בְּמַעֲלוֹת שְׁלַל כָּל-צֶבַע מֵעִמְקֵי תְהוֹם תַּחְתִּיָה

וּמַזְהִיר חֵיקָהּ עוֹד מֵאֶגְלֵי פְּנִינִים קְטַנִּים,

כָּכָה עֹלָה וֵינוּס מִמְּצלוֹת הָאַדְרִיָּה,

וַאֲדֻמִּים יְצֻרֶיהָ וְצַחִים כְּמוֹ שׁוֹשַׁנִּים.

מִגְדְּלֵי עַד יִנָּשְׂאוּ עַל-תְּכֵלֶת פְּנֵי מִשְׁבָּרִים,

כַּאֲרֶשֶׁת שְׂפַת נֶאֱמָנִים מְהֻקְצָעִים וּמְחֻטָּבִים,

וּמְפֻשָּׂקִים הֵמָּה פִתְאֹם כְּפִיוֹת מְסֻגָּרִים,

שֶׁפִּתְּחָה אוֹתָם עַתָּה אֲנָחָה שֶׁל-אֳהָבִים.

שֵׁיטִי חֹתֵר לָבוֹא אֶל-הַחוֹף וָאֵרֶד –

עֵת חֲבָלָיו עַל-פְּנֵי עַמּוּד יַשְׁלִיךְ, וְהֵם מוּסַבִּים,

לְמוּל פְּנֵי קִיר חוֹמָה אָדֹם כְעֵין הַוֵּרֶד –

עַל-חֶלְקַת פְּנֵי הַשַּׁיִשׁ עִם-אֶחָד מִן-הַשְּׁלַבִּים.

בתוך: וילד, אוסקר, “תְּמוּנַת דּוֹרְיַאן גְּרֵי”, מוסקווה, א“י שטיבל, תרע”ח. תרגם מאנגלית י"ח טביוב

והנה השמש והירח ואחד-עשר כוכבים משתחווים לי (בראשית,ל"ז ט')

אשתקד הוזמנתי, יחד עם שניים מחברי בסטודיו, אריגוֹ ופֶּדרינוֹ בּוֹרניוֹלי, לבלות כמה ימים באחוזה שבקצה נורמאנדיה.

מזג-האוויר, שבצאתנו בישׂר לנו שיהיה נהדר, שינה פתאום את טעמו, וגשם ירד במידה כזאת, שהדרכים השקועות שבהן הלכנו היו כשכבת חול של אשדות.

שקענו ברפש עד לברכיים, שכבה סמיכה של קרקע שמנה נדבקה לסוליות מגפינו, ובכובדה גרמה להאטת צעדינו כדי כך, שלא הגענו אל יעדנו אלא כשעה לאחר שקיעת השמש.

היינו רצוצים מעייפות; לפיכך, משהבחין מארחנו במאמצים שעשינו לכבוש את פיהוקינו ולהחזיק את עינינו פקוחות, הורה מייד עם גמר ארוחת-הערב להוליך את כל אחד מאתנו לחדרו.

שלי היה גדול; משנכנסתי לתוכו חשתי מעין צמרמורת של חום, משום שנראה לי כי נכנסתי לעולם אחר.

אכן, ניתן לדַמות שאתה שרוי בתקופת הרֶז’אנס, בראותך את ציפויי הדלת של בּוּשֶה, המראים את ארבע עונות-השנה, את הרהיטים העמוסים בקישוטי-רוקוקו בטעם הגרוע ביותר ואת רהיטי-המַראות הגדולות המחוטבים בכבדות.

דבר לא היה פרוע מסִדרוֹ. שולחן התמרוקים, המשופע בתיבות עם מסרקים, בפקעות לשם פידור, נראָה כאילו היה אמש בשימוש. שתיים-שלוש שמלות בצבעים משתנים, מניפה זרועה כרטיסי כסף, היו מפוזרות על-פני רצפת-הפארקט המדונגת כהלכה, ולתמהוני הרב, קופסת-טבק-הרחה עשויית קשקשות עמדה פתוחה על האח, מלאת טבק טרי עדיין.

לא הבחנתי בכל הדברים הללו אלא לאחר ששָׂם המשרת את הפמוט על שולחן-הלילה ואיחל לי שינה טובה, ואני מודה ומתוודה, שהתחלתי לרעוד כעלה. התפשטתי מהר, שכבתי, וכדי לגמור עם הפחדים האוויליים, עצמתי מייד את העיניים, בהסתובבי לעבר הקיר.

אבל לא יכולתי להישאר בתנוחה זו: המיטה התנועעה מתחתי כגל, עפעפי סרו בכוח אחורה. נאלצתי להסתובב ולהביט.

האש הלוהבת הטילה נצנוצים אדמדמים לתוך החדר, וניתן להבחין בלי קושי בדמויות האנשים של שטיחי-הקיר ובדיוקנאות המפויחים שעל-גבי הקיר.

הללו היו אבות-אבותיו של מארחנו, אבירים בשריונות-ברזל, יועצים בקפלטים, וגברות יפות בפנים מפורכסות ובשערות מפודרות בלבן, מחזיקות ורד ביד.

פתאום נתקפה האש בדרגת פעילות מוזרה; זוהר חיוור האיר את החדר, וראיתי ברורות שמה שנדמָה לי כתמונות סתם היה מציאות קיימת. שהרי בבות-עיניהם של היצורים הממוסגרם נעו, נצנצו באופן מיוחד; שפתיהם נפתחו ונסגרו כשפתי אנשים בדברם, אלא שלא שמעתי דבר, רק תקתוק האורלוגין ושריקת הרוח הצפונית הסתווית.

אימה שאין להתגבר עליה השתלטה עלי, שערותי סמרו על מצחי, שיני נקשו זו לזו עד כדי הישברות, זיעה קרה שטפה את כל גופי.

האורלוגין צלצל אחת-עשרה. תנודת ההולם האחרון נשמעה זמן רב, וכשכבתה כליל…

הו לא! אינני מעז לומר מה שהתרחש, איש לא יאמין לי, ויחשבו אותי למשוגע.

הנרות נדלקו מעצמם; המפוח, בלי שאיזה יצור נראה התניע אותו, התחיל לנפוח מעצמו, נושם בכבדות כזקן סובל מקַצרת, בשעה שהמלקחיים חיטטו בין גזרי העצים והיָעה העלָה את האפר.

אחר-כך התנפל קומקום-קפה ארצה מעל שולחן שעליו עמד, ופנה בכבדות אל האח, שם התמקם בין האודים.

רגעים מעטים לאחר מכן החלו הכורסות לזוז, ובהניען כרעיהן באורח מפתיע באו והסתדרו מסביב לאח.

2

לא ידעתי איך לתפוס מה שראיתי; אבל מה שנשאר לי עוד לראות היה הרבה יותר לא רגיל.

אחד הפורטרטים, העתיק מכולם, השמן ובעל הלחיים העבות עם זקן-השיבה, שדָמה בדיוק נמרץ לדמותו של סיר ג’ון פאלסטאף כפי שתיארתי לעצמי, הוציא תוך העוויות את ראשו ממסגרתו, ואחרי מאמצים גדולים, בתחבו את כתפיו ואת בטנו העגלגלה בין הרפפות הצרות של המסגרת, קפץ בכבדות ארצה.

עוד לא התנשם וכבר הוציא מכיס אפודתו מפתח זעיר להפליא; נשף לתוכו כדי להיות בטוח שהחור הקדוח נקי כהלכה, והשתמש בו לכל המסגרות בזו אחר זו.

וכל המסגרות נתרחבו, כדי שניתן לדמויות לחרוג מתוכן בקלות.

כמרים קטנים שמנמנים, ישישות כחושות וצהובות, ואנשי-משפט חמורי-סבר עטויים בבגדי-שחור ארוכים, טרזנים בגרבי משי, במכנסי צמר מנופץ, חוד חרבם מופנה כלפי מעלה – כל הדמויות הללו היוו תמונה כה מוזרה, שלמרות חרדתי לא יכולתי לכלוא את צחוקי.

נשואי-פנים אלו התיישבו; הקומקום קפץ קלות ועלה על השולחן. הם לקחו את הקפה בספלים יפאניים לבנים וכחולים, שבאו בריצה ספונטאנית מעל מכתבה, כל אחד מהם מצויד בגזיר סוכר ובכפית כסף קטנה.

לאחר שתיית הקפה נעלמו בבת-אחת הספלים, הקומקום והכפיות, ונפתחה שיחה, בוודאי המוזרה מכל מה ששמעתי אי-פעם, כיוון שאיש מבעלי-השיחה המוזרים לא הביט בפני רעהו בדברו: עיני כולם היו לטושות לעבר האורלוגין.

אני עצמי לא היה בכוחי להסב את מבטי ממנו ולהימנע מלעקוב אחרי המחוג, שהולך לקראת חצות בצעדים לא מורגשים.

לבסוף צלצלה שעת חצות; קול שצלילו היה בדיוק כזה של האורלוגין, נשמע באמרו:

“הגיעה השעה, צריך לרקוד”.

כל הנאספים קמו. הכורסות זזו אחורה מכוח עצמן; אז נטל כל אביר את יד גבירתו, ואותו הקול אמר: “הבה, רבותי מהתזמורת, התחילו!”

שכחתי לומר, שנושא השטיח היה קונצ’רטו איטלקי מצד אחד, ומצד שני ציד-צבאים, שבו תקעו משרתים רבים בקרן. מרכזי הכלבים והנגנים, שעד אז לא עשו כל תנועה, הרכינו ראשם לאות הצטרפות.

המאסטרו הרים את שרביטו ולחן נמרץ של ריקוד הסתער משני קצות האולם. תחילה רקדו מינואט. אבל הצלילים המהירים של הפַּרטיטורה בביצוע הנגנים לא תאמו את הקידות הכבדות; ואכן, כעבור כמה דקות החל כל זוג של רקדנים לכרכר כסביבון גרמני. שמלות המשי של הנשים, שנתקמטו במערבולת הריקוד הזאת, השמיעו צלילים מסוג מיוחד; היית אומר שזה מַשק כנפיהן של יונים פורחות. הרוח שנדחקה מלמטה ניפחה אותן להפליא, כך שנראו כפעמונים בתנועתם.

קשת הווירטואוזים חלפה במהירות כזאת על המיתרים, שניתזו מהם ניצוצות חשמליים. אצבעות החלילנים עלו וירדו כאילו היו מכַֹספית; לחייהם של מרכזי-הכלבים היו מנופחות כבלונים, וכל זה היווה מבול של צלילים וסלסולים צפופים כל-כך ושל גאמות עולות ויורדות מתפתלות כל-כך, לא מתקבלות על הדעת במידה כזאת, שאפילו השדים לא היו מסוגלים לעקוב במשך שתי דקות אחרי קצב כזה.

אכן, צר היה לראות את כל מאמציהם של הרוקדים להדביק את הקצב. הם קפצו, כרכרו, עוללו ברגליהם חצאי-עיגול, הטָלוֹת קצובות ודילוגים עד לגובה שלוש רגליים, כדי כך שהזיעה אשר זרמה ממצחם על העיניים סחבה עמה את נקודות-החן ואת הכַּחל. אבל הם עמלו לשווא, התזמורת הקדימה אותם כל הזמן בשלושה-ארבעה טונים.

האורלוגין צלצל אחת; הם נעצרו. ראיתי משהו שהחמצתי קודם: אשה שלא רקדה.

היא היתה ישובה בכורסה בפינת האח ולא נראתה כלל וכלל לוקחת חלק במה שהתרחש מסביבה.

מעולם, אף לא בחלום, לא הופיע לעיני משהו כה מושלם; עור בלובן מסנוור, שערות בגון בלונדי אפרורי, ריסים ארוכים ובבות עיניים כחולות, בהירות כל-כך ושקופות כל-כך, שראיתי דרכן את נפשה בבהירות כראות אבנון על קרקעית של נחל.

וחשתי שאם ביום מן הימים יזדמן לי לאהוב מישהו, תהיה זו היא. קפצתי מעל המיטה, שעד כה לא יכולתי לזזו ממנה, ופניתי לעברה, נדחף מדבר-מה שפעל בי בלא שיכולתי למסור לעצמי דין-וחשבון עליו; ומצאתי את עצמי ליד ברכיה, ידה האחת בתוך ידי שלי, משוחח אתה כאילו הכרתי אותה מלפני עשרים שנה.

אלא שעל-פי נס מוזר סימנתי, תוך כדי דיבורי אתה, בתנודות ראש את המוסיקה שלא פסקה; ועם שהייתי על פסגת האושר מזה ששוחחתי עם אשה כה יפה, בערו רגלי מחשק לרקוד אתה.

אף-על-פי-כן לא העזתי להציע לה זאת. נראה שהבינה מה שרציתי, כיוון שהרימה את היד שלא החזקתי ואמרה:

“כשהמחוג יגיע לשם, נראה, תיאודור יקירי”.

אינני יודע איך זה קרה, לא התפלאתי כלל ששמעתי אותה קוראת בשמי, והמשכנו את השיחה. לבסוף צלצלה השעה היעודה, הקול בצליל הכסף רעד עוד בחדר ואמר:

“אנז’לה, את יכולה לרקוד עם האדון, אם זה גורם לך עונג, אבל את יודעת מה תהיה התוצאה מכך”.

“לא חשוב”, השיבה אנז’לה בנעימה נרגזת.

והיא כרכה את זרוע-השנהב שלה מסביב לצווארי.

“פְּרֶסטיסימוֹ!” צעק הקול.

והתחלנו לוואלסֵס. השַׁד של הנערה נגע בחזי, לחיה הרכה כקטיפה נגעה קלות בשלי, ונשימתה הנעימה ריחפה על פי.

מעודי לא חשתי התרגשות כגון זו; עצבי הזדעזעו כקפיצי פלדה, דמי זרם בעורקי באשדות לבה, ושמעתי את לבי הולם כשעון המחובר לאוזני.

עם זאת לא היה מצבי מכאיב. הייתי שטוף חדווה שאין לבטאה והייתי רוצה להישאר כך לתמיד, ודבר מפליא: אף-על-פי שהתזמורת האיצה נגינתה פי שלושה, לא הצטרכנו לעשות מאמץ כלשהו כדי לעקוב אחריה, הנוכחים, שהתפעלו מזריזותנו, קראו בראוו ומחאו כף בכל כוחם, בלא שנשמע קול המחיאה.

אנז’לה, שרקדה עד כה את הוואלס במרץ ובדייקנות מפתיעים, נראתה פתאום מתעייפת; היא נתלתה על כתפי כאילו בגדו בה הרגליים; כפות רגליה הקטנות, שרגע לפני-כן נגעו קלות ברצפה, ניתקו עתה ממנה אט-אט, כאילו עמוסות היו בנטל עופרת.

“אנז’לה, את עייפה” אמרתי, “ננוח”.

“אני רוצה בכך מאוד”, ענתה במחותה את המצח בממחטה. אלא שבעת ריקודנו התיישבו כל הנוכחים; לא נשארה אלא כורסה אחת פנויה, ואנחנו שניים.

“מה רע בכך, מלאכי היפה? אטול אותך על ברכי”

3

בלי כל התנגדות התיישבה אנז’לה, בהקיפה אותי בזרועותיה כבצעיף לבן, מסתירה ראשה בחזי כדי להתחמם קצת, כיוון שנעשתה קרה כשיש.

איני יודע כמה זמן נשארנו בתנוחה זו, הואיל וכל חושי היו שקועים בהתבוננות ביצוּר המסתורי והפנטאסטי הזה.

לא היה לי כל מושג על השעה ולא על המקום; עולם המציאות לא היה קיים עוד בשבילי, וכל הקשרים אתו נותקו; נשמתי, שנשתחררה מכלא הרפש, צפה בחלל העולם ובאינסוף; הבינותי מה ששום אדם אינו מסוגל להבין, כי מחשבותיה של אנז’לה נתגלו לי בלא שהצטרכה לדבר; כיוון שנשמתה הבריקה בתוך גופה כמנורת בהט, והקרניים שיצאו מתוך חזה חדרו לתוך שלי.

העפרוני שר, אור חיוור השתעשע על הווילונות.

אנז’לה אך הבחינה בכך, קמה בחיפזון, עשתה לעברי תנועת פרידה, ואחרי צעדים מספר הוציאה קול צעקה ונפלה במלוא קומתה.

נתקף חרדה זינקתי להרים אותה… דמי נקרש כשאני רק חושב על כך לא מצאתי אלא את הקומקום השבור לאלף רסיסים.

משראיתי זאת, משוכנע ששימשתי מישחק לאיזו הזיה שטנית, השתלט עלי פחד כזה, שהתעלפתי.

4

כששבה אלי ההכרה, הייתי במיטתי; אריגוֹ קוהיק ופּדרינוֹ בּורניוֹלי עמדו למראשותי.

אך פקחתי את עיני, קרא אריגו בקול:

“א! לא לשווא! כמעט שעה אני משפשף לך את הרקות באו-דה-קולון. מה, לכל הרוחות, עשית הלילה? הבוקר, כשראיתי שאינך יורד, נכנסתי לחדרך ומצאתי אותך שרוע לכל אורך גופך על הארץ, בבגדים על-פי האופנה הצרפתית, מחבק בזרועותיך שבר של כלי חרסינה, כאילו היתה זו נערה צעירה ויפה”.

“אכן! זה היה בגד החתונה של סבא שלי”, אמר השני בהעלותו אחת מכנפות המשי בגוון ורוד עם קישוטים ירוקים. “הנה כפתורי-שטראס ופיליגרן, שכל-כך השתבח בהם. תיאודור היה עשוי למצוא אותו באיזו פינה וללבוש אותו לשם שעשוע. אך בקשר למה חשת עצמך ברע?” הוסיף בורניולי. “זה טוב בשביל פילגש קטנה שכתפיה לבנות; מתירים את שרוכיה, מסירים את מחרוזותיה, את צעיפה, וזוהי הזדמנות יפה לחלוק לה מחמאות”

“חולשה היא שתקפה אותי, אני נוטה לכך”, עניתי ביובש.

קמתי, התפשטתי מלבושי המשונה, המגוחך.

לאחר-מכן אכלו את ארוחת-הצהריים.

שלושת חברי אכלו הרבה ושתו עוד יותר; אני לא אכלתי כמעט, זכר הדבר שאירע בי גרם לי פיזור-נפש משונה.

עם גמר הארוחה, כיוון שירד גשם שוטף, לא נתאפשר לצאת; כל אחד מאתנו עסק באשר יכול. בורניולי תופף על השמשות שירי-לכת מלחמתיים אריגו ובעל-הבית שיחקו בדאמקה; אני הוצאתי מתוך האלבום שלי גליון נייר ולין והתיישבתי לצייר.

הקווים הלא-מורגשים-כמעט שהתוויתי בעפרוני, בלי שחשבתי על כך לחלוטין, נמצא שהציגו בדיוק מפליא ביותר את הקומקום, ששיחק תפקיד חשוב כל-כך בחזיונות הלילה.

“תמוה הוא עד כמה דומה ראש זה לאחותי אנז’לה”, אמר בעל-הבית, שלאחר סיום המשחק הביט מעל לכתפי כיצד אני עובד.

ואמנם, מה שנראה לי זה עתה כקומקום, היתה ממש הצדודית הרכה והנוגה של אנז’לה.

“בשם כל קדושי גן-העדן! האם היא חיה או מתה?” נצטעקתי בקול רוטט, משָל חיי היו תלויים בתשובתו.

“היא מתה, לפני שנתיים, מדלקת-ריאות בעקבות נשף-ריקודים”.

“אבוי!” עניתי בכאב.

ובעצרי בעד דמעה שעמדה לנשור, הכנסתי את הנייר למקומו באלבום.

עתה הבינותי שאין עוד בשבילי אושר עלי אדמות!

[1831]

סיפור בסגנון רוקוקו

דודי, האביר של * * * התגורר בבית קטן, שפנה מצד אחד אל רחוב דה-טוּרנֶל העצוב ומצד שני שדרות סנט-אנטוּאן העצובות, בין השדרות ובניין המעון היו כמה סוכות-נוי, אכולות רמשים וטחב, מותחות בתנועה מעוררת רחמים את זרועותיהן הצנומות לעבר קצהו של מעין בור-שופכין משוקע בין קירות שחורים וגבוהים. כמה פרחים עלובים מתנוונים הרכינו ראשם בערגה כנערות חולות-שחפת, ממתינים לקרן שמש שתבוא לייבש את עליהם הרקובים-למחצה. העשבים פרצו בשדרות, שבקושי ניתן להכירן, עד כדי כך עבר הזמן מעת שטיילה המגרפה שם. דג אדום אחד, או שניים, צפו יותר מששָׁטו בבריכה מכוסה בעדשות-מים ובצמחי ביצה.

דודי היה מכנה את זה הגן שלו.

בגן דודי נמצא, בנוסף לכל הדברים היפים שאך זה תיארנו, צריף עגום למדי, שבלשון סגי-נהור הדביק לו את השם “תענוגות”. הוא היה במצב של ניווּן גמור. הקירות נתקערו; לוחות-טיח רחבים נעתקו ממקומם והיו מוטלים על הארץ בין הסרפדים ובין שיבולת-השועל הפרועה; טחב מסריח הוריק את השכבות הנמוכות; דפנות העץ של התריסים והדלתות התנודדו ולא נסגרו כלל או נסגרו בקושי רב. איזה אגן-ללהבות-אש מעלה אדים זורחים שימש תפאורה לכניסה הראשית; שהרי בימיו של לואי החמישה-עשר, בעת בניית ה“תענוגות”, היו תמיד, מטעמי זהירות, שתי כניסות. גושים סגלגליים, עלי עולש, עיטורים לולייניים היו עמוסים יתר על המידה על הכרכוב ההרוס מחדירת מי-הגשמים. בקיצור, זה היה מבנה מעציב למדי, מראה ה“תענוגות” של דודי האביר של * * *.

חורבה עלובה זו של אתמול, רעועה כל-כך כאילו היא בת אלף שנים, חורבה של גבס ולא של אבן, כולה קמוטה, כולה סדוקה, מכוסה חטטים, אכולת טחב ומלַחת, נראתה כאחד האנשים שנזדקנו בלא עת, בלויים מהוללויות מלוכלכות; היא לא עוררה כל רחש כבוד, הואיל ואין בעולם דבר מכוער ועלוב כשמלת מלמלה ישנה וכקיר מטויח ישן, שני דברים שאַל להם להתקיים לאורך זמן, והם מתקיימים.

הנה בצריף זה שיכן אותי דודי.

הפנים לא היה פחות “רוקוקו” מן החיצוניות, אם כי נשתמר קצת יותר. המיטה היתה עטויה במשי מזרחי צהוב עם פרחים גדולים לבנים. אורלוגין של קונכית עמד על כַּן משובץ בצדף ובשנהב. מקלעת של ורדים בציצות כיתרה בחן מראָה תוצרת ונציה; מעל לדלתות היו ארבע עונות השנה מצוירות בצבע עדין. גברת יפה, מפודרת קלות, במחוך תכול ובשורת סרטים של אותו צבע, קשת בידה הימנית, חָגלה בידהּ השמאלית, סהרון על מצחה, לרגליה זרזיר-מתניים, ישבה בנוחיות וחייכה בנועם מרבי בתוך מסגרת סגלגלה רחבה. זו היתה אחת הפילגשים לשעבר של דודי, שהזמין לציירה בדמות דיאנה. הריהוט, כפי שאנו רואים, לא היה מן המודרניים ביותר. דבר לא הפריע שתדַמה כי אתה שרוי בתקופת הרֶז’אנס, ושטיחי-הקיר המיתולוגיים השלימו את הדימוי בצורה הטובה ביותר.

שטיחי-הקיר הציגו את הרקוּלס הטוֹוה לרגליה של אוֹמפאלה. הציור היה מאולץ על-פי תפיסתו של ואן לוֹ ובסגנון “פומפאדוּר” ככל שניתן לדמוֹת. בידי הרקולס היה כישוֹר, שמסביבו סרט משי בצבע ורוד; הוא הרים את זִרתו בחן מיוחד, כמארקיז הנוטל קמצוץ טבק, בסובבו בין אצבעו ואגודלו בדל-שלהבת של נעוֹרת; צווארו העצבני היה עמוס בקשרי סרטים, בשושנות, בטורי פנינים ובאלפי מכבנות נשיות; חצאית רחבה בגון צוואר של יונה, עם שני סלים ענקיים, השלימה את המראה הנלבב ביותר של הגיבור שניצח את המפלצות.

לאוֹמפאלה היו כתפיים לבנות מכוסות-למחצה בעור אריה של נֶמֶאָה; ידה השבירה נשענה על אַלתו המסוקסת של מאהבה; שערותיה היפות, באפור בלוֹני ובשכבת פודרה דקה, גלשו ברישול לאורך צווארה, שהיה גמיש וגלי כצווארה של יונה; רגליה הקטנות, רגליים אמיתיות של ספרדייה או של סינייה, העשויות להיות ברווחה בסנדל הזכוכית של לכלוכית, היו נעולות במגפיים עתיקים-למחצה, בגון סגול רך, עם מיזרע פנינים. אכן, היא היתה מקסימה! ראשה ניסוט לאחור בתנועת התפארות מקסימה; פיה נתכווץ ונעשה לעיקום-שפתיים קטן חמוד; נחיריה היו נפוחים קלות, לחייה בוערות קצת; נקודת-חן שחורה מתחת לעין, שנקבעה במיומנות, העלתה את הברק באופן נפלא; לא חסר לה אלא שפם קטן כדי שתיהפך למוסקטֶר מושלם.

היו גם דמויות אחרות רבות על-גבי השטיחים, השנייה ההכרחית – אמוּר קטן כַּמתחייב; אבל הן לא השאירו בזכרוני צללית ברורה עד כדי שאוכל לתארן.

באותם הימים הייתי צעיר מאוד, אך אין פירושו של דבר שאני זקן מאד כיום; אבל אך זה יצאתי מן הקולז', ושהיתי אצל דודי, מחכה עד שאבחר איזה מקצוע. אילו ציפה האיש מראש שאעסוק כמסַפר סיפורים פנטאסטיים, אין ספק שהיה מגרש אותי ומַדיר אותי מנכסיו באופן סופי; הואיל ורחש לספרות, ולסופרים במיוחד, את הבוז האריסטוקרטי ביותר. כאציל אמיתי, כפי שהיה, רצה לתלות או להכות מכות-רצח, באמצעות אנשיו, את כל המַרחנים הקטנים, המתערבים בהשחרת הנייר ומדברים בחוסר כל יראת-כבוד לאנשים נשׂואי-פנים. ינוח דודי המסכן בשלום על משכבו! אבל הוא לא העריך בעצם דבר בעולם אלא את האיגרת אל זֶטילבֶה.

ובכן, אך זה עזבתי את הקולז'. הייתי מלא חלומות והזיות; הייתי תמים כנערה תמימה בחגיגות סאלאנסי ואולי אף יותר ממנה. מאושר כולי מהיותי משוחרר מכל עבודת-עונש, מצאתי שהכל הולך למוטב בטוב שבכל העולמות האפשריים. האמנתי בדברים לאין-סוף; האמנתי ברועה של מר פלוריאן, בכבשים הסרוקים והמפודרים בלבן; לא הטלתי ספק אף לרגע של הגברת דֶזהוליֶיר. חשבתי שקיימות באמת תשע מוּזות, כפי שהצהיר Appendix de Diis.et Heroibus Poeticis של האב ז’וּואנסי. זכרוני מתוך ספריהם של בֶּרקין וגֶסנֶר יצרו בשבילי עולם קטן, שבו היה הכל ורוד, תכול וירוק עין-התפוח. הוֹ התַּמוּת הקדושה! Sancta simplicitas! כפי שאומר מַפיסטופלס.

כשמצאתי את עצמי בחדר הזה, בחדרי שלי, שלי בלבד, חשתי שמחה שאין דומה לה. רשמתי בדייקנות את המצַאי עד לרהיט הקטן ביותר; חיטטתי בכל הפינות ובדקתי בכל הכיוונים. הייתי ברקיע השביעי, מאושר כמלך. לאחר ארוחת-הערב (כיון שהיו סועדים בערבים אצל דודי, מנהג נחמד שאבד יחד עם אחרים נחמדים כמוהו, ואני מצטער על כך בכל לב) לקחתי את הפמוט שלי ופרשתי, עד כדי כך הייתי חסר-סבלנות ורציתי למהר וליהנות ממקום מגורי החדש.

תוך התפשטות נדמָה לי שעיניה של אומפאלה נעו; הסתכלתי ביתר תשומת-לב, לא בלי הרגשת פחד קלה, כיוון שהחדר גדול היה, והאפלולית הקלושה, באור שריחף מסביב לנר, שימשה רק להפיכת החושך לשקוף קצת. דימיתי לראות שראשה היה מופנה בכיווּן ההפוך. הפחד החל להשתלט עלי ברצינות; כיביתי את האור. הסתובבתי אל הקיר, העליתי את הסדין מעל ראשי, משכתי את כיפת-הלילה שלי עד לסנטרי ולבסוף נרדמתי.

במשך ימים אחדים לא העזתי להטיל מבט על שטיח-הקיר הארור.

אולי יהיה מן המועיל, כדי שהסיפור הבלתי-סביר שאני עומד לספר יתקבל על הדעת, להודיע לקוראותי היפות, שבאותה עת הייתי באמת בחור יפה למדי. היו לי עיניים יפות מאוד; אני אומר זאת מפני שכך נאמר לי; צבע עורי רענן במקצת מזה של עכשיו, צבע-צפורן ממש; בלורית חומה ומתולתלת שעדיין יש לי, וגיל של שבע-עשרה שכבר אין לי. לא חסרה לי אלא סנדקית נאה כדי להיות ילד-חמד טוב למדי; לצערי, היתה זו שלי בת חמשים ושבע ובעלת שלוש שיניים, כלומר, יותר מדי מצד אחד ופחות מדי מצד שני.

ערב אחד, בכל זאת, התחזקתי עד כדי הטלת מבט על אדוניתו היפה של הרקולס; היא הסתכלה בי במבע עצוב ועורג ביותר. הפעם הורדתי את כיפתי עד לכתפי ותקעתי את ראשי תחת הכרית.

חלמתי באותו הלילה חלום מוזר, אם בכל זאת היה זה חלום.

שמעתי שטבעות הווילאות של מיטתי החליקו, מקרקשות על המוטות, כאילו הוזזו הווילאות בבהילות. התעוררתי; על כל פנים, בחלומי דימיתי שהתעוררתי. לא ראיתי איש.

הירח השקיף על הרצפה והשליך לתוך החדר את אורו הכחול והחיוור. צללים גדולים, בצורות משונות, נצטיירו על הרצפה ועל הקירות. האורלוגין צלצל רבע; התנודה היתה ממושכת לפני כבותה; היית אומר שזו אנחה. פעימות המטולטלת, שנשמעו ברורות, דמו בדיוק גמור לדפיקות לבו של אדם מתרגש.

לא חשתי כל-כך בנוח ולא ידעתי כמעט מה לחשוב.

מכת רוח זועמת הקישה בתריסים והסיטה את שמשות החלון, ציפויי העץ פקעו, שטיח-הקיר התנועע. העזתי להציץ לעבר אומפאלה, כי חשדתי סתם שהיא איכשהו מעורבת בכל זה. לא טעיתי.

השטיח ניטלטל בחוזקה. אומפאלה נעתקה מן הקיר וקפצה בקלות על הרצפה; היא באה אל מיטתי, בהשתדלה לפנות בכיוון הרצוי. אני סבור שאין צורך לספר על תדהמתי. איש-הצבא הוותיק אמיץ-הלב ביותר לא היה רגוע דיו אילו נמצא בנסיבות כאלה, ואני לא הייתי לא ותיק ולא איש-צבא חיכיתי חרש לסופה של ההרפתקה.

קול דק עדין ופניני צלצל חרש באוזני, באותו היגוי גרוני מתגנדר מלאכותי בתקופת הרֶז’אנס של המארקיזות ושל האנשים בעלי הגינונים:

“כלום אני מפילה עליך פחד, ילדי? הנכון הוא אינך אלא ילד; אבל אין זה יאה לפחד מפני נשים, בייחוד מפני נשים צעירות הדורשות טובתך; זה לא הגון ולא צרפתי; צריך שתתקן עצמך מפחדים אלה. הבה, פרא קטן, עזוב מראה-פניך זה ואל תסתיר את פניך מתחת לשמיכה. צריך לעשות הרבה למען חינוכך, כי אתה לא התקדמת כמעט, נערי היפה; בזמני היו ילדי-החמד יותר נועזים ממך”.

“אבל, אלי, הרי זה…”

“זה שנראה לך מוזר לראות אותי כאן ולא שם”, אמרה בלחצה קלות את שפתה האדומה בשיניה הלבנות ובהושיטה לעבר הקיר את אצבעה הארוכה והדקה. “אכן, הדבר אינו טבעי ביותר; אך אילו הסברתי אותו לך, לא היית מיטיב כמעט להבינו: הסתפק אפוא בכך שתדע כי אין צפויה לך כל סכנה”.

“אני חושש שמא אַת הָ… ה…”

“השטן, נקרא לילד בשמו, לא-כן? זהו שרצית לומר: לכל הפחות תסכים שאיני שחורה מדי כיאות לשטן, ושאילו היה הגהינום מאוכלס בשטנים עשויים כמוני, היו מבלים שם את הזמן בנעימות כמו בגן-עדן”.

כדי להראות שלא התרברבה, השליכה אופאלה לאחוריה את עור האריה שלה וגילתה לי כתפיים ושַד בצורה מושלמת ובלובן מסנוור.

“ובכן! מה אתה אומר על זה?” השמיעה תוך תנועת התגנדרות קלה של סיפוק.

“אני אומר, שאילו היית השׂטן עצמו, לא הייתי מפחד עוד, גברת אומפאלה”.

“ומה את, אפוא?”

“אני המרקיזה דה-ט* * *. זמן-מה אחרי חתונתי הזמין המארקיז שטיח-קיר זה בשביל דירתי, והורה להציגני בלבושה של אופאלה: הוא עצמו מופיע שם במראהו של הרקולס. מחשבה מיוחדת היתה לו בנידון זה; כיוון שאלוהים יודע, כי שום אדם בעולם לא דמָה להרקולס פחות מן המארקיז המסכן. זה זמן רב שאיש לא התגורר בחדר זה. אני, אני האוהבת, כמובן, חֶברה, הייתי משתעממת עד מוות, והייתי סובלת מכאב-ראש. להיות עם בעלי משמע להיות בודדת. אתה באת, והדבר שימח אותי; החדר המת הזה שב לתחייה, היה לי מישהו להתעניין בו. הסתכלתי בך בצאתך ובבואך, שמעתי אותך ישן וחולם עקבתי אחרי מה שקראת. מצאת חן בעיני, נראית לי נעים, משהו בך נראָה לי בקיצור, אהבתי אותך. ניסיתי לפעול שתבין זאת; פלטתי אנחות, ואתה חשבת שאלה הן נשיבות רוח; עשיתי אותות לעברך, הטלתי אליך מבטי ערגה, הצלחתי רק לגרום לך פחדים איומים. באין ברירה החלטתי לעשות את הצעד הלא-מנומס ולומר לך גלויות מה שלא יכולת להבין ברמז. עכשיו, כשאתה יודע שאני אוהבת אותך, אני מקווה ש…”

השיחה הגיעה לנקודה זו, והנה נשמע קול שחיקת מפתח במנעול.

אומפאלה הרטיטה והסמיקה עד ללובן עיניה.

“שלום!” אמרה, “עד מחר”. והיא חזרה אל קירהּ בלכתה אחורנית, חוששת, בלי ספק, שמא אראה את גבּה.

זה היה באטיסט, שבא לקחת את בגדַי להברשה.

“אתה שוגה, אדוני”. אמר לי, "בכך שאתה ישן בווילונות פתוחים.

אתה עלול לקבל נזלת; החדר קר כל-כך!"

אכן, הווילונות היו פתוחים; אני, שסבור הייתי כי רק חלמתי, התפלאתי מאוד, כיוון שהייתי בטוח כי סגרו אותם בערב.

באטיסט אך הלך, רצתי אל שטיח-הקיר. מיששתי אותו בכל הצדדים; זה היה שטיח צמר אמיתי, מחוספס בעת מישוש ככל השטיחים. אומפאלה דמתה לרָפא הלילי הנחמד כמו שמת דומה לאדם חי. הרמתי את הקצה; הקיר היה שלם; לא היה כל לוח מוסווה ולא דלת נסתרת, הבחנתי רק בדבר אחד, שהרבה חוטים היו קרועים בחלקת השטח שבה היו רגליה של אומפאלה. דבר זה עורר בי מחשבות.

כל היום הייתי בפיזור דעת שאין כמותו; ציפיתי לערב בדאגה וחוסר סבלנות כאחד. פרשתי לחדרי בשעה מוקדמת, מתוך החלטה לראות איך ייגמר כל זה. שכבתי; המארקיזה לא בוששה לבוא; היא קפצה ארצה מן הקיר שבין החלונות ובאה ונפלה ישר אל מיטתי; היא התיישבה למראשותי, והשיחה החלה.

כמו אמש הצגתי לה שאלות, ביקשתי ממנה הסברים. היא הבהירה אחדים, ענתה על שאלות אחרות בדרך התחמקות, אבל בשׂכל רב, עד שלאחר שעה לא היה בי אף החשש הקל ביותר ביחס לקשר אתה.

תוך כדי דיבור העבירה את אצבעותיה בין שערותי, טפחה לי קלות על לחיי והעניקה נשיקות קלות על מצחי.

היא פטפטה, פטפטה בצורה לגלגנית ומתגנדרת, בסגנון שהיה בעת-ובעונה-אחת אלגאנטי ושגור, כגברת נעלה אמיתית, שכמוה לא מצאתי עוד בשום אדם.

תחילה ישבה בכורסה ליד המיטה; מייד לאחר זה כרכה אחת מזרועותיה מסביב לצווארי. חשתי את לבה דופק בעוז אל שלי. אכן, זו היתה אשה ממשית יפה ומקסימה, מארקיזה אמיתית, שנמצאה על ידי. תלמיד מסכן בן שבע-עשרה! היה מה לאבד עשתונות; ואני איבדתי אותם. לא ידעתי כמעט מה שעלול להתרחש, אבל חשתי מראש במעורפל שהדבר לא יכול למצוא חן בעיני המארקיז.

“האדון המארקיז, מה יאמר הוא שם על הקיר?”

עור האריה נשר ארצה, והמגפיים בצבע לילך רך מבריק בכסף מונחים היו ליד סנדליַ.

“הוא לא יעשה דבר”, השיבה המארקיזה בצחקה בכל כוחה. “וכי רואה הוא דבר-מה? מצד שני, אילו ראה, הרי הוא הבעל הפילוסופי ביותר והבלתי-מזיק שבעולם; הוא רגיל בכך. אתה אוהב אותי, ילדי?”

“כן, מאוד, מאוד…”

הבוקר בא; המאהבת שלי נעלמה.

היום נראָה לי ארוך עד אימה. סוף-סוף בא הערב. הדברים התרחשו כמו אמש, והלילה השני לא רחש כל קנאה לראשון. המארקיזה היתה יותר ויותר מקסימה. תימרון זה חזר עוד במשך זמן רב. כיוון שלא ישנתי בלילות, היה לי כל היום מראה של מנמנם, שלא נראָה לדודי כמבשר טובות. הוא חשד במשהו; הוא צותת, כנראה, ליד הדלת ושמע הכל; כיוון שבוקר לא-עבות אחד נכנס לחדרי בפתאומיות כזאת, שאנטואנט הספיקה בקושי לעלות למקומה.

הוא היה מלווה במתָקן שטיחים עם צבת וסולם.

הוא הציץ בי ביהירות ובחומרה שגילו לי כי ידע הכל.

“המרקיזה דה-ט* * * הזאת היא באמת מטורפת; איך, לעזאזל עלה בדעתה להתאהב בנזלן שכמותו?” פלט דודי בין שיניו, “והרי הבטיחה להיות צנועה יותר!”

“ז’אן, נתק את השטיח הזה, גלול אותו ושא אל המחסן”.

כל מלה של דודי היתה מכת פגיון.

ז’אן גולל את המאהבת שלי אופאלה, או המארקיזה אנטואנט דה-ט* * *, יחד עם הרקולס, או המארקיז דה-ט* * *, ונשא הכל אל המחסן. לא יכולתי לעצור בעד דמעותי.

למחרת שילח אותי דודי בדיליז’אנס של ב* * * בחזרה אל אבותי המכובדים, שלהם, כפי שמשערים אתם, לא אמרתי מלה על ההרפתקה שלי.

דודי מת; מכרו את ביתו ואת רהיטיו, השטיח נמכר מן הסתָם יחד עם השאר.

אף-על-פי-כן, לפני זמן לא רב, בחטטי אצל סוחר-כל-בו כדי למצוא תחפושות, נתקלה רגלי בגליל גדול, כולו מאובק ומכוסה קורי עכביש.

“מה זה?” שאלתי את הסוחר.

“זה שטיח-קיר בסגנון רוקוקו המציג את אהבת הגברת אומפאלה ומר הרקולס; זה מתוצרת בווה, כולו משי שנשמר יפה. קנה אפוא את זה אצלי למען לשכתך; לא אמכור לך אותו ביוקר, כיוון שזה אתה”.

לשמע השם אומפאלה הוצף לבי בכל דמי.

“פרוש את השטיח”, אמרתי לסוחר בטון קצר וקטוע כאילו נתקפתי בחום.

זו היהת ממש היא. דימיתי שפיה עשה לי חיוך חינני ועינה נדלקה בפגשה את שלי.

“כמה אתה רוצה בעדו?”

“לא אוכל למכרו לך בפחות מארבע-מאות פראנק, בדיוק”.

“אין הכסף אתי. אני הולך לקחתו. עד שעה אהיה כאן”.

חזרתי עם הכסף; השטיח לא היה עוד. אנגלי התמקח עליו בהיעדרי, נתן בעדו שש-מאות פראנק ונטלו עמו.

בעצם מוטב אולי שקרה כך וששמרתי את הזכר הנעים לא-נגוע, שלם. אומרים שאין לחזור אל אהבה ראשונה ולא ללכת לראות את הורד הנערץ מאמש.

ועוד, אין אני צעיר עוד דיי ולא נער יפה למדי, ששטיחים ירדו מן הקיר למען אושרי.

[1834]

איש לא יכול להבין מהי המחלה שערערה לאט-לאט את אוֹקטאב דה-סאווי. הוא לא היה שוכב במיטה, אלא היה מנהל את דרך חייו הרגילה; שום תלונה לא העלה על דל שפתיו, ועם זאת נמַק והלך למראית-עין. על שאלות הרופאים, שבדקו אותו לאחר פנייתם של הוריו וידידיו המודאגים, ענה שאין הוא סובל מכל ייסורים גופניים שהם, והמדע לא גילה אצלו שום סימן-היכר מדאיג; איזור חזהו שנבדק באזינה, נענה בצליל מתאים כראוי, והאוזן שנצמדה ללבו תפסה בקושי איזו פעימה קצת איטית או מהירה מדי; הוא לא השתעל, לא היה לו חום, אבל החיים אזלו והלכו ממנו וברחו דרך אחד הסדקים הלא-נראים, שהאדם מלא בהם, לדברי טֶרֶנטיוּס.

לפעמים היתה התעלפות מוזרה גורמת להחוורתו ולהתקררותו כשיש. במשך דקה או שתיים ניתן לחשוב שמת; ואחר-כך היתה המטוטלת, שנעצרה באצבע מסתורית, יוצאת מעיצורה וחוזרת אל תנועתה, ואוקטאב נראָה אז כמקיץ מחלום. הוא נשלח למעיינות-מרפה; אבל הנימפות של המים החמים לא היו מסוגלות לעשות דבר למענו. מסע לנאפולי לא הביא עמו תוצאה יותר טובה. השמש היפה המהוללת נראתה לו שחורה כזו שבתחריטו של דירר; העטלף הנושא על כנפו את המלה: מלאנכוליה, הצליף על התכול המנצנץ בקרומיות המאובקות ונפנף בכנפיו בין האור לבינו; אוקטאב חש את עצמו קפוא על הרציף של המֶרגֶלינה, במקום שהפוחחים הערומים-למחצה מתבשלים ומשַוים לעורם חלודת ארד.

הוא שב אפוא לדירתו הקטנה ברחוב סאן-לאזאר וחזר למראית-עין אל הרגליו הקודמים.

הדירה היתה מרוהטת בנוחות ככל שניתן לעשות זאת בדירת-רווק קטנה. אולם, כיוון שהפנים מקבל במשך הזמן את הבעת-הפנים וייתכן גם את המחשבה של מי שגר שם, היו גם מגוריו של אוקטאב נעשים קמעה-קמעה עצובים; אריג-דמשק של הווילונות החוויר ולא איפשר עוד אלא הסתננות אור אפור קלוש. זרי האדמוניות הגדולים קמלו על רקע השטיח הלבן במידה פחותה; זהב המסגרות של כמה אקוורלים וכמה שרטוטי-אמנים האדים לאט-לאט תחת האבק האכזרי; האש הנואשת היתה נכבית ומעלה עשן מבין האפר. האורלוגין העתיק מעשה ידיו של בול, משובץ בנחושת וקשקשת ירוקה, עצר את קול התיק-תק, וגון-הקול של השעות המשתעממות דיבר בלחש כדרך שעושים בחדרו של חולה; הדלתות שבו והוגפו בשתיקה, וצעדי המבקרים הנדירים נחלשו על השטיח; הצחוק נעצר מעצמו, בחָדרו לתוך החדרים העגומים הללו, הקרים והאפלים, שבהם לא חסר בכל זאת כלום מן הפאר המודרני. ז’אן, משרתו של אוקטאב, היה חומק לתוכם כצל, מטאטא-נוצות תחת זרועו, מגש על כף ידו, והואיל והתרשם בבלי דעת מעוגמת המקום הגיע לכך שאיבד את דברנותו. – על הקירות היו תלויים כמזכרות-נצחון כפפות-אגרוף, מסיכות וסייפים; אלא שניתן לראות בנקל כי לא נגעו בהם מזמן; ספרים, שניטלו ונזרקו בשאננות, מפוזרים היו בלי סדר על כל הרהיטים, משָל התכוון אוקטאב להרדים בקריאה מוכנית זאת איזה שיגעון לדבר אחד. מכתב שהוחל בכתיבתו, ושניירו הצהיב, נראה כממתין זה חודשים רבים לסיומו, והתבלט כנזיפה אילמת על שולחן-הכתיבה. על אף המגורים בה נראתה הדירה כשוממת. החיים נעדרו ממנה, ומשנכנסת לתוכה קיבלת בפָּנים נחשול של אוויר קר היוצא מן הקברים בהיפתחם.

במעון הקודר הזה, שאשה לא הסתכנה מעולם לשים בו את כף רגלה, חש אוקטאב את עצמו בנוח יותר מבכל מקום אחר, – הדממה הזאת, העצבות הזאת והעזובה הזאת התאימו לו; המולת החיים העליזה הרתיעה אותו, אם כי התאמץ לפעמים להתערב בתוכה; אלא ששָׁב יותר מדוכא מנשפי-המסיכות, מהמסיבות ומארוחות-הערב, שאליהם משכו אותו ידידיו; לפיכך לא לחָם עוד בכאב המסתורי ונתן לימים שיעברו באדישות של אדם שאיננו סומך עוד על יום המחרת. הוא לא ערך שום תכנית, הואיל ולא האמין עוד בעתיד, והוא שלח בשתיקה לאלוהים את התפטרותו מהחיים, והמתין שיקבל אותה. אף-על-פי-כן, אם אתם מתארים לעצמכם פנים שרזו ונצטמקו, צבע עור עפרורי, איברים מיוגעים, הרס חיצוני רב, – טועים אתם; לכל-היותר ניתן להבחין בכמה חבורות חומות-כהות מתחת לעפעפיים, בכמה תווים בגון התפוז מסביב לארובות העיניים, באיזו התרככות של הרקות החרושות בוורידים כחלחלים. אלא שניצוץ הנשמה לא הזהיר בעין, שפרחו ממנה הרצון, התקוה והתשוקה. המבט המת הזה שבפנים הצעירות היה ניגוד מוזר ועשה רושם מצער יותר מן המסיכה הצנומה, עם העיניים הדלוקות מחום, מהמחלה הרגילה.

לפני שדעך ככה היה אוקטאב מה שנקרא עלם יפה, ועדיין היה כזה: שערות שחורות צפופות, עם הרבה תלתלים, ירדו בשפע, משייות ומבריקות, משני צדי רקותיו; עיניו הארוכות, הקטיפניות, בצבע כחול-לילי, מצויצות בריסים מעקמים, היו נדלקות לפעמים מניצוץ לח; בשעת מנוחה וכשלא נתעוררו מתשוקה כלשהי, ניתן להבחין בהן על-פי אותה שלווה זכה של עיני אנשי-המזרח, שעה שליד פתחו של בית-קפה באיזמיר או בקושטא הם מכייפים לאחר שעישנו מן הנרגילה עור פניו לא היה מעולם בעל-צבע, והוא דמה תמיד לזה של אנשי הדרום; לבן נוטה לגון זית, שאינו עושה את הרושם המלא אלא במלוא האורות; ידו היתה דקה ועדינה, רגלו צרה ותמירה. הוא התלבש היטב, בלא שהקדים את האופנה ובלא שפיגר אחריה, וידע להפליא להבליט את מעלותיו הטבעיות. אם כי לא התיימר להיות דנדי או ג’נטלמן-רוֹכב, אילו התייצב בג’וקיי-קלאב, לא היו מסרבים לקבלו.

איך קרה שבהיותו צעיר, יפה, עשיר, שסיבות רבות לו להיות מאושר, יבּול עלם בצורה כה עלובה? תאמרו שאוקטאב היה בוחל בּכל מתוך שעמום שהרומאנים שבאופנה קלקלו את מוחו ברעיונותיהם המזיקים, שלא האמין בדבר, שנעוריו ועושרו המבוזבזים באורגיות מטורפות לא השאירו לו אלא חובות כספיים; – כל ההשערות הללו נטולות אמת. כיוון שהשתמש מעט מאוד בתענוגות, לא יכלו להימאס על אוקטאב; הוא לא היה רומאנטי, לא סובל ממרה-שחורה, לא אתיאיסט, לא בעל-דעות-חופשיות, לא בזבזן; חייו היו עד אז עירוב של לימודים ושל בילויים כחייהם של צעירים אחרים; היה מתיישב בבוקר על שיעורי הסורבון, ובערב היה ניצב על מדרגות האוֹפרה לראות את התפזרות התלבושות באשדות. לא נודע שהיתה לו נערה קרה כשיש או דוכסית, והיה מוציא את הכנסתו בלא שכירסמו שגיונותיו את הקרן – הנוטריון שלו הוקיר אותו. זה היה, אם כן, אדם רגיל, לא מסוגל להשליך את עצמו על הקרחון בדומה למאנפרד או להדליק את כּירת הגאז ולהתאבד בדומה לאֶסקוּס. ואשר לסיבת המצב המיוחד, שבו היה נתון, ושהכשילה את מדע הפאקולטה לרפואה, אין אנו מעיזים להודות בה, עד כדי כך אין הדבר מתקבל על הדעת בפאריס של המאה התשע-עשרה, ואנו מניחים לגיבורנו עצמו שיאמר מהי הסיבה.

הואיל והרופאים מן השורה לא הבינו כלום במחלה מוזרה זאת, מפני שלא ניתחו עד כה איזו נשמה באולמי האנאטומיה, פנו בשלב האחרון אל רופא מיוחד, ששב מהודו לאחר שהייה ארוכה שם, ושהתמחה בטיפול בדרכי ריפוי מופלאות.

אוקטאב, שחש מראש איזו חדוּת-עין וכושר לעמוד על סודו, דומה שחשש מביקורו של הרופא, ורק לאחר הפצרות חוזרות של אמו הסכים לקבל את פני מר בלתאזר שֶׁרבּוֹנוֹ.

כשנכנס הרופא, היה אוקטאב שכוב-למחצה על ספה: כרית תמכה את ראשו, כרית שנייה תמכה את מרפקו, שלישית כיסתה את רגליו; חלוק ערבי עטף אותו בקפליו הגמישים והרכים; הוא קרא, או יותר נכון החזיק ספר, הואיל ועיניו שנערו מעל עמוד לא הביטו. פניו היו חיוורים, אך, כאמור, לא הביעו שינוי ממשי ביותר. בהסתכלות שטחית לא ניתן לחשוב על סכנה המקננת אצל החולה הצעיר, שעל דַחוונו היתה תיבה לסיגארים במקום בקבוקונים, גלולות, שיקויים, משחות-צמחים ותרופות אחרות הכרחיות במקרים דומים. תווי פניו הצחים, אם כי יגעים כלשהו, לא איבדו כמעט כום מחנם, ולוּלא התשישות העמוקה והייאוש חשׂוּך-המרפא בעיניים, היה אוקטאב נראֶה כנהנה ממצב בריאות נורמאלי.

