יוצריה-בּוניה של הספרות העברית החדשה, המתחלת עם הדור הראשון להשכּלה, מחכּים עדיין לההיסטורוגראַף שלהם. כּבר נעשו, אמנם, בּמקצע זה אי-אלו נסיונות בּאַנתּולוגיות ובחריסטימאַטיות שונות; אבל הנסיונות הללו אין בּהם כּדי לספּק את הצורך ספּוק גמור, יען כּי בּכולם העיקר חסר מן הספר, והוא – בּיאוגראַפיות מפורטות של הסופרים עם תּאור מלא ומקיף מסביבה שלהם ומהזרמים הצבּוריים שבּזמנם, אשר בּלעדיהם אי אפשר לעמוד עמידה נכונה על טיב פּרצופם המוסרי ולהכּיר לדעת את הגורמים, שהשפּיעו על יצירות רוחם¹ והטבּיעו את חותמם עליהן.

בּספרי זה אני רוצה למלא את החסרון הנזכּר. מלבד תּולדות מאַפּו, שהסתּייעתּי בּהן בּספרו הידוע של ראובן בּריינין, ערכתּי את יתר הבּיאוגראַפיות על יסוד חמר עברי ולועזי, שבּרובּו הגדול לא נתפּרסם בּדפוס עד היום, ושמתּוכו מתגלים לנו קוים ושרטוטים חדשים לגמרי לתאור אישיותם הרוחנית של הסופרים ומהות עבודתם הספרותית.

מלבד תּולדות הסופרים הקציתי פּרקים מיוחדים לבקרת יצירותיהם. בּפּרקים האלה הבאתי דעות מבקרים שונים בּחיוב ובשלילה, ויש אשר בּאתי כּכּתוב השלישי להכריע בּיניהן בּתוקף הוכחות מיוחדות משל עצמי.

בּמקומות שמצאתי צרך בּדבר לבירור הענין, נתתּי דוגמאות מובחרות מיצירות הסופרים בּתוספות הערות והארות שלי ושל אחרים בּנוגע לסגנון ולתּוכן.

בּין צעירינו קוראי-עברית, חניכי-בּית וחניכי אסכּולה, ישנם לא מעטים, הרוצים להקנות להם ידיעה הגונה בּספרות הזקנים ומאין להם גם הפנאי הנחוץ גם הסבלנות הדרושה לקרוא את ספריהם במקומם, ינועו על האנציקלופּדיות והקובצים הספרותיים השונים, ויש אשר לא ידעו איזוהי דרך המקורות שהם מבקשים, ונמצאים מוציאים את זמנם ואת עמלם לבטלה. אל סוג הקוראים הללו התכוונתי בשעה שעלה לפני בּמחשבה לכתוב את ספרי זה, שבו – כך אני מקוה –ימצאו את כל הידיעות הדרושות להם כדי להכיר הכּרה שלמה וברורה את פּעולת זקני סופרינו, יוצרי הספרות העברית החדשה.

לספרי זה, שאני נותן כאן לעת-עתּה את חלקו הראשון, הכנסתי את חמשת סופרי-המופת שלנו, הקודמים בּזמן, והם: אד"ם הכהן לבּנסון, בּנו מיכה יוסף, אברהם מאַפּו, מרדכי אהרן גינצבּורג וקלמן שולמאַן. קראתי לאלה בּשם “סופרי-מופת” על שם זמנם, יען כי עכשו בּימינו אין הללו צריכים ויכולים עוד לשמש סמל ודוגמה לרבּים לא בּצורת יצירותיהם ולא בתכנן. אבל על כל פּנים הן מניחי-יסוד הם ובונים, וסוף, סוף הלא צריך לשים אל לב, כי אצלנו, וכך הוא גם אצל אומות-העולם, אין סופרים ראשונים ואחרונים אלא תּחומים היונקים זה מזה ומשפּיעים זה על זה, חוליות בּשרשרת ספרותית אחת, שסופה נעוף בּתחלתה.

המחבּר.

וילנה, סיון תּרפ"ב.

א) תּולדותיו.

את זמן לידתו של לבּנסוֹן אין איש יודע לסמן בדיוק, ושונות ומרובּות הנה ההשערות בּזה. יש אומרים, כי נולד לבנסון בּשנת תקמ“ח, היא 1788 למספרם; אחרים בּקשו חשבּון ומצאו, כי נולד לבנסון בּשנת מיתתו של הגר”א, היא שנת תרנ“ח; וישנם גם כאלה המחליטים בּודאות גמורה, לפי דבריהם, כי זמן לידתו של לבנסון היא שנת תקל”ו. הללו מביאים ראיה להחלטתם מעובדה זו, כי בהיות ל“ס מעלה מעשרים, השתתף בּתוך קהל המלוים את הגר”א לבית־עולמו. לפי חשבון זה צריך להניח, כי היה לבנסון במותו (שנת תרל"ט) בן מאה ושלש שנים. אד“ם הכּהן עצמו, אף־על־פי שהיה רחוק מכל משפּט קדום, נמנע בּכ”ז מימיו, משום עינא בּישא כנראה, להוציא מפּיו מלה על־דבר מספר שנות חייו. גם בּשיחותיו עם מכּירים וידידים וגם בּהמון קונטרסיו וספריו נזהר מנגוע בּדבר זה אפילו בּרמיזה קלה. בּהקדמה לספרו “בּאורים חדשים” הוא מוסר, אמנם, איזו ידיעות מקוטעות על־דבר תולדות ימי חייו, אבל, כנראה, הוא משתמט בּמכוון מציין את זמן לידתו. בּהקדמתו הנזכּרת הוא מספר סתם, כי נולד בּוילנה בּמקום שנחשבו אבותיו לזקני תושבי־העיר, ושנת הוָּלדו – מאן דכר שמה.

המשורר יל“ג משער, כי היה לבנסון במותו בּן שמונים וחמש שנים. יסוד לאותה השערה משמשת לו עובדה זו: בשנת תרל"ט שב המשורר יל”ג מחוץ לארץ לפּטרבּורג דרך וילנה. בבקרו אז את לבנסון בביתו, ספּר לו, כי התראה בברלין עם המלומד המפורסם ר' יום טוב ליפּמן צונן, ותוך כדי דבּור העיר, כי הזקן המופלג הבזה עוד כּחו חדש אתו והוא מלא עדיין עוז־עלומים, אף כי כבר הגיע למעלה מגבורות. בּאותו רגע התמלטה מבלי־משים מפּי לבנסון הקריאה הזאת: “הלא אלה הנה שנותי אני!” אמנם – כך מוסיף יל“ג – מכירי וידידי, שנמצאו אז אתּי בּביתו של לבנסון, לחשו לי בּאותו מעמד בּאזני מתוך לצון: “אל תאמין לדבריו; הוא מעלים ממך עשר שנים שלמות בערך”; אבל פּני לבנסון ענו בּו כּי אמת ידבּר. אותה שעה לא שעת־שחוק היתה לו”.

אולם, כּמה שהיה מספּר שנותיו של לבנסון בּאמת, אין זה עדיין עיקר כל־כך גדול. סוף־סוף אין חיי־אדם נמדדים בּאמת־המדה של הימים והלילות שעברו עליו, כי אם בּמדת חשיבות המסבּות והמאורעות, שאירעו בּחייו ושהשתתף בּהם. וכי יש שום ערך, למשל, לאיזה מתושלח, שחי פּחות מעט מאלף שנים, אם בּמותו הניח אחריו את בּני־האדם עומדים על אותו סולם־ההתפתחות, שמצא אותם עומדים עליו בּיום צאתו לאויר־העולם?

מה שראוי בּיחוד לתשומת־לב מצדנו, הוא: שנות חייו של לבנסון עברו בּמאה התשע־עשרה, היא שנת־המאה היותר מהוללת בּתולדות העמים, ושהיתה לא פחות חשובה גם בּדברי ימי עמנו. בּמאת־השנה הזאת נבקעו הקוים הראשונים של שמש המושכלות וההומאַניות, אשר לחומה התחילו נמסים עבותות הבלי־השוא והמשפטים הקדומים, שהקימו קירות־ברזל מבדילים בּין עם לעם ובין גזע לגזע והפרידו בּין אחים. אותה שנת־המאה הביאה בּעקבותיה תנועה גדולה ונמרצת וצבא חליפות ותמורות גם בּחיי עם ישראל פּנימה. איזה חלק לקח לבנסון בּתנועה זו ועד היכן הגיעה ההשפּעה שהשפיע לטובתה על אחיו בּני עמו? רק השאלות האלה מעניינות אותנו בּאותה שעה ובאותו מעמד ורק עליהן נבקש תּשובה, ומספר שנותיו של לבנסון מה כי נתעכּב עליו? ושנת לידתו מה כּי ננקר ונחטט בּה ונבקש חשבּונות רבּים?

ובּכן הבה נסתמך, אפוא, על השערתו של המשורר יל“ג, כי נולד לבנסון בּשנת תקנ”ד וכי היה בּמותו בּן שמונים וחמש שנים ונשוב לתולדותינו.

––––––––

ילדותו של אדם הכּהן לא היתה, כנראה, עליזה בּיותר. בשחר ילדותו מתה עליו אמו, והיא צעירה עדיין, והוא נשאר אמון על־ידי אביו, שהיה כל ימיו איש־מכאובות וידוע־חולי ושפל־ידים בּמלחמת־החיים. אז בּאו שניהם לגור בּבית אביו הזקן, שהיה לו לאב שני ודאג לחנוכו. כמנהג הימים ההם נתן האב הזקן את נכדו הקטן, את אברהם דוב, על־יד מלמד ללמדו גפ“ת “על פי דרך הפלפול”, וקודם שרכש לו הנער שום מושג על־דבר יסודי אמונת־ישראל וכתבי־הקדש והלשון העברית והעם העברי וההיסטוריה העברית, כבר ידע יפה “לאסוקי שמעתתא אליבא דהילכתא ולטחון הרים בסברה”. בהיות הנער בּעל כשרונות מצוינים מאד, עשה בתלמוד ונושאי־כליו חיל עד להפליא, ועוד לא מלאו לו עשתי־עשרה שנה כבר יצא לו שם בכל העיר בתור למדן מופלג בּתּורה. קרוב לאותו זמן הוזמן לבוא לוילנה, על־פי התעוררות מצד הגר”א, איש אחד, ר' משה כהן שמו, שהיה מפורסם בּכל הסביבה לידען גדול בכתבי־הקדש, ובּעלי הבּתּים החשובים אשר בעיר מסרו לו את ילדיהם הקטנים ללמדם את התּנ“ך לפי חוקי־הדקדוק ושמוש הלשון. אל החדר הזה נשלח גם אברהם־דוב. אולם יען כי בּעת ההיא נחשב למוד כתבי־הקדש לדבר קטן־הערך ולענין טפל, האצילו לו אך שעות מועטות מאד וקבעו לו זמן רק בערבי־השבתות אחר הצהרים. אפס כי גם הגרגרים המעטים האלה, שנפלו לתוך אדמה פוריה, הספיקו די הצץ ציץ ועשות פרי־תנובה. השעות הספורות שנועדו ללמוד התּנ”ך והדקדוק העברי, פעלו בלבו הער ובנפשו הרכה והמתפעלת של הנער פעולת־מהפכה ממש. הוא ראה לפניו פתאום עולם חדש, עולם של פואזיה נאדרה ורוח־אלהים מרחפת; הוא שמע את דברי החוזה הנשגבים והכבירים על האמתיות הנצחיות, על הטוב והרע, על הצדק והרשע; אזניו הקשיבו מתוך געגועים גדולים ונמרצים בהטיף הנביא דברי מוסר ותוכחה לעמו, אשר נפשו גחלים תלהט בּאהבתו אותו; ויש אשר אנחה קשה ועמוקה עולה ובוקעת מתוך דברי המוסר והתוכחה האלה; ויש שמבריקים הדברים ברקי עברה וזעם, יש שנשמעת מתוכם המית נפש מתעטפת ביגונה על צער האומה וגלות השכינה, ופתאום יהיה הקול לקול ששון ושמחה מביע תּקוה ונהומים, ועל כּל אלה התרפּקות מתוך מסירות־נפש על האמת ועל הטוב! כל אלה פעלו על נפשו המתרשמת של לבנסון הצעיר פעולה מקסימה מאד. הוא ראה ונוכח, כי עם כל ידיעותיו המרובות בּתלמוד ובמפרשיו אינו יודע עדיין כלום על־דבר המקורות הראשונים של תורת היהדות ועל־דבר האוצרות היותר חשובים של הלשון העברית וכיוצא באלה, ובחבה מיוחדת התחיל עוסק בלמוד כתבי־הקדש ושפת־עבר. מובן הדבר מאליו, כי נער קטן שכמותו, שנגש לעולם־הלמודים החדש לו הזה “בידים ריקות”, בלי מורים ומדריכים, מוכרח היה להתנגש במכשולים על כל פסיעה ופסיעה; אבל רצונו הקשה כבּרזל עמד בּפני כל המונעים והמעצורים ויוכל להם.

בין כך עשתה הסביבה את שלה. אך מלאו לנער שלש עשרה שנה, וכבר התחילו אבותיו חושבים על־דבר נשואיו. “עוד לא השפיקה לי השעה להעשות נער – כך מתאונן לבנסון – וכבר שמוני לבּעל ולאב”. אבל כך היה בּימים ההם הגיון־הבּרזל של השקפת־העולם הישראלית. למולך החדש הזה, הוא נשואי־הבסר, העלו בּכל שנה המון קרבּנות מבּני־ישראל, ואחד הקרבּנות האלה היה גם לבנסון.

בהיות האשה אשר השיאו לו אבותיו מבנות העיירה הקטנה מיחיילישוק (שעל שמה נקרא מאז בּפי ההמון בשם (“בּריל מיחיילישקער”) הסמוכה לוילנה, לכן העתיק לבנסון את מושבו, כדרך העת ההיא, אל העיירה הנזכרת להיות שם הוא ואשתו הצעירה סמוכים אל שלחן חותנו. ארחות חייו אחרי חתונתו לא נשתנו אפילו שנוי כל־שהוא. הוא הוסיף ללמוד גמרא ופוסקים מפי מלמדו הישן, שבא אתו לגור בּבית חותנו, ולבלות את עתות מנוחתו בּלמוד כתבי־הקדש והדקדוק העברי. יש יסוד לדבר, כי בּעת ההיא התחיל לבנסון עושה את נסיונותיו הראשונים להריק את מערכי־לבבו על הנייר; בּאותו זמן התעוררו בּו דמדומי ההרגשה הראשונה, כי נועד להיות מיסד כנסיה חדשה של משוררים וסופרים עברים. אולם לפתּח את כחותיו הרוחניים וכשרונותיו, לעורר אותם לחיים, לעבודה – דבר זה לא יכל עדיין לעשות, כמובן, כי קודם כל עמד לו למכשול בדרכו העדרם הגמור של ספרי־למוד כלליים, ועל־ידי זה גם חסרון השכלה כללית.

בּמצב זה עברו על לבנסון שמונה שנים. בין־כך כלו לו ימי שבתו על שלחן־חותנו, ותור־הזהב של ירידת המן פסק לבלי שוב עוד. מאז צריך היה לדאוג בּעצמו לפרנסתו ולפרנסת בּני־ביתו. בשביל־כך עקר את דירתו ממיחיילישוק אל עיר־המחוז אושמיאַני, ששם נתמנה מאת ראשי־הקהל למשרת דיין. בכהונתו זאת שמש ארבּע שנים.

כנראה לא השפיקה הכנסת הדיינות ללבנסון די מחיתו, ולפיכך שלח את ידו גם בּעסק אחר חילוני. אבל העסק הזה היה עסק בּיש, אשר בלע גם את מעט כּסף־הנדה, שהביא אתו מבּית חותנו. כשמטה ידו והוא נשאר בלי אמצעי־מחיה, שב לעיר־מולדתו וילנה, ושם נעשה מלמד. הוא למד את ילדי־ישראל את התלמוד עם מפרשיו, גם את כתבי־הקדש ואת דקדוק הלשון העברית. צריך לשער, כי לא רק משום דאגת־הפּרנסה בּלבד נתעורר לבנסון לשוב לוילנה, אלא בתוקף עוד הרגשה אחת יותר חזקה, והיא: תשוקתו העצומה לשבת במרכז החיים האינטלקטואליים העבריים של אותו זמן ולהקדיש את עצמו אל הדבר החביב עליו כל־כך – לחקר ידיעת כתבי־הקדש והלשון העברית.

בּעת ההיא שם לבנסון אל לבו לרכוש לו גם ידיעות כלליות, והתמכר אל למודיו החדשים בשקידה נמרצת. בשבתו תמיד, מחוסר אנשים כלבבו להתרועע אתם, בודד וגלמוד, התחיל עוסק בלמודי המאתי מאתיקה והגאוגרפיה ובּחכמת ההגיון ובפלוסופיה התאולוגית הישראלית. בחשק מיוחד שקד גם על הקבּלה ולמד אותה לדעת על בוריה ולעמקה, אף כי, לפי דברי־עצמו, לא היה לו אז עדיין שום מושג על־דבר מקורה. בתקופת־העת הזאת הונח אצלו היסוד לאותן המחשבות הפלוסופיות והיחס הבקרתי אל המיסטיציזמוס המעורפל, אשר בּהמשך הזמן התבּלטו בספריו בתוקף כל־כך מרובה ובבהירות כל־כך גדולה. כמו שמעיד לבנסון על עצמו הועילה לא מעט חובת־אומנתו בתור מלמד לעורר בּו תשוקה עצומה וכמיה עזה להעמיק חקור חקירה דקה מן הדקה בּתוך תוכן של מליצות כתבי־הקדש וסגולות הלשון העברית. “אף כי מלאכת המלמדות אינה חשובה בּעיני העם – כך כותב לבנסון – אבל אני ידעתי היטב מה מאד גדל ערכה ביחוסה אלי”.

עשר שנים רצופות עסק לבנסון בּעבודת המלמדות, שהיתה אצלו, כמו שכבר ראינו, לעבודה שבלב. עשר שנים בּלי־הפסק הפיץ את דעת כתבי־הקדש והלשון העברית בּין נערי־ישראל בּוילנה. כל היום ישב ולמד את תלמידיו, ובעתות־הפנאי שלו הוסיף להקנות חכמה לעצמו. אבל מבנה גוו הרך לא יכול עמוד בפני העמל הרב והקשה הזה, הוא התחיל יורק דם מגרונו, אף נראו בּן סימנים אחרים של מחלת־השחפת. אז צוו עליו הרופאים בּמפגיע לעזוב את חיי־הישיבה, שהסכין בהם, וביחוד האיצו בו להסתלק ממלאכת־המלמדות, המזקת לבּריאותו מאד. בהשתדלות רעיו וידידיו לא השפיע הדבר לרעה על מצבו החמרי, כי בּקשו ומצאו בשבילו ענין אחר יותר קל לענות בו. עבודתו החדשה נתנה לו את האפשרות לחיות חיי תנועה מתונה וגם בּיותר רחבות חמרית לעמת מצבו הקודם. דבר זה, יחד עם דייקנותו המופלאת ומתינותו השקולה והמדודה בהליכות חיי יום־יום, הם הם שעמדו לו להשיבו בעת מועטת לאיתנו, והמחלה הנוראה, אשר נתנה בּו אותותיה אותות, חלפה עברה ועקבותיה לא נכרו עוד בּו לעולם.

אולם לעומת זאת לא מצא לבנסון לנפשו בעבודתו החדשה שום ספוק רוחני־מוסרי, ולא עוד, אלא שגם היתה לו למורת־רוח. היא היה סרסור, היינו: איש־הבינים בּין המלוים העשירים ובּין הלוים העניים, בעוד אשר תעודתו הטבעית היתה להפיץ דעת בּין אחיו בני־עמו, המדוכאים מלחץ חיצוני וקופאים בּבערות פנימית. כי לא היה משלח־ידו זה נעים ללבנסון – על זה מעידים דבריו אלה: “לבי היה עלי דוי – כך מספר לבנסון – בּהגותי בימים עברו, בּאותה העת המאושרת כשהייתי חי ונושם בּאהלה של תורה ודבר אלהים; אבל אני גורשתי מגן־עדני על־ידי המסחר הבּזוי”. בּאחרונה פקע אמנם סבלו בּאמת, ולשם איזו תקוות בלתי־מבוררות לו, שלא יכול כמובן, להיות בטוח במלואן, הסתלק בּרצונו הטוב מעסק־הסרסרות, אף שהביא לו בּפריו שכר רב.

קרוב לאותו זמן עלה הרעיון על לב לבנסון להוציא במהדורה חדשה את כתבי־הקדש עם בּאורו הגרמני והעברי של בּן־מנחם בתוספת בּאור חדש משלו. בּעת ההיא כבר רבו אמנם הפרושים והבּאורים לכתבי־הקדש. אבל כולם היו מוטבעים בחותם הנושנות ולקויים גם בּפירוש המלים גם בּפשוטו של מקרא. רובּם ככולם הוציאו את המקראות מדי פשוטם ופירשו אותם בּהתאם לאגדות התלמוד והמדרשים ועל־ידי זה עקמו בּהכרח את הכתובים. גם הבּאורים שחברו על־ידי תלמידיו של בּן־מנחם תחת השגחת רבּם הגדול, לא יכלו להניח את דעתו של לבנסון. אולם עוד הוא עושה כה וכה שם אל לבו, כי הוצאת מהדורה חדשה של כתבי־הקדש יחד עם פירוש חדש משלו, היא עבודה גדולה וקשה מאד, ולא לו לבדו להוציא אותה אל הפועל; גם אפשר הדבר, כי לא נמצא אז תחת ידו סכום־הכסף המסוים הדרוש לצרך הגשמת המפעל החשוב הזה. את זה ראה ונתון אל לבו ויפן אל הביבליוגרף העברי המפורסם יצחק־אייזיק בן־יעקב בּהצעה, כי ישתתף אתו בּעבודתו, והלה נאות להצעתו בנפש חפצה. באופן זה השיג לבנסון את מטרתו, אשר נשא אליה את נפשו כל הימים, כי נתנה לו האפשרות להקדיש את עצמו כולו אל המפעל האהוב עליו וכל חובבי כתבי־הקדש וחכמי־המקרא מאז ועד היום נתנו ונותנים עדותם, כי מלא לבנסון את העבודה אשר העמיס עליו ביתרון הכשר דעת ובישרת לבב אתו.

בּעת ההיא כבר נתפרסם שם לבנסון על־ידי ספריו בּין היהודים שואפי־השכלה, וביחוד על־ידי החלק הראשון מספרי “שירי שפת־קדש”, שיצא בלופסיאה בּנת תר"ג ושעורר בזמנו התפעלות והתלהבות עצומה בין צעירי־העברים. העם התיחס מתוך אמון גדול אל עבודתו של לבנסון הוצאת כתבי־הקודש, ומספר החתומים על ספרו עלה לשלשת אלפים, – סכום לא קטן לפי תנאי הימים ההם. המפעל הצליח בּאופן מצוין והביא לבעליו רוח הגון.

מן היום שעזב לבנסון מחמת מחלתו את מלאכת־המלמדות, השתדל להפיץ בין העם את דעת כתבי־הקדש והלשון העברית על־ידי ספריו. אולם כעבור חמש שנים בּא המקרה בעוזריו לשוב ולעסוק בּעבודתו זו החביבה עליו בּאמצעות הדבּור החי, בּעל־פה. בּשנת תר“ח נקרא לבנסון להיות לראש מורי הלשונות העברית והארמית בּבית מדרש־הרבּנים, שהיה אז בּוילנה, וחמש־עשרה השנים ששמש בּכהונתו זו היה תור־הזהב בּחיי בּבית־המדרש הנזכר בּיחס אל הלשון העברית. מבּית מדרשו של לבנסון יצאו התלמידים עשירים מאד בּדעת הלשון העברית, ורבּים מהם היו בּהמשך הזמן לסופרים גדולים בּישראל. די לי לקרוא בּשמותיהם של הד”ר י“ל קנטר, אברהם יעקב פּאפּירנא, אהרון שמואל ליברמן בּעל “האמת”, ד”ר שלמה מנדלקרן, יהושע שטיינבּרג, אברהם אליהו הרכבי ועוד ועוד, שכלם היו מתלמידיו של אדם הכהן, אולם מלבד הענינים שנכנסו בּחוג למודו, השתדל לבנסון לפעול בּכלל על התפתחותם הרוחנית של תלמידיו, להרחיב את אופק מבטם, ולהיות להם לעזר להקנות לעצמם השקפות־עולם קבועות ודעות מוצקות. לבנסון עצמו היה מפורסם בּתור איש אמיץ ותקיף בּדעותיו ובּאמונותיו, ההולך בצעדי־און בּדרך שכבש לו אחרי מלחמות רבּות וקשות של מחשבות והרהורים שבּלב; מדרכו זו לא נסוג אחר אף כמלוא־השערה, כי האמין אמונה עמוקה, שאחת היא ואין בּלתה. וזה גרם, כי בּין מורי בּית־מדרש הרבּנים בּעת ההיא לא היה אף אחד, שהשפיע השפעה כל־כך נמרצת על הצעירים חניכי־הבּית כלבּנסון. אליו היו התלמידים פונים לא רק בּעניני למודו המיוחד לו בּלבד, אלא גם בּהרבה שאלות אחרות, יותר חשובות, שהעסיקו את מחותיהם, בּדעתם נאמנה, כּי רק מפיו הם יכולים לקבּל עליהן תשובה, והתשובה תהיה ישרה, נאמנה ונכונה, אחד בּפה ואחד בּלב, בּלי עקיפין והליכת סחור־סחור, ועם זה תהיה התשובה הגיונית ופרי מחשבות עמוקות. בּכלל הצטיין לבנסון בּתקיפות דעותיו והוכחותיו, בּאופן הגיונו, בּעוז רצונו ובברק שכלו, והיתרונות האלה נשארו אצלו תמיד ולא פג כחם גם בּהגיעו לימי זקנה ושיבה. וזוהי סבת הקסם המוסרי, שהקסים לבנסון את המון תלמידיו, והיא שעמדה לו, כי גם לאחר הרבּה שנים של פרידה, היו תלמידיו, מזכירים תמיד את שמו מתוך יראת־הרוממות וסלודים גדולים ועמוקים.

כשעזב לבנסון מפני תשישת כחו את כהונתו בּבית מדרש הרבּנים, לא פסק בּכל זה, למרות זקנתו המופלגת, מעבוד את עבודת הספרות עד יומו האחרון. אולם הזקנה לא הטבּיעה את חותמה גם על חייו הפרטיים, כי השתּדל ככל האפשר לשמור על רעננות רוחו ועוז נפשו. כל תושבי וילנה ידעו את הישיש הנכבּד, בּעל הצורה והקומה הגבוהה שנכפפה קצת בּימים האחרונים, המטייל יום־יום רגלי בּרחובות העיר או בּנאות־דשא, חליפות, הכל לפי תקופות־הזמן. כשהוא מתיחד בּדד בּחיק הטבע בּיום חום ושרב של קיץ בּתוך עמקים ויערות, או כשהוא מתהלך בּיום קור וקרה בּחוצות העיר המלאות תשאות רב, – תמיד היה מושך אליו את העין ומעורר מצד הקהל המנומר יחס של כבוד והערצה בצעדיו השקולים והמדודים ובעיניו הכהות אמנם מזקן, אבל מפיצות עדיין אש מבּטי־שכל חודרים, עמוקים ושנונים, המזכּירים את מבּטי הפטריארכים הקדמונים. כזקן, כנער, כאיש כאשה, כיהודי כנוצרי, כבני־ההמון, כבני־האפרתים, כולם היו נוטים הצדה מתוך יראת־כבוד כדי לפנות את הדרך לפני הסבא בּעל ראש־השלג, הנושא על פניו חותם מחשבות והרהורים עמוקים כתהום ועקבות הדרך הרב, שעבר בּה בּימי חייו הארוכים ומרובי־העמל ועם זה גם מרובי הבנה פּנימית בּתעודת ההויה האנושית ותכליתה.

עד ימיו האחרונים לא ידע לבנסון לא מאהבת הפּטפּטנות של הזקנה ולא מרפיונם הרוחני של האנשים היודעים, כי המות כבר עומד מאחרי כתלם. לבנסון אהב את החיים והשתדל תמיד להאריך את חייו. אבל כל זה לא השפיע אפילו השפעה כל שהוא על דעותיו והוכחותיו, שנשארו תקיפות ומצוקות כסלעי־איתן כבימי עלומיו. ובּאותה הדייקנות והקפּדנות המוסרית, שהתיחס בּה לבנסון אל עצמו, התיחס גם אל אחרים, ואהבתו העמוקה אל האמת ועוד ההגיון שבּמחשבותיו פעלו בּהכרח פעולה עזה ונמרצה גם על בּני־סביבתו, וכל מי שנמצא אתו בּמחיצתו, הרגיש בּעמקי נשמתו עד כּמה הוא נפעל ומושפּע מכחו המוסרי של לבנסון.

כאמור לא חדל לבנסון מעסוק בּעבודתו הספרותית עד בּא קצו. בּיום השלשה עשר לחדש חשון שנת תרל"ט בּשעה השביעית בּבוקר, כשנכנסו אליו אל חדרו, נמצא מוטל מת על מטתו, ועל השלחן הקטן אשר לפניו מונח מאמר על־דבר בּאור פסוק בּכתבי־הקדש בּשם “אמת מארץ תצמח”. את המאמר הזה התחיל לכתוב בּליל הקודם, ובּעלותו על משכּבו קוה לכלותו למחר. אבל את המחר הזה לא זכה לראות עוד. בּלי יסורים וחבלי־גסיסה נחלצה נפשו מגוו, והוא מת מיתת נשיקה ממש.

ב) עסקנותו הצבורית.

בפרק הקודם אמרתי, כי לבנסון היה גבוה גובה רוחני משכמו ומעלה מבני־דורו, כי הצטיין מהם בעוז הגיונו, בשכלו השנון ובאמץ־רוחו המופלא בעניני אמונות ודעות, – יתרונות, שאין חזיונם כל כך נפרץ בּין סופרינו. אבל עוד יותר חשוב ויותר נעלה היה ערכו של לבנסון על שדה העסקנות הצבורית. הגורל הטה חסד מיוחד ללבנסון, כי העמיד אותו על פרשת־דרכים בין שתּי תּקופות גדולות בחיי היהודים וחלק לו לא תפקיד פאסיבי של רואה בּטל, העומד ומסתכל מן הצד בדראמה ההיסטורית הנאדרה הזאת, כי אם תפקיד של פועל אקטיבי המשתתף בעצמו במהלך התפתחותו של פרוצס זה. בּחלקו של לבנסון עלה להיות מיסד כנסית הגבּורים הלוחמים ואחד הפּועלים החרוצים המניעים את גלגלי הפרוגרס ההיסטורי בּין בּני־עמו, אשר בּעת ההיא נבקעו אך זה מעט על אופק שמיהם קוי השחר הראשונים והחורים של חיים חדשים ומחשבות חדשות. כּדי להכיר לדעת את תעודותיה של כּנסיה זו, את השאיפות שהונחו ביסודה ואת תנאי עבודתה, צריכים אנחנו לסקור סקירה קצרה על תקופת־הזמן שקדמה ללבנסון – היא המחצית השניה של המאה השמונה עשרה – ושבעקבותיה באה העת החדשה עם עובדיה־פועליה החדשים ובתוכם אדם הכהן, מרדכי־אהרן גינצבּורג, אלעזר הורביץ ושאר הגבורים בּעלי־הכשרון מגיני הדעות החדשות.

חשכת־מצרים שררה בּעת ההיא בחיי יהודי ליטה. הרבנות החנוטה והמאובנת ישבה לכסא ותשוך את ממשלתה על כל בּשר. על פיה היו נחתכים כל אנטריסיו של האיש הישראלי, כל מחשבותיו ועלילותיו מן הבּקר עד הערב, מן החדר עד הקבר. מרכז כל הענינים הצבוריים לסוגיהם ולמיניהם השונים היה בּית־הכנסת, והרבנות היתה נשמת הבּית הזה, מצוַה ושלטת בלתי־מוגבלת בספירה זו של החיים הדתיים, ורוח החיה באפני כל החיים הישראליים, הרבנות רכזה בּתוכה כניצוצות־האש בנקודת־השרפה את כל עניני־הקהלות; היא שעבדה לחפצה בחזקת היד כל מח חושב וכל לב הוגה בּישראל, ותסל דרכי־חיים לפני הפרט והכלל. האינדיבידואליות הישראלית נתטשטשה לגמרי ורצונו של היחיד הוגש לנחושתים. הרבנות העמידה משמר כמעט על כל תנועותיו והליכותיו של היהודי ותשם בסד רגלו, הכניעה בּקרבו כל רגש חפשי וכל שאיפה חפשית, והוא כאלם לא יפתח פיו, כי רחפה על פניו רצועת הקהל בּן טפוחה של הרבנות. הקנאות והבערות שמו שמות בעם, כי גבוה מעל גבוה שומר ומוסכך בּענן לו מעבור אליו כל ניצוץ של אור. רוע מצבם הכלכלי של יהודי־ליטה, בתוקף רדיפות ולחיצות מן החוץ, על־ידי גזל משפּט ועושק זכיות־אדם, עוד הרחיבו העמיקו את החשך והעלטה מסביב. העם נסגר מתוך יאוש מר כצב בקליפתו בּד' אמות של החיים המיסתיים־הדתיים, ומתוך הרגשה פאַטאַלית הפקיד את עתותיו וגורלו בידי מאשרים מתעים, אשר התאמצו להגדיל ולהגביר את העצלות והתרדמה הנסוכות עליו, והוא נגרר אחרי מנהיגיו גררה עורת כבּהמה בבקעה לכל אשר רוחם תניחנו.

אין כל ספק, כי אלמלי היה מצב־הענינים המעציב הזה הולך ומתמיד, היו יהודי־ליטה מגיעים סוף סוף לידי דגנראציה נוראה והתנוונות חמרית ורוחנית; אבל מתחלת המאה התּשע־עשרה נעור ממערב רוח גדולה וחזק, רוח משבר ומפרק את מצבר־החשך והראַקציה, משליך וממגר לארץ את גּחוני הבלי־השוא והמשפטים הקדומים, והרוח הזה בּא וינח גם בּגבול ישראל שבּגרמניה, ולא ארכו הימים וכנופיה קטנה של אנשים ממזרח בּאו וקסמים בּים ויפלסו לרוח הזה לאט, לאט נתיב ויפלגו לשטפו תעלה, מצערה בּראשיתה וגדולה בּאחריתה, גם את ליטה הסמוכה, ולבני ישראל היה אור בּמושבותם.

איזו היו, אפוא, אותם הקסמים, שבּהם עשה קומץ האנשים הנזכרים מעשי־הפלאות האלה?

הללו היו – לא יאָמן כי יסופּר – כתבי־הקדש והלשון העברית!

הפעם ראינו, שלא צדקו אלה המחליטים, כי אין ההיסטוריה נשנית ומחזרת על אכסניה שלה. ראינו, כי אותו התּנ“ך, שחולל מהפכה עזה ונמרצה בּהתפתחותם הרוחנית ובּהשקפות עולם של כמה מעמי אירופה, – תנ”ך זה הכניס אור גם אל משכנות יעקב שבּליטה ופולין.

פּה אנו עומדים, בּסקירה ראשונה, לפני חזיון מופלא מאד. ידוע הדבר, כי אצל עמי־אירופה צריך היה לדכא קודם דכוי גמור את זרוע הכהונה הקאַטולית כדי לתת את האפשרות לעם לקרוא את כתבי־הקדש בּתרגום ללשון מובנת לו, וזה גרר אחריו אחר־כך בּין העם שנוים ידועים בּדעות ובּאמונות, ולבּסוף גם מהפּכה גמורה בּהשקפות־עולם שלו בּכלל. אבל האפשר היה שיצויר חזיון כזה גם אצל העם העברי, שתּמיד ובּכל מקום, בּכל משך ימי־הבּינים, יכל לקרוא את כתבי־הקדש בּמקורם? גם בּני־ההמון שבּקרב העברים הגו בּכתבי־הקדש, ורק מעטים מהם לא הבינו את פּירו המלות. לפי זה הן לא יכלו היהודים להעלות על הדעת, כי דעתּם את כתבי־הקדש תּהא משמשת כח דוחף להתפתּחותם הרוחנית. ואף־על־פי־כן נעשו אותם כתבי־הקדש גם בּחיי היהודים גורם מרובּה־התּוקף, שמשך אותם בּכח עצום אל דרך הפּרגרס וההתקדמות.

צריך להעיר, כי כתבי־הקדש פּעלו את פעולתם הכבּירה לא בּתכנם, אלא בּצורתם, כלומר, בּמדבּרם המליצי־הפּיוטי, בּמתק לשונם ובּעזוז מבטאיהם. תּוכן כתבי־הקדש היה ידוע לכל יודעי־ספר מבּני ישראל, אבל איש לא עמד על יפים האמנותי. הרדיפות שנרדף העם העברי בּמשך אלפי שנה שללו ממנו את טעם ההוד והנועם והקהו את חוש היופי שלו לגמרי. על דבר זה עמדה כנסית שוחרי־האור עם לבנסון בּראש, ופּה מצאה לה כר נרחב לפעלה ולעבודתה. הגבּורים הללו הבינו יפה, כי כדי שהתּעלומה שהם עושים בּקרב העם לטובת הדעות החדשות, תביא את הפּרי המבוקש, צריך לדבּר אליו בּלשון צחה ונעימה ועם זה גם מובנת לו הבנה שלמה. ויען כּי העם העברי לא ידע שום לשון אירופית, לא נשארה לפניהם דרך אחרת יותר קלה ויותר פּשוטה מאשר לדבּר אליו בשפה העברית, שסוף, סוף לא היתה זרה לו. זה עורר את הנחיצות להפיץ בּין העם העברי את דעת לשונו הלאומית, וזאת היתה ראשית פּעלם של הגבּורים חלוצי־ההשכלה. אולם כאן התנגשו הגבּורים החלוצים האלה פּנים ואחור בּמלחמה קשה מאד מצד הרבּנים והחרדים. המלחמה הזאת, שקבעה לה מקום על עמודי ההיסטוריה הישראלית בּשם מלחמת האור עם החשך, ראויה היא שנתעכב עליה בּשביל להבליט את התפקיד, שמלא בּה אדם הכהן לבּנסון.

הרבּנים והחרדים לא יכלו, כמובן, לצאת בּשנאה גלויה נגד אלה השואפים להפיץ בּעם את דעת כתבי־הקדש והלשון העברית. אבל ההרגשה האינסטינקטיבית של שמירת־עצמם, היא היא שחזקה את ידיהם למלחמה זו. לבּם אמר להם, כי הפצת דעת הלשון העברית בּאופן שרוצים בּו השואפים המחדשים, מוכרחת לצרף ולזכך ולצחצח את המחשבה הישראלית, מה שעלול להביא סוף, סוף לידי כך, שהמחשבה הישראלית המצרפת והמזוקקת תתקומם בּכח אדיר וחזק נגד הפּלפּול התלמודי היבש והסכולאַסטיקה הרבּנית הצנומה, שאין בּהם כּדי להזין את הלב ולרומם את הנפש, על דבר זה עמדו הרבּנים מלומדי־המלחמה והתחילו מזדיינים נגד בּעלי־הכנסיה החדשה ונד אדם הכהן לבנסון, שעמד בּראשה. אולם אך נגשו הרבּנים לפעלם נבוכו ויהיו אובדי־עצות מבּלי דעת מה לעשות ובּמה להתחיל. סבּת מבוכתם זו היא פשוטה מאד. הן הסכן הסכינו הללו מימיהם להוציא את בּני־אשפתם ואת אבני־הבּליסטראות שלהם לא מאוצר השכל הקר והבּינה הישרה וההגיון הבּריא, כי אם מבּית־גנזן של הטרדיציות הדתיות, וכיצד יכלו לבוא ולהלחם בּשם הדת נגד האנשים החדשים, שלא החריבו כלום ולא עקרו כלום ושלא בּאו להרוס את הדת כלל? כיצד יכלו ­­הרבּנים להלחם בּשם הדת נגד האנשים החדשים, שלא באו אל הקהל העברי בּשום תיאוריות חדשות ושלא הרימו שום דגל חדש? רצוננו הוא רק להפיץ בּין בּני עמנו את דעת כתבי־הקדש, פּליטת ירושתנו היקרה והקדושה מימי־קדש – כך היו האנשים החדשים אומרים, וכי אפשר היה להלחם נגד סיסמה כשרה וחסידה כמוה משום נקודת־מבּט דתית איזו שתהיה?

אפס כי לא ארכו הימים ולבנסון וחבריו יצאו מן העוגה הקטנה והצרה, אשר עגו לעצמם בּתחלה. בּיום בּקר אחד התחילו דורשים תקונים ידועים בּחייו הפנימיים של העם; התחילו מדבּרים בּפה מלא על־דבר נחיצות הפצת השכלה כללית והרחבת ידיעות מועילות בּמקצועות השונים של מלאכה ואומנות, וכך הלכו דרישותיהם של המשכּילים ונעשו מעט, מעט רחבות יותר ונוגעות נגיעה יותר עמוקה בּחייו המעשיים של העם. אז האמינו הרבּנים, כי הגיעה שעתם לשנס את מתניהם ולצאת למלחמה בּשם הטרדיציות הקדושות, הטרדיציות הדתיות, שסכּנה נשקפת להן, לפי דבריהם, מצד המשכּילים החדשים והתעמולה שלהם. אולם הרבּנים כבר אחרו את המועד קצת. מ תוך שהמשכילים בּאו אל העם לא בּשטות פלוסופיות חמורות כאותן של שפּינוזה ואקוסטה ולא בּתורה של מסתורין ורזין דרזין כזו של המקובּלים, אלא בּדעות מעשיות, השואפות להטבת מצבם החמרי שליהודי־ליטה ולהרמת מעמדם הרוחני, נמצאו פה ושם אנשי־לה ומח אשר הבינו, כי הכניסה החדשה, אם אך תעשה חיל, עלולה להעמיד את יהודי ליטה ופּולין בּקרן אורה ולבצר להם עתידות טובים ויפים, והאנשים האלה התאמצו לעמוד לימין המשכילים ולעזור להם בּכל יכלתם. זאת ראו הרבּנים והחרדים מתנגדי התנועה החדשה ויעטו כמעיל קנאה ובעברה וזעם יצאו למלחמה על המשכילים המחדשים. קודם כל הוציאו דבּה בּקרב העם על לבנסון ועל מרדכי אהרון גינזבּורג ועל צבי קצנלנבּויגן ועל אליעזר הורביץ, כי הם נמנים על כת הבּרלינים. כלומר, שהם מן המתקנים יוצאי בּית־מדרשו של מנדלסון, זדים ומרשיעי־בּרית, שעיקר שאיפתם היא להתעות את העם מדרך האמונה והדת אל דרך הכפירה והמינות. זה היה מצד הרבּנים והחרדים קול האות הראשון למלחמה.

עבר איזה זמן ונתעורר הרעיון אצל לבנסון, כי הצלחת מפעלם של המשכילים דורשת, שיהיה להם בּית־כנסת מיוחד לעצמם, ותיכף נגש הוא וחבריו אל העבודה. מובן מאליו, כי קמץ המשכילים העסקנים האלה, שהיו בּרובּם אנשים בּלתי אמידים, לא השיגה ידם לבנות להם בּית־כנסת יפה ומהודר כל צרכו. אבל הן זה לא היה אצלם העיקר. עיקר כוונתם היתה לקבוע לחבריהם תמימי־דעים מקום מיוחד, שיהיו יכולים להפּגש ולהזדמן בּו לעתים קרובות ולהרגיש את עצמם בּסביבה של אנשי־שלום. ולמלוי­ צרכיהם אלה הספּיק להם החדר הצר והנקי, אשר שכרו להם בּבית איש זר, ושהתקינו והכשירו אותו בּכל תשמישי־הקדש של בּית־תפלה. שם היו החברים נפגשים יחד, ביחוד בּימי־השבּתות, מוסרים ידיעות איש לרעהו ושומעים חדשות איש מפּי חברו; אלה היו מספּרים, להפך, מתוך עצבות וכבד־ראש על מפלותיהם של המשכילים, ואחרים היו עומדים ומקשיבים רב קשב ובלב דופק לבּשורות הטובות והרעות.,אל בּית־הכנסת הזה היו בּאים לפעמים גם חברים מערי־השדה, שנזדמן להם לסור לוילנה, ושם היו מתקבּלים בסבר פנים יפות ובּיחס־של־אחים חם ונלבב מאד. כך נעשה בּית־הכנסת הזה מרכז לחלוצי־ההשכּלה ולתל, שכל המשכילים בּין יהודי ליטה פונים אליו.

אולם אם מצד אחד הביא בּית־הכנסת המיוחד הזה רב טוב למשכּילים, כי נתן להם את האפשרות להתאגד יפה, לבוא בּברית עם אנשי־שלומם ולהסתדר לחטיבה שלמה ומוצקת, – היה מצד שני לתועלת לא מעטה גם להמחנה שכנגד, להרבּנים והחרדים. על־ידי בּית־הכנסת הזה נודע להחרדים המקום שאויביהם נחתים שם ואת הפוזיציות שהם מתבצרים בהן. צריך להעיר, כי בעת ההיא עוד היו גם המשכילים מאריכים בעליונים ומקצרים בתחתונים, כלומר, לובשים קאפוטות ארוכות וסרוחות על הארץ כמנהג היהודים האורטודוקסים, ובכלל לא נבדלו המחדשים בארחות חייהם בשום דבר מן היהודים בני הדור הישן. המהפכה שנעשתה בדעותיהם ובּהשקפות־עולם שלהם היתה עדיין חדשה יותר מדי ועוד לא היה ספק ודי עז בּידה להתבּלט בּצורה מעשית. קונקרטית, באופן שאנשים רחוקים זה מזה בּדעותיהם ובהשקפותיהם כרחוק מזרח ממערב, נשתוו יחד בּבגדיהם ובּיחוסם אל מנהגי־הדת וחנוך הילדים. רק לאחר שנוסד בּית־הכנסת הנזכר התחילה תקופת ההתבּדלות בּין המשכילים ובין הקהל העברי. מי שבּקר את בּית־הכנסת של המשכילים, העיד בּזה על עצמו, כי הוא נמנה על המחדשים, ועל־ידי־כך נחשבה ממילא צר ואויב להרבּנים ולהחרדים. בּתנאים כאלה מוכרחת היתה המלחמה להעשות לעיני השמש וגלוי לכּל. ואמנם, לא עברה עת מועטת והיהודים תושבי־וילנה נחלקו לשני מחנות: על המחנה האחד נחשב הרוב הגדול והמכריע של העם, היינו, היהודים המחזיקים בּנושנות, אותם היהודים החושבים, כי כל יצירותיה של הספרות הרבּנית מימי־הבּינים ואילך מקדשי־האומה הן ואין אדם רשאי להרהר אחריהן ולבקרן וכל הנוגע בהן לא ינקה, ואל המחנה השני נצטרפו המשכילים המעטים בּמספרם שמצאו, כי חייהם הסוציאַליים והדתיים של יהודי ליטה זקוקים לשנוים גדולים ונמרצים.

וקשה היתה המלחמה וארוכה מאד. משני הצדדים נלחמו בּמרץ ועז־רוח, בּחריצות יתרה ובּמרירות מרובּה; אלה לעמת אלה הוציאו אל שדה־המערכה את אבני הקלע ואת בלי־התותח היותר כבדים, ולבנסון עמד בּין קושרי־המלחמה.

לא כאן המקום לפרוט אחת אחת את תוצאותיה של מלחמה זו, די לסמן את העובדה, כי המלחמה הזאת, שעלתה בּקרבּנות גדולים ומרובים מאד, היא היא שהביאה בּסופה את תנועת־ההשכלה הגדולה והכבידה, שהקיפה בּשנות הארבּעים, החמשים למאה שעברה את מושבות יהודי ליטה ופּולין.

הריני רואה לנכון להעיר, כי אין אני בּא פה להנעים זמירות להמשכילים הראשונים אוסרי מלחמת־ההשכלה. צריך להודות, כי המשכילים הללו ברובּם הגדול לא עמדו על הגובה הראוי של הפרספּקטיבה ההיסטורית, והם נגררו בלי דעת וחשבּון אחרי משכילי־המערב, תלמידיו של בּן־מנחם שראו את תשועת־ישראל בּשרפת גשרי־העבר והאמינו למצוא את הפּתרון לשאלת עתידותיו בהתבטלות עצמית ובהתחקות קופית לחיי־זרים. אין כל ספק בּדבר, כי הרבּה מן המשכילים הראשונים גרמו בּמעשיהם לעורר בּקרב שדרות ידועות של העם טנדנציות של אַסימילציה והתכחשות גמורה אל הרעיון העברי־הלאומי, ובזה נתנו באמת חרב בּידי האורטודוקסים להתנפל על ההכלה ועל הנוהים אחריה. אבל יוצר התנועה ומחוללה, לבנסון, לא היה מהם ומהמונם. לבנסון היה משכיל כשר וצנוע, שכל עיקר שאיפתו היתה לשחרר את אחיו בּני עמו מכבלי הבּערות והחשך, לחלצם משפלותם הרוחנית, להאירם בּאור הדעת והחכמה, כדי להכשירם ולזכותם על־ידי זה לקבלת זכיות־אנוש ומשפטי בּני־אדם ככל האזרחים תושבי־הארץ.

וכי אפשר הדבר, וכי יש למי־שהוא הצדקה לחשוד אפילו רק בּאבק מהשבת־פגול של אסימילציה את האיש, אשר את שירו הראשון בּספרו “שירי־שפת־קדש” חלק בּ' התחיל בּדברים האלה:

אֶל שֻלְחַן־אֱלהִים יָשַבְתִּי שבֶת

וּבְּיָדִי עֵט־סוֹפֵר לו אֲנהֵלָה;

וּשְׂפָתוֹ בַּקֹּדֶש יָדִי כּוֹתֶבֶת

וּשֶפַת תּוֹרָתוֹ וּשְפַת עַמוֹ סלַה;

אֵל נָא עורָה, הָרוּח הָעֵירָה

בֵּשְׂפְתְךָ אֵלִי, אֵלֶיךָ אָשִירָה.

וכי האיש, אשר השלחן שכתב עליו את שיריו היה בּעיניו “שלחן־אלהים” והלשון שיצר בּה את יצירותיו הפיוטיות היתה לו “שפת־קדש”, “שפת־התורה”, “שפת־העם”, “שפת־אלהים” – וכי האיש הזה כלום מוכשר היה לחשוב מחשבות של אסימילציה וטמיעה?

האידֶאל של לבנסון היה: אור, השכּלה, דעת וחיים מתוקנים, על האידאל הזה נלחם כל ימיו מלחמה שאינה פּוסקת בּחרף־נפש ממש. הוא עמד על שדה־הקטל בּראש אוסרי מלחמת־ההשכלה ושמו שמש סמל וסיסמה לכל בּעלי הדעות וההשקפות החדשות, שנאספו לדגלו, לבנסון היה מיסד בּית־הכנסת של המשכילים, שקרא לו בּשם “טהרת־הקדש” – הלא הוא בּית־הכּנסת העומד וקיים בּוילנה עד היום – והוא היה המטיף הראשון, שהפיץ מעל בּמתו את דעותיו והשקפותיו בין הקהל העברי. כמעט עד יומו האחרון היה לבנסון נשמת בּית־הכנסת הזה ורוח החיה בּתוך מפלגת המשכילים הלוחמים, אשר התרכזו מסביבו. המשכילים הללו היו אמנם מועטים במספרם, אבך מסודרים יפה ומאוחדים אחוד חזק ומוצק בּרוחם ובשאיפותיהם, ושמשו בּשעתם מבשרים ונביאים ראשונים לתחיתם הרוחנית של יהודה ליטה ופולין.

בבית־הכנסת “טהרת־הקדש” נגלה ראשונה כשרונו המצוין של לבנסון בתור מטיף ונואם. הוא היה הדרשן הראשון בשעתו, אשר לא בא אל הקהל מתוך ערבובית הפּלפול וערפלי־המיסטיציזם; הוא היה המטיף הראשון בּזמנו, שלא המטיר על הקהל בזעף מטר של פטפוטי־הבל ודברים של מה בּכך ואמרי־מוסר יבשים ותפלים מיוסדים על עקום הכתובים וסירוסי־מקראות וזיופי־דברים, כמו שנהגו לעשות כל המגידים והדרשנים בּעת ההיא. כל אחד מנאומיו של לבנסון היה מחרזת של אבנים טובות ומרגליות, של פניני מחשבות עמוקות ורעיונות מקוריים, שפּתחו לפני שומעי־דבריו אופקים רחבים של דעות חדשות ומושגים חדשים על דבר תבל ומלואה, על מהות החיים ותכליתם, על האדם ותעודתו וכיוצא בזה.

בּנאום־המספד, שנשא המשורר יהודה ליב גורדון על לבנסון למלאת שנה לפטירתו באספת חברת “מפיצי־השכלה” בּפטרבורג, צייר את כשרון הדברנות שלו בדברים האלה: "כדאי היה לשמוע את לבנסון כשהוא מדבר מעל הבמה. הוא דבר את דבריו לאט, לאט, במנוחה ונחת, בּלי שום סימן של התרגשות, כאדם הנכנס עם חברו בשיחה קלה; אבל כל דבור ודבור שיצא מפּיו היה כפטיש מפוצץ סלע וכל מלה – נוקבת וחודרת עד התהום. כל רעיון ורעיון שלו היה מעובּד, מהוקצע ומלטש מעשה ידי אמן, וכל הנחה שלו היתה מנותחת לחלקיה ולסעיפיה הדקים מן הדקים, מה שנתן את האפשרות לשומעי דבריו לתפוש בּמחם תפישה מהירה את המסקנות האחרונות עוד קודם שיצאו מפּי הנואם עצמו. דומה היה הדבר כאלו גלה לפניהם יפה־נוף, שקצהו נראה ונשקף לעינים ממרחק רב מאד. ותבונה טפוסית מיוחדת היתה לכשרון הדבּרות של לבנסון והיא, כי עם כל בּהירות דבריו וקלות הרצאתו לא יכול השומע אחר־כך למסור את תוכן נאומו לאחר. כשנמסרו דברי נאומו של לבנסון על־ידי אחרים, יצאו תמיד לקוים ופגומים.

כדי לחזק את דבריו אלה ספר המשורר יל“ג את העובדה המעניינת הזאת: בּאחד מימי החורף לשנת תרי”ג בּיום מלאת שנה למות בּנו המשורר רב־הכשרון מיכה יוסף בּאביב־עלומיו, בּא הוא – היינו: יל"ג ועוד עשרים צעירים אתו, ואחדים מהם בּעלי־כשרון ומצוינים בּכח זכרונם – אל מעונו של לבנסון לשמוע מפּיו את נאום־האבל, אשר נשא על בּן־פורת זה. נאום־האבל עשה על השומעים פעולת־קסם ממש, אבל ככל שעמלו ויגעו אחרי־כן, למסור, לכל הפחות מקצת מדבריו, לא עלה הדבר בּידם בּשום אופן.

––––––––

אם אמרתי, כי לבנסון השפיע על בּני־דורו בקסם אישיותו, בחריפות הגיונו ובתום אפיו וטבעו, אין לדון מזה, שהשפעתו נצטמצמה רק בגבולות בּני־סביבתו ובין האנשים שידעו אותו פּנים אל פּנים, ושהיה להם שיג ושיח אתו. בּאמת היתה השפעתו של לבנסון כללית, אוניברסאַלית, כי פרשה מצודתה על כל יהודי־ליטה בּשנות הארבעים, החמישים והששים למאה החולפת. את מקור השפעתו זו צריכים אנחנו לבקש ביצירותיו הספרותיות.

בכלל נחלקו יצירותיו הספרותיות של לבנסון לספרים בדקדוק ובבאורי כתבי־הקדש ולספרים של שירה ופיוט. חבורו היותר חשוב במקצוע האקסגטיקה העברית הוא, בּלי־ספק, הספר “באורים חדשים” הכולל פירושים לאחדים מכתבי־הקדש ונתפרסם בדפוס בשנת תרי"ח.

על ערכו התיאורי של ספרו זה ועל עבודתו בשדה האקסגטיקה העברית בכלל, אי אפשר לאמר, כי היו מצוינים בּיותר. עבודתו זו מוכרחת היתה להיות מצומצמת ומוגבלת במצריה וגם חד־צדדית, מפני שחסרו לו הרבה מאותם הדברים, שהאקסגטיקה החדשה, המודרנית, חושבת אותם לתנאים הכרחיים, שאין היא יכולה להתקיים בלעדיהם. לבנסון לא ידע, למשל, את הלשונות העתיקות והחיות, ולכן לא יכול לקרוא את הספרים שחובּרו במקצוע זה לפניו על־ידי חכמי הפילולוגיה העתיקה; מטעם זה לא יכול לבנסון לדעת את הלשונות השמיות, הקרובות ברוחן ובמבטאיהן אל הלשון העברית וגם לא היתה לו האפשרות להשתמש למלאכתו בספרים החשובים על־דבר תולדות עמי־הקדם, שיצאו לאור בזמנים שונים. כל ערכם התיאורי של ספרי לבנסון במקצוע האקסגטיקה העברית מונח בטוב־טעמו הטבעי ביפי סגולותיה המיוחדות של הלשון וביכלתו לחדור לעמקי מליצותיה, – מעלות, שלא נמצאו במבארים הקודמים לו, שהתעו את לומדי כתבי־הקדש במדבר של פירושי־פליאות מכוסים בצעיף ההסתר והתעלומה המיסטית ומרוקמים במעטה של רמיזות סודיות וערפליות. לומדי התּנ"ך על־פי הבאורים והפירושים, שחוברו לפני לבנסון, מלבד שמנעו מהם את האפשרות לעמוד על רוחה של הלשון העברית ויפיה הפיוטי, גם לא נתנה להם היכלת להבין את המקראות כפשוטם וכמשמעם. הספר “באורים חדשים” של לבנסון למד ראשונה את יהודי־ליטה להכין את כתבי־הקדש הבנה ישרה והגיונית ולעמוד עם זה על תכונתה של הלשון העברית ועל קסמה הפיוטי עמידה שיש עמה התפעלות והתרגשות־הנפש.

אולם עוד יותר גדולה ויותר עצומה מזו היתה השפעתו של לבנסון בתור משורר. בתור משורר רכש לו לבנסון השפעה כל־כך כבירה על צעירי־היהודים בשעתו, שאין אנו מוצאים דוגמתה אצל המשוררים והסופרים שקדמוהו ואצל אלה שחיו אתו בזמנו. שירי־לבנסון נלמדו על־פה והושרו על־פּי מנגינות מיוחדות במקהלות של צעירים וצעירות. היו צעירים הרבּה, שתחת השפעת שירי־לבנסון התחוללה מהפּכה שלמה בהשקפות־עולם שלהם. אחרי קריאת שירי־לבנסון התחילו הצעירים הללו מתעמקים בשאלות ובפרובלימות, שקודם גם לא חלמו על אודותן. פתאום התחילו מתיחסים בּאופן אחר אל כל הסובב אותם. דברים ששמשו להם עד כה עיקרי -חיים, נעשו עתה טפלים בעיניהם; דעות ואמונות, שנחשבו להם עד כה לאמיצות ומוצקות, התחילו אצלם הולכות ומתערערות. זה היה שנוי־ערכין במחשבות ומעשים במלוא מובנו של מבטא זה.

ואין שום פלא בדבר. אף אחד מן המשוררים והסופרים העברים שהיו בתקופתו של לבנסון לא יכל למשוך אליו את תשומת־לבם של צעירי־היהודים בזמנו כמותו.

במה, אפוא, מונח סוד השפעת־קסם זו, שהיתה לבת־שירתו של אדם הכהן? במה היה כח יצירותיו הפיוטיות כל־כך גדול?

זאת נראה בּפרק הבּא.

––––––––

ג) לבנסון הפייטן.

אדם הכהן לבּנסון היה משורר ספיח, ומתחתיו צמח. הוא עלה, ממש, כיונק מארץ ציה, ממקום אין טל ואין מטר, אין ליח ואין לשד להשיב נפש. כבר אמרתי מקודם, כי לבנסון לא ידע שום לשון מלבד הלשון העברית, ולפיכך נשארו נעולים לפניו שערי היצירות הפיוטיות של משוררי־המופת האירופיים. ועוד יותר מזה: בתחלת עבודתו הספרותית לא היתה האפשרות ללבנסון לקרוא גם את חשובי ספרי־השירים של־גדולי הפייטנים העברים מימי־הבינים ואילך, כמו את שירי ה' יהודה הלוי, ר' שלמה בן גבירול, ר' שמואל הנגיד, ואפילו את שיריו של אפרים לוצטי, יען כי בעת ההיא התגלגלו עדיין השירים הללו בתור כתבי־יד באבק בּיבּליאותּיקאות שונות בארצות רחוקות. הפייטן העברי היחיד והמיוחד, שיכול לשמש דוגמה ללבנסון, היה ר' נפתלי הירץ וויזל, מחבּר ספר “שירי תפארת”. יתר השירים, שנתפרסמו באותו זמן על־ידי חרזנים שונים בקובצים הספרותיים “המאסף”, “בכורי־עתים” וכדומה, יכלו, להפך, להיות לו למופת: כיצד לא צריך לכתוב שירים.

אולם מאידך גיסא הביא חוסר ידיעותו את שירי משוררי־הנכר תועלת לא־מעטה לבת־שירתו של לבנסון. רוח הלשון העברית השתמר אצלו בעצם טהרו המקורי, וזה שאצל ברק־נוגה מיוחד על כשרונו הפיוטי הטבעי. בהיותו עזוב לנפשו עשה הכל, כרובּינזן קרוזאי על האי שלו, בכחות עצמו. את הכל ינק משלו, ואת הכל יצר משל עצמו, ורק ממעין כשרונו הטבעי שאב אותם השירים היפים, שפעלו פעולה כל־כך מקסימה על צעירי־העברים בדורו.

לבנסון היה בן־עמו ובּן־זמנו, וכשרונו צמח, גדל ויתפתח בּשדה־ישראל. וזוהי סבת השפעתו. ובאמת, האיש שרכש לו מושג נכון על־דבר חיי יהודי־ליטה בשנות הארבּעים למאה החולפת, והוא יכול לצייר לעצמו ציור נאמן את צורתם הרוחנית של החיים הללו, – האיש ההוא יבין, כי על יהודי אותו הזמן אפשר היה להשפיע לא בשיריו הסנטימנטאַליים של שילר, כי אם ב“פויסט” של גיתו. היהודים הללו, שלא יכלו עדיין להשתחרר השתחררות גמורה מן האקסטיזם פרי תּורת־הקבלה, לא הבינו כלל את שירת הזמיר אל השושנה, ואזנם לא בחנה לא את שירת האוהבת האביר המוסר את נפשו על אהבתו ולא את שירי העז והחוסן של הגבור השב משדה־הקרב עם נזר הנצחון בראשו. הם ידעו לעת־עתּה רק את עולם־המחשבה, את עולם ההגיונות המיגעים ומענים את המח, את עולם השאלות שאין עליהן תשובה ואת עולם הספיקות הנצחיים. הם התחילו קודם כל לחיות את חיי־המח. החלוצים הראשונים של תחית המחשבה הישראלית לא יצאו מקרב בני־הנעורים בּעלי־דם חם ורותח ונפש מתפעלת ומתרגשת ונתקפת מסערת חפץ־החיים ומשאיפות־החיים ומאויי־החיים, אלא מקרב חורי־הפנים ויגיעי־הכח, שהמיתו את עצמם עד כה באהלה של תורה על מסכתות הש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים. הסיסמה של החלוצים האלה בדרכם החדשה היתה לא החיים, כי אם הספר, המחשבה, העיון. בראש וראשונה נתנו את לבּם להעמיק חקור בחידות־העולם ובשאלות־ההויה; רק השאלות הנזכרות העסיקו את מחותיהם של האנשים הללו, אשר חתרו בּכל עז לחלץ את עצמם ממסגרות עולם הישן והרותינה ולבקש להם איזו נקודות־משען מחוץ לעולם זה.

ואותן השאלות הטרידו גם את לבנסון, והן הן שהיו נשמות יצירותיו הפיוטיות היותר חשובות. לבנסון היה ביחוד פייטן חושב, פייטן פלוסוף. מלבד שיריו המיוחדים, שחבר בהזדמניות ובמקרים שונים, ושכל ערכם מונח רק ביפי מליצתם ובּסגנונם המבריק והמלוטש, נוסדו כמעט כל יתר שיריו של לבנסון על השאלות העולמיות, על הרע העולמי ועל הצער והיגון העולמי. בלו של הפּייטן מסתער בּקרבו כשהוא מתחיל מהרהר על־דבר הטבע, עד האין סופיות, ע“ד שלטון האדם באדם לרע לו, וע”ד מלחמת־המים ההולכת ונמשכת ביצירה כולה. כחכמי הדורות הקדמונים קובל לבנסון ומתמרמר על האירוניה המרה של הגורל ביחוסו אל האדם. לבנסון מתרגז ומתקצף על הגורל שחונן את האדם בּיכלת ההכרה, כמח חושב ובשאר רוח, כדי שיכיר ויבין וירגיש, כי סופו ליהפך לעפר ואפר, כי כל חייו והגיונותיו ושאיפותיו ומאוייו וחששותיו ותקוותיו עתידים באיזה מן הזמנים להעשות הד רחוק של תשואות רב, שכבר נאלמו ונדמו לפני עידן ועדנים. בּכלל היה לבנסון פסימיסט בּמהלך מחשבותיו, מסתּכל בּעולם ובּמה שיש בּו מתוך אספּקלריה שחורה, וזהו שגרם, כי מכל שיריו האלגיים עולה ובוקע צער עמוק ויגון קודר ומדכא עד דכדוכה של נפש. לעומת זאת רואים אנחנו, כי שיריו הדידאקטיים, שמבצבץ ובולט מהם היסוד האופטימיסטי, הם יותר קלושים ויותר חורים ועושים רושם פּחות נמרץ. בּשירים הללו החרזן בּולע את הפייטן.

כי היה לבנסון בּעל רגש פּיוטי עצום ומקורי – על זה מעיד לנו שירו “החמלה”. זהו שיר לירי עמוק, המרעיד את נימי הלב והנפש. יותר מדויק יהיה אם נאמר, כי השיר הזה הוא אנחה ממושכה קשה ועמוקה, יללה נוראה ואיומה, המתפּרצת מלב קרוע ומורתח בּתוקף הצרה העולמית, ההולכת ונמשכת בּלי ראשית ובלי אחרית ורודפת בּלי חשך את האנושות אל תהום חשך. בּכל רואה המשורר מות, חורבּן, כליון, בּכל הוא מרגיש את ריקניותה ואפסותה של ההויה האנושית, את קוצר־הימים ואת הבּרק המתעה, בּרק אור עץ רקבון של האושר האנושי ואת כל צמצומו וחולשתו של כשרון הדעת וההכרה שלנו. בּכל פּנה שהפּייטן פּונה מתגלה לפניו רק שלטון המות האכזר:

הוֹי תֵּבֵל, בֵּית אֵבֶל! הוֹי גּיא הַבְּכִי!

נַהֲרוֹתַיִךְ דִּמְעָה וַעֲפָרֵך אֵפֶר;

עָלַיִךְ אֲבֵלִים, מֵתִים תּוֹכֵכִי…

או:

מִתּוֹך הַרְרֵי־שֶלֶג מִגִבְעוֹת קֶרַח,

תֵּצֵא עֲגָלָה וּמַנְהִיג לָהּ אָין;

בָּה אִיש וְיָפָתוֹ הַדְרָתָם הוֹד פֶּרַח,

וּבְנֵיהֶם עַל בִּרְכָּם מַחֲמַדֵי עָיִן;

הוֹי אֹרְחַת מֵתִים כַּחַיִים יִסָּעו,

נָסְעוּ וַיִתְעוּ וּבְּקָרָה גָוָעוּ…

השיר “המתאונן והמשורר” הוא אחת ממיטב יצירותיו של לבנסון. בּשיר הנזכּר הפּייטן מציג את הפּסימיסטן ואת האופּטימיסטן זה לעומת זה.

המשורר מרים על נס את כל אפסותו של האדם בּפני הבּריאה הנוראה, ובּשם הרעיון המפשט של חוק המוסר הבּוגד הוא הוגה נכאים:

אךְ רוּחַ חִלְדֵנוּ! קַל כָּאָנֵי שַיִט

מֵבֶּטֶן הָאֵם לֹא יֵרְחַק קִבְרֵנוּ…

הִנְּנוּ פֹּה אֶרֶץ מִיוֹם הֳיתָה,

וּכְעֲשבוֹת עֲפָרָה תַּחֲלִיף אוֹתָנוּ,

הִיא עוֹמְדָה הָכֵן, הָה! עוֹד לֹא נִשְחָתָה,

רַק נִחְנוּ חוֹלְפִים וּתְּשוּעָה אֵין לָנוּ.

אֵין לָנוּ מִפְלָט גַּם מִלָּבוֹא הֵנָה,

כַּדּיָג כַּחַכָּה תֵבֵל תַּעֲלֵנוּ,

עַד אָכְלָה דוֹר זֶה דוֹר אַחֵר הֵכִינָה,

זֶה אָכוּל, זֶה אָחוּז, אַיֵה יִשְעֵנוּ?

והמשורר קורא בּקצף:

לוּ אֵדַע כִּי יַהֲרוֹס קוֹלִי בַכּח

תֵּבֵל וּמלוֹאָה גַם צִבְאוֹת שָמַיִם,

אָז תַּתִּי קוֹל גָדוֹל: הָבוּ מָנוחַ!

וּלְתֹּהוּ אָשובָה עִם כָּל הַחַיים…

לעומת זאת לקוי השיר הזה בּמקום שהוא מצייר את הצד הטוב שבֻחיים. האופטימיסטן המדבּר על אושר העולם הזה ותענוגיו אינו עושה שום רושם. ואין זה מתמיה כלל בּשים אל לב, כי הפייטן היהודי תושב הגיטו לא טעם מימיו טעם חיי העולם הזה, ותענוגיו כמו זר נחשבו לו והרגשתו האופטימיסטית אינה אלא מזויפת.

שירים בּשבחה של ההשכלה, שנלחם עליה כל כך בּחיים, אין אנו מוצאים אצל לבנסון. על מלחמת האור והחשך, שהקדיש לה אחר כך את חזיונו “אמת ואמונה”, לא העיר את קוי כנורו. אבל תחת זאת קשה למצא בּשירי לבנסון אף שיר אחד גדול שלא ידובּר בּו על הדעת ורוממות ערכה, כי הבּיט המשורר על הדעת והתבונה כעל יסוד החיים, כעל המלח המעמיד את החיים, וחיים שאין בּהם דעת ותבונה כאין וכאפס המה בעיניו:

כִּי דַעַת אֵל הִיא בּיצוּרָיו כֻּלָּמוֹ

וּבְדַעֲתּוֹ זוּ גַּם חַיֵיהם נִקְשָרוּ

וּלְפִי רֹב וּמְעט זוּ הַדַעת בָּמו

גַם חַיֵיהֶם בָּם יִגָאוּ אוֹ יִצָערוּ…

וַאֲשֶר דַּעְתָּם כֵּהָה לֹא נִראוּ חַיִיִמוֹ

וּבֵין החַיים לֹא הֵם יִתְחַשָבו

וַאֲשֶר דַעֲתָּם בָרַה חַיִים נִראֵמוֹ

וּבֵּמִדַת הַדַּעת חַיִים יִשְאָבוּ…"

אבל עם זה הזהיר המשורר את המתרפקים על הדעת לבל יפגעו בּכל אופן ברגשות הדתיים של העם. לבנסון המשכיל התקומם נגד מרשיעי־ברית, המואסים בתורה ובקניני האומה הישראלית. בשירו “אל בוזי תורה” הוא אומר:

כִּי לֹא פָּרץ מרָע וּמְרִי לֹא לָקח

לֹא הוֹלֵלוֹת חָכְמָה לֹא לַעַג דַּעַת

לֹא בִּינוֹת בִּשְנִינוּת עַל יַיִן הָרְקַח

לֹא הַשְכֵּל עוֹד נַעל וִיפִי מִגְבַּעַת"…

בּהמשך הזמן בּאו לבת שירתו של לבנסון גם ימי חולשה ורפיון. בּיחוד עיפה בת שירתו בּשיריו שכתב בּתקופת־חייו האחרונה. הרי דוגמה: בּחלק הראשון והשני של ספרו “שירי שפת קדש” ישנם שני שירים בּעלי תוכן אחד: קינה על מות ילדיו. השיר הראשון נקרא בּשם “מספר מר” והוא קינה על מות בּתּו הילדה ובנו, נער בּן־שש שנים, שמתו עלי שניהם כשאכל עוד על שלחן חותנו בּמיחיילישוק; השיר השני, שנקרא בּשם “מיעל דמעה”, הוא מספר על בּנו העלם רב־הכשרון מיכה יוסף. כמדומה השכל מחייב ומדת ההגיון נותנת, כי באה־לבו של האב על מות בּנו המשורר המצוין מיכה יוסף באביב עלומיו צריך היה להיות יותר חזק ויותר צורב מכאב לבו על מות שני ילדיו הקטנים, שלא הצטיינו בשום דבר. אבל בּפועל אנו רואים את ההפך. בפועל רואים אנחנו, כי דוקא השיר הראשון, המספיד את שני הילדים הקטנים, מחודר כּלו צער ויגון היוצא ונובע מעמקי לבו הדוי של האב הפּייטן; כל חרוז שלו חד כחרב פיפיות, והשיר כּלו מזכיר לנו בטבעיותו וביפי גזרתו ובנינו את שירי־ציון של ר' יהודה הלוי. אבל לא כן הוא השיר השני, הספדו על מיכה יוסף, שאנחנו מרגישים בו כמעט בכל חרוז מלאכותיות ואי־טבעיות, והרושם שהוא עושה עלינו אינו דומה כלל וכלל הרושם שעושה עלינו השיר הראשון. שיר זה הוא אמנם מיכל דמעה, כלומר נחל של דמעות, אבל פה ושם הוא שטף מים. כנראה חשש הפּייטן שמא לא גלה את כל לבו הפּעם, שמא למד את מדת אבדתו בּמות עליו בּנו המצוין במדת כמות הבתים, ויצא לו שיר משתרע על מאה ושלשים וששה בתים!…

בין שירי לבנסון נמצא האחד בּשם “נאקת בת יהודה”. אלו נכתב שיר זה עתה בּימינו, היו אחרים מאמינים לשמוע בו רעד גולו של רעיון הגאולה והפדות, אבל מאחר שחובר לפני תשעים שנה, אין לנו בלתי אם לחשבו לפריעת מס מצד המשורר להזרם הרומאנטי, שהתחיל מתאזרח אז בספרות העברית. לבנסון המשכיל ברוח בּני־המערב קרא את הקריאה הזאת:

רוּמָה אֶלֹהֵינוּ עֻזָה בָּאָרֵץ

מַלֵּא יְמִינְךָ פְּדוּת וָצֵאָה

כּי יַרְעִים קוֹלֶךְ: הָבוּ בְּנַי!

הָבוּ אַל תְּאַחֲרוּ כָּל אַפְסֵי־אְרֶץ:

הקְדִימִי קֶדֶם, אָחוֹר אַל תְּאַחֲרִי,

אַל תִּטְמְנִי תֵימָן, צָפוֹן אַל תִּצְפּוֹנִי:

מֵאַפְסָים אֵיפֹה, וּמְאִיים אַיְם,

הִגָלוּ גוֹלִים וּשְבוּיִים שוּבוּ־נָא.

בּמקום אחר קובל לבנסון, שלא מתוך הכרה כאבן, על חוסר הבּטחון שבּחיי הגלות ועל הנחיצות בּארץ־מולדת. הוא אומר:

עוֹד גַּם בַּגּולָה לָךְ יֵהֶמוּ בָנַיִךְ,

לְשוּבָם אֵלַיִךְ עוֹדָם יוֹחִילוּ,

לָכֵן גַם עַתָּה כָּל יִקָרֵי לֵב בָּמוֹ

לִשְאוֹל לֵשְלוֹמֵךְ: עֲלות לָךְ העפִּילוּ

ועוד ועוד.

כּי מַצב הָעָם בַּגוֹלה הוא פָרוּעַ:

בֲּטֶרֶם תֵּדַע, עם יַעֲקֹב, הֲטֶרֶם,

כִּי יוֹם וָלַיְלָה אַתָּה לֹא תָנוּחַ

וּבַל תִמְצָא עֹשֶר כִּי אִם בָרוּחַ

עַל כֵּן גַם כְּרוּח יָעוף יַרְקיַע

אִם חִיש מיָדְךָ אוֹ מִיַד זַרְעֶךָ.

לבת שירתו של לבנסון היו, כאמור, גם רגעים של ירידה בּאותם הרגעים כתב שירים, שלא היתה בּהם אלא מלאכת החרזנות. כאלה הם אותם השרים שחבר לימי־גנוסיא ולכבוד נסיכים ורוזני־ארץ. לסוג השירים שאין בּהם בּלתי אם חרזנות בּלבד, נכנס גם השיר שכתב על־דבר בּית מסחר־היין והבּשמים של בּנו העשיר ארצי לבנסון. השיר הזה מתחיל בּדברי־החול האלה:

שִמְעוּ מִלַּי

הָאֲדוֹנִים!

סוּרוּ אֵלַי

אַתֶּם קוֹנִים!

הֵן כָּל נֹעַם

בּי תִּמְצָאוּ.

כָּל טוּב טַעַם

פֹּה מְלָאוּ.

פּה הַיִין

הַמְּשַׁמֵּח

מֵאיר עַיִן

וּמְנַצֵח.

וכו' וכו'.

כמעט קשה להאמין, כי השיר הזה יצא מאותו העט שכתב את ה“מתאונן”, את “הדעת והמות” ועוד.

שירי לבנסון למרות שעסקו ברובם בּשאלות פילוסופיות מופשטות, ובפרובלמות החיים היהודיים של זמנו כמעט שלא נגעו כלל, הלהיבו בכל זה, כמו שכבר העירותי למעלה, את הרגש הצעיר של בחורי־ישראל לומדי־התּורה. על דבר זה עמדו החרדים שבאותה עת, ולפיכך עורר ביניהם הספר “שירי שפת קדש” התרגשות עמוקה, וקראו עליו תגר בּפומבּי בּכל הזדמנות שבאה לידם. המשורר עבר על הקנטרנות הגלויה הזאת בשתיקה, כי ירא להקניט את האדוקים, שהיתה ידם תקיפה בּעת ההיא, והוא לרגלי פרנסתו, פרנסת המלמדות בתחלה ופרנסת הסרסרות אחר כך, היה זקוק להם. רק לאחר שנתמנה למורה בבית מדרש הרבּנים התמכר לעבודת־ההשכלה בגלוי בלי שים לו סתר פנים מחמת הקנאים. ובּימים ההם עמד בּו לבו לפרסם בּדפוס את חזיונות “אמת ואמונה”, שהיה שמור אתו כעשרים שנה בכתובים ולא הביא אותו בּקהל מיראת החרדים.

הספר הזה הוא דראמה אליגורית כתובה מלכתחלה לשם טנדנציה ידועה: להיות מליץ יושר להשכלה וקטיגור לצביעות ולקנאות. המחבּר שופך את חמתו על ההזיות והאדיקות הדתית מצד אחד ועל השחתת־המדות והפריצות מתחת למסוה הדתיות מצד שני. בדראמה זו, שאנחנו רואים בה את השפעתו של ר' משה חיים לוצאטו מחבּר “לישרים תהלה” “ומגדל עז”, אין שום סימן של אמנות ואפילו קורטוב של הרגשה פסיכולוגית, ואינה מצטיינת בּלתי אם בסגנונה הקל והשוטף. תוכן הדראמה הוא פשוט מאד: שקר ועוזריו רוצים למשוך אליהם את לב המון למען יתן לו את אמונה בתו לאשה. אבל גם אמת חפץ בה. אין המחבּר מגנה את האמונה; כרוב המשכילים בשעתו, ומשכילי ווילנה בּיחוד; הוא סובר, כי “ההשכלה הטהורה אינה מתנגדת לאמונה הצרופה”. אבל בּשם “האמונה הצרופה” הזאת הוא שופך את כל קצפו על השנאה הדתית ועל אמונת־ההבלים המתנגדת אל השכל. הגבור הראשי של הדראמה הוא צבעון. בתאור אישיות זו הבליט לבנסון את כל שנאתו של המשכיל אל מורדי־האור ואת כל נקמת הנרדף על דבר אמת לרודפו ומשנאו חנם. צבעון הוא נוכל מתחסד, המכסה את זדון תרמיתו תחת מסוה יראת־שמים שלו. בכמה דברים הוא דומה לטרטוף גבור חזיונו המפורסם של מוליר הצרפתי; אבל הצבוע העברית הוא טפוס יותר מורכב מאותו של מוליר, מפני שישנן בו תכונות עבריות מיוחדות, וביחוד הפלפול הדק, המיוסד על עקום הכתובים בשכלו החד. בגבורו זה הגדיש לבנסון את הצבעים, ושנאתו לאויבי ההשכלה קלקלה בכמה פרטים את שורת האמת האמנותית. ברגשי־כבוד מיוחדים מתיחס המחבר לשכל, לחכמה, השוכנים מרומים על כל בעולם ועד לאמת ולאמונה התמה. את ההשכלה לשמה, שהיא בת השכל, מעמיד המחבּר במעלה עליונה.

ספרי לבנסון נתקבלו בשעתם בהתפעלות עצומה במחנה המשכילים ברוסיה וגם במערב. גדולי החכמים באותו זמן כ’ר יצחק שמואל ריגיו (יש"ר), ר' שלמה יהודה ליב ראפופורט (שי"ר) ואחרים קדמו את קובצי שיריו בתרועה ובּשמחה ויהי בּעיניהם כגואל השירה העברית. בשעה שנתפרסם בדפוס החלק הראשון “משירי שפת קדש” קרא עליו שד“ל: כי “מצפון אור יאתה”. בחייו זה לבנסון להקּרא מאת בּני דורו בשם “המשורר הגדול” וכך נקרא בפי רבּים גם איזה זמן לאחר מותו. הערכה זו, ודאי שיש בה הרבה מן הגוזמא וההפלגה; במובן המודרני לא הגיע לבנסון אפילו למדרגת פייטן בינוני, אבל הוא השפיע השפעה עזה ונמרצת על מהלך התפתחות השירה העברית בּימים הבּאים, ושמש מופת ודוגמה למשוררים שקמו אחריו. בהשפעה זו הודה גם המשורר יל”ג, בראשית צאתו על שדה הפיוט העברי. באחד ממכתביו הוא כותב: “מיום החלותי להבין בספרים לא מצאתי בין משוררי שפת־קדש החיים בארצו נעלה ממנו; ומדי צאתי להתהלך ביער הלבנון נעם דבשו לחכי ואתעמל גם אני לעשות כמתכנתו”. על זה יש להוסיף, כי אותה השפעה שמדבר עליה יל“ג, היתה חיצונית בעקרה, כלומר, השפעת הלשון והסגנון, יען כי במה שנוגע לרוח השיר גדל יל”ג על לבנסון שבעתים. במקצע הלשון והסגנון הפיוטי היה לבנסון כובש דרכים בּאמת. ויפה אמר אודותיו אחד מסופרי הדור הזה:

“אם יש ללשון העברית יחידי־סגולה, אשר לא רק דרכיה ידעו, כי גם בכל מכמניה מושלים הם; אם יש יחידים שאזנם בחנה כל קול שיחה, כל רעד מיתריה וכל הד צלצול קויה. אם יש אוהבים קרובים שגלתה להם את כל יפיה הנעלם, שחשפה להם את כל תעלומיה־רזיה; אם יש כהנים ונביאים מתי־מספר כאלה – אדם הכהן לבּנסון היה הראש והראשון שבהם”.

תולדותיו

מעטים ורעים היו ימי המשורר הלירי הגדול הזה. אך עשרים וארבּע שנים חי עלי אדמות. בּשנת 1828 נולד ובשנת 1852 מת. כמעט מחצית שנותיו עברו עליו בּיסורי מחלה קשה ומענה מאד, היא מחלת השחפת, אשר היתה לו מורשת אבות ונגלתה בּו בּהיותו בּן ארבּע-עשרה, והוא אז עליז, שמח, ושותה מחדוַת חיי-הנוער בּמלוא לוגמיו בּסביבה ספוגה ורויה אהבת-הורים ומורים עם רוך ידידות-רעים.

ולא לחנם היה הנער מיכה יוסף אהוב וחביב לכל יודעיו ומכיריו, כי מלבד יפי פּניו וחן מראהו, גם נכר בו עוד בּשחר ילדותו שאר-רוח וכשרונות בּלתי-מצוים. בּן שתים-עשרה ידע את השפות: רוסית, פּולנית, גרמנית וצרפתּית, ובאיחור זמן קצת גם איטלקית, ויותר מכל את הלשון העברית, אשר בּעודנו ילד מוטל בּערישתו כבר תפשה אזנו את משק כנפיה על ראשו, כי משכן אביו המשורר אד“ם הכהן שמש בּית-ועד לראשוני משכילי ווילנה, לחכמיה וסופריה, ש”השפה היפה, השרידה היחידה" היתה שיחם והגיגם ולכל בּה חיי רוחם. ספירה זו, שגדל ונתחנך בּה מיכה יוסף בּנערותו, מלאה אותו חבּה עצומה לשפת-ציון עם תשוקה עזה ונמרצה להכיר לדעת את סגולותיה, לתכן את רוחה ולדבקה בּו. בּעת ועונה אחת הגה בּספרי הנביאים ובספרי ווירגיל והומיר ויקרא את שירי ר' יהודה הלוי ור' שלמה בּן גבירול עם שיריהם של מיצקביץ, של שילר וּויקטור הוגא. אבל בּיחוד היה כרוך אחרי יצירות החוזים העברים, אשר שקד עליהם שקידה מתמדת, שאינה פּוסקת.

בּשנתו השלש-עשרה עשה מיכה יוסף את הנסיון הראשון לתרגם לעברית משירי משוררי-הנכר, הקדמונים, והחדשים, אשר מצאו חן בּעיניו. בּזה חקה את גדולי הסופרים העברים שבּאותו זמן, שעבודתם הספרותית התחילה בּדברי תרגום מן השפות הלועזיות. את שיריו המתורגמים היה מסתיר מעין איש וגם מעיני אביו, כי פּקפּק בּיכלתּו והבּיט על תּרגומיו כעל מעשה-נערות, שאינו כדאי להטריד את הגדולים אפילו טרדה של שעה קלה. בּענותנותו זאת נשאר גם לאחר שנתפּרסם לפּייטן גדול. אבל – כך ספּר לי פּעם אחת הסופר ר' קלמן שולמאַן – בּלילה אחד נרדם הנער כשהוא יושב ומתרגם את שירו הידוע של שילר “העלם על שפת הנחל”, וכשוב אביו מעסקיו לביתו וימצא את השיר המתורגם, התפּלא מאד וכמעט שלא האמין למראה עיניו. כל כך מצוין היה התרגום. למחר הראה אד"ם את התרגום להמשכילים בּאי-ביתו, וגם הם השתוממו על יפי לשונו וסגנונו, ויקראו לנער ויאַמצו את ידיו להמשיך את עבודתו, ואז – כן חשו לו עתידות – יהיה למשורר גדול כאביו (משורר יותר גדול לא יכלו המשכילים שבּאותה עת לצייר להם). פּני מיכה יוסף התאדמו ויתחמק ויצא מן החדר.

אולם התהלות, אשר פזרו לו הסופרים המשכילים, ועל כּולם דבריו המעודדים של אביו, אשר העריץ אותו מיכה יוסף מאד ויחסרוהו מעט ממלאך השירה, פּעלו אליו במסתרים, כי מאז נסה לכתוב גם שירים מקוריים. אבל בּעת ההיא לא נפתח לבּו עדיין לפני ההרגשה הלירית הדקה. גרם לכך מצד אחד הסביבה החיצונית העכורה והמעציבה של הגיטה הליטאית, ומן הצד השני התאמצותו לצאת בּעקבות אביו ולקחת לו לסמל ודוגמה את שיריו שנושאיהם היו ענינים מפשטיים ופּרובּלימות נפתרות לא על-ידי רגש שבּלב, כי אם על-ידי מחשבות שבּמח. אפשר מאד, כי הרבּה השפּיעו בּדבר השיחות, שהיה הנער המתרגם רגיל לשמוע בּחוג המשכילים והסופרים מבקרי-בּיתם ושנסבּו לא על היופי וההוד והנעימות ועל האמנות ומלאכת-מחשבת, אלא על דברים שיסודתם בּמהות האמונה והכפירה, הדעת והמות, שכר ועונש והשארת-הנפש וכיוצא בּטימות כאלה, שאין בּהן כדי לעורר את הרגש, ולהזין את הנשמה. רק כעבור איזה זמן השתחרר המשורר מן ההשפּעות האלה יותר ויותר ומעט, מעט מצא את נתיבותיו אל השירה הלירית.

מתוך תולדותיו של המשורר, שנתפּרסמו עד כה בּרבּים לא בּפּרוטרוט, כי אם רק בּראשי-פרקים שלהן, אין לדעת בּדיוק איזה הוא השיר הראשון המקורי שלו. עד כה האמינו רבּים, כי שירו המקורי הראשון של מיכל היה השיר “האחוה” (כתוב ליום הולדת אחיו הבּכור נח אריה לבנסון), אשר לפי הערת אביו המוסר אותו לדפוס, חובּר בּשנת תר"ה, היינו בּהיותו בּן שבע עשרה שנה. השיר הזה, אם כי מרובים בּו הרעיונות המופשטים על הרגש, והרעיונות לעצמם הם תמימים יותר מדאי, כמו בּירור המובנים השונים של מלת “אחוה” בּלשון העברית וכדומה, אף-על-פי-כן אפשר למצוא בּין שורותיו ניצוצות של כשרון פּיוטי גדול וגם של אמנות לשונית וסגנונית. אבל עפּ“י מאמר אחר שנדפס בּעת האחרונה בּקובץ הרוסי “еотижереП” (כרך שלישי) יוצא, כי שירו המקורי הראשון של מיכל היה לא “האחוה”, כי אם שיר אחר לגמרי, שכתב אותו שנה קודם לכך, והוא אז בּן שש עשרה שנה, תחת רושם ההתפּעלות העצומה, שנתפּעל בראותו את ה”לוח לשני אלפים שנה" מעשה ידי אחד ממכיריו, יעקב גורדון שמו. הואיל והשיר הנזכר הוא אופיי מאד לראשית צעדיו של מיכל על שדה היצירה הפּיוטית העברית, וגם לא לא נדפס עדיין בּשום מקום מלבד בּהקובץ הנזכּר, הרינו להביאו בּזה בּמלואו:

מַה יָקָר לָאָדָם מַשְׁכִּיל מַה נָעִים

לַרְהִיב עֹז וֶאֱיָל בִּמְעַט שָנָיו

וְלָשִיּם עֵינו אֵלֵי כָל – הָיָה לְפָנָיו

לְפַעֲנֵחַ שָם צָפְנַת שָנִים הָאַלְפַּיִם

אַךְ מֵהֶם נוֹרָאוּ אַף יָקָרוּ

לָדַעַת עֲתִידוֹת עוֹד בַּתֹּהוּ יִשְכָּבוּ

עֵת לֹא עוֹד נוֹלְדָה, יָמִים לֹא יֻצָּרוּ

אַהָה! עֵת עַצְמוֹתָיו בַּקֶּבֶר יִרְקָבוּ.

כֵּן בּרְעָדָה וָגִיל בַּלּוּחַ קָרָאנוּ

בַּלּוּחַ זֶה יָדֶיךָ, יַעֲקב, כּונָנוּ,

לָדַעַת מַה יֶהִי שָנִים מָאתַים,

עֵת יִמַח זִכְרוֹנֵנוּ מֵאֶרֶץ הַחַיִּים.

לָשִים משְטָרוֹ עֲלֵי מַזָרוֹת בִּגְבֹהִים,

לִפְקוד בָּל מַעֲרְכוֹת צִבְאוֹת אֱלֹהִים.

לָדַעַת חֻקוֹת קֹר, חֹם, אוֹר וָאָמֶש

לְצַפֵּה הֲלִיכוֹת עוֹלָם, הֲלִיכוֹת שָמִש.

לָכן יַעֲקֹב יוֹדוּךָ אַחֶיךָ,

וּמִיפּי כָּל-משְכִּיל יְבֹרָך-נָא שִׁמֶךְ,

וּמִסִפְּרךָ זֶה כִּי יִרֶב תּוֹעֶלֶת,

יֵאָלָם מְחָרֵף אַף תִּדּוֹם אִולת.

השערתו של בּעל המאמר הרוסי, כי השיר הזה הוא נסיונו המקורי הראשון של מיכל, מוצאת לה תוקף גם בּתכנו גם בּצורת בּנינו הטכני. הרעיון היסודי של השיר הוא – בּוסר, ואינו אלא פּרי תמימות ילדותית. אם מחבּר הספר יודע, למשל, להגיד עפּ“י חשבּונות תקופות ומזלות, כי יום הראשון לחג הפּסח שלאחר מאתים שנה, יהא חל לא בּחמישי לשבוע, אלא בּששי, הרי זה נחשב בּעיני המשורר כאלו “חדר אל ערפלי העתיד וכספר נגלו לפניו כל האותיות מראש”, והוא עומד לפני ה”לוח" בּרטט של התפּעלות. לקוי הוא, כמו שאמרתי למעלה, גם הצד החיצוני של השיר. המשורר הצעיר לא הקפיד על דיוק הריתמוס, לא השגיח בּכללי י“א תנועות ומלעיל, בּיתדות ובּסוגרים וגם לא נרתע לאחור מפּני “שוא בּראש המלה” וכיוצא בּזה, מה שאיננו מוצאים בּשיריו המודפסים של מיכל, ובּכלל זה גם בּשירו ה”אחוה", שעל כל פּנים הוא מן המוקדמים בּזמן, שבּהם הוא מדיק בּדיוק קלאַסי את המשקל והמדה והסגנון מלוטש מעשה יד אָמן.

את עונת-הקיץ היה מיכל מבלה עם אבותיו מחוץ לעיר. ישיבתו בּחיק הטבע השפּיעה עליו בּמדה מרובּה לרומם את רוחו ולפתּח בּו את חוש היופי עם דקות ההרגשה. שם התחיל קורא מעל ספר-הטבע ומתעמק מתוך התרגשות נפשית בּפלאי-הבּריאה וצאצאיה; שם גם צמחו כנפים לדמיונו.

המקום, אשר בּחר לו לבנסון לישיבת-קיץ, קנה לו פּרסום גדול בתולדות השכלת יהודי-ליטא, ובּכמה פּנים טבוע חותמו על ראשית צעדי הספרות העברית החדשה. הוא נמצא בּקצה עיר ווילנה לפאת מזרח בּיפה-נוף בּין הר גבוה, שעליו צומח יער-ארנים ובין הנהר הקטן ווילייקה, השוטף לרגליו בּהמולה חרישית. בּמחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה עמדו שם בּשורה אהלים קטנים, שישבו בּהם יהודים מבּני השדרות העניות, בּעלי-מלאכה ותגרנים פּעוטים, אשר לא השיגה ידם לגור בּתוך העיר מפּני יוקר שכר המעונות. אבל לא ארכו הימים והאהלים האלה דלי-המראה התרוממו משפל מצבם. המקום הזה זכה על גבהו ואוירו המבריא וקרבתו אל היער הנחמד לבונישוק ולהנחל הזך המוקף עלי-ערבה ושיחים סבוכים, למשוך אליו לירחי-הקיץ את בני-העיר האמידים, הזקוקים לנופש ולרוח צח. בּיחוד חמדו אותו ה“משכילים” לשבתם. בּשנות הארבּעים הראשונות בּאו לגור בּאחד האהלים האלה גם הפּייטן אד“ם הכּהן עם בּנו חלוש-הגו מיכה יוסף. מאז היה בּתוך היערים, ההרים והעמקים הסמוכים, העוטים כּולם יפי ירקרק מופז, עולה ובּוקע תמיד הד שיריו המפורסמים של אד”ם “דל מבין”, ה“חמלה” ה“תמורה” וכיוצא בּהם מושרים בּלוית מנגינות מחובּרות לדבר. עוד מעט וכמו התלבּשה הסביבה כולה מחלצות-הפּיוט. הרי ליבונישוק היו להרי הלבנון, מן העבר השני של נהר ווילייקה, נשקפה ירושלים בּיפיה ומאחריהם – בּית-לחם. בּמקומות האלה היו הצעירים והצעירות מפזזים ומכרכרים ויוצאים בּמחולות כבנות-ציון לפנים בּכרמי עין-גדי. מובדלת ומופרשת היתה פּנה שקטה וצנועה זו מן העולם הגדול, עולם-המעשה; מלחמת-ההשכלה עם שאונה והונה לא חדרה אליה. קודש היתה כולה להרוח הרומאַנטי, אשר רחף על מראות-הקסם שלה, ואשר פּעל בּיחוד פּעולה כבּירה על הסופרים והמשכילים תושבי-המקום. אצלם נעשה הרוח הזה נרדף עם הרוח המתנשא על שדמת ציון וירושלים. הוא ששם דבריו בּפי מרדכי אהרן גינצבּורג בּמכתביו על ארצות-המזרח, ממנו ינק קלמן שולמאַן את שירת ציוריו הדמיוניים מחזיונות ארץ-ישראל, שכל-כך התענגו עליהם בּני-הנעורים בּדור-העבר, ופה קבּל יהודה ליבּ גורדון את האתערותא הראשונה ליצירת הפּואימה שלו “אהבת דוד ומיכל”.

מושפּע מאותה סביבה צלחה רוח השיר גם על מיכה יוסף. מאז הבּקר היה מטפס ועולה על ההרים, מקפּץ בּבקעות ובעמקים, משתרע על הדשא, מאזין ומקשיב לסוד שיח בּעלי-כנף ולארשת זיז-שד. יש שנעלם ליום תמים ובּשעה מאוחרת בּלילה נמצא שוכב חוזה על אחת הגבעות כשעיניו נעוצות בּככבים המתנוצצים ממסלותם בּתכלת-השמים. הדר הטבע וחמודותיו מלאו את נפשו רגשי התפּעלות אין קץ, וכאשר לא יכל למלט משא רגשותיו, הריק אותם בּשיחות-חברים או שנתן להם בּטוי על גב הנייר בּפּרוזה או בּפּיוט. בּין הכתבים הפּרוֹזאיים הראשונים בּלשון העברית, שכתב אותם מיכל בּסביבה נחמדה זו ושלא נתפּרסמו בּדפוס עד היום, נמצאים מאמרים אחדים על-דבר הרי-האַלפּים¹ וארזי-הלבנון. שם תרגם גם את הפּרקים הראשונים של “הריסות טרויא” ושם נצנצו בּדמיונו שרטוטי יצירות פּיוטיות חדשות, שהעלה אותן על הנייר בּהמשך הזמן כשנתבּגר כשרונו הלירי, וזה היה כעבור שנה בּשבתו בּבּרלין.

בּאותו זמן התמיד מיכל גם בּלמוד ובקריאה. ידיעתו את הלשון הגרמנית היתה לו מפתח אל הספרים בּחכמת ישראל, הכתובים בּשפה זו. על פּיהם למד לדעת את דברי ימי העם העברי, את קורות התפּתחות שירת ישראל בּתקופותיה השונות, את מחקרי לשון עבר ובּקורת המקרא. בּכל הדברים האלה התעניין מאד לעומקם וידע לדון בּהם ולהשמיע את השקפותיו עליהם כזקן ורגיל, ויהי לפלא בּעיני רבּים.

בּאמצע החורף של שנת 1847, והוא אז בּן תשע-עשרה שנה, שבה מחלתו לתת בּו את אותותיה. חליו העציב אותו מאד וידכא את רוחו בּו. הוא ידע, כי ימיו ספּורים בּעוד נפשו מלאה חמדת החיים. פּעם אחת² ראה בּחלומו את המות הולך וקרב אליו וייקץ משנתו כולו רצוץ ושבור. לא הוקל לו גם בּתחלת האביב, אחר שעבר לשבת בּנאות-דשא, כי היו הימים ימי-גשמים וקור. על מעמד נפשו של המשורר החולה בּעת ההיא מעיד המכתב הבּא לקמן, שכתב אותו עם כניסת הקיץ לקלמן שולמאַן, שהיה ידידו היותר מקורב אליו:

"הנני יושב בּדד בּחצי הלילה, כל אנשי הבּית נמו שנתם ואני ער, שנתי נגזלה מעיני, מחלתי לא תתן דמי לי אף בּלילה; זו מחלתי תכבּיד עלי אכפּה, אף תצעידני מהר למלך בּלהות – כי מאנה הרפא. נואלה עצת הרופאים, כל חכמתם נבערה, הם לא יעלו ארוכתי, אך יאריכו חליי ללא הועיל, ואני – … כבר נואשתי מחיים ואתעתד למות – אך מדוע זה יתנהג בּעצלתים? מדוע לא יעשה לו כנפים? אהה! היצור הנמאס בּתבל הוא האדם! כל ימי עברו את גשר החיים המתנודד הנהו זעום התולדות, וכל היקום מתקומם לו – וגם המות הנחם הנורא והאחרון הזה – המות – גם הוא אכזרי!! הה רחפו עצמותי!… שם יצפו יגיעי-כח הולכי שחוח תחת סבל זוקן וחולי, עיניהם כלו מיחל לו אף יושיטו לו ימינם, אך הוא יחלוף ולא יבן לו, ולא יניף את חרמשו לבצור קנה יבש, זה הוא מנת האדם האובד בּכל היקום!

