בשדות אחרים:
מאתאליעזר יפה
ממעינות הרפואה
מאתאליעזר יפה
…. אלה אזכרה ואהמיה, בראותי כל עיר על תילה בנויה, ועיר האלוהים מושפלת עד שאול תחתיה… … …
א.
העליתי את הקינה ההיא, לא רק יען כי באתי כאן “בין המצרים”, ולא רק יען שהיום תשעה באב; אלא הומה בי קינה זו בכל עת היותי בתוך “ערי האלוהים” שבארצנו וראותי את שפלותן, ובכל זמן ראותי כל עיר מחוץ לארצנו בנויה על תילה. והנה אני בנויהיים אשר בגרמניה, כי שלחוני רופאי למצוא מזור למחלתי בתוך מעינותיה. ואכן, אם יש מזור במעינות נויהיים לכל אלפי החולים הנקבצים הנה מכל קצוי תבל, ואם אין, אך גלוי הוא לעיני כל, כי מקורות שפע נמצאים במעינות אלה לתושבי נויהיים ולכל סביבתה. ולמה זה נשארת טבריה שלנו עניה כה, עזובה ונרפשת? הכי אין מעינות רפואה בטבריה, ומדוע לא יחקרו את סגולותיהם? הנה עומדת נויהיים על תילה במשך שנים רבות, ועדיין עובד בה במרץ “המכון לחקר מעינות נויהיים”. מבחינים כאן בשני תריסרים מעינות, אשר לכל אחד מהם סגולת ריפוי מיוחדת: אלה ללב ואלה לכליות, אלה לצנורות הנשימה ואלה לרבמטיזם, ועוד ועוד. ומעינות לרחיצה, ומעינות לשתיה, ומעינות לשטיפה, מי ימנה את כל זה! ועל המעינות האלה קיימות גם תעשיות מתעשיות שונות, תעשיות מלחי‑רפואה, ותשיות מי‑שתיה, חתומים בגושפנקאות מפורסמות ומתפרסמות. וגם תעשית צעצועים מאבני המחצב של המעינות. ונויהיים וכל סביבתה חיים על המעינות האלה, וכנראה לא חיי מסכנות; ומדוע עלובה כה טבריה שלנו?! ואיני יודע אם הסגולות אשר ישנן במעינות טבריה דומות לסגולות אשר מצאו במעינות נויהיים, אך הן בסביבה זו עוד כעשרים ערים כמותה החיות על מעינותיהן: ויסבאדן, באד‑קיסינגן ועוד ועוד. וכל “באד” מתהלל ומתקלס בסגולותיו המיוחדות לו, וכל עיר‑באד מלאה אורחים המפרנסים אותה; והכי אין במעינות טבריה חלק מכל אותן הסגולות המנויות במאות המעינות שבגרמניה? ומי יגלה עפר מעינינו לראות את הסגולות שבמעינות טבריה ולהפכן גם למקורות מחיה לדרים מסביבם? כאן שייכים המעינות וכל מקומות הרחצה והכרוך בהם – לעיריה. יוכל היות שלו היתה עירית טבריה עברית, כי אז היתה עיריה זו משיגה הלואות לפַתח את מעינותיה, אך כיום, הרי אין לקוות לפעולה שכזו מצד העיריה. אין גם לקוות הרבה מאת ממשלת הארץ, אך מדוע לא יימצאו בעלי הון יהודים שייסדו חברה גדולה לפיתוח המקום? הן אין ספק, שכאן מקורות עושר רב, ואיה היזמה הפרטית אשר אינה מוצאת מקומות להשתרע בארצנו?!
ב.
ומראה של נויהיים כמראה צעצוע נחמד. הכל מרהיב עין; ה“פּאַרקים” ערוגות הפרחים, בתי השעשועים והמגרשים, בתי‑הרחצה, מסדרונות השתיה. ומי ימנה את הכל! יודעת העיר לא רק להוציא כסף מן המתרפאים בעד ריפוים, אלא גם באמצעות שעשועים ותענוגים שונים. אך אין להתאונן עליה, היא מגישה את הכל בצורה נאה עד מאוד, וכל בניני העיר אינם אלא בתי‑מלונות ו“פנסיונים”. רק ברחובות הראשיים ישנן גם חנויות‑מותרות משופרות. בתי‑מסחר או תעשיה אין לראות בתוך העיר. הדאגה לנוחיות האורחים והנעמת שבתם כאן בולטת מכל. אכן, יודעת העיר לכבד את המעין שהיא שותה ממנו…
העונה אינה ברוכה השנה ביותר. מעטים האורחים השנה מכל הארצות בכלל. גם חלקה של אמריקה מצומצם השנה כאן, וביחוד מעטים השנה האורחים מגרמניה עצמה. והמשבר של הימים האחרונים בגרמניה הכניס בהלה גם בין האורחים הנמצאים כבר כאן. פשוט אין להם במה להמשיך. ואילו מזלי להימצא רגעים אחדים במצב קשה מאוד כעד לקושי המצב: נכנסתי בראשית השבוע הזה לבנק כדי להחליף שתי לירות אנגליות למרקים גרמניים. התור לפני היה ארוך, ואיש מכל אלה שעמדו לפני בתור לא השיג אף את חצי מבוקשו. הנה אשה זקנה לבושה הדר, אך חרשת ובדברה היא מגישה שפופרת אל פי הדובר אליה. ואת הקצה השני של השפופרת תכניס לאזנה. היא מגישה המחאה מבנק בברלין ומבקשת את חליפתה. “אצטער מאוד, גברתי, יענה לה הפקיד, לא אוכל לתת על זה כלום”. והנה אשה שניה מראה פנקס ומבקשת מאה מרק. “אצטער מאד, גבירתי, לא אוכל לתת לך על זה יותר מעשרים מרק ליומים”. האשה פתחה בקינה: “מה אעשה בעשרה מרק ליום, איתלה בהם?” אך יותר מ“צער” לא הוציאה מן הפקיד. והנה איש הדור מאוד מגיש פנקס ומבקש אלף מרק, ושוב מצטער הפקיד, אך יותר מן מאה מרק לשלושה ימים אסור לו בכלל לתת. בעל הפנקס לא נכנע – כנראה יחסן גדול – עזב את הפקיד וצלצל בטלפון. הכניס תוך שפופרת הטלפון את כל החזיזים והרעמים (דוננר ווטר), אך לבסוף שב אל הפקיד, קבל מאה מרק והלך כנזוּף. הגיע גם תורי. הוצאתי את שתי הלירות שלי וקבלתי חליפתן, אך קשה היה לי לשאת באותם הרגעים את המבטים אשר נפנו עלי ועל שתי הלירות שלי. כאילו בשתי הלירות המסכנות שלי נמצא כל מעשקם של העומדים מסביבי… אכן לא כל האורחים כאן הנם מסכנים, וכנראה לא כולם באים הנה להתרפא. פוגשים כאן משפחות שלימות: אבות על בנים ועל בני‑בנים, אשר אולי אחד או שנים מן המשפחה באו לשם רפוי, אך כל הנשארים נלוו כנראה סתם ל“זמנים טובים” (א גוּד טיים). כל מגרשי הספורט שוקקים בחורים ובחורות אשר אינם נראים כלל כ“בעלי מחושים”.
ואקלים כאן באירופה! ינצרני אלהים מחיות כאן! הייתי כשלושה שבועות בבאזל אשר בשוייץ, כחמש מאות מטר מעל לים, והייתי מכוסה שם תמיד זיעה מזוהמת. והנה אני עכשיו בגרמניה, ורק כמאה מטר מעל לים, (בערך כמו בנהלל), ואני קופא כאן מקור בחודש אב. הגשמים אינם פוסקים כמעט, והקור חודר לעצמות גם מבעד לבגדי החורף אשר לבשתי. וסח לי אכר שנסע אתי ברכבת מפראנקפורט עד נויהיים, כי זה כשבועיים יורדים גשמים כאן, הקמה הקצורה נרקבת, והקמה שצריכה להיקצר נרבצת, החציר מתקלקל, הירקות מתכסים באשה, ועצי הפרי נלקים במחלות. אקלים קשה לחקלאות.
אב, תרצ"א (1931)
מאצל הגרמנים
מאתאליעזר יפה
נמצאתי חודש ימים אצל הגרמנים. זמן מועט מאוד כדי ללמוד באופן מקיף משהו מארחם ורבצם של המונים לא מוּכרים, ומה גם שלא על דעת זה באתי לגרמניה, אלא כדי לקיים מצוות הרופאים על “ליעגע‑קוּר” כלומר, רפוי ע“י שכיבה, ועל ה”באַדע‑קוּר“, היינו רפוי במרחצאות, שגם הוא גורר אחריו כשתי שעות וחצי שכיבה במיטה. ובכן, לא מחקר על החיים בגרמניה אני בא לתת בזה, אלא קוים קוים מהתרשמותי ה”חטופה". ואני מניח מראש אפשרות של שגיאות פה ושם.
את תשומת לבי הפניתי בעיקר לחייהם ולדרך עבודתם של האכרים הזעירים בסביבה שנמצאתי. בקרתי במשקים רבים ושונים, ויש ברצוני להתעכב על זה בשורת מאמרים, שבהם אנסה גם להשוות את עבודתנו בארץ וחיינו במשקי העמק אל העבודה והחיים שראיתי אצל האכרים כאן, וללמוד משהו מזה. הפעם אגע רק בקוים כלליים אחדים.