עם כל אדישותו של אוקטאב, הדהים אותו מראהו המשונה של הרופא. מראהו של מר בלתאזר היה כשל דמות שנמלטה מאחד הסיפורים הפנטאסטיים של הופמאן ושטיילה בתוך המציאות הנדהמת ממראה היצור החיוור. פניו השזופים עד מאוד היה כאילו בלוּעים בתוך גולגולת ענקית, שנשירת שערה הבליטה עוד יותר את גודלה. הגולגולת העירומה הזאת, החלקה כשנהב, שמרה על גווניה הלבנים, כאשר המסיכה, החשׂופה לקרני השמש, התכסתה, הודות להעלאת שכבות של שיזוף, בגון אלון עתיק או בגון פורטרט מפוּיח. המקומות השטוחים, השקערוריות והבליטות של העצמות, הודגשו שם בעוצמה כזאת, שמעט הבשר שכיסה אותם דמה, יחד עם אלף קפליו המתקמטים, לעור מורטב שהצמידו לראשו של מת. השׂערות הבודדת האפורות שעדיין שוטטו על עורפו, צבורות בשלוש קווּצות צנומות, ששתיים מהן נערכו מתחת לאוזניים והשלישית הפליגה מן המפרקת ואזלה בהתחלת המצח, עוררו געגועים על השימוש בקפלט הישן או ברעמה הפרועה של שן-כלב, ועיטרו בצורה גרוטסקית את הפרצוף של מפצח-לוּזים. אבל מה שתפס תשומת-לב עזה ביותר אצל הרופא היו העיניים; באמצע הפרצוף הזה השחוּם מזיקנה, השׂרוף עד לאפר משמיים מלוּבנים, הבּלֶה מלימודים, שהיגיעות מן המדע ומן החיים נכתבו בו בעקבות עמוקים, בקמטים זוהרים, בקפלים צפופים יותר מדפיו של ספר, נצנצו שני אישונים בכחול טַרקיה, שאת זַכותם, רעננותם וצעירותם אין לשער. כוכבים כחולים אלה הבריקו בעומק ארובות חומות וקרומיות קוֹנצנטריות, שמעגליהן האדומים הזכירו במעורפל את הנוצות הערוכות כהילה מסביב לאישון הינשוף הרואה בלילה. היית אומר, שבאמצעות איזה כישוף, שלמד מן הבּרַאהמַנים ומחכמי-הודו, גנב הרופא עיני ילד והתאים אותן לפני-המת שלו, אצל הזקן סימן המבט עשרים שנה; אצל העלם – שישים.

הלבוש היה לבושו של רופא: מעיל ומכנסים באריג שחור, חזיית משי באותו צבע, ועל החולצה יהלום גדול, מתנה של איזה רָגָ’ה או של איזה נַבַּבּ בהודו. אלא שהבגדים היו רופפים משָל היו תלוּיים היו על קולב, והתוו קפלים אנכיים, שקוליותיו ושוֹקותיו של הרופא שברו בזוויות חדות כל פעם שהתיישב. כדי ליצור את הרזון העצום הזה, לא היה די בשמשה המאַכלת של הודו. מתוך כוונת למידה הסתגף בלתאזר שרבּוֹנוֹ, בלי ספק, בתעניות ממושכות של פאקירים, והשתהה על-גבי עור של צבי ליד עוסקים ביוגה בין ארבע הכירוֹת הדולקות; אבל בזבוז של חומר זה לא גרם כל החלשה. גידים קשים ומתוחים על הידיים כמיתרים על צווארו של כינור קשרו ביניהם את העצמות הקטנות הצנומות של גלילי האצבעות והניעו אותם בלי חריקות יתירות.

הרופא התיישב על הכיסא שציין לו אוקטאב בידו ליד הספה, בשווֹתו למרפקיו צורת מֶטר שמקפלים אותו, תוך תנועות שהעידו על הרגל מושרש לשבת שפוף על מחצלות. משהתיישב ככה, הפנה מר שרבונו את גבו אל האור, שהאיר במלואם את פני החולה שלו, תנוחה נוחה לבדיקה, שהמתבוננים משתמשים בה ברצון, הואיל והם סקרנים לראות ופחות להיראות. אף-על-פי שפני הרופא היו שטופי אפלולית, והחלק העליון של קרקפתו, המבריקה והמעוגלת כביצה של בת-יענה, עיכב לבדו חדירת קרן אור, הבחין אוקטאב בנצנוץ האישונים הכחולים המוזרים שדומה כי היו מחוננים באור עצמי בדומה לגופים זרחניים: היתה פורצת מהם קרן חדה ובהירה, שהחולה הצעיר קיבל בעצם חזהו בתחושת-דקירה-וחום הנגרמת מסם-הקאה.

“ובכן, אדוני”, אמר הרופא לאחר רגע של שתיקה, שמשכוֹ נראָה כמסַכם את הסימנים המוּכרים בבדיקתו המהירה, “אני כבר רואה שאין המדוּבר במקרה של פאתולוגיה שכיחה; אין אתה חולה בשום אחת מאותן מחלות מקוּטלגות, בעלות סימפטומים ידועים היטב, שהרופא מרפא או מחמיר; ולאחר שאשוחח כמה דקות, לא אבקש ממך נייר לרשום שם איזו נוסחה לא-מזיקה מתוך ‘הקודקס’, שבסופה אשים חתימה הירוֹגליפית, ושהחדרן שלך יישא אל הרוקח שבפינת הרחוב”.

אוקטאב חייך בריפיון כמודה למר שרבונו על שהוא חוסך ממנו תרופות מייגעות וחסרות תועלת.

“אבל” המשיך הרופא, “אל תזדרז לשמוח; מזה שאינך סובל מהיפֶּרטרופיה של הלב ולא משחפת הריאות, ולא מהתרככות מח חוט-השידרה, ולא מהפרשת-יתר של ליחה במוח, ולא מטיפוּס ולא מדלקת-עצבים, עדיין לא נובע שאתה בריא ושלם. תן לי את היד”.

כיוון שסבר שמר שרבונו התכוון למשש אצלו את הדופק וחיכה שההוא ישלוף את שעון-השניות שלו, הפשיל אוקטאב את השרווּל של הגַנדוּרה, חשף את פרק-ידו והושיטוֹ מוכנית לרופא. בלא שחיפש באגודלו את הדופק המהיר או האיטי המציין אם שעון החיים מקולקל אצל האיש, נטל מר שרבונו בכפו השחומה, שאצבעתיה הגרמיות דמו לצבתים של סרטן, את ידו העדינה, המגוידת והלחה של הצעיר; מישש אותה, לָש אותה, עיסה אותה איכשהו כאילו להיכנס בקשר מאגנֶטי עם נושא עניינו. אוקטאב, למרות היותו ספקן לגבי רפואה, לא יכול להימנע מתחושת התרגשות של חרדה מסוימת, הואיל ונדמה היה לו שהרופא סחט ממנו את נשמתו בפעולת לחצו, והדם אזל לחלוטין מלחייו.

“מר אוקטאב היקר”, אמר הרופא בהרפותו את ידו של הצעיר, “מצבך חמוּר בהרבה מזה שאתה חושב, והמדע, לפחות זה שבשימוש השיגרה האירופית, אין בכוחו לפעול בזה כלל; אין בך עוד הרצון לחיות, ונשמתך נפרדת באופן בלתי מורגש מגופך; אין אתה סובל מהיפוכונדריה ולא מדכדוך-נפש ולא מנטייה מלנכולית להתאבדות. – לא! – מקרה נדיר ומשונה; אתה עלול למות, אם לא אתקומם נגד זה, בלי כל פגע פנימי או חיצוני חשוב. זה היה הזמן הנכון לקרוא לי, הואיל והרוח אינה נאחזת בגוף אלא בחוט, אבל אנחנו נעשה בו קשר טוב”. והרופא שפשף את ידיו בשמחה בעַווֹתו את פניו בחיוך שגרם התרוצצות של קמטים בקפלי פניו.

“מר שרבונו, אינני ידוע אם תרפא אותי, וככלות הכל אין לי כל חשק בכך, אבל עלי להודות שחדרת תיכף ומייד לסיבת המצב המסתורי שבו אני שרוי. נדמה לי שגופי נעשה חדיר ומאפשר מיפלט לאני שלי ככברה הנותנת מַעבר למים דרך חוריה. אני חש את עצמי מתמוסס בּכּוֹל הגדול, וקשה לי מאוד להיבדל מן הסביבה שבה אני טובע. החיים שבהם אני מבצע, ככל שניתן, את הפנטומימה הרגילה, כדי שלא אצַער את הורי ואת ידידי, נראים לי כה רחוקים ממני, עד שיש רגעים, בהם אני סבור שכבר יצאתי מן הספירה האנושית: אני הולך ושב על-פי הנימוקים שהמריצו אותי לפָנים, ושדחפם המוכני עדיין נמשך, אך בלא שאשתתף במה שאני עושה. אני סועד בשעות הרגילות, ואני נראה כאוכל ושותה, אף-על-פי שאינני מרגיש כל טעם בתבשילים המתובלים ביותר ובחריפים שביינות; אור השמש נראה לי חיוור כאור הלבנה, והנרות שלהבותיהם שחורות. קר לי בימי הקיץ החמים ביותר; לעתים מתהווה בתוכי דממה רבה, משָל לבי איננו דופק עוד, ומערכות הגלגלים הפנימיות נעצרו מסיבה לא ידועה. המוות איננו שונה מן הסתם ממצב זה, אם הוא, המוות, חשוב לנפטרים”.

“אתה סובל”, שב ואמר הרופא, “מחוסר-אפשרות-לחיות כרוני, מחלה נפשית טהורה, שכיחה יותר מכפי שאנשים סבורים. המחשבה היא כוח העלול להמית כמו חומצה חנקנית, כניצוץ של צנצנת-ליידן, אף-על-פי שעקבות נזקיו אינם ניתנים לתפיסה באמצעי הבדיקה החלשים שברשות המדע המקובל. איזה צער תקע את מַקורו העקום בכבֵדך? מגוֹבההּ של איזו גחמה טמירה נפלת שבור ושחוק? איזה ייאוש מר אתה מעלה גירה תוך חוסר תנועה? האם צימאון לשליטה מציק לך? האם ויתרת מרצון על מטרה הנמצאת מחוץ לתחום השגתו של האדם? –אתה צעיר מאוד בשביל זה. – אשה היא שבגדה בך?”

“לא, דוקטור”, ענה אוקטאב, “אף לא זכיתי באושר זה”.

“ובכל זאת”, המשיך מר בלתאזר שרבונו, “אני קורא בעיניך הכהות, בתנועות המדוכאות של גופך, בצליל קולך העמום, כותרת של מחזה שקספירי בבהירות כזאת כאילו הוטבעה באותיות זהב על גב כריכת עור”.

“ומהו המחזה שאני מתרגם בלא שאדע זאת?” שאל אוקטאב, שסקרנותו התעוררה על כרחו.

Love' Loue’s lost“”, המשיךהרופא במבטא טהור, שהעיד על שהייה ממושכת במושבות האנגליות שבהודו.

“הפירוש הוא, אם אינני טועה, ייסורי אהבה אבודים”.

“בדיוק”.

אוקטאב לא השיב; אודם קל צבע את לחייו, וכדי להסתיר את מבוכתו החל לשחק בפיף של אבנטו. הרופא כפף רגל אחת מעל השנייה, דבר שעשה רושם של עצמות מוצלבות על-גבי מצבות, והחזיק את הרגל בידו בדרך מזרחית, עיניו הכחולות טבלו בעיניו של אוקטאב וחקרו אותן במבט נמרץ ורך.

“הבה!” אמר מר בתלאזר שרבונו, “חשוֹף את עצמך לפני, אני רופא נפשות, אתה החולה שלי, ובדומה לכומר קתולי כלפי בעל-תשובה שלו אני מבקש ממך וידוי מלא, ותוכל לערוך אותו בלא שתכרע על ברכיך”.

“לשם מה? מתוך השערה שניחשת נכונה, הרי הסיפור על כאבָי לא יקֶל אותם. אינני סובל מעוגמת-נפש פטפטנית, – שום יכולת אנושית, אף לא שלך, אין בכוחה לרפאני”.

“אולי”, אמר הרופא בהתיישבו ביתר יציבות בכורסתו, כמי שמכין עצמו לשמיעת וידוי באורך מסוים.

“אינני רוצה”, המשיך אוקטאב, “שתאשים אותי בהתעקשות ילדותית, וגם לא להשאיר לך, בשתיקתי העיקשת, אמצעי לרחוץ בניקיון כפיך ביחס לפטירתי; אבל, כיוון שאתה עומד על כך, אספר לך את המעשה שהיה בי: – אתה ניחשת את שורשו, לא אתווכח אתך על הפרטים. אל תצפה למשהו מיוחד או מתאים לרומאן. זוהי הרפתקה פשוטה מאוד. שכיחה מאוד, גדושה מאוד; אולם, כפי שאומר שירו של היינריך היינה, מי שמתנסה בה מוצא תמיד שהיא חדשה, ולבו נשבר בעֶטיה. לאמיתו של דבר, מתבייש אני לומר דבר כה שיגרתי לאדם שחי בארצות האגדיות והדמיוניות ביותר”.

“אל תחשוש כלל; רק השכיח ביתר הוא המיוחד בשבילי”, אמר הרופא בחייכו.

“ובכן, דוקטור, אני גוֹוע מאהבה”.

2

הייתי בפירֶנצה בשלהי הקיץ של…184, היפה שבעונות לראות את פירנצה, היה לי פנאי, כסף, מכתבי-המלצה טובים, לפיכך הייתי עלם בעל הלך-רוח מצוין, שלא ביקש אלא לבלות. קבעתי את מגורי בלוֹנג-ארנוֹ, שכרתי מרכבה והתמכרתי לאותה ‘דוֹלצ’ה ויטה’ פלורנטינית שיש בה קסם כה רב בשביל הזָר. בבקרים הייתי הולך לבקר באיזו כנסייה, באיזה ארמון או באיזו גלריה, הכל לגמרי על-פי חשקי, בלא למהר, הואיל ולא רציתי לגרום לעצמי אותם קשיי עיכול של יצירות-המופת, המעוררים באיטליה אצל התיירים הנחפזים מדי בחילה באמנות; פעמים הייתי מסתכל בדלתות הארד של מגדל-הטבילה, פעמים בפֶרסֵאוס של בֶּנונוּטוֹ תחת ה’לוֹג’ייה דֶאי לאנצי‘, בפורטרט של פוֹרנארינה ב’אוּפיציי’, או גם בונוס של קאנוֹוה בארמון פיטי, אך לעולם לא יותר מבדבר אחד כל פעם. אחר-כך הייתי אוכל ארוחה קלה בבית-הקפה דוֹניי, קפה גלאסֶה, הייתי מעשן כמה סיגארים, עובר על העיתונים, ולאחר שדַש בגדי נענד, מרצון או בעל-כרחי, בפרח מידי מוכרות-הפרחים היפות החבושות בכובעי-קש גדולים,שעמדו לפני בית-הקפה, הייתי חוזר אל מקום מגורי למנוחת-צהריים;בשעה שלוש באה המרכבה לקחת אותי והעבירה לקאסצינוֹת. הקאסצינות הם בפירצנה מה שבוּאַ דה בוּלוֹן הוא בפאריס, בהבדל אחד, שכל הקהל מכיר שם זה את זה, ושהכיכר שם היא סלון תחת כיפת-השמיים, ושבמקום כורסות עומדות שם עגלות מסודרות בחצי-עיגול. הנשים, בתלבושות הדר, שכובות-למחצה על כריות, מקבלות ביקוריהם של מאהבים ומחַזרים, של דֶנדים ושל נספחי צירוּת, הניצבים וכובעיהם על השרפרפים. – הרי אתה יודע זאת יפה כמוני – שם נערכות תכניות לערב, נקבעות פגישות, ניתנות תשובות מתקבלות הזמנות; הרי זה כבורסה של תענוגות הנמשכת בין השעה שלוש לחמש, בצל אילנות יפים, תחת כיפת השמיים הרכה שבעולם. כורח הוא בשביל כל אדם בעל מעמד כספי טוב, שיופיע כל יום בקאסצינות. לא התכוונתי להיעדר שם, ובערבים, אחרי הסעודה, הייתי הולך לכמה סלונים, או לפֶרגוֹלה, כשהזמרת היתה ראוייה לכך.

"כך ביליתי אחד הירחים המאושרים ביותר בחיי, אלא שהאושר לא ארך הרבה. כרכרה נהדרת הופיעה יום אחד לראשונה בקאסצינות. תוצר זה של מעשה-מרכב וינאי, יצירת-מופת של לוֹרֶנצי, שזהַר בלֶכּה מנצנצת, ושעוּטר בסמל מלכותי כמעט, היה רתום לזוג-סוסים מן היפים ביותר שהלם אי-פעם בהייד-פארק או בסנט-ג’יימס בקבלת-אורחים רשמית של המלכה ויקטוריה, ואפילו בריתמה של ארבעה סוסים (אַ-לה-דוֹמוֹן) בצורה הנכונה ביותר בידי ג’וקיי לובש מכנסי עור לבן ומותנייה ירוקה; חלקי הנחושת של הריתמה, תיבות הגלגלים, ידיות הדלתות הבריקו כעשויות זהב והשליכו הבהקים אל השמש; כל המבטים ליווּ את הרכב הנהדר הזה, שלאחר שֶׂרטטו בחול עקומה סדירה כאילו הותוותה במחוגה, נסע להסתדר ליד העגלות. הכרכרה לא היתה ריקה, אתה מבין בוודאי; אבל בגלל מהירות התנועה לא ניתן להבחין אלא בקצה נעל גבוהה מונח על הכרית הקדמית, בקפל רחב של סודר ובדיסקית של שמשייה עם גדילי משי לבן. השמשייה נסגרה, והופיעה במלוא זוהרה אשה שאין דומה ליופיָה. הייתי רכוב על סוס ויכולתי להתקרב במידה שלא אאבד שום פריט מיצירת-מופת אנושית זאת. הזרה היתה לבושה שמלה בצבע מים מבריק בכסף, ההופך שחורה כחפרפרת כל אשה שצבע עורה איננו מושלם, – חוצפתה של בלונדית הבטוחה בעצמה. קרֶפּ דה-שין לבן בגודל ניכר, מכוּוץ כולו ברקמות מאותו צבע, עטף אותה בבד גמיש ומקומט בקפלים קטנים, כבחלוק של פידיאס. לַפנים היה, במקום הילה, כובע קש מן העדינים שבפירנצה, מקושט בפרחי זכריני ובצמחי-מים עדינים, שעליהם ירקרקים צרים; במקום תכשיט כלשהו הקיפה לטאה, עשויה זהב זרוֹּע אבני-חן ירקרקות, את הזרוע שהחזיקה את ידית השנהב של השמשייה.

"סלח-נא, דוקטור יקר, על התיאור הזה של ז’ורנאל לאופנה, סלח למאהב שבשבילו תופסים הזכרונות הזעירים הללו חשיבות עצומה. קווּצות בלונדיות צפופות מסובכות, שתלתליהן היווּ מעֵֶין גלי אור, ירדו בצמות שופעות משני צדי מצחהּ שהיה לבן וצח יותר משלג בתולי, שנפל בלילה על הגבוהה שבפסגות האלפים; ריסים ארוכים ודקים כחוטי זהב, שהמיניאטוריסטים בימי-הבינים מזריחים מסביב לראשי מלאכיהם, הצעיפו למחצה את בבות-עיניה בגון כחול ירוק, בדומה לנצנוצים החוצים את הקרחונים על-ידי פעלולים מסוימים של השמש; פיה, המצויר באופן עילאי, הפגין את גווניו הארגמניים הרוחצים את קָשווֹת הקונכיות של וֶנוס, ולחיֶיה דמו לוורדים צנועים לבנים, שווידוי הזמיר או נשיקת הפרפר מסוגלים להאדים אותם; שום מכחול של אדם אין ביכולתו להעלות את הצבע הזה ברוך, ברעננות ובשקיפות לא גשמית, שגוניהם לא נראים כאילו נגרמו מן הדם העבה הצובע את סיבינו; האדמומיוֹת הראשונות של השחר על פסגת סיירה נֶוואדה, הגוון הבשׂרי של כמה קַמֶליות לבנות, בקיפול עלעליהן, השיש של פארוֹס, הנשקף דרך צעיף של מלמלה ורודה, ורק הם עשויים לתת לנו מושג רחוק עליו. מה שנראה מן הצוואר בין רצועות הכובע וחלקו העליון של הסודר נצנץ בלובן, שנתגוון, בשולי המיתאר, בֶבהקי לֶשם סתומים. הראש המזהיר הזה לא תפס אותך תחילה בציוּריותו, אלא דווקא בצביונו, בדומה ליצירות היפות של אסכולת ונציה, על אף שתווי הפנים היו צחים ועדינים כתווי הצדודיות העתיקות המגולפות בברֶקת של קמיעוֹת.

"כמו שרומיאו שוכח את רוֹזאלינדה בראותו את יוּליה, שכחתי אני את אהובותי הקודמות משהופיעה יפת-התואר הזאת. דפי לבבי נעשו לבנים-חלקים נעלם מעליהם כל שם וכל זֵכר. לא הבנתי איך זה יכולתי לחוש משיכה להתקשרויות הגסות, שרק צעירים מעטים נמנעים מהן, והאשמתי את עצמי כמו בבגידות פושעות. פגישה גורלית זו ציינה בשבילי תאריך של חיים חדשים.

"הכרכרה עזבה את הקאסצינות ושבה אל הכביש המוליך העירה, בשׂאתה עמה את החיזיון המסנוור; העמדתי את סוסי ליד סוסו של צעיר רוסי אדיב מאוד, מבקר מתמיד במקומות של מעיינות-מרפא, ידוע בכל הסלונים הקוסמופוליטיים של אירופה, שהכיר היטב את ציבור הנוסעים של החברה הגבוהה; הפניתי את השיחה אל נושא האשה הזרה, ונודע לי שהיא הרוזנת פראסקוֹביה לאבּינסקה, ליטאית ממוצא דגול ועשירה מאוד, שבעלה משתתף זה שנתיים במלחמת קאווקאז.

"מיותר לומר לך באילו תכסיסים השתמשתי כדי שתקבל אותי הרוזנת שהעדר בעלה גרם לכך שתהיה מאופקת מאוד ביחס להיכרויות חדשות; סוף-סוף נתקבלתי; – שתי רוזנות ישישות וארבע בארוניות בלוֹת ערבוּ לי בצניעותן רבת-השנים.

"הרוזנת לאבינסקה שׂכרה וילה נהדרת, שהיתה שייכת לפנים למשפחת סאלוויאטי, במרחק חצי-פרסה מפירנצה, ובמשך כמה ימים ידעה לסדר את כל הנוחויות החדישות באחוזה העתיקה בלא להפריע במשהו את היופי הקפוד ואת ההידור החמוּר. פרגודים גדולים מעוטרים בסמלים נתרַכסו בהתאמה מלאה אל קמרונים בקשתות מחודדות; כורסאות ורהיטים אחרים בצורות ישנות הותאמו לקירות המכוסים בקישוטי עץ חומים ובפרֶסקות שגוֹנן נחלש ודהה כשל שטיחים ישנים; אף לא צבע אחד חדש מדי, אף לא זהב כלשהו נוצץ יתר על המידה לא הרגיז את העין, וההווה לא צרם בתוך העבר. – הרוזנת נראתה בעלת-ארמון טבעית כדי כך, שהארמון הישן נראָה כאילו נבנה במיוחד בשבילה.

"אם הוקסמתי מיוֹפיָה הקורן של הרוזנת הרי הוקסמתי עוד יותר לאחר כמה ביקורים משׂכלהּ הלא-שכיח, החריף, המקיף כל-כך; כשהיתה מדברת על איזה נושא מעניין, היתה נשמתה עולה אל עור פניה, אם ניתן לומר כך, והיתה נראית לעין. לובן עורה היה מואר כבהט של מנורה מקרן אור פנימית; בגון פניה היו אותם נצנוצים זרחניים, אותם ריטוטים מאירים, שבהם מדבר דאנטה כשהוא מצייר את תפארות גן-העדן; היית אומר שזהו מלאך שניתק בבירור נוכח השמש. הייתי נשאר מוקסם, נלהב והמום. שקוע בהתבוננות ביופיָה, מוקסם מצלילי קולה השמיימי, שהיה הופך כל מלה למוסיקה שאין אפשרות להביעה; כשחייב הייתי לענות, הייתי ממלמל כמה מלים לא-הגיוניות, שמסרו לה מן הסתם מושג דל ביותר על שׂכלי; עתים היה אפילו חיוך בלתי-מורגש מתוך אירוניה ידידותית חולף כאור ורוד על שפתיה הנחמדות בלוויית משפטים מסוימים, שציינו מצדי מבוכה עמוקה או טיפשות לאין-מרפא.

"טרם אמרתי לה דבר על אהבתי; בפָניה הייתי בלא מחשבה, בלא כוח, בלא אומץ-רוח; לבי הלך משָל רצה לצאת מתוך חזי ולזנק אל ברכי מַלכותי. עשרים פעם החלטתי להתוודות, אלא שביישנות שאין להתגבר עליה עצרה בעדי; המראה הקריר ביותר או המאופק של הרוזנת גרם לי פחד-מוות בדומה לפחדו של נידון למיתה, המחכה בראשו על הסדן, שברָק הקרדום יפלח את צווארו. התכווצויות עצבניות חנקו אותי, זיעות קרות שטפו את גופי. הייתי מסמיק, מחוויר ויוצא בלא לומר דבר, מוצא בקושי את הדלת ומתנודד כשיכור על מדרגות האבן.

“כשכבר הייתי בחוץ, היו כוחותי שבים אלי והייתי שולח לרוח את שירי-ההלל הנלהבים ביותר. הייתי פונה אל האלילה הנעדרת בהצהרות מליציות שאין לעמוד בפניהן. הייתי משתווה בפניות אילמות אלו לגדולים שמשוררי האהבה. שיר השירים אשר לשלמה בבוֹשׂמו המזרחי המסחרר ובליריזם ההזוי של החשיש, הסוניטות של פּטרארקה בדקויותיהן הפלַטוניות ובעדינויותיהן האווריריות, ה”אינטרמֶצו" של היינריך היינה עם החושנות העצבנית והמשַגעת – אינם מגיעם להשתפכויות הנפש הבלתי-פוסקות, שבהן כלו כוחות חיי. בסיומו של כל מונולוג כזה דימיתי שהרוזנת המנוצחת חייבת היתה לרדת מן השמיים אל לבי, ולא אחת שׂיכלתי את זרועותי על חזי,בדַמותי שאני מחבק אותה.

“הייתי אחוז-דיבוק לגמרי עד שהייתי מבלה שעות על שעות במלמול משהו מעין פזמון אהבה: – פראסקוביה לאבינסקה – ומוצא איזה קסם שאין להגדירו בהיגוי ההברות הללו, שהנה הן נשפכות כפנינים והנה הן נשמעות כפטפוט קדחתני של אדוק, שעצם תפילתו מלהיבה. עתים הייתי רושם את השם הנערץ על היפים שבדפי הנייר העדין, בהעבירי שם את הצורות הקליגראפיות של כתבי-היד בימי-הביניים, הֶדגשים בזהב, ציצי תכלת, קישוטי פרחים עם ירוק. הייתי משקיע בעמלי זה דייקנות נלהבת ושלמוּת ילדותית במשך השעות הארוכות שהפרידו בין ביקורַי אצל הרוזנת. לא הייתי מסוגל לקרוא ולא לעסוק בדבר כלשהו. דבר לא עניין אותי חוץ מפראסקוביה, ואף לא פתחתי את המכתבים שהגיעו אלי מפאריס. פעמים רבות עשיתי מאמצים לחרוג ממצב זה; ניסיתי להיזכר בכללי הפיתוי היסודיים שהם בשימוש הצעירים, את התכסיסים שבידי הוַלמוֹנים בקפה דה-פארי ובדון-ז’ואנים של הג’וקיי-קלאב; אבל כדי לבצע לא היה בי האומץ, הצטערתי על שאין לי, בדומה לז’יליין סוֹרֶל של סטנדאל, חבילת מכתבים מסודרים לפי ההתפתחות, שאעתיק מהם ואשלח אל הרוזנת. הסתפקתי בכך שאהבתי, נותן את עצמי כל כולי בלא שאבקש תמורה, בלא תקווה, ואפילו רחוקה, הואיל ובחלומותי הנועזים ביותר כמעט לא העזו שפתי לנגוע בקצות אצבעותיה הוורודות של פראסקוביה. הטירון הצעיר, בפניו על מדרגות המזבח, והאביר, הכורע ברך בשריונו הנוקשה, שבמאה החמש-עשרה, לא חשו מן הסתם יותר הערצה שבהשתחווייה לפני המאדונה”.

מר בלתאזר שרבונו הקשיב לאוקטאב בתשומת-לב עמוקה, כיוון שבשבילו היה סיפורו של הצעיר לא רק סיפור-מעשה רומאנטי, והוא אמר לעצמו בשעת הפסקה קצרה של המספר; “כן, הנה אבחנה ברורה של אהבה-סַבל, מחלה מוזרה שנתקלתי בה פעם אחת בלבד, – בשאנדר-נאגוֹר, – אצל פאריָה צעירה שהתאהבה בברהאמַני; היא מתה בשל זה, הנערה המסכנה, אבל זו היתה פראית; אתה, מר אוקטאב, הרי תרבותי אתה, ואנחנו נרפא אותך”. ומשסגר את הסוגריים שלו, אותת בידו למר דה-סאווי שימשיך; ובכופפו את רגלו אל ירכוֹ בדומה לרגל בעלת-מיפרקים של חגב, באופן שאיפשר לו להשעין את סנטרו על הברך, התיישב בתנוחה בלתי-אפשרית למישהו זולתו, אך נראתה נוֹחה במיוחד בשבילו.

”אני לא רוצה לשעמם אותך בפרטים על עינויי הטמיר", המשיך אוקטאב "אני מגיע אל מוֹמנט מכריע. יום אחד, כשלא יכולתי עוד למַתן את תשוקתי הנמרצת לראות את הרוזנת, הקדמתי את שעת ביקורי הרגילה; מזג-האוויר היה סוער וקודר. לא מצאתי את הגברת לאבינסקה בסלון. היא התמקמה באכסדרה נתמכת בעמודים דקים, שנפתחה אל גזוזטרה המוליכה אל הגן; הורתה להעביר לשם את הפסנתר שלה, ספה וכיסאות גוֹמֶא; כונניות עמוסות פרחים נהדרים, – בשום מקום אינם רעננים וריחניים כמו בפירנצה, –מילאו את המירווחים שבין העמודים והספיגו בריחן את מַשבי הרוח הצחה שהגיעו מן האפינינים. מנגד, דרך מיפתח המִקמרות, נראו הטַקסוסים והאשכרועים הגזומים של הגן, שמתוכו נזדקרו כמה ברושים בני-מאה, והיה מלא שִׁישׁים מיתולוגיים לפי טעמו המסובך של באצ’יוֹ באנדינֶלי או של אמאנאטי. במרחק, מעל לצללית של פירנצה, התעגלה כיפה הכנסייה של סאנטה מאריה דֶל פיוֹרֶה או בלט הצריח המרובע של פּאלאצוֹ וֶקיו.

"הרוזנת היתה לבדה, שכובה-למחצה על ספת הגוֹמֵא; מעולם לא נראתה לי יפה כל-כך; גופה המרושל, המותש מהחום, טבל כגופה של נימפת-ים בקצף הלבן של חלוק מלמלה תוצרת הודו, שמערכת קפלים, בדומה לגדילי כסף של גל, עיטרה את שוליו מלמעלה עד למטה: סיכת פלדה חרוטה באֵימאל שחור מכּוֹראסאן, רכסה באיזור החזה את המלבוש הקל כמוהו כבַד המרפרף מסביב לוויקטוריה הקושרת את סנדלהּ. מתוך שרווּלים פתוחים למן קפל-הזרוֹע, בדומה לעֲלָיים בגביעו של פרח, חרגו זרועותיה בגוון צח יותר מזה של הבהט, שבו חוצבים פַּסלי פירנצה העתקים מפָּסלים עתיקים; סרט שחור רחב מעונב בחגורה, שקצותיו גלשו, חתך נמרצות את כל הלובן הזה. מה שניגוד זה של צבעים המיוחסים לאֶבל היה עלול לעורר עצב, נתרכך בעליזות שבאה מחרטומה של נעל-בית צֶ’רקסית קטנה בלי אחוֹרה, מעור-מארוֹקוֹ כחול, עם פיתוחי ערבֶּסקות צהובים, שביצבץ מתחת לקפל המלמלה האחרון.

"השערות הבלונדיות של הרוזנת, שקישוריהן התפוחים, המתנפחים כאילו מנשימה, חשפו את מצחה הצח, יחד עם רקותיה השקופות היווּ מעין הילה, שהאור התבזק בה לניצוצות זהב.

"לידה, על כיסא, ריטט ברוח כובע קש גדול, מקושט בסרטים שחורים ארוכים בדומה לזה של המלבוש, ומונח היה זוג כפפות שבדיות שלא היה בשימוש. בראותה אותי סגרה פראסקוביה את הספר שקראה– שירי מיצקֶביץ' – ואותתה לי קלות בראשה באדיבות; היא היתה לבדה, נסיבה חיובית ונדירה –. התישבתי מולה על הכיסא שהורתה לי. אחת מאותן שתיקות, המענות כשהן מתמשכות, שׂררה בינינו כמה דקות. לא מצאתי לצָרכי שום נושא שיגרתי לשיחה; ראשי כבד עלי, גלי חום עלו מלבי אל עיני, ואהבתי קראה אלי: ‘אל תחמיץ הזדמנות נעלה זו’.

"אינני יודע מה הייתי עושה אילו לא ניחשה הרוזנת את סיבת מבוכתי ולא היתה נפנית אלי למחצה, שולחת אלי את ידה היפה כאילו לסתום את פי.

" –אל תוציא מלה, אוקטאב; אתה אוהב אותי, אני יודעת זאת, אני מרגישה, אני מאמינה כך אינני כועסת עליך כלל, מאחר שהאהבה היא שלא מרצון. נשים אחרות, מחמירות יותר, היו נראות נעלבות; ואילו אני מרחמת עליך, כיוון שאינני יכולה לאהוב אותך, ועצוב לי להיות אסונך. – אני מצטערת על שפגשת אותי, וארור השיגיון שגרם לי לעזוב את ונציה ולעבור לפירנצה. תחילה קיוויתי שקרירותי המתמדת תעייף ותרחיק אותך; אלא שהאהבה האמיתית, שאת סימניה אני רואה בעיניך, איננה נרתעת משום דבר. אַל לה לרכוּתי שתוליד בך איזו אילוזיה, איזו הזיה, ואל תחשוב את רחמנותי לעידוד. מלאך בעל מגן של יהלומים, בעל חרב לוהבת, שומר עלי מפני כל פיתוי, יותר טוב מהדת, יותר טוב מהחובה, יותר טוב מהמוסריות; – ומלאך זה הוא אהבתי: – אני מעריצה את הרוזן לאבינסקי. אני מאושרת שמצאתי את התאווה בנישואים.

"זרם דמעות פרץ מעפעפי לשמע הווידוי הגלוי כל-כך, הנאמן כל-כך והצנוע כל-כך באצילותו, והרגשתי בתוכי שנשבר קפיץ חיי.

"פראסקוביה, נרגשת, קמה, ובתנועה של חמלה נשית, חיננית העבירה את ממחטת הבּוּץ שלה על עיני:

” – די, אל תבכה, אמרה לי, אני אוסרת עליך לבכות. השתדל להרהר בדבר אחר, דַמה לעצמך שנסעתי מכאן לעולמי-עולמים, שמַתי; שכח אותי. ערוך תיורים, עבוד, עשׂה מעשים טובים, התערב באופן פעיל בחיים האנושיים; מצא ניחומים באיזו אמנות, באהבה…

"עשיתי אות לסירוב.

" – אתה סבור שתסבול פחות אם תוסיף לראות אותי? שבה ואמרה הרוזנת; בוא, אקבל אותך תמיד. אלוהים אומר שיש לסלוח לאויבים ולמה צריך להתייחס בצורה גרועה יותר כלפי אלה שאוהבים אותנו? עם זאת נראה לי שהיעדרות היא אמצעי יותר בטוח. – לאחר שנתיים נוכל ללחוץ יד זה לזה בלי כל סכנה – לגביך, הוסיפה בנסותה לחייך.

“למחרת עזבתי את פירנצה; אלא שלא הלימודים, לא המסעות ולא הזמן החלישו את יסורַי, ואני חש כי אני הולך למות:אל תמנע זאת ממני, דוקטור!”

“שבתָ וראית את הרוזנת פראסקוּביה לאבינסקה?” אמר הרופא, שעיניו הכחולות רשפו באופן מוזר.

“לא”, ענה אוקטאב, “אבל היא בפאריס”. והושיט למר בלתאזר שרבונו כרטיס עם תחריט, ובו ניתן לקרוא:

“הרוזנת פראסקוביה לאבינסקה נמצאת בביתה בימי חמישי”.

3

בין הטיילים הנדירים למדי באותו זמן, שהיו מהלכים בשאנז-אֶליזֶה לאורך שדרות גבריאל, למן השגרירות העותומאנית ועד לאֶליזֶה-בּוּרבּוֹן, כיוון שהעדיפו על ההמולה המאובקת ועל השאון האֶלגאנטי של הכביש הרחב את ההתבודדות, את הדממה ואת הרעננות השקטה של הכביש עם עצים משני צדי הגנים, – יש מעטים בלבד שלא נעצרו תוך הזיות והרגשת התפעלות מהולה בקנאה לפני בניין בודד, פיוטי ומסתורי, שבו (דבר נדיר) כאילו שיכּן העושר את האושר.

למי לא נזדמן להשעין את רגלו הצועדת על סורג גדר של גן, להסתכּל ממושכות בווילה הלבנה מבעד לגושי הירקוּת, ולהתרחק בלב כבד, כאילו חלום חייו מסתתר מעבר לקירות הללו? להיפך, בתי-מגורים אחרים, הנשקפים ככה מבחוץ, מפיחים בך עצבות שאין להגדירה; השיעמום, העזובה, הייאוש מזָגגים את החזית בגוניהם האפורים ומצהיבים את צמרות העצים הקרחות-למחצה; הפסלים מוכי צרעת של טחב, הפרחים מתנוונים מי הבריכות מוריקים, העשבים השוטים כובשים את השבילים על אף המַגרֵד; הציפורים אם הן ישנן שם, דוממות.

הגנים שלמַטה מן השדרה היו מופרדים ממנה בחפירה תלולה ונמשכו ברצועות רחבות פחות או יותר עד לבתים שחזיתם פנתה לעבר הרחוב פוֹבוּר-סנט אוֹנוֹרֶה. הבית שבו מדבר גבל בחפירה באמצעות סוללה נתמכת בקיר אבנים עבות, שנבחרו בשל חוסר-היציבות של צורתן, ושמתרוממות מכל צד בצורת פרגודים לזבזו בגבשושיותיהן המחוספסות ובגושיהן הכהים את הנוף הירוק והרענן הלחוץ ביניהן.

בשקערוריות של אבנים אלה היו מוצאים הצבר, המיסמוֹר, הפֶּרע המסולסל, הבְּקֶעצוּר, הפשתנית, החַע-עַד, הציפורנית, הקיסוס האירלנדי, אדמה פורייה מספקת להזנת שורשיהם וגיזרו את ירקניותיהם השונות על הרקע האבני האיתן – צייר לא היה מסַדר, בשטח הראשון של תמונתו, רקע טוב מזה.

הקירות הצדדיים שסגרו את גן-העדן הזה עלי-אדמות, היו אובדים מעבר למסך של צמחים מטפסים, סַפלוּלים, שעוֹניות, פעמוניות, עיזָניות, גיפּסָניות והסתריות סיניות, חַלבּיבים יוניים, ששורשיהם, קנוקנותיהם וגבעוליהם נשתזרו לסבכה ירוקה, מאחר שהאושר עצמו אינו רוצה להיות כלוא; והודות לסידור זה דמה הגן לשטח חשוף בתוך יער, ולא לערוגת-פרחים צרה למדי, מוקפת בגדרות הציוויליזציה.

במרחק-מה מאחורי הגושים הסלעיים היו מקובצות כמה חורשות בהופעה הדורה, בלבלוב חזק, שעלווֹתיהן היו מנוגדות זו לזו בציוריות; אַלות-לכַּה יפאניות, מַחטניים קנדיים, אדָרים של ויר’יניה, מֵילוֹת ירוקות, ערבוֹת לבנות, בוּקיצות של פרוֹואנס, שגבהוּ עליהם העלווניות, מעֵבר לעצים השתרעה מדשאה של שיפון תרבותי, שם לא נזדקר אף קצה עשב מעל למשנהו, מדשאה עדינה יותר, משיית יותר מקטיפת אדרתה של מלכה, באותו גון-ברקת ירוק אידיאלי, שאין אתה משיגוֹ אלא באנגליה לפני הרציף של אחוזות פיאודליות, מרבדים רכים טבעיים, שהעין נהנית ללטפם ושהפסיעה חוששת לרמוס, שטיח צמחי, שעליו יכולים להתגלגל בשמש הצבייה המבוייתת את הילדון הרך של הדוכס בלבוש התחרים, ובלילה, לאור הירח, איזו טיטאניה של הוֶסט-אֶנד עשויה להכניס את ידה החבוקה לתוך ידו של אחד אוֹבֶּרוֹן הרשוּם בספר הלוֹרדים או הבארונים.

שדרה זרויית חול מנופה בכברה, מחשש שמא איזו קשׂוות-צדף או חוד של חלמיש עלולים לפצוע את הרגליים האריסטוקרטיות, שהשאירו שם את טביעתן העדינה, הקיפה בדומה לסרט צהוב את המפה הירוקה הזאת, הקצרה והצפופה, שהמכבש יישר אותה, ושהגשם המלאכותי של המזלף טיפח את רעננותה הלחה אפילו בימי הקיץ המייבשים ביותר.

בקצה המדשאה היו פורצים, בעונה שבה אנו מדברים, זיקוקין-די-נור מפוֹרחים בשיפעה של גיראניוֹן, שכוכביהם האדומים להבוּ על הרקע החום של אדמת-בור.

חזית הבית ההדורה חסמה את הפרספֶּקטיבה; עמודים דקים בסגנון יוני תמכו את הסיפוּן שהתרומם בכל זווית של קבוצת שַיש חיננית ושיווּ לו מראה של מקדש יווני, שהועבר לשם לפי שגיונו של איזה מיליונר, ובעוררם מחשבה על שירה ואמנות תיקנו כל מה שמותרות אלו יכלו להיראות כמפוארים בהגזמה ברווחים שבין העמודים היו וילונות-מתגוללים, מפוספסים בסרטים רחבים ורודים ומוּרדים כמעט תמיד, משמשים מחסה לחלונות, שנפתחו בקלות אל האכסדרה כדלתות מזוגגות.

כשהואיל הרקיע הפאריסאי ההפכפך למתוח כנף-תכלת מאחורי פַּאלאצינוֹ זה, נסתמנו קוויו באופן מוצלח במידה כזאת, שניתן לחשוב שזה מעון ארעי של מלכת הפֵיוֹת, או שזוהי תמונה מוגדלת של הצייר בארוֹן.

משני צדי הבית נתמשכו אל הגן שתי חממות כעין כנפות, שמחיצות הבדולח שלהן נצנצו בשמש בין צלעותיהן המוזהבות ועוררו לגבי המון צמחים אֶקזוטיים, מן הנדירים והיקרים ביותר, את אשליית האקלים במולדתם.

אילו עבר איזה משורר משכים-קום בשדרת גבריאל עם אדמימות השחר הראשונה, היה שומע את הזמיר המסיים את הסלסולים האחרונים של שיר-הלילה שלו, והיה רואה את השַחרוּר המטייל בנעלי-בית צהובים בשדרת הגן כציפור השרויה בביתה; אבל בלילה, לאחר שגלגולי המרכבות החוזרות מן האוֹפרה כבו בתוך דממת החיים הרדומה, היה אותו משורר עצמו מבחין במעורפל בצל לבן על זרועו של צעיר יפה, והיה חוזר אל חדר-הגג הבודד, ונפשו עצובה עד מוות.

שם התגוררו זה לא מכבר – הקורא ניחש זאת מן הסתם – הרוזנת פראסקוביה לאבינסקה ובעלה הרוזן אוֹלאף לאבינסקי, ששב ממלחמת קאווקאז לאחר קרב מהולל, שבו, לולא נלחם פנים-אל-פנים עם שאמיל המסתורי והמתחמק, היה בוודאי נאלץ להיאבק עם הקנאים הנאמנים שבמוּרידים של השיך הדגוּל. הוא התחמק מן הכדורים כשם שמתחמקים מהם האמיצים, בהסתערם לקראתם, והחרבות הקצרות של הלוחמים הפראיים נשתברו על חזהו בלי לפגוע בו. האומץ הוא שריון ללא דופי. הרוזן לאבינסקי היה בעל גבורה מטורפת של בעלי הגזע הסלאווי, האוהבים את הסכנה למען הסכנה, ושניתן ליישׂם לגביהם את הפזמון החוזר של שיר סקָנדינאווי ישן: “הם הורגים, מתים וצוחקים!”

באיזה שיכרון שָבו ומצאו זה את זה בני-הזוג, שהנישואים בשבילם לא היו אלא התאווה המוּתרת מפי אלוהים והבריות. תומאס מור הוא לבדו מסוגל היה לתארו בסגנון “אהבת המלאכים!” ראוי היה שכל טיפת דיו תיהפך בעטנוּ לטיפת אור, ושכל מלה תתנדף על הנייר בהטילה להבת-אש ובושׂם כרטיס לבוֹנה. אך לצייר את שתי הנשמות שנתמזגו לאחת ובדומה לשתי דמעות טל, המחליקות על עלה-כותרת של שושן, נפגשות הן, מתערבבות סופגות זו את זו ואינן מהווֹת עוד אלא פנינה אחת ויחידה? האושר הוא דבר-מה כה נדיר בעולם הזה, שהאדם לא חשב להמציא מלים להביעו, בה בשעה שרשימת הייסורים הנפשיים והגופניים ממלאת עמודות לאין-ספור במילונים של כל השפות.

אולאף ופראסקוביה אהבו זה את זה כשהיו עדיין ילדים; מעולם לא דפק לבם אלא לשֵמע שם אחד הם ידעו כמעט למן העריסה שישתייכו זה לזה, וכל השאר בעולם לא היה קיים בשבילם; היית אומר שפיסות האנדרוגינוס של אפלטון, המחפשות זו את זו למן הגירושים הפרימיטיביים, מצאו זו את זו ונתאחדו בהם והם היווּ את הכפילות שבאחדות, שהיא ההרמוניה השלמה, וזה לצד זה צעדו, או יותר נכון טסו דרך החיים בטיסה שווה, מתמדת, מרחפים כשתי יונים שאותו חשק מזמין, אם נשתמש בביטויו היפה של דאנטה.

כדי שדבר לא יעכיר את האושר הזה, הקיף אותו מזל עצום כמו באווירה של זהב. הזוג הקורן הזה אך הופיע, וכבר השליך המחסור את בלואיו, נתייבשו הדמעות; הואיל ואולאף ופראסקוביה היו בעלי אנוכיות אצילה של האושר ולא יכלו לסבול כאב בקרינתם.

למן הזמן שהפוֹליתיאיזם הביא עמו את האלים הצעירים, את בעלי הכשרונות החייכניים, את הצעירים השמיימיים בצורה של שלמוּת כה מוחלטת, בריתמוס כה הרמוני, באידיאל כה זך, ושיָוון העתיקה אינה שרה עוד את הימנון היופי בסטרוֹפוֹת של פארוֹס, השתמש האדם קצת לרעה בהיתר שניתן לו להיות מכוער, ואם כי נעשה בצלם אלוהים, הוא מייצגו באופן גרוע למדי. אבל הרוזן לאבינסקי לא ניצל את הזכות הזאת; הסגלגליות המוארכת קמעה של פניו, אפו הדק, בחיוך נועז ועדין, שפתו המצוירת בתוקף מודגש עם שׂפם בלונדי מחודד בקצותיו, סנטרו המוגבה ומוטבע בגומה, עיניו השחורות, ייחוד פיקאנטי, מוזרוּת חיננית, שיוו לו מראה של אחד המלאכים הלוחמים, מיכאל או רפאל הקדוש, הנאבקים עם השטן, לבושם בשריונות זהב. הוא היה עשוי להיות יפה מדי בלי הברק העז של אישוניו הכהים ושכבת השיזוף שהשמש הניחה על תווי פניו.

הרוזן היה בעל קומה בינונית, כחוש, דק, עצבני, המסתיר שרירי פלדה תחת עדינות מדומה; ובנשף ריקודים של שגרירות, כאשר לבש את חליפת-הגביר שלו, מקושטת כולה בזהב, מכוכבת כולה ביהלומים, רקומה כולה בפנינים, היה עובר בין הקבוצות כהופעה מבזיקה, המעוררת קנאתם של גברים ואהבתן של נשים, שפראסקוביה עשתה אותו אדיש כלפיהן. – אין אנו מוסיפים שלרוזן היו סגולות רוחניות בדומה לגופניות; הפֵיוֹת הנדיבות חוננו אותו בעריסתו, והמכשפה המרשעת המקלקלת הכל נתגלתה במצב-רוח טוב באותו יום.

נקל להבין שעם מתחרה כזה היה לו לאוקטאב דה-סאווי סיכוי קלוש, ושיפה עשה בהפקירו את עצמו למות בשקט על כריות ספתו, חֵרף התקווה שניסה לשוב ולהפיח בלבו הרופא הפנטאסטי בלתאזר שרבונו. – לשכוח את פראסקוביה היה עשוי להיות האמצעי היחידי, אבל זה היה הדבר הבלתי-אפשרי; לשוב ולראותה, לשם מה? אוקטאב הרגיש שהחלטת האשה הצעירה לא תיחלש לעולם בקשיחותה העדינה, בקרירותה הרחומה. הוא פחד שמא שוב ייפתחו פצעיו הלא-מוגלדים וישתתו דם בפני זו שהמיתה אותו בחַפּוּתה, ולא רצה להאשימה, את הרוצחת האהובה!

4

שנתיים עברו מן היום שבו עצרה הרוזנת לאבינסקה על שפתיו של אוקטאב את הצהרת האהבה שלא היתה צריכה לשמוע; אוקטאב שנפל ממרומי הזייתו התרחק משם, מכורסם בתוך תוכו מעבוּת קודרת, בלא שיודיע לפראסקוביה דבר על עצמו. המלה היחידה שהיה יכול לכתוב לה היתה רק המלה האסורה. אולם לא אחת היתה מחשבתה של הרוזנת הנבהלת מן השתיקה הזאת נישאת בזכרונה תוך עוגמה אל מעריצה המסכן:– האם שכח אתה? בהעדר נפלא של גנדרנות רצתה בכך, אבל לא האמינה בזה, הואיל ולהבת התשוקה הלא-נכבית האירה את עיניו של אוקטאב, והרוזנת לא יכלה לטעות בכך. האהבה והאֵלים ניכרים על-פי המבט: רעיון זה חלף כענן קט על-פני התכלת הזכה של אוֹשרה ונפח בה את העצב הקל של מלאכי השמיים הנזכרים בארץ; נשמתה המקסימה סבלה בידעה שאי-שם מישהו אומלל בגללה; אבל מה יכול לעשות כוכב הזהב הנוצץ ברום הרקיע למען הרועה הקודר, הנושא אליו את זרועותיו מתוך ייאוש? בזמנים המיתולוגיים היתה פֶבֵּה יורדת מן השמיים בקרני כסף על שנתו של אֶנומיון; אבל היא לא היתה נשואה לרוזן פולני.

הרוזנת לאבינסקה אך הגיעה לפאריס, שלחה לאוקטאב את ההזמנה השיגרתית, שהרופא בלתאזר שרבונו גלגל בפיזור-דעת בין אצבעותיו, ומשראתה שאין הוא בא, אף-על-פי שרצתה בכך, אמרה בלבה תוך תנועת שמחה שלא מרצון: “הוא אוהב אותי כמקודם!” ואף-על-פי-כן היתה זו אשה זכה כמלאך וטהורה כשלג בשיא-השיאים של הרי ההימלאיה.

