אמנם אסור לו לאדם, שיסודו מעפר וסופו לעפר, לערער על סדרי היצירה, עם זאת לא תוכל להתעלם ממציאותם של כמה וכמה דברים שאי אתה יכול לומר עליהם שאינם שגגה שיצאה מלפני השליט. הנה דרך משל: מן הראוי היה כי לא השמים אלא הארץ תהא נבראת תחילה. ולא עוד אלא שתהא נבראת שלימה בתכלית, על מילואה ותיקונה, הן מצד יחסי אדם וחיה והן מצד יחסים אחרים, ואחרי־כן ורק אחרי־כן היו נבראים, השמים, שבהם היה האדם מחפש את היופי ואת השגב, בקיצור: את השמים.
אולם משנבראו השמים תחילה הרי הם, השמים, הסתדרו כנראה בכי טוב, ואילו הארץ. – כסתירה מניה וביה. הנה לפניך האדם בשאיפתו, אל על, אל השמים; והנה האדם והוא לחברו – זאב, והארץ, כנאמר, מלאה חמס.
ואילו ניתן לתקן מה. כי אף שהרבינו לשאול, לא נוכל להמנע משאלה נוספת: הנה קראנו כי בהיות הארץ תוהו ובוהו היתה רוח אלהים מרחפת על פניה. ועתה, היא אמנם כגן פורח, ומאז היותה כן רבו בה חכמים ומחוקקים. אך מה נעלים? רוח השטן מרחפת על פניה. על מה ולמה?
“ויבדל אלהים בין האור ובין החושך”. אולם בהמשך השנים השתחק איזה בורג קטן, והרי אור וחושך משמשים בערבוביה.
סיפור פרשת היצירה ביום הששי הוא פי שנים מסיפור כל פרשה אחרת בחמשת הימים הראשונים של בריאת העולם. בכל יום מחמשת הימים האלה נוצר דבר שלם, והסיפור הוא בתכלית הקיצור. מה שאין כן ביום הששי. שיש בו קצת ריבוי דברים.
ואכן, רואים אנו את מעשי בראשית של ימי השבוע הראשונים, והם פועלים עד עתה בכל הדרם ויפעתם, בהתמדה ושלימות. ואילו, מעשי היצירה של היום הששי, האדם, אין בו כאותה השלימות. ויפים לכאן דברי רבותינו, כי באותו יום ששי נבראו המזיקין, שאין אנו יודעים לשם מה נבראו וכל עיקרם שיבוש חיי האדם וצרכיו. אמנם, לדברי חכמינו, נברא ביום ששי בין השמשות גם המן. אך גם הוא אינו בגדר־השלימות. אמנם בדור המדבר התחלק שוה בשוה, אולם מאז ועד עתה אין חלוקתו שוה, זה מעדיף וזה ממעיט.
אולם השעה היתה שעתו בבין השמשות והשבת היתה ממשמשת ובאה, והמלאכה נעשתה במרוצה וכנראה גם בעייפות, הניכרת בשאר מעשי יום הששי, ועיקרם – בריאת האדם.
“מלאו את הארץ וכבשוה, ורדו בדגת הים ובעוף השמים. ובכל חיה הרומשת על הארץ”.
בכל היצורים שולט האדם זולת יצור אחד – האדם עצמו. מבחינה זו אינו שולט אלא נשלט – יצרים אפלים שולטים בו ומשחיתים כל חלקה טובה בנפשו.
ימים רבים היו בני אדם תמהים, על מה אנשים, וביחוד נשים, להוטים אחרי פרוה ולבישתה, גם כשאינה נועדת לחמם בשרם. והמהדרין היו שואלים: מה חשיבותם של פרוונים שראשיהם יושבים בפאריס וכל המבקש פרוה טובה חייב לטרוח ולבוא לעיר גדולה זו? ולא עוד אלא פרווני ניו־יורק הם־הם שיסדו את האימפריה הכבירה בהוליבוד וידם תקיפה שם בכמה מיני תעשיה.
והתשובה היא: כי יחסנותם באה משום כך, שאבי־הפרוונים הוא כביכול בכבודו ועצמו. ככתוב: “ויעש אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור”. לאמור לא שרף ולא שליח אלא כביכול עצמו מדד והתאים את הפרוות לאדם וחוה. ככתוב בפירוש “וילבישם”…
את בנה הראשון קראה חוה בשם קין, ונימוקה: כי קנתה איש את ה'. מה שאין כן, כשהוסיפה ללדת עוד בן, וקראה לו בשם הבל. כאן לא הודיענו המקרא נימוקה. אם מותר איפוא לעלות על דרך ההשערה נאמר, כי אדם וחוה היו בשנות נשואיהם הראשונות שרויים באושר ואהבה, ואילו אחר כך התחיל אדם מזניחה, והצטערה הרבה ורוחה הצוהלת פגה ובאה רוח נכאה תחתיה. עתה כשנולד הבן השני קראתו הבל.