איבוד דמים ואיבוד ימים
אחד מפיטנינו התאונן מרה על האדם ה“דואג לאיבוד דמיו ואינו דואג לאיבוד ימיו”. והנה כשאני רואה את האכר כאן (ומבעד לחלונות הרכבת גם בצרפת ובשוייץ) נוטה אני לחשוב, שהפייטן שלנו בהתאוננו ככה היה מסתכל בחייהם של עובדי האדמה הגויים, אך בשום אופן לא יכול היה לראות כזאת אצל עובדי האדמה שלנו בארצנו כיום. וכי למי ממנו אינה ידועה אותה הבהלה, שבה נתונים עובדי האדמה שלנו מראשית השנה ועד אחריתה ובשבתות וחגים כבימות החול? הן חצי יום לעבודה של אדם או של בהמה יסולאו אצלנו במד‑זמן רגיש כדי אחד מתרפ“ט בשניה. ואילו אצל הגויים ראיתי “מבזבזים ימים” של אדם ושל בהמה ל”שטויות" במשק ובבית, אשר אנו אולי לא נרשה לעצמנו להקציב לשכמותם אף שעה אחת בחודש; ובכל זאת אצל הגויים העבודה בסדר והמשק בסדר; תחת אשר אצלנו, אחרי כל הבהלה שבחרדה לזמן היקר, לא שכיח שיספיקו במשקים לעשות את הדברים בעתם. חידה היא. ועוד נשוב אל זה במיוחד במאמרים על דבר המשק החקלאי. ומה שנוגע ל“דמים”, ראיתי שהאכר האמיד כאן יוציא פפניג (חצי מיל) בלב קשה יותר מאשר יוצא אכר עני שלנו שילינג תמים. ואין הבדל למה מכוונת ההוצאה, אם לצרכי הבית והאדם או לצרכי המשק.
האיכר הזעיר
אנכי בקשתי כאן את האכר הזעיר המתקיים על משקו בלבד בלי כל עבודה צדדית, ואת אלה מצאתי מדרום ל“ריין” ובמזרחו. הקרקע כאן פורה מאוד מטבעו, אשיתו1 התהוה, כנראה, באחת התקופות העתיקות של אדמתנו ממשקעי‑אגמים וקובעת‑ימים. ונוסף לפוריותו הטבעית של הקרקע, הרי השיטה בעיבוד, במחזור, ובזיבול היא טובה מאוד. המדריכים של תחנת הנסיונות הממשלתית מרביצים תורה למעשה והאכרים מצייתים להם, אם כי לא באמונה עיורת ולא בחוסר ביקורת. שטח הנחלה הבינונית הוא מעשרים עד שלושים מורג קטן (60–40 דונם), אך ישנן גם נחלאות קטנות מאלה וגם גדולות מהן. הנחלאות כמעט כולן ירושה של דורות. העבודה היא עצמית, כמובן, אך בלי פרינציפים. ובשעות דחק יקבלו פועל לימים. במשקים הגדולים יש לרוב גם פועל קבוע, ו“בעונות הבוערות” יקבלו גם זמניים (פועלים במשקים נקראים משום מה “קנעכטע” – לאמור, עבדים). הדירות מרווחות מאוד: כמעט בכל בית שתי קומות. לוּ היתה לנו במשקינו רוחה בדירות כדי שליש מזה, היינו רואים את עצמנו כנסיכים.
הפועלים המקומיים המנוסים מקבלים 60‑80 מרק לחודש עם דירה ואוכל. פועלים יומיים מקבלים שכרם לפי שעות עבודתם כחצי מרק לשעה והארוחות אשר במשך שעות עבודתם. לפועלים הקבועים אין, כמובן, שעות עבודה מסויימות, אלא עובדים הם יחד עם האכר לפי הצורך (בתקופת בקורי – בקציר – הם היו קמים לעבודה בשעה 4.30 וממשיכים עד 9 בערב, ועבדו – מחמת הגשמים – גם ב“ימות המנוחה”).
“שדה‑אילן”
כמעט בכל אירופה נוהגת שיטה הנקראת בתלמוד “שדה אילן”: גידול עצי פרי בתוך שדות התבואה. יש מקומות אשר השדות דומים יותר לגנים של עצי פרי הנזרעים גם לתבואה מאשר לשדות תבואה שניטעו עצים. בסביבה שמדובר בה נטועים בתוך השדות על פי רוב עצי תפוחים, אך גם עצי פרי אחרים. נוף העץ מתחיל בגובה שני מטרים ויותר, שלא יפריע לעיבוד הקרקע מתחתיו. ואמנם יגשו במחרשה ובשאר המכונות עד לגזע ממש והזרע נזרע על פני כל השטח, כאילו לא היו שם עצים כלל. טיילתי בנידרויזל עם אכר אחד בא בימים בחלקת שדהו. לאכר היתה הכנה חקלאית בבית‑ספר, וכיום יש לו בן העובד במחלקת ההדרכה אשר בויסבאדן. בכל שעת שיחתנו היה פיו מלא קילוסים לתחנות הנסיון ולהדרכה שהממשלה מגישה לאכרים, אך כאשר העירותי לו על ההלכות השנויות במחלוקת בנוגע לגזע גבוה באילנות ובנוגע לכלאים שבשדה אילן בכלל – הפליט לאמור: “כן, מה שאלה אומרים!” והוסיף: “בשיטה זו נוהגים אכרינו כל הימים, אנו ואבותינו, ואנו רואים ברכה בה”.
עזרת הממשלה לאכר
שקידת הממשלה על הדרכת האכרים בכל עבודתם למקצועותיה ועירותה לפתרון שאלותיהם המתעוררות ע“י פגעים ונגעים, היא למעלה מכל תהילה. העזרה ניתנת לכל אכר ואכר בשדהו ובמשקו. שאלות כלליות מוארות בשיחות קצרות פומביות וסמוך לכך בטיול עם שומעי השיחה בגן קרוב, בשדה וכדומה, כדי להראות על הקשר שבין ההלכה ובין המעשה. הכל מסודר בדיקנות ובכיוון ישר לענין. ביום ראשון אחד הזדמן לי לבקר בשלושה כפרים קרובים זה לזה בסביבת בוצבך, ובכל כפר ראיתי מודעות מודבקות על לוחות המודעות שברחובות ובתוך בתי‑השכר (מוסד זה אינו חסר בשם מקום), על דבר מדריך מויסבאדן שירצה בשאלה מסויימת. המודעות בכללן היו מודפסות, ואך הזמן להרצאה בכל מקום לחוד היה מסומן בכתב יד. בהוסטהיים צריך היה המרצה להתחיל בשעה 15.50 (ארבע פחות עשרה) ולגמור בשעה 16 (ארבע). הלכתי למקום ההרצאה ושמרתי על הזמן, בשעה 15.48 הופיע המרצה על אופנים. העמיד את האופנים ליד המרפסת ונכנס לאולם. שמר על שעונו. הסתובב במשך שני הרגעים בין הנאספים ו”חטף" שיחה עם זה ועם זה. ובשעה 15.50 בדיוק פתח בהרצאה מרוכזת ובהירה, וגמר בדיוק בשעה 16, אמנם אחרי זה היו עוד שאלות ותשובות.
המסים והיחס אליהם
נטל המסים הרובץ כיום על הגרמנים בכפר ובעיר הוא כבד עד מאוד. בכפר יש לשלם מסים אלה: א) למדינה; ב) לארץ; ג) לקהילה; ד) מס הכנסיה.
מס הכנסיה אינו חובה מטעם השלטון, ואולם כל המתחייב בו (ובכפרים אין כמעט איש אשר ירצה להיות מוצא מן הכנסיה מחמת אי‑תשלום מסיה), שלטון הקהילה גובה ממנו גם את המס הזה.
כל המסים הנ"ל נגבים באחוזים מסויימים מן הרכוש או מן ההכנסה, ואין כל מסים שיוטלו על‑פי גולגולת, בית‑אב וכדומה. גם השירות אשר השלטונות נותנים לתושבים תמורת מסיהם שווים לכולם. לדוגמה, בית‑ספר (אעמוד על זה לקמן) ניתן חינם לכולם, בין אם עשרה ילדים במשפחה ובין אם אחד. הפרים להרבעת הפרות ניתנים בלי כל תשלום נוסף, בלי כל קשר אל סכום המס שהכניס האכר או מספר הרבעות שהוא נצרך להן (אגב: מתמיה שאצלנו – הגוי החכם והנבון ואף הצדיק בעיניו – אין עדיין ענינים אלה – מסים לפי הרכוש וההכנסה ושירות לפי הצרכים – נעכלים בנקל). – – – ועל נטל המסים ייאנחו אך לא יתלוננו.
שיטת בית‑הספר
מוסדות החינוך הממשלתיים, הפתוחים חינם לכל דורש, הם: א) גני ילדים (הגיל משלוש עד שש), אך הביקור בהם אינו חובה; ב) בית‑ספר עממי (הגיל משש עד ארבע‑עשרה), אלה חובה על הכל; ג) בית‑ספר מקצועי, (הגיל מארבע‑עשרה עד שבע עשרה), יום אחד בשבוע חובה על הכל. בית‑ספר אחרון זה מחולק לנערים לחוד ולנערות לחוד. כל נער ונערה יבחרו להם – בהתיעצות את המורים וההורים – מקצוע כטוב בעיניהם. ולפי המקצוע שבחרו יקבלו בכיתות את הלימודים הכלליים הנוגעים ביותר לאותו מקצוע. המורים אשר נפגשתי בהם לבבוני מאוד, ביחוד התרועעתי את מורה אחד בנאוהיים, מורה בבית‑הספר המקצועי שם. אדם משכיל בגיל 50 – 60, מסור בלב ונפש לעבודת קדשו. ויחד עם זה יקדיש את ימיו החפשים ועונות החופש לעבודה חקלאית בגן הירקות אשר לו ליד נויהיים (שם מצאתיו ושוחחתי אתו לראשונה). הוא ממשפחת אכרים. את הקרקע קיבל בירושה. בגנו אלף ושבע מאות מטר מרובע. הוא מעבד את הכל במו ידיו, מלבד חפירת הגן הכללית שלאחר החורף אשר ישכור לו פועל יומי. מצאתיו בבנותו לבדו בגנו בנין לבנים 4X5 מטרים ומרתף תחתיו לשמירת הירק ופרי העץ. בבתי‑הספר ילומד רק חמשה ימים בשבוע (ביום א' וביום ד' אין למודים למען ינוחו הילדים), שמונה שעות ביום. גם בבית הספר המקצועי ילומד ככה, ולכל ילד יומו (בן שמונה שעות) בשבוע.