וכל היקום מה הוא?! עננה נוסעת על כנפי רוחות סוערות, הרת יללות, טעונת אנחות, מלאה דמעות ודם… מסע העננים הזה – עין איש לא ראתה לו תחלה ותכלה – נוסע הוא מימות עולם ממקום נעלם בּדרך נסתר אלי מטרה כמוסה וחתומה… לפעמים ירוב הבּרק מתחת חשרת העבים, אחריו ישאג הרעם… עדת הנשיאים תתנודד מעט… ומעדתם נפקד אחד – ומבּלי שים לב נוסעת העננה הלאה, עדי ירוב הבּרק שנית… אך עד אָן נשאוני כנפי דמיוני?! מה לי העננה כולה אם אנכי העב אשר יבּדל מהר מעדתם… אהה יד ההוה הויה בּי מחדש, היא קצצה כנפי דמיוני ותשם ידה בּין שנינו…

מראש המגדל קול הפּעמון נשמע שתים-עשרה פּעם. אנכי עודני ער, גם מחלתי לא תישן בּקרבּי – כנר הכּהה הזה הגוע לעיני, ילחך עתה את שאר השמן מסביב לו ויחשך – כן ידעו נר נשמתי… ואני הנני נכון לעזוב את החלד ולרדת בּדמי ימי שאולה – לעזוב אבי ואמי, אחי ואחיותי, רעי ומיודעי; אבי השחת, אמי הרמה, אחי המות ורעי הקבר! הנני רואה אותי שוכב על ערש המות, קול בּוכים הומה מסביב לי, אבות יאנקו, אחי ואחיותי יילילו, ודעי ינהו ויאנחו… הנני רואה אותי יורד ושוב בּקבר, ממעל לי אשמע קול פּעמי המבקרים, ובכי מאד נורא עוד יריע לי מעל. הנה עיני רואות את המבּט האחרון, אשר עוד יבּיטו עלי הורי בּהניחם אותי בּדד בּזרועות הנצח האיום – אנכי הרואה את ידי הכותבת עתה איך תרום תולעת, הנני רואה את לבבי כי ירקב, ואת קדקדי כי מתקו רמה… אחה! מה נורא המות, ומה נעימים החיים!! אנכי מעודי כן דמיתי, כי נכון אנכי ללכת למות, אך בּדמי ימי – בּאביב עלומי, בּן תשע עשרה שנה למות?! – – – אהה! עוד לבּי מלא חמדת החיים, עוד יקר לי אור השמש, עוד אחפּוץ למוץ ולהתענג מזיו כבוד מלוא כל הארץ, עוד יפשוט יעוף רוחי על רחבי אין קץ, הה! חחים, חיים! – חיים חפצתי! חפצתי?? – והנה עתה רופפו ידי ועצמותי עששו, חמרי החיים יחמרו יבּיעו בּקרבּי, עורקי יחפּזו ותקצר רוחי – עתה, עתה אראה את המות, הה! המות הולך וקרב אלי, ובא בּעוד ימים.. . המות – אויה לי!…

עתה הנה אבדו כל רעיוני, והגיוני ספו תמו, מתו כל מורשי לבבי בּקרבּי ובנפשי שוררת דממת וחשכת-צלמות. ההוה והעתיד יערכו לעיני תמונות מבהילות, צלמי בּלהה, מראות מות, קבר, רקבון ורמה… אך מבינות לפחדי-בּלהות אלה תופיע תמונה יקרה לעיני, היא תָאֶר לי את המאפּליה הנוראה מסביב לי אף תפיץ צללי צלמות אלה מעל עיני. התמונתך היא שולמאַן?! התמונתך היא היקרה לי בּחלד? – אותך זכרתי מחמל נפשי והנחמתי! לו גם תהרס מכונת גויתי, אם אך אהבתנו לא תמות ולא תמוש, והיא הלא בּת אל-מות היא! וחיה נא וצלח בּחלד אשר אני עוזב – ואך זאת הנני ומבקש ממך ידיד עולם, כי בּמותי לא אמות גם בּקרב לבּך, ובּרקוב גם גויתי בּקבר אל נא ירקב שמי בּזכרך; זכור את אוהבך אשר אהבת עולם אהבך".

אבל בּאו ימי השמש והאורה והביאו למיכל מרפּא וישע לפי שעה. בּימים ההם התאמץ להסיח דעתו ממחלתו ולהבּיט אל העתיד מתוך תקוה מרובּה. בּשקידת-משנה שב רוחו לעבוד בּו בּאותו זמן התעמק בּחקר-אלוה והגה בּספרי הפלוסופים העברים של ימי-הבינים, ונטיה מיוחדת היתה לו להציע את ספקותיו ופּקפּוקיו³ ותמיהותיו לפני רעיו המשחרים אותו, ואגב שיחה היה מפליט פּיו מחשבות-מרגליות, שהפליאו את השומעים. הארודיציה שלו בספרות התלמודית, בּהלכה והגדה, בּמדרשים ובּילקוטים, גדלה מיום ליום, ואיש לא יכול להבין מאין בּא לבּעל הגו חסר-האונים הזה כח גדול כ"כ של שקדנות. בּאותו קיץ הרבּה גם לכתוב, ובּיחוד דברי-תרגום מגרמנית ופּולנית; אבל הוא גנז את כתביו אתו בּקופּסתו בּמצאו, כי עדיין לא הגיעה השעה לפרסם אותם בּרבּים.

כך עברה שנה שלמה על מיכל ללא-מכאוב, מה שהגבּיר את תקותו ואת תקות הוריו, כי כבר חלפה הסכנה מעליו. אבל בּקיץ שנת 1849 חזרה אליו מחלתו, והפּעם בּיתר עוז מאשר בּתחלה. אז נסע בּעצת הרופאים הווילנאיים לבּרלין; משם שלח אותו רופא-המלכות הפּרופיסור שֶנליין לזאַלצבּרון לשתות ממי בּארה. אבל המים לא העלו לו ארוכה, והוא שב לבּרלין ויבלה בּה את ימי-החורף. בּבּרלין התודע אל אברך משכיל וסופר יליד-רוסיה, ששמע שעורים בּפילוסופיה בּאוניברסיטה מפּי שלינג, וישב שם עם אשתו ובתו הילדה. זה היה שניאור זקש, שנתפּרסם בּהמשך הזמן כחוקר ומלומד בּספרות ישראל העתיקה, ושבּשבתו בּנעוריו בּעיר מולדתו זאַגר היתה לו השפּעה מרובּה על חבורת המשכילים הראשונים בּליטא ובּזאמוט, וביניהם גם על אברהם מאַפּו. זק“ש הכיר תיכף את כשרונותיו הפּיוטיים של מיכל, את רוחב דעתו בּמושכלות ואת מעלות-נפשו המצוינות, ויקרבהו אליו משעה ראשונה ואילך. ומיכל אף הוא עמד על חין ערכו של זק”ש ויכרות אתו ברית-ידידות. בעצת זק“ש התחיל גם מיכל ללמוד פילוסופיה מפי שלינג, ומאז היו שני הרעים מאירים זה את עינו של זה בּמחקר ובאמונות ודעות, וכך הלכו והתקרבו האחד אל השני, עד שנעשתה ברית-ידידותם לאהבת-אחים, שמצאה לה עוז ותוקף מיוחדים בּחבּתם המשותפת אל הלשון העברית. מושג על-דבר אהבת מיכל וזק”ש אפשר לקבּל על-פי הדברים האלה, שכתב קלמן שולמאַן בּאחד ממכתביו לזק"ש אחרי מיתת המשורר: “כאשר הלכתי עם בּן-אדם זה לשוח תחת השיחים ונשיח בּרגשי-קודש על-דבר אמת וענוה צדק, אז התנשאה נפש המשורר הנעלה מיכה, ובּקדוש הלך נפשו קרא: קניתי לך רע יקר ומאד נעלה, צוד צדיתי לך נפש טהורה, נפש זכּה מאין כמוה, נפש זקש! והיום או מחר כבוא חליפתי, ואפרד מעליך לנצח, אז תחיש מפלט לרחשי לבבך ותשפּוך הגות רוחך בּמשכיות לב החכם המרומם הזה”⁴.

בּאותו החורף, תרגם מיכל, בּשעות שרפתה מחלתו ממנו, את הספרים השלישי והרביעי מיצירתו של ווירגיל “איניאידאַ” התרגום נעשה על-פּי העתקתו של שילר “הריסות טרויא”. בּהקדמתו לתרגומו זה הוא אומר: “אנכי – אחד הבּנים בּילדי בּני-ציון. המתגלגלים תחת שואה, על גלי אבני-קדש אשר השתפּכו בּתוך חרבות מקדשי לשוננו הקדושה, ללקט לנפשם חלוקי אבנים ולחוננם כאבני-נזר, ולקמוץ למו מעפרותיהם ולרצותם כעפרות זהב – אנכי בּקראי את המחבּרת הזאת והתבּוננתי אל טובה ואל יפיה, קנאתי לשפתנו זו השרידה היחידה מכל מחמדינו ההיו לנו בּימי-קדם וערבתי את לבּי לקרבה אל המלאכה, ולהעתיק גם אליה את הספר השלישי והרביעי מ”הענעאידע" אשר יכילו קורות הריסות עיר התהלה טראָיא ומשבתיה".

עוד בּשנה זו יצא הספר “הריסות טרויא” בּדפוס על-ידי אבי המשורר בּווילנה, ונתקבּל מאת המשכילים והחכמים בּרוסיה וגם בּמערב אירופּה בּדברי תהלה ושבח. בּגדולי הז’ורנאַלים העברים – הגרמנים, כמו ה“אוריענט”, “מאַגאַזין פיר דיא ליטעראַטור דעס אויסלאַנדעס” ואחרים, הרימו את התרגום על נס, וגם היו מבקרים כאלה שאמרו, כי בּמקומות הרבּה הוא מצטיין בּחריפות מבטאיו ובקצורם הנמרץ מתרגומו של שילר. המליץ קלמן שולמאַן אומר בּתוך שאר דברים בּהקדמתו הקטנה ל“הריסות טרויא”: “מי האמין לשמועתנו, כי השיר המרומם הזה, אשר גם המליץ הנפלא, אבי כל תופש כנור בּבני אשכנז שיללער, התאונן, כי רק בּזעת-אף ויגיעת-נפש העפּיל עלות על תועפות הררי-עזו, יורק עתה אל שפת עבר צחה ונמרצה, וביד נער צעיר ורך, ויעמוד טעמו בּו, אף ריחו לא נמר? צאו נא וראו בּני ציון היקרים! מפעלות בּן פּורת, בּן חכם, לכו חזו בּכורי פּריו, פּרי-חמד, אשר הביא לכם תשורה בּכלי טהור, כלי קדש”. הד"ר מאיר הלוי לטריס, שנחשב לאחד מגדולי המשוררים העברים שבּאותו זמן, כתב על מתרגם “הריסות טרויא” כי “הזמרה בּכנף רננים עליו מרחפת, ואור עולם יהל על פועל כפּיו”.

אולם עם כל התהלות והתשבּחות, שפּזרו חכמי-ישראל שבּמערב למיכל על תרגומו המוצלח של “הריסות טרויא”, נמצאו שלשה מהם, והם הד“ר יום-טוב ליפּמאַן צונץ, שמואל דוד לוצאַטו (שד"ל) וד”ר יחיאל מיכל זק"ש, אשר השיאו עצה לעלם המשורר, כי “יעזוב שירי בּת אל נכר וישיר שירי בּת ציון”. בּמובן זה השפּיע על מיכל גם שניאור זקש. המשורר נשמע לעצת המלומדים הנזכרים, ומאז עזב את התרגומים התחיל לעסוק בּעבוד היצירות הפּיוטיות המקוריות שלו, שתכניותיהן עלו לפניו המחשבה עוד בּימי שבתו בּנאות-דשא בּווילנה.

עוד בּמשך החורף הזה כלה מיכל לכתוב את ספרו “שירי בּת ציון”, הכוללת את ששת הפּואימות הללו: “שלמה”, “קהלת”, “נקמת שמשון”, “יעל וסיסרא”, “משה על הר העברים” ו“ר' יהודה הלוי”, בּצירוף הקדמה קטנה, שהוא מבּיע בּה תודה להחכמים המלומדים הנזכרים למעלה על אשר הורוהו “את הדרך ילך בּה בּמישרים בּמלאכת מעשה השירים”. אופיים הם דברי המשורר המבארים להקורא מה ראה על ככה לנוע על קורות העבר הישראלי הקדמון ולשיר שירי ציוֹן.

“הנה שירי בּת ציון, שירי בּת עמך תחזינה פה עיניך, כי מח לי ולך אל ארץ צור וטרויא אַרצות נערצות ולאומים עצומים, אשר היו עתה כלא היו, ומה גם לנו ולאלהי-הנכר, אשר היו להם אז, אשר עתה כבר נעו נפלו כולם ויאבדו בּתהו. הנה בּת ציון בּת עמנו עומדת עוד על יד הריסות ארצות קדם האלה, הנה עליה לבדה שב אחור צר חרב הזמן (בּטן וקבר לכל היקום) וברזל מגלו קהה ופנים קלקל, כי אלהיה חי לעולם ולשמו מקטר מוגש מאפסי תבל עד קצה. לכן, ידידי הקורא, אשר עמך עמי ואלהיך אלהי, קומה נא ולכה עתה עמדי, כי על כנפי שירי אל אדמת-קדש אשאך היום (ואם גם בּעלוה אדונים זולתנו, הנה אך לנו היא, כי בּנהרי נחלי דם ודמע קנינו לנו את עפרות-קדשה). שם מחזות-שדי אראך מראות אלהים, מלך בּיפיו, נביא בּקדשו, חכם בּחכמתו, גבּור בּגבורתו, ולוי בּשירתו גם מוצאי ערב ובקר על הררי ירושלים תחזינה עיניך. שם מימי הירדן המפכים עוד לגדות אדמת-קדש; לקול המית ארזי-הלבנון, אשר יניעו עוד ראשם על משבתי-ציון, שם תסלח לקול המשורר קול מארץ יצפצף אשר קול מליו נחבּאו בּין קולות שדי אלה, ואולי תאצל לי גם בּרכה, כי שמתי לנכח פּניך זכרוני-קדש, זכרון ימי-קדומים, שחרות ימי בּת עמנו”.

בּצמצום קרוב לדוחק חי המשורר כל עת שבתו בּבּרלין, כי לא יכול אד"ם אביו, שמצא אז את פּרנסתו בּעמל רב מהוראה בּבית-הספר, שלשלוח לו כסף כדי מחיתו לרוחה. אבל מיכל היה חושך מפּרס-חדשו הדל, שקבּל מווילנה, וקונה בּפּרוטותיו האחרונות כרטיסים לשעורים בּחכמות ומדעים, ויש אשר גם הרשה לעצמו לבקר את התּיאַטרון בּלילות, שהציגו בּהם על הבּמה את חזיונות גדולי הדראַמאַטורגים הקלאַסיקונים. הוא היה אומר אז בּשיחות-רעים, כי בּקוריו בּתיאַטרון פּותחים בּכל פּעם בּקרבּו מעינות מפכים שירה וזמרה וממתיקים לו את יסורי-חליו. בּמכתב לאחד מידידיו הוא מתאונן, כי סר לראות את נפלאות דרזדן, אבל מחוסר כסף לא יכול להתמהמה שם יותר מחמש שעות.

עם בּוא הקיץ נסע מיכל בּעצת הפּרופיסור שנליין לשתות מי בּאר בּריינהרץ. אבל גם שם לא נתן לעצמו מנוח, כי ישב והגה בּספרים, גם עבּד ולטש את הפּואימות שלו והחליף מכתבים בּעניני ספרות וחכמת ישראל עם אביו ועם גדולי החוקרים והמלומדים. אדם הכהן מספּר, כי בּאגרת אחת בּאר לו בּנו המשורר את כל שיטתו של הפּלוסוף שלניג בּדעת אלהים. עם שד“ל היה מתווכח בּדבר רוח כתבי-הקדש. בּתּחלה היה מיכל מחסידי בּקרת המקרא, אבל תחת השפּעתו של שד”ל היה למתנגדה. על זה מעידים הדברים האלה, שכתב בּהערתו להפּואימה שלו “קהלת”: “צר לי על חכמת הבּקור – קריטיק – אשר היתה בּימים האלה למלאכה ולא לחכמה ומגמת פּניה אך לבלע כל קדש ולברוא אך חדשות וליחס כל ספר אל מחבּר אחר ולעת אחרת”.

מי ריינהרץ פּעלו לטוב על מצב בּריאותו. אבל לבּו נמשך כל עת שבתו שם בּגעגועים גדולים לרעיו וידידיו אשר בּבּרלין ולחיי-הרוח של המטרפּולין הגרמנית בּכלל. בּמכתב אחד, שכתב מריינהרץ לזק"ש, הוא מבּיע את געגועיו בּדברים הללו:

"עופה נא אלי על ראש הר נופל – ריעזנגעבּירגע – הר נשפּה ומצוק, שם תחזינה עיניך עלם יושב ערירי, דלת ראשו יכוף לרוח, בּימינו היוני העתיק האָמער, ועיניו תפנינה על כל אפסים לחזות נפלאות נוראות והוד איום מסביב לו, כרגע יזכרך רע נצח, יזכרך ונפשו עליו תשוח. או רדה נא עמדי אל מחילות צור ומערות סלע, שם בּתהו לא-דרך – ריינערצער לאַבּירינט – הרחק מאדם ושאון כל חי, שם אל קול המית ערוץ נחל וזרם קיר המפכים מימיהם כרעם בגלגל, שם אשמעך מדבּר אלי. חי נפשי, רע אהוב, כי מן ההרים אשא עיני אליך וממעמקים קראתיך! לא מעת עזבי אותך, לא מימי האביב אזכרך. אנכי מימי החורף אזכרך. הימים האלה היו אביב אהבתנו ולנצח לא עוד יבּולו! לא דמעות עיני, לא תוי עטי יתארו לך את המית נפשי בּהעלותי על לבבי את לילי הסתיו אשר עברו לנו, לילות כשעות ושעות כרגעים, עת חקרי לבּנו השכילו ויהגו על כל ישנו בּארץ, אז נטעת בּלבּי אהבת הפילוסופיא אהבה נצחת אשר כל עוד רוח בּאפּי לא תתום.⁵

ובּשולי הגליון כותב המשורר החולה דברים אחדים, ורובם גרמנית, אל ידי שני, זּירזוביץ שמו, שישב בּדירה אחת עם זק"ש: “הודיעני גם אתה מחדשות בּרלין וחדשות בּתי-הצחוק אשר תוכל דעת אותם פאָן דען טעהאַטר צעטטעלן. וועלכע בּעקאַנטע שטיקע ווארדן געגעבּן? ווירד ראַהעל באַלד קאָממען? וואַגט נאָך דער שרעקליכע ליטקע אין העלדנ-ראָלען אויפצוטרעטן”?⁶

את כל ימי הקיץ בּלה מיכל בּריינהרץ. פּעולת המים עליו הלכה הלך וטוב, ונראה היה כמו מצא פּה בּאמת את מעין-הישועה. זה אמץ את לבּו בו, ונפשו הצעירה נתמלאה תקוה ומחשבות גדולות לעתיד לבוא, שרמז עליהן בּמכתב אשר ערך לזק"ש בּטרם צאתו מריינהרץ לשוב בּרלינה. בּמכתב הנזכר הוא אומר: “זיע ווערדען זיך ניכט קינפטיג מיט מיר צו שעמען האבּען. יא, איך האפפע דען קינפטיגן ווינטער גראָסעס צו ליעפערן; איך קאן איהנען ניכט זאגן וועלכע אונענדליכע פּלענע מיין געהירן ערפיללן, אונד וואָלטע איך יעצט, זאָ קענטע איך בּענדע פיללן – אבּער עס האָט צייט! – ר' יהודה הלוי האבּע איך געענדיגט אונד עס איזט מייסטערהאַפט געלונגען. אויך האבּע איך שאָן מיינע הקדמה צו די “שירי-ציון” פערטיג. מאָרגען שיקע איך זי צום פאטער”.⁷

בּעת ההיא התחוללה מהפּכה בּהלך מחשבותיו של מיכל בּעניני אמונות ודעות. הוא התחיל נוטה להרהורי-כּפירה, ומזלזל בּאלהיו ובעמו, בּנגוד לזק“ש, שהתחזק בּרעיון האמונה יותר ויותר. בּמכתבו אל זק”ש, הנזכר למעלה, כותב המשורר: “לא אעשה בּנפשי שקר להאמין בּשוא נתעה, כי עתיד אנכי לעלות על מוקד אש בּעד עמי ואלהי. לא! לו ירא ייראוני בּכאב קטן ותפשתי שם אלהי! ולו אך יאמרו אך לענות נפשי כרגע, אז לבול-עץ אסגוד ולפסל אשתחו. ערום לבּי ואין כסות למזמותי! כאשר הנני כן אתראה! כי גם ידעתי, כי אך כסל והוללות הוא לסבול בּעד אמונה. איך האבע קיינע רעליגיאָן! מיין בּרודער די מענש-הייט! די וועלט מיין פאַטערלאנד! מיינע רעליגיאָן די טוגענד! אָפּפער דער רעליגיאָן בּרינגען איזט דומם, ניעדריג אונד זיננלאָז, אונד האט נור איממער בּיי ראָהען ווילדען ערבּרמונגס-לאָזן מענשען שטאט געפונדן. ואם אתה תכתוב לי, כי עתיד הנך להקריב את נפשך בּעד האמונה, לא אאמין לך, דען עס איזט אויסגעמאַכט: ווער פעהיג איזט זיך פיר זיינע רעליגיאָן צו אָפּ-ערן, איזט אויך פעהיג איהר אַנדערע צו אָפּפערן. אך את הצדקה אוהב עד נצח, לא את הצדקה הנמצאת בּספרי-האהבים (ראָמאַנען) ובשירי הרועים לגעסנער, אַבּער די פּראַקטישע מענליכע טוגענד”.⁸

אולם פּעולת ריינהרץ היתה רק כברק-אור מתעה. כי מעינותיה לא העלו ארוכה להמשורר החולה, ותקותו נהפּכה לאכזב. בּשובו בּרלינה ככלות קיץ שבה מחלתו לענותו בּיתר כּח. שבועות אחדים התהפּך על משכבו בּברלין, ובּראשית חורף שנת 1851 שב מדוכאַ בּבשר ונפש אל בית הוריו ווילנאה.

מאז והלאה הלכה מחלתו הלוך והתגבּר, אבל אתה יחד נעשתה גם יצירתו הפּיוטית כמעין המתגבּר. בּשעותיו המרות מצא לו נוחם בּדעת הקהל על ספרו “שירי בּת ציון”, שהספּיק בּינתים להתפרסם בּדפוס. אך נודע טיבו של הספר בּרבּים, התחילו מבּיעים מעברים בפּה ובּכתב רגשי התפּעלות והערצה לה“כוכב החדש, אשר דרך על שמי השירה הלירית העברית”. גם המבקרים הלועזיים נתנו כבוד לשמו ויעלוהו למדרגת גדל-הפּייטנים העברים מימי ר' יהודה הלוי. תנחומות לנפש המשורר המדוכא בּיסוריו הקשים היו גם רעיו וידידיו, בּהם אַייזיק מאיר דיק, מרדכי פּלונגיאַן, יהודה ליבּ גאָרדאָן וקלמן שולמאַן, שהיו בּאים אליו יום, יום לשמור חליפות על מטתו. זה האחרון העתיק את דירתו לבית אד"ם, כדי שיהיה קרוב תמיד לבּנו החולה אשר אהבת-נפש אהבו. ומיכל התאמץ להסתיר את מכאוביו מעיני רעיו, כדי שלא להעציבם. המשורר יל"ג מספּר על-דבר יחוסו של מיכל לרעיו בּעת ההיא כדברים האלה: “ומי כמונו, כרעי-נעוריו, היודעים למוד את גדל רוחו בּכלכלו מחלהו שנים רבּות מבּלי האָנח? הן מדי דבּרו אתנו דבר תמיד כאיש העומד הכן להפקיד רוחו בּידי אל אמת, כאיש השם דבריו האחרונים בּאזני אוהביו הנשערים מאד. אנחנו נעוינו משמוע, והוא לא עוה פּניו בּדבּרו; אנחנו נאנחנו, והוא דבּר בּמנוחה וינחמנו; אנחנו בּכינו בּמסתרים, והוא הלך וישורר שירי בּת ציון”.

גם על משכבו בּחליו, בּעוד בּית-חמרו הולך ונהרס, הפיץ מיכל על סביביו אור וחום מזיו נשמתו הגדולה. בּכל פּעם לא נפטרו רעיו ממנו מבּלי לשמוע מפיו איזה חדוש בּמושכלות או בּפּיוט. בּשיחותיו אתם היה מעשיר את אוצר ידיעותיהם, מרחיב את חוג מבּטם ופּותח לפניהם עולמות שלמים של יופי ונעימות לא שערום עד כה. כדי לדעת עד היכן הגיעה השפּעתו של המשורר החולה על ידיו הצעירים, שבּקשו קרבתו, די לקרוא את דברי יל"ג אלו: “כשתיל זית רענן מצאתיו (הדברים מכוונים למיכל) בּמדבּר על דרכי. בּצלו חמדתי וישבתי אני ואחרים אתי ובּסנסניו אחזתי בּיום החלותי עלות בּהר (החיים) ונגוע בּקצהו”. “הימים היו לי ימי התפּתח הסמדר, ימי האפרוח היוצא אך יצא מקליפּתו. קו אור נבקע לי וארא כי קרוב יומי לצאת בּבּר לבקש לי זרעונים ואני עוד לא העליתי נצה ולא שנותי את חרטמי. כותלי בּית-המדרש החלו לנפּול ואני עומד רגלי האחת בּתוך ד' אמות של הלכה ורגלי האחרת בּארצות החיים, ובּהחלי להתהלך בּבּרכים כושלות ללקט אורות ואתי אין איש ואין סומך, פּגעתי על דרכי את שש ועושה צדק זה, וגם הוא אפרוח כמוני וכבר רוחו נכונה ונצתו צמחה, ויהי לי לעינים להורות לי איזה הדרך יחלק אור. צעדים אחדים עלינו יחדו, הוא עובר לפני כנר לרגלי, ואני הולך אחריו, הולך ושומר עקביו. אפס כי לא ארכו ימי לכתנו יחד”.

ובשעה שהעניק המשורר הגוע מאוצר רוחו בּיד נדיבה לאחרים, עוד בּקש ללמוד אף הוא עצמו ולקבּל תורה מפּי חבריו, ולתכלית זו החליף מכתבים עם גדולי החכמים שבּמערב: אופיים הם הדברים האלה, שכתב לזק“ש זמן קצר לפני מיתתו. “הודיעני נא, יקירי, את שמות החכמים, אשר גננו על הרמבּ”ם ועל מורה הנבוכים עת דבּרו עליו תועה חכמי צרפת, והודיעני נא אם נאמר בּתלמוד דבר רע על הפּרושים מן חכמי התלמוד עצמם כמו דברי יעזוס “חנפים” וכו'. הלא הרב משה בּן נחמן ראש המקובּלים, אשר ממנו יצאה הקבּלה השפּינאָזיס כדבריך? הודיעני נא והורני נאָ יקירי ותצא נא תורה ואהבה כאחד ממכתביך”?

ולא רק את תנובת-רוחו פּזר נתן המשורר הצעיר על ימין ועל שמאל, כי גם את פּרוטותיו האחרונות. לפי עדות רעיו וידידיו הקרובים אליו היה מיכל סמל החמלה והחנינה, רך-לב מאין כמוהו, אשר למראה דמעה בּעיני אחרים, נפתחו ארובות עיניו אף הוא. אַד“ם אביו מספּר על אדותיו את העובדות המעניינות האלה: " הכסף המעט, אשר נתתי לו כל שבוע להוצאה, הוציאו הוא תמיד אם לחסד ולחבריו אם לצדקה לעניים, ואנחנו לא ידענו, עד שגם העוגה לחם חקו לפת שחרית, נתן בכּל יום בּסתר לשאר-בּשר איש אביון וזקן, כפי שגלה לי זאת האיש הזה אחרי מות הבּן. אבל עוד התאמץ בּכל יכלתו להעלים צדקתו גם מן העני עצמו. ואך אחת אספר: כי כהרבּותו לאכול פּירות לרפואתו, ומוכריהם היו בּאים אליו יום, יום וביניהם היתה בּאה גם אשה זקנה וחולה נושאת סל גדול על זרועה והיה מרבּה לקנות מאתה, אך בּהפנותה לצאת עם משאה דרך הפּתח, היה הוא צועד אחרי בּלאט וינח בּנחת את כל מקנתו אל הסל בּקצהו אשר מאחריה, והיא לא ידעה. זו צדקה וזה שכרה: כי ימים אחדים לפני מותו רבּו ועצמו תחלואיו עד מאד, עד שלא נתן לאוהביו לבוא אליו החדרה וג”כ לבל ידעו את רעתו ויעצבו".

עם בּוא קיץ שנת 1851 העבירו את המשורר אל מחוץ לעיר. שם-בנאות-שדי, הונח קצת להחולה, וכדרכה של המחלה המשקרת הזאת חזרה והפריחה בּו את התקוה, כי חיה יחיה וישוב לאיתנו. אז התחיל להכין לדפוס ספר של שירים חדשים, ורובם של שירי-אהבה, שאמר לקרוא לו בּשם “שושנים וחוחים”. בּאותו זמן שבו ונעורו בּו געגועיו על בּרלין ועל ידידיו שם, והוא כותב לזק"ש: “הוי לבּי מלא כים מלים! הציקתני רוח אהבתי אליך! ומה אכתוב ומה אדבּר! כל מורשי לבבי, כל מעיני רוחי יהמו יחמרו נתפּצלו בּהגיגי בּך, כי חי האלהים (לא אלהי הנוצרים, היהודים או הישמעאלים, לא אלהי כל דת ואמונה), אך אלהי עולם אלהים אמת אלהי לבבנו. חי כל קדש, כל יקר ונשגב, כי חמודות אתה לי כל הימים ונפשי דבקה בּך לנצח נצחים. זכר אזכרה ואהמיה, כי היום הזה לפני שנה הלכנו שנינו בּערב אל הפריעדריכס-האין ושם בין קברות האנשים, אשר הערו למות נפשם⁹ שם השתפכה נפשי הלוהטת אל נפשך הטהורה והמרגשת ורעיונות רמות ונשגבות התמלטו אז מחקר לבבנו. אז שפכת רוחך עלי. דאנן זאגטן זיע מיר, דאָס איהרע רעליגיאָן אים גלויבּן, דאָס דאָס יידישע פאָלק אונד זיינע רעליגיאָן עוויג זיין ווער-דען, בּעסטעהע.¹⁰ הה עתות עדנים!”

לפני כלות הקיץ הורע מצב המשורר מאשר בּתּחלה. הוא התחיל יורק דם מגרונו בלי הפוגות וכמעט נפשו בו הובא אל העיר. אבל גם אז לא חפץ עדיין להניח מידיו הרועדות את הספר ואת העט, למרות האסור, אשר אסרו עליו הרופאים לעסוק בּשום עבודה רוחנית, כי בּנפשו הוא. כמו הרגיש המשורר כי עוד מעט ויכבה נר חייו, התאמץ בשארית כחותיו להריק מתוך נבכי נשמתו הפיוטית את כל מה שאפשר עדיין להריק ולהנאות בו את בּני-האדם…

הידיעה כי ימי המשורר העלם ספּורים, החרידה מאוד את לבּות אוהביו וידידיו אשר בּמערב, ואיש איש מהם בּקש להמתיק לו את רגעי חייו האחרונים. ובמה יוכלו לעשות לו נחת-רוח יותר גדולה אם לא בּמשפט כתוב על יצירות עטו? ושניאור זק“ש לוקח את הספר “שירי בּת ציון” ושולחו להבּלשן והחוקר הגדול בּדורו יש”ר, הנערץ בּפי מיכל, בּצירוף המכתב המעניין הזה: “המחבּר שירי בּת ציון אלה, הוא אחד מבּחירי מאהבי עלי ארץ, והוא צעיר לימים עד מאד, והמחבּרת הזאת חובּרה פה ולפני ועל פי עצתי, ועוד יעץ להחל לחבּר חבּורים רבּים כאלה, שירים ומליצות וספּורים, אשר על אדני ספרי-קדש הטבּעו. אך ה' חפץ דכאו החלו מימי עלומיו, והוא חולה בּמחלה, אשר ימותו בּה כל החולים ולא יקומו, היא המחלה הרעה, מחלת החזה ר”ל… ויבוא פה לדרוש בּרופאים לפני שנתים ימים ויותר. אך שוא תשועת אדם… וישב לבית אבותיו היקרים מדוכא ומעונה אלהים. ועתה גברה עליו מחלתו עד מאד וכפשע בּינו ובין המות כמעט, ולבּי עלי דוי עד מאד, כי לו יתרון הכשר בּחכמת השיר העברי, והוא בּעל מדות יקרות, ומאז שבתו פה עמדי דבקה נפשו היקרה לאהבה אותי עד מאד, וגם נפשי קשורה בּנפשו, והוא הולך למות בּדמי ימיו… ואני עם לבבי לסבב לו נחת-רוח כל עוד אשר הוא חי. לכן נפשי בּשאלתי ובקשתי ממך, אדוני היקר וידידי הנכבּד, ענה מהרה לידידי זה על אגרתו והגידה נא לו משפּטך על פּועל כפּיו, כי ידעתי גם ידעתי אשר נחת ינחת עד מאד בּדבריך היקרים".

יש"ר, שהיה אף הוא עצמו פּייטן, פלוסוף, בּלשן ואָמן גדול בּמלאכת-הציור ומחבּר כמה ספרים בּלשונות-הנכר בּמקצעות אלו, התרגש מאד למקרא שירי-מיכל, ולא אֵחַר מחוות עליהם את דעתו בּבּקורת מפורטת, שהיתה כעין אַפּותיאוזה להמשורר הצעיר. את הבּקרת הזאת קבּל מיכל בּעודו מתאבּק עם מר המות. בּקול נחר וכשהוא נושם בּשארית כחו קרא את דברי המכתב בּאזני רעיו היושבים על-יד מטתו, ועיניו התחילו זולגות דמעות-גיל.

בּימיו האחרונים לא הניח מיכל מידו את התנ"ך. ספר-הספרים המתיק לו את ענוייו היותר נוראים. בּיום שלפני מותו שאל אות אביו המשורר למקום כתבי-ידו. מיכל הראה לו בּאצבּעו על אחת מקופסאות שלחן-הכתיבה ויאמר בּכבדות:

– הנה הם; בּטחתי, כי הם לא יבּולו.

בּיום העשרים והשבעה בּשבט שנת תרי"ב (1852) מת המשורר, והוא בּן עשרים וארבּע.

מות מיכל היה אבל כבד לחובבי הלשון והספרות העברית שבּכל העולם. גדולי הסופרים והחכמים הספּידו לו מי בּפּרוזה ומי בשיר. היפה שבּקינות היא זו של ידי-נעוריו יהודה ליבּ גורדון, אשר חבּר לזכרו חזיון בּשם “הוי אח”, שנתפרסם בּדפוס בּ“השחר” בּשנת תּרל"ז, בּמלאת עשרים וחמש שנה למותו.

II. יְצִירוֹתָיו הַפִּיוּטִיוֹת

שלשה ספרי-פּיוט השאיר לנו המשורר האומלל בּירושה: א) “הריסות טרויא”, בּ) “שירי-בּת-ציון” וג) “כנור בּת-ציון”. השנים הראשונים נתפרסמו בּדפוס בּחייו, והשלישי – לאחר מותו. “הריסות טרויא” הוא, כמו שכבר העירותי בּפרק הקודם, תרגום החלק השני של הספר “אנֶאידא” מאת המשורר הרומאי ווירגיל, ולא מן המקור, כי אם על-פי ההעתקה הגרמנית. בּכמה מקומות קצר המתרגם וגם הכניס בּהם שנויים. בּשעתו, לפני יותר משבעים שנה, עשה התרגום רושם חזק מאד בּנועם לשונו ובצליליה העדינים והמוסיקאַליים, שלא נשמעו כמותם עד מיכל. “הריסות טרויא” היתה הנסיון הראשון והמוצלח ליצירת סגנון פיוטי קלאַסי בּעברית. אולם את עקבות מיכל הפייטן החובק בּדמיונו את העולם המצויר עם אנשיו וחייהם ורגשותיהם, עוד טרם נמצא בּספר זה.

הספר “שירי-בּת-ציון” כולל ששה שירים אֶפיים מקוריים, שיסודתם בּהיסטוריה הישראלית הקדמונית. ששת השירים האלה אין ערכם הפיוטי שוה: כל אחד מהם יש לו מעלותיו המיוחדוֹת ולקוייו המיוחדים. מה שמציין את כולם בּמדת אחת הוא – הטכניקה הנפלאה ואמנות הסגנון. בּשיר הראשון “האמונה והחכמה” המורכב משני חלקים (או משלים, כמו שקורא להם המשורר): “שלמה” ו“קהלת”, אנו מוצאים עדיין קצת מאותו היסוד החקרני, שבּנויים עליו כמעט כל שירי אד"ם אביו. אף הוא, מיכל, אינו יכול לשחרר את עצמו מן הרעיון, כי אין שיר בּא אלא ללמד, ובמבוא הפּואימה שלו “שלמה וקהלת” הריהו מקדים ומודיע, כי תכליתה היא “להורות, שהאמונה תנחיל לאדם נחת בּחייו ונעימות גם בּמותו, והחכמה בּאין אמונה תוליכנו שולל מכל נועם בּחייו ובאחריתו”. על-פי הדברים האלה אפשר היה לחשוב, לכאורה, כי עוד מעט וקרא לפנינו המשורר שעור בּחרוזים על הנושאים האנושיים הכולליים “האמונה והחכמה”. אבל לא מיניה ולא מקצתיה. אך נתחיל לקרוא את הפואימה, מתיצבות לנגד עינינו תמונות נהדרות מלאות פלאַסטיקה וחיים. אנו רואים את המלך שלמה בּהוד עלומיו, כשהוא שותה לרויה מחמודות החיים, כשהוא אוהב ונאהב, ולבּו מלא אמונת-תום, כי העולם הוא כולו שלו, וכי לנצח יהיה כה צולח ושמח. בּכל אשר יפנה משחקת התקוה לפניו, עד כי ישחק גם ליום אחרון. את מרירות-החיים אינו יודע, צוק-העתים ופגעי בּני-האדם כמו זר נחשבו לו. גם בּצער הספקות והפקפוקים המוסריים אינו מכּיר; הפּרובּלימה הנצחית הארורה: מדוע? אינה מעצבת אותו כלל, כי האמונה, שהיא “אזור מתניו”, מגינה עליו מכל הרהורי-שפק. כל זה מרומם את רוחו של המלך המשורר, וממיתרי כנורו מתמלטים שירי “הללויה” לטבע, לאדם ולאהבה. הפואימה “שלמה” כולה אומרת שיר לזיו הנוער, להאהבה “שלהבת-יה” ולתענוגיה, לקסם הנשיקה הראשונה, לשפעת החן והתפארת השפוכים על ציון וסביבותיה ועל חיי-הטבע השלוים והמרוממים של המזרח העתיק.

בּהפּואימה שכנגדה, בּ“קהלת”, מצייר לנו הפייטן את המלך שלמה בּזקנתו. התלהבות החיים עם ששונם והמונם כבר עזבוהו, את מקום התפעלות לקחה הבּינה והמחשבה נצחה את הרגש. הוא בּקש מאלוה חכמה, ובקשתו ניתנה לו; אבל החכמה הביאה לו מכאוב ושבר בּרוח, כי הרעידה את אמונתו בּו, –

שָׁוְא יִקְרָא לָאֱמוּנָה הִיא בּוֹ בָּגָדָה

הָהּ עוֹד הֵסִיתָה בּוֹ חָכְמָה אַכזָרִיָּה

אֻת שֶפק; הוּא לָהּ בֵּן לשְׁאוֹל יָלָדָה

הוּא הָפַךְ לִבּוֹ לִישִימוֹן וּשְאִיָה.

לבּו חלץ מרעים ומרעות, הידידות והאהבה נעשו לו מלים שנתרוקנו מתוכנן, תענוגיו כבר היו לו לזרא ויצאו מאפו, שבתה שלות חייו ושמחתו כעוף התעופפה. האמונה, צור מעוזו, התרופפה בּקרבּו ויאוש נורא התחיל מנקר בּמחו, ובמר נפשו הוא שואל: “מי יודע רוח האדם העולה הוא למעלה?” ולאחר שלא מצא תשובה על שאלתו זאת, וגם על שאלות אחרות של הצדק העולמי וחידת הטוב והרע, התפרצה מלבּו הקריאה: “הבל הבלים, הכל הבל!” הכל – ואפילו החכמה, שאין יתרון לה מן הסכלות, וזהו שהביא אותו לבּסוף לידי הכרה, כי “טוב יום המות מיום הולדו”.

בּפּואימה הזאת עולה ובוקעת כמעט מכל שורה פּסימיות קיצונית, היונקת ממצב-נפשו המדוכא של המשורר “הגוע מנוער”, שפחד המות לא פּסק מרחף על פּניו. אנחנו קוראים את הפּואימה ומאמינים לשמוע בּה את השתפכות נפשו של המשורר, המתעטפת בּיגונה, מה שמגבּיר את רושם הדברים בּיתר עז.

הפואימה “קהלת”, עם כל אריכותה היתרה קצת, היתה יכולה להחשב כפנינה יקרה בּאוצר השירה העברית, אלמלא צרף לה המשורר סוף, המקלקל את הרושם בּמקצת. המשורר משלים בּין החכמה ובין האמונה, ולא עוד, אלא שגם רואה אותם כתואמים בּבטן. מובן מאליו, כי הזדווגות זו אינה מניחה עוד מקום לשום שפק.

זֶה שֶפֶק שָם הוּטַל תַּחַת רַגְלֶיהָ (כלומר תחת רגלי החכמה)

יִשְכַּב דוּמָם וּבְּפִיו אֵין יֵש עוֹד רוּחַ.

והאמונה עושה נפלאות:

וּפִתְאוֹם עֵינֵי הַמֶּלֶךְ נִפְקָחוּ

וַיִּקְרָא: סוֹף דָבָר הַכֹּל תִּשְמָעוּ!

הָאֵל תִּירָאוּ מִצְוֹתָיו תִּקָּחוּ

זֶה כָּל הָאָדָם! – – –

האמונה נצחה את החכמה, חדלו הספיקות ואפסו הפּקפּוקים והלב נח מזעפו.

הפּואימה “משה על הר העברים” היא חציה אֶפּית וחציה לירית. המשורר מצייר את הטראַגדיה הנפשית העמוקה של המחוקק והמנהיג הגדול, אשר נשא את עמו “כנשוא האומן את היונק” והקריב את חייו לטובתו ולאשרו, והעם לא שלם לו כגמולו, כי השבּיעהו כעס ומכאובים כל הימים; אבל המנהיג נשאר בּאהבתו את העם, וכראותו את בּני-דורו הולכים וכלים לעיניו, נמוג בּצער ויגון. בּעניו היתה תנחומתו האחת, כי יכנס בּראש הדור החדש אל ארץ-החמדה, אשר נשא את נפשו אליה מתוך כמיה כל-כך נמרצה, והנה נשמע קול אלהים בּרעו: “ואתה לא תבוא אל הארץ!” המומנט ההיסטורי המעציב הזה, בּעלות משה על הר נבו לראות אך מרחוק את ארץ-הסגולה, מתאים התאם הארמוני בּרוח היגון השפוך עליו לבּת-שירתו של מיכל. בּהיות השיר הזה טבוע בּחותם כאבו של המשורר החולה, הרואה לפניו את העולם היפה והמזהיר ומרגיש, כי כל היופי והזוהר לא לו המה, לפיכך הוא מלא חיים ועושה על הקורא רושם חזק. רואים אנחנו לפנינו את המנהיג הגדול כשהוא עומד עצב ונכה-רוח ומבּיט בּעינים דולפות אל הארץ הקדושה, ועל ידו אנו מאמינים לראות את הפּייטן החוֵר והחולה, בּלכתו הלוך וקרב אל פּי קברו…

יותר יפה ממנו הוא השיר הבּא אחריו “ר' יהודה הלוי”. ציור געגועי המשורר לארץ-אבות והתרפּקותו על הדר הטבע המזרחי מגיע לגובה פיוטי-אמנותי, שלא רבּים כמותו בשירה העברית. מצוין השיר הזה גם בטכניקה שלו, בּעוז מדבּרותיו ובסגנונו המלוטש והמבריק, ובכללו הוא צריך להחשב כמרגלית יקרה בּאוצר היצירות הפּיוטיות שלנו. ראוי להעיר על ההטעמה שמטעים המשורר, כי אוהב הוא אהבה רומאַנטית את מולדתו העתיקה לא רק על יפיה הגשמי, אלא גם מפני הרוח המיוחד החופף עליה, הוא רוח החוזים הקדמונים:

הָאָרֶץ גַּן עֵדֶן שֵנִי הָיָתָה

בָּהּ עֵץ הַדַעַת כִּי רוּחָה רָמָה –

אֶרֶץ כָּל אֶבֶן בָּהּ מִזְבַּח אֵל חַיִּים

כָּל סֶלַע מָעֳמָד לִנְבִיא גָבוֹהַּ.

ערך יותר פּחות יש להפּואימות “נקמת שמשון” ו“יעל וסיסרא”. הפּאימות הללו אינם מצטיינות לא בּעוז הפּיוט ולא בּפּשטות. מורגש בּהן חוסר הדבר שקוראים לו סוד הצמצום, כלומר המדה הנכונה, הרחוקה גם מן הקצור גם מן האריכות, המטשטשים את בּהירות התמונה ומקלקלים על ידי זה את רושם הדברים. אין העובדות והמומנטים ההיסטוריים המצוירים בּהן מגלים לנו סבּות וטעמים חדשים וכמוסים, שאין העין הפשוטה יכולה לעמוד עליהם ומה שרגילים לסמן בּשם נשמת העובדות.

כחו של מיכל יפה וגדול בּיחוד בּשיריו הליריים, שנכנסו בּרובם לספרו “כּנור בּת ציון”, ונתפרסמו בּדפוס לאחר מותו על-ידי אביו. השירים הללו עושים עלינו רושם כבּיר מאד. על כולם מרחף כאב עמוק, ועל כן הם נוקבים ויורדים עד התהום, ובקראנו אותם אנו מרגישים, כי יש כאַן לפנינו בּעל-כשרון גדול, שהליריות היא דרכו הנכונה. שיריו הליריים של מיכל הם כראי מלוטש, שמשתקפים בּו נשמתו הכואבת, לבּו הפּצוע, עצביו הרפים, וריב שרעפּיו עמו עצמו ועם העולם כלו. מרה-שחורה עמוקה מוליכה ומלפפת את הפּייטן העלם, וכל מה שהוא מעורר עליו את מיתרי כנורו, יהא זה הדבר היותר יפה והיותר מרנין, מכיון שהוא יוצא דרך גנזי נשמתו, הוא נעשה כל-כך נוגה ומילאַנכולי, עד ששופך מעצבו ומיגונו גם על הקורא.

הנה מנעים המשורר זמירות להאביב השמח בּעיר הגדולה והעליזה בּרלין. הכל חי, הכל מזהיר, אבל העליצות אשר מסביב עוד מגדלת ומעמקת את הצער והיגון, השוררים בּלבּו של המשורר החולה, המרגיש, כי אביבו הוא כבר עבר עוד קודם שהתחיל…

מַשְמִים אֵשֵב בֵּיתִי, אָנוּש עַל שִבְרִי

עַל נַחְלָה מַכָּתי רוּחִי נֶעְכֻּרֶת –

הָח, בִּדְמִי יָמי יִהְיֶה לִבִּי קִבְרִי

וְיגוֹן נִשְמָתִי בּוֹ כָּאֵש בּוֹעֶרֶת!

(“חג באביב”).

כבר יבש מקור דמעותיו, כבר נלאה מרוב אנחותיו. בּעצב הוא רואה, כי אחריתו הנוראה הולכת וקרבה, והוא קורא:

הִנְנִי חָי, אַךְ עָיְפָה נַפְשִי לַמָּוֶת!

חַי אָנִי! אִם נִקְרָא לַמָּוֶת חַיִּים…

אִם עֶלֶם נוֹשֵא כָל עָקַת צַלּמָוֶת

עוֹד חַי יִקָּרֵא תַּחַת הַשָּמַיִם!!

המשורר מטייל בּרחוב הראשי “תחת האלוֹנים”, המלא תשואות מאדם רב, והוא מקבּיל לעומת החיים הסוערים האלה את דממת חייו הוא:

שֶקֶט תֹּהוּ בִּי וּמנוּחַת הַקְּבָרוֹת

כַּיַעַר אַחֲרֵי הִתְחוֹלֵל בּוֹ רוּחַ –

כַּצּי אחֲרֵי נֻפַּץ אֶל יָם הַסְּעָרוֹת

אוֹיָה! כִּי כֵן גַּם לִבִּי בִי ינוּחַ! –

והוא קורא בּחמת-רוחו:

הוֹי מַה נוֹרָא הוּא לָשִיש אֲלֵי קֶבֶר

עֵת בַּחַיִּים תִּדְבַּק נֶפֶש וָרוּחַ! –

ובאחרונה הוא צועק צעקה גדולה ומרה:

אָרוּר הַמָּוֶת! אֲרוּרִים הַחַיִים!

בּשירו היפה מאד “על החלי-רע בעיר בּרלין” אנו מוצאים מלבד כאבו העצמי של צעיר חולה, גם רעיונות יותר עמוקים. זהו “צער-העולם” הכללי, היאוש. אין החיים שוים כלום; כל העולם מלא רשע וחמס. הוא מטייל בּחוצות בּרלין, בּמקום שבּלעה מגפת החלי-רע כל-כך הרבּה קרבּנות אדם, ואין בלבּו מתעורר שום רגש של חמלה להגוססים והגועים, ולא עוד, אלא שרוצה הוא, כי יבוא קצם חיש מהר.

מוּת נָא גֹוֵע! מוּתה נָא וּמוּתָה!!

מִשְכָּבְךָ בַּקֶּבֶר הַלֹא אַךְ נָחַת –

אשְרֶיךָ! אָבְדַן וּשְאוֹל טוֹב מֵחַיִּים

טוֹבו מֵאָרֶץ– מִמְּעָרַת הָרֶצִח!

ואף-על-פי-כן אין המשורר יכול לראות בּצערם ולמראה אסונם לבּו זב דם, והוא מבקש, כי יבוא המות גם אליו, יען טוב מותו מחייו:

לֹא שָם עָרוּך תָּפְתָּה וּשְאוֹל לֹא שָמָה

אךְ פֹּה אֶרֶץ הֵם, פֹּה תִּרְאֵם עֵינִיךָ!

בּדברים פּיוטיים מלאים כאב נעכר ומזעזעים את הלב מצייר המשורר בּשירו “אבל יחיד” תמונה מעציבה זו: "אם רחמניה מבכה בּדמעות שליש את בּנה יחידה, שמת עליה בּעלומיו; המת אינו יכול לשכב בּמנוחה בּקברו; יללת אמו מרגזת את מנוחתו. אבל לא עברו ימים מועטים ומרוב צער ומצוקת-לב מתה גם האם… ובמותה שָלַו גם הבּן.

עַתָּה שָלָה הַנַּעַר וַיָּנוּחַ

וּבְּאָזְנוֹ קוֹל בּוֹכִים אַל עוֹד יָרִיעַ!

הֵן עִמּוֹ גַּם אִמּוֹ בַּבּוֹר תַרְגִיַע

לָכֵן לַיְלָה לֹא עוֹד יֵתַע הָרוּחַ.

וכך הם כמעט כל שיריו הליריים של מיכל. כל שורה היא מנגינת-בּכי, וכל מלה אנחה עמוקה, החודרת אל לב הקורא ושופכת עליו רוח של עצבות רכה ומתוקה.

כבר ספּרתי למעלה, כי בּאחד ממכתבי מיכל לשניאור זק“ש הודיע לו, כי הוא חבּר קובץ של שירי-אהבה בּשם “שושנים וחוחים”. אבל הספר הזה לא נדפס לא בּחיי המשורר וגם לא לאחר מותו. שירי-אהבה אחדים אנו מוצאים בּספרו “שירי-בּת-ציון”. בּתּחלה החזיקו רבים בּהשערה, שנתמכה מאת זקני המשכילים בּווילנה, בּני-דורו של מיכל, כי חנה אהובתו לא היתה ולא נבראה, ואינה אלא יצירת דמיונו של המשורר. אבל השערה זו מוכחשת על-ידי אחד המכתבים, שכתב מיכל לזק”ש כשנה לפני מותו. בּמכתב זה נאמר בּתוך שאר דברים: “אין לי פּה כל בּווילנה; בּודד אני כערער בּערבה! קאַפּלאַן¹¹ – אין: הוא זנח את תורתו ויהי לפקיד בּבית-מכס הי”ש ונודד בּערי-ליטא; זה כארבּעה ירחים אשר לא ראיתי אותו, ויגוני גדול מאד! נשאר רק שולמאַן לבדו, אבל עוברים ימים ושבועות, ואין אני רואה את פּניו. כך נפוצו איש לעברו גם יתר ידידי ומכירי. ומה שנוגע ליתר משכילי ווילנה הלא יודע אתה, כי אין הללו שוים בּנזק הזמן שאבלה בּשיחתי אתם. אף אני עצמי נהפכתי והייתי לאיש אחר; אינני עוד אותו העלם קל-הדעת ושש לקראת החיים, שהייתי עד כה. כל חשקי העלומים ותענוגי-הנוער אבדו את חנם וזהרם בּעיני, ואני הלא אך היום מלאו לי עשרים ושלש שנים! ובשעה שאני מנשק ומחבּק את העלמה אהובתי, שאשאנה כחותם על לבּי (אתה יודע מי היא), רחוק אני ממנה בּמקום. רק זכרונך, ידידי היקר, וזכרון העיר בּרלין ושחר אהבתי אל העלמה¹² הזאת מעודדים קצת את רוחי". מכאן אנו למדים, שאהבתו של המשורר לא היתה דמיונית, אלא ממשית.

אחד הסופרים בּזמננו¹³ מחווה את דעתו על שירי-האהבה של מיכל בּדברים הללו:

אהבתו של מיכל היא טבעית, פּשוטה. אבל גם אהבה תמה, צנועה ויהודית בּאמת. המשורר אוהב את חנה בּהתלהבות, עד שלא נדע בּה את הגבול בּין התמימות והרגש:

מַה מִּנְחָה לָךְ אֵתֵּן יוֹם לָךְ הוּלֶדֶת

לוּ שֶמֶש יָרֵח מֵעַל זְרוֹעוֹתַי!

כּוֹכָב וְשחַר לוּ אַרְצָה הִגַּעְתִּי

מִנְחָה לֹא תִרְצִים לִי נַפְשִי מַגֶּדֶת…

כִּי שֶמֶש יָרֵח מִמֵּךְ יִקְדָרוּ

שַחַר יֶאֶסוֹף נָגְהוֹ מֵהוֹד פָּנַיִךְ.

המשורר עף בּמרומים, בּשמי-החשק, אבל מה צנועה שירתו –

מִשִמֵי רוֹם כִי עָפוּ

וּמִשָם הֵמָּה יִנְהוּ אַחֲרַיִךְ

גַּם שִירִי גַּם לִבִי לָךְ

אַהֲבָתִי עוֹלָם לָךְ אֶתֵּן.

אין בּשירה הזאת אף אבק של ארותיות, אף צל של חמדת בּשרים מגושמה. אהבת-ישראל היא צנועה וטבעית, אהבת אמנון ותמר.

יש שהמשורר בּאש דם-עלומיו ישקע באַהבתו וחמדתו בּלבד, כמו שנראה בּשירו היפה.

שָׁם אִתִּי בְּאָחוּ חַנָּה יוֹשֶבֶת

וַיְמִיני תְּצַחֵק בִּשְעַר תַּלְתַּלֶיהָ

וּלְחִבּוּק יָדִי וּנשִיקוֹת שַׁלְהֶבת

תִּקְצוֹף כְּרֶגע אַף תַּצְהִיל פָּנֶיהֶ…

חנה כבת ישראל מתחמקת מידו, והוא קורא לה:

מַה זֶה יָפָתִי! הוֹי מַה תִּתְחַמָּקי,

אַל נָא כֹה תִיפִי – אֲיֻמָה וּנְעִימָה!

וּבהֵן שִפְתוֹתַיִךְ אַל עוֹד תִּצְחָקִי

אָז בִּנְּשִיקוֹת פִּי לֶחְיֵךְ לֹא אַאֲדִימָה!

מבְּנוֹת כָּל אָדָם מַיָפִית מָה רוֹמַמְתְּ

מזִו שֶמֶש רֻקּמְתּ, מִיְפִי שוֹשַנִים

בִּצְחוֹק הֻצַּק עַל יָפְיֵךְ, הוֹי מַה נָעַמְתְּ

– בִּצְחוֹק כָּזֶה בָּרָא אֵל גַּן הָעֲדָנִים!

אבל יש שהמשורר “פּורע חוק מוסר” ועובר גדר הצניעות, ואז הוא רואה וקורא:

וּמַה תִּיפִי יָפָתִי! כּי תִּקְצוֹפִי

עֵת עֹז אַהֲבָתִי חֹק מוּסָר פּוֹרֵע

מַה נּורָא הוֹד אַפֵּךְ חָרוֹן וְיוֹפִי

וִישוֹבֵב נַפְשִי עֵת לִבִּי קוֹרֵעַ…

מֵעָצְבַת לִבִּי עֵת פָּנַי קָדָרוּ

עִת עֲנַנִּי תוּגָה אֶת מִצְחִי יָעִיבוּ

אָז מִנִּשְמַת פִּיךְ הֶעָבִים נִפְזָרוּ

וִיְפִי עֵינַיִךָ אֶת פָּנַי יֵיטִיבוּ!…

ואמנם חלילה לו למשורר העברי לפרוע חוק מוסר. הוא, המשורר, מצטדק על זאת בּשירו “האוהב הנשבּע”.

סִלְחִי תַמָּתִי! אִם חָק דַּת הַצְנֵעַ

עָבְרָה אַהֲבָתִי – עַתָּה אשְבֵעַ

כִּי הַצְנֵעַ לֶכֶת לֹא עוֹד אֲחַלֵלָה

אִם גַּם מֵאִשֵּך תּוַּקד נַפְשִי סֶלָה.

אבל לא למשורר החולה נתנו חמדות האהבה. מחלתו הרעילה את אהבתו ושירתו גם יחד, ובמר המות הוא עוזב את חנה, עוזב את החיים שהוא רואה ומרגישם – אבל משם לא יאכל.

גַּם אַהֲבַת חַנָּה יָפָתִי הָאַחַת

מִלֵּב קָרעְתִּי עוֹז אַהֲבָה כַּמָּוֶת.

מַה לָהּ אֶל לִבִּי? שָם עָרוּך הַשַּׁחַת!

אוֹר-חַיִּים הֲיִשְכּוֹן בִּמְקוֹם צַלְמָוֶת??

שיריו האחרונים של מיכל מחודרים פּסימיות יתרה, ואנו מכירים בּהם את השפּעת אביו. נפש המשורר מתעטפת בּיגון הכללי, והוא מתמלא יאוש. בּמחו מנקרות שאלות-ההויה ופּרובּלימות של האין-סוף. אחד מאלה הוא שירו היפה “אל הכוכבים”. בּשירו זה הוא מצייר את כמית נפשו אל האמת, את עריגתה אל האלמותיות ואל עולם יותר נעלה, ואת יחס-הבּוז שלו אל “הרשעה המתקדמת, תעושקה ובוכה, חומסה ומתפּללת”.

שירת-הבּרבּור של מיכל היתה, לפי עדות אד"ם אביו, שירו “התפלה”. זו היתה תפלתו האחרונה של המשורר הנוטה למות; בּה התנשאה נפשו אל הנצחיות, אל מקור הטוב. “בּשיר הזה השלים המשורר האומלל עם גורלו”. התפלה מרגעת את המשורר החולה. הרגעה זו מוצאת לה בּטוי בּדברים היפים האלה:

וּבְרוּכָה אַתּ הַתִּפִלָּה בַּת-הַלְּבָבוֹת!

הֵן בִּכנָפַיִךְ מַרְפֵּא אֶל כָּל שֶבֶר,

כַטַּל שֶיוֹרֵד פֹּה מִשְּׁמֵי הָעַרָבוֹת

תַּרְוִי לֵב אֱנוֹש תִּנְהִי רוּחַ גֶּבֶר!! –

III. מִיכַל הַמְּתַרְגֵּם.

מלבד “הריסות טרויא” תרגם מיכל כמה שירים ומשלים מלשונות שונות, ובכולם הוא מצטיין כאמן הלשון והסגנון. תרגום השירים הללו הוא יותר מוצלח מ“הריסות טרויא”, אפשר מפני שתכנם יותר קרוב ללב המשורר, ואפשר מפני שהם שייכים לזמן יותר מאוחר, בּשעה שכשרונו של מיכל כבר התפתח הרבּה. וזה מביא אותנו אל הרעיון המעציב, כי כשרונו של מיכל התגבּר רק בּשתי השנים האחרונות שלפני מותו. אך התחיל להתפתֵּח, קטף אותו המות.

בּיחוד הצליח למיכל תרגום השיר “ערל-קעניג” (מלך-בּלהות) מאת גיטו. הצלילים המילודיים של גיטו, הבּעת עצבון פחדו של הילד האומלל והדברים המשקיטים והמרגיעים של האב הנבהל, כל אלה מלאים עוז וחוסן גם בּתרגום העברי. השיר כולו עושה רושם נמרץ בּעצבותו ובּיופיו. לא כל-כך מוצלחים משלי לאפונטין בּתּרגומו של מיכל, ובּזה עלה עליו יהודה ליבּ גורדון. על כל פנים אנו רואים בּמיכל המתרגם יד אמן, אשר בּיכלתה להתגבּר על כל קושי שבּטכניקה. בּתור מתרגם גבוה מיכל משכמו ומעלה מכל המשוררים שקדמוהו. שפתו היא יותר עשירה, יותר מלאה תּנועה ויותר מצלצלת, וסוג השירים, אשר בּחר לו לתרגומיו מעיד על טעמו הספרותי היפה.

I. תּוֹלְדוֹתָיו

מרדכי אהרן גינצבּורג נולד בעירה סאַלאַנט, פלך קובנה בּיום העשרים ואחד בּכסלו תּקנ"ו (3 דצמבּר שנת 1795).

אביו, יהודה אשר גינצבּורג, או הסאַלאַנטאי, כמו שנקרא בּפי רבּים, היה למדן גדול, בּקי בּש“ס ופּוסקים, ועם זה גם מושפּע מבּן-שורו, הגר”א, שהתּיר ללמוד חכמות חצוניות בּתור “שפחות ורקחות אל התורה והדת”. אבל מעט, מעט התחיל חושב את חכמת-החול כענין נחו. בּפני עצמו, ובּשעות-הפנאי שלו עסק בּמדעים, ובּיחוד בּהנדסה ובּדקדוק, שאין להם שום שייכות אל האמונה. הוא היה חרד על דת, מדקדק בּכח מצוה קלה כבחמורה, אבל ההגיון ההנדסי השפּיע על השקפותיו הדתיות, והדקדוק סייע לו להשיג בּלמוד כתבי-הקדש את פּשוטו של מקרא. עיר מגוריו נמצאה על גבול גרמניה וקורלאַנד, ובשביל כך היתה לו ידיעה בּלשון הגרמנית וספרותה. הוא ידע גם את הלשון הפּולנית וקצת רוסית. בּהיות כח זכרונו מופלא בּמינו, רכש לו ידיעות מרובות בּדברי ימי עם, בגיאוגראַפיה, בּמדעי-הטבע, ובּיחוד בּהנדסה ובּתּכונה. הוא היה מדקדק מצוין וכתב עברית קלה ובּסגנון מדויק. הוא הניח אחריו כתבי-יד בּעברית בּדקדוק, בּאלגבּרה, בּגיאומטריה ובּאופטיקה, אבל בּהמשך הזמן אבדו כולם.

בּשעה שהיה יהודה אשר פּנוי מעסקיו, טפל מתּוך קורת-רוח מיוחדת בּחנוך ילדיו, ובּיחוד בּחנוכו של מרדכי אהרן, – הבּכור בּין שלשת בּניו. הוא השתּדל לפתּח בּו את הנטיה לעבודה עצמית ואת יכולת המחשבה המקורית. הוא בּקש לעורר בּמרדכי-אהרן את כח-השופט ואת השאיפה אל האמת האבּסולוטית; על-ידי שאלות וחידות שונות היה מחדד את שכלו של הנער, כּדי שיוכל לעמוד בּעצמו על דברים לאמתם ולא להגרר גררה עִוֶרת אחרי אחרים. אבל לא תּמיד נמצא מ"א תּחת השגחת אביו; יש שהיה יהודה אשר עוזב לרגלי עסקיו את בּיתו ושוהה בּדרכו חדשים הרבּה, ואז נעזב הנער בּרשות מלמדיו, שהטביעו עליו כל אחד את חותמו המיוחד.

כמנהג הימים ההם בּליטא ופּולין הובא מרדכי אהרן אל החדר בּמלאת לו ארבּע שנה, ובּשנתו השביעית כבר למד גמרא עם המפרשים. ומלמדיו היו שונים זה מזה בּכשרונותיהם ובּמעלות-רוחם. מלמדו הראשון היה בּעל כשרונות פּדגוגיים, ישר-רוח טוב-לב, וידע למשוך אליו לאהבה את תּלמידיו, שראו אצלו בּרכה בּלמודם. אבל חסרון גדול נמצא בּו, כי היה מפטם את תּלמידיו הקטנים בּספּורי-מעשיות על-דבר מלאך המות בּעל אלפי העינים, על יסורי חבּוט-הקבר, על שדים ומזיקים ומלאכי-חבּלה, והקטנים היו שבים בּכל פעם מן החדר ספוגי רשמי תמונות-חושך והרהורים מרים, המענים את הנפש. מלמדו השני היה איש בעל-הגיון ולמד את תּלמידיו את כתבי-הקדש על פי הדקדוק ושמוש הלשון, ולא העסיק את מח הילדים בּספּורים ובּמעשיות מן הצד, שאין להם שום שייכות אל עצם הלמוד. אולם הוא היה אדם קשה ורע-לב, מטיל אימה יתרה על תּלמידיו וזורק בּהם סרה, מכּה אותם בּלי חמלה על כל עבירה קלה ודש את בּשרם בּשוטים. כדי להנצל מן העונשים הללו, היו הילדים מרגילים את עצמם להשתּמש בּכל מיני תּחבּולות של ערמה, בּשקרים וכזבים ודברי-רכילות וכיוצא בּהם. בּחדר השלישי למד מ“א גמרא אצל מלמד עקום-שכל, שהוגיע את מחו בּפּלפּולים חריפים ומסובכים ולא העשיר את ידיעותיו בּכלום. אולם סוף, סוף יצא מ”א לחירות מכל החדרים האלה, כי מסר אותו אביו למלמד הגון ומומחה לאומנותו. בּחדרו של מלמד זה ישב הנער חמש שנים, ויצא ממנו מזוין בּידיעות הרבּה בּתּנ“ך, בלשון העברית וגם בּגפ”ת.

ומרדכי אהרן לא הסתּפּק בּלמודי רבּו בּלבד, והוא התחיל מחפּש בּאוצר-הספרים אשר לאביו, ומצא בּהם הרבּה ספרי-הסטוריה מעניינים ומושכים את לבּו, שלא נודעו לו עד כה כמו: “יוסיפון”, “צמח דוד”, “שארית-ישראל”, “שבט יהודה” ו“שלשלת-הקבּלה”. בתּשוקה נמרצת התנפּל על החבּורים האלה ותאורנה עיניו. אבל מתּוך שקרא מכל הבּא בּידו, בּאין לו מנהל ומורה מה לזרות ומה הדבר להבר (כי אביו חלה בּעת ההיא ובּמצות הרופאים נסע להתרפּא בּליבּאַווה), לא יכל הנער בּן עשתּי-עשרה השנה להוציא בּספרים אלה את הבּר מן התּבן ובּלע את כולם יחד, מה שהולידה ערבוּביא בּמחו. בּיחוד קשה היה לו למצוא ידיו ורגליו בּספר “שלשלת הקבּלה”, למשל, שהוא תּערובת של מעשים ומאורעות אמתים עם ספּורי-הגדות ומעשיות שיסודתן בחכמת הנסתּר והקבּלה. הספּורים על-דבר מצור-ירושלים וחורבּן-הבּית, ועל-דבר השחיטות והטביחות של ימי-הבּינים עשו רושם כבּיר מאד על הפאַנטאסיה הילדותית שלו והשפּיעו על נשמתו השפּעה מיסטית. בּעת ההיא התהלך הנער בּלב חרד לשלום אביו האהוב השוכב חולה הרחק מביתו ומשפּחתּו. על זה היה לבו דוה בּמסתּרים, ומעוּנה מהרהורי-עצב התהלך קודר בּצל, מה שהשפּיע לרעה על התמדתו בּלמודים. הנער הרגיש בּדבר וידר נדר לתקן את מעשיו ולהעשות מתמיד כבּתּחלה, כדי שישלח ה' רפואה שלמה לאביו. והוא מלא את נדרו וישב אל למודיו בּתּשוקה גדולה ונמרצה.

אחרי שכבו ימים רבּים על ערש-דותו בּליבּאַווה, חזר אביו לביתו, ומאז שבה המנוחה ללב מרדכי אהרן. אביו שב להתעניין בּחנוכו; הוא הורהו בּעצמו את הלשון העברית ובחר עבורו את הספרים הראוים לקריאה, ובניהם את “ספר-הבּרית”, שממנו שאב מרדכי-אהרן את ידיעותיו הראשונות בּחכמת-הטבע.

בּעת ההיא מלאו למרדכי-אהרן שלש-עשרה שנה, ואז מסר אותו אביו למלמד חדש. הנער התחיל לומד “יורה-דעה” ועשה חיל רב בּלמודו. לחגיגת בּר-מצוה שלו דרש מ"א בּקהל-עם דרשה מצוינת, שהפליאה את גדולי המלמדים בּעירו, ויהי לנס.

תּקופת-הזמן הזאת היתה תור-הזהב בּחיי מרדכי-אהרן. תחת כנפי אביו החביב לו הרגיש את עצמו הנער יפה מאד. הוא למד הרבּה, ובזה ראה את עולמו ויהי אך שמח.

אולם ימי-שלותו לא ארכו. בּיום אחד הודיע אביו בּחוג-משפּחתו, כי החליט החלטה נמרצה להביא את בּניו בּמסרת ברית-הנשואין עוד טרם תבא להם עת-דודים. מחלתו הקשה, אשר הפילה אותו למשכב ורפתה ממנו לפי-שעה, שבה לענותו כבּתּחלה, והוא הרגיש בּנפשו, כי לא יקום עוד מחליו, ולמען אשר לא ישארו בּניו יתומים אומללים, החליט להביאם אל בּתּי-אבות חדשים, שידאגו לטובתם.

השדכנים בּקשו ומצאו למרדי-אהרן שדוך עם בּתו של אחד מתּושבי שאַוול, איש לא מגדולי-היחש, אבל עשיר גדול, ועוד בּטרם מלאת לנער חמש-עשרה שנה נעשה חתן.

בּאותה עת נתעוררה בו בפעם הראשונה תשוקת-הכתיבה. בּחור חתן צריך היה להחליף אגרות עם המחותן, וכמנהג כל הכותבים עברית בּימים ההם, שהעיקר היה להם לא להבּיע את רעיונותיהם הבּעה בּרורה ומובנת, כי אם לגבב מליצות על מליצו ולהתהדר בּצרופי מלים ופסוקים שונים, השתּדל בּיחוד לכתּוב ראָמות בּלשון מליצית מורכבת שברי-מקראות ומחרוזים לקוחים מפייטני ימי-הבּינים מחבּרי הסליחות והקינות. אבל סגנונו לא הפיק רצון מאביו, שהיה אדם בּעל טעם טוב ובהיר-שכל, והוא למדהו לכתוב בּשפה צחה ופשוטה, בּבארו לו, כי צריך לשפר את עצם הרעיון, ולא את המלים, המשמשות לו לבוש. מ"א שם את הדברים אל לבּו, ומאז התחיל מדקדק בּסגנונו העברי עד שהעלה אותו למעלת סגנון אמנותי המשמש מופת לרבּים.

אחרי חתונתו בּשנת 1810 (תק"ע) עבר מרדכי-אהרן לגור בּבית-חותנו בּשאַוול. חותנו, איש בּלתי-קנאי, נמצא רוב ימיו בּדרך לרגלי עסקיו המרובים, ומ“א נשאר כלו תּחת השגחת חמותו החשוכה, אשר מ”ירח הדבש" ואילך התחילה ממררת את חייו. מרדכי-אהרן, הבּעל בּן החמש-עשרה, היה דל בּשר וחלש, ואשתּו הגדולה לימים ממנו היתה, להפּך, בּעלת-בּשר ו“בריאת-אולם”, וההבדל הגופני הזה עשה את הזווג לבלתּי-טבעי. לב אשתּו נהפּך לשנוא אותו, ואמה, שחפצה להטיב את המצב, אמרה להבריאו ולחלימו על-ידי תחבּולות וסגולות משונות. אבל כל דבר לא הועיל. אז התחילו שתּיהן לענות את נפשו ענויים קשים ומרים, עד כי חלה מחלה אנושה וכפשע היה בּינו ובין המות. כשהבריא לבּסוף עוד לא יכול זמן רב אחרי רדתּו ממטתו להתעודד ולהחליף כח.

תּיכּף לאחר חתונתו נתן אותו חותנו על-ידי מלמד, איש שקרא ושנה הרבּה, והוא השפּיע על מ“א השפּעה נמרצה. בּבית-רבּו זה נפגש מ”א בּסביבה של למדנים מופלגי-תּורה, וגם מצא בו בּיבּליאותּיקה גדולה. עוד בּשבתּו בּביתו בּסאַלאַנט נמשך לבּו אחרי הקבּלה, ועתּה נדחף אליה בּתּגרת הרדיפות האכזריות מצד אשתּו וחותנתּו. על-ידי התעמקות בּתּורת המסתּורין של הקבּלה בּקש להפיג את צערו ולהמתּיק את מרירות-חייו. הוא התעמק כל-כך בּקבּלה, עד כי התחילו חושבים אותו למטורף, מה שנתן אמתלה לאשתּו ולחמותו להציק לו בּיתר עז. יסורי-נפשו גדלו בּיחוד לאחר שעלה בּידי קרובי אשתּו לשלוח ע"י דברי-רכיל רוח רעה בּינו ובין משפּחת רבּו השאַוולי, ודלתות הסביבּה האינטליגנטית, ששמשה מקום מרגוע לרוחו הנדכא, ננעלו לפניו. הוא התהלך נפעם ונדהם, ותּשוקת- הלמוד עזבתהו. בּהמשך הזמן הוטב אמנם מצבו קצת, אבל הצרות, אשר עברו עליו, השפּיעו עליו לרעה בּחמר וברוח.

בּשנת 1812 נזדמנו לידי מרדכי-אהרן “ספר-הבּרית”, אשר כבר קרא אותו לפנים קריאה שטחית עוד בּשבתּו בּסאַלאַנט, והספר “פעדאָן” מאת מנדלסון בּתרגום עברי. את שני הספרים האלה קרא פּעמים אחדות, וככל אשר הרבּה להגות בּהם, כך תּפס יותר ויותר את עמק רעיונותיהם. הטבע הגשמי נעשה לו יותר מובן, ומחו התחיל עמל ומבקש תּשובות לשאלות הפּלוסופיות העצומות, שמצא בּ“פעדאַן”. בּתּחלה גרמו לו שאלות-הכפירה האלה כאב-לב, ואז הלך אל רבּו וישפּוך את שיחו לפניו. רבּו הרגיע את רוחו בּאמרו, כי לאדם בּעל אמונה כבּירה אך טוב לדרוש בּחכמה, כי על-ידי שכלו המזוקק אמונתו בּו הולכת ומתחזקת, וכי צריך לעשות את האמונה לעיקר ואת השכל לטפל. הוא הביא לו ראיה מן הרמבּ"ם, שבּכל גודל תורתו וצדקתו לא דחה את הפּלוסופיה, כי אם עשה אותה שפחה לתורתו. הוא הביא לו ראיה גם מספר “קהלת”, שהוא מלא סתירות, לכאורה, ומנדלסון בביאורו אומר, שאין אלו אלא שאלות ותשובות, וטבעו של המחקר הוא, כי השואל מדבּר ככופר, אבל העונה מדבר דברי-אמת, עד שהוא מכריח אותו להודות בדברי-התורה, הרעיונות האלה השקיטו את רוחו. שני הספרים הנזכרים, “ספר הברית” והפעדאָן, עוררו בו את החשק למדעי-הטבע ולמחקר וגם את כשרון הכתיבה, שנרדם בו עד כה. יש אשר התבודד בחדרו והרבה שעות רצופות היה קורא וחושב וכותב.

מנדלסון עשה על מרדכי-אהרן רושם כביר, ומאז התחיל למוד בחשק נמרץ את כּתבי-הקדש עם באורו, וביחוד את ספר “קהלת”, שלא הבין אותו קודם, ועכשו נתברר לו.

עוד מימי ילדותו אהב מ“א להתעמק במחשבות, ומטבעו היה נוטה לספקנות; עכשו, כשראה עפ”י הספר “פעדאָן” והביאור “לקהלת” כי מותר לחשוב, נתן חופשה לרעיונו הצעיר, ורעיון גורר רעיון, וכולם מנקרים כיתושים במחו. ספיקותיו רבו והעיבו את שכלו, ודעותיו לא היו עדיין חזקות ונמרצות כ"כ די יכלת לפתור לעצמו את כל השאלות הקשות העומדות ברומו של עולם: מה היה קודם ומה יהיה במאוחר? והעת מה היא? מה היא הסבה הראשונה של העולם? ומה הוא העולם בכלל? מה הוא עצם קיומה ותכליתה של הבריאה כולה?

בתחלה היו לו המחשבות לשעשועים, כאבנים חדות, הלוטשות את השכל, אבל אחרי-כן הכבידו על מחו כעופרת ותפצענה את לבו. הוא הרגיש, כי הקרקע נשמט מתחת רגליו וכי שולחים הספיקות את חציהם אל לבו, אל יסודי אמונתו, שהיו עד כה חזקים כסלע-איתן. הוא ראה ונוכח, כי לאמתו של דבר לא הורוהו מלמדיו את עיקרי האמונה ולא בּיררו לו את יסודותיה ודרכיה; הם רק מלאו את מחו פלפולים ודינים וסחולאסטיקה צנומה ויבשה ואמונה פגה וחסרת-טעם. הוא ראה, כי הנהו איש לא לומד מחוסר דעת-העולם ובלתי מוכן אל החיים, בטלן פשוט ואיש שאינו מן הישוב.

ושוב נבוכו רעיונותיו בו והוא התהלך נפעם ונדהם, כאיש אשר אין ברוחו נכונה. מן המצר הזה נחלץ מרדכי-אהרן בעזרת אדם מופלא במינו, אשר התודע אליו. זה היה רופא זקן, איש מלומד מאד וחוקר גדול, שעסק למעלה מחמשים שנה באומנותו, ועזב אותה מחמת זקנה, ועתה הוא עוסק רק בתּאוריה. בהיותו חלש ומחוסר אונים, היה שוכב תמיד במטה. חותנו של מרדכי אהרן, שהיה ממיודעיו, בא לבקש ממנו, כי ירפא את חתנו בתור יוצא מן הכלל והרופא הזה הביא למרדכי-אהרן רפואת הגוף והנפש. מרדכי-אהרן שב לאיתנו ונעשה לגבר מלא כח ועוז, מה שהשפיע לטוב על מצבו בתוך משפחת אשתּו.

במשך חדשים הרבה, ואפילו לאחר שהבריא, היה מרדכי-אהרן מבקר לעתּים קרובות את האדם המופלא הזה ומבלה אצלו שעות שלמות בחקירות פלוסופיות, אשר שמשו לו אחר-כך יסוד להשקפת-עולם שלו.

הפלוסוף הישיש השפיע על מרדכי-אהרן גם במקצע אחר. הוא עורר אותו לעזוב את השאלות המטאפיזיות ולעסוק בלמודים, שהשכל תּופס אותם, כמו הלשונות האירופּיות והמדעים. וגינצבורג נשמע לו ויסתּלק מאת הפרובּלימות של מה למעלה ולמטה וישם את פניו אל הלמודים הכלליים, וכך כמו נהפך ויהי לאחר.

במלאת למ"א עשרים שנה, התחיל לומד מתוך התמדה מרובה את הלשון הגרמנית, ובמשך עת קצרה ידע אותה על בוריה. אז הרבה לקרוא בספרות הגרמנית, ושילר, גיתּה ולסינג נעשו הסופרים היותר חביבים עליו. הוא שקד הרבּה על מדעי-הטבע השונים, ועל השתּלמותו העצמית בּכלל. רכישת השכלה לשם השכלה גופא נעשתה לו לאידאל ולתּעודה היחידה בּחייו.

באותו זמן ירד חותנו מנכסיו ולגינצבורג פסק המן, והוא הוכרח לרדת מעל שולחנו ולדאג בּעצמו לפרנסתו. אז עבר לעיר פּאָלאָנגן, ושם עסק בּמלמדות וגם בּתּרגום ללשון הגרמנית תּעודות שונות בּשביל בּתּי-הערכאות. אבל עסקיו אלה לא נתנו לו די מחיתו, ואז התחיל גינצבּורג חי חיי-נדודים. הוא נדד לליטא ולקורלאַנד, לגרמניה לאוסטריה, ובכל מקום פּרנס את עצמו בצמצום גדול קרוב לדוחק מן המלמדות, שהיתה שנואה עליו, ואשר הובישה את לשדו ותעיק על נשמתו, שהתנשאה רחוק, רחוק אל עולמות אחרים לגמרי.

תּנאי חייו הכריחו אותו להסתּיר את כל דעתו וחכמתו אתו בּחובּו חבויות וסמויות מעין הסביבה הקנאית, אשר נמצא בּה. כמנהג הימים ההם האריך את פּאותיו ואת בּגדיו. גם בּהיותו מלמד בּבתּי אנשים עשירים בּערי-קורלאַנד כליבּאווה ומיטאווה, אֻלץ לשים לו סתר-פנים בּמסוה-היראה, והמסוה הזה הציק לו מאד. הוא הרגיש את עצמו כנמכר ממכרת עבד לבּעלים זרים לא רק בּגופו, כי אם גם בּנשמתו, אבל יש אשר לא עלה בּידו להסתּיר את השכלתו הסתּר גמור, ולפעמים היה “המשכיל” שבּו מבצבּץ ובולט, ואז הורע מצבו מאד, כי התחילו מבּיטים עליו כאל אפּיקורס, המבזה את קדשי-האומה, ורדפו אותו בּכל מיני רדיפות. יש אשר היה הוכרח ללבּוש דו-פנים. כבאו לווילנה היה לובש ארוכים כבגדי יהודי-ליטא, ובּקורלאנד היה מחליף אותם בּבגדים קצרים, כדרך הגרמנים. אבל גם בּקורלאנד לא היה רשאי לעסוק בּחכמות חיצוניות, בלתי אם רק בּש"ס ובספרי-יראים.

אולם גם במצבו זה של עבדות ושפלות עלה לגינצבורג לקרא בּמסתּרים את מבחר יצירות הספרות הגרמנית וגם לכתוב הרבּה.

חיי-הנדודים והלחץ השפּיעו סוף-סוף לרעה על גופו החלש, ובתּחלת חורף שנת 1825 לקה גנצבּורג קשה בּריאתו ומחלתו נמשכה זמן רב עד שנעשתה תכופה, והוא לא נרפא עוד ממנה. כשהוקל לו מעט, אסרו עליו הרופאים לעסוק בּמלמדות, ומצבו החמרי הורע מאד, כי כבר היה בּעת ההיא מטופל בּארבּעה ילדים. בשעת-דחקו עמדו לו אחים מדידיו בּווילנה בּסכום כסף, והוא פתח שם בּית-מרזח. אבל מתּוך שלא היה מוכשר לעסק כזה, הפסיד בּו את מעט כּספּו, ושוב התערה המחסור בּביתו.

בּימים ההם קבּל מכתּב אחד מידידיו בּפאָלאָנגן, שֶבְּשֶלֶוִויץ שמו, בּבקשה, שיבוא אליו לעירו, כי חולה הוא ורוצה לראותו טרם מותו. שם נתן לו שבּשלוויץ לזכרון-אהבה חמד מאות זהובים ויעצהו לשוב ולהתישב בּפּאָלאָנגן וליסד איזה עסק. גנצבּורג שמע לעצתו. אבל המעמד אשר כונן לו, התרופף מהר, והוא הסתּבּך בּחובות מרובּים, אשר כרע תּחתּיהם. אז התחיל שוב נודד בּערים ובּעיירות בּליטא ובּקורלאַנד בּתור מלמד בּאחוזות-שדה של עשירים וגם בּתור מורה פּרטי ללשונות עברית וגרמנית.

בּאחת מנסיעותיו, וזה היה בּשנת 1819, קרהו בּעיירה ווילקי מקרה-גנבה. עם חפציו נגנבו ממנו כל שטרי-החובות, תּעודותיו, הרבּה מכתביו וגם מכתבי אביו ואגרותיו. הגנבה הזאת גרמה לו צער מרובּה, אשר נגע אל לבבו מאד.

שנים רבּות בלה גינצבּורג בּטוקום, בּליבּאַווה, ובּמיטאַווה, ובכל עיר נשא וסבל הרבּה על-ידי הפּוליציה, שהתיחסה תמיד בּכל חומר הדין אל זכיות-הישיבה שהיהודים בּקורלאַנד. כל עמלו ויגיעו של גינצבּורג לבצר לו מצב בּקורלאַנד, לא הביאו פּרי. כל זה עִנָה את כחו מאד, עד כי לא יכל עוד להמשיך את נדודיו, וסוף, סוף התיישב בּשנת 1835 בּווילנה, בּמקום שבלה את שארית ימיו. גינצבּורג שאף תמיד, וגם עשה כּמה נסיונות להשתּקע בּווילנה, אבל לא מצא בה את חית ידו, ובּשביל כך הוכרח בּכל פעם לעזוב “עיר ואם בּישראל” זו, שאהב אותה מאד, מפּני שבּה בּא אביו למנוחת-עולמים ובה ישבו אחיו וידידיו המשכּילים, ומפּני שהיתה בּעת ההיא בּכלל המרכז התּרבּותי היהודי היותר גדול.

בּתּחלה נעשה גינצבּורג מורה לשעות בּבתּי אנשים פּרטים, ואחרי-כן נתקבּל למשרת עורך ספרי-חשבּון בּבית-המסחר של המשכיל העשיר ניסן רוזנטאַל. בּשנת 1841 פּתח גינצבּורג יחד עם ידידו המשורר שלמה-זלמן זאַלקינד בית-ספר בּעל שתּי מדרגות, זה היה בית-הספר החילוני הראשון בּווילנה, שלמדו בּו בּני המשכילים העשירים, שהתכוננו להכנס אל הגימנאַזיה.

אחרי הנדודים והטלטולים והמון הצרות והתלאות והרדיפות, אשר עברו על גינצבּורג עד כה, בּא עתּה בּווילנה אל המנוחה והנחלה, ובּשנות-חייו האחרונות התבּסס מצבו בּיסוס איתן בּחמר ובּרוח. יצירותיו הספרותיות, אשר נקראו על-ידו בּכתב-יד בּחוג הצר של חכמי-ווילנה, עשו לו שם גדול והעמידו אותו בּשורה ראשונה של משכילי-ליטא. מיום ליום רבּו רעיו וידידיו, אשר תּמכו בּו בּכל אשר יכלו ולא נתנו למוט רגלו. המלומד והבּיבּליאוגראַף הגדול יצחק אַייזיק בּן-יעקב, המשוררים אד"ם הכּהן, בּנימין נאַטאַנסון, שלמה-שלמן זאַלקינד, הסופרים אליעזר ליפּמאַן הורוויץ, אליעזר רוזנטאַל וניסן בּנו, אלעזר האַלבּערשטאַם, בנימין מאַנדלשטאַם, ומתּתיהו שטראַשון, הצנזור וואָלף טוגנהאָלד והעסקנים הצבּוריים אברהם פּרנס, אברהם מאָרגנשטרן, יודל אַפּאַטוב ואחרים, כל אלה, גדולי אנשי-השם, בּמחצית הראשונה של המאה הקודמת, נעשו ממכבּדי גינצבּורג ומטובי ידידיו וימנו לו עזרה להדפסת ספריו.

בית-גינצבּורג נעשה מרכז ההשכלה בּווילנה ובית-ועד לחכמים וסופרים. שמו נתפּרסם בּעולם יותר ויותר וגדולי החכמים והסופרים בּאו אתּו בּכתובים בּעניני חכמה וספרות. לא היה חכם וסופר מן החוץ, שסר לווילנה ולא בּא להתודע אל גינצבּורג. כל השאלות הצבּוריות החשובות בּחיי היהודים נתבּררו ונתלבּנו בּביתו. וכך הלך ונהיה הסופר-המשכיל היותר חביב ומכובּד על בּני-דורו.

אבל שנותיו הטובות של גינצבּורג לא ארכו. מרוב עבודה נהרסו כחותיו ומחלתו הישנה שבה לענות אותו בּיתר עז. הוא התחיל יורק דם, ובּיום החמשה-עשר בּחשוון תּר"ז (4 בנובמבּר שנת 1846) מת בּשנתו החמשים והאחת.

מות גינצבּורג הרעיש את לבּות ידידיו המשכּילים וחושבי-שמו. נאומי-מספּד נלבבים ונלהבים נשאו עליו בּפּה ובּדפוס אד“ם הכהן ומיכל בּנו, שלמה זלמן זאַלקינד, וואָלף קאַפּלאַן (הזק"ן), מיכל גורדון ו’וואָלף טוגנהאָלד. ובּיום השלשים למותו שבו משכילי-ווילנה וערכו נשף-אבל עם מספּדים חדשים, שנתפּרסמו אחרי-כן בּדפוס בּשתּי מחברות מיוחדות “קול בּוכים” ו”קינת-סופרים". כל המספּידים הדגישו פּה אחד, כי בּמות מרדכי-אהרן גינצבּורג אבד ללשון ולספרות העברית כח יוצר פּורה ומפרה ממדרגה ראשונה.

II. יְצִירוֹתָיו הַסַּפְרוּתִיוֹת שֶׁל גִינְצְבּוּרְג

כבר ספּרתי בּפרק הקודם, כי גינצבּורג התחיל עוסק בּכתיבה עוד בּימי נעוריו. אבּל אז כתב לעצמו, ולא היה זה אלא שפך שיח והגות-לב. לכתוב על מנת לפרסם את הדברים בּדפוס, החל גינצבּורג רק לאחר שנתמשכל והחליט בּלבּו לחלק את השכלתו עם “אחיו בּני עמו, ההולכים בּחשך”. בּהבדל מיתר המשכילים בּני-דורו, החזיק גינצבּורג בכלל: “מעט מן האור דוחה הרבּה מן החשך”. המלחמה בּחשך אינה מביאה פּרי; צריך להכניס אור לתוך המבואות האפלים – והחשך יעבור מאליו. הוא הבין, שדי לתת לדור הצעיר מושג נכון מתולדות הארץ והעם, שבּתוכה ובקרבּו הוא יושב, כדי לעורר בּו את התּשוקה והרצון ללמוד את לשון הארץ והעם, שדי לתת מושג ליהודי-התלמוד מן ההסטוריה הכללית, כדי שיוָכח, שהתלמוד ומפרשיו אינם האל“ף והתי”ו של כל המדעים ושל כל הידיעות האנושיות". “הוא לא נלחם בּעד ההשכּלה, אלא הכניס השכלה זו עצמה לתוך הספרות העברית”.

גינצבּורג היה סיפר מרובּה-הצדדים, והוא כתב בּעברית על הכל. הספר הראשון שבּחר אותו מיתר כתבי-ידו למסרו לדפוס, היה “גלות ארץ החדשה או מסע קאָלומבּוס” בּשלשה חלקים, שעבד אותו על-פּי חבּורו של קאַמפּה בּלשון הגרמנית. בּשנת 1822 שלח את כתב-היד לאביו, שישב בּעת בווילנה, בּבקש, כי יתקן את סגנונו, וכשימצא אותו מוכשר לדפוס, יתּן עליו את הסכמתו הוא, גם יאסף בּשבילו הסכמות מגדולי רבּני-ווילנה. בּאותו זמן היה כמעט בּלתּי-אפשר להדפיס ולהפיץ בּרבּים ספר-השכלה, שלא נתקבּל עליו הכשר מאת איזה רב מפורסם. אביו של מ"א, שהיה חשוב בּעיני רבּני ווילנה של העת ההיא, השתּדל, והשתּדלותו עלה בּידו, לקבּל הסכּמה מאת הגאון ר' אברהם אבּלי הפּאָסוואָלי.

ההסכמה הנזכרת של רב וגדול בישראל זה, שנגרר אחרי דעת הגר"א בּענין ההשכלה, מעניינת מאד בּתור תעודה היסטורית חשובה לתאור הרוחות, שהיו מנשבות בּקרב יהודי-ליטא בּאותה תּקופת-הזמן, ולפיכך אני נותן אותה כאן כּכתבה וכלשונה:

“ה”ה הרבּני המשכּיל החכם הישיש הנכבּד מהו' אשר סלאנטער בּיותר שהוא חכם עוד רצונו ללמד לבני יהודא קסת הסופר ולשון עירומים בּספר לספּור ספירות דברים אשר היו לעולמים אשר מלפנינו, אשר גם בּעולם השפל הזה הי' נעלם וטמיר מאתּנו, כמה וכמה מדינות רחבות ומלאות אדם, וגם נתוודע שבּני אדם דרים נכח כּפּות רגלינו אשר הי' נחשב לזר מאד בּעיני הקדמונים. מזה יבּיטו ויראו פּעולת ה' אשר אין קץ ותכלית לנפלאותיו ולבּרואיו אשר בּשמים ממעל ובארץ מתחת, ולכן הקריבּ אל מזבּח הדפוס ההעתּקה הנעימה וההדורה הזאת אשר העתּיק בּנו הרבּני המליץ הגדול מוהר“ר מרדכי אהרן נ”י תּחת השגחת אביו הנ“ל. והנה אחרי אשר החכם הנ”ל הוא דובר צחות ודבש וחלב תחת לשונו למשוך בּקסת הסופר בּכתב אשורית¹ לזאת יתאוו מטעמותיו, ולמען היות שכר לפעולתו העתיקו גם ללשון אשכּנזי הנהוג למען יתענגו בּו גם ההדיוטים והנשים² והנה אחרי שחכם הנ“ל טרח בּזה לכן נותר תּאנה יאכל מפּריה וחתיכא דאסורא להשיג גבול החכם הנ”ל ולהדפּיסו לא בּלה“ק ולא בּלשון אשכּנזי הנ”ל מבּלעדי רשיון החכם מהו' אשר הנ“ל וליקום ההוא גברא העובר ע”ז בּארור בּו קללה וכנ“ל. והשומע לדברינו ישכּון שאַנן דשן ורענן עד בּיאת ינון”.

רק על –ידי הסכּמות רבּניות כאלה יכול המשכּיל – הסופר שבּאותה עת להגן על עצמו מפּני רדיפות מצד הקנאים ומהסגת גבול.

כשהיתה ההסכּמה בּכּיסו התחיל גינצבּורג, כּמנהג הימים ההם, מאסף חתומים על ספרו, ובקושי גדול השיג רק מקצת מסכום-הכסף הדרוש לצורך ההדפסה. אז בּא לעזרתו ידידו שבּשלוויץ מפאָלאָנגן הנזכר בּפרק הקודם, ושלו הקדיש את ספרו לאות-תּודה. אבל בּעת ההיא לא נמצא בּית-דפוס עברי בּווילנה, וזה שהכריח את גינצבּורג לקנות בּכּספּו אותיות עבריות בּכתב רש"י, – כנראה בּתור סגולה לעין הרעה של הקנאים, – שחזר למכּור אותן לאחר ההדפּסה בּהפסד גדול לכּיסו.

הספר “גלות הארץ החדשה” נתקבּל בּשעתו מאת צעירי-הדור בּהתלהבות מרובּה ועזר הרבּה להפצת ההשכּלה והלשון העברית בּשנת תּרמ"ד, כּשלשים ושבע שנים לאחר מות המחבּר, יצא הספר בּמהדורה שניה³.

הצלחת ספרו הראשון בּין הקהל אמצה את לב גינצבּורג להמשיך את עבודתו על שדה ההיסטוריה הכּללית, ובשנת 1832 הוכן אצלו לדפוס החלק הראשון מספרו “תּולדות בּני האדם” מעובּד על פּי חבּורו של ההסטוריון הגרמני פעליץ. בּשנת 1835 יצא החלק הזה הכולל 115 פּרקים, מראשית מקדמי ההיסטוריה עד חורבּן הממלכה הרומאית בּשנת 476 לאחר ספירת-הנוצרים.

הספר הזה עשה רושם כּבּיר ומצא עליו קופצים הרבּה, ואף-על-פּי-כן לא עלה בּידי גינצבּורג לפרסם בּדפוס גם את יתר שלשת חלקיו, שהיו מונחים אצלו בּכתובים, יען כּי הדפּסת ספרים גדולי-הכּמות כּאלה עלתה בּדמים מרובּים מאד, וזה היה למעלה מכּחו. עשרה פּרקים מן החלק השני נדפּסו זמן רב לאחר מות גינצבּורג בּקובץ “לקט אמרים”, שנתן “המליץ” דורן לחתומיו בּשנת 1889.

לעמת זאת עלה בּידי גינצבּורג להוציא בּאותה שנת 1835 את אגרונו “קרית-ספר”, שיצא כּשנה לאחר מותו בּמהדורה חדשה עם הוספות, ומאז זכה לעוד מהדורות אחדות. הספר הזה הוא מעשה ידי אמן גם בּסגנונו המעובּד והמלוטש גם בּתכנו הראַלי, הלקוח ממאורעות-בּחיים, ומעלותיו אלה, העושות אותו עד היום לאחד מטובי האגרונים בּלשון העברית, עמדו לו להתפּשט בּעם כּל מהדורה בּהרבּה אלפים.

בשנת 1837 נדפס בּווילנה הספר החשוב כּל-כּך לישראל “מלאכות פילון היהודי אל הקיסר קאיוס קאַליגולה” שתרגם אותו גינצבּורג עפּ"י תּרגומו הגרמני של אקהארדט מיונית: בשנת 1894 יצא הספר בּמהדורה שניה.

עטו של גינצבורג נעשה, ממש, כמעין המתגבּר, והוא כתב ספר אחר ספר, וכמעט כולם מתורגמים מגרמנית. אבל גם לאחר שכבר נתפּרסם בּתור סופר גדול, זכה לראות רק את מקצת ספריו מודפסים בּחייו, והרבּה מהם יצאו לאחר מותו על-ידי אחרים, וישנם גם כאלה, שלא נדפסו עדיין עד היום. בּשנת 1839 הוציא את ספרו “עתותי-רוסיה”, הכולל את תולדות העם הרוסי. זה היה הספר הראשון במינו בּלשון העברית, שנכתב מלכתחלה בּשביל ילדי העברים. בשנת 1842 יצא ספרו “הצרפתים בּרוסיה”, שבּו מסופּרים פּרטי מלחמת נאַפּוליון הראשון בּרוסיה בּשנת 1812. בּשנת תרמ"ד נתפרסם הספר הנזכר בּמהדורה שניה.

לאחר שנתקבּל האגרון “קרית-ספר” מאת קהל-הקוראים במאור-פּנים, חבר גינצבּורג ספר חדש בשם “דביר”, והוא כעין קובץ של מאמרים שונים, מתורגמים ומקוריים, מכתבים ארוכים, תולדות אנשי-שם, משלים ומכתמים. המאמרים והמכתבים הם ציורי-מסע בּארץ-ישראל, בּמדבּר-ערב, תאור חיי היהודים בּאפריקה הצפונית ובחינה, וספורים על-דבר הקראים ובני-רכב. הספר הזה יצא בּפּעם הראשונה בחיי המחבּר (בּשנת 1844), וגם לאחר מותו בכמה מהדורות.

כּעבור שלש שנים (בּשנת 1845) פּרסם גינצבּורג ספר בּשם “**”פּי החירות**“, המשמש המשך ל”הצרפתים ברוסיה" וכולל מלחמת הגרמנים והרוסים בּצרפת בּשנות 1813–15 עד שהגלה נאַפּוליון אל האי ס"ט הֶלֶנַה. גם הספר הזה יצא בּמהדורה שניה בשנת 1884.

זמן רב לאחר מות גינצבּורג, בשנת 1860, יצא ספרו “ימי-הדור”, הכולל דברי ימי צרפת בּתקופת המהפכה המדינית הגדולה משנת 1770 עד כניסת נאַפּוליון לרוסיה בּשנת 1812.

גינצבּורג חבּר גם את תולדות נאַפּוליון הראשון, שיצאו בשנת 1878 בּוואַרשה על-ידי המו"ל אליעזר יצחק שאַפּירא בּצירוף עוד שלשה ממאמריו בּספר מיוחד בּשם “המוריה”.

אחרי מות גינצבּורג יצא על-ידי אחיו משה-ליבּ ותלמידו ורעו יעקב קאַצנלסון גם הספרים האלה:

“דביר” חלק שני (יצא בּשנת 1862) כולל מאמרים ומכתבים, שיש להם ערך אבטובּיאוגראַפי וגם עשרה ממכתבי אביו של גינצבּורג, שנשארו לפליטה מהמון כתביו שאבדו בּהמשך הזמן.

“חמת-דמשק” – פרטי מאורע עלילת-הדם, שאורע בּדמשק והישועה שבּאה ליהודים הנאשמים על-ידי השתּדלותם של ר"מ מונטיפּיורי ויצחק כרמיה. (נדפס בקניגסבּרג בשנת 1860).

“אביעזר” (יצא בּשנת 1863) – תולדות-גינצבּורג כתובות בידי-עצמו. בּספרו זה צייר גינצבּורג בצבעים בהירים ובקוים אמנותיים את ארחות חיי יהודי-ליטא בּסוף המאה שמונה-עשרה ובתחלת המאה התּשע-עשרה, הכה בּשוט סאתירה עוקצת את החנוך העברי הפרוע, בקר בקרת קשה וחריפה מאד את מנהג נשואי-הבוסר, שנשתרש בּין היהודים וחרב עולמות הרבה מישראל, לנתן לנו תמונה אמנותית של פּרצופּי-מלמדים שונים למיניהם.

“תּקון לבן הארמי” – ספור-התולים כתוב בּחרוזים בצורת שיר על-דבר בּדחן, שהתחפש לבעל-שם, וכולל הלצות ושנינות אודות רופאי-אליל, קדרים, עושי-נפלאות ובעלי-מופתים, המתעים את העם בּסגולותיהם ובקמיעותיהם ולחשיהם ובכיוצא בּהם.

גינצבּורג כתב גם מאמרים בודדים, שנתפרסמו בקובצים העברים, שיצאו בזמנו, כמו “פרחי-הצפון” (הוצאת רש"י פין) ואחרים.

– – – – – –

עפּ"י הספרים האלה מופיע אמנם גינצבּורג לפנינו לא בתור סופר גדול ולא כהוגה דעות מקוריות, אבל כאדם בעל השכלה מרובה, שיש לו אידעאַל נעלה, והוא שואף בּכל כחו להגשים אותו בּחיים. האידאל הזה הוא – ללמד בינה לתועי-רוח מבּני-עמו, להוציאם ממחשכי-הבערות ולתת את העולם בלבם. לאותה תּכלית, שצמצם בּה את כל ישותו, השתמש בעט-הסופרים אשר לו, – כלי-זיינו היחיד והמיוחד בּמלחמה בּשלום זו, אשר נלחם נגד הישן והרקוב בחיי יהודי-ליטא. ספריו ההיסטוריים, שעכשו כבר נתישנו ובשביל הקורא דהאידנה אין להם כמעט שום ערך, מלאו במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה תפקיד גדול מאד בּהשכלת הצעירים העברים, שלא היתה להם בּזמנם שום אפשרות אחרת לטעום מעץ-הדעת. לעומת זאת נקראים בהתעניינות מיוחדת עד היום ספריו המקוריים, וביחוד אלה שיש להם אופי אַבטובּיאוגראַפי, מפני שהם פותחים לנו פתח לתולדות הקולטורה של יהודי-ליטא בּשנות השלשים והארבּעים למאה שעברה, ומתוכם משתּקפות הפתקאותיה ושאיפותיה של האינטליגנציה הישראלית, שנמנה גינצבּורג עליה, בּימי-החשך ההם.