ואפשר, כי כותב הקורות של הימים ההם, סירב לעשות פומבי לנעשה בביתו של אדם הראשון. אולם עתה בימינו, כשגילוי האינטימיות שוב לא יפגע לא בהם ולא בדורות שלאחריהם – מותר לספר זאת ברבים.
“ונח מצא חן” – ובאמת מה ראה ד' לבחור דוקא בו, להשאירו שריד מכל דרי הארץ? התשובה היא: נוח היה, ומשלים לכל. וכבר אמרו רבותינו ז"ל: כל שרוח הבריות נוחה הימנה, רוח המקום נוחה הימנו.
וראה גם ראה: אף כביכול אינו סובל את העיקשים ואת המתריסים, את המורדים ואת המהפכנים; ומחבב את המשלימים והנוחים.
ראינו כי נוח לקח אל התיבה את כל החיות הטורפות, את העופות הדורסים, את העקרבים ואת הנחשים. ושאלה היא: נוח שהיה איש צדיק, יושב אוהל כל ימיו, איך ישב במחיצה אחת עם כל אלה? איך האכילם, איך הפריד ביניהם בשעת מריבתם?
אלא כלל גדול הוא בבעלי־חיים: פגעה בהם צרה גדולה הריהם שוכחים את כל הניגודים והמלחמות שביניהם; חרונם שוכך, והם משקיטים. אכן, כלל גדול הוא שדינו יפה בכל תיבה, פרט לתיבת ישראל המטלטלת בין משברי ים; צרתם עמוקה כתהום, – ופירוד הלבבות גובר והולך.
אשה זונה, היושבת בפינת־קלון בחומת יריחו, עשתה קנוניה עם שני מרגלי חרש מישראל ששכבו בביתה. ולא עוד אלא גילתה סודות של עיר מולדתה וסבבה את שליטיה בכחש. והנה יסופרו בהרחבה מעשי תקפה של זו, ואפילו שמה נודע; רחב הזונה.
ואילו אשת נח, אם כל חי מאחרי המבול, שודאי התענתה הרבה לשם קיומו של המין האנושי, והיתה חייבת במשך שנה ומעלה לכלכל משק בית בתוך תיבה, בין רוב בעלי חיים וזוהמתם, ואף לשבת במחיצה אחת עם שלוש כלותיה, ובכל זאת לא נשמר אפילו שמה.
נראה, זכות גדולה היא לעזור במלחמותיה ובכיבושיה של אומה בהתהוותה, ונמצאה רחב נהנית מזכות ראשונים.
האכזריות שנוהגים הדגים בינם לבין עצמם היא גדולה מן האכזריות של בעלי־החיים על פני היבשה. הרי שם בים ובנהר זה בולע את זה, בפשטות גמורה. ולא בכדי הוא: הדגים לא טעמו טעם מבול, ואינם יראים שמא יחזור על העולם.
נח הכניס אתו לתיבה: “מכל הבהמה הטהורה שבעה שבעה. איש ואשתו; ומן הבהמה אשר לא טהורה היא, שנים שנים, איש ואשתו”. אם כן שאלה היא: הריבוי המופלג של החזירים מהיכן?
בעיר שנער אמרו בני אדם להקים מגדל שראשו יגיע לשמים, וסופו של דבר היה הפילוג במשפחת האדם שנחלקה עמים ושפות. אך לא די היה בענין המגדל ואנדרלמוסיה שבאה לעולם – באותה שנער עצמה ביקש האדם להגיע למסתרי האדמה ולאוצרותיה, והוציא מתוכה את הנפט – המשכר את עמי־האדם כשם שהיין משכר את יחידי־האדם.
אכן, בקעת־שנער היא היא מקום־התורפה מאז.
מה פלא כי רבים בינינו להוטים לפתוח את ספריהם ואת מאמריהם בציטאטין של גויים. הרי דורי דורות פותח עמנו את סידור התפילות המקודש שלו בציטאטה של גוי, הוא בלעם בן בעור: “מה טובו אוהליך יעקב”.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.