שומר אמונים
יומנו של שומר־אמונים – כך ראוי לקרוא דברי ההגות וההגבה הבצרים והנהירים של י. מטיסיס, המתפרסמים בעתונות ואשר מבחרם מכונס בזה מדורים מדורים. אלה דברים הבאים כהערות־אגב בשולי ־ענינים, ובאמת הם מכוונים לגופי־חיים ולמרכזם.
שומר־אמונים למורשתו – דבריו מרתתה בהם תמיד נימת־סתר של אדמת־גידולו, גולת־פודוליה, מכורת־החסידות. היא החסידות שאינה בעיניו מזכרת חיים שהיו ונבלו, אלא ממשות חיים קיימת ופורחת, וזיוה החי והמחיה פרוש עד עתה. על־כן יאמר: אור שבעת הימים לבעל־שם־טוב, על־כן יאמר על פלוני: ניצוץ של ר' לייב שרה’ס, ועל אלמוני: ניצוץ של ר' משה לייה מסאסוב, וכיוצא באלה. לאמור, נשמות גדולות אלו מהלכות עתה ובינינו והוא רואה התגלמותם עין בעין.
שומר־אמונים לחלומו – בקדמת־ילדותו קסמה לו שירת הרומנטיקה העברית, שירת הזמיר, והוא נאמן לה כל ימיו. כשם שצליל־השוא שלה עקרו מעיירת־הורתו וטלטלו לכרכי־הים. כך צליל האמת שבה עקרו מעיירת־הורתו וטלטלו והביאו לארצנו. וכל תמורות וחילופים לא גרעו מאמונתו ונאמנותו לחלומו, שהוא לו הממשות האחת – ברית ישראל וארצו כברית אדם ואדמתו. שעל־כן לא ייגע מקרוא למקורות החיות, למקורה.
שומר־אמונים לאמתו – בימי עלומיו ננער להיות חייל לעמו ולא פשט עוד את מדיו. גופו חולה ונכאב, אך נפשו דרוכה וקשובה לגורל העם והאדם. ליעוד הדור. ורטטי הקשב – הם־הם הנשמעים לנו מתוך הדפים האלה.
יומנו של איש־אמונים. ביתר דיוק: אורי־מצפונו של איש־אמונים. יבואו עתה כאלומת־אור אחת ויאירו.
דב סדן
“נולדתי בעיר באר שבפודוליה האוקראינית בשנת 1898. הספר “חידת הזמיר” נטע בי שאיפה מתמדת וגעגועים לחיי כפר. בשנת […] פרסם העתון “דער פריינד” ידיעה כוזבת, כי בהונדוראס נוסד […] של מיליון יהודים, ובסוף השנה ההיא היגרתי לארצות הברית. שם עבדתי בבתי־חרושת ובחוות חקלאיות. בסוף 1917 התנדבתי לגדודים העברים על־מנת ללחום בעד ארץ־ישראל ולעבוד בה. מאז אני משתדל לקיים זאת תוך חדוה ויסורים. – –”
כה רשם יצחק מטיסיס. ואוסיף על קיצור תולדותיו:
בשנת 1920 הגיע י. מטיטיס, אך השתחרר מהגדוד היהודי־אמריקאי, אלינו, לגן־שמואל הקבוצה, והוא צעיר במלוא כוחו, עז ומתרונן, דינמי ודרוך בכל הויתו לזינוק אל החיים המתעוררים בארץ־ישראל העברית הצעירה, אל התנועה החלוצית המתנערת והתוססת בלהט יצירה ומעשה. עם פרוץ זרם העליה השלישית, הוא הביא אתו משב־רוח מרענן – אלינו, אנשי הקבוצה בני העליה השניה, מיוגעי תלאות המלחמה ואסירי תקוה וציפיה לפעמי הגאולה בימים הזוהרים ההם.
אך לא ארכו ימי שבתו אתנו בגן־שמואל הקטנה, השוקטת. רוחו הסוערת נשאתהו והלאה, בהגיע ימי תל־חי, והוא – בין הלוחמים־המגינים, כי שם מקומו. ואחרי כן – לשמירה בפוריה, בית־גן וכנרת, ולעבודה בכביש טבריה־צמח.
והנה הוא בין העובדים במרכזו של מוסד העזרה ההדדית בהסתדרות – בקופת־חולים. לא ניתן לו להפיק את משאלת לבו: להיות עובד חקלאי ולשזור את חייו במפעל ההתישבות, כי בינתים נתערער מצב בריאותו ונטל עליו לבלום את רוחו הסוערת בתחומי יכלתו הגופנית. גם בעבודתו בקופת־חולים נתגלה בשאר־רוחו ובסגולותיו האישיות ורכש לו את הערכתם של אישי המוסד וחבריו העבדים אתו, וכן את הכרתם של קהל חברי הקופה שבא עמהם במגע.
אפס, לא היה ביכלתו להאריך שבת בעיר ולעסוק בפקידות, ואם גם במוסד קרוב ובסביבה חברית. והוא עקר, יחד עם משפחתו, מהעיר והתישב במושב החיילים המשוחררים – באביחיל. מאז נצמד לדרך־החיים, שהיתה משאת־נפשו מעודו, לחיי חקלאות וכפר.
* * *
בנסיונות קשים נתנסו הוא ומשפחתו מאז עברו להתישבות והשקיעו עצמם בהקמת משק חקלאי עצמאי. על אף המאמץ הגופני ותנאי־החיים הקשים, המלווים כל בונה משק בארצנו, ובתנאי אביחיל לא־כל־שכן, – לא נרתעו. אך עם הרעת מצב בריאותו, בהיותו נאלץ לפרוש כליל מעבודה גופנית, נענה להצעת מרכז קופת־חולים – לקבל עליו תפקיד עבודה של המוסד במחוז עמק חפר. מאז נפל העול העיקרי של עבודת־המשק על שכמה של חברתו חיה – היא חיה ברושקובסקי, מראשוני כפר־אוריה וכנרת הקבוצה, – המלווה אותו במסירות בכל דרך חייו.
אולם, לא ארכו הימים ויצחק מטיטיס נאלץ להפסיק לגמרי את עבודתו, ומאז – זה כשמונה שנים – הוא צמוד לביתו. כה נאלץ האיש בעל האופי הדינמי, האומר כולו תסיסה, תנועה ומעשה, להיות כלוא בביתו, בלי אפשרות לעשות כל מלאכה.
בכל אלה לא נשברה רוחו. ונהפוך הוא: אולי ביותר נתגלתה הרוח האנושית, העשויה ללא־חת, בשמונה שנים אלה. כי רק בעוז רוח ובעצמה של נפש האדם אפשר היה להתגבר על הפגעים המרובים, שעברו עליו במשך הזמן הזה, ולהיות ניצב מול כל שהתרחש בעולמנו בתקופה זו – בערות־מחשבה ועוז־הרגש של איש יהודי בעמו ובסערת־הנפש של אדם השוחה במלוא־כוחו בים החיים.
מאז הוא צמוד לביתו מוצאים להם יצר־החיים וצמאון־העשיה המפכים בו, פורקן־מה בכתיבה. מאז הרבה לכתוב, ככל שהניח לו מצב בריאותו, רשימות של עניני יום־יום, פרקי זכרונות ומחזות. חלק מהרשימות מתפרסם בזה.
הרי זה אות לרוח האדם העולה למעלה, הרוח היוצרת, השופעת חיים, עם כל היסורים והשמחות האצורים בחיים, – וברוח זאת היא עולה ומתגבר על חולשות הגוף, על פגיעת הגורל בו.
וברכה לו לבן החמישים: תוסיף הרוח הזאת לקיימו ולחזקו, בגוף ובנפש, לאורך ימים.
א' ניסן, תש"ט.
א. מ. קולר
עם שואת ימינו
מאתיצחק מטיסיס
חליפת מכתבים קטנה
מאתיצחק מטיסיס
לבעל הרשימות.
שולחי, הישוב, ייפה את כוחי להזהירך, כי לצערו יהיה נאלץ לאחוז בצעדים משפטיים נגדך. אתה נאשם בשתים:
א. פגיעה בכבוד. ברשימותיך אתה מטיל בשולחי דופי והשמצה, כגון שאתה מאשימו בהשתמטות ושאננות, באחיזת־עינים וקלות־דעת, בסנוביזם וביורוקרטיה, בפילוגים ובנוסח איש לאוהליך, ברדיפת־בצע וכבוד.
ב. הפרעה במהלך העבודה והעסקים. ברשימותיך אתה עוכר את הרוחות ונוטל חדוות החיים, כגון שאתה מביא מספרים ותיאורים מבעיתים על השואה, מדבר וחוזר ומדבר על גיא הבלהות והתופת, על טבוחים ולקוחים למוות, על בתי המשרפות וחדרי החנק.
שולחי, הישוב, המכבד את עצמו וחרד על מהלך תקין של סדר חייו, אינו יכול לעבור בשתיקה על דברים כאלה. ראה הזהרתיך.
חתום ( –) עורך־דין.
כבוד העורך־דין, –
אנא, מסור לשולחך, הישוב, כי ישים לב, שהנאשם נשרף מצרת־ישראל ונטרף למראית תגובתו הזעומה בכוננות ובהקרבה. קור וחום משמשים בו בערבוב מדי־דברו אליו, כי יתעורר ויתקומם אל מול הגלים הזידונים, כיאות לשריד האחרון של עם עתיק ומפואר. ועוד זאת: הנאשם אינו לא משורר ולא נביא, הוא אך ככלב, הנוהם בבקשו להודיע על הסכנה כי קרבה. והוא לא ירפה מנביחתו, כל עוד כוחו עמו.
והריהו מוסר את ענינו בידי העורך־דין ביום דין.
(תש"ד)
חסדי־לאומים
מאתיצחק מטיסיס
הלורד קרופט כתב אל לורד סטרבולגי, כי אשה מעצורי מאוריציוס הורשתה להכנס לארץ, ללא התנגדות מצד השלטון המקומי, כיון שבעלה, חפּר בצבא הבריטי בשבי, הנהו משבויי המלחמה המוחלפים וחוזר לארץ. (“דבר” גל. 5642).
האזינו שמים והקשיבי ארץ לחסדים הנעשים לעם הזה.
אתה, אחי, כאן ובגולה, – אם משום גודל השואה – אינך משיג עדיין: מה מתרחש כאן! אולי מקרה בודד יוכל לתנות את כל אימת בדידותנו. אז יתאושש השאנן ויודבק באי־שקט יוקד למעשים, ובעל הנפש, – יחשל וימתח את כל כוח רצונו לשם קפיצה נחשונית להצלה, לשידוד מערכות בחיי העם הזה.
מאות אלפים הנם בצבאות בעלות הברית. מיליונים עסוקים במאמץ המלחמה. עם שלם, עד תינוק בעריסה, הנהו בכל נפשו ומאודו לצד אחד.
רק לאחר שהחפּר לאנג עבר את כל זוועות הקרב, את האימה ליפול בשבי בלוע המפלצת, וחזר – ניתנה הרשות לאשתו לעזוב את האי מאוריציוס ולהכנס לארץ.
לורד ללורד הגיד, והשלטון כאן לא התנגד.
[…]נגד, איפוא. אחי. חשל את לבך פלדה, כי צריך כוח רב לעמוד בפני התרגשותן של הפורענויות וגם…
בפני שפעת־חסדי־לאומים.
[תש"ד]
המצודה האחרונה
מאתיצחק מטיסיס
עתון אמריקאי חקר ומצא, כי בארצות־הברית נמצאים תשעה מיליון לא־יהודים הנוטים לאנטישמיות. (“דבר” גל. 5647.)
אל תירא אחי יעקב, אלא, קר וחם לך בגבך, צורב העלבון על שנאת־חנם המונית כזאת. ואתה, – הן אהבת האדם היא נר לרגלך. התאושש, התאזר כוח, ונעסוק קצת בסטטיסטיקה זו. תורה היא.
בארצות הברית חיים 130 מיליון תושבים. טול מהם את ששת המיליונים של אחינו, נמצא כי 7 וחצי אחוזים מהתושבים הלא־יהודים נוטים לשנאת ישראל. זוהי טבלה אחת. טבלה אחרת מראה לך כי על כל שני יהודים ישנם בארצות־הברית שלושה אנטישמיים. המספרים מוליכים גם לסברה אחרת, כי בארצות הברית 9 מיליון לא־יהודים נוטים לשנוא כל יהודי שם.