“אגודה לזמרה”
מוסד מלבב בכפר (בודאי גם בעיר) הוא האגודה לזמרה, הקובעת עתים לזמרה בציבור. השירה – עממית. יד המורה גם בזה. כמה קנאה עורר בי מוסד זה!
החרדה לגרעין
בחרדה לגרעין התבואה (והגרעין כולל גם את הפרי והירק ואף כל מפלי הבית והמשק), אפשר להבחין מיסודותיו הנפשיים של פולחן דתי מורשת קדומים. בהובלת התבואה מן השדה תיאסף, במגוב‑יד של עץ, כל שבולת. ואגב: הקציר נעשה ברובו במגל ובחרמש. בלכת האכר מאחרי העגלה המלאה עמיר, אשר בנו או בתו או אשתו ינהגו בה, לא יימנע מהרים שבולת שנשרה בדרך. ובמשקינו אנו מה רבה התבואה הנשארת בשדה אחרי האסיף, ומה רבה התבואה הנפזרת בדרכים בזמן ההובלה! ומי יודע אם אין המסכּנוּת במשקינו באה לנו כעונש מאלוהי האדמה על הזלזול שאנו נוהגים כה בפריה… רחמנו אל!
ה“נאצים”
חששותי היו גדולים כל הזמן, שמא אפגש בשנאה מצד אלה שאבוא לבקר במשקם, אך לא קרה אף מקרה אחד כזה. מובן, שבכל מקום הצגתי את עצמי כעובד אדמה עברי מארץ‑ישראל, ותמיד נפגשתי ביחס אנושי הוגן. בשאונם של ה“נאצים” יכולתי להבחין רק בערים, אך בערים לא הלכתי להפגש את הגרמנים. את “תופיהם” של הנאצים ראיתי בחלונות ספריותיהם ובבתי‑הממכר לספרותם. בחלונות אלה יוצג בכל יום גם העמוד הראשון של עתונם, המתחיל תמיד במשפט נאצה על הממשלה באותיות גדולות לכל רוחב העמוד. אגב: פעמים ראיתי בתוך המשפטים האלה מלים עבריות אשר העורכים לא ידעו בודאי, כי מוצאן מעברית. ובשפת ההמונים הגרמנים אשר שמעתי הבחנתי לא אחת מלים עבריות, בהוראתן העברית. נשנות ביחוּד המלים “מיאוס” (דאס וועטער איזט מיאוס), “משוגע” ו“פליטה” (ער האָט פליטה געמאַכט). ומעניין: כל המלים העבריות אשר הבחנתי בדיבור הגרמני הם מושגים שליליים.
ובתוך עמי
ובקשתי בשדות גרמניה גם מבנינו אשר יתכוננו לעליה ולעבודה בארצנו. ואולם מעט מאוד אשר מצאתי באותה סביבה: חבֵרה אחת העובדת במשק עופות גדול ליד ואלדורף, וחמשה חברים עובדים אצל אכרים שונים בסביבות מגנצה (מיינץ). חומר טוב, אך עיניהם כלות לסרטיפיקטים לעליה, ומתי ישיגום? ובערים עזוב הנוער שלנו ברובו, אף‑על‑פי שנפשו פתוחה לקראת שירת תקומתנו, כגריד לקראת היורה המאחר בואו.
בפראַנקפורט, פראנקפורט “שלנו”, הייתי נוכח בערב אחד בפגישה של צעירים וצעירות מעטים, שהתאספו לטכס עצה ע"ד יצירת “גרעין” לאגודת נוער. כמה יתמוּת הורגשה שם וכמה כמיהה!
ובויסבאַדן, בעלת ישוב עברי קטן לאין ערוך מפראנקפורט, זכיתי לראות בפגישת נוער גדולה, קרוב למאה צעיר וצעירה (כולם מגורמנים), יען כי בויסבדן יש עכשיו (בחורף יעזוב) מורה לעברית (את כל חינוכו קיבל בגולה), צעיר ער ופעיל, והוא מרכז את הנוער מסביבו. והן יש מורים צעירים ומורות רבים בארצנו, אשר היו יכולים להתפרנס (אם בריוח ואם בצמצום – וכי יש חשיבות לדבר בעיניהם של מחנכי דור?) משיעורים פרטיים בערי הגולה ולאסוף שבר יקר לתנועת תקומתנו. ואים, אים אלה? הכי אינם, או חזון אין?! אחד מגורמי המשיכה והליכוד של אחינו בגולה נמצא בשירי ציון, המובאים שמה מזמן לזמן ע“י בני ארצנו המבקרים בגולה. ענין בציון ובשפתה עוררו גם הצגות “הבימה” בגולה. ולפי שספרו לי, עוררה “הבימה” תשומת לב וענין בציונות ובשפתנו גם אצל הגויים. המורה העברי הנ”ל בויסבדן סיפר לי ע"ד שיעורים פרטיים אשר יש לו גם אצל גרמנים מלידה מאחרי ביקור "הבימה. אחת מתלמידותיו, גרמנית, התקדמה כבר בידיעת השפה עד כדי קריאה בספרים עברים וכתיבת מכתבים בשפה זו. בהימצאי במסיבת הנוער בויסבאדן, ראיתי את רטט הנפשות לקראת שירי ציון, והצטערתי צער רב שלא חנני יוצרי בקול זמרה. חזיתי לפני כעין כנור רב נימים, הדרוכות לקראת הרוח מציון אשר תזעזען – וישמיעו שיר.
ד' אלול, תרצ"א (1931).
-
‘אשיתו’ במקור המודפס. כנראה צ"ל ‘ראשיתו’ (הערת פב"י) ↩
מתוך קריאה:
מאתאליעזר יפה
"ימים ולילות"
מאתאליעזר יפה
ימים ולילות, ספר בן שש מאות עמוד ויותר, כבד במשקל דפיו וספוג זיעה ועמל למכביר. אכן עיקרו של הספר, במידה שהוא מכוון לגלות לפנינו את הימים והלילות של חבלי הלידה לעדה הצעירה, עדת הנעורים השוקקים, אשר התלקטה טיפה טיפה ומשבר וגל מכל משכנות יעקב בגלות העמים, אל הארץ היעודה, לשם יצירת החיים החדשים, היעודים לעם אלוהי ישראל – עיקר זה של הספר נמצא רק בין הדפים ק“ט ותרכ”ב.
המגרעת היסודית, המזדקרת לעיני הקורא בספר זה עד כדי להכאיב, נמצאת בבליטת העמל הרב אשר עמל הסופר כדי להכניס את עצמו לתוך ספרו. ולוּ למצער היה רוקם את עצמו בתוך הרקמה הרגילה שבספר, כאחד משאר אישיו – וסלח לו הקורא; אכן לא נוכל סלוח לו את הפגימה אשר פגם, בהציגו את עצמו בספרו כ“שמש” ליד נרות‑החנוכה, וכצופה מעל לסוללות הצבא, היקר והחביב גם עליו גם עלינו. רוצה הקורא לראות את הנרות בלי אמצעי, ולא ישא כי ישתמשו בהם למען משוך את תשומת לבנו אל פינה פרטית זו ואחרת בחדר הסופר. כי כשאנו נכנסים לחדר תמונות, רוצים אנו לראותם בעינינו אנו על הקיר, ומאוד לא נעים לנו לראות את הצַיָר מוציא תמונה תמונה מנרתיקה ומראה אותה לעיניו בהוספת תנועות‑לוי מצדו, עד שראיתנו נתקלת, קודם כל, בציר עצמו, כשבצל ידו חבויה התמונה, אשר הזמיננו לראותה. ויתר על כן יקשה לנו לסלוח לו לסופר את זה, שבעקב התלבטויותיו הרבות בחיפוש הדרכים, איך להכניס את עצמו לתוך רקמת הספר, עקב זאת השפיע עלינו את שפעת החומר המיותר. כי הביאנו הסופר אל קרובתו בעירה ערבית‑נוצרית, ושרטט לנו שם את קמל‑אפנדי ובניו; והסיענו הסופר מפרק זה אחורנית, אל חיי יער שוקטים ברוסיה, וצאצאים סמוכים על שולחן אבות מתפנקים בהם. מענין או לא מענין לעצמו; אולם בספר הימים ולילות אלו, הרי כל זה מיותר בהחלט.
ואחרי פרק זה הביאנו הסופר אל בית אביו ואמו, בעירה נידחת בגולה, והוגיענו יגיעה רבה עד למאוד לשם מטרה זעומה אחת: לשנות את שם משפחת אביו מקריכר למוגיליאנסקי.
