כעת אין הספר תחת ידי והרי אני מוכרח לסמוך על זכרוני. אולם סבור אני, כי הגילוי הזה הוא גילויו של החוקר המלומד לאַנגה, מחבר הספר “תולדות המטריאליסמוס”. הוא שהניח, שאף האדם החדש, בן הציביליזציה, אין בידו לחשוב במופשטות טהורות בלבד, ועל כרחו הוא מסמיך לכל מושג מופשט דימוי של גוף גיאומטרי מסויים. נקח, למשל, את המושג אהבה. גילוייה של האהבה מוחשיים הם, ואילו מושג האהבה נמנה עם המופשטות. סחים אנו על האהבה ובידינו אמת-מידה. אומרים אנו: יותר אהבה, פחות אהבה, ושלא מרצוננו מצטייר בדימויינו קו, בו אנו משתמשים כבאמת-מידה לאהבה. ולפחות וליותר נסמך והולך המושג של ארוך וקצר, עבר ודק, רחב וצר. לשון אחר: שלא מדעת ושלא מחשבון אנו מודדים את המושגים המופשטים ביותר במטר, יארד, אמה, כאילו ענין לנו כאן עם סחורה מן הסחורות. ולא זה בלבד שאנו מודדים אותה, את האהבה, אלא גם שוקלים אותה. סחים אנו על אהבה גדולה ועל אהבה קטנה, ברם סחים אנו גם על אהבה כבדה ועל אהבה קלה. וליתר ראיה עמד אותו חוקר והדגים את רעיונו על ידי שמות-תואר שונים, הקשורים אל מושג הזמן בלשונות שונות. המושג זמן ודאי שהוא מן המופשטים ביותר, ולא לחנם עמלו בעלי מחשבה של כל הדורות עד ימינו בכלל לעמוד על מהותו של הזמן. אולם רוצה אדם להראות את הזמן עליו להראות באצבע על אצבעות השעון ועל לוח השעות. הוה אומר: אין אנו תופסים את הזמן אלא בחלל, וכשאנו חושבים על הזמן אנו חושבים על זמן קצר או ארוך, מוכרחים אנו להשוותם זה לזה. והלא קצר וארוך מושגים גיאומטריים הם. כן בדק אותו חוקר מבחינה דקדוקית את השמות של פרקי-זמן שונים בלשונות השמיות והאריות העתיקות (יום, שבוע, חודש וכיו"ב) וכן בלשונות החדשות. לא כל כך להגיע למקורות ראשונים, לשורש ראשון, למובן ראשון של מלה ושם, כל שאין אדם מסתפק בהשערות ובסברות בלבד. אולם עלה בידו לקבוע, שכמה שמות כאלה קשורים לתבניות גיאומטריות מסוימות. העברי הקדמון, למשל, היה אומר: “חגים ינקופו”, ופירושם של דברים שהחגים עשו את מהלכם בעיגול. הגרמנים אומרים: שנה עגולה, והיהודי אומר: קיילעכדיג. כששאנו מדברים על שנה סגלגלה נקנה לו למושג שנה דמות לויתן, המקיף את העולם וזנבו נעוץ בפיו. ומצד השני אין הכרח בדבר, שנהיה מדמים את השנה בדימוי של עיגול דוקא. יש שמסמיכים אליו את הדימוי של מרובע, וארבע תקופות השנה הן צלעותיו של המרובע.

בקיצור: הוא שהעלה, שרוב מושגינו, ואפילו מופשטים הם בלבד, כרוכים בדימויים מוחשיים של החלל. זכורני, אותה שעה שנודעתי גילוי זה, התחלתי בודק את עצמי, מנתח את כל השגותי המופשטות והגעתי לחולשת הדעת ר"ל. ההשגות המופשטות ניטלה מהן הרבה מקדושתן, והתחלתי מזלזל בהן: סבור הייתי חשובות אתן, מופשטות אתן, והנה פשוטות ומוחשות אתן ויכולני לעסוק בכן בסכין שבידי ובמשקל שבין אצבעותי. לימים ניחמתי את עצמי. סוף סוף הבינותי, שאהבה לא למדידה באמה ניתנה ואין השנה להטיה ניתנה לכאן ולכאן, אלא שמנגנון המחשבה שלנו אינו בשלימות, חסר לו בורג מן הברגים, והוא הנועל בפנינו את העולמות העליונים.

אולם מעולם לא עלה על דעתי, שהחשיבה הגיאומטרית תגרום לנו כל כך הרבה צרות בעולם הרעיונות שלנו, וביחוד שתפריע אותנו עם התגשמות רעיונותינו במעשה. עוד זכורני ימי נעורי, כשהייתיי תלמיד בית הספר התיכון והכרתי את מתנגדי הצעירים בעניני מדיניות ישראלית. אותם ימים “חובב ציון” הייתי, ומתנגדי סוציאליסטים היו, לא יהודים סוציאליסטים חס וחלילה אלא סוציאליסטים יהודים. וזוכר אני יפה, כיצד היו מכניסים אותי במבוכה כשהיו מפטירים אחרי ויכוח ארוך וממשוך ורותח ומטיחים בפני: אנו משמשים אידיאה רחבה ואתה משמש אידיאה צרה; לסוציאליסמוס שלנו צריך העולם כולו, היא אידיאה המקיפה את כל האנושיות כולה, ואתה נותן את דעתך ולבך על מעין אידיאה של חבת-ציון, שעיסוקה אומה קטנה אחת, ולא באומה זו קטנה כולה אלא בקומץ בן קומץ של אומה קטנה זו. הרגשתי, שסופיסמוס כאן בדברים אלה, נאבקתי עד כמה שידי היתה מגעת, ברם על פי רוב היו מתנגדי יוצאים מוויכוח כזה וידם על העליונה. אידיאות רחבות ואידיאות צרות היו מתיחסות זו על זו כהתיחס תותח על אקדוח, נצא להלחם בתותח בכוחו של אקדוח!

עברו שנים, העלם היה לגבר. האיש עמד על סודו של דבר, שהתותח תותח של נייר היה וכדוריו לא היה בהם כדי להזיק, פחות מגרגרי קטניות מרובה צעצועים. אין חבת-ציון אלא מתן שימוש של העקרון הלאומי הכללי לשאלת ישראל. ואילו העקרון הלאומי הכללי מקיף את האנושיות כולה כמותו של הסוציאליסמוס וכמותן של כל שאר האידיאות האנושיות. הגבר הבין, שחשיבותה של אידיאה בערכה הפנימי ולא במספר בני האדם הצריכים לה ולהתגשמותה. האיש תפס את הסופיסמוס, הגנוז בהתגנדרות זו באידיאות רחבות וצרות. אלמלי היה נגזר ערכה של שום אידיאה לפי רחבה, כלומר לפי מספר האנשים הצריכים לה ולהתגשמותה, היתה כל אידיאה רחבה מתגלגלת בצורה, הכל לפי מידת התגשמותה. נמצא, שהאומרים לעבוד לאידיאות רחבות חייבים לגדור בפני התגשמותן.

יבוא משל וילמדנו. כמחציתו של עולם נלחמה מלחמתה של בלגיה. בלגיה היא אומה קטנה. נמצא שמחציתו של עולם נתפסה לאידיאה צרה.

אולם מה גדולה היתה הפתעתי כששמעתי גם כאן באמריקה את הטענות הישנות ואת הויכוחים הנושנים בדבר אידיאות רחבות וצרות ובצורה המונית-פשטנית יותר משנשמעו בתחילתה של תנועת-השחרור שלנו. עדיין עומדים ונלחמים בלאומיות היהודית בטענה שצרה היא ובציונות על שום שהיא מקיפה רק מקצתו של העם היהודי. ועדיין עומדים ובונים וממציאים ניגוד בין האומה ובין האנושות, משום שהאומה אינה אלא חלק מן האנושות. עדיין מסרבים הבריות להבין, שאפשר ויהיו אידיאות בעולם שצריכים להן ולהתגשמותן רק חבורה קטנה או אפילו איש אחד בלבד ואף על פי כן גונזות הן בתוכן ערך אנושי כללי, ויש שיהיו אידיאות עניות, פשוטות ביותר ואפילו האנושיות כולה רוצה בהתגשמותן. עדיין ממאנים הבריות להבין, שאין יושרו של רעיון מתקטן והולך על ידי כך, שרק חבורה מועטת צריכה לו. אינם רוצים להבין, שאין חשיבותה של האידיאה תלויה במשקלה המוחלט אלא במשקלה הסגולי.

וחנוונים זעירים אלה, שהאמה והמשקולת בידיהם, מתהלכים בעולם ומתפארים לאמר: לכם מאה אלף ולנו חמש מאות אלף, גדול מחננו ממחנכם! התפארות זו היתה באמת לזרא! אין העולם שוק ואין האידיאות סחורה עוברת לסוחר. אל תהיו עומדים וסופרים את מחנכם; אין אנו נמצאים לא בשוק העבדים ולא בזירת הקרבות. אמרו לנו, מה רוצה מחנכם, למה היא נכספת? לאן היא שואפת ולמה יוצא לבה? שמא טועים אתם בחשבונכם? ואפשר ומחשבים את החשבון בלי ידיעת בעלים? שכן בבוא השעה והמלחמה תתרחש ותלך לא בין מספר פלוני לבין מספר אלמוני אלא בין אידיאה ובין אידיאה, בין כיסופי לב לכיסופי לב.

19 פברואר 1917.

מקווה אני, שהאידישיסטים הקיצוניים שבתוכנו יסלחו לי אם אשתמש בביטוי העברי העתיק “מיתת נשיקה”. הריני מכריז ומודיע, שבחרתי הפעם בביטוי זה לא כדי להכעיס את מישהו אלא משום שהוא, לפי דעתי, קצר, שנון ומדויק בתכלית הדיוק. שתיי מלים בלבד – ואף על פי כן מכילות הן תורה שלימה, שיטה חתומה, כיצד להפטר מדברים שאינם חביבים ביותר על הבריות.

“מיתת נשיקה” היא ניגודה של “מיתת חניקה” – כלי שמשתמשים בו תכופות צדדים מתנגדים זה לזה במלחמה מדינית. הנה צף ועלה רעיון חדש, מבצבצת ועולה תכנית חדדשה. צד אחד טוען לזכותם, הצד השני נלחם בהם, רוצה להחניק את הרעיון, את התכנית. ברם לא כל שעה אפשר להחניק את החדש בכוח הגס. החדש הספיק כבר לקנות הרבה תומכים, נתחבב ביותר על ההמונות המרובים, ויש לנהוג כבוד בהמונות, מקצת דרך ארץ, ואם אינם נוהגים כבוד הרי חובה ליתן את הדעת על מערכות-הרוח של ההמונות, שכן טיבם של ההמונות שהם מתמרדים על מנהיגיהם, כשהמנהיגים אומרים לנהוג אותם בתוהו לא דרך. אותה שעה עומדים המתגוננים ומשנים מטכסיסם: מ“מיתת חניקה” הם עוברים ל“מיתת נשיקה”. אף הצד שכנגד עומד ומכריז פתאום שהוא מסכים לתכנית החדשה, והרי הוא מוכן ומזומן לתמוך בידה, לסייע אותה, לכתף את עצמו בהוצאתה לפועל, תכופות מגיעים הדברים לידי הודית-אהבה בתכנית החדשה. וכך נעשית התכנית ענין של שיתוף-לבבות. ששני הצדדים מרימים אותה על נס, זה וזה רכובים עליה, זה וזה נעשים בעליה-תומכיה. ברם צד אחד נתון בכל לבו לענין והרי הוא עושה אותו בכל רמ“ח אבריו, ואילו הצד השני מזימות אחרות בלבו. כל שלא עלה בידו בדרך ההחנקה, ב”מיתת חניקה“, הוא שקוד להשיגו בדרך הנשיקה, ב”מיתת נשיקה". עדיין זכור כל אחד מאתנו את “ויִשקהו” נקוד עליו. והמעשה הוא פשוט בתכלית. שני אחים, עשו ויעקב, נפגשו לאחר התנכרות של שנים מרובות. ודרכם של אחים לנשק זה את זה בפגישתם, אלא שנשיקתו של עשו היתה זרועה נקודים נקודים…

לא עלה בדעתי חס וחלילה לדמות מי שהוא ממתנגדינו הפנימיים לעשו. ראשית, אין גבורתם גבורתו, וכצאצאים קדושים, בני בניו של יעקב אבינו, אף פרנסתם לא על החרב כפרנסתו של עשו אלא על הקול (והקול קול יעקב), ושנית, עדיין לא התנשקו אתנו מתנגדינו הפנימיים. עד כדי כך לא הגיעו הדברים. לפי שעה הדברים אמורים בעובדה של שותפות בלבד עם הוצאתה לפועל של תכנית אחת ויחידה. אבל סבור אני, שהביטוי “מתת נשיקה” או וישקה (נקוד על וישקהו) בלי פירושים ופירושי פירושים, אין כמותו נאה לתכסיסים של הצד שכנגד בענין “תנועת הקונגרס”.

כמעט שתי שנים רצופות נתרתחו הלבבות והמוחות. שני הצדדים נתווכחו רותחות, הגיעו הדברים לידי הטחת ביזויים אישיים, בהאשמות הדדיות ובכוונות של עשית רווחים מדיניים מחורבן בית ישראל. השבח לבורא עולם, הצדדים ישבו אל שולחן אחד, נשתוו זה עם זה איך שהוא, הסכימו זה לזה בתכנית-פשרה והכריזו בפני כל באי עולם, שמהיום והלאה שוררים שלום ואחדות במחנה היהודי של אמריקה.

ומה היה בסופו של דבר? שלום ואחדות, הסכם שבלב, פשרה ישרה וכיוצא בכך אינם לא בזכור ולא בשמור כל עיקר. אותן חברות, שהתנגדו לרעיון הקונגרס מתחילתו, עמדו בהתנגדותן המפורשת עד היום. אלא ששינו מטכסיסם. לא עלה בידם להחניק את עצם הרעיון של הקונגרס, שקדו להחניק את התנגדותם בלבם זמן רב, עמדו ושינו מן המתנגדות הגלויה והחליפוה בנסתרת, ובמקום לגדור בעדו מבחוץ הם עמלים להרסו מבפנים.

שתי חבורות מתנגדות חזקות עמדו כנגד רעיון הקונגרס. כאן אין אנו סחים אלא בחבורה אחת, ב“ועד הפועלים הלאומי”.