אתה תולש את שערותיך, חובט ראש בקיר: למה עזבתני, גדי בין פריצי חיות. אך השאנן בניו־יורק יגיד לך: אין דבר, אל בהלה, ישנם 92 וחצי אחוזים מהלא־יהודים שאינם נוטים לאנטישמיות, והלא זה רוב עצום ומכריע: יש ממשלה אוהדת, שתכריז את שנאת ישראל כפשע, – ולאחינו יד בממשלה זו; יש יהדות חזקה, היודעת להשיב מלחמה שערה. העיקר: אל תעוררו היסטריקה.
דא עקא, כי הגוי הטוב הוא פאסיבי; לעומתו האנטישמי הוא אקטיבי ותוקף, בריון ופורץ גדר. מה אם 99 אחוזים אינם שוברים שמשותיהם של בתי היהודים ואינם מלכלכים קירותיהם בקריאות בוז וגנאי; דיו האחד העושה זאת, והוא יורד לחייה של סביבה יהודית.
כמה הרעלת הלבבות, מרירות, ולבסוף סכנות גדולות נושאת בתוכה סטטיסטיקה זו. אך מי יעלה על המצפה ויזעיק? בכוח מי להשמיע וישמעו לו, כי אילי הברזל כבר נוגחים במקומות התורפה של מצודתנו האחרונה בגולה?!
[נכתב בחורף תש“ד. נפסל על ידי הצנזורה הבריטית. נדפס ב”דבר" א' חשון תש"ו.]
עסקים כרגיל
מאתיצחק מטיסיס
ג. קרסל מספר מלבטיה של עלית־נוער אחת במלאת 40 שנה להעלאת יתומי קישינוב. ואגב, מספר על תוצאות הפרעות שהיו בעיר זו. (“דבר” גל. 5660).
יש הכרח נוקב לעסוק קצת בסטטיסטיקה מזעזעת ומחרידה. תוצאות הפרעות בעיר קישינוב היו: הרוגים – 50. פצועים קשה – 123.
אתה זועף: מה רוצה האיש? במה הוא מתעסק? למה בא לעכור את הרוחות?
כל עוד ישראליים נאלצים, תחת הצלפת המגלב ובאיום התת־מקלע, לשרוף גופות מורעלים וחנוקים של אחים קדושים, אל […] […] בקצת מספרים והשוואות מבעיתים. אדרבא אולי יוציאך הדבר מהשממון שבשאננותך ויפיח אי־שקט ורצון יוסַד למעשים פודים.
על כן נמשיך לאמור: אם להשוות את קציר הפרעות בעיר קישינוב לשואה של ימינו, אין הפה יודע כל לשון של אסוציאציה והשוואה. והנה לשמע קישינוב הזדעזעו המוני עמנו באשר הם שם ובחמתו־מחאתו ציין העם את המאורע בשם: הרעש.
ועתה – בית ישראל חרב. אם קראו לפרעות קישינוב רעש, הרי שואת ימינו הנה קץ עולמנו. וברחוב היהודי? פה ובגולה החפשית? עסקים כרגיל.
(תש"ד)
המולת־שאול
מאתיצחק מטיסיס
אף נפש יהודית חיה לא מצא הצבא האדום בכל ערי־וולין, פודול וגליציה שכבש בימים האחרונים. (“דבר” גל. 5671)
אחים ישראליים בגלילות הללו, בעלי הלב הרחב, אוהבי החיים, האופטימיסטים שבעם. במקומותיכם התהלך אור שבעת הימים, מרן הבעש"ט ותלמידיו, וציווה את חדות־קדושת־החיים. והננו צאצאיהם גם פה העומדים על החומה, מיבשי־בצות וסוללי־כבישים; הננו בכל עיר וכפר, קיבוץ, מושב ומושבה. הננו בכל מוסד של תרבות, ארגון וכלכלה; – עתה, אחים, כולכם. כולכם חלפתם כחציר יבש ואינכם עוד. אחד מכם לא נותר.
בהמולת־קלקלת־חיינו של פירוד לבבות ויצר המחלוקת, הבוקעת ועולה מכל משכנות העם הזה, ואשר עד החומה הגיעה – עוקבת בצעדיך אימת־דומית־קבר זו של ערי־ישראל בוולין ובפודוליה ובגליציה, שם נפש יהודית חיה לא נותרה.
דומית־מות בתוך המולת־שאול.
[תש"ד]
כשיורים בגוף הזה
מאתיצחק מטיסיס
עורך־דין מ. עליאש שב זה עתה מתורכיה ומוסר, כי אין כל הגזמה בידיעות המחרידות מהגולה. יחד עם זאת “הוא אומר במלוא האחריות: יש את מי להציל, ויש דרכים להצלה” (“דבר” גל. 5675).
מכל עבר מודיעים, כי אפשר להציל ונחוצים כספים רבים. למה איפוא מחשים? ולמה ערבבו את מגבית ההצלה במגביות אחרות? ולמה אין אנחנו אחוזי פלצות מהמתרחש? למה אין אנו אחוזי רחמים גדולים?
ובהיותנו מזועזעים עד הנפש, – להכריז על מגבית מיוחדת לפדיון לקוחים למות, נכריז על יום פיקוד ותענית, שבו יתפקד כל הישוב, יתפרק מתכשיטיו, ונוסף לזאת כל אחד יתרום סכומים שהם למעלה מכוחו. את אלה שיישארו בו ביום זה שאננים בביתם יבקרו אחד אחד במאורגן, יעמידו אותם על התנהגותם, כי יקיימו את המוטל עליהם.
מ. עליאש מספר, כי בתורכיה שוחח עם ילד, שעמד בשורה של יהודים שהוצאו להורג, וניצל בדרך נס. אותו ילד שאל את אביו: “האם כואב כשיורים בגוף?”
אנו, ישראל, גוף אחד. אם לא נכריז על מגבית מיוחדת גדולה להצלה, ונפעילה כראוי, אפשר לענות על שאלתו של הילד הישראלי הזה: לא, שוב לא כואב כשיורים בגוף הזה.
[תש"ד].
בעיקר
מאתיצחק מטיסיס
לרגל צרת־ישראל קבעה הרבנות הראשית את יום החמישי ליום תענית ותפילה לכל ישראל. (“דבר” גל. 5678).
כבוד מעלתכם, הרבנים הראשיים, אנוכי הקטן נאלץ לדבר לפני גדולים, כי צרת־ישראל מדובבת אותי.
כבוד הרב הראשי ביחד עם מר מ. עליאש שבו זה עתה מקיר המחיצה שבינינו ובין גיא־התוֹפת, – מתורכיה; והם אומרים, כי השבר שהשברנו גדול הוא ממה שדימינו. אבל עוד יש את מי להציל.
למה לא תכריזו, איפוא, כי ביום התענית ואמירת־תהלים, עת אדם בישראל מזדכך ולבו פתוח לתשובה, יתפרק כל אחד מתכשיטיו, ויריק את כיסיו, ויביאם כופר לפדיון אחים מטבח?
כבוד כתר תורתכם! לא השגחתם, כי בכדי לבלום את רוע הגזרה ולהגיד למשחית: הרף! – דרוש, נוסף לתענית ולתפלה, בעיקר – תשובה וצדקה.
[תש"ד]
וראה אותו וחי
מאתיצחק מטיסיס
רומניה חייבה את היהודים באיזור מולדאויה לשאת את הטלאי הצהוב. (“דבר” גל. 5722).
עוד אחים הודבקו בתו המסמן את היותם מושפלים, מופקרים, וכי דמם הותר לכול.
האם מאורעות כגון אלה עודם משפיעים עלינו? אם כן – מה ביטויה של ההשפעה הזאת בתחושה לשותפות הגורל?
לא אחת הודיעו מארצות הכיבוש, כי לא־יהודים נשאו את הטלאי הצהוב לאות אהדה לשכניהם היהודים. עם כניסתה של שנת האבל, למה לא נשא אנחנו כאן את הטלאי הצהוב, טלאי ממש, שיזכירנו יום־יום, שעה־שעה, ערב בוקר וצהרים, כי שריד אנו לעם שוקע ביוון המצולה של משטמת־אין־קץ? אולי, נראה אותו ונדע איך לחיות.
[תש"ד]
קורות אניה אחת
מאתיצחק מטיסיס
דמינו לאניה מטולטלת בין גלי זדון, כשנוסעיה זקוקים לרחמי שמים. מפציצים כבדים מלמעלה, ממרומים, מטילים עליה נפץ הרס ותבערה, והיא בסכנת־תמיד של התבקעות וירידה אל התהומות.
על מה ולמה? אין זמן לשאול, צריך לעשות ולהציל. בזאת חש כל איש ישראלי, אוהב עמו, בעל נפש ולב רגש.
איך חיים, איך צריכים לחיות אנשים ישראליים באניה מסוערת ומפוצצת זו? בפיו של איש בר שכל פשוט ונשמה יהודית יכולה להיות אך תשובה אחת: חיים לא רגילים, הם דרוכים ומתוחים, חיים מתוך גילויי אהבה של אחים לגורל אחד חיים של ריעות ואחדות, עזרה וערבות הדדית: חיים שאין בהם מקנאת אחים ושנאת אחים; חיים שאין בהם פיצול ופילוג לזרמים ולפלגים; חיים שאין בהם הלבנת פני חבר והטלת דופי בזולת; חיים שאין בהם רדיפת־בצע ורדיפת כבוד; חיים שאין בהם אחיזת עינים, גניבת הדעת, ניוון וירידה; חיים שאין בהם שיגרה, הסתגלות לשאננות והשתמטות.
כך שורת המוסר וההגיון נותנת. אולם רבים רבים מאד אינם מתפנים לתת שהות לדמיונם שיצייר לעצמו אניה סוערת כזאת. אולם צריך להזכירם את קורות האניה “רודי”, כפי שנרשמו בכרוניקה של שלהי שנת ת"ש: בשמיני לחודש יוני 1940 הגיעה לנמל אלכסנדריה שבמצרים, בדרכה לארץ ישראל, האניה “רודי”. נוסעי אניה זו היו מאה וחמשים עולים, שהתרכזו בעיר החוף טריאסט לשם הפלגה לארץ. נוסעים אלה ביחד עם עובדי המשרד הארץ־ישראלי ומנהליו מיהרו לעזוב את איטליה, כי כבר חשו את האדמה בוערת מתחת כפות רגליהם; שכן האיטלקים עומדים להסתפח לעמלק ולאסור מלחמה על אנגליה.
שבילי הימים כבר היו משובשים ביותר, מחמת התקפות הצוללות הגרמניות. וכשהאניה הגיעה לנמל אלכסנדריה נשמו נוסעיה לרווחה, בראותם כי הם נמצאים בין אניות המלחמה של הצי הבריטי האביר. עתה קיוו לעלות על היבשה ולנסוע ברכבת לארץ הנכספת.
האניה “רודי” הסתובבה במים החיצוניים של הנמל, ולא יכלה להכנס לתוכו מחמת הצפיפות של אניות־מלחמה רבות ואניות משא, שעגנו בנמל אלכסנדריה. לבסוף עגנה מחוצה לנמל וחיכתה לתורה, שתוכל להיכנס לשם פריקה וטעינה. ואמנם, אור ליום עשרים ביוני 1940, בו ביום שאיטליה הכריזה מלחמה על אנגליה, קלטה האניה “רודי” ידיעת־אלחוט על כך, בצירוף פּקודה כי תחזור מיד אל נמל איטלקי. ובהיות האניה במים החיצוניים של הנמל, התחמקה תחת מסוה הלילה מעיני זרקורי הבלישה של הצי הבריטי והפליגה במהירות למקום הקרוב ביותר, הנמצא בחסות הצי האיטלקי. והאודים המוצלים נישאו על כנפי השטן חזרה לגוב האריות.