אבל אלוהים בכבודו ובעצמו, בעומק אינסופיותו אין לו לבידורו משיעמום הנצחים אלא העונג להאזין לפעימות העולות אליו מלבו המסכן של יצור קטן הנידון לאבדון על כדור דל, נעלם במרחב האינסופי. פראסקוביה לא היתה יותר אכזרית מאלוהים, והרוזן אולאף לא היה מסוגל לגנות את התענוג הנפשי העדין הזה.

“סיפורך, ששמעתי אותו בהקשבה”, אמר הרופא אל אוקטאב, כ“מוכיח לי שכל תקווה מצדך תהיה רק אשליה. לעולם לא תהיה אהבתך אל הרוזנת הדדית”.

“אתה רואה אפוא, מר שרבונו, שצדקתי בכך שלא השתדלתי להאריך את חיי הכָּלים”.

“אמרתי שאין תקווה באמצעים הרגילים”, המשיך הרופא, “אבל קיימים כוחות נסתרים, שהמדע המודרני אינו יודע, אבל המסורת עליהם נשתמרה בארצות המוזרות הקרויות ברבריות בפי אנשי הציוויליזציה שאינה מכירה אותן. שם, בימיו הראשונים של היקום, היה המין האנושי, במגעו הישיר עם כוחות הטבע החיים, יודע את הסודות הנחשבים לאבודים, והשבטים, שהיווּ אחר-כך עמים, לא נשאו אותם עמם בנדודיהם. הסודות הללו עברו תחילה מבָּקי לבקי, בתוך פינותיהם החבויות של מקדשים, כתובים אחר-כך בניבים קדושים לא מוכנים להדיוטות, מגולפים בלוחות של הירוגליפים לאורך קירות של מערות בעיר אֶלוֹרה; עדיין תמצא על הבמות של ההר מֶרוּ, שממנו נמלט הגאנגֶס, בחלק התחתון של מדרגות השַיש בעיר הקדושה בֶּנרס, במעמקי הפאגודות ההרוסות של ציילון, כמה בראהמַנים בני-מאה, מאַייתים כתבי-יד לא ידועים, כמה יוֹגים העסוקים בחזרות אין-קץ על המלה החד-הברתית “אוֹם” בלא שיבחינו כי עופות השמיים מקננים בבלוריותיהם; כמה פאקירים, שכתפיהם נושאות צלקות של קרסי הברזל של ז’אגֶרנאט, השולטים בסודות האבודים ומגיעים לתוצאות נפלאות כשהם מואילים להשתמש בהם. – אירופה שלנו, השקועה כולה באינטרסים חומריים, אינה משערת לאיזו דרגה של ספיריטואליזם הגיעו בעלי-התשובה בהודו: תעניות מוחלטות, התבוננויות מפחידות ללא ניד, תנוחות בלתי-אפשריות לאורך שנים שלמות, מחלישות כל-כך את גופם, שבראותך אותם ישובים תחת שמש של עופרת, בין מדורות דולקות, מניחים לציפורניהם המוגדלות שינקבו את כפות ידיהם, היית אומר שלפניך מוּמיות מצריות שהוּצאו מארונותיהן ונכפפו בתנוחות של קופים: לבוּשם האנושי אינו אלא גולם, שהנשמה, פַּרפר אלמוֹתי, יכולה לנטוש או לחזור אליו כרצונו. בשעה שגופם הכחוש נשאר כך, ללא ניע, נורא למראה, כרפָא לילי שהיום הפתיע אותו, רוחם החופשי מכל הקשרים מזנק על כנפי ההזיה אל גבהים עצומים בעולמות על-טבעיים. הם נתונים בהזיות ובחלומות מוזרים; הם עוקבים מהתלהבות להתלהבות אחרי תנודות הגלים שמחוללים הזמנים הנעלמים על-גבי האוקיינוס של הנצח הם עוברים על האינסוף בכל הכיווּנים, נוכחים בעת בריאת עולמות, הוּלדת אלים וגלגוליהם; חוזר אליהן זיכרון המדעים שנבלעו בשוֹאוֹת של פלוּטוֹניום ושל מבול, זיכרון יחסים השכוחים שבין האדם ויסודות הקיום. במצב משונה הם ממלמלים מלים שייכות ללשונות ששום עם אינו מדבר בהן זה אלפי שנים על-פני כדור-הארץ, הם שבים ומוצאים את הדיבור הקדמוני, את הדיבור שגרם להתפרצות האור מתוך החושך העתיק: הם נחשבים למשוגעים; הם אֵלים כמעט!”

הקדמה מוזרה זאת מתחה יתר על המידה ועד לשיא את תשומת-לבו של אוקטאב, שבלא לדעת להיכן רוצה מר בלתאזר שרבונו להגיע, לטש לעברו עיניים משתוממות מבריקות מרוב שאלות: הוא לא ניחש איזה קשר עשויים לספק בעלי-התשובה בהודו עם אהבתו את הרוזנת פראסקוביה לאבינסקה.

הרופא שניחש את מחשבתו של אוקטאב, אותת לו בידו כאילו להקדים ולמנוע את שאלותיו, ואמר לו: "סבלנות, החולה שלי היקר; תיכף תבין שאינני מתמסר לסטייה חסרת תועלת. לאחר שנתעייפתי מלחקור באיזמל את הגופות על שׁישׁ האמפיתיאטרונים, שלא ענו לי ולא הראו לי אלא את מוות, כשאני חיפשׂתי את החיים, קבעתי לי את התכנית – תכנית נועזת כתכניתו של פרומתאוס שעלה השמיימה לגנוב את האש – להשיג ולהפתיע את הנשמה, לנתחהּ ולבתרהּ כביכול; נטשתי את התוצאה בגין הסיבה והתייחסתי בזלזול עמוק אל המדע החוֹמרני שנוכחתי באפסותו. לפעול לפי הצורות הסתמיות, לפי הצירופים המקריים של הפרודות המתפרדים תיכף, נראָה לי תפקיד של אֶמפיריזם גס. ניסיתי באמצעות המאגניטיזם להתיר את הקשרים הכובלים את הרוח אל לבושו; כמעט שעברתי את מסמֶר, דֶלון, מאקסול, פוּיסֶגור, דֶלֶז ואת המיומנים ביותר בניסויים מפליאים, אך הם לא סיפקו אותי עוד: צַפֶּדֶת, סהרוריוּת, ראייה למרחק, דיעה צלולה תוך התלהבות – יצרתי כרצוני את כל הפעלולים הללו הלא מובנים להמון, אך פשטים ומובנים לי כראוי. העפלתי הלאה: מן ההתפעלות מקארדאנו ומתומאס אקווינאס הקדוש עברתי אל ההתקפים העצבניים של הפיתיוֹת; גיליתי את הרזים של האפופים היוונייים ושל הנביאים העבריים; התעמקתי בלמידת מסתוריו של טרוֹפוֹניוס ושל אֶסקוֹלַאפיוס, ומצאתי תמיד בנפלאות שעליהם מסופר התרכזות או התפשטות הנשמה, הנגרמת מתנועה, או ממבט, או מדיבור, או מרצון, או מכל מניע נעלם אחר. – שבתי וחוללתי את כל הפלאים של אפולוניוס מטיאנה. – ובכל זאת לא נתקיים חלומי המדעי; הנשמה חמקה תמיד ממני; חשתי אותה מראש, שמעתי אותה, פעלתי עליה; הרדמתי או עוררתי את תכונותי; אבל בינה לביני היה מסך של בשׂר שיכולתי לסלקו בלא שהיא תתעופף; הייתי כצייד-עופות האוחז עוף תחת רשת שאין הוא מעז להרימה, מתוך חשש שמא יראה את טרפוֹ המכונף אובד בשמיים.

"נסעתי להודו, תוך תקווה למצוא את פשר החידה בארץ החוכמה העתיקה הזאת. למדתי סאנסקריט ופּאנקריט, את הניבים המדעיים ואת הפשוטים: הייתי מסוגל לשוחח עם הבאנדיטים ועם הבראהמַנים. עברתי בג’ונגלים, שבהם נוהם הנמר השרוע על כפותיו; הלכתי לאורך האגמים הקדושים, שגב התנינים מַשיר שם את קשקשוטיו; חציתי יערות קשים לחדירה, ממוּתרסים בליאָנוֹת, העפתי שם להקות עטלפים וקופים, מצאתי את עצמי פנים-אל-פנים עם הפיל במפנה השביל, שנתפנה מחיות-הפרא, כדי להגיע לבקתה של איזה יוֹגי נודע בקשריו עם המוּנים, וישבתי ימים שלמים על ידו, מחלק אתו את עור הצבי, כדי לרשום את הלחשים הסתומים, שההתלהבות מלמלה על שפתיו השחורות והסדוקות. באופן כזה תפסתי מלים כל-יכולות, נוסחאות מעוררות מחשבה, הברות של דיבור יוצר.

"בדקתי את הפסלים הסמליים בחדרים הפנימיים של הפאגודות, ששום עין חילונית לא ראתה אותם, ושבגד בראהמני איפשר לי לחדור לשם; קראתי כתבי-סתר קוסמוגוניים רבים, אגדות רבות על ציוויליזציות שנעלמו; גיליתי את משמעות הסמלים, שהאלים בני-התערובת העבותים בדומה לטבע שבהודו אוחזים בידיהם הרבות; הייתי מתבונן במעגלוֹ של בראהמה, בלוֹטוס של וישנוּ, באֶפעֶה בעל-הכּיפה של שיוָוה, האֵל הכחול גאנֶשה שגולל את חדקו העבה וקרץ בעיניו הקטנות עם ריסים ארוכים כגדולים, דומה שהיה מחייך נוכח מאמצַי ומעודד את חקירותי. כל הדמויות המפלצתיות הללו היו אומרות לי בשפתם האבנית: ‘אין אנו אלא צורות, הרוח היא שמעוררת את גושי החומר’.

"כוהן ממקדש העיר טירוּנאמאלַאי, ששיתפתי אותו ברעיון שהדריך את מנוחתי, המליץ לי על בעל-תשובה, ששכן באחת המערות של האי אֶליפאנטה, ושהגיע לדרגה העליונה של הנשׂגב. מצאתי אותו נשען בגבו אל קיר המערה, עטוי בשולי מחצלות, ברכיו מגיעות אל סנטרו, האצבעות משׂוכלות על הרגליים, במצב של חוסר-תנועה מוחלט; אישוניו המוּסבים לא גילו אלא את הלובן, שפתיו נעצרו על שיניו החשופות; עור פניו, שהוּשחם בשל רזון שלא ייאמן, נדבק אל עצמות הלחיים; שערותיו, זרוקות לאחור, תלויות היו בקווּצות קשות בדומה לסיבי צמחים הנִתלים על סלע; זקנו היה מפולג לשני זרמים שכמעט ונגעו באדמה, וציפורניו היו מעוקמות כטפריו של נשר.

"השמש ייבשה והשחירה אותו באופן שעוֹר ההודי שלו, השחום מטבעו, נראָה כבזלת. ישוּב כפי שהיה נראה כולו בצורתו ובצבעו ככד-קבורה קאנוֹפי. בראייה ראשונה חשבתי שהוא מת. ניערתי את זרועותיו שהיו כאילו נוּקשות – המיפרקים מחמת שיתוק, צעקתי לתוך אוזנו בקולי החזק מאוד את המלים המקודשות, שאמורות היו להציגני לפניו כחבר סודי; הוא לא הזדעזע, עפעפיו נשארו ללא נוע: – כבר התכוננתי לסור משם, מיואש מן האפשרות להפיק דבר-מה, והנה שמעתי רשרוש מוזר; ניצוץ כחלחל חלף לפני עיני במהירות מבריקה של נהרה חשמלית,רפרף במשך שניה אחת על שפתיו הפתוחות של בעל-התשובה ונעלם.

“בראהמה-לוֹגוּם (זה היו שמו של הקדוש) נראה כמתעורר מתוך תרדמה עמוקה: אישוניו חזרו למקומם; הוא ניבט בי במבט אנושי והשיב על שאלותי. ‘ובכן, תשוקתך באה על סיפוקה: ראית נשמה. הגעתי לכך שהפרדתי את נשמתי מגופי לפי החלטתי; – היא יוצאת ממנו, היא שבה אליו כדבורה זורחת, נתפסת רק בעיניהם של המאמינים. כל-כך הרביתי לצום, הרביתי להתפלל, הרביתי במֶדיטאציה, הסתגפתי בחומרה כה רבה, שעלה בידי להתיר את הקשרים הארציים הכובלים אותה, וּוִישנוּ, האֵל של עשׂר ההתגלמויות, גילה לי את המלה המסתורית המוליכה אותה בגלגוליה בצורות שונות. – אילו ביטאתי את המלה הזאת, לאחר ביצוע תנועות מקודשות, היתה נשמתך מתעופפת כדי להחיות את האדם או את החיה לפי קביעתי. אני מנחיל לך את הסוד המצוי עתה ברשותי בלבד בעולם כולו. אני מרוצה שבאת, הואיל ואני משתוקק להתמוסס בלב הנצח, כטיפת מים בים’. ובעל-התשובה לחש לי בקול חלש, כחרחורו של גוסס, ובכל זאת ברור, כמה הברות שהעבירו על גבי רעדה קלה כזו שאיוב מדבר בה”.

“מה רצונך לומר, דוקטור?” נצטעק אוקטאב, “אינני מעֵז לחדור לעומקה המחריד של מחשבתך”.

“רצוני לומר”, ענה בשקט מר בלתאזר שרבונו, “שלא שכחתי את הנוסחה המאגית של ידידי בראהמה-לוֹגוּם, ושהרוזנת פראסקוביה תהיה פיקחית למדי, אם תכיר את נשמתו של אוקטאב דה-סאווי בגופו של אולאף לאבינסקי”.

5

המוניטין של בלתאזר שרבונו כרופא וכעושה-נפלאות החלו לצאת ולהתפשט בפאריס; זרויותיו, המדומות או האמיתיות, העלו אותו לאופנה. אולם, בלא שעלה בדעתו לרכוש כביכול לקוחות, השתדל לדחות את החולים, בסגרו את הדלת לפניהם או ברשמו להם הוראות מוזרות, דיאטות בלתי-אפשריות. לא היה מקבל אלא מקרים שלאחר ייאוש והיה משַלח אל הקוֹלֶגים שלו, מתוך זלזול יהיר, את המקרים המצויים של דלקת-ריאות, של דלקת-מעיים, את מקרי הטיפוס הרגילים, ואילו במקרים מיוחדים היה משיג החלמוֹת שאין להעלות באמת על הדעת. בעמידה ליד מיטת החולה היה עושה תנועות מאגיות מעל ספל מים, וגופים שכבר היו נוקשים וקרים, מוכנים לחלוטין לארון המתים, – לאחר שבלעו כמה טיפות של שיקוי, בפשׂקם בקושי את הלסתות המכוּוצות בגסיסה, שָׁבו ורכשו את גמישות החיים, את צבעי הבריאות, התרוממו והתיישבו, מעבירים מסביבם מבטים שכבר התרגלו לצללי הקבר. לפיכך נקרא בשם רופא-המתים או מחָיה-המתים. עם זאת לא תמיד הסכים לבצע את פעולות ריפוּיו, ותכופות היה מסרב לסכומי כסף עצומים בעד עשירים גוססים. כדי שיחליט להיכנס במאבק עם גוף הרוס, נחוץ היה שיושפע מייסוריה של אם המתחננת על שלום ילדהּ היחיד, מייאושו של אוהב המבקש את חסדה של מאהבת נערצת או שיעריך כי החיים המוטלים בסכנה מועילים לשירה, למדע ולהתקדמות המין האנושי. ככה הציל תינוק נחמד, שהאסכָּרָה חנקה את גרונו באצבעות הברזל שלה, נערה חמודה חולת שחפת בדרגה האחרונה, משורר אכול טרפוֹן-רֶטט, ממציא שנתקף בשבץ ושעלול היה לקבור את סוד תגליתו מתחת כמה רגבי אדמה. אחרת היה אומר שאין להתנגד לטבע, שמיתות מסוימות יש להן הצדקה, ואם מנסים למָנען, קיימת הסכנה של הפרעת סדרי עולם. עיניך הרואות שמר בלתאזר שרבונו היה הרופא הפרדוֹקסאלי ביותר בעולם, ושהביא עמו מהודו מוּזרוּת מוחלטת; אלא שפרסומו כמשתמש במאגנטיזם גבר עוד על תהילתו כרופא; הוא נתן לפני מספר נבחרים קטן כמה הופעות שמסַפרים עליהן פלאות עד כדי ערבוב המושגים של אפשרי ובלתי-אפשרי, ושעלו על מופתיו של קאליוֹסטרוֹ.

הרופא דר בקומת הקרקע של בית ישן ברחוב די-ריגאר, בדירה של שורת-חדרים כפי שנבנו לפָנים, ושחלונותיה הגבוהים פנו אל גן נטוע עצים גדולים שחורי-גזע, שעלוותם הירוקה דקה. אף-על-פי שהדבר היה בקיץ, היו התנורים העצומים נושפים דרך פיותיהם המסורגים בפליז נחשולי אוויר לוהט אל תוך האולמות הגדולים, והחזיקו את הטמפרטורה בשלושים וחמש או בארבעים מעלות חום מאחר שמר בלתאזר שרבונו, המורגל באקלים הלוהט של הודו, היה רועד מקור באור השמשות החיוורות שלנו, בדומה לאותו נוסע שחזר ממעיינות הנילוס הכחול שבאפריקה המרכזית, והוא רועד מקור בקאהיר, ולא היה יוצא לעולם אלא במרכבה סגורה, עטוף היטב מפני הקור בפרוות-שועל-כחול של סיביר, ורגליו מונחות על מחמם עשוי פח, מלא מים רותחים.

לא היו רהיטים באולמות, אלא ספות נמוכות באריגים חזקים, מקושטים בפילים דמיוניים ובעופות אגדיים, כונניות מחוטבות, צבועות ומוזהבות בתמימות ברברית בידי ילידי ציילון, כדים מיפאן מלאי פרחים אקזוטיים; ועל הרצפה, מקיר אל קיר, אחד השטיחים הקודרים בקישוטי פרחים שחורים ולבנים, ארוגים בידי התוּגים המסתגפים בכלא, שהמסכת שלהם נראית עשויה קנַבּוֹס של חבלי החוֹנקים; כמה אלילים הודיים, עשויים שַיש או ארד, בעיני-שקדים ארוכות, באף מחושק בטבעות, בשפתיים עבות וחייכניות, במחרוזות פנינים המגיעות עד לטבור, בסמלים מוזרים ומסתוריים, שׂיכלו את רגליהם על כַּנים בפינות; לאורך הקירות היו תלויות מיניאטורות בגואש, יצירתו של איזה צייר מקאלקוּטה או מלוּקנאוּ, שתיארו את הגלגולים שכבר עבר וישנו, כדג, כצב, כחזיר, כאריה בעל ראש של אדם, כנַנס בראהמני, כרַאמה הגיבור הנלחם בענק, קארטאסוציריארגוּנֶן, בעל אלף הזרועות; כקרישנה, ילד הפלאים שבעלי-ההזיה רואים בו ישו הודי; כבוּדהא , מעריצו של האל הגדול מאהאדֶווי; ולבסוף תיארו אותו נרדם בלב ים החלב, על ראש האֶפעה, בעל חמשת הראשים הכפופים באפריון, מחכה לשעה שבה ישיג התגלמות אחרונה, צורת הסוס המכונף הלבן, שבהנחיתו את פרסתו על היקום יביא את העולם לקצו.

בחדר הקיצוני, המוּסק ביתר חוזקה מהאחרים, היה שרוי מר בלתאזר שרבונו, מוקף ספרים בסאנקסקריט משׂורטטים בחרט על-גבי לוחיות עץ נקובות ומחוברות בשׂרוך באופן שייאספו כתריסים מתקפלים ולא ככרכי ספרים, כמקובל בחנויות לממכר ספרים באירופה. מכונה חשמלית, עם בקבוקים מלאי עלי-זהב ודיסקיות של זכוכית מסתובבות באמצע החדר, ליד גיגית בעלת כוח מאגנטי, שחנית מתכת היתה שקועה בה וקני ברזל רבים היו זורחים שם. מר שרבונו לא היה נוֹכל כלל ולא ביקש לעסוק בבימוי, ובכל זאת קשה היה לחדור לתוך התייחדות מוזרה זאת בלא לחוש את הרושם שגרמו מן הסתם לפָנים מעבדות האלכימיה.

הרוזן אולאף לאבינסקי שמע מה שמדברים על הפלאות שמחולל הרופא, וסקרנותו התמימה-למחצה ניצתה. לגזע הסלאווי יש נטייה טבעית לפלאי, שאין החינוך המעולה ביותר עשוי לשנות, ומצד שני, עדים מהימנים שנכחו בעת פעולותיו, אמרו שהללו הם דברים שאי אתה מאמין בהם אם לא ראית אותם, ויהיה האמון במסַפר רב כאשר יהיה. הוא הלך אפוא לבקר אצל עושה-הנפלאות.

כשנכנס הרוזן לאבינסקי אל הרופא בלתאזר שרבונו, חש את עצמו מוקף בלהבת לא מוגדרת; דמוֹ כולו זרם אל ראשו, ורידי רקותיו שרקו לו; החום השופע ששרר בדירה חנק אותו; העששיוּת שדלקו בהן שמנים ריחניים, הפרחים הגדולים מיאווה המנענעים את גביעיהם העצומים כבזיכים, שיכרו אותו בנדיפותיהם המסחררות ובבשׂמיהם המחניקים. הוא פסע כמה פסיעות תוך התנודדות לעבר מר שרבונו, שישב שפוף על ספתו באחת התנוחות המשונות של פאקיר או של סאניאסי, שבהם תיאר הנסיך סולטיקוֹב את מסעו בהודו. למראה זוויות מיפרקיו הבולטות מתחת לקמטי בגדיו היית אומר, שלפניך עכביש-אדם מכורבל בלב מסכתו ללא תנועה מול טרפו. עם הופעת הרוזן הוארו אישוני הטוּרקיז שלו בהבהקים זורחים ממרכז הארובות בחוּם הכהה של דלקת-הכבד, וכבו מייד מתבלול שהועלה מרצון. הרופא הושיט את ידו אל אולאף, שאת מיחושו תפס, ובשתיים-שלוש תנועות-יד הקיף אותו באווירת אביב, ביצרוֹ בשבילו גן-עדן רענן בתוך גהינום לוהט זה.

“אתה מרגיש עכשיו יותר טוב? ריאותיך הרגילות לרוחות הים הבאלטי, המגיעות קרות מאוד לאחר שחלפו על שלגי הקוטב של מאות בשנים, נתגשמו מן הסתם בקושי כנשיפות מפוח באוויר הלוהט הזה, שבו בכל זאת רועד מקור אני, שהתבשלתי ושבתי והתבשלתי ונצליתי עד אֵפר בתנורי השמש”.

הרוזן אולאף עשה אות, שמשמעו כי לא סבל עוד מן החום הגבוה שבדירה.

“ובכן”, אמר הרופא בהטעמת תמימות, “שמעת בלי ספק שמדברים במעשי-להטים שלי, ורצונך לקבל דוגמה מכשרון-המעשה שלי; אוה, אני חזק יותר מקוֹמוּס, קוֹנט או בוֹסקוֹ”.

“סקרנותי אינה פרי קלות-דעת עד כדי כך”, ענה הרוזן, “ואני רוחש יותר כבוד לאחד מנסיכי המדע”.

“אינני איש-מדע במובן מקובל לגבי מלה זאת; אדרבה, לאחר שחקרתי דברים מסוימים, שהמדע מזלזל בהם, נעשיתי שליט על כוחות נסתרים שאינם בשימוש, ואני יוצר תוצאות הנראות מופלאות, אם כי הן טבעיות. מרוב עקיבה אחרי הנשמה, אותה לפעמים הפתעתי – היא גילתה לי דברים שניצלתי אותם ואמרה לי מלים ששמרתי עליהן בזיכרוני, הרוח הוא כל, חומר אינו קיים אלא למראית-עין; עולם אינו, אולי, אלא חלומו של אלוהים או קרינת דברוֹ במרחב האינסופי. אני ממעך כאוות-נפשי את סמרטוט הגוף, אני עוצר או מאיץ את החיים, אני מעביר ממקום למקום את החושים, אני מוחה את המרחב, אני מכלה את הכאב בלא שאזדקק לכלוֹרוֹפוֹרם, לאֶתר או לכל תרופה מרדימה אחרת. חמוש בכוח הרצון, בחשמל השׂכלי, אני נופח רוח-חיים או מדהים. אין דבר אטום עוד לעינַי; מבטי חודר לכל מקום; אני רואה ברורות את קרני המחשבה, וכשם שמקרינים את ספֶּקטרוּם השמש על המיקרן, אני יכול להעבירו דרך המינסרה הלא-נראית שלי ולהכריחו שישתקף על הבד הלבן של מוחי. אלא שכל זה הוא דבר של מה-בכך לעומת המופתים שמחוללים יוגים מסוימים בהודו, שהגיעו לדרגת ההסתגפות הנעלה ביותר. אנחנו, האירופאיים, קלים אנו יתר על המידה, יותר מדי מפוזרים, יותר מדי פוחזים, יותר מדי מאוהבים בכלא-החומר שלנו, משנוכל לפתוח שם חלונות רחבים למדי אל הנצח ואל האינסוף. אף-על-פי-כן השגתי כמה תוצאות מוזרות למדי, ואתה תוכל תיכף להעריכן”, אמר הרופא בלתאזר שרבונו, בהחליקו על המוט את טבעות המסך הכבד, שהסתיר מעין קיטון-בשימוש שבקצה החדר.

לאור שלהבת של אלכוהול, שהתנודדה על-גבי חצובת ארד, ראה הרוזן אולאף לאבינסקי מראה מחריד, שהרטיט אותו חרף אומץ לבו. על שולחן שַׁיש שחור היה שרוע גופו של צעיר עירום עד לחגורה ללא תנועה כמת; מחָזהו המדוקר בחצים כחזהו של סבאסטיאן הקדוש לא ניגרה אף טיפת דם. היית סבור שזוהי תמונת מעוּנה בצבעים, ששכחו לצבוע שם בשָשר את שפתי הפצעים.

“הרופא המוזר הזה”, אמר בלבו אולאף, “הוא אולי מעריצו של שיווה, והקריב מן הסתם את הקרבן הזה לאלילו”.

"אוה! אין הוא סובל כלל; דקור אותו ללא פחד, אף שריר לא ינוע בפניו. והרופא שלף את החצים מן הגוף כשלוֹף סיכות מתוך פקעת.

כמה תנועות ידיים שחררו את החולה ממַסֶכֶת האֵדים שכלאה אותו, והוא נתעורר בחיוך התלהבות על שפתיו כמתוך חלום של אושר. מר בלתאזר שרבונו שילח אותו בתנועת-יד, הוא יצא דרך דלת קטנה, חטובה בתוך צפוי-העץ של הקיטון.

“הייתי יכול לקטוע לו רגל או זרוע בלא שיחוש בכך”, אמר הרופא בהעמיקו את קמטיו בצורת חיוך: “לא עשיתי זאת, משום שאיני יוצר עדיין, ומשום שהאדם, הנחוּת מבחינה זאת מלטאה, אין לו לשד די חזק שיוכל לשוב ולהתקין לעצמו אברים שנקטעו. אבל אם אינני יוצר, הרי, לעומת זה, אני מחזיר צעירוּת”. והוא הרים את הצעיף, שהליט אשה באה-בימים אשר הורדמה באמצעות מאגנטיזם בתוך כורסה, לא רחוק משולחן השיש השחור; תווי-פניה, שהיו אולי קודם יפים, היו עתה כמושים, ופגיעות הזמן נקראו מעל מיתארי זרועותיה הרזות, כתפיה וחזהָ. הרופא לטש אליה במשך כמה דקות מבטי עיניו הכחולות בעוצמה עקשנית; הקווים הפגומים שבו והתחזקו, קימור השד שב בעוצמה עקשנית; הקווים הפגומים שבוּ והתחזקו, קימור השד שב וקיבל את טוהרו הבתולי, בשר לבן וחלק מילא את השטחים הכחושים של הצוואר; הלחיַים נתעגלו ונעשו רכות כאפרסקים בכל רעננות הצעירוּת; העיניים נפקחו בנצנוץ תוך נוזל מלא חיוּת; מסיכת הזיקנה, שסולקה באמצעות מאגיה, איפשר לראות את האשה היפה הצעירה שנעלמה לפני זמן רב.

“האם אתה מאמין שמעיין הנעורים עשוי היה למסוֹך אישהו את מימיו המופלאים?” שאל המורה את הנסיך הנדהם מן השינוי הזה. “אני מאמין בזה, הואיל והאדם אינו ממציא כלום, וכל חלום מחלומותיו הוא הערצת אלוהים או איזה זכר. אבל נניח לצורה זו ששבה ועוצבה תוך דקה על-פי רצוני, ונבדוק את הנערה הישנה בשקט בפינה זו. פנה אליה בשאלות, היא יודעת על הכל יותר מהפיתיות ומהסיבּלות. אתה יכול לשלוח אותה לשבע הטירות של בוהמיה, לשאול אותה מה מן הכמוס ביותר יש במגירותיך, והיא תאמר לך, הואיל ואין צורך לנשמתה יותר משניה אחת לעשות את המסע, דבר שהוא ככלות הכל לא-מפתיע, הואיל והחשמל עובר שבעים אלף פרסות באותו פרק זמן, והחשמל הוא בשביל המחשבה מה שהעגלון הוא בשביל הקרון. תן לה יד כדי להיות אתה בקשר; אין צורך שתנסח את שאלתך, היא תקרא אותה ברוחך”.

בקול חסר הבעה, כקולו של צל, ענתה הנערה על שאלתו המחשבתית של הרוזן:

“בתיבת-עץ-הארז יש פיסת אדמה זרוּיית חול, שבו נראית טביעת רגל קטנה”.

“האם ניחשה נכונה?” שאל הרופא כלאחר-יד וכבטוח בחסינות משגיאות של הסהרורית שלו.

אודם מבריק כיסה את לחייו של הרוזן. בימים הראשוֹנים של אהבתם, אכן, הרים באחת השדרות של הגן את טביעת פסיעתה של פראסקוביה והוא שמר עליה כעל שריד מקודש בתוך תיבה משובצת בצדף ובכסף, מלאכת-יד יקרה ביותר, שאת מַפתחה הזעיר נשא על צווארו כעדי ונֶציאני.

מר בלתאזר שרבונו, שהיה אדם בעל נימוסים, משראה את הרוזן במבוכתו, לא חזר על שאלתו, אלא הוליך אותו אל שולחן, ועליו כלי מלא מים זכים כיהלום.

“בוודאי שמעת על ראי-הפלא שבו הראה מֶפיסטוֹפלס לפאוסט את דיוקנה של הלֶנה; אף-על-פי שאין לי פרסת סוס בגָרבי ולא שתי נוצות של תרנגול בכובעי, יש בכוחי לכבד אותך בפלא תמים זה. רכוֹן מעל קובעת זאת והַרהר ללא תנועה באדם שרצונך כי יופיע; הוא יבוא על-פי קריאתך, מקצה עולם או ממעמקי ההיסטוריה”.

הרוזן רכן מעל הקובעת, שמימיה נדלחו תיכף תחת מבטו וקיבלו גוונים לבנבנים מבריקים, משָל מזגו לשם טיפה של תמצית; עיגול ססגוני בצבעי המינסרה עיטר את גדות הכלי, כממַסגר את התמונה שכבר הותוותה תחת הענן הלבנוּני.

הערפל התפזר. – אשה צעירה בגלימת-בית מעשה-תחרים, בעיניים של ירוק יַמי, בשערות זהב מסולסלות, שהניחה לידיה היפות המפוזרות לשוטט כפרפרים לבנים על שנהב הפסנתר, נצטיירה כמו תחת ראי בעומק המים ששבו לשקיפותם בשלמוּת כה מופלאה, שעלולה היתה להמית את כל הציירים מרוב ייאוש: –זו היתה פראסקביה לאבינסקה, שבלא לדעת זאת צייתה להעלאת רוחה בפקודת הרוזן הנרגש.

“ועתה נעבור אל משהו מסקרן יותר”, אמר הרופא, בנטלו את ידו של הרוזן ובהניחו אותה על אחד מקני הברזל של הגיגית הנפעלת במאגנטיזם. אולאף אך הספיק לנגוע במתכת הטעונה מאגנטיות נוקבת, נפל כנפגע מברק.

הרופא נטל אותו בזרועותיו, הרים אותו כמרים נוצה, השכיבו על הספה, צלצל, ואמר למשרת שהופיע על סף הדלת:

“לך והבא את מר אוקטאב דה-סאווי”.

6

גלגול של רכב קל נשמע בחצר הדמומה של הבית, וכמעט תיכף התייצב אוקטאב לפני הרופא; הוא נדהם כשהראה לו מר שרבונו את הרוזן אולאף לאבינסקי שׂרוע על ספה ונראה כמת. הוא סבר קודם שזה רֶצח ונשאר כמה רגעים אילם מרוב אימה; אבל לאחר בדיקה יותר נאמנה הבחין, שנשימה נתפסת בקושי היתה מנמיכה ומגביהה את חזהו של הישֵן הצעיר.

“הנה התחפושׂת שלך מוכנה”, אמר הרופא, “להתחפש בה קצת קשה מבתחפושת-ברדס שאוֹלה אצל בֹאבֶּן; אבל רומיאו, שעלה על הגזוזטרה בוורוֹנה, איננו נרתע מן הסכנה שישבור את מפרקתו; הוא יודע שיוּליה מחכה לו למעלה בחדר ברדידי הלילה; והרוזנת פראסקוביה עֶרכה שווה לזה של הבת לבית קאפּוּלֶט”.

נבוך מן המוזרות שבמצב לא ענה אוקטאב דבר; הוא הוסיף להסתכל ברוזן, שראשו המופשל קצת לאחור היה מונח על כרית, ושדמה לדמויות האבירים השכוּבים על-גבי מצבות קבריהם במנזרים הגוֹתיים, שמתחת לעורפם הנוקשה מצוי כר של שיש מפוסל. הדמות היפה והאצילה, שאת נשמתה עמד לנשל, הפיחה בו בעל-כרחו ייסורי מצפון כלשהן.

הרופא העריך את הרהוריו של אוקטאב כהיסוס; חיוך סתמי של זלזול חלף על קמט שפתיו, והוא אמר לו:

“אם לא באת לידי החלטה, יכול אני להעיר את הרוזן, שיחזור כלעומת שבא, משתאה לכוח המאגנטיזם שלי; אבל חשוֹב על כך היטב, הזדמנות יפה עלולה שלא תחזור עוד. אף-על-פי-כן, חֶרף התעניינותי באהבתך, חרף רצוני לבצע ניסוי שמעולם לא נוּסה באירופה, אסור לי להעלים ממך שחילוף הנשמות כרוך בסכנות. דפוֹק על לוח לבך, שאַל את לבבך. – המוכן אתה לסכן את חייך על הקלף הזה? עזה כמוות אהבה, אומרת הביבליה”.

“אני מוכן”, ענה אוקטאב פשוטות.

“טוב, אדוני הצעיר”, קרא הרופא בשפשפו את ידיו השחומות והיבשות במהירות עצומה, משָל רצה להעלות אש בדומה לפראים. “התשוקה הזאת ללא רתיעה מדבר מוצאת חן בעיני. אין בעולם אלא שני דברים: התשוקה והרצון. אם אינך מאושר, לא תהיה זו אשמתי, בוודאי. אה! בראהמה-לוֹגוּם החביב שלי, אתה תראה מעומק השמיים של אינדרה, שם מקיפות אותך האַפּסארוֹת במקהלותיהן המעוררות-תאווה, אם שכחתי את הנוסחה שאין לעמוד בפניה, כפי שנשַמת אותה בכבדות לתוך אוזני, כשעזבת את שלדך המיובש. – לעבודה! לעבודה! תיכף נבשל בקלחת שלנו תבשיל מוזר, בדומה למכשפות של מאקבֶּת, אבל בלי הכישוף השפָל של הצפון. – התמקם לפנַי, התיישב בכורסה זאת; הַפקר את עצמך במלוא האֵמון לכוחי. טוב! העיניים על העיניים, הידיים על הידיים. – הקסם כבר פועל. מושגי הזמן והמרחב נעלמים, הכַרת האני נמחית, העפעפיים מושפלים; השרירים, שאינם מקבלים עוד הוראות מן המוח, מתרפים; המחשבה מנמנמת, כל החוטים העדינים, המקשרים את הנשמה לגוף, מוּתרים. בבֵיצַת הזהב שבה חלם עשרת אלפים שנה, לא היה עוד בראהמה מופרד מן הדברים החיצוניים; נַרווה אותו באֵדים, נרחץ אותו בקרניים”.

במללו כל הזמן את המשפטים הקטועים הללו, לא הפסיק אף לרגע את תנועותיו; מתוך ידיו המתוחות ניתזו סילונים מאירים, שהלמו במצחו או בלבו של החולה, שמסביבו נתהוותה קמעה-קמעה מעין אווירה גלויה לעין, זורחנית כמו הילה.

“טוב מאד!” אמר מר בלתאזר שרבונו כעורך תשואות לעצמו על מעשהו. “הנה! כפי שרציתי. נראה, מה מתעקש עוד שם?” נצטעק לאחר אתנחתה, משָל היה קורא מבעד לקרקפתו של אולאף את המאמץ האחרון של האישיות לפני שתכלה. “מה היא המחשבה המתקוממת, שבהיותה מסולקת מפיתולי המוח, מנסה היא לחמוק מהשפעתי תוך התגוללות על המוֹנאדה הראשונית, על נקודת החיים המרכזית? אני אדע יפה לשוב ולתפוס אותה ולהכניעה”.

כדי לדכא את המרידה הלא-מכוּונת הטעין הרופא ביתר עוז את הסוללה המאגנטית של מבטו ופגע במחשבה המתקוממת בין בסיס המוח הקטן ובין הכניסה לחוט-השִׁדרה, המקדש הנסתר ביותר, המשכן המסתורי ביותר, של הנשמה. נצחונו היה מושלם.

אז התכונן בחגיגיות נשׂגבה לניסוי שלא נשמע כמוהו, שעמד לבצע; הוא התלבש בלבוש בד, בדומה לקוסם, רחץ את ידיו במי-בשׂמים, הוציא מכל מיני תיבות אבקות-פודרה, שבהן עשה על לחייו ועל מצחו כתובות-קוד; הוא קשר על זרועו חבל בראהמַנים, קרא שתיים-שלוש שלוֹקות מתוך שירי הקודש, ולא פסח על שם מנהג דתי קטן ביותר מן המומלצים בפי הסאניאסים של מערות אֶליפאנטה.

משסיים את הטקסים הללו, פתח את כל ארובות החום, והחדר נתמלא מייד אוויר לוהט, שעלול היה לגרום התעלפות לנמרים שבג’ונגלים, הסתדקות שריון-הבוץ על עורם המחוספס של התאוֹאים, והתפתחות תוך התנפצות של פרח האַלוֵי הגדול.

“אסור ששני ניצוצות אלה של האש הקדושה, שתיכף יהיו עירומים ובמשך כמה שניות נטולי אטיפתם בת-התמותה, יחווירו או יכבו באווירנו הקר כקרח”, אמר הרופא בהביטו במדחום, שסימן אז 120 מעלות על-פי פארנהייט.

בין שני הגופים הללו חסרי-התנועה היה לרופא בלתאזר שרבונו, בבגדיו הלבנים, מראה כוהן של אחת הדתות האכזריות, שהשליכו גופות אדם על מזבח אליהם. הוא הזכיר את הכוהן של ויציליפּוּצילי, האלילה המקסיקאנית האכזרית, שבה מדבר היינריך היינה באחת הבלאדות שלו, אלא שכוונותיו היו בוודאי יותר שקטות.

הוא ניגש אל הרוזן אולאף לאבינסקי שהיה חסר-תנועה כמקודם, והשמיע את ההברה שאין לבטאה ושחזר עליה מהר מעל אוקטאב שהיה שקוע בתרדמה עמוקה. פניו של מר שרבונו, שהיו מוזרים בדרך כלל, עטו ברגע זה שׂגב מיוחד במינו; גדלוּת הכוח שהיתה עתה ברשותו האצילה את תווי-פניו הפרועים, ואילו ראה אותו מישהו מקיים את המנהגים המסתוריים ברצינות פולחנית, לא היה מזהה אותו כרופא ההוֹפמאני, המזמין, תוך כדי התגרוּת, את העיפרון לרישום קריקטורה.

ואז התרחשו דברים מוזרים עד מאוד: אוקטאב דה-סאווי והרוזן אולאף לאבינסקי דומה שהתנועעוּ בו-זמנית כמתוך עווית של גסיסה, פניהם התעווּ, קצף קל עלה על שפתיהם; חיוורון המוות הדהה את עורם; עם זאת היו שני אורות כחלחלים רוטטיים מנצנצים בהיסוס מעל ראשיהם.

על-פי תנועת-יד מזהירה של הרופא, שכאילו התווה להם את הדרך באוויר, החלו שתי הנקודות הזרחניות לנוע, ובהשאירן אחריהן שובל של אור, פנו לעבר משכנם החדש: נשמתו של אולאף תפסה את גופו של הרוזן לאבינסקי, נשמתו של הרוזן את גופו של אוקטאב; הגלגול בוצע.

אודם קל של עצמות הלחיים ציין שהחיים שבו זה עתה לתוך החומרים אנושיים, שנשארו ללא רוח במשך כמה שניות, והמלאך השחור הספיק לצוד בהיעדר כוחו של הרופא.

חדוות הניצחון שַלהבה את אישוניו הכחולים של שרבונו, שאמר לעצמו תוך כדי הליכתו בצעדים גדולים בחדר: “שיעשו כדבר הזה, המהוללים שברופאים, הם הגאים כל-כך ביכולתם לתקן במידת האפשר את השעון האנושי כשהוא מתקלקל: היפוֹקראטס, גאלֶנוֹס, פאראצֶאלוּס, ואן הֶלמוֹנט, בֶּרנהאוו, טרוֹנשין, האנֶזמאן, ראזוֹרי, הקטן שבפאקירים ההודיים, הישוּב על מדרגותיה של פאגוֹדה, יודע על כך פי אלף יותר מכם! מה חשיבותה של גופת מת, כשנותנים הוראה לרוח!”

בתום המשפט הארוך עשה הרופא בלתאזר שרבונו הרבה קפיצות עליזות ורקד כהרים בשיר-השירים¹ של שלמה המלך; הוא כמעט שנפל על האף, הואיל ורגלו נאחזה בקפלי בגדו הבראהמני, תאונה קטנה שהחזירה לו את עשתונותיו והשיבה לו את קור-רוחו בשלמוֹת.

“נעיר את הישנים”, אמר מר שרבונו לאחר שמָחה את פסי הפודרה הצבעוניים מעל פניו והשיל את בגד-בראהמה שלו, ובהתייצבו לפני גופו של הרוזן לאבינסקי, שבו שכנה נשמתו של אוקטאב, עשה את התנועות הנחוצות להוציאו ממצב התרדמה, מנער בכל תנועה ותנועה את אצבעותיו הטעונות בנוזל שהסיר.

לאחר כמה דקות נזדקף אוקטאב-לאבינסקי (מכאן ואילך נקרא לו כך לשם בהירות הסיפור) על מושבו, הוליך את ידיו על עיניו והעביר סביבו מבט של השתאות, שהכרת האני טרם האירה. כשחזרה אליו תפיסת העצמים הברורה, היה הדבר הראשון שהבחין בו – תבנית עצמו הנמצאת מחוצה לו על ספה. הוא ראה את עצמו! לא משתקף בראי, אלא בממשות. הוא הוציא קול צעקה – הצעקה לא נשמעה בגון קולו וגרמה לו איזה פחד; – מאחר שחילוף הנשמות נעשה בעת השינה המאגנטית, לא נשמר בזכרונו, והוא הרגיש חולשה בלתי רגילה. מחשבתו, שאיברים חדשים שירתו אותה, היתה דומה לפועל שנטלו ממנו את כליו הרגילים וניתנו לו אחרים. פסיכֵיה העקורה ממקומה הטבעי דפקה בכנפיה המודאגות על קמרון הקרקפת הלא-מוּכרה ואיבדה דרכה בפיתוליו של המוח הזה, שעוד נשארו בו כמה סימנים של מחשבות זרות.

“ובכן”, אמר הרופא כשנהנה במידה מספקת מהפתעתו של אוקטאב-לאבינסקי, “מה דעתך על מקום מגוריך החדש? נשמתך מרגישה עצמה משוּכנת יפה בגופו של האציל הנחמד, ההֶטמאן, ההוֹספוֹדאר או הגביר האדיר, בעלה של היפה בנשי העולם? אין לך עוד חשק למות כשם שהיה בתכניתך, כאשר ראיתיך לראשונה בדירתך העצובה שברחוב סאן-לאזאר, ועתה דלתות ביתו של לאבינסקי פתוחות לפניך לרחבן, ואין לך עוד החשש שמא תשים פראסקוביה את ידה על פיך, כמו בווילה סאלוויאטי, כשתרצה לדבר אליה על אהבה! הרי עיניך הרואות שבלתאזר שרבונו הזקן, בפני הקוף האסייתי שלו, שרק בו תלוי אם ירצה להחליפם לאחרים, יש לו באמתחת-השובבוּת שלו עוד מרשמים טובים למדי”.

“דוקטור”, ענה אוקטאב-לאבינסקי, “יש לך כוח אלוהי או, לפחות, שׂטני”.

“אוה! אוה! אל תפחד, אין בכך אף הדבר הקטן שבשׂטניוּת. שלומך איננו מתרופף; לא אחתים אותך על חוזה בראשי-תיבות אדומים. אין לך דבר פשוט מזה שהתרחש. המלה שבראה את האור מסוגלת בוודאות להעביר נשמה מגוף לגוף. אילו רצו בני-אדם להקשיב לאלוהים לאורך הזמן והאינסוף, היו מסוגלים, חי נפשי, לעשות הרבה דברים אחרים”.

“באיזו הכרת-תודה, באיזו הבעת נאמנות, אוכל לאשר את השירוּת הזה שאין ערוך לו?”

“אתה לא חייב לי כלום; אתה עניינת אותי, ובשביל ממולח זקן שכמותי, שנשזפתי מכל השמשות והושחמתי מכל המאורעות, הרי התרגשות היא דבר נדיר. אתה גילית לי את האהבה, ואתה יודע שאנחנו, ההזיינים שהם אלכימאים במקצת, הקוסמים במקצת, הפילוסופים במקצת,אנחנו מחפשים פחות או יותר את המוחלט. אבל קום-נא, אפוא, זוז, הלֵך, וראה אם עורך החדש איננו מציק לך בבתי-השחי”.

אוקטאב-לאבינסקי ציית לרופא ועשה כמה סיבובים בחדר; הוא כבר היה פחות נבוך; עם ששכנה בו נשמה אחרת, שמר גופו של הרוזן על דחף הרגליו הקודמים, והאורח החדש סמך על הזיכרונות הגופניים, הואיל וחשוב היה לו ליטול את ההליכה, את הקצב, את התנועה של הדייר המגורש.

“לולא ביצעתי אני עצמי עתה זה את העברת נשמותיכם, הייתי סבור”, אמר הרופא בלתאזר שרבונו בצחוק, “שלא התרחש הערב אלא דבר רגיל, והייתי חושב שאתה הרוזן הליטאי אולאף לאבינסקי האמיתי, החוקי, האותנטי, שהאני שלו עדיין ישן שם בגולם שהשארת מתוך זלזול. אלא שבקרוב תבוא שעת חצות; סע מכאן כדי שפראסקוביה לא תנזוף בך ושלא תאשים אותך שאתה מעדיף על פניה איזה משׂחק בקלפים. אסור להתחיל את חיי הבעל החדשים שלך בריב, זה יהיה סימן רע. באותו זמן אתעסק בכך שאעיר את לבושך הקודם בכל הזהירות ושׂימת-הלב הראויות”.

מודה בצדקת הערותיו של הרופא מיהר אוקטאב-לאבינסקי לצאת. למטה ברציף הלמו בפרסותיהם הסוסים החומים הנהדרים של הרוזן, שבלעסם את מתגם כיסו בקצף את המרצפות שלפניהם. לקול צעדיו של הצעיר נחפז נער-שליח בירוק, ממוצא ההידוקים האבוד, אל המידרך שהורידוֹ ברעש. אוקטאב, שתחילה פנה מוכנית אל הכרכרה הצנועה שלו, התיישב בקרון הקל הנהדר ואמר לנער-השליח, שהטיל את המלה לעגלון: “הביתה!” עם סגירת הדלתות כמעט הפליגו הסוסים בהתרפסות, והיורש המכובד של משפחות אלמנצור ואצוֹלאן נתלה בחבלים הרחבים של פסי-הרקמה בזריזות שלא ניתן לשערה על פי מידתו הגדולה.

לסוסים בעלי הילוך כזה לא היתה הדרך ארוכה מרחוב די-ריגאר עד פוֹבוּר-סנט-אוֹנוֹרֶה; המרחק נבלע תוך כמה דקות, והעגלון קרא בקולו הרועם: השער!

שתי הכנפות, שהוזזו בידי השוער, שחררוּ מַעבר לרכב, שפנה בחצר גדולה זרוּיות חול ונעצר בדיוק נמרץ תחת גגון-זכוכית מפוספס בלבן ובוורוד.

החצר, שאוקטאב-לאבינסקי תפס את פרטיה במהירות החזון שנשמה רוכשת במקרים חגיגיים מסוימים, היתה רחבה, מוקפת בניינים סימטריים, מוארת בפנסי-ארד, שהגַז שלהם שילח את לשונותיו הלבנות אל זכוכיות של בדולח בדומה לפנסים שקישטו לפָנים את הספינה בוונציה, והדיפה ריח של ארמון יותר מריחו של בית בודד; תיבות עם עצי תפוזים, מתאימות לגזוזטרת וֶרסאי, היו מסודרות במירווחים על שׂפת האספאלט שמסגרה כשולי שטיח את החול שבתווך.

בדרוֹך רגלו על הסף, נאלץ המאוהב המגולגל המסכן להיעצר לכמה שניות ולשים ידו על לוח לבו כדי לכבוש את פעימותיו. אכן, גופו היה זה של הרוזן אולאף לאבינסקי, אלא שזו היתה רק חזותו הפיסית; כל המושגים שהכיל המוח נמלטו יחד עם נשמת הבעלים הקודם, – הבית שמכאן ואילך היה צריך להיות שלו, הוא לא הכיר את סידוריו הפנימיים; – מדרגות ניצבו לפניו, והוא עלה בהן, ויהי מה, ובלבד שלא יתלה את טעותו בפיזור נפשו.

מדרגות האבן המלוטשות הבהיקו בלובן והבליטו את האודם השופע של פס השטיח הרחב, שהוחזק בקני נחושת מוזהבים, שהיתוו לרגל את הדרך הרכה; עציצים מלאי פרחים מן היפים והאקזוטיים ביותר עלו יחד עם הדורך ממדרגה למדרגה.

פנס עצום מחותך ומאוּשנב, תלוי על חבל עבה של משי ארגמני, מקושט בציצות ובקשרים, הריץ ריטוטי זהב על הקירות המצופים בטיח לבן ומלוטש כשיש, והשליך אור עצום על ציור-העתק, מעשה ידיו של האמן, אחד הנודעים ביותר של קבוצות קאנוֹבה, “אמוֹר מחבק את פסיכֶה”.

כבש הקומה היחידה היה רצוף בפסיפס מלאכת-מחשבת, ועל הקירות היו תלויות בחבלי משי ארבע תמונות של פאריס בוֹרדוֹנה, של בּוֹניפאציוֹ,של פאלמה הזקן ושל פאוֹלוֹ וֶרנֶזה, שסגנונן האדריכלי וההדור תאם את תפארת המדרגות.

על כבש זה נפתחה דלת גבוהה מצופה אריג-צמר דק במסמרים מוזהבים; אוקטאב-לאבינסקי דחף אותה ומצא את עצמו בחדר-המתנה רחב-ידיים, שבו נמנמו כמה משרתים בבגדי-שׂרד, שעם התקרבוֹ קמו כמופעלים בקפיצים והסתדרו לאורך הקירות באדישות של עבדים מזרחיים.

הוא הוסיף ללכת. סלון בצבעי לבן וזהב, שאיש לא היה בו, היה אחרי חדר-ההמתנה. אוקטאב משך בפעמונית. הופיעה חדרנית.

“הגברת יכולה לקבל אותי?”

"הגברת הרוזנת היא באמצע התפשטותה, אבל תיכף אפשר יהיה לראותה.

