בעליתה הקטנה מול מצודת ציון כפופה דינה פינקלשטיין מן הבקר על עבודתה. היא מפהקת וגונחת מעיפות וכאב ראש, כשפניה הזעירים והחורים עם העינים השחורות והעמֻקות מביעים צער ורגז.

…לפוש!… אלו יכלתי רק שעה קלה לפוש, אפשר שהיה עובר כאב הראש, – מהרהרת דינה, – אבל תפירה זו מה תהא עליה?…הרי שתי השמלות עודן רחוקות מגמירה, – שתי שמלות של גברת קפדנית כברקוביץ, הכי מלתא זוטרתא היא?… ונמאסה עלי, כמה נמאסה תפירה ארורה זו שמקצרת את חיי!…

עצביה מתוחים, ראשה מתבקע מכאב והיא עוד יותר ממהרת בתפירתה, כאלו היא רוצה בזה להטריד את המון הזכרונות הקשים שתקף את מוחה העיף. ––

– – – כה פתאם אירע אז האסון… בדמות יתוש ארסי קפץ מלאך המות וסמן נקודה קטנה על הלחי… אוכל חיים נחמן, עובד ושר, לא חושד כלום ומלאך המות כבר לוטש עיניו, ובין לילה – ואדם גוסס!

הוי ליל קשה של התאבקות עם מר המות! – הנשמה פרפרה, התלבטה ומאנה להסתלק מגופו המוצק…נושם הוא בכבדות ומעל העינים הסגורות הורם קצת עפעף אחד שמתחתו נשקף מבט עמוס, – הוי, המבט הנורא שלא נשכח ממנה ימים רבים!

ואחר כך? – עוד תוקף אותך היאוש המר, הרצון לשלח יד בנפשך לא פסק ואף על פי כן כבר ברי לך שהחיים ינצחו, – כי הרי חמדה גנוזה שהשאיר חיים נחמן, דורשת את הויתך וכובשת אותך!…

עמרמ’קי היה אז בן שמנה חדשים, והרי בשלהי הקיץ כבר תשע שנים תמלאנה לו – תינוק מסכן! הכי באמת אינו חש מה שחסר לו? זוכרת היא שרק פעם אחת לפני איזה שנים שאל אותה:

– אמא, מדוע לכל הילדים ישנם אב ואם ולי רק אם, רק את? – ויתלה אז בה מבט מלא צער.

היא נטלה אותו על ידיה, בארה איך שיכלה וקנחה אחרי כן את דמעותיה בתוך שחור תלתליו לבל יראה אותן הפעוט.

––––––––

תינוק נחמד! – מוסיפה דינה להרהר בעמרמ’קי שלה, – פלא היאך שמתחיל קלסתר פניו להדמות לפני חיים נחמן! – ממש אותו המצח הגבוה, אותן העינים השחומות ואותן השערות המתלתלות; גם בקומה יהא כמוהו!

וכאן עולה משום מה בזכרונה של דינה פגישתה הראשונה עם חיים נחמן. – –

זה היה באותו הסתו שקבלה את המשרה אצל ‘לוינשטיין ובנו’, בחנות הגדולה של סדקית וכלי נשים. זוכרת היא שבהסתלקה יום יום עם החברות אחרי שקיעת החמה מהחנות ובעברה את רחוב יפו הארך משער יפו עד מחנה יהודה, היו מבטים סקרנים מסמיקים את לחייה.

החברות מצאו שתלבשתה מארג ירק-כהה, שהיתה לה אז, והמגבעת של לבד אדמה המופשלת כלפי הפנים, הולמים לה מאד ולפיכך כה ננעצות בה העינים הסקרניות.

וזוכרת היא שפעם לפנות ערב, בשובה הביתה, נתקלה בעלם, שעמד על פרשת הרחובות וישאלנה, אם כאן היא הדרך למחנה יהודה. הם הלכו יחד… אבל מי האמין אז שזה נתקל בן זוג בבת זוגו?

וחיים נחמן התחיל לבקר את ביתם! על זה מתרעם אביה, ולבו מר עליו, – לא אוהב הוא את הזאטוטים הללו!… הוא רצה להשיאה לנער ירושלמי שרק נמלאו לה חמש עשרה שנה! “בוגרת” כבר קרא לה אז ויתכעס ויתמרמר, כשבוגרת זו גלתה את דעתה, שהיא רוצה ללמד מלאכה ולעמד ברשות עצמה ולא להנשא לאיזה שוטה.

– מאי קא סלקא אדעתה של פתיה זו? – מחה האב. כלום הוא, ר' אשר, אחד ממופלגי התורה בקרתא קדישא, המקורב לר' שמואלקי שליט"א – הוא יתן את בתו לצאת לתרבות רעה?

וכשהיא עמדה על דעתה ותלך ללמד תפירה, חשש פן דבוק הוא רחל"צ שתקף את הנערה, ויפנה לר' שמואלקי לשאל עצה מפיו.

ואחרי כן, כשגמרה את למוד מלאכתה וקבלה את המשרה אצל הלוינשטינים, הוא ספק כפיו וצעק שאין לו בת, אין בת – וחסל!

ולשדוך עם חיים נחמן הסכים סוף סוף אבא רק מתוך יאוש. – הריה בתולה זקנה בת שמנה עשרה, התשב עד שילבין ראשה?

ואף על פי כן התרכך לבו בימים שלפני החתונה. התרגש וגנח: – אמא נעדרת, אמא!… לא זכתה הצדקת להוביל לחפה את דנתה! הרי ככה היתה אמא תדיר קוראת את פעוטתה, – דנה קטנה או דנת-ים והיתה רגילה לספר באזני השכנות, איך שילדה אותה בספינה סמוך לים חיפה; ואיך שרכבה אתה אחרי ימים מועטים על הפרדות לצפת.

ומתאנח העלוב על חייו הבודדים ושוב על אותה צרת הבנות דהאידנא, שהולכות אחרי שרירות לבן…

––––––––

דינה נטלה בפעם השניה אבקת פינצטין וכאב ראש התחיל להשתתק. היא שפתה קומקום לטהי על מכונת גז ובחזרה לתפירתה התחילו הזכרונות מטלטלים אותה לכרך רחוק, רחוק.

היא במוסקוה בבית הדוד פרץ! אחרי מחלתה הארכה והקשה, שתקפתה במות חיים נחמן, צוו הרופאים חלוף אויר וטיול על פני הים. – דוד פרץ הזמינה במכתב לבא אליו. היא מאנה תחלה, אולם נכנעה אחרי שדולים רבים ותסע להתם עם המשלח ר' גֶציל.

עמרמ’קי שהיה אז כבן שנתים, חלה בדרך ודעתה כמעט שנטרפה עליה מצער. ר' גציל היה לה כאב ועזר לרפאות את תינוקה ולהבריאו.

מוסקוה!… כמה הבהילה אותה עיר זו בענקיותה ורבוי אכלוסיה שלא תארה לה מעולם. נדמה היה לה, שהיא הוטלה לים רועש, גל אחרי גל עובר על ראשה, והיא הולכת ונבלעת בתוכם…

ובבית הדוד הסבירו לה כלם פנים, התיחסו אליה בחבה גלויה ובכבוד רב ואף על פי כן הרגישה את עצמה עלובה ובודדה שם, וכאלו צר לה המקום בבית המרֻוח ההוא! היא התחרטה מאד על נסיעתה ותתעצב ותסבל בחשאי כשהגעגועים לירושלים שלה תוקפים, תוקפים.

ושיחה אחת, שהגיעה פעם לאזניה בחשכת הליל מן החדר הסמוך, הסבה לה יסורים קשים. –

– כמה אהודה, הירושלמית שלנו!… אבל בעודנה כה צעירה, ילדה כמעט, וכבר אלמנה עניה שזקוקה לעזרתנו, – רחמנות! – דברה הדודה בקול בכיני.

– היא לא עניה כל כך, – הרי יש לה חמשת אלפים פרנק, שקבלה מחברת האחריות אחרי מות בעלה! תשב נא אתנו עד שיגדל התינוק קימעא ואז נשיאה לאיש! – ענה הדוד במנוחה.

שיחה זו משום מה העליבה אותה מאד ותבך כל הלילה. – היא, הגאה, היהירה, שבעודנה קטנה שאפה כבר לעמד ברשות עצמה, – היא ממלאת כעת תפקיד של קרובה עניה, הזקוקה לרחמים ולעזרה? קשה הדבר, קשה, וצריכה היא לשוב מהר על עקבה!

אבל להוציא אל הפועל את החלטתה, לא היה לה די מרץ! בעיקר חששה מקושי הדרך לבדה עם הפעוט, והתלבטה היא, התלבטה בשאלה זו ולא מצאה לה פתרון.

