א

בעברה את הדרך, המובילה מן הקבוצה אל הכביש, מצאה אוֹטוֹ לנסוע העירה, לא לזו הקרובה, המוקפת הרים, שבתוכה רועשים לעתים פעמוני כנסיות, אלא לעיר העברית החדשה שעל שפת הים. שם יש לה קרובים מקרוב באו, שהיא מטופלת בסדורם וגם עתה קרואה היא לבוא לעזרתם.

תמרה עוברת ברחוב רועש. כמה מוזר לה, לכפרית, כל הרעש הגדול הזה, התנועה, הריצה, המהומה. יש לה הרצון להסתתר לבל יראנה, לבל יכירנה איש. פוגשת היא בפרצופים מוּכרים ומורידה את הכפיה עד לגבות עיניה והוא כזרה ומתנכרת לכולם.

ערב. היא עוברת ברחוב הראשי ואור החשמל מעַוֵר את עיניה. הנה זקן הסופרים, בן עיר מולדתה, צועד עם בנו והם שלובי-זרוע; הבן מעיף עליה עין כאילו הכירהּ, אבל היא מהרה לעבור על פניהם. לא הרחק מכאן הוא ביתו של המשורר, ובקצה הרחוב ההוא גר המורה, אותו היא רוצה לבקר. נכנסה אליו ברטט חשאי ולא מצאה אותו בבית; ראתה את שולחן כתיבתו, מקלו, ספריו הרבים ועיניה נצמדו אליהם כאל דבר שבקדושה. עמדה דומם והרהרה: רחוקים הימים מאז נפרדו ותהום רובצת ביניהם. אם כולם עקרה הסערה והגלים נשאו אותם אל חוף המולדת – היתבצר החוף?

לרגל עניני קרוביה, עשתה שני ימים בעיר, ובגמרה שמֵחה היתה למצוא אוטו ולברוח מן הרעש שנית אל נקודתה החבויה בין ההרים. הפרדסים, שעברה ביניהם, הגנים, השדות רחבי הידים, הזרועים תבואות שונות עוררו בה קנאה: הנה כל השפלה זרועה, – החטה, השעורה והתורמוס תופסים שטחים רחבים מהכביש עד האופק, משתטחים כפרים וערים עד קרבת ההרים. כל הישוב הרב הוא שלהם. לנו שייכות רק נקודות בודדות הנראות במרחק, ועוד צועקים הם בלי-הרף, כי אנו מנשלים אותם מעל אדמתם – כל העושר הזה, כל הטוב, כל הברכה הזאת, ואנו נדחקים אל החולות, הסלעים, הבצות!

כשנכנס האוטו בין ההרים, נדמה לה פתאום, כי למקומות קרובים לה הגיעה, – כאן מוּכרים לה כל הר וכל גבעה. הנה הגיעו לכפר הגדול שבשכנותם עד הכרמים על ההר והמנזר במבואו. על גבול קבוצתה התחיל הלב הולם משמחה בראותה את הברושים הזקופים, המתנשאים בגֵאוּת, כאילו יש להם ההכרה, כי לתפארת הארץ והבראתה הם נטועים כאן.

כשהגיע האוטו עד הדרך המובילה אל הקבוצה עמד כאומר להוריד אותה עם חפציה ולנסוע הלאה, אבל היא בקשה להובילה הביתה ותאמר לנהג כשזה סבב את האוטו:

– יש גם לנו אוטו, העובר כאן פעמים ביום העירה להוביל את החלב שלנו. – ובמלים אלו הרגישה ספוק נפש שהנה יכולה היא לבשר, כי יוצרים הם דבר מה בתוך מקום שמם זה.

עברה על יד הנטיעות החדשות, שנקלטו יפה, נמלא הלב גאוה על ההצלחה בנטיעות. היא נזכרה בינתים בחורף דאשתקד, בזמן פתיחת התעלות לגפנים, כשאנשים הכו במכושיהם בתוך האבן, הזיעו מחום, נרטבו מגשם. ובשעה שהמים מלאו את התעלות, פחדו פן אי-אפשר יהיה לנטוע, או אולי יגרפו המים את הנטיעות, או השרשים ירקבו בתוכם; כל מיני פקפוקים באו אל הלב, ועכשיו כל החלקה התכסתה גפנים יפות, צוחקות והכלורופיל מבצבץ מכל עלה ומרהיב את העין.

האוטו עמד אצל הצריפים; היתה שעה של אחרי הצהרים; בחלונות נראו הפנים החביבות של החברים והחברות. הנה הם יוצאים אחד אחד לקראתה, ויש לה הרצות לאמצם אל לבה, כאילו לא ראתה אותם זה ימים רבים.

בחדר-האוכל עמדה והתבוננה – הכל נראה לה לבן ומבריק; והיא שואלת את לבה: מי שפך את החן הזה על קירות העץ, השלחנות הפשוטים ורצפת המלט, ההרוסה בכמה מקומות, ופנאי אין וכסף אין לקנות מלט למען תקנהּ.

נכנסו הפעוטות, – הנה עליז’נקה ויריב’לה וציון. רק הקטנים ביותר ישנים עדיין את שנת-הצהרים בעריסותיהם. תמרה מחלקת לפעוטות את המתנות שהביא להם והכרובים הקטנים עולזים ורוקדים סביבה.

השעה מאוחרת בלילה ותמרה אינה יכולה להרדם. – קול הקורא נשמע בהרים; הדלת החיצונה חרקה על צירה ומעבר למחיצה נשמע לחש אהובים – ברקאי וברורה הם! היא מתכסה מעל לראשה, לבל תשמע את לחשם. מה קשה לה להיות לילה-לילה עֵד שמיעה לצחוקם והשתובבותם. היא רוצה זה כבר לבקש ל חדר אחר, רק חוששת היא שמא יחשדו בה בקנאה, ולכן דוחה היא את הדבר ומוסיפה לסבול ולשתות כוס המרירות.

משתדלת היא להסיח דעתה משכֵנות זו שמעבר למחיצה ומקשיבה למה שנעשה הלאה, בחדרים אחרים. – נחרת הבחורים עולה מקצה הצריף וממלאה את חלל האויר. צעדי השומר נשמעו, הנה הולך הוא להעיר את גרשוני לקום אל הרפת. בימי רִפְתָּנוּתָהּ היו בשעה זו, כבר דופקים גם על דלתה, אבל כעת רשאית היא להתפנק ולישון עד אור הבוקר. היא מתעטפת בשמיכתה, שמה את הכר על ראשה ואינה רוצה לשמוע עוד מאומה, רק לישון כל הלילה, לישון גם כל יום המחרת – היא כה עיפה, כה עיפה! אבל מחר הן ערב שבת, מחר צריכה היא לאפות שתי פעמים לחם וגם עוגות לשבת, – אבל מדוע זה אינה יכולה לישון?

ובשכבה ככה ערה היא מחליטה להשתמש בסגולה אחת, המקילה לה להרדם, – היא מאמצת את עיניה היטב ומשתדלת להעלות בזכרונה את טחנת המים שעל גדות הנהר העובר מחוץ לעיר מולדתה. הנה מתנועעות כנפי הגלגל, היא משתדלת להסתכל היטב בסבובן ולא לאבד אותן אף רגע מנגד עיניה. הנה מתחילות אצבעות ידיה ללוות את תנועת הגלגל ולהסתובב באויר ומתוך סבוב זה נופלת עליה תרדמה.

יום המחרת היה יום מוצלח. – הלחם עלה יפה, גם העוגות הצליחו וחדר-האכילה סודר באופן כזה, שעיניה נהנו ממנו הנאה מרובה. הכל הבריק כאן, – החלונות, הספסלים, המנורות וגם הארון העתיק לבש צורת חג, יופי מיוחד נוסף לחדר הודות לפרחים, שלושה זֵרִים, שאספה ברורה וסדרה על השלחנות. נכנס אחד החברים וחלק לברורה מחמאה: –

– היום בודאי ברורה היא שסדרה לנו את חדר-האכילה, מכירים תיכף את ידה של ברורה – וברורה היתה מאושרה ופניה הנעימים כוסו באודם של שמחה.

החברה לא מהרה להתפזר אחרי ארוחת-הערב ונשארו יושבים אצל השלחנות, תמרה ישבה ברחוק מקום מול ברקאי, ובסמכה את לחיה בידה השמאלית הסתכלה בו בהתענינות. שערותיו שחורות, ריסי עיניו ארוכים ומכסים על העינים המורדות אל העתון; מקום הגלוח שעל הלחי תופס מקום רחב מאד, ותמרה חושבת, שלוּ היה לו זקן, אז היו כל פניו טבועים בשערות ולא היתה אולי נכרת הגומה שבלחיו, גומה זו, שאינה מסתלקת כמעט, אינה מתישרת ותמיד מְשַוָה לפנים איזו בת-צחוק, שהיא כה אוהבת. הנה הרים ברקאי את ראשו, אבל לעברה לא הביט, שלח מבט למרחוק ושוב נשקע בקריאה. כמה היתה רוצה לשבת קרוב אליו, סמוך אליו. הוא יקרא לו ככה בעתונו. אבל היא תרגיש את חום גופו קרוב אצלה. לבה ידפוק באהבה והוא לא יֵדע, כמו שאינו יודע, כי מראה פניו מלוה אותה בכל מקום. והלא תמיד היא רואה לפניה את הראש היפה הזה עם השביל בצד שמאל והבלורית הסרוקה יפה.

יושבת היא ומהרהרת את מחשבתה בשעה שהכל רועשים מסביב. – מהי האהבה האפלטונית שלה, – אי מקורה? הנה החבר זהבי האהוב יותר וחכם יותר מברקאי, – אדם בעל יכולת כבירה; כל מלה שלו, כל דעה שהוא מביע, כל פעולה, יש להן ערך וחשיבות. היא מיחלת למוצא פיו, מחבבת אותו, אבל אין לה אותה כמיהה חולנית לקרבת גופו, למגע קל שלו ואין דפיקות-לב בשעה שהוא מתקרב. איזה רגש בלתי-מובן הוא בשבילה זה שבני אדם קוראים לו – אהבה. היכן חבוי אותו התא הראשון, שממנו מתחיל הסבל הזה? מדוע ישנה כמיהה לאיש זה ולא לאחר, הטוב ממנו עשרת מונים?

ביום השבת קמה תמיד תמרה שביב בשעה מאוחרת. אכלה דבר קל ויצאה לסַיֵר את הירקות. היא עוברת מחלקה לחלקה, משורה לשורה, מרימה כל עשב מיותר או שיח שהתגלגל לכאן, מסתכלת בכל השטח הזרוע ואת עיניה מרהיבות השורות הישרות והגאות. הנה הבצל, הסלק, החסה, הכרובית – הלא בין חצץ זרועים כל אלה, באדמה שבקושי רב עלה לסקלה מן האבנים הכבדות ולהכשירה לעבוד, היא זוכרת מה היה המקום הזה, כל הסביבה הזאת בשעה שבאה לכאן אל הקבוצה – מדבר שממה. ועתה ההרים נטועים, המישורים זרועים, צלעות ההרים חרושות ומוכנות חלקות לזריעות קיץ. הנה רועים שם בעשב שני זוגות הפרדים שלהם, החרוצים שלהם, – החברים הנאמנים הללו, כמה הם עוזרים למשק לשכללו!

עיניה פונות לצד הרפת, הבנויה לתפארה, שם כבר נוספה רפת קטנה בצד וחמשים גלגלות בקר מונים ברפתות – מה רב העושר! התחילו מופיעים בקבוצה תַיָרים כמעט יום יום. "רוצים אנו לראות את המושבה לדוגמא – Die Muster-Kolonie " אומרים הם, ודבריהם מצלצלים באזני החברים כלעג לרש. בשום אופן אינם משמשים עוד דוגמא, אבל שיש בעבודתם דבר-מה ממשי – אין להכחיש!

במחשבות כאלה מתהלכת תמרה שביב לבדה בין ההרים עם אורותיהם הרבים, ונדמה לה, כי בשום מקום אחר בעולם אין שפע-אורות כזה כמו בין סלעים גבוהים אלה, בוקר בוקר היא מסתכלת בהתפעלות בצאת השמש מאחורי ההר המזרחי ואינה יכולה לבלי להתעכב במקום הזה; אמנם מוכיחה היא את עצמה בשעה זו: ראי, העבודה מחכה לך ואת מתבטלת! אודם מכסה את פניה, אם מישהו מן החברים מזדמן לראות אותה בבטלנותה.

לא רק האורות אלא גם הצבעים הרבים מלבבים אותה. חלקה חלקה וצִבעה: ירוקה-כהה, אדמומית, ירוקה-בהירה, צהבהבה, אפורית, וסביב לכולן גדרות, גדרות אבן, המשמשות להן גבולות.

ההרים סוגרים את כל העולם בפניה; מעבר להם אין כלום; כאן ערש העולם, כאן התהלכו הנביאים ונוצר המוסר האנושי, כאן נוצרה הנבואה הישראלית. האם לא קול אלהים מתהלך בנקיקי הסלעים האלה, אשר שמרו על הויתם מאז ומעולם?

היא מתעוררת פתאום לקול צליל פעמון הבא ממרחקים וכעיר זעזוע עובר בקרבה: הוי המנזר הזה – כמה אין זה מתאים עם חייהם ועם צורת הקבוצה. מציאותו כאן ממש שורטת בנפשה. היא היתה רוצה שהם ימצאו רחוקים מן השקר, מן הצביעות, והנה קן-צביעות במקום טהור זה. חברתה ירדנית אינה מסכימה לדעה זו, שהיא הביעה לפניה באחד הימים. ירדנית מחבבת את רעיון המנזרים ואומרת, שאילו נוסד מנזר לבנות ישראל היתה היא נכנסת אליו מיד. היא לא מצאה את ספוקה גם בקבוצה, ולפי דעתה, אשרי הנערה שתברח אל המנזר.

ושוב נשמע צלצול פעמונים ותמרה עומדת תמהה, – למה מצלצלים שם בכל עוז, את מי קוראים במדבר הזה ומה פשרו של הצלצול בכלל? לא ברעש ה' – עונה לה הד ההרים. והיא כבר חוזרת הביתה, אלא שמתעכבת היא על יד הלולים. כאן לצדי הגדרות, במקום גידול העשב, התכנסה דוגרת עם אפרוחיה הרכים, מלמדת אותם לנקר בעשבים, ובאכלם לשובע, סרה היא אתם הצדה, חופרת גומה באדמה רכב ומלמדת את אפרוחיה חכמת הרחיצה באמבטית חול. בכל מלוא החצר רחשו אפרוחים יוצאי המדגרות, ונדמה לה שהיא רואה שדה של פרחים, פרחים חיים, הזזים ממקום למקום בבקשם גידול וקיום בעולם.

בערב הכריזו על אספה כללית. הקריאו את הדין-והחשבון ודנו על המצב. – ישנו גם השנה גרעון, השנה שכל כך גדולה היתה בה ההתאמצות לשכלל את המשק, להכניס תקונים בכל ענפי העבודה, שנה שהתחילו למכור ענבים וירקות והחלב התרבה בה במדה נכרת, כיצד בא גם השנה גרעון, איה מקורו?

מכאיבה מאד השאלה ומתקשים בפתרונה. שתי דעות שוות לא שמעה, כל אחד בשלו. שימת-לב מרובה עוררה בה הרצאת החבר זהבי, שהקיף את המצב בעין בהירה וידע להדגיש את נקודת-המוצא. רק בדבר אחד נפשה סולדת: הוא יותר סוחר מחקלאי! מדבר מתוך כאב מר על גידול ירקות, ענף שאינו מכסה, לפי דעתו, את הוצאות העבודה וצריך למעט בו. כל אותן החלקות, שהירקניות מתפארות בהן, פריָם עולה להם כפלים מכפי שאפשר להשיג בשוק. למה להקריב למולך כוחות, שאינם נמצאים אצלנו בעודף כלל? רק במקצוע אחד, יחיד, מאמין זהבי, שכדאי לרכז בו את הכוחות, – זוהי הרפת!

והיא מתנגדת לזה שהם יתרכזו בשכלול מקצוע אחד, אלא נחוץ שכלול כל המשק בהיקפו. משק החלב קשור יותר מאחרים במסחר, – קניה ומכירה, מכירה וקניה! החקלאים האמתים צריכים להתקשר יותר באדמה, ישר בקרקע ולאו דוקא במקצועות כאלה, שהם אחוזים ודבוקים במסחר.

זהבי אינו מודה במסחר היתר שיש בהרחבת הרפת, זהו ענין של קיום, ואומר בכל תוקף:

– אם הרפת תתן לנו את אפשרות הקיום, כמו שאני מאמין, הלא הצלנו בגללה את כל החקלאות שלנו, את כל קיומנו על הקרקע. אנחנו באנו ליַשֵב כאן את ההרים השוממים הללו; הכשרת כל אַמַת קרקע עלתה בזעה ובדם. אנחנו משתדלים לנצל אותה להוציא ממנה את מה שאפשר, והנה רואים אתם, חברים שלא הכל מצליח בידינו, כי תלויים אנו בתנאים הקשים של הטבע: פעם השרב אוכל את ידיענו, פעם חוסר-גשמים הוא בעוכרינו, והנה הופיעו מחלות בצמחים! עודנו מגששים כעורים קיר, כי מורי-דרך אין לנו. אלה שרוצים להיות מורינו למדו בארצות אחרות, שונות מארצנו, התמסרו לספר, והמעשה רחוק מהם, ואנחנו מוסיפים שגיאות על שגיאות. על-כן, חברים, דעו לכם, כי כדי לשמור על דיון קבוצתנו ועל שלמותה, עלינו להתרכז במקצועות משק כאלה, שיתנו הכנסה בטוחה ויאפשרו את קיומנו בפנה זו שבחרנו לנו.

ותמרה עונה שוב על דבריו:

– קשה מאד כשאחד מן החברים מביט בעין של תַּגָר על תוצאת עבודתם. לפי דעתי צריך להיות יחס אחר לגננות. כל בצל או ירק אחר, שאנחנו מוציאים בעצם ידינו מן האדמה, מכינים אותו למאכל ואיננו זקוקים שהערביים מן הכפרים הסמוכים ימכרו לנו את תוצרתם בכסף או בהקפה, – עלינו לקבל באהבה ובלי מספרים מחכימים כמו אלה: שלנו עולה קוטל סלק למשל כך וכך, ולקנות בשוק נוכל יותר בזול! – חשבון כזה מכאיב מאד, כי בחשבונות ממין זה ישנה תמיד נטיה מדרך החקלאות הישרה.

בשעת הכביסה כשתמרה תולה את הלבנים ורואה בהם טלאים על גבי טלאים, תוקף אותה צער גדול. רגש זה יש לה גם בשעה שהחברים שבים מן העבודה ובגדיהם קרועים ובלויים. מתגנדרים הם בעניותם – והלא העניות רק מדכאה ומשפילה את האדם, כשאין לו מוצא ממנה. ומה שנוגע לקרעי בגדים, הרי זה תלוי הרבה באדם עצמו. הנה שמשון! בחור כיתר הבחורים ותמיד לבושו נקי ושלם, אף על פי שעובד הוא יותר מהאחרים. קם הוא עם הנץ החמה ועובד עד חשכה. בשעה שהכל כבר התרחצו והחליפו בגדיהם לאחר העבודה, עוד שמשון עודר סביב לעצים ולפרחים ואינו מסתלק עד שינקה את הדרכים ועד שיאסוף את שיָרֵי העלים והשרשים שהצטברו לפני הצריכים.

שמשון מתגאה בחריצותו ובלבו מבטל הוא קצת את החלשים הזריזים פחות ממנו בעבודה, אבל “לבא לפומא לא גלי”. גם באספות אינו מדבר ואינו מתוכח, איזה גחוך ערפלי עובר על פניו בקלטו את שטף הבורים. כשהוא מרגיש בדברים היוצאים ממעמקי לבו של אדם, מתעורר בו הרצון להגיד גם הוא מה שבלבו, אבל מיד מתחרט הוא – למה כל הדבורים הללו? נעבוד יותר, אל נבזבז זמן וכחות חנם, אז ממילא תהיינה פחות סבות להתאונן. כשהוא מביע את זה בחשאי, בשבתו על יד תמרה, היא מתוכחת אתו אחרי-כן בחצר:

– עבודה, – אומרת היא – זהו כמובן הפולחן שלנו, הדת שלנו, אבל הכל לפי הכחות. הלא לנוער שלנו אין עבר של עבודה גופנית והכל חדש בשבילו, הגב הכפוף עוד לא חָזַק, כדי לשאת בנקל את משא החקלאות. מחויבים אנו לחפש דרכים, איך להקל את המשא ולהתרגל בו, ויחד עם זה – ליצור אותה מדת הקיום, שתאפשר את החיים כאן.

– הניחי, תמרה, את הפלפולים! – אומר לה שמשון – מעולם לא עזרה לנו ההתפלספות בעבודה.

– אבל המדע והנסיון, הנמסרים לנו על-ידי הספר ובעל-פה, הלא מקילים על האדם בכל מקצועות החיים, ולכן צריכים תמיד לבקש בהם פתרונים לשאלותינו.

– לא ברור לי עוד מהו ערך המדע בחיי יום-יום, אבל דבר אחד ברור: שאם אשמור על העדור מסביב לעץ, ישגשג העץ ויתפתח; אם אַשְקָה את הצמחים בזמן ואמציא להם את הטפול הדרוש, יעשו פרחם. והחלקה שזרעתיה בזמנה ועבדתיה היטב, מוכרחה לתת את פִּרְיָהּ אל אם התרשלתי – מאום לא יהיה. ומה יתן ומה יוסיף המדע טרם הסתגלו ידינו לעבודה?

– אם כן, לפי דעתך, אין אדם צריך לצרף את מחשבתו למעשיו כלל?

– לא, תמרה, לחשוב צריך אבל לדבר ולהתוכח ולדחות את הפעולה ללא-צורך, זה מביא רק הפסד. יעשה כל אחד כמה שהוא יכול ויתוכח פחות, אז תפתרנה שאלותינו מאליהן.

– אבל אי-אפשר, שמשון, שכל אחד יעשה על דעת עצמו מה שהוא מוצא לנחוץ; באופן כזה תוָצר ערבוביה כזו שלא נצא ממנה. אצלנו שורר השכל הקבוצי, ועל-פי ההסכם הכללי צריכים להיות מכתם על המעשים, אין דרך אחרת.

– אבל שמעי, תמרה, אילו שאלתי אתכם באספה אם לעדור את העצים ליד הצריפים, שכה עזובים היו, בודאי הייתם מתוכחים על זה ולא הייתם מחליטים באספה אחת, אלא דוחים לשניה. בינתים היתה האדמה מתקשה במדה כזו, שאי-אפשר היה עוד לגשת לעדורה, לכן עשיתי על דעת עצמי והצלתי את העצים.

תמרה העבירה יד רכה על תלתליו הסבוכים ואמרה לו בחבה:

– בן עם קשה-עורף אתה, בחורי!

כשעזבה אותו, עלה פתאום בדעתה ללכת את האורווה, לחבוש את “זריז” ולצאת ברכיבה לטייל. אמרה ועשתה – והנה כבר רוכבת היא זקופה על הפרד, והמשעול מבריק לפניה לאור הירח, ושָט מעל לכפר. לצדה בעמק, הצטייר הצל הענקי שלה ושל הפרד, הוא צועד בזהירות, נפחד לרגעים מפני הענק המשתרע לצדו, נרתע לאחור, עומד ותוהה: מי הוא זה, הזוחל במורד על ה כפנים, על חלקות המספוא ומגיע עד הנחל – מאין בא הלזה.

היא עברה את המשעול עד הכביש וחזרה ושבה עוד פעם מן הכפר הערבי לימין נשמעה נביחת כלבים, ומשמאל, מן הכרמים, מיללים שועלים רעבים וזריז כולו קֶשֶב. לובן הבתים שבכפר הצטייר באופן מיוחד, והבתים הן תמיד מעוררים בה קנאה: לו היה להם לפחות בית אחד, בנוי בשביל החולים, בשביל אלה שמפני הקור אשר בצריפים מחויבים הם לעזוב בימי החורף את הקבוצה ולבקש להם מפלט במקום יותר חם! בכל חורף יש להם הפסד בבריאות האנשים וגרעון בעבודה. אשתקד התוכחו הרבה על תכנית בית, הביאו מומחים, נסעו ונהלו משא-ומתן עם כל הגדולים ומאומה לא יצא מזה. התכנית מונחה לה מקופלת באיזה מקום והאנשים מוסיפים לסבול.

בשובה מן הטיול ראו אותה החברים והתלוצצו על חשבונה ועל חשבון הנהגתה המוזרה – לטייל על “זריז” בשעה זו. היא לא שמה לב, רכבה עד האורוה, ירדה שם, פרקה את האוכף והכניסה את “זריז” פנימה לקשרהו אל אבוסו ובדפקה על גבו בחבה ותודה נפרדה ממנו והלכה לה.

בבוקר הודיע לה סדרן העבודה, שהיא צריכה לצאת עם ירדנית אל השדה לעדור את סלק-הבהמות. זו היתה בשורה טובה בשבילה, כי מאד חבבה את העדור. היא לקחה בשבילה ובשביל ירדנית אוכל והן הלכו מן הבית ליום תמים, כי רחוקה הדרך לשוב לצהרים הביתה.

הן עברו על יד הנחל לכל ארכו והתבוננו לתוכו, – רצפה חלקה על שכבת-סלע, שרוחצה היטב, יורדת במדרגה אל שכבה אחרת, שגם היא רחוצה ומשופשפה על-ידי מי הגשמים, ששטפו כאן בחורף. בתחתית הנחל משתטחת שכבת חלוקי אבנים, שנשטפו כאן בחורף. בתחתית הנחל משתטחת שכבר חלוקי אבנים קטונות מצוחצחות עד היות להן לובן צח. על החוף צומח יער שלם של גדולי-פרא, והנחל מתפשט הלאה ושוב, מתכוץ בין קירות אבן. למעלה, הרחק מן הנחל משתרע שדה הסלק לבהמות, כאן הוא מקום עבודתן.

במרץ ובזריזות נגשו שתי החברות לעור. מתוך צחוק התחילו להתחרות – מי מהן תגמור יותר מהר את השורה? פעם נצחה תמרה ופעם ירדנית. בינתים נוכחו שזה מעיף אותן יותר מדי וההתחרות חדלה והעבודה התנהלה בקצב רגיל, ובכל-זאת עיפו כראוי בחום היום.

הגיעה שעת הצהרים והנן הניחו את כלי-עבודתן. ירדנית טפלה בהוצאת האוכל מן הסל ותמרה הספיקה להתבונן מסביב ותאמר לחברתה:

– הביטי, ירדנית, כמה יפות כל החלקות המעובדות על ההרים – איזו עבודה יפה הוכנסה כאן. האם ידים לא-חרוצות היו יכולות ליצור שפע כזה?

הן ישבו בתוך הסבך לאכול ולנוח. מתוך שכיבה שוחחו על ענינים שונים, עד שהתגלגלה השיחה על ספרים שקראו בזמן האחרון. ירדנית קראה את “תֲּאִיס”, – והספר נראה לה מתאים כל כך לסביבה זו עם מנזריו לנשים לחוד ולגברים לחוד. וכשהלכו אחרי-כן בשבת לבקר את המנזר, ראתה ב“אבא” פֶטֶר דמות מוּכרה ולא גרעה עין מתנועותיו.

ירדנית קראה בזמן האחרון, זה אחרי זה, – את ברנר ואת ברקוביץ, שהפליאו אותה ביחסיהם השונים לסוג נשים אחד. – שניהם לקחו את טפוסיהם מעולם העניות והדחקות של עירה קטנה, נשים העָמֵלות ודואגות למחית משפחתם וחותרות בשארית כוחותין בים של צרות למצוא טרף לפי הטף. יש שהאשה מפרנסת גם את בעלה, כדי שתהיה לו השהות לעסוק בתורה היקרה מכל הון. סביבה אחת – אבל איזה תהום מבדיל בין סוג נשים אחד למשנהו. – אצל ברנר הנשים רעות הן ורעות במדה כזו, שאֵם צעירה מחניקה את תינוקה בצר לנפשה. האם זה נכון? האם תמָצא אכזריות כזו באם עבריה, אשר אין כמותה למסורות בגדול בניה? ולעומת דעה מוזרה זו ביחס לאֵם ואשה אנו פוגשים אצל ברקוביץ נשים טובות ואמהות מצוינות, אפילו כשהן לפעמים רגזניות או פטפטניות. נפלאה האֵם הפשוטה בציורו “נכד” – לסליחה ולרחמים אין כאן גבול. בציוריו “תלוש”, “ממרחקים”, “פרא אדם” – נותן לנו ברקוביץ נשים הסובלות בחשאי את מצוקת חייהן, מבלי לקבול על גורלן המר.

החברות שבו לעבודה. שעות אחדות עברו עליהן שוב בעדור בלתי פוסק, שורה אחרי שורה, והנה רוב החלקה כבר עדורה והעלים האדמדמים-ירוקים עם גבעוליהם הורודים הרימו ראשיהם בגאוה ובשמחה, וכשהתחילה החמה לנטות אל מעבר להר המערבי, הרימו גם העודרות את ראשיהן. מנגד עוד הרשו החברים בכרם, והחלק החרוש היה כל כך נהדר במראהו, שהנערות לא יכלו להסיר מבטן ממנו. תמר מדדה בעיניה את השטח הגדול שחרשו שני הסוסים למול החלקה הקטנה שעדרו הן וחיול על שפתיה.

– מה את מחייכת, תמרה?

– אם נדַמה את מה שהספיקו חמדן וזריז לזה שהספקנו אנחנו – עלינו לתת יתרון לבהמה על האדם.

– אתְ מרחיקה ללכת מן המלך החכם! – אמרה ירדנית, ועל פניה העצב התמידי.

הן הולכות הביתה ומעדריהן על שכמן. נושא שיחתן בדרך היתה ההרצאה שהרצה בקבוצה הסופר והעסקן הצעיר – מולכי. תמרה היתה אז בעיר וירדנית מספרת בהתעוררות: –

– צעיר הוא ויפה! ובשעה שהוא מדבר נדמה לך, כי מכה הוא בפטיש על גבי הסדן. הכל הוא מעביר תחת שבט הבקורת, – את המושבות ואת הקבוצות, את העליה והישיבה, את התנועה ואת הקפאון. ואחרי ההרצאה חלמתי על-אודותיו: הנה הוא עומד ומכה בפטיש ממש וניצוצות עפים מתחת פטישו ואש נפוצה מסביב, – קודם כחולה ואחרי-כן אדומה עם זֵר כחול מסביב!…

– איזו בעלת הזיה אתְ! – את מתארת אותו כאילו התאהבת בו!

– הה, באדם כזה אפשר להתאהב!

– גם את, ירדנית?

– כן גם אני, התמה, הצנועה, כמו שאתם קוראים לי.

הן עלו על הגבעה שעליה נטויה הדרך ועיניהן ראו את הילדים אשר שבו עם הגננת מטיול וענפי אורז משמשים להם דגלים. המראה היה נפלא, ושתי החברות הטו את שיחתן אל הטפול בתיקונות, שתמרה עסקה בו עד שבאה הגננת החדשה.

– כמה אני שמחה – אמרה תמרה, – שבאה אלינו סוף-סוף גננת ומסרנו את פעוטותינו בידה. בששת החדשים שטפלתי בהם נוכחתי לדעת, כמה רציני הוא מקצוע זה, ולא נכון כלל היה למסור אותו לידים בלתי אמונות. אני הרגשתי את עצמי בלתי-מוכשרה, ובכל-זאת טפלתי ששה חדשים בפרחים רכים אלה, שיד בלתי מנוסה לא צריכה לנגוע בהם. דרושה הכנה כדי לדעת לגדל דור צעיר, והנה חנוך הבנות אינו נותן לנערה שום מושג מדבר זה החשוב בשביל עתידה. בכל שבע החכמות מפטמים אותנו, רק דבר זה, החשוב כל-כך, חסר תמיד מן הספר.

– האם רק מקצוע זה דורש הכנה? – אומרת ירדנית – הלא כל החיים דורשים הכנסה קודמת, ורע ומר לאדם שנגש לחיים בלי הכנה. כל אי-הצלחה וכל צרה באה בעקב אי-הידיעה וביחוד סובלת מזה חקלאותנו.

– מה שנודע לקבוצתנו – אומרת מרה – הלא הנחנו “כֵּן” קבלנו איזו הכנסה בחקלאות!

– הוי תמרה איזה ערך יש כאן לידיעות הקלושות שהבאנו אתנו?

שיחתן נפסקה לרגלי מראה הטבע אשר נגד עיניהן: – מעל ההרים כבר הסתתרו עקבות הזהב, רק בפנה אחת, בין שני הרים, תלויה עננה בהירה, כולה עטורה עטרה של זהב, עטופה מסביב צעיף צחור, שקוף. ובתוך כל צבעי הערב הרכים התערבו הצבע הירוק של כדי המספוא ואדמימותן של החלקות החרושות לזריעות הקיץ.

תמרה שביב עמדה מוקסמה, לבה נמלא אהבה אין קץ, וצר היה בו המקום מהכיל את כל הרגשות הנפלאים, שתקפו אותה בשעת שקיעה זו. עוד האורות מתהלכים בגאויה על ראשי ההרים, פושטים צורה ולובשים צורה, עומדים בסקרנות ומחכים עד שתגיע השעה וההר החצוף יבלע בתוכו את המלכה כולה בכל מלוא עגולה.

הרועים השכנים מאספים את עדריהם ולהובילם הכפרה; העזים עולות בהר עדר עדר לבדו, זה עוד מואר בקוי שמש האחרונים וזה כבר נוהר בצל. עיפים הם אחרי יום-הנדודים, מטפסים על הסלעים, מתחככים ודוחפים זה את זה, כל לבם אל הדיר, אל המנוחה.

גם שתי החברות שואפות למקצת מנוחה ומתקרבות אל החצר; הילדים רצים לקראתם; הידים הקטנות לופתות את ברכיהן ואינן נותנות להן לזוז.

– עליזה, יריב, ציון – חביבים שלנו, הניחו לנו להכנס הביתה, הלא עיפות אנחנו.

אבל תחנוניהן הם ללא הועיל. הקטנים יותר חזקים, הגדולים מחויבים תמיד להכנע ולצאת אתם במחול, אם כה חפצם של השובבים הקטנים. הם הם עמוד החיים, יסוד ההויה!

ב

– הרוצה אתה ללכת אל הזית? שואלת תמרה את קרובה, שבא אליה לשַׁבָּת, וכשהלה הזכים, ירדו שניהם בשביל צר המוביל אל הכרמים וישבו בצל הזית העבות. קרובה הזכיר את חטאו, כי בלכתו לקבוצה לא חשב כלל, שיש להם עצים נפלאים כלאה לנוח בצלם. הוא ידע, שהנטיעות אצלם צעירות הן, והעצים העתידים שנמצאות ברשותם, הוא שמע, שבחורף גזמו אותם ולמען השיב להם את עלומיהם – קצצו בהם על ימין ועל שמאל. לא פלל אפוא שעוד נשארו עצים עבותים כאלה.

הם ישבו סמוכים לגזע העבה, דברו על ענינים משפחתיים שונים אשר עוררו בה תוכה. האם חולה, חולה מיום עזבה אותה, ואינה יכולה להתעודד ולשוב לאיתנה. כמה היא חטאה כלפי האם! האם לא הביעה כל התנגדות לנסיעתה, אבל כמה סבל הביעו הפנים! קרובה מספר על הבית ועל האנשים וכל תאור – פצע נוסף ללבה.

והנה חדל לספר והוא חוקר אותה על מצב הקבוצה, מביט בפניה הילדותיים במקצת ומתפלא על הרצינות בהם.

– קשה הוא המצב – עונה היא על שאלתו – ואף-על-פי שרכשנו לנו את שוק החלב בכל חלקי העיר, עוד מוכרחים אנו לבקש קמוצים, והיכן הקמוצים? ברפת הלא אי-אפשר, – מפנוקן של פרותינו לא נחסיר כלום, להן נותנים את המזון הטוב ביותר ככל האפשר, והן משיבות לנו מרוב טובן וחלבן. איננו ממציאים להן רק את “קערת השמים”, חוץ מזה – הכל. הקמוץ הוא רק בגבול ההולכים על שתים, – זוהי בריה, הזקוקה יותר לספוק המחשבה, ספוק הרוח, אבל הגוף – במה נחשב הוא? ומה התוצאה? חולים וחלשים. אבל אין דבר, אין דבר!

רוח מן הים נשבה על שני היושבים בצל הזית ולחשה סודות. תמרה הוסיפי להשׂיח את לבה:

– הנה ההרים הגבוהים סוגרים את העולם כולו בפני היושבים כאן. זהו עולם קטן בפני עצמו. – עמק ירוק, צריפים, איזה אהלים, ובתוכם הולמים וחולמים לבבות צעירים…

היא הדקה ראשה אל הגזע, או יותר נכון אל שני גזעים יחד, שאחזו ודבקו זה בזה בדרך פלא. לפני שני היושבים משתטח הצל, כעין אמפיתיאטרון בזעיר אנפין, שבמרכז בָמָתו עורכים הענפים משחק באורות וצללים דלולים. התכופף ענף כבד, הקשיב לרוח והתחיל להלהלה.

מן הזית הובילה תמרה את אורחה אל הכרמים. והיא מספרת לו איך היו הגפנים בחורף, איזו צורה היתה להן אחרי הזמירה, גם בארה לו את תורת הזמירה והתועלת אשר בה.

– עתה – אומרת היא – הנה הגפנים לבושות סות זו הירוקה והיפה, והנה הוא רואה איך הן עומדות זקופות וגאות על פִרְיָן הרב, שהן נושאות בין תליותיהן?

היא הובילה אותו לגפן אחת, שאורך אשכולותיה היה כחצי מֶטֶר ואמרה:

– הרואה הוא אשכול זה? עליו נאמר “וישאוהו במוט בשנים”. הפרי עדיין בוסר, אבל התוצרה מחזקת בנו את התקוה, שהגפן תשמש לנו אחד הענפים, שעליו יתבסס המשק.

האורח התפלא ואמר:

– במושבה אחת שבקרתי באלה הימים, שמעתי דעה אחרת על הגפן, שם התיאשו ממנה לגמרי.

– כן, – אמרה תמרה – שם נטו פרי-חמד זה לשם תעשית יין. לשַכֵּר בו את העולם – מובן שאין זאת תעודתנו, תעודת התחיה, ובמשך השנים בא אצלם המשבר. כאן, אצלנו, מטפלים בענבי אכילה בלבד ולגפן ערך אחר לגמרי. אפשר לחשבה לאחד מענפי המשק החשובים ביותר. מינים אלה צריכים היו לנטוע מתחילה, אבל זוהי, לדאבוננו, לא השגיאה הראשונה במשך ארבעים שנות הנסיונות השונים שאנו מתנסים בהם בלי הרף.

היא עלתה עם אורחה עד ראש סלע איתן, הנשקף בהדר גאונו על כל הסביבה וישבו על פלח סלע עתיק זה, אשר פרץ לוע הר-געש שבא אותו לפנים, זרק ממנו חלקים לכל עברי ההר, הפכם לתקעם בצד ובכתך. רק שלשה חלקים גדולים נשארו תלויים באורח פלא. עֵד הוא סלע איתן זה למהפכה שהתהותה כאן – ערמות ערמות של אבנים שרופות הצטברו עליו, פלחי-סלע מוטלים נהפכים או תקועים בתוך ההר ועומדים על צדם. ממש מהפכת סדום!

הם ישבו ונדהמים היו למראה הקדושה והטהרה שמסביב. על ראשם צחקו השמים התכולים עם עניניהם הצחורים והזכים. על היריעה אין-הסופית הצטירו ציורים נפלאים: הנה שם כרוב צחור-תלתלים שט בפרשו את כנפיו, שם שתי תינוקות אוחזות זו בזו, דבקו אשה אל אחותה ושפתותיהן נמוגו בנשיקה.

על אחד ההרים טפסו אט מצללים, עלו מעל רגלי ההר, הגיעו עד ראשו, שקעו ונעלמו. וזחילתם בעלותם היתה בחשיבות כל-כך כאילו נשלחו לעולמות סתרים לדלות משם את סודות היקום.

תמהון רב העירו חלקות-אדמה קטנות ככף איש, שבעליהם עִבדו אותן בין הסלעים וכבר אוספים שם תבואה. ערביה זקנה תלשה במהירות כמכונה, ואחת, צעירה אספה את העמרים לערמות, שצבע זהב להן.

– איך התחכמו בני-האדם להוציא לחם מבין שממות צורים אלה? – שואל האורח. ותמרה עונה לו:

– עם-הארץ מוכשר לכל, – הוא חזק מצור.

– מה רואים שם? – שואל האורח, שלא הכיר מגובה ההר את מקום הקבוצה. ותמרה ענתה:

– הלא שם נקודתנו. – הצריפים משמאל, הרפת מימין, באמצע נראות הכַוָרות, ושם הלאה הכרמים, ואחריהם יער-הזיתים, שעור לא כולו לנו הוא!

– ומה שם, רחוק? הבנינים הגדולים ההם?

– שם מתנוססים שלשת המנזרים על שלש גבעות שונות – עונה לו תמרה, ובלבה כבר מתעוררת השאלה, אם הלכו שמה בני-אדם לטהר את חייהם או לקבר אותם?

בחזרם מהטיול בקרו את בית-הקברות, – שני קברים בודדים, גדול וקטן, ותמרה ספרה לו על הקטן:

– כאן קבור חבר קטן של קבוצתנו. ילד רך, רפה ויפה היה הפעוט. על מותו התאבלנו כולנו במשך זמן רב וקשה היה לנו לראות את סבל הוריו. יום יום עמדה האם על-יד העריסה, שנשארה מסודרה עם כל צעצועיו ותמונת הילד המת באמצע. היא אינה נותנת עד היום להוציא את העריסה הזאת מן החדר ומעַנָה את נפשה על ידה. האב המסכן מתחזק בפניה ומשמיע גם הלצות, אבל כשהיא מסתלקת לעבודתה, הוא נכנס בלאט לחדר של חבר-אב, עומד שם על יד עריסת ילד ישן ונועץ בו עינים כמֵהוֹת ודומעות.

יום של כביסה, ותמרה מתעכבת בדרך על-יד השער באין סבלנות, – היא צריכה ללוות את האורח והעגלה שוהה אצל המחסן לשם טעינת משא. האורח עוד מטייל כאן ומסתכל, הכל חדש בשבילו: – הנה שם מסתובבים הפרדים במגל ומנעים את המַקְצֵצָה, הפרות מתהלכות בחצר הרפת, מקשקשות בזנבותיהן, כאילו מטריד אותן דבר-מה; השמש המאירה את כל החצר מבהירה על גביהן ודומה כאילו הפרות עלו זה עתה מן הרחצה. עדת יונים התאספה על הגג האדום של הרפת לתפלת הבוקר, ואחרי שהות מועטה התחילה מתיעצת בחשיבות על סדר היום, – לאן תעוף ראשונה לתור לה מזון? התרנגולות מקרקרות בלוליהן ומכריזות ברולי דולות על רצונן להביא לאויר העולם את פרי בטנן המציק להן. גם התרנגולים משתתפים בכרוז, – גם להם חלק ונחלה בממשלה הזאת. למטה מסתובבת השַפְשֶפֶת בראש סוכת הגן, את קולה החד-גוני היא משמיעה בלי הרף יומם ולילה, הגלגל סובב לי הרוח, וכשמתגבר הרוח – נשמה שהשפשפת אומרת להתפרץ ממעגל הקסמים שלה, לעוף למרחקים, אבל אינה יכולה להנתק ממקומה והיא מסתובבת בזעף.

תמרה מתפקעת מחוסר סבלנות, – כל החברים זה כבר אצו רצו לעבודה. התפזרו בשדה ובכרמים, והיא עומדת כאן ומתבטלת. אבל הנה נגשה סוף-סוף העגלה, קרובה ישב בה והעגלה זזה. אז שאפה רוח כאילו ירד ממנה משא כבד ותמהר למכבסה. כאן עוד לא הפרידו את הכביסה והיא מהרה לעשת זאת ולטבול את הלבנים במים קרים. זוהי שיטתה, אף כי החברות מתנגדות לה. בלי וכוחים יתרים שטפה וסחטה את הכבסים ושמה אותם בגיגית שניה בשביל חברתה שתסבנם עכשיו בחמים.

רואה את, שולמית, כמה מלוכלכים המים הללו, ששטפתי בהם? ירד הלכלוך הראשון והלבנים יהיו הרבה יותר נקיים.

והיא יצאה להביא חמים ולהוסיף עצים תחת הדוד. ביער הברושים הסמוך פתחה צפור עזת-מצח בקול גדול את צוחתה, הביעה איזו התמרמרות צעקנית ונשתתקה, אבל אחריה התחילו קולות דקים מצפצפים ומהגים תלונה.

תמרה הוסיפה דלי מים לחברתה, שעמדה כפופה וכבסה בזריזות. הביאה גם לה מים, שפכתם לתוך הגיגית שלה ותגש גם היא לכביסה. שולמית נאנחה ותמרה העיפה עליה עין וחשבה: – מה היה לה, כי כה נפלו פניה בזמן האחרון? עצבות, בחילה-בחיים בעינים – איזה סוד כמוס מתהוה בחייה?

לעת צהריים התחילה שמש לחדור לתוך חלונות המכבסה ולהכות על ראשי הכובסות. החלונות אינם נפתחים במכבסה, תריסים אַיִן, והשמש הלוהטת ממערב מצליפה על הנערות בלי רחמים. ביחוד גוברים הענויים אחרי הצהרים, שאז נהפכת המכבסה לגיהנום ממש. החברות מתרגזות ורוטנות:

– מדוע אין להוציא אצלנו את הפועל שום תקון? – שואלת שולמית – הלא זה כבר הבטיחו למלאות את דרישתנו ולהוציא איזו שמשות למען יכנס האויר לפחות. או לו עשו אשנבים, או אפילו סְכָכָה לפני החלונות, להגן מעט מפני השמש! מבטיחים ואינם מוציאים אל הפועל. לא איכפת לחברים, שהן סובלות ענויים אלה שעת הכביסה…

– הבטיח לי שמשון, שהוא יקח את הדבר עליו – אומרת תמרה.

– עוד לא קיץ אחד יעבור עד שהמכבסה תתוקן! – אומרת שולמית – ורק זה? הרי על כל צעד ושעל שולטת אצלנו הרשלנות. בולטות מתוכה אבנים גדולות, בהן נכשלה פנינה וחלתה שבועי – היא לא ספרה לקבוצה כיצד ניזוקה. נכשלים גם אחרים באבנים הללו ושותקים. לנקות רצפה זו אי-אפשר; בחורף היה הפרוזדור מלא בוץ, גם בקיץ אי-אפשר לנקותו; מתהוה רטיבות, ריח קשה עולה מן הרטיבות, פשוט מחניק לפעמים. בתוך החדרים החברות רוחצות, מנקות, מצחצחות, – ובפרוזדור החברים תולים בגדים ישנים. זורקים נעלים ישנות, והאויר הרע נשא לחדרים פנימה, – מהי התועלת שבעמל החברות לשמור על הנקיון?

– ישנו גורם אחד, המפריע לנו בעד תקון הרצפה שבפרוזדור – לומדת תמרה זכות על התקלה.

– כלום איני יודעת? אבל זה לא צריך בשום אופן לשמש עכוב בעד התקון, שיכול היה להעשות בשתי עגלות חצץ אשר יפזרו על כל הפרוזדור, יזרקו עליו מים ויהדקוהו היטב. ואם עוד נוציא משם לאיזה מחסן את הבגדים והנעלים הישנים, אפשר היה לשאוף אויר צח גם בפרוזדור.

– אין לנו מחסנים כאלה מן המוכן, והחברים כשמחליפים את בגדי-העבודה, אינם יכולים לרוץ ולהסתירם באיזה מקום, – הלא מחר יצטרכו ללבוש אותם שוב. גם את אלה שלא ילבשו מחר, אי-אפשר לזרוק החוצה.

– לא, תמרה, ככה אי-אפשר. החיים צריכים להיות נקיים בפנים ונקיים גם מחוץ, ודברים שהם נגד הבריאות, בודאי שצריך להרחיקם עד כמה שאפשר. האם תוכלי להכחיש, שיש אצלנו רשלנות? על התקון הכי קל, כמו ארון-הכלים, למשל, צריך לדבר השכם ודבר, וכל זה ללא תוצאה.

– האם החברים אשמים בזה? – לומדת שוב תמרה זכות עליהם – האם הם צריכים לדאוג לדברים קלי-ערך כאלה?

– בודאי הם, – כי עבודת התקון וכל ההנהלה בידיהם היא.

– והרי בזה האשמה בנו, כי אין אנחנו נכנסות לתוך עניני המשק ואין לנו יחס חיובי להנהלה.

– אין יחס, מפני שאין אנו נבחרות אל ההנהלה, אבל לותר על שגיאות לא נוכל, ביחוד שגיאות מתוך רשלנות, ובפרט במקום שישנן ידים צעירות וחרוצות, שיכלו להמנע מהן.

– אין משק שאין בו שגיאות, שולמית. רק במקום שאין פעולה אין שגיאות. מלבד זה, הלא בקבוצה קשה יותר להכניס תקונים מאשר במשק פרטי. שם, אם בעל המשק חרוץ, הוא נגש ועושה על דעת עצמו מה שנחוץ לו. כאן בקבוצה, כל דבר קל ערך דורש אשור מכל החברים – בזה הקושי, כי לא הכל מעונינים במדה שוה בתקון פלוני או אלמוני, ולא כל אחד יכול לתפוס את הדבר במדה שתופס אותו החבר בעל ההצעה, שחדר לתוכה ומתענין בה בכל נפשו.

– זוהי כל הצרה, תמרה, שאנחנו מתוכחים על-כך הרבה, עד שהענין הנדון מסתבך, עוטה ערפל, מעמידים את ההצעה למנין והיא נופלת, אף על פי שהדבר נחוץ כאויר לנשימה. מה יוצא? המשק סובל, הרבה דברים עומדים בחורבנם ואין להם תקנה.

תמרה לא ענתה יותר, כי תקף אותה כאב ראש חזק ובקושי גמרה את העבודה במכבסה. הסתלקה לחדרה, נפלה על מטתה, הדקה את ראשה במטלית ורעדה מכאב.

היה חושך בחדרה, והנה דפק על הדלת נחמיה ונכנס.

– את כאן, תמרה? לא אכלת הערב, – מה אתך?

היא בקשה אתו להדליק מנורה ולהגיש לה מים קרים בקערה. הוא עשה זאת בלי חריצות יתרה. בכל-זאת היה לה לעזרה.

– הרוצה את שאקריא לך, תמרה.

– לא, נחמיה, אינני יכולה, עליך לעזור אותי תיכף.

לפקודה זו לא נשמע נחמיה. הוא ישב על מטתה, גפף ראשה והתחיל לטפל בשערותיה ולהוציא מתוכן את הסכות, עד שהשערות התפזרו.

– מה אתה עושה? עזוב אותי, נער רע! – היא כסתה את ראשה בבגדה, שהיה מוטל על השכם.

נחמיה ישב אל השלחן, פתח אחד הספרים המונחים שם ושקע בקריאה. ותמרה ראשה מתפקע ודבר ישיבתה העקשנית של נחמיה מרגיז את עצביה, – מדוע נער זה דבק בה וגוזל את מנוחתה? יום יום היא חושבת לשים קץ ללמודיהם, להפסיק את הקריאה המשותפת שהיא רק מגרה את עצביהם ולהרחיקו ממנה לגמרי. וכאן רחמים מתעוררים בלבד: הוא נער חלש, רגשני; אינו ישן היטב, כי רעבונו לאהבה מציק לו, והוא נעשה יותר ויותר רזה וחִוֵר. מה לעשות לנער?

הלב דואב לראותו בסבלו ודרך לעזרה אין. הוא שואף לבלות איזה זמן בעיר, אבל לזה דרוש כסף ותלבושת הגונה, ובקבוצה אין לא כסף ולא בגדים יפים. מה לעשות? כיצד לעזור לו? וכאן היא נזכרת בסכת-הזהב, החבויה בין חפציה, ומחשבה נצנצה בה: – כשתסע העירה לרופא-השנים, תקח אתה את הסִכה הזאת, תמכור אותה לצורף ותתן את הכסף לנחמיה, – אולי יוקל לו כשיסע מעט.

מפני נסיעתה של הגננת בקשו מאת תמרה לקחת עליה הטפול בתינוקות למשך יומים. הקטנטנים הם בסוכת הגן ותמרה נהנית בראותה כיצד הפעוטות מטפלים זה בזה. בֶּבֶּלה הגדול משגיח על רעו הקטן מלאכי; מתהלך בבלה בגאויה, נגש לכל הפנות, מסתכל בעצים, בפרחים, בגדר הגן; מקשיב להלמות הפטיש בבית-המלאכה, וכשחברו מתחיל לבכות, הוא נגש אליו ומשתיק אותו בלטופים. מלאכי זוחל, מתרחק קצת, מפנה ראשו לאחור, לידידו, מצטחק אליו ומבטו כמו אומר: הרי גם אני יכול להגיע כמוך למקום שאני רוצה!

פתאום מתהפך מלאכי, מתגלגל על המחצלת ופורץ בבכי. כשנגשה אליו תמרה, פרש הקטן את כפיו אליה מתוך שכיבה וכאילו בקש רחמים. תמרה הרימה אותו, חבקתהו ונשקה לו בצוארו כשהוא צוחק צחוק עליז. התקנא כאן בבלה, נגש אליה ופשט גם הוא את צוארו אליה לנשיקה. ומלאכי אזר גבורה, זחל עד סככת הסוכה, אחז בה ועמד. כאן הוא רואה פרחים, קוטף אחד מהם, נוטלו אל פיו וזורקו, – הטעם לא נעם לו. הוא זז הלאה ומצא חבל קשור אל עמוד, תפסו בידו והניעו, כמו שמניעים מושכות הסוס, והוציא גם איזה הברות מתוך פיו לזרז את בהמתו.

והנה בא יריב, זהו כבר רוכב אמתי. בידו השמאלית הוא אוחז מוט הנתון בין רגליו. הקצה האחד בידו, והשני נגרר על הארץ. בימינו מקל רך – הוא השוט – ומצליף הוא על סוסו: – דִיו, דִיו! שני הקטנים מביטים בתמיהה וקנאה אל הגבור הנכנס למחיצתם ובידו כל טוב… בבלה נהר מיד אחרי השוט ואמר להוציאו מידי הרוכב. החלה מלחמה, שנגמרה במנוסת הגבור מתוך המערכה.

הופיעה הגדולה שבחבורה, עליזה, והביאה צעצועים לפעוטות. היא לקחה את העז האדומה, הקריבתה אל אפו של בבלה והפחידה אותו: “הנה דוב, הנה דוב!” אבל תמרה גערה בה על עשותה כדבר הזה והילדה הסתלקה נעלבת.

תמרה ממשיכה את התקון הלבנים של החברים ומעיפה עין גם על הקטנים שלה. יש להתפלא על יחסם משל שני הננסים האלה זה לזה, כשהם טווים את חייהם המשותפים. מלאכי משתדל לחקות בכֹּל את חברו. הנה מצאו קשוא על הרץ; בבלה מגלגל מאותו לצד אחד ומלאכי לצד אחר. זוחלת חפושית על גבי המחצלת, – בבלה רוצה לתפסה, וגם מלאכי פורש כפיו הקטנות כאומר לצוד את הזחלן השחור. הביאה להם ספל חלב. “הַם, הַם!” משמיע אחד הפעוטות, והשני גם הוא מרים פניו ופושט שפתים לשתיה.

תמרה היתה מטפלת בילדים עד שעה מאוחרת בערב, וכשנכנסה לחדר-האכילה היה כמעט ריק מאדם, רק האחראים לעבודה עוד שוחחו ביניהם על סדור הירקות, שצריך להכין בארגזים כדי לשלחם העירה, על התירס העומד בָּשֵל בשדה ועל הענבים הקרובים להתבשל, שצריכים לדאוג לחוזה עם “המשביר”, כי יקח עליו את המכירה. שברו גם על סדור מחסן למספוא, שקשה להם להחליט בדבר קביעת מקומו. זה זמן רב, שהם מכניסים בסדר היום של האספות את השאלה הזאת ועדיין לא נמצא לה הפתרון הרצוי. היתה הצעה להעמידו בתוך חצר הרפת, והיו חברים שבאו בטענות על הצעה כזו, – הלא אי-אפשר לעשות את חצר הרפת עוד יותר צרה ולנצל את הפרות. יהיה גזל ממש, אן יקחו חלק מהשטח היחידי, שנִתן להן לתנועה מעטה. הלא ארבעה עֲבָרים פנויים הם לכל צדי החצר – ולמה להסיג דוקא את גבולן של הנפשות האלמות, אשר למחות באספות אינן יכולות, אף-על-פי שהן פרודוקטיביות מאד. החברים צחקו.

והנה נגעו בשאלה עוד יותר חשובה, העומדת אצלם על הפרק – זהו בנין בית, אשר כה מרבים להתלבט בתכניתו ואינם יכולים לבוא לידי החלטה מסוימה. גם ה“מִשאָל” שהוכרז לא הביא לשום פתרון, גם חבר המהנדסים והרופאים, שבאו לדון בדבר, לא מצאו עצה.

– אולי כל הצרה היא ברבוי המומחים – מתערבת סוף-סוף גם תמרה בשיחה – הרי זה מעציב באמת, שהקבוצה אנוסה לצַיֵת בכל למומחה, אף כי הצעתו מתנגדת לגמרי לכל האינטרסים שלה. באמצעינו המעטים יש להתחשב עם פשטות הצורה, עם היכולת המועטה, ובעיקר יש להביא בחשבון את התועלת לבריאות – כל יתר הדברים הם כאין וכאפס. והנה בא לחץ מגבוה – ולמטה טרגיקומדיה של בית באויר, ובינתים נתנו בידי הגורל חיי אנשים, בריאותם, עתידם.

כשנתפזרו החברים ותמרה יצאה החוצה היה האויר כה נפלא, שהיא התפלאה איך אנשים שוכבים עתה סגורים בחדריהם. יצאה אל הדרך ונדמה לה, שאם כל הלילה תתהלך כאן בין ההרים, לא יכבד ממנה הדבר. גדרי אבנים מבהירות בתוך העמק, ונדמה לה, שלא אבנים מפוזרות כאן, אלא פרחים זרועים – עמק הפרחים. וההר הגובל את העמק אינו גבוה כלל, הוא כאילו הצטמצם ונבלע בתוך צלליו המרובים. אור בהיר שכן על כל הסביבה, רק בפנה צפונית-מזרחית נעלם הר בודד בתוך הערפל. כיתום עמד נבדל מחבריו, עמד ורעד מרטיבות האֵדִים, שנסכו עליו תוגה. היא הלכה הלוך ושוב, עד שתקפתה עיפות גדולה ורצתה להכנס החדרה, אבל כמו יד נעלמה הדפה אותה אחור, – למה לה להכנס, לשכב ולהתענות במטתה? – שם הם שניהם, ברורה וברקאי, מעבר למחיצתה הם מרוים את נפשותיהם מדבש-הנעורים, והיא תשמע, תתעטף בשמיכתה, תרעד בכל גופה. לא! מוטב לה להשאר בחוץ…

היא צנחה עיפה על הספסל, סמכה ראשה על גדר האבנים, נשכה את שפתיה והתעותה מכאב. לפניה מהבהבים אורות הרפת, האהלים מלבינים, השומר הרחוק שר בעצב וגעגועים רבים, שחדרו לתוך לבה. ראשה צנח על הספסל מלא הרהורים על אפסותה ורשעותה: – הן ישנם בני-אדם טובים, היודעים לכבוש את יצרם הרע, היודעים לעקור את הקנאה מן הלב, לבער את הרע, והיא – כמה רעה היא ביחסה לחברים. אשרם גוזל את מנוחתה – כמה מן השפלות יש בה…

אמנם מימי ילדותה היתה קשורה בברקאי ונדמה היה לה תמיד, כי בו קשורים גם חייה. בנסעם לארץ-ישראל ובבחרם יחד עם החברים במקום להתישבות הקבוע, לא חדלה רגע להאמין גם בבנין פנה חמה לה ולאהבתה. ההבטיח לה מה? לא, אף פעם אחת! אף כי היו ידידים טובים ואחרים חשבו אותם לזוג, אשר יבוא יום והוא יבנה לו קן אצלם. והנה נספחה אליהם חברה חדשה, חרוצה ופעילה, ומיד הרגישו הכל אנה פונה לבו של ברקאי, בחיק מי יניח ראשו ויבחר לו לחברת חייו… האם יש לה להתאונן עליו|? ההבטיח ולא קִיֵם? במה אשם הוא, אם היא קשורה בו באלפי נימים דקים מן הדקים, שאין היא בעצמה יודעת את מקורם?

באספה מצומצמת נמסרה הודעה, שהחברים ברקאי וברורה מתחתנים השבוע וכדאי לערוך לכבודם נשף ביום השבת. הדבר נמסר לידי שני מסדרים, ועצם ההודעה התפשטה בקבוצה במהירות הברק. ואף כי הידיעה לא הפליאה שום איש, הוחש בכל-זאת איזה לחץ באויר – מה יהיה על תמרה? התעוררה השאלה בלב אחדים.

ותמרה למן הרגע הראשון עזבה את החצר ותלך הלוך והתרחק מן הקבוצה עד בואה למגרש הירקות, שכף רגלה עוד לא דרכה שם בלילה. רגש הקנאה אכל אותה, וגם הבושה מפניו עִנתה את נפשה. כשהיה מזדמן לה לקרוא על-דבר קנאת גבר או קנאת אשה, המרעילה את החיים, היתה ומרת בלבה, שאצלה לא יהא רגש כזה לעולם! ביחוד כאן, בקבוצה, בתוך החיים המתוקנים הללו, אין רגש מכוער זה יכול למצוא לו מקום. כי יחס של חבה שורר בין החברים, סבלנות מצאה לה פה קן, והחופש הידידותי לא יתן לחיה רעה זו לנעוץ את צפרניה בלב. ומה עתה? הנה היא עצמה, תמרה שביב, הבת האידיאליסטית של הקבוצה, אחוזה אש הקנאה, האוכלת בה כליות ולב! היכן העיקרים המוצקים, שעליהם בנתה את חייה בבואה לקבוצה? למה בגדה באחד העיקרים של הקבוצה? – וִתוּר? בלי ותורים אין שלמות ביחסים, והיא לא יכלה להתרומם מעל לאהבת עצמה ואינה בת-קבוצה ראויה לשם זה!

היא ישבה על אחת האבנים ורעדה כולה. עצמה עיניה ונדמה לה, שנהפכה גם היא לאבן ולא תוכל עוד לזוז מכאן לעולם. היא הרהרה הרבה במצבה, שקלה את כח סבלה ובאה לבסוף לידי החלטה – לעזוב את הקבוצה.

היא נכנסה לחדרה בשעה מאוחרת מאד ובידים רועדות החלה להכין את עצמה לדרך. העבודה רבה לפניה, – את זה יש עוד לכבס, את זה לתקן ואת זה לתפור, כדי לצאת לעולם הגדול כבן-אדם. בלבה יראה מאד את “העולם הגדול”, וכל-כך רצתה להשאר כאן, בתוך פנה חבויה זו בין ההרים, שהיא עושה בה יום-יום את המלאכות החביבות עליה. חביבות הן כולן; כשבתקופת הרפתנות עבדה כשלש-עשרה שעות ביום, היתה כה גאה, שהנה שותפה היא לענף העיקרי המפרנס אותם, ומה לה עיפות ועבודה יתרה, בשעה שהיא מרגישה את החשיבות הרבה שבעמלה!

ותקופת העבודה בשדה – מה יפה הנה! כאן היא לומדת את הטבע ואת הצמחים ובכל מה שהיא עושה במעדר, במזמרה או במכשיר אחר, יודעת היא, שהתמחותה במקצוע זה תביא בעתיד תועלת לקבוצתה, בהשתלמות שהיא קונה בעבודה, היא נעשית אבר חשוב בגוף הקבוצה. תמיד רצתה לדעת הכל, להבין הכל ולהיות בטוחה שעבודתה תשא פרי – ומדוע זה נגזר עליה פתאום לעזוב את קבוצתה ולנוד?