7

משנשאר לבדו עם גופו של אוקטאב דה-סאווי, שנשמת הרוזן אולאף לאבינסקי נשתכנה בו, ניגש הרופא בלתאזר שרבונו להחזיר, כמתחייב, את הדמות ללא תנועה לחיים הרגילים. לאחר כמה תנועות יצא אולאף-דה-סאווי (יורשה-נא לי לאחד את שני השמות הללו כדי לסמן אדם כפול) כרוח רפאים מזבוּל התרדמה העמוקה, או יותר נכון מן השיתוק שכבל אותו, חסר-תנועה ונוקשה, בפינת הספה; הוא קם בתנועה מוכנית, שהרצון טרם הפעיל, והתנודד תוך סחרחורת שלא פגה כראוי. העצמים התנועעו מסביבו, ההתגלמויות של וישנוּ רקדו ריקוד-סָרָבאנדה לאורך הקירות, הרופא שרבונו הופיע לפניו בדמותו של הסאניאסי מאַליפאנטה, מניע זרועותיו כקצות כנפיו של עוף ומגלגל אישוניו הכחולים בתוך ארובות של קמטים חומים, בדומה לעיגולי משקפים: – ההצגות המוזרות שנכח בהן לפני שנפל לתוך כיליון מאגנטי, שָבו לפעול על שכלו, והוא לא חזר אלא לאט-לאט אל המציאות: היה דומה לאדם ישן שנתעורר פתאום מסיוט, ושחושב עדיין שבגדיו המפוזרים על הרהיטים הם רוחות בעלי צורות אדם מטושטשות, ושקרסי הנחושת של הווילונות, המוארים פשוט בהֶבהק הבא ממנורת הלילה, הם עיניים לוהבות של קיקלופים.

קמעה-קמעה נתאדה חזיון-התעתועים; הכל חזר אל מראהו הטבעי; מר בלתאזר שרבונו לא היה עוד בעל-תשובה מהודו, אלא דוקטור-לרפואה פשוט, שהפנה אל החולה חיוך מנומס שכוח.

“האם מרוצה האדון הרוזן מן הניסויים שהיה לי הכבוד לערוך לפניו?” שאל בנעימת ענווה מתרפסת, שניתן להבחין בה צביון קל של אירוניה, “אני מעז לקווֹת שלא יצטער יתר על המידה על הערב וילך מכאן משוכנע שכל מה שמסַפרים על מאגנטיזם איננו דברי משל ואחיזת עיניים,כטענת המדע הרשמי”.

אולאף-דה-סאווי ענה בתנועת ראש לאות הסכמה ויצא מן הדירה בלויית הרופא שרבונו, שצירף לו ברכות חמות בכל דלת.

הכרכרה הקלה התקדמה עד שהגיעה למדרגות, ונשמת בעלה של הרוזנת לאבינסקה עלתה עליה יחד עם גופו של אוקטאב דה-סאווי, בלא שמסרה לעצמה דין-וחשבון על שאין אלו בגדי-השרד שלה ולא מרכבתה.

העגלון שאל להיכן נוסע האדון.

“הביתה”, ענה אולאף-דה-סאווי, משתאה במעורפל על שאינו מכיר את קולו של הנער-השליח, שברגיל היה משמיע את השאלה במבטא הונגרי מודגש מאוד. הכרכרה שבה מצא את עצמו היתה מרופדת באריג דמשׂקאי כחול-כהה; ואילו הקרון הקל שלו היה מצופה באטלַס בצבע נורית, והרוזן השתומם להבדל הזה, תוך שהשלים עמו כמו שנוהגים בחלום, כאשר חפצים רגילים מופיעים במראה שונה לחלוטין ויחד עם זה ניתן להכיר אותם; הוא גם חש את עצמו קטן מן הרגיל; נוסף על כך, היה נדמה לו שבא בחליפה מלאה אל הרופא, ובלא שנזכר כי החליף את בגדיו, ראה את עצמו לבוש במעיל עליון עשוי אריג קל, שמעולם לא היה חלק ממערכת מלבושיו; רוחו חש אי-נוחות לא-מוכרה, ומחשבותיו, שבבוקר היו כה בהירות, הסתדרו בעמל רב. ביחסו את המצב החריג הזה לסצינות המוזרות של הערב, לא התעניין בו עוד, הוא השעין את ראשו על זווית הרכב והפקיר את עצמו להזיה רופפת, לתנומה סתומה, שלא היתה עֵרוּת ולא שינה.

העצירה הפתאומית של הסוס וקולו של העגלון שקרא: “השער!” החזירו לו את ההכרה; הוא הוריד את החלון, הוציא ראשו החוצה וראה לאור הפנס רחוב לא-מוכר, בית שלא היה שלו.

“לאן, לעזאזל, אתה מוביל אותי, בהמה שכמותך?” נצטעק, “כלום אנחנו בפוֹבוּר-סאנט-אוֹנוֹרה, בית לאבינסקי?”

“סליחה אדוני; לא הבנתי”, מלמל העגלון בהפנותו את הסוס-לכיווּן שצוּיין.

בעת הנסיעה שאל את עצמו הרוזן המגולגל שאלות רבות שלא ידע לענות עליהן. איך זה נסעה לה מרכבתו בלעדיו, והרי נתן הוראה שתחכה לו? איך מצא את עצמו ברכבו של מישהו אחר? הוא שיער שתנודת חום קלה הדליחה את זוך תפיסותיו, או אולי הרופא העושה-נפלאות, כדי לבסס ביתר-שׂאת את מהימנותו, הנשים לו בשנתו איזו צלוחית חשיש או סם אחר יוצר-הזיות, וכי ליל-מנוחה אחד עשוי לפזר את חזיונות-השווא.

הרכב הגיע לבית לאבינסקי; השוער שהוזמן סירב לפתוח את השער, באמרו שאין הערב קבלת אורחים, שהאדון שב לפני שעה ויותר ושהגברת פרשה לחדריה.

“משונה! אתה שיכור או מטורף?” אמר אוּלאף-דה-סאווי בדחפו את הענק שהזדקף במלוא קומתו על סף השער הפתוח מעט, בדומה לאותם פסלי ארד, שבאגדות הערביות אוסרים על האבירים הנודדים את הכניסה לארמונות המכושפים.

“שיכור או מטורף אתה עצמך, אדוני הקטן”, השיב השוער, שבהיותו סמוק מטבעו, נעשה כחול מזעם.

“נבזה!” רעם אוּלאף-דה-סאווי, “לולא כיבדתי את עצמי…”

“שתוק, שאם לא כן אמַגר אותך על ברכי ואשליך את קרעיך על המדרכה”, השיב הענק בפתחו כף יד רחבה יותר וגדולה יותר מן היד הענקית העשויה גבס, המוצגת אצל מתקין הכפפות שברחוב רישֶליה; “אסור לנהוג ברע כלפַּי, צעירי הקטן, משום ששתית בקבוק שָמפאניה או שניים מיותרים”.

אוּלאף-דה-סאווי, נרגז, דחף את השוער בתקיפות כזאת, שההוא חדר לתוך הכניסה. כמה משרתים שטרם שכבו לישון באו בריצה לשֵמע הקטטה.

“אני מגרש אותך, בהמה גסה, שודד שכמותך, נבל! אני לא רוצה שיעבור עליך אפילו הלילה בבית הזה; הימלט או שאני הורג אותך ככלב שוטה. אל תכריח אותי לשפוך את הדם הנתעב של משרת”.

והרוזן, שגופו ניטל ממנו, התנפל בעיניים מוזרקות באודם, בקצף על שפתיו, באגרופים קמוצים, על השוער הענקמוּני, שבאֹספו את שתי ידיו של מתקיפו לתוך אחת משלו, אחז אותו כמעט מעוכות במלחצי אצבעותיו הקצרות העבות, הבשׂרניות והקשות כידיו של מענה בימי-הביניים.

“מספיק, הירגע”, אמר הענקמוני, שהיה בעצם תמים למדי ושלא חשש עוד מיריבו וטלטל אותו כמה טלטולים כדי לעורר בו יחס של כבוד. "וכי הגיוני הוא להעמיד את עצמך במצבים כאלה, כשאתה לבוש כבעל-נימוסים, ולבוא אחר-כך כמעורר מהומה להפריע מנוחת השכנים בבתים המכובדים? צריך להיזהר ביינות, וזה ששיכּר אותך הוא בוודאי מן המשובחים! משום כך אינני הולם בך, ואסתפק בכך שאציג אותך בעדינות ברחוב, ואנשי המישמר יאספו אותך, אם תמשיך בשערוריותיך; – קטע נגינה קטן בכינור ירענן את עשתונותיך?

“נבזים”, נצטעק אולאף-דה-סאווי בפנותו אל המשרתים, “אתם נותנים לנבל המאוס שיעליב את אדונכם, את הרוזן האציל לאבינסקי!”

לשמע השם הזה פרצו כל המשרתים מתוך הסכמה כללית בקריאת בוז עזה; התפרצות צחוק עצומה, אדירה, עוויתית, הגביהה את החזות המעוטרים בשנצים: “האדון הקטן הזה החושב שהוא הרוזן לאבינסקי! חַ! חַ! חי! חי! איזה רעיון מצוין!”

זיעה קרה הרטיבה את רקותיו של אולאף-דה-סאווי. מחשבה חדה פילחה את מוחו כלהב של פלדה, והוא חש את מח עצמתיו קופא. האם שׂם סמארה את ברכו על חזהו או הוא חי את החיים במציאות? האם טָבַע שׂכלו באוקיינוּס ללא תחתית של המאגנטיזם, או היה כלי-שעשוע של איזו תחבולה שטנית? – איש ממשרתיו הרועדים כל-כך, הנכנעים כל-כך, המשתחווים כל-כך לפניו, לא זיהה אותו. האם החליפו את גופו כפי שהחליפו את בגדיו ואת רכבו?

“כדי שתהיה משוכנע לגמרי שאינך הרוזן לאבינסקי”, אמר אחד המאוסים ביותר של הכנופיה, “הבּט לשם, הנה הוא עצמו יורד אל הרציף, נמשך אל גערותיך הקולניות”.

השבוי בידי השוער הפנה את עיניו לעומק החצר וראה תחת גגון-הזכוכית של הכניסה עומד צעיר בעל קומה הדורה ורזה, שפניו סגלגלות, עיניו שחורות, אפו נשרי, שׂפמו דק, שלא היה אלא הוא עצמו, או דמותו שעוּצבה בידי השטן, בדוֹמוּת העלולה להטעות.

השוער הרפה מן הידיים שהחזיק כאסורות. המשרתים הסתדרו ביראת-כבוד ליד הקיר, מבטיהם מושפלים, ידיהם תלויות למטה, בחוסר-תנועה מוחלט, כצוערים בהתקרב הפאדישַח; הם הצדיעו לבבואה, דבר שסירבו לעשותו ביחס לרוזן האמיתי.

בעלה של פראסקוביה, על אף היותו אמיץ כסלאווים, משמע עשוי ללא-חת, הרגיש חרדה שאין לתארה עם הופעת המנייכמוּס הזה, שבהיותו איום יותר מזה שבתיאטרון, התערב בחיים המציאותיים ועשה את תאומו לאדם שאי-אפשר להכירו.

אגדה משפחתית עתיקה עלתה בזיכרונו והגדילה עוד את אימתו. כל אימת שאחד הלאבינסקים הגיעה שעתו למות, היה מקבל הודעה מוקדמת על כך בהופעת בבואה דומה לגמרי לדמותו שלו. לראות את כפילו, ואפילו רק בחלום, היה נחשב אצל העמים הצפוּניים כאות גורלי לבאות, והלוחם האמיץ מקאווקאז, משראה את החזוּת החיצונית של האני שלו, נתקף אימה ללא נשוֹא מתוך אמונה תפלה; הוא, שמוכן היה להכניס את זרועו ללוע תותח מכּון לירות, הוא נרתע מפני עצמו.

אוקטאב-לאבינסקי התקדם לעבר צורתו הקודמת, שבה התחבטה, רגזה ורעדה נשמת הרוזן, ואמר בנעימת נימוס יהירה וקרה כקרח:

“אדוני, הפסק להראות את עצמך באור מפוקפק לפני המשרתים. האדון הרוזן לאבינסקי, אם רצונך לדבר אתו, ניתן לראותו בשעה שתיים בצהריים. הגברת הרוזנת מקבלת בימי חמישי את האנשים המתכבדים להיות מוּצגים לפניה”.

אחרי המשפט הזה, שהושמע לאט וכל הברה בו היתה בעלת ערך, פרש הרוזן המזויף בצעד שקט, והשער סגר מאחוריו.

את אולאף-דה-סאווי המתעלף נשׂאו והכניסו לרכב. כשחזר להכרתו היה שכוב במיטה שצורתה היתה שונה משלו, בחדר שלא זכר כי נכנס לתוכו אי-פעם; לידו נמצא משרת זר שהגביה את ראשו והנשים אותו מתוך צנצנת של אתר.

“האם האדון מרגיש את עצמו יותר טוב?” שאל ז’אן את הרוזן שחשבוֹ לאדוניו.

“כן”, השיב אולאף-דה-סאווי, “זו היתה רק חולשה חולפת”.

“מותר לי לפרוש או עלי עוד להשגיח, אדוני?”

"לא, השאר אותי לבדי; אך לפני צאתך הדלק את הנברשות שליד הראי.

“אין אדוני חושש שהאור החזק יפריע את שנתו?”

“לא ולא; חוץ מזה, עדיין אין לי חשק לישון”.

“אני לא אשכב, ואם אדוני זקוק למשהו, אבוא בריצה עם צלצול הפעמונית הראשון”, אמר ז’אן, מודאג בתוך-תוכו מחיוורונו ומהפנים המעוּותות של הרוזן.

כשיצא ז’אן לאחר שהדליק את הנרות, מיהר הרוזן אל הראי ובבדולח העמוק והזך, שבו ריטט נצנוץ אורות, ראה ראש צעיר, עדין ועצוב, שופע שערות שחורות, עם אישוני תכלת כהה, לחיַים חיוורות, מכוסות מוך של זקן משיי, ראש שלא היה שלו, ושמעומק הראי הסתכל בו בפתיעה. תחילה השתדל לחשוב שאיזה רשע חמד לו לצון וקבע את המסיכה שלו במסגרת המשובצת בנחושת ובצדף של הראי עם שיפועי השוליים בסגנון ונציאני. הוא הסב את ידו אחורה; לא חש אלא את קרשי הרצפה: איש לא היה שם.

ידיו שמישש היו יותר רזות, יותר ארוכות, יותר מגוידות; על קמיצתו בלטה בתבליט טבעת זהב גדולה עם אבן-מילואים של קווארצה, שעליה חרוּת היה סמל – מגן מפוספס בצבעי אדום וכסף, ולחותמת – כתר של בארונים. טבעת זו לא היתה מעולם שייכת לרוזן, שהיה נושא מגן זהב עם נשר המתרומם לעוף, שחרטומו וכרעיו וטפריו אף הם היו זהב; מעל הכל היתה עטרת פנינים. הוא חיטט בכיסיו,מצא שם תיק-כיס, שהכיל כרטיסי-ביקור עם השם: “אוקטאב דה-סאווי”.

צחוקם של המשרתים בבית לאבינסקי, הופעת כפילוֹ, מראה הפנים הלא-מוכרים שהוחלפו בהשתקפותם בראי יכלו להיות בקושי חזיון-תעתועים של מוח חולה; אבל הבגדים השונים, הטבעת שהסיר מעל אצבעו, היו הוכחות חומריות, ניתנות למישוש, עדויות שאין אפשרות לפָסלן. שינוי-צורה גמור נתחולל בו ללא ידיעתו; עושה-נפלאות בוודאי, שד אולי, גנב ממנו את צורתו, את אצילותו, את שמו, את כל אישיותו, ולא הותיר לו אלא את נשמתו בלא אמצעים להפגינה.

המסַפרים הפנטאסטיים על פֶּטר שלמיל ועל ליל-סילווסטר-הקדוש עלו בזיכרונו; אבל הדמויות של לאמוֹט-פוקה ושל הוֹפמאן לא איבדו אלא אחד את צלו והשני את השתקפותו; וגם אם שלילה משונה זו של השלכה, שהיא נחלת כל הבריות, עוררה חשדות מדאיגים, הרי איש לא הכחיש שהיו הם עצמם.

ואילו מצבו שלו היה אחר, ממיט-אסון: הוא לא יכול לתבוע את תואר אצילותו של הרוזן לאבינסקי, כשהוא שבוי בצורה חיצונית זו. הוא עלול להיראות בעיני הבריות כרמאי חסר-בושה, או לפחות כמטורף. אפילו אשתו לא תזהה אותו כשהוא מופיע בצורה מטעה זו. איך יוכיח את זהותו? ברור, קיימים אלף מצבים אינטימיים, אלף פרטים מסתוריים לא-ידועים לאיש, שאילו הזכירם לפראסקוביה, היתה מכירה את נשמת בעלה מתחת לתחפושת הזאת; אך מה יהיה ערכה של השתכנעות בודדת זאת, אם ישׂיגהּ, לעוּמת אחדות-הדיעות ההפוכה? שהרי היה באופן ממשי מאוד ומוחלט משולל מהאני שלו. חרדה אחרת: האם הוגבלה הפיכתו בשינוי חיצוני של קומתו ושל תווי-פניו, או הוא שוכן באמת בתוך גופו של אדם אחר? אם כך, מה עשו בגופו שלו? האם בלע אותו בור של סיד, או הוּא נעשה קניינו של גנב נועז? הכפיל שהופיע בבית לאבינסקי יכול להיות איזה רוח, איזה מראה דמיוני, אך גם יצור פיסי, חי, שהשתכן בתוך העור שגזל ממנו, תוך מיומנוּת תופתית, הרופא בפני-הפאקיר שלו.

מחשבה איוּמה הכישה את לבו בשיני הצפעוני שלה: "אבל הרוזן לאבניסקי הבדוי הזה, שעוּצב לפי צורתי בידיו של השטן, ערפד זה המתגורר עתה בביתי, שמשרתי מצייתים לו נגדי, ייתכן שבשעה זו הוא שׂם את רגלו שסוּעת-הפרסה על סף החדר שמעולם לא נכנסתי אליו אלא בהתרגשות לב כבערב הראשון, ופראסקוביה אולי מחייכת אליו ברוֹך ומרכינה בסומק אלוהי את ראשה המקסים על הכתף הנושאת את חותם ציפורנו של השטן, בחשבה שהשד השקרן הזה, הרפא הזה, הדיבוק הזה, בן-הלילה-והגהינום המתועב הזה – הוא אני.

אולי עלי לרוץ לבית, להטיל בו אש ולקרוא בתוך הלהבות אל פאסקוביה: “מרמים אותך, אין זה אולאף אהובך שאת מחזיקה על לוח לבך! את עומדת לבצע בלא יודעים פשע מתועב, שנשמתי המיואשת תזכור אותו אפילו בשעה שהנצָחים ילאו את ידיהם מהפיכת שעונות-החול שלהם!”

גלים מתלכדים זרמו אל מוחו של הרוזן, הוא השמיע קריאות זעם לא-ברורות, נושך את אגרופיו, הסתובב בחדר כחיית-פרא. השיגעון כמעט שהצליף את ההכרה שנותרה לו ביחס לעצמו; הוא רץ אל חדר הרחצה של אוקטאב, מילא אגן מים והטביע בו את ראשו, שיצא משם מעלה עשן מן הרחצה הקרה כקרח.

קור-הרוח חזר אליו. הוא אמר בלבו שזמן הפעולה המאגית והכישוף חלף; שרק המוות התיר את הנשמה מן הגוף; שלא שדדו כך, בלב פאריס, רוזן פולני, בעל חשבון פתוח למשיכת מיליונים רבים אצל רוטשילד, מחותן לנעלות שבמשפחות, בעלה האהוב של אשה מודרנית, מעוטר מטעם המסדר על-שם אנדריי הקדוש, בדרגה א', ושכל זה לא היה אלא מהתלה חסרת-טעם של מר בלתאזר שרבונו, שניתן להסביר באופן הטבעי ביותר,כמו המפלצות ברומאנים של אן ראדקליף.

כיוון שהיה רצוץ מעייפות, השליך את עצמו על מיטתו של אוקטאב ונרדם תרדמה כבדה, אטומה, כמוה כמוות, שנמשכה עד שבא ז’אן ובסברוֹ שאדונו כבר הקיץ, הניח על השולחן את המכתבים ואת העיתונים.

8

הרוזן פקח את עיניו, העביר סביבו מבט חוקרני; הוא ראה חדר-שינה נוח, אבל פשוט; שטיח זרוע כתמים צבעוניים, חיקוי של עור הנמר, כיסה את הרצפה; מסַכים עבים, שז’אן זה אך פתח, תלויים היו על החלונות והסתירו את הדלתות. הקירות היו מצופים בטפיטים קטיפניים בצבע ירוק חלק, בדומה לאריגים. אורלוגין מעשה גוש של שַיש שחור, בלוח שעות מפלאטינה, ניצב על-גבי פסלון מכסף מחומצן של דיאנה, בתבנית מוקטנת על-ידי בּארבּידִיאַן, ולידו שתי קוּבעות עתיקות, וקישט את הקָמין של שַיש לבן עם ורידים כחלחלים; הראי הוונציאני, שבו גילה אמש הרוזן שאין לו עוד פניו הרגילים, ופורטרט של אשה זקנה, מצוּיר בידי פלאנדרֶן, בלי ספק אמו של אוקטאב, היו הקישוטים היחידים של חדר זה, העצוב והחמוּר קצת; ספה, כורסה בסגנון ווֹלטֶר ליד הקמין, שולחן עם מגירות, ועליו ניירות וספרים, היוּ ריהוט נוח, אך לא הזכירו במאום את פאר החדרים שבבית לאבינסקי.

“האדון קם?” שאל ז’אן בקול זהיר שהתרגל לו במשך מחלתו של אוקטאב, בהגישו לרוזן את החולצה הצבעונית, את מכנסי הפלאנל והחלוק האלג’ירי, בגדי הבוקר של אדונו. הרוזן בחל ללבוש בגדיו של זר, אך כדי שלא יישאר עירום נאלץ לקבל מה שהציע לו ז’אן והוא שם רגליו על עור-הדוב המשיי והשחור, ששימש מרבד למיטה.

רחצתו נגמרה עד מהרה, וז’אן, שנראֶה כמשולל כל ספק ביחס לזהותו של אוקטאב דה-סאווי המזויף, עזר להלבישו ושאל אותו: “באיזו שעה רוצה האדון לאכול ארוחת-צהרים?”

“בשעה הרגילה”, השיב הרוזן, שכדי לא להתנסות בעיכובים בצעדים שחשב לעשות לשם השׂגת אישיותו בחזרה, החליט לקבל כלפי חוץ את גלגולו הלא-סביר.

ז’אן הלך לו, ואולאף-דה סאווי פתח את שני המכתבים שהובאו עם העיתונים; הראשון הכיל נזיפות ידידותיות וקבַל על קשרי הידידות הטובים שנותקו ללא סיבה; שם לא מוכר לו חתום היה על המכתב. השני היה של הנוטריון, שדחק באוקטאב לבוא ולקבל רבע רֶנטה שמועד קבלתו חל מזמן, או, לכל הפחות, לייעד שימוש לכספים שנותרו ללא נשׂיאת פירות.

“אם כן”, אמר הרוזן בלבו, “דומה שאוקטאב דה-סאווי, שאת עורו אני נושא בעל-כרחי, קיים במציאות; אין זה כלל יצור דמיוני, דמות של אַכים פוֹן ארנים או של קלמנס ברנטאנוֹ; יש לו דירה, ידידים, רֶנטות מכניסות כל רבע שנה, כל מה שמהווה רכושו האזרחי של ג’נטלמן. אף-על-פי-כן נדמה לי בוודאות שאני הרוזן אולאף לאבינסקי”.

מבט שלוח אל הראי שיכנע אותו שלדיעה זו לא יימצא אף שותף; לאור היום הצח, לאור הנרות המפוקפק, היתה ההשתקפות זהה.

בהמשיכו את סקירת הדירה פתח את מגירות השולחן: באחת מהן מצא את תעודות הנכסים, שני שטרות של אלף פראנק וחמישים מטבעות-זהב בעשרים פראנק, שנטלם ללא נקיפת מצפון לשם התחלת המאבק שבו עמד לפתוח; ובמגירה אחרת מצא תיק-כיס עשוי עור רוסי, נעול במנעול סודי.

נכנס ז’אן והודיע על בואו של מר אלפרֶד הוּמְבֶּר, שזינק אל החדר בחופשיות של ידיד ותיק, בלא לחכות שהמשרת יבוא וימסור לו את תשובת האדון.

“שלום, אוקטאב” אמר הנכנס, צעיר יפה בעל ארשת לבבית וגלויה, “מה שלומך, מה אתך, אתה מת או חי? אין רואים אותך בשום מקום כותבים לך, אינך עונה. הייתי צריך לרגוז עליך, אך, בחיי, אינני אנוכי כשאני מחבב, ואני בא ללחוץ את ידך. – לכל הרוחות! אי-אפשר לתת לחבר בקוֹלז' שימות מתוך מלאנכוליה בתוך הדירה הקודרת הזאת כתא של קארל החמישי במנזר יוּסט. אתה משער שחולה אתה, אתה משתעמם, זה הכל; אבל אני אכריח אותך להתבדר, אוליך אותך על דעת עצמי לארוחת צהריים עליזה, שבה משכיח גוסטאב רֶנְבֹוֹ את חופש-הנער שלו”.

בהשמיעו את הנאום הארוך הזה בטון שחציו כעוס וחציו קוֹמי, טלטל בעוז, כדרך האנגלים, את ידו של הרוזן שתפס.

“לא”, ענה בעלה של פראסקוביה, שנכנס לרוח תפקידו, “אני היום חולה יותר מברגיל; אינני מרגיש את עצמי במצב-רוח טוב; אני עלול לגרום לך עצבות ולהביך אותך”.

“אכן, חיוור אתה למדי, ואתה נראה עייף; להזדמנות יותר טובה! אני בורח, כיוון שאני מאחר לשלושה תריסרים של צדפות ירוקות ולבקבוק יין סוֹטֶרן”, אמר אלפרד בפנותו אל הדלת: “ריֶנְבּוֹ יהיה רגוז על שלא ראה אותך”.

הביקור הגדיל את עצבותו של הרוזן. – ז’אן חשב שהוא אדונו. אלפרד – שהוא ידידו. הוכחה אחרונה חסרה לו. הדלת נפתחה: גברת, שקווצות שׂערה על מצחה היו מעורבות בחוטי כסף, ושדמתה באופן מדהים לדיוקן התלוי על הקיר, נכנסה לחדר, ישבה על הספה ואמרה לרוזן:

“מה שלומך, אוקטאב המסכן שלי? ז’אן אמר לי שאמש חזרת בשעה מאוחרת ובמצב של חולשה מדאיגה; חוס על עצמך, בני היקר, שהרי יודע אתה איך אני אוהבת אותך, חרף עגמת-הנפש הנגרמת לי מן העצבות ללא הסבר, שמעולם לא רצית לספר לי את סודה”.

“אל תחששי כלל, אמי, זה לא משהו רציני”, ענה אולאף-דה-סאווי; “אני מרגיש עצמי יותר טוב היום”.

הגברת דה-סאווי, נרגעה, קמה ויצאה, הואיל ולא רצתה להפריע לבנה, כי ידעה שאין הוא אוהב להיות מוטרד זמן רב בבדידותו.

“הנה אני באופן מוחלט אוקטאב דה-סאווי”, נצטעק הרוזן לאחר צאת הגברת הזקנה: אמי מכירה אותי ולא מנחשת קיומה של נשמה זרה תחת העור העליון של בנה. אני כלוא אפוא לתמיד, אולי, במעטה זה; איזה כלא מוזר לרוח, גופו של הזולת! והרי קשה מאוד לוותר על היות הרוזן אולאף לאבינסקי, לאבד את סמל האצולה, את האשה, את העושר, ולראות את עצמך מצומצם עד לקיום בורגני דל. אוה! אני אקרע אותו, את עורו של נֶסוּס הנדבק אל האני שלי, ואני אחזיר אותו רק בקרעים לבעליו הראשון. ואילו חזרתי אל בית הלאבינסקים? לא! –הייתי מחולל שערוריה ללא תועלת, והשוער היה משליך אותי השערה, הואיל ואין בי עוד כוח בחלוק החולים הזה; ובכן, הבה נחפש, מפני שעלי לדעת קצת על אוקטאב דה-סאווי זה, שהוא עתה האני שלי".

והוא ניסה לפתוח את תיק-הכיס. הקפיץ שבו נגע במקרה, נשמע לו, והרוזן הוציא מכיסי העור תחילה ניירות הרבה, מושחרים בכתב צפוף ודק, אחר-כך ריבוע של נייר-קלף; –על נייר-הקלף ציירה יד לא מיומנה, אבל נאמנה, בכוח זכרונו של הלב ובדוֹמוּת שהאמנים הגדולים אינם מגיעים אליה, דיוקן בעיפרון של הרוזנת פראסקוביה לאבינקה, שלא יכול לא להכיר אותה ממבט ראשון.

הרוזן נשאר המום מגילוי זה, ההפתעה באה לאחר תנועת קנאה זועמת; איך נמצאה תמונת הרוזנת בתיק-הכיס הגנוז של הצעיר הלא-ידוע, מאַין הגיע אליו, מי עשה אותה, מי נתן אותה? פראסקוביה זו הנערצה במסירות כזאת, כלום ירדה משמי אהבתה אל קנוניה גסה? איזה לעג שׂטני גילם אותו, את הבעל, בגופו של מאהב האשה, שעד עתה היתה נחשבת כה טהורה? – לאחר שהיה הבעל, הוא עמד להיות המאהב! שינוי-צוּרה סרקאסטי,היפוך מצב עד כדי לשַגע, הוא עלול לטעות ביחס לעצמו, להיות בו-זמנית קליטאנדר וז’ורז' דאנדן!

כל המחשבות הללו זמזמו בהמולה במוחו הוא חש כי עשתונותיו קרובים לאיבוד, וכדי להירגע קצת עשה מאמץ רצוני עליון. בלא שנשמע לז’אן שהודיעוֹ כי הוגשה הארוחה, המשיך ברעדה עצבנית את בדיקת תיק-הכיס הטמיר.

הדפים היו מעין יומן פסיכולוגי, שהוּפסק ושוב התחיל בפרקי זמן שונים; הנה כמה קטעים ממנו, שבלע הרוזן בסקרנות מעורבת בחרדה:

“לעולם לא תאהב אותי, לעולם, לעולם! קראתי בעיניה את המלה החרישית כל-כך. האכזרית כל-כך, שדאנטה לא מצא קשה ממנה לכתוב על שערי הארד של העיר העגומה; ‘אַבּדו כל תקוה’. מה עשיתי לאלוהים שארר אותי בעודי חי? מחר, מחרתיים, תמיד, יהיה אותו דבר! יכולים המזלות לצַלב את גלגליהם, הכוכבים בחיבוריהם – להווֹת קשרים, דבר בגורלי לא ישתנה. במלה אחת פיזרה את החלום, בתנועה אחת שברה את כנף האשליה. הצירופים האגדיים של הדברים הבלתי-אפשריים אינם מציעים לי כל סיכוי!; הספירוֹת, נזרקות מיליארד פעמים לגלגל המזלות, לא יוציאו את הגורל, – אין בשבילי מספר זכייה!”

“אומלל שכמוני! אני יודע שגן-העדן סגור בפנַי, ואני נשאר יושב בטיפשות על הסף, גבי נשען אל השער, שפתיחתו אסורה, ואני בוכה חרש, בלי טלטולים, בלי מאמצים, משָל עיני הן מעייני מים חיים. אין בי האומץ לקום ולשקוע במידבר הנרחב או בבבל ההומה מאדם”.

“פעמים, בלילה, כשאינני יכול לישון, אני מהרהר בפראסקוביה; – אם אני ישן, אני חולם עליה; – אוה! מה יפה היתה אותו יום, בגן של וילה סאלוויאטי, בפירנצה! – השמלה הלבנה ההיא והסרטים השחורים – זה היה מקסים וקוֹדר-לווייתי! הלבן בשבילה, השחור בשבילי! – לפעמים היו הסרטים המוּנעים ברוח מהווים צלב על רקע הלובן המבהיק; רוח לא-נראה היה משמיע חרש-חרש את תפילת האשכבה של לבי!”

“אילו שׂמה איזו שואה שלא נשמע כמוה את כתר הקיסרים והכליפים על ראשי, אילו שתתה בשבילי האדמה את הדם מתוך עורקי הזהב שלה, אילו נתנו לי מכרות היהלומים של גוֹלקוֹנדה ושל ויסאפּוּר לחטט בסיגיהם הנוצצים, אילו היתה הלירה של ביירון מצלצלת תחת אצבעותי, אילו השאילו לי יצירות המופת המושלמות של האמנות העתיקה והמודרנית את יפעותיהן, אילו גיליתי עולם, ובכן, גם אז לא הייתי מתקדם יותר בשביל זה!”

“במה תלוי הגורל! היה לי חשק לנסוע לקונסטנטינופול, שם לא הייתי פוגש אותה; אני נשאר בפירנצה, אני רואה אותה ואני גוסס לאט”.

“הייתי בוודאי ממית את עצמי,אך היא נושמת את האוויר שבו אנו חיים, וייתכן ששׂפתי המשתוקקת תשאב – הו אושר שאין להביעו! – הבל רחוק של הנשימה המבושׂמת; ואז יועידו לנפשי האשמה פלאנטה של גלות, ולא יהיה לי הסיכוי שתאהב אותי בחיים האחרים. – להיות עוד נפרדים שם, היא בגן-העדן, ואני בגהינום: מחשבה מדכאת!”

“למה הוטל עלי שאוהַב דוקא את האשה היחידה שאינה יכולה לאהוב אותי? אחרות הנחשבות ליפות, שהיו חופשיות, חייכו אלי בענוג שבחיוכים ונראו כמזמינות וידוי אהבה שלא בא. אוה! מה מאושר הוא! בעד אילו חיים קודמים נעלים גומל לו אלוהים בשי המפוּאר של אהבה זו?”

…לא היה מן המועיל להוסיף ולקרוא. החשד שעלול היה הרוזן לרחוש למראה תמונתה של פראסקוביה נפוג למן השורות הראשונות של דברי וידוי עצובים אלה. הוא הבין שהדמות היקרה, שאליה חזר אלף פעמים, היתה מלוטפת במרחק מתבנית-המופת בסבלנות ללא ליאות של אהבה אומללה, וזו היתה מעין מאדונה של כנסייה קטנה מסתורית, שלפניה כרע מעריץ חסר-תקוה.

“אך אולי עשה אוקטאב זה חוזה עם השטן שיגזול ממני את גופי ויכבוש מתחת לצורתי החיצונית את אהבתה של פראסקוביה!”

חוסר-האפשרות של השערה זאת במאה התשע-עשרה אילץ את הרוזן שידחה אותה מייד, ועם זאת היא הביכה אותו באופן מוזר.

בחייכו לעצמו על תמימותו אכל את ארוחת-הצהרים שנתקררה לאחר שהוגשה בידי ז’אן, התלבש וביקש את הרכב. לאחר שנרתם הורה להובילו אל הרופא בלתאזר שרבונו; הוא עבר בחדרים שבהם נכנס כששמו עדיין היה הרוזן אולאף לאבינסקי, ושיצא מהם כשהכל בירכוהו בשם אוקטאב דה-סאווי. הרופא ישב כרגיל על הספה שבקצה החדר, מחזיק רגלו בידו, ונראה כשקע בהרהור מרוכז.

לקול צעדיו של הרוזן הרים הרופא את ראשו

“אה! אתה הוא, אוקטאב יקירי; התכוננתי לעבור אצלך; אך סימן טוב הוא שהחולה בא לראות את הרופא”.

“שוב אוקטאב!” אמר הרוזן, “אני חושב שאשתגע מזעם!” אחר-כך, בשָׂכלו את זרועותיו, נעמד לפני הרופא, ובהביטו בו עיניים לטושות עד אימה, אמר:

“אתה יודע יפה, מר בלאזר שרבונו, שאינני אוקטאב, אלא הרוזן אולאף לאבינסקי, שכן אמש שדדת ממני, בדיוק כאן, את עורי באמצעות כישופיך האֶקזוטיים”.

לשמע המלים הללו פרץ הרופא בצחוק אדיר, הסתובב על-גבי כריותיו, ושם את אגרופיו על שני צדדיו כדי לעצור את עוויתות עליצותו.

“רסן, דוקטור, את הצהלה שלא-בעיתה, שעלול אתה להתחרט עליה. אני מדבר ברצינות”.

“מילא, מילא! זה מוכיח שהאלחוש וההיפוכונדרייה שלך שטיפלתי בהן, נהפכות לשיגעון. צריך יהיה להחליף את הדיאֵטה, זה הכל”.

“אינני יודע ממה נובע הדבר, הדוקטור של השטן, שאינני חונק אותך במו ידי”, צעק הרוזן, מתקרב לעבר שרבונו.

הרופא חייך לשמע איומו של הרוזן ונגע בו בקצהו של קנה פלדה קטן – אולאף-דה-סאווי נתקף זעזוע איום וחשב כי זרועו שוּבּרה.

“אוה! יש לנו אמצעים להטיל מרוּת על החולים המתקוממים”, אמר הרופא בהטילו מבט קר כמקלחת המכניע מטורפים ומשכיב את האריות על הבטן. “חזור הביתה, התרחץ באמבט, ההתרגשות היתירה תירגע”.

אולאף-דה-סאווי, המוּם מההלם החשמלי, יצא מביתו של דוקטור שרבונו מפקפק יותר ונבוך יותר מאי-פעם. הוא הורה להובילו לרובע פאסי אל הדוקטור ב., לשם בדיקה.

“אני שרוי בשליטת איזה חזיון-תעתועים מוזר”, אמר לרופא הנודע; ”כשאני מביט בראי, אין פנַי נראים לי בתוויהם הרגילים; צורת העצמים שמסביבי נשתנתה; אינני מזהה לא את הקירות ולא את רהיטי חדרי; נראה לי שאני אדם אחר ולא אני-עצמי".

“באיזה מבט אתה רואה את עצמך?” שאל הרופא; “הטעות יכולה לבוא מן העיניים או מן המוח”.

“אני רואה את עצמי בשׂערות שחורות, בעיניים כחולות-כהות, בפנים חיוורות עטורות זקן”.

“סימון בדרכון לא יהיה יותר מדויק: אין לך חזיון-תעתועים שׂכלי ולא עיווּת הראייה. אתה בדיוק כמו זה שאמרת”.

“לא-לא! יש לי במציאות שערות בלונדיות, עיניים שחורות, עור פנים שחום ושׂפם מעוקל בסגנון הונגרי”.

“כאן”, ענה הרופא, “מתחילה השתנות הכשָרים השׂכליים”.

“אף-על-פי-כן, דוקטור, אינני משוגע כלל וכלל”.

“אין ספק. רק הנבונים באים אלי מעצמם. מעט עייפות, איזו הפרזה בלימודים או בתענוגות, עלולה לגרום את ההפרעה הזאת. אתה טועה: החזוּת ממשית, התפיסה דמיונית; במקום להיות בלונדי הרואה את עצמו שחום, אתה שחום החושב את עצמו לבלונדי”.

“בכל זאת אני בטוח שאני הרוזן אולאף לאבינסקי, והכל קוראים לי מאתמול אוקטאב דה-סאווי”.

“זהו בדיוק מה שאמרתי”, השיב הרופא, “אתה מר דה-סאווי ואתה מדמה לעצמך שאתה האדון הרוזן לאבינסקי, שאני נזכר כי ראיתי אותו והוא באמת בלונדי. – זה מסביר באופן מוחלט איך אתה מוצא את עצמך בראי בפנים אחרות; הפנים הללו, שהם שלך, אינם תואמים כלל למושׂג הפנימי שלך והם מפתיעים אותך. – חשוב על כך שהכל קוראים לך מה דה-סאווי ואינם משום כך תמימי דעים אתך. בוא, עשׂה כאן שבועיים; האמבטיות, המנוחה, הטיולים מתחת לעצים הגבוהים יפזרו את ההשפעה המרגיזה”.

הרוזן השפיל ראשו והבטיח לשוב ולבוא. הוא לא ידע עוד מה לחשוב. הוא חזר אל הדירה ברחוב סאן-לאזאר וראה במקרה על השולחן את כרטיס ההזמנה של הרוזנת לאבינסקה, שהראה אוקטאב למר שרבונו.

“בעזרת קמיע זה”, נצטעק, “אוכל לראותה מחר!”

9

לאחר שנשׂאו המשרתים אל רכבו את הרוזן לאבינסקי האמיתי, שגורש מגן-עדנו עלי-אדמות בידי המלאך השומר העומד על הסף, שב אוקטאב, שקלסתר-פניו נשתנה, אל החדר הקטן בצבע לבן וזהב וחיכה שהרוזנת תתפנה לקבלו.

נשען אל השַיש הלבן של הקמין, שאחוֹ היה מלא פרחים, ראה את עצמו כפול בעומק הראי שהועמד בסימטריה על האצטבה בעלת הרגליים המוזהבות והמקושטות יתר על המידה. אף-על-פי שהובא בסוד השתנותו או, ליתר דיוק, בסוד גלגולו, קשה היה לו להשתכנע שהדמות השונה כל-כך משלו היא הכפיל של פרצופו, ולא יכול להתיק את עיניו מן הבבואה המוזרה שנעשתה בכל זאת שלו. הוא הסתכל בעצמו וראה אדם אחר. בלי-משׂים חיפש אם אין הרוזן אולאף, נשען על מרפקיו לידו על-גבי לוח-הקמין, משליך השקפוֹ אל הראי; אך הוא היה בודאות לבדו; הרופא שרבונו עשה את מעשהו במלוא האחריות.

לאחר כמה דקות לא חשב עוד אוקטאב-לאבינסקי על הגלגול המופלא, שהעביר את נשמתו לגוף בעלה של פראסקוביה; מחשבותיו קיבלו מפנה שתאַם יותר את מצבו. המאורע הזה שלא ייאמן, מעֵבר לכל האפשרויות, ושהתקווה המַשלה ביותר לא היתה מעיזה להזותו בהתלהבותה, בא והתגשם! תיכף יימצא בנוכחות היצור היפה הנערץ, והיא לא תדחה אותו! הצירוף היחידי, שעשוי היה לתאם את אושרו עם מוסריותה ללא דופי של הרוזנת, נתקיים!

קרוב לרגע הנעלה הזה חשה נשמתו אֵימות-מוות וחרדות מבעיתות; הענוותנות של האהבה האמיתית הרתיעה אותה כאילו שכנה עדיין בצורה המזולזלת של אוקטאב דה-סאווי.

כניסתה של החדרנית הפסיקה את המולת המחשבות המתנגשות. בהתקרבה לא יכול להבליג על ריטוט עצבני, וכל דמו זרם אל לבו כשאמרה לו:

“הגברת הרוזנת יכולה עתה לקבל את האדון”.

אוקטאב-לאבינסקי הלך אחרי החדרנית, שהרי לא הכיר את אנשי הבית ולא רצה לגלות את אי-ידיעתו בהליכתו הלא-בטוחה.

החדרנית הכניסה אותו לתוך חדר גדול למדי, קיטון-רחצה-והלבשה, מקושט בכל הנוחיות והפאר העדין ביותר. שורה של ארונות עץ יקר, חטובים בידי קנֶכט ולינהארט, שדלתותיהם היו מופרדות בעמודים מפותלים ומסביבם נסללו בספיראלות זרדים קלים של חבַלבַּלים, בעלי עלים בצורת לב ופרחים כפעמוניות חטובות באמנות רבה, היתה מלאכת-עץ אדריכלית, בניין עמודים בצורה שגיונית נדירה ובעיצוב מושלם; בארונות אלה היו תלויים לחוצים זה לזה; שמלות קטיפה ושמלות משי בברק גַלי, הקאשמירים, המעילים הקצרים, בגדי התחרים, מעילי-הפרווה של נמייה וצובל, של שועל כחול, הכובעים באלף צורות, כל האבזרים של האשה היפה.

ממול חזר אותו דבר, בהבדל אחד, שבמקום הלוחות הגדושים היו מראות שהוזזו על צירים כלוחות של פרגוד, כך שאדם יכול לראות את עצמו מפָּנים, בצדודית, מאחור, ולשפוט על הרושם של חולצה או של תסרוקת. בצד השלישי שלט שולחן-כיור מצופה בבהט-שוהם, ברזים של כסף פלטו שם מים חמים וקרים לתוך אגנים יפאניים עצומים, משובצים בחיתוכים סיבוביים של אותה מתכת; צנצנות של בדולח בוֹהמי, שלאור נרות התנוצצו כיהלומים ואבני אודם, הכילו את השמָנים ואת הבשׂמים.

הקירות והתקרה היו מרופדים סאטין בצבע ירוק של מים,כפנימוֹ של נרתיק. שטיח-איזמיר עבה, בצבעים שנבחרו ברוֹך, ריפד את הרצפה.

באמצע החדר, על כַּן של קטיפה ירוקה, עמד ארגז גדול בצורה מוזרה, עשוי פלדת-כוֹראסאן חרוטה באֶמאיל שחור ומקושטת בערבסקות מסובכות, שלעומתן נראים פשוטים קישוטיו של אולם השגרירים באלהאמברה. האמנות המזרחית אמרה, כנראה, את מלתה האחרונה בעבודה הנפלאה הזאת, שאצבעותיה של פֵיָה מן הפֵַּריוֹת לקחו בה חלק מן הסתם. בארגז זה נעלה הרוזנת פראסקוביה לאבינסקה את עדיֶיה, תכשיטים הראויים למלכה, שלא ענדה אותם אלא לעתים רחוקות מאוד, שכן סברה, ובצדק, שאינם שווים את המקום שהם מכסים. היא היתה עשירה יותר מכדי שתצטרך להיות עשירה; החוש הנשי שלה אמר לה זאת. לפיכך לא הראתה אותם בפומבי אלא במקרים חגיגיים, שההָדר המורשתי של בית לאבינסקי העתיק צריך היה להופיע במלוא התפארת. מעולם לא היו יהלומים בשימוש כה מועט.

ליד החלון, שמסַכיו הרחבים היו תלויים בקפלים עצומים לפני שולחן-איפור בסגנון הדוּכסית, מול ראי שִהִטו כלפיה שני מלאכים מפוסלים בידי העלמה דה-פוֹבוֹ בהידור הארוך והעדין המאפיין את כשרונה, לאורן הלבן של שתי נברשות בעלוֹת שישה נרות, ישבה הרוזנת פראסקוביה לאבינסקה, זורחת ברעננות וביופי. גלימת-תוניס עדינה עד מאוד, משוּנצת ברצועות כחולות ולבנות אטומות ושקופות לסירוגין, עטפה אותה כענן גמיש; האריג הקל החליק על הבד המשיי של הכתפיים וגילה שורשו וקישוריו של צווארון, שלעומת לוֹבנו היה עלול צוואר-השלג של הברבור להיראות אפור. ברווחים של הקפלים תססו התחרימים של חלוק באטיסט, מַחלצה לילית שחגורה לא עצרה אותה; שערותיה של הרוזנת היו פרועות וירדו מאחוריה ביריעות שופעות כאדרת של קיסרית. – ברור, פסי-המִשזר של הזהב הנוזל, שבהם סחטה וֶנוס אפרודיטה פנינים, תוך כריעה בקונכית הצדף שלה, כשיצאה כפרח מיַם התכלת היוֹנית, היו פחות בלונדיים, פחות עבותים, פחות כבדים! עַרבבוּ את הענבר של טיציאן ואת הכסף של וֶרוֹנֶזה עם לַכַּת הזהב של רמבראנדט; הַעבירו את השמש דרך הטוֹפז, ועדיין לא תמצאו את הגוון המופלא של הבלורית השופעת הזאת, הנראית כשולחת את האור במקום לקבלו, ושראויה היתה יותר מזו של ביריניקה לנצנץ כקבוצת כוכבים חדה בין הקודמות! שתי נשים פילגו אותה, צחצחו אותה, סלסלו אותה וסידרו אותה בתלתלים, מקובצים בקפידה, שהמגע עם הכר לא יקמט אותה.

במשך הטיפול הזהיר הזה הרקידה הרוזנת בקצה רגלה דרדס של קטיפה לבנה, רקום בחוט זהב, קטן עד כדי לעורר קנאתן של הכַנוּנות והאוֹדאליסקות של פאדישָה. לפרקים, בהסיטה את הקפלים המִשיִים של הגלימה, חשׂפה את זרועה הלבנה והסיטה בידה כמה שערות שמוטות בתנועת-חן שובבנית.

ככה, חסרת מתיחוּת בתנוחתה האדישה, הזכירה את הדמויות התמירות בחדרי-הרחצה היווניים, המקשטות את האגרטלים העתיקים, ששום אמן לא היה בכוחו לשוב ולמצוא את מתאָרן הצח והנעים, את יופיין הצעיר והקל: היא היתה אלף פעמים שובת-לב יותר מזו שבגן הווילה סאלוויאטי בפירנצנה; ולולא כבר היה אוקטאב מטורף מאהבה, היה נעשה כך עתה ללא ספק; אך למרבה המזל, אי-אפשר להוסיף לָאין-קץ.

אוקטאב-לאבינסקי חש מול מראה זה כאילו ראה את האיום שבמחזות, וברכיו נקשו זו לזו ונשמטו תחתיו. פיו נעשה יבש, והפחד חנק את גרונו כמו ידו של תוּג; שלהבות אדומות התערבלו סביב עיניו. היופי הזה הדהים אותו.

הוא עשה מאמץ להתאושש, באמרו בלבו שתנועות המבוכה הטיפשיות, המתאימות למאהב שנדחה, מגוחכות עד מאוד מצדו של בעל, יהיה עדיין מאוהב באשתו ככל שיהיה – והוא פסע בהחלטיות לעבר הרוזנת.

“אה! זה אתה, אולף! מה איחרת לשוב הערב!” אמרה הרוזנת בלא להסתובב, הואיל וראשה היה מוחזק במחלפות הארוכות שקלעו משרתותיה, ובשחררה את הראש מקפלי הגלימה הושיטה לו אחת מידיה היפות.

אוקטאב-לאבינסקי תפס את היד הזאת, שהיתה ענוגה יותר ורעננה יותר מפרח, הגיש אותה אל שפתיו והטביע בה נשיקה ממושכת, לוהטת – כל נשמתו התרכזה בשטח הקטן.

אין אנו יודעים איזו עדינוּת של רגישות, איזה חוש של צניעות נעלה, איזו אינטואיציה אי-ראציונאלית של הלב הזהירה את הרוזנת; אבל ענן ורוד כיסה פתאום את פניה, את צווארה ואת זרועותיה, שקיבלו גוון בדומה לזה של השלג הבתולי על ראשי ההרים, שהופתע מנשיקת-השמש הראשונה. היא נרעדה ושחררה לאט את ידה, ספק כועסת, ספק מתביישת; שפתיו של אוקטאב עשו עליה רושם כשל מגהץ לוהט. עם זאת נתאוששה תיכף וחייכה על הילדותיות שלה.

“אתה לא עונה לי, אולאף יקירי; אתה יודע שזה למעלה משש שעות שלא ראיתיך? אתה מזלזל בי”, אמרה בנעימת נזיפה; “לפנים לא היית עוזב אותי ככה למשך ערב ארוך שלם. כלום חשבת רק עלי?”

“תמיד”, השיב אוקטאב-לאבינסקי.

“אוה! לא, לא תמיד; אני מרגישה כשאתה חושב עלי, אפילו מרחוק. הערב, למשל, הייתי לבדי, יושבת ליד הפסנתר, מנגנת קטע של וֶבּר ומערסלת את געגועי המוסיקה שלי; נשמתך התעופפה כמה דקות מסביבי כמערבולת צלצלנית של תווי נגינה; אחר-כך פרחה לה, איני יודעת לאן, יחד עם האקורד האחרון, ולא שבה עוד. אל תשקר, אני בטוחה במה שאני אומרת”.

באמת, פראסקוביה לא טעתה: זה היה הרגע אצל הרופא בלתאזר שרבונו, כשרכן הרוזן אולאף לאבינסקי על כוס המים המאגיים, בהעלותו את הדמות הנערצה בכל כוח ריכוזה של המחשבה. מאז לא היו לרוזן, השקוע בים ללא קרקעית של שינה מאגנטית, לא חשיבה, לא הרגשה, לא רצייה.

המשרתות, שסיימו את הטיפול הלילי של הרוזנת, פרשו: אוּקטאב-לאבינסקי נשאר עומד כמקודם, עוקב אחר פראסקוביה במבט לוהב. נבוכה ודלוּקה מן המבט התכרבלה הרוזנת בגלימה כמו פּולימנייה בבדיה. רק ראשה הופיע מעל הקפלים הלבנים והכחולים, דאוג אבל מקסים.