ולבסוף לא מצא דרך “לגבעת אריה”, אלא בעֲבָרָה במסדרון בית‑חולים אחד, אשר שם נפגש עם בן‑עירו ברישדסקי, אשר הלך מ“עין שדה” לעבוד ב“גבעת‑אריה”. והקורא הנו אחוז תמהון, כל עת קראו בפרקים אלה: רבש“ע, לשם מה כל היזע הלזה? הן יכול בנימין מוגיליאנסקי לגשת ישר מתל‑אביב ל”גבעת אריה“, כשם שהלך ידידו דוד ברישדסקי מ”עין שדה" ל“גבעת אריה”. ולמה נתן לנו את כל הפרקים האלה בראש הספר? ולשם מה בא עוד פרק אחד, בן ששים עמוד, באמצע הספר? והן כל אלה אינם פרקי הימים ולילות של העדה, אשר את חייה בא הסופר לתאר לנו, כי אם פרקיו הפרטיים של בנימין מוגיליאנסקי, הסופר, האורח ב“גבעת אריה”. והן היה לאל ידו של הסופר לקבוע לפרקים אלה ספר לעצמו, או ספרים לעצמם, באיזו צורה נאותה בעיניו, ואז אולי בֵּרְכַתּוּ נפשנו גם עליהם; אך, כי נתנם לנו בארג‑שעטנז זה, פגם ברקמת כל הספר, וגם את אבניו‑חן אבד כבתוך הגבב. והן יכול סופר למסוך את עצמו בתוך ספרו, אם ע“י התגלמו באישי הספר, מבלי תת לקורא כל סימן להכיר את נתיבו בספר; או ע”י הופיעו ישר, בלי כל מסוה, על במת הספר, ולדבר בגוף ראשון, דרך כנה למדי; אולם מאוד לא ינעם לשמוע את הסופר מדבר על עצמו בגוף שני ושלישי: “צורי החליק על ברך מוגיליאנסקי”. “האורח קם ונשק לנערות על פניהן ועל ראשן”. “בלבבות הצעירים התחילה משתתפת עדנה אדיבה לאורח”.
גם בצורת הספר אין שלמות. הספר יצא ממדוכת הסופר בצורה יומנית, למרות יגיעתו הרבה של הסופר לתת אותו בצורה שונה מזו. ותוך קריאה בספר ניכר כי שרה הסופר את הצורה, ולא יכל לה; ולקורא נדמה, כי לו השלים הסופר מלכתחילה את הצורה היומנית, אשר יכלה לו – והיה אז הספר ניצל הרבה מפגימות הנ"ל…
אכן אחרי אשר נסיר, מעל עיקר הספר, את כל אלה תכריכי הבוּץ והארגמן, אשר כרך עליו הסופר, ואף נסיח את דעתנו מן הפגימות המפוזרות, פה ושם, בגוף הספר, אז נמצא ב“ימים ולילות” תיאור נאמן למצעדיה הראשונים של עדת הנעורים, חלוצי‑יה, על אדמת האבות, מוכת השרב והכפן. ואם כי לא נשמעים בספר זה פעמי מצעדיהם של חיים בוגרים, כבדי משקל ומסובכי עלילה, מניפי שאלות עולם ומטילי פתרונים שגיאים; ורק רגש נשמע, רגשת מצעדיהם של חיי נעורים, חניכי תרבות המאה העשרים, עתיקי מנוחיות בתי‑אבות באירופה, עלי המחסור, הקדחת ועבודה קשה בעמק הירדן; רגשת שבים להישתל כעובדי‑אדמה אביונים, בארץ העברים השוממה והמשכלת עדיין – בכל זאת כדאים הם המצעדים האלה, אשר תיאורם נתן לנו, אחרי הכל, בספר הימים ולילות הלזה. ויהי אף אם אין בתיאור זה של חיי נעורים אלה יותר מאשר בתיאור רכס אחד מן ההרים העוטרים את ים הכנרת, או מציור זלזל מעץ עתיק יומין, אשר ירד, נח עלי משוכת קוצים. והנה ככלות הקורא לקרוא בספר הימים ולילות, וישב דומם רגע לשקול את ערכו של הספר; ואף על פי שאין גם לראות בספר לא רומן ולא דרמה בצורה הרגילה בספרות, בכל זאת ימצא את הספר בעיקרו לכדאי. ובטוח אני כי אם יגיע ספר זה למהדורה שניה, והסופר ישאיר בו רק את הגרעיני והעיקר, ואת כל תכריכיו יסיר מנו, אזי יקדמנו כל קורא בברכה ותודה.
כי תוכן חיי האדם וענינם אינם מתחילים ברומן מסובך ואינם מסתימים בדרמה סוערת. ולאו דוקא תקופת הרומן והדרמה בחיי האדם הן הנן התקופות הכי אנושיות שלו, אלא להיפך, פרקים אלה, פרק האהבה הסוערת ופרק המלחמה הגועשת, הנן מפרקי השירה של כל החי הרומש על הארץ, ולא שירת היחוּד של מין האדם לבדו. – ויש אשר במֶלל עוללים, הגיגי נעורים תמים ושיחות ישישים, ירָאו לעינינו תהומות מין האדם, מרחבי‑עדיו ורום-שחקיו, יותר מאשר ביסורי אהבה, סבוכיה, ונצחונותיה, של בחורים בוגרים ועלמות‑חן.
בכל אופן, הרי השירה המיוחדת רק למין האדם לבדו, היא השירה היוצאת מזעזועי הנימים המתוחות עלי שלדי‑זכרונות העבר ועלי עוּברי תקוות העתיד. והעדה מ“גבעת אריה”, אשר באה לארץ העבר והעתיד, כדי למתוח עצמה גשר בין ישראל‑סבא וישראל של קץ‑הימין, עדה זו, כמו שהיא נשקפת לנו מן ה“ימים ולילות” – זהו פרק שירה אנושי.
תרפ"ז (1927)
-
מאת נתן ביסטריצקי. ↩
"יעקב ורחל"
מאתאליעזר יפה
ההצגה חוברה שלושה קרעים, שאינם מתאחים: א) מחזה דרמטי חזק למדי – שיחת לבן האב את רחל בתו על דבר התמורה אשר יחשוב לעשות, והודעת יעקב כי יעבוד עוד שבע שנים ברחל. ב) “משחק” חיי בדואים, אולי מזמנו של לבן. ג) “הופעות” שמימיות, אשר ב“חלום יעקב” של ריכרד בר‑הופמן אולי יכירם מקומם, באשר שם הרי כל הכוונה וכל הספירות נמתחו אל פני גורל יעקב‑ישראל… אשר לא כן ב“יעקב ורחל”, אשר אין בזה יותר ממחזה אחד בחיי אנוש אחד… מה ענין סולמות, מלאכים ואלוהים לכאן? הכי באשר בתורה מסופר כל זה על יעקב נחוץ היה לחבר את זה אל אהבת יעקב ורחל? אם ככה, הן מוטב היה לחבר את מעשה ה"דודאים… ואת מות רחל בדרך אפרתה…
ולעצם המחזה: יעקב, רחל, לאה ולבן. האם לא היה המחזה מרויח עד בלי השואה, לו היו המציגים רואים את רחל באותה הצורה אשר ראתה אותה האגדה והמסורת העברית, המספרות על רחל כי היא מסרה מרצונה ללאה את הסימנים שלחש לה יעקב, באשר דאגה רחל פּן תיכלם לאה אחותה; והאם לא היה כאן מקום להראות נפש נאצלת נקלעת רגשות אהבתה לדודה ואהבתה לאחותה צרתה, ולהשאר עם זה נאמנים למסורת?! ולמה להראות רחל כזו, פראית גועה כשור נטבח… ומתחילה גם לספר ליעקב על‑דבר המעל אשר יעשה לו, עד שהיה הכרח בדבר להטריח מלאך ממרומי שדי כי יפסיק את מלשינותה באמצע…?
רחל זו, אשר מכל אמהותינו, שם ירמיהו רק אותה מבכה על בני1 כל נשי יעקב, ואשר במשך כל דורות ישראל ראינוה אֵם ורק אם ולא אשה; רחל, סמל הליריות הכי רכה בשירת ישראל – איך יציגוה בשקר כאשר הציגוה?
ועוד הערה אחת כללית ע“ד הצגת “גבורים” מן התנ”ך. לדעתי, אין לקחתם כחומר סתם, בשביל להציג תמונות מחיי אנוש לכל דורותיו עָדינו. הרי במסירת גבורים מן התנ"ך, יש לקחת אך ורק בשביל מחזות היסטוריים ובהיקף לאומי רחב. ובכל אופן מן ההכרח הוא לנהלם על מעינות המסורת והאגדות, אשר רקמה האומה מסביבם.
ולזה עוד הערה: המסורת מספרת כי עוד אברהם, אבי אביו של יעקב, שבר את אלילי תרח אביו, והושלך לכבשן האש, ועזב את מולדתו, והלך אחרי האלוהים אשר לא ירָאו בכל פסל ותמונה, והאמנם היה צורך בלתי נמנע בדבר להכריח את יעקב‑ישראל כי ישתחוה לפני ראש הראֵם!? – – –
האוהל ראה, כנראה, שמאהבת יעקב ורחל ותרמית לבן, לא עלה בידו להכין “סעודה מספקת”, חזיון שנחזה בו במשך שעתים למצער; והלך וצרף לזה סולמות נהדרים כשהם לעצמם, ומלאכי שמים וקולות שמים ומשחק בדואים – ותצא הצגה!…
וחבל מאוד!
תרפ"ח (1928)
-
‘על בני’ במקור המודפס, כנראה צ"ל ‘על פני’ (הערת פב"י) ↩
על הספרות לילדים
מאתאליעזר יפה
בין הסילופים הגדולים ביותר, שחברתנו תפושה להם, יש למנות את הסילוף שבספרות לילדינו.