ואז באו לה לילות הנדודים. יש שהיא שוכבת בעינים פקוחות, חבוק עמרמ’קי בזרועותיה, והיא נשאת אתו יחד לירושלים עירה האהובה, אשר הרי יהודה ומואב חונים סביבה. רואה היא את השמש, המנסר שם בחוג שמי תכלת זכים ובהירים ואת עבי הבדולח שצוחקים שם.

והרי ערב! רבבות ככבים מתיזים אור קלוש על טליתה הכהה של ירושלים העתיקה, קורצים לה החביבים, רומזים ולוחשים" “שלום, שלום לבת ציון במרחקים!”

לילות הנדודים תששו את כֹחה. הדודה מסתכלת, מסתכלת בה ושואלת ברחמים:

דינהלי, – מה איתך? מדוע כה נפלו פניך, כלום חסר לך דבר כאן?

היא במבוכה ולא מוצאת מה לענות. פתאם לחץ לה דבר מה בגרונה, והיא חשה שדמעות חונקות אותה.

בודאי מתגעגעת חביבתנו ורוצה לחזר עם גוזלה אל קנה, – כן ירושלמיה שלנו? – שואל הדוד בחיוך, כשהוא מלטף את צמותיה העבות הסובבות את ראשה היפה.

מתפרצות דמעותיה והדוד ממלמל כמתחטא:

– אל לבכות, שטיא קטנה! – אני מבטיח אותך שתשובי עם הזדמנות הראשונה ירושלימה, אם את באמת כה מתגעגעת עליה.

––––––––

קוי השמש האחרונים טפסו על קירות העליה, טפסו ועלו עד התקרה ונעלמו.

התחילה דינה מקפלת את עבודתה, צוברת את חתיכות הארג ומסדרת בחדר. צר לה שעמרם עדין לא שב מבית הספר. ישר משם הלך היום לחברו אבשלום לעזר בחבור. חביב, – לכלם הוא עוזר, ובעצמו מספיק הכל, מצליח בכל, – חרוץ שלה, נחמד שלה!

ודינה נזכרת את שמחתו של אתמול. – בשובו מבית הספר הוא הוציא בזריזות חבור נקי והראה בנצחון על אותיות גדולות רשומות בעפרון אדם: – מצוין, והתחיל סח בהתלהבות:

– שמעי נא, אמא, שמעי! אדון גולדשטין הביא אל המחלקה את החבורים המתֻקנים, הוציא אחד מהם ויאמר:

– הרי אקריא כאן לפניכם, ילדים, דגמה יפה!

היודעת את, אמא חבור של מי הוא הקריא? שלי, שלי! – ועמרמ’קי לטף את צוארה ויכסֶה בנשיקות ויסבבה ברקוד.

מתחלה כאן דינה מהרהרת בעתידו של עמרם. – כשיגמר את ביתה"ס “למיל” היא לא תכניסו אל הסמנר. – אינה רוצה שיהא מורה, הואיל והמורות הרי מתשת את כחו של אדם! – היא תכניסו ישר אל הגמנסיה… אם תתפתח זו של ירושלים מוטב, ואם לאו – תסע אתו ליפו. את לחמה הרי תמצא גם שם, ואמצעים ללמודים הלא יש לפעוט שלה. את חמשת האלפים פרנק היא הכניסה בהבנק על שמו ליסֻד עתידו.

ועמרמ’קי יגמר את הגמנסיה ויסע לשויץ להשתלם, כן להשתלם! כי הריהו בעל כשרונות, ככה אומרים לה כל המורים שלו, והיא אינה מפקפקת בזה שישיג גדולות…

אבל מי יתן ותתפתח הגמנסיה הירושלמית!… כי אם יצטרך הפעוט ללמוד ביפו, יהיו לה החיים שם אי נעימים מאד. מפני שקשה לה להפגש עמהם, עם האכזרים, הורי חיים נחמן שמצצו את דמה במשך שתי השנים, שגרו ביחד!… הריהם רודפים ושונאים אותה עד היום ואפילו את ילדה החביב הם שונאים!… ואף על פי כך זה לא יעצרה מהתישב ביפו, אם ידרש לחנוכו של עמרמקי, שום דבר לא יעצרה!

דינה נגשה אל החלון, הרימה את הוילון והציצה למטה, כשלבה כבר מפרכס בקרבה משום שעמרם בושש לבא. נועצת היא את עיניה בהמון הנכנס בשער יפו. מסתכלת בו, מסתכלת ופתאם מתחיל הלב רוטט בשמחה, – היא הכירה מרחוק אצל הפנס את תרבושו האדם של פעוטה.

רוח פזיזי מפזר את שערותיה ומקיש במקלות התריס הרעועה; אבני המצודה שמנגד התכסו בסות כהה, המסתירה את גדלן וענקיותן. רק הרוח המיבב בסמטא, כאלו מספר את סוד עברן הגדול שהוא נושא אתו מכאן על פני ימים רחוקים.

על פני דינה זלף זרם קלוש של מים קרים ותתעורר מהתעלפותה. היא פוקחת את עיניה ותולה בפני האחות הרחמניה מבט מלא אימה.

– שתי נא, גברתי פינקלשטין, רק כף אחת של רפואה זו, שתי! – משדלת אותה האחות הרחמניה בקול רך ועדין.

דינה ממאנת.

– למה, למה גברתי תסרבי? כשיקיץ עמרם ויראה אותך במצב שכזה, הרי יצטער מאד!

דינה שוהה רגעים אחדים בעינים עצומות, אחרי כן פקחתן, קמה ושואלת בהחלטה:

– מדוע התלחשו הרופאים, כשיצאו מבית החולים? היש סכנה בשעול שנוסף למחלתו של עמרמ’קי?… הגידי את האמת, אל תכחשי!

– אל נא תחשש הגברת שום רעה! הכל הולך וטוב, ועמרמ’קי שלנו יהא בעוד ימים מועטים בריא בכל גופו!

לא האמינה האם המסכנה בדברי תנחומיהם של האחות ושל הרופאים, שהשתדלו להוכיח לה תדיר שאין לה מה לחשש, הואיל ובנין איתן כזה של בנה, היא תריס בפני הפרעניות.

אזניה לא קלטו את דבריהם כל עיקר. יתוש טורד לא חדל מנקר במחה ומזמזם לה, שאסון גדול מתרחש לבא עליה; ומתוך תהום ההרהורים מבצבץ ועולה רעיון שחור ונורא… היא מזדעזעת, רוטטת בכל אבריה והלב מקיש, מקיש בחזקה.

ויש שנצוצי אורה מהבהבים באפלת נשמתה. – הרי התינוק מסתכל בתבונה בכל הנעשה סביבו והוא בכל מקרה שהוא מנחמה ומשדלה לא לבכות.

גולחים את שערות ראשו. הוא מכיר בצערה של אמו, תולה בה מבט של תחנונים ואומר:

– אמא, יקרה, למה יצר לך ככה על תלתלי? כלום לא יצמחו במהרה שוב? וכעת, טרם שחלצתני החמה הרי נוח לי בלעדם!

או, כשהוא מתעורר בלילה ומבטו נתקל בעיניה האדמות מבכי, הוא ממלמל בתרעומת:

– למה תדיר את בוכה ומקלקלת את עיניך, אמא? הרי שמעת ברור מפי אדון הרופא, שעוד ימים מספר והוא ירשני לרדת מן המטה!

ויש שהוא שוכב זמן רב בעינים פקוחות מהרהר, מהרהר ושואל:

– אמא, עד שיפתח שוב בית הספר אחרי חג הפסח, האספיק לחזר על למודי החרף?

בלי ספק תספיק, רחימאי! – עונה היא, וברגע כזה מסתלק מלבה כל חשש של סכנה והיא מתארת לה בדמיונה את עמרם שלה, כשהוא בריא ויפה עם לחיים סמקות, ויהיר ועליז הוא מסתלק מביתה וממהר לבית הספר.

––––––––

אולם רֻבם של שלשים לילות האביב בבית החולים היו קשים ואיומים. יש שחשה דינה כאלו עורבים שחורים מסתובבים על ראשה, מורטים משם שערה אחרי שערה קולעים חבלים ומצליפים על גופה הרצוץ.

ויש שהכחות אפסו ואינה יכולה לנקף אצבע צרדה. הנשימה כבדה עליה, בצדעים נוקבות מרצעות ובלב הולם פטיש, ופתאם פוסקות הדפיקות לגמרי, כאלו חדלה מרוצת הדם בערקים והאברים הולכים ונקפאים, – התעלפות קלה.

ויש התעלפות יותר קשה. – לילה. השעון בפרוזדור דופק אחת, שתים. דינה מזדעזעת, – הגיעה השעה להחליף את הקרח בשלפוחית! היא נרתעת אל החלון ששם על אדנו מונח הקרח במטלית עבה. בוחרת היא בחתיכות קטנות ומטילתן אל פי השלפוחית.

