שלושים המשפחות הראשונות של אירגון “קדם” עולות על הקרקע בכפר אוריה (“דבר” גל. 5651).

וכך הוסר הסיוט הזה, של עמדה שנעזבה בלחץ האויב – עמדה אשר למרות הסתערותה של ההתישבות החדשה צפונה ונגבה נשארה שנים רבות בשממונה. עתה, הכובשים מחדש חוצבים מירושלים, יחצבו וידלו מתוכם עוז ויזמה לבנות את הנקודה הזאת, ולשמרה.

לא ברור, למה נקרא האירגון העולה בשם: קדם. ייתכן מפאת שייכותם של חבריו לעדות המזרח, לאמור קדמה־מזרחה.

כדאי היה לך, אחי, להיפנות לרגע קט ממרוצתך־טרדותיך ולזכור, כי כפר־אוריה קדם לכנרת. כאן היה העובר של קבוצת כנרת. והנה כנרת זכתה להיות העריסה של התנועה ונושאת חזון־עתידה כאחת: “הה, כנרת שלי”. וכפר־אוריה נשתכח מן הלב.

והנה כאשר כבר התפנית לזכרונות מעטים על כפר אוריה שים לב, כי קבוצת החברים, שעבדו שם ואחרי כן בכנרת, היו מאנשי הפועל הצעיר ופועלי ציון של אז, כגון א. ד. גורדון ויוסף זלצמן, וכן בלתי מפלגתיים. אלה האחרונים מאז, לא היו מהסוג של לא קר ולא־חם של היום. תאר לעצמך את ברל כצנלסון ויצחק טבנקין, בימי עלומיהם לפני שלושים שנה בתור בלתי־מפלגתיים. והנה כל אלה עבדו יחד בנקודה חקלאית אחת.

ללמדך, שזרמי רעיונות והלכי־מחשבות אינם מחייבים דוקא. שכל פלג וכל זרם יתיישב בנקודה חקלאית משלו. זה כבש את הרי אפרים וההם העפילו אל הרי הגליל, אלה נחתים על יד הרי הגלבוע; ועל אחד ההרים הרמים ודאי עומד השטן וצוחק ממשובתו זו.

מי יסיר את מכשלת ההתבדלות? מי יחזיר את הגלגל לכפר־אוריה וכנרת. ויחדש את ימינו כקדם?

בשביעי של פסח חגגו את קציר העומר הראשון בקבוצת רביבים שבערבות הנגב. (“דבר” גל. 5705).

הרחק בישימון בנגב, בואכה לגבול מצרים, – שלושה צעירים עלו לפני שמונה חדשים, התגדרו בתיל, הקימו מצפה. חרשו את גבולות האדמה לאורך קילומטרים; וכך הציגו גבול חדש למולדת.

אתה, הנוער, המצטופף על המדרכות בערים, שים אל לב: מה טעם וענין יכולים להיות לחייו של צעיר בישראל, המחשל את רצונו פלדה לשדד את מערכות חייו הוא וחיי עמו גם יחד.

אכן, אבק רב ומחניק מתמר ועולה ברחובנו. והנה הורבץ אבק זה באגלי מטר גדולים ומרעננים – רביבים.

למשך זמן השביתה במקצוע היהלומים עברה פלוגה בת 48 פועלים לעבודה במשק תל־יוסף. עם גמר השביתה בחרו 12 חברים מפלוגה זו לנטוש את מקצועם ביהלומים ולהחליפו בעבודה חקלאית. (“דבר”. גל. 5743).

משמע, כי האדמה עודנה קוסמת לאדם הישראלי החדש, כי מחמת תלישותו מחיק הטבע באדמת המכורה, נשתבשו חייו הוא וחיי עמו גם יחד והגענו למה שהגענו בתי“ו שי”ן דל"ת.

הילת היהלומים מושכת. אירע, ורופא ואף מורה לא עמדו בפני פיתוי השכר הגבוה, ועברו למקצוע זה. ובינתיים אילי־ברזל למדניים נוגחים במצודת השיבה אל האדמה אשר לאהרן דוד גורדון, ונשמעה דעת־גולה־ונכר כי משנתו זו הנה מעין “גניחה פאסטורלית”. ויתר־על־כן, יש והחלו לראות בארובות העשן שבעיר חזות בנין הארץ והעם.