אבל מנוי וגמור, - היא הולכת מפה! החברים אינם צריכים לדעת מזה דבר. היא תצא לבדה בבוקר השכם, אחרי-כן ישלחו לה את חפציה המוכנים כולם. היא תסתלק לאט, תסגור אחריה את חדרה, ורק אחרי שיחפשו אותה ימצאו את הפתקה, שבה היא נפרדת מהם, ויוכחו לדעת את אשר עשתה.

ואריזת חפציה אינה עולה לה בנקל, – דבר-מה מעיק על הלב, על המוח, גם כל אבריה נתונים תחת לחץ כבד, וכאילו זרם דם כביר עומד להתפרץ מחזה. בהמתח עצביה, היא מברשת להשקיטם על-ידי שתית מים קרים כוס אחרי כוס, גם שוטפת את פניה ואחרי-כן את ראשה בצוננים ונדמה כי הוקל לה; אבל אך זכרה שהיא הולכת, – מיד התחילו דמעות חונקות אותה והיא זקוקה שוב לשמוש במים קרים להשתיק את עצביה.

יודעת היא את השטות שהיא עושה בלכתה מכאן, – היכן תמצא חברים כאלה ועבודה כזו? ומן הצער, – האם אפשר להמלט? האם הוא לא ירדוף אחריה בכל מקום בואה? עיניה אמנם לא תראינה את הזוג הזה, אבל הלב הן ישא את אהבתה לכל אשר תפנה. היא תמוג ביגונה בכל מקום בואה. ומתי היא הולכת? בתקופה, שקבוצתם התחילה לראות פרי בעמלה! הנה נתרבה החלב; מתחילים לשלוח העירה גם ענבים, דבש ועגבניות. כאן חג העבודה, חג הבכורים, והיא – אסור לה ליהנות מכל אלה ועליה לשבר את חייה וללכת לחפש עבודה, שאינה יודעת היכן תמצאנה…

אבל מי מכריח אותה לצעד מסוכן זה? הלא עליה רק למשול ברוחה, להבליג על כאב-לבה, על יגונה, ולהמשיך את דרכה. – האם לא תמצא לעולם מרפא לרוחה? האם באמת כל החיים אינם אלא ספוק עצמי בלבד, ובלי זה הם נטולים גם את היכולת עבודה חברתית, שהתחילו רוקמים אותה לפני כמה וכמה שנים? איך תפרד עתה מן הקבוצה, שהיא קשורה בה בכל נימי נפשה? מה עליה לעשות, מה לעשות?…

ואת הקבוצה לא עזבה. רק ביום שברקאי וברורה עלו העירה לקידושין, קראה תמרה שביב צום לנפשה. הרגישה הצורך להתרחק מן הבית ובקשה שישלחוה לקצץ סיסים להסקת התנור. לשם זה עליה לעלות על אחד ההרים הגבוהים, הסוכך על העמר. לעתים רחוקות מאד עולה מי מן הקבוצה על פסגת ההר הזה; תמרה סבבה אתו, טפסה והגיעה למעלה ולעיניה נגלה עולם חדש: פפרים, מנזרים, בתי אפנדים, וכולם מוקפים חורשות, גנים, ערוגות של ירקות. שבילים לבנים מתפתלים ועולי מרגלי ההרים עד המשכנות הגבוהים האלה.

צפונה מן ההר עוברת דרך סלולה מימי הרומאים, והיא מובילה אל כפרים שונים עשירי-נטיעות, אשר שמה הולכים בזמן הזה בני יהודה עשירים להתבודד בימי חופשתם וליהנות מהדר הטבע ואויר ההרים הצח, להעשיר את יושבי המקומות האלה.

האם לא כדאי היה להשתדל, שכספנו לא יפול בידי זרים? – שואלת תמרה את נפשה, – הנה אחד האורחים רמז פעם לקבוצה בדבר יסוד מעון-קיץ על אדמתם. “דבר זה יכול היה להוסיף לכם הכנסה הגונה – אמר – כי את תוצרת החלב, הדבש והפירות הייתם יכולים למכור במחירים טובים פה במקום, ואולי היה זה פתרון לשאלת קיומכם הקשה. נוף הרים זה ראוי לשמש מקום-מרפא לחולי הקדחת, ומכל הארץ יבואו הנה להחליף אויר וכח”. החברים התנגדו בזלזול לדברי האורח, – הם, אנשי עבודה, צריכים להתקיים על העבודה ולא מהכנסות אחרות המשפילות, לפי דעתם, את האדם העובד.

– מדוע? – תמה האורח – הלא כל ארצות אירופה הנאורות נוהגות ככה. הכפרים שאוירם טוב משמשים מקומות-הבראה לבני הכרכים. בארצנו, שהקדחת מצויה בה, חשובים מאד מקומות בריאים כסביבה זן.

תמרה הגיעה למקם אשר משם היה כל המערב פתוח לפניה. היא קשרה את חבילת הסירים העוקצים וטרם רדתה מן ההר העיפה עין על מרחבי המערב. – נדמה לה, שעינה תופסת במרחב ההוא מקומות, שהיא מכירה אותם. הנה מושבות שלנו, והנה כפרים רבים וערים שלהם. המשקפת שהזדיינה בה בלכתה להר הרחוק הזה, הראתה לה גם את המושבה העברית, שהיא בקרה שם אשתקד את אחת מחברותיה בעבר. המושבה ההיא אחוזה ודבוקה בחולות הים, עזה ואמיצה עמדה בפני הטבע האיתן, שזז בלי-הרף, גחן ולפת אותה, כאומר להשתער עליה, אבל ידים חרוצות נטעו צמחים, העוצרים בעד אויב מסוכן זה – החולות.

היא יורדת עם חבילת הסירים על גבה לא בדרך שעלתה. צועדת היא בזהירות בשביל, אשר חברים סללוהו, לא אלה הנמצאים פה עתה – אחרים, שקדמו לה. היא שולחת ברכה חשאית לידים ההן ומתפלאה איך למדו מלאכה זו במולדת?

ראתה את הצריפים ולבה התחיל דופק בחזקה, – אולי הזוג כבר שב, אולי הזוג כבר שם? טבעת הקדושין כבר קשרה אותם לנצח; החברים יתכנסו לברך. – התאמר גם היא להם ברכה עם האחרים? הניחה את חבילתה וישבה על אחת האבנים עיפה ונרגשה. החליטה שתיכף תבקש לה אחד האהלים בפנויים ושם תסתדר.

בהגיעה הביתה היתה כבר השמחה במלואה. הזוג היה בחדרו וכל החברים הספיקו להתאסף שם. ברכות, נשיקות, הלצות. רק היא היחידה לא השתתפה בשמחה; קבלה את האוהל, נכנסה, נקתה אותו בזריזות והתחילה להעביר שמה את חפציה. עצבות חולנית בגוף ובנפש והיא עובדת באפס כח, עד שנופלת על משכבה כמתעלפת.

והנה הגיע יום השבת שבו ערכו נשף לכבוד הזוג. העגלה, בשובה מן העיר, הביאה אורחים, גם באוטו שאחר לבוא היו אורחים, והפגישה היתה חמה. איש לאיש לחץ יד, איש עם איש התנשק; היו גם הרבה זרים ואת כולם קבלו בסבר פנים יפות. תמרה התבוננה במחזה והרהרה כמו תמיד בהופיע אצלם אורחים רבים: – איזה הית-קבול הם הצריפים הקטנים, המכניסים לתוכם עולם מלא. מאין באה מדה גדולה זו של הכנסת-אורחים במקום קטן זה, שבני-אדם עסוקים בו תמיד, עובדים בזעת-אפים וחיים בצמצום ובדוחק?

בחדר-האכילה נדפה הפעם השבת בריחותיה הנעימים. דלקו נרות בכל הפמוטים; על הקירות הוסיפו מנורות ואור רב מלא את החדר המקושט בדקלים וענפים. המאכלים היו מאכלי-חד, אלא שרוב החברים אכלו בעמידה מחוסר מקומות ליד השלחנות. ביחוד צר היה המקום למחרת, כשנוספו עוד אורחים, שבאו ברגל מן המושבות הקרובות.

מה השמחה הזאת? מי אסף את ההמון הרב הבה? השאלות האלה דקרו לבה של תמרה והיא לא זזה ממקומה, – מתבוננת לזוגות שלם ושל אחרים וחושבת על האהבה המקשת אותם. הנה שנים, מתוך הרגל של יחס חברים טוב, לפפו זה את זו ויושבים כצמד ילדים תמימים. ביחסיהם של הזוג החדש נכר משהו יותר מחבוקי חברים רגילים. לבה דופק בהסתכלה בברורה, – כמה מקסימה היא היום! גם ברקאי בבגדי-השבת הלבנים יפה הוא מאד…

תמרה נושכת שפתיה, הדמעות נדחקות אל עיניה והיא מתרעמת על עצמה: – מדוע היא כה רעה, כה רעה, שקשה לה לראות באשרם של אחרים?

במוצאי שבת נערך הנשף. ההמון היה עליז ושמח, רק תמרה נשארה סגורה באהלה וכל בקשות החברים להכנס לא יכלו להזיזה ממקומה. היא לא שכבה לישון, רק ישבה לערוך מכתב לאחותה, לה היא רשאית לגלות את כל מצפוני לבה, – הן גם עליה עברה הכוס ויאוש מר תקף פעם את כל הויתה. אך בעלת-מרץ היא אחותה, התעודדה ומצאה סוף-סוף את דרכה. משונה אחותה בנידון זה. דעתה היתה, שאם עלמה רוצה להנשא, צריכה היא רק מעט מרץ ובן-הזוג ימָצא לה. כשעזב אותה חתנה הראשון, לא נפל לבה ותתעודד מהר. הלאה העבר! – אמרה – צריך לשכוח. הבל הבלים! נפש צעירה אינה צריכה לבַכות חרבנות, – יש להבליג על העצבון שבלב.

מן האולם מגיעים אליה קולות של הלולה. המרקדים הם בעצם התלהבותם. שמחה אמתית מורגשת בקבוצה, כי הנה חבר רוּתַק למקום ועוד חברה עמו – יש לזה ערך! והיא סותמת את אזניה בפני קול השירה הבוקעת, בפני דפיקות רגלי המרקדים. נשימתה נעצרת ואינה יכולה לשאוף אויר, והיא בורחת מן האהל החוצה ומתרחקת מן הצריפים. רק פה שאפה רוח במלוא חזה והוקל לה קצת. בהיר ורך הפיץ הירח את אורו בשפע על כל הסביבה. באותה שעה לא נכר עמק בפני הר וכאילו הכל התמזג לחטיבת-קסמים אחת. רק ראש כפר אחד בלט בחצי עגולו ממרומי אחד ההרים. – יתרם הומכו, הושפלו.

פתאום הבריק איזה לובן מזהיר, והיה כמראה פלאות בעיניה. מה זה יכול להיות? נזכרה ששם המחצב, אשר נפתח מחדש, ולאור הירח היה דומה לשלגים רבים, שהצטברו למקום אחד. נעלמו אותו לילה הכוכבים מעל הכפה הכחולה והמלכה טיילה ביחידות. אבל מי העז וזנק מן הכפר ויתרומם כהרף-עין מעל גבי ההר? מה שם עז-המצח, הזורק קרנים לכל העברים? כאן במקום בודד זה בין ההרים, כשמכירים כל כוכב וכוכב אימתי יצא מצד ההר מזה, ונעלם בשעה ידועה ובנקודה ידועה מעבר להר מזה, מתפלאים להופעה חדשה והיא מעסיקה את המוח, מאין הופיע הפלאי?

תמרה ישבה זמן רב על אבן גדולה, המונחת בצד הדרך, הניחה עליה את ראשה הכבד ולאט לאט נרדמה. בהקיצה כבר הסתלקו הקולות מחדר-האכילה והיא פסעה בצעדים מאוששים הביתה.

במבוא, על הספסלים, עוד ישבו חברים אחדים ושוחחו עם אורחים. גם היא ישבה בקצה ספסל. אחד החברים ישב אצלה, הניח את ראשו על כתפה ולטף ברכות את שערותיה. בלבה השתרר שקט, אותו השקט שבע בטבע אחרי הסערה, כשטפות גשם מתחילות לרדת בנדיבות.

– אתה שומע? הבחור שלך בוכה – אמרה בהימה בלאט את ראש חברה מעל כתפה – מהר אליו החדרה!

ובפתח אהלה עוד עמדה תמרה זמן רב טרם תלך לישון. מה זה התחיל הירח להתלהלה? נפחד הוא מן העננים, שעלו עליו פתאום בליל תמוז בהיר זה והוא שט בחפזון, מתחמק מענן זה ומסתתר באחר. הסביבה עוטפת לרגע שחורים, כמתבלת, עד שמופיע שנית הירח בבת-צחוקו מתוך הענן ומבריח את הצללים.

ג

– זריזה ומלכה הכוּ זוּ את זו. – מבשר חבר, שבא מהרפת ודלי חלב על כתפו. וחברים אחרים, שישבו אל השלחן לארוחת-הבוקר, מתחילים לספר מעשיות בשמות-נשים שונים. על מי מדובר פה? תמרה יודעת. את שמות פרותיהן כולן היא יודעת, הן עסקה בטפול, בגדול ובחליבה ולכל אחת מקום-מה בלבה. אחד ממקצועות-העבודה החשובים בקבוצה היא הרפת. מישהו התבטא: “עורק-החיים של המשק”. לפי שעה זה כך, כי ממנה יתד, ממנה פנה, ממנה הברכה לקיום. אמנם היא בלעה הון והסתבכו בגללה בחובות, אבל התקוה ממנה נשקפת להטבת המצב. לפעמים נשמעת מעי תלונה על עבודת-פרך זו – הלא בשתים בלילה כבר מוארים חלונות הרפת ובני-אדם נעים ונדים כצללים בתוך החצר, בשלש עוסקים בחליבה, ובארבע החלב כבר מובל העירה. איזו התאמצות!

אבל ישנן פנות משק, אשר שם שולטים רשלנות ורפיון-ידים. ובדברה על זה עם החברים, היא מזכירה להם את דברי מוֹלטשנוב ב“בני קריניצה”, כי העיקר הוא לא כמה שעושים, אלא איך שעושים, האיכות שקולה כנגד הכל. – “מתחשבים אתם עם כמות הזמן ולא עם איכות העבודה, – היתכן? הנה רושמים אתם בדיוק נמרץ כמה שעות עבד איש, אבל איך עבד – לא איכפת לכם!” ותמרה, כמו מולטשנוב, חוטטת ונוקרת, נוקרת וחוטטת ואיזה רגש קשה מעיק על הלב. יקרה אותה, שכל עבודתה מאבדת פתאום את ערכה בעיניה, ונדמה לה, כי כל מה שהיא עושה אינו טוב, אינו מוצלח, ושגם רבים אחרים אינם עושים את עבודתם בכשרון, ולכן רבים הם הגרעונות ואין הברכה. בפרט קשה לה, כשהיא שומעת על-דבר תקציבים והלואות וכל מיני חפושי כספים לשם פתוח המשק.

אבל ישנם רגעים שהיא חושבת אחרת, ואז כמעין תנחומים נובע מן הלב: – את עבודת העם אנו עובדים וסוללים את הדרך לפניו. העם בגולה חולם את חלום-הגאולה, ואנחנו כאן יוצרים את הגאולה עצמה ומכשירים את הקרקע לפני אלה שהזרם יגרוף אותם בוף-בוף אל החוף, החוף היחידי המרמז להם עוד אחרי רוב נדודים. הם יבואו בהכרח – גם אלה הרוצים במולדת ישנה-חדשה, וגם אלה שעדיין לא בו לידי הכרה זו.

אמנם נעשו שגיאות, – בארבעים שנות הישוב ויותר אפשר היה להעביר הנה כספים רבים ולרכוש הרבה אדמה, מזמן אפשר היה ליצור רוב עברי בארץ, לבנות יסוד איתן ולבסס עליו את הקיום הלאומי, אבל העם לא רצה, עמד מרחוק, פקפק והתרשל.

נעשו שגיאות, ובכל-זאת נוצר דבר-מה. – הנוער נכנס לעבודה, המחנה התרחב, ואם העם העומד בחוץ מסייע בכספו לפועל כפינו, אין זה צריך להעיק על המצפון. הם נותנים את הכסף, ואנחנו – את תמצית דמנו ואת חיינו בהכנת הקרקע לדורות הבאים.

הרים שוממים אלה, שאנחנו משיבים לתחיה כאן, הלא במשך הזמן יהפכו לגן-עדן פורח, והוא יהיה רכוש העם, ולא רכוש פרטי שלנו, – ומה הצעקה על גרעונות, על כסף העם ההולך לאבוד? האם העם יפסיד?

את הרעיון הזה הביעה תמרה שביב באספה נלהבה אחת, שנגמרה בשאלת-חיים פשוטה ורגילה – שאלת הבגדים. הכל קרועים ובלויים, ועתה, כיון שנכנס מעט כסף, צריך לנסוע העירה ולקנות בד לתפירה. החליטו ובחרו בתמרה לתפקיד זה.

בבוקר השכם קמה לנסוע. הדרך ידועה לה, כל הר עם צורתו ותכונתו המיוחדת. יודעת היא את כל סִבוּבי ההרים הגבוהים והנמוכים; יודעת היא איפה תפגוש העין צמחים, ואיפה תראה רק שממה ומות; שממה זו נגרמה על-ידי בני-אדם פראים, שעקרו וקצצו כל מה שצמח בסלע לשם תועלת פעוטה.

– כמה יודע העם הזה לחבל ולהשחית! – אומרת תמרה לחבר הנוהג בפרסים.

– ובכל-זאת הרי לעצמם יודעים הם ליצור חקלאות כל שהיא – אומר הלז.

– כן, לעצמם הם מתחכמים, אבל מה שיצרו לאחרים, מנצלים הם ומחריבים בלי חמלה.

והיא משוחחת עם חברה על זה, שלפנים אל-נכון היתה צפויה סכנה לבני-אדם בעברים במקום הזה. גם היא היתה רוצה פעם להתקל בסכנה ולעמוד פנים אל פנים עם אויר, אשר יארוב לה בדרך…

הם הגיעו עד למושב קרוב. כרמים שטוחים בצלע ההר, ולמעלה מהם נראה יער אלונים וברושים עם בנין נהדר באמצע. אנשי המקום ספרו לה על השממה ששררה כאן; במקום הזה גדל עץ אחד נהדר, שנטעו אותו לזכר אדם גדול בישראל, והנה העבירה יד אכריה את העץ מן העולם, התעללה בו, גדעה אותו ותחשוף את קליפתו, שלא יוכל לתת נצנים חדשים. לא שודדים רצחוהו, אלא אחד המיוחסים, שהופיע במרכבה כבודה לעשות מעשהו רשע, לנקום ביהודים – איזו שלפות!

אך הזמן עשה את שלו, תקף הוא מכל שונאינו יחד. הם החריבו את העץ האחד, ובמקומו צמחו ועלו שדרות עצי-צל נפלאים, שביניהם צץ פלטין נהדר, אשר יחד עם החורשה הוא יוצר מעין אגדה בין שממת הרים אלה.

ואשר לעצם מלאכת-הבנין בארץ, רואים הנוסעים גם-כן פלאות: – מיום בואם לארץ, במשך שנות מספר, למד החלוץ את מלאכת-הבנין על בוריה. מקימים הם בנינים ענקיים, סוללים כבישים, חוצבים בהרים, – ולא יאמר עוד: הקול קול יעקב והידים ידי עשו. ומה גדול הפלא, כי הידים הרכות האלה, אשר לא חונכו בעבודה כלל, בונות ערים ומיבשות בצות והופכות אותן לאדמת ברכה. – אי זה הדרך בא ונהיה הפלא הגדול הזה?

שתי פרות חלו, ונפשה של תמרה אינה יודעת מנוח. אחת מהן טרם ידוע מה לה, והשנה מקַשה בלדתה וסכנה צפויה לה. אין תוֹרהּ של תמרה בין הרפתניות, אבל לבה אינו נותנהּ לעמוד מרחוק בעת צרה, ובבוקר השכם נמצאת כבר ברפת.

היא נגשת אל אחת החולות. זו עומדת במנוה, מעלה גרה ומלקקת את שיָרי המספוא מן האבוס. גם השניה, – פניה אינם מביעים שום סבל והיא מַטה ראשה לצד ערמת החצר, ששמו לפניה. מראה זה השקיט את רוחה ומשא כבד נגול מן הלב; כל מחשבת התוגה, שלא נתנה לה לישון בלילה, עברה חלפה. בחצר ראתה את כל העדר רובץ בשלוה. נגשה לפרות האהובות עליה, גחנה אליהן וטפחה על גביהן בחבה.

בינתים התלקטה ובאה עדת תרנגולות למלאות את התפקיד החשוב בנקיון הפרות. הן מקיפות את הפרות מכל עבר ומנקרות בשקידה את הקרציות מעל גֵוָן. היונים גם הן מצטרפות לארוחת-הבוקר, אבל הן רק את טובת עצמן וטובת ילדיהן דורשות, – אוכלות לשובע ונושאות לאפרוחיהן מזון מכביר.

בלי כל חשש עזבה תמרה את חצר הרפת בבוקר, אבל המצב אחרי כן השתנה לרעה בלילה היתה כל הקבוצה עֵרָה. – זלפה שקשתה בלדתה, המליטה סוף-סוף, אבל אחרי שהמליטה ויצאה שוליה היה מצבה קשה. נשלח רוכב העירה להביא את רופא-הבהמות, לפנות בוקר בא הרופא, עשה את כל הדרוש אך ללא הועיל, עברו עוד שעות אחרות קשות והפרה שבקה חיים.

הרפתנים היו חורים, מדוכאים, הבהלה היתה גדולה והאבל רב. מרוב צער והתרגשות התעלפה הרפתנית ובקושי השיבו את רוחה. תמרה לקחה אותה אל אהלה, שם הגישה לה עזרה והשאירה אותה באוהל מלטפול.

לפני הצהרים היתה הקבורה. בלב דופק הסתכלה תמרה במחזה מבעד לסדק המסך, המורד על פתח האוהל. חברתה נרדמה ותמרה נזהרה שלא יעירוה הקולות. הפרדים זזו בקושי, אל רצו להוביל לקבורה את היפהפהיה. עצב השתרר בלבה – מה גדולה האבדה! במה ימלאו אותה? והנה נצב לפניה ברור כל המצב: בזמן האחרון התחילה איזו תסיסה בקבוצה. עזבהּ אחד, אחרי-כן יצא זוג, שהלך העירה לחפש עבודה. רבו החולים בין החברים. ברוכוב, הגבור שבחבורה, חלה והוא שוכב זה חודשים. כשהיו רואים אותו ואת חברתו בלומה, היו לוחשים בהתפעלות: “איזה זוג יפה!” לא היו בקבוצה חברים מוצקים כאלה, ועכשו הוא חולה ומיואש, והיא רזתה, חורת, עצובה ומדוכאה, – אימה לראות מה נעשה מזוג נחמד זה! גם החברה חנה, זו שהעלומים והבריאות בצבצו מלחייה, נכנסה עכשיו לטפול; זקוקה היא כבר לחלב ולמזון מיוחד, – מה יהיה הסוף? מי יעשה את העבודות, ההולכות ומתרבות עם הרחבת המשק?

לפני זמן מה באה הצעה להעסיק פועלים שכירים; אך ההצעה לא נתקבלה. חשבו תחילה לקבל עזרה רק במקצועות אחדים של המשק, אבל גם את זו לא קבלו – ובצדק! היא עצמה התנגדה לכך באמרה, שאם רק יתחילו להעסיק פועלים, לא יהיה עוד גבול לדבר. החלשים יחדלו לגמרי לעבוד והבריאים גם הם יתחילו להוציא לאט-לאט את הנשק מן היד, אם יראו שיש על מי לסמוך, – כמה קשה לעמוד במערכת ההתאמצות שאינה פוסקת!

– ומה יש לעשות? – שאלו אותה החברים, אחרי דברי ההתנגדות שהביעה.

– יש להבריא את החלשים, למצוא אמצעי-חזוק לנחשלים, לתת אומץ לנושאים בעול, – ואז תבוא הברכה במעשי ידינו! – אבל היה מי שמלמל: אֶ, שטויות!

תמהה תמרה על עצמה, שנעשתה חשדנית ופחדנית. בראותה יחס בלתי-ידידותי בין החברים, מיד חוששת היא לפרוד, לחורבן שעתיד לבוא. יותר מדי פעל עליה הספר “בני קריניצה”. שם קראה, כי היחסים הקשים בין החברים החריבו את קריניצה, והיא החלה לראות סימנים רעים גם אצלם. היא מוקירה מאד את הספר, לומדת ממנו הרבה וכמה קטעים מתוכו רשומים בפנקסה. לה נדמה שהם מתאימים לדברי זקן-פועלינו – א. ד. גורדון ז"ל. ממש אותה שאיפה פילוסופית-דתית לאחד את האמת עם טהרת העבודה. “חיים של מושבים קבוציים פרושם, – חיים של אהבה וצדק, קשר לב ונפש. לא הצורה החיצונית היא עיקר, כי אם רוח השותפות בנפש”. ועוד זוכרת היא קטע אחר: “השאיפה לעליה, ליושר, לאחדות, לשויון הזכויות וכו'… מתלקחת לעינינו ומתהוה ללהבה גדולה” – הלא ככה היה כותב גם הוא, אותו הפלאי, שידע לאחד עם העבודה את כל טהרת רגשתיו ועליות נשמתו.

החברה הקיצה ותמרה נתנה לה שוב את הטפות, החליפה את התחבושת על הלב, ונסתה לפתותה שתשתה מעט תה. החברה התאוננה על חוסר-אויר ותמרה הזדרזה לסלק את המסך מעל הפתח, ופני שתי הנערות השתחוה הארז הצעיר, הצומח על יד האוהל. על ראשו הדק עם ענפיו הקטנים, הדקים, שאך זה התחילו לצמוח, עמדה צפור זעירה מאד ושוררה בציוץ דק, מתנועעת לכל צד ועבר, עם תנועות הענף הצעיר.

– איזה יופי, איזה יופי! – מתפרץ מלבה של תמרה, והיא מתארת לפני חברתה, איזו פעוטה נפלאה: גוף בהיר, צהבהב; ראש אדמדם – וכובע שחור על הראש. הנה לאורך הכנפים עוברים שני פסים – אדום וירוק. והזנב כולו ירוק!

ותמרה עומדת בפתח האוהל ומתבוננת, איך הזעירה מתלהלהת עם הענף לפי נטות הרוח ושרה בכמיהה וגעגועים. פתאום היא פורשת כנפיה, פורחת ואחרי רגע שבה נאלמת למקומה. “מה חפשה זו ולא מצאה?” ותוגה לוחצת על לב תמרה: גם היא שרה פעם את שירת הנוער. עליזה היתה – לאן נסתלקה עתה שירת עלומיה? האם השירה נתנה בפי האדם רק מתוך האהבה ליצור שני, ולא מתוך אהבה ליוצר, לטב, לעבודה ולחובה?

תמרה תקנה על-יד מטת החולה חבילה גדולה של לבנים בשביל החבורה, ולעת ערב התעודדה חברתה, קמה, התלבשה ותלכנה יחד לחדר-האכילה. שם ישבו החברים נוגים ודברו על המאורע המעציב – על מות זלפה. אחרי-כן דנו והתוכחו על מצב-הפרות בכלל. היו הצעות מהצעות שונות להקדים תרופה למכה, שלא תסבולנה פרותיהן מלידה קשה, אבל לידי הסכם לא באו בענן זה, הדורש מומחיות. ישבו החברים עצובים ומרושלים עד שעה מאוחרת. היה רצון להתבטא, להזכיר נשכחות. העלו את זֵכֶר עבודתם בצבא, את ימי הרעב והמצוקה בשנות המלחמה. בפרשת הפרעות לא נגעו הפעם; זוהי פרשה מיוחדת שבה אפשר לשוחח לילות שלמים, אלא שענין זה עצוב מדי, ועל-כן משתדלים לעבור עליו בשתיקה.

תמרה מקשיבה כשהיא יושבת בקצה אחד השלחנות ותופרת לאור מנורה קטנה. כל ספור וספור של החברים עושה עליה רושם עמוק, היא מתפלאה איל הנוער הזה, שעבר כל שבעת מדורי הגיהנום, מצא עוד עוז בלבו להתאחד ולרקום לו פנת עבודה וחיים. לא נרתע מפני שממת ההרים הללו ותקע לו יתד במדבר צחיח זה. לבה מתמלא גֵאוּת על קבוצתה האמיצה, שהיא הִנֶה חלק ממנה ומסייעת עמה בעול מלחמתה הקשה. כאן נזכרה תמרה במחשבת-פגול, שהיתה קרובה להוציאה לפועל: עזיבת הקבוצה – והיא מתמלאה כעס ובחילה לעצמה על רשעות לבה. לו ידעו החברים את מחשבת החטא שטִפחה בקרבה…

שיחת החברים נתגלגלה בינתים ונגעה בנושא חדש. חבר אחד הוכיח את הקבוצה על קמצנות, ובמושג זה קשר מושג קרוב אליו – קבצנות. ותמרה התערבה כאן בשיחה והגינה על שתי אלה יחד.

– אם לא נקמץ, חברים, לא נוכל להתקיים כלל. ובנוגע לקבצנות – אל נתבייש גם בה. עובדי ארצנו הקבצנים הם כולם, והדבר הזה אינו צריך לשמש לגנאי בשום אופן. כי לא העושר אנו מחפשים במולדת, כי אם עבודה בזעת אפים, תקון הגוף ותקון הנפש. ומשונה הדבר, – אמרה בנימה של רוגז – שאצלנו נשמעת מלה זו לגנאי, כמו יש כונה לדקור בה את מישהו…

החברים התנגחו בשאלה זו עד שעה מאוחרת בלילה, ורק כשאזל הנפט במנורה התפזרו לאהליהם.

תמרה עסוקה במשרד להכניס את רשימות הרפת אל הפנקסים. אחד החברים עסוק גם הוא בכתיבה ליד אותו השלחן. פתאום העיפה בו תמרה עין ותלונה נשמעה מפיה:

– גרעונות! – בכל גרעון, אפשר להתפקע, אני הייתי רוצה לעבוד לא שתי-עשרה שעות ביום, אלא הרבה יותר, ובלבד שאדע, כי זה מכניס עוד דבר-מה לקופתנו.

קובלת תמרה כלפי כל צל של רשלנות. רוצה היא שהכל יהיו זריזים ומעונינים במדה שוה בקמצוץ ובחסכון. החבר מוסיף לכתוב ועונה כלאחר יד:

– קמצוץ, חסכון – הבל הבלים! לתקון המצב דרושים דברים יותר רדיקליים. הנה כאן הוא מעבד תכנית, איך להרבות את התוצרת ולהגדיל את ההכנסה. אמנם מסופק הוא אם החברים יקבלו את תכניתו, אם ימצא אצלם בכלל אוזן קשבת. אפשר שיענו לו כדרכם: קשים החיים יותר מדי, שנשחק בנסיונות חדשים! הוא מבין זאת ולבו כואב, אבל הוא ישתדל להגן על תכניתו.

במשרד הופיע פתאום המורה הזקן, שבא אל הקבוצה לבקר את “ילדיו”, גם הוא הביא להם כמה הצעות חדשות, אבל בקבוצה השיבו שאין אמצעים לחדושים. המורה הטוב מתרעם על התשובה, הוא מבין את מצבם ומנחמם:

– מאות צעירים וצעירות סובלים כמוכם בארץ בלי כל התאוננות – הכל לשם העתיד. כי העתיד הוא לעובד התרבותי, אשר ידים מיובלות לו ואוצר של מדע.

לעתים הם מתוכחים עם המורה וזה יקרה בשעה, שעם כל אמונתו בעתיד, הוא פולט בכל-זאת גם דבור מר.

– הנה – אומר הוא – הרבה שמש לנו כאן, אבל מעט הוא האור לפי שעה. שמש מוזרה, מחממת ואינה מאירה.

– לא נכון! – מתרגז אחד השומעים – והזקן אינו מתבלבל, מטפח על גב מתנגדו ואומר בחבה:

– טוב, טוב! אוהב אני את המאמינים. ירבו כמותכם בישראל! – אחרי-כן הוא מדבר באזני “ילדיו” על ההבדל שבינינו ובין אומות העולם, שלכל אומה ואומה ישנה מדינה, שהיא דוגלת בשמה, ואצלנו יש רק דגל תכלת-ולבן, שגם אותו מצווים אנו להרים בזהירות.

כאן שוב מוצאים התלמידים מקום לקושיות:

– מה שייך? הלא תקופת הדגל כבר עברה אצלנו. הזעת אפינו אנו מרטיבים את האדמה, כלום בדגל בלבד, היינו מסקלים פה אבנים, חוצבים בהרים וסובלים דחקות? לא הדגל יזקוף את קומתנו הכפופה – העבודה רק היא תיַשר את הגו המעוקם מסבל הדורות.

– אבל האדמה, חוץ מחלקות קטנות, עדיין לא לנו היא…

– ברובה תהיה לנו, אם נאמין בדבר הזה ואם תושג ההתאמצות הדרושה בתוך העם בכל תפוצותיו. בלגלוג על חולשה ובאי-אמון בכחות הטמונים בנפש העם ליצור את חייו ואת עתידו בארצו, – מוטב להשאר בגלות ולהִמֵק בעבדות עולם.

המורה מחבק את תלמידיו, ושלום גמור משתרר במחנה. הם סובבים את המורה בחבה לשמוע מפיו תורת הצמח.

ככלות עבודת הערב נכנסה תמרה לחדרה, הדליקה את המנורה ותתכונן לכתוב מכתבים, אבל מיד הופרעה, כי נכנס שמשון ופניו נוגים וסוגיים. נכר מיד, שאיזה דבר מעיק בלבו.

– שב וספר למה נפלו פניך היום?

הוא ישב קרוב אליה ופניו עודדו רחמים בהתודותו לפניה:

– תמרה, לך עלי לגלות את כל לבי! אַתְּ קרובה לי מאחרים, את קולטת כל סבל, את יודעת לנהל בהצה.

– מה קרה, שמשון? – שאלה בהורידו את עיניו. הוא שתק רגע קל, אחר התעודד ואמר:

– אוהב אני את רוזה. סוד זה בודאי גלוי וידוע לכולכם. אנחנו בקרנו יחד את בית-הספר החקלאי; יחד פתחנו את הרעיון על-דבר הקבוצה ולא יכולתי לתאר לי, שיבוא יום ודרכינו יתפרדו. היא האירה לי את דרכי, – והנה חשך עולמי בעדי משעה שהבחור מקבוצת החוצבים החל לבקר אותה תכופות, היחסים ביניהם נעשים יותר ויותר קרובים, ואין כנראה למנוע את הדבר. אבל לו ידעתי שהוא ראוי לה, או שיוקיר אותה כמוני, – האמיני לי, תמרה, שהייתי משתדל להבליג על צערי, על עומק הכאב שבלבי והייתי מניח את ידי על ראשה ונותן לה את ברכתי. אבל בר-נש זה, שהיא הולכת אחריו בעינים עצומות, בחור ריק הוא וקל-דעת. הוא יוציא אותה מקבוצתנו ואושר לא יתן לה. מה לעשות? מה לעשות? – שאל ביאור בלחצו את צדעיו.

היא ישבה ראשה אחוז בין כפות ידיה והביטה בו בהשתתפות. מה יש לענות ומה יש ליעץ? אלא שיסורי שמשון גלויים לכל – ויסוריה היא נסתרים מעיני אחרים, נמשכים זה זמן רב, כמחלה כרונית שאין לה רוכה…

– תמרה! את שותקת, לא קלטת את צעקת לבי ואין לך רצון לנהלני בעצה טובה, כיאה לידיד טוב?

– מה העצה שאוכל לתת לך, שמשון חביבי? הן התרופה היא רק בך, בנפשך פנימה. עליך להרגע, להתאזר בסבלנות, ובמשך הזמן יבוא הכל על מקומו בשלום.

הוא קפץ ממקומו:

– זוהי העצה? זהו כל מה שאת יכולה להגיד לי? זהו יחס של ידידה? – ושמשון יצא מן החדר מלא זעם ותמרורים.

תמרה המשיכה לכתוב את המכתב שהחלה קודם לכן. היא עברה על השורות הכתובות, אבל לא תפסה את הכתוב בהן. עברה עליהן שנית, וכשתפסה את התוכן התחילה להמשיך. היא תארה לפני אמה את חיי הקבוצה, את העבודות שבהווה ואת התקוות לעתיד. בקשיים וביסורים, כמובן, לא נגעה, – אלה הם מן הדברים המסורים רק ללב. הי ספרה לאם על הטבע, על שירת הנוער, הנשמעת תמיד בקֵן זה. כמה טוב לה פה! היא מתמסרת לעבודת יום יום ומרגישה, שהיא מוסיפה דבר-מה על הבנין. יש שבקומהּ עם דמדומי בוקר לעבודה, היא נעצרת על סף הצריף ומסתכלת במזרח המתחכלל. ההרים בשעה זו עטופים עוד סוּת כהה; בפנה אחת חבויה מתחילים העננים הקלושים להתאדם, ולאחר שעה קלה אורות רבים מתפשטים בסביבה. והיא משתדלת לתאר הכל הפרטי פרטים.

אך ברוח אחרת ובשפה אחרת היא כותבת את מכתבה לאחותה יחידתה.

… העצבות נאחזת בלבה כעלוקה, מוצצת ומוצצת אותה. מה רע עשתה? מה חטאה? שטות כל-שהיא וכבר מנוחת נפשה נגוזה. אינה יודעת אנה תברח משֵד-הבלהות המציק לה, ואיפה תבקש תקנה לנפשה הרצוצה, שאין לה כלום בהווה ואף קו-אור אחד בעתיד…

בשעה שהכל בקבוצה הולך כשורה, טוב לה והיא מקבלת הכל באהבה. אבל דַיָה אי-הצלחה קלה, ומיד עצביה נרגזים ועָקַת הלב מכבידה ביום ובלילה. עש היאוש אינו פוסק מלכרסם את הלב. היא מחפשת אז לעשות איזה דבר למעלה מכחותיה, למען השתיק את העצב המדכא אותה. איש אינו יודע מה שנעשה בלבה פנימה, רק חברתה בחדר, ירדנית, מכירה לעתים במצב-רוח זה ושואלת: מה לך?

– לא כלום – היא משיבה – ובכל זאת מטפלת בה חברתה כמו בילדה קטנה. מעמידה לה ללילה ספל חלב סמוך למטתה, מוסיפה עליה עוד שמיכה ונזהרת מקריאה, שמא יפריע לה אור המנורה.

“המרוצה את בעבודתך?” על שאלה זו במכתב אחותה היא עונה בהתגלות לב: מובן שהיא אוהבת כל מיני עבודות, אבל ישנים ימים שבהם היא נכספת לשדה, לחרוש ולזרוע – והלב מתלונן: מדוע רק לחברים נתנת עבודה זו, שיש בה כל-כך הרבה הרחבת-הדעת? לחברות הֵצֵרו את הגבולים: משק הבית, טפול בילדים ובעופות, בפירות ובירקות – ולא יותר. כשהיא רואה את החברים חורשים בהר או בעמק, היא מקנאה בהם, כי נפשה כְמֵהָה למרחב, לשדה. היא שאפה תמיד לשויון גמור בכל –, והנה אין שויון גם בחיי הקומונה. כל אחדיות המשק, ההנהלה, עבודות הפלחה והנטיעות – כל זה הוא בידי החברים בלבד. ובמה עסוקות החברות? ממש באותן העבודות שבנות בעלי-בתים עסוקות בהן; מהו אפוא שנוי-הערכין, שהניסה הקבוצה לחיי הצעירה? ואף-על-פי-כן מה חזק הקשר המרתק אותה למקומה ולעבודתה. הנה הזמינה אותה חברה אחת מן העמק לבוא אליה לזמן מה. החברות משדלות אותה לנסוע, – והיא אינה יכולה להפרד מן העבודה. נמה לה שחטא תחטא, אם תפרוק את עולה מעליה; ואפילו לזמן קצר.

ד

שלשה ימים ושלשה לילות נתך גשם סוחף. הוא בא בסערה, שהתחוללה בחד הלילות. בצריף הקיצו לקול מפץ נורא, – ברק, רעם ואחריהם תעופת פחים באחד הגגות. קמה בהלה, הדליקו מנורות ויצאו החוצה לדעת מה קרה? נודע שנפל גגו של ברוכוב החולה, אבל מיד העבירו אותו לצריף אחר וסדרורו על הצד היותר טוב.

הגשם התחיל לאחר שנשתתקה מעט הסערה. בא בשטף קצף ועקר עצים, הסיט אבנים, הרס גדרים וסלל דרך למימיו. והמים, בבאורם עד קיר אבנים, פרצו להם נתיב בנתצם חלק מן הקיר; נפלו מהפרצה ברעש ובהמולה, זרמו הלאה ושוב נפלו במפל אדירים, כשפניהם מועדות אל הואדי הזועף והמתגעש.

תמרה, ששוב הגיע לה תור הרפתנות, נשאה כד חלב אל המטבח ובינתים עמדה להסתכל, כיצד ההרים מנערים את השלוליות הרצות, שולחים אותן לנפשן במסלולם היורק למטה ברעש ובהמולה. מנגינת המים! היכן שמעה מוסיקה כזו? הרהרה ונזכרה: על שפת ים רחוק, שמימיו היו אפורים ועכורים ושמי-עופרת קמורים על היקום. המולה כזו שמעה גם על שפת ים התכלת כאן בארץ זו בהיותו סואן ברעש וגליו עולים בזעם, משתפכים זה בזה ורצים אל החוף להריק עליו את לבנת קצפם. המולה כזו עולה באזניה זה שלשה ימים ושלשה לילות.

נורא ואדיר הרעש בלילות. יש שהסקרנות דוחפתה לחדור אל חשכתם, ובצאתה אחרי ארוחת-הערב לחצר היא עומדת להסתכל בתוך האפלה. חשכה גדולה עוטפת את הכל, כלום לא נראה, גם את המים הנתכים בזעם אין רואים, רק המולת הגשם ורעש המים הנופלים אל הואדי נשאים באויר. רוחות איתנים, רוחות סתרים, מפילים אימה והיא ממהרת לסגור אחריה את הדלת הכבדה של הפרוזדור ולהתכנס בחדרה. גם פה נשמעים קולות המים, – הם דופקים על הגג, על זכוכיות החלון ונתכים בעוז ובלי חָשָׂך.

– שומעת את, ירדנית? פונה היא לחברתה, שהתעטפה למעלה מסנטרה בשמיכה עבה וקראה לאור המנורה, העומד על שלחן סמוך למטתה – את שומעת, כמה מים נשפכים בחוץ?

ירדנית הרימה את ראשה, סגרה את ספרה בתחבה בין דפיו, נערה שערותיה ותאמר בתלונה:

– כן, מבול של מים, ולנו אין האפשרות להַקוותם למקום אחד ולשמרם לחדשי הקיץ, לבלי נצטרך לקנות מים בפח משכנינו, להוציא על זה הון, ולבסוף נשארות הבהמות צמאות ובני-האדם מקבלים טיפוס ודיזנטריה וכל מיני צרות, – כמה שלחנו אשתקד לבית-החולים?

הן מונות את מספר החברים, שהיו אז בבית-החולים, וירדנית ממשיכה את תלונתה:

– ולמה הולכים המים ואובדים בתוהו? מפני שאין לנו ממשלה לא כלפי פנים ולא כלפי חוץ, שתדאג למלאות את צרכי ישובנו. הלא עבודות גדולות כאלה הן רק בימיה עם או הממשלה, אבל זו אינה מעונינת כלל לעשות דבר לטובתנו; ועל-כן צריך העם לעשות זאת.

– העם, העם, – היכן העם? – נאנחת תמרה. אחרי שהציעה לה את המטה, שכבה והתעטפה גם היא בשמיכתה.

אחרי שעה קלה נשמעה נחרת חברתה שנרדמה. גם מהחדרים הסמוכים הגיע קול נשימה כבדה של אנשים עיפים מעבודה; רק היא לא יכלה להרדם והיא מתהפכת מצד אל צד. היא מתגעגעת לאהלה, שמוכרחה היתה לעזבו מפני הקו. שם לא היתה אזנה כפופה לנשימתם של אחרים לחלומותיהם והזיותיהם. כאן, בצריף, אין אדם יכול להתיחד עם עצמו, כל אחד מחויב לבוא בנגיעה עם הנשי, – פה את רואה, שם את שומעת. הקירות המסודקים אינם חוצצים בפני כל זעזוע קל. הכל מגיע לאזני החברים, גם לאורחים, שמזדמן להם ללון אצלם. לה קשה מאד להמצא בשכנות עם זוגות אהובים. האם צניעותה גורמת, או סתם בחילה בלבה לגלויי יחסים בצורה זו? דירות טובות מזו לא יכלו הפועלים לבנות והיו מאושרים, שידם השיגה לטיח את הקירות מן החוץ ולסתום את הסדקים בפני רוחות וגשמים. קודם לכן גם זה לא היה.

לאזניה מגיעה מחדר רחוק לחישת זוג נאהבים באשמורה הראשונה. היא מתכסה למעלה לראשה ומשתדלת להרדם.

העירו אותה צעדי השומר, שנכנס לפרוזדור, הנה פקד על שתי דלתות – השלישית היא שלה – וטרם הספיק לקרוא לה בשם, קפצה מעל מטתה והחלה להתלבש ולהכין את עצמה לרפת. היה עוד חשוך כשהגיעה שמה, אבל ככלותה לחלוב ובצאת העגלה עם הכדים העירה כבר האיר הבוקר והחברים כולם התכוננו לעבודה.

קר היה בחוץ. פנות הגדרות וכל החגָוים שבין האבנים מכוסים היו חספוס של קרח. ערמות השלג הלבנות התקלחו בגשם ונמסו; זרמו למטה ורחצו ושפשפו את האבנים. מן החצר הביטה מסביב והתפלאה, – לא הסתתרו כל ההרים? דבר לא נראה מן הדרך והלאה, רק אדים אפורים, עבים, הזוחלים גושים גושים בתוך האויר ומכסים את הסביבה.

רק לעת הצהרים התחילו השמים להתבהר. קודם הואר קצה ענן אפור אחד, וטרם הספיקו השמים להתגלותך, עלו עננים אחרים, עבים מן הראשונים, ושוב טפטף גשם קל; והנה שבה הרוח ותגרשהו, פזרה את העננים הכרים וגלתה אופה כחול עם עננים צחלים וזכים כשלג. באותה שעה הוארו ראשי שני הרים גבוהים, וסלעיהם הרחוצים למשעי נראו כמצוחצחים ומסוידים.

שיח-ורדים התנפנף בגנה ופרחו היחיד זה הנה והנה כחָרֵד מקור. על-גי הכרכוב מתחת לגג עמדו שלשה אנקורים מרוחקים זה מזה, הצפינו ראשיהם בכנפיהם והתכוצו מקור; לבה של תמרה נמלא רחמים עליהם, – הנה בימי הגשמים הסתתרו כל צפרי הסביבה וחדלו להשמיע קולן רק השלשה לא מצאו להם מחסה מקור ועומדים פה קפואים ואומללים.

בכה ילד בחדר-התינוקות, ותמרה נכנסה לראות מה לו לפעוט – הסובל גם הוא מקור, כמו הצפרים שעל הכרכוב? והרי הילד בתוך קנו הוא שוכן, מחממים את חתוליו על די התנור, מכסים ומעטפים אותו – למה לו לבכות? היא עזרה לאם הצעירה להשתיק את ילדה ולישנהו בעריסתו, אחר נכנסה אל ברורה לבקרה בחליה, – היא סובלת מאד מן ההריון והרופא צוה עליה לשכב במשך איזה זמן. בפי תמרה לא נמצאה שיחה בשביל החברה, היא רק האזינה לקטעי דבוריה והסתכלה בה. נעימים נראו לה הפנים עם קויהם העדינים והעינים הנבונות והטובות. “אין פלא שאוהבים אשה כזאת!” – עברה מחשבה במוחה. איזה נים חם זע בלב, ובצאתה לחצה את יד חברתה בחבה רבה.

תמרה שביב אינה קוראת עתונים – היא מעונינת יותר בספר, ובכל-זאת אוספת היא לעתים אל חדרה איזה גליונות ומניחה אותם לקריאה לשעה פנויה בערב, לעבור עליהם בסקירה קצרה, ועל—פי-רוב הם משאירים בלבה רושם עגום. – מתגלה לפניה מצב העם בארצות פזוריו בכל צורתו האיומה. מן העתונות היא לומדת גם את המצב בארץ ומתרגזת, בראותה באיזה מיני תחבולות משתמשים שונאינו להשבית את עבודתנו – כל שעל-אדמה נקנה בדמים מרובים; מעצורים אין סוף על דרכנו; עד שתדרוך הרגל על קרקע מוצק יש לעבור שבעה מדורי גיהנום. וגם כשכבר הגענו עדיו, אחרי ששלמנו בדמנו ובחלבנו, – באים שכנינו הטובים במשפוטים או בהתנפלויות, – כל האמצעים כשרים להם. את כל זה היא מוצאת בעתונות: מבית ומחוץ רק רדיפות וצרות ויסורים. אנו נקלעים בכך הקלע, תלויים באויר ונחנקים – אי המוצא, אי ההצלה?

ואחרי קריאה כזו אין תמרה יכולה להרדם בשום אופן, וצריכה היא להשתמש תחבולה בשביל השינה. משפשפת היא בכוהל את מצחה וקצת גם את ראשה ומעטפת אותו במגבת הדק היטב. ריח הכוהל תמיד היה מישן אותה, אבל הפעם אינו מועיל. היא מנסה גם תרופה אחרת: מונה היא מספרים קבועים מאחד והלאה, גם זה היה מועיל לה לשינה, אבל הפעם – הכל לשוא, אין מלאך השינה נוטה חסדו לה, והיא מחליטה לשכב במנוחה ולצפות עד שיבוא השומר להזעיקה לרפת.

צפיה זו אינה עוברת בלי מחשבות. הנה עוולה על לבה שאלה? מהי סבת הדבר המוזר הזה, שפתאום נודדת שנתו של אדם משך ליל תמים? אולי עקבות פסיכוזה בדבר? הלא ככה מתחילים אנשים חולי-רוח, קודם נפסקת השינה, אחרי-כן – עבודת המוח הרגילה. ובאמת לא יפלא, אחרי כל מה שעבר עליה בשנות המלחמה ובפרעות, – אם תטרף פתאום דעתה עליה, ובקבוצה ישמע קול באחד הימים, כי תמרה שביב השתגעה. בזכרונותיה של וירה פיגנר הן מסופר על פוחיטונוב, שאחרי יירדה אטית עם סימנים קפים מאד למחלת רוח, הוכר פתאום בשליסלבורג – למשוגע. ואצלה – האם המכתבים הארוכים שהיא כותבת והציורים המוזרים היוצאים מתחת מכחולה, – האינם מעידים על איזה קלקול במוחה?

הרי היא מוזרה גם בעיני החברים. במוצאי שבתות, שלעתים עורכים אז החברים את רקודיהם, אין היא משתתפת בהם אף פעם; אף כי מוכיחה היא את עצמה על התבודדות זו, שאינה יודעת את מקורה. רוצה היתה להראות פנים צוחקות לחברים בשעת חדותם ואינה יכולה, איזה דבר בלתי ברור מעכב בעדה והיא מתחמקת לחדרה בשעה שמתחילה ההוללות. הד ההתלהבות מגיע לאזניה והיא חוקרת לדעת, איך מתמזגים יחד עבודה קשה, דאגת הקיום, חוסר המוצא מן המצב המסובך, – עם הרקודים עד כדי שכרון, עד כדי טשטוש הדעת? האם יתרון המרץ הוא המתפרץ החוצה, או חסר כאן מרחב לנפש, ולכן מחמרמר ומתגעש הדם ומבקש לו מוצא ברקודים נלהבים?

והיא, למה אין לה צורך בכל זה? האם הזדקנה? האם בת עשרים ושמונה – זקנה היא? אולי. ולמה יתקוף אותה הרצון להתבודד בפנתה, להסגר בתוך עצמה, להיות לבדה עם תוגתה ועם עצבה?

מתוך שאלות אלו נרדמה וחלום טוב חלמה: – רופא-בהמות צעיר התחיל לבקר בקבוצה והתיחס אליה בידידות. הביא לה פרי-מקצוע לקריאה, נתן לה באורים שונים; ועל יריעת חייה מתחיל להתרקם רומן; אך משהו מעכב בעדה מלהושיט לו יד ואינה יודעת מהו הדבר. בכל-זאת נראה, שהיא עומדת להרים את המכשול מן הדרך – והנה מעיר אותה השומר לעבודה, היא מזדרזת לקום והולכת באהבה לתפקידה. עוד לא העיר הבוקר החרפי, אבל את קלוחי העננים, היורדים כאנך אל העמר, אפשר היה להכיר. עננים אלה, כשראשי ההרים הגבוהים מעברים את מסעם, הם מתכוצים וזורמים בעל-כרחם למטה.

כשנכנסה תמרה אל הרפת, הכירה “זריזה” את צעדיה וקמה לקראתה מרבצה, הפכה לאטה את ראשה אליה, כאומרת לקדמה ברכת הבוקר. “האם לא תמלאי את אבוסי הריק?” שואלות עיניה, בשעה שתמרה נגשת לחלבה, והנערה מטפחת לה על גבה ואומרת:

– מנוחה, רחימתי! תקלי מנה יפה אחרי-הן, הבה ואחלבך תחילה! – ומביטה תמרה על הזרם הלן הקולח אל תוך הדלי וחושבת: כמה טובה היא “זריזה” שלנו! הרי כבר עשרה חדשים, שהיא נותנת חלב בלי הפסק, בעוד חדשים היא עומדת להמליט, ומדת חלבה עדיין כה גדולה! הנה תחלוב תיכף את “אילה”, – גם זו פרה טובה, אבל אינה מגיעה אפילו לקרסוליה של זריזה.

בצאת תמרה מהרפת, היא עומדת רגע ומחפשת את השמש על ההר המזרחי. בימים כתקונם רואה היא בשעה זו את השמש, המתחילה להתרומם מעבר ההר, היום לא תראה אותה. קלוחי העננים הפכו לערפל וההרים הסתתרו לגמרי. גם הכרמים ושדות המספוא והירקות אינם נראים, על הכל רובצים אדים לחים. הנה הערפל עולה ומשתער גם על הצריפים ולא נשארה לפליטה כי-אם הגנה עם גזעי העצים, גזעים לבד עומדים וראשיהם חותלו הערפל.

היא בדרך הביתה וחבורת אוזים מתפרצת לקראתה בצוחה: גַע, גע – מתי יגישו לנו את ארוחתנו? – והלא שם, מבית לסבכה, מטפלת כבר חברה אחת במזונם והטפשים אינם מרגישים ורצים אחרי אחרת: איזה עם אוילי!

היא הכניסה את כד החלב אל המטבח והתפארה באזני החברות כל רבוי חלבה של “זריזה” שלה. החברות אומרות, שהדבר תלוי בחולבת, אבל היא מתנגדת ומבקשת להוכיח להן, שלא מפני חריצותה באה הברכה, אלא בגלל מאיר, המשגיח על הכלכלה ועל הנקיון.

כאן מתגלגלת שיחת החברות על טיב הפרות, על יפין וחכמתן; בפרט ראויות לשבח העגלות, אשר ביניהן יש למצוא יפהפיות כאלה, שצריך לשלחן לתערוכה!

– ובאמת נשלח – עונה המטפלת בתרנגולות, – הנה מתוך עדתי כבר נבחרו קנדידטים לתערוכה, גם מתוך הרפת נבחר, ולא יפלא כלל אם ביום בהיר אחד ישָמע בקהל, כי הקבוצה ההררים קבלה את הפרס הראשון בעד גדוליה. – כאן צחקו החברות מטוב לב ואף כי לא האמינו עוד באושר הפרס, בכל-זאת דברו בו כולן בהנאה.

רש שני הרים שמנגד שתקו. ואחרי שהתפזר הערפל ותמרה ראתה אותם מצופים זהב וענני-אש משחקים לפניהם, התעורר בה הרצון לצייר את המחזה. לפנים צִיְרָה, אבל עתה אין לה שהות לכך – “זמני – זמנם!” לוחשת היא כדרכה. מחליפה את שמלתה לשעת האכילה, אל ללכת אינה יכולה מרוב עיפות, והיא צונחת על קצה מטתה לנוח, בחבקה בכפיה בֶרֶך אחת ובכבשה את ראשה בחלון. הפעמון מצלצל שנית, עליה ללכת, אבל אינה זזה ממקומה. יש לה הרצון להתפרץ בבכי גדול, כדרך שבוכות לעתים קרובות חברות אחרות. אבל היא יודעת להבליג על בכיתה. הלא היא “אמיצה”, כפי שקוראים לה, ועליה לגרש מלבה את התשוקה לציור, לקריאה, להשתלמות. אין פנאי, אין פנאי, כי צריך לעבוד ולהשתכר לקיום – את הלחם שהיא אוכלת ואת הבגד שהיא לובשת! בלי עבודה מאומצת אין זכות-קיום כאן. בקבוצה אין רשות להתפנק, לצייר, לשחק. אין כאן שהות למשחקים. בקבוצה החיים רציניים מדי. כל אחד צריך לסייע בכל כחו ומרצו במלחמת הקיום הנה בליל חמישי היתה אספה, שבה התלבטו בשאלה, כיצד להשיג שעורה בשביל הפרדות, סובין ופולים בשביל הפרות, מכולת לבית. בהקפה קשה להשיג, כסף מזומן אַיִן – ומה יעשו עתה?

ואחרי חליבת הערב, כשהתכנסה שוב לחדרה ונגשה לסגור את החלון, עוד העיפה עין החוצה. – ההרים טרם נעלמו באפלת הלילה. בין שני עננים כבדים שגחו אל המערב, נראה עין אי בהיר. הובלטו הזיתים על ראש ההר הממוצע, ושני אחיו הגדולים ממנו תומכים בו לבל ימוט מכובד עציו העתיקים.

לא הדליקה את המנורה, שכבה על מטתה והביטה לפניה אל הקיר. היא מבחינה שם את התמונות, אף כי את הפרצופים אינה רואה בחשכת החדר – הן יודעת היא מקומה של כל תמונה ותמונה. הנה כאן אמא החביבה שלה יחד עם שתי אחיותיה. התמונה שניה – האח עם בני משפחתו, והנה שני ילדיו לחוד. על השלחן עומדת תמונה חדשה – זוהי אחותה מַשָה עם חתנה. מאושרת מַשָה בכתבה דברים נלהבים על חתנה: סטודנט לרפואה העומד לשמור את חוק למודיו. השתלם קודם במדעים עבריים וכותב עברית. “איך הוא כותב, תמר’נקה!” את מאמריו תשלח לה בקרוב. והנה חיצוניותו מתוארת: גבוה, שערות-ערמון ועינים עמוקות, עמוקות וטובות!

– את אוהבת, ילדה! – התמלטו המלים מפי תמרה וזרם עבר בגופה. – הנה קרובה החתונה – למזל לך, קטנה!

הירח השקיף לרגע בחלון ותמרה מקשרת את המחזה עם הרהוריה על אחותה: אפשר שהירח מאיר בשעה זו גם את חדרה שם מעבר לימים ומלטף את גופה הרענן, כשהיא מתפנקת במטתה הרכה בתוך השמיכות החמות. או אפשר שהירח מלוה אותה בטיולה עם בחיר-לבה, כשהיא מתרפקת עליו באהבה.

מַשה, משה’נקה! – מתחמקת הקריאה מבין שפתיה. כמה היתה רוצה ללחוץ את אחותה אל לבה!

בלילה קמה בהלה בקבוצה – החברה ברורה עומדת להפיל. והתחילו רצים רוכבים והאוטוה העירה וחזרה. הביאו רופא אחד, אחרי-כן את השני בלוית אחות מ“הדסה”.

בבוקר השיבו אותם העירה והכל שב למנוחתו, רק האנשים הלכו להם רצוצים והקשיבו בכליון-נפש לצריף האמצעי, אשר משם נשמעה אנקת החולה.

לא הועילה לברורה המנוחה והשכיבה. כיון שהתחילה לעבוד, הפילה בחודש הששי להריונה.

אחרי שגמרו הרופאים את עבודתם, התיעצו מה לעשות? להוביל אותה – צפויה סכנה; להשאירה פה – דרוש טפול והתמסרות מצד מישהו מחברות הקבוצה. לא די בחובשת בלבד, שהיא מטופלה גם בעבודות אחות. מי יקח על עצמו עבודה אחראית זו?

התנדבה תמרה והתמסרה לחולה בכל נפשה, היא עברה לגמרי לחדרם ולא עזבה את החולה לא ביום ולא בלילה, איזה רגש עמוק רתק אותה אל ברורה והתאהבה בה כמו שמתאהבים בילד יפה ורפה. רק את ברקאי לא חבבה, ובהתבוננה מקרוב לתנועותיו ולאופן דבורו, השתוממה כיצד אהבה פעם את האדם הזה וכיצד לא הרגישה כמה משונה הוא וזר לה.

זו היתה תקופה יפה בחייה, אבל תקופה קצרה, כי אך הוטב לחולה, מיד נכנסה לטפול הכללי, ותמרה שבה לעבודת הרפת. רק אז הרגישה בעיפות הגדולה ובאפיסות כוחותיה. מרוב חולשה התחיל העצב להתגנב שוב אל לבה. אינה יודעת אי-זה דרך באה אליה השלוה, ואינה יודעת איך בא אתה העצב הזה, האוכל אותה מבשר ועד נפש.

יש שאינה יכולה לאכול וגם לדבר קשה לה, וכשפונים אליה בשאלה, שלא לפי רוחה, היא רוצה לגעור בשואל – הס, אל תדבר! – אך היא מתאפקת שלא יחשדוה בשגעון. בטוחה היא, שמתפתח בקרבה פסיכוזה, כי אין שום בסיס אחר למצב-נפש חולני זה, העלול להתחלף בכל רגע.

והלא גם זה מוזר: – ברי לה, שמעיפות יתרה באה עליה הרוח הנכאה והיא זקוקה למנוחה, אבל מה היא עושה ברגעי הפנאי? תחת לנוח מעט, היא הולכת לאסוף את גללי-הבקר, הפזורים בכל קצות החצר, נושאת אותם אל המזבלה שמעבר לשער. אין זה תפקידה, אבל הנה החבר עסוק, אין לו פנאי לטפל בכגון זה, ולה צר שהגללים יאבדו את חמריהם הטובים בגשם וברוח, צר לה על כל טפה טובה שיכולים להוסיף למזבלה ולכן גם אל הלולים היא חודרת, מטאטאה ומאספת את לַשְלֶשֶת העופות – הרי גם זה חשוב בשביל הזבל…

יש ונדמה לה, שזוהי עבודה חשובה מאד, ולעיתים הספק מתגנב אל לבה: האם יש שמץ תועלת בכל אלה? ואם גם תצרף את הטפול בפרות, האם כל זה משתלם בעד האוכל שלה, הלבשתה והנעלתה?

הנה זה שלשה ימים רצופים מענה אותה המחשבה, שאינה יוצאת ידי חובה כלפי אלה, שהיא נמצאת בכפיפתם וצערה גדל במדה כזו, שאינה יכולה לחשוב עוד על שום דבר אחר. ותוגה זו מתגברת ביחוד כשהעבודה אינה עולה בידה. – לא שפשפה כראוי את כדי החלב, או שכחה להאכיל את אחד העגלים, כל משוגה קטנה בעבודה מעמיקה את צערה, ונדמה לה, שאינה מוכשרת להביא כל תועלת לקבוצה. ונצבת לפניה השאלה: למה הביאה את אמה לקרבן חפצה? הלא אמה חולה מיום שנסעה מן הבית. ולהא היא היא שגרמה לכך.

בחדרה של ברורה היא מחפשת הקלה כל-שהיא לנפשה הדואבת. לעתות בין הערבים היא נכנסת שמה, מניחה את ראשה על מִכְכֶהָ של ברורה ועוצמת עיניה. בעומר האפלה היא רואה הרבה צבעים בהירים – ירוקים, אדומים וצהובים. ובהרימה את ראשה ובהחזיקה ביד החולה היא ממלמלת מתוך תוגה:

– הנה אמי שם גם היא חלשה וחולה, ואני עזבתיה על ידי אלה, שאינם מסוגלים לטפל בה כראוי, איך יכולתי לעשות את העול הזה, את החטא הזה?