ננעצו עיניה בלי משים באפלה, התלויה כמסך שחור מעבר החלון, ונדמה לה, כי נחשים שחורים מתפתלים שם ומשרבבים לשונות אש כלפי חדרה.

היא חוזרת אל המיטה ובידים רוטטות מניחה את השלפוחית על ראש ילדה. וכשרוצה להרים את ידו שצנחה, ונדמה לה שיד זו קרה והדופק פסק – היא רוצה לצעק ולא יכולה. אז מתחיל חונק דבר מה את גרונה, ראשה סובב עליה, העינים חשכות והיא נשקעת לאיזה תהום עמוק, שחור.

עוד אי אלה ימי חשך ולילות בלהה ונשמת התינוק הסתלקה!…

האם המסכנת נעצרה בבית החולים והיתה נתונה בסכנה גדולה ממחלת לב קשה וזעזוע העצבים.

כעבור ימים לא מועטים, והרופאים התירו לתת למבקרים רשות להכנס אליה; אז בא אצלה שליח מחברה קדישא לפרע דמי הקבורה…

… היא שלחה ע"י אביה פתקא אל הבנק בבקשה לתת לה עשרה נפוליונים על חשבון כספה המונח שם.

ושב הזקן העלוב ריקם וסח לה בהתרגשות ובגמגום, כי מנהל הבנק הודיע לו בצער שחותנה העשיר בא מיפו והביא פסק דין מהרבנים, כי הכסף המונח בהבנק על שם נכדו, עובר ע"פ דין ישראל כלו בירושה אליו, ואין לכלתו שום חלק בו!…

––––––––

בבית החולים קמה פתאם מהומה ומבוכה, – האחיות והמשגיחים רצו ונחפזו להחיש עזרה לדינה פינקלשטין שהתעלפה ומגרונה קולח דם! – – –

על קבר ב. פ.

שמעונוביץ פוסע לאטו לארך פרדסו, מסתכל בעינים נוגות בעציו הנמוכים עם טרפיהם הנושרים, גונח ומהרהר: – מות, רק מות שורה בפרדס מכל העברים! – העצים, טפוחיו, הולכים ומתנונים כמו שמתנון רוח נוטעם העלוב… אחריו הם נגררים, אחרי התועה האמלל שלא ידע לסלל לו דרך בארץ!

הוא תולה ביאוש את עיניו בסביבה המקיפה את פרדסו, והן כאילו תוהות ושואלות: – מדוע סמוך לכאן הטבע כה פורח?… השקדים והאפרסקים של השכן, כמה רעננים הם! ושם, יער הזיתים הלז, מה יהיר הוא ואיזה עשר רב צפון בו לבעלו… רק בפרדס שלו שורה הקללה, רק הוא כה אמלל, רק הוא! הוי, מדוע בא לו ככה?

שבור ורצוץ צונח שמעונוביץ ארצה, נסמך בגבו לעץ אחד ותולה מבט עמום במרחק. – לפניו מתנשאה גבעה יפה, בנויה בתים לבנים, הטבולים בים של ירק, אחריהם משתרעת חרשה נפלאה, שבה מתערבים העצים מין בשאינו מינו, גבוהים בנמוכים, עבים בדקים. – הרי אבקליפטוסים ענקים, ארזים זקופים, תמרים צעירים, והרי גם זינזילה ותות ותאנה! –

על פני החרשה שטים עננים קלושים, מכֻספים וביניהם נחפז ורץ הירח החור שפניו כֻסו צל. דומה כי הוא רוצה להשיג את החמה, היורדת מערבה מתוך ענני ארגמן המלוים אותה, רוצה למסר לה סוד, הכמוס בצלליו.

הוצתה מדורת אש בחרשה והתחילו העצים מתיזים ניצצות מסביב. פתאם נחבאה המדורה ושוב התלקחה והציתה את כל היער.

שמעונוביץ האהיל על עיניו בקצה כובעו. שפע האורות הגדילו את לחץ לבבו, הוא הצטמק בכל גופו, כאלו רצה ללחוץ משם את יסוריו הקשים.

…כבה הניצוץ האחרון! – מהרהר שמעונוביץ. – עתה לא נשאר כלום, כלום בלתי אם לבחר בדרך ההיא!… אמנם עוד לפני ימים מועטים הבהבה התקוה להנצל, סבור היה שישיג את ההלואה החדשה וישיב לארורה את כספה ויפטר ממנה… ועתה אין כבר תקוה להשיג כסף ולקנות לו חפשה, אין! נסגרו כל הדרכים לפניו רק זו נשארה, זו היחידה, – לעזב את אפרחיו, לעזב הכל, הכל ולהפרד מן החיים… אבל קשה זה, הוי כמה קשה, וחושש הוא שלא יספיק המרץ…

---

עיני שמעונוביץ נתלו בגבעה עם שקמה עבותה, ענקית בראשה. שם פורשים צללי ערב סות כהה על פני קברים לבנים, שמזכירים לשמעונוביץ את ברתה, את חברתו המשכילה שאבדה לו מכבר.–

… כן, משכילה היתה ברתה, – הרי ידעה את נדסון בעל פה, קראה תדיר בספרים רוסים ודברה בסגנון כה יפה את הרוסית שלה!… זוכר הוא כיצד אהבה ברתה להתפלסף ולהתוכח ע"ד הספרות. הוא אמנם לא ידע להתערב בשיחותיה, אבל תדיר היה זוקף אזנו לשמע את התפלספותה המחכמה ונדמה היה לו שבקסם לשונה היא מכניסה אותו לאיזה עולם נאצל.

וזוכר הוא את חייו הפשוטים שלפני הנשֻאין. – אם לפת קיבר נוספו זיתים או עגבניות עם כוס טה, היתה הארחה נחשבת בעיניו לסעדת שלמה בשעתו. הבית הקטן שלו עם העצים הסבוכים מול החלונות הנמוכים, דומה היה לפלטרין ממש; ואם בעונת החרף היו חודרים רוחות וגשמים אל היכלו, לא בא הוא במבוכה ולא התעצב, – הרי מקבתו בידו והוא מתקן הכל! להלבשה ולהנעלה לא דאג מעולם, כלום הרבה צריך אכר בארץ? – חליפה פשוטה וסנדלי עץ – וחסל!

ועם ברתה באה התסיסה! תחת השפעתה שונו לאט לאט כל ערכי חייו הקודמים. היא העמידה מלכתחילה דרישות גדולות והוא לא נבהל מפניהן. סובר היה אז שהכנסותיו תספקנה לכל, כי הרי עולה מחיר הענבים ועולה, והמין ההודי הגיע כבר לשבעים פרנק הקונטר, – כלום אינם צפונים אוצרות קרח לכורמים?

ומתוך אמונה זו הוא הרחיב את ביתו, הרים את גגו, הנהיג חיים מרוחים והפקיד את בחירי הערביים שלו לשרת את הגברת, ולציית לה בכל.

מאשר הוא היה, וסאת אשרו הוגדשה בעת שברתה ילדה לו את שושנה’לי, כרוב קטן שחור עינים ושחום שערות, שצפצופו ערב לאזנו כמנגינה נעימה.

זוכר הוא כיצד נהרו אז פני ברתה מתוך הקינוף עם המסך הלבן. והיא אעפ"כ התלוננה, שהחדר לא די גדול וחסר לה אויר שם.

הוא התחטא לפניה כילד שסרח ושדלה בדברי פיוס:

– עוד תראי, חביבה, איזה פלטין אבנה לך ולכרוב זה הקטן, שהבאת לי!

והוא הרי בלב תמים האמין בהבטחות אלו! ורק אחרי כך, אחרי שנולד לו צבי, התחור המצב והוברר, שאין עוד לקות לעשר מכרמי הגפנים…

משונה היה המצב. – מהאי גיסא כבר העיקו עליו החובות, ומאידך – היה תוקפו יצרו להתעשר, להתעשר בשביל ברתוצ’קה שלו, שאינה רוצה בחיי עוני, ושלא לכך נשאה אליו… התחילה התסיסה… בכל מאמצי כחותיו הוא חתר וחפש את מקור העושר, עד שהלה נגלה לפניו בתמונת פרדס אתרוגים.

פרי זה, תשמיש לקדושה, כשיבא מא"י עבוד בידי בני ישראל ורווי בזעתם – בודי ובודי שיתפס את כל השוק העברי! – הוא היה בטוח בזה, ומלא אמונה ותקוה נגש לנטיעת פרדסו. בידים ריקות אבל אמיצות התחיל בעבודה קשה, שרק הסכום הגדול של מרץ שהיה נכלל בגופו האמיץ, עזר לו להחזיק מעמד בה. –

פוסע הוא בשביל הצר בין העצים, בא עד האתרוג, שישב תחתיו אמש, והתחיל פורק את רובהו… בעמידה כפופה חלץ את נעלו, כשלבו הגיש בחזקה וידיו רעדו.