אבל מה ששוה הוד מיוחד על יצירותיו הספרותיות של גינצבּורג הוא – סגנונו העברי היפה, שלא קדמהו בּו איש מן הסופרים לפניו. עוד בקדמת ימי-נעוריו, אך התחיל מושך בעט-סופר, הורהו אביו לדקדק בּלשון, ומאותה שעה ואילך הרחיב העמיק בּעצמו תּורה זו, מה שיוצא כבר מתוך הקדמתו לספרו הראשון “גלות הארץ החדשה”. בהקדמה זו “מראה לנו גינצבּורג מעט משכלו הישר ועמק הגיונו וטעמו הטוב, – הלא הם הדברים, אשר הצטיין בּהם תמיד בּעבודתו. בּעת ההיא כבר הבין (והוא היה הראשן בּזמנו בּהבנה זו), כי אין חפץ לרדוף אחרי מליצות קשות, כי ראשית חכמה לסופר להקל את הקריאה ולהסבּיר דבריו על-ידי מלים ומבטאים פּשוטים ומובנים לכל, כי מלות תלמודיות אינן פּוסלות את הלשון ואינן מקלקלות מאומה, ולהפך עושר הן לשפה. ושיטתו זו בּסגנון ובעבודת-הספרות היא היא שהרימה את גינצבּורג על כל סופרי דורו. הוא הרגיש ויבן את אשר לא הרגישו ולא הבינו רבים מן הסופרים הבּאים אחריו, אשר החרו לכתוב בּמליצות הקשות אשר בּאיוב וביתר הספרים הקשים ויבואו בּרוב דברים, בסירוס מקראות ובגבוב מלים על מלים שלא לצורך, ויעמול לכתוב בּסגנון פּשוט וקל, “אשר יובן לדעת לכל מבין בּלשון נביאים הראשונים” (לשונו בהקדמת ספרו “גלות הארץ החדשה”) ויברא לנו את הסגנון המקובּל לבחירי הסופרים הצעירים, והוא עברית מדויקת על-פי כללי דקדוק הלשון ושמושה, בּלי כּפל לשון, שאין לו מקור בּהגיון, בּלי מליצה סתומה, שאין בּה רעיון או ציור בּרור לקורא, ובהוספת כל מלה תלמודית, שיש בּה תועלת לשפה מאשר אין דוגמתה בּכתבי הקדש או מפּאת קצורה ותוקף הוראתה”.

גינצבּורג, אשר הפצת הלשון העברית בּין העם נחשבה לו לעיקר גדול, הנכנס לגדר עיקרי-השכלה, השתדל, שיהא סגנונו משמש מופת לרבּים. בכמה ממכתביו אנו רואים אותו מזהיר את הצעירים להתרחק מן הערפליות שבּלשון ולחתור יותר ויותר אל הבּהירות. לדוגמא הריני מביא בּזה קטע קטן ממכתב שכתב לאחד הצעירים בּאותו ענין: שמר לך, בּני, להעתיק פּסוקים כצורתם בּלי שנות איזה אותיותּ בּמקום הצורך, כי כאשר תמלא כפּיך ממליצות כתובים שלמים ולא תשנה כפי שנות כוונת המקרא מכוונת דבריך, יסתבכו יעלו בּידך טעותים רבּים, כאשר קראתי ממכתבך על דרך המקרא באיוב". בּהקדמתו לספרו “קרית ספר” הוא אומר: “קר הפּשוט אשר יפיו נקנה לו מאת הטבע בּלי יגיע כח, ימשוך את העין על נפשו לראות בּו, ולא המליצה העמלה אשר יקראה הקורא העמל, אשר עמל הכותב לאסוף כבּיצים עזובות רעיונות נשגבים משמים ומארץ מתהום ומשאול”.

ודייקנותו היתרה של גינצבּורג בּלשון ובּסגנון, הביאה אותו, ממילא, לידי כך, שכל מה שכתב – כתב במיטב הגיון, ובּכל מה שבּחר לתרגום, לא חטא אל הטעם הספרותי הטוב. בּזה עלה גינצבּורג על רוב המשכילים בּני-זמנו, שהעבירו מבין כתלי בית-המדרש אל הספרות העברית את ההתפלספות הדרשנית ואת הפטפטנות הבּטלנית. דברים בּלתי-מתוקנים לא הוציא גינצבּורג מעטו מעולם. בלי הכנה קודמת לא נגש לכתוב דבר, וטרם גשתו לאיזה מקצוע ספרותי, בּדק את עצמו תּחלה בּדיקה מעולה אם הוא מוכן אליו מצד ידיעותיו וכשרונותיו. הרי כאן דוגמה, שממנה אפשר להקיש על השאַר. כרוב המשכילים שבּדורו נסה גם גינצבּורג את כחו על שדה השירה העברית, ושירו הספּורי “תּקון לבן הארמי”, שנכתב בּחרוזים יפים מאד, שמצאו חן בּעיני הקוראים, צריכים היו, לכאורה, להזיח את דעתו עליו כדי חשוב את עצמו למשורר, ולהמשיך את עבודתו בּאותו מקצוע; אבל לא כן היה. אחרי טעמו את טעם השירה האירופית ועמד על תביעותיה של היצירה הפיוטית המודרנית, הרגיש בּנפשו, כי לא נוצר להיות משורר, ולא עוד אלא שמענוותנותו היתרה הוציא דין על עצמו, כי לא לו לשפּוט בּדברי-שיר, יען חסר הוא את המבינות הראויה לדבר. בּמכתב לאחד מידידיו המשוררים, ששלח לו קבוצת שיריו לבקורת, הוא כותב: “אולם, ידידי היקר, בּכל זאת אל ירום לבבך בּהקטורה הזאת אשר שמתי בּאפּך, כי בּאמת לא רוח-משוררים נכונה מפעמני לבחון בּין טוב למוטב. על כן, ידידי, אל תחטא למהר להוציא שיריך לאורה על-ידי הדפוס על-דבר התהלה אשר אצלתי לך אני בּעניי, טרם ישפטו עליהם מבינים אחרים מהירים ממני, כי נכונים המה לדפוס”. ולהלן הוא כותב: “חכמת השיר הוא דבר בּלתי-נקנה על-ידי למוד ויגיעה לבדו, אם לא הערה עליו הטבע רוח משוררים בּיחוד, ואך לשוא יתיגע הסופר לספּור מספר הברות שקולות על פרקי אצבּעותיו ולבקש את התבה הנצרכה לו להשתוות החרוז על-פי סדר א”בּ אם אין רוח השיר נוספה בּו. האמינה לי, ידידי, כי לא נכונה נמצא בּפי אחד המלמדים, אשר צמצם את החלוק בּין הגדה פשוטה (פראָזע) לשיר (פּאָעזיע) בּמלים מעטים לאמר, אם אני אומר: “השלך את העט לחוץ”, היא הגדה פּשוטה, אולם אם אומר “קחה את הנוצה, והשלך אותה חוצה”, או יהי המאמר הזה שירי“. ובמכתבו להד”ר קושלווסקי כותב גינצבּורג: “לא משורר ולא בּן משורר אני. הן אמת בּימי חרפי נסיתי גם אני לחרוז חרוזים ולספּור מספּר הברות שקולות על מספּר אצבּעותי כאחד מבּני-גילי. אבל אחרי אשר לא מצאתי נחת בּהם, כי נחלי עשתונותי פרצו ויעברו חוק החרוז ולא הצטמצמו בּמצר המשקל, נערתי חצני ועזבתי את גן-הפּרחים הזה, ואבחר תחתיו את שדה-הפרוזה לעבודתי”.

וכל פּגם ולקוי בּטעם הספרותי הטוב, ובמלה המודפסת בּכלל, שהיו שנואים עליו עצמו, בּקש להשניא גם על אחרים. דבר זה יוצא לנו מתוך הרבּה ממכתביו, שנתפרסמו לאחר מותו.

לחבר משכּילים, למשל, שנוסדו יחד מעת-לעת לצורך השכּלת הרבּים קובצים בּלשון העברית, ואל הפּרוגראַמה שלהם הכניסו גם בּאורי אגדות ומדרשים, כתב גנצבּורג לתשובה על בּקשתם, שישתּתּף אתם בּעבודתם וימשוך אליה גם סופרים אחרים מידידיו, כדברים האלה: “כחצים היו בּעיניהם (כלומר בּעיני חבריו הסופרים) דברי קול הקורא בּראותם מגמת פּני החברה להתגדר בּאגדות ומדרשות, ולטפול בּמאמרי חז”ל הקדמונים דברי עיונים ומחשבות פלוסופים אחרונים, אשר לא ידעו הקדמונים שחרם כמעשה הדרשנים חדשים גם ישנים. ואין אנחנו תוהים על בּאורי אגדות הנבארים על-פי ארחות החכמה, אשר היו נהוגים בּימים ההמה, כי אם על הבאורים הרחוקים, אשר יתעקשו לערב את משלי ימי-הקדם עם רעיונות פלוסופי הדור האחרון, ויחבּרו יחד את אשר לא יחובּרו להראות עד מה הגיע כחם בּתורה ובּפילוסופיא יחדו, ותחת אשר אנחנו עמלים לתת בּינה בּלב בּני העם להבין, כי יש חפץ בּדבר חכמה אף כי לא נמצא רמז לה בּאגדה ובמדרש, ימשכו אותם בּהבלי-שוא לבוז לכל חכמה ולכל ידיעה, אשר לא ידעו הקדמונים ממנה כאלו נתן זמן ועת לחכמה ויאמר לה עד העת ההיא תִגָּלה לבּני-האדם ולא תוסיפי".

עובדה מתמיהה היא, כי מכל אלה, שכתבו עד כה על ערך יצירותיו הספרותיות של גינצבּורג, לא נמצא איש שהרגיש בּכשרונו המיוחד להומאָר בּריא ועליז. כשרונו זה בּולט לעין גם בּספרו “תּקון לבן הארמי” וגם בּמכתבו הספּורי, שנדפס בּתור הוספּה למהדורה השניה של “קרית ספר” בּעילום שמו “דאָקטאר פראנקאָלס”, ואין שום ספק, שאך הוא היה בּעוזריו לתרגם תרגום כל-כך אמנותי את מכתבי היינה וברנה. אחד ממבקרי הדור העבר⁴ כותב בּאותו ענין: “קראו את המכתב מפּאַריז על-דבר החלי-רע, אשר ספּח גינצבּורג אל ספּורו הנקרא “ריב משפּחה”, ותשתוממו לראות, כי רוח היינה מרחף עליו, ובּכל זאת הוא נכתב עברית לכל פּרטיה. קראו את מכתב בּרנה בּהעתקת גינצבּורג ותראו, כי את בּרנה אתם קוראים, את בּרנה בּכל עקיצתו, בּכל מנוחת-רוחו החיצונה, אשר מתחת יסָּתר ים רגשות הומה בּשיא גליו ומשבּריו, ובכל זאת אתם קוראים עברית, כאלו נולדו המכתבים בּשפה הזאת”.

חבּה יתרה הראה גינצבּורג להיסטוריה, בּחשבו אותה כלי-שרת להשכלה, הנותנת תּוכן לחיים, ואת החבּה הזאת חפץ להעורר גם בּין העם, ולפיכך הרבּה לחבּר ספרי-תולדה. בּהתעניינות מיוחדת התיחס גינצבּורג את תּולדות עם צרפת, ותהפּוכות גורלו נגעו אל לבּו. ספרו הגדול “תּולדות בּני-האדם”, שלא נשלם, מבליט בו חוש היסטורי מפותח יפה. נראה, כי יש לנו כאן עסק עם איש מומחה לאותו דבר, בּנגוד אל הרבּה מן הסופרים המשכילים של אותה תּקופה, שטפלו בּרובּם בּענינים, שלא מצאו בּהם ידיהם ורגליהם.

על ספרו של גינצבּורג “חמת-דמשק” כותב אחד המבקרים, כי “הוא אחד הפּרקים הרבּים בּדברי ימי ישראל הקטנים בּכמות זמנם ומקומם והגדולים בּאיכותם הנוראה, וגם הוא כתוב בּרב כשרון, בּשפת אמת ובּטוב-טעם. מיום היות ישראל לגוי עד אשר החלו מכתבי-עת עברים לצאת לאור, לא היה לנו כותב זכרונות כגינצבּורג (בּכתבי-הקדש לא עסקינן). מכל שנות ראינו רעה, מכל ימי התלאות והרדיפות והעלילות והגירושים ונתינת הזכיות והגזרות ובּטוליהן והתחדשותן, אין לנו אף ספר אחד כ”חמת דמשק“, אשר נכתב בּעברית על-ידי סופר נאמן ויודע לספּר דברים כהויתן לזכר עולם, ואין צריך לומר, שהספר הזה יהיה ראוי לקריאה תּמיד וערכו יהיה חדש עמו לעד”.

עד ימי גינצבּורג לא היה קהל-קוראים לספרים עברים. כל-ידי ספרי-גינצבּורג התחיל קהל שכזה הולך ומתיצר. גינצבּורג זכה למה שלא זכה שום סופר עברי אחר בּזמנו: כל ספריו שיצאו בּחייו נמכרו, בּכמה אלפים אקזמפּלאַרים. בּמכתּב לאחד מידידיו כותב גינצבּורג: “הספר “גלות הארץ” איננו נמצא בּעד כל מחיר; גם מחבּרותי “קרית ספר” ו”עתותי-רוסיה" ספו תּמו בּידי הקונים עד תּומם, וגם הספר “דביר” הוא יקר המציאות מאד". גם ספריו שנתפרסמו בּדפוס לאחר מותו התפּשטו הרבּה, ואחדים מהם בּכמה מהדורות, וזה אות, כי רצו הקוראים את פּעלו.

בּנוגע לפּעולת ספרי-גינצבּורג על העם בּזמנו כותב אחד מזקני הסופרים כדברים האלה: “בּדורו התנוססו ספרי-גינצבּורג כאבני-נזר על שדה הספרות הדלה והשפלה, ובּקסם החן והנעימות השפוך עליהם לקחו נפשות ויפחו רוח חדש, רוח חיים ותנועה גדולה ועצומה בּלבּות קוראיהם, אשר התענגו וישתּוממו יחד למקרא דברים נעימים ומועילים בּלשון פּשוטה וקלה ונמלצה כזאת, ואשר למרות רוחם התעוררו בּקרבּם על ידם רעיונות ורגשות חדשים, אשר לא נבא להם לבּם מראש, ולפּעמים גם שאלות וספיקות בּדברים שאסור לשאול ולהסתּפּק בּהם כלל לפי הדעות המשובּשות והנבערות, אשר נחלו למו עוד בּימי-היניקה עם חלב אמם. והרעיונות והשאלות ההם לא נכתבו וגם לא נרמז עליהם לפעמים בּתוך הספר, אך מאליהם בּאו וימצאו קן למו עמוק, עמוק בּלב הקורא. עתּה כשכבר רחבה הספרות ותגדל הרבּה מבּראשונה והדעות והחיים בּכלל נשתנו מאד, אי אפשר עוד לכתביו לפעול פּעולה רבּה כּזאת, אך ערכם העצמי לא יאבד לנצח. כל עוד אשר ילמדו בני-ישראל לקרוא ולכתוב עברית, יהיה להם גינצבּורג למורה טוב ומועיל”.

אולם עם כל התמכרותו של גינצבּורג אל הלשון העברית והשתּדלותו היתרה להפיצה בּעם, לא היתה אהבתו אליה אהבה עזה, רומאַנטית. הוא אהב את הלשון הגרמנית יותר ממנה, ובּעצמו הודה, כי “אוהב הוא את הכלב החי מן הארי המת”. כפי שמספּר גינצבּורג עצמו עברו עליו שלש תּקופות בּיחסו לשפת-עבר. “בּימי-נעוריו אהב אותה כאשר יאהבו נערי-פּולין את כלותיהם, אשר בּחרו אבותיהם להם, לא מפּאת אהבה אמתית, כי אם מפאת בּחירת אבותיהם; בּימי-עלומיו אהב אותה, כאשר יאהבו בּחורי-פּולין, אשר עתם עת-דודים, את נשיהם, וגם זאת לא מפאת עצם אהבה, כי אם מפאת היותה יחידה לו, וכבאו בּשנים אהב אותה כאשר יאהבו בני-פּולין כערכו את נשיהם, אף כי עיניהם רואות, כי לא נמצאה בּהן השלמות המפארת את בּנות-אשכנז, ובּכל זאת יזכרו להן את אהבת-נעוריהן, ידידות כלולותיהן, ובּפרט אשר אהובת נעוריו זאת המציאה לו טרף בּימיו האחרונים”⁵.

III. גִינצְבּוּרְג בְתוֹר עַסְּקָן צִבּוּרִי

מרדכי אהרן גינצבּורג לא צמצם את שכינתו בּד' אמות של הלשון והספרות גרידא, ולא פּירש את עצמו מן החיים המהלכים. השאלה על-דבר הטבת מצב בּני-עמו בחומר וברוח נקרה תמיד כיתוש בּמחו, ומיום באו להשתקע בּווילנה היה הראש והראשון בּחבורת-המשכילים שם, אשר עמלו לבקש את הדרכים הראויים להעמיד את אחיהם יושבי-חשך בּקרן אורה. למרות היותו כל ימיו ידוע-חולי ואיש מכאובות, לא פסק לעבוד עבודתו לרבּים, אלא שמפני עניוותו הגדולה ובריחתו מן הפרסום, עברה עסקנותו הצבורית בּלי רעש וקולי-קולות, ולא נודעה בשעתה בלתי אם בחוג המצומצם של רעיו וידידיו, שהיו עמו בּעצה אחת, מה שגרם, כי כמה ממפעליו הצבוריים נזדקפו בטעות על חשבּון אחרים מבּני-דורו.

גינצבּורג נתן ערך רב להשכלה, ואך בה ראה את גאולתם של ישראל, ולפיכך פחד ורחב לבבו משמחה לקראת השמועה שבאה, כי החליטה ממשלת-רוסיה להשכיל את היהודים על-ידי פתיחת בתי-ספר. החלטה זו היתה ענין לענות בו בחבורת המשכילים מתי-סודו של גינצבּורג. בחבורה זו ידעו יפה, כי לא כל-כך נקל יהיה להטות את לב ההמונים היהודים, שנשתרשו בבערותם, להחלטת הממשלה, ולכן ישבו ונדונו בּשאלה, כיצד ובאיזו אמצעים להשיג את התּכלית הנרצה. באותה שאלה נחלקו המשכילים בדעותיהם. הקיצונים שבהם אמרו, כי צריך יהיה לשבור את קשיות ערפם של המתנגדים על-ידי מלחמה בּרבּנים, המאַשרים המתעים; והמתונים חוו את דעתם, כי צריך לכלכל כל דבר בשובה ונחת ואמרי-נעם, כדי שלא להקניט את החרדים, שהם רב מנינו ורב בנינו של העם. גינצבּורג נמנה על המתונים. הוא נשאר נאמן לשיטתו, כי לא בּחיל ולא בּכח תבקיע לה ההשכלה דרך אל העם, אלא על-ידי ברורי-דברים והפצת דעות ישרות העלולות לפשט את העקמומיות שבלב. אבל עם זה היה גינצבּורג כמעט היחיד והמיוחד שבחבורה, אשר לא הסתפק בהשכלת בית-הספר בּלבד, ולא שאף להפוך את כל היהודים למשכילים. גינצבּורג המשכיל הליטאי בּא לאותה מסקנה, שהגיע אליה המשכיל הוואָהליני ריב"ל, כי מקור דלותם וענותם של המוני היהודים מונח בעסקיהם האויריים, והלכך צריך לחנכם לעמל וליגיע-כפים, למלאכות המחיות את בעליהן. גינצבּורג, שרב שנותיו עברו עליו בלחץ ודוחק, שידע והרגיש יפה, כי מצבו המדולדל והתלוי על בלימה אינו אלא פרי חנוכו הלקוי, מצא לתקנתו של החנוך העברי שני אמצעים אלו: השכלה ועבודה. צריך ליסד בּתי-ספר ללמודים הכלליים וגם בּתּי-ספר לאומנות וחרשת-המעשה. על הדעה הזאת הגין גינצבּורג בּחבורת-המשכילים, והוא היה לא רק נאה דורש, כי קם ויסד יחד עם רעו המשורר שלמה זאַלקינד בּית-ספר מתוקן ללמודים העברים והחילוניים. בּבית-הספר הזה התכוון גינצבּורג להראות להחרדים, כי אין למודי-קודש וחול צוררים זה לזה, כי אין הדת מפסידה כלום על-ידי ההשכלה, וכי יכולות הנה לדור בּכפיפיה אחת, ולא עוד אלא שהוא עצמו השתּדל להראות על-פּי חיי יום יום שלו, כי אפשר לו לאדם להיות משכיל ועם זה גם חרד על דת ומקיים את המצוות המעשיות⁶. וכך הורה גם לאחרים. בּספרו “אביעזר” הוא אומר: “אל יבטח האיש בשכלו להורות הלכה למעשה ע”פ דעתו חלילה, בּאמונה יחזיק ולא ירפנה, על פיה יחיה ועל פיה ירים את ידיו ואת רגליו, והמחקר יהיה רק כלי שעשועיו לחדד את שכלו ולחזק את הרגשותיו; המחשבה חפשית כפּרא למוד מדבּר, והמעשה אסור בּעבותות עד קרנות התורה".

על דעותיו אלה הגין גינצבּורג בּחוג ידידיו המשכילים, ולפיהן ערך את תכנית עבודתם בּרחוב-היהודים. ומתי-סוד העמיד לו גם בּערי-השדה מקרב אנשים תמימי-דעים, משכילים מסותרים, שבּאו לעתּים קרובות לווילנה, ושם היו משכימים ומעריבים לפתחו, כדי לקבּל מפּיו עצות והוראות. כך הלך והתפתח מצב-הענינים, עד שלא ארכו הימים ובידי גינצבּורג התרכזו כל חוטי תנועת ההשכלה בּליטא. בּמחשך היה גינצבּורג מחליף מכתבים עם כל אלה, שידע על אודותם, כי מתעניינים הם בּתקנת מצבם של יהודי-ליטא, ומשך אותם אֶל העבודה. על-ידי זה קנה לו פּרסום גדול בּארץ ובחוץ-לארץ. ובשעה שהחליטה ממשלת רוסיה לשלוח את הד"ר לילנטאַל אל ערי-התחום כדי לעורר את היהודים להשכלה, היה גינצבּורג הראשון, שהודיעו לו ממקור רשמי על-דבר המלאכות הזאת. עוד קודם שבּא לילנטאַל לווילנה, החליף מכתבים עם גינצבּורג אודות מלאכותו ובקש ממנו, כי יכין בּשבילו ובשביל עבודתו את הבּסיס הנחוץ בּין הצבּור העברי בּירושלים דליטא, שצריכה לשמש סמל ודוגמה ליתר הערים מקום מושבות היהודים. לכתחלה תלה גינצבּורג בּמלאכותו של לילנטאַל תקות מרובות וחשב את הצעד הזה מצד הממשלה כהתחלת תקופת-אורה בּחיי היהודים, ולפיכך התחיל הוא וחבורת רעיו מכינים את העם לקראת הדברים החדשים, אשר ישמיע להם המלאך הנוסע אליהם עם בּשורת-הגאולה בּפיו.

מרגע הראשון לבוא לילנטאַל לווילנה, נעשה בּית גינצבּורג המרכז, שאליו התכנסו כל המתעניינים בּמלאכות ובמטרותיה. שם המתיק לילנטאַל סוד עם פּרנסי-הצבּור בּשאלות-ההשכלה, ומשם שלח על פניו אל היהודים שבּערי-התחום את מגלת-הספר “מגיד ישועה” המבאר את תכלית בּואו לרוסיה בּתור מגשים המחשבות הטובות, שהממשלה הרוסית חושבת על השכלת היהודים. כאמור למעלה תמך גינצבּורג בּתחלה בּלילנטאַל, והוא עצמו עם המשכילים הנגררים אחריו היו לו לעזר בּכל אשר דרש מהם. אבל אחרי כן שנה גינצבּורג את יחוסו ללילנטאַל ונעשה מתנגד לו ולמלאכותו אפס כי נשא את התנגדותו אתּו בּלבּו ובעת הראשונה הסתיר אותה גם מבּעלי-בּריתו, בּקוותו לפעול על לילנטאַל בּשיחות-ויכוח, שיתקן את אשר עות לפי דעתו.

הסבּה שגרמה לשנוי שנתהוה בּיחסו של גינצבורג ללילנטאַל ולמלאכותו, מונחת בּחלוקי-הדעות, שנפלו בּיניהם בּשאלת הרבּנים החדשים. לילנטאַל ראה לנחוץ, כי קודם שיוָסדו בּרוסיה בּתי-מדרש לרבּנים, יביאו לשם מגרמניה את הדוקטורים לתורת הפלוסופיה המוסמכים גם להוראה, וגינצבּורג מצא, כי האנשים האלה, אשר רבּה ידיעתם בּחכמות החיצוניות שבּתורה, יסכנו רק להיות מטיפים או מנהלי בּתי-ספר, אבל לא רבּנים, כי בּנוגע בּמעלת הרבּנות תתיחסנה החכמות החיצוניות אל התורה בּיחס “הנולין” אל המספּר שלפניהם: כרבות החכמה בּלב הרב, כן ירבּה תורתו בּגללן, אולם אם אין בּו תורה, אז יחסר בּו המספּר, אשר בּלעדיו לא נחשבו כל “הנולין” לכלום, כי לוּ גם יקום אַריסטו מקברו, לא יזכה לפסוע על ראשי עם קדש בּרבּנות, בּקהל חכמי ישראל לא יחד כבודו, חכם יקרא, אבל רבּי לא יקרא“. גינצבורג נתן ערך גדול מיוחד לרבּנים. “שם רב בּישראל – כך כתב במקום אחד – שם גדול הוא ונכבּד עד למאד, וע”ע תורת הרבּנים צריכה להיות תורת אמת, חכמה ולא ערמה, בּקיאות בּתלמוד ופוסקים, בּינת אדם ישרה לדמות דין אל דבר ומעשה אל הלכה, ודעה שלמה להשיב את סעיפי ה”שלחן הערוך" אל שרשם ואל עמקם בּתלמוד, למען הבין טעם הדין ומקורו". מובן מאליו, כי בּהיות לגינצבּורג תביעות כאלה להרב האמתי, לא יכול בּשום אופן להסכים להצעתו של לילנטאַל בּדבר הבאת רבּנים מחוץ-לארץ.

בּכלל לא נחה דעתו של גינצבּורג מהחלטת לילנטאַל, כי אין בּקרב יהודי-רוסיה אנשים מוכשרים לעמוד בּראש תנועת-ההשכלה, ולפיכך צריך להכניס אליהם כחות נאורים מן החוץ ולמסור בּידם את הנהגת חנוך הדור הצעיר. גינצבּורג האמין לראות בּדבר עלבון בּכבוד יהודי-רוסיה, והוא מצא לנכון לתבוע את העלבּון הזה מאת לילנטאַל בּמחבּרת “מגיד אמת”, שפּרסם בּדפוס בּליפּסיאה בּעילום שמו “יונה בּן אמתי”. בּמחבּרת זו, שנדפסה בּהוצאת אחד מידידיו, הוא מוכיח בּדברים נמרצים, כי לילנטאַל בּתור יהודי יליד ארץ נכריה, אינו מבין ואינו יכול להבין, את תנאי-החיים של יהודי-רוסיה, כי בּאמת אין היהדות הרוסית כל-כך עניה בּמשכילים ומלומדים, והראיה כי יש להם ספרות עם מספּר גדול של סופרים ופּייטנים, ולקול האות הראשון של ממשלת רוסיה יענו לה מיד הרבּה קאַנדידאַטים הגונים למשרת רבּני-העדה.

המחבּרת “מגיד אמת” היתה בּשעתה כגץ שיצא מתחת הפּטיש ונפל בּערמת אבק-שרפה. היא הטילה סער גדול של מחאות מצד צעירי המשכּילים הראַדיקאַלים, עם בּנימין מאַנדלשטאַם (מחבּר הספר “חזון למועד” ווינה תרל"ו) בּראש, הנגררים אחרי לילנטאַל מסגנונה של המחבּרת הכירו תיכף את מחבּרה, והמלחמה נסבּה מעברים על גינצבּורג. גינצבּורג, שהיה בּעת ההיא מדוכא בּיסורי-הגוף, לא חפץ להכנס בּריב עם ידידיו מאתמול, ומצא לנכון לפרסם בּרבּים מחבּרת חדשה בּשם “קיקיון דיונה” חתומה בּשמו המפורש, שבּה הוא מותח קו בּקרת על המחבּרת האנונימית “מגיד אמת” וסותר את טענותיה נגד לילנטאַל. אבל גם ההערות הבּקורתיות גם הסתירות הן כל-כך קלושות ורפויות (והבין היודע לקרוא בּין השיטין רואה, כי נעשה הדבר בּמכוון מלכתחילה על-ידי המחבּר), עד כי לא הפילו מדברי בּעל ה“מגיד אמת” כלום, וכל טענותיו נשארו בּתקפן.

גינצבּורג השתדל תמיד לדעת את הרוחות המנשבות בּספירות השלטון העליון בּפטרבּורג בּיחס לשאלת-היהודים. לתכלית זו היה מחליף מכתּבים עם אחדים מחשובי השתדלנים שבּזמנו, המבקרים לפּרקים בּעסקי-הכלל את עיר-המלוכה ויש להם שם מהלכים בּבתי-השרים הגבוהים. השתדלנים שהיו נוסעים אל המטרופּולין ושבים ממנה דרך ווילנה, לא נמנעו מבקר בּכּל פּעם את גינצבּורג ולמסור לו מה שנודע להם מאחורי-הפּרגוד בּנוגע ליהודים ולהתיעץ אתו על-דבר ענינים צבּוריים חשובים. סמוך לראש-השנה שנת תר“ד (1844) בּא לווילנה על דרכו לפּטרבּורג הגאון הגדול ר' איצ’ילה ראש ישיבת וואלוזין, שהוזמן לבוא לשם כדי להשתתף בּועדה המטפלת בּעניני-היהודים. פרנסי העדה הווילנאַית נכנסו למועצה, שבּה הקריא גינצבּורג הרצאת-דברים על המצב הכלכּלי של המוני היהודים בּליטא והאמצעים בראוים לתקנתו, כדי שידע הגאון מה להשיב לשואליו. עבודה גדולה ונכבּדה עבד גינצבּורג בּשנת 1846 כשבּא מונטיפיורי לווילנה בּנסעו לפּטרבּורג להשתּדל לפני הממשלה לטובת היהודים. אז ערך גינצבּורג את ראשי פּרקי מגלת-הספר אשר נכתבו ע”י קלמן שולמאַן נתנה על-ידי מונטיפיורי, הכולל סקירה על חיי היהודים בּליטא והסבּות הגורמות לדלדולן. על יסוד מגלת-הספר הזאת הרצה מונטיפיורי את השתדלויותיו ודרישותיו לפני הרשות העליונה בפּטרבּורג. ובאותה שעה היה גינצבּורג היחיד והמיוחד בּחבורת המשכילים, אשר לא נתן ערך לשתדלנות, ומטעם זה גם לא תלה תקוות מיוחדות בּנסיעתו של מונטיפיורי. גינצבּורג דרש מאת היהודי הכּרת כבוד-עצמו, זקיפת-קומה וגאון-אדם ושאת לא יכל את ההתרפסות הזחלנית בּגלוייה השונים. כנראה היתה בּזה השפּעת האויר הקורלאַנדי.

וגינצבּורג לא טעה אמנם. נסיעתו של מונטיפיורי לפּטרבּורג לא הביאו לידי תוצאות, כי עוד ימים רבּים אחריה כבדה ידו הקשה של ניקולאי הראשון על יהודי-ארצו. גם התקוות, ששמו המשכילים הראַדיקאַלים בּלילנטאל, לא נתקיימו. לילנטאַל נמלט פתאם מרוסיה ויעלם, ומאז רפו ידי המשכּילים. גם גינצבּורג, אף-על-פּי שלא היה מחסידי לילנטאַל, נתמלא יאוש בּראותו להיכן פני הממשלה הרוסית מועדות בּהתרת שאלת-היהודים, והוא התחיל שוב מיגע את מחו, מהרהר וחושב ומבקש עצות מה לעשות. הוא היה מן המעטים אשר הבינו, כּי בּחצאי-אמצעים, בּסגולות ולחישות על המכה ולא יוָשע העם, וכי כדי לתקן את מצב יהודי רוסיה בּהמוניהם תּקון גמור, צריך שיעשה מעשה רב.

ולא ארכו הימים ולגינצבּורג נדמה, לשמחת לבּו, כי כבר ממשמשת ובאה שעת-האורה של אותו המעשה הרב, שאליו הוא מנשא את נפשו. היה זה בּיום שקבּל מאת ידידו הבּיבּליאוגראַף המפורסם יצחק אייזיק בּן-יעקב היושב בּליפּסיאה ידיעת-סתרים על-דבר תנועה, שנתעוררה בּחוץ-לארץ לטובת יהודי-רוסיה. ואלה פרטי הידיעה: אחד מגדולי העשירים בּעיר מאַרסל, אַלטאַראַס שם משפּחתו, והוא נשיא הקונסיסטוריה הישראלית שם, וראש-השופטים בבית-המשפּט לעסקי-מסחר, נדר נדר, לאחר שמתתה עליו אשתו וילדים לא היו לו, לעשות בּכספּו דבר טוב בּישראל, אשר לא ישכח. והנה הגיעה לאזניו השמועה המעציבה על דבר מצב היהודים בּרוסיה, כי תכפו עליהם חוקים מגבּילים להצר צעדיהם, והם נמצאים בּתנאי-חיים קשים ומרים מאד. אז החליט להקדיש לתשועתם את כּל רכושו וגם לקרוא לנדיבי-היהודים אילי-הכסף בּפאַריז להשתתף עמו בּדבר. אַלטאַראַס בּא לפאַריז ושם השמיע לשועי-ישראל את הרעיון אשר עלה על לבּו, להוציא מרוסיה עשרות אלפי משפחות של יהודים ולהמידם על הקרקע באלג’יר ולנהלם בּכל מחסוריהם עד אשר תתן להם אדמתם את יבולה. בּפּאַריז התיצב אַלטאַראַס לפני מלך צרפת לואי פיליפּ, והלה נתן לו את הבטחתו להנחיל ליהודי-רוסיה אחוזות-אדמה חנם. עתה מתכונן אַלטאַראַס ללכת לפּטרבּורג ולבקש מאת הקיסר, שיתן את הרשיון ליהודים לצאת מן הארץ. הידיעה הזאת עשתה על גינצבּורג רושם נמרץ והרנינה את לבבו מאד. בּדבר אשר אמר אַלטאַראַס לעשות, ראה את גאולתם של יהודי-רוסיה, והוא לא נח ולא שקט, ומבּלי הסתּפּק בּידיעה הכללית הזאת חקר ודרש מאת ידידו ורעיו בּחוץ-לארץ לפרטי-הדבר. וכשהגיע היום ואַלטאַראַס עזב את ארצו ויסע דרך בּרלין לפּטרבּורג, הגיעו לגינצבּורג ממקורות שונים ידיעות מפורטות על-דבר מכתבי-ההמלצה, שהוא מוליך אתו על רבּי-המדינה בּרוסיה מאת גדולי שרי צרפת ועל משאו ומתנו בּדרכו עם אצילי-ישראל שבּגרמניה, אשר הבטיחו לו עזרתם. וגינצבּורג הפיץ את הידיעות האלה בּמכתבים לחבורות-המשכילים אשר בּערי-השדה, כדי להכין אותם לקראת השעה הגדולה של הגאולה הקרובה לבוא. אַלטאַראַס בּא לפּטרבּורג ושהה שם עשרה ימים, אבל כל העת שם לו סתר פנים ולא נתן לאיש מעסקני היהודים להראות פניו. וכבואו כן היתה גם צאתו מן המטרופולין בּסוד כמוס ולא נודע בּחוץ מאום על-דבר תוצאות השתדלותו. גינצבּורג, שחכה לידיעות מיום ליום ולא קבּל, נרעש לשמוע כי אַלטאַראַס חמק עבר מפּטרבורג ואין יודע את אשר אתו. אז עשה חוזה עם העסקן המפורסם ר' דוד לוריא מבּיחוב להשפּיע יחד על פּרנסי-הקהלה הווילנאית שישלחו צירים להפגש עם אַלטאַראַס בּדרכו ולברכו בּשלום בּשם עדת ווילנה, ולהציל מפיו דבר אודות מלאכותו לרוסיה. אבל הצירים לא נשלחו בּאשמת ראש הגבּאים ר' חיים נחמן פּרנס, שהתרשל בדבר. בּין כך נתקבּלו ידיעות ממקומות שונים, וכולן סותרות זו את זו. קשה היה לו לגינצבּורג להניח, כי גם תקותו זו לגאולתם של יהודי-רוסיה לא תקום ולא תבוא, וחזק את דברו בּמכתבים תכופים לידידים ולמכירים בּכל אשר עבר בהן אַלטאַראַס בּדרך חזרתו לביתו, שישתדלו בּכל האמצעים להתראות אתו פּנים ולקבּל ממנו ידיעות נכונות בּדבר מחשבתו הגדולה על יהודי-רוסיה. לאחד המשכּילים מידידיו של גינצבּורג עלתה להזדמן עם אַלטאַראַס בבּרלין ולשמוע מפּיו את הדברים האלה: ראיון עם הקיסר עצמו לא קבּל, אבל ראש-מיניסטרים ניסלרודה הודיע לו בּשמו, כי יסכים להצעתו רק בּתנאי אם יכניס לאוצר הממלכה ששים רובּל לגלגלת בּעד כל איש יהודי, שיוציא מן הארץ. ומאשר כי לא יכל אַלטאַראַס להסכים לתנאי זה, מכובד ההוצאות, בּטל הענין. הידיעה הזאת הלמה את גינצבּורג כרעם בּרקים ממש. הוא לא מצא תקנה אחרת להטבת מצבם של המוני יהודי-רוסיה בּלתי אם יציאה אטית מן הארץ, בּהיותה עלולה להמעיט את הצפיפות והדחקות בּתוך התחום, והתגשמות הצעתו של אַלטאַראַס היתה בּעיניו כעוגן-ההצלה האחרון של היהודים הללו מן ההתנוונות והכליון, שהם צפויים אליהם. עכשיו, כשנתבטלה ההצעה נתמלא גינצבּורג יאוש והתהלך קודר בּלחץ לבּו. מאז רפו ידיו בּעבודתו לרבּים והתחיל מתרחק מן העסקנות הצבּורית, והעט, מעט תּכפה עליו אַפּאַטיה נוראה בּיחס אל החיים אשר מסביב, שהלכה ונמשכה אצלו עד יומו האחרון.

I. תּוֹלְדוֹתָיו

קלמן שולמאַן נולד בּעיר בּיחוב-ישן אשר בפּלך מוהילוב על נהר דניפּר בּשנת 1817. אמו מתה עליו בּילדותו, והוא גם לא הכּירה ולא זכר אותה. אביו, איש בּלתי-אמיד מנכבּדי החרדים בּבּיחוב, חנך את בּנו על-פּי דרכו הוא בּחדרי מלמדים מופלגי-תורה. הנער, שהיה בּעל-כשרונות מצוינים, עשה בּלמודו חיל רב, אשר הפליא את גדולי הלמדנים שבּעיר. עוד בּנערותו התפּתחו בּו מדותיו העדינות, אשר נעשו אצלו לתכונות טבעיות והטבּיעו את חותמן על כל מהלך חייו: תום-עברי ונעם-רוח, ענוה ונדיבות, טוב-לב ורך-נפש. בּמלאת לו עשתי-עשרה שנה מת אביו, וחנוכו נמסר בּידי אחותו הגדולה ממנו. אחותו זו השיאה לו אשה על כרחו בּשנתו השתים-עשרה, ובחזקת-היד אמרה גם להרחיקו מלמודו ולהכניסו לעולם-המעשה. אבל האברך-הנער לא נשמע לה, וכאשר לא יכל לבצע את חפצו בּמקומו מפּני הרחים שעל צוארו, החליט בּלבּו לעזוב את עירו ולגלות למקום-תורה. בּראשית 1832 עזב בּסתר את בּיחוב וילך בּרגל לוואַלוזין – מרכז התּורה בימים ההם. שם נעשה שולמאַן מתלמידיו המובהקים של הגאון ר' איצה’לי. בּוואַלוזין שקד שולמאַן על התלמוד והפּוסקים, ושם התחיל לומד גם את כתבי-הקודש, נאמן למסורות הגר"א מווילנה,אשר שלטו עדיין בּישיבה בּכל תּקפן.

בּוואַלוזין העשיר, אמנם, שולמאַן מאד את רוחו ונפשו, אבל כחות גופו רשו וידלו. גרמה לכך בּמדה ידועה דרכּה של תורה בּעת ההיא: מעוט שֵנה על הארץ, פּת בּמלח ומים בּמשורה וחיי-צער בּכלל. הרבּה נשא וסבל גם בּתגרת אשתו הצעירה, אשר התנגדה אל הדרך בּחר לו בּכל תּקף, ובּתחבולות שונות נסתה להפריעהו מלמודו למען יתעשת וישוב לביתו. פּעמים הרבּה בּאה לוואַלוזין, ושם דבּרה אתו קשות, וכאשר לא הועילו לה דברי-תוכחתה, השיגה מליצים לפתותו ולדבּר על לבּו, כי ימאס בּישיבה. הבּקורים התּכופים האלה הציקו לשולמאַן מאד ויאמר לעזוב את הישיבה היקרה לו ולעקור את מושבו לאהלה של תורה בּעיר אחרת. אבל זממו זה נודע לאשתו ותשתדל לפני הרשות בּבּיחוב לבּל יתנו לו תעודת-מסע. אז לא זז ממקומו מוואַלוזין ונשאר יושב ולומד שם שש שנים רצופות.

מרב קריאה בּספרים ונדודי-שנה חלה שולמאַן בעיניו. ראש-הישיבה, הגאון ר' איצה’לי, אשר אהב את תלמידו זה כאהבת אב את בּנו יחידו, ואשר הוחזק ליודע בּטיב חכמת-הרפואה, נסה לרפא את עיניו על-ידי תרופות שונות. ואולם תחת להועיל, עוד הזיק. כראות ר' איצה’לי, כי סכּנה נשקפת לעיני תלמידו, יעצהו לנסוע ווילנאה אל הפּרופיסור המפורסם בּשעתו, פורציאַנסקי. בּשנת 1838 בּא שולמאַן לווילנה, ובהיות לו מכתב-המלצה מאת ראש-הישיבה הוואַלוזיני, נתקבּל ברצון בּבית-התפלה של הגר“א. בּית התפלה הזה השפּיע עליו השפּעה עזה ונמרצת מאד, אשר נכּרו רשומיה בּו כל ימי חייו. בּאחד מכתבי-היד, שנשארו בּעזבונו, הוא אומר, כי “אין מלים בּלשון-עטו לתאר אף שמץ מהמון רגשי-הקדש ורחשי-הטהר ורוממות-הנפש, שמלאו את לבּו בּרגע דרכו על מפתן בּית-התפלה”. “המחשבה, כי בּמקום שהוא לומד, למד והתפלל גם גאון-ישראל, העלתה את רוחו בּמעלות-הקדש ותלהיב את נפשו לתורה ולתעודה”. בּעת ההיא למדו בּבית-התפלה של הגר”א יום ולילה חבר ישישים ואברכים גדולי תורה ויראה. בּיניהם נמצא איש זקן אחד כבן שמונים, שנה, ושמו ר' מאיר ראַסיינר. הזקן הזה היה שנים רבּות ממכירי הגר“א פנים בּפנים וכמה פעמים דבּר אתו פּה אל פה. בּאהבו את שולמאַן בּגלל מעלות נפשו, היה מספר לו תמיד בּרגעי-המנוחה על-דבר מנהגי הגר”א והליכותיו וארחות-חייו ועל יחוסו החיובי אל כתבי-הקדש ולהחכמות החיצוניות. הספּורים האלה פעלו על שולמאַן פּעולה גדולה, כי עוררו בּו ראשונה את התשוקה אל הלשון העברית ולהשכלת-חוץ.

בּווילנה גרש שולמאַן את אשתו, גם נרפא ממחלת-עיניו; אבל הוא לא מצא בּה די מחיתו, וחיי הדחקות והעניות, נוסף על עמלו הרב, כלו את מבחר כחותיו. זה הכריח אותו להפּרד, לדאבון לבּו, מבּית-התפלה של הגר“א ולבקש לו מנוח בּעיר קטנה, שצרכי-החיים בּה מועטים ובלתי-יקרים. הוא התישב בּעיר קאַלוואַריא אשר בּפלך סובאַלק. שם רכש בּקיאות עצומה בּתּנ”ך והתחיל משתלם בּחשאי בּלשון הגרמנית – הלשון, שהמשכילים הראשונים הראו לה חבּה יתרה. בּאותו זמן התעוררה בּלבּו ראשונה התשוקה לכתוב צחות בּשפת-עבר ולחקות את לשון הנביאים ומליצותיהם הנשגבות. הוא נסה את כחו על פסות נייר בּלוי ו“שערי-ספרים” בּעריכת חרוזים ושירי-רעים, בּמליצות רמות של השתפּכות-הנפש והגיוני-לב ורחשי-תודה וכדומה. ובראשית בּכּורי פּרי-עטו אלה כּבר התבּלטה שאיפתו המיוחדת, שלותה אותו בּכל עבודתו הספרותית הארוכה, לכתוב על “טהרת לשון המקרא”.

אבל ימי מגורי-שולמאַן בּקאַלוואַריא לא ארכו, כי לא יכול לשבת בּכפיפה אחת עם רב-העיר, שהיה מגדולי-התורה ומקטני-המדות, ורדף בּאף ובחמה את כל אלה, אשר לא נהגו בּו את הכבוד, שהוא ראוי לו לפי דעתו. בּין האחרונים הללו נמצא גם שולמאַן, שהיה יוצא ונכנס בּבית אחד ממתנגדיו, ולפיכך סמכה חמתו אף עליו ויבקש רעתו. אין לדעת בפרוטרוט את אשר עולל הרב הזה לשולמאַן, אבל יש ראיה נמרצת לדבר, כי המיט עליו רעה גדולה מאד. בּמכתב שכתב שולמאַן שלשה שבועות לפני פטירתו לידיד ושהוא מספּר בּו אי-אלו מזכרונות ימי-נעוריו, אנו מוצאים את הדברים האלה: “קשי-יומי השתער עלי בּסערת חמה, וישערני ויהדפני מבּית ה' (בית תפלת הגר"א) ויטלטלני טלטלה גבר וישליכני אל עיר… עיר ובהלות, עיר אשר ממנה נפתחה רעה על כל ימי חיי, רעה אשר כל שומעה ישערו שער ויעוו משמוע”.

אז שב שולמאַן לווילנה, ושם נכנס אל הישיבה של הגאון המפורסם ר' ישראל גינצבּורג ונחשב על התלמידים היותר מצוינים. בּעתות-הפנאי שלו היה משתלם בּלשון הגרמנית ומתרגל במלאכת-סופרים בּעברית מבּלי חשוב עדיין כלל על-דבר פּרסום ילדי-רוחו בּדפוס. שֵמע שולמאַן בּתור כתבן מליץ הגיע בּמקרה לאזני אחד מנכבּדי ווילנה, ר' יעקב יאָג, ויאספהו אל בּיתו בּתור מורה תנ"ך ועברית. על-ידו השיג שולמאַן עוד שעורים אחדים בּבתי עשירי-העיר, ומאז הוטב מצבו, מה שנתן לו את האפשרות להתמכר ללמודיו מתוך מנוחת-נפש. צריך להעיר, אגב, כי שולמאַן היה הראשון בּווילנה, שהנהיג מנהג של הוראת-שעה.

זמן רב היה שולמאַן מענותו היתרה נחבּא אל הכלים, ולא התודע אל משכילי-וילנה. אבל סוף, סוף בּא המקרה ויעש לו שם. הדבר היה בּשנת 1846, בּימים ששהה ר' מונטיפיורי בּווילנה על דרכו לפּטרבּורג. מפּני שרבּו האנשים, הפּונים למונטיפיורי בּבקשות שונות, הודיע בּקהל, כי לא יתן תשובה בּלתי אם על דברים שבּכתב. בּתוך מגישי-הבּקשות היו גם שמונה משפּחות של יהודים בּני-כפר, שנגזר עליהם מטעם הרשות לעזוב את מקומות מגוריהם בּאשר נמצאים הם בּתוך רצועת הגבול הגרמני. כאשר קרא מזכירו של מונטיפיורי, ד“ר לוי, את בּקשת הכפריים, השתּאה מאד על סגנונה העברי היפה, שלא ראה כמותו עד כה לרך ולנעם, ויבקש ויביאו אליו את כותב הדברים – זה היה שולמאַן – והוא הציג אותו לפני מונטיפיורי ולפני שר-הפּלך, שנמצא שם בּאותו מעמד. מן היום ההוא נשא שם שולמאַן על שפתי כל תושבי ווילנה, וכולם, כזקנים כצעירים, דברו בּ”ספרא רבּא" הצעיר, “הרודה בּמכמני שפת-הנביאים”. מאז מצא לו שולמאַן מהלכים בּבתי אחדים מגדולי משכילי ווילנה, כמו: המשורר אד“ם הכהן, שמואל יוסף פין, מרדכי פּלונגיאַן ואחרים, אשר פּזרו תהלה לשפתו העברית המצוחצחת. התהלות הללו עוררו בּשולמאן זו הפּעם הראשונה את החפץ לפרסם דבר בּדפוס. אבל הוא לא ערב עדיין את לבבו לצאת בּרבּים עם יצירות-רוחו, כי ירא לעמוד בּמקום גדולים. ותהי ראשית מעשהו לתרגם לעברית את נאום-המספּד, אשר נשא אחד מראשוני המשכילים שבּאותו זמן, וואָלף טוגנהולד, בּלשון גרמניה על מות הסופר מרדכי אהרן גינצבּורג, ויקראו לו בּשם **”קול בּוכים“**. בּתרגומו זה התכוון שולמאַן גם לשלם את מס-הכבוד לרמא”ג, אשר העריץ אותו מאד ויחשבהו למורו ורבּו. אף כי רבצה בּיניהם תהום עמוקה בּנוגע ללשון ולסגנון. שולמאַן עצמו הרגיש יפה, כי בּמובן הספרותי נסיונו זה הראשון רפה וקלוש עדיין מאד, ולפיכך עוד לא מצא את השעה כשרה להדפסת עניני-ספרות מקוריים מפּני אימת דעת-הקהל. אבל בּשנת 1848 בּא לווילנה המשורר אברהם בר גוטלובּר (אבּ"ג), ובמקרה נזדמן אתו שולמאַן והראה לו מאמריו אשר אתו בּכתובים. אבּ“ג היה הראשון, אשר סמך את שולמאַן למלאכת-סופרים ויחזק את ידיו ורוחו לעבודתו. עוד בּאותה שנה פּרסם שולמאַן בּדפוס את מחבּרתו **”שפה ברורה", ששמשה פּתיחה לעבודתו הספרותית, שהלכה ונמשכה בּלי-הפסקלמעלה מחמשים שנה.**

בשנת 1849 נתמנה שולמאַן למשרת מורה הלשון העברית בּבית-הספר הראלי של הממשלה, שנוסד על-יד בּית-המדרש לרבּנים. שכרו אמנם לא רב היה – עשרים וחמשה רובּלים לחדש; אף-על-פי-כן נעמה לו משרתו זו, בּתפסו על-ידה מעמד חשוב בּצבּור.

כעבור שנתים ימים, כשנתבּצר מצבו החמרי, נשא שולמאַן את אשתו השניה, שראה עמה חיים עד יומו האחרון. האשה הזאת היתה לו רעיה נאמנה וחברת נעימה, וכל ימיה השתדלה להמתיק את חייו בּכל אשר יכלה, והיא שעמדה לו להחזיק מעמד על משמרת עבודתו בּספרות עד ימי זקנה ושיבה.

בּסוד חבריו הצעירים עמל שולמאַן תמיד להפיץ את דעת הלשון העברית ולחבבה עליהם. אלמלא שולמאַן לא היה לנו המשורר הנעלה מיכה יוסף לבּנסון.

שולמאַן היה מן הראשונים המועטים, שעמדו על כשרונותיו המצוינים של מיכל בעודנו נער קטן. בּהיותו יוצא ונכנס תדיר בּבית אד"ם אביו, היה מבלה בּכל פּעם שעות הרבּה בּשיחות עם הנער, ועל-ידי השיחות הללו הטה את לבבו להקדיש את כשרונותיו ושאר-רוחו להלשון העברית. מאז נקשרה נפש מיכל בשולמאַן בּקשרי ידידות, אשר הלכה ונתעצמה ותהי לאהבת אחים נאמנים, שנתבּלטה בּעצם תקפה בּמי מחלתו של המשורר, וכל זה בּשעה שבּעניני אמונות ודעות היו מיכל ושולמאַן שני עולמות שונים ורחוקים זה מזה תכלית ריחוק, בּהיות הראשון חפשי בּדעותיו עד הקצה האחרון, כמעט כופר בּכּל, והשני היה מאמין אדוק וחרד על דת וזהיר במצוה קלה כבחומרה!

עבודתו הכּפולה של שולמאַן בּשדה ההוראה והספרות הוגיעה את כחו הדל בּלאו הכי, והרופאים מצאו, שאין דרך אחרת לפניו בּלתי אם להסתלק מן האחת לטובת השניה. אז התעוררה אצלו השאלה: מה נדחה מפּני מה? היעזוב את ההוראה, המשמשת מקור נאמן למחיתו, ולהתמכר כלו אל עבודת הספרות, מבּלי היות בּטוח אם תמצא לו את לחם חקו? ולא חשב שולמאַן מחשבות הרבּה ויחלט להתדבּק בספרות. מאז נטש את שעוריו ויחי רק על עטו. בּקושי גדול הוציא על חשבּונו את ספריו הראשונים הקטנים בּכמותם, אבל הם לא הביאו לו בּפּרים כמעט כלום, ולא מחסרון קונים, כי אם מהעדר ידיעה איך להוציא סחורתו לשוק כדי להפיצה בּעם. זה הכריח אותו למכור את כתבי-ידו להמדפיסים ראָם, ששלמו לו את שכרו שלא בּיד רחבה, באופן, שלא הספּיק לו כדי צרכי פּרנסתו, אלא לחיי צמצום קרוב לדוחק. אבל מצבו הדחוק היה כאין בעיניו לעומת הספּוק הרוחני, אשר מצא בּעבודתו הספרותית. הוא שם לילות כימים ועבד ויצר בּלי חשך, ומשנה לשנה העשיר את הספרות בּספרים חדשים, שנתפּרסמו בּדפוס בהוצאות האלמנה והאחים ראַם ונתפּשטו על ידם בּתפוצות-ישראל בּאלפי אקזמפּלאַרים.

בשנות הששים האחרונות נעשה שנוי גדול לטוב במצבו של שולמאַן, כי בּעת ההיא התחילה חברת “מרבּי השכלה” בּפטרבורג לתמוך בּו. היא מלאה את ידו לכתוב ספרים אחדים, שיש בּהם כדי להפיץ דעת בּישראל, ותשלם לו מחיר כל גליון בּעין יפה, גם הפרישה לטובתו את הריוח הנקי, שהכניסו לה החבּורים האלה. בשנת 1867 קרא לו ועד החברה לפּטרבּורג ושם נערך לכבודו נשף-ספרותי, שהשתתפו בּו הרבּה מחשובי האינטליגנטים קוראי עברית. בּהיותו בּפּטרבורג הציע לפניו הבּאַרון יוזיל גינצבּורג לחבּר ספר בּעברית על-דבר עיר-המלוכה למען ידעו היהודים תושבי הארץ, שנתנה להם אז הרשות לשבת בּכל רחבי-המדינה וגם בּמטרפּולין, את מבואי-העיר הגדולה הזאת ומוצאיה, רחובותיה, שוקיה ומגרשיה. ויתן לו הבּארון את מרכבתו ויסע בּלוית המלומד חיים יונה גורלאַנד בּכל חוצות קריה. גורלאַנד מדבּר וקורא לפניו בּשם כל רחוב ומבוא, כל שוק ומגרש, כל בּנין נשא והיכל מפואר, כל בּית-תפלה ובית-ועד, ישנים גם חדשים, ושולמאַן רושם את הדברים על הגליון. הרשימות האלה שמשו לו אחרי כן חמר לספרו “קרית מלך רב” (תולדות פּטרבּורג מיום הוסדה עד השנים האחרונות, היכליה, טירותיה ובתי-סגולותיה, 1869). הכּבוד הגדול, אשר נחל שולמאַן מאת טובי האינטליגנציה הישראלית בּפּטרבּורג, הרהיבהו עוז, וכּשובו לביתו נתן חילו לעבודת-הספרות מתוך התמדה כפולה ומכופלת והכרה פנימית משמחת, כי יש שכר לפעולתו.

וכך לא זז שולמאַן כל ימיו מאהלה של הספרות, אלא ישב וכתב ספר אחר ספר, שכולם יחד מצטרפים לסכום של הרבּה מאות גליונות-דפוס, – כמות שלא הגיע אליה עד כה שום סופר עברי.

בּמשך הזמן הארוך הזה נשתנו פּני הדור שנוי נמרץ; בּעולם העברי עלו וירדו סופרים חדשים עם אמרות חדשות, והוא, שולמאַן, לא נסה ללכת לשדה אחר ולא עזב את חלקת עבודתו השוקטה והפּוריה, שאחת בּחר לו ושעשה אותה למטרת-חייו עד יומו האחרון.

בּשנת 1896 חגגה עדת ווילנה בּרוב פּאר יום מלאת יובל שנים לעבודתו הספרותית. אבל זה היה חג עברי-לאומי כללי, כי השתתפו בּו בּרוח מוקירי הלשון והספרות העברית שבּכל האַרצות על-ידי אלפי בּרכות-נפש ומכתבי-תודה ל“המורה והסופר הגדול”. אחרי חג-יובלו פרסם שולמאַן בּדפוס עוד שלשה ספרים, והמה האחרונים, כי מאז – והוא כבר הגיע למעלה משנות גבורה – הלך כחו הלך ודל, עד כי לא יכל עוד להחזיק עט בּידו, וביום הששה עשר ביאַנוואַר שנת 1899 (בּ' שבט תרנ"ט) מת.

II. סְפָרָיו

בּין סופרי הדור הראשון להשכּלה בּליטא עומד שולמאַן כיחיד בּמינו. כמוהם התחילה עבודתו הספרותית בּתקופה הומיה וסוערת, בּשעה שההשכּלה חדרה לבוא אל מושבות היהודים בּתוקף כח אדיר מן החוץ והתנגשה בּקירות-בּרזל של בּערות וקנאות מבּית; כמוהם הכיר גם שולמאַן בּצורך הגדול לטהר ולחדש את רוח ישראל, אשר נכלא בּד' אמות של הגיטה הצרה והחשכה. אבל הוא נבדל מהם הבדל גמור בּאמצעים אשר בּחר לו להשתמש בהם כדי לבוא אל מטרתו זו.

הבדל זה סבּתו מונחת בּחנוכו הדתי ובההשפּעה העזה והנמרצה שהושפּע בּימי-נעוריו, עם התחלת התפּתחותו הרוחנית, מדעותיו של הגר"א, שהודה בּנחיצות החכמות החיצוניות כל זמן שהן משמשות אזנים לתורה. שולמאַן האמין בּכל לב, כי אין האמונה הצרופה צוררת לההשכלה וכי אפשר מאד לזווג את היהדות והאנושות על טהרת-הקדש, על יסודות האידיאלים ההיסטוריים של הלאום הישראלי ותורתו, ואת השגת הזווג הזה שם לו למטרתו. כיתר משכּילי שנות הארבּעים הסתייע אף הוא בּלשון העברית להפיץ על ידה את דעותיו בּקהל, אבל לא כאמצעי לפי שעה להטיף בּעזרתה לעם את תורת ההשכלה המערבית, כי אם “בּחר לחלקת-עבודתו את שפת-עבר בּתור כח עצמי, בּתור סגולה עממית, אשר בּלשדה ההיסטורי, בּתכנה המוסרי, בּגאונה הפּנימי וביפיה הנצחי היא נחוצה לעם ישראל בהוה ובעתיד”.

בהבדל משאר משכילי דורו, שאמרו להסיע את ההשכלה לגבול ישראל על כרחו, ושדרך עבודתם היתה בסופה וסערה וברעש מלחמה, מה שגרם להרחיק מהם את המוני היראים והחרדים, רוב מנינה ורב בנינה של האומה, לא בא שולמאַן לשנות ולתקן ביד חזקה; הוא לא התנפל ולא הרס, לא קרא לריב ולא הקים בּנים על אבותיהם, כי אם הפיץ דעת בּעם בשובה ונחת והקנה להם את מושגי ההשכּלה בנעימות ובפשטות, ולכן נקראו דבריו בּחשק ובּאהבה בּכל פנות הצבּור העברי, ומתוך כך הועיל בספריו למשוך את לבות הזקנים והצעירים אל הלשון העברית, לחבבה עליהם ולהפיצה בּיניהם. בשורה אחרונה נלחם גם שולמאַן את מלחמת-ההשכלה, ואף הוא שר אל הבערות והחשך ויוכל להם; אבל הוא עשה את “מלחמת ההשכלה” למלחמה בּשלום, אשר לא נשמע בה קול אנקת חלל או אנחת נפצע; ולא עוד אלא שנלחם עם זה גם על קדשי האומה הישראלית וקניניה הרוחניים, נכסי צאן בּרזל שלה משנות דור ודור.

שולמאַן לא היה סופר מקוריי; הוא לא חִדש כלום ולא העשיר את אוצרנו הרוחני בּשום רעיון, שכבר לא קדמהו בּו אחר. אם אנו מוצאים בּספריו פה ושם אי-אלו חדושים, אין הללו נכנסים לגדר הספרות, כי אם לאותו סוג, שקוראים לו סכולאַסתיקה. שולמאַן היה מתרגם. אבל מלבד שנים, שלשה מספריו הראשונים, שתּרגם אותם לשם הרחבת ידיעת הלשון, בּחר לו תמיד לתרגום רק חבּורים ממקצעות ההשכלה השמושית הכללית והעברית כגון ספרי-היסטוריה וגאוגראַפיה ואתנוגראַפיה וכיוצא בּהם. הספרים הללו, שנכתבו בּלשון מליצית נחמדה, לפי טעם הימים ההם, משכו אליהם המון קוראים, ומתוך כך קרעו חלונות בּמבואות האפלים והכניסו אליהם אור.

את ספרו הראשון הוציא שולמאַן בשנת 1848. הספר הזה, שקרא לו בּשם “שפה בּרורה”, הוא קבוצת ענינים שונים, מקוריים ומתורגמים, בּיחוד מהלשון הגרמנית. המקוריים הם מאמרי השתפכות-הנפש, הצריכים להחשב על-פּי תכנם כבּחינות-הקולמוס של תּלמיד גימנאַזיה, כמו הרשמים “הבּקר”, “הערב”, “הלילה”, “נגף החולי-רע”, “שמחת בּית-השואבה”, המבליטים בּכותבם תמימות ילדותית, שהולכת ומגעת אצלו עד לבּטלנות. התרגומים הנם שיחות על נושאים מפשטים קלי-הערך, ציורי-טבע קטנים, משלים ומכתמים ועוד איזו דברים בּדומה להם, שאין בּיניהם שום שייכות, ולא נסדרו זה בּצד זה אלא בּמקרה. בּעיני הקורא העברי של עכשו יראה, בּלי שום ספק, ספר שכזה, שאין בּו לא תוכן מעניין ושסגנונו מורכב ממליצות על גבּי מליצות, לעומד למטה מכל בּקורת. אבל להקורא של שנות הארבּעים היה סנסאַציה ממש, וכל זה בּגלל שפתו, שהאמין למצוא בּה, לפי טעמו, “יפעת המליצה הנשגבה, בּרק חזון נאדר, זיו ארץ קדומים – ארץ-הפּלאות, עדן וצחות, רוך ונעם”. ולא רק הקוראים הפּשוטים והבּלתי-מפותחים בּלבד כך; גם אנשים בּעלי-השכלה גבוהה, שיש להם חיך טועם בּספרות, קראו את הספר בּהתלהבות מרובּה. כמעט כל גדולי הסופרים והחכמים בּארץ ובחוץ-לארץ הרימו אותו על נס, לאמר: כזה ראו וקדשו! וגם העתונות הישראלית-הלועזית הרבּתה לדבּר בּשבחו ולעשות לו פּרסום. לפי דברי אנשים עדי-ראיה בּזמן ההוא נתפּשט הספר בּמשך עת קצרה בּערך בּכל תּפוצות ישראל ורכש לו קהל-קוראים גדול מאד, שלא זכה לו שום חבּור עברי לפניו, ואפילו ספרי גינזבּורג.

בּנגוד אל יתר הסופרים שבּאותו דור, שנהגו לכתוב הקדמות ארוכות לספריהם, וביחוד בראשית כניסתם אל הספרות, הסתּפק שולמאַן במבוא של מלים מועטות, פּשוט, מפני שלא היה לו מה להגיד ומה לברר להקורא. כך הוא מעיד על עצמו באמרו: “אנכי אשר עוד לא נסיתי הצג כף רגלי בּדרכי-הסופרים, כי צעיר אנכי לימים, אין מלה בּלשוני לדבר עם הקורא היקר בפתח דברי, ועל כן הנני נותן את המחבּרת הזאת לאוהבי שפת-קדש בלי כל הקדמה”. אולם מפני “שפּטור בלא כלום אי אפשר” הוא משתמש בהזדמנות זו להודיע, כי בקרוב עומד להתפרסם בּדפוס תרגום “מסתּרי פּאַריז”.

אפס כי בינתּים הספיק שולמאַן להוציא שני ספרים לא-גדולים אחרים, והם: “הליכות קדם " (1854) ו”אריאל " (1856). בספריו אלה יצא שולמאַן בעקבות מרדכי אהרן גינצבּורג לצייר ציורי-נוף וציורי-חיים מן המקומות הקרובים אל לב היהודים. הספר “הליכות-קדם” הוא האתנוגראַפיה של ארץ-ישראל בּפרט ושל יתר ארצות- המזרח בּכלל, ו“באריאל” מסופר על-דבר המכתבים הנפלאים החצובים בהר סיני, על עשרת השבטים ונהר-סמבּטיון, בּני-הרכבים, עתיקות אשור, נינוה ובּבל, ועל מנהגי היהודים תושבי-ירושלים וסדר תפלותיהם. ושולמאַן נבדל מגינצבּורג בזה שכל מה שכתב בעניני ארץ-ישראל – כתב מתוך פּאתּוס דתי והתלהבות לאומית, שמצאו את בטוים בעז סגנונו המליצי, והיא שעמדה לספריו אלה למשוך אליהם גם את לב הרבּנים והחרדים.

בּמשך שלשת השנים 1857–1860 פרסם שולמאַן את הרומאן “מסתרי-פּאַריז” בארבּעה חלקים, שתּרגם אותו לא מן המקור הצרפתי, כי אם על-פּי התרגום הגרמני. הספור הזה, מעשה ידי אחד מכנסית הסופרים הרומאנטיקנים הצרפתים במחצית הראשונה של המאה שעבר, אַייזין סי, תורגם לכל הלשונות האירופיות, ושולמאַן ראה לנכון לתרגמו גם לעברית כדי להוכיח “כי עוד שפתנו אתּנו, עוד היא בחיים חיתה למחזיקים בה, ויש עוד לאל ידה להתחרות גם את הלשונות החיות המתנוססות כאבני-נזר בּארץ החיים, ועוד לה יתר שאת עליהן בקצר מליה, בנעם צלצול ניבה ומתק מוצא אמריה, ויתר עז לה על כּלהן בעזוז להט מדבּרותיה, וברעם גבורות מבטאיה, רוחה רוח אל אלים וקולה קול שדי בדבּרו”.

ובפתח השער לחלק הראשון עומדים ראשי המשוררים העברים שבאותו זמן: אד"ם הכהן ובנו מיכל, מלאי התפעלות עצומה, כי “כל יקר ראתה עינם בתרגום הזה”. האב המשורר אומר: “וירא שולמאַן ויקנא לעמו ולאמו, אם כל הלשונות והרת כל הקדש, השפה העברית, מכל קרן ישראל השארית, וישלח את ימינו אל הספר ויפתח את מסתריו, וינערם ויערם אל כלי-הקדש, והנה הנם לעיניכם היום כל ישרי לבב בבני עמנו הנחלים על חרפתנו והשמחים לשיבת תפארתנו! שפתנו, עניה זו, אשר ישבה בדד עזובה ונשכחה גם מבניה והיא גם זקנה ונושנה, עלתה היום ותעמוד בשער עלי קרת עיר פאַריז ותתיצב הכן על יד אחותה העלמה הצרפתית ותעש בּכח זקוניה ובמעט מלותיה כל אשר עשתה אחותה זו בחזקת כח עלומיה ובהמון מלותיה הרבּות והעצומות, ולנו בּני ישראל תהי זאת לאות ולנס, כי אך בה לבדה רוח ה' נוסס”.

והבן המשורר מעיר את מיתרי כנורו והוא שר למתרגם “מסתרי-פּריז” “שיר-תהלה” נלהב. גינצבּורג איננו, אבל – (הדברים מכוונים אל השפה העבריה) הלא יש לך שולמאַן בּמקומו.

אֶל שִמְשֵךְ כִּי בָא אַל נָא עוֹד תֶּאֶנָחִי

הֵן כּוכָב דוֹרֵךְ אַחֲרָיו לוֹ תִּשְמָחִי

שוּבִי נָא הִנָּחְמִי אִתָּנוּ יָחַד

וּלְמִסִתְּרֵי פַּארִיז יִרְהַב לֵב וּפָחַד.

-

מֶה הַפְּלָאוֹת – יִשְאַל – פֹּה תִּבָּרֶאנָה

הַשְפַת עֵבר מֵתָה חַיָּה עוֹדֶנָה

הֵן פֹּה הַנְּעוּרִים כַּנֶשֶר חִדֵּשָה

וַתִּפֲרַח וַתִּיף אַחְרֵי כִי יָבֵשָה!

ובזה עוד לא תמו ההסכמות. אחרי שני המשוררים-הארזים באים שני משוררים מן האזובים, שלגבי האחד מהם אין מתרגם הספר “מסתרי-פּאַריז” בּן-תמותה כלל, אלא שרף, אראל. “לשמע צלצל מליצתך האמנתי הפעם – כך המשורר הלז אומר – כי אינך בשר ועצמות, כי אם רוח; חוג שמים יתהלך ושחקים לו דרך, רחשי-קדש סוסיו ושפת-אל המרכבת”. וכל דברי-התהלות הללו לא נאמרו מן השפה ולחוץ, לתפארת המליצה, או משום חנופה, אלא היו פרי התפעלות פנימית, אמתית ותמימה. ספרו של רומאַניסטן צרפתי מתורגם עברית! והלשון – לשון התנ"ך, ממש, בּכל יפיה וחנה המזרחי, והגבּורים – מי, אפוא, יכיר בּהם, כי לא ממקור ישראל הם?

אבל בתוך שאון דברת-שהיבּחות האלה ועתר ענן הקטרת הזאת נשמעו גם קולות בודדים של אחדים ממשכילי אותו הדור, שיצאו בטענות חריפות כלפי שולמאַן בגלל “שמורת-זר זו, שבא לטעת בכרם הספרות העברית”. הראש והראשון בין הטוענים והקובלים הללו היה **אברהם מאַפּו. ** מאַפּו לא פרסם אמנם בּדפוס שום מאמר מיוחד נגד תרגומו זה של שולמאַן, אבל הוא השתמש בּכל הזדמנות שבּאה לידו לנעוץ בּו מחטים דוקרים ע“י רמיזות גסות ומובנות. המחטים האלה מפוזרים בּהקדמותיו לספריו, וביחוד בתוך ספרו “עיט-צבוע”, בּמקום שהוא מזכיר לגנאי את אחד המחברים בּשם בּן-גרה, שאפשר להכיר בּנקל על פי סימניו שהטיל בּו, כי הוא משמש לו דמות דיוקנו של שולמאַן. היו כאלה, שהאמינו למצוא את פּרצופו של שולמאַן גם בּשובאל, אחד מן הגבּורים השליליים שבּ”עיט צבוע“. שולמאַן עצמו מדבּר בּהקדמתו אל החלק הרביעי של ה”מסתרי-פּאַריז" על-דבר איזו אנשים “שכתבו עליו מררות וישפּכו מררתם על העתקתו”, והוא מבּיע את תקותו, כי סוף סוף “ינחמו על מעשיהם וידם לא תאחז עוד בּמשפט מעוקל ועין בּעין יראו, כי תכליתו מוסר השכּל, וצדק ומשפּט חסד ורחמים הם הם אוצרו”.

והקוראים? – הללו עמדו כאיש אחד על צד שולמאַן. כולם, כחרד וכאינו חרד, חכו לכל חלק “כאל מלקוש”, ובלעו את הדברים “כבּכּורה טרם קיץ”. “רבּים וכן שלמים משלומי אמוני ישראל – כך מספּר שולמאַן בּהקדמתו לחלק השלישי – האיצו בּי מכל הערים וימריצוני מכל עברים לגלות גם את מסתרי החלק השלישי”. הקוראים היראים לא הרגישו בּרומאַן הצרפתי שום פגימה בּמוסר ובמדות ואזנם לא נצרמה כלל למשמע שיחות גבּוריו – חלאת מין האדם, כי על הכל כסתה “השפה היפה, השרידה היחידה”.

ואיזו היתה פעולת הרומאַן הזה בּשעתו על הקוראים?

על השאלה הזאת אנו מוצאים מענה בּמה שכתב אחד הסופרים העברים המפורסמים, שהוא עצמו הנהו מבּני הדור הראשון של קהל קוראי ה“מסתּרי פאַריז”.

“תלמידי בּתי-המדרש הגבוהים – כך אומר הסופר הנזכר¹ – ורוב משכילי הדור בּכרכים הגדולים בּזו בּלבּם לאיש המתרגם בּימים ההם רומאַן צרפתי כ”מסתרי-פּאַריז“, אשר כבר עבר זמנו גם בּמקומו ובארצו; ובערים הקטנות היתה פעולת הרומאַן הזה חזקה כל-כך עד אשר העירה רבבות עוילי בני-ישראל משנתם והוציאה את רוחם חוץ למחיצתם המגבּלת והמצומצמת עד למאד. מראש פּעל הרומאַן עליהם בּתור ענין חדש, והמעשה היפה והמקרים המסובּכים והאנשים והחזיונות החדשים לקחו את לבבם ועוררו את כח דמיונם, ואיש מהם לא הניח את הספר מידו בּלתי אם קרא אותו עד תומו. אין ספק בּדבר, כי אלו תרגמו לקוראים ההם את האַמלעט ואת ספּורי טורגעניעוו לא היו מוצאים בּהם כל קורת-רוח, ומכש”כ שלא היו קוראים אותם בּתשוקה עזה ונמרצה כספר “מסתרי-פּאַריז”, ומתוך שהיו קוראים את הרומאַן הזה בּאהבה עזה ובשקידה יתרה, נמשך לבּם אחרי שפתנו השונה מאד מלשון ההסכמות וההקדמות, אשר היו רגילים בּה עד כּה; וזאת נתנה בּלבּם לחזור אחרי ספרי שפת-עבר אחרים ולקרוא בּהם. בּין כה וכה היו מבּלי משים “לחצי-משכּילים” וכבר נצנץ בהם רוח התנגדות אל המקובּל והמקויים, אל חיי החנוטים אשר חיו אבותיהם ואבות-אבותיהם מאות בּשנים. והמובחרים שבּחצי-המשכּילים ההם, מכיון שלא הסתפּקו בּצעדם הראשון וישובו לקרא גם ספרים אחרים רבּים בּכל מקום שמצאום. סוף, סוף נמצאו להם גם “הצופה” לר“י ערטר, גם ספרי גינצבּורג, גם שירי אד”ם, ולקצתם גם ספרים כ“מורה נבוכי הזמן”. הם אמנם לא שבו עוד לקרוא ספּורים כ“מסתרי-פּאַריז”; אבל תודות למרום-חסדו, ערי ישראל הקטנות מרובות בּאוכלוסין, ועל מקום הראשונים בּא דור אחר של בּחורי-השדה, אשר הגיע זמנם לעלות למדרגת חצי-משכּילים; וכן היו הולכים דור אחרי דור וקוראים ספרי שולמאַן ונמשכים אחרי שפת עבר צחה ואחרי השכלת הדור".

וסופר-מבקר אחר כתב בּאותו ענין כעבור תקופת זמן של שלשים ושש שנים אחר הופעת ה“מסתרי-פּאַריז” כדברים האלה:

“לוּ בּא עתה אחד הסופרים להעתיק לשפת-עבר את ספּורי סי הצרפתי, הלא היה לצחוק, כי מה לנו ולספּורי-בּדים כאלה הלקוחים מחיי דלת-העם בּפּאַריז? אך הכי נוכל עתה לשער, כמה חבּה לשפת-עבר עוררה ההעתּקה הנפלאה הזאת בּתוך צעירי ישראל אז, כמה בּני-נעורים החלו על ידה לשקוד על כתבי-הקדש ואחרי כן גם ללמוד לשון וספר ולהיות אנשים מן הישוב? החיים הם נארגים מקוים דקים, אשר לא תּמיד בּנקל הוא להראות בּאצבּע אופן שזירתם, אנה יחלו ואנה יכלו. גם היום, אשר לפי מושגינו הספרותיים זרים לנו ספּורי סי ולא נוכל נשוא אותם, הנה הבּרק הנפלא של העתקת “מסתרי-פּאַריז” יכריע את הכּף, בשביל הדמות נשכח את התוכן, וכלי-חמדה היא לנו הספר הזה. היד הקוסמת של שולמאַן ידעה להריק טל אורות של שפת ציון על ההעתקה, עד כי נשכּח, כי לפנינו עולות תמונות משונות מחיים זרים לנו בּתכלית של האספסוף בּפּאַריז על קרבּם ועל פּרשם. לשון “מסתרי-פּאַריז” לשולמאַן הוא לשון פרחי-לבנון, לשון צפרים מזמרות, לשון רנת כוכבי-בּקר! מי מאתנו, סופרי-ההוה, יוכל לשכח את המתיקות, את הענג הרוחני, ששבענו בּאביב ילדותנו, כאשר קראנו ראשונה את העלים הנפלאים האלה, והם שעוררו אותנו להתרפּק על שפת עבר… כן, להתרפּק, להתגעגע לשפת עמנו הגדול, אוצר חמודותיו של רוח ישראל, אשר בהתעוררה לתחיה אחרי אלפי שנה עודנה מלאה לשד עלומים ועוד תתן כר נרחב להבּיע בּה את רוך החיים, את מתקם ואת סודם, כאשר הראינו לדעת בּההעתקה הנפלאה הזו”.²

אף-על-פי-כן הכיר שולמאַן, כנראה, בּצדקת מבקריו, כי מאז משך את ידו מתרגומי יצירות כ“מסתרי-פּאַריז”, ושב לתרגם ולעבּד ספרים, שיסודתם בּתולדות ישראל. היותר יפה שבּהם הוא הספר “הריסות-בּיתּר”, ציור מימי מרד בּר-כּוכבא. הספּור הזה משך אליו בּיחוד את עין צעירי-הישיבה. מעבר מזה הלהיב רוח-העלומים אשר בּו, את רוח דמיונם ויהי לבּם פתוח לקבּל דברי-אהבה ודברי-געגועים, ומעבר מזה היו ר' עקיבא ור' אלעזר המודעי ובּר-כּוכבא מכיריהם ומיודעיהם על-פּי הגמרא, והספור הזה קשר ואחד את שני היסודות האלה ויתן לחניכי-התלמוד ההם רומאַנתיקה כשרה וצנועה לפי רוחם.

לסוג זה שייכים גם ספרי שולמאַן המתורגמים “מלחמות-היהודים” ו“קדמוניות היהודים” (1861–1864). על הספרים הללו נכתב בּזמנם, כי “הגו בּהם צעירים – ויחכמו, ראום משכילים – ויהללום, קראום חרדים – ויתענגו, רבּנים – וישבּעו רצון”. אחד מגדולי הרבּנים הגאונים שבּאותו דור, ר' שמחה מאַמצ’יסלאַוו, כתב לשולמאַן: “אורו עיני ושמח לבבי, כי הגיעני את אשר קותה נפשי זה עשיריות בּשנים להעתקת ספרי הכּהן המשיח ושר צבאינו יוסף בּן מתתיהו הכהן, לשפת קדשנו. דבר גדול מאד זכהו ה' להאיר אור חדש על לבּות בּני עמנו”. כדברים האלה כתבו אז לשולמאַן עוד הרבּה רבּנים ומשכילים, אשר על-פי בּקשתם חבּר את הספרים ההם. לפי דרישותנו אנו היום לא הוציא אמנם שולמאַן את הספרים הנזכרים מתחת ידו שלמים ומתוקנים, כי לא צרף אליהם מבוא כתוב בּרוח החקירה והבּקרת למען הודיע לקוראים את מקום הספרים וערכם בּדברי הימים שלנו. אבל בּזמנם נתקבּלו הספרים מאת הקוראים בּהתלהבות מרובּה כּמו שהם, וכמו שהם נעשה שולמאַן על ידם הראשון אצלנו, אשר עורר בּין הקהל העברי את החשק לדעת ההיסטוריה העברית, שנחשבה עד כה ללמוד, שאין ליהודי צורך בּו.

לאחר ששלם שולמאַן בעטו את המס הראוי ליהודי שבּאדם, התחיל מטפּל בּצרכי האדם שבּיהודי. אז תּרגם, על-פּי הצעת “חברת מפיצי-השכלה”, בּפּטרבּורג, את ההסטוריה הכללית של הפּרופיסור וובּר בּתוספת איזו ענינים הלקוחים משאר מקורים גרמניים בּשם “דברי ימי עולם” בּתשעה חלקים. גם את הספר השמושי הזה כתב שולמאַן בּלשון מליצית_תנכי“ת, שאינו מסוגלת, לכאורה, כלל וכלל להרצאת דעות בּרורות על ענפי החיים השונים ורעיונות החדשים יצירי גדולי-הרוח, אבל בּשעתו דוקא זו היתה מעלתו. ועוד מעלה אחת, לפי מושגי הזמן ההוא, נמצאה בּו, והיא, כי עובּד ע”י שולמאַן בּרוח קונסרוואַטיווי קיצוני. הרעיון העיקרי המנסר בּין עמודיו הוא, כי ההיסטוריה הנה כלי-חפץ בּידי ה' לשלם על ידה לעם ועם ולאיש ואיש כּפעלו. “היא (הדברים מכוונים אל ההיסטוריה) תראנו עין בּעין, כי יש אלהים שליט ומלך עליון המנהג עולמו בּחכמה נפלאה עד אין חקר, ובריותיו בּצדק ובמשפּט, בחסד וברחמים, עיניו חודרות כל גנזי נסתרות, עפעפיו יבחנו קרב איש ולב עמוק, ובתבונתו יטה קו על גוי ועל אדם יחד לתת להם כדרכיהם וכמעלליהם, אחרית ותקוה לטובים ולישרים בּלבּותם, נֶכר ומוט להמטים עקלקלותם. בּדעתו ימלא ידי אלפי שנים עבודה רבּה מבּלי אשר ידעו למה זה ועל מה זה, לבּעבור ישלימו חפצו בּאלפי שנים הבּאות, ובּתבונתו יוציא לאור פעלים נשגבים בּירכתי-מזרח, ולעת מצוא ידין בּם עמים בּאפסי מערב. ועוד פלאים ונצורות כאלה תציג התולדה נכח פנינו עד כי תתפעם רוחנו וחרדת קדש תאחזנו מפני הוד אל עולם ומהדר גאון עזו”. הרבולוציה הצרפתית ומפלת נאַפוליון הראשון, למשל, מביאות את שולמאַן לידי הרהורים כאלו: “שני חזיונות האלה – מרדות הצרפתּים ונאַפּאָלעאָן בת נעות המרדות הזאת – היה יהיו תוכחות-מוסר לכל גוי ואדם יחד כל ימי עולם: הראשונה תוכיח לכל עם ולשון מה רעה ומה מרה אחרית גוי עריץ שומר ארחות פּריץ, ובכל לב ובכל נפש ובכל מאד ידבק בּמלכו ובאלהיו לאהבה וליראה אותם ולנצור פקודיהם ומשפטי-פיהם, כי עמם מקור חיים. והשניה תורנו ותלמדנו, כי גם גבר הוקם על אשר הפלה ה' אותו לנס דור דורים, גם הוא לא יוחן בּעיני היושב על כס שמים אם בּרוב גאונו יתאמר, כי חסון הוא כחסין-יה, זרוע כאל לו, ובקול כמוהו ירעים רעם גבורות, כי זה האיש נאַפּאָלעאָן עליון ונורא למלכי-ארץ, מופת התבל וצבי עדיה, בּעטותו גאות ה' ועזו בּשחקים יתאזר, ויתן את לבּו כלב אלהים, והוא בּקסרים התקלס, מלכים ורוזנים משחק לו, וגאון לבּו ותפלתו השיאוהו לאחוז החבל ולשום אותה הדום לרגליו, אז בּא קצו ורעתו מהרה מאד”.

רעיונות תּמימים כאלה עוברים כּחוט השני בּכל הספר, והם הם שרכשו לו המון קוראים מכל פּנות העם. בּני-הנעורים בּדורנו וודאי שימצאו להם מקורים יותר נאמנים לשאוב מתוכם דעת התבל ודברי-הימים; אבל לצעירים העברים בשנות הששים היה ספרו של שולמאַן המקור היחיד והמיוחד לידיעת ההסטוריה הכללית, וכן היה אחר-כך ספרו הגדול (בי' חלקים) “מוסדי-ארץ” (1874) המקור היחיד והמיוחד, שממנו שאבו הצעירים הללו את דעת הגאוגראַפיה של הארצות השונות.

במקצעות אלו פּרסם שולמאַן עוד ספרים אחדים קטנים מהם בּכּמותם, והחשוב שבּהם הוא הספר “מחקרי ארץ רוסיה” (1870), ואחר חזר ושב לעניני היהודים והיהדות, וביחוד למקצוע ההסטוריה הישראלית, שהראה לו תמיד חבּה יתרה. בּשנת 1877 הציעו לפניו האחים המולי“ם ווינטר בּווינה לתרגם לעברית את הספר “דברי ימי ישראל” של הפּרופיסור גרץ. שולמאַן קבּל את ההצעה בּרצון מרובּה ונגש אל המלאכה. בּהיות שולמאַן נאמן למסורת-אבות, נטה בּדברים שונים מדעת גרץ. בּתּחילה לא הניא אותו גרץ ממעשהו זה, אבל בּראותו, כי מספּר השנוים הולך ומתרבּה, הודיע להאחים ווינטר, כי הוא מבטל את החוזה הכתוב שעשה אתם בּדבר תּרגום ספרו. אז סלקו המולי”ם ווינטר את ידם משולמאַן ומסרו את תּרגום ספרו של גרץ לאחר. שולמאַן עצמו כתב בּאחד ממכתביו לידיד על-דבר יחוסו לגרץ את הדברים האלה: “רבּת שבעה לה נפשי ענג וגיל בּקראי את דבר החכם היקר גרץ, כי מצאתי בּו חדשות ומועילות והשתּוממתּי על גדל חקרי לבבו! ואל מי אדמהו? דמיונו כנשר גדול-כנפים ארך האבר אשר יפרוש כנפי עזו, יפלח מרומי-שחקים, יעוף עד אהל השמש ובזהרי קרניה יטבּיע עפעפּיו. אך פּעמים רבּות יטוש ממרום עופו על טרפּו, יטרוף תּור או גוזל, פּיו מגואל ועיניו חכלילות מדמי נקיים – כן יגבּיה החכם הזה לעוף על כּנפי בּינתו אל ימות-עולם שנות דור ודור, ועיניו יחזו תעלומות קורות ימי קדם ההם, ועפעפּיו יבחנו סתרי תּולדות דורות עולמים, וכל רז לא נעלם ממנו. אך פּעמים רבּות יעבּט ארחות מעופו, יוציא משפּט מעקל, יטפול גדופים על אנשי-שם, יחלל ישרי-קודש, ינבּל את שם כבודם ועל זכר קדשם ישליך שקוצים”.

מתוך הדברים האלה מתבּררים לנו הטעמים והנימוקים, אשר המריצו את שולמאַן לנטות בּתרגומו מן המקור הגרמני. רואים אנחנו, כי התיחס שולמאַן לגרץ יחס של הערצה. אבל הוא לא יכול לראות כבּלע ההיסטוריון הגדול את הקדש בּעיניו, וכדי שלא לסייע לעובר עבירה, התיר לעצמו לבלתּי הגרר אחריו בּכל מסקנותיו ושִנה מה ששנה. יש ראיה לדבר, כי נמצאו בּין הקוראים החרדים כאלה, שלא היתה דעתם נוחה משולמַן מלכתחילה על גשתו לתרגם את ספרו של גרץ, בּכלל. זה יוצא לנו מן המכתּב הגלוי, שפּרסם שולמאַן בּ“הצפירה” בּאותו ענין לאחד הרבּנים, ושנאמר בּו בּתוך שאר דברים: “אמת הדבר אשר שמעת כי אנכי מעתיק לשפת קדשנו את החלק הראשון מספר “תולדות היהודים” להד”ר גרעץ, וכבר יצאו שתי חוברות מההעתקה הזאת לאור; ולא אכחד ממך אלופי כי מאד יפּלא בּעיני למה זה חרה לך בּשמעך את הדבר הזה? הטרם תדע כי חלילה לי לעטות מעטה שפת-קדש על ילדי נכרים ובנים כחשים, אשר לא יבואו בּקהל לנו? ואיך לא הבינות מראש, כי גם בּהעתּקה הזאת דרך אמונה בּחרתּי, ופּסחתי על כּל הדברים אשר בּרוח החקירה החפשית יסודם? גם עלי החובה לגלות את אזנך, כּי שמע שוא שמעתּ על הד“ר גרעטץ, וכל יודעי שמו וחין ערכּו יעידו ויגידו, כּי בּסוד הרעפאָרמער לא תבוא נפשו, ובקהלם לא יחד כּבודו, כי הוא רד עם אל ועם קדושים נאמן, וכּלנו חייבים בּכבודו בּגלל ספרו הנכבּד “תולדות היהודים”, אשר כּאבן נזר יתנוסס בּספרות העבּרית ורבּ טוב צפון בּו לבית ישראל,”

הדברים האלה, שנכתבו בּאותה התגלות-הלב, שהיתה אחד מסימניו האינדיבידואַליים המובהקים של שולמאַן, שמשו אחר-כך חמר לפּולמוס של קולמוס בּין לילנבּלום וסוקולוב בּשאלה, אם רשאי המתרגם ספרי-היסטוריה לשנות ממטבּע שטבע בּהם המחבּר, אם אין. לילנבּלום חוה את דעתּו, כּי שנויים כּאלה, שעשה שולמאַן בּספרו של גרץ, אינם אלא זיופים פּשוטים, שהוא צריך ליתן עליהם את הדין, וסוקולוב מצא, כּי מחובתו של שולמאַן היתה רק למסור בּדיוק את ההרצאה הספּורית, כּלומר: את העובדות והמעשים, אבל הרשות ניתנה לו לבּלי להסכים עם אופן ההארה, שהמחבּר מאיר את העובדות והמעשים הללו ועם הרעיונות, שהם מעוררים אצלו, וגם לבלתי הביאם בּקהל. שולמאן עצמו לא התערב בּאותו פּולמוס כלל, בּהיותו בּורח מן המחלוקת הספרותית מטבעו.

שולמאַן חבּר עוד ספר חשוב אחד, והוא: “תולדות חכמי ישראל” בּארבּעה חלקים (1873–1879), הכולל תאור פרצופי גדולי חכמי היהודים בּראשית תקופת הרבּנים, חייהם וספריהם, דעותיהם ומפעליהם. להקוראים העברים של אותו זמן, שלא יכלו לשאוב את ידיעותיהם ההיסטוריות ממקורות ראשונים, היה הספר הזה, שנכתב בּאותה רוממות-הרוח ובאותו הפּאַתוס המיוחדים לשולמאַן, כעין גלוי אַמריקה, ממש, והוא הבקיע אל בּתי-המדרש והישיבות בּפנות היותר נדחות, ועשה על הצעירים תּופשי-התורה רושם חזק מאד.

בּשנות השמונים הראשונות, כשהתחילה הדעה הלאומית מנסרת בּעולם הישראלי ונתעורר רעיון חבּת-ציון, שִלם שולמאַן לתנועה הזאת, שהיתה קרובה לרוחו מאד וחשב את עצמו בּמקצת לאחד מאלה, שהכשירו בּעטם את הלבבות אליה, את המס הראוי לה בּשלשה ספרים חדשים, המטפלים בּיחוד בּעניני ארץ-ישראל, כמו “דברי חפץ” (1891), “הצבי לכל הארצות” (1893), “שפת ציון” (1896); אבל הספרים הללו, שכבר נראו בּהם עקבות הזקנה המפטפטת, אינם מוסיפים כלום על ערך עבודתו הספרותית.

III. סִגְנוּנוֹ

סגנונו של שולמאַן הוא מליצי-תּנכ“י וקשור כּולו אל הפּסוק; אבל יש הבדל דמינכּר בּינו ובין סגנונו של מאַפּו, שאף הוא בּיבּלאי ואסור בּכבלי-המקרא. כשאנו קוראים את ספרי מאַפּו, אנחנו מרגישים, כי לא רק הלשון בּלבד, כי אם גם עצם הרעיונות, או כּיותר נכון, הפּרוצס של המחשבה, וההגדרה הציורית של המושגים טבועים בּחותם המזרח, שבּזה מונח סוד האילוזיה, המעברת אותנו בּשעת קריאת ספוריו ההיסטוריים אל החיים העבריים הקדמונים שלפני שלש אלפי שנה. אולם סגנונו זה של מאַפּו, המורכּב משברי-פּסוקים וממליצות שקשה לעמוד על כּוונתם גם בּמקומם בּתנ”ך, אם נחשב מעלה יתרה לגבּי ספּוריו ההסטוריים, נעשה טעם לפּגם בּספּוריו הראליים מחיי-ההוה של יהודים, היושבים זה דורות הרבּה בּלב אירופּה. לא כן שולמאַן, אשר משעה ראשונה ואילך שאף לתת לסגנונו את הקלות והרוך של הלשונות האירופּיות עטופות בּצורה בּיבּלאית יפה וערבה לאזן. סגנונו של שולמאַן רחוק מאד מהסגנון הבּרור והמדויק של המערב, ולפיכך אינו יכול לשמש מופת לסופרי-זמננו; שולמאַן הרבּה להשתּמש בּמליצות כּתבי-הקדש גם בּמקום שאפשר היה לו לעזוב את לשון הרחוב ולדבּר בּלשון בּני-אדם פּשוטים בּלי אותה ההפלגה המצויה בּסגנון הנביאים והכּתובים; שולמאַן אהב לפאר את מליצתו בּצעצועים שונים, בּלשון נופל על לשון וכיוצא בּזה. אבל אחרי כּל אלה עוד כּתב שולמאַן פּרוזה יפה, רכּה ונעימה. הריני להביא כּאַן איזו דוגמאות מן הבּאות ראשונה בּידי מסגנונו הפּובּליציסטי של שולמאַן:

…“כל חכמי העמים התפּלאו פּליאה נשגבה מאד איך לא נִסְחף יעקב כי קטן ודל הוא בּתגרת יד הַשֶטֶף העז השוטף תחת השמש, אשר מִדֵי עָבְרוֹ ישטוף גוֹים גדולים ולאֻמים עצומים וִיכַס עליהם בּהמון גליו. חכמת חכמים תתבּלע, ובינת נבונים תסתתר למצוא את פּתרון החידה הזאת בּאֹרח הטבע. הוי כל יושבי תבל ושוכני-ארץ! הבּיטו נא וראו את המראה הגדול הזה? הבּיטו נא וראו אֳנִיָה סֹעֲרָה בּלב ים סֹעֵר – אניה סֹעֲרָה אשר נִטשו חֲבָלֶיהָ, אין מחזיק כֵּן תָּרְנָהּ, אין פֹּרֵש נֵס, אין חֹבֵל וּמַלָח, אין מָשׁוֹט וּמְנַהֵל לָה, ורבבות גַלֵי שַחַת וּמִשְבְּרֵי מָוֶת דָלְקוּ אחריה גם פּערו פּיהם וַיְקַלְעוּהָ וַיְטַלְטְלוּהָ מתהום אל תּהום ומאבדון לאבדון, ואלפי אניות גדולות עם מַלחיהן וחובליהן, מַחזיקי בִדקן וכל אנשי מלחמתן צללו מִצִדָה כעפרת בּלב ימים וְעָלֵימוֹ יִתְעַלֵם צלמות, והיא – הפלא ופלא! – היא עלתה שמים, ירדה תהומות, אף חִשבה להשבר לרגעים, ובּכל זאת היא עוד בּעצם תֻּמָה! בְּהַשְׁקֵט וּבִטְחָה היא מדלגת מִגַּל אל גָל, מקפצת ממשבּר אל משבּר, ובּכל יום ובּכל עת ובכל שעה היא חֹתֶּרֶת וממהרת להגיע אל מְחוֹז חֵפֶץ ה' ואל המטרה אשר הִצִּיב לה! כי רוח ה' תְּנִיחֶנָה וימינו תַנְחֶנָה…”

או:

…“ימי מֶרֶד ההם היו חֶבְלֵי יוֹלֵדָה לארץ הנרעשת הזאת, וּבַת צרפת הָרָה לָלַת, הִתְיַפְּחָה בַּחֲבָלֶיהָ, הִתְיַפְּחָה בּצִריה, וַתִּזְעַק זעקת מות, ורעשו כל קצוי איירופּא. ימים רבּים התחלחלה הַמַבְכִּירָה בּחבלי שאול, באה עד מַשבּר, וַתִּכְרַע וַתֵּלֶד את נאַפּאָלעאָן!… כי לא כְלֶדֶת כל אדם יִוָלֵד איש כנאַפּאָלעאָן. ארץ רבּה כצרפת תְחַבֵּל חֶבֶל נִמרץ, גם כן רחבי איירופּא יחילו וירגזו בְּהוָּלֵד אֵיל גבּורים וַעֲנָק נַערץ כזה! אמנם לא בּיום אחד יוחַל ארץ, ולא פּעם אחת יִוָּלֵד אדיר בּאדירים כנאַפּאָלעאָן, שנות מאות רבּות עברו עד כי נִמלאו ימי התבל לָלֶדֶת איש כזה, ושנות מאות רבּות עוד תעבורנה עד כי תקום הַיוֹלֶדֶת מְעֶרֶש דְוֹתָה, ועד אשר תחליף כּח לחולל ולהמליט שנית מופת דור דורים כאיש המופת הזה!”

או דוגמא זו:

…“כּוס זהב רומאָ בּיד ה‘, כוס זהב מלאה יין תרעלה, מיינה שתו כל הגוים ויתהוללו ויתגעשו ויפּלו ולא יספו לקום. אך אחרי עלותה על הררי-עז והגיעה עד מרום קץ הגבורה והתפארת וכבוד, השחיתה את דרכה על הארץ, השחיתה התעיבה עלילה, הלכה שובב ארחות עקלקלות וַתִּצָמֵד לכל תועבות ה’ אשר שנא: גבוריה השביתו מטהרם, נפחו רוח אמונתם לאחיהם אנשי גאולתם ויֵהָפכו לאריות שואגים משַחרים לטרף; אזרחיה עזבו ארחות יֹשֶׁר ויתיצבו על דרך לא טוב לבצוע בצע ולמלאות בתיהם כסף”.

הרי כאן לפנינו לשון מליצית תנכי"ת; אבל מליצה זו אין בּה הקושי שבּמליצת מאַפּו ואינה נזקקת לפירוש, כי היא מובנת לכלּל, קלה היא ונוחה ושוטפת; אמנם יש כאן אריכות יתרה וסרח עודף של מלים, שנפש הקורא המודרני תקוץ בּהם, אבל לאָזני הקורא בּן-זמנו של שולמאַן צללו הדברים כמוסיקה ערבה.

“בּרחוב היהודים – כך כותב אחד המבקרים ה”יפים" מדור הולך – שררה אז שפת עבר חסרת-טעם, יבשה וכסוחה, דרשנית ופטפטנית, והנה בּא קלמן שולמאַן ויביא לרחוב שפת-עבר חדשה, מקושטת ומבוסמת, אשר ריח לה כלבנון, אשר שפתיה שושנים נוטפות מור עובר ודבש וחלב תחת לשונה! שמים חדשים וארץ חדשה ראה הרחוב בּהסגנון החדש הזה, שכמוהו לא ראה מעודו ולא ידעו. חובש בּית-המדרש, העץ היבש, אשר כל חמודות החיים זרו לו, אשר הטבע בּכל יקרותיה היתה לו כספר החתום, אשר הדרשנים ובעלי-הסודות העיבו לו את היפעה הנצחית של כתבי-הקדש, עד כי כמעט השליך אותּם אחרי גוו ורק לצאת ידי חובת הלמוד הגה בּהם לפעמים – חובש בּית-המדרש הזה בּלע כבכורה טרם קיץ את המטעמים שהביא לו שולמאַן בּספּוריו הקלים ובמליצותיו. אם בּער בּאדם זה לא הביא קול רעמם של נביאי-אל חוצבי להבות-אש, אם נפשו היבשה לא חשה נועם מנגינותיו של נעים זמירות-ישראל, בּהשתפך עליו נפשו לצור ישעו ומגנו; אם הנאומים המוצקים, הנאדרים והנשגבים של איוב ורעיו היו לו כתפל בּלא מלח ובתוכו השתוממה נפשו, שדברים זרים ומשונים כאלה “מצוה” לקראתם, – הנה “מי השלוח” של קלמן שולמן, פּלג בבּרכה זה הנוזל בּנעימות, בּפּשטות, בּענות-צדק, בּאו כשמן בּקרבּו, ויחי טעמו, ותחי לו גם השפה העבריה, אשר צודדה את נפשו בּקסם שפתי הסופר החדש".