– את החטא? איזה חטא, תמרה? – שואלת ברורה ברולה הרפה – להפך, והלא אנו מכפרים על חטאיהם של הורינו, אשר לא נענו לקריאה ולא הלכו בעוד מועד לגאול את הארץ.

– אפשר שחטאו ואפשר שלא הוכשר עוד הדור – עונה לה תמרה מתוך עצבות – בכל אופן אמי הבינה יפה את רעיון בענין החיים החדשים בארצנו. כשהלכתי לעבוד באחוזה הגרמנית, הקרובה לעירנו, נבא לה לבה אנה פני מועדות. אפשר שמאז התחילה מחלתה להכות בה שרשים, אבל אני לא הייתי פנויה לחשוב בזה. כולי שקועה הייתי בעבודת ההכנה. כשבא היום ובשרתי לה את דבר הנסיעה, החוירה אמי מאד, אבל לא השמיעה מלה של התנגדות; היא התחזקה וקבלה את צערה גם בלי דמעות עינים. תמרה השתתקה. באותה שעה כבר מצצה העלוקה את לבה. “אמא, אמא’לי – האם סולחת היא לה במחלתה ובסבלה?”

זה כבר שצלצלו לארוחת-הערב וברורה מזרזת אותה ללכת לאכול. תמרה קמה, רצתה ליַשֵר את גבה, – כה כואב הגב מעבודת היום הקש, – וחזרה וישבה בקצה המטה, פהקה ואמרה:

– מה לעשות לה לעצלות, שהתחילה תוקפת אותי.

– תני לה מכות ותחדל – עונה ברורה בחיוכה הקל, הנעים – ותמרה מסתכלת בה ונהנית מעדינות פניה הנפלאים.

בידה הגסה אחזה את אצבעות חברתה הדקות והארוכות, לחצה אותן בחזקה, גחנה אליהן ונשקה להן נשיקה ארוכה, לבבית.

– אני אוהבת, אוהבת אותך, ברורה – מלמלו שפתיה החמות וזרם נפלא חשה עובר בגופה וכל העולם נמלא אהבה. היא שכחה ברגעים אלה שיש לה עצבות, געגועים על בית, על אם, שיש לה כמיהה לדבר רחוק, בלתי-מושג, אשר לא תדע כַנותו בשם. ברגע זה ידעה כי טוב לה בקבוצה ואין פנת-עולם חמה מזו. רק מעט אהבה ורצון טוב, ואפשר להתגבר על כל הספקות והיאוש.

היא עמדה בחצר ואינה נכנסת לחדר-האכילה. בחוץ כה יפה. סוף החודש, הירח איננו, אבל אוד נפלא שופע מן הכוכבים, ומה רבים הכוכבים בעמק הזה! רבוא רבבות עולמות עומדים על ראשך בנקודה קטנה זו. למה הם נודדים ורועדים ככה בהשקיפם על העמק הקטן הזה, בתוך ההרים העוטפים סוד ודממה?

באותו ערב תקף את תמרה רצון כביר לכתוב מכתבים. היתה כבר השעה מאוחרת ועוד דלקה המנורה בחדרה והעט לא הונח מידה. החברים הזכירוה פעמים רבות מעבר למחיצות, שתלך לישון כי השעה מאוחרת, אך היא ממשיכה את כתיבתה הקדחתנית ואינה שמה לב להערות. אבל סוף-סוף הרגיזהּ הדבר – למה הם מאיצים בה? המביטים הם בעין רעה על המשחק הזה של השתפכות-נפש במכתבים ארוכים?

ואולי הצדק אתם? – לוחש לה קול אחר – הן עליה להשכים קום וחובתה היא להקדים לשכב. זמנה – זמנם! ואין בזה משום רוע-עין, חלילה, כי הלא את טובתה הם דורשים, בהזכירם לה לכבות את המנורה ולשכב לישון. איך אפשר אחרת? הצדק אתם – הן בשלש עליה לקום.

שמה הכל במְגֵרָה, פשטה בגדיה, כבתה את המנורה ותשכב.

הפעם נרדמה מהר, ובחלומה והנה בא לארץ ידיד-נעורים טוב ויבקר אותה קבוצה. קבלת הפנים היתה חמה ולבבית. היא דאגה שיהא לו נוח וטוב אצלם, האכילתהו מכל טוב הקבצה ומִטָה הציעה לו כיד המלך – לבנה, רעננה, נקיה ורכה.

יחד ערכו טיולים בסביבה. היא הראתה לו את כל עשרם. בשיחתה היה מן ההתעוררות. היה לשניהם מה לספר, לגלות, ופתאום עלה על דעתה דבר שטות:

“הרוצה אחת, ברוך, להתחרות אתי ברצה?” שאלה, וטרם הספיק לענות, התחילה לרוץ ופתאום הרגישה, שאינה רצה, אלא מאמצת את זרועותיה, מתרוממת מעל הארץ ועוברת בתעופה מרחק גדול, אחרי-כן היא יורדת, עומדת על רגליה ומחכה לברוך המתקרב מלא השתוממות:

– איך זה, תמרה? והיא צוחקת, מתרוממת שוב ועפה הלאה, הלאה.

כשהקיצה עוד הרגישה בתעופה, וכשהלכה בעלטת הבוקר עם הדליים אל הרפת, נדמה לה, כי כבר קרה אותה לעוף גם בהקיץ. עוד אשתקד, בטַיְלָהּ בליל-אפל לבדה והשתוקקה לתנועה, אז אמצה את זרועותיה, התרוממה קצת מן הארץ, ובקפיצת-תעופה עברה את כל שורת הברושים שבגדר.

לבה של תמרה קל עליה, והיא שמחה מאד על ההתגלות החדשה, שהיא יכולה להתרומם מעל אדמתה ולעוף.

אך מצב-רוח מרומם זה לא ארך הרבה אצל תמרה, – עוד באותו בוקר, בהכנסה אל הרפת, מצאה את “ברודה” רובצת מבלי יכולת לקום. ו“ברודה” זו, הן מחכים ללידתה בכליון-עינים, הרבה תקוות תלויות בחלבה. כי היא נותנת מספר ליטראות יותר מכל פרות הרפת.

מדדו את החום, הגישו לה “עזרה ראשונה”, ושליח מיוחד רכב העירה לקרוא לרופא הבהמות.

ותמרה ידעה, כי גורלה שזור לעולם בגורל האנשים הטובים והטהורים האלה, ההולכים שחוח תחת נַטֶל הדאגה המתחדשת עליהם בכל יום תמיד.

כפר-ילדים – מאיר-שפיה.

א

עבודת הבציר והקטיף באה אל קצה, גם גִפּוּר השקדים נגמר והפרי הובל למחסנה של החברה השתופית למכירה. שמואל גלעדי ובנו יפתח פנויים עתה לעשות את החשבון השנתי, כדי לדעת מה הכניסו הכרמים. הית שנת בצורת והחשבון הוכיח, שכל ההכנסה מספיקה בקושי לכסות את הוצאות החרישה, העדור, מסי הממשלה ומס־ההערכה של ועד המושבה. לכלכלת הבית לא נשאר כלום, חוץ מן ההכנסה הדלה של הרפת.

– אבא, – אמר יפתח בצער – הלא תודה, כי אין עתה שום אפשרות להתקים מהכרמים שלנו ועלינו לבקש מוצא מן המצב הזה.

– ומה המוצא, בני?

– כבר אמרתי לך לא פעם, שעלינו למכור את הנחלה הזאת שלא הצלחנו בה ולעבור העירה.

– ומה תתן לנו העיר, בני? הלא אני מעודי שנאתי את המסחר, ואתה אין לך כל מושג ממנו, ואיך נהיה פתאום לסוחרים? הרי העיר עם כל תעתועיה זרה לנו ולא נמצא בה ידינו ורגלינו.

– אין דבר, אבא. ידינו החזקות תהיינה בעזרנו למצוא את מחיתנו ביושר ובכבוד. אם מזלנו גרם, שנפלה בגורלנו אדמה זבורית, שלא נוכל להצליח בה, עלינו להחזיר בעוד מועד את הגלגל אחורנית לבל ימולל אותנו כליל.

– לא, ילד, לא אסכים להצעתך. אידיאל חיי היה – עבודת האדמה. אמת, היתה אי־הצלחה, אבל עלינו להמשיך את הנסיון. סבלנות, בני! אם שני אנשים עובדים כמונו יקומו יום אחד ויבגדו בעצמם ויברחו מעצמם, מה יעשה המון החלשים?

– אמת, אבא, שאנו מתאימים להיות עובדי־אדמה, אבל אם אדמה זו אינה עונה אותנו, אין לדעתי כל עוון אם נחפש לנו דרכי קיום אחרות.

– כן, בני, עלינו לחפש דרכי קיום, אבל בכפר ולא בעיר. בשעה זו עלינו להרחיב את המשק הביתי, לרכוש לנו שתי פרות טובות, מדגרה, כַוָרות אחדות, ובעבודה חרוצה נוכל להתבסס.

– תסלח לי, אבא, אם אכנה את כל דבריך בשם – “חלום!”

– מדוע?

– מפני שבלי כסף אין כל אפשרות להרחיב את המשק.

– כסף אפשר היה להשיג באחריות הדדית, לו נוסדה האגודה שחשבנו עליה.

– לו נוסדה! והרי ידועים לך כל העכובים העומדים בדרך ההתאגדות. ובאופן פרטי אין עכשיו להשיג כסף, כי אין עוד אֵמוּן באכר. הן לא שכחת כמה התלבטנו, כשצריכים היינו להשיג כעשרים לירה לקנית סוס. הלא בכל המוסדות היינו, למלוי ברבית פנינו והכסף לא הושג.

הבן הלך לו בפנים נלהבים, כולו התרגשות, ושמואל גלעדי שקע בהרהוריו: היכן, באמת, המוצא מן הסבך? אנשים מוציאים את כל כחותיהם בעבודה וקיומם מהם והלאה! האם אשמת הארץ היא? הלא חוסר הנסיון אשם. ואשם הרבה גם הוא עצמו, שחפש תמיד דרכים חדשות ונכשל. אדמתם נראתה להם מתחילה טובה, אחרי־כן ראו את טעותם – חלקה חלקה ונִגְעָהּ. חוץ מזה בטלן הוא בעסקי ממון ונִתָן תמיד לנצול ולשגיאות. אם ימהר למכור את תנובת כרמיו, עולה אחרי כן המחיר, ואם יתמהמה במכירה – ירד המחיר. גם כשיעלה בידו למכור בזמן הנכון, הוא נכשל בערמתם של הסוחרים.

אשמה גם הצורה החקלאית שבחר; הוא מרגיש בזה מכבר, אבל הכרמים בלעו את מרצו ואת שנותיו ועתה אין עוד אפשרות לשנות ולתקן. בינתים סובל הבן וסובלת כלתו הענוגה והרכה, ומה לו לעשות להקל את חייהם? מה לו לעשות במצב הרוחות של ילדיו?

ביחוד קשה לו לראות את סבל כלתו המסכנה. היא מבקשת להסתגל אל הקושי שבחייהם אבל אינה יכולה; ובראותו אשה־ילדה זו בסבלה, לבו זב דם וצועק: מדוע אינו יכול לתת אושר לילדיו? ועיקר הדאגה הוא לה, לכלתו. יש שהוא שומע אותה בוכה בחדר המטות, ואז נפשו מתפלצת, רוצה היה להמציא לה הקלה, ספוק, נחת־רוח כל שהיא – ואין בידו.

יש שהוא מתבונן נוגות בכלתו ועל לבו עולים זכרונות רחוקים: רבקה’לי שלו גם היא צעירה היתה בשעת נשואיהם, וכשילדה לאחר שנה את יפתח, היו כל רואיה משתוממים: ילדה – וילד יש לה! והנה טרם גמלה את יפתח שבקה את החיים… מי אשם במותה? אין תשובה. אחר כך שלשלת ארוכה של אלמנוּת, שהיתה קשורה בתפקיד משולש: אב, אם ואכר. עשרות שנות חיי בדידות. והלא יש גם אצלו תקופות, שרצון החיים מתעורר בו בכל עוז, וקמה בלבו חרטה על הנזירת שגזר על עצמו. היו לו הרבה הזדמנויות לבנות את ביתו מחדש, והוא בסכלותו מנע אושר מעצמו. טעות, טעות! כך דרכו תמיד. לכאורה שוקל הוא כל צעד, כל פעולה, ולבסוף יוצא תמיד החשבון מוטעה, תמיד גרעון והפסד.

לאחר הפסקה של שנתים נבחר גלעדי שוב לוַעַד ושוב הוא סובל בישיבות. יש שעומדות על הפרק שאלות חשובות, ורק חלק קטן מן החברים מתעמקים בשאלות בכובד־ראש הראוי. יתרם פותחים בכד ומסיימים בחבית. פוסחים על שתי הסעפים וחובת הדבור קודמת אצלם לחובת האמת והצדק. הוא מתוכח, מתרגש, ומתוך התלהבות הוא מאבד לפעמים את שווי־המשקל ואז אין עוד כל אפשרות להוכיח את צדקת טענותיו.

יש שעד אחר חצות הלילה מבלים אספות, מתלבטים ומסתבכים בשאלות שונות ואין באים לשום תוצאות ממשיות. את הפתרון דוחים משבוע לשבוע, ובינתים באים ענינים אחרים ודוחקים את הראשונים; פותרים את השאלה הדוחקת על רגל אחת וממילא נעשה משגה. ואז מרגיש הוא מוסר כליות, כאילו רק הוא לבדו האשם.

יותר קשות מישיבות הועד הן האספות הכלליות של האכרים. כאן, נדמה לו, הוא שב אחורנית עשרות שנים: השפה הגלותית והדעות הנושנות. לפעמים מנסה אחד החברים לדרוש דבור עברי, אבל אז תקום מהומה: – הלאה שמנדריקיזם! גלעדי רותח ושולח מבטי זעם מסביב – כמה זרים לו האנשים האלה!

יש שגם ברחוב אין לו מנוחה מן הליצנים. הנה הוא שב עיף מן העבודה, ובעברו הוא שומע הלצות או עקיצות על חשבונו, על עבודתו, שהוא עוסק בה כל הימים בלי מנוחה. גם על גן הירקות שלו שלוחים חדודים: אומר אדם להתעשר מאכילת עשבים. כמה אלפים כבר הניח בבנק? אזנו קולטת את דברי חבריו האכרים, עינו רואה את פרצופיהם והם נראים לו כה זרים ומשונים. גם עמידתם והליכתם מקבלות צורה משונה בעיניו. רק לעתים רחוקות מאד מגיעה השיחה לשאלות חקלאיות, ואז הוא מתעכב אצלם ומשתתף ברצון בשיחה.

יש שבעברו במהירות את הרחוב הוא מתפלא איך האכרים עומדים כנופיות כנופיות ופנאי להם לעסוק בפוליטיקה. השעה היא שעת יציאה לעבודה – ולהם יש פנאי! גלעדי הולך, מעדרו על שכמו, ומרגיש הנאה מהליכתו זו, אבל תוך כדי כך הוא מוכיח את עצמו על היהירות שבלב. והרי אדם צריך לעשות הכל בפשטות, מבלי להתגאות בשום פעולה.

בערב הוא שב ולבו טוב עליו – הוא נקה מיבלית חלק מן הכרם ונדמה לו שעסק בדבר יצירה. פוגש הוא חבורת צעירים, שאת כולם הוא זוכר עוד מהיותם בעריסותיהם; עתה הם גדולים, גאים, אמיצים וזקופים, עוברים על ידו ואינם אומרים לו “שלום”.

– מתניה! האינך מכיר אותי? למה אינך אומר שלום?

מתניה מתבלבל במקצת ומבטא תשובה שאינה מגיעה לאזני השואל. רגיל כבר גלעדי בפגישות עם הצעירים המתנכרים לו, אבל הוא מקדם תמיד את פניהם בברכה ומכריח אותם להחזיר שלום.

ברור לו, שהדור הצעיר הזה לועג לו ולברכותיו. והלא הוא בכלל נותן מקום למהתלות: כובע קש בעל שולים קרועים, סנדלים מטולאים וכתונת־בד כזו של פועל, – מי מהאכרים ירשה לעצמו לעבור ככה את הרחוב, ועוד מעדר על שכמו?

ולא רק בעבודתו ותלבשתו הוא ללעג בעיני הבריות, אלא גם במהלך מחשבותיו, בנטותו תמיד כלפי שמאל. יש שהוא מביע דעות, העומדות בנגוד גמור לאינטרסים של האכר, ואז אומר הקהל לדחותו מן הצבור – אין לו מקום ביניהם! והוא בעצמו לועג ואומר לנפשו: באמת איני לא סרטן ולא דג, ואין המים הללו יפים לי. הלא על פי מעמדו בורגני הוא ועל פי דעותיו ופעולותיו – דמוקרט, ובאמת אינו לא הא ולא דא.

באחת האספות, שהוכנס אליה תזכיר מועד הפועלים להעסיק אותם בעבודת העונה הבאה, והחברים הביעו את דעתם בשלילה, נאם גלעדי נאום נלהב נגד הדעות הריאקציוניות שלהם והקים שערוריה. אחרי־כן הודה בלבו, שעבר את הגבול ובאופן,שְטוֹקְמַנִי" הקים את הקהל נגדו. הוא התחיל אמנם מנקודת השטח העליון, אבל זרם הדבור גרף אותו העמק וגרוף עד שירד אל מעמקי המים העומדים, המעלים ריח רע…

מי אשם ביחס זה אליו, אם לא הוא עצמו, שאינו יודע להתהלך עמהם ולהביע לפניהם את מחשבתו? אמנם רק את האמת אמר, אבל גם האמת דורשת הבעה נוחה. והוא אינו יודע לדבר בנחת ולהתקר לבני אדם. האומנם מיזנטרופ הוא? ולמה כל כך קשה לו להפגש עם אנשי סביבתו, אפילו עם אלה, שכל דבר רע לא נפל ביניהם? למה בשעה שהוא בא בחברתם תוקף אותו רגש בלתי נעים? האם יש איזה רגש לא טהור בלבו וזה מעורר הרגשה רעה בלבו?

אבל לא, הוא עצמו אינו טהור! הוא האדם הרע, מר־הנפש, הקפדן, החשדן. גם תקופות הטוּב והרחמים שבלבו אינן מאריכות ימים. הנה חִלֵק בנדיבות לזקוקים כל מה שנמצא ברשותו, אבל אחרי־כן, כשהורגש חסרונם של הדברים האלה, והוא נוכח לדעת כי האנשים שנהנו מטובו אינם מכירים לו תודה כלל, - נמלא לבו טינה על עצמו, שאיננו אדם מעשי ואיננו יודע חשבון.

ותמה שמואל גלעדי, כיצד בא פתאום השנוי ברוחו והוא נעשה קשה־לב במשך השנים. הלא לפנִים היה בו רוך מרובה, והיה משתתף עם כל חלש ונדכא להקל את צערו, כעת שוּנה רוחו – זִקנה וחולשה אינן מעוררות בו עוד רחמים. ובראותו אדם זקן הולך למות, נראה לו הדבר טבעי מאד ואינו חש כל עצבות. אלה לחיים אלה למות, - ומה בכך? גם הוא עצמו כבר הולך ומתקרב אל הגבול, לא רבה עוד הדרך…

כשהוא עושה את חשבון חייו, אין הסִכום שוה תמיד. פעם הוא מתביש בַעֲבָרוֹ ופעם נדמה לו, שאת תפקידו מלא יפה. אמנם בבדידות ובצער, אבל גם ביושר ובנדיבות. עתה אין עוד המרץ הדרוש לפעולות חשובות, דרכו היא במדרון. אמנם, לפעמים מתעורר עוד רצון לחיים, לאהבה כל שהיא. יש צורך באדם שיהיה קשור בו בלב ונפש. והילדים – הם התוו דרכם בצד, - אהבה צוו לרֵעַ ולאב רק משהו כבוד… הוא מכיר תודה לבנו ולכלתו, שהקצו לו פנה קטנה זו, ד' על ד', בתוך ביתו. לעתים אומר לו דמיונו: אולי צר להם על חדר זה, שיכלו לקבל בעדו שכר־דירה, אבל לאחר שהוא מתישב בדבר ברור לו, כי אך דמיון חולה מטעה אותו לחשוד בילדים. והוא משתדל להביא תועלת במשק, וידו עושה באמונה בכל ענפי העבודה.

הוא תמיד קם הראשון בבית, מתלבש מהר ויוצא לפתוח את הרפת. אויר הבוקר קריר ומלא ריחות בושם. רננת צפרים בוקעת ועולה מן החורשה. מתוך רבוי הקולות מושך את לבו צליל דק אחד ונדמה לו, שהוא שומע שיר ארוך במלים. על העץ הקרוב הוא מחפש את הצפור המשוררת, מרים ראשו, פוקח עיניו לרוחה, אבל ענפי העץ מוצפים שמש והמשוררת הסתתרה עמוק בסבך הענפים ואין לגלות אותה. אז הוא פונה מהר אל הרפת, פותח אותה, מנקה, חולק אוכל לפרות, חולב אותן ומכניס את החלב הביתה.

הוא מאושר אם כלתו מקבלת את ברכת עבודתו ברצון. אוהב הוא אותה כפלים בשעה שהיא מדברת דברים נוחים ושקטים. אבל כשתוקפת אותה העצבות או כשהיא נעשית נרגזת ומתחילה בנתוח מצבם ובתלונותיה הנִשנות על חסרון חיים, הוא מבקש לברוח מן הבית ולהסתלק אל הכרמים. כאן הוא שוכח את צערו. העצים אינם מתלוננים, אינם תובעים הכנסות, רק אהבה, מסירות וטפול. הוי, בני אדם אינם מסתפקים באלה!

בגן כמעט התיבש הכל. אפילו העגבניות היפות, שהושקו בהתמדה הולכות ומתנונות, ועוד מעט לא ישאר להן זכר. רק החצילים והפלפלים עומדים בפריחתם וכל הטפול נתון להם. צוברים זבל של תרנגלות לתוך דוד גדול, משרים אותו במים ושתי פעמים בשבוע משקים בנוזלים אלה את הצמחים הרעננים ועמוסי הפרי. גלעדי קוטף בשמחה מלוא הסל חצילים ופלפלים מתוקים ונושאם אל המטבח. כלתו אינה מרוצה מכל השפע הזה, – היא אינה אוכלת ירקות ואינה אוהבת את הכנתם – אבל יש לה די נמוס הפעם להלל את הפרי היפה. היא מוציאה הכל מן הסל ומחליטה, שרק חלק קטן תבשל והשאר תכין לתרנגולות ולפרות, כי בשוק אין מוצאים קונה לתוצרת עברית!…

– אמת, בתי. בכל זאת אנסה להוציא את תוצרתנו אל השוק – אומר גלעדי ומתחיל לבחור את הפרי היפה ביותר ולסדרו בסל כדי להוציאו למכירה.

הוא רואה העויה של אי־רצון בפני כלתו. היא מתבישת שחותנה יעמוד כמוכר ירקות בשוק, הרי זה בעיניה סימן של עניות מנוולת והיא מתרגזת על כך. בכלל היא נתונה לשנוים ברוחה – עליזות ועצבות באות אצלה חליפות. גלעדי רגיל לחפש את הסבות למצב־רוחה וכמעט שאין דבר נעלם ממנו. בשעת התרגזותה הוא סובל אי נעימות מרובה. הנה לקח מן הקומקום מעט מים חמים לרחיצה, ולחדר־המרחץ מגיע דבור, שלא צריך היה לשמעו. בנו דרש תה במטבח, וכלתו עונה שם בתלונה:

– חכה מעט! אבא לקח את כל המים החמים לרחיצה.

או יש שאחד מהם הולך לקבל מקלחת ומוצא את הדלת סגורה, אז נשאת באויר תלונה:

– אבא תמיד מקדים ולנו אין אפשרות להתרחץ.

לעתים נדמה לו, שהוא בכלל מיותר כאן ועליו לבקש רשות על כל דבר. אין עוד ירידה אטית במדרון, אלא גלגול ישר מן ההר. כבוד אב? שטות, זו דבר ישן נושן.

ובחטטו בנושא זה הוא מעביר בזכרונו בחיוך על פניו גירסא דינקותא: כשיצא הפילוסוף היוני לעולם לחפש את המאושר באדם, בא אל ארצות ואל מלכים ולא מצא את המבוקש. גם קרזוס לא היה מאושר בעיניו, ונבא לו סוף רע. רק בשובו ממסעיו ובבואו בשערי אתונה מצא את המאושרה בחלד, – שני בחורי חמד רתמו את עצמם במקום סוסים והובילו את גופת אמם המתה למנוחת־עולמים. בכִבוד הורים כזה ראה הפילוסוף את האושר האמתי.

ושמואל גלעדי – האם דורש הוא כבוד מילדיו? רוצה הוא רק תשלום כל שהוא בעד אהבתו ומסירותו וקרבן חייו, שהקריב בשביל בנו יחידו. כל הזדמנות לבנות את חייו מחדש דחה, על כל הצעה השיב בשלילה, ותמיד הכריעה מחשבה אחת: – לו אין רשות לקחת אשה אחרת ולהביא עוד בנים שיקפחו את זכותו של זה. וככה חתם את גורל בדידותו. האם יש להתחרט עתה על מה שעבר ואין להשיב? ומה חסר הוא עכשיו? הלא גם בת יש לו בבית, ילדה נחמדה היא, שהוא אותה וחרד עליה, חרד על חולשתה. לעתים קרובות היא נופלת למשכב, נאנחת ובוכה ולבו מתפלץ בקרבו. רוצה היה שלילדה זו, שהיא כבתו, לא יחסר כלום, שלא יכאב לה מאומה. ובימי סבלה הוא מתמלא עצבות ויאוש.

יש שעולה בדעתו, כי חסרון ילדים גורם לה סבל ורוגז, והוא מתלבט בשאלה: למה?… הנה כבר שנתים אחרי חתונתם ועדיין אין הריון…

הוא עוזר לה בעבודתה בגנת הפרחים, משקה ועודר, הנה מטפס צמח אחד, שהיא שתלה בתחלת הקיץ, ועולה באופן נפלא. הוא מסתכל בצבעו היפה, בעושר הכלורופיל שבעליו, ובדמיונו רואה הוא מה נהדר יהיה בגדלו, כשיתפשט משני עברי המרפסת. הוא מתאר בהתלהבות של נוער באזני כלתו את חזון עתידו של הצמח הזה, אך היא אינה מתפעלת מזה כלל.

– האם לא מרוצה תהיי, אלישבע, כשהמרפסת תתכסה צל והשמש לא תלהט בה אחר הצהרים?

– כן, זה יהיה נוח ויפה, אבל אני רוצה הייתי שיחד עם זה נמצא גם מעט הרוחה בחיים. הנה עובדים אנו עבודת פרך ופרוטה אין. את כל יגיענו אוכלים הכרמים, מסי הממשלה והוצאות המושבה; איזה חיים הם אלה?

– מה לעשות, בתי, אם שנות־משבר עוברות עתה בכל העולם? אצלנו, כמובן, מורגש המשבר עוד יותר. אבל אנחנו צריכים להתאזר בסבלנות, לחכות עד יעבור זעם, ואז ישתנה הכל לטובה.

– סבלנות, סבלנות! מיום בואי הנה אני שומעת רק פזמון זה, סלח נא לי, אבא, האם בסבלנות אפשר להשביע נפש רעבה?

– אבל איננו חסרים חלילה לחם, בתי, ורבים מאחינו בגולה, אפילו מהאמידים שבהם, היו מסכימים להמצא במצבנו כאן.

– מסופקה אני מאד.

הוא הסתכל בפני החורים והנרגזים וצר היה לו לראותה בכך. כל חייו היה נותן בשביל מנוחתה של ילדה זו, אך ידו קצרה. במשך שנים ארוכות חלם: הנה יגדל יפתח, ישיאהו לאשה ויהיו להם חיי רוחה על נחלה זו, שכל־כך הרבה יגיעה ועמל השקיע בה. חלומו לא נתקיים והילדים סובלים. היא, הבת היחידה להורים אמידים, משתדלת להסתגל לדרך חייהם, אבל קשה לה, וקשה להם שבעתים לראותה בסבלה. מה לעשות? היכן המוצא מסבך זה?

ב

כל היום כפף גלעדי את גוו על המשתלות שהכין לחורף. גבו כואב, כולו שבור, אבל לעזוב את עבודתו אינו רוצה, – עליו לגמור את מלאכתו בלי דחיה. וכשגמר והעיף עין על כל מה שעשה במשך היום, נמלא לבו יהירות כאילו יצר יצירה רבת־ערך.

הופיע בנו השב מן הכרם ועזר על ידו לאסוף את הכלים; וכשישבו שניהם לנוח על מדרגות הבית, פתח בנו בשפה רפה לדבר שוב על המצב, לבו של גלעדי נבא לו בשורה רעה, התחיל דופק בחזקה ופניו החוירו.

– מה חדשות, יפתח?

– הרבה חשבתי על סוד הצלחתם של אחרים ולא מצאתי לו פתרון. אבל דבר אחד גלוי וידוע לי: אין הברכה שורה במשק שלנו, ועלינו להשקיע כחות למעלה מן הטבע כדי למצוא את צרכינו ההכרחיים ביותר. מה שאחרים מכניסים בנקל, מוכרחים אנו לרכוש בעבודת־פרך ממש. אצלם נעשית העבודה בידי שכירים והם נהנים מרוב טובה, ואנו מיגעים את גופנו ואת נשמתנו וברכה אין – מהו סוד הדבר, אבא?

גלעדי פותר לבנו את הקושיות על־פי דרכו, אבל הדברים אינם מתקבלים על לב הבן, וסוף סוף הוא מחליט לגלות את לבו? – הוא ואלישבע החליטו לנסוע.

– לנסוע?… לאן? – שואל האב בתמהון, לבו מתחיל מתרוצץ בו.

– אלישבע מחליפה מכתבים עם דודתה מאמריקה…

גלעדי השתדל להשתיק את סערת לבו ולדבר במנוחה :

– אינני חושב, בני, שאתה תהיה מוכשר לחיי “ביזנס”, צעיר כמותך, שמילדותו הוא קשור אל הקרקע, לא על נקלה ינתק ממנה. סוחר־מוכר בלי שום הכנה לכך, אינו בטוח כלל בהצלחה.

– ואני חושב, – עונה יפתח – כי במרץ שלי אפשר להספיק שם הרבה. בכל אופן אני מקוה לפרנס שם את משפחתי ברוחה יותר משאני יכול לעשות זאת כאן.

– ברוחה – אולי, אבל לא בבטחון- לב, בני! אמנם אנו אוכלים פה את לחמנו בזעת אפים, אבל לבנו שקט ושלו. יודע אתה, שהפנה הזאת שלך היא, הקרקע תחת רגליך שלך היא ואין מי שיכול לנשלך מעליה. הנך יושב בביתך, במולדתך, מסייע בבנין היסוד לעתידנו, עתיד העם המפוזר והמפורר. אינך בגולה, – אינך יודע, בני, מה היא גולה, מה הוא להיות זר ונרדף, בזוי ושנוא – בן בלי בית!

– באמריקה, ארץ החופש, אין היהודי מרגיש את עצמו בגולה.

– לא, לא נכון, בני, אם גם שנאת היהודים עוד לא התפשטה שם כמגפה כמו בארצות אחרות, אך עקבותיה נודעו כבר, היא זרועה בקרקע ומעלה ניצנים.

– למה לי להעמיק חקר, אבא? אם יכול אני “לעשות חיים”, ואני עודני צעיר ורוצה לחיות – למה לא אקבל את העזרה המושטה לי?

פני גלעדי התעותו מצער, הוא הניע בכתפיו ואמר בהחלט;

– אינני מסכים לנסיעתך, לא לשם כך הקרבתי את כל חיי בשבילך, שתעזוב את כל מה שבניתי בשבילך ותלך לנוד בנכר, האם בני, בני יבגוד באידיאל שלי, בשאיפותי, בחלומות חיי?? – וגלעדי הניח ראשו בין ברכיו ובכה כתינוק.

ומאז לא נשמע עוד בבית שום רמז לנסיעה. וגלעדי נתעה לחשוב, שרעיון הנסיעה הוסח מלבות ילדיו, ועל־כן התחיל להרהר בתקון המשק, כיצד להטיב את היבול ולתקן את כל צורת חייהם של ילדיו. כמה הוא אוהב אותם, כמה התקשר לילדה זו, שהיה רוצה לראותה מאושרה בביתו!

אך איכה יתחיל הכל מחדש אחרי עשרים וחמש שנות עבודה בכוון אחד? אמנם הכוון היה מטעה, לא זה הדרך, שצריך היה ללכת בו, – כרמים בלבד, בלי פלחה, בלי אדמת זרע, בלי משק־בית מסודר סדור רציונלי, – אך משגה היה. אך איך לתקן את המעוות, ואיך יתכן להבריא את המצב עובד־אדמה, בזמן שמסי הממשלה מוצצים את לשד העובד והמשטר כולו הוא רקוב, גנבות ורציחות מתפשטות בארץ, גונבים ומחבלים כל פרי, כל נטע רך שידים נאמנות טפלו בו ועמל האדם הוא הפקר?!

מלחמה תמידית לו עם הגנבות בכרם ובבית. מכרם הזיתים נגנב אשתקד כל היבול, טרם התחילו במסיקה. הוא ובנו התכוננו לצאת לעבודה למחרת חג הסוכות, והנה ביום האחרון של החג, כשהשומר נשאר במושבה – נגנב כל הפרי עד תומו.

כאן בגנה שעל יד הבית צריך לשמור יומם ולילה על מעט עצי הפרי, כי פועליו הערביים של שכנו הפרדסן לוטשים תמיד עיניהם לגנה. הם שבים מן העבודה בשעה מוקדמת, מכניסים כליהם למחסן של השכן ומתגנבים אל גנו הוא, קוטפים במהירות מלוא כנף חלוקם פירות וירקות ומתחמקים באין רואים.

הגנב הוא השליט על כל עמל האדם – והשלטון נותן לגנבים חופש עד שיתחנך מעצמו. האם אין הצדק את בנו, באמרו כי בתנאים אלה הולך מרץ האדם ופוסק לגמרי?

גלעדי מעוה פניו וחורק שן מתוך יאוש שתקפו: – אֵי הבטחון הגדול שהיה בלבו לפנים, כי לא רק בית יבנה לו פה העם השב לתחיה. אלא מדינה יקים לו כאן על אדמת אסיה עם גבולות רחבים וסגולות עושר גדולות? ועוד האמין, כי יבוא העם בהמוניו להתישב בארצו, כי דרך אחרת אין לפניו.

ועתה מה עלתה להם לחלומותיו ולתקוותיו?

לפי בקשת כלתו תקן גלעדי? את הלול, אחרי־כן השקה את המשתלות ונכנס אל הגן לנוח. אבל כאן מצא פנה, שלא היתה יפה בעיניו ויאמר להביא בה קצת סדר, התחיל להעביר אליה עציצים ממקומות אחרים. תקע עמודים וקשר בהם ענפים רכים שיסתלסלו ויכסו על הפנה הריקה. הענפים נמשכו למזרח, והוא מתָחָם דוקא למערב, מותח וחושב כי מעשה אכזרי הוא עושה והטבע בודאי יענוש אותו על עול זה, כי אפשר שהענפים ייבשו וימותו, ובכל זאת הוא ממשיך לעשות את שלו ואינו מניח את הענפים מידו, עד שהוא משרה צל ויופי על הפנה כפי רצונו.

הנה שם המטפסים ששתלה כלתו, כבר הספיק לכסות חלק מן המרפסת וגלעדי רואה את גדלם המהיר ואינו נהנה הרבה, משום שבדימיונו הוא מתאר לו את מראה הצמח הזה בעתיד, שדרכו לנבול ולכמוש בימי החורף. חבל שנטעו מהמין הרע הזה.

וכנראה שנכד עתיד לבוא… כלתו חולנית, מקיאה הרבה… יש שהיא בורחת פתאום מהשלחן אל חדר הרחצה, אחרי־כן אל המטה, שוכבת שעה קלה ושבה לעבודתה כשפניה מלאים סבל, הוא רוצה להקל עליה מעט, מנסה לעזור על ידה, אבל היא נרגזה וקשה למצוא דרך לעשות את רצונה לבו דוי ואינו יודע במה יהיה לה לעזר, פעמים היא מזכירה לו בחולשתה את זו, שאבדה לכל ימי חייו והוא מתמלא חרדה לעתידה.

כשמתגלגלת השיחה על המצב הדחוק ואלישבע בוכה, מכאיב לו הדבר מאד והוא מרגיש צער ועלבון. הלא ברורה הסבה: הוא הנהו רק עובד חרוץ, אבל הבנת־חיים אמיתית חסרה לו. והבנה עולה, כנראה על חריצות, הנה דודו : בא, ראה ונצח. התאכר ומצליח, אף על פי שלא נסה לעבוד אף יום אחד, צורת מעדר אינו יודע, ובבואו לשדה אינו מבחין בין עשב לעשב, גם את היבלית אינו מכיר, וכשהוא משגיח על פועליו בשעת עקירת היבלית, תופס הוא לפעמים איזה גבעול פשוט ונוער בערביים על השאירם יבלית בתוך ה“בַּחְר”. הוא טעה והם, הערומים, מחַיכים בחשאי ולועגים לו, אבל מעמידים פנים רציניים ומלמדים אותו מהי יבלית ואיך להכירה בסימניה.

דודו הספיק כבר להתחיל בנטיעת פרדס ולא אסם מלא תבואה. אינו קונה לא שעורה ולא חטה ולא תבן, גם מחסן מלא בַקיה מוכן לשנה, וכל זה הוכנס על ידי ערבייו הרבים. ולא רק מתבואות השדה יש לו רב, אלא רואה הוא ברכה גם בכרמיו, אף על פי שאינו יודע כיצד זומרים גפן או איך גוזמים עץ. הכל מצליח אצלו מבלי שהוא עצמו ינקוף באצבע קטנה. למה, אפוא, חריצות־כפים, אם אדם יכול לעשות חיל רב גם בלעדיה? מה יועילו הנסיון, החריצות, החקירה, אם הבנת־חיים אמתית חסרה?

“גבר לא יצלח, שום דבר איני יודע עד תכליתו” – מוכיח גלעדי את עצמו. שואף הוא לדעת את הטבע, אבל במדה שהוא קרוב לטבע, הוא גם רחוק ממנו, הלא תמיד בא הוא במגע עם הצמחים ועם מחלותיהם השונות. אבל איך לרפאותם אינו יודע. הנה התחיל נובל עץ אחד, שאך זה עמד בהדרו. וגלעדי אינו יודע מה היה לו לעץ. מדוע בחרו הטפילים בעץ זה ולא בחברו, הנמצא במצב גרוע ממנו, – האם אוהבים המזיקים האלה רק את החזק ואת היפה? יש לו רצון לרפא את העץ, אך מפקפק הוא אם לזרוק עליו גפרית, או מי־נחושתן או להתיז רק את הענפים המנוגעים?

ובעמדו תוהה מבלי דעה במה לבחור, הוא מתמלא תרעומת על עצמו: למה לא למד ולא רכש לו הכנה כדרוש לחיים החקלאיים שבחר? הרי לא פתאום הלך לארץ־ישראל. ומדוע לא השתדל להכשיר את עצמו כראוי? עתה לשוא הוא חוקר את הטבע, מאום לא יעלה בידו: על כל תופעה הוא עומד תוהה, מסתכל ומתבונן ואינו בא לידי שום מסקנה ברורה.

התרשמותו מכל דבר מגיעה לפעמים לידי גחוך, – הנה שתה מעט מים, ופתאום חש בחילה, מפני שנזכר בחידקים הרבים שבמים, – הרי טפה אחת מהם כוללת בתוכה רבבות בריות מיקרוסקופיות, והוא בגמיעה אחת בלע המון בריות חיות אלה.

יונה הומה בשובך והוא מתעכב ושואל את נפשו: הקוראת היא לבן־זוגה שישוב אליה או מתקשה היא בחמוּם ביציה שהטילה? או אפשר היא מטפלת כבר בגוזליה באהבה ומביעה את רגשות האם בהמיתה?

בעץ האקליפטוס הענקי שאצל שער אורותו הוא מסתכל: מה רב הדרו כשהוא פושט את ענפיו הענקיים על שטח גדול של החצר. ומה יפים הפרחים הלבנונים, בעלי השפם, העונדים כזרים לבנים את יונקותיו! מדוע עץ בודד זה מכוסה פרחים יותר מאחרים?

והנה צד הערוגות השתולות שתילי כרוב ירוק כחלחל, התעטף צל עם השקיעה ומשרה סוד על הסביבה. גלעדי נועץ את עיניו הפקוחות לרוחה במערב המאדים. מרוץ דמים חזק עובר מקצה אצבעותיו עד צדעיו ונפשו כמֵהָה לדבר בלתי ברור לו. פתאום תוקפת אותו עצבות רבה והוא רואה את עצמו בדד ונבדל מכל העולם, שונה מכל אלה שחייהם קלים וטובים, הם אנשים מנוסים, עושים הכל בשביל עצמם ודוחים באומץ לב כל מה שעומד להם למפגע בדרך להצלחתם. אנשים אלה כח ושלטון בידם ליצור להם מעמד, ולכן קל להם וטוב להם.

והוא? גבר לא יצלח הנהו, אשר לא יצא ידי חובתו לא כלפי האידיאל שלו ולא כלפי עמו. בכל עבודתו הקשה במשך שנים ארוכות לא הביא תועלת לעצמו ולא לארץ, כי את דרכו לא מצא.

הגיעו ימי הסתו, גלעדי מוצא קורה רוח בצבעי הבוקר החורים והקרירים ובמראות האודם של בין הערבים, באמצע היום בוערת השמש כאש וכל עבודה קלה מיגעת אותו. הוא דוחה על־פי־רוב את העבודות הקשות לשעות הבוקר או הערב, הנותנות לו חזוק ומרץ.

בבוקר של סתיו מתעורר הכל בתקפה לחיים. הנה הצפרים מרננות בחוזק כזה, כאילו הן מכריזות חג בעולם, התמימות? אינן יודעות שהן צפויות לחורף הקר. אינן רואות את העננים המצטברים כבר במזרח ומבריקים כשיש לבן, המעַורים את העיניים בזהרם. עוד ימים מספר וכל אלה יקדרו ויהפכו לרועץ למשוררות־הבוקר העליזות!

ישנם בקרים שבהם נדמה כי הנה החורף כבר בא, – השמש מסתתרת, והשמים נעשים אפורים והאופק צר וקרוב. יש שערפל עולה, זוחל ומתקרב ומשוכות הכרמים עוטפות מעטה אפור המחתל את כל המרחקים, בולטות רק במקצת השומירות הלבנות במרומי הגבעות וענקי העצים שבצידי הדרכים.

את לבו של גלעדי ממלאה זה ימים אחדים הרגשת צפיה נעימה ובדידותו כאילו מסתלקת לרגעים ממנו: כי למושבה באה ידידתו מושה גברילוביץ לבקר את אחיה, והוא נפגש אתה תכופות. עתה הוא כולו צפיה לקראת הפגישות הללו, הנה עובד הוא בכרם, ופתאום מן העמק, בשביל הצר שבין הכרמים, עלה ובקע קול שירה ערבה, הוא הכיר את קול שושנה, בת אחיה של מושה גברילוביץ, וידע ברור, שגם היא מטילת שם עם הנערה. הניח את עבודתו ואסף את הכלים אל המלתחה, בדרך קוה לפגוש אותה, אך לדאבונו נטו שתי המטילות מן הדרך, שהוא היה צריך לעבור בה. רגש הגעגועים תקף אותו, בעמדו על פרשת הדרכים ובלוותו במבטו את אחת משתי הנשים, ההולכות שלובות זרוע ושמשיה אחת סוככת על ראשן.

פנה ללכת הביתה בדיעבד מרוצה שלא נפגשו עתה, הרי לבושו אינו נקי וכובעו אינו הגון ביותר, גם עיף הוא מאוד, ובודאי לא על נקלה היה מוצא נושא לשיחה. רגיל היה לדבר אתה דברים המענינים אותה, גם משתדל להביע את רעיונותיו בסדר הגיוני,

אבל לא תמיד עולה הדבר בידו, וכשהוא מתחיל להרגיש, שדבריו אינם מבוססים יפה על ההגיון, הוא מבקש מתוך מבוכה מבטאים יפים כדי לחפות על העדר ההגיון.

אינו יודע מה היה לו הפעם, הרי זו לא אהבה, – בשנותיו מגוחך לחשוב על כגון זה, אבל יכול להיות שבאֵפר נשמר איזה גֵץ מימים עברו… שוטה שבעולם! – סונט הוא בעצמו – האם בגיל כזה מחפשים עוד אהבה? צחוק הוא צחוק מכאיב לב. חייו אבדו זה כבר את לֵחם ואת זהרם, ועכשיו הוא מתנהג שלא כשורה. אין הוא צריך להפגש עם אשה, שהיה לו פעם זיק של רגש אליה. אלמנות ממושכה, ארורה, אכלה את לשדו, תמק גם נפשו ברקבונה…

ובאותו רגע החליט לא לבקר עוד את מושה גברילוביץ, לא לראותה כאן, אבל אחר־כך לא התאפק וילך לבית אחיה לבלות שם את הערב. פגש אותה בצאתה וילכו יחדו לטייל לאור הירח בסמטה הארוכה, הגדורה משני עבריה שטח גבוהה, שריח פרחיה הקטנטנים משכר את העוברים. נושא שיחתם הפעם היה – זכרונות משנות המלחמה, שאז היתה מושה בחוץ לארץ ולא יכלה לשוב הביתה מפני הסגר הדרכים.

היא ספרה לו בפעם הראשונה פרטים על כל מה שעבר עליה שם בגיהנום, שהתגלגלה אליו לפתע פתאום, שם מתה עליה אחותה בשנה הראשונה למלחמה ועזבה על ידה את היתומים הקטנים, את הגיס האומלל והחלש, אחרי־כן באו עליה ימים שאין בהם חפץ, שהיתה מקנאה באלה אשר כבר מתו, כי באו הפרעות ולעיניה עברו כל זועות התופת…

יום אחד כשהשתתקה סערת הדמים והמתחבאים יצאו מחוריהם ויתאספו לבית־התפילה לטכס עצה יחד מה לעשות למתיהם, עברה פתאום שמועה, כי שארית של מחנה פורעים הולכת ומתקרבת. קול יללה איומה נשמע בבית־התפלה בשעה שהדלתות חרגו ממסגורותיהן והשודדים התפרצו פנימה, מכל הנעשה אז אינה זוכרת כלום, רק תמונה אחת נצבת לנגד עיניה, זוהי היד עם הרובה שירתה בה, סחבה אותה בצמותיה והשליכה אותה החוצה… כשהתעוררה ראתה את עצמה בבית־חולים מואר ואחיות רחמניות עומדות סביבה. בימים של הפרעות הראשונות בעירה הומה גיסה, הומתו שנים מן היתומים ואת הילדות הנותרות הלא הביאה הלום. הן גמרו שתיהן את בית־הספר לאחיות ועובדות בשרון אצל “הדסה”. גם לגלעדי היה מה לספר מהימים ההם. – היו תקופות שבהן היה לנגד עיניהם רק פחד ומות מכל העברים. נדמה היה, שהנה נופל כל הבנין בארץ ולא ישאר ממנו זכר, אז התפלל הלב לימים יבואו, שעולים חדשים ימלאו את המחנה ההולך וחסר.

– פסח תרע“ז ותחילת תרע”ח – היודעת היא מה עלתה אז לישוב? לפני פסח התחיל חורבן הישוב העירוני ולפני חג האסיף – חורבן המושבות, על מושבתנו נשפכה תחלה כוס הזעם, כי אחדים מתוכה נלכדו ברשת הרגול והקצף יצא על כל המושבה ועל כל הישוב. נאסרו טובי העדה והובלו בידי שוטרים תחילה למאסר ברמלה, אחרי־כן בירושלים. אחריהם נאסרו לאט לאט עסקנים צבוריים מכל קצוי הארץ, יום יום וקללתו מרובה משל חברו. ביהודה אנחה ובגליל זעקת שבר, אוסרים אנשים נקיים מפשע. מענים ומכים אותם ופוקדים עליהם לגלות את סוד הרגול.

– ואני זוכרת – אמרה מושה גברילוביץ – שלפני המלחמה התיחסו אלינו התורכים בערך יחס יפה. בכל שיטתה הגרועה של הממשלה מורגש היה, שאנו משמשים איזה כח חשוב בארץ. היה אלינו יחס של כבוד, אולי מפני כסף הברון שזרם אל הארץ, אבל ביחס זה יכלו לעשות הרבה, לו היה העם שבגולה רוצה בלב תמים בישוב הארץ.

– גברתי! בשנות המלחמה השתנה יחס התורכים אלינו לרעה, בפרט למן העת שהתחברו עם הגרמנים. רק ירד צלה של גרמניה על הארץ ומיד השתרר בה החושך. גם כל שיטת המאסרים ההם מידיה באה לנו. ואת מי אסרו כבוגדים במולדת? את זקני הישוב, את טובי הבונים! הושם עליהם משמר חזק ששום איש לא יגש אליהם ולא ידבר אתם. גם לאם, לאשה ולבת אסור היה לגשת אליהם ולא את פניהם, להחליף עמהם מלים. ותארי בנפשך, גברתי, את הפחד הנורא, שתקף אותנו באחד הימים, כשהגיעה שמועה, כי הממשלה החליטה לדון לתליה אחד מכל עשרה נתפסים, ובָמַת המות תערך לעינינו בתוך המושבה…

– אני מתארת לי מה גדולה היתה החרדה במושבה – אמרה הגברת מושה מתוך רתת.

– אין לי די מלים, גברתי, לתאר מה שנעשה אז, נשים חלו, גברים התהלכו באין אונים, רק יחידים שהאמינו בנס, עודדו את האחרים. גם בלילה נדדה שנת הגבורים האלה, ואם נרדמו לשעה קלה, היו מתעוררים בפחד, כי נחלי דם ראו בחלום וגופות אסיריהם טובעים בו… היו אנשים שנתיאשו לגמרי ושאלו את נפשם למות. יהודה והגליל קברו חלק מבניהם ואשרי המתים שאינם רואים בחורבן! היה אז הרצון להמוג, להיות לאפס, המח לא תפס עוד כלום, וזכרוני שפעם אחת, במשך שלושה ימים רצופים, לא ידעתי מה היה לי, ובאופן מיכני רחשו שפתי קטע תפלה: “אתה עוזר ומושיע וין לנו מלך אלא אתה!”

מושה גברילוביץ צחקה מתוך דמעות, וכשהופנתה שיחתם על מצב הישוב בזמן הזה, האשימה את אלה היושבים בגולה על סיר הבשר או על הלחם הקלוקל ואינם רוצים לזוז משם. בשעה שהמשטר התורכי היה בארץ, היה תרוץ, שהוא מעכב את העליה. אבל באמת יכלו ליֵשב את ארצנו ולהציל את הרבבות, שכלו אחרי כן בפרעות.

הוא הצדיק את עמו:

– כחות אין, הגלות אכלה אותם, ומאין ימצא העוז להקים בנין הרוס זה אלפים בשנים?

עבר חג האסיף, סוכת בית גלעדי היתה נפלאה, - צעצוע ירוק בתוך גן חמד, אבל לא שמח היה הלב. כל ימי החג נשמעו תלונות מפי אלישבע על בריאותה, על החובות ועל חיי הדוחק, היא אינה יכולה עוד לשאת דחקות זו, – לחג לא עשתה כלום, אפילו כתונת חדשה ליפתח לא תפרה, עכשיו יבוא חורף, נחוצים נעלים ובגדים חמים – ופרוטה בכיס אין…

סוף כל התלונות היה הנושא הישן: נסיעה לאמריקה! דודתה מוכנה לשלוח להם כרטיסי־נסיעה וכסף להוצאות, ומדוע ישארו כאן ויבולו בלא עת? שומע גלעדי ולבו מתפלץ בקרבו. מנסה הוא להתוכח ולהראות בעליל, שתקופת המשבר בארץ מתקרבת אל קצה, והמצב ישתנה לגמרי, אפשר יהיה להשיג כספים, להגדיל את המשק ולמצוא רוחה. התוכחו גם הם והרוגז גדל משני הצדדים. הוא מסתלק אל חדרו בלב מלא צער נוקב, היה לו הרגש כאילו על מוחו לוחץ מוט ברזל והכתפים כופפות את הגוף הרצוץ, הוא יושב ואוחז את ראשו בידיו; מביטות העינים אל נקודה אחת, רואות את כלי החדר ואינן מבחינות. מה הוא רוצה מן החיים? רק מעט שלוה, מעט מנוחה – האם רק בקבר ימצא את אלו?

בכל יום ויום יוצא הוא אל הכרמים ומחפש לו עבודה לשכך את צערו. גם בשעת הצהרים נשאר על־פי־רוב בכרם, יושב בצל העץ לאכול את ארוחתו – ביצים, זיתים, וחלב. ברוך השם, ביתם אינו חסר אוכל טוב ומבריא, בעת האכילה כשהוא מרגיש בעלים הנושרים על פניו, הוא מתחיל להרהר ב“שלכת”, הנה העלים הרכים אינם יכולים לעמוד בפני הרוח, בעת שהעץ אינו נותן להם את החומר הדרוש למחיתם, והם נושרים ומתפזרים ונרקבים – האם ככה ינשאו ברוח גם הם, ילדיו?…

בשובו לעת ערב מן הכרם, אין לו פנאי להרהורים – עבודה רבה מחכה לו ברפת. הוא מהר בבוקר ולא הספיק לנקותה. הנה כאן בפנה התאסף גל גדול של זבל וצריך להוציאו אל המזבלה, טרם ישוב יפתח עם הסוסים מן השדה, כשגמר להוציא את הזבל, עמד והתפלא לכל ה“הון” שהתצטבר כאן במשך הקיץ, הוא קורא לזבל “הון” ולועג לעצמו, שהנה אנשי מעשה צוברים זהב גם בארץ קטנה ודלה זו, והוא צובר זבל ושומרו, וזה נקרא בפיו “הון”…

התחילו שבות הפרות מן השדה והשמחה רבתה ברפת, בפנים יפות ביותר מקבל גלעדי את “זעירה” זו הקטנטונת שנשארה להם לפליטה משנות הרעה ועכשו העמידה כבר דור חדש – את “בכורה” ו“אהליבה” שתי בנות הנותנות חלב במדה הגונה, אבל האם עדין עולה עליהן, ואותה הוא מכנה בחבה: “הזנה והמפרנסת שלנו”, היא אינה בררנית כצעירות, וכל שיירי אוכל, שהוא מאסף מהסוסים והפרות הצעירות, היא בולעת אותם ברצון והכרת תודה.

את החלב יחד עם קדרה מלאה ביצים, שאסף מארגזי ההטלה, הכניס הביתה וימסור בהנאה לכלתו – האם יש ראיה טובה מזו לשובע השורר בבית? חשב בהגישו לה את ברכת המשק הביתי, אבל היא נטלה את כל זה בלי רצון, כדברים שאין להם ערך. מכאיב לו היחס הזה, אבל הוא סולח לה, הכל הוא סולח, מפני שהוא אשם בעיניו בזה שלא יכול לתת להם חיים טובים מאלה.

בשבתו אל השלחן לשתות תה ובעברו על הטלגרמות בעתון, קפץ כנשוך לקראת אחת מהן, המספרת על פרעות ביהודים באחת הערים הגדולות במערב אירופה.

הנה, יפתח, קרא את הטלגרמה הזאת! גם במרכז התרבות מכים אותנו ושופכים את דמינו, והדור הצעיר כאן עוד אומר ללכת אל הגולה, להתענות שם, – אוי לאותה בושה!

הבן לקח את העתון, עבר על הטלגרמה ואמר:

– ראשית, כתוב כאן, שהמקור אינו בטוח, ושנית הלא באמריקה אין אנטישמיות, אין שם פחד פרעות.

ושוב וכוח ישן נושן, שוב הצעות מצד האב ותשובות חמורות מצד הבן:

– חלומות שוא! אין כסף!

היסעו? שואל גלעדי את עצמו בחרדה, בפניו הם נזהרים לדבר על תכניותיהם, אבל הוא מרגיש ברור כי היריעה נארגת, האומנם ישאר בדד בפנתו? ומה יעשה בלעדיהם – היקבר חיים בתוך בדידותו?

כל הארץ בקשה רחמים על הגשם שאחר לבוא, היו ימים שבהם התחילו לעלות עננים, אבל בלילה שבו השמים והטהרו, התפלל העולם לגשמים והשמים בבהירותם לעגו לו.

סוף־סוף באו סערות חזקות, נשיאים ורוח – והגשם הראשון ירד לשמחת כל יושבי הארץ. בשדות מסביב התחילה התנועה. הנה פלח ערבי עובר כבר בשדה עם זוג שוריו, וגלעדי מרמת כרמו רואה את החורש, מקנא בעבודתו הזריזה וחושב: מה שמח שם החורש בפתחו את החריצים הראשונים אחרי החורב של ירחי הקיץ, אשר לא נראה בהם אף גבעול ירוק אחד בשדהו, הוא מרגיש בחרישה לא רק את התענוג של חזיון הצמיחה העתידה, אלא גם את הברכה שבמעשה ידיו: הנה הוא הולך לזרוע ולהבטיח את קיומו וקיום בני ביתו לשנה תמימה.

גלעדי מלוה בעיניו את הפלח ומחרשתו, ומשער את מהלך מחשבותיו: הנה הכין לו במטמורה עשר איפות חטה, הוא יפלח מהר את אדמתו, הנה בשמים עוד פזורים עננים, יבוא גשם שנית וירוה את האדמה: אחרי שבועים יחרוש שנית ויזרע את השדה, אללה, אל רחום יתן גשמי ברכה לרוב ויפרה את שדהו, עם אביב תתמלאנה השבלים בתחילת הקיץ תתבשלנה והוא יקצור ויקצור…

וגלעדי הוזה וחוקר עוד בהרהורי לבו של הפלח המאושר, החורש ושר לו את שירת לבבו: ואם תהיה שנת ברכה, שתכניס לו רוָחים רבים וכיסו יתמלא לירות מזומנות, יוכל סוף סוף לקחת לו את היפה בבנות, את זהרה, כצרה לאשתו פטמה, הרי זו עקבות נעוריה נמחקו זה כבר והזקנה קפצה עליה. – איזה טעם לחיים בחברת אשה יחידה, שכבר נס לחה? את זהרה הוא מוכרח לשאת, זהרה עיניה כברק נוצצות, זקופה היא כמגדל רַמְלה, וכולה אומרת חמדה ותאוה.

יא ליל, יא ליל! – משתפכת שירת המאושר על כל הסביבה.

דין דין! – מצלצל פעמון המושבה לשעת הצהרים וגלעדי גומר את גזום העץ ויושב בצל משוכת הכרם לנוח ולאכול את ארוחותו, כלה לאכול, פשט את בגדו על הארץ ושכב לנוח.

הוא הוציא מכיס חזיתו מכתב, שקבל אמש ממושה גברילוביץ, פתח אותו וקרא בו שנית, תחילה היא מציעה את בקשתה לסדר שני צעירים בעבודה אצל אכרים, הם באו זה לא כבר, למדו בחוץ־לארץ חקלאות, רוצים להתמחות בעבודה, אחרי־כן יקנו להם נחלה, היא מקוה שבידו יעלה לסדרם על הצד היותר טוב.

“היותר טוב!” – לועג גלעדי במחשבתו – במושבה זו, שעבודה עברית עודנה כמעט בחרם – היא מקוה לסדור על הצד היותר טוב! אינה יודעת כלל את התנאים.

והוא קורא הלאה דברים מרים על המצב בארץ:

"אם נתבונן בעין פקוחה אל היחס אלינו בארץ זו מצד הממשלה המנדטורית יש לחשוש, שכל חלום התחיה שלנו ישאר אך זכר יפה בלבד, כמו כל זכרונות העבר בתקופות הגבורים שלנו. האם הרגיש מר גלעדי את עלבוננו הנורא בימים האחרונים? עיני שכינינו צרות גם בשרידי האבנים הקרות של הכותל המערבי ומרשים לעצמם להתעלל ברגשות הקדושים של הבאים להתפלל שם ולשפוך את שיחם לפני בוראם. מי יודע אם לא ככה יהיה גם כחנו בבנין הבית הלאומי. ואולי יהיה, חלילה, גם סופו רק אבנים לזכרון, אבני תפארה, שהדורות הבאים יבואו להתפלל ולשפוך דמעות לפניהן, אלה יהיו שרידי החורבן של המאה העשרים! – –

“ישנם עצה אחת – לקנות את הקרקע בכסף, לכסות כל שעל אדמה בזהב, ולסתום בהון עצום את פיותיהם של הצוררים, – הימצא הכסף? הימצאו הכחות? ואנחנו הלא עם חלש, שתוכנו רקוב, קנאה ושנאה אוכלות לשדנו, מיבשת לחנו, ההתפלגות וההתפרדות מביאות כליה על גופנו”.

גלעדי לא הניח את המכתב, הוא עין ועין בו מבלי לקרוא. בזכרונו עלה הערב שבו נסעה מושה מבית אחיה, הם נפגשו אצל מכירים והוא הלך ללוותה הביתה, חושך היה בחוץ, העננים כסו כל השמים, היא היתה לבושה סודר ריב, וכשלקח את ידה תחת זרועו הרגיש כעין רעד קל בגופה.

– האם קר לה? – שאל בעדינות.

– לא חם לי וטוב לי, – אמרה מתוך תנועה שובבה.

בשעת פרידתם נשק לה על מצחה, זוהי הנשיקה הראשונה במשך חצי יובל השנים. אשר הם מכירים ומכבדים איש את רעותו. למחר בקש תואנה להמצא ברחוב בשעת נסיעתה: לבו דפק דפיקה קלה בעמדו על ידה ונדמה היה לו, כי היא השתדלה לא להביט ישר בפניו. האם חטא הנשיקה גרם?

דין, דין! – שוב קורא הפעמון לעבודה וגלעדי מתנער מהזכרונות ומהחול שדבק בו בשעת שכיבה והלך עם מזמרתו אל השורה שעזב.

בערב, כשגמר את עבודתו ברפת, נכנס אל חדרו, פרש את המכתב על השלחן וישב לענות עליו: –

“לא כדעתה דעתי, גברתי! לבי מלא אמונה בעתיד ישובנו, הרי אפשר להראות בעליל על הקִדְמָה הנפלאה בכל ענפי עבודתנו, העם זז, העם הולך, מיטב הנוער עולה אל הארץ, ועבודתם היא כבוש, גאולה. עוד אלה הולכים ואלה באים, בשלש־עשרה נפה יתנפו העולים וגם ילידי הארץ עד שישארו האמיצים, נכוני היד והלב, ואלה יעמדו בשורה, יסיעו את האבנים הכבדות ולא ירתעו אחור….”

רגע עמד לחשוב והנה הרגיש בעֲלֵי פרחים לבנים פזורים על שלחן כתיבתו, הוא אסף אותם ולבו מלא תודה לילדתו, שהעמידה אצלו את הצרור היפה, אחז את העלים הריחנים בחפנו ומחשבתו נשאה לעבר הרחוק. –

עיר הפלך משתטחת על הנהר רחב ידים, יום יום עובר הוא שדרת שטות בדרכו אל משרד עבודתו, אביב היה בארץ, השטות לבלבו והפיצו ריח עדין על כל הסביבה, בימים ההם נפגש עם זו, שקשרה את נפשה בנפשו והחליטה ללכת אחריו המדברה… מסכנה! כחותיה לא הספיקו למלחמת החיים הקשה ותפול חלל בראשית דרכם, ותעזבהו גלמוד באפלה.

לאטו צעד הישוב קדימה: רק עתה התחילה תנועה מהירה. הוא רואה הכל כעגול ההולך ומתרחב, ובו הוא מחפש את נקודתו… כאן היתה ההתחלה, כאן מקום הראשונים לבנין, הם נשארים במרכז תמיד, סביבם נוסף קו אחר קו, העגול הולך ומתרחב, ההיקף הולך וגדל והנקודה הראשונה המרכזית מתרחקת יותר ויותר, עוד מעט והעין לא תתפסנה.

