הירח, שעלה בשעה מאֻחרת מעבר להרי יהודה, האיר את השכונה התימנית ואת החרשה הסמוכה אליה, ויערך שם משחק קסם בין העצים, – מתחבא הוא מאחריהם, מציץ מבין הדליות ומציר תמונות שונות: רשת מזהירה בין ענפי אכליפטוס אחד; ספיר ויהלום נוצצים בין עלי השני וצמרתו של השלישי הוארה פתאם באור פלאות, כי טפס שם הקוסם וצף למעלה, טבל את זהר עגולו בסביבה – וחיך.

והשמים הזרועים ככבים חורורים, עמוקים הם ותכולים-כהים; רחוק מעבר לחרשה הצטברו עננים קלושים מכסיפים עם עטרות של ארגמן, שהו שם רגע קל ויתחילו להתפזר.

קרקור צפרדעים וצרצור צרצרים נשאים באויר החרשה ומפריעים את דממת השכונה השקטה, שנרדמת בשנה מתוקה אחרי עמל היום. רק רֻמה אינה ישנה עוד. תוקף אותה השעול, תוקף ואפילו לשכב במנוחה אינו נותן לה. היא נסתה, לשבת אצל חלונה הקטן ולכאורה הוקל לה. הנשימה אינה כבדה ביותר, הדקירות בחזה כאלו מסתלקות ממנה והיא רוחשת ברכה לאל: “ברוך השם, ברוך השם!” – –

רמה תולה את עיניה השחורות והטובות בשמים, וכעין רכות ילדותית זולפת מהן כשהיא מהרהרת בנחמה: – האמנם רחם השם, והיא תחיה, תחיה?… וכלום בתמים קלל אותה סעיד, כלום הוא רצה במותה? לא! אי אפשר זה, אי אפשר! אלא שמרֹב אהבה הוא בטא את דבריו הקשים, מאהבה ותו לא!…

רוח מערבי חזק מלטף את פניה. חודר דרך חתך החלוק-שמלה ומחלק על לבה הרזה. גם מתחת המטליות השחורות, המהדקות את ראשה, הוא מתגנב וכאלו מעביר שם בתער על תלתליה השחורות.

נעוצות עיני רמה בצללים ענקיים, אלכסונים שהתפשטו על קרקע החרשה ומשם מבצבצות לפניה זו אחרי זו תמונות העבר הקרוב. –

הרי ביתם שעל גבי החנות בחדן-שַם! מלא הוא כל טוב: קמח בשק גדול, כותח במחלבות, גבינה, חמאה ומלא סיר בשר.

לשבתות היה סעיד מביא מן השוק כל מיני פֵרות וגם בשמים וצמוקים לקדוש. הבשר בסיר רותח והשבת מתֻקנה כיד המלך.

הרבה אורחים היו מבקרים אותם ביום השבת! סעיד, נ"ע, אהב מאד לטפל בקבל האורחים! זוכרת היא שעל ברית מילה של יחיא, ולדה האמלל, שחט סעיד שור גדול ושני ימים ושני לילות בלו כל תימני חדן בהלולא וחנגא, אף על פי שהזמנים הרעים כבר הגיעו להם אז בתימן ושנאתם של הגוים לבני ישראל מורגשה היתה בכל, וכבר דחפה אותם לצאת משם לכל אשר ישאם הרוח…

יציאה… מחנה גדול נעתק! – מאתים ושלשה עשר איש, שעזבו את בתיהם ואת אדמתם בידי הגוים שונאיהם! כלם עולים לארץ ישראל. לאדמת הקדש, שהשכינה שרויה בה…

הוי דרך קשה! – קרני השמש שורפים ויוקדים אותם עד שהוטלו כל הימים כמתים על פני המדבר; רק לפעמים רחוקות אירע להם דקל להשיב נפשם בצלו הארך. כל הליכתם היא בלילות. ויחיא שלה מוטל על השכם רעב, מפרפר ובוכה בלי הרף, – הרי הצטמקו שדיה מיסורי הדרך, והתיבש החלב בתוכן! ולדה המסכן מתנפל על הפטמה השחורה, מוצץ ונושך ומתפרץ בבכי קורע לב. והיא? את המות היא מבקשת עליה ועל ולדה, מקללת את עצמה ואת העולם כלו…

הוי! – שכחה היא, החוטאת, את השם, והוא התכעס ויענישה קשה!… כן, עונה גרם לכל האסונות שלה, רק עונה!…

רמה משתעלת אט, גוחנת וקונחת את דמעותיה בקצה חלוקה-שמלתה הכחולה-כהה. –

                              ----------------

וזוכרת רֻמה: – עיפים ויגעים הם באו לשֶח-עתמן. עירה קטנה על שפת הים, ומשם ירדו בספינת מפרשים לעדן. קטנה היתה הספינה והם הוטלו בתחתיתה צפופים ודחוקים. מקום לשכיבה לא היה בה, וכשתקפה אותם השנה, היו צונחים את ראשיהם איש על צד ועל כתף רעהו.

רעבים וצמאים הם… חבית יחידה בקצה הספינה… ממנה חלקו לנוסעים כוס מים אחד בבקר וכוס בערב. ומהר התעפשו המים ורוב הנוסעים חלו מהם… ולדה המסכן היה מהדק את שפתיו אל הכוס מוצץ וגומא בכעס את סם המות… צבתה בטנו… צעקותיו לא פסקו יומם ולילה ובבקר אחד נשתתקו, נשתתקו לעולם! – –

מתכוץ לבה של רמה, ומתוך חרדת נפשה היא נזכרת בשעות המרות שאחרי הרגע הנורא ההוא. – הגוי הרשע, הספן, רוצה להטיל את גוית ולדה המימה והיא לא נותנת; מאהילה עליו בכל גופה וצועקת, שאת שניהם ביחד יטילו הימה, רק את שניהם. –

סעדיה מתחיל גוער בה ואחרי כן חוזר ומשדלה בדברים רכים:

– ולדה, הכי לא מהשם יצא הדבר, הוא נתן והוא לקח, – ברוך דין אמת! – דמעה נוצצה בעינו ויסיר את מבטו ממנה…

והיא לשתוק לא יכלה בראותה איך ששמו את מתה בשק, קשרו אליו פח מים וישקיעוהו לתוך המצולה… רצתה היא לקפץ אחריו הימה, לטבוע אתו בתוך קצף הגלים. אלא שהרבה ידים אחזו בה ועצרוה. התלבטה היא התלבטה והתעלפה…

וזוכרת היא כיצד התחיל הים זועף באותו ערב וסוער. הספינה התנדנדה כשכורה ואמרה להוריד את נוסעיה תהומה… התחילה יללה, צעקה ובכיה… תלמידי החכמים וסעדיה בראשם התעטפו בטליתיהם והתפללו כל אותו הלילה… והיא, היא, תפלתם הבוקעת שמים, הצילה את חייהם! אותה שמע יושב הכרובים וישקיט עד הבקר את הים מזעפו…

ורמה נזכרת אילך את החוף השמם בקרבת עדן. על החוף ההוא הורידו אותם לארבעה עשר יום. “קרנטינה” – קראו הגוים למקום ההוא, שגם שם אירעו להם מקרי מות, – הרי אבדו שם לחבורה, יעקב אבן דוד ואותה הילדה היפיפיה של סעידה מרת כהן! שני קברים נחפרו בשדה תחת דקל בודד וכל העדה ישבה והתאבלה. ולא על מתיהם גרידא התאבלה העדה, אלא גם על החיים, שעתידים למות ברעב ובצמא…

אבל רחם השם, ושדר עזרתו ע“י שליחו הנאמן, זהו התימני העשיר מעדן, שהתחיל שולח יום, יום שני שקים לחם ושק תמרים להחיות את נפשם; גם את מחיר המים הורידו ע”פ פקודתו… “רחמנים יהודים, גומלי חסדים!” – דובבת חרש רמה וזכרונה הוליך אותה הלאה. –

הריה עדן! – בעיר יפה וגדולה זו נטפלה אליהם שירה אחרת, שגם היא עולה לארץ ישראל… איש חסדם השתדל שיפחיתו ממחיר כרטיסיהם ונתן צו לאנשיו שיחלקו ביד נדיבה צדה לדרך לכל העולים ארצה ישראל. – “בחייו! יאריך בימיו!” – כלום לא מלאך טוב זה, ששלח השם לפניהם?

וזוכרת רמה את תמהונם הגדול כשהם התכנסו לספינה שהפליגה מעדן, – מה יפה היתה וגדולה, – מדינה שלמה!… נפשותיהם הנלאות נחו בה ממצוקותיהם ויסוריהם הקשים. שני המשוררים, דוד בן פנחס ושלמה כורסן הרי התחילו שם לחבר את שיריהם הארכים ע"ד הארץ הקדושה והנפלאה, ששתי עדות מישראל הולכות ומתקרבות אליה! שם שרו המשוררים! –

                           ----------------

אחרי שעול חזק, שתקף את רמה גם אצל חלונה, היא צנחה עיפה על משכבה, התכסתה במעיל ישן מעל לראשה וסגרה את עיניה. – היא מתאוה לשנה, למנוחה, אבל הזכרונות הנגררים מאליהם אינם נותנים מנוחה, אינם נותנים להרדם.

…מושבה זו, שהם באו אליה בשבוע ימים אחרי רדתם על חוף יפו, – נראה להם כגן עדן פורח עם פלטרין יפים, שמלכים ובני מלכים יושבים בתוכם ומתענגים על כל טוב… מחלונות אחדים מתפרצות ערב ערב מנגינות נעימות וערבות לנפש. ויש שמעל מדרגות הפלטין הכי יפה, הוא בית התפלה שלהם, עולה ובוקעת שירת המקהלה של הבחורים והבחורות המתאספים בחבורה וצוהלים ושמחים שם.

זוכרת היא כמה תמוה היה בעיניה, כשראתה בפעם הראשונה כיצד ילדה יפה אחת ישבה וקשקשה באצבעותיה הדקות על פני תבה גדולה, והלה הוציאה זמר יפה וקל ומחיה נפשות! היא כל הלילה דברה אדות זה עם סעדיה; והוא נ“ע, הרי היה ג”כ אוהב מאד את מנגינותיהם ואת שיריהם, ויש שעד שעה מאחרת אינה יכולה להטותו ללכת הביתה.

אבל אחרי ישיבה מאחרת, יש שמתעצל סעדיה לקום לעבודה והיא צריכה לפתותו ולשדלו שלא ירגיז את האדון ולא יבטל יום של עבודה. מצית לה סעדיה וקם להתפלל שחרית, והיא בינתים אורזת לו במטלית לבנה את ארחתו, מזרזת אותו והם יוצאים יחד לעבודה – הוא אל הכרם והיא אל בית גברתה.

זוכרת היא שמתחילה לא הבינה כלום בכל עבודות הבית ההוא. – לכאורה הכל נוצץ בו ומבריק ואין שום צרך לרחץ ולשפשף את אותה הרצפה היפה גם בלאו הכי. למותר נדמה לה גם נגוב הארונות והכסאות והשלחנות ושאר הרהיטים, שהם נראים כה חדשים ונקיים; ובכלל תוהה היתה מאד על כל הדברים המיותרים ההם, שעל פי דעתה הם תופשים אך לחנם מקום בחדרים.

השאלות: למה-זה? ולמה-זה? נקרו במחה בלי הרף. יש שבאמצע העבודה היא עומדת, מסתכלת ומהרהרת. ואם אירע שנתקלה בה הגברת ורואה אותה בכך, היתה תופסת על שכמה ומזרזתה!

– בבקשה, רֻמה, אל תתרשלי, הרי היום קצר והמלאכה מרובה!

לוחות העץ שהתגלגלו בחצר ושהשתוקקה להן בשביל להכין משכב לסעדיה, רק לסעדיה…

הגברת הבינה לרעה ונתנה לה את הלוחות בלכתה אז הביתה.

– ברוכה, ברוכה תהיי! – הביעו שפתיה לגברת בהכרת תודה, והגברת לטפה על לחיה ותאמר לה בחיוך, שאם רק חרוצה תהא, אז תקבל ממנה מתנות עוד טובות מאלה הלוחות.