אמנם לא מעט הוא הסילוף שהשתרש גם בספרות למבוגרים, אולם בדרך כלל הרי הספרות למבוגרים נמצאת תמיד במזל של תהיה וחיפוש דרכים לשיפור ועליה. ואם לפני דורותיים בערך, בעוד היו תלמידי‑חכמינו אנו שוקדים על ספרות הקודש בבתי המדרשות, והספרות החילונית היתה אז רק לנחלת ההדיוטות ועמי הארצות – נכבש שוּק הספרות ל“רומני השונד”, הרי לא ארכה ספרות מסולפת זו ימים ונדחפה מהר הצדה בפני ספרות מעולה ומשופרת, – ורק לפני תקופה קצרה נסתחפה שדה הספרוּת למבוגרים עוד הפעם על‑ידי ספרות השוּנד המודרני, אשר ההבדל היחידי בינה לבין ספרות השוּנד הבלתי‑מודרני (כדוגמת שמ"ר וסיעתו), נמצא אך בזה, שהאחרונה היתה למצער תמימה, תחת שה“מודרניות” הנה ערומה ונוכלת. אך עם כל זה, הרי לא חדלה הספרות למבוגרים אף פעם מן חיפוּש הדרכים לעליתה; והנה לאחרונה היא נראית מתנערת והולכת ועולה ממדמנת הסילוּפים אשר נשטפה בה, והיא מתרוממת שוב בשלבים נאים לה, למרות היות עוד מקצת מטומאתה דבוקה בשוליה.
ואולם לא כן הוא המצב בספרוּת לילדים. כאן שורר עדיין ה“שוּנד” בצוּרותיו השליליות ביותר. וקשה להבין איך דורנו אנו, דור זה המחפש בשקידה רבה כה את הדרכים הנאותות ביותר לגידול הילדים בבריאות הגוף וחיסוּן הרוח, איכה דורנו מזניח כה את שדה הספרוּת לילדים, מזון נפשם הרכה!
הנושאים בספרות למבוגרים בדורנו נלקחים כמעט במאה אחוז מעולם ההויה והמציאות; משהו שבמשהו יוקח עדיין מעולם האגדה, ולא כלוּם עוד מתוהו בדותה, ונהפוך הוא הדבר בספרות לילדים: תוהו הבדותה תופש בה עד היום את רובה ככולה, חלק קטן יוּקח מעולם האגדה; ואולם לעולם המציאות אין כמעט כל זכר בה. כי גם רוב הנושאים מעולם המציאות וההויה הניתנים בספרות לילדינו, גם אלה יסולפו כאילו במזיד, עד כדי להפוך גם את המציאות לבדותה וההויה לכסילות.
ושתי סכנות לסילוף זה:
א. תשעים ותשעה אחוזים ממחברי הספרוּת לילדינו חונכו הם עצמם על הספרות המסולפת הזו, וטרם ניסוּ לצאת מאותה “אצטגנינות” עתיקת‑היומין ולחשוב על‑דבר גישה רצינית ונכונה לילד ולספרות ילדים.
ב. כסילוף אשר יאחזו בו הבוגרים בעת ידברו אל ילדים ב“שפת הילדים”, מתוך מחשבה ש“כה יובנו יותר” לילדים… כן נדמה להם לרוב המבוגרים, ובתוכם גם “הסופרים לילדים”, כי הילדים אינם מסוגלים להבין את עולם המציאות וההויה בהיות הם עצמם, הילדים, “כרובים אגדתיים” ולא מציאותיים…
ולוּ היו נאמנים למצער למחשבה זו על‑דבר הילדים‑כרוּבים, והיו מגישים לילדים ספרוּת מעולם האגדה והפלא, אזי לא היה כלל רע בדבר; ואולם רובם הגדול של “הסופרים לילדים” אינם מבחינים, כנראה, בהבדל אשר בין אגדה לבדותה ובין פלא לאי‑מציאותיות…
וההבדלים הן הנם יסודיים ובולטים בזה: שהאגדה למשל מפליגה אל הנשגב מהשגתנו ונכסף לנו ואף מוחש, על‑ידי תחושתנו הנאצלת, בחויות הטמירות שמסביבנו ומעלינו, אשר עד עולם לא נראים בעיני בשרנו ולמרות זאת לא נכפור בהחלט במציאותם. כי האגדה הרי אינה אלא “מציאות שבכוח” ולא בפועל, מציאות שבאפשרות ולא בממש; ועם התקדמותנו גם נרכוש לנו יותר ויותר קרני מישוּש חדשות המפליגות אל הנשגב, הנסתר ובלתי‑מושג… ולעומת זה הרי הבדותה חובקת את הריק, ואינה אלא טיח תפל אשר אף דרדקים יערערו יסודותיו. ועוד: הפלא – או הנס – הרי אינו אלא מאורע בלתי‑שכיח אך אפשרי במציאות. ולדוגמה, ילד נפל מן הגג ולא ניזוק, מקרה בלתי שכיח אך אפשרי הוא במציאות כפלא או יהי גם “נס” יוצא מגדר הרגיל. והרי שגם הפלא או אף “הנס” גובלים הם בתחומי האפשר של מציאותנו. אולם שילד יטרף על‑ידי דוב (ב“סיפורים”, נאמר: נבלע… ולו למצער “הבליעו” את הילד רק במעיו של דג גדול, שכן דרכו של דג גדול, תחת שהדוב אינו בולע אלא טורף ואוכל נתחים נתחים מבשר טרפו בלבד), ושאחרי זה יצא הילד מ“בטן” הדוב חי ושלם… סיפוּר כזה אינו אלא בדותה אוילית; והיא גם נפסדת כסיפוּר לילדים מהשקפה חינוכית במידה מבהילה כזו, שאף אינה ראוּיה כלל שידברו בה וכיוצא בה. – או דוגמה אחרת: מלאך אלוהים נגלה אל אחד האדם מן האבות הקדמונים ומדבר אתו – זאת היא אגדה שאפשר לפרשה אם לא לילד הרי למבוגר בק"ן טעמים מחויותיו הטבעיות של האדם; אולם ארנב או ארנבת מדברים כילד ונוהגים כילד – חובב‑הרפתקאות מסובכות… זאת היא בדותה לא רק בלתי‑מציאוּתית בהחלט, אלא אף מחוסרת כל טעם וריקה מכל רעיון בשביל הילד כמו בשביל המבוגר.
ובל יאמרו האומרים שהם מוכרחים לתת לפני הילד סיפוּרים כדי השגתם הילדותית, כי האין ביכלתו של סופר מוכשר ויודע את נפש הילד, להכין מטעמים רכים וערבים לחיך הילד מעולם האגדה והפלא, או פשוט עד למאוד מעולם המציאות של הילד עצמו?
האמנם ישיג הילד ויהנה מבדותה ריקה וכסילות על‑דבר ארנב מדבר כילד או דוב וזאב וחמור נוהגים כבני אדם, יותר מאשר ישיג ויהנה מסיפוּר על‑דבר ילד ממש המדבר כילד?
זה לי שנים רבות שאני מקשיב לחויות ילדי אני ומאזין לשיחם והגיגם ונוכחתי אף בזאת, כי רב עד למאוד הנזק להם בסיפורי הבדים הטפלים הממלאים את ספרותם. ואף‑על‑פי שהם תובעים סיפוּרים בלי הרף והם מוכנים לקבל כ“סיפוּר” גם את כל בדותה שתוגש להם, ולא ימאס להם משמוע “סיפוּר” כזה – באין אחר – גם מאה פעמים ואחת, הרי ילד בן ארבע‑חמש מתחיל כבר לשאול על כל סיפוּר “אם זה היה ככה באמת?” והוא כבר מבחין היטב בין האמת, ז“א האפשרי ובין השקר, ז”א הבדותה. ואם למרות הבחנתו זו לא יחדל הילד מתבוע סיפוּרים ובאין ברירה אפילו כאלה ש“לא היו ככה באמת”; ואף סיפור כזה ירצה לשמוע עוד הפעם ועוד הפעם גם אחרי שמעו אותו כמה פעמים וידעו אותו בעל פה, הרי זה רק יען שהילד זקוּק לשמוע באזניו בלי הרף, כשם שהוא זקוּק להשמיע בפיו בלי הפוּגות ולהעסיק בכלל את כל חושיו ושריריו.
וכדאי לשים לב לעובדה הגלוּיה: שילד היודע כבר לקרוא בעצמו סיפוּרים בספר, יבחר בכל זאת לשמוע מפי זולתו סיפוּר ישן נושן ובלתי‑מענין מלקרוא בעצמו סיפוּר חדש ומענין מאוד.
*
ועוד זאת תפשתי, מתוך הקשבה חודרת לחוויות ילדי (וכדאי שכולכם תאזינו יותר ותקשיבו לחויות ילדיכם בחזיונות שונים בגיליהם השונים), כי בשמוע הילד סיפוּר בדים או בקראו כזה, הרי מתחת לסף הכרתו יתעלם לעג לבוגרים הפתאים, אשר בטפשותם יאמינו שהוא הילד הקטן, הנו מאמין לבדותותיהם וכזביהם אשר ילעיטו אותו בפנים רציניים, מלאים הבעת מסירות וסיפוּק נפש על החיל אשר עשו – מבוּגרים אלה – ב“חינוך” של הקטנים…
ואם אתם תפוּשים לחששות מפני “תסביכים” בנפש ילדיכם, כי עתה הואילו‑נא לבדוק היטב אם ב“ספרות”, פסולה ומסולפת זו שאתם מלעיטים בה את ילדיכם, אינכם מעניקים להם איזה “תסביך” שישקע עמוק בנפשם…
ואינני יודע אם לצחוק או לבכות בראותי לעתים הורים ומורים, המפקפקים במאוד אם לתת לילדיהם את סיפוּרי התורה על יצירת בראשית או מעשי האבות וכדומה… ובאותה שעה עצמה ילעיטום את הסיפורים הטפשים כדוגמת הדוב שהתחפש כסבתא ובלע את שבעת נכדיה (סליחה! רק ששה מהם!), ואחרי‑כן באה סבתא ומשכה אותו במתק שפתיה ונופת דיסתה, וישנה אותו על ברכיה והוציאה מבטנו את נכדיה שלמים ובריאים לשמחתנו. או ההרפתקאות של הזאב עם שלוש העזים, וכדומה לכסילות זו התופסת את רוב העמודים בספרות לילדינו…
ומה? הכי לא תקוץ נפשנו ב“ספרות” זו וטרם נתחיל להגיש לילדינו ספרוּת אמת מן המציאות, הטבע וההויה המקיפה אותם?! הן אוצרות יקרים בלוּמים בכל זה, וצריך רק להזדיין בהכנה נפשית אל אפני ההגשה של כל האוצרות האלה לילדינו. ומוטב גם שלא נרבה ללעוס את החומר הזה בפינו יתר על המידה.