אך נראה, כי שר האומה לא רצה באבדנם של אחינו אלה. – ואנית משחית בריטית השגיחה באניה “רודי”, בחושה לה מפלט לנמל איטלקי, ולקחה אותה בשבי. עתה הביאה אנית המשחית את האניה השבויה לאי מלטה. אנשי הצי הבריטי אסרו את חבר העובדים האיטלקי, והורידום מעל סיפונה של האניה. העולים נשארו באניה, ואנשי הצי הבריטי הודיעו להם, כי יעבירו אןתם לארץ, אבל אין הם יכולים להתחייב על תאריך מסוים, כי הדבר תלוי בסידור שיירה ובכמה פרטים אחרים הנתונים לשיקולם של שלטונות הצי. בינתים האניה “רודי” נמסרת לרשותם של העולים ולאחריותם. לעומת זאת הבטיחו אנשי הצי להמציא להם מים ומזון וציוד אחר, במשך כל הזמן שהם יהיו נאלצים לעגון באניה במימי מלטה.
אולם הצורר, – אשר לרשותו כבר עמדו שני ציי אויר וים אדירים, – החליט להפסיק את נתיבי הים התיכון של הצי הבריטי, ולפלוש למלטה. לשם כך שילח באי את מרבית מפציציו ומיטב טייסיו, שהפציצו את הנמל ואת מלטה יומם ולילה בלי הפוגות.
ששה שבועות עגנה האניה “רודי” בנמל מלטה על מאה וחמישים העולים שלנו. לכאורה זמן קצר הוא, אך במשך ארבעים ושתים יממות ניתך ברד של רסיסי פלדה והדפי־נפץ אדירים מסביב לאניה זו כמעט מבלי הפסק.
איך חיו מאה וחמשים אחים אלה באניה “רודי” במשך ששה שבועות, שנראו להם ודאי כיובלות ונצחים? כדי לענות על כך צריך לזכור, כי אמנם מאה וחמשים אחינו אלה. לפני רדתם באניה “רודי”, איחד אותם השם עולים, אבל לנכון היו אלה חומר מפורד כמו כל חיינו המפורדים.
היו ביניהם בעלי הון. ואלה אשר לפנים היה להם הון והליכות חייהם לא נשתנו גם כאשר אפס הונם. אלה בעצם בני מעמד הבלימה. אלא כדי לשבר את האוזן הם נקראים בני המעמד הבינוני. והיו ביניהם – ואלה הרוב, – עולים עובדים. מהם כרגיל באי־כח מכל התנועות העולמיות: מהתנועה העולמית של העובד הציוני, מהתנועה העולמית של הפועל המזרחי, מהתנועה העולמית של השומר הצעיר, מהתנועה העולמית של פועלי ציון על פלגיה. מרביתם חלקים של גרעינים מהקיבוץ המאוחד והקיבוץ הארצי. מסתבר, כי בימים כתיקונם היחסים והאינטרסים, כביכול, הם מנוגדים מאד בין מפוצלים ומפולגים אלה. בהם, שעה שהאניה “רודי” הסיעה אותם מנמל אלכסנדריה, כדי להסגירם לעמלק, עברה בגבו של כל אחד ואחד צמרמורת, לתחושתה של צרת ישראל, המאחדת את כולם לגורל אחד. ועם מסירת האניה לאחריותם בתוך שאון ההפצצה האיומה – מאה וחמשים איש נעשו למשפחה אחת. כהרף עין נעלמו כל ההבדלים החברתיים והאידיאולוגיים, כביכול, הסתדרו ועדת עבודה, ועדת שרות וּועדה רפואית. כולם עבדו ועמלו בלי יוצא מן הכלל; ובאלה שכרעו למיטה מזעזועי ההפצצות טיפלו במסירות נפש. כל אחד עודד את חברו במעשה, במלה, במבט. ואילו אחינו אלה היו חלילה ממשיכים בפילוגם, בזרותם ובהתנכרותם בימים מסוערים אלה, היו הירידה, הניוון והטירוף, אוכלים בהם בכל הפה.
אכן, במשך ששה שבועות, אשר היו להם כימי־אין־קץ. באה לידי גילוי צרת ישראל בכל מוראותיה, והתשובה הפודה – אהבת ישראל.
וראוי להאריך, ולספר את קורות האניה “רודי”, כדי להמחיש בצורה הפשוטה ביותר את התשובה על השאלה: איך צריכים להיות פני חיינו אנו באניה מטולטלת בימים סוערים, בעת כוחות התהום ושטני מעלה, כולם כאחד קמו עלינו לכלותנו. את המאורע הזה היה צריך להדפיס במיליוני טפסים ולהפיצם בכל בית ישראל, פה ובגולה; וכן להדביק את התדפיס הזה בכל בית, במקום הנראה לעין, על דפנות המטה של היולדות ועל עריסת התינוק, כפי שעשו לפנים בתפילת נחוניה בן הקנה “אנא בכוח”. להעיד ולהזכיר כי אך ורק בכח אהבת ישראל אפשר להתגבר על צרת ישראל, המאחדת אותנו אחדות גורל, ולעמוד מול מצוקות הזמן והפורעניות המתרגשות עלינו.
צרת ישראל ואהבת ישראל מחייבות אותנו חדשים לבקרים, להתאים את חיינו לגודל האסון ולעצמת הסכנה האורבת לנו בכל עת וזמן ובכל אתר ואתר.
קריאה אל המקורות
מאתיצחק מטיסיס
א. כקדם
מאתיצחק מטיסיס
שלושים המשפחות הראשונות של אירגון “קדם” עולות על הקרקע בכפר אוריה (“דבר” גל. 5651).
וכך הוסר הסיוט הזה, של עמדה שנעזבה בלחץ האויב – עמדה אשר למרות הסתערותה של ההתישבות החדשה צפונה ונגבה נשארה שנים רבות בשממונה. עתה, הכובשים מחדש חוצבים מירושלים, יחצבו וידלו מתוכם עוז ויזמה לבנות את הנקודה הזאת, ולשמרה.
לא ברור, למה נקרא האירגון העולה בשם: קדם. ייתכן מפאת שייכותם של חבריו לעדות המזרח, לאמור קדמה־מזרחה.
כדאי היה לך, אחי, להיפנות לרגע קט ממרוצתך־טרדותיך ולזכור, כי כפר־אוריה קדם לכנרת. כאן היה העובר של קבוצת כנרת. והנה כנרת זכתה להיות העריסה של התנועה ונושאת חזון־עתידה כאחת: “הה, כנרת שלי”. וכפר־אוריה נשתכח מן הלב.
והנה כאשר כבר התפנית לזכרונות מעטים על כפר אוריה שים לב, כי קבוצת החברים, שעבדו שם ואחרי כן בכנרת, היו מאנשי הפועל הצעיר ופועלי ציון של אז, כגון א. ד. גורדון ויוסף זלצמן, וכן בלתי מפלגתיים. אלה האחרונים מאז, לא היו מהסוג של לא קר ולא־חם של היום. תאר לעצמך את ברל כצנלסון ויצחק טבנקין, בימי עלומיהם לפני שלושים שנה בתור בלתי־מפלגתיים. והנה כל אלה עבדו יחד בנקודה חקלאית אחת.
ללמדך, שזרמי רעיונות והלכי־מחשבות אינם מחייבים דוקא. שכל פלג וכל זרם יתיישב בנקודה חקלאית משלו. זה כבש את הרי אפרים וההם העפילו אל הרי הגליל, אלה נחתים על יד הרי הגלבוע; ועל אחד ההרים הרמים ודאי עומד השטן וצוחק ממשובתו זו.
מי יסיר את מכשלת ההתבדלות? מי יחזיר את הגלגל לכפר־אוריה וכנרת. ויחדש את ימינו כקדם?
ב. שלושה שעלו
מאתיצחק מטיסיס
בשביעי של פסח חגגו את קציר העומר הראשון בקבוצת רביבים שבערבות הנגב. (“דבר” גל. 5705).
הרחק בישימון בנגב, בואכה לגבול מצרים, – שלושה צעירים עלו לפני שמונה חדשים, התגדרו בתיל, הקימו מצפה. חרשו את גבולות האדמה לאורך קילומטרים; וכך הציגו גבול חדש למולדת.
אתה, הנוער, המצטופף על המדרכות בערים, שים אל לב: מה טעם וענין יכולים להיות לחייו של צעיר בישראל, המחשל את רצונו פלדה לשדד את מערכות חייו הוא וחיי עמו גם יחד.
אכן, אבק רב ומחניק מתמר ועולה ברחובנו. והנה הורבץ אבק זה באגלי מטר גדולים ומרעננים – רביבים.
ג. המקורות הטהורים
מאתיצחק מטיסיס
למשך זמן השביתה במקצוע היהלומים עברה פלוגה בת 48 פועלים לעבודה במשק תל־יוסף. עם גמר השביתה בחרו 12 חברים מפלוגה זו לנטוש את מקצועם ביהלומים ולהחליפו בעבודה חקלאית. (“דבר”. גל. 5743).
משמע, כי האדמה עודנה קוסמת לאדם הישראלי החדש, כי מחמת תלישותו מחיק הטבע באדמת המכורה, נשתבשו חייו הוא וחיי עמו גם יחד והגענו למה שהגענו בתי“ו שי”ן דל"ת.
הילת היהלומים מושכת. אירע, ורופא ואף מורה לא עמדו בפני פיתוי השכר הגבוה, ועברו למקצוע זה. ובינתיים אילי־ברזל למדניים נוגחים במצודת השיבה אל האדמה אשר לאהרן דוד גורדון, ונשמעה דעת־גולה־ונכר כי משנתו זו הנה מעין “גניחה פאסטורלית”. ויתר־על־כן, יש והחלו לראות בארובות העשן שבעיר חזות בנין הארץ והעם.
והנה, בימי־אין־חפץ אלה נתגלגלה זכות לשנים־עשר בחורים, לעשות מעשה, המראה, כי בשרשו האילן עודנו בריא ויונק מן המקורות הטהורים והמטהרים של שחר־התנועה.
ד. לחידוש
מאתיצחק מטיסיס
במועצת רמת גן נתקבלה החלטה, לטפח ולסייע במשפחות מטופלות: לתמוך בשלוש לירות לחודש בעד הילד הששי במשפחה, במשך חמש־עשרה שנה רצופות, פרס אחר לילד החמישי, וחינוך חנם־אין־כסף לילד רביעי במשפחה.
קול ברמה נשמע, רחל מבכה על בניה: עתיד העם הזה, הבא לחדש את נעוריו, להיות בעוד כמה עשרות שנים עם של זקנים ותשושי כוח מחוסר ילדים, כי ירדה הילודה פלאים. והנה נישאת ברמה ההחלטה במועצת רמת גן. ממנה יראו אחרים ויעשו כמוה. בקרוב תחוקק המדינה העברית חוקה מתאימה להגברת הילודה והעם בציון יפרוץ, והילדים בה ירבו כמים לים מכסים.
ה. קצת התנדבות
מאתיצחק מטיסיס
בימים השקטים ההם קלח לו ויכוח שלו על מיעוט העבודה בהתנדבות בעסקי ציבור. וניצחו האראלים את המצוקים לאמור, הקוממיות הממלכתית, שבשמה הוסבר, כי כל העבודה צריכים לשלם בטבין ובתקילין, וכי זוהי דרכה של מדינה בדרך – התגברה על המחפשים רומנטיקה בעוני, שטענו כי חלוצי עם עני אנחנו וצריך קצת לעסוק גם בהתנדבות.
והאמנם גם אחרי כל הצרות שבאו עלינו – לא־נתקן דרכינו? הנה יש מוסדות בארץ השולחים חבילות לנמקים בצער וברעב, ומקשרים בין קרובים לרחוקים. האמנם יש להעסיק בעבודה זו כמה מנינים של פקידים? האין עבודה זו יכולה להיעשות בהתנדבות? יגזלו אנשים טובים מעט מזמן משחקם בקלפים, ויעסקו בעבודת קודש זו. אמרו לו לר' מיכלי מזלוצ’וב, כי יש יהודים היושבים לילות שלמים ומבלים במשחק הקלפים. סבר הצדיק, כי על ידי כך יתרגלו לתיקון חצות. לפנים חשב יהודי תמים, כי גם ממשחק בקלפים יכולה לצמוח איזו טובה. כיום ברור כי משחק קלפים בירושלים זוהי ירידה וניוון ממאיר. וטוב־טוב להחליפו בעבודת התנדבות משיבת־נפש בעזרה לאחים בצרה.
ו. עורי צפון
מאתיצחק מטיסיס
ראשוני המתישבים במתולה נאחזו בצפרניהם בסלעי המגור ולא נרתעו מלחץ המציק, לחץ הדרוזים. היתה זאת משמרת גבורים ראשונה בתולדות ההתישבות החדשה. – שומרי גבול הצפון.
בתל־חי עמדה המשמרת השניה של יוסף הגידם בראש קומץ גבורים, והגנו בגופותיהם על גבול הצפון.
ונאמני השמירה על גבול הצפון הם הם שעמדו בפני קלגסי היטלר, בימים החשוכים של מלחמת העולם השניה. וגם עתה, בראשית ימי מרחשון תי“ו שי”ן חי"ת, קרבו צבאות ערב לגבול הצפון.
מתיצבת המשמרת השלישית.
עורי צפון ובואו גבורי ישראל…
ז. ברכת דוד
מאתיצחק מטיסיס
“נודע, כי אמריקה נכונה לבקש מאנגליה, שתרשה לסוכנות היהודית או להגנה להביא טאנקים ואוירונים לתפקידי שלטון אזרחיים בארץ ישראל” (“דבר” כ' חשון תש"ח).
אמנם עם של שלום אנחנו; ויעודנו – שלום עולם, ולא נתכחש לו בארצנו הבנויה. ולא עוד אלא נרבה לפעול למען שלום העולם – בערכים, בצורות החברה וביחסי אדם לאדם חדשים. אך עתה, אחרי מה שעולל לנו בתאי הגאזים, בכבשנים ובבורות הכרויים בידי הקרבנות עצמם – יש משמעות אחרת לאיומי אויבינו מאז, לזרוק אותנו הימה. עתה עלינו לברך את ברכת נעים זמירות ישראל:
“לדוד, ברוך אדוני צורי, המלמד ידי לקרב, אצבעותי למלחמה”.
צללים ואורות
מאתיצחק מטיסיס
א. מומחים
מאתיצחק מטיסיס
מתנהל זה שני ימים משפט בין יהודי מתל־אביב שקנה חזירים, ובין המוכר – נוצרי מבית־לחם. בין העדים שני מומחים לחזירים. (“דבר”, גל. 5666).
היו שפסקו, כי אין להשתמש אפילו נגד מגדלי־חזירים בתל־אביב בחרב החרם של “ארורים יהיו”. שוב לא חששו מגדלי־החזירים לחרם, והמסחר הזה פורח.
כמה שטופים אחינו בתל־אביב בזלילת חזיר יוכיחו המספרים. כידוע, בימינו מספרים מוכיחים, ולא בעלי־מצפון ואנשי־עליה כבימים ההם. ומה אומרים המספרים? הסוחר אליהו – הנושא את שם התשבי, מבשר גאולת העם – קנה שני חזירים בסך 400 לירות כל אחד. לפני המלחמה שילמו 10 לירות בעד חזיר ו־30 לירות בעד פרה. עתה עולה פרה 150 לירות וחזיר – 400 לירות. לאמור, המחירים האמירו: פרה – פי חמשה וחזיר – פי ארבעים. מכאן צא ולמד: כמה להוטים לחתיכת־חזיר אחים בתוככי תל־אביב בתי“ו שי”ן דל"ת.
ברם. אין רע בלי קורטוב של טוב. גם מעז יצא מתוק. והמשפט גילה, כי ישנם יהודים מומחים לחזירים. ואם כן, אולי יואילו המומחים האלה לחוות את דעתם לאיזה סוג ולאיזו מידה של חזירות הגיעו:
אלה שמבקשים בעד חדר מעולה, אוד מוצל מאש. סך 12 לירות לחודש ודמי מפתח 300–400 לירות;
אלה המביאים בריונים מזויינים באַלות נגד משמרת שקטה של פועלות ופועלים;
זה שפוגע במכות בפועל שלו.
הרשימה ארוכה ומגוונת. נצטרך מדי פעם בפעם לערוך חלקי רשימה לחוות־דעתם של המומחים בחזירות.
ב. בלה וכמשה
מאתיצחק מטיסיס
11 רשימות מועמדים, כמספר חברי־המועצה חסר אחד, מופיעות בבחירות המועצה המקומית במושבה רעננה. (“דבר” גל. 5672).
חבל מאוד שחסרה עוד רשימה אחת. כי לו היו 12 רשימות, ויכלו להיות שקולות נגד י"ב חלות, שאמותינו היו נוהגות להכין לכבוד שבת בעיירה. באותה העיירה שהיו בה כתריסר רבנים שוחטים ודיינים, והמחלוקת היתה עולה שם כפורחת. כי אחרי שהעיירה על אורותיה ועל צלליה נמחקה מעל פני האדמה, באה רעננה לתפוס את מקומה אשר לפיצולים ולמחלוקת.
12 רשימות יכלו להיות שקולות כנגד שנים־עשרה שבטיא. העם בגולה היה מפורד ומפוצל, ואנו באנו הנה בתור אוונגרד, לחדש את חייו הממלכתיים. ואכן לא הלכנו עדיין מחצית הדרך, וכבר אנו מפורדים ומפולגים.
ורעננה היא אך בבואה של כלל הישוב. האמנם רעננה יוגד לה ולא בלה וכמשה?
ג. גם ביום חג
מאתיצחק מטיסיס
מ. ניישטט כותב על חגה של הציונות הסוציאליסטית בארצות־הברית במלאות שלושים שנה ל“ארבעטער פארבאנד” (“דבר” גל. 5713).
עם כל ההכרה בחיוב הגדול שבפעולות חברי הפארבאנד, הן בין הפועלים היהודיים באמריקה, והן בהיותם משענת נאמנה, פוליטית וחמרית, להסתדרות בבנותה את הארץ, – אין לבנו שלם אתם ביום חגם. באשר חברינו שם לא גרסו הגשמה עצמית, ולו במידה המינימלית. בעשרים השנים האחרונות, בתקופת הבנין המוגבר, לא הוקם כל קיבוץ, מושב או קבוצה, על־ידי חברים ושותפים ברעיון שבאו אלינו מהתם.
ביחוד עתה, למראה השואה ולתחושת הבאות, אין לגרוס עוד ציונות של כיס – מגביות, ולא ציונות של כוס – ציונות שנושאיה רוצים לבוא לארצנו כאשר כוס התלאות כבר עוברת על גדותיה ומאחרים את המועד. ציונים, ביחוד ציונים־סוציאליסטים באשר הם שם, הם־הם החלוצים־העולים, שמצווים לעבור לפני העם. ודבר זה חובה להשמיע גם ביום חג.
ד. שנים ששבו מלטרון
מאתיצחק מטיסיס
בין הרבים שהוטלו למעצר בלטרון על לא עוול בכפם הוטלו גם שנים אלה. האחד – עורך־דין מצליח ועשיר; והאחר – פועל פשוט ועני.
בחדשי שהותם בצותא בכלא לטרון נעלם כל שמץ הבדל אשר בין שניהם. הם מילאו בשוה כל עבודה וכל חובה, כתעודת אסירים. רוח טובה והדדיות היתה ביניהם. אחת שמחתם ואחד צערם.
והנה בא היום אשר לו כלו עיניהם – יום השחרור. מכונית הדורה, ובתוכה ריעים וידידים, חיכתה בשער לעורך־דין העשיר; והבדידות, – היא שחיכתה בשער לפועל העני. ובצאתם כה – נפרד שבילם. הלך האחד לארמונו המאיר והאחר למרתפו האפל. חסל בית הכלא, חסל השויון.
ה. להסיר את המסכה
מאתיצחק מטיסיס
רבות היו בפורים שנה זו הילדות שהתחפשו כאחיות רחמניות. (“דבר” גל. 5671).
כידוע, רוב המתחפשים במסכות מוצאים להם בתחפשתם אפיק למאוויי־סתר שלא באו על סיפוקם. פלונית משתוקקת להיות נסיכה, ותשוקתה לא ניתנה לה, הריהי נוהגת פעם אחת בשנה להכניס מיטב חלומותיה בתלבושת הנסיכות שלה. פלוני רצה להיות פרש, ומשלא נסתייע הדבר הרי הוא נעזר בשעת הכושר הניתנת לו פעם אחת בשנה, בפורים, ומופיע במלוא זוהר אבירותו, כבימי ריכרד לב־האריה ממש.
הילדים, שאינם עמוסים נימוסי־חצר של שושלות שחלפו, דוקא הם כרוכים אחרי המציאות ומתחפשים כחיילים, נהגים, טייסים. מאין, איפוא, השנה התחפשות זו של הילדות לאחיות רחמניות? זוהי חידה ללא פשר. כי כידוע, שוב אין רצונן של בנות להיות אחיות לאחים חולים.
אחרי מלחמת העולם מספר 1, כאשר נפתח האולפן הראשון לאחיות רחמניות, פנו אליו תפארת הבנות בארצנו. הן־הן שעשו את בית החולים מאז למקדש־מעט, בו כוהנות הגישו מזור למיבש הבצה ולסולל הדרך. ועתה, אחרי מלחמת העולם מספר 2, עומדים לבוא לארצנו האודים המוצלים. כמה דרושה להם היד הרכה של האחות. לכן, בנות ציון, הסרנה את המסכה העבה, העוטפת את נפשכן העדינה, וראינה עצמכן חלוצות ראשונות בהליכה זו לבית החולים, – להושיט ארוכה וישע לבנים הבונים.
ו. כוחו של זמר
מאתיצחק מטיסיס
מ. גלברט מספר (“דבר” מהדורת צהרים גל. 618), כי פלישת היפאנים לסין עוררה בקרב העם הנתקף התלהבות לשירה בציבור. ומרת צ’אן קאי שק היא אחת המנהיגות של התנועה הזאת.
הסינים נכנסים למערכה כנגד אויב אדיר נלהבי שירה והתלהבותם זאת היא סוד עמידתם האיתנה בפני היפאנים. אולם את מנהיגת הסינים הקדימה – דבורה אשת לפידות, שקמה אם בישראל, ובשירה הנלהב עוררה את עמה להכריע את אויביו במערכה.
ולענין השירה בציבור בימינו – גם בזאת הקדים אצלנו את הפטריוטים הסינים אברהם לב־פלד (הרצפלד). ואף הגדיל לעשות: לא זו בלבד שהוא נעזר בשירה בהתרמה לקרנות, פה ומעבר לים, אלא, לעתים הוא מקדים לחשבון קרקע נוסף, ציוד חקלאי ומקורות מים, – שאינם לעת־עתה בנמצא, – בזמרה נלהבת בלבד.
והנה גם רחוקים עמדו על כוחו של הזמר.
ז. מעשה פדיון שבויים
מאתיצחק מטיסיס
(מעשה שהיה)
שואל אותי צבי פרוש, שכני לחצר בשכונת אחוה שבירושלים, סוחר אריגים:
– היכן נמצא עתה ההסתדרות’ניק הזה שלכם? מעשה שטן שכחתי את שמו. נו, זה העסקן המרכיב משקפים.
– וכי מה סבור הנך, – שואל גם אני – האם אפשר לפי סימן זה של משקפים לנחש למי אתה מתכוון? הרי מרבית העסקנים מרכיבים משקפים.
– נו, החברה’מן הזה שלכם, עם הבלורית – ממשיך שכני.
– עתה לא אדע כלל למי אתה מתכוון. כידוע, כל עסקן מגדל בלורית. כמובן, אם לא הקדימו ריבונו־של־עולם וגידל לו קרחת.
– הנח בן אדם, חמדת לך לצון – מתרעם שכני – כלום אינך יודע היכן כיום זה העסקן שלכם, בעל הבלורית, המרכיב משקפים, זה שהיה בימי המלחמה הקודמת בדמשק?
– אה, מתכוון אתה לאברהם לב־פלד… אומר אני. אם כן למה אתה מחשה?