– אלי! – רוחשות שפתיו, – רגע אחד של אמץ לב תן לי, ואני חפשי חפשי!–

הוא נוטל את הרובה, תוחב את אצבעות רגלו הימנית בתוך הרצועה, מגיש את פי הצנור לתוך פיו ובאגדלו מותח את המקור התחתון של הרובה…

–לעזאזל! – מה זה?! – צועק בבהלה שמעונוביץ, כשהוא מרגיש את דחיפת הברזל הקר בלשונו ותו לא.

בודק הוא את הרובה ומוצא שאבוב אחד ריק, אבל משנהו מלא… שוב תוחב הוא את רגלו ברצועה ואצבעו מחפשת את המקור השני…

ראשו סובב… נשמע לו רעש – והוא נוטה אזנו בפחד – מי זה? … – קול שושנה? לא! – זה צבי! – הוא בא?… הרוח מיבב!…

פי הרובה בין שניו, – ואגדלו מותחת בחזקה את המקור למטה…

חניקה… פצצה… פרכוס, – והאדמה התחוחה שותה בצמאון את הדם הקולח בעודנו חם…

I

… ישנה!"

ובנעימה חרישית פוסקת סימה את שיר הערש הגלילי, שהובא לכאן, למושבת יהודה, מעל שפועי הר כנען.

עוד רגלה של סימה על אופן העגלה-עריסה, והיא כבר נוטלת מטלית לבנה מעל הכסא הסמוך, גוזרת ממנה חלקה מרבעת ומתחילה בטליאת החלוק המוטל בחיקה.

בינתיים היא מעיפה עין על הפעוטה; הלה מחיכת מתוך השנה והאם דעתה זחה עליה: – מלאכי החן מלטפים את לחיי זמירה’לי ואוצלים לה מיפים!…

וסימה נזכרת במראה הפעוטה, כשהיתה חולה לפני שלשה חדשים – הם אך עלו אז על חוף יפו… היה שלהי קיץ, תקופת החום בארץ… זמירה’לי, קיבתה התקלקלה, קדחה, התחילה להדמות לשלד זעיר קרום עור דק….

… חביבה שלה! – איך נשתנה מהר מצבה עם בואם אל המושבה, איך התחילו חוזרים לה הבריאות והיופי!… ולדתה! דומה שעתה לא תספיק לה היניקה גרידה!… שמא כדי לשמע בקול הרופא ולהתחיל להשקותה גם חלב פרה? הרי זהו המזון היותר מבריא!

וסימה חושבת ומסכמת את הוצאותיה ורוצה לדעת, כמה חלב ביום אפשר יהא לה לקנות בשביל פעוטתה, כשזו תסתגל למזון החדש. הסכום לא משמח, – ממשכרתו של גדליהו לא נשאר כלום לקנית חלב!

מהרהרת היא ומהרהרת בדאגה בשאלה זו ומחליטה שעליה לחפש שעורים גם בשכר. – די עבדה שלא על מנת לקבל פרס! – ואם לא ימצאו לה שעורים כאלה, היא תתחיל בתפירה, – הרי למדה מלאכה זו על בריה בבית הספר!

… ובבית מבינים כנראה את מצבה הדחוק, – ומשום כך הציעו לפניה סיוע של כסף… אבל שטות! – היאך אינם מכירים אותה, שמוטב לה לסבול מלהשתמש בעזרת אחרים? – –

אבל לא! היא לא תסבל, – כי כלום אפשר הדבר, כי אנשים בריאים שכמותם לא ימצאו את די מחיתם בארץ? כלום גדליהו האמיץ, הרענן, המלא מרץ ואמונה בכחותיו ובהתקדמות ועתידות הישוב, הוא לא יסלל לו דרך כאן?… לא! – היה לא תהא כזאת! – ופני סימה מבהיקים מתוך אמונה בעתיד.

---

ועם תפירתה הקלה על יד העריסה, נשאת סימה רחוק, רחוק מחדרה הצר. בראשה עובר קו אלכסוני לצפון. – הרי הכרמל, הלבנון, אסיה הקטנה, – ושם אילך – הים השחור והדניפר; והרי גם עיר מולדתה, המוקפה יערות!

היא נזכרה בנעוריה ובבית ספרה, – עומד לו שם הבית היפה ההוא מול בית התפלה עם המון פעמוניו, שאליו היה עורך לפעמים בית הספר תהלולכה ביומי דגנוסיא, ואז היתה עוד יותר עלובה בין החברות, הכורעות ברך בתפלתן… החניק אותה אויר ביה"ס, היחס המעליב, ותמהר לעזב את ספסל הלמודים שם.

מופיעה נגד עיני סימה אהבתה השחרית ליעקב ליברמן… – אמלל! – למה נאבדו החיים הצעירים?… שליחה עולמית לסביר, שחפת ומות מוקדם בצפון הרחוק, – הוי, אלי, למה, למה? –

וחברתם המשתפת טַטְיָנה, בריאה והעליזה גם עלומיה נקטפו, – על גדות הניבה, נשפטה למות!…

אהבה היא את טטינה, אהבה עוד אחרים, ומדוע כלם כה זרים ורחוקים לה עכשיו? כיצד נתטשטשו הגבולים ונתקו הקשורים ההם, כה מהר, מהר?… האפשר שרק השפעת הקסם של גדליהו היתה בכך? או תכונת האשה בכלל נוחה להכנע?…

יש שמוכיחים אותה משם, על יריעת האהבה החדשה שכבר התחילה נארגת בלבה, – וימי שבתה בארץ ישראל כה מעטים הם! –

צדקו!… באמת תמוה הדבר, היאך שהקשורים החדשים הולכים ומתגברים מיום ליום! – הרי אותה החברה הצעירה של פועלים, המבקרת תדיר את ביתה, – כלום לא נדמה לה, שהם חבריה משכבר הימים? כלום לא נִתן כל לבה לעניניהם?

וזוכרת סימה בחיוך קל, איך שאחדים מהם עוקצים אותה לפרקים: “בוגנית!” כן! מדה זו לכאורה יש בה, אלמלי זאת, הרי לא היתה כה חביבה עליה לפעמים גם חברתם של לויתנים אחדים… מה לעושת לאופי המשונה שלה, – לאהוב אנשים מכל הסוגים, מכל המעמדות?

סימה מהרהרת בשתי חברותיה, – גברת זלצשטין וסוני! – כמה רחוקות הן זו מזו, ולשתיהן היא מסורה במדה שוה, אלא שאת אחת מהן היא מרחמת ולשניה תוהה, – כיצד זו כה אוהבת את החיים, יודעת להנות מהם, למוץ את מתיקותם ולטבל בנחל עדניהם… יפה היא זלצשטין! – ובזכות יפיה היא גורפת את האֹשר מסביב…

וסוני, סוניתה המסכנה, כאלו לא נבראה, אלא לשם יסורים וסגופים!… ותמוה הדבר: – כל מה שמתגברות הצרות עליה, לבה מתרכך יותר, מתמוגג ומתמזג עם חייהם של אחרים… ולא את לבה גרידה סוני נותנת, אלא הכל הכל! – את לבושה, כספה, כחה ואפילו את האליל שלה לא חסה העלובה מתת לאחרת!…

וסימה חורזת עוד פניני אהבתה: – חביב עליה אותו העסקן הישובי, עם לבו הרחב, האוהב, המסור לכל טוב ומועיל… וחביב עליה גבריאל הגוץ, המשורר שבין הפועלים… שרטוטי פניו דקים וחורים, וכשפוגשים במבטו הזולף בחמימות מעיניו הגדולות והטובות, – הרי עובר זרם חם בתוך העורקים!…

ונזכרה כאן סימה באמה. – גם לה עינים גדולות וטובות! – האח, אמא החביבה, היקרה, – כמה אשר היתה נפשה הטובה סופגת בבואה לכאן! – זמירה’לי לבד עם יפיה וחכמתה, עם ורֻד פניה ותכלת עיניה, שזהר שמי הארץ היפה משתקף בהן – מה יכלה להיות בשביל אמא!… האח, בואי אמא, בואי!

II

על סף חדרה הצר יושבת סימה עם פעוטתה בחיקה וממתינה לבוא גדליהו מעבודת הכרם. הצללים הארכים שזחלו לרוחב החצר, טפסו על גג הרוה שמנגד ונעלמו.

סימה עיפה היום. היא מפהקת, מתמתחת ותוהה על גדליהו – מדוע הוא לא שב עדין? הרי השמש כבר באה!

והוא צועד בלאט מאחריה, גוחן ומנשקה נשיקה חטופה בראשה וקריאת שמחה מתפרצת משני פיות כאחד.

התינוקת מיד פשטה את ידיה אליו. הוא נטלה על זרועותיו, לטף ונשק את ראש הקט המכסה שערות קלושות. לקק בלשונו את הצואר הרך עד שצחוקה של התינוקת התגלגלה והתגלגלה באויר החצר.