נקודתו הוא איננה במרכז, והיא כה קטנה ודלה עד שהיא אובדת בתוך העגול והוא עצמו מצטמצם ומביט משם אל ההיקף בהתרחבו. שונאינו אומרים לעכב, אבל הדבר לא עלה בידם, אף כי הם הרבים וכח עריצים בידם וגזל דרכם, בכח המוסר ובשאיפת הצדק שלנו נעמוד נגדם.

אבל לא תמיד מאירה האמונה את דרכו, הנה התגנב פתאום הצער הגדול אל לבו והוא עוצם את עיניו ונושך שפתיו: רב באור מסביב, אך על חייו הפרטיים עולה עננה כבדה… הילדים אמנם אינם מדברים בפניו על נסיעתם, אבל הם מתלחשים תכופות ולחש זה מנבא לו רעה…

גלעדי נקרא לישיבת בוקר של הועד, אבל הפעם דחה את ההשתתפות בישיבה מפני עבודה דוחקת בכרם, – הוא ובנו החליטו להכין את הגומות סביב לעצים, ונגשו לעבודה זו במרץ. היום היה חם, האויר היה מחניק ממש, השמים צבע משונה היה להם, ולא השמש להטה, אלא האויר עצמו כמו הוסק באש, יפתח עבד בזריזות רבה וגלעדי הביט בו מדי רגע ורגש של גיל המה בלבו. זהו פועל! – אמר לנפשו – הרי זוהי מנגינת העבודה! לפנים יכול גם הוא לעבוד ככה, ועכשו הסתלקה המהירות בעבודה, כנראה שהוקצבה מדה לכח הזרוע, כי בעבור אדם גבול חיים ידוע, מאבדים השרירים את עוזם. ואפשר מאד שקרוב היום, אשר לא יהיה עוד ביכלתו לאחוז באת, היד תרעד מחולשה, וכשיצא לכרם בשעת העבודה, רק יביט, יסתכל, ומאום לא יעשה, בזה תשלם הטרגיות של חייו.

כמדומה לו, שהוא קרא באיזה מקום, כיצד מתחילה אצל האדם ירידת הכחות וכניסתו לשיבה, הקרוב היום? אינו יכול לתאר לו מה יהיה כשתגיע השעה, והוא לא רק לא יוכל לעזור לאחרים, אלא יהיה זקוק לעזרתם – הרי זה רעיון מבהיל! ולא המות עצמו מפחיד, אלא הכליון בתוך ההויה, לפני שעוברים את הקו.

– אבא, מה המחשבות, שאתה שקוע בהן היום? – שאל אותו בנו, כשנפגשו בתוך השורה.

– חושב אני על חיי אדם – היכן בהם נקודת־הירידה? וקשה לי לסמן את התחום, ירידות ישנן בכל הזמנים, אבל קשה לאדם אותה הירידה, שבה הוא מוכרח לרכז את מחשבתו, כיצד להנשא הלאה מבלי להיות למשא על אחרים, על זרים… הוסיף בלחש ובעיניו עמדה דמעה, שהתבייש בה בפני בנו.

הבן כבש פניו במעדר, רצה לפייס את האב עמוס הצער ולא מצא מלים בפיו. הם שתקו שניהם, עד שהגיעה שעת הפסקת העבודה והלכו הביתה, האויר הספיק להצטנן, השמש עמדה במערב כבושה ונכלמה, חורת וקרה. הצבעים הרבים הסתלקו. הרקיע עטוף צבע אחד אפור־כהה כלובש בגדי אבלות, נעלמו הרי יהודה ממזרח, רק רוכס אחד עוד בולט במעטה כהה.

בקרבם לבית יצאה לקראתם אלישבע בשמחה ובידה מעטפה גדולה, – זה עתה נתקבלו כרטיסי המסע!

לבו של גלעדי התחיל לדפוק בחזקה. הוא לא נכנס הביתה, הקיף את חצרו וירד בצעדים מהירים אל הכרמים שבמורד המושבה. הוא לא נתן לעצמו חשבון לאן רגליו נושאות אותו, מלבו פג הכל, רק קור וקפאון יצוקים בו. לאן הוא הולך?

על כל הסביבה השתרר החושך בשעה שהגיע אל בית הקברות. כאן שמע תנים מיללים בכנופיה, מאחת המערות של ההר משמיע צְבוֹעַ את קולו האיום, – חיה טורפת זו דרה בקרבת בית־הקברות וזוממת בלבה להרגיז את עצמות הנחים כאן בשלום…

גלעדי לא היה מעודו בבית־הקברות בלילה, רעדה עוברת בגופו, והוא צועד באי בטחון, אוזר שארית כחותיו בעלותו ובחפשו את קברה של זו, שרק הופיעה על שמי חייו כמחזה תעתועים ונעלמה לעולם.

הוא מצא את הקבר, גחן אליו ולחץ את מצחו אל האבן הקרה, לחצו בחזקה, כאילו אמר לנפץ את גולגלתו ולהתאחד אתה לנצח.

ג

הם נסעו, למרות התנגדותו נסעו והשאירוהו יחידי, בדד, אומלל. מה יעשה עתה במשקו בחייו – בשביל מי יעבוד ובשביל מה ימשיך קיומו העלוב? בנו היה לו כעמוד אור בדרכו. עשרים וארבע שנים נשא אליו את עיניו והאמין תמיד, שילך בדרך אשר אביו התוה לו. אמונה זו לא נכזבה עד שבא הנחשול הגדול וגרף את חמודותיו. מה יעשה עתה, לאן יברח מן היאוש התוקף אותו בכל שעה? הנה מחשבתו התחילה מתבלבלת לעיתים, המוח מתערפל, על ידיו ועל רגליו כאילו הושמו כבלי ברזל ולבו אחוז בצבת.

בזכרונו עולות שגיאות אשר שגה בחייו, שגיאות אין מספר, – מי ימנה את השלשלת הארכה? בלב שורטות ביותר אלו, שהשאירו פצעים לכל ימי החיים. אין משגה בחייו שלא נענש עליו קשה. הוא מאמץ כחותיו לתקן את המעוות, אבל יש בעצם הרצון לתקן את מה שאינו ניתן עוד לתקון, מונחת השגיאה הגדולה ביותר.

מפני כל אסון שבחייו הוא מתביש. הוא, גלעדי החזק, למוד הסבל, מתביש כילד שסרח ולקה בפרהסיה. לפעמים מתענין הוא לדעת איך מתיחסים אחרים אל אסונות חייו – המשתתפים הם בצערו, או לועגים לו? אף כי בעצם יודע הוא, שבני אדם ברובם אוהבים לעג וקלות־ראש, רק יחידים לבם פתוח לצער זולתם.

מה מכאיב סכום כל השגיאות, הגדולות והקטנות יחד, שהשתרגו עלו על החיים והעיבו את אור הימים, מהי התועלת בניצוצות המועטים החבויים באפר, אם הנשמה כולה מתלבטת ביסוריה באין מוצא?

ממרפסת ביתו נראית המושבה הטבולה כולה בירק. שקט בה, לובן צח. היתה ככה לא רק מבחוץ! הוי, הקהל ההוא שם, – השונא הוא אותם?… לא, לא אותם הוא שונא, אלא את הגלות, שנשארה טבועה בלבם, ומשם יוצא הבוץ והרפש לכל רחבי הישוב. – היכן המים הרבים להדיח את כל זה?

אבל אין הוא צודק ביחס אליהם, כי בעיקר הוא הוא האיש הרע מכל. היו לו לפנים יחסים טובים עם בני־אדם, היתה ידידות ומסירות נפש מצדו, עתה התנדף הכל. עומד הוא מרחוק ומקשיח לבו. אמנם יש לעיתים רצון לשוב ולהיות רך וטוב כמו שהיה לפנים, אבל יכולת אין. הפכים בקרבו: גודל־רוח וקטנות, פרישות וכמיהה לאהבה, פשטות ויהירות, – הוי, כמה הוא שנוא על עצמו!

חושב הוא שנדחה מן החיים, אבל האם דחהו משהו? הלא הוא עצמו התרחק מחברת בני־אדם, מכל אלה שהיה לפעמים מבקר והיה שוכח ביניהם את עצבות חייו. הרחיקהו המצב הקשה, רבוי העבודה, הירידה הרוחנית, שהתחיל להרגיש בה בשנים האחרונות. שואף הוא להיטיב עם בני־אדם, אבל כל נסיון של התקרבות מרחיקהו מהם ויוצר תהום בינו ובין הסביבה.

כמה התרוקן לבו אחרי נסיעת ילדיו. עתה יש לו רצון לברוח מן החיים, להתחבא במאורתו, לבל יראו אותו ולא ישמעו את קולו. אל יסתכלו בו בני־אדם, אל יביטו בו ובאסונו – מוטב שיחשבוהו כמת, כעובר ובטל מן העולם.

ובכל זאת מוכרח הוא להפגש עם אנשים. פעם ופעמיים הוא משתמט מאספות החקלאים, אך סוף סוף רואה הוא חובה ללכת: נמאסו עליו הישיבות ובכל זאת הולך הוא שמה, בחשבו כי זוהי חובת האזרח.

באספה אחת נדחו כל יתר השאלות והתחבטו רק בשאלת הבחירות לבד: זה חמשה שבועות מעסיקה שאלה זו את המוחות ואינם יכולים לצאת ממעגל הקסמים. בכל פעם מופיעים עכובים חדשים לפתרון השאלה, באות הצעות חדשות, התנגשויות שונות ואין דרך לשלום. כל כך הרבה עקמומיות הובלטה אצל אחדים, עד שגם ישרי לב מתחילים להתבלבל.

פעם התחזקה סערת הלבבות כשהקריאו תזכיר, שהגיש בא־כח הפועלים בדבר סדור צעירים חלוצים בעבודה לעונת החורף. חברי האספה אמרו לדחות שאלה זו לישיבה הבאה, אבל גלעדי עמד בכל תוקף על זה שיפתורוה מיד.

– הן הנוער הזה מתהלך רעב בחוצות והלב מתפלץ לראותם בכך. ומה הם מבקשים? רק עבודה. הם באו ברצון עז לעבוד, כל עמל לא יכבד מהם, ובלבד שיתפרנסו מיגיע כפיהם, אמנם לא כולנו קלטנו היטב את המושג “עבודה”, אבל זה הדור הצעיר, העולה אל הארץ, דור שרצונו ברזל, אומר לבנות בעצם ידיו את נשמות ארצנו, – אל נא נמנע ממנו את הדבר הגדול הזה. תנו לשאלה נכבדה זו פתרון מיד!

אך דברי גלעדי לא השפיעו על החברים ושאלת העבודה נדחתה בהחלט, והוא – מכל צד עקצהו.

– גלעדי רגשני כאשה, אבל הרגשנות לא תבנה את הישוב ועלינו להזהר מהנגע הזה.

וחבר אחר הוסיף:

– ידוע הוא, שגלעדי הולך תמיד נגד האינטרסים שלנו.

לא שלט ברוחו הפעם ועזב מתוך התמרמרות את האספה לפני הגמר. למחרת נודע לו, שהוציאוהו מרשימת המועמדים לבחירות העתידות. על זה לא התפלא, ועל מה התפלא? על שהכניסוהו קודם. מרגיש הוא בכל רגע שאינו נאה למקומו. שעומד הוא בנגוד גמור לכל מהלך מחשבותיהם, רק מתוך אונס ממלא הוא חובת הצבור, אך אינו מוכשר להסתגל אל הרוחות המנשבות.

גלעדי הוביל את סוסו אל הבאר להשקותו. לבוש הוא בגדי חול, שאינם בתכלית הנקיון, ולפניו עוברים מכירים בבגדי השבת. הולכים הם לבית הכנסת, טליתיהם תחת בית שחים ועל פניהם עונג שבת עם צפיה נעימה לשמוע קול חזן נאה. המאושרים! לו אין התענוג הזה, – הוא התרחק מבית־הכנסת ובא שמה רק בראש השנה ויום הכפורים.

חוזר הוא מן הבאר ורואה על עצי האקליפטוס הגבוהים שבצד בית־הכנסת המון עורבים צורחים, והם מפריעם בעד הקולות הבוקעים מגובה החלונות. מעמקי החורשה נשמעת תפלה אחרת, – שם שר הזמיר והעפרוני עונה לעומתו בבדידות קולו. במרחק מעט מסתדרים האנקורים למקהלה.

עובר הוא ליד ברכת מים, עומד על ידה שעה ארוכה ומסתכל בבואות הז’קוּרַנְדוֹת המשתקפות בה. מכאן ומכאן מתנועע חלון או דלת, מחפש הוא בברכה את תכול השמים ואינו מוצא אותו, שם מתנועע איזה גוש עכור במקום היריעה הזכה.

בקרבת המושבה משתרע כרם חרוש יפה, יפה. אין על קרקעו אף עשב, אף גוש־עפר אחד – הכל פורר ונתחח הדק היטב. הוא מקנא בעבודה יפה ומוקדמת זו. מי יחרוש עתה את אדמתו ככה? העובד העיקרי איננו. והוא? הן למושב זקנים עיניו נטויות. ימיו עתה ללא עבודה, איננו יכול להתגבר על הבטלה: הריקנות והבדידות אוכלות אותו ואבן כבדה מעיקה על לבו. בני אדם רחוקים או קרובים פוגשים אותו, פונים אליו בדברים ומתעוררת בו מחשבה, שהאנשים האלה בזים לו בלבם על שלא יכול לסדר את בנו יחידו והיה מוכרח לנוד למדינות הים.

עתה הוא עומד על עברי פי התהום. בעָבר אין כלום, רק ערפל, אדים, טעויות אין מספר, נהרס מצבו, נהרסו החיים ולא נשאר בלבו שום רגש אליהם, על המות אינו חושב, אבל יש לו רצון להתפטר איך שהוא מחובות חיים ומחובות עבודה.

הנה נוצרה בלבו המחשבה למסור את כל רכושו לקרן־הקימת. רק חלק קטן ימכור ובסכום הזה יוכל להכנס לאחד מבתי־המכסה שבארץ. – אבל האם יקבלוהו בגיל של חמשים ושלש? ומה יאמרו הבריות, אם ביום בהיר תודע להם החלטתו? האם לא “משוגע” יקראו אחריו? אבל מה איכפת לו, והוא בין כך רחוק כבר משאונם והמונם.

כן, זהו הפתרון היחידי: הרכוש לעם ולו פנת שקט לבלות את שארית ימיו עם עצמו: הוא עוד ימצא גם שם במוסד אפשרות להביא תועלת. אמנם אינו זקן בשנים, אבל זקן הוא ברוח, שבע רוגז וצער. כל החושים הולכים ונחלשים בו. – הנה פגש בחוץ אדם, שלכאורה הוא מכירהו היטב ואת שמו אינו יכול לזכור בשום אופן. מסתכל הוא בעיני הלז, בפניו המוכרים לו יפה בכל שירטוטיהם, יודע הוא גם היכן זה חי, רק את שמו ואת מעשהו שכח, הלז מדבר והוא עומד נבוך ומשתדל לכסות על אי ידיעתו.

מתבטל הוא לגמרי בהפגשו עם חבר ישן, שיחד אתו בא אל הארץ. בעת ההוא עלה הרבה על חברו גם בחומר וגם ברוח. דרכיהם נפרדו, זה הלך העירה וזה פרש הכפרה: עתה תופס חברו מקום גדול בישוב. לא ייגע ולא יעמול כמוהו, ובכל זאת התעשר, והוא בעל נכסים רבים, שרכישתם עלתה לו בנקל. הוא אמיץ בהליכותיו, מעשיו ודבורו תקיפים, עומד בעצם פריחתו ועדיין עולה בהר… מה הוא לעומתו!

כל הלילות עוברים על גלעדי ללא שינה. אי המוצא הנכון? לבו נוקפו לעזוב את המשק, כי מי יודע איך תטפלנה בו ידים בלתי מנוסות – אולי יוזנח ויחרב ובעיניו יראה את הריסות היסודות, שבנה ושכלל במשך שנים ארוכות במיטב כוחותיו? אך קשה לעזוב וקשה להחזיק, אין כוחות.

ד

הזדעזעות העצבים הפילה את גלעדי למשכב, ונמצאו אנשים טובים המטפלים בו בחוליו, – קוראים לרופא, הולכים לבית מרקחת, מביאים לו ארוחה מבית־האוכל ומביאים קצת סדר בבית.

בעד חלונו רואה החולה עדת עבים מקסימות, השטות בתוך רקיע כחול, את כנפיהן הצחות הן פורשות ונעות אט ובחשיבות מרובה. עפרונים שרים בגן והאנקורים משתובבים ופורחים ברעש מענף לענף, לא רע להיות חולה – חושב גלעדי – הנה יש לי האפשרות להסתכל בטבע, לנוח ולקרוא, מציק רק כאב הראש הזה שאין ממנו מפלט, אפשר להשתגע בשעת התקפתו.

בפעם הראשונה בחייו משתדל גלעדי למלא בדיוק אחרי פקודות הרופא, ולא בלי תמיהה, – למה לו לעשות כל זה? למי נחוצה בריאותו? הרי באמת שטות הוא כל הטפול הזה לאדם שחייו אינם ולא כלום. עליו לחדול מן הרפוי, עליו לקום ולהתעודד עד כמה שאפשר. הנה עדין הכרמים לא חרושים, הגפנים ללא זמורות, כלימה היא וחטא להתפנק במטה ולהשאיר את הכרמים בור, הם חפצי חיים, וכל זמן שהוא כאן, צריכים החיים להנתן להם. אבל כח, כח מאין ימצא?

הרופא אומר, שמצב בריאותו הוטב, אבל איזה גיהנום בנפשו! במה יכבה את האש הבוערת שם? בלילות מתהפך הוא על משכבו בנדודי שינה, לעיתים רואה הוא מחזות בלהות מתוך תנומה קלה וסובל יסורים גדולים. לפעמים הוא חולם בהקיץ ותמונות שונות מתערבבות במחו המעורפל. כמו עננה כבדה מעיקה על כל הויתו. יש שפתאום הוא מתפרץ בצחוק ואינו יודע על שום מה. הבחור המשמש אותו מביט בו בתמיהה, גלעדי תופס את המבט, מתאדם ואומר:

– אל תתפלא עלי, אחי, – נזכרתי בדבר מה מגוחך! – גם השקר שהשמיע באזני בחור תמים מעורר בו בושה.

מניח הוא את כף ידו על השמיכה, מסתכל בקמטים הרבים שבעורו הצנום וסופר ומונה אותם, את הגדולים לחוד ואת הקטנים לחוד, שבילים ישרים, עקומים ועגולים, כל גיד דק מן הדק לא נעלם ממנו, מסתכל הוא ביחוד באלה הבולטים ביותר, שהתנפחו מתחת לעורו ומסמנים עגולים וחצאי עגולים.

בלילות החושך הוא עומד ומביט בעד החלון לתוך החשכה שעות על שעות. מה הוא רואה שם? מה הוא מחפש? את כל תמונות חייו, את כל עברו העגום הוא רואה בצורות מטושטשות בתוך האפלה הגדולה. אורות נוצצים על הגבעה, הוא מלוה בעינים צמאות את נקודות האור, בשעה שבראשו ישכון ערפל. תר הוא אחרי דרך לאיזו נקודה, אך הוא נתעה ומתיגע מכסה את בשרו.

– דרך, דרך! – מתפרץ הוא פתאום בקול צעקה, ומתוך האפלה עונים לו בהד עמום קולות מוזרים, יש שהוא נרתע אחור ומזדעזע בפחד ואחרי רגע הוא נועץ שוב את עיניו באפלה.

הרופא המבקר אותו יום יום אומר, כי המצב הולך וטוב וכי הוא עומד להחלים במהרה. על זה הוא משיב בצחוק מוזר ואינו מגלה את החשש שבלבו, כי הוא עתיד לצאת מדעתו.

באים לבקרו כמה מידידיו והוא רואה בהם בריות מוזרות. לכאורה הוא מדבר אתם אל הענין, אבל בלבו עוברות בינתים מחשבות שאין להן שחר, – הנה אלה יושבים מלובשים ובעצם הדבר ערומים הם, כולם ערומים, ושום דבר אינו מכסה על גופם, אינו יכול לכסות, מפני שערומם נשקף מבעד לכל מערכת בגדיהם. הוא מתביש לשבת בחברתם ולראותם בכך.

כשמתבהרת אצלו המחשבה, הוא רואה נגד עיניו: בודד, עזוב, נדח! באותיות של אש כתובות המלים בחלל ושורפות אותו.

הוא אינו חדל לחשוב על אלה שנסעו – מי יודע לאן יתגלגלו החביבים? אפשר כי בחדר צר הם גרים, באיזו קומה עליונה בלי אור ובלי אויר. אלישבע, אלישבע, ילדתי? איך תסדרי שם את חייך? אילו נשאר יפתח נאמן ומסור לה, לפחות! – אבל מי יודע? הרי קצת קל־דעת הוא, ובעולם הגדול רבים וקשים הנסיונות… חלשה היא אלישבע, עמוסה מחלה כרונית, ואיך יעבור עליה ההריון, הלידה? וגדול ילד בתנאים קשים – מה יכבד עליה המשא! ויפתח רוצה לחיות, להשתחרר מעול מיותר ולהיות חפשי, – כמה תתחרט שם על נסיעתה, המסכנה – תבקש תקנה ואין!

ממה שהם כותבים לו לפעמים ומשתדלים להרגיעו, אין ראיה. הוא קורא בין השיטין, ויש לדמיונו כר נרחב לחשדים וחששות.

והנה עולה בלבו שוב שאלת המשק שלו, שאלה הדופקת בו ומזרזתו: קום עבוד, קום עבוד! אבל הוא יודע כי אין בכחו לעבד, כי נטלה ממנו המטרה ונטל טעם החיים. המשק דורש אדם שלם ולא צל אדם, ולכן אין לו מקום יותר ועליו לצאת אל התוהו, ללכת, ללכת עד שיאבד בחשכה.

הוא רואה מנגד גבעה נטועה גפנים. חלקה גדולה ממנה כבר מעודה וזמוּרה ומַרְאֶהָ כמראה עולל יפה, שיד אם אוהבת טפלה בו, חפפה ראשו והלבישתהו בגדי חג. אך הנה כרם אחר עומד שם עזוב מדאשתקד: אדמתו כוסתה חרולים כולה והתקשתה ככאבן: ועומדות שם הגפנים עצובות, ורבות מהן זוחלות צהובות, מפרפרות בין החיים ובין המות.

עצב נוגה מתעורר בלב גלעדי למראה העזובה הזאת. הראשונים לנטיעה הולכים במושבה ומסתלקים מן החיים… גם הראשונים לעליה הולכים אחד אחד לעולם, מתגברת כעת העליה החדשה, דור אמיץ נוהר אל הארץ! על קברי הראשונים תדרוך רגלם בגבורה, אבל עוד רבה הדרך גם לפניהם, ומי יודע איזה דור יזכה לראות בגאולה השלמה.

ובקום הבנין – האם יעמוד איתן? אם הנגע הטבוע בתכונתו לא ירפא, אם ההתפרדות וההתפלגות תוסיף להתפתח הלאה – האם אפשר שהבנין לא יתמוטט? רק בבוא יד חזקה, אבירה להבריא את האויר, אפשר יהיה לחזק את יסודות הבנין. על יד כזו הוא חולם כל ימיו! עוד שם, בעיר מולדתו, כשאגודה הצעירה היתה מתאספת על כרי־דשא מחוץ לעיר, והחברים היו חוזים וחולמים על ציון הרחוקה ושרים את שיריה הנלהבים, היה הוא הוזה לפעמים על פלא שיארע לפתע פתאום בקום גבור ענק, שביד חזקה ובזרוע נטויה יאחז בעם ויובילו ציונה. והנה בהיותו כבר כאן קם הפלא, קם פודה ומציל לאסירי העם – מִשְבי הגויים, מחיק הנֵכָר בא, והלב נמלא עליצות: זהו, זהו! כל תנועה נשענת על כה הרבים, אבל הרבים צריכים תמיד לאחד שישא באחריות, שיכַוֵן את הדרך. הנה האחד, הפלאי, לא ארכו ימיו, והפלא נמוג…

עיניו נתקלו שוב בגבעה שמנגד והכרם העזוב מעורר בו עצב עמוק: – הלא גם כרמו עזוב השנה, גם כרמו עומד כיתום ואין יד נאמנה שתטפל בו. פתאום הרגיש מוסר־כליות נורא ותקפו הרצון לקום וללכת, הוא קפץ מהר מן המטה, אמר להתלבש, אבל רגליו כשלו, ומוכרח הוא להאחז בכסא הסמוך לבל יפול.

שכב הוא על המטה והרעיון על העבודה התכופה, שאין מי אשר יעשנה, דקר את לבו, כמה כסף ומרץ, כמה שנות חיים הושקעו בכרמים, בכל צמצם, רק לא בהוצאות על העבודה. אמנם השנים הרעות הכזיבו תקוותיו, אבל לראות בשממתם אסור, צריך לחפש מוצא!

הוא מתבונן בחדרו. בעד הדלת הוא מעיף עין לחדרים האחרים, – איזו שממה השתררה כאן אחרי לכת הילדים! הדם קופא בעורקים מפני הבדידות האיומה. ולמה נסעו, למה נדדו מכפרם ממולדתם, מביתם ואדמתם? מי יודע איזו רעה תמצא אותם שם בנכר!… אנחה עמוקה מתפרצת מלבו, הוא כובש את פניו בכר, נושך שפתו וקורא מנהמת לבו:

– ילדי, ילדי – איכם?

כשמשתתקת סערת נפשו, הוא רואה בחזון רוחו נכד בהיר תלתלים, בעל עינים מאירות כזוהר הרקיע. נפש יקרה זו הוא נוטל בשתי ידיו ליַשְנָה בעריסה.

– נומה, נומה, פעוטי!

אל אלהים – הלא ככה מישן את יפתח, את היתום הקטן שלו אז, אז, בבדידות הראשונה. אבל אז היה קול ילד, קול בכי או צחוק משתפך בהדרים, ועתה - מה עתה? כליון ומות – האם לא ישתגע? והנה הגיעו לו שוב ימים ולילות, שהכל מטשטש במוחו ואינו יודע לקשר את ההוה עם העבר החתול בערפל. הוא אוהב את החושך, קם באישון לילה, יושב ליד החלון וטובל עיניו בעלטה. אינו רואה שם מאומה, אינו חושב על שום דבר, רק יושב ורועד, עד שמתעורר הבחור, רואה אותו במצבו ומכריהו לשכב. בשכבו עיניו פקוחות לרוָחה שעות תמימות עד שהוא נרדם, ובהתעוררו רוצה הוא לזכור היכן הוא נמצא כעת ואינו יכול.

לפעמים מתיצבות לפניו תמונות משונות ואינו יודע, אם חולם הוא או הוזה בהקיץ. – הנה אשה צנומה, כולה גל של עצמות, יושבת בכותנתה לעורה ומיניקה ילד… זקן בעל מבטים איומים לוטש עיניו כלפי נערה, ששעורותיה הארוכות צבע זהב להן ואומר להתנפל עליה…

שתי ילדות – אשתו וכלתו – הולכות שלובות־זרוע ומתקרבות אליו… והנה מושה גברילוביץ עטופה אבל – האם נתאלמנה?.. פתאום גלי עשן מכסים את כל אויר החדר והוא נחנק.

יש שהוא מביט לתוך חלל החדר ואינו יודע להחליט, אם ער הוא או ישן. או יש שאינו מכיר את חדרו כלל, הכל נשתנה ונהפך מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. האם חדר זה הוא בתוך ביתו? – ומדוע אין האורוה בחצר ואין פרדות רתמות, וישנה כאן רק מחרשה צרפתית אחת? מדוע הכניסו את המחרשה והעמידוה סמוך למטתו?…

… ומה זה התנערו שם בפחד היונים בשובכים? ודאי עוף לילה טורף אותן! תיכף יקח את הרובה, ימלאהו ויירה בטורף!

– הכדורים! היכן הכדורים? – צועק הוא ומעיר משנתו את הבחור הישן בחדרו הסמוך למטתו, והלה קם, נותן לחולה כף רפואה, מחליק לו על כתפו, מרגיע את רוחו ומכסא את גופו הקופא.

רק בסוף החורף הגיע גלעדי לידי בריאות שלמה בנפשו ובגופו, ואז כבר נהל משא־ומתן על התכנית אשר תססה במוחו מזמן, – למסור לקרן הקיימת החצי מנחלתו על מנת לישב עליה קבוצה, ואת החצי השני, שהוא משאיר לזכות בנו, הציע שתעבד ע"ח הקבוצה בתנאים נוחים לה עד בוא מועד ובנו ישוב אל הקרקע.

כל ירחי הקיץ עברו בחלופי מכתבים עם הלשכה הראשית בירושלים, ורק לתקופת העבודה הבאה, לפני בוא הגשמים, הוצאה התכנית לפועל וקבוצה של חמשה צעירים עם שתי צעירות הסתדרה בביתו ובמשקו, הוא עצמו קבע לו דירתו בחדר העליה ובשעות הפנאי התעסק שם ברוחניות: שב אל התנ"ך ואל ספרי המחקר, הוא חי בקבוצה כחבר נכבד והיה לה למורה־דרך בעבודה.

רוחו התחיל להתחדש ולספוק־נפשי גמור הגיע בשעה, שמלשכת ההתיישבות באה הידיעה על־דבר תוספת אדמה לקבוצה, על קנית שתי פרות גזעיות וצרוף חמשה חברים נוספים, אז ערכה ה“חברה” את הנשף הראשון בביתו והוא נסחף בריקודים כאחד הצעירים.

זה עתה כלה חג הפסח. הכל שמחו, נסעו, טילו, רק שרה היתה חבושה כמו בבית-האסורים מפני מחלת בעלה. לכאורה היתה זו רק קדחת רגילה, אבל לאיש חלש ועצבני כמוהו היה די בזה לשלול ממנה את המנוחה. כי איך תכון את דבוריה ואת פעולותיה – והוא לא יתרגז?

וצער גורר צער, ומתגברים געגועיה על זו שהלכה לבלי שוב… שלש שנים לעליתם, ובקרוב תמלאנה שלש שנים לאבדתם. בבואם אל הארץ התישבו במחנה, בתוך אוהל, והימים ימי חורף קשים עם רוחות וגשמים. באחד הלילות קמה סערה, עקרה את מוטות האוהל ותהפוך את הבדים; אחר-כך נתכו מטרות עוז בלי רחמים ואותם הכניסו לאוהל של שכנים. למחרת השתעלה הקטנה והיה לה חום, וטרם הספיקו להכניסה לבית-החולים כלו חייה לנגד עיניהם. – המחלה ארכה רק ארבעה ימים…

בזכרה זאת, מזדעזעות כתפי שרה; ברקותיה מורגשות כדקירות מחטים. היא קופצת אגרופה, נושכתו מתוך יסורים ולוחשת: לא אוכל לחיות בלעדיך, ילדתי; לא אוכל!

ובאים ימים של טרדות ודאגות ומסיחות את דעתה מן האבדה; – הנה צפה שאלת המים על שטח החיים בשכונת העובדים – שהיא הצליחה לרכוש לה שם משק קטן – ומחסור המים מטריד את מוחה. כמה ירקות בגן מתחילים להתיבש והיא אינה מעיזה לחלום על השקאה, אלא מתפללת שיספיקו המים לצרכים ההכרחיים בבית, ומזדרזת, בשעה שהמוטור עובד, למלאות את כל הכלים הנמצאים בבית, כי אם לאו, היא נידונה לסבל כפול, כי אז יצמאו לא רק הצמחים, כי אם גם בעלי-החיים שעליהם היא מתקיימת.

ושאלת תקון הבאר של השכונה מעסיקה הרבה מוחות. אמצעים כמובן אין בין התושבים העניים. חברי הועד כותבים, נוסעים ומשתדלים לפני המוסדות; יש כבר הבטחה מזמן, אבל מהבטחה למעשה – רחוקה הדרך.

קשים החיים בשכונה בכל המובנים, והיא רק מתפלאה על עצמה, איך הסתגלה אליהם במהירות כל כך. גרם לכך בודאי הרבה היחס החיובי לעבודה שמצאה כאן, במקום שכל הידים עסוקות וכל המוחות טרודים בחקלאות הזעירה. יש לה ממי ללמוד את דרכי העבודה, ואם בתוך נפשה עדיין מורגשת לעתים כמיהה לספר ולעבודת-רוח, הנה למעשה היא מסתפקת בעבודת-גוף בלבד, ויש שהיא גם רואה בזה חזות הכל: זהו עיקר העיקרים בתחית עם על אדמתו.

הנה גם המשק הקטן שלה גדל ומתפתח. – את החצר הספיקה כבר לגדור מסביב ובה רוחשים גדוּליה, מעשי ידיה להתפאר: חמש דוגרות מתהלכות עם אפרוחיהן; מהם כבר לבשו נוצות ויודעים בעצמם לנקר באשפה.

גם הרפת גורמת הנאה. “ברורה”, עגלה קטנה, התחילה להתרועע עם “שחור”, עגל בן חצי שנה, רובצים בחום השמש יחד ומתנמנמים; בהתעוררם הם מלקקים זה את אזני זו כלוחשים סוד. באותה שעה באות התרנגולות ומלקטות במקוריהן בשקידה את הקרצית מעל אחוריהם של שני האהובים, המקשיבים לנקור ומתענגים במאד מאד.

זוג יונים, ההוגה אהבה, מתפרץ מן השובך ומתעופף על הגג. היוֹן רוצה לתפוש את אהובתו, רעיתו, תמתו, והיא הגנדרנית, עפה בעגול, מתחמקת מרודפה ואינה רוצה להכבש בשעה בלתי רצויה.

כשזורקת שרה אוכל לתרנגלותיה, נוספת חבריא חדשה בחצר, – עדת צפרים זעירות יורדת במעוף מאמירי העצים הסמוכים להשתתף בסעודה. במחי יד היא מגרשת את הבריות החצופות ותיכף היא מוכיחה את עצמה על קמצנותה, – כיצד יכלה להתאכזר על עדת נקיים אלה ולמנוע מהם מזון דל, פסולת של חטה?

נשמעה געית פרות ושרה ממהרת לצאת לקראת עדרה, אבל אך פסעה פסיעות ועמדה, כי פתאום תקף אותה הכאב שבצדה, כאב ישן נושן, ושאין לה פנאי לשים אליו לב. היא עמדה רגע, כוצה את גופה, עִוְתה פניה ומיד הזדקפה ומהרה לאסוף את הפרות בלחשה: לא כלום, לא כלום! זה יעבור… אסור להתפנק…

גמרה את עבודת הרפת, חלקה את החלב והכינה לארוחת ערב מאכל חביב על ברוך שלה, והיה הוא הפעם במצב-רוח טוב, דבר אתה בידידות וספר מכל המתרחש כעת בעולם הפוליטי. הכיר פתאום חיוך על פניה ושאל:

– צחוק זה מהו, שרה?

היא הרהרה רגע ואחר ענתה:

– נוכחתי לדעת, שאם אשה רוצה להפיק רצון מבעלה, – תכין לו מאכל אהוב – והכל אתי שפיר! אמנם צדק ידידנו לוי, האומר, כי אשה היודעת להכין ארוחת צהרים טובה לבעלה, מובטח לה שיאהבנה. צר לי מאד שבעניני בשול ידיעותי כל כך קלושות!

– רק בעניני בשול הן קלושות? – שאל הוא ברצינות, מבלי לחשוב על העלבון, שהוא מעליבה.

פניה החורים עם החריצים הכחולים תחת העינים הגדולות התכסו אודם, ולא ענתה דבר.

… לא כדאי לענות על העלבון.. תתחיל סדרה של וכוחים והתרגזות. מוטב לעבור בשתיקה. – אלהים עמו!

וכששכבה במטתה וזמן רב לא יכלה להרדם, עוד חשבה על אודותיו: – מסכן הוא; חלש ויגע לא מעבודה. אלא מהרגש הקשה, שאינו מוכשר לעבודה. – המלחמה עשתה אותו לבעל-מום, אִבֵּד עין אחת ועלול הוא לאבד גם את השניה…

היא מקשיבה לנחרתו ואינה חדלה מהרהר בסבלותיו שם ופה. שם הרוח הנכאה שהיה שרוי בה תמיד, ופה – התקוה להתחדשות הרוח עדיין ממנו והלאה, – מה יהיה הסוף?

את עינה מושך בחשכת החדר החלון היחידי, שבעד מקלות תריסו היא רואה שמים כחולים-כהים, הזרועים כוכבים. הנה אחד מהם מבהיק בתוך השמשה האמצעית, נע אט לרחבה, מגיע עד הקצה ונעלם מעבר למזוזה. היא מטה אוזן; בחוץ לא נשמע כלום, התנמנם כל היקום, רק היא ערה וחשה באזניה רעש עמום, כשראשה מוטל כבר על הכר החם והיא כבר במצב נים ולא נים, ופתאום חרדה, – נדמה לה שנפלה ממשכבה ארצה. – – –

בשעת בוקר מוקדמה ממהרת שרה זרחי לקום לעבודת הרפת, שבעונה זו דאגה יתרה בה מרוב הזבל. הרי השדות עוד ברוכים בעשבים ירוקים ובמשך הלילה מצטבר הרבה זבל תחת הפרות, עד שאי אפשר לגשת לחליבה, אם אין מנקים תחילה את המקומות המלוכלכים ומפזרים עליהם חול או שיירי תבן לספוג את הלחות. אחרי עבודה זו היא עולה בסולם ומורידה מן הגג חבילת חציר לפרות, אבל הבררניות שלה אינן מרוצות מארוחת-ירק והן מסתובבות מצד אל צד.

נגשה לחליבה. בראש העגלים קופץ “שחור”, טפש זה שלפני גשתו אל האם הוא מנסה לינוק מפרה אחרת ומקבל ממנה בעיטות אחדות. ולא די לו, למסכן, בזה, כשמצא את עטיני אמו והתחיל לינוק ברעבתנות, מיד תפסה אותו בסנטרו החולבת המרשעת, התיקה אותו משדי אמו וקשרתו בחבל אל עמוד. הוא לוחם, בועט, קובל על העָוֶל שעושים לו ומבקש כל מיני תחבולות להשיב לו את הגזלה.

חליבת “כרמית”, השניה בתור, היתה עוד פחות מוצלחה, – דדיה של זו היו מלוכלכים בזבל ו“ברורה”, הבת המפונקה שלה, לא רצתה לנגוע בלכלוך. שרה האמינה לה שתעמוד בדבורה, לא קשרה אותה ותרץ להביא מים פושרין לרחוץ את כְּחַל הפרה. בינתים חזרה בה הרמאית הקטנה, ינקה ושבעה, ובשוב החולבת כבר עמדה “ברורה” מן הצד והקשיבה בנחת-רוח ללקוקי האם על גבה, כאילו זו נותנת הסכמתה למעשה הבת השובבה.

עוד נשאר לחלוב את “זלפה”, פרה קטנה, מיושבת ושקטה. אחרי-כן מוצאות כולן מן הרפת ומובלות אל העדר. רצתה לקרוא לברוך, אבל כיון שמצאה אותו ישן עדיין, הלכה בעצמה. מצליפה היא עליהן במקלה צליפות קלות ופונה אליהן בדברי חבה-תוכחה כשהן מנסות לשטות מן הדרך הישרה.

אצל השוקת עזבה את בהמותיה בתוך כל העדר ושבה דרך המושבה הגדולה. בגנה אחת, סמוכה לבית גדול, ראתה צעירה עוסקת בהשקאה וקנאה מפני שפע המים במקום הזה. מהצנור הארוך שבידי הצעירה קלח זרם עליז על ראשי הצמחים והדיח מעליהם את האבק. הפרחים נהנו הנאה מרובה ונשאו ברכה על רחצת בוקר קרה ונעימה זו. חלוץ רחב-כתפים, שעבר סמוך לגן, קבל גם הוא מקלחת ונרתע הצדה, בהעיפו על הצעירה מבט מלא חן עם שמץ צניעות. הנה גמרה שם הילדה, הרימה עיניה ועמדה תוהה: אנה נעלמו הצפרים מן הגן? – האינן אוהבות קלוח קר?

שרה עברה את סמטת-הצבר והגיעה עד השדה המפריד בין המושבה הגדולה ושכונת העובדים. בשדה שורר עוד האביב בתקפו: הככר מלאה עשבים, פרחים ושבלים. בעצי השקדים של כרם סמוך כבר נראה פרי זעיר, ירוק ורך; התאמה והתות לבושות מכלול יופי, גם על הגפן רבה התפארת. מקרוב נראית לה שכונתה על גניה האדומים ולובן קירות בתיה הקטנים. ברק החלונות, המוצפים קרני שמש בוקר עליז, מעיר בה חדוה. זהו כפרם, כפר יהודי, שהיא נחשבת בין בוניו – האין זה חלום?

– אבל יש לה גם רגעים של ספקות ואז היא שואלת את עצמה, אם כל אותה יגיעה בירקות, פרות ותרנגלות, קשורה באמת ברעיון הגדול, המכונה “תחית עם”? איזה קשר ישנו בין רעיון נשגב זה ובין העבודה הפשוטה, הגסה של יום יום?

כשברוך מראה איזה רגש של רוֹך, היא מסיחה לפניו את לבה:

– מה מוזר הדבר, – אומרת היא לו – שאת העבודה החקלאית, אשר אנחנו מחפשים בה קודם כל את לחמנו ואת קיומנו, רוצים אנו לצרף לאידיאל נשגב וקוראים לה – תחית העם בארצו! הרי כל העמל אינו בא אלא לאפשר את החיים, כל עמלנו אינו אלא לפינו, ואחרי כן אנו מרמים את עצמנו ואת האחרים בהתפארות, שדבר רב-ערך במפעלנו..

– לא נכון הוא, שרה, שאת מוצאת רמיה במפעלנו. הלא זוהי באמת התחיה וזה הפלא, שעם נודד אלפים שנה שב אל אדמתו, מרוה אותה בזיעתו, מחיה אותה, ומשיב לה את כחה. חלשים כחות העם, שהגלות אכלה אותו, אבל על-ידי עבודת החקלאות ישוב הגוף הכפוף ויזדקף, יתפתחו השרירים ויתחזק חוט השדרה לאמץ כחות נרדמים.

עיני ברוך אורו בדברו את הדברים האלה. הוא התלהב והוסיף:

– הלא לעינינו מתנער ומזדקף הנוער. קבוצות-קבוצות מתחברות להחיות את הנשַמות. יפה אמרה נואמת אחת, האוהבת את דברי הנביאים: “קו לקו – אמרה – צו לצו, זעיר שם, זעיר שם”. וראי: הנה גם לבין הרים שוממים ופראים חדרו הקבוצות ליצור נקודות-ישוב. סלע זקוף על ראשם והם חוצבים בהר, זורעים על צלעותיו, נוטעים, בונים ויוצרים חיים באמרם: “ארץ זבת חלב ודבש היתה לאבותינו, ועלינו חובה להחזיר לו את כבודה הראשון, להקים חלום הדורות”.

היא הקשיבה לדבריו בהתפעלות והערצה. הביטה בפניו שטושטשה צורתם הנורמלית על-ידי העין החסרה והתעקמות הפה, והרהרה: הנה מקור אהבתי אותו! הכל היא שוכחת, הכל סולחת בשעה שנובע מלבו מעין מחשבה טהורה כזו.

והיא יודעת שאין להתחרט. אמנם התכוננה להוראה, אבל החקלאות עדיפה ממנה. כשבקרה בנֵכָר קורסים פדגוגיים ועסקה בציונות, לא ברורה היתה לפניה הדרך, לא ידעה את ערך העבודה, עבודת האדמה. כעת הכל מובן לה: עם לא יקום בלי אדמה ובלי עובדיה.

פעם יצאה שרה לחפש שיירי עשבים בשביל תרנגולותיה והתרחקה מחצרה. לקטה מפה ולקטה משם, עד שעלתה על הגבעה ומכאן הסתכלה על פני הסביבה. לימין משתטח בית הקברות עם ברושיו הזקופים, משמאל שורה של גבעות מכוסות כרמים, ולפנים, מצד מזרח, משתלשלים הרי יהודה עטופי סוד הדורות הרבים.

בהטותה צפונה ובהוסיפה לעלות, התגלה לפני מראה חדש: ככר גדולה זרועה פרדסים. מרחוק מתפתל כנחש כביש לבן ואוטומובילים רצים שם כשדים זה אחרי זה. בפרדס הקרוב לגבול היא רואה עצי תמרים גבוהים, הפורשים כפותיהם על בנין תפארה, אשר בשמשותיו הצבעוניות מצחקת החמה.

שרה נועצת עיניה במראה-הפלאות הזה ובלבה צפה שאלה: מי גר בתוך מסתרי ההיכל ההוא – בני-מלאכים או בנות-השיר?

כששבה עם סל מלא עשב אל חצרה היה לבה טוב עליה, ובראותה את ברוך מרחוק חפצה לפנות אליו בהלצה: “הנה עשב, ואתה – הַב בקשיש, יא חוג’ה!” אבל הבדיחה קפאה על לשונה, בהתקרבה אליו ובראותה שעל פניו המעוקמים מצטַיר הזעף.

– מה קרה, ברוך? האם איזה דבר לא כשורה אצלנו?

– מובן שלא כשורה – ענה הוא בזעף קולו – אם אני לא אצא מן הבית ולא אכלא את העגלים איש לא ינקוף אצבע. הנה העגל הנבזה שלך שתה כבר את כל החלב. עבודת-הנשים היא תמיד ככה!

הרגישה באשמתה הפעם ולא יכלה לתפוס כיצד שכחה לכלוא את העגל לפני צאתה את החצר. על-כל-פנים הלא יכלה להזהיר על זה את ברוך.

ואף-על-פי-כן היטב חרה לה על הבטוי הקשה והבלתי צודק – כי בלעדיו אין איש נוקף כאן אצבע. הזהו התשלום בעד כל עמלה?

היא לא אמרה לו כלום, רק עשתה את עבודתה במהירות קדחתנית, כאילו שד עומד על גבה, דוחפה ומזרזה. בשעת ארוחת-הערב עצרה בקושי בעד דמעותיה. נחירי אפה התרחבו ואת שפתיה נשכה בעקשנות. ברוך לא חש כלל בהתרגשותה, היה שקוע בקריאת עתון ולא עלה על דעתו, כי במשפט אחד, שבטא בלי דעת-נפש, יעמיק ככה את כאב האשה.

האויר בקרבתו החניק אותה ממש. היא נכנסה לחדר השכנה, נפלה על מטתה וכאן הריקה את דמעותיה לתוך הכר הלבן. כשהוקל לה התבהרה מחשבתה ותחל להוכיח את עצמה על התרגשות יתרה זו בגלל דבר, שאינו חדש, החוזר תמיד. הוא מתיחס אליה שלא בצדק, מפני שחולה הנהו, מפני שסובל הוא מאסונו ולכן קשה לו לשלוט ברוחו. אבל היא, הבריאה ברוחה ובנפשה, למה תזיק לעצמה ולבריאותה?

מה משונה בכלל השפעת הרוח על הגוף! פגיעה קלה בנפש האדם ופגעי הגוף באים לענותו. הנה הכאב בצד כבר מורגש, כבר נוקב! או כואבת נקודה קטנה בגוף, לכאורה בלי כל תפקיד במערכת האברים – וזה גורם גם לירידה רוחנית; הנה נחלש אצלה כח הזכרון במדה כזו, שהיא חוששת לפעמים לטמטום גמור. אבל כאן אולי לא האפנדיציט אשם, אלא זה שנתקה מן הספר, ומובן מאליו, שאם אדם אינו עולה, בעל כרחו הוא יורד.

אמנם אין לדרוש מן החיים יותר ממה שהם יכולים לתת. אבל הלא חייב אדם לשמור על עצמיותו, על רכושו הרוחני לבל יתמוטט. לא לתת לגלי החיים שיכבשוהו במסגרת צרה עד כדי מחנק.

ומחטטת היא הלאה בחייה עם ברוך: – האם יש אף צל של ספק באהבתו אותה? ואף-על-פי-כן כמה מן העלבון ומן הצער הוא גורם לה. פעם כַּעַס סתם, פעם קנאה, טינה, ואולי גם שנאה לרגע, כי בלי זו אי-אפשר שיטפטף בלי רחמים את הרעל לתוך נפשה.

בכלל תמוה הוא אפים של הגברים לאהוב ולשנוא כאחד, לחזור אחרי האשה, לבקש קרבתה ויחד עם זה – לרמוס את כבודה. הן מופרך הדבר – לבזות את זו שאוהבים, שמתקשרים עמה בחיים, יוצרים עמה את המשפחה, את המעמד, שבונים יחד עמה את העתיד. משפיל אדם את חברת חייו, ובואותה שעה דורש הוא שהיא תחלק לו כבוד, מבזה אותה ותובע שכל נפשה ומחשבותיה תהיינה נתונות רק לו לבד.

כמו בחיים כן גם בספרות היא מוצאת אותו היחס ללא יושר, ללא צדק. היא רגילה לרשום בשעת קריאה פסקות שלמות, הנוגעות בכאב האשה. על נורה של איבסן רשום בפנקסה ככה:

"במחזה האחרון מקסימה נורה ממש בדברי האמת העסוקים והפשוטים שלה. כשהלמר אמר לה כי “אין איש מקריב את כבודו בעד האשה שהוא אוהב”, עונה היא בפשטות: “ואת הדבר הזה עושות רבוא רבבות נשים!” כמה טרגיות וכמה אמת!

אצל מופסן ב“עזה כמות” עמדה על קנאתו של אוליבר ברטין: – “בכל עת שהתבוננה אל איזה דבר, שהללה אותו, חבבה אותו, שאפה אליו, – עוררה בקרבו רוח קנאה. הוא קנא אותה כל הימים בחשאי על כל דבר, שעמדה עליו, ששמה בו עיניה, שמשך את לבה, ששמח את נפשה… קנא אותה, – כי בשעה שגבר אוהב אשה, קשה לו מנשוא, כי תבוא להרהר אף הרהור קל באיש אחר, לבו מלא רצון כביר להיות בעיניה יחידי בעולם כולו”.

דברים כנים ונכונים – הוסיפה על דברי מופסן שרה זרחי – אבל האם ישתנה פעם הדבר לטובה, והטבע, היוצר מגן לכל בעל חי לעמוד נגד מתנקשיו, – יתן גם לאשה בזמן מן הזמנים את אמצעי ההגנה על כבודה, או היא תגשש הלאה בערפל חייה באין מוצא?

פסקות כאלה לרוב רשומות בפנקסה וחרותות על לוח לבה.

שרה אוהבת את פרחי האזדרכת, כשהם זָעים בחלונה, הנה הענפים העבותים מפילים את צלם עליהם והם עוד יותר מפליאים ביפים; מופיעים עליהם גידים אדומים, והנה גם אשכול שלם הצטבע בצבע של דם והיא מסתכלת בעין חודרת ומבקשת את סוד חליפת הצבעים בפרחים.

קול שירה עלה פתאום מקצה הרחוב. היא הציצה בחלון ותרא את ילדי הגן עם “הגברת” בצאתם לטיול. מיד נע איזה דבר בפנים הלב, עלה עד הגרון, לחץ וחִנק. היא התכנסה פנימה, נאחזה בקיר ולחצה אליו את מצחה. דמעות חמות התפרצו מעיניה וכל גופה רתת: – הלא הילדה שלה, היקרה, החביבה שלה, יכלה להיות עכשו בגן-הילדים! אַיַך, פעוטתי, הן לא אוכל בלעדיך, לא אוכל!

ובלחשה ככה כשלו רגליה, התנודדה כשכורה. ובגשתה אל כסא ישבה עליו דוממה וראשה מורד, עד שנעלמו קולות הילדים במרחק. אז קמה, נאנחה אנחה עמוקה, זקפה קומתה ותלך לרחוץ במים קרים את פניה הלוהטים.

העבודה קוראת לה והיא יוצאת לנקות את הדיר ואת הלולים. כאן יש מקום להתרגזות, כי כל הבריות, למן העז הקטנה עד העגלה הבכירה, כאילו נדברו ביניהן לחבל ולהשחית, זה את הקש וזה את התבן. והנה התרנגלות התגנבו בעד הפרצה אל חבית הסובין, מנקרות ומלכלכות אותם.

פתאום מתפרץ עגל אל הגן לעשות שם שמות, או בורח אל המושבה לפגוש את האם ליהנות מחלב שדיה ולקבל ממנה לקיקות-נשיקות. שרה צריכה אז לרוץ ברחובות ובסמטאות כדי להחזיר את השובב. ולפעמים אחרי החליבה היא עצמה עומדת ולומדת את אהבת הפרות לפרי בטנן. יש שהפרה שוכחת את אכילתה ואת שתיתה ומתמסרת כולה ללקוק הולד.

בחצר רבה העבודה. אחר נקוי הדיר באים הלולים, ופעם בשבועים – גם השובכים, שבהם העבודה אינה קלה כלל, כי עליה להביא סולם, ולעבוד במכשירים. יש שגם סל מלא תבן היא מעלה אתה, כדי להציע קנים חדשים, ולטפס עם כל זה למעלה סכנה היא, אבל היא עושה זאת במרץ רב, וברדתה מן הסולם בהצלחה, היא מתפלאה על עצמה: האמנם נתחדשו עליה נעוריה, שהיא מטפסת כילדה צעירה.

ומרץ רב היא שופעת גם מחוץ לעבודות משק. לפעמים היא מתמסרת כולה לחובות צבור שונות. כשרוצים יש מה לעשות: יש קרן-היסוד, קרן-קימת, תוצרת-הארץ. לתנועה זו אין עדיין השפעה נכרת על הצבור, ושרה לקחה עליה להפיץ את הרעיון במקומה. היא מדברת מתוך הכרה עמוקה על זה, שהצלחת הישוב דורשת כי האמצעים שלנו יזרמו פנימה ולא חוצה דרך כל הצנורות. מדגישה היא, כי כחוט השני עוברת בשלשלת הישוב הופעה מעציבה זו, שכל הכסף הנכנס אל הארץ, רק אחוז מעט ממנו שוקע על קרקענו, ברובו הגדול הוא מתפזר בין שכנינו, או חוזר לחוץ-לארץ. בעשרות המיליונות, שהשקיע, כפי שאומרים, הנדיב הידוע בבנין העם, התבצרו הכפרים הערביים מסביב למושבות ונתעשרו עריהם. אלה מעבודה אצל היהודים ואלה ממסחר ומבתים, שהשכירו לבני עמנו במחיר רב.

ומוזר הדבר ומעציב, שגם בתקופה זו, שהישוב גדל והתרבו הנקודות החקלאיות ומשקים רבים מעמידים תוצרת משלהם – עוד הולך ונמשך כמעט באותה הצורה סדר החיים הקודם ובני עמנו קונים את רוב צרכיהם מידי אחרים, – האמנם נטול כשרון הוא עמנו ליצור לו ערכי חיים שלמים, שלא יהיה זקוק לאחרים? הזהו העם החכם והנבון שאת ארצנו הוא הולך לבנות, את עמו להחיות?

ומדברת שרה בלעג מר על זה. שכל ציוני ותיק פנקסו מלא מספרים ובקי הוא בהכנסתם של ענפים רבים. יודע הוא על כמה דונמים אפשר להתקיים בארץ ישראל וכמה כסף דרוש לכל משפחה להתישבותה. הכל יודעים אנו למנות ולספור, רק דבר אחד נעלם מאתנו: שכל עוד לא על ידינו יוצר קיומנו, אלא על ידי אחרים, וכספנו ילך לבנין עולמם של אחרים, – אנו לריק ניגע.

שרה זרחי משתדלת להפיץ את דעותיה בסביבתה הקרובה, אף כי יודעת היא שזוהי שטות, – כי מה האנשים האלה מוציאים? מסתפקים הם במועט ועובדים בעצמם. צריך היה לבוא בדרישותיה לפני הקהל שבמושבה הקרובה. שם שוק, שהערביים מוציאים ממנו יום-יום סכומים גדולים, שם לובשות הנשים שמלות משי וגרבי משי. שם יש דרישה לנשפי רקוד, לראי-נוע, תיאטרון ולמטרה זו רצות המכוניות העירה בכל מוצאי שבת וחג, שם רוב הכרמים עוד מעובדים בידי השכנים שיש להם אדמה וגנים ובתים, ואינם זקוקים לעבודת יהודים כלל. הם ממלאים את הכרמים ובאותה שעה צריך הפועל היהודי להסתתר בקרן זוית מאפס עבודה, מאפס יכולת להשתכר פרוסת לחמו!

– איך לחדור שמה ולפקוח את עיניהם לראות נכוחה? – שואלת היא לפעמים את החברים וברוך עונה במקום אחרים בלעג:

– בעיקר תעשינה הנשים נפלאות, – עליהן אפשר לסמוך!

בשכונה נערך נשף לטובת הקרן הקימת ושרה קבלה הזמנה להשתתף בו. היא דברה שם על ערך הקופסה הכחולה ועל התפקיד שהאשה יכולה למלאות בנוגע לזו. עוד מלפני דורות קשורה האשה העבריה לקופסת הצדקה; זוהי הטריטוריה הלאומית שלה מקופת ר' מאיר בעל הנס והלאה. לקופסת הקרן-הקימת צריכה כל אשה מישראל לקבוע מקום בביתה ולדאוג לתרומה קבועה, בפנה זו יד האשה תגבר תמיד לכשתרצה, ובכן היא נעשית שותפת בבנין הארץ.

חובתה הקדושה היא בעיקר להרגיל את ילדיה להתיחס בחבה לתרומות לקרן-הקימת ולהאציל לקופסה כל פרוטה הנקבצת על ידם; היא וילדיה יחד צריכים להתקשר בקשר אמיץ אל הקופסה, לותר על מותרות לטובתה ולזרוק שמה כל עודף בפרוטה. הקופסה צריכה לפאר את ביתה, להמצא לעין רואים בראש כל קשוטי הקירות, כי ממנה יתר ממנה פנה לבנין העם בארצו.

הנשף היה בגן הילדים ובסופו בקשה הגננת להגיד מלים מספר על הגן הצעיר ועל שיטת החנוך החדשה. שרה שמעה בהתענינות מרובה את הדברים השקטים, הנאמרים בנחת:

“… הטבע נתן לתינוק אם, המחנכת אותו בדרך טבעית; גם שיטת החנוך בגן הילדים צריכה לאחוז דרך זו וליצור לילד סביבה טבעית בלי שום מלאכותיות. חובת הגננת היא להמשיך את תפקיד האם ולתת לילדים חופש התנועה, חופש הפעולה. עבודת הגן על-פי השיטה החדשה דומה למִזוג צבעי הקשת השונים להרמוניה שלמה; למוסיקה, המחוברת מצלילים ליצירה אחת”.

לשרה נדמה ברגעי הקשבתה, שהיא עצמה מורה, שהיא עצמה מדברת בחבה על החנוך ונמצאת שוב בגבולותיו.

ואחרי כַּלוֹת הגננת את דבריה עלתה שרה שוב על הבמה לענות והיא דברה על גדולי המחנכים בעולם, שכל אחד הלך לשיטתו הוא. לבסוף בקשה סליחה מן הקהל, שהנואמת הקודמת וגם היא הרשו לעצמן לנגוע בשאלה, שלא עמדה על סדר היום.

כאלה היו ימי הגאות אצל שרה, והנה בא השפל, באה ירידת הכחות, וזה היה באשמתה וב“טפשותה”, כדברי ברוך. והמעשה רגיל: היתה לה כביסה גדולה ותרץ כל היום מן הבית אל החצר ומן החצר אל הרפת וחוזר חלילה. היא נשאה דליי מים, גם הרימה לגינים כבדים מלאים לבנים, והתוצאה היתה, שבלילה תקפוה מכאובים חזקים בצדה וצריכים היו להבהיל אליה את הרופא, שראה צורך בנתוח ויעץ לפנות למומחה ידוע.

לא שמעה שרה בעצת הרופא, ובקומה אחרי איזה ימים ממטתה, הסיחה את ליבה מכל הענין, אף כי היתה חלשה מאד והתהלכה ברפיון גמור. ביחוד קשה היה לה בשעות הבוקר, שלא יכלה להתחיל בשום עבודה, צועדת איזה צעדים ועומדת באמצע, הראש מתחיל להסתובב והיא צריכה להאחז במה שלא לנפול.

עתה יש שלבה מתרכך ומאיזה מקור בלתי ידוע נובע צורך לפייס את מי שהוא, לבקש סליחה ומחילה. היא מתחילה לדאוג יותר לברוך, שהוא לפי דעתה זקוק לטפול יותר ממנה. אבל עצם התמסרותה לבריאותו מרגיזה אותו, כאילו היא עושה לו רעה, בהגישה לו כוס חלב, שלא בשעת הסעודה, או בבקשה ממנו לשכב בשעה מוקדמת, – חטא היא חוטאת בזה ולא יסָלח לה. עוד רע מזה, שהיא עצמה אינה סולחת לה, שאינה מסוגלה לרדת לסוף דעתו ואינה יודעת לכון את יחסה שלא תרגיז אותו.

והיא מונה את עצמה בכל מיני אשמות כלפי בני-אדם, – האם עזרה דַיָהּ? האם יצאה תמיד ידי חובתה? האם נתנה במדה מספקת מה שנתנה ולא נשארה חייבת כלום? לבה אינו עונה בחיוב על השאלות האלו, להפך – הלב דואב ואומר שהיא קמצנית וצרת-עין ואין יחסה טוב לאשרם של האחרים ולעליתם במעלות החיים.

זכרה את הוריה. הנה גם מהם עליה לבקש סליחה ומחילה, על שלא עשתה רצונם והדאיבה את רוחם. לא רצו שתנשא לברוך, דרשו שתנתק את הקשר אחרי בוא עליו האסון, ולא שמעה בקולם. ההיתה זו גבורה או חולשה לשמור על אהבת נעורים, על קשר שנארג במשך שנים?

יש שהיא חולמת עוד לפַיֵס את ההורים, למשכם אל צדה ולהביאם לכאן.

– הזיה טפשית! – אומר לה ברוך, כשהיא מסיחה לפניו מחשבה זו – לעולם לא יצא הדבר אל הפועל.

– מדוע ברוך? הן כך נארגים כל החיים: מתחילה הזיה, אחר מעשה ועוד מעשה וסוף-סוף יעמוד האדם בפני התגשמות שאיפותיו.

ברוך לא שמע את דבריה, כי המשיך לקרוא בספרו, וכשהיא, מתוך עלבונה, העירתהו על כך, זרק לה בבטול:

– יש מה לשמוע בפטפוטי נשים!

שוב נוקבת גסותו כמחט בבשר החי, והיא נשארת כאלמת.

בריאותה הוטבה וכחותיה שבו במדה כזו, שהיא כבר יכולה להגיש עזרה לחולים אחרים. נפלה למשכב שכנה טובה וילדה הקטן אינו נותן לה מרגוע לא ביום ולא בלילה. בשעת חומה הכי חזק עליה לקום להאכילו, להשתיקו, לרחצו ולישנהו.

שרה התחילה להביא שמה עזרתה והיתה נרגזת מאד מיחסו של הבעל לשתי הנפשות הסובלות. הוא היה הולך לו בכל ערב לאספות או לספריה ולא איכפת לו כלום הנעשה בבית.

כשאשתו היתה מעירתהו על חובות המשפחה, היה זורק תשובתו בכעס:

– אחרי עבודה במשך יום תמים, כמדומני שיש לי הרשות לעשות בזמני כחפצי.

גם בבוא יום השבת וחופשי היה – לא נחו רגליו בבית, שוב עזב את המשפחה והלך באשר הלך. וגם כשישב שעה קלה בבית, היה שקוע בקריאה ולא התענין בחולה או בילד.

פעם לא התאפקה שרה ואמרה לו בכעס כבוש:

– מר דוליצקי, ירשה נא לשאלו שאלה: האם היתה גם אשתו מתיחסת אליו ככה, לו נפל הוא למשכב?

– ומה היתה עושה לי?

– היתה עושה את הדרוש להבראתו, ולא היתה מסיחה אף רגע את דעתה ממלוי חובותיה לחולה.

