…עוד לפני עשר שנים, כשישב אחד העם בבירת העולם על גדות התימזה, היתה עוד רוחו רבת־כח וחוזק. עוד היה מתרגש והוגה מחשבות, אבל מחלת הגוף גזרה עליו מנוחה, שלא להתערב במאורעות. והן דוקא אז נעשו בלונדון דברים שחתכו את עתידות העם. ואף־על־פי־כן ידע אחד־העם את כל הנעשה, נכנס לפני ולפנים של כל הפרטים. מנהיגי הציונות באו לשאול יום יום עצה מפי מורם. אולי אין הקהל יודע על כך, אבל עובדה היא, שגם על הכרזת בלפור הטביע את חותמו ואמר מה יש בה מן הסיפוק ומה יש בה מן המסופק. כשיעבור זמן מה ויתגלו כל הדוקומנטים, אז ידעו כמה היה כוחו גדול ועד כמה השפיע על מהלך דברי ימינו.

ואולם זהו רק פרק. את גדלו של אחד־העם אין אנו מסוגלים עוד להבין. יבוא זמן ונדע, כי מה שהיה פיכטה לעם הגרמני, סולוביוב לעם הרוסי ומאסאריק לעם הצ’כי היה אחד־העם לעם העברי. אולי מימות הרמב"ם ועד היום לא קם כמוהו.

פרופסור אנגלי, צימרן, כתב ספר על הלאומיות ושם אמר, שבלונדון יושב היהודי אולי היותר גדול בעולם והעם האנגלי אינו יודע על זה כלל.

אחד־העם לא יצר מן הכלל אל הפרט, אלא מן הפרט אל הכלל. וזהו הבסיס של תורתו. ודוקא עכשיו נתרבו תלמידיו במובן זה.

כל אלה שאמרו שאחד־העם מצמצם את עצמו, לא השיגו את תורתו. כי לא היה כמוהו איש שהתעניין בכל קניה וקניה ובכל בית שנבנה ובכל חלוץ שעלה.

השאלה עמדה לפניו לא ל“מה” אנו שואפים אלא בשביל “מה” אנו שואפים, מפני שה“מה” אינו משפיע על מהלך המחשבות וה“בשביל” מפתח את הרצון. אחד־העם שואל: למי משפט הבכורה – למדיניות או לאומה? והוא עונה: מדיניות מתחלפת, מדיניות הולכת, ואומה לעולם עומדת.

עברתי בכל הארצות ולא מצאתי איש אחד, לא מאלה שנאספו אל עמם ולא מבני דורנו שהרימו כמוהו את הדגל. יש מדרגות שונות באדם חשוב שמת: “זקן ושבע ימים” “ויאסף אל עמיו”. והמדרגה האחרונה היא הגדולה שבהן. אחד־העם נאסף אל עמיו. זהו רכושנו ורכוש זה לא יוכל איש לקחת מאתנו. הוא ביקש ממני ומיתר ידידיו ימים אחדים לפני מותו, שלא נפריז על המידה בשעת ההספד. ואולם בדברים אלה אין מן ההפרזה. הוא הטביע את חותמו על כל דורנו, דור עומד על פרשת הדרכים. ועוד יבואו זמנים, שנוכל להתגאות כי היה לנו בימינו מורה גדול כאחד־העם.

6.1.1927.

ראשית תרע"ט. הכריזו על שביתת כלי הנשק והמלחמה העולמית פסקה למראית עין, כי עברה מן הנסתר אל הנגלה, מהחפירות שמתחת לקרקע להיכלי הדיפלומטים. ובאמת – מן הנגלה אל הנסתר, מעולם הדם והאש לעולם המזימות. בה בשעה, לא במובן האסטרונומי, התחילה המלחמה האחרונה שלנו על קיומנו ועתידנו. הדרישה הגדולה שלנו לארץ ולשחרור יצאה מקליפתה ונדחקה לרשימת התביעות של יתר העמים. ובא הנס: הסכם המדינות על דרישתנו. היה רגע ועבר זעזוע בנשמת כל האומה, אבל לכלל רטט מטהר, מצרף ומזקק לא הגיע. מקום הנס – בירת העולם על גדות התימזה. באחת הפינות השקטות של בירה זו ישב אז בודד במועדו, מתיחד עם עולמו שלו, שנשא בקרבו, הצנוע הגדול: אחד-העם. ועד שלא שקעה שמשו של “אחד-העם” התחילה רומזת ועולה שמשו של העם. איך התרקם ואיך התרחש הנס – עדיין לא תפסנו, והשגתנו בוררת כדרכה את הקו של מיעוט העיכובים, כך קרה הדבר, בעזרת המקרה, בכוח משחק המאורעות. אמנם ברי לי – יעברו עוד ימים, או אולי עתים וזמנים, ותזדכך המחשבה ותגמול ההכרה, ונוָכח לדעת, שלא במקרה נזדמנו בשעת התרקמותו של הפלא שני שליחי האומה במובן היותר היסטורי, שליח המחזבה ושליח ההגשמה, אחד להולכה ואחד להובאה. כל אחד לעצמו יחיד, נתון בתוך מסגרת של סביבה זרה, הרחק מדופק החיים של האומה, אבל שניהם יחד הצטרפו לחשבון גדול, כמעט לחשבון האומה. לא, לא מקרה הוא, שבשעה החותכת היתה האפשרות לשליח ההגשמה לשאול עצה ולקחת תורה מפי המורה, והשליח השתמש באפשרות זו מדי פעם בפעם והיה מביא לפניו כל דבר הקשה. ולא פעם או שתים היה הוא, הזהיר והמדקדק, מכריע בעצתו בניסוח תביעותינו. ויצא הנוסח צנוע, אבל תמציתי. כי הטביע עליו את חותמו זה “אחד-העם”, שנלחם כל חייו בקליפה המטשטשת את התוך, שכל כך שנא את הצלצול המאהיל על הריקניות, את ברק הרגע המעיב את הנקודה הנצחית. וכך היה אומר: הכיר העולם והודה בקשר ההיסטורי שבין עם ישראל וארץ-ישראל. זה העיקר ואידך… מכאן ואילך רק קליפה, נתונה לשנויים, מעשינו ירחיקונו ומעשינו יקרבונו אל המטרה.

וזכרתי דוקא את ניסוח דרישתנו בשעה הראשונה אחרי הלקח ממנו גאון מחשבתנו הלאומית, מפני שאני רואה בניסוח זה תוצאה ישרה של שיטתו הברורה והצרופה, שאמנם הוא בעצמו כתב אותה מגילות מגילות, ולפעמים אף בצורה של פירורים, ובאמת היא מלכדת לחטיבה אחת ולהשקפת עולם מקיפה וחותמת, הנותנת תשובה לשאלותינו העיקריות והמורה לנו את הדרך, כיצד עלינו להתנהג שעה של טובה ובשעה של רעה, בשעה של התרוממות הרוח ובשעה של דיכוי הנפש. בשעות הראשונות, שלא תזוח עלינו דעתנו, ובאחרונות שלא תפול עלינו רוחנו. וזאת היא חובתנו למורה: לבאר, לפרש וללבן את השקפת עולמו ושיטתו ולתת לה מהלכים בחיינו, בתור הלכה למעשה. וחובה כפולה עלינו, גם להגן על תורתו מפני התולים את עצמם באילן גדול, מוציאי הפסוקים והפתגמים הבודדים בשעת צורך ומשתמשים בהם לכוונות זרות.

זוהי החובה. ולא רק לכבוד הנפטר הגדול, אלא גם להצלת עצמנו. נודה נא על האמת: עדיין נמצאים אנו על פרשת דרכים, ומה שגרוע מזה, עדיין פוסחים אנו על שתי הסעפּים. עדיין נאבקים אנו עם שני זרמים, שכל אחד מושך אותנו בחזקה לצדו, ומכאן התרוצצות שאינה פוסקת, ריב תמידי על שאלת הבכורה, האומה והמדינה – מי ראשון ומי אחרון, מי האב ומי התולדה? והשאלה הלא לא רק עיונית היא, וכל זמן שלא תפתר יהיה לקוי גם הכיוון המעשי של עבודתנו. נתלבט ונסתבך בשאלות מסתעפות כל זמן שלא תפתר השאלה העיקרית, כי הלא אינו דומה כיבוש המדינה בשביל האומה לכיבוש האומה בשביל המדינה, וגם אין פשרה בשאלה עיקרית זו, משום ששאלת הבכורה היא, ואין הבכורה נחלקת לשתים.

בשעה קשה עזב אותנו המורה, גלים ומשברים עוברים עלינו. בשעה כזו נחוץ ראשית כל לשקול כל תנועה ולמדוד כל צעד, וגדול הכאב להרגיש כי הלך מאתנו איש המידות, המשקל והפלס.

נפלה האדרת, הנדע להרימה?

3.1.1927.

(דברי הספד על ח. נ. ביאליק באולם הנהלת הסוכנות היהודית לא“י, יום כ”ב תמוז תרצ"ד)

התהלך בתוכנו בן-אדם גדול. וצנוע היה האדם הגדול הזה בתכלית הצניעות. וידע את ערך המלה והתיחס אליה בכבוד ובזהירות קיצונית והיה סופר ושוקל כל ניב וניב שהיה מוציא מפיו. וברכה קטנה שלח אדם זה לחיים נחמן שלנו, כאשר הגיע ליובל שנת חייו. וכתב לו בברכה הזו:

“במה אברכך, ידידי וחברי, הלוא אתה אחד מהיחידים שזכית לראות את עולמך בחייך. אתה הנך היחיד, שמימות רבי יהודה הלוי – ואולי מימות ישעיהו הנביא – לא קם כמותך בישראל”.

את הדברים הללו כתב בשעתו אחד העם, כאשר הגיש את ברכתו לחיים נחמן ביאליק לחג יובל החמשים שלו. על דברים מפורשים כאלה אין להוסיף מאומה. אבל אין לנו גם הרשות לגרוע מהם. ומה נאמר אנחנו בני הדור? לבני הדור יש תמיד נטיה פנימית – והיא נתונה בטבע בן האדם – להנמיך כל קומה של הדגול ולהשוות קטן כגדול. בני הדור אינם משלימים עם הרעיון, שבאוצר הנשמות יש נשמות מיוחדות, שיוצר העולם מוציא אותן מנרתיקן, מהתא הגנוז, רק לעתים רחוקות, לפעמים פעם בדור, לפעמים פעם בתקופה ולפעמים רק פעם באלף שנים, כי הם בעיניו “כיום אתמול כי יעבור”, וחושב היוצר, כי מתנהג הוא בפזרנות בהפרישו לנו בכל יום שלו תרומה הגונה כזו מבית גנזיו. אפילו בני הדורות הקודמים, אשר התהלכו עלי אדמות בשעה שהחזון היה עוד נפרץ, כשלא נחתמה עדיין הנבואה ולא היה עוד צורך להשתמש רק בבת קולה, בהדה הרחוק – גם אלה לא הרגישו בנביאיהם ולא הבינו את ערכם. ורק הדורות שבאו אחריהם ידעו “כי נביא היה בתוכם”. גם אנו, בני הדור הזה, לא הכרנו כראוי את המאורות שנגד אורם התחממנו ומשפעם התפרנסנו כולנו. והלואי שהדור אשר יבוא אחרינו יזכה להבין את ערכם, ליהנות מזיום שלא יכבה ולקבל את השפעתם.

אין עדיין השעה מוכשרת ומסוגלת להערכות. כאב האומה, שהוסרה ממנה עטרתה וכאב כל יחיד מאתנו כחלק של האומה, מעכב כל הערכה.

היתה לי הזכות הגדולה לבוא יחד עם חיים נחמן שלנו לארץ ולחיות עמו במחיצה אחת במשך עשר שנים. ניתנה לי האפשרות להסתכל באישיות זו ובכל זאת חידה סתומה וחתומה היתה בעיני, ותהי לחידה. הרגשתי, כי כשם שיוצר העולם מחדש בכל יום מעשי בראשית, והשמש הבוקעת ועולה היום אינה זו ששקעה במערב אתמול, כי אם היא שמש שנתחדשה ע"י התחדשות של כל הבריאה; כשם שדברי תורה, לפי שלימדונו, אינם רשאים להיות בעינינו כעתיקות וישנות, אלא כאילו קיבלנום היום מהר סיני, כך ראיתי את הענק הזה לפני בהתחדשותו המתמדת, ובכל יום ויום הרגשתי את המתנה הטובה שנתן יוצר העולם לאומתנו בדורנו זה. אינני חושב שמי מאתנו יעיז לקחת קנה מידה בידיו ולגשת אל אישיות ענקית זו כדי להעריכה הערכה גמורה.

בשבילי היתה ונשארה אישיות זו סמל כל המעולה והמובחר אשר באומתנו, רכוז מצפונה וכוח יצירתה. נזכרתי בריב ההרים העתיק בשעת מתן תורה. כולם רקדו, כולם קפצו ממקומם, כולם רצו להתנשא. וכרוז יצא ואמר להם: “למה תרצדון הרים גבנונים, ההר חמד אלהים לשבתו” היה רק הר אחד, הר סיני, ואת ההר הזה בחר לו נותן התורה להשמיע ממנו את מדברותיו. כמוס סוד הבחירה. וכשנפגשתי בתופעה, איך ננסים וגמדים, שמידתם אצבע או טפח לכל היותר, רצו גם הם להתנשא ולהתרומם, באתי לידי הכרה, כי גם השכינה מצטמצמת ולא מתוך כל גרון היא מדברת. יש רק הר אחד, שהיא בחרה בו.

ואומר לכם דבר אחד, וחושב אני שאפילו האדוקים שבאדוקים יסכימו לדברי: היתה תקופה אצלנו הדומה, ואולי גם מקבילה לתקופה שאנו חיים ונתונים בה כעת. זו היא לא תקופת הבריונים. בזה יש משום שקר, משום זיוף ההיסטוריה. כונתי לתקופת עזרא ונחמיה, שיבת הגולה. ועל תקופה זו היו אומרים, כי נשתכחה תורה מישראל וחזרה וניתנה בימי עזרא ונחמיה. אינני מדבר כעת על כל התורה, המקיפה גם את ההלכה וגם את האגדה. ואולם יש לי הרשות לומר על החלק האגדי: נשתכחה אגדה מישראל וחזרה וניתנה בימי חיים נחמן ביאליק. וחושב אני, שלוּ נתן לנו בן אדם זה רק את ספר האגדה, שנתן אזנים לה, את היכולת אפילו לאדם הבינוני, אם רק יש לו גירסא דינקותא, לגשת עוד הפעם אל מקור החיים הנובע הזה – דיינו. גם אז היתה לנו הרשות לקרוא לו לא רק בשם “גדול הדור”, כי אם להעריך אותו כ“גדול התקופה”.

אבל הרי יודעים אתם, הוא לא הסתפק רק באגדה בלבד ונכנס גם אל היכל ההלכה. אני זכיתי לשמוע פעם את הרצאתו, המשך המשא שלו על ההלכה ועל האגדה. את דבריו הרצה מאותה הבמה באוניברסיטה בלונדון, שממנה היה משמיע את לקחו דארווין בעצמו ובכבודו. קהל גדול התאסף לשמוע את להרצאתו של חיים נחמן ביאליק. רובו, מובטחני, לא היה זקוק לשפת המרצה העברית. אבל כולם הרגישו – זה היה הרושם – שנמצאים הם במעמד הר סיני, כאילו הם שומעים את הדברים החוצבים להבותל אש מפי הגבורה. ולו ידעתם בכמה יגיעה ובכמה עמל עלו לו יצירותיו. הלא אנחנו מוצאים את הכל מהמוכן, רואים את ספריו, מגוללים אולם וקוראים בהם בקלות. אבל הוא, היוצר, השקיע את כל נפשו בכל שורה ושורה ובכל מלה ומלה. ובעברו מן האגדה, אשר היתה בעיניו הלכה במצב ההיתוך, אל ההלכה אשר ראה אותה כאגדה שנתגבשה, נתן לנו את פרושו על סדר “זרעים”, ורש"י חדש קם לפנינו במלוא קומתו. ומי שנתן אזנים לאגדה, נתן אזנים גם למשנה. ואיך נעיז למוֹד את שעור קומתה של אישיות זו?

וכמה מסור היה בן אדם זה לרעיון התחיה! לאיזה עומק הגיע מדי דברו בו. זוכרים אתם מה שהוא בעצמו אמר, שכל המלים הקדושות נעשו לקדשות מרוב שמוש, שבבוקר שלח אותן יונים טהורות ובערב שבו והנה הם עורבים טורפים ושחורים, קלקלו כל ניב וניב. וגם אני מתבייש כמעט להשתמש בניב התחיה אחרי ראותי כמה כוונות זרות לרוח עמנו הכניסו לתוך המבטא הזה. אבל חיים נחמן שלנו ידע להרחיק ממנו כל זוהמא ולזמור על טהרת הלשון וקדושתה כמעט במסירות נפש. ואיך ידע להשתתף בצערה של האומה, לספוק לתוך נשמתו את כל כאבה ויגונה ולתת להם את הבטוי ההולם. לנו לא ניתנה יכולת כזו. וגם איננו תופסים אותה, ראשית מקוצר ההשגה ושנית מפני שאנחנו רק טפחות ימינו. חלקנו בנצח הוא רק מנה אחת קטנה, לאיש לאיש חלקו המדוד ולא יותר. אבל חיים נחמן שלנו הלא ינק ממקור קדומים, ובעצמו עבר את כל הדורות. וכשהיה סוקר את המצב בהווה, היה מתחיל מבראשית והולך עד סוף הדורות. הוא חבר עצמו אל נצח ישראל, ינק מדורות קדומים יחד עם האומה כולה. ומפני זה חייו יסתיימו רק עם אחרון היהודי. והדורות הבאים ילמדו אותו, יחקרו אותו, יתאמצו לחדור לכל שורה ושורה ולכל מבטא ומבטא שלו.

ואיזה עניו, איזה צנוע היה! צריכים אנחנו להעלות בזכרוננו את השיר הקטן שלו, תשובה על הברכות המאליפות, אשר הגישו לו מכל קצות העולם ליום מלאות לו חמשים שנה. יש מזמור שהוא כפטיש יפוצץ סלע. ויש מזמור ההולך כמי השילוח לאט. ומזמור כזה נתן לנו ביאליק כשהיה מוכרח לדבר על עצמו. “שחה נפשי לעפר תחת משא אהבתכם, אללי כי הייתי איסטרא בלגינתכם”. “לא משורר, לא נביא, חוטב עצים אנכי, חוטב עצים, איש קרדום, שכיר יום קצר אנכי”. הוא קרא את קריאתו זו הגדולה לכל אחד ואחד מאתנו, שיפנה אל עבודתו, מפני שהוא עצמו אהב יותר מכל את העבודה עד יומו האחרון. כל נקודה ונקודה היתה שקולה בעיניו כעולם שלם.

שאל אחד ממשוררינו הקדמונים בהתעטף עליו נפשו: “הודיעני קצי, ומדת ימי מה היא”. ורבים חושבים, שסוף הפסוק הוא מיותר; אם רק ידע את קצו, הלא כבר מעצמו יעמוד על מדת ימיו. ואולם לפי דעתי יש טעם גם לסוף פסוק זה. לא לפי מספר השנים ימדדו חיי איש, כי אם לפי תוכן המפעלים הכלולים בסך הימים והמצרפים אותם לחשבון הגדול, שאנו קוראים לו חיים. ואם חושבים אנחנו שכבר נגלה לנו קצו של חיים נחמן שלנו, איננו אלא טועים, מפני שחסרה לנו עדיין אמת המדה, שנמוד בה את אורך חייו כשהם לעצמם.

אינני רוצה לבכות את האבדה הגדולה ולהשתמש בפרזה הרגילה ולקרוא לה בשם אבדה שאינה חוזרת. רבות הן האבדות שאינן חוזרות, למאות ואולי לאלפים. ואולם לכל אסימוני-לשון אלה אין מקום בשעה זו. לא אדבר אפילו על החלל שנוצר ע"י פטירתו. יש די ביצירותיו כדי לפרנס ולמלא את החלל הריק בעולמנו לדורות ולתקופות. באחד משיריו “יהי חלקי עמכם” אמר, שאפילו ניד מעפעפיכם אל ילך לבטלה, כי אין איבוד ואין הפסד ואין כליון בעולם בשביל הצנועים והישרים. כי יש לכל פסיעה ופסיעה שלהם משמרת לדורות. ואם גם תפסק חכמה מאסף ומהימן, מכלכל ודרדר, עוד יש מקום באויר העולם, שהוא יסמן את נתיבם ושבילם של הענוים ותמימי-הדרך. אינני יכול להשלים עם הרעיון, שחיים נחמן שלנו הלך מאתנו. והלואי שאנחנו לא נלך מעמו ולא נתרחק ממנו. הוא תפס את חוט השני של קיומנו והמשיך לטוות אותו עד נשימתו האחרונה. ועוד גם בתקופות יבואו יהיה לנו לכוכב מזהיר ולמורה דרך. הלואי שהדור שיקום אחרינו יזכה ליהנות מירושתו ולאכול מפריו.

משורר אחד גדול, שעבר כל מדורי הגיהנום וגלגול מחילות בחייו וגם אחרי מותו, שפך את נפשו הדוויה בשירה נשגבה על רבי יהודה הלוי ואמר, שבשעה שהכביכול ברא את הנפש ההיא שׂבע הוא עצמו נחת ממעשהו ומתוך שמחת היצירה נשק את הנשמה, וכל חרוז מחרוזי רבי יהודה הלוי הוא הד ועד לאותה נשיקה.

אל תחשבו שאני מגזים בדברי על חיים נחמן ביאליק, מפני שהיה בן דורנו. הרגשתיו, חייתי עמו במחיצה אחת כשם החייתי גם עם רבו ומורו, עם אחד העם, במחיצה אחת. ובכל זאת הרגשתי בכל יום ויום את המרחק שבינינו, מרחק הבא מתוך יראת הכבוד ויראת הרוממות. לא מפני שהוא יותר קרוב אלינו אגיד מה שאגיד, לא אעשה חונף לו. ידעתי את חיים נחמן ביאליק שלנו, עד כמה הוא שׂנא את הדברים הללו. וחושבני שאין אני מגזים באמרי, שבשעה שהיוצר הוציא מאוצר הנשמות שלו את נשמתו של חיים נחמן ביאליק נתן לו נשיקות שתים, ודורות אחרי דורות נקשיב את הדי קולן.

במשך שלשים השנים האחרונות הספדתי שלשה אנשים, שאיש מאתנו לא חשב שכל כך ימהרו לעזבנו לאנחות בשעה קשה החותכת את גורל עתידה של אומתנו. הייתי אחד המספידים של יוצר ההסתדרות הציונית, של בנימין זאב הרצל שלנו. נגדע הארז בעצם גידולו. ולא יכולתי גם אז להשלים עם הרעיון, שזה הדגול מרבבה הלך מאתנו. ועוד עד היום הנני רואה אותו במלוא קומתו חי והולך לפנינו. בשנה שעברה קרה דבר מחריד ומזעזע את הנפש. הספדתי את אחד מטובי בנינו הצעירים בעצם עלית כוכבו, את חיים ארלוזורוב שלנו. לא השלמתי עדיין עם הרעיון, שמקומו נפקד בתוכנו. אני קורא כעת את ספריו בעיון רב, והנני רואה אותו בגלויו השני חי, פעיל וצועד לקראת תחית אומתנו באיזו תוספת של זוהר ושל יופי פנימי.

כשנפרדתי לפני זמן מה מרבי ומורי, אלופי ומיודעי, ידידי וחברי חיים נחמן ביאליק, לא גונב אלי שום רגש, שנפרדים אנו לנצח ושזוהי פגישתנו האחרונה. דברנו על העבודה, והתאוננתי לפניו עד כמה קשה עלי העבודה ועד כמה קשים עלי חבלי היצירה. אמר לי: הארך רוחך, ידידי. אל נא תדמה, שקל לי לכתוב את שורותי הקצרות. אני סובל הרבה עד שאני מוצץ מקרבי שורה אחת ומוצא אותה כשרה להופיע בפני הקהל הגדול. ודע לך, כי כל יצירה שאין עמה חבלי יצירה, אין שמה יצירה. אלה היו דברי תנחומיו האחרונים. דברנו ארוכות על תכנית עבודתו לעתיד לכשישוב לעבודתו. ולא היתה שום הרגשה, ששיחה זו אינה בזמנה. ואולי טועה אני. כי העבר שלו עם כל עושר יצירותיו יהיה לנו לעבר מהופך לעתיד, שעוד יוסיף להכניס את פירותיו. חיים נחמן ילך לפנינו, וכמו שהיה לנו לעינים בעבר, ככה יהיה לנו גם להבא בספריו וביצירותיו.

גם אנשים פשוטים, כשהיו שומעים את דבריו, היו מרגישים שהשכינה מדברת מתוך גרונו והיו נגררים אחריו ושותים את דבריו בצמא.

לוּ ידעתי בשעה זו, כיצד להפרד ממנו מתוך דברי הלכה או לכל הפחות מתוך דברי אגדה שהוא היה הכהן הגדול שלה, בעל המפתחות אשר פתח לפנינו את ההיכל והכניס אותנו לתוכו!… אנו, הבאים בימים, נפרד ממנו כאן לזמן מה עד שנפגש עמו בעולם הנשמות ותפלתנו היא, שהדור הצעיר שיבוא אחרינו יפגש עם יצירתו פה עלי אדמות ויצטרף ברוחו אל היוצר הגדול שנשלח לנו לאורה ולתורה.

(דברי אזכרה בנשף ביאליק ב“תערוכה” בתל-אביב ביום 23 למאי 1935)

הוטל עלי להרצות לפניכם על ביאליק מעל במה זו. תפקיד זה קשה הוא לי. מיד אחרי מותו מצאתי עוד די מלים להספידו. אך משנהיה המרחק גדול יותר ראיתי, שעדיין לא זכינו לכך שנוכל להעריך כראוי את האבדה הגדולה. אין ספק, שעוד יבואו ימים שיכתבו על ביאליק, יקראו אותו וילמדו אותו. הדור הבא יכיר, שיש ביכלתו של ביאליק לפרנס דורות רבים ברוחו ובנשמתו. מיותר הוא לגמרי להספיק היום את ביאליק – כבר ספדו ספדייא, ולא עוד אלא שכבר ניסו אפילו לקטרג ולהקטין את ערכו ואת שיעור קומתו. מזימה זו לא תצליח. לא אספיד איפוא, אלא אגע רק בנקודה אחת הקובעת, כשהיא לבדה, את מקומו בשורה הראשונה של גדולי עמנו, וזהו מקור השפעתו על העם. איש לא זכה להשפעה כה גדולה כמו שזכה לה ביאליק. אפילו אחד העם כתב עליו – בשעת חגיגת יובל החמישים שלו: מה אומר לך, ואתה יחיד בין יחידים שזכו לראות את עולמם בחייהם. ואפילו יבואו כל המבקרים שבעולם, לא יצליחו להקטין את שיעור קומתו.

ומהו סוד השפעתו? ארמוז רק ואעמוד כאן על כמה נקודות. אין ספק, ששיא היצירה של עמנו נמצא באותו חזיון יחיד במינו, שרבים ניסו לחקותו ולא הצליחו – זוהי הנבואה הקדומה. הסיביליות בשעתן ניסו גם הן להתנבא, אך לא האמינו להן. כפי שאתם יודעים לא נמשכה תקופת הנבואה זמן רב, השלישיה חגי, זכריה ומלאכי היו אחרוני נביאינו, ועם חוליה זו פסקה הנבואה ועדיין אנו משתמשים בבת-קולה, בהד המגיע אלינו מרחוק. אין עתה אותה “חוצפא כלפי שמיא”, יבש המקור ונסתם המעין. אך אולי אפשר להגיד – וזהו פירוש חדש (אמנם לא אני חדשתיו), שהרביתי לדבר עליו עם ביאליק וכמעט באנו לידי מסקנה שהנבואה נכנסה בגלגולה השני לאגדה, וביתר דיוק למדרש, שכן המושג מדרש כולל גם אגדה וגם הלכה. ביאליק היה תמיד מדגיש, שאין ניגוד בין הלכה ואגדה ולהיפך הן משלימות זו את זו, כי האגדה היא הלכה במצב של היתוך והתרקמות וההלכה היא אגדה שכבר הגיעה למדרגת התגבשות. כשאנו מדברים על האגדה, משל למה הדבר דומה? לאשה אצילה עשירת נכסים, שהיו לה תכשיטים משובצים ואבנים יקרות לשעשועים והיתה רגילה להתקשט בהן. נגזרה עליה גזירת גלות והצילה רק חלק מתכשיטיה, ומכיון שידעה שאורבים לה לסטים בדרך הטמינתם ושמה אותם בבלויי סחבות, ורק בשעות של דמדומי ערב היתה פורשת לקרן זוית והיתה מסתכלת בתכשיטים שהיו לה למשיבי נפשה בימי תפארתה. וכך היא האגדה ביחס לנבואה – היא מהדורתה השניה. ההלכה, מכיוון שנתגבשה, נתקימה בידינו ואילו האגדה נמצאת עדיין בהיתוך. וכדי שלא תשלוט בה עינא בישא שמוה בחיתולים, ולכן הועם קצת זהרה.

מסורה היא בידינו, כי בימי עזרא ונחמיה נשתכחה תורה מישראל וחזרה וניתנה על ידם. כן נשתכחה בתקופות האחרונות גם האגדה מקרב עמנו וחזרה וניתנה לנו בימי ח. נ. ביאליק ובימי ח"י רבינצקי – יבדל לחיים – עוזרו הנאמן ושותפו המסור לו. ולוּ נתן לנו ביאליק רק את ספר האגדה – דיינו! אך הוא נתן לנו לא רק את ספר האגדה, אלא נתן לנו את האגדה, הוא נתן לנו אותה בשירתו, בביאליק שבעל-פה, בשיחת חולין שלו. ובזה נתן לנו אתהכל. אם קמים עלינו צוררים, שההיסטוריה כמעט שאינה יודעת דוגמתם, והמה אומרים לקבוע את נפש אומתנו וליטול ממנה את זכות קיומה, נפתח את ספר הנבואה ונאמר להם: הכר נא למי החותמת! ומובטחני שיעברו שנים והקמים עלינו ישובו משברם. כי אותו הכוח, כפה עליהם הר כגיגית להכנע להשפעתו של מקור הנבואה, ישוב ויכריח אותם לקבל עליהם עוד פעם את מרותו של אותו מקור קדום. אחד בריטי – שלצערי שכחתי כרגע את שמו – חקר ומצא, שהברית החדשה זכתה להתקבל בעמים ובאומות מפני שהכניסה להן את המשל ואת האגדה. וחוקר שני אומר על דבר ספר הקוראן, שסוד תפוצתו בקרב מיליוני אנשים הוא בזה, שלקח גם הוא מאוצר האגדה שלנו ונתנה לעמו. כשם שההלכה היא האריתמתיקה של המציאות, כך האגדה היא האלגברה שלה, שלפיה אפשר לחדור לפנַי ולפנים, להציץ אל תמצית המעשים והחיים, אל מאחורי הפרגוד, לגשת עד מעשי מרכבה.

מקרה הוא שביאליק התהלך בקרבנו, כי האמת היא שמקומו יכירנו בשורה הראשונה של קדמונינו. והוא לא ייששכח. אמנם גזירה נגזרה על המת שישתכח מן הלב, אבל במי דברים אמורים? באדם רגיל, ולא באדם גדול משיעור קומתו של ביאליק. נכסי צאן ברזל של האומה חיים וקיימים לעולם. כל מי שלא קרא את המקורות שלנו, אלא חי בהם, יודע שאנשים כאלה אינם “הולכים לעולמם”, אלא הם “נאספים אל עמם”.

משפסקה נבואה ניתנה רוּחה לאגדה ומשנפסקה זו ניתנה לדרוש, ל“מגידוּת” – הזהרו ואל תזלזלו בה! המגידים היו ה“טרובאדורים” בתקופות של משבר ורק מי שאגיל אצל בקורת זולה שדופת קדים, או יותר נכון: שדופת רוח מערב, אינו יודע להעריך את המגידות כראוי. בשיר השירים – זה שיר האהבה המופלא, היצירה הגדולה ביותר שמעטות דוגמתה בעולם (משחרב בית המקדש ניטל מאתנו גם טעם שירה ואהבה, משום שאין אנו יכולים לשיר את שיר ה', זה שיר האהבה, על אדמת נכר) – אנו מוצאים את הדיאלוג הנוגע עד הלב: השבעתי אתכם בנות ישראל… מה דודך מדוד שככה השבעתנו. לפי הנמשל המקובל זוהי כנסת ישראל המהלכת ביגונה עטופת שחורים. ושואלים אותה: מה דודך מדוד שככה השבעתנו? האין שכחה לאבידה? האין תמורה לאיש שהלך מאתנו? ושולמית, היא כנסת ישראל, מונה והולכת את שבחי דודה ומסיימת: זה דודי וזה רעי, לעולם לא אשכחנו, והיא יוצאת ומחפשת אותו בלי הרף ובלי ליאות.

זה דודנו, זה חיים נחמן ביאליק, לעולם לא נכחנו, שמרו נא את זכרו לנצח!