– אבל לכבוד גברת שכמותך, הרי צריכים להחליף הבגדים, לא כן? לפיכך תואילי נא לחזר, שובבה, לאמא שלך!

הם נכנסו החדרה. גדליהו התחיל רוחץ ומתלבש ובינתים סח לסימה:

– אצל הפועלים שהיתי עד עתה! הוחלטי להתאסף מחר בערב כאן בחדרנו, לדון בשאלת החוה המשתפת של אופנהימר.

– שוב אותה השאלה? הדוב עודנו חבוי במארתו, ואתם את עורו כבר אומרים לחלק!

–לא, לא, חביבה! כנראה שקרוב הוא הדבר לצאת אל הפועל, ואנו מחיבים לטכס עצה, כיצד עלינו, הפועלים, להתיחס לנסיון זה.

והתחיל כאן הזוג להתוכח בחמימות בשאלה זו. הם התלבטו בה כמעט כל הערב ולא באו לידי דעה שוה. עם טפולם בילדה לישנה נפסק וכוחם.

ובשעה מאחרת, כשסימה גמרה לרחוץ את הכלים אחרי ארחת הערב, נתגלגלה שיחתם לענין אחר, ללמודה של סימה עם העלמה סלוסקי.

– טוב מאד! אני מרוצה מתלמידה כזו! – עונה סימה על שאלתו, – היאך קולטת העלמה סלוסקי את ההסתוריה העברית? – הספקנו הרבה בערך. הרי עברנו כבר את שני החרבנות, חרבן בית שני וחרבן ביתר! העלמה סלוסקי התחילה עוד לפני שנתים את דברי ימי ישראל ופסקה.

– כך, ואיזה רשם עשו הפרקים ההם עליה?

– לא שאלתיה; אבל הרשם שלי היה הפעם חזק מאד וחדש לגמרי!

– למשל? – שואל גדליהו בהתעניינות, כשהוא אוחז בחפנו את שתי ידיה, מנשק אצבעותיה ומסתכל בה בחבה. הוא אוהב מאד את חות דעתה על ההסתוריה ושמח כשסימה פתחה.

– תהה תהיתי על ר' יוחנן בן זכאי, – היאך קם בו הרוח לעזב את ירושלים ברגעים היותר נוראים, היותר קשים של העם הטובע בים של צרה, – ולהמלט ליבנה?… כיצד יכל לקרא – “שלום, שלום!” בעת שהלהבה אחזה בכל הפנות, ואכזריות רצח של חרב הרומאים אכלתנו בכל פה?… היכן היא גבורתו הרוחנית, שהאֻמה מתפארת בה?

– גבורתו היא כלולה בזה, יקירתי, – עונה גדליהו במתינות – שמתוך אותה המהפכה הנוראה, הוא הצליח להציל באפן פלא זיק קוסם, אשר בו צפון סוד שמירתו מכליון, סוד קיום האמה וחייה עד היום הזה! – –

– חייה, אתה אומר?… הוי ואוי לחיים כאלה, – חיי עבד שנוא ונרדף, חיי נודד שסוי ובזוי! – כלום אינו טוב המות מחיי בוז כאלה?

סימה רוטטת מהתרגשות וגדליהו משתדל להשקיט את רוחה אבל זה לא עולה בידו. היא מורגזה, ממשיכה דבורה על חרבן ירושלים ועוברת גם אל חרבן ביתר: –

הרי חמשים ערים נצח סַוֶריוס! – חמשים ערים, ששארית כח העם התכנס לתוכן, – ואחד אחד נפלו המבצרים, נפלו צבאות ישראל!…

הפליטים נמלטו לביתר!… מהבהב כאן זיק של תקוה – הגבור הנהדר עומד הכן להצילם!… אתה הוגה כבוד לבר כֹכבה, מתמלא אמונה בכח ידו החזקה. הלב דופק בהתרגשות ונדמה לך, שעוד צעד אחד והנצחון בא!…

פתאם נתק דבר מה בלב! אתה רותת, מזדעזע בראותך שהגבור היהיר מרים את ידו על ר' אליעזר המודעי!… בין רגע אתה נופל מאגרא אמה לבירא עמיקתא! – הוי תבוסה נוראה!

סימה מכסה בשתי ידים את עיניה וכל גופה רועד.

– הרי זוהי רק אגדה סימה’לי! – האמנם כה השפיעה עליך?

– אגדה!… אבל היא מתֻארת אצל פרנקל בצבעים כה חיים ובהירים, עד שהגבור מתיצב תחלה לפניך כסמל הישועה ואח"כ בשעת קלקלתו, תוקף אותך כעין טרוף. אתה רוצה לצעק מכעס, רוצה לנשך את בשרך מרֹב כאב!…

III

עונת שבט הגיעה. הארץ עטופה כלה סות ירֻקה של עשב רך ורענן, מרֻוה לשד האדמה. פרחי ארץ ישראל ברבוי מיניהם והמון צבעיהם מבצבצים על כל שעל ושעל; הריהם מציצים בשדרות, במסילות הכרמים, בצדי הדרכים ומבין הגדרות הירקות. העננים הקלושים שנשתירו אחרי הגשם התפזרו ושוב מבריק זהר הרקיע וברֻמו התכול צוחק השמש בגבורת נצחונו.

האויר צח, שקוף ומלא ריחות עדינים. ונפתחו האפקים ונגלו גבולי יהודה. המושבות כאלו התקרבו אשה לאחותה, זו לזו מעיפה עין בחדוה ויחד תוהות על מראות הפלא של הים מהאי גיסא, ואלה של הרי יהודה מאידך גיסא.

בימים כאלה מרגישה סימה, כיצד זולף בעורקיה זרם חם של מאויים חדשים; גופה הרענן צמא לאהבה ונפשה מבקשת את הטבע. הטיולים שלה בשדות וכרמים נעשו תכופים למדי.

הריה קמה עם נץ החמה. מכינה לגדליהו תֵה וארחת הבקר, ובצאתו לעבודה היא מזדרזת לסדר את הבית, להכין הכל לצהרים ויוצאת עם פעוטתה לטיל.

בעברה סמטא מצלה בין שתי שורות תותים עבותים, סימה פותחת פשפש שחום ונכנסת אל הכרם. היא פוסעת ישר אל הגבעה, המכסה כלה פרחים צהבהבים, מזהירים. יושבת כאן תחת תאנה מצלה ונזהרת לא להעיר את הפעוטה.

היא נשקעת בקריאה; אבל כעבור שעה קלה מתעוררת ילדתה בבכיה, והיא מניחה את ספרה על העשב מן הצד.

– רעבה, רעבה נשמתי?… טוב, אכלי, אכלי! – דובבת סימה בחלצה לפעוטה שַד לבנה וצחה. – –

דעתה של סימה מתישבת עליה. הלב מפעם באיזו חדרה אי-רגילה. הריחות העדינים של עשב ופרחים כאלו משכרים אותה. היא נוטלת בידה את אצבעות התינוקת ומוצצת, מוצצת אותן. אח"כ גוחנת עליה ומתחילה נושקת את מצחה, עיניה, אפה. ולבה מפרכס מתענוג ונובע משם הרצון לחבק את העולם כלו…

סימה תולה עיניה בסביבה. – התחדש הטבע מכל אפסים. מקום בראש תפשו השקדים. עוד אין עליהם אף טרף אחד, – ויזדרזו וילבשו אצטלה לבנה, יפה, חמודה.

האביב הרעבתן מושל בכפה; מפרה ומשגשג את הצמיחה, הקולטת בתאוה עזה את חם השמש, לחות האויר ואת כֹח התחיה, המתפרצת מזיוה של העולם.

אדמת הכרמים הקרובים והרחוקים חרושה כלה. השורות מעדרות ומנכשות. וריח של קדושה, של חג נוסף מסביב. – לבה של סימה מזדעזע משפע הרגשות והיא שואלת את נפשה:

האמנם לא חלום הוא והיא כאן, כאן בארץ האבות?… האמנם גם היא בין חלוצי התחיה?..

… רבים המתיאשים כעת… הפקפוק אוכל את לבם… חדלה האמונה באפשרותה ובהצלחתה של שיבת ישראל ושל תחיתו בארצנו…

הבלים! – הגלגל לא ישוב אחורנית!… ברצונו או שלא ברצונו – והעם ילחם בעד קיומו והפרחתו כאן!… ואם ילחם יהא לו כח ואז יבא גם הנצחון!– –

עיניה נתקלו שוב בפעוטתה הורדה, וההרהורים התרכזו בה! –

– – והיא, נשמתה, תגדל כאן, בגן עדן זה!.. רוחה יהא חפשי ואולי גם כביר כאותן של גבורות האומה לפנים… האח! כמה מאשרה האם שבתה לא תדע מיסורי הגלות וכבליו לא יאסרוה!..