– ואני? החושבת היא שלא איכפת לי כלום?

– מעשיו מוכיחים! ואולי איכפת לו חוסר הנוחיות שלו.

שפתו השתרבבה, ונכר היה שהוא מבליג על עצמו מנזיפה על התערבותה בעניני משפחתו.

וגם היא כבשה מה שתסס בלב: הנה זהו המין החזק, הגבורים, מניעי גלגל העולם – אך חסר אצלם העיקר, הלב חסר.

כשהוטב לחולה דברו שתי הנשים ביניהן בערב אחד על מצבה העגום של האשה במשפחה ובחברה. השכנה הסיחה את לבה על רוע מצבה ותוסף:

– לפי דעתי, האשה בעצמה אשמה באסונה. היא היתה יכולה לתקן את החיים, לו ידעה איך לגשת לדבר.

– למשל? – שואלת שרה.

– קודם כל אחוד הכחות ותכנית מסוימת להטבת חייה של האשה. לא האמנציפנטיות, העומדות מחוץ לחיי המשפחה, יכולות להצליח. אלא דוקא הנשים הנשואות. הן הן שצריכות, – ואם תרצינה גם תוכלנה – להכריח את הבעל שיכיר באשה את האדם ובזה יוסר מעליה כתם העבדות. רק לאשה נשואה ישנו כלי הזיין הדרוש למלחמתה.

– לא נכון. גברת דוליצקי – עונה שרה – דוקא האשה הנשואה נטולה כל כשרון מלחמה, מפני שאהבתה ומסירותה שוללות ממנה כל התנגדות. אמנם אמרו חכמינו, שאשה כלי זינה עליה. אבל דברים אלה אמורים ודאי על כבוש אהבה בלבד, ולא על חלוקת כבוד לה או הכרת ערכה. בכל הדורות נמצאת האשה בשפל המדרגה ודרך לשחרורה עד היום לא נמצא. את אומרת כי דרוש אחוד. – הנה נשים מארבעים מדינות כבר מאוחדות לשם הגנה על זכויותיהן. והתוצאות עדיין רפויות מאד, ומי יודע איזה דור יזכה לגאולה!

הן דברו שתיהן עד שעה מאוחרת, וכששבה שרה הביתה מצאה את ברוך מרוגז קצת – הוא רוצה לישון והמטה אינה מוצעת. אף פעם איננה בבית כשיש צורך לעשות איזה דבר.

– ולך אין ידים, חס ושלום? – העזה לענות והתחרטה: הוא מסכן, מסכן. היא אשמה, או אמו אשמה, שהרגילוהו למצוא הכל מוכן לפניו.

ליל שבת. שרה וברוך הולכים להרצאה, שנערכה מטעם ועדת התרבות. הם אחרו קצת לבוא, מצאו את החדר מלא אנשים מפה לפה ונשארו עומדים על הסף. שרה הטתה אוזן להקשיב ולא יכלה לתפוס את החוט המקשר את דברי הנואם. עיניה תעו מסביב ונתקעו בארבע תמונות שעל הקיר, ביניהן הכי גדולה – תמונת הרצל. למטה הימנה, לצד ימין – ברנר, לשמאל – טרומפלדור, ובמרחק מקום קצת נשקפה יחידה – תמונת א. ד. גורדון. נשמות גדולות! את כולם העריצה. אלה מתו, אלה הומתו, אבל ארבעתם נפטרו פטירת קדושים.

הנואם מדבר בהתלהבות על התחדשות הישוב, על התנועה החלוצית, על עליה גדולה. לא יוסיף עוד העם לתעות במדבר ולגשש באפלה – עכשו הדרך כבר ברורה, המסלול ישר. – – ושרה שומעת ואינה קולטת את התוכן כולו, כי מחשבתה עדיין עסוקה בתמונות האנשים שהיא רואה על הקיר ובסוד חייהם ומותם…

כשנגמרה ההרצאה היו שרה וברוך זרחי הראשונים ליציאה. בחוץ נפגשו עם סוני גולדמן, חברת ברוך בועדת העזרה לחולים כרוניים וילכו שלשתם יחדיו, כשברוך עם סוני מדברים על עניניהם הם ושרה שקועה בהרהוריה. פתאום עמדה והניחה לזוג שילך קדימה; עינה נמשכה אחרי מראות הקסם שמסביב.

היה הירח במלואו, שהשקיף בגאוה ממרומים ושלח את אורותיו הרכים לכל הפנות. דקל יחידי שבפנת הרחוב צִיֵר את כפותיו על גבי האדמה בעגול; הלאה מעט מצויר על החול לרוחב כל הדרך אקליפטוס צעיר, ולאורך הרחוב משתקפים על פני החול עצי הגנים, כמו בתוך ברכת מים. דומה היתה התמונה לאיזה נוף שקט על חוף ים. ושרה נזכרה בתמונה דומה לזו, שראתה פעם באיטליה על חוף הים בעזבה את העיר ברינדיזי.

היא שולחת מבטיה למעלה, למטה, לצדדין ועינה אינה יכולה לשבוע מהקסם הנפלא שמסביב. בינתים הגיעה עד חצרה; סוני וברוך הרחיקו ללכת והיא נכנסה בשער והשתטחה על ערמת החציר הריחני. גם כאן שלטו קסמי הריח ומבעד לענפי האקליפטוסים שעל ראשה התנועעו רבבות זהרורים. הכוכבים התערבבו בזהרורי העלים. הכל התנועע יחד וקשה היה להבדיל בין עלה נוצץ ובין כוכב.

מתוך דממת הלילה הגיעו לאזניה פתאום דפיקות נִשנות ורעש עמום: טו, טו! טו, טו! זה נושם בכבדות קטר הרכבה העוברת מקנטרה ללוד. והנה באחת האורוות נוער חמור, ששמע את שריקת הקטר ואומר לעונות לעומתו, – כנראה רגשן הוא יצור זה, ובעמדו קשור בשרשרת על האבוס – ער לבו לכל הנשמע מבעד לקירות האבן העבים.

נכנס ברוך אל החצר, ראה אותה על הערמה ויגש גם הוא לשם, השתטח, הטה פניו אל החציר ושאף אל אפו את ריחו החריף.

מבלי משים פלטה מפיה אנחה עמוקה וברוך שאל:

– אנחה זו למה היא באה?

– גם אני שואלת למה?

– האם אינך מרגישה את עצמך בטוב?

– עכשו אין כל כאב – ענתה קצרות.

לאור הירח ראה ברוך כלנית מתנועעת בגדר על גבעול ארוך, קטפה והביע את תמהונו שבעונה מאוחרת זו עוד נשמרה בשלמותה. הפרח הזה הזכיר לו את עליתם ירושלימה ברגל עם חבורה לחג הפסח.

– הזוכרת את, שרה, את כִּכַּר הכלניות בין ההרים?

– לא

– הוי נשים, נשים. ואני לא אשכח לעולם את המראה ההוא. בכל הארץ שלט האביב בהדרו. רק הרי יהודה עמדו במקומות רבים שוממים ועזובים. פתאום ראינו את הככר ההיא הפורחת, המצובעת בצבע של דם, כאילו דמם של גבורי יהודה השתפך במקום הזה. אכן יפה היה המקום עד להפליא: שרידי יערות עתיקים בצלעי ההרים, חורבות, יערות מזבחות ופתאום הופיע לנגד עינינו ישוב יהודי רך וצעיר. נדהמנו למראה ואמרנו: גבורי ישראל, מעשי אבותיהם בידיהם, באים הם לחצוב להם קן, ליסד ישוב בהרים עזובים, בין סלעי מגור אלה. האם לא דם אבותינו הראשונים, הנשפך במקום הזה, החיה את העצמות היבשות של הדורות הרחוקים?

שרה הקשיבה מתוך רטט. בדברו ככה, הרי היא אוהבת אותו ושוכחת את כל הצער והעלבון, שהוא גורם לה.

בעבור שרה את חצרה, היא מסתכלת בכל הפנות ושואלת: מה יפה כאן יותר: האפרוחים או הפרחים, עצי הגן או זמרת הצפרים? בעיקר כולם אהובים וחביבים עליה בלי הבדל, כי החיים אחוזים וסבוכים במדה שוה בכל הנמצא בפנה זו.

לפניה עוברות בחשיבות “ברורה”, המפליאה אותה בגבהה ובזקיפותה. יש מזל לזו, כי באה לעולם בשעה שהיה שפע בחלב, ונתנו לקטנה לשבוע מעטיני אמה כאות נפשה.

התרנגולות הזקנות מתהלכות כמלכות ועדיין מרבות בהטלת ביצים. התפתחו וגדלו האפרוחים של כל חמש הדוגרות; הראשונות כבר פרגיות ומראה בוגר להן – אולי תטלנה בקרוב? מה שנוגע לתרנגולים, היתה שרה רוצה לשלוח כמה גברים ללמוד מהם דרך-ארץ, כי די לה להופיע בחצר העופות עם כדורי מזון טוב, מיד קופץ כאן תרנגול, עומד לשמור וקורא את חברותיו לסעודה. גם אחר, העומד מרחוק, עוזר לכנופיה שלו לחטט בעפר ולמצוא פתותים.

כך הוא רק ביחסם למין היפה. אבל יחסם זה לזה מחריד ממש. קנאה ושנאה בלתי פוסקת שוררת ביניהם – הם רודפים ומכים זה את זה עד זוב דם. אפילו את האפרחים הקטנים הם פוצעים בלי רחמים.

אבל גם בין התרנגולות היא רואה שלא הכל כשורה: יש כעס וצרות עין וקשיות לב, ובשביל גרעין מעופש או תולעת זוחלת, ובעיקר בעד מקום של כבוד בלול, קמה קטטה ומריבה לנקור בראש ובגב בזעף ובחימה שפוכה.

וצער אמתי גרמה לשרה דוגרת אחת, שהתחילה פתאום לנקר באפרוחיה בעודם קטנים ותחל לרַדַף דודים, טרם הספיקה לגדלם כראוי. אבל הפרוצה נענשה עונש קשה, כי בהתחמקה פעם מילדיה ובקפצה מעבר לגדר לבקש אהבה מחוץ ללול – נטרפה בידי שועל.

לעתים קבועות מנקה שרה את הלולים נקוי מוחלט, – מרחצתם ברותחין, בסבון ובנפט ומסירתם מבית ומחוץ עד שכל צורתם מתחדשת; אבל יחד עם זה מתחדש גם הכאב שבצדה. היא סובלת מאד, מתחילה לחשוב על הנתוח שהוצע לה, אבל היא דוחה: אין פנאי, יעבור גם ככה!

פעם, בשעת החליבה, הרגישה כאב חזק בידה הימנית, החליבה עלתה לה ביסורים קשים, הכאב נראה רציני מאד והלב נבא תוצאה רעה ממנו. מי יודע אולי לא תוכל לעבוד יותר?

וכאן נזכרה באחד הציורים של עליזה אורז’שקובה, המתארת את מצב נפשה של מזמרת, אשר אבדה פתאום את קולה והוכרחה לרדת לנצח מעל הבמה. ובעוד ציור אחד נזכרה, גם כן של סופר פולני, המתאר את הטרגדיה של כַּנָר מפורסם אשר בשעת הקונצרט הגדול, – עברה רוח פרצים על הבמה וגרמה לשִתוק ידו ולשקיעת שמשו לעולם.

אם שרה זרחי תאבד את ידה ותוכרח לרדת מבמתה הקטנה, לא תשמש כמובן נושא לספור, אבל מן הטרגיות יהיה כאן די והותר. ככה חשבה אז, אך הפחד היה פחד שוא. הכאב עבר מהר ועוד באותו לילה לשה את עיסתה כדי לאפות למחר.

השעה מאוחרת. היא שבורה ורצוצה, נושמת בכבדות במטבחה הצר, אבל לשה בשקידה עד שהזיעה מטפטפת מפניה. יותר מן העבודה מציקה לה פנה קטנה זו, שהקצו למטבח בעלי-הבית הראשונים. אפילו חלון עם שמשה לא קבעו פה, רק תריס בלבד, שנפתח בקושי. כך דרכם של בני אדם בבנותם בית: לדאוג לכל חדר, שיהיה בו אור ואויר, רק חדר-הבשול לא איכפת להם אם צר הוא, לח ואפל. ואם האשה מבלה כאן את רוב יומה בעבודה מפרכת, אם היא נחנקת מחוסר אור ואויר – מי דואג וכואב על כך?

כאלה וכאלה הן מחשבות שרה בשעת הלישה ונתינת העיסה לתוך הדפוסים. רגש של בדידות תוקף אותה בשעה מאוחרת זו עם האפלה שמסביב. בתוך הבתים הקטנים ישנים בנאדם עיפים; בכל השלך הס, רק בלבה פנימה פועמות דפיקות חזקות ותוגה חרישית אופפת אותה. הנה בזמן האחרון היא מרגישה שוב חולשה גדולה והכחות התחילו לרדת באופן נִכר. מי יודע? אולי עוד שלבים אחדים והכל ישקע מאחריה… בני אדם יוכלו אז להללה או לחללה כאות נפשם, ובה לא יגע הדבר, כי יער הברושים יפרש אז את צלו על קבר אחד נוסף בגבעה. יתנועעו שם הענפים לכל רוח ויהגו ביניהם עליה ועל חלומותיה.

הגיע לאזנה קול תלונה של עוף טורף, הצורח מר במרחקים. מה רוצה הלז? שואלת היא בסגרה כבר את דלת המטבח. היא נכנסת על בהונות רגליה לחדר המטות, שוכבת ערה זמן רב ואינה יכולה להרדם. רוח קרירה נושבת מבין מקלות התריס הפתוחים ומביאה אתה ריח חריף של פרחים. היא שואפת את הריח הזה במלוא חזה והוא אינו מביא לה הקלה. דבר-מה מציק בלב ואינה יכולה לגרש את המחשבה המעורפלת, שהיא עומדת לפני איזה מעבר מוזר. הגשר ארוך ותהום רובצת מתחת.

באחד הימים אירע לה לשרה זרחי לטעום טעם של סבל, שקשה היה לה להאמין, כי כמוהו ימצאנה בארץ ישראל. היא ראתה פתאום כאילו בא הקץ לכל אותה העצמאות, החירות, שבה היתה מתגאה כל נקודת ישוב בארץ ישראל; הגלות בכל צורתה המשפילה באה לדכא אותנו גם כאן. מפני הבצורת קשה היה לאכרים לשלם את מסי הממשלה בזמנם. הגישו בקשות ובטוחים היו כי הממשלה תתחשב במצבם. והנה באו פתאום אל השכונה מטעם הממשלה שלשה מלאכי-חבלה: אפנדי אחד ושני מוגרבים – בני תוניס או מרוקו – ושעליהם אמרו לה השכנים, כי הם מאותם הטפוסים הידועים, אשר בימי התורכים היו אורבים לנוסעים, שודדים בדרכים ורוצחים. את אלה מצאה הממשלה הנאורה ראויים לשליחות של הרמת המסים מנקודה קטנה זו, המתקימת בנסים.

שרה ראתה בהכנסם לבית אחד ובהחלם להשליך חפצים שונים החוצה. היא רעדה כולה, חרקה שניה וחפצה להתנפל עליהם כחיה טורפת, אבל עצרה ברוחה, באה במשא-ומתן אתם על ידי תורגמן ובאופן פלא עלה בידה לסדר ערבות בעד תשלום חלק מן המס.

הצילה משערוריה בית אחד. יותר לא היה בכחה לעשות. חזרה לביתה, נפלה על הדרגש ובכתה. אחרי-כן שאלה את עצמה: הזוהי הממשלה הנאורה, הכבירה והאדירה, שעם ישראל תלה בה כל-כך הרבה תקוות, – הזוהי הנהגתה אתנו, לפשוט את עורנו מעלינו, לרמוס את כבודנו, להתעלל בנו?

בערב אותו יום היתה אספה כללית והיא התרעמה באזני הקהל:

– שנות בצורת – והממשלה שולחת לגבות את מסיה בצורה כזו! ויען מה? יען אנו מכניסים חיים וכחות וכסף אל הארץ ומקימים אותה מהריסותיה. ולשם מה מוציאים באכזריות כזו תמצית דמנו – אתם יודעים, רבותי? לשם בנין בית-ספר לצרינו להגדיל כחם וחוצפתם.

הממשלה מפקירה את האוכלוסים, לדעתה אין צורך בהגנה, והארץ מלאה שוד ורצח וגנבות והשלטון מחבק ידיו ואומר לחכות עד שהפראים יהפכו מאליהם לאנשי תרבות…

אך אל לנו להתיאש. נצח ישראל לא ישקר! נהיה מאוחדים, נהיה חזקים ובחיק המולדת ינחל העם את נצחונו.

הימים ארוכים וחמים. משרה נִטל תאבון האכילה והמרץ לעבודה. לפנות ערב, כשהעבודה מתחדשת, היא כבר לגמרי במצב של אפיסת הכחות. הנה באו הפרות – והיא נשארת יושבת על הספסל שבחצר מבלי לזוז משם, כמחכה שיופיע לה גואל מעבודה. אבל כיון שהגואל לא בא, היא מתגברת והולכת לעבודתה.

אחרי כן יושבת היא עיפה בגן עד שעה מאוחרת, אושה קלה בין העצים, צפור-לילה משמיעה קול נכאים. דופקות מכונות הפרדסים בלי-הרף: תיק-תק! תיק-תק! מה הן עושות? מעלות מעמקי האדמה זרמי מים להשקות את שרשי העצים ולהרוות את נפש הצמח הצמא. ואי המעין שישקה את צחיחות נשמתה היא. הנשרפת במדבר חייה?

חמור נוער בדרך, על גבו עמוס משא לעיפה והוא רץ עם המשא הכבר שלו בתקוה לפרקו מהר. היש תקוה גם לאדם לפרק מעליו משאו, כשהוא מכביד עליו יותר מדי? התועיל לו ריצתו?

החיים בביתה אינם כשורה. ברוך – העצבות וההתרגזות גוברות אצלו עם התגברות חום הקיץ. קשה מצבו בכלל, אבל מי אשם במר גורלו? אצל קורולנקו אשם בכל – מקר, ובביתה אשמה – האשה! תמיד, תמיד היא צריכה להרגיש אותו העוקץ החד, העובר בכל שלשלת חייה והדוקר תמיד את לבה. לא הקושי שבחיי עמל, מכשילה כי מסתפקת היא במועט ומקבלת באהבה כל מה שנמצא לה בדרכה. רק על דבר אחד אינה יכולה להתגבר: על היחס לאשה. עבד ואשה – הינו הך. אך לעבד כבר נמצאו גואלים במקצת, ולאשה – טרם נמצא הגואל.

“אשה”, “אשה”! – שם –גנאי הוא הנשא באויר, הצריכים להוסיף עוד מה כדי לערער את עצביה עד זועה? קנה אשה – קנה שפחה. התמסרותה העורת של האשה, בתתה את כחה, רוחה וכל עצמיותה ואשרה הגדול, בקבלה תמורת כל אלה לטיפה, נשיקה או חבוק – האם לא עבדות מחלטת היא זו?

לשם מה נתנה לה הטבע את הסגולה להכנע לגורל המר כלענה? למה תרכין ראשה ותשא בדומיה את עולה? רק במסתרים מבכה היא את גורלה, בעמדה כפופה ומיואשה לפני המציאות המרה. – היש צורך בזה, שלא תשתחרר לעולם?

שרה יצאה אל הגן להשקות את הפרחים ועמדה כמוקסמה, בראותה על הגבעה שלפניה את חורשת העצים מוארה באור פלאות. היא התמלאה חרדת קודש: מה טוב עשה רבון העולמים שברא את האדם ועולמו!

ברוח קלה היא לוקחת את הדליים ומתחילה להשקות, אבל אחרי ששאבה ארבעה-חמשה דליים התעיפה ולא יכלה להמשיך יותר. ותאחז בענף עץ לבל תפול.

כשהתעודדה וחזרה להשקאה, התחילה לועגת לעצמה: הנה מכירותיה חושבות, שהיא חזקה, גבורה… ככה ודאי מביטות הנמלים בתמיהה על חפושית, המעבירה על גבה כדור-זבל לכל אורך השדה.

בצאתה לרעות את עגליה, היא נהנית ממראה השדות הרחוקים. שדות –מולדת חביבים! מתפרצת קריאה מן הלב, ומיד נזכרת היא. שהשדות החרושים הללו, השדודים למשעי, שדות הכְּרַב המוכנים לזריעת-החורף, לא לנו הם, לא לנו. זריעת שדות, הוצאת לחם מן האדמה – זוהי מנם חלקם שלהם, ואנו קונים מהם הכל במיטב כספנו.

פתאום התעוררה מהרהוריה הנוגים לקול נקישת כלי עבודה. – מן המחצב הקרוב עלתה קבוצת חלוצים ומכושיהם על שכמם וכשראתה אותם זז בלבה דבר מה חם, עלה עד גרונה, לחץ וסחט משם דמעה אחרי דמעה. – אלה מחדש באו אינם חוששים למכשולים הרבים. הנה בעיני-הנוער הבהירות שלהם משתקף רצון כביר לבנות את המולדת, ובצעדיהם – פעמי-משיח המבשרים גאולה.

שבה שמחה עם העגלים אל חצרה, ופני החבורה נחרתו במחה. בחצרה נראה לה הכל יפה. בשובכים מהגים ומצפצפים הגוזלות בקול מלא שמחת חיים, ההורים הנאמנים הביאו להם אוכל מן השדות ומפטמים אותם.

העגלים גדלו כולם ולמרות העמל והצער, שהם גורמים לה בשעת השתובבותם, היא נהנית מבריאותם ומטוב מראיהם.

בור הזבל עוד מעט ויתמלא על כל גדותיו. הוא כבוש ומכוסה היטב בשכבת עשבים, לבל יתנדף. הן בזבל ברכת העובד ועושר אדמתו; בו יסוד ההצלחה בצמח, שדה וגן, והבור יקר לה ומכל משמר תנצרהו.

הפרגיות כולן כבר מתהלכות בגאוה וחשיבות. יש כבר סימני בגרות גם בדור הכי צעיר ועוד מעט תטלנה את הביצים הראשונות גם בנות הדגירה האחרונה.

והכל כאן דורש את טפולה, – מהצמח והחי הקטן שבקטנים עד החלוץ, בן עירתה, השוכב חולה זה שבוע ימים בחדרו הצר. לה עצמה גם כן דרוש טפול, היא מצווה לנוח, אבל אין זה יוצא אל הפועל – לעצמה אין לה פנאי.

ושוב התחילו לילות ירח יפים ושרה יוצאת יחידה בלילה לשאוף אויר. היא מסתכלת בכל פנה מוארה או עטופת צללי עצים, סופגת לתוכה את ריח האדמה וקולטת כל מראה.

ובאחד הלילות האלה נשארה בבית, כי תקפה הכאב בחזקה, וכשנקרא הרופא והוא בדקה, מצא שצריך להובילה בלי אחור העירה, לבית-החולים.

*

בבית החולים דרשו מברוך חתימה על ניר ושעת הנתוח נקבעה. למחר בבוקר באה האחות להכין לה אמבטי ותלבישנה לבן ככלה ביום חופתה. כשקשרוה יפה בידיה וברגליה בחדר הנתוחים, הניחוה על השלחן הלבן והתחילו בנרקוזה. היא הספיקה לאמר בגיחוך על שפתיה הרועדות:

– אתם עורכים לי חזיון חדש – כל החיים משחק. התהיה זו המערכה האחרונה?

אחד הרופאים ענה לה דבר-מה, אבל היא לא שמעה עוד. ראשה התעטף בערפל.

והנתוח בא באחור זמן, כי האפנדיציט כבר הפריש מוגלה ולא היתה לה הצלה. היא מתה בים הששי לנתוח ביסורים קשים, אבל בדעה צלולה בקשה מברוך לפני מותה שני דברים: לחפור את קברה סמוך לקבר ילדתם ולשמור ככל האפשר על המשק.

ברוך הלך אחרי מטתה כפוף תחת סבל יגונו. שתי ידידות התנהלו בעצבות, “כלי-קודש” אחדים ואחדים מעוברי הרחוב לוו את שרה זרחי למנוחת עולמים. בקשתה הראשונה לא נתמלאה, ואשר לשניה – הימים הבאים יגידו.

זהבה שטינברג מתכוננת זה כמה לדבר עם גיסה בגלוי ובמנוחה על המצב ועל הצעתה. אבל היא נוכחה לדעת, שהדבר הזה הוא למעלה מכחותיה, – לבה מתחיל דופק בחזקה וכעין רעד פנימי מורגש באבריה בשעה שהיא אומרת לגשת אל הענין. אי-אפשר לדבר אתו, אבל גם קשה מאד להיות עד-רְאִיָה אִלם לכל העריצות והחטא הנעשה כאן.

אם יעלה בידה לכונן במשק החקלאי את חלקה לחוד ולהסתדר באיזה צריף בחצר, אז תסבול אחותה מחוסר עזרה בבית, לעומת זאת יוקל לה, שעין בוחנת לא תחדור אל כל סבוכי החיים העוברים עליה במשפחה.

ולעין יש כאן מה לראות. הנה אחד המחזות, המערער את עצבי זהבה עד היסוד: שבת. אחרי שגיסה ואחותה בלו כל היום בחבוקים ולטיפות, פרץ ביניהם פתאום סכסוך בשל זוג נעליו שלכלכן בזבל האורוה, ואשתו בקשה ממנו להחליפן באחרות בצאתו אל הטיול. דרישה זו הרגיזה אותו וסרב למלאותה. אז לא רצתה ללכת אתו, והוא התרגז, בעט ברגליו וצעק, שאם איננו מוצא חן בעיניה, יכולה היא לצאת תיכף מן הבית. אין לו צורך במושלים על ראשו…

הילדים נפחדו מן הצעקות והתחילו לבכות. האם הנרגשה לחצה את שני הפעוטות אל לבה; מלים לא מצאה, רק פרצה בצחוק היסטרי, הרי זו תשובתה על כל עלבונות חייה, – או צחוק, או בכי. אין בטוי, אין פעולה, אין נקמה…

יודעת זהבה, שאחותה תרטיב בלילה את כרה בדמעות חמות, ובבוקר שוב תטפל בו בהכנעה רבה, תכין לו את ארוחתו המיוחדת ותגיש לו מכל טוב. הרי בשבילו היא בוחרת את הביצים הטריות והגדולות ביותר, בשבילו היא משיגה לחם לבן וגבינה טובה, ואם מעט שמנת בבית, איש לא יטעם ממנה זולתו.

האינו לועג לה, הוא הבעל? האינו חושב, שהיא רוצה לפיסו כדי שלא יגרשנה מן הבית? היא התמימה חושבת, שבהתנהגות זו תעיר חרטה בלבו. לא חדרה לתוך תכונתו להכירו, שהוא שַיָך לסוג אותם האנשים, שאינם יודעים חרטה לעולם. הם צודקים בעיניהם תמיד, ואם אלף פעם יצערו את זולתם וישפכו את דמו, לא יתעורר בהם המצפון ליַסְרָם.

אחרי כל מחזה כזה, רועדת זהבה מכעס וחורקת שנים. למי משתיהן דרוש בְּרוֹם, לה או לאחותה? מי מהן סובלת יותר? אפשר שהיא בנוכחותה מוסיפה צער לאחותה, ובלעדיה היה לה נוח וקל יותר לסבול הכל – עין זרה לא תשורנה, לא תסתכל בחיי משפחתה, בכל נבכי אהבתה…

והיא חוזרת בכאב לב על המלה “זרה”. בעיני גיסה היא בודאי נחשבת זרה, ואולי הוא גם מדבר על לב אשתו, כי האחות בבית אך מכשול היא לשלות חייהם, בהיותה אדם רע, גורמת להם צער, מנצלת ומקלקלת. לעתים נדמה לה שאזנה קולטת מעין זה, ואולי משהו מזה מתקבל על לב אחותה. הצועד בתוך הבוץ אי-אפשר שלא ידבק ברגליו.

היא מפריעה כאן, מיותרת, בזה אין שום ספק. אבל האם עליה ללכת מפה, והן זה ביתה, אשר ידיה בנוהו מן המסד עד הטפחות, ורק אחרי-כן הכניסה מרצונה את הגיס? והוא הוא שגלה את אזנה, כי דין ישראל מדיר מנכסים את האשה, שנשארה אחרי מות בעלה בלא ולדות וכל הירושה עוברת לאחיו. אין שכלה משיג כדבר הזה, אבל יכול להיות – הכל אפשר בחיים. הנה מי פלל, כי בעלה, שהכניס מרץ בלי גבול לבנות את הבית הזה ולבסס את המשק, ילך לעולמו בלא עת, ואחיו, אשר ממרחקים בא ולא יגע ולא עמל – יבוא, יראה ויקח הכל? גם את מרים אחותה, את האדם הרך והנפלא הזה רכש לו, וגם על הבית, שהוכנס לתוכו כלאחר-יד, נעשה שליט.

מעשיה בכלל אינם מוצאים חן בעיני הגיס ולועג הוא לצדקנות שבה. יש אולי על מה ללעוג – כי מה נותנת היא לבני-אדם? מה יש בידה לתת? רק מעט כח וזמן ותו לא – יותר אין לה כלום. וגיסה אינו מרוצה כשהיא עושה דבר מה בשביל אחרים, שהרי כולה שייכת להם, כל זמנה להם הוא, וכשהיא הולכת מן הבית, הוא מביט על זאת בעיני זעם. עמידתה ברשות עצמה מרגיזה אותו. אבל היא הולכת מן הבית בהכרה גמורה, שקודם יצאה ידי חובה בבית. הרי עבדה עבורם יום תמים, כעת מותר לה לעשות לנפשה.

לפעמים היא עוסקת בערב אחד בדברים שונים: לפלוני צריך להשיג מלוה, לשני עבודה. לילד אחד צריך להשיג כניסה לבית-הספר חנם אין כסף, ולילדה – שרות באיזה בית. והנה אשה צעירה אחת, שנשארה אלמנה, ירדה מנכסיה והלכה לשרת, מנוצלת על ידי בעלת-הבית ובקשה את התערבותה והגנתה – יש צורך לחקור גם ענין זה ולעזור במה שאפשר.

ממקום למקום מתהלכת זהבה. פעם היא מצליחה ופעם איננה מצליחה, אבל דמעות ואנחות היא סופגת למדי. לעתים היא שבה מסבוביה שבורה ורצוצה ונפשה ריקה, – כל פעולתה לטובת יחידים נראית לה דלה ופעוטה, והיא שואפת לעבודה יותר רחבה, שתגע בגבולי הכלל. הלא ישנם ענינים ישוביים, ששם דרוש כחה המאורגן של האשה – האם אי אפשר לעשות זאת?

במחה של זהבה שטינברג נוצרות תכניות שונות, איך לפנות אל הנשים לשם ארגון ופעולה. מתעורר בה רצון כביר לצאת מתוך גבולותיה הצרים, לחפש ולמצוא את הכחות הדרושים לפעולה צבורית. אבל כאן היא נזכרת באחותה, הזקוקה לעזרתה, בחובות הבית והמשק ובתפקידה לשמור על הקַיָם, על זה שביסודו מונחת נפש אדם אהוב, שהלך בלא עתו מכל מה שיצר.

וכשהיא שבה לעבודת המשק במסירת נפש, נדמה לה, שהיא ממלאה תפקיד חשוב בחובות הישוב, וגם סבורה היא, שאם כל מתישב יעשה את כל המוטל עליו באמונה ויצליח בעבודתו הפרטית, הרי הדבר הזה יביא תועלת לכלל ולישוב כולו. בעלה המנוח הניח יסוד למשק היפה הזה, היא עזרה על ידו לבססו ועתה היא ממשיכה את פעלו, האם אינה יוצאת ידי חובתה בבנין הארץ?

– עצלנית! – אומרת זהבה שטינברג לנפשה בשעה שהיא מובילה את הפרות אל העדר. הן בבית מחכות הרבה עבודות והיא לאטה הולכת לה ומסתכלת מסביב. הנה שורת עצים בקצה השדרה, עצים מכל המינים והם משרים צללים ארוכים על הככר. לב הפרות גם הוא נמשך אחרי הצללים וזהבה צריכה לזרזן בלכתן.

בדרך חזרה נזכרה, שעליה להכנס לגבאי בית הכנסת-אורחים ולברר מקרה שקרה אותה אמש עם איש זר, שלא מצא מקום ללון במושבה. הדבר היה כל-כך מוזר. בשובה בשעה מאוחרת הביתה ובראותה איזה איש הולך לקראתה, לא עלה כלל על דעתה, שהוא יפנה אליה בדברים, אך הוא עמד פתאום נגדה ושאל:

– אולי הגברת יודעת מקום, שאוכל ללון שם מבלי שאצטרך לשלם?

היא ענתה לו מיד שבמושבה ישנו בית הכנסת-אורחים, והראתה לו את הדרך שמה, אבל האיש ענה לה שכבר היה שם ולא מצא מקום פנוי.

– אם כן יפנה מר לועד הפועלים – שם בקצה הרחוב.

אבל ההלך המוזר ענה, שגם שם הוא היה ומקום לא מצא לו. אז חשבה רגע ותשלחהו ליושבת-הראש של “אחדות הנשים”, כי זו תשיג לו מקום לינה ותלך לה הלאה לצד ביתה, אבל מיד חזרה ובקשה לקרוא לנודד ולהזמינהו לביתם, אך התאפקה, – מה תגיד אחותה, מה יגיד גיסה, אם בשעה מאוחרת זו תכניס הביתה אדם, שאינם מכירים אותו? אם תצא איזו אי-נעימות מזה, הלא אך לצחוק תהיה בעיני הבריות! ובכל-זאת הלכה אחריו בצעדים אטיים ותטכס עצה בלבה, איך לסדר את הענין ובינתים נעלם האיש מעיניה כליל.

בשכבה הרגישה מוסר-כליות רב, – מי יודע אם הנודד לא יוכרח ללון בחוץ? והיא, המכונה “צדקנית”, מנעה מאיש מסכן עזרה פעוטה לתת לו פנה באחד מחדרי ביתה הרבים. והיא עצמה היתה פעם גֵרָה בארץ נכריה. כשלמדה בחוץ-לארץ וגרה בבית קרוביה, אירע לה פעם איזו אי-נעימות עמהם, ועזבה בערב אחד את הבית לחפש לה מקום-לינה במלון. היא היתה תמימה במדה כזו, שלא הבינה מה צפוי לה מצעד כזה.

בעלותה במדרגות הביט בה בעל המלון בחשד ואמר:

– לא, גברת, אצלי אין מקום כזה…

מקום כזה! מה יכלה להיות כונתו? ודאי יצאנית היא, ולא רצה להטיל צל על טהרת מלונו. ואולי לא היתה מלובשת באֶלֶגנטיות ועל-כן לא התאימה לו… היא לא יכלה לסלוח לעצמה את הנסיון הטפשי הזה, להופיע פתאום במלון בלילה, כשהוא כולו מואר באור החשמל והאורחים מסביב לשלחן צוחקים ועולזים ומקשקשים בכלי-אוכל יקרים.

– לוא היה האיש שפגשה הערב לבוש יפה, לא היתה שולחת אותו ממקום למקום עד שיוכרח ללון בחוץ. איך לא רחמה על איש בודד – הלא זה חטא אשר לא יכופר…

ככה אכל אותה בלילה מוסר-כליותיה, אבל עתה בצאתה מן השדרה אל הרחוב הרועש מאנשים ועגלות היוצאים לעבודה, התעוררה בה לפתע פתאום המחשבה: אולי לא לינה בקש האיש, אלא חפש עוד דבר מה בראותו אשה צעירה מתבודדת ברחוב?…

ובכל-זאת, בהתקרבה לבית הגבאי, נכנסה והגישה תלונה על זה, שהֵלֶך זר הוכרח ללון במושבה ברחוב. והגבאי הבטיח לחקור את הדבר ולהזהיר את המפקח, שלא יקרה עוד כזאת. מלאה שליחות והדבר כבר היה לצחוק בעיניה, אחרי החשד שעלה קודם בלבה.

מחשבתה על היחס שבין אשה וגבר מעירה אותה להתבונן בהם תמיד בפגישתם. הנה אשה צעירה, עניה מרודה, עומדת על דלת בית-המרפא עם ילדה חולה ומתחננת שיתנו לה רפואה חנם. בינתים הופיע גם צעיר בדלת – הוא האב – ועיני האשה הוצתו באור של אושר. מחבקת היא את ילדתה ונפשה משתוקקת להלחץ אליו. את מי משניהם היא אוהבת יותר?

היא עוברת על יד תחנת האוֹטוֹ. מחכים כאן נוסעים מכל המינים. הנה אשה ירושלמית, ראשה מכוסה היטב לבל תראה אף שערה אחת. כן, עוד ישנן שכונות בירושלים, אשר הנשים נזהרות בהן בשער ובכל אלה החוקים והדינים, שמסרו להן אמותיהן. אבל כמה התרחק מזה הדור כולו. הנה באותה התחנה מחכה אשה צעירה אחרת, בת עיר, שזהבה מכירה אותה וארחות-חייה מזכירים לה תמיד את אננה קרנינה. גברת יפה זו מקסימה אותה תמיד והרבה פעמים היא מהרהרת בה ובגבורה של טולסטוי. היתפתחו גם אצלנו כל אותם כַּוָנֵי האהבה וסכסוכיה ויחדרו לתוך שדרות שונות?

והנה נזכרה ביחסה לסוקולסקי, יחסים ידידותיים, ישרים, צנועים – אבל איך יקראו לכל זה בני-אדם זרים? אגב, היא נזכרת בקרע הקטן שעמד להתהוות ביניהם, – הוא לא בקר במשך שבועים את ביתם מסבה של שטות: הוא רצה להגיש לה מתנה ליום הולדתה והיא התנגדה לכך בכל תוקף. הוא כעס מאד, אבל סוף-סוף התפייס ובא, ובשובם לדבר בנושא זה בקש ממנה באור לדבר. היא הסבירה לו בפשטות:

– עלי מכבידות מתנות, כי בעד כל מתנה, שהוגשה לי פעם בחיים, אני מרגישה את עצמי בעלת-חוב לכל יָמי. ואני צריכה תמיד לחפש דרך לסלקו, וברבית, מפני רוב הזמן, – למה לי העול הזה?

סוקולסקי התוכח עמה הרבה על שאלה זו. בעיקר הדגיש, שבין ידידים לא צריך שיהיה יחס כזה. הנה היא עושה בשבילי כל כך הרבה, האם אין לו רשות לזַכּוֹתה במשהו?

– אני עושה בשבילו? – ענתה בתמהון – מה אני עושה?

– השעות הספורות, שאני מבלה אתה בשיחה, נותנות לי אושר, שאינני מוצא כמוהו בשום פנה אחרת בחיים.

הדברים נגעו עד לבה, אבל היא השתדלה להסתיר את מבוכתה ואמרה בקלות:

– הנה גם מר סוקולסקי יודע לפזֵר מחמאות.

– האם מחמאות הן דברים היוצאים מעומק לבו של אדם בודד כמוני?

הנימה הנפשית שבדבריו גרמה לה, שגם היא תדבר אליו דברים נפשיים. הנה אחותה מתהלכת חורת ועצובה בימים האחרונים, ומכאיב לה הדבר מאד, שמא היא גרמה לכך; הלא על הרוב יקרה ככה, שהיא גורמת צער לאחרים, זהו מזלה, שבכל מקום שהיא אומרת להתערב, רק תקלה היא מביאה. הפעם אמנם לא קרה כלום, הכל התנהג כדרכו לפני החגים, רק העבודה היתה למעלה מן הכחות, – כשֵדים עבדו. אולי העיפות היתרה היא היא שמַשְרָה עצבות על מרים. איך שהוא והדבר כה מכאיב, כה מדכא…

– איזה עבודות ישנן לפני החגים? – שאל סוקולסקי בתמימות. והיא בארה לו:

– היה סיוד וכביסה, שפשוף ורחיצה וגהיצה, ושוב נקיון ושוב צחצוח. ועצם החג מה הוא נותן לאשה? כל הימים היא מבלה במטבח – בשול וטגון, צליה ואפיה. אין אשה יודעת משמחת החג ואינה נהנית ממנו.

אבל מצדה חטא הוא להתאונן. בביתם עובדים עבודה קשה, אבל לחמם ניתן ומימיהם נאמנים. מה רבים הם עתה האנשים בארץ המחפשים עבודה, – תהיה קשה מאד, ובלבד שתתן להם לחם צר ומים לחץ, ואינם מוצאים. בביתם יש מכל טוב, ואם היא מעיזה להתאונן, הלא רק חטא הוא.

ואחרי-כן התביישה על הפטפוטים האלה באזניו. האם זה יכול לענין אדם כמותו? הלא רק דברים קטני-ערך הם אלה – למה היה לה להשמיע כל זה באזניו?

מבטו הטוב ולחיצת-ידו החמה לא הועילו להרגיע את רוחה.

ישנן שתי נפשות, שבטפלה בהן זולפים קוי-אור לתוך נשמתה העיפה, – אלה הם זוג הילדים הנחמד של אחותה. בחברתם נחה נפשה וכל כך טוב לה. היא רוקדת ושרה אתם, משתובבת כילדה פותה ובודה להם ספורים. הילדה דורשת את זאת ושמה אזנה כאפרכסת כשהדודה מספרת, והקטן גם הוא כאילו מבין דבר, פוקח עיניו ומביט ישר לתוך פיה, אשר משם מתגלגלות מלים רבות וזרות.

– את מי משני הפעוטות אני אוהבת יותר? – שואלת זהבה לפעמים את עצמה. אבל תשובה אין, כי קשה לנתח אהבה כזו, שאין לה גבול. הכל מעיר בה שובבות של שמחה: שערותיהם הסרוקות, פניהם הצחים, העינים המאירות וגם אלו השינים הלבנות הזעירות – כמה הן מלבבות אותה. לקטן רק שתי זוגות שנים, לא יותר – ואיזה זרם של חום היא חשה בראותה אותן. והרגלים העגולות והגוף הערום שלהם! היא כמשתגעת בכסותה בנשיקות את גופם הערום.

ובמצב נפש כזה, בעברה ליד שלחנה, היא מתעכבת על יד תמונת בעלה המנוח, מסתכלת בעיניו הנפלאות, ונדמה לה, שהנה חי הוא עומד לפניה ומלטף אותה בצחוקו הרווי טל נשמתו הטהורה; באויר תלוי צליל הד קולו החנוק במקצת והיא עומדת ורועדת מכליון-נפש.

אל החלון הפתוח מתפרצים ריחות בשמים של הגשם הראשון. בגן הושקו כל הצמחים ודמעות גיל מטפטפות מעליהם הרוויים, רק הפרחים התכוצו – קר להם. בגן הירקות נוהרות המשתלות, כל עלה בצבעו הבריא. זהבה חושבת, שאחרי הגשם הזה יוכלו לשתול את הבצלים ואת הסלק, אחרי-כן יזרעו תפוחי-אדמה. התרד יגדל בערוגה ואפשר יהיה להשתמש בו לבשול. בבית מדברים כבר על חרישת הכרמים – רק יגמרו לקשר את הגפנים ו“אפור” יצא לעבודת החורף שלו. הוא חרוץ בחרישה, הסוס הנאמן שלהם, נוהר ישר והתלמים עוברים זה ליד זה כקוים מסומנים.

השקיפה השמש בחלון, הראתה צחוק רך ונעים ומיד הסתתרה בענן. רגע עמדו העצים בלי-נוע, כאילו הם כפותים, והנה עברה רוח פזיזה ויתנועעו וירעדו בגיל לקראת נטפי גשם חדשים. רק בענק שבחצר לא נכרת שום תנועה. רם וחסון גדל זה אצל בור הזבל ושרשיו מוצאים מזון למכביר וכן כבש את כל החצר בצל ענפיו.

בהתגבר הגשם סוגרת זהבה את החלונות ונגשת לטליאת לבני הילדים. היא חושבת על הטפול בהם, ונדמה לה, שהיא אינה מסוגלה לכך ביותר. הנה אורה’לי לא חפצה לטעום היום מאומה, והיא נסתה לשדלה בספור אחד, באיזו בדותא משונה. הילדה אמנם אכלה, אבל היא הרגישה מוסר-כליות על השקר שיצא מפיה. בעיניה הנבונות של הילדה ניכר היה אי האמון בדבריה, היא תפשה את השקר, אף-על-פי שלא הביעה כלום. התחיל מוסר כליות אוכל את זהבה: למה מרמים את הקטנים במעשיות-הבאי ולפעמים בהבטחות, שאין מקימים אותן ועל-ידי כך מרגילים את הילדים ללכת בדרך נלוזה ונוטעים את שורש הקלקול בנפשותיהם הרכות?

חוץ מחוסר הידיעה בחנוך תינוקות טופלת זהבה על עצמה עוד עוונות וחטאים: כל מחלה, כל פגע רע בבית, היא זוקפת על חשבון עצמה. אם נחלשה האחות, אם קרה מה לאחד הילדים, מיד היא חושבת שהיא אשמה בכך, כי לא שמרה עליהם כל צרכה או לא טפלה בהם כראוי.

רק בדבר אחד אינה יכולה להאשים את עצמה: באסונה, באבדתה! כאן עשתה הכל ולהציל לא יכלה. איך קרה הדבר? גבור, חזק, בריא – ודלקת-הריאות גדעה בשבעה ימים את החיים העשירים האלה. היא נושכת את ידיה, הלב דופק והיא רועדת כולה.

זהבה חלתה במחלת הצואר וכשהרופא אמר לה, שאין זו מחלה מדבקת, חדלה לרפאות את המחלה ותקוה נשקפה לה, כי מכאב זה יתהוה דבר, אשר אולי יביא בכנפיו את הפדות. הלא היא בעצמה על-פי השקפותיה לא תפתור שאלה זו. דעתה היא, שאסור לנו כאן ללכת בדרך של הפקרות. אם אבוד עצמו לדעת הוא חטא שאין לו כפרה בכל העולם, בישובנו הרי זה חטא כפול, – כלפי האדם וכלפי העם.

במחלתה זו יש לה איזה פתח-תקוה – אולי יתהוה סרטן בצוארה! היא יודעת, שזהו מות אטי וקשה מאד, אבל הוא בא סוף-סוף, המות בטוח.

מפני מחלתה אינה משתתפת בעבודת המשק והיא מתפלאה איך מתיחסים שניהם, אחותה וגיסה, בשויון-נפש לכל העזובה הרבה הנכרת בחצרם. גיסה היה לפנים בעל-בית טוב, היה משגיח על הכל, ועתה גדלה יום-יום העזובה ואינו שם לב. רק היא סובלת מן העזובה שבמשק, מתפקעת ממש, אך להעיר על משהו אסור, הוא תיכף מתלהב, כועס וצועק:

– אין זה עסקך, – אלף פעמים אמרתי לך לא להתערב בעניני. – והיא באותה שעה מביטה וחושבת: לא, לא זה! רוצה הוא לקרוא: “צאי מכאן, מנוולת, ואם לאו את ראשך אשבור!” אבל הוא רק זורק ושובר איזה כלי ודי לו בזה.

משוגע! הנה שולח הוא את אשתו אל השכנים לשאול מהם איזה כלי-עבודה החסר לו. בינתים לא הספיקה לו הסבלנות לחכות, או אפשר שמצא את הנחוץ לו והתחיל לקרוא לה חזרה ולצעוק למה הלכה, למה היא מפטפטת שם? וככה לכל אורך הרחוב הוא הולך וגוער בה ומעליבה. וכך הדבר תמיד; בשעה שיש לו עבודה דחוקה, צריכה קודם כל לסבול אחותה. ראשית מעשה – קיתון של שופכין על מרים, בלי זה אי-אפשר לגשת לשום עבודה פחות או יותר קשה.

האם הוצקה אחותה מברזל או מחומר מוצק אחר? ואיך אפשר לבלי החנק בתוך האדים הרעים, שחייהם נתונים בהם? הנה גיסה אמר איזה דבר, ומיד מחויבים להוציאו לפועל, אם גם לא נכון הדבר ויכול להביא הפסד וסבל, אבל הוא אמר – ומוכרחים לקיֵם – ולא, יסדר להכעיס את הענינים ככה, שלא ישכחוהו ימים רבים.

כמה קשה לה להמצא אתו בכפיפה אחת! יש שבבוקר היא שומעת את קול הילדים בצחקם בחדר-המטות, לבה מתאוה להכנס שמה, לראות את פניהם, לנשקם בעיניהם הטהורות; היה כבר עומדת היא לפתוח את הדלת, אבל בזכרה שהוא נמצא שם היא נרתעת לאחור.

אחותה יוצאת בינתים מן החדר חורת מאד, וזהבה מחפשת את הסבה: האם הילדים הפריעו את מנוחת-לילהּ, או בעלה הציק לה?

באה תופרת לעבוד בבית. אחותה גזרה והכינה את הנחוץ. בשעת מעשה שרה, ופתאום פנתה לתופרת ושאלה:

– החושבת את, שפרה, כי אדם שר רק כטוב לבו עליו?

– הגברת לפי מצבה בודאי שרה מתוך ספוק, האם יתכן אחרת?

השאלה היתה לא לפי רוחה. אבל אחותה ענתה בגלוי לב:

– יש אשר לכאורה לא יחסר לאדם מאומה, ובלבו בכל-זאת מקנן העצב, ואותו הוא מבקש להפיג בשירה.

– ועל לבי אף לא עלתה מימי המחשבה, כי מרוב טובה יֵצַר לאדם – אמרה הנערה כשעיניה כבושות בתפירה.

זהבה מתפלאה, שהנה אחותה יכולה להיות גלוית-לב אפילו בפני נערה זרה, ומדוע בפניה היא כה סגורה ומכונסה? אבל הנה היא פונה גם אליה:

– זהבה, את סובלת בצואר ואינך הולכת לרופא. לכי היום ויבדקך היטב.

אבל היא סרבה:

– אין פנאי, אין פנאי! זה יעבור מאליו.

התרגזה אחותה ולזהבה הכאיב הדבר. למה היא כל-כך רעה וגורמת צער לאחרים? היא כמעט נכנעה ורצתה כבר ללכת לרופא, אבל באותה שעה באו לקרוא לה לחֲבֵרָה חולה והיא מהרה ללכת שמה. מצאה את חברתה חלשה מאד, ובקושי הוציאה מלים ספורות:

– למה לא באת קודם? – ועיני החולה הביטו בה מתוך יגון עמוק.

– לא יכולתי, לאה חביבה. מחויבת הייתי לגמור את עניני הבית: הלא יודעת את, שאצלנו ילדים קטנים, והם דורשים טפול רב.

– ואני כה חכיתי לך – אמרה החולה בסגרה את עיניה, ודמעה התגלגלה מבין עפעפיה המהודקות. והנה נדמה לה לזהבה, ששפתי חברתה דובבות חרש.

– מה את אומרת, לאה’לי? – והיא התכופפה להאזין למלים שנאמרו בלחש:

– קודם עוד יכולתי לדבר…

– אל תתני ליאוש שישלוט עליך, בבקשה. אנחנו עוד נשוחח יחד על כל ענינינו ונסדרם על הצד היותר טוב. הנה הרופא אמר לי, שאין לך שום מחלה רצינית, והוא מקוה כי בעוד ימים אחדים תבריאי לגמרי.

– חיוך מר נראה על פני החולה. זהבה לטפה את שערותיה הרכות, נשקה לה על מצחה, חלקה עד מצחה, החליקה על לחיה והתפלאה על הרגש המוזר, שקנן בלבה: אין לנוד ללאה ההולכת למות, כי הן המות יפדה אותה מכל צרותיה, מכל חייה.

– וכשבאה זהבה ביום המחרת, מצאה אותה יושבת במטה, אוכלת את מנתה בתאבון ומצטחקת אליה.

– חשבת, זהבה, שאני הולכת כבר למות. – מענין, מה היה יחסך לצעד הזה?

– יחס פילוסופי.

– כיצד? – שאלה לאה בהתענינות.

– החיים והמות קשורים זה בזה בהכרח, ואין להמנע בדפוק השעה.

– נכון מאד. אבל אני עוד רוצה לחיות – הצרות המרובות חִשלו את הרצון הזה להמשיך את החיים ולדעת מה עוד צפון בעתידם.

זהבה שתקה וחשבה בלבה: מאין נובע בגוף החלש הזה רצון כה כביר? היא הקשיבה להמית הרוח העולה מן הים ומתערב בשיחת העצים הסמוכים לחלון – איזו נגינת הֲוָיָה נפלאה!

נשבה הרוח על פני החולה והיא נרדמה. נדמה לזהבה, שחורון מות כִּסָּהּ. היא נבהלה, התכופפה לשמוע את נשימתה, וכשנוכחה, שהכל כשורה, כסתה בזהירות את פני החולה בצעיף ויצאה בלאט.

אחותה נכנסה למטבח בעינים אדומות מבכי. זהבה חותרת למצוא את הסבה, מבלי לשאול אצל אחותה דבר. סברה זו, או סברה אחרת – מה ההבדל? המסכנה סובלת, ואשמה היא, היא האחות הגדולה. כשבא גיסה מחוץ לארץ הוכו שתיהן בסנורים: דברן יפה, בר-אורין ומשכיל, יודע את החיים ואת הספרות, – מי יכול לדעת איזו נפש שפלה מקננת בו? היא ובעלה המנוח החליטו יחד, שיצחק הוא בן-זוג מתאים למרים, ושמחו מאד שהוא מצא חן בעיני הנערה. איזו שגיאה נוראה! אבל עתה אין עוד לתקן כלום בחייה העלובים. היא נדונה למאסר עולם.

מה רבה אכזריותו על כל צעד ושעל – הפרוטות, שהוא נותן להוצאות הבית ספורות הן, ותמיד הוא דורש ממנה דין וחשבון, שמא תוציא פרוטה למותרות. אם היא מבקשת לפעמים שיעזור לה בטפול הילדים, אין לו אף פעם זמן לכך. הנה לפני רגע היה לו פנאי להשתטח על הספה ולקרוא עתון, וכשהיא מבקשת ממנו איזה דבר, שהיא בעצמה אינה יכולה לעשותו בשעה זו מחוסר פנאי או מחוסר כח, אין לו זמן, והוא צריך ללכת, כי מחכים לו. לפני בקשתה לא חכה לו שום דבר, וכעת עליו להזדרז וללכת. ותמיד כך, – רק מלה אחת של בקשה, וכבר אין לו פנאי, עסוק הוא. גם בשעה שאחד הילדים הוא חולה וצריך לקרוא לרופא, פונה הוא לעניניו ולא איכפת לו…

מכל הליכותיו אלה של גיסה, נמתחים עצביה במדה כזאת, שהיא מוכרחה להשתמש בבְּרום, אם רוצה היא להמנע מאיזה מעשה-שטות, אשר יוכל לזעזע את כל הבנין הרעוע של חייהם. הנה בלבה מחלחל הרצון לעשות את השערוריה, לקום ולברוח מן הבית הזה, שאין יותר כח להמשיך בו את הסבל המוסרי הנורא של אחותה.

והיא, האם כדאי לה להמשיך את התפקיד של משרתת, שפחה, – כי מה שתיהן לו, גם היא גם אחותה, אֵם ילדיו, האם יותר משפחות?

טוב לאמן שמתה בעתה, מבלי לראות באחרית בנותיה. – גאה היתה האם, שמרה על כבודה ולא נתנה לרמוס עליה ברגל גאוה, והנה הבנות – איזו שפלות-רוח שוכנת בתוכן! הרי היא עצמה, בכל בחילתה לגיסה, בכל כעסה עליו – משמשת לו עזר על כל צעד ושעל – עוזרת ברפת, בחצר, בכרם. ובבית היא מגישה לו כל דבר, כאילו זוהי חובתה. רק לפעמים רחוקות, כשלבה רע עליה עד מאד, היא מתאפקת ואינה ממהרת לשרתו. בזה היא מוצאת איזה ספוק, אבל גיסה נקם ינקם בעד כל אי שימת-לב קלה אליו.

הנה באו אליהם אורחים, לנו ובבוקר מהרו לנסוע, וצריך היה להכין להם את ארוחת הבוקר במהירות לבל יאחרו את הרכבת. מסבה זו נתנה לגיסה פחות שימת-לב מן הרגיל, והוא התנפח מיד וידקור אותה בדברים. היא צחקה ושמחה בלבה, כי סבלה גאותו מעט. ואף-על-פי-כן, כשנסעו האורחים ואחותה היתה מטפלת בילדים, מהרה היא להגיש לו את מאכליו האהובים ותהי בעיניה כפתַיה.

הבית הזה השפיל את כבודה, – האם היתה נשארת בו אלמלא אהבתה את הילדים והרחמים על אחותה המסכנה? הילדים גם הם קשורים בה, ובשעה שהאם עסוקה ואין לה פנאי לטפל בהם – כרוכים הם אחרי הדודה. “דודה!” – תנעם לאזנה קריאה זו כשמן המור. כשהיא רוחצת אותם באמבטי – כל אבר שלהם מזיל מתיקות לתוך נפשה. ועיניהם, ברק עיניהם הבהירות, הרי כל פצע שבלבה הן מרפאות. כשהיא מנשקת אותם היא צריכה לסגור את העינים מרוב מתיקות וכל מלות החבה שיש באוצרה אינן מספיקות בשביל הפעוטות בשעה זו. איך עולה על דעתה לעזוב את הבית הזה עם הילדים האלה? לא, היא לא תעשה כזאת, תעבוד הלאה, תסבול הלאה, היא מלומדה בנסיונות, יודעת להרכין ראש ולכפוף גב.

מאשימים אותה תכופות בפעולות בלתי הגיוניות. מכאיב לה הדבר, אבל את הצדק היא נותנת למאשימיה. כי באמת יקרנה לפעמים שהיא רוצה לעשות טובה ויוצאת רעה. סבת אי-הצלחה זו אינה יודעת, כשרון מיוחד הוא, – לקלקל. והרי כונתה תמיד רצויה, אלא שבמוחה ודאי ישנו איזה פגם, המטה אותה מן הדרך הישר.

גם זה אינו מן ההגיון, שאינה מביעה שום מחאה ורק לבה דופק בחזקה בשעה שהיא רואה את שגעונותיו של גיסה ביחס למשפחה. איך היא יכולה לשתוק בשעה שהוא מעליב ומשפיל את הרגש האנושי; רע, הכל רע בעיניו, שום דבר אינו נעשה כראוי. מה עוד צריכה אחותה לעשות? – האם נשאר בה זיק אחד של אהבת עצמה? האם היא חיה לעצמה? הלא חוץ מן הילדים אין לה כלום בעולם בלעדיו, ולו היא נותנת את זמנה, כחה – וגם את מחה. כי מה נשאר לה מכל התפתחותה הרוחנית?

ומאין נובע יחסו השפל, התנועות והמלים המעליבות עד לידי הרתחת הדם? תמיד יש רצון למחות, לענות, אבל המלה נעצרת על השפתים, ורק הלב מתחיל דופק בחזקה עד להתפלץ. אין מפלט מכאן אלא בקבר.

ומה כאן? האם חייה קשים? רק חרפת החיים היא היא המדכאה, המשפילה. והיא הגורמת. בזויה היא בעיניה מאד. ביחס כזה לעצמה, אין שום אדם חושד בה. גם סוקולסקי רחוק מלדעת זאת, אף על פי שהיא גלוית-לב בפניו ומספרת לו לפעמים על הרבה מחסרונותיה.

אמנם אדם זה רואה את היחסים בבית ואולי גם סובל מזה, אבל כלום חושד הוא, שיותר משמבזים אותה אחרים, היא מבזה ומשפילה את עצמה? בני אדם עלולים לטעות, גם הוא טועה בחשבו אותה לחכמה, מיושבת ומתיחסת לעצמה בכבוד. גם תמה היא וצנועה לפי דעתו – אוי לה לצניעות שכזו! המסוה שעל פניה מרמה את הזר.

אבל האמנם זר הוא לה? הלא הוא האדם היחידי, שהיא מרגישה קרובה נפשית אליו. הוא לא רצה לרמותה, ומזמן גלה את אזנה, שלהתחתן אסור לו – מפני מחלתו. בדברו כך גלויות, היתה היא נבוכה, התאדמה, כבשה פניה בקרקע, כי קשה לה לדבר על נשואין. נדמה לה, שלא היתה נשואה כלל, רק אהוב היה לה, שישב בלבה ימים רבים ופתאום פרח לו משם, ונשאר בלב חלל ריק ומכאיב.

מה היה לה אמש? האם היתה זו היסטריה או קפריסה, מחלה או עקשנות? – גיסה העליב לא אותה, אלא את ידידה, את סוקולסקי ולבה דפק בהתרגשות, כשנפרדה ממנו. היא נכנסה לחדרה ונפלה על המשכב, כי אמרה, בשכיבה ישתתק הלב, אבל שכבה שעה, שעתים והמועקה לא עברה. הנה שם בבית מתכוננים לארוחת-הערב, הילדים בוכים שניהם, דרושה שם עזרתה והיא כבול-עץ לא זזה, נדמה לה, שרותקה אל המטה.

לבה נוקפה והיא רוצה לקום ולעזור בבית, אבל אינה יכולה – הגוף כבד כעופרת. בחדרים שואלים עליה: “היכן זהבה? לאן הלכה זהבה?” והיא שוכבת מבלי להניד אבר. פתאום שומעת היא את קול אורה’לי, המבטאה: “דודה זהבה”, ודמעות התפרצו מעיניה. טוב כך, עתה יוקל לה. הדמעות מקילות עליה תמיד… אבל זרם אחרי זרם יורד מעיניה ולא הוקל לה, רק שב האומץ לקום, לרחוץ את הפנים ולהכנס לחדרים. שם הכירו בה מיד את עקבות הדמעות. הגיס ודאי צחק בלבו על “דמעות נשים”, אחותה הצטערה, אבל איש לא שאלה כלום. בבית כבר שרר השקט. הילדים ישנו, והיא נגשה לעבודותיה, כרגיל.

היוכל עוד סוקולסקי לשוב לביתם ולבקרה, אחרי שהעליבו אותו? – שאלה את נפשה. והיא מאין ימָצא לה העוז לשאת בכל הסבל הזה?

ב

היא חולה ומה טוב לה בחליה! שוכבת היא ומתפנקת, קוראת וחושבת. כמה פנאי יש לה לחשוב! כל עֲבָרָה חולף לפניה. יותר מדי אהבה, אהבה עד לשגעון. הצמאון להט וגבר תמיד. כל העולם כלל בשבילה אך אהבה, והיא היתה צמאה תמיד. האם היתה זו תשוקה לילדים, שהטבע מנע ממנה, או פשוט מטבעה היתה חולת אהבה, תאונית ¹? עתה בזכרה כל זאת, היא מתביישת מפני זכרון בעלה המת. לו נשמתו הטהורה היתה משוטטת עתה בעולם ורואה אותה אחרת, שאינה דורשת עוד כלום בשביל עצמה, היה עומד ומשתומם על התמורה שחלה בה.

אולי המחלה שתקפתה והנתוח הקשה היו לה לתועלת, – אחריהם כבתה שלהבת האהבה, שלהטה בקרבה בגיל מוקדם מאד. מה טוב לה עכשיו שהיא יכולה לאהוב בשקט, בלי זעזועים, כמו שהיא אוהבת את סוקולסקי! לו היתה חולת אהבה חושנית כמו בימים ההם – מה גדול היה סבלה! בעיני סוקולסקי הטובות היא יכולה להביט בשקט ובמנוחה; ובשעה שהוא אוחז את ידה הקרה בשתי ידיו החמות, השעירות, אין שום רטט בגופה, רק חם לה ונעים, כאילו היתה נתונה בזרועות אב רחום, המלטף את בתו.

סוקולסקי המסכן! הוא חולה וצריך לנסוע לחוץ-לארץ לעשות לו נתוח, אבל בית-החרושת עוצר בו. אם יסע יסָגר בית-החרושת ועשרות פועלים ישארו בלי פת לחם. זהו הקושי שבדבר הנסיעה.