אף-על-פי ששום אדם לא יכול לחדור ולנחש את החלפת הנשמות המסתורית, שבוצעה בידי דוקטור שרבונו באמצעות הנוסחה של הסאניאסי בראהמה-לוֹגוּם, לא הכירה פראסקוביה בעיניו של אוקטאב-לאבינסקי את ההבעה הרגילה של עיני אולאף, מבט של אהבה טהורה, יציבה, נצחית כאהבת מלאכים; – תאווה ארצית הציתה את המבט, שהביך אותה וגרם שתסמיק. – היא לא ידעה בדיוק מה התרחש, אבל חשה שהתרחש דבר-מה. אלף השערות משונות עלו על דעתה: כלום לא היתה עוד בשביל אולאף אלא אשה סתם, נחשקת בשל יופיָה כמאהבת? התואם הנעלה של נשמותיהם, כלום ניתק בשל הבדל-טעם העלוּם ממנה? כלום התאהב אולאף באחרת? השחיתויות של פאריס טימאו אולי את הלב התם הזה? היא הציגה לעצמה בחָפזה את השאלות הללו בלא שתוכל לענות עליהן באופן מספק, ואמרה לעצמה שהיא משוגעת; אלא שבפנים לבה הרגישה שצדקה. אימה נסתרת תקפה אותה, משָל נמצאה בסכנה לא ידועה, אבל מנוחשת בראייתה השנייה של הנשמה, שתמיד טעות היא שלא לציית לה.

היא קמה רוגשת ועצבנית ופנתה אל דלת חדר-השינה שלה. הרוזן המזויף נלווה אליה, זרועו על מוֹתנה, כאוֹתֶלו המלווה את דֶסדימונה כל אימת שהיא יוצאת, במחזהו של שקספיר; אך כשהיתה על הסף הסתובבה, נעצרה לרגע, לבנה וקרה כפסל, נתנה מבט נפחד באיש הצעיר, נכנסה, סגרה מהר את הדלת והזיזה את הבריח.

“מבטו של אוקטאב!” נצטעקה בנפלה על דרגש מתעלפת-למחצה. כששבה אליה רוחה, אמרה בלבה: “אבל איך זה קורא שהמבט הזה, שמעולם לא שכחתי את הבעתו, נוצץ הערב בעיניו של אולאף? איך ראיתי את שלהבתו העגומה והמיואשת מאירה דרך אישוניו של בעלי? האם אוקטאב מת? האם נשמתו היא שזהרה רגע לפנַי כאילו להיפרד ממני בטרם נטשה את האדמה?. אולאף! אולאף! אם טעיתי, אם נכנעתי בטירופי לפחדי-שווא, תסלח לי; אבל אילו קיבלתי אותך הערב, הייתי חושבת שהתמסרתי לאחר”.

הרוזנת וידאה שהבריח הוזז כראוי, הדליקה את המנורה התלויה על התקרה, התכווצה במיטתה כילד פחדני, תוך הרגשת מועקה שאין להגדירה, ולא נרדמה אלא עם בוקר; חלומות רופפים ומשונים הטרידו את שנתה הסעוּרה. עיניים בוערות – עיניו של אוקטאב – נלטשו אליה מעומק ערפל והשליכו אליה סילוני אש, בשעה שלמרגלות מיטתה ישב שפוף יצור שחור וחרוש קמטים, ממלמל הברות בשפה לא מובנת; הרוזן אולאף הופיע אף הוא בחלום האבסורדי, אבל עוטה צורה שלא היתה שלו.

לא ננסה לתאר את מפח-נפשו של אוקטאב, כשמצא את עצמו מול דלת סגורה ושמע את חריקת הבריח מבפנים. תקוותו הנעלה התמוטטה. מה מתרחש כאן. הוא השתמש באמצעים נוראים, משונים, הוא מסר את עצמו לעושה-נפלאות, אולי לשד, בסַכנו את חייו בעולם הזה ואת נשמתו בעולם הבא, ובלבד שירכוש לב אשה שהתחמקה ממנו, אם כי נמסרה לו חסרת מגן באמצעות כישופים הודיים. אך לאחר שנדחה כמאהב, נדחה גם כבעל; טהרתה שאין לנצחה של פראסקוביה הכשילה את המזימות השׁטניות ביותר. על סף חדר-השינה הופיעה כמלאך לבן של סוֶדנבוֹרג המשמיד את הרוח הרעה.

לא היה בכוחו להישאר במצב זה כל הלילה; הוא חיפש את חדרי הרוזן, ולאחר שורת חדרים ראה אחד, שבו היתה מיטה עם עמודי הָבנֶה, וילאות-קלעים, שבין קישוטי הפרחים והערבסקות שלהן היו רקומים סמלי-אצולה. מערכות של כלי-נשק מזרחיים, של שריונים ושל קובעי אבירים תחת מגע אורה של מנורה, השליכו הֶבהקים סתומים אל תוך האפלולית; עור בוֹהמי עם הדפסי זהב נצנץ על הקירות, שלוש או ארבע כורסאות חטובות גדולות, ארגז מקושט כולו בפסלונים, השלימו את הריהוט בטעם פיאודלי, שלא היה מתאים להעברה אל אולם גדול של בית כפרי בסגנון גותי; מצד הרוזן הפוחז לא היה הריהוט חיקוי לאופנה, אלא דבר-זיכרון מתוך נאמנות. החדר היה העתק מדויק של זה שהתגורר בו בבית אמו, ועם ששימש תכופות ללעג – בתפאורה של המערכה החמישית, סירב תמיד להחליף את סגנונו.

אוקטאב-לאבינסקי, סחוט מעייפות ומהתרגשות, התנפל על המיטה ונרדם בקללו את הרופא בלתאזר שרבונו. למרבה המזל העלה בו הבוקר רעיונות יותר מוצלחים; הוא הבטיח לעצמו שמכאן ואילך יתנהג בצורה יותר מתונה, שיכבה את מבטו, ושינהג לפי דרכו של בעל; מסתייע בחדרנוֹ עשה את הטוּאלֶט באופן יסודי ושׂם פעמיו השקטים אל חדר-האוכל, שבו חיכתה לו הגברת הרוזנת לארוחה.

10

אוקטאב-לאבינסקי ירד בעקבות החדרן, הואיל ולא ידע היכן נמצא חדר-האוכל בבית זה שנראה כי הוא בעליו; חדר-האוכל היה מרווח מאוד בקומת-הקרקע ונשקף אל החצר, סגנונו אציל וחמוּר, שהזכיר בו-זמנית בית-אחוזה כפרי ומנזר; ציפויי-עץ אלון חום בגוון חם ועשיר, מחולקים ללוחות ולמשבצות סימטריות, עלו אל התקרה, שבה יצרו קורות בליטות חטובות בתיבות משוּשות, צבועות בכחול ומקושטות בערבסקות קלות של זהב; בלוחות הארוכים של ציפויי-העץ צייר פיליפּ רוּסוֹ את ארבע העונות המסומלות לא בדמויות מיתולוגיות, אלא במזכרוֹת מן הטבע הדומם המורכב מן התוצרת שבכל עונה; מראות-ציד של ז’אדֶן היו מקבילים לטבע דומם של פ. רוּסוֹ ומעל לכל תמונה טַס גדול של בֶרנאר פאליסי או של לֵיאוֹנאר דה-לימוֹז', עשוי חרסינה יפאנית מאיוליקה או חרס ערבי, בלכּה מתנוצצת בכל צבעי המינסרה; טֶבח צבאים, קרני ביזונים, התחלפו לסירוגין עם כלי החרסינה, ובשני קצות החדר היו שני מזנונים גדולים, גבוהים כפרגודי כנסיות ספרדיות, נושאים את האדריכלות המגולפת והחטובה בקישוטים, שיכלו להתחרות ביפות שביצירות בֶרוּגֶטֶה, קוֹרנֶחוּ-דוּקה וּוֶרבּרוּגֶן; על האנקולים נצנצו סתם כלי הכסף של משפחת הלאבינסקים, כדים באוזניים דמיוניות, מימלחות בסגנון ישן, גביעים, קוּבעות, אגרטלים רחבים, במיתארים משונים על-פי הדמיון הגרמני, הראויים לתפוס מקום באוצר “הקמרון הירוק” של דרֶזדֶן. מול כלי הכסף העתיקים נצנצו התוצרים הנפלאים של הורפוּת המודרנית. יצירות-המופת של ואגנר, דיפּוֹנְשֶל, רוּדוֹלפי, פרוֹמאן-מֶריס; מערכות-תה עשויות כסף מוזהב עם פסלונים של פֶשֶר ושל וֶשט, מגשים באֶמאיל שחור, דליים ליין שמפאניה באוזניים כשׂריגי גפן, עם באכחַנטיות בתבליטים; כירות הדורות בחצובות פּומפּי, בלא שהזכרנו את הקריסטאלים של בוֹהמיה, את כלי הזכוכית של וֶנציה, את מערכות-הכלים תוצרת סקסוניה הישנה וסֶוור הישנה.

כסאות-עץ אלון, מעוטרים בעור-מארוקו ירוק, עמדו לאורך הקירות, ועל השולחן בכרעיים מגולפות בצורת טפרים של נשר ניתך אור קבוע וצח, מרוכך בזכוכיות הלבנות הכהוּיות, המקשטות את התיבה המרכזית, הריקה. מקלעת שקופה של גפן מסגרה את הלוח החלבי הזה בעלֶיה הירוקים.

על השולחן, שנערך בסגנון רוסי, כבר היו מונחים הפירות המוקפים במחרוזת סיגליות, והתבשילים חיכו לסכיני הסועדים תחת פעמוני המתכת הלטושה, שהבריקו כקובעי אֶמירים; סאמוֹוואר מוסקבאי פלט בשריקה סילון של אדים; שני שַמשים, במכנסיים קצרים ועניבה לבנה, עמדו ללא-נוע ושותקים מאחורי שתי הכורסות, שעמדו זו מול זו, בדומה לפסלי משרתים.

אוקטאב קלט את כל הפריטים הללו במבט חטוף, שלא יהיה מוטרד בלי-משים מן החידוש שבחפצים, שהיו צריכים להיות מוכרים לו.

החלקה קלה על המרצפות, רשרוש של משי דק, גרמו להסבת ראשו. זו היתה הרוזנת פראסקוביה לאבינסקה, שקרבה והתיישבה לאחר אות ידידותי קטן.

היא היתה לבושה בחלוק של משי בריבועי ירוק ולבן, מעוטר בשנץ קפלולי מאותו בד ומחותך בקפלים משוננים בדומה לשיני זאב. שערותיה הצבורות בטוטפות צפופות על רקותיה ומגוללות בתחתית העור למשזר זהב בדומה לעיטור לולייני של כותרת יונית, חיברו אצלה תסרוקת פשוטה ואצילית כאחת, ששום פַסל-אנדרטאות יווני לא היה רוצה לשנות; עור פניה הוורוד היה קצת חיווריין בשל ההתרגשות של אמש ושנת-הלילה הסעוּרה; הילה מצוּדפת לא-מורגשת הקיפה את עיניה, שהיו ברגיל כה שקטות, כה זכות; היא נראתה עייפה וחלשה, אך, בהיותה מרוּככת ככה, נעשה יופיָה יותר חודרני, ודבר-מה אנושי חפף אותו; האֵלָה נעשתה אשה; המלאך שקיפל את כנפיו פסק מריחופו.

הפעם זהיר יותר, ציעף אוקטאב את שלהבת עיניו והיסווה את התלהבותו האילמת במראה אדישות.

הרוזנת שלחה את רגלה הקטנה הנעולה בסנדל עור שחום אל הצמר החלק של השטיח הדשאי שמתחת לשולחן כדי לנטרל את קור המגע עם פסיפס השַיש הלבן והשַיש של וֶרונה, שבהם רוצף חדר-האוכל, עשתה תנועת כתפיים קלה, כאילו הרגישה קור עז תוך רעד-חום אחרון, ובלטשה את עיניה היפות בגון כחלת-הקוטב לעבר הסועד שנחשב כבעלה, הואיל והיום פיזר את החששות, את הפחדים ואת חזיונות-התעתועים של הלילה, אמרה לו בקול הרמוני ורך, ספוג חביבות תמימה, משפט בפולנית!!! עם הרוזן השתמשה תכופות בשפת-האם היקרה ברגעי נועם ואינטימיות, ביחוד בנוכחותם של משרתים צרפתיים, ששפה זו לא מובנת להם.

אוקטאב הפאריסאי ידע לטינית, איטלקית, ספרדית, כמה מלים באנגלית; אך ככל הגאלו-רוֹמניים, לא ידע כלל את השפות הסלאוויות. מחסומי העיצורים הפולניים, המחַפים על התנועות הנדירות של הפולנית, היו מונעים ממנו את הגישוש לשם הבנה, אילו גם רצה לעשות זאת. – בפירנצה היתה הרוזנת מדברת אתו צרפתית או איטלקית, והמחשבה ללמוד את הלשון, שבה השתווה כמעט מיצקֶביץ' לביירון, לא עלתה בדעתו. לעולם אין האדם חושב על הכל.

לשֵמע המשפט הזה אירעה במוחו של הרוזן, ששכן בו האני של אוקטאב, תופעה מיוחדת במינה: הצלילים הזרים בשביל הפאריסאי, לפי קמטיה של אוזן סלאווית, הגיעו ליעד הרגיל, שבו היתה מקבלת אותם נשמתו של אולאף ומתרגמת למחשבות, והן עוררו שם מעין זיכרון פיסי; משמָען הופיע עתה בערפול אל אוקטאב מלים צפוּנות בפיתולי המוח, בעומק מגירות טמירות של הזיכרון, הופיעו בהמולה, מוכנות לתגובה; אבל הזיכרונות הסתומים הללו, שלא היו במגע עם הרוח, נפוצו תיכף, והכל נעשה אטום. מבוכתו של המאוהב המסכן היתה נוראה; הוא לא חשב על סיבוכים אלה, כשעטה את עורו של הרוזן אולאף לאבינסקי, ועתה הבין שבגניבת צורתו של הזולת צפוי האדם לאכזבות קשות.

פראסקוביה, משתוממת על שתיקתו של אוקטאב, בסָברה שמפאת היותו שקוע בהזיה לא שמע את דבריה, חזרה עליהם לאט ובקול מוּרם.

אילו היטיב לשמוע, לא היה הרוזן המזויף מיטיב להבין את משמעם; הוא עשה מאמצים עצומים לנחש במה המדובר; אבל בשביל מי שאינו יודע את השפות הדחוסות של הצפון הן לא שקופות כלל, ואם צרפתי יכול לנחש מה שאומרת איטלקייה, הרי יהיה חרֵש לגבי דיבורה של פולנייה. – בעל-כרחו הסמיקו לחייו; הוא נישך את שפתיו, וכדי להסתיר את מבוכתו חתך בזעם את הנתח שהיה על צלחתו.

“אפשר לומר בוודאות, אדוני היקר”, אמרה הרוזנת, הפעם בצרפתית, “שאתה לא מקשיב לי או לא מבין אותי כלל…”

“אכן”, מלמל אוקטאב-לאבינסקי, שלא ידע כראוי מה שהוא אומר… “השפה הארורה הזאת כל-כך קשה!”

“קשה! כן, אולי בשביל זרים, אבל בשביל מי שגמגם בה על ברכי אמו, היא קולחת מעל השפתיים כנשמת-חיים, כעצם הזרם של המחשבה”.

“כן, בלי ספק, אך יש רגעים שנראה לי כי אינני יודע אותה עוד”.

“מה אותה מסַפר, אולאף? איך זה! שכחת אותה, את שפת אבות-אבותיך, את שפת המולדת הקדושה, את השפה שבה אתה מכיר את אחֶיך בין הבריות, וזו”, הוסיפה חרש, “השפה שבה אמרת לי בפעם הראשונה שאתה אוהב אותי!”

“ההרגל שלי להשתמש בלשון אחרת…” הסתכן אוקטאב-לאבינסקי לאחר שכָּלו נימוקיו.

“אולאף”, הגיבה הרוזנת בנעימת נזיפה, “אני רואה שפאריס השחיתה אותך; צדקתי שלא רציתי לנסוע לשם. מי היה אומר לי, שבשוב הרוזן האציל לאבינסקי אל אחוזתו לא יידע עוד לענות על ברכוֹת הנתונים למרותו?”

פניה הנחמדים של פראסקוביה קיבלו ארשת של כאב; זו הפעם הראשונה שהעצבות השליכה את צִלה על המצח הצח כמצחו של מלאך; השיכחה המשונה הזאת צבטה אותה ברך שבחלקי נשמתה ונראתה לה כמעט כבגידה.

הֶמשך הארוחה עבר בשתיקה; פראסקוביה זעפה על מי שחשבה כי הרוזן הוא. אוקטאב היה מודאג מאוד, שכן חשש משאלות נוספות, שייאלץ להשאיר ללא תשובה.

הרוזנת קמה ושבה אל חדריה.

אוקטאב שנשאר לבדו, שיחק בניצב של סכין שחשַק לנעוץ בלבו, הואיל ומצבו היה ללא-נשוא; הוא ציפה להפתעה, ועתה נמצא, תוך התפתלויות ללא מוצא, באיזה קיום שאין הוא מכירו: כשנטל את גופו מן הרוזן לאבינסקי צריך היה לגנוב ממנו גם את ידיעותיו הקודמות, את השפות ששלט בהן, את זיכרונות ילדותו, את אלף הפרטים האינטימיים המרכיבים את האני של האדם, את הקשרים שבין קיומו שלו ובין קיוּמים אחרים; ולכל זה לא היתה מַספקת כל ידיעתו של הדוקטור בלתאזר שרבונו. איזו מורת-רוח! להיות בגן-עדן זה, שבקושי העז להביט מרחוק אל ספו; לגור תחת אותו גג של פראסקוביה, לראות אותה, לדבר אתה, לנשק את ידה היפה בשפתיו ממש של בעלה, ושלא יוכל לרמות אותה בצניעותה השמיימית, ושייכשל כל רגע באיזו טיפשות ללא הסבר! "כתוב היה במרומים שפראסקוביה לא תאהב אותי לעולם! ובכל זאת הבאתי את הגדול שבקרבנות, שגאוות האדם יכולה להשפיל אליו: ויתרתי על האני שלי והסכמתי לנצל, תחת צורה זרה, ליטופים המיועדים לאחר.

הוא היה באמצע המונולוג כשקַד סַייס לפניו בכל אותות הכבוד העמוק ושאל על איזה סוס ירכב היום..

משראה שאין תשובה, הסתכן הסַייס, נחרד מתעוזתו, ומלמל:

“נשר או רוסתֶם? זה שמונה ימים שלא יצאו”.

“רוסתם”, השיב אוקטאב-לאבינסקי; היה יכול לומר גם ‘נשר’, אבל השם האחרון נאחז בדעתו הפזורה.

הוא התלבש כיאות לרכיבה והפליג לעבר יער בּוּלוֹן, מפני שרצה להתאוורר מהתרגשותו העצבנית.

רוסתם, בהמה נהדרת מגזע נֶדג’י, שנשׂא על חזהו בתוך שקית מזרחית של קטיפה רקומה בזהב, תעודות-יוחסין אציליות שהגיעו עד לשנים הראשונות של ההגירה, לא היה זקוק לזירוז. נראה שהבין את מחשבת הרוכב עליו, ולמן הרגע שעזב את הכביש ונגע בקרקע, טס כחץ בלא שנתן לו אוקטאב להרגיש את הדרבן. לאחר שעתיים של ריצה סוערת, בו הרוכב והבהמה הביתה, האחד – שקט, והשני מעלה עשן מנחיריו האדומים.

הרוזן המשוער נכנס אל הרוזנת שמצא בסלון שלה, לבושה שמלת משי דק לבן באימרות תפורות זו על זו עד לחגורה, קשר של סרטים בזווית האוזן, כיוון שהדבר היה בדיוק ביום חמישי – היום שבו נשארה בביתה וקיבלה אורחים.

“ובכן”, אמרה לו בחיוך חינני, מפני שהנזיפה לא יכלה להישאר זמן רב על שפתיה היפות, “כבר שבתָ ותפסת את זיכרונך תוך ריצה בשדרות היער?”

“הו אלי שבשמיים, לא, יקירתי”, ענה אוקטאב-לאבינסקי, “אבל עלי להתוודוֹת לפנייך על מעשה”.

“וכי אינני יודעת מראש את כל מחשבותיך? וכי איננו עוד שקופים זה לזה?”

“אתמול הלכתי אל הרופא שמרבים לדבר בו!”

“כן, הדוקטור בלתאזר שרבונו, ששהה זמן רב בהודו ולמד שם, כך אומרים, המון סודות מופלאים, כל אחד יותר ממשנהו. – אתה אף רצית לקחת אותי אליו; אבל אינני סקרנית, – הואיל ואני יודעת שאתה אוהב אותי, וידיעה זו מספיקה לי”.

“הוא ביצע לעיני ניסויים כה מוזרים, הפעיל פלאים כאלה, שאני עדיין נבוך מהם. האיש המוזר הזה, בעל כוח שאין לעמוד בפניו, שיקע אותי בשינה מאגנטית כה עמוקה, שבהתעוררי לא מצאתי עוד את עצמי בכל סגולותי: איבדתי את הזיכרון לגבי דברים רבים; העבר מרחף בתוך ערפל מטושטש; אהבתי לך, רק היא נשארה שלמה”.

“שגית בכך שהתמסרת להשפעתו של רופא זה, אולאף. אלוהים שברא את הנשמה, לו מותר לנגוע בה. אבל האדם, אם הוא מנסה לעשות זאת, חוטא חטא”, אמרה בחומרה הרוזנת פראסקוביה לאבינסקה. “אני מקווה שלא תשוב עוד אליו, וכשאוֹמַר לך דבר של חיבה בפולנית, תבין אותי כמקודם”.

בשעת טיולו על הסוס המציא את ההצטדקות בעזרת המאגנטיזם כדי לחפות על הטעויות הגסות שלא יכול למנוע את הצטברותן בקיומו החדש; אבל עדיין לא הגיע לקץ ייסוריו. – שרָת שפתח את הדלת הודיע:

“מר אוקטאב דה-סאווי”.

אף-על-פי שצריך היה לחכות לפגישה זאת ביום מן הימים, החוויר אוקטאב האמיתי לשֵמע המלים הפשוטות הללו, כאילו תרועת יום-הדין פרצה פתאום ליד אוזנו. הוא זקוק היה לגייס את כל אומץ רוחו ולשכנע את עצמו כי יש יתרון במצבו, אחרת יתערער. באורח אינסטינקטיבי נעץ את אצבעותיו בגב של כורסה, וכך הצליח להחזיק מעמד על רגליו במראה פנים בטוח ושקט.

הרוזן אולאף, עוטה חזותו של אוקטאב, קרב אל הרוזנת ובירך אותה עמוקות.

“האדון הרוזן לאבינסקי… האדון אוקטאב דה-סאווי…”, השמיעה הרוזנת לאבינסקה, בהציגה את האדונים זה לזה.

שני הגברים בירכו זה את זה בקרירות, משליכים זה אל זה מבטים פרועים מבעד למסיכת השיש של הנימוס החברתי, המחפה לפעמים על יצרים אכזריים כה רבים.

“שמרת לי טינה למן פירנצה, מר אוקטאב”, אמרה הרוזנת בקול ידידותי ופמיליארי, “ופחדתי לעזוב את פאריס בלא שאראה אותך.. – היית יציב יותר בווילה סאלוויאטי, ונמנית אז עם הנאמנים לי”.

“גבירתי”, ענה בטון מאולץ אוקטאב-המזוייף, “אני סיירתי, לא הייתי בקו-הבריאות, אף הייתי חולה, וכשקיבלתי את הזמנתך האדיבה, שאלתי את עצמי אם אנצל אותה, כיוון שאסור להיות אגואיסט ולהשתמש לרעה בוותרנות המוצעת בנדיבות לטרדן”.

“משתעמם אולי, אך טרדן, לא”, הגיבה הרוזנת, "תמיד היית מלאנכולי, – והרי אחד המשוררים שלכם אמר בדבר המלנכוליה:

אחרי הבטלה זוהי הטובה שבמחלות".

“זוהי שמועה שמפיצים האנשים המאושרים, כדי להתחמק מהשתתפות בצערם של הסובלים”, אמר אולאף-דה-סאווי.

הרוזנת נתנה מבט רך שאין לתארו ברוזן הסגור בתוך צורתו של אוקטאב, כאילו מבקשת סליחה על האהבה שהפיחה בו בלי-משׂים.

“אתה חושב אותי לקלת-דעת יותר משאני באמת; כל כאב אמיתי מעורר את רחמַי,ואם אין בכוחי להקל, אני יודעת להשתתף בצער. – הייתי רוצה שתהיה מאושר, מר אוקטאב היקר, אבל למה אתה מסתגר כבמנזר בעצבותך, מסרב בעקשנות לקבל את החיים, שבאו אליך עם מנות האושר שלהם, עם קסמיהם ועם חובותיהם? למה סירבת לקבל את הידידות שהצעתי לך?”

משפטים אלה, כה פשוטים וכה גלויים, הרשימו באופן שונה את שני המאזינים. – אוקטאב שמע בהם את אישור גזר-הדין בגן סאלוויאטי, אשר יצא מן הפה היפה הזה, שהשקר לא טימא אותו מעולם; אולאף שאב ממנו הוכחה נוספת לטוהר-המידות היציב של האשה שלא יכלה להתמוטט אלא אם כן באמצעות מֵרמה שטנית. לכן השתלט עליו זעם פתאומי, בראותו את רוחו החי בנשמה אחרת, והוא שוכן בביתו שלו, והוא התנפל לעבר צווארו של הרוזן המזויף.

“גנב, ליסטים, רמאי, החזר לי את עור בשרי!”

למראה המעשה החריג כל-כך נצמדה הרוזנת אל הפעמונית, משרתים הוציאו את הרוזן.

“אוקטאב המסכן הזה השתגע!” אמרה פראסקוביה, כשהוציאו את אולאף שנאבק לשווא.

“כן”, ענה אוקטאב האמיתי, “משוגע מאהבה! את, הרוזנת, בלי ספק יפה מדי!”

11

שעתיים לאחר מעמד זה קיבל הרוזן המזויף מן האמיתי מכתב סגור בחותמת אוקטאב דה-סאווי – לאומלל המנושל מנכסיו לא היו אחרות. רושם מוזר עשה על עושק ישותו של אולאף לאבינסקי לפתוח איגרת חתומה בסמל שלו, אבל הכל הצטרך להיות חורג מהרגיל במצב אנורמאלי זה.

האיגרת כללה את השורות הבאות, שנכתבו ביד מאולצת ובכתב שנראָה מסולף, מפני שאולאף לא היה רגיל לכתוב באצבעותיו של אוקטאב:

“אדם אחר, לא אתה, אילו קרא איגרת זו, היתה נראית לו כאילו נשלחה מבית- משוגעים, אבל אתה תבין לרוחי. צירוף נסיבות גורליות חסרות-הסבר, שלא נתרחשו, אולי, מעולם מאז מסתובבת הארץ מסביב לשמש, מאלץ אותי לעשות דבר שאיש לא עשה. אני כותב לעצמי וכותב בכתובת זו שֵם שהוא שלי, שם שגנבת ממני יחד עם אישיותי. לאיזה תחבולות אפֵלות נפלתי קרבן, לתוך איזה מעגל של הזיות-תופת שֹמתי רגלי, אינני יודע; – אתה יודע זאת, בלי ספק. אם אינך מוג-לב, הרי קנה אקדחי או חוֹד חרבי ישאל אותך את הסוד, על מיגרש, שבו כל אדם נכבד או נבזה עונה על השאלות המוצגות לו; דין הוא שמחר יפסיק אחד משנינו לראות אור עולם. העולם רחב-הידיים צר עתה יותר מדי בשביל שנינו: – אני אמית את גופי שבו שוכן רוחך הרמאי, או אתה תמית את גופך שלך, שבו רוגזת נשמתי על שנכלאה בתוכו. – אל תנסה לגרום לכך שאיחשב כמשוגע, – יהיה לי האומץ להיות נבון, ובכל מקום שאפגוש אותך אעליב אותך בנימוסיות של ג’נטלמן, בקור-רוח של דיפלומט; שׂפמותיו של האדון הרוזן אולאף לאבינסקי אולי לא מוצאות חן בעיני האדון אוקטאב דה-סאווי, וכל יום הם דורכים זה על רגליו של זה ביציאה מן האוֹפרה, אבל אני מקווה ששורותי אלה, על אף סתימותן, לא יהיו בשבילך דו-משמעותיות, ושעֵדַי יבואו לידי הסכם עם עדיך ביחס לשעה, למקום ולתנאי הקרב”.

האיגרת הטילה את אוקטאב לתוך מבוכה עצומה. הוא לא יכול לדחות את ההזמנה לדו-קרב של הרוזן, ועם זאת היה מאוס בעיניו להילחם עם עצמו, שכן שמר בשביל חיצוניותו הקודמת חיבה מסוימת. המחשבה שייאנס לערוך את הקרב בשל השפָלה שתפרוץ הכריחה אותו להסכים לו, אף-על-פי שבאין ברירה יכול להעלות על יריבו את כתונת-הריסוּן של מטורף וכך לבלום את זרועו, אבל אמצעי אלים זה מנוגד היה לעדינותו. אם תחת דחף של תשוקה בלתי-נמנעת עשה מעשה ראוי לנזיפה והסתיר את המאוהב תחת מסיכת הבעל כדי להתגבר על טוהר-מידות שמעל לכל הפיתויים, לא היה בכל זאת אדם חסר-כבוד וחסר-אומץ; אגב, הוא לא קיים החלטה זו אלא אחרי שלוש שנות מאבק וסבל, ברגע שחייו האכולים מאהבה עמדו לכלוֹת. הוא לא הכיר את הרוזן; הוא לא היה ידידו; הוא לא היה חייב לו דבר, והוא ניצל את האמצעי המסוכן שהציע לו הדוקטור בלתאזר שרבונו.

איפה יקח עדים? בוודאי בין ידידיו של הרוזן. אך לאחר יום אחד בלבד שהתגורר אוקטאב בארמון, לא יכול להתקשר עמהם.

על הקמין התעגלו שתי קובעות מסיליקאט ירקרק סדוק, שאוזניהן היו בצורת דרקונים של זהב. האחת הכילה טבעות, סיכות, חותמות ותכשיטים קטנים אחרים; השנייה – כרטיסי-ביקור, שבהם, תחת הכתרים של דוכס, מארקיז, רוזן, היו כתובים באותיות גוֹתיות בכתב עגול באנגלית, בידי רַשמים מיומנים, הרבה שמות פולניים, רוסיים, הונגריים, גרמניים, איטלקיים, ספרדיים, המעידים על מסעיו של הרוזן, שהיו לו ידידים בכל הארצות.

אוקטאב נטל מהם שניים באקראי: הרוזן זאמויֶצקי והמארקיז דה-סֶפּוּלוֶדה. – הוא נתן הוראה לרתום ולהובילו אליהם. מצא את זה ואת זה. הם לא היו מופתעים מן הבקשה של מי שהוחזק בעיניהם כרוזן אולאף לאבינסקי. בהיותם משוללים לחלוטין רגישות של עדים בורגניים, לא שאלו אולי יכול העניין להסתדר, אלא שמרו על שתיקה מנומסת בדבר גורם הריב, כיאות לג’נטלמנים כפי שהיו.

הרוזן האמיתי, מצדו, או כפי שאתם אולי מעדיפים, אוקטאב המזויף, היה טרף למבוכה דומה: הוא נזכר באלפרֶד הוּמבֶּר ובגוסטאב רֶנבּוֹ, שסירב להשתתף בארוחת-הצהריים שלו, והחליט שהם ישמשו לו בפגישה הזאת. – שני הצעירים ציינו איזו תמיהה בראותם שידידם הוזמן לדו-קרב, שהרי זה שנה לא יצא כמעט מחדרוֹ, והלוך-רוחו היה שקט ולא מלחמתי. אך כשאמר להם שהמדובר בקרב לחיים ולמוות בשל סיבה שאין לגלוֹתה, לא התנגדו עוד והלכו אל בית לאבינסקי.

התנאים הוסדרו מייד. מטבע של זהב מושלך כלפי מעלה קבע את סוג הנשק, מאחר שהיריבים הצהירו כי החרב והאקדח מתאימים להם באותה מידה. צריך היה להגיע ליער בּוּלוֹן בשש בבוקר בשדרת פוֹטוֹ, ליד גג-הקש הנתמך בעמודים כפריים, במקום הפנוי מעצים, שהחול הכבוש בו מהווה זירה מתאימה לקרבות כאלה.

לאחר שהכל הוסכם היה כבר קרוב לחצות, ואוקטאב פנה אל דלת חדריה של פראסקוביה. הבריח היה מוזז כמו אמש, והקול הלגלגני של הרוזנת הטיל דברי לצון מבעד לדלת:

“חזור כשתדע פולנית, אני פאטריוטית מדי ולא אוכל לקבל אדם זר בביתי”.

בבוקר הגיע הרופא שרבונו, נושא נרתיק מכשירים כירורגיים וחבילת חיתולים, ואוקטאב קיבל את פניו. – הם עלו שניהם על המרכבה. האדונים זאמוֹיֶצקי ודֶה-סֶפּוּלוֶדה נסעו אחריהם ברכבם הקל.

“ובכן אוקטאב יקירי”, אמר הרופא, “ההרפתקה כבר נהפכת לטראגדיה? הייתי צריך להניח לרוזן שיישן בגופך כשמונה ימים על ספתי. הארכתי מעל לתחום זה של זמן שֵינות מאגנטיות. אבל ככל שמרבים ללמוד את חכמת הבראהמנים, הפּאנדיטים והסאניאסים שבהודו, שוכחים תמיד דבר-מה, ובכל תכנית מעובדת על הצד הטוב ביותר נמצאים פגמים. אבל איך קיבלה הרוזנת פראסקוביה את פני המאוהב מפירנצה המחופשׂ?”

“אני חושב”, השיב אוקטאב, “שהיא הכירה אותי חרף שינוי צורתי, ואולי המלאך שומר-ראשה הוא שלחש על אוזנה שלא תיתן בי אימון; מצאתי אותה תמה, קרה, טהורה כמוה כשלג בקוטב. מתחת לחיצוניות שאהבה, ניחשה בלי ספק נשמתה העדינה נשמה זרה. – הרי אמרתי לך שלא תוכל לעשות דבר בשבילי; אני אומלל יותר משהייתי כאשר ביקרת אצלי לראשונה”.

“מי יכול לקבוע תחום לסגולותיה של הנשמה”, אמר הדוקטור בלתאזר שרבונו בפנים מהורהרים, “ביחוד כשאיננה מועמת משום מחשבה ארצית, כשאיננה מזוהמת משום בוץ אנושי, והיא שומרת על עצמה כפי שיצאה מתחת ידיו של הבורא אל האור, מתוך התבוננות של אהבה? – כן, צדקת, היא הכירה אותך; צניעותה המלאכית חָרדה תחת מבט התשוקה, ובאופן אינסטינקטיבי התעטפה בכנפיה הלבנות. אני מרחם עליך, אוקטאב המסכן שלי! מחלתך היא באמת חשוכת-מרפא. – אילו היינו בימי הביניים, הייתי אומר לך: היכנס למנזר”.

“חשבתי תכופות על כך”, השיב אוקטאב.

הגיעו. – הרכב הקל של אוקטאב המזויף כבר עמד במקום המסומן.

מראהו של היער בשעת-הבוקר היה ממש ציורי, לאחר שאיבד אותו במשך היום: הדבר היה באותם ימי קיץ שהשמש טרם הספיקה להכות את ירקוּת העלווה; צבעים רעננים, שקופים, רחוצים בטל הלילה, גיוונו את גושי הסביבה ונישׂא מהם ריח ניחוח של צמיחה צעירה. העצים במקום זה יפים במיוחד, אולי משום שנתקלו בקרקע יותר מתאים, ואולי משום ששׂרדו יחידים מנטיעה ישנה; גזעיהם האיתנים, המצופים באיזוב או מבריקים בקליפת כסף, נאחזים בקרקע בשורשים מסובכים, משליכים בדים בכיפופים מוזרים, ועשויים לשמש דגמים לתרגילי ציירים ותפאורנים המרחיקים לכת בחיפושים אחרי דגמים פחות מפליאים. כמה ציפורים, ששאון היום משתיק אותן, צייצו בעליצות מתחת לעלווה; ארנבון חשאי חצה בשלושה ניתורים את חול השדרה ורץ להתחבא בעשב, נבעת מרעש הגלגלים.

השירים הללו של הטבע שהופתע במערומיו, העסיקו מעט מאוד, כמובן, את שני היריבים ואת עדיהם.

מראהו של הרופא שרבונו עשה רושם לא נעים על הרוזן אולאף לאבינסקי, אך הוא התאושש עד מהרה.

מדדו את החרבות, סימנו את המקומות ללוחמים, שלאחר ששׂמו את מעיליהם על הקרקע הגישו את החרבות חוד אל חוד.

העדים קראו:

“הַתחל”!

בכל דו-קרב, תהיה קנאוּת היריבים אשר תהיה, קיים רגע של חוסר-תנועה חגיגי; כל לוחם חוקר את יריבו בשתיקה ועורך את תכניתו, מחשב את ההתקפה ומתכונן לתגובה; אחר-כך מחפשׂות החרבות זו את זו, מרגיזות זו את זו, ממששות זו את זו, אם אפשר לומר כך, בלא שמניחות זו את זו; כך נמשך הדבר כמה שניות, הנראות כדקות, כשעות, לנוכחים המודאגים.

כאן היו נסיבות הדו-קרב, הרגילות למראית עיניהם של הצופים, מוזרות כל-כך ללוחמים עצמם, שנשארו כך אוחזים את הניצב זמן יותר ממושך מן הרגיל. לאמיתו של דבר היה לפני כל אחד מהם גופו של עצמו וצריך היה לתקוע את הפלדה בבשׂר שעוד אמש היה שייך לו. – הקרב נסתבך בשל היותו מעין התאבדות לא צפויה, ועם שהיו שניהם אמיצי-לב, חשו אוקטאב והרוזן אימה אינסטינקטיבית מזה שהיו שולפי חרב מול רוחותיהם ומוכנים להתנפל על עצמם.

העדים חסרי-הסבלנות עמדו לשוב ולקרוא: “אדונים, הרי עליכם להתחיל!” כשכלי הנשק נתנגשו סוף-סוף בקצותיהם.

כמה התקפות נהדפו בזריזות מצד זה ומצד זה.

הודות לחינוכו הצבאי היה הרוזן לוחם מיומן; הוא היה מנקד בפגיעותיו את השריון של הנודעים במומחים; אולם, אם שלט יפה בתיאוריה, הרי באופן שימושי לא היתה לו עוד הזרוע העצבנית הרגילה, שתוכל להביס את המוּרידים של שאמיל; זה היה פרק-ידו של אוקטאב שהחזיק את חרבו.

לעומתו אוקטאב, בגופו של הרוזן, חש עוצמה לא-ידועה, ועם שהיה פחות בקי בלחימה דחה כל הזמן מחזהו את החרב שחיפשׂה אותו.

לשווא התאמץ אולאף לפגוע ביריבו והסתכן במכות לא-בטוחות. ואילו אוקטאב, קר-רוח יותר והחלטי יותר, סיכל את תחבולותיו.

חימה החלה להשתלט על הרוזן, שפעולתו נעשתה עצבנית ולא מסודרת. על אף שהיה אוקטאב דה-סאווי, רצה להרוג את הגוף הרמאי שיכול לרמות את פראסקוביה, מחשבה שהטילה אותו לזעם שאין להביעו.

תוך סיכון להידקר ניסה מכה ישירה כדי להגיע דרך גופו שלו אל נשמתו ואל חייו של מתחרהו; אבל חרבו של אוקטאב נצמדה מסביב לשלו בתנועה כה זריזה, כה עזה, כה החלטית, שהחרב העקורה מפרק-ידו זינקה אל-על ועמדה לנפול במרחק כמה צעדים משם.

חייו של אולאף היו נתונים לרשותו של אוקטאב: עליו היה רק להידחק קדימה כדי לדקרו מעֵבר לעֵבר. – פניו של הרוזן התכווצו, לא מפני שפחד מן המוות, אלא חשב כי הנה הוא משאיר את אשתו לגנב-גוף זה, שמעתה ואילך לא יוכל דבר לגרום להסרת המסווה מעל פניו.

אוקטאב, רחוק מלנצל את יתרונו, השליך את חרבו, ובאותתו לעדים שלא יתערבו צעד לעבר הרוזן הנדהם, שנטל אותו בזרועו ומשך אותו לתוך סבך היער.

“על שום מה אתה שומר לי טינה?” שאל הרוזן. “למה לא תהרוג אותי כאשר אתה יכול לעשות זאת? למה לא נמשיך את הקרב, לאחר שנתת לי לשוב וליטול את החרב, אם אתה מתעב להכות באדם ללא נשק? הרי אתה יודע שאין השמש צריכה להקרין ביחד את שני צללינו על החול, וצריך שהאדמה תבלע אחד משנינו”.

“הקשֵב בסבלנות”, ענה אוקטאב. “אושרך נתון בידַי. אני יכול להוסיף ולהשאיר לעצמי את הגוף שבו אני שוכן היום והשייך לך כבעלוּת חוקית. אני נהנה להודות בכך כשאין עדים על-ידנו, וכשרק הציפורים, שלא יחזרו על כך, עשויות להאזין לנו; אם נשוב ונתחיל את הדו-קרב, אהרוג אותך. הרוזן אולאף לאבינסקי, שאני מייצגו בצורה הפחות גרועה שאני מסוגל לה, חזק בסיוּף יותר מאוקטאב דה-סאווי, שצורתו שייכת לך כעת, ושאיאלץ, לצערי הרב, להשמידו; ומיתה זו, על אף היותה לא ממשית כיוון שנשמתי תשרוֹד, עלולה לגרום עוגמת-נפש לאמי”.

הרוזן שהודה באמיתות ההערות, שמר על שתיקה שנראה כעין הסכמה.

“לעולם לא תגיע”, המשיך אוקטאב, “אם אתנגד לכך, שתחזור לתפקידך באישיותך; אתה רואה לאן הגיעו שני ניסיונותיך. ניסיונות אחרים יגרמו לכך שתהיה מוחזק משוגע לדבר אחד. איש לא יאמין לאף מלה מטענותיך, וכשאתה טוען שהנך הרוזן אולאף לאבינסקי, יפרצו הכל בצחוק בפניך, כפי שכבר יכולת להיווכח. יכלאו אותך, ותבלה את שארית ימיך, מתחת למקלחות, במחאות שאתה באמת בעלה של הרוזנת היפה פראסקוביה לאבינסקה. המשתתפים בצערך יאמרו לשֵמע דבריך: ‘אוקטאב המסכן!’ תהיה לא מוכר כמו שאבֶּר של באלזאק, שרצה להוכיח שלא מת”.

זה היה כה אמיתי-מתימאטי, שהרוזן המדוכא השפיל ראשו אל חזהו.

“הואיל ואתה כרגע אוקטאב דה-סאווי, חיטטת בלי ספק במגירותיו, דפדפת את ניירותיו; ואתה יודע שהוא מטפח זה שנתיים אהבה נואשת לרוזנת פראסקוביה לאבינסקה, שניסה לשווא לעקרה מלבו, אך היא לא תחלוף אלא בכלוֹת חייו, ואולי תעקוב אחריו גם בקבר”.

“כן, אני יודע זאת”, אמר הרוזן בנשכו את שפתיו.

“ובכן, כדי להגיע אליה השתמשתי באמצעי נורא, מפחיד, שרק תשוקה נלהבת יכלה להסתכן בו; הדוקטור שרבונו ניסה בשבילי מעשה הגורם לנסיגת הקוסמים מכל הארצות ומכל הזמנים. לאחר ששיקע את שנינו בשינה, גרם באמצעות מאגנטיזם לכך שנשמותינו יתחלפו בלבושיהן. פלא חסר-תועלת! אני אחזיר לך את גופך: פראסקוביה אינה אוהבת אותי! בחיצוניותו של הבעל הכירה את נשמת המאהב; מבטה קפא על סף החדר של חיי-הנישואים כמו בגן של וילה סאלוויאטי”.

צער אמיתי כל-כך נתגלה בהטעמתו של אוקטאב, עד שהרוזן הוסיף אמון בדבריו.

“אני מאוהב”, הוסיף אוקטאב בחיוך, “ולא גנב, וכיוון שהנכס היחידי שהייתי חושק בו עלי אדמות אינו יכול להיות שייך לי, אינני רואה טעם בכך שאשמור בשבילי את תאריך, את טירותיך, את אחוזותיך, את כספך, את סוסיך, את כלי נשקך. – הבה, תן לי יד, ניראה כמתפייסים, נודה לעֵדינו, ניקח עמנו את הדוקטור שרבונו ונשוב למעבדת המאגיה, שבה יצאנו בשינוי צורה; בראהמה הזקן יידע יפה לבטל מה שעשה”.

“רבותי”, אמר אוקטאב, ממשיך עוד למשך כמה דקות את תפקיד הרוזן אולאף לאבינסקי, “החלפנו, יריבי ואני, הסברים חשאיים, ההופכים את המשך הקרב לחסר-תועלת. אין דבר המבהיר את המחשבות בין אנשים ישרים כהתנגשות חרבות קטנה”.

האדונים זאמוֹיֶצקי וסֶפּוּלוֶדה עלו על מרכבתם. אלפרד הומבֶּר וגוסטאב רֶנבּוֹ שבו אל רכבם הקל. – הרוזן אולאף לאבינסקי, אוקטאב דה-סאווי והדוקטור בלתאזר פנו בקצב מהיר לעֵבר רחוב די-ריגאר.

12

במהלך הנסיעה מיער בּוּלוֹן עד רחוב די-ריגאר אמר אוקטאב דה-סאווי לדוקטור שרבונו:

“יקירי הדוקטור, אשוב ואבדוק את המדע שלך בניסוי נוסף: להחזיר לקדמותן את הנשמות, כל אחת בשיכונה הרגיל. דבר זה לא יהיה קשה לך; אני מקווה שהאדון הרוזן לאבינסקי לא תהיה טינה בלבו עליך על שהחלפת לו את הארמון תמורת בקתה ושיכנת כמה שעות את אישיותו המבריקה בתוך אדם עני כמוני. בנוסף לכך הרי אתה בעל עוצמה שאין לך לפחד משום נקמה”.

לאחר אות של הסכמה מצדו אמר הדוקטור בלתאזר שרבונו: “הביצוע יהיה הפעם פשוט בהרבה מן הקודם; הנימים הסמויות המקשרות את הנשמה לגוף נקרעו לא מזמן אצלך ולא הספיקו לשוב ולהתאחד, וכוחות רצונך לא יהווּ מכשול, שההתקוממות האינסטינקטיבית נגד המאגנטיזם יוצרת למהַפּנט. האדון הרוזן יסלח מן הסתם למדען זקן כמוני על שלא יכול להתגבר על התענוג לבצע ניסוי שאין מוצאים בשבילו הרבה מועמדים, שהרי הניסיון הזה לא שימש, אגב, אלא כדי לאשר באופן מזהיר קיומו של טוהר-מידות המגביר את העדינות עד כדי האלָהה, וחוגג את ניצחונו במקרה שכל מידה אחרת היתה נכשלת. אתה תראה, אם רצונך בכך, את השינוי החולף הזה כחלום מוזר, וייתכן שבמאוחר לא תכעס על שנתנַסית בתחושה מוזרה זאת, שרק מעטים מאוד ידעו אותה, תחושת השיכון בשני גופים. – גלגול הנשמות איננו תורה חדשה; אך לפני המעבר לקיום אחר שותות הנשמות את קוּבעת השיכחה, והבריות אינם יכולים להיזכר, כמו פיתאגורס, שהשתתפו במלחמת טרויה”.

“הטובה שבשובי להשתכן באישיותי”, ענה הרוזן בנימוס, “שקולה נגד אי-הנעימות שבנישולי ממנה; דבר זה נאמר ללא כל כוונה רעה ביחס לאדון אוקטאב דה-סאווי, שעדיין אני הוא ושאפסיק להיות!”

אוקטאב חייך בשפתיו של הרוזן לאבינסקי לשֵמע המשפט הזה, שלא הגיע לפי הכתובת שלו אלא דרך הלבוש החיצוני הזר, ודממה קמה בין שלושת הנוסעים, שמצבם האנורמאלי הכביד על שיחה ביניהם.

אוקטאב המסכן הִרהר בתקוותו הדועכת, ומחשבותיו לא היו, יש להודות, דווקא ורודות. ככל המאוהבים הנִדְחים שאל את עצמו שוב ושוב למה לא היה אהוב, – כאילו האהבה קיימת על לָמה! הנימוק היחידי שניתן להציעו הוא “משום ש”, תשובה הגיונית בלאקוניות העקשנית שלה, שהנשים מעמידות נגד כל השאלות המביכות. עם זאת הודה לעצמו שנוּצח והרגיש שקפיץ החיים, שנמתח אצלו לזמן קצר בידי הדוקטור שרבונו, שוב נשבר ואיווש בלבו כקפיצו של שעון שהוּפל ארצה. אוקטאב לא היה רוצה לגרום לאמו את היגון על התאבדותו, והוא חיפש מקום שבו יכבה בדומייה מיגונו הלא-מוכר תחת השם המדעי של מחלה מתקבלת על הדעת. אילו היה צייר, משורר או מוסיקאי, היה מגבש את כאבו ביצירת-מופת, ופראסקוביה, לבושה בלובן, עטורת כוכבים, בדומה לביאטריצ’ה של דאנטה, היתה מרחפת על-פי השראתו כמלאך אורָה; אולם, כפי שאמרנו בהתחלת סיפורנו, אוקטאב, עם שהיה בעל-השכלה ונימוסים, לא היה מאותם אנשי-רוח המשאירים בעולם הזה את עקבות מַעברם. בהיותו בעל נשמה נעלה במסתרים, לא ידע אלא לאהוב ולמות.

המרכבה נכנסה לחצר הבית הישן של רחוב די-ריגאר, חצר מרוצפת עם שיבוצי עשב ירוק, שצעדי מבקרים כבשו שם דרך וקירות-הבניינים הגבוהים האפורים הציפו עליה צללים קרים כצללים הנופלים ממיקמרותיו של מנזר; הדממה וחוסר-התנועה שמרו על הסף כשתי אנדרטאות לא-נראות כדי להגן על התכנסותו של המדען בהרהוריו.

אוקטאב והרוזן ירדו מן המרכבה, והדוקטור עבר על-פני המידרך בצעד זריז קצת יותר מכפי שניתן לצפות מאדם בגילו ובלא להישען על זרועו של הנער-המשרת שהציעהּ ברוב נימוס, כשם שהשרָתים בבתים של בעלי-היחס נוהגים כלפי אנשים חלשים בגופם ובאים-בימים.

למן הרגע שבו נסגרו השעריים מאחוריהם, הרגישו את עצמם אולאף ואוקטאב אפופים אותה אווירה חמה, שהזכירה לדוקטור את זו של הודו ושרק בה יכול לנשום בנוֹחוּת, אבל החניקה כמעט את האנשים שלא היו קלויים כמוהו שלושים שנה בשמש הטרוֹפּית. ההתגלמויות של וישנוּ העלו חיוך מעושׂה כמקודם במסגרותיהן: שיווה, האל הכחול, היה לועג על כנוֹ, וּדרוּגה, נושכת את שׂפתה המיובּלת בשיני חזיר-הבר שלה, נראתה כמניעה את מחרוזת-הקרקפות שלה. המעון שמר על הרושם המסתורי והמאגי שלו.

הדוקטור בלתאזר שרבונו הוליך את שני הכפופים לו אל החדר שבו בוצע שינוי החיצוניות הראשון; הוא סובב את דיסקית הזכוכית של המכונה החשמלית, התניע את קני הברזל של הגיגית המאגנטית, פתח את ארובות החום כדי להעלות מהר את מעלות החום, קרא שתיים או שלוש שורות על פאפירוסים עתיקים כדי כך, שדמוּ לקליפות ישנות העומדות להתפורר, ולאחר שחלפו כמה רגעים, אמר לאוקטאב ולרוזן:

“רבותי, אני מוכן למענכם; אתם רוצים שנתחיל?”

בשעה שעסק הרופא בהכנותיו, חלפו מחשבות מדאיגות בראשו של הרוזן.