---

IV

וסאת אשרה של סימה גדשה, כשאמה הודיעה להם באחד ממכתביה האחרונים, כי היא מצאה סוף סוף קונה על נחלותיה ובעוד חדשים תצא לדרכה לארץ ישראל.

דם – כותבת האם – היא תקנה נחלת שדה, כרם ובית… גדליהו ינהל את המשק שלה והיא, הסבתא הזקנה, תנוח לה מעמל החיים!.. תצא יום, יום עם נכדתה אל הגנים והפרדסים ההם, שסימה מתארת אותם כה יפה במכתביה… רק אבא חסר!.. היא, עליו השלים, כל ימיו הזה ע"ד עליה לשם – ועכשיו היא הולכת לבדה, לבדה!..

סימה מתחילה להתכונן לקראת בוא האם, ופתאם לחתה זמירה’לי והפריעה. הגיעה לפעוטה עונת צמיחת השנים ותתקלקל קיבתה.

בדאגה סימה פונה לרופא. והלה מרגיע תא רוחה:

– שנים! – אומר הוא – שנים מאחרות! כל הילדים, גברתי, סובלים בתקופה זו של צמיחת השנים, וצריכים להתיחס לזה כמו לכל הופעה טבעית!

וסימה נוטלת בשביל פעוטתה רפואה אחרי רפואה – ואין שום שנוי לטובה. היא מבקרת כל יום את הרופא, שצוחק לחשש שלה בסכנת המחלה, לועג וקורא לה “פחדנית”, והיא לשקט לא יכולה בשום אופן בראותה שילדתה הולכת ורזה ומראֶה שוב כמו אז בחליה ביפו.

היה תחילת אדר ראשון. כל הלילה געש הים בזעפו. המו הרוחות והתקצפו ויללו בחרשות ובשדרות. קשקשו תריסי החלונות ורעפי הגגים, כאלו אמר הסער להזיזם ממקומם.

בבקר התכסו השמים במפלשי עבים אפורים אשר רצו בחפזון אל ההרים ופנו מקום לחבריהם הבאים מן הים.

סימה לא ישנה כל אותו הלילה וקמה עצובה ונוגה.

– מה אתך היום? – מדוע פניך כל רעים ועצובים? כלום לא ישנת, יקרה? – שואל אותה גדליהו.

– בודאי לא ישנתי! – התינוקת לא נחה אף רגע, כיצד לא שמעת?… אבל את הסערה שהתחוללה הרי שמעת? – שואלת סימה כמו בתרעומת.

– לא! כלום לא שמעתי אחרי העבודה הקשה של חפירת בורות!

סימה מתארת לפניו את ליל הזועה וסחה בקול נוגה על פעוטתם. – הוי, איזה הרהורים קשים עלו על לבה, בראותה את זמירה’לי כשלד מונח על ידה!… אל אלהים, מי יודע מה שיהא סוף הדבר!…

היא בוכה וגדליהו לוחץ את ראשה אל חזהו, קונח את דמעותיה ונושקה בעיניה הבוערות.

– חדלי, חדלי, יקרה! – משדל הוא אותה – למה את באמת חששנית שכזו?

– ואיך לא אפחד, היאך לא אחשוש אם הילדה בסכנה?… כן, בסכנה! אומרת סימה בקול רוטט ומלא יאוש – מה לעשות? – אני משתגעת! – –

פתאם בצבץ נגד עיניה פרפור משונה בעריסה.

סימה נרתעה ממקומה בבהלה, נעצה עיניה בעריסה בפחד וראתה שהתעוו פני ילדתה ועיניה קמו בחוריהן…

– גדליהו, מהר, חושה הנה! – והיא הסתלקה כרגע ותרוץ בבהלה אל הרופא. – – –

– הוי אלי, מה זה? – לוחשות שפתי גדליהו בטפלו בילדה, שאחזה צירנות.

הוא מנסה ליצוק לתוך פיה כף קטנה עם רפואה והרי הֻדקו השנים זו לזו, וכשפתח אותן בחזקת היד, נשפך הנוזל על הכר.

הוא נוטל מן הרף בקבוק קוניק ומתחיל משפשף את ידי התינוקת ואת רגליה, כשלבו דופק בחזקה והוא ממלמל:

– אלי, אלי, – השיבה את רוחה, השיבה לי את ילדתי! – – –

---

ליל זועה. – רעמים, ברקים ומטר סוחף… בפנת חדרו, אשר ריח המות נודף ממנו, יושב גדליהו על שרפרף לח, כשראשו כבוש בקרקע וידיו אוחזות בצדעיו ההולמות.

… נרדמה! סוף סוף נרדמה המסכנה!… הרי ארבע שעות עברו מעת הלויה!… הוי, רבונו של עולם, כמה קשה אבדה שכזו, ונסיון שכזה מה כבר הוא, מה כבד מנשוא!…

מחדר הסמוך של השכנים, נשמעה פתאם בכית תינוק וסימה הקיצה בבהלה.

– בוכה? – למה בוכה זמירה’לי?… – ותולה היא בגדליהו מבט תוהה, נזכרה ותתחלחל…

ומתוך יללת הסער וקשקוש הגשם ודפיקות הרעם נשמעה בכיתה של סימה: – “היכן זמירה’לי… – מדוע גזלו את נשמתי ממני – מדוע, מדוע?” – והיא תולשת את שערותיה, ודוחפת את ידי גדליהו, המנסות להגיעה מזה.

על ספת עץ רעועה, העומדת אצל חלון קטנטן בחדר צר ונמוך, שוכבת סצליה אלברשטס בפנים רזים וחורים עם עקבות אצילות שעליהם. עיניה סגורות ונשימתה לא כסדר. בידה הימנית אחוז ספר סגור ואצבע דקה תחובה בין הדפים.

מן החלון הפתוח נשב עליה רוח מערבי; היא הזדעזעה ותפקח את עיניה; הרימה מעט את ראשה, העיפה עין בחדר ותמהה: – הוא איננו עוד!… מדוע?… מדוע לא בא חברה הטוב, החבר היחידי שעוד דואג לה בחיים? –

באבריה מורגשת חלשה, אותה החלשה שהיא כה לא נעימה לה בעת שמחכה למן דהו. ביחוד אינה רוצה, שהוא יראה אותה בכך. אינה רוצה – ומוטב שתעשה לה עוד הזיה!.. אולם בין רגע היא חוזרת מדעתה: לא, – אסור! הרי שש כבר עשתה היום וצריך להתאפק!

ראשה כבד עליה והיא מניחה אותו על אדן החלון הקשה והקר ותולה את עיניה העמומות במרחק, – על גבעה רמה משתטחים כרמי גפן בשורותיהם הישרות, שורת גפנים ירקות שורת קטיפה שחומה, הפרושה כסרט ארך.

את האפק מכסה יער זיתים, שבין ענפיהם שוקע כדור גדול ואדם, ומעל צמרותיהם תלוים גושי אפר עם טלאים תכולים. ושם בצד היער משתרבבות לשונות אש וגלי דם מתערבים בתמרות עשן.

לבה של סצליה דופק בגעגועים כמוסים, סובב ראשה – וההזדעזעות חזרה באבריה. שוב תקפה החלשה, והדופק מפגר כאלו נעצרה זרמת הדם בערקים.

קר לה והידים רועדות. היא מרתיעה אל השלחן, נוטלת את כלי הזיה, שואבת מלא מזרק מורפיום, מתקנת את המחט ובין רגע וההזיה השביעית נעשתה.

… עוד מוקדם למות! – מהרהרת סציליה – צריכים ללחם במות, להתגבר עליו ולנצחו – הרי החיים עוד מבטיחים תענוגים, עוד לא נאבד הכל…

משפשפת היא את עור ידה הדק סביב למקום הזיה, כשגופה רותת לפעמים. פתאום צפה חיוך מר על פניה החורים. –

… איזו שטות!… – תענוגים!… כלום לא שבעה אותם די בחיק מעריציה הרבים?… רצוצת גוף ונפש שכמותה עכשו, – למה לחפש עוד אהבה, ידידים, תענוגים?… הוא לא בא?– מוטב!… די הבלים! – –

צנח ראשה על הכר, בעיניה העמומות התחילו מהבהבים ניצוצי די נור, ובלבה בצבצו המון זכרונות רחוקים.