לא רחוקה מן האמת השערתו של סופר אחר, כי לו כתב שולמאַן בזמנו את ספריו בּשפת “המהלך החדש”, שהתנצלה את המליצה ואת החזון, לא היה רוכש לו קהל-קוראים כ“כ גדול מכּל המפלגות ולא עלתה בּידו לחבב כ”כ את הלשון והספרות העברית על הגדולים והקטנים. ולא זה בּלבד, אלא אלמלא כּתב שולמאַן את ספריו “הליכות קדם”, “הריסות בּיתּר”, “מלחמת היהודים”, “תּולדות חכמי ישראל”, “צבי לכל הארצות”, בּשפת הנביאים המעולפת הוד ושירה, כּי אז מי יודע, אולי עוד היה עד כּה למוד תּולדות ישראל נחשב “לחתיכא דאיסורא” “ללא יבוא בּקהל”, ומי יודע אם היו עוד עתה יותר משנים בּמדינה נותנים את לבּם להתעניין בּתּרבּות העברית ובקנינינו הלאומיים בּכלל.

בּמה נתגלתה פּעולת עבודתו הספרותית של שולמאַן בּחיי עמנו?

שולמאַן היה הראשון שלמד את היהודים לדעת את עצמם, ע“י המון הקומפּילאַציות ההיסטוריות שלו, ע”י תּולדות חכמי ישראל בּתּקופות השונות, וביחוד ע"י תּרגום ספריו של יוסף פּלאַוויוס ללשון העברית, נתן ליהודי רוסיה ופולין את האפשרות להכּיר ודעת את עתּיקותם ואת ההסטוריה שלהם בּת אלפי השנים, ולא רק להכּיר ולדעת בּלבד, כי אם גם לאהוב, כּי האהבה היתה הקו היסודי בּהאינדיבידואַליות שלו, ואהבה זו יחד עם אמונתו הכּבירה בּקדושת עבודת_הסופרים, הם שאצלו על סגנונו אותה ההתלהבות ואותו הלבּוב, שבּעלי-טעם איירופּאי ימצאו אולי בּהם תּמימות ילדותית, אבל בּשעתּו התאימו התאם גמור למעמד רוחם של הקוראים. כּי הקורא העברי שבּימים בּהם היה קורא מצוין בּמינו: איש שלבּו מלא דאגת-פּרנסה וראשו מלא פּלפּולים ומחקר והוא קורא בּחשק ובּהתמדה ומעמקת בּדברים קלים, שמקומם, לכאורה, בּספרי-ילדים, ושולמאַן היה הסופר המסוגל מאין כּמוהו לברוא קוראים כּאלה.

שולמאַן היה סופר עת היקיצה, עת ההתעוררות הראשונה, הסופר שעליו לברא קוראים ולמשוך את לבּם לספרות, ואת תּעודתו זאת מלא בּאהבה, מונה ובשקידה יתירה. בּזה כּבשם דרך לחבל הסופרים, שבּאו אחריו ושהרחיבו העמיקו את פּעולת בּבנין הספרות העברית החדשה ביתר כּשרון וביתר טוב-טעם.

תּוֹלְדוֹתָיו.

א.

יהודה ליב גורדון נולד בוילנה להורים אמידים, מחזיקי-מלון-אורחים, ביום כ“א כסלו תקצ”א (1831). אביו, אָשר, יליד העיָרה הקטנה מיֶדניק בפלך וילנה, היה, לפי עדותו של המשורר, איש משכיל ומלומד בדורותיו, בעל “לבב-חכמה וכשרונות טובים לקבל דֵעה והשֹכֵּל. מבלי מורה ומלמד למד לשון פולין ולשון רוסיה על בוריָן. בדברו בשפות האלה לא הכירו בו, כי איש יהודי המדבר, כי דבר צחות כלשון עמו ומולדתו. אף כתב בשתי השפות ההנה כמשפט בלי שבושים, אף כי לא למד דקדוק מתוך הספר. גם בלשון עבר היה מהיר לכתוב בלשון נקיה והיה אוהב לקרוא ספרים ומכתבים כתובים על טהרת הלשון. בנערותו הסיקוהו גם בגפ”ת ועודני זוכר, כי מסכת ביצה כֻלה היתה שגורה על פיו ולא פעם ופעמים בחָנַני בתלמוד בבואי מבית רַבִּי. ידע פרק בשיר וקולו היה עָרֵב והיה עובר לפרקים לפני התיבה, אף היה מנגן מאליו בכנור וזה היה כל שעשועיו בשעות הפנאי. מטבעו היה איש טוב מאד, איש אמת וצדק, איש אמונה ומאמין לכל אדם נוח לבריות ומעביר על מדותיו יותר מדי, עד כי מעלתו זאת היתה לו תַקָלָה, כי השתמשו בה רמאים ובני-אדם שאינם מהוגנים ויבזו את רכושו וירוששֻהו ויציגוהו ככלי-ריק לעת זקנתו, כי האמין בהם והמה בגדו בו וירמוהו".

אמו של המשורר, פריידה שמה, בתו של ר' שמואל השוחט בעיר מצער אָסטרין בפלך גרודנה, היתה, אחת מנשי-החיל אשר בהן יתפאר ישראל: אשה כשֵרה וצנועה וירֵאת-שמים, מפקחת על פרנסתה, מגַדלת בניה וצופיה הליכות ביתה. הַכָּרַת פניה ענתה בה, כי בימי-נעוריה היתה יפת-תאר ובריאת-בשר. תורה לא למדוה אבותיה, היא ידעה רק לסדֵר התפִלות ולקרוא ספרי עברית-אשכנזית; כתוב לא ידעה אפילו עברית; והנסיון, המלמד להועיל, לִמַד לשונה לדבר כן בשפת רוסיה ופולין ככל הדרוש לצרכיה, ולחשוב על פיה חשבונות ומספרים עד להפליא, עד כי פעמים רבות הֶראתה את כֹּחה בזה נגד אנשים ותוכל".

בהיות יל“ג בן ארבע שנים וארבעה חדשים כבר ידע קרוא עברית כתקונה. ברשימות לתולדות-עצמו, שכתב המשורר בסוף ימיו הוא אומר, כי איננו זוכר עוד מי לִמדהו זאת. לפי השערתו היה בא אליו אחד הצעירים מעוזרי-המלמדים ללמדהו בבית הוריו, כי היה יחיד לאמו באותו זמן ולא נתנתהו ללכת החדרה בימי-החורף. על זה מוסיף יל”ג: “אפס זכֹר אזכֹּר, כי אבי היה מקפיד מאד להבחין בין ימין לשמאל ובעצמו לִמדני לבטא בשפתים שין ימנית ושֹין שֹמָאלית, עד אשר היה המבטא הזה שגור בפי”. בראשית ימי הקיץ החל ללכת אל החדר וללמוד חומש אצל רבו הראשון, ר' ליפא.

את ר' ליפא זה היה יל“ג מזכיר כל ימיו מתוך הערצה וחִבָּה מיוחדת, ובמקום אחד אומר המשורר על אודותיו: “האות הראשון אשר עשתה ההצלחה עמי לטובה הוא, כי בבוא עִתי עת-למודים נפלתי בידי אדם כר' ליפא מלמדי הראשון”. ובאמת היה ר' ליפא לפי תנאי הזמן ההוא, כשנמצא החִנוך העברי במצב לקוי ופרוע, מלמד מצוין במינו. הוא היה אחד מתלמידיו המובהקים של ר' חיים מוואלוזין, ולא עוד, אלא שבנערותו יצק מים ממש על ידי הגאון ר' אליהו מוילנה, כלומר, שבהיותו בן י”ג שנה היה נער משרת את פני הגאון ויוצק מים על ידו בשעת נטילה. בבחרותו נכנס לישיבת ר' חיים והיה מבחירי-תלמידיו. אחר חתונתו נסה ר' ליפא לעסוק במסחר, ולרגלי עסקיו בִּקר ערים שונות ואָרצות אחרות. אבל הוא ירד מנכסיו ואז עשה את תורתו אומנתו ויהי למלמד בוילנה.

על-דבר שיטת-הלמוד של ר' ליפא מספר יל"ג את דברים האלה:

“בישיבתו של ר' חיים בוואלוזין, אשר הלך בעקבות רבו הגר”א, ואולי גם מנסיעותיו אשר נסע לרגלי מסחרו בארצות אחרות ויראה מעשיהם, למד ר' ליפא להקים לו בתלמודו שיטה קבועה, ולנהל את תלמידיו צעירי-הצאן בדרך ישר מן הקל אל הֶחָמור לפי שִקול דעתם. כמעשה שאר המלמדים המתחילילם מן הגמרא לא עשה, כי אם בתחלה למד לתלמידיו תורת ה' מפֹרָש ושום שכל על-פי הפשט. וכאשר סִיַמנו חמשה חומשי תורה שבנו לחזור עליהם עם פירוש רש“י, ובאותו זמן בעצמו קראנו נביאים ראשונים וס' תהלים, ורק אחרי אשר כלינו את החח”ת שנית עם פירוש רש“י הגענו להתחלת גמרא, וגם אז לא הלעיטנו כבקר, כי אם האכילנו את המן הזה מעט מעט, למען יהיה נבלע באברינו הרכים. ויחד עם שעורנו בגמרא לא גרע חֻקנו גם בשאר ספרי-הקדש. נוסף לזה לִמדנו ר' ליפא כתיבה תמה וגם – ראשית כללי-הדקדוק כפי אשר השיגה ידו. ומפאת שדקדוק הלשון מצד עצמו איננו דבר המושך את לב ילדים צעירים כגילנו, התחכם ר' ליפא וימצא לו תחבולות להביא את החכמה הזאת בלבנו כשעשֻעים. וזה אשר עשה: לקח לו פסות-נייר או קלף ויכתוב לנו את כללי הדקדוק, אשר היו לנו לשַנֵן, בכתב אשוריתּ, כעין מגלה קטנה. ועתה הגע בעצמך את שמחת הילד הקטן כבן שש או כבן שֶבע, בהִנָתן לו מגִלת-קלף קטנה כעין מזוזה ועליה כתוב באותיות מֻרבעות: “אחה”ע מן הגרון”, וכו' וכו,! המגלות העפות האלה היו לנו לשעשועים יום יום, ןמדי שחקנו והשתעשענו בם קראנו את הדברים הכתובים אליהם ונאכלם ויבאו כמים בקרבנו. גם בלמדו אותנו מלאכת הכתיבה דקדק ר' ליפא עם תלמידיו, ויקפיד מאד שתהיינה האותיות יפות ומתוארות כבמחוגה. זכורני שאני בכתבי לא הייתי מדקדק בכתיבת הו‘, ויגער בי רבי ויאמר: אל יהי דבר זה קל בעיניך! אפילו ו’ וי' שבא“ב צריכות עיון והשתדלות, שתהיינה כתובות כראוי”.

במלאת ליל“ג שבע שנים סִיֵם הח”ת עם פירוש רש“י ותרגום אונקלוס, ובן שמונה התחיל ללמד גמרא. באותה שנה למד מסכת ביצה וכתובות בשלימות ופרקים מקוטעים ממסכת פסחים. עשרה “זמנים” למד יל”ג בחדרו של ר' ליפא, עד קיץ 1839, ויצא ממנו בקי בתנ“ך וכשהוא כותב עברית בכתב יפה ובלי שבושים עם ידיעה קטנה בדקדוק. ידיעתו בתלמוד הגיעה עד כדי “לקרוא” ולהבין מעצמו “עמוד” אחד בשבוע. ב”זמן" האחרון קרא לפני רבו מסכת כתובות עם כל פרטיה ודקדוקיה.

בצאת יל“ג מחדר של ר' ליפא התחיל להתהלך מחדר לחדר וממלמד למלמד, ובמשך חמשה “זמנים” היו לו ששה מלמדים. אבל – כך מספר המשורר – בכל החדרים אשר התהלך שם, לא מצא קורת-רוח כמו מרבו הראשון. כל המלמדים היו פחותי-ערך, והוא לא למד מהם כלום. באותה עת קנה לו אביו ספר תנ”ך דפוס לונדון בכרך אחד, שהובא זה עתה ראשונה לרוסיה. הנער שמח על המתנה הזאת שִמחה גדולה, ויהי מהפך והוגה בו בשעות הפנויות ____ ¹הביתה. ביחוד ערבה עליו לקרוא בספרים החדשים _____ ² עלתה בידו להבין את אשר הוא קורא. במשך “הזמנים” _____ ³יל“ג כשנה כתוב עברית אצל ר' אהרון _____ ⁴ מחבר הספר _____ ⁵. על אדות מורו זה כותב יל”ג, כי אף-על-פי שעיקר חובתו היה ללמדהו יפי-הכתיבה, אבל הוא היה משתדל לערוך לפניו תמיד כְתָבים מעשי-ידיו ערוכים על טהרת הלשון, ובלי ספק הועילו גם המה להעיר בו את רוח השפה ואת התשוקה להביע בה את את רעיוניו.

עד שנת 1838 נמצא אבי יל“ג במעמד טוב כי רבים מאצילי-פולין, אשר מהם פִריו נמצא, היו סרים אל בית-מלונו, באשר אהבוהו על ישרת-לבו ועל אמון רוחו ועל דַברו צחות בשפתם. אבל משנת 1839 והלאה החל לרדת מעמדו. בגלל הקשר אשר נמצא בין בני-פולין בשנה שלפני זו, באו ימים רעים לאצילי-הארץ, ואז נהפך הגלגל גם על כל אלה, שהיו מתפרנסים מהם, ובתוכם אבי יל”ג. מאין עובר ושב היו חדרי בית-מלונו שוממים, ומעט, מעט נסתמו צנורות מחיתו.

בימים ההם, ויל“ג היה אז בן י”א שנים, נתן אביו אחותו הגדולה לאיש למיכל גורדון. מיכל זה היה אחד מצעירי-ישראל המשכילים שבאותו זמן, אשר פנו עורף אל התלמוד ויתנו את לבם ללמוד את השפה העברית ולשונות-הגוים. למופת שמו להם את הסופרים המפורסמים ר' מרדכי אהרן גינצבורג ואדם הכהן לבנזון. המטרה, אשר הציבו להם הצעירים האלה חִברה אותם לאגודה אחת. הידועים שבהם, אשר לא עזבו את דגל ההשכלה גם אחרי-כן ונעשו סופרים עברים היו: מיכה יוסף לבנזון, אשר מֵת בדמי ימיו, קלמן שולמאן, זאב קאַפלאַן, מיכל גורדון, יצחק רומש, ח“ז אליאַשֶויץ. שבע שנים ישב מיכל זה בבית אבי יל”ג ואכל לחם על שֻלחנו עד מות אחותו זו אשתו בשנת 1849, וההתקרבות הזאת פעלה על המשורר ועל דרך חייו פעולה גדולה, אם כי אמצעות, כאשר יסופר להלן⁶

מאותה עת ואילך למד יל“ג בחדרי המלמדים היותר מפורסמים שבוילנה ויעש חיל רב בתלמוד ובנושאי-כליו, ויהי לנס גם בתורתו גם ביראתו את האלהים. “בבוא העת להניח תפילין _____ ⁷ מספר יל”ג – נתתי אל לבי להיות ירא-שמים _____ ⁸ בעל-תשובה, אף-על-פי שלא אזכור _____ ⁹קודם לכן. בהניחי בפעם הראשונה את התפלין התפללתי בכונה עצומה ובקול-בוכים, ומיכל גיסי עומד מאחורי כמפיסתּפֶל הידוע ושוחק על תומתי, ובעוד אני עומד בתפלה בלב נשבר ונדכה ומתיז היטב את המלות “וקבל ברחמים וברצון את תפלתנו” שמעתיו אומר:…! (הנקודות האלה תורינה שם חרפות, שלא נִתן לכתוב) יבוא היום ותהיה גם אתה מתרשל בתפלה. ברגע ההוא מלאתי עליו חמה. ובעצם העת ההיא קרה ליל”ג מקרה בלתי-טהור: בשבתו ביום אחד בחדר נכנס מלמדו פתאם וירא והנה פִסת-נליון קצרה וארוכה בידו, והגליון כתוב מזה ומזה שורות קצרות. מה זה בידך? – קרא מלמדו בחרדה גדולה ויקח את הגליון מידו בחזקה. על הגליון היה כתוב שיר מעשה גיסו מיכל גורדון, אשר שר על החורף“. המלמד סטר ליל”ג על הלחי פעם ושתים ויקרא: שקץ משֻקָץ! תועבה תביא אל ביתי! בשירים ובמליצות אתה עוסק! ויקרע את השיר לקרעים ויִזֶר על-פני הרוח. המקרה הזה, שהיה גמולו הראשון על אהבתו לשירה העברית, עשה על יל"ג רשם קשה מאד ולזמן ידוע הסיח את דעתו מן הלשון העברית בכלל ומן השירים בפרט.

בהיות יל“ג בן חמש עשרה שנה פרק אביו מעליו את עול המלמדים, ומאז ישב ולמד בעצמו בבית-המדרש הקטן אשר בשער המים, ובקיץ היה הולך ללמוד לביה”מ של ר' ליב לייזר’ס ברחוב-היהודים. תחת זאת החל בעת ההיא לבוא אליו מורה-לשעות, שלמדהו שפת-רוסיה. שמו היה היימאן, והיה בא שעה ליום וקבל שכרו רובל וחצי לחדש. למורה זה לא היתה שיטה מסוימת, ויל"ג לא למד ממנו הרבה. אז התחיל ללמוד את הלשון הזאת בעצמו בלי עזרת מורה וראה ברכה בלמודו.

על אודות למודיו ודרכי חייו משנתו השלש עשרה עד השבע-עשרה מסר יל“ג במכתב לאחד מידידיו את הפרטים הללו: “במלאת לי י”ג שנה סיַמתי “הבבות” ודרשתי בהם לפני הקרואים, ואחד מהם נתן עיניו בי ונעשיתי – חתן לבתו. אחרי כן כאשר נהפך הגלגל על אבי ויורידהו בסֻלם ההצלחה מעלות רבות אחֹרנית במעלות אשר העלה את האיש הבוחר בי ובדרשתי, מרום ונשא וגבוה ממנו, ובהִשָנות “מֵאותיו” נשתנו “דעותיו” וינער חצנו ממני ויוציאני לחרות. במלאת לי י”ד שנה הוציאני אבי מתחת יד אפוטרופסות של המלמדים ויתן עתותי בידי, ויושיבני בד' אמות של הלכה ללמוד כנפשי באחד מבתי המדרשים. אבל בעת ההיא החל לבי לנטות מן הדרך אשר תארו לי ולא מנעתי את עצמי מן ההגיון ואָחל להגות בספרים חיצונים, ויהי לי רוב היום למלאכה בבית מדרשי, ושעות אחדות גנֻבתי יום וגנֻבתי לילה ללמוד הקריאה והכתיבה בשפות זרות. עד השבע עשרה שנה מלאתי אחרי דברי אבי ופרשתי אָרבות ידי וחציתי עד צואר בים התלמוד, עד כי כמעט עברתי את כֻלו, ורק אז נפקחו עיני לראות כי לא זו הדרך, המולכת אותנו למחוז החֵפץ בימינו אלה; כי על אי שָמֵם וסלע קֵרֵח באתי אשר לא ישלם לי שכר טוב, די העבודה הרבה, אשר העבדתי את נפשי עליו. כך נפלה המסכה הנסוכה מעל עיני ואפן כה וכה ואבט עלי ועל כל אשר לי מסביב, ואֵרא כי אַזִיי פרא אנכי בתוך אירופה הנאורה, וכי מנהג המקום שיצאתי משם בידי ומלתו על לשוני במקום אשר הלכתי שם שלא על מנת לחזור, שלא כדת וכדין. בראותי כל זאת ונָתון אל לבי ואמהר לתקן את אשר עִותו אחרים ולמנות את אשר החסירו, ואאזור כחי ללמוד דקדוק שפת עבר על מכונתה ושפת רוסית, פולאנית, אַשכנז וצרפת ושאר הידיעות הנצרכות לאדם באשר הוא אדם ומדיני בטבעו, ואני לבדי ואיש אין אתי, אין מורה ואין מנהל ואין מודיע דבר, ואהיה מתהלך כצפור נודד, מספר לספר ככל אשר אִנָּה המקרה לידי ואלמד ואקרא הרבה ואחכם מעט ככל אשר נתן אלהי אל לבי".

צריך להעיר, כי במקום אחר מספר יל“ג שבימי שֶבת מיכל גיסו בבית אביו השפיע עליו במדה ידועה והטה אותו לדרך ההשכלה. “בראותי אותו עוסק במליצה ושיר נמשכתי גם אני אחריו לעשות כמהו, ולפי שהיה מביא מן החוץ ספרי-השכלה שאולים והייתי משתמש בהם גם אני, אם בגלוי או בסתר, בידיעתו או שלא בידיעתו, ולפי שהיו משכילי-הדור, בני-גילו, באים אליו לפעמים ונודעתי ונתחברתי להם גם אני”. על-פי מקורות אחרים מתברר לנו, כי השפעתו של מיכל על יל”ג באה על-ידי קנאת-סופרים ששררה בין שני הגיסים. מן היום שהתחיל יל“ג מרגיל את עצמו בכתיבת שירים עברים, היה מיכל מלעיב בו ושוחק עליו, ומשתדל למצוא מגרעות בדבריו ובמבטאיו, כדי לרפות את ידיו. אפיָנית היא עובדה זו, שרשם אותה יל”ג בזכרונות-הנֹעַר שלו: פעם אחת, ואני כבר החלותי לצאת ולבוא בין בני-הנעורים המשכילים, הייתי מטַיֵל עם מיכל ברחוב אנטוקול על יד גן-המלך, והוא מספר לי את פרשת גדולת המשוררים לבנזון, האב והבן, ואת כל תֹקף כשרון רוחם, ואשאלהו בתָם לבבי: איזה הדרך יבוא לאדם הכשרון להיות משורר, ובאיזו מדה שלמות זו נקנית, ויענני, כי כשרון כזה איננו נקנה בדרך מן הדרכים, אם אינו לאדם מתחלת בריאתו, כי מַתַּת-אלהים היא. אז לא יכלתי להתאפק, כי הציקתני רוח תשוקתי, וארהיב בנפשי עֹז ואשאלהו: ומה דעתך על אודותי? היש בי כשרון זה? – ויענני תשובה נמרֶצת: לא מיניה ולא מקצתיה!" אבל יל"ג שידע, והמשיך את עבודתו במקצע זה ביתר חשק ואֹמֶץ-לב.

בשנת 1850 נשלח יל“ג מאת אביו לעיר פינסק לתבוע סכום-כסף, שהגיע לו מאדון אחד, שהיה מורה בבית-הספר שם. לרגלי התביעה הזאת הוכרח יל”ג לשהות בעיר ההיא ירחים אחדים, וכדי לפרנס את עצמו בכל ימי שבתו שם, עסק בהוראת-שעה. כשוב יל“ג לוילנה התודע לחבורת המשכילים העברים, שבראשה עמדו המשוררים אדם הכהן ומיכל בנו. בזכרונותיו של יל”ג, שנמצאים בכתב-יד המונח למשמרת בגנזי החברה ההיסטורית-האֶתנוגראפית היהודית מיסודו של אנ-סקי בוילנה, הוא מספר על אדות התיחסותו של אדם הכהן אליו בעת ההיא כדברים האלה:

“מדי דברי בהאדם ובהנהגתו את המשכילים בני-דורו, אזכור כי אנכי הייתי בר-מזל ועמי התנהג תמיד בחסד ובאהבה רבה. ימים רבים הייתי נכנס בביתו בהתרועעי עם בנו מיכל ז”ל לפני צאתו לברלין להתרפא, והאד“ם היה רואה אותי יושב במסבת בנו ומרעיו, ומעולם לא נסה אלי דבר, וגם אנכי לא הרהבתי עז בנפשי לשאת פני אליו ולדבר אתו, כי היה מוראו עלי תמיד ומפני שמו נִחַתִּי. ועתה שערו נא את שמחתי כי בשובי יום אחד בימי הקיץ לביתי, אמר אלי אבי: בא הלום “בֶּריל מיכאלישֶקר” ויבקש אותך לבוא אליו מחר בבקר. מובן מאליו, כי ביום הקבוע ובשעה הקבועה לבשתי את בגדי, בגדי-שבת החמֻדות, ובאתי אליו. הוא גר אז בשוק-הסוסים בחצר בלאָך. וזה הדבר אשר הניעהו לבוא אלי ולבקשני בבית-אבי. מיכל בנו היה אז בברלין, ואביו גמר לגרום לו שמחת-פתאם ולהדפיס את קבץ שיריו בלה”ק אשר נמצאו באמתחתו בביתו. השירים ההם לא היו עדיין מוכשרים ומתוקנים לדפוס, כי היו כתובים בקולמוס ראשון ובלתי מוגהים; והאד“ם שם אל לבו להגיהם ולתקנם כדבעי. אפס כי השירים היו כתובים בכתב מטושטש ובאותיות פורחות ונחוץ היה בתחלה להעתיקם בכתב נקי ולסדרם על גליון חדש, כי לרגלי מחלתו היו ראשי אצבעותיו של מיכל עשוים כיתֵדות וכָתַב בכתב גרוע מאד, אשר לאו כל אדם היה יכול לרוץ ולקרוא בו, ואנכי אשר כרֵע כאח התהלך עמי והיה מראה לי תמיד את כתביו לקרוא בם, נֻסיתי לקרוא את כתב-ידו במרוצה ובלי קושי, ודבר זה היה ידוע להאד”ם, על כן קראני מבית-אבי ומלא את ידי לעשות עמו ועם בנו את החסד הזה, ולהעתיק את השירים המחוקים והמטושטשים על גליון חדש בכתב נקי. מובן מאליו, כי חשבתי לי את הדבר לכבוד גדול וקרבתי אל המלאכה בשקידה רבה ואעש אותה בחפץ כפי. האד“ם נתן לי מקום מיוחד בחדרו והעמיד לי שם שלחן וכסא וכל צרכי-הכתיבה, ובשעות הבקר, כשהאד”ם לא היה בביתו, כי אם בבית ספר-הרבנים, הייתי בא ויושב אל שלחני ומעתיק וכותב שעות אחדות ויוצא ומניח את אשר כתבתי, והאד“ם בבאו היה מעיין ורואה את אשר כתבתי, ולמחרתו הייתי שב וכותב, וכן נמשך הדבר ימים אחדים, כי היו הכתבים רבים – הלא המה השירים הנדפסים בספר “שירי בת ציון”. ויהי היום ואנכי יושב בחדרי בבית האד”ם ועושה את מלאכתי, ואיש אחד אשר בּא ויחכה לשוב האד“ם אל ביתו, ואשר אני לא ידעתיו מי הוא, נצב עלי ורואה את מלאכתי. ובעוד אני כותב והוא עומד ומביט, שב האד”ם ונכנס אל חדרו. ויען האיש העומד על גבי ויאמר אל האד“ם: הנער הזה ממהר לכתוב בכתב יפה בלה”ק. “הנער הזה, אתה אומר, ממה לכתוב בכתב יפה? – ענה אחריו האד”ם בכֹבֶד-ראש ובקול תמיהה מקַיֶמֶת – הנער הזה הא ליב גאָרדאָן והוא מבין ויודע היטב בשפת-קדשנו. הגע בעצמך, אנכי בּקשתי מאתו להעתיק את כתבי-מיכל אל הנקי, למען אוכל להגיהם ולתקנם כראוי להַשְות המשקל ולהסיר השוָאים הנעים מראשי התיבות, והנה אני בא אחריו יום יום וקורא את אשר העתיק ומוצא, כי בדרך הלוכו הוא בעצמו תקן את כל מקום אשר יש שם בֶדק, וכמעט לא נשאר לי אחריו לעשות מאומה“. זאת הפעם הראשונה, אשר שמעתי את האד”ם מספר בשבָחי בפני ויהי לי הדבר לקורת-רוח ולשכר טוב בעד עמלי ועבודתי בהעתקת השירים".

זמן רב היה אדם הכהן בעיני יל“ג כסמל השלמות הפיוטית, והוא חשב את עצמו למושפע משירתו. באחד ממכתבו משנת 1858 הוא כותב: “מיום החלותי להבין בספרים לא מצאתי בין משוררי שפת-קֹדש החיים בארצנו נעלה ויקר ממנו, ומדי צאתי להתהלך ביער הלבנון, נָעַם דִבשו לחִכִּי ואתעמל גם אני לעשות כמתכֻּנתו”. במקום אחר¹⁰ הוא אומר: “מיום החלותי להתהלך בין ערוגות גן שפתנו, גרסה נפשי לתאבה אל שירי האד”ם המסולאים והנשגבים, ומיערת דבשו אריתי מורי ובָשמי”. כי גדלה מאד אמונתו של יל“ג בכח ההשפעה, ששירי אדם הכהן משפיעים על התפתחותו הפיוטית – דבר זה יוצא ברור גם מתוך השורות המעוטות האלה, שאנו מוצאים באחד ממכתבי-יל”ג לאדם: "שובה אלי, רוח אפי! כי קצרה רוחי בהוחילי לך. שוב ורחם את שארית יהודה וחזק ידי לתושיה למען עמנו ולמען שפת אלהינו. כי בעת אראה אותך – אותך אֲבִי משוררי עמך מדבר אלי בכתב, עת אראה מלותיך מבין שורותיך יצהירו, כולם אומרים טוב על מעשי ידי, אז יאצל מרוחך אלי, ונפשי תדמה להיות במספר המשוררים הפוצחים ברנה פיהם על הררי-ציון בין יריעות שלמה, אולם כמעט תשוב תהפוך ידך בי ונפל לבבי והייתי בעיני למשורר משוגע מתנבא תחת שיחי יער בין אהלי קדר “¹¹. בהקדמתו של יל”ג להפואֶמָה שלו “אהבת דוד ומיכל”, שהיתה ראשית נסיונו בתור משורר ושהקדיש אותה לכבוד אדם הכהן, הוא אומר מפֹרש:

"תּלְמִידְךָ אָנֹכִי – אַף כִּי לֹא בָאתִי

אֶל בֵּית סִפְרךָ קַחַת מִפִּיךָ לֶקַח,

צוּף מָצִיתִי מִשִירֶיךָ קָרָאתִי

וּבְדִבְשָם רָקַחְתִּי גַם לִי יֵין רֶקַח

וּבְתָפְשִׂי בָעֵט וּבְעוֹדֶנִי עֶלֶם

אַתָּה הָיִיתָ לִי סֵמֶל וָצֶלֶם".

וכשיצא אחד המשכילים בעלי-הטעם בדור ההוא והוכיח ליל“ג על פניו בגלל אשר הקדיש את ספרו לאדם, וקרא אליו במכתב: “חדל לך מן האדם כי במה נחשב הוא?” – התנצל יל”ג ואמר: "לא נסוגותי אחור מהודות נגדה נא לכל עמי את אשר רחש לבי בסתר, כי מציתי והתענגתי משד שיריו בספרו הראשון ובספרו “אמת ואמונה” ועוד רבים אשר אתו בכתובים, וכי מעודי אותה נפשי להיות יודע ומבין בשפת קדש למצער כמהו, ומי זה יאשימני על התגלות לבי? ¹²

אולם ברבות הימים שִנָה יל“ג את דעתו על-דבר ערכו הפיוטי של האדם, ובאחד ממכתביו המאוחרים הוא כותב: “כשאנחנו לעצמנו אומר לך, שלפי דעתי ה' לעבענזאָהן איננו משורר מטבעו. אמת כי ידיעתו בשפת עבר ודקדוקה רבה ורחבה, מפני שעסק בה כל ימיו כרומס בחמר וכאשה העוסקת בעיסתה, אע”פ שכל זה לא יצילהו לפעמים משגיאות קטנות בדקדוק ובלשון. אבל איננו משורר אמתי בעבור חושו בו היבש כעץ. כותב הוא את שיריו בהשכל ובעיון דק, אבל לא ברגש ובהתפעלות; דברים יוצאים מן הראש ולא מן הלב. אדם כזה יוכל להיות חוקר ומבאר ומדקדק ופילוסוף וכל מה שתחפוץ, אבל לא משורר, מפני שהכלי היותר פועל בשיר הוא הלב וההרגשה, וזה אין לו”.¹³

לאחר שנתדלדל מצב אביו התחיל יל“ג לדאוג לנפשו ולבקש לו מוצא נאמן לפרנסתו. מאז הוסיף להשתלם בשפת המדינה, והוא נשא את נפשו לקבל משרת מנהל בית-ספר ומורה לשון רוסיה. בהיותו בן כ”ב שנה עמד למבחן בבית-המדרש לרבנים אשר בוילנה וקבל תעודת מורה. בשנת 1853 נתנה לו משרת מורה בבית-הספר העברי, אשר להממשלה בפוניבז פלך קובנה. בימים ההם קרה אסון ליל“ג ויהי כפשע בינו ובין המות, כי פעם אחת נמלא ביתו קיטור גחלים ויתעלף, “ורגעים מספר עמד על הגשר העומד כגבול בין חיים ומות”, אך אנשי-ביתו השיבו את רוחו אליו ויחי. בפוניבז לקח לו יל”ג אשה, יפת-תאר וטובת-שכל וממשפחה חשובה ותהי עקרת ביתו עד יום מותו.

אחרי חתונתו השתתף יל"ג עם איש אחד בעסק של ספרים, אשר השקיע בו את כל הונו, שעלה לכמה מאות רובל, ולא הוציא ממנו אף פרוטה, כי רִמָהו שותפו מרמת-ערומים. תחת רשם המאורע הזה, שדִכָּה את רוחו מאד, חבר המשורר בזמנו שיר קטן בשם “באבוד עָשרי בעינין רע”. בשיר זה, שמשתקף בו מצב-נפשו של המשורר באותה שעה הוא אומר:

הָלַכְתִּי עִם שָׁוְא וָאַעַשׂ לִי עֵשֶׂק

וַיֹאבַד כָּל הוֹנִי; אוֹ אָז נוֹאַשְׁתִּי

וָאֹמַר: מַר לִי מָר, עַתָּה רֻשַּׁשְׁתִּי,

וּבְבֵיתִי יִהְיֶה הָעֹנִי בֶּן-מֶשֶׁק.

אָמְנָה נִחַמְתִּי – לַחָכְמָה כִּחַשְׁתִּי,

הִנֵּה טוֹב סַחְרָהּ מִכָּל הוֹן דַּמֶּשֶׂק

וּבְאַהֲבָתָהּ כִּי אֶשְׁגֶּה בֶּעֱזוּז חֵשֶׁק

אָז אֶשְׁכַּח רִישִׁי, אָז הַרְבֵּה רָכַשְׁתִּי.

כָּכָה זַמֹּתִי, כָּכָה גַּם עָשִׂיתִי:

הַחָכְמָה שַׂמְתִּי כַּצִּיץ לִי עַל מֵצַח

וַחֲמֻדוֹת חֶלֶד חָשַׁבְתִּי כָּרֶפֶשׁ;

אָז טוֹב לִי חֶבְלִי וּדְאָגָה נְשִׁיתִי

וָאֲבָרֵךְ שֵׁם מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר נֵצַח,

שֶׁהִצִּילַנִי מִפִּזּוּר-הַנֶּפֶשׁ. ¹⁴

ואמנם בִקש יל"ג מאז להשיב לו את נזקו החמרי על-ידי עשר רוחני, כי התמיד בלמודו והגדיל את ידיעותיו במושכלות. הוא קרא הרבה ושנה הרבה בספריות-הנֵכָר, וביחוד שקד על יצירותיהם של פייטני-המופת, והיא שעמדה לו להכָּנֵס אל הספרות לא כדרך הסופרים והמשוררים העברים שקדמוהו, כי אם מזֻיָן בהשכלה כללית גדולה ורחבה וברכוש גדול של לשונות ומדעים.

ב.

בשנת 1857 (תרי"ז) פרסם יל“ג בדפוס את הפואמה הראשונה שלו "אהבת דוד ומיכל”. בשיר-ההקדשה לאד"ם שקרא לו בשם “הבאת בכּורים”, אומר המשורר בתוך שאר דבריו:

"עֶבֶד לָעִבְרִית אָנֹכִי עַד נֶצַח

לָה כָּל חוּשַי בִי לִצְמִיתוּת מָכַרְתִּי".

הדברים האלה היו ליל“ג כעין נדר, אשר מִלא אותו מתוך הקפדה יתֵרה בכל ימי חייו. בכל גלגולי-הדעות אשר עברו עליו נשאר נאמן באהבתו אל הלשון העברית. מאמריו הראשונים של יל”ג ב“המגיד” של שנות החמשים האחרונות, שחתם עליהם בעילום שמו דן גבריאל, היו מאמרי-פולמוס חריפים מאד נגד אחדים מגדולי חכמי-היהודים במערב, ובראשם הד"רים שטיינשניידר, ופיליפסון שזלזלו בכבודה של השפה העברית בגלותם את דעתם בפומבי, כי הטִפול בה ובספרותה אינו אלא מעשה-ילדות וחִזיון עובר בחיי בני-ישראל בליטא ופולין¹⁵. הפואימה “אהבת דוד ומיכל” נתקבלה בתרועת-ששון מאת חכמי ומשכילי הדור ההוא, והאחד מהם (שניאור זק“ש ב”כרם חמד") חש עתידות למשורר הצעיר, כי “יעלה במעלות על כל המשוררים אשר קדמוהו.”

עברו עוֹד שלש שנים ויל“ג פרסם בדפוס את ספרו "משלי-יהודה", והוא קבוצת משלים מתורגמים ומעובדים עִבוּד חפשי ממבחר משלי אֶזופ, לאַפונטון וקרילוב עם תוספות משלים הרבה לקוחים מתלמוד בבלי וירושלמי ומן המדרשים השונים וגם משלו עצמו. בספרו זה השתמש יל”ג במקום שמצא לנחוץ בלשון המשנה, אף “נתן לשירתו רחב-ידים לעבור בצר לו גם הלאה מגבול המשקל, אשר קימו וקבלו עליהם משוררי-היהודים, ומספר התנועות איננו קצוב בו, פעמים יבֹאו בארוכה ופעמים בקצרה”. בעוד הספר הזה אתו בכתב-יד הגיש אותו יל“ג אל מיניסטר-ההשכלה בהשתדלות, שיודפס על חשבון הממשלה לצורך בתי-הספר העבריים. לאחר שנדחתה השתדלותו, הדפיס יל”ג את הספר בשארית כספו, שחלק לו ממשכֻּרתּו הדלה ואשר לא שב עוד לידו, מה שהכביד מאד על מצבו החמרי, הקשה בלאו הכי, כי מלבד כלכלת בני-ביתו, אשה ושתי בנות, עוד המציא עזרה לאחותו האלמנה ולשלשת אחיו, הקטנים ממנו, שאחרי מות עליו אביו בשנת 1856 נשארו יתומים עזובים והוזקקו לתמיכתו.

את מצב-נפשו למראה המספר המצומצם של קוני-ספרו, מצייר יל"ג במכתב לידיד בדברים אלו:

“דמות מכירת ספרי כדמות מכירת חמץ. אנכי דחוף ומבוהל לבערו מביתי, והנני מוכר אותו “לנכרים”, אשר לא ידעו שפת עברית… ויש מהם אשר ישליכו אגורת כסף אחת בעדו כמו פִזַר יתנו לאביון, כי כעני המחזיר על הפתחים מחברי ישראל היו. זה רֹע גורלם בעולם הזה, ובעולם הבא איני יודע כמה!” ¹⁶

אָבדן הכסף בהדפסת ספרו, אשר קִוה להבָּנות ממנו, הֵמַר מאד את רוח המשורר; אבל יש אשר נִסה להמתיק את מרירות רוחו על-ידי השתפכות נפשית מתוך הלצה במכתביו לרעיו. כך הוא מביא באחד ממכתביו את נוסח המצבה, שהקים על קבר צרור-הכסף, שאבד לו:

"פֹּה נִטְמַן צְרוֹר כֶּסֶף יָחִיד לִבְעָלָיו!

כַּמָה רְסִיסֵי זֵעָה נָזְלוּ עָלָיו! - -

כּי טְמָנֻהוּ בְּכִיסָם עָמֹק, וְקִבְּרוּ אוֹתוֹ הַמְקָבְּרִים.

הִוָסְרוּ, כָּל סוֹפְרֵי אֶרֶץ, וּקְחוּ מוּסָר, הַמְחַבְּרִים!" ¹⁷

בכל ימי שבת יל“ג בפוניבז הרגיש את עצמו בודד וגלמוד מחוסר רֵעִים כלבבו להתרועע אתם ולבלות בחברתם את שעות-המנוחה בשיחות של תורה וחכמה. בהציק לו הבדידות היה מתגעגע על וילנה עיר-מולדתו מקום מגורי חבריו הסופרים המשכילים. רגשי-הגעגועים האלה, שתקפו לעתים את יל”ג, מצאו להם בטוי במכתבו לידידו זק"ן (זאב קאפלאן):

“פעמים בשנה (בעת הפסק העבודה) אנכי חולם חלום נחמד, חלום משיב נפש נהלאה ומשעשע לה נשבר ונדכה, כחלום ישֵני אדמת-עפר, בשם “אַלְמָוֶת” נקראהו. בחלומי – והנה סרה מעלי יד עבודתי, דלתות בית-ספרי נעולות, תלמודי מפוזרים ומפורדים, ואין פעמון מצלצל מאסף לנודד; ועירי הקטנה והנכחדת מאין אדם ורוב בהמה בתוכה, נהפכה ותהי לעיר גדולה לאלהים! בתי-מדות והיכלים רמים יכללו הדרה והמון אדם רב ישתקשקו ברחובותיה… ואנכי נופל על פני וקורא: “הה, וילנה! הבי לי נא דודיך! פתחי לי אוצרות חמדתך ומטמוני יקרותַיך, אתענגה נא על חמֻדות הררַיך, אתעלסה באהבים בחברת משכּילַיך, סופרַיך, חכמיך ומליציך, רעי”, והנה יד נוגעת בי ותעירני ואיקץ והנני פה בעירי פה – נִבֶז”… ¹⁸

בראשית שנת 1860 עזב יל“ג את פוניבז ויעתק מושבו אל עיר-מחוז אחרת בפלך קובנה, היא העיר שאַוול, שקבל בה משרת מורה בבית-הספר העברי מיסודה של הממשלה. לא ארכו הימים ויל”ג פתח שם לעצמו בית-ספר לנערות, ומשני אלה נמצא לחמו אך בצמצום, מה שהכריח אותו להֵעָשות גם מורה-לשעות בבתי עשירי-העיר. ¹⁹ בשאַוול הרחיב יל“ג את עבודתו הספרותית, וביחוד במקצוע הפובליציסטיקה, ולא רק בעברית בלבד, כי אם גם בלשון המדינה ואף בגרמאַנית. הוא פרסם מעת לעת מאמרים עתונים העברים, וביחוד ב”הכרמל“, ובעתונים הישראליים ברוסית “ראַזסווֶט”, “דֶן”, “סיאָן”, וגם היה עוזר לה”אַל.צייט. דס יוּדנטהוּמס“. עת ידועה היה יל”ג סופר קבוע גם בגדָל העתונים הרוּסים “גולוס”, שכתב בו על הסדר “מכתסים משאַוול”. מאמרי-יל"ג בעברית ולועזית עוררו בתכנם ובסגנונם תשומת-לב מיוחדת מצד קהל-הקוראים משעה ראשונה ואילך. ²⁰

יל“ג הצטיין גם בהוראה. בשנת 1865 כתב על אודותיו השר המפקח על הגליל הלמודי הוילנאי אל שר-הפלך בקובנה, כי הוא “אחד מטובי המורים העברים בכל גליל וילנה”, והיא שעמדה לו לקבל באותה שנה משרת מורה ומנהל בית-הספר אשר בעיר טֶלז. עבר עוד איזה זמן ויל”ג הורם למעלת “אזרח נכבד”, ובשטר זכיותיו נאמר מפֹרש, כי זכה אל הכבוד הזה בגלל התועלת הגדולה שהביא להרחבת ההשכלה בקרב אֶחיו בני-עמו. ויל“ג עסק אמנם בהפצת ההשכלה בחריצות יתֵרה, ולא רק על-ידי בית-ספרו, כי אם גם באמצעות תעמולה שבעל-פה, בין בני-הנעורים אשר בעירו, מה שגרם להעלות עליו את חמת הקנאים. אבל רדיפות הבוערים הנחרים בו לא רִפו את ידיו, כי אם עוד הגדילו בו את אֹמֶץ לבו להוסיף הרביץ דעת בין צעירי-ישראל. בעת ההיא כבר נתבגרה ביל”ג הכרת הדעה, שהחזיקו בה כל משכילי הדור ההוא, כי אין תקון לאומה הישראלית בלתי אם בהשכלה, מפני שרק היא עתידה לפתוח סוף-סוף לפני היהודים פתח אל האזרחות הגמורה. כמוהם כן היה האידיאל שלו: אדם מישראל בעל השכלה גבוהה, מדופלם, ואם פקיד נושא משרה בממשלה לבוּש מעיל-שרָד – מה טוב ומה נעים, ושיהֵא עם זה חובב את הלשון העברית ושוגה בספרותה. משאת-נפשו זו מצאה לה בטוי נמרץ בשיריו “הקיצה עמי” (1863 ב“כרמל”) ו“דרך בת עמי” (ב“המליץ” 1865).

בשנת 1866 בא יל"ג לגור בעיר טֶלז שבאותו הפלך, שנתמנה שם, כמסופר למעלה, למורה ולמנהל בית-הספר. מאז הוטב אמנם מצבו החמרי, אבל בדידותו הציקה לו מאד, כי לא מצא לו בטֶלז חברים-לרוח כלבבו. במכתבו לידידו משה פּרוזר צייר את מהות האנשים תושבי עיר מגוריו החדשה בדברים האלה: “צבורי בתי-הֶרֶס, גלים נִצים, לא ישבו בם משכילים וחכמים ולא יגורו סופרים ומליצים, כי אם גדודי אנשים משחרים לטרף והמון עברים נצים, מעט מהם סוחרים בסחורת-פרוסיה במעשה צעצועים ובפטורי-צִצים, ושאריתם משמרים הבלי-שוא קנאים ובעלי-חִצים, או חובשי בית המדרש ומחשבי-קצים, וכולם ישנים שנת מרמוטא נרדמים בחזקה ואינם מקיצים, עומדים על עמדם בקשיות עורף בשלוה ובטֻחות, שלא יזיזום ממקומם רוח המושל ורוח הזמן וכל הרוחות, ואילו האחד שיפול ועיניו פקוחות, או אשר שת לו אלהים מעט חכמה בטוחות, כל ימיו יהיה איש-מכאובות וחסר-מנוחות, יתנו בברותו רוש ולצמאו ישקוהו מים מלוחים מנודות נפוחות”. ²¹

מזה עובר יל"ג לתָאֵר את העיר עצמה:

"העיר טֶלז יושבת על תל הרים גבנונים ועל מֵי מעינות. בתיה בנויים בלי סדרים כאריח על גבי אריח, זה יוצא וזה נכנס. בימי הגשמים הסוחה בקרב חֻצות מרבה להכיל וכל העיר היא כערֵמַת זבל גדולה, ואֵדים נפסדים יעלו מן הבצוֹת ומן הגְבָאִים ומקלקלים הנשימה ומפסידים הרֵיאָה. זה שבתי העיר הזאת כארבעה ירחים ועוד לא הסכנתי לשאוף אוירה המקולקל ולשתות מימיה. מסורה היא ביד רושמי קורות הימים, כי בהיות יד האפיפיור תקיפה כבימי גדלותו, היתה העיר הזאת ארץ גזֵרה אשר שמה שֻלחו ביד פשעם כל הפושעים והמורדים מכל ארצות הקאתולים לשאת את עונם; ועוד היום יש רחוב אחד, הנקרא “הרחוב הסיבירי”. ואני אומר, כי השטן רכב על כנפי רוח זלעפות ועבר בטיסה אחת על פני הככר הזאת, ועל גבו שק מלא חֳרָבות, ויקֹב חור בשקו ויפלו ממנו מלוא כף בתי-חמר אשר בֶּעפר יסודם ויקרא שמם “טֶלז” עד היום הזה.²²

ואולם דוקא בסביבת יושבי-חֹשך אלה ובמקום-תהו זה התחילה בחיי המשורר תקופה חדשה, תקופת העֹז והמפעל גם בספרוּת גם במעשה, כאשר יראה הקורא בפרקים הבאים.

ג.

שנות הששים למאה שעברה היו שנות אורה ותקוה בחיי משכילי היהוּדים ברוּסיה. הקיסר אלכסנדר השני הסביר פנים ליהוּדים שוחרי-דעת ויפתח לפניהם לרוָחָה את דלתות בתי-הספר הבינונים והגבוהים, אף העניק זכיות רבות לאלה הגומרים בהם את חוק למודם. צעירי-ישראל ראו את האור כי טוב ויכירו, כי עץ-הדעת נרדף עם עץ-החיים, ויפרצו אל בתי-הספר כזרם מים כבירים וישקדו על החכמות והמדעים ויעשו חיל. החזיון הזה חזק את ידי אחדים מן הנאורים שבין הסופרים העברים לעורר את העם השכֵּם ועורר לבָעֵר אחרי החנוך המקולקל, שהיה הולך ונוהג עד כה ולתקנו לפי דרישות הזמן החדש. ראו זאת הזקנים אוהבי-הנושנות ויחרדו חרדה גדולה, כי אמרו: בא הקץ לתורת-ישראל וליראת-אלהים, ויֵצאו למלחמה גלויה נגד ההשכלה והמשכילים ונגד החכמים והסופרים מגיניהם ומליציהם. באותו זמן יצאו איזו סופרים, עם משה ליב לילנבלוּם בראש, בעתון “המליץ” לדרוש מאת הרבנים, כי יעשו תקונים בדת, כדי שלא תהא סותֶרֶת את החיים ונמצאת נופלת עליהם למשא. דרישה זו עוד יצקה שמן על המדורה והרחיבה העמיקה את המלחמה. יל“ג, אף כי היה על-פי מהלך דעותיו בעצה אחת עם לילנבלוּם, עוד עמד בכל זאת בעת ההיא מנגד למלחמה זו ולא השתתף בין הסוערים והמעפילים לפרוץ בחומת “השולחן-ערוך”. גרמו לכך מצד אחד טרדותיו המרובות בשני בתי-הספר ומצד שני – עבודת יצירתו הפיוטית, שהראה לה חִבָּה מיוחדת והאציל לה את שעותיו הפנויות. אפשר, כי היתה בדבר גם סבה זו: הוא לא האמין, כי כל אותו הפולמוס עם הרבנים החרֵדים יביא פרי. זה יוצא מדבריו אלה, שאנו מוצאים במכתבו לשאַצקס בעל “המפתח”: “כשם שאי אפשר לעולם בלא ישראל כך אי אפשר לישראל בלא ערלי-לב ותועי-רוח ובעלי הזיות והבלים, ואני מאמין באמונה שלמה, שמעמד הרוחני זה של בני עמנו הוא נצחי, וכי רוח המושל ורוח הזמן וכל הרוחות שבעולם לא יזיזו אותם ממקומם, ומשכילי הרבים כי תבוא בהם הרוח להטיף לעם הזה, אז נכוף כאגמון ראשנו ונט שכמנו לסבול את אשר יטילו עלינו, ואם נמאן בזה נכלא את הרוח ונשב בדד ונדום” ²³. אוּלם סוף-סוף לא יכל גם יל”ג עמוד בפני הזרם ונסחף אף הוא עם הגלים. זה היה בשעה שעליו עצמו עברה כוס המתחסדים והקנאים, אשר שמרו לו עברתם בגלל שירי-הסאטירה המעטים, שפרסם ב“הכרמל” ושראו בהם פגיעה בישן שנתקדש באומה משנות דור ודור. הללו התחברו עם הירֵאים שבטֶלז, שלא נחה דעתם מן התקונים החדשים, שיל“ג קצוץ-הפאה ומגולח-הזקן עושה בחנוך הבנים והבנות, ושהתיחסו אל פעולתו בכלל בשלילה גמורה, בהיותו בעיניהם כפקיד שלוח מטעם השלטון להפיץ השכלה בין היהודים שלא ברצונם ועל כרחם, ויחד בקשו ליסרו כדי רִשעתו ע”י הלשָנה שהלשינו עליו לפני הרָשות, כי הוא נוטע בלבות תלמידיו דעות של כפירה ופריקת-עול. על יל“ג, שחשב את עבודתו לעבודת-הקדש ושהיה בעיניו כמציל את החנוך העברי מתהום הניוול וההתנוונות, עשתה כפית-טובה זו מצד הירֵאים רשם קשה מאד, שנתן לו בטוי בדברים אלו: “בקש גורדון לישב בשלוה בטלז, קפץ עליו רוגזם של הקנאים. החשוכים האלה לא מצאו קורת-רוח במעשי שאני עושה לטובת בית-ספרי בפרט ולטובת ההשכלה בכלל, לא ישר בעיניהם מה שאני מכריח את הנערים לבוא כותיקין בבית-הספר, ללמוד ולדבר בלשון רוּסיה; מה שפתחתי בית-ספר גם לנערות, ונערות רבות יוצאות שמה לשאוב מים של תורה; מה שאני סוגר פיהם של בעלי-הזיות לבלי יטפלו דברים של הבאי בראש גלי. וביחוד העירו חמת המקנאים עלי מכתבים אחדים מטלז ושירי-התול אשר נדפסו ממני ב”הכרמל”, אשר בם יריתי בהדי שותא פילכא בסכלותם ובאולתם… ויתקוממו כנגדי ויכתבו עלי שטנה ומרורות אל ארבע כנפות הארץ ויעלילו עלי, כדרכם בכל מקום ובכל זמן, כי מרביץ אנכי אפיקורסות ביניהם ומורה מינות בבית-ספרי ודברים כיוצא בהם". ²⁴

מושפע מן הרֹשם הזה החליט יל“ג לצאת גם הוא המערכה ולעזור אחרי לילנבלוּם במלחמתו עם “המאַשרים המתעים”. סימני הרוח הזה, אשר נחה אז על יל”ג, נִכְּרו ראשונה בקבוצת שיריו, שהוציא בשנת 1868 בשם “שירי-יהודה”. בשיריו אלה, שיסודתם בחיי-העבר, נתבטאה ראשונה התמרמרותו העזה של יל“ג על הקנאים החשוכים ועל היהדות החרֵדית בכלל. השירים הנזכרים, שהעידו על התקדמות גדולה מאד של כשרונו הפיוטי, נחתו כחצים שנונים בלֵב הירֵאים, אשר לא אחרו מהשיב מלחמה שערה. בעתון “הלבנון”, ששמש באותה עת כלי-מִבטא להחרֵדים, ובקונטרסים מיוחדים, יצאו “מצדיקי הרבים” לטעון נגד יל”ג ולא נמנעו גם מדברי חרפות וגדופים גסים מאד. בחפצם למעט את דמותו של יל“ג בעיני העם, השתדלו לגלות בדבריו פנים שלא כהלכה ואמרו עליו, כי רוצה הוא לקעקע ביצתה של היהדות ולבטל את התלמוד בטול גמור. זה המריץ את יל”ג להגשים את החלטתו במעשה, ולא בצורה פיוטית, כשנהג עד כה, כי אם במאמרי-פרוזה. על אָפיה וטיבה של פולמוס זה, שהתפלמס יל“ג עם הסופרים החרדים והרבנים, היוצקים עליה מרוחם, ועל פרשת מעשי תקפו וגבורתו במלחמתה של תורה, עוד אשוב לדבר בפרוטרוט בפרק המיוחד, שהקציתי לבירור ערכו של יל”ג בתור פובליציסטן הוגה-דעות. פה אני רוצה רק לסמן את העובדה, כי יל"ג היה, אמנם, מן המפַגרים להִסָפח אל לוחמי מלחמת-השכלה, אבל מכיון שנספח אליהם, התיצב משעה ראשונה ואילך בראשם ויהי כחלוץ העובר לפני המחנה.

מלבד מאמריו בעתונים חבר יל“ג בעת ההיא שורה של ספורים קטנים בשם הכולל "עולם כמנהגו", שיסודתם אף הם ציוּר החיים המתוקנים והמשופרים של המשכילים לעומת החיים הלקויים של המחזיקים בנושנות. הראשון משורת הספורים הללו, “שני ימים ולילה אחד”, נדפס בשנת 1869 ב”המליץ" של צדרבוים, שיצא אז באודיסה. באותה שנה התחיל פרץ בן משה סמולנסקין להוציא בוינה את הירחון "השחר", שנועד להפיץ השכלה בין היהודים, ויהי יל“ג בן הראשונים, שבאו לעזור לו. כמעט קרוב למחצית ממבחר שירי יל”ג נדפסו תחלה בירחון הנזכר, ועל ידם קנה לו פרסום גדול בעולם.

יל“ג שהיה מטבעו “איש רעים להתרועע”, הרגיש את עצמו בטלז כמופרש ומובדל מן העולם הגדול, שהתגעגע עליו מאד, מה שפעל לרעה על מצב רוחו. לאחד מידידיו הוא כותב: “שבתי בטלז טוב, לחמי נִתן, מימי נאמנים; יושב אנכי בזה במנוחה שאננה ובשלות-השקט. אפס צר לי מאד, כי המקום רחוק ממקור החיים המפכים כעת במקומות הגדולים, רחוק ממסלולי-הברזל וממקום תורה; והמקום צר ואנשי-דעת בו אין, על-כן תפוג תורה מלבי יום יום, ואני הולך אחורנית” ²⁵. ולרע אחר הוא כותב באותו ענין: “אני זה שנים רבות אשב בעיר הדומה לכפר, בודד לנפשי, כי אין מבין לדעותי ואין את מי להִוָעץ בבוא ההכרח לזה… אני ותנובוּת כפי בשפת-קדש או כל מה שאני כותב בעניני-ישראל הננו פה כערער בערבה; אין איש אשר אוכל להראות לו פֹעל ידי לשמוע דעתו ןלשאול בעצתו; ומימי לא הייתי מרגיש החסרון הזה, כמו שאני מרגיש אותו עתה, כאשר בא ההכרח לדבר בפומבי דברים בעניני הדת והאוּמה, שעל כל מלה ומלה אני עתיד ליתן דין וחשבון. ²⁶ מאז לא חדל יל”ג לבקש לו מנוח במקום אחר. אבל עוד שלש שנים עברו קודם שנזדמנה לו היכֹלת לעזב את טלז. זה היה בתחלת הקיץ של שנת 1872, שאז נקרא לפטרבוּרג להיות שם מזכיר לקהלת-היהוּדים ולמנהל עניני חברת “מפיצי-השכלה”. בשנוי מקום זה מצא לו יל”ג ספוּק רוחני גדול מאד.²⁷

עסקנותו הצבורית של יל“ג בפטרבוּרג לא הפריעה אותו מעבודתו הספרותית, ויהי להֶפֶך, כי מאז נעשה עֵטו יותר פורֶה בשירה ובפרוזה, בעברית ורוּסית. מלחֶמת-הסופרים בשאלת התקונים בדת כבר שקטה בעת ההיא, לא מפני שהיו כאן נצחון מצד אחד ומפלה מצד שני, אוֹ משום שנתפשרו בעלי-הריב, אלא מהעדר מקום-מערכה, כי “המליץ”, שֶשִמש “שדה-קטל” יחיד ומיוחד באין שני לו להתגוששות המחַדשים עם המשַמרים פסק אז לצאת לפי שעה, ולאחר שנתחדש שוב שִנָה העורך צדרבוים, מטעמים התלוים בכיס, ממטבע שטבע לו בתחלה ויסגור את שעריו לפני מאמרי-פולמוס כתובים בקיצוניות יתֵרה כאותם של לילנבלוּם וחבריו. מפני כך הסתלק גם יל”ג מעבודתו הפוּבליציסטית. אבל הוא הוסיף לכתוב את ספוריו מקבוצת “עולם כמנהגו”, ובשנת 1874 הדפיס את ספורו השני מקבוצה זו “אחרית שמחה תוגה”, שהוא מצייר בו את חיי-החסידים וממשלת היהוּדים הטובים שלהם.

באותו זמן עבד יל“ג לפרקים גם בספרות העברית-הרוּסית. עבודתו זו נצטמצמה ביחוד בקובץ “יֶברייסקאַיא ביבליותיקא” של לאנדוי. בקובץ זה היה כותב על הסדר מאמרי-בקרת מפורטים ע”ד העתונות והספרוּת העברית. המאמרים האלה היו בשעתם הנסיון הראשון לקרב את האינטליגנציה הישראלית, המחונכת על יצירות הסופרים הלועזים, אל יצירותיהם של בחירי הסופרים העברים. מעת לעת היה יל“ג מפרסם מאמרים גם בגדולי העתונים הרוסים הבירוניים, וביחוד, ב”הגולוס“. בעתון זה יצא יל”ג לעתים בתור טוען ומליץ על היהוּדים והיהדוּת ותובע עלבונם מאת הרוגנים והנחרים בהם. אותו יל“ג, אשר בדברו עברית לעברים היה נורא מאד בקומו ליסר בשוט לשונו את “הרועים הרעים” ואת “עם לא בינות”, נהפך לאחר בצאתו לריב ריב עמו עם צורריו ומנדיו. מבעל-דין קשה לא יֵדַע רַחֵם נהפך למליץ יושר ולפרקליט. במקרים כאלו הרים את היהדוּת על נס, הוציא את המאור הגדול הגנוז בתורת-ישראל והבהיק זיוה מסוף העולם ועד סופו. אותם הרבנים, אשר לא יכלו לסלוח ליל”ג בגלל הדברים הקשים שהטיח כלפי מנהגים שונים וחוּקים אחדים, שאין להם יסוד ושרֶש בספרי התלמוּד והמדרשים, לא חפצוּ להאמין, כי יל"ג זה לוחם מתוך התלהבות את מלחמת התלמוּד ונותן את נפשו עליו.

בשנת 1879 אירע מאורע מעציב בחיי יל“ג. באותה שנה נפלו סכסוּכים בין עסקני קהלת היהוּדים בפטרבוּרג ע”ד מנוי רב חדש. יל“ג התערב בדברי הריבות, וזה העלה עליו את חמת בּעלי הצד שכנגד ובקצפם הכו אותו בלשון לפני השלטון, כי ידו תכון עם שונאי המשטר השורר. אלו היתה הממשלה עושה תיכף חקירה ודרישה בדבר, בוודאי שעמדה על הגיחוך שבשֹטנה זו, אחרי כי יל”ג לא התערב מעולם עם שונים, ובמקומות שונים בכתביו הוא מדבר רתֵת על הצעירים הרוצים בשדוד מערכות ובהפיכת הקערה על פניה. אבל הממשלה לא ראתה לנחוץ לחקור את הדבר, כי עוד היתה אז עיר-המלוכה כמרקחה על-ידי התנקשותו של הריבולוּציונר סולוביוב בנפש הקיסר אלכסנדר השני, ותשם את יל"ג ואת אשתו במאסר, ואחרי שבתם שם כששה שבוּעות נשלחו בתור גולים פוליטים לפלך פטראזאַבוֹדסק אשר על הים הלבן, ומשם הובאו אל העיר הקטנה פודש.

האסון הזה, אשר קרה באופן בלתי-צפוי ליל“ג, הרעיש מאד את לב האינטליגנטים שבמטרופולין ושבערי-השדה, יודעי ערך פעולותיו גם בתור מזכיר הקהלה גם בתור מנהל עניני חברת “מרבי-השכלה”. בשתי המשרות האלה הגדיל יל”ג לעשות. לפני כניסת יל“ג אל חברת “מרבי-השכלה” היו בה אור וצֵל משמשים בערבּוביא מחוסר רוח אחד מנהיג ומנהל לבירה, ויד אחת מכַוונת את כל הפעולות והמעשים לתל אחד; משנכנס אליה יל”ג הוציא בה יש מאין וברא עולם מתוקן מן ההיולי הזה. סדרים ישרים הנהיג יל"ג גם בעניני הקהלה הפטרבוֹרגית, שרבה עד כה העזובה בהם.

הוא תקן בה תקנות הרבה לרוח הזמן כראוי לעדת-ישראל שבעיר הבירה. אבל זריזותו היתֵרה בצרכי-הצבור היתה בעוכריו, כאמור למעלה, כי כשפרצה המחלוקת בפטרבוּרג לרגלי שאלת הרבנות, חפץ כל צד להטות את מזכיר הקהלה אליו, ומפני שלא יכל כּמובן להחזיק בידו שני הצדדים, נעשו בני המחנה האחד לשונאיו בנפש והמיטו עליו רעה גדולה.

מאת ימים ישב יל“ג כלוא בפודש הרחק מבני-ביתו וידידיו. כדי להפיג את עצבונו התחיל מסדר שם את זכרונות ימי חייו, גם כתב את שירו היפה “צדקיהוּ בבית-הפקודות”, שידובר בו להלן. בינתים השתדלו גם חתנו גם אברהם אחיו, שניהם פרקליטים, להוכיח צדקתו לפני השלטון, והשתדלותם עלתה בידם, כי נקרא ליל”ג ולאשתו דרור. אבל כשוב יל“ג לפטרבורג לא הושב עוד אל כנו בתור מזכיר הקהלה, כי בעצת שֹוטניו כבר ניתנה משרתו לאחר. ²⁸ מאז הוּכרח יל”ג להתפרנס מעטו, שממנו לחמו נמצא עד יומו האחרון.

בשנת 1880 בא יל“ג לערוך את “המליץ”, (אף כי לא נקרא עליו שמו עדיין). מלבד הפרקים “הליכות עולם” (מאמרי-פוליטיקה) ו”חוץ לארצנוּ“, שיצא מעטו, כתב גם הרבה מאמרים ראשיים ופליטונים וספורים, ורובם בעילום שמו. בשנת 1881 נמסרה ליל”ג עריכת החלק המדעי והבקרתי בירחון העברי-הרוּסי, שיצא על-ידי לאַנדוי.

אף כי יצא יל“ג מן האסון אשר קרהוּ בשלום וגם פרנסתו לא נתקפחה, עשו עליו, בכל זה, מאסרו וגלותו רושם מדכא למאֹד וגם השפיעו לרעה על מצב בריאותו. מאותו זמן ואילך התחיל להרגיש תשישות כּח בגוף ובנפש. לאחד מידידיו כתב באותה שנה: “מרגיש אנכי כי רוחי חֻבלה וזמותי נתקו. נר אלהים נשמתי בי כפתילה מהבהבת; יש אשר האור מתמר ועולה ומאיר על סביבו, ואנכי הוגה דעות וכותב לנוגה שביבו; ויש אשר ידעך ויועם וזכרוני בוגד בי, ולא אוכל לצרף ולחבר את מחשבות לבי. אמת כי מעמד רוחי זה האחרון יבוא ויתחדש לעתים רחוקות, אבל בכל זאת הוא מראה ומעיד, כי ממפלתי נשאר לי שבר ברוח”. ²⁹ קצת נחומים היתה לו החלטת חברת “חובבי-שפת עבר”, שנוסדה אז בפטרבוּרג, להוציא לאור על חשבונה את כל ספריו ושיריו. מפני הפרעות שפרצו בעת ההיא ביהוּדים תושבי נגב רוסיה, נדחתה הגשמת החלטה זו לאיזה זמן. בשנת 1882 מלא חצי יובל שנים לעבודתו הספרוּתית של יל”ג, וחובבי שפת-עבר שבעיר הבירה השתמשו באותה הזדמנות לחוג את החג הזה ברב פאר והדר. באביב שנת 1884 הוציא ועד-היובל לאור את כל שירי יל"ג, הישנים והחדשים, בארבעה ספרים, כדי שיהיה זה "למופת לשאר חכמי-לב המושכים בשבט סופרים בשפת עבר, בראותם כי יש עין רואָה את פעלם ואֹזן שומעת את הגיוני לבם, וכי לא יעמלו לריק ולא ילדו לבהלה. ³⁰

לתאור צורתו הרוחנית של יל"ג צריך להעיר, כי חגיגה זו, אף-על-פי שנחל בה כבוד גדול, שלא נעשה כמהו לשום משורר עברי, לא הרהיבה אותו בכל זאת. על זה מעידים הדברים האופיים האלה, שכתב אז במכתב לידיד: “אני לא מצאתי קורת רוּח בחג אשר בדו לי האנשים ההמה מלבם. ראיתי את האנשים החוגגים הבאים לכבדני והנה רֻבם ככֻלם לא ידעו קרוא עברית ולא קראו את ספרי, ומהם גם אנשים, אשר בימי קדם היו מוכנים ומזומנים לכבדני כמטאטא, שמכבדים בו את הבית. הסתכלתי בששים הקרואים ולא מצאתי בהם רק כששה קוראים, אשר קראו וידעו את ספרי, ויתרם היו רק קוראים בהרים, קרואים והולכים לתומם רחילא בתר רחילא, מהם אנשים, אשר גם לא ידעו חתום את שמם עברית על האגרת אשר נתנו לו, ומהם הודו ולא כחדו, כי לא ידעו בלתי היום, כי סופר ומשורר אני, ואירא מאד לנפשי פן כבודי בקלון אמיר ואהי בעיני כמתעתע וכמשחק בבית-התיאטרון וכן היו בעיני גם הם.” ³¹

אבל מאידך גיסא נגעה אל לבו מאד הוצאת “כל שיריו” על-ידי חברת “חובבי שפת-עבר”. הוא ראה במפעל זה אות, כי החִבה ללשון העברית ולספרותה עוד חיה. וזה עודד את רוחו לכתוב את שירו “בנערינוּ ובזקנינוּ נלך”, שבו הוא מרים על נס את גֹדֶל ערך שפת-עבר בחיי האוּמה הישראלית:

"נַחֲזִיק בֶּאֱלֹהִים, דָּתוֹ אַל נַעֲזֹבָה,

וּשְׂפַת קָדְשׁוֹ אַל תִּשּׁכַח מִפִּינוּ,

רָאִינוּ רָעָה עוֹד נִרְאֶה גַּם טוֹבָה,

עוֹד נִחְיֶה בָּאָרֶץ כַּאֲשֶׁר חָיִינוּ;"

מטעמים שוֹנים עזב יל“ג לשנתים ימים את מערכת “המליץ” והוא שב ונכנס אליה בשנת 1885, והפעם בתור עורך שני רשמי. עברה עוד שנה ו”המליץ" נעשה עתון יומי. מאותה שעה ואילך העביד יל“ג את עצמו עבודה גדולה וקשה מאד, כי מלבד מאמרי-עצמו הרבים עברו תחת ידו כל המאמרים שנדפסו ב”המליץ" ורובם דרשו תקונים גדולים, עד כי לפעמים היתה התוספת מרובה בה על העיקר. יל“ג היה היחיד והמיוחד בין העורכים העברים, שע”י תקוניו הורה דרך לסופרים הצעירים להשתלם בידיעת הלשון והסגנון העברי. מלבד זה נהג להחליף אגרות עם הצעירים המושכים בעט, ומכתבים למאות, ואולי גם לאלפים, כתב לסופרים שונים, שמצא בהם ניצוצי-כשרון. המכתבים הללו העמידו הרבה סופרים בישראל.

אוּלם סוף, סוף נפל יל“ג תחת משא עבודה מפָרכת זו, ובקיץ שנת 1888 יצא ממערכת המליץ מבלי שוב עוד אליה. אולם את הספרוּת לא עזב, כי כתב עוד הרבה שירים חדשים, שנתפרסמו בקובצים שונים, אם כי לא נתן להם ערך מרובה, בהרגישו בו, כי כבר נסתלק ממנו רוּח הקדש. “כל חלומותי – כך כתב לאחד מידידיו – היו לדברים בטלים וכל משאות נפש, למשאות-שוא ומדוחים, וה' סר מעלי ולא יענני בחלומות חדשים” ³². בשנת 1889 יצא לאור באודיסה החלק הראשון מקובץ “כל כתבי יל”ג”, הכולל אחד עשר ספוּרים, שנתפרסמו בזמנים שונים ב“המליץ”. באותו זמן בא יל“ג לעבוד במערכת האנציקלופדיה הכללית הגדולה של ברוקהוז-עפרון, שכתב בה כמעט את כל הערכין המדברים על-דבר היהוּדים והיהדוּת. עבודתו זאת השביעתהו רצון, כי היתה לפי כחו ורוחו, וכמעט ראה עולמו בחייו. אבל בשנת 1891 חלה ונפל למשכב והרופאים גלוּ בו את מחלת הסרטן. בקיץ של אותה שנה נסע לברלין, ושם עשה לו הפּרופיסור בֶּרגמאַן נתוּח במעיו. כירח ימים שכב לו יל”ג במטה וסבל יסוּרים קשים ונוראים. אבל גם בימיֹעוני אלה לא עזב אותו רוח ההתול, והוא צִיֵר את פרטי מעשה-הנתוח שנעשה לו בשיר הסאַטירי הזה, שקרא לו בשם: “גם זוּ לטובה”:

הָרוֹפֵא הַמְּנַתֵּחַ

עַל גַּב הַמִזְבֵּחַ

כַּשֶה לָעֹלָה עֲקְדָנִי;

יֵין תַּרְעֵלָה הִשְקָנִי

(קֻבַּעַת כּוֹס הַחֵמָה)

וַיַפֵּל עָלַי תַּרְדֵמָה;

אָז מִבְּשָרִי נָתַח נֵתַח

וּלְמֵעַי עָשָה פֶּתַח

וַיִּקַּח אַחַד מֵהֵמָה.

הֱקִצוֹתִי בְקוֹל מַר צוֹרֵחַ:

“אוֹיָה לִי כִּי נִדְמֵיתִי!”

"הַס, אֶל מָה תֵּאָנֵחַ?

-הִרְגִעַנִי הַמְנַתֵּחַ-

אָמְנָם מֵעֶיך פָּתַחְתִּי,

הַבָּשָר הַחַי הוֹצֵאתִי

וּמִצַלְעוֹתֶיךָ אַחַת לָקַחְתִּי-

אוּלָם לְאִשָה לֹא בְנִיתִיהָ

וּלְךָ לֹא הֲבֵאתיִהָ-

וּמַה-לָךְ כִּי נִזְעָקְתָּ"?

לִדְבָרָיו אֵלֶה רוּחִי שָקְטָה

וּבְלִבּיִ אֶחְשוֹבָה:

גַּם זוּ לְטוֹבָה!

אבל הנתוח לא העלה ארוכה ליל“ג. יסוריו הלכו הלך וחזֵק, ומצבו נעשה יותר אנוש מיום ליום. אף-על-פי-כן התחזק ולא הניח את..עטו מידו. ³³ בימיו האחרונים פרסם מאמר ב”הצפירה" בשם “מרפא לשון” על-דבר תחית הלשון העברית; אז החליף מכתבים עם אוהביו ותלמידיו, והמכתבים מלֵאים הלצות וחדודים שונים, כאלו יצאו הדברים מפי צעיר העומד בעצם ימי עלומיו. כן עוד הכין את עצמו להוציא קובץ בשם “טל אורות” “להחיות רוח שפלים” ולהחיות לב נדכּאים. אך פתאם חזקה עליו מחלתו, וביום כ“ד אלוּל תרנ”ב מת בשנת הששים וּשתים לימי חייו.

מות יל"ג היה אֵבֶל כָּבֵד להמון מוקיריו וחושבי-שמו. בעיר-המלוּכה ובהרבה מערי-השדה ספדו לו באספות-עם, ובמוסדות של צבור נעשו אזכּרות לעלוי נשמתו. אחדים מטובי הסופרים העברים של אותו זמן הקדישו לזכרו בעתונים מאמרים מאד נלהבים.

המשורר דוליצקי קרא מנהמת לבו:

"נֻפַּץ גַלְגַל חַמָּה בִּשְמֵי סִפְרָתֵנוּ

נֻסַח עֵץ-הַחַיִים בְּעֵדֶן שִירָתֵנוּ,

הַשַחַר מִמְסִלָתוֹ נָפַל וְאֵינֶנוּ!

שָקְעָה הַשֶמֶש בְּסִפְרוּת יִשְֹרָאֵל

המשורר יהל"ל פנה אל אלהים בתלונה: המעט לך כל השרפים והכרובים האומרים שירה לפניך, כי לקחת מאתנו את המשורר היחידי, שנולד לבת-ציון אחת לאלפים שנה?

במלאת שנה למות יל"ג נספד מאת הפיטנים הצעירים אז, והגדולים היום, ביאַליק וצ’רניחובסקי. הראשון בשירו “אל האריה המת” התחיל:

"עַל מִי אָטַר פִּיהוּ בּוֹר חָדָש? מִי גָלַל

הָאָבֶן הַכְּבֵדָה עַל בָּמוֹתֵינוּ חָלָל?

אִם נָשָא הַמָּוֶת עוֹד נֶשֶר רַב-אֵבֶר

וַיִשְבְּ אוֹתוֹ שְבִי וַיְהִי לוֹ לְשָלָל?

הַיֵדַע יִשְרָאֵל מָה רַב הֶשֶבֶר?

וּנְשָרִים וּלְבָאִים, הוֹי אַחִים נִדְכָּאִים,

הַרַבִּים אִתָּנוּ הַנְשָרִים הַלְבָאִים?…

וביאַליק סִיֵם:

לֹא זָכִיתָ, יְהוּדָה! לֹא זָכָה עַמֶּךָ

כִּי יִשָמַע מִפִּיךָ שִירָה חֲדָשָה,

שִירַת חֹפֶש וּדְרוֹר לָה כָלוּ כִלְיוֹתֶיךָ

שִיר יוֹצֵא מִלִבְּךָ הָרַך וְהַקָּשֶה.

בְּלא עִתָּה, נַפְשְךָ, וּבְלא יוֹמֶךָ

לִמְעוֹן הַשִירָה מִפְלָט לָה חָשָה.

תַּנִים הָיִיתָ לִבְכּוֹת ענוּתֵנוּ –

מִי יִהְיֶה הַכִּנוֹר לָשִיר שִירוֹתֵינוּ"?…

וצ’רניחובסקי בשירו “על מוּת למשורר” קרא בפתח דבריו:

"הַך מֵיתְרֵי-כִנוֹר, הַך, הַרְעֵם בְּכחַ

אַל דָמִי, אַל פּוּגָה, אַל תֵּת לָמוֹ נֹחַ

וּנְגִנוֹת אֲבֶל-יָהּ, חוֹצְבוֹת לֶהָבוֹת

תֵּרוֹמְנָה, תִּסְעַרְנָה, תִּסַּקְנָה עַרָבוֹת

וְאֶל כָּל אַפְסֵי אֶרֶץ תִּהְיֶנָה נִשָאוֹת

יְהוּדָה אֵינֶנוּ – הַכְּפִיר בֵּין אֲרָיוֹת"…

כּולם, גם הזקנים בני דורו גם הצעירים בני הדור החדש, התאחדו יחד בהערכת האבדה, אשר אבדה ללשון ולספרוּת העברית במות יל"ג.

מזה נעבור ליצירותיו.

II יל"ג בתור פוּבליציסטן.

א.

יל“ג, ככל הסופרים העברים בזמנו, לא צִמצם את שכינתו במקצֹע ספרותי אחד, ועֵטו היה באמת פטיש המתחלק לכמה ניצוצות. הוא כותב לא רק שירים בלבד, אלא גם ספורים, פליטונים, מאמרי-פוּבליסטיקה, דברי-בקרת, עיוּני-לשון ובאורי-מקרא, ואף במקצועות הללו הטביע על יצירותיו את חֹתַם כּשרונו והשכלתו המיוחד לו, אשר הבדילו לטוב מחבריו בני-דורו. אבל ביחוד גדול ערכו בתור פייטן. מתוך שבשיריו – ואני מדבר כאן בשיריו בני התקופה השניה, הָרֶאַליים, שרק בהם נתגלה כשרונו בעצם עֻזו – גבר היסוֹד הכללי על האישי, וברֻבָּם הם ניזונים ומתפרנסים לא מן ההסתכּלוֹת הפיוטית, וגם לא מן ההרגשה הבלתי-אמצעית שבלב, כי אם מהמחשבה, כמו שיבואר להלן, משום-כך לא נִתנו להֵערך הערָכה שלֵמה ומַקֶּפת קודם שיבורר טיב דעותיו של יל”ג בגלגוליהן השונים. זה ממריץ אותי להתעכֵּב תחלה על ערכו של יל"ג בתור פובליציסטן, מפני שהפוּבליציסטיקה מקבלת את יניקתה העיקרית ממקור הדֵעָה.

חושב, וחושב מקוריי על אחת כמה וכמה, לא היה יל“ג כלל וכלל. הוא בא ולקח מה שמצא מן המוכן מכבר על-ידי אחרים. בדעות ההשכלה, ששִמשו בסיס ליצירותיו, קדמו לו משכילי ליטא וגאַליציה. עוד גינצבוּרג אֶרטר וריב”ל, למשל, בשעתם בקשו, איש, איש בשפתו ובסגנונו, להסיר את לבות היהוּדים מאחרי ההתבודדות והאמונות התפֵלות וסִדרי-החנוך המקולקלים והפרנסות הבזויות, ואף הם קראו את העם לדעת, למלאכה ולעבודת-האדמה. גם הרעיון על-דבר התאָמת הדת עם החיים, התופש מקום כל-כך גדול ביצירותיו של יל“ג בשירה ובפרוזה, אינו שלו. אבל לעֻמת זאת הכניס יל”ג אל הפובליציסטיקה העברית דברים חשובים מאד, שהיתה חסֵרה אותם לפניו – את המֶזֶג החם, שלפרקים הלך והגיע אצלו עד למדרגה של “פאתוס קדוש”, הנותן לרעיון ברק ועֹז, את הסאַטירה השנונה, העוקֶצת והמוחצֶת, ואת קנאת האמת שלו, האוכֶלת כאש. בכל הסגולות האלה היה יל“ג פוּבליציסטן אחד ואין שני לו בספרותנוּ. ולא זה בלבד. יל”ג היה גם הראשון בשעתו, שלא הסתַּפֵּק בתפקיד של מטיף ומעורר גרידא ויהי גם ללוחם על דעותיו, וללוחם גבור, אשר לא יֵחַת מפני כל.

עבודתו הפוּבליציסטית של יל"ג התחילה לאחר שכבר קנה לו פרסום גדול בתור משורר. בשיריו מצאו להן דעות-ההשכלה שלו את בטוין הראשון. אבל בטוי פיוטי זה היה עדין רך וענוג, בלי שום סימן של מרירות ותוכחה קשה. בדברים רכים קורא המשורר לעמו, שיֵצא מן הגיטה החשֵכה:

הָקִיצָה עַמִי! עַד מָתַי תִּישָנָה?

הֵן גָּז הַלַיִל, הַשֶמֶש הֵאִירָה,

הָקִיצָה, שָא עֵינְך אָנֶה וָאָנָה,

וּמְקומְךָ וּזְמַנְךָ אָנָא הַכִּירָה.

הָאָרֶץ בָּהּ עַתָּה נִחְיֶה נִוָלֶד…

בָּנֶיהָ “אָחִינוּ” לָךְ יִקְרְאוּן עָתָּה

עַד מָתַּי תִּהְיֶה קִרְבָּם כָּאוֹרֵחַ,

לָמָה מִנֶגֶד לָהֶם תֵּלֵך אָתָּה?

בשירו “דרך בת עמי” הוא ממתיק את דבריו ביותר. המשורר מנחם את העם ברעיון, כי לא הוא האָשֵם באי-הזדרים שבחייו, וכי גרמו לכך סבות מן החוץ, שאינן תלויות בו כלל:

הֵן אֱמֶת, יַעֲקֹב, כִּי עַד כֹּה נוֹאַלְתָּ

הֶחֱזַקְתָּ בַּסִכְלוּת חָכְמָה גְּעַלְתָּ,

וַתַּרְעַל מִגֹּעַר לִבּוֹת בָּנֶיךָ,

וַתִּמְרוֹד בָּאוֹר וַתֵּשֶׁב בַּחֹשֶׁךְ,

וַיְהִי לֶחֶם בֵּיתְךָ עָקְבָה וָנֶשֶׁךְ,

וַתַּצְדֵּק גִּדּוּפִים חֶרְפֹּת שֹטְנֶיךָ

אַךְ לֹא בִּשְׁאָט נֶפֶשׁ כָּל זֹאת עָשִׂיתָ,

לֹא הִכְבַּדְתָּ לִבְּךָ, עָרְפְּךָ קִשִּׁיתָ,

יַד הָאוֹנֵס הָיְתָה, הוּא הֲדִמָּנוּ

יל"ג, שנעשה בהמשך הזמן “קטיגור לאומי”, היה עדיין מליץ יושר לעמו ומלמד עליו זכות.

סניגוריא כזו, הרוצה לתלות את קלקולי החיים הפנימים של היהוּדים בעָקת חוץ, מצאה לה בטוי עוד יותר נמרץ בשיר-התשובה של יל"ג לבעל "המגיד בשם: “מְשוֹרֵר, מַאי קָא בָּכִית?”

עַל דָא קָא בָכִינָא:

הֵן מֻרְדָפִים אֲנַחְנוּ מִכָּל צַד וּפִנָה,

עוֹמְדִים אֲנַחְנּו כַכִּבְשָה תוֹך שִבְעִים זְאֵבִים,

הַצְמֵאִים אֶל דָמִנוּ וְלִכְבוֹדֵנוּ רְעֵבִים.

כָּל הַנַּעֲשֶה רֹאש יְבַהֲלֵנוּ בַחֲרוֹנוֹ

יָגֹז צַמְרֵנוּ כָרועֶה אֶת צֹאנוֹ.

יל"ג האמין לקפל את תורת-ההשכלה כֻלה בסיסמה זו, שזרק לרחוב היהודים;

"הֱיֵה אָדָם בְּצֵאתְךָ וִיהוּדִי בְּאָהֳלֶךָ ".

מסקירה ראשונה אין סיסמה זו כמו שהיא נותנת מקום לטעון כנגדה כלום. “היה אדם בצאתך” – פירושו, לכאורה: הישַר גבך, זקוף קומתך כאזרח בין אזרחים. אבל כפי שפירש המשורר עצמו את הדברים, קבלו מובן ממש מהופך מזה, מובן של הטפה להתרפסות ולהתבטלות בפני “הגוי”, כדי להגיע על ידן לזִכָּיון. לילנבלוּם ואחרים חפצו להסיק ממאמרו הנזכר של המשורר גם כוונה אחרת עוד יותר פחותה: רמיזה, שצריך להתבייש כלפי חוץ במוצא היהוּדי, אוּלם באמת לא היה זה אלא חשד-שוא, המתבטל מאליו ע“י כמה מימרות אחרות, הפזורות פה ושם בשירי יל”ג, שבהן הוא עוטר את היהדוּת בתפארת-גאון. על כל פנים לא היתה זו סיסמה מוצלחת מפני טשטוש המושג.

אוּלם השנים עוברות והנעימה הרכה של יל“ג הולכת ונחבאת יותר ויותר עד שנעלמת לגמרי מן האֹזֶן, ותחתיה נשמע מפיו עצמו איזה קול שמתחיל ברֹגֶז ומגיע עד לידי התמרמרות סועֶרֶת. אבל הפעם קול זה עולה ובוקע ראשונה לא דרך שפורפרתו של הפיוט, כי אם של המאמר הפוּבליציסטי – המוקדש אף הוא לבירור דעות-ההשכלה, אך בגלגול אחר. יל”ג ראה ונוכח סוף-סוף, כי לא בשובה ונחת ובסגנון הרך והעדין של “הקיצה עמי” אפשר יהיה להטות את לב העם אחרי אידיאַלי-ההשכלה, אלא על-ידי מלחמה עם כחות-החשך, החוּסמים לפניו את הדרך אל האור. להוכחה זו בא, כמו שכבר העירותי באחד הפרקים הקודמים, רק לאחר שפגעו בו קנאים ומבשרו חזה עד היכן שלטון המשַמרים מגיע. אוּלם אף כי פִגֵר לבוא אחרי האחרים, שכבר התחילו במלחמה, נעשה בה משעה ראשונה ואילך לראש ולשר. עמדו לו בזה כלי-תכסיסו החדשים, שהביא אתו ושלא היו לאיש מן הלוחמים העודרים במערכה לפניו.

בעצם הימים ההם, וזה היה בשנות הששים האחרונות, נִטשה המלחמה בעתון “המליץ” בין לילינבלוּם וחבריו מצד זה ואחדים מן הרבנים מצד אחר בשאלת התקונים בדת. הראשונים מצאו צֹרֶך בתקונים לשם חזוק הדת עצמה בין בני הדור הצעיר, שטעמו מפרי עץ הדעת וקשה להם לקיים ולקבל על עצמם כל חומרות הרבנים, ואם לא יתעוררו אלה האחרונים להקל את העול בעוד מועד, יפרקו בני-הנעורים את כל עול התורה מעל צוארם ולא ישאירו שריד. כנגדם טענו הרבנים, כי בטול דין קל שבקלים מדיני “השלחן-ערוך” עלול להביא לידי התקעקעות הבירה כולה. לילנבלוּם, שלא היה איש-מלחמה מימיו, צמצם את הפולמוס בחוג העיון והתיאוריה, ועם זה הרצה את טענותיו ודרישותיו בסגנון לא קשה ביותר, ויש שגם דבר רכות. משהתערב יל“ג בדבר לבשה המלחמה צורה אחרת לגמרי. יל”ג לא נלחם ברבנים בכֹּח ההלכה, אלא בכח תקפם של החיים. חִציו לא היו מראי-מקומות ממסכת זו ואחרת ומספרו של פוסק זה אל אחר, כי אם עובדות מן המציאות, מעשים שבכל יום. יל“ג לא נכנס מימיו עם הרבנים לויכוחי-תורה, לא קפח אותם בהלכות, אלא תבע מהם את עלבון האדם החי, שדי לתג אחד, לקוצו של יוד לגזול ממנו את חירותו האישית ולשעבדו על כרחו לאיזה מוסר אוילי, שאין לו יסוד ושרש בטבע היהדוּת. רוצים אתם לראות את הרבנות של עכשיו בקלקלתה – בֹאוּ וראוּ את דרך הנהגתו ומעשיו של הגאון דק”ק פלונית ודק“ק אלמונית ושל גאונים אחרים בליטה ופולין וידעתם, כמה הללו מעיקים על חיי היחיד ועל הצבור, וכמה עולמות מלאים מישראל הם מחריבים ע”י סיָגי-חנוך וסיָגי-נשואין ושאר מיני סיגים וגדרים שנתקנו לזמנם, ואשר הרבנים הכבידו עליהם עבטיט ועשאום חומה וכבלים לדורות. כך היתה שיטת מלחמתו של יל“ג עם הרבנים, שהשתמש בה בנשק של סאַטירה חדה פוצעת ונשמעת כמהלומות. חריפות הדבוּר שהכניס יל”ג אל הדיסקוּסיה התיאולוגית עם הרבנים, אם כי עברה לפעמים את הגבול, היתה סוף-סוף כתבלין, הנותן טעם ליורה. אין ספק בדבר, אלו עמד לילנבלוּם בלבד בקשרי המלחמה נגד הרבנים, היתה תנועה זו נגמרת בלא-כלום ובלי עשות רושם בספרות ובחיים, דוגמת “החלוץ” של שור, שזעזע בשעתו אך זעזוע קל מאד את חיי חובשי בתי-המדרש ועל העם לא נכרה השפעתו כלל.

ויל“ג לא נשאר קופא על-נקודת מבט אחת בנוגע לדעתו לדעתו ע”ד שאלת התקונים בדת ותפקידם של הרבנים. בהמשך הזמן ראה ונתן אל לבו, כי סוף-סוף לא כל הטענות שהרבנים החרדים טוענים נגד ההשכלה הנן מחוסרות יסוד וכי הרבה מן המשכילים השכלתם דוחפתם אמנם אל המקום, אשר “משם לא ישובו”. וגם אל הוכחה זו הגיע על סמך הנסיון העצמי שלו. גרמה לכך הפרובלימה של החנוך, שהטרידה אז את מֹחו בתור אב לבנים. “אנכי עוסק בעצמי – כך כתב יל”ג בעת ההיא לאחד מרעיו – בחנוך בני ובנותי ומצאתי את עצמי מחויב לעיין בדבר, איזו הדרך הישרה, שאורה להם בדברי-שמים? האגדל אותם בלי כל דת ואמונה, כאשר יעשו רבים מן הקוראים עצמם משכילים, לבשתם ולבושת אומתנו ולרוע מזלם של הילדים המגודלים בעצמם? ואם כן לא נשאר לי בלתי אם לזרות המוץ מן הבר ולהורות להם לכתחלה להיתר דברים רבים שהמה אצל העם בחזקת איסור – ומי יַראה לי את הגבול אשר עדיו אבוא ולא אוסיף? ואם על בינתי לבדי אשען, מי זה לידי יתקע כי דרך ישר בחרתי? ובין כה וכה אחרית ילדי תלויה בהם, כי אינני יודע מה יֵעָשֶה בביתי אחרי ואיפה ישטפום מי-החיים, והנה מתוך העסק המעשיי בדבר זה באתי גם כן למשא ומתן של הלכה".

“עסקו המעשיי” הזה של יל"ג התחיל, אמנם, להכניס קימעא, קימעא איזה רוך מיוחד לתוך משאו ומתנו עם הרבנים. תחת אשר היה בתחלה קיצוני בדרישותיו, נעשה עתה וַתְּרָן במקצת, והרי הוא עומד וממתיק את הדינים ומבקש להניח את דעת הרבנים במסירת מודעה, כי אין הוא אומר ללכת בדרך הריפורמאַציה, שהקיפה את יהודי-גרמאניה, כי אינו נמנה על אותם האומרים כַּלֵה והַשחת הכל, אלא הוא רוצה רק “בתקון ממוצע, שתהיינה בו התורה והאמונה הטהורה לקו, והשכל הישר וצורך הזמן למשקלת”. אבל עם זה לא פסק לחשוב את הרבנות והרבנים לעילת כל העילות, המאבדות טובה הרבה מישראל.

עתה בימינו, אם מפני שכבר תש כחה של הרבנות ושליטתה על החיים נתמעטה כמעט עד לאפס, או מפני שעמדנו על אמת זו, כי סוף-סוף אין גופי-היהדוּת מצומצמים בחומרותיהם או בקוּלותיהם של “הבאר-היטב” “והפתחי-תשובה”, נראית לכאורה כל אותה התנועה, תנועת התקונים בדת, עם כל המלחמה שבה, מלחמה ערוכה נגד פסקי ה“שלחן-ערוך” ע"ד טריפות-הריאה למשהו חמץ בפסח, נלעגת ומגוחכת; אבל אז, בשנות הששים, ראו משכילי-הדור במלחמה זו שבין הדת והחיים “מלחמה עממית אמתית, מלחמה של התנערות-חיים חדשה מול חומות הדת הקפואה, מלחמה של כחות עממים חדשים “בעבטיט” של הטראַדיציה הרקובה, שבשביל היותר טובים ונבונים כבר כלו כחותיה, והיא נשענת על העִורים והנחשלים ואינה רוצה לעזוב את מקומה; תנועה של התקוממות אנושית נגד האווטוריטֶט-הגולם המט לנפול, התקוממות הבאה תמיד בעת שבני חברה ידועה בתקופה ידועה פוסקים מהיות נמלים ונעשים בני-אדם”. אם עכשיו נראה תכנה של תנועה זו קטן ופעוט בעינינו מנקודת-ההשקפה של האידיאַלים הגדולים, ששלטו באותו זמן בחוגי טובי המשכילים הרוּסים, אין זה אלא רק מפני “שתנאי החיים היהוּדים בעת ההיא היו קטנונים וצרים ביותר, מפני שמדרגת הצבוריות היהוּדית היתה אז פעוטה, אפסית. ואולם במה שנוגע לעצם הופעתה של התנועה ההיא – אין כל ספק, שהיה זה סימן נִכָּר לאיזו התחדשות והתעוררות חברתית עברית, שסוף-סוף תביא פרי ישוה לה, שהיה זה אות נאמן ללידת אנשים חדשים, שהחוקים השליטים הישנים, אשר אין להם שחר, נקלו בעיניהם, והם מורדים בהם ויוצאים נגדם ביד רמה”.

אימת-הרבנים נגררה אחרי יל“ג כצל ורצועתם לא פסקה מרחף על פניו גם בראשית שנות השמונים, כשבאה המציאות וטִפחה בפני הטוענים, כי רק החומרות היתֵרות והסיגים המרובים הם הם שגורמים לדלדול מצבו של העם העברי. גם מאז ראה יל”ג בכל תקלה, שאירעה בחיי היהוּדים, את יד הרבנים באמצע. הרבנים שמשו לו כעין שעיר המשתלח לשאת עליהם את הפשעים והחטאים הנעשים בעולם בכלל. הדברים הגיעו לידי כך, עד כי התחיל להסתכל מתוך השפורפרת הצרה של הרבנות לא רק במה שמתהוה במחיצתם של היהוּדים, אלא אפילו בדברים הנמצאים, לכאורה, מחוץ למחיצה זו. וזה היה בשעה שמפּובליציסטן ארעי ולעת-מצוא נעשה, בתור עורך “המליץ”, מנהיג לדעת-הקהל ומורה-דרך לרבים.

הרי איזו דוגמאות.

הקיסר אלכסנדר השני נרצח על-ידי טֶרוריסטים. בא יל“ג והקדיש מאמר לאותו מאורע, והדברים אינם אלא דברי פזמונו הישן: תפשו את הרבנים! “אל יתברך הרב היושב על מדין בלבבו – כך כתב יל”ג במאמרו הראשי “המלך מת, יחי המלך!” – כי די לו בד' אמות של הלכה באיסור והיתר אל יתרומם החסיד בקדושו והמתנגד בתורתו ובזריזותו בדקדוקי מצוות חדשות מקרוב באו, אל יחגרו שניהם יחדו שארית חמות לקראו. ההולך לרוח הזמן; ישכח הגבאי והגובה את יקר המשרה והכנסותיה וכוסה רוָיה, יסתפק עצמו הישראלי הזולל לעליה שמֵנה לעלות רביעי או נוסף לתורה בפרקים לא תכופים”. וכו' וכו.

יל“ג כתב מאמר לחג הפסח. זה היה בשעה שחבת-ציון לא עלתה עדיין על פה ולשון, כי פוגרומים טרם יהיו בארץ ויהוּדים עוד לא נמלטו לארבע רוחות-השמים, ואיש עוד לא השמיע את קולו ברמה: “הביתה!” ובעת הזאת רואה יל”ג בדמיונו חזיון של יציאת-מצרים חדשה. אבל אין החזיון הזה מרהיב אותו. דואג הוא ומיצר, כי “יוצאי מצרים שמלפנים נשאו את משארותם צרורות בשמלותם ויאפו את הבצק ויאכלוהו ויקל להם ממשאם, ועתה הם עמוסים המשא אשר שם על שכמם ר' שמלאי אשר לא יקל ולא ימעט, כי אם עוד יגדל וירבה במצוות התלויות בארץ. אנשים כדיסקין, בעלה של הרבנית מבריסק, ישבו בראש הסנהדרין והיה הבית-יוסף לאש דת בכל סעיפיו ודקדוקיו, לא יפול מהם דבר ארצה, ושבו ארבע מיתות בית-דין לגבולם ומלקות ומכת מרדות לאיתנם, ובימי מועד ושבת יחדלו פתאום ארחות-הברזל ונדמו קוי-הטלגרף ותעמוד מרוצת החיים וכל צרכיהם כיום תמים בקרב עם היושב על טבור הארץ”. כל הדברים האלה נאמרו, כמדומה, שלא לצורך ושלא מן הענין כלל. וכך היתה השפורפרת הרבנית נמשכת ונגרֶרת אחרי יל"ג בכל הזדמנות שבאה לידו לדבר אל הקהל מעל עמודי “המליץ”, מה שהעיד על כשלונו הפובליציסטי, ההולך ובא.

בעת ההיא התחילה הפובליציסטיקה העברית מתעסקת בחיים ביותר ונעשית ממילא יותר רֶאלית, ומטפלת בעיקרה בפרובלימות החברתיות-הכלכליות, ובמקצע זה היה חוג מבטו של יל“ג מוגבל ומצומצם מאד. וגם בשעה שבאה סופת-הפרעות ונשאה את כל השאלות יום אחד, כשהתחילו פה ושם בודקין בערכין הישנים ובאמונה שבלב, ובדיקה זו חוללה מהפכה בדעות ובמחשבות, ונתעוררו שאלת חדשות להוֶֹה ולעתיד, - גם בשעה זו נשאר יל”ג עומד מחוץ למהפכה הזאת, עומד וחי בתקוותיו הישנות ובאמנותו הישנה. הרוחות והזוָעות לא הזיזו אותו ממקומו. בימי-העִצָבון ההם בּא יל“ג לנחם את העם, ואף הפעם לא הניח את שפורפרתו מידו. “למה – כך שאל אז יל”ג במאמרו “נחמו, נחמו עמי!” – לא יתקנו פרנסי-הקהלות תקון גדול, שכל העיר היוצאת אלף נערים יכנסו מהם רק מאה לישיבה, ואם מן המאה יֵצאו רק עשרה להיות מורי-הוראה בישראל האין די לנו בזה? ומה ממנו יהלוך אם גם תשתכח מעט תורת הפלפול מישראל אם על ידי זה כל העם על מקומו יבוא בשלום והונח לו מעָצבו ומרגזו? ומדוּע לא יעמידוּ הרבנים והמגידים והמלמדים עליהם למצוה חמורה להזהיר את הילדים מקטנותם מכל אונאה? האם עוד היום “החדרים” חדרי-האופל אינם מלֵאים כיֶלק עדרי בנינו ובנותינוּ המגודלים בנעוריהם כּכמהין וכפטריות וכן ישארו בגדלם?” כל בקש יל“ג לברר את סבות הפרעות של שנות השמונים. דומה, שאין היחֵפים פורעי-הפרעות בקיוב ובאודיסה וביֶליסאַבטגראַד וביתר ערי-הנגב אשֵמים כלל; אין אשֵמים גם אלה שעמדו מנגד ביום שבות זרים חיל עניי ישראל ביום הֶרֶג רב וכובד פגר; אשמים הם רק הרבנים והמגידים וראשי-הישיבות והמלמדים! מזה אנחנוּ רואים עד כמה נשתרש יל”ג בדעותיו ע“ד הרבנות והרבנים, שלא עמל ולא יגע בהן, ע”י הרהורי-עצמו וחפושי-נשמה, אלא קלט אותן מתוך סביבת ראשוני המשכילים, שהיו לפניו.