– בחייך, יאריך השם בימיך! – ענתה על חבת הגברת ותסתלק ממנה בזריזות. ובנשאה אז את הלוחות בצבצו כבר ההרהורים ע"ד ארון, שלחן, וכסא…

ובחדרה היא עבדה ביום ההוא בענג מיוחד, – סידה תחילה את הקיר ששם קבעה מקום לספה. העבירה בחלק הקיר התחתון קו שחור של פיח מערב בסיד, כמו שעושים בבתי החוג’ת. –

וכשהתקינה את הספה ופרשה עליה את שמיכת המוכין החדשה, אשר סעיד קנה אותה בשקל אחד בעיר, היא התחילה לתקן לו כר מנוצות של תרנגלת שצברה אותן במשך כל הזמן. עטפה היא את הכר בחלקת ארג ורד שחתכה משמלתה. חבל היה להפרד משמלה זו, אבל כלום קשה קרבן קל זה בשביל סעיד שלה, החביב שלה? –

“כחוג’ה ממש ישן החביב!” – הרהרה אז מתוך מלאכתה, כשנפשה צללה בים של תענוגים… מאין התגלגלו אז על שפתיה חרוזי השירים – על גאולתם ופדות נפשם מארץ טמאה, והודיה לשם על הביאו אותם לארץ טהורה, יפה נעימה? הרי כמו אצל הזקנה חממה, ככה נבע גם אצלה מעין השירה! נבע ותאר גם את שמחת סעיד במצאו ספה יפה זו להסב עליה, תאר מה יפה יהא הקדוש שלו בליל שבת זו ומה יפות תהינה זמירותיו… –

הוי, מה מלל, שסעיד יובא חולה מסֻכן מן השדה ולא יתענג יותר על החיים? – הוי לנפשה, הוי למזלה הרע!…

                       ----------------------

אחרי בכיה ממושכה תקף שוב את רמה שעול חזק. קשה לה השכיבה ותחזר לשבת אצל חלונה, כשהיא נושמת בכבדות ופניה עֻוו מיסורים. פתאם בצבץ לפניה סעיד ברגעיו האחרונים. –

עם עמוד השחר הוא העיר אותה:

– ולדה, יא ולדה! – קרא אז בקול רפה, שנדמה לה כי מהארץ הוא יוצא. היא נרתעה אליו בפחד ותזדעזע. – פניו חורים, חורים, ומעיניו האיומות כאלו נשקף כבר מלאך המות, אלאל ששפתיו עוד נעות בלחש… היא גחנה ותט אזנה.

– יא ולדה! – רטטה לחישתו, הגיעה שעתי ואני הולך למות!… לתקופת השנה את תבאי אלי, ולדה… הלא תבאי?… לא תנשאי לאחר?…

שעול עוד יותר חזק תוקף כאן את רֻמה ואתו חוזרות הדקירות שבצדה שהמאלי והיא מתחילה רוטטת בחששיה.–

– – – מה זה? – המות?… כלום באמת סעיד קורא אותה והשמים חתכו את גזר דינה למות? – – –

היא צונחת על משכבה באין אונים, בוכה ומתחננת:

– אנא קחני השם! נטלני מהר ואל תאריך ביסורי!

כובשת היא פניה בכרה הקשה ובוכה, בוכה מרה.

ואחרי שעה קלה כשהשתתקו מעט עצביה, סר גם פחדה הפתאומי, ודעתה התחילה מתישבת עליה:

– – – וכלום אכזר חס ושלום היה סעדיה שלה?… או השמים רחמים אין בהם, שיטרידו גם אותה מעולם יפה זה?

ורמה מתארת לה בדממת הלילה את כל אותו היֹפי שעיניה לא תשבענה ממנו ביום: – כאן יער העצים הגבוהים, הזקופים; אחריו משתטחים הכרמים והשדות הירקים; ושם, הלאה, – עדרי צאן ובקר הגולשים מן ההר, ושוב חוזרים ועולים בחולות…

והתיצבה פתאום מול עיני רמה, – פדיה, שחורת התלתלים! – יתומה קטנה זו, שברצונה לאספה אליה, – הרי כה נחמדה, כה זקוקה לרחמי אם!… ורמה מחליטה: “לא! לא יתאכזרו השמים ולא יוציאו עליה את גזר דינם הקשה!”…

                                  -------------------

ובין תקוה ופחד היתה רֻמה מוטלת חדשים שלמים עם שעולה, וכאב בצדה ועם יריקת דם בסוף ימיה.

ביום ה“יארציט” של סעדיה הורע לה מאד, התעלפה היא פעמים אחדות וכבר אמרו באותו יום נואש לחייה. אבל הם נמשכו עוד יומים ביסורים קשים.

ובמותה התאבלה עליה כל השכונה, והנושאים אותה משם לבית העלמין הרהרו: “חבל על האי שופרא, שקללת בעלה הוציאה אותה מן העולם!” – ועיפים ונוגים הורידו התימנים את האלנקה על אדמה טחוחה אצל קבר חפור בשביל רמה סמוך לארז גבוה וחסון.

ג’לות! / נחמה פוחצ’בסקי

מתוך שנתו הרגיש העלם התימני כיצד אותו השרץ זוחל מעל ראשו על גבי פאתו הארכה. הוא תפשהו בכעס והטילהו לעבר הקיר השני, וכשישב בעינים סגורות על משכב השק הבלה, התגרד בפאתו בבחילה, כאלו עודנו מרגיש בה את עקבות השרץ הנתעב.

…חלדים, חלדים ממש הם העכברים בכאן! – מקפצים על ראשך ומכרכרים כשדים ואינם נותנים לנוח אחרי עמל הרב של יום תמים. – הוי ג’לות, ג’לות! – מתרעם מוסה בלבו, ומשפשף בידיו הגסות את עיניו, שנפתחות בקושי.

בפנה על רף שחור מעשנת עששית קטנטנה, שהוא שכח לכבותה אמש. האור הקלוש נופל על גופו העטוף מחציו ומטה במטלית כהה, מזוהמה; מבין קרעי מעילו מבצבצים מערומי גוו השחור. טליתו שהתכסה בה צנחה ומונחת לרגליו על הקרקע הטחוב.

לצדו נמשכת מחיצת קרשים נמוכה. מעבר למחיצה נשמע קשקוש שִני סוס בלעסו את השעורים הבלולות בתבן. בועט שם הסוס ברגלו מרב שובע, ומוסה מקנא בשכנו: – הלה מוצא הכל מן המוכן אחרי עבודת היום, והוא, בר נש העלוב, מי דואג לו, מי משגיח עליו? – –

מוסה חש כאב חזק בלבו, כאלו עלוקות נאספו שם ומוצצות את דמו. דומה שאיזה אסון אירע לו, אלא שהדבר לא ברי לו; סובב ראשו סובב והוא צונח על שקו, רוצה להרדם ואינו יכול. העלוקות שבלבו נוקרות ועוקצות בלי רחם. מוסה מקמט את מצחו ומתאמץ לזכר – מה היה אמש? דומה שישן מתוך בכיה. כן, זהו זוכר! אבל למה הוא בכה, למה? –

ופתאם הוא נרתע ממקומו, כאלו עקצו נחש. כל האסון שאירע לו קם נגד עיניו: – הרי שם במושבה היפה ההיא עם הפלטרין הגדולים על ההר היו אמש הקדושין של הולדה, של אפיה!… – –

– הוי ולדה, יא ולדה! – מתפרצת גניחתו של מוסה – האפשר הדבר שאַת מקֻדשת לאחר ולא למוסה הלוי, בן דודך, אשר עשר שנים רצופות נשא אותך בלבו, ואשר חזה את כל עולמו רק בך, רק בך אוהבה?! – – –

עם יסוריו הגדולים שבלב התחיל כאן מוסה מהרהר באותם החיים המאשרים שעברו עליו בקרבת אפיה. –

הרי קטנה, קטנטנה היתה הילדה בבואו לדודו טביב לחדן. שם! גם הוא לא גדול היה כשברח יתום ובדד לחדן מהג’לג’ולים, אלה המריבות התדיריות של אחיו ובני משפחתו, לא התחיל עוד אז להניח תפילין. –

הוא התקשר תכף לבת דודו. נדמה לו שמצא בחדרן אחות קטנה וטובה, והוא בחבה התחיל לטפל בה בכל זמן פנוי מעבודה. הדודה היתה חולנית ושמחה שיש לה עזרה בו.

ומבצבצת לפני מוסה תמונת אפיה, כשהיא גדלה ותהי לנערה זקופה ויפיפיה מאין כמותה בכל הסביבה… זוכר הוא שכל מעשיו התחילו אז להיות מכֻוונים למטרה אחת: – למצא חן בעיני הילדה!… בלמודו, בעבודתו ובפרקמטיא שלו – בכל היתה קשורה היא, רק היא.

יוצא הוא, למשל, אל השוק בערב שבת. מוכר סחורתו ומיד חושב ע"ד השבת של הדודה; ולמען עשות נחת רוח לאפיה, הוא קונה תרנגלות או ביצים או בשר כבש ומביא לדודה לתקן להם שבת.

לילדה הוא מביא במטלית צבעונית גרעינים וצמוקים, מניח בלי דבורים את מתנתו לפניה, והיא מעיפה עליו מבט של חן ושל רצון, אשר ממלאהו חדוה אין קץ ומכניס בו כעין נשמה יתרה, שלא מסתלקת ממנו גם בבית המרחץ גם בבית הכנסת להבדיל. וכשהוא שב עם הדוד מבית הכנסת אחרי קבלת שבת מלכתא, נדמה לו שכל העולם רוקד לפניו מתוך אותו המבט הנפלא של הילדה…

לפעמים מזדמן לביתם עובר אורח והוא הראשון שמפנה לו בכבוד את משכבו ומכסהו בטלית המשי שלו. הם מתחרים בדברי תורה בשעות הפנאי, וביום שמתכונן הארח ללכת, הוא מעניקהו לעיני הילדה חצי רִלְיָה, , ומלוהו בברכה והולך לעבודתו.

בלילה כשהוא שב מהחשל עיף, היה מוצא לפניו תדיר ארחת ערב מתקנה, ועד שהוא גומר את ברכת המזון ופרק בהלכות שחיטה, הילדה כבר ישנה. הוא שומע את נחרתה הקלה מעבר למחיצת מחצלות. “תערב ותמתק שנת הקטנה!” מברך הוא אותה בלבו וגם הוא שוכב ומתנמנם עד אשמורה הראשונה, שאז היה הדוד מעיר אותו ללכת לבית הכנסת לתקון חצות.

הדוד טביב הרי כאב ממש היה לו בימים ההם, וכשהוא, מוסה, היה מרמז לפניו על אפיה, היה הדוד ללוחש:

– אך כסף, די כסף תצבר, ולדי!

האמנם אך שקר, שקר היה כל זה? – ומכאן ואילך ימשכו חיים חשכים בלי תקוה, בלי אור עיני הילדה?.. הוי – מה היה לו, מי עולל לו ככה? –

ונושך מוסה את שקו הנאלח ולוחץ ראשו באבני הקיר המפחמות.

                                       ------------------

מתוך יסוריו מבקש מוסה את סבת אסונו, ומוצא שרק ארץ ישראל אשמה, רק היא!.. אלמלי באו לכאן היה רוכש את אפיה בתימן בבוא לה עת דודים, באותו הסכום שנצטבר אצלו ושהתבזבז להוצאות הדרך! הרי שם משלמים שני נפוליונים בעד ילדה הכי טובה וחסל! וכאן – איזה אסון! – עד עשרה נפוליונים כבר מגיע הדבר, ואין להשיג בשום אופן בת טובים בסכום פחות מזה!… ועוד נוספות עליך הוצאות החתונה המרובות עם בגדים ושמלות לכלה, מכסות וכרים וכלים, – מי עשיר יכול לכלכל כל אלה? –

לצדוק בין יחיא עלתה חתונתו ברחבות עד חמשה עשר נפוליונים! חמשה עשר נפוליונים אשה אחת! – הוי ג’לות ג’לות!…

ומהרהר מוסה אילך בעוד יסורי גלות שבכאן: – הרי חדש אלול הגיע, ממשמשים החגים והוא ימק במארה אפלה זו בלי בשר, בלי מרק, בלי תרנגלת! הכל יקר, הכל!

הוי!– נאנח מוסה – היכן הן הכבשות השמנות שבתימן?… הרי חמשה עשר כבשים ושבע פרות ושבעה שורים היתה העדה העשירה שוחטת לכל חג ומועד ומזמינה אליה את העניים מן הסביבות!

כן! – בתימן אפילו העני שבעניים נהנה ביום חג מכל טוב, וכאן ממה? – מפתקא של פחות משוה פרוטה שנותנים לעני! רק המיחסים שבעניים מקבלים מתליק! הוי חרפה: עשירים כאלה – ופתקא נדבה!

ואנו, העובדים, כלום מצבנו יותר טוב כאן מהחוזרים על הפתחים? לך עבוד להם עבודת פרך בשני בשליקים ליום!… ואם יקרה לך, שקשה עליך העבודה, ואתה רוצה לנוח קצת, מיד קולטות אזניך כנוים יפים: סוס, חמור, פרא אדם! – מה אכפת להם לאדונים הללו? – הריהם יושבים כבני מלכים בפלטיניהם ומתענגים על כל טוב: בשר וביצים, חלב ויין! ישמן ישראל ויבעט!

ואלמלי ידע קודם שהוא, מוסה הלוי, יהא עבד נמכר לאחיו – לא היה זז מתימן! ויחזרו לו החכמים אלף פעמים שארץ זו קדושה וטהורה וכל המת בה פטור משבעה מדורי גהינום, הוא לא יחדל מהתחרט על זה שהלך מתימן! כי מה לו גהינום מה לו גן-עדן, אם הוא עבד נמכר לאחיו ואין לו כלום משלו, אין לו כלום כלום, כלום!

ומוסה מקלל את הגוי המושלמי שחזר מירושלים לתימן ובספוריו הנלהבים העיר את העדה הישראלית לזוז ממקומה. על דבריו גרידא סמכה זו ונוע התנועעה… עוד זוכר הוא היטב את דברי אותו המושלמי: –

“ארץ טובה, יפה יש לכם סמוך לים רחב וגדול! ההרים והבקעות שבה נוטפים יין ושמן טוב, הנשלחים לכל מדינות הים… יושבים שם אחיכם בבתיהם-פלטוניהם בטוחים מכל אימת המלכות. וכשיוצאים אל שדותיהם וכרמיהם, רוכבים הם על סוסים אבירים, כשפניהם מפיקים עוז ובטחה. – הרי כל טוב אדמתם משתטח לפניהם: החטה והשעורה, הגפן והזית, הרמון והתאנה. – ומדוע אתם יושבים בארץ נכריה ואינכם נספחים אל אחיכם, האומרים לבנות את הארץ, אשר אללה הבטיח לתת לזרעיכם?”

וזוכר מוסה את התקוות הטובות, ששעשעו אותם בלכתם לכאן: – בארץ ברך השם הם יראו חיים טובים! ישבו כל הימים על התורה ועל עבודת הבורא; ישתתפו ברבוי תפלותיהם בבנין המקדש העתיד לקום מהריסותיו, ואחיהם שהתאזרחו בארץ בודי שיכלכלו תלמידי חכמים שכמותם בכל טוב, בכל טוב!…

כן, הרבה מחשבות טובות הם הגו בלבם, אבל הקב"ה לא רצה לצרף אותם למעשים!…

וסובב ראשו של מוסה, סובב, מן השק הבלה נודף ריח של טחב והוא מצטמצם עליו, כובש בו פניו ומתאמץ לגרש את ההרהורים הרבים שבלבו.

פתאם הוא התחלחל, קפץ ועמד על רגליו. – לפני עיניו קמה אפיה בכל יפעתה… הריהי צועדת זקופה ורעננה אצל ארוסה החסון!… הלה לבוש שחורים כחוג’ה גדול… עיניו נוצצות ופניו מבהיקים מרֹב אֹשר!…

מתכוץ כאן לבו של מוסה ודופק, דופק. כן, הוא ראה אותם אמש בלכתם מן החופה!… מתחת ההינומה הדקה ראו את עיני אפיה כשהן מורדות ונעוצות בפרחים שבידה. הוא רק העיף מבט עליה ועליו וימלט…

רץ הוא בלילה כמטרף דרך שדות וכרמים וכפרים עד בואו הנה, למארה זו, וכאן כבה אשו בנחל דמעותיו…

ותוקף כעס גדול את מוסה. הוא קופץ אגרופו כאלו אומר להכות את מן דהו ומתוך חרוק שנים הוא מסנן עם קצף שיז מפיו:

– עשרה נפוליונים שלם עבורה הנבל, – עשרה, עשרה, עשרה!…

עם עמוד השחר קם מוסה להתפלל ובלבו גמורה ההחלטה לנסות את מזלו במדינות הים. לשם זה הוא ילך ליפו, היום או מחר ילך ויחקר אצל התימנים דהתם ע"ד אותה השמועה המתהלכת ביניהם, כי ישנה מעבר לים מדינה נפלאה אחת ורוסיה שמה. במדינה ההיא יושבים מאה רבוא יהודים טובים ועשירים, אשר אוצרות קֹרח טמונים להם, והם נדיבים בני נדיבים, שפורשים צדקה לעני שני נפוליונים, נפוליון אחד ולא פחות מחצי נפוליון בפעם אחת!…נמנה וגמור – הוא יפליג בספינה וילך לארץ הפלאות ההיא!

אבל מתוך תפלתו נזכר מוסה שאליה זו קוץ יש בה! דומה לו שאמרו, כי נסיעה להתם עולה שמונה נפוליונים! – היתכן, היתכן כדבר הזה?

ושוב אוכל הפקפוק את לבו: – אם חס ושלום אמת הדבר, מה יעשה אז? מה יעשה? כיצד ישאר כאן ויראה באבדת עולמו בלי בית, בלי כלום והעיקר – בלי שום ילדה? – –

והעבודה זו שבכאן, הוי, כמה הוא שונא, כמה שונא אותה! – יום יום רוצה לך אל הכרם או אל הפרדס, או בצוק רגליך בחמר ובלבנים, – כלום לא עבודת פרך היא זו שהעבידו את אבותינו במצרים? –

ומלא תמרורים נטל מוסה את ידיו לסעדת הבקר. ישב הוא לו תחת אחד האילנות, המסתעפים קרוב לארוה, ישב ולא הרגיש בתנועה שבחצר, לא הרגיש בשכנו, כשזה עומד כבר רתום בעגלה ומחכה לצליפת השוט למען הסתלק מן החצר. מוסה לועס לו את פתתו הקרה בלי תאבון, לועס ולוגם לגימות קלות מקֻמקמו השחור.

פרח עוף עלה אילן, קפץ מענף לענף וצפצף בעליצות. מוסה זוקף ראשו, נועץ עיניו בענפים ומחפש את השובב. קרני שמש רכות ולטיפות הצליפו על עיניו, חדרו (בחמימותן) אל לבו ורככו את המרירות שבו.

בשמשות חלונו הפתוח של בית החוג’ה ראה מוסה פתאם שמש זהב שניה המתיזה נצוצות מסביב. והרי גם כאן, כאן בפח הדבוק את חור מארתו, מצטחקת השמש בעגול כספי!

נחת רוח גדולה משתפכת לאט לאט לתוך אבריו הכבדים של העלם השחרחר, והוא יחד עם ברכת המזון, מברך את המקום ברוך הוא על עולמו היפה שברא.

וכאן חוזר מוסה מדעתו מבקש עשר בכרכי הים. – מוטב שיעבד כאן ולא ילך ולא ינוע! השם ירחם! – – –

– יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך! – ממלמל מוסה בנטלו את מעדרו ואת טליתו, ומסתלק בזריזות מן החצר.

ובדרך בין הכרמים מבצבצים בלבו הרהורי תקוה: – אפשר שהאדון לא צחק כלל, כשאמר לו שלשום בחיוך:

– הלבנים הללו, שאנו מטפלים בהם, הם בשבילך מוסה! אני רוצה לתקן לך חדר יפה. –

האמנם? הנדון הדבר? ואם כך, שמא גם ילדה יזמין לו השם, ובזול? הרי יש לו שלשה נפוליונים… עוד אחד ועוד אחד והריהו מתקן לו עזר כנגדו אם ירצה השם!…

וכאן מבצבץ עוד רעיון מלבב אחד במחו: – שמא יקח את אותה היבמה הקטנה, שלפני ימים מועטים באה עם קרוביה מעדן? בחדש אדר ראשון נשאה הילדה והוא, בעלה, מת בניסן! – מסכנת!…

אבל מדוע פוסלים כאן התימנים את התרה להנשא, שנתנו רבני תימן? – מתמרמר מוסה, – הרי אחי בעלה מקטנותו מסור בידי הגוים והוא מושלמי אדוק בכל נפשו ובכל מאדו, – באיזה רשות אוסרים את הילדה, – באיזה רשות?

ולבו מתחמץ על עוות-הדין של התימנים ביחס ליבמה העלובה. מוסה מהרהר, מהרהר בה, ונותן אל לבו לנסע עמה לחג העצרת ירושלימה אצל קרובו אברהים סליח, למען שזה ישתדל אצל הרבנים דהתם להכשיר את התרה.

ואז, אז, – מהרהר הוא ופניו מבהיקים – אז יקח את הקטנה לאשה! – האח מה טוב, מה נעים! – ומוסה קופץ משמחה.

הוא מתקרב מתוך פסיעות מהירות אל מקום עבודתו. מעדרו על שכמו וטליתו מופשלת והוא פוסע ומרנן בחדוה: –

“וילך איש מבית לוי, ויקח בת לוי”…

הסודר השחום שעל ראש טוביה, תימנית צעירה, גוצה ושחרחרה, פתוח לארבע קצותיו והוא מתבדר למטה ומתלבט בשולי השמלה הורדה של שבת, שהיא לבשה לכבוד לכתה ליפו שלשום.

עיפה טוביה ורצוצה עתה בשובה משם ונוגה היא נגררת אחרי מלוה, תימני גבוה ורחב עם פנים בריאים ועינים קטנטנות. לבוש הוא חזיה מהֻפכת ופרומה, אשר משמשת לו מעיל למכנסיו המטלאים, זוג נעלים קרועים, קשורים במשיחה ומתלבטים על כתפו. תרבושו המפֻחס מכסה רק חלק קטן מראשו המתֻלתל ומראהו כלו היה מטיל אימה, אלמלי העינים הקטנות הללו, המביעות טוב לב.

הוא פוסע במהירות וטוביה מפגרת בדרכה. – לוחץ לבה, רגליה כואבות והיא צועדת בקושי ומתחילה חוששת שתפל כאן לרגלי החולות.

יחיא, יא-עמי, חכה מעט! – קוראת לו טוביה בשארית כחה מרחוק.

הוא הפנה שכמו, עמד עד שהיא נגשה אליו ויקבל ברצונו הטוב את בקשתה לנוח קמעא.

הם ישבו על הר החול, שהבהיק מול פני השמש בגלי זהבו המתפתלים וזוחלים חרש למטה, אל הסוף שעל פני המעין הסתום. הסתכל יחיא במשחק זה ופניו נהירין כשיחד עם גרגירי חול יורד רוח לטיף מן הים.

וטוביה, – היא כבשה פניה בחול, שתקה, שתקה ופתאם התפרצה בבכי.

– אל תבכי, יא ולדה, אל תבכי! – משדל אותה יחיא – בודי רצונו של הקב"ה היה בכך שתפרדי מבעלך, ואת, ולדה, צריכה לקבל את הדין מבלי הרהר אחריו!

– לקבל?… אבל כלום יש צדק בדין זה, שיוריד את חיי שאולה?

– הסי, שטיה, אל תפתחי פיך לשטן! – גוער בה יחיא בנזיפה. צללים קלושים יורדים מן ההר וזוחלים ישר אל השדה. חטה צנומה עומדת כאבלה ובחשאי כופפת ראשה מול הרוח המתלהלה בשבלותיה העלובות.

שמאלה משתטח שדה שמשומין. גם הלה צנום ורזה ואבל, כאלו רוצה להסיח את מר לבו: לא הוא אשם במראהו הכחוש, אלא שכנו הרע, החול, שמדלדל את כחות הקרקע מסביב! – –

---

ההולכים ירדו מן ההר, וימשיכו דרכם הלאה בשביל הצר שבין החולות והשדה. יחיא אינו ממהר יותר בהליכתו, אלא פוסע לאטו לצד טוביה וזוקף אזנו בהתענינות לספורה, שהיא סחה מתוך התרגשות: –

ילדה קטנה היתה בעת שדודה מכר אותה לבן אחותו, למימון. מתחילה היא לא אהבה את הנער ותבך בחשאי על הארוסין שלה, אבל מה היה לה לעשות, ליתומה עזובה בלי אב ואם, שהדוד אספה ברחמיו? – כלום יכלה להתנגד לרצונו?

אחרי חתונתם התחיל לבה גס בו, במימון, וכשגדלה נקשרה אליו באהבה לאסונה… כן, זה היה האסון שלה, הואיל ובו נכנסה כבר רוח השטות לנסע לארץ ישראל! רצה הוא אמנם לנטלה אתו, אלא שהיא מאנה בחששה מפני עולם זר, מפני מדינת ים כה רחוקה, רחוקה מתימן! וכלום היו אז עולים לא"י כמו האידנא, – עדות, עדות של מאות אנשים? הרי אחד היה מימון בעירם שהתעקש ונסע. –

נסע הוא לכאורה על מנת לחזר, אבל לא עברו ימים מועטים והוא שלח לה את הג’ט ע"י שדר שחזר מירושלים.

עוד הגט בידי הרב והיא בוכה וצועקת כמטרפת על האסון החדש שאירע לה. – היאך? מימון גרש אותה, בעת שהיא כה אוהבת אותו, עד מות אוהבת? והניר ההוא שהיא תקח מן הרב יפריד אותה ממנו לנצח, לנצח?…

סבורה היתה שדעתה נטרפת עליה והדוד שלה התל בה, צחק לדמעותיה ואפשר שבלבו שמח על המקרה למכר אותה שוב, אבל לדאבונו נפסל הגט ע"י הרב. הלה עין בו טרם מסרו אותו לידה ומצא את פסולו בזה, שמימון חתם עליו ביום השני לכתיבתו.

הדוד פנה אז במכתב לאחד הרבנים התימנים שבירושלים ובקש שישפיעו על מימון לשדר גט אחר לאשתו היושבת עגונה. תשובה על מכתב זה הגיעה אחרי חצי שנה ממימון עצמו ותשובה זו הפיחה בה רוח חיים חדש.

מימון כתב, שהוא מתחרט בעיקר על הג’ט ואם הלה פסול, הוא רואה בזה אצבע אלהים. לא רצה השם כי המזבח יוריד דמעות על מימון כהן, בגרשו את אשתו הראשונה… וסים הוא את המכתב בדברי תנחומים: – הוא מקוה שעוד יפגשו וישבו יחד בעזרת השם…

ושנה רדפה שנה והיא ישבה וצפתה מאין תבא העזרה. קשות היו השנים העגומות ההן! היא התפרנסה בדחק מקליעת סלים. כל הימים גוחנת על עבודתה ובלילות, – הוי איזה געגועים נוראים היו תוקפים אותה!… רואה היא בחלום את מימון שלה, ודומה שהוא רומז וקורא לה. היא מתפרצת אליו ומתעוררת בצעקה. לנום אחרי זה אינה יכולה יותר, תוקפים אותה היסורים והכאב שבלב והיא הולכת ומתמוגגת בצערה.

ופתאם בקע האור בחייה האפלים: – העדה התכוננה לעליה לארץ ישראל! הדוד נוטל גם אותה ולאשרה אין קץ. – הריה נוסעת לאותה המדינה הנפלאה אשר מימון שלה נמצא בה, – מי ידמה ומי ישוה לה?

הוי מי חשב אז כי עוד יגרע מזלה ואסון חדש יבא עליה לאבד את עולמה?…

שני ההולכים הגיעו עד גבול המושבה ונכנסו בין כרמיה. גדרי הצ’בר הגבוהים עכבו מפני הרוח המערבי ולפיכך גדל כאן החום מאד. נוטפת הזעה על פני טוביה, נוטפת והיא בקושי פוסעת בתוך העפר העמק. שתקה היא שעה קלה עד בואם בצללי אקליפטוסים גבוהים וכאן התחילה שוב סחה: –

– – – מלאה היתה רגשות של שמחה ברדתם על חוף יפו. היא רצתה תכף ומיד לנסע למימון ירושלימה, אלא שהדוד עצר בה.

– חכי מעט, ולדה! – אמר בחשיבות, – אנו נודיע קדם למימון את דבר בואנו, ואם הוא עדין לא הסיח את לבו ממך, בודאי לא יאחר מבוא לכאן.

וכך היה. בערב שבת הראשונה התיצב מימון לפניה בכל יפיו… היא אמנם לא הכירתהו בהיותו לבוש כחוג’ה ממש – בגדים נחמדים עם שעון ושרשרת בחזיתו. נבוכה היא עמדה ובכתה משמחה והוא הביט עליה בעינים כה טובות, מלבבות, עד שנפשה יצאה באהבתה… הוי, אב שבשמים, מדוע הפריעו אנשים רעים את אשרה?…

“כהן, גרושה!” קטרג השטן. אבל איזו גרושה היתה אם הגט הראשון היה פסול מעיקרו והיא לא קבלתהו אפילו? ומדוע אסורה היתה למימון, מדוע?

רוצה יחיא להראות בקיאותו בתורה ולבאר את צדקת הדין, אבל טוביה קובלת:

– לא, לא! – אין צדק בדין ואין בו רחמים!… כלו הרחמים בשביל אדם שנולד בלי מזל!

וטוביה סחה אחרי כן איך שהשפיע כל הדבר על מימון. – מתחילה הוא צחק – היאך? אשתו אסורה לו? וכשראה כי באמת ובתמים שמים מוקשים על דרכו הוא התרגז וקצף וכעס עד שנפל חולה בבית הדוד.

הם כבר גרו אז במושבה והיא מצאה לה את המקום אצל גברת חוין, זו היפה, הנחמדה והטובה לה מאם.

וכשחלה מימון היא התחילה מסתלקת בכל שעה, בכל שעה מבית גברתה, עוזבת את כל העבודות ורצה לבתי התימנים, למימון שלה; עושה לו מים חמים, מניחה תחבשות קרות על ראשו כפי מצות הרופא, מגישה את הרפואה שנתן לו… והן, התימניות שבבית, מקללות אותה, מחרפות ומגדפות בלי הרף.

– חצופה שכמותה, – גרושה מכהן ואין לה בשת הפנים להכנס לד' אמותיו ולשמשו! – חורקות הן שִניהן עליה.

והדוד גם הוא מתרעם ומתכעס ואלמלי הבושה בפני האשכנזים היה בודי מה אותה ומגרשה ככלב מן הבית.

ואחרי היסורים הללו שהיא סובלת אצל התימנים היא ממהרת לגברתה ולעבודתה; אבל הגברת אינה מראה לה את פניה הצוחקות, ויודעת היא טוביה, שחטא חטאה נגדה בעזב עליה את עבודות הבית ולבה מתפלץ מבושה ומצער.

היא עובדת ובוכה. בוכה עד שהגברת סולחת לה ומתחילה להפיג צערה בדברי תנחומים, שאם דבר משפטה יבא לפני הרב דיפו, הלה בודי ובודי ימצא לה התר! – ויש שהיא האמינה לדברי תנחומים וקותה…

ועתה הוי לנפשה, הוי לחייה!… הרי הכל הכל נאבד, נגמר! – את מימון הכריחו לגרשה היום שנית, לגרש פעמים את אשתו, שהוא כה אהב!… הוי השם! הרי רק למות נשאר לה כעת, שאולה לרדת ותו לא! – –

הגיעו טוביה ומלוה עד רחוב המושבה. היא מקנחת בקצה סודרה את דמעות עיניה, ובלב דופק ורגלים כושלות מתרוממת בהר בין צללי התותים ומתקרבת לבית גברתה.

נכנסה צנחה בפרוזדר על כסא והתפרצה בבכי הסתרי.

++++++++++++++++

במושבה שוררת דממה אף על פי שהשעה אינה מאחרת ביותר – עשר דפיקות השמיע הארלוגין דרך אחד החלונות הפתוחים.

הירח טובל ברום שמיו התכולים־כהים ומשדר למטה מבטים מלאי רֹך ולטיפות. לכאורה נחה דעתו של מושל לילה, בהסתכלו ממרומיו בפני רחוב יפה זה, המקשט בתותים עבותים וגגות פרחים, – ולפיכך כה נהירין פניו, נהירין. – –

בולט לובן הבתים מתוך האפלולית הקלושה של צללי העצים; ענפי התותים עם טרפיהם הרחבים מצֻירים על פני הקירות כמו על בד צח ולבן.

ברחוב עובר זוג מטילים, ששיחתם החשאית מעוררת געגועים בלב העלם התימני היושב בדד על ספסל בין שני ברושים זקופים שעל יד אחד השערים.

– מזל!… איך מזלי? – לוחשות שפתי העלם והוא מבלי משים נועץ את עיניו בבית המואר שכנגד.

… זאת לא מזל מתהלכת שם בחדר ומגישה אוכל לחוג’ה, שאִחֵר לבא מבית הועד? – חולפת השאלה כברק במחו של זכריה עוג’ן, ומיד הוא צוחק לשטותו. – הרי מזל רחוקה כעת ממנו, רחוקה! הריהי בעיר, בבית ההוא הקטן והנמוך שעל חוף הים! – –

זוקף זכריה את אזנו להמית גלי הים הבאה ממרחק, מעבר החולות; עוד יותר תוקפים הגעגועים את לבו והוא מונה בצער את הימים שלא ראה את מזל.

ארבעה ימים וארבעה לילות כבר עברו! הוא אז חכה לה בערב בסימטא הגדורה שטה פורחת. הריח החריף של הפרחים הקטנים והסגלגלים, הטיל כמו שכרון עליו. סבב ראשו ונפשו כלתה למזל שאחרה לבא. הרבה הוא להרהר אז בשאלה, כיצד להבטיח את הקשר עם מזל, שלא ינתק? ונתן אל לבו להציע לפניה לקרא שני עדים ולקדשה לפי שעה, כמו שנהוגים לעשות בתימן, בעת שאיש רוצה להיות בטוח, כי אחר לא ישלל את ילדתו ממנו…

הוא החליט לשאל את פיה באותו ערב ואם תסכים לזה, הוא, יקדשה לפני עדים בעדי של אמו, שני חרוזי האלמוגים המחברים בקשורי כסף וחביונת כסף באמצע; ותאר הוא בלבו מה יפה יהא העדי, כשהוא יענד את צוארה הדק והצח של מזל…

בהריחו בתאוה את ריח פרחי השטה, שמלל בין אצבעותיו הוא נבהל פתאם למראה מזל, שנגשה אליו עצובה וחורת מאד.

– מה אירע לך, יא נשמה? – שאל אותה במבוכה, והיא כבשה את פניה בקרקע ושתקה.

– הגידי, יא אוהבה, הגידי – מה קרה לך? אפשר שהגברת פגעה בכבודך, או שמא חשה את בראשך?

– לא, יא עיני, לא זאת! – ענתה הפעם מזל ותגלה מתוך דמעות את כל מר לבה. –

אחיה שבא אמש מיפו אים עליה, שאם תכנס לחפה עם תימני, הרג יהרג אותה! “ספרדיה מיחסת אל נא תשפיל את כבודה!” – חרק האח את שניו. ונודע לה שבדעתו להשיאה לכלדרון, סוחר ארג ביפו! רוצה הוא, האחר האכזר, למכרה להזקן העבה והמכֻער ההוא!…

ומזל בכתה, בכתה מר והוא עמד נבוך ולא ידע במה לנחמה. היא מתוך התרגשות ודמעות סחה אילך על חיי אחותה היחידה. – גם הלה אמללה וגם אמה שרואה בצרת הבת! גיסה שבתאי חלה אשתקד במחלה ממשכה ועד היום אין באפשרותו לעבוד ולהרויח מה שהוא. מה לעשות? התחילה פרידה המסכנת לטפל בחיטות, יומם ולילה גוחנת היא על המכונה ופניה היפים הולכים וחורים, הולכים ודלים ומתכמשים, ובעודה כה צעירה כבר דומה פרידה לזקנה בלה! – – –

כשנפרדה ממנו מזל מתוך צער, נשבעה לו שבועת אמונים שלא תנשא לכלדרון; מוטב לה למות – אמרה – מהנשא אליו! – היא תסע לאמה וזו הטובה, הרחמניה תצילה מצרה, תצילה ותתירה לבחיר לבה…

– – – – – – – –

הסתכל זכריה עוג’ן מבין הברושים בכוכבים הרחוקים ובירח השט מערבה ובלבו בצבצו זכרונות נעוריו.

הרי אמו אשר נושאת אותו על ידיה לבית המדרש בפעם הראשונה כשהוא מתנגד ואינו רוצה ללכת… הרבי הגבוה בעל זקן גדול וריסי עינים ארכות ושחורות מטיל עליו אימה… המדרש הצר מלא הוא מלא פעוטים לעשרות, המופקרים בידיהם של עוזרי הרבי, העושים בילדים כרצונם.

הוא נמסר בחדר ליד אחד העוזרים והלה התחיל מלמדהו ברכות בעזרת רצעות עור דקות, שהיה מצליף בהן על גבו בלי רחם.

אחרי שנה לבשתהו אמו טלית קטנה עם ציציות ארכות בארבע כנפיה ואז התחיל העוזר ללמדהו כסדר – אלף בית, הגיונות וצרוף המלות. כאן הוא נחשב לגדול ועבר לכתת הרבי שלמדו בה פסוקים, קבלה והלכה.

בפרוש המלות טפל בו אביו, אביו האכזר שהוא כה שנא אותו בעד הנהגתו הרשעית עם כל בני הבית, ביחוד עם אמו החולה, החלשה… הרי בין ארבע נשי אבא היתה היא היחידה כה צנומה ורזה, ביחוד אחרי לדתה את הילדה המתה!… גוצה, עם פנים חורים ונוגים ועינים שחורות וטובות, היתה אמא כה מעוררת רחמים, ואבא בועט בועט בה ברגליו בשעת כעסו עליה, בועט ומכה בלי חמלה…

זוכר הוא שבעודו קטן מאד התקומם לבו נגד עול זה, ויחליט כי הוא מחיב להציל את אמו כשיגדל! את הרעיון הזה נשא שנים רבות בעמקי נפשו עד שיצא לפעולה בשעה שלא התכון אליו כלל. – –

שבת נחמו!… הוא ואבא וארבעה אחים חורגים קטנים ממנו, שבו מבית התפלה. אבא קדש על הכוס ואחרי אכלו לשובע את המדללה השמנה שתה עוד ספל יין ושכב לנום. אחרי שעה קלה הקיץ אבא ובראותו שבכורו יושב וחוזר לבדו על פרשת השבוע, התמלא חמה והתחיל נוהם:

– ריקא, מדוע לא חכית לי עם חזרת הפרשה? לא נאה לנבל שכמותך לחכות לאביו, לא נאה, כן?

נבהל הוא, נעץ עיניו באביו ולא ידע מה לענות.

– אינך עונה, שקץ נבזה? – שוב רעם אבא ונרתע ממקומו, תפשהו והתחיל מכה אותו באכזריות.

נסתה להתערב האם ולבקש עליו רחמים.

– יחרם אבוכי, יא כלבה! טולי וצאי כרגע מכאן עם הממזר שלך! – התנפל אבא עליה כמטרף.

אז הוטל גורלם: הוא ואמו ברחו בלילה ההוא מדגלה, עיר מולדתו הגדולה והברוכה בשדות פורים וכרמי חמד ומגמת פניהם מג’יזה, מרחק ארבע שעות מדגלה.

זה היה ליל נורא! הם תעו בדרכם, ובבקשם מוצא טפסו הרים, גלשו בקעות כשרגליהם נתקלו באבני סלע, נפצעו וזבו דם, עד שנפלו באין אונים לרגלי צוק אחד וכאן נשארו מוטלים בפחד ואימה כמה שעות רצופות. סביבם יללו חיתו טרף ורעש הד ההרים…

הם הפקידו בלילה ההוא את נפשותיהם ביד השם ולא קוו יותר לראות את אור העולם! – – –

– – – – – – – –

מקשיב זכריה רגע להמית הים ולשירת בדוי העולה מהחולות שעל גבול המושבה, מקשיב, ושוב נשקע בזכרונותיו.

תקופת חיים חדשה התחילה לו במג’יז! אמו החלשה לא יכלה להרויח כלום, והוא צריך היה לכלכל את שניהם. כמה קשה היה הדבר לנער רך שכמותו, אשר רק התחיל להניח תפילין! וכמה הרפתקאות עברו עליו עד שמצא את מחיתם הקבועה בעבודה תדירית אצל צדוק החשל! שכר עבודתו הקשה היתה אכילה מצמצמת, בגדים ישנים וחצי רליה לשבוע. בכסף זה צריכה היתה אמו המסכנה להסתפק לצרכי חייה. אבל היא לא התאוננה. בו מצאה תנחומיה, ביחוד בשבתות, כשהוא היה בא עם ספר שאול אצל אחד המכירים, יושב על צדה שעות רצופות ולומד בשקידה. זוכר הוא את ברק עיניה אז – האח העינים החביבות, שאור שבעת הימים נִתַז מהן! – למה סגרן השם בלא עת? ולמה עזבהו כמה בדד בעולם? – –

וזוכר הוא, את כל אימתו של הדבר אשר פשט אז בארץ תימן והפיל מאות חללים בכל יום. יש שעולה אדם לחפר קבר למתו, ובעוד שעה קלה והרי חופרים קבר בשבילו הוא!

תוהה ומשתומם הוא הביט אז על אמו. – איזו גבורה נפלאה בצבצה בה בימים הנוראים ההם! – כל היום, היתה מכתתה רגליה מחולה לחולה לשמשו, עד שנפלה גם היא, הצדקת, בצפרני המות!

וזוכר הוא שכל ירחי האבל לותה אותו אמו על דרכו האפלה. הוא ראה אותה בלכתו שלש פעמים ביום לבית התפלה לאמירת קדיש. ראה אותה בתמונה יותר בולטת בלילות. נכנסת היא אליו, תולה בו את עיניה הנוגות, רוחשת תפלה ומסתלקת בחשאי.

והגיע יום ה“יארצייט” הראשון בפרשת יתרו, בעשרה לחדש שבט! הוא לקח אז חפשה מהשחל לכל היום ובלה אותו בבית הכנסת בתענית ובלמוד משניות ודיני אבלות. כל היום ההוא רחפה תמונת אמו נגד עיניו ודומה היה לו שהיא רומזת ולוחשת: “אבא, אבא שלך!” והתחילו אז לבצבץ געגועים כמוסים. אבא!? אב יש לו והוא אינו בדד בעולם!… לכשירצה ישוב לאביו. – –

וכעבור יומים באה אמו אליו בלילה וסחה מתוך עצב:

– יתומי, דע שאין לך כלום יותר בעולם!… מת אבא שלך ביסורים קשים, קשים!

ואחרי שבועים נודע לו מהלך עני אחד, שאמנם מת אביו ממחלה ארכה וקשה, וכי את נחלותיו חלק בין יוצאי חלציו, רק אותו, את זכריה, את הבן הנדח הדיר מנכסיו…

גיחוך נראה על פני העלם. – נכסי אביו? – למה הם לו? הרי מצא כאן, בארץ ישראל, הון יותר גדול – את מזל הוא מצא!! כל הון דעלמא שוה הילדה!…

מהרהר הוא מהרהר בילדתו ופתאם מתחיל לבו מפרכס. – מי יודע מה שמתהוה כעת שם! – שמא באונס יכניסוה לחפה עם אחר?… הוי, טפש הוא, בול עץ, למה שתק, למה לא הלך אחריה?…

הוא קפץ, נכנס בשער, ומהר לחדרו הסמוך לאורוה. כאן התחיל מתקן את אקדחו ואת יתר כליו והתכונן לצאת עם עמוד השחר ליפו.

… את כל כספו שצבר יתן בפעם אחת, כפלים הוא עוד יבטיח להם ויפדה את ילדתו! יפדה, יפדה! – מהרהר זכריה וידיו רועדות ולבו דופק מחשש של סכנה פן אחר את המועד.

= = = = = =

ובשוב מזל אל המושבה בלוית אחיה וזכריה הודיע למקורביו, שהוא אורס את הנערה הספרדית, הוטלה סערה גדולה בין התימנים.

– ג’וי שכזה, ג’וי קדוש! – התלוננו הזקנים – לא די כי לבש מכנסים ומעיל כמוהם, כאשכנזים, עוד למד מדרכיהם המכערים לרדוף אחרי נערה!… הזוהי ארץ ישראל, ארץ הקדש?… אכן לא נכנסנו בה אלא להשתמד!

וכשהוגד לזקנים כי אחי אותה הנערה קטף אי־אלה שקדים בשבת, התחילו צועקים ככרוכיא על החרפה שהעטה עליהם הגוי הקדוש, זכריה אבן יעקב. התכנשו כלם לאספה, התיעצו ויחליטו להחרימו מתוך עדתם.

ויום החופה של זכריה הגיע, ומכיון שלא רצו הזקנים לסדר קדושין לג’וי הקדוש, הוכרח הלה להזמין את מכיריו ממושבה אחרת. ויבאו מהתם גם צעירים וצעירות הרבה, ילדות כמעט, אבל נשואות, והבאים הללו הפיחו רוח חיים בחתונת זכריה המוחרם.

מקרובי מזל היה כאן רק אחיה. יתר בני המשפחה לא רצו להתפיס! וישבה לה מזל עגומה בין התימניות הרוקדות את רקודן החד גוני, ותקשיב בעצב לקול התפיפות בפחים שמתערב בשירה נוגה השוקקת כמשק גלים חשאים.

מתחת להינומה נעצה מזל את עיניה בזר הורדים שבידה ולבה נשא אותה רחוק, רחוק מחדר החתונה. הרי בית אביה שם בעירה מעבר להרי הלבנון. היא לא יודעת שום דאגה ומפזזת כל הימים עם הערביות, בנות גילה. אבל פתאם מת אבא, – וימי דלות ועני וצער מסתערים על ביתם! – –

תמונות מעציבות קמות זו אחרי זו בזכרונה, קמות ופורחות ולוחצות את לבה.

הופיע זכריה בחדר הנשים הצר, נדחק הוא בין הרוקדות ויתקרב אליה. היא תולה בו מבט תוהה כשבלבה תוססת שאלה: “האמנם אינה חולמת וזהו יום נשואיה?… והיכן אמה, היכן אחותה, – מדוע אינן בין החוגגות?”

דמעות חמות נוזלות מעיניה הבוערות ונופלות לתוך פתוחי הורדים, שריחם העדין מתמר ועולה באף זכריה, העומד נרעש ונדהם מול פני ילדתו המכוסים.

+++++++++++++++++++++

כשלותה עדיה בבקר השכם עד שער החצר את סלים שלה לעבודתו, חזרה בפסיעות זעירות אל דלת מרתפה וישבה לה בעצלות על הסף. מרֻבה העבודה כאן במרתף אחרי שמונת ימי המשתה של צדוק אחיה, אלא שהיא עיפה, רצוצה ושבורה ורוצה לנוח עוד רגע קט.

עדיין רעש הנאספים לא הסתלק מאזניה, עדיין הד התוף כאלו הומה באויר וראשה סובב עליה. היא תומכת את מרפקה במשקוף הדלת ובסנטר נטוי מרימה פניה כלפי המזרח.

על פני השמים נפוצו עננים אפורים-כחולים, שבקצה אחד הם קלושים ובשני עבים ושחורים. בצדם של הרי יהודה נצברו העננים זה על גב זה כמו רֻכסי הרים שחורים. פתאם הואר קצהו העליון של גוש עמום זה, אֹדם ארגמן הצניף את ראשו, אבל מצנפת אדמה זו התהפכה מהר לפז, והלה לזֹהר נפלא ומיד כרובי מעלה תפשו שם מקום והתחילו עפים, מפזזים ומכרכרים בדחילו.

עברו רגעים מספר ונעלמו מראות הפלא. נראו זעיר שם, זעיר שם קרעי שמים תכולים ועמק הרקיע התגלה לאט לאט. הוארו באור רך גגי התאים, על הקירות הלבנים הצטירו ענפי העצים שבגגות. על הככר הרחב התפשטו אורות וצללים שזחלו אט עד הגדר, הגיעו עד עיני עדיה השחורות והצליפו עליהן בפסי אורם.

כשנכנסה עדיה פנימה היא עמדה כמיֻאשת ולא ידעה ממה להתחיל. – הקדרות שחורות ומפֻחמות, הצלחות זוהמה התיבשה עליהן, הכפות נהפכו ירק; הכל דרוש להוציא החוצה, לשפשף ולרחץ, – והיא כה עיפה, כה עיפה! רוצה היתה לנוח היום אחד אבל אין פנאי! – הריה צריכה לגמר כאן וללכת לגברת, כי זו בודי תתכעס אם גם היום, ככלות כל סדר החתונה לא תבא לעבודה.

וכשנגשת עדיה לתקן קודם כל את המטה היא נאנחת על האי שופרה שנטל חנה ממנה ע"י ערמה גדולה של בגדים ומטליות המוטלים עליה. היא משליכה הכל ארצה ומתחילה פורשת בחבה את מכסות המוכין האדמות, ובגמרה עומדת רגע ומסתכלת במטה.

… יפה, יפתה, – בכמה אנחות ודמעות היא עלתה לה! אבל כלום אינה שוה זאת? הרי המוטות הללו שברחב, כזהב טהור הם! והגבוהים? – איזה פרחים מצֻירים עליהם!… רק חבל שהם גבוהים יותר מדי בשביל חדר זה וסלים חפר ארבע בורות לכרעי המטה עם הגלגלים היפים, – הוי חבל!

ונזכרת עדיה בענג כיצד תהו והביטו כל האורחים על מטה זו היפה, הנעימה; כיצד ישבו עליה ברחבה הרב וכל נכבדי העדה התימנית. האשכנזים מעל הכסאות תמהו – מטה כזו מין לה, מנין?…

היא באמת התכונה רק כלפי האשכנזים, כשהיא כה נלחמה בשביל רכישת המטה, – הריהם, “ראש העיקר!” גם אחיה רק אליהם התכון כשהכין לחתונה מאה שלמה של תפוחי זהב, קנה במג’ידי עוגות אצל האופֶה ויצו לעדיה לשאל מיחם וכוסות ולהכין להם טה כדבעי. – –

––––––

עדיה בוחרת ומקפלת את הבגדים מתוך הערמה המוטלת על הארץ, מעיפה כל רגע עין על המטה ועל הארון התלוי על הקיר, על השלחן הנמוך עם המפה הצהובה, על וילוני החלונות הקטנים ופניה נהירין מנחת. – וכשעולה על רעיונה ההפרש בין אשתקד להשתא היא ממלמלת: “ברוך השם, ברוך השם!”

אשתקד היא גרה עם סלים שלה במאורה אפלה סמוכה לאורותו של חוג’ה יקותיאל. שלשה מתליקים ביום היתה מרויחה אצל בעלת הבית ההיא, ועוד התכעסה זו עליה, התכעסה עד שפטרה אותה מעבודה.

סלים שלה כבר היה אז חולה והמורסא שבצוארו הסבה לו יסורים קשים.

התימנים רפאוהו ע"פ אפנם, צרבו באש הרבה פעמים ולסלים לא הוטב. אז הוחלט אצלם לפנות אל הרופא.

– חתוך צריך! – אמר הרופא ויתכון לעשות זאת מיד, אבל הם נבהלו:

– לחתך בצואר?… הרי ימות! – ויסתלקו מן הרופא בלא כלום.

רעב, יסורים ויאוש שרר בתוך מאורתם ופתאם שולחו משם החוצה. – בעלת הבית קבעה את המקום לשפחה אחרת, והיא, עדיה, בוכה ואינה יודעת לאן לפנות.

אז אירע להם הנס: – היא נקראה לעבודה לבית חוג’ה מאיר. שם התענינו בה, שאלוה ע"ד חייה ומצבה ואחרי שמעם את כל מר לבה, התחילו בבית להתיעץ ויחליטו לפנות לה דירה, – את המרתף הזה, ששמש לול לתרנגלות ודיר לעצים, ושנראה לה כהיכל מלך מול מאורתה הקודמת. היא טאטאה ונקתה את הקירות, התקרה והרצפה; סתמה בחמר את חורי הכברים שבקיר ותביא לכאן את רכושה, – צרור אחד המכיל שני חלוקים וחומש עם סדור של סלים. הניחו הם את החלוקים למראשותיהם, התכסו בטליתו של סלים וכה חם היה להם בפנתם החדשה, רק המורסא לא נתנה לסלים לישן!

למחרת בצהרים הוביל אותו חוג’ה מאיר להרופא ומבלי שאול את פיו, נעשה הנתוח הדרוש. אחרי כן סחו לה, לעדיה, שבחזקת סכנה היה סלים שלה, רק הנתוח הצילו. והיא התרגשה ותלך להודות לרופא, נשקה את ידיו ורחשה: “יאריך נא השם בימיו, יאריך!”

כשהתרפא סלים לגמרי, התחיל חוג’ה מאיר להרגילהו לעבודת האת. עוד סלים מתעצל, מוטל בבקר כבול עץ על הקרקע ואינו זז ממקומו, חוג’ה מאיר נגש אחרי הפעמון אל דלת המרתף ומזרז:

– מהר סלים, מהר, הפעמון צלצל!

יש שסלים מתחכך ועונה בתחנונים:

– לא אוכל היום, חוג’ה מאירי – מחר אעבד!

– לא, לא! – גוער בו החוג’ה ואחרי רגע משדלהו בקול רך:

– ראה סלים! בחוץ שמש, אור, חם, – הרי תענוג הוא לעבד ביום שכזה! ולמה תהא מוטל כאן בפנה האפלה?

וסלים התחיל להרויח כל יום שני בשליקים, שני בשליקים; הצטרפה פרוטה לפרוטה עד שנאסף כל הסכום של ששה נפוליונים, שהם חיבים היו מתימן להוצאת הספינה.

עתה, כשעדיה רואה את כל רהיטי חדרה, ואת הבגדים הרבים התלוים בפנה ומכוסים בטלית ואת התבה שבה נצברת קופת החסכון שלהם, היא נותנת הודיה ושבח להמקום ברוך הוא ושפתיה רוחשות: “ברוך השם, ברוך השם!”

––––––

תולה עדיה על המסמרים את בגדיה ואת חליפת השבת של סלים ומהרהרת: – כשלבוש סלים בחליפה זו עם צוארונו הלבן, ומגהץ את נעליו הצהובים, וסורק תלתליו השחורים המתפתלים על לבן צוארונו – הריהו כבן מלך ממש!

והרי גם לה בגדים יפים! שמלה זו האפורית, הלא בידיה תפרה, על מכונת הגברת תפרה וכל התימניות מקנאות בה! – –

גם בתרנגלות שגִדְלה הן מקנאות!… חביבות, – שלש הגדולות עם התרנגל בראשן ושבעת האפרחים – כלם מחמדי עין הם! גם הגברת הללה אותן בעברה שלשום בסמטא וסרה למרתפה!

אוהבת היא את הגברת שלה! – מהרהרת אילך עדיה. – אמנם יש שעולים על לבה הרהורי חטא לקנא בבית החוג’ה, אבל זה אסור, אסור באמת! הרי השם הוא שנתן לחוג’ה מכל טוב, בית יפה, מאכלים טובים, כלים נאים וגם ילדים נחמדים!

הוי היא אוהבת כל כך את הילדים, ביחוד את הקטן, את אבשלום! כשהוא קורא לה: “עדיה, עדיה, בואי הנה!” – לבה מתמלא איזו חרדה נפלאה, ואם רק הגברת אינה רואה, היא תופשת את הפעוט ונושקת, נושקת…

אף את העגלה שלא מכבר נוספה לרפת היא אוהבת! פעם תפשה אותה כשפזזה בחצר, לטפה את צוארה ותנשקה. הגברת הציצה פתאם מן החלון ובראותה את המעשה המשונה הזה חיכה, והיא, עדיה, התבישה ימים אחדים להביט בפניה!

גמרה עדיה את סדור מרתפה והתחילה משפשפת את קדרותיה בחוץ בזכרונה עובר כל סדר חתונת אחיה ופני האורחים וכשהגיעה להנערה ששלמה טביב הביא לפני ימים מועטים מתימן, – הועמו פניה פתאם. כבת שנה היתה הילדה בעת שאספה טביב לביתו; הם היו אז שכנים בחדן–שם והיא ראתה איך שהאסופית המסכנה בגדלה עבדה עבודת פרך, ואף על פי כן – כמה יפתה כעת! – – –

והרהורים קשים מתחילים מבצבצים בלב עדיה: – הרי שבע שנים היא יושבת עקרה ומי יודע, – אולי מנע השם ממנה פרי בטן לעולם?…

וסלים שלה הריהו כה רוצה, כה רוצה בבנים!.. שמא באמת עלתה מחשבה זרה על לבו, כשהסתכל אז בליל השדויכן של צדוק וביום החופה, – בילדה זו, בסעידה?

הרי התימניות צחקו והזהירוה.

– פתחי, עדיה, את עיניך, – הרי סלים שלך נתן עינו בסעידה! והיא לא שמה לב לדברי הבל, – כלום היה לה פנאי לכך בעת החתונה?

ושמא לא הבל הוא וסלים באמת רוצה בנערה? שמא לשאת אותה נתן אל לבו?… הרי אתמול הוא נאבד לכל הערב… אמר שאצל הדוד יחיא היה, אבל שקר זה, שקר! – הוא אל טביב בודי הלך, לראות אותה הלך! – –

התכרכמו פני עדיה וכל אבריה הזדעזעו מצער ויסורים. היא השליכה בכעס את הקדרות הצדה תפשה את ראשה בידיה, לחצה אותו ביאוש אל הקיר ולחשה:

– הוי השם, מה לעשות, מה לעשות? – עוצה לי, הושיעה לי!

ומתיזות עיניה ניצוצות, כשהיא מרימה אותן כלפי הרקיע ונשבעת, שהיא תחניק את הילדה, תחניק אם יכניסה סלים לחופה.

**

ואחרי חתונת סלים עם סעידה, שוב עמלה עדיה לסדר במרתף ולשפשף קדרותיה ומקצת נחמה בלבה: – סלים מצא לילדה חדר לחוד וישב שם תשעה ימים, ותשעה ימים האחרים עמה כאן, במעונם, ישב כמקדם!

– א –

היטב חרה לה, לאָפיָה, כשבבית האשכנזי, שהיא עובדת בו, עלבו את מוסה שלה. הוא נכנס לבקש ממנה את המפתח ופניו מכוסים פיח, ראו אנשי הבית ופרצו בצחוק. נתבלבלה אפיה, שהיתה מנגבת אז צלחות לאחר השטיפה, ליבה התחיל דופק בחוזקה וידיה רעדו עד כדי כך, שהִפילה צלחת, שנשברה לרסיסים. היא פרצה בבכי ולא שמה לב לשברי-הכלי, ליבה רתת לכבוד בעלה שניפגע כאן לעיניה באופן אכזרי…

ולאחר ששבו ידיה לעבוד, עוד ליבה קובל: “מה בכך אם חזר אדם מעבודה קשה במכונות ופניו הם כשולי קדרה? יתרחץ ויהיה יפה כמוהם! וכי מן היושר הוא להתפרץ בצחוק בפני אדם כזה ולשימו ללעג ולקלס? הלא מוסה שלה בקי בתורה ובעבודה יותר מבעל הבית הזה. הלה אפילו עד קרסוליו של תלמיד חכם שלה אינו מגיע וצריך הוא לנהוג בכבוד באדם היושב על התורה ועל העבודה!”

התמרמרותה אינה פוסקת: עניים מרודים, בחסד ניתן להם לשבת באחד מן המחסנים שבחצר. מה בכך אם ירמסו לארץ כבודם?… לא! היא צריכה להחליט פעם אחת ולעזוב את המקום הזה. אינה יכולה לסבול עוד יסורים כאלה!

אבל כאן היא נזכרת בעליזה הקטנה וליבה מתכווץ מכאב. האותה תעזוב?… מחשבותיה מוליכות אותה לחדר המיטות היפה. שם בעריסתה הלבנה, ישנה החביבה… עוד מעט ותקיץ משנתה ותקרא בקולה המתוק: “לפיה, לפיה!” הָאֵם תיגש אליה להוציאה מן העריסה והילדה תמאן, אל אפיה תשוקתה!…

יקראו לה. הילדה תתפרץ אליה בשמחה, תפרוש כפיה, תחבק ותלטף את צווארה. אל רחום! תשלום לצערה, ליסוריה, נתן לה בזה.

יסורים! לא אלה בלבד! הנה התחיל מוסה להזכיר לה לעיתים תכופות את האסון הצפוי לה בחיים. “אסור”, הוא אומר, “לשבת בלא בנים!” לא יוסיף ללכת ערירי ויקח לו, בעזרת השם, ילדה!… הוי, ישמור השם, צרה יקח. צרה?

ואפיה קונחת דמעה אחר דמעה בקצה שרוולה העבה ורוצה לנחם את עצמה. ודאי לא חושב לעשות כך, ואך כדי לצער אותה בשעת כעסו מדבר מוסה דברי-שטות אלה!… הוא כועס מאוד כשהיא מרבה לטייל עם הילדה “שלה”. פעם אחרה קצת לשוב והוא לחש ברוגז כל הערב, שבבית לא שוכנות רגליה, שהיא פורצת גדר, ועוד, ועוד. היא ניסתה להצטחק, והוא אומר לה בכעס: “הרי בית המקדש חרב וזו ממלאה צחוק פיה!” ופעמים שהוא נאנח וקובל: “מלך אין בישראל ואיש את הישר בעיניו יעשה!”

אבל רוח אחרת שורה על מוסה שלה בשעה שהיא מקדימה לבוא מן העבודה, אופה לו את הפיתות והוא מוצא מוכן לפניו קומקום של קהווה חם וספלו בצידו. מיד נעשה ליבו טוב עליו. הוא מתרחץ בהנאה, מחליף את בגדיו, מתקין לו את המקטרת הגבוהה עם השפופרת הארוכה, מוציא ספר ויושב בשביעות-רצון מרובה על כר-הקש, שסידרה לו בחוץ סמוך לעץ העבה.

גמר לימודו הוא עוזב מקטרתו ונוטל לו את ספל הקהוה. גומע ממנו ומעיף עין באפיה במטפלת בבישול. היא מתחלת לספר על ענייני הבית של גבירתה, על הא ועל דא, והוא נהנה מניצוצי האש של עיניה הבוערות בשעת התעוררותה. מסתכל הוא בזקיפות גופה ונהנה! היפה בבנות אפיה! אכן, מן השמיים סייעו לו לקנות אותה. עשר ריאליות שילם, אך בעשר ריאליות – ילדה כזו! אכן, שוטה היה בעלה הראשון שגרש אותה בעודה קטנה!

עולה על דעתו לשאול אותה:

“ילדה, כבר יודעת אַתְּ את האלף-בית, שמלמדת אותך הגברת שלך?”

“לא מוסה! השדה הקטנה שלנו קרעה אותו לגזרים”.

“טוב מאוד, ברוכה תהיה הקטנה!” אומר מוסה בשמחה… “לא צריך, לא צריך!”

“למה לא צריך?”

“מפני שכתוב מפורש: ‘כל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תיפלוּת’”.

“תיפלות? מה זה?” שואלת אפיה בסקרנות.

הוא מדבר על זה ארוכות ורוצה להטעים שהאישה אינה ראויה ללמוד תורה, מפני שהחטא כרוך אחריה והיא מוכשרת לקלקל בשעה אחת מה שהגבר מתקן בתפילותיו ותורתו יום תמים.

דעה כזו מוטעית היא לגמרי בעיני אפיה, אבל להתווכח על זה אין לה מילים. היא רק מבטאת קצרות:

“יסורין!”

אחר כך היא חושבת קצת ושואלת:

“במה אם כן, ניתן דין וחשבון לפני שמו יתברך? אם תורה לא לימדונו ומעשים טובים להכין אין לנו פנאי מפני השעבוד. במה נתייצב לפניו בעולם האמת?”

מוסה נהנה הנאה מרובה מחכמת “ילדתו”, מחליק על גבה ומחייך, כשהמקטרת שוב בפיו. יושבים הם זה אצל זה על שק אחד ומתחילים לטבול את פיתם בקערית אחת קטנה שמעט מרק של “חילבה” בתחתיתה.

בין עצי הקאזוארינות שאצל הגדר מפזזות קרני-פז וקורי-זהב עם אזמרגדים נוצצים בין ענפיהם. מעבר לכרמים מתחלת החמה שוקעת לתוך החולות. אך נגעה בהן בשפה לוהטת, וירדה ונעלמה בפזיזות.

ומן המעבר השני, מאחורי השדות, לבשו הרי יהודה ארגמן, הבליטו את חזה-תפארתם הטובל באור וורוד וחיש מהר פשטו את האורות וכהו. רוח קלילה נשבה מן השער והזוג ישב זה בצד זה בחיבה ובדבקות.

– ב –

באחד הימים נפל דבר, שעוד מעט והרס את קינם. ילדי השכנים “השדים הקטנים” הללו, שידם בכל, פתחו את הלול הקטן, מעשה-ידיו של מוסה, והוציאו לחופשי את התרנגול והתרנגולת, שהתעלסו שם באהבים זה כשבוע ימים. הסתתר הזוג ועקבותיו לא נודעו. כל הבוקר חיפשה אותם אפיה בין השיחים ובין ערמות הזרדים, בין הזמורות ובין ענפי השיטה, גם בכל החצרות והאורוות והמזבלות שבשכנותם – חיפשה ולא מצאה. בכליון עיניים ציפתה שיבוא מוסה בצהריים מן העבודה; אפשר, יושיע לה הוא. והנה כשנודע לו הדבר, לא עזר לחפש, אלא התנפל עליה באכזריות-חימה והיכה אותה במקלו…

היא לא צעקה, לא השמיעה קולה. רק סגרה את הדלת ואת החלון הקטן והתחבאה מעין-רואים. אחר-כך, כשהלך מוסה, לא שבה לעבודה לבית-גבירתה, ישבה כששתי ידיה על ראשה והרהרה. לאחר שעה ארוכה קמה, ארזה את חפציה, נטלה את החבילה והתגנבה אט מן החצר, שלא ירגישו בלכתה.

מוסה חזר לפנות ערב, כרגיל, ניגש ישר אל הלול ותימהון של שמחה תקפהו: זוג העופות ישב לו על המוט, ורק אמר לקפוץ ולברוח שוב כשניגש מוסה לשם. מוסה מיהר לסגור את הדלת עליהם וגולל אבן גדולה על פיה.

אפיה אינה במחסן, בוודאי היא מטיילת עם הילדה שלה! עברה שעה, שעתיים – איננה. הוא עולה לבעלי הבית: הם אינם יודעים כלום, ומתפלאים שלא באה אפיה אחר הצהריים. סוברים הם, שהיה לה איזה עניין אצל התימנים. מוסה רץ לשם – לא מצא אותה בשכונה. התחיל רץ מבית לבית, עד שנודע לו שראו אותה בלכתה לבדה בדרך העירה וחבילה על שכמה.

בלב מלא כעס ותמרורים שב מוסה לחדרו האפל, נפל על משכבו והתלבט ביסורים כל הלילה; ביקש תחבולות כיצד להשיב אליו את הבורחת. לבסוף החליט מה לעשות. הוא קם עם עמוד-השחר, התפלל, הזדיין באקדוחו, שם בכיס של עור את כליו ושם לדרך פעמיו.

יצא כשאפלולית קלה עוד כיסתה את הסביבה. עבר כרמים ושדות-בר, וכשהגיע עד פרשת-הדרכים כבר טבלו הרי יהודה בים של זהב. פרצופו של מוסה הביע עוז וגבורה כשהוא מהלך זקוף ומזויין באקדוחו, שהוא תקוע בחגורת-עור מלאה תרמילי-חיצים. הלך בצעדי-און והרהר: איזו טפשה, איזו טפשה! כלום להרוג אותה אמר, חס ושלום? הלא רק אילו חבטות במקלו העביר על גבה ולא עוד – כלום בשביל דבר של מה-בכך צריכים לברוח למרחקים?… על צד האמת רחמנות על הילדה! היא חוששת, שבוודאי אֲבֵדָתָם לא חזרה, ולא עלה על דעתה, ששב הזוג למקומו. עכשיו כבר סגר עליהם היטב היטב, וה“שדים הקטנים” לא יוכלו לפתוח את הלול בשום אופן!

ומתוך רחמים על הילדה המוכה הוא נודר נדר להתנהג עימה להבא ברחמנות ולא להכותה. אסור להכנע ליצר הרע שמסית לעבודה זרה! אסור באמת להכות ילדה כזו!… וכאן מוסה נותן אל ליבו לקנות בעיר מתנה יפה לאפיה. אישה כלי זינה עליה וצריך לפייסה!…

מהלך-מחשבתו פסק כשמתוך יער-הזיתים יצאה ונהרה לקראתו חבורה גדולה של פועלים ערביים, שהולכת לעבודה במושבה העברית. בלי משים מישמש את תרמיל-חיציו שבחגורה מתחת למעילו.

“מרך הבא, נהרך סעיד![^ftn1]” מברכים אותו אילו מן הפועלים. והוא משיב ולא משיב מתוך פיזור-נפש. הוא סר קצת הצידה והתחיל מחיש צעדיו, כי נזכר כאן בבן-עירו שנהרג אשתקד כשעבר לבטח דרכו כמוהו היום!… הוא קובל בליבו על הרשות: כיצד זו עד היום לא מצאה את הרוצחים ועקבותיהם לא נודעו. אצלם בתימן, הממשלה זריזה הרבה יותר: מיד היא עושה חיפושים והרוצח לא ימלט מידה. אבל אם במקרה לא תצליח, הרי יש לבני אדם דרך בטוחה לדעת את הרוצח.

רטט עבר בגופו כשנזכר במעשה אחד, בשעה שידו היתה בחיפוש כזה: הימים ימי קציר בעָדֶן – שם. עליו נפל הגורל לסייע בדבר ולהוודע מפי המת – מה שם רוצחו. ליל אופל. הוא וחברו חפרו, הוציאו את המת מקיברו ונשאו אותו אל הר תלול. הניחוהו, התרחקו ממנו כמטווחי-קשת, ישבו בעצירת-נשימה והמתינו… הוא נתבלבל ולא ראה כלום. אבל חברו העיד, שציפור ירדה במעוף ממרומים, פרשה כנפיה על המת וציפצפה על אוזנו… שלטה דומיה מסביב. פתאום נשמע כאוב מארץ קולו של המת, שגילה לציפור את כל סיפור-המעשה: כיצד הלך בדרך, לאן היו פניו מועדות ומי רצחו נפש. אחר הדברים האלה החזירו את המת לקיברו וסתמו עליו את הגולל לנצח. וכשנתגלה הסוד לגואלי-הדם, כבר ידעו ברור במי לעשות שפטים!

מן הזכרונות הרחוקים והנוראים חוזר מוסה אל המציאות ובפסיעות גסות הוא ממהר אל ילדתו. צועד הוא על הכביש בדרך-המלך, פוגש בשיירות של גמלים טעוני-משא; בחמורים מובילים ירקות בארגזים, ורוכביהם עליהם; בערביות נושאות על ראשיהן סלים מלאים בקבוקי כותח¹ למכור בשוק.

התנועה רבה אל העיר ומן העיר. והנה הפרדסים. מבין משוכות הצבר והשיטה נראים עצי תפוחי-זהב ופריים, שאך התחיל מתפתח. עובר מוסה על-יד שער פתוח ומעיף עין פנימה: שדרת רימונים מוליכה אל פלטרין יפה, זוג של דקלים מתנשא בשיא גובהו מעבר לבניין-קסם שבעומק הפרדס. ריחות חריפים מתנדפים והשמש בוערת בין הגדרות הירוקות והגבוהות. מוסה כולו שטוף זיעה. אך הנה העיר והנה השוק. כאן הוא קונה בשביל אפיה אריג-צבעונים לשמלה, שני זוגי גרביים חומים ואָמָה של סאטין שחור לקישורים על מצחה, ובדחילו ורחימו הוא נושא כל זה לבית אחיה. אבל מה גדל תימהונו כשבכל מתנותיו לא נתפייסה אפיה! וגם אחיה עמד כצר לו: הוא דרש עשר לירות קנס על המכות שהיכה את אחותו!

“כאן,” טען האח, “יש רב ספרדי, שמגן על כבוד האישה. אינו נותן רשות להלקות אישה כמו שנוהגים בתימן. כאן דינים ומנהגים אחרים בחיי האישות. ואפיה לא תשוב אם לא תשלם את ה קנס!”

כל טענותיו והצטדקותו לא הועילו. העניין נסתבך מאוד והוא לא ראה לפניו דרך להחזיר את המורדת. “פוטר מים ראשית מדון”, ממלמל מוסה וחורק שיניו כשהוא משוטט בין תימני-העיר, ומבקש עיצות מפיהם. חכם אחד, שעוסק בניסתרות, שלח אותו לבקש אחר אדם ארוך, שרוב פניו עגולים ובהם נקבים נקבים, אות “ת” בשמו, ולו יש קרובים ואוהבים רבים, והוא יושב בצד צפון ומזלו מזל-חמה. אצל אדם זה אפשר למצוא סגולה להשיב לב נשים על בעליהן…

עברו שבועיים בהתלבטות מרובה וביסורים לשני הצדדים, עד שעלה בידי אנשים טובים להשלים בין הזוג. נתפייסה אפיה ונתרצתה לו. אבל הביתה לשוב לא הסכימה. כי על פי עצתן של חברותיה אמרה להישאר לחודש ימים בעיר כדי להתרחץ במי-הים. “הים בונה עקרות”, אומרות האשכנזיות; ודאי חכמות הן ויודעות את סוד הלידה!

מוסה שב לבדו אל המושבה ואפיה התחילה יורדת ערב ערב אל שפת-הים להתרחץ. בפינתה של סוכת-רוחצים היא פושטת את בגדיה, לובשת חלוק כחול שנשאר לה יחידי לפליטה מכל בגדי-תימן, יורדת מן המדרגות, רצה עד המים, נכנסת בזהירות וכורעת לפני הגל. הלה, עז-פנים, רוצה להפכה: היא נפחדת, מטילה את עצמה על החול המכוסה קצף ואוחזת ביד אישה זקנה. הצעירות לועגות לה ואומרות להחזירה בחזקת-היד אל המים. אבל היא נלחמת בהן ומגינה על עצמה כשהיא זורקת עליהן מלוא חופניים צמחי-ים, שהביא אל החוף גל זועף.

לאחר הרחיצה, כשנתלבשה גם הידקה את מצחה בקישור-הסאטין החדש וסרט אדום באמצעיתו, נשארה יושבת שעה ארוכה בין כנופיית המשרתות, שבאו לטייל עם ילדי גבירותיהן. אפיה נזכרת בעליזה “שלה” וגעגועים עזים תוקפים אותה: מה טוב היה לשבת כאם עם היפהפיה הקטנה! וכדי להפיג את צערה היא קונה מנת “גרעינים” מן המוכר הערבי, מחלקת בין חברות וגם היא מפצחת מהן כשהיא שולחת את מבטה הלוהט על פני השטח הכספי של הים.

סערה קלה. הגלים אפורים, כהים; רק כאן, אצל החוף, הם לבנים בשצף-קצפם. המערב מכוסה עננים אפורים, שביניהם משתקפת תכלת הרום. פתאום הופיע מבין העננים כדור-אש גדול והצית להבות על פני הים. קרניים ארוכות נוצצות יוצאות מן הכדור, עוברות מעל לעננים ומגיעות עד חלקת הרקיע הזך והטהור מכל ענן.

הנה טבלה החמה בקצה הים, צללה אט ושקעה. רק קו בהיר-אדמדם אחד נשאר בין העננים. אבל בעוד רגע – גם הוא איננו. כל זהב העבים נעלם וענני האופק נשארו כהים ועצובים כיתומים.

חודש ימים של רחיצה עבר מהר ואפיה הולכת לשוב אל המושבה מזויינת בכל טוב: קדרת-נחושת מלובנת יפה-יפה והמכסה המבריק שלה הודק אותה בחן; קערת פח מלוטש ללוש בה את לחם חוקה; שתי צלחות של קוניה מצויירות פרחים וורודים, ושתי כפות שהן מבריקות ככסף טהור ממש. עם כל “כבודה” זו אין אפיה הולכת ברגל, אלא נוסעת בדיליז’אנס, ובזה היא חשה מעין שמץ גאוה.

וכשבאה אל מחסנה תקף אותה צער גדול, כי מיד נודע לה שמשרתה אינה פנויה עוד: במקומה לוקחה ערביה שהגברת שמחה בה ולא תפטר אותה. וביחד עם המשרה אבדה גם דירתה. כבר קיבל מוסה הודעה לפנותה, אלא שביקש שהות עד שתחזור היא, אפיה. עלבון וצער תקפו אותה ובכתה כל הלילה. מוסה ביקש לנחמה ולא יכול.

– ג –

סוף הקיץ. החום גדול ביום. רק בערבים נושבת רוח קרירה. והמרתף, שאפיה דרה בו זה חודשיים, פולט חום כזה שהיא אינה יכולה לישון בלילות ורע לה, רע לה… לעיתים היא קופצת בחצות-לילה ובורחת החוצה כדי להקיא. מוסה שומע, קם ויוצא לעזרתה. עטופה שמיכה קלה היא יושבת על-יד אחת מן הקאזוארינות לשאוף אויר. מוסה צונח על-ידה. היא סומכת את ראשה שחור התלתלים, שעין אינה רואה אותה ביום, על זרועו ועיניה ננעצות נוגות בנקודה אחת.

“למה יַא וּלְדָה, ליבך כל כך שרוי בצער תמיד? אם כמהה נפשך לילדה, לעליזה, זה אסור! עבודה זרה אסור!”

ומוסה מלטף אותה בידיו, שקרום עורן קשה ושחור.

הפעם לא התאפקה עוד ומתוך דפיקות-לב חזקות גילתה לו סוד: – הם לא ישבו ערירים!

הוא קם כהרף-עין והציץ בה בתימהון:

“ילדה, מה את סחה, ילדה! האמנם ריחם השם? ואני לא ידעתי. שמו יתברך לא נתן לי בינה בדברים כאלה!”

הוא לא ידע מה לעשות בגופה הגמיש שהיה מוטל עטוף בחיקו. היה לו רצון להרימה על כפיו ולעוף עימה כצפור-דרור, אבל נשאר יושב עם משאו היקר וליבו ושפתיו רוחשים תפילה. הוא התכופף אליה. עדיין עצבוּת שורה על פניה.

“על מה ליבך מתעצב, ילדה?”

“חלומות רעים מבהילים אותי והלב אינו פוסק מלנבא לי רעה שיום יבוא ואתה תישא צרה עלי!”

“חס ושלום יא ולדה! מה עולה על דעתך עכשיו, כשהשם יתברך ראה בעוֹנְיֵנוּ ושלח לנו ברכה?”

היא השליכה פתאום מעליה את השמיכה, נעצה במוסה זוג של עיניים בוערות ומלמלה בחטיפה:

“לא עכשיו, אלא אחר-כך, כשיקרני איזה אסון: אני אחלה או הילד ימות!”

“ישמור השם, ישמור השם!” לוחש מוסה בצער.

והיא מוסיפה לדבר בקול חרד:

“אבל דע לך, מוסה, שאם עשה תעשה כדבר הזה ותיקח צרה עלי, אז עדים העצים האלה ועד גל-האבנים הזה, שאחנוק אותה! עד מוות אחנוק את צרתי!…”

ונמשכו עוד ימים ולילות קשים לאפיה: לעבודה אינה מסוגלת עוד, כי הכפיפה קשה עליה; לאכילה אין נפשה – הכל היא מקיאה ובוחלת היא בכל. תשוקה יש לה אך לרקיקי-דוּרה אפויים בשמן, כמו שהיו מכינים בעדן לשבתות; אלא שאין כאן התנורים המיוחדים לאפותם. מוסה חיפש חומרים שונים לבניין תנור כזה. לא נח ולא שקט עד שהתקין אותו תנור, ואפיה אפתה לאחת מן השבתות את הלחם האהוב. אבל לחם זה הזיק לה: אכלה ממנו לשובע וחלתה.

ועצבותה הולכת וגדלה עם כל חודש וחודש. וכשמוסה מוכיח אותה, כדרכו, על החטא שהיא חוטאת כלפי השם יתברך, היא משיבה:

“כלום איני מקבלת, חס ושלום, באהבה את מתנתו?… אבל מה לעשות כשהשטן מקטרג ושולח לי חולי, יסורים ופחד?”

“איזה פחד? משום מה את חוששת ילדה?”

“חוששני, שמא המיתה תבוא עם הלידה!… כל פעם שמתרוצץ הוָלָד בקרבי ומכה בבטן, נדמה לי שאיזה שד קטן כרוך שם עימו יחד, וכשיבוא היום תיגבר יד השד על ידו של בן-האדם!”

מוסה רָק² מתוך כעס, גער ונזף בה.

לילה. היא שוכבת ערה ומקשבת לכרכורים שבבטנה. תחת ליבה לוחץ ומעיק דבר-מה. היא חושבת שזהו השד. זהו האסון שלה, שחוזר ומתגלגל אל תחת ליבה. חולשה נוראה תוקפת אותה והיא רוצה לצעוק ולקרוא לעזרה; אבל מרחמת היא על מוסה ומתאפקת מצעקה. היא נוטלת כוס מים קרים ומשתדלת להרדם.

אשמורה שניה. נרדמת לשעה קלה ומתעוררת מתוך ליטופים…

“אי אפשי, אי אפשי!” לוחשת אפיה מתוך כאב עצור. אבל מוסה אינו מרגיש ביסוריה ואינו חש בענות נפשה, וברתת תאוותו הוא שובר את חוזק הצימאון שלו…

לעיתים עוד ניסתה אפיה להרוויח פרוטה. היתה יוצאת לעבודה. אבל על פי רוב היתה שבה מוּרגזת מאוד ומרבה בטענות: למה עזבו את תימן, את בית אביה בעדן – שם? הלא אדונים היו, בעלי בתים וקרקעות. בין עשירי העדה נחשבו, וכאן נהפכו לעבדים נמכרים!… עמוסים הם עבודת-פרך ועוד מתקלסים בהם. לשימצה שמים אותם!…

היא מצאה בית קטן וניסתה לעשות חוזה לחודש ימים, אבל עד מהרה ברחה משם. כי נכנס פעם צעיר אחד ושאל:

“זוהי שפחתך, גבירתי?”

ומיד עזבה את הבית ההוא. לא יכלה לסבול את החוצפה שבשאלה ושבה בוכה למרתפה. “שפחה!” “שפחה!” – מילה זו כחרב-פיפיות גזר את ליבה. היא בכתה מר וקבלה: “הזאת היא ארץ-ישראל, שהלכנו להיגאל בה?”

ומוסה משדל אותה לקבל את היסורים באהבה: – משיח לא יבוא אלא אם כל הדור יהא כולו זכאי, והיסורים באים למרק חטאים…

כשהונח לה, התחילה להעסיק את מוחה בשאלה: מה תלד – בן או בת? רוצה היא בבת דוקא, שאם לא תהיה יפה כעליזה, תהיה נא כתירצה בת אביגיל! בדמיונה כבר גידלה את הבת עד שהגיעה לפירקה… היא לא תמכור אותה בכסף כדרך התימנים! היא תיתן לילדה לבחור ארוס כלבבה. כמה יפה מנהג זה אצל האשכנזים! וכי לא שטות הוא מצד אלה מן התימנים, שלועגים לכך?

פעם בערב שבת עם חשכה, תקפוה חבלי-לידה חזקים עד שלא יכלה לזוז ממקומה.

כל הלילה ההוא, ליל שבת, התלבטו אצלה תימניות. היא התקשתה בלידתה והן אחזו בכל מיני תחבולות ולחישות לאיים על הולד שיצא לאויר העולם. אבל השטן עיכבהו והוא התעקש ומאן לצאת. כלה כוחה של אפיה וחדלה לצעוק, ורק נאנחה חשאית כשהיא זוקפת אצבעותיה כלפי שמיים, נוגעת בהן בקצה חוטמה ושפתיה לוחשות:

“הוי אלי, יא אלי, יא אלי!”

דודה אחת יושבת לרגלי המיטה ומתפללת:

“פתח השם שערי רחמים, פתח!”

בתחילת הלילה קראה אפיה למוסה. ביקשה אותו ללכת ולקרוא לגברת, לאם-עליזה. הוא סרב. שבת היום, והאשכנזיה לא תשגיח בחילול שבת. אבל כאור הבוקר הוא לא יכול עוד לעמוד בפני תחנוניה והלך להזמין אותה נגד רצונו.

הגברת נזדרזה להתלבש ושלחה את מוסה להביא את המיילדת לביתו. הוא סרב אף כאן:

“לא צריך, לא צריך! שבת היא מלזעוק, ורפואה קרובה לבוא – השם ירחם! בידו ניתנו שלושת המפתחות: של גשם, של תחיית-המתים ושל חיוּת!”

הגברת הביאה את המיילדת והן נכנסו שתיהן יחד. כשאפיה ראתה אותן התפרצה בבכי גדול, תפשה את ידיהן, נשקה את ידי כל אחת מהן והתחננה בקול קורע לב:

"תנו לי מעט סם, תנו לי מוות. הלא חיים אין לי, אין! "בחדר עמדה צווחה: “יא אבא, יא אלי! רחום וחנון – רחם עליה! אב שבשמיים, שלח רחמיך, היושב על כסא-רחמים – רחם עליה! אַללָה כַּרִים³ פתח שערי רחמים!”

המיילדת גרשה את המקוננות, דרשה כלים, הכינה מים חמים וניגשה לעבודתה.

וּבינתיים אפיה מוסיפה להתחנן בלחש:

“הוי מיתה, מיתה תני לי! מעט סם, רק מעט סם – השם יכפר לך!”

המיילדת מסרה פתקה למוסה וביקשה להביא את הרופא. מוסה שוב מסרב:

“אני לא רוצה במלאכי-חבלה! שבת היום! אין כאן פיקוח-נפש! וברופא אין ממש!”

וכשהגברת הביאה את הרופא ברח מוסה מן הבית כמטורף.

הרופא חגר סינור לבן וניגש לאפיה. זו תפשה את ידו והתחננה גם לפניו:

“מעט סם, אדוני! מעט סם – הלא חיים אין לי!”

“יתנו לך סם, אפיה, אבל סם-חיים יתנו, להקל על יסוריך!” והוא מחליק את ידה הרזה ומנחם אותה.

הובאה גם חובשת לעזרה, ליבנו באש את המכשירים, השיגו שולחן וניגשו לעבודה…

הילד שהוצא – היה מת.

– ד –

כעבור שישה חודשים הבריאה אפיה ממחלה קשה, שתקפתה אחר הלידה והנה כוסו שמיה עננים וקדרו לנצח: מוסה לא התפשר עם מיתת הילד, שבא מתוך מה שנשמעה אפיה לאשכנזים, ולא סלח לעוון של חילול השם וחילול שבת ביום הלידה. הלך וארס לו ילדה, בת דוד, שבא זה עתה מתימן, והתכונן להיכנס עימה לחופה…

שמים וארץ הורידו דמעות על אפיה ואסונה. וכשהוכיחו בני-אדם את מוסה על העוול הגדול שהוא אומר לעשות לה, השיב באנחה:

" ‘מהשם מצעדי גבר ואדם מה יבין דרכו!’ "

(1925)