– – – את יום מות אמה כמעט שאינה זוכרת, אבל זוכרת היא היטב שלא עברו ימים מועטים ואשה זרה, חצופה ושנואה הֻכנסה במקום המתה וצוו עליה, לקרא אותה בשם אם… היא קובלת ומתרעמת: – לא רוצה באם שכזו, לא רוצה!… וגיהנם שורה בבית כל הימים…

מקלטה היה אחרי כן בית הספר. שם היא נוחלת תהלות ותשבחות מכל אפסים… כמורים כמורות מציגים אותה לדוגמא בלמודים. – היא הראשונה בכל… –

בשתים עשרה שנה כבר אהבה!… מִטְיָה, בן השכנים הנוצרים, נער גבוה וזקוף, כשהיא היתה רואה אותו בחלצתו האדמה מרחוק, התחיל לבה דופק, דופק… בכל ערב הם מזדמנים על הספסל שאצל הפשפש. מטיה מלטף את צמתה הארוכה, נושק את קצה השערות של זו ולוחש מלים, שאזנה אינה קולטת אותן היטב. – –

כעבור שנה והריה אוהבת נער אחר, עבה וצהוב… על חג בית הספר, שנערך לכבוד הולדת ישו היא נפגשה אתו. כל הערב הם רקדו יחד, והוא סח לה מקצת מתולדותיו. – אביו יהודי ואמו נוצריה, ויש שרצון חזק מאד תוקף אותו להכיר את היהודים ולהתקרב אליהם, אלא שעד היום לא נזדמן לו זה.

כשהתגלה בה הכשרון המוזיקלי, היתה כבר כבת שש עשרה… התחילו מזמינים אותה לנשפים לנגן… זוכרת היא נשף אחד, שאותו ערכו מטרוניתות כבודות לטובת ילדים עניים. דומה שזה היה הערב הכי יפה שהיא ידעה בחייה… ההצלחה היתה מרובה; ממחיאות הכפים רעש האולם; היא היתה שכורת נצחון…

בערב ההוא נפגשה עם סמיון גברילוב, שבא מהאוניברסיטה הפטרבורגית לבקר את אביו, סוחר גפתן בעל מליונים רבים… הוא לא סר ממנה כל הערב, ואחרי כן בקר את ביתם יום יום…

הוא התיחס אליה כמורה לתלמידה. היה מביא לה ספרים מענינים, ביחוד סוצִיַל-אקונומיים; מקריא, מבאר ואף פעם לא העיז להעיף עליה מבט אי צנוע… ואף-על-פי-כן הרי יצאו שמועות בעיר, שגברילוב מתעתד לגנב אותה מבית אביה, לנצרה ולקדשה לאשה!…

היא לעגה להבלים אלה, הואיל שבטוחה היתה בישרת לבו של גברילוב, כי לא ישים לה מוקשים… כמה חבבה אותו! זה היה עלם בריא ויפה, מלא רעננות שלבב אותה מאד, ואלמלי נצוצי הלאומיות שבצבצו בין כתלי בית אביה באופן פלא, אלמלי ההרגשה המטשטשת שהיא יהודיה, ושיש לה אי-אילו חובות כלפי עמה, אפשר שהקשר עם גברילוב הלך והתחזק במדה כזו, שאולי לא היה בכחה אחרי כן לנתק…

– – – – – – –

ונזכרת סצליה בנשואין עם ולדימיר, עורך דין, שכבר יצאו לו מוניטין בעולם. לכאורה היא אוהבת אותו ומסורה לו ואף על פי כך לא ארך הקשר ימים רבים!… נתקלה היא בלוץ, זה הגבר העז, השליט, שכל מפלגתו תלויה בו… כמו בקסם נמשכה ותלך אחריו לערי התחום.

העבודה רותחת… מזדינת ההגנה העצמית… היא נוסעת ממקום למקום לארגן קבוצות. – –

באויר מתנשא ריח פרעות – מיום ליום מחכים להם. – הנה הם באו, באו!… היא נשקעת בחרב ודם, הורגת ומכלה בפורעים…

כאן מתכוצים אברי החולה, זכרונותיה מתטשטשים ונפסקים לאט לאט ואת פניה מכסה חורת מות.

עבר רוח חזק, לטף את פניה, העיר אותה ומשך בפתיל זכרונותיה. –

– – התקופה שאחרי הפרעות… רצוצה ונדכאה היא תועה על פרשת דרכים ואינה יודעת לאן לפנות.. לולדימיר לשוב אינה יכולה, אף על פי שהוא סלח לה הכל והתחנן לפניה לחזר לביתו.

נפשה הסוערת אינה יכולה להשלים עם חיי משפחה שקטים! לה דרוש שדה רחב, עבודה פוריה שתתפש את כל הויתה, והיא נספחת למפלגת פועלים, שעל דגלם מתנופף השם “ציון”. הרי לפניה אפק חדש, בהיר ויפה!– –

זוכרת היא באיזו שמחה קבלה את המשלחת לאמריקה לשם תעמולה ציונית… בשובה בהצלחה גדולה לאירופה, נתקלה על גדות הסינה באותו האדם, שמצץ במשך זמן קט את לשד חייה עד תומו…

ברוקשטין, הריהו הגבר היותר יפה, שהיא פגשה בעולמה! ומלבד יפיו, הוא נראה לה לאדם בעל מדות תרומיות, שבכדי להקריב בשבילו את תמצית נשמתה… והלה אמנם בערה, בערה מהר תחת אשו האכזר. וכשנפרדה ממנו כבר מלאו החידקים הארורים את כל ריאתה…

ונזכרת סצליה ברתת את ליל פרידתם הארור. – ברוקשטין עומד לפניה בעינים מתיזות זיקי שנאה, הוא קופץ את אגרופו וצועק כמטורף:

– הגידי, לילית, הגידי – כמה עלי לשלם בעד כל התענוגים שהשבעתני? – – – – – – – – – – – –

רעש גדול חשה סצליה באזניה. בבות העינים מעצמן ירדו וכסו על האשונים. ראשה סובב וצונח על הכר ותמונות שונות באות בו בערבוביה. –

פריז ההומה… היא בורחת משם בליל חשך ונתקלת בפרעות… הרי שני האחרים, שצווארם נטוי לשחיטה! פתאם מופיע צלם על צוואר אחד מהם, וכשהתלין מרים גרזן, צוח בעל הצלם:

– הבט, הריני נוצרי!… זה, זה יהודי!

היא מוציאה מהר את אקדוחה ויורה בבעל הצלם ובתלין… עוזבת אותם כששניהם מתבוססים בדמם וברוצה הלאה נתקלת ברוצח, המתנפל על נערה רכה… בין רגע וחרבה בידה והיא תוקעת אותה בחזהו של אותו האדם, החיה הטורפת…

מתחילות התמונות מתטשטשות במחה העיף. – חופי מצרים… א"י… נחשול… פתאם היא מרגישה כי רע, רע לה, הלב נלחץ וכל אבריה כאלו נאחזו בצבת…

* * *

צללים כבדים פשטו בחדר וזחלו על פני סצליה שאחזה צירנות קלה. בעלת הבית נכנסה להדליק מנורה בחדר, נבהלה מפני שכנתה ותרים קול קורא לעזרה. נחפזו ורצו אנשי החצר ובדֻמית הערב נשמעה הברה:

– גוססת, גוססת השכנה החדשה, – מהרו, הביאו רופא!

עם דמדומי בקר העיר את שרה לאה העקרונית משנתה צפצוף עקשני של זוג אנקורים מעל ענפי התות העבה שמול חלון קיטונה.

היא קמה, בעצלות נטלה את כליה מעל הכסא הסמוך ונשארה יושבת אתם במטה, – הריה כה שבורה מכביסה דאתמול, כה רוצה לפוש עוד רגע, רגע קט!… אבל לא, אין פנאי! – הרי פרץ כבר מטפל שם בפרדות; הוא יוצא היום לחרש את אדמת נניה. רחוק! צריך להכין לו מזון לכל היום… מהר, מהר לחליבה! – בקבוק חלב יקח נא אתו!…

ושרה לאה תוקעת רגליה לתוך זוג סנדלי עץ. נכנסת אל המטבח, מציתה אש בכירה ושופתת קֻמקום לקפה. וכאן נוטלת היא מחלבה ומסתלקת בזריזות.

– צפרא טבע, פרץ! – קוראת היא לו בעברה את החצר ובפתחה את דלת הרפת, – מה זה – ערפל היום?

היא אינה שומעת מה שהוא עונה לה ונכנסת פנימה. צוברת מהר במגרפה את הזבל לפנה אחת, וזורקת על המקומות הטחובים את התבן היבש, שנצטבר אצל האבוסים.

ונוטלת שרה לאה סל גדול מפנת הרפת, נושאת אל המתבן וממלאה אותו תבן רך וטוב, שהיא מרקדת ממנו נפה נפה לכל פרה, מערבת אותו עם סובין ונגשת לחליבה.

– אכלי, אכלי, יפתי! – דובבת שרה לאה, כשהיא מטפחת בחבה על צדה של פרה שחורה ושמנה.

נתנה היא לעגלה לינק תחילה, וכשהדדים נמלאו חלב, הרחיקה מהן את העגלה בסטירה קלה והתחילה לחלב.