“כשאירדם, מה יעשה בנשמתי הקוסם הזקן בעל פני-הקוף, העלול אפילו להיות השטן בעצמו? – האם יחזיר אותה אל גופי או יישׂא אותה עמו אל הגהינום? החילופים הללו המיועדים להחזיר לי את רכושי, כלום אינם מלכודת חדשה, תחבולה מאקיאוולית לשם איזה כישוף שתכליתו נעלמת ממני? ובכל זאת אין מצבי עלול להיות גרוע ממה שהוא עתה. גופי שייך לאוקטאב, וכפי שאמר זאת בצדק רב הבוקר, אם אתבע אותו כשאני בחיצוניותי העכשווית, אביא לידי כך שיכלאו אותי כמשוגע. אילו רצה להיפטר ממני סופית, הרי יכול להפעיל את חוד חרבו; הייתי חסר-נשק, נתון לחסדו; משפטם של הבריות לא היה מוצא עניין להתערב בזה. צורות הדו-קרב היו הוגנות לחלוטין, והכל התרחש לפי הנוהג. – הבה! נחשוב על פראסקוביה, ובלי פחד ילדותי! ננסה את האמצעי היחידי הנשאר לי לכָבשהּ בחזרה!”

והוא נטל כמוהו כאוקטאב את קנה הברזל, שהדוקטור בלתאזר שרבונו הציג לפניו.

הלומים ממוליכי המתכת הטעונים בגודש זרם מאגנטי, שקעו תיכף שני הצעירים לתוך תשישות כה עמוקה, שהיתה נראית כמיתה בעיני אדם שלא קיבל הודעה מוקדמת על כך: הרופא הפעיל את המאגנטיזם, ביצע את תנועות הפולחן, ביטא את ההברות כמו בפעם הראשונה, ומייד הופיעו שני ניצוצות קטנים מעל אוקטאב ומעל הרוזן בריטוט אור; הרופא שב והוליך למגוריה הראשונים את נשמת הרוזן אולאף לאבינסקי, שנמשכה בטיסה זריזה אחרי המאגנט.

באותו זמן ממש התרחקה אט-אט נשמתו של אוקטאב מגופו של אולאף, ובמקום שתצטרף לשלו, התרוממה עליזה על שנשתחררה כביכול ונראה שלא היתה מעוניינת לחזור אל כִּלאה. הרופא חש עצמו נתקף רחמים על פסיכֶה זאת שפִּרפרה בכנפיה, ושאל את עצמו אם חסד הוא להחזירה אל עמק הנכאים. במשך רגע ההיסוסים עלתה הנשמה ועלתה. משנזכר בתפקידו חזר מר שרבונו בהטעמה נמרצת ביותר על המלה החד-הברתית שאין לעמוד בפניה ועשה תנועה רצונית מבריקה; האור הקטן החטטני כבר היה מחוץ למעגל המשיכה, ובחצותו את הזכוכית העליונה של החלון, נעלם.

הרופא הפסיק את מאמציו, שידע כי מיותרים הם, והעיר את הרוזן, שבראותו את עצמו בראי בקווי פניו הרגילים, השמיע קריאת גיל, השליך מבט על גופו חסר-התנועה עדיין של אוקטאב, כדי להוכיח לעצמו, שהוא משוחרר סופית מחיצוניות זו, וזינק החוצה לאחר שנפרד בברכת-יד ממר בלתאזר שרבונו.

רגעים מספר אחרי זה נשמעה התגלגלות עמומה של מרכבה, והדוקטור בלתאזר שרבונו נשאר לבדו פנים אל פנים עם גופתו של אוקטאב דה-סאווי.

“בשם חִדקוֹ של גאנֶשה!” נצטעק תלמידו של בראהמה מאֶליפאנטה לאחר שהלך הרוזן, “הרי לך עניין מרגיז; פתחתי את דלתות הכלוב, הציפור נתעופפה, והנה היא כבר מחוץ לחללו של העולם הזה, במרחק כזה שהסאניאסי בראהמה-לוגום הוא עצמו לא יוכל להדביקו; אני נשאר עם גוף על זרועותי. ודאי שאני יכול להמיסו באמבט הרסני כה חזק, שלא יישאר ממנו אף אטוֹם חשוב, או לעשות ממנו במשך כמה שעות מוּמייה-של-פּרעה בדומה לחנוטים שבארונות הססגוניים בהירוגליפים; אבל אז יתחילו חקירות, יחטטו במעוני, יפתחו את תיבותי, יציגו לי כל מיני שאלות מרגיזות…”

כאן חלפה מחשבת אור ברוחו של הרופא; הוא תפס עט ומשך במהירות כמה קווים על גליון הנייר, שתחב אחר-כך למגירת שולחנו.

הנייר הכיל את המלים הללו:

“הואיל ואין לי הורים ולא קרובי-משפחה, אני מוריש את כל רכושי למר אוקטאב דה-סאווי, שאני רוחש לו חיבה מיוחדת, – על מנת לשלם עיזבון של מאה אלף פראנק לבית-החולים הבראהמני בציילון, בשביל בעלי-החיים הזקנים, התשושים או החולים, לשלם קיצבה של אלף ומאתיים פראנק במשך כל החיים למשרת ההודי שלי ולמשרת האנגלי שלי, ולמסור לספריית מאזארין את כתב-היד של חוקי מאנוּ”.

צוואה זו שעשה אדם חי למען נפטר איננו אחד הדברים הפחות מוזרים שבסיפור הבלתי-סביר ובכל זאת האמיתי הזה; אבל המוּזרוּת תתפרש תיכף.

הרופא נגע בגופו של אוקטאב דה-סאווי, שחום החיים טרם עזב אותו, הסתכל בראי וראה את הפנים המקומטים, השחומים והמחוספסים כעור שַגרין, בהבעה זלזלנית מיוחדת, ובעשותו מולו מחווה שבה משליכים מעיל ישן כשהחייט מביא לך חדש, מִלמל את הנוסחה של סאניאסי בראהמה-לוגום.

בו-ברגע נתגלגל גופו של הדוקטור בלתאזר שרבונו כהלוּם-רעם על השטיח, ואילו גופו של אוקטאב דה-סאווי, הזדקף חזק, ער, מחזיק-מעמד.

אוקטאב-שרבונו עמד על רגליו כמה דקות לפני הגופה הכחושה, הגרמית, החיוורת כמת; כיוון שלא נתמכה עוד בנשמה העצומה שזה אך נפחה בה רוח חיים, הפגינה כמעט מייד אותות של סֶניליות קיצונית וקיבלה עד מהרה מראה של גופת מת.

“היֵה שלום, סמרטוט אנושי מסכן, סחבה עלובה, קרועה ובלוּיה, מרופטת בכל התפָרים, שסחבתי שבעים שנה בחמשת חלקי תבל! שימשת לי יפה למדי, ואין אני עוזב אותך בלא להצטער במידה-מה. מתרגלים זה אל זה לחיות ביחד זמן כה רב! אבל בחיצוניות הצעירה הזאת, שמומחיותי תעשה אותה בקרוב חסוֹנה, אוכל ללמוד, לעבוד, לקרוא עוד כמה מלים מן הספר הגדול, בלא שיסגור אותו המוות בסעיף המעניין ביותר ויאמר ‘די!’”

אחרי ההספד הזה שהופנה אל עצמו, יצא אוקטאב שרבונו בפסיעה שקטה והלך לקבל לרשותו את קיומו החדש.

הרוזן אולאף לאבינסקי כבר חזר אל ביתו ושאל מייד אם הרוזנת תוכל לקבל אותו.

הוא מצא אותה ישובה על תל מאוּזב, במשתלה, כשלוחות הבדולח המורמים-למחצה איפשרו חדירת אוויר חמים ומאיר, בלב חורשה בתולה של צמחים אֶקזוטיים וטרופיים; היא קראה יצירות של נוֹוַאליס, אחד הסופרים העדינים ביותר, הנדירים ביותר, הרוחניים ביותר שהוציא הרוח הגרמני; הרוזנת לא אהבה את הספרים המציירים את החיים בצבעים ריאליים ועזים – והחיים נראו לה גסים במקצת מרוב הבילוי בעולם של הידור, של אהבה ושל שירה.

היא השליכה את ספרה ונשאה את עיניה לאט אל הרוזן. היא חששה שמא עוד תפגוש באישונים השחורים של בעלה את המבט הלוהט, הסוער, הטעון מחשבות מסתוריות, שהביך אותה בכאב כה רב ושנראָה לה – חשש מטורף, מחשבה יוצאת דופן – כמבטו של אדם אחר!

בעיניו של אולאף פרצה חדווה זכה, דלקה באש יציבה אהבה תמה וטהורה; הנשמה הזרה ששינתה את ארשת תווי-פניו, גזה לעַד; פראסקוביה הכירה מייד את אולאף הנערץ שלה, וסומק הנאה מהיר גיוון את לחיֶה השקופות. עם שלא ידעה על השינויים שבוצעו בידי הדוקטור שרבונו, הרי הודות לעדינות הרגשתה היתה לה תחושה מוקדמת לגבי כל השינויים הללו, בלא שמסרה לעצמה דין-וחשבון על כך.

“מה קראת פה, פראסקוביה היקרה?” שאל אולאף בהרימו מעל האזובים את הספר הכרוך בעור מארוקני כחול.

“אה! את הסיפור על ‘היינריך מאוֹפטרדינגן’ – זה אותו כרך שרכבתי במהירות הבזק לחפשו במוֹהילֶב – יום אחד, ליד השולחן, הבעת את החשק לרכשו. בחצות היה על שולחנך הקטן ליד מנורת-הלילה; אבל גם ראלף נשאר חסר-נשימה!”

“ואני אמרתי לך, שלעולם לא אגלה עוד כל חֵשק בנוכחותך. אתה דומה באופייך לאותו מושל ספרדי, שביקש את המאהבת שלו לא להסתכל בכוכבים, שהרי אין בכוחו לתת אותם לה”.

“אילו הסתכלת באחד, הייתי מנסה לעלות השמיימה וללכת לבקש אותו מאלהים…”

תוך הקשבה לבעלה שבה והכניסה קווּצה מתמרדת נגד הסרטים, שנצנצה כשלהבת בקרן אור. תנועה זו גרמה לגלישת שרווּלה וחשפה את זרועה היפה שהיתה מוקפת בפרק-היד בלטאה זרועת כוכבי טורקיז שענדה ביום ההופעה בקאסצינות, הגורלית כל-כך בשביל אוקטאב.

“איזה פחד עוררה בך הלטאה הקטנה, שהרגתי בחבטת מקל, כשירדת לראשונה אל הגן לפי בקשותי הנמרצות! נתתי הוראה לצקת אותה בזהב ולקשטה בכמה אבני-חן; אך גם במצב של תכשיט היא נראית לך מפחידה, ורק לאחר זמן מסוים החלטת לענוד אותו”.

“אוה! אני עתה רגילה בו לגמרי, ומכל התכשיטים הוא העדיף בעיני, הואיל והוא מזכיר לי דבר יקר מאוד”.

“כן”, חזר ואמר הרוזן, “באותו יום החלטנו, שלמחרת אפנה רשמית אל דודתך ואבקש שתינשאי לי”.

הרוזנת, ששבה ומצאה את מבטו, את מיבטאו של אולאף האמיתי, קמה, נרגעת, אגב, בשל פרטים אינטימיים אלה, חייכה אליו, נטלה את זרועו ועשתה אתו כמה סיבובים במשתלה, עוקרת תוך כדי עָברהּ, בידה השנייה שנשארה חופשית, כמה פרחים, שאת עלי כותרותיהם נגסה בשפתיה הרעננות, בדומה לוֶנוס של סקיאווֹנֶה, האוכלת ורדים.

“הואיל ויש לך היום זיכרון כה טוב”, אמרה בהשליכה את הפרח שחתכה בשיני-הפנינים שלה, “נזכרת מן הסתם בשימוש שפת האם שלך… שאתמול לא ידעת אותו עוד”.

“אוה!” השיב הרוזן, “זוהי השפה שנשמתי תדבר בה בשמיים כדי לומר לך שאני אוהב אותך, אם רק שומרות הנשמות בגן-העדן על שפת אנוש”.

פראסקוביה, מוסיפה ללכת, היטתה לאט את ראשה על כתפו של אולאף.

“אהובי יקירי”, מלמלה, “הנה אתה כפי שאני אוהבת אותך. אתמול הטלתָ עלי אימה, והתחמקתי ממך כמו מזָר”.

למחרת קיבל אוקטאב דה-סאווי, ששב לתחייה ברוחו של הרופא הזקן, איגרת עם שוליים בשחור, שבה נתבקש להשתתף בתפילת-ההשכבה, בהלוויה ובקבורה של מר בלתאזר שרבונו.

הדוקטור, לבוש בחיצוניותו החדשה, ליווה את שׂרידיו הקודמים לבית-הקברות, ראה את עצמו נקבר, שמע בכובד ראש ששיחק אותו יפה מאוד, את ההספדים על קברו, שבהם ביכּו את האבידה שאין לה תקנה שאיבד המדע; אחר-כך חזר לרחוב סאן-לאזאר וחיכה לפתיחת הצוואה שכתב לטובתו.

באותו יום קראו במדור הידיעות השונות של עיתוני הערב:

“האדון הדוקטור בלתאזר שרבונו, הידוע בשהייתו הממושכת בהודו, בידיעותיו הפילולוגיות ובדרכי הריפוי המופלאות שלו, נמצא מת אתמול בלשכת עבודתו. הבדיקה המדוקדקת של גופתו דוחה לחלוטין את המחשבה על מעשה פלילי. מר שרבונו התמוטט בלי ספק מיגיעותיו השׂכליות המופרזות או נספָּה בעת ניסוי נועז. אומרים שצוואה כתובה כולה בעצם ידו, שנתגלתה בשולחן-הכתיבה של הרופא, מורישה לספריית מאזארין כתבי-יד יקרים ביותר וממַנה כיורשו צעיר הנמנה עם משפחה מכובדת, מר אוֹ. דה-ס.”

[1856]

אתה שואלני, האח, אם אהבתי; כן. זהו סיפור מוזר ואיום, ואף-על-פי שאני בן ששים ושש, אני לא מעֵז כמעט לנגוע באפרם של זכרונות אלה. איני רוצה להעלים ממך דבר, אבל לא הייתי מרצה סיפור כגון זה לנפש פחות נאמנה משלך. הם מאורעות כה מוזרים, שאיני מסוגל להאמין שאירעו לי. במשך שלוש שנים הייתי צעצוע בידי תעתוע משונה ושׂטני. אני, כומר כפרי מסכן, ניהלתי כל הלילות בחלום (ולוואי והיה זה חלום!) חייו של מכוּר לשׂטן, חייו של איש החברה-הגבוהה ושל אשורדניפאל. מבט יחידי מלא אדיבות שהוטל על אשה, כמעט שגרם לי לאמלל את נשמתי; אך לבסוף, בעזרת האל ובעזרת פַטרוני הקדוש, הצלחתי לגרש את הרוח הרעה שהשתלטה עלי. קיומי נעשה מורכב בגלל קיום לֵילי שונה לחלוטין. ביום הייתי כוהן-דת, טהור, עסוק בתפילה ובדברי קודש; בלילה, אך עצמתי את עיני, נעשיתי אציל צעיר, ידען חריף בנשים, בכלבים ובסוסים, משַׂחק בקובייה, שותה ומנאץ. וכשהייתי מתעורר עם הנץ השחר, דימיתי, להיפך, שישנתי וחלמתי שאני כומר. מחיים סהרוריים אלה נשארו לי זכרי דברים ומלים שאיני יכול להימנע מהם, ואף-על-פי שלא יצאתי מעולם מבין כותלי בית-הכומר שלי, הרי לשֵמע דברַי ניתן לומר, שאני אדם שניצֵל הכל ונטש את החברה, התמכר לדת ורוצה לסיים בחיק אלוהים את הימים המסוערים יתר על המידה, ולא סמינריסט צנוע שנזדקן בכומרייה נידחת, בפאתי יער בלי כל התייחסות לדברי התקופה.

כן, אהבתי כשם שאיש לא אהב מעודו, אהבה מטורפת וסוערת, עזה כל-כך שאני מתפלא על שלא גרמה לשבץ לבי. הה, איזה לילות! איזה לילות!

משחר ילדותי חשתי בי את יעודי לשמש כומר; לפיכך התנהלו כל לימודי בכיוון זה, וחיי עד לגיל עשרים וארבע לא היו אלא תקופת ניסיון לכך. עם סיום לימודי התיאולוגיה עברתי בזה אחר זה את כל המִסדרים הקטנים, והממונים עלי חשבו אותי ראוי, על אף גילי הצעיר, לעבור את השלב האחרון והמפחיד. יום ההסמכה שלי נקבע לשבוע הפסח.

מעולם לא הלכתי אל בין הבריות; החברה היתה בשבילי המכלאה של הקולֶז' ושל הסמינר. ידעתי רק במעורפל שהיה משהו שקראו לו בשם אשה, אבל מחשבתי לא נשתהתה על כך. הייתי תמים כולי. את אמי הזקנה ראיתי רק פעמיים בשנה. הללו היו כל קשרַי עם החוץ.

לא הצטערתי על דבר, לא חשתי את הקל שבהיסוסים ביחס להתחייבות ההחלטית הזאת; הייתי מלא חדווה וחוסר-סבלנות. מעולם לא סָפַר חתן צעיר את השעות בלהט קדחתני כזה; לא ישנתי משום כך, הייתי חולם שאני עורך את המיסה; להיות כומר, לא ראיתי דבר יפה מזה בעולם; הייתי מסרב להיות בִּמקום זה מלך או משורר. שאפתנותי לא תפסה למעלה מזה.

מה שאני אומר בזה הוא כדי להראות איך לא צריך היה לקרות מה שקרה לי, ולאיזה כישוף הייתי קרבן.

כשהגיע היום הגדול, צעדתי אל הכנסייה בצעד קל כל-כך, שדימיתי כי אני מוּרם באוויר, או כי יש לי כנפיים על כתפי. חשבתי את עצמי מלאך, והשתוממתי על פרצופם הקודר והמודאג של חברי; כיוון שהיינו רבים. ביליתי את הלילה בתפילות, והייתי במצב קרוב כמעט להתלהבות. הבישוף, זקן נכבד, נראה לי כאלוהים אבינו ההוגה בנצחיותו, וראיתי את השמיים מבעד לקמרונים של היכל הקודש.

אתם מכירים את פרטיו של הטקס הזה: ברכת הקודש, סעודת-הקודש בשתי הצורות, משיחת כף היד בשמן על-ידי החניכים, ולבסוף המיסה המוגשת יחד עם הבישוף. לא ארחיב את הדיבור על כך. הו! עד כמה צדק איוב, ועד כמה חצוף הוא מי שלא כרת ברית לעיניו! הרמתי במקרה את ראשי, שהחזקתי עד עתה רכוּן, והבחנתי לפנַי, קרובה כדי כך שהייתי יכול למששה, אם כי למעשה היתה במרחק גדול למדי משם ומעברו השני של המעקה, באִשה צעירה שיופיָה נדיר ולבושה בהדר מלכותי. כאילו נפקחו פתאום עיני. חשתי הרגשתו של עיוור שהראייה חזרה אליו לפתע. הבישוף, שהיה עד כה קורן כל-כך, נתקדר פתאום, הנרות הארוכים במנורות הזהב שלהם החווירו ככוכבי בוקר, ובכל הכנסייה השתררה אפלה גמורה. היצור המקסים בלט על רקע חשוך זה כהתגלות של מלאך; היא נראתה כמאירה מכוח עצמה ושולחת אורהּ יותר משהיא מקבלת אותו.

השפלתי את עפעפי, מתוך החלטה נחרצת שלא אשׂא אותם, כדי להתחמק מהשפעתם של דברים מן החוץ; שכן תקף אותי פיזור הנפש והתגבר והלך, ואני בקושי ידעתי מה שעשיתי.

רגע לאחר-מכן שבתי ופקחתי את עיני, מפני שמבעד ריסַי ראיתי אותה מנצנצת בצבעי מינסרה ובדמדומים הארגמניים, כשמסתכלים בשמש.

הו, מה יפה היתה! גדולי הציירים, שבעָקבם בשמיים אחרי היופי האידיאלי, הורידו ארצה את הדיוקן האלוהי של המאדונה, אפילו אינם מתקרבים למציאות אגדית זאת. לא חרוזיו של המשורר ולא לוח-הצבעים של הצייר מסוגלים למסור מושג עליה. היא היתה גדולה למדי, בגיזרה ובהופעה של אֵלָה; שערותיה בגון בלונדי רך נפרדו ברוֹם ראשה וזרמו על רקותיה כשני נהרות זהב; הייתי אומר שזוהי מלכה בנזרהּ; מצחה הכחלחל והשקוף נמתח רחב וצח על קשתות שני גבינים חומים כמעט, סימן מייחֵד שניתוסף עוד לרושם של האישונים בצבע ירקוּת-הים הבהירה והמבריקה ללא נשׂוֹא. איזה עיניים! בברקן חרצו גורלו של אדם; היו בהן חיוּת, זוך, להט, לחוּת נוצצת שלא ראיתי כמותם בתוך עינו של אדם; נפלטו מהן קרניים בדומה לחִצים, שראיתי ברורות כי הן מגיעות ללבי. לא ידעתי אם הלהבה המאירה אותן באה מן הרקיע או מן הגהינום, אבל ודאי הוא שבאה מזה או מזה. אשה זו היתה מלאך או שד, או שניהם כאחד; היא לא הגיחה בוודאי מצַלעהּ של חווה, אֵם כל חי. שיניים מן המזרח המפואר ביותר הבהיקו בחיוכה האדום, וגומות קטנות שוּקעו עם כל עיקום פיה בחלקת עורן החלק של לחייה המקסימות. אשר לאַפהּ, הוא היה מחונן בעדינות ובגאווה מלכותיים, והעיד על מוצא אצילי ביותר. נצנוצי ברקת פיזזו על עורן החלק והמצוחצח של כתפיה החשׂופות-למחצה, ומחרוזות פנינים גדולות בלונדיות גלשו על חזהּ. פעם בפעם זקפה ראשה בתנועה גלית של אֵפעה או של טווס מתנפח, והפעילה ריטוט קל של צווארון-התחרים הרקום מעשה רשת, שהקיף אותו כסריג של כסף.

היא היתה לבושה בשמלת קטיפה בצבע אדום בהיר ומתוך שרווּליה המצופים בפרווה של חוֹלד-הרים בלטו ידיים אציליות בעדינות אין קץ, עם אצבעות ארוכות, שמנמנות ושקופות באופן אידיאלי כדי כך, שהחדירו את האור כאצבעותיה של אֵלת השחר.

כל הפרטים הללו ניצבים לפני עיני כאילו היו אתמול, ועם שהייתי אז במבוכה עצומה, לא נשמט ממני דבר: הצביון הקל ביותר, נקודת-השחור הקטנה בזווית הסנטר, הפלומה הלא-מורגשת על דל-שפתיה, רכוּת המצח, צילם הרועד של הריסים על גבי הלחיים, את הכל תפסתי בדיעה צלולה להפליא.

ככל שהסתכלתי בה, הרגשתי שנפתחו בי דלתות שעד אז היו סגורות; אשנבים סתומים נפלשו לכל צד וחשֹפו תשקיפים לא-מוּכרים; החיים נראו לי בהיבט אחר לגמרי; זה אך נולדתי אל סדר מחשבות חדש. פחד איום הציק ללבי; כל דקה שחלפה נראתה לי כמו שניה וכמאה שנים. בינתיים נמשך הטקס, ואני נישאתי רחוק-רחוק מן העולם, שחשקַי הנולדים צרו בזעם על כניסתו. עם זאת אמרתי כן, כשרציתי לאמר לא, כשהכל בתוכי התקומם ומחה על הכפייה שלשוני הפעילה על רצון נשמתי: כוח מסתורי עקר נגד רצוני את המלים מתוך גרוני. בכך, בלי ספק, מסתבר מה שנערות כה רבות הולכות אל טקס הנישואים תוך החלטה נחושה לסרב באופן נחרץ לבעל שכופים עליהן, ושאף אחת מהן אינה מבצעת את תכניתה. בכך, בלי ספק, מסתבר שטירוניות מסכנות כה רבות נעשות נזירות, על אף החלטתן הנמרצת לקרוע לגזרים את צעיף נזירותן בעת שהן מצהירות אמונים. אין מעיזים לחולל שערוריה כזאת בפומבי ולא לאכזב את ציפיותיהם של הבריות; כל הרצונות הללו, כל המבטים הללו, דומה שהם מכבידים עליך כמכסה עופרת: ועוד, האמצעים ניטלו בדיוק רב כל-כך, הכל כּוּון כה יפה מקודם, בצורה סופית ובאופן כה בולט, שהמחשבה נכנעת לכובד הדבר ושוקעת לגמרי.

מבטה של היפה הלא-מוּכרת שינה מבע בהתאם להתקדמות הטקס. מן הרך והמלטף שהיה תחילה, נהפך למבע של בוז ותרעומת על שלא הוּבן.

עשיתי מאמץ שהיה מספיק לעקור הר, כדי להצטעק שלא רציתי להיות כומר, אך לא הצלחתי; לשוני נשארה דבוקה לחכי, ולא נתאפשר לי לתרגם את רצוני בתנועת-שלילה קלה ביותר. הייתי, ער כולי, במצב הדומה לסיוט, כשרוצים לצעוק מלה שבה תלויים חייך, ואינך מצליח.

היא נראתה רגישה לסבל שחשתי, וכדי לעודד אותי הטילה בי מבט מלא הבטחות. עיניה היו פואמה, וכל מבט משלה היה שיר.

היא אמרה לי:

"אם רצונך להיות שלי, אעשה אותך מאושר יותר מאלוהים בגן-עדן שלו. המלאכים יקנאו בך. קרע את הלבושים הקודרים שבהם אתה עומד להתעטף; אני היופי, אני הנעורים, אני החיים; בוא אלי, אנחנו נהיה האהבה. מה יוכל יהוה להציע לך כפיצוי? קיומנו יזרום כחלום ולא יהיה אלא נשיקה נצחית.

“שפוך את היין מתוך הגביע הזה, ואתה חופשי. אני אוליך אותך אל איים לא-מוּכרים; אתה תישן על חזי, במיטת זהב מוצק ותחת אפיריון של כסף; כיוון שאני אוהבת אותך ואני רוצה לקחתך אל אלוהיך, שלפניו לבבות אציליים כה רבים יוצקים זרמי אהבה שאינם מגיעים אליו.”

דימיתי לשמוע דיבורים אלה בקצב של רכוּת אינסופית, הואיל ומבטה היה בעל-תהודה כמעט, והמשפטים ששלחו אלי עיניה, צלצלו בעומק לבי כאילו איזה פה לא-נראה נפח אותם לתוך נשמתי. חשתי את עצמי מוכן לוותר על אלוהים, ובכל זאת מילא לבי מוּכנית את דקדוקי הטקס. היפה הטילה בי מבט שני, מתחנן כל-כך, נואש כל-כך, שלהבים מושחזים חדרו ללבי, עד שחשתי חרבות בחזי יותר מאֵם-הכאבים.

בא הסיום, נעשיתי כומר.

מעולם לא צייר פרצוף אנושי חרדה כה מזעזעת; הצעירה הרואה את חתנהּ נופל מת על-ידה, האֵם ליד עריסתו הריקה של ילדהּ, חווה היושבת על סף השער של גן-העדן, הקמצן המוצא אבן במקום אוצרו, המשורר ששמט לתוך האש את כתב-היד היחידי של היפה ביצירותיו, אין להם מראה מדוכא יותר וחסר אפשרות לנחמה. הדם אזל לגמרי מפניה הנחמדים, והיא נעשתה לבנה כשַיש, זרועותיה היפות נפלו לאורך גופה, כאילו הותרו שריריהן, והיא נשענה אל אחד העמודים, כיוון שרגליה התכופפו ומעדו תחתיה. אשר לי, חיוור כמת, מצחי שטוף בזיעה מגואלת בדם יותר מן המעונה על מצבת-הצלב, פניתי והלכתי כושל לעבר המבוי של הכנסייה; הרגשתי מחנק; הקמרונים השתטחו על כתפי, ודימיתי שראשי תמך לבדו את כל כובד הכיפה.

כשעמדתי לעבור את הסף, השתלטה לפתע איזו יד על שלי; ידה של אשה! מימַי לא נגעתי בה. היא היתה קרה כעורו של נחש, וטביעתה נשארה בי צורבת כטביעת ברזל אדום מלַהט. זו היתה היא. “אומלל! אומלל! מה עשית?” אמרה לי בקול נמוך; אחר-כך נעלמה בקהל.

הבישוף הזקן עבר; הוא הציץ בי בהבעה חמורה. הבלגתי בהעמדת-פנים הכי מוזרות שבעולם; החוורתי, הסמקתי, הוּכיתי בסנוורים. אחד מחברי ריחם עלי, אחז בי והוציאני משם; לא הייתי מסוגל למצוא בעצמי את הדרך חזרה לסמינר. במִפנה רחוב, בשעה שהכומר הצעיר הפנה ראשו לצד אחר, קרב אלי פאז' כושי, בלבוש משונה, ומסר לי בלא שנעצר בהליכה, ארנק קטן בזוויות-זהב חרוטות, ועשה לי אות להסתירו; הכנסתי אותו לתוך שרוולי והחזקתיו שם עד שהייתי לבדי בתאי. הקפצתי את האבזם, לא היו שם אלא שני פתקים עם המלים הללו: “קלֶרמוֹנד, בארמון קוֹנסיני”. הייתי אז מעורה כה מעט בחיי המעשה, שלא הכרתי כלל את קלרֶמונד, למרות פרסומה, ולא ידעתי כלל היכן עומד ארמון קונסיני. שיערתי אלף השערות, אחת משונה מחברתה; אך לאמיתו של דבר, על מנת שאוכל לראותה, לא הייתי מודאג ביותר ממה שהיא עלולה או עשויה להיות, גברת רמת-מעלה או מעגבת.

האהבה שזה אך נולדה נשתרשה עד חוסר אפשרות להשמידה; אף לא עלה בדעתי לנסות ולשָרש אותה, עד כדי כך הרגשתי שהדבר הוא בלתי אפשרי. אשה זו השתלטה עלי כליל, מבט אחד בלבד היה בו כדי לשנות אותי; היא הפיחה בי את רצונה; לא חייתי עוד בתוך עצמי, אלא בתוכה ובאמצעותה. הייתי עושה אלף דברים משונים, מנשק את ידי במקום שהיא נגעה וחוזר על שמה במשך שעות שלמות. מספיק היה שאעצום את עיני כדי שאראה אותה ברורות כאילו נכחה במציאות, והייתי חוזר ואומר לעצמי את המלים שאמרה לי ליד דלתי הכנסייה: “אומלל”! אומלל! מה עשית?" הבינותי את כל הזוועה שבמצבי, והצדדים הקודרים והאיומים שבמצבי נתגלו לי באופן ברור. להיות כומר! משמע תם, לא לאהוב, לא להבחין במין ולא בגיל, לסטות מכל יופי, לנקר לעצמך את העינים, לזחול באפלולית הקרה-כקרח של מנזר או כנסייה, לא לראות אלא אנשים גוססים, לשמור ליד גופות לא מוּכרות וללבוש בגדי אֵבל מעל לגלימה השחורה, כך שניתן לעשות מבגדיך תכריכים לארונך!

והרגשתי את החיים עולים בתוכי כאגם פנימי המתנפח ועולה על גדותיו; דמי הלם בכוח בעורקי; נעורי, שהודחקו זמן כה רב, פרצו בבת-אחת כאַלוַוי, שמאה שנים עוברות עד פריחתו ושמתפתח לפתע כקול הרעם.

מה לעשות כדי לשוב ולראות את קלֶרמונד? לא היתה לי שום אמתלה לצאת מן הסמינר, הואיל ולא הכרתי איש בעיר; אף לא הצטרכתי להישאר בו, אלא רק חיכיתי שיציינו לי את מקום הכּוֹמרוּת שעלי לשמש בו. ניסיתי לעקור את סורג החלון; אלא שהוא היה גבוה להחריד, וכיוון שלא היה לי סולם, לא צריך הייתי להעלות את האפשרות הזאת על הדעת. ובנוסף לכך, לא יכולתי לרדת אלא בלילה – ואיך הייתי מסוגל לכוון צעדי במבוך הרחובות? כל הקשיים הללו, שלאחרים היו דבר של מה-בכך, היו עצומים בשבילי, סמינריסט מסכן, מאוהב מאז אתמול, ללא ניסיון, ללא כסף, וללא בגדים.

הה! לולא הייתי כומר, הייתי יכול לראותה יום-יום; הייתי המאהב שלה, בעלה, אמרתי לעצמי בעוורוני; במקום להיות לבוש בלבושַי העגומים, הייתי לובש בגדי משי וקטיפה, עונד שרשרות זהב, סיִף ונוצות כבעלי-הנימוסים הצעירים היפים. שערותי, במקום להיות מחוללוֹת בגילוּח נרחב, היו משחקות על צוואר בתלתלים מתנועעים, היה לי שׂפם מדוּנג, או-אז הייתי איש-חיל. אבל שעה אחת שעשיתי לפני במת-כנסייה, כמה מלים שבקושי הושמעו, עקרו אותי לנצח נצחים מתוך האנשים החיים, ואני בעצמי קבעתי את מצבת קברי, הזזתי בעצמי את הבריח של כלאי!

ניצבתי ליד החלון. השמיים היו כחולים להפליא, העצים התלבשו בבגדי האביב; הטבע הפגין שמחה אירונית. הכיכר היתה מלאה בני-אדם; אחדים הלכו, אחרים באו; זיווניות צעירות, יפיפיות צעירות, זוג אחר זוג, פנו לעבר הגן והחורשות; חבורות עברו ושרו פזמוני שיכרון; היתה תנועה, חיים, עליזות, שמחה שהדגישו בכאב את יגוני ואת בדידותי. אֵם צעירה, על סף הדלת, שיחקה עם ילדהּ. היא נישקה את פיו הקטן הוורוד, שעדיין היה זרוע פניני טיפות של חלב, והוא עשה לה, להכעיס, אלף מעשי ילדוּת נחמדים, שרק האימהות יודעות לזכות בהם. האב, שעמד במרחק כלשהו, חייך ברוֹך למראה הזוג המקסים, וזרועותיו המשולבות לחצו את השמחה על לבו. לא יכולתי לשאת את המראה הזה; סגרתי את החלון והתנפלתי על מיטתי תוך שנאה וקנאה נוראות בלבי, נושך את אצבעותי ואת שמיכתי כנמר שצם זה שלושה ימים.

איני יודע כמה ימים נשארתי במצב זה; אולם בהסתובבי בתנועת עווית זועמת, הבחנתי באב סֶראפּיוֹן, שעמד באמצע החדר והתבונן בי בתשומת-לב. התביישתי בפני עצמי, ובהשפילי ראשי על חזי, כיסיתי את עיני בידַי.

“רוֹמיאלד ידידי, משהו בלתי רגיל מתחולל בך”, אמר לי סראפיון כעבור כמה דקות של שתיקה, “את התנהגותך אי-אפשר באמת להסביר! אתה, ירא-שמיים כזה, שקט כזה ורך כזה, אתה מיטלטל בתא שלך כחיית-פרא. היזהר, אחי, ואל תשמע לפיתויי השטן; הרוח הרעה, מרוגזת מזה שהקדשת את עצמך לעַד לאדוננו, משוטטת מסביבך כזאב חומס ועושה מאמץ אחרון למשוך אותך אליה. במקום שתיתן את עצמך לתבוסה, רומיאלד יקירי, תקן לך שריון של תפילות, מָגן של סיגופים, והילחם באומץ-לב באויב; אתה תנצח אותו. הניסיון נחוץ לפרישוּת, והזהב יוצא טהור יותר מן המַצרף. אל תפחד ואל תתייאש; הנפשות הנשמרות ביותר והמתחזקות ביותר נתנסו ברגעים כגון אלו. התפלל, צוּם, שקע בהרהורים, והרוח הרעה תסור”.

הרצאתו של הכומר סראפיון החזירה אותי לתוך עצמי, ונעשיתי קצת שקט יותר. “באתי להודיעך שנתמנית לשמש כומר בס***; הכומר ששימש שם עד עתה אך זה מת, ואדוני ההגמון הטיל עלי שאלך ואכניסך שם לתפקיד, הֱיה מוכן למחר”. עניתי בתנועת ראש שאהיה, והכומר פרש. פתחתי את סידור-התפילות שלי והתחלתי לקרוא תפילות, אך השורות נתערבבו תיכף לפני עיני; חוט המחשבות נסתבך במוחי, והספר נשמט מתוך כּפַי בלא שהבחנתי בכך.

לנסוע מכאן מחר בלא שראיתי אותה! להוסיף עוד חוסר-אפשרות לאלו שכבר היו בינינו! לאבד לעד את התקווה לראותה, אם לא יקרה נס! לכתוב לה? באמצעות מי אשלח לה את המכתב? בתפקיד הקודש שהוטל עלי, לפני מי אוכל לשפוך את לבי, במי אוכל לבטוח? חשתי חרדה איומה. ועוד, מה שהאב סראפיון אמר לי בדבר תחבולותיו של השטן עלה בזיכרוני; המוזרוּת שבהרפתקה, יופיָה העל-טבעי של קלֶרמונד, הנצנוץ הזרחני של עיניה, הלחץ הצורב של ידה, המבוך שלתוכו הטילה אותי, השינוי הפתאומי שנתהווה בי, יראת-שמיים שלי שנעלמה ברגע אחד, כל זה העיד בבהירות על נוכחותו של השטן, והיד החלקה המבריקה לא היתה אולי אלא כפפה שבה כיסה על ציפורניו. מחשבות אלו הטילו אותי לתוך חרדה עצומה. הרמתי את סידור-התפילות, שנתגלגל ארצה מעל ברכי, ושבתי להתפלל.

למחרת בא סראפיון לקחת אותי; שתי פרָדות חיכו לנו ליד השער, עמוסות במזוודות הכחושות שלנו; הוא עלה על האחת, ואני על השנייה איכשהו. במשך כל מעברנו ברחובות העיר הסתכלתי בכל החלונות ובכל המרפסות אולי אראה את קלרמונד; אלא שהשעה היתה בוֹקרית מדי, והעיר טרם פקחה את עיניה. מבטי השתדל לצלול מאחורי הווילונות המתקפלים ודרך הווילאות של כל הארמונות, שלידם עברנו. סראפיון ייחס מן הסתם את סקרנותי להתפעלות שגרם לי יופיָה של האדריכלות, כיוון שהאט את צעדי פרדתו כדי לתת לי שהות לראות. לבסוף הגענו לשערי העיר והתחלתי להעפיל על הגבעה. כשהייתי למעלה-למעלה הסתובבתי לשוב ולראות את המקומות שבהם גרה קלרמונד. צל עננה כיסה כליל את העיר; גגותיה הכחולים והאדומים נתערבבו בצבע-ביניים כללי, כשפֹּה ושם צפו, בדומה לפתיתי קצף, עשני-הבוקר. על-פי פעלוּל אוֹפּטי מוזר נצטייר תחת קרן אור יחידה בניין חיוור-בלונדי, שעלה בגובהו על המבנים הסמוכים, שטבעוּ לגמרי באֵדים. למרות המרחק של פרסה אחת, נראָה הבניין קרוב מאוד. ניתן להבחין בו את הפרטים הקטנים ביותר, את הצריחים, את המַשטוחים, את סורגי החלונות, ועד לשבשבות בזנב-יוֹנים.

“מהו הארמון שאני רואה שם למטה מואר בקרני השמש?” שאלתי את סראפיון. הוא שׂם ידו מעל עיניו ולאחר שהשקיף ענה לי: “זהו הארמון העתיק שנתן הנסיך קונסיני למעגבת קלרמונד; מתחוללים שם דברים מחרידים”.

באותו רגע, איני יודע עדיין אם היתה זו מציאות או הזיה, דימיתי לראות שעל המרפסת מחליקה דמות תמירה ולבנה, שנצנצה במשך שניה וכבתה. זו היתה קלרמונד!

הה! האם ידעה שאותה שעה, ממרום הדרך המחוספסת שהרחיקה אותי ממנה, ושאסור היה שאשוב וארד משם, לוהט וחרד, דגרתי בעיני על הארמון שבו שכנה, ושמשחק-אור מגוחך נראָה כאילו קרֵב אלי להזמין אותי להיכנס לשם בתור בעל-בית? אין ספק שידעה, כיוון שנשמתה היתה יותר מדי קשורה בנועם בנשמתי, ואי-אפשר שלא הרגישה את זעזועיה הזעירים ביותר, ורגש זה הוא שדחף אותה לעלות על המרפסת, בעודה עטופה בצעיפי הלילה שלה, בטַל הבוקר הקר כקרח.

הצל הגיע עד לארמון, והכל לא היה עוד אלא ים ללא-נוע של גגות ושל טפחות, שלא ניתן להבחין שם אלא נענוע הררי. סראפיון נגע בפרדתו, וגם שלי החלה מייד ללכת אחריה, ועיקול הדרך חמס ממני לתמיד את העיר ס***, הואיל ואסור היה עלי לשוב אליה. לאחר שלושה ימים בדרך על-פני שדות עגומים למדי, ראינו מבעד לעצים את התרנגול המזדקר מעל מגדל-הפעמונים של הכנסייה שהוטל עלי לשמש בה; ולאחר שעברנו כמה רחובות עקלקלים הגובלים בבקתות ובגינות, מצאנו את עצמנו לפני חזית שלא היה בה מן ההדר הרב. שער-כניסה מקושט בכמה פסים ובשניים או שלושה עמודי אבן חולית חצובים בצורה גסה, גג-רעפים וכמה מִתמכים באותה אבן חולית כעמודים, זה היה הכל: משמאל – בית-הקברות השופע עשבים גבוהים, עם צלב-ברזל גדול בתווך; מימין ובצל הכנסייה ביתו של הכומר. זה היה בית פשוט עד מאוד בנקיון צחיח. נכנסנו; כמה תרנגולות ניקרו על הארץ גרגרי שבולת-שועל מעטים; כיוון שהיו רגילות, כנראה, לראות את בגדי-השחור של אנשי הכמורה, לא נבהלו מנוכחותנו וכמעט לא זזו לתת לנו מעבר. נביחה צרודה נשמעה, וראינו כלב זקן שבא בריצה.

זה היה כלבו של הקודם לי. עינו היתה כהה, פרוותו אפורה, וכל הסימנים העידו על זיקנה מופלגת שאליה עשוי כלב להגיע. ליטפתי אותו קלות בידי, והוא התחיל תיכף לצעוד על ידי במראה של סיפוק שאין להביעו. אשה זקנה למדי, שהיתה מנהלת משק-הבית של קודמי, באה אף היא לקראתנו, ולאחר שהכניסה אותי אל חדר נמוך, שאלה אותי אם מתכוון אני להשאיר אותה בתפקידה. עניתי שאשאיר אותה ואת הכלב, וכן את התרנגולות ואת כל הריהוט שבעל-הבית השאיר לה במותו, ומה שהביא אותה לידי התפרצות של שמחה הוא, שהאב סראפיון נתן לה בו במקום את התמורה שביקשה.

לאחר שהכניס אותי האב סראפיון לתפקידי, חזר אל הסמינר. נשארתי אפוא לבדי וללא תמיכה אלא בעצמי. המחשבה על קלרמונד החלה להטריד אותי, וחרף המאמצים שעשיתי לגרש אותה, לא תמיד הצלחתי. ערב אחד, בטיילי בשדרות הגובלות באֶשכרוֹע שבגני הקטן, דימיתי לראות מבעד לסוכה צורת אשה שעקבה אחר כל תנועותי, ובין העלים נצנצו שתי בבות-העיניים בגון הירוק של הים; אבל זו לא היתה אלא הזיה, ובעברי אל הצד השני של השדרה, לא מצאתי אלא עקבות סוליה בחול, קטנה כדי כך שהיית אומר כי היא של ילד. הגן היה מוקף בחומה גבוהה מאוד; בדקתי שם את כל הפינות והמחבואים, לא היה שם איש. בשום פנים לא יכולתי לפרש לעצמי את המצב הזה, שאגב, לא היה כלום יחסית לדברים המוזרים שעמדו לקרות לי. במשך שנה חייתי כך, ממלא את כל החובות המוטלות עלי בתפקידי, מתפלל, צם, מעודד ומגיש עזרה לחולים, מחַלק צדקה עד שאני מונע מעצמי את הצרכים הנחוצים ביותר. אך הרגשתי בקרבי יבושת עצומה, ומעיינות החסד היו סגורים בפנַי. לא נהניתי מן האושר שמעניק מילוי שליחות קדושה; מחשבותי היו נתונות למקום אחר, ודבריה של קלרמונד שבו אלי תכופות על השפתיים כמין פזמון חוזר שלא מרצון. הו, האח, תן דעתך יפה על כך! משום שהרמתי פעם אחת ויחידה את עיני אל אשה, בשל עבירה כה קלה למראית-עין, הרגשתי במשך שנים רבות התרגשויות מציקות ביותר: חיי נטרפו לתמיד.

לא אעכב אותך עוד זמן רב על התבוסות ועל הניצחונות הפנימיים שהיו מלוּוים תמיד בחזרות עמוקות לחטא, ואעבור תיכף למצב מכריע. לילה אחד צלצלו בחוזקה בדלתי. מנהלת-המשק הזקנה הלכה לפתוח, וגבר בגון נחושתי לבוש הדר, אבל לפי אופנה מוזרה, עם פגיון ארוך, נסתמן לאור פנסהּ של ברברה. תנועתה הראשונה היתה של פחד; אבל האיש הרגיע אותה ואמר לה שעליו לראות אותי מייד למען משהו הנוגע למשׂרתי. ברברה העלתה אותו. עמדתי לשכב במיטה. האיש אמר לי שאדוֹניתו, גברת מרום-המעלה, נמצאת על סף המוות והיא ביקשה כומר. עניתי שאני מוכן ללכת אחריו; לקחתי עמי מה שנחוץ למשיחה אחרונה בשמן-הקודש וירדתי בחיפזון רב. ליד השער הלמו בקרקע, חסרי-סבלנות, שני סוסים שחורים כלילה, מַשיבים על חזותיהם שני זרמי עשן ארוכים. הוא החזיק בשבילי את המשוורת ועזר לי לעלות על האחד, אחר-כך קפץ על משנהו, בהשעינו את ידו על גולת האוכף. הוא הלחיץ את הברכיים ושִחרר את מושכות סוסו שעף כחץ. סוסי שלי, שאת רסנוֹ אחז, החל אף הוא לדהור והחרה-החזיק אחריו בשוויון מושלם. בלענו את הדרך; האדמה רצה תחתנו אפורה ומפוספסת, וצלליות העצים השחורות ברחו כחֵיל-צבא במנוסתו. חלפנו דרך יער חשוך ואטום וקר כקרח עד כדי כך, שחשתי צמרמורת של אמונות תפלות מתרוצצות על עור בשרי. מרוב אימה. מזרקות הזיקים, שפרסות סוסינו עקרו מן האבנים הקטנות, השאירו במעברנו כעין שביל אש, ואילו ראה אותנו מישהו בשעה לילית זו, אותי ואת מוליכי, היה חושב אותנו לשני רוחות-רפאים רכובים על חלום-בלהות. להבות שובבות חצו מפעם לפעם את הדרך, והבָּרַדות צייצו מסכֵּנות בעבי היער, שם נוצצו מפקידה לפקידה עיניים זרחניות של כמה חתולי-בר. רעמת הסוסים התפרעה עוד ועוד, הזיעה זלפה על ירכיהם, ונשימתם יצאה מנחיריהם סואנת וסמיכה. אולם, משראה שהם מתרפים, הוציא הפרש קריאה גרונית, שלא היה בה כל סימן אנושי, כדי לעוררם, והריצה שוב החלה בטירוף. לבסוף נעצרה הסופה; גוש שחור, מנוקב בכמה נקודות נוצצות, נזדקף פתאום לפנינו; פעמי סוסינו נשמעו רועשים יותר על-גבי ריצוף מסומר, ונכנסנו אל מתחת לקימרון, שפער את לועו האפל בין שני מגדלים עצומים. תסיסה רבה שׂררה בארמון; המשרתים, אבוקות בידיהם, חצו את החצרות בכל הכיוונים, ואורות עלו וירדו מקומה לקומה. חטפתי מבט סתם בחלקי האדריכלות העצומים, בעמודים, במִקמרוֹת, במדרגות האבן, במַעקים, פאר של מבנה מלכותי ממש ומקסים. פּאז' כושי, ההוא שנתן לי את הפתקים של קלרמונד ושזיהיתי אותו מייד, בא ועזר לי לרדת, והממונה על הבית, לבוש קטיפה שחורה, שרשרת זהב לצווארונו ומקל שנהב בידו, קרב אלי. דמעות גדולות עלו על גדות עיניו ונשפכו לאורך לחייו על זקנו הלבן. “מאוחר מדי!” אמר בתנועת ראש, “מאוחר מדי! אבל אם לא יכולת להציל את הנשמה, בוא לשמור ליד הגופה המסכנה”. הוא אחז בזרועי והוליך אותי אל חדר הנפטרת; בכיתי כמוני כמוהו, מפני שהבנתי כי המתה לא היתה אלא קלרמונד האהובה אהבה כה מטורפת. הדוֹם-לתפילה עמד ליד המיטה; להבת כחלחלה, מרפרפת מעל מנורת ארד תלויה על קולב, השליכה על-פני כל החדר אור חלש ולא ברור, ופה ושם גרמה להבהובה בחושך של איזו זווית בולטת, של איזה רהיט או כרכוב. על השולחן, בתוך צנצנת חרותה, היה תקוע ורד לבן, כמוש, שעלעליו, פרט לאחד שעדיין נאחז, נשרו כולם לרגלי הכלי כדמעות ריחניות; מסיכה שחורה שבורה, מניפה, תחפושות מכל המינים, התגלגלו על הכורסות והעידו שהמוות בא במעון מהודר זה באופן פתאומי וללא הודעה קודמת. כרעתי על ברכי בלא שהעזתי לשאת עיני אל המיטה, והתחלתי לקרוא את פרקי התהילים בדבקות רבה, מודה לאל שהציב את הקבר בין האשה הזאת וביני, כדי שאוכל להוסיף לתפילותי את שמה המקודש מעתה. אבל לאט-לאט הואטה התלהבותי, ואני נפלתי לתוך הזיה, החדר לא היה בו עוד דבר מחדרו של נפטר. במקום האוויר המבאיש של מת, שהייתי רגיל לנשום בשמירוֹת על נפטרים, צף ברכוּת באוויר שהפשיר עשן תמציות מזרחיות שופע ערגה, איזה ריח אשה מאוהבת. האור החיוור הזה נראָה יותר כאורצל חסכני למען התאווה מאשר אור של מנורת-לילה בנצנוץ צהוב, המרטט ליד גופות מתים. חשבתי על המקרה המוזר, שגרם לי שוב למצוא את קלרמונד ברגע שבו איבדתי אותה לעולמים, ואנחת הצטערות נפלטה מתוך חזי. דימיתי שנאנחו גם מאחורי, ונפניתי לאחורי בלי משים. זה היה ההד. תוך כדי תנועה זו נפל על מיטת-הפאר מבט עיני, שעד עתה נמנע מכך. הווילונות של אריג-דמשק בפרחים גדולים, מורמים בפסים שזורים בזהב, איפשרו לראות את המתה ששכבה בכל אורכה וידיה שלובות על חזהָ. היא היתה מכוסה בדוֹק של בד-פשתן בלובן מסנוור, שהארגמן הכהה של הווילון הדגיש עוד יותר, והבד היה דק כדי כך, שלא גרע כלום מתבנית גופה המקסים ואיפשר לעקוב אחרי הקווים היפים הגַליים, כצווארו של ברבור, שהמוות לא יכול להקשות. היית אומר, פֶּסֶל עשוי בהט שהותקן בידי פַּסל מיוּמן כדי להניח אותו על קברהּ של מלכה, ואולי נערה ישֵנה, שנפל עליה שלג.

לא היה עוד בכוחי להחזיק מעמד; מראה חדר המשכב שיכר אותי, הריח הקדחתני של הוורד הכמוש-למחצה עלה אל ראשי, ופסעתי פסיעות רחבות בחדר, מתעכב בכל סיבוב לפני המִגבּה להתבונן בנפטרת החיננית מבעד לשקיפות תכריכיה. מחשבות מוזרות חלפו במוחי; תיארתי לעצמי שאיננה מתה כלל, ושזו היתה רק תחבולה שהשתמשה בה כדי למשוך אותי אל ארמונה ולספר לי על אהבתה. ברגע מסוים אף האמנתי שאני רואה את רגלהּ נעה בתוך לובן הצעיפים, וקפלי התכריך הישרים הופרעו.