מהלך מחשבות זה נפסק בהופיע אחותה בחדר. טוב לה בחליה. הנה מרים נכנסת אליה, מציעה לה את המטה ומסדרת את החדר, מכניסה לה טס מלא מאכלים. כמה צעירים וטובים פני מרים עכשיו, תענוג להביט. הן משוחחות ביניהן בידידות וכל כך טוב לה כשמרים יושבת על ידה והיא יכולה ליהנות מזיו עיניה הטובות ומבת-צחוקה הנעימה. והנה הגיס מופיע בדלת. חשבה זהבה, שגם הוא רוצה להכנס לבקרה, אבל טעות היתה זו, – הוא בא לקרוא למרים, כי קשה לו לסבול, כשאשתו שוהה יותר מדי בחדר אחותה ומשוחחת אתה. איזו קנאה עורת מבצבצת ממנו בשעה זו; “תפטפטי אחרי-כן!” – אומר הוא לה, או “הרי אין לך פנאי עכשיו, ולמה את עומדת כאן?”

נאנחת זהבה אנחה עמוקה ומבקשת להסיח את דעתה ממחשבות התוגה. היא פותחת את חבילת העתונים שאחותה הביאה לה, מניחה אותם זה על גבי זה לפי הסדר ומתחילה בקריאה. בדף הראשון הודעה על חתונה, והיא מהרהרת מתוך חיוך: בשעה ששני אנשים הולכים לקשר את חייהם, האם בנין עתידם מגמתם? הלא רק ספוק האהבה הוא משאת נפשם והלאה מזה אינם רואים כלום. רק אצל מעטים תופס בנין הקן את המקום הראשון, אבל אצל הרוב אין זה מובא בחשבון מתחילה, ובא רק אחרי-כן, כשפג שכרון האהבה.

הטלגרמות שבעתון אינן מענינות אותה, מענינים המאמרים, וביותר אלה שמפיצים אור על העבודה ועל הנעשה בין הפועלים, – בהם היא תולה את תקוותיה בבנין הארץ, הם הם בסיס התחיה: חַיִל ורוח! וכשגמרה את הקריאה בעתונים היא נוטלת את ספרה – כרך גדול של איבסן, אשר היה מונח אצלה חדשים שלמים ולא יכלה לגמרו עד שתקפה אותה מחלה קלה זו. היא עוברת על ההקדמה זו הפעם השניה ומתפלאה על המתרגמת, שהצליחה להבליט בהערכתה כל-כך הרבה אהבה ביחס לפיטן. היא הופכת את הדפים בתוך הספר ועומדת על “הבנאי סולנס”. בתכונתו של זה היא מוצאת קוים דומים לאלה, שהיא עצמה סובלת מהם. – הנה סולנס סובר שהוא חולה-רוח, אבל המחבר אינו מודה בזה ומוצא בגבורו רק מצפון חולה, הגורם לחרטה ומוסר-כליות, שאינם נותנים לו מנוחה. איבסן הצליח לגמור את חיי גבורו, טרם הורד משלבי גדולתו, אלמלא כך היה מוסר-הכליות אוכלו ומביא עליו מות אטי, מצפון חולה ומוסר-כליות תדירי – אוי לו לאדם שהטבע חלק לו מנות אלה! היא מדפדפת ומוצאת את “ברנד” – את זה יש לה חשק לקרוא עוד פעם. גם על “נורה” היא צריכה לעבור שנית. על זו רוצה היא לדבר עם אחותה, – לאשה מחוסרת מרץ, יש מה ללמוד מנורה.

זהבה מחזיקה את ספרה סגור בין אצבעותיה, מסתכלת בלובן חדרה ונהנית ממנו. בשני החלונות רואים עצים מתנועעים. נדמה לה, שיער גדול של עצים גדל שם, ואחרי היער אין כלום. במחשבתה נשאה ליער אחר, שם היה בנוי בית אביה. שם פרחו העצים באביב ופרחו גם נעוריה. דאגה לא ידעה אז, רק אהבה ידעה – כל-כך הקדימה לאהוב וכה מהר נגמרו חשבונותיה אתה. עכשו אין עוד משא האהבה עליה והיא חפשיה לעצמה, חפשיה לכל פעולה הנדרשת מצדה, עתה לא יכבד ממנה כל קרבן אשר ידרש לצבור. האם הבית הזה צריך לאחזה בכבליו? הרי רק חולשה היא מצדה, שהיא יושבת כאן. היא צריכה היתה לתבוע את שלה, למסור את חלקה לקרן-הקימת, ובעצמה להכנס לאיזה מוסד ולהביא תועלת לרבים.

גיסה מעז לפעמים לרמוז שאין לה כאן כלום – שטות! האם אותו הרכוש, שהיא ובעלה קנו אותו בזיעה ובדם עלומיהם וצרפו אליו מרצונם הטוב את הגיס, לאחר שהכל היה כבר מבוסס כאן, – אפשר לשלול ממנה לגמרי את הזכות עליו? הוא טוען שהכל שלו ומתפאר שהוא יודע דינים, דיני ירושה, שהכל עובר אליו על-פי החוק.

היא אינה נותנת אמון בדבריו. עוד אינה חושבת להשפט, אבל בבוא הזמן, – המשפט יהיה על צדה. – האם מישהו יכול להכחיש את מה שהיא הכניסה למשק הזה? ואי החוק אשר יוכל לשלול מאדם את זכותו על יצירת כפיו?

אמנם היא אינה צריכה הרבה, אבל להדיר אותה מנכסיה – היה לא תהיה! האם אין דין ואין דַין בארץ?

…אבל להשפט אתו, זאת אומרת להוסיף צער ורעל לחיי מרים, מרוסינקה! לא, זה אי-אפשר! והשם “מרוסינקה” משתרבב בין שפתיה ויורד עמוק אל לבה. במלת-חבה זו היה משתמש אותו האדם, שהתאהב באחותה עד לשגעון, אלא שהאם, עליה השלום, הפריעה בעד האהבה הזאת. הטעמים היו נכונים, אבל אחותה סבלה אחר כך ימים רבים. ומה עתה – האם הוקל הסבל? שתקנית היא וסבלנית מרים שלה, אבל הסבלנות מספיקה רק לו ולא לאחרים, קרובים ואהובים… אך חימה אין לה על אחותה המסכנה, המבקשת להקל את סבלה בדרך של אורך-אפים בלי גבול.

אחותה רק לעתים רחוקות מרשה לעצמה להביע איזו מלה של התמרמרות כלפי בעלה, ואם מלה זו נאמרת בחריפות קצת, אין נפשו העדינה סובלת אותה.

– אם כך, אני מיד נוסע מפה! – אומר הוא בכעס וקם ללכת.

פני מרים נעשים חורים והיא מתחילה לחפש תחבולות לפייסו. עוד לא למדה מדת זהירות שלמה ושוכחת לעתים, שרק סבל ושתיקה הם מנת חלקה.

רצון כביר יש לה לזהבה לזרוק לו בפניו את המלה: “נבזה!” – ומתאפקת בקושי. הנה התימניה הקטנה שלהם רצתה לנקות גם את נעלי “הגברת זהבה”, בין הנעלים האחרות, שנקתה בערב שבת. הוא ראה את זה וימלמל דברי כעס, והיא לקחה את נעליה מיד הקטנה וצחצחתן בעצמה. בוקר בוקר הוא מתנפל על כל השכנים, שבאים אל החצר לבקש מעט מים מן החבית שתחת הברז. לו יכלה לזרוק בפניו מלה יחידה זו: “נבזה!” כמה היה זה מקל ללבבה…

עבודת החורף בשדות התחילה לא בהצלחה מרובה, וזהבה יודעת שאין להאשים כאן את גיסה, רק את סדרי הטבע שנשתנו השנה. עוד לפני חג הסוכות הוכנו זריעות למספוא וחשבו, שתיכף אחרי הגשם הראשון יזרעו את חלקות הבור, אבל הגשמים אחרו להוא, וכשבאו ירדו בשפע, עד כי שבועים לא יכלו לגשת אל השדה מרוב רטיבות.

לבסוף כשכבר אפשר היה לגשת לעבודה, הוזמנו עוד שני סוסים ל“אפור” שלהם, כדי להספיק ביום אחד לחרוש ולזרוע. אור לאותו יום הכינו הכל בעגלה, את המחרשות ואת הכלים, גם חבית מים וכל הדרוש עוד, חוץ מן הזריעות שעמדו מוכנות בשקים במחסן, וצוו על העגלון לשכב בשעה מוקדמת כדי שיקום עם עמוד השחר.

אבל בחצות הלילה הקיצו לקול דפיקות על תריסי החלונות, כי התחוללה סערה, ובבוקר כבר היה כל הצפון מכוסה עננים שחורים. התחילו להסתכל בשמים ולהתיעץ, אם אפשר לצאת לעבודת השדה או לא? העגלון התנגד, הראה על סימנים של גשם, אבל לא האמינו לו, והסוס נרתם, לוקחו הזריעות וגיסה נסע עם העגלון לעבודה. אבל לא עברה שעה קלה ומטר סוחף נתך והם שבו הביתה ספוגי מים. היתה גדולה הדאגה לזריעות, ליבשן שלא תתקלקלנה. אם יפרשו אותן במחסן – העכברים יאכלו אותן, במטבח – צר המקום. בחדר האכילה – הילדים יפזרון. בלב גיסה עלה בינתים הקצף וכל העולם אשם לו באי הצלחתו.

הוא רעב, כי ארוחת-הבוקר שלו עודנה מונחת בסל כי לא הספיק לאכלה. יש לו אפוא הרשות לכעוס. זהבה ממהרת לערוך את השלחן ולחמם את הביצים ואת החלב ואת הקהוה, רק שכחה להגיש מלח לשלחן. וגם זה גרם להתאוננות. הוא נכנס לחדר-המטות, במקום שמרים היתה עסוקה בילדים, והתאונן שם על אחותה.

זהבה שמעה רק קטעי דברים, אבל הבינה שחטא גדול חטאה. היא שתקה, כששב לשלחן ומצא את המלח. היא התרגלה בשתיקה. וכי מה יש לענות? היא צריכה או לצעוק או לברוח הרחק מכאן, וכיון שאינה יכולה לא זה ולא זה, הריהי כופפת ראשה תחת המהלומות. לעתים עולה בדעתה מחשבה מוזרה, כי תבוא פעם חרטה בלב האדם הזה על כל העול שהוא עושה, ותאכל אותו עד כלות הנפש, אבל עד אז – איך לסבול את הרשעות ואת הנצול?

ובנצול – הרי אשמות הן שתיהן, היא ואחותה. בזה אין שום ספק. הן יכלו להגן על כבודן ולא לתת לרמוס אותו ברגל גאוה. עליהן רק להיות יותר חזקות ברוחן. אמנם היא, כאחות גדולה, אשמה יותר בכל השפלות הזאת, היא צריכה היתה לאחוז בהגה ולהתוות את דרך-הכבוד לאשה, אבל היא הרכינה ראשה תחילה, לא התנגדה לרע, ואחותה לא כל שכן.

מרים סובלת כל כך – ומי אשם? שוב היא, האחות הגדולה, שהילדה היתה תמיד מתחשבת עם דעתה. היו רבים שבקשו לשאתה, והיא, האחראית לגורל הנערה, היתה מתיחסת לכולם בזהירות ודוחה את ההצעה, מפני איזה פגם – היא חפשה בשביל אחותה אדם מושלם בכל המעלות וטרם מצאה אותו. בא הגיס מחוץ-לארץ, השכלתו עִוְרָה את עיניה, ולא ארכו הימים – וההסכם נתן.

כל האשם הוא בה, ועל-כן עליה לכפר עתה על עוונה כלפי האחות ולעזור לה להקל מצבה. למטרה זו היא לוקחת עליה את העבודה במטבח, ברפת ובלול. אחותה מתפלאה על הסבלנות שיש לה לכל אלה. והגיס מביט בלעג על כל ההתמסרות הזאת, אבל היא אינה נסוגה אחור, עמלה וממציאה לבית מתוצרת הלול והרפת ככל האפשר יותר.

היא אוהבת את יצורי רפתה. “מִלְכָּה” המבכירה, שעומדת להמליט, נצלה ממות הודות לטפולה. בעצם ידיה גִדלה אותה, ובראותה עתה ב“מלכה” את הסימנים של לידה קרובה, היא מצטערת קצת: הלא כה צעירה הנה, טרם מלאו לה שלש שנים ובעוד שבועות מספר עליה להיות לאם. הן לכשתלד תהיה עמוסה דאגת בר-בטנה, – בודאי תמלט אז מן השדה באמצע היום, כדי להעניק לו מטוב חלבה, – ככה נוהגת אמה, ככה תעשה גם היא. כאמה כבתה.

לבה פתוח להתמסרות ולחבה ומרגישה היא כמיהה ורחמים להרבה יצורים אשר סביבה. אבל סובלת היא בחשבה, שהיא איננה אהובה (אם להוציא את סוקולסקי). גם בילדים היא חושדת שאינם קשורים בה במדה שהיתה רוצה בכך. הלא ילדיהם מוכשרים לאהוב, אך ביחסם אליה הם חוסכים את אהבתם ומלטפים ומחבקים אותה רק בשעה שאמם הלכה מן הבית והם זקוקים לדודה ביותר.

אולי באמת איננה טובה כל צרכה, כמו שאומר עליה גיסה? דעתו היא, שהיא אינה מתמסרת להם במדה מספיקה והיא אחות רעה. בשמעה דעה כזו מחשבתה מתערפלת ואינה יכולה להשיג, מה עוד עליה לעשות עבורם ואינה עושה?

והנה צחוק אחותה והילדים משיב לה את רוחה, והיא הוגה תודה לאלהים, שאחותה מאושרה בפעוטותיה והם שמחים בה.

זהבה עסוקה בסדור איזה ענין בשביל אנשים, שאינה צריכה להכיר להם תודה כלל, אנשים שהתנהגו עמה שלא כשורה, אבל היא עושה לפנים משורת הדין, והולכת למשרד אחד להשתדל שם לטובתם. בדרך היא בכל-זאת מחטטת בלבה, שמא הנקמה דוחפת אותה לעשות מעשה זה כדי לשלם טובה תחת הרעה שעשו לה: – פגעו בכבודה, דברו בה סרה. מאין בא רגש נעים זה, שהיא הולכת להשתדל לשם הקלת מצבם? האם לא ממקור מכוער הוא בא ולא נקמה היא זו, נקמה בצורה נאה?

אבל זהו דרכה תמיד – לחטט ולמצוא בעצמה פשעים וחטאים. – סוקולסקי טוען כלפי קו זה שבאופיה, והדבר מרגיז אותו מאד בשמעו מפיה, איך כל פגע, כל תקלה או חסרון – היא תולה בעצמה ובאשמתה. בשמעה את מוסרו היא עונה:

– מובן, שאנשים האוהבים את עצמם אינם רואים את חסרונותיהם. אבל אני, שחיי אינם תלויים ברצון החיים, אלא בחובת החיים, – אני איני יכולה לעצום את עיני מלראות את מגרעותי.

והוא מתרעם עוד יותר ומוכיח לה, שאם אדם אוהב את האחרים עליו לאהוב גם את עצמו מעט. מובן שאינו מדבר על החכמים, שרק לטובתם הם עמלים וכל חשבונותיהם ערוכים לפי הרֶוַח שלהם.

האם איש רע הוא סוקולסקי, האומר להחזירה למוטב? הלא הוא עצמו עושה כל-כך הרבה בשביל אחרים ואינו מרגיש בזה ותובע ממנה מעט אהבה לעצמה, שתעשה מעט מזעיר גם בשבילה!

כשהם משלימים ביניהם בטיולם ויושבים על קורה עבה בשדרת עצי האיקליפטוס, מתענגים שניהם על מראה הים המכסיף לעיניהם ומצטחק לאור הירח. סמוכים הם בגבם לאיקליפטוס עבה אחד; הוא אוחז את ידה הקרה בשתי ידיו החמות, מתכופף הצדה ומביט ישר אל תוך עיניה.

– מה מאושר אני, שידידה טובה כמוך הזמין לי המקום, אבל תמיד חרד אני שמא אאבד אותך.

– למה הוא חושב ככה?

– על זה יש לדבר הרבה, אבל קודם כל עליך להגיד לי, מדוע תדברי אלי בנסתר?

– איני יכולה אחרת, ככה הורגלתי.

– אם כן, את אינך אוהבת אותי.

– הכל תלוי באיזה מובן. אם הוא מדבר על אהבת אשה לגבר, אז אין מקום לענות על זה. אבל אם מדבר הוא על אהבת איש לרעהו, לעמיתו, – אז בלי פקפוק אוכל לענות בחיוב. – אבל מיד באמרה זאת התחרטה, כי נדמה לה שמן הספר הוציאה דברים, – הלא “נורה” דברה מעין זה באזני בעלה. ואיך היא חוזרת באופן מלאכותי על מחשבות ומבטאים של אחרים? הן רק קוֹפיוּת היא זו.

מהרחוב שלמטה, ששם השכונה התימנית, עלו קולות הילולא וחינגא. נזכרה זהבה שחתונת יעקב בן זכריה היום. זכריה הזקן הוא ידידה, והיה עוד יומים קודם אצלה להזמין אותה לחתונה, – איזה עול עשתה שלא הלכה.

– זה לא יפה מצדי, כלל לא יפה.

– אולי תכי על לבך “על חטא”, כמו שרגילה את לעשות על כל מעשיך הרעים?

– אמר סוקולסקי ויתכופף אל ידה ונשק לה נשיקה ארוכה.

– בשבתם ככה הוא משוחח על אמו ואחותו, על למודיו בפריז, על בית החרושת שלו. הוא רוצה להביא את משפחתו הנה, יש לו עתה היכולת לכך, אבל את הרשיון קשה להשיג, – הנה חמשה חדשים הוא מתלבט בהשגת הרשיון ואינו יודע מתי ישיגו.

– הם קמים ללכת והוא מלוה אותה עד ביתה. חביבה עליה חברתו, אבל ראה פלא – פרידתו אינה קשה עליה, כשהיא עוזבת אותו ונכנסת בשער.

אבל בחדרה תרגיש מצוקה בלב, כאילו עומדת היא על סף הכליון. אין לה שום מחלה, רק משהו כבד מעיק על הויתה. הרוצה היא בחיים או במות? הרבה פעמים היא מעמידה לפניה שאלה זו, אף כי ברור לה, שהיא תמשיך קיומה ותמשוך בעול חובותיה.

העבודה נעשית לה לעתים קשה מאד. בשעות הבוקר המוקדמות היא כבר מסתבכת בעבודה ואין לה פנאי להכנס הביתה לשתות כוס תה, גם כשהיא מרגישה את היובש בגרונה. לפעמים מתוך חולשה היא שואלת את עצמה: מה יהיה כשלא תוכל לגמרי לעבוד? איך תסדר אז את חייה? ברי לה שכחותיה הולכים ופוחתים. אין לה עוד אותה החריצות בעבודה, אין הזהירות הרבה ולא הכשרון. הרבה מלאכות, שידעה בימי נעוריה, עתה כאילו נשכחו ממנה לגמרי. להרבה פנות עבודה חודרת עזובה ורשלנות. זכרונה נחלש באופן מבהיל, – הנה צריכה היא לקרוא בשם איזה אדם ואינה יכולה לזכרו בשום אופן, ושעה ארוכה עליה לשבת עד שעולה בידה לדלות את השם מתוך הנשיה.

כן, לא תמיד נמצא בה עוד הכח לסחוב בעול. אבל למה לה העול – האם מישהו גזר אותו עליה? הלא בידיה רתמה את עצמה בתוך העגלה הכבדה. במעט תבונה יכלה לסדר את חייה אחרת, אבל גם במעט הזה לא חנן אותה אל.

ומה קשה העבודה הנעשית מתוך עבדות. שתיהן שפחות לאדון אחד – ומר כפלים בעיניה גורלה של מרים, גורל אם ואשה מלא עלבונות. הוא נח היטב ביום, בלילות אינו קם לעזור לה לטפל בילדים, והיא מתלבטת כל הלילות פעם עם ילד זה, פעם עם השני.

בשעת האכילה אין מרים יכולה לשבת במנוחה, – מצד אחד הילדים, מצד שני הבעל: פה חסרה לו כוס, פה דרוש עוד סכין או מזלג, החרדל לא הושם על השלחן. בעצמו לא יקום לקחת לו כלום, היא צריכה להגיש לו הכל. הנה היא כבר מתישבת באין-אונים על הכסא, אך מיד עליה לקום שוב ולשרתו. הוא מבין היטב את הצורך במנוחה, אבל המנוחה היא רק בשבילו. אם ייעף רק במקצת, כל העולם צריך לדאוג, שמנוחתו לא תופרע, אבל האשה – הלא מברזל הוצקה.

ואף-על-פי-כן ישנם זמנים, אשר הן יושבות שקטות אצל השלחן. זה יקרה בשעה שהגיס נוסע ופתאום משתרר בבית השקט. הן עובדות יחד במנוחה ומשוחחות על עניניהן. זהבה יושבת אצל אחותה, מסתכלת בשרטוטי פניה הדקים, באַפה החד, בריסים השחורים, המכסים על זוג עינים שחורות וטובות, ובעיקר נחות עיניה ומתעכבות הרבה על תלתליה השחורים כזפת. מלמטה, מצד ערפה, השערות גזוזות, כאן הן ישרות, אבל למעלה ולצדדין מסתלסלים התלתלים.

– מרוסיה – פונה היא לאחותה בחבה – מי משח את שערותיך בזפת? – ומרים מתפרצת בצחוק ועונה לאחות:

– זפת, איזה יופי של שערות!

צחוקה מתגלגל בכל החדר והוא כה נעים לזהבה. היא היתה רוצה לראות את אחותה צוחקת תמיד ככה מטוב-לב. בכל-זאת היא אומרת לה:

– הסי, תעירי את הילדים.

תופרות הן שתיהן ושיחתן התגלגלה על חברה אחת, שעלתה מקרוב אל הארץ. ומרים שואלת את אחותה:

– הגידי לי, אם את יודעת – מה לה ל- Grande Dame זו ולארץ ישראל?

– זוהי אופנה חדשה, מרים. הרי האופנה עמדה בחיי קלרה תמיד בשורה הראשונה, עוד אז כשלמדנו יחד בגמנסיה. אחרי-כן היה ביתה מסודר על פי האופנה האחרונה, – הרהיטים, הכלים, התמונות. אין לדבר על שמלות וכובעים; זה היה פולחן מיוחד במינו, אליל שאליו השתחוו כל מבקרי הסלוֹן שלה. עתה האופנה היא ארץ-ישראל, ומדברים עליה בסַלונים גדולים כעל נסיעה אל הריוְיֶרה, למשל. אבל אופנה זו ודאי תעבור, כמו שחולפת כל אופנה אחרת, ובעֲלִיָה יקחו חלק רק אלה, אשר ניצוץ התחיה מהבהב בלבם. יוכל, כמובן, להיות גם אחרת: איזה נחשול חדש של שנאה בגולה יכול לגרוף הנה שוב אלמנטים שונים, אבל בזו אין ישועה לעם – צריך שהרוח הציוני יחדור לכל שדרותיו.

– זוהי עבודה לדורות, חביבתי, ביובל אחד אי-אפשר לרפאות את כל נגעי העם, שהשתרשו בו במשך דורות רבים.

ולאט לאט, בזהירות ובתבונה, נגעה מרים בפרשת היחסים שבין אחותה וסוקולסקי. זהבה התאדמה, אבל במנוחה גמורה גלתה את כל האמת לאחותה.

– אם כן מה יצא מזה? הלא הדבר רק יפריע לך לבנות לך שוב יסוד לחיי משפחה…

– למה לי משפחה? – שואלת זהבה ומשתדלת להסתיר את התרגשותה,

בפקחה זוג עינים גדולות – הלא יש לי מרוסיה, יש לי אורה’לי ויש לי חובב, – האם אין לי בית?

מרים חבקה אותה מתוך דמעות: “מה טובה אַתְּ, זהבה, את טובה לי!” וזהבה נכנסה לחדרה ושם מחתה את דמעותיה.

התפרצו ענפי העץ אל החלון הפתוח. על אחד הענפים התעלס זוג סנוניות אהוב. בת-הזוג היתה קטנה וצנומה ונוגה, הוא – חי וזריז וקפץ כהרף-עין על גבה ונזקק לה, קפץ ונזקק שוב פעמים אין ספורות, וכששבעה נפשו, פרח ועזבה בעצבותה, כשהיא מתכוצת ומעוררת רחמים.

זהבה יצאה לחפש עשבים בשביל תרנגולותיה ותשמח כמוצא שלל רב בראותה באיזו פנת גדר סרפד גדול ורווי-מיץ. מלאה את סלה ולא הסתפקה בזה, כי רצתה שימצא גם לפרות מה ללקק בלשונן. ותוך כדי הרהורים על העשב, היא נושאת את לבה לעתיד הגשמים: הירבו בחורף זה? היביאו ברכה לשדות, לכרמים? אשתקד לא הספיקה האדמה לשתות לרויה, ולא היתה הברכה שורה במעשי ידיהם של האכרים.

כשחלקה את העשבים והתחילה לנקות את הלולים, מצאה פתאום תחת אחד מהם – תרנגולת שנטרפה. מתוך צער התחילה לבדוק ולחפש את סבת המאורע, ותמצא ביצים אחדות מכוסות בעפר, שהתרנגולת רצתה לדגור עליהן. על כן נשארה מחוץ ללול ותטָרף. עוד אתמול ראתה אותה נכנסת מתחת, חפצה לתפסה ותתחמק מידה, וזהבה עזבתה לנפשה באמרה, כי בעצמה תצא מלמטה ותקפוץ לתוך הלול או שתתפוס אותה עם חשכה – והנה נשכח הדבר מלבה. איזה הפסד! היא עומדת לפני ערמת הנוצות ושארית הכרעים ומוכיחה את עצמה על השכחה.

את מאורע התרנגולת לא גלתה לאחותה, כי לא רצתה לצערה והשתדלה למחות את הסימנים, אבל הדבר לא עלה בידה, מפני שגיסה, שנזדמן באותה שעה בחצר, הכיר בשארית הנוצות, שאלה והיא לא הכחישה. שמע זאת ורץ מיד הביתה והבשורה הרעה בפיו. הוא ממהר לבשר את הרע, כי יש לו עונג מזה, לגרום צער לאחרים, ובמקרה זה הלא יש גם מקום לתלונות: בעלות-בית מצוינות! עוזבות הן תרנגולות הפקר לשנֵי הטורפים. בחריצות כזו ילך כל המשק לאבוד!

ולאחר יומים קבר הגיס בעצמו עמוק בתוך זבל הבור את קרבן הקנאה ששררה בלול שלהם – את התרנגול הזקן האדום-ירקרק, שהתהלך פעם בחצר כמלך בתוך הגדוד, ועתה הוא נרדף עד חרמה.

כל הימים הכו אותו אחיו הצעירים ממנו לימים, עזי-הפנים, רדפוהו ופצעוהו, ויתהלך אָבֵל וכפוף-ראש לקראת אסון חייו, שהעיק עליו בלי-הרף. זהבה רחמה עליו ובחפצה לפדותו מענוייו, הציעה לשחטו לשַבָּת. זו היתה דרך של כבוד לתרנגול הזקן למצוא את הפדות, אבל גיסה לא הסכים, והמסכן סבל רעב וענויים, עד שנפח נשמתו.

לפעמים מתקנאה זהבה בשכנים, שבחצרם כבר מתהלכים אפרוחים, מהדוגרות שהושיבו בסוף אלול – כמה נחמדים אלה. והיא חששה להושיב את דוגרותיה בעונה ההיא. פחדנית! ביצים מוקדמות לא תהיינה לה השנה.

בכלל גורמות לה התרנגולות עכשיו דאגות – חדלו להטיל. מתנמנמות בפנות אפלות כל הימים בלי תנועה. כשהיא מביאה להן את העשבים ומגרשתן ממחבואן, הן יוצאות לנקר ושבות אחרי-כן למקומן. מצדה היא משתדלת להגיש להן כל מיני מזון טוב להטלה וללא הועיל. לפעמים היא מתיאשת מהן, לפעמים בראותה את כל עצי הגן בשלכת היא מתנחמת, שהטבע יעשה את שלו והתרנגולות תתעוררנה לחיים עם הנצנים הראשונים. יעבור רק הקור הגדול ותראינה הביצים הראשונות בארגזי ההטלה. הן תשובנה אז גם לחיי עבודה, – תעמודנה לחפור באדמה, לחפש רמשים ותפוררנה את הזבל ואת הרגבים כעודרים מצוינים.

היונים מביאות יותר לידי יאוש: השובך בנוי היטב והן מעמידות ולדות גם בחורף. אבל להן צפויה תמיד סכנה של אויבים טורפים ואינה יודעת תחבולה איך להלחם בהם.

שמירה מעולה דורשים גם הילדים בחורף הקר. חובב הקטן הוא על ידיה כל היום וזה אינו מכביד עליה כלל; כל תנועה ומבט של הפעוט מוסך מתיקות לנפשה. כשהיא אוספת בחפנה את שתי כפות הידים הזעירות ולוחצת אותן אל לחיה נוטף מהן עסיס ריחני.

הקטן התחיל לבטא איזה מלים. כבר מתגלגלת מפיו גם המלה “דודה”, והדודה הטפשה קול צהלה מתפרץ מגרונה והיא רוקעת ברגליה משמחה.

האם כדאי לעמוד על עלבונות החיים? הרי זו שטות לבוא ולהוכיח לבן-אדם: הנה יחס זה, מלה זו – מרגיזים ומעליבים. ברור שזה יביא לידי וכוח, התרגזות, אבוד דמים.

אינה יודעת איזה רוח שטות נכנס בגיסה, לסדר דוקא בחדרה אוסף של כלי עבודה; לא נמצאה לו פנה מתאימה בכל הבית מפנתה היא היחידה, הנתנת לה למנוחה ולשינה. היתה החלטה בלבה להגיד לו, שיוציא בבקשה את כל הדברים האלה מחדרה, רק חפשה במוחה את הצורה הנאותה, שלא תרגיז את רוח אחותה. כל ההרצאה היתה מוכנה, אבל כשיצאה וראתה את פני אחותה החורים והעצובים, – החליטה לותר על דרישתה. כל דין ודברים עם בעלה מרגיז אותה, וזהבה אומרת להתאפק ולא לתבוע את נוחוּתה.

היה ענין עם יָדית לעט. משלש שהיו על שלחן-הכתיבה, לקחה היא אחת אל חדרה לכתוב מכתב. והוא בא בתלונות מדוע לקחו דוקא את זו שהוא רגיל בה? איך מעיזים להכעיסו כך? מרים התוכחה אתו ואמרה, שאין כל הבדל באיזה עט משתמשים, והוא בשלו, כי בכונה עשו לו עוֶל זה, ובינתים הוא מזכיר חטאים אחרים שאין להם כפרה.

הנעלבה זהבה? לא, היא רק הרגישה ביתר שאת את המכאוב, שגורמת לה תמיד רשעותם של בני-אדם, ביחוד של אלה, שהיא נמצאת במחיצתם. הכאיב לה מאד, אבל יחד עם זה יכלה ללמד זכות: הלא אי-אפשר להאשים תמיד את האנשים מפני קשי-לבם שמורשה היא להם מאבותיהם. בלב בעלה המנוח היתה טינה על תכונות אביו הקשות ועל סבל האם. גם לחובב ולאורה יהיה מה לספר לאהובי לבם בבוא שעתם. יצחק שטינברג קבל השכלה, אבל לא חנוך מספיק עד כדי לעקור מן הלב מה שהשתרש בו מדם האבות. הוא אינו אשם שאינו מסוגל לעשות טובה לאדם.

בקשה ממנו לתקן את מנעול דלתה ומיד התפרץ בכעס:

– אין לי מה לעשות רק זה?

לבה התכוץ לשמע תשובה זו, אבל מרוצה היתה שאחותה לא שמעה.

אם עושים בבית טובה למישהו, צריך הדבר להעשות בהסתר. הנה אחותה נותנת לאשה חולה שתי כוסות חלב ביום. באה ילדה עניה לקחת את החלב והוא מתחיל לחקור את הענין וצריך לשקר ולהבטיח, שאת החלב מוכרים בכסף. גם כל נדבה מסתירים ממנו, כי יש לו מה לטעון: “הוא עמל בשביל כל הבית, הוא העובד היחידי המכניס הכל – וכאן מבזבזים את רכושו על ימין ועל שמאל”.

לשמוע טענות כאלה לא קל לה לזהבה. נפשה סוערת: את הגוף נותנים ואת הנשמה – ואין ערך לדבר! כל העמל והדאגה להקל עליו, לחזק את יסודות המשק, כל ההתאמצות שלה ושל אחותה לשמור על הקיים ולהרחיבו, – אין זה כלום. רק הוא עובד ואין זולתו נוקף אצבע.

ומי היא פה? קרובה עניה, האוכלת לחם חסד. מחטים דוקרות בראשה, כשהיא משערת בנפשה, כי רעיון כזה יוכל לעלות במוחו של גיסה. והיא, הגאה, שלא קבלה מעודה מאדם אף שוה פרוטה, היא שאינה יודעת לקבל, רק לתת, – עליה יאמרו שהיא אוכלת לחם חסד? היא תשתגע!

ובכל-זאת יש אצלה תקופות, שאינה מרגישה שום טינא בלב, והיא מרוצה מאד שהיא יכולה להתרומם ולהתגבר על רגש רע אליו. ולא עוד אלא שהיא רוצה למצוא בו איזה קוי-אור, באמרה אל נפשה שאי-אפשר כי נפש האדם תהיה כולה שלילה.

בחורשת עצי-האיקליפטוס שמול הים, בשבתה תחת העץ העבה, משתתקת לגמרי סערת רוחה. ידידה החכם ונדיב-הלב יודע תמיד להשליט שלוה בנפש. הוא אינו יודע כלום מהקַטנות הכעורה שבביתם. מבין הוא רק שהחיים בכלל הם קשים עם אדם כמו יצחק שטינברג, ובפגשו אותה ופניה עצובים הוא שואל:

– מה חדשות, מה קרה? למה העלו השמים עננים ורוצים להוריד גשם?

אמת, היא רוצה לבכות, אבל מתאפקת, פוקחת עיניה לרוחה ושולחת אותן למרחבי הים.

– יראה נא – מה יפה הים עתה. אף עננה אחת אין באופק.

– “יראה נא!”… עד מתי תדבר ככה עם ידיד נאמן?

היא שוכחת כל תלאה בשוחחה עמו, בשבתם סמוכים אל גזע העץ העבה, שענפיו הכבדים מתכופפים מסביב לשני המתבודדים בחורשה.

מה טוב לה בשבתה אתו. אבל אחרי-כן, בשובה לחדרה, שוב נאחז הלב כמו בצבת. המלים “לחם חסד”, שנקבעו פעם במוחה, שוב אינן עוזבות אותה. אולי צדק גיסה!

שוב חלתה חברתה לאה. גברת לזינסקי, אמה המסכנה, נופלת מרוב עבודה וצער. זהבה החליטה להתמסר לטפול בחולה ולעזור במה שתוכל. הנה ידידה סוקולסקי מציל כל-כך הרבה אנשים מחרפת רעב, תציל היא לפחות אדם אחד מן הכליון.

אבל לא הצליח כל עמל להשיב חיים לנפש החולה והרצוצה, ולאה לזינסקי הלכה לעולמה בשקט ובדעה צלולה לגמרי. טוב – אמרה לזהבה שעה אחת לפני מותה – המות שולח לה את הפדות, אבל צר לה על אמה ועל אחיה. גרשון עודנו נער רך. אמנם מלאו לו שש עשרה שנה, אבל עודנו זקוק להדרכתה. זהבה נשארה כל הזמן על יד מטתה ותראה בדעוך נר חייה.

זהבה לא עזבה את המשפחה כל ימי “השבעה”. מה עגום היה המראה, כשראשו של הנער נתמך בכתף האם, נדחק אליה, כמבקש אצלה מפלט ממחזות איומים. כל צער העולם נשקף בתוך תוגת עיניהם.

אנשים יוצאים מן הבית ואנשים באים. אלה יושבים בשתיקה, שקועים בהרהורי תוגה ועיניהם אדומות; ואלה – העוז בלבם לנגוע בעצם המאורע ולהעלות זכרונות מחיי הנפש שנקטפה בעודה באבה.

נלחץ הנער יותר אל האם, וכאילו נדבק בה, בהסתירו את ראשו בתוך זרועותיה. באותה שעה דומה היה לילד קטן השוכב בחיק האם. ואם זו – כמה אמיצות יש בה! היא יושבת דומם, נושכת שפתיה, ודמעה בעין לא תראה. נוספו רק חריצים עמוקים במצחה וברק העינים עומם.

מסתכלת זהבה במחזה וסופגת את כל עומק יגונם של אנשים השכולים מבת ומאחות אהובה. חולשה תוקפת אותה והיא רוצה לבכות. מפנה ראשה לכאן ולכאן ומוחה בהסתר את דמעותיה.

את עומק פצעה באבדן חברתה, תרגיש ביחוד בלילות מתוך נדודי שנתה. רק נרדמה לשעה קלה, והנה היא מתעוררת מתוך עקת לב נוראה ואינה יכולה עוד להרדם. מתהפכת מצד אל צד, ואינה יודעת איך תמלט מעצבונה. יותר משדואב לבה על מות החברה, דואב הוא לאלה הנפשות השתים, שנשארו גלמודות בלי תומך ומפרנס, – ומה יעשו עתה?

וחיי חברתה, לאה לזינסקי הקטנה, החלשה, – מה עשירים היו. כל צעד שלה לא היה בלי תועלת, בלי פעולה. עוד שם בנֵכר התמסרה לעבודת העם והמשיכה את עבודתה כאן באהבה ובמסירות – למה נידון אדם כזה לכליה בעודו באבו?

התמסרותה למשפחת לזינסקי בימי אבלה היתה מורגשת מאד במשק. גיסה מתנפח, מראה פנים זעומות, מדבר בעקיצות. מרים שותקת. היא מרגישה בעומק לבה את כאב אחותה באבדן ידידה כמו לאה. אבל הבעל רוטן, שהנה בורחים מן הבית, אין ממלאים שום תפקיד…

אזניה שומעות את טענותיו והיא נושכת את שפתיה ושותקת, – עד כדי כך כבר אבדה את חופשתה? יש לה רצון להגיד, שהיא אדם חפשי כמוהו, שיש לה הרשות לעסוק בדברים שהשעה דורשת, שמותר לה להתפרק בעת הצורך מן השרות, שהיא משרתת אותו תמיד. אבל היא בוחרת בשתיקה.

ג.

למי משתיהן דרוש ברוֹם להשקיט את העצבים – לה או לאחותה? שואלת זהבה שטינברג את עצמה – ומה הוא האדם, אם מלה אחת, אשר בטאו לא בצדק ובנימה מעליבה – חודרת לתוך האברים, מרתיחה את הדם, הידים והרגלים נעשות כבדות, בגרון חונקות הדמעות ועל הלב מכביד נטל כבד? יש שכל העולם בין-רגע יחשיך בעיניך, אתה שומע אנשים הולכים, מדברים, צוחקים או שרים ואתה רוצה לאטום את אזניך, לברוח, לא לראות ולא לשמוע כלום.

העדות הטובה ביותר עד כמה אי-נורמליים הם היחסים שבינה לבין גיסה, היא זו, שבהמצאם בבית אחד, תחת גג אחד, היא צריכה להשתמש בכתב לשם תביעת כבודה וכבוד אחותה. במקום הדבור הפשוט, החי, שבו יבררו יחד את היחסים שביניהם, היא צריכה לכתוב אליו. כמה מוזר ומעציב, כשמסתלקת המלה החיה מבני אדם, שהגורל הביאם לגור יחד.

וכשהיא רוצה לערוך לגיסה את הדברים שבכתב, היא קורעת גליון אחר גליון בטרם תמצא את חפצה, אחרי-כן כל עצביה מתערערים ואינה מוצאת לה מרגוע בשום עבודה. האם קשה לה להיות משרתת? קשה רק היחס המעליב, הבטול הגמור כלפי אדם ורגשותיו, הדריכה ברגל גסה על כל הקדוש לו.

ולמה היא צריכה לסבול כל זה, אך כה קשה לה להפרד מן הבית, שאמנם ידיה בנו אותו, אבל אינו נותן לה כלום חוץ מצער ושפיכות דם.

והיא, זהבה שטינברג, הגאה כלפי אחרים, הרי סוחבת היא את משא הבית כסוס נאמן, ומפני שהסוס הזה בועט לפעמים באכזר, הרי גאותו הנפגעת אוכלת אותו.

מה משונים החיים, כשאנשים בעלי רגשות כאלה איש לרעהו צריכים לחיות תחת גג אחד, לשאוף אויר אחד, לעבוד עבודה משותפת ולהתכון למטרה אחת בהנהלת עניניהם.

התדפקה צפור על חלונה וזהבה פתחה לה אשנב. נכנסה, הסתובבה במַשַק כנפים וחפצה לצאת, אבל נתקלה בחלון סגור ואת האשנב הפתוח לא מצאה, התדפקה על השמשה הסגורה והתלבטה ביאוש.

שטיה! אך תתרוממי מעט והדרך לחופש פתוחה לפניך. היא פתוחה גם לך זהבה, רק מעט מרץ, מעט עוז רוח!

מבית הפועלים עולים לחדרה קולות שירה. אזניה נטויות לשמוע, נוער חי! האם גם היא היתה פעם צעירה, הגם לה היו עלומים רועשים? בזכרונה הכל מתערב יחד.

תמונת בעלה בתוך המסגרת היפה מביטה אליה כמו תמיד בעיניו הגדולות והנפלאות. היא סומכת ידה על השלחן ומסתכלת בה. היתה ילדה כמעט, כשהתודעה אליו, עוד את המחלקה החמישית לא גמרה והוא כבר עבר את בחינות-הגמר ועסק במסחר של אביו. בשבתות היה מופיע בביתם; אבא ואמא ישנו, האחות הלכה לחברותיה והוא היה מושיב אותה על ברכיו, מלטף את צמתה הארוכה, מטה אותה הצדה, ומנשק את צוארה החשוף.

מעשה ילדות. רגש רציני לא היה עוד בלב. רק לאחר שנים, כשהגיעה השמועה לאזניה, שמסובבת אותו איזו עלמה עשירה, התחילה אהבתה להתבשל ועלתה פתאום בכל זהרה.

ומה תובע עתה הלב, מה הוא רוצה ממנה – האם לא יצאה ידי חובה כלפי כל אלה שאהבו אותה?

גיסה ייף וישמן מיום ליום, ואחותה – כל יפיה הסתלק כבר ממנה. היא כולה הקשבה, כל הויתה נתונה למלוי ספוקיו. רצונו ללכת אתה מחויב להמלאות בין-רגע, מבלי להתחשב, שהיא צריכה לשם זה למהר בעבודתה ולהוציא את נשמתה. אבל אם היא קוראת אותו ללכת אתה, – הוא אינו ממהר כלל, יושב לו במנוחה, קורא את עתונו עד הגמר ונותן לה לעמוד ולחכות עד להתפקע.

כשהוא צריך לנסוע לאיזה מקום – אין גבול לקריאות ולפקודות שלו: מרים, תני את המכנסים החדשים ואת העניבה האפורה! היכן הנעלים הצהובות? תני מהר מגבת עם סבון! היכן הפנקס שלי? לאן שמו את הפנקס? הכל מסתירים אצלנו. הכל אבד מפני בעל הביתיות שלכן. הביטו! כלום אין לי, אין לי כלום – איזה בית זה?

נמצא הכל, אך פתאום חסרה לו החזיה הכחולה.

– מרים, מרים בואי הנה! אינך יכולה לעזוב שם את העסקים הנפלאים שלך ולבוא אלי? נו, מהרי, שימי לי את זה במלתחה, רק אל תהפכי את הסדר! אוי ואוי, הנה את כבר מקלקלת לי הכל.

– מה אני מקלקלת לך? – מעיזה מרים לשאול.

– הנה היא עוד שואלת! מהרי וקני לי סגריות מן החנות, הרי כבר השעה עשר.

אאחר את הרכבת בגללך. – וסדר הריצות שלה טרם נגמר. עוד מוצא הוא טענות ותלונות. גם בשבתו בעגלה לנסוע אל התחנה, עדיין הוא רוטן, שלא זהו הכר והמושב אינו טוב. וככה בלי-הרף, עד שהעגלון מצליף ב“אפור” והעגלה יוצאת במרוצה מן החצר.

בנסעו הוקל ללב. זהבה, שלקחה עליה את ההשגחה על העבודה, עוזבת את הבית ללכת אל הכרם. הדרך רחוקה, היא עוברת ליד גדר של שיטה, קוטפת פרחים עגולים, צהבהבים ומוללת אותם בין אצבעותיה. מה נפלא ריחם! השיטה עוד מכוסה בתרמילים מלאי זרעים, עוד לא השילה את הפרי הבשל – ושוב מתכוננת לקראת הדור הבא. רק שיטה אחת גדולה, שלא נגעו בה במזמרה ולא גזמוה מימיה – אינה דואגת לקיום הדור הבא, רק לעצמה וליפיה, ולכן אין עליה תרמילים ולפרחים חדשים אין זכר.

היא ממשיכה את דרכה בשביל שבין השיטות, והנה קול עצוב של צפור מזמרת עולה מביניהן. רוצה היא לראות את המזמרת, אך מחטי השיטה דקרו את ידה עד זוב דם. כיצד זו, שקולה כל-כך מתוק, אינה מפחדת מן הקוצים?

בכרם אין זהבה שבעה נחת: מקמצים ומתחשבים עם כל פרוטה בהוצאות הבית, אבל על עבוד הכרמים מוציאים כסף לרוב, ובכל-זאת מה רבה העזובה בהם. הם סומכים בכל על הערביים שלהם – הם הבעלים והם המכלכלים. בנשיהם ובטפם הם יושבים בחצר והכל תחת ידיהם. אסור אפילו לבקר את הדבר הזה, אסור להעיר כנגד המשטר הישן, ואם מעיזים לעשות זאת – גיסה עונה בזעם:

– צאי אַתְּ אל הכרמים, השגיחי אַתְּ! – ואולי הוא צודק בזה, כי למה היא צריכה להיות קשורה לכתלי הבית כל הימים?

לעתים, מתוך בולמוס עבודה וריצה, היא אומרת בלבה: תינוקות ממש! כשם שהתינוק דורש שרות, ככה דורשים אנשים האוהבים את עצמם. ועוד דמיון יש לה: הילד סובר שהכל שלו, גם הם ככה. האם באמת תמיד הוא רע, גיסה? הלא בהרבה עניני-צבור הוא מביא תועלת, גם לקרוביו מתיחס הוא יחס אנושי, שולח ועוזר להם.

אפשר באמת, שביחסיהם היא האשמה, היא הרעה, אינה נותנת את כל הנשמה, אינה יודעת להפקיר את עצמה, אינה יודעת איך לחיות עם אנשים, איך לדבר אתם, איך להכנע, להשלים, אם לא כונו את דבורם כהוגן. לא תמיד היא יוצאת ידי חובתה כלפי הבית. פונה לעניניה ושוכחת אותם שעות תמימות. אם גיסה מתרעם יש לו יסוד, לא תמיד היא עוברת על מדותיה…

מה צודק סוקולסקי באמרו לה:

– בגיל שלנו צריכים להביט בעינים גלויות ובלב שקט על כל הנעשה מסביב.

מובן שאי-אפשר לגרש מן הלב את הרצון לראות את אהובי נפשנו על מרום פסגת האושר, אבל לא בידנו הדבר הזה, ולכן איננו צריכים להוציא להבל את מעט החמימות, שעוד השתמרה בפנים. צריך לשחות עם הזרם ולא נגדו – אז אפשר עוד להנשא על-פני הגלים ולא לשקוע בתוכם.

סוקולסקי המסכן! מחלתו הולכת ומתגברת והוא צריך לנסוע לחוץ-לארץ לעשות לו את הנתוח, אבל בית-החרושת עוצר בעדו, – אם יסע יצטרך לסגרו ועשרות פועלים ישארו בלי פת לחם. זהו הקושי המעכב אותו מנסיעה.

בזמן האחרון התחילה היא לטפל בו בשעת ההתקפות, המעוררות בה רחמים ויאוש. כי בראותה את הסבל הגדול הזה אי-אפשר לה להאמין בהצלה. ביסוריו ניכרים עקבות המות, ובשבתה על-יד מטתו חולפות בה מחשבות נוגות: אפשר לא יארכו הימים ובני-אדם יספידוהו בקהל בנוסח הידוע. “שירת חייו באמצע נפסקה”. וזה יהיה שקר, כי לא שירה הם חייו, אלא סבל ארוך…

ואחרי-כן, כשהכל עובר, ופניו נחים על הכר חִורים, אבל שקטים, היא כופפת אליו את ראשה ושואלת, מה הוא רוצה עתה?

– כלום איני רוצה, אחותי! – ומוסיף: הלא אחותי את! האחיות הרחמניות כולן כמלאכים טובים, שלוחים להקל על יסורי החולה!

הוא אינו מעיז לשלוח את ידיו הקרות לחבק אותה בשעה שהיא כפופה ומחייכת לדבריו. וברגעים אלה אינה אומרת, שקשים החיים בלי מטרה, בלי לדעת שהיא נחוצה למישהו, שהיא יקרה למישהו. עולמה מלא וגדוש, כשהיא עוזבת אותו ויורדת אל ביתה ורואה משני הצדדים את ההרים עם נטיעותיהם, למטה – את חלקות השדה הקטנות, שהתבואה בהן נבטה יפה, ואחריהן את הים הצח והכחול. באזניה עומד צלצול מליו החביבות: “אחותי! כמלאכים טובים שלוחות האחיות להקל את יסורי החולה!”

סוקולסקי הטוב, המסכן שלה!

מה היה הצחוק ההיסטרי הזה, שהיא צחקה בפנת חדרה האפל? נערך מחזה בבית – האם חדשה היא? חטאה מרוסיה והזמינה חברה אחת ללכת אתם להצגה, שאיזה חובבים ערכו במושבה. כשרצה ללכת לקנות כרטיסים, בקשה לקחת כרטיס גם עבור החברה, והוא שנה מיד את דעתו ויאמר, שלא ילך הפעם להצגה, תלך לה לבדה עם מי שהיא רוצה.

לא הלך עוד אף אחד מהם והתאטרון היה בבית. היו וכוחים, צער, רוגז ודמעות – הטרגיקומדיה התבלטה בכל חריפותה. בו, כמובן, לא פגע המאורע, שיצא ממנו בנצחון, והלך לבלות את הערב למקום שרצה, רק מרים העלובה נשארה עם צערה, עצבה ולחץ לבבה. היא כלום לא דברה אחרי לכתו, שתקה והסתתרה בחדרה.

גם זהבה התכנסה לפנתה בהציק לה כעסה ורק שם התפרץ הצחוק ההיסטרי, שהשתדלה להחניקו בתוך הכר לבל יגיע לאזני מרים.

אחרי שעה קלה והיא מנסה לפשוט את בגדיה ולשכב במטה. העיפות מדכאה אותה ואינה יכולה למתוח את אבריה. מקפלת היא את גופה הרצוץ בתוך השמיכה ומהדקת אותה אל ראשה. אלי, הוי אלי, היכן נקודת-אור אחת? והיא מחפשת באפלה מלאך טוב, ומתחננת למנוחת רגע. לבה לוחץ, ואינה יודעת מה לעשות כנגד לחץ זה, שאין לה מנוס ואין מפלט ממנו.

לאזניה הגיעו נאקות חולה. היא קפצה ממטתה ונכנסה אל מרים, שכאב ראש נורא תקף אותה. זהבה נתנה לה טפות והרתיחה מים לתחבשות חמות. הופיע הגיס, אבל הוא לא שאל כלום ושום עזרה לא הגיש. רק כששכב במטה, התרעם על המנורה הדולקת בחדר, שלא תתן לו לישון, הפך פניו אל הקיר ורטן על ההפרעה.

בבוקר השתתקה כל הסערה וזהבה שומעת איך אחותה מפטפטת עם ילדיה ומצטחקת אתם. אז עולה בזכרונה ילדותו של י’ן כריסטוף, איך אמו הצטחקה אליו בבוקר והאב רגז. – האם גם גיסה מראה שם בחדר את פניו הזועפים כאביו של י’ן?

אבל ברור לה שסדרת העבדות מתחילה אצל אחותה עם קומו משנתו. הנה לא מצא את בגדי העבודה שלו, והיא צריכה לעזוב את הילדים באמצע ההלבשה וללכת למצוא לו את הבגדים, הנעלים וגם את המגבת שלו.

והנה צריכים להגיש לו כוס תה, ואם אשתו מבקשת ממנו למלאות בעצמו את הכוס הוא רוטן:

– אפילו כוס תה קשה לה להגיש לי – או:

– לכל יש לה פנאי, רק למלאות לבעל כוס תה – חסר הזמן.

מי מכר את אחותה לשפחה לצמיתות – האם לא היא ובעלה המנוח? איך תוכל לשאת עתה חטא זה כלפי נפש תמה וכשרה?

נוכחותה כאן עוד מכבידה על צערה בדעתה מה כבדה הנשימה באויר זה. אבל לאן תברח? איזו פנת מנוחה תמצא בעולם, אם תתרחק מיחידתה, מנפש זו, שדרוש לה סעד למען לא תפול תחת משאה? אבל איך לחיות כאן עם הכעס והתמרורים שבלב? הרי לא רק האהבה, אלא גם השנאה מקלקלת את השורה, ובשביל לאפשר חיים הדדיים, דרוש לעקור את השנאה מן הלב – דרך אחרת אין. צריך לסגור את העינים ולא לשים לב ולא לדקדק במעשים ובדבורים של אחרים. צריך לשאת הכל בסבלנות – אז ממילא תתמעט הטינא שבלב. כי למה לצעוק מרה, אם אין אפשרות לשנות כלום.

ולמרות ההחלטה הזאת להתאזר בסבלנות, אין זהבה חדלה להעמיד לעצמה את השאלה: מה התועלת בכל ההשכלה של גיסה, בכל התפתחותו, אם אין לב ואין מסירות? הנה אחותה התלבטה כל הערב עם הילדים והוא לא נסה לעזור לה. היה שקוע בספר ולא שמע או עשה את עצמו כאינו שומע את הנעשה מסביב.

מרים שכבה בשעה מאוחרת, ורק נרדמה – התעורר ילד אחד, אחרי כן השני. נרגעו לרגע, ושוב התעוררו בבכי. היא הולכת מילד לילד, מחממת להם חלב, משקה אותם, משכיבתם, שרה ומנענעת את העריסה. זה משתתק וזה שב לבכות. האב ישן שינה עמוקה, וכשהתעורר רטן על ההפרעה ושוב נרדם.

זהבה מונה בזכרונה את אלה המשפחות הצעירות ממכיריהם, ששָם הבעל עוזר לטפל בילדים, נותן להם את רגעי-הפנאי שלו ושומר על שנתה ומנוחתה של אם התינוקות. היא מקנאה ושואלת: גורל אחותה עגום ואפל ככה – למה? היא נזהרת מאד מהתערב בדברים שבינו ובינה, חוץ מבמקרים יוצאים מן הכלל. בכל אופן איזו חשיבות יש לה בעיניו? הלא תמיד נמצא איזה מום בה ובעבודתה.

וכואב לבה לא רק על זה, שאין מעריכים את עבודתה, אלא על שהיא מחוסרת אונים לעשות את הצעד היחידי העומד לפניה – להתחלק במשק ולגור לחוד. אבל את העוז הדרוש לנהל משפט עם הגיס שוללת ממנה האחות. כי איך תרגיז את מרים, את מרוסיה שלה, היחידה שנשארה לה מכל משפחתה?

והעבודה בינתים דוחפת אותה, תובעת מלויהּ. אף רגע אין אפשרות לשאוף אויר ולחַשֵב את הדרך. אינה עבד נכנע לחיים, – החיים אינם חשובים בעיניה, אך עבד היא לעבודה, שבעצם אינה נחוצה לה בצורה כזו, רק איזה גורל עור מרַתק את השרשרת הכופתת אותה והיא נוטה ערפה כבהמת-משא בפני העול.

האם יותר מבהמת-משא הנה? האם יש לה זכות לחוות דעה במשהו? אם היא רק מעיזה להתערב באיזו שאלה משאלות המשק מיד הוא כועס, לפעמים דופק על השלחן, צועק וטופל עליה אשמות. שהיא מציקה להם, ממררת להם את החיים וקשה להם לסבול ממנה.

אי-צדק ואי-יושר זה כלפי מסירותה, מעורר בה גועל-נפש ויש לה רצון לירוק בפניו, אבל היא רק מגחכת גיחוך מר ולא יותר. יודעת היא, שהוא משתמש בחולשתה, בהיותו בטוח, שלא תלך מכאן. פעם נסתה לנסוע ושבה כלעומת שהלכה. אצל זרים עוד יותר אוכל אותה היגון ומכרסם את רוחה.

והלא אחותה מאמינה בו, שהוא גם אדם טוב וישר, למרות זה שהוא מרגיז אותן, אין לה כל מושג מערמומיותו ורוע לבבו. האם טפשה היא אחותה? לא, אלא זוהי דרך האהבה – לכסות על כל הפשעים. ידיעותיה הרבות, שקנתה לה מהחיים ומהספר, נחלשו ונטשטשו בהפגשה עם אדם, שכבש את לבה והוא מושל בה.

וכדי לדבר אתו, צריכה גם אחותה להזהר. לפעמים שואלת היא דבר, והוא לועג לה – “איך אמרת?” אז היא חושבת, שלא מחכמה שאלה בצורה כזו, ומשתדלת לבאר את דבריה. אבל במדה שהיא נזהרת יותר, היא נכשלת יותר ומשמשת מטרה לחצי לעגו.

אם היא מבטאה איזו שגיאה בשפה, מיד זה משמש לו בדיחה. הוא חוזר על השגיאה ולועס אותה לראיה, שנשים אינן יודעות את השפה.

רגש מוזר תוקף את זהבה בגלל המאורעות הקטנים האלה. אם עלבון זה, או כעס, אינה יודעת, רק משהו מחניק בגרונה, אין יכולת לשכוח מה שהיא עשתה לאחותה בעבר, כשעזרה לה להתקשר באדם הזה.

כשהתעוררה זהבה שטינברג משנתה בחצות הלילה, הרגישה איזו ריקנות בלב. כאילו נגול משם ואבד לה דבר יקר מאד. עברו איזה רגעים עד שנתברר לה הדבר: אתמול היתה בעיר ולותה אל האניה את סוקולסקי. הוא דחה ודחה את ענין הנתוח, וכשהחליט לעשותו אצל רופאי ירושלים, לא הסכימו הללו לקחת עליהם את האחריות ויעצו לו לנסוע לחוץ-לארץ. הוא פקפק הרבה, אבל סוף-סוף החליט, כשלא היתה לו עוד ברירה אחרת.

לבה מתכוץ ודופק: הישוב בריא? האם לא צפויה לו שום סכנה? הוא עצמו לא היה לו די אומץ לנסיעה, אך היא חִזקה את רוחו, עודדה אותו, עזרה לו בכל ההכנות ולא עזבתהו עד הרגע האחרון, כשהאניה כבר עמדה להפליג. כל הזמן הראתה אומץ לב נפלא, אבל כשהתרחקה הסירה והוא עוד עמד על מכסה האניה, הניע לה בכובעו, כשתלתליו הדקים מתפזרים לרוח, כיסה פתאום דוק של דמעות את עיניה ולא ראתה כלום. הנוסעים אתה בסירה הביטו בה והיא התבישה מפניהם.

– הבעלך זה? – שאלה אותה ערביה אחת, מכוסה בצעיף שחור וקולה דק ונעים.

– לא, אחי הוא.

טוב שאלה היו אנשים זרים שלא הכירו אותה. המכירים מרחיקים ללכת בלשונם. בודאי יש כבר בפיהם איזה שמות-גנאי, שעוד לא הגיעו לאזניה. חשבו תחילה, שהנה הולכת היא להתחתן עם סוקולסקי, וכיון שצעד זה לא נעשה והיא עדין מסורה לו, הרי יש מקום לחשוד בה, שאינה אשה הגונה. והיה מקרה שדרושה היתה השתתפותה באוסף כספים לטובת ענין חשוב מאד. פנו אליה בנידון זה וקבעו לה שותף לעבודה, אבל אדם זה, בעל בעמיו, נרתע אחור: “עם אשה כזו הוא ישתף את עצמו בעבודה!” נמצאו הולכי-רכיל, שמסרו לה את הדברים האלה, והיא צחקה. בעצמה מצאה לה בן-זוג, והסכום הדרוש נאסף במשך שלשה ימים.

– בת-חיל שכמותך! – אמרו לה אחרי-כן אלה שדאגו לסדור הענין, ובלבה חשבה: אותה בת-חיל תעפרו גם אתם בעפר, בראותכם כי אחרים ישליכו עליה שקוצים.

אבל כלום אשמים בני-אדם, האוהבים להתלוצץ, אם היא עצמה נתנה פתחון-פה לכך? איך יאמינו הם בטהרתה, אם עוד לפני איזה שנים גם היא לא היתה מאמינה ביחס טהור וצנוע כזה בין אשה וגבר. לעתים היתה מלאה תשוקה לראותו, הציק לה הלב מכל מה שעובר עליה בבית, והנה פגשה בו, וְדַי שידה מונחת בתוך ידו ובלבה משתרר השקט.

עוד חושך בחלונות, זהבה משתדלת להרדם, אבל אין מלאך השינה חוזר אליה. מעל העצים שבגנתם צורח עוף טורף בקול איום. לפני עיניה העצומות היא רואה ספינה שטה על פני הים, ובין נוסעיה הרבים היא מכירה אותו. הנהו עומד ומלוה את סירתה ופניו העדינים כה עצובים. היבריא? הישוב?

החלל הריק, שהיא מרגישה סביבה עתה, אחרי נסיעתו, משרה עליה רוח נכאה. אבל היא מחליטה שאסור להניח לעצבות שתשתרר עליה, כי הלא זקוק לעזרתה עוד מישהו קרוב, מרוסיה שלה חלשה בזמן האחרון, הילדים מיַגעים אותה מאד, צריך להקל עליה. אין פנאי עתה להרהר בנשמה הנשרפת בתוך לבטיה.

ההחלטה אינה מועילה הרבה, ומצב-הרוח הולך ונמשך ועלטה עוטפת את לבה. האם לא כך מסלקים אנשים מן החיים? והיא הלא רוצה עוד להמשיך את הקיום. יש לה תכניות חדשות איך לסדר אדם המצפה לעזרתה. היא מצאה דרך כיצד להוציא לפועל תקון חברתי אחד, ועוד חושבת היא על תקון מצבה היא, – שתעַבֵד בפני עצמה משק קטן, חלק מן הגדול, תגור בצריף בחצר ותוכל תמיד להיות לעזר לאחותה.

לפי הפסיכולוגיה של גיסה הכל שייך לו – כל העולם לא נברא אלא בשבילו. היא מבינה שקשה לו להפרד מכֶּרֶם זה או מכרם אחר, אבל היא אינה יראה, עוד לא פסקה אמונתה באמת ובצדק. אם יבוא הדבר לידי משפט, הלא יכירו למי שייך המשק.

ולעבודה יש לה מרץ. היא בטוחה, שתוכל להתקיים אם תהיה ברשותה חלקת נחלה – כי מה דרוש לאדם אחד, היודע את תורת החסכון? העבודה עצמה אינה מפחידה אותה, היא מבינה איך לגשת אליה, וכשהיא לוקחת עליה לפעמים את העבודה בכרם, היא מונה אחת אחת את השגיאות שנעשו שם. גם יודעת כיצד לתקן את המעוות. וכשיהיה הכרם שייך לה לבד, ידוע תדע להעמידו על מדרגה גבוהה.

זהבה לא נרדמה עוד. האיר הבוקר בחלון והיא התחילה להתלבש.

זהבה מטילת יחידה בערבים בדרך העוברת בצד ההר של המושבה. משמאל מתרומם ההר עם גדרות אבנים ושיחי-פרא; עצים, ששורשיהם ערומים, כנוטים לנפול לתוך המחצבה, שפערה כאן את פיה ונראית לאור הירח כתהום מבהילה. מחצבה זו מעירה בה מחשבה על גזילות ורציחות, שיכלו לקרות במקום הזה, אילו היו השכנים שלהם מאותו הסוג, שהרבה נקודות אחרות בארץ מקוללות בו.

זהבה הולכת לאטה בדרך זו ועיניה חודרות לתוך הסביבה. מימין משתרע העמק עם החלקות הזרועות, ושם על ההרים, במרחק, מבצבצות אורות של שתי המושבות הקטנות. בשתי נקודות אלה מתהוים חיים מיוחדים, חיי בדידות עניים ודלים.