קולח, קולח הנוזל הלבן מתוך העטינים המלאים ופני החולבת נוהרין: – היום יהא לה כנראה הרבה חלב, תמלא המחלבה משתי הפרות!… אבשלום’קי ישתה; גם הרצליה תרוה חלב. ללקוחות אפשר יהא לתת כמה שירצו ועוד ישאר לה לערב להכין לפרץ ארז בחלב נקי בלי שום תערובת של מים, כמו שהוא אוהב. –

וגם לה, לשחומה קטנה זו, תשאיר דד מלא! – שרה לאה מעיפה עין על העגלה הגחונה על האבוס ומתענגת על יפיה: – כמה נאה שובבה זו! הריה ממש כאחותה הבכירה שדומה כבר במקצת להאם. כמה היא רצינית עתה ושקועה באכילה! אבל אחרי לכת אמה אל השדה ויקרה לה, לשרה לאה, להכנס אל הרפת מה תעשה השובבה? הרי תקפץ, תפזז סביבה, תלקק את ידיה, תטפס על גבה בשתי הרגלים הקדֻמות ופתאם, – קפיצה! – והיא כבר בקצה החצר ומתעלמת מן העין. – – –

––––––––––

נסע פרץ לעבודתו, הילדים שתו, אכלו, ונסתלקו בקריאות שלום לבית הספר, ושרה לאה רק אז נזכרה שעוד לא שתתה כלום.

היא ממלאה לה כוס קפה ושותה אותו בעמידה על יד החלון, סוקרת בין השִמְשות ותוהה שעוד לא פסק הערפל, עוד לא התגלו צבעי הבקר, וכל היקום מכֻסה בצבע וגון אפורי אחד. ותוהה היא גם על עגולו הקטן, החורור של השמש, המתיז היום אור משונה כה קר!

היא נועצת עיניה במרחק לחפש במראות החביבים, ואינם! –

הרי נעלמו השדות, הגנים והגבעות הירקים, – הכל נהפך לערפל אחד דק וזולף. רק בחצר נראו שלשת הקיקיונים ופיתלקה אחת העומדים כאן כאבלים; אליהם התקרבה משוכת הצבר; ואותה שדרת השקדים שמעבר למשוכה דומה כאלו התרוממה, עלתה בצבר ונאחזה בברקניו.

מבין ענפי אחד הקיקיונים עולה צפצוף דק ונוגה של צור מתלוננת על הטחב הקרירי של בקר זה. מקצה החצר, ששם מסתעף זית בודד ענו לה בקול תלונה יותר צלול, – חברה זו התמרמרה והטיחה כלפי היוצר בעזות…

גם בקרקורה של התרנגלת הלבנה נשמעה נעימה זרה. היא התהלכה בלי סבלנות לפני פתח הלול ותהרהר, הכדאי הוא להספח לחברתה המנמרת ובקופה אחת אתה להטיל את ביצתה, – או מוטב אולי לחכות שעה קלה?… בינתים נגש אליה התרנגל היהיר, בעל הכרבלת האדמה, והתחיל מסתבב אצלה בפשוק כנפים ובגנדרנות בסברו להתעלס אתה באהבים, והיא מיד נמלטה ממנו ברגז, – כלום יש לה פנאי כעת? הרי עליה למלאות את התפקיד הכי רציני שבבריאה! – ותקפץ ישר אל קופת חברתה…

ושרה לאה פותחת לרוחה את חלונה, גוחנת קצת ונועצת עיניה למטה, לשני שתילי זינזילה, שנטעה כאן לפני ימים מועטים.

מבקשת היא במבט צמא עלה חדש, – שמא נקלטו. הוי, כמה היא רוצה שיקלטו השתילים! – הרי יום, יום היא עודרת סביבם, משקה אותם, אך שיקלטו, ואז – שנה תעבר או שנתים ומול חלון מטבחה יתנוססו שני עצי זינזילה יפים, עגולים כשמשיות נחמדות! האח, כמה טוב יהיה, מה נעים!

וכששרה לאה גמרה אחרי שעה קלה לכבד את הבית ובהגיע עד המדרגות, נוכחה שהערפל מתפזר. – הריה מבחינה בתים, גנים, המגרש שלפני ביתה התגלה בפרחיו; התחיל גם השמש לצאת מחתוליו ופורש אורות וצללים מסביב; השמים נעשו עמוקים, בהירים וקרעי עננים מכסיפים נתלו בגבהם התכול.

מגדר הגן פורצים סנבולים אדמים עם עלי הקטיפה שלהם. מתלהלהים הם על גבעליהם הארכים ונעים ומברכים על החום הרך והעדין הזולף סביבם.

ובגן, – הפול, החמצה, תפוחי-האדמה, הבצלים והחסה, – כמה מוריקים ויפים העלים אחרי רבו הטללים, שנפלו עליהם!…

רק על הסלק תוהה שרה לאה, – בשלמה אין עליו מסמיקים?… שמא הזריעה ממין גרוע היתה? או אולי משנה עברה היא?

ומצטערת היא על הסלק, וחוששת שעברה העונה ולא תשיג שתילים אחרים, – מה תעשה בלי סלק טוב? – –

– אבל שטיה שכמותי! – זורקת פתאם שרה לאה תוכחה כלפי עצמה, – מחכים לי שני לקנים עם כביסה שלא נגמרה, – ואני עומדת כאן בבטלה כאלו שבת היום!

––––––––––

בשעה מאחרת בלילה עוד טפלה שרה לאה בשיורי עבודה של היום הקשה הזה עם גמירת כביסה, גלגול הלבנים, גהוצם וסדורם. רק ההטלאה נשארה למחר.

בקושי היא מתהלכת בחדריה. נפוחות הרגלים וכואבות, ובעקביה כמו שפודים דוקרים עם כל פסיעה ופסיעה. נפשה שואפת למנוחה, אבל השעה עוד לא הגיעה לכך, עוד יש לה לתקן מחמצת לאפית לחם מחר.

בשארית כחה היא מטפלת בעבודה זו וכבר חשה בהתרגזות עצביה, אלא שהיא משדלת את עצמה:

– הֵי סבלנות, גברת! הרי עוד רגע קט, רק ברדיד החם לכסות את המלוש, – וחסל!

גמרה, – ובתענוג היא פשטה בגדיה והתמתחה במטה. אבל טרם שהספיקה להרדם והרי דפיקה בדלת. “מי זה יכול היות בשעה זו?” – תוהה שרה לאה, וכשבצבצה המחשבה, שמא קוראים אותה, הזדעזעה: – “הילך הפתעה”! – –

בעצלות היא נוטלת כפש מן הקולב, מתעטפת בו ופוסעת לדלת.

– ר' ליזר?… מה חדשות? – שואלת היא בצער את שמש החברה “פקוח חולים”, שהכניס ראשו בדלת.

– אצל סלוצקין מסֻכן הילד, דרושה לינה והראש דגל שלחני להגברת.

שרה לאה עמדה כנדהמת ולא ידעה מה להשיב. הריה מרגישה שאין לה כח, אין שום אפשרות ללכת ואף על פי כן גם להשיב את הדרישה ריקם אינה יכולה, היא מעודה עוד לא ענתה בשלילה על דרישת אגדתם.

… אם כן ללכת?… אבל בבקר השכם הריה צריכה ללוש ולאפות לחם. מי יעזר לה אם כחותיה לא יספיקו? היש לה רשות לותר על חובות המשפחה והבית?… לא, אין רשות! אינה יכולה!

– במחילה, ר' ליזר, הפעם איני יכולה למלאות את תפקידי ומבקשת לקחת אחרת במקומי! – אוף מרת שרה לאה כמתחטאת.

– אי אפשר, גברתי, אין כעת למצא אחרת!

– אבל, במטותא מכם – הפעם, רק הפעם, תנו לי חפשה!… תשכרו את אחת המפקחות בכסף, – ואני לא אוכל!

ר' ליזר מתכנס ומסתלק בתרעמות.

וכששכבה שוב שרה לאה במיטה, היא התחילה להתהפך מצד אל צד ולא יכלה להרדם בשום אופן. מוסר כליות תקפה ונקב, ושרט בלבה הדואב.

…כיצד נהפכה לקשת לב שכזו? מה אתה? מדוע פתאם התחילה להתחשב עם כחותיה, עם אפשרותה? הרי קודם לא היה ככה, ותדיר נמצאו אצלה כחות בשביל כל חובותיה – ומה זה עכשו?

הוי, היא שונאת את עצמה, את רשעותה ואת חשבונותיה! אבל צריכים להתגבר, צריכים לחזר בתשובה!

ומיד קמה שרה לאה בהחלטה גמורה ללכת כעת לבית סלוצקין, אלא שאבריה כבדים ואינה יכולה להזיזם ממקומם! – “מה לעשות? מה לעשות?”… – והיא צונחה ביאוש על המטה.

כובשת שרה לאה את פניה הלוהטים בכר, קונחת בו דמעות של צער וחרטה ודובבת חרש:

– הוי, רשעה, רשעה אנכי, רשעה! – – –