אם נסַכֵּם את עיקריו החיוביים של יל“ג, כפי שהם יוצאים לנו מתוך מאמריו הפובליציסטיים של התקופה הראשונה, המקפת את משך-הזמן שמשנות הששים עד השמונים, נראה, כי למעלה מכֹּל עומדת אצלו הפצת ההשכלה, שהוא רואה בה את עוגן ההצָלה היחיד והמיוחד של היהוּדים. אם בעבר היה נרדפים ונלחצים, צריך לבקש את סבת הדבר רק בבערותם ובפראותם. במדה שיתנו אל לבם וישתדלו להזריח עליהם שמש ההשכלה, בה במדה עתיד להשתנות גם יחס העמים אליהם ובטלו הסִבות הגורמות לאיבה ולהבדל חברתי. אבל אותה “שמש ההשכלה” שבכחה להפיל את הקיר המבדיל בין ישראל לעמים ולפתור, ממילא את שאלת-היהוּדים, מכשולים סביב לה, שצריך להסירם תחלה. המכשולים האלה הם: הרבנים, ראשי-הישיבות והמלמדים וכיוצא בהם. זהו העיקר השני שלו, שהוא תולה בו את גאולתם של ישראל. יל”ג, שסִגּל לו את דעותיהם של משכילי-דורוּ כמו שהן ומבלי בדיקה קודמת, לא הבין כמוהם, כי אם לא יצורף אל שני העיקרים האלה גם עיקר שלישי, המגין על הדרישות הלאומיות המיוחדות של היהוּדים בתור עם, עלולים הם לפנות את הדרך לפני טמיעה חלקית או גמורה. על הדבר הזה עמד רק כעבור שנים אחדות, כשעבר את התחום ובא לגור במטרופולין ושם נפגש פנים בפנים עם צעירי היהוֹדים החדשים, שראה אותם בחזון-לבו. בעצם העת ההיא שאל את נפשו במרירות:

וּבָנֵינוּ? הַדּוֹר הַבָּא אַחֲרֵינוּ?

הֵם מִנְּעוּרֵיהֶם יִתְנַכְּרוּ אֵלֵינוּ;

לָמוֹ פִּצְעֵי לִבִּי יִדְווּ, יָזוּבוּ –

הִנָּם הוֹלְכִים קָדִימָה שָנָה שָנָה

מִי יֵדַע הַגְּבוּל עַד מָתַי, עַד אָנָה,

אוּלַי עַד מָקוֹם – מִשָם לֹא יָשוּבוּ…

וּלְמִי אֵפוֹא אֶעֶמוֹל אֲנִי הַגֶּבֶר?..

הוֹי, מִי יָחוּש עֲתִידוֹת, מִי זֶה יוֹדִיעֵנִי

אִם לֹא הָאַחֲרוֹן בִּמְשוֹרְרֵי צִיוֹן הִנֵּנִי,

אִם לֹא גַּם אַתֶּם הַקוֹרְאִים הָאַחֲרוֹנִים?!

אלו היה יל"ג עקביי במקצת, כי אז צריכים היו ההרהורים המרים האלה להביא אותו סוף-סוף לידי מסקנה, שלא מן ההשכלה ומבטול הרבנות והמלמדות תֵצא תשועת-ישראל וכי גורל היהוּדים תלוי במדה ידועה מתנאיה המדיניים, הכלכליים והתרבותיים של הסביבה הזרה, שהם נתונים בה. אבל צערו למראה סימנה הראשון של שאיפת-הטמיעה – שִכחת הלשון העברית, החביבה עליו, מלבות בני-הנעורים, לא העביר אותו על דעותיו. תגבורת האנטישמיות וסופת-הפרעות, שפרצה לרגליה, הוציאה, אמנם מפיו את קריאת-היאוּש:

כּוֹס זָהָב מָזַגְנוּ שָפְכוּ לָנוּ עַל פָּנֵינוּ!

אוּלם רק קָרֹא קָרָא וכן הֵתַם. עדיין נשאר אוחז בכל תוקף בתורת רבותיו המשכילים הראשונים, שהיתה בעיניו כמושכל שאין להרהר אחריו ואין לזוז ממנו.

ב.

חולשתו הפובליציסטית של יל“ג התחילה מתבלטת ביחוד בתקופה השניה. עדיין הבהיקו מאמריו בזיו סגנונם המלֻטש מעשה ידי-אֳמָן, עדיין הבריקו בהם פה ושם בִרקי הסאַטירה החריפה, אבל התוכן כבר נעשה רָפֶה וקלוש, מרפרף ואינו נוגע בעיקר. זה היה לאחר שבתֹקף מאורעות-החיים באו איזו סופרים, עם לילנבלוּם בראש, והעמידו את הפרובלימה היהוּדית על שֶטַח לגמרי חדש, שאין לו שוּם שייכוּת לא עם הפצת ההשכלה ולא עם ההֶגֶמוניה הרבּנית, והמבקש את פתרונה של אותה שאלה בקרן-זוית עצמית, במולֶדֶת. פתרון חדש זה, שנתנו הסופרים הנזכרים לשאלת עתידות היהוּדים, הביא לידי התגברות הרגש הלאומי ולחבת-ציון כרוכה ברעיון ישוּב ארץ-ישראל. חבת-ציון היתה לתנועה כבירה בקרב העם, ורבים מן הצעירים, תלמידי בתי-הספר הגבוהים, נספחו על חברת בני “בילו” ויצאו לארץ-ישראל לעבוד אדמתה ולהקים חרבותיה. יל”ג, כמנהיג בדעת הקהל, נסה אף הוא לחוות דעתו בדבר, ולא מצא חזון. הוא היה נתון כבין שני מאגניטים. מצד אחד היתה תוססת בו עדיין תורת המשכילים הראשונים ולא אבד בטחונו בנצחונו הגמור של הרעיון הקוסמופוליטי, שיביא אתו גם את תשועת-ישראל, ומנקודת מבטו זאת ראה בדעה הלאוּמית הישראלית כעין תנועה רֶאַקציונית, שצריך להלחם בה בכל האמצעים. עם זה היה יל“ג כל ימיו מאלה, הרואים את הטוב ואת היפה ואת הטעם ואת הסדר ואת עוז-הרוּח וחוסן-הרצון רק אצל אחרים, ואצלם עצמם הם מוצאים אך רקבון מן המסד עד הטפחות וחולמים “עבדות נצחת ודראון-עולם”. ובתנאים כאלה הלא אי-אפשר אפילו לחשוב מחשבות רחוקות על שדוד מערכות החיים הגלותיים ועל יצירת חיים עצמיים במרכז חדש. אבל מצד אחר לא יכול יל”ג לבלתי התחשֵב עם המציאות המוחשית, עם המציאות של יום-יום ההולכת ומתרקמת לעיניו, ואי-אפשר היה לו להכחיש בחיל הרב שרעיון התחיה העברית הלאומית עושה בתוך העם, וביחוּד בקרב המעולים שבבני-הנעורים תלמידי בתי-המדרש העליונים למדע, אשר בהם האמין תמיד לראות רק מעוז ומחסה להשכלת-הרבים. שני הזרמים האלה התרוצצו במהלך מחשבותיו של יל“ג ומשכו אותו לכאן ולכאן. מצד אחד איננו כופר בעיקר נחיצת טריטוריה מיוחדת לישראל והוא אומר: “כל זה וכיוצא בזה מראה לנו באצבע אלהים, כי אין שלום לישראל כל זמן שלא תהיה לו תחת שמי ה' קרן זוית אחת ושליש עפר אחד אשר יאמרו עליו, כי הוא זזה מקומי ונחלתי”, או, בדברים יותר ברורים: “מחויבים אנחנוּ לתת את היתרון להעליה לארץ-ישראל על הירידה לאמריקה, אבל בתנאי, שתהיה העליה עלית-מצוה, כלומר לשם ישוּב ארץ-ישראל וקבוץ-גלויות, כי רק עי”ז יוָשעו בני עמנוּ תשועת-עולמים הם וזרעם אחריהם ועמם גם אחיהם, אשר ישארוּ נפוצים בארצות אחרות. כי הנה השנים האחרונות, שנות ראינוּ רעה, הודיע לנו חכמה, כי באה העת לדאוג לאחריתנוּ אם לא נחפוץ שיכחד קימנו ותכבה גחלתנוּ הנשארת מעוצר רעה ויגון”. ומצד השני הוא מוציא מבית-גנזיו את שפורפרתו הרבנית הישָנה ומתוכה הוא מסתכל באותה שאלה וטוען, כי איננוּ מקוה לגאוּלה ולצמיחת קרן ישראל בארץ אבותיהם, כל זמן שיד הרבנים תקיפה. שניות זו השתקפה מכל מאמריו, ולפיכך לא יכלוּ לעשות רושם.

ולא זה בלבד, אלא ככל שהוסיף יל“ג להסתבך בפולמוס של קולמוס עם המתנגדים לדעותיו, כלילנבלוּם וחבריו, כן נראה יותר ויותר, כי איננו עומד כלל על טיב רעיון התחיה העברית ועל עצם מהותו של האידיאל הלאומי כמו שנתפס במחשבתם. בעיני יל”ג היתה התנועה הלאומית החדשה לתנועה רֶאַקציונית האומרת: “בשומינו ובבצלינו נלך ונשוּבה למקוֹמנוּ הראשון; שקר ההשכלה והבל היופי! בני אזיא אנחנוּ וכבני נחיה!” ורק בקושי גדול הוכיח לו לילנבלוּם, כי אין הלאומים חושבים כלל לבעוט בהשכלה האירופית ולסלק את עצמם מן התרבוּת וקניניה. אבל הוכחה זו לא הניחה עדיין את דעתו ולא הועילה, אלא רק להביאו לידי פקפוקים וספיקות ופסיחה על שני הסעיפים. מאז יש שפסק הלכה לעצמו ולאחרים, כי “הרעיון הלאומי דוחק את הקוּלטוּרה האירופית”, ויש אשר מצא, כי הלאומיות והקוּלטוּרה הכללית יכולות “לשבת כשבת אחיות גם יחד”.

במקרים ידועים יוצאים מן הכלל אנו מוצאים במאמריו של יל“ג על-דבר רעיון חבת-ציון גם חם פנימי והתרגשות-נפש טבעית, שמסקירה ראשונה הם מפליאים אותנו לכאורה; אבל תוך כדי דבור אנחנו רואים, כי בענין הארצי-ישראלי, שהוא דן בו ברגש כזה, נמצאת יד מפריעה של רבנים באמצע, וסרה פליאתנו. כך היה מעשה, למשל, בשעה שנתעוררה ראשונה בא”י שאלת-השמיטה וכמה רבנים בקשו לאסור על האכרים היהוּדים לעבוד בשביעית; כך היה גם בזמן שפרצה מחלוקת במושבה “זכרון יעקב” בעֶטיו של איזו ד“ר קנאי, חניך ישיבת “בעלי-המוסר” שבסלובודקה, ובימים שנפלוּ מריבות וקטטות בירושלים בין הפרושים ובין בעלי הישוּב החדש. בכל המקרים האלה נתעורר ביל”ג הלוחם הנלהב ודבריו נעשו חריפים ונסערים מאד. כשם שהאשים יל"ג בתקופה ראשונה את הרבנים והחרֵדים הנגררים אחריהם באסונותיו של הכלל והפרט הישראלי, כך חפץ עתה לתלות בהם את הקולר בעד כל מקרה לא טהור, שקרה בחיי הישוּב העברי החדש בארץ-ישראל.

בכלל היה אופן מחשבתו של יל“ג פרימיטיבי-שטחי, בלי שום התעמקות וחדוש מקורי. זה נראה לעין מכל שאלה, שטפל בה ובקש לה פתרונים. פתרונו לשאלה זו ואחרת, היה על פי הרֹב ההֶפֶך הגמור מכפי שהוצרך להיות בהֶתאֵם לדעותיו. הרי דוגמה אחת מהרבה: בשעה שבא הד”ר ל. קאַנטור והנהיגחדשה בעתונות העברית: עתון, שאינו מצמצם את עצמו בגבול ישראל בלבד, אלא משמש אורגאַן כללי מדבר “על גוי ועל אדם יחד”, מצא יל“ג, כי עתון עברי, צריך שיהא מוגבל בעיקרו במצרי הענינים והאינטרסים העבריים, וכי אין הדברים הכלליים צריכים להיות לו אלא טָפֵל. יל”ג, שנלחם כל ימיו על השכלת-העם, לא סבר כאותו מאן דאמר: “אדם אני, וכל אשר לאדם לא זר לי”, והחליט, “שיש ענינים, שאינם נוגעים אלינו כלל ואין לנו צורך לדעתם”. יל"ג, זה האיש השואף תמיד להרים את היהוּדי בתור אדם המעלה, היה כל-כך קוֹנסרבאַטיבי בנוגע לתעודת העתונות שלנו, עד שהבדיל את הקורא היהוּדי מן הקוּרא האדם ויהיו בעיניו כשתי רשויות שאינן מתאַחות.

עד כמה לא התמיד יל“ג בדעותיו ותעה בהן לכאן ולכאן, - על זה מעידה גם עובדה זו: בסוף שנות השמונים התפשר כל-כך עם רעיון חבת-ציון, עד כי החליט להוציא רבעון בשם “טל אורות”, שיהיה מוקדש רק לעניני ישוּב ארץ-ישראל, וכבר התחיל מאסף בשבילו חֹמר באותו מקצוע. אבל בין-כך נדב הבאַרון הירש את נדבתו הגדולה ובעתונות התחילה מנסרת שאלת הישוּב בארגנטינה, ותיכף חזר יל”ג מדעתו בדבר הפרוֹגראמה והוא כותב לידיד: “אם תקום עצת הבאראָן הירש ותעלה בידנו להושיב ישיבות בארצנו להגלות אותנו מעבר לים הגדול, ואם תקום גם עצתנו להוציא את מאספנו, יש בלבי לכתוב מאמר כדי לשום שלום בין שתי התנועות הגדולות, שמשתיהן יחד תצא תשועת-ישראל”. יל"ג לא הבין, כי שתי התנועות הללו סותרות זו את זו, מפני שהראשונה באה לשם כִּנוּס והשניה מַגברת רק את הפִזוּר, ובתומתו האמין להשלים ביניהן.

מתוך שיל“ג הפוּבליציסטן לא היה איש-הדעה בכלל, שוב לא יכלה להיות לו אחר-כך בתור עורך, מאיר נתיבות לרבים, פרוגראמה חיובית ידועה וקבועה, שלֵמה ומסומנה במצָריה. הדברים הגיעו לידי כך, שיל”ג הלוחם והמוכיח הקשה, שתקע והריע במחנה ישראל “בשופר גדול, כל שטן לא יסתמנו”, לא מצא סגולה יותר יפה לבירור הדעות, במה שנוגע לפתרון שאלת-החיים של היהודים, מן השלום. “הענין היותר נכבד לעבודות הסופרים המקנאים לעמם בתמים הוא, לעורר הלבבות להשתמש בכלי המחזיק ברכה לישראל-השלום”, יפה העיר על זה ראובן בריינין " “שלום! אבל במקום שיש חיים, התקדמות והתפתחות, שם אין שלום, כי אם מלחמה תמידית, התנגשות הכחות והזרמים השונים; הסופר הרוצה להטיף לאיזו דעה רמה, לאיזה מפעל כביר, להתעוררות, לתנועה, לתחיה, הנה לא יצויר שלא יזיק, גם למרות רצונו וכונתו, להכלי היקר, המחזיק ברכה לישראל. הסופר הרואה ויודע, כמה קשה מלחמת-הקיום הגשמית והרוחנית בקרב ישראל, כמה רחוקות הנה המפלגות הקיצוניות זו מזו ומה רחבה ועמוקה התהום המפרדת בין בעלי-הנטיות השונים שבאומתנו; הסופר היודע, כי לא בדברים ומליצות ימָלא ויסָתֵם התהום הזה, - היוכל סופר כזה לעורר הלבבות לשלום?” ³⁴

השִטחיות היתרה וחוסר-ההתעמקות בענין הנדון, שאנו רואים אצל יל“ג העורך, הביאו אותו לפרקים לכתוב את מאמריו הראשיים שלא ברצינות הראויה, כי אם מתוך טיסה ורפרוף פליטוני, וגם יש אשר בחר לו את דרך החרוז. כך עשה, למשל, פעם אחת במאמרו הראשי לתשעה-באב… “כל ימות השנה – כן כתב יל”ג – סבלנו חרפות ומכות, ועיננו היו מצפות ומחכות, ליום זה הקבוע לבכות ולבַכות, לצבות עיננוּ כעיני לֵאה הרכות, ככה יחלנו כלנו זכר ונקבה, גם יונק גם איש שיבה, מתשעה באב זה עד תשעה באב הבא עלינו לטובה. אכן אז היתה האמונה אזור חלצינו, בשרנו היה נחוש וגיד ברזל ערפֵּנו, ולכן עצרנו כח, ליַחֵל ולבטוח; אולם עתה, אהה, נשחת האזור ויִרֶף, ולא נשארה בלתי אם קשיותֹהערף; התעמוד היא לבדה, לפני החרב החדה, מי ידע ידוע, אם לא ברזל ברזל ירוע? אולי יום אחד בראות בנינו, כי לשוא תבוא דמעתנו, יחדלו מעשות כמעשינו, ויאמרו איש אל רעהו: קומה ונלכה, אין לנו ישע ב”קינות" ולא חפץ ב“איכה”! ³⁵

אין מן הצורך לאמר, כי מאמר ראשי כזה בעתונות הלועזית, לא היה מעורר אלא גיחוך.

אל החלק הפוּבליציסטי יש ליחס גם את עבודתו הפליטוניסטית של יל“ג. יל”ג היה אמנם יוצר הפליטון העברי; יותר נכון יהיה להגיד, כי הוא הכניס ראשונה אל העתונות העברית את השיחה הקלה ואת הפטפוט הנעים. אבל למדרגה של מלאכת-מחשבת. כמו שאנו רואים אצל המתוקנים שבהפליטוניסטים האירופיים, לא התרומם מעולם. “הפליטונים אשר כתב יל”ג בשם הכולל “צלוחית של פליטון” לקוחים היו מחיי היהוּדים של “התחום” ומלאים חדודים חריפים והלצות יהודיות, וִכּוחים ושיחות עם הקורא, התולים ומליצות מכל המינים וגבוב דברים סתם, בלי חוק ומדה ובלי רגש יֹפי. העֹקץ והדבש, הנשיקה והנשיכה, הלהג והלעג היו כרוכים ומחוברים בכל “צלוחיותיו”. מעלתן היותר גדולה, כי בהן נראה פעמים רבות את יל“ג המוכיח והדובר אמת לעמו ומגיד ליעקב פשעו וחטאתיו בלי כל נשיאת פנים ובלי כל התחכמות יתרה, ובכל מקום שנגלה יל”ג לפנינו כמְיַסר ומוכיח קשה, שם נראתה גם נשמתו היתרה ושם נגלה תוקף כשרונו הספרותי, וחסרונם היותר גדול של הפליטונים היל“גיים, אשר רבים מן הסופרים העברים לקחום להם למופת ולדוגמא לעשות במתכֻנתם, הוא להגם הרב וגבוב הפסוקים זה על גב זה”, (בריינין).

אותן שתי התקופות: של מלחמה ושל פשרה, שאנו רואים בעבודתו הפוּבליציסטית של יל"ג, אנחנוּ מוצאים גם בעבודתו הפליטונית. בפליטוניו בני התקופה הראשונה יצא כגבור לוחם על דעותיו, שהן הן וַודָאִיותיו אשר מהן לא יזוז ועליהן לא יוותר אפילו כחוט השערה. כך לכל הפחות, אז היה הרֹשֶם. בתקופה שניה מראשית שנות השמונים ואילך, התחילה מרירוּת נשמתו, היסוד שממנו הוּשתת איש-המלחמה שבו, הולכת ופָגה, וחִצי הסאַטירה שלו הולכים וקֵהים, ולא נשארה בלתי אם הפוּבליציסטיקה השטחית והפושֶרת, שאניה אומרת כלוּם.

כללו של דבר: בתור פוּבליציסטן הוגה דעות מקוריות לא הכניס יל"ג אל אוצר-המחשבות שלו אפילו רעיון חדש אחד; הוא גם לא העמיק רעיונות ראשונים, אלא חזר עליהם כמו שהם. אבל הוא עלה על הפוּבליציסטים שקדמוהו בבהירות ההרצאה, בעֹז הסגנון ובחריפות הבִּטוי. שלָש-אלה, בצירוף כשרון הסאַטירה, שֶיָנקה ברובה מצעצועי-לשון שִמשו תבלין יפה מאד ביורה הפוּבליציסטית שלו ועל פי הרֹב גם כסות עבה על דלות התוכן.

III יל"ג הַפַּיְטָן.

א.

התּקוּפה הרוֹמאנטית.

א. שירי-אהבה.

בזה אנו נגשים לבירור מהות ערכו העיקרי של יל“ג – ערכו בתור פייטן. וגם פה יש לנו עסק עם יל”ג של שתי תקופות, בהבדל זה, ששירתו, בנִגוד להפוּבליציסטיקה שלו, הגיעה לרום פריחתה דוקא בתקופתה השניה.

יל"ג עצמו מחלק את שיריו לילידי שתי תקופות שונות. את ההבדל שביניהם הוא מסמן בדברים הללו: “כשהייתי נער, בחור רואה חזיונות, הייתי ככל בני גילי ובני אומנָתי אומר דברי זמר שאינם לא מעלין ולא מורידין; וכשבאתי באנשים ונפקחו עיני לראות את בית ישראל כי מגרעות לו סביב, העפלתי לעלות בהר ישראל ולגשת אל הערפל אשר בו הָחתלנו, ואז חלף רוח אחר, רוח נְכֵאה, וינשב בכנורי, ויצאו לי השירים בני התקופה השניה”.

דברי יל“ג אלה נתנו מקום למבקרים שונים לחשוב בטעות, כי בתקוּפה השניה הביט על שיריו יצורי התקוּפה הראשונה כעל מעשה-נערות, וזה אות, שבזמנם לא יצאו מקירות לבבו ולפיכך השאירו בו אך רֹשם קלוש. גם יעקב פיכמן, שכתב את המסה הספרותית היותר מוצלחת על יל”ג, רוצה להוכיח מזה, כי “לא פרחו הציצים המנומרים האלה (הדברים מוסבים על שיריו הרומאנטיים) בגן נפשו הנעול גם בימי אביבם הקצר, ומעולם לא ינקו את יניקתם דרך שרשי-נשמה עמוקים”. אבל הוכחה זו מופרכת לגמרי ע"י שירו “כעלות השחר”, אשר שר אותו עם כניסתו אל התקופה השניה ושבו הוא מספר לנו:

בִּנְעוּרַי הִסְכַּנְתִּי לָקוּם מִשְנָתִי

בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר כַּעֲלוֹת הַשָחַר;

אָז תָּקוּם עִמִי בַת-שִירִי תַּמָּתִי

לֹבֶשֶת עֲדָנִים שַׂלְמַת בַּד צָחַר,

תִּתְרַפֵּק עָלַי: נִתְרוֹעֲעָה נָשִירָה,

נֶהְגֶה כַּיוֹנִים, הַכִּנוֹר נָעִירָה.

--

וּבְטֶרֶם יָקוּם הַיְקוּם שַחֵר לַטֶּרֶף

וִינַסֵר גַלְגַל חַמָּה בָרָקִיעַ

אַרְעִיש מֵיתְרֵי נִבְלִי, אַרְעִיש לֹא אֶרֶף,

וּזְמִיר עָרִיצִים בַמָּרוֹם אַשְמִיעַ;

קוֹלוֹת אֱלהִים יִתְמַלְטוּ יַעֲלוּ רוֹמָה,

וּכְרוּבִים יִנָשְאוּ וַחֲלוֹמוֹת אֶחֱלוֹמָה.

כמדומה, שאחרי הדברים האלה אם אפשר להסכים עם האומר, כי “גם מעט אהבה וטהַר רגש של געגועים לא שמר יל”ג בלבו" ליצירותיו הפיוטיות בנות התקופה הרומאַנטית, תקוּפת-הנֹער והחלומות שלו.

ליצירותיו הרוֹמאַנטיות בחר לו יל“ג נושאים ביבליים. השפיעה בזה “תקופת-וילנה” הנהדרת, ימי השִבה אל התנ”ך. “מברלין באה לליטאָ תנועה זו, שעל ידה קבלה ההשכלה הכללית צורה לאומית גמורה: צורת חבה יתֵרה אל הקנין עברי היותר יקר – אל “ספר-הספרים”, שנדחה אז מפני התלמוּד ומפרשיו. משה בן-מנחם ותלמידיו תרגמו ובארו את התנ”ך לשם השכלה ולשם חדוש הלשון העברית כאחד, ונפתלי הירץ וויזל עשה את חייו של “אדון-הנביאים” נושא לשיר-גבורים גדול. אז נולדה תשוקה עזה גם בלבותיהם של משכילי-וילנה, מושפעי-ברלין, לשוּב אל התנ“ך ולעשות את תכָניו חֹמר לשירתם. אד"ם הכהן סובב כל ימיו בתוך תחומי-התנ”ך ונסה – בלא הצלחה יתרה – לשיר על אחדים מגבוריו (“אוריה ובת-שבע”). מיכה יוסף לבנזון בנו, כשהיה בברלין, נתעורר על-ידי זק“ש וצונץ לחבר פואמות היסטוריות עבריות-לאומיות וכתב את “שירי בת-ציון”, שבהם שר על שלמה, על יעל וסיסרא, על שמשון. ואברהם מאַפו, שאף הוא ישב בוילנה כמה שנים, כבר שקד בימים ההם על שכלולו של הרומאַן הראשון מתקופת בית ראשון, שאינו אלא אפותיאוזה להנביאים ולעבודת-האדמה כאחד. אד”ם הכהן היה רבו של גורדון ומיכל ומאַפו היו חבריו. אי-אפשר היה אפוא, שלא יהא גורדון מושפע מהם ומזמנו. ועל כל ההשפעות הללו נוספה עוד השפעה אחת, ששום משורר של אותו זמן לא נשתחרר ממנה – השפעתו של פרידריך שילֶר. ביחד עם השכלת ברלין העברית באה ליהוּדי-רוּסיה גם השירה האשכנזית, שמלכה היה אז שילר. גֶטה עדיין לא היה מובן אז, היינה היא אז עדיין חדש יותר מדאי, ונשאר, אפוא שילר. האידיאַליות הנשגבה של משורר גדול זה, המוסריות הנעלה, שהטיף לה, וגם – ואולי זהו הדבר החשוב ביותר – מה שהיו בשיריו לא רק “פרחים”, כי אם גם “פרי” – רעיונות פילוֹסוֹפיים-פיוטיים נעלים, שנתגלמו בשיטה פילוֹסוֹפית-אֶסתיטית שלֵמה – כל אלה לקחו שבי את לבותיהם של המשוררים העברים הצנועים ו“המעיינים”של אותו זמן. וגם גורדון היה בתוכם". (קלוֹזנר ).

יצירתו הרומאַנטית הראשונה של יל"ג היתה "אהבת דוד ומיכל ". תוכן שיר-העלילה הזה לקוח מכתבי הקדש. שם מסופר בקצרה, כי מיכל בת המלך שאול אהבה את דוד, שנלקח מאחרי עדרי-הצאן אל בית-המלכוּת בתחלה בתור גבור מנצח גלית הפלשתי, ואחרי-כן בתור מנגן-בכנור מצֻין, שהשכיל בנֹעם מנגינותיו לגָרש את הרוח הרעה, אשר בִעתה לפרקים את שאוּל. והנה התהפכוּ מסבות ושאוּל נעשה אויב לדוד ויחפוץ להמיתו. כשנס דוד מפני שאוּל הרודף אחריו, נִתנה מיכל לפלטי בן ליש. כשוב דוד ויהי למלך על ישראל תחת שאוּל, חזרה מיכל בית מאהביה, אבל היא כבר נבאשה בעיניו. בודדה וגלמודה נשארה מיכל, ותבלה את שארית ימיה ביגון תחת אותו העץ, אשר בימי נעוריה ואָשרה, בהיותה שכּורה מרגשות האהבה, נשבעה שם ראשונה לדוד שבועת אהבת-אמונים, אשר לא תופר לנצח.

העִבוד החיצוני של הפואֶמה הוא מגהץ ומלֻטָש מעשה ידי-אֳמָן. הלשון – ביבלאית טהורה, ויִפעה לה ונוגה; הסגנון קל ושוטף, בהיר ומדויק, אף כי “אין בו אותם הגונים הבהירים והצבעים המבריקים ואפני-הבטוי המלאים עֹז הרגש הסוער, שיש בסגנונו של מיכ”ל".

הריני להרצות בזה דעות אחדים מטובי מבקרינו על טיבה של היצירה הנזכרת.

“אהבת דוד ומיכל” היא פריה של השפעה כפולה: של שילר ושל אד“ם הכהן; השפעה זו היתה גם לרעה: היא עשתה את המשורר לחקרן ולדברן ולמתפלסף. המשורר נכנס לתוך המאורעות, מתערב במעשיהם ובהרגשותיהם של גבוריו, ואף בשיחותיהם. ומפני-כן יש ב”אהבת דוד ומיכל" אריכות יתרה ואין בה בהירות ופראַגמתיות. המעשים שבה מתגלמים יותר על-פי פּרוֹגראמה לקוחה מספרי-שמוּאל וממזמורי-תהלים משהם באים מתוך הכרח פנימי והשתלשלות טבעית. ו“חוסר דם” יש בפואֶמה זו: חדְגוניוּת ידועה והעדר סערות-הנפש וּמריצות-הפעולה. אבל לעוּמת זה כבר יש בה אותו ה“נשגב”, שראינוהו בתור אחד מגילוייו של “הפתוס הקדוש”. יש בה צניעות פיוטית, שבסבתה בלבד משתוקק הייתי, שלא יהיו צעיר וצעירה עבריים, שלא יקראוה. ויש בה חגיגות נעלה, מעין הדרת-קדש, שהיא פועלת על הלב גם כיום הזה, לאחר שנתרחקנוּ מכל צורתה של פואֶמה זו וּמלשונה המליצית ואף מכל אותה ההשקפה הישנה על ספורי-התנ“ך, ובפרט על ספר-תהלים, שהונחה ביסודה”. (קלוזנר).

“אהבת דוד ומיכל”, יצירתו הראשונה הגדולה של גורדון, נוצרה כולה תחת השפעת אד“ם ומיכ”ל מצד אחד ושילר מצד שני. החקרנות הנוראה, מַּכַּת התקוּפה מימי “שירי-תפארת”, אשר ממנה לא נִקה לפעמים גם מיכ“ל, מיַבֶּשֶת פה בחרבוני רוחה את כל נטף של שירה. לא לחנם הקדיש גרדון את “אהבת דוד ומיכל” לאד”ם הכהן. היא כולה נכתבה ברוחו, ברוח כל אותה הסביבה הוילנאית, אשר לא ידעה מה זאת שירה בלא התפלספות, בלא התחכמות נצחית. לפי אותה הסכֵימה, שלבנזון הזקן משורר על החמלה ועל הדעת ועל המות, גרדון משורר על האהבה ועל הקנאה, על האושר ועל ההשגחה. בראש כל פרק הוּא עומד ומטיף את אמרותיו על פעולות גבוריו, ובשטף דבריו יפשיט מכֹל נפש וּמכל מעשה את עצמיותם, שהיא נשמת כל שירה. בכּל הוּא רואה רק את הכלליות – את המדה הנצחית. אל נא תבקשוּ פה את תכונות שאוּל, דוד וּמיכל, - גבורי הפואמה. בדוד עוד יש שרטוטי-אופי אחדים. מיכל היא כולה הפשטה – סמל של אהבה; מלבד דברי-אהבה לא תשמעו מפיה אף הגה אחד. שאוּל הוּא לגמרי מטוּשטש. אנחנוּ רואים אותו בקנאתו, בירידתו, ולבסוף – בשארית הגבורה אשר התפעמה בו ברגע האחרון על הרי-גלבוע, ובין כל אותם מצבי-הנפש אין מעבר טבעי, אין קשר פנימי. פסיכולוג גרוע אמנם נשאר גרדון לעולם, אך ב“אהבת דוד וּמיכל” אין גם תכונות אלימנטַריות". (פיכמן).

“הרבה עשה יל”ג בפואמה הזאת (הדברים מכוונים ל“אהבת דוד ומיכל”) כמתכנתו של אביו ואדוניו (מוסב לאד"ם הכהן). ההתפלספות “המתנגדית”, לצורך ושלא לצורך, על הקנאה ועל ההצלחה ועל התקוה ועל כל יתר הדברים הכוללים והשמות המפשטים, שסופם הברה קמוצה עם ה“א, וביחוד על האהבה שהיא “מתת אל חי לא לגוית גבר, כי אם ללבבו לנפש ורוח” (דברי מיכל בת שאול!); בריטוריקה היבֵשה, השאולה, כי “הרוּח לא ידע חלוף וחוק וחמת יד עוצרת”, ובכלל כל הקונצפציה הילדותית של השיר עם מזמורי התהלים על כל צרה שלא תבוא, עם תאור תכונתו של שאול ודוד, על פי המסופר בשמוּאל, שהוא היה, פשוט, “תם” ו”צער בעלי-חיים“, אשר “לא ידע מרצח הִשָמֵר”. ואף-על-פי-כן לא נצדק אם לא נראה, שגם בתקוּפת השירה הזאת של יל”ג, התקוּפה הראשונה שלו והרחוקה מאתנו ומטעמנוּ יוֹתר מיובל שנים, שגם בה מתנכר ומתראה המשורר המחדש הגדול לעתיד. כבר בה עומד הוּא משכמו ומעלה גבוה על בני גילו המשוררים המתחילים". (ברנר).

ראוי להעיר, כי בשעה שברנר כבר רואה ב“אהבת דוד ומיכל” את “המשורר המחדש הגדול לעתיד”, סובר פיכמן כי “מלבד איזו שרטוטים אֶנֶרגיים של הלשון אין עוד להכיר כאן את כחו של גורדון, את שר-התקוּפה. זהו כּמעט רק חִקוי”. אך בכלל מוצא גם פיכמן, כי “ביסודות בודדים של יצירה זו נקלטו בכל זאת איזו כחות חדשים, איזה רצון להרחיב, לשכלל”.

לִקויה העיקרי של “אהבת דוד וּמיכל” הוא – שפעת הדברים, הבאים שלא מן הענין, הדרשנות הנגררת אחרי הציוּר כסֶרח העודף, הרצאת המוסר היוצא מן המעשים והעובדות. ופלא הוּא לראות, כי באותה עת עצמה כותב יל“ג במכתב להזקן כדברים האלה: “ראשית חטאת היא לך, כי לא תוּכל לעצור בעד שפתיך המהירות בעט סופר מהיר ותנוח פרץ רחב לדבריך לזרום ולשטוף כנחל איתן! ואף כי טובים המה וּנכוחים מאד מאד וכל הגיוניך נאהבים ונעימים ויבואוּ כמים מתוּקים בקרב קוראם וכשמן בעצמותיו, בכל זאת יפרצוּ לפעמים חק נִתן להם. כי גם בנהרי נחלי דבש וחמאה נטבע בבואם עד נפש, וּמה גם במשל, אשר הקצור נשמת אפו, ובשטוף הספוּר ההגדיי כזרם מים שטוף ועבור – וצלל הרעיון הטוב והמוסר הטמון בקרבו כמים אדירים. דמיון המשל לחרב חדה גמֶד ארכה אשר תך בתנוּפה אחת ותחדור בקרב איש ולב עמוק, ורוב דברים יקלקלוּ פניהו וקהה הברזל, וגם השיר ישנא מטבעו להג הרבה”. מכאן אנו למֵדים, כי כבר ידע יל”ג בעת ההיא את סוד היצירה – הצמצום והמועט המחזק את המרובה, ואף-על-פי-כן נכשל בדבר. אכן אין אדם רואה נגעי-עצמו…

קרובה ברוחה ל“אהבת דוד וּמיכל”, אבל מצוינת ממנה בהרבה מעלות טובות, היא הפואמה המקראית של יל"ג "אסנת בת פוטיפרע “. פואמה זו חיה כֻלה בשפתה הנפלאה, השוטפת, בציוריה הבולטים, הנאמנים, בפרקיה הקצרים והמחוטבים. בה כבר למד יל”ג הרבה גם אל דרכי משוררי-אירופה היותר מתוקנים; דעתו וידיעותיו מרובות והמכחול שבידו יִנָטה על הבד לכל אשר יחפוץ ובבטיחות מיוחדת.

“יותר שלמה וגם יותר חדשה ברוחה וּבצורתה – אומר קלוזנר – היא “אסנת בת פוטיפרע”. בהשמטות קלות אחדות (דברי המשורר, שאין להם מקום באֶפיקה) היא עד היום אחת מן הפואמות העבריות היותר נאות. הציורים שבה (למשל הציור הנחמד, איך אסנת הקטנה רודפת אחרי העופֶר, שֶשִחֵת את תלמיה, ציור הגן של פוטיפר, הציור הנזכר של מקום ממכר-העבדים ועוד), הנתוח הפסיכולוגי של רגשות זוליכה, שתאותה מתגברת יותר שהיא מרגשת, שעוד מעט ו”יומה“, יומה של יפהפיה, יפנה לעבור, תומתה של אסנת והמלחמה הפנימית שבין אמונתה באמה ואמונתה באהובה, - כל אלה הם מעשי ידי-אמן”.

פיכמן מוצא את תמוּנתו של יוסף, העבד המלומד, הנושא בלבבו את החלום על-דבר עטרת מלך ואת אהבתו הענוגה לבת אדוניו, יותר מוצלחת מתמונתה של אסנת. “לצייר את הרוך שבנערה ואת אהבתה באִבה – לזה לא היה יל”ג מעולם אמן גדול". אך תחת זאת השכיל לציין את מבוכת לבה בשנים, שלשה חרוזים יפים, אשר שם בפיה:

אֵלֵי מִצְרַיִם מִסָּבִיב עִוְּדֻנִּי,

בִּקְרָב לִבִּי כִּי עָז אָנָּא תִּמְכוּנִי!

מָה הָאֵשׁ הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר תֹּאכְלֵנִי?

בצבעים בהירים למדי מצֻיֶרת זוליכה אשת פוטיפר, אשר אֵש אהבתה תאכל אותה עד היסוד בה. “אנו רואים אותה בבגרות גופה, בכּורֵי האשה, אשר אין היסוד האביבי מאפיל עוד עליה, וצמאון האהבה יביט אלינוּ גלוי, כפרי-הקיץ הבָּשֵל, המאדים מעל האילן”:

מִתְּכֵלֶת עֵינֶיהָ עוֹד תַּבִּיט תּוֹחֶלֶת,

עוֹד עֶדְנַת הַבָּשָׂר תַעֲנוּג שׁוֹאֶלֶת,

וּשְׂפָתַיִם דּוֹלְקִים לִנְשׁוֹק יִקְרָאוּ;

עוֹד בִּיקוֹד לֶחֱיָהּ אֵשׁ אַהֲבָה קוֹדָחַת,

וּבְמִגְדְּלוֹת שָׁדֶיהָ תַּאֲוָה נִסְתֶּרֶת

תַּעֲרוֹג לִמְשׂוֹשׂ חַיִּים עֹנֶג וָנָחַת.

יפה מאד הוא גם ציור היפהפיה, שבעודה רק בחצי ימיה כבר חלה בה יד הזמן להשחית את הוד יפיה וּלהשאיר לה רק את אש התאוה, האוֹכלת אותה מנפש עד בשר;

… הֲזֹאת הִיא זֻלֵּיכָה מִימֵי קֶדֶם?

אֵי שִׁנֵּי הַשּׁן וּלְחָיֵי הָאֹדֶם?

שׁוֹשַׁנַּת הַפָּנִים חָוְרָה נָבֵלָה,

גַּם עֶדְנַת הַבָּשָׂר צָמְקָה קָמֵלָה;

רַק אֵשׁ זָרָה תֹּאכַל מִבְּנוֹת עֵינֶיהָ

תָּפִיץ אוֹר קִפָּאוֹן עַל לִבְנַת פָּנֶיהָ –

אֵשׁ תַּאֲוָה נוֹאָשָׁה, אֵשׁ תִּקְוָה כּוֹזֶבֶת,

אֵשׁ חֵשֶׁק לֹא נִמְלָא, אֵשׁ אִשָּׁה אֹהֶבֶת.

איזו מבקרים עוררו שאֵלה: אם היה יל“ג משורר האהבה? ופתרו אותה בשלילה גמורה. ראוּבן בריינין, ראש-השוללים, מבאר את הדבר באוֹפן זה: את פצעי האהבה וּנשיקוֹתיה בכל אלפי חליפותיהם אפשר לדעת לא מפי ספרי שירה של אחרים, כי אם מתוך חייהם עצמם. “יל”ג, ככל המשוררים והסופרים העברים מדור העבר, לא גודל בחברת נשים, לא בא בסודן ולא חזר אחריהן. משוררנוּ כותב בשנת תר”ל לאחד ממכיריו… “בעון עריות לא נצטינתי מעודי… בעברה זו לא נכשלתי בה ולא נגררתי אחריה גם בימי בחרותי ושחרותי ואף כי עתה”. עד כמה שיודעים אנחנוּ ממכתביו של המשורר הנדפסים וכן מיתר התעודות והמאמרים שנתפרסמו על-דבר חייו, לא ידע את האהבה לא בתענוגיה ולא במכאוביה, לא בבחרותו ולא בימי עמידתו. המשורר מספר על נפשו:… במלאת לי י“ג שנה סימתי הבבות ודרשתי בהם לפני הקרואים ואחד מהם נתן עיניו בי ונעשיתי – חתן לבתו”… אמנם עוד באותה שנה הוציאו את שכמו מסבל זה, אך כל ימי חייו היה עליו ללחום מלחמת קיומו הגשמי והרוחני, והמלחמה היתה קשה וכבֵדה עד מאד, ועתות הפנאי הקדיש לתורה וּלחכמה. הזקנה קפצה על המשורר קודם זמנה. בהיותו בן ל"ח יכתוב לאחד מרעיו: “… ובעת אשר רבים נהנין מזיו החיים וריב עצמיהם איתן, אני חלש ורפה-כח כגבר אין איל”.

בריינין חוקר לדעת עד היכן הגיע כֹּחו הפיוטי של יל“ג להגשים את ה”עלמוּת הנצחית", והוא מתעכב על האשה האדיאלית האחת והמיוחדה הנמצאת בכל שיריו, היא חנה שלו.

“בקראנו את השיר “חנה” הננוּ שומעים רק קול דברים וכל תמוּנה אין אנוּ רואים. חנה איננה נפש חי; היא לא נבראת, כי אם עשויה על-פי רשימת-סממנים ידועה. יל”ג מספר את מעלות חנה. אני מדַיק בלשוני ואומר מספר, כי הוּא איננוּ מצַיר את חִנָה ויפיה, כי אם מונה את שבחיה. משוררנוּ זה, ככל משוררי בניֹשם, יתפעל ויתרגש ביחוּד מעיני אהובתו. נקרא נא את כח חרוזיו, שהקדש לעיני חנה.

כִּי מָה אוֹר כּוֹכָבִים, שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ

מוּל אוֹר עַפְעַפַּיִךְ עֵת חֵן תַּשְׁקִיפִי?

--

וּכְאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים אוֹר עֵינָיִךְ

--

מַבָּטֵךְ – אוֹצַר כָּל חֶמְדָּה וָחֵפֶץ –

יַבְקִיעוּ לָךְ מַהֵר קִירוֹת לֵב גֶּבֶר

מִמֵּאָה תּוֹתָח, כָּרִים וּכְלֵי נֶפֶץ.

כָּל מָגֵן לֹא יַעֲמֹד מוּל חֵץ עֵינָיִךְ.

אחרי כל החרוזים האלה, אין אנחנוּ יודעים מה צבען של עיני חנה, השחורות הן או מראה תכלת או גַוָן אחר להן; אין אנחנוּ יודעים הגדולות או קטנות הן העינים וּמה גבותיהן, שמורותיהן וּבבותיהן? “כאור שבעת הימים אור עיניה”. היודעים אנחנוּ מה טיבו של אור זה ומה מראהוּ? המשורר מבטיחנוּ, כי “מבט חנה יבקיע לה מהר קירות לב גבר ממאה תותח כרים וּכלי נפץ”. הנה מלבד שהדמיון הזה ישן נושן, אין המשורר, אשר “אישיותו” מוצקת מתאר את הרושם והפעולה, שיעשוּ עיני אהובתו על אחרים, כי אם עליו עצמו, על נפשם וּלבבו. פעולת עיני האשה על הגברים איננה כפעולת זרם חשמלי חזק, אשר הכל מזדזעים מתקפו, כי אם כל איש ואיש מתפעל מעינים אחרות, הכל לפי טבע האיש, מושגיו ביופי ועצמותיו המיוחדת.

המשורר אומר:

הִנֵּה נַחַת גַּן אֵל נַחַת פָּנָיִךְ.

ציור אחר לא נתן לנו מפני חנה שלו. הנוכל לשאת בנפשנוּ את פני חנה גם אחרי, שהגיד לנוּ המשורר, כי נחת פניה כנחת גן אל? הלאה:

כַּתָּמָר כִּי יִשְׂגֶּה רוֹמָה תֵּלֵכִי.

דמיון זה מורגל בפי המשוררים העברים משנות דור ודור ואיננוּ מציין עוד כל הליכה פרטית.

בַּעֲרוּץ יקְהַת לֶחְיֵךְ, עֵת כִּי תִשְׂחָקִי,

יָרַד הַנֹּעַם לִשְׁכּוֹן מִשָּׁמָיִם.

אין אני מוצא בחרוזים אלה כל ציור בהיר למראה פניה וּליפים המיוחד בעת שחקה.

חנה זו היא בלי כל צוּרה מיוחדת, בלי כל עצמות. לכל משורר אמתי יש אידיאל מיוחד ביפי הגוף וּלנגדו מכֻון אידיאלו ביפיּ-הרוח. המשורר מציין ומטעים קו מיוחד ביפיה הגופני והרוחני של אהובת-נפשו, אותו הקו המבדיל אותה מאחרות דומות לה בהרבה דברים. וּמה אנוּ רואים בחַנה של משוררינוּ? מעלותיה ויחרונותיה הם כוללים, אשר נוכל ליחסם לכל יפהפיה תומת-הלב. הסימנים, שהוּא נותן בה הם יותר מטושטשים, יותר כוללים מהסימנים שכותבים תעודת-המסע, גם אם יוסיפו: “סימנים מיוחדים אין”. גם האדם הפשוט, שאיננוּ חכם חרשים, תופס בידיעה ברוּרה או בלתי ברוּרה את הקוים והשרטוטים המיוחדים בפני איש, המבדילים אותו מאלפי אנשים דומים לו. הצַיָר, אם הוּא חכם-חרשים, והמשורר האמתי תופסים, תפיסה עמוקה וּגמורה, גם אותם הקוים הדקים מן הדקים שבפני איש ובתכונתו הרוחנית, אשר יֵעָלמו מעיני הרואה המצוי. את הקוים הדקים האלה לא ידע יל"ג לתפוס וּלציירם.

המשורר אומר אל חנה אהובתו האידילית:

עֵת עֵינַי רִאשׁוֹנָה אֹתָךְ חָזָיוּ

נָפַל מֵעָלֵימוֹ מָסַךְ הָאֹפֶל

המשורר מספר הלאה בשבחה, אבל לא יַראה לנוּ את היחס אשר ביניהם, היחס אשר בין שתי נפשות חיות אוהבות, שואפות וכמֵהות זוּ לזוּ. חנה זו היא כל-כך כללית, מפשטת ואצולה, כל-כך רחוקה וערפלית, עד שאין בינה וּבין המשורר גם אותה הקרבה הנפשית, שיש בין הצַיָר וּבין האבטיח או הצנון שתֵּאר על הבד".

גם פיכמן קורא: “לא, גרדון לא היה משורר האהבה! הוּא לא היה אותו ה”גוש הקל" אשר “ינָשא השמימה” בכח האהבה“… אבל אין פיכמן מוציא גזר-דין כל-כך קשה על השיר “חנה”, והוּא אומר: בשיר-האהבה היחידי שלו “חנה” לא מצא בטוי נאמן, בטוי עצמי לרוך הנוער החם, לרחמי-העולמים הטהורים – לכל אותה הֶמית-הדם הצוהלת, אשר תפתח לפני האדם בראשונה את שערי השמים והארץ כאחד”. לעוּמתם מוצא קלוזנר, כי “שיר האהבה “חנה” נקרא עד היום בעונג”, אלא שהוּא מוסיף על זה תוך כדי דבור: “אעפ”י שיש מקום לחשוד, שפרי קריאה הוּא ולא פרי הרגשה“. אוּלם האפשר לסכים עם בריינין, כי שירת-האהבה משמשת אבן בוחן ליכלת פיוטית בכלל” –

יפה העיר ברנר באותו ענין: “בעלי התביעות “הגדולות” חושבים, כי משורר הוּא דוקא ורק זה האיש, הנאנח במתיקות על מסתרי יצרי היצור הפלאי הזה, ששמו אשה; ומכין שיל”ג לא הפליא לעשות בכמו אלה, אינו משורר. משל למה הדבר דומה? לקוראת המונית זו, המאמינה בתום ובטפשות לִבה, שפייטן הוּא רק זה, שפניו חורים כשלג ומחלפות-ראשו ארוכות ועיניו שחורות וּבוערות כגחלי-אש, ואם שלש-אלה חו“ש אין לו, ויצא לגבי דידה מסוג הפייטנים! באי כח הדור החדש והטעם החדש אינם יכולים כלל לשוות בנפשם, שכשם שיל”ג היה יכול להיות משורר נערץ גם למרות זה שתסרקתו מהלכו וּמלבושיו, כפי שהעיד עליו בעל “הזכרונות והמחשבות” ב“שלח” שנה ראשונה ³⁶ לא היו כנהוג אצל משוריי-אירופה הישנים והחדשים, כך יכול היה לדעת מלהט הרגש השירי וכל מעמקיו, אם כי לא היה “בעל מקצוע” בדברי בנות-חוה וחידותן ולא עגב על “הנאוות” מדילסברג ומשאר מקומות. האנשים האלה אינם משערים כלל, שיכול אדם להיות משורר גדול אף כשאיננו משורר הארוטיקה, או אף כשאינו מחיה נשמות לפגרים מתים של הטבע, אלא לבו נתון בעיקר להעיקר בשבילנוּ בטבע: לחי ולמדבר, וליחוסים שבין אדם לחברו".

ב. שירי-הטבע.

בשירי-הטבע לא היה כחו של יל"ג יפה. בשיריו האחדים מסוג זה אין אנחנוּ מוצאים ליריוּת של פייטן, המרגיש את אשר הוּא מוציא מעטו. ציורי-הטבע שלו נתונים עם זה במסגרת התאורים שבכתבי-הקדש, וכבלי לשון אלה מפחיתים את אמתתם. בשירו “הערב”, למשל הוא מביא את החִדוש הבִלשני הזה:

עַל כֵּן לַזְּמָן הַהוּא עֶרֶב קָרָאוּ,

כִּי עָרֵב הוּא לַגֵּו, מָתוֹק לַנֶּפֶשׁ

אבל אין הדברים הריטורים הללוּ אומרים ללב כלוּם.

אף-על-פי-כן טעות היא לחשוב, כי לא נתפעל יל"ג ממראות-הטבע, וכי דברי-ההשתפכות שלו על האביב ועל השמש ועל הפרחים לא נאמרו אלא מן השפה ולחוץ. דבר זה מוכחש על-ידי הרבה מקומות משיריו. מה יפה הוא, למשל, ציור זה של שקיעת-החמה בפואמה שלו “אסנת בת פוטיפרע”:

רוּחַ צַח חֲרִישִׁית שִׁפְּרָה שָׁמָיִם,

הַשֶּמֶשׁ יָרַד אֶל נִבְכֵי הַמָּיִם:

קַעֲרַת סַפִּיר הֲפוּכָה עַל פָּנֶיהָ,

תַּפּוּחַ זָהָב נָפַל מִשּׁוּלֶיהָ.

וּבְקַרְקַע הַקְּעָרָה בִּרְקִיעַ טֹהַר

מִתְנוֹסְסוֹת וּמְשֻׁבָּצוֹת אַבְנֵי זֹהַר:

אוֹתוֹת זָהָב הֵנָּה פּוֹרְחוֹת בָּרוּחַ,

מִכְתַּב אֱלֹהִים חָרוּת עַל הַלּוּחַ.

או אותה תמוּנה בפשטות פיוטית כזו:

הֲבִנְהָרִים, שֶמֶש, חָרָה אַפֶּךָ

כִּי אֶת מוֹסְדֵימוֹ תַּצִית בִּרְשָפֶיךָ

וַיַעַל עַמוּד הָאֵש הַשָמַיְמָה?

כי נמצאוּ ביל“ג נימים ליריים – על זה מעידה ביחוד הפואמה שלו “דוד וברזלי”. בפואמה זו מקביל הפייטן את חיי המלך בכרכים המלֵאים תֻשאות רב לעוּמת חיי הרועה בכפר השָלֵו והבטוח. את הפואמה הזאת, שהיא אחת מיצירותיו הראשונות, כתב יל”ג, כנראה, תחת השפעת התשוקה, שהתעוררה בימים ההם, ימי יסוד מושבות ליהוּדים ברוּסיה, בקרב המשכילים לחיי השדה והכפרים. על כן אנו מוצאים בשיר הזה הרבה רגש אמתי היוצא מן הלב.

יל"ג מצייר את ברזלי, בעל-האחוזות העשיר בגלעד, שבחל בתשֻאות קריה והמונה וכל חמֻדותיה ויבחר להתבודד כל ימי-חייו בסֻכת-שדה ולרעות את צאנו. יודע ברזלי,

כִּי פּוֹרְטֵי הַנְּבָלִים בַּלָּאט יִבְכָּיוּ

וּבְבָתֵּי מִדּוֹת יִשְׁכֹּן גַּם רֹב שָׁבֶר;

עַל עַפְרוֹת זָהָב נַחֲלֵי דִמְעָה נִטָּיוּ,

גַּם עֵקֶב כָּל תַּאֲוָה זָרָא וָקָבֶר.

--

וַיַּרְא מִשְׁכָּן לוֹ פֹּה בִּדְמִי הַיָּעַר,

הַרְחֵק וּמוּזָר מִתְּשֻׁאוֹת הֶחָלֶד;

שָׁם יָשׁוּב הַיָּשִׁישׁ לִחְיוֹת כַּנָּעַר

וּבֶן הַשְּׁמוֹנִים יִתַעַנֵּג כַּיָּלֶד.

שָׁם אֵין לוֹ כָּל הוֹד אַךְ אֵין לוֹ כָּל נֹהַּ,

עַרְשׂוֹ רַעֲנָנָה וּכְסוּתוֹ שָׁמָיִם;

כּוֹכְבֵי אוֹר נֵרוֹתָיו בִּמְנוֹרַת אֱלֹהַּ

וּרְאִי הַפָּנִים לוֹ אוּבַל הַמָּיִם.

רִנְנַת צִפֳּרֵי לַיִל לוֹ קוֹל הַנֵּבֶל,

מַשַּׁק הַסְּבָכִים עוּגָב וּמְצִלְתָּיִם;

כי להצלחת בני הכרך אין בסיס איתן בחיים וכי כל חמֻדותיהם מהבל המה יחד – על זה עמד ברזלי בשעה שהמלך דוד, בברחו מפני אבשלום בנו, בא אליו מַחנָימה. ברזלי נהל את המלך וחילו בלחם, וכשנֻצחו אבשלום והקושרים העוזרים על ידו ודוד חפץ לשלם לברזלי כגמולו ויזמינהו ללכת אתו אליו ירושלימה באמרו:

שָׁם אוֹתְךָ אֲכַלְכֵּל אֶגְמֹל חַסְדֶּךָ,

כָּל כָּבוֹד וָעֹנֶג יַחַד נַחֲלֹקָה;

עַמִּי עַמְּךָ, עֲבָדַי עֲבָדֶיךָ,

חֻקִּים צַדִּיקִים לוֹ יַחַד נַחֹקָּה.

תַּחַת שָׂדְךָ זֶה תַּחַז גִּנַּת חֶמֶד,

וּדְבִיר הַמְּלוּכָה תַּחַת רֶפֶת עֵדֶר;

צָבָא רָב וַחֲלִיפוֹת תַּחַת הַצֶּמֶד,

בִּמְקוֹם מַקֵּל רֹעֶה שַׁרְבִיט וָהֶדֶר.

לֹא עוֹד תַּצִּיב דָּרְבָן, לֹא תִּתְמֹךְ פָּלֶךְ,

רִאשׁוֹן תִּהְיֶה לִי אַתָּה אֶל מִשְׁמָעַת.

קוּמָה וּלְכָה אִתִּי!" – קָרָא הַמֶּלֶךְ

וַיְחַבֵּק לַשָּׂב וּבְעַיִן דּוֹמָעַת.

אבל ברזלי לא חפץ בחסדי המלך, כי טובו בעיניו שדותיו וכרמיו ועדרי-צאנו מכל סגולות-מלכים, והוּא השמיע למלך את האמת, אשר קנה לו מפי הנסיון:

הֲלֹא טוֹב מִסְכֵּנוּת וּמְנוּחָה רֶגַע

מֵאוֹצָרוֹת עִם צָרוֹת מִכָּל עֵבֶר.

דברי-הישיש עוררו הרהורי-יגון בלב המלך הנפעם, שנתפכח רגע משכרון שלטונו וירא את הדברים כמו שהם:

וּשְׁנֵימוֹ עוֹד נִצְּבוּ בִּדְמִי הַלָּיִל

כִּנְצִיבֵי שַׁיִשׁ יַד אֳמָן הֶעֱמִידָה,

וַיָּפָג לֵב דָּוִד, לֹא עָצַר חַיִל,

וּדְמָעוֹת כַּנַּחַל עֵינוֹ הוֹרִידָה.

ובתוך כך עברוּ שלוחי-ישראל את הירדן להשיב את המלך ירושלימה:

וּבֵין כֹּה וָכֹה הַדְּמָמָה הִפְרִיעוּ

תּוֹפְשֵׂי הַמָּשׁוֹט בַּמַּיִם יַחְתּוֹרוּ:

גַּם קוֹל עַל הַמַּיִם עַם רָב הִשְׁמִיעוּ,

גַּם דָּוִד גַּם רֵעוֹ מִשְּׁנָת נֵעוֹרוּ.

הָעֲבָרָה נִגָּשָׁה אֶל זֶה הָעֵבֶר

וּמְלֵאֲתִי רֹב אָדָם וּכְלִילַת הֶדֶר –

וַיֵּלֶךְ דָּוִד לִמְלוֹךְ עַל עַם עֵבֶר,

וַיֵּלֶךְ בַּרְזִלַּי לִרְעוֹת הָעֵדֶר.

“לידי שלמות גמורה – כך כותב קלוזנר – הגיע גורדון הצעיר ביצירתו היותר מוקדמת דוקא – ב”דוד וּברזלי". אין זו פואמה, אלא אידיליה, ואחת מן האידיליות היותר נחמדות. איזה תום ילדותי, שהוּא כל-כך מתאים לתקוּפה הרחוקה ההיא, ואיזו שַלוה עליונה, שהיא כל-כך מתאֶמת לכפר הבודד והרחוק ממרכזי-התרבוּת, שפוכים על פני כולה. וטראַגיקה שוקטת היא מלֵאה, שנתמזגו בה סוד-המות והבחילה בחרש המצופה כסף, שקורין לה “קוּלטוּרה”, שקורין לה תשואות-קריה ותענוגי-החיים… כשהייתי בארץ-ישראל (בשנת תרע"ב) שמעתי בבית-ספר ירושלמי אחד את המורה העברי קורא ומטעים אידיליה זו לפני תלמידיו ילידי-הארץ, ואז אך אז הרגשתי אותה כראוי. אין בה אף קו אחד גס, אף רִשום אחד מיותר. הכל מתאים לתוכן ולרוּח הארץ כאחד. אילמלא כתב גורדון אלא אידיליה זו בלבד, אי-אפשר היה עוד לגזול ממנוּ את השם “אמָן”. ³⁷

"היצירה האחת – אומר פיכמן – אשר בה תפס גרדון את הריטמוס השוקט של נוף-שדה, היא האידיליה “דוד וברזלי”, אשר מלבד חזיונות מאַפו היא היחידה בהתקוּפה בחמדת סגנונה ובתום מליה וציוריה. זאת היא, כמדומני, היצירה האחת בכל שירת גרדון, אשר בה השיג את המנוחה, - ברכת אלהים הראשונה בכל יצירה ובכל אמנות. יש בה מתום הנוער ומחכמת זקנים, כל זה אשר יציין תמיד את השירה הנאמנה. גם היא כולה נכתבה ברוּח הזמן ובסגנונו. אין לנוּ לבקש גם פה שרטוטי-ציור חריפים, קלים וצבעים קולעים אל המטרה. אנו רק מרגישים את נֹגַה הערב, את בטחון הזקנה, את ברכת העבודה – את כל המנוּחה הבהירה, העוטרת את חיי הישרים. בשקיעת-היום הנהדרה כמו נסתמלה גם שקיעת-חייו הבהירה של ברזלי.

וּכְבָר אֲבִיב חַיָּיו פָּנָה הָעֹרֶף,

לֹא יָקוּם פַּעֲמַיִם אַחֲרֵי הֵאָסֶף!

פיכמן מוצא בהפואמה “דוד וּברזלי” את השפעת הספר “אהבת-ציון”, שיצא בימים ההם. “אין ספק שיצירת מאַפו השפיעה אז הרבה על גרדון, שהעריץ תמיד את מאַפוּ. אנוּ שמועים פה את הֵד דברי סִתרי על האושר והיושר שבחיי שדה, על “פורטי הנבלים” אשר “בלאט יבכיו” ועל “רפת העדר” אשר תהיה “כמו היכל עֹנֶג” ליושבי-הכפרים. אך זה היה, כאמור, גם סגנון התקוּפה – נחלת ר' משה חיים לוצאטו והבאים אחריו. זה היה תור הילדות לספרותנוּ החדשה, בטרם יכו עליה הרוחות הקרות. זה היה תור הילדות הבהירה גם לגרדון, בטרם יפיל את עצמו לתוך גלי החיים הכבֵדים” ³⁸

על תקוּפת-הנוער של יל"ג, עד כמה שהיא מוצאת לה הֵד ביצירותיו הראשונות ועל יחוסו אל מראות-הטבע, מביע פיכמן את הרעיונות היפים הללוּ:

“זה היה לפני ימים רבים, רבים. המשורר לא ידע עוד את החיים ואת צערם ואת נַוְלוּתָם. האביב היה בחייו ואמוּנת האביב בתקוּפתו. עם רעו המשורר, עם מיכה יוסף, אשר לו שמר את אהבת נעוריו בכל ימי חייו, הוּא מתהלך בסביבות וילנה היפות, במקום שיערות-האורן האפֵלים על שפת הוויליה הטובה מסתירים אותם מן הפרוזה שבחיים. שמה יחלום את חלומותיו וקרא את שירי שילר בקול, וכשוּבו הביתה והיה כשב מחג גדול ונהדר, “חג לאדוני”, אשר ה”קרואים הם כל באי-עולם“. חג קצר ועליז הם לו עוד החיים. הטבע פתחה את אסמה הטוב ב”חיק כל עמק, על ברכי כל גבע" – כל העולם עוד מלא שֶפַע ה'. ושר אז העלם על האביב ועל השמש ועל הפרחים ובקש גם הוּא להיות “פרח בתבל פורחת”, ובבטחון נעורים ושקט זקנים ישא גם על המות את אמרתו המאירה:

כַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לַיִל מָוֶת הִנֵּהוּ

כִּי הַכֹּל אֱלהִים, וֵאלהִים – חַיִּיּם.

(“חג לאדוני”.)

"אל נא נבקש אמנם גם פה את שכרון-החיים, את האושר המלא ואת חֶדות-ההויה השלֵמה, אשר תשפוך על העולם את קסמיה הרבים. המשורר אינו שוכח גם על “תל האביב” את “התבל ואת תבליתה” וחלום הבלָיָה לא יעזבהוּ גם “במישור הלז כי יֵצא לשוח”, אך האמונה בחלק אלוה ממעל אשר באדם, בקשת המפלט מן הכליון בחיק שדי, במחבואי-הנצח, - כל זה נוגע עד הלב במשורר הצעיר, אשר זהרי נעוריו עור נלחמים עם צללי-הנפש, המשתערים עליו כבר בעצם חג אביבו. ויהי בזה השפעת מי שהוּא, אך ספוגי תום ואמוּנה הם החרוזים הנאצלים של שירו הראשון:

גַּם עָלַי לֹא תֶאְטַר בּוֹר תַּחְתִּית פִּיהָ

כִּי תָשׁוּב נִשְׁמָתִי אֶל בֵּית אָבִיהָ

לָגוּר כִּנְעוּרֶיהָ בֵּין כּוֹכְבֵי לָיְלָה

(“תל אביב”).

אין זאת ליריקה כמובן. האודה, תבנית השיר, אשר אד“ם הכהן הביאה לידי שכלול מרובה, צדה גם את לב גרדון הצעיר, אשר נשען בתקוּפת יצירתו הראשונה לא רק על אד”ם, כי אם גם על לֶטֶריס וּשאר המשוררים שקדמוהו. השירה הזאת, אשר בה יתבטל הפרט לפני הוד אלהים והטבע, היתה מתאימה לרוח המשוררים ההם אשר חייהם העצמיים עוד היו מטֻשטשים ביותר. גרדון מתפעל מחיי הטבע, אשר חליפוֹת עולם להם, וחוּט קיוּמם לא יפָסק. מה הוּא כליון החלק לעֻמת שלימות הכל הנצחי? הן כולנו נשוב אל “בית אבינו”. המשורר דָבֵק בהרמוניה הכללית מפני פחד הכליון של הפרט. הוּא מבקש עוז תנחוּמים. אכן אין זאת עוד שירת גרדון. חלום האביב הוּא, אשר יחלום כל לב צעיר באשר הוּא צעיר. כי מה הם החיים ויגונם ומוראיהם לעוּמת גיל הלב בהבהיק לו ראשונה שמש העולם – יפי האהבה ופלאיה:

וּבְלִבּוֹ כִּי יִשָׂא אִיש אַהֲבַת אֹמֶן,

מִמְסִיּבוֹת תֵּבֵל הוּא מוּרָם גָּבֹהַּ,

וּשְׂשׂוֹן עוֹלָמִים יִזַּל בּוֹ, כַּשֶמֶן

הַטּוֹב שֶיּוֹרֵד מִקֶּרֶן אֱלוֹהַּ".

(אהבת דוד וּמיכל).

ב.

חתימת התּקוּפה הרוֹמאַנטית.

יל“ג לא נשאר עומד בדברי-זמר שלו. הרומאַנטיות היתה המס, אשר שִלֵם מצדו לרוּח הזמן. אבל לא בה יכֹל כשרונו להתגדר. בלִירִיות שיסודתה בחזון החיים הנפשיים, לא הצליח, אף כי היה בעל רגש ונוח להתפעלות. בין שירי יל”ג אנוּ מוצאים רק שני שירים, שיש בהם מן הליריות הטהורה, הלא הם: “בעלות השחר” וסלוק שכינה". בשיר הראשון הוּא נותן בטוי ומרץ לגעגֻעיו על אותם הימים, שֶשָר בהם “תענוגים אהבה וידידות”, “נחומים תוחלת ועתידות” ובִשֵר “יום רצון נחת וחֹפש”, וּבשיר השני, שכתב אותו תיכף לאחר שנרצח הקיסר אַלכּסנדר השני, נפשו משתפכת עליו למראה רוּח-הקודש העוזבת את הארץ. הפייטן מאמין לשמוע “קול כתֹּר יָמֵר על יונה נאהבת” ולראות כי “אך חציר העם יתור לו ברפש”, “סולם מוצב ארצה ואנשים יורדים, אך עולים אין”; אין “מרחביה להלך הנפש”. “בשלמת-אור” המשורר צָר את חלומותיו ושואף לעלות למעלה לחזות “מחזות שדי”.

בכלל מעטים הם נסיונותיו הליריים של יל“ג. שירת חייו הוּא עצמו, שירת-היחיד, לא היתה מענינו. אפשר, שחייו לא סִפקו לו חמר לשירה כזו. בשירו “אתם עֵדָי!” מתפאר יל”ג במה שלא טפל בנשמת-עצמו, בהרגשותיו הפרטיות, והקדיש את עטו “לבני עמו ואלהיו”; “חלומות חלם וּפתרונים בקש”, אבל לא לחייו, לא לעָצבו ולמשושו, לשברו ולמאוייו, כי אם לחייה של האוּמה כֻּלה, לצרותיה וחפָציה. בשירי-הכלל מצא יל“ג את דרכו בגבוּלות הכשרון הפיוטי, שהוחן בו. הגדרה יפה וקולעת אל האמת מגדיר קלוזנר את גבולות כשרונו השירתי של יל”ג, עד כמה שהתבלט בשירי-הכלל שלו, בדברים הללוּ: “ליל”ג היתה אותה התפעלוּת יתֵרה של משורר, שעל ידה מתמזגת ההרגשה בתבוּנה, הייתי קורא לה בעברית “בינת-הלב”. זהו באמת השכל של הלב – נחלתם של המשוררים הגדולים. זהו “מושג התחום” בין ההרגשה וּבין המחשבה, מזיגת המחשבה בהרגשה. “המחשבות הגדולות באות מן הלב” – אמר פילוסוף צרפתי. ואוּלם החושבים – החוזים הגדולים, שביצירותיהם הפילוסופיות, או אף הפוּבליציסטיות והבקרתיות, יש הרגשה עזה, חוננו מטבעם בלב של השכל. למשוררים – החושבים יש, להֶפֶך, השכל של הלב, בינת הלב. זוהי אותה ההרגשה היתֵרה, אותה ההתרגשות היוצאת מן הכלל, שכל מחשבה גדולה מעוררת בלבו של המשורר. סוללה חשמלית היא נפשו של המשורר, וכשניצוץ של מחשבה נוגה בה – מיד הרגשתו היתרה מתרוקנת, ולפעמים היא אף באה לידי נֵפץ. זהו הפתוס הקדוש, פרי בינת-הלב, - זהו הפאתוס האלוהי, שנתברכו בו גדולי המשוררים שבכל הזמנים ובכל האומות. אבן בוחן הוא זה למשורר. יש לו למשורר פתוס קדוש קדוש זה – משורר גדול הוּא, אין לו פתוס קדוש זה – משורר הוּא, וּמשורר נעים, מענין, משורר-אמן, אבל גדול אינו. פתוס קדוש זה אינו רק התפעלות מרעֶשת-עולמות בלבד או צעקות וקובלנות והתמרמרות קולנית דוקא. אמנם על-פי רוב הפתוס הוּא התלהבות עליונה או זעקת-שבר, אבל פעמים שאינו אלא עלית-נשמה, התרגשות חוגגת ונלהבת – הנשגב במדרגתו העליונה, כי על-כן הוּא הפתוס הקדוש, בהבדל מזה, שאינו קודש, שאין בו אלא צעקנות וקולניות, שכולן – חול. ופתוס קדוש משני המינים – זעקת-שבר וחגיגיוּת נשגבה – היה לגורדון במדה מרובה, כמעט הייתי אומר במדה גדושה".

אותו “הפַּתוס הקדוש” של יל“ג כבר הטביע את חותמו על שתי הפואמות האחרונות שלו בנות התקוּפה הרומאנטית: “בין שני- אריות” ו”במצוּלות-ים". הדברים, הבאים כעין הקדמה אל השיר הראשון, שאולי אינם ענין לפואמה אֶפִּית, שצריך לשמוע בה את שפת המאורעות ולא את שפת המחבר, כבר נושאים בחיקם את סימניה העקריים של התקוּפה השניה בעבודתו היצרתית-הפיוטית – את סימני הרֶאליות, שמצאה את בִּטויה בבקֹרת חריפה של הערכין הלאומיים המקובלים, ההולכת ומגיעה עד לקטיגוריא.

שִׁחֶתְךָ יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא לִמְּדוּךָ

לֶאְסֹר מִלְחָמָה בִּתְבוּנָה וָדַעַת,

כֹּח וּמְרִי-נֶפֶשׁ מַה-יּוֹעִילוּךָ

אִם אֵין תַּחְבֻּלוֹת שָׂר, אִם אֵין מִשְׁמָעַת

כַּמָּה מֵאוֹת שָׁנִים מוֹרִים אִשְּׁרוּךָ,

כּוֹנְנוּ בָתֵּי-מִדְרָשׁ – וּמָה הוֹרוּךָ?

הוֹרוּךָ לִשְׁמוֹר רוּחַ, לַחֲרוֹשׁ אֶבֶן,

לַחֲשׂוֹף מַיִם בַּכְּבָרָה, לָדוּשׁ תֶּבֶן.

הוֹרוּךָ הָהּ לַהֲלוֹךְ נֶגֶד הַחַיִּים,

הִסָּגֵר בָּדָד בִּגְדָרִים וּבְחוֹמוֹת,

לִהְיוֹת מֵת בָּאָרֶץ, חַי בַּשָּׁמַיִם

וּבְהָקִיץ לַחֲלוֹם וּלְדַבֵּר בַּחֲלוֹמוֹת;

וּבְכֵן נָס לֵחֶךָ, נָבְקָה רוּחֶךָ,

חֲמַרְמְרוּ מֵעֶיךָ, יָבֵשׁ כֹּחֶךָ,

אַבְקַת סוֹפְרִים וַעֲלֵי שִׂיחַ מִלְּאוּךָ

וּכְחָנוּט חַי לַדֹּרוֹת הִצִּיגוּךָ.

הרי כאן גרעיני הרעיון הראשי, שנעשה מכאן ואילך יסוד ואבן-פנה בכל יצירותיו הפיוטיות, של יל"ג: טרוניא על אלהי האוּמה, על מוריה-מדריכיה, תביעת עלבונו של “החנוט החי”, אשר הציגוהו כמפלצת לדורות, קובלנא על חיי הפרישות והסגופים, מחאה קשה נגד “הקשחת הלב מחיי-הארץ”.

א. "בֵּין שִנֵי אֲרָיוֹת".

השיר “בין שני-אריות” הוּא פואמה, או, יותר נכון, אֶפופֶיה היסטורית, שתכנה לקוח מימי המלחמה האחרונה של יהוּדה ורומא. המשורר מספר לנוּ את קורות שמעון הקנאי, אחד הגבורים ממגיני-ירושלים, שאחרי כבוש העיר לֻקח בשבי ויובא לרומא. שם הכריחו אותו שוביו ללחום עם ארי בזירה, וכצאת נפשו הכיר בין השפחות את מָרתה אהובתו, שנמכרה לאָמה בתוך שבי-ירושלים.

יפה מאד צִיור פרידתו של שמעון ממרתה אהובתו בשעה שהוא הולך למלחמה האחרונה, לחיים ולמות:

שָׁלוֹם לָךְ, מָרְתָה תַּמָּתִי, עַד נֵצַח!

הִנְנִי שָׁב לַקְּרָב כִּי נִרְפָּא הַפֶּצַע.

שָם טִיטוֹס יְהוֹתֵת, יַרְבֶּה שֹׁד וָרֶצַח;

הָבִי לִי נִשְׁקִי, אַל תִּבְכִּי, מַה בֶּצַע?

-–

לֵךְ, שִׁמְעוֹן דּוֹדִי, לֵך וּנְהַג חֵילֶךָ!

יָקָר רֶגַע מִפָּז – מַהֲרָה וָלֵכָה.

עֵינֵי אֶרֶץ מוֹלַדְתֵּנוּ עָלֶיךָ;

אַל תִּדְאַג לִי! מָה רָאִיתָ עַל כָּכָה?

אָבִי גַּם אַחַי מוּקָעִים רָאִיתִי,

כָּל בִּעוּתֵי מָוֶת לִרְאוֹת נִסִּיתִי!

רושם חזק מיוּחד עושָׂה התגוששותו של שמעון עם הארי בזירה לעיני קהל-הרואים:

רֶגָע עָמַד הַטּוֹרֵף הִתְבּוֹנֵן בַּטָּרֶף

(כִּמְנַסֶּה אִם מַאֲכַל תַּאֲוָה הוּא טוֹרֵף

הָרָאוּי לַעֲלוֹת עַל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ),

אַחַר נָשָׂא רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ

הָלֹך וְדוּשׁ אֶרֶץ וְצָעֹד בַּזָּעַם,

הַקֵּף הַמַּעְגָּל פַּעַם אַחַר פָּעַם

וּמִטַּרְפּוֹ עֵינוֹ לֹא יִגְרַע, לֹא יֶרֶף,

כִּמְרַגֵּל חֶרֶשׁ הַסּוֹבֵב הָאָרֶץ

לָתוּר עֶרְוָתָהּ וּמְקוֹם יֵשׁ בָּהּ פָּרֶץ.

וּכְתֹמֶר מִקְשָׁה יִתְיַצֵּב בַּתָּוֶךְ

הַמָּט לַהֶרֶג, הַנָּכוֹן לַטָּבַח,

בִּימִינוֹ הַמּוּנָפָה יַחֲזִיק הַמַּאֲכֶלֶת

וּבְנִצָּבָהּ כַּחוֹתָם אֶל לִבּוֹ יְאַמְּצֶנָּה,

כִּי הִיא כָל תִּקְוָתוֹ וּשְׁאֵרִית תּוֹחֶלֶת –

אִם יֵשׁ עַל פִּי אַרְיֵה תִּקְוָה עֲדֶנָּה.

גִּידֵי מָתְנָיו שׂרָגוּ וּשְׁרִירָיו צָבוּ,

עֵינָיו הַלְּטוּשוֹת בִּמְאוּרוֹתֵיהֶן נִצָּבוּ

כַּחִצִּים הַשְּׁנוּנִים כּוֹנְנוּ עַל יֶתֶר,

דּוֹלְקוֹת אַחֲרֵי צַעֲדֵי אוֹיְבוֹ כַּמַּחַט

הַנִּמְשָׁךְ אַחֲרֵי אֶבֶן הַשּׁוֹאָבֶת.

פָּנָיו הַזֹּעֲפִים הִלְבִּינוּ כַּנֶּתֶר –

אַךְ שֶׁקֶט בִּיצֻרָיו, אֵין חִיל וָפַחַד:

לֹא רִאשׁוֹנָה יִרְאֶה לַעַיִן אֶת הַמָּוֶת.

פִּתְאֹם נָעַר הָאֲרִי כַּהֲמוֹן קוֹל רָעַם

וּכְבָרָק מִמְּרֹרָתוֹ הִשְׂתָּעֵר הַפָּעַם

וּמְלֹא קוֹמָתוֹ הִתְקוֹמֵם, וָיָּרֶם

אֶת כַּפּוֹ עַל טַרְפּוֹ אֶל מוּל לִבֵּהוּ;

אַךְ שִׁמְעוֹן נִזְהָר וַיְקַדֵּם פָּנָיו, וּבְטֶרֶם

תִּנְחַת כַּפּוֹ עָלָיו שָׁלַח חַרְבֵּהוּ

וַיִּדְקֹר אֶת טוֹרְפוֹ אֶל אָרְבוֹת כַּפֹּתָיו,

וַתָּבֹא הַחֶרֶב בְּאַחַת מִצַּלְעוֹתָיו;

אַךְ שָׁם עָמָדָה, כִּי פָגְשָׁה בַּגָּרֶם,

וּגְרָמָיו כִּמְטִילֵי בַרְזֶל בַּרְזֶל יָרֹעוּ

וּבְפָגְעָהּ בָּעֶצֶם נִשְׁבַּר הַלַּהַב,

וּבְכֵן אָבַד נִצְחוֹ עָלָה בַּתֹּהוּ

וּבְמַדְקָרָתוֹ לֹא מָחַץ הָרָהַב.

וּמְטֹעָן חֶרֶב נִתַּר הָאֲרִי אָחוֹר,

מִמַּחַץ מַכָּתוֹ פָּרַץ זַרְזִיף דָּם שָׁחוֹר

וּבְקוֹל נַהֲמוֹ נִשְׁמַע כַּהֵד קוֹל נְכָאִים;

אַךְ בַּעֲבוֹר שְׁנַיִם שְׁלשָׁה רְגָעִים

הִבְלִיג עַל כְּאֵבוֹ וַיֶּאֱסֹף כֹּחֵהוּ

וַיָּשָׁב וַיַּהֲלֹךְ אֵמִים עַל הַמַּכֵּהוּ.

שמעון עם נצב החרב בידו נשא את עיניו אל הקהל הממלא את הזירה כמבקש מהם עזרה, ופתאם התנגש מבטו במרתה אהובתו, שבאה אף היא בלוית גברתה לראות במחזה. בְרַק-תקוה הבריק בלב הגבור האֻמלל וינסה, כשמשון בשעתו, לשסע את הארי, אבל – לשוא.

וַיָּגַח הַכְּפִיר אֵלָיו שֵׁנִית בַּחֲמַת זָעַם –

עוֹד הִתְחַזֵּק הָאֻמְלָל עַל עָמְדוֹ הַפָּעַם,

עוֹד רִגְעֵי מִסְפָּר נֶאֱבַק עִם טוֹרְפֵהוּ,

אַךְ בִּזְנָבוֹ כָּאֶרֶז חִישׁ אַרְצָה הִכָּהוּ,

פַּרְסוֹתָיו הַנּוֹרָאוֹת תָּקַע בִּלְבָבֵהוּ,

וּבִטְנוֹ רִטֵּשׁ עַד מֵעָיו יָצָאוּ,

וַיְעַלַּע דָּמוֹ וַיְפָרֵק עֲצָמָיו,

וַיִּסְחַב אֶת פִּגְרוֹ מִתְבּוֹסֵס בְּדָמָיו.

כָּל הָעָם בַּעֲלִיצוּתוֹ קוֹל רִנָּה הִשְׁמִיעַ –

אַךְ מַה נַאֲקַת מָוֶת מִן הַיָּצִיעַ? –

שָׁם אָמָה עִבְרִיָּה מֵתָה, גֹּוַעַת! –

--

הָהּ! בֵּין שִׁנֵּי אֲרָיוֹת אֶת דּוֹדָהּ רָאָתָה

וּבְצֵאת נַפְשׁוֹ גַּם נַפְשָׁהּ שָׁמַיִם עָלָתָה.

דעת הבקרת. “בין שני אריות” – אומר קלוזנר – היא יצירה אֶפית ממדרגה ראשונה, כל חוליה ופרק ואבר שלה הוּא מעשה ידי-אמן: פרידתו של שמעון ממרתה אהובתו; תאנִיָתו לאחר שנשבה וירושלים נפלה לפני צר (חרוזים אחדים באוּ כאן מ“זמירות-ישראל” של ביירון בתרגומו של גורדון עצמו); תאור הששון והשמחה, שהעם ה“רודה בשלשת חלקי היבשה” שש ושמח על שהכניע “עם קטן ודל, יושב ארץ מהלך חלקי-יום חמשת”; תאור שער הנצחון של טיטוּס, ה“תענוג לבני-אדם”, ששם את היהוּדים כעפר לדוש ועשה לו “שלמת ארגמן מדמם”; תאור הזירה, ועל כולם – הציור הנפלא מהתגוששותו של שמעון עם הארי הלובי… וּבשעה שכבר נשבר להב-החרב של שמעון, והוּא עומד לנגד הארי הפצוע והמשתולל ואך הנצב בידו, והוּא רואה את מָרתה “לובשת עבדות” ופונה בתפלה אל “אלהי-שמשון”, - אין המשורר יכול להתאפק גם הפעם, והוּא מפסיק את מהלך-המאורעות בקריאה מרה:

גִּבּוֹר אֹבֵד, הַעוֹד לֹא הִתְבּוֹנַנְתָּ,

אֱלֹהֶיךָ אֱלֹהֵי שִׁמְשׁוֹן אַיֵּהוּ?

אֱלֹהֶיךָ אֱלֹהֵי שִׁמְשׁוֹן אֵל אֵלִים

סָר מֵעַם נַחֲלָתוֹ וּמִגִּבּוֹרֵיהוּ

וַיְהִי עִם אוֹיְבֵיהֶם הַפְּלִשְׁתִּים הָעֲרֵלִים,

וּכְמוֹ לֹא חֻנַּן עַמְּךָ כֵּן לֹא חֻנָּנְתָּ.

“בפואמה זו (מכוון ל“בין שני אריות”) – כותב פיכמן – למרות היסוד הסטירי שבה, השיג גורדון עוז של אֶפוס לא רק ביושר בִנינה ובמהלך הספור הטרַגי, כי אם גם בכח התיאור הפְלַסטי של חלקיה. הפתוס והתיאור אינם פוגמים כאן זה את זה, כי אם מתמזגים כקולות האֶשד וצבעיו, הממלאים וּמשלימים אלו את אלו. אין אנחנוּ מרגישים כלל בעברנוּ מן הציור אל הדבור. כל חלקיה הבודדים של פואמה זו, הליריים והאפיים, משתפכים ומתלכדים לשירה דרמטית נשגבה אחת, למחאה כבירת-כֹח כנגד אבדן הגבורה והתפארת, כנגד כל הפַטַליוּת הָעִוֶרת שבחיים וּבהיסטוריה. המשורר הדביק אותנו בכח אלהים אל גבורו ואל מראות-החרדה, ואם כל תנועה ותנוּעה שלו גם נפשנו מתנועעת לעֻמתו; אנחנוּ עדי-ראִיה לכל המתרחש בזירה. בשירה זו השיג גורדון בבת אחת את כל גובה כשרונו הרב. בה נעשה קלַסיקן בכח-הבטוי, בעומק התפיסה וּבכל סערת הנפש העצומה, הוּא נעשה מעתה יחיד בדור – הפה והמליץ של התקופה”.

ב. “בִּמְצוּלוֹת יָם”.

הפואמה “במצוּלות ים”, שהיא כעין המשך להשיר “בין שני אריות”, שייכת להיצירות הפיוטיות היוּתר יפות של יל"ג. בפואמה זו, שיסודתה בגלוּת ספרד, מסופר מעשה באניה אחת שָטָה על פני הים התיכון, שנשאה המון גולים יהוּדים, הנוסעים לבקש להם ארץ-מולֶדת חדשה. ביניהם נמצא שתי נשים עוטות בגדי-אֵבל, והן: “אשת הרב מטוּרטונה, אבו-שָעַם, שנשרף זה לא כבר באש על-ידי האינקוויזיציה, ופנינה בתה, נערה יפה טובת-טעם”. רב-החובל חמד את יְפי הנערה בלבבו וישלח את אחד המלחים להגיד לה, כי אם לא תאות להיות לו לסוכֶנת, יוריד את כל הגולים היהוּדים אל אי שָמֵם, ושם ימותו ברעב. על זה ענתה לו הנערה העבריה, כי אם יביא את אַחֶיה המגֹרשים אל חוף בטוח, אז תמלא את חפצו. רב-החובל עשה כדבריה ויָבֵא את הנוסעים למחוז-חפצם ולבו מלא תקוה, כי עוד מעט ותאותו תמָלא; אבל תוחלתו נכזבה –

הַלַּיְלָה יִפְנֶה, עוֹד לֹא עָלָה הַשָּׁמֶשׁ,

עַל הַמַּיִם מִסָּבִיב חשֶׁךְ וָאָמֶשׁ;

כִּרְאִי נוֹרָא הוֹד הַיָּם הַגָּדוֹל סָרוּחַ,

עַל בִּרְכֵּי רוּחַ חֲרִישִׁית יִישַׁן יָנוּחַ.

חַדְרֵי סוּפָה סֻגָּרוּ, הַגַּלִּים יִשְׁתֹּקוּ

וּבִלְשׁוֹן סָתֶר כָּתְלֵי הָאֳנִיָּה יָלֹקּוּ;

וּשְׁתַּיִם נָשִׁים עוֹטוֹת בִּגְדֵי אֵבֶל

תֵּשַׁבְנָה גַלְמוּד עַל עֲרֵמַת חֶבֶל

– כִּי יֶתֶר הַנּוֹסְעִים אִתָּן אָרָחוּ

חוֹף מִבְטַחִים עָלוּ, אוֹתָן זָנָחוּ –

--

אָתָא, בִּתִּי, אָתָא יוֹם הַמָּר, יוֹם קִצֵּנוּ,

אֱלֹהִים הִסְתִּיר פָּנָיו, לֹא יֹאבֶה חַלְּצֵנוּ;

אָבַדְנוּ אָבָדְנוּ, אֵין לָנוּ מָנוֹס

בִּלְתִּי אִם בִּמְצוּלוֹת הַיָּם אוֹקְיָנוֹס;

אָבִיךְ מֵת בָּאֵשׁ וַאֲנַחְנוּ בִּמָּיִם –

דֶּרֶךְ אֶחָד הוּא אֶל שַׁעֲרֵי שָׁמָיִם".

--

וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה לַהֲדֹף לָיִל

וַתָּקֹמְנָה כַּלְּבָאוֹת אִשּׁוֹת הֶחָיִל

וּבְרֶגֶל יְשָׁרָה עַל קִיר הַסְּפִינָה דָּרָכוּ

וּבְלֵב קָרוּעַ וּמָרְתָּח שִׂיחָן שָׁפָכוּ:

"אֲדֹנָי אֶחָד, אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ

הִנְנוּ אָתָאנוּ לָךְ, אָנָּא קַבְּלֵנוּ,

אִם דָּמֵנוּ יֶעֱרַב כַּקָּרְבָּן עָלֶיךָ

הִנְנוּ לָמוּת בִּנְדָבָה עַל מִזְבְּחֶךָ!"

דִּבְּרוּ – וַתִּשֶּׂאנָה עֵינֵיהֶן הַשָּׁמַיְמָה

וַתַּחֲלֵקְנָה מִמִּכְסֵה הָאֳנִיָּה הַמָּיְמָה…

והפייטן מסיים בקובלנה מרה על “שופט-תבל”, שמסתתר “בחושך סִתרו” ואינו שם לב לדמעות-עשוקים:

רָאָה הַיָּם וַיָּנֹס, מֵימָיו הִתְפַּלָּצוּ,

הָמוּ גַלָּיו סָבִיב, הָמוּ וַיִּתְרֹצָצוּ;

וּשְׁתֵּי הַנְּפָשׁוֹת הַטְּהֹרוֹת כִּזְהַב פַּרְוָיִם

צָלְלוּ כַּעוֹפֶרֶת בִּמְצוּלוֹת הַמָּיִם

שָׁם חָדְלוּ רֹגֶז, שָׁם בֵּין קִצְּבֵי הָרִים נָחוּ;

סַלְעֵי הַיָּם מַצַּבְתָּם וּבִטְנוֹ קִבְרָמוֹ,

כִּפָתָם רָקִיע וּכְתָבְתָּם הַכּוֹכָבִים;

אֵין רֹאֶה אֵין יוֹדֵעַ לִבְכּוֹת עַל שִׁבְרָמוֹ,

רַק עַפְעַפֵּי הַשַּׁחַר עָלֵימוֹ נִפְקְחוּ,

רַק עֵין הָאָרֶץ דּוּמָם רָאֲתָה בֶּעָבִים –

עַיִן רֹאָה קֵץ כָּל בָּשָׂר, סוֹף אַלְפֵי אָלֶף

וּמֵעוֹלָם לֹא הוֹרִידָה דִּמְעָה אַף דָּלֶף.

דעת הבּקֹרת. “כמה הדרת-קודש יש בקובלנה איובית זו! כמה מן הנשגב – בתרעומת, כמה אמונה – בכפירה!” (קלוזנר).

"לב המשורר נשבר מכאֵב בראותו, כי כל הצורר לעמו “כל חפצו יָשלם”, כל מעשיו יצליחו, וּספרד אשר גרשתנוּ מגבוליה לא רק שלא נענשה, כי אם גם הצליחה בשנת הגירוּש לגַלות ולכבוש את העולם החדש… ככל אשר יתעמק המשורר בנבכי ההסטוריה, כן תכבד אפֵלת לבו. כל ההיסטוריה העברית היא לו קול אנחה אחת, כל ארץ מקור עִנויים חדשים לעמו, - “בשדרות הדורות” אין נקוּדת-אור, אין פנת-מנוח, וכל הֶמית רוּחו הכבֵדה מתפרצת בקול שועת תמרורים אחת: “לא יֻקם ישראל!”

“בכל הפואמה המצוינה הזאת אנוּ שומעים את קינת הגלות הנצחית, אנוּ רואים את דמעות נודדי-עוּלם, אשר לא תיבשנה לעולם. אין זאת אפיזודה בודדה אחת, כי אם סמל חיינוּ. ב”תמורות הדורות" לא שֻנָה דבר:

אָנָה תֵלֵךְ, אָנָה תִפְנֶה, עַם דַּל חֵלֵכָה!

"אֶל אֲשֶׁר יִהְיֶה הָרוּחַ שַׁמָּה נֵלֵכָה

"וממעמקי נשמתו של המשורר עולה האנחה הגדולה והנאמנה, אנחה שוברת לב ונפש:

מִי יָחוּס גּוֹי אוֹבֵד וִיאַסֵּף נִדָּחֶיךָ?

אָנָה תַּנַּח רֹאשְׁךָ, אֵי מָקוֹם לִמְנוּחֶיךָ?

“הרגע האחרון הגדול, עת האֵם וּבתה בוחרות במות מחרפת-חי שירה עמוּקה. בשיחת-השקט של שתי הנשים האומללות יש מדִּממת-הים, הפרוש לפניהן, אִלֵם וּמלא סוד נצח. התפלה הקצרה “אדני אחד, אדנה אלהינוּ” מלֵאה העוז המרֻכז, שנצטמצם בתפלות-עם עתיקות-ימים”. (פיכמן ).

“בעוד שבשירי גורדון הראשונים, אם כי השפה טובה שם ביחס, הרעיונות בהירים, אין בכל זאת קבלת רושם נאמן, קבוע, ולא עוד אלא שיש כעין הרגשה ארעית, כי המשורר כמו משלם מס לאיזה שליט מחוצה לו ולבו בל עמו, - הנה שתי הפואמות ההיסטוריות הללוּ (“בין שני אריות” וּ“במצוּלות ים”), העולות מעמקי נפש המשורר, חרותות כלן כמו בצפֹרן שמיר. הצוָחה הישראלית שבהן, הפתוס הנבואי, התמונות המלֵאות חיים ואמת, הסַרקזמוס הבוטה כמדקרות הרב, ההטחה כלפי שמיא, שבספרותנוּ החדשה כמעט לא נשמעה כמותה עד גורדון (וגם אצלו אין חזיונה נפרץ, כי בדרך כלל חי כל ימיו בשלום עם רבון-העולמים), כל אלה עושים את שתי היצירות הללוּ, שלא ימָחו מעל לב השירה העברית כל עוד נשמה באפה, ללאומיות עליונות, ולכן גם לעולמיות-נצחיות לאוניברסַליות”. (ברֶנֶר ).

ג.

הַתְּקוּפָה הָרֶאַלִית.

היצירה הפיוטית של יל“ג פִגרה לבוא אל הרֶאַלית אחרי היצירה הפוּבליציסטית שלו, אבל מכיון שכבר באה אליה, נעלתה על זו האחרונה בסגולות הכשרון וּביכולת האמנותית, בלי משבר עמוק עבר יל”ג מן הרומאַנטיקה התמימה להשקפת-עולם פכחית-ריאַלית, ובספירה של השקפת-עולם זו הרגיש תיכף כאלו נִתנו כנפים חדשות לרוּחו תחת כנפיו הראשונות, שהתחילו מכבידות עליו כעופרת. ההזדמנות הראשונה לתת בטוי לאותה תמוּרה, שנעשתה ברוחו, באה לידו בשעה שקרא לו פרץ סמולנסקין בעל “השחר” להשתתף אתו בירחונו. בתור מענה על הקריאה הזאת כתב יל"ג את שירו "בעלות השחר ", שבו הוּא מסמן את הדרך החדשה, אשר יבחר לו מעתה ביצירותיו.

הֶרְאוּנִי אֶת עַמִּי בְּעֶצֶם שִׁפְלוּתוֹ

וּפְצָעָיו הָרַבִּים עַד לִבְלִי חֵקֶר;

הֶרְאוּנִי הָרִשְׁעָה וּמְקוֹר דַּלּוּתוֹ –

מְאַשְּׁרָיו הַמַּתְעִים וּמוֹרֵי הַשֶּׁקֶר;

וַיֵּצֵא לִבִּי וַתִּשָּׁפֵךְ מְרֵרָתִי,

וַיְהִי לְאֵבֶל כִּנּוֹרִי וּלְקִינָה שִׁירָתִי.

מִנִּי אָז לֹא אָשִׁיר שִׂמְחָה וָנַחַת,

לֹא אֲקַו לָאוֹר, לֹא אוֹחִיל לַחֹפֶשׁ;

אָשִׁיר יוֹם מָר, אָשׁוּר עַבְדוּת נִצַּחַת,

אֶחֱלֹם דִּרְאוֹן עוֹלָם, עַבְטִיט וָרֶפֶשׁ,

וּנְטִיפוֹת חֲרוּזַי עַל צַוַּאר שִׁירָתִי

הֵם עַל אָבְדַן עַמִּי נִטְפֵי דִּמְעָתִי.

והוּא אומר לסמולנסקין, שהזמין אותו לחדש עבודתו ב“השחר”:

הַנַּח לִי! לֹא מְשׁוֹרֵר כִּי מְקוֹנֵן הִנֵּנִי;

לֹא אוֹסִיף עוֹד זַמֵּר, לֹא עוֹד אָשִׁירָה,

רַק חָמָס אֶזְעַק, רַק אֵבֶל אעִירָה.

--

אִם בְּאֵלֶּה חָפַצְתָּ – הִנֵּנִי, הִנֵּנִי!

חֶפְצְךָ חֶפְצִי וּבְרָצוֹן אַשְׁלִימֶנּוּ

והמשורר ממלא אחרי דבריו והוּא נעשה מאז “קטיגור לאומי”. מלחמה קשה לו עם מנהיגיו וּמוריו הדתיים של העם, שבסיגיהם וגדריהם וחומרותיהם הם עומדים לשטן על דרך הזִכָּיון והחופש. בריאליות קיצונית מצייר יל"ג את חיי הצבור העברי בארצות המזרח עם כל נגעיהם וּפגעיהם הפנימיים.

היצליח על דרכו זה? האם כבר לא אבדה כל תקוה? אחת היא לו. חובתו היא ויעשנה כל עוד כחו בו.

יַבִּיטוּ הַנְּשׁוּכִים – אוּלַי יֵרָפֵא לָמוֹ,

אִם עוֹד יֵשׁ רִפְאוּת. אִם עוֹד חַיִּים בָּמוֹ.

יחד עם המהלך החדש במהות יצירותיו הפיוטיות שִנָה יל“ג גם את הצורה שלהן, את הלשון. יל”ג כבר עזב את הלשון הצחה, המליצית. הוּא לא שכח אף רגע, כי עיקר תכליתו הוּא: המלחמה וההטפה לחיי חופש הפרט, וּלפיכך התחיל להשתמש בסגנון המשנה והתלמוּד וּלהכניס לשירתו מבטאים וניבים המתאימים יותר לרוּח הסביבה והחברה והמשטר הרבני, שהוּא מבקר אותו קשה. גם במקצֹע זה הבליט יל“ג את כשרון היוצר והמחדש שבו. שיריו בני התקוּפה הריאַלית הזאת מצטיינים בלשון דקה ועוקצת, נמרצה ושוטֶפת כאחת; עברית חדשה היא, שחן מיוחד מתוח עליה ואינה נופלת מהעברית התנ”כית-המליצית.

א. "מְשָלִים קְטַנִים לִילָדִים גְדוֹלִים".

קול התקוּפה השניה, היא תקוּפת הפולמוס, נשמע ראשונה ב“המשלים הקטנים לילדים גדולים”, שפרסם יל“ג ב”השחר" בשנת 1871. במשלים הנזכרים המצוינים בסגנונם החריף והמקורי וגם בתכנם המלבב, מלחמה להמשורר ברבנים המחמירים בהלכות וב“מאשרים המתעים”, שעיניהם רק לטובת עצמם וּלטובת זולתם אין מהם דואג (כאלה הם, לדוגמה, המשלים “ברבורים אבוסים”, “הפה שאסר הוּא הפה שהתיר”), בקנאים מורדי-האור החוסמים בפני בני-הנאוריים את הדרך אל ההשכלה (המשלים: “יעלת סלע והנשר”, “מעשה נערות”, “הזאב ובנו”), במנהגי-הקהל, הפוסעים על ראשי העם (“הצפרדע אשר ביאור מצרים”, “השעיר המשתלח”), ומאידך גיסא מלחמה ליל"ג גם בעברים המלומדים, העוזבים את עמם ובמשכילים, שהשכלתם אינה מביאתם לנֹעַם המדות (“בנים זרים”, “נחש מרקד”, “המנֻוָל בבית המדרש”).

ב. "אַשַקָא דְרִיסְפַּק".

המשלים האלה לא היו, כאמור למעלה, אלא רק מבַשרי המלחמה הגדולה, הקרובה להתפרץ. החֵץ הראשון היה השיר “אשקא דריספק”: מעשה במשפחה יהודית שחרבה על-ידי קפדנותו של רב מחמיר. הדבר היה בחג הפסח. אליפלט בעל העגלה, “שיגע כמה יגיעות וענה כֹחו, טרם הביא ממרחק כל צרכי פסחו”, ישב אל הסדר “בלב שמֵח ובצהלת-פנים”. פתפתאום והנה מתלאה! מחדר הבִשול נשמע קול צעקת–אימה: שרה, בעלת-הבית, מצאה במרק גרגיר שעורים, ולב כל בני המשפחה נמוג מפחד פן “יחמץ” המאכל. שרה לבשה את מעילה ותאמר ללכת אל המורה-הוראה לשאול מאתו שאלה; אבל אליפלט בעלה עצר בה ויקרא: אל תֵלכי!

הַאַף אֻמְנָם לִבֵּךְ צָפוּן מִשָּׂכֶל?

הִנֵּה כָּל הַיּוֹם כחֲמוֹר פֶּרֶךְ עָמַלְתִּי

וּמְאוּם לֹא טָעַמְתִּי, לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי,

גַּם הַיְלָדִים יִרְעָבוּ ויְבַקְּשׁוּ אֹכֶל,

עַתָּה יַחֲמִיץ הָרַב אֶת אָכְלֵנוּ –

וּמַה נֹּאכַל גַּם נַחְנוּ גַּם טַפֵּנוּ?

שרה נִסתה לטעון כנגד, אבל אישה גער בה ויצו עליה במפגיע להגיש תיכף את הקערה עם הָאֹכֶל, ואם אַיִן יַראה לה את תנוּפת ידו. בידים רועדות וברוח נפעמת הגישה האשה לבעלה ולילדיה את ארוחת-הערב, והיא עצמה ישבה מנגד “צָמָה, רעֵבה” ולא נגעה במאכל. אולם ביום המחרת נמצא בקדרה עוד גרגיר אחד. שרה האֻמללה לא יכלה נשוא עוד “כֹבד שתי שעורים” ותמהר ללכת אל הרבה קודם שישוב אישה מבית-הכנסת. היא עמדה על סף הפתח “בלב דופק בחזקה ובנפש דואבת” ותחכה למוצא פי הרב

אָז נִשְׁמַע קוֹל דּוֹבֵר – קוֹל הַמּוֹרֶה-הוֹרָאָה:

"חָמֵץ! – חָמֵץ הָאֹכֶל, חָמֵץ הַכֵּלִים,

אָסוּר בַּאֲכִילָה, אָסוּר בַּהֲנָאָה,

אָסוּר גַּם לִמְכֹּר אוֹתוֹ לָעֲרֵלִים".