ואחר-כך אמרתי לעצמי: “האומנם קלרמונד היא? איזו הוכחה לכך יש לי? הפּאז' השחור הזה, כלום לא יכול לעבור לשירותה של אשה אחרת? אני משוגע לגמרי, אם אני מתאבל ומתרגש כל-כך”. אלא שלבי ענה לי בפעימות: “זו היא, זו היא בוודאות”. התקרבתי אל המיטה והסתכלתי בתשומת-לב מוגברת בנושא אי-ודאותי. לומר לך את האמת? שלמוּת צורנית זאת, עם שהיתה מטוהרת ומקודשת בצל המוות, טרפה את דעתי ביתר תאוותנות, והמנוחה הזאת דמתה כל-כך לשינה עד כדי לטעוֹת. שכחתי שבאתי לשם בשביל תפילת אשכבה, ותיארתי לעצמי שאני בעל צעיר, הנכנס לחדר כלתו המסתירה את פניה בבושה ואינה רוצה כלל להיראות. עצוב מרוב כאב, יוצא מן הכלים מרוב שמחה, רועד מפחד ומהנאה, רכנתי אליה ואחזתי בקצה הסדין; הרמתי אותו לאט, כובש נשימה מחשש שמא אעיר אותה. עורקי רעדו בכוח כזה שהרגשתי את פכפוכם ברקותי, ומצחי שתת זיעה כאילו הזזתי לוח שַיש. אכן, זו היתה אותה קלרמונד כפי שראיתי בכנסייה בעת הסמכתי; היא היתה מקסימה כמו אז, והמוות שימש אצלה התהדרות נוספת. חוורון לחייה, וּורדוּת שפתיה הקלושה, ריסיה הארוכים המושפלים והמבליטים את גדיליהם השחומים על הלובן הזה, שיווּ לה ארשת של תמוּת עגומה ושל סבל מהורהר בכוח של קסם שאין לתאר; שערותיה הארוכות הפזורות, שביניהן נמצאו עוד כמה פרחים כחולים קטנים, שימשו כרית לראשה והגֵנו בתלתליהן על עירום כתפיה; ידיה היפות, הצחות יותר, השקופות יותר מלחם-הקודש, היו משולבות בתנוחה של מרגוע דתי ושל תפילה דוממת, שתיקנו כל מה שעלולות היו לעולל בפיתוי יתר, אפילו לאחר המוות, המעוּגלוּת העדינה וחלקת השנהב של זרועותיה הערומות, שלא הוסרו מהן צמידי הפנינים. נשארתי זמן רב שקוע בהתבוננות אילמת, וככל שהרביתי להביט בה, כן יכולתי פחות להאמין שהחיים נטשו לעַד את הגוף היפה הזה. אין אני יודע אם היתה זו הזיה או האור החוזר של המנורה, אבל היית אומר שהדם שוב התחיל זורם מתחת החיוורון האטום; עם זאת היתה כל הזמן ללא תנועה לחלוטין. נגעתי קלות בזרועה; היא היתה קרה, ובכל זאת לא יותר קרה מן היד ביום שנגעה בידי שלי במבוי של הכנסייה. חזרתי למעמדי, הרכנתי את פני אל פניה והִזלתי על לחייה את הטל הפושר של דמעותי. אה! איזו הרגשה מרה של ייאוש וחוסר-אונים, איזו גסיסה היתה בשמירת-מת זו! הייתי רוצה שאוכל לאסוף את חיי למצבור אחד ולהעניקו לה ולהשיב על גופתה הקרה כקרח את האש המאַכלת אותי. הלילה נע קדימה, ובהרגישי ששעת הפרידה-לעולמים קרֵבה, לא יכולתי להימנע מהנעימות העצובה והערֵבה להטביע נשיקה על שפתיה המתות של זו שרכשה את כל אהבתי. הו, איזה מופת! נשימה קלה נתערבבה בנשימתי שלי, ופיה של קלרמונד ענה ללחצו של פי; עיניה נפקחו ושוב קיבלו ברק כלשהו, היא נאנחה, ובפשׂקה את זרועותיה, כרכה אותן מאחורי עורפי בארשת התפעלות שאין לתאר. “אה! אתה הוא, רומיאלד”, אמרה בקול עורג ורך כתנודותיו האחרונות של נֵבל, “מה אתה עושה? חיכיתי לך זמן כה רב עד שמַתי; אבל עכשיו אנחנו נשואים, אוּכל לראותך וללכת אליך. היֵה שלום, רומיאלד, היֵה שלום! אני אוהבת אותך; זה כל מה שרציתי לומר לך, ואני מוסרת לך את החיים שהחזרת לי במשך רגע אחד באמצעות נשיקתך; להתראות בקרוב!”

ראשה שב ונפל לאחור, אבל עדיין כרכה זרועותיה על צווארי כאילו לעצור בעדי. סופת רוח זועפת פרצה את החלון ונכנסה אל החדר; עלעל הוורד הלבן האחרון ריטט זמן-מה ככנף בקצה הגבעול, אחר-כך נתלש ונתעופף דרך הסורג הפתוח, בשׂאתו עמו את נשמתה של קלרמונד. המנורה כבתה, ואני נפלתי מתעלף על שׁדי המתה היפה.

כששבה אלי רוחי, הייתי שכוב על מיטתי בחדרי הקטן שבבית-הכומרוּת, וכלבו הזקן של הכומר הקודם ליקק את ידי הפשוטה מחוץ לשמיכה. ברברה התרוצצה בחדר ברעדת זיקנה, פותחת וסוגרת מגירות, או בוחשת אבקות בכוסות. משראתה אותי פוקח את העיניים, פלטה הזקנה קריאת שמחה, הכלב נבח וכשכש בזנבו; אבל אני הייתי חלש כדי כך שלא יכולתי להוציא הגה ולעשות כל תנועה. נודע לי אחר-כך שהייתי שלושה ימים במצב זה, ולא נתתי כל אות חיים, פרט לנשימה לא מורגשת כמעט. שלושה ימים אלה אינם באים בחשבון חיי, ואיני יודע לאן הלך רוחי במשך כל הזמן; לא נשאר לי ממנו כל זכר. ברברה סיפרה לי שאותו אדם בגון הנחושת, שבא להזמין אותי בלילה, הוא שהביא אותי בחזרה באפריון סגור ומייד שב לדרכו. למן הרגע שהיה ביכולתי להתאושש שבתי והעברתי לעצמי את כל הנסיבות של אותו לילה גורלי. תחילה סברתי ששימשתי שעשוע של הזיית-קסמים; אבל נסיבות מציאותיות, מוחשיות, ביטלו מייד השערה זו. לא יכולתי להאמין שחלמתי, כיוון שברברה ראתה כמוני את האיש עם שני הסוסים השחורים ותיארה את הסידור ואת הכיווּן בדייקנות. עם זאת לא ידע איש בסביבה על קיומו של ארמון שאליו ניתן לייחס את תיאור הארמון שבו מצאתי את קלרמונד.

בוקר אחד ראיתי את האב סראפיון נכנס. ברברה הודיעה לו שאני חולה והוא מיהר לבוא בריצה. אף-על-פי שחיפזון זה העיד על החיבה וההתעניינות שרחש לי, לא גרם לי ביקורו הנאה כפי שנתחייבה. במבטו של האב סראפיון היה משהו חודרני וחוקרני שהציק לי. הרגשתי את עצמי נבוך ואשם כלפיו. הוא היה הראשון שגילה את מבוכתי הפנימית, ואני שמרתי לו טינה על פיקחותו.

תוך כדי בקשוֹ ממני ידיעות על מצב בריאותי בטון דבשי-צבוע, לטש אלי את שתי בבות-עיניו הצהובות כשל אריה ושיקע כמקדח את מבטו לתוך נשמתי. אחר-כך הציג לי כמה שאלות על האופן שבו אני מתרפא, אם אני מרגיש בטוב, במה אני עוסק בפנאי שמישׂרתי מאפשרת לי, אם עשיתי כמה היכרויות עם תושבי המקום, מה הם ספרי הקריאה החביבים עלי, ואלף פרטים דומים אחרים. עניתי על כל אלה בקיצור האפשרי ביותר, והוא עצמו, בלא לחכות שאסיים, עבר לעניין אחר. שיחה זו לא היה בה, כמובן, כל קשר עם מה שרצה לומר. אחר-כך, ללא כל הכנה, וכמו איזו חדשה שנזכר בה זה עתה וחשש שמא ישכח אותה אחר-כך, אמר לי בקול צלול ורוטט, שנשמע לאוזני כחצוצרות של יום-הדין:

“המעגבת הגדולה קלרמונד מתה לא מזמן, לאחר אוֹרגיה שארכה שמונה ימים ושמונה לילות. זה היה משהו מפואר-גהינומי. חידשו שם את התועבות של משתאות בלשאצר וקליאופטרה. באיזו מאת-שנים אנו חיים, אל אלוהים! את האורחים שימשו עבדים שזופים שדיברו בלשון לא-מוּכרת ושחזוּת כולם היא של שדים; בגדי-השׂרד של הפחוּת שבהם עשויים לשמש בגדי-גאלה לקיסר. כל הזמן נפוצו סיפורים מוזרים מאוד על קלרמונד זו, וכל מאהביה סיימו בצורה נבזית או אלימה. ריננו שהיא עלוקה, ערפד-נקבה; אבל אני סבור שהיתה בֶּלזֶבּוט עצמה”.

הוא נשתתק וסקר אותי בתומת-לב יתירה מהרגיל, לראות איזה רושם עשו דבריו עלי. לא יכולתי להימנע מאיזו תנועה, כששמעתי את שמה של קלרמונד, והידיעה על מותה, בנוסף לכאב שגרמה לי מחפיפוּת המקרה המוזר עם המחזה הלילי שהייתי עֵד לו, הטילה בי מבוכה ואימה שהופיעו על פנַי, חרף מאמצי להשתלט על עצמי. סראפיון הטיל בי מבט של דאגה וחומרה; אחר-כך אמר לי: “בני, עלי להזהירך, רגלך מוּרמת מעל תהום, היזהר שלא תיפול לתוכו. לשטן טפרים ארוכים, ובקברים לא תמיד יש לבטוֹח. את מצבתה של קלרמונד נזקקו לקבוע ולחזק בשלושה חותמות; כיוון שזו לא הפעם הראשונה, כך אומרים, שמתה. אלוהים ישמרך, רומיאלד!”

לאחר שהשמיע מלים אלה שב סראפיון והגיע אל הדלת בצעדים איטיים, ולא ראיתי אותו עוד; הואיל ונסע כמעט מייד לס***.

שבתי לאיתני וגם לתפקידי הרגילים. זכרה של קלרמונד ודבריו של הכומר הזקן קיימים היו כל הזמן בנפשי; עם זאת לא אירע כל דבר יוצא-דופן שיאשר את תחזיתו הקודרת של סראפיון, והתחלתי מאמין שחששותיו ופחדַי היו מוגזמים יתר על המידה; אבל לילה אחד חלמתי חלום. כמעט לא הספקתי לטעום מלגימות שנתי הראשונות, והנה שמעתי איך נפלשים הווילונות של מיטתי והטבעות מוזזוֹת על המוטות ברעש רם; התרוממתי בבת ראש על המרפק וראיתי צל אשה שעמדה לפני. הכרתי מייד שזו קלרמונד. היא נשאה בידה עששית קטנה בדומה לאלה ששׂמים בתוך מצבות הקברים, ואורה העניק לאצבעותיה הדקות שקיפוּת ורודה, שנתמשכה בהתקלשות לא מורגשת עד ללובן האטוּם והחלָבי של זרועה הערומה. כל לבושה לא היה אלא התכריך מבד-פשתן שכיסה אותה במיטת-הטקס שלה, התכריך שאחזה בקפליו על חזהָ, כמתביישת בלבושה המעט, אלא שידה הקטנה לא הספיקה; היא היתה לבנה כדי כך, שגון הבד נתערבב עם גון בשרה תחת הקרינה החיוורת של העששית. עטויה באריג העדין שהבליט את כל מיתארי גופה, דמתה יותר לפסל שַיש עתיק של מתרחצת מלאִשה חיה וקיימת. מתה או חיה, פסל או אשה, צל או גוף, יופיה היה כך או כך אותו היופי; רק נצנוץ אישוניה היה קלוש קצת, ופיה, שהיה לפנים אדום, לא היה צבוע עתה אלא בוורוד חלש ורך, דומה כמעט לגון הלחיַים. הפרחים הכחולים הקטנים שראיתי אז בין שערותיה היו יבשים לגמרי ואיבדו כמעט את עלעליהם; כל זה לא הפריע שתהיה נחמדה, נחמדה כדי כך, שעל אף המוזרוּת שבהרפתקה והאופן הלא-סביר שבו נכנסה לחדר, לא היה בי פחד אף לרגע.

היא העמידה את העששית על השולחן והתיישבה למראשותי מיטתי, אחר-כך, ברכנה אלי, אמרה בקולה הכספי והלטפני כאחד שלא ידעתי כמותו:

“נתתי לך לחכות לי הרבה, רומיאלד יקירי, ואתה חשבת מן הסתם ששכחתי אותך. אבל אני באה ממרחק רב, וממקום שאיש טרם שב ממנו: אין שמש ואין ירח בארץ שממנה אני באה; יש שם רק מרחבים וצללים; לא דרך, לא שביל; לא קרקע לרגל, לא אוויר לכנפיים; ואף-על-פי-כן הנה אני כאן, הואיל ועזה האהבה ממוות, והיא תנצח בסופו של דבר. אה! איזה פנים קודרים ודברים איומים ראיתי במסעי! כמה עינויים סבלה נשמתי, שנכנסה לעולם הזה בכוח הרצון, עד שמצאה את גופהּ ושבה והתמקמה בו! איזה מאמצים הייתי צריכה לעשות כדי להרים את הגולל שסתמו עלי! הנה! כּפֵּי ידַי המסכנות פצועות כולן. נַשק אותן כדי לרפאן, אהובי היקר!” היא הצמידה בזו אחר זו את כפי ידיה הקרות אל פי; נשקתי אותן באמת פעמים הרבה, והיא הסתכלה בי בשעת מעשה בחיוך של טוב-לב שאין לתאר.

אני מודה ומתוודה לגודל בושתי, ששכחתי לחלוטין את אזהרתו של האב סראפיון ובאיזה תפקיד אני משמש. נפלתי ללא התנגדות ובהתקפה הראשונה. אף לא ניסיתי להדוף את המפתה; רעננות עור בשרהּ של קלרמונד חדרה לתוך שלי, וחשתי ריטוטי תאווה מתרוצצים על גופי. ילדה מסכנה! למרות כל מה שראיתי מצִדה קשה לי להאמין שזה היה שד; על-כל-פנים, לא נראתה כך, ומעולם לא היטיב השטן להסתיר כך את טפריו ואת קרניו. היא קיפלה מתחתה את עקבי סנדליה וישבה שפופה בשולי המשכב בתנוחה שופעת גנדרנות שברישול. מפעם לפעם העבירה את ידה הקטנה בין שערותי וגללה אותן בתלתלים כאילו לנסות למען פַני תסרוקות חדשות. נתתי את עצמי למעשיה מתוך אדיבות שבתחושת אשמה, והיא ליוותה כל זאת בפטפוט נחמד ביותר. דבר ראוי לציון הוא, שלא הרגשתי כל השתוממות על הרפתקה לא-שכיחה זו, ובאותה קלות שאדם מקבל בשעת הזיה את ההתרחשויות המשונות ביותר כפשוטות מאוד, לא ראיתי אז בַּכל אלא דבר טבעי עד מאוד.

"אהבתי אותך זמן רב לפני שראיתיך, רומיאלד יקירי, וחיפשתי אותך בכל מקום. היית החלום שלי, והבחנתי בך בכנסייה ברגע הגורלי; אמרתי מייד: ‘זה הוא!’ נתתי בך מבט שבו הכנסתי את כל האהבה שהיתה בי, שרחשתי ושהייתי צריכה לרחוש לך; מבט העשוי לשַגע קרדינל, להכריע לפנַי מלך על ברכיו בנוכחות כל אנשי חצרו. אתה נשארת אדיש והעדפת עלי את אלוהיך.

"אה! מה מקנאה אני לאלוהיך, שאהבת ואוהב יותר משאוהב אותי!

“אומללה, אומללה שכמוני! לעולם לא ארכוש את לבך כולו רק לעצמי, אני שעוררת אותי לתחייה בנשיקתך את קלרמונד המתה, הפורצת בגינך את דלתות הקבר והבאה להקדיש לך חיים שלא רכשה אותם מחדש אלא כדי לעשות אותך מאושר!”

כל הדיבורים הללו נקטעו פה ושם בחיבוקים משַגעים שהממו את חושי ואת שׂכלי במידה כזאת, שכדי לנחם אותה לא חששתי להשמיע ניאוּץ איום ולומר לה שאני אוהב אותה אהבת אלוהים.

אישוניה נתעוררו מחדש ובערו ככְריזוֹפּראז. “אמת! אמת לאמיתה! אהבת אלהים!” אמרה בכרכה אותי בזרועותיה היפות. “כיוון שכך, תבוא אתי, תלך אחרַי לאן שארצה. תשאיר את בגדי-השחור המכוערים שלך. תהיה הגא והמעורר קנאה ביותר מכל המחזרים, תהיה מאהבי. להיות המאהב הנאמן של קלרמונד, שסירבה לאפיפיור, זה נהדר זה! אה! החיים הטובים שופעי האושר, הקיום היפה המוזהב שננהל! מתי אנחנו נוסעים מכאן, אצילי?”

“מחר! מחר!” נצטעקתי בטירופי.

“מחר, יהי כך!” חזרה ואמרה. “יספיק לי הזמן להחליף את הלבוש, כיוון שזה זעום קצת ולא יצלח כלל לנסיעה. כן צריכה אני להודיע לאנשַי הסבורים ברצינות שאני מתה והמתאבלים בכל כוחם. הכסף, הבגדים, המרכבות, הכל יהיה מוכן; אבוא לקחת אותך באותה שעה. היֵה שלום, מחמד לבי!”.. והיא נגעה קלות במצחי בקצות שׂפתיה. העששית כבתה, הווילונות שבו ונסגרו, ולא ראיתי עוד דבר; שנת עופרת, שינה ללא חלום, ירדה עלי בכובד והחזיקה אותי בתרדמה עד למחרת בבוקר. התעוררתי מאוחר מהרגיל, וזכר ההזיה המוזרה הטריד אותי כל היום; הגעתי לכך ששכנעתי את עצמי כי זה היה אד מובהק של דמיוני הלוהט. אף-על-פי-כן היו התחושות כה חיות, שקשה היה לחשוב שלא היו במציאות, ולא בלי פחד כלשהו ממה שעלול להתרחש שכבתי במיטה לאחר שהתפללתי לאלוהים, שירחיק מעלי הרהורים רעים ושיגן על תַּמוּת שנתי.

נרדמתי מייד תרדמה עמוקה, וחלומי נמשך. הווילונות נפלשו, וראיתי את קלרמונד, לא כמו בפעם הראשונה חיוורת בתכריכה החיוור וּסגול המוות על הלחיַים, אלא עליזה, זריזה ומצוחצחת, בבגד-מסע נהדר מקטיפה ירוקה, מקושט בשרוכי זהב ומופשל בצד כדי לגלות חצאית של אטלַס. שערותיה הבלונדיות השתרבבו בתלתלים עבים מתחת לכובע לבד שחור עמוס בנוצות לבנות מקיפות בצורה שרירותית; היא החזיקה ביד מגלב קטן ובקצהו משרוקית זהב. במגלב נגעה בי קלות ואמרה לי: “ובכן! יַשנן יפה שלי, כך אתה עושה את ההכנות? חשבתי שאמצא אותך על הרגליים. קום מהר, אין לנו זמן לבזבז”. קפצתי מעל המיטה.

“הבה! התלבש וניסע”, אמרה והורתה באצבעה על חבילה קטנה שהביאה עמה; “הסוסים משתעממים ומכרסמים את הרסן ליד השער. היינו צריכים כבר להיות במרחק עשר פרסאות מכאן”.

התלבשתי בחיפזון, והיא עצמה הושיטה לי את חלקי הלבוש, תוך פרצי צחוק על איטרוּתי, והראתה לי את השימוש כשטעיתי. היא סידרה את שערותי בכיוון הנכון, הושיטה לי ראי-כיס קטן בבדולח ונציה, ששוליו חרוצי-זהב, ואמרה לי: “איך אתה נראה לעצמך? רוצה אתה לקחת אותי לשירותך כחדרן?”

לא הייתי עוד זה שהיה ולא הכרתי את עצמי. לא דָמיתי לעצמי אלא כפסל הדומה לגוש אבני. פנַי הקודמים נראו כמיתווה גס ממה ששיקף הראי. הייתי יפה, ופחזוּתי נהנתה במוגדש משינוי זה. המלבושים ההדורים הללו, המעיל הנהדר הרקום, הפכו אותי לאדם אחר, ואני התפעלתי מן העוצמה שבכמה אמות של אריג הגזורות בצורה מסוימת. רוח מלבושי חדר דרך עור בשרי וכעבור עשר דקות הייתי מגונדר למדי.

עשיתי כמה סיבובים בחדר כדי להסתגל לנוחוּת. קלרמונד הסתכלה בי בארשת הנאה אימהית ונראה מרוצה מאוד מיצירתה. “די בילדותיות, לַדרך, רומיאלד יקירי! אנחנו נוסעים הרחק ולא נספיק”. היא נטלה את ידי ומשכה אותי. כל הדלתות נפתחו לפניה כשאך נגעה בהן, ועברנו ליד הכלב בלא להעירו.

ליד השער מצאנו את מַרגריתון; הוא היה הפרש שכבר הוליך אותי קודם; הוא אחז ברסן של שלושה סוסים שחורים כראשונים, אחד בשבילי, אחד בשבילו, אחד בשביל קלרמונד. הסוסים היו מן הסתם מגזע ספרדי, שנולדו לסוסות מופרות על-ידי רוח-הים; שכן רצו במהירות הרוח, והירח, שעלה בתחילת מסענו כדי להאירו לנו, התגלגל ברקיע כגלגל שניתק ממרכבו; ראינו אותו מימין קופץ מעץ לעץ ומתנשם כדי לרוץ אחרינו. הגענו עד מהרה אל מישור, במקום שמאחורי חורשה חיכתה לנו מרכבה רתומה לארבעה סוסים כוֹחניים; עלינו עליה, והרַכבים הפעילו את הסוסים לדהירה מטורפת. זרועי נתכרכה על גזרתה של קלרמונד, וידה האחת כפופה בתוך שלי, היא השעינה ראשה על כתפי, והרגשתי בזרועי את מגע צווארה הערום-למחצה. מימַי לא חשתי אושר עז כגון זה. שכחתי הכל ברגע זה, ולא זכרתי שאני כומר כשם שלא זכרתי מה שעשיתי ברחם אמי, עד כדי כך רב היה הכישוף שהרוח הרעה הפעילה עלי. למן אותו לילה היתה ישותי מחולקת לשניים, והיו בי שני אנשים, שלא הכירו זה את זה. הנה חשבתי שאני כומר, החולם כל לילה שהוא אציל, והנה אני אציל החולם שהוא כומר. לא יכולתי עוד להבחין בין חלום לערוּת, ולא ידעתי היכן מתחילה המציאות והיכן נגמרת ההזיה. האציל הצעיר המגונדר ופורץ-הגדר לגלג על הכומר; הכומר תיעב את השחיתויות של האציל הצעיר. שתי ספיראלות, אחוזות זו בזו ושלובות בלי לנגוע לעולם זו בזו, מתארות היטב את החיים הדו-ראשיים שהיו חיי. למרות המוזרוּת שבמצב זה אינני סבור שהגעתי אף רגע אחד לידי שיגעון. שמרתי כל הזמן בבהירות מלאה על קליטות שני קיומַי. אלא שהיתה עובדה אבסורדית שלא יכולתי להסביר לעצמי: שהרגשת אותו ‘אני’ היתה קיימת בשני אנשים שונים כל-כך. זו היתה אנוֹמאליה, שלא מסרתי לעצמי דין-וחשבון עליה, שהנה האמנתי כי אני הכומר של העיירה הקטנה ***, והנה אִיל סיניוֹרֶה רוֹמוּאַלדוֹ, המאַהב בעל-התואר של קלרמונד.

כל הזמן היה כאילו הייתי, על-כל-פנים חשבתי שהייתי, בוונציה; עוד לא היה בכוחי להפריד כראוי בין מה שהיה הזיה ובין המציאות של אותה הרפתקה מוזרה. התגוררנו בארמון שַיש גדול על הקאנאלֵיוֹ, גדוּש בפֶרסקות ובאנדרטאות, עם שתי תמונות של טיציאן מן התקופה הטובה ביותר בחדר השינה של קלרמונד, ארמון ראוי למלך. לכל אחד משנינו היתה גונדולה משלו ובַרקָרוֹלות של אנשי-שירותנו, חדר-מוסיקה משלנו ופייטן משלנו. קלרמונד תפסה את החיים כחיי-רווחה, והיה באוֹפיָה משהו משל קליאופטרה. אשר לי, ניהלתי רמת חיים של בן נסיך, נהגתי חשיבות בעצמי כאילו הייתי מבני המשפחה של אחד משנים-עשר השליחים או של ארבעת מחדרי-האֶוונגליונים של הריפובליקה הנערצה (ונציה); לא הייתי מוכן לפנות דרך שיעבור בה הדוֹז', ואינני סבור שמאז נפל השטן מן השמיים היה איזה אדם יהיר יותר ועז-פנים יותר ממני. הייתי הולך לרידוטו ומשחק בסכומי-כסף גבוהים. ראיתי את הטובה שבחֶברות העולם, בנים של משפחות הרוסות, נשות תיאטרון, רמאים, פאראזיטים ובריונים. עם זאת, וחרף ההפקרות של חיים אלה, נשארתי נאמן לקלרמונד. אהבתי אותה עד לטירוף. היא היתה מסוגלת לעורר אפילו את השׂובע ולייצב את אי-היציבות. לרכוש את קלרמונד פירושו היה לרכוש עשרים מאַהבות, להיות בעל לכל הנשים, כדי כך היתה מִשתנה, מתחלפת ונבדלת מעצמה; זיקית אמיתית! היא הכריחה אותך לבצע עמה בגידה שהיית מבצע עם אחרות, ברכשה במלוא המידה את האופי, את המראה ואת סוג היופי של האשה שנראתה כמוצאת חן בעיניך. היא השיבה לי אהבה פי מאה, והאצילים הצעירים ואפילו הזקנים שב“מועצת העשׂרה” הציעו לה לשווא את ההצעות הנהדרות ביותר. אחד פוֹסקארי הגיע אפילו לכך שהציע לה נישואים; היא סירבה לכל. היה לה זהב די והותר; היא לא רצתה אלא אהבה, אהבה צעירה, טהורה, שנתעוררה בגינהּ, ושהיתה צריכה להיות הראשונה והאחרונה. הייתי יכול להיות מאושר בהחלט לולא סיוט ארור שהיה פוקד אותי כל הלילות, שאז האמנתי כי אני כומר בעיירה, המתענה ומסתגף על הפרזותיו במשך היום. מעודָד בהרגל להיות אִתה, כמעט שלא חשבתי עוד על האופן המוזר שבו הכרתי את קלרמונד. אף-על-פי-כן מה שאמר לי בשעתו האב סראפיון עלה לפעמים בזיכרוני ולא הניח לי, אלא עורר בי דאגה.

זה זמן-מה שמצב בריאותה של קלרמונד לא היה עוד תקין; גון פניה נחלש מיום ליום. הרופאים שהוזמנו לא הבינו את סיבת המחלה ולא ידעו מה יש לעשות. הם רשמו כמה תרופות לא חשובות ולא שבו עוד. בינתיים הלכה היא והחווירה למראית-עין ונעשתה יותר ויותר קרה. היא היתה לבנה ומתה כמו בלילה הידוע ההוא בארמון העלום, והצטערתי מאוד בראותי אותה נמקה כך אט-אט. היא, נרגשת מאוד מצערי, חייכה אלי ברוך ובעצבות אותו חיוך גורלי של אנשים היודעים כי הם הולכים למות.

בוקר אחד ישבתי ליד מיטתה ואכלתי מעל שולחן קטן כדי שלא אשאיר אותה לבדה אף לרגע. בחתכי איזה פרי גרמתי לעצמי חתך די עמוק באצבע. הדם ניגר מייד בזרזיפים ארגמניים, וכמה טיפות פרצו על קלרמונד. עיניה הוּארו, חזות פניה קיבלה ארשת של שמחה אכזרית ופראית שכמוה לא ראיתי אצלה עד כה. היא קפצה מעל המיטה בזריזות חייתית, זריזותו של קוף או של חתול, והתנפלה על פצעי והתחילה למצצו בשקיקה שאין לתאר. היא בלעה את הדם בלגימות קטנות, לאט-לאט ובהקפדה, כבררן הטועם בהנאה יין תוצרת חֶרֶז או סיראקוזה; היא קרצה קלות בעיניה, ואישוניה נעשו מוארכים במקום עגולים. פעם בפעם הפסיקה כדי לנשק את ידי, אחר-כך שבה ולחצה בשפתיה על שפתי החתך שלי כדי להפיק משם עוד כמה טיפות אדומות. משראתה שאין הדם יוצא עוד, הזדקפה ורודה יותר משחר של מאי, העיניים לחות ונוצצות, הפנים מלאות, היד חמימה ולחה, בקיצור, יפה יותר מתמיד ובמצב בריאות מושלם.

"לא אמות! לא אמות! אמרה מטורפת-למחצה מרוב שמחה, נתלית על צווארי; “אוּכל לאהוב אותך עוד זמן רב. חיַי בחייך, וכל מה שהוא אני, בא ממך. כמה טיפות של דמך העשיר והאציל, היקר יותר ומועיל יותר מכל שיקויי-החיים שבעולם, השיבו לי את כוח הקיום”.

המעמד הזה הטריד אותי זמן רב והפיח בי חששות משונים ביחס לקלרמונד, ובלילה, כשהחזירה אותי השינה אל בית-הכומרוּת שלי, ראיתי את האב סראפיון חמוּר יותר ומודאג יותר מתמיד. הוא הביט בי בתשומת-לב ואמר לי: “לא די שאבדת את נשמתך, אתה רוצה לאבד גם את גופך. בחור אומלל שכמוך, באיזה פח נפלת!” הטוֹן שבו השמיע באוזני את המלים המעטות הללו המם אותי בעוז; ואולם, חרף חריפותו נתפזר תיכף הרושם הזה, ואלף דאגות אחרות מחו אותו מרוחי. בינתיים ראיתי ערב אחד בראי שלי, שהיא לא חישבה כראוי את כיווּנו הבוגדני, את קלרמונד שופכת אבקה לתוך גביע הייין המתובל שהיתה נוהגת להכין אחרי הארוחה. נטלתי את הגביע, העמדתי פנים כמגיש אותו אל שפתי, והעמדתי אותו על איזה רהיט כאילו להשלים את שתייתו אחר-כך להנאתי, ובנצלי את הרגע שהיפה הפנתה אלי את גבה, רוקנתי אותו אל מתחת לשולחן; מייד אחר-כך פרשתי לחדרי ושכבתי במיטה, בהחלטה נמרצת לא לישון, אלא לראות מה יתרחש. לא חיכיתי זמן רב; קלרמונד נכנסה בבגד לילה, ובהשתחררה מצעיפיה, השתטחה במיטה על ידי. כשהיתה בטוחה לגמרי שאני ישן, חשׂפה את זרועי והוציאה סיכת-זהב מראשה; אחר-כך החלה למלמל חרש:

“טיפה אחת, לא יותר מטיפה אדומה קטנה, אוֹדם בקצה מחטי!… כיוון שאתה עדיין אוהב אותי, לא ראוי שאמות… אה! אהובי המסכן, דמך היפה שצבעו ארגמני כה מבריק, אני אשתה אותו. ישַן, נכסי היחידי; ישן, אלִי, ילדי; לא אעשה לך כל רע, לא אטול מחייך אלא מה שנחוץ כדי שלא יכבו חיי שלי. לולא אהבתי אותך כל-כך, הייתי מחליטה לרכוש מאהבים אחרים, שאת ורידיהם הייתי מייבשת מדם; אולם מאז הכרתיך אני מתעבת את כל הבריות… אה! הזרוע היפה! מה עגולה היא! מה לבנה היא! לעולם לא אעז לדקור את הווריד הכחול היפה הזה”. ותוך כדי אמרה זאת בכתה, ואני חשתי את דמעותיה הניגרות על זרועי שהחזיקה בין ידיה. לבסוף החליטה, דקרה אותי דקירה קלה במחטה והחלה למצוץ את הדם שזרם משם. אף-על-פי ששתתה רק טיפות מספר, נפחדה שמא תכַלה את כוחותי, על-כן כרכה בזהירות את זרועי בחיתול קטן לאחר שַפשפה יפה במשחה את הפצע שהגליד מייד.

לא היה בי עוד כל ספק, האב סראפיון צדק. אף-על-פי-כן, חרף הוודאות הזאת, לא יכולתי להימנע מלאהוב את קלרמונד, והייתי תורם לה ברצון את כל הדם שהיה נחוץ כדי לתמוך בקיומה המלאכותי. אגב, לא פחדתי ביותר; האשה שימשה לי ערובה בעד הערפד, ומה ששמעתי וראיתי הרגיע אותי לחלוטין; היו לי אז ורידים שופעים שלא היו עלולים להתרוקן תיכף, ולא התמקחתי על חיי טיפין טיפין. הייתי מוכן בעצמי לפתוח את זרועי ולומר לה: “שתי! שתימזג אהבתי לתוך גופך יחד עם דמי”! נמנעתי מלרמוז אפילו רמז קל על החומר המרדים ששפכה לגביעי ואת המעשה עם המחט, ואנחנו הוספנו לחיות מתוך הסכמה מלאה. בכל זאת הציקו לי נקיפות-המצפון של כומר יותר מתמיד, ולא ידעתי איזה סיגוף חדש להמציא כדי לדכא ולענות את בשׂרי. אף-על-פי שכל ההזיות הללו היו אי-רצוניות ואני לא השתתפתי בהן במאום, לא העזתי לנגוע בישוּ בידַי הטמאות כל-כך וברוחי המזוהם מהוללויות אמיתיות או מחלומות כאלה. כדי להשתמט מנפילה לתוך הזיות מעייפות אלה ניסיתי להימנע משינה, החזקתי את עפעפי פתוחים בעזרת האצבעות ונשארתי עומד לאורך הקירות, נאבק עם השינה בכל כוחותי; אבל דבק התנומה נתגלגל מייד אל עפעפי, ובראותי שכל ההיאבקות היא לשווא, שמטתי את זרועות הייאוש והעייפות, והזרם שב וסחף אותי אל גדות בוגדניות. סראפיון השמיע באוזני דברי תוכחה נמרצים ביותר והאשים אותי בחולשתי ומיעוט דבקוּתי. יום אחד, בהיותי רוגש יותר מהרגיל, אמר לי: “כדי שתשתחרר מדיבוק זה יש רק אמצעי אחד, ואף-על-פי שקיצוני הוא, יש להשתמש בו: לכאבים חזקים יש לתת תרופות חזקות. אני יודע את מקום קבורתה של קלרמונד; עלינו להוציאה מקברה, ואתה תראה באיזה מצב עלוב נמצא נושא אהבתך; אז לא תתפתה עוד להאביד את נשמתך בגלל גופה טמאה, אכולת רימה וקרובה להתפורר לעפר; זה יביא אותך בלי ספק לעשיית חשבון-נפש”. ואני, שהייתי כה עייף מחיים כפולים אלה, הסכמתי. כיוון שרציתי לדעת אחת ולתמיד מי מהשניים, הכומר או האציל הצעיר, נפל קרבן להונאת ההזיה, גמרתי אומר להרוג לטובת האחד או לטובת משנהו אחד משני האנשים השוכנים בקרבי, או להרוג את השניים כאחד, כיוון שחיים כאלה לא יכלו להאריך ימים. האב סראפיון הצטייד במכוש, במנוף ובפנס, ובחצות פנינו אל בית-הקברות של ***, שבו הכיר את השורה ואת הגוש. לאחר שהעלה את אור הפנס המעומעם על כתובות של מצבות רבות, הגענו לבסוף אל אבן חבויה-למחצה בין עשבים גבוהים ואכולת טחב וצמחים טפיליים, שבה פיענחנו התחלת כתובת זו:

פה נטמנה קלרמונד

שבהיותה בחיים היתה

היפה שביפות העולם

“זה בדיוק כאן”, אמר סראפיון, ןבהניחו את פנסו על הארץ תקע את הדֶקר בבקיע האבן והתחיל להגביה אותה. האבן זזה, והוא ניגש לפעול במכוש. אני הסתכלתי במשהו, קודר יותר ודומם יותר מהלילה; ואילו הוא, רכון בעבודתו העגומה, התכסה בזיעה, נשם בכבדות, ונשימתו הצפופה נשמעה כחרחור של גוסס. זה היה מחזה מוזר, ומי שהיה רואה אותנו מהחוץ היה חושב שאנחנו מחללים וגונבים תכריכי מתים, ולא כוהני דת. חריצותו של סראפיון היה בה משהו קשה ופראי ששיווה לו מראהו של שד ולא של שליח או של מלאך, ובפניו עם הקווים החמורים הגדולים שנחתכו באור הפנס, לא היה דבר מן המרגיע. הרגשתי על אברַי זיעה קרה כקרח נוזלת, ושערותי סמרו על ראשי ברוב כאב; ראיתי בתוך תוכי את פעולתו של סראפיון כחילול-קודש מתועב, והייתי רוצה שמצד העננות האפלות, שנעו בכבדות מעלינו, ייצא משולש של אש שיהפוך אותו לאבק. הינשופים שישבו על הברושים, מוטרדים מהבהק הפנס, באו לטפוח על הזכוכית בכנפיהם המאובקות, תוך גניחות עצובות; השועלים צרחו במרחקים, ואלף קולות-רעש נפלטו מתוך הדממה. לבסוף הלם המכוש של סראפיון על ארון-המתה, שקרשיו הדהדו ברעש המום ומצלצל, יחד עם אותו רעש איום שמשמיע האַין כשנוגעים בו; הוא הפך את המיכסה, וראיתי את קלרמונד חיוורת כשַיש, ידיה משולבות; תכריכה הלבן לא היה אלא קפל אחד מראשה עד רגליה. טיפה אדומה קטנה נצנצה כוורד בזווית פיה הדהה. סראפיון, בראותו כך, נתפס לזעם: “אה! הנה אַת, השטן, מעגבת פרוצה, שיכורת דם וזהב!” והוא התיז מים קדושים על הגופה ועל הארון, ששירטט עליו צורת צלב במַזה שלו. קלרמונד המסכנה לא הספיקה להירטב מן הריסוס הקדוש, וגופתה היפה כבר נהפכה לעפר; היא היתה רק בלִיל איום חסר-צורה של אֵפר ושל עצמות שרופות- למחצה. “הנה המאהבת שלך, אדוני רומיאלד”, אמר הכומר הקשוח, בהצביעו על השרידים העגומים, “האם תתפתה עוד ללכת לטייל בלידוֹ או בפוּזִינֵה עם היפהפייה שלך?” השפלתי את ראשי; התמוטטות עצומה התחוללה בקרבי. שבתי אל בית-הכומרוּת שלי, והאציל רומיאלד, מאהבהּ של קלרמונד, נפרד מן הכומר המסכן, שבמשך זמן כה רב היה בן-לוויה שלו. ואולם בלילה שלאחר מכן ראיתי את קלרמונד; היא אמרה לי כמו בפעם הראשונה במבוֹי הכנסייה: “אומלל! אומלל! מה עשית? למה שמעת בקולו של כומר טיפש זה? וכי לא היית מאושר? ומה עשיתי לך, שחיללת את קברי האומלל וחשׂפת את עליבות אפסותי. כל קשר בין נשמותינו ובין גופינו נוּתק מכאן ואילך. היֵה שלום, אתה תתגעגע עלי”. היא נמוגה באוויר כעשן, ולא ראיתיה עוד.

אהה! היא צדקה: התגעגעתי עליה לא אחת, ואני עדיין מתגעגע עליה. בעד שלום נשמתי שילמתי מחיר יקר; אהבת אלוהים לא היתה מחיר גבוה מדי כתחליף לאהבתה. זהו, האח, סיפור נעורי. לעולם אל תסתכל באשה, לֵך תמיד בעיניים לטושות ארצה, שכּן ככל שתהיה תם ושקט, מספיקה דקה אחת שתאבד את הנצח.

[1836]

לא מזמן מצאתי את ידידי אַלפוֹנס קאר יושב על סַפתו, עם נר דולק, אם כי היום היה עדיין במלוא אורו, ואוחז ביד צינור של עץ דובדבן, מצוּיד בפטרייה של חרסינה, שטפטף לתוכה איזו עיסה דומה למַדי לחומר-חותם; עיסה זו הבהבה בנפצוצים באח של הפטרייה, והוא שאף לתוכו דרך פּומית של ענבר צהוב את העשן, שנתפזר אחר-כך בחדר בריח מעורפל של בושם מזרחי.

נטלתי בלי לומר דבר את המכשיר מידיו של ידידי, והתאמתי את עצמי לאחד מקצותיו; לאחר כמה גמיעות חשתי מעין סחרחורת, שלא היתה נטולת נעימוּת ודמתה למדי לתחושות השיכרון הראשון.

כיון שהייתי אמוּר להכין את הפיליטון באותו יום ולא היה לי חשק להיות מבוסם, תליתי את המקטרת על מסמר, וירדנו אל הגן לומר שלום לדַהליות ולשחק קצת עם שוּץ, בעל-החיים המאושר שאין לו כל תפקיד אלא להיות שחור על-גבי שטיח של דשא ירוק.

שבתי לביתי, אכלתי את ארוחת-הערב, והלכתי לתיאטרון לסבול מאיזה מחזה, אחר-כך שבתי כדי לשכב, שהרי יש להגיע לכך, ובאמצעות המיתה לכמה שעות להתאמן לקראת המוות הסופי.

האוֹפיום שעישנתי, במקום פעולת ההרדמה שציפיתי ממנו, הטיל אותי, להיפך, לתוך זעזועים עצבניים כמו לאחר קפה חריף, והסתובבתי במיטתי כקרפיוֹן על הגריל או כפַרגייה על שיפוד, בגלגול מתמיד של השמיכות, למורת-רוחו של חתולי, שנתקפל ככדור על קצה שמיכת-הנוצות שלי.

לבסוף כיסתה שנתי המבוקשת-בתחנונים-ממושכים את אישונַי באבק זהבה, עיני נעשו חמות וכבדות, ונרדמתי.

לאחר שעתיים חשוכות בחוסר תנועה מוחלט חלמתי חלום.

הנהו:

שבתי ומצאתי את עצמי בבית ידידי אלפונס קאר – כמו בבוקר, במציאות: הוא היה ישוב על ספתו המרופדת באטלַס צהוב, במקטרתו ובנרו הדולק; אלא שהחמה לא הרקידה על הקירות, כפרפרים באלפי צבעים, את נצנוצי החלונות הכחולים, הירוקים והאדומים.

נטלתי את המקטרת מידיו, כשם שעשיתי זאת לפני כמה שעות, והתחלתי לשאוף לתוכי אט-אט את העשן המשכר. רכות שכולה נועם השתלטה עלי עד מהרה, וחשתי אותה סחרחורת שנתנסיתי בה בשעה שעישנתי את המקטרת האמיתית.

עד כאן החזיק חלומי את עצמו בתחומיו המדויקים של העולם הניתן לשכון בו, וחזר, בדומה לראי, על פעולות יומי.

הייתי מגולָל בערימה של כריות, והפכתי בעצלתיים את ראשי אחורה כדי לעקוב באוויר אחרי הקפיצים הסליליים הכחלחלים, שנמסו בערפל של צמר-גפן לאחר הסתחררות במשך כמה דקות.

את עיני נשאתי, כמובן, אל התקרה, השחורה כשחור ההָבנים, עם ערבֶּסקות של זהב.

מרוב התבוננותי בה בתשומת-לב נלהבת שלפני ההזיות, נראתה לי כחולה, אבל בצבע הכחול החמוּר, ככנף מעילו של הלילה.

“אתה צבעת אפוא מחדש את תקרתך בכחול”, אמרתי לקאר, שאדיש ושותק כמקודם הצמיד לפיו מקטרת אחרת, ופלט עשן יותר מארובת תנור בחורף, או יותר מאניית-קיטור בעונה כלשהי.

“ברור, בני”, ענה בהוציאו את האף אל מחוץ לענן, “אבל גם מראה פניך שלך מעיד נחרצות שצבעת את קיבתך באדום באמצעות איזה יין בּוֹרדוֹ פחות או יותר ‘לאפיט’”.

“אהה, אינך אומר את האמת: אני שתיתי רק איזו כוס עלובה של מים ממותקים שכל הנמלים על-פני האדמה באו אליה לשבור את צמאונן, בית-ספר לשחיית רמשים”.

“התקרה השתעממה, כנראה, מהיותה שחורה, היא התלבשה בכחול; בנוסף לנשים, אינני מכיר משהו הפכפך יותר מתקרות; זהו פרי דמיונה של תקרה, זה הכל, אין דבר שכיח מזה”.

לאחר שאמר זאת, שב קאר והכניס את אפו לתוך ענן העשן, בארשת סיפוק של אדם שנתן הסבר ברור ומאיר-עיניים.

אף-על-פי-כן לא השתכנעתי אלא למחצה, התקשיתי להאמין שהתקרות הן בעלות דמיון עד כדי כך, והמשכתי להתבונן בזו שמעל ראשי, לא בלי איזו הרגשת חרדה.

היא הכחילה, היא הכחילה כים שבאופק, והכוכבים התחילו שם לפקוח את עפעפיהם בריסי הזהב; ריסים אלה, דקיקים עד אין קץ, נתארכו עד לחדר שמילאו אותו באלומות מנסַרתיות.

כמה קווים שחורים שרטטו את פני השטח התכול הזה, ומייד הכרתי שהללו הם קורות הקומות העליונות של הבית שנעשה שקוף,

על אף הקלות, שבה ניתן בחלום לקבל כטבעיים את הדברים המוזרים ביותר, החל כל זה להיראות בעיני מפוקפק וחשוד, וחשבתי שאילו היה כאן חברי אֶסקירוֹס הקוסם, היה נותן לי הסברים מסַפקים יותר מהסבריו של ידידי אלפונס קאר.

כיוון שמחשבה זו היתה בעלת כוח של העלאת-אוֹב, התייצב פתאום אֶסקירוֹס לפנינו, כמעט כמו הכלב המתולתל של פאוסט היוצא מאחורי התנור.

פניו היו ערים מאוד ומראהו כחוגג נצחונו, ובשפשפו את ידיו אמר:

“אני חוזה על-פי האנטיפּודים, ומצאתי את הדוּדָא מדַבר”.

הופעת דמות זו הפתיעה אותי, ואמרתי לקאר:

הו קאר! אתה תופס את המתרחש, שאסקירוס, שלא היה כאן לפני רגע קט, נכנס בלי שפתחו לפניו את הדלת?"

“אין לך דבר פשוט מזה”. השיב קאר. “נכנסים דרך דלתות סגורות, זהו הנוהג: רק אנשים לא מחונכים נכנסים דרך דלתות פתוחות. הרי ידוע לך שאומרים לשם גידוף: ‘מתפרץ גדול לדלתות פתוחות’”.

לא מצאתי כל טענה נגד דעה כה שקולה, ונשארתי משוכנע, שאכן, נוכחותו של אסקירוס ניתנה להסתבר כראויה וחוקית מאוד כשלעצמה.

בכל זאת הסתכל בי בהבעת-פנים מוזרה, ועיניו גדלו במידה מופרזת; הן היו בוערות ועגולות כעיגולי-מגן בכבשן.

וגופו התפזר וטבע בצל, באופן שלא ראיתי ממנו אלא את אישוניו הלוהבים והקורנים.

רשתות אש ואשדות מים ואדים מאגנטים הבהבו והסתובבו מסביבי, השתזרו כל הזמן בלא להיפרד והתהדקו והלכו; חוטים מבריקים הגיעו לכל סיב וסיב שלי ונשתרשו בעורי כשערות ראשי. הייתי במצב של סהרוריות מלאה.

אז ראיתי פתיתים לבנים קטנים, שחצו את שטח התקרה הכחול כפקעיות של צמר נישאות ברוח, או כסיעת יונים המתפזרת באוויר.

לשווא השתדלתי לנחש מה זה היה, אך קול חרישי וקצר ליחש באוזני בהטעמה מוזרה: – אלה הם רוחות!!! עיני נפקחו; האדים הלבנים קיבלו צורות יותר מדויקות, והבחנתי בבירור בטור ארוך של דמויות מצועפות, שחלפו לאורך הכרכוב מימין לשמאל בעלייה מודגשת, כאילו איזה מַשב נמרץ הניף אותן ושימש להן כנפיים.

בזווית החדר, על זיז התקרה, ישבה דמות של נער העטויה באריג רחב של מלמלה.

רגליה, יחפות לגמרי, נתלו משוּכלות ברישול; עם זאת היו נחמדות, קטנות ושקופות, שהעלו במחשבתי את רגלי היָשפה היוצאות לבנות וזכות כל-כך מתחת לחצאית השיש השחור של איזס העתיקה במוזיאון.

דמויות הרוחות האחרות נקשו על כתפה, בחלפן, ואמרו לה:

”אנחנו מפליגות אל תוך הכוכבים, בואי אפוא אתנו".

הצל ברגל הבַּהט ענה להן:

“לא! אינני רוצה להפליג אל תוך הכוכבים; הייתי רוצה לחיות עוד שישה חודשים”.

הטור כולו עבר, והצל נשאר לבדו, מטלטל את רגליו הקטנות היפות ודופק על הקיר בעקבו המגוון בצביון ורוד, חיוור ורך כלֵב פעמונית-בר; אף-על-פי שפניה היו לוטות, הרגשתי שהיא צעירה, נהדרת ומקסימה, ונפשי זינקה לעֶברה בזרועות פשוטות ובכנפיים פרושות.

הצל הבין את מבוכתי מתוך כוונה או סימפאתיה, ואמר בקול ערב וגבישי כמו של מפוחית-פה: “אם יש בך האומץ לבוא ולנשק את פיה של זו שהייתי אני, ושגופה מונח בעיר האפלה, אחיה עוד שישה חודשים, וחיי יהיו למענך”.

התרוממתי והצגתי לעצמי את השאלה הבאה:

דהיינו, האם אינני כלי-משחק של איזה תעתוע, ואם כל זה שמתרחש אינו אלא חלום.

זה היה נצנוץ אחרון של פנס ההיגיון שנכבה בשינה.

שאלתי את שני ידידי מה דעתם על כל זה.

קאר קר-המזג טען שזוהי הרפתקה שכיחה, שיש רבות כמותה, ושאני תמים מאוד בהשתוממותי על דבר כה פעוט.

אסקירוס הסביר הכל באמצעות המאגנטיזם.

“הבה! טוב, אלך לשם; אבל אני בנעלי-בית…”

“אין דבר”, אמר אסקירוס, “אני חש מראש שתהיה מרכבה ליד השער”.

יצאתי וראיתי שאכן, כרכרה רתומה לשני סוסים כאילו מחכה. עליתי עליה.

עגלון לא היה – הסוסים התנהגו בעצמם; הם היו שחורים לחלוטין ודהרו במהירות כזאת, שעכוזיהם ירדו והתרוממו כגלים, ומטרות גיצים נתנפצו מאחוריהם.

הם פנו תחילה לרחוב לה-טוּר-ד’אוֹוֶרן, אחר-כך לרחוב בּלפוֹן, אחר-כך לרחוב לאפאיֶט, ומשם לרחובות אחרים, שאת שמותיהם אינני יודע.

במידה שהכרכרה נסעה, הלכו הדברים שמסביבי וקיבלו צורות משונות: היו בתים עגומים, שפופים על שולי הדרך, כאורגות זקנות, גדרות קרשים, פנסים שנראו בטעות כעמודי-תלייה; מייד לאחר זה נעלמו הבתים לגמרי, והכרכרה נסעה בשדה פתוח.

חלפנו על-פני מישור עגום וקודר; השמיים היו נמוכים מאוד, בצבע עופרת, ותהלוכה אינסופית של שיחים דקים רצה בכיוון ההפוך של העגלה, בשני צדי הדרך; היית אומר שזהו מחנה של מקלות-מטאטא במנוסתו.

לא היה דבר כל-כך עגום כפי שהיתה אינסופיות אפרפרה זו, שצללית העצים הדקה שרטטה בקווקווים שחורים: – אף כוכב לא נצנץ, אף נצנוץ אור לא קלֵף את העומק החיוור של האפלולית.

לבסוף הגענו לעיר לא-מוכרת לי, שבתיה, הבנויים על-פי אדריכלות מיוחדת ושניתן להבחין בה רק באופן מעורפל בחשיכה, נראו לי קטנים במידה שאי-אפשר לדור בהם; העגלה, עם שהיתה רחבה בהרבה מכפי הרחובות שחלפה בהם, לא חשה כל איחור; הבתים הסתדרו מימין ומשמאל כעוברים-ושבים נפחדים, והשאירו את הדרך פּנויה.

