דבר אל הקורא    🔗

הספר “משא ארץ ישראל”, אשר אנחנו נותנים בזה בתור הוספה ל“המליץ”, הוא מעשה ידי אחד החכמים הגדולים, אשר האירו לישראל ולעמים באור תורתם וחכמתם, ואשר דבריהם חיים וקיימים לארך ימים. אם כי הספר נכתב צרפתית והוא רק תרגם עברית, בכל זאת דינו כספר מקורי, כי מלבד שהספר כתוב בשפה אשר רק חלק קטן מישראל יבינו אותה, גם מהמבינים את השפה הזאת ראה את הספר הזה רק אחד מאלף, כי זה כשלשים שנה יצא הספר הזה לאור בהוצאת הממשלה הצרפתית ונדפסו ממנו רק כחמש מאות אכסמפליארים, וכמעט שלא היה לו אורח בשוק הספרים גם בעת צאתו לאור, כי העוסקים בחכמת ישראל ובתי אוצר הספרים הגדולים בארצות שונות מהרו להביאו במספר ספריהם ולא נותר ממנו עד מהרה אף אכסמפליאר אחד. גם המחבר בקש לקנותו בכסף בסוף ימיו ולא מצא. ורק אחרי עמל רב עלתה בידנו לקנות את הספר הזה במחיר רב מידי איש פרטי בפאריז, להביא ברכה אל תוך בית ספרתנו. גם יתרון לספר יקר כזה, כי לא נכתב רק תורגם עברית, כי מעטים הם החכמים, אשר ישימו לב להצטיין בסגנון נפלא כי להם נושא הדברים עיקר וסגנונם – טפל, ורק לעתים רחוקות מאד נמצא חכם מעמיק חקר ונותן אמרי שפר כאחד; לא כן גורל הספר המתורגם, הן ביד המו"ל לבחר במתרגם, אשר שפת ציון חיה בעטו, לחבר את הערב למועיל. הקורא ראה בראש השער את שם המתרגם ורק למותר הוא לדבר על ערך סגנונו יפיו וספוגיותו.

הספר הזה נדפס, כאמור, זה כשלשים שנה, ואם כי הוא אחד הספרים היקרים אשר לא יזקינו ברוב ימים, בכל זאת בדעתנו כמה צעדה קדימה החקירה בדברי ימי ישראל בשלשים שנה האחרונות, אמרנו להשלים את יקר ערך הספר על ידי הערות והארות לפי המלה האחרונה של החקירה בדברי ימי ישראל אשר באו בספר¹ הזה, ולתכלית זו פנינו להחכם הנפלא הד"ר א.א. הרכבי בבקשה למלאת את החסרון הזה, והוא ברב אהבתו לספרות העברית לעברים הואיל להעמיס עליו את העבודה הנכבדה להאיר ולהעיר על דברי המחבר החכם בכל מקום שהם צריכים לכך.

ונקוה כי חוט המשולש – תוכן הספר הנעלה, סגנון התרגום הנפלא וערך ההערות המחוכמות – יקשור לבות רבים ל“משא ארץ ישראל” לדעת, וממילא לאהוב, את עם ישראל ואת ארץ ישראל.

העורך והמו"ל.

 

פתח דבר לספר משא ארץ ישראל מאת יוסף דרנבורג.    🔗

בתחלה היה עם לבבי לכתוב בספר אשר אני מוציא עתה חלקו הראשון לאור, את ארץ ישראל לגלילותיה על פי המקורות הנמצאים במשנה בתלמוד ובמדרשים, ולשום בראשו מבוא קצר בו אספר לדור, רשום בתוים כוללים, את דברי הימים אשר היו בארץ מימי עזרא ועד ימי אדריאנוס, ואשא משא בראש מלים, על פי המקורות ההם, על כל המעשים אשר נעשו בהליכות המדינה ועל מהלך המחשבות והדעות ודרך הרוח אשר נוססה בעם בעתים ההנה. את הענין הזה שמה האקדמיה לכתבות ולדברי ספר לפני החכמים בחדש אוגוסט 1865, לענות בו, ומה יגל לבי באשרי לו יזכה בעיניה פעל זה פעלתי בדברה. ואולם שבתי ואראה והנה חלק דברי הימים אשר דמיתי בראשונה כי יתכנס כלו בעמודי מספר, עבר משכיות לבבי ויפרוץ לרוב, עד כי לא יכלתי עוד לשמור חק וזמן כמשפט לכל ענין אשר יושם לפני החכמים להתחרות בו.

זה כחמשים שנה מאז הוחל לחקור ולדרוש בדברי הימים ולבקר אחריהם ברוח משפט, והבקרת הזאת חדשה את דברי ימי עם ועם ותשנה פניהם כליל; ודברי ימי ישראל בתקופה אשר נדבר בה, כשבע מאות שנה תכיל, נבראו בריאה חדשה, ולא נשגה באמרנו כי לפני הוצא יוסט את ספריו היו כלא היו; ואלה יפרדו והיו לשני ראשים שונים זה מזה. בימי ממשלת פרס נחה שקטה הארץ ויושביה, אין כל מעשה וענין מבית ואין מחריד על הגבולות מחוץ; וכל המעשה שם במחצית השניה לתקופה הארוכה ההיא מאת אנשי כנסת הגדולה נהיה, אשר שמו משטרם בעם מני אז וידריכוהו על פי דרכם מאין מעצור, כי נתון נתנו מלכי פרס את יושבי מדינות מלכותם הרחוקות ללכת בחקותיהם. דברי הריבות אשר האריכו אחרי כן בין הכהנים ובין העם, התגלעו בעוד היות עזרא הסופר חי, בדבר אשר נתן דפי באלישיב הכהן; אלישיב יראה לעינינו באיש אשר רוח הצדוקים עליו, ועזרא ברוח הפרושים ידגול ואת משמרתם ישמור.

כמראה אשר נראה בכל העמים בימים מקדם, כי היו דברי ריבות, אם מעט ואם רב, בין המון העם ובין האצילים שוכני מרומים, כן נראה גם בישראל בכל דברי הימים ההם, הכהנים ואנשי הרוח בעם צוררים אלה לאלה, ריב עולם בין משאלות המשפחה הנבדלת לטוב מיתר עמה ובין מגמת פני החכמים משכילי העם, עד אשר תעל באחרונה יד העם על הכהנים; ככל אשר נוסיף להתבונן בינה במקורות הנמצאים כן נוסיף לדעת מה רבו פעלות הריבות האלה, מה עצמו תוצאותיהן ומה נמרץ משטרן אשר שמו בהליכות דברי הימים לעם היהודים; אפס כי בזאת נפלה ישראל מיתר העמים לריבי מחלקותיו, כי אלה ואלה לא נלחמו לחיל ולכח ולמרבה המשרה. מלוכת החשמונאים ובית הורדוס תגלה לעינינו כעין מקרה אשר ישגיב בכחו את הכת האחת או האחרת לתת לה עז וגבורה במלחמה אשר ביניהן על דברי דת ודין, על דברים אשר לא בטוב הארץ יסודתם כי אם בדעות.

אמנם כן הפרושים לא שאפו להשיב את הממלכה לבית ישראל ולא עלה על לבם, וזה אחד הדברים אשר התאמצנו להופיע עליהם נהרה. הפרושים נשאו נפשם בכל מקום ובכל עת רק אל מלכות השמים לבדה, ועמה לא חפצו מאומה בארץ. אם אמנם נפרדו איש מאחיו על אדות הדברים אשר יעשה אותם האדם ומצא בהם חיי עולם, והדברים האלה גם הם כי יובאו במשפט, יש אשר יוכלו להעריך אותם זה בכה וזה בכה, בכל זאת אך כבוד ורוממות ירחש לב כל המתבונן אל דברי ריבותם אשר יסודתם תמיד בדעות ובעקרים, אף כי יעמיקו ירחיבו חקרי לב על כל דבר קטן.

לא אחת ולא שתים רע עלי המעשה כי נטל עלי לפנות להמון פרטים רבים לענות בם, והם היו נסבה למרבה הערות וציונים החונים כדור על פני הספר מסביב וגם בסופו. ידעתי את המורא הגדול אשר תפיל התכונה המדעית הזאת על הקורא. אך הנה במדרש כזה עלינו למלאות פעמים רבות את המונח אשר הניחו המקורות כה וכה ולשום תחתיו את הגיון לבנו; ויהי אפוא הדבר נחוץ לבחון את דברי המקורות הנמצאים, ככתבם וכלשונם, ולערוך אותם זה לעמת זה למען נמצא לנו ידים מוכיחות למשפטנו אשר הואלנו להגיד ולהשמיע.

 

מבוא לספר משא ארץ ישראל מאת יוסף דרנבורג    🔗

לא דברי ימי ישראל אנחנו אומרים לכתוב בספר הזה וגם לא את ארץ ישראל לגלילותיה. המקורות אשר בחרנו לנו לדרוש בם הם הם ימעיטו ספרנו מהיות לאחת מאלה; כי הנה מכל ספרי הזכרונות השונים, שרידי ימי קדם, אשר נמצא חפץ בם לענין כזה, ראינו לנו את ספרי התלמוד והמדרשים לבדם, למען דעת בהם מה תתן לנו ומה תוסיף לנו דעת ותושיה בדברי ימי עמנו, ספרת ישראל הזאת אשר נמשכו ימיה כחמש מאות או כשש מאות שנה למצער אחרי גלות ישראל מעל אדמתו. הספרים האלה יציבו אפוא גבול למעשה ידנו; המעשים אשר אינם כתובים בהם לא יהיו לנו ענין לענות בם; והארצות אשר אין זכר להן שמה לא יהיה להן כל חלק וזכרון במערכת המקומות אשר נערוך.

ואולם הדבר אשר יעשה על נקלה בכתוב הארץ הלא יכבד ממנו עד מאד בכתוב דברי הימים. הן נקל להסיר מקום פלוני ופלוני מספר פקודי ערים וכפרים, אם נפקד המקום ההוא בספר אשר היה לנו לעינים; אך איכה נכתוב את דברי הימם אם אין בידנו בלתי אם זכרונות כרותים, מעשים מפוזרים ומפורדים כה וכה אשר קרה מקרהם בין ערב דברים אחרים שונים מהם מאד למיניהם? כי יצא איש לשוח בשדה התלמוד, או לרדת אל “ים התלמוד” כלשון בעלי האסופות, וראה עד מהרה והנה אין בו כי אם זכר כמעט לדברי ימי ישראל, ואף כי לדברי ימי העמים האחרים. הרבה הרבו החכמים להתוכח ולעדור בלא לב ולב על אדות שאלות שנונות ודקדוקים דקים אשר בפלפול ובחריפות יסודם, ודברי הימים הראשונים ודברי ימיהם הם הזניחו כליל. אם נשים לעבר אחד את העמודים האחרים אשר יכילו סדר עולם רבא² ומגלת תענית³ וכתוב בם בשפה קצרה וסתומה וחתומה דברי חפץ מעטים מן הקורות את ישראל ודורות אחדים לתולדותם ולמשפחותם, מסוכסכים ובלולים מאד, לא נמצא בכל ספרי התלמוד והמדרשים כי אם זכרונות כהים על אדות דברי הימים הרבים ההם אשר מימי שיבת ציון ועד ימי הכריע אדריאנוס במלחמה רבת הדמים את בר כוכבה ואשר עמו והשביתו את ישראל מהיות גוי יושב על אדמתו.

על תקופת החמשים ומאתים שנה אשר בין עלות נחמיה שנית ירושלימה ובין ימי אנטיוכס, לא דבר גם יוסף סופר דברי הימים כל מאומה, וגם שני התלמודים לא הרבו למלאות החסרון; הפרץ אשר התפרצו היהודים מפני היונים וגבורות החשמונאים הראשונים במערכה במלחמותיהם עם עוכרי עמם לא נזכרו בספרי המשנה והתלמוד כי אם זכר מעט, גם יהודה המכבי גם אֶחיו לא נקבו בהם בשמות. יוחנן הורקנוס אשר האריך ימים על ממלכתו ויהי איש רב פעלים ורב העליליה בישראל, לא נזכר בתלמוד לאחת מאלה רק בגלל התקנות אשר אמרו עליו כי תקן בישראל ובגלל המלחמה אשר היתה בינו ובין הפרושים לקץ ימיו. תורת הפרושים ותורת הצדוקים לוטות בענני חשד אפלה, אף כי נתכנו להן עלילות רבות בכל הנעשה בארץ אחרי שוב ממלכת ישראל על כנה, ואך בדרך החכמה והמדע ובכח חזון לב הצליחו חכמי דורותינו ברוב עמל להוציא לאמת משפט בתכונת הכתות האלה אשר נתנו את רוחן בעתים ההן בארץ ישראל ובישראל אלה בכה ואלה בכה. מאמר אחד בתלמוד המדבר על שבעה פרושים הוא סתום וחתום כמעט. תורת הכת השלישית אשר היתה אז בישראל, היא כת האיסים, לא נזכרה בספרתנו התלמודית, או ידמוה יכנוה בשמות אחרים ולא ידענוה;⁴ גם משפט שם האיסים, אשר פי סופרי חול יקבנו, ופתרונו לכתבו וללשונו, נפלא ממנו, או כי פורש בכה ובכה וברוב באורים האמת נעלמה. מלכי בית החשמונאים אשר היו אחרי יוחנן הורקנוס לא נזכרו כמעט, לבד באשר יאונה לדבר בם בכל אשר לבית המקדש ולקרבנות, ועל הורדוס דברו רק דברים אחדים, שורות מספר. הדת הנוצרית יצאה ממי יהודה ותגדל ותרחב ותגע גם בנחלת ישראל מדי פרצה עליה פרץ, בכל זאת לא נעשה לה ולהליכותיה זכר רב בספרי העם אשר יֻלדה על ברכיו. גם מאמרי התלמוד אשר מָחְתָה הבקרת⁵ העוֹיֶנֶת, (מיסטרויאיש), גם האחרים אשר נשארו לפלטה בגלל אשר שמו סתר לשם נוצרי ויעממוהו בכל סתום, בשמות משמות שונים⁶ לא ישכילונו בינה במוצאי הדת החדשה ולא יגיהו אור על קדמוניותיה הנעלמות ממנו. מכל הדבר הגדול הזה, אשר היה לאחת המעברות הכי נכבדות בדברי ימי העמים, לא נשאר לנו בספרתנו התלמודית לבד הגדות מספר על אדות מיסד הדת, הודעה תלויה (vague, הושע י"א, ז'; וכן בלשון החכמים), על דבר מותו, שמות תלמידיו, דברי תוכחות אשר אין כל חפץ בהם בין אנשי עדת האביונים או הנזירים ובין חכמי ישראל, זכרונות כהים על אדות המסות אשר נסו להטות לב אנשי ישראל אל התורה החדשה ולא הצליחו להם. חכמי ישראל ההם היו רחוקים מהליכות עולם, עצורים בבתי המדרש הם ותלמידיהם הרבים אשר הקריבו אליהם, נתונים נתונים למחקרי התורה והחוקים, וכל מחשבותיהם ומעשיהם להגדיל תורה ולהאדיר את מסכת הארג היוצא ממנה, מסכת חקים ומשפטים אשר יעלו ובאו בכל בתי ישראל ובכל ארחותיהם הלוך והקף את הכל מבית ומחוץ; על כן לא היה להם דבר עם כל המעשים הנעשים תחת השמש, ואף לא עם כל הדברים אשר נשפטו עליהם בחוצות ירושלים בחרב ובדם, ולא שמו אליהם לבם זולתי לעתים רחוקות מאד. אין לנו כל אות וכל זכר אשר נדע בו כי שתו ידם גם הם עם עמם בנפתולי אלהים אשר נפתלו עם הרומים פטיש כל הארץ למען תהיה להם תקומה מפניהם; ונהפוך הוא כי דברים רבים יתנו עדיהם כי לא רצו חכמי ישראל את מעשי הקנאים וראשיהם, וכי טובה בעיניהם שבת ישראל על אדמתו שקט ושאנן תחת ממשלת רומה ממהומות ומבוכות ומלחמות שערים, רק אם לא יהיה להם מעצור ללמוד וללמד לשמור מאד ולעשות את כל החקים והמשפטים מבלי הפל מהם דבר קטן או דבר גדול. החכמים שמו את דעותיהם לפני תקומת הלאום. גם הכהנים הגדולים, אשר לקחו להם על אף הפרושים שני כתרים יחד, כתר כהונה וכתר מלכות, גם העבד האדומי אשר כונן כסאו ברצח ובדם וישחת ויתעב עלילותיו כל ימי ממשלתו, לא היו כלב חכמי ישראל אשר נשאו נפשם אל נצר משורש ישי, “יושב על כסא ממלכת דוד”. על כן לא המו מעיהם גם לבית החשמונאים גם לבית הורדוס; גם לא דברו בם, גם לא העלו אותם על לבם. עיי בית האלהים העשנים העירו לעת קץ חמת כל העם, על שרפת העיר הקדושה דוה כל לב, מרה כל נפש; כי על כן גם בכל אשר התעוררו היהודים על הרומים לפרוק עולם מעל צואריהם, אחרי החרב טיטוס את ירושלים, ואף כי במרד בר כוכבא, היתה יד הדת ורוחה בהם בראשונה ויד אהבתם את ארץ מולדתם באחרונה. בכל זאת התיצבו חכמי ישראל גם הפעם מנגד ולא חרפו נפשם למות כי אם על משמרת החקים והמצות אשר שקדו ושמרו לעשותם מאין פנות אל מצות אדריאנוס ורופוס ואסרם הנמרץ אשר אמרו עליהם. אחרי כן אבדה כל תקוה, ירושלים היתה דומן לאדמה ותחתיה נבנתה עיר נכריה לשם אליל רומה, הר הבית נטמא בפסל ובמצבה אשר הקים שם המנצח, היהודים לא יכלו לבוא בשערי העיר, ארץ יהודה החרבה נעזבה מיושביה. ישראל חת מעם, רק תופשי התורה עודם עומדים על משמרתם ויקוו אליהם שרידי העם מסביב והיו לקהלות. דברי ימי ארץ ישראל אינם מעתה כי אם זכרונות כהים לאחת המדינות אשר בקצה ממלכת רומה הגדולה והרחבה. העם עוזב משכנותיו הולך ונע צפונה; אושא, צפורי וטבריא היו לראש פנה למדרש התלמוד תחת יבנה ולוד. בתי ישיבות הגליל בוזים לשרידי הישיבות אשר נשארו בדרום ומלעיבים בם, והקורות את בתר זה עתה כסו עד מהרה בענני ההגדות ובלעו בחשך יחד עם כל אשר עשו אספסינוס וטיטוס לישראל והיו לערב אחד. גם שמות המלכים האלה לא נבדלו תמיד משמות טרינוס ואדרינוס; המעשים אשר עשו אלה יחשבו לאלה; כי הנה כלם יחד עוכרי ישראל ולוחציו היו, ומה להם אפוא ולשמותיהם? ואף גם זאת, בגלל היות שתי האותיות “ר” ו“ד” דומות למראה כמעט, היו הרומים לא דומים; וכל החמה העצורה בלב העם זה שנות מאות על האדומים אשר שתו ידם עם מחריבי ארצם מימי נבוכדנצר,⁷ השתפכה על עוכריהם האחרים אשר יכנו בשם הזה גם הוא.

ממוצא דבר החזות הקצרה הזאת יצא לנו משפט כי הספרים אשר דרשנו בם לא ישפקו למלאכה לכתוב את דברי הימים לישראל, לאמר את דברי מלחמותיו עם מלכי מצרים בראשונה ועם היונים ועם הרומים באחרונה. ומה רע אפוא המעשה כי זה יוסף האיש אשר מה נחוץ לבקר אחרי דבריו, הוא המושל כמעט לבדו באוצרות חושך אלה; ואולם חושנו בנו המאלפנו להבדיל בין אמת לשקר ובין הדבר הנכון לאשר לא יתכן היותו, ומענה פי הסופר אשר יענה בנפשו לתומו להראותה כנפש רמיה או כנפש תהפוכות אשר אין לבוא עד תכונתה, יזהירונו מהאמן בו על נקלה לדברים ידועים אשר יספר, ויותר מזה מהתעות אחרי הדמות אשר ערך להם בשקר לחזות בם חזון לבו ולהטותם אל הטוב בעיניו⁸. תחת זאת ישכילונו שני התלמודים והמדרשים, אם נפקח עינינו עליהם להתבונן בם היטב, לדעת את משפטי היהודים ומוסדותיהם, את ערך הלקח והליכותיו בבתי המדרש, את מגמת פני עושי המלאכה והרוח העומדת בתוכם בעבודתם תמיד אשר עבדו בה מאות שנים, ואשר היו הספרים ההם אחרית תוצאותיה ומיטב פריה. הפנה הזאת, שככה הזניחה יוסף, פנת יקרת היא עד מאד, רבת חפץ ונכבדה מכל אשר לדברי הימים ההם⁹.

למן היום אשר נשרף הבית הראשון באש ועם בני ישראל הלך “לבכות על נהרות בבל”, כלתה הרעה על תקומת הלאום וגם נגעה עד הנפש. אמנם כי נתון נתנו כורש והמלכים אשר היו אחריו את בני הגולה לשוב ירושלימה וגם התנדבו כסף מאוצר המלוכה לבנות את המקדש ולקומם חרבות העיר הקדושה, אך השבר הגדול אשר נשבר הלאום לא יכול עוד להרפא; לא איש מזרע המלוכה היה מעתה רוח החיים בעם, כאשר בימי היותו לבדו שורר בארצו, כי אם עזרא הסופר. גם הנה שיבת הגולה בראשונה ביד זרובבל ויהושע בן יהוצדק לא היתה צלחה, והמעלה (expédition) השניה הצליחה גם עשתה פרי. זאת אשר לעם וזה כל מקור חייו מעתה: להגות בתורה, להתהלך בחקר תהומותיה, ליסד מוסד חקים ומשפטים ערוך בכל, לשום חק על חק, צו לצו קו לקו בכל אשר לתורה למצוה ולדת. עזרא הסופר החל לעבוד את העבודה הזאת, ואנשי הכנסת הגדולה הוסיפו לאחוז דרכו אחרי מותו. בראשונה היתה עבודתם לשום חק ומשפט, ליסד ולבנות; אך בהשפך רוח היונים על פני הארץ אחרי ימי אלכסנדר, וקסם החן והנועם היוני אשר אין עומד בפניו מלא את רבי העם יושבי ירושלים שכרון וימשוך אבירים בכחו, היה עליהם גם להלחם ולעמוד בפרץ. האנשים הצדיקים והתמימים האלה, אשר לא בתחבלות נשאו בישראל, באשר לא עלה מעולם על לב איש למנוע אותם מכבוד ולבלתי סור אל משמעתם, לא יכלו עוד להדוף את הרוח החדשה מולדת הגויים אשר שטפה ועברה גם אל בין הכהנים ומתוכם הרסה אל חיק הכנסיה. אז יופיעו הזוגות, הם אנשי המופת אשר עמדו בראש החכמים מימי יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן ועד הלל ושמאי, וילחמו ברוח קנאה מלחמה ארוכה וקשה על הדעות הרעות החותרות להשבית את בית ישראל מטהרו. ומי יודע אם לא מימים ההם יצא המשמר הנמרץ אשר נשמרו בהגשמת האלהים אשר בתורה ובדברי הנביאים והתחבולות הרבות אשר זממו למען הסר את לב העם מאחריה; כי בהחל היהודים גם הם לראות לעינים ולחמוד בלבם כל פאר וכל הדר, באה דאגה בלב תופשי התורה לאמר פן תטה שפת הנביאים המלאה לה משלים ודמיונות, את לב העם לדמות את אלהי ישראל ליופיתר.

בשבת הורדוס על כסאו סר כח הזוגות מעליהם ובתי המדרש החלו לעצור בעם מימי הלל והלאה. מימי מלכי החשמונאים, אשר היתה להם הכהונה והמלוכה גם יחד, היו הכהנים ובעלי בריתם לעדת אצילים, כי רק מקרב המשפחות הגדולות בישראל ראו להם את בחיריהם להקריב אותם אליהם; והעדה הזאת לא תעביר את מדרש התורה מישראל, בשגם כלי חפץ היה הוא לה להכין ממשלתה על העם; כי לא יוכלו לרומם את הכהונה אם לא בהלם נר התורה, כמתכונתה אשר ידעו אותה יריביהם, על ראשם גם הם בשבתם יחד במקהלות ובמושב הסנהדרין עם חכמים גדולים מבני העם. והאדומי לכוד לכד את המלוכה על ישראל, אך הכהונה היתה עצורה לו עד נצח בגלל מולדתו; גם לכל דברי הדת ולכל עבודת הקודש זרה רוח בית המלוכה החדש הזה עקב דברי מדינה ושלטון אשר היו עיניהם ולבם אליהם תמיד, ולאלה נמצאו מגנים אחרים שומרי משמרתם. הכהונה הגדולה נתנה לבני נכר הארץ, למען יהיו ככלי שרת ביד הורדוס להטותם לכל חפצו באשר לא שורש בארץ גזעם. כהנים אשר באו מאלכסנדריה ישבו על מושבות הסנהדרין, והזקנים הראשונים כלו מתגרת ידו. לא כאלה חלק בתי המדרש לתורה ולתעודה, שהמה היו לכבוד ולתפארת בישראל, ואף כי בית הלל אשר גדול מאד כבודו והדרו. רבן גמליאל, בן שלֵשים להלל, נודע לשם גם בחכמתו גם בתום דרכיו, ובנו, שמעון בן גמליאל, נשא בישראל בגלל תכונת נפשו היקרה ובגלל כבוד בית אביו, ויהי רב פעלים וגדול העליליה במלחמות האחרונות אשר לפני חרבן הבית. ביבנה החל רבן יוחנן בן זכאי, אחד התלמידים לבית הלל, לתקן תקנות בישראל לפי צורך השעה. אך כפי הנראה שמו החכמים עוד מעט את רבן גמליאל השני, הוא בן שמעון, לנשיא וראש בישראל. כשלש מאות שנה היתה המשרה הזאת לזרע הלל, ולא רבו עליה כמעט, כי גדול מאד כבוד המשפחה הזאת ויראתה (respect) על פני כל העם. גם מלחמות טרינוס, גם אכזריות אדרינוס אשר עברו כל חק וגבול, גם לחץ המלכים האחרים לא יוכלו להמעיט את גדלה אשר קימו וקבלו עליהם העם לרצונם; ואך מעת החלה הנשיאות להיות כלי חפץ לממלכת רומה כאשר יהיה האופן בתוך המכונה, ואדונים זרים יבעלוה ויאמרו לתת מהודם עליה בדבר אשר ימלאו את יד הנשיא בכח שלטון לעצור בעם, בא שמשה באמת ותלך הלוך ודלה עד אשר שבתה כלה בשנת 240 לסה“נ. אך בעת ההיא כבר גלה כבוד מבתי המדרש זה ימים רבים, תופשי התורה נדדו הלכו אל גדות פרת וחדקל, מקום שם ישבו חכמים גדולים אנשי שם, ויורו תורה בישראל בשובה ונחת וחרפת מכתבי עמל וגדופותם, אשר שפכו על רעיהם באה”ק ובסוריא ברוח קנאה עזה, אליהם לא הגיעו.

בכל זאת אל יתעה איש בנפשו לחשוב כי הספרים אשר היו לנו לעינים יספרו את דברי בתי המדרש ואת דברי המוסדות האחרים אשר יסדו החכמים בישראל. הן הספרים האלה נכתבו אך להורות את העם או לתת מוסר השכל לכל הוגה בם. בהם ידרשו ויחקרו על כל מעשה אשר יעשה וכל אשר לא יעשה; בהם יתוכחו על פשר אחד החקים; בם יהגו בכל מלה ובכל אות בתורה להוציא ממנה דין או אִסר; בם נמצא כתוב דעות החכמים השונות וכל אשר ישאלו ואשר ישיבו איש לרעהו, כל זה היה יהיה לנו לדבר חפץ לראותו כתוכן עלילות או כספר זכרון נאמן, אשר נכתבו בו בראש מלים השיחות והתוכחות לחכמים אשר היו בשנות המאות הראשונות לסה"נ וגם לפני זה, לולא היות פעמים רבות הענין אשר היה להם לראש פנה קל בערכו ודברי המשפט נפתולים והתחכמות תחת אמרי בינה ישרה. הנה זה משפט חלק ההלכות. ואשר לחלק האגדות טפל יטפלו על אחד הפסוקים דברי מוסר ולקח טוב למען תת לדברים יתר שאת ויתר תקף, ולו שמו לפנינו בעלי התלמוד והמדרשים את הדרשות האלה כתמן תחת השאירם לנו מהן מאמרים כרותים, ויש בהם ללא טעם ולא סדרים, כי עתה היו לנו אל נכון דרשות ערוכות בכל כמשפטן.¹⁰ גם מעשים שהיו ישתנו בפי בעלי האגדה למען תת לשומעי לקחם מוסר השכל ואף גם למען הטיב את לבם; על דברי הימים ישיתו לוית חן ונעם לכלול יפים בפרי רוח החזיון המגביה עוף עד מעל לכל גבול; האמת כאשר היא לא תרב לקחת לב, על כן יגדילו וישיתו נוספות על כל. אחד החכמים, שמואל, אמר¹¹: – עשרים וארבע פלטיות היו בירושלים; וכל פלטיה ופלטיה עשרים וארבע מבואות; וכל מבוי ומבוי עשרים וארבע שוקים; וכל שוק ושוק עשרים וארבע שקקים; וכל שקק ושקק עשרים וארבע חצרות וכו' וכו'. בעיר בתר היו הלולים ומחולות בקצה העיר מזה והרג ואבדן בחרב אויב בקצה העיר מזה, ונהרי נחלי דם ההרוגים השתפכו אל תוך הים¹² – דרך ארבע מילים, ויש אומרים ארבעים מיל! ¹³

עלינו להבדיל איפוא את דברי האמת מתוך דברי החזיון העוטרים עליהם, להוציא פרי מכל ידיעה אשר תאונה לידינו בספרים ההם ולהכיר את דרך הרוח אשר בהליכות בתי המדרש ובשיחות החכמים אשר נשארו לנו לפלטה.