הנה אור אוטו חולף במהירות בתוך העמק למטה. הוא הולך צפונה, למקום שהים משתטח שם ונוצץ באור הלבנה. הים סובב את המושבה משני עברים ורחש גליו עומד באויר. בודדה היתה זהבה בַשְבִיל הזה ומתפלאה, שאינה פוגשת באיזה זוגות אהובים – הלא זהו שביל נאה בשביל אהובים להתהלך בו. היא מתחילה להתרומם בהר, משם יורד איזה צל ובעברו על ידה, הכירה בלבושו של פועל, וחלפה המחשבה במוחה: הנה זה עוד לבוש יפה בזמן חוסר העבודה. זו דאגת האם הרחוקה להעניק לבנה בגדים כל צרכו. האמר לה לבה מה צפוי לו?

במעלה ההר היא עוברת דרך חצר אחת. משפחה ערבית גדולה יושבת כאן מסביב למדורה והם משוחחים על סוסיהם, בעליהם ועניני כפרם. שתי ערביות צעירות מחבורה זו מתנועעות בכל גופן מתוך צחוק. שפתן של שתים אלה היא ערבית צחה, וזהבה עמדה רגע והאזינה, – הן ערבבו את שם בן בעל-הבית עם אחד מבחורי הכפר, ולשניהם לעגו שתי הבחורות.

עולה היא בצעדים מדודים אל הרחוב. בחלק הראשון שורר שקט, אבל שם הלאה, בפנת בית-התפלה, מצטופפים אנשים, עומדים דיליז’נסים ואוטומובילים ורבה התכונה. מכאן מתחילה גם צפיפות החנויות מכל המינים, גדולות וקטנות, שבצרוף עם איזו בתים רעועים הן עושות עליה רושם עגום. היא שומעת בחלק זה בלבול של שפות: יהודית, פולנית, רוסית, צרפתית ועוד, אבל עולה על כל אלה – הערבית והעברית. ביחוד העברית, השולטת כבר שליטה גמורה בפי הנוער, גם בין נשים וגברים צעירים. וזהבה מוחלת להם על כל פגימה בגלל הדבור היפה הזה, שהוא טבעי בפיהם. על אכסדראות הבתים משוחחים האבות והאמהות בשפה יהודית במבטא מיוחד, והבנים רוכבים אמיצים על סוסיהם והם רחוקים מן הגלות ושפתה. אוהבת זהבה את הדור הצעיר למרות כמה תכונות בלתי נעימות, שרכשו להם מן הסביבה הערבית, אשר בה גדלו בחצרי אבותיהם.

עולה היא הלאה ורואה משני הצדדים תערובת של בתים – גדולים עם קטנים יחד. הקטנים הם לא בתים רגילים, אלא בתי עירה נדחת, וכה משונים הם ולא במקומם בין הבתים היפים שברחוב זה, שצורתם נאה גם מן החוץ וגם מבפנים החצר. מתעכבת היא אצל שער-ברזל אחד, המוביל אל שדרת עצים יפה, – מה רב ההבדל בין חצר זו ובין אלו שבחלקת הרחוב הקודמת. בלכתה הלאה היא מתבוננת בסגנון הבנינים ורוצה לדעת ולהכיר איזה מהם נבנו מתחילה על-ידי אותו האיש הפלאי, אשר לא חס על מליונות והכניס חיים במקום שמם זה. הנה שם למטה מתנוססות הארובות של בית-החרושת לתעשית המקום. איזו מכונות ענקיות הובאו ממערב אירופה דרך ימים ויבשות והועלו בקושי אל חוף הארץ בדרכים בלתי סלולות עד למקום הזה. על כל שעל במקום הזה היא עומדת ומשתוממת על מפעל אדם קשור בחזון רוחו במעשים אשר לא ידע העם כדוגמתם.

ההצליח הישוב במקום הזה? בחלקו הגדול בודאי הצליח. עדים הם הנטיעות היפות בצלעי ההרים. עדים הם האנשים הבריאים, שהעמידו דור עובד וחרוץ. הנה היום ראתה אב עם בן, שיצאו אל החריש, ושניהם הלכו אחרי המחרשה אמיצים וזקופים בפתחם את התלם, – מי השיב את אלה לתחיה?

זהבה שטינברג הגיעה עד גדר בית-הקברות ושבה. כשהיא מזדמנת ביום במקום הזה, היא נכנסת תמיד פנימה. אין היא צריכה להביט על הטבלא לאיזה שורה להכנס. היא יודעת היטב את השורה ואת המקום. הולכת היא ישר אל קברו, יושבת על אבן גדולה וסומכת ראשה בטבלא. היא צריכה רק לעצום את עיניה כדי שתוכל להתרכז במחשבה שלה, מחשבת העבר. בעזבה את המקום הקדוש היא תמיד מסובבת את שני הקברים, המוקפים סבכת-ברזל ירוקה וששה ארזים צעירים בתוכה. “האהובים והנעימים בחייהם, גם במותם לא נפרדו”, חקוק על הקבר שלו. אמנם יפה היה מעונם בחייהם ויפה הוא במותם! היא, זהבה, לא תנוח על יד חברה בין הקברים הצפופים שם. לא יעמידו לה מצבה נאה, לא כזו שבסבכה ולא כמו ההיא; השחורה שמצד ימין, אשר יפיה מושך אותה תמיד. הלא היא, זהבה, פשוטה מאד בחייה, אבל רוצה שלאחר מותה יתנו צורה יפה למצבתה. אך יודעת היא שגם רצונה זה לא יתמלא, – אנשים אשר בחייהם אין הִדוּר, לאחר מותם לא כל שכן.

זהבה חזרה והנה שוב במרכז המושבה. כאן יש לה ענינים שונים, אבל אינה יודעת עוד לאן תכנס קודם – לזו הצעירה המטופלה בילדים, שבעלה נסע ועקבותיו נעלמו ועתה אגודת ה“עזרה” מטפלת בה, או שתקדים לבקר זקנה אחת, השוכבת על ערש-דוי וגם היא מקבלת תמיכה מהאגודה.

לאחר שני הבקורים נפגשה ברחוב עם מכירה אחת, שהלכה לאספת המושבה ותשדל גם אותה להכנס אל בית הועד. כאן כבר התאספו הרבה נשים וכולן ישבו אצל הפתח, כרגיל, שמעו ושתקו. ישבה גם זהבה ביניהן, זורקת איזו הערה בין הנשים ומסתכלת בנאספים. על יד שני הקירות מסובים המוזמנים. את פני האנשים היא רואה רק מן הצד, ואפשר לומר, שלא את פניהם היא רואה, אלא את אפיהם, שרובם חדים הם, אבל יש גם שטוחים ויש חרומי אף.

הקהל שטוף וכוחים על השאלה – איזה שמות להכניס בתור מועמדים לועד החדש? ובאותה שעה כבר ברור לכל, שהתקיפים, שכולם טוענים נגדם, הם יבחרו שנית וישארו שליטים בעדה.

הנשים מתוכחות ביניהם לבין עצמן בשאלה זו בהגיון, אבל אף אחת מהן אינה מעיזה לחוות דעת לפני הקהל. הנה שם מדברים כבר על עצים ועל אבנים, פטפוטי מלים סתם, שאינם נוגעים ישר לענין, והנשים מבינות את זה ומבקרות בחריפות את כל מה שטעון בקורת, אבל להשמיע את קולן אינן מעיזות; וזהבה אינה יכולה לסלוח לעצמה ולאחרות את השתיקה הזאת המעליבה כל כך.

כשיצאו מבית הועד נגעה היא בשאלה זו והנשים מדַיְנות ומתוכחות עכשיו ביניהן: – כלום הן אשמות, שלא למדו לדבר בפומבי? הרי האשמה היא בהרחקת האשה מחיי צבור, בתנאי חייה המיוחדים, הקושרים אותה לחובות הבית, לילדים, למטבח, האחריות הגדולה, שהיא נושאת בה כלפי בריאות המשפחה ומנוחתה.

חברה אחרת טוענת, שבכל אשמה שלילת הזכויות והיחס של החברה. כשאשה מתעוררת פעם לתבוע את זכותה, שחוקי החברה הרעים שללו ממנה – הרי היא ללעג ולקלס. בעולם קמה תנועת השחרור של האשה, שכבר חוללה נפלאות והרימה את מצבה בהרבה מדינות. גם כאן השפיעה הרבה, אבל עוד האכרה העברית צריכה ללחום קשה לחופשתה.

היה בוקר בהיר וחם, אף כי חודש טבת עם לילותיו הקרים התקרב כבר אל קצו. שם למטה, אחרי העמק שבין שתי גבעות נטועות זיתים, משתטח הים שקט וכחול ובהיר. אבל כל היופי הזה אינו משקיט את העלבון, שזהבה נושאת בלבה. אמנם היא מוכיחה את עצמה, שמקטנות כזו בושה להתרגש. ובכל-זאת נמתחים העצבים.

הגיע אליהם ספר חדש, שהיא בקשה אותו זה זמן רב לקריאה, אבל גיסה אמר, שהוא רוצה לקראו תחילה. היא חכתה בסבלנות, ומה עשה גיסה? בגמרו את הספר מסרו לידיד אחד מבלי להגיד אף מלה, והוא הלא שמע היטב איך כמהה נפשה לספר הזה, שבו הובעה מלה חדשה, חיה, וכמה היתה מצפה לשעה שהוא יגמור אותו – איך עשה כזאת? היא בקשה בכל זאת להצדיקו, אבל לא יכלה, עד שיצאה לעבודה בגן ומתוך עדור השתתק הלב ותמצא בו את המרגוע ויחד עם זה את הסליחה על העול שעשו לה. ונדמה היה לה ברגע זה, שלא קרה כלום, לא פגעו בנפשה, לא סטרו על לחיה, היא מוחלת ומותרת, – לא צריך להיות קפדנית. יתעלל הוא בה, אך אהבתה את משפחתו תשטוף את כל הזרם העכור הזה.

אבל גל חדש עובר על ראשה ושוטף את הסליחה שנמצאה בלב. בבוקר אחד הקדימה יותר מדי לתת אוכל למבכירה; זו אכלה כמעט את כל המנה לפני החליבה ולא רצתה לעמוד בשקט בשעה שחלב אותה והסתובבה לכאן ולכאן ותרגיזהו. לא עלה על דעתו, כי אשם הוא בעונש ששם על מבכירה בגלל שגעונותיה, – לעמוד לילה בתענית. זהבה רחמה על עלובה זו, ורק בבוקר השכם קמה ומלאה את האבוס, כדי שתספיק לאכול ולא תצא רעבה אל השדה. חטא גדול חטאה בזה ועליה לשמוע עתה דברי נאצה.

ועוד פשע גדול אחד נזקף על חשבונה. היא נקתה וסדרה מחדש את המקום להטלת הביצים. והתרנגולות, לא שהדבר מצא חן בעיניהן, נסו לחפש להן מקומות חדשים. ראה הגיס ושפך קיתון של בוז על הנשים ועל סדריהן, שהכל הן מקלקלות ומשחיתות. לטענות אלו לא שמה לב לגמרי והניחה לו לרטון כאות נפשו.

זהבה יוצאת עם חובב על ידיה לטייל ברחוב. הילד מאושר ועיניו נוצצות משמחה, כשהיא מתעטפת אתו יחד בסודרה הגדול. ברחוב שחקו נערים ונערות והיא עמדה והתבוננה, – התיחסותם של אלה הזכירה לה מאורע אחד מימי ילדותה: היא היתה אז כבת עשר, אמה נסעה לרגל המסחר לעיר המחוזית, ואותה עם האחות השאירה בבית דוד, אחי אמה. היא היתה מרוצה מזה ושמחה נסתרת היתה בלב, כי שעשעה אותה התקוה, שיחזקאל בן הדוד ישחק אתה בשעות החפשיות מן הלמודים בחדר והם יבלו יחד את הערבים. אבל כשהוכזבה תקותה, בראותה שיחזקאל אינו שם לב אליה כלל, תקף אותה השעמום והצער והתחילה לבכות בלי הפוגות, עד כי איש לא יכול לנחמה.

– המסכנה, מתגעגעת הביתה – החליטה הדודה ובהטיפה לה מוסר, שהנה אחותה קטנה ממנה ואינה בוכה כלל, – העניקה לה בינתים מכל טוב מזנונה הגדול, אבל גם זה לא הועיל. יחזקאל היה אשם בדמעותיה.

– הנה בחבריא זו נמצאו ילדות חמודות, ומי יודע? – אולי יש ביניהן היודעות כבר לשפוך את לבן מתוך דמעות כמוה אז?

אצל אחד הגדרים שחקו שני פעוטות:

– בוא, חביבי, ונראה מה הללו עושים – פונה היא לחובב, כאילו הוא מבין את דבורה ותעמוד אתו אצל הבחורים השנים, המסיחים זה לזה.

– אתה חולם לפעמים בלילות, בניהו?

– לא, אף פעם – עונה רענן – ואתה?

– אני חלמתי הלילה, שפרתנו האדומה “וַשְתִּי” ילדה שני עגלים בבת-אחת, ותיכף אחרי הולדם קפצו כבר בכל החצר.

– שנים? זה אי-אפשר! הלא “ושתי” שלכם פרה קטנה היא, איך תכיל שנים?

– הוי, טפש! עונה בניהו – הנה “פוֹרדָה”, כלבה לא גדולה וילדה ארבעה.

והנה אורה רצה אל דודתה ומצאה את חברי הגן. ושלשת הילדים בהפגשם נזכרו בספור אשר שמעו היום מפי ה“גברת” וזהבה בקשה לספרו לה. זו היתה מעשיה בתיש קטן ולבן, שהציל ילד אחד ואת אביו המסכן, החולה. לא היה להם מה לאכול והתיש הלך לערוך משחקים לפני בני אדם יחד עם הילד. הם אספו פרוטות פרוטות, שהביאו לאב החולה ויחד אכלו ושתו ושבעו.

זהבה ראתה, שבעיני בניהו החלש ובעיני אורה נצנצו דמעות, – כנראה שרק החלשים בוכים. גם אחותה בוכה יותר ממנה – החלשה היא ממנה, או סובלת יותר?

בהכניסה את הילדים הביתה ובהכנסה אל המטבח להכין את ארוחת-הערב, עוד מוסיפה היא להרהר בשאלת סבלה של אחותה: הגיס מתרגל יותר ויותר להפוך את תפקיד אשתו בתור חברה, בעלת-בית ואם ילדיו, – לתפקיד של שפחה חרופה במלוא משמעותה של מלה זו. נראה ברור, שיש לו תענוג להשפילה. בארוחה אחת מונה זהבה כמה וכמה פקודות שהוא נותן ללא צורך ומפריע בעד אכילתה וישיבתה.

להשפילה יש לו הזדמנות בכל שעה. הנה עומד הוא להתגלח וקורא לה פתאום, שתביא לו כד מים מן החוץ; היא עוזבת את מלאכתה והולכת למלאות את פקודתו.

ושוב מעשה: הוא שוכב במטה והיא מטופלה בילדים שהתעוררו, פתאום עולה בדעתו, שבקור הזה טוב לשתות כוס תה חם – תלך ותחמם את התה. והיא עושה את רצונו בשארית כוחותיה.

והנה ענין של כסף: נתקבל מכתב מאחד הקרובים, המבקש עזרה בצר לו, מרים הראתה את המכתב לבעלה ועיניה הביעו רחמים. תשובתו היתה כמובן שלילית, – הוא בעל-הבית, בעל-הרכוש, למי יש הרשות להשתמש בכספו לנדבות? אם הוא ירצה לתת לקרוביו יש לו הרשות.

גם כשצריכה אחותה לעשות לה בגדים חדשים, היא תלויה בדעתו. הוא צריך לנסוע עמה העירה כדי לקנות מה שדרוש. הם נכנסים שניהם אל החנות והיא בוחרת לה שמלה ובגד לילדים. הוא נגש, שואל אותה למחיר, מתעקם, מניח הצדה את הסחורות וקורא לה ללכת.

– זה יקר מאד. אינני רוצה, – אומר הוא בקול רם והיא יוצאת בושה ונכלמה.

קצרים הימים והלילות ארוכים. היא מספיקה הרבה בקריאה וקוראת לא בלי עיון ולא בלי בקורת, – הספר מעמיק את התלם בתוך לבבה והיא נושאת אתה את הרשמים לתוך החיים.

היא מספיקה הרבה גם בעבודה גם בקריאה. אבל הנה מתחילה קדחת לבקרה תכופות. יש שמתוך העבודה תוקף אותה קור גדול, כאב ראש ולחץ חזק בלב והיא אומרת להתחזק ולהתגבר על זה רק על ידי העבודה. אבריה רצוצים ושבורים והיא בכל-זאת כל משמרתה עומדת, – מבשלת, רוחצת ומנקה. האם מכריח אותה מישהו לעשות דבר, שהוא למעלה מכחותיה? זאת היא, היא עצמה שנפשה מזכירתה תמיד איזה חוב של עבודת עזרה.

הוי, טפשה, טפשה! – קוראת היא לעצמה. וכשאין עוד כח להמשיך בעבודה והיא יושבת פתאום אל השלחן במטבח וסומכת את ראשה בשתי ידיה, אז יודעת אחותה, שרע לה ומכריחה אותה לשכב.

השכיבה אינה נעימה לה בזמן שבמשק העבודה רבה מאד. זהבה קוראת לעצמה “שלומיאל”, “לא יצלח”, אין בה תועלת לא לעצמה ולא לאחרים. אותה ההתלבטות התמידית מן החדרים אל החצר ובחזרה. ואין שום חדוש ואין עבודתה נכרת; מחכה היא, אולי אחרי-כן ישתנה מה, אף-על-פי שהיא יודעת ברור, כי שום שנוי לא יבוא. הכל יהיה כמו שהיה: עוות החיים ועוות נפש האדם.

הקדחת נמשכת יומים. וזהבה מוכרחה לשכב ולטעום את טעם המנוחה. בבוקר אינה ממהרת לקום, תריס אחד פתוח והיא רואה שמים מכוסים עננים אפורים. הנה מתחילה נקודה אחת להתבהר, ובעמקו של הכתם הבהיר נראה אגם כחול עם ארי ענקי, הרובץ על שפתו; ארי זה בולע אל תוך פיו הפעור נחש מתפתל, אבל פתאום התחיל גם הוא להמוג ולחפות על תכלת האגם.

שם ברפת גועה “מִלְכָּה”, רוצה היא להתפרק ממשא החלב, ואינה יודעת שהחולבת נתונה לפנוק כגברת חשובה בתוך המטה. מוכרחה “מלכה” לחכות עד שיגע תורה והחולב הזועם יגש אליה לא בידים רכות.

ובכל-זאת עזבה זהבה את מטתה טרם הבריאה לגמרי, כי בבית קמה מהומה מפני מחלת “אפור”. שלחוהו עם משא כבד העירה, בא עד אמצע הדרך ולא היה בכחו להמשיך דרכו הלאה ונפל באמצע הדרך. העגלונים שהיו בשַיָרָה התירוהו מן העגלה, הסירו את רתמתו ושלחוהו בצעדים אטיים הביתה.

למחרת מת הסוס, וכשגיסה בחדר השני שמע את תלונתה, שהיא הביעה מתוך צער עמוק על זה שמעבידים אצלם את הסוסים עבודת-פרך, מעמיסים עליהם משאות כבדים מנשוא ולא פלא ש“אפור” נפל, – התרגז והתגעש, נכנס אדום כולו עם עינים מזרות אימה וצעק בקול נורא:

– צאי מכאן, מכשפה! צאי מביתי תיכף ומיד, ולא – את גלגלתך ארוצץ!

היא החוירה, לבה התחיל דופק וקופץ בקרבה, רגליה כשלו ותפול מלוא קומתה ארצה ותתעלף.

מי הרימה, מתי התעוררה וכיצד באה אל הסלע, שהיא יושבת עליו, איננה יודעת. דומה שהרוח נשאה והביאה הלום, הרחק מן המושבה וקרוב אל הים. רק הפרדס שלמטה והבִצָה שאחריו מפרידים ביניהם. מאחוריה מתנוססת האחוזה היפה ולפניה העמק עם חלקות אדמה ישרות, חרושות יפה, וגלי הים מלחכים את שפותיהן.

הים רועש חסר צבע. עננים כבדים נשאים על פניו. סביבה סלעים וחצץ. את המושבה אין רואים, בינה ובין המושבה מפרידה החורשה, השדרות והגן עם הבית המופלא שבתוך האחוזה, בית זה שבו בִלַע המות את מיסדיו השנים, שצר היה להם בעולם היפה.

ירד עליה הלילה, ליל אפל בלי סהר ובלי כוכבים, רק מבין העננים הכבדים נצנץ זעיר שם כוכב בודד. זהבה איננה יודעת להחליט, אם לקום או להשאר? אנה תלך, אנה תבוא? האם לא נסגרו שערי עולמה?

התחיל יורד גשם, קודם בנחת אחרי-כן בזעף, והיא עודנה יושבת על הכֵּף הרחוק ונפשה עכורה וזועפת כגשם הזה, כים אשר יחמר שם למטה.

היא ירדה ובאה עד שכונת התימנים, נכנסה אל סַעֲדָה, הכובסת אצלם תמיד, ראתה את זו עם שני ילדיה והתפרצה בבכי.

תמהון ודבת-רבים העירה העלמה דרורי, בעת שעזבה פתאום את ביתה ואת נחלתה וקבלה משרת מבשלת במטבח-פועלים באחת החוות.

באמצע החורף חלתה בקדחת קשה והובלה לבית-החולים העירוני. לשם קראתני לבוא אליה. רופא בית-החולים אמר לי, שאין שום סכנה במצבה, אבל צפורה עצמה חשבה, שהיא הולכת למות, ותמסור לי מפתח קטן, באמרה בפשטות:

אינני יודעת, איך ישתלשל מהלך המחלה. אפשר שאמות, אז תואילי נא לדאוג שימציאו לך את ארגזי מן החוה. את הלבנים והבגדים תחלקי למי שתמצאי לנחוץ; את התמונות והספרים תשיבי לאחי ואת כתב-היד הנמצא שם, הוא היומן שלי, קחי לך, ואם ראוי הנהו לדפוס, השתדלי לפרסמו.

צפורה דרורי עובדת עתה באחת הקבוצות בגליל. את יומנה “בבדידות” שלחה אלי לעשות בו כטוב בעיני. ואני, אחרי אי-אלה שנויים קלים, מוסרת אותו כאן לדפוס.

א

ר"ח שבט.

החולת-רוח אני?… וכי למה התחיל טורדני הרעיון על-דבר פטורים מן החיים? לילות שלמים אני מתלבטת בשאלה, אם להיות או לחדול, וכשמכריע רעיון החדלון, עומדות עלי עיני ההורים מתמונותיהם הגדולות, התלויות נגד מטתי, ומביטות בי בתוכחה.

והאויר סביבי מחניק, מחניק. – הנה אסף אחי לעבודת-החורף חבורה גדולה ממשפחה מיוחסת שבכפר הקרוב והנהיג, שאסור לנגוע אף נגיעה קלה בכבוד מי-שהוא, אף בכבודו של זה הרשלן הגדול, חג' מחמוד, שעצלותו עוברת כל גבול. מתרגזת אני ביחוד בבוקר, כשכל החבריה עומדת שעה ארוכה בבטלה ומחכה עד שמוסטפה ירתום את הסוסים, ישים את המחרשה ויתר כלי-העבודה בעגלה והם יעלו לנסוע. ללכת ברגל את הכרם הקרוב לא נאה למשפחת אבו-חסן!

בחצר נשאר בנו של מוסטפה לחטוב עצים. ואני יודעת ברור את המעשר, שהוא ישא אל הכפר מכל טוב המשק שלנו, החל מן הביצים, שהתרנגולות מטילות במדה זעומה בתחלת החורף, ומירקות-הגן הראשונים, וכלה בשעורה וסובין, שקונים בכסף מלא.

לעתים אני מנסה בזהירות לנגוע בשאלת העבודה העברית ובחובתנו להקליטה לפחות במקצת לתוך עבודת-המשק שלנו, שבה עסוקות כל כך הרבה ידים זרות, ואחי לועג ומלגלג לדברי. פולמוס על השאלה קם בעתונות, אומרים לחיב את הישוב להתחשב בה, אבל הקהל שלנו לא יכנע, ולא יכנע ביחוד צעיר כעמרם דרורי, החזק, התקיף! “לך אין מושג – אומר הוא לי – כמה פועל עברי יכול לקלקל!” שנאה כבושה מתעוררת בי לפעמים לשמע דברים כאלה, אבל אחר-כך אני מתחרטת על הרגשתי הרעה לאחי יחידי, אשר כל חיי מוקדשים לו, חוזרת אני בתשובה ומבקשת את אלהי-הרוחות להשיב את האהבה ללבי.

ואמנם זו שבה לאט לאט אל כנה. אבל מנוחת נפשי אינה רוצה לחזור, והמשק שלנו, העבודה וכל ההויה של עלמה בת-ארבעים נמאסים עלי. אני מחליטה, שמשק יהודי, אשר כולו נוצר בידים זרות, נושא עליו כתם עולמי, ואני, שהשתתפתי בבנינו בצורה זו, - אני נושאת עלי את החטא ואין לי זכות-קיום בעולם…

חולשה נופלת עלי ואני רואה את עצמי עומדת על גבול החיים בלי אור, בלי אמונה בנחיצות קיומי ובלי הכח הדרוש להפסיקו. לא נשאר לי בלתי אם להניח את המשוט ולתת לסירתי להנשא על-פני הגלים כרצונם, – היא תשוט לה לאשר ישאנה הרוח, עד שתגיע אל סלע ותנופץ.

בכאב כבוש אני עומדת על-יד חלוני. הנה שם על-פני הפרדס מעופפת עדת-צפרים רבה, התנשאה מזרחה וכרגע שבה מערבה, נוטה פעם ימינה, פעם שמאלה ומעגולה לא תזוז. – הכי גם עדה שלמה זו אינה יודעת, לאן דרכה נטויה?… ופרחו הצפרים ונעלמו. ובי נרדם הכל. אין לפני כלום, וכלום אין אחרי.

ב' שבט.

יום גשם; גשם ברכה, גשם זהב! לשוני חוזרת על השורה הקטנה שבשמונה-עשרה: “משיב הרוח ומוריד הגשם”, אחר-כך: “מכלכל חיים בחסד”… ב“מחיה מתים” הלשון נעצרת. ויום זה, אחרי שכל הכרמים שלנו נחרשו יפה-יפה, יכול היה להיות לי לחג, לולא המקרה הרע, שנכשלתי בלשוני ודברתי באזני אחי סרה על מוסטפה, שגם הוא, במחילת כבודו, עצלן גדול. אמנם זו היתה עזות מצדי ועל כך קבלתי עונש קשה! –

עמרם לא אכל את ארוחת-הבוקר שלו; צער גדול הצטערתי. אבל מצאתי נחומים בזה, שהרי מכינה אני ארוחת-צהרים שמנה וטובה מהמאכלים שעמרם אוהב אותם ואכול יאכלם בתאבון כפול. והנה שגיתי: גם בצהרים לא טעם דבר! כל בקשותי ותחנוני לא הועילו, הוא באחת: “איני רוצה!” וחסל.

מדוע זה, עמרם, מדוע אתה מעניש אותי ואותך יחד? – שואלת אני בלב מורתח.

את מקלקלת את עצבי ומרעלת את דמי! – היתה תשובתו ולא הוסיף.

כשנסיתי לבקש באורים לדבריו, ולשוני פלטה בלי-משים הברה שלא לפי רוחו – ברח בלי כובע אל השדה באמצע המטר הסוחף. בלכתו התעבּבו השמים עוד יותר, רעם אחרי רעם התגלגל והחריד את האויר, ולבי אף הוא חרד ודפק: יתקרר הנער ויחלה. מה לעשות, מה לעשות? ובקושי כבשתי את יצרי מלרוץ אחריו אל השדה ולהחזירהו הביתה. נשארתי על יד החלון מתענה ומיסרת את עצמי, שאני, רק אני אשמה בסבלו של הנער, – אני הרעה והרשעה!

עברה שעה קלה והנה נשמעו צעדי עמרם בגן. הוא עלה על מדרגות, נכנס ועבר ישר אל חדרו. כשבאתי אליו כבר מצאתיו שוכב מכוסה מעל לראשו בשמיכתו העבה; בחדר היו פזורים בגדיו הלחים, שהמים נגרו עוד מהם על הרצפה רצועות רצועות. בלי-אומר אספתי את הבגדים, נגבתי את הרצפה והבאתי לפניו את ארוחתו. עמרם עדיין מסרב, נושך בשניו את השמיכה וזורק עלי מבטי-זעם מתוך עינים אדומות. על הפצרותי, לגמור את הצום של היום, נשמעה אך תשובה חנוקה אחת: “לא!” ואולם עוד נמצא אתי אוצר של מלים מבדחות לפיסו ולשדלו, עד שהתרכך. לא אכל אמנם בפני, אבל את דבר התפיסותו בשר לי אחר-כך קשקוש המזלג בצלחת – ועקת הלב הוקלה.

מנסה אני לבקש זכות על אחי: אין העלם אשם בזרות הנהגתו ושגעונותיו. כי אלה באו לו בירושה… ואפשר – אפשר שהרבה אשם רעבונו לאהבה… וגם זה לו בירושה…

אמנם אין להאשים את עמרם על שגעונותיו – וגם לא על יחס הבטול שלו לגבי האשה. את זה רכש לו מהסביבה ואינו יכול בשום-אופן להשתחרר מן הדעה השולטת בה, כי אין האשה מוכשרת לשום משק, חוץ מן המטבח. כשגנתי עולה כפורחת, הוא מבקר אותה חריפות; ובכל-זאת, כשבאים אלינו אורחים, הוא מוליך אותם אל הגן, למען הראות להם, איזה ירקות יפים יש לו! לאחי יש אותה מדה, המשותפת לכל הנוער הארץ-ישראלי, לדבר תמיד בשמו: “הכרם שלי”, “הבית שלי”,,הפרדס שלי" וכו', בעת שהרכוש נוצר על-ידי האב ודמים וטפול מכניס עד-היום האב! אמנם לאחי יש הזכות יותר לדבר בעדו, ואף על פי כן, כשהוא מסיח לפי-תומו: “הכרם החדש שלי עלה לי בסכום פרנקים כזה וכזה, על תקון גג-ביתי הוצאתי מכיסי ככה וככה נפוליונים, הפרות שלי מכניסות סכום כזה ובזה בכל חודש”, – אז מתעורר בי העלבון הגדול של אדם הנרמס ברגל, ונפשי תובעת ושואלת: היכן נעורי, מיטב-שנותי ותמצית-חיי, שהכנסתי במשק הזה, עד שהגיע למדרגתו הנוכחית? עמלי אינו כלום; דמי אינו סמיק, והאדם שבאשה אינו אלא גולם, בול-עץ, שיכולים ליַדות בו אבן והוא לא ירגיש! – –

ערב. פסק הגשם, ואני יוצאת לקראת פרותינו. כולן כבר נוהרות בסימטה. רק ה“אדומה” חסרה לי – הלכה הזוללה לבקש לה עשב רענן בצדי הדרכים הרחוקים. אני הולכת לחפש אחריה ומוצאת אותה בפנת אחד הכרמים שקועה בלעיסה; שמעה את קולי וזזה לה הכרסנית. יחד אתה נבהלה עדת-עורבים, שכסתה ככתם שחור חלקת גפנים נמוכות, אשר בחרה לה למקום לינת-לילה, ואני, הרשעה, הפרעתי את מנוחתם. אך הרגישו בי מרחוק, מיד התרוממו כולם יחד ופרחו, שבו, רעדו ושוב פרחו, כאילו אויב מסוכן עומד לפניהם. עורבים פתאים, למה תפחדו, תנוסו מפני יצור אפסי כמוני?

הוצאתי את ה“אדומה” מן הכרים ועמדתי רגע להסתכל בענני-האש הצפים על הרי יהודה המכוסים לבוש כהה. פתאום אני רואה בתוך הסבך יפהפיה קטנה בעלת צואר ירקרק, בטן צהובה וזנב כצבעי-הקשת; היא מנתרת בבטחה מענף לענף ואינה יודעת, שמאחורי עץ עבות אורב לה זוג ילדים שובבים, אשר פרשו פח לרגליה לתפסה חיה. אני הצלתי את הפעוטה מידי רודפיה, בקחתי לאט את הפח, והרגשתי את עצמי ברגע זה כאילו עשיתי איזה מעשה רב באמת.

לילה. השמים מעולפים עננים כבדים; בצפון נוצצים ברקים בלי הרף ורעם מחריד לעתים את האויר; אני מזדרזת לבקר את הבהמות באורוה, בטרם ירד הגשם. נכנסתי לשם עטופה שכמית-גשם של אחי; עששית קטנה דולקת; העגלון שוכב מכוסה שתי עביות עבות ונוחר; הסוסים עומדים אצל האבוסים המלאים ואינם אוכלים. התעצל מוסטפה לקום ולהשקותם; הם מפנים ראשם לברז שבצד האורוה, ובפניהם האלמים כאילו רומזים לי שאשקם. מלאתי רצונם והם התחילו לאכול בתאבון. נכנסתי ל“רכבן”, העומד בדיר מיוחד; ראה אותי וקם ממשכבו הלח, כשבטנו כולה מלוכלכה בזבל. נקיתיו יפה במסרק-ברזל, פרשתי תחתיו מצע יבש והוספתי מעט אוכל לאבוסו. בדקתי את רגלו הנפוחה; נראה לי, שהיא חמה קצת; שלשום הוכה המסכן על שעזב את בעליו בשדה ושב לבדו, - וברגלו זו הכואבה אני צריכה לטפל עתה ולרפאותה, כי בעליו עדיין כועס עליו: נוקם ונוטר הוא אחי!

סגרתי את האורוה במנעול ופתחתי את הרפת. שם מצאתי עזובה: ה“מבכירה” סחבה אליה את הארגז של ה“אדומה”, שפכה את כל האוכל שלה ארצה, ושתיהן עמדו כאבלות. הדוּד, שמכינים בו מים ללילה בשביל הפרות, עומד יבש, מלא אבק ושירי אוכל של אתמול, - ככה מכין להן מוסטפה שתיה! עגלה צעירה לא הוכנסה אל הדיר שלה, אלא שכבה אצל אמה על ערמת זבל, שהתעצלו להשליך אל המזבלה. קר ולח היה בכל פנות הרפת, ועלי היה להכניס כאן קצת סדר: את הזבל הלח סחבתי במָגוב אל אחת הפנות ועל הקרקע הרטוב זרקתי תבן ישן, שנשאר במחבוא מאשתקד. אוכל לפרות עשיתי מחדש והעמדתי את ארגזיהן באופן כזה שלא תוכלנה למשוך אחת מרעותה, לשפוך ולהיות צפויות לרעב כל הלילה. את העֶגלה סגרתי; את הדוד רחצתי ומלאתי מים, סתמתי סדק, שהיה בקיר הדרומי ורוח קרה, חזקה נשבה משם על ה“מבכירה” המפונקת שלנו. כסגרי את הרפת שָׁהיתי עוד בחצר שעה קלה, בעשותי תכנית לתקון אחד, שאחי מתרשל בו, ואני החלטתי לגשת לזה מחר בלי עזרתו.

כוכב מזהיר הציץ אלי מבין העננים, הבהב ושחק, ובאותו שעה כבר ירדו טפות גשם, הרטיבו שערותי והחליקו על לחיי.

ד' שבט.

בפרדסן סַלקין, מי שישב אלמן שנים אחדות, נשא אשתקד עלמה, שבאה בתור פועלת לארץ-ישראל. מההכֵּרוּת הראשונה אתה הרגשתי, שנהיה ידידות טובות. מתחלה נדמה לי, שדרכה סוגה שושנים: מוקפה היא אהבה של אחים, אחֵי בעלה, ידידים וידידות לרוב לה, ויחס בעלה אליה נראה לי חם וטוב. והנה בקורי אמש בביתה הראני את המטבע מצדה השני ואני נוכחתי לדעת, כי בנשואיה מרובים הקוצים על השושנים וכל אשרה אינו אלא בדמיונם של אחרים.

היא דימוקרטית, עדיין במפלגה. בהשתדלותה קבל בעלה אל פרדסו יהודים שלשה בין המון הערביים. את אלה השלשה הוא קורא פועלים “שלה”, וכל אי-הצלחה בעבודה הוא זוקף על חשבון “פועליה”.

שב סלקין אמש מהפרדס מלא-זעם וזרק בפניה:

עסק מצוין עשו לי היום הפועלים שלך! עבדו כל היום, ומחר אני צריך לשלוח את הערביים לתקן מה שקלקלו הם.

היא שתקה והוא הוסיף בחמתו:

רק שדים יעבדו עם יהודים ולא בני-אדם!

ואתה אינך יהודי? – ענתה הגברת סלקין, כשקולה רעד קצת.

לא, לא!…

אם כך – באיזו רשות נשאת אשה יהודיה?

על זה לא ענה סלקין ישר, אלא הוסיף לשפוך רותחים על העבודה העברית, לחללה, ויחד עם זה להלל את עבודת הזרים, כגברים כנשים וגם כילדים! ובגמרו את ההלל הזה, הביט אל אשתו בנצחון מחלט.

נכרת היתה בה התאמצות גדולה לכבוש כעסה, ובהתול קל אמרה:

למה אין יהודים מתחתנים עם ערביות? – הלא הרבה מעלות טובות להן: עובדות הן בחמר ובלבנים, נושאות כל משא כבד על ראשיהן ומחמרות אחרי בעליהן; והילדים, הילדים שהערביות מביאות לעולם, הלא מבטן אמם מוכשרים הם לכל עבודה קשה – תענוג ממש!

כה הלכה והתחדדה השיחה בין הזוג ונגמרה בדמעות מצד אחד ובהתרגזות מגוחכה מצד שני. לא קל היה לי להיות עדה למחזה זה. האזנתי ומוחי היה עסוק בשאלה: שני אנשים זרים איש לרעהו ברוחם, איך זה קשרו את חייהם יחד? ודאי יולידו בנים וינחילו להם את כל הסלף והעקמומיות שבלבותיהם.

ובאותו הערב שמעתי בבית הסלקינים עוד דבר אחד יפה. – נכנס מכר שלהם מירושלים והציגוני לפניו.

דרורי? אחות עמרם דרורי? – אמר הלז בהתפעלות. – אני מכיר את הצעיר הנחמד הזה ויודע את חריצותו ויחסו היה לאחותו – הלא אידיליה ממש שוררת בביתם!

אידיליה!… פני בערו מבושה על השקר הזה, שאני צריכה לעבור עליו בשתיקה. בבית חכה לי גמר ספור מעניין. זה היה “יומנה של יוליה” לפטר ננסן. התחלתי לפני ימים אחדים לדפדף את הספר הזה רק מתוך סקרנות גרידא, כדי לראות, כיצד סופר מתנהג בעריכת יומן: אולי ישמש לי פעם דוגמה? – התגנב רעיון בלבבי וצחקתי לו. בינתים תפש הספר את לבי במדה שלא פללתי לה. ותמוה בעיני הדבר: מה ביני ובין הקטנה ההיא, שמשַחק על הבימה צד את לבבה? מה לי ולחיים הרחוקים והזרים ההם? ועוד פליאה היא, שמקומות לא חשובים כלל עשו עלי את הרושם הכי-חזק: meine liebe, süsse Kleine! מצלצלות מלי-החבה באזני ואני חוזרת עליהן ורואה את “הקטנה המתוקה” מפרפרת בזרועותיו של האמן-המשחק, שמשתכר בתאותו, לוהט ובוער…

עתה גמרתי את הספר ואני משרטטת עליו במהירות קדחתנית: “שמעון, שמעון, החביב, היקר!” חוזרת וכותבת את ארבע המלים האלה עד שמתמלא הגליון. זה כחמש-עשרה שנה עברו מאז נתק כל קשר ביני ובין מי שהיה חתני, ובהסכמה גמורה נפרדנו איש מעל רעהו, ומאז ועד היום לא אחדל מחזור בפה או בכתב על המלים ההן. חולבת אני פרה, עובדת במעדר או עושה במטבח, איני חושבת כלום – ופתאום והמלים מתגלגלות על השפתים: “שמעון, שמעון, החביב, היקר!” ויש שנוספת קריאת-צער: “הוי, לא אוכל, לא אוכל!” מה לא אוכל? איני נותנת לי חשבון מפורט, אבל הלב נלחץ, עד לכאב.

תקפו אותי געגועים על משהו אי-ברור, בעצלות אני מציעה לי את מטתי, ולפני שכבי אני נגשת אל שִדָתי ומוציאה חבילה קשורה של מכתבים; מעטפה עם חותם

Paris, Rue de St… מתגלגלת לידי; אני מוציאה משם שני מכתבים מעוכים מרוב משמוש וקוראת מתוך דפיקות-לב:

"צפורה בלתי-נשכחה!

“לדאבוני הגדול נגמרו בינינו החשבונות הרשמיים, אבל עובדה מעציבה זו אינה מחייבת אותנו, שתנתק ידידות נעורינו, זכרי את הילדות שלנו, ימי הלמודים, לכתנו יחד בוקר בוקר במשך שנים רבות אל הגמנסיות שלנו; זכרי ערבי הקריאות, השיחות, הטיולים; זכרי את אהבתנו הנקיה, הטהורה – ולכל אשר יפרדו הדרכים נשא-נא זכרון קדוש בלב”.

המכתב השני היה כתוב ברוח אחרת:

"חברה!

"הפריד בינינו הים ואת חדלת להבין ולהרגיש אותי. מוכיחה את אותי, שרגש-לאומיותי הולך וכבה – והדבר לא כן הוא.

“לא, ידידתי; – הרי רוחי המרחפת על גלי תקומה ותחיה לאומית, לבי המרגיש בצרת העם, חוט משזר זה של תקוות ואנחות, הקשור בנפשי, – יחד הם האותות המראים בעליל, כי עברי לאומי כמוך הנני. אלא מה? לא פתרון רוחני אני מבקש בעד עמי, כי-אם פתרון מעשי – ואותו בארץ ישראל שלך לא נמצא! ההגיון הבריא שלי מביאני תדיר לידי בקורת. עתה נגשתי אל הערפל, קרעתי את המסכה הנסוכה על-פני ההזיות והוברר לי: מטרת החיים הם החיים עצמם ועל הקרקע היבש של המזרח לא ימצא הנודד חיים; אל תונו אותו בדמיונות-הבל!”

עיפות גדולה תקפתני ואני לא חפשתי יותר בין המכתבים. נתקע מבטי בנקודה אחת ולא הסירותי עין ממנה, כאילו בה התרכזה כל הטרגדיה של אושר אבוד.

נדמה לי, שאך זה-עתה שברתי את כוס-אשרי, זה-עתה סתמתי את הגולל על עלומי.

כ' שבט.

עדת-יונים פרחה למטה, קשקשה בכנפיה ודרשה את סעודת-הבוקר שלה. אך זרקתי לה מנת זרעוניה והנה המון אנקורים זעירים הופיעו, אורחים לא-קרואים, להשתתף בסעודה. התכופפתי להרים מקל כדי לגרשם, וירגישו מיד במזמתי ויפרחו למעלה אל הגדר. אך לא התאפקו וחיש-מהר שבו על עקבם: יצרם גרה אותם לתפוש כמה שאפשר מהזרעונים הטעימים.

מעשה זה של האנקורים הזכירני ימים רחוקים. שבת-שירה. שלג צח כסה את פני חצרנו. בבית נדף חום נעים מהתנור שהסיקה הגויה המשרתת. ההורים כבר שבו מבית-התפלה, אבא קדש על כוס יין אדום, טעם מן העוגות המתוקות, ואחרי נטלו את הידים, התחילה אמא להגיש אל השלחן ממטעמי-שבת הערֵבים. כשהגיע תור החמין, הפרישה צלחת אחת עם דיסה ותעמידהּ הצדה.

בשביל מי זה, אמא? – שואלת אני בתמיהה רבה. – בשביל הצפרים, ילדתי הקטנה! – עונה האם: – הלא שבת-שירה היום, השבת שלהן!

אנכי לא שאלתי ולא חקרתי, מדוע שבת זו דוקא שלהן היא, אלא רצתי אחרי אמי החצרה לראות, איך היא זורקת להן את הדיסה המבושלת. כמדומני שזו היתה הפעם הראשונה בחיי שהתעורר בי הרצון להסתכל מקרוב אל בריות קטנות אלה, שעפות באויר, ומאז נכרתה ברית בינינו.

אבל יחד עם הזכרון ההוא נחרת בלבי גם זכרון אסוני, כי ימים מועטים אחרי שבת-שירה ההיא חלתה אמי במחלה ממושכה ותמת בה – יתמות ארוכה וקשה חתם לי אז גורלי!

שקועה בזכרונות גמרתי את החליבה ועברתי עם כד החלב את החצר; על-יד הגדר של השכנים עמדה אם צעירה ופעוט על ידיה ומפטפטת אליו:

חביבי, חביביניו, האוהב אתה את אמא שלך?

יֵין,יֵין!

הטובה אמא שלך?

אוֹבָה! – וידים פעטות מחבקות את האם המאושרה.

אני שלחתי את הפרות עם העגלים הגדולים אל העדר, ושני הקטנים, שנשארו בחצר, עורכים לי מחזה-שעשועים של רקודים וקפיצות; אני תופסת את היפה שבהם, מלטפתו, והוא בקפיצה אחת מתחמק אל הרפת ומחביא את ראשו בשיָרי העשב הריחני.

את העשב הזה דואג אחי להמציא לרפת ערב ערב עם בוא העגלה מעבודה, ואני מלאת-תודה לו על זה. מחליטה אני, כי הוא באמת בעל-בית טוב, ורק לחנם אני טופלת עליו אשמות. הרי יש לי להתגאות בו: חסון הוא, יפה וגם חרוץ יותר מחבריו. כמה הייתי מאושרה, לו נשא את תמר לאשה! כמדומני, שהוא אוהב אותה בלב תמים… כדאי היה לדבר אתו גלוי על אודות זה, לפנות גם להוריה ולגמור את הענין בכי טוב… אחרי חתונתם אשגיח על שניהם, שלא יחסר להם כלום; מעליה אקֵל את עבודות-הבית, ומעמרם – את דאגות המשק הרבות. ילדה זו נחמדה היא, אבל חלשה קצת; גדול-בנים יעלה לה בקושי, וגם החיים עם עמרם לא קלים יהיו, אבל אני אהיה לה למגן, אהיה לה לאם אוהבת ומסורה…

בינתים צף ועולה בזכרוני איזה זוג צעיר אצל בְּיֶרְנְסְטְיֶרְנָה בְּיֶרְנְסוֹן, שדומה מאד לאחי ולאהובתו – ותוהה אני על עצמי: למה הספר והחיים תמיד אחוזים וקשורים אצלי? הנה למשל: “פרוסים” שחורים התחילו להופיע במטבחי, מיד נזכרת אני בספר “קטינא” של דוֹדֶה וב“פרוסים” המרובים שבדירת הוריו של גבור הספר. ו“קטינא” עצמו עולה בזכרוני כל פעם שאני נפגשת עם מורה קטן-קומה, דל-מראה ועלוב. בעלמה מכירה אחת, לא מן הצעירות ביותר, אני רואה את גֶ’נֵבְיֶב בספורו של לַמרטין; ובעלמה אחרת, ארוסה מאושרה, אני רואה בעתיד חייה את אֵם איוֹלף של איבסֶן, ידען גדול זה של החיים.

מר דומברובסקי, אדם בא-בימים, שמבקש טובתי, יש לו שם ספרותי בספר-זכרונותי: “סיר הוּגוֹ מַלינגר”. ולעתים מגוחכה אני מאד בעיני: נכנסת אלי אשה פשוטה בשעת קריאתי בספר מענין, ועולה על לבי להכנס אתה בשיחה על דבר הספר ולבאר לה, כי יש בני-אדם אשר רצלם הלחם והספר עומדים במדרגה אחת, כלומר, במדה שדרוש הלחם לקיום-גופם דרוש הספר לרוחם. היא מביטה עלי בתמהון ואי-הבנה, ואני נזכרת באותה שעה בנָכלודוֹב, שטולסטוי מספר עליו, כי פעם אחרי התוַדותו אצל הכהן על חטאיו, החליט, שמהיום ההוא והלאה יתחיל לחיות חיי טהרה וצניעות, וסח לעגלונו את כל דבר התורה החדשה שבלבו.

כ"ה שבט.

לא יועיל לי כל קוצר-רוח וכל אי-סבלנות. הדבר ברור, שאין בכוחי לשַנות כלום במשק שלנו! הנה יום שאחרי הגשם. לעבוד בכרמים אין אפשרות, ואף-על-פי-כן באה כל החבורה הקדושה – היא יודעת, שלחוג’ה עמרם לא נאה יהיה להשיבם הביתה. יבַטלו אצלו יום כאַות-נפשם, ושכרם מוכן לפניהם.

מתעסקים בהעברת עצים וסדוּרם ואני מתבקעת למראה עצלותם. בן מוסטַפה, חליל, גם הוא בין החבריה, את הנער המָּשחת והמפונק הזה לא אוכל לסבול, וכל שבוע ושבוע, ביום תשלום-הפועלים, מבקשת אני מעמרם לתת לו את המגיע ולפטרו, אבל אחי שותק ואינו עושה את בקשתי. וחליל אפילו לרַמות אותנו אינו משתדל והולך-לו בטל לעין-כל, כי סומך הנהו על זכות-אבות, שתעמוד לו בכל עת.

הוא מביא אלינו את סיָחו הקטן, מכניסהו ישר אל האורוָה לאכול מתוךאבוסי הסוסים. מוסיף לו אביו בהסתר גם קנוח-סעודה – סובין או שעורה טחונה שהחביא לסיח – וחליל לוקח שעור במלאכת הגנבה.

פועלינו עומדים להם בכנופיה אצל ערמת העצים ומשוחחים בהתלהבות על בנות הכפר ופרוצותיו ונהנים הנאה מרובה. אני יוצאת לזרזם בעבודה ומוכיחה אותם על עצלותם, והם מביטים איש אל פני רעהו, מצליפים מבט-לעג בחשאי, ובתרעומת שואלים: מה רוצה הגברת? האם אפשר לעבוד עוד יותר מזה?

ויש בוקר ממין אחר: הצפירה לעבודה כבר היתה והפועלים יושבים עוד ומפטפטים, כאילו לא באו כלל לשֵם עבודה. כשאני מתחילה לזרזם: “יַללה, יַללה!” הם אמנם קמים, אבל מסתובבים בחצר, עד שמוסטפה גומר לרתום את העגלה: תקוה לנסיעה יש להם. אבל אני גוערת בהם והנם יוצאים ברגל מן החצר, – בדרך ודאי יחכו לעגלה!

נעשו אצלנו הפועלים יחסנים, ביחוד כשהעבודה דוחקת; וכדי שלא תתפזר הכנופיה לכורמים אחרים, מבקש אחי למשוך את לבבם אליו בהכנסו אתם לעתים בשיחה ארוכה ובהבטיחו להם מתנות לחג הקרוב. ויודעת אני, שאמנם יעניק להם, אפילו לעצלנים ביותר, סוכר ואורז ביום חג. עמרם מוציא הכל ביד רחבה, כי לכסף אין ערך אצלו. לקשוטים לסוסים ולכל מני מותרות הוא מוציא בלי שום פקפוק מן הקופה, לפעמים עד הפרוטה האחרונה, ואחר-כך אני צריכה לחפש בכל מני דרכים להשיג כסף לתשלום הפועלים. השנים רעות ותשלום-העבודה עולה לי תמיד בקושי. ושלא לשלם בעתו אי-אפשר לי, וכפלַים אז לסבלי: גם עמרם כועס ומתמרמר, וגם לבי לא ישקוט: “אַל תלין שכר שכיר!”

מפלט יחיד מעָקת לבי משמשת לי עבודת-הגן. הנה משגשג ועולה העשב בין העגבניות, שעלי-צבר מגנים עליהן; מסובב את הצמח מכל עבריו, מסתבך בתוך שרשיו ובין עליו, עד שלא נודע, מי העיקר ומי הטפל. שורות הבצל, השום, הסלק והאפון גם הן שוב דורשות עדירה, ואין דעתי מתקררת עד שינוכש הגן ויבריק באדמתו התחוחה ונראית כפסי קטיפה שחומה בין שורות ירוקות. נשארה שאלה: איזו פנת גן לעבד לירקות האביב? במה להתחיל קודם ובמה לגמור? ואיך להוציא את התועלת הכי-מרובה מהשטח הקטן הזה?

אלא שאחרי עבודה רצופה במשך ימים אחדים אני מעמידה לי שאלה: אם באמת יש למצוא בעבודה תנחומים לצער ומשהו משכחת עלבון-החיים? הרוחות המתלחשות בין העצים עונות דבר-מה, אבל את שפתן לא אבין ונפשי עיפה ואת הדה לא אשמע.

ב.

יום ב' דחול-המועד פסח.

בוקר-זיו. בבית מוכן לחג מכל טוב. נקיון וטהרה בכל הפנות. בחוץ העצים מלבלבים; שמש-אביב מזהירה ומלטפת, רננת-צפרים עליזה בוקעת את האויר; טיק-טַק דופק השעון, כלויה מוסיקלית חשאית לכל אותם הקולות והמראות הנפלאים שמסביב, ובלבי שד משחת מוצץ את דמי בלי-הרף.

אני מתחמקת לזוית רחוקה בגן ומחפשת פנת-צל. האורות הרבים מדכאים את רוחי, הזוהר והיופי שמסביב אך מוסיפים על מכאובי. אני עוצמת עיני וסותמת אזני, לבל ידקרני האור ולבל תחרישני שירת-הרננים.

מה היה ללבי, ששב אליו העצב?

בערב פורים עלה פתאום על דעתו של עמרם להכניס אל חצרנו את כל משפחת העגלון עם בנים ובני-בנים ולהקצות להם מדור מיוחד בין בניני האורוָה. התנגדותי הגמורה לזה הכעיסה את אחי מאד ויתחל בשביתת-אכילה כדרכו, ולבסוף הענישני בשכיבה בליל קר על ספסל בגן. אז התקרר ונפל למשכב.

פְּלֶוִרִיט, דלקת קרום-הריאה! ואני שלשה שבועות רצופים הייתי מלאה חרדה לחייו. שלשה שבועות רצופים לא פשטתי בגדי מעלי. בלב דופק ורגלים כושלות הייתי מתקרבת אליו בעת תנומתו, מקשיבה אל נשימתו הכבדה, לוחצת ראשי אל מוט הברזל הקר, ומהרהרת בזה, שאם לא יקום מחליו, ארד גם אני אחריו שאוֹלה, כי לא יהיה לי עוד בשביל מי לחיות.

בעת המחלה היו עיניו לפעמים זורקות עלי תוכחה: “הטוב עשית לי? השמחה את כעת?” והענשים שלפני המחלה נמשכו: אינו אוכל את המרק ואינו שותה חלב, וגם את הרפואה הוא מסרב לקחת: כל טפה עולה לי בדמעה ודם; עומדת אני על ברכי ומתחננת – הוא נרתע אל הקיר בתנועה משונה. זורק מבט זועם ומסתיר פניו.

כעבור המשבר, כשאמר הרופא. שעתה תלוי הכל רק בשמירה מעולה ובמזון מבריא, קרה, שבאחד הימים לא טעם עמרם אף טפת מרק או חלב, גם תה לא לקח אל פיו. לכל תחנוני אך תשובה אלמת אחת: נשיכת-שפתים ומבט-זועם! בערב אותו היום התעלפתי בפעם הראשונה בימי חיי; ושושנה סלקין, שעל פי רוב היתה עוזרת לי חצאי-לילות, נשארה עתה כל הלילה ובבוקר השכם שלחה את עגלתנו להביא את תמר.

הוא כועס בודאי, שעד היום לא הודענו לה כלום ולא הבאנו אותה אליו… – לחשה לי.

עם בוא תמר בא תיכף שנוי במצב-רוחו, והוא אכל ושתה את כל מה שהגישו לפניו. בערב ישבנו על יד מטתו. תמר התרפקה עליו בגעועים, הניחה את ראשה על כתפו ברכות, ופניה החורים כוסו אדממית כשפגעה עינה בחזהו הפתוח. לחי ורודה נגעה נגיעה קלה בחלוקו הלבן – ותָּשב ותָּרֶם מהר את ראשה.

עזבתי אותם לבדם ויצאתי אל הגן לנוח לי על הספסל. צפצוף של זמר קל מפי אחד העוברים בסמטה הזכירני ימים רחוקים ושפתי פלטו את הקריאה הרגילה: “שמעון, שמעון, היקר, החביב”. הוא היה תמיד משמיע את קולו בצפצוף כזה…

רוחות של שלהי-חורף רשרשו בין העצים. ריחות חריפים של ציצי תפוחי-הזהב כבר נדפו מהפרדסים ובשמו את האויר, פרחי הגן גם הם נתנו ריחם וגם פרחי-הלב הנובלים כאילו התחילו להתנער מאבק השָנים.

כן, יש שאני שוגה באהבה הישנה, שאין להחזירה, אהבה שאני בעצם ידי קברתיה לנצח. הלב דואב וכואב, אבל יודעת אני, שאין להאשים איש במכאובי. אין לי כשרון-הסתגלות אל החיים, אין ההבנה האמתית לסול לי דרך נכונה, לרכוש מעמד.

גל רודף גל ומכניע אותי. עשרים ואחד הלילות על-יד מטת החולה התישו את כחותי לגמרי. הימים עוברים בעבודה מתוך עקת-לב והלילות בלי שֵנה, עם רגש קשה בלב, כאילו הייתי נדונה למות.

כשהשכיבה בלי שנה נמאסת עלי, אני קמה ממטתי, יושבת, מביטה ארוכות לנקודה אחת; בבות-העינים מתרחבות והדבר, ששמתי עליו עיני תחילה, מתחלק, מתרחב, מִטשטש, עד שהצורה אובדת לגמרי והמחשבה תועה על גבי נקודות בלתי ברורות. מצפוני החולה לוחש ומונה חובות מוסריים, שלא שלמתי כדבעי, ואין עוד כל תקוה לתקן המעוָת. על מהות החיים מתלבטת הנפש ומוצאת, שכיון שמהות זו היא רק בסכום האושר, שאנחנו יכולים להמציא לאחרים, ואני אף קורטוב אחד של אושר לא נתתי עוד לשום אדם בעולם, לכן אין לי זכות קיום והויה בין יושבי חלד, ואך אבר מדולדל אני, נפש ערטילאית תועה בעולם.

מקיצה אני בחולשה רבה. אותה החולשה תוקפת אותי לעתים גם באמצע היום, אבל איש אינו מרגיש בכך. יש שאני שוכבת שעות ארוכות מבלי יכולת לקום. אחי אינו שואל עלי כלל; רק לפעמים, כשאנחותי מגיעות לאזניו, הוא פונה אל התימניה הקטנה שלנו, שתלך ותשאל, מה לי. יש גם שהוא נכנס בעצמו, עומד רגע אצל מטתי ומבקש אמתלה להתחמק מהר, מבלי עזור לי אף בחִלוף תחבושת אחת.

האוכל להאשים את הנער בזה? הלא אני בעצמי הרגלתיו, כי לדאוג צריכים רק לו, להתענין רק בו, למלא כל הדרישות שלו, ושהוא הוא הנקודה המרכזית, שעצמיותי אובדת בה. זהו גורלם ומנת-חלקם של אנשים כמוני, אשר כל חייהם נפתלו עם הטבע ונוצחו…

חג – ואני לבדי עם בדידותי. עמרם הוזמן אל כלתו לכל ימי הפסח. אני נחה וקוראת. ל“סדר” הייתי מוזמנה אל הסלקינים ושמחתי, כמובן, שליל פסח לא היה אצלי חולין, - עוד המסורת תופסת מקום חשוב אצלי! אל הסלקינים היו מוזמנים גם הזקנים, הוריו של בעל-הבית, והם הם שערכו את הסדר לכל פרטי-פרטיו.

השולחן היה ערוך בהרבה יופי וברק. נרות גדולים דלקו בפמוטי-כסף; כוסות מזהבות עמדו על השולחן מסביב, וכוס-כסף גבוהה לאליהו הנביא באמצע השולחן. הסבא, בגלימה לבנה עם שרוולים רחבים, ישב בהסבה על כרים מוצעים על ספה, שהגיעו עד השולחן. היו שני האחים של סלקין וחבר אחד שלהם, מורה רוָק. לכל זוג היתה מוכנת “הגדה לפסח” ואנחנו קראנו אחרי הזקן.

קדוש ויפה הוא ליל חג הפסח, אבל ה“הגדה” מקלקלת את השורה… – לחשתי לגברת סלקין.

דברים כאלה אסור לאמור! – ענתה לי שושנה בבת-צחוק, וכשהגישה אחר-כך את הכופתות הרכות משומן והכל הִללו את אומנותה הגדולה, פנתה ותאמר בצחוק:

הרי רואה את, צפורה, שלא ההגדה העיקר, אלא הכופתות! אני הסתכלתי בה, - כמה נחמדה היא בתלבשתה הלבנה – כ“בת-מלכה”! – חשבתי בלבי. לא לחנם יהודים נקראים בני-מלכים בליל זה. חותם של גאוה לאומית היה טבוע בה, יחד עם עוז אשה ונצחון אשה על החיים. בעיני-אהבה בוערות הביט עליהן סלקין, ואני חשבתי בלבי שוב: קשים שבעתים היו חיי האשה עם הגבר, לולא תשוקה זו אליה, הלוהטת בלבו… בעיקרו של דבר, אין הגבר סובל את האשה, אלא שהתאוה הגדולה אליה מכפרת על ההתנגדות וחוסר-הכבוד שהוא מרגיש ביחס אליה.

כ"ז ניסן.

נאספו לישיבה כללית הרבה מעסקני הישוב וָאתעינין ללכת לבית-הועד. שלוחי עם ישראל התקבצו לָדון על שאלה בוערת אחת ולהוציא משפט. הענין היה זה: בָּאת-כח מושבה אחת הגישה קובלנה על פועליה ותפטרם מעבודה; התחוללה התרגשות בצבור, ומעסקני הצבור, מאותו החלק שעמד על צד הפועלים, יצא דבר האספה. חפצם היה להשתמש במקרה זה לברר את השאלה מכל צדדיה ולשמוע חות-דעת הישוב כולו.

הרבה התלבטו הנאספים בשאלה: אם יש חשבון לתת עבודה לפועל עברי? נמצאו כאלה, שענו על השאלה בשלילה גמורה. אחרים השיבו בחיוב והשתדלו בכל מאמצי כחם להוכיח, שאין העבודה העברית עולה יותר מעשרה או שנים-עשר אחוזים על העבודה הערבית.

אחוזים!… על זה הסתובבה השאלה זמן רב, כאילו באחוזים אלה נכלל כל חשבון הלאום. מה שבעבודה זרה אנו מרחיקים ת“ק פרסה את הגאולה, מה שהעבודה הזלה של הפרט עולה ביוקר לגבי הכלל – עם זה אין לנו כל צורך להתחשב, כי עיקר כל העיקרים הלא הם ה”דיוידנדים".