– כן, כן, איך יכולתי לשכוח את השם הזה? כאן מעשה שטן בלבד. וכי יודע אתה, והאם יש לך מושג כלשהו על מעשיו של זה בדמשק, בימים הקודרים ההם של מלחמת העולם הקודמת? אולי ייראה המקרה, שאספר לך כמעשה מאלף לילה ולילה, אבל בי היה הדבר, ושהדי במרומים כי לא אגזם, וכל מה שאספר אמת הוא כנכון היום.
ודאי הגיע אליך שמע התלאות שנפלו בגורלנו מידי התוגר בימי המלחמה הקודמת. רבים נכלאו בבתי הסוהר, ורבים נאלצו לעקור מהארץ, מי למצרים ומי לסוריה. אנוכי יחד עם בני משפחתי נקלענו לדמשק.
בימים הראשונים, אמנם, סבלתי בעיר זו, אבל במשך הזמן, בדעתי את השפה הערבית ואת דרכי המשא־ומתן במזרח, התחלתי לעסוק במסחר – ובהצלחה.
יום בימים אני מהלך ברחובות דמשק בדרך מבית המסחר לבית־מגורי. והנה עומדים שני אנשים, אחד ערבי ואחד יהודי, והיהודי קורא לי. נגשתי ושאלתי לרצונו.
– נראה אתה לי כאחד מילידי ירושלים – אומר הוא לי – וודאי מבין אתה לשפתו של נכרי זה; הוא מחזיק אותי זה כמה זמן, מדבר אלי בשפה שאינה מובנת לי ואין לי כל מושג, מה אדם זה רוצה ממני. מדי פעם הוא מראה לי איזה תו בדש בגדו, מתלהב יותר ויותר ומסביר וחוזר ומתלהב ומסביר ואני איני מבין כלום בכל זה, ואיני יכול לירד לסוף דעתו. הנני איש אוסטריה ואיני מבין בשפות המזרח. תואיל בטובך לשאול את האיש, מה הוא בעצם רוצה ממני.
– הנני בלש בשרות החשאי של המשטרה התורכית – אומר הערבי. לאחר שתרגמתי לו את דברי היהודי איש אוסטריה – ועוקב אנוכי אחרי האיש הזה. לפי סימנים מובהקים שבידי הוא לב־פלד. המשטרה מכבר מחפשת אותו. אין זאת כי מסוכן האיש; עתה הוא בידי. ובצפרנים אחזיק בו.
אני מתרגם את דברי הבלש ליהודי, והוא אומר בשקט ומתוך תמהון כזה, כאילו באו ואמרו לו, כי עכשיו לילה, ואין אנו עומדים בלב העיר דמשק אלא, למשל, בעיר ניו־יורק.
– כאן נפלה איזו טעות – אומר הוא – הגד לו, היטב הסבר לו, כי נפלה כאן איזו טעות גסה. מעולם לא הייתי לב־פלד – איך הוא מכנה אותי? – מימי לא שמעתי שם כזה. אנוכי יעקב בן צבי, נתין אוסטרי, סוחר חבלים וקבלן ראשי לצבא הגרמני להספקת חבלים. יסלח לי האיש הזה, כשם שסולח אני לו, אץ אני לדרכי. הנני אדם עסוק וטרוד, ותואיל בטובך להגיד לו כי מוכרח אני ללכת.
מתרגם אני את דברי יעקב בן־צבי לערבי. והוא באחת: אל יספר מעשיות. כל הסימנים הברורים מראים בעליל, כי הוא הוא האיש, פושע ומחבל מובהק, הוא בידי ולא ארפנו. מוטב שיחדל ממשחק. הוא האיש. הוא גם מבין ערבית, ולשוא כל ההשהיות הללו. הן לא יועילו לו.
– הבה ונלך, פקד הבלש, וליתר תוקף שלף אקדח וכיוון אותו מול לבו של לב־פלד.
למראה תקיפותו של הבלש עם האקדח המשולף והמכוון מולו, אומר לי האיש בן־צבי.
– ר' יהודי, אתה רואה בעליל, כי קרבן אנוכי לאיזו עלילה. עתה וודאי לוקחים אותי למשטרה המרכזית או לבית־הסוהר. ידועים לך היטב סדרי התוגר במקומות הללו, יורידוני לאיזה מרתף, מקום שם תרקבנה עצמותי טרם יבררו את סיבת מאסרי. בוא, איפוא, אתי למשטרה המרכזית או למקום אחר, שנכרי זה עלול להביאני. שם תהיה המתורגמן שלי. כי לפי שאתה רואה, איני מבין אף מלה בשפה הערבית. שמא בכל זאת תתברר הטעות הגסה הזאת.
בעיר זרה ובימי התורכים היה זה לי דבר־סכנה, ללכת ללא הכרח מיוחד, למשטרה המרכזית או לבית־הסוהר. אולם לא יכולתי להתגבר על הרצון לעזור ליהודי, שמעלילים עליו לאור היום, כי הוא איזה פושע ומחבל ששמו לב־פלד, בעוד שהוא יעקב בן־צבי, סוחר תמים, נתין אוסטרי, וקבלן של חבלים לצבא הגרמני. מתוך חששות כבדים לשלומי החלטתי להלוות אליו.
הבלש העלה אותי ואת בן־צבי על הטראם. הושיבנו על ספסל, זה ליד זה, ובעצמו התישב, אקדחו שלוף, על־יד הכניסה לטראם.
כשהטראם זז מהמקום, הוציא בן־צבי מכיסו נייר ועפרון ומעשה סוחר החל לצרף מספר למספר בעניני המסחר שלו, לכאורה, ובאותו זמן החל לפזם בניגון של לימוד גמרא:
– להוי ידוע לך, ר' יהודי, הנני… לב־פלד אנוכי ולא אחר. נייר זה שאני מחזיק בידי, וכן ניירות אחרים שהיו בכיסי, ועתה הם כבר על הספסל ביני ובינך, – ניירות אלה צריכים להישמד תיכף ומיד. שאם־לא־כן רבים ייאסרו. והרבה ענינים חשובים יסבלו. כן, ר' יהודי, הולך אתה ובא אתי למקום אשר נכרי זה מביא אותי שמה; ראה ביקשתיך, בצאתך תלך תיכף למלון המרכזי בדמשק, שם תשאל לאנשים, שאת שמותיהם הואיל נא לזכור, ותאמר להם כי לב־פלד נאסר, ועוד הלילה עליו להיות חפשי. כך תגיד להם. כי ענינים חשובים מחכים לי, ועוד הלילה צריך אני לפעול. לשם כך הטרחתיך, ר' יהודי. ואתך הסליחה.
ומדי דברו קרע לגזרים קטנים את הנייר שבידו, וכן עשיתי אנוכי בניירות שעל הספסל בינינו, ואת השיירים זרקנו לרחוב דרך החלון. עד שהבלש תפס את הנעשה וזינק אלינו – היה זה, כמובן, לאחר המעשה. לא נשאר כל זכר לניירות. ידעתי מה עלי לעשות מיד כשאצא מהמשטרה המרכזית.
משבאנו למשטרה, פתח לפנינו המשמר את השער לרווחה ונכנסנו מבלי כל שאלות ודיבורים. הבלש הביא אותנו דרך מסדרון ארוך לאחד החדרים ומסר מה שמסר לאיש היושב בו. חיפשו אצלנו, וראשית־חכמה לקחו ממני ומלב־פלד את הארנקים אגב הבטחה, כי כאשר ישחררו אותנו, יוחזרו לנו. ראינו בעליל, כי שודדים אותנו באמצע היום בתוככי המשטרה המרכזית בדמשק. ניסיתי להגיד, שאיני אסיר כלל, ובאתי לפי בקשת הנאסר להיות המתורגמן שלו, והוא דורש בכל תוקף שיחזירו לו את ארנקו, כי נתין אוסטרי הוא ולא יסבול יחס כזה לקבלן־ספק של הצבא הגרמני. אולם תחת להחזיר לנו את הארנקים הפרידו בינינו. את לב־פלד לקחו אחר כבוד לאיזה חדר אחר, ואותי השאירו ככלי איך חפץ־בו במסדרון האפל. לאחר שראיתי כי אין קוראים לי ואיני דרוש כל־עיקר, יצאתי והלכתי בדרך לשער.
משבאתי לשער, הנחית לי הזקיף מכה על ראשי בקת הרובה, ומעצמתה נפלתי והשתטחתי מלוא קומתי ארצה. קמתי ושאלתי הסבר למעשה לא־אנושי זה, ולא זכיתי לקבל כל תשובה מפי הזקיף השותק. חזרתי, איפוא, למשרד בו יושב האדם ההגון, שכיבדני בשדידת ארנקי. לפניו באתי לקבול על העוול שנגרם לי על יד השער, וכי מהי בעצם אשמתי. שנגזרו עלי היום כל היסורים הללו.
האיש בחדר נהג בי אדיבות דוקא. לאחר שארנקי כבר שכן כבוד בכיסו, ונתן לי פתק והואיל להסביר לי, כי הכניסה למשטרה המרכזית היא חפשית, ואילו היציאה קשורה בתעודה שבלעדיה אין יוצאים. והוא מיטיב עמי ונותן לי תעודה כזאת. הודיתי לו ויצאתי ממאורת פריצים זו כל עוד נפשי בי.
הלכתי ישר למלון המרכזי. שם מצאתי את ראשי הישוב יושבים בחדר ודנים באיזה ענין. מסרתי להם את כל אשר קרה ללב־פלד ואת הודעתו, כי עוד הלילה עליו להיות מחוץ לכתלי בית הסוהר.
– מבינים אנו ליסוריך ואת הפחדים שעברו עליך – אומר אלי מי שאומר – תמורת זאת היה סמוך ובטוח, כי עוד הלילה יהיה לב־פלד חפשי מחוץ לכתלי בית הכלא. אמנם מן ההכרח שיהיה חפשי עוד הלילה.
– מבין אתה, שכני הטוב, – אומר לי צבי פרוש, סוחר האריגים יליד ירושלים – האיש מבטיחני שאהיה סמוך ובטוח, כי עוד הלילה יהיה לב־פלד חפשי.
רק אחרי־כן התענינתי ונודעו לי פרטים על מעשיו של לב־פלד, שפדה שבויים מבתי הסוהר מבלי להפלות בין פועל, אכר מפתח תקוה ואיש ירושלים, והציל אותם ממיתה, מחלות מידבקות, רעב וכפן.
עברו הרבה שנים מאז, ותמיד־תמיד כאשר מעלה אנוכי את המאורע הזה בזכרוני – וזה קורה לעתים קרובות – חושב אני: האין לב־פלד גלגולו של ר' ליב שרה’ס, צדיק מימיו של הבעש"ט. שעסק גם הוא בפדיון שבויים מתוך מסירות נפש לאין קץ ובדרכים מופלאות?
־ ־ ־ ־
כאשר פגש המביא לבית הדפוס את המאורע המתואר לעיל את לב־פלד, ושאלו אם לנכון קרה כדבר הזה, שהשמיע יהודי סוחר אריגים מירושלים, אישר זאת בבת־צחוק טובה והפליג בזכרונות על תקופת דמשק. לאמור:
– מבין אתה, באתי לדמשק בתור ספק חבלים לצבא הגרמני. עברתי בתאים בבית־הסוהר ומצאתי שם את אחינו אנשי הישוב חולי טיפוס ודיזנטריה, מתגוללים על הרצפה, עושים את צרכיהם תחתיהם, ובגדיהם מטונפים בצואָה. על האסירים הבריאים מאיימת הסכנה להידבק במחלה. מה לעשות? ולעשות צריך מהר, כדי להציל מה שאפשר עוד להציל.
פניתי כה וכה והתחלתי לקנות לפי גולגולת. כך וכך מטבעות זהב שילמתי בעד כל אסיר שפדיתי מבית הסוהר. ובמידה שהביקוש שלי גבר, בה במידה עלה המחיר. רוצה אתה לדעת מה היה גורלם של אלה שיצאו מבתי הסוהר? את הפדויים היינו מסדרים ברכבות־צבא, המובילות חולים לדרום. שומרי הרכבת היו משכיבים אותם במיטות בתורת חולים. וכאשר הגיעו לארץ, קיבלו אותם האנשים מדגניה בתחנת הרכבת בצמח. גם סידור זה נעשה, כמובן, בעזרתם של מטבעות הזהב, ושילמתי כך וכך, ומכל ראש, כנהוג.