"האשה עמדה רגעים אחדים כהלומת-רעם, ואחרי-כן נתנה בבכי קולה, כי יראה לשוב הביתה פן יַכֶּנה אישה על המרותה את פיו. אז נכמרוּ רחמי הרב אל האֻמללה. אפס כי לא צוה לתת לה “צידה וכלים חדשים מקוּפת-העדה”, כי אם שלח "שני מלאכי-השרת לשום את אליפלט בחצר המטרה וּלהטיל עליו קנס ממון. ואליפלט שמר את עברתו לאשתו

וּבְצֵאתוֹ חָפְשִׁי כּוֹס יַיִן חֲיָלָיו גִּבֵּר

וֶאֱלִיפֶלֶט פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר,

וַיַּעַשׂ אֱלִיפֶלֶט לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר.

מִן הַפֶּסַח הַהוּא לֹא חָדְלוּ שָׁמָּה

מַצּוֹת וּמְרוֹרִים וּתְשׁוּאוֹת מִלְחָמָה,

מַכּוֹת וּמַהֲלוּמוֹת

וּמְבוּכוֹת וּמְהוּמוֹת,

וּשְׁלוֹם הַבַּיִת

הָיָה שָׁמִיר שַׁיִת,

וּבָאַחֲרוֹנָה נָתַן לָהּ סֵפֶר כְּרִיתוּת

וַיְשַׁלְּחֶהָ מִבֵּיתוֹ לִצְמִיתוּת

דעת הבּקרת. "הפואמה הקטנה הזאת היא אחת מיצירות גרדון הכי-שלֵמות, הכי נאמנות לכשרונו ולאָפיו. לא תחסר בה, כמובן, גם הפתיחה החקרנית, המתחילה בהומור קל:

קוּמִי-נָא, חָנִּי-נָא, בַּת-צִיּוֹן הַשְּׁדוּדָה,

רַחֲצִי, הִזַּכִּי וּמְחִי זֵעַת אַפָּיִם,

סֹבִּי הַשֻּׁלְחָן, הַכֹּל מוּכָן לִסְעֻדָּה

ועוברת לסטירה עוקצת על ירידתנוּ ועבדותנוּ, על “חבלי-השוא”, אשר אֻסרנו בהם:

זָרִים עוֹד לֹא יִרְדְּפוּנוּ – אַךְ מֶנּוּ נוֹגְשֵׂינוּ,

יָדֵינוּ לֹא אֲסוּרוֹת – בַּבַּרְזֶל נַפְשֵׁנוּ

"אך שטף הספור לא יֵעָצר עוד אחר-כך בדרכו. לאחר ציוּר הסדר האידיאלי במעון העניים, הוּא מתאר ביד משורר את הסדר שנשבת בשביל “השעורה במרק” בשרטוטים קצרים ונובעים רחמים נסתרים:

עַל כָּתְלֵי הַבַּיִת הַצְּלָלִים נִטָּיוּ,

מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם בַּמִּסְתָּרִים יִבְכָּיוּ,

גַּם פִּשְׁתֵּי הַנֵּרוֹת בִּמְנוֹרוֹתָן כָּהוּ,

הַדֶּלֶת נִפְתְּחָה – אַךְ לֹא בָא אֵלִיָּהוּ

"הסצינה בבית הרב היא קלַסית לפי עוזה ויפיה. האשה האוּמללה, העומדת לפני הרב בסף הבית ונושאה אליו את עיניה בתקוה וחרָדה, היא ממש פלַסטית, דמוּת-עצב אשר לא תִשָכַח. ובמענה הרב יש מן אכזריות דקה, אשר רק גרדון ידע איך להביעה. בשלש השורות הפשוטות: “חמץ! חמץ האֹכֶל, חמץ הכלים – אסור באכילה, אסור בהנאה, אסור גם למכור אותו לערֵלים”, עצור כח נורא. כל “אָסור” חדש הולם כרעם חדש על הלב. אכן רק בכח שנאה עמוקה כים יתאר משורר ציור אשר כזה.³⁹

ג. "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶךָ".

דומה ל“אשקא דרספק” בבקרת החומרות היתֵרות המונחת ביסודה היא הפואמה "ושמחת בחגך". גבור הפואמה, יהוּדי סוחר, ר' קלמן, שישב שבע שנים במוסקבה הרחק מבני-ביתו החביבים עליו, היושבים בעיירה קטנה, בל יום אחד מכתב מבתיה אשתו, המודיעה אותו, כי מצאה חתן הגון לבתם הבכירה וחג “התנאים” יוחג בימים האחרונים של חג-הסֻכות. ר' קלמן יצא לדרכו כחדש ימים לפני זה “בעגלה הרתומה לשלשה סוּסים, וּבידו מטוב מוסקבה”, שמלות וּמגדנות. אוּלם הדרכים התקלקלו מפני הגשמים

הַנְּהָרוֹת גָּאוּ, מָלְאוּ עַל כָּל גְּדוֹתָם,

הַגְּשָׁרִים הִתְרוֹעֲעוּ, חָרְגוּ מִמִּסְגְּרוֹתָם

ור' קלמן שם נפשו בכפו, וידפוק את סוּסיו יומם ולילה כדי להגיע הביתה “לשמיני עצרת”. הוּא שבע נדודים וענויים, “התגלגל במלונות בבוץ ורפש” וגם

כַּמָּה הָיוּ כִּלְיוֹתָיו אוֹתוֹ מוֹכִיחוֹת

כִּי לֹא קִדְּמוּ עֵינָיו אַשְׁמֻרוֹת לִסְלִיחוֹת,

כִּי לֹא הָיָה לוֹ לַתַּשְׁלִיךְ נָהָר וּפֶלֶג

וּלְכַפָּרָה – תַּרְנְגֹל לָבָן כַּשֶּׁלֶג!

אבל את רוחו אִמצה התקוה, כי עוד מעט

יִרְאֶה אֶת בָּנָיו הַמַּזְהִירִים כַּכּוֹכָבִים,

יִפְקֹד אֶת אִשְׁתּוֹ, יִתְעַלֵּס בַּאֲהָבִים,

יִפְקֹד אִישׁ בִּמְעוֹנוֹ כָּל יוֹדְעָיו מִלְּפָנִים,

יִרְאֶה חֲתַן בִּתּוֹ, יִרְאֶה הַמְּחֻתָּנִים,

וּבִמְסִבַּת בָּנָיו הַגְּדוֹלִים עִם הַקְּטַנִּים

יֵשֵׁב לַשֻּׁלְחָן מָלֵא מַמְתַּקִּים וּמַעֲדַנִּים

ובתוך כך מוסיפים הגשמים לרדת, והסוסים העיפים חוגרים שארית כֹחם וּמתנהלים בכבֵדות.

לֵיל הוֹשַׁעְנָא-רַבָּה עָמַד אֵיזֶה שָׁעוֹת

בַּמָּלוֹן, הַרְחֵק מֵעִירוֹ שֵׁשׁ פַּרְסָאוֹת

שָׁם בְּחֶדֶר אָפֵל כַּחֲדַר בֵּית-הַסֹּהַר

קָרָא מִשְׁנֵה-תּוֹרָה עִם תִּקּוּנֵי זֹהַר,

וּלְפָנָיו בִּמְנוֹרָה גְּבוֹהָה, מִנְּחֹשֶׁת מְרוּטָה,

הִדְלִיקוּ נֵר כֵּהָה, נֵר שָׁוֶה פְּרוּטָה,

וּשְׁבִיבוֹ הֵפִיץ סְבִיבוֹ אוֹר קִפָּאוֹן.

כָּתְלֵי הַחֶדֶר לָבְשׁוּ צַלְמָוֶת וּמַשָּׁאוֹן,

צַלְמָוֶת וּמַשָּׁאוֹן הָיוּ גַּם בִּלְבָבוֹ,

בִּזְכוֹר אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו, בֵּיתוֹ וְעִיר מוֹשָׁבוֹ

וּבְלֵב הוֹגֶה אֵימָה נָשָׂא לְתֻמּוֹ הָעָיִן

וַיִּבָּהֵל לִרְאוֹת כִּי רֹאשׁוֹ עַל צִלּוֹ אָיִן

(כִּי הֶאֱרִיכוּ הַצְּלָלִים מִפְּנֵי הַנֵּר בְּהִלּוֹ

וּבִשְׁחוֹר הַתִּקְרָה הִתְעַלֵּם רֹאשׁ צִלּוֹ)

כי האמין כאמוּנת-ההמון, שאות הוּא, כי ימות באותה שנה. למחרת בבקר טהרו פני השמים, וּבלב ר' קלמן שבה והתחדשה התקוה, כי יגיע לביתו בעוד מועד. אוּלם השעות עוברות, והסוּסים עיֵפים וזוחלים בעצלתים.

אֶל סֵתֶר הֶהָרִים יוֹרֵד הַחַרְסָה

וּלְעִיר מוֹשָׁבוֹ תִּשָּׁאֵר עוֹד פַּרְסָה.

אָז פָּג לִבּוֹ וְעֵינָיו זָלְגוּ דְּמָעוֹת:

"בַּקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים, הָרִים וּגְבָעוֹת,

עִצְרוּ נָא הַשָּׁמֶשׁ, עִצְרוּהָ כִּשְׁתֵּי שָׁעוֹת

אך “אין רחמים בטבע”, ובהֵרָאות בשמים הכוכבים הראשונים הגיע ר' קלמן לכפר אחד, הרחוק רק חצי פרסה מעירו.

בִּרְחוֹב הַכְּפָר שַׁבָּתוֹן וּדְמָמָה,

וּבְחַלּוֹנוֹת הַבָּתִּים אֲשֶׁר שָׁמָּה

נֵרוֹת רַבִּים דּוֹלְקִים, אוֹר יָקָר יוֹפִיעַ,

כִּי הִתְקַדֵּשׁ הַחַג, יוֹם-טוֹב הִגִּיעַ,

וּבְאַחַד הַבָּתִּים “מִנְיַן” אֲנָשִׁים נִקְהָלוּ

וּכְבָר אָמְרוּ “בָּרְכוּ”, עַרְבִית יִתְפַּלָּלוּ;

וַיַּרְא רַב קַלְמָן כִּי אֵין עֶזְרָה לַצָּרָה

וַיְצַו לְרַכָּבוֹ וַיֵּאָנַח מָרָה:

הֲפוֹךְ יָדְךָ לַמָּלוֹן וּפַתַּח סוּסֵינוּ,

לֹא נֵלֵךְ הָלְאָה – פֹּה נָחֹג חַגֵּנוּ.

וּבבית ר' קלמן שבתה שמחת-החג; אשתו חלתה מיגון ודאגה לאישה כי איננוּ. החתן עם הכלה לא התראו פנים

וּבְמוֹצָאֵי יוֹם-טוֹב אַחַר הַבְדָּלָה

מִהֲרוּ הַמְּחֻתָּנִים לִשְׂכֹּר עֲגָלָה

וַיָּנֻסוּ מִשָּׁמָּה מְנוּסַת חֶרֶב

וּמִשִּׁנֵּי הַשַּׁדְכָן הֻשְׁלַךְ הַטֶּרֶף!

והמוסר היוצא מזה:

הוֹי תְּחוּם שַׁבָּת! כַּמָּה יָגוֹן וַאֲנָחָה

הֵבֵאתָ פִּתְאֹם עַל זֹאת הַמִּשְׁפָּחָה!

דעת הבּקרת. מצד הרעיון אנו רואים בפואמה זו נטיה קצת מן הדרך שכבש לו יל"ג עד כה בקטיגוריא שלו. הפעם מכֻוונת הקטיגוריא של המשורר לא כלפי הרבנים, כי אם כלפי המסורה, כלפי הדת, וּממילא גם נגד האדם מישראל, אשר בסמיות עינו לא יֵדע להבחין בין היתר ואסור, עד כי בשביל ספק עבירה הוּא מתאכזר לעצמו והופך בידיו את חגו לחָגא. מצד האמת האמנותית יש בשיר זה כמה לקויים, כמו ההפרזה המשונה בתוצאות המאורע (את אשתו מצא ר' קלמן “בין החיים והמות”; על הכלה “הנאה והצעירה” נגזר מאת המשורר להֵהָפך “לבתולה בלה”). “אך ציורי-המסע מצוינים בבהירותם. אנחנוּ מרגישים את כל ענויי-הדרך, את כל ענויי-הלב, המרחף בין תקוה ויאוּש. כל טלטולי הדרכים יסֻפרו בסגנון דראמאטי נפלא. לעג הטבע אל טרפה יתגלה בבֹקר הבהיר של היום האחרון, המעורר בו תקוה חדשה, בשמש הזורחת, בכוכבים הנוצצים… הכל מתאכזר לו. לשוא יקוה, שיֵעָשה לו נֵס. “לשוא תתפלל אומלל;” הוא שומע על גבו כקולו של לץ נסתר: - אין רחמים בטבע”.

למרום יכָלתו הפיוטית הגיע יל"ג בפואמה שלו "קוצו של יוד ", שכתב אותה בעצם ימי בגרותו ושהיא קינה גדולה על גורל האשה העבריה הנתון ברשת של גדרים וסיגים. מפני חשיבותה היתֵרה של פואמה זו, שקנתה לה בזמנה פרסום מיוחד בין הקוראים העברים, ומאז ועד היום נתנה למבקרים שונים ענין רב לענות בו, אני רואה לנכון למסור את תכנה בזה כמעט בשלימותו הָחֵל מעיקר ספור המעשה.

ד. "קוֹצוֹ שֶל יוֹד".

גבורַת הפואֶמה בת-שוע היא יַלדת-חֵן, שלא קראה ולא למדה ותעל כפורחת, שנִתנה מאת הוריה לאִשה לאיזה בחור בן-תורה, אבל “לא יוצלח” בהויות העולם.

חֵפֶר אָבִיהָ נְשֹוּא פָנִים וְקָצִין

בִּמְקוֹם מוֹשָׁבוֹ, הִיא הָעִיר אַיָּלוֹן;

רוֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ יַחֲזִיק שָׁם, תָּא הָרָצִין,

גַּם שֻׁלְחָן עָרוּךְ לַנּוֹסְעִים וּמָלוֹן.

וּבִתּוֹ הַיְּחִידָה בְּבֵיתוֹ הָעֲקֶרֶת,

כִּי אִמָּה מֵתָה עָלֶיהָ בִּנְעוּרֶיהָ,

וּסְגָנִים הַנּוֹסְעִים דֶּרֶךְ זֹאת הַקֶּרֶת

כֻּלָּם פֶּה אֶחָד יָעִידוּ עָלֶיהָ

כִּי אֵין בָּאָרֶץ אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר

כַּיְּהוּדִיָּה בַּת מַחֲזִיק בֵּית הַדּוֹאַר.

--

בֵּית-סֵפֶר לֹא בָאָה, דִּקְדּוּק לֹא לָמָדָה

וּבִלְשׁוֹן עַם וָעָם צַחוֹת דּוֹבָרֶת,

וּכְצֹרֶךְ הַשָּׁעָה וּכְכָל חֻקּוֹת “הַמָּדָה”

אוֹרֶגֶת, רוֹקֶמֶת, טָוָה, תּוֹפָרֶת.

--

בַּחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְחַיֵּי בַת-שׁוּעַ

מָצָא לָהּ אָבִיהָ חָתָן כִּלְבָבוֹ.

הֵם פָּנִים לֹא הִתְרָאוּ, – לָמָּה זֶה וּמַדּוּעַ?

יִנָּשְׂאוּ, יִחְיוּ יַחְדָּו, וְסוֹף הָאַהֲבָה לָבוֹא.

החתן היה בנו יחידו של עבדון מחזיק בית-משקים בכפר פרעתון, “נער כשחיף עץ” ושמו הלל.

לוֹ עֵינֵי עֵגֶל, לוֹ פֵּאוֹת כִּזְנָבוֹת,

לוֹ פָּנִים כִּפְנֵי גְרוֹגֶרֶת רַבִּי צָדוֹק,

אַךְ “עִלּוּי” הוּא, בָּקִי בְּשָׁלֹשׁ בָּבוֹת

וּבַחֲרִיפוּתוֹ יָדוּשׁ הָרִים וְיָדֹק;

ביום שנעשה הלל “בר מצוה” דרש דרשה יפה, שהיתה לנס והבריות התברכו בו. שֵמע העלוי הגיע לאזני חפר ויאמר: “אר זה חתן לבתי היחידה, אך זה “קדיש” לי, זה בן לי ויורש”. אחר “התנאים” שלח חפר את הלל לוואַלוזין ללמוד שם בישיבה כשנתים ימים, וכשוב החתן מזוין בתורה הבטיח לתת לו “מאתים זקוקים” ומזונות במשך שלש שנים על שֻלחנו. החתונה הוחגה ברב פאֵר וכל בנות-אילון קנאו בכלה המאושרה, שמרגלית כזו נפלו בחלקה, והיא העמידה פניה כשמֵחה בחלקה.

וּמִי יַאֲמִין לְדִבְרֵי הַנָּשִׁים הַטְּפֵלוֹת

הָאוֹמְרוֹת כִּי בַת-שׁוּעַ בּוֹכָה בַּלֵּילוֹת?

--

וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת בַּעֲלוֹתָהּ בֵּית-הַכְּנֶסֶת,

הַבִּיטוּ וּרְאוּ בָהּ מַה-תִּיף בַּהֲדָרָהּ;

עַל שַׂלְמַת מֶשִׁי סָדִין שֵׁשׁ לוֹבֶשֶׁת,

עִיר זָהָב וּפְנִינִים עַל חֶלְקַת צַוָּארָהּ;

הַצָּנִיף הַטָּהוֹר כַּנֵּזֶר עַל רֹאשָׁהּ,

כַּמַּלְכָּה קוֹמְמִיּוּת בֵּין רְעוּתֶיהָ צוֹעֶדֶת.

גַּם הַפָּרוּשׁ, עֵץ הַיָּבֵשׁ, יִתְגַּנֵּב לִרְאוֹתָהּ

– כִּי גַּם לוֹ בַּסֵּתֶר נֶפֶשׁ חוֹמֶדֶת

--

וּבַת-שׁוּעַ וּבַעֲלָהּ יָשְׁבוּ שָׁלֹש שָׁנִים

וַיֹּאכְלוּ דְּגַן שָׁמַיִם עַל שֻׁלְחַן רַב חֵפֶר;

הִיא הָרְתָה וְיָלְדָה וְהֵינִיקָה בָנִים,

הוּא הִתְפַּלֵּל וְלָמַד וְקָרָא בַסֵּפֶר.

בָּרְבִיעִית פָּסַק הַמָּן, וְאוֹכְלָיו הִבִּיטוּ

מִסְּבִיבָם וַיִּהְיוּ לִנְצִיבֵי אֶבֶן;

מַה-יֹאכְלוּ הֵם? מָה לִילָדֵימוֹ יוֹשִׁיטוּ?

אֵיךְ יִבְנוּ בֵיתָם מִבְּלִי לְבֵנִים וָתֶבֶן?

כִּי מֵיטַב שְׁנוֹתָם חָלְפוּ וּמְאוּמָה לֹא עָשֹוּ

בִּלְתִּי אִם הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר רָכָשׁוּ.

בעת ההיא נתדלדל גם חֵפר, כי נתמעטו הנוסעים במרכבות-הדאר מפני מסלות-הברזל, שנִבנו בערים אשר מסביב. חֵפר מָכַר את סוּסיו ויבֹא עד ככר לחם. כשנפל עוזר ונפל העָזור התלוי בו. הלל התחיל “לשחר לטרף” ולבקש לו מוצא ללחם, אבל כל עמלו היה לשוא.

וּמַה-יַּעֲשֶׂה תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵין בּוֹ דֵּעָה?

לִהְיוֹת גּוֹבֶה הַמַּס לֹא יֵדַע לְשׁוֹן הַמְּדִינָה,

לְשׁוֹחֵט – רַךְ לֵב הוּא, לִמְלַמֵּד – חֲלוּשׁ רֵאָה,

לְסוֹחֵר – אֵין לוֹ כֶּסֶף, לְחַזָּן – קוֹל נְגִינָה;

עוֹד יֵשׁ פַּרְנָסַת שַׁמָּשִׁים, שַׁדְכָנִים,

אַךְ עַל אַחַת מֵהֵנָּה שִׁבְעָה בַטְלָנִים.

אז הרחיק הלל נדוד לכרכי-הים לבקש שם את אָשרו, וּבת-שוע מכרה את תכשיטה “ותפתח לה חנות ובית מרכּלֶת, למכור פול ועדשים, גֶרֶש וָסֹלֶת”. כל היום היא עומדת בחנותה ומצפה לקונים, וגם את שני ילדיה היא מחנכת כראוי. הילד, בן חמש שנים, הולך בבקר בבקר אל החדר רוחץ למִשעי. "פִתו אתו וספריו בסדר;

וַאֲחוֹתוֹ הַיַּלְדָּה בֵּיתָה נִשְׁאָרָה

פָּנֶיהָ מִשְׁנֵה קְלַסְתֵּר פְּנֵי אָחִיהָ,

אִמָּהּ תַּלְבִּישֶׁנָּה וּתְסָרֵק שְׂעָרָהּ

וּבִשְׂחוֹק נַחַת שׁוֹמֶרֶת אֶת פִּיהָ,

כִּי יָדֶיהָ הַקְּטַנּוֹת כְּפוּתִין עַל לִבָּהּ,

עֵינֶיהָ בְּאִמָּהּ וּבְשַׂלְמָתָהּ הַחֲדָשָׁה,

הַקְּטַנָּה בְּקוֹל יוֹנִים קוֹרֵאת בְּחִבָּה:

"תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה – מוֹרָשָׁה…

בשנה הראשונה אחרי נסיעתו עוד היה הלל שולח לפרקים לאשתו מכתבי-אהבה ומליצה; אך אחרי כן נשתתק לגמרי, ובת-שוע היתה ל“עגונה”. ושמועות שונות סבבו על אישה: "זה יאמר נשא הלל אשה אחרת, וזה – טבע במים שאין להם סוף; זה- עשה עושר וילך אי כִתִּים, וזה – המיר דתו נמכר לָעֵקר. וירא אלהים בענות נפש בת-שוע וישלח לה גואל ומושיע. בבית- החומה אשר נוכח חנותה בא לגור איש צעיר, כבן שלשים ושתים, ושמו פאַבי, שנמנה למפקח על מסלת-הברזל החדשה הנבנה באילון. וכשהגיע האביב הקיצה העיר לחיים חדשים: “מכל צד כנשרים יבואו אליה סוללים, חרשים, סופרים גם חופרים ובוני הגשרים”, ופאַבי משגיח על עבודת כוּלם, כי היה האיש משכיל, מלומד, ונאמן-רוח. כל היום הוא עסוק בעבודתו, ובנוחו לפנות ערב יבלה עתותיו במוסיקה, בטִיול, בשיחת-רֵעים, או יתבונן להעוברים והשבים ברחוב לפני בית-מושבו. וירא גם את “העגונה” היפה והענוגה, היושבת כל היום בחנותה ומטפחת בחמלה רבה את ילדיה העזובים, ויכמרוּ רחמיו אליה. מאז התחיל פאַבי לבקר בחנות בתֹשוע וּלהכָּנס אתה בדברים. וכשמוע פאַבי כי הלל מתגורר בעיר האנגלית ליברפול, בקש מאת ששון ידידו היושב שם ושולח לו פסי-ברזל למסלתו, להוציא מידי המעגן גט-פטורין. הלל, שהיה בנֵכר רוכל עני המחזיר על הפתחים, נאות לגרש את אשתו בשכר חמש מאות כסף. נקל מאד לשער משוש לב בת-שוע ביום שבשר לה פאַבי, כי כבר נמסר הגט להשליח-להולכה; ועוד יותר גדלה עליצות נפשה

בִּכְרֹעַ פַאבִּי פִּתְאֹם לְפָנֶיהָ בֶּרֶךְ

וּבְקוֹל יוֹנִים יוֹצֵא מֵעִמְקֵי הַנֶּפֶשׁ

הִתְחַנֵּן לָהּ: "בַּת-שׁוּעַ יִקְרַת הָעֶרֶךְ,

הֲיִי נָא לִי לְאִשָּׁה בְּצֵאתֵךְ לַחֹפֶשׁ!

כָּל יָמַיִךְ רֵישׁ וּמְרוֹרִים תִּשְׂבָּעִי

וּבְחֵיקִי כָּרָאוּי לָךְ אָשְׁרֵךְ תִּמְצָאִי".

על זאת ענתה לו בת-שוע בְחִבָּה:

"הַמְּנַצֵּחַ בַּקְּרָב יִשָּׂא שִׁבְיֵהוּ –

אֲמָתְךָ אֲנִי, פַאבִּי!" – וַתִּשָּׁקֵהוּ.

ויום לשנה נחשב להנאהבים בחדש ששהה בדרך השליח המביא את הגט. בתוך-כך הגיעה השמועה, כי האניה “נחש עקלתון”, שהלל נדד בה לאיי-הים אחרי גרשו את אשתו, “נשברה אל הסלע על חוף אי כתים וכל קהלה אבד ביום האסון”.

שָׁמְעָה בַת-שׁוּעַ וַתֵּרֵד בַּדְּמָעוֹת

עַל אִישָׁהּ הָאֻמְלָל כִּי קֻמַּט פֶּתַע,

וּבְלֵב נָמֵס הוֹדְתָה לְאֵל הַמּושָׁעוֹת,

עַל הֲחִישׁוֹ בְעִתָּהּ לָהּ פְּדוּת וָיֶשַׁע

וסוף-סוף הגיע היום המאֻשר. הרב ר' וָפסי ושני דַיָניו באו לסדֵר את הגט המובא ולמסרו לבת-שוּע. אבל לצרותיה של “העגונה”, האֻמללה עוד לא בא הקץ. ר' וָפסי היה מפורסם לגאון מחמיר, היודע “רק חרוב והחרם, הטריף ואסור”, ובעיינו בגט ראה, כי השם “הלל” כתוב בו חסר יוּד, ויפסילנוּ נגד דעת הדיינים המכשירים אותו ויקרא בקול גדול: “הגט פסוּל!”

כְּכַדּוּר עוֹפֶרֶת יֻטָּל מִכְּלִי קְרָב

בַּאֲשֶׁר יִפְגַּע שָׁם הֶרֶג וְאַבְדָן וָמָוֶת,

כֵּן נָגַע דִּבּוּר מְפוֹצֵץ זֶה מִפִּי הָרָב

בִּלְבַב הָאֻמְלָלָה שָׁמָּה יוֹשָׁבֶת.

אֵיךְ הָיְתָה כְּרֶגַע כָּל תִּקְוָתָהּ לִשְׁאִיָּה!

פִּתְאֹם אֲחָזָהּ הַשָּׁבָץ וַתִּלָּפֶת

וּבְקוֹל כַּנְּשָׁמָה הַיּוֹצֵאת מִן הַגְּוִיָּה

נָפְלָה לָאָרֶץ – מֵתָה אוֹ מִתְעַלָּפֶת;

וַיִּרְמֹז הָרַב לְשַׁמָּשִׁים שְׁנַיִם

וַיִּשָּׂאֻהָ וַיּוֹצִיאֻהָ עַל כַּפָּיִם.

מרב צער ויגון חלתה בת-שוע מחלה עזה, ויחרדו כל בני-העיר לשלומה ונשים רחמניות טפחה עולליה, כי השתתף כל העם בצרתה. אבל בינתים נסגרה חנותה מאפס יד, ובקומה מחליה שכחו אנשי-החסד מהרה את “העגונה הנצחית” ואת ילדיה הנושאים חרפת-רעב. רק פאַבי זכר את בת-שוע ויחפוץ לפרנס על חשבונו אותה ואת ילדיה, אבל היא בחלה בלחם-חסד ותענהו:

בְּזֵעַת אַפִּי אֹכַל לֶחֶם כָּל עוֹד בִּי כֹחַ

וּמִידֵי זָר מַתְּנַת חִנָּם לֹא אֶקַּח לָקֹחַ"

בת-שוע נעשתה תגרנית פעוטה אצל בית-הנתיבות החדש ועד מהרה נבלה בשפלות ועוני.

וּבַחֲנוֹת הַמֶּרְכָּבָה עַל שַׁעֲרֵי אַיָּלוֹן

וְהַנּוֹסְעִים יֵצְאוּ לִסְעוֹד לִבָּם בְּחִפָּזוֹן,

תָּבֹאנָה לִקְרָאתָם מִבָּתֵּי-הַמָּלוֹן

עִבְרִיּוֹת עֲנִיּוֹת מוֹכְרוֹת כָּל מָזוֹן;

וּבְתוֹכָן אִשָּׁה אַחַת עֵינַיִם תֶּחֱזֶינָה:

יְפַת תֹּאַר מְנֻוֶּלֶת לוֹבֶשֶׁת סְחָבוֹת,

שְׂעָרָהּ הָפַךְ לָבָן אַף כִּי זְקֵנָה אֵינֶנָּה,

קוֹמָתָהּ כְּפוּפָה, עֵינֶיהָ צָבוֹת,

וַעֲרוּמִים יְחֵפִים מִשְּׁנֵי צִדֶּיהָ

יֹאחֲזוּ בִּכְנַף בִּגְדָּהּ שְׁנֵי יְלָדֶיהָ.

עד כאן הפואֶמה, והעוקץ שבה נכלל בדברי בת-שוע האומרת:

גַּם הַהַצְלָחָה לִי פַּעַם פָּנִים הִצְהִילָה,

כִּמְעַט הָיִיתִי בְּכָל טוֹב אֲנִי וִילָדַי

וְכִנְשֵׁי הַתַּעֲנֻגוֹת חָיִיתִי גַּם אָנִי –

אַךְ קוֹצוֹ שֶׁל יוּד הוּא הֲרָגָנִי.

דעת הבּקרת. ראוּבן בריינין, שנגש אל יצירותיו הפיוטיות של יל"ג באַמת-הבקֹרת הנשענת על דרישותיה של השירה החדשה, הוציא על הפואמה “קוצו של יוּד” משפט קשה מאד. טענותיו העקריות של בריינין הן, בקצרה: א) ציוּר יפיה של בת-שוּע חסר חיים ואמת אמנותית. עינים “כלולאות התכלת”, “לחיי רקמה”, “צואר כמגדל השן” וּכדומה הנם רק מליצות וגונים כלליים, שאינם אומרים כלוּם; ב) הקוץ שבנשואי בת-שוּע והלל אינו חוסר הפרנסה והכלכלה, כי אם חוסר נשמת החיים ותמציתם; ג) לא יצויר, כי שני אנשים חיים וּצעירים, וּבפרט בעל ואשתו, ישבו שלש שנים יחד ולא יפעלוּ זה על זה ולא יתפעלו זה מזה כלל. דבר זה הוּא בלתי אפשר במציאות. ד) פאַבי הוּא איש בלי פרצוּף רוחני מיוּחד, הוּא סתם “משכיל בכל דרכיו”. המשורר אינו אומר לנוּ באיזה מין ספרים קורא פאַבי, מה הוּא כותב וּמחבר, למען נדע מה טיבו ונטות-רוחו, מה חפצו ומגמתו. ה) לא יתכן, כי בת-שוּע, אשר לא התיחסה אל הלל בקרת-רוּח, שהיתה מחכה בכליון-עינים למכתביו, וכעבור שתי שנים אחרי לכתו למדינות-הים “עוד עיניה כלות, לבה נגוע”, תשמח לאין קץ ברגע שנתבשרה בשורת-פתאם, שבעלה אבי ילדיה, אשר כל-כך אהבתם, כתב לה גט-פטורין. בת-שוּע, “הנשמה הזכה”, אשר “כל מדות בנות ציון המצוינות כללו את נפשה”, צריכה היתה ברגע כזה להכָּלם עד היסוד ולהצטער על בעלה, אשר שלח לה ספר-כריתוּת ויפרד מעליה וּמעל ילדיה לנצח בעד כסף. ו) לא יוּכל היות, כי אשה כשֵרה וצנוּעה כבת-שוּע תשק, קודם שנתגרשה מבעלה הראשון, לאיש זר, גם אם אהבתה אליו עזה ממָוֶת, ולא ייסרוה כליותיה; תשק לאיש זר לה, על פי הדת, בפעם הראשונה וּפניה לא יחורו, וזכרון אישה, ילדיה וּמושגי-חִנוּכָה לא יעלוּ על לבה.

מנקודת-מבט לגמרי אחרת מתיחס קלוזנר אל הפואֶמה “קוצו של יוד”, שהוא מוצא אותה משוכללת יותר מצד האמנות מכל הפואמות הקודמות לה. הוא אומר: "נפלא הדבר: התוכן של פואמה זו הוא דבר של מה בכך: רב מחמיר פוסק, שהשם “הלל” שנמצא חסר (בלא יו"ד) במקרא ושגם על-פי חוקי הדקדוק העברי הוא צריך להִכָּתב חסר, יש לכתוב מלא (“הילל”) דוקא, ועל-ידי כך הוא עושה אשה עבריה ושני ילדיה אומללים. לכאורה אין זן אלא אַנֶקדוטה, ולכל היותר, חומר לקורֵספונדנציה זעומה. אבל המשורר האֶפי הגדול הצליח לעשות מן האנקדוטה – טראגֶדיה איומה. כל פרט ופרט של פואמה זו מעובד ומהוקצע ומשוכלל, כל רִשום ורִשום שבה משורטט ומחוגג בשֶרד של אמן. ביחוד יצאה הגבורה הראשית, בת-שוע, כלולה בהדרה. כל שאר הנפשות המשחקות בפואמה זו, ופאבי בתוכם, אינם אלא כצללים לעומתה. גורדון רצה לתאר אשה עבריה כשרה, צנועה, תמה, שאינה נועזה להטיח דברים כלפי מעלה (“לא חפץ האֵל”) וכשֶה לטבח יובל נאלמה בצרתה האיומה ונאנקה דום. וזוהי הטראגדיה שלה. על-כן עצום כל-כך הרושם, שעושה סופה הנורא, על-כן מעוררת כל-כך את הלב הדחיה שהיא דוחה את הצעתו של פאבי לפרנס אותה ואת ילדיה:

אִם לֹא חָפֵץ הָאֵל כִּי אֶחְיֶה מִמְּקוֹר עִמְּךָ,

אֲדֹנָי הוּא – הַטּוֹב בְּעֵינָיו יָעַשׂ!

ודוקא הכנעה יהודית זו, זו ההתבטלות בפני “רצונו של השם יתברך”, שהיא כל-כך נוגעת עד הלב באשה העבריה הכשֵרה והצנועה, מעוררת את רוח-המֶרד, שהיא נחלתו של כל מי שיש בנשמתו אפילו אך ניצוץ של רוח-הנבואה:

“לֹא חָפֵץ הָאֵל!!” – אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם,

כָּל עֲלִילוֹת בְּנֵי הָאָדָם יָגֹלּוּ אֵלֶיךָ,

וְאַתָּה חֲסִין-יָהּ, אֵל נֹשֵׂא, אֶרֶךְ-אַפַּיִם,

תֶּחֱשֶׁה מֵעוֹלָם תִּתְאַפַּק וְתָשֵׁב יָדֶךָ.

בְּשִׁמְךָ אָבוֹת וְאִמּוֹת רַחֲמֵיהֶם הִשְׁחִיתוּ

וּבְנֵיהֶם בִּידֵיהֶם בָּאֵשׁ שִׁלֵּחוּ,

בְּשִׁמְךָ כֹּהֲנֵי אָוֶן הַמְּדוּרוֹת הִצִּיתוּ

וּלְמֵאוֹת וַאֲלָפִים אָדָם זִבֵּחוּ

וּבְשִׁמְךָ, אֵל רַחוּם, בַּעֲלֵי הַדְּרָשׁוֹת

בְּקוֹץ יוּד מֻנָּד יַהַרְגוּ כַּמָּה נְפָשׁוֹת!

"בבת-שוע - כותב פיכמן – יצר לנוּ גורדון לא דמות אשה בקוי אָפיה המיוחדים, כי אם את טפוס האשה העבריה ביגונה ויפיה. הציור רחוק מאד מהיות פלַסטי. המבקר צדק: בכל המון מליצותיו לא הצליח המשורר ליצור בדמיוננו את דמות יפיה של בת-שוּע, אך יפי נפשה מתגלה בכל דבוריה, בכל תנועותיה. זה העצב הטמון, אלה יסורי-הדממה, קול הבכי הכבוש – אותם נראה ונשמע בכל ספור-התוגה הזה על בת ישראל אוהבת ועל מה שעלה לה. את הצנועה היהוּדית, זו שנלדה לסבול, להקריב את נעוּריה היפים, זו שעצבה ומשושה, שִברה ומאוייה, יוָּלדו קרבה ותוכה יתַּמו, “צמח אדני” זה, “האובד במקום ציה” – אותה יצר לנוּ גרדון. בסמל האשה האומללה, בעניה, בעבודתה – בכל העדר היופי והרוך, שבלעדיהם אין חיי אשה חיים, ראה המשורר את סמל כל חורבן האומה, את זה אשר הביע בשני החרוזים הקלַסיים הללוּ:

חֻרְבַּן הָעִיר אַלְפֵי שָׁנָה נִזְכֹּרָה

וּלְחֻרְבַּן הָאֻמָּה נַקְשִׁיחַ לִבֵּנוּ

"למראה האשה העבריה וחרדת חייה נשבר לב המשורר. בשום יצירה של גרדון אין הלעג והרחמים יחד צורבים בלהט אש כזה. אין אנחנוּ רואים את האוּמה בעלבונה, בשפלותה, את הלב אשר היה לאבן, את הנשמה אשר נחנקה בדברים שבכתב, כמו “בקוצו של יוּד”.

“הטנדנציה הפובליציסטית – כך היא דעתו של ברנר – אינה מקלקלת כלל את הפואמה “קוצו של יוּד”. אדרבה” כל המקלעים, שהמשורר השנון קולע שם בהשקפת היהוּדי בן הדור הישן, בתורטפוס תרבותי, על האשה, כל המאמרים התלמודיים לגנותה שהוּא מזכיר לה לאשה העבריה בשפה לה זרה, למען ישמע בעלה הלמדן, בחינת אותה החמות, המדברת לבתה וּמתכוונת לכלתה" – כל אלה במקומם הם ואת המטרה הסאטירית לא יחטיאו. קלקולה של יצירה ריאַלית זו הוּא דוקא בצדדים “הרומנטיים”, אם נקרא להם כך, שאינם עולים בה יפה ואינם מתמזגים בשום אופן עם הטון הכללי שלה. החטא השירי של הפואמה הזאת הוּא לא בקריאה הפוּבליציסטית שבה בסוף: “קוצו של יוּד הוּא הרגני” – קריאה שהיא במקומה ועושה רושם נכון – כי אם דוקא בכל אותן “נשיקות היוצר”, שאינן באות כאן אלא כטלאי-מֶשי צעקניים על סנורו הנקי והטוב של פועל פשוט וישר בבית-החרשת: הן בת-שוּע מיודעתנוּ היא אשה פשוטה וטובה כל-כך; הן בה התגלמוּ (יחד עם השבח המשכילי, שאי אפשר בלעדו: "בלשון עם ועם צחות דוברת) כל האידיאלים הבריאים של יל"ג בן-העם: הבריאה לטהר בהדרה… בלי מלאכותיות ויפיפיוּת עשויה… טהרה ופרישות וחריצות ידים וכו' – “נשיקות היוצר” מיותרות איפוא, כאן לגמרי, והן מעידות רק על בטלנות של יושב עיר קטנה, שקרא את היינה וחשב שבלי נשיקות היוצר לא יהיה שירו ראוי לשם שיר, כשם שהאמין בתומתו, כי בלי אשר יעיד, שבת-שוּע היתה יודעת לנגן ולחול, אלו למדוה מורים טובים את “ההשלמות” הללוּ – יגרע מכבוד גִבּוֹרָתוֹ…

“ואוּלם, עוד הפעם: גם על פשע זה יכסה ויכפר מה שנתן לנוּ יל”ג בזו היצירה רבת-הערך. חתיכה של חיים גדולה מן הימים ההם, ובהרבה גם מימינו ומכל הדורות, נִתנה לנו בתאור פרטי חייה של האשה העבריה בת-שוע; ובה יש שם גם מקומות, שבציוריותם יוכלו להתחָרות עם העמודים היותר טובים שב“עמק הבכא”. דַי אם אזכיר רק את ענין בת-שוע וילדיה, ביחוד את ילדתה הקטנה ה“יתומה החיה” ש“ידיה הקטנות כפותיהן על לבה” בשעת תפלת הבוקר"…

ה. "שוֹמֶרֶת יָבָם".

יל“ג נלחם לא רק ברבנים הדתיים בלבד, אלא גם בתקיפי-הקהל הלוחצים את המוני העם וגם ב”רבנים מטעם“. אל אלה האחרונים כונן את חִציו ביחוד בשירו “שוֹמרת יבם”. גבור הפואמה הנזכרת הוּא אברך גוסס, יונה בן הושע, הנוטה למות מקדחת עזה כשלש שנים אחרי חתוּנתו עם טויבה אשתו. גוו של החולה כבר נעשה כ”שחיף עץ“, פניו כ”שולי-קדֵרה“; אך כחות-העלומים עוד נאבקים בו עם מר המות. בעיניו “נוער ומות נפגשו, שחר ונשף, ועל מצחו החִוֵּר חרת המות: לי אתה, היום אקחך גיא צלמות”. על גבי החלונות והשֻלחנות מפוזרים סמים, חִתולים, בקבוקים, צנצנות, כי “גם הרופאים גם רוקחי-המרקחת כבר לקחו חלקם, מלאוּ הצלחת”; ולמראשותי החולה יושבת אשתו היפה והעדינה, כבת כ”ב שנה, השומרת זה שבעה שבוּעות יומם ולילה על מטת אישה. ה' מנע ממנה פרי-בטן, ותחת זאת פקד את חמותה ותלד בן לזקוניה, ואם ימות יונה תהיה האשה הצעירה זקוקה, איפוא, לחכות עד אשר יגדל הילד ויתן לה “חליצה”.

עֶצֶב נִבְזֶה זֶה לֹא רֻחַץ מִצֹּאָתוֹ

בּוֹ קְשׁוּרָה תִּקְוָתֵךְ, אֵלָיו עֵינָיִךְ;

לוֹ תֵעָגֵנִי עַד יִגְדָּל לָתֵת חֲלִיצָתוֹ –

כֹּה יֹאבְדוּ נְעוּרַיִךְ, מִבְחַר יָמָיִךְ.

וּמִי יוֹדֵעַ הֲנָדִיב וּבַעַל נֶפֶשׁ

אוֹ כֵּלַי יִהְיֶה חֲסַר-לֵב וּבְלִיַּעַל?

כָּל הוֹן בֵּיתֵךְ יִקָּח בִּמְחִיר הַחֹפֶשׁ,

יִפְשׁׂט עוֹרֵךְ טֶרֶם יִפְשׁׂט לָךְ הַנָּעַל.

בכך נועצו הורי טויבה, “שיתן לה החולה ספר כריתות, בטרם יסגור את עיניו לצמיתות”;

אַךְ מִי יֶעֱרַב לִבּוֹ דַּבֵּר אֶל אִישׁ גֹּוֵעַ,

אֲשֶׁר רֹעַ מַעֲמָדוֹ אֵינֶנּוּ יוֹדֵעַ,

לֵאמֹר: שַׁלַּח אֶת אִשְׁתְּךָ אֲהוּבָתְךָ,

כִּי מֵת אַתָּה, לֹא תָקוּם מִמִּטָּתְךָ?!

ועל כן נדחה הדבר מיום ליום, עד שמצאה אֵם החולה את לבבה להציעו לפניו בלשון רַכָּה. מה יפים הם דברי המשורר:

לֶב-אֵם, מִי כָמוֹךָ לַעֲמֹד בְּיוֹם מַסָּה!

רַךְ אַתָּה מִדּוֹנַג, קָשֶׁה מֵחַלָּמִישׁ,

כַּמֹּץ תָּנַע, וּכְחֶסֶד אֵל לֹא תָמִישׁ,

לֹא יִפָּלֵא מִמְּךָ דָּבָר, לֹא יִכְבַּד כָּל מַשָּׂא!

אז נקראוּ לבוא הסופר והעֵדים. אך “הרב מטעם”, הממונה על ספרי-הפקודים, דרש מאת האשה בעד סדור הגט מאתים זוזים. “חננו, רבנו, קח נא החצי!” התחננו אליו ההורים האומללים, אשר מחלת בנם כבר הציגה אותם ככלי-ריק, אבל הרב באחתף “כסף עובר לסוחר, מאתים זוז!”

על זה מעיר המשורר באירוניה מרה:

אַךְ הָרַב אִישׁ אֱמֶת לֹא יִשָּׂא פָנִים,

לֹא לַשָּׁוְא אָכַל בְּבֵית-סֵפֶר הָרַבָּנִים

פַּתְבַּג הַמֶּלֶךְ עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה –

הוּא יֵדַע כִּי מָאתַיִם יוֹתֵר מִמָּנָה.

ובעוד הורי הגוסס עושים הנה והנה לפייס את רַבָּם, גם לקבוץ הכסף, נפח החולה את נשמתו וימת.

כִּשְׁמֹעַ הָרַב אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ הַמֵּת

וַיִּנָּחֶם עַל קְשִׁי עָרְפּוֹ, אַךְ נִחָם וְלֹא עֵת;

דעת הבקרת. ב“שומרת יבם” יד האמן שוב על העליונה. לפי כל תכנה ומגמתה יצירה זו נמנית על סוג הפואימות הסַטיריות; אך לב המשורר נמשך כאן יותר אחרי מצבי-הנפש הטרַגיים כשהם לעצמם. ענין היִבּוּם נדחה מאליו מפני העצב שבמות, מות נעורים ופרידת הנצח של הנאהבים והנעימים. השירה גברה כאן בכחה על הטנדנציה שביצירה זו, ואם אמנם עטו של המשורר פולט את דבריו המרים כנגד חוק-הקדומים האכזרי, אך בעצמו כל זה יהיה לו כעין טעות-קדומים, כעין סירוס-המקראות – הוא בעצמו לא יאמין, כי התורה, תורת-החיים, דורשת מעמנו כזאת:

צַר לִי עָלַיִךְ, אֲחוֹתִי יוֹנָתִי –

הֲכֵן פָּקַד אֵלִי, צִוְּתָה תּוֹרָתִי?!

"ובאין לו עוד מטרה לחצי הסטירה שלו, הוא מכונן אותם כנגד “הרב המשכיל”, הדורש בעד סדור הגט סכום כזה, שאין יד ההורים משגת לשלמו, ובעוד הם עוסקים בקבוץ הכסף

לֹא חִכָּה הַחֹלֶה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף;

הַמָּוֶת “הַטוֹב מְאֹד” שִׁלַּח אֶת יוֹנָה

וַיַּעֲשֵׂהוּ חָפְשִׁי מֵרֹגֶז וּמְדָנִים,

חָפְשִׁי מִן הַמִּצְוֹת וּמִן הָרַבָּנִים.

“פה עוקץ הסטירה נעשה קהה במקצת. פה אין לה עוד היסוד הנאמן וההכרחי. ב”קוצו של יוּד" אין אנחנו מדקדקים בדיני גטין, אם היוד החסֵרה בשם הִלל באמת פוסלת את הגט ואם לא. יודעים אנחנו, שיש בעניני גטין הרבה דינים מסופקים אחרים, שבהם יפה למחמיר לפסול את הגט. כאן אין בכל המאורע עם הרב-המשכיל אותה הטפוסיות, אותה האמת הנצחית. רבנים מודרניים חרֵדים על ממונם גם כן מצויים, אך מעשיהם הקטנים אינם נובעים ממקור-קדומים, הם אינם יכולים לשמש חומר לטרגדיה כזו. היסוד השירי, אשר ישַוה הוד טרַגי על כל הבַּלַדה הזאת, אין לו כל קשר עם מעשה הרב. העצב כאן – עצב המות הנצחי. ענין “מאתים הזוזים” הוא אולי מן “המעשים בכל יום”, אך יש מעשים בכל יום שאינם מחויבי המציאות, אינם הכרחיים, ויש מעשים, כענין “קוצו של יוד”, שאינם מצויים כלל וביסודם הם נאמנים, כחזיונות טבע ידועים שאינם שכיחים, ובכל זאת הם בלתי-נמנעים".

ו. "שְנֵי יוֹסֵף בֶּן שִמְעוֹן."

תמונה זעומה ואדירה, ציוּר מרעיש ממשלת “הקהל” הפרועה והקשה בשעתה, רוממות המשכיל חסר-האונים להלחם לבדו בכל כֹחות הבערות והחֹשך – זהו תוכן הפואמה הסטירית האחרונה של יל"ג, שירת הברבור שלו, “שני יוסף בן שמעון”.

יוסף בן שמעון הוא הטפוס החיובי של בני הדור החדש, מתקני העולם לפי רוח הזמן. זהו אחד השרידים, שרגלם האחת עומדת עוד בתחום היהדוּת המסורה, בעוד שרגלם השניה כבר עומדת בעולם האירופיאי. אחרי עזבו את מולדתו כעלוי שנתמשכל, הלך ללמוד את תורת הרפואה באוניברסיטה אשר בפאדואה על מנת להיות להועיל אחר-כך לבני עמו אשר בתוך התחום. אולם לאחר שגמר את חוק למודו וקבל תואר רופא מלומד, התלקחה בקרבו מלחמה פנימית בין טובתו הפרטית ואהבתו לעמו. “הישוב אל הארץ מקום אחיו היהודים רצוצים ולקוחים ממשפט”, או ישאר להינות מאור החופש שבמערב? אולם אהבתו להוריו ולעמו המריצוהו לשוב אל אחיו ולהיות לאור לבני-הגולה, למחדש רוח התורה והשפה, לרב וחכם גם יחד, שיקל על אחיו את משא הדת; הוא יתיר קִטניות בפסח, יַגִיה את הפיוטים וימחק את סדר הקרבנות מסדור התפלה ועוד תקונים כאלה, שחלמו עליהם המשכילים לפנים מבלי הבין, כי הם קלי-ערך יותר מדי מהושיע את העם מצרתו הכללית. והנה בבואו אל הגבול נתפש כגנב ושופך דמים, כי ראש הקהלה בעיר מולדתו מכר בכסף את תעודת-מסעו לבן-גילו, אורי בן יוחנן, גונב סוסים והורג נפש, שקורָא לו מאז בשמו “יוסף בן שמעון” ושנעלם לחוץ לארץ. לשוא הצטדק האמלל בבית-דין, כי לא סחר מימיו בסוסים וכי זה כחמש שנים, שלא היה בארצו. השופטים לא השגיחו בטענותיו ודנוהו לעבודת-פרך.

דעת הבקרת. "הפואמה “שני יוסף בן שמעון” קוראת מלחמה לא על הרבנים, אלא על שמגר “התקיף”, פרנס הקהלה, ועוד הפעם: ספור-המעשה שבפואמה אינו מן המעולים. המאורע משונה ביותר, כמעט אנקדוטי. ואולם זה כֹחו הגדול של המשורר האֶפי לעשות קרוב לאמת את המוזר ואת הבלתי מתקבל על הדעת. ובידו של גורדון עלה הדבר. אם נמחק מפואֶמתו זו את החדודים הפליטונים הגסים ודברי-השתפכות מיותרים, תהא לפנינו פואֶמה נפלאה במינה, שכל שורה ושורה בה מכוונת לתכליתה האחרונה ומקרבת אל שכלו של הקורא ומכנֶסת אל לבו של הקורא את כל המאורע המשונה והאנֶקדוטי. ביחוד נפלאה הריאליות “והחִיות”, שיש בתאורו של אורי בן יוחנן. מי עד גורדון צייר בעברית חיה כזו ציורים חיים כאלה:

שָׁם גְּדוּד אַנְשֵׁי צָבָא בְּתֹף וּמְצִלְתַּיִם

עוֹבֵר בַּסָּךְ נוֹשֵׂא בַּמִשְּׁטָר רַגְלַיִם,

פֹּה קֹפִים וְתֻכִּיִּים, שָׁם שׁוֹר הָאִצְטַדִּין;

שָׁם שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת בַּחֲבָלִים יְפַזֵּזוּ

הַאֻמְנָם לֹא תִנְעַם הַמַּרְאָה הַלֵּזוּ

מִן הַסֵּפֶר-הַגָּדוֹל, הַקּוּרְנָס וְהַסַּדָּן?

--

בַּקַּיִץ רָאָה נִיר וַיְלַקֵּט פֶּרַח

וּבַחֹרֶף הֶחְלִיק עַל פְּנֵי הַקֶּרַח,

כִּי עָשָׂה לוֹ אָבִיו סַנְדָּל הַמְּסֻמָּר;

אוֹ כִּי רָכַב בַּסּוּס וְשָׂחָה בַּסִּלּוֹן,

אוֹ עָלָה בַכֶּבֶשׁ וְנִתְלָה בָּאִילָן –

כָּל הַנְּעָרִים קָרְאוּ לוֹ: “מַמְזֵר וּמוּמָר”.

כשיוסף בן שמעון האמתי לומד בפאדואה חכמת-הרפוּאה, הוּא חולם ליעשות מתקן-הדת, מעין שמוּאל שב“הדת והחיים” של ברודֶס, ובחלומו הוּא רואה את התקונים שתקן, והם כל-כך קלושים ומגוחכים, עד שברור לנוּ הדבר, שאך משַטה בנו גורדון הפעם. כשנלחם דניאל בגא"ר (ליב גורדון) על צבאו של משה ליב לילנבלוּם ב“המליץ” שנות תרכ“ט – תרל”א, נשא נפשו לתקונים ראוים לשם זה. את “שני יוסף בן שמעון” הוּא כותב בסוף שנות השבעים (פרקיו הראשונים נדפסוּ ב“השחר”, סוף תרל"ח) ואז נואש כבר מתקונים אלה. וּלפיכך הוּא מתָאר את שמעון בתור אדם כשר ומסור לעמו, אבל – בטלן כאביו ותמים כאביו. הוּא חולם, שיתיר קטניות ועדשים לפסח ויקל ב“משהו” וּבכלים חדשים, ושמש הקהל ימכור ל“גוי” “כל חמצן של ישראל”; שיתיר “קלפים, דגים מלוחים, כִּרְכָּשות”, ויכשיר “הרוק, מֵי- החוטם ומֵי-רגלים; שיתיר “סבוב כפרות ושחיטתן” שלשה ימים קודם יום-הכפורים כדי “שלא יהיה דוחק בבית המטבחים”, וגם יתיר “לולבי אמריקה ואתרוגיה”, אף-על-פי שניטלין שלא כדרך גידולם”, ו"לא יחוס אף על הרקיקה “שבעלֵינו”, וכיוצא בזה. הדבר ברור: המשורר עצמו כבר מלגלג הוּא על תקונים אלה: עליהם יכול עוד לחלום רק אדם, שהספר עדיין הוּא לו אלהים וּממנו לא יזוז, - אבל יותר שתגדל תומת-נפשו, של יוסף בן שמעון, יותר מחריד לבנו גורלו הנורא. ביחוּד מדכדכת נפש פגישתו בתור אסיר מלוּוה על-ידי חילים מזונים בלויה אחרת – במטתה של אִמו, שאחריה הלך אביו האבֵל החדש, ביחד עם שמגר, האשם במיתתה ובאסונו של בנה יחידה. זהו רגע מְהַלֵךְ-אימים ממש; אלא שגורדון אינו יכול להתאפק ומטעים אותו יותר מדי – וברגעים כאלה כל המוסיף גורע. ואולם הפתוס הגורדוני מצא לו אף בפואֶמה זו בטוי בחרוזים, שתהום של צער נשקפת מתוכם:

חֲדַר הַקָּהָל! עֵת זָכֹר אֶזְכָּרְךָ

אֶקְרָא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה,

עַל שֹׁד בַּת-עַמִּי אָהִימָה וְאָרִיד

יֶתֶר מַס הַבָּשָׂר יֹאכַל מַס הַקֶּמַח,

אֵת הוֹתִיר “עֵשָׂו” יֹאכַל “יַעֲקֹב” אוֹ “צֶמַח”

וּבִידֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִשְׁאַר מְאוּמָה).

"ואחר החלום של יוסף בן שמעון, בשעה שהוא שב לרוסיה, חלום, שיש בו גם דברים של טעם גל דברים בטֵלים, משתפך המשורר בחרוזים, שתהום של יאוש עצורה בהם:

אֲהָהּ, צוּר יִשְׂרָאֵל! הָאֻמְנָם כָּל זֶה

רַק חֲלוֹם בָּטֵל, תַּעְתֻּעֵי לֵב הֹזֶה,

וּבַעֲלִיל לֹא יָקוּם, לֹא יִהְיֶה בָּנוּ?

הַלְנֵצַח נְצָחִים יִשְּׁאֲרוּ הַנְּחֻשְׁתַּיִם

הַמַּכְבִּידִים עָלֵינוּ זֶה שָׁנִים אַלְפַּיִם,

הֲכִי נָפַלְנוּ וּתְקוּמָה אֵין לָנוּ?!

"מה נוראה השאלה ומה גדול הכאֵב!… ועם כאֵב גדול זה מתלקחת בַלֵב האהבה העזה לעם, שנהפכת לצער-האומה במובנו היותר שָלֵם:

וּמַה כֻּלְּךָ, יִשְׂרָאֵל, כֻּלְּךָ בִּלְבַדֶּךָ

אִם לֹא בָּחוּר-עָנִי בֵּין הָעַמִּים הִנֶּךָ,

אוֹכֵל בֵּית אִישׁ יוֹמוֹ, מֻטָּל בָּרָפֶשׁ?!

לְכָל בָּאֵי עוֹלָם נֵר אֱלֹהִים הֶעֱלֵיתָ,

וּבַעַדְךָ חָשַׁךְ עוֹלָם, וְאַתָּה נִהְיֵיתָ

עֶבֶד-עֲבָדִים, גּוֹי אֹבֵד וּבְזֹה נָפֶשׁ.

פיכמן מוצא, כי “בשני יוסף בן שמעון” הפרוזה מרובה על הפיוט, כלומר, שהיסוד הפובליציסטי גבר בו על היסוד השירי. הוא אומר במרוצת דבריו: "את הזרות שבסכסוכי המעשים היינו סולחים להמשורר, לולא היתה היצירה הגדולה הזאת כל-כך עשירת-דברים וכל-כך דלה בשירה. בשום יצירה של גרדון אין “הפרוזה” מעיבה כל-כך את שמֵי השירה כמו “בשני יוסף בן שמעון”. אריכות-הדברים הנוראה מטשטשת ממש את הכל. פה אין כבר כל נפשות חיות: אנחנו רואים רק את ראש-הקהל, את המשכיל, את הפושע – אבסטרַקציות ולא אנשים.

"כמו כל אבק ההשכלה נפל על היצירה הזאת. את כל דעותיה על החנוך, על הדת, על תקנות-הצבור השקיע כאן המחבר – על היתר ואיסור, על תקונים בדת, על “אמונה-צרופה”; כל תורת מְאַת השנים האחרונות קפל תחת הפואמה הזאת. על כל מצוותיה ודקדוקיה הרחיב את הדִבור, עד אשר לא נשאר עוד מקום לציִור ושיר. כמו במדבר יָבֵש אנו עוברים מפרק לפרק – אין שיח-שדה ואין אמת-מים להשיב מעט את הנפש העיֵפה.

“זאת היתה יצירתו הגדולה האחרונה של גורדון, ובה אמר “לחתום לקח” ההשכלה, לתת בטוי רחב ומקיף לתורת דורו. אנחנו רואים אותו פה באהבתו הגדולה לכל דורש דעת, לכל מתקן, לכל מרחיב את גבולות-החיים, ובכל שנאתו – לעריצי-הגיטו, למשעבדי-העם ולמחריבי-חייו. אין הוא עוד ביצירה זו, כי אם, קודם כל, את אשר היה תמיד – מטיף להשכלה, לתרבות, עומד בפרץ, בונה ושוקד על תקנת-הצבור. אין הוא כאן משורר, אשר עינו אל הנצח, כי אם סופר דבק בטבור רוחו אל החיים הפשוטים, אל שדֵה עמו, אשר כולו עלה קוצים. אין הוא יכול עוד לשאת את עיניו אל הרחוק, בעת אשר מקרוב כה רבה העזובה, והוא קורא לעקור ולנטוע, להרוס ולבנות את הריסות-החיים. “שני יוסף בן שמעון” הֵם קול קריאתו האחרונה לרַפא את בֶּדֶק חינו הלאומיים. בה חזר כמעט על כל דעותיו החביבות, שכבר הובעו ביצירותיו הקודמות – כאשר יקרה אצל הרבה משוררים בסוף תקופה ידועה של יצירתם. לאחר, “שני יוסף בן שמעון” לא היה עוד מה להוסיף. בפואמה זו נסתמה התקופה”.

ז. "צִדְקִיָּהוּ בְּבֵית הַפְּקוּדוֹת".

פואמה זו שייכת באמת אל שורת הפואֶמות ההיסטוריות של יל"ג, אבל הוא כתב אותה באחור זמן תחת השפעת המאורע המעציב אשר קרהו בשנת 1879, הוא מאורע מאסרו וגלותו לפלך אולונֶצק. גורלו בתור משכיל, שהושם בבור בגלל שנלחם לטובת העם במורים הרוחניים, נדמה לו כגורל המלך צידקיהו. המלך האומלל הזה, היושב בכלא עִוֵּר וערירי, אסיר ברזל ועוני, שואל את עצמו: מה עָול פעלתי? מה פשעתי? יען לפני ירמיהו לא נכנעתי, לפני איש רך-הלב, בעל נפש נכנעת, אשר יעץ להכָּנע לכשדים? האם משרירות-לב את זאת עשיתי, כי עול מלך בבל לפרוק נסיתי? אם לא לכבוד עמי וחֻפשו חרדתי? ומה מבקש זה הכֹהן מענתות? לבלי ביום השבת משא ישאו! העת לנו אז לחגים ולשבתות, בשעה שהגיע הצר עד לשערי עיר-המלוכה? כן חפץ הנביא, שכל עם הארץ מקטנם ועד גדולם ילמדו דברי ספר ותעודה; כל העם, מן היוגבים עד הנשיאים, כולם יהיו סופרים ובני-נביאים; חרישם יעזבו עובדי-האדמה, דגלם ואזינם אנשי-המלחמה, חרש ומסגר מן החנויות יֵצֵאו, וכאיש אחד יֵאָספו אל נָיות ברמה, ילבשו אדרות-שער ויתנַבָּאו. אז ישבת מארץ גרזן ומקבת, כל כלי-יוצר שָׂרֹף ישָׂרפו בשֶבת, וכִתתו אֵת לעט, למזַמרות – מזמֵרות קרדום ומורג – לנבלים כנורות.

הֲיִהְיֶה גוֹי כָּזֶה תַּחַת שָׁמָיִם?

כִּי יִהְיֶה – הֲיַעֲמֹד יוֹם אוֹ יוֹמָיִם?

מִי יָנִיר נִירוֹ, מִי יוֹצִיא לוֹ לָחֶם

וּבְיוֹם צַר וּמְצוּקָה מִי לוֹ יִלָּחֶם?

גּוֹי כָּזֶה לֹא יִצְלַח לַעֲשׂוֹת מֶמְשָׁלָה

צדקיהו שואל איפוא: מדוע גדול כל כך עָנשו? מדוע עִורו את עיניו ושמוהו בבור? "וטרם אור עיניו ממנו לקחוּ, עוֹלְלֵי-טִפוּחָיו אל עיניו טָבָחוּ? והמלך מתנבא חזות קשה:

הוֹי רֹאֶה אָנֹכִי בְּאַחֲרִית הַיָּמִים

דִּבְרֵי בֶן-חִלְקִיָּהוּ בִּיהוּדָה קָמִים:

הַבְּרִית תָּקוּם, הַמֶּמְשָׁלָה נֶהֱרֶסֶת,

וּמְקוֹם שֵׁבֶט משְׁלִים תִּירַשׁ הַקֶּסֶת,

כָּל הָעָם לִמּוּדִים יֹדְעֵי דָת וָסֵפֶר,

אַךְ דַּכִּים וּנְמַקִּים כְּעָפָר וָאֵפֶר

דעת הבקרת. “מחאה עזה כזו – אומר קלוזנר – נגד הרוחניות, שבלעה את הגשמיות ואת המדיניוּת כאחת, לא נשמעה בספרות העברית עד ימיהם של ברדיצ’בסקי, טשרניחובסקי וברנר; ואף שלשת אלה לא עברו את גורדון, אלא שהעמיקו את טענותיו על-ידי מה שמצאו אצל ניטשֶה, על-ידי מה שעוררה בלבבות מלחמתו של אחד-העם בהרצל ועל-ידי מה שהוסיף הנסיון המר של הישוב העברי בארץ-ישראל. כי הפתוס האלהי הגיע בפואמה לירית זו עד מרום-קצו. צדקיהו הוא מעין איוב חדש; אלא שאיוב זה דן לא רק על שאלת-הצדק ביחס אל הפרט, אלא אף על שאלת-הצדק ביחס אל הכלל – אל כלל האומה כולה. כי ב”צדקיהו בבית הפקודות" אתה מוצא מזיגה נפלאה של יסורי-הפרט וצרות-הכלל. פעם בפעם מפסיק צדקיהו את וכוחו על אלהים ועם הנביאים בדבר מצבה ועתידותיה של האומה, זוכר את בניו האומללים ואת מצבו הנורא – ונפשו משתפכת בקרבו. וגורלו הפרטי מתלכד בגורלה של האומה, שעליה מסר את נפשו, ואך בשביל שדרש טובתה לפי הכרתו המדינית שלו באה עליו כל הצרה הזאת. מצד זה נתגלה האמן שבגורדון בפואמה זו אולי יותר מבכל שאר יצירותיו: ליריקה ואֶפיקה משמשות כאן לא בערבוביה, אלא בתערובת הרמונית יחידה במינה".

ברֶנר חושב את הפואמה הזאת ליצירה הפיוטית היותר משוכללת של יל“ג בדעה ובעֹז הבטוי. ב”צדקיה בבית-הפקודות" עשה גורדון עוד צעד אחד – הצעד האחרון. הוא, יל“ג, שלמד כל ימיו כל-כך הרבה תנ”ך וספג לתוכו את רוח-הזעם וקריאות-התגר של הנביאים הגדולים עם הקטנים מימי ילדותו; הוא, שבעצם מהותו היה נביא ומוכיח לעמו ושבנשמת עצמו ודאי היה איזה ניצוץ מנשמת הענתותי – הוא, בהיות עליו רוח השיר ורוח האֶטיציזמוס האנושי החודר למעמקים, מצא עֹז בנפשו להתעלות על עצמו ולנסות להרים יד – לא ב“אילי התרשישים” ו“המאורות הגדולים” של המאות האחרונות, ואף לא בתנאים ובפרושים של בית שני, כי אם בנביאים עצמם של בית ראשון וקודם לו, יותר נכון, בקולטוס הנביאים משמואל ועד ירמיהו, זה הקולטוס של “אדרות-שֵׂער” והתרגזות ודרישות ותביעות ותוכחה בלתי-פוסקת, זה הקולטוס, שלא נתן לחיות ולהתפתח לישראל ולמוכיחיו משמואל ועד צדקיהו. לא משפטיו של גורדון ולא הערכתו את “משא-דבר” הנביא הם העיקר לנו במונולוג הקלַסי הזה, כי אם כשרון-הבטוי של המשורר, שהגיע כאן לגבורות. יצדק או לא יצדק גורדון בהשפטו את שמואל וירמיהו – אבל, בכל אֹפן, איזו התרוממות בשפה ובלשון! איזו אש-התקוממות חדשה בקריאה “היהיה גוי כזה תחת השמים?” ואיזה כאב-נצח בשורות:

וּבְכֵן לֹא יִשָּׁמַע קוֹל עוֹשֵׂי בַמְּלָאכָה,

כִּי קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ, הַלֵּל וּבְרָכָה

--

אִישׁ וָאִישׁ יֹאמַר: לֹא אַחֲרשׁ, לֹא אָדוֹשׁ,

כִּי בֶּן מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים אֲנִי וְגוֹי קָדוֹשׁ

ב“צדקיהו בבית-הפקודות” – אומר פיכמן – נשמעה – בספרות העברית זעקת-המחאה הראשונה של הקולטורה הבונה נגד הבטלה הדתית, זעקת-המחאה של המציאות התובעת כנגד כל שפלות-ידים של חולמי-חלומות ובעלי-דמיון. בפעם הראשונה העז סופר או משורר לשלוח את חִצי-לעגו אל “הלובשים אדרות-שֵׂעָר”. בפעם הראשונה תבעו אצלנו בכֹח וובטחון נמרץ כזה את עלבונה של העבודה, של בנין-החיים, של יצירת התרבות. אלה המבקשים את סימניה הראשונים של שירת התחיה האמתית, ימצאום אולי בחרוזים האלה (אם רק ישמרו על עצם מושגה של התחיה):

בַּיּוֹם הַהוּא תְּחַפְּשׂוּ אֶת יְהוּדָה בַּנֵּרוֹת

וְלֹא תִּמְצְאוּ אִכָּר, אִישׁ חַי, רַב פְּעָלִים!

בַּעֲלֵי-הַמְּלָאכָה יִהְיוּ נִבְזִים וּשְׁפָלִים;

בִּמְקוֹם מַנְהִיג עֵדֶר, מַצִּיב הַדָּרְבָן,

יִהְיֶה נָבִיא אוֹ כֹהֵן מַעֲלֵה קָרְבָּן

--

וּמָלְאָה הָאָרֶץ לַהֲקוֹת נְבִיאִים…

ד“ר שמעון ברנפלד ⁴⁰ מעיר בנוגע לפואמה זו: “נודע הוא למדי, שבקטרוג זה על הנביאים ויחוסם אל הממלכה, פתח שפינוזה תחלה. איני יודע אם קרא יל”ג את דברי שפינוזה ואם השפיעו אלו עליו. בזמן מאוחר קצת, כמה שנים לאחר שפרסם יל”ג את שירתו “צדקיהו בבית-הפקודות”, יצא ספרו הגדול של אֶרנסט רֶנַן “היסטוריה של עם ישראל”, שבו בירר השקפה זו ברחבה והעמיד עליה יסוד גדול. הרי כאן רעיון גדול, שנצנץ במֹחו של המשורר. יל“ג, משורר ההשכלה בערי-השדה ברוסיה, שֶרָב ברבני-הדור, בפרנסי הקהלות החשוכות “ובמלמדים הדיוטים”, מתפתח ונעשה משורר החירות המוסרית ומשתדל לשחרר את נשמת היהודי משעבוד הדת בעצם יסודה”.

IV יל"ג בְּתוֹר מְמַשֵׁל.

יל“ג היה הראשון, שהכניס את המשל אל הספרות העברית. לפניו היה בה מקצֹע זה כשדה לא עֻבד. את רוב משליו לקחת יל”ג מספרי הממַשלים הלועזיים, אבל הוא השכיל ליַהֵד אותם, עד כי יכלו להֵחָשב בצדק כעברים מקוריים. שיחות החיות, העופות והצמחים, הנכנסות אל המשלים האלה, מלֵאות חיים, ורֻבָּן מצטיינות גם ברוח ההומור הבריא והעליז, הנסוך עליהן.

דעת הבקֹרת. המשורר טשרניחובסקי היה הראשון, שנתן הערכה שלֵמה ומקפת לגורדון בתור ממַשל ⁴¹ "המשלים צריכים להיות לאומיים, ובמובן זה הם צריכים להיות מקוריים, אפילו אם הם שאוּלים מעם אחר ומלשון אחרת, מפני שאין שום עם מבין את הסביבה ומתיחס אליה באֹפן שוה לגמרי אל הבנתו ויחוסו של עם אחר, מאחר שהוא חי באקלים אחר ויש לו היסטוריה אחרת, הסתכלות-בעולם אחרת, אֹפן-דבור אחר ודרכי-מחשבה אחרות, - מאחר שכל הסביבה שלו אחרת היא, ואפילו החיות, שעל פי רוב הן נושאות המשל, אחרות הן בכל ארץ וארץ, וגם אם אינן אחרות בעצם, הרי טפוסן אחר ותכונותיהן אחרות, הודות לתנאי-האַקלים ומצב הצמחים ועוד כמה וכמה סבות אחרות.

“ואם בכל העמים כך, בעם ישראל – ביחוד ביהודי-התחום, ברוב הגדול של היהודים – על אחת כמה וכמה. חיינו נשתנו תכלית שִנוּי מחיי כל עם. ברובנו אנו עירונים בני-עירונים, סוחרים בני סוחרים, והחיים מתגלים לנו בתמונה אחרת, שונה לגמרי ממה שהם מתגלים לשכנינו, ויחסנו אל הסביבה ואל החיות, העופות, הצמחים והדוממים אחר הוא לגמרי”.

“רק יל"ג הוא האחד, שאפילו משליו המתורגמים מקוריים, לאומיים הם. רק “במשלי-יהודה” אנו מוצאים חיות יהודיות. וכל המעלות, שמנינו במשל מקורי, אנו מוצאים בגורדון. למרות מה שרשם על רובם היותר גדול של משליו “העתקה ממשלי-לאפונטיין” או העתקה ממשלי קרילוב”, אפשר לאמר כמעט על משליו: “לנו הם!”, מבלי לחוש להחלטתו של הממשל עצמו. לאות ולמופת יכולה להיות דוגמה קטנה זו:

וַיְהִי בִּנְסוֹעַ הַדְּרוֹר מִזְרְחָה שֶמֶש,

וַיָּבֹא אַרְצָה קֶדֶם וּבְמִצְרַיִם,

וַיֶחְכַּם מִכָּל עוֹף, מִכָּל הָרֶמֶשׂ

וָיֵּדַע חָכְמַת הוֹבְרֵי הַשָׁמָיִם.

"זהו עוף עברי. את החכמה הוא קונה במצרים, שהרי ידועים לו “חכמי-מצרים” ולהטי חרטומיה. אם הוא נוסע, אז הוא בא “מזרחה שמש”, ויש לו חכמה, העולה על חכמת כל אומות-העולם – הוא יודע “חכמת הוברי השמים”.

"רוצה הממַשל להטעים שאין הבנים צריכים להתגאות במעשי אבותיהם. מה הוא עושה? ממַשלי אומות-העולם משתמשים לתכלית זו באוזים המפורסמים, מפני שלאומות-העולם קרובות ויקרות קורותיה של רומי. אולם ממַשל עברי איננו עושה כך; הוא מוצא דבר, שיהא מתאים לעמו ולקורותיו.

"משליו של גורדון מצטיינים לא רק במקוריוּתם. גם פיוטיים הם עד מאֹד. חן פיוטי מיוחד שפוך על כולם. שנים, שלשה משפטים, חרוז אחד או שנים – והכל הוגד, הכל ברור, מבהיק, בולט.

מרגליות הסגנון של “משלי-יהודה” הן כל-כך מרובות, עד שנמצאות בכל עמוד ועמוד. גם את התורה היוצאת לנו מכל משל ומשל ידע גורדון להביע במלות קצרות ונמרצות מאֹד, והן רובן ככולן מרגליות יקרות, שאין לנו הרבה דוגמתן. “נמשלים” כאלו צריכים למוּד".

“המשל – אומר פיכמן – היה לישראל מה שהיתה האגדה לעמים אחרים. זה היה מעולם אחד המקצועות הספרותיים היותר עממיים, וסופר כגורדון, שהיה עוד קרוב ברוחו אל הקורא העברי, חניך בית-המדרש, ידע איך להשתמש בו לכמה מטרות בבת אחת. השירה והדידַקטיקה נתמַזגו במשלי גורדון מזיגה יפה והרמונית. החריפות של הרעיון אינה נפגמת מן הליריות שבסגנון. כממַשל אמתי הוא יודע למצוא בשעת הצֹרֶך את הבטוי הקצר והחד”.

V יל"ג בְּתוֹר מְסַפֵּר.

יל“ג כתב גם ספורים קצרים מחיי היהודים ברוסיה בעת ההוֶֹה. אבל יל”ג המספר נופל הרבה בכשרון הציור מיל"ג המשורר. ספוריו רחוקים לא רק מן האמָנות הטהורה, כי אם גם מן האמת הפוטוגראַפית. כל מעלתם אך בסגנונם היפה והעשיר; טעם לשבח נותנים להם גם החדודים והבדיחות, שהחֵן העברי מרחף עליהם בתמונותיו מחיי החסידים, למשל. יש הרבה מן ההפרזה וההגזמה, ולהרצאות הדברים יש צורה פובליציסטית. אולם גם עם כל חסרונותיהם ולִקוייהם עֶרכם יותר גדול מערך הספורים, שנכתבו מאת סופרים אחרים בני-זמנו.

דעת הבקֹרת. "ספורי גורדון הם על הרוב פחות דברי פרוזה, לאמר, מראות-חיים לקוחים מן המציאות, מכמה שירים שלו. בכל אֹפן אינו מכריח אותנו בכֹח כשרונו להאמין, כמו בשיריו, שהם מחויבי-המציאות. ביצירה שבאמנות סוף-סוף רק זה העיקר, שלא נתעורר מקסימי-החלום, שנלך אחרי המשורר בעינים עצומות לאשר ינחֵנו. ואת זה ישיג המשורר רק באמצעי אחד – בדרך החום. אך גורדון בעצמו לא היה חמים ביותר, ומדי פעם ופעם יאמץ ליַשֵׁב את הזרות שבספוריו ולהבטיח, שאינם בדויים מן הלב, כי אם מעשים שהיו. הוא בעצמו מטרידנו מעולם החזון!

"ואולם את זה היינו סולחים לו, לולא חוסר-הטעם ושטחיות-הרוח, המתגלים ברֹב ספוריו. אפילו בסגנונו, שהוא אמנם גם כאן עשיר ומלא חריפות לפעמים, יש אשר יכָּשל. אך נֶגע ספוריו הוא ההתחכּמות שאינה פוסקת. המשורר מַלאה אותנו בהומור מסופק שלו, בהלצה על גבי הלצה – בחוסר המדה של בדחנות. החריפות הלשונית, שבשיריו היא מבהיקה מאליה, הולכת ומוטעֶמת כאן הטעמה גסה, ההלצה משתרבבת לכאן ולכאן, מולכת את המחבר אחריה והוא הולך וטובע במבול דבריו עד לאין מוצא.

“הספורים היותר טובים של גורדון הם כבר דוקא ההומוריסקות. בהם יש לפחות, איזו אמת של הסתכלות, לפעמים גם איזו חריפות. עם כל ההפרזה שבספורים מעין “כף רגל עֵגל” או בעבור נעלים” הם מבליטים בכל זאת צורות-חיים ידועות, מלאות אויר הימים ההם. בספורו “המעורב בדעת” שסופו לא יצלח לגמרי, יש עמודים, המציירים לנו את “פחד היהודים”, אותו “הפחד הישראלי העתיק”, בצבעים בהירים מאד. אין בספורים אלה מאותו הזיוּף הרומנטי, הדוחה אותנו ביחוד ביצירת גורדון.

“בזכרונות ילדותו "על נהר כבר" ⁴² מַראה לנו גורדון, שבעצם היה אָמָן, המחבב את ציורי החיים הפשוטים, את המציאות כמו-שהיא. מזכרונות ילדותו יצייר לנו את האנשים והמראות בסגנון רֶאַלי נאמן. גם בכמה מספוריו יתגבר הראליסטן שבטבעו על שבטבעו על הרומנטיקה וההפרזה, אך במקצוע זה לא השיג בכל זאת את השלימות היחוסית שבשיריו. יד המשורר לא טִפחה את השתילים האלה. גן הפרוזה שלו היה נטוש לגמרי. “רק ספור אחד נתן לנו גורדון, שבו אנו מרגישים באמת את נשימת-החיים העזה – מעין רמז להפרוזה של מנדלי. זוהי “קפיצת-הדרך” – אֶפוס קטן של נסיעה עם בעלי-עגלות שבימים ההם. שלימות גמורה אמנם אין גם כאן. אך האנשים והמראות יצוירו באותה האהבה ובאותו הרעבון לאותות החיים ולגלוייהם, המצויים רק אצל האמן מלידה. מברוריה, הפולנית הצעירה, יפַת-התֹאר וחורת-הפנים, שפרה המיַלדת, טובת-הלב והקפדנית כאחת, יצחק החֶנוני, יהודי טרוד ומלא דאגות תמיד, הירושלמי, האפוטרופוס לצניעות, הגומר במעשה בלתי-צנוע כלל, ועד בעלי-העגלות “תלמידי-החכמים”, שיש בהם ו”בתורתם” כבר משהו מטוביה החולב – כל האנשים האלה חיים לפנינו בספור זה. מראות הנסיעה הזאת שבסוף החורף עם כל פרשת הענויים והטלטולים שבה בולטים ונאמנים. הכל יסֻפר בטוב לב, בהומור נעים. אנו רואים את הבחור שלנו, לבוש “בקורדיקין החדשים”, כשהוא מתלבט בטיט-הדרכים, נהפך עם העגלה ומתענה באכסניות – את הנער הרך, שהחיים מכים עליו בראשונה בחזקה, כשהוא מתכַּוֵץ מעט מקור. אפס חום הנעורים עוד רב; עם כל היסורים חי בו עוד הצמאון לרִבוי הגוָּנים של החיים וגם צערם מעשיר את לבו ומפרֵהו.

“קפיצת הדרך” היא היצירה הפרוזאית האחת של גורדון, העומדת כבר על גבול האמנות" (פיכמן).

סמולנסקין בעל “השחר” העיר על ערכם של ספורי יל"ג את הדברים המעטים הללו:

“גם בספורים נסה (יל"ג) כֹחו, אך המה לא יוסיפו לו כבוד, כי אם אמנם בשפתו עשה גדולות גם בהם, וחץ לעגו ירד עד הלב ולוא כתבם אחר, לא המשורר יל”ג כי אז עשה לו בהם שם; אך לו לא יוסיפו על כבודו, כי בדרכו בשיר מרום ונִשא הוא, ויל“ג המספר לא יגיע לקרסולי יל”ג המשורר" ⁴³

תְּקוּפַת הַיְרִידָה.

בשנת 1884 נתפרסמו בדפוס “כל שירי יל”ג“, ומאז התחילה ירידתו הפיוטית של המשורר. על ירידה זו, המורגשת במה שכתב מאותה שעה ואילך עמד גם יל”ג עצמו. זה יוצא לנו מכמה ממכתביו האחרונים וגם משירו “השאָרת-הנפש”, המתחיל בדברים אלו:

חֲמִשִׁים וּשְׁתַּים שָׁנָה לִי תִּמָּלֶאנָה

וּכְבָר אָחוּשׁ כִּי הַזִּקְנָה עָלַי קֹפֶצֶת;

כֹּחִי יִיבַשׁ, לֵחִי יָנוּס, עֵינַי תִּכְהֶינָה,

וַעֲנָנָה כַּעוֹפֶרֶת עַל רוּחִי רֹבֶצֶת.

לאפיסות יכָלתו הפיוטית גרם הרבה היאוש אשר התיָאֵש מהאידיאַלים, אשר שִמשו לו עד כה בסיס ליצירותיו. זה היה לאחר הפוגרומים בנגב רוסיה, שהועילו להגביר את התסיסה הלאומית בין בני-הנעורים העבריים-המשכילים, ואצלו לא העירו בלתי אם ספיקות ופקפוקים, שלא יכול לחלץ את נפשו מהם.

הרי ציוּר מעמד-נפשו של יל"ג בשעה זו:

הִנֵּה לוּח אַחֵר מָלֵא אֲבַעְבֻּעוֹת

פֹּרְחוֹת נִבְקָעוֹת כַּקֶּצֶף עַל מָיִם…

–מָה הֵנָּה אֵלֶּה? – הֶן הֵנָּה הַיְּשׁוּעוֹת

“לָהֵן בִּנְעוּרֶיךָ נָשָׂאתָ עֵינָיִם!”

– אֲהָהּ, קָרָאתִי, וָאָלִיט אֶת פָּנַי,

מִכָּל חֲלֹמוֹתַי לֹא נִשְׁאַר מְאוּמָה:

“טָהֳרַת הַקֹּדֶש”, “הַשְׂכָּלַת רַבָּנַי”,

“יִשּׁוּב הָאָרֶץ וּתְקוּמַת הָאוּמָה” –

וּמִגֹּדֶל הַכְּאֵב, מֵרֹב הַקָּרֶץ,

נָפַלְתִּי רֶגַע מִשָּׁמַיִם אָרֶץ.

(“בירח בלילה”).

האידיאל הלאומי-ההיסטורי הגדול לא לקח את לבבו ולגאולה לא צפה; עמֹק יותר מדאי נשתרשו בו ההשקפות המשכיליות, עד כי גם בשעה שבאו לידי משבר, קשה היה לו להסתלק מהן ולבקש לו מפלט אל הדעות החדשות. בפובליציסטיקה שלו נד לכאן ולכאן, ויש שנראה היה, כי נסחף עם הזרם הלאומי-הציוני, אבל לא היה די כֹח בזרם הזה להעיר את קוי-כנורו. איזו ממאורעות-הזמן כשהם לעצמם הרעידו בו אמנם איזו נימים; זו היתה ההתלקחות האחרונה של “הפתּוס האלהי טרם יכבה”. תחת רושם הפרעות בנגב כתב אז את שירו “אחותי רוחמה”, המכילים את חרוזי-הזעם האלה:

אִם גָּבַר הָאֶגְרוֹף, יַד זֵדִים רָמָה,

הֲבָך הָעָוֹן, אֲחוֹתִי רֻחָמָה?!

--

אָן אוֹלִיך חֶרְפָּתִי?" – אַיֵּה חֶרְפָּתֵךְ?

לִבֵּך לֹא חָרַף, לֹא הֵסַרְתְּ תֻּמָּתֵךְ;

קוּמִי אֵפוֹא וּשְׂאִי מִמּוּם פָּנַיִךְ,

לֹא לָךְ הַחֶרְפָּה כִּי אִם לִמְעַנָּיִךְ,

מִטֻּמְאָתָם תֻּמָּתֵך לֹא נִכְתָּמָה;

זַכָּה כַּבֹּר אַתְּ, אֲחוֹתִי רֻחָמָה

--

אוֹת קַיִן אוֹת קָלוֹן וּכְלִמַּת נֶצַח

עַל מֵצַח הַנְּבָלִים אַנְשֵׁי הָרֶצַח;

הפוגרומים שִמשו ליל"ג ענין גם לשירו “על מה רגזה הארץ?”, שהוא חִדוד פוליטי חריף מאד מכוון אל הקיסר אלכסנדר השלישי, אשר בעלִיָתו על כסא המלוכה הותרה הרצועה ודם-ישראל נעשה הפקר. לאותו סוּג צריך ליחס גם את שירו “בנערינו ובזקנינו נלך”, שבו מביע המשורר תנחומים לאומה הישראלית הנרדפת והמיואֶשֶת:

עַם אֶחָד נַחְנוּ, כִּי אֵל אֶחָד לָנוּ,

וּמִמַּקֶּבֶת בּוֹר אֶחָד נֻקַּרְנוּ,

גַּם תּוֹרָה אַחַת וּשְׂפָתָהּ אִתָּנוּ

וּבַעֲבֹתוֹת זָהָב אֵלֶה נִקְשַׁרְנוּ:

בַּחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ הַזֶּה הַמְקַשּׁרֵנוּ…

השירים הללו חשובים אמנם בתכנם ויפים בסגנונם, אבל “רוח הקדש” אין בהם. אך שיר אחד כתב יל"ג בימיו האחרונים, שיש בו מן הנשגב ומן הליריקה האמתית ואף צורתו הפיוטית מקורית היא ונאה הרבה: "שרש נשמתי ". המשורר שואל את האלהים: מאין בא נשמתו? מפני-מה כל-כך רבו פצעיה? הלא “מיום היותה בו על האדמה, יזוב זוב דמה, ומן החושים בה עד המחשבה, רק חלי ודאבה”. והוא מוסיף לחקור ולדרוש:

אוּלַי נִשְמַת הַנָבִיא הָעַנְתוֹתִי

הִיא הַמְחַיָה אוֹתִי,

אֲשֶר גַּם הִיא הִתְעַטְּפָה כָל יָמֶיהָ

מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמֶיהָ;

אוֹ נִשְמַת אִיּוֹב בִּי – אִיש תָּם וְיָשָר

לְכָל בָּשָׂר

יפה העיר על זה הד"ר קלוזנר: “אכן אם לא היתה בו לא הנשמה הגדולה עד לאין שיור של הנביא מענתות ולא הנשמה המַּרדָּנית העזה של האיש מארץ עוץ,היא ניצוץ מנשמתם של זה ושל זה נבזק לתוך נשמתו של הקטיגור הלאומי, שאף הוא דבר משפטים לא רק עם עמו, אלא גם עם אלהיו!”

--

כמו שראה הקורא שונָה היא דעת הבקרת על ערכו של שיר זה ואחר משירי-יל“ג; אבל כל המבקרם לדעה אחת נתכַּונו, והיא, כי היה יל”ג משורר גדול, ולא לדורו בלבד, כי אם לדורות.

סִגְנוּנוֹ שֶל יַלַ"ג.

יל“ג היה הסופר העברי הראשון, שהתחיל להשתחרר מכבלי המליצה המקראית ולהשתמש בסגנון המשנה והתלמוד. בשעתו נחשב לרבים המעשה הזה אשר עשה יל”ג, כעין פריצת גדרי-ראשונים ומרידה במקובל מימות ר' משה חיים לוּצאטו ואילך, ובין הסופרים נמצאו כאלה, שיצאו לקרוא עליו תגר בפומבי. זה המריץ את יל"ג לבָאֵר ברבים את טעמיו ונימוקיו בחדושיו להרחבת הלשון והסגנון.

“כל קהל הקוראים יודעים – כתב יל”ג – כי בשירי הראשונים, אשר שרתי בימי-נעורַי, אחזתי בלשוננו הטהורה והברורה, ושמרתי לפי מחסום מנגוע אף בקצהו בשפת התערובות. אז היו גם חזיונותי חזיונות ימים מקדם ומחשבותי מחשבותיהם. ואולם בהוסיפי למשוך בשבט-סופרים ובבואי בימים ובאנשים שמתי אל לבי שתים אלה שהן אחת: מדוע זה נִפלינו מכל העמים אשר על פני האדמה בהלָך נפשנו ובמעלות רוחנו ובדרך מִדְבָּרֵנוּ? מדוע יחלמו זקנינו תמיד חלומות ובחורינו חזיונות יראו? מדוע מחשבותינו מחשבות בני-קדם ושפתנו מעֻלפת שלל צבעים רקמה בטעם הארצות אשר יצאנו משם? אם מוצאנו מקדם מימי-עולם הנה מדור דורים יושבים אנחנו בין בני-המערב, באורם נראה אור וחייהם אנו חיים, חפצינו וצרכינו מלבושינו וכלי-בתינו כמוהם, ולמה לא יהיו גם בתי-נפשנו וחדרי-לבנו ערוכים בכל ושמורים כבתי-נפשם וחדרי-לבם המה? למה לא נחשבה מחשבותינו כמוהם ולא נשא חזיונות לבנו על כל דברי-החיים ועל כל הענין, אשר נתן האלהים לבני-האדם לענות בו, ככל אשר הם עושים? האם צללים אנחנו ולא אדם וגוִיותינו רוח ולא בשר? האם אין כל חפצים לנו בחיים ונדבר ונשיר עליהם ונשתעה בהם בספרותינו? אמנם כי לא תמצא שפת עשרים וארבעת הספרים הקצרה מהיות לכל צרכינו, לדבר על כל מעלות רוח בני-האדם ועל כל המעשים אשר יֵעָשו תחת השמש בימינו. אבל המבלי אין ספרים אחרים בישראל, אשר נכתבו בימים האחרונים בכל דור ודור עד ימינו להֵעָזר בהם להרחיב צעדי שפתנו תחתיה לבל יָצֵרו בצאתה לדבר בשער על ארץ רבה? הנה ספרי התלמוד והמדרשים ומיטב חכמי עמנו אחריהם, בכולם נצפנו מחשבות לבם ומבטא שפתיהם לכל צרכיהם ולכל מעלות-רוחם – ואותם אנחנו מבקשים" ⁴⁴.

סגנונו של יל“ג הָלַךְ הָל-ךְ והתפתח דרך כמה גלגולים. אם נתחקה על הגלגולים האלה אנו רואים, כי אפילו בשעה שכבר התנגד אל ההשתמשות בלשון המליצה, עדיין הוא גופו נכשל בדבר, ולא פעם אחת נגרר אחר הפסוק בלי שום צֹרֶך. די להעיר, כי באותו מאמר עצמו, שהוא מערער בו על הכותבים “צחות”, הפליט עטו פראזות ומליצות מגוחכות, שריח של בטלנות נודף מהן. בחפצו לאמר, למשל, כי עוד מרדכי-אהרן גינצבורג בשעתו לא הסתפק בשפת המקרא בלבד, הוא כותב: “מי אם לא רב מא”ג היה הראשון בארצנו, אשר שלח רסן מפני סוסו-רוחו (השרטוט הוא של יל"ג) ולא נתנהו לאכול עשב הקלוקל בחצי מענית צמד שדה ספרי-הקֹדש, אשר כבר לחך קהל הסופרים את כל סביבותיו, כי אם הרביצהו בנאות דשא דֶשֵן ורענן וירעהו כר נרחב, אשר נטעו הנוטעים האחרונים להתהלך ברחבה ולאכול לשָבעה?” ולא רק פראזה זו כך; כל אותו המאמר מתחלתו ועד סופו כתוב ברוח מליצי, הזר לאזן הקורא העברי בן-זמננו. אולם יותר ויותר הזניח את מליצת-הכתוב וסִגֵל לו את סגנון-המשנה הָרֶאַלִי, אותו הסגנון שש"י אברמוביץ תקן ושִכלל אותו ביצירותיו באמנות יתֵרה והנחילו למעולי הסופרים הצעירים הבאים אחריו, עם ביאַליק בראש, המתהלכים בו ברחבה.

הרי דוגמאות אחדות מסגנונו הפרוזאי של יל"ג בתקופותיו השונות:

א) הַסִּגְנוּן הַמִּקְרָאִי.

על ראש גבעה רמה נצבה אֵלָה עבוּתה וענֵפה. בימי האביב היתה כפורחת וכפתה היתה רעננה. על גל שרשיה סוּבּכו וראשה נמצא טל שמים. בדליותיה קננו כל צפּור כנף ובצלה שכנו עיפי-כוח. וַתּיף בגבהה ויראו ההרים רמותה ותשלח בדיה עד למרחוק. ויקחו ממנה מַטה אלהים ושבט מושלים ומשענת לרפה רגלים. אך לא לעולם עלים, ופרחים לא לנצח נצחים! כּלה קיץ, בא הבּציר וימי הסתיו הגיעו. מארבע רוּחות בא הרוּח וַיִפּח בּאֵלָה וַתּתנצל את עֶדיה. נהפכו עליה לירקון ובדיה יבשוּ וימָלו. וימָלאו האפיקים עליה ועמקים יעטפו שללה. ישובו יושבי בצלה וירמסום ברגל גאוה וישׂימום סחי ומאוס. והאֵלָה נצבת בשלכת וכפּותיה פרוּשׂות השמימה: מי יחַיה יונקותי הנובלות? מי ילקט לאַחַד אחד העלים הבּלים בעמק רפאים?

כימי העץ ימי עמי. גם עליו עברו ימי אִבּוֹ וימי בלותו הגיעו. בסוד אלוה עליו בירחי קדם עמד גם הוא לתלפּיות בראש ההרים ונשׂא מגבעות. והלכו עמים לאורו ואמתּוֹ, והיה חוסן ישועתם אמונת עתּו. וינצלו את עֶדיוֹ וישׂימוהו ענקים לגרגרותם. וינצלו את עדיו וישליכוהו, מלאו כרשׂם מעדניו וידיחוהו. רוֹדי דבשו שׂחקו על מפּלתו, דלה דלוּ מימיו וידוּ אבן בו. ומצבתו גזע ישעם כערער בערבה נצבת דראון לכל בשׂר. רוח עריצים ורוח היום יאחזו בו וינידוהו אל כל רוח. מבחר יונקותיו יחמוסו ופרי הדרו יפּילו והפיצוהו לרגליו. ומארבע רוחות השמים יבוא הרוח ויפּח בהרוגים אלה וישׂאם אל ארבע רוחות השמים. ומלאו העמקים נדחיו פזוריו עד תאוַת גבעות עולם. ובאו בחצרות מלכים ובמחילות עפר ולא נודע כי באו אל קרבנה. מי יבקש האובדים בין עם ועם, בכל המקומות אשר נפוצו שם? מי יוציא במספר צבאם לכוּלָם בשם יקרא, ידע עמל נפשם וקרב-לבּם? ובגזע מחצבתו קרחה וחשׂפה, נס לחוֹ וייבש לבּו. היש תקוה לאחריתו כי יפריח מריח מים? התחיינה העצמות היבשות? אדוני אלהים, אתה ידעת!

ב) סִגְנוּן הַמִּשְנָה.

מימים רבים נשתּרבּב בין נשי דריבישאָק המנהג לטמוֹן חמין לשבת – תבשיל של כרעי בהמה דקה. וזה מעשׂה הכּרעיִם: מביאין רגל של עגל או של גדי רך ומהבהבין אותה ומגרדין השׂיער שעליה ומרסקין את הקרסוֹליִם ופוצעים את עצם הקבּוֹרֶת ומוציאים את מוחה ונותנים עם הבשׂר המדוּלדל ועם הסחוּסים באִלפּס ומתבלין אותן בעלי שוּם ועלי בצלים ונותנין אותן לתנור שמוסיף הבל ומניחין עד שיצטמקו יפה ומוציאים אותן כשהם רותחין ועושׂים מהם מקפּה, דמתחזי כאִדותא דכרום-ימא, ואוכלין אותו לפרפּרת הפּת בסעודת שחרית כשהוא חם וניגר, או בסעודה שלישית ובסעודתו של ר' חדקא צוֹנן וקפוּי כקרח

ג) הַסִגְנוּן הַמְּעֹרָב מִשְׂפַת הַמּקְרָא וְהַמִּשְׁנָה.

ככה היה הדבר הולך ומתנהג בדריבישאק שנים רבות ובני דריבישקאק ראו ימי השמים על הארץ. איש תחת גפנו ותחת תאנתו, כלומר איש בחנותו ובבית משקהו, היו יושבים ואוכלים מאכל של רגל עגל מדי שבּת בּשבּתּוֹ, ובכוח האכילה ההיא מצאו אוֹן למוֹ לשׂאת טרחם ומשׂאם במעשׂיהם ובעצבון ידיהם כל ששת ימי המעשׂה. וכשבאה שבת ובאה מנוחה והעם הדומה כל ימי השבוע לחמור נושׂא משׂא נהפך כּוּלו לבני מלכים, בשעה שהיו בעלי-הבתים יוצאים מבתי-כנסיותיהם לבוּשים לבנים ועטוּפים לבנים כמלאכי השרת, אז היו התריסין מסתלקין והתנורים נפתחים ובנות הנכר העומדות לשרת נראות בכל קצות העיר נושׂאות קדרוֹת מקדרוֹת שונות מלאות “כף רגל עגל”, ובעלות-הבית מריקות אל הקערות ומגישות לבעליהן את המטעמים, אשר טעמם כטעם לשד השמן ועינם כעין התרשיש, ויקירי דרבישאָק יושבים ומתעדנים כבני מלכים ורואים את עצמם במעמד אבי אבות אבותיהם בגן-עדן, והריח הטוב עולה ומתמר בכל רחובות העיר כעתר ענן הקטורת, עד כי התענגו יחד כל כוכבי בוקר ויריחו כל בני אלהים!

--

ארכו דברי על יל“ג, מפני שבשעתו היה האישיות המרכזית בספרות העברית. אם בתור פובליציסטן הוגה-דעות לא היה המצוין בין סופרי-הזמן, אבל בתור משורר עמד גבוה משכמו ומעלה מכל יתר המשוררים העברים ובכֹח בת-שירתו משל ברוח בני-הנעורים במשך ימי דור שָלֵם, דור-המעבר. יל”ג היה כובש-דרכים על שדֵה השירה העברית, מפלס ארחות ומֵאיר נתיבות להבאים אחריו, עד כי יֵחָשב בצדק לאבי היצירה הפיוטית העברית המודֶרנית.

במקצוע הלשון והסגנון העברי ברא יל"ג, ממש, יש מאין. הוא היה בזמנו האמן היותר גדול של הלשון העברית. הוא היה שליט בבתי-נכאתה ורודה בכל מכמני השפה, כפי שהלכה והתפתחה מראשית צמיחתה וישאב מאוצרותיה במלוא חפניו, מה שנתן לו את היכ-לת להפרות ולהעשיר את הסגנון העברי ולהשפיע על מהלך התפתחותו ברוח המודֶרניות.

בנוגע לזה אמר אחד הסופרים:

“יש מגנים את גורדון בשביל שעסק יותר מדי בקטנות, בשביל שבזבז הרבה כֹחות לחַדֵּד חדודים ועוד. אבל מדה זו מצויה היא אצל כל המשוררים. רוב כוחות היצירה שלהם משתקע רק בשכלול הלשון. אצל העמים, שהלשון שלהם היא טבעית, אין צורך לבזבז כל-כך הרבה כֹחות לשכלולה; אצלם היא רק אמצעי למטרה; אבל לשון שאינה חיה בפינו, אנו צריכים לשמור. חיָּבים אנחנו לשמור את האוצר היחיד של רוחנו, וגם הוא, האוצר לעצמו, צריך סלסול וטפוּח מעולה. רֹב המשוררים הגדולים בזבזו את כל כחותיהם לפנות את אבני-הנגף, המונחות על דרכם בשעת יצירתם. אנו צריכים לשמור את הלשון בשביל הדורות הבאים, כי היא חלק גדול של לאומיותנו, התוכן הממשי שלה. כל המשוררים העברים, שהקדישו את כחותיהם לשכלול הלשון יצרו ופחו ערכין בשבילנו ונתנו בידנו כלי-זין להמשיך את מלחמת-הרוח שלנו, לפתח ולהרחיב את חוג-היצירה שלנו. בתקופה של וִיזל ולֶטֶריס באה ירידה גמורה ללשון העברית, והנה בא גורדון והוציא את הלשון מתוך מבול-המליצות ועשה אותה מוצקה כברזל, ועל-ידו אנו מושלים בה, ואצלנו כבר נעשית השלון העברית לכלי-אומנות. באֹפן זה אפשר לאמר, מבלי להפריז על המדה, כי גורדון יצר מחדש את הלשון העברית”.