והנה, בימי־אין־חפץ אלה נתגלגלה זכות לשנים־עשר בחורים, לעשות מעשה, המראה, כי בשרשו האילן עודנו בריא ויונק מן המקורות הטהורים והמטהרים של שחר־התנועה.

במועצת רמת גן נתקבלה החלטה, לטפח ולסייע במשפחות מטופלות: לתמוך בשלוש לירות לחודש בעד הילד הששי במשפחה, במשך חמש־עשרה שנה רצופות, פרס אחר לילד החמישי, וחינוך חנם־אין־כסף לילד רביעי במשפחה.

קול ברמה נשמע, רחל מבכה על בניה: עתיד העם הזה, הבא לחדש את נעוריו, להיות בעוד כמה עשרות שנים עם של זקנים ותשושי כוח מחוסר ילדים, כי ירדה הילודה פלאים. והנה נישאת ברמה ההחלטה במועצת רמת גן. ממנה יראו אחרים ויעשו כמוה. בקרוב תחוקק המדינה העברית חוקה מתאימה להגברת הילודה והעם בציון יפרוץ, והילדים בה ירבו כמים לים מכסים.

בימים השקטים ההם קלח לו ויכוח שלו על מיעוט העבודה בהתנדבות בעסקי ציבור. וניצחו האראלים את המצוקים לאמור, הקוממיות הממלכתית, שבשמה הוסבר, כי כל העבודה צריכים לשלם בטבין ובתקילין, וכי זוהי דרכה של מדינה בדרך – התגברה על המחפשים רומנטיקה בעוני, שטענו כי חלוצי עם עני אנחנו וצריך קצת לעסוק גם בהתנדבות.

והאמנם גם אחרי כל הצרות שבאו עלינו – לא־נתקן דרכינו? הנה יש מוסדות בארץ השולחים חבילות לנמקים בצער וברעב, ומקשרים בין קרובים לרחוקים. האמנם יש להעסיק בעבודה זו כמה מנינים של פקידים? האין עבודה זו יכולה להיעשות בהתנדבות? יגזלו אנשים טובים מעט מזמן משחקם בקלפים, ויעסקו בעבודת קודש זו. אמרו לו לר' מיכלי מזלוצ’וב, כי יש יהודים היושבים לילות שלמים ומבלים במשחק הקלפים. סבר הצדיק, כי על ידי כך יתרגלו לתיקון חצות. לפנים חשב יהודי תמים, כי גם ממשחק בקלפים יכולה לצמוח איזו טובה. כיום ברור כי משחק קלפים בירושלים זוהי ירידה וניוון ממאיר. וטוב־טוב להחליפו בעבודת התנדבות משיבת־נפש בעזרה לאחים בצרה.

ראשוני המתישבים במתולה נאחזו בצפרניהם בסלעי המגור ולא נרתעו מלחץ המציק, לחץ הדרוזים. היתה זאת משמרת גבורים ראשונה בתולדות ההתישבות החדשה. – שומרי גבול הצפון.

בתל־חי עמדה המשמרת השניה של יוסף הגידם בראש קומץ גבורים, והגנו בגופותיהם על גבול הצפון.

ונאמני השמירה על גבול הצפון הם הם שעמדו בפני קלגסי היטלר, בימים החשוכים של מלחמת העולם השניה. וגם עתה, בראשית ימי מרחשון תי“ו שי”ן חי"ת, קרבו צבאות ערב לגבול הצפון.

מתיצבת המשמרת השלישית.

עורי צפון ובואו גבורי ישראל…

“נודע, כי אמריקה נכונה לבקש מאנגליה, שתרשה לסוכנות היהודית או להגנה להביא טאנקים ואוירונים לתפקידי שלטון אזרחיים בארץ ישראל” (“דבר” כ' חשון תש"ח).

אמנם עם של שלום אנחנו; ויעודנו – שלום עולם, ולא נתכחש לו בארצנו הבנויה. ולא עוד אלא נרבה לפעול למען שלום העולם – בערכים, בצורות החברה וביחסי אדם לאדם חדשים. אך עתה, אחרי מה שעולל לנו בתאי הגאזים, בכבשנים ובבורות הכרויים בידי הקרבנות עצמם – יש משמעות אחרת לאיומי אויבינו מאז, לזרוק אותנו הימה. עתה עלינו לברך את ברכת נעים זמירות ישראל:

“לדוד, ברוך אדוני צורי, המלמד ידי לקרב, אצבעותי למלחמה”.