מדי פעם בפעם, כאשר סידרתי משלוח של פדויים לארץ, הייתי מתישב בבית קפה ערבי סמוך לתחנת הרכבת המרכזית בדמשק, כדי לראות במו עיני, איך הרכבת עוזבת את דמשק ובה המטען היקר הזה. רציתי לראות כי כל מה שניתן להיעשות בידי בשר ודם, נעשה בכי טוב. והרכבת זזה. מכאן ואילך, מה שעלול לקרות אותם, זה כבר בידי שמים.
לימים, יושב אנוכי בבית קפה ערבי זה ושותה קפה, לכאורה, ועוקב במתיחות אחרי הנעשה בתחנת הרכבת. פתאום חש אנוכי, שאיזו יד אדירה תופסת בערפי ומרימה אותי כקליפת שום. הנני מרים את עיני לראות את המחזיק בי – ואני נפגש בעינים זועפות של קצין תורכי ממדרגה גבוהה, בעל גוף אדיר. קודם שהיתה לי שהות לשאול דבר־מה, הוא מכבדני בשתי סטירות מצלצלות, שוה בשוה לכל לחי. ובעשותו כן החל לסחוב אותי אל תחנת הרכבת בבעיטות וקללות.
הבינותי שעלי להרים קול ולצעוק, כדי להסב אלי את תשומת לבו של מישהו. כי אם לא אעשה כן, יכניסוני לאיזה מרתף בבית־הסוהר. ומבלי חקירה ודרישה עלול אנוכי לחלות בטיפוס או בדיזנטריה. ולמי יש זמן לכך, העבודה כה מרובה, והזמן כה יקר.
– דונאֶרוואֶטר – התחלתי לצעוק – דו שמוציגאֶר קאֶרל (חזיז ורעם, ברנש מזוהם שכמותך), וכמובן, שבעד לשון מפיקה מרגלית זו, ניתך עלי מטר של מכות ובעיטות.
ככל שהקצין בעט והיכה, כן גברו צעקותי:
– דונאֶרוואֶטר, דו שמוציגאֶר קארל – צעקתי – ווי וואֶגסטו?! (חזיז ורעם. ברנש מזוהם שכמותך, איך אתה מעיז). לקול צעקותי בגרמנית, התלקטו סביבנו חיילים גרמניים, ובשמעם כי נתין אוסטרי אנוכי, וקבלן־ספק לצבא הגרמני, הוציאוני בכוח מידי הקצין התורכי, שהיה המפקד התורכי של דמשק, הוא בעצמו ולא אחר.
המפקד קרא לעזרתו חיילים תורכיים והוציאוני בכוח מידי החיילים הגרמניים. קראו החיילים הגרמניים את המפקד הגרמני. כשזה בא, סיפרו לו את כל העלבונות והמכות שהנחיל המפקד התורכי לנתין אוסטרי, קבלן של הצבא הגרמני, ומיד שחררוני.
אז פקד הקצין התורכי להביא תגבורת תורכית ודרש להסגיר אותי, באשר אנוכי פושע ומחבל מסוכן. על כך ענה המפקד הגרמני, שאין לו לתורכי כל רשות להכות ולהעליב נתין אוסטרי. בסופו של דבר שימשתי עילה לתיגרה גדולה שעמדה להתפרץ בין הצבא התורכי ובין הצבא הגרמני, עד שהמפקד הגרמני הביא בינתיים תגבורת, ובמשמר חזק שלח אותי לדמשק העיר, שם נעלמתי לזמן־מה מעיני השלטונות התורכיים.
[תשרי תש"ז].
במבוכו של עולם
מאתיצחק מטיסיס
א. כיום אתמול
מאתיצחק מטיסיס
מלאי הנפט בעולם יספיק לאלף שנה, נאמר היום באספה השנתית של המכון האמריקאי לנפט. (“דבר” גל. 5674)
ובכן, אי־שקט זה בין החברות והעמים למה? הלא לעת־עתה יש נוזל בנמצא למשך אלף שנים. השלך איפוא על השם יהבך. כעבור אלף שנים ודאי יקום מי שיורה את הדרך, איך להניע את העולם בכוח אחר. המעטים הם הכוחות והאלמנטים בעולם־יה? למה, איפוא, כל הדאגה, ומיחוש־הראש למה?
גם האשמדאי הנאצי לא הסתפק בחבל הסאר, באוסטריה ובצ’יכוסלובקיה. הוא רצה, דווקא, לסדר את העולם לתקופה של אלף שנים.
כנראה. גם בעיניהם אלף שנים כיום אתמול.
[תש"ד]
ב. כמה זה רחוק
מאתיצחק מטיסיס
לפנים אמרו, כי אנו דורכים פה, במקום אשר בו התהלכו נביאים. היום רומזים בחשיבות, כי גם פה מהלכים אנו, ממש, במקום אשר בו יפרצו ביום מן הימים מעינות נפט.
מובן, אפוא, יחס שליטי עולם מעבר לים אל נסיכים ומנהיגים ערביים. מוסברת חיבתם של סוכנים אנגליים ואמריקאיים לבדוים, להווי־חייהם הפטריארכלי; מובנת, כמה מובנת ההבנה לצרכם של הבדוים לשטחים כבירים למרעה לגמליהם ולסוסיהם.
הבקיאים ביחסי עמים וקנוניותיהם אומרים כי הנפט הוא בכל, – הוא־הוא מכלל הגורמים המכריעים למלחמות בין העמים. והנה בהתקרב ריח הנפט לזאת הארץ, הריני מתפלל תפילה חרישית לאל כל חי:
אנא, האל הטוב, שלח אחד גדול שימציא כח דלק אחר, להניע את עולמנו, ויהי זה כוח שמקורו אינו במעמקי־הארץ כי אם במרומי השמים, למשל, קרני שמש מרוכזות במיכלים מיוחדים לכך.
ואם יאמר האומר: גם כוח השמש סופו יתמעט ואף יכלה ונמצא כי גם היא תהיה גורם למלחמה בין העמים.
אבל, ידידי, כמה זה רחוק.
ג. שוב דור הפלגה?
מאתיצחק מטיסיס
בקשר להתפתחות הטיס שעלול להתחרות בספנות, מתנהל ויכוח בין האומות בדבר נתיבי האויר. לאמור, על חופש או גבולות בשמים. (“דבר”, גל. 5677).
עד עתה היו הגבולות ידועים: השמים שמים לד', והארץ נתן לבני אדם. פה בארץ שלנו בני־אדם התכתשו וירדו זה לחייו של זה. אולם החלוקה קיימת מדורי־דורות, – אין התערבות. האלים שותקים.
ובמידה שהתערבו, ושמו גבולות לימים, בל יעברו את החול ויכסו את פני האדמה, – ספק אם היטיבו לעשות. לולא הגבולות האלה, אפשר וטוב היה אילו כל החלאה, הזוהמה והיסורים האלה היו מתכסים אחת ולעולמים וחסל.
עתה רוצים לעבור על חוקי החלוקה ולכבוש שטחים בשמים. כזכור היתה לפנים שפה אחת בין אדם לאדם, עד שעלה על דעתם לבנות מגדל שראשו מגיע השמימה. הדבר היטב חרה לאלהים וייסר את בני האדם בדורות־הפלגה ובבלבול שפתם.
הלכו־קלחו ימים ודורות, עד אשר שבה להיות שפה אחת בין בני־אדם; למשל: בענין חמרי־גלם, מעדנים ומחצבים, חלוקת עושר העולם, השמירה במבואות האסטרטגיים שעל כדור הארץ. – עד כי חשקה נפש האדם להגביה עוף השמימה.
עתה. מי יודע מה תהיה תגובת האלים, מה בלבול ודורות־הפלגה עתידים לבוא עלינו.
ד. בעולם ביבר
מאתיצחק מטיסיס
“אכן, הטרנספר בצורותיו השונות הוא תופעה טיפוסית של התקופה הסוציאליסטית” – כה דברי א. ליבנשטין. (“דבר” 5714).
ובאמת, הטרנספר הוא הכרח, כשם שמן ההכרח הוא לפעמים לקטע אבר אחד באדם חולה כדי להציל את כל גופו מסכנה, כך בעולם־החולה הזה בא ניתוח הטרנספר כהכרח. לאמור: בעולם של עם־לעם־זאב גם זה פתרון. ברם, סמי מכאן סוציאליזם.
ה. דמי שליחות
מאתיצחק מטיסיס
הבאנו את תרבות המזרח לאירופה – ושילמו לנו במסעי הצלב. עזרנו למגר את הפיאודליזם, ובתמורה קיבלנו פרעות. ובהיותנו חלוצי הסוציאליזם נענשנו בהשמדת היטלר. (יהודה גוטהלף “דבר” גל. 6700).
לאמור, תגמולנו – דמים, דמי־שליחות.
והנה דורשים חברים ברי־לבב, כי בשובנו נביא אתנו את הסוציאליזם למזרח. והשאלה היא: מה תגמול צפוי לנו משליחות זו?
סוציאליזם? כן, אך לשימוש עצמי. בנין ארץ בתנאים שלנו מחייב, שהבנין יהיה סוציאַליסטי. ותו לא.
פן תבוא החרב העקומה ותגמול לנו – דמי שליחות.
ו. למה?
מאתיצחק מטיסיס
פ. הלפרין כותב ביומנו על הצפיה וחפץ החיים הטבועים בעמנו ועל התשובה שעם זה נותן למשמידיו בכל דור. על השמדת פרעה ענה באלוהים בשמים, לעינויי רומא ענה במשיח בן אלוהים על הארץ, על טביחות ימי הביניים ות"ח, שהיטלר הוא גולת הכותרת שלהן, ודאי תינתן תשובה. ואין לחזות מראש, ייתכן שזו תהיה תנועה חברתית חדשה או דת חדשה. (“דבר” 5658).
למראה הדם הזה והיסורים האלה בדורנו אנו, ולתחושת ההשמדה, העלבון וההשפלה המלוים את העם הזה בכל הדורות – רבים בינינו היו מוותרים על עסקי־חליפין אלה: הבאת אלוהים שבשמים. ומתן משיח בן אלוהים לארץ, הבאת תנועות חדשות – תמורת מרחצאות־דם. ובלבד שלא נהיה נושא של כל הצער והסבל הזה במשך אלפי שנים, ומי יודע לכמה מאות בשנים לעתיד.
ילך לו אלוהים שבשמים, ומשיח בן אלוהים על הארץ, זה שהיה, ואלה הנמשחים בני אלוהים העתידים לבוא – ילכו באשר ילכו, לאיזה עם אחר, גוי חזק וגדול, ויניחו אותנו. כי אין כוח לשאת עוד במעמסה זו, בשפיכות דמים זו, בהתעללות ובהתנכרות אלה.
למה בחרו דוקא ונדבקו לעמי האומלל? אח, הניחו לנו.
ולמה אלוהי הצבאות ואיתני־היקום, למה בחר לו דוקא, שרוחו תהיה מרחפת מעל לנהרות, נחלי דם ודמעות של עמי השסוי?
ולמה בחר לו משיח בן האלוהים להלך דוקא על ערימות־ערימות גויות של טבוחים, ועל עיי־חרבות של עמי – עם ישראל האומלל בין הגויים?
ולמה התנועות החדשות שוב תצאנה, – כעדר רחלים העולות מהרחצה ושכולה אין ביניהן, – ממרחצאות של דם־דמע ושכול של עמי הנרדף?
למה?
ז. המורה ונס ההקשבה
מאתיצחק מטיסיס
כן יש לשאול: לשם מה תנועות חברתיות חדשות ודתות חדשות? לשם מה יביאו אלוהים חדש? והוא אחד ובלעדיו אין עוד. אם הוא הופיע כאלוהים שבשמים, באו אחים גדולים והרחיבו, כביכול, את ממשלתו על הארץ ובין בני אדם: שפינוזה קבע כי אלוהים הנהוּ עילת הדברים וכי כל הדברים כלולים בו. מרן הבעש"ט הורה. כי אלוהים נמצא בכל, ולית אתר פנוי מיניה. הרב מלאדי לימד, כי יש מצוי ראשון ויחיד, ובו כלולים כל הנבראים.
אלהים, כביכול, קיבל גם את הסכמתם של גדולי דורנו, איינשטין וברגסון, על היותו אין־סוף, טמיר ונעלם. רק גדול אחד בדורנו, פרויד, התהלך במקום המגע שבין אלהים והאדם – הנפש, ולא השגיח בו.
ואם אחד הוא, ואין יחיד כיחודו, ומה אלהים חדש יביאו לעולם?!
ואשר לבן אלהים – הננו כולנו בנים לאלהים; כל אחד ואחד הוא היכל אשר בו שוכן אלהים. הננו חלק אלוה ממעל. את זאת הורו במרוצת הדורות בני אלהים השלוחים ממרומים. בכל המקרים אשר נראו בארץ.
והארץ היתה תוהו ובוהו, ונשארה כזאת. מפני שדריה בני האדם, בעצמם הכתירו את האחים הגדולים הללו לבני אלהים, והכרזה זו היא היא התורפה. כי הנה בני האלהים האלה שבו להם אל אביהם, ושאר בני האדם משרכים בתוהו ובוהו. ה. ג. וולס בדברו על בודה אומר: מאמיניו הכריזו על הנס. כי בודה אינו ילוד אשה. עצם הופעתו בחשכת הימים לפני אלפי שנים, בארץ רחבה מאוכלסת מיליוני בני אדם, ועצם ההקשבה לקולו של האחד המדבר אליהם – הנס הגדול הזה לא חשו בו מאמיניו, לא ראו אותו כנס. הם היו צריכים נס אחר: כי בודה אינו ילוד אשה.
ובכן, שוב יופיעו בני־אלהים בארץ, ישובו לאביהם שבשמים. ואנו שוב נשאר פה עלי אדמות עזובים לאנחות? ולשם מה תנועה חברתית חדשה? האם הראשונות נפסלו? ומה עוד יווסף ולא נוסף עוד? למן משה, שהורה כי כעבור יובל שנים כל הרכוש הפרטי שב להיות לקנין העם; למן סולון שרצה לבטל את המטבע: למן ימי הרינסנסה, המהפכה הצרפתית, האוטופיזם והסוציאליזם: למן הקומונה של האיסיים, הקומונות הרוסיות ועד הקומונה שלנו; למן טולסטוי עד א. ד. גורדון – אנא, הגידו, מה יש להוסיף? האם ניסינו ללכת בדרכים אלה והן לא טובות?
אלא. מה? נחוץ מורה חדש, שיבוא ובכוח־איתנים יפזר את כל הגיבוב והשיגרה, וימזג את תוך־תוכן של כל התורות הדתיות והחברתיות, ויורה לאדם, לכל אדם, – מהי הדרך בה ילך לבטח.
אנו מאמינים בבואו, אנו מצפים בכל רגע לנס הופעתו ואולי הוא כבר מהלך בינינו. והנס לא יהיה בזה, שהנה יופיע בן־אלוהים בארץ. אלא הנס הנכסף מתוך כליון־נפש יהא בזה, כי העולם המפולג והמסוכסך יטה אוזן ולב, ויקשיב.
המולת־שאול שגיאה המחרישה את קול האדם תשכך ויתרחש נס־ההקשבה.
ח. חלום
מאתיצחק מטיסיס
בחלומי: המלומד הגדול, שהתמכר כל שנות חייו למצוא דרך למגע עם הירח, השלים את כל ההכנות למסע דמיוני זה. אך ברגע האחרון התחרטו משום־מה אלה שהסכימו להשתתף במסע זה.
המלומד והיוזם הנמרץ לא התיאש, ומיניה וביה חשב על המצאה גאונית: הוא פנה למועצת הפיקוח על בעלות הברית בברלין, כי יואילו למסור לו את הנידונים למות מבין הפושעים הנאציים במשפט נירנברג, את גרינג ומרעיו, לשם טיסה לירח. אלה אשר לפי פקודתם נעשו נסיונות שונים ומשונים, שקיפחו את חייהם של כך וכך בני אדם, – מן הראוי שישמשו הם עכשיו חומר למטרת נסיונות לטובת המדע. והיה, אם ימלאו את התפקידים שיוטלו עליהם בנסיעה זו וישארו בחיים – יקלו בענשם.
במועצת הפיקוח של בעלות הברית נידונה הצעתו של המלומד הנכבד, נשקלו הנימוקים המכריעים שלו, ובאחרונה ניתנה הכרעה לבקשתו – לשלוח את גרינג ואת מרעיו לנסיעת בכורה לירח.
גלי הרדיו העבירו את הידיעה המרעישה לכל קצוי תבל, והבריות אמרו כי מעשה צודק הוא. אלה שעינו רבים אחרים בנסיונות לרעת האנושיות, יתענו עתה הם בנסיון לטובת האנושיות.
הגיע יום הנסיון. אוירון בנוי במיוחד לנסיעה זו, ובו פושעי נירנברג, הועף לירח, וכעבור זמן־מה בא האות, שהם אמנם הגיעו בשלום למטרה.
לפי לוח הזמן כבר היו צריכים תיירי הירח לחזור, והנה הם לא שבו עדיין. המלומד מעמיד את עצמו בקשר עם הירח על דרך הידועה לו בלבד, אך אין קול ואין עונה.
וכן נתחזקה הסברה, כי אבדו הפושעים. אך לימים נתחוור, לפי אותות מיוחדים, כי הם בריאים ושלמים. אלא שהם מודיעים דברים מוזרים: בעודם על הארץ, בשעת ההכנות לטיסה לירח, בא לפניהם מלומד נאצי מפורסם, שהתחבא מעיני בעלות הברית, ואמר להם: נוסעים אתם לירח, הואילו לקחת תכנית זו שתכנה בקיצור הוא: ישנו בירח חומר ידוע, שאם תשתמשו בו שימוש של כך וכך, תוכלו לאיים על כדור הארץ, או על חלקו, או על כל מטרה מצומצמת, – בהשמדה על ידי שריפה. פרטים תמצאו בתכנית. ואמנם בבואם לירח מצאו, כי הכל שריר וקיים כדברי המלומד הנאצי, ואמרו: עתה כל כדור הארץ בידינו, לאמור בידי גרמניה; לאמור בידי הרייך השלישי.
הידיעה הסנסציונית הזאת עברה על גלי הרדיו לכל קצווי תבל והרעישה את הלבבות. היו שאמרו, כי בימינו הכל בגדר־האפשר והתרעמו מאד, כי בידים ממש עזרו לשונאי המין האנושי, להגיע לידי יכולת זו, לאיים על שלומו של כדור הארץ ושלימותו.
ואמנם, לרגע אחז חיל את יושבי העולם. אך כעבור ימים אחדים עמדו אנשים פיקחים והוכיחו, כי דבר זה הוא מן הנמנעות, ואך איוולת היא לחשוב, כי אפשר לשרוף את כדור הארץ או חלק ממנו. אלא מאי? פושעי נירנברג, מזועזעים מחדשי המשפט, מפסק הדין של מיתה והנסיעה לירח, יצאו מדעתם. ואשר להודעה מן הירח ודאי מקורה בדמיונם של שאינם שפויים ברוחם.
יצאו כמה וכמה ימים, והרי סנסציות אחרות, ועיקרן ידיעה, כי הנאצים אשר בירח שוב השמיעו את קולם. וקובעים יום מסוים שבו יבחנו נשקם הסודי באחד מאיי הים השקט. אי־לכך הם מזמינים את אנשי־המדע, את העתונאים ואת ראשי המטות של האומות, להמצא באניה במרחק מאתים קילומטר מן האי. שיוכלו לראות במו עיניהם את תוצאות הנסיון.
הבריות היו עוד סבורים כי אין כאן אלא בני אדם שאינם שפויים בדעתם. בכל זאת השגיחו במרחק מאתים קילומטר, כי כל האופק לצד האיים שנועדו לנסיון מאדים והולך וכולו להבה אחת. ועד מהרה, כאשר האניה התקרבה, מצאו הנוסעים בה, כי המים מסביב לאיים רותחים והאיים אינם; הכל נעלם. חי, צומח ודומם נמחו מעל פני האדמה.
התחילה פעלתנות קדחתנית – המלומדים פתחו בחקירת טיבה של התופעה הזאת. אך לא ראו כל תועלת בחקירתם שהרי לא היה בה כדי להציל את כדור הארץ מידי הנאצים, או ממזימת הסחיטה שלהם. שעל כן נסמכה לחקירה פעולה דיפלומאטית קדחתנית: הרוסים באו במגע עם המנהיגים הנאציים בירח והסבירו להם, כי מאז ה־27 באוגוסט 1939, כידוע, היה לבם שלם עם הנאצים. אלא היטלר הוא שהקדיח את התבשיל באותו היום המר והנמהר של 22 ליוני 1941 בהתנפלו על רוסיה. ולא היה איפוא כל מוצא אחר, אלא להשיב מלחמה שערה. והלא ידוע, כי מבחינת האידיאולוגיה הם, הרוסים, הנם לשלטון מפלגה אחת, ולפרימט של המדינה על הרכוש וההון, והעיקר, עתה בראותם בעליל, כי האנגלו־סכּסים רוצים להשתלט על העולם, וכי האמריקאים תוחבים את אפם בכל פינה ובכל היבשות – הרי הם, הרוסים, מבקשים הסכם מדיני וצבאי עם הנאצים. וכמובן, הם נכונים להחזיר את כל השטחים הגרמניים שבידיהם; וכן הם נכונים לתוספת הנחות שפרטיהן יקבעו בחוזה שיחתם למשך חמשים שנה.
האנגלים הריצו אגרת למנהיגים בירח: וודאי הגרמנים רמי המעלה נוכחו לדעת, כי מאז שביתת הנשק חלו אצלם, – אצל האנגלים משמע, – תמורות חשובות ביחסם לאויבים ולאוהבים. וודאי מן המפורסמות הוא יחסם לאוכלוסיה הגרמנית באיזור הכיבוש הבריטי; ודאגתם כי הכוח הגרמני יהי שריר וקיים. ולפי שנוכחו עתה לדעת. כי הקומוניזם רוצה להשתלט בעולם, הם מציעים פספורט אחיד לגרמני ולבריטי, והסכם מדיני וצבאי למאה שנים.
האמריקאים פנו גם הם למנהיגים בירח: ידוע כי הם, האמריקאים, אין להם כל אינטרסים אנוכיים. לא באירופה ולא בשאר חלקי תבל. אלא, לבם מתחמץ בראותם כי הרוסים דוחקים עצמם לכל החזיתות על מנת להתפשט ולהתרחב. וכן אין הם, האמריקאים, רוצים לעזוב את האנגלים לנפשם וכיוון שבריטניה הריצה אגרת אל המנהיגים הגרמניים הנכבדים, מציעים גם האמריקאים הסכם לבבי.
וכמובן, גם מן הקריה הקדושה שברומא הגיעה אגרת לירח: האב הקדוש שמע על התגלית שבידי הגרמנים, העשויה להחריב את הארץ, והריהו מזכיר להם כי מעשה כזה אינו לרוחו של אדם ולרצונו של בורא העולם. האב הקדוש מסב את תשומת לבם של תיירי־הירח על האגרות שהריצו הבריטים והאמריקאים ומזכיר להם את הדבר הנודע, כי אמנם הרוסים הם שונאי אלוהים עלי אדמות. יואילו, איפוא תיירי־הירח לזכור לטובה את פולין, את איטליה ואת ספרד, שהן עכשיו מתחת למגפם של המנצחים.
לאחר מתיחות של עשרת חדשי משפט, פסק דין של מוות וטיסה לירח, – התבדחו עתה המנהיגים הנאציים למקרא האגרות הבאות מכל עבר, ויצאו קצת לטייל בירח. אך התרחקו ממקום חנייתם, הגיע אליהם איזה קול פלאי, קול חרישי כהמית היונה. מדי התקרבם והתגלה לעיניהם מחזה מופלא: אדם שרשמי פניו יפים וקדושים. ידיו נתונות בשלשלאות כבדות ורגליו בסד. ובראותו אותם אמר להם:
– אנכי המשיח. אותי הועיד בורא העולם וכל צבאותיו להביא גאולה לכל הנברא בצלם. כוחות הסטרא־אחרא התגברו עלי ושמוני פה והנה עתה שחררוני וארד לארץ ולדריה ויבוא שלום־נצחים וכל ההתנצחות בין האומות כליל תחלוף.
אחרי שהנאצים התעוררו מהשתוממותם, הם הודיעו כי הם ממאנים לסגת אחור, משניתן להם אמצעי להשתלט על כדור הארץ, ולהיות עם־אדונים, כראוי לגזע העליון שלהם.
אך המשיח לא הרפה מהם ועלה בדעתם לקשר בינו ובין הקריה הקדושה ברומא, הסינוד הקדוש במוסקבה, הארכיבישוף מקנטרבורי וראשי הכנסיה בארצות הברית. בא לפניהם המשיח וסיפר להם כי היה נתון בשלשלאות על הירח, וראה את הנאצים במעשיהם. – הנשק האיום אשר ברשותם, שיש בכוחו לדון בשרפה את כדור הארץ או חלקו, או כל תחום מסוים שיבחרו בו. ועל כן ראוי להם, לראשי הדתות, שישחררוהו. אולם הקריה הקדושה ברומא, הסינוד הקדוש במוסקבה וראשות הכנסיה בוסטמינסטר ובארצות הברית ענו לו, כי המומנט הזה הוא רציני ביותר בחיי־העמים; ראשי הכוחות המזוינים השומרים על שלומה של הארץ ושלימותה מזהירים, כי הימים האלה הם חמורים מכדי להסתבך באיזו תנועה משיחית של בעלי־חלומות; ואדרבה, השליות כאלו עלולות להביא את האנושות לידי חורבן גמור.
הקיצותי והנה חלום.
חלום ופתרון אין לו.
ט. משל השועל המסביר.
מאתיצחק מטיסיס
ויהי היום ותחשק נפשו של הדוב בדבש. וילך אל הכוורת. ואך תקע את אפו בה, ונבהלו עליו הדבורים לכבדו ברוב עקיצות, וישא הדוב רגליו כל עוד נפשו בו. בדרך פגש את השועל וישאל את פיו לאמור: הגידה נא, אישי השועל, הלא האדם חלש ממני ואיך השכיל ממני, – להוציא דבש מן הכורת, ואני הבריחוני הדבורים לבשתי ולחרפתי? ויען השועל ויאמר: האדם ילבש מסכה בבואו להוציא את הדבש מן הכורת, היא היא המסכה אשר תעמוד לו לעשות כמה וכמה מעשים אשר אנו, החיות, יבצר ממנו לעשותם.
עם קריאה בספר הספרים
מאתיצחק מטיסיס
א. ערעורים
מאתיצחק מטיסיס
אמנם אסור לו לאדם, שיסודו מעפר וסופו לעפר, לערער על סדרי היצירה, עם זאת לא תוכל להתעלם ממציאותם של כמה וכמה דברים שאי אתה יכול לומר עליהם שאינם שגגה שיצאה מלפני השליט. הנה דרך משל: מן הראוי היה כי לא השמים אלא הארץ תהא נבראת תחילה. ולא עוד אלא שתהא נבראת שלימה בתכלית, על מילואה ותיקונה, הן מצד יחסי אדם וחיה והן מצד יחסים אחרים, ואחרי־כן ורק אחרי־כן היו נבראים, השמים, שבהם היה האדם מחפש את היופי ואת השגב, בקיצור: את השמים.
אולם משנבראו השמים תחילה הרי הם, השמים, הסתדרו כנראה בכי טוב, ואילו הארץ. – כסתירה מניה וביה. הנה לפניך האדם בשאיפתו, אל על, אל השמים; והנה האדם והוא לחברו – זאב, והארץ, כנאמר, מלאה חמס.
ואילו ניתן לתקן מה. כי אף שהרבינו לשאול, לא נוכל להמנע משאלה נוספת: הנה קראנו כי בהיות הארץ תוהו ובוהו היתה רוח אלהים מרחפת על פניה. ועתה, היא אמנם כגן פורח, ומאז היותה כן רבו בה חכמים ומחוקקים. אך מה נעלים? רוח השטן מרחפת על פניה. על מה ולמה?
ב. על בורג קטן
מאתיצחק מטיסיס
“ויבדל אלהים בין האור ובין החושך”. אולם בהמשך השנים השתחק איזה בורג קטן, והרי אור וחושך משמשים בערבוביה.
ג. יום הששי
מאתיצחק מטיסיס
סיפור פרשת היצירה ביום הששי הוא פי שנים מסיפור כל פרשה אחרת בחמשת הימים הראשונים של בריאת העולם. בכל יום מחמשת הימים האלה נוצר דבר שלם, והסיפור הוא בתכלית הקיצור. מה שאין כן ביום הששי. שיש בו קצת ריבוי דברים.
ואכן, רואים אנו את מעשי בראשית של ימי השבוע הראשונים, והם פועלים עד עתה בכל הדרם ויפעתם, בהתמדה ושלימות. ואילו, מעשי היצירה של היום הששי, האדם, אין בו כאותה השלימות. ויפים לכאן דברי רבותינו, כי באותו יום ששי נבראו המזיקין, שאין אנו יודעים לשם מה נבראו וכל עיקרם שיבוש חיי האדם וצרכיו. אמנם, לדברי חכמינו, נברא ביום ששי בין השמשות גם המן. אך גם הוא אינו בגדר־השלימות. אמנם בדור המדבר התחלק שוה בשוה, אולם מאז ועד עתה אין חלוקתו שוה, זה מעדיף וזה ממעיט.
אולם השעה היתה שעתו בבין השמשות והשבת היתה ממשמשת ובאה, והמלאכה נעשתה במרוצה וכנראה גם בעייפות, הניכרת בשאר מעשי יום הששי, ועיקרם – בריאת האדם.
ד. מלאו את הארץ
מאתיצחק מטיסיס
“מלאו את הארץ וכבשוה, ורדו בדגת הים ובעוף השמים. ובכל חיה הרומשת על הארץ”.
בכל היצורים שולט האדם זולת יצור אחד – האדם עצמו. מבחינה זו אינו שולט אלא נשלט – יצרים אפלים שולטים בו ומשחיתים כל חלקה טובה בנפשו.
ה. על הפרוה
מאתיצחק מטיסיס
ימים רבים היו בני אדם תמהים, על מה אנשים, וביחוד נשים, להוטים אחרי פרוה ולבישתה, גם כשאינה נועדת לחמם בשרם. והמהדרין היו שואלים: מה חשיבותם של פרוונים שראשיהם יושבים בפאריס וכל המבקש פרוה טובה חייב לטרוח ולבוא לעיר גדולה זו? ולא עוד אלא פרווני ניו־יורק הם־הם שיסדו את האימפריה הכבירה בהוליבוד וידם תקיפה שם בכמה מיני תעשיה.
והתשובה היא: כי יחסנותם באה משום כך, שאבי־הפרוונים הוא כביכול בכבודו ועצמו. ככתוב: “ויעש אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור”. לאמור לא שרף ולא שליח אלא כביכול עצמו מדד והתאים את הפרוות לאדם וחוה. ככתוב בפירוש “וילבישם”…
ו. הבל
מאתיצחק מטיסיס
את בנה הראשון קראה חוה בשם קין, ונימוקה: כי קנתה איש את ה'. מה שאין כן, כשהוסיפה ללדת עוד בן, וקראה לו בשם הבל. כאן לא הודיענו המקרא נימוקה. אם מותר איפוא לעלות על דרך ההשערה נאמר, כי אדם וחוה היו בשנות נשואיהם הראשונות שרויים באושר ואהבה, ואילו אחר כך התחיל אדם מזניחה, והצטערה הרבה ורוחה הצוהלת פגה ובאה רוח נכאה תחתיה. עתה כשנולד הבן השני קראתו הבל.
ואפשר, כי כותב הקורות של הימים ההם, סירב לעשות פומבי לנעשה בביתו של אדם הראשון. אולם עתה בימינו, כשגילוי האינטימיות שוב לא יפגע לא בהם ולא בדורות שלאחריהם – מותר לספר זאת ברבים.
ז. ונח מצא חן
מאתיצחק מטיסיס
“ונח מצא חן” – ובאמת מה ראה ד' לבחור דוקא בו, להשאירו שריד מכל דרי הארץ? התשובה היא: נוח היה, ומשלים לכל. וכבר אמרו רבותינו ז"ל: כל שרוח הבריות נוחה הימנה, רוח המקום נוחה הימנו.
וראה גם ראה: אף כביכול אינו סובל את העיקשים ואת המתריסים, את המורדים ואת המהפכנים; ומחבב את המשלימים והנוחים.
ח. מה בין תיבה לתיבה
מאתיצחק מטיסיס
ראינו כי נוח לקח אל התיבה את כל החיות הטורפות, את העופות הדורסים, את העקרבים ואת הנחשים. ושאלה היא: נוח שהיה איש צדיק, יושב אוהל כל ימיו, איך ישב במחיצה אחת עם כל אלה? איך האכילם, איך הפריד ביניהם בשעת מריבתם?
אלא כלל גדול הוא בבעלי־חיים: פגעה בהם צרה גדולה הריהם שוכחים את כל הניגודים והמלחמות שביניהם; חרונם שוכך, והם משקיטים. אכן, כלל גדול הוא שדינו יפה בכל תיבה, פרט לתיבת ישראל המטלטלת בין משברי ים; צרתם עמוקה כתהום, – ופירוד הלבבות גובר והולך.
ח. זכות ראשונים
מאתיצחק מטיסיס
אשה זונה, היושבת בפינת־קלון בחומת יריחו, עשתה קנוניה עם שני מרגלי חרש מישראל ששכבו בביתה. ולא עוד אלא גילתה סודות של עיר מולדתה וסבבה את שליטיה בכחש. והנה יסופרו בהרחבה מעשי תקפה של זו, ואפילו שמה נודע; רחב הזונה.
ואילו אשת נח, אם כל חי מאחרי המבול, שודאי התענתה הרבה לשם קיומו של המין האנושי, והיתה חייבת במשך שנה ומעלה לכלכל משק בית בתוך תיבה, בין רוב בעלי חיים וזוהמתם, ואף לשבת במחיצה אחת עם שלוש כלותיה, ובכל זאת לא נשמר אפילו שמה.
נראה, זכות גדולה היא לעזור במלחמותיה ובכיבושיה של אומה בהתהוותה, ונמצאה רחב נהנית מזכות ראשונים.
ט. זכר המבול
מאתיצחק מטיסיס
האכזריות שנוהגים הדגים בינם לבין עצמם היא גדולה מן האכזריות של בעלי־החיים על פני היבשה. הרי שם בים ובנהר זה בולע את זה, בפשטות גמורה. ולא בכדי הוא: הדגים לא טעמו טעם מבול, ואינם יראים שמא יחזור על העולם.
י. מהיכן?
מאתיצחק מטיסיס
נח הכניס אתו לתיבה: “מכל הבהמה הטהורה שבעה שבעה. איש ואשתו; ומן הבהמה אשר לא טהורה היא, שנים שנים, איש ואשתו”. אם כן שאלה היא: הריבוי המופלג של החזירים מהיכן?
י"א. מקום התורפה
מאתיצחק מטיסיס
בעיר שנער אמרו בני אדם להקים מגדל שראשו יגיע לשמים, וסופו של דבר היה הפילוג במשפחת האדם שנחלקה עמים ושפות. אך לא די היה בענין המגדל ואנדרלמוסיה שבאה לעולם – באותה שנער עצמה ביקש האדם להגיע למסתרי האדמה ולאוצרותיה, והוציא מתוכה את הנפט – המשכר את עמי־האדם כשם שהיין משכר את יחידי־האדם.
אכן, בקעת־שנער היא היא מקום־התורפה מאז.
י"ב. ציטאטין
מאתיצחק מטיסיס
מה פלא כי רבים בינינו להוטים לפתוח את ספריהם ואת מאמריהם בציטאטין של גויים. הרי דורי דורות פותח עמנו את סידור התפילות המקודש שלו בציטאטה של גוי, הוא בלעם בן בעור: “מה טובו אוהליך יעקב”.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.