דבּרי “ועד הפועלים הלאומי” זריזים היו ביותר, ולא כל הזריז נשכר; הפעם אף נפסד. עלינו להחזיק להם טובה על האמת כולה, שהביעו אותה בועידתם האחרונה. מימינו היינו לצדה של חירות גמורה, שכן אין האמת נאמרת אלא מפי שרואה את עצמו חפשי, ודבּרי “ועד הפועלים הלאומי”, נראה, הרגישו את עצמם באמת חפשים, לאחר שנפטרו משליחיהם של פועלי ציון ושאר באי כוח הלאומיים, וכשלבם היה טוב עליהם ודעתם זחוחה פתחו את פיהם וגילו סודות מן החדר.

אין אני מתעניין בתיאבון האנושי הבריא, שגילו “דבּרי” “ועד הפועלים הלאומי” אותה שעה שהעלו את הצעתם בשעת חדוה, שהועד יתגלגל בגוף מתמיד בחינת בא-כוחם החוקי של הפועלים בכל הענינים בעלי ערך לאומי יהודי. ואף אין דעתי נתונה הפעם על המתנגדות הבריאה, שגילו מנהיגי הפועלים האמתיים ל“דבּרים”. גדולה מכן: איני תולה באופוזיציה תקוות של ישועות ונחמות לענין תנועת הקונגרס. שני חסידים של שני צדיקים יעשו שלום ביניהם ביתר קלות מאשר רופא ורוקח שנתפרדו. אין דעתי נתונה כאן אלא על יחסו של ועד הפועלים הלאומי אל בית ישראל כולה, אל התעודות ששעת הרת עולם זו מטילה עלינו, כפי שנתגלה מפי ה“דבּרים”. רעיון העזרה הקונסטרוקטיבית נדחה. ולא עוד אלא שנמצאו ביניהם כאלה שלעגו לעג ציני לעצם הרעיון של עזרה קונסטרוקטיבית, עמדו והראו פני תם ושאלו: מה זו עזרה קונסטרוקטיבית? על הרעיון בדבר הלואה לאומית הפטירו בבדיחות זולות אחדות: מכיון שאין לצפּות לכך, כי עשיר פלוני ואדיר אלמוני יפתח את כיסו ויתן לתכלית מעין זו מיליונים שוב אין טעם וענין בדבורים על תכניות כאלה. אף לא עמד לו לרעיון המלוה הלאומי השאון הרב בעתונות הגדולה לאחר ששליח הועד האמריקאי היהודי חזר מנסיעתו המוצלחת לאירופה. ושאלת ארץ ישראל? והרי זו היתה רק כעצם בגרון, לא לבלוע ולא להקיא, בחברה זו, וכדי להפטר ממנה היה אחד מן הדבּרים אנוס להודיע, שעל א"י מיותר עכשיו לדבר, משום שהיהודים חיים שם בטוב, בלי עין הרע.

“שב ואל תעשה עדיף” – הוא אם דבור ואם רעיון של כל הוועידה כולה.

ומאליה צפה ועולה השאלה הגדולה: הקונגרס למה? למה הן תכניות חדשות, דרכים חדשות, ארגונים חדשים? הרי בין כך ובין כך אין ברירה אחרת לעם ישראל אלא להטיל את גורלו בידי הגבאים והפרנסים הישנים, והללו כבר יאספו את הנדבות. מעולם היו בני ישראל רחמנים בני רחמנים: מרחמים או מרוחמים, ואף עכשיו יעמדו להם הרחמים.

ומאליה צפה ועולה השאלה: למה טרחו ונתגרו דבּרי “ועד הפועלים הלאומי”, שיתנו להם לשלוח ששה שליחים דוקא לקונגרס? על מה יגנו שם? כלום ידברו שם על אחדות ישראל כדי להמית בידידות מעושה את מה שלא יכלו להשתיק בכוח מדיני?

אולם מוצא אתה בפוליטיקה זו ובדרכים אלה לא רק חוסר כנות אלא גם משהו ילדותי-תמים. מוציאים מן החשבון ערך-מצבים חשוב. בעית ישראל בת שני פנים היא, ובישובה מעונינים לא יהודים בלבד, אף העולם הבינלאומי מעונין בכך. שאלת ישראל תעלה על סדר היום של ועידת השלום אף בלי הסכמתה של חברה יהודית פלונית או אלמונית. בועידה לא יתנו את הדעת על ה“דבּרים” אלא על העובדה הגדולה והחשובה של שאלת ישראל שלא נתיישבה. והדבּרים האמתיים של העולם הבינלאומי, אלה שדעתם נשמעת הם יטו אוזן לניסוחים ולדרישות מובנים יותר, מושכלים יותר, שכן אנושיים-כלליים הם. ואנושיי הוא כשאומה שואפת לחירות לאומית, דבר אנושיי מאוד מאוד הוא – אומה שואפת לארצה, לביתה.

6 מרס 1917.

שלא כשאר המדעים, כגון הפיסיולוגיה או הביולוגיה, הפסיכולוגיה היא מדע מסועף ומורכב, שכן עיסוקה לא רק בנפש הפרט אלא גם בחבורות, מעמדות, המונות, אומות ועמים בחינות אחדויות קבוציות. נושא חקירתה הוא האדם והחברה, נכנסת היא לתחומיהם של מדעי-הטבע המדויקים מכאן ובת-מיצר היא לסוציולוגיה על משמעותה הרחבה ביותר מכאן. בעשרות השנים האחרונות נתרחבה ונסתעפה כל כך, שרבים מן החוקרים, שקצרה ידם לדעת אותה כולה, עמדו וצמצמו את עצמם ברשויות מיוחדות של תורת הנפש הכללית; והרי הם מתמסרים בכל כוחם לתלמודו של מדור זה או חברו.

אחד הענפים החדשים בתורת-הנפש הכללית היא “הפסיכולוגיה של הזולת”, זו פרים של המחקרים בני הזמן החדש. וכבר עלתה ספרות שלימה על הכרת ה“זולת” – ולצערנו סברות חד-צדדיות ביותר, שכּן שקודה היא לא לעמוד על כבשונו של ה“זולת” מצדנו. אמנם נכון הדבר, שה“זולת” “לפי מה שהוא” אין לו נפש אחרת, לגבי עצמו הנהו לפי מה שהוא ורק האחר עושה אותו “זולת”. ברם אין אמת זו אלא להלכה בלבד, אמת פילוסופית ולא אמתם של החיים. בחיים עצמם עומדת כל חברה על “שלהם” ועל “זולתם”, ושל עצמם ושל זולתם אינם עומדים על זיקות הדדיות שוות, אלא על זיקות חד-צדדיות בין “שלהם” ו“זולתם”. “משלנו” משלנו הם אפילו בעיני האחרים, והאחרים, הזולת, נדונים כאחרים אפילו בעיניהם של עצמם. להיות מקובל על הבריות כאחד “משלנו” ולמלא את תפקידו של אחד “משלנו” בחברה – זו היא זכות יתירה, שהזולת שקוד לזכות בה אלא שלעולם אין הדבר עולה בידו בשלימותו. לכל היותר הוא מגיע לדרגת של “כמעט אחד משלנו”, אבל “כמעט משלנו” סוף סוף אינו אלא “זולת”. מלה קלילה זו “כמעט” טובעת בו חותם מיוחד. כל אנ“ש אינם חתומים כל עיקר והוא אנ”ש שחותמו עליו. ברם אנ“ש חתום אינו אלא “אחר שבאחר” ולא אנ”ש ממש, בכולו. וסימן מובהק לדבר להבדיל בו את “האנ”ש כמעט" בחברה מן האנ“ש בממש. האנ”ש ממש אינו מרבה שיחה על אנ“שיותו, ואילו ה”אנ“ש כמעט” מכריז על כך תמיד, והרי הוא מבקש ומוצא תמיד שעת כושר להטעימה ולהדגישה ולהבליטה. ואילו ה“אנ”ש" ממש אין לו לפני מי להתיהר בכך. “כמעט אנ”ש" חייב תמיד להביא ראיה, תעודה שבכתב, שהוא ממש כאנ"ש מלידה.

החוקרים שהסבירו והאירו עינים בחבוריהם בתורת הנפש של הזולת נתנו את דעתם, לצערנו, יותר על פעולתו של הזולת עלינו מאשר על פעולתנו אנו על הזולת. ורק כשהמחצית השניה של ענף מדעי זה בתורת-הנפש הכללית תהיה מעובדת ונחקרת יפה יפה כמותה של המחצית הראשונה, יהיה בידינו דבר שלם, משנה שלימה. עד כאן אין בידינו אלא מחציתה של בעיה רבת-ענין זו, ומובנו: לבנו נתון יותר לצד השני מאשר לצד הראשון, משום ש“אנו עצמנו” לא היינו זה זמן רב, קצת יתר אל המידה, זמן רב כל כך, שרבים מאתנו כבר אינם יכולם לעמוד על נפש עצמם ועצמנו.

ברם, אין אתה קובל על החוקרים. הם עצמם משל עצמם הם ודעתם נתונה יותר על “עצמם” ולא על “זולתם”. ואין אני קובל אלא על כך, שהחוקרים אינם מעלים בחבוריהם את אביו מניחו של דבור זה, את אבי-אבות-אבותיו של ה“פסיכולוג של הזולת”, זה שנשתמש לראשונה ב“פסיכולוגיה של הזולת” בשביל מטרותיו המדיניות והוא שניסח אותה יפה יפה. אפשר והחוקרים מתביישים בו, אפשר ולא נאה להם להתייחש עליו – “אין בודקים ביחש” – בדברי מדע ובאנשי מדע.

הראשון שעמד כנראה יפה יפה על הפסיכולוגיה של האחר, ניסח אותה יפה ונשתמש בה כהלכה לצרכיו, הוא בלי ספק גבורה של מגילת אסתר, המן בן המדתא. בעצם לא ביקש אלא דבר קל: שיתנו לו את היהודים ממאה עשרים ושבע המדינות, והוא יקיים בהם את דינו. בקשה כזו, מופלאה ומשונה, טעם היא צריכה, צידוק היא טעונה. לכאורה היה מקום לקוות, שכאן יעמוד קטיגור גדול ויגולל קטיגוריה עצומה לכל הפחות עשרים עמודים ארכה. לא מיניה ולא מקצתיה. כל הלשנתו של המן אינה עומדת אלא על פסוק אחד, פשוט ושכיח: “ויאמר המן למלך אחשורוש: ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים אשר בכל מדינות מלכותך ודתיהם שונות מכל עם ואת מצוות המלך אינם עושים ולמלך אין שוה להניחם”. אין המן אומר, שקשים הם ורעים דיניהם של ישראל, גרועים מאחרים. אף אינו מדבר על הנזק שממשיכים היהודים על המדינה. ובכלל אין הוא מרבה חקירות ודרישות. די לו בכך, שדתיהם שונות מדתיהם של עמים אחרים ושונוּת זו היא אב-עיקר של האשמה.

ואף על פי כן היתה “מלשינותו של המן” סמל אימים עד היום הזה. ובדין הקשה שבמלשינות היא. האשמות – להפרכה ניתנו, עלילות דברים להכחשה ניתנו, אפשר להביא ראיות והוכחות, שכולן שקר וכזב הן. אבל איך תפרנס את היחסים אל ה“אחר”, הגנוזים עמוק עמוק בפסיכולוגיה של “עצמך”?

ויהי זה נקוט בידינו: אין הזולת הנכרי. סולחים לו לזר, לנכרי, את זרותו, ולא עוד אלא שנוהגים בו כבוד כשיודעים בו, שהוא מושל בביתו, או שיש לו לכל הפחות מקום, שהוא עשוי להקרא שם אנ“ש. ואילו האחר הוא מי שאינו בשום מקום “מאנ”ש” והרי הוא נדון להיות כל ימיו יושב במקום השני. המקום הראשון מיועד ועומד בשביל אנ"ש. הזר הוא אדם שהברירה בידו, ואילו האחר אין ברירה לפניו, אין לו מקום ללכת אליו. החברה נוהגת כבוד באדם שהברירה בידו.

אלמלי עמדו על כך ה“אחרים” שלנו, אלמלי הבינו הללו, שאותה שעה שרק מקצת מאתנו יהיו “של עצמם” אף הם, שיהיו אחרים, הברירה תהיה בידם. שוב יסבלו אותם במחשבה כאנ"ש בכוח, ומעמדם בחברה על כרחו שישביח, שיהיה יותר טבעי. שוב יקנו את כבודם העצמי שגלה מהם בחברה – את יחס הכבוד אליהם.

9 מרס 1917.

א

מופלא הדבר – ימים רבים כל כך שקודים בני אדם על תלמודה של ההיסטוריה, חוקרים את מאורעותיה וחודרים אל טעמה, ואף על פי כן אין דורשי הרשומות המעולים ביותר יכולים לראות מראש ולנבא דבר בואו של המאורע הגדול אפילו ימים מועטים לפני שנתארע. כנראה רזים בה בהיסטוריה, נראה, קהה הוא ביותר השכל האנושי ואינו יכול לחתוך ולגזור את העתיד ולדעת מן המתרחש בחדרי חדריו.

שני המאורעות הכבירים ביותר של הזמן החדש, המלחמה העולמית והמהפכה הרוסית – זה וזה נראים עכשיו הגיוניים כל כך, הם משתלשלים ויוצאים בהכרח שבהכרח מכל השתלשלות הענינים הקדמה, ואף על פי כן שני המאורעות הם פתאומיים כל כך, בלתי צפויים, מפתיעים, והעולם הממושכל, המלומד בנסיון, הפקח הופתע הפתעה רבה לשני המאורעות. שאמנם ידעו הבריות, כי הממשלות מרבות והולכות את צבאן וציין, בונון מבצרים ומכינות כלי זין, ואף על פי כן לא האמין איש, כי בערב מלחמה עומדת האנושות. בני אדם ניחמו את עצמם באמירה על השלום המזוין. אמנם הכל ידעו, שרוסיה שרויה ועומדת זה מכבר על גיגית של אבק שריפה, שמורת הרוח גדלה והולכת בחברת הרוסים המשכילים מיום ליום, ואף על פי כן לא עלה על דעת איש, שהמהפכה תפרוץ עכשיו דוקא, בעיצומה של המלחמה. ושוב עמדו כל המומחים ונבאו, שבמצב הטכני של ימינו בהנהלת מלחמה, אי אפשר שהמלחמה תמשך זמן רב בין האומות הגדולות. הדבר יביא לידי התנגשות איומה בין הצדדים הנלחמים, ולאחר ההתנגשות בוא תבוא מיד ההכרעה. אשר למהפכה הרוסית נבאו הנביאים, שתמשך זמן רב ותהיה רבת דמים. והנה באה המציאות וטפחה על פני המתנבאים והמחשבים חשבונות, כאילו אמרה לעשות לצחוק את חשבונותיהם וחישוביהם של המומחים. המלחמה נמשכת זה שנים, והמומחים פסקו מלאמר נבואה על סופה, והמהפכה הרוסית, שהכניסה הפיכה גמורה במדינה האירופאית העצומה ביותר, עברה כמעט בדרך שלום, בלי קרבנות אדם כמעט.

אולם יטעה שכלו של אדם כמה שיטעה בנבואותיו, דעתו לא תתקרר לעולם, שקוד הוא לתפוס ולהבין הן את העבר המשתרע לפניו בשלוה, הן את ההוה הסוער וגועש והן את העתיד הממשמש ובא. רוצה הוא להטיל את מרותו על הזמנים, לכל הפחות במחשבה.

וסבור אני, שכל שאחד מאתנו רוצה לדעת עכשיו: מה יהיה בסופה של מלחמה זו, מה יהיה פניה של מפת-העולם לאחר המלחמה? ומה יהיה על המהפכה הרוסית? – כלום לא יעלו שוב כוחות השחור של ארץ מעונה ומיוסרת זו ויסבו את הגלגל אחורנית? ולאחרונה: מה יהיה בסופנו אנו? כלום יתן העולם את דעתו אחר המלחמה גם עלינו ועל פגעינו, היכניס אותנו לתוך משפחת העמים, לאחר שהעלינו קרבנות עצומים על מזבחה, או שמא יפזר אותנו על פני הדפים השונים של פנקס-החשבונות העולמי הגדול, לפי מספר הארצות, שבהן יושבים חלקי התפוצה של ישראל? ומה יהיה בסופם של אחינו המשוחררים ברוסיה? כלום לא יהיה שוויונם אלא מעין מהדורה שניה של האמנסיפציה המערבית, מהדורה מועתקת כדיוקה, ללא הרחבה ובלי תיקונים? או שמא יהיה טבוע בחותם אחר בכולו, והיהודים יזכו בפעם הראשונה להגיע לידי חירות לא בחינת אזרחים פרטיים אלא בחינת מיעוט לאומי?

מובן מאליו, ששכל המשיב על השאלות המנוסחות למעלה על כרחו הוא עוסק בהשערות. והשערות דין שתסתמכנה על הנסיון ועל עובדות לשעבר, אולם אין איש שיערוב לאמיתותן, שכן עיסוקנו תמיד ב“גורמים נוספים”, בגורמים הסמויים לפי שעה מן העין וקופצים ועולים למעלה בשעה שלא ציפו להם דוקא.

והריני לנסות להשיב על השאלות האלה, והפעם לא ראשון ראשון, אחרון אחרון, אלא להיפך: נפתח בשאלה האחרונה.

מה אפשר לצפּות בענין שוויונם של אחינו ברוסיה? מה דמות לו, מה טיבו של זה? מניח אני בחינת הנחה, שנצחונה של המהפכה הרוסית הוא נצחון גמור, והסדר החדש עומד איתן ובל ימוט.

איני רוצה להכניס את ראשי בעבי החקירות, ולא אסתמך בהשערותי אלא על עובדות מספר.

רוסיה היא ארץ-לאומים, ובהכרזה על שוויון אזרחי בלבד – לא תצא שום ממשלה ידי חובתה כלפי המיעוטים הלאומיים, שסבלו בימי המשטר הישן כאחדויות לאומיות לא פחות משסבלו יחידים מן האזרחים באשר הם אזרחים. שחרורו של האזרח הפרט בלי שחרורה של החבורה הלאומית עליה הוא מתיחש הוא שחרור למחצה, וממשלה הנענית כביכול לרוח הזמן ואומרת להתקיים בעולם על יסודות בריאים, אסור לה להניח להם להמונות רחבים לעמוד במורת רוחם. ולפיכך קשה להניח, שהממשלה הרוסית החדשה, שבה תופס מקום רב הזרם הליברלי, תתנכר לדרישותיהם של המיעוטים הלאומיים. אדרבה, כמה ראיות בידינו הפותחות לנו פתח לתקוה, שהממשלה החדשה תתחיל בדבר ותעשה מעשה, המעמיד את שאלת הלאומים במדינת רוסיה לא על הכוח ועל הרוב, אלא על העיקרים הכוללים של צדק וחירות, ודוקא משום שרוסיה היא הארץ האחרונה, שתהליך ההתחדשות והתחיה עובר עליה במאוחר, אנוסה תהיה לתקן במדינתה את התיקונים החדשים ביותר.

עובדה שניה:

לפני אחת עשרה שנה, כשנוסדה לפני המהפכה של שנת 1905 “האגודה להשגת זווי-זכויות מלא ליהודים”, קמו ונתעוררו ויכוחים סוערים בדבר ניסוחן של הדרישות היהודיות. אותה שעה לא היה כמעט אף אחד מן המיסדים של אגודה זו מצדדה של ההתבוללות, ולא נמצאו אלא מועטים שיעצו מטעמים תכסיסיים להסתפק בדרישה של שוויון-זכויות אזרחי ומדיני ולדחות את הדרישות הלאומיות לזמן מאוחר. עצה זו נדחתה וברוב מכריע נתקבלה ההחלטה, ששווי-זכויות מלא משמעו: שווי-זכויות אזרחי, מדיני ולאומי.

ואם נתן את דעתנו על כך, שלפני אחת עשרה שנה אפילו מאמיניה הגדולים ביותר של החוקה החדשה ואורך ימיה ידעו יפה, שהממשלה הישנה, היא ממשלת הצאר, בעינה תעמוד, וחובה גדולה להתחשב עמה עם כל כיבוש של חירות, ואף על פי כן לא נבהלו שליחי ישראל וניסחו ברורות את דרישותיהם הלאומיות; ואם נתן את דעתנו גם על כך שההכרה הלאומית גדלה וחזקה אצל יהודי רוסיה, ועכשיו יש לפנות אל ממשלה חדשה, ליברלית, הרי מצווה לקוות, שאחינו בני ישראל ברוסיה יגנו עכשיו על עמדתם הלאומית ביתר כוח וביתר אחדות.

ב

ב25–24 במרס נתכנסה בניו-יורק הועידה הלאומית-הסוציאליסטית, שבה עמדו שליחי האגודות המקצועיות הסוציאליסטיות-הלאומיות וקבלו בשם מאה וחמידים אלף פועלים יהודים מאורגנים החלטה מפורשת – בסמיכות אל הקונגרס היהודי העתיד להתכנס בקרוב – בנוגע לאבות-השאלות, העומדות עכשיו על הפרק של חיינו המדיניים. הוועידה נתכנסה באותו אולם, הוא אולם ביטהובן, שבו נתקיימו ישיבותיה של הוועידה הראשונה שנתכנסה לתכלית זו גופה לפני שנה ומחצה. שליחיהן של האגודות הלאומיות-הסוציאליסטיות השתתפו גם בוועידה הראשונה, ברם מיעוט היו אותה שעה. אותם ימים עדיין האמינו, שהמנהיגים הרשמיים של הפועלים היהודים המאורגנים יפרשו סוף סוף מדרכיהם האנטי-לאומיים, שהלכו בהם עד כאן, ובכל לב יצטרפו לתנועת-הקונגרס, יסייעו אף הם לכך, שהקונגרס יקבל את התכנית הלאומית ויסייעו להגשמתה של תכנית זו. מאמינים היו הללו, – שכן התעוררותו של הרעיון הלאומי בעולם כולו וביחוד במערכות הסוציאליסטיות חיזקה בלבם אמונה זו, – שמנהיגי הפועלים היהודים לא יהיו יוצאים מן הכלל הגדול אשר בעולם כולו ויהיו מוכרחים, בלחץ הלך-הרוחות השורר בעולם, להודות בדרישות הלאומיות היהודיות. ואמנם בימים הראשונים נדמה היה, כי הגיעה שעת פכחון במחנות הפועלים היהודיים. ההחלטות שנתקבלו בועידה הראשונה בנוגע לתפקיד העיקרי של הקונגרס, היו מניחות את הדעת, הן נתקבלו על פי פשרה. צד אחד ראה בהן תכנית-מרובה, והצד השני – בחינת תכנית-מועט, ומצוה להודות, ששני הצדדים הרחיקו לכת בוויתוריהם ההדדיים עד כמה שידם מגעת. ומי יודע – אפשר, שאלמלי יצא לפועל דבר הקונגרס סמוך להתכנסותה של ועידה ראשונה, לא היתה מתפרדת החבילה שהסכימו עליה. הסכם מדיני משול הוא לאירוסין: ככל שמועט הזמן ליישוב הדעת ולחרטה כן יפה לו לשידוך. לצערנו נמשכה שאלת הקונגרס זמן רב מדי, ו“ועד הפועלים הלאומי” – באי כוחם של ועידה ראשונה – התחיל לנער מעל עצמו מעט מעט את ההחלטות שנתקבלו. שוב לא היתה דרך אחרת לפני היסודות הלאומיים-הסוציאליסטיים אלא לעזוב את מקומם בתוך ועד הפועלים הלאומי, כדי שלא לענות אמן להחלטותיו החדשות, הסותרות את ההחלטות שנתקבלו בוועידה הראשונה. ומאותה שעה מסיר הועד הלאומי כל מסווה מעל פניו ומתחיל לועג לכל הדרישות הלאומיות היהודיות באותה ציניות של לפנים, של הימים הטובים ההם. כשמנהיגי הפועלים היהודים ראו את עצמם ראות שליטים יחידים ברחובות ישראל. שוב התחיל ועד הפועלים הלאומי מסיח על באות-הכוח היחידה שלו של כל הפועלים היהודים, ולא עוד אלא שעמד ותכן תכנית, כיצד לכונן את שלטונו לעולמי עולמים. “חכמי הדיפלומטיה” טעו הפעם טעות קשה, ותכניתם נכשלה. אפשר זו היא הפעם הראשונה שהמנהיגים חכמי-הדיפלומטיה המשיכו על עצמם בתכסיסיהם, – ויותר מכן בכוונותיהם – להצמיד את הפועלים ולדבקם אל המנהיגים אף בכל השאלות הלאומיות היהודיות – התנגדות חזקה אף בתוך המחנה גופו.

זו מכה ראשונה שהוכה “ועד הפועלים הלאומי”. מכה שניה, קשה מן הראשונה, נחל מוועידת הלאומיים. אם נתן את דעתנו על כך, שרק זמן קצר היה בידם להסביר להמונים ולארגונים, וכשנתן את לבנו לכך, שכל המכונה השלטת על הפועל היהודי נתונה בידי המתנגדים, הרי מצוה לראות בהישגה של הוועידה הלאומית הסוציאליסטית משום הישג רב ועצום. יתכעס ויתרתח ה“פורברטס” כאוות נפשו ויזלזל כמה שיזלזל בתוצאות של ועידה זו, עובדה זו, שהוועידה היתה שליחם של מאה וחמשים אלף פועלים מאורגנים באגודות שונות, במקומה עומדת, אינה זקוקה לפירושים, ואי אתה מבטל אותה לא במיתת שתיקה ולא בחירופים וגידופים. הרי אנו לאמר: אלמלי לא העלתה הוועידה אלא מטרה זו בלבד, לערער את הדעה המזויפת בדבר שלטונם היחיד של מנהיגים מסוימים על המונות הפועלים היהודיים, והיה שכרה אף הפעם רב, והמספר מאה וחמשים אלף – התחלה נאה היא.

אולם גדול מכן היה ערכה של הועידה הזאת ותוצאותיה החיוביות חשובות לאין ערוך מערעורה של דעה מוטעית ומזויפת. הוועידה הוכיחה ברורות שהחלק המשכילי יותר והמפותח יותר של השכבות הקיצוניות בעמנו מתקרב יותר ויותר לרעיוננו הלאומי ומקבל על עצמו את כל חיוביו ההגיוניים המתחייבים ממנו החלטותיה של הוועידה בדבר הדרישות הלאומיות, על מלוה לאומי גדול, וההחלטה העיקרית בענין הדרישה למתן אפשרות של בנין בית לאומי בארץ ישראל, ודאי יירשמו באותיות של זהב בתולדות תחייתנו הלאומית. כובד הראש העמוק, שבו נאמרו והושמעו כל הנאומים וההרצאות, הלך-הרוח המרומם והנפלא, שהלך כל הזמן על הצירים, ישאר ימים רבים בזכרונם של אלה, שזכו להשתתף בוועידה זו כצירים או כאורחים. והלך-הרוח הזה קם בוועידה, משום שמנהיגיה התרוממו על גובה הרגע ההיסטורי העובר עלינו, משום שלא נתנו לנעימה של חולין להשתלט על המשא והמתן שלה.

שוב לא יועילו חריקת שינים, חירופים וגידופים על הציונות ועל מגן-דוד. הטובים שבבני ישראל לא יתנו לאחוז את עיניהם ולהטותם מן הדרך. הם ילכו בצעדים בטוחים בדרך המובילה לגאולתנו.

ג

הלנו הם אם לצרינו? הבוער בהם ניצוץ, שהם עצמם לא ידעו עליו שכּן גנוז היה בערמת האפר, וכשבאה השעה הגדולה, המצרפת, המרחיבה, המטהרת, ונגעה ברגשות הנרדמים ופגעה בשלהבת הגנוזה, פרץ הניצוץ הגנוז ונתן בלבם את המחשבה ובפיהם את הדברים, הנושאים בחובם את אש הקודש, והרי הם מדברים עכשיו מתוך הסערה, מתוך סערת הלב וכיסופי נשמה?

או שמא אינם אלא מסתגלים לגודל השעה ולבם ריק, ללא גחלת, ללא ניצוץ, ואינם משמשים אלא באש זרה, לקוחה ממזבח זר, בהקפה חלילה, לשעה קלה, שכן נאה הוא עכשיו להתלהב בשעה של שדוד מערכות העולם, וכשאין התלהבות משלנו יוצאים אנו ידי חובתנו בהתלהבותם של אחרים ובלבד להראות סימנים של התלהבות והתפעלות?

היא השאלה הנוקבת עד עומקו של מוח ונוטלת ממני את מנוחת הנפש. לא משום שדרכי בכך לחפש מומים, ולא משום שחסרה לי האמונה בכנותם וברוחם הטהורה של החוזרים בתשובה, ואף לא משום צרות לב ועין חס וחלילה, שמא יבואו החדשים האלה ויצֵרו את מקומם של הראשונים הוותיקים. איני ממחפשי מומים, איני חושד באיש שמא אין כוונותיו רצויות ופניותיו טהורות, ואף איני חושש, שמא יהיה צר המקום לכולם. ואם לפני דורות מופלגים, כשאבות אבות אבותינו היו מקיימים מצות עליה ברגל לירושלים “לא אמר אדם צר לי המקום בירושלים”, על אחת כמה וכמה עכשיו תמצא עבודה לכולנו, לחדשים ולוותיקים כאחד. שדה-עבודה רחב משתרע לפנינו וכאן מקום רב לכל מוח הוגה ולכל יד עמלה. הלואי ויתאחדו כולם בלב אחד. הלא יודעים אנו כולנו, שאם סובלים אנו מחוסר כוחות אנו סובלים, משום שרבים נתרחקו מעולמנו, רבים שהיינו רוצים לראותם בתוכנו. כל אחד הלך לדרכו, כל אחד לחלקת שדהו ובעצם לחלקת זרים ואותנו הותירו לבדנו. ולא נותרו אלא מועטים, כמעט יחידים יחידים. אבל הללו לא הוציאו את הדגל מידם והם קראו בקול לעבודה ולהתחדשות. והרי זכור וידוע לנו, כמה גדולה היתה השמחה של השבלים הבודדות כשנוסף עליהן מן החדשים. בזרועות פתוחות הקבילו את פניהם ובשמחה פינו להם מקום בעבודה המשותפת.

ואף על פי כן כששומע אני עכשיו דבורים מצלצלים על נבואת עתידנו, היאך היא הולכת ומתקיימת, ועל ימי משיח, הממשמשים ובאים לקראתנו במהרה בימינו, ואני שומע את הדבורים יוצאים מפי זרים, מפי אלה שלא צפיתי להם – משתלטים עלי לא שמחה ונחת-רוח אלא רוח דאגה מתגנבת אל הלב, ורוח הספק מתחיל אוכל ומכרסם את הלב. “ברי” ו“שמא”, “כן” ו“אפשר”, “ודאי” ו“ספק” נאבקים בלב: הישארו החדשים, הנוספים, הנלהבים כל כך עכשיו, בתוכנו לעולמים, לימים רבים, ויתנו יד בלב שלם לנו, או – היינו הך – אנו נתן את ידנו להם? או שמא אינם מבקרים אותנו אלא ביקור לשעה קלה, וכשתעבור ותיעלם השעה הגדולה ישובו אל מתנגדינו?

הנה לפנינו הראשון. עט שנון בידו ורמות בפיו על תחיתנו. לא זר הוא בתוכנו, לא מן המחפשים דרך חדשה. הוא היה כבר עמנו לא פעם ולא פעמים. דרכו לבוא ולצאת. טבעו בכך. וכשעזב אותנו בפעם האחרונה חשב, כנראה, לא לחזור לעולם, והיה מלעיג עלינו ועל חלומותינו, חלוצינו בארץ ישראל לא עשו עליו שום רושם, הוא לא מצא אף קורטוב של נוי ביצירתם ובמעשיהם. תחית הלשון העברית לא משכה את לבו. הוא לא ראה בה סימנים של כוח וחיים רעננים. אף אינו מאמין לא בכשרונו של עם ישראל לחיי עצמאות ואף לא בצורך זה. הוא אינו מאמין בגלות בחינת עובדה של ממש לאחר נצחונה של המהפכה הרוסית. וכן הוא אינו מאמין בהתפתחות החטיבות הלאומיות, משום שאין הוא מחשיב את הלאומיות בכלל. ועל אף כל הכפירות האלה הרי הוא חולם על תחית ישראל בארץ ישראל. הוא מרגיש, שמתקרבת שעת פלא, והרי הוא נעשה אדם אחר ופיו ממלל דברי נבואה. מעטו נתזים רשפים רשפים, והם סחים על כיסופים עתיקים, ופיו מביע תקוות רבות זוהר ופאר. והוא עצמו אינו מרגיש בסתירה הפנימית שבה נסתבך, סתירה החותרת ומערערת את כל בנינו כולו.

אני מרגיש בסתירה זו ושאלה מרה צפה ועולה לפני: האין בחזיון שלא כתיקונו זה משום מופת, שאנו מצפים לו ארוכות כל כך, המופת של “ושבו בנים לגבולם”, או להפך, שמע אין בה בתופעה זו אלא משום סימן לגסיסה, כך דרכה של הפתילה להעלות את שלהבתה לפני דעיכתה?

והנה שני לו. אוהב אני אותו על שום כשרונו הרב לתאר ולספר. אולם שרוי הייתי תמיד בכעס עליו. סבור הייתי, שכשרון כמותו ראוי לו שיעמוד בשורה ראשונה של לוחמינו, של לוחמי מלחמתנו הקיצוניים, השונאים כל גלות ואפילו עטורה היא כמה עיטורים ורבת זכויות, השואפים לחירות גמורה: אני שלי, הקרקע שלי ואף החלומות שלי הם. ברם לא נתחבר מעולם אל הלוחמים. הוא אמנם בקר את ארצנו וראה שם את חלוצינו, הזורעים וקוצרים, נוטעים ובונים, וחדר אל נשמתם וגילה בה רבות ונצורות. ומפקידה לפקידה כשהיתה עוברת עליו הרוח סיפר לנו ספורי-מעשיות נפלאים והעלה לפני עינינו תמונות טובות לב. הוא החיוב, שהאמן שואב ממקורו, ממנו שופעת ברכת יצירתו. אולם הוא אינו אמן בלבד. נפש פעלתנית לו וצמא פעולה הוא כל ימיו. וכשהוא אומר לרוות את צמאונו לפעולה, אנו רואים אותו תמיד במחנה מתנגדינו, במחנה שנלחם ברוחנו הלאומי. במחנה ההוא הוא קרוא בשם “משלנו”, והוא שותק. עכשיו לבש כעס ומרירות, לא על אותו חוג, שבו רואים אותו כאחד מבני החבורה, ושם מקומו של כעס זה. לא, כועס הוא על לוחמינו, שלא נספח אליהם. קובל הוא עליהם קשות על שלא רכשו עדיין את ארץ-ישראל ולא הוציאו את ישראל מן הגלות. מבין אני לרוחו, למרירותו ולכעסו ואין בפי אלא ברכה אחת: שלא יכבה כעסו! אולם מצד השני הריני מהרהר בלבי: שמא לא פרץ רוגז זה אלא בגלל הזמן שאנו עומדים בו, פריה של השעה הוא, ועם תום השעה ייעלם גם הכעס.

ואנו זקוקים עכשיו לאנשים שלימים, שלימים ברצונם. וזקוקים אנו לעובדים חרוצים בכל הרשויות. ואין להם הרשות להשאר ולעמוד מחוץ למחנה, להפטר מחובם בהתלהבות בלבד או בכעס נדיבים בלבד. בבקשה מהם: יבואו, וימצאו את העבודה המחכה להם.

23 מרס – 6 אפריל 1917.

יירשם הדבר – ואפשר בדף האחרון של תולדות גלותנו.

ואם יגדל שם, בארץ ישראל המשוחררת, דור חדש, שלא ידע מהי עבדות ורוח עבדות מהי, נראה לו את הדף האחרון בתולדות הגלות שלנו, ויווכח, עד היכן עשויה רוח של עבדות להרעיל את הנשמה ולהמאיס ולשקץ ולחלל את הנשגב ואת הקדוש, עד היכן עשויים לרדת ולשקוע מטה מטה בני אדם, שאיבדו בעבדותם כל רגש כבוד לעמם. והדור היהודי החדש, שנולד בן-חורין, שנחנך בעצמאות, ירעד כולו בקראו את הדברים מעל הדף האחרון של תולדותינו בגלות, וידבק בכל לב ונפש אל החירות ואל ארץ חירותו.

גדולה היא השעה, נוראת הוד היא השעה. אומות העולם נלחמות מלחמתן הלאומית האחרונה. שוב אין יחידים. כולם נתמזגו לכללים, כל אחד נאמן לעמו, כל אחד מסור לדגלו. בא והגיע יום הדין של התולדה העולמית, בא יום ההכרעה לגורלם של העמים.

ואף נגזר והולך גורלו של המזרח שלנו. בשערי עזה, בעיר העתיקה של הפלשתים, מקום ששמשון אהב להראות את כוחו לאויביו, עומד עכשיו מחנה בריטי. מפקד הצבא האנגלי, ארצ’יבלד מוררי, מצא ראוי לפניו להודיע לעולם את הטעמים הפנימיים שהניעו את ממשלתו לשלוח את מחנותיה אל המזרח. והרי הוא מדבר בכובד ראש ובחגיגיות על קיום החלום של “שיבת ציון”, של החלום ההיסטורי, העובר כחוט השני את תולדות גלותנו הארוכה מתחילתן ועד סופן.

כל העתונות של העולם הנאור מביאה את ההכרזה של המצביא האנגלי, ונאחזים בה כבהכרזה רשמית למחצה. כל העתונות מגיבה על ההכרזה הזאת בנעימה של כבוד. היא נרמזה, שהדברים אמורים כאן במשהו חשוב ונכבד. כל העולם הנאור יש לו עד היום הזה יראת-הכבוד מיוחדת בפני ציון וירושלים, מהן יצאו קרני-אור ראשונות לעולם ובנשימה עצורה הוא מאזין ומקשיב אל המאורעות החדשים המתרחשים בארץ קטנה וגדולה זו.

על העולם היהודי אין מה לדבר. סבור אני, שכל נשמה יהודית, שיש לה עוד זיקה בת זיקה לעמה, נתרעדה כולה למקרא הכרזה זו. קמו ונתעוררו תקוות ישנות, ותמונות ומראות חדשים התחילו מרחפים לעיניהם. סבור אני, שאפילו מומרים נגעה ללבם הכרזה זו, אף בנשמתם הממושכנת לאחרים זע משהו.

ורק אחד עמד בנאמנותו לגלות, בנאמנותו לחולין.

הוא ה“פורברטס” היהודי, כלי מבטאם של מאתיים אלף וששים וחמשה פועלים יהודים.

לא להביא את הידיעה כל עיקר, לדון אותה בהשתקה גמורה, כפי שהוא נוהג תמיד בנוגע לחזיונות שאינם מתאימים ונאים לפסיכולוגיה הקינית, של חולי חולין, לא יכול. הרי ידיעה מרעישה היא לכל הדעות, ואפשר והקורא יתרעם על כך, שלא ימצאנה על דפי עתונו.

עומדים ומביאים את הידיעה ופירושה בצדה.

והפירוש קצר. הוא עומד על תיבה אחת ועל שלושה קוים: אִם – – –

ולהלן הוא עומד ומפרש את “האם” ואת שלשת הקוים: אם האנגלים יכבשו את ארץ ישראל, אם נכון מה שהם אומרים ואם לא יחזרו בהם, הרי ימסרוה לידי ישראל.

אנו הגענו לזמנים כאלה. עד כאן היו מלשינים עלינו, על הציונים, בפני אומות העולם, ועכשיו אומרים להלשין על הבריטים בפנינו: “אם הם לא יחזרו בהם” – כיצד להבין את הדברים האלה? כלום טמונה כאן עצה לנו, שנהיה זהירים ולא נסמוך יותר מדי על הבטחות?

חן חן לכם על ידידותכם, תודה על עצתכם.

אולם איני סבור, שה“פרוברטס” נתכוון לעוץ עצה לציונים. למה ולמי? מאמין אני, שלא נטעה אם נאמר, שכוונה אחרת היתה למלה “אם” ולשלשת הקוים שנסמכו לה. הכוונה היתה להכשיר את הקורא, שיהיה רואה בעיני חולין את ההכרזה גופה של המצביא האנגלי. ולפיכך היו אנוסים להקדים את הפירוש לפנים גופו, לפני שיכיר את הדברים, שנאמרו בנעימה של כובד ראש ועושים רושם.

גלות, עבדות שמך, קטנוניות תוכך. עוד לפני זמן לא רב היו מבטלים בתכלית הבטול את ענינה של ארץ ישראל, מזלזלים בה זלזול גמור. אמרו לעקור את הציונות בחינת רעיון ואת התנועה הציונית בשתיקה, לימים בבדיחות והלצות, לסוף במרירות ובקצף.

ואף ב“אם” זה ובקוים השלשה יש הרבה מן המרה, מן המרה ומן הקנאה.

כלום נהיה כועסים על כלי מבטאם של הפועלים היהודים על יחסו את הציונות בשעה זו?

סבור אני, שמבחינה מפלגתית-ציונית לא מחכמה היא לגלות עכשיו פנים כועסות עליו.

סבורני, שה“אם” על שלשת קויו יביא תועלת תעמולתית גדולה יותר לרעיון הציוני מאשר עשויים היו להביא עשרים מאמרים מבוססים כהלכה מצד הציונים. עוד יימצאו נשמות רגישות, שיגיבו על “אם” זה ושלשת הקוים שלו כראוי להם.

אין מקום לכעס.

אלא שקצת מאיסות כאן. שהנפש ממאסת, קצת ביזוי, שהנפש מרגישה, וקצת בושה, חרפה.

לא לחנם מדובר בספרות ישראל העתיקה לא רק על עבדות מצרים אלא גם על חרפת מצרים. העבדות היא לא רק צער אלא גם חרפה וכלימה.

ותכופות אין אתה יודע מה גדול ממה: הצער או החרפה.

20 באפריל 1917.

I

יש פשטנים בתורת-החיים, כלומר בתפיסתם שהם תופסים את תהליך החיים. די להם בזה שניתן לתפיסה בחמשת החושים ובכל מחשבותיהם ומעשיהם הם נתונים רק ל“אני” הפרט, והוא נושא מחשבתם ועשייתם. בנתינת דעת זו על האני הפרט איני מתכוון לאנוכיות הקטנה של האיש הבודד. אני מתכוון לערך העיקרי שמייחסים בדרך כלל לזה החי ומתנועע בהוה, לאני המרגיש את עצמו ולחושב את עצמו במוחש, ומעדיפים אותו על האני של העבר ועל האני שעתיד לבוא. הללו, הפשטנים, אינם רואים את החיים ראות תהליך של מעבר-עולם ממה שהיה אל העתיד לבוא. עיקרו של הקיום בעולם נתון לגביהם בהוה. כל השאר אינו אלא חלום, מחזה תעתועים. בו בהוה הם מבקשים נקודת-מנוחה ונקודת-מגע לעצמם. ידאג כל דור לעצמו, ישקוד על בעיותיו של העולם הזה שלו, ואל יכניס את ראשו בעבים של עולמות, שיבואו ויקומו אחריו, – ובכך כל הפילוסופיה שלו.

כל תולדותיה של ההתפתחות האנושית סותרות פילוסופיה קצרת עין זו, חסרת פרספקטיבה. ההיסטוריה האנושית על מובנה הנעלה יותר מתחילה בעצם עם מתן הפרספקטיבה ההיסטורית, עם החרדה והדאגה למחר ההיסטורי. תולדות תנועת הפועלים בעיקרה, למשל, מתחילות רק עם כניסתו של רעיון המדינה לעתיד לבוא ללבם של ההמונות הרחבים – עם כניסתו של רעיון עולם הבא של הסוציאלדימוקרטיה. רק בדרגותיה הנמוכות של התפתחותה נישאה האנושיות רק על כנפי ההוה. במדרגות העליונות יותר היתה נושאו של העתיד לבוא. ואלמלי היה בידינו לקבוע, עד כמה נדחפות החבורות האנושיות השונות, המעמדות או העממים השונים ביצירתם על ידי הדחיפה להשפיע על התהוות העתיד, והיה בידינו לעמוד כהלכה על מצבם החברותי השונה של אלה.

הנה הנחה אחת. ועוד לה שניה.

אי אתה אומר: אין האנושיות שקודה על בנינו של העתיד אלא על דרך היצרונות בלבד. האדם – ומדובר כאן על אדם התרבות – מוסיף על הדאגה האינסטינקטיבית גם את תבונתו של עצמו ואת רצונו החפשי של עצמו. מדע, אמנות, ספרות, תעשיה, מסחר ומלאכה נתמכים בידי הממשלות, בידי החברה והסתדרויות מיוחדות. תכופות אנו רואים בכך תמיכה מלאכותית. ואינו כן. התמיכה הזאת טבעית היא. היא נובעת מרצון-העם, הבונה מתוך דעה ברורה עתידם של הדורות הבאים.

כל יהודי החושב את חשבון עולמו על כרחו יתן עכשיו את דעתו יותר מבכל שעה אחרת על שאלת עתידה של יהדות אמריקה. וכשסחים אנו על העתיד היהודי, ברצוני לבקש, שלא יחליפו אותו בעתידם של היהודים. שכן שנים הם שאינם אחד כל עיקר. עתידם של בני ישראל יכול שיהיה נראה גם מבחינת השלילה וההתבוללות, ואילו העתיד היהודי אינו נסבל במחשבה אלא מבחינת החיוב הלאומי. לבי לשאלה השניה.

ושאלה זו נחלקת לשתים. ראשית, האפשרי הוא עתיד יהודי כאן באמריקה? ושנית, אם אפשרי הוא – מה חובות הוא מטיל עלינו?

האפשרות של התהוות עתיד יהודי באמריקה תלויה כאן כבכל ארץ נכר במערכה שלימה של תנאים אובייקטיביים וסובייקטיביים. התנאים האובייקטיביים כרוכים בסביבה הנכרית ונתונים בה, שממנה יוצאת השפעה חזקה עלינו ביודעים ובלא יודעים. הם תלויים בטיבו ובאפיו של העם השליט – אין שום מדינה שבעולם שאין בה עם שליט. התנאים הסובייקטיביים גנוזים בחבורה האנושית גופה, הרוצה לבנות את עתידה של עצמה. הם תלויים בחוזק רצונה של חבורה זו ובדרגת כוח יצירתה.

סבורני, שמן המותר הוא להעיר כאן, שהדברים אמורים כאן בעיקר בעתידה של תרבות. לא יותר, באם אף לא פחות מכן.

התנאים האובייקטיביים פה באמריקה אינם נוחים ביותר בדרך כלל לקימתו ולהתפתחותו של עתיד יהודי. בשורות מועטות שלמעלה נשתמשתי בדיבור “העם השליט” ונמנעתי מהשתמש בדיברו “האומה השלטת”, משום שבבחינה זו שונה אמריקה מכל שאר הארצות. אומה אמריקאית אינה קיימת לפי שעה, היא הולכת ונולדת עכשיו, בהתהוותה היא עומדת. ולפיכך משתמשים כאן במושג אומה שימוש אחר. אומה משמעה באמריקה: מדינה, מלוכה, ארץ. עובדה זו, חסרונה של אומה אמריקאית מכבידה על התהוותה והתפתחותה של כל תרבות עממית אחרת על אדמת אמריקה. דרכה של כל סגולה להתפתח יפה במקום התחרות חזקה, ברם היא מאבדת הרבה ממתיחות ומהתעצמות חייה באווירה שלא נתיחדה עדיין ייחוד עצמותי, באווירה שלא הגיעה עדיין לנקודת-ההתגבשות של עצמה. אמריקה אינה עדיין בשלה ומבוגרת, אמריקה שרויה עכשיו בתקופת “ימי בראשית” שלה, מבחינה תרבותית-לאומית. ולפיכך לא היה בידי שום חבורה לאומית להגיע לידי מדרגה גבוהה של ייחוד טוב. חסר היה הכוח הדוחף, והחבורות השונות עמדו ועשו פשרה ביניהן. הפשרה נתבלטה ביחוד ברשות הלשון. אין אתה מוצא כמעט ארץ אחרת בעולם, שתהיה בת לשון אחת, כמותה של אמריקה. נותן אדם את דעתו על כך, כמה מרובת-לשונות היתה עשויה להיות אמריקה זו לפי הרכבה שהיא מורכבת מקטעי עמים שונים, ונותן אדם את דעתו על המהירות העצומה, שבה באה התמזגות לשונית זו, יעמוד וישתומם. זהו פלא, פלא רב, ואפשר וגדול הוא וחשוב הוא מהתהוותם של כרכים גדולים בן לילה אחד, גדול ורב ערך מן התעשיה שקמה כאן מעשי-כשפים. בעצם השיגה אמריקה בדרכי פשרה מה שלא השיגו לא רוסיה, לא גרמניה ולא כל שאר המדינות החזקות במעשי כפייה ואונס.

ופשרה זו תכוף גם את אוכלוסי ישראל לפרוש מלשונם. אין זו שאלה של צדק ויושר, לא שאלה של רצון, רצוננו. חובה ליתן את הדעת כאן על התנאים האובייקטיביים, על ההשפעה העבירה ועל הכוח הרב של הסביבה האמריקאית הרבה. מבחינת הלשון היא תבלע בליעה גמורה את אוכלוסי ישראל. ישמחו על כך המתבוללים, יתאבלו על כך ויזילו דמעותיהם הלאומיים. לא יעמדו לא השמחה ולא הצער. ואם ננכה את הכניסה-ההגירה העתידה לבוא, עלינו להיות מוכנים בלבנו לעובדה, שבמשך דורות אחדים אף “אידיש” תיעשה לשון של קודש. אף היא, כאחותה הבכירה, החזקה יותר והגונזת בתוכה יתר חיות, תגורש מן הרחוב, תדחק מן הבית ותתכנס בספר ובבית-התפילה, ואפשר רק בספר בלבד.

וכך יצא מן העולם אחד הגורמים החשובים ביותר בהתהוותה ובהתפתחותה של תרבות ישראלית עצמית. ואם תקום תרבות כזאת תהיה זו לפי טיבה ואופיה תרבות של תרגום, אם מותר לומר כך.

ברם אף בדברים אחרים אין התנאים האובייקטיביים כשרים ביותר לעתיד יהודי כאן באמריקה.

אמריקה היא הארץ הקפיטליסטית ביותר בעולם. אין בכך משום קובלנה על אמריקה. אין אנו אלא מודים בקיומה של עובדה זו, והכל חייבים להודות בכך. זו היא עובדה של היום. אין נביא וידע. אפשר ובעתיד הקרוב תעבור על אמריקה מהפכה רוחנית. עגל הזהב יוּסר מעל כנו הגבוה והעם יתחיל לעבוד לאידיאלים נעלים יותר. יחידים מבשרים מפנה זה כבר משמיעים את קולם. אולם לגבי דיוננו אנו מצוה עלינו להדרש להוה בלבד. וכל זמן שבתי-הבנקים והמשרדים ייבנו ביתר נוי ושקידה מאשר בתי-האקדימיות והמוזיאונים ויעלו עליהם בפאר והדר, כל זמן שבתי המלון, הקלובים ובתי השעשועים יתפסו את המקום הראשון והמרכזי בחיי הצבור יותר מאשר האוניברסיטאות העממיות והיכלי האמנות – אין מקום לדבר על אווירה רוחנית-תרבותית, שתהיה מוכשרת להמריץ את החבורות הלאומיות השונות לעבודת-תרבות מאומצת. אף על ההתפתחות היהודית של הרוח היהודי משפיע מצב שליט זה השפעה שלילית גמורה.

ואפילו לא נסכים להנחותיו הנועזות של זומבארט, שהיהודים הם יוצריו של הקפיטליסמוס המובהק (ואי אפשר להסכים להן עם תלמודן של תולדות ההתפתחות היהודית בעולם), הרי מוכרחים להודות, שמחמת תנאים מיוחדים אנוסים היו היהודים מימי הביניים עד הזמן החדש ביותר להפריש ממרצם למסחר. ברם במשך הזמן עלולה כל תולדה להתגלגל באב להתפתחות חדשה. ואמנם כדבר הזה קרה לישראל. עד היום הזה צריך שיפעל כוח-שכנגד מוסרי רב בישראל, שיהיה בידו לכפות אותם לחלק בדרך אחרת את מרצם ואת כשרונותיהם. כוח-שכנגד זה חסר לפי שעה באמריקה, בארץ בה פתוחות באמת אפשרויות בלתי מוגבלות ברשות ההתפתחות הקפיטליסטית. רב הפיתוי וגדול הנסיון. השאיפה להתעשרות מושרשת בכוח רב בהכרתו של כל אדם, וקשה להתגבר עליה בלי מלחמה פנימית קשה עם עצמו.

אולם כנגד זה קיימים תנאים אובייקטיביים אחרים נוחים מאוד לקימתה של תרבות יהודית באמריקה. ברצוני לעמוד על החשוב שבתנאים האלה.

אמריקה מורכבת מקטעי עמים שונים ומשונים. אבל חבורות-עם אלה אינן רק שליחיהם של עמים ואומות. הן גם שליחיהן של מדינות וממשלות. וחילוקי-דעות עשויים לפרוץ בין מדינות וממשלות אלה ובין אמריקה. חילוקי-דעות מדיניים. שאיפתה של מדינת אמריקה לאחדות אי אפשר שלא תתן את דעתה על עובדה זו. מצוה עליה שתהא עינה פקוחה על אהדותיהן של חבורות-עם אלה. קנאה זו, מוצדקת מבחינה פסיכולוגית, באה על גילויה בזמן האחרון במערכה נגד האזרחות הכפולה. ואילו אוכלוסי ישראל לא יהיו לעולם – לעולם עד כמה שניתן לו לאדם לחזות בעתיד – נושא לקנאת אמריקה. אי אפשר שיבואו הדברים לידי קרי בין אמריקה ובין היהודים. תרבות יהודית באמריקה לא תמשוך על עצמה קנאה ושנאה. לכל היותר תעורר את חמתם של המתבוללים היהודים, שהרגילו את עצמם לקנא את קנאת אמריקה ללא שאלות ובקשות. אמריקה יכולה להניח מתוך בטחון-נפש גמור לה להתפתחותו של עתיד יהודי מבחינה תרבותית. האופי האמריקאי המתחשל והולך בימינו עלול רק להרוויח מזה.

ומכאן אל התנאים הסובייקטיביים.

II

עוד לפני שנים מעטות, לפני שפרצה ההפיכה האירופאית-העולמית, לא עלה על דעת איש, שבאמריקה עשוי לקום מרכז גילוי והתפתחות לרוח הלאומי היהודי. ואם נמצאו יחידים מבין ראשי המשכילים היהודים, ששאפו בכל לב ליצירתו והתהוותו של מרכז כזה, היו מכונים בפי הבריות בשם פטריוטי-המקום (חסידי הארץ). ברם אפילו הם, חסידי הארץ, היו מדברים על מרכז, על מרכז נוסף, על מרכז מקביל. כי אמריקה תכנס להנהגה ביהדות – על זה לא חלמו אפילו הפטריוטים הנלהבים ביותר של אמריקה. אמנם לפני עשרים שנה בערך, בשעה ששמי יהדות רוסיה נתכסו עננים כבדים, שאפילו רואי הלבנות אבדה אמונתם בימים טובים מאלה, עמד החשוב שבדורשי רשומותיו של עם ישראל בדורנו, שמעון דובנוב, והביע את דעתו, שבשנים ובשלשת הדורות הסמוכים יעבור עיקרו של עם ישראל ממזרחה של אירופה לאמריקה. והרשות היתה בידו להביע דעה זו, משום שהיציאה לאמריקה באותם הימים היתה בשיעורים עצומים. ואפשר היה לצפות, שעוד תגדל ותעצם. עם דמדומי החירות הרוסית בטלה דעה זו. נוכחו הבריות, שכל ששערי העתיד פתוחים לעין הרואה, יעמוד מרכזו של ישראל באירופה על מכונו. אף באמריקה היתה דעה זו השלטת. ידעו, כי במזרח-אירופה גנוז אוצר עצום של כוחות-יצירה תרבותיים, ומאוצר זה יהיו מתפרנסים כל באי עולם של גלות ישראל.

לאחר שהפורענות העולמית פרצה בכוח-איתנים, ועולם ישראל שבמזרח אירופה נזדעזע, נזדעזעה עמוו אף יהדותה של אמריקה זעזוע רב. ולא היה זעזוע זה פרי רגש הרחמים סתם; היה זה זעזוע אינסטינקטיבי עמוק יותר: יסודו של כל הבנין כולו, של בית ישראל, עמד בסכנה, ונזדעזעו עמודיו הרחוקים. כך יזדעזעו וירעדו כל אברי הגוף עם הזדעזעותו של הלב. החוש העממי, זה שומר נאמן העומד על המשמר מאחורי גבינו להזהיר מפני הרעה הממשמשת לבוא, עמד והודיע ליהדות אמריקה על החורבן הגדול מעבר לים עוד לפני שנתקבלו על כך ידיעות רשמיות. חוש העם – טלגרף אלחוטי בחיי עמים, וברגעי סכנה הוא נעשה והולך כוח מעורר. חוש עם זה הוא גם שעורר את היהדות האמריקנית. אותה שעה תפסה יהדות אמריקה, שהדברים אמורים כאן בדברים חשובים יותר מאשר לחם לאכול לרעבים ובגד ללבוש לערומים, שבזה בלבד לא תצא יהדות אמריקה את חובתה, והחלק לא ימלא את ובתו לכלל כולו, זו חובה שהשעה הגדולה מטילה עליו.

ברחובות אספו נדבות “לחם לחי ותכריכים למת” הכוונה לביטויו של שיר פרוג לאחר פרעות קישינוב), קראו לעצרות ופנו לרגש הרחמים שבלב. אבל מי שעינים לו ראה, שעמוק עמוק בנשמת ישראל נתקננה דאגה כבדה יותר, עמוקה יותר, החרדה הגדולה לקיומו של ישראל בעולם. יחידים יכולים להעמיד תורות-ניחומים לעצמם, ואילו עם יחסו אחר לעתידו. יודע עם, שעם אבדן כוחות היצירה באה שעת גסיסה לעם, ואין עם שרוצה בכליה, והרי הוא נאבק בכליה הרוחנית באותו כוח ומרץ, שבו הוא נלחם בכליה הגופנית.

וכאן הגיעה שעת לידתו של רעיון ההצלה הלאומית הישראלית ביהדות אמריקה, ולא רק בנדבות לסובלים ולנצרכים אלא גם על ידי שתקבל יהדות זו על עצמה את החובות הלאומיות הנעלות יותר. אותה שעה התחילו סחים בקול בקרב חוגי המשכילים היהודים על דבר התהוותו של מרכז יהודי תרבותי באמריקה. ואף זה סייע לכך סיוע רב, שאמריקה נתעשרהב פתאום מחמת שעת מלחמה בכוחות יצירה גדולים שבאו מעבר לים. מכל גנזי אירופה שפע הזהב לאמריקה אל בתי הבנקים שלה, ומכל המרכזים היהודיים של אירופה וארץ ישראל נהרו לאמריקה הנאורים מישראל. נתמלאו רחובות ישראל חיים ותנועה, התחילו סחים תכופות יותר ובהטעמה יתירה על תעודות לאומיות ישראליות, ביתר כובד ראש וביתר עמקות התחילו דורשים בבעיה הלאומית של ישראל. נתרתחו הלבבות, ואף יהדותה של אמריקה נתפלגה לשתי מחנות. השאלה הלאומית שהיתה נדונה עד לפני זמן קצר כשאלה רחוקה, כבת קול של מחלוקת, שבית-חיותה ומריבתה עולמה של אירופה, נתקרבה יותר ויותר אל היהודי האמריקאי, או – והיינו הך – היהודי האמריקאי נתקרב יותר ויותר אל השאלה, הוא קנה יחס קרוב יותר אליה.

וכך אנו מתקרבים והולכים גם במחשבותינו אנו אל אב-הבעיה: ומה בדבר התנאים הסובייקטיביים הדרושים להתהוותו של עתיד תרבותי ישראלי באמריקה? לשון אחר: היש בלב יהדות אמריקה רצון חזק למדי כדי לשאוף לעתיד משלו? ואם היא גונזת בתוך לבה רצון כזה – כלום יש כוח-יצירה בידה לקיים את רצונה זה, להוציאו מן הכוח אל הפועל?

מובן מאליו, שאין אתה משיב תשובה כהלכה על שאלה זו אלא אם כן חקרת תחילה יפה יפה את הדבר, אספת הרבה חומר בדבר ההתפתחות היהודית באמריקה במשך חמשים השנים האחרונות. ורק החומר שנאסף וסודר כהלכה יכול שישמה יסוד למחשבות והרהורים בענין. לצערנו לא נתפרסם עדיין החבור, הספר המקיף על תולדותיה של ההתפתחות היהודית באמריקה. עד כאן נתפרסמו רק שני ספרים ברשות זו, ושניהם אינם אלא מונוגרפיות, שכן עיסוקם בעיקר בתולדות התפתחותן של חבורות מסוימות ביהדותה של אמריקה. ספר אחד ענינו תנועת התיקונים בדת, התהוותה והתפתחותה, והספר השני דן בהתהוותו ובהתפתחותו של מעמד הפועלים היהודים באמריקה. ולפיכך יסלח לי הקורא אם אקרב למלאכה זו ובידי רק החומר הזעום וכן הסתכלותי אני, הסתכלות יחיד, שבאה לי בדרך ההזדמן בימי שבתי באמריקה, ואביע את דעתי שלי רק בצורת דעות על דרך ההשערה, ואף זה בקצור נמרץ.

שתי קבוצות שונות, מנוגדות זו לזו מן הקצה אל הקצה במעשי-ידן, שונות זו מזו בשאיפותיהן, מטרותיהן ורציותיהן, מילאו את תפקידו של אב-גורם בהתפתחותה של יהדות אמריקה. מצד אחד הקבוצה הגרמנית-יהודית, החזקה יותר מבחינה כלכלית, בחינת ראש המדברים, ומן הצד השני הרוסית-היהודית (לקבוצה זו שייכים גם היסודות הפולניים והגליצאיים) של הפועלים, גדולה במספרה, חזקה בכוחות-קיום ובארגון מסודר כהלכה.

הפעלתנות היהודית של הקבוצה הגרמנית באה על גילויה בשתי רשויות של החיים הצבוריים היהודיים, ברשות הצדקה וברשות הדת. ברשות הצדקה והעזרה היתה פעולתה פעולה חיובית, כל שעבודת-צדקה יש בה מן החיוב. כנגד זה ברשות הדת – פעולתה שלילית בכולה. כל תנועת הריפורמה לא באה מכוחה של דחיפה פנימית לאידיאלים דתיים חדשים, אלא מכוח שאיפה להסתגלות אל סביבתם. ולפיכך שקודה היתה לעקור מן היהדות כל זכר של מוצא ומקור, כל שיור מאופיה המזרחי. כל העבר ההיסטורי וכל הכרוך בו נידון על ידה דין דבר שעבר זמנו ונפסל ענינו. עמדו והוציאו מן האמונה הישראלית את כל יסודותיה העממיים, מחקו את כל הזוהר העממי, שהיתה מלופפת בו מימים מופלגים עד הדורות האחרונים ולא שיירו ממנה אלא את העיקרים היבשים של אמונת היחוד. וכך הפכה אמונה רווית לשד בדת יבשה. הכל יודעים, שהמושגים אמונה ודת אינם מכוונים זה כנגד זה בכולם, משום שהאמונה היא רבת-צדדים יותר ומקיפה יותר מאשר דת חיצונית על עיקריה. תנועת הריפורמה נתנה גט פיטורין לעבר היהודי ההיסטורי ולא מחמת שנאה אל העבר אלא משום שחוששת היתה מפני הרעיון של עתיד יהודי מיוחד בסגולותיו. ואת זה תפסה כהלכה, שכל אימת חי בעם עברוֹ, שוב יהיה בו כדי לעכב בידי עיצוב עתידו. תמיד יבוא עבר זה בתביעות משלו, יזהיר ויתריע, ויצירה זו תסתבך בסכסוכים פנימיים בלתי פוסקים ללא מנוחת הנפש. חששה הריפורמה מפני ציון וירושלים כס"ם מפני הקטורת והלבונה. ואמנם עמדה כהלכה על הסכנה הגנוזה בשבילה בשתי תיבות אלה, עוד לפני שהאידיאל ההיסטורי של ציון וירושלים לבש דמות מוחשית ונתגלגל בתנועה מדינית בקרב היהדות החדשה.

ולפיכך, מתוך האספקלריה היהודית-הלאומית דין שנראה בתנועת הריפורמה כולה לא תהליך של התפתחות אלא תהליך של סיום וחתימה. עמדה ומיצתה את כל תכנה של הנשמה הישראלית. לפי דיני ישראל חייבים היו להשאיר מתנות עניים בשדה לעני, לאלמנה וליתום: שכחה ופאה. שכח בעל השדה שבלים בשדהו אינו רשאי לחזור ולקחתם. מנהג נאה, ומנהג ישראל דין הוא. מתכוון אני בעיקר לשכחה. בחדר היה נוהג הרבי לאמר תורה לתלמידיו: מהי מצוה שאי אפשר לקיימה אם רוצים לקיימה, אלא אם כן שלא מדעת ומרצון, ובעלי מוחין שבין הילדים היו קופצים ומשיבים: מצות שכחה. תנועת הריפורמה העלתה מצוה זו של שכחה למדרגה שאין גבוהה הימנה, היא הטיפה ל“שכחה” ומדעת דוקא, ומכוונה דוקא. הבורוּת בעניני היהדות בחוגים הגבוהים גדלה מיום ליום, אלמלא לא בא זרם ההגירה והכניסה ממזרחה של אירופה – מי יודע? אפשר וכבר מיותר היה לדבר עכשיו על עתיד יהודי באמריקה.

מצד השני השפיעו על התפתחות היהדות באמריקה הפועלים על ארגוניהם ומוסדותיהם. הפועלים היהודים מצאו בלי שום ספק בתוכם, ככל המונות עם אחרים, כוחות חיים, כוחות עממיים יוצרים. בחינת המון, בחינת כלל לא היו עלולים אלא להתנכר לרוח העם היהודי, ולא כל שכן שלא יכלו להנתק מעל אידיאלי-העם ההיסטוריים. אבל לצערנו אף בתפתחותם שלהם הלכה בדרכים עקולות. ראשית, לא היה בידם להלחם כאחד הן על קיומם החמרי והן על התפתחותם הרוחנית, שתהיה מעין “המשך” להתפתחותם בביתם הם הראשון. שנית, לא ניתנו להם המנהיגים הראויים לשמם. אין לשכוח, מה רוח רווח היה עוד לפני שלושים ואפילו לפני עשרים שנה בחוגים הנאורים של ישראל, שנתנו את עיקר דעתם על השאלות החברתיות. אסור לשכוח, שהבונדאים של ימינו הם בהשוואה אל מנהיגי הפועלים היהודים הראשונים רבּנים שמרנים. המנהיגים הראשונים, כשהשעה היתה דוחקת אותם להשאר בתחומי ישראל ולעסוק בשאלות יהודיות מיוחדות, נלחמו בשקידה ובמרץ לא פחות מן הרבנים הריפורמיים בעברו של ישראל ובעתידו. עם הטפות המועטות של השכלה שהטיפו לתוך המוני בית ישראל, הכניסו חביות חביות של הפקרות לאומית והתפקרות ישראלית. עמדו והכריזו מלחמה ללא רחם לא רק על אלהי ישראל אלא גם על כל מה שיצר רוח ישראל בדרך התפתחותו הארוכה. אפילו הלשון האידית – ועל אחת כמה וכמה הלשון העברית וספרותה – לא שמשה אלא כלי להטפה לכליונו של ישראל. והוא שיא השלילה.

וסופם של דברים בורות גדולה והולכת והתהדיטות לאומית. קודש הקדשים של האוצר העממי הרוחני נתחלל, ורוח ישראל, השוכן תמיד בהמונות בית ישראל, היה כאפר זה הטמון בתוך האפר.

והכל חייבים להודות, ש“עם הארצות” הוא יסוד רעוע מאוד לבנין עתיד ישראלי. הבורות היא אויבנו הגדול, גדול מכוחה של האנטישמיות הנכרית, שכן האנטישמיות נלחמת בנו מבחוץ, ואילו “עם ארצות” נוקרת ונכנסת לפני ולפנים של גופנו הלאומי וחותרת מתחת לשמיות מפנים.

ברם מצב זה לא היה עשוי להאריך ימים רבים. לא היה כוחו וצידוקו עמו אלא בחינת בין הפרשיות, בחינת מעבר בלבד. משני הצדדים שהבריחו את יהדות אמריקה, מצד הריפורמיים מכאן ומצד הפועלים היהודים מכאן, מתרוממים ועולים צעיריהם, שגדלו הם עצמם על ברכי תורת-הריפורמה. כנגד מנהיגי הפועלים שניטלה לאומיותם מתקוממים ההמונות וכופים את מנהיגיהם, שיהיו משנים מנוהגם ומיחסם אל הבעיה היהודית-הלאומית. המחאה נגד הריפורמה אינה באה על גילויה בתשובה אל היהדות השמרנית, החרדה, אלא ביסודן של הסתדרויות-נוער לתלמודו של העבר הישראלי ולהתעמקות יתר בנבכי בעיותיו של עתיד ישראלי. כל שנדון למיתה ולקבורה על ידי הריפורמה הדתית קם ומתעורר לתחיה. והמונות ישראל דורשים ארגונם וליכודם של כוחות ישראל לפי יסוד לאומי. כל שהמנהיגים שקודים היו על התשתו ועקירתו קם ומתעורר בכוחות משנה.

אי אפשר לדעת עד היכן יגיע כוחו של הרצון העמי הישראלי באמריקה, עד היכן יגיע כוח היצירה של יהדות אמריקה – ברם דבר אחד נתברר ונתחוור בימים האחרונים: ניתנה האפשרות ליצירת עתיד תרבותי משל ישראל, ובמשך הזמן אפשר וכוחו לא יהיה פחות מכוחן של ארצות-הגלות האחרות.

III

עד שנעבור ונגיע אל ניסוח ההתחייבויות, שמצוה עלינו לקבלן ולקיימן, אם רוצים אנו לסייע ליצירתו של עתיד תרבותי לישראל שבאמריקה, רואים אנו חובה לעצמנו להקדים עוד מלים מעטות, כדי לגדור בפני קושיות ופרכות, שיסודן לרוב בפירוש מוטעה למושג “התפתחות תרבותית עצמית”, ותכופות אף בסירוס מכוונה ומדעת של מושג זה.

משמיע אדם דברים על התפתחות תרבותית ישראלית בארץ מן הארצות, ואפילו בארצות ששם שוכנים בני ישראל המונות המונות צפופים והם מיעוט חשוב ביחס לאוכלוסיה הכללית, מיד קמים המתבוללים המושבעים, הרואים מפלט אחרון לישראל בכלייה וביציאה מן העולם, וטענתם הישנה בפיהם: שוב אתם אומרים להתבדל מעל עם הארץ, מעל הסביבה. שוב אתם רוצים להוציא את עצמכם מן הכלל תחת להכניס את עצמכם לתוך התרבות הכללית ולהתמזג ברבות הימים מזיגה גמורה עם האומה השלטת. רוצים אתם להקים מדינה בתוך מדינה! להם, למתבוללים המושבעים ועומדים, חייבים להשיב תשובה ברורה ולא יסיפו לשאול, שאינם יודעים את פירושו של הדבור: התפתחות תרבותית. טועים הם טעות גמורה במושג התבדלות והצטרפות ומערבבים בערבוב אחד את המושגים עם, אומה ומדינה. מצוה לאמור להם בפה מלא ובאמירה מלאה, שהם מסתובבים ומתרוצצים בעוגה שעגו להם מרעיונות נדושים, מופרכים וזולים, וכי מצוה עליהם, לפני שיקבלו על עצמם את השליחות של מלמדים ומורי-הוראה, לצאת תחילה ממבוי סתום זה שהם מתלבטים בו והגיעו אל נקודת הקפאון.

לקבל בעינים סגורות תרבות זרה, לקבל בעינים סמויות טעם זר, לחקות בעוורון מידות ונמוסים זרים – רק מסוּנוורי עין עלולים לראות בכך מעשה התחברות. יבדוק אדם יפה יפה וימצא, שמעשה כזה התחברות לסביבה הזרה אין בו וחנופה לסביבה הזרה יש בו. והרי גזירה נגזרה על החנופה שלא תתקיים. שכן המוחנף, ואפילו תקוות הכבוד שלו מקבלת טובת-הנאה לשעה קלה, סוף סוף יראה את עצמו מרומה ומוכזב. כל הרוצה בכל לב להתחבר לסביבה זרה עליו להכנס אל הענין בתורת שותף, לשון אחר: חייב הוא להכניס את חלקו שלו באוצר הכולל של הסביבה. וכיצד אפשר להכניס חלק משלו כשהוא מפליג והולך במעשה-החניפה שלו עד כדי ויתור על אופיו של עצמו, עד כדי פרישה גמורה מתכנו של עצמו ומעצמותו? מה נתינה יתן לאחרים כשמתגלגלים בכלי ריקן?

ובכך עיקר טעותה שטעתה ההתבוללות היהודית, אפילו מתוך בחינתה של עצמה. זו חניפה של מאה פעמים ואחת כהודאה דומה, שאינה נותנת כלום וברצונה לקחת בלבד.

לא פחות מסוכנת מן החנופה של המתבוללים היא ההדגשה החוזרת והולכת בענין “המדינה בתוך מדינה”. כלי זין נטלו הללו בפשיטות מבית-גנזיה של האנטישמיות, והרי הם מגלגלים בו כבכלי חדש בתכלית החידוש, ובעצם מלא הוא פגימות בכולו. שוב אין אדם בעולם שנתחלפו עליו המושגים עם, אומה ומדינה. כל באי הזמן החדש יודעים את תחומיהם של אלה ומבינים, שרק האומות השליטות יש בידן לדרוש ואפילו לתבוע מאת החבורות הלאומיות הקטנות, שתהיינה מוותרות על ייחודן הלאומי, לדרוש מתוך צרוּת-לב ומתוך אנוכיות לאומית. ואילו המדינה לפי מה שהיא – כל שהיא כונסת בתוכה חבורות לאומיות שונות – על כרחה שתהא מסייעת מתוך טובת עצמה את כל החבורות ההן, שיהיה בידן לתרום מן המעולה שבהן, שהן גונזות בלבן. אמנם רואים אנו בחיי המעשה, שהמדינה דרכה לקבל השפעה מן האומה השלטת ולהשתעבד לה. ברם אין מצב זה מצב אידיאלי של המדינה ויקירי הרוח קודים לשחרר את המדינה גופה משעבוד זה שהיא משתעבדת אל האומה השלטת. צעקה זו “מדינה בתוך מדינה” אינה צעקה של מדינה אלא צווחתה של הלאומנות המוסתה, המשולהבת של החבורות התקיפות, וכל הבא ומסתייע בטעמים כאלה נמצא מסייע ידי עוברי עבירה שבאכזריות של החבורות השליטות. אין אחדותה של המדינה עומדת על טשטושם של היסודות הלאומיים השונים, אין טובתה גנוזה בדכוים ושעבודם של המיעוטים אף ברשות ההתפתחות התרבותית על מנת לסייע לו לרוב בשאיפותיו הלאומניות.

לצערנו התיחסו אצלנו בקלות-ראש יתירה אל כל המחלוקת הזאת שבין החיוב והשלילה לאני היהודי על כל רוחב משמעותו. לרוב ראו בה במחלוקת זו משום פלפולי הלכה בלבד, וכשיחסו לה ערך כל שהוא למעשה שוב סוברים היו, שאין ערך זה אמור אלא לגבינו, לגבי חיינו הפנימיים בלבד, ואין לו דבר למתן-צורה ליחסינו אל העולם הסובב אותנו. זו טעות קשה שטעינו, ורבים מאתנו שרויים בה עד היום. מי שנתן דעתו על יחסי העולם הגדול אלינו בימינו, ולא כפי שהם משתקפים בעתונות התיאולוגית-למחצה שלנו, אלא בעתונות המכובדת ביותר של אומות-התרבות – על כרחו שיודה, כי האידיאולוגיה של ההתבוללות, שרק אותה בלבד ראה והכיר העולם הגדול, היא שקלקלה את היחסים האלה, משום שהיא הגיהה באור שלילי את כל העם היהודי. ועכשיו מתנקם בנו הדבר. נוקמים ברוחנו, אינם רוצים להודות בזכות שוויוננו, אינם רוצים להכניס אותו למנין ולמשקל. והיא תוצאה ישרה של פזמון ההתבוללות, ששליחינו אנו פיזמו והלכו באזני כל העולם כולו.

יהדות אמריקה עדיין פתוחה לפניה הדרך להתוות לעצמה נתיב-התפתחות חדש, ודוקא משום שהיא הצעירה בחבורות ישראל ביחס אל הסביבה הזרה, ודוקא משום שההתבוללות עדיין לא הספיקה שעתה לקלקל לגמרי את היחסים אל הסביבה כפי שעלה בידה הדבר בעולם הישן, ומשום שניתנה לה היכולת לראות בפירות הבשלים, שהצמיחה והבשילה השיטה של ההתבוללות, ומשום שרובה המכריע (תשעה מעשרה) בני מזרח אירופה הם. והריני לאמר: יהדות זו עדיין הדרך פתוחה לפניה, שתוליך לא אל החרפה הלאומית אלא אל השוויון האמתי בחברה, לא אל העבדות הרוחנית אלא לחירות אנושית של כבוד.

IV

ודאי חוקי ברזל לה לתולדה. ודאי נתונים אנו כולנו, ללא יוצאים מן הכלל, למרותו של ההכרח ההיסטורי, החותך את חיינו וגוזר את גורלנו. אולם חוקי הברזל של ההיסטוריה וההכרח ההיסטורי אינם מביאים כלל וכלל לפטליסמוס, ובשום פנים אינם מבטלים את הרצון החפשי בכל מעשינו ושאיפותינו. כשם שאין אנו כופים את עצמנו בעוורון לכוחות-האיתנים שבטבע, אלא אדרבה שקודים אנו להלחם בהם ותכופות אפילו רותמים אנו אותם לעגלת חיינו וגוזרים עליהם, שיהיו מהלכים בדרכים שאנו בחרנו בהם – כך יש בידינו לעשות בכוח רצוננו את ההכרח ההיסטורי שימוש לטובתנו. יתר על כן: הרצון האנושי אין דין שיקובל עלינו בחינת כוח מנוגד, כוח מוציא, שנגזר עליו להלחם מלחמת עולם בהכרח ההיסטורי. הרצון האנושי הוא גופו אחד אבות-הגורמים הפועלים בתהליך ההיסטורי וחותכים את מהלכו. בחינת תולדה של פעולה זו הוא ההכרח ההיסטורי. הרי שממילא מתחייב מכאן, שאין סתירה בין ההכרח ההיסטורי ובין רצוננו החפשי, שכן זיקותיהם ההדדיות אינן זיקות שבין אויבים או מתחרים, אלא זיקות שבין שותפים.

לא כאן המקום להכנס בעוביה של סוגיה זו ולסתור את הסתירה של מראית עין שבין ההכרח ההיסטורי ובין הרצון האנושי החפשי מכאן. ברם חייבים היינו לרמוז על שאלה זו, שכן מדובר על חלקו של רצוננו ביצירתו של עתיד יהודי באמריקה, עד כמה שאפשרית היא בתחומי התנאים האובייקטיביים והסובייקטיביים השוררים כאן, שעליהם עמדנו בפרקים הקודמים. חובה היא כאן, חובה גמורה, לקבוע ולאמר, שכל העמים והאומות מודרכים בעשייתם שהם עושים לצור צורה בעתידם של עצמם על ידי הרצון החפשי. הם אינם סומכים על התהליך ההיסטורי המתפתח מאליו, הם שקודים ועמלים להשפיע עליו במעשיהם הנובעים מתוך רצונם. הם רוצים לא רק לחיות את חייהם בתוך ההיסטוריה אלא רוצים הם לעשותה.

וכל מה שחותך חיים לכל אומה ולשון בדין שיהיה חותך גם את חיינו. ואם חסרים לנו, בהשוואה לעמים אחרים, כמה מן התנאים, הפותחים פתח להתפתחות חפשית, שאין עמה עכובים, אין הדבר צריך להטיל בנו פחד ואימה, ואין הוא צריך לגרום לכך, שנהיה מוותרים מרצון גם על האפשרויות המעטות שנשארו לפנינו. והוא שיהיה לנו לקו, כמו שהוא משמש קו לכל אומה ולשון שבעולם – רצוננו החפשי.

ולפיכך פותחים אנו כדרך שנוהגים לפתוח עם עיון ודיון בבעיות אלה בכל העולם, בשאלות החנוך. מובן מאליו, שלא נגול כאן תכנית מפורשת ומפורטת. אין לנו אלא לקבוע אותם יסודות, שעליהם עשוי להבנות בנינו של עתיד יהודי כאן באמריקה, שבלעדיהם אי אפשר לו בשום אופן להבנות. הפרטים מתחייבים מתוך העיקרים, ופתוחים הם לשנויים ובני שנויים הכל לפי שנוי התנאים. ברם העיקרים בעינם עומדים, איתנים ומוצקים.

אסור שיהיה שום ילד יהודי בלי חנוך יהודי, החנוך האמריקאי הכללי, הפותח בבית-הספר העממי וממשיך והולך בבית הספר התיכון, אינו מספיק בשום פנים. אסור שהילד היהודי יאבד את קשריו וזיקתו אל עמו. חייב הוא לדעת את עברו של עמנו, להכיר את הווֹ, כדי שלא ילך לאבוד בשביל עתידנו. ולפיכך חובה שיווסדו בכל מקום בתי-ספר שלאחר-הצהרים ובמספר הוגן ומספיק, שיהיה בידם להשלים את תלמודו של בית-הספר העממי הכללי, שיהיה בידם ללמוד ולהכיר את תולדות עמם, ספרותו ותרבותו. יודעים אנו יפה שייסוד בתי-ספר כאלה כרוך בקרבנות מרובים, והדברים אמורים כאן בקרבנות ממון ובקרבנות זמן כאחד. קרבנות ממון של האבות וקרבנות זמן של הבנים. יודעים אנו יפה יפה, מה רבה המעמסה שאנו מעמיסים בכך על היהודי האמריקאי. ואף על פי כן בבחינה זו אין כאן מקום לפשרות ולוויתורים. מוסרי יותר, ואפילו מועיל יותר לפרט, שיהיה מקריב חלק מממונו ומזמנו לעתידו של עמו מלהקריב את עתיד העם בגין טובת-הנאה בהווה. סוף סוף אין האדם מכונה לאכילה בלבד, ואין הקיבה והכיס הגורמים היחידים החותכים את אשרו של אדם בעולם. האושר העליון קשור תמיד בכבוד, שהפרט זוכה לו מן החברה, ומסלת הכבוד עוברת דרך הכבוד העצמי. אולם כדי להגיע למדרגה של כיבוד-עצמו מצוה לדעת תחילה “עצמו” זה, ו“עצמו” של אדם הפרט מעורה עמוק עמוק בהתיחשותו על גזע מסוים, על עם, אומה. אלמלי היה בידינו להפריד את האני הפרטי על יסודותיו, ודאי היינו מעלים, שתשעה מעשרת חלקיו של האני-הפרט הם ירושת דורות מרובים, ורק עשירית אחת אפשר משלו, של הפרט, היא, וראויה שתהיה קנינו של עצמו. והרי לא בעשירית זו אנו חיים, אלא בכל ה“אני” שלנו, אם ביודעים ואם בלא יודעים. ולפיכך אין חיים שלמים ליחיד, כשהוא שקוד לדכא בתוך עצמו תשעה חלקים מאני של עצמו. ולפיכך כל כך נלעגת היא כל התבוללות ומגוחכת, משום שאין המתבולל יכול להופיע בחברה כולו כמות שהוא, אלא חייב הוא להסתיר את עצמו כביכול, להצניע עמוק עמוק תשעה חלקים מן האני שלו, והרי ידוע לנו, כיצד מתיחסת החברה לאנשים-למחצה ועל אחת כמה לאחד-מעשרה של אדם. מכאן מתחייב, שאף לאדם מישראל אין ברירה אחרת אלא לקנות שוב את שלימותו, כדי שהחברה לא תדון אותו בנידוי ובריחוק, ואין שלימות זו נקנית אלא על ידי חנוך שלם. האומר להמית את היהודי שבו ולחיות את האדם שבו בלבד – ניתוח כזה לא יצלח לעולם. תוצאותיה של ההתבוללות העידו על כך כמאה עדים בכל העולם כולו.

למעלה דברנו על האפשרות, שחובה לפתחה לילד מישראל להכיר את תולדות עמו, ספרותו ותרבותו. לא בלי כוונה פסחנו על הלשון. ולא משום כך חס וחלילה, שאין אנו מחשיבים חשיבות יתירה את הלשון בחינת עיקר בחנוך, אלא דוקא משום שאנו מאמינים, שהלשון היא אב-עיקר ביצירתן של זיקות בין היחיד ובין העם, ומשום שנוגעים אנו כאן באחת השאלות הכאובות ביותר של חיינו בגלות, שקודים היינו לדלוג על ענין זה שנוי במחלוקת כשעמדנו בפרשת השקפותינו הכלליות ולהפריש לה מקום מיוחד.

סבורים אנו, שהמחלוקת עברית-אידיש, שהביאה בשנים האחרונות לקרע במחננו ופילגה את משפחת הסופרים מישראל לשתי מחנות צרות זו לזו, אינה תולדה של טרגדיה פנימית, העוברת בלב המונות-העם גופם. עם ישראל בחינת עם נסתגל בדרך מופלאה לקרעים שונים, וודאי עלינו, שהיה גובר על דו-הלשוניות בלי מלחמות ובלי חכוכים, כדרך שגבר על כך עד כאן. אלא שעמדו קנאים מכאן, שאינם רוצים ליתן את הדעת כלל על ההוה, ומצד השני קנאים שאינם רוצים להתחשב עם העבר ועם העתיד, ונתרתחו והביאו לידי מלחמה בטלה, לידי מלחמת סרק. מצוה היה על שני הצדדים לזכור, שהתחרות בין העברית ובין האידיש אינה הקשה והמסוכנת ביותר, שהתחרות הרוסית, האנגלית, הפולנית וכו' קשה ומסוכנת הימנה. מצוה היה על שני הצדדים לדעת את זה ולא לשפוך מים על טחנות זרים. וכן חיב היה כל צד על זכירה מיוחדת. קנאי העברית – ששמונה מיליון יהודים לערך מדברים אידיש וקוראים רק אידיש. הרשות בידם לראות בכך משום חזיון מעציב, אבל אין בכוח העצבון הזה להוציא את החזיון מן העולם. ולפיכך מוכרחים הם, מחויבים הם להתיחס בכבוד ללשון העם, ואפילו אינה פרי התפתחות חפשית. ולפיכך חייבים הם, ודוקא משום שמתכוונים הם לקנות את לב העם לשאיפותיהם, ללכת אל העם ולדבר עמו בלשונו המובנת לו. הקריאה: “או עברית, או רוסית”, “או עברית או אנגלית” – בלתי צודקת היא, מוטעית היא ותקלה בה. בלתי צודקת מן הבחינה המוסרית, מוטעית מבחינה לאומית ותקלה בה בנוגע ליחסים שבין המשכילים ובין העם. אפילו עברי קנאי קיצוני ביותר אינו רשאי להלחם בלשון אידיש, שמלבד ערכה הפנימי בחינת בית-גנזים לרוח ישראל, היא משמשת עכשיו סם-תרופה נפלא נגד ההתבוללות. ומצד שני מצוה על קנאי אידיש לזכור שעם ישראל בתורת עם לא יתן לעולם שתולדות תרבותו וכל יצירתו כולה יתחילו מ“צאנה וראינה”. ושוב מצוה עליהם ליתן את הדעת, שעם כליונה של העברית תבוא להם שעת פרישה גם מלשון אידיש; שיהדות של לשון זו יהדות כל זמן שהיא יונקת מן העברית, ואלמלי לא באה יניקה זו שוב היתה דומה ללשון רוסית המדוברת בפי יהודי רוסיה, כאנגלית המדוברת כאן בפי יהודי אמריקה וכיו“ב. ואף זה בזכור, שעתידה של אידיש עדיין אינו בטוח כל עיקר. יאזינו נא ללשונו של הדור השני כאן באמריקה, יקשיבו נא ללשונם של ילדי הסופרים היהודים בכל מקום שהם… ואילו הלשון העברית עמדה במבחן של אלפים שנה. ולא רק שעמדה בנסיון אלא גם עמדה בבחינה במקום שהתחילה בה התחיה העברית הלאומית החדשה, בארץ ישראל. ואם באים מתנגדים ואומרים, שכל התחיה העברית בארץ ישראל אינה אלא תהליך מלאכותי, שבא לעולם על ידי קנאים והזיתם, הרי הם מעידים על עצמם, שחסרה להם הדעת האובייקטיבית כשהענין נוגע להסברם של מאורעות היסטוריים. נניח, שקנאים כפו אותו את הישוב החדש שיהיה כופף את עצמו לרוח העברית ושיהיה יוצר אוירה עברית לעצמו. ברם מהיכן שופעת קנאות זו, המגעת עד לידי מסירות נפש ממש? כלום אין קנאות זו גופה פריו של רצון-עם מוחסן ומשומר, שהיה נרדם עד שנמצאה לו שעת כושר לגילוי? וקנאות זו גופה אף יסדה את הישוב כולו, בנתה מושבות וערים, זרעה ונטעה על אף התנאים המעכבים, עם שעמדה ונלחמה והדבירה את העכובים והמכשולים על כל צעד ושעל. מפני מה לא נגלתה אותה רוח קנאית במושבות ארגנטינה ביחס לאידיש? מפני מה מתגאה שם כל תלמיד בית-הספר על השכלתו הספרדית? הרי הציונים לא היו המפריעים שם, לא כפו את דעתם על מי שהוא ולא באו בעקבה על ישראל? תהליך זה של קניית העברית בא”י משמש אף סימן לדבר, מלבד ערכו כשהוא לעצמו. הוא מראה לנו, מה דרך תלך בה התחיה הלאומית שלנו כשהאדם מישראל ירגיש קרקע משלו תחת רגליו.

ולפיכך אנו באים לידי מסקנה, שהמחלוקת בין העברים ובין האידישיסטים בדין שתבּטל, שתצא מן העולם. החנוך היהודי שרוי במשבר, ביחוד באמריקה, ואם ימשך משבר זה עוד זמן רב שוב לא תועיל שום תשובה ולא תתקן שום חרטה. על הצדדים הנלחמים למצוא עמק השוה ביניהם כדי לגדור בפני הבערות אצל הדור הגדל והדור הבא, בפני עם הארצות האורבת לנו מאחרי גבו של כל ילד יהודי.

בית-הספר שלאחר הצהרים הוא היסוד לחנוך היהודי ועל יסוד זה עלינו לבנות את הבנין הולו, שאת ראשי קויו נשתדל לסמן בבא.

V

מבית-הספר שלאחר הצהרים, שמתעודתו להשלים את חנוכו ותלדומו של הילד היהודי בבית-הספר הכללי, אנו עוברים אל בית-הספר התיכון או כפי שהוא נקרא באמריקה בית הספר הגבוה. הלמוד בבית-הספר העממי חובה הוא באמריקה לכל ילד. ואילו הלמוד בבית-ספר גבוה הוא רשות. אפשר היה להשתמש בדבר זה, ומן היושר ומן הצדק להשתמש בכך, אילו עמדו המרכזים היהודים החשובים ותיקנו בתי-ספר גבוהים כאלה, ולפחות בית-ספר אחד בכל מרכז. יהודי רוסיה, למשל, תיקנו בימים האחרונים הרבה בתי-ספר תיכונים כאלה, ובכל מקום הוכתר הדבר בהצלחה רבה. התלמידים קנו באותו זמן של למודים הנוהג בבתי-הספר של המדינה ידיעות מספיקות בהחלט בלמודים הכלליים, הדרושות לכניסה לאוניברסיטאות, וכן ידיעות הגונות בלמודים היהודים – הלשון העברית, תולדות ישראל וספרותו. אמנם ברוסיה היו אנוסים לתקן בתי-ספר ישראלים בגזירת ההגבלות הנהוגות לגבי ילדי ישראל בבתי-הספר הכלליים. ברם סבורים אנו, שאפשר להשתמש בחירוּת גם לתיקון מוסדות, המסייעים את התפתחותם של רוח ישראל ותרבות ישראל. מכל מקום מצוה היא לשקוד על תקנתו של הילד העברי המתבגר, שאם לא כן עלול בית-הספר הכללי למחות כל לשיור ובן שיור של תורה שלמד הילד בילדותו. ולפחות חובה היא לפתוח בכל מקום שיעורי-ערב ללמודי-היהדות.

ומבית-הספר הגבוה אל בית-המדרש למורים. רשלנות עולה פשיעה היא הרשלנות של יהודי אמריקה בנוגע להכשרתם של מורים בשביל ילדי ישראל. הכל יודעים שכל הימים שורר היה באמריקה דוחק גדול במורים, שאלפים שאינם כשרים לכך נדרשו להוראה לאחר שנטרפה ספינתם בחיים. לא היתה ברירה אחרת לפני היהודים האלה אלא לאחוז ב“מלמדות”, ולאבות לא היתה ברירה אחרת אלא למסור את ילדיהם בידי חנוונים שפשטו את הרגל ובידי רוכלים שלא נתמזל להם מזלם. בימים האחרונים נכּרים שנויים לטובה. גדלה הדרישה בארץ למורה יהודי בקי ומנוסה, מבקשים את שההוראה אומנותו ויעודו. אף המלחמה סייעה במקצת לכך. באו לכאן מארצות המלחמה כמה מורים חרוצים וזריזים. ברם אין זה אלא מקרה בלבד, הוא סייע במקצת, אבל לא שינה את המצב מעיקרו. יש מקום לכל הפחות לעשרה בתי-מדרש למורים, ועדיין לא תוגדש הסאה בכוחות-הוראה, באם נגיעה לראש שאיפותינו, ששום ילד יהודי לא יהיה שרוי מחוץ לתחום של חנוך יהודי ובית-ספר יהודי. כיום הזה רווח מצב כזה: במרכז יהודי רב, שיש בו כמיליון ורבע מבני ישראל, ארבע חמישיות מכל ילדי ישראל אינם מקבלים שום חנוך יהודי. אחד מחמשה מתחנך חנוך יהודי, אבל מה חנוך הוא מקבל? – מוטב שלא נחקור ולא נדרוש בטיבם של החדרים ובמהותם של המלמדים.

עם תיקון בתי-מדרש למורים יש ליתן את הדעת על המורה היהודית. הבת היהודית באמריקה נעזבה כולה לנפשה בענין תלמוד תורה, לא פתחו לה שום אפשרות לשמש את עניני עמה וצרכיו. זה פשע לאומי ופורענות לאומית כאחת. אצל כל אומה ולשון של תרבות ממלאת המורה בבתי-הספר העממיים את התפקיד העיקרי בחנוכו של הדור הצעיר, וכאן, באמריקה, יותר ממחציתן של בנות ישראל אינן יודעות אפילו אלף-בית ולכל היותר את האלף-בית בלבד. אמהות יהודיות נאות.

ברצוננו לאמר כאן דבורים מועטים על בתי-המדרש לרבנים. החפשים הקיצוניים שבנו ודאי יבּהלו ויאמרו: מושכים אותנו שוב לבית-המדרש! יבּהלו הם ולא יבהילו אותנו עם ישיבתנו על מדוכה זו של בעיותינו. כל הבא ומבטל את לכל הצד הדתי של חיי ישראל, מוציא את בית-הכנסת, את הרב ואת המטיף ממעמדם, מעמד גורם חשוב בחיי ישראל – נמצא מרמה את עצמו ואוחז עיני הבריות. לצון חמדו להם עם דת ישראל כדרך שעשו לה ללשון העברית. כמה שכבות של הגוף-העמי מתו לגבי הלשון העברית, וכמה יסודות מתו לגבי דת ישראל. אולם מכיוון שאין אדם בהול להודות במיתת עצמו עמדו הראשונים והכריזו על מיתתה של הלשון העברית והאחרונים הכריזו על מיתתה של דת ישראל. הראשונים סבורים היו, שעם גירושה של הלשון העברית מהיכלותיהם יעקרו אותה משרשה ולא תהיה לה עוד תקומה, והאחרונים מאמינים היו שאפשר יהיה להמיר בנקל את משיח בן דוד במנהיג היוניון. משחק תמים של ילדים שוטים. בניהם של הריפורמיים שלנו כבר מתחילים להתקרב עכשיו אל התרבות העברית לא רק כאן אלא גם במערבה של אירופה, שהתבוללותו היא רבת ימים ורבת שרשים מזו של אמריקה, ובניהם של הלוחמים באלהות ממלאים כאן באמריקה את ההיכלות ואת בתי-הספר של ראשון בשבת. הדור השלישי של האפיקורס היהודי לא יהיה פחות דתי מן הבינונים שבבני אמריקה בכלל. ולפיכך שיטה מוטעית היא להמונות ישראל, שאינם נותנים את דעתם על טיבה של השכלה זו שמקנים למורים הרוחניים, שוודאי השפעתם תהיה מרובה על עיצוב פניה של ההתפתחות התרבותית היהודית.

בתי-המדרש לרבנים הקיימים עכשיו באמריקה, נוסדו בידי יהודים גרמניים, ובתי-המדרש הם העתקה והעתק בלתי מוצלח – של בתי מדרש כמותם בגרמניה. חא כאן המקום לתאר כמו את בתי-המדרש לרבנים הקיימים כאן. ברם על דבר אחד מצוה לעמוד כאן. מלמדים בהם יותר ארכיאולוגיה של היהדות מאשר פסיכולוגיה, יותר אנטומיה של היהדות מאשר ביולוגיה. הם מכוונים כנגד השקפת-עולם נטולת-דם, מתה, ורחוקים הם מן המעין הנובע של חיי ישראל, פרושים הם מן הרוח היהודי שאינו פוסק לעולם מעשייתו ומיצירתו.

ואין אנו מסתפקים בכך. לדעתנו, דוקא כאן באמריקה, שההשכלה העליונה, האוניברסיטאית, מצויה בידי חברות-השכלה פרטיות, מצוה היא, שיהיו קיימות איניברסיטאות יהודיות, ובהן פקולטאות משוכללות למדע היהדות. ובמדע היהדות אין אנו מתכוונים לארכיאולוגיה, לבלשנות עתיקה, למחקרים היסטוריים בזמן העתיק ובימי הביניים בלבד, המוסברים ונלמדים על דרך התיאולוגיה. אנו מתכוונים אל המחקר הכולל ברכוש הרוחני הכולל, שנאצר באוצר העממי שלנו, מן הימים המופלגים עד היום הזה. בפקולטה יהודית אנו מתכוונים לפקולטה בעלת קתדראות שונות בענפים שונים של מדע היהדות. ספרות ישראל (העברית, זו של אידיש וכן של שאר לשונות) בדין שתהא נלמדת ככל ספרות חיה אחרת. וכך חובה היא לנהוג גם באמנות היהודית ואפילו במדינה היהודית בזמן העתיק ובסוציולוגיה של ימינו אנו. לשלשה מיליונים מישראל במדינה החפשית ניתנה הרשות והוטלה החובה להחזיק באוניברסיטאות משלהם ולא להיות סמוכים על שלחנם של פרופיסורים שנתפצרו לנו, למלמדי-דרדקי בחינת פרופיסורים, בחינת נציגיו של מדע היהדות. מצוה היא על שלשה מיליונים יהודים בארץ חפשית להבין, שבתי-בנקים ומסחר גדולים אינם משמשים שלוחיו כמותו של רוח ישראל.

ואם לגבי בתי-הספר הנמוכים והגבוהים עדיין מותר לבוא בטענה: הוצאותיהם המיוחדות מרובות, אין טענה זו טענה כל עיקר בנוגע לאוניברסיטאות. הרי אוכלוסי ישראל משלמים בין כך ובין כך שכר למוד, הרי אין תורה זו באוניברסיטאות ניתנת חנם.

ובקצור עלינו עוד להזכיר את דבר אוניברסיטאות-עם, בתי-ספריות, אגודות ספרותיות, וכיוצא באלה מוסדות, שהם בנותני טעם ונוי בחיים של אומה, מעדנים את רוחה ומאצילים את נשמתה.

כאמור: לא נתכוונו לגולל כאן תכנית מפורטת, לא נתנו אלא ראשי פרקים בלבד, התווינו ראשי-קוים, את עיקר מגמתה של התפתחות יהודית בריאה, מוסרית ואסתטית, הפתוחה לפנינו כאן באמריקה. ברם היא אינה פתוחה אלא אם כן יתיחסו בני ישראל בכובד ראש לעתידם של עצמם, אלא אם יבנו אותו בידיהם של עצמם, וישפיעו עליו עד כמה שידם מגעת.

אם כך יעשו יהודי אמריקה והיה שכרם רב. יתגוונו חייהם, יתעשרו, יתמלאו תכנים, ישתפרו, ויהיו נאים יותר, מושכים את הלב וחפשים יותר.

נערים היינו וגם זקנו ולא ראינו שאומה מתברכת בטובה במעשה התכחשות עצמית. טובתה של כל אומה ביעודה העצמי.

22 דצמבר 1916 – 16 מרס 1917.