I תולדותיו

משה ליב לילינבלום נולד לאבות עניים בעיירה קיידאן פלך קובנה בכ“ט תשרי תר”ד (1844). אמו מתה עליו בילדותו, ואביה נשא את אחותה, שהיתה לו כאם. אביו, ר' צבי, היה חבתן והתפרנס כל ימיו בדוחק, אבל בר-אורין, בקי “בעין יעקב” ומדרשים, ועת ידועה הגיד שעור באגדה בבית המדרש שבקיידאן. מתוך ספרים עבריים ישנים רכש לו ידיעות שונות בגיאוגראפיה ובחכמת הטבע ובהנדסה. האב הזה רצה בכל לבו, שבנו יגדל ממנו בתורה ויהיה רב בישראל. בזה חפץ גם אבי-אמו, שהיה מלמד תינוקות. אבל סבא זה היה בקי במקרא ומעט גם בדקדוק, ועל-כן לא נתן לו להתחיל בתלמוד גמרא קודם שקבל, לכל הפחות, מושג כל-שהוא מכתבי הקדש, ועבר עמו בתחלה על חמשה חומשי-התורה ועל הנביאים הראשונים. ורק כשנעשה מל“ל בן-שבע התחיל ללמוד תלמוד. לעומת זה לא למד את מלאכת-הכתב, אלא בהיותו כבר בן שתים-עשרה שנה. באותה שנה נכנס לישיבת קיידאן, שלמד בה שתי שנים, ואולם עוד לפני שנה, בהיותו בן י”ג ארש לו אבא ילדה בת אחת-עשרה שנה מן העיירה ווילקומיר הסמוכה לקיידאן, את פי הנער לא שאלו, כמובן, אבותיה של הכלה הבטיחו לתת לו נדוניה סך שלש מאות רובל וגם שתי שנים מזונות לפני החתונה, וכך נשא נער בן חמש עשרה שנה ילדה בת שלש עשרה שנה “כדת משה וישראל”.

ואולם הנער בגופו לא היה עוד נער ברוחו, בשעות-הפנאי מלמוד ההלכה היבשה עם התוספות והמהרש“א והמהר”ם שיף התלויים בה, התחיל ללמוד את האגדה המענגת את הלב והמרחבת את הדעת. כנראה היתה בזה השפעת אביו. בעת ההיא כבר נתגלתה בנער הקטן נטיתו הפנימית לעסקנות והתחברות: הוא יסד “חברת עין-יעקב” של נערים, שהיה להם לראש, וכשראה בידי המורה שירים שונים, נסה גם הוא לחבר כדמותם, והפיוטים שאהב, היו לו לעזר בזה. אבל באותה שעה עצמה היה מתעמק בספר“חכמת-שלמה” עם הפירוש “רוח-חן”, שהשיג במקרה, וכן בספרי הרמב“ם ותשובות הרשב”א ובפירושו של דון יצחק אברבנאל על התורה.

המזון הרוחני הזה גרם למל“ל האברך צרות רבות. חותנתו שבזבזה לפי מצבה הרבה כדי למצא לבתה חתן מופלג וירא-שמים ושהשתוקקה בלבה, כי יעסור רק בתורה ויהיה חרד לדבר ה', הצטערה מאד בהוכחה, שהוא קורא “בספרים חיצונים” ומתוכם למד להלעיג על מנהג כפרות. מאז התחילו קטטות ומחלוקות וקללות בבית. אבל כל אלה לא הועילו להרחיק את מל”ל מעל “ספרים חיצונים” מעין “צמח דוד” לר' דוד גאנז ו“מלאכת מחשבת” לר' משה חפץ. בספר האחרון מצא כפירה במציאות השדים והמזיקים; כפירה זו מצא אצל הבדרשי ובאחדים מספרי הרמב"ם, שנועז לקרוא אז, לא על נקלה הסכים לכפירה זו. קשה היה לו עד מאד לשלול איזה דבר מקובל ומסור. הכפירה בדבר הדתי היותר קל עלתה לו בלילות-נדודים ובמלחמה נפשית גדולה. בכל מה שכפר לא כפר אלא אחרי ישוב-דעת מרובה ואחרי מלחמה פנימית איומה, ואולם אחרי שכבר היה בא לידי כפירה באיזה דבר, היה “קשה-ערף” מאין כמהו: שום רדיפה, שום איום, שום חלקת-לשון ושום פניה פרטית לא יכלו להעבירו על דעתו. כך היה הדבר בכל כפירותיו וכך היה בכפירתו במציאות השדים והמזיקים.

אבל התלמוד נשאר למל“ל עדיין קדש-קדשים. בשנת 1862, כשהיה בן שמונה-עשרה, סיים את הש”ס והתחיל לעבור עליו מחדש בשקידה עצומה, עד שלפעמים היה לומד חמשים דף ליום. את האגדות באר עוד בימים ההם על דרך האליגוריה, ואף רגע לא פקפק, שאינן מן השמים, כמו שכל התלמוד כולו הוא מן השמים, ומכל שכן התנ"ך.

ואולם מעט, מעט באו לידו ספרים ממין חדש. גליונות ישנים ומכורכים ביחד של “המגיד” באו לידו, ואחר כך השתתף עם צעירים אחדים מעירו בחתימה על “הכרמל”, ומליצותיו של המלבי“ם לקחו את לבו והתחיל לחקות אותן, עד שלבסוף יסד הוא עם הצעירים הללו עתון שבועי בכתב-יד, שבו היה הוא כותב את חלק מהשירים. מתחלה היה כותב כל שבוע מענין פרשת השבוע, ואחר-כך כתב גם שירים על עניני-המדינות ומליצות מענין חזיונות-הנביאים, ובין כך ןכך השתלם בתנ”ך וב“צוהר התבה” “ובתלמוד לשון עברי”. כך נעשה התורני “למשכיל” והתלמודי “למליץ”.

בשנת 1864 כבר היה מל"ל יושב כמה שעות בכל יום בבית כורך-הספרים וקורא את ספרי-ההשכלה, שנתנו לו לכריכה. ובכל זאת היה מתירא עוד לקרוא בביתו את בספר “שירי בת ציון”, שהרי בשיר “שלמה וקהלת” יש דברי מינות הרבה, והיה קורא אותו במקום שאסור לקרוא דברי-תורה…

ובעוד שנה, בהיות מל“ל בו עשרים ואחת, כלו לו מזונותיו על שולחן חותנו, ואחרי שהקטטות והקללות מצד חותנתו היו הולכות ומתרבות בה במדה שהלכו ונתרבו סימני המהפכה הפנימית שבלבו, הוכרח האברך ה”משכיל“, שלא היתה לו שום הכנה למצוא פרנסתו במלאכה או במסחר, להיות ל”מלמד", אבל לא מלמד פשוט, אלא ראש ישיבה: הוא קרא בשכר מועט שעורים בתלמוד לפני חבורה קטנה של בחורים, ובשנה שלאחריה, 1866 יסד שתי ישיבות, אחת גדולה ואחת קטנה, וכן אחד מעשירי-העיר לקח אותו למורה לבנו, וכך השתכר באותו חורף ששים וששה רובל כסף, והיה כמאושר בחלקו. ובאותה עת זכה גם לאושר גדול אחר, כי נדפס שירו הראשון בספר "הערות ותקונים לתשובות הגאונים והדיואן (ליק. תרכ"ו, הוצאת חברת “מקיצי-נרדמים”). על השיר חתם בשם “משה ליב העררליכטזאהן, מורה לבני-ישיבה בווילקאמיר” השם “העררליכטזאהן”, אינו אלא תרגום המלות “בן-צבי” (את שם אביו “צבי” תרגם מלשון “צבי לכל הארצות”), כי עדיין לא היה “נכתב” בכתב-הפקודים של עדת-ישראל בוילקומיר ולא היה לו שם משפחה עד סוף שנת 1869.

בעת ההיא הרבה מל“ל לקרוא לא רק ספרי-שירים וספרי-מליצה, אלא גם ספרים מעין “בחינת הדת” “וארי נוהם”, שמתוכם נוכח למדי, שאין הקבלה-”קבלה" ממש. חוג הדברים, שהאמין בקדושתם האלהית, נעשה צר יותר ויותר. אז קרא את “מורה נבוכי הזמן” לר' נחמן קרוכמאל, ומצד שני את ספרי ר' יצחק בר לווינזון, וביחוד את “זרובבל”, ועיניו אורו. הספר הראשון נתן לו מושג מן ההתפתחות ההסטורית, הטבעית, של היהדות כולה, והספר השני הראה לו את חכמי התלמוד בתור חכמים גדולים, מכירים את זמנם ואת צרכיו ומתקנים את תקנותיהם החשובות בחכמה אנושית גדולה, אך לא בחכמה עליונה…

ומל“ל לא הסתפק במה שקרא בעצמו ספרים חדשים, ויסד כעין חברה לקריאת ספרי חכמה והשכלה ויכונן בשבילה כעין ביבליאותיקה, שהיו בה הרבה ספרי שו”ת וכדומה מן הספרים הקדושים, אבל יחד עמהם היו גם ספרים חיצונים מעין “שירי-תפארת” וכרכים אחדים של “כרם חמד”. גם רוסית נסה אז ללמוד. בגלל זה נחשב בעיני הצעירים “לראש המשכילים” בעירו, ובעיני החרדים “לירבעם בן נבט”, החוטא ומחטיא את הרבים. התחילו לרנן אחריו ולהתרעם עליו כעל “אפיקורס”. החרימו את ספרי הביבליאותיקה שיסד ושרפו גם הרבה ספרי השכלה משלו, חדלו לצרפו למנין של עשרה וצערו אותו עוד בכמה דברים. הרב הווילקומירי קרא את “המתפקר” לביתו וחפץ להחזיר אותו למוטב, אבל מל“ל הראה אומץ-לב ועמד על דעתו, שכל מה שהוא מכחיש אין לו יסוד ביהדות האמתית. מאז נקרא בשם-הגנאי הנורא “ברליני”, והתחילו לרדפו בכל מיני רדיפות. מל”ל הרבה להתמרמר על בני-עירו הרודפים אותו, ואת התמרמרותו זו הביע בסקוריספונדנציות שפרסם ב“הכרמל” “והמליץ”. בדבר הזה העלה עליו את חמת בני-עירו עד להשחית.

בשנת 1868 התחילה עבודתו הפובלציסטית של מל“ל ב”המליץ“, שהיתה מוקדשת לשאלת התקונים בדת. מאמרו הראשון במקצוע זה, “ארחות התלמוד”, גרם לו נזק חמרי גדול. אלמנה אמידה אחת שכרה אותו בתור מורה לבניה בשכר הגון לפי ערך, ואולם היא דרשה ממנו, שיחדל לכתוב בעתונים, וכשלא שמע לה, הרחיקה אותו מביתה. להשיג תלמידים אחרים לא יכול מפני שהיה כמוחרם ומנודה בעירו, וכל נשאר בלי פרנסה. אז פתחה לו אשתו חנות, אבל לא ראתה ברכה במסחרה, וזה הכריח אותו לשוב ולהעשות מלמד, ולא בווילקומיר, כי אם בקובנה. אולם לא ארכו לו שם הימים, כי שמעו בתור “אפיקורס”הגיע גם לשם. עוד הפעם שב לווילקומיר, הפעם השיג ששה תלמידים ולא בתור “מלמד”, אלא בתור מורה-לשונות. שכרו היה מאה רובל לכל ימי החורף. החנות השאירתהו בעל-חוב, ןחובותיו אכלו את כל שכרו. נוסף על זה חלו שני בניו, על-ידי זה נעשה מצבו החמרי קשה מאד. באותו זמן הדפיס ב”המליץ" מאמר בשם “נוספות לארחות התלמוד”, אשר הטיל רעש גדול בין הרבנים. בעירו נתגברו הרדיפות כנגדו. כשהיה יוצא החוצה היו הכל, וביחוד הנשים והילדים, מתנפלים עליו בחרפות ובגדופים ובקללות, והילדים אף היו מידים בו אבנים ומעפרים בעפר לעומתו וקוראים לו בכל מיני שמות של חרפה. בבתי-המדרש לא היו מצרפים אותו למנין ולא היו אומרים לו “שלום”. על פתחי בית-התפלה ועל העמודים שברחוב היו מדביקים כתבי-פלסתר גסים ומגונים עליו ועל בני-ביתו, מחותנו, הקצב התמים, פסקו לקנות בשר ומאשתו-לחם, שאפתה ומכרה בעצמה. על אביו התמים, שהיה קורא “עין יעקב” בקיידאן בין מנחה למעריב לפני בעלי-המלאכה, אסרו את קריאותיו. כמה פעמים שכרו אנשים להכותו. אבל הוא נזהר-ולא הוכה. החסידים שבעיר נועצו מתחלה להרעיל אותו, אך מאימת המשפט שבו ממחשבתם זאת. בקיידאן הנהיג הרב, שהקהל יאמר בשבת אחר התפלה “אני מאמין” בקול רם יחד עם הש“ץ כדי להוציא מלבם של מל”ל וסיעתו, שהתורה עלולה להשתנות לפי צרכי הזמן והמקום. כשבניו היו הולכים אל “החדר” היו נערים בני-גילם מכים אותם, שהרי בני האפיקורס הם, כשהוכרח מל“ל לשכור דירה, לא רצה שום אדם להשכיר אותה לו ונאלץ לדור בביתו של פחות שבפחותים וברחוב בגרוע שבגרועים. ולא עוד, אלא שהרב הזמין אחדים מטובי העיר לאספה להתיעץ מה לעשות למל”ל. באותה אספה נמצאו כאלה שהציעו, כי הקהל יגיש החלטה לשר-הפלך, כי מל“ל הוא אדם המזיק לחברה, ואז ישלחוהו מן העיר; כנגד זה הציעו אחרים שיקבל מל”ל חמשים רובל ויצא בעצמו מן העיר. כשלא הסכים מל“ל לדבר, כתבו עליו שטנה אל ראש שלטון הגליל שבוינה, שהוא כופר בעיקר ומדיח את בני הנעורים מאחרי אמונתם. אחריתו של מל”ל היתה יכולה להיות מרה, כי בימים ההם היתה ידם של האדוקים תקיפה למדי, אבל רוח והצלה עמדו לו מקובנה. שם נמצאו אחדים מטובי-המשכילים, שמאמרי מל“ל מצאו חן בעיניהם, הללו ראו לנכון להגן עליו מפני רודפיו. הם עוררו את ראשי עיר קובנה לכתוב מכתבים אל הרב הדתי ואל הרב מטעם הממשלה בווילקומיר באזהרה נמרצה, שלא יעשו רעה למל”ל, גם פעלו של ר' יצחק אלחנן ספקטור, אב“ד דמתא, שיבקש בטלגרמה מאת הרבנים האלה, כי “יניחו את לילינבלום בשלום, למען השלום וכבוד ישראל”. המכתבים האלה עשו רושם, וידי הקנאים רפו. בכל זאת לא יכול עוד מל”ל להשאר בווילקומיר, מלבד שלא היתה לו בה שום אפשרות להשתלם בעצמו ולהשפיע על אחרים. לפיכך יעצו אותו משכילי-קובנה שיצא לאודיסה, שהיא עיר-ההשכלה ומרכז בספרות החפשית בימים ההם –כדי שיכין שם את עצמו להכנס לאיזו אוניברסיטה שבחוץ לארץ.

מל“ל הסכים לעצה זו בלב דוי. קשה היה לו לנסוע נסיעה רחוקה כזו וקשה היה לו לו להפרד מעל ילדיו ומעל אוהביו. אבל עוד קשה מזה היה לו להפרד מעל נפש אהובה אחת, שאהב אז בכל חום לבו הצעיר ובכל התום והטוהר אשר ברגש המתעורר בפעם הראשונה בלב אדם מישראל, שלא טעם טעם חיים מימיו. בעצם ימי מלחמתו עם הקנאים, שהיה נרדף מהם על דעותיו, והכרתו הפנימית אמרה לו, שהצדק עמו ולא עם רודפיו ושתחת רדפו טוב ישטנוהו, התודע אל העלמה המשכלת פ. נ. , שלא אהבה אותו אהבת-אשה, אלא הביטה עליו ביראת-הכבוד כעל גבור יוצא אל המערכה לקראת אויביו הרבים והעצומים ממנו בלי-חת, אף כי בנפשו הוא הדבר. היא השתתפה בצערו ובנצחונותיו והבינה את רוחו. השתתפות והבנה אלה קרבו אותה אליו ביותר, והקירבה נהפכה עד מהרה לאהבה. רגש זה היה קשור בקשר אמיץ גם במחשבתו, אשר חשב אז על עצמו ועל עמו. עיניו נפקחו אז לראות, שמנהגי-הנשואים של עמו בזמנו אינם מתוקנים. את אשתו לא הכיר קודם שנשא, ואחרי שנשא לא היתה לו אפשרות לחלק עמה את ששונו ויגונו. כאשה פשוטה לא יכלה להבין, מפני מה הוא מקשה את לבו ואינו מותר על דעותיו, ומררה את חייו ביללותיה ובתוכחותיה. לא “עזר” היתה לו במלחמתו זו, אלא “כנגדו”. וכעזר נראתה לו העלמה המשכלת, שקרא עמה את ה”אהבת ציון"-התענוג הרוחני היותר גדול של משכיל עברי בימים ההם. אהבתו אליה גברה יותר ויותר והקדיש לה כמה שירים, שהיו מפורסמים בזמנם, כמו: “אנקת אסיר”, “אנחת אוהב” ועוד. אהבתו זו הכבידה עליו את היציאה מווילקומיר, והיא שמררה את חייו גם בשנים הראשונות לשבתו באודיסה, שבא לדור בתוכה בתחלת חורף 1870, ומאז ישב בה עד יום מותו.

באודיסה הרגיש מל“ל את עצמו בודד ועזוב. הוא הכופר הגבור, שבעיר מולדתו דברו בו הכל, כלא נחשב באודיסה הוא וכל מלחמתו ב”שולחן הערוך" ואפילו בתלמוד. בעיר המקובצת הזו, שבאו אליה פליטים מכל קצוי ליטא ופולין, נתקיים: “כל הרוצה לעשות מה שלבו חפץ, ילך למקום שאין מכירים אותו”. טבע-הדרום החם, שהוא מטה כלפי קלוח-החיים, ושפע בפרנסה, שהושפע בשנות הששים והשבעים על העיר שגדלה משנה לשנה, וגם העדר-מסורת ושרשים מעמדיים-חברתיים להמתישבים החדשים, -כל אלה הרבו באודיסה את ההפקרות ואת פריצת גדרי-הדת לא מתוך עיון חפשי, אלא מתוך חפץ החיים. כשחוק היתה להאודיסאים כל התנגחות זו בשאלה, אם מותר או אסור לשנות ממטבע שטבע התלמוד; ומל“ל, שחוץ מקבוצה קטנה של “משכילים” לא ידע אותו באודיסה שום אדם, נראה בעיני עצמו “כמבלה עולם”. אבל רוחו הרציני לא היה יכול להסכים, שהדת תפנה דרך לפני שרירות-הלב. כי רואה היה, שביחד עם הדת” כורעים לפני רוח ההפקר גם רוח לאומנו וקיום עמנו “, ולא לזה נתכון במלחמתו עם רוח-הקפאון של הדת, יותר נכון: של הרבנים מורי-הדת. על-כן נעכרה בו רוחו מאד ולבו לא ידע מנוחה. הוא התחיל להתגעגע על אמונתו החיה לפנים ואפילו על הימים, שבהם רדפוהו בני-עירו, על כל פנים, בשם איזה רעיון נאצל. וצערו הפנימי הלך הלוך וגדול, מפני שהכיר יותר ויותר, שלא רק האמונה הישנה אבד, אלא גם את אמונתו החדשה: שאפשר לאחד את הדת והחיים וש”האמונה הצרופה אינה צוררת את ההשכלה הטהורה“. החיים הם נגד הדת בכל צורותיה-כך נוכח אז יותר ויותר; ומה שנוגע לאמונה, הרי הוא רואה, שגם הצרופה ביותר אינה יכולה לעמוד בפני תביעת ההגיון החדש. בשנת 1870 התודע מל”ל אל ר' אברהם קרוכמאל, בנו של רנ“ק, שהיה חכם מרובה-הידיעות וחד-המח. מפי החכם הזה שמע מל”ל דעות חפשיות בנוגע לתורה שבע“פ ושבכתב, אשר עוררו בו מלחמה פנימית, שהלכה ונמשכה זמן רב. במאמרו “עולם התהו”, שפרסם ב”השחר“, הוא מתאר מלחמה פנימית זו בכל נוראותיה: “הנה יולד בקרב לבנו איזה ספק באיזה דבר, שהיינו מאמינים באמתותו עד עתה; אנחנו מתאמצים להחזיק בדעתנו, שאנחנו מכבדים אותה, ובשיטתנו, שאנחנו מאמינים בה. בספק מתאמץ לגרש את האמונה ההיא מקרבנו. כנגדו תבוא העקשנות להגן על נחלתנו ומתאמצת להציב חומה על מחשבותינו, שלא יוכל לבוא הספק אליהן, או במלות פשוטות: מתאמצת היא להסיר את מחשבות הספק מן הלב בכח ומשיאה היא את הרעיון לדבר אחר. הספק, כתולעת, יתגנב אל תוכנו למרות כל דלתים ובריח; האמונה והמחקר, הדמיון והשכל נלחמים ברב כח בקרב לבנו, רגשותינו סוערות, הלב, שדה-המלחמה, פצוע ומלא דם, המכאובים מתחזקים, שנה בלילות לא נראה. כל אוכל תתעב נפשנו, כל אברינו לא ידעו מנוח, כי כרשעים אנחנו בעיני עצמנו, עד אשר תגבר החקירה, הספק והאמונה יחדיו יכליון, והאמת המרה כלענה תתיצב לפנינו בפניה העצובות, אשר מפחדן ימוג לבנו”. מלחמה נוראה כזו נלחם מל”ל משך שמונה ירחים רצופים בהשערה, ששמע אותה מפי קרוכמאל, כי התורה לא נתנה כולה כמו שהיא בהר סיני. במשך הזמן הזה הוסיף להלחם עם המתנגדים לתקונים בדת, שהתבצרו אז ביחוד ב“הלבנון” ו“בנוגה ירח” הראקציוניים, אבל לא נמנעו מלצאת נגדו גם ב“המליץ” וגם במחברות מיוחדות. בדברים קשים נלחמו גם הגאונים ר' יוסף זכריה שטרן ור' מרדכ גימפל יפה ובדברים יותר נוחים-ר' יחיאל מיכל פינס. על כל המחברות והמאמרים האלה השיב מל"ל תשובות מפורטות.

כשעברו שמונה חדשי המלחמה הפנימית ומל“ל הסכים להשערת ר”א קרוכמאל בעל כרחו, נבהל לתוצאות הדבר, הוא כתב אז: “כל האוצר שהיה במחי, כל רכושי שאצרתי בראשי במשך ימי חיי-היה לבז ברגע אחד”. מאז חדל מל“ל לכתוב מאמרים על התקונים בדת כשהם לעצמם. אם אין אמונה בעיקרי -הדת איך אפשר לתקן את ענפיה? במקום חבור הדת והחיים הוא מתחיל להטיף לחיים בלבד, לחיים בריאים ועשירים, לחיים חמריים, שאף ברוחניות שבהם יש מה מן המועיל ומן הנצרך. בעת ההיא השיג למקרא את הספור “טשטא דיעלאט” (מה לעשות) לטשרנישבסקי, ואחר-כך גם את ספרי פיסארב. הספרים האלה הכתובים ברוח הפוזיטיביות של אוגוסט קונט, היו כעין התגלות למל”ל. לבו, שנתרוקן מן האמונות והדעות הדתיות עד תומו, היה כלי-קבול טוב להרעיונות החדשים של ערך העבודה וצורך התקונים בחברה של עכשו, שהולכי-בטל נהנים בה יותר מן העובדים, על שווי זכיותיה של האשה, על חירות ההרגשות על ההערכה התועלתית של המדעים ואף של הספרות היפה, על העדר ערכה של אותה האמנות, שאין לה אלא היפה בלבד, בקצור כל אותה השיטה, שבשנות הששים והשבעים היתה השפעתה כל-כך גדולה על צעירי-רוסיה, ושהסוציאליזמוס של אז היה נזון הימנה, תחת השפעת הדעות חדשות הללו כתב מל"ל בימים ההם שורה של מאמרים פובליציסטיים ומאמרי-בקרת, שבהם הוא מעורר על הצרך לעסוק בענינים מועילים ולקנות ידיעות שמושיות, המביאות טובה ממשית לבעליהן, באותו זמן דרש לבטל כל מיני סיגים, שאינם נותנים לאדם ליהנות כראוי מן החיים, ולהרחיק כל מיני ספרות על אמנות ופיוט, שאין להם פרי, כי אם פרחים. הרעיונות הללו מצאו להם בטוי שלם ומקיף בספרו "חטאות נעורים " או וידוי הגדול של אחד הסופרים העברים צלפחד בר חשים התוהה אותיות השם “משה יהודה פרח-חבצלת”, שגמר לכתבו בשנת 1873 ונדפס בשני חלקים בשנת 1876.

בשנות 1873–1877 הגיעו למל“ל ימים אין חפץ בהם. הוא כתב אך מעט, כי מאידיאליו הקודמים כבר נתיאש ואידיאלים חדשים לא נשא עדיין בלבו. וגם חייו החמריים הורעו מאד. מיום שבא לאודיסה לא ראה בטוב. הלא בא כדי להכין את עצמו לקראת הכניסה לאוניברסיטה גרמנית. אבל תנאי-חייו לא נתנו לו גם לחלום על זה. משכילי אודיסה לא המציאו לו שום עזרה ממשית, ועל כרחו נעשה מורה-עברי, ששכר הוראתו-פרוטה. בשנת 1871 קרא לו צדרבוים לערוך את העתון היהודי “קול מבשר”. מל”ל ערך את העתון הנזכר מגליון א' עד גליון כ“ט, ואח”כ נעשה לו קשה לעבוד במחיצתו של ארז, שהיה נוהג בעתוניו מנהגים משונים, ונתפטר מכהנותו זו, באמצע החורף שנת 1872 באה אליו אשתו מווילקומיר, בקיץ של אותה שנה קבל משרה דלה באחד מבתי-המסחר בשכר עשרים וחמשה רובלים לחדש, והוא שמח על זה שמחה עצומה, כי מעתה נתנה לו היכלת לחדול מהיות מלמד ולהורות לאחרים דברים, שהוא עצמו אין מאמין בהם. לאחר שנה הוסיפו לו על שכרו עשרה רובל לחדש, והוא היה כמאושר בעיניו. אבל ימי “אשרו” לא ארכו ובשנת 1874 נסגר בית-המסחר ובטלה משרתו. אז באו ימים רעים למל“ל. אשתו הוכרחה לעשות גדלת והוא נהיה למגיה לספרים, שמקצתם עבריים ורובם ספורי-מעשיות ביהודית. כמובן לא הספיקו שתי “המלאכות” ביחד לפרנסתם. הגיעו הדברים לידי כך, שהוכרח מל”ל למכור את חמשת חלקי פיסארב-הסופר, שהיה לו כל-כך אהוב ויקר, כדי לקנות בולבוסים לימות-החורף. על ידי מכירת מספר אקזמפלארים מספרו “קהל-רפאים” ואח“כ מחבורו “חטאת נעורים” נצל מחרפת רעב. אז נסה ללמוד תורת הנהלת-הספרים, שרק לאחר שנים אחדות מצא בה פרנסתו. לעת-עתה היה מצבו החמרי מר עד מאד, ומצבו הרוחני לא היה טוב ממנו. שום אידיאל לאומי לא היה לו ושום עבודה לאומית, שראוי להטיף לה, לא מצא אז. כך הודה ואמר בעצמו: “שנות תרל”ה ותרל”ו היו לי ימים שאין חפץ בהם כלל. מלמדות פשוטה, דחקות, חסרון כל תקוה לימים טובים מהם והעדר כל אידיאל וגם כמעט כל עבודה ספרותית".

ביוני 1877 השיב מל“ל את משפחתו לווילקומיר, כי מלחמת רוסיה וטורקיה, שפרצה אז, הפילה פחד גדול על תושבי אודיסה, העיר הרוסית הקרובה ביותר לגבול טורקיה, אז יכל מל”ל לחזור בנקל על למודי-הגמנסיה, שעזב בהיותו טרוד בפרנסת בני-ביתו, ושנן בסבלנות מרובה את השעורים. על-דבר חייו בעת ההיא ספר אח“כ מל”ל בדברים האלה: “מעוני היה בדירה קטנה ואפלה, התפרנסתי בדוחק, ומקומי משנתי עד חצות היום עסקתי בתורתו”. ונפלא הדבר, שדוקא באותו זמן עצמו שב אליו כשרונו הספרותי והוא יצר דברים קיימים לדורות, הוא פרסם מאמרים ב“הקול” ובהוספתו החדשית “אספת חכמים” בשאלת המפלגות, העבודה והרכוש לאחר שתי שנים התחיל כותב ב“המליץ” בשאלת יסוד מושבות של יהודים עובדי אדמה ברוסיה. באותה עת התנגד לההתבוללות ואמר עליה, שהיא “הבל מזיק”. ואף כאן באה מעשיותו לו לעזר: "כלום ששת מליוני בני-אדם יכולים להתבולל במשך זמן קצר?ולהמתין זמן ארוך הוא כבר דבר לא בלתי “מעשי”.

בשנת 1881 פרצו הפרעות הראשונות בערי-הנגב וגם באודיסה, עיר מושבו של מל“ל, והן החזירוהו לגמרי לעמו. מל”ל צייר אח"כ את מוראי “הפוגרומים”, שראה בעיניו בדברים הללו: “נורא המצב ומורה מאד! הננו כמו במצור; החצרות סגורות על מסגר, ומרגע לרגע הננו צופים דרך השבכה אשר בשערי-החצר כדי לראות, אם לא קרבו השודדים לבוא עלינו כחתף. כל כלי-הבית צבורים במערות, כלנו ישנים איש בבגדיו ובלי כרים וכסתות הטמונים במערות מפחד פן יפלו השודדים עלינו, למען נוכל אז למהר ולקחת את הילדים הקטנים, שגם הם ישנים בבגדיהם ולברוח אל אשר ישאנו הרוח. אך האם יתנו לנו לברוח? וביום אחד היה כפשע בין מל”ל ובין הפורעים. “טוב לי כי עוניתי. הנה קרבו פורעי-הפרעות אל הבית שאני יושב בו; הנשים הרימו קול צעקה ויללה וחטפו את העוללים על זרעותיהן מבלי דעת אנה לברוח, והגברים עמדו נדהמים. כלנו דמינו, כי בעוד רגע יהיה כל יגיענו לבז. אך הודות לאל, הם עברו חלפו להם מפחד אנשי-החיל” ¹.

בימי-צרה כאלה נואש מל“ל מלמודיו ושכח את מטרת חייו הפרטיים מתוך דאגתו לעמו: בני עמנו נתונים למשסה ולשמצה, אחיותינו לחרפה, כל תקותינו להרחבת זכיותינו עלו בתוהו, העם נס מנוסת-חרב, צר ומצוק מכל עבר, ההוה מר, העתיד איום ונורא-ואני מבקש לי אוניברסיטה!” מל“ל בא אז לידי הכרה, כי היהודים נרדפים לא מחמת חוסר השכלה, אלא מפני הבדל לאומי ונימוקים מדיניים ידועים, שאין בידינו לשנותם. “זרים אנחנו-זה סוד צרותינו בימי גלותנו”. אין לתקן אפוא את חיינו באופן יסודי בעודנו ב”גלות", אלא אחרי שנשוב לארץ-ישראל, במקום שנחדל המיות “זרים”.

מאז התחילה בחיי מל“ל התקופה השלישית, תקופת העבודה בעד תחית-העם וישוב ארץ-ישראל. הוא נעשה אחד העסקנים הראשיים, מנהיגי תנועת חבת-ציון. יחד עם הד”ר פינסקר והפרופיסורים הרמאן שפירא מהיידלברג ועמנואל מאנדלשטאם מקיוב חבר מל“ל את תכנית העבודה הראשונה לחברות-הישוב. בסוף שנת 1883 נתמנה מל”ל למזכיר האגודה הראשונה של חובבי-ציון באודיסה שלא על מנת לקבל פרס. בועידת קאטוביץ, שהיתה ב1884 נבחר מל“ל על-פי הצעתו של פינסקר למזכיר בשכר, ומאז לא היה ענין בנוגע להישוב שמל”ל לא השתתף בו בפועל. חוץ מן המכתבים –החוזרים וספרי הזכרון של המרכז האודיסאי, שהיה כותב על-פי הוראותיו של פינסקר, היה משיב על אלפי מכתבים, שהיו נערכים אליו בשאלות-הישוב. מאז לא חדל מל“ל עד יום מותו להפיץ בעם את רעיון חבת-ציון על ידי ספרים ומאמרים, שכתב בעברית, יהודית ורוסית. בתור איש-המעשה שמר מל”ל תמיד על תנועת-הישוב, שלא תטה לצדדים מדרכה הכבושה על-ידי זרמים רוחניים שונים, שהשתדלו סופרים ידועים להכניס אליה. הוא שאף רק להרבות את מספר היהודים העובדים עלן הרי-יהודה, וכל מושבה יהורית שנתוספה בראץ-ישראל נראתה לו כאריח חדש בבנין הישוב היהודי החדש. בספרו “דרך לעבור גולים” כותב מל"ל: “בעוד איזו שנים תבוא לנו (על-ידי הישוב העברי הא"י) תקופה חדשה בתולדות ישראל. בהגיגי זאת יפחד וירחב לבי, ואני מאושר כי נולדתי במאה הזאת.”

בשנותיו האחרונות הוטב מצבו החמרי של מל“ל. בסוף שנת 1885 קבל משרה “בחברא קדישא” שבאודיסה, ובתחלת 1886 נתמנה בה לגזבר, ועל משמרתו זו עמד עד יומו האחרון. משכרתו ב”חבר קדישא" וב“חברת-התמיכה” נתנה לו אפשרות לחיות לא-בדוחק ולחנך את צעירי בניו כהוגן. בשנת 1889 הלך מל“ל לקיידאן לראות את אביו הזקן, וה”אפיקורס“, שלפני עשרים שנה נרדף באכזריות –חימה, נתקבל מבניהם של הרודפים וגם מאותם הרודפים עצמם בכבוד גדול. בכל שנות 1885–1890 השתדל מל”ל בהשגת רשיון של ועד-הישוב. כשנתקבל רשיון זה על-ידי אלכסנדר צדרבוים בשנת 1890, נתמנה מל“ל למזכיר בשכר, ונשאר בכהנתו עד יום מותו. בכ”ט תשרי 1894 חגגו כל חובבי ציון וכל מוקירי הספרות העברית את יובל-החמשים להלדתו, והעתונים הישראליים הקדישו לו מאמרים נלהבים. באלול 1902 השתתף מל“ל בכנסית הציונים במינסק בתור בא-כחו של הועד האודיסאי, וכבוד גדול נעשה לו שם. כבוד גדול כזה נעשה לו גם בעלותו על הבמה בועידה השביעית של חברי הועד האודיסאי בכ”ז-כ"ט ליאנואר 1909.

בשנה האחרונה לחייו התחיל מל"ל להרגיש, כי קרב רצו. המחסור והיסורים החליאו את גופו מעט מעט, ובחורף 1909 הרגיש כבר, שאיזו מחלה מקננת בו. יחוסו אל מחלה זו, שהכיר בה מיד, כי מחלת הסרטן היא, היה ראוי לסטואיקי מימי-קדם. הוא לא נבהל מפני המות הנשקף לו ממחלה זו, וגם לא התאונן. “לא צעיר אני עוד ונגד הטבע אין עצה ואין תחבולה. רק אחת הייתי רוצה: לסדר את כתבי ולראותם נדפסים לפני מותי”. כך אמר למכיריו, ומיד נגש לסדור הכתבים. בחדש שבט 1910 נתגברה מחלתו, ואז העבירוהו אל בית-החולים ועשו לו נתוח. אבל ללא-הועיל, ואור ליום השבת ג' אדר של אותה שנה גוע לילינבלום למחרתו הובל לקברות. לבית-עולמו לווהו עשרות אלפי איש. ללויה כזו כמעט לא זכה שום אדם באודיסה. בעשרות ערים נעשו לו הספדים, וביחוד גדול המספד בארץ-ישראל. בכל העתונים הישראליים היוצאים בכל הלשונות שבעולם נתפרסמו מאמרים על ערכו בתור סופר, שקפל תחתיו שתי התקופות האחרונות של יהודי רוסיה בפרט ובמדה ידועה-גם של עם ישראל בכלל.

II יצירותיו

א. המלחמה לשם תקונים בדת

כרב הסופרים העברים בני-זמנו נכנס מל“ל אל הספרות דרך הקוריספונדנציה: הוא פרסם לפרקים מכתבים מעיר מגוריו בעתונים “המגיד” ו”הכרמל“. בתחלה היה מודיע לעתונים הנזכרים חדשות וילדי יום, ובהמשך הזמן נסה לנגוע בשאלות שונות העומדות על הפרק בחיי אנשי-קהלתו, מה שהביאו אותו לבסוף ללחום באמונות התפלות ובהבלי-השוא, שאחזו בהם בני-מקומו. במלחמה זו האמין למלא את חובתו בתור “משכיל”. באותה עת נסה גם לכתוב שירים, והאחד מהם נדפס בספר “הערות ותקונים לתשובות הגאונים והדיואן” (ליק תרכ"ו) הוצאת החברה “מקיצי-נרדמים”. על השיר הזה חתם בשם “משה ליב העררליכטזאהן, מורה לבני-ישיבה בווילקומיר”. בעת ההיא לא היה עדיין “נכתב” בכתב-הפקודים של עדת-ישראל בווילקומיר ולא היה לו שם-משפחה עד סוף 1869, שמאז התחיל חותם בשם לילינבלום. אחר-כך הדפיס מל”ל שירים אחדים ב“השחר” של סמולנסקין וגם פואמה גדולה בספר מיוחד בשם “קהל-רפאים “, שנדפס באודיסה בשנת 1870. סמולנסקין, שנחשב בשעתו ל”אביר” המבקרים, כתב על הספר הנזכר שהוא “שיר נפלא”, אבל באמת אינו אלא סטירה זולה כתובה בחרוזים קלים ומלגלגת על בני הדור הישן ואף על בני הדור החדש, שאבד חנם בעיניו ע“י השפעת אודיסה. מל”ל עצמו עמד, כנראה, על חולשתו הפיוטית ועזב מהר את השירה לבלי שוב עוד אליה לעולם.

מכאן ואילך יש לנו דבר עם מל“ל החושב. המשכיל שבו לא קפא על נקודה אחת. מושפע מקריאת הספרים החדשים הרבה לחשוב ולהרהר, ומעט, מעט הלך חוג-מבטו על החיים, ועל חיי ישראל בראש וראשונה, הלך והתרחב. הרבה גרמו לכך גם הרדיפות שנרדף על השכלתו מאת אנשי עירו. המחשבות החדשות שנקלטו במחו חוללו מהפכה נמרצת באמונות ודעות שלו. הוא ראה, כי מצד אחד נעשו חיי היהודים קשים מאד בסבת השתנותם על תנאי-החיים ואי-השתנותם של חוקי-הדת, שנקבעו בתנאים אחרים ושונים לגמרי, וכי מצד שני נתרבו, כמו משראה לו אז, מסבה זו עצמה מופקרים מכל המינים, שהדת הישראלית נעשתה משחק להם, ולבו פחד מאד, שמא תשתכח התורה מישראל, ואם תבטל הדת, הרי תבטל עמה גם האומה הישראלית, שאין לה לא מדינה ולא לשון ואין לה שיור חוץ ממנה, ועל זה נצטער עד מאד. ולפיכך נקבע אצלו הרעיון, שצריך להקל את עול הדת ככל האפשר, מה שאפשר יהיה לעשות אם יושם לב להתלמוד, שהרבה לנו מצוות עד אין סוף, ויבורר מה שיש להחסיר מהן מפני צרך השעה. מסקנתו האחרונה שלו היתה, כי צריך לאסוף אספה של חבר רבנים ומשכילים נאמני-רוח יחדו לשים עין על כל דין וחוק, אשר נתן לנו מימי בעלי “השלחן-הערוך” עד היום ולהסיר משם כל דין חדש מקרוב בא אשר יכבד עלינו, מפני שנשתנו הזמנים והשעה מצרכת לבטל את עול החומרות היתרות, וביחוד אותן שיסודן בהזיות הקבלה. את השקפתו המעשית הזאת הניח מל”ל ביסוד מאמרו הראשון בשאלת התקונים בדת “ארחות התלמוד”.

כדי לעמוד עמידה נכונה על הלך-נפשו של מל“ל בימים ההם, בצאתו למלחמה גלויה נגד הרבנים מגיני-התלמוד, בהבדל מיל”ג, שנתעורר במאוחר לבוא לעזרתו במלחמתו זו, ראוי לשים לב את הדברים האלה:

מל“ל היה יליד עיר קטנה, חניך הדחקות והעניות של סביבת חרדים קיצונים. את מבחר ימי-עלומיו בלה באהלה של תורה, מובדל ומופרש מהויות-העולם ומזרמי החיים המהלכים. כשהציץ בספרים חיצונים לא נפגע ולא נתפקר. זמן רב נשאר תמים עם אלהים ועם תורתו, מל”ל היה איש-אמונה מנעוריו והוזה במקצת. ספורי מאפו, וביחוד “אהבת-ציון” ו, אשמת שומרון" השפיעו עליו השפעה גדולה מאד, עוררו את נפשו, שנרדמה בתוך כתלי בית-המדרש ונחנקה תחת סבל נשואי-כפיה, ופתחו בו נטיות רומאנטיות-אידיאליות, אשר הובלטו בדבריו שלא מדעתו גם בשעה, שנחשב להראליסטן היחיד והמיוחד בספרות העברית. בשעה שנלחם מל“ל ברבנים בגלל שאינם מזקיקים את הדת אל החיים, היה האידיאל שלו: “איש ישראל היושב על אדמתו וחי על-פי תורת ה', השומר מצוה והולך תם”; ובברחו מווילקומיר מחמת שוטניו ורודפיו הקנאים לבא לאודיסה, ואז כבר יצאו לו מוניטין בתור רבן של האפיקורסים, כתב באחד ממאמריו ב”המליץ" כדברים האלה: הננו רחוקים מחיי תורתנו, הננו היום סוחרים, דורשי חכמה ושבעי עמל ומכאובים; לא נוכל עוד לחיות חיי-הנעם, אשר הכינה לנו תורתנו, אך הלא רוחה חי בקרבנו, ולפיה נוכל לכונן דרכנו לטוב לנו“. “רוח תורתנו –כך חוזר ושונה מל”ל במאמרו זה, שנערך בצורת מכתב מרב לתלמיד-יהיה נר לרגלך בכל אשר תפנה”. באותו זמן יחס מל“ל חשיבות מיוחדת לרוח התורה בתור ליח המחיה ומפרה את כחות הקיום של האומה הישראלית, אלא שבמשך הדורות תלו רבנים תופשי-התורה בוקי סריקי ברוח זה והשביתו אותו מטהרו, ולפיכך צריך להתוכח אתם בדרך של משא-ומתן של הלכה, לבאר ולברר להם ע” שקלא וטריא תיאורית את דרכה של תורה, המתחשבת עם חליפות-החיים. מל“ל שהיה תמים מטבעו, האמין, שכל מה שהרבנים עושים במחיצת-הדת, מתוך סמיות-עינים הם עושים, ולכן מן הצרך לפקח את עיניהם על טעותם. מל”ל, שיסד בעת ההיא בעירו חברת-צעירים על-מנת לקבוע עתים לתורה ושהוא עצמו התעתד להיות רב בישראל, כבד את הרבנים בלבו ומוסד הרבנות היה בעיניו חטיבה שנתקדשה באומה בתור האיסטאנציה הדתית המוסרית העליונה שלה וצריך אפוא להגן על קיומה בכל מאמצי-כח. זה גרם, שפקוח עיני-הרבנים נעשה לו אידיאל, שהתמכר אליו בכל חום נפשו הצעירה עד כדי שכחת-עצמו ממש. והרדיפות שנרדף מאת האדוקים בעירו לא עוררו בו שום רגש של מררות ושאיפת-נקם. הוא מצא, כי אין זה אלא מטבע הדברים, כי כך צריך להיות וכך הוא גורלם של כל המחדשים המתקוממים נגד הנושן והמקובל. “אתה אינך יודע –כתב מל”ל באחד ממכתביו להמשורר יל“ג-כי בשעה שכתבתי את המאמר “נוספות לארחות התלמוד” היו שני בני חולים, ואשתי-יולדת, ובבואי להנפש בלילה (בחורף) מעמל היום, אחרי שעה 9, וישבתי לכתוב, הייתי מוכרח להפסיק כל שעה להשקיט בכית בני החולים, מלבד מה שישבתי בנקיון-שנים, כי נתתי את מעט כספי לרופאים, ואנכי נשארתי בלי ארוחת-הערב! אך התענגתי על חיי, כי נרדף הייתי ובעל-פעולות, ואם תבוא לווילקומיר ותראה שם דור חדש, יגידו לך כולם, כי אני אני עוררתיו לתחיה”. ובמכתב אחר ליל"ג כתב: “האם ידע קורא אחד, שקרא את מאמרי “קול ענות”, כי שני שבועות לפני כתבי אותו ושני שבועות אחרי-כן היה מאכלי אך לחם ותה? וכי ארבעה ירחים לפני כתבי אותו וגם אחרי כן זמן מועט ישנתי על הארץ על כר קטן אחד? האם האמין אחד לראות את המנצח בריב עם הרבנים בוכה במסתרים כמעט יום יום?” אדם הנתון במצב קשה ומר שכזה ומתמכר אותה שעה לפולמוס, שיש בו משום טובת הכלל ומשום סכנה לעצמו-האפשר לו בלי התמכרות אידיאלית ובלי בטחון גמור בנצחונו של אותו אידיאל?

אבל בינתים בא מל“ל לגור באודיסה, ושנוי-מקום גרר אחריו מעט, מעט גם שנוי בדעת. בודד ועזוב הוא מל”ל בעיר הגדולה החפשית הזאת. הוא הכופר הגבור, שהכל דברו בו בעיר מולדתו, כלא נחשב באודיסה הוא וכל מלחמתו ב“שלחן הערוך” ואפילו בתלמוד. בעיר המקובצת הזו, שבאו אליה פליטים מכל קצוי ליטא ופולין, נתקיים: “כל הרוצה לעשות מה שלבו חפץ ילך למקום שאין מכירים אותו”. טבע-הדרום החם, שהוא מטה כלפי קלות-החיים, ושפע-הפרנסה, שהושפע בשנות הששים והשבעים של העיר שגדלה משנה לשנה, וגם העדר-מסורת והעדר שרשים מעמדיים-חברתיים עמוקים להמתישבים החדשים, -כל אלה הרבו באודיסה את ההפקרות ואת פריצת גדרי-הדת לא מתוך עיון חפשי, אלא מתוך חפץ החיים. כשחוק היה להאודיסאים כל התנגחות זו בשאלה, אם מותר או אסור לשנות ממטבע שטבע התלמוד; ומל“ל, שחוץ מקבוצה קטנה של “משכילים” לא ידע אותו באודיסה שום אדם, נראה בעיני עצמו “כמבלה עולם”. אבל רוחו הרציני לא היה יכול להסכים, שהדת תפנה דרך לפני שרירות-הלב. כי רואה היה, שביחד עם הדת “כורעים לפני רוח ההפקר גם רוח לאומנו וקיום-עמנו – ולא לזה נתכוון במלחמתו עם רוח-הקפאון של הדת, יותר-נכון של הרבנים מורי -הדת. על כן נעכרה רוחו מאד ולא ידע מנוחה. הוא התחיל מתגעגע על אמונתו החיה לפנים ואפילו על הימים, שבהם רדפוהו בני עירו, על כל פנים, בשם איזה רעיון נאצל. צערו הפנימי הלך וגדל, מפני שהכיר יותר ויותר, שלא רק את האמונה הישנה אבדה, אלא גם את אמונתו החדשה-שאפשר לאחד את הדת והחיים והאמונה הצרופה אינה צוררת את ההשכלה הטהורה”. החיים הם נגד הדת בכל צורותיה-כך נוכח אז יותר ויותר”.

במשך הזמן הזה עוד הוסיף מל“ל להלחם עם המתנגדים לתקונים בדת, ובאחד ממאמריו הראה על ההבדל שבינו לבין המתקנים שבגרמניה, השמים קודם כל את לבם אל הצרכים החיצוניים, או “למה יאמרו הגויים”, בעוד שהוא בא לדרוש תקונים אלא מתוך הצרכים הפנימיים של אומתנו, ועל כן כל תביעותיו מעשיות לגמרי ומעולם לא עלה על דעתו לדרוש שנויים בסדר-התפלה או הרחקת הלשון העברית מבית-הכנסת וכיוצא בזה. אבל באותה שעה כבר הרגיש, כי היסוד שעליו בנה את דעותיו בדבר הנחיצות לתקן את התלמוד ו”השלחן-ערוך“, הוא העיקר הדתי, נתרופף אצלו, ועוד מעט ונעקר משרשו. זה היה לאחר שתחת השפעת החכם אברהם קרוכמאל, בנו של רנ”ק, פסק מהאמין בתורה מן השמים. שמונה חדשים נלחם מל“ל בהשערה, ששמע מפי קרוכמאל, כי התורה לא נתנה כולה כמו שהיא בהר סיני וכי בצורתה שלפנינו נכתבה בימי ירמיהו על-ידי הכהנים, שרצו להטעים את חשיבות הקרבנות. השערה זו נראתה למל”ל נוראה מאד, מפני שהיא מהפכת על פיהן את כל אמונותיו ודעותיו הקודמות. אבל לבסוף הסכים לה על כרחו הסכם, שעלה לו ביסורים נפשיים מרובים. על תוצאות ההסכם הזה רשם מל"ל בפנקס היומן שלו, שפרסם אותו בשנת 1876 בספר מיוחד בשם “חטאת נעורים”, את הדברים האלה: “כל האוצר שהיה במחי, כל רכושי שאצרתי בראשי במשך ימי חיי - היה לבז ברגע אחד!… הטעאלאגיע-שלנו פרחה ממני; הספרות, שגם הוא אינה אלא טעאלאגית אצלנו ולא מעשית - היתה למשיסה. שאלת חבור הדת והחיים שעמלתי בה ושסבלתי בעדה צרות הרבה, היתה שאלה שאין לה מובן. הייתי כפילוסוף, שנאבדה הימנה שיטתו, כבית המסחר שנשרפו פנקסיו… מצאתי את עצמי בודד ונעזב בעולם החיים… עשיתי את הצעד האחרון בעיון ויפג לבי, ויתרוקן מחי ונפשי נבהלה מאד”…

ב. לא תקון הדת, כי אם תקון החיים

מכיון שנכרתה מלבו האמונה בעיקר הדת, הרי נעשה לו תקונה לבלתי-אפשר וגם למותר. מל“ל הכיר אז בכלל, שהתביעות לתקונים בדת מצד יחידים, אינן אלא רעיון-רוח. מנהגים טפלים ודעות של הבל מצוים לא רק אצל היהודים, כי אם אצל כל אומה ולשון, והם אינם בטלים ועוברים מן העולם אלא על-ידי התפתחותו של העם, על-ידי שכלול חייו החמריים והתרבות השכלתו. הדת, אשר שרשה במעמקי-הנפש, אינה נתקנת ואינה משתכללת לפי דרישות הזמן החדש, אלא על-ידי החיים בעצמם. “היש לנו צדקה לבקש-כתב אז מל”ל-שבני-ישראל בארצות –החושך יעזבו בפעם אחת את תועבותיהם ואת הבליהם המקודשים אצלם, על-ידי זה שאני בעל המאמר המקיא פראזות איני יודע את מנהגו של המין האנושי ורוצה שבני-ישראל יצאו מאפלה לאור גדול ברגע אחד, בשעה שיקראו את מאמרי?” את מצב-רוחו בכתבו את מאמריו בדבר תקון-הדת עם החיים מציין מל“ל בתור שכרון. שכור היה אז מדעות ושאיפות סוביקטיביות, שאינן יכולות להתקיים בחיים, מפני שאי אפשר להן להאחז ולהקלט בתוכם מחסר קרקע נוח לגדולן. אלמלא היה שכור שכזה, כי אז היה רואה “שלא על-ידי ויכוחים ופלפולים במכתבי -עתים ובספרים יעזבו בני-ישראל את הבליהם, אבל ע”י זכויות שוות במדינה, מסחר הגון והפצת חכמות וידיעות המחיות את בעליהן, במלה אחת-בשעה שרוב בני-ישראל יחלצו מדקדוקי-עניות, שהם סובלים עתה באופן נעלה, ותהיינה להם תאוות חמריות לחיות בארץ חיי נועם, תכלינה מעצמן תאוותיהם הדמיוניות; וכל-זמן שיהיו בני-ישראל עניים, יבקשו מנוח לנפשם לא בתענוגי-החיים ובפעולות ממשיות בעולם המעשה, אלא בחלומות וחלומות של הבל”.

ומשעה שנואש מל“ל מחבור הדת והחיים התחיל להטיף לחיים בלבד, לחיים בריאים ועשירים, לחיים חמריים, שאף ברוחניות שבהם יש מה מן המועיל והנצרך. התועלת והצרך החמרי-שני אלה נעשו מעתה האלף והתיו בהשקפת-עולם שלו. מה שאינו מביא תועלת לאדם-אין לו זכות-הקיום בחיים. על סמך השקפתו זו, שהיתה בת-קולן של דעות פיסארב וטשרנישווסקי, נלחם מל”ל במטפלים בשירה ובספורים יפים, שאין בהם אלא יפים בלבד, ובעוסקים בחקירת קדמוניות וגם בהשכלה שאין עמה אלא כתיבת מליצות ודברים של מה בכך. מעתה הולכים ונעשים לו ענין לא תקוני הדת, כי אם תקוני-החיים, ולא חיי הכלל הישראלי, אלא חיי הפרט, חיי האדם היחיד, שהוא רואה בהם חזות הכל. במאמר מיוחד, שכתב לשם זה ב“הצפירה”, הוא משתדל להוציא מלב בני-הנעורים את הדעה, שהחזיקו בה רבים מהם באותו זמן, כי ההשכלה הכללית בקריאת ספרי מליצה ושיר, ומוכיח, שההשכלה האמתית הנאה לשמה היא ידיעת אותן החכמות, שהן מועילות לאדם בחייו הפרטיים, בחשבון וידיעת-הטבע, הבנה ישרה בחזיונות החיים, שאיפה להיטיב את מצב עמנו, יותר נכון, את מצב הפרטים של עמנו, מחאה עצומה נגד הקפאון, נגד צמצום הרגשות וכווץ ההשקפות, וביחוד נגד הגדרים והסיגים מכל המינים, שאינם נותנים ליהנות מן החיים.

את הרעיונות האלה הרחיב העמיק מל“ל ביחוד במאמרו “עולם התהו “, שנדפס ב”השחר” שנה רביעית, והוא בקרת לספורו הידוע של מאפו “עיט צבוע”. בקרת זו שמשה לו יתד לתלות בו את השקפותיו החדשות, שבא אליהן תחת השפעת דעות הסופרים הראדיקאלים הרוסים של שנות הששים. עוד קודם לזה קרא תגר על הסופרים העברים, אשר בשעה שנזדעזעו טובי המחות החושבים ברוסיה על-ידי דעותיהם של פיסארב וטשרנישווסקי, הם יושבים ועוסקים בדמיונות ובדברי-הבאי, והוא חתם את מאמרו בקריאה מרה: הבו לנו פת לחם יבש! הבו לנו אויר לנשימה! חשבו מחשבות על עתידות אחיותינו ואחינו העלובים, הצילו את צעירינו מאבדן, הורו להם את הדרך הנכונה, אשר ילכו בה, למען אשר לא יוציאו את כחותיהם לבטלה בתעיות-חושך. במאמר-הבקרת שלו, הנזכר למעלה, מחה מל”ל נגד אלה החושבים את האמנות הטהורה למטרה בפני עצמה ותמך במימרה הפאראדוקסלית הידועה של פיסארב, כי “ערכו של זוג נעלים גדול יותר מכל יצירותיו של שקספיר”. “עלינו, כלומר על הסופרים האמנים) לשים עין על החיים, לתת לבני עמנו מבט גשמי על החיים ולהשכיח מאתם את אויר חיי-הדמיון, שהם מחזיקים בו, אין מטרת חיים אלא חיים, ואין חיים בלא תנועה, אין תנועה בלא כח, אין כח בלא כסף, אין כסף בלא עמידה ברשות עצמו, ואין עמידה ברשות עצמו שלמה בלא מדע ומבט נאמן על החיים”. באותו מאמר הגין מל”ל על דעתו של טשרנישווסקי, כי צריך לשחרר את האדם הפרטי מכל מיני הכבלים המושמים עליו הן מצד המשפחה והן מצד הצבור ומכל התנאים השונים בכלל, המפריעים בעד התפתחותו החפשית. רק האשיות החפשית יכולה להועיל לעצמה ולאחרים. מתוך שפופרת כל הדעות הללו, שלקח אותן משל אחרים, הסתכל מל"ל מאז בחיי –ישראל ולפיהן בקש לפתור את פרובלימת מצבו מבין העמים. הבנה עמוקה בשנוים הנעשים בחיי-ישראל בתוקף השפעה זרה מן החוץ וכן גם צפית-עתידות, -שתי אלה היו זרות לו עדיין.

ג. “חטאת נעורים”

יצירתו הספרותית היותר חשובה של מל"ל היא ספרו "חטאת נעורים " או וידוי הגדול של אחד הסופרים העברים צלפחד בר חשים התוהה “. זה ספר תולדות המחבר עם מאורעות-חייו וגלגולי-דעותיו עד בוא ימי-המשבר בהלך-נפשו, והוא כתוב כולו “בפשטות, ביושר וגלוי-לב במדה שאין אפילו בוידויו של רוסו. אינו מסתיר מן הקורא שום שטות שעשה, שום רעיון מוטעה שעלה על לבו, ויחד עם זה אינו מתהדר בעניוות ואינו מתגנדר בבערות. ומלא הוא ספר גדול זה מחאה חיה נגד המועקה, שהחברה הישראלית מעיקה על הפרט. הוא צועק חמס על מעוט דמות-החיים, שבאה ע”י שלטונה הנפרז של האומה הישראלית, שהרי האמונה חודרת לכל סדקי-החיים, אוסרת בנחושתים את הרגש החי ומחשכת בעד האדם הישראלי את העולם הגדול”.

“חיי לילינבלום ועבודתו הספרותית –כתב אחד המבקרים-אינם שני דברים בפני עצמם, אלא דבר אחד, חטיבה אחת מסוימה. חייו משוים לפנינו דראמה של מעלות ומורדות, של שקיעות וזריחות, של מלחמות פנימיות ומהפכות בלתי-פוסקות, ועבודתו הספרותית אינה אלא הד הדראמה הזאת, העתקה קלושה כתובה בדיו על גבי הנייר. יותר ממה שכתוב כאן-נשאר בעמקי הלב; יותר ממה שהביע-נשאר לא-מובע מבפנים. הוא לא כתב על אדות אחרים, אלא על-אדות עצמו. הוא לא כתב בשביל אחרים, אלא בשביל עצמו. זה היה אדם, אשר חונן בכשרון של נתוח-עצמו, של בדיקת-עצמו ושל בקרת-עצמו, במדה שקשה למצוא דוגמתה. הוא מהרהר אחר הרהוריו, מבקר אחר רגשותיו, סותר מה שבנה, ובונה מה שסתר. הוא “איש-העיון”, כפי שהוא קורא לעצמו, ועיוני חופש ובודק, מנקר ומחטט בלי-חשך בתוך עולמו הפנימי ומתאמץ לישב את הסתירות, אשר בין עולמו זה ובין העולם אשר מחוץ. הסתירות האלה הן הן מקור הדראמה של חייו. הניגודים וההפכים, אשר בין תביעות באני הפרטי שלו ובין תנאי החיים הסובבים אותו, תנאים, שאינם נתנים לתביעות הללו להתקיים בפועל, הם הם שגרמו ל”חטאות נעוריו" של צלפחד התוהה והם הם שיצרו את הטראגדיה הנפשית המרעישה לב של בעל החטאות האלה. “מה כבדה עלי יד המקרה!”, קורא התוהה הגדול באחרית וידויו ", כל דבר שאני צריך אליו עתה בחיים נתחנכתי אני הפך ממנו ובהתנגדות אליו. נתחנכתי להיות גדול בישראל, ואני הנני עבד בבית המסחר; נתחנכתי על הדמיון להיות ירא חטא ושומר-מצוה, ורשם החנוך הזה ידכאני אחרי שפג מלבי כל דמיון; נתחנכתי לחיות בספירה של מתים, והנני חי עתה בין אנשים חיים חיי-אירופה, חיים שלא אוכל לקחת חלק בם; נתחנכתי בעולם העיון והדמיון, והנני נמצא עתה בתוך החאאוס של חיי המעשה; נתחנכתי לחיות חיי-משפחה בספירה שבחר לי אבי ברוב חכמתו, ואני-לבי רחוק מן החיים האלה”…

בשעתו עורר הספר “חטאת-נעורים” בחוגי סופרים ומבקרים ידועים תלונות מרות על מל“ל בגלל התגלות-לבו המופרזת, שהגיעה בו בכמה מקומות עד לידי התרזה קיצונית כלפי קנינים היותר קדושים שבאומה. אבל באמת לא היה זה אלא פרי צמאון לוהט אל האמת. הצמאון הזה אל האמת הוא היסוד המוסד בכל יצירותיו של מל”ל וביחוד “בחטאת נעורים”. חוש-האמת של מל"ל היה מפותח במדה שאין למעלה הימנה והוא הוא שהיה למקור ענויי-נפשו וגלגולי-דעותיו. האמת נעשתה לו לצורך אישי ולתביעה נפשית ולאמת-מדה לכל הערכין שבעולם. אמת-המדה הזאת אמנם נשתנתה ונתחלפה אצלו בעתים לתקופות שונות, אבל אמתו הפנימית נשארה כמו שהיא בכל החליפות שנתהוו בצורות האמת הזאת. “בעיקר הדבר תעיתי מאד – מעיד מל”ל על עצמו – איש תמים אנכי וכל מאמרי, שאין אחד מהם דומה לחברו, כתבתי תמיד על פי דעתי הפנימית, שהיתה לי בעת כתיבת כל מאמר ומאמר ". הצורה נתחלפה, אבל האמת נשארה אחת, הלא היא האמת הנעלה והקדושה של האדם המבקש את אלהיו.

הספר “חטאת נעורים”, עשה בעתו על בני-הנעורים רשם חזק מאד ומעטים הם הספרים העבריים בכל הזמנים שהיתה השפעתו כל-כך מרובה כהשפעתו. סבת הדבר היא, מפני שבחיי מל" ל המצוירים בספר הנזכר באו לידי גלוי ומצאו את בטוים כל הזרמים והשאיפות, שהסתמנו במשך שני הדורות האחרונים בחיי הצבור העברי כלו. "תלמודי זה ששנה ופירש, הוא סמל הכלל כלו, שאיני מוצא עוד את ספוקו בתחומים הצרים של חומת הגיטה והמתפרץ לצאת לאויר העולם ולחיות חיים אנושיים. רוח-הזמן פורץ פרצים בחומה, ועזי-הנפש שבכלל משתערים החוצה אל העולם החפשי, אשר מאות בשנים היה הכלל מופרש ממנו ושאת מושגו עליו קנה לו מתוך ספרים בלים ומתוך מסורות והזיות נושנות. יחוסו אל העולם הזה היה שלילי. הוא לא התחשב עמו כמו עם דבר שיש בו ממש ושיש לו ערך בפני עצמו, אלא כמו עם חזיון עובר הכלה ונפסד, שאינו אלא משמש מעבר אל העולם הבא, אל עולם האמת הנצחי. “בטול היש” זה היה אותה הקלפה, שיצר חוש-הקיום של העם העברי במשך אלפי שנות נדודיו וצרותיו. אל תוך קלפה זו התכנס העם ויתקיים קיום של חנוט, שאינו מתרגש ואינו מתפעל מכל הנעשה מסביבו. ההויה הממשית נתהפכה אצלו להויה דמיונית, לחלום בטל, שכל המתרחש בו אינו אלא דברי הבאי, וכי כדאי הוא לשים לב אל בלהות החלום ומוראיו? והלא פתרונו הטוב שבעולם שלעתיד לבוא כבר מובטח מראש. כל הבלהות והמוראים שבעולם הדמיון יהפכו לתענוגות בעולם שכלו טוב, שכלו אמת וצדק. והנה נשב רוח הזמן החדש והביא תסיסה במחו של הצבור הישראלי. מדעת או שלא מדעת התחילה מתעוררת השאיפה לשנוי ערכין. מה שנחשב עד עתה לדבר שאין בו ממש, לחזיון כלה ונפסד, התחיל מקבל ערך ממשי וחיובי. האין היה ליש, הלאו היה להן החיים, שנדכאו בחזקת-היד ושנתבטלו מבטול גמור, תבעו מאת תפקידם בקולי-קולות והעולם הזה קרא את בניו, שפרשו ממנו, לשוב אליו וליהנות מן הסעודה, שערך לכל יצוריו. “אם כל העולם לא נברא אלא בשביל-ישראל-קורא בלעג צלפחד בר חושים –למה לא ישתדלו בני ישראל שיהנו מעולמם, שלא נברא אלא בשבילם? וכי כך הוא דרכו של אדם, בשעה שאדם חשוב מזמין דורון בשבילו, שיקח את הדורון וישליכנו לאשפה? הקדוש ברוך הוא ברא עולם בשביל ישראל, והם, בני ישראל, אומרים, שאין אותו העולם נחשב בעיניהם כלל!, "העולם "העיקרי והקיים הוא העולם הזה! אילו הייתי מחכה לעולם של גלגול או לעולם אחר, הייתי יכול להתנחם על אבדן עולמי זה; אבל עתה שאבדתי את עולמי האחד מי מביא לי תמורתו?”.

מושג על-דבר השפעתו של הספר “חטאת-נעורים” בחיי הדור הצעיר, אפשר לקבל עפ"י דבריו אלה של מ. י. ברדיצ’בסקי:

"הוידוי הגדול של צלפחד בן חושים התועה, זה האיש הקובל על אבותיו, הקובל על רבותיו, הקובל על החיים האפלים משנות דור ודור, והקובל על הכתב והמכתב, שהחשיכו את חיינו, הובישו לשד נעורינו, ועשו אותם ללא-אדם – העיר אותנו להרגיש את כל הדחק אשר בנשמתנו, את כל הצרות והדוחק שבחיינו, ועורר בנו געגועים וכליון-נפש, להתיר חרצובות ולצאת מהמאסר הארוך…

"כחזון גדול של חיים היו לנו הדברים, חזון המספר ומראה לנו עין בעין את כל העני השורר בחיינו, באשמת האבות המכים בסנורים, ואת כל המעצורים הרוחניים והחמריים, אשר הנחילו לנו, את כל הגלות ואת כל הצר והמצוק, אשר מצאונו ויכלו אותנו מנפש ועד בשר. לא זכרונות נגולו לפנינו, כי אם חיינו אנו, חיים כמו שהם, חיינו ומצוקת-נפשנו, זכר עידן ועדנים.

"כל המועקה, אשר בחיינו, כל הצללים, אשר מסביב לנו, כל האפל שבמסורת-הקדומים ובחיים שבכתב, כל הטשטוש שבכתב ואפיסת כחו להאיר לנו ןלתת לנו את אשר אנו חפצים, את אשר אנו צריכים, את אשר אנו מחפשים, הכל הכל נגלה נגלה לפנינו בצבעים פשוטים ובשפה פשוטה, בשפה שבה מדברת נפשנו בעצמה, בשפה שהיתה מדברת בה לו ידעה לדבר.

הספר “חטאת –נעורים”הוא ספר-כריתות, שנתן דור אחד למשנהו, אשר נותן דור חדש, המבקש לו נתיבות חדשות-לדור אסיר בחבלי ישן נושן. קחו לכם אשר לכם, והוציאו אותנו לחפשי, לחפשי מכל הדברים, שאולי היו טובים בשעתם, אבל לא יסרנו לנו; קראו לנו דרור מכל הדברים, שלא יתנו אותנו לחיות; הניחו לנו לחיות! הבו לנו את החיים.

"אתם אומרים: מפי התלמוד אנו מצווים, מצווים אנו לעשות כך וכך מפי חכמים ומורים, ואני אראה לכם "ארחות התלמוד " אחרות, לגמרי אחרות. אני אראה לכם את כל מהות החיים ואת כל החטאים אשר חטאתם להחיים.

"החללים ש”בעולם התהו”שלנו, עולם בלי אור ובלי חיים, מרובים הם; מרובים אצלנו חללי-החנוך וחללי בתי-המדרשות, חללי-החיים וחללי-הספר, מרובים אצלנו חללי-העצלה וחללי-החיים, שגדלו בלי תרבות ובלי עבודה בריאה, מרובות אצלנו הנשמות דאזלין ערטילאין. מרובים אצלנו החלומות אשר שוא ידברון!…

"זה היה הד-קולו של לילינבלום, הבת-קול היוצאת אצלנו מהר חורב, מחרבת החיים והאנשים, מחורבן החיים והנוער—

"לפני ימי לילינבלום היינו רק מחפשים ותועים, צעירים הנדים ונעים מספר לספר, מעיון לעיון ומדרך לדרך, והוא גלה לנו את כל מה שחסרנו, הוא עשה אותנו ליודעים מה שאנו חפצים לדעת. לפני לילינבלום היה מתפעל פעם מוחנו, פעם לבנו, פעם פנה זו בפנימיותנו, ופעם-פנה אחרת; אבל הוא פעל על כל מה שבתוכנו, הוא שחרר אותנו והורה לנו, איך לעמוד דור כנגד דור.

“הוא היה באיזה מובן בת-קולו של דורו. הוא היה פועל ומפעל, הוא היה המודיע בשוקים וברחובות את אשר חשבו הלבבות בחדרי-חדרים… כתאומים היו הוא ודורו?”.

ד. ה“פוזיטיביות” ביצירותיו של לילינבלום

לאחר שנתרוקן מל“ל מן האמונות והדעות הדתיות והתחיל מתענין בשאלות-החיים, שהעמיד במרכזו את התועלת הממשית, פרסם איזו מאמרים על ערך העבודה וצרך התקונים בחיי החברה, ומזה בא לעסוק בשאלת המפלגות, וביחוד בשאלת העמל והרכוש, שעמדה אז על הפרק בספרות הראדיקאלית הרוסית. דעתו בשאלה זו, שהיתה אז דעה מתהלכת בין הסוציאליסטים, מצאה לה בטוי מיוחד ב”משנת אלישע בן-אבויה " שלו, שכתב אותה לכתחלה בשביל הירחון הסוציאליסטי העברי "האמת " (הוצאת פריימאן-ליברמאן בוינה) והדפיסה בשנת 1878 בקבץ "אספת-חכמים “, שנערך מאת בן-נץ (נוסוביץ-ווינצבסקי) ויצא ע”י ראדקינסון בקניגסברג. לדוגמה הריני להביא כאן קטעים אחדים ממשנה זו:

“מי שנוטל דבר מן העולם, שהבריות עוסקים בתקונו, ומכלה אותו לצרך הנאתו, הרי הוא גוזל את אוצר המציאות, שהוא קנין העולם כולו, העוסק בהכנתו. ומה תקנתו? צריך הוא שיעשה כנגד וכלומר-שימציא בעצמו דבר אחר, השקול כנגד אותו דבר שהשחית לצורך הנאתו, כדי למלא בזה את החסרון שהחסיר מאוצר המציאות, בשביל שלא יתמוטט אותו האוצר… וכמה רעות גורם בלבול הסדר של העבודה וההנאה לעולם… פלוני עמל וטורח כל היום ולבסוף אין סעודתו מספקת לו, והוא מתאכזר על אשתו, על בניו ובנותיו; ולא עוד שהוא משתדל להונות את הבריות… פלוני מבקש לעבוד ואינו מוצא והולך ומלסטם את הבריות… . ופלוני אינו טורח כלל ומוצא קורת-רוח יותר מדי, ולא זו בלבד שהמותרות מזיקים לגופו אלא שחייו כבדים עליו, והוא מבקש לו תמיד עסקים של שטות לבלות זמנו בהם, שהרי סוף-סוף האדם אינו אלא חלק של הטבע וכשם שהטבע מוכרח לפעול, כך החלק שלו מוכרח הוא שיפעל ויעשר”.

על סמך משנה זו ועוד מאמרים גדולים וקטנים, שכתב מל”ל ברוח זה, חשבו רבים, וגם כותב הטורים האלה בתוכם, כי לאחר שנתרוקן מהתיאולוגיה, סתם את הריקניות שנעשה בלבו, בהסוציאליות המארקסאית, כלומר, שנעשה לסוציאליסטי אדוק. אולם בעת האחרונה נתברר הדבר על פי איזו ממכתביו שנתפרסמו בדפוס ², כי אין זה אלא טעות. בברירות מיוחדת יוצא לנו הדבר בתוך אחד ממכתביו, שכתב לבן-נץ. ושהוא אומר בו בתוך שאר דברים:

“כדעתי אז כן דעתי עתה, שהכל חייבים בעבודה ואסור לו לאדם ליהנות מן העולם הזה בלי ברכה מצדו לאוצר המציאות, אבל מעודי לא העמקתי בהלכות הסאציאליזם ולא חקרתי על פרטיו בהיותו אצלי כעין “הילכתא למשיחא”. שונא גמור אנכי מעשה כפיה ואונס, וכל השבחה בחיי המין האנושי צריכה, לדעתי, לבוא רק על ידי עוואלוציאן היסטארית, על כן האידיאל הסאציאלי הוא אידיאל של העתיד הרחוק, שלא מצאתי חפץ להקדיש לו איזה עבודה, בעוד שלנגד עיני עבודות יותר קרובות לנו”.

“אמרתי למעלה-מוסיף מל”ל במכתבו הנזכר-כי לנגד עיני עתה עבודות יותר קרובות להגשמה בפועל מאשר האידיאל הסאציאלי. אנכי בחרתי רק בעבודות הנוגעות לעמי, כי הנני יותר הרבה יהודי מאשר דואג לכל העולם. אם היתה, למשל, תבערה גדולה בעיר, אז חושב אני שגם הקוסמופוליט, או אפילו הסאציאליסט, היה ממהר יותר להציל תחלה את בני-ביתו מן התבערה, ורק אחר שהיו גם הם בטוחים מן הסכנה, היה עוזב אותם להציל אחרים. איני יכול לבלי להרגיש את עצמי יהודי בכל אברי וגידי, ועל כן אם בני עמי נרדפים ומעונים כל היום, איני יכול לעזוב אותם ולדאוג בעד הפועלים של העולם כולו” ³.

מכאן אנו למדים, כי מל"ל הגין רק על רעיון העבודה ולא על הסוציאליות, וגם בשעה שהיה קוסמופוליטין, לא כפר בלאומיות הישראלית, ולא עוד אלא שהחזיק בה בכל תוקף ולא רצה בהתבוללות, גם לא האמין, כי בכחה להביא איזו תועלת ליהודים. כשם שלא האמין באפשריותה בכלל. עוד בשנת 1874, בשעה שכבר כחש, לפי דבריו, בכל ונשאר בלי שום אידיאל, יצא בפומבי נגד רעיון ההתבוללות וטעמו ונימוקו עמו, כי “אי אפשר לעם אחד להתבולל בין שאר עמים בכונה וברצון”.

“אין התבוללות” – כך כתב מל"ל במאמרו “עולם התהו”, שהזכרתיו למעלה – "אלא התאחדות גמורה ושלמה הנעשית בין שני עמים ויותר, באופן, שהאחד מתאחד עם השני בכל הענינים הפנימיים: בדרכיו, במנהגיו, בדעותיו ובכל מטרותיו שהוא מבקש. אך הרבה, הרבה גדרים וחומות יש המבדילים בין עם לעם ואינם מניחים אותם להתאחד יחדו. כל עם ועם מובטח, שדרכיו ןדעותיו הם הם האמתיים והצודקים, וכל עם ועם יש לו טובותיו ותועליותיו עצמו, שהוא נותן להם הקדימה לטובותיו ותועליותיו של עם אחר. בשעה, שאני חושב ענין פלוני לדבר של אמת, הרי אני אוהב אותו בכל לבי ושונא אותם הענינים המתנגדים לו; הריני חושב את דעתי לאמתית אף על פי שאפשר, שאינה אלא שטות, ולא עוד שאני נכון למלא על פי שחוק בשעה שאשמע אותה סכלות עצמה מפי בן עם אחר שיגיד אותה במלים אחרים. אם יאמר לי הטורקי, למשל, שהוא מן העם הנבחר או שקדושיו בעלי-נסים הם, אז אלעג לו, מפני שאני אומר, שאך אני הוא מן העם הנבחר ואך קדושי בעלי-נסים הם, בשעה שאיזה עם עושק איזה זכות או דבר מעם זולתו, אז השנאה בין העושק והעשוק מתחזקת עוד יותר. הואיל וכל עם מוקיר את דעותיו וטובותיו של עם אחר, המתנגדות לדעותיו וטובותיו של עצמו ושונא את דעותיו וטובותיו של עם אחר, המתנגדות לדעותיו וטובותיו עצמו האהובות לו-אי אפשר שפתאום יותר עם אחד על זכותו, יסיר מלבו כל דעותיו ברגע אחד בלי כל סבה ויקבל תחתיהן דעותיו של עם אחר, המתנגדות לדעותיו שחי בהן, וישתדל לטובת אותו עם, המגיס את דעתו עליו ואינו חפץ להיטיב עמו, או, במלים יותר ברורות: אי אפשר לבני ישראל יושבי רומעניען שיקריבו חייהם ואוצרותיהם לטובת ארץ מולדתם, בשעה שעם הרומענים אינם חפצים כלל בטובתם של בני-ישראל יושבי ארצם. אנכי אוהב את סכלותי ושונא את סכלותם של קארל וארטהור לא בשביל שהיא סכלות ומתנגדת לשכל הישר, אלא בשביל שהיא מתנגדת לסכלותי האהובה לי; הם, קארל וארטהור מצדם אוהבים את סכלותם ושונאים את סכלותי מאותה סבה שהזכרתי, ואיך אפשר שתהיה התבוללות בינינו?

“ולא זו בלבד, שאין אפשרות להתבוללות בין עמים שונים, אלא שגם בבני עם אחד אין התבוללות, שהרי כמעט אין לך עם, שאין בו כתות שונות דתיות או פוליטיות, חשוכים, בעלי דעות חפשיות, קאנסערוואטארים (אוהבי ישנות) ופראגרעסיסטים (אוהבי חדשות), אידעאליסטים, רעאליסטים, מאטעריאליסטים וכל מיני”ליסטים”שבעולם. נוסף לכך אין לך שטות גדולה מזו, לקבל ארחות חייו ומהלך דעותיו של עם ידוע, לא בשביל שהם טובים ואמתים, אלא בשביל זה בלבד, שאנו יושבים בארצו של אותו עם. כל עם ועם בכלל יש לו מדות טובות ורעות, ואם נתבולל בעם אחר, נאבד את מדותינו הטובות מעט או הרבה ונקבל מאת שכנינו מדות רעות מעט או הרבה. נקח לנו, למשל, מדת הסבלנות אשר להאשכנזים והזריזות אשר להצרפתים; שתי המדות האלה הללו אי אפשר שתהיינה שתיהן כאחת טובות, ואם יש אפשרות לעשות את האדם לסבלן או לזריז על ידי עצות לבד, אז עלינו לתת עצה טובה ליהודי צרפת ואשכנז יחד, שיהיו או יחדו סבלנים או יחדו זריזים, אבל לא ליעץ לכל אחד מהם שיעשו לא בהשכל ולא בדעת על ידי האויטוריטעט של מנהג מדינתו, שעל ידי כך יבחר לו אחד מהם בהכרח מדה מגונה!”

“אך מלבד כל אלה איזה טובה תצא לנו מזה? נניח שההתבוללות אפשרות וראויה היא שתהיה עכשו, ושעצותיהן של שאר בעלי החלומות גם הן אפשרות הן; אך איזה פצעים ירפאו על ידי זה? כמה צרות ומכאובים רואים בחיי שאר עמים, שאינם צריכים לא להתבוללות, לא לשפת-עבר, ואינם משתדלים כלל לחבר את האמונה ואת ההשכלה וכהני-הדת אינם דורשים לטובת ההשכלה, וסופרי-ההשכלה אינם דואגים לתועלת האמונה?”

“מה נועיל אנחנו אם נותר על לאומיותנו ונתבולל עם העם, שאנו יושבים בארצו, הלא סוף-סוף לא עם האנושות נתבולל אז, כי אם עם אומה מיוחד לה; שם ישראל ימח, הפירוד בין העמים ישאר כמקדם, והאנושות לא תרויח בזה מאומה. הנה ברור, כי ההתבוללות אינה אלא מיתה לאומית, וכי למה נחפוץ במות עצמנו?”

כך אנו רואים, כי גם הפוזיטיביות של מל“ל הצטמצמה רק בגבולות היהדות והקוסמופוליטיות שלו הניחה בו מקום ופרובלמות הלאומיות הישראלית, שהעסיקו את מחו גם בשעה שהגיע בכפירתו ליעדי האינדיווידואליסמוס היותר קיצוני. ועוד יותר מזה: בסוף שנת תרל"ו, בזמן שהיה שקוע כלו ברעיונות לתקון מצב האנושות כולה, כבר מצא ברעיון ישוב ארץ-ישראל את הפתרון לשאלת היהודים. זה היה בשעה שנתפשטה שמועה ב”המגיד“, כי חיים גדליה מלונדון נכון לקנות את כל ארץ-ישראל מידי השולטן. מל”ל שמח מאד על הדבר. “אין צרך לאמר-כן מספר מל”ל-כי אנכי, שהצטערתי תמיד על שאין תחבולה להציל את לאומיות ישראל מטרף ההתבוללות העתידה לבוא, אורו עתה עיני לקראת הישועה הזאת, שבאה כהרף –עין לעמנו גם במצבו הרוחני, גם במצבו הגשמי, כי שאלת היהודים מוכרחת היתה להפתר בזה באופן היותר טוב. להסופר אצ” ם, ששאל אז שלא כהוגן במ“ע “הצפירה” ע”ד תרומות ומעשרות ויותר ההלכות התלויות בארץ, כתבתי מכתב מלא מררות על שהוא מעורר שאלות בעת שטובה השתיקה, וחכיתי בכל יום לקרוא במ"ע דעפשע שנקנתה הארץ לגמרי”. ⁴

ה. “דרך-תשובה”

לפי כל מה שאמרנו, הנה אם הגיע מל“ל לסוף לדרך-תשובה, לא היו כאן לא דלוגים ולא קפיצות וגם לא סתירות לדעות הקודמות, אלא אבולוציה, והשתלשלות מודרגת של השקפות-עולם שלו. הוא עבר בחפושיו אחרי האמת דרך כמה גלגולים: שלילה מוחלטת, כפירה גמורה, אינדיווידואליות קיצונית, קוסמופוליטיות, פוזיטיביות, -הנה “כף הקלע”, שבה נקלעה נפשו של התלוש, המבקש חיים ותוכן בחיים. הוא לא מצא אותם ב”עולם התהו“, אשר מתוכו התפרץ, ולא מצא אותם ב”עולם ההפקר”של יהודי-אודיסה, אשר אליו נמלט. אלה היו שתי קצוות רחוקות, אשר נפשו לא יכלה למצוא אחיזה בהן. האחת היא כולה יהדות ואין בה כלום משל אנושות, והשניה הוא כולה אנושות ואין בה כלום משל יהדות. מדעת או שלא מדעת בקשה לה נפשו של מל”ל מין חיים כאלה, שיהיו הרכבה של היהדות והאנושות כאחת. יהדות חיה ובריאה, שתקלט אל תוכה את כל יסודות העולם הממשי, את כל עיקרי החיים של האנושות-זה היה האידיאל, אשר רפרף לפני נפשו העורגת והשואפת, שאינה מוצאת לה מנוח. הוא לא ידע עדיין לקרוא שם לאותו האידיאל, עדיין היה לו מעורפל ובלתי-ברור, אבל הרגש הרגישהו היטב בכל נפשו ובכל מאדו. את הרגשתו זו היא מציין פעמים הרבה בשם הקו הקונסירבאטיבי אשר בתכונתו. וקונסירבאטיביות זו, שעליה מדבר מל“ל, אינה אלא החוש הלאומי החזק שבקרבו, חוש, שתבע את ספוקו בכל תוקף ושלא מצא אותו בתנאי חיי הצבור היהודי שבזמנו. ולחפיכך אנו רואים את מל”ל, שמחשבתו מתגלגלת גלגול אחר גלגול לעוברת את כל “שבע מדורות הגיהינום” כדי למצוא איזו תפיסה ואחיזה כל-שהיא בשביל נפשו הסוערת.

“ואחרי המון גלגולים מצא לו סוף סוף את הנקודה הארחימדית שבקש: את החיים הלאומים בארץ-אבות! ומציאה זו היתה בשבילו תחיה גמורה, כלו כל התסיסות, הובררו כל הספקות, גמרו כל הנדודים וענויי-הנפש; יש מוצא! יש תשועה להעם העברי! נמצא העולם המבוקש, נמצאו החיים המבוקשים! אין לו לעם העברי אלא לשוב אל קדמותו, אין לו אלא לקשר שוב את חוט ההיסטוריה במקום שנפסק, אין לו אלא להתחבר שוב אל הקרקע, שנתלש מעליה, והוא יהיה ככל העמים החיים ובעלי-המעשה אשא על פני האדמה. האני הפרטי של מל” ל מצא לו את גאולתו ברעיון תחית האני הלאומי. ה“תלוש” שב אל עיקרו". ⁵

הפרוצס של השתלשלות-הדעות, שהביא לבסוף את מל“ל אל הגלגול האחרון הזה, אפשר שהיה הולך ונמשך זמן רב, אבל הפרעות אשר פרצו בשנות השמונים הראשונים ביהודי דרום רוסיה, ושלא פסחו גם על אודיסה, עיר מושבו, היו הכח הדוחף, אשר החיש את באו. למראה הפוגרומים נרעש מל”ל עד היסוד. אבל יותר ממה שהרגיזו אותו הפוגרומים עצמם, הרגיזו אותו המאורעות שלאחריהם. על הפוגרומים הוא כותב: “אחרי עבור הבהלה הייתי מרגיש קורת-רוח. לבי היה שמח, כי אנה המקרה לידי להרגיש איזה פעמים במשך שבוע אחד מקצת מן המקצת שהרגישו אבותינו האמללים בזמן מאות שנים כמעט במשך כל ימי חייהם”. ⁶ במקום אחר הוא אומר: “מה רבה עתה קורת –רוחי, כי נקרה לי לדעת ולהרגיש את חיי עמי במשך גלותו… טוב לי כי עניתי!”את מל“ל הרעישו ביחוד הועדים, שהושיבה הממשלה הרוסית לשפוט את ישראל, והפקודה שנתפרסמה “לאסוף ולהמציא למקום הראוי ידיעות מוחלטות עם השערות בנוגע אל השאלה: איזו צדדים בפעולות האקונומיות של היהודים מביאים נזק לחיי התושבים העיקריים”. מל”ל התחיל מהרהר: “האמנם כל הנוראות לא היו אלא הקדמה או הכנה למהלך חדש? האמנם ממרומים נלחמים בנו, נהפך הגלגל על חיי עמנו ומעתה ישובו לנו ימים שאין בהם חפץ ותקוה?… כפי הנראה כן הוא. תקופה חדשה באה לנו, או יותר נכון, התקופה הישנה שכבר שכחנוה נתחדשה עלינו עתה. המצודות שרכשנו לנו בארץ והמגדלים שבנינו ברוח מטים לנפול ברעם ורעש”, עתה סרו כל פליאותי והכל מובן לי. אוי להבנה כזו ואוי לעמנו!”… ⁷

כך בא מל“ל אל הפרובלימה של חבת-ציון. אבל גם בפרובלימה זו לא קפא על נקודה אחת, ואף בה אנו רואים אצלו פרוצס של חפושים, המביאים לידי חליפת ההשקפות. בראש וראשונה נגש לשאלת ישוב ארץ-ישראל מנקודת-המבט הכלכלית. לשאלת הלשון והקולטורה העברית לא יחס ערך מיוחד. אותו העסיקה קודם כל צרת-היהודים בלבד. “להחיות את ארץ-ישראל למען תהיה על-ידי זה שפת עבר – כך כתב מל”ל במקום אחד-הרי זה כבונה טירות נאות והיכלים מרהיבי-עין, לא מפני שיש צרך בהם עצמם, אלא כדי לקבוע בם מזוזה. מה איכפת לי, אם בשעה שבאמת יצלח לנו לקומם את הריסות ארץ אבותינו, תהיה שפת אשכנז או שפת אנגליה השפה המדוברת בה בין ההמון? ולמה לי להיות פאטריאט יותר ממה שהיו אבותינו? אברהם אבינו היה מאור כשדים ובלי ספק דבר בשפת ארמית עד שבא לארץ כנען, ששם היתה השפה המדוברת שפת עבר”. ובמקום אחר כותב מל“ל: “לא למען החיות את השפה העברית עלינו לקומם הריסות-ארצנו, אך למען לרומם את עמנו משפל מצבו המדיני”. בעת ההיא הוא פותר את פרובלימת חבת-ציון באופן זה: “העצה היותר טובה היתה-כך הוא כותב ב”השחר " –אם היו אחינו משתדלים לקנות את ארץ אבותינו מיד שלטון תוגרמה ולקבץ נדחי עמנו מכל המפלגות שבקרבנו בלי הבדל. עלינו לתקן את אשר עותו אבותינו. אם אך תהיה לנו אפשרות להשתדל לקנות את ארץ אבותינו ולקבץ נדחים מתנדבים לעלות לשם עמנו, יהיו רבנים-אורתודוכסים, קראים, חסידים, רעפארמער וכו ' ובלבד שלא יצורו איש את אחיו על דבר האמונה. לא בהכין קולוניות לבד נמלא את חובותינו, כי אם לא נשיג רשות לכונן בארץ אבותינו צל ממשלה, הלא טוב לנו לכונן קולוניות באמעריקא, ארץ יותר נושבת וראויה למסחר מארץ אבותינו, ארץ בין לילה יתוספו שם ענפי מסלת הברזל ותעלות מים”.

פה אנו רואים את מל“ל בתור ציוני פוליטי. הוא מאמין באפשרות גאולת האומה על-ידי רעיון ישוב א”י רק בתנאי שיקנו את כל הארץ מיד השלטון “וישיגו רשות לכונן שם צל ממשלה”, כלומר: ישוב אבטונומי ועומד ברשות עצמו; ביסוד קולוניות בלבד אין הוא רואה שום תועלת ודרך אל המטרה הראשית. אבל הוא מסופק עדיין בדבר “אם תהיה לנו האפשרות לכך”. אולם עבר איזה זמן ומל“ל שנה את דעתו. גם בעת ההיא לא היתה עדיין, כפי הנראה, הפרובלימה של הטריטוריה מוחוורת ומבוססת כל צרכה בהלך-מחשבותיו. שנאת-העולם לעם עולם לא נעשתה אצלו עדיין הלכה פסוקה. אם שונאים את היהודים היום, אין עוד מכאן ראיה, כי ישנאו אותם גם מחר, ואם קשה מצבם בארץ בהוה, האם אי-אפשר הדבר כי יוטב מצבם לעתיד? הלא הרבה שנוי-משטר עושה, הרבה חנוך והרבה פרוגרס עושה. ומאידך גיסא, מי לידנו יתקע, כי אם חליפת הטריטוריה תחלוף השנאה לישראל? ומל”ל עמל ומיגע את מחו למצור את הסבות הגורמות לשנאת-היהודים. בלילה אחד על משכבו נגמר אצלו אותו הפרוצס של חפוש והוא מצא את החידה: “אם מצוים לאסוף ולהמציא למקום הראוי ידיעות והשערות, איזו צדדים בפעולות היהודים מביאים נזק לחיי התושבים העיקריים”… שמע מינה, שאנחנו אין אנו עיקריים… כן, הלא זרים אנחנו!… הננו זרים לא רק פה, אך בכל אירופה כולה, כי לא היא מולדת עמנו… עתה מצאתי באור המלה “אנטיסעמיטיזם”… כן, זה סוד כל צרותינו בימי גלותנו, גם בהיותנו באלכסנדריא בזמן הבית השני גם בכל ארצות פזורנו מימי החורבן ועד עתה… זרים אנחנו, לא נכבשים, אך אסופי-חוץ, אורחים לא קרואים… מי הוא המקבל אל ביתו ובתוך משפחתו איש זר בתור בן-בית? מקבלים עבדים ושכירים לזמן ידוע, וצריכים הם לדעת ולזכור תמיד, כי עבדים ושכירים המה, ולא אדוני -הבית… ואנחנו עודנו חולמים, כי בנים נהיה לעמי אירופה, בנים שוים להם לכל דבר! היש פסלות גדולה מזו? כן, זרים אנחנו וזרים נהיה לנצח… קרבת-בשר לא ביד תלקח. גם הציוויליזאציה לא תוכל להועיל לנו. היא יכלה לדרוש לבלי להעביר את האדם על דעתו, לבלי לשעבד את אמונתו ורגשותיו כפי רצון התקיף, כאשר השתדלו בימי –הבינים, אך התוכל לדרוש ממני, שאקבל איש זר אל ביתי ואחשבהו במספר בני? ומה אפוא עתידותינו? נורא, נורא מאד; אין שביב תקוה, אין קרן אור, עבדים גרים וזרים כל ימי-עולם… שחוק וחרפה! וארץ אבותינו?… מדוע נהיה זרים בארצות נכריות בעת אשר ארץ אבותינו עוד לא נשכחה מעל כדור הארץ והיא עודנה שוממה ויכולה בצרוף סביבותיה להכיל את בני עמנו?… מה נשגב, מה רם הרעיון הזה! הלא בו לנו תשועת עולמים!…

וכשמצא מל“ל את הפתרון לפרובלימת האנטישמיות במלת “זרים “, לא יכול עוד ממילא להשלים עם הרעיון, שהציע במאמרו ב”השחר”, כי צריך לחכות עד שתבוא שעת-הכשר לקנות את ארץ-ישראל כלה מידי השולטן ונוכל להשיג רשות לכונן בארץ אבותינו צל של ממשלה, והוא התחיל דוחק את השעה ומסתפק לעת-עתה גם במועט. “מה נואלתי במאמרי שכתבתי ב”השחר” – כך רשם מל“ל בפנקס זכרונותיו-כי עלינו לקנות את ארץ אבותינו! למה לנו לקנות את הארץ מיד השולטן, דבר הדורש אוצרות זהב ומוטל בספק גדול, בעת שבאמת אין צרך בו. עלינו להשתדל לחדול מהיות זרים, ובשובנו מעט, מעט לארץ-אבותינו, הלא לא נהיה עוד זרים, וזהו העיקר; עלינו אך לקנות שם קרקעות הרבה ואחוזות אין מספר ולהתישב מעט, מעט ולהשתקע בארץ-אבותינו, כמו שיושבים כל העמים בארצות אבותיהם, אם גם רבים מהם נכבשים תחת ממשלות אחרות, כי לא הממשלה העיקר, אך האזרחות ההיסטורית, הישיבה על ארץ-המולדת להעם כלו”. כך נעשה מל"ל הציוני המדיני, האבטונומיסטן, לציוני מעשי, וככה נשאר עד יומו האחרון.

עבודתו הספרותית של מל“ל בתקופה זו היתה אמנם תעמולתית בעיקרה, אבל נמצא בה גם הרבה מן היצירה. מאמריו בשאלת חבת-ציון עשו רשם לא בכו הרגש, כי אם בכח הדעה. . דבריו על פרובלימות החיים הישראלים לא היו בלי חדושים, שכל אחד מהם היה בזמנו כתורה הצריכה למוד. גם לפניו טפלו סופרים עברים בשאלת ישוב ארץ-ישראל, אבל אם יש לחבת-ציון תאוריה שלמה ומקפת, אינה אלא יצירתו של מל”ל, הנחותיו של מל"ל בפרובלימה זו, הפזורות במאמריו הרבים, שמשו יסוד לרעיון התחיה העברית, שנתפתח בהמשך הזמן על-ידי אחרים.

בכרך הרביעי של “כל כתביו” רכז מל"ל את עיקרי הנחותיו הנזכרות, שאני מוסרם כאן בקצרה:

היהודים עצמם אשמים לא מעט אם נמקים הם בענים בגלות המרה זה אלפי שנה, בשעה שכבר היו להם כמה הזדמניות לצאת לחירות, אלא שלא השתמשו בהן. האמנם-שואל מל“ל-לא היתה ליהודים במשך אלף וארבע מאות השנה שמתחלת ימי-הבינים עד עכשו שעת-כשר אחת לקבוץ נדחי-ישראל ולהקמת ניר בארץ-אבות, אלו היו רוצים בזה ושואפים לזה? כלום לא יכלו גולי-ספרד, שהתישבו במספר רב בטורקיה, לצעוד עוד צעדים אחדים ולהתבסס בארץ-ישראל? במחצית השניה של המאה השש-עשרה קבל דון יוסף נשיא במתנה מאת השולטן סוליימאן השני את העיר טבריה וסביבותיה; דוכס עברי זה בקש ליסד שם ישוב עברי חדש –ולא עלתה בידו. כמה וכמה תנועות לישוב ארץ-ישראל נצצו בין היהודים בזמנים שונים, וכולן נבלו עד מהרה. וכי אין זה מוכיח, כי בנים גאים אנו לאבותינו וכמוהם אנו בוחרים לחיות חיי-פאריים בזויי המין האנושי ולהיות נעים ונדים בארץ כצוענים? ואם כן, מה כל חרי-האף הזה מצדנו בשעה שממשילים אותנו לצוענים?כלום גבהו דרכינו מדרכיהם? אדרבה; נופלים אנו מהם, הם אין להם לא היסטוריה ולא ארץ-אבות היסטורית, ולפיכך חוסר חיים לאומיים אצלם הוא חסרון שלו יוכל להמנות, ואנו-יכולים אנו ואין אנו רוצים. מל”ל מציר בצבעים בהירים את מצבו הנורא של העם קודם הפרעות והיציאה המבוהלת שלאחריהם, ואומר: אנו בתמימותנו נמצא תנחומי -הבל בזה, כי רבות צררו את ישראל מנעוריו ולא יכלו לו. אולם מה בצע להמון האמללים והעלובים, שעולמם חשך בעדם, במה שהיהדות עדיין לא הורק כל דמה, והיא יכולה לסבול מצרי-שאול עוד זמן מרובה? כלום אפשר בשעת פרפורי –גסיסה למצוא נחם ברעיון, ש“היהודי הנצחי” עוד יוכל לגור בארץ ימים רבים מנוח? ומל“ל הפובליציסטן המתון והמיושב נעשה מטיף נלהב בשעה שהוא מדבר על הצרות והיסורים הרוחניים של חיי –הגלות והוא מכה בשוט לשונו את ההתרפסות והזחילה של “גדולינו” לפני האריום, את ההתחקות הקופית על הליכות זרים, את ההסתלקות מן ההכרה העצמית ואת ההתכחשות הלאומית. הלא בוז נבוז – אומר מל”ל –לאנשים הקוראים כל היום: ירקו בפנינו, אנשים טובי-לב, רמסו אותנו ברגלים, אך תנו לנו להשתכר על פת לחם".

מל"ל היה הראשון בזמנו, “שנועז” להשמיע בקהל, כי לא מן הציביליזציה האירופית תבא תשועת-ישראל, שההשכלה המהללה היא ליהודים מבטח-בוגד ביום צרה, ולפיכך חלילה להם לשים בה תקותם ולהוסיף שבת בחבוק-ידים. רב לנו לרדות דבש מגויות האריים, רב לנו להיות זרים מוטלים על שכם הבנים האזרחים! כבר בא מועד, כי נעשה גם אנחנו לביתנו, כי נחיה אף אנחנו חיים לאומיים ככל העמים, הרוח הלאומי, מקור כל רעתנו, עמו גם מקור חיים, והוא יוציאנו מן המיצר למרחב.

מל“ל נשפט עם האומרים לרפא את שבר העם על נקלה בארצות פזוריו. יש מאמינים למצוא מוצא מצרת-ישראל על-יד יסוד הסתדרות, שתוציא ספרים ממליצי-טוב על היהודים והיהדות ותפיצם בין העמים, וההמלצות האלה תשמשנה תריס בפני האנטישמיות. אבל ספרים מצדדים בזכותו של ישראל לא חסרו גם עד כה, ומה יושיענו אלה, אם שונאי-היהודים אוטמים את אזנם משמוע לקול מליצי-ישרנו? ומה נשיב לאלה המאשימים אותנו בחטא שאין להכחישו – במוצאנו השמיי? האומנם נכחש במוצאנו מקדם? אחדים משיאים עצה ליסד סנהדרין, שמלפניה יצא משפט אמונת-ישראל, ואז “תורם קרננו בכבוד”. מל”ל מהרס את יסודותיה של עצה זו אחד, אחד ומוכיח את כל הגיחוך שבה. כמה שיבהיקו פני דתנו בצאתה מלפני שופטיה, תוסיף לשמש כלי-זין נגדנו בידי בעלי שאר האמונות, אחרי שאנו נשארים בכחה לאום זר בתוך לאומיים שליטים. מל“ל נפתל גם עם אלה המחליטים, שאין דרך אחרת ליהדות אלא לאבד את עצמה לדעת על-ידי השתמדות. בנפתוליו עם היועצים הרעים האלה התבלט חושו ההיסטורי המצוין של מל”ל. אבוד-עצמו לדעת שכזה, מלבד שהבל הוא ואין מועיל בו, גם לא יצויר במעשה בשום אופן. אמת זו מברר מל“ל בהרבה ראיות נמרצות ומופתים חותכים. כך הולך מל”ל ונדון, הולך ונלחם על פני כל החזית המתנגדת, עם המתבוללים מצד אחד ועם היראים מצד שני. לראשונים הוא מברר את מהות הפירוד, שהיה בין הלאומיים שבעמנו ובין מתנגדיהם בתקופות שונות בדברי-ימינו ואת נחיצותו של ישוב ארץ-ישראל מצד קיום הלאום, ולהאחרונים הוא מברר את “העיקר השנים-עשר מעיקרי הרמב”ם –עיקר ביאת-המשיח-ומוכיח, שענין ישיבת-הארץ עיקר וביאת-המשיח טפל. ובלשון ברורה ונמרצת, שלא קדמהו בה איש, נתן בטוי מלא לדעותיו במסקנות האלה: “לפנינו שלושה דרכים: א) להשאר במצבנו הנוכחי, להיות נדכאי-נצח, להיות חדלי-אישים, צוענים, להיות צפויים לכל מיני רעמים ובלתי-בטוחים גם מטבח גדול; ב) להטמע בין העמים, שבקרבם אנו יושבים, לא רק בחיצוניות, אבל לגמרי: לעזוב את היהדות, לקבל את דתות העמים ולהיות עם זה בזויים ודוויים זמן ארוך מאד, עד שדורותינו הרחוקים, שלא יהי בהם סימן של מוצא ישראל, יהיו נבלעים לגמרי בקרב עמי-האריים; ג) להחל עבודתנו בעד תחית ישראל על אדמת-אבותיו, ששם ירכשו להם דורותינו הקרובים חיים נורמאליים ולאומיים במלוא המובן”.