לאחר סיבובים רבים הרגשתי שהעגלה מתמוססת תחתי, והסוסים נעלמו בתוך אדים, הגעתי.

אור אדמדם הסתנן דרך סדקיה של דלת ארד שלא היתה סגורה; דחפתי אותה ומצאתי את עצמי באולם נמוך מרוצף בשיש לבן ושחור ומקומר באבנים; נברשת עתיקה, על כַּן של מצבּוֹר סגול, האירה באור חיוור דמות שוכבת, שתחילה סברתי שזהו פסל בדומה לאלה הישֵנים בשילוב ידיים, לרגליהם כלב, בכנסיות הגוֹתיות; אלא שהכרתי מייד שזו אשה בממש.

היא היתה חיוורת כחסרת-דם, ולא הייתי יכול להשווֹת את חיוורונה אלא לצביון הדונג הזך הצהוב. ידיה, נטלות ברק ולבנות כמו לחם-הקודש, היו משׂוכלות על לוח לבה; עיניה היו עצומות, וריסיהן נתמשכו עד לאמצע לחייה; הכל היה בה מת; הפה רק הוא רענן כרימון בפריחתו, הבריק בחיוּת שופעת וארגמנית, מחייך-למחצה כבחלום של אושר.

רכנתי אליה ושמתי את פי על פיה, הענקתי לה נשיקה שצריכה היתה להחיותה.

שפתיה הלחות והפושרות, כאילו אך זה נטשה אותן הנשימה, ריטטו תחת שפתי שלי והחזירו לי את הנשיקה בלהט ובהתרגשות שאין לתאר.

כאן יש איזה חֶסר בחלומי, ואינני ידוע כיצד חזרתי מן העיר האפלה; כפי הנראה רכוב על ענן או על עטלף ענקי. אבל זוכר אני היטב שמצאתי את עצמי עם קאר באיזה בית שאיננו לא שלי ולא שלו, ולא אחד מאלה שאני מכיר.

ועם זאת היו בשבילי כל הפרטים הפנימיים, כל הסידור, מוּכרים-ביתיים מאוד; אני רואה באופן ברור את האח בסגנון לוּאי השישה-עשר, את הפרגוד בפרחים, את המנורה במִצחה ירוקה ואת הכונניות המלאות ספרים בפינות האח.

תפסתי מושב בכורסה עמוקה עם כריות, וקאר, שני עקביו נשענים על אדן החלון, ישוב על כתפיו וכמעט על ראשו, שמע בארשת של נכנע ומעורר רחמים את הסיפור על מבצעי שראיתי בעצמי בחלום.

פתאום נשמע קול צלצול עז בדלת, ובאו להודיע לי שגברת אחת רוצה לדבר עמי.

“הכניסו את הגברת”, עניתי, מתרגש קצת וחש מראש מה עומד להתרחש.

אשה לבושה בלבן, כתפיה עטויות במעילון שחור, נכנסה בצעד קל ותפסה מקום באפלולית המוארת בקרינת המנורה.

על-פי תופעה מיוחדת במינה ראיתי על פניה עוברים שלושה פרצופים שונים: הנה היתה דומה למאלי בראן, אחר-כך ל…, אחר-כך לזו שאף היא אמרה שאיננה רוצה למות ושדבריה האחרונים היו: “תנו לי זר סיגליות”.

אלא שהדמיונות הללו התפזרו עד מהרה כצל על-גבי ראי, תווי-הפנים נעשו יציבים ומרוכזים, ואני זיהיתי את המתה שנשקתי לה בעיר האפלה.

לבושה היה פשוט מאוד, ולא היה לה כל קישוט אלא עיגול של זהב בשערותיה החומות-כהות, שגלשו כאשכולות הָבנים לאורך לחייה החלקות והרכות.

שני כתמים ורודים קטנים צבעו בארגמן את ראשי לסתותיה, ועיניה הבריקו ככדורי כסף שהשחימו; עם זאת היה יופיָה כשל אבן מגולפת עתיקה, והשקיפות הבלונדית של בשרה הוסיפה טפח לדמיון זה.

היא עמדה לפני וביקשה, בקשה מוזרה למדי, שאומר לה מה שמה.

עניתי לה ללא היסוס ששמה קארלוֹטה, וזו היתה האמת; אחר-כך סיפרה לי שהיתה זַמרת ושמתה צעירה כל-כך שלא יכלה לדעת את תענוגות החיים, ושלפני לכתה לשקוע בנצח נטול התנועה, רצתה ליהנות מיופיו של העולם, להשתכר מכל התשוקות ולצלול באוקיינוס השׂשׂונות הארציים; שחשה צימאון שאין לרווֹתוֹ לחיים ולאהבה.

ובאמרה כל זאת באמנות הבעה ובשירה שאין בכוחי לחזור עליהן, כרכה זרועותיה כצעיף מסביב לצווארי, וקלעה את ידיה העדינות בתלתלי שערי.

היא דיברה בטורי שיר יפים להפליא, שגדולי המשוררים לא היו מסוגלים להגיע לדרגתם, וכשלא היה די בטור השירי להביע את מחשבתה, הוסיפה לו את כנפי המוסיקה, והיו אלו סלסולים, מחרוזות טונים זכים יותר מפנינים מושלמות, דקויות של קול, צלילים שעלו הרבה מעל התחומים האנושיים, כל מה שהנפש והרוח מסוגלים להזות כעדין ביותר, כנהדר ומקסים ביותר, כרחש אהבה עז ביותר, כלוהט ביותר, כנעלה ביותר שאין להביעו.

“לחיות שישה חודשים, עוד שישה חודשים”, היה הפזמון החוזר של כל המזמורים הללו.

ראיתי ברורות מה שעמדה לומר לפני שהמחשבה באה מראשה או מלבה עד לשפתיה, ואני עצמי השלמתי את החרוז או את השיר שנפתחו; בשבילה הייתי גם אני שקוף כמוה, והיא קראה בתוכי ברהיטות.

אינני יודע עד היכן יכלו להימשך רגעי ההתעלות הללו, שנוכחותו של קאר לא מיתנה אותם, והנה פתאום הרגשתי משהו שעיר ומחוספס חולף על פני; פקחתי את עיני, וראיתי את חתולי המשפשף את שפמו בשפמי שלי בברכת בוקר-טוב, כיוון שהשחר סינן דרך הווילונות אור בהבהוב.

כך נסתיים חלום האופיום שלי, שלא השאיר בי עקבות, אלא עצבות סתומה, המשך שכיח של הזיות מסוג זה.

[1838]

מי הוא שעושה את אֶדוויגה לעצובה כל-כך? מה עושה היא, ישובה בבדידות, סנטרה בכף ידה ואגרופה על ברכה, עגומה יותר מן הייאוש, חיוורת יותר מפסל הבהט הבוכה על קבר?

מזווית עפעפה מתגלגלת דמעה גדולה על פלומת לֶחיהּ, דמעה יחידה, אבל אינה מתייבשת לעולם, בדומה לטיפת מים הדולפת מכיפת סלע ובמרוצת הזמן שוחקת את השחם; דמעה יחידה זו, שנשרה ללא הפוגה מעיניה על לבה, ניקבה וחשׂפה אותו.

אדוויגה, אדוויגה הבלונדית, כלום אינך מאמינה עוד בישו הנוצרי, במושיע הרַחום? כלום מפקפקת אַת במחילתה של הבתולה מאריה הקדושה? למה מחזיקה את משני צדדייך את ידייך הקטנות השקופות, הכחושות והעדינות כידיהם של האֶלפים ושל הוויליות? בקרוב תהיי אם; זו היתה משאלתך היקרה ביותר: אישך האציל, הרוזן לוֹדבּרוֹג, הבטיח במת-כסף מאסיבי וקוּבעת זהב עדינה לכנסיית Euthbert הקדוש, אם תתני לו בן.

אבוי! אבוי! לבה של אדוויגה המסכנה מנוקב בשבע חרבותיו של הכאב; סוד איום לוחץ על נשמתה. לפני כמה חודשים בא אדם זר אל הארמון; מזג-האוויר באותו לילה היה נורא: הצריחים רעדו במִבנה, השבשבות צפצפו, האש זחלה באח, והרוח דפקה על השמשות כטרדן הרוצה להיכנס.

הזר היה יפה כמלאך, אבל כמלאך-נפיל; הוא חייך בנעימות והביט ברוֹך, והמבט הזה והחיוך הזה הקרישו את דמך מפחד והפיחו בך את האימה שחשים ברכינה מעל תהום. חן פושע, כמיהה בוגדנית כשל נמר האורב לטרפו, ליווּ את כל תנועותיו; הוא כישף בדומה לנחש המכשף את הציפור.

הזר הזה היה אַשף-זמרה; גון פניו השחום העיד שחי תחת שמי ניכר; הוא אמר שבא מקצה בוֹהמיה וביקש לארחו ללילה זה בלבד.

הוא נשאר באותו לילה ובעוד ימים אחרים ובעוד לילות אחרים, והארמון העתיק התנועע על יסודותיו, משָל התכוונה הסופה לעקרו מן השורש ולהפיל את עטרת שיניו אל מי האשדות המקציפים.

כדי לשַכך בכשפיו את מזג-האוויר, שר שירים מוזרים שהסעירו את הלב והולידו מחשבות זעם; כל הזמן ששר, עמד על כתפו עורב שחור מצוחצח, מבריק כזפת; הוא קבע את הקצב בחרטום-ההָבנה שלו ונראָה כעורך תשואות בנערו את כנפיו. אדוויגה החווירה והלכה, החווירה כשושנים לאור הירח; אדוויגה הסמיקה והלכה, הסמיקה כוורדים עם שחר, ונתנה עצמה להולכה אחורה אל כורסתה הגדולה, נחלשת, מתה-למחצה, שיכורה כאילו שאפה לתוכה את הניחוח הגורלי של הפרחים הגורמים מוות.

סוף-סוף יכול אשף-הזמרה ללכת לדרכו; חיוך כחול קטן בא להחליק את הקמטים מעל פני השמיים. למן אותו יום אין אדוויגה, אדוויגה הבלונדית, אלא בוכה בפינת החלון.

אדוויגה היא אם; יש לה תינוק כולו לבן וכולו סמוק. הרוזן לודבּרוֹג הזקן הזמין אצל היוצק את במת-הכסף המאסיבי והוא נתן אלף מטבעות זהב לצורף בתוך ארנק של עור-איָל, שיתקין את הקובעת; היא תהיה גדולה וכבדה ותכיל מידת יין גדולה. הכומר שירוקן אותה יוכל לומר שהוא שַתיין טוב.

התינוק כולו לבן וכולו סמוק, אבל מבטו שחור כשל הזר: אמו הבחינה יפה בכך. אה! אדוויגה המסכנה! למה הרבית כל-כך להביט בזר עם נבלוֹ ועם עורבו?…

הכומר הטביל את התינוק; קראו לו בשם אוֹלוּף, שם יפה למדי! – הרופא החוזה-בכוכבים עולה על הגבוה שבצריחים לקבוע לו את ההוֹרוֹסקוֹפּ.

מזג-האוויר היה בהיר וקר: כלסת של חולדת-בר, בשיניים מחודדות ולבנות, נישק מגזר-הרים מכוסי-שלגים את קצה בגדו של הלילה; הכוכבים הגדולים והחיוורים נצצו בזוהר הלילה הכחול כשמשות של כסף.

החוזה-בכוכבים מודד את הגובה, מציין את השנה, היום והדקה; עורך חישובים ארוכים בדיו אדומה על-גבי קלף ארוך, זרוע כולו בסימנים קבָּליים; הוא חוזר אל לשכתו ושב ועולה על המישורת; בכל זאת לא טעה בחישוביו, מיקוּם המולד מדויק כמאזניים לשקילת אבני-חן; אף-על-פי-כן הוא שב ומחשב: הוא לא טעה.

לרוזן הקטן אוֹלוּף כוכב כפול, אחד ירוק ואחד אדום, ירוק בתקווה, אדום כגהינום; האחד אוהד, השני הרסני. וכי נשמע כדבר הזה, שלתינוק יהיה כוכב כפול?

בחזות חומרה ונוקשה שב החוזה-בכוכבים ונכנס אל חדר היולדת, ובהעבירו את ידו הגרמית בגלי זקנו הגדול, זקן-הקוסם, אמר:

“הרוזנת אדוויגה, ואתה, הרוזן לודברוג, שתי השפעות התקיימו בהולדתו של אוֹלוּף, בנכם היקר: אחת טובה, השנייה רעה; לפיכך יש לו כוכב אחד ירוק וכוכב אחד אדום. הוא נתון להשפעה כפולה; הוא יהיה מאושר מאוד או אומלל מאוד, איני יודע איזה מהם; ייתכן ששניהם בעת ובעונה אחת”.

ענה הרוזן לודברוג לחוזה-בכוכבים: “הכוכב הירוק ינַצח”. אלא שאדוויגה חששה בלבה, לב האם, שמא ינצח האדום. היא שבה והכניסה את סנטרה לתוך כפּה, השעינה מרפקה על ברכה, והחלה לבכות בפינת החלון. לאחר שהיניקה את תינוקה, היה עיסוקה היחידי להשקיף בעד החלון על השלג הנופל בפתיתים צפופים ומהירים, משָל מרטוּ למעלה את כנפיהם הלבנות של כל המלאכים והכרובים.

פעם בפעם חלף עורב לפני החלון, מקרקר ומנער את האבק המוכסף. דבר זה העלה בזכרונה של אדוויגה את העורב המוזר, שעמד תמיד על כתפו של הזר בעל המבט הרך של נמר, בעל החיוך המקסים של צפע.

ודמעותיה נשרו ביתר מהירות מעיניה על לבה, על לבה המנוקב, החשוף.

אולוף הצעיר הוא ילד מוזר מאוד: היית אומר שבעור בשׂרו הקט, הלבן והסמוק, יש שני ילדים בעלי אופי שונה; יום אחד הוא טוב כמלאך, יום אחר הוא רע כשֵד, הוא נושך את שַד אמו ושורט בציפורניו את פני אוֹמַנתו.

הרוזן הזקן לודברוג, המחייך לתוך שׂפמו האפור, אומר שאולוף יהיה חייל טוב ושמזגו מלחמתי. העובדה היא שאולוף הוא נוכל קטן שאין לשׂאתו: הנה הוא בוכה, והנה הוא צוחק; הוא קאפּריזי כירֵח, הפכפך כאשה; הוא הולך, הוא חוזר, נעצר פתאום ללא סיבה נראית-לעין, נוטש מה שהחל לעשות, ולאחר ההמולה הסוערת ביותר עובר לחוסר-תנועה מוחלט; אף-על-פי שהוא נמצא לבדו, דומה שהוא מחליף דברים עם איש-שׂיח לא-נראה! כשהוא נשאל על סיבת כל התסיסות הללו, הוא אומר כי הכוכב האדום הוא שמציק לו.

אולוף יהיה בקרוב בן חמש-עשרה. אופיו נעשה מיום ליום בלתי-מסתבר; פרצופו, על אף יופיו המושלם, הוא בעל ארשת מביכה; הוא בלונדי כמוהו כאמו, עם כל התווים של גזע הצפון; אלא שתחת מצחו הלבן כשלג, שטרם קוּוקו במחליקיו של צייד ולא הוכתם בכרעוֹ של דוב, ושהוא באמת המצח העתיק של הלודברוֹגים, מנצנצת בין שני עפעפיים כתומים עין-שוהם מוארת בלהבות אדמוניות של מסדר העינויים האיטלקי, מבט רך כקטיפה, אכזרי ונוח כמבטו של אשף-הזמרה מבוהמיה.

איך חולפים החודשים מהר, ועוד יותר מהר חולפות השנים! אדוויגה נחה עתה תחת הקמרונים החשוכים באחוזת הקברים של הלודברוגים, ליד הרוזן הזקן, מחייכת בארונה על שאין שמה אובד. היא כבר היתה חיוורת עד כדי כך שהמוות לא שינה אותה בהרבה. על קברה יש פסל יפה בשכיבה, הידיים שלובות והרגליים על גב כלבה של שַיש, ליווּי נאמן של נפטרים. מה שאמרה אדוויגה ברגעי חייה האחרונים אין איש יודע, אך הכומר שקיבל את וידוייה החוויר יותר מן הגוססת.

אולוף, בנה השחום והבלונדי של אדוויגה העגומה, הוא בן עשרים כיום. הוא מוכשר מאוד בכל התרגילים, איש אינו מיטיב ממנו למתוח קשת; הוא מבַקע מחדש את החץ שאך זה ננעץ בריטוט בלב המטרה; בלי רסן ודרבונות מאַלף את הפרועים שבסוסים.

מעולם לא הביט באשה או בנערה בלי להיפגע, אבל אף אחת מאלו שאהבו אותו לא היתה מאושרת. אי-היציבות הגורלית של אופיו מנוגדת לכל הגשמת אושר בין אשה ובינו. רק אחת ממחציותיו חשה תשוקה, השנייה חשה מַשׂטמה; פעם מנצח הכוכב הירוק, ופעם הכוכב האדום. יום אחד הוא אומר: “הוֹ בתולות הצפון הצחורות, המנצנצות וזכות כגושי הקרח של הקוטב; אישונים כאור הירח; לחיַים מגוּונות בצבעים הרעננים של השחר הצפוני!” וביום אחר נצטעק: “הו בנות איטליה, מוזהבות מן השמש ובלונדיות כתפוח-זהב! לבבות לוהבים בתוך חזוֹת של ארד!” מה שעצוב יותר הוא שהוא כן בשתי ההכרזות.

אהה! עגומות מסכנות, צללים עצובים בכייניים, אפילו אינכן מאשימות אותו, משום שאתן יודעות כי אומלל הוא יותר מכֶּן; לבו הוא שטח רמוס בלי הרף ברגליהם של שני נאבקים לא-ידועים, שכל אחד מהם, בדומה למאבקו של יעקב עם המלאך, משתדל לקַפח את ירכו של יריבו.

אילו הלכו אל בית-הקברות, תחת העלים הקטיפניים הרחבים של הבוּצין בגזיריו העמוקים, תחת עירית שענפיה בצבע ירוק מזיק לבריאות, בשיבולת-השועל הפרועה ובסירפדים, היו מוצאים שם מצבת-אבן לא אחת, שעליה מזיל טל-הבוקר הבודד את דמעותיו. מינה, דוֹרה, תֶּקלה! האם מכבידה הקרקע מאוד על שדיכן העדינים ועל גופיכן המקסימים?

יום אחד קורא אולוף לדיטריך סַייסוֹ הנאמן; הוא אומר לו לחבוש את סוסו.

“אדוני, ראה-נא איך נופל השלג, איך שורקת הרוח וכופפת עד לאדמה את צמרות האשוחים; כלום אינך שומע במרחק את הזאבים הכחושים מייללים ואת האיילים הגוססים גועים כנפשות מעוּנים?”

“דיטריך, סַייסי הנאמן, אני אנער את השלג כנער פלומה שנאחזה במעיל; אעבור תחת קשת האשוחים בהרכיני קצת את נזר קוֹבעי. ואשר לזאבים, טפריהם יתקַהו על השריון הטוב, ובחָפרי בקצה חרבי את הקרח, אחשׂוף לאייל המסכן, הנאנק ובוכה בדמעות חמות, את הדשא הרענן והפורח שאין בכוחו להשיג”.

הרוזן אולוף דה-לודברוג, שהרי זהו תוארו לאחר מותו של הרוזן הזקן, מפליג על סוסו הטוב, מלוּוה בשני כלביו הענקיים, מוּרג ופאנריס, כיוון שהאדון הצעיר בעל העפעפיים בצבע התפוז, פגישה יועדה לו, וייתכן שממרום הצריחון המחודד בתבנית עמדת-זקיף, כבר נרכנת על המרפסת המחוטבת, חרף הקור והרוח הצפונית, הנערה המודאגת, המתאמצת להבחין בתוך לובן המישור בנוצתו של האביר.

אולוף, על סוסו הגדול בתבנית פיל, שאת צדדיו הוא מפלח במכות דרבונותיו, מתקדם בשדה; הוא חוצה את האגם, שהקָרה הפכה לגוש קרח אחד, והדגים משובצים בו בסנפירים מתוחים, כהתאבנוּת בתוך עיסה של שַיש; ארבע פרסותיו של הסוס, מצוידות בקרסים, נושכות היטב את השטח המוצק; ערפל, המתהווה מזיעתו ומנשימתו, עוטף ומלווה אותו; היית אומר שהוא דוהר בתוך ענן; שני הכלבים, מוּרג ופאנריס, משני צדיו של אדונם, נושפים דרך נחיריהם השותתים דם סילוני עשן ארוכים בדומה לבעלי-חיים אגדיים.

הנה יער האשוחים; בדומה לרוחות-רפאים הם פושטים את זרועותיהם הכבדות, העמוסות במפות לבנות; כובד השלג כופף את הצעירים והגמישים ביותר; היית אומר, שורה של קשתות כסף. האימה השחורה שוכנת ביער הזה, שהסלעים בו משַווים צורות מפלצתיות, כל עץ שם, עם שורשיו, דומה שהוא דוגר לרגליו על קן של דרקונים רדומים. אבל אין אולוף יודע פחד מהו.

הדרך נעשית צרה עוד ועוד, האשוחים מסבכים ללא תקנה את ענפיהם המסכנים; התבהרויות נדירות נותנות בקושי אפשרות לראות את שלשלת הגבעות המושלגות, הבולטות כסלסולים לבנים על השמיים השחורים והדהים.

למרבה המזל, מוֹפּס הוא סוס-מלחמה חזק, המסוגל לשׂאת על גבו את אוֹדין הענקי; שוב מכשול אינו מעכב בעדו; הוא מדלג על סלעים, הוא פוסח על מהמורות, ובפעם בפעם עוקר הוא מתוך אבני החלמיש, שטלפוֹ הולם בהן, זר ניצוצות הכבים מייד.

“קדימה, מופס, בעוז! לא נותר לך אלא לחצות את האפָר הקטן ואת חורשת הליבנים; יד נאה תלטף את צווארך החלק והמבריק, ובאורווה חמה כראוי תאכל שעורה מקולפת ושיבולת-שועל במלוא המידה”.

איזה מראה מקסים של חורשת הליבנים! כל הענפים מרופדים בקטיפת-כפור שעירה, הקטנים שבזרדים מצטיירים בלובן על חשכת האווירה: היית אומר שזה סל פיליגראני עצום, אלמוג-כוכבי של כסף, מערה עם כל נטיפיה; ההסתעפויות והפרחים המשונים, שהכפור מצפה בהם את החלונות, אינם מפגינים ציורים מסובכים ושונים יותר.

“האדון אולוף, כמה התאחרת! פחדתי שמא חסם את דרכך הדוב שבהרים או שהאֶלפים הזמינו אותך לריקוד”, אמרה בעלת הארמון הצעירה, בהושיבה את אולוף בכורסת האלון בקירבת האח. “אבל למה באת לפגישת האהבה יחד עם בן-לוויָה? פחדת לעבור לבדך את היער?”

“על איזה בן-לוויה רוצה את לדבר, פרח נשמתי?” שאל אולוף התמַה מאוד את בעלת הארמון הצעירה.

“על האביר עם הכוכב האדום שאתה מוליך אתך תמיד. זה שנולד ממבטו של הזַמר הבוהמי, הרוח הרה-האסון הדבֵק בך; השתחרר מן האביר עם הכוכב האדום, שאם לא כן לא אאזין לעולם לדברי אהבתך; אינני יכולה להיות אשה של שני גברים בבת-אחת”.

לשווא פעל אולוף, לשווא הירבה דברים, הוא אף לא הצליח לנשק את זֵרתה של יד בּרֶנדה; הוא פרש והלך משם מאוד לא-מרוצה ותוך החלטה להיאבק באביר עם הכוכב האדום, אם יוכל לפגשו.

על אף קבלת-הפנים החמורה של ברֶנדה, שב אולוף ועשה למחרת את הדרך אל הארמון עם הצריחונים בתבנית עמדות-זקיף.

בעשותו את הדרך אמר לעצמו: “ברֶנדה היא בלי ספק מטורפת; ולְמה היא מתכוונת בדברה על האביר שלה עם הכוכב האדום?”

הסופה היתה מן העזות ביותר; השלג הסתובב במהירות ובקושי איפשר להבחין בין ארץ ושמים. ספּיראלה של עורבים כרכרה בקדרוּת מבשרת רעות סביב נוצתו של אולוף, למרות נביחותיהם של פאנריס ושל מוּרג. בראשם היה אותו עורב מבריק כשוהם, שקבע את הקצב על כתפו של הזַמר הבוהמי.

פאנריס ומוּרג נעצרו פתאום: נחיריהם הנעים מריחים את האוויר באי-שקט; הם מריחים מרחוק נוכחותו של אויב. – אין זה זאב ולא שועל; זאב ושועל לא היו בשביל פאנריס ומוּרג אלא חתיכה גדולה לבלוע.

קול צעדים נשמע, ותיכף מופיע במפנה הדרך אביר רכוב על סוס גדול, מלווה בשני כלבים ענקיים.

היית חושב שהוא אולוף. הוא היה חמוש בדיוק כמוהו, בבגד עליון מקושט באותו סמל; אלא שעל קובעו נשא נוצה אדומה במקום ירוקה. הדרך היתה צרה עד שהכרח היה כי אחד האבירים יסוג.

“האדון אולוף, היסוג כדי שאעבור”, אמר האביר במִצחה מורדת. הדרך שאני עושה ארוכה היא; מחכים לי, עלי להגיע".

“בשם שפמו של אבי, אתה הוא שתיסוג. אני נוסע לפגישת אהבה, והמאוהבים ממהרים”, ענה אולוף, בהניחו ידו על ניצב חרבו.

הזר שלף את שלו, והמאבק החל. החרבות, שנפלו על שריונות הפלדה, גרמו לפריצה של אלומות ניצוצות מתנפצים; חרף חישולן היוצא מן הכלל נפגמו החרבות ונעשו כמַסוֹרים. מבעד לעשן סוסיהם ולערפל נשימתם הכבדה, היית חושב שהנאבקים הם שני נַפחים שחורים מתעקשים מעל ברזל אדום. הסוסים, מומרצים מאותו זעם כשל אדוניהם, נשכו במלוא המרץ את הצווארים המגוידים, וקרעו זה מזה קרעי חזה; הם התרוצצו בזינוקים זועמים, נזדקפו על אחוריותיהם, ובהשתמשם בטלפיהם כבאגרופים קפוצים העיפו זה לזה מכות איומות בעת שאביריהם הלמו זה בזה באופן איום מעל ראשיהם; הכלבים לא היו אלא נשיכה אחת ויללה אחת.

טיפות הדם, שדלפו דרך הקשקשים המשובצים בשריונות ונשרו בעודן חמימות על השלג, ניקבו שם חורים ורודים קטנים. לאחר רגעים מעטים היית אומר שזו כבָרה, עד כדי כך נפלו הדמעות תכופות וצפופות. שני האבירים היו פצועים.

דבר מוזר, אולוף חש את המכות שהעיף לאביר הלא-מוּכר; הוא סבל מן הפצעים שגרם ומאלו שקיבל; הוא הרגיש קור רב בחזהו, כמברזל שחדר וחיפש את לבו, ובכל זאת לא היה שריונו חבוּל באיזור הלב: פצעו היחידי היה ממכה שקיבל בשרירי זרועו הימנית. דו-קרב מיוחד במינו, שבו סבל המנצח כמוהו כמנוצח, שבוֹ לתת ולקבל היה דבר לא שונה.

באמצו את כוחותיו העיף אולוף במחי-יד אחד את קובע יריבו – הוֹ אימה! מה ראה בנה של אדוויגה דה-לודברוג? הוא ראה לפניו את עצמו: ראי היה משקף בדיוק פחות מזה. הוא נאבק ברוח של עצמו, באביר עם הכוכב האדום; הרוח השמיע צעקה גדולה ונעלם.

הספיראלה של העורבים עלתה השמיימה ואולוף האמיץ המשיך בדרכו; בשובו בערב אל ארמונו נשא על סוסו מאחוריו את בעלת הארמון הצעירה, שהפעם רצתה באמת לשמוע אותו. הואיל והאביר עם הכוכב האדום לא היה עוד, גמרה אומר להפיל מעל שפתי-הוורד שלה על לבו של אולוף את הווידוי, העולה במאמצים כה רבים לבוּשה. הלילה היה בהיר וכחול, אולוף נשא את ראשו לחפש את הכוכב הכפול ולהראותו לכלתו: היה שם רק הירוק, האדום נעלם.

בכניסתה העירה ברנדה, מאושרת מאוד מן הנס שייחסה לאהבה, כי השוהם בעיניו נשתנה לתכלת, אות ההתפייסות השמיימית. – לודברוג הזקן מחייך בשל כך בנוחות תחת שפמו הלבן בעומק קברו; כיוון שלמען האמת, אם כי לא ייחס חשיבות לכך, היו עיניו של אולוף מעוררות לפעמים את הרהוריו. – צלה של אדוויגה היה עליז, מפני שילדוֹ של האדון האציל לודברוג גבר סוף-סוף על ההשפעה הממאירה של העין בגון התפוז, של העורב השחור ושל הכוכב האדום: האדם הביס את השֵד המפתה.

סיפור זה מוכיח שרגע אחד של שיכחה, מבט אחד ואפילו תמים, מסוגלים להשפיע.

נשים צעירות, לעולם אל תתלינה עיניים באַלוף-זמרה בוֹהמי, המשמיע שירים משַׁכרים ושטניים. אתן, נערות, אל תסמוכנה אלא על הכוכב הירוק; ואתה, שהאסון גרם לך להיות כפול, הילחם בעוז, אפילו תצטרך להכות את עצמך ולהיפצע מחרבך שלך, וּגבוֹר על היריב הפנימי, על האביר הרשע.

אם תשאלו מי הביא לנו אגדה זו מנורבגיה, – זה ברבוּר; עוף יפה בעל מַקור צהוב, שחצה את הפיוֹרד, מחצית הדרך בשׂחייה ומחצית במעוף.

[1840]

1. פגישה בגן הקיסרי

הגיעו הימים האחרונים של נובמבר. הגן הקיסרי של וינה היה שומם, רוח צפונית חדה ערבלה את העלים בגון זעפרן המצונמים מן הקרוֹת הראשונות; שיחי-הוורדים שבערוגות, נסערים ושבורים מן הרוח, ענפיהם נסחבו אל הבוץ. אף-על-פי-כן היתה השדרה הגדולה, הודות לחול המכסה אותה, יבשה וניתנת למעבר. חרף שממתוֹ בשל התנאים החורפיים לא היה הגן הקיסרי נטול קסם נוגה מסוים. השדרה הארוכה האריכה הרחק-הרחק את קשתותיה האדמוניות, באַפשרה לנחש במטושטש בקצֶהָ אופק של גבעות, שכבר היו טבועות באֵדים הכחלחלים ובערפל הערבי; משם מתרחבת הראייה על הפראטר ועל הדאנוּבה; זה היה בשביל משורר טיול ערוך כאוות-נפשו.

איש צעיר לימים צעד לאורך השדרה הזאת, ובחזוּתו היו סימנים בולטים לחוסר-סבלנות; לבושו בהידור קצת תיאטרלי היה מורכב ממעיל ארוך של קטיפה שחורה עם רקמת סרטים ושולי-פרווה, מכנסי-סריגה אפורים, נעליים רכות עם ציצות, שעלו עד מחצית אורכן של הרגליים. הוא נראה כבן עשרים ושבע עשרים ושמונה; קלסתר פניו החיוורים והנאים היה מלא עדינות, והאירוניה התכווצה בקמטי עיניו ובזוויות פיו; באוניברסיטה שממנה אך זה יצא, כנראה, כיוון שעדיין חבש את הקאסקֶט עם עלי האלון של הסטודנטים, גרם מן הסתם הרבה צרות לפלשתים¹ והזהיר בשורה הראשונה של הבוּרשים והשועלים.

השטח הקצר מאוד, שבו ערך את סיבובי טיולו, העיד שהוא ממתין למישהו, או יותר נכון למישהי, הואיל והגן הקיסרי בווינה אינו נוח ביותר בחודש נובמבר לפגישות עסקיות.

ואכן, צעירה-לימים הופיעה עד מהרה בקצה השדרה: מגבעת משי שחור כיסתה את שפעת שערותיה הבלונדיות, שלחוּת הערב פרעה קלות את תלתליהן הארוכים; גון עור פניה, שברגיל היה לבן כדונג זך, קיבל לאחר נשיכות הקור צביון של ורדֵי-בֶּנגַל. מכונסת ומכורבלת כפי שהיתה בשכמייתה המתוּפרת בפרוות-נמייה, דמתה להפליא לפסלון “הרועדת מקור”; כלב מתולתל שחור ליווה אותה, משגיח נוח, שניתן לסמוך על וַתרנותו ועל שמירתו את הסודות.

“תאר לך, היינריך”, אמרה הווינאית הנאה באחזה בזרועו של הצעיר, “כי זה למעלה משעה שאני לבושה ומוכנה לצאת, ודודתי לא סייימה את הטפת-מוּסרה על סכנותיו של הוואלס, ועל מַתכוני עוגות לחג-המולד וקרפיונים מבושלים ביין אדום. יצאתי באמתלה לקנות נעליים חצאיות אפורות, שאין לי צורך בהן. בשבילך, היינריך, אני משתמשת בכל זאת בשקרים קטנים אלה, שאני מתחרטת עליהם וחוזרת עליהם תמיד; ומהו שעלה בדעתך להתמכר לתיאטרון; כדאי היה להשקיע עמל במשך זמן רב בפאקולטה לתיאולוגיה שבהיידלברג! הורי היו אוהבים אותך, אילו התחתַנו היום. במקום להתראות בסתר תחת העצים הקרחים של הגן הקיסרי, היינו יושבים זה לצד זה ליד תנור-חרסינה יפה, בחדר-שיחות סגור כראוי, משוחחים על עתיד ילדינו: וכי לא היה זה, היינריך, מנת-חיים מאושרים מאוד?”

“כן, קַאטי, מאושרים מאוד”, ענה הצעיר בלחצו מתחת לאטלס ולפרווה את הזרוע השמנמנה של הווינאית היפה; “אבל מה אפשר לעשות? זוהי נטייה שאין להתגבר עליה; התיאטרון מושך אותי; אני חולם עליו ביום, אני מהרהר בו בלילה; אני חש את התשוקה לחיות ביצירת המשוררים; נדמה לי שיש בי עשרים ישויות. כל תפקיד שאני משחק יוצר בשבילי חיים חדשים; כל הייסורים שאני מביע, אני חש; אני הַמלט, אוֹתלו, קארל מוֹאוֹר; כשאתה מגלם כל אלה, ניתן רק בקושי רב להשלים עם תנאי חיים צנועים של פּאסטור בכפר”.

“יפה עד מאוד; אבל אתה יודע יפה, שהורי לא ירצו לעולם שחתנם יהיה שחקן”.

“ברור, לא שחקן בלתי-נודע, לא שחקן עני נודד, כלי-משחק בידי המנהלים והקהל; אבל שחקן גדול, הזוכה לתהילה ולתשואות, שמשלמים לו יותר מלמיניסטר, לזה יסכימו בחפץ לב, יהיו בררנים ככל שיהיו. כשאבוא לבקש את הסכמתם בכרכרה צהובה יפה, שהלַכּה שלה עשויה לשמש ראי לשכנים המתפלאים, ומשרת גבה-קומה משוּנץ יוריד לפנַי את המידרך, האם אַת מאמינה, קאטי, שהם יסרבו לי?”

“אני לא חושבת… אבל, היינריך, מי אומר שתגיע לכך?… יש לך כשרון, אבל לא די בכשרון, נחוץ גם מזל רב. כשתהיה אותו שחקן גדול שעליו אתה מדבר, זה יהיה זמן רב לאחר חלוף נעורינו, והאם תרצה אז כמקודם לשאת לאשה את קאטי הזקנה, כשתהיינה לרשותך אהבות של כל נסיכות התיאטרון הללו, העליזות כל-כך והמיוּפּות כל-כך?”

“עתיד זה קרוב בהרבה מכפי שאת חושבת”, ענה היינריך, “יש לי חוזה מכניס עם התיאטרון של שער קַרינתייה, ומנהלו היה כה מרוצה מן האופן שבו שיחקתי את התפקיד האחרון, שקבע לי מענק של אלפיים טאלר”.

“כן”, השיבה הצעירה בארשת רצינית, “תפקיד השטן במחזה החדש; אני מודה ומתוודה, היינריך, שאינני אוהבת לראות נוצרי הלובש מסיכה של אויב המין האנושי ומשמיע דברי ניאוץ. לא מזמן הלכתי לראות אותך בתיאטרון קרינתייה, וכל רגע חששתי שמא תפרוץ אש תופת מן השוחות שבתוכן אתה נבלע במערבולת של כוהל-יין. חזרתי הביתה כולי נבוכה וחלמתי חלומות איומים”.

“כל אלה הם דמויות-שווא, קאטי הטובה שלי; ואגב, מחר היא ההצגה האחרונה, ולא אלבש עוד את הבגד השחור והאדום, שאת כל-כך לא סובלת”.

“מוטב כך! מפני שאינני יודעת איזה חרדות סתומות מציקות לרוחי, ואני חוששת מאוד, שתפקיד זה, התורם לפרסומך, לא יהיה לטובת בריאותך, אני גם מפחדת שמא תדבקנה בך המידות הרעות של השחקנים המקוללים. אני בטוחה שאינך מתפלל עוד, והצלב הקטן שנתתי לך, אני מוכנה להתערב, שאבד לך”.

היינריך הוכיח את חַפותו בהזיזו את דש בגדו; הצלב הקטן נצנץ כמקודם על חזהו.

תוך כדי שיחה זו הגיעו המאוהבים לרחוב תבוֹר ברובע ליאוֹפּוֹלדשטאדט, לפני חנותו של הסנדלר הנודע בהתקנת נעליים-חצאיות אפורות מושלמות; לאחר שיחה של כמה דקות על הסף נכנסה קאטי, מלווה בכלב המתולתל השחור שלה, אחרי שהושיטה את אצבעותיה העדינות היפות ללחיצת ידו של היינריך.

היינריך ניסה לתפוס עוד כמה פעמים את מראה המאהבת שלו בין הנעליים הנחמדות והנעליים-החצאיות הנאות, שהיו מסודרות באופן סימטרי על משולשי נחושת של חלון הראווה; אלא שהערפל ציפה את השמשות בנשימתו הלחה, והוא יכול להבחין רק בצללית מטושטשת; ואז, בקבלו החלטה נועזת, הסתובב על עקביו ופנה בצעד החלטי אל פונדק “הנשר בעל שני הראשים”.

2. פונדק “הנשר בעל שני הראשים”

באותו ערב היתה חבורה רבת משתתפים בפונדק “הנשר בעל שני הראשים”; החברה היתה המעורבת שבעולם, והקפּריזה של קאל וזו של גוֹיָה, שתיהן יחד, לא היה בכוחן ליצור היתוך משונה יותר של טיפוסים אופייניים. “הנשר בעל שני הראשים” היה אחד המרתפים המאושרים ביותר ששיבח הוֹפמאן; המדרגות שם היו שחוקות כל-כך, שמנוניות כל כך וחלקלקות כל-כך, שלא ניתן לשים את הרגל על הראשונה בלי להימצא מייד בעומק, המרפקים על השולחן, המקטרת בפה, בין ספל בירה וקנקן יין חדש.

מבעד לענן העשן הסמיך, שהתקיף קודם את גרונך ואת עיניך, נצטיירו לאחר כמה דקות כל מיני פנים מוזרות.

אלו היו ואלאחים בקפטנים ובכומתות של פרוות אסטרחאן, סֶרבִּים, הונגרים, בעלי שפמים שחורים ארוכים, עוטי סגינים רקומים ופסי-רקמה; בוהמיים שעוֹרם נחושתי, מצחם צר, צדודיתם מעוקמת; גרמנים ישרים במעילים ארוכים עם רקמת סרטים, טאטארים בעלי עינים שעפעפיהן מוּרמים; כל מיני אוכלוסין שניתן לדַמות. המזרח היה שם מיוצג על-ידי תורכי ישוב על בהונות רגליו באיזו פינה, שעישן בשקט טבק לאטאקייה מתוך מקטרת בקנה דובדבן של מולדאוויה, עם תנור של חומר אדום ופיון של ענבר צהוב.

כל הקהל זה, הנשען במרפקיו על שולחנות, אכל ושתה; המשקה היה בירה חריפה ומוֹהַל של יין אדום חדש ביין לבן יותר ישן; המזון – נתחי בשר-עגל קר, ירך-חזיר מעושנת או תופינים.

מסביב לשולחנות הסתובב במהירות בלא הפוגה אחד מאותם ואלסים גרמניים ארוכים הפועלים על הדמיונות הצפוניים פעולה זהה לזו של החשיש או האופּיום על המזרחיים; הזוגות חלפו ושבו וחלפו במהירות; הנשים, המתעלפות כמעט מעונג על זרועות רקדניהן, לשמע ואלס של לאנֶר, טיאטאו בחצאיותיהן את ענני עשן המיקטרת וריעננו את פני השתיינים. שני אַלתרנים מוֹרלאקים, מלוּוים בנַגן על קַתרוֹס, דיקלמו ליד הדוכן מעין קינה דרמאטית שדומה כי שיעשעה מאד כעשרה פרצופים מוזרים, חובשי תרבושים ולובשי פרוות כבשים.

היינריך פנה בכיוון קצהו של המרתף והלך לתפוס מקום ליד שולחן, שכבר ישבו שם שלושה או ארבעה ברנשים בעלי ארשת עליזה ובמצב-רוח טוב.

“הנה, זה היינריך!” קרא המבוגר שבחבורה; “היזהרו, ידידי: Foenum habet in cornu.² אתה יודע, שערב אחד, לא מכבר, היה לך באמת מראה שטני? כמעט שהטלת עלי אימה. ואיך תתאר לעצמך, שהיינריך, השותה כמונו בירה ואינו מסרב לאכול נתח קר של ירך-חזיר, משמיע פתאום נעימות כה ארסיות, כה מרושעות ולגלגניות, ושדי בתנועה אחת משלו, שתחלוף צמרמורת בכל האולם?”

“אה! ברור! זה משום שהיינריך הוא אמן גדול, שחקן נעלה. לא דבר הראוי לשבח הוא לשחק תפקיד לפי אופיךָ; הצלחתה של גנדרנות היא לשחק בצורה נעלה תפקידהּ של תמימה”.

היינריך התיישב בענווה, ביקש שיגישו לו כוס יין מעורב, והשיחה נמשכה על אותו נושא. מכל הצדדים לא נשמעו אלא דברי הערצה ומחמאות.

“אה! אילו ראה אותך ווֹלפגאנג פון גיתה הגדול!” אמר אחד.

“הַראה לנו את רגליך”, אמר השני, “אני בטוח שאתה שסוע-דרבן”.

יתר השתיינים, שנמשכו אחרי הקריאות הללו, הסתכלו בהיינריך ברצינות, מרוצים מאוד מזה שנזדמן להם להתבונן מקרוב באדם כה נודע. הצעירים, שהכירו לפנים את היינריך באוניברסיטה, ושבקושי ידעו את שמו, התקרבו אליו ולחצו את ידו בלבביות, משָל היו ידידיו הקרובים. רקדניות-הוואלס היפות ביותר ירו אליו בעָברן את הרך במבטי עיניהן הכחולות והקטיפניות.

אדם אחד בלבד, שישב ליד השולחן הסמוך, נראה כלא נוטל חלק בהתלהבות הכללית; ראשו הפוך לאחור, תופף בהיסח-הדעת באצבעותיו על קרקעית המגבעת שיר-לכת צבאי, ומפעם לפעם הגיח מתוכו איזה הוּמף ספקני במיוחד.

מראהו של אדם זה היה משונה ביותר, אם כי היה לבוש כאחד מבורגני וינה המנומסים, הנהנה מרכוש ניכר; עיניו התגוונו בצבעים ירוקים והשליכו הבהובים זרחניים כעיני³ חתולים. כשנפשקו שפתיו החיוורות והשטוחות, נחשפו שני טורי שיניים לבנות מאוד, חדות מאוד ונפרדות מאוד, שנראו כאוכלות-אדם ואכזריות מאוד; ציפורניו הארוכות, המבריקות והמעוקמות, דמו איכשהו לטפרים; אך קלסתר זה לא הופיע אלא בחזיזים מהירים; לעיני המסתכל ביציבות קיבלו פניו עד מהרה מראהו של בורגני טוב-לב כשל סוחר וינאי שמשך ידו מן המסחר, והיית משתומם כיצד יכולת לחשוד בבעל פרצוף כה מצוי ושיגרתי שיש בו רשעוּת ושטניוּת.

בפנים לבו היה היינריך נפגע מאדישותו של האיש; השתיקה הזלזלנית כל-כך הפחיתה מערך התשבחות שהעמיסו עליו בני-חבורתו הרועשים. השתיקה היתה של מבין זקן מיוּמן, שאיננו נתפס לדברים שבמראית-עין ושראה בזמנו טובים מאלה.

אַטמאייר, הצעיר שבחבורה, הנלהב העז ביותר מהיינריך, לא היה מסוגל לשאת את הארשת הקרה, ובפנותו אל האיש המוזר, כאילו נוטלו כעד מסייע לטענה ששָטח:

“לא כן, אדוני, ששום שחקן לא היטב לשחק תפקידו של מפיסטוֹפלס יותר מחברי זה?”

“הומף!” השמיע הזר בהבריקו באישוניו הירקרקים ובהחריקו את שיניו החדות, “מר היינריך הוא בחור מוכשר, ואני מעריך אותו מאוד; אך כדי לשחק את תפקיד השטן, חסרים לו עוד דברים רבים”.

ובהזדקפו פתאום:

“האם ראית פעם את השטן, מר היינריך?”

הוא הציג את השאלה בטון משונה ולגלגני כל-כך, שכל הנוכחים חשו צמרמורת חולפת על גבם.

“והרי דבר זה יש לו חשיבות רבה לגבי אמיתוּת משחקך. בערב לא מכבר הייתי בתיאטרון של שער קרינתייה, ולא הייתי מרוצה מצחוקך; זה היה צחוק קונדסי, לכל היותר. הנה כיצד צריך היה לצחוק, אדון היינריך חביבי היקר שלי”.

מייד לאחר זה, כאילו לתת לו דוגמה, פלט התפרצות צחוק חדה כל-כך, צורמנית כל-כך, שהתזמורת והוואלסים נעצרו באותו רגע ממש; חלונות המרתף רעדו. הזר המשיך במשך כמה דקות את הצחוק האכזרי והעוויתי, שהיינריך ובני חבורתו לא היו מסוגלים, חרף פחדם, להימנע מלחקותו.

כשהתאושש היינריך חזרו קמרוני המרתף, בדומה להד נחלש, על הצלילים האחרונים של הלגלוג החד הקלוש והנורא, והזר לא היה עוד שם.

3. התיאטרון של שער קרינתייה

כמה ימים אחרי תקרית מוזרה זו, שכמעט ושכח אותה ושלא זכר ממנה אלא מעין מהתלה של בורגני אירוני, שיחק היינריך את תפקיד-השטן שלו בהצגה החדשה.

על המושב הראשון שבשורה הקדמית ישב הזר מן המרתף, ולכל מלה שהשמיע היינריך נד בראשו, מצמץ בעיניו, הקיש לשונו אל חכו והפגין סימנים של חוסר-סבלנות עז ביותר: “רע! רע!” מלמל בלחש.

שכניו, מתפלאים ונפגעים מדרכי-התנהגותו, מחאו כף ואמרו:

“איזה אדם בררן קשה!”

בסיום המערכה הראשונה קם הזר, כאילו קיבל החלטה פתאומית, פסח על התופים הקטנים, על התוף הגדול ועל התוף האפריקני, ונעלם דרך הדלת הקטנה, המוליכה מן התזמורת אל התיאטרון.

בהמתינו להרמת המסך הסתובב היינריך מאחורי הקלעים, ומשהגיע לסוף סיבובו הקצר, מה גדול היה פחדו משראה, בהסתובבו, אדם מסתורי באמצע המסדרון הצר, לבוש בדיוק כמוהו, שהביט בו בעיניים, שלשקיפותן הירקרקה היה עומק שלא נשמע כמוהו; שיניים חדות, לבנות, נפרדות זו מזו, שיוו דבר-מה אכזרי לחיוכו הלגלגני.

היינריך לא יכול לטעות בזיהוי הזר שבפונדק “הנשר בעל שני הראשים”, או יותר נכון, בזיהוי השטן עצמו; כיוון שזה היה הוא.

“אה! אה! אדוני החביב, אתה רוצה לשחק את תפקיד השטן! היית בינוני מאוד במערכה הראשונה, ואתה עלול למסור לתושבי וינה הטובים חוות-דעת רעה עלי. תרשה לי למלא את מקומך הערב, וכיוון שאתה עלול להפריע לי, אשלח אותך לקומת התחתית השנייה”.

היינריך אך זה הכיר את השטן וחש שהוא אבוד; בשאתו מוכנית את ידו אל הצלב הקטן של קאטי, שמעולם לא נפרד ממנו, ניסה לקרוא לעזרה ולמלמל פסוק להשבעת-שדים, אלא שהאימה לחצה ביתר כוח את גרונו; לא היה בכוחו לפלוט אלא חרחור חלש. השטן לחץ את ידיו המצוּפרנות על כתפיו של היינריך ותחב אותו בכוח לתוך הרצפה; אחר-כך, הואיל וקטע תגובתו הגיע, נכנס לבמה כשחקן מושלם.

משחק חריף זה, נַשכני, ארסי ושׂטני ממש, הפתיע קודם את השומעים.

“איך היינריך היום במלוא כושרו!” קראו מכל הצדדים.

מה שעשה בעיקר רושם רב היה אותו לגלוג צרחני בדומה לחריקת מסור, אותו צחוק של מקולל המנאץ את חדווֹת גן-העדן. מעולם לא הגיע שחקן לעוצמה סארקאסטית כזאת, לעומק רשעות שכזה: צחוק ורעד. האולם כולו גנח מרוב התרגשות, ניצוצות זרחניים ניתזו מתחת אצבעותיו של השחקן המטיל אימה; רצועות להבת נצנצו לרגליו; אורות הנברשת החווירו, שורת הזרקורים השליכה הבהובים אדמדמים וירקרקים; איזה ריח גפריתני שרר באולם; הצופים היו כבמצב של הזיה, ורעמי מחיאות-כפיים נלהבות הדגישו כל משפט של מפיסטופלס הנפלא, שהחליף תכופות חרוזים פרי המצאתו במקום חרוזיו של המשורר, החלפה מוצלחת תמיד שנתקבלה בהתלהבות.

קאטי, שהיינריך שלח לה תלוש-תא, היתה מלאת חרדה בלתי-רגילה; היא לא הכירה את היינריך היקר שלה; היא חשה מראש במעורפל איזה אסון שיבוא על רוח הקסמים שמולידה האהבה, על הראות השנייה שבנשמה.

ההצגה נסתיימה בפרצי התלהבות שאין לתארם. משהורד המסך, דרש הקהל בקריאות רמות שישוב מפיסטופלס ויופיע. חיפשו אותו לשווא; אבל אחד ממשרתי התיאטרון בא ואמר למנהל, שמצאו בקומת התחתית השנייה את מר היינריך, שנפל בלי ספק דרך דלת ברצפה. היינריך היה בלי הכרה; העבירו אותו לביתו, וכשהפשיטו אותו ראו בתדהמה שריטות עמוקות בכתפיו, משל נמר ניסה לחנקו בין כפותיו. צלב-הכסף הקטן של קאטי הציל אותו ממוות, והשטן, המנוצח בהשפעתו, הסתפק בכך שדחפוֹ לתוך מרתפי התיאטרון.

החלמתו של היינריך היתה ממושכת; ברגע שמצבו נשתפר, בא המנהל והציע לו חוזה מן הטובים ביותר, אולם היינריך סירב לו, הואיל ולא היה מעוניין כלל לסכן את בריאותו בשנייה, וידע, מצד שני, שלא יהיה מסוגל לעולם להידמות לכפילו המסוכן.

מקץ שנתיים או שלוש, לאחר שקיבל ירושה קטנה, נשא לאשה את קאטי היפה, ושניהם, ישובים זה לצד זה ליד תנור חרסינה, בחדר-שיחות סגור כראוי, היו משוחחים על עתיד ילדיהם.

חובבי התיאטרון מדברים עוד בהערצה על אותו ערב נפלא ומשתאים לשגיונו של היינריך, שפרש מן הבמה אחרי נצחון כה גדול.

[1841]