ואף נוכל להפליג אתם אל עולם האגדה והפלא, אשר אם ישאלונו ילדינו לאמר “אם באמת היה ככה?” נוכל באמת ובתמים להשיב להם כי באמת אפשר ככה.
תרצ"ד (1933)
מכתב גלוי אל מר יחיאל הלפרין
מאתאליעזר יפה
אל מר יחיאל הלפרין
קניתי ספרים לילדים, ואומר אקראם בטרם אגישם לפעוטות. והנה, קורא אני במחברתך “כנור דוד” הוצאת “הנגב”, פרק י"ח, לאמר: “ויהי כאשר ירא דוד מפני בני שאול פן יתחזקו, וקמו עליו, ולקחו ממנו את כסא המלוכה אשר לשאול אביהם – ויצו את אנשי חילו ויהרגו את כולם לפי חרב”…
ואני, אשר לא חונכתי על לחם הקלוקל: “ספורי המקרא” אלא על לחם האבירים: התנ“ך במקורו, הנני זוכר, כי שם כתוב ההיפך ממה שאתה מספר לפעוטות. בשמואל ב' פרקים א' ג' ד' ט' מסופר, כי דוד העניש קשה את אלה אשר עשו רע לזרע שאול, התאבל וצם ויקונן לשמע הבשורות על מות שאול ויהונתן, מות אבנר ומות איש‑בושת, ויבקש למצוא את אשר נותר לבית שאול, “ואעשה עמו חסד”. לשם מה נעשה הסילוף הזה בעובדות המסופרות בתנ”ך? ומה אומר המחבר לשתול בלב הפעוטות, בטפלו שקר על “נעים זמירות ישראל”?
תרפ"ז (1927)
מכתב גלוי להוצאת "הספריה הקטנה"
מאתאליעזר יפה
להוצאת “הספריה הקטנה”
בדפוס “הארץ” נדפסה חוברת ד' של “הספריה הקטנה”: “מעשה בעבד עברי”. וכדאי היה, לדעתי, שהוצאת הספריה הקטנה תבאר לקהל הקוראים: מהי זכותה של המעשיה הזאת, אשר תרגמוה והפיצוה בקהלנו? “היצירה”, כביכול, כשהיא לעצמה הנה מחוסרת כל ערך. וה“גבור” של “היצירה” הנו אמנם בעל נפש של עבד שפלה ובזויה, אך במה יש לציין בו דוקא קו של עבד עברי? ובמה תזכה בכלל נפש כזו ריקה, פחדנית, שפלה עד כדי לאנס את העלמה טובת הלב היחידה המרחמת עליו בעיר הנכריה, במה תזכה נפש זו שתקרא עברית ותכנס לאוצר ספרותנו?! אם נוד תנודו אל ספרות העמים להכניס משם אל אוהלנו, האמנם ראויה כל פסולת, אשר המחבר מעיד עליה כי עברית היא, הראויה היא להיבלע על ידינו כבכוּרה בטרם קיץ?
תרפ"ז (1927)
מכתב גלוי שני להוצאת "הספריה הקטנה"
מאתאליעזר יפה
להוצאת “הספריה הקטנה”
אכן אין הדבר מקובל כי יכתבו תשובה לתשובה, ואף שכיח הוא שהנשאל לא יודה על טעותו, כי אם יתרצנה בתשובתו; ואני עושה כזאת הפעם, עקב היות הענין נוגע, לדעתי, בשאלה תרבותית חשובה מאוד בשבילנו.
והנה מודה אני, כי בהתימי לקרוא את “המעשה בעבד עברי”, יחד עם ה“אגרות” שנספחו שם בחוברת, “נחפזתי” להשליך את החוברת אל גל האשפה; ועכשיו בבואי לנתח ביותר פרטות את המעשיה, איני קורא בה שוב, אלא מצטטה לפי זכרוני, ומזה יוּכח מר פ. ג., כי לכתחילה לא קראתי בחיפזון.
וקודם כל חושב אני, כי העובדה שמעשיה זו נדפסה: א) בכמה הוצאות גרמניות חשובות; ב) בספריה האוניברסלית הרוסית, ואף ג) בעתון העברי “הזמן”, עובדה זו אינה משנה מעצם הענין. כי בואו‑נא וניוכחה אם מעשיה זו הנה אמנם “סטירה נלבבה ביותר על המתבוללים של זמננו”.
לי נדמה כי כדי שנוכל למצוא במעשיה זו סטירה למתבוללים, הכרחיים היו תנאים אלו: א) כי בגבור הסיפור ימצא אך ורק ליקוי זה: נטיה להתבוללות; ב) כי פעולת ההתבוללות שלו תיעשה, לא ע“י כך שהוא בא כגונב דעת החברה אשר ברצונו להתבולל בה, באמרו שהנו “בן‑בלתי‑חוקי” לאחד מאפרתי החברה; אלא בהיותו אזרח, שוה‑זכויות, באותה חברה, אף כי בן עם אחר הנהו. ג) והעיקר הכי חשוב כאן הנו: שהגבור יהיה בכלל אישיות הראויה שיטפלו בה בצורה סטירית; אולם “הגבור” במעשיה זו הנו עבד נקלה בזוי‑נפש, מחוסר כל‑ערך‑אנושי‑שהוא. פעמים אחדות הנו עובר מאדון לאדון במקנה ובאתנן פשוט, בהיות כנראה ערך עבודתו אפס ורמיה. אין האיש מסוגל לכל מלאכת עבודה, והנו מתהלל לפסול פסל‑אלוהים, לעם הנכרי, אשר לא ידע לא אותו ולא את אלוהיו. “לא‑יצלח” המיַדה אבן בכלבים, והנה פוגעת בראשי הילדים של מטיבו. כפוּי‑טובה – הבא בריב ובדרישות מוגזמות מאת העלמה המרחמת עליו ומכלכלתו במחלתו (אגב אפשר להבין את רגשות רחמיה של העלמה על אדם פצוע וחולה; אך צולע מאוד הצד הפסיכולוגי בהסכמת העלמה לנשיקותיו של הנכרי הנקלה – לו זעקה אז באו לעזרתה – בתוך עמה ומולדתה המתרוננים לחירות). מזוהם – המאנס את העלמה גדולת‑הנפש המביאה לו אוכל למרות אשר רב בה קודם. ולבסוף גם לא מוסברת פעולתו האחרונה של העבד, להתחמק מן העיר, אחרי אשר חתנוהו, ונולד לו בן, ואף התרגל כבר לספוג את מכות חותנו, ול”שיש לרוץ אורח" בגלגלו את הכדים והחביות, מלאכת חותנו הקדר.
הנה כי כן, ערכה של “יצירה” זו בתור “ספרות” הנה, לדעתי, פחות מחרס הנשבר (כבוד ההוצאות הגרמניות והספריה הרוסית וגם “הזמן” במקומן או שלא במקומן מונח, זה אינו נוגע לענין); אולם משמעותה – אם לקרוא לנפש הגבור הלז “עברית” – היא: כי “העברי” הנו בעל נפש שפלה, בזויה ומזוהמת, ספחת בתוך הנוף היוני הנכבד והנאדר. ואם ההוצאות הגרמניות והספריה הרוסית מצאו בזה – אולי שלא מדעתם – מטעמים נעימים לחיכם, ובכל אופן נעימים לחיך קוראיהם… מה מצאו בזה עתונים וספריות עבריות, יהי “הזמן” ותהי ה“ספריה הקטנה”? האמנם כבר לָקוי חוש הטעם שלנו עד כדי כך, שנארח לארוחת המטעמים אשר יכינו הגויים מלעגם וקלסם בנו? האמנם הוטל עלינו כי נאשר את דיבות הגויים עלינו, בלקקנו את שפתינו מלעגם? והאמנם פטורות הוצאות ספרינו מלבקר בעצמן את החומר אשר יגישו לנו (ה“מעשה בעבד עברי” אינו מקרה בודד), אלא דים שיסמכו על אַשלי רברבי?
תרפ"ז (1927)
מכתב למערכת
מאתאליעזר יפה
מר א. ז. פוסל את דברי בקראי אותם “מליצה”, מבלי שיראה צורך לעצמו אף להביא אילו דוגמאות מ“מליצה” זו. אולם “מליצה”, הרי זוהי כתיבת מלים שאין בהן כלום מלבד צלצול המילים, אפילו אם ע“י זה באים להאריך בלשון; תחת אשר שפתי אני בכתב וכן ב”נתיב" הנה לא “מליצה” אלא שפת הקדומים, ולא “הלשון הסורסית” המצוּיה ברחובותינו. ולכן היא אולי בלתי‑מובנת לרוב אנשינו (אך סופר צריך להבינה) וגורמת לו הפסדים גדולים, אך הִנֶהָ קצרה מאוד ובוטאה במאוד. כמו העברית העתיקה שהיתה מצוּיינת בתרבותה המפותחת, בהיותה לא “מליצה” ריקה אלא מרבה להבחין בין המושגים. אכן, חדרה הכמות לעולם המושגים.