עוד הברה אחת צרמה מאד את אזני באספה זו: “הם”, “הם”… ואיש לא שאל מי “הם” ומי “אנחנו”? לא נתן דין וחשבון לעצמו על זה, כי הלא ברור הוא; אלה אשר האיר להם הכוכב בימים הטובים לישוב להשיג אדמה בתשלומים לזמן ארוך ובית מוכן, או הלואה לבית, - יהיו אלה אנשים מוכשרים או לא מוכשרים לחקלאות ולעבודה. – הם עתה בבחינת מלכי הארץ, יחסני הישוב ועמודי-התוך שלו וקוראים לעצמם “אנחנו”. “הם” – אלה דגי-הרקק, שעל מעדרם לחמם ובזעת-אפם יאכלוהו – ובמה נחשבים הם?…

אפיָנית היתה תשובת אחד האכרים, כשמי-שהוא הוכיח אותו על שנתן לבניו לעזוב את הארץ:

במה שבנינו הולכים מכאן אין שום רעה, רבותי; אלא דא עקא כי איזה ארחי-פרחי באים אל הארץ ושוטפים אותה ברוח הריבולוצינרי שלהם. על צרה זו עלינו לפקוח היטב את עינינו! –

סערה התחוללה בי ונרשמתי לענות. אבל כשבא תורי לא נתנו לי לדבר, מטעם זה, שרק אורחת אני באספה ולא מן הקרואים…

מלאת-עלבון שאלתי את עצמי: כלום אני תופסת איזה מקום בתוך הצבור הזה, כי נדחקת אני אליו ודורשת זכות לָדון בשאלותיו? כלום נפש עלובה ונדחת כמוני יכולה להכניס דבר-מה לתוך המכונה המורכבת הנקראת ישוב-הארץ?…

אבל מאידך-גיסא: אדם פועל, עובד, זורע, הלא הוא משתתף ביצירה. ונסיון של עשרות בשנים, וההסתכלות והלמוד, כל זה לכאורה נותן איזו זכות להחשב כחלק כל הגוף, ולו היה איש אורח כזה רוצה לדבר, לא היו שוללים ממנו את הזכות, - אבל אשה הרי היא משוללת זכות-אדם בכלל, ובאיזו רשות היא נדחקת לתוך הצבור לחוות דעה? הלא זוהי רק חוצפה מצידה! מקומה של האשה במטבח, מאחורי הכירַים, ולא בין נבחרי-העם!

ואלה מדַינים ומתוַכחים – רבונו-של-עולם, באיזו צורה! – חבורה שלמה של פועלים נדונה כמעט לחֵרם, אלא שעסקני העיר מנַתקים באופן פלאי את הקשר הגרדי – והפועלים יוצאים בשלום.

ואני יושבת לי בפנה אצל ארון-ספרים, ומשם פתאום מנצנץ לעיני ספרו של משה הָס “רומא וירושלים”. נזכרת אני בחזון-הנבואה של הס – כמה יפה הוא! אבל הנה התנגש הרעיון בחיים ובמעשים – ונהפך הכל עכור וכהה… האומנם רק אברים מדולדלים אנו, שלא יוכלו להתאחד, וחומר מתאים לבנין האומנם לא יִמָצא?

ככה שאלתי את עצמי בשבתי באולם-האספה ועצבי מרוגזים. ואולם כשיצאתי לחוץ, אל בין הכרמים המרהיבים עין, אל הרחובות היפים הנטועים עצים, כשהכל הלבין והבריק לעומת הצללים, באה רוח אחרת בקרבי ואמרתי בגאוה: כאן יש יצירה! ויסוד לבנין העם הונח, הונח בלי-ספק!

כ"ז ניסן.

אמש, בליל השבת, הפרעה סעודתנו מפני שלש סיבות חשובות מאד: כפתור חסר לכותנתו של עמרם, נמלה זחלה על חלת-השבת וריח חומץ חריף נדף מהַסַלַטה. שלשה חטאים בפעם אחת לאו מלתא זוטרתא היא, ועמרם בחל באכילה ויצא הגנה להשטתח על הספסל הרחב. בודדה ועלובה ישבתי על יד השולחן. נרות שבת לא הבהבו בפמוטי כסף כמו אצל אמי, אבל זכרונה עלה בלבי: הנה היא עומדת חורת לפני הנרות, מאהילה על עיניה בשתי ידים צחות ושפתי הרוחשות תפלה. יש שדמעות נושרות העיניה עם ברכת-הנרות. על מה הזילו דמעות העינים הטהורות ההן?

מן הגן הגיעה לאזני אנחה. יצאתי. עמרם שכב על הספסל פקדן וזרועותיו משולבות על עיניו. נגשתי ושאלתי, אם לא כואב לו דבר? הוא לא ענה, כי אם זרק את מעילו והעמיד עלי עיני-זעמו.

משדלת אני אותו בדברים רכים: מה הוא רוצה? מוטב להגיד דבר ברור ולא למרר את חיי שנינו! אולי החליט להכנס לחופה עם תמר, הריהו יודע שאני אוהבת את הילדה ואהיה מאושרה לחיות אתה תחת קורת ביתנו! מה שנוגע לנחלתנו, אם הוריה אינם מרוצים מזה שהיא כתובה על שמי, סדר אסדר את הדבר, לבל יהיה להם למכשול… הלא כשאני לעצמי, לא דרוש לי בלתי-אם קורטוב של מנוחה ושלום, ואני אעביר הכל, אם הוא רוצה, על שמו ושם תמר; אבל אם הוא חושב, שמציאותי כאן בביתנו תוכל להפריע במשהו את חייו, הריני מוכנה לפנות את מקומי וללכת לי.

אף מלה לא יצאה מפיו, ואני יושבת לי במרחק-מקום קצת ומהרהרת במחשבות העלם: - הנשים הללו בריות חלשות הן, שלאמתו של דבר אין ערכן חשוב. ואף-על-פי-כן אדם מוכרח להתחשב אתן! הנה אדם בעל זרוע וכתפים רחבות עם שרירים חזקים ואמיצים ואינו יכול בשום אופן להשליך בתנועת-יד אחת את עולן מעל שכמו… האחות שלי אינה רעה בעיקר ויש שאומרת דברים טובים ונכונים, כמו עכשיו למשל, היא באמת רוצה שיבוסס אָשרי בחיים ועשה תעשה כל מה שדרוש לכך, ובכל-זאת…

ועוד חושב לו העלם: אפשר שכל הנשים דרכן בכך – למשול בגברים ולהיות לפוקה ולמכשול על דרך חופשתם… אפשר שגם תמר, זה היצור הרך, גם היא תפרוש ממשלתה עלי, - אנה אני בא אז?…

אחי קם פתאום ובתנועה מהירה אמר ללכת לצד הרחוב, אבל נמלך בלבו ונכנס הביתה.

בבוקר קם פחות זועם, אבל תלונות לא חסרו על חשבוני: ה“אדומה” נפתח החבל שלה, נכנסה למתבן ולכלכה שם. זוג יונים נשארו ללון באורוה תחת הקורה וטנפו את גבו של “בָּרוֹד”. נוסף על זה, הנה קפצו התרנגולות והחלו מנקרות באבוסים, - פשוט אין לו מנוס מפני השדים, שמגדלים בחצר!

הובלתי את הפרות אל העדר. האנשים, שפגשתי ושאני מכירה אותם מתמול-שלשום, נראו לי רחוקים וזרים, רק הטבע מסביב קרוב ללבבי. – הנה שם למטה משתטחים יערות שקדים, זיתים ואקליפטוסים; מבהיקים חולת-הזהב ואחריהם נראית כאגם חלקת-שדה כחולה.

על גבעה פרשה עננה אפורה את רחבי כנפיה ותבלט את לובן הקירות שלבית-התפלה, אשר בצדו האחד עומדת משמרת אקליפטוסים ענקיים ומבין גזעיהם העבים מבהיק מקחק בהיר עם עמק ירוק והרי יהודה בקצהו.

אחד המכירים מצאני עומדת ומסתכלת במרחק.

הגברת צפורה הולכת לשמוע את החזן, שבא מוִינה? – שאלני בעברו לבית-התפלה.

צחקתי לו ופניתי לסימטתנו; אבל אחר-כך כשקולות ערֵבים בקעו מבית-התפלה והגיעו לאזני, הסיתני יצרי להתלבש ולעלות לבית-אלהים.

מדפדפת אני בסדור אמא שלי ונוכחת לדאבוני, שסדר-התפלות נשכח ממני. מפי החזן מגיעים לאזני פסוקים ידועים ומכּרים, שהיטבתי פעם לדעתם בעל-פה, ועתה מעלעלת אני בסדור ואיני מוצאת אותם בשום אופן.

נגונו של החזן מקרוב לא ערב לאזני, והתפלה, אחרי שלא מצאתיה והמלים שבטא החזן לא הבחינה אזני היטב, הוסחה דעתי ממנה ושקעתי במחשבה על ערך בית-התפלה לקיום הלאום. הנה, כשאני מסתכלת למטה מעזרת-הנשים, רואה אני רק זקנים ואנשים באים בימים, - הדור הצעיר כמעט חסר כאן לגמרי, כאילו אבד לו הקשר עם בית-התפלה ועם המסורת, שנותנת לנפש פיוט וחמימות.

עולות משום-מה בזכרוני אי-אלה יצירות של המספר בעל-המוסר הגדול בֶּיֶרנסטיֶנה בּיֶרנסון, המקצה לבית-התפלה מקום גדול בספוריו. אמנם כל זה שיָך לאותה התקופה, שיסודות החיים התבססו עוד בעיקר על מנהגי הדת, ולא כן עכשיו. אבל הפיוט והיופי שבדת הלא צריכים היו להשתמר באיזו צורה שהיא, – ומדוע אין מוצאים את הדרך?

קול נגונו של החזן בקע ביתר שאת. מה זה, האם לא צלילי אופֵּירה אני שומעת, – והיכן הנגון העברי, המקורי? – שואלת אני את נפשי, וצער גדול מתעורר בי על שאין השכינה שורה במקום הזה ורוח-הקודש הסתלקה מאתו.

הפטרה. נגון זה קרוב אל הלב. אני מקשיבה למלים. יודעת, שזהו פרק באחד הנביאים, שבשקידה רבה למדתי וחזרתי שבעים פעם עליו, וכעת ההרצאה כבר מוזרה ואי-מובנה לי. והלב דואג על גירסא שינקותא שנשתכחה מפי, ועל זה שאחרי אבדה יקרה זו, אפשר שלנפש יאבד לאט לאט כל רכושה והיא תלך ערטילאית מן החיים.

בשובי מבית-התפלה מצאתי את שלשת סוסינו עומדים ליד החצר ולועסים בלי תאבון את העשב, שהתחיל להתיבש. עלה על דעתי לעשות להם תענוג של שבת ולהובילם אל השדה לרעות. מאושרים כאן סוסי, – העשב הירוק נבלע בין שפתיהם כבכּורה בטרם קיץ בפי הלקקן. ברביעה מאוחרת זו עוד העשב מלא לֵח השדות, ושלשת הגבורים שלנו עומדים ולועסים בחפזון. שמחים הם בגורלם, אבל אינה שמחה בעלת-הבית שלהם, כשהיא רואה את העתיד הקרוב, בעת שהעשבים הלחים הללו יעברו מן העולם, ואבלים יעמדו להם הסוסים כל יום השבת באורוה; גג-הרעפים ילהט ויחמם את האויר, והם את מאכלם הקשה ילעסו בלי כל תאבון.

בשובי עם סוסַי לעת הצהרים פגשתי את “סיר הוגו מלינגר” – האדם, שאני מכבדת ומחבבת כל-כך. ראני עם הסוסים, תהה ואמר:

את בעצמך, צפורה, הובלת את הסוסים למרעה, בחום הזה?

איזו משוגעת אתּ:

משוגעת!… ואני שמחה למלה זו, שהובעה ברוך ובמסירות.

כ"ט ניסן.

נראה, שאחי מצא חפץ בדברי, שפניתי אליו שלשום בדבר חתונתו. כי הציע היום לפני את סוסו לרכיבה, בשובו לפנות-ערב מן הכרמים. אני לא סרבתי הרבה, התעטפתי בעביה שלי, עליתי על “רכבן”, המקושט לכבודי בחגורת-צמר עשויה ציציות ארוכות רבות-גוונים, הכיתי על גבו בשוט-עור קלוע דק, והוא נשאני בצעדי מרוץ פזיזי אל גבעת האיקליפטוסים שעל הגבול. משם רואים את כל הסביבה עד למרחוק. כאן כרמים משתרעים בנחת, אחריהם שדות-זרע, ושם רחוק – מגדלים עתיקים וכפרים חדשים ונושנים על צלעות ההרים.

האופק היה מכוסה צבעים כהים, רק זעיר שם זעיר שם פרוש אור וענני-שלג שטים בתוך האור. “רכבן” נושאני בשביל צר בין גדר של צבר ושורת שקדים. עננה אחת נצבה מול השביל ובה אהי רואה פתאום את תמונת נורדוי עם זקנו הלבן והיפה; עומד הסב נשען בענן אל גב כסא רם. עצרתי בסוסי, כדי להסתכל יפה בצורה מרהבת-עין זו, אבל לדאבוני התחילה להטשטש ולהמוג, עד שהופיעה לאט לאט תמונה אחרת, – סוקרטס עם פניו הרחבים, הרציניים הופיע ובעוד רגע נעלם, ועל-פני הענן, שפשט צורה ולבש צורה, הצטירה תמונת זקן חולה, השוכב על ערש-דוי. אני מכירה היטב את פני אבי, רק הגוף אינו שלו; גוף זר, ענקי הולך ומתפשט בכפת-השמים.

סוסי נתקל פתאום באבן, ולולא נהדקו רגלי בכוח אל הרכובות, הייתי נופלת בודאי. וצר נעשה לי כאן על מעשה-זהירות שלי: מה-טוב המות מתוך רכיבה כמו בשדות וגנים! כאן תעלות עמוקות ואבנים הרבה – מה קל היה למות בן-רגע! בשלמה אני יושבת איתן על הסוס?…

זכרון עגום עולה: מות אבי! – מטה שחורה אצל גל עפר תחוח; אני צועקת: אבא, אבא! ומורטת שערות ראשי. בני-אדם אוחזים בי ומדברים דברים, שאיני שומעת… הנה מטפלים אנשים בסתימת-הגולל, המעדרים מרימים ומשליכים עפר, ודרך גל העפר אני רואה את פני אבי ומדברת אליו. הלא הוא כפף על שכמי את ראשו כתינוק עוד בבוקר הזה, ועתה הוא כבר מונח באדמה קרה! קובלת אני בקול ושוב צועקת צעקה פראית… אחי גומר את ה“קדיש” ואני נדבקת אל האדמה הקרה שעל הקבר…

עבר! הכל עובר והחיים אינם נדבקים במות מתוך רצון טוב בלבד…

ג.

כ"ח איר.

מה-זה – האם מתאהבת אני לעת זקנה? ומאין פזור-נפש משונה זה, שהתחלתי לתפוס עליו את עצמי? – הנה יש שבלבשי חולצה אינני יכולה לפרוף אותה, ובחפשי את הסבה אני מוצאת, שאת החולצה לבשתי מלבר. פעמים באמצע העבודה אני חובקת ידי בעצלות ומתחילה להסתכל בנקודה אחת, שבה אני רואה בחזון-רוחי את שמואלי לבוש בגדי-השמירה שלו. – חסון הוא ומוצק; כתפים רחבות בולטות מתחת חולצה כחולה, ההולמת אותו כל-כך; מצחו הגבוה – חלקו התחתון, שאֶל הפנים. שזוף הוא, אבל החלק העליון לבן וצח; הצואר, להפך, שזוף למעלה ולבן סמוך לצוארונו הרחב; הכנף הימנית של עביתו מונחת כפולה על כתפו השמאלית! נוגע הוא בנַבוטו בקוצי השִטה ושר לו בחשאי איזה נגון לבבי.

זה כשלשה שבועות עברו מעת שחדשנו את האגודה “בקור-חולים” ונתמניתי למפקחת בה, ורק זה שבועים מעת שהוזמנתי אל שמואלי הפצוע בידו מירית בדוי, שהתגנב למלא שקו שקדים ירוקים. לילה אחד של השגחה עליו קרב אותנו זה לזה ויתהוה היחס הידידותי שבינינו. הוא, שלא רצה לקחת מיד חבריו שום דבר, ציֵת לי, “לאחות הרחמניה”. בכל. רק לי מותר היה להחליף את התחבשות ולטפל בפצעו האנוש, רק מידי שתה את הרפואה ואת החלב ועל-פי פקודתי לבד השתדל להֵרגע ולנוח.

ביום השלישי ירד החום וכל עקבות סכנה חלפו. אז ישב בבואי אליו ודבר אתי על משפחתו, אב ואחות – אחות חורגת, אבל טובת-לב… הוא בקשני להוציא מארגזו מעטפה אחת, שבה נמצאת תמונתה. – המוצאת היא חן בעיניך, גברת צפורה? – שאלני ויסתכל בחבה רבה.

העיפותי עוד פעם עין בוחנת בתמונה. נערה צעירה, מוצקה, עם ראש עטור תלתלים ופנים מלאי-חן. מלאכת-הצלום כשהיא לעצמה משכה את לבי, כי היתה בה אמנות בפוזה, בנקוד ובהארה. זו היתה אחת מאלה התמונות המצוינות, העשויות באהבה בידי צַלם אמן.

לא ארוסתו זו? – שאלתיו והבטתי בו בעין בוחנת.

הוא ענה בשלילה וצחק צחוק גדול.

בבקורי הבא, אחרי יומים, כבר התהלך שמואלי בחדר. ידו עוד חבושה היתה ומקצה התחבושת בצבצו אצבעות נפוחות, אבל שום כאב לא הרגיש עוד. באמצע וכוח עם חבר מצאתיו, ובקשתים שלא להפסיק.

אתה לעגת לפצעי, – אמר שמואלי לחברו. – אמרת: “אז, כשהיתה לכם ארץ, אולי כדאי היה לשפוך דם, אבל לא עתה”. שוטה שבעולם! וכי אימתי נהיתה הארץ שלנו,

האם לא אחרי שכבשנו אותה בדם? והדם הוא הוא שיחזיר לנו את הזכות עליה.

אבל בעל-הבית הנוכחי לא יוַתר עליה בשום אופן, - אמר חברו בבטחה, - והיהודים עם נקודות הישוב שלהם ישארו תמיד המעוט בתוך רוב גדול, זר.

ידידי, כלום אינך יודע, שהארץ הכילה לפנים כשלשה מליונים נפש? עלינו עתה רק למלא את המקומות הפנויים ונהיה יותר משני שלישֵי יושבי הארץ.

לעג שנון התפרץ מפי חברו:

אבל נחוץ קודם, שעם ישראל ירצה בישוב הארץ ובבנינה, נחוץ, - את הוכוח הפסיק הרופא, שבא לבקר את שמואלי. אחרי בדיקה מעולה החליט הרופא, שבעוד ימים אחדים יצא האסיר לחפשי. שמואלי שמח לבשורה זו. וכשהלכתי מעמו, לחץ את ידי בחמימות וידידות והבטיח לזַכות בבקורו הראשון אחרי המאסר – את “אחותו הרחמניה”.

עתה כבר שב שמואלי לשמירה. בחלקו נפל פעם הרחוב שלנו והככר הגדולה שמאחריו. ערב ערב הוא נגש אל אכסדרת ביתנו, עומד שעה קלה, מתרוצץ או מתוכח על רגל אחת והולך לתפקידו. בקורי-ערב אלה נעשו אצלי הרגל, מזדרזת אני לגמור את העבודה שלאחרי הארוחה ומצפה לבואו. בשעה קבועה קולטת אזני את קול-צפצופו מרחוק! בעוד רגעי מספר אני שומעת את צעדיו בעברו אל האורוה לבדוק את המנעול; אחר-כך הוא מסובב את גדר-הגן ומופיע על מדרגות האכסדרה.

משוחחים אנו בעמידה, כי לשבת אין לו פנאי. אני מתחילה להרגיש זעזועים קלים בלבבי בעת ששולי עביתו נוגעים באיזה אופן בשרוול חולצתי, ולפעמים, כשהוא שולח מבט רך ועמוק, עובר זרם חשמלי בצדעי.

אתמול, לכבוד שבת, בקרני באמצע היום ויבא אתו את פשבישבסקי להקריאו לפני. התישבתי על דרגשי כמו ברונית, כר-הקטיפה השחום למראשותי והדום רך לרגלי. כשהקריב שמואלי את כסאו אל הדרגש עד שברכיו נגעו כמעט בשולי שמלתי, דפק לבי דפיקה קלה ונעימה… הנהו מסב ראשו ומעיף עין ברגלי היחפות, הנעוצות בסנדלי עור רך, פני מתאדמים וזרם חם עובר בכל גופי. אז הוא ממשיך את הקריאה בפזור-נפש ורשלנות, עד שקם מכסאו, סוגר את הספר ופוסע בחדר אילך ואילך. רטט בגוף וראשי סובב, אבל אני משתדלת להראות שויון-נפש גמור ומסתכלת בו מן הצד. הוא נראה לי בהתהלכו משונה מאד: חלק הלחי שמעל לשפמו עבה יותר מדי, גבות-העינים שחורות ושעירות, ומשום-כך דומים כמעט פניו לפני קוף.

שמואלי נגש, הרתיע את כסאו ויתחל שנית בקריאה. קולו נראה לי עתה יותר יפה מקודם והפנים עם המצח הצח והגבוה נראים לי שוב נחמדים. שרירי מתחילים להתמתח ויש לי רצון כביר, שיתקרב שנית, ישב קצת כפוף אלי, עד שארגיש את הבל נשימתו, מרוץ-דמים חם מסית את היצר לעשות איזה תנועה, שירגיש במצבי, אבל קול מבפנים עוצר בי ולוחש את דברי מַרתּה טילינג, שהיתה מזהרת בהם את סילויה בתה: “Geh in Reinheit durchs Leben”. וקשה לי הטהרה ורוצה אני לבעוט בה ברגעים אלה, שהאהבה מושכת אותי יותר מכל תמימות וצניעות, ובכבשי את יצרי בוכה הלב במסתרים, ודמעה אחת חשאית נופלת ומסתתרת בשרוולי חלוקי.

שמואלי לא הרגיש בדמעה, וקם ומהר ללכת.

ר"ח סיון.

שלשה חולים היו לי בשבוע אחד, ואני מתפלאה על עצמי, כמה אני יכולה להיות קשורה אליהם.

חלתה הזקנה בבית הסלקינים, - שם איני שבעה נחת אף פעם. שושנה היא היחידה המטפלת בחולה. סלקין עצמו אינו מוכשר לכך או שאינו מסור לאם, ואפיני הוא דרכו המשונה בבית גם בעת שיש חולה שם. הנה אחד המחזות:

אחרי ארוחת-הערב הגישה לו שושנה כוס תה. הוא מסתכל בכוס, מצא שהתה אינו די זך, הרחיקו ולא שתה. נדמה לי, ששפתיו מלמלו בכעס: “לעזאזל!”…

שושנה נשכה שפתיה ברגזה; חזרה לחדר אמו ודברה אליה רכות, כאילו לא קרה כלום. אבל אלי פנתה אחר כך בלחש נוגה:

עוד מעט והייתי נדונה לגט בלי כתובה!… אשרַי, שאף-על-פי שהאשה היא מקור כל פגע וכל צרה, אי-אפשר בכל זאת לעקור אותה על-נקלה מן הבית ולגרשה!…

נרגזה הייתי גם-אני. לא ידעתי את מי לחייב ואת מי להצדיק בחיי הזוג הזה. איה הכח המושך ואיה הדוחה? מה אוחז אותה בבית הזה ומה קושר אותה אליו? אין זאת כי אם צחוק עושה לו רבונו דעלמא בזוגו זווגים, שחורקים שִניהם ומתאחדים!

ובכל זאת נשארתי ללון שם. חסתי על שושנה, שמטפלת לבדה בחולה זה כמה וכמה לילות. והזקנה הלא אינה דומה לבנה כלל, - היא מפליאה אותי בשכלה הבריא. דלה ורזה היא, כולה גל של עצמות – והפנים עדיין מלאי-חן. בנדוד שנתה שפכה את רוחה לפני. היא עזבה את הזקן שלה לבדו ובאה הנה, - למה עשתה עול זה? כשהיא בבית, הלא גם בחליה משגיחה היא עליו, שיאכל וישתה בעתו. חלש הוא ובלי השגחתה נפול יפול הזקן המסכן!

הרגעתי את רוחה: הלא שושנה שולחת לו הכל, ולמה תרבה לדאוג לו? רצתה שושנה לקחתו אל ביתה, אבל לחיות עם הבן בשלום לא יוכל הזקן – ומוטב ככה.

הזקנה עברה לענין אחר: שלשה בנים נתן לה ה' ובת אחת, בת נאמנה ומסורה, אבל אינה אתם, - אין בעלה רוצה בארץ ישראל! צחק ולעג כשנסעו הם… לו היתה הבת כאן, אז לא הורגשה הבדידות הקשה! הנה שלשת הבנים – נכנסים הם במהירות לרגע קל ויוצאים. לו ישבו אִתה שעה קלה!

ובכל-זאת בנים! – אמרתי לזקנה. היא הבינה לרעי ותאמר באנחה:

כן, לאמר “קדיש” לא זכתה הבת – ומשום-זה אינה זוכה גם בדבר אחר: אין היא יורשת עם הבנים. והבת הזאת, האהובה והמסורה, אף אם היתה פה, האִם היתה נהנית מעשרנו? הבנים, הבנים – להם העולם ומלואו!

החולה השני שלי הוא חבקוק, תימני זקן, ידידי מכבר. הוא עבד אצל בנאי אחד, עלה על כותל עם קופה מלאה חמר, נפל ובינתו הסתתרה. כשקראוני, מצאתיו בבית-לולו, שוכב כבול-עץ על הארץ, עיניו הפוכות, נסגרות ונפתחות מאליהן, מבלי ראות כלום; הידים והרגלים נעות תנועה משונה.

בבואי מצאתי את הרופא אצלו. על שאלתי, אם יש סכנה, ענה לי, שאם היה שטף-דם במוח, לא יחיה הזקן. ברחמים כרעתי על ברכי, לטפתי את ידיו הצהובות, החלקתי את לחיו הרזה ודברתי אליו דברי-נחמה. כאילו יכול המסכן לשמוע אותי.

בלב נשבר עזבתיו אחרי חצות על יד שני חברים מאגודתנו. מסרתי להם דבר השמוש בקרח, שהובא מן העיר, ודבר הרפואות, והלכתי הביתה. אבל כאן בשכבי לא מצאתי מנוחה. אמנם נרדמתי לשעה קלה, אבל קול חד-גוני, כמו דפיקות במכתש גדול, העירני בפחד. נדמה לי, כי משכונת התימנים עולות הדפיקות ולבי התחיל רותת: שמא מנהג הוא זה אצל התימנים לדפוק ככה בעת יציאת נשמתו של אדם?…

קפצתי מן המטה, התעטפתי בשכמִיה ויצאתי את החצר. כאן הוברר לי, שהדפיקות עולות ממכונת הפרדס הקרוב, שבלילה זה התחילו השקאתו.

נכנסתי, התעטפתי יפה יפה בשמיכה דקה ונרדמתי. לפני עומד חבקוק חי וזריז כמו שהיה. פדיה, אשתו היפה, מלאת-המרץ, שאני קוראת לה לפעמים בדמיוני “נוֹרה האִבְּסֶנית”. יושבת אצלו על הארץ ומגישה לאפו שושנה ורודה להריחה…

דפיקת צפור נודדת בתריס העירתני ואמהר להתלבש, כדי לרוץ אל חבקוק. התחילו חודרות דרך התריס קרני-בוקר הראשונות, נשמע צפצוף חשאי של צפור מתעוררת משנתה, על מזוזות החלון מגששים קוים רפים, ואני עוזבת את החדר והולכת כשהמית-צפרים רבה כבר בוקעת מבין כל העצים מסביב. באתי כמעט במרוצה אל השכונה והנני מוצאת שם את חבקוק שלי נצל משִני המות. שב אליו רוחו והוא מכירני כבר. רוצה להגיד לי דבר-מה, אבל הקול כאוב מארץ עולה, ואני בקושי מבחינה את רחש שפתיו: “מהולל שמו יתברך!” – ופדיה היפה ממלמלת מתוך שמחה: “ברוכה תהיי, ברוכה תהיי, גברת צפורה!”

החולה השלישית הובאה ממושבה אחרת להוציא את ימיה בבית זקֶנתה. אשה למעלה מחמשים היא החולה. חיים מלאי-תלאות עברו על ראשה והוכתה בשחפת. צל המות כבר פרוש על פניה, אבל עקבות יופי של נפש עדינה ומלאת-שירה עודש יש להכיר בה.

שעות תמימות אני יושבת על-יד מטתה, אוחזת בידה הקרה הצהובה ושומעת את לחשה כשהיא מתאמצת להפיץ אור על העבר. כמה עגום העבר הזה!

אזני קולטת מעשה בצעירה חלוצה, שנשאה לאכר, ילדה לו בן יחיד, והאב נקטף בעודו באבו. במסירות גִדלה את הבן ובחריצות נהלה את המשק הגדול ותשבחהו ותשפרהו ויהי לתהלה.

עברו ימים. הבן גדל, נשא אשה וינשל את אמו מנחלתה! - - -

ד' סיון.

תוקף אותי כעין שגעון בעת שאני מתחילה להכניס סדר חדש בגן-הפרחים שלנו. יומם ולילה אני עוסקת בסדור. לילה כיצד? בלילה אני מחברת תכניות על תכניות, איזה פרחים לזרוע בפנה זו ואיזה בפנה אחרת, איזה פרחים להעביר מערוגות אל עציצים ואיזה ישר אל האדמה. בבוקר, קודם שאני מתחילה להתלבש, עיני כבר נטויה אל הגן ומוצאת מיד, שהתכניות, אשר עשיתי בדמיוני בלילה, אינן מתאימות למציאות ואני צריכה לשנותן. ימים ולילות, ימים ולילות לקח הגן ולא נחה דעתי ממנו, עד שלבש את הצורה הנאותה לפי טעמי.

אחי מסתכל בגן ואומר בגחוך קל:

מעשה ידי אשה!

במה הוא רע – מעשה ידי האשה?

בזה שהאדמה אינה מעובדת כדבעי! – והוא מעביר מעדר ומראה לי, מה-זה עדור טוב.

הוא צדק. בעבודה שלו האדמה מקבלת צורה אחרת לגמרי. ואני בכל הויתי מרגישה את יתרונו בזה.

בא אל גני בשעה שאחר-הצהרים גם שמואלי. יחסו אלי הפעם היה דומה לזה של גימנזיסט המתחיל להתאהב. נגש קרוב למקום עבודתי ויושב על הספסל הסמוך. מיד הרגשתי גרוי בעצבי ודפיקה קלילה בלב. הוא תלה את מבטו בקצה סנרי ויתכופף אלי. ראשי התחיל סובב, אבל התחזקתי ומיד עברתי לערוגה השניה והתחלתי לישר במתינות את האדמה השפוכה בערמה.

זה נעשה כלאחר-יד, אבל הוא הרגיש בכונה להתרחק ממנו ושאל בהתרגשות:

למה ברחה הגברת צפורה?

אסור לאיש ואשה להמצא קרובים זה לזו יותר מדי, - עניתי והתאמצתי להראות פנים צוחקות.

משום מה, גברתי?

משום שנותנים לשטן שליטה לרקד ביניהם!

זאת אומרת, שהיא אוסרת את האהבה בין גבר לאשה?

חס וחלילה! אהבה היא הדבר הכי יפה שיצר בורא-עולמים, אלא שאיננו גודרים אותה יפה ומחליפים התעוררות של רגע ותשוקת-הרגע – באהבה!

התחיל בינינו ויכוח גדול על נושא זה; וסוף דבר היה, שהלך ממני שמואלי נרגז ונרגש, ואני הוכחתי את-עצמי על שטויות ועל שגיאות כדרכי תמיד.

ישבתי על ספסל בעצלות ולהמשיך את העבודה לא יכולתי עוד. ביד מגובי הקטן שרטטתי במהירות קדחתנית על-גבי החול: “חביב, חביב, יקר!” עד שמלאה הכתובת את השביל שלפני הספסל. וכשחדלתי, שאלתי את עצמי: מי הוא הנעלם הזה, אשר כל ימי אני פונה אליו בכתב ובעל-פה? ומדוע עטי או פי פולטים לפעמים גם שמות-חבה לאשה: “חביבה, חביבה, יקרה!”… איזו פליאה יושבת במסתרי נפשי? או אולי זה הד קולו של גבר רחוק, שפעם היה קרוב אלי?

בא העדר ואני נטלתי את כדי והלכתי לחלוב. וגם בתוך החליבה לא פסקו הרהורי על האהבה ועל החיים. ומשונה הדבר בעיני: מצד אחד דוחה העגל הקשור, שרוצה ביניקה, מצד השני מכה הפרה בזנבה בטרוד אותה הזבובים והיא מצליפה על פני בלי רחמים, לאט מקשקש לו הזרם הלבן לתוך הדלי, הקצף הצח מרהיב את העין, ובמוח מקשקשים הרהורים על חובות-החיים, שהיו למשא. נזכרת אני בספרה היהודי-נוצרי של ז’ורז' אֶליוֹט, שבו מוצאת הסופרת, כי החובות הן אושר החיים. הנה דירונדה מיעץ לגונדולין ברגעיה הקשים, שתעבוד, תגמול חסד עם בני-אדם ואז תדע, שלא לחנם עברו חייה… שטות, מלים בעלמא! הלא דירונדה בעצמו לא מצא ספוק גמור בכל חסדיו הרבים עם בני-אדם ובקש לבסוף פתרון אישי לחייו, בקשרו אותם עם מירה שנשָאה לאשה….

והסופרת עצמה איך התיחסה לאהבה? לא הלב הגדול ולא האמנות נתנו לה ספוק מלא, כי-אם האהבה, ובהיות אליוט כבר בת ששים ומעלה בקשה עוד חסות לה תחת כנפי אלהים זה. – ומדוע אני, אדם פשוט ורגיל, צריכה להנזר מן החיים? צריכה!… וכי מאן-דהוא גוזר עלי את זה? הלא אני בעצמי חורצת משפטי לסגופים! - -

אחרי סנני את החלב וחלקי אותו ללקוחותי, התרחצתי ונכנסתי אל פנתי. קרני-שמש האחרונות פזו בחדר היפה. וילונים צחורים, קירות מבריקים מלובן וטרַדיסקַנסיה מטפסת עליהם בשתי פנות; אספרגוס בחבית ירוקה בין שני חלונות ופרחי-אלמות מכל המינים תקועים בצנצנות קטנות, מצוירות. תמונות הורַי הגדולות מרהיבות-עין בנפול עליהן קרני האור; גם תמונות הסופרים שעל הכוננית ספוגות אור. שָם טשרניחובסקי עם תלתליו וצחוקו מתנוסס באמצע כל הכבודה; מבטו מלטף ומחמם. “נצאה נגורה שאננים” – מגרה אותי קריאתו.

על יד החלון אני יושבת ושוגה באהבה. הנה עובר זוג של הורים צעירים. הוא נושא את הפעוט על ידיו ומציץ באהבה פעם בעיני רעיתו ופעם בעיני הילד. הנה זוג שני הולך, שעוד לא נכנס לחופה, שלובי-זרוע הולכים, הוא כופף אליה את ראשו ועיניו מזהירות משמחה.

על קצה גג מנגד מתעלס זוג יונים, נגיעה בחרטום ונשיקה, נגיעה ונשיקה, והיוֹן הומה והומה ומתרפק באהבה.

בקצה הסימטה יוצא משער הפרדס נער, שאך זה התחיל להתבגר; טל-נוער על שפתיו ואודם בלחייו. הנה שם אצל השיטה מחכה לו נערה זקופה; ראתה אותו וכל קו וקו שבפניה נתמלא אור וגיל.

נשבו עלי רוחות-נוער. ואני משתוקקת ומתאוה ומתענה בגעגועי. קנחתי דמעה שנשרה ושפתי מלמלו:

"ובהתעטף הלב ובהיותו למסוס,

אל תדאגי עין זר, זר לא יבין את זאת".

גבעול-קש עף מן החלון השני ונח על ראשי. נגשתי לפתוח שם את התריס ולהשליך בכעס את הקש והגבב, שזוג אנקורים הכין שם, כדי לבנות להם קן; השלכתי רק את החצי והפסקתי, כי תקפני באמצע מוסר-כליות: למה אני רודפת את הזוג האהוב ואיני נותנת לו לגמור מעשהו? –

ענף עבה של אזדרכת, המכוסה כולה בפרחיה הכחלחלים, נדחק אל הקיר ועל ענף זה עומד האנקור עם גבעולי-קש בפיו. מוכן ומזומן לעוף ישר אל חלוני, - אין המסכן יודע עוד, שאני כמעט הרסתי את קנו ועמלו, אין הוא יודע, שיד רשעה אמרה להתאכזר אליו! אחרי שעה אחת נגש שמואלי אל חלוני כדרכו. שוחחנו על אותו הספר הגרמני המודרני, שהוא השיגו לקריאה בעמל רב. אחר לכתו זרק אחי מלה, שלא האמנתי לשמעה:

“מזמוז”! גם אחותי יודעת “להתמזמז” יפה!

ואולם תוכחה גסה זו לא נגעה בי הפעם אף כמלוא-נימה. הפסיכולוגיה שלו אינה יכולה להורות אחרת… וחוצפה של נער? זה לא-כלום, לא-כלום!

ט"ו סיון.

תמר באה לבקרנו. עמרם, מאושר כולו, רתם אחר-הצהרים את מרכבתנו הקטנה והוביל אותה אל הכרם להראות לה, מה רב יבול השקדים השנה. הם שבו משם שמחים ועליזים. עמרם ערך בעצמו שולחן קטן בגן, מזג תה, הביא מכל טוב שבבית וגם שוקולדה, השמורה בקופסה נהדרה.

ארוחת הערב עברה עלינו בצחוק ועליצות. אחר כך הלכו לטייל.

בגמרי את העבודה בבית, יצאתי לשאוף רוח בגן, ומה נבהלתי במצאי כאן את תמר יחידה, כשהיא יושבת לה נוגה על הספסל תחת התומר.

היכן עמרם? – שאלתיה בתמהון?

אינני יודעת! – ענתה תמר בתוגה. לבי החל דופק בחזקה. החלטתי ללכת לחפש את עמרם; אך לבל תכיר הילדה בזאת, נכנסתי קודם הביתה ויצאתי מן העבר השני אל הרחוב. אני מצאתיו תיכף, - הוא ישן בפנת הסימטה על אבן גדולה וראשו מוטה ארצה.

למה זה עזבת את תמר לבדה והלכת לך? האם מן היושר הוא להתנהג עם הילדה ככה?

הוא לא ענה, כי אם כבש את פניו עוד יותר בקרקע, ואני משנה את הנעימה הקשה בקולי, מניחה את ידי ברכות על כתפו ומתחילה לשדלו כי ישוב. שתיקה גמורה; רק אחרי תחנוני הרבים הוא משמיע קול רפה:

הלילה אלין בכרם, והביתה לא אשוב!

כולי רועדת אני מסתכלת בעיניו הזורקות אימה.

עמרם, מה לך – מה לך?…

שוב הוא שותק; תחנוני אינם מועילים, ואני שבה לבדי הביתה.

בכאב עצור אני מכניסה את תמר הביתה, עורכת לה את המטה, מחפשת דבר-נחמה בשבילה ומבקשת אותה לשכב ולהרגע, – הוא תיכף יבוא!

עברה חצות: תמר עוד יושבת עֵרה על ספרה באולם ביתנו, והנה שומעת אנכי את צעדי עמרם. עלה במדרגות, עבר את חדר-האוכל ויתדפק על דלתה. הם התלחשו זמן רב, עד שלבי נרגע ואני נרדמתי.

קול חנוק בגן העירני משנתי, לבי נדהם והתחיל לדפוק בחזקה. התעטפתי מהר בעביה שלי ויצאתי אל האכסדרה. מלמטה, אצל גדר השיטה, ראיתי תמונה לבנה עומדת ובוכה בכי הסטרי. ירדתי במרוצה. תמר רועדת מבכי ואחי עומד אצלה, מסלסל שפמו הדק ושותק.

רבונו-של-עולם, – מה קרה ביניכם הערב? הגידו, הגידו! – התפרצה הצעקה מפי, ואני חבקתי את תמר, כסיתי את ראשה בנשיקות ובקשתי תחנונים, שתגלה לי את האמת.

שום דבר לא נודע לי, – הם שמרו על סודם בעקשנות.

כ' תמוז.

מהו העצב, האוכל ומדכא כה את לבי? האם לא הרגלתי באבדות? – הוא נסע!… ומה בכך? האם קויתי, שמאן-דהו יוכל להקל על הבדידות, שנמשכת עשרות בשנים ותמשך הלאה, עד הסוף?

שלשום קבל פקודה לנסוע העירה ואני לא ידעתי. זמן רב חכיתי לו בערב על יד החלון והוא לא בא. יצאתי את השער, עברתי לאטי את הרחוב, אולי אפגשנו או אשמע מרחוק את צפצופו; הגעתי עד הככר שתחת פקודתו, ואינו גם כאן. אז התחיל לבי מהסס, שמא חולה הוא וזקוק לעזרה, - איך אדע את זה?

שקועה בהרהורים שבתי חזרה והנה אצל השער אני פוגשת צעיר זר, שיצא מן החצר. הוא היה לבוש קפיה ועגול עבה כדרך השומרים. עלה בדעתי לשאול אותו על דבר שמואלי, אבל בטרם הספקתי להחליט את זה, חמק עבר לו. מה אעשה? הארוץ, הארדוף אחריו? נשארתי עומדת סמוכה אל אחד העצים מבלי יכולת לזוז.

בעלותי בשעה מאוחרת על משכבי, הקשבתי קשב רב לשריקות השומרים. פתאום נדמה לי, שאיזו שירה ידועה לי נשמעת על הגבעה מרחוק, - הקולו הוא זה?… אני יורדת מן המטה, נגשת אל החלון ופותחת אותו. שם על הגבעה כבו כל האורות והשכונה עטופה עלטה וישֵנה, רק שירת השומר עֵרה; אני נוטה אוזן ומכירה היטב, שלא קול שמואלי הוא, אבל מן החלון איני סרה, עומדת אני ורועדת ושואלת את נפשי: מדוע קר לי בלילה רך ופושר זה ואני עטופה שמיכה? אין זאת כי-אם חולת-אהבה אני!

השעה שתים. ראשי כבד עלי ולהרדם לא אוכל; אני מתחילה למנות אחת, שתים, שלש עד עשרים חוזרת על המספר, מה שמשמש לי לפעמים תרופה לשֵנה, אבל הפעם זה לא מועיל ואני מנסה תרופה אחרת: להעלות בזכרוני תמונה מימי הילדות. הנה שדה, שפת נחל, ערבות. מצד אחד של הנחל טחנת-מים. יש שהסתכלות דמיונית בסבוב גלגל התחנה משרה עלי שנה, אבל עתה אינני יכולה בשום אופן להתרכז בגלגל, כי מחשבתי שוטפת הלאה: חוף נהר רחב-ידים, ספינות נהדרות על המים ומעבר לנהר שדות וכרי ירק עשירים, שעל-פניהם פשטו בני-נוער נכרים ביום חגם ויהודיה יחידה ביניהם; הלולא וחנגא – והיא רוקדת על חתונת הזרים… והנה נזכרת אני גם בית גדול, גלים רועשים, קוצפים ורותחים, הספינה הענקית נושאת נפש בודדה, יחידה בין רבים. יפה, אבל קשה הנסיעה והחוף רחוק הוא…

כואב, כואב בראש, אני מבקשת להמלט מהזכרונות הנוגים, שעטו עלי כעדת עורבים צורחים. ולא אוכל; אני מרימה את ראשי הכואב ולוחצת אותו אל ברזל המטה, כאומרת לפוצצו, והנה חרוזים אהובים עולים בזכרוני ואני חוזרת עליהם:

"ובלבי שׂם את קנו צפעוני,

המטיל בי ארסו ומוצץ את אוני.

הוי אנה מחמתו אברחה, אנוסה?"

הוי אנה אברח מעצמי, מטפשותי ומסכלותי, מהעבר הנוגה ומהוֶה שאין לו תקנה?…

התחיל הבוקר מתקרב, מבין מקלות התריס נשבה רוח-ים בחזקה. קול-צפור דק השמיע בשורת יום. עורב צרח בחורשה, קול לקול הצטרף, עד שמקהלה שלמה פתחה ברנה.

“כנף רננים נעלסה”, עולה במוחי פסוק מהתנ"ך. ופתאום מחזה קורע לב לפני חלוני: חתול גדול טפס על עץ רם, קפץ וטרף אחת הצפרים. כל העדה עפה, פרחה על נפשה; רק שם, בקצה הגן, עדיין מרננות שתיים, שכנראה לא ראו את דבר הרצח.

“כנף רננים נעלסה” חוזרות עוד שפתי כשהידים כבר עסוקות בחליבה והלב עוד מלא געגועים.

בהכניסי את החלב הביתה מסרו לי פתקה מאתמול, שבה מודיע לי שמואלי, כי הוא נוסע לרגלי עניני “השומר” העירה וסובר הנהו, כי תתהוינה חדשות במצבו.

ואמנם כך היה. בשובו מן העיר סר אלי מיד לבשרני, שההסתדרות שולחת אותו הגלילה. בשמחה רבה סח לי שמואלי על עתידות “השומר” בגליל: לא כיהודה קשת-העורף, שאינה רוצה עוד לנתק מוסרות העבר בנוגע לשמירה זרה, הוא הגליל! גם יהודה תבין סוף-סוף את דרך האמת, אבל הגליל הקדים, וכבר מסר את אחריות כל המושבות בידי “השומר”, שתכניותיו רחבות הן ועתידו גדול ובטוח…

למחרת בבוקר, לאחר ששם שמואלי את חפציו בדיליז’נס, עוד נכנס אלי בפעם האחרונה לרגע קל. בצחוקו הנעים נפרד מעלי שנית ונעלם… ואני? – מי, זולת פדיה הקטנה שלי, ראה את דמעתי?… אומים שדמעות מרככות את קושי הפצעים. לא, לא אמת…

עתה ערב. אני יושבת מדוכאה ואיני מסוגלה לעשות כלום. מביטה בלי-נוע בחשכת השמשות ובצללים המצטיירים מסביב: הנה צל עגול של המנורה על השולחן וצל ידי האוחזת עפרון; הנה ספל וצלו, צלחת וצלה, ובנפשי פנימה צללים, צללים, עד אפס מקום למחשבה. נטל ממני הרצון לעשות משהו; אפילו לשרטט את ההברות הבודדות; הרגילות שלי אין ביכלתי. אני עומדת על ההתחלה: “חביב, חביב”, - ואיני ממשיכה.

ופתאום כאילו התחיל מתפזר הצל ובמוחי נוצצת קרן-אור בודדת של מחשבה אי-ברורה: עלי להמסר כולי לעבודת העזרה, לחלק לנצרכים כל מה שמיותר לי, עלי לתת חלק מרכושי לאחת מקופות-העם, - אולי יגורש אז הצפעוני וארסו לא יאכל עוד את לבי…

ד

ז' אב

בציר. את כל שבעת מדורי הגיהנום אני עוברת בעונה זו, שכוס הזעם נשפכת עלי במלואה. אחי עובד חצי יום עם חבורת עצלנים גדולה ושב לצהרים כועס וזועף. הנה השתטח על הספה וסגר את עיניו בעיפות; אני מחכה עד שינוח, ואחר-כך קוראת לו אל השולחן לאכול. אבל הוא אינו עונה ואינו זז ממקומו; וכשאני קוראת לו שנית, הוא קופץ בתנועה משונה, הופך כסא ועציץ עם פרחים וזה נשבר לרסיסים. מאספת אני בזהירות את שברי העציץ, משליכה אותם מעבר לגדר, ואת השיח שנשאר שלם אני מעבירה מהר לכלי אחר, ואנחנו הולכים לאכול. עמרם אינו יושב במנוחה, מתופף באצבעותיו על גבי השולחן, מניעהו וכאילו אומר להפוך גם אותו.

לבי דואב על התרגזות עצביו ואני שואלת אותו בהשתתפות:

מדוע לא עשית לך מקלחת בבואך? הלא זה פועל עליך לטוב!

עובדים עבודת פרך, ואת עם המקלחת שלך!

אותו היום ערב שבת היה. לא נמצא בקופתי כל הסכום הדרוש לתשלום שכר-הפועלים ואמרתי, שאת המותר נשלם להם בשבוע הבא. בעד זה לבד אפשר שלא היה עורך לי מחזה, אלא שאני העזתי להעיר, כי הוא קבע להם מחירים גדולים יותר מדי, וכי בעד בציר-ענבים שזוהי עבודה קלה והבוצר אוכל פרי לשובע, אין צורך לקבוע מחירים כמו בעד עבודה קשה בזמן אחר.

מיד השליך עמרם את רשימת-הפועלים מידו ולא רצה לטפל בה יותר.

למחרת, במוצאי השבת, נודע לי, שלא רק עבודת הבציר, אלא גם ענין אחר היה בעוכרי עצביו. עד שלש בלילה לא שב הביתה, כי טייל עם איזו גברת, אשר מפי חבריו שמעתי מכבר רמזים עליה, ולא האמנתי. מה נפל בינו ובין תמר – נשאר סוד כמוס בשבילי ובחרדת-לב צפיתי לברור הדברים.

יום ראשון. עדת פלחים ובדוים עם בנים ובנות נכנסו שוב אל החצר. וסדור חבריה זו מרגיז את עצבי עמרם. הוא מכיר, שהחבורה גדולה יותר מדי ושאין לו צורך בכולם; אלא כיון שהזמין אותם, לא נאה לחוג’ה שכמותו לפטרם בלא-כלום.

בערב אני מחפשת שעת-כושר לדבר אתו על הצורך בקמוץ ההוצאה בשנת-בצורת כזו. ההוצאה היתרה תכניס אותנו בעול של חובות, שלא נוכל לסלקם אחרי-כן.

אחי עונה על דברי בתרעומת הרגילה:

אם אי-אפשר בארץ-ישראל להתקיים על רכוש חקלאי, למה את עוצרת אותי כאן? הלא בכל מקום הייתי מוצא את לחמי ברֶוח, מבלי שאסבול צרות אלה.

רוצה אני לשתוק, שלא לצער אותו בתשובתי, אבל זה כל-כך קשה בעת שנפשי מתפקעת לראות את הנעשה מסביב! יש שאת כל אגודת הקטנים הוא שולח לבצור כרם קטן של דונמים אחדים. הם צריכים לגמור את בציר הכרם, לפי חשבונו, ברבע יום - והם מטפלים בו יום תמים. ויש שמתבטלת כל החבריה הגדולה שעות תמימות מחוסר סלים. ואני חורקת שנים ואיני אומרת כלום.

גם קטיף השקדים וקלופם מביא לי די צער ומכאובים. בכרם חדש, שנותן פריו בפעם הראשונה, עבדו שני ערבים גדולים ושתי ערביות על סל שקדים אחד. ארבעה פועלים גדולים במקום נער אחד, שהיה מספיק לקטוף את הסל האחד, - זוהי דוגמה יפה של משק המתנהל בכשרון!

לקלוף השקדים מהכרם העתיק שלח לי חבורת בדוים שלו הביתה, ואני לא קבלתים, כי מסרתי את העבודה לתימניות; נעלבו היחסנים שלו ומהרו לשוב אל הכרם להגיש עלי קובלנה.

המשפט. שיצא עלי, קשה היה: מארוחת-הצהרים, ששלחתי לו אל הכרם, החזיר לי עם השליח את החצי; לארוחת-הערב לא בא כלל; חצות הלילה – והוא איננו! השעון דפק שתים, כשנתעוררתי לקול קשקוש מזלגות וכפות. אז שכחתי בן-רגע את כל הצער שלי. תנעם לו, למסכן, ארוחתו אחרי עבודה מרובה והתרגשות של יום-קיץ תמים!

מאיזו פנה חבויה שבלב צפה אהבתי אליו ואני מוחלת לו על הכל, את השגעונות, את יחסו הרע אלי, את המזמוז עם אחרות, בעת שנפש תמר כלתה אליו!… מצדיקה אני עליו את הדין, שלא הוא אשם בתכונתו הקשה, אלא “הירושה הטבעית”! וכאן מתעוררת בי כעין גאוה, שלמרות כל החסרונות עלה בכל זאת בידי לגדלהו במקום האֵם, והוא כה אמיץ, חזק, יפה!

וברגעים אלה, כשמסתלק צער הלב, אני מרגישה את עצמי כברונית ממש בתוך המטה הרכה והצחה. דרך מקלות-התריס מנשבת עלי רוח פושרת עדינה; בכל אורך גופי אני משתטחת על רכות כרי תחת שמיכה קלה, עטופת צֶפֶת-בד לבנה, דקה ומגוהצה. שוכבת אני והוזה: אולי ברונית אני באמת? ובבוקר, בשכבי ככה בחדר שהכל מבריק בו, מדיותַת-הנחושת שעל שולחני עד המסגרות המזהבות של תמונות הורי ועד ידות-המנעול של הדלת, – תכנס משרתת צעירה ונקיה, לבושה שמלת-בוקר לבנה, ותביא לי כוס שוקולדה עם עוגות טריות… אבל ביום הבא לא האיר לי המזל כלל. הובלת ענבים אל היקב לא היתה מוצלחה, כי מוסטפה החרוץ הפך עגלה אחת עם ענבים בחול וישימו עלינו עונש כסף, ואת השניה לא רצו לקבל כלל. רצתי כל היום, התלבטתי מן היקב אל הכרם ומן הכרם אל היקב; בקשתי, התחננתי וגם רבתי עם הפקידים, עד שהסתדר הדבר; וכשדברתי בערב על כל הרפתקאותי היום ועמדתי על זה, שאת מוסטפה אנחנו צריכים לענוש, בכדי שיזהר להבא בהובלה – התלקח הר-הגעש. עמרם לא חרף ולא גדף, כי אם התחיל זורק בגדים בכל פנות החדר. וכשראיתי את האש, שהוצתה בעיניו, חשבתי בלבי: עתה רק זה יחסר, כי ירים את ידו עלי! – ופרצתי בצחוק משונה. זו היתה, כנראה, התחלה של הסטריה, אבל היא נפסקה על-ידי חברו של עמרם, שנכנס באותה שעה. הוא הרגיש בהתרגזותנו והתחיל לחקור את הסבה.

עמרם היה גלוי-לב וימלמל בהתרגשות:

לסבול שוב איני יכול בשום-אופן! אברח מכאן ואלך למקום שרוב חברינו הלכו מכבר, - עכשיו הגיעה השעה!

נכויתי ברותחין ומדת צערי עברה את הגבול. מהרתי אל חדרי לבקש פדות בבקבוק קטן עם תמצית-קרבול, שעמד על רף-הרפואות שלי. הרגישו שני הבחורים במזמתי הרעה. התפרצו לחדרי והוציאו מידי את סם-המות, בטרם הספקתי לגמוע ממנו. - -

ועבודתנו מוסיפה להתנהל כדרכה הקודמת, רק רעיון המות אינו מסתלק מן הלב, ובכל מקום הוא רודף אותי. אבל איזו החלטה משונה התגנבה אל לבי, לחכות עד שבט, שאז תמלאנה לי ארבעים שנה! אם זהו קצב החיים של אדם מיותר בעולם, או סתם דחיה, בכדי להרחיק את השעה שאינה נעימה – לא חקרתי, אבל בלי-הפסק היתה על שפתי המלה “שבט”, וחשבתי את יום-הולדתי הבא לגבולי האחרון ברצינות גמורה.

יש שאחי אומר לפגוע בכבודי וזה לא מעליבני כלל, - אני מביטה עליו בחיוך וחושבת: הוא למלחמה, ואני לשלום – בשבט יבוא השלום הגמור!

עומדת אני על יד חלוני בלילה ומונה את החדשים, שנשארו עד שבט: כמה הם? ששה! אין דבר, הם יחלפו כחלום! ואני מסתכלת בינתים בגן. מעבר לזית משמאל עולה הירח עם שני מלוים-שמשים ננסים ומפיל סוד אגדי על הגן למטה. התקפלו והתחבאו שיחי החצילים והפלפלים והמלפפונים. מרחוק מבין עצים גבוהים בולטים גגים שלשה; אש בודדת נראית באחד החלונות.

והירח עולה ומתרומם; נעלמה האפלולית מן הגן ושורות הירק מסתמנות ונבלטות.

השלך הס בכל. רק רחוק-רחוק כלב נובח וצפרדע מקרקרת בתוך אחת הברכות.

י' אלול.

קול שופר עולה לבקרים מבתי התפלה. רוחות-סתו מנשבות בעולם ועל שָמי אני הגיחו עננים כבדים. הנה דבר האהבה החדשה של עמרם. תחילה התלחשו הרוחות, אחר-כך דברו קצת יותר בברור, עד שנגלה לי כל הסוד.

כמבשר טוב הופיע הראשון לביתי מר סלקין ונכנס בשיחה אתי. בעקיפין ובזהירות התחיל: הוא ידיד לנו, ולא יכול להכחיש… ומה נודע לי מפיו? האשה, אשר עמרם נגרר אחריה, היא גרושה צעירה עם עָבר חשוד מאד, והוא עומד לשאתה בקרוב… כל המושבה חושבת, שהצעד הזה הוא אסון בשביל עמרם ושעלי מוטלת החובה להזהירו מפני הסכנה הצפויה לו.

רטט אחזני לשֵמע דבריו, אבל התאמצתי להסתיר את מבוכתי ולענות במנוחה מדומה:

אני מודה לו מאד, אדון סלקין, על אזהרתו, אבל יחד עם זה עלי להגיד את האמת, שאני מתפלאה על עצתו. כלום אינו יודע, כי בימינו אין שואלים בענינים כאלה בדעת מי-שהוא ואין שומעים בלתי אם בקול הלב? לי אין שום רשות מוסרית להתערב בעניניו של אחי!

אבל להתקשר עם אשה כזו!… עמרם דרורי ואשה כזו – זה אי אפשר גברתי! – מחה סלקין בתם-לב.

והרי יכול להיות, אדון סלקין, שכל המדובר עליה לרעה אך בדות הוא: הלא ידוע לנו, שהרבה דעות קדומות שולטות בחברה. בני-אדם אוהבים להתלוצץ איש על חשבון רעהו. הרבה בַדאים ישנם, שמפיחים כזבים ומפילים צללים על בני-אדם ישרים. אפשר, שגרושה זו אשה הגונה היא ועמרם לא יפול בפח!

סלקין הלך, ובי הורגש אבק של חורבן חדש, אשר החניק את גרוני.

ואולי מוטב כך! – דבר אלי אחרי שעה קלה אותו הקול, שמבקש לאדם הקלה במצבים קשים. – אולי מוטב כך, מפני שלזו לא אצטרך לחרוד כמו לתמר הרכה והחלשה בגופה ותכונתה! נראה, שזו היא בעלת-מרץ וידוע תדע להגן על עצמה, ואני אסבול פחות מיחס אי-צודק שלו…

המאושר יהיה עמרם?…

אפשר, אם רק לא יבחל בה אחרי שבעו אהבתה, ואם היא בעלת-הבנה ותדע לשלוט בתכונתו!… וכאן אני הוזה כבר על דבר עתידו: עמרם בעל הגון… אשה נאה לו וילדים – כשתילי-זיתים סביבו… וכאן, לעיני, הכל צוהל לקראת עתיד החיים: השמים הכחולים עם עננים צחים כבדולח. העצים הגבוהים והרעננים עם צפצוף הצפרים עליהם, עולם של בריות זעירות פורחות מעץ לעץ וטסות טיסה מהירה זו אחרי זו לתוך האויר החפשי – רק זוג צעיר עומד בחשיבות על אחד הבדים, המתנועעים מפני הרוח, והם נדבקו בלטיפות ונשיקות זה לזה…

ההוֶה והעתיד נתונים לאהבה!… עוברות פעוטות בסימטה, תמימות ויַלדות על פניהן, ואף-על-פי-כן אי-אלה קוים כבר מבשרים אהבה: הנה שתי מחלפות הורדו לצד הפנים ומתנועעות על החזה החלק – האם לא למען צודד עיני נער חמוד הושמו המחלפות לראוה? הנה צועד צעיר מגולח למשעי ורבב אין על בגדו – האם לא לקראת אהובתו הוא מחיש צעדיו?

ובחדרו עומד עמרם שלי לפני הראי ועושה את שפמו -גם הוא הולך לקראת האהבה.

אולי דרושה לך החליפה הלבנה, הרי גהצתיה היום, - אומרת אני ומגישה לו את החליפה היפה, בכדי שיופיע הדור בתלבשתו לפני אהובתו, ומרגישה באותו רגע את עצמי כשושבינה, המלוה את החתן בברכה אל תחת חופתו.

כ"ג אלול.

הוא בא!… בא אותו הדבר, שמטרידני מן הבית הזה ומביא שנוי-ערכין גמור בחיי! אני הולכת מכאן ואי-אפשר לי להתעכב עוד אף יום אחד.

אירע הדבר. אני שכבתי על הספסל בגן, ובהסתכלי בכוכבים ובענני-הסתו הקלילים, הפזורים בכפה, חשבתי על זה, שחכמה עשתה ה“זעירה” בהמליטה עתה, בחודש אלול, בזמן שפסק החלב מהמושבה. עמרם הרי זקוק לחזוק-עצבים; אשקהו לרויה מהלבן הלבן של “זעירה” החכמה. גם חמאה וגבינה אכין לו כרצונו והוא ייף יותר, יבריא יותר!… מתוך אלה ההרהורים שמעתי קול אחי, המתקרב אל הבית, ולו עונה קול-אשה בלתי-ידוע לי. הם נגשו אל השער, עמדו, ואזני קלטה בלי-משים את קטעי שיחתם החשאית ותפשה את התוכן…היא טענה, כי אי-אפשר לה להכנס בתור גברת לבית, שאחות גדולה מושלת בו… אינה מרגישה בה את האפשרות להכנע, ולהכניע אחרים אין לה הרשות!…

ואחי שדל אותה בדברים: הוא ימצא דרך, כיצד להרחיק את אחותו מן המשק. היא בעצמה הביעה את רצונה לוַתר על שלה… קצר כח-הסבל מכבר! הוא אינו יכול לשבת את יחד, ולא פעם אחת כבר עלה על דעתו לעזוב משום-זה את הארץ ולנוד למרחקים!…

שררה רגע דומיה ביניהם, ואחר כך התחיל עמרם להתלהב: את שלשלאות-הברזל, אשר שמה עליו אחותו, ינתק, בחוזק-יד ינתק, כי חפץ חיים הוא – חיים, חיים!…

הזרם החשמלי, שעבר בעורקי, עשה את פעולתו; עתה נשכתי את שפתי ולחצתי ידי אל חזי להשתיק את דפיקות-לבי החזקות. כמה זמן ארך המצב הזה, אינני יודעת. קמתי כשכורה ובקושי עליתי לחדרי. כאן הרגשתי בלבי לחיצה פתאומית ונשימתי כבדה עלי.

בכאב ורעדה צעדתי אט אל רף-הרפואות לקחת לי טפות ללב. בדרך נתקל מבטי בראי ונרתעתי מפחד לאחור, כי פני דומים היו לפני אדם ההולך למות. כשעבר הפחד, התעוררה בי הסקרנות לראות היטב את דמות המות והקרבתי פני אל הראי, אבל להסתכל בו לא יכולתי מאפס נשימה. מהרתי לפתוח את החלון לרוחה ונפלתי על המשכב.

אחרי קחתי פעמים את הטפות התעודדתי מעט והיתה לי כבר היכולת לָדין על המצב ולהחליט דבר. קמתי לערוך מכתב-פרידה לאחי. ביד אחת אחזתי תחבושת קרה על הלב ובשניה כתבתי, עורכת שורה ופוסקת מחולשה. בינתים עוברת במוחי כל שלשלת החיים עם עמרם מיום מות ההורים עד היום הזה. הובלט ביחוד מצבו בזמן מחלת טיפוס קשה, שעברה עליו, וכשאמרו הרופאים נואש לחייו, החלטתי למות, אם יאבד לי הנער.

עתה אני הולכת מעמו, ויש לי ביד מי לעזבהו! אבל אני, הבודדה, מה יהיה לי? ומדוע כה מפחידה אותי מלה זו: בודדה? האם משום זה, שעתה מצטרפת אליה גם מלה אחרת: עזובה?

עזובה אהיה מהכל: מהמשק החי, הצומח, הפורה, ומכל מה שגִדלתי וטפחתי במשך עשרות שנים והייתי קשורה עמו קשר טבעי וחזק…

הולכת אני, הולכת בלא-כלום – ולאן?…

חפצי ארוזים; הנה האיר הבוקר, הבה אמהר לצאת בטרם יקום אחי, - מוטב מחזה אחד פחות!

שלום לכם לנצח, קירות ביתי, כלי, רהיטי! שלום לכם, עצי, פרחי, צפרי! אתם מלוים אותי לדרכי בברכה וברנה? – תודה לכם, חביבַי תודה רבה!