על החלק הזה אשר לדברי ימי ישראל פקחנו עינינו לאספו ולכתוב אותו על ספר, כי לו משפט הבכורה בעינינו, ומה גם אחרי אשר השליכו יוסף כלו אחרי גוו. נכבד בעינינו לשום לאַל את המשפט אשר יוכלו להוציא, ואשר הוציאו לא אחת, מהעלם הסופר הזה את עיניו בכל זאת. הנה הכנסת הגדולה אשר יאמרו לה החכמים בדו אותה מלבם, אף כי נזכרה פעמים רבות בתלמוד, והגדול באותות אשר ערכו עליה הוא הדבר אשר לא הזכיר אותה יוסף. ואולם יוסף החרש החריש גם מחכמי ישראל הגדולים והנכבדים אשר היו בימיו ואשר היה עליו לדעת אותם היטב. אולי יש שנים שלשה אנשים אשר נזכרו בדברי יוסף ובספרי התלמוד גם יחד, וכי יראה הרואה את האנשים אשר היתה ידם בכל המעשים שנעשו לפני חרבן הבית השני לפי הדמות אשר ערך להם יוסף בספרו וחכמי התלמוד בספריהם, ולא יאמין כי זאת הארץ וזאת התקופה אשר ידברו שניהם עליה. הכהן הזה אשר רוח בינתו פתחה מנער וחכמתו בתורת אלהים רבה על כל סביביו, עד כי בעודנו נער בן ארבע עשרה שנה שחרו פניו לתורה ולתעודה גם הכהנים הגדולים גם כל נכבדי עם ויועצו אתו לכל סתום, הטהו לבו גם אחרי באו בימים אל הכבוד, משא נפש נערים, וייטב בעיניו להתאמר ולהתהדר בדעתו את התורה, אשר מי יודע אם עמקה ורחבה מאד מעודו ואם לא נטש אותה כלה אחרי אשר ארח לחברה עם מתים מחלד להיות כאחד מהם וירחב נפשו לשאוף אך כבוד וגדולה. בכתבו את קדמוניות היהודים ברומה לא דרש בתורה ככתבה וכלשונה כי אם בתרגום השבעים, ואם אמרנו כי עשה זאת להקל מעליו אחרי אשר כתב יונית גם הוא, כאיש נכרי, הלא נשוב נתפלא בו כי קים וקבל את דברי התרגום היוני בכל המקומות אשר שנו את הכתוב בתורה¹⁴. איש אשר נחשב עם הפרושים ועצתו בדברי תורה ודת היתה דרושה לרבים בעוד היותו נער, הלא היה תהיה לו התורה לפלטה מכל אשר למד לפנים, גם כי נטש את ההגיון בספרים זה ימים רבים. ואולם בכל דרכי לבו רחק מעל עמו וארצו ומעל דתי אבותיו. הלא זה האיש אשר בגד באשר מלאו את ידו להלחם להם באויביהם ואחר לחך עפר רגלי הפלוים; אשר כמוג לב המיר בקלון כבוד מגני ירושלים הגבורים ויוצא את דבתם רעה, תחת אשר יעריץ את אֹמץ לבם ואת גבורתם הנפלאה או כי נוד ינוד להם על בלי הטיבם לראות מראשית אחרית, ואחר שמח באָשרו כי יכול להוסיף על שמו את שם המלכים אשר החריבו זה מעט את העיר הקדושה ויתנו את שבי היהודים לאלפים לחיתו טרף בזרות אשר בקיסרי ואשר בבארות. גם הנה בימי כתוב יוסף את ספריו עודנו שומע עברית, כי לא ישכח איש את לשון עמו; גם את משפטי הכהונה עודנו יודע בעת ההיא, כי הלא עבד את עבודת הכהנים גם הוא לפנים; אך את ספרי הקדש לא יסף עוד לדעת אל נכון, וגם לא את דרכי התורה שבע"פ כמשפטם. וכאשר העלים את עיניו מחכמי ישראל לבלתי פקדם ככה עשו לו גם המה.

ואולם בכל אשר רחב נפשו ואהבתו את הכבוד לא הטו את לבבו, נחשבה לנו עדותו מאד, כי ספר יספר לנו דברים אשר לא נודע לנו מהם כל מאומה בלעדיו. יש אשר יאיר אור בהיר, לא קוינו, על זכרונות כהים הנמצאים בספרים אשר דרשנו בהם ונפקחו עינינו להתבונן בם בינה. גם בחלק כתב־הארץ אשר אנחנו אומרים לכתוב יהיה לנו יוסף לעזר רב. כי הנה בספרי השמות אשר לאזוב ואשר ליורם לא נזכרו כי אם המקומות אשר נקבו בשמותם בכתבי הקדש, ויוסף, אשר כתב את דברי ימי ישראל, הזכר יזכיר את כל המקומות אשר נהיו בהם הדברים אשר יספר, אם בא זכרונם בתורה ואם אַין. אפס כי בדבר הזה רבו המכשולים והחתחתים אשר יהיו למפגע לנו בדברי יוסף: בהזכירו בשם מקומות רבים לא ישמור מאד לערוך אותם אחד לאחד למערכותם כאשר הם, גם שם המקום האחד לא נכתב תמיד בדרך אחד, ואנחנו לא נדע אם מאת הסופר או מאת המעתיק היתה זאת.

ועל מאמרי התלמוד והמדרשים שוכן מאפל גדול מזה בכל אשר לשמות המקומות, גדול יתר מאד. בגלל אשר לא היתה בקרת להוצאות התלמוד המדרשים לצרף ולזקק אותן ובגלל היות כתבי היד יקרים מאד לא נמצא נתיבותינו בשמות האחדים (דיעזעלבען, בראשית י"א, א') שהם כתובים פעמים רבות מאד בלא כמשפט עדי בלי יכלת להכירם. כל השגיאות אשר תקרינה לרוב בגלל חלוף אותיות דומות ביד מעתיק מתרפה או נבער מדעת, נמצא שם לכל מראה עינינו¹⁵. ואף גם זאת כי אל תלמוד ירושלמי ואל התוספתא המכילתא ספרא וספרי לא שמו לב להגות בם כי אם מעט קט, וכי תלמוד בבלי ביחוד נכתב ביד אנשים אשר לא ידעו כי אם את הגדולות והנכבדות בערי ארץ ישראל ואשר שגו על נקלה מדי היות להם דבר עם מקומות קטנים אשר שמותיהם נחשבו להם כמו זר.

בלעדי זאת גם בדברי הימים גם בכתב הארץ לא יודיעונו הספרים ההם דבר במישרים, כי לרגלי ענינים אחרים נמצא בם את אשר נבקש. עקב שם אחד החכמים יזכר פעמים רבות גם שם מקום מולדתו; כי היה הדבר הזה נחוץ יען אשר נקראו רבים מחכמי התלמוד בשם יצחק, שמעון, יוסף ועוד. ויש אשר יזכרו שמות ערים וכפרים רבים, מערכות מערכות, למען הבדל בין מקום למקום לדברי דת ודין; ההבדל אשר היה בין ארץ ישראל בין סוריה ובין חו“ל; בין שלש המדינות אשר בא”י, ובמדינה האחת, בין הערים “שנכבשו בימי יהושע” ובין הערים שכבשו עולי בבל; בין ערי מושב היהודים ובין הערים אשר נשארו כמעט ביד הגויים לבדם, לשמטה ולמעשרות, לראשית הגז ולחלה ולדינים אחרים, המריצו את החכמים להציב גבולות מפורטים, אשר יהיו לנו להרבות דעתנו בכתב הארץ, אך לא תמיד הצלחנו בעמל שעמלנו להגיה חשכם. וגם אמנה החלק הזה הוא הקשה בכל מלאכתנו. פעמים רבות בקשנו גם בספרים אשר היו לנו לעינים וגם בספרים אחרים חדשים וישנים, למצא דמיונות לשמות ההם על פי מאמרים הדומים להם, ולא מצאנו, ונודיע את השמות כאשר הם ובאר לא בארנום.

ויען אשר נשארו מקומות רבים אשר לא נודע לנו אל נכון איפה הם, נטשנו את הדבר אשר היה עם לבבנו בתחלה לחלק את שמות המקומות על יהודה ועל שמרון ועל גליל ועל עבר הירדן, ונבחר לערוך אותם לפי סדר האלפא ביתא. בכל זאת לא חדלנו לשום מערכות ולאסוף לאספה את כל המקומות אשר נועיל כי נדבר עליהם יחד. והיה כבא מקום אחד מאלה שנות לפנינו לרגלי סדר האלפא ביתא והורינו את הקורא לשום עיניו על המערכה אשר כבר פרש שם. ככה יהיה, למשל, מקום בית פגו אצל ירושלים; חמתן אצל טבריא, וכאלה.

מלאכתנו תחלק לפי משפטה לשני חלקים, החלק האחד לדברי הימים והחלק השני, אשר יבא אחריו, לכתב הארץ.

הארץ לדברי ימיה (מימי כֹרש ועד אדרינוס).

 

פרק ראשון: זרֻבבל עזרא ונחמיה.    🔗

בשלח כרש את היהודים לשוב אל ארצם עמדו בראשם שני אנשים, זרבבל בן שאלתיאל מזרע דוד ויהושע בן יהוצדק בן שריה, הוא הכהן הגדול האחרון אשר כהן בבית ד' לפני היותו לחרבה. שני האנשים האלה היו אפוא מול העם לשני בתי ישראל, למלוכה ולכהונה, בתוך שלומי אמוני היהודים העולים לקומם את חרבות מקדשם. אך שנות מספר כימי יובל אחד הועילו לשנות מאד את דרך עם היהודים, או את דרך קצה העם אשר הואילו לעלות מבבל, ולתת בקרבם רוח חדשה. עבודת אלהי נכר, אשר נטמעו בם בני ישראל ימים רבים מאד, תמה נכרתה מפני עבודת אלהי אחד; העם לא הוסיף עוד “לזנות אחרי הבעלים” ונשגב מעתה ד' אלהי ישראל לבדו בבית אשר יקדישו לשמו. בשל מה היתה התמורה הנמרצה הזאת בימי דור אחד? ההיה כור העוני לכור מצרף ומטהר לבני המרי אשר המרו אמרי אל ימים רבים, אם הרעה הבאה עליהם כתומה ככל הדברים אשר דברו עליהם הנביאים מראש הפכה להם לב אחר קל מהרה? המן התחברות אל העם, אשר זרה רוחו מכל עמי הנכר לעבודת האלילים, היתה זאת להסב את לב העם בחר לו יה מאחרי שקוצי הצידונים אשר יעבדו אלהיהם בכל מעשה זמה ונבלה? אם היו מעט העולים בעת ההיא מנהרות בבל אל גדות הירדן הטובים והברורים מכל בני הגולה והדבקים בד' אלהי אבותיהם מכל יתר העם?

כתבי הקודש יספרו לנו את כל התלאה אשר מצאה את החלוצים הראשונים האלה המתנדבים בעם, את אשר היה עליהם להלחם ולעמוד על נפשם מפני הגוים אשר נאחזו תחתם בארץ בדבר מלך בבל¹⁶, את המכשולים אשר נתנו לפניהם אויביהם בכתבם עליהם שטנה אל מלכי פרס ככל הדברים אשר בדו מלבם או אשר טפלו עליהם ויגדילום, ואת כל עמל שבי הגולה וענים ולחצם אחרי שבתם על אדמתם אשר חיו עליה כגרים ולא כתושבים. מלאכת בית ד' אשר שבתה ימים רבים לא שלמה כי אם לפי מלאת עשרים שנה מיום הוחל להוסד; אך לזרבבל אין זכר עוד מעתה וגם לא לכל איש מזרע דוד (עזרא ו', ט"ז). ובכתבי הקודש כיוסף, כי גם הוא לא יוסיף להזכיר מן העת ההיא והלאה שם איש מזרע המלוכה. רק בעל סדר עולם זוטא אומר לשום לפנינו שמות זרע בית דוד לדרותיהם, והנה ערב בם את מלכי בית חשמונאי! אך את מושבם שם בירושלים ומושב בני בית דוד בבבל ובתוך זרעם אשר קמו אחריהם נשא את ראש ראשי הגולה! המחברת הנפלאה הזאת שחבר לו יחדו מוצאותיה מן החמשים ושתים שנה אשר נתנו לממשלת פרס כותבי הזכרונות העברים בימים קדמונים; ובה נדע מה ערך ספר הדרות ההם ומה חפצנו בם לדברי הימים¹⁷. השמות הכתובים שם, זרבבל, משולם, חנניה, ברכיה, ישעיה, עובדיה, שמעיה ושכניה, הלא הם לקוחים מספר דברי הימים א‘, ג’, י“ט־כ”א, וגם המה גם הכהנים הגדולים אשר נמצא כתב התיחשם בנחמיה י“ב, י’־י”א, היו לפי הנראה בימים אשר מכורש ועד אלכסנדר. ואולם תחת אשר לא נמצא חפץ בזכרונות האלה אשר לא כנים, הננו נוטים להאמין לדברי בעל סדר עולם אשר אמר על זרבבל כי שב בבלה וימת שם¹⁸, וגם נוסיף על דבריו כי אכן שב שמה הוא וביתו עמו.

דברים רבים יתנו אותותם כי כדברו זה כן הוא. הלא הנה הגדנו כי בחנוכת הבית החדש אין זכר עוד לזרבבל גם בכתבי הקודש גם בדברי יוסף הכהן. אמנם יספר לנו יוסף (קדמוניות היהודים, י"א, ד‘, ט’) את אשר הלך זרובבל שנית במלאכות דריוש, אך לא הגיד לנו כי שב זרובבל ירושלימה. ורק בזאת יודע לנו איכה נהיה הדבר כי לא היה לעזרא ולנחמיה דבר עם איש מזרע דוד בכל הימים הרבים ההם אשר ישבו בירושלים. גם נחשוב למשפט כי אם אמנם מלא דריוש אחרי המלך כורש, אשר דבר ליהודים לכלות את מלאכת בית ד' ולהשיב את עבודת אלהי ישראל כקדם, בכל זאת שם את הדברים אשר כתב אליו פחת עבר הנהר, בלבבו, ויועץ לבלתי תת את זרע המלוכה לשבת בארץ, פן יזכירו אל העם את כבודו הראשון בעוד היות זרע דוד יושב על כסא ממלכת ישראל. דריוש עצר אותם אפוא בארץ פרס וברצונו שם אותם בראש היהודים הרבים אשר נשארו במדינות ממלכתו רחבת הידים. בראשית עלות היהודים מבבל היו נביאים אשר נשאו נפשם אל התחדש נעורי הלאום, כי נטו אחרי זרע המלוכה לבית דוד; אך לפי ראות עינינו נטשו הנביאים האלה מהרה את חזון לבם הזה. החפץ לדעת זאת יקרא נא בנבואות חגי זכריה ומלאכי ויתבונן היטב בדבריהם, כי אין כמוהם מורה לדבר הזה. בשפתים דולקים ישא חגי משא על זרבבל פחת יהודה (א' א‘, י"ד; ב, ב’, כ), עבד ד' ובחירו (ב, כ"ג), אשר ישמיד חוזק ממלכות הגוים (ב', כ"ב) והגדיל כבוד הבית האחרון מן הראשון (ב‘, ג’, ט'). את הדברים האלה דבר בחודש השני ובשביעי ובתשיעי בשנת שתים לדריוש הוא שנת 512 לפני סה"נ. מקץ שני חדשים נשמע קול דברי זכריה, ובקרב העת הקצרה הזאת יצא זרבבל מירושלים לפי הנראה. זכריה ידבר דברים טובים דברים נחומים וינבא לכבוד לגודל (ג‘, א’; ו‘, א’) ליהושע בן יהוצדק הכהן הגדול ולא לזרבבל, אף כי עודנו נושא נפשו ליום אשר ישים זרע דוד את ההר הגדול העומד לפניו למישור וידיו תבצענה את הבית אשר יסד (ד‘, ז’, ט'); אך התקוה הזאת לא באה¹⁹. כימי דור אחד עברו בין זכריה ובין מלאכי, הוא האחרון בנביאים אשר השאירו לנו כתבי הקודש את דבריהם, וכמהו כעזרא ונחמיה בני דורו, לא יזכור עוד את דוד. הוכח יוכיח קשה את הכהנים אשר לא ישימו כבוד לבית ד' ולמזבח, ואת העם המתרפה להרים את המעשר והתרומה; יטיף לכבוד ולמורא לתורה ולאשר יורו אותה; אך אין אומר ואין דברים בפיו על אדות ממלכת ישראל הראשונה, איננו דורש לתקומת הלאום ומעיו לא יהמו להריסותה. הדבר הכתוב בתרגום ובתלמוד²⁰ “מלאכי זה עזרא” לא פתגם ריק הוא, לב האומר זאת רחש דבר אמת ויבן לאשורו; כי אם לא הנביא הזה הוא הוא עזרא הסופר הגדול, הלא כמוהו כעזרא אחד לדעותיו ולהגיון לבו²¹.

הדבר הכתוב בירמיה, “דרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה והתפללו בעדה אל ה', כי בשלומה יהיה לכם שלום” (כ"ט, ז'), יראנו לדעת כי כבר עברה אז רוח אחרת על מאשרי העם לבלתי שום עוד את לבם לדברי מדינה ולתקומת הלאום, ובירמיהו כעזרא ונחמיה אשר התיצבו על הדרך הזה מקץ מאה שנים. הוא נחמיה אשר היה, לפי עדות כתבי הקודש, עבד נאמן למלך פרס ובבנותו את חומות ירושלים לא היה עם לבבו כל דבר זולתו להגן על בית ה' ועל יושבי העיר מפני הרעה אשר דמו להם שכניהם הרעים; כי פחות סוריא נטו חסדם תמיד לאויבי היהודים ויהיו זרוע להם לצרור אותם ולהפריעם ממעשיהם, גם הכבידו את ידם על יושבי יהודה וירושלים ויעשקום וירוצצום עד בלי חק (נחמיה ה', ט"ו). גם הנה בעלות עזרא מבבל ירושלימה הוא ואנשים עמו משבי הגולה (458) ראה את העיר ויושביה והנה הם ברעה ובשפלות גדולה מאד ובכל דרכיהם פרעות ולא סדרים. כמעט בא שמה והנה שם פניו לתור ולדרוש אחרי מוצא הרעה, לרפא את שבר העם ולחזק כל בדק, ואם אמנם לא יכול עזרא לעשות גדולות לבדו, באשר לא היה איש רב פעלים כי אם סופר בתורת ה', הנה מצא לו מקץ שלש עשרה שנה עזר כנגדו אשר עשה אתו במלאכה ביד חרוצים ובישרת לבב, את נחמיה משקה המלך ובחירו אשר שם אותו לפחה על היהודים.

ברור הדבר כי הזכרונות אשר העלו על ספר, אשר השתמרו בכתבי הקודש, אינם מודיעים אותנו את כל המעשים אשר עשו עזרא ונחמיה בישראל באהבתם ובאמונתם לעמם; המתבונן בם יראה ויכיר בכל מקום מגרעות וחסרונות, והטוב אשר עשו בתוך עמם ככתוב עליהם מעט הוא מרוב הימים אשר ישבו בירושלים ומרוב התאמצם לעשות ולשקוד על טובת עמם. על כן פרשה הקבלה את כנפיה עליהם, ולכל בהם על עזרא אשר היה לאיש בחירה. ואם אמנם כי רבים מן התקנות והחקים אשר נחשבו לו בקבלה, לא מאתו יצאו; בכל זאת נוכל להחליט כי לא דבר ריק הוא כלו אשר אין לו שורש וענף בדברי הימים. ומה רע המעשה כי יוסף הכהן אשר היה לאל ידו להאיר עינינו בדבר הזה, הראה גם הפעם את אשר פקדנו עליו בראשונה, כי אין כל חפץ לו לדעת ולהודיע איכה פתח רוח עמו בדור דורים ואיזה הדרך עבר בו בכל הליכותיו בדורות ההם; אך אם כזה וכזה יחדל מהודיע, לא יהיה זה לנו לאות כי לא נהיו הדברים אשר הוא מחריש מהם. בלעדי זאת הלא הנה בימי הסופר הזה כבר נודעו בעם דברי הקבלה על אדות עזרא, ולו גם היו דברי הגדה, היה עליו להזכיר אותם בספרו כאשר הזכיר את השמועות על אדות זרבבל אשר לקח מספר עזרא החיצוני (קדמוניות, XI,,V2).

המבקרים החדשים הרבו לחקור ולדרוש, על אדות תורת משה ועל אדות הספרים אשר יקראו להם נביאים ראשונים ונביאים אחרונים, לדעת את תולדותם ומשפט העשותם ויאמרו זה בכה וזה בכה, רק בזאת היה לכלם שפה אחת ודברים אחדים כי חמשה חומשי התורה נכתבו וסודרו כאשר הם בידינו עתה, לפני חרבן הבית הראשון, אם יקדימו ואם יאחרו, לבד שנויים אחדים פרטים אשר נדבר עוד עליהם. היהודים הורידו אפוא בידיהם בבלה את ספר התורה, אוצר קדשם לדברי הימים ולחק ומשפט; הספרים יהושע, שופטים, שמואל, מלכים אכן נעשו שם בגולה כתבניתם אשר היתה להם עד היום הזה, ובעלות בני הגולה ברשיון כורש מבבל ירושלימה, כבר נוספו על ספרי הקודש האלה גם הספרים ישעיה, ירמיה, יחזקאל ואחדים מספרי הנביאים הקטנים. על ספרי המופת האלה העומדים לנס בספרות העברית, הלא ישקדו הלא יתרפקו העם היושב על אדמת נכר להגות בם ולדרוש אותם בכל לב ובכל אות נפש, כי אין כמוהם לחזק ידים רפות ולתת תנחומות אל לשבורי לב. הלא יועדו יבואו אל אנשים חכמים יודעי דעת הספרים הקדושים האלה וישבו לפניהם, והמה יקראום באזניהם בשפתים דולקים ובלב חם ועל שפתיהם יוסיפו לקח והטיפו לאחיהם דברים טובים דברים נחומים ככל אשר עם לבבם. בספר יחזקאל (ח‘, א’; י"ד, א‘; כ’, א') נראה כי אמנם היה משפט הזקנים לבא לשבת לפניו למען יורה אותם בדרכי ה' ובתורתו והיתה זאת להם לחזק ידיהם ולעודדם בצוק העתים. מקץ שבתם בבבל כמאה שנה ויותר, החלה שפת הנביאים גם היא להיות כמו זר ליהודים אשר בארץ, ובימי עזרא היה תהיה עדת אנשים חכמים יודעי פשר דבר בדברי התורה והנביאים, אשר לפנים לא נודעו בישראל, המה ישכילו בינה את העם בספרי הקודש האלה; הלא המה הסופרים²² והמבינים (עזרא ח', ט"ז). והיה אם גדלה דעת הסופר כגודל חריצותו, אם היה מחוכם ומבין בספרים אשר יהגה בם כאשר שקד עליהם ללמדם את העם, והלך לו אל כל מקום מועד וקהל עם, אל הכנסיות, למען ישמעו רבים את הדברים אשר יקרא באזניהם ואת אמרת אלוה אשר תזל מפיו כטל על נפש עיפה, ככה יעשו הסופרים בישראל, ככה עזרא מופת הסופרים.

בראשונה היתה המצוה הזאת אל הכהנים, כי משמרתם היא; ויותר היתה עליהם העבודה הזאת בימים ההם בירושלים באשר היה להם לבדם העוז והמשרה מאז יצא זרע דוד את העיר. אך המה הזניחו את משמרתם לאשמת העם, וכעלות עזרא ירושלימה היה עליו לשקוד להטיב את כל אשר הרעו המה לעם במעלם. התורה כמו זר נחשבה לרבים, נחוץ היה אפוא ללמדה אותם; העם חשב להתפרד באין סדרים ובאין עוצר בו, ויהי נחוץ להביאו במסורת ברית התורה והדת תחת מוסרות הלאום אשר רפו; הכהנים התרפו לשמור משמרתם, יויקים בן יהושע הכהן הגדול ואלישוב אשר כהן תחתיו לא עשו את אשר עליהם כמשפטם, ויהי נחוץ לדפקם ולהעיר את רוחם, וגם להרבות תורה ודעת בעם בכל דרך ובכל תחבולה, ולא יוטל גורלו ביד חבר כהנים אשר משמרתם מורשה להם ושומרים אינם אותה. התלמוד אומר: “כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה”²³; ורבי יוסי הגדול לפי דעו “ראוי היה עזרא שתנתן תורה על ידו לישראל, אלמלא קדמו משה”²⁴.

עזרא הרבה לכתוב את משנה ספר התורה, ויש אומרים כי גם באחרית הימים התאמרו כי עוד ישנו ספר אחד אשר נקרא שמו עליו²⁵; בימי החג קרא את דברי התורה באזני העם הנאסף (נחמיה ח'); וישם קריאות כאלה לחק בישראל ביום השבת ביום השבת בין הערבים וגם ביום השני וביום החמישי. ויפקד שופטים בערים ויצו עליהם אשר ישבו למשפט פעמים בשבוע בימי קריאת התורה. – מסורה אחרת אומרת כי הוצאו בדבר עזרא עצמות כל המתים אשר היו קבורים בעיר אל מחוץ לחומות ירושלים; רק את עצמות מלכי בית דוד ואת עצמות חולדה הנביאה לא הוציאו מקבריהם²⁶.

הוא שם חק ומשפט לעבודת בית ה', ואת הכהנים והלוים העמיד על משמרותם מחלקות מחלקות, ויחלק להם לכל מחלקת את משמרת העבודה אשר עליהם. כתבי הקדש יספרו לנו את אשר הכביד אכפו על כל הלוקחים נשים נכריות (עזרא ט'); גם יודיעו אותנו את כל החרדה אשר חרדו על טהרת הכהונה, לבלתי תת לגשת אל עבודת הקדש זולתי את הכהנים אשר יכלו להתיחש ואשר נשמרו מבוא בעמי הארצות (שם, ב, ס“ב, ס”ג; נחמיה, ז' ה'). גם יוסף הכהן (“על אפיון”, I, 7) עודנו מתהלל בכהנים אשר היו בימיו כי נשמרים הם מאד לבלתי תת בריתם לאשר לא נכון להם ולבלתי התערב זרעם בזרע לא טהור; לפי דברי המשנה (מדות, ה‘, ד’; קדושין, ד‘, ד’) היתה המשמרת הזאת על בית דין הגדול אשר ישב בבית המקדש בלשכת הגזית, לחקור ולדרוש בדבר התיחש המשפחות²⁷.

הנה זאת היתה מגמת פני עזרא ונחמיה וזה אדיר כל חפצם, להעמיד את העם בדעתו את התורה בשמרו את משמרתה ובהבדיל כל ערב מישראל; ועל הדבר הזה שקדו מאד לעשות אותו ולא שבו מפני כל מעצור וכל שטן ופגע. כי ידע לבבם כי לא יוכל העם לקום ולהתעורר אחרי נטשו את דבר תחית הלאום כי אם לפי התחזקו ללכת בדרך התורה והדת.

 

פרק שני: הכנסת הגדולה.    🔗

ואולם היעזבו עזרא ונחמיה ביד המקרה את משמרת הסדרים החדשים אשר עד כה עמלו בהם? הן הקדש הקדישו שנים רבות כאלה להכין את הכל על מכונתו, ולא יפקידו אנשים אשר יבטחו אליהם כי יכוננו את מעשה ידיהם להעמידו לימים הבאים? הלא כעזרא כנחמיה נפעמו לראות כבואם ירושלימה את השערורות אשר נעשו בכנסיה החדשה, את הרעות אשר נשקפו עליה מסביב להשחית את הכל, את רפיון ידי הכהנים יויקים ואלישיב, את הרעה אשר עשה אלישיב לעיני כל העם לאסוף את טוביה העמוני ולשום לו מקום בחצרות בית האלהים (נחמיה, י"ג, ו), הישובו אפוא לנטוש את משמרת העם אל הכהנים, ואף כי אל הכהן הזה? הישענו עליהם כי יורוהו בדרך הטובה והישרה להיותו עם קדוש לאלהיו? לא נוכל לחשוב כזאת עליהם אחרי דעתנו את צדקת עזרא ויראתו את אלהים ואת חכמת לב נחמיה ודאגתו לאשר יקרה באחרית הימים.

אמנם כי בכתבי הקדש לא נזכר כל מאומה על אדות הדבר הזה וחוקרי הדרות האמינו כי אחרי מות עזרא ונחמיה היו הכהנים הגדולים לבדם בראש העם, כי נשענו על יחש הכהנים הגדולים אשר נזכר בנחמיה (י“ב, י', י”א) המגיע עד ידוע אשר היה בימי אלכסנדר. אך הנה כבר הגדנו כי בשום הקורא את עינו על עזרא ונחמיה וראה והכיר עד מהרה והנה אין סדרים ואין דבק טוב בין התעודות שחברו שם יחדו. גלוי לכל מתבונן כי היו הספרים מגלות מגלות נפרדות כתובות אלה ביד עזרא ואלה ביד נחמיה, וספרי־יחש משפחות אשר שמו אותם זה אצל זה מבלי שום לב תמיד לסדר הזמנים והדרות ומבלי התאמר המאסף אותם לשלחם על פני חוץ כדבר תמים אשר אין בו מגרעות וחסרונות. ועל אדות דומית יוסף הכהן לא לנו לשוב ולהגיד מה ראה על ככה, כי הנה כבר הגדנו והודענו דרך עמו.

עתה נחפשה ונחקרה אם לא מצאו שני האנשים האלה, שככה דאג לבם לעתידות עמם, גם בספר התורה את הדרך ילכו בה, אם לא הורה אותם משה את המעשה אשר יעשון? לדבר הזה אין חפץ לנו לדעת למתי יקדימו או יאחרו המבקרים את מכתב ספרי דברי הימים אשר בכתבי הקדש, רב לנו הדעת כי בימי עזרא ונחמיה היו הספרים האלה ספרי קדש לכל, וכי לא עלה על רוח עזרא ונחמיה לחשוב מחשבות על אמתם, וכי היה עם לבבם לכונן את ממשלת התורה בעם. המלוכה איננה עוד בישראל בימים ההם, זרע בית דוד לא נשאו נפשם אליה או כי שוב שבו בבלה; ואשר לנחמיה הנה היה עבד נאמן למלך פרס. גם התורה והנביאים לא נטו מאד אחרי המלוכה. ותחת זאת תצוה התורה לשום שופטים בכל מקום (דברים, ט“ז, י”ח), לעלות אל השופטים ואל הכהנים לדרוש תורה מפיהם, כי יפלא דבר גם לדברי דת ודין גם לדברי ריבות בין איש ובין רעהו (שם, יז, ח'). גם משה בחר ויקרב אליו אנשים מזקני העם ראשי המטות ויועץ אתם מדי שפטו את העם, לבד אם הקריב את דבר המשפט לפני האלהים לבדו. ובכן הלא קרוב הדבר מאד לחשוב כי יסדו עזרא ונחמיה בירושלים סוד זקנים יראי אלהים נכבדי עם אשר בחרו לדבר מקרב האנשים אשר הרבו לדרוש ולהגות בתורת אלהים ואשר??????²⁸ להבין ולהשכיל באמתה מיתר אחיהם, ככל אשר הורו אותם הסופר הגדול והמבינים אנשי מעשהו.

ובלעדי זאת הן כל הזמן אשר בין עזרא ובין אנטיוכס ערפל חתולתו, לא נודע לנו כמעט דבר לבד ראשיתו ואחריתו. ומה אנחנו רואים בראשית התקופה הזאת? נחמיה ומלאכי יתוו את העם והנה הוא אספסוף פרוע נבער מדעת ופחז כמים, עם אשר לא ידע ולא ישמור את חקותיו, עם המחלל שבת בסחרו (נחמיה י“ג,י”ד) ולוקח לו נשים נכריות למען הקם ברית עם עמי הנכר (מלאכי ב' י"א), עם אשר מצא כתוב בתורה אשר צוה ד' את משה לעשות את חג הסכות (נחמיה, ח', י"ד) כאשר מצאו אבותינו בימי יאשיהו כתוב בתורה לעשות פסח לד' (מלכים ב, כ“ג, כ”א). וכי נשובה ונחזה בעם הזה מקץ ימים כמאתים שנה וראינו והנה שנה דרכו מאד! מעבר מזה עדת החשמונאים הראשונים וכל הנלוים עליהם מתמרמרים אל הגוים השולים את ידם לנגוע בנחלת קדשם ונלחמים בם מלחמה ארוכה וקשה מאד, אנשים שומרי תורה מכל משמר נותנים חיתם לממיתים ולא ירימו את ידם לעמוד על נפשם, פן יחללו את יום השבת הקדוש לאלהים באחוז ידם בכלי מלחמה²⁹. ומעבר מזה עשירי העם וגדוליו נתעים בפחזותם אחרי זרים, כי הרהיבם רוח החן והנעם השפוך על תרבות היונים ואחריו רב אדם ימשוך, ראשי עם הארץ ומן הכהנים יפרדו יבקשו לתאוה, יחמדו בלבם את חקות אדוני הארץ אשר הוללות ופאר מנת חלקם מדתי היהודים ודרכי חייהם אשר משפט אחד ודמות אחד להם על פי תורתם החוסמת אותם ברוחה הקשה. כי בימים אשר בין שני הקצוות ההם הגדילו האדירו תורה ומצוה, החקים נחקרו, בארו, תרגמו, המצות רחבו ונסבו, פרשו ותהיינה להלכות לדינים ולדיני דינים ביד תופשי התורה, ויהי אלה גדשו סאה וההולכים מנגד להם מחקו סאה ומעשי המימינים והמשמאילים המרחקים ללכת איש לפי דרכו תוצאות פעל עזרא המה גם שניהם. יכל נוכל להחליט כי מרבית ההלכות אשר נזכרו במשנה והשפט לא נשפטו עליהן, משפטי העבודה במקדש, והמון הלכות רבות למיניהן אשר היו כמסמרות נטועים בין דברי בעלי האסופות, מוצאותיהן מן התקופה ההיא; ריב הדעות אשר התגלע בין הפרושים ובין הצדוקים בימי החשמונאים הראשונים ואשר נגלה לפעמים בשנויים קלים במעשה אחת המצות, אות הוא לנו כי כבר היתה מערכת הלכות ודינים ערוכה מאז, עומדת על תלה לכל פרטיה ודקדוקיה לפני התקומם היהודים לפרוק את עול לוחציהם היונים מעל צואריהם. והעבודה הגדולה הזאת מי עבדה אם לא חבל אנשים היוצאים איש בעקבי אחיו מדור דור, אנשים אשר המריצם לבם ומצבם ללמוד וללמד חק ומשפט בישראל! או התהיינה תמורות גדולות ונמרצות כאלה מעשה ידי חכמים אחדים בודדים, מפזרים ומפרדים בערי יהודה, אם פעל משפחת כהנים גדולים הטובים לישרת לבב מיויקים ומאלישיב הפוחזים אשר היו בימי עזרא, וליראת אלהים מאלקימוס וממינילוס הנבלים אשר היו לפני החשמונאים!

אמנם כן, גם לולא היתה לנו עדות נאמנה אשר ידענו בה כי היה היה סוד זקנים היושב ראש בירושלים ונותן רוחו על העם סביבותיו, כי עתה עלינו לדמות בנפשנו כזאת. סוד הזקנים הזה הלא המה אנשי כנסת הגדולה.

האנשים אשר מלאו אחרי עזרא ונחמיה ויהיו ידים לפעלם, נקראו בשם מוריהם סופרים, לאמר חכמים, יודעי ספר, ויש אשר כנו אותם בשם זקנים (gérontes) הוא השם אשר מצאו בתורה ובספר יהושע (כ"ד, א'). כי על כן היו “דברי סופרים” או “דברי זקנים” לעבר אחד ו“דברי נביאים” או “דברי תורה” לעבר אחד³⁰. אך השמות האלה אשר ישרתו בם על נקלה לכל עת ולכל אדם, עולים למעלה למעלה מן התקיפה אשר אנו דוברים בה; ואולם לחכמים אשר נתנו אז את לבם להרבות דעת דבר אלהים בישראל, לבאר את התורה לכל דורשיה, להעמיד תלמידים רבים ולהקים מהם מורים חדשים, להרבות מצוות וחקים ולחזק הגדר מפרוץ בו פרצות, לאנשים אשר לא כבעלי פקודות כי אם כחבר חכמים היו לעם, אשר המה לא היו לעמם לראש והעם סר אל משמעתם, – להם קרא שם אחר אשר יחדו להם לבדם, הוא שם אנשי כנסת הגדולה אשר אמרנו.

בכל הליכות דברי הימים ההם, בכל הנשקף לנו מהם, נדע כי בעיני מלך פרס ובעיני פחות הארץ היה הכהן הגדול לבדו כראש העם וראש אחר לא ידעו אתו; אך אם על פי דרכי הכהנים הגדולים הנודעים לנו נוציא משפט, היה יהיו הכהנים האלה תמיד אנשי ריב לסופרים. והסופרים היו גדולים בעיני כל העם בגלל חכמתם ויראתם את אלהים אשר המשל וכבוד עמהן, ובכח הדבר הנמרץ אשר היה בהם ורוח אלהים אשר לבשתם, ובגלל היותם קרובים אל העם תמיד, יוצאים ובאים בתוכו ללמד תורה במקהלות. כנביאים לפנים כסופרים עושי דברם בדור אחרון דרך אחד היה להם, כי כן היו גם הם אנשים מבני העם אשר לא היתה להם כל משמרת תמיד ולא סרו אל כל משמעת כי אם לפי רוח אלהים אשר נוסד בם; כמה פעמים היו המלך והשרים עוינים אותם ומבקשים רעתם, והמה לא חדלו תחת זאת לשמור דבר מלאכותם אשר קבלו עליהם להלחם לאמת ולתת גם למות נפשם בגללה. דברי המשנה³¹ “משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת גדולה”, כנים אפוא בעינינו, רוח דברי הימים דובר בם; הד?????????????³² אמרו בשם החכמים האלה לאמר: “הוו מתונים בדין, העמידו תלמידים הרבה ועשו סיג לתורה” הם חותם תכנית כליל העבודה אשר שמו עליהם למחלקותיה.

אנחנו חושבים את הדברים המסופרים על אנשי כנסת הגדולה לדברים אשר אמת חותמם³³. הלא הנה הראינו לדעת כי לפי דברי הימים ההם היתה כנסיה כזאת כדבר בעתו; השתנות עם היהודים כלו אשר לא יכחש איש בה, באה ונהיתה לרגלי סבה אשר ידונו בה בלא משפט; הכהונה הגדולה לבדה הסבה שנית בכל השערורות אשר היו בימים אשר בין תשובת זרובבל בבלה ובין עלות עזרא ירושלימה. גם הנה השם אנשי כנסת הגדולה אשר לא הושם מעולם כי אם לאנשי התקופה ההיא³⁴, ואשר גם טעמו לא נודע עוד אל נכון³⁵, השם הזה אשר במאה השניה לפני סה"נ בא תחתיו שם חדש לפי משטר הכנסיה בימים ההם כי כליל הוא מאשר בתחלה, קורא לחבר אנשים אשר היו בארץ באמת. לו היתה הכנסיה הזאת חזון לב החכמים, הלא בקש יבקש לה רוח החזיון שם ישן, שם אחד המוסדות הנודעים לכל, לשום אותו עליה.

אך אם נאמר לברר את משפט המחברת שחברה לה הכנסת הגדולה, לדעת את מספר חבריה, להתוות את מקום מושבה, להציב גבולות פעליה ולפקוד את החקים והמשפטים אשר שמה בישראל, והנה מבוכה ותעלומה. המקורות הנמצאים לנו קרובים אלינו מאד לזמנם והדברים אשר צפנו לנו על אדות אנשי כנסת הגדולה תלוים מאד מהיות לאל ידנו להכיר אל נכון את אשר לכנסיה הראשונה הזאת ואת אשר לכנסיות האחרות אשר היו אחרי כן.

לדעתנו לא היה כל קצב למספר החכמים אנשי הכנסת הגדולה³⁶. יען היותה חפשית בהליכותיה אין אונס ואין כל משפט כתוב אשר יגדור דרכיה, נאספו אל תחת דגלה, לפי הנראה, כל אשר שוו בכבוד הזה לפי חכמתם ותום דרכיהם ואשר נשאו אליו את נפשם, ויהיו בחבריה. כעזרא ונחמיה³⁷ אשר היה האחד כהן והשני לא נודע שבטו, ככה משכה הכנסיה אליה גם כהנים וגם זרים, מכל שבט ומשפחה בישראל. אם אמנם יש אשר רבו הכהנים על יתר החברים ואולי גם היה היתה ידם רוממה בסוד הזקנים לקץ ימים, הלא היתה זאת בגלל אשר מלאכת עבודתם הקריבה אותם מכל יתר אחיהם אל כל דברי קדש, ובגלל היות שלחנם ערוך לפניהם תמיד במתנותיהם אשר ירימו להם העם כמשפטם, ולא הניא לבבם מהגיון התורה כל מעשה ומשלח ידים אשר יעשה אותם הזר למצוא חית ידו³⁸. הישב הכהן הגדול ראש בסוד זקני הכנסת הגדולה? השואל כזאת³⁹ כמעט ינכר את תכונת הכנסיה; ובלעדי זאת הלא ידענו את הכהנים הגדולים אשר היו בימים ההם, כי מרביתם לא היו ראוים להיות לראש לכנסיה כזאת. איה היה מקום מועדם, הבאחת הלשכות אשר בבית המקדש אם במקום אחר? השאלה הזאת קשה לתת לה פתרונים, ואשר יחוו דעם כי בבית המקדש נועדו, המירו את אנשי כנסת הגדולה בסנהדרין אשר ראשיהם כבחצי המאה השניה לסה"נ⁴⁰. ולבנו אנחנו נוטה אל העבר האחר, אחרי דעתנו כי היה לאנשים האלה להשמר מתת לכהן הגדול ידים למשול בם, והוא הלא היה נגיד ומצוה לבדו בכל גבולות בית המקדש.

ואשר לפעלי הכנסיה קרוב לשמוע כי הענינים אשר ענו בהם הנביאים האחרונים ומורם אשר יצאו בעקבותיו היו ראש מעשיהם ומחשבותיהם גם הם. לכל לראש היו כל השאלות על אדות טומאה וטהרה. דברי התורה אשר שאל חגי את הכהנים (ב', י“ב־י”ג) יראונו למדי כי הרבו לשעות בשאלות האלה. דתי הפרסים הרבו להבדיל בין הטמא ובין הטהור, אשר צותה עליהם תורת משה גם היא לשמור מאד, ואם אמנם תורת עובדי האש לא פרצה בארץ, אך היהודים, אשר לא חדלו בכל הימים ההם לעלות מבבל אל ארץ אבותיהם, נטו אחרי הפרסים בדבר הזה ויואילו להרבות דיני טמאה וטהרה⁴¹. הענין השני אשר יענו בו אנשי הכנסת הגדולה היה יהיה משמרת השבת והמועדים לקדשם עד מאד. נחמיה סלל המסלה (י“ג, ט”ו וגו') ואנשי הכנסת הואילו ללכת בה אחריו, בשגם היתה המנוחה השלמה עת רצון לקרא את התורה באזני העם ולדרוש בדברה. גם הנה כשמות הטמאות וכשמות המלאכות אשר לא תעשינה ביום השבת אחד בדברי חכמי הדורות ההם: אבות ותולדות לאלה ולאלה, לאמר הטמאות והמלאכות הראשונות והשניות⁴². הענין השלישי היו התפלות והברכות. מאמרים רבים בתלמוד מודיעים פה אחד כי אנשי הכנסת הגדולה שמו תפלת תמיד לחק בישראל, המה תקנו את יסוד התפלות אשר שנה באחרית הימים לפי העת והמסכות⁴³. בעלי התלמוד מוסיפים עוד לחשוב גם את התפלות אשר בנחמיה (א' ה' ט"ו) לאנשי הכנסת הגדולה⁴⁴. הלכות רבות על אדות מאכלות אסורים ונשואי נשים אסורות יצאו גם הנה, לפי הנראה, מאת אנשי הכנסת הגדולה אשר היו עיניהם פקוחות ולבם ער על משמרת התורה והדת, ויאמרו להרבות באלה את הסיגים והגדרות סביב לתורה⁴⁵.

בטרם נכלה את חזותנו על אנשי כנסת הגדולה נשים בזה מקום להערה אחת אשר, אולי, יש רב חפץ בה. מימי החשמונאים בשלוח יהודה המכבי מלאכים אל הרומים החלו היהודים להראות החוצה ולהאָחז בסבך דברי ימי עולם. מני אז לא הניחו עוד את מקומם בהליכות עולם ויהיו צפוים תמיד אל העם אשר לא שם עינו על גוי וממלכה ולא יהיה להם למשחית באחרית הימים. גם בימי התקומם העם על היונים לפרוק עלם מעל צואריהם, גם בימי המלחמות אשר התגרו מלכי החשמונאים בשכניהם למען הרחב את גבול ישראל, גם בימי רדת העם מטה מטה, אשר ראשיתם ממלכת הורדוס המתנשא לראש על היהודים ולא רוחם, ואחריתם חרבן הבית השני, לא יוכלו ליסד מערכת הלכות סבוכה כמערכה אשר היתה מקבלת בישראל בעת צאתו שנית בגולה, ולהרחיב את מסכת הארג הלוך והרחב ולקים אותה על העם לחק ולא יעבור. ואולם הימים אשר היתה הארץ יושבת ושוקטת, אשר העם לא נשא עיניו אל מעבר לגבולות ארצו ולא היה לו דבר עם דברי העמים והמדינות; וגם גויי הארצות מסביב הסבו עיניהם מנגדו ויחרישו ממנו, – הלא המה ימי ממשלת פרס וימי היונים הראשונים אשר האריכו כמאתים שנה –, ימי חפץ היו מאד לעבודת האנשים אשר היו בודדים להם ולא יצאו מן החוג אשר התהלכו בו כי אם להורות ולהטיף מלים לעם. והעם הזה אשר פנו אליו גם הוא לא הוסב לבבו בכל דבר נפל מחוץ לגבולו, לא מזכרונותיו הראשונים ולא מן המופתים אשר שמו לפניו מדברי ימיו מקרב האנשים אשר היו למופת ביראתם את אלהים ובחסד ה' עליהם.

 

פרק שלישי: אלכסנדר הגדול. – שמעון הצדיק.    🔗

הלא הנה הגדנו למעלה כי יוסף הכהן עובר חיש קל על פני תקופת הימים אשר היו לפי דברינו ימי המעשה לאנשי הכנסת הגדולה, וכל דבר סואן לא נפל בהם אשר יציב לו יד בדברי הימים והמדינות. בספרי חכמי המשנה והתלמוד לא השתמרו מן התקופה ההיא כי אם שני אנשים גדולים, האחד לדברי ימי העמים והשני לדברי ימי היהודים לבדם. עבור אלכסנדר הגדול בירושלים הרעיש מאד את רוח החזיון הער אשר לגוי המעט מכל העמים, וזכר הדבר הזה נחרת על לוח לבם עמוק עמוק, כאחד הזכרונות אשר יספרו עליהם דור לדור; ולמקץ ימים רבים יעמוד בישראל איש קדוש ה' מכבד אשר לא יסוף זכרו מתוך העם ואשר יהיה מופת הכהנים הגדולים וסגלה מכל בני גילו כל ימי עמוד בית ה' השני על תלו, הוא שמעון הצדיק, הכהן הגדול האחד אשר היה צדיק וירא אלהים באמת מכל משפחת הכהנים הגדולים שכבר חלק לבם ויתע אחרי רוח היונים המתהלכת כקטב בתוך הכהנים והעם.

כל התעודות והזכרונות הנמצאים כמו יגידו פה אחד כי אחרי לכוד אלכסנדר את צור ואת עזה נסע ממקומו מחוף הים וישם את פניו לעבור אל תוך הארץ פנימה⁴⁶. ההלך ירושלימה? הלא זה דבר המבאר למגלת תענית. על דברי המגלה⁴⁷ “בעשרין וחד ביה (בכסליו) יום הר גריזים דלא למספד”, יספר את הדברים האלה לאמר: “הוא יום שבקשו כותים את בית אלהינו מאלכסנדרוס מוקדון להחריבו. אמרו לו תן לנו בית חמשה כור בהר המוריה, ונתן להם. באו והודיעו את שמעון הצדיק, מה עשה? לבש בגדי כהונה ונתעטף בבגדי כהונה ומיקירי ירושלים עמו ואלף זקנים לבושים לבנים ופרחי כהונה תוקעים בכלי הקדש ואבוקות של אור לפניהם. וכל הלילה הללו הולכים מצד זה והללו הולכים מצד זה עד שעלה עמוד השחר, כיון שעלה עמוד השחר אמר (בראותו אותם מרחוק): “מי הללו?” אמרו לו (הכותים) – “יהודים שמרדו בך”. כיון שהגיעו לאנטיפרס זרחה חמה ופגעו זה בזה. אמרו להם: “מי אתם?” אמרו להם: – מתושבי ירושלים אנחנו ולראות פני המלך באנו”. כיון שראה אלכסנדר את שמעון הצדיק ירד ממרכבתו והשתחוה לפניו. אמרו לו יועציו: “מלך גדול כמותך ישתחוה ליהודי זה!” אמר להם: – דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי“. אמר להם (ליהודים): “למה באתם?” אמרו: – “אפשר בית שמתפללים בו עליך ועל מלכותך שלא תחרב יתעוך נכרים להחריבו!” אמר להם: “מי הללו?” אמרו לו: – “כותים הללו שעומדים לפניך”. אמר להם: “הרי הם מסורים בידיכם”. מיד נקבום בעקביהם ותלאום בזנבי סוסיהם והיו מגררין אותם על הקוצים ועל הברקנים עד שהגיעו להר גריזים. כיון שהגיעו להר גריזים חרשו את בית מקדשם וזרעוהו כרשינין כדרך שבקשו לעשות לבית אלהינו. ואותו היום עשאוהו יום טוב”.

כתכן הספור הזה, אשר נמצאהו גם במקום אחר⁴⁸, כדברים אשר יספר יוסף (קדמוניות, י"א, ח' ג־ו), אחד. מקורות השמרונים יקימו גם הם, אך לפי דרכם את דבר המסורה האומרת כי נסע אלכסנדר אל תוך הארץ פנימה⁴⁹, רק שום ישימו, כמשפטם, את כהנם הראש, את חזקיהו, תחת הכהן הגדול אשר בירושלים בדבר עמדו לפני המלך המסופר בתעודות היהודים. לבד אשר התערב בספור הזה, בלא כמשפט, דבר הרס מקדש הכותים אשר החריבו יוחנן הורקנוס כמאתים שנה אחרי הימים ההם⁵⁰. ומי יודע אם לא דבר השפט היהודים עם הכותים, אשר היו תוצאותיו מות לכותים, איננו כי אם זכרון כהה לריב כזה אשר היה באלכסנדריה בימי מלכות תלמי פילומתר, ואשר השאיר לנו יוסף את כל פרשת דבריו (קדמוניות י"ג, ג‘, ד’). ספורים ערוכים כמשפט הזה, אשר תכנם מאסף מעתים שונות וממעשים שונים, נמצאו לרוב במקורות אשר דרשנו בם. שם הכהן הגדול אשר היה בראש היהודים ההולכים לשחר את פני המלך, גם הוא כאחד הדברים אשר הקדים בעל הבאור הזה ולא עת. שם שמעון הצדיק יזכר בקבלה תמיד כחותם תכנית הכהונה הגדולה; בפעם הזאת נקרא שמו על דבר נפל מאה וחמשים שנה לפניו, ובפעם אחרת נראה את שמו נקרא על דבר אשר היה כמאתים שנה אחריו. ואולם שם הכהן הגדול אשר היה בימי אלכסנדר באמת, ידוע, כאשר יגיד יוסף ואחרים מסופרי היונים המספרים את דבר בא היהודים לפני אלכסנדר⁵¹.

בימי אלכסנדר ובימי המלכים אשר מלכו אחריו היתה ארץ ישראל כאחת מדינות ממשלת יון. ואנשי חיל מוקדון השבים מצבא העבודה ישבו בערי ישראל, ויש אשר מלאו אותן, כאשר עשו לעיר⁵²Pella, אם היתה הארץ למס לממלכת בבל ואם לממלכת מצרים, אחת היא לנו, כי כמלכי בית תלמי וכמלכי בית סלקום דרך אחד ותרבות אחת להם, היא תרבות ההילנים. גם יהודים רבים יצאו בדבר אלכסנדר לשבת באלכסנדריה, והדלתא (היא חבל ארץ מצרים התחתונה אשר בין זרועות הנילוס ובין הים התיכון, ונקרא כן על שם תמונתו הדומה לאות דלתא יונית (Δ) נמלאה קהלות גדולות ונכבדות אשר היתה להן החסות בצל חקים ומשפטים טובים לעזר ולהועיל להוסד אחת אחר אחת ולפרוץ לרוב; וכי ישבו אנשים אשר תורה אחת ודת אחת להם בשתי ארצות מגבלות, הלא יבאו אלה באלה והיתה התחברות תמיד ביניהם, גם המלחמות אשר נלחמו שני בתי המלוכה פעמים רבות על אדות ארץ ישראל, ובארץ ישראל, הוסיפו לקרב את היהודים אשר בסוריא ואשר במצרים אלה אל אלה. אם מעבר מזה לבבה תרבות יון ברוח החן אשר היה לה סגלה, גם את הפראים בעמים, הנה היהודים מעבר מזה אמצו להם תמיד השכלת עם ועם על נקלה, כי נקל לרוחם לנטות אל כל עבר, מאין כמהו, כספוג הוא הסופג את הכל ועצמו לא יכחד. וכן הקנה לו מרום העם יושב ירושלים קל מהרה את לשון היונים ואת ספרתם, ובעת קץ המאה השלישית לפני סה"נ לא אך רק התורה היתה מתרגמת יונית, כי גם נסה נסו היהודים אשר באלכסנדריה את כחם בכל שעפי השירה היונית למיניהם ויעשו ויצליחו⁵³.

הנה כי כן נשקפה רעה חדשה מן הגוים על דת היהודים! אין עוד עבודת האלילים אשר לעמי ארץ כנען הקדמונים, אשר הסירה תמיד את לב יהודה וישראל מאחרי עבודת ה', שהיא היתה עבודה נתעבה ויש אשר היתה גם אכזריה; כי אם חקות היונים ומשפטיהם הנאוים והחלקים משמן, אשר יקר תפארת חגיהם ונעם דרכיהם הוסיפו עליהם לוית חן. היהדות לפי תכניתה אשר היתה לה אחרי ימי עזרא ואנשי הכנסת הגדולה, שהמה עצבוה ויכוננוה ויפתחו פתוחיה, לא יכלה לעמוד כי אם בשמור את משמרת התורה מכל משמר; ה“סיג” אשר עשו לה למען יבטחו כי יהיו כל משפטיה וחקותיה נשמרים ונעשים כתמם, שם בריח ודלתים לחיי היהודי ויכלאם בחוג הלכות ודינים אשר לא יעברוהו. ולעמת החיים הקשים האלה, אשר קדשו בהמון מצוות וחקים, היו חיי התענוגות וההוללות אשר ליונים כרשת מזורה להדיח אחריהם רבים, והכהנים וראשי העם אשר מצבם וחילם הטום אל חיי ענג ופאר, מהרו לעמוד בדרך חטאים אשר כזה וישברו עליהם חק ותורה. הכנסת הגדולה פור התפוררה, ושמעון הצדיק, הכהן הגדול אשר היה באחרית המאה השלישית ובראשית המאה השניה לסה"נ, נקרא שמו כאחד השרידים האחרונים למכתת הכנסיה הזאת⁵⁴. הוא היה בן חוניו השני הנבהל להון, אשר בגלל בצעו היה הנקל בעיניו להביא אויב בשערי ירושלים כמעט קט⁵⁵. ואבי יזון, ואולי גם אבי מנלס, הם הכהנים הגדולים אשר גאלו את הכהונה בהביאם על ארצה מהומה ושערורה ולחץ אויב בגלל הדת אשר לא היתה כזאת לפנים; על כן שמו לו בדורות הבאים את השם “צדיק”⁵⁶, כי הוא לבדו היה כהן צדק לפני האלהים בדור תהפוכות ההוא.

יוסף הכהן שם את השם צדיק לשמעון אחר, הוא אבי אבי שמעון איש דברנו, והוא היה בראשית המאה השלישית⁵⁷ ואולם גם בדברי ימי הכהן הגדול הזה גם בכל הדברים העוטרים אותו, אין כל דבר אשר יאמר בעבור זה יכשר לו השם צדיק אשר כנוהו בו לפי דבריו. לכוד המוקדונים את ארץ ישראל לא שנה בתחלה את דרך היהודים אשר לדתי אבותיהם; מעט מעט בא הרוח היוני ויחדור לשדרות העליונות אשר לעם יהודה ויפרץ בבית ישראל פרץ רחב אשר לא נבעה עד אחרית ימי המאה ההיא. תחת אשר שמעון הצדיק, שארית הכנסת הגדולה, היה, לפי דברי הימים ולפי ההגדה, בימים אשר לא היו כמוהם בישראל מתמול שלשום, ימים אשר מוסדות ראשונים מוט התמוטטו והאלהים פקד חרון אפו באותות נראים לעין על אשר פנה לב הכהנים מעט מעט מדרך התורה והמצוה לתעות אחרי הבלי הגוים. הלא כה יספר התלמוד⁵⁸:

“ארבעים שנה ששמש שמעון הצדיק היה גורל עולה בימין; מכאן ואילך פעמים עולה בימין פעמים עולה בשמאל. והיה לשון של זהורית מלבין; מכאן ואילך פעמים מלבין פעמים אינו מלבין. והיה נר מערבי דולק; מכאן ואילך פעמים דולק פעמים כבה. והיה אש של מערכה מתגבר, ולא היו כהנים צריכין להביא עצים למערכה חוץ משני גזירי עצים כדי לקיים מצות עצים; מכאן ואילך פעמים מתגבר פעמים אין מתגבר, ולא היו כהנים נמנעין מלהביא עצים למערכה כל היום כלו, וכו'”. במקום אחר יספר⁵⁹: “אותה שנה שמת בה שמעון הצדיק אמר להם: בשנה זו אני מת, אמרו לו: מנין אתה יודע? אמר להם: בכל יום הכפורים היה מזדמן לי זקן אחד לבוש לבנים ועטוף לבנים, נכנס עמי ויצא עמי; והיום נזדמן לי זקן אחד לבוש שחורים ועטוף שחורים, נכנס עמי ולא יצא עמי. אחרי הרגל חלה שבעה ימים ומת”. הכהונה הגדולה היתה אפוא הלוך ודל אחרי מותו וכבודה גלה ממנה; וגם אמנם מודעת זאת כי בנו חוניו השלישי, אשר היה גם הוא איש צדיק תמים ונשוא פנים ונכבד בעיני כל העם, יגע בדי ריק לגדע קרני שמעון שר הבירה⁶⁰ ולהפר את מועצותיו אשר לא כתורה, ויהי כי לא יכול לו ויניח את מקומו לאחיו יהושע אשר הסב את שמו יזון בעגבתו על דרכי היונים, ואחר לכהנים רעים ממנו, הלא המה מנלס ואלקימוס.

בספר בן סירא ישנה תמונה המתארת את שמעון הצדיק, כלה אומרת כבוד וגדל אין קץ לאיש הנעלה הזה, והיא ערוכה ביד איש אשר היה עמו בימיו ויראהו עובד את עבודת הקדש בבית ה' ביום הכפורים⁶¹. גם הדרת פני הכהן הגדול שתה נוספות על תפארת סדר היום, וזכרו עמד בתוך העם בדור דורים, כאשר ראינו בדברי התלמוד אשר העתקנו למעלה. ואולם בן סירא לא יצא לאלכסנדריה עד שנת 132,⁶² ואם אמנם ראה אבי אביו, אשר את ספרו תרגם מעברית ליונית, את שמעון הצדיק אין זה כי אם שמעון השני הוא הוא שמעון הצדיק.

ושמעון לא היה רק אך כהן צדיק מכהן ביראת אלהים; כי בספר החכמה אשר לבן סירא ירוממהו תחת לשונו בדבר אשר הגביה את משוכת ההיכל ואת אולם העמודים הכפול⁶³. בספר אשר שלח אנטיוכס הגדול אל פחת סוריא, הוא הספר אשר היה לנו למשמרת ביד יוסף בספרו (קדמוניות י"ב, ג‘, ג’) יצוה המלך, מלבד פקודיו האחרים, לנשא את היהודים בכל אשר יחסר להם לכלות את מלאכת בית ה' ואת אולמי העמודים. גם זה לנו עדות יקרה לדברנו, כי שמעון הצדיק היה בימי אנטיוכס הגדול, והוא הוא אפוא שמעון השני.

ככלותנו לדבר על שמעון הצדיק נקח מספרי התלמוד עוד תו אחד להתוות את דרכיו. אם אמנם חשב את התורה ואת העבודה ואת גמילות חסדים לשלשה דברים שעליהם העולם עומד⁶⁴, בכל זאת היה כל מפליא (איבערטרייבען) להתחסד להנזר ולענות נפש מורת רוח ליראתו הטהורה ולצדקתו הטובה עם אלהים ועם אנשים. הלא כה יספר: – “מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד. פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום. ראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית שערך זה הנאה? אמר לי: – רועה הייתי לאבי בעירי; הלכתי למלאות מים מן המעין ונסתכלתי בבואה שלי ופחז עלי יצרי ובקש לטרדני מן העולם. אמרתי לו: רשע, למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה! העבודה שאגלחך לשמים. – מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל⁶⁵”.

 

פרק רביעי: ההיליניסתים והחסידים. – החשמונאים.    🔗

אחרי שמעון הצדיק יזכר במקורות התלמוד בנו חוני השלישי, רק החלף יחליפוהו בחוני אחר, אח או בן לחוני השלישי הזה, אשר ברח מארץ ישראל וילך מצרימה וישא חן וחסד לפני תלמי פילומתר, ואחר בנה מקדש בעיר ליאונתופוליס, הוא המקדש הנקרא בשם בית חוניו⁶⁶. אך גם יזון גם מנלס לא נקבו בשמותם בתלמוד ובמדרשים⁶⁷; כי כלל כללו החכמים אותם ואת כל חבריהם הכהנים הגדולים אשר היו בימי בית השני, באמרם עליהם: “שהיו נוטלים אותה (את הכהונה הגדולה) בדמים, ויש אומרים שהיו הורגים זה את זה בכשפים”.⁶⁸ וגם אמנה שתי התועבות האלה עשו יזון ומנלס, ראשונים לכל חבריהם הרעים: הסר כהנים גדולים ממקומם בלא משפט והסב הכהונה בשחד לאשר לא יאתה לו, עד היותה נתנת אחרי כן, כסחורה זוללה, לכל המרבה במחירה.

והימים ההם ליהודים ימים רעים מאד. תופשי התורה והדת אין עוד בישראל אשר יהיה כבודם ויראתם על פני כל העם, אנשי הכנסת הגדולה התפרדו, הכהונה הגדולה ירדה פלאים, חללה ביד פריצים, פעלת עזרא ונחמיה אשר כוננו בישראל בדי עמל, צפויה אלי הרס וכליון וכמעט אשר באה עד קצה. אך הרעה אשר נגד פני העם הוסיפה לו אמץ, וכאשר ילחצו אותו כן יגדל כח לבבו; המוסר האכזרי אשר יסר אנטיוכס את כל הדבקים בדתי אבותיהם ועמם הכביד את לב העם ויקשה את ערפו להוסיף שמור אותן על אף לוחציו. משפחת החשמונאים, משפחת גבורים כלם, ממרה עם המלך, מתקוממת לאנשי חילו; אל תחת דגלה נאספים מתי מספר יראי אלהים, משליכי נפשם מנגד, והכו והכתו את מחנות חיל גדול מלומדי מלחמה. הגבורות הראשונות אשר יעשו מתתיהו ובניו תהיינה להרבות את מספר המתקוממים, וכאשר ירב מספרם כן תרום ידם על צריהם וכן יוסיפו לעשות במלחמות הבאות גבורות גדולות ונכבדות מן הראשונות. האב לבדו מת כמות כל האדם, וחמשת בניו נופלים במלחמה או מתים ביד בוגדים אשר יצפנו לנפשותם. ואולם שמעון, האחרון לחשמונאים או למכבים (הוא שמם אשר יקראו להם סופרי חול), טרם יפול לפני בני עולה, ואנטיוכס כבר מת מות נבל בלכתו בדרך רחוקה אל בית מלחמתו, ומלחמות שערים הכשילו השפילו את ארץ סוריה היא מלכות יון השנואה עד מאד,⁶⁹ וארץ יהודה, אשר לא האמינה עוד בתקומתה, היתה לממלכה חפשית, נושאת פניה מעול, ממלכה אשר עז לה לפאת ים בערים רבות ונכבדות אשר על החוף ומפלת פחדה ומוראה על אדום מנגב ועל הגוים אשר בעבר הירדן מזרחה.

לפני התגלע המלחמה חברו יחדו אנשים הדבקים בדתי אבותיהם בכל לבבם ויהיו לעדה אחת לעמת עדת הנוטים אחרי חקות היונים. ואנשי העדה הזאת בהשתוחח עליהם נפשם על הליכות הכהנים השואפים שמחה ותענוגים תחת אשר יהיו חרדים על כבוד כהונתם (חשמונאים ב‘, ד’, י“ג־י”ד) בקשו תנחומות אל בהגיון התורה ויתמכרו ללמוד וללמד אותה בישראל. ויהי כי הוחל להסיר את העם מאחרי דתי אבותיו ביד חזקה וכח הזרוע בא תחת דברי מרמות ומדוחים, ולא אמרו עוד לחבוק ידיהם ולהתיצב מנגד לכל דברי המדינה כמשפטם ויצאו מחביון עזם ויתפקדו ויתלקטו אל ראשיהם אשר מצאו להם. אנשי העדה הזאת נקראו בשם חסידים (Assidaioi)⁷⁰, ואבני פנתה אכן היו השרידים הנשארים ממכתת הכנסת הגדולה; כי על כן בהתראות עדת מתתיהו הקטנה פנים עם היונים בתחלה הערו כלם כאיש אחד למות נפשם ולא יחללו את יום השבת. אנטיגנוס איש סוכו, אשר שמה אותו הקבלה אחרי שמעון הצדיק, יוצא בעקבותיו, אף כי שם יוני לו, כלל בדברים אחדים את התורה אשר היה תהיה נר לרגלי אנשי קדש אלה שונאי הבצע בכל מעבדיהם, הנותנים את פניהם חזקים לעמת המות בעד אלהיהם. הלא כה דבריו: “אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס; אלא כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס”⁷¹. רוח אלהים אשר צלחה על אנשי העדה הזאת בצאתם למלחמה בתחלה ונפשם גחלים תלהט, לא האריכה כי אם כל ימי היות עליהם להגן על דתם; ואך יכל יכלו לעבוד את אלהיהם בטח ולשמור את משמרת התורה והמצוה כדת אין אונס, והנה נדעך חמס ממקומו ויחדלו לצאת בצבאות החשמונאים ולהיות ידם אתם להשיב לעם היהודים את כחו ואת כבודו נגד הגוים שכניו, כי כזה וכזה כאין בעיניהם.

לשוא יבקש איש בספרים אחרים, בלעדי ספר יוסף הכהן ושני ספרי החשמונאים, את דברי התקופה ההוא אשר התוינו בזה את ראשיהם, הנוגעים עד הנפש והמלאים רב ענין ורב עמל וכעס. התלמודים והמדרשים לא יצפנו לנו כי אם זכרונות מספר לוטים בערפל אשר לא יתבררו לבד אם נגיה עליהם אור בדברים הלקוחים ממקורות אחרים. ספר חשמונאים א‘, אשר היה כתוב עברית ויהי נודע גם ליורם (Jérôme) בשפה הזאת, ואולי גם הסופרים אשר היו במאה השביעית לסה"נ העתק העתיקו ממנו, איננו עוד זולתי בכתב היונים ובלשונם; כי הגיע אליו כאשר הגיע כמעט לכל ספרי היהודים, אשר לדברי הימים ואשר לדברי שיר, הכתובים במאתים השנה האחרונות שלפני חרבן הבית השני⁷². כל הספרים אשר נעשו בימים ההם נטשו נגעלו, לבד אשר שם שֵם אחד הקדמונים מחסהו ונשאר לפלטה. מגלת אנטיוכס אשר בידנו הכתובה עברית וארמית, חדשה היא מקרוב באה ואין כל חפץ בה לחקר דברי הימים, אף כי שפתה צחה וגזרתה פסוקים פסוקים כמשפט הספרים הקדמונים. “המגלה” הזאת אכן נכתבה למען באר ליהודים את פרשת דברי החג אשר יחגו מימי החשמונאים ועד הנה בחמשה ועשרים לחדש כסלו שמונת ימים לזכר חנכת בית ה’ אשר עשה יהודה המכבי אחרי טהרו אותו מטמאת שקוצי האלילים⁷³.

“בתקופת תמוז מי יכול לעמוד כנגד השמש? הכל בורחים ממנו. כן במלכות יון הכל ברחו ממנה; ומתתיהו הכהן ובניו עמדו באמונתו של הקב”ה וברחו מפניהם האוכלוסין של אנטיוכס ויהרגו כלן⁷⁴". הכתוב “ולא געלתים” (ויקרא כ“ו, מ”ד) נדרש בבריתא על “ימי יונים שהעמדתי להם שמעון הצדיק וחשמונאי ובניו ומתתיהו כה”ג⁷⁵. הנה שני מאמרים, ומי יודע אם לא יחידים הם למיניהם, שידובר בהם על ראש בית החשמונאים, אשר אמנם לא היה כהן גדול כדברי הבריתא. וכבר הגדנו כי איש מחמשת בני מתתיהו לא נזכר בשמו בדברי החכמים, ואף לא יהודה המכבי, וכי גם גזרת השם מכבי לכתבו וללשונו נעלמו ממנו⁷⁶.

ואנחנו שום נשים לפני הקוראים את המעשים אשר אספנו ממגלת תענית, והדברים חרוצים וסתומים מאד, כפי אשר אין לאל ידנו להכיר תמיד אל נכון את המעשה אשר שוה המזכיר לנגדו בכתבו את זכרונותיו.

1. “בעשרין ותמניא באדר אחת בשורתא טבתא ליהודאי דלא יעידון מפתגמי אורייתא (סמן ל"ה)”. המבאר את המגלה יסבב את פני הדברים אל קץ הלחץ אשר היה בימי אדרינוס ואשר כמהו כלחץ אשר נלחצו היהודים על דתם בימי אנטיוכס. ואני אחשוב למשפט כי הדברים האלה כוננו אל האגרת אשר שלח אנטיוכס בדבר ליזיאש להשיב את הפקודות הראשונות על אדות מילה ושבת ותלמוד תורה (חשמונאים ב, י“א, ט”ז־ל"ב)⁷⁷.

2. בעשרים ושלשה במרחשון איסתתר סוריגא מן עזרתא (סמן י"ז)". על זה כותב המבאר: “מפני שבנו גוים מקום בעזרה והיו מעמידים בתוכו אבנים טובות (וגזרו) שיהיו מונחות עד שיבא אליהו ויעיד עליהן אם טמאות ואם טהורות הן, ונמנו עליהן וגנזו אותן”. הננו יוספים להעתיק ממגלת תענית את הזכרונות הדרושים לנו:

3. בתלתא בכסליו איתנטלו סימואתא מן דרתא “(סימן כ')”. ואלה דברי המבאר: “מפני שבנו יונים סימואות סימואות בעזרה וכשגברה יד בית חשמונאי בטלום והוציאום משם”. פשר המלות סוריגא וסימואות לא נודע אל נכון: לבד זאת רואים אנחנו כי ידבר על שני בנינים מעשה אבן, אשר לאלה שמו כבוד כמעט ולאלה לא התעשתו וישליכו אותן החוצה. בשני ספרי החשמונאים כתוב כי טהרו את בית ה' פעמים בטרם יעשו את חנכת הבית. ואלה דברי הספר חשמונאים א' (ד', מ“ג – מ”ו): “ויטהרו את המקדש וישליכו את האבנים אשר נטמאו אל מקום טמא, ויראו את מזבח העולה כי חלל ויועצו לב יחדו כדת מה לעשות, ותהי העצה היעוצה לנתוץ את המזבח עד רדתו לבלתי היותו להם למכשול יען כי חללוהו זרים. ויתצו אותו ויניחו את האבנים אל קצה המקדש אל מקום פלוני אלמוני, עד אשר יקום נביא בישראל להורותם את אשר יעשה בהן”. בספר חשמונאים השני אין הדברים ברורים ומפרשים כבראשון, ואולם גם בו יספר (י‘, ב’) כי הרסו את המזבחות (bomoi) אשר הקימו הגוים ברחוב (agora) העיר וכו' (י‘, ג’) עשו מזבח חדש לעולה אחרי טהרם את הבית.

והיה אך שום נשים אלה לעמת אלה את הדברים אשר העתקנו ממגלת תענית ומספר חשמונאים, ויותר את דברי הספר חשמונאים א‘, ונודע לנו, אם לא שגיתי, כי הסוריגא היה היתה מערכת אבנים מפרדות לא מתלכדות הערוכות מעל למזבח, עליה הקריבו הגוים את כעס קרבנם. ואשר לא ידעו מה לעשות באבנים, כי היו קדש מבראשונה וכי לא יכלו להבדיל בין האבנים הלקוחות מן המזבח ובין אבני החול אשר נוספו עליהן מן החוץ; והעצה היעוצה עליהן היא היא הכתובה גם בספר חשמונאים הראשון גם במגלת תענית; וזכרונה בא גם במסכת מדות פ"א, ו’, ששם נסמן המקום “בו גנזו בני חשמונאי את אבני המזבח ששקצום מלכי יון”. ואשר לסימואות, או בימואות, כי אכן זאת הקריאה הנכונה, הלא הנה בעינינו המזבחות (bomoi) או אבני הטמאה (oi lithoi toi miasmoi) אשר הקימו הגוים מחוץ למזבח הראשון להקריב שם קרבנותיהם, ואת אלה השליכו אל מחוץ למזבח הראשון להקריב שם קרבנותיהם, ואת אל השליכו אל מחוץ למסכי המקדש, לא זחלו (hesiter) ולא חשבו מחשבות⁷⁸.

4. “בעשרים וחמשה בכסלו יום חנוכה תמניא יומין (סמן כ"ג)”. הזמן הזה הוקם על פי חשמונאים א‘, ד’, נ“ב, וחשמונאים ב‘, י’ ה', ומסכת שבת כ”א, ע"ב. מלבד הטעם אשר בהגדה יסודו, כי נעשה גם בפך השמן האחד הנשאר בטהרתו ויהי להעלות את נרות המקדש שמונת ימים⁷⁹, הוסיף המבאר למגלת תענית עוד טעם אחר הקרוב לדברי הימים מן הראשון, באמרו כי כן מלאו ימי חדש את המזבח ושור אותו בשיר והיטיב את כלי הקדש (ככתוב בחשמונאים א‘, ד’, מ"ז־נ')⁸⁰.

5. “בעשרין ותמניא בשבט איתנטל אנטיוכס מלכא מן ירושלים (ס. כ"ז)”. יש אשר דמו כי זה דבר שוב ליזיאש פתאם הוא והנער אנטיוכס, בן אנטיוכס אפיפנס; ואחרים יחוו דעם כי הכתוב מדבר על צאת המלך הזה למלחמה על הפרתים וימת שם⁸¹. וכדעה הזאת כדברי המבאר אשר אמר כי אחרי שום אנטיוכס מצור על ירושלים “שמע שמועות רעות והלך לו ונפל במקומו”.

6. “בתליסר באדר יום (זכרון למגפת) נקנור (סמן ל')”. יום המגפה הזאת והחק אשר הושם לחג אותו נזכרו גם בחשמונאים א‘, ז’, מ“ו; חשמונאים ב', ט”ו, ל“ז, ויוסף, קדמוניות XII, X, 5. גם בירושלמי תענית פ”ב, י“ד וי”ח העתיקו את דברי המגלה האלה. וזה דבר כל המקורות על המקרה הזה פה אחד לאמר: נקנור חרף את אלהי ישראל ואת המקדש בדבר שפתים ובתנופת ידו, ויהי כי נגף לפני היהודים וישמטוהו מן המרכבה ויכרתו את ראשו ואת זרועותיו ויוקיעום לעיני השמש בירושלים⁸².

במות אנטיוכס חדלו ללחוץ את היהודים על דבר דתם. אחרי אשר יעץ ליזיאש אומן המלך את חניכו עצת שלום, לא הוסיפו עוד להניא את היהודים מלכת בחקות אבותיהם ולא עלה על לב. מנלס אשר התגלעה שנאתו הנמרצת למשפטי היהודים היה כנצר נתעב, נפש היונים נקעה ממנו וימת מות אכזרי בביריאה. המלחמה אשר נאסרה בתחלה לשם הדת נסבה אחרי כן ותהי למלחמה לארץ ולעם. מתתיהו נחלץ למלחמה לנקום את נקמת אלהי ישראל מאת מחרפיו; ובניו כי גבה לבם בגבורותיהם אשר גברו על אויביהם החלו לקוות מעט מעט כי כאשר יצלח חפץ ה' בידיהם להשיב לעמם את משפטו הגזול, לעבדו את אלהי אבותיו כרצונו, כן תמצא ידם להסב את ארץ ישראל לישראל ולא ינוח עליה עוד שבט מושלים. ומי יודע אם היהודים אשר תפשו את הבירה, היא מצודת דוד בירושלים, המה ומצב הסורים, הוסיפו להיות לאבן נגף לאחיהם בגלל היותם נוטים אחרי דרכי היונים באמת, ואם לא קנאת אצילי העם במשפחת החשמונאים עשתה זאת. אם כה ואם כה הנה אלקום⁸³ הוא יויקים אשר שם אותו אנטיוכס אאופתר לכהן גדול אחרי מות מנלס, והוא היה מן הנוטים אחרי ההיליניסתים, ובכל זאת נקל היה לו לתפוש את החסידים בלבם להאמין בו; כי בעלות בכחידס על הארץ יעצו החסידים להשלים עמו ולהענות מפניו, “כי הנה כהן מזרע אהרן בא עם החיל” (חשמונאים א‘, ז’ י"ג). גם אחרי הבגד אשר בגד בהם בכחידס ויחלל את הברית ואת השבועה ויסגר מהם ששים איש למות, שבו הכהנים והזקנים אחרי כן ויקו להטות את לב נקנור עליהם לטובה בהראותם אותו כי עבדים נאמנים המה למלך סוריא (שם ל“א; קדמוניות, י”ב, י‘, ה’).

גם גבורת יהודה המכבי אשר גבר על הסורים שנית במלחמה, גם נקמתו אשר נקם בגוית נקנור המחרף מערכות ישראל, לא עצרו כח לשוב להחם את לבב החסידים אחרי אשר נתנו פוגת לו, הם החסידים אשר היו ראשונים לכל היוצאים בעקבות החשמונאים אם למות אם לחיים בעוד היות דת אבותיהם עמם בצרה. הדברים אשר השאיר אחריו יוסי בן יועזר "החסיד שבכהונה⁸⁴, אשר היה לפי הנראה שאר אלקימוס הקרוב אליו, ואולי גם אחד הששים הנרצחים ביד בכחידס, יביעו את הגיון לב האנשים ההם אשר היתה תורתם שעשועם ושיחתם כל הימים. הלא אלה דבריו: “יהי ביתך בית ועד לחכמים והוה מתאבק בעפר רגליהם והוה שותה בצמא את דבריהם”⁸⁵. ראו זה קול קורא לשלום ולהתבודדות, וקריאה כזאת בימי היות כל הארץ מתחוללת וסוערת תביע רב אמר! על כן לא יכול עוד יהודה לאסוף אל תחת דגלו במלחמה אשר מת בה מות גבורים, כי אם שלשת אלפי איש; גם אחיו אשר קמו תחתיו נדחפו בתחלה אל הבצות אשר בין זרועות הירדן מצפון לים המלח, משם יגיחו להרגיז את האויב או להחיש מפלט להם בעבר הירדן השני מפני כבד מלחמה בהיות חיל אויביהם רב ועצום עד לאין תקוה להם לעשות ימינם חיל.

ואלקימוס מת, כי אחזהו השבץ בהחלו להרוס אחת החומות אשר לבית ה'⁸⁶ כדברי ההגדה, או כי שב ונחם על רעתו וייסר את נפשו החוטאת מוסר אכזרי, כדברי הגדה אחרת הכתובה במדרש⁸⁷. אך מותו לא הסב כל תמורה בדברי המפלגות אשר יגעו כלן יחד ורפו כל ידים. הסורים אינם שמים עוד את לבם לדברי הקדש אשר לעם, גם לא יפקידו כהן גדול תחת אלקימוס, גם לא בא איש לעמוד על משמרת הכהונה הגדולה שנות מספר⁸⁸. ההיליניסטים משלחים בחסידים את חיל המצבה אשר בבירה לשוף אותם עקב, להתגרות בם תגרות קטנות כמעשה הנערים, מבלתי יכלתם עוד לעשות לעם חרמם רעות גדולות מאלה לעת קץ הזעם, והחסידים ישאו ויסבלו את הכעסים האלה אשר לא רבה רעתם ולא נקם ושלם לא ישאו נפשם. רק החשמונאים לבדם, יונתן ויוחנן בראשונה ויונתן ושמעון אחרי כן, לא יחבקו ידיהם; בחכמתם ידעו עת ומשפט, ישכילו לבלום רחב נפשם (ambition) במתג ורסן, והתבוננו אל אשר תקרינה וחכו לעת רצון להפיק זממם.

וגם אמנם במלחמות אשר קראו דמטריוס, אנטיוכס אאופטר, אלכסנדר בלס ואנטיוכס תיאות תמיד איש אל רעהו גדלו החשמונאים בעיני שכניהם ויהיו דרושים לכל, כי בשארית מחניהם הקטנה שתו ידם פעם עם האחד ופעם עם משנהו לפי העת והחפץ, וגם השכל השכילו להפיק חפצם מדורשי עזרתם. בשנת 153 לפני סה"נ הכירו את יונתן לתת לו את הכהונה הגדולה בירושלים; ובשנת 145 שם מצור על הבירה, אך לכד לא לכדה; בשנת 142 בנפול יונתן בעכו ביד טריפון אשר התנקש בנפשו ויפרוש רשת לרגליו, היה שמעון הבן האחרון הנותר לבית מתתיהו, לכהן גדול ולנשיא עם היהודים⁸⁹.

וכי נבקש את זכר הקורות האלה בספרי החכמים והיה עלינו לשוב לדרוש בספר הזכרונות הקטן הזה, במגלת תענית. ואולם מכל הגבורות והנפלאות אשר העפילו יונתן ושמעון לעשות, מכל הגבורות אשר גברו על אויביהם במלחמה, לא נזכר במגלה הזאת דבר, מלבד המעשים אשר היו להכחיד את בעלי ברית היונים⁹⁰.

1. “בעשרים ותלתא באייר נפקו בני אקרא מירושלים (סמן ה')”. זה שמם אשר יקרא להם גם בספר חשמונאים א‘, ד’, ב‘: Oi yioi tàs Akras לאמר שומרי חומות הבירה. גם הזמן הנזכר בזה הוא הוא הכתוב בחשמונאים א’ י“ג, נ”ג⁹¹.

2. “בשבעה עשר בסיון אחידת מגדל צור (סמן ז). המבאר כותב על זה: “זו קסרי בת אדום שהיא יושבת בין החולות, היא היתה לישראל יתד רעה בימי יונים. וכשגברה יד חשמונאי כבשוהו והוציאום משם והושיב ישראל בתוכה. ואותו היום שכבשוהו עשאוהו יו”ט.” זאת היתה דעת ר' אבוהו אשר היה ראש ישיבת קיסרי לעת קץ המאה השלישית, כי ראה את מגדל צור כמגדל שטרטון, הוא היד (monument) הנודעה המוצבה אצל קיסרי. ולמרבה המבוכה המיר ר' אבוהו את העיר הזאת בעיר עקרון (מגלה ו', ע"א)! היטיב אשר העיר חכם אחד כי בקיסרי ישבו תמיד יונים וסורים עד ימי ממלכת הורדוס, אשר הרחיב את גבול העיר ויושב בה יהודים⁹². על כן חשבו למשפט לאמר: אין זה כי אם על בית צוֹר אשר מנגב לירושלים על הדרך העולה חברונה, דברה מגלת תענית; ועד היום הזה נקראה בשם Bourdi־Sour, לאמר: מגדל צור⁹³. וגם אמנם ידענו כי לעיר הזאת נתכנו עלילות כל ימי מלחמות החשמונאים, וכי מאז נפלה ביד אנטיוכס אֶפיפנס בימי יהודה (קדמוניות XII, IX 5) היה בתוכה מצב סורים עצום ורב, עד אשר לכד שמעון את העיר (חשמונאים א', י“ד, ל”ג).

עוד שני ימים נכתבו במגלת תענית, ולא נודע אל נכון אם יסבו גם הם על התקופה אשר אנחנו מדברים עליה. על היום הראשון נכתב כזאת: “בעשרים ותרין באלול תבנא לקטלא משמדיא (סמן ט"ו)”. והמבאר יבאר את הדברים האלה לאמר: מפני שהיו יונים שרוים בא“י ולא היו ישראל יכולים לשלוח יד ברשעים שבהם, עד שיצאו (היונים) משם; המתינו להם ג' ימים אם יעשו תשובה, כיון שראו שלא עשו תשובה נמנו עליהם והרגום ואותו היום שהרגום עשאום יו”ט“⁹⁴. וזה דבר היום הטוב השני: בעשרים ושבעה באייר איתנטילו כלילאי מיהודה וירושלים (סמן ו')”. וגם אמנם בחשמונאים א' (י“ג, ל”ג) כתוב כי נטש דמטריוס את מנת המלך אשר יעלו היהודים לאוצר אנטיוכס כמשפט⁹⁵.

 

פרק חמישי: יוחנן הורקנוס. – ראשית הפרושים והצדוקים.    🔗

ושמעון, האחרון בחמשת בני מתתיהו אשר היה כהן גדול ונשיא העם, זקן מאד מצאת עוד למלחמה, והחרב טרם תשוב אל תערה בעת ההיא וטרם ינוחו ישראל מאויביהם מפני תנואות אנטיוכס סידיטס אשר התאנה להם. ויפקד שמעון את יוחנן בנו תחתיו וישלחהו להלחם את מלחמות עמו; והוא הקדיש שארית ימי חייו לדרוש את תורת ה' (חשמונאים א, י“ד, י”ד) ולעבור בארץ פעם בפעם, למען דעת את שלום אחיו ואת מחסורם אשר יחסר להם, לגויתם או לנפשם, ולכלכל דבריהם במשפט (שם, ט“ו, י”ד). ויהי היום והוא נוסע למסעיו ויבא יריחו, וחתנו לוקח בתו אשר הצמיד מרמה עם אנטיוכס סידיטס, התנקש בנפשו ויהרגהו בערמה. ובטרם יבצע את כל מעשהו ויודע דבר הנבלה ליוחנן והוא שוכן בגזר, וימלט משם וימהר ויבא ירושלימה, שם שמו אותו העם לכהן גדול ולנשיא תחת אביו (163). במלחמות הראשונות אשר נלחם הנשיא החדש הזה לא היתה דרכו צלחה והורקנוס, הוא השם אשר יכנה בו יוחנן, לא עצר כח להחזיק בכל המקומות אשר השיב שמעון לאביו לישראל.

כל הרעות אשר נתכו על הארץ בגלל הדבקים אחרי היונים ובגלל רבות העזובה בחוקות היהודים, לא נשכחו עדנה מלב יוחנן; עיניו ראו את השפטים אשר עשה אביו לקץ ימיו בשארית עדת ההיליניסתים, כי נטל עליו למען טהר את הארץ, ולבבו ידע כי רק קנאת התורה והדת הציתה אש קדש בלב הנלחמים הראשונים ורוחה הוא קבצם אל תחת דגל אבי אביו, ואף כי הרחיבו בני מתתיהו האחרונים את נפשם ולבם חזה להם גדולות, לא נטש יוחנן את הקודש מפני החול ולא הסב עיניו מנגדו. וגם אמנה הוסיף לדרוש בתורת ה' ולשעות בה, ותחת אשר יספר לנו יוסף את גבורותיו אשר עשה ואשר נלחם, יודיעו אותנו חכמי התלמוד אשר תקן בישראל למען חזק את משמרת התורה והדת. סופר דברי הימים ידבר על הורקנוס נשיא העם, וחכמי ישראל על יוחנן הכהן הגדול.

במשנה השתמרה על אדות יוחנן המסורת הזאת: “יוחנן כה”ג העביר הודית המעשר (דברים כ“ו, י”ג); אף הוא בטל את המעוררים ואת הנוקפים; עד ימיו היה פטיש מכה בירושלים, ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי⁹⁶." הדברים סתומים, ולחכמי התלמוד אשר בקשו בינה בדברי המשנה האלה, לא היתה לפי הנראה כל קבלה על אדותיהם. אך הרואה יראה ויכיר כי תקנות הן אשר תקן יוחנן למען משמרת התורה.

יונן פשט בראשונה על ארץ השמרונים למען החרב את מקדשם אשר בהר גרזים (קדמוניות, XIII, IX, 1); ואחר עלה שנית על שמרון וככלותו להקים עליה מצודות מלא את יד אנטיגנוס ואריסתובלוס בניו להשתער עליה ולהחזיק מלחמתם על השמרונים עד תמה. והמה הכו אחור את אנטיוכס מציזיקה אשר בא לעזור לעיר הנצורה. גם שרי החיל אשר לאנטיוכס לא הצליחו מאדוניהם, והאחד בהם, אֶפיקרט שמו, הסגיר ביד הורקנוס את בית שאן ובנותיה אשר ישבו בהן הסורים. והעיר שמרון נלכדה ביד שני האחים ויתוץ אותה הורקנוס ויאבד כל זכר לה, כי עשה את אדמתה גבים גבים וימלאם מים (שם, X, 2).

במגלת תענית כתוב: בעשרים וחד בכסלו יום הר גרזים (סמן כ'). ההיה יהיה היום הזה יום זכרון לחרבן המקדש אשר בהר גרזים ביד הורקנוס? הן ראינו למעלה (פרק שלישי) את המבאר מסב את דברי המגלה האלה אל ענין אחר; ואולם הדברים האלה קצרים מאד מהיות לאל יד איש לבאר אותם באור נכון ולא יחטיא. אך הלכד העיר שמרון אשר נכתב במגלה כי היה ביום כ"ה מרחשון (סמן י"ח), הוא הוא, בעינינו, דבר המלחמה אשר ספר יוסף⁹⁷. ביחוד ישנו דבר פלא אחר בנצחון הזה אשר יסופר גם בדברי יוסף גם בדברי חכמי התלמוד. הלא זה הדבר אשר יספרו לאמר: “מעשה ששמע יוחנן כה”ג בת קול יוצאת מקדש הקדשים ואמרו (קרא: ואומרת): נצחו טליא דאזלו לאגחא קרבא באנטוכיא. וכתבו אותו היום ואותה השעה והיה כן, ובאותו היום נצחו⁹⁸. ובגלל ההגדה הזאת נחשב יוחנן גם ליודע דעת עליון מלבד אשר היתה לו המלוכה והכהונה הגדולה (יוסף, קדמוניות, XIII, X, 7; מלחמות היהודים I, II,8). ואשר לבגד אֶפיקרט, הנה הוא נזכר, בעינינו, בדברי המגלה האלה: “בחמשה עשר בסיון ובששה עשר בו גלו אנשי בית שאן ואנשי בקעתא” (סמן ח')⁹⁹.

שלשים שנה היה יוחנן הורקנוס כהן גדול ונשיא ליהודים והימים ההם ימי מנוחה ושלות השקט, מלבד ימי ממשלתו הראשונים, שהם לא נקו מדברי עצב. הממשלה המצליחה הזאת אחרי תם המלחמות הארכות והקשות, השאירה אחריה ברכה ועקבותיה נודעו מאד בקרב היהודים, העם אשר לו כשרונות נפלאים. מאז תמה עדת הדבקים אחרי היונים, חדלו גם החסידים להיות לאגדה לבדה בישראל. ואולם חזות קשה חזו שלומי אמוני ישראל שנית בעתים אשר עברו על הארץ, ראו וישימו על לב לדעת מה גדולה הרעה אשר נפתחה על הדת מהתחברות היהודים אל הגוים. האמן האמינו כי תמה נכרתה עבודת האלילים מישראל עד נצח, והנה כמו חי כמו חרון שבה נגלתה בתמונה אחרת נוראה מאד, ותגיח אל הקדש פנימה ותדבק גם בכהנים הגדולים. ויראו מאשרי העם ויכירו וידעו כי נחוץ לאחוז בתחבלות חדשות ולא יקרב עוד נגע כזה בבית ישראל: אז יוסיפו להעמיק ולהרחיב את התהום הרובצת בין ישראל לעמים, ולבצר את ה“סיג” אשר יגביל את היהודי בכל ארחותיו מסביב. אז קמו יוסי בן יועזר, אשר כבר הזכרנוהו, ויוסי בן יוחנן איש ירושלים, ויגזרו טמאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית¹⁰⁰, ואולי היה זה עוד לפני תם המלחמות. הגזרה האחת תהיה להשיב את רגלי העם מצאת אל מחוץ לגבולות הארץ, והשניה לשום מעצור לפני היהודים והיונים לבלתי בואם אלה באלה. בראשית ממלכת יוחנן הורקנוס נמצא בתחלה את המלה amixia אשר יזכירוה בדבר על אדות המגע והמשא בין אנשי חיל הסורים והיהודים. פרישות היהודים היתה לתואנה בפי יועצי מלך סוריא על יוחנן, ויוחנן לקח לו גם הוא את הפרישות הזאת לכסות עינים למען השב את פני המלך בדבר מצב הגוים אשר אמר לשום בארץ יהודה. המלה amixia היא תרגום ה“פרישות”, אשר בתחלה לא היה משמעתה, לפי הנראה, הגזר מדרך הארץ, מחקות החיים, וגם לא התעלם מכל דברי המדינה והעם, כי אם זה היה משפט הפרישות וזה כל חפץ בעליה לשבת בתוך עמם, ללכת בחקות היהודים לבדם, לבלתי היות להם כל דבר וכל התחברות עם הגוים עובדי האלילים, להיות ההתחברות הזאת הולכה וכבדה, הולכה ורחוקה, עד כי תחלוף כליל וחדלה לעולם¹⁰¹.

מעולם היתה המצוה חזקה על היהודים לבלתי היות להם כל דבר עם הגוים עובדי האלילים למען לא יעזבו את אלהי אחר כמעט קט ולא יהיה להם עמו אל זר, ובזאת יראו חיים על האדמה ולא יחדלו מהיות גוי כל הימים. בספר תורת משה נמצאו חקים רבים על אדות המצוה הזאת, וספרי דברי הימים אשר בכתבי הקדש ערוכים לעמת החפץ הזה, וכמו היה עם לבב עושיהם מראש להראות, מדי ספרו את הקורות את ישראל, מה גדולה ומה קדושה המצוה הזאת ומה עצמו תוצאותיה לתקומת העם. הנביאים נשאו נפשם ליום אשר יחלפו האלילים כליל ונשגב אלהי אחד לבדו על כל הארץ, כי אך בזאת יכון שלום אמת בקרב כל העמים לבלתי שאת עוד גוי אל גוי חרב ומלחמה. ובעלות בני הגולה מבבל היה הדבר הזה אדיר כל חפצי עזרא ונחמיה גם הם, להבדיל מישראל כל ערב אשר עלה אתם ויעבור עליהם מה¹⁰². ואף כי אחרי אשר שמו הכהנים הנבלים מנלס ואלקימוס את הכהונה הגדולה לתועבה, כי אז הושמה הפרישות לחק ולמשפט בישראל; ואחר הוסיפו לשקוד עליה בכל לבבם ובכל נפשם עד להפליא וימריצו אותה ויסלסלוה, וידביקו אחריה לכל תוצאותיה הקרובות והרחוקות, הקלות והקשות, עד תכלית.

ואולם גם החשמונאים גם בעלי הפקודות הקרובים אליהם עושי דברם בממשלת הארץ, לא אבו ולא יכלו ללכת אחרי החכמים בדרך הקיצונה הזאת. כי הדברים אשר היו להם עם מושלי העמים שכניהם בהליכות המדינות הפריעו אותם מזאת; וגם הנה במלחמות האחרונות הלא ימצאו שלל ורכוש, הלא יצברו הון עתק, ואנשים כאלה אשר נפתח לפניהם אוצר החיים הטובים המלא דשן לא יוכלו עוד להביא את צוארם בעול הפרישות הקשה. רב להם כי הלכו בחקות התורה ככל הכתוב בספר תורת משה וככל המסורה אשר גבלו ראשונים לבלתי סור מהם ימין ושמאל, אך לא מצאו להם כל עון אשר חטא כי יתענגו על טוב הארץ וכי ייטיבו את לבם בחמודות החיים. לדרך התיכונה הזאת, אשר תפלס את קשי הפרישות הנשגבה מאד לעשות לה משקל, קרא יקראו בימים ההם “צדקה” (dikaiosyne), כי אורח לצדיק מישרים, והעדה אשר הלכה בה, והיא כמעט כלה מקרב הכהנים, התימרה בשם צדקה, בשגם שמעון האחרון בחסידי הכהנים הגדולים, אשר זכרו לברכה ולהדרת כבוד, נקרא גם הוא בשם “צדיק”.

בראשית ממלכת החשמונאים לא היו הפרישות והצדקה כי אם שתי הליכות נפרדות אשר נראו לשתי פנות העם השונות למיניהן, אשה אשה לעברה ולמגמת פניה, כל אחת אוחזת באשוריה וסוללת לה המסלה על פי דרכה; אמונה אחת הן ולה שני פנים המשתנים לפי שנות המסבות אשר נגלתה עליהן. אך כאשר תרום יד יוחנן וכאשר יוסיף להתגבר על אויביו ולהרחיב את גבולות הארץ, כן ירחקו דרכי הכהנים ואנשי המלחמה החונים על דגל נשיא העם, אשר הליכות עולם להם, מדרכי חכמי ישראל היושבים בתוך עמם ובבתי מדרשם ואינם קוראים הליכות אלא הלכות. אלה היו מעט מעט לעדת אבירים, לראש פנת העם, וארחם ורבעם בית ה' ובית המלכות, עליהם ישקדו כל הימים להגדיל כבודם והדרת קדשם; וחכמי ישראל לעמתם אין נפשם אל משרה ושלטון, ותחת קדושת הכהונה העצורה להם בגלל מולדתם ירבו להתקדש ולהזיר לה' בארחות חייהם ובכל הליכותיהם. אז יחלו שתי הכתות להתקלס אלה באלה ושמו לבעלי הפרישות את שם הקלסה פרוש, והפרוש ישיב אל חיק יריבו, אשר לא יסור ימין ושמאל מן החקים במתכנתם, את שם הקלס צדוק, או צדוקי. שני השמות האלה היו לחרפות או ללעג לאיש איש בפי יריביו בטרם יכנו בם שתי כתות שונות בישראל. אם נתבונן היטב בכל המקומות אשר ידבר בפרושים ובצדוקים וראינו כי סיפרי דברי הימים לקחו להם את המבטאים האלה למען כנות את שתי המפלגות אשר באיבה מסתרת או בשערה גלויה תשופינה תמיד אשה את אחותה והיו לרוח רעה בכל פנות העם ולהרבות הריסותיו; אך גם עדת האצילים גם עדת החכמים ידידי העם, לא כנו בהם מעולם לרצונם, כי זכרו גם שניהם את אשר היו השמות האלה למפגע ולקלון לבעליהם בראשיתם¹⁰³.

יוסף והתלמוד יספרו לנו כמעט בדברים אחרים איכה התגלע הריב בין הכתות האלה. ואנחנו נבחר לשום לפני הקוראים את דברי יוסף, שהם כתובים במלואותם, והיו למנות כל חסרון בדברי הספור אשר בתלמוד. פעם אחת קרא יוחנן הורקנוס לכל הפרושים ויערוך לפניהם שלחן בתוך היכלו ויתן להם כבוד ויקר. והיה כטוב לבם ביין ויאמר אליהם: “אתם ידעתם כי כל חפצי להיות מושל צדיק (dikaios), ולעשות הטוב והישר בעיני אלהים, ככל אשר תאוה נפשכם גם אתם; ועתה אחלה את פניכם כי כראותכם אותי סר מדרך צדקה (täs odoy täs dikaias, משלי ט“ז ל”א) והוכחתם עלי משוגתי והוריתם אותי בדרך הטובה והישרה”. והפרושים הגידו לו צדקו בפניו ויעידוהו כי צדיק וישר הוא בכל דרכיו. וישמח הורקנוס מאד על דברי תהלתם. אך בתוך הקרואים היה איש רע ובליעל ומשלח מדנים ושמו אלעזר, ויאמר אל הורקנוס: “אחרי אשר היה עם לבבך לשמוע קשט אמרי אמת ונפשך אותה להיות צדיק (dikaios), חדל לך מן הכהונה הגדולה ודי לך להיות רק נשיא ומושל ביהודים”. וישאלהו הורקנוס לאמר: “ומדוע אתפשט את כבוד הכהונה הגדולה?” ויאמר אלעזר: כי שמענו זקני העדה מספרים לאמר אמך הלכה בשבי בימי אנטיוכס אֶפיפנוס“. ויבקש הדבר ולא נמצא. ויחר אף הורקנוס מאד על דברי הדבה הרעה הזאת וגם בעיני הפרושים רע. ואיש אחד מעדת הצדוקים שונאי הפרושים ושמו יונתן, והוא רע להורקנוס, הסית את הורקנוס בכל הפרושים באמרו כי לא מלבו הוציא אלעזר את דברי הנאצה ההם, כי כמחשבותיו מחשבות כל הפרושים על הורקנוס לרעה, ולו אך לשאול את פיהם מה משפט אלעזר על פשע שפתיו ונגלתה רעתם לעיני כל. ויעש כן הורקנוס וישאל את פי הפרושים מה המשפט אשר יחרצו על אלעזר ויגד להם כי אם שפט ישפטו אותו קשה כדי רשעתו וידע לבבו כי לא היתה ידם עמו בדברי הסרה אשר דבר. והפרושים שפטו את משפט אלעזר למכות ארבעים ולשומו במשמר. כי אין משפט מות בעיניהם לאיש המנבל את רעהו לענות בו סרה, וגם הנה זה היה דרך הפרושים תמיד להקל את משפטי החוטאים לכל עון ולכל חטאת ולא לשפוט אותם קשה. וירע דבר משפטם מאד בעיני הורקנוס ויאמן כי גם ידם היתה עם אלעזר לחלל שם כבודו בדברי שקר; גם יונתן לא חדל להפיח באש עברתו ולהעיר חמה אפו וימריצהו לשית ידו עם הצדוקים, להבדל מעל עדת הפרושים ולהעביר את החקים והמשפטים אשר שמו על העם ולשום ענש על כל אשר יוסיפו לשמור ולעשות אותם. זאת היתה ראשית השנאה אשר שנאו בני העם את הורקנוס ואת בניו¹⁰⁴”.

בדבר אשר העתקנו ואשר תרגמנו בזה את דברי יוסף, גלינו את משא נפש יוחנן, אשר נשנה פעמים רבות, להתהדר בשם צדיק. עוד זאת עלינו להעיר, כי בכל אשר יזכיר יוסף את השם פרושים, נכתב בספור התלמוד חכמי ישראל, לבד בדברי הצדוקי אשר דבר עליהם סרה, שהוא יכנס בשם פרושים למען תת דפי בשנואי נפשו. דברי המאמר האחרונים אשר העתקנו יודיענו תושיה לרוב: מה מאד נאמנה רוח העם עם החכמים, עד כי הפך לבם מני אז לשנא את הורקנוס ואת בניו, תחת אשר יכירו לו טובה על הקלו מעליהם עול קשה בהעבירו את החקים אשר נתנו החכמים על העם. ושאלתו אשר שאל מאת הפרושים תטה לבבנו לדמות כי אכן הוגד לו אשר לא ישרו דרכיו בעיניהם, והפרושים אכן זעמו את אלעזר על אשר הסכיל להוציא את כל רוחו מאין מעצור. החכמים דאגו את הנשיאים הכהנים הגדולים האלה, פן ישובו וחללו את המקדש ושמו את הכהונה הגדולה לתועבה. ובדבר הזה אמנם משגה היה אתם; הלא הנה אמרנו למעלה כי הכהנים היו חרדים מאד על משמרתם ומקנאים לכבוד כהונתם קנאה גדולה, ויש אשר עברו הצדוקים את הפרושים בתקף חקי הטהרה אשר הכבידו עליהם, כאשר נראה בדברינו הבאים בערכנו אחד לאחד את הדברים אשר נהיו מעט מעט לדברי ריבות בין הפרושים ובין הצדוקים להורות בהם אלה בכה ואלה בכה. אך בזאת הטיבו החכמים לראות אחרית דבר מראשיתו, בדבר אשר יראו את אנשי בית המלכות פן ישימו את חפציהם לפני חפצי הכהונה, ואת הכהן הגדול פן ישית את הכהונה הגדולה הדום לכסא מלכותו לתתה לו יתר שאת ויתר עז.

 

פרק ששי: סוד הזקנים. – בתי הדין. – הסנהדרין.    🔗

בספר הברית אשר כרתו ‏ היהודים עם שמעון אבי יוחנן הורקנוס לתתו נשיא וראש על כל העם, הוא הספר הכתוב בחשמונאים א' (י“ד, כ”ח), נזכרו ראשי העם האלה: הכנסת הגדולה אשר לכהנים ולעם (ä synagogä, ktl., חָבר או כנסת), ‏ נשיאי העדה או ראשי האבות, וזקני הארץ, גם דבר ידברו שם על סוד זקנים (geroysia, ראה גם בחשמונאים ב', י“א, כ”ז ומשם והלאה). כי הנה מאז היה ישראל לגוי היו הזקנים נכבדים על פני כל העם, ונפוצות אנשי הכנסת הגדולה, אשר לא היתה גם היא כי אם סוד זקני העם יועציו ומדריכיו, שבו חברו יחדו ער מהרה כמעט שעברה הסבה אשר בגללה התפרדו. אמנם כי נלכדו עוד ששים חכמים ברשת זו ממנו להם בכחידס ואלקימוס, ואולי היו גם יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן בתוך המומתים, כאשר אמרנו למעלה; אך התשועה הגדולה והנחרצה (definitive) אשר נושעו היהודים מאויביהם ביד בן מתתיהו האחרון השיבה קל מהרה את הבטחון לעם ולזקניו.

סוד הזקנים היה אפוא, כמהו באנשי הכנסת הגדולה לפנים, כליל כל פנות העם, כל גדול ונכבד להתיחש, לעשר ולחכמה. לפי הכתבת אשר על מטבעות הימים ההם נשפוט כי נקרא בשם “חבר היהודים”¹⁰⁵. בימי שמעון ובימי בנו, בהגיע עת לעשות לארץ ישראל אשר פרקה מעליה עול זרים, ולשים בה סדרים לפי מחסוריה החדשים, הפקדו לפי הנראה אנשי החבר הזה לכל דברי המדינה ולדברי הדת, לפקידים לשוטרים ולשופטים. בתי דין אכן היו בכל ערי הארץ; ויתר שאת ויתר כבור ועז לביה הדין הגדול אשר בירושלים. מן השופטים יצא תצא גם תורה לעם לישר ארחותיו עם האלהים ולכלכל הליכותיו בקדש; כי במשפט כתורה לאלהים המה גם שניהם, נתנו מרועה אחד. ושם בית הדין הגדול הזה לא נזכר כי אם ‏ במקום אחד, ששם נקרא “בית דינו של חשמונאים”, ‏ לו יאמר במקום ההוא כי אסר אסר על כל איש יהודי לבל קרוב אל אשה נכריה מבנות עובדי האלילים, כי אכן נפרע העם בימי החשמונאים בגלל המהומות אשר היו בארץ ימים רבים, וילך שובב בדרכי לבו ובמראה עיניו ויתחתן עם בני הנכר אשר לא כתורה, ובקום אנשי לבב לגדור הפרצות ולשובב נתיבות, מתי היתה עת לחפץ הזה אם לא בימי שוב השלום והמנוחה כקרב היהודים לאיתנם, לאמר: בימי שמעון או בראשית ממשלת יוחנן בנו¹⁰⁶.

סוד הזקנים הזה, הוא חבר היהודים, היה כמאסף לכל המחנות ולכל כחות החיים אשר לעם, כצדוקים כפרושים; מהם יקח הנשיא או המלך חליפות, לפי נטות המושל אשר יהיה בימים ההם אחרי המערכה האחת או השנית, ושם אותם, את אלה או את אלה, לשרים ולפקידים במדינה. בראשית ממשלת יוחנן היה יהיו אנשי “בית דינו של חשמונאים” כלם מן הפרושים, ואב בית הדין – הנשיא בכבודו ובעצמו. גם בהיות יוחנן לצדוקי לא הפר בריתו כלה את האנשים אשר היו בחיריו לפנים ימים רבים, ורוח קנאתו, אך כי לא היה כרוח עובר,‏ לא הטהו לרדוף אותם באף¹⁰⁷. ואף גם זאת כי דברי התלונות אשר לקחה אזנו על היות כתר כהונה וכתר מלכות לאחדים בידו, היו כנוגעים עד לבו; ואם אין לנו אות נאמן, הלא שרש דבר נמצא לזאת, בעינינו, בדבר אשר צוה לפני מותו להיות אשתו צופיה הליכות המדינה והכהונה הגדולה תהיה ליהודה בנו, אשר נקרא בשם אריסתובלוס. האמר להתרצות בדבר הזה אל הפרושים, כאשר עשה אחרי כן אלכסנדר ינאי בנו¹⁰⁸, ולכפר פניהם על הכעיסו אותם תמרורים במצותו אשר צוה על העם לבלתי לכת בחקותיהם ולא ישאו עון? ואולם יען היות דבר משפט היוצא מפי הפרושים אשר לא כלבב המושל, ראשית מדון בין יוחנן הורקנוס וביניהם, נכון הדבר כי הרבו הצדוקים מעתה לבא לשבת על כסאות המשפט. ויהודה לא מצא חפץ בדבר הכפורים (reconciliation) אשר היה עם לבב יוחנן אביו, ולא נתן את אמו למשל בארץ; גם השם אוהב היונים אשר נקרא לו (קדמוניות, XIII, XI, 3) ומהללי תימגינוס אשר רצה את מעשיו (שם) יודיעונו למדי אנה היו פניו מועדות ומי היו בחיריו. על המטבעות אשר עשה נמצאה, בתחלה, הכתבת היונית Joyda Basileys¹⁰⁹. ואולי לא חפץ בשם ethnarches יען היותו חדש מקרב בא ומוצאותיו מעברית (נשיא העם), לא נקרא כן לכל מושל אחר, ופן יהיה בגללו לשחוק וללעג לגוים¹¹⁰.

אלכסנדר ינאי אשר קם תחת אחיו מקץ שנה אחת, עמד ימים רבים בין שתי המחנות ולא נטה אל הימין או אל השמאל כי אם לפי העת והחפץ; כי הנה דברי המדינה גברו על דברי הדת, והיה כאשר יקוה למצא חפצו בהתחברו עם הפרושים והאיר פניו אליהם, וכאשר יראה אותם כמפגע לו והראה אותם קשה. אלכסנדר אהב את הצדוקים ויחזק את ידם באות נפשו, באשר הוא המלך הוא הכהן הגדול והוא גם איש מלחמות; אך נפש ההמון הרב דבקה בפרושים ועליו להשמר אפוא מאד בבחירי העם ולפלס נתיב להליכותיו עמהם. ואולם בעת אפו עשה בהם שפטים במר נפשו וידכאם בשער ויגרשם מן הארץ. בכל זאת צוה לפני מותו את שלומית אלכסנדרה אשתו לשום עינה על הפרושים לטובה וגם הקריבה אותם אליה ויהיו יועציה הנאמנים ‏ וימשלו ממשל רב כל ימי מלכותה, תשע שנים. אז יבאו הפרושים המונים המונים וישבו על כסא דין בבתי המשפט אשר בירושלים, ובימי הורקנוס השני, בן אלכסנדרה, ידעו כי כחם רב עד כי מצאו את לבם להועיד את המלך ‏ לעמוד לפניהם למשפט (קדמוניות, XIV, IX,4).

בפעם הזאת נמצא בתחלה אה השם synedrion (סנהדרין) נקרא על השופטים. נכון הדבר כי לא נקרא השם הזה בישראל לפני ימי החשמונאים¹¹¹, וגם לא יתכן כי בחור יבחרו אותו כמעט שעברו ימי לחוץ היונים את היהודים, כי בגלל הלחץ ההוא הלא תעב יתעבו את כל אשר ליונים. וגם הנה ידענו את השם אשר נקרא אז בית המשפט בישראל: הלא הוא שם ‏ בית דינו של חשמונאים אשר אמרנו. מלבד זה הנה תמורה כזאת לא תהיה ‏ לעולם בשם לבדו; כי מצא תמצא גם את בעליו יחדו, אך אם נפול יפול דבר גדול אשר רב כחו לחולל אותה. והדבר הגדול הזה היה לדעתנו ביום הפרד יוחנן הורקנוס מעל הפרושים, כי ירא אותם יען משלם ברוח העם עד מאד, וישם סדרים חדשים בבתי המשפט למען הצב גבולות לכחם. מאז היה יונתן לכהן גדול (152) עברו הרבה מארבעים שנה, והימים האלה היו דים לשכח העם מרת נפשו לבלתי היות עוד כל אשר ליונים לצנינים בעיניו.

והיה כי נבקש להוסיף דעת במשטרי החבר הזה ולמצא בינה באשר למספר אנשיו ולמשמרותיהם השונות לאיש איש מהם, ‏והנה גם הלום מבוכה ותעלומה, כאשר בבקשנו לברר את הפרטים האלה לכנסת הגדולה. שם ראינו כי נשגב הדבר ממנו מבלתי יכלת איש למצא פשר בצפוני הימים הקדמונים ההם, ונאמר: נואש! היקרנו כדבר הזה גם בתקופה אשר אנחנו מדברים בה עתה? בפעם הזאת נמצא במקורות המשנה והתלמוד מענה על הכל; ואולם מה הבטחון אשר נבטח בדברי־המסרת האלה, שהם אמנם ברורים ומפורשים בכלל, אך סותרים זה את זה בפרטים ידועים ולא אחת ולא שתים נכזבים המה על פי ידיעות אחרות הנמצאות במקורות האלה גם הם?

במשנה נזכרו בתי דין קטנים בעלי שלשה חברים ובעלי חמשה חברים ובעלי שבעה חברים¹¹², סנהדרי קטנה בעלת שלשה ועשרים וסנהדרי גדולה בעלת שבעים ואחד חברים. לאיש איש משלשה בתי הדין האלה משמרת לבדה ויכלת (competence) לבדה. ושני אנשים היו בראש הסנהדרין–הגדולה, לפי הנראה – הראש, אשר יקרא לו “נשיא”; ומשנהו הנקרא “אב בית דין”. שני הנצבים האלה, אשר יאמר עליהם כי מוצאותיהם מקדם מימים שלפני החשמונאים, וכי המה מסרו את התורה שקבל משה מסיני מדור לדור¹¹³, נקראו “זוגות”, ובימים שלפני תקופת החשמונאים, “אשכלות”, אשר לא נודע אל נכון מה פשר הכנוי הזה; ‏ כי יש אשר בארו אותו לאמר אנשים ברורים ונקיים מכל דפי כענבי הגפן, ויש אומרים: אשכל – איש שהכל בו¹¹⁴. בכל עיר קטנה היה בית דין של שלשה, ובערים הגדולות היה בית דין של שלשה ועשרים. בבית המקדש בירושלים ‏ ישבו שלשה בתי דין, לאיש איש שלשה ועשרים חברים: האחד על פתח הר הבית, והשני על פתח העזרה והשלישי בלשכת הגזית¹¹⁵.

אך היהיה משטר הסנהדרין נצב הכן בתכניתו כדמותו מימי הורקנות ועד עת ממשלת הרומים, גם כי שנו משמרותיהם ויכלתם¹¹⁶? כל היודע את דרכי התלמוד ידע כי אמנם יש ויש עצה ותחבלה להשלים את דברי הזכרונות וקבלת אבות שבכל דור ודור עם תכנית החבר הזה ופניו השונים אשר היו לו פעם בפעם לפי שנות העתים העוברות עליו, הלא המה הדרכים הרבים שהתורה נדרשת בהם בתושיה ומזמה להוציא מן הדבר הכתוב כל דבר חפץ לפי העת והמקום. וחברו הזכרונות יחד עם דברי התורה הכתובים והיו כחמר ביד הסנהדרין, ההר הגדול אשר לא ימוש, להטותם לפי הדרוש, ומן המחברת הזאת יצא תצא שטה ערוכה בדעת ובחשבון, מקובלת ורצויה מאד, אך תכניתה אשר היתה לא באמת לכל משפטה איננה גלויה וידועה לנו.

יוסף הכהן היה כמחריש גם בדבר הסנהדרין כמשפטו תמיד לשמור לפיו מחסום בכל אשר למוסדות ארצו ועמו, אך בספרו על משה כי הכין בכל עיר ועיר בתי דין בעלי שבעה שבעה שופטים “אשר גדלו מיתר האדם לאהבת חסד ומשפט”, אכן שוה לנגד עיניו את משטרי בתי הדין אשר היו בימיו. ועוד שני חברים מן הלוים נלוו עמהם – גם אלה דברי יוסף – להיות להם עזר כנגדם (קדמוניות, IV, VIII, 14). גם יספר כי בהיותו לנציב ארץ הגליל הושיב סוד זקנים שבעים במספר ושפטו את העם לכל הדבר הקשה, והוא היה להם לראש; ואחר שם בתי דין בעלי שבעה שבעה שופטים בעיר ועיר (מלחמות היהודים, II, XX, 5). נכון הדבר כי הסדרים אשר היו בירושלים וביהודה היו ליוסף למופת בשומו משטר חדש במדינה הנתנת על ידו לעצור בה. ואם אמנם דברי עדותו לא שלמים הם ואין בהם די מלא שפקנו, בכל זאת הלא קדומים המה לכל הנמצא בידנו על אדות הדבר הזה.

בימי הנציבים הרומים צר כח השופטים ביהודה ובירושלים עד מאד¹¹⁷. בית דין השבעה, אשר נשאר זכר לו בשבעה טובי העיר (מגלה, כ“ו ע”א) ואשר שמתהו המשנה לבי"ד של חמשה או של שלשה (סנהדרין פ"א, ב'), לא יכול עוד לחרוץ משפט כי אם למכות ארבעים: הם הסנהדרין אשר בספרי און גליון (מרקוס XIII, 9; מתיא, X, 17). שבעים הזקנים אשר ידבר עליהם יוסף הושמו בראש העם בעת אשר פרקו היהודים המתקוממים את עול הרומים מעל צוארם ויהי לאל ידם, למצער, לחרוץ כל משפט על כל דבר פשע למינהו; וגם לא בית משפט לבדו היה סוד הזקנים הזה; כי היתה משמרתו גם להכין את כל הדרוש להגן על הארץ מפני האויב. ואשר למספר החברים היו לו שבעים הזקנים הנזכרים בתורה (דברים י"א, 16) למופת, אשר נחשב משה לראש להם (ראה מסכת סנהדרין, פ"ו, ו'). אך את הסנהדרין הקטנה של עשרים ושלשה לא יזכיר יוסף הכהן בכל מקום; ואולם בית הדין הזה אשר אין זכר ואין דומה לו בתורה, היה יהיה לו יסוד ושורש דבר בקבלת אמת¹¹⁸. והיה כי נשים לב אל מספר החברים אשר לשלשלת בתי הדין, וראינו והנה הסנהדרין הקטנה למספר חבריה כמעלה תיכונה בין שני בתי הדין האחרים; כי היא פי שלשה בבית דין השבעה מלבד הנשיא ואב בית הדין 23=2+7X3), וכן גם הסנהדרין הגדולה של שבעים ואחד היא פי שלשה בסנהדרין הקטנה מלבד הראש והמשנה (71=2+23X3). אם כדברי הקבלה האומרת כי שלשה בתי דין ישבו בבית המקדש כן הוא באמת, כי עתה נדמה בנפשנו כי הסנהדרין הגדולה לא היתה זולתי קבוצת בתי הדין התחתיים האלה שחברו להם יחדו לכל דבר גדול ויהיו לבית המשפט הכי נכבד לשום חק ומשפט בישראל. וכי נשים לב לשלשת ראשי פנות העם, הכהנים והלוים והברורים מבני ישראל אשר יכלו לפי התיחשם להתחתן בכהנים הגדולים, ונתבונן למעלות הקדושה השונות אשר לשלשת מושבות בתי הדין השלשה בבית המקדש, נוסיף לשער עוד כי היו שלשת בתי הדין, האחד בית דין של כהנים ומושבו בלשכת הגזית, והשני בית דין של לוים ומושבו על פתח העזרה, והשלישי בית דין של נכבדי העם בישראל ומושבו על פתח הר הבית. וגם יש לאל ידנו למצא ידים‏ להשערה כזאת בדברי חכמי התלמוד¹¹⁹; ואולם מכל הידיעות השונות אשר בספרי התלמוד המכחישות זו את זו, אחד הוא הדבר הברור לנו, הוא דבר הוסד הסנהדרין ביד הורקנוס תתת פקודת נשיא ואב בית דין, ומסורה נאמנת מאד השאירה לנו את שמות שני האנשים הראשונים אשר היתה המשרה הזאת על שכמם, הלא המה יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי.

על אדות דברי הזוג הראשון הזה לא נודע לנו כי אם מעט מזער. המשנה (אבות פ"א, ו‘, ז’) העתיקה לנו בשם החכמים ההם את האמרים האלה: “עשה לך רב וקנה לך חבר והוה דן את כל האדם לכף זכות”; נאום יהושע בן פרחיה, ‏ נתאי הארבלי בחר להזהיר על אשר ירחק ממנו האדם: “התרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע ‏ ואל תתיאש מן הפורענות (אשר תמצא את הרשע)”. האמרים האלה טובים הם מאד,‏ אך אין להתאמץ לגלות בהם פנים שלא כהלכה ולהוציא מהם כונה מיוחדת על המימינים או המשמאילים אשר חלקו אז את עם היהודים לשתי מערכות¹²⁰. נכון הדבר כי נחשבו שני החכמים האלה לפרושים בעיני בעלי המשנה; כי על כן שמו אותם בין החכמים שמסרו את התורה המקבלת מדור לדור; אך זאת יפלא ממנו מה ראה הורקנוס כי בחר בשני אנשים מעדת הפרושים אם באמת כבר חלץ מהם בעת יסדו הסנהדרין ויהי לצריהם.

 

פרק שביעי: החשׁמונאים אחרי יוחנן הורקנוס. – הזוגות אשׁר היו בימים ההם.    🔗

הננו ואספנו עתה את כל הדברים הנמצאים בספרי חכמי המשנה והתלמוד על אדות המלכים אשר היו אחרי יוחנן הורקנוס. ליהודה אריסתובלוס ולאנטיגונוס אין כל זכר בספרים ההם, אך השאר השאירו לנו זכרונות אחדים מאשר נעשה בימי יונתן, הוא ינאי ‏אלכסנדר אשר האריך ימים על ממלכתו¹²¹ (79–105).

ינאי היה איש מלחמות ‏ וכל מחשבותיו היו להרחיב. את גבול ארץ ממלכתו. ויהי כי האריך לשבת תמיד הרחק מירושלים בגלל הדבר הזה, ויטוש את דברי המלוכה ביד שלומית אלכסנדרה אשתו, היא אחות שמעון בן שטח. החכם הזה, אשר היה בתחלה, לפי הנראה, משנה ליהושע בן פרחיה הנשיא, היה אחרי מות יהושע לנשיא תחתיו ויהודה בן טבאי היה לו למשנה, הוא אב בית דין¹²². לב המלכה והגיוניה הטובים אל הפרושים שמו אל נכון מתג ורסן לשנאת המלך אותם בשני מלכותו הראשונות. שמעון בן שטח העיר עליו חמת ינאי בראשונה. הלא זה הדבר אשר יספר עליו בספרי חכמי ישראל¹²³; “ג' מאות נזירין סלקין, בעיין למוקרבא ט' מאה קורבנין ביומיה דשמעון בן שטח; למאה וחמשין מצא להם פתח ולמאה וחמשין לא מצא פתח. סליק ר”ש בן שטח לגביה ינאי מלכא,‏ אמר ליה: “תלת מאה נזירין סלקו; בעיין למיקרבא ט' מאה קורבנין ולית להון; אלא יהב את פלגא מן דידך ואנא פלגא מן דידי ויזלון ויקרבון. יהב ינאי מלכא פלגא מן דיליה ואזלון וקרבון. אתון ואמרון לישנא בישא לינאי מלכא על שמעון בן שטח: “תהוי ידע דכל מה דקרבון מדידך קרבון, ברם שמעון בן שטח לא יהב מן דידיה כלום”. כעס ינאי מלכא על שמעון בן שטח, שמע דהוא כעס עלוהי צרת ליה וערק. לבתר יומי הוון בני אנשא רברבין מן מלכותא דפרסה, יתבין נגסין על פתורא דינאי מלכא, אמרון ליה: “מרי מלכא, נהירין אנן דהוה הכא חד סב והוה אמר לן מילי דאורייתא”. אמר לאחתיה: “שלחי בתריה ואייתיתיה”. אמרה ליה: הב לי מלא ושלח ליה עזקתך, והוא אתי. יהיב לה מלא ושלח ליה עזקתיה ואתא. מדאתא יתיב ליה בין מלכא למלכתא. אמר ליה: למה ערקת? – שמעית דמרי מלכא כעס עלי וצרה לי מניך דלא תקטלני וקיימית הדין קרא: “חבי כמעט רגע עד יעבר זעם” (ישעיה כ"ו, כ'). אמר ליה: – למה אפליית בי? אמר ליה: – לא אפליית בך, אלא את מממונך ואנא מן אורייתא, דכתיב: “כי בצל החכמה בצל הכסף” (קהלת ז', י"ב). – ולמה לא אמרת לי? אמר ליה: – אי אמרת לך לא הוה יהבית. א”ל: – למה יתבית לך בין מיכא למלכתא? א“ל: – בספר בן סירא כתיב: “סלסלה ותרוממך, ובין נגידים תושיבך”. אמר: מזוג ליה וברך. אמר: ברוך על המזון שאכל ינאי וחבריו!” אמר: – עד בדון את בקשיותך, לא שמעית מן יומוי ינאי בברכתא. אמר: – ומי אית לי למימר: “נברך שאכלנו” ואני לא אכלתי. אמר: אייתנן ליה ויכול. יבהין ליה ואכל, מן דאכל אמר: “ברוך שאכלנו!”

(שלש מאות נזירים עלו (ירושלימה) בימי שמעון בן שטח ויבקשו להקריב תשע מאות קרבנות; למאה וחמשים מצא פתח (להתיר נדר נזרם) ולמאה וחמשים לא מצא. ויעל שמעון בן שטח אל ינאי המלך ויאמר לו: שלש מאות עלו והנם מבקשים להקריב תשע מאות קרבנות ואין ידם משגת; ועתה תנה אתה החצי מאשר לך ואני אתן החצי משלי והלכו והקריבו את קרבנותיהם. ויתן ינאי המלך את החצי משלו וילכו ויקריבו. ויבאו אנשים ויביאו את דבת שמעון רעה אל ינאי המלך לאמר: ידע תדע כי כל אשר הקריבו הנזירים משלך היה ושמעון בן שטח לא נתן מאשר לו מאומה". ויקצוף ינאי המלך על שמעון בן שטח, ושמעון שמע כי חרה אף המלך בו, ויצר לו ויברח וימלט. ויהי מימים ויבאו ירושלימה אנשים גדולים ונכבדים ממלכות הפרתים, ויהי המה יושבים ואוכלים על שלחן המלך ויאמרו לו: “אדוננו המלך, זכרנו כי היה בזה איש זקן ויהי אומר לנו דברי תורה”. ויאמר המלך לאחותו: שלחי וקחהו. ותאמר לו: הבה לי דברך ושלח לו את טבעתך והוא יבא. ויתן לה את דברתו וישלח לו את טבעתו ויבא. וכבאו וישב לו אל בין המלך והמלכה. ויאמר אליו ינאי: למה זה ברחת? – שמעתי כי חרה אף אדוני המלך בי ויצר לי מפניך פן תמיתני, ואעש כדברי הכתוב הזה: “חבי כמעט רגע עד יעבר זעם” (ישעיה כ"ו, כ'). ויאמר אליו ינאי: – למה התלת בי? ויענהו שמעון לאמר: – לא התלתי בך, כי אתה נתת מכספך ואני מתורתי, כדבר הכתוב: “כי בצל החכמה בצל הכסף” (קהלת ז, י"ב). – ולמה לא הגדת לי? – לו הגדתי לך כי עתה לא נתת. ויאמר לו ינאי: – ולמה ישבת בין המלך והמלכה? ויענהו שמעון לאמר: – בספר בן סירא כתוב: “סלסלה ותרוממך, ובין נגידים תושיבך”. ויצו ינאי למזוג לו יין בכוס ויברך. ויקח את הכוס ויאמר: “ברוך על המזון שאכל ינאי וחבריו!” ויאמר ינאי: – עודך מחזיק בקשיך, מימי לא שמעתי שם ינאי בברכת המזון. ויען שמעון ויאמר: – האמור אמר: “נברך שאכלנו” ואני לא אכלתי. ויאמר ינאי: תנו לו ויאכל. וישימו לפניו ויאכל, ואחר אכלו אמר: “ברוך שאכלנו”).

ומחשבות ינאי אשר לא טובות על הפרושים המה יצאו בפעם אחרת. לפנים בישראל יסיכו נסך מים על המזבח בחג הסכות. והמלך המכהן לפני ה' בז נגד בני אדם לחקה הואת אשר חרדו אליה הפרושים לבדם; ‏ כי שפך את המים על הארץ לעיני כל הנצבים. ויחר אף העם כי חלל את עבודת הקדש בעיניהם, וירגמו בו את האתרוגים ההיו בידיהם אשר יקחו להם כל ישראל בחג הזה כמשפט, ותבער בו חמת המלך וישלח בעם את אנשי החיל מבני הנכר ויפילו בהם ביום ההוא אנשים רבים לאלפים¹²⁴.

מני אז לא חדל רגז ולא שבתו דברי ריב ומלחמה בין ינאי ובין הפרושים. אחרי המגפה אשר נגף ינאי לפני מלך ערב על יד גדרה אמר להשלים אם הפרושים, וישיבו את פניו בכל שאטם בנפש, וגם שות שתו ידם עם הסורים להלחם בו. המלחמה צלחה כאש והחרב אכלה מזה ומזה, פעם תעז ידו על אויביו ופעם יגברו הם עליו; באחרונה רמה יד ינאי על צריו. אך חמשים אלף נפש נפלו מישראל במלחמות האלה (קדמוניות, XII XIII, 5), ואחרי אשר רוממה ידו במלחמתו על בית־עם צוה ויוקיעו על העצים שמונה מאות מן הפרושים אשר שבה, לעיני נשיו ופלגשיו אשר הטיב את לבו עמהן. כשמוע הפרושים את דבר הנקמה הנוראה הזאת ויברחו מירושלים וינוסו על נפשותם¹²⁵. שמעון בן שמח מצא לו לפי הנראה מקלט בארץ ‏ ישראל, כי הגנה עליו אחותו גנון והצל בכחה כי רב; יהודה בן טבאי החיש מפלט לו, לפי הנראה, לאלכסנדריה; ומיתר הנמלטים אולי נסתרו בצפון הארץ להנצל מפני חרב המלך המתנקם, אשר נקרא לו, בגלל מעשה אכזריותו, המרצח.

ומלחמות חדשות הסיעו את ינאי אל עבר הירדן; אך לפני מבצר רגבה תקפתהו מחלתו אשר דבקה בו בגלל לכתו בדרכי לבו בלי כל פלס וחק, ויהי כי ידע לבבו כי קרבו ימיו למות, ויתן את הממשלה ביד אשתו ויאמר אליה: “אל תתיראי מן הפרושים ולא ממי שאינם פרושים, אלא מן הצבועים שעושים מעשה זמרי (דברים כ“ו, י”ד) ומבקשים שכר כפינחס”¹²⁶. וינאי מת, ולפי דברי מסורה אחת תלויה (vague) עשו הפרושים את יום ‏ מותו ליום טוב בשמחתם לאבדן אויבם¹²⁷. ויוסף הכהן יספר להפך, כי כשמוע הפרושים את דברי המלך האחרונים אשר צוה לאשתו עשו לו במותו כבוד גדול אשר לא נעשה כמהו לכל אשר היו לפניו ‏ (קדמוניות, XIII, XVI, 1). גם יספר עליו לאמר: מעשה בתורתו של (ינאי) אלכסנדרוס שהיו כל אזכרותיה כתובות בזהב, ובא מעשה לפני חכמים ואמרו תגנז"¹²⁸.

ושלומית מלכה תחת אישה ויהי אך ישב ישבה על כסא מלכותה ותמהר ותשב את הפרושים מן המקומות אשר נדחו שם. בן שטח גדל מאד וידו בכל משלה, ויהודה בן טבאי השב מאלכסנדריה נלוה ‏אליו ויחד שמו פניהם לחדש אה החקים והמשפטים ואת המוסדות אשר הזניחו ואשר הוסרו בימי ממשלת הצדוקים¹²⁹. ואכפם כבד, לפי הנראה, על חברי הסנהדרין לעיני המלכה ולעיני הורקנוס בנה הבכור,‏ אשר היה לכהן גדול, עד כי עוד מעט באו הפרושים תחת הצדוקים לכל מושבותיהם בסוד הסנהדרין¹³⁰. מעולם לא רוממה יד הפרושים ולא היה כבודם ומוראם על כל מאין פוצה פה ומצפצף כאשר בימים ההם: שלומית למדה באות נפשה את אחיה הנשיא עליה אלוף לראש; הצדוקים נגשו נמונו ולא יכלו לשאת ראשם, ‏ והמון העם נטה בכל לבבו ובכל נפשו אחרי האנשים אשר ראה אותם תמיד כאוהביו ומגניו דורשי שלומו וטובתו, את ספר משפטי הצדוקים לכל עון ולכל חטאת, אשר היה לפי הנראה קשה מאד, העבירו מתוך היהודים ויום ארבעה עשר בתמוז¹³¹, הוא יום העבר אותם, עשו יום טוב לזכרון¹³²; וחקים חדשים נעשו לעמת החקים אשר הורו הצדוקים, ורום ידי הפרושים על צריהם לכל הדברים האלה היה נסבה להוסיף עוד עשות ימים ‏ טובים¹³³; גם היום אשר הוציאו את הצדוקים מסוד הסנהדרין היה ליום טוב ושמחה ויכתב ‏ במגלת תענית לזמנו, הוא יום כ"ח טבת¹³⁴. בדבר נסך המים בחג הסכות הקשה ינאי אל הפרושים, על כן גדלה החקה הזאת מעתה על כל החקות וישוו עליה כבוד והדרת קדש, יתר שאת ויתר הוד, ויהי מנהג קל אשר כמהו כאין ואשר אין לו שרש וענף בכתבי הקדש, לראש פנה, להקדיש לשמו תהלוכות וחגיגות ואורים גדולים ומחולות עם¹³⁵. וזקני הסנהדרין הרואים את אשר הגיע אל החכמים בימי המלך המת ולבם יחרד לימים הבאים פן יספו על עדתם רעות גדולות מאלה, הלא יאיצו למצא חפץ בעת רצון כזאת אשר הארץ יושבת ושוקטת ולב המלכה טוב עליהם, הלא ישקדו לשום את תורתם לרוח המושל בקרב העם לא ימוט לנצח,‏ ולעשות את אשר לא תשוב עוד עד עולם רוח אחרת אשר לא כרוחם להניא את לבבו ולהסב אותו אל עבר אחר. ומה הצליחו מעשיהם עד כי גם כשוב הממשלה אל הצדוקים באחרית הימים “לא נעשה כל דבר על פי דברי התורה אשר יורו הם, וגם הצדוקי אשר הפקד באחת הפקודות עשה את הכל על אפו לפי תורת הפרושים, כי אך בזאת יזכה בעיני העם ובזאת ירצו אותו ואת מעשיו¹³⁶”. גם בתלמוד נמצא תלונות אחד הכהנים הצדוקים על אנשי עדתו אשר יורוהו את דברי תורתם ולא ישליטוהו לעשות על פיהם¹³⁷.

גם שמעון בן שטח ויהודה בן טבאי היו אנשים רבי פעלים, עמלים (actifs) ושוקדים על עבודתם עד להפליא, ולו גם ישנם תקנות וחקים אשר נעשו בדור אחרון ונחשבו להם,‏ בכל זאת נכון הדבר כי שני ראשי הסנהדרין האלה הגדילו מעשיהם ברוב ענין. הננו לתת בזה מופת ממעשי שמעון בן שטח, כי בו נדע אשר לא הצדוקים ‏לבדם היו בעלי דין קשה בדברי חק ומשפט, וכי יש לנו חפץ בו לדברי הימים ‏ ההם באשר הוא נראה כמעשה שהיה. אחד הדברים אשר היו לדברי ריבות בין הצדוקים ובין הפרושים הוא משפט עדי שקר. לפי הכתוב בתורה (דברים י“ט, י”ט) יעשה לו כאשר זמם לעשות לאחיו. ותהי דעת הצדוקים כי אין לשפוט את עדי השקר כי אם אחרי העשות המשפט באיש אשר ענו בו, והפרושים היו מורים לאמר אם אך חרצו השופטים את משפט האיש הנקי גם ‏ כי לא נעשה לו מאומה, ישפטו עדי השקר במשפטו (מסכת מכות,‏ פ“א, י”ח). על זה הוסיפה הבריתא לאמר: “אמר ר' יהודה בן טבאי: אראה בנחמה אם לא הרגתי עד זומם להוציא מלבן של צדוקים שהיו אומרים אין עדים זוממים נהרגים עד שיהרג הנדון. אמר לו שמעון בן שטח: אראה בנחמה אם לא שפכת דם נקי, שהרי אמרו חכמים אין עדים זוממין נהרגין עד שיזומו שניהם ואין לוקין עד שיזומו שניהם. מיד קבל עליו ר' יהודה בן טבאי שאינו מורה הוראה אלא לפני ר' שמעון בן שטח”. בספור אחר הקצר מזה ואולי גם קרוב אל המקור הראשון ממנו, נהפכו הדברים אשר לשמעון בן שטח ואשר ליהודה בן טבאי, לאמר: “כבר הרג שמעון בן שטח עד זומם; אמר לו יהודה בן־טבאי: אראה בנחמה אם לא שפכת דם נקי. אמרה תורה הרוג על פי עדים, הרוג (על פי) זוממין; מה עדים שנים, אף זוממין שנים¹³⁸”. ואמנם עז משפט אשר כזה לפי דרך שמעון הוא שעליו יאמר‏ בתלמוד כי “היו ידיו חמימות¹³⁹”, לאמר כי היה קשה ומר נפש במשפט ולא שב מפני כל,‏ הלא זה שמעון אשר הוציא להורג שמונים נשים באשקלון כי ענו בהן עון בשפים, "מפני שהשעה צריכה לכך ללמד בה את אחרים¹⁴⁰; הוא שמעון אשר לעיניו שפטו את בנו ‏ משפט מות על פי עדי שקר, כי הערימו עליו סוד להשחיתו למען תת את נקמתם בשמעון אביו על היותו אביר לב במשפט¹⁴¹, והוא הוא אשר נודעה ידו הקשה את עד שקר אחד, בספור אשר העתקנו ‏זה עתה, ולו אין משפט מות על פי התורה (ראה גם יוסף, קדמוניות, XIII, 16, 2), “כדי להוציא מלבם של צדוקים”, או “מפני שהשעה צריכה לכך”¹⁴², כי אכן היה העד צדוקי, ואולי דיוגינס יועץ המלך ינאי ורעהו.

ודרכי שמעון אלה אשר שם לו לבלתי זכור חסד וחנינה במשפט למען שלום הגוי כלו ואשרו, היו לאחדים ברוחו עם המחשבות הטובות אשר חשב על מצב הנשים ובני הנעורים אשר הפליא לשקוד על שלומם וטובתם. תכונת נפש האשה אשר ישבה על כסא ישראל בימים ההם הלא תקח את לב אחיה המחוקק ותפעל פעולה נמרצת ברוחו. התוים המעטים אשר נמצאו לנו על אדות דרכי שלומית יראוה אותנו בימי חיי ינאי הסואנים ברעש מלחמות ומהומות חרב ודם אשר שלח באנשי עברתו ולא רוחה, כאשה מבליגה ומושלת ברוחה; ובמותו לפני מבצר רגבה, אשר הלכה שמה את אישה החולה ולא עזבתו עד יום אחרון, כאשה נאמנת לבעלה; ואחרי הימים ההם, בשוב הפרושים לעמוד על במותיהם ולעקור נטוע והיא לא יכלה ולא הואילה להניא אותם, כמלכה המולכת לצדק ולמישרים ואם מכובדת על בניה. כי גם אריסתבלוס בנה הצעיר המר והנמהר אשר בידו פקודת חיל הצבא, לא אמר לפרוץ עליו פרץ ולהושיע יד לו עד אם נשקפה עליו הרעה ללכת שולל וערום מכל כבוד וגודל ועד אשר נתנה שלומית, כי כבד עליה חליה, את כל ממשלתה להורקנוס רפה הידים למורשה.

ואלה הדברים אשר יסד שמעון לשלום הנשים ולטובתן: בראשונה היתה כתובת האשה מונחת בבית אביה, וכשהוא כועס עליה אומר לה: לכי אצל כתובתך; התקינו שיהיו מניחין אותה בבית חמיה. חזרו והתקינו לעשות אותה קלתות של כסף ושל זהב. ועדיין כשהוא כועס עליה אומר לה: טלי כתובתך וצאי, עד שבא שמעון בן שטח ותקן שיהא הבעל נושא ונותן בכתובת אשתו. שמעון בן שטח תקן שלשה דברים: א' שיהא הבעל נושא ונותן בכתובת אשתו; ב. שיהיו התנוקות הולכים לבתי ספר; ג. ושיהיו כלי זכוכית מקבלים טומאה¹⁴³. ויען אשר כבר גזרו יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן טמאה על כלי זכוכית, על כן שם חכם אחר כלי מתכות תחתיהם, אף כי קשה בעינינו להאמין כי לא נגזרה טמאה על כלי מתכות, אשר כל הבא אל תוכם ידבק בם על נקלה, כי אם אחרי כלי זכוכית¹⁴⁴. עוד תקנה אחרת נמצאה לשמעון אשר תקן למען שוב בטוחות לאשה אלמנה או גרושה מאישה לבלתי שלחה ריקם. “בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים (זוז) ולאלמנה מנה, והיו מזקינין ולא היו נושאים נשים (שלא היו רוצות להנשא להם, אמרו: לכשימות או יגרש לא נמצא לגבות כלום רש"י), עד שבא שמעון בן שטח ותקן שיהיו כל נכסיו אחראין לכתובתה¹⁴⁵.” והאחריות הזאת אמנם היתה נחוצה למלאות דבר הרשיון אשר נתן לבעל, או התשומה אשר שמו עליו לקחת את כסף הכתובה למסחרו.

הזוג הזה דברו על הליכות השופטים בדברי דין ומשפט, ואמריהם הלא הם כתובים במסכת אבות פ"א (ח’–ט'): “יהודה בן טבאי אמר: (השופט), אל תעש עצמך כעורכי הדינים; וכשיהיו בעלי דינין עומדים לפניך,‏ יהיו בעיניך כרשעים, וכשנפטרים מלפניך יהיו בעיניך כזכאין כשקבלו עליהם את הדין.¹⁴⁶”

ואלה דברי שמעון בן שטח: “הוה מרבה לחקור את העדים והוה זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר”.

האדמה הרבתה מאד, לפי הנראה,‏ לתת את יבולה בימי שלומית. מסורה אחה מספרת: “בימי שמעון בן שטח ובימי המלכה שלציון (שלומית) ירדו להם גשמים בלילי שבתות עד שנעשו חטים ככליות ושעורים כגרעיני זתים ועדשים ‏ כדינרי זהב; וצררו מהם דוגמא לדורות להודיע כמה החטא גורם¹⁴⁷.” ימי השבע והברכה האלה היו נזכרים ושמורים בלבות בני הדור ההוא בשגם עוד מעט, אחרי מות שלומית, באו שלש שני רעב ובצרת על הארץ. על הימים ההם תספר המשנה לאמר: “מעשה שאמרו לו לחוני המעגל: התפלל שירדו גשמים. אמר להם: צאו והכניסו תנורי פסחים בשביל שלא ימוקו. התפלל ולא ירדו גשמים. מה עשה? עג עוגה ועמד בתוכה ואמר לפניו: רבונו של עולם, בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך; נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך. התחילו גשמים מנטפין, אמר: לא כך שאלתי אלא גשמי רצון ברכה ונדבה. ירדו כתקנן (והאריכו) עד שיצאו ישראל מירושלים להר הבית מפני הגשמים. באו ואמרוּ לו: כשם שהתפללת עליהם שירדו כך שילכו להם. אמר להם: – צאו וראו אם נמחית אבן הטועים. שלח לו שמעון בן שטח: אלמלא חוני אתה נוזרני עליך נדוי, אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שהוא מתחטא על אביו ועושה לו רצונו¹⁴⁸.” הספור הזה אשר יש בו אל נכון שפת יתר ותפארה מליצה, ואשר בא במקומות אחרים בעדיים רבים מאלה,‏ נזכר גם בדברי יוסף¹⁴⁹, וזמנו, יען שם שמעון בן שטח הנזכר בו, בראשית מלחמות האחים הורקנוס ואריסתבלוס בני שלומית. היפלא אפוא כי ראו בני הדורות ההם את שני השבע והברכה אשר היו בארץ כל ימי המלכה יראת ה' כמתת אלהים וגמולו על עושי רצונו ואת הרעב אשר כבד בארץ מהחל הפרעות והמדנים בין אחים – כמוסר שדי וידו הקשה על זעומי נפשו?

במקורות חכמי ישראל אין כל זכר למלחמה הזאת אשר כלתה בפעם הראשונה במישרים, כי התרצו שני האחים זה אל זה ויאותו להיות הכהונה הגדולה להורקנוס כקדם והמלוכה נסבה לאריסתבלוס. אחרי כן יצא הורקנוס מירושלים, כי השיאהו אנטיפטר אבי משפחת בית הורדוס, וינס לעזרה אל חרת מלך ערב, וישב הוא וחיל הערבים אתו וילכוד את ירושלים ויצר על אחיו אשר נסגר לבא מפניו בחומות בית האלהים (45), רק על המלחמה הזאת יספר התלמוד לאמר¹⁵⁰:‏ “כשצרו מלכי בית ‏ חשמונאי זה על זה היה הורקנוס מבחוץ ‏ואריסתבלוס מבפנים. בכל יום ויום היו משלשלין דינרים בקופה ומעלים להם תמידים¹⁵¹ לא היה שם זקן אחד¹⁵², שהיה מכיר בחכמת יונית, לעז להם בחכמת יונית אמר להם: כל זמן שעוסקין בעבודה אינם נמסרים בידכם. למחר שלשלו להם דינרים בקופה והעלו להם חזיר. כיון שהגיע לחצי החומה נעץ צפרניו בחומה ונזדעזעה א”י ארבע מאות פרסה¹⁵³. באותה שעה אמרו: ארור אדם שיגדל חזירים וארור אדם שילמד את בנו חכמת יונית.‏ ועל אותה שעה שנינו: מעשה ובא עמר מגנות צריפים ושתי הלחם מבקעת עין סוכר¹⁵⁴ “יוסף יספר לאמר: אנשי הורקנוס מצאו את חוני נחבא באחד המקומות אשר נסתר שם מפני המהומות, הוא חוני אשר היתה תפלתו נשמעת על דברי הבצרות,‏ ויתפשוהו ויפצרו ‏ בו להעתיר בעדם אל ה' ורמה ידם על צריהם, ויען האיש החסיד ויאמר: “אל אלהי עולם, האנשים אשר עמדי פה עמך הם והנצורים כהניך, ועתה אל נא תפן אל תפלתם אשר הם מתפללים איש על אנשי ריבו לרעה”. וכהתפללו את התפלה הזאת וירגמו בו אבן ‏ וימת¹⁵⁵”.

כמחשבות חוני אשר נגלו בדברי תפלתו על אדות שתי המערכות הנלחמות, כי לא היה לו חפץ גם בשתיהן, כן מחשבות הפרושים וכן מחשבות העם, כל בעלי (bourgeoisie, בעלי בתים בינונים, וכן משמעת המלה הזאת במקומות רבים בתנ"ך) ירושלים וערי יהודה. היהודי נוטה מעולם אחרי ממשלת עם וכל משא נפשו לבלתי היות קטן וגדול ולא נקלה ונכבד בעדתו, אם יהיה העם לבדו שורר בארצו ואם ינוח עליו שבט מושלים עריצים. העם הזה שכלו “ממלכת כהנים וגוי קדוש” לא יבדיל בין איש לאיש ולא יפלה את האחד לתתו עליון על אָחיו, זולתי אשר יגדל מרעיו ליראת אלהים ולחכמה אותו יכבד ויעריץ. ואנשי סגלה כאלה גומלי נפשם המה, להם לבדם נאוה כבוד וגדל, לא יתנחלו אותם לבניהם אחריהם. בית החשמונאים לא היה אפוא לרצון לעם מאז החל לעשות מלוכה על ישראל, עדת אצילי הכהונה האלה וכל בעלי בריתם הנלוים עליהם היו לו מורת רוח וממר לכל חושו בו. הכהונה נחשבה ליהודים משמרת עבודה ולא עטרה להתגדל בה. מימי יוחנן הורקנוס האחרונים ‏ועד מות ינאי הדביקו ‏ אליהם חכמי ישראל, הרחוקים ממשרה ושלטון, הלוך והדבק את כל כחות העם ויהיו לרוח אחד, ובתשע שנות מלכות שלומית, אשר היו עת רצון להם, מצאו חפץ בחסד המלכה עליהם לא להתגדל ולהרים קרנם בעשר ובכבוד, כי אם לכונן דברים טובים דברי חפץ בתוך עמם ולהשריש אה שרשי הדעות, אשר היו להן לפה, על אדמת ישראל אשר לא ימושו עוד מתוך העם. שנאת הבצע ודרוש איש טוב לאחרים ולא לנפשו, היא אחת המדות הטובות אשר ימהר העם לפקוח עיניו עליהן, ועל כל כבוד יכבדו וירוממו את כל האוכל יגיע כפו לחם העצבים כי יקר כבודו בעיניו מחללו בעָניו, המיאש לבו מטובה ומסב עיניו מנגד מדוחי המשרה והגדולה בהיות לאל ידו להגיע אליהן גם הוא ולאכול לחם הפחה מעמל נפש בני העם. “אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות, ואל תתודע לרשות”, אלה הם דברי שמעיה אשר היה אחרי שמעון בן שטח¹⁵⁶. מה לפרושים ולגבורת יד הורקנוס ‏ או אריסתבלוס! מאז היה הכהן הגדול רפה הידים למשחק ביד האדומי הערום ורחב הנפש, אין כל חפץ להם בכל דברי המלחמה הזאת. קבלת החכמים לא תדע את סקוירוס אשר הצדיק את אריסתבלוס בריבו, ולא את פומפיוס אשר פנו אליו שני האחים בעלי הריב להוכיח ביניהם ויהי מוצא דבר משפטו אחרי קחתו שחד מיד שניהם הון רב ועצום, כי בא ירושלימה וילכוד את בית אלהים וישם את הורקנוס לנשיא העם; לא תדע את אשר התאמץ אלכסנדר בן אריסתבלוס להשיב את המלוכה לבית אביו, כי ברח מרומה אשר היה עצור שם הוא ואביו, ויאסוף חיל בארץ יהודה וינגף במלחמה לפני אנטיפטר ולפני גביניוס הרומי נציב סוריא; וגם לא את מנוסת אריסתבלוס אשר נמלט מרומה הוא ובנו אנטיגנוס, וינגף במלחמה לפני שושן בן גביניוס; לא הזכיר את מעשקות קרסוס הבוצע ואת מרוצת קסיוס הכילי; לא תתעצב למעשי פומפיוס ולא תזכור לטובה את יוליוס אשר הכריעהו במלחמת פרסלה; לא תפקוד את מזמות אנטיפטר ותחבלותיו אשר הצליחו להטות את לב יוליוס קיסר עליו לטובה וימלא את ידו למשול בסוריא, ‏ ולא את כל החסדים אשו אמר יוליוס לעשות עם היהודים ‏ אשר בכל מדינות מלכות רומי, ולכל בהם עם יושבי ירושלים. אך יוסף יספר לנו כי בעת הקרב הורקנוס ואריסתבלוס את משפטם לפני פומפיוס ואיש איש התאמץ להפיק רצון ממנו “קם העם עליהם לשטנם ויגד ולא כחד כי אין נפשו אל שניהם גם יחד; כי לא חפץ במלוכה עקב אשר הסכין לסור אל משמעת כהני ה' ויתן להם כבוד וגדל, וזרע הכהנים האלה בקשו להביא את צואר העם בעול ממשלה אשר רוחו זרה לה ולעשות אותו לעבדים¹⁵⁷.” הבוז הזה אשר נחלו הכהנים מאת העם נמצא גם בספור התלמוד אשר יספר לאמר: “מעשה בכהן גדול אחד שיצא מבית המקדש (במוצאי יוה"כ) והוו אזלי כולי עלמא אבתריה; כיון דחזיוהו לשמעיה ואבטליון שבקוהו לדידיה ואזלי בתר שמעיה ואבטליון. לסוף אתו שמעיה ואבטליון לאפטורי מיניה דכהן‏ גדול, אמר להון: ייתון בני עממין לשלם! אמרו ליה: ייתון בני עממין לשלם ‏דעבדין עובדא דאהרן ולא ייתי בר אהרן לשלם דלא עבד עובדא דאהרן¹⁵⁸.” אם היה הכהן הגדול הזה הורקנוס או אריסתבלוס או אנטיגנוס בנו אשר היתה לו הכהונה הגדולה כשנתים ימים או כשלש שנים, במשפט הזה עשה יעשה להם העם יושב ירושלים.

 

פרק שמיני: הפרושים והצדוקים    🔗

הפרץ אשר נבעה בין החשמונאים האחרונים ובין החכמים הסופרים רחב לאין מרפא. למצער התחברו בני מתתיהו עם חסידי העם יראי אלהים, כי היה עליהם להגן על היהדות אשר חשבה להתמוטט בפשע ההולכים אחרי מחשבות בני הנכר, ולחזק את משמרת התורה והמצוה אשר הזניחו ההיליניסתים בהתיצבם על דרך חול;‏ ואך עבור עברה הרעה מנגד פניהם לא יכלה עוד ההתחברות הזאת לקום בין הכהנים ובין החסידים כי ‏ אם לפי הוסיפם ליחד לבבם לרדוף ולהשיג את החפץ הנעלה אשר אליו היתה מגמת פני המלחמה: להעביר כליל כל רוח זר משום משטרו בארץ ולהכין לבב העם וכל כחות נפשו ומאדו אל הדת לבדה להיותה כל ישעם וכל חפצם. החשמונאים היו כקרואים מקדשים לעזור להוציא את החפץ הזה לפעלות אדם. יען היות מוצאותיהם מאחת משפחות הכהנים הצעירות¹⁵⁹, הלא יכלו להסב אליהם את לב העם וחכמיו אשר יצאו מקרבו לדבקה בם ולהיות עזרם ומשענתם. והמה לא עשו כן, כי האחרית (succés) הטובה מסכה בקרבם רוח שכרון והגבורות אשר גברו על אויביהם במלחמה הסירו מהם את תמתם אשר הקדישה אותם להשיב את עבודת האלהים לפי חקות היהודים על מכונה. ברחב נפשם נקל בעיניהם להיות עבדי אלהי ישראל נאמני ביתו ולקום תחת שמעון הצדיק; ויבקשו להיות מושלים ביהודה ולקום תחת זרע המלוכה לבית דוד. אז יתכנסו ‏ הכהנים סביב הכהן הגדול והיה הוא לראש ולשר כאחד שרי חול והמה יהיו לאנשי מעשהו החונים על ידו, כעבדי המלך אשר‏ בשער המלך. בכח הערב הזה אשר התערבו יחד הקדש והחול, ישנה הכל את טעמו ואת דרכו והיה לזרא: המקדש יהפך למקדש מלך, עבודת ה' תאצל שמץ דבר מהדר כבוד דברי מלכות, תרומות העם אשר ירימו בנדבה כל ירא וחרד לאלהים ולכהניו יהיו למסים נאמנים כמס אשר יעלו לאוצר המלכות, גם הדרת קדש הכהנים איננה עוד חלק אלוה ממעל כי אם מותר אנשי המעלה והכח מיתר העם. צאצאי אהרן אלה אשר צעקו עליהם באזני פומפיוס כי “מבקשים הם לשום על העם עול ממשלה חדשה ולעשות אותו לעבדים”, וכל עדתם הרבה, ‏ הלא המה קרוביהם ובעלי בריתם ובתי הגדולים והעשירים בעם, הם הם עדת האבירים, מרום עם הארץ ביהודה, אשר כנו אותם צורריהם בשם הקלס צדוקים, כאשר ראינו למעלה.

לא כן הסופרים, שהם שוו לנגדם תמיד את הדבר אשר בגללו התפרצו מפני אנטיוכס אפיפנס: גם הלחץ אשר לחצו אותם, גם הרעה הנשקפה על נחלת אבותיהם הקדושה, גם התרפות הכהנים הגדולים בעת צרה, כי נפתה לבם גם הם על הבלי הגוים, לא נשכחו מלבם. שנאת חקות העמים עובדי האליל ואהבת התורה השתמרה בקרבם ביתר עז, ויראתם את תהפוכות הכהנים ואת פחזותם גברה על הכבוד אשר ירחש לבם לכהונה. צק העתים אשר עברו על הארץ היו לחכמים האלה כמלמד להועיל, כבית ‏ספר מלא לקח טוב, ותהי להם חזות הכל לפקוח עיניהם לדעתם היטב את האנשים אשר היו בימים ההם ואת העתים לכל דבריהם. הגוים עובדי האליל אשר בדורותיהם, ואף כי היושבים בסוריא, היו רודפי תענוגות וחיי בשרים; עבודת האלילים לא היתה להם כי אם תואנה למלא שפקם לכל אַות נפשם ולהתעדן בבמות החזיון, במעגלי המרוץ ובזרות; נחוץ היה אפוא להוסיף לבלום ולקשר מעדנות החיים, להקיף את כרם בית ישראל “סיג” חזק ועב מבראשונה, אשר לא יעבר; נחוץ היה לתת לבם לעם, להורותו ולהרהיבו בנפשו עז, למען הטות אותו אל הדרך הזה; נחוץ היה לעשות את אשר יקים ויקבל ‏ עליו כל אסר וכל תקף וכל משמרת אשר קימו וקבלו הטה עליהם; לשום את הקו המבדיל בין היהודי ובין עובד האלילים לקיר ברזל סביבות כל העם מקצה.

וגם אמנם לא כבדה העבודה הזאת על הפרושים, הוא שמם אשר יקראו להם הצדוקים; דרכיהם דרכי הנעם והחסר וקשי אנשי המערכה האחרת ורום עיניהם עזרו להם גם יחד להפיק זממם¹⁶⁰. הלא הנה ראינו ‏ כי בהוציא יוחנן הורקנוס דבר מלפניו להעביר את חקי הפרושים מתוך היהודים, היה בעיני העם כמעול ומרשיע ויהי הדבר הזה לראשית חטאת לחשמונאים. להבאיש את ריחם בעיני העם, תחת אשר יברכוהו על אמרו להקל מעליהם את העול הקשה; גם ראינו את השנאה העצורה הזאת יוצאת כאש מתלקחת על ינאי, כי נחרו בו העם ברעש ורגז והוא בתוך המקדש, ולא שעו אל כבוד הכהונה ולא נשאו פנים למקום הקדש אשר הם עומדים עליו; וגם ספרנו את אשר עזבו העם את הכהן הגדול אחרי צאתו מעבוד את עבודת יום הכפורים הקדושה והנערצה בכל העבודות, ואחרי כפרו עליהם לטהר אותם מכל חטאתיהם לפני ה', וילכו אחרי חכמי ישראל ראשי הסנהדרין.

אין ספק כי ‏ לא כל הכהנים נחשבו על עדת הצדוקים. כי אכן היו בירושלים כהנים רבים םשרתי ה' בענוה צדק אשר עבדו את עבודת הקדש בישרת לבב ויהיו נאמנים לפרושים לכל מחשבותיהם ומעשיהם. החסד אשר משכה שלומית לסופרים הלא ירבה מספרם למכביר; גם המלחמות אשר נלחם אלכסנדר הרחק מירושלים למען הרחב את גבול הארץ, ודברי ריבות החשמונאים האחרונים אשר הסירו את לבבם מאחרי כל דברי קדש, ‏קרע יקרעו את הצדוקים המה לשני קרעים, והיו החכמים המחוקקים אנשי המנוחה והשלום, לעבר אחד, ואנשי בית המלכות ואנשי המלחמה ובעלי הפקודות הגבוהות בבית ה', לעבר אחד; הקרעים האלה העמיקו הרחיבו אחרי שבת הורדוס על כסא מלכותו יהודה ויהיו לקרעים שאינם ‏ מתאחים, כאשר נראה בהגיענו אל דברי הימים ההם.

כל הדברים הנזכרים בספרי יוסף ובמקורות חכמי ישראל, אשר היו מבדילים בין הצדוקים ובין הפרושים לאמונות ולדעות, מוצאם מן ההבדל אשר היה ביניהם למולדתם, לדרכי לבם, למצבם ולמשא נפשם, כאשר שמענו ונדע. "הפרושים, יאמר יוסף¹⁶¹, אוכלים לחמם במסכנות, כי לא ידרשו לתאוה ולתענוגות. כל דבר תורה אשר יבחן בחינה נמרצה ברוח דעת ובינה ונמצא טוב וכשר, יקימו ויקבלו עליהם, כי זאת חובתם בעיניהם לשמור מאד על כל אשר יאלפנו רוח בינתנו. את כל הזקנים מהם לימים כבד יכבדו מאד, עד בלי ערוב את לבם להמרות את פיהם לכל חקותיהם. הם חושבים כי הכל צפוי וערוך מראש בגזרת עירין,‏ אך לבני האדם אין מעצור בכל זאת לבחור דרכם כטוב בעיניהם, כי כן יסד האל להתערב יחד הגזרה והבחירה לכל החפץ להתיצב על דרך טוב או רע. מאמינים המה כי הנפשות חיות חיי נצח וכי נכונו מתחה לארץ גמולות ושפטים לאיש ואיש במעלליו הטובים או הרעים אשר עולל בימי חייו, והיו נפשות ‏ הרשעים צרורות שם עד נצח, ונפשות הצדיקים תשובנה על נקלה לתחיה. על כן גדלו הפרושים נכבדו בעיני העם למלאות אחריהם ולעשות ככל התורה אשר יורוהו ‏לכל דברי קדש, תפלה ועבודה… ולעומתם הצדוקים יחשבו כי הנפש תסוף עם הבשר. דברי חכמים ותקותם לא נחשבו להם למאומה; כי טוב וכשר הדבר בעיניתם לדון עם תופשי התורה ולבקר אחריהם בדרך החכמה אשר הם מבקשים. מעטים האנשים אשר זאת עמם למספר נפשותיהם, אך ראשונים המה לכל העם למצבם ולמשמרותיהם. בודדים הם להם לדעותיהם, לא ימלאו אחריהם. לכל דבר.

כדברי יוסף אשר יספר על הפרושים כי לא נחשבו בעיניהם ‏ חמודות החיים לשית אליהן לבם, כן נמצא גם באבות דר“נ (פרק חמישי) לאמר: “הצדוקים היו משתמשים בכלי כסף וכלי זהב; לא שהיתה דעתם גסה עליהם, אלא שהיו אומרים: מסורת הוא ביד הפרושים שהם מצערים את עצמם בעוה”ז, ובעוה”ב אין להם כלום¹⁶²."

שאת פני ראשונים לאשר תקנו בישראל, הוא תו מיוחד לתורת החכמים; והוא היה לעדה הזאת אשר באות נפשה התאימה תמיד דברי תורתה לצרכי השעה, כמלח ברית, כיסוד משמר ומעמיד. הלא זה דבר המשנה: “אין בי”ד יכול לבטל דברי בי“ד חברו עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין¹⁶³”. לא כן היה דרך הצדוקים, כאשר ראינו למעלה, שהמה החרו המריצו את בני הנעורים לדון ולהתוכח עם הזקנים, ויש אשר הרחיבו העמיקו את ההבדל הזה אשר בין שתי הכתות עד תכלית, כי נשענו על דברי יוסף אשר כתב במקום אחר לאמר: “הפרושים הורו את העם חקים רבים קבלו מאבותיהם ואינם כתובים בתורת משה, ואשר כחשו בם הצדוקים באמרם רק את החקים הכתובים בתורה לבדם עלינו לשמור ולעשות ולא את החקים אשר במסרת אבות יסודם¹⁶⁴”. ויחשבו אפוא על הצדוקים כי השלך השליכו את הקבלה כלה אחרי גום ולא קבלו עליהם כי אם את הכתוב בתורת משה לבדו. ואולם ברור הדבר כי החושבים כזאת החליפו את הצדוקים בכותים ובקראים, ומי יודע אם אין המלות “בתורת משה”, אשר לפיהן יכחשו הצדוקים גם בקדושת הנביאים והכתובים, הוספת אחד המעתיקים ‏ הנכרים אשר ידע היטב את אשר שגו והשגו אבות הכנסיה בענין הזה¹⁶⁵. התקנות והמוסדות הכי נכבדים אשר נוסדו בישראל לכל דברי דת ודין, אחרי אשר נסתם חזון, מאת אנשי הכנסת הגדולה יצאו, פרי זרעם היו אשר זרעו לדורותם (ראה בפרק השני), ונחלת החכמים חברי הכנסת ההיא היתה חלק שתי הכתות גם יחד. ואף גם הכותים והקראים לא חסרו דברי קבלה¹⁶⁶. לחכמי המשנה והתלמוד נודעו הלכות אשר נעלו בעיניהם על כל דין ודברים, אף כי לא נכתבו בתורה, “מפני שהצדוקים מודים בהן¹⁶⁷”. אחד הסמנים אשר בספר הזכרונות הקדמוני, מגלת תענית, אולי יגיה אור מעט על דברי יוסף. “בארבעה עשר בתמוז עדא ספר גזרתא, דלא למספד”. על זה מוסיף המבאר לאמר: “מפני שהיה כתוב ומונח לצדוקים ספר גזרות: אלו שנסקלין, ‏אלו שנשרפין, ואלו שנהרגין ואלו שנחנקין. וכשהיו כותבין אדם שואל והולך ורואה בספר, אומר להם: אתם יודעים שזה חייב סקילה וזה חייב שרפה וזה חייב הריגה וזה חייב חניקה? לא היו יודעין להביא ראיה מן התורה, אשר יורוך (דברים י“ז, י”א) שאין כותבין הלכות בספר¹⁶⁸.” החקה הזאת השתמרה בישראל שנות מאות רבות; כי אחרו, ככל אשר היה לאל ידם, לכתוב. בספר את דברי המשפטים אשר חרצו הסנהדרין בדורותיהם, למען יוכלו השופטים להתהלך ברחבה במשפטיהם אשר ישפטו לפי החקים הכתובים, שהם עקרים וכללים, ואשר אליהם לבדם ידרושו. הדבר אשר בערו החכמים את ספר גזרות הצדוקים היה אפוא הכר פנים לרוח ‏ ההליכה קדימה, ע"כ הטיבו אשר בחרו ביום ההוא לעשות אותו שמחה ויום טוב. ויוסף, שככה אהב להרחיב את קו המדה וללמד מן הפרט על הכלל, יכול להגיד בדברים אשר העתקנו מספרו, כי הצדוקים דבקו בחקים הכתובים והפרושים שמרו לעשות את דברי מסרת האבות הראשונים ותורותם ‏ (paradosis), אף כי לא כן היה באמת.

את שאלת הידיעה והבחירה הקשה לא יוכל איש לפתר בדרך חכמה; הפרושים ישרו אותה להם בדרך אמונה, ור' עקיבא, אחד הנכבדים בראשי העדה הזאת, השאיר לנו הפתגם הזה: “הכל צפוי, והרשות נתונה, ובטוב העולם נדון, והכל לפי רוב המעשה (אשר יעשה האדם)¹⁶⁹”. ואולם היוכל איש לחשוב כי נמצאו אנשים בקרב היהודים אשר יכחשו בהשגחת האלהים? היכחש איש בפקוד אלהים תמיד את בני האדם, ברוחו העומדת תמיד בתוכם לכלכל כל דבריהם ולא ינכר‏ את רוח כתבי הקודש כלם ואת תכניתם?

במקורות החכמים אין כל זכר וכל שמץ זכר להבדל הזה, וכפירה כזאת הן לא תסתר מנגד עיניהם. אין ספק כי טפול טפל יוסף על ערך שתי הליכות הדעות אשר נגלו בקרב היהודים כאשר בכל מקום, ‏ ויערוך לשני הגיונות לב שונים דמות שתי שטות. העשיר ירבה לבטוח בכח ידו מן העני; איש מלחמות ישען יתר על רוב חילו ועל גבורת ישע ימינו מהשענו על זרוע ה' כי תגלה עליו להצליח דרכו באותות ובמופתים; ‏ איש העליליה בדברי העתים והמדינות יכרות ברית גם עם הגוים ויבחר לבקש לו מעוז מאדם מכל דברי תפלה ותחנה לאלהים. הנביאים ואחריהם הסופרים הרעימו בקולם קול עוז על המרבים לבטוח באדם ולשום בשר זרועם, בטחון כזה נחשב להם רהב ועזות נפש, בתועפות מליצתם הנשגבה והנעימה הוכח יוכיחו את אלה על בטחם עד מאד “בגבורת הסוס”, ואת אלה על העמיקם לעשות עצה ולחבל תחבולות אנוש ומחשבותיו הבל¹⁷⁰. ואולם גם הצדוקים, שהם היו עשירי העם ואנשי המלחמה ובעלי הפקודות, לא כחשו בגלל זאת בהשגחה, גם הפרושים, אשר רוח הנביאים והסופרים עליהם, לא שמו נפשם לה' כגמול עלי אמו, לא חבקו ידיהם ולא ישבו דומם לכל הבא עליהם באשר הוא גזרת עירין.

גם בדבר גורל האדם אחרי מותו אשר אמר יוסף כי היה מבדיל ‏ בין הפרושים ובין הצדוקים,‏ נגלתה מגמת פניו לטפול על הדברים והאמת ולשית עליהם נוספות. אין להכחיש כי כתבי הקודש ידברו יתר על הגמולות והשפטים הנכונים לנו בחיינו על האדמה, והתקוות אשר אחר המות נזכרו רק זכר מעט בחזיונות סתומים וחתומים. ואם אמנם דבקו הצדוקים ‏אחרי הרשום בכתב בספרי הקודש, כי אכן כה עשו לדעתנו ביחוד בכל אשר לאמונות ולדעות, לא תפלא עוד בעינינו אמונתם זאת אשר אמר יוסף, ומשמני הארץ אשר היו לנחלה לצדוקים ירבו להסב את לבם מאוצרות השמים מן הפרושים העניים אשר אכלו לחמם במסכנות בדי עמל ובעבודה קשה וטוב לא ראו בחייהם. הלא הנה הזכרנו את המהתלות אשר חזו להם השאננים בני התענוגות האלה על החכמים “המצערים את עצמם בעוה”ז ולעוה“ב אין להם כלום”. נעתיק נא אפוא גם את הדברים אשר לפני אלה: “אנטיגנוס איש סוכו היו לו שני תלמידים שהיו שונין בדבריו (ראה למעלה עמור 24) והיו שונין לתלמידים ותלמידים לתלמידיהם, עמדו‏ ודקדקו אחריהם ואמרו: מה ראו אבותינו לומר דבר זה? אפשר שיעשה פועל מלאכה כל היום ולא יטול שכרו ערבית? אלא אלו היו יודעין אבותינו שיש עולם אחר ויש תחית המתים לא היו אומרים כך¹⁷¹”. ספרי און גליון והתלמוד ברור מללו שניהם גם הם כי כחשו הצדוקים בתחית המתים¹⁷². המשנה תספר כי בבא הכהן הגדול בערב יום הכפורים אל הלשכה אשר ילין בה הלילה, והשביעו אותו שלוחי בי“ד לעבור את עבודת יום מחר לפי תורת הפרושים; ואחר יתנו לו לקרא, או יקראו לפניו, באיוב ובעזרא ובדברי הימים; זכריה בן ‏ קבוטל ‏ יספר כי קרא לפניו פעמים רבות בדניאל¹⁷³. את הספרים עזרא ודברי הימים אדמה כי ראו להם לדבר הזה, יען היות הרוח אשר בתוכם לכל תכניתם עָרֵב ורצוי לכהנים הגדולים; אך מה המריצם כי יבחרו באיוב ובדניאל? אין זה כי אם עקב אשר היה לבם חרד בעת ההיא על עבודת יוה”כ פן תראינה עיניהם כהן גדול צדוקי מנצח עליה ביום מחר, על כן נועצו להראותו באיוב את קְשה היום הנלחם על גורלו המר אשר הכריעהו ואלהים משך חסדו לו לעת קץ וישלם לו טובה תחת ימי עניו ומרודו, ובספר דניאל את הכתובים המבשרים ברור על רבים מישני אדמת עפר כי יקיצו ועל המשכילים מצדיקי הרבים כי יזהירו כרקיע וכככבים לעולם ועד (י"ב, ב‘, ג’). ובכן כוננו חצם בדבר הזה על דעות הצדוקים בהשגחה ובתחית המתים, ויוסף אשר אמר על נפשות הרשעים “כי תהיינה כלואות לנצח”, אכן העתק העתיק אה המלות “לדראון עולם” אשר בדניאל במלות cirgmon aidion הדומות להן¹⁷⁴.

בכל זאת עוד שעפי ישיבוני לאמר: מי יודע אם כנים דברי יוסף כתֻמם, אם לא חשב לצדוקים את הלך נפשם ואת דרך הרוח אשר עמם בכלל לשטה ערוכה; אם לא שם אותם, באשר נמנעו לחקור דבר אשר לא יֵחקר, כמכחשים בו לאמר לא הוא; ואם לא היתה בעיניו מהתלה היוצאת מפיהם על עזוב הפרושים את הנכון ‏לפניהם עמם מפני הטוב אשר לא תשורנו עין, כדברי משפט הנאמרים באמת ובתמים; כי אמנם משל הפועל העושה מלאכה כל הִיום ואינו נוטל שכרו ערבית, שבו אמרו לשום לאַל את דברי אנטיגנוס אשר לא הבינום לאשורם,‏ הוא הוא יהיה לאות ולראיה על האמונה בעוה“ב תחת היותו עזר כנגדה, ולסופרים אשר היו אח”כ ‏נקל היה להחליף את הצדוקים ואת הכותים אלה באלה, והלא הנה הגדנו והשמענו את דבר המבוכה והמאפל אשר בתלמוד על אדות כל השמות האלה, כמו צדוקי, כותי ואחרים¹⁷⁵; לעמת זה אומר התלמוד על הצדוקים שאינם מאמינים בתחית המתים מן התורה¹⁷⁶, תחת אשר הפרושים הביאו כתובים רבים מן התורה לתת הקף לדעתם.

ולקץ דברינו אלה הננו מעתיקים עוד דברי שני אנשים גדולים ונכבדים מחכמי ישראל אשר היו באחרית המאה השניה. שמואל ‏ אמר לר' יהודה: “שיננא, חטוף ואכול, חטוף ואישתי, דעלמא דאזלינן מיניה כבי הלולא דמיא!” ורב אמר לר' המנונא: “בני, אם יש לך היטב לך; שאין בשאול תענוג ואין למות התמהמה; ואם תאמר אניח לבני חק בשאול מי יגיד לך? בני אדם דומים לעשבי השדה, הללו נוצצים והללו נובלים¹⁷⁷”. הלא כדַבר אחד הצדוקים אשר יספר עליהם יוסף ידברו אלה! היעלה על לב איש לחשוב תועה על אמונתם לדעות הפרושים, בגלל אשר שלחו לשון לדבר פחזוּת כאלה בנוח עליהם רוח ההגדה?

הדעות אשר נתן יוסף לשתי הכתות, אשר יקרא להן ברחב פה “דעות פלוסופיות¹⁷⁸” לנקר עיני הרומים, לא תהיינה אפוא כי אם לתת לנו דעת והכרה בתכונת הצדוקים והפרושים בכלל; הסב נסב עינינו מנגד התוים הנמרצים עד מאד, המקלקלים כמעט את פני התמונה בעזוזם תחת אשר ייטיבו את מראֶה, והבטנו רק אל התמונה לבדה.

עתה נעבור נא מן הכלל אל הפרט, מן האמונות והדעות אל הדברים אשר היו מבדילים בין שתי הכתות האלה בהלכות שונות; הלא הן הלכות טמאה וטהרה, הלכות העבודה ויסודי דין ומשפט.

הצדוקים המריצו מאד את חקי הטהרה בכהן הגדול השורף את הפרה האדמה; והפרושים לא הקשו לשאול כמוהם¹⁷⁹. לעמת זה חרדו יתר מאד לטהרת כלי הקדש מטמאתם, “ומעשה והטבילו אה המנורה ביו”ט והיו צדוקים אומרים: ראו פרושים שמטבילין גלגל חמה¹⁸⁰".

מדאגה מדבר אשר יראה לנו כמו זר גזרו הפרושים טמאה על כל נוגע בכתבי הקדש. אמרו צדוקים: קובלים אנו עליכם פרושים, שאתם אומרים כתבי הקדש מטמאים את הידים. וספרי הומירס אינם מטמאים את הידים! אמר ר' יוחנן בן זכאי: וכי אין לנו על הפרושים אלא זו בלבד? הרי הם אומרים: עצמות חמור טהורים, עצמות יוחנן כה“ג טמאים. אמרו לו: לפי חבתן היא טמאתן, שלא יעשה אדם עצמות אביו ואמו תרוַדות. אמר להם: אף כתבי הקרש לפי חבתן היא טמאתן, ספרי הומירס שאינן חביבין אינן מטמאים את הידים¹⁸¹”.

המערה נוזלים ‏ מכלי טהור לכלי טמא,‏ הזרם טהור עד באו אל תוך הכלי הטמא,‏ לדברי הפרושים, ולדברי הצדוקים יטמא הזרם בגיחו מן הכלי הטהור החוצה. וכאמור הצדוקים: “קובלים אנו עליכם פרושים, שאתם מטהרים את הנצוק”, ויענום הפרושים לאמר: – קובלים אנו עליכם צדוקים שאתם מטהרים אמת המים הבאה מבית הקברות¹⁸²". קרוב הדבר כי כוננו את דבריהם אלה על גזע משפחת יהויריב החשובה אשר יצאו ממנה החשמונאים, או על צבורי החללים אשר הרבה הורדוס למען כונן כסאו על היהודים¹⁸³.

גם את השיחה הקצרה הכתובה במשנה אחרי הדברים ההם אנחנו רואים כמשל ומליצה על דברי מדינה. “אומרים צדוקים: קובלים אנו עליכם פרושים שאתם אומרים שורי וחמורי שהזיקו חייבין ועבדי ואמתי שהזיקו פטורין. אמרו להם: – אם אמרתם בשורי וחמורי שאין בהם דעת, תאמרו בעבדי ובאמתי שיש בהם ‏דעת; שאם אקניטם ‏ילך וידליק גדישו של אחר ואהא חייב לשלם¹⁸⁴”. בפרק הבא נראה את אשר בקש הורקנוס השני להצדיק נפשו על הדם הנקי אשר שפך הורדוס, ובכל זאת בו העון כלו לפי תורת הצדוקים.

גם דברי הריבות אשר היו בין הצדוקים ובין הפרושים על אדות ירושת הבת מוצאותיהם לפי הנראה מדבר אחד פרטי, שהיו הצדוקים אומרים: “מנין שהבת יורשת עם בת הבן? ומה אם בת הבן הבאה מכח הבן תירשנו, בתו הבאה מכחו לא כל שכן”. והפרושים אמרו: “לא, אם אמרתם בבת הבן שכן חולקת עם האחים, תאמרו בבת שאינה חולקת עם האחים”. והלא ידענו כי בקש הורדוס‏ לכונן את מלכותו על היהודים בעז משפט ויקח לו את בת הורקנוס השני (?) לאשה; ולבני הורקנוס אשר המית הורדוס אכן היו עוד בנות, ולפי תורת הפרושים היה להן לבדן משפט ירושת המלוכה¹⁸⁵.

עוד שני דברים אחרים הנוגעים במשפטי הכהונה היו לדברי ריבות בין הצדוקים ובין הפרושים: א) לדעת הפרושים יקנו קרבנות התמיד מאוצר בית ה' המאוסף מתרומות כל העם; והצדוקים, אשר היה האוצר הזה בעיניהם כמעט כחלק נחלתם,‏ אסרו לקנות את קרבנות התמיד מנדבות יחידים. ב) מנחת הקמח הבאה עם כל הקרבנות לכהן תהיה לאכלה, לדעת הצדוקים; ולדעת הפרושים כליל תהיה לא תאָכל. נדמה בנפשנו כי חזקו הריבות בין שתי המערכות, אלה יתאמצו בכל עז לקים את שני משפטי הכהונה האלה, ואלה יתעוררו עליהם בכל כחם להשביתם, כי על כן נעשו שני ימים טובים לזכר נצחון הפרושים בשני הדברים האלה, ככתוב במגלת תענית (סמן 1, 19)¹⁸⁶. יש אשר חוה דעו, וגם קרוב הדבר מאד, כי מנצחון הפרושים הזה, אשר הרבו הצדוקים להתעשק עמהם ולא יכלו להם, היתה נסבה להשמיע על השקלים אשר יהיו לבית אלהים ולקרבנותיו, ברוב שאון ורגש ובהמון מעשים רבים¹⁸⁷.

ביום הכפורים שם הכהן הגדול אש על הקטרת בטרם יבא אל קדש הקדשים, אם היה צדוקי; ואם לפרושים הוא לא ישים אש כי אם בעמדו מבית לפרכת¹⁸⁸. ועל אדות החקה הזאת השבע ‏השביעו את הכהן הגדול בערב יוה"כ שלא ישנה דבר בסדר העבודה למרות עיני העם¹⁸⁹.

הלא הנה ראינו את אשר העיר עליו ינאי חמת העם עד מאד כי נמנע מהסך נסך מים בחג הסכות, היא החקה אשר לא נודע מוצאה והפרושים חרדו אליה. גם “חבוט ערבה” ביום השביעי לחג הסכות הוא מנהג אשר תקנו הפרושים וישימו אותו לחק בישראל, ואנשי ריבם ילעיבו בו¹⁹⁰.

קביעת המועדים לפי התקדש החדש ולפי דברי העדים אשר יראו את הירח בהתחדשו, ‏נעשתה ביד הסנהדרין הגדולה בירושלים,‏ אשר בחרה, מתוכה לפי הנראה, סוד זקנים לדרוש ולחקור את הכל. ויהי כי הסבו אליהם הפרושים מעט מעט את כל המושבות בסוד הזקנים הזה ויתנכלו אליהם הצדוקים לעשות להם תועה, ויהיו שוכרים גם עדי שקר למען יצא משפט מעקל¹⁹¹. ועל המלחמה הזאת אשר נלחמו הצדוקים והפרושים אלה באלה להציב להם יד ולהתגדל על פני העם נוסף עוד ענין אחר גדול ונכבד מזה אשר רבו עליו שתי המערכות. התורה צותה לספור שבעה שבועות מיום הובא עמר השעורים עד חג השבועות. ויום הבא העמר נקרא בתורה “ממחרת השבת” (ויקרא כ“ג, י”א), אשר נוכל לבאר אותו ממחרת שבת בראשית, לאמר ביום הראשון לשבוע אשר בשבעת ימי הפסח, או ממחרה החג, אשר נקרא גם הוא שבת על שם השבתון, והיה אפוא יום המחרת יום השני לחג הפסח. ויהיו הצדוקים נוטים אחרי הבאור הראשון, ויחלו לספור מיום הראשון לשבוע ויהי להם תמיד חג השבועות גם הוא ביום הראשון; והפרושים דבקו בבאור השני, ויחלו לספור מיום הפסח השני ויחגו את חג השבועות ביום החמשים, ‏יהיה אשר יהיה. אנחנו נחשוב ‏למשפט כי הצדוקים לא נטו מן הפרושים בדבר הזה כי אם להלכה ולא למעשה, כי רחוק הדבר מאד אשר יחגו שתי הכתות את החג הזה בארץ ישראל בשני ימים שונים כל ימי היות בית ה' עומד על תלו וכל היהודים עולים לראות את פני ה' בביתו בחג השבועות (ראה יוסף, מלחמות, II, III, 1)¹⁹².

שלשה דברים אחרים אשר נטו בם הצדוקים והפרושים להימין ולהשמאיל לפי הכתוב במקורות חכמי ישראל, לא נכרו עקבותיהם גם הם למעשה, כאשר נחזה לנו אנחנו. אם אמנם יאמר לצדוקים כי ‏ היו קשים ונמרצים מאד במשפטיהם, ‏ לא נאמין כי באמת שפטו את הנותן ‏ מום בעמיתו לעשות לו כאשר עשה לאחיו ולא יועיל לו כל כפר כמשפט הפרושים, בשגם התורה לא צותה כי אם על מכה נפש אדם לבדו לבלתי קחת ממנו כפר לחיותו (במדבר ל“ה, ל”א)¹⁹³.

גם בדבר אשר שמו‏ הצדוקים על היבמה החולצת נעל יבמה לירוק בפניו (דברים כ"ה, ה’–י') ולא לפניו היתה, לדעתנו, מגמת פניהם להכביד אה מעשה החקה הזאת אשר שמוה לחזון יקר ‏ ורחוק מאד בישראל, בשגם למצות היבום לא היה מקום לדעת הצדוקים כי אם באופנים מעטים. והפרושים אשר לא המעיטו את מצות ‏ היבום, הקלו גם את מעשה החליצה הבאה תחתיה¹⁹⁴.

כי יקח איש נערה בתולה לאשה ושם לה ביום השני לחתונתו עלילות דברים, ונשפט אבי הנערה עם חתנו לפני זקני העיר (שם כ“ה, י”ג–י"ט) והוכיח צדקת בתו לעיניהם. לדעת הצדוקים יתן האב אותות הנראים לעינים (“ופרשו השמלה ממש”), ולדעת הפרושים “מחורין הדברים כשמלה”¹⁹⁵.

בשלשת הדברים האלה וגם בדבר חג השבועות הננו רואים את הצדוקים והפרושים נדונים על דברי הכתובים, אשר הצדוקים יבארו אותם לפי משמעת המלות מבלי נטות ימין ושמאל והפרושים התהלכו ברחבה בבאורם. עוד עלינו להעיר, בי בשלשה וארבעה דברי הריבות האלה באו הביתוסים תחת הצדוקים, והביתוסים. הם הצדוקים האחרונים אשר לא נודעו בדברי ימי היהודים עד ימי הורדוס, ובימים ההם כבר רמה ידי הפרושים על יריביהם עד היות המה לבדם מאשרי העם ומכלכלים הליכותיו לכל דברי דת ודין. הביתוסים האלה אשר היה להם יד ושם בבית המלכות, יכלו להכעיס את החכמים בדעותיהם ובדברי תורתם; אך לא היה לאל ידם להוציא לפעלות את הדברים אשר יורו, כי לא היה להם שומע מאת העם¹⁹⁶.

על שלשת דברי הריבות האלה נוסיף עוד מחלוקת אחרת אשר יסודתה גם היא בנטות הפרושים והצדוקים אלה מאלה בבאור כתוב אחד; אפס כי בפעם הזאת לא נדונו שתי הכתות בבאור הכתוב בגלל היותן נפרדות לרוחן ולהליכותיהן, כי אם באשר נפלנו במקרא מלה אחת, אלה בכה ואלה בכה. האשה היולדת זכר טמאה שבעת ימים לכל דבר והיולדת נקבה טמאה שבועים; במלאת לה הימים האלה טהורה היא לבעלה וטמאה למקדש ולקדשיו שלשים יום ושלשת ימים לזכר וששים יום וששת ימים לנקבה; זאת תורת הפרושים. והצדוקים הורו כי היולדת טמאה בזמן השני הזה גם לבעלה, ואך לענין אחר הבדילה התורה את שתי מדרגות הטומאה האלה לזמניהן. הפרושים היו קוראים: “ושלשים יום ושלשה ימים (לזכר) תשב בדמי טהרה, וששים יום וששת ימים (לנקבה) תשב על דמי טהרה”, לאמר: בדמים הטהורים, “שאעפ”י שרואה דם טהורה"; והצדוקים קראו: “בדמי טהרה”, מפיק ה', לאמר: בדמים אשר יצאו ממנה למען תטהר אחרי כן, והיתה אפוא טהרתה אחרי מלאת גם הזמן ההוא השני¹⁹⁷.‏ המחלוקת הזאת, אף כי תראה לנו בתחלה כנקלה, רב ערכה מאד. כי נראה גם הלום כי שום שמו הסופרים את לבם להיטיב את חיי המשפחה, אחרי אשר ראינו כזאת למעלה בתקנות שמעון בן שטח; והצדוקים, אשר לא היו דרכיהם דרכי נועם בין איש ובין אחיו, לא שנו את דרכם לטוב גם בבתיהם¹⁹⁸. ואשר למשפט עדים זוממים כבר הגדנו והשמענו את תורת שתי הכתות, אשר לדעת האחת ישפטו העדים כמעט שחרצו השופטים את משפט האיש הנקי על פיהם, ולדעת השנית לא ישאו כל עון כי אם אחרי העשות המשפט באיש חרמם¹⁹⁹.

בטרם נכלה דברינו‏ על פלגות הפרושים והצדוקים, הננו לדבר עוד על מחלוקת אחת‏ אשר בין שתי הכתות האלה, הנשענת לארחות חיי היהודים בימי קדם, כי אכן יהיה זה דבר חפץ לרבים. הכהנים אשר באו לעבוד את עבודת בית ה' בירושלים למחלקותיהם ויהיו יושבים שם הרחק מבתיהם, אכלו את לחמם על שלחן אחד חברים; והכהנים אנשי קדש ומאכל שלחנם המעשר והתרומה ומניות הזבחים, לחם אלהיהם אשר נתן להם חלף עבודתם,‏ על כן יתקדשו ויטהרו אל השלחן ונשמרו מאד בטהרת האוכל והמאכל. ורחצו ידיהם בטרם ישבו לאכול, וברכו על היין ועל הלחם, אשר יקריבו אותם על כל זבח; וברכו אלהים גם אחרי אכלם, והיה שלחנם לפניהם כמזבח הקודש. גם בשבתות ובמועדים יועדו הכהנים אגודות אגודות‏ לאכול לחם יחד, בשגם הימים האלה יכשרו יותר לדבר הזה, ונוספה עוד קדושת היום על הדר כבוד המסבות להקדישן. ומופת המסבות האלה היתה אחת החוקות אשר לא לכהנים לבדם, היא חוקת זבח הפסח. שה הפסח יאכל כלו בטרם בוקר; ואוכליו יכוסו עליו אגודות אגודות, ממספר עשרה אנשים ומעלה (יוסף, מלחמות, VI,IX, 3) ואכלוהו יחד במסבם; וברכו על היין ועל המצות והריעו בזמירות את דברי השירות אשר ‏ ישירו מדור דור בליל התקדש חג פסח²⁰⁰. ויהי אפוא עם לב החכמים ליסד אגודות גם הם ולערוך שלחן לרבים כמשפט הכהנים.‏ ויעשו כמוהם ויברכו גם הם על הלחם ועל היין וישמרו את מאכל שלחנם מכל טמאה כלחם העולה על שלחן הכהנים, אף כי לא היה מוצאו מקדש כמהו, ויחרדו אליו ככל החרדה ההיא וירחצו ידיהם לפני שבתם אל השלחן לאכול,‏ ויאמרו עליו ‏ דברי תורה וישיחו ביראת ה' ויאכלו לחמם “לפני האלהים”²⁰¹. אפס כי לא שמו הפרושים למסביהם אלה פנים ‏ נזעמים ותלבשת שממון ככל אשר עשו האיסים, כי נחת שלחנם מלא ענג, וטוב לב ושמחה במתכנת לא היו עצורים להם.

ואולם לדבר הזה היה על הפרושים להרים מדרכם מכשול, אשר יריביהם לא שמו אליו לבם, לפי הנראה. ביום השבת לא יוכל איש לצאת מחוץ לאלפים אמה סביב לעיר ולא לשאת כל משא מבית לבית (שמות ט“ז, כ”ט; ירמיה י“ז כ”א; נחמיה י“ג, ט”ו). ואיך. יועדו החברים אל מקום אחד אם יהיו רחוקים למשכנותם איש מאחיו הרחק מאלפים אמה, וגם כי קרובים הם איכה ישאו כל מאכל מבית איש ואיש אל בית מועדם? ומה יצר להם על המכשול הזה אשר יהיה ‏לשלחנם למוקש ביום השבת, הוא היום אשר ירומם בהדרת קדשו את שמחות מועדיהם. אז יביאו הפרושים עצה ותחבלה, ושמו בערב שבת דבר מאכל על גבול אלפים האמה הראשונות, בקצה “התחום”, והיה להרבות את הדרך אשר יעברו בו בשבת פי שנים מבראשונה; כי בזאת יצרו להם ‏ מקום מושב חדש אשר יוכלו להתהלך ממנו והלאה אלפים אמה סביב, ומעתה אין מעצור להם לצאת ממקום מושבם באמת אל המקום ההוא אשר יצרו להם, וללכת עוד משם והלאה כדרך הראשון אל אשר יהיה חפצם ללכת. ובבית אשר יועדו בו יחדו ישימו בערב שבת דבר מאכל, בזאת יהיה הבית הזה וכל בתי החברים לאחדים ויבלו להביא שמה לחם ומזון איש איש מביתו; ועמודים וקורות יציבו בקצה הרחובות ‏ ונחשב להם הרחוב כבית גדול ודלתות בקצהו מזה ומזה. המעשה המוזר הזה נקרא “ערוב”, והוא היה להם להפיק משאלות לבם בדבר האחוה וההתחברות ולבלתי חלל גם את השבת. והצדוקים רבו על הערוב, לא באשר רע בעיניהם כי התחכמו הפרושים להחלץ ממכשול עון בארחות עקלקלות, כי אם רע היה עליהם המעשה אשר ישאו אנשים זרים את נפשם אל קדושת הכהנים, והמה להם חשבו את משא בשר הזבחים אשר להם לאכלה, כיתר דברי העבודה בבית ה', אשר אין מעצור לה מפני השבת²⁰².

אם אמנם כי מוזר דבר הערוב וגם יש אשר שלומי אמוני החכמים נתנו בו דפי, בכל זאת יגיה אור על מגמת פני הפרושים הנכבדה מאד, הלא היא לישר את חקות החורה לפי צרכי עת ועת. ולדבר הזה הרהיבו לפעמים עז בנפשם עד מאד; ולא בתחבלות לבדן התחכמו‏ לשבת, כי גם יש אשר שמו להם דרך ישרה לנטות מעליה, באמרם: “שבת מסורה לכם ואי אתם מסורים לשבת)” ועוד כלל אחר אמרו: “עשה שבתך חול ‏ואל תצטרך לבריות²⁰³”; ואולם השמר נשמרו בכללים האלה משום אותם תמיר נר לרגליהם.

 

פרק תשיעי: הורדוס. – הכהנים הגדולים יוצאי אלכסנדריה לבתיהם. – הזוגות האחרונים.    🔗

המהפכות והתמורות אשר באו ונהיו ברומא חיש מהר, מהפכה אחר מהפכה ומושל על מושל, ואשר יצא דברן על כל המדינות הסרות אל משמעתה, לא עוררו את מכון אנטיפטר ואת מכון הורדוס בנו עד היסוד ולא דחו אותם לנפול. האדומים הערומים אשר לא שבו מפני כל דבר זלות וכל דבר בליעל למלא משאלות נפשם הרחבה ולהגיע למלכות, סבבו בחנף ובמרמה את קיסר ואת קסיוס, את אנטוניוס ואת אוגוסטוס, ‏ שככה נפרדו איש איש למחשבותיו ולמגמת פניו, התרפסו, התנו אהבים וילחכו עפר רגליהם וישרתום למצא חן בעיניהם. יום פרבלה (48), מות קיסר ביד הקושרים (44), מלחמת פיליפיס (41) ומלחמת אקטיום (31) מנו להם ימי דאגה ופחד, ומכל מגורותיהם נחלצו עד מהרה, כי התרפקו פעם בפעם על האדונים. החדשים ‏ וירוצו לפני מרכבתם. למצער נגה אור על דרכי נין החשמונאים, כי פשטו הפרתים על ארץ סוריא בעוד אנטוניוס נעצר במצרים אחוז בחבלי אהבתו ההוללה לקליופטרה, ושערי ירושלים נפתחו לפני אנטיגנוס בן אריסתבלוס,‏ אשר עזרו אחריו רעי אבי אביו ובעלי בריתו, ויבא ויהדוף מפניו את הורדוס ויעש מלוכה על היהודים כשלש שנים וחצי (37 – 40). אך מתתיהו (הוא שמו העברי אשר קרא לו על המטבעות)²⁰⁴,‏ הנופל מאד מאביו הראשון לרוח עצה וגבורה, עודנו מכלה עתו בהבל, כורת את אזני הורקנוס דודו למען יגואל מן הכהונה הגדולה (ויקרא כ“א, י”ז) ומסגירהו אחרי כן לשבי ביד הפרתים, והורדוס חמק עבר ויתע בישימון במדבר ערב ויבא משם אלכסנדריה ומאלכסנדריה הלך רומה, שם הצליחה מרמה בידו ויפק רצון מזקני רומה וימליכוהו על יהודה (39). אז יעזוב מהרה את עיר האיתנים ובא באניה עכו ולכד את המלוכה על ארץ הגליל; אך בדרך העולה ירושלימה סגרו לקראתו ויתיצבו לפניו ביד חזקה. שנתים ימים היתה המלחמה, פעם תרום יד המערכה האחת ופעם תגבר המערכה השנית, עד אשר יצא סוסיוס לעזרתו בחיל רב ועצום מן החיל אשר נתנו לו שרי הצבא הרומים האחרים עד כה. אז ישים הורדוס מצור על ירושלים, ומדי הקימם עליה מצורות ילך לו שמרונה לחג שם את יום חתונתו עם מרים היפה והאמללה בת אלכסנדר בן אריסתבלוס ואלכסנדרה בת הורקנוס. ההתחברות הזאת אשר יצאה ממנה מרים, אולי עשתה שלום אמת בין שני האחים בני ינאי ושלומית, לולא אנטיפטר אשר חש עתידות לו ולביתו באיבת האחים ויוסף לשלחד מדנים ביניהם. יד האדומי היתה באבוד אבי מרים בענין רע, והורקנוס השני לא ירא לתת את בת האובד לאיש אשר נחשב. לחומס נפשו. הורדוס שב המערכה, אך העיר לא נכנעה מפניו עד מלאת חמשת ירחים, והר הבית נלכד ברעש מלחמה. והרומים פקדו על ירושלים את קשי ערף יושביה ואת אשר התיצבו בחוקה ימים רבים כאלה, וימלאו את העיר שוד ורצח, ואת ראש אנטיגנוס, המלך האחרון לבית החשמונאים, הסירו מעליו לעשות רצון הורדוס, המלך החדש ליהודים.

מכל דברי הימים ההם אין זכר במקורות חכמי התלמוד כי אם לדבר אחד, אשר שנה פניו גם הוא ויהי לזרא. ואלה דברי התלמוד: “מלכי ישראל מאי טעמא (אין דנין אותם)? משום מעשה שהיה:‏ עבדא דינאי מלכא קטל נפשא. אמר להם שמעון בן שטח לחכמים: תנו עיניכם בו ונדוננו. שלחו ליה (לינאי): עבדך קטל נפשא; שדריה להו. שלחו ליה: תא אנת נמי להכא! והועד בבעליו אמרה תורה (שמות כ“א, כ”ח), ובא בעל השור ויעמוד על שורו. אתא ויתיב. אמר ‏ שמעון בן שטח: ינאי המלך, עמוד על רגליך ויעידו בך; ולא לפנינו אתה עומד, אלא לפני מי שאמר והיה העולם אתה עומד, שנאמר: ועמדו האנשים אשר להם הריב (דברים י“ט, י”ז). אמר לו: לא כשתאמר אתה, אלא כמו שיאמרו חבריך. נפנה לימינו, כבשו פניהם בקרקע, נפנה לשמאלו, כבשו פניהם בקרקע. אמר להם שמעון בן שטח: בעלי מחשבות אתם, יבא בעל מחשבות ויפרע מכם. מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע ומתו²⁰⁵”. ועתה נערוך נא לעמת הספור הזה את הדברים אשר יספר יוסף (קדמוניות, XIV, IX, 3–5) לאמר: הורדוס השיא מות על איש אחד ראש גדוד, חזקיהו שמו, ועל אנשיו, אשר אמרו להם שודדים הם, ולמשפט לא הועידם. וירע הדבר בעיני הסנהדרין כי מלאו לבו לעשות כן,‏ ויועידוהו לעמוד למשפטם. הורקנוס ישב ראש, והורדוס בא לפני השופטים בלבוש ארגמן עודה גאון וגבה והמון אנשי חיל סביב לו, תחת אשר יכנע מפניהם ויכוף כאגמון ראשו; ויבהלו כל השופטים מאד ויפג לבם, רק לב שמוּע לא נפל עליו, ויוכיח בדברים נמרצים את הורקנוס ואת חבריו השופטים וינבא להם כי יפקוד ה' עליהם בעת אפו וכי נכונו להם שפטים באחרית הימים מיד האיש אשר הם אומרים להצדיקו ביראתם אותו. כמעט אין כל ספק כי הוא ינאי אשר בתלמוד הוא הורקנוס השני אשר בדברי יוסף, וכי העבד המכה נפש הוא הורדוס אשר החכמים יכנו אותו ‏תמיד בשם הקלון הזה²⁰⁶, והאיש הנרצח הוא חזקיהו, ושם שמעון בן שטח, ‏ אשר בלי ספק כבר מת בימים ההם²⁰⁷, בא תחת שמוע או שמעיה, אשר היה או בראש הסנהדרין הוא ואבטליון, כאשר ראינו למעלה²⁰⁸. ושמעיה כי עזב עליו שיחו ולא חת להגיד לחבריו דרכם על פניהם, לא יפליאנו בזכרנו את דברי תורתו אשר הורה לתלמידים לאהוב את המלאכה, העושה את בעליה חפשי מעול אדונים, ולשנא את הרבנות המעבידה את בעליה. גם על אבטליון אשר הבין את אשר לפניו ויעצור במלים לא נתמה, אחרי דעתנו את דברי לקחו אשר הורה לתלמידיו לאמר: “חכמים הזהרו ‏ בדבריכם (בדברים אשר תדברו או בדברים אשר תעשו); שמא תחובו חובת גלות (בעון‏ אשר לא תדעו להזהר) ותגלו למקום מים הרעים (דעות לא נכונות); וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו, ונמצא שם שמים מתחלל²⁰⁹”.

החזות הקשה אשר הגיד להם שמעיה מראש (כשנת 47) באה ונהיתה מקץ עשר שנים אחרי אשר נלכדה ירושלים, וכל זקני הסנהדרין הורדו לטבח בדבר הורדוס, זולתי “פוליון אחד הפרושים ושמוע תלמידו²¹⁰ (יוסף, קדמוניות, XV, I, 1)”. פוליון הלא הוא אבטליון, ויוסף ‏ נתן לשמו תמונה יונית במשפטו; הזקן הערום הזה גמל על נפשו בהחרישו בעת משפט ויפק חסד ורחמים מאת האדון הקשה. ואולם, יאמר יוסף אשר יאמר, האיש הנקוב שמוע אשר היה הורדוס איננו בעינינו שמעיה, ‏כי הנה הוא לא היה תלמיד אבטליון, וגם כי לא איש כהורדוס ישא פני צוררו האמלל להעביר חטאתו על דבר אמץ לבו. קרוב הדבר בעינינו כי היה האיש ההוא שמאי, והוא עודנו יושב בין התלמידים בעת ההיא, ויקטינו את שמו להבדיל ‏ בינו ובין שמעיה נשיא ראש הסנהדרין²¹¹.

הלא נודע כי מראשית מלכותו היה הורדוס‏ נורא עלילה על כל סביביו ויוסף חטאת על חטאת ונבלה על נבלה, והגבלות משלבות אשה אל אחותה והאחת יוצאת בעקב רעותה. בראשונה נגזר מידו אריסתובלוס השלישי אחי מרים עודנו בימי עלומיו, כי ראהו כמפגע לו; אחריו הומת יוסף דור הורדוס; גם שיבת הורקנוס השני לא הועילה לו לבלתי שום המלך את פניו בו לרעה, והחסיד בכל מלכי בית החשמונאים מת מות נבל כי שמוהו בקושרים על האדומי והוא בן שמונים שנה²¹², רוח הכהה אשר לבשה את מרים על אבדן מולדתה ובית אביה, העיר קנאת אישה הרגז, עדי שקר ענו בה סרה וישפטו גם אותה משפט מות; אחריה הומתה אלכסנדרה, אם המלכה האמללה, מקץ שנה אחת. ושלומית המרשעת אחות הורדוס‏ היתה יועצתו ‏להרשיע ולהכרית את כל הנפשות ההן, והיא הוציאה ‏ להורג גם את כסתובר בעלה ואת בני בבא, שארי בשר רחוקים ‏ לחשמונאים, אשר החביאם כסתובר ויהי עליהם סתרה מפני מבקש נפשם.

מכל מעשי האכזריות האלה אשר עשה הורדוס בתקופה מלכותו הראשונה, לא נזכר בתלמוד כי אם דבר מות ‏ מרים,‏ והוא גם הוא יעטף שית חזיון ודברי הגדה. “הורדוס עבדא דבית חשמונאי היה, נתן עיניו באותה תינוקת. יומא חד שמע ההוא גברא בת קול דאמר: כל עבדא דמריד השתא מצלח. קם קטלינהו לכולהו מרותיה ושיירא להאי ינקותא. כי חזת האי ינוקתא דקא בעי למינסבא סליקא לאיגרא ורמא קלא, אמרה: כל מאן דאתי ואמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא, דלא אישתיירא מינייהו אלא ההיא ינוקתא וההיא ינוקתא נפלא מאיגרא לארעא. טמנה שבע שנין בדובשא, איכא דאמרי בא עליה ואיכא דאמרי לא בא עליה והאי דטמנה כי היכי דנאמרו בת מלך נסב. אמר מאן דרש: מקרב אחיך תשים עליך מלך (דברים י“ז, ט”ו)? רבנן. קם קטלינהו לכולהי רבנן, שבקיה לבבא בן בוטא למשקל עצה מיניה; אהדר ליה כלילא, נקרינהו לעיניה”.²¹³

הוא בבא בן בוטא אשר יעץ את הורדוס, לדברי הגדה אחת, לשובב אליו את לב העם בחדשו את בית ה' ברוב פאר תחת הבית הקטן והדל אשר בנו עולי גלות בבל בענים כארבע מאות או כחמש מאות שנה לפנים²¹⁴. וגם היה יהיה הדבר הטוב לפני האלהים לכפר עליו על אשר הרג את חכמי ישראל²¹⁵. במקום אחר יאמר: "בימי הורדוס שהיו עוסקין בבנין בית המקדש והיו יורדין גשמים בלילה; למחר נשבה ‏הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה ויצאו העם למלאכתן; וידעו שמלאכת שמים בידיהם²¹⁶. גם יוסף יספר כדברי התלמוד האלה, ואחר יוסיף בתמו לאמר: “לא רחוק הדבר הזה לבלתי האמין לו (קדמוניות, סוף XV)”. וגם אמנה רק אותות שמים נפלאים הטה יטו את לב העם להאמין כי יבנה המלך בית אשר כזה; אף לזאת חרד לבם פן יהרס בית ה' ולא יבנה עוד, כי יקר מקרה ופגע והשבית את המלאכה (שם IX, 2), והד קול הדאגה הזאת נשמע בדברי התלמוד האלה: “ובבא בן בוטא היכי עביד הכי (אשר יעץ את המלך להרוס את הבית ולשוב לבכותו) והא אמר רב חסדא: לא לסתור אינש בי כנשתא עד דבני בי כנשתא אחריתא? תיוחא קא חזי ביה; ואיבעית אימא מלכותא שאני, דלא הדר ביה, דאמר שמואל: אי אמר מלכותא עקרנא טורי, עקר טורי ולא הדר ביה”²¹⁷.

ואולם להורדוס היה בית ה' אשר בירושלים תואנה חדשה להפיק תאות לבו ההוללה וחשקו אשר חשק לבנות בנינים כל היום. הלא הוא בנה בית חזיון בעיר הקדש, ומעגלי מרוץ במגרש העיר, ‏ ומשחקי אולימפ כונן בערי יהודה לכבוד אקטבינוס, ויעטרם כבוד והדר אשר לא נשמע כמהו; ולמה לא יגדל את יקר תפארת עיר מלכותו בבנותו בה עוד בנין כליל יפי אשר ישמו עליו גוים? הן הוא פזר הון ועשר רב בסיבסטה ובקיסרי ובמקומות אחרים לאלילי הגוים, ומדוע לא יוציא כסף מאוצרותיו גם לפאר את עבודת אלהי ישראל? בקרב היהודים השתמר על בית ה' הפתגם הזה: “מי שלא ראה בני הורדוס לא ראה בנין נאה מימיו²¹⁸.”

ולב העם לא נפתה ולא נתעה לשכח את רעת המלך מפני טובותיו; כי גדולה השנאה אשר שנאו את האדומי וכתהום רבה הפרידה ביניהם ובינו. לשוא שרף הורדוס את אוצר ספרי הזכרונות אשר בירושלים לאבד‏ כל זכר להתיחש המשפחות, לשוא העביר את השמועה כי מוצאותיו מקדם מזרע אחד היהודים אשר בא מארץ רחוקה לשבת ביהודה²¹⁹,‏ איש לא שכח את מולדת עבר בית החשמונאים הזה; כי כמולדתו כמעלליו מוזרים היו ליהודים ‏ גם שניהם; כי דרכיו שמוהו תמיד בעיני העם כאחד הנציבים הרומים ולא כמלך ישראל²²⁰. גם רעי החשמונאים קרובים היו לאלהי ישראל, ‏ כי עבודת הקדש עליהם, משמרת הכהונה הגדולה; והורדוס יכל ללכוד את המלוכה על ישראל בחסד זקני רומא עליו, אך כל מלך רב ושליט לא יכל לתת לו את הכהונה הגדולה והוא לא מזרע אהרן.

ובכן לו שבה הכהונה הגרולה להיות למשפחה אחת למורשה, ובעליה עומד על משמרתו, נחלת בית אבותיו, כל ימי חייו כאשר בימי קדם, כי עתה גדל כח הכהן הגדול מאד, אשר לא יוכל המלך להתעלם ממנו, בשגם לא שרש בארץ גזעו ולא עז לו בלבות בני העם. על כן ראה הורדוס ויבן כי אין טוב לו כי אם להיות הוא השליט על הכהונה הגדולה לתתה לכל הטוב בעיניו, להפשיט מעליה כבודה בהפקידו עליה אנשים בני בלי שם, ולקחת לו המשפט להקים ולהסיר כהנים גדולים לפי חפצו, אשר לא כדת. גם מבראשונה נמנע מקחת לכהנים הגדולים מן הכהנים אשר נולדו בארץ יהודה. ויהי הראשון אשר היתה על שכמו משרת שמעון הצדיק לפנים, אחד החשכים (Ton asemoteron קדמוניות XV II,4) מארץ בבל, חננאל שמו²²¹. למצער יעזוב את משמרתו מפני אריסתבלוס השלישי אשר מזרע החשמונאים, אחרי אשר נעשתה עמו נבלה ונספה ישוב על כנו. אחריו הוקם יהושע בן ופאבי, ואחרי יהושע שמעון בן ביתוס מאלכסנדריה אשר הקריב אותו הורדוס אליו, כי התחתן בו ויקח לו לאשה את מרים בתו אשר יצא ‏ לה שם בירושלים ביפיה.

אין ספק כי לא אך ‏ רק בגלל החשק העובר אשר חשק הורדוס בבת שמעון²²²,‏ הורם הכהן האלכסנדרי הזה ויהי לכהן הגדול ולחותן המלך גם יחד, ויהי לו ולביתו אחריו יד ושם בירושלים ימים רבים אחרי שלוחי מרים ואף גם אחרי מות הוררוס; כי אכן היה זה בגלל סבה אחרת גדולה מזאת. הורדוס היה פעמים רבות באלכסנדריה וידע את העיר הזאת אשר כמוה לא היה בכל ערי ממלכת רומא לעשר רכולתה ולעמל ‏ יושביה בחכמה‏ ובדברי ספר²²³. וכמוה לא היתה עיר אשר הרבו היהודים לעבוד שכם אחד עם יתר אנשי עירם בחכמה ובכשרון ולהתערב ‏ עם הקהל הגדול בכל עבודות הצבור. רבים מן הגוים הלכו במסלה אשר סללו מלכי בית תלמי לפנים ויקראו בתאות נפש בכתבי הקדש אשר תרגמו בלשונם, וכאשר התרפקו המה על ספרי היהודים כן שקדו היהודים לעמתם על ספרת היונים לעבוד אותה לכל מחלקותיה וגם כביר מצאה ידם. היא אלכסנדריה אשר בה נפגשו ראשונה התורה והפלוסופיה לפני עדת חכמים בעלי נפש אשר נשא לבם אותם לנסות את הדבר הקשה הזה, לחבר את שתיהן יחד להיותן מתאימות אשה אל אחותה. אך בכל העמל שעמלו בו באמת ובתמים ובכל הבטחון אשר בטח לבם כי יעשו וגם יוכלו, היתה אחרית העבודה ‏ ההיא כאחרית כל עבודות כאלה: לא לעזר ולא להועיל לפלוסופיה, ולמכשול ולפוקה לדת²²⁴. בשומם את כל דברי התורה משל ומליצה נגרע ערכם, כי מעתה לא ללמד על עצמם יצאו כי אם על הדעות הצפונות במשכיותיהם. ויען אשר גם הגוים חתרו בימים ההם לקרב את הרחוקים בזרוע ולשום שלום בין תורת אליליהם ובין חכמת חכמיהם, וגם הם נטו על הספורים את קו הפלוסופיה וידחו את הפשט מפני הרמז, על כן היה דרך אחד ודברים אחדים לחכמי היהודים ולחכמי הגוים ויחד נפגשו בדעותיהם, ויהי הדבר הזה ליהדות למוקש. מעשה המצוות נקל מאד בעיני העם, ואחר הוסיפו סרה וימירו את כבודם בהבלי הגוים ויפלו אל היונים המונים המונים; גם נפשות יקרות היו ככלי אובד, והאדומי כי בחר את אחד מיושבי אלכסנדריה לכהן גדול, אכן קוה למצא בשמעון את דרכי אנשי העיר הזאת אשר פקד ‏ עליהם פילון בימים ההם, הלא המה: הוללות ופחזות, התרפס ובקש רצון ממרך ומרפיון.

ובדבר הזה כמו שגה הורדוס ברואה. אם אמנם כאשר נחזה לנו כן הוא כי היה שמעון בן ביתוס ראשית הביתוסים אשר ‏ נקרא שמם בישראל בעת ההיא ונוספו על עדת הצדוקים, כי עתה לא היו אנשי אלכסנדריה אלה בשָׂמים את התורה והמצוה משל ומליצה. ונהפוך הוא, כי בדברים אשר שמו להם לבדם דרך אחרת בבאורם, כאשר ראינו למעלה, דבקו בכתוב בתם לבב הרבה יתר מאד מהפרושים; ואולם ‏ נאמנים היו למלך על אדות הברית, ומוזרים לבני יהודה וירושלים בגלל מולדתם.

ושמעון הוסר מכהן ‏גדול ביום השלך המלך את מרים מעל פניו. בבית המלכות הנשחת הזה אשר לכת רכיל היתה בו לחק ולמשפט, נמנה מחריש את בוגדים ונאמן רוח מכסה דבר נחשב כעוזר אחרי הקושרים. ויהי בשנות מלכות הורדוס האחרונות, ותעבור רעתו על ביתו וחרבו הקשה רותה מדם זרעו, ויעש משפט מות באלכסנדר ובאריסתבלוס בני מרים הראשונה, כי אנטיפטר בנו הבכור אשר ילדה לו דורה האדומית, ‏ הצמיד עליהם מרמה ויעולל עלילות ברשע, גם על אנטיפטר עברה כוס ועונו נגלה באותות כי בקש להמית את אביו ברעל, אז שתו עון על מרים בת שמעון כי ‏ידעה את דבר הקשר החדש הזה אשר קשרו על נפש המלך ולא גלתה את אזנו, ומתתיהו בן תיאופיל אשר מירושלים היה לכהן גדול. ואחר נבאש גם הוא בהורדוס, כי חשב אותו לנוטה מאד אחרי דתו ואחרי עמו, וישב וימירהו באיש אלכסנדריה ותהי הכהונה הגדולה ליועזר בן ביתוס, הוא האריך על משמרתו ימים רבים אחרי מות הורדוס.

ממשלת הורדוס הארוכה אכן פעלה פעֻלה גדולה ונמרצה מאד בהליכות המפלגות אשר ביהודה. יוסף ‏ הכהן ומקורות התלמוד לא יתנו לנו כי אם תוים מעטים נפרדים וזכרונות כהים, כמשפטם. אך מה גדלו דברי ימי הדור אשר אחרי מות המלך, מה עצמו ראשיהם, עד כי יכל נוכל לשפוט בעד ערפל ולערוך דמות למצב הדברים על פי העתים שלפניהם ושאחריהם, להיותו כתוצאות דברי הימים הראשונים וכמחולל ומוליד את הבאות.

גם אחרי התמורות הרבות אשר באו ונהיו בארץ יהודה שנות מאות, היתה מלוכת הורדוס דבר זר אשר לא היה כמהו מתמול שלשום. בימי מלכות פרס ובימי מלכות בית תלמי ובית סלקוס, לא היתה מלוכה ביהודה; אך ממשלת המדינה נתנה ביר היהודים לכל דבר וגם את אלהיהם יכלו לעבוד כמשפטם, לא שמעו קול נוגש רק בדבר המס אשר נגשו אותם האחשדרפנים והפחות להעלות לאוצר המלך, והמס פעם יכבד עליהם ופעם יקל לפי רחב נפש הפחות ולפי מחסורי המלך. אחרי הימים הרעים והמרים אשר הגיעו אל הארץ בימי אנטיוכס אפיפנס קמו מושלים ביהודה מקרב אחיהם, ואם אמנם לא היו רצוים לכל העם, מה טובה היתה אחרית כזאת למלחמה אשר בחיקה הוטל גרל כל קדשי עם בני ישראל וסגלותיו ובאחרונה היתה להם התקומה הנצח וההוד. החשמונאים היו לראש לגוי, כי בחר אותם העם מלבו, וכל היהודים כצדוקים כפרושים, כאצילים כדלת העם, סרו אל משמעתם באשר גם הם יהודים, והורדוס מה היה לעם הזה? מכרותיו ומולדותיו מארץ נכריה, מגוי בזוי מאד, ואביו שנוא נפש העם, רק הרומים הרכיבוהו על במתי יהודה וישליטוהו לשלוח ידו בכל משפטיה ומוסדותיה להפוך בם כמהפכת זרים, ולשום כתר מלכות ישראל בראשו אשר לא עