לעיני גדל הילד “עמו” ויהי לנער שימח לב רואיו. ואני ראיתי את הנער בגמלו ויהי לעלם מעורר ברכה. נבון היה ונקי הדעת, רחמן ועז ברוחו, עניו, שקדן, מקשיב וחרוץ מאוד.

מדי פגשי את עמיצור ושוחחתי אתו, אישרתי הוריו והתברכתי בו שאזכה גם אני לגדל בן כמוהו.

חזיתיו בעתיד כאחד מיקירי הבונים את עתיד עמנו, כצור איתן בחומת ארצנו. תמיד עלץ לבי לפגישתי אתו. ובכל מקום אשר פגשתיו, ובכל מצב אשר ראיתיו, אצלה הבעתו עלי רגשות נעימים ומעודדים.

בכל הנוער אשר פגשתי בימי חיי לא ראיתי עלם יקר רוח כעמיצור. והנה איננו!…

אין תנחומים לאבדן עמיצור – – –

תרצ"ב (1931)

אמנם אין ימי האדם עלי ארץ אלא כצל‑עובר, ואולם, בהירצח א. גלותמן – ניתק צל סלע‑כבד בארצנו העיפה!… היהודי הדתי, שעינו מעמיקה לחתור אל נצח‑הנצחים, יאמין כי שנות האדם שהוא עובר על הארץ (בין נצח העבר ונצח העתיד) אינן אלא כמעבר מכר‑נרחב אחד למשנהו דרך “פרוזדור” סימטת החיים הצרה.

ההאמין גם גלותמן בכך, ולכן היה כשקוע במחשבות ובהסתכלויות תמיד?

למעלה מעשרים שנה הכרתי את האיש. יחד עבדנו בעמק‑הירדן, במקוה‑ישראל ובנהלל. רבות התרועעתי את האיש ורבות נהניתי מן “פניניו” החבויות, אשר לעתים גילה אותן כאילו מתוך היסח הדעת.

אכן, עולם עשיר נסתם בפנינו לנצח! אין זאת אלא שהנצח, אשר ממנו נכנס גלותמן אל תוך סימטתנו הצרה, השתוקק לו ומהר לקחתו מעמנו. אכן כבה פנס מאיר בסימטתנו!…

תרצ"ו (1936).

אכן נחתה יד כבדה בכם, משנה שבר השברתם! והיכול אוכל להטיף אמרי‑תנחומין לכם? אך האוכל לחזות את יגונכם הגדול – ולפרוש לעסקי? ידעתי: אתה, האב השכול, תשא את בשרך בכאבו, ותמשיך בפעולותיך החשובות למען עמך וארצך; אך התוכל היות דוגמה בכך גם לאם השכוּלה ולאחות הדואבה? וכי אבוא עתה לספר לכם מאשר אלפתי אני במשך שנות חיי: כי אותה היד הרועצת, היא גם נטפי‑תנחומין נוטפת, אותה היד השוברת היא גם אגלי‑מרפא אוגרת; וכי לא לעולם יחיה האדם ומעמק עכור זה אל שמי תכלת יורם?

אך הנוכל לריב את גנן‑החיים על אשר ילקט פקעי‑שושנים מגנו, בעוד שגם אנו נרד כה ללקט שושנים בגינותינו? וכי לא ידע אותו הנגן בלקטו לו את נפש יהודית שלכם, כי פקעת יפה ילקט לו אל זר‑נצחו? ומה אנוש כי יריב ויתעבר לגנן‑החיים ויאמר לו את אשר יעשה בגנו? מנחם אבלי ציון – הוא ינחמכם.

המתאבל אתכם על פרחכם שנקטף.

תרצ"ו (1936).

את לקוּיי‑מנוער אני מזכיר בזה: עד שהכרתי את יוסף אהרונוביץ לא פעם בי הרגש שאפשר לכנותו בשם “יראת הרוממות”. כבדתי מאוד את בוסל שהיה צעיר ממני בהרבה, כבדתי מאוד את גורדון שהיה זקן ממני בהרבה; אך יראת הרוממות היתה בי רק בפני אהרנוביץ, למרות ששנינו היינו כמעט בגיל דומה זה לזה.

במשך כל ימי הכירי אותו נסיתי לא אחת לבאר לעצמי את סיבתו של הרגש ההוא, והדבר לא עלה בידי, אכן בימי אבלי עליו כאילו נגלה לי הסוד: נפשו של אהרונוביץ היתה בעיני כחידה, ומטבע האדם הוא כי נפשו תחרד בכעין יראה בפני הבלתי‑מושג על ידו. גלוי לכל היה אהרנוביץ הקר, ולי נגלה במקרה גם אהרנוביץ בעל הנפש הרכה, הדואבת עם כל אומלל ונאנח, ונוטה ברצון את השכם למען הקל ממשאו. ולא היה צורך כלל כי אותו נאנח יהיה מידידיו הפרטיים; בהבעת פניו של כל אדם אשר נפגש לו במקרה, אף ברחוב, גילה את סבלו; ולא נמנע מהציע עצמו לעזר, אף מבלי שהלז העז אפילו לחשוב ע"ד בקשת עזר ממנו.

אכן הוא היה בעל הגיון, עד כדי יכולת להקפיא את הנידון באלף מעלות קור מתחת לאפס המחלט, למען אפשר יהיה לנתחו באיזמל החד ביותר; ואולם הוא היה גם בעל נפש רכה, שרחמיה לאדם להטו באלף מעלות חום מעל “לכול המחלט” (בגלגל חמה).

וכי גילוי מקרי כזה לא היה בו כדי לעורר את הרגש של יראת הרוממות?

תרצ"ז (1937).

יָמִים בִּבְכִי יִנְקוֹפוּ

יִדָּחוּ לֵילוֹת בִּנְדוּדִים,

בָּקְעוּ מְקוֹרוֹת הַדֶּמַע,

עַפְעָף צָבֶה, נִחָר גָּרוֹן.

לוּא מַתִּי תַּחְתֵּךְ!…

הֵן הָיִיתִי כִּמְסוֹס,

לָעֲבוֹדָה לֹא אֶצְלָח

וְאַף לֹא לְחֶבְרָה.

וְאַתְּ, בְּטַעַם עֲבוֹדָתֵךְ,

לְמָתְקֵךְ וּלְתֻמֵךְ –

נְמָלִים דֹּם עָמְדוּ,

דְּבוֹרִים אָסְפוּ צוּפָן – – –

אֶחֱזֶה נֹעַם יְרֵשָׁה הוֹרַשְׁתְּ:

נִטְעֵי‑נַעֲמָנִים נָטַעַתְּ,

בַּת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּרֵךְ – –

וּבָזֹאת אֶנָחֵם!

יְנֻחֲמוּ אֲבֵלַיִךְ.

ת"ש