כן נעשה מל“ל בספרות-העברית התיאוריתיקון היחידי של פרובלימת חבת-ציון בכל הקיפה, ומורה-דרך לבני-הנעורים בשאלות החמורות והסבוכות של קיום-הלאום. ואף במקצוע זה היתה השפעתו על בני-הדור גדולה וכבירה מאד. מושג כל-שהוא על דבר השפעה זו אפשר לקבל מתוך הדברים האלה, שאנו מוצאים באחד ממאמריו של הסופר המנוח ש"י איש הורביץ, המצייר את מעמד-הרוחות בין בני-הנעורים ומנהיגי –הדור אחרי הפרעות של שנות השמונים הראשונות: “בשבתנו פעם אחת דואגים ומצטערים על גורל ישראל ומבקשים עצות, והנה נתקבל מאמר מאת מל”ל “לארץ-ישראל!”-שתי מלות וסימן-הקריאה בסופן. המאמר היה כתוב בדם ואש, במח –עצמות ובמיץ-עצבים. בהוכחות הלקוחות מן ההיסטוריה ומן החיים, במופתי ההגיון הריאלי והרגש הבריא הוכיח המחבר, שאין מפלט לישראל אלא בארץ אבות-בארץ-ישראל, ששם חיינו כבני חורין לפנים, ששם נוצרה תרבותנו העתיקה, העברית, ושם ורק שם יש תקוה גם עכשיו לגאולתנו ולפדות נפשנו. כמו זרם חשמלי עבר אז בכל הלבבות, נאמרה המלה הראויה, נתן האות והונף הדגל, וסביב הדגל נאספו ובאו כל השואפים לישועה ולתחיה, לגאולה ולפדות”.

כבר הבאתי למעלה דעת סופרים ומקרים המוצאים, כי עבודתו הספרותית של מל"ל בתקופה השניה, או יותר נכון: השלישית, היא תוצאה ישרה של יצירותיו הספרותיות הקודמות, החוליה האחרונה בשרשרת הכללית, ההולכת ונמשכת מתקופת-ההשכלה, כאלוסטראציה לדעה זו יכולים לשמש הדברים הללו: "אלו היינו צריכים עדיין להוכחות ולמופתים, שההשכלה הולידה או הכשירה את התחיה הלאומית בקרבנו-הנה לילינבלום לנו למופת!

“מה היתה ההשכלה? זו היתה מרידה עצומה בממשלת-הרוח שלנו, התקוממות נגד סדרי החיים הקפואים, נגד דעות ואמונות מקובלות ומסורות. ולא זו בלבד, ההשכלה בראה פה ולשון לנפשות האיסטיטיות בקרבנו ששאפו ליופי, לנועם, להרמוניה, לצורות-חיים חדשות, שלא יכלו לסבול עוד את צורות החיים המנוולות ולפיכך בקשו אורות מן החוץ… קוי-אור חפצו להכניס לחומות הגיטו האפלות, להאיר, לחמם, להביא חיים וחפץ החיים בקרב לבבות נדכאים ורצוצים, מובן מאליו, שלא יכלו האנשים ההם למצוא את דרכם בתחלה ולא ידעו לבטא כראוי את שאיפותיהם. תמימות של ילדות היתה בהם. דקדוק חפצו ללמוד ותנ”ך חפצו ללמוד, תנוח, לכל הפחות, מעט הנפש מיבשתו של התלמוד. למליצות ערגה נפשם, מליצות שהמכיל היה מבינן ואינו מבינן, מרגישן ואינו מרגישן. לכשתרצו היה גם איזה פיוט דתי בכל התמימות הזאת, בכל הפולחן הזה של המשכילים, -פולחן “עיני התכלת” של ההשכלה בת השמים. לא חסרו גם מעונים, שמסרו נפשם על קדושת ההשכלה. בשל דגש קל או שוא נח נעצו הרב בבית-המדרש וגזרו: יהרג ואל יעבור!רעבים גם צמאים החבאו אז המכילים במרתפים ובעליות ושנו פרקם בספרי ויזל, רמ“ח לוצטו ומאפו, ואחר-כך – חכמת ישראל, החל “במורה נבוכים” לרמב”ם, ב“מאור עינים” לר“ע מן האדומים וכלה בספרי יש”ר ושד“ל ושי”ר ומחברות “החלוץ”. כן, תמימות של ילדות היתה בכל אלה. אבל סוף-סוף הלא צריכים אנו להודות, שההשכלה הכניסה את האנושיות לתוך היהדות הגיטאית. היא חנכה אותנו והיא למדה אותנו לשאוף לחירות ולשכלול נפשי כבני-אדם, לשאוף לחיי-קוממיות כבני-אדם, ולתבוע את עלבוננו כבני-אדם! ומהתמימות הזו של היהדות עם ההרגשות האנושיות יצא אחר כך רעיון התחיה הלאומית.

“אמנם לא רבים מזקני-המשכילים זכו בחייהם לראות את התחיה ואת ההתחדשות הלאומית כפרי ההשכלה. רבים מהם עמדו בחצי-הדרך ופגרו מלכת; רבים-מהם אל נא נכחד גם את האמת המרה הזאת, -רבים מתו וחצי תאותם בידם: היהודים נשארו ביהדותם… מל”ל היה האחד והמיוחד בין המועטים שזכה לראות בחייו את פרי עבודת-ההשכלה! אחרי שנים אחדות של דמדומים נגלה אורו של רעיון התחיה וההתחדשות הלאומית". ⁸

ו. לילינבלום בתור מבקר

תמונתו של מל“ל הסופר לא תהיה שלמה עדיין אם לא ידבר בה על ערכו בתור מבקר. לפי מעלותיו הספרותיות נועד מל”ל להיות רק מבקר, כי היו לו כשרון אנאליטי גדול, כח-שופט מצוין והגיון בריא, אבל הוא לא הרבה לעסוק בבקרת, וכתב במקצוע זה רק שנים, שלושה מאמרים, שכל אחד מהם עשה בזמנו רשם גדול מאד. מאמר –הבקרת היותר חשוב שלו הוא מאמרו “עולם התהו” על-דבר ספורו המפורסם של מאפו “עיט צבוע “. בבקרת זו יצא מל”ל בעקבות המבקרים הרוסים של אותו זמן, שלא טפלו בצד האמנותי של הספור, אחרי שלפי השקפתם האוטיליטארית לא נתנו להאמנות שום ערך, כי אם לקחו להם את הנפשות העושות בו ליתד לתלות בו את דעותיהם על השאלות והפרובלימות השונות של החיים. בנגוד אל המבקרים העברים שקדמוהו, כמו קובנר ופאפירנא, ששמו את לבם ביחוד אל האמת האסטיטית, התענין מל”ל בהצד הראלי של הדברים. העיקר היה לו יחוסם של גבורי ה“עיט הצבוע”, יצירי-מאפו, אל החיים ומדת התועלת או ההפסד, שהללו מביאים לעולם. מאמר זה הביה המס הראשון, ששלם מל“ל להדעות, שהיו מנסרות בעת ההיא בספרות הראדיקאלית הרוסית וניזונות ומתפרנסות בעיקרן מיצירותיהם של פיסארב וצרנישווסקי. הדעו הללו היו חברותיות-כלליות ושייכותן לגבורי מאפו היתה רק אנושית ולא יהדותית, אם הורשה לאמר כך. מל”ל התיחס אל גבורי-הספור “כלתעודות אנושיות”, לא במובן הפסיכולוגי-לזה לא הספיק לו כשרונו-אלא עד כמה שהם פועלים ונפעלים בתור אנשים חיים. האינדיבידואליות היהדותית המיוחדת-זו לא היתה מענינו. רק דעה אחת הביע מל"ל במאמרו זה, שיש לה נגיעה ליהודים, והיא, כי רעיון ההתבוללות היא רעיון-שוא, אבל גם את הדעה הזאת השמיע רק בדרך כלל באמרו, כי אין עם יכול להתבולל בעם שני.

כפי שאמרתי עשה המאמר הזה בשעתו רשם גדול מאד בגלל החדוש שבו. השאלות והפרובלימות שנגע בהן מל“ל היו זרות לגמרי להקוראים העברים של אותה עת, וכהפתעות ממש היו להם כל אותם הרעיונות על שווי-זכיותיה של האשה, על חירות ההרגשות, על ההערכה התועלתית של המדעים וגם של הספרות היפה וכיוצא בהם. הרעיונות הללו נתנו בזמנם מזון הרבה למחותיהם של רבים מבני-הנעורים, אבל במזון זה לא היה כדי להזין את הרוח העברי והנפש הישראלית לא נמלאה מהם. אפשר, כי בשביל כך נשאר מאמר-הבקרת הזה של מל”ל יחיד בספרותנו מאז ועד היום, ולא נמצאו לו מחקים בין המבקרים העברים, שבאו אחריו.

בקרת מהופכת לגמרי מזו, כתב מל“ל עצמו בזמן יותר מאוחר, והיא בקרתו ל”כל שירי יל"ג “, שנדפסה בשנת 1885 במאסף-הפרס של הארז “מליץ אחד מני אלף “. המאמר הזה הוא כלו ישראלי, וכמעט שאין בו אף מוטיב אחד כללי. בעת ההיא כבר היה מל”ל מרכז ראשו ורבו בחבת-ציון, והיא שמשה לו יסוד להערכת טיב יצירותיו הפיוטיות של יל”ג. מנקודת מבט צרה זו הסיר מל”ל עטרת “משורר לאומי” מעל ראש יל“ג. עיקר כונתו היתה להחליט, כי בשירי יל”ג חסרים סימני אמונה בתחיתה הלאומית של האומה הישראלית, אבל הוא נכשל ולא נתן מקום למבקרים להתגדר בו. מל“ל לא דקדק יפה בלשונו וטען, כי אינו מוצא בשירי-יל”ג את אהבת –העם, והראיה”שלא נתעוררה בת שירתו לקונן על צרה פלונית ועל אסון פלוני, שאירעו בחייו ההיסטוריים של העם. וטענתו זו לא צדקה, מפני שאהבת-העם הוא מושג שאין לו לא ראשית ולא אחרית והוא דבר, שלא נתן לקבוע בו מסמרות ולדרשו כמין חמר; איש איש אוהב את עמו על-פי דרכו ונטיותיו ורואה את טובתו מהרהורי-לבו. ומלבד זאת הן לא יתכן לבוא על המשורר בטענות בגלל דברים שלא כתב. אין למבקר לדון אלא רק במה שעניו רואות שחור על גבי לבן, ואינו רשאי ללמוד דבר מן הסתום.

אבל עם כל לקוייה של בקרת זו, נכתבה בכללה ברב כשרון, ומעטים דוגמתה ספרות העברית לנתוח אנאליטי ולהגיון, אף כי רבו המתנפלים עליה בעתה. רבות הנה ההערות הבקרתיות של מל"ל על ספרים וסופרים, הפזורות במאמריו הרבים, וביחוד במאמרו "צרכי עמנו ודעת סופריו " (במאסף "קהלת "), שבו הוא דן ברותחין את סמולנסקין על “השחר” ואת "גורדון בעל "המגיד “בגלל שהם מטפלים בדברים של מה בכך כחקירת-קדמוניות ואינם מטפלים בשאלות-החיים. המאמר הוליד ספרות שלמה גדולה ומיוחדת בשאלות על-דבר תעודתה של הפובליציסטיקה העברית. בשנותיו האחרונות השמיע מל”ל דעות בקרתיות נגד הזרם הספרותי, שאחזו בו סופרי הדור. מעין אלה הן דעות הבטול שלו על ערך “שירי –האהבה” שמצאו להן בטוי מיוחד במאמרו "דברי זמר " (לוח “אחיאסף " תרנ”ח). עם דעותיו הכלליות עברו גם דעותיו על הספרות וזרמיה דרך גלגולים שונים אבל בכל הגלגולים נשארו מוטבעות בחותם בקשת אשר לותה אותו תמיד.

מל“ל הוא האישיות המרכזית בספרות העברית החדשה. עם כניסתו אל הספרות נחתמה בה התקופה הרומאנטית הטבועה בחותמם של מאפו ושולמאן ומ”א גינצבורג ויתר סןפרי דורם, והתחילה התקופה הראלית, שהוא, מל“ל, היה בה ראש –המדברים במשך קרוב לחצי-יובל, הוא שחרר את הספרות משלטון המליצה הריקה והפראזה הנפוחה והכניס אליה את הדעה, הנותנת לדברים רוח ונשמה. הוא היה אדם הוגה-דעות בעצמו, והתחיל לעורר לעבודת – המח גם את אחרים. כל מאמר, שיצא מעטו, היה לא רק בתכנו, כי אם גם בצורתו, מחאה עזה ועצומה נגד הפובליציסטיקה העברית הריקנית שמלפניו. הוא היה, ביחוד בשנות השבעים והשמונים, הפובליציסטן האירופאי היחידי בספרות העברית, במאמריו ובספריו אין אנו מוצאים לא יופי, לא שירה ולא אמנות, אבל אנו מוצאים בהם השקפות-עולם חזקות ומוצקות, שערכן החברתי והתרבותי גדול מאד. ההשקפות האלה, שידע מל”ל לתת להן בטוי מלא ומקיף, תפשו את צעירי-ישראל בלבם אף חוללו מהפכה במחם. לא גוזמה היא אם נאמר, כי לא היה סופר עברי, ששלט בזמנו במחות בני-הנעורים כמל“ל, בזה לא ידמה לו גם יל”ג, אף-על-פי שנקראו יצירותיו מאת צעירי-הדור מתוך חבה יתרה. השפעתו של מל“ל על בני-דורו היתה גדולה ועצומה כל-כך, מפני שהורגש תמיד בכל מה שכתב, כי הוא טהר-לב ואיש מוסרי בתכלית, שפיו ולבו שוין. “הקורא יודע להעריך את הדברים גם עפ”י אומרם, בלב נבל לא תנוח חכמה-זה קנה-המדה כמעט האינסטינקטיבי שבלב האדם להערכת דברי חכמים וסופרים. זהו המס שאנו משלמים בלי-יודעים לגבורי המוסר והקדושה”. מתוך דברי מל"ל השקולים והמדודים השתקפו תמיד לא רק דעותיו, כי אם גם תכונותיו וכל “אישיותו” המקסמת, שנתנה חן מיוחד לדעותיו. “לילינבלום – כך אומר אחד-העם – היה כלו, מראש ועד סוף, בדעותיו ובמעשיו, כעין קו ישר. הגיונו היה קו ישר, ומתוך הגיונו היה מותח קו ישר אל החיים המעשיים, ואף אותם, את החיים עצמם, היה רואה בתמונת קו ישר, פעמים או שלש בימי-חייו הגיע עד “קיר ברזל”, שלא נתן לו למתוח את “הקו” הלאה בדרך הישנה, אך גם אז לא “נתעקם” הקו ולא נסה לעשות דרכו סחור, סחור, אלא “נשבר” ופנה לצד אחר בבת אחת, בשביל לחזור ולהמתח ישר, ישר, בדך החדשה”.

ואל נא נחשב הדבר כפאראדוכס אם נאמר, כי סוד השפעתו הגדולה של מל“ל היה מונח גם-בפשטות סגנונו. מל”ל הוא היחיד והמיוחד בין הסופרים העברים, שכל מה שכתב בחייו, מיצירתו הראשונה עד האחרונה, כתב בסגנון אחד בלי שנוי כל שהוא. משעה ראשונה ואילך סגל לו את סגנונו התלמודי הפשוט והברור של צווייפל, שהשתמש בו עד ליומו האחרון. מכאן בהירות הרצאתו של מל"ל, שהועילה תמיד להכניס את דבריו אל הלב והמח ולעשות עליהם רשם.

תּוֹלְדוֹתָיו

ראובן אשר ברודס נולד בוילנה בשנת 1851 לאבות מבני הדור הישן ונתחנך בחדרים, במקום שלמד הרבה גפ“ת וכטפל להם את כתבי-הקדש. בהיותו ילד כבר הצטין בכשרונותיו ובבדיחות-דעתו. עוד בילדותו התעוררה בו התשוקה לכתוב מאמרים ולחבר ספרים, ובשנתו התשיעית כתב הערות והשגות על הספר “פרי מגדים”. על חנוכו של ברודס בימי-נעוריו לא נודע דבר ברור רק זה, שעבודתו הספרותית התחילה בשנת 1868. שנה זו היתה שנתו של לילנבלוּם. אז נערכה בחזק-יד המלחמה נגד החרֵדים, וכדורים אחדים נפלו משדֵה-המערכה מבלי-משים גם לבית-מדרשו של ברודס. רוח חדש נשב בין בני הדור החדש,והרוח הזה תָּקַף גם ברוֹדס. באותה עת בא לוילנה יעקב ספיר, חותנו של יחיאל בריל בעל “הלבנון”, לאסוף חותמים על העתון הזה וידע לרכוש לו את הצעירים. בהתודעו אל ברוֹדס הכיר תיכף את כשרונותיו ויציע לפניו לכתוב מאמרים ל”הלבנון“. כך עלה ברודס ראשונה על במת-הסופרים. כדרך הצעירים גשש גם הוא בתחלה באפֵלה ולא ידע לאיזה מקצוע יפנה, אז הדפיס מאמרים ב”הלבנון" לפי טעמה ורוחה של העת ההיא: מעט דרוש, מעט חקירה, מעט מליצה ומעט תבלין של תורה וחכמה. בשנה 1869 פרסם “בכבוד-הלבנון” מאמרים תלמודיים ומאמר בקֹרת בשם “ילקוט ראוּבני”. מתוך המאמרים האלה,אשר משכו אליהם את עיני התורנים, נראתה בקיאותו הגדולה במדרשות ובאגדות. סברתו היתה ישרה ולא בלי חריפות. ברודס היה מאלה הסופרים העברים, אשר רכשו להם ידיעה מרובה מאד בספרות העברית העתיקה קודם שהתחילו לעבוד בספרות החדשה. בשנה זו התחיל להדפיס מאמרים פּוּבליציסטיים בשאלות הזמן, לפי מושגי הימים ההם, גּם ב“המליץ” וב“הכרמל”. על המאמרים חתם בעילום שמו “ראובן אבי”ב (ראובן אשר בן יוסף ברודס). רעיו, אשר התהלכו אתו ושהיו ממוקירי כשרונו, קראו לו אך בשם הזה ובו נודע מאז לרבים.

מאַז עזב ברודס את מאמרי-“החכמה” וכתב רק מאמרים פובליציסטיים, שמצאו חן בעיני קוראיהם. אז כבר נמשכו הסופרים והקוראים מתוך תשומת-לב מרובה אל לשונו הצחה והציורית, אל סגנונו הפשוט והחד, אל התולו השנון, אל הלך הגיונותיו ואל כל אופן כתיבתו. כמעט בין-לילה היה ברודס לחביב קהל הקוראים העברים.

בשנת 1870 הדפיס ברודס ב“המליץ” פליטון בשם “שיחה שעה אחת אחר המות”, והוא ויכוח בין רב ישן ורב חדש הנפגשים יחד אחרי מותם ומתווכחים ע“ד דעותיהם והשקפותיהם. הסאַטירה היתה קצת גסה, אבל היא עשתה רשם על הקוראים, כי היו הימים ימי דרישת התקונים בדת. באותה שנה הדפיס ברודס גם ב”הכרמל" פליטון בשם “סופרי ישראל ברוסיה”, אשר נסה לבָאֵר בו את חובותיו של הסופר העברי. בהפליטונים האלה כבר היה נִכָּר, כי כותבם הוא אדם בעל-כשרון. בשנת 1874 הדפיס ברודס בפעם הראשונה ב“השחר” ציור בשם “מסתרי בית-צפניה”, גם שירים אחדים לא בלי-תוכן. בשנת 1875 בא ברודס לווארשה, ושם הדפיס ספור קטן בשם “מודה ועוזב”, אשר בו נגלה לראשונה כשרונו הספורי. בסוף ה“מודה-ועוזב” נמצאה הודעה מאת המחבר, כי תבואתו קֹדש להדפס רוֹמאַן גדול מחיי בני-ישראל בשם “הדת והחיים”, שהוא עתיד לפרסם בקרוב. באותו זמן בא לווארשה המשורר א. ב. גוטלובר, ויציע לפני ברודס להעתיק מושבו ללבוב ולהיות עורך שני לירחונו “הבֹקר אור”, שהוא מתכונן להוציא שם. ברודס קבל את ההצעה ויסע ללבוב ויערוך שם שלש שנים רצופות את ה“בׁקר אור”. שלש השנים האלה היתה העת היותר פּוֹרִיָה בעבודתו הספרותית של ברודס. מלבד מאמרים רבים בשאלות-הזמן, בקֹרת-ספרים, דברי-חכמה והערות על התנ"ך, פרסום בירחון הנזכר ספורים קטנים ובראשם את שני החלקים הראשונים מספורו הגדול, “הדת והחיים”.

משנת 1882 עד 1884 התגורר ברודס ברומניה. בעת ההיא התחזקו שם רדיפות-היהודים מצד עם הארץ והממשלה, מה שגרם להגביר בין הצעירים את הרוח הלאומי העברי ולמשכם לרעיון ישוּב ארץ-ישראל. אז הוציא ברודס בבוּקאַרֶסט עתון בלשון היהודית, ששמש כלי-מבטא לחבת-ציון, ועשה לה נפשות הרבה. מפני חוק-הגֵרוש שיצא בשנת 1884 ברומניה הוכרח ברודס, בין יתר הסופרים העברים, לעזוב את הארץ. אז שב ברודס ללבוב. כארבע-עשרה שנה ישב בגאליציה (רוב השנים בלבוב) והיה שם אחד המטיפים בהזדמנות ולעת-מצוא לרעיון התחיה של האומה העברית. הוא היה אהוב וחביב על הלאומיים הצעירים. בחברתם היה מבלה רוב עתותיו. הצעירים שהיו מסורים לו, התאמצו לעוררו לעבודה ספרותית, לגמור את ספורו הגדול “הדת והחיים” וליסד במה עברית בגאליציה, אך הצליחו מעט מאד. במות אז פרץ סמולנסקין נמצאו אנשים, שהציעו לברודס למלא את הסופר המת ולהוציא בווינה תחת “השחר” את הירחון “היהדות”, אך הוא לא קבל את ההצעה. תחת זאת עשה נסיונות שונים להוצא לאור עתונים בעברית ויהודית בלבוב, ולא עלו יפה. הוא ערך חליפות את העתונים “עקד ספורים”, “היהדות”, “הזמן”, “אוצר-הספרות” וגם איזו עתונים בלשון היהודית, וכלם לא האריכו ימים. יש מהעתונים האלה שיצאו רק גליונות אחדים, ויש שהוציאו שנתם בדוחק.

בשנת 1886 הוציא ברודס בקובץ מיוחד, אשר קרא לו בשם “זקנים עם נעורים”, את כל ספוריו הקטנים, אשר הדפיס משנת 1873 עד שנת 1881. ציוריו אלה המה מחזות ושברי-מחזות, קטוּעין ובדיחות מחיי היהודים ברוסיה. בשנת 1888 הדפיס ברודס את הטוב שבספוריו “שתי-הקצוות” בשני חלקים גדולים. ראובן בריינין מוסר על-דבר ברודס בשנות חייו האחרונות את הפרטים האלה:

"במה קבועה להספרות העברית בגלציה לא יצר. כח-ההתמדה חסר לו. חייו בעצמם היו בלתי-קבועים. בית לא היה לו. הוא היה נודד ספרותי טפוסי. עני היה כל ימיו, וכל החזיונות המלַוים את העני שאין לו רצון כביר, הרסו את חייו. בתנאי חיים אחרים היה ברודס יכול להיות מספֵּר גדול, סופר מצוין, דברָן מופלא. הכשרונות הטבעיים הדרושים לזה לא חסרו לו. הם היו באוצרו הרוחני די והותר. אבל הסביבה, שהיה נתון בה ובלי ספק גם תכונתו שנוצרה בנדודיו, לא הכשירוהו להיות את אשר היה יכול להיות על-פי הכנתו הטבעית. בשנת 1891 החל להדפיס שני ספורים גדולים ומצוינים במינם. “שירים עתיקים”, “מאין ולאָן”, אבל גם שניהם לא נגמרו. מני אז הדפיס ברודס מאמרים, פוליטונים וציורים קטנים שונים במכתבי-העתים שיצאו על ידו או על-ידי אחרים לאור, אבל הם לא עשו עוד רשם על הקוראים. גם בשנים האחרונות נזרק לפעמים מעטו חִדוּד שנון, אבל הוא בעצמו כבר החל להרגיש, כי “סר צלו מעליו”, כי נולדו צפרים חדשות והן משמיעות שירה חדשה והשירה החדשה מתקבלת יותר על לב הקהל. מתחלה כעס על הצפרים החדשות; הוא זכר עוד את ימי-גוטלובר. רק אלה, אשר עלו על במת הספרות העברית לפני ארבעים שנה, לכל היותר לפני שלשים שנה, היו נחשבים בעיניו כסופרים ממש, אולם כל אלה החדשים, כל אלה הצעירים אשר “יצאו לנבאות במחנה” בּחמש עשרה השנים האחרונות, לא נחשבו בעיניו כלום. את כּולם קרא בשם “גם אלה סופרים”. הוא גם לא קרא את פרי-רוחם, לא ידע את אשר המה כותבים. בכלל לא קרא יותר מעשרים שנה כל ספר מלבד מכתבי-עתים בשפת אשכנז. הוא חפץ, או היה אנוס, לשאוב הכל מקרבו, לקחת הכל מאוצרות-רוחו הוא, אך האוצרות היו דלים וריקים. רכושם הישן נתבזבז במשך הזמן ורכוש חדש לא הוסיף עליהם. אמנם בשנים היותר אחרונות הכיר ברודֶס את טעותו. הוא החל לקרוא את “החדשים”, את הטובים שבהם, וירא כי בין הנחשלים הוא. במלוא פיו אמנם לא הודה בזה, קשה היה לו להודות בגלוי, כי בין המנוצחים ימָנה, אבל כבר היה מדבריו וממכתביו, כי מבקש הוא להיות כאחד החדשים, אשר לפנים לעג להם.

“בפעם האחרונה ראיתי את ברודס בוינה בשנת 1902 בין ר”ה ליוה"כ. הזקנה כבר קפצה עליו. ניטל העוקץ של חדודיו ושביבי שכלו הועמו. בליל-סגריר לִוַנִי אל מעוני. אנחנו הלכנו דרך רחובות “הרינג”, הרוח נשב בחזקה; הגשם הטורד בכה ברסיסיו הלחים והקרים בפנינו; בני ווינא רצו בחפזון הביתה, כי השעה היתה קודם נעילת-שערים. קולות צלצול הפעמונים של הַטרַמוֵי.

יְצִירוֹתָיו

א. “הַדָּת וְהַחַיִים”

ככל סופרי-דורו לא נתרכזה עבודתו הספרותית של ברודס במקצֹע אחד, והוא נ סה את כֹחו כמעט בכל מקצעות הספרות. אבל כשרונו נראה רק בבֶלטריסטיקה. הוא עומד בשורה הראשונה. של המסַפרים העברים בזמנו, ובכמה פרטים גם נעלה עליהם. כבר אמרתי למעלה, כי כשרונו הסורי כבר נתגלה בציוּריו הקטנים הראשונים. בציורים ההם לא נמצאו, אמנם, עדיין לא שירה ולא פסיכולוגיה, אבל היו בהם חיים, מציאות, ונקראו בשעתם בנעימה. יכָלתו האמנותית מַתחלת להשתקף רק מספורו הגדול הראשון “הָדַת והחיים”.

הספור “הדת והחיים” יסודתו, כמו שהעירותי לעיל, במלחמת המשכילים הדורשים תקונים בדת עם לילנבלום בראש נגד החרֵדים המשַמרים, שלא חפצו לוַתר אפילו על קוצו של יוד מדיני “השלחן-ערוך”. המלחמה הזאת, שהתחילה באמצע שנות הששים למאה שעברה, ושתקפה בזמנה את כל החבל הצפוני-מערבי ואותו חלק מחבל הדרומי-מערבי ונובורוסיה, שלא הספיקה עדיין החסידות להכות בו שרשים עמוקים, לא הצטמצמה רק בבתי-הכנסיות ובישיבות מצד אחד ועל עמודי העתונים מצד שני בלבד, כי חדרה גם אל הבתים ותריד בין ידידים, בין קרובים ובני-משפחה, ויש אשר גם בין איש לאשתו, בין אוהב ואהובתו. פרטי המלחמה הזאת ומאורעותיה הוא הוא החמר, שעליו הושתת הספור “הדת והחיים”, שזה תכנו בקצרה:

גבור הספור, שמואל, שחנכו אותו אבותיו העניים בחדרים ובישיבות על התלמוד והפוסקים, ושכשרונותיו המצוינים עמדו לעשותו גדול בתורה, בא בעודו כמעט נער בברית-הנשואין עם נערה, אשר לא הכירה קודם החתונה גם בפנים. חותנו העשיר נתן לו שלש מאות כסף לנֵדה עם ארוחת-עולם לו ולאשתו על שֻלחנו. אבל לא ארכו לשמואל ימי מנוחתו בבית חותנו; אשתו הצעירה, שלא סבלה “באלנים” בכלל ותשנא תכלית שנאה את האנשים העצלים, שאינם עוסקים לא במלאכה ולא במסחר, לא יכלה שאת את בעלה הכחוש ודל-הפנים ותמָרֵר את חייו. בעת שנמצאו הוריה בחנותם הציקה לשמואל עד מאֹד. בבואו פעם אחת מבית-המדרש כשהוא רָעֵב, מנעה ממנו ארוחתו. הוא התחנן אליה ויאמר:

– שימי לי לאכול; מדוע אֵשֵב בָּטֵל?

– ובלעדי זאת האם תעשה כל מאומה? ­ – משיבה דבורה – הה, בטלן, לו תדע עד מה אֶבזה צלמך הנמאס… אנכי אינני אשתך, ואתה לא תהיה לי לאיש.

“שמואל יצא בקצף מן הבית. אך לא ידע גם בנפשו לאָן הוא ה ולך. רגליו, כדרכן, הובילוהו לרחוב בית-המדרש, אך לא בא אל תוכו. הוא עבר על ידו תפוש מאד ברעיוני-לבו, ומבלי משים הלך עד קצה הרחוב, עד מחוץ לעיר. הימים היו ימי קיץ; השמש בהדרה שלחה קוי-אור ויוסיפו נוגה לירקרק הדשאים הנחמדים על הככר, אשר שמואל עומד עליה. רוח היום היה צח ונעים, עשבי השדה נתנו ריח טוב לאף כל הולך, ומֵי הנהר הקטן, אשר ישטפו שמה הלכו לאט ויָפֹזו מידי קרני-השמש. שמואל לא התבונן בכל המראה הנחמד הזה. לא ידע ולא ראה איפה הוא וכל אשר לו מסביב, ובכל זאת פעלו האויר הצח והדממה הנעימה אשר שם על נפשו גם מבלי דעת”.

בשדה נזדמן שמואל עם מכירו האברך והעשיר, שרגא, וישפוך את מרי שיחו לפניו. אז השמיע לו שרגא תורה חדשה: “גוית האשה נקנית בשלשה דברים, אמרו חכמי-המשנה, ונפשה ולבה נִקנים אך בדבר אחד, והוא – האהבה”. הדברים הללו היה בתחלה כחידה סתומה בעיני שמואל. אבל שרגא הוסיף בכמה שיחות, שהיו לו אתו אחר-כך, לפקוח את עיניו על האהבה ודרכי בני האדם. בהמשך הזמן התחיל שרגא מַשאיל לשמואל ספרי-השכלה שונים, אשר השפיעו עליו השפעה עזה ונמרצה מאד. שמואל נתפרסם בעיר לאפיקורס, ואז הכריח אותו חותנו לגָרש את אשתו. מאמרי העתונים על-דבר התקונים הנחוצים להֵעָשות “בשלחן-ערוך” כדי להתאים את הדת עם החיים, לקחו את לבו מאד. אז הלך שמואל לקחת תורה מפי הרב הגאון ר' חיים מפיליפובה, שהיה ידוע למקיל ולמתקן בדת, ומטרתו היתה להִסָמך לרבנות, כדי שיוכל לגדור את פִּרצת היהדות ולעשות אותה מתאמת לדרישות-הזמן. כעבור זמן-מה שב שמואל מלא תורה ודעת לעיר-מולדתו פלגות, ובטרם ימצא לו משרה של רבנות, הוכרח לעסוק במלמדות, כדי לפרנס את עצמו ואת אמו הזקנה, שנסתתם מקור פרנסתה. אבל המלמדות לא נתנה סִפּוּק לרוחו, השואף לגדולות, גם הצטער מאֹד על שלא נתקיים חלום רבנותו. בעת ההיא באה לעזרתו האהבה במנעמיה, שטעם בפעם הראשונה.

להרב הזקן בעיר-מולדתו הקטנה, שהיה שמואל מבקר אותו לעתים קרובות ומפלפל אתו בדברי-תורה, היתה בת חורֶגֶת, יפה ומלֵאת-חן, ושמה חנה. חנה נולדה בוילנה לאב סוחר ואמיד, שביתו היה מלא תמיד תנועת-המסחר ושאון צעירים עליזים, ובמותו היתה אמה, לאה, לאשה להרב בעיר הקטנה. בבית הרב חיתה חנה חיי בדידות ועצב, כי דבר לא היה לה עם האנשים המבקרים אותו ותזכור באנחה את ימי מחמדיה בעיר-מולדתה הגדולה. הצעיר האחד, שנכנס אתה לפעמים בשיחה והחיה את רוחה, היה שמואל, ועל-ידי השיחות הללו נקשרו נפשותיהם יחד. אולם השאיפה לתקונים בדת, שהוסיף שמואל להחזיק ולהלחם עליה עם מתנגדיו, וביניהם גם הרב, הפרידה מהרה בין הנאהבים. שמואל הוכיח להרב בפומבי בבית-המדרש, כי בהמתו של דניאל החוכר, שהטריף מפני שמֵאן להוסיף על משכֻּרתו שלה רובים לשבוע, היא כשֵרה על-פי דין. מאז נסגר לפניו בית הרב, ולא יסף עוד להֵרָאות עם אהובתו.

והשדכן שבעיר, המסבב ומשנה את עניני “הפוליטיקה” בעיירה לפי צרופי-שדוכיו, אמר לשדך את חנה לבן נפתלי, עשיר והדיוט, המבקש לו “יחוס”, ועל-כן השתדל להרחיב את הפרץ בין שמואל והרב, ויָסֶת את קנאי-העיר במתקן-הדת “האפיקורס” ולהוציא את תלמידיו מידו. וחנה שמעה בבית-הרב את מועצות-הקנאים, המתנקשים בנפש שמואל, ולבה נשבר בקרבה. את מצב-רוחה של חנה מצַיֵר ברודס בדברים האלה:

“היא ישבה בחדר-המטות אשר בבית –הרב בודֵדה וגלמודה. אור הערב לא עצר כֹח להאיר את החדר באור בהיר ונראה, אך כמו מלאהו ענן וערפל, אשר יביא גם עֶצב עמו. לבנת-השלג, הנראה בעד החלון, נִדְמֹה נֶדְמָה לתכריכי-מת ומראהו הלבן עורר עתה תוגה ויגון, למרות תעודתו להיות אות היקר והשמחה. חנה ישבה וראשה תמכה בשתי כפות ידיה, אשר נתנתן על השלחן הקטן העומד שמה, ומחשכת הנשף לא נראתה תמונתה, ואך כפסל מעשה חרש, סמל דמות האבל והיגון, היתה תבניתה… מלחמה כבֵדה התפרצה כעת בקרבה, מלחמה אשר עֹז בידה להכות לרסיסים לב עלמה רכה וענוגה כחנה; שני רגשות מתנגדים התאבקו והתרוצצו בלבה: מעבר מזה אהבת-אֵם ויראת הכבוד מפני אב-חורג, שהוא רב זקן ונשוא-פנים, ומעבר מזה הצָלת נפש ידידה ואוהבה שמואל”.

בינתים נעשה מעשה, וחנה, אשר לא אהבה את שמואל אהבה גמורה, נטתה אחרי המורה הצעיר אפרת, שהיה מבקר בבית הוריה בעודנו תלמיד בית מדרש-הרבנים בווילנה ושקבל עתה משרה בבית-הספר אשר בעיירת-מושבה. היא בקשה במכתב מאת שמואל, כי יודיע לאפרת, שהיא רוצה להתראות אתו. שמואל מלא את חפצה מבלי הרגיש, כי הוא מֵקים לעצמו מתחָרה מסוכן. שמואל היה עדיין נתון ראשו ורֻבו במלחמתו עם הרבנים, הוא החליף אגרות עם המשכילים, השואפים לתקוני-הדת בערים אחֵרות, והקנאים מצדם רדפו אותו בכל מיני רדיפות עם קפוח פרנסתו. אפרת שמח מאֹד בהִוָדע לו, כי נמצאת פה חנה והיא מבקשת קרבתו.

“הנה הִנֶהָ בזה – חשב אפרת בלבו – מה נפלאו מעשי-המקרה! לפני שנתים ימים הִכּתה אהבתנו שרֶש בלב שנינו, וכפורחת העלתה נִצה, אך אנכי שֶחַתִּי אז את הפרח הנעים ההוא.. אנכי רכבתי אז על כרוב-הדמיון ודמיתי בנפשי, כי ימי הלִמוד לא כלו לי עוד, כי אסע לעיר הבירה ואהיה לרופא, וכי גדולות ונצורות יביא לי העתיד, ועל-כן דחיתי את האהבה הזאת בשתי ידים… ומי מלֵל לי אז, כי בעוד שנתים ימים, בעת אשר כל ההרים אשר תליתי אז בשערה נפלו ואינם, בעת אשר אנכי הייתי למורה בבית-הספר ואחפוץ לכונן לי בית.. בעת אשר אנכי בעצמי ההני מְלַבֶּה את גַחֶלֶת אהבתנו בלבי – מי מִלל לי, כי בעת הזאת אמצא את חנה בעיר מגורי… את חנה הזוכֶרת ומַזְכֶּרֶת אותי”.

הנאהבים התחילו להתראות בחשאי ולטַיֵל יחד מחוץ לעיר. אבל הדבר נודע להרב ויגער בבתו-החורגת על שהתחברה “להגלוח”, והוא חפץ להשיאה על כרחה לבן נפתלי העשיר. אולם העלמה נלחמה על חופשה ועמדה על דעתה בכל תוקף. רוח פריקת העֹל והשחרור מן המנהגים הישָנים חדר כבר גם לבית-הרב, ותנועת התקונים בדת ובחיי-היהודים, ששמואל עמד בראשה, כבר נשאה אף היא פרי.

“נבוכים היו רבני ארץ ליטא, כי הקיפה התנועה מלוא רוחב הארץ הזאת ועברה בכל עריה, חלפה בבתי מדרשיה, ובכל מקום ומקום, אשר הגיעו המכתבים על התקונים, מצה ומריבה נשמעו, שאלות משאלות שונות הוצעו לרבני, ובני-הנעורים לומדי בית-המדרש יצאו חוצץ לקראת התקונים והחלו לפרוע פרעות בדיני “השלחן ערוך”… וישמעו המוכסים, החוכרים והקצבים ויוסיפו אף הם לענות את נפש הרבנים, והיה בהטריף להם הרב שור, כשב או עז אשר שחטו ויצעקו מרה ויאמרו: נלכה נא ביתה המדרש ונשמע מה ידברו בנו הלומדים אלה, המכשירים את אשר מטריפים הרבנים”.

שמואל מצא ספוק רוחני לעצמו בראותו, כי עמלו בעד עמו ודתו לא היה לשוא. וגם לצערו על חנה אהובתו, שבגדה בו, מצא מַהֵר נחומים באהבתו לרחל, אחות-אפרת. שמואל היה דָבֵק אמנם ביותר באהבתו לחנה, אבל עלמה יפה זו בקשה רק חיי עֹנג ושמחה ובשאיפותיו הרוחניות לא השתתפה כלל, ועל-כן הותר מאליו הקשר שבינה ובין שמואל, איש שכֻּלו רוחני. לעֻמת זאת היתה קרבתו של שמואל לרחל יותר פנימית ויותר מתמידה, כי אשה זו הצטיינה לא ביפה, אלא בבינתה ובהשכלתה. הקשר הרוחני שביניהם נתחזק אחרי שיסדו שמואל, אפרת ואחותו בית-ספר לנערים ולנערות. שמואל חדל אז מהיות מלמד ויהי למורה בטעם אירופה, המדבר רוסית ולובש קצרים, ועבודת-ההוראה המשותפת לו ולרחל קרבה ואִגדה יחד את שתי-הנפשות, ובגן העצים והפרחים הסובב את בית-הספר בלו הנאהבים כמה שעות של נחת ואשׁר, בשוחחם יחד על עניני החנוך של הדור הצעיר ועל רוח ההתקדמות והתקונים, ההולך וכובש את חיי-עמנו.

אולם עננה קלה העיבה את אשֶׁר הנאהבים תמימי-הדעות וישרי-הלב: רחל היתה “שומרת יָבָּם”. היא נתאלמנה מאישה הראשון, פלוניצקי, שהיה משכיל ועדין-רוח גם הוא, ומֵת זמן-מה אחרי חתונתם ממחלת-האבעבֻּעות מבלי השאיר אחריו בן; רחל אסורה, אפוא, על-פי דין תורה להנָשא לאחר עד שיחלוץ לה היָבָם, הוא אחי המת, ולגֹדל אסונה לא נודע מקומו של אח זה. חמיה של רחל, ר' טודרוס בעל הגימטריאות, גֵרש את אשתו הראשונה בהיותה הרה ללת¹ והחל לשתות לשכרה לאחר שעזב את “המגידות”, שהיתה אומנתו, כי פעמה אותו תשוקה עזה לחיים ולעבודה רוחנית, שלא מצא את ספוקו בלמוד גפ"ת ומחמת בטלה נתגבר עליו השעמום, ובכן נשכחו מלבו התועה ביין אשתו הגרושה ובנה ולא ידע אנה באו.

אבל סוף-סוף הוסר גם מכשול זה מדרך שמואל ואהובתו. בבית-המדרש שבעיירה למד בן-ישיבה בירזי, יפה-תואר ומתמשכל, והיה בחור ערום וקל-דעת זה אוכל “ימים” בבתי החשובים שבעיר ומבקר את הנאורים. הוא היה לוכד ביפיו וערמתו את לב העלמות, הכמֵהות לחברת גבר, היקר כל-כך בעיירה, ונחשב לאחד “המניעים” בגלגלי ה“פוליטיקה” העירונית. הבירזי הזה נתן את עיניו ברחל, והודיע לה, כי הוא הוא היָבָם המבוקש, בן טודרוס. אבל הוא לא חפץ לתת לה חליצה, כי אם ליבמה ואמר, כי יתיר אסוריה רק בתנאי שתקָשר אליו לעולם. אולם בן-ישיבה, אפילו כשהוא ערום, איננו “גזלן נורא”. אפרת ושמואל נתנו עליו בקולם וימשכוהו אל הרב, כדי לאלצו לתת חליצה לרחל…

*

הספור " הדת והחיים" לא נגמר, ואין הקורא יודע את אחרית גבוריו. אבל אין הקורא מתעניין בזה כלל. כֹבד הספור הזה מונח לא באמנות-הציורים, כי אם בפרובלימות הרוציאַליות. “הדת והחיים” הוא ספור טֶנדוציוזי, והעיקר בו – דעותיו של המחבר, והדעות שלו על ערך התורה שבעל-פה ושבכתב בחיי-היהודים, הן הנה גופו תורותיו של לילנבלום במאמריו, שפרסם בשנות הששים האחרונות ב“המליץ”. אבל ברודס נתן להן בפי גבוריו בטוי יותר נמרץ. ברודס עצמו אומר בהקדמתו ל“הדת והחיים”, כי הצד האמנותי היה לו רק טפל, והעיקר היה אצלו המגמה. “בחפצי לתת לפני בני עמי את המלחמה הכֵבדה בדבר תקון הדת אשר היתה בארץ ליטא, את השקפת בני הנעורים הנאורים על-דבר “השלחן הערוך”, ואת מעשי רבנינו אשר כמתיאשים למו בכל כחֹם² בעד חומרותיהם ומנהגיהם הרבים והעצומים, אשר כמשא כבר וכנֵטל החול יכבידו עֻלם על העם – גם אנכי בחרתי בדרכי הסופרים החדשים, בחרתי את הרומן למעטה ואת הספור לאדרת, ובשני החלקים הראשונים הלכנו יד ביד אנכי והקוראים, שנים, שלשה סימנים הקדשתי להם וסמן אחד לי, שלבתי את הדעות ואת הספורים בחוברת, משכתי את לב הקוראים באהבה זרעתי אחת הנה ואחת הנה, רֹב דברַי נתתי לקוראים ומעט קט מנהם לקחתי לי ולמטרתי; אולם לא כן עתה, בחלק השלישי, אשר בו אתן לפניכם, קוראים, אולם לא כן עתה, בחלק השלישי, אשר בו אתן לפניכם, קוראים, את אשר נעשה “בתוך ארבע אמות של הלכה” את אשר עשו רבנינו בעת ההיא, את אשר חשבו ותקנו, את אשר רדפו והחרימו, את הברות אשר הקימו, ואת המכתבים והתשובות אשר כתבו – בחלק הזה הוכרחתי לקחת לי מנה אחת אפים להקדיש רֻבּי סמניו למטרתי ואך מעט לספור ולרומן”…

אחרי הדברים האלה אין להתעכב כלל על הערך האמנותי של ספור זה. יש להעיר רק בקצרה, כי אין בו אפילו ניצוץ של התרוממות פיוטית. מציורי-הטֶבע שלו בוקעת איזו קרירות, איזו מלאכותיות. במקום שהמספר רוצה להתנשא על פני הפרוזה המציאותית, שם הוא משעמֵם את הקורא, שם מוטבעת כל שורה בחֹתם של אי-טבעית. דבריו נעשים מושכים את הלב רק בוכוחים התיאולוגים ובציוּר מלחמת-הפרינציפים.

בריינין הוציא משפט על “הדת והחיים” בדברים הסתמיים הללו:

“בספורו הגדול הזה הראה ברודס את אשר הוא יכול, ואת אשר איננו יכול. יכלתו הספיקה לספר מראה עיניו, להסתכל אל שטח העליון, אם הורשה לאמר כן, של החיים ולמסור דברים הגלויים לכל בהויתם החיצונית. אבל חסר יכֹלת היה לראות ללב, להסתכל אל נפש החיים ולברוא נפשות בדמיונו. יכֹלת היתה לו לבנות בנין גדול, אך קצרה יָכלתו לעַבֵּד את החלקים, גדולה היתה יכלתו לראות נקודה ידועה בחיים, אותה הנקודה, שכל העינים היו פונות לה באותה שעה, אבל קצרה היתה יכָלתו להקיף בסקירה אחת את יריעת-החיים ולראות את כל צבעיה וציוריה. גדולה היתה יכלתו להרחיב את הדִבור על אותו הענין, שלקח את לבו, אבל קצרה היתה יכלתו לצמצם את מחשבותיו ולרַכֵּז את השקפותיו בדבורים מועטים ונמרצים. סמולנסקין התרומם מעל השקפות בני דורו וברודֶס היה שקוע בהן ומחוגן לא זָז. באריכות דבריו של סמולנסקין היה גם קצת פִּיוט, קצת מקוריות וקצת נביאות, ובאריכות דבריו של ברודס היה קצת דרשנות, קצת הסברה וקצת אהבת הדבור”.

אבל בשעתו היה “הדת והחיים” מאורע בספרות וגם בחיים ונקרא בחִבה יתֵרה. בני-הנעורי, וביחוד בערי-השדה, בלעו את דבריו, ממש, “כבכורה טרם קיץ”… הם קראו בהתלהבות עצומה את ויכוחיו הארוכים בשאלות-הדת; שמואל ראש הגבורים הלוחמים על התקונים “בשלחן-ערוך”הקסים את הצעירים חובשי בתי המדרש, שחתרו לצאת למרחב מן המבואות החשכים של “התחום” והיו מוכרחים לכלוא את שאיפותיהם ומאוייהם בחֻבָּם לבל ירגיש בהם זר. על-יד הספר “חטאת-נעורים” של לילנבלום היה “הדת והחיים” הספור היותר נפוץ בין קהל הקוראים העברים.

*

ב. “שְתֵּי הַקְצָוֹות”

אין אנחנו מוצאים לא את המגמה הסוציאַלית ולא את התלהבות הנוער והתלבטותה של הנפש המחפשת, שלִבבו כל-כך את הצעירים קוראי ספורו הראשון. ברומן החדש הזה שָׂם לו המחבר למטרה לצייר ציור אוביֶקטיבי ולהקביל זה לעֻ מת זה את זרמי-החיים היהודיים השונים, שנוצרו על-ידי דור-ההשכלה. המספר הסיר מעליו את התגא של המטיף ויאחז בידו את מִכחוֹל-הצַיָרים. בספורו החדש העמיד ברודס בשורה ראשונה את האמת המציאותית והפסיכולוגית, והדעות הבוריות עולות ובוקעות מאליהן מתוך ציור-החיים. “בשתי-הקצוות” הגיע כשרונו האמנותי של ברודס למרום יכָלתו.

תוכן הרומאן החדש הוא – הקבָּלת השפעת החיים הישָנים על איש מבני הדור החדש לעֻמת השפעת החיים החדשים על בן הדור הקודם. לפי זה ישנם בספור שני גבורים ראשיים. האחד בא מעיר פרובינציאַלית נדחת לכרך גדול והוא נמשך שם אחרי ברק הציביליזאציה החיצונית; צעד אחר צעד הוא הולך ומשתנה, זונח את מנהגיו וארחות-חייו הישנים ונעשה חבר להצבור “הקולטורי” החדש; השני, אדם בן-קולטורה, בא מן הכרך הגדול לעיר פרובינציאַלית בתוך התחום, ולבו הולך שבי אחרי הסדרים הקבועים והמוצקים של החיים הישנים, שלא נודעו לו עד כה, והוא נוח לעזוב את דרכי חייו הקולטורים מפני הקסם האידילי של החיים הפאטריאַרכאַליים. באנטיטיזה זה מונח כל כָּבדו של הרומן.

הגבור הראשי, יעקב חצרון, נולד בעיר הקטנה סוכות אשר בוואָלין. הוא היה בן יחיד לאביו “החסיד” העשיר והלמדן, ר' נתנאל, שפִּנק אותו מנוער ולא מנע ממנו את כל משאלות-לבו. ורגש-יופי חזק נתגלה בנער.

“בית אביו היה סמוך לגן-יָרָק, אשר שעשע בו יעקב מדי יום ביומו. ועת כי הנצנים נתנו ריח, עת כי הגן העלה נצה, עת כי השמש שלחה קרניה ויפֹזו זרועות העצים השתולים שם, עת כי שכבת-הטל הרימה ראש לקדם את פני השמש בבקר השכם – היה לב הנער שמֵח מאֹד, והם היו שעשֻעיו כל ימי הקיץ, וכאשר גדל הנער סלסל בפאותיו, שם לב על נקיון בגדיו ועל ערך מהלכו ויתהדר בכל אשר מצאה לאֵל ידו”.

יעקב הי הלעלם “יפה מראה עד להפליא, בחור כארז וחסון כאלונים, ושערותיו הצהובות, עיניו השחורות ולחייו אשר אדמו כתולע הוסיפו על חנו”. גם לנגן בכנור למד יעקב, והחסידים רננו אחריו, כי כ“מעשה הגויים יעשה”; אולם עושר אביו כפר על חטאתיו, כי ידע יעקב לחבר את אהבתו להיופי והשירה עם מנהגי החסידות. אחרי שנשא לו לאשה את שרה בת החסיד העשיר ירוחם ועמד ברשות עצמו, התחיל מהדר במצוות. “סוכתו בחג היתה מפוארה מאד, אף אתרוגו היה המהודר בכל העיר.. גם בימי חג הפסח שם עיניו ולבו לערוך את “הסדר” בכל ההדור אשר מצאה ידו, ובימי חג-השבועות עשה מעקה מענפים רבים לביתו, אשר כל רואהו התפלא עליו. וגם בנסוע יעקב ל”הרבי" הנחילוהו עשרו וכשרונו הפיוטי כבוד רב. “הרבי” בכבודו ובעצמו כבדהו לא אחת לשיר בשירים על שלחנו ביום השבת לעת הסעודה השלישית… וכל חזן הבא אל העיר היתה ראשית דרכו לבוא לבית יעקב צרון, כי למשפט פיו יחלו כל אנשי העיר".

במות ר' נתנאל חצרון הנחיל אחריו ליעקב בנו את כל עסקיו, וביניהם גם ענין מסוכסך אחד, שהיה לו עם איזה סוחר מאודיסה. ר' נתנאל לא מהר לשים קץ לאותו הסכסוך, כי לא נועז לנסוע לאודיסה, שנחשבה בדור ההוא למלֵאה עון ופריצות, ויראי-חטא אמרו, כי “כשבע פרסאות לבוא אודיסאה סביב סביבב יבער הגיהנום”; אולם יעקב לא היה עוד “פחדן” כאביו, ויחליט לנסוע לעיר הטומאה. ב“הסכם הרבי עשה לו בגדים קצרים, כאשר ילבשו בני הארץ, גדל שערות ראשו ממול ערפו למען אשר יוכל לאַחֵד את פאותיו עמהן”, ובקחתו צרור הכסף בידו יצא לדרכו.

בבוא יעקב חצרון לאודיסה שכח כמעט את עסקיו, כי נדהם למראה הנהדר, שראו עיניו:

“יפעת העיר, אשר אין ערוך לה, רחובותיה הישרים, אשר עצים שתולים יפארום משני עבריהם; חוצותיה אשר הבונים כללו יפיָן בחומות בצורות ומפוארות בפטורי-ציצים, במעקות מָזהבים ובעמודים מעשה ידי אמן; שוָקיה עם בארות בארות זורקות מים בין גני שושנים ופרחים, הסובבים אותן1 לפידי הגַז, אשר יאירו את הרחובות, החוצות והשוָקים באור בהיר בינות לעצים השתולים, אשר עליהם הירוקים יזהירו כזהר תכלת הרקיע; מצבות-הזכרון אשר תעמודנה בשיא גבהן ובחסן גֵוָן לדורות-עולמים; גני-חמד אשר בתוך העיר ובמגרשיה, והים הנורא עם כל שכיות החמדה, אשר בנו בני-האדם על חֻפּו- כל אלה פעלו מאד על נפש יעקב, כל אלה לקחו לבבו, העירו רוחו אף עוררו את רגשותיו בקרבו”.

ביחוד התרגש חצרון, הנוח להתפעל, בטיילו על שפת הים, שראה בפעם הראשונה.

“לפניו הים הנורא בהמון גליו, אשר בשצף קצף יהמו וירעשו, ועד בלי תכלית, עד כל אורך מרכז-מבטו ירומו, ינָּשאו, יחמרו, ובשיא חסנם ישטפו שטוף ועבור עד החוף, עד החומות הבצורות, אשר כוננו ידי-אדם לשים גבול למו… והציים האדירים, אניות-הקיטור אשר בתוך המים ומסלות-הברזל אשר על החוף יֵרָאו כעֵדים כשֵרים, אשר הוצגו להעיד על ממלכת האדם בים וביבשה… הגלים ירעשו מאד מתגרת יד מושלם ובקול המולה רבה ישובו על עקבם עד מרחבי תכלת הרקיע, עד מקום השמש, אשר ברכתים ימה תעמוד עתה כֻלה אדמונית; כגולת זהב טהור תעמוד ותביט במשול האדם בטבע, תביט – וקרניה המופזות האחרונות מאדימות את פני המים ותתנה גם למו זהר כמו תנחמנה אותם מֵעצבם, כמו תצחקנה לפניהם להפיס דעתם”.

והעורך-דין יורָב, המנהל את משפט חצרון עם בעל-דינו, ראה כי איננו חסיד שוטה ופרא, ויביאהו לבית מכרו הקבלן העשיר לצרכי-הממשלה גבריאל אחיטוב. הוא חפץ להראות לבתו היפה של אחיטוב, ליזה ולכלתו ראזאליה, “אדם טבעי עם טוב טעם”, שאינו רגיל עוד בנימוסי החברה הנאורה, ובבואו חצרון אל הבית היה מוכה תמהון למראה עיניו; “מן הרצפה בשלל צבעיה ומצעות מעשה-האֶרֶג אשר מתחת לרגליו עד הספון והמנורות המפוארות התלויות עליו, אשר ממעל לראשו, מן קירות הבית המצוירים מעשה אמן עם התמונות המשוחות בששר במסגרותיהן המופזות ועד כל כלי הבית הנאדרים במעשה צעצועים ובפטורי-ציצים – כולם עזרו להשתוממות לבבו”. וביחוד הפליאו את רוחו ליזה וראזאליה, אשר “חן ונועם תשאנה גם בערך בגדיהן, גם בנדנוד גֵוָן, גם בשיחן וגם בצחקן; עיניהן כמו תברוקנה, מחלפות ראשן כעין המשי לטוהר, וכל אשר להן הוא כאבן חן, כאבן שואבת”.

“השיחה הראשונה חלפה ועברה בדברים מקוטעים. שפת חצרון טרם תהיה בפיו, כי לא היה אָמון בסוד הנשים, ומה גם כי נפשו לא יכלה עדיין מַלֵט משא לבבו ההומה מאד מכל אשר תחזינה עיניו ליופי. פתאם קמה ליזה ממקום מושבה ותלך ותשב על יד המִנִים, בידיה העדינות פתחה את דלתותיהם ותעביר את אצבעותיה הדקות על פני המנענעים בחפזה וקול השיר נשמע. חצרון נבהל, את אשר לו ראה מעודו, הנה לנגד עיניו עתה! אמנם שמע את שֵמַע המִנים, אך עינו לא ראתם ולא ידע מה המה”.

המנגינות עשו על חצרון רושם כביר, ויצא כנדהם מן הבית. בשובו למעונו לא נם שנתו כל הלילה. הוא ערך בדמיונו את עיר-מולדתו סוכות מול אודיסה: “מעבר מזה טיט ורפש מרבה להכיל, בתי-עץ קטנים וגגותיהם תבן נרפש, אין סדר לרחובות, אין משטר לחוצות וכצלמי-בלהות ינועו וינודו האנשים ביניהם; ומעבר מזה הנקיון, הסדר והמשטר פה, הארמונות והפרורים, מאור הגַז ובארות זורקות מים, הגנות לשוח והים הנורא”. ונדמה לו, לחצרון, כי פה באודיסה יושבים אנשים לגמרי אחרים ויותר נעלים, החיים חיי-תענוגים, עדן ויופי – בעוד שהוא מבלה את ימיו בחשך, ברפס ובסכלות. ושאלה חדשה עלתה על לבו: "האם לא אוכל גם לעבוד את ה' במקום הזה? ובתוך רעיונותיו המסובכים חלפה כברק גם תמונת-ליזה “בשבתה על יד המִנים ובאצבעות ידיה הרכות תעבור על פני המנענעים ובפיה תשיר בקול ערֵב, לחייה התאדמו כמעט ועיניה הבריקו”…

– הרהורים רעים – אמר חצרון בלבו, ובהשתדלו להסיח דעתו מהם לקח את “כנורו בידו ויעמיק לנגן”…

וחצרון התחיל לבקר לעתים תכופות בבית אחיטוב, לדבר בעניני-מסחר עם גבריאל הזקן ולהתעלס בחברתם הנעימה של בני-ביתו. ליזה הזמינה אותו כמה פעמים ללכת עמה אל התיאטרון, ומנגינותיו וחֶזיונותיו פעלו מאד על נפשו חרכה והפיוטית וינשאוהו לעולם של קסמים. גם יורב הבילהו בל כיום “למקום-שעשועים חדש, למקום משחק ובתי-משתה, אשר נערות משחקות שמה ושירי-עגבים בפיהן. וחצרון החל לדעת את מנעמי-החיים, את עדן תשוקותיהם ואת טוב חמרתם”. כעבור חדש ימים היה לאיש אחר, החיים המזהירים החדשים מחו וטשטשו ברוחו את זכר ימי-החשך, שבלה בעיר מולדתו הנרפשה, ויחליט להשאר כאן כל ימי-הקיץ. “מדוע זה – חשב בלבו – לא אשלח ידי לקחת מפרי עץ החיים, באין כתבים באין להט החרב המתהפכת השומרים אותו?”

ואהבת חצרון לליזה גברה מיום ליום. בטיילו עמה באחד הערבים בגן-הפרחים, שאלה ליזה את פיו על-דבר בּיתו ומשפחתו, וחצרון נתבלבל וכחש באשתו ושני ילדיו, כדי שלא יהיו למכשול על דרך אהבתו. אולם בשובו למעונו הכהו לבו מאד על הבגידה הזאת, ומלחמה פנימית התלקחה בקרבו. “הה! מה נואלתי ומה חטאתי! –חשב בלכתו בחדר מלונו אחת הנה ואחת הנה – רב! אלכה ואשובה אל ביתי, ואשובה לתמימות-נפשי… לביתי? לעיר סוכות?… האם אוכל לשבת שם על ערמות העפר והאשפות אחרי אשר ראיתי את אודיסה כלילת-היופי?… האם אשוב ואתענג על חברת ה”חסידים בקול שיריהם כקול הסיר, אחרי אשר שמעו אזני קול המִנים וזמרת האופירה ושירת העלמות המשחקות?" וחצרון מרגיש כי כבר נלכד בפח, כי כח-קסם עצום מקשרהו לחייו החדשים ואין לעמוד כנגדו. “האם לא צדקו ה”חסידים“, אשר לא נתנו לי ללכת הנה? – שואל הוא במרירות.. אמנם כן, אש הגיהנום בוערת בקרב העיר הזאת, אש נוראה, אש שורפת ואוכלת כל לב ורוח”…

ולפני עיני חצרון מרחפת תמונת “ליזה בכל עצם יפיה ותפארתה: שערותיה השחורות, אשר כללו את יפי פניה הצחים מחלב ואשר כנזר תפארתה היו על ראשה; לחייה, אשר כשושני-חמד ופרחי-ריח לקחו לב ותרהבנה כל עין; מפתח פיה הצר בשחקן הנעים כמשחק מלאכי-אל שם בּשחק; מבנה גֵוה כפסל יצרו חרש במדה ובמחוגה, ושתי עיניה אשר כהרים יורקי-אש ירו חציהן”. ולעומת תמונת-הקסם הזאת ערך חצרון שלא מדעתו את דמות אשתו הפשוטה והבלתי יפה, ערך בגדיה, מכסה ראשה הגלוח, שיחה והגיונה – ונפשו נבהלה פתאם…

חצרון הרגיש כי בקוריו בבית-אחיטוב מרחיקים אותו יותר ויותר ממשפחתו, אבל לא עצר כח למנוע מעצמו את העונג הגדול הזה. תחת שעד כה היה מנגן על פי חוש השמיעה והחוש הפיוטי, למד עתה לקרא את תוי-הנגינה, כדי שיוכל ללות בכנורו את מנגינותיה של ליזה על הפסנתר. גם מורה לקח לו חצרון מתלמידי האונבירסיטה³ ללמדו היסטוריה וספרות, כי מעודו לא קרא בספרי רומנים ושירה, ובשמעו בערב אחד שיחה ספרותית בין ליזה ורעותיה לא יכל להשתתף בה ונכלם מאד, וספרי-הרומנים הורוהו מה היא “אהבה” וידע ויבין גם את יחוסו לליזה… ובבוראו יורב בבוקר אחד למעון חצרון, מצאהו שוכב על מטתו ובוכה על אהבתו ומשפחתו…

ויורב, המנהל את משפטיו של גבריאל אחיטוב, ידע כי עסקיו רעים מאד וכי קרוב יום אידו, ועל-כן דבר על לבו לקרב אליו את חצרון העשיר, שיוכל להקימו ממפלתו אם ישא את בתו וישתתף במסחרו. וייטב הדבר בעיני גבריאל, וגם ליזה אמרה לתת בחפץ-לב את ידה לחצרון העשיר, החביב ויפה-התאר. אולם חצרון לא היה בקיא במנהגי-האהבה, ולא ידע איך להביע את חפצו ולהוציאו לפעולות, ועל-כן נלעצו יחד בני בית אחיטוב לחוג ברב פאר את יום הולדת ליזה, כדי לקשר את אגודת הנאהבים.

"והערב ההוא בא. בית אחיטוב נהדר מאד, כי ימים רבים כללו יפיו… המנורות הפיצו אור צח, ואנשים רבים, בם בחור ובתולה, עלם ועלמה, נקבצו באו בו, כולם לבושי-מכלול, כולם יעדו עדי, השמחה תציץ מבין עיניהם, ברכות ותהלות לראש ליזה בפיהם, ומתנות ליום-הולדתה בידם, ורגליהם עומדות הכן לצאת במחולות… ליזה היתה כלולה בהדרה, בגדיה החמודים הוסיפו גם הם חן לה, ושערותיה המקולעות בשושנים ופרחים היו כנזר תפארת לראשה, עיניה הבריקו מאֹד, ועל שפתותיה שושנים רחף צחוק קל ותיף במאֹד מאד, ותהי נושאת חן בעיני כל רואיה.

והנה הדלת נפתחה, וחצרון מובל בזרועות אחיטוב בא הביתה. חצרון היה הדור בלבושו מאֹד; בגדים חדשים ויפים עשה לו לערב הזה על-פי המדה לכל חֻקיה ומשפטיה, והסַּפָּר ערך קוֻצות תלתליו ויעש שפָמו. והנה הוא כלול בהדרו, והבושת – בבואו בפעם הראשונה בחברה כזו, אשר לא היה אָמוּן בה – הביאה חכליל על לחייו, ותוסף גם היא על חִנו. כל הנאספים השתוממו למראהו הנחמד, לקומתו אשר דמתה לתמר ולעיניו, אשר ירו זיקי-אש, והעלמות התלחשו לאמר – אין בגברים כמֹהו ליופי. אחיטוב העמידהו לפני כל הנאספים לאמר: “זה רעי וידיד ליזה – יעקב בן נתנאל חצרון”. ויקרב חצרון אל ליזה ויברכה ליום הולדתה, אף הושיט לה את השַי, אשר הכין לה: אגודת שושנים נחמדה למראה, אחוזה בבית-יד של כסף טהור, אשר פתוחיה נפלאים מעשי ידי אמן; בינות לשושנים גליון ועליו כתוב ברב הוד והדר שיר בשפת רוסיה ליום חגה זה, ומתחת לשושנים צמיד זה משובץ באבני-חן מצדו מזה, ובפתוחי חותם כתוב: "תנו חצרון לליזה אחיטוב ליום-הולדתה – מעבר מזה ".

והאורחים עם האורחות התעלסו ושמחו כל אותו הערב, אף יצאו במחולות לקול מנגינות ליזה על הפסנתר, שחצרון לִוָּה אותו בנורו.

“ובטרם החלו הנאספים לקחת ברכת-הפרידה, נגש אחיטוב אל ליזה וחֶצרון, אשר עמדו יחד בתוך הבית כמתעתדים ללַּות את האורחים, ובקול גדול אמר: בתי! הנני למלאות את משאלות לבך, ונגדה נא לכל רעי ואוהבי, בערב יום הולדתך ויום שמחת לבך, הנני נותן לך את שאלתך, ובכל לבבי הנני מסכים גם אנכי לבחירך רצתה נפשך בו…” ויקח את יד ליזה ויתנה ביד חצרון.

– ה' יברך אתכם, והארכתם ימים בטוב ובנעימים!

– "אמן! למזל טוב! – זעקו כל הנאספים בתרועת-שמחה, וליזה וחצרון נשקו ידי אביהם ובדמעות-עינים נתנו תודה לו:.

האורח היחידי, שלא לקח חלק בשמחה כללית זו, היה הסטודֶנט לתורת-המשפטים ברזלי. הוא היה בן להורים עניים, ובכשרונותיו הטובים כמו בעמלו הרב, הצליח לגמור את למודי-הגומנאַסיה ולהכָּנֵס לאוניברסיטה, וכשהחל ברזלי לבקר בבית אחיטוב, הנעימה לו ליזה את חייו הקשים והמלֵאים עבודה, ויחוסיהם נעשו מהרה כל-כך קרובים, שנחשב לאוהבה ובחירה בעיני כל בני-הבית. ואנם הבטיחה ליזה לברזלי להיות לו לאשה אחרי שיגמור, כעבור שנה, את למודיו באוניברסיטה, ותקוה טובה זו חִדשה את רוחו ונתנה לו כֹח ועָצמה לעבוד. והנה בא פתאם האברך העשיר והיפה חצרון ויעמוד לשטן על דרכו. ליזה החלה לדחות מעט, מעט את ברזלי ממנה ולהתנכֵּר לו. אולם הוא הוסיף עוד להתנחם בתקוות-שוא, עד שבא ערב-המשתה ושם לאַל את כל חלומותיו הנעימים. לעיניו אורשה ליזה לחצרון! “לעיניו לקחו את אהובתו מבין זרועותיו ויתנוה לאיש אחר – ונפשו נבהלה מאד, ויוכה בתמהון לבב, ויבלעו כל מחשבותיו. כהלום-יין, באין דעת וחשבון, לקח מגבעתו וינס ויֵצא החוצה, ועל צדי הרחוב הלך בצעדי-ענק הלך ומלל בידיו ורָקע ברגליו, עיניו נהפכו בחוריהן וכל תמונתו היתה תמונת איש משוגע בשנותו את טעמו”.

כל הלילה תעה ברזלי כמוכה-שגעון ברחובות-העיר, ובכיסו כבר נשא כלי-נשק נורא, שבו ישים נקמתו באויבו חצרון. לפני זמן-מה שלח מכתב לשלמה, בנו יחידו של גבריאל אחיטוב, שנסע לסוכות כדי להשגיח שם על עבודת-הבנין של קרסקטין, שנתנהלו בקבלנות, ודרש ממנו על חצרון ומשפחתו, וכבר ראה תשובתו, כי יש לו אשה ושני בנים, המחכים בכל יום שישוב לביתו. ברזלי ידע אפוא את הסוד הנורא, שחצרון וגם יורב הסתירו אותו מבית אחיטוב, ואמר להשתמש בו בשעת-הכושר זו. הוא בא ביום המחרת בצהרים לבית-אחיטוב, שלא נעשו עוד סדרים אחרי המשתה, ושאל את ליזה במנוחה: “מה החלום אשר חלמתי אמש בלילה בבית הזה?” וליזה השתמטה מברור-דברים בהשיבה לו, כי היא ברשות אביה, העושה בה כרצונו, ובשבתה אל הפסנתר נגנה את השיר הרוסי:

הַאִם אָנֹכִי אֲשֵמָה הִנֵּנִי

כִּי הִצִּית מַבַּט עֵינַי אֵש-לֶהָבָה

בְּלִבּוׁ הַבּוֹעֵר? כִּי הֶאֱמִין לִשְמוֹעַ

בִּדְבָרַי רְמָזִים… רִמְזֵי הָאַהֲבָה? - -

הַאִם אָנֹכִי אֲשֵמָה הִנֵּנִי

כִּי מִנִּי-אָז צִלוֹ מִמֶנִי לֹא סָר,

וּבִּי דָבַק כְּמוֹ אִתּוֹ בְּרִית כָּרַתִּי?

וְנַפְשִי בָּחֲלָה בוֹ, לְלִבִּי הָיָה כְמוֹ-זָר…

את השירה המעליבה הזאת שרה ליזה בקול רועֵד ומתוך התרגשות פנימית, כי בלבה ידעה שחטאה לברזלי והוליכה אותו שולל. וברזלי לא יכול עוד נשוא את העֶלבון והוציא מכיסו את מכתב שלמה, שהקים מהומה ומבוכה בבית. אחיטבו עמד כנדהם, וליזה התעלפה, וקדחת-עצבים עזה הפילה אותה למשכב, שלא ירדה ממנו במשך עשרה ימים. ובעת הזאת חדל חצרון, סבת-האסון, לבקר את ליזה אהובתו, והתהלך כצל מרעה ויגון. אולם בשוב ליזה לאיתנה נפגשה את מאהבה בטיילה בגן-הפרחים, ואהבתם נתחדשה שוב. ליזה היתה נכונה לסלוח לחצרון את כזביו, שהשמיע באזניה “כאדם טבעי” שאינו מושל ברוחו ושוכח בנקל את עבָרו, והיא חשבה רק אך להסיר מידי אוהבה את אסורי-אשתו. בדבר הזה היה לה יורב לעזר. הוא נסע לסוכות כדי לסַדֵר את עסקיו של חצרון ולדבר על לב שרה אשתו, שתקבל גט מאשה. אולם מה השתומם יורב בבואו להעיר הקטנה ובמצאו שם “רומַן” חדש! שלמה אחיטבו התאהב בשפרה אחותה היפה והתמימה של שרה. באותה שעה, שחצרון בן העיר הקטנה, הלך שֶבִי אחרי תפארת הכרך והנימוסים היפים של יושביו, נמשך שלמה כיליד אודיסה אחרי הקסם של חיי התחום והשלוה, שראה בפעם הראשונה בסוכות. הוא התאכסן בבית החסיד העשיר ר' ירוחם, חותנו של חצרון, ובליל השבת ראו עיניו מחזה נהדר:

“הבית מלא אורה. נֵרות רבים יאירו את החדר, אשר נקיון וסדר שָרו בו, על השֻלחן פרושה מפה לבָנה, ושתי מנורות-כסף בעלות שלשה קנים נושאים נרות דולקים תעמודנה עליו; בראשו שתי חלות לחם מכוסות במטפחת ברה, המחכות לשוב האיש מבית מדרשו לבצע עליהן, וממעל להן מנורת-נחשֶׁת קלל תלויה בספון הבית, וששת קניה יפיחו גם הם אור בבית… ר' ירוחם הלך בחדר אחת הנה ואחת הנה, ובקול נעים אף יפה שָר את השירה “שלום עליהם, מלאכי השרת”… שלמה לא הסיר עין מן ר' ירוחם, אשר המנוחה שמה אותותיה על פניו עתה, אשר עיניו תבענה כי שבַע-רצון הנהו מאד, ואשר גם צעדיו בנחת ומישרים המה; לא הסיר עין מאשתו לאה, אשר בעיני-אהבה הביטה אל אישה כמו סִפרה צעדיו וכמו תשבע גם היא נחַת מרצון אישה הטוב ובמנוחתו תקח גם היא חבל; לא הסיר עין מבתם שפרה, אשר טוהר תארה לקח לבו מאד… גם קדוש היום גם בציעת-הפת, גם כל אשר ראה שלמה בערב הזה פעל עליו פעולה עזה מאֹד; זכרון-אבות ומסורת קדמוניה ראה בהושיט ר' ירוחם את כוסו לאשתו כי תשתה ממנה גם היא, ראה כי גם מאת חלת-הלחם, אשר בֵּרך עליה, פרס לה ולבתו והן קבלו את המנות האלה בחן ורצון רב”.

מראה הפנים הצוהלים והמאושרים על בני-הבית, “והזמירות” שֶשָר בעל-הבית בלוית נכדיו הנחמדים היובים מסביב להשלחן, נשאו את שלמה לעולם שכולו שלוה, תום ועליצות דתית, ומבלי משים ערך את העולם הזה מול חייו באודיסה, שאין בהם כל מנוחת-הנפש וכל עדן של קדושה. בשבתות, כמו בימות-החול, הוא טרוד ושקוע בעסקיו, ובשובו הביתה עָיֵף ויגע הוא מוצא את ראזאליה אשתו, הרודפת תענוגים ושאון-עליזים, הנכונה תמיד לרוץ לכל מקומות-השעשועים, והממָררת את חייו בקנאתה במגבעותיהן ושלמותיהן של רעותיה. ושלמה שאל את עצמו בדאבון-לב: "מה יתנו ומה יוסיפו לי השאון והרעש, ההמולה והמהומה, אשר ימלאו את חיי בעיר אודיסה משוש כל הארץ? מה יתנו ומה יוסיפו ההוד וההדר, היופי והתפארת אשר סביבותינו, בעוד אשר בלבנו פנימה יֻכּת שאִיה?

ביחד נלכדה מהרה נפש שלמה באהבת שפרה היפה והתמה, שהיתה בעלת עינים מזהירות ושערות שחורות ודקות, שירדו בשתי מקלעות ארוכות על כתפה. עלמה ענוה וצנועה זו היתה מבלה את ימיה בתפירת לבָנים ובקריאת ספרי-השכלה בחשאי, ובהגישה בערב לבני-הבית את התֵּה מן המֵיחם הרותח על השֻלחן, היתה שולחת בגנבה מבטים קלים לשלמה המגֻהץ, הלבוש “כאשכנזי” ומדבר רוסית, שהיה בעיניה כסֵמל ההשכלה והשלֵמות. וגם שפרה היתה בעיני שלמה “כסמל דמות הענָוָה והשלום”, ובהיותו לבדו עמה בבית, היה שח לה בחלקות, מדבר באזניה דברי-אהבה ומקניטה בדרך שחוק בלגותו את מסתרי-ספריה. ומעט מעט דבקה נפש שלמה בעלמה נחמדה וחסודה זו, ולא יכל לדמותה לאשתו מבלי שיאכל איזה רגש מר את לבו.

“רעיונותיו הבהילו לצַיֵר לפניו את תֻּמַת-שפרה, ואת דרכי חיי המשכילות בכלל, וראַזאַליה בתוכן; מעבר מזה, ישרת-נפש, חיים של שלום ונוחה, חיי שֶקֶט ודמָמָה, שֶׁבֶת בית ולנצור אָרחות-תֹּם, כמֵי השִלוח ההולכים לאט, ומעבר מזה קול משחקים, בחורים ובתולות יחדו, בם גם איש ואשה, כולם הומים, איש אל כל בתולה ואשה יצהל, ישחוק וחנף על שפתי כֻלם… אמנם כן, אילת-אהבים וגם יעלת-חן היא האשה בת העת החדשה, תיטיב לנגן במִנִים, תיטיב לחול במחולות, תדבר בפות אחדות, תדע לקרוא בשם סופרים וספרים, וידיה רב לה בחברת האנשים הזרים, אשר יבואו לבית, או אשר תבוא היא לביתם – אולם מה לאישה בה? מה היא בביתה? ומה היא לאשה ולבניה?”

ושלמה הוסיף להתבונן לחיי היהודים היושבים בעיר הקטנה והנרפשה, והוא נוכח יותר ויותר כי נעלים הם במוסרם ותמימותם, בצדקותיהם ובאהבתם להבריות, על בני-אמונתם הריקים וקלי-הדעת שבאודיסה. בשבת אחת בא לבית-התפלה, כדי לשמוע את דרשתו של מגיד אחד, ומצא שם המון אנשים היושבים וקוראים ב“משניות”, ב“עין יעקב”, “שלחן-ערוך”, “מנורת המאור” ו“תהלים”. ובראותו ביניהם גם את הפועלים הפשוטים, העוסקים בעבודת הבניה של הקסרקטין שלו, הקביל אותם מבלי משים לעומת הפועלים היהודים באודיסה, אשר “ביום מנוחתם שֵכר ירדפו, וביום שבּתם ומועדם יין ידליקם, שחוק הקוביא והקלפים יקח לבם, ואחרי תאותם הזנֵה יזנו”. ביחוד לקח את לב שלמה אחיטוב חג-הבכורים היפה, ובעונג רב הביט על ההכנות הנעשות לו בעיר הקטנה.

ענפי עץ עָבות הביאו ויפארו בהם את הבית פנימה. גם על מנורת נחשֶׁת-קלל בעלת ששה קנים התלויה בספון הבית בַּתָּוֶך, גם בארבע פנות-הבית גם בכל מקום ומקום אשר עין האדם צופִיה, נתנו זמורות ופארות; ויקחו סוף וקנה וגם גומא וינתחו אותם לנתחים ויעתדום לפזרם על פני רצפת הבית. וידי שפרה מלֵאות עבודה לעשות בבד, לכבֵּס ולגָהֵץ את מכסה הכסאות ואת כל אשר במפות ובמטפחות ובסדינים; אף לקטה עלי-עץ ועלי-פרחים ותדביקם בלוחיות-הזכוכיות אשר בחלון ותעש מהם ציצים ופרחים אף תמונות שונות לפָאֵר בהם את החלונות, ותקח גם ביצים וַתִּקב חורים בשתי קצותיהן מזה ומזה, ותער את החלבון וגם את החֶלמון מתוכן, ותתן נוצות אפרוחים בחורים, ותולה אותן בחוט בתקרה, לאמר – צפרים הן אלה…

"בשמחה ובטוב-לב יצא אחיטוב מבית-המדרש, ובנפש שמֵחה בא בּלִוית ר' ירוחם לביתו, אשר גם הוא כֻלו אומר “יום טוב”: חג בכורים לה'! חג האביב לבני האדם! הנרות אשר יאירו את הבית מבינות לענפי-העץ הירוקים, אשר יסובו מנירותיהם, הקנה והסוף אשר על הרצפה והזמורות והדליות אשר בכל פנות-הבית, השלג הערוך עם מכסה הבד הלבן אשר עליו, עם מנורות-הכסף ופטורי-הציצים אשר עליהן – כל אלה פעלו עתה על נפש אחיטוב מאֹד; לבבו נמלא רגשות נעלים ונפשו כמו התרוממה עָל, וכמו הדרת-קֹדש חופֶפֶת עליו… פניו האירו, ומלבושי-הכבוד אשר עליו הוסיפו גם הם לוית-חן לו. ושפרה לא הסירה עין ממנו, ותשכח כרגע את כל, ותשבע דשן למראהו, ומאד גרסה נפשה להביע רגשותיה עתה לפניו, ותקצוף על אנשי-הבית, אשר לא יתנוה לדבר אתו הפעם כאשר עם לבבה, וחברתם היתה עתה לה למשא…

"והלילה – ליל-אביב בכל הדָרו! שמים טהורים מאֹד, ומראיהם תכלת-כֵּהָה נחמד למראה. הירח יקר הולך, וכל צבאיו הכוכבים יעלו איש, איש במסלתו, כנקודות-הכסף יזהירו, וישַמחו כל נפש וירנינו כל לבב; רוח צח נושב בארץ, לוחש על הדשאים וכמו יפיח רוח חיים באף כל היקום, וכמו ישא על אֶברתו נשמת הבריא הורוח כל המאושרים עלי תבל ארצו. עין אחיטוב לא שבעה לראות את המחזה הנחמד הזה מדי יצאו החוצה, ועמד כאיש אשר לפניו נגלו תמונות יקרות אשר אין ערוך למו…

– " היחכה, אדוני, לעת אשר יבָקעו השמים ממעל? – שאל ר' ירוחם אותו בצחוק-שפתים בצאתו גם הוא…

“אחיטוב הביט בפניו, כי לא ידע מה בפיו, ויצחק ר' ירוחם עוד ויספר לאחיטוב את אמונת ההמון, כי בליל זה יבָּקעו השמים כהרף עין אחד, וכל איש ואשה, אשר יכַוֵּן את הרגע ההוא והיה כל היוצא אז מפיו בוא יבוא, וכל משאלות-לבו בהֶרֶף-עין הזה תקומנה”.

וביום המחרת הזמין ר' ירוחם את שלמה לשמחת נֶכדו, ילד כבן חמש שנים, שהתחיל ללמוד חומש ודרש, כנהוג בוואָלין, לפני הקרואים. אביו, ר' ברוך, לקח

“את מצנפתו הלבנה, אשר נועדה לו ליום-הכפורים, ואשר קליעות מעשה עָבות במֶשי ובזהב חתולתה, וישימה על ראש הילד, וגם את מורה-השעות אשר לו הוציא מצלחתו וישם בכֵליו, ויקחו גם יתר הנאספים את מורי-השעות אשר להם ואת שרשרותיהם, אשר בכסף ואשר בזהב, ויתנום להילד, וגם אחיטוב נתן את מורה-השעות אשר לו וגם שרשרת-הזהב אשר עליו, וירכסו את כל אלה על בגדי הילד ממול לבו עד אפס מקום, והילד עדה גאון למראה כל השרשרות האלה, ואבותיו ואבות-אבותיו גם הם הראו נהרו”.

ואחרי שאמו הזקנה של הילד לחשה עליו כדי להצילו “מעין הרע”, העמידו את הדרשן הקטן על השלחן, והוא השיב על השאלות שהציע לפניו בדבר למודיו “המקשן”, ילד קטן אחר, שעמד על הכסא. “ודרשה” זו, ככל הצירימוניה היפה והתמימה שלִּותה אותה, שנועדו לעורר את אהבת-התורה בלב לומדיה הקטנים – עשו על שלמה רושם נעים מאד. לפניו נגלו חיים חדשים, המלאים תמימות, שלוה, עדן רוחני ורגשות דתיים נעלים, ועיניו ראו יהדות חדשה, צנועה ומלֵאה חֵן, שלא שערוה בני-אודיסה. ויצטער שלמה על אשר התרחק מאחיו התמימים והחביבים, החיים על אמונתם, ומתורת היהדות של המסורה, וימהר לתקן את המעֻוָת, ויקח לו את האברך המשכיל בנימין האלוני למורה בעברית ובקורות היהודים. ומעט, מעט דבקה נפש שלמה, העורגת אל שלות-הרוח, תום וטוהר, בחיי החסידים ומנהגיהם, ובכל לבו היה משתקע בתוכם לולא בא לפניו זֵכר אשתו ופזר את כל חלומותיו הנעימים. גם לשפרה אהובתו נגלה הסוד, כי אשה לו באודיסה, ותגרשהו בחרפה מעל פניה. אחריימים רבים של עצבון ויאוש היתה שפרה לאשה לבנימין האלוני, שפִּתַּח בסתר ראשית השכלתה, ושהוכרח לגָרש את אשתו הראשונה כשנודעה “השכלתו” לחותנו החסיד הקנאי.

ויורב לא הצליח במלאכותו בסוכות, כי כל בני העיירה התקוממו נגד אדם קשה זה, שבא להפריד בין איש לאשתו, והשמועה פשטה, כי יצא יעקב חצרון מדעתו באודיסה ונלכד בשחיתות אש “זונה ונצורת- לב”. פקידיה בטלו את יפוי-כֹּחו של יורב, ושרה בכתה יומם ולילה ולא חפצה בשום אופן לשמוע לעצתו ולהתגָרֵש מאישה. “חלילה לי לקחת מידו גט-פטורין – אמרה האשה הפשוטה, האוהבת את בעלה בכל נפשה – גם אם באכזריות נוראה יכבוד אכפו עלי, גם אם ידושו את בשרי את הברקנים”. ובעצת “הרבי” נסעה שרה לוילנה, כדי לבקש מאת זקנו של יעקב חצרון, העשיר הלמדן והמשכיל ר' יהודה עמנואל, שישיב אליה את לב אישה. ועמנואל הוא

“איש זקן, יפה-תואר והדור בלבושו… האיש הזה עבר כבר את שנת השמונים לימי חייו. אפס כי השנים האלה לא הניסו את ליחו, לא השחו את קומתו, לא הסירו את חכליל לחייו, לא העבירו את הצחוק הנעים אשר על שפתיו, ולא הכהו את עיניו השחורות, אשר מבעד לגבותיהן תפיצינה אור בהיר, אור יקרות; השנים האלה שמו אותותן בו רק כי הלבינו שערות ראשו והֵנָה הוסיפו תפארתו ויגדילו על הדרו… וביתו הוא גם בית-וַעַד לחכמים. כי נעבור על פני החדר הראשון, אשר נועד לדבר-מסחריו, גם לא נתמהמה בחדר השני, המפואר בכלים מכלים שונים נעלים מאד ביפים, ונבוא עד לחדר השלישי – נשתומם על המראה אשר לפנינו: תיבות-עץ גדולות מהמסד עד הספון לארבעה קירותיו סביב סביב מלֵאות ספרים גדולים עם קטנים, ובתוך החדר שלחן עָגול, כסאות מסביב לו, וסרים גדולים גם עליו. שמה יֵשב בעת מנוחתו, שמה יקבל פני הרבנים והחכמים הדורשים לשִכנו, ושמה נשמע לעִתים לא-רחוקות גם משפטי-פיו על היהודים והיהדות, על הסופרים והספרים, ועל כל דבר הנוגע לכלל ישראל, לאמונתו ולהשכלתו, לדרכי חייו ודעת נבוניו… על השלחן לפניו צבורים ספרים שונים גם בתמונתם, גם בתכנס וגם בשפתם. רגע יביט בגמרא, ומשנהו – בספר כתוב אשכנזית המונח על ידו, פעם ישים עין במדרש, ופעם – בספרי-הפילוסופיה; פה “זהר” “ומורה-נבוכים” נפגשו, פירושי ראב”ע וספר-המדות לברוך שפינוזה חֻבָּרו, תורה וחכמה נשקו והאמונה וההשכלה היו תואמים בבית הזה".

עמנואל מאן בתחלה לנוע בדרך רחוקה מחמת זקנתו המופלגת. אולם שרה הפצירה בו מאד ובכתה באזניו עד שנעתר לבקשתה. ובמשך הימים שישבה שרה בבית עמנואל ראתה בפעם הראשונה חיי כרך, רחובות מהודרים, תלבושת נאה ונמוסים יפים, ותֵּאות גם היא להסיר המטפחת מעל ראשה ולהתקשט לפי טעם המודה, כדי למצוא חן בעיני אישה בשובה לראות פניו. “ובבית עמנואל רבה העבודה: חיָטים ומתפרות הלכו ושבו לרגעים, אשה מגדלת שער העושה בפאה נכרית גם היא ישבה בבית, ובנות ר' יהודה ובנות בניו ובנותיו גם הן מלאו את ידיהן בעבודה לקשט את שרה, לכלול יפיה ולהרבות לה הוד ותפארה”.

ובתוך כך באה מהפכה פנימית גם בלב יעקב חצרון. אחרי שנתקררה קצת ההתלהבות הראשונה של אהבתו לליזה זכר את אשתו ושני ילדיו העזובים, והוריד דמעות מתוך געגועיו עליהם. ביחוד נתגברו רגשי הנוחם בלב חצרון כשהגיע החדש אלול, ונשמע קול השופר הקורא לתשובה ולחשבון-הנפש. אולם גם לעזוב את ליזה ואת חייו החדשים והנאורים באודיסה לא עצר עוד כח, והמלחמה הפנימית דִכאה את רוחו כל-כך, עד שהיה נכון לשלוח יד בנפשו. שמחת חצרון היתה גדולה, אפוא, בהִוָדע לו, כי באו זקנו ושרה אשתו לגאל אותו ממבוכתו וצרותיו. חן שרה גדל בעיניו שבעתים אחרי ששמה עליה תלבושת אירופאית, ואחרי שגלתה לו את אהבתה הנאמנה בהתאמצה לשוב אליו. על-פי עצת עמנואל החליט הזוג להשתקע באודיסה ולבלתי שוב עוד לחיי העיירה, שנמאסו עליהם. “בעקב החסידות – אמר הישיש המשכיל – תבוא הכפירה, ובעקב הנזירות תבוא הפריצות”, ועל-כן צריך היהודי הנאור לבור לו את הדרך הממוצע, שיש בו גם הנאה מהחיים וגם אהבה להמסורה.

ועמנואל השלים לא רק בין איש לאשתו, אלא מצא גם מציאה גדולה בהיסח הדעת. בראותו את גבריאל אחיטוב הכיר, לגודל תמהונו, כי הוא בנו הבכור, שברח מביתו בימי-נעוריו כדי להִלָות לפקיד-צבא אחד היוצא עם המחנה הרוסי לעשות מלחמה באונגאַריה. האב הישיש שמח מאֹד על בנו, שהתאבל עליו יים רבים, כי חשבהו במתים, ושלם מהונו את חובותיו המרובים כדי להצילו ממשבר. בתי אחיטוב וחצרון נהיו, אפוא, למשפחה אחת, ולכבוד המאורע הזה ערך אחיטוב משתה גדול לכל אוהביו וקרוביו, ועמנואל הזקן, היושב בראש הקרואים, הביט בדמעות-גיל על צאצאיו המקיפים אותו, וישמיע להם תורת-חיים:

“שתי הקצוות ממֵעי נפרדו: הנני רואה את בני הבכור, את גבריאל, את בניו ואת ביתו, כי למשכילים יחשבו, וחֻקותיו, ואך לחדשות שמו פניהם, והנה בן-בני השני, הוא וחותנו ואשתו מחזיקים בנושנות, ולכל חדש “צֵא טמא” יקראו, ולא יתנו לבוא לביתם כל אשר הולידו החכמה והתבונה בעת הזאת. והיהדות עומדת מרחוק ובוכָה מצרת-נפשה… בָּנַי! אל נא תאחזו בקצָוות! ברו לכם את הטוב משתיהן גם יחד, וזרו הלאה את החֶלאה ואת הרע!”

––––––

זהו תוכן הספור. ברודס קרא “לשתי-הקְצוות”: ספור מחיי-ההוֶה, אבל אין זה מדויק כל-כך. בשנות השמונים האחרונות (1888), שבהן נתפרסם הספור, כבר עלו על במת החיים היהודיים בליטא גבורים חדשים הוגי דעות חדשות, שלא נגע בהן ברודס כלל. אין אנו מוצאים בספורו את רשמי הפוגרומים, את יסוריו הנפשיים של האינטליגנט היהודי, את קשי יומם של המוני-העם, וגם לא את התנועות הפנייות, שנתעוררו באותן עשרת השנים בתוך היהודים, את התנועה העברית-הלאומית, את תנועת ההגרה וחִבַּת-ציון. בספורו של ברודס מצוירים החיים המצוים של היהודים, כמו שהם הולכים ונוהגים משנות הארבעים, מראשית תקופת-ההשכלה וכמו שנהגו בשנות הששים ואילך, אבל אין הם טבועים בחותמו של זמן ידוע ובקוָיו היותר בּולטים. ואפשר, שזוהי דוקא מעלתו של הספור, שמנע המחבר את עצמו מנגוע בעניני מפלגות ולפגום על-ידי זה בהאוביֶקטיביות הדרושה למצייר תמונות-החיים.

“שתי-הקצוות” הוא, עם כל לקוייו, הספור היותר טוב בספרות העברית החדשה. כמעט כל הנפשות העושות בו, לקוחות מן החיים, יפה בו גם הנתוח הפסיכולוגי. מעלתו היותר גדולה היא, כמו שכבר אמרתי, בהקבלת חזיונות-החיים, וביחוד בהקבלת הטפוסים המתנגדים זה לעֻמת זה, לא הקבלה מלאכותית, כי אם טבעית, היוצאת מתוך מהלך המאורעות. המספר מציג שני גבורים, המתנגדים זה לזה בטבעם ובתכונתם, במצב אחד, וההיקש יוצא מאליו עפ"י מעשיהם. הנה, למשל, שני זוגי ראשי הגבורים והגבורות: חצרון עם ליזה ואחיטוב עם שפרה – והרי לפנינו אנתיתיזה כל-כך בהירה. כך הוא גם בנוגע להגבורים השניים במעלה. אבל ישנם בספור גם דברים מיותרים לגמרי, שיש להם שייכות אל המסופר כאופן החמשי אל העגלה, וסרח העודף הזה מקלקל בכמה מקומות את הרושׁם. מיותר לגמרי הוא, למשל, כל אותו ספור-המעשה בהישיש עמנואל, שמצא פתאֹם את בנו האובד לו. סצינה זו אינה מוסיפה שום צבע ליורה הכללית, ומהלך הספור לא היה נפגם כלום גם בלעדיה.

תמונתו של בנימין המורה אינה שלֵמה. ברודס רצה לצייר טפוס של עלם, הצמא להשכלה, ונרדף על זה מקנאים מורדי-אור. אבל ציור זה עלה למסַפֵּר רק במקצת. אין הקורא יודע את עבָרו של האיש הזה, את הנימוקים שעוררו אותו להשכלה. לעֻמת זאת מופלאת היא האמת הפסיכולוגית בציור יחוסיו לשפרה ולאחיטוב וליחש האנשים הסובבים אותו. יפה מאד יוצאת גם ההקבלה בין שתי הנשים: בין ליזה בת-הכרך ובין שרה בת-העיירה. ליזה שואפת רק למטרה אחת: למצוא חתן יפה ועשיר. זוהי בת-כרך טפוסית עם שאיפות ברורות וחמריות, המשחקת במשחק האהבה רק כדי למשוך ברשתה את לב הגבר היותר נאות לה לפי חשבונה. גם רגשות ישרים, עדינים ויפים אינם מוזרים לליזה, אבל מעשיה נחתכים לא על פי רגשות כאלה, אלא על-פי הערכין החמריים והמנוסים וההשקפות המעשיות, המקובלים בין בני-חֶברתה. וגם שרה היא תקיפה בדעתה, ואינה זזה מהעיקר הראשי שלה: אמונתה לבעלה. אשה כשרה זו אינה רוצה להתגרש מאישה, אפילו לאחר שנעשה אפיקורס, אפילו כשבגד בה. ואדרבה, היא עושה כמה הנחות וּויתורים במנהגיה ומלבושיה הרגילים, כדי לשוב ולמצוא חן בעיני האיש שבחל בה. ואין כאן שפלות-הרוח, אלא חוש חזק וטבעי של קשר המשפחה היהודית, האמיץ ביותר.

על-דבר ערכו של “שתי הקצוות” כותב ראובן בריינין:

“בשתי הקצות” נראה כל כֹחה של אמנותו – זה היה הקו הקיצוני שלה. התוכן הרעיוני של “שתי הקצות” עומד במדרגה יותר נמוכה משל “הדת והחיים”, אבל במה שנוגע להגזרה והבניה, להערכת החלקים ולסדור הפרטים בתמונה אחת שלֵמה, עומד הוא גבוה מכל מה שכתב ברודס. בבחינה זו הוא מהיותר טובים, אם לא היותר טוב, שבספרותנו הסִפורית. “בשתי הקצות” עומדים במערכה הדור הישן מול הדור החדש, חיי הערים הקטנות מול החיים בהכרכים, מחזה מול מחזה. בין המחזות של חיי הדור הישן בהערים הקטנות יש תמונות מצוינות ושלֵמות, אולם התמונות מחיי הדור החדש בהכרכים הגדולים בלתי נאמנות ובלתי יפות. המספר הטה חסד כלפי הראשונים. הוא גם ידע והכיר יותר טוב את הדור הישן. הוא היה מן הנחשלים בהתפתחותו השכלית. עד נקודה ידועה הגיע בהשכלתו ובידיעתו את החיים. הלאה – לא אף פסיעה אחת. כל מה שעמד מעבר להנקודה הזאת היה זר לו".

אמנם חדשה עשינו בשפה, חדשה אשר מאז מעולם לא נודעו עקבותיה, לוא אמנם כתבו על הספר עד ימינו אלה רק בשפת בן עמרם ובן אמוץ – כי אז אולי החרשתי גם אני. אולם שאלת המטהרים האלה הלא תשוב לכל הסופרים בעמנו מדור דור: “לוא קם בן עמרם, אשאל גם אנכי, ונתנו לו את כל ספרי התלמוד והמדרש, את ששת סדרי המשנה, ואמרו לו: “קרא נא זה”, היקרא? היבין לתרגם מלותיהם הזרות והנכריות? הימצא ידיו וגליו בשפתם ובלשונה? ולא עוד אלא שלא יבין ולא ידע גם שפת כל התנ”ך, לא ידע לשון ספסרי קהלת, עזרא ונחמיה… הרשות אשר נתנה לקהלת לכתוב לעם חקירותיו בשפה שיבינוה, הרשות אשר נִתנה לבעלי-המשנה לכתוב בשפתם לפני בני דורם, – הרשות הזאת נִתנה גם לנו לכתוב בשפה, אשר יבין העם עתה…

“שפה מתה” – אומר ברודס – נקרא לשפה, אשר לא תקבל כל שנוי וכל תנועה, העמדה בשפה אות נאמן כי אין יש רוח חיים באפה ולא תדאג להאנשים החיים רק לאותיות המֵתות, לא תדאג כי האיש החי, הקורא המתנועע, יבין לשֵכל מליה, וכי היא אשר למענו נכתבה, יֵדע את אשר לפניו, ותמיד כל היום תשים מעינה כי המתים שכבר מֵתו ידעוה ויבינוה… אמנם כן, הננו מודים ומתוַדים כי “לוא יקום בן עמם” היום הזה לא יבין דברים רבים בספרותנו… וכי מה איכפת לנו אם הם לא יבינו – הלהם נכתבו הספרים? האם בעדם נדבר היום קשות את פורעי פרעות בעמנו? האם באזניהם נוכיח בדברים את מוכסינו, ראשי קהלינו, מַלוינו וכל מעקשי הישרה בנו? האם למענם נבנה כיום ספרות לישראל?… לא יבינו המה ויבינוה חייקל, זרח בֶּרעש ושמֶריל, לא יבינוה המתים ויבינוה החיים, כי אותם הלא מבקשים אנחנו, אנחנו לא נדרוש אל המתים, כאשר לא ידרשו המתים לנו…

“סגנונו זה (של ברודס) – אומר בריינין – הוא סגנונו של לוחם, של סופר החי עם בני דורו. ברודס לא ברא מעולם תנועה חדשה בחיים או בספרות. הרכבתו הרוחנית לא היתה של זה שנברא להיות בורא, של זה ההולך בראש. אבל הוא ידע לבטא בשפה יתר נמרצה, יתר רחבה, את אשר הרו והגו אחרים. את מלחמת הדת והחיים אסרו אחרים, אבל הלא נִסה לתת לה תואַר ודמות. הרחבת הלשון העברית נעשתה בפועל על-ידי סופרים מצוינים אחרים כמרדכי אהרן גינצבורג, ש”י אברמוביץ ואַחרים, אבל ברודס היה לה לפה".

**

על-יד יל"ג ולילינבלום עומד ברודס בשורה ראשונה של יוצרי הספרות החדשה. כמוהם הִפרה את המחשבה הישראלית וטִפח בלב צעירי-הדור את רגש ההוד והיופי. ספורו "הדת והחיים " הוא היצירה היותר חשובה של ימי מלחמת ההשכלה. דעותיו של לילנבלום וחבריו, כל היסורים שסבל עליהן וכל הרדיפות שנרדף בגללן, נתגשמו בספור זה במחזות אמנותיים, והוא הועיל הרבה בזמנו לעודד את רוח הצעירים במלחמתם עם הבערות. “בשתי-הקצוות” בקש ברודס לברוא סינתיזה מפַשרת, שמאַחדת את היפה והמשובח שבהשכלה האירופית עם כל הטוב והמועיל שבתרבות העברית-הלאומית בת אלפי הדורות, באופן, שהחיים הישנים ישארו כמו שהיו ביסודם, אבל יהיו נעשים עם עזה יותר יפים, יותר אירופיים. אבל פשרה זו שבקש ברודס לעשות בין היהדות האנושיות, בין הדת הישראלית ובין התרבות המודרנית, ושמצאה לה בזמן יותר מאוחר בטוי בספריו של הציוני החרד זאב יעבץ, דחפה את המחשבה העברית לצד אחר לגמרי, שנסתמל ביצירותיהם של הסופרים הבאים אחריו.