תרצ"ד (1934)
קַיִן וקַיִנִיזם
מאתאליעזר יפה
(בספרות ובחיים)
אין אצלי כל ספק, כי ימיו של רגש הרחמים באדם לאדם נענה, הם כימי האדם עצמו. ומסופקני אם יימצא אדם אשר יכפור בכך. מהסתכלותי בבעלי‑חיים העליתי, כי הרגש הזה (אם אפשר לומר כה) נמצא גם אצל בעלי‑חיים: גם בלהקות ובעדרים יש לראות פעמים רבות, כי החלשים ביותר יחפשו הגנה בפני החזקים מהם אצל התקיפים שבלהקה או בעדר, אותם המטילים את מוראם על כל בני הלהקה או העדר. ואותם התקיפים יגנו ברצון על חלשי העדר בפני המתקיפים אותם. ולא זאת אף זאת: כרגיל אין בעל החי מרשה לחברו כי “יכניס את פיו לקערתו”, אף אם זו תהי כפולה ומכופלת מכפי צרכו הוא; והנה שכיח מאוד, שתקיפי הלהקות או העדרים יגרשו בזעף את כל הנגש לטעום מסעודתם, ורק את החלשים ביותר בעדר, אלה שקבלום אל תחת חסותם, לא יגרשו.
הסיפור ע"ד קין שרצח את הבל אחיו, יסופר בתורתנו אמנם מתוך מידה מסוּיימת של רחמים לקין שנידון לגלות על כך (ה' נתן לו אות לבל יהרגנו כל מוצאו); אולם ברור שם, כי חטא קין חטאה גדולה, בין אם רצח בנפש שקטה ובין אם רצח כשהיה נסער על‑ידי קנאה, שנאה וכל הדומה לכך.
אותו יחס אנו מוצאים גם בספרותנו העתיקה לקין ולקיניזם.
ושמא תאמרו, כי דעת הפסיכולוגיה של אבות אבותינו לא הגיעה עד לתרבות האירופית, זו המוצאת לה אסמכתות לזכות את הרוצח, אינכם אלא טועים. הרי שנינו עוד בספרתנו העתיקה, כי חרש, שוטה וקטן אינם בני עונשין; ועוד שנינו, כי “אין אדם עובר עבירה (אפילו פחותה מרצח, ועל אחת כמה וכמה רצח) אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות”. ובכל זאת לא אמר הדיין העברי כי “מכיון שאדם רצח, קימא לן שנכנסה בו רוח שטות; ומכיון שנכנסה בו רוח שטות, הן היה שוטה באותה שעה, ואין שוטה בר עונשין”. חכמינו ידעו, כי יש הבדל, והבדילו בין שוטה מלידה ובין מי שנכנסה בו רוח שטות, פשוט באשר השאיר בנפשו “דלת פתוחה” בפני “החטאת הרובץ לפתחו” של כל אדם.
חושבני, כי רק אציין עובדה מפורסמת, אם אומר בזה, כי באופן יחסי מעטו הרוצחים מישראל מן הרוצחים אשר מבני עמים אחרים, ושגור היה בעם הפתגם “א אידישער גזלן”. ונדמה גם, כי לא אתרחק מן ההגיון אם אניח, כי היחס לקיניזם שבוטא בספרנו הקדום ביותר (התורה), אותו היחס לקיניזם אשר ידע לקבוע גם צווי: “וכי תצור על עיר ימים רבים… לא תשחית את עצה”, היינו, שאף הקיניזם ביחס לצמחים נאסר ע"י ספר הספרים – הוא הוא אשר הקים בעמנו אנשי מידות, שנתנו לנו לאחר ספר התורה גם את ספרי הנביאים וכתובים והספרות שבאה לאחריהם. “ודברי רחמיה” של “האנושיות המתקדמת” הגיעו אולי עד “קן צפור” אלא שפסחה על הלאו של “לא תרצח”, ותמעט זאת בעיניה, והתחילה לחפש הצדקות לקין, עד שיצאה מין ספרות “קיניסטית”.
ובימינו, הרי דרכו של כל משורר דרדקא היא לשיר על קין הרוצח, כעל צדיק שבצדיקים לעומת “הבל הצבוע”…
ובחיים? אין החיים אלא הגשמת הרעיונות המובעים בספרות ע"י “גאוני הדורות ונביאיהם”, אם נביאי אמת או נביאי שקר.
ואם תשאלוני: ובכן, מה לעשות? ולא אוכל לענות לכם יותר מכך: ילכו להם כל ניני קין בשם אידיאליהם; ואנו, הכי לא כדאי לנו שנשנן, שַנן ושנן, את ספר הספרים ויחסו לקיניזם?
תרצ"ז (1937)
הערכות:
מאתאליעזר יפה
לעקיבא אטינגר
מאתאליעזר יפה
זאת לי הפעם הראשונה אשר אשא את עטי ליובל איש.
פעמים רבות ניסו עסקנים שונים ובאי‑כוח הסתדרויות להניעני למעין זה, ולא יכלתי לעשות כזאת אף באותם המקרים שבכל מאודי חפצתי להצטרף לציבור המיַבל. והנה לתמהוני אני עצמי, נעניתי עתה, ברצון רב, להריץ את עטי בציוּן מעט משבחיו של אטינגר, אשר ידעתיו במשך שנות עבודתו בארצנו.
ובקשתי ומצאתי את הסיבה ליחסי זה אל אטינגר – כי ראיתיו עניו אף במקצועו, בחקלאות, אשר רבה בו ידיעתו, ועקב אשר רבה ידיעתו במקצועו. ומצאתיו אדוק באמונתו בתוצאות עבודתו, באשר מעורה אמונתו בעבודתו, בידיעתו אותה לעמקה ולהיקפה.
ובקשתיו – על כי רבות עיפרו בישובנו עליו ועל עבודתו; והוא באמונתו נשא בדומיה את קלס מתנגדיו, ואף לא פצה פיו בזמן שבני מפלגתו עזרו להרחיקו מעבודתו בהתישבות, למען שים את המשרה על שכם חבר אחר פעיל למפלגה יותר מאטינגר.
וזכורים לנו ימי כהונתו של אטינגר כמנהל ההתישבות, אשר למרות היות לו מאחוריו שנות נסיון רבות בהתישבות חקלאית בארצות שונות, הרי לא לקח לעצמו את העטרה להיות דן יחיד, אלא שיתף בעבודתו את הועדה להתישבות חקלאית, שהורכבה מחקלאים ועסקני התישבות שונים שבארץ.
והנהלת המחלקה להתישבות ע"י אטינגר הן לא היתה רק הנהלה תקציבית, כאשר אחריו, אלא גם הנהלה חקלאית. ויחידי היה אטינגר בהכנסת ענף‑הברכה של המטעים למשקינו החדשים, על אף ההתנגדות לכך אשר קמה אז מכל צד.
אכן עתה יברכו יושבי העמק שבע ביום את אטינגר, על תתו להם את פרי העץ הצפוניים בכלל ואת זני הענבים לשולחן ולמרפא בפרט. אך זכורים לנו עוד אותם הימים אשר רבים הרבו לנוד לנו על המטעים האלה ועוררו גם בנו את הספקות: 1) אם אמנם יצליחו אלה לשאת פרי ישוה בעמלנו בם; 2) ואם יימצא קונה ל“מעט הפרי” אשר נשיג מהם. אך גם באותם הימים, ימי השפל והלעג למטעים אלה, היה אטינגר מעורר אותנו לעבדם כהלכה ומבטיח לנו, באמונתו השלמה, כי ההצלחה בוא תבוא, הן מצד הפוריות של המטעים והן מצד הדרישה של השוק על פִרְיָם הטוב.
כיום נמלאה כבר הבטחת אטינגר לנו במילואה: א) המטעים נענים לטיפול בם, וכטיב הטיפול בהם כן ייטיבו להעניק רוב פרי יפה וטעים; 2) לפרי הטוב והיפה – הרי אין לנו כיום כל מחסור בארצנו.
יום הולדתו של אטינגר חל בימי בציר הענבים בעמק‑יזרעאל. משנה לשנה תרב הברכה אשר יאספו משקי העמק מכרמיהם. והשנה הגדילה הברכה בכרמיהם, הן בתנובה הטובה והן במחיר הטוב – ומתוך השמחה בברכת הבציר יברכו משקי העמק את אטינגר ליום הולדתו הששים, כי יאריך עוד ימים רבים לשבוע אתנו מטוב ארצנו הברוכה בעמל כפינו, ויחדיו נוסיף עוד לעמול עליה להרבות את ברכתה לנו.
תרצ"ב (1932).
הראשון במפעלים ישוביים
מאתאליעזר יפה
(למלאות כ"ה שנה להנהלתו של מר א. קראוזה במקוה‑ישראל)
מקצת שבחו של מר אליהו קראוזה הוא, שהיה הראשון בכל פעולה ישובית, אשר רק אחרי שנים שהוא היה המתחיל בה, ואשר כולם מחוגו היו מלעיגים לו על המעשה שעשה בזמנו – רק אז נהיתה אותה פעולה ליסוד ראשון בפעולות תחיתנו.
1. “הקולקטיב”. הוא היה הראשון אשר מסר בשנת 1908 לקולקטיב – לקבוצת פועלים עברים על אחריותם את העבודה בסג’רה, בעת שכל הארץ – ואף הציונים בתוכם – חשבו כדבר הכרחי להם לעשות את כל עבודת השדה והבנין רק על‑ידי פועלים ילידים… ולמרות שהוא קיבל אזהרות מיק"א. – הוא הרצה להם הרצאות חקלאיות (בעברית בסיועם של הפועלים), השתתף אתם במועצותיהם כיועץ בלבד, ואף היתה לו הסבלנות לגמור בשלום אותה השנה, ולהתחיל אחר כך עם קולקטיב שני – קבוצת בן ציון ישראלי וי. פינרמן. דבר זה בא לו, בלי ספק, עקב מעלה אחרת שיש בו, והיא להיות מקרב את הפועל העברי, מתחשב אתו ומקשיב לו ולרעיונותיו, ויודע להעריך את כל זה.
2. פועלות. אף הוא היה הראשון שהאמין ביכלתן של הפועלות. צירף אותן בסג’רה כמעט בכל העבודות השונות בשדה, ומסר להן את כל המשק הביתי במקוה‑ישראל (הרפת, הלול וגם הירקות) בטרם עוד נודעו לתהילה משקי הפועלות, ובטרם האמינו בכוחן – אף בחוגי הפועלים – לעשות משהו שאינו קשור בעבודת‑בית ומטבח, והמורים במקוה הביטו על ענין מסירת העבודה לפועלת – ועוד עבריה – כעל דבר שטרם נשמע כמותו… דבר זה היה עדיין בשנת תרע"ט, בטרם התחילה העליה שאחר המלחמה, ובטרם הראו הפועלות העבריות את יכלתן.
3. השפה העברית כשפת לימוד חקלאות. הוא היה הראשון להנהיג את השפה העברית כשפת‑לימוד לחקלאות בבית‑הספר מקוה‑ישראל, אף כי המורים ששימשו עד אז כמורים במקוה‑ישראל לא יכלו להסתגל לשינוי הפתאומי הזה; ואז עדיין לא היו מונחים מקובלים לחקלאות, ואך מתוך הלימודים נוצר כל מונח ומונח.
4. העבודה העברית הטהורה. הוא היה הראשון אשר העיז לתת ספר‑כריתות בבת‑אחת לעבודת הילידים, ולהנהיג עבודה עברית מלאה בכל ענפי המשק בלי שיור כלשהו, למרות זאת שרבו המתאוננים והמתלוננים מבין אנשי מקוה, כי היה להם לא נוח שלקחו מהם פועלים נכנעים, והביאו גם את דיבתו רעה לפני “פריז”.
והלא עד היום אין העבודה העברית הטהורה נקלטת בהרבה מקומות אחרים, למרות שלוש שנות הלקח האחרונות.
וכה היה הוא הראשון להנהיג את כל הפעולות החיוניות לתחיתנו בארצנו, ויש אשר בזמנם צחקו לו ולחלומותיו; אכן הוא בעל הלב העברי הגדול ידע שאף אם קשה הדרך, אך אי‑אפשר אחרת, ורק בה נצליח להגשים את תקוותינו. ואכן – חלומותיו הוכתרו בהצלחה גמורה.
מי יתן והיה עוד שנים רבות אתנו פה, וקידמנו עוד בפעולות חשובות רבות.
תרצ"ט (1939).
ציוּנים:
מאתאליעזר יפה
אחרי עמיצור קראוזה
מאתאליעזר יפה
לעיני גדל הילד “עמו” ויהי לנער שימח לב רואיו. ואני ראיתי את הנער בגמלו ויהי לעלם מעורר ברכה. נבון היה ונקי הדעת, רחמן ועז ברוחו, עניו, שקדן, מקשיב וחרוץ מאוד.
מדי פגשי את עמיצור ושוחחתי אתו, אישרתי הוריו והתברכתי בו שאזכה גם אני לגדל בן כמוהו.
חזיתיו בעתיד כאחד מיקירי הבונים את עתיד עמנו, כצור איתן בחומת ארצנו. תמיד עלץ לבי לפגישתי אתו. ובכל מקום אשר פגשתיו, ובכל מצב אשר ראיתיו, אצלה הבעתו עלי רגשות נעימים ומעודדים.
בכל הנוער אשר פגשתי בימי חיי לא ראיתי עלם יקר רוח כעמיצור. והנה איננו!…
אין תנחומים לאבדן עמיצור – – –
תרצ"ב (1931)
נרצח גלותמן – נר כבה
מאתאליעזר יפה
אמנם אין ימי האדם עלי ארץ אלא כצל‑עובר, ואולם, בהירצח א. גלותמן – ניתק צל סלע‑כבד בארצנו העיפה!… היהודי הדתי, שעינו מעמיקה לחתור אל נצח‑הנצחים, יאמין כי שנות האדם שהוא עובר על הארץ (בין נצח העבר ונצח העתיד) אינן אלא כמעבר מכר‑נרחב אחד למשנהו דרך “פרוזדור” סימטת החיים הצרה.
ההאמין גם גלותמן בכך, ולכן היה כשקוע במחשבות ובהסתכלויות תמיד?
למעלה מעשרים שנה הכרתי את האיש. יחד עבדנו בעמק‑הירדן, במקוה‑ישראל ובנהלל. רבות התרועעתי את האיש ורבות נהניתי מן “פניניו” החבויות, אשר לעתים גילה אותן כאילו מתוך היסח הדעת.
אכן, עולם עשיר נסתם בפנינו לנצח! אין זאת אלא שהנצח, אשר ממנו נכנס גלותמן אל תוך סימטתנו הצרה, השתוקק לו ומהר לקחתו מעמנו. אכן כבה פנס מאיר בסימטתנו!…
תרצ"ו (1936).
יהודית קראוזה‑מרקה
מאתאליעזר יפה
אכן נחתה יד כבדה בכם, משנה שבר השברתם! והיכול אוכל להטיף אמרי‑תנחומין לכם? אך האוכל לחזות את יגונכם הגדול – ולפרוש לעסקי? ידעתי: אתה, האב השכול, תשא את בשרך בכאבו, ותמשיך בפעולותיך החשובות למען עמך וארצך; אך התוכל היות דוגמה בכך גם לאם השכוּלה ולאחות הדואבה? וכי אבוא עתה לספר לכם מאשר אלפתי אני במשך שנות חיי: כי אותה היד הרועצת, היא גם נטפי‑תנחומין נוטפת, אותה היד השוברת היא גם אגלי‑מרפא אוגרת; וכי לא לעולם יחיה האדם ומעמק עכור זה אל שמי תכלת יורם?
אך הנוכל לריב את גנן‑החיים על אשר ילקט פקעי‑שושנים מגנו, בעוד שגם אנו נרד כה ללקט שושנים בגינותינו? וכי לא ידע אותו הנגן בלקטו לו את נפש יהודית שלכם, כי פקעת יפה ילקט לו אל זר‑נצחו? ומה אנוש כי יריב ויתעבר לגנן‑החיים ויאמר לו את אשר יעשה בגנו? מנחם אבלי ציון – הוא ינחמכם.
המתאבל אתכם על פרחכם שנקטף.
תרצ"ו (1936).
לזכרון המורה והריע (י. אהרונוביץ)
מאתאליעזר יפה
את לקוּיי‑מנוער אני מזכיר בזה: עד שהכרתי את יוסף אהרונוביץ לא פעם בי הרגש שאפשר לכנותו בשם “יראת הרוממות”. כבדתי מאוד את בוסל שהיה צעיר ממני בהרבה, כבדתי מאוד את גורדון שהיה זקן ממני בהרבה; אך יראת הרוממות היתה בי רק בפני אהרנוביץ, למרות ששנינו היינו כמעט בגיל דומה זה לזה.
במשך כל ימי הכירי אותו נסיתי לא אחת לבאר לעצמי את סיבתו של הרגש ההוא, והדבר לא עלה בידי, אכן בימי אבלי עליו כאילו נגלה לי הסוד: נפשו של אהרונוביץ היתה בעיני כחידה, ומטבע האדם הוא כי נפשו תחרד בכעין יראה בפני הבלתי‑מושג על ידו. גלוי לכל היה אהרנוביץ הקר, ולי נגלה במקרה גם אהרנוביץ בעל הנפש הרכה, הדואבת עם כל אומלל ונאנח, ונוטה ברצון את השכם למען הקל ממשאו. ולא היה צורך כלל כי אותו נאנח יהיה מידידיו הפרטיים; בהבעת פניו של כל אדם אשר נפגש לו במקרה, אף ברחוב, גילה את סבלו; ולא נמנע מהציע עצמו לעזר, אף מבלי שהלז העז אפילו לחשוב ע"ד בקשת עזר ממנו.
אכן הוא היה בעל הגיון, עד כדי יכולת להקפיא את הנידון באלף מעלות קור מתחת לאפס המחלט, למען אפשר יהיה לנתחו באיזמל החד ביותר; ואולם הוא היה גם בעל נפש רכה, שרחמיה לאדם להטו באלף מעלות חום מעל “לכול המחלט” (בגלגל חמה).
וכי גילוי מקרי כזה לא היה בו כדי לעורר את הרגש של יראת הרוממות?
תרצ"ז (1937).
לְזִכְרָהּ (הדסה לוין)
מאתאליעזר יפה
יָמִים בִּבְכִי יִנְקוֹפוּ
יִדָּחוּ לֵילוֹת בִּנְדוּדִים,
בָּקְעוּ מְקוֹרוֹת הַדֶּמַע,
עַפְעָף צָבֶה, נִחָר גָּרוֹן.
לוּא מַתִּי תַּחְתֵּךְ!…
הֵן הָיִיתִי כִּמְסוֹס,
לָעֲבוֹדָה לֹא אֶצְלָח
וְאַף לֹא לְחֶבְרָה.
וְאַתְּ, בְּטַעַם עֲבוֹדָתֵךְ,
לְמָתְקֵךְ וּלְתֻמֵךְ –
נְמָלִים דֹּם עָמְדוּ,
דְּבוֹרִים אָסְפוּ צוּפָן – – –
אֶחֱזֶה נֹעַם יְרֵשָׁה הוֹרַשְׁתְּ:
נִטְעֵי‑נַעֲמָנִים נָטַעַתְּ,
בַּת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּרֵךְ – –
וּבָזֹאת אֶנָחֵם!
יְנֻחֲמוּ אֲבֵלַיִךְ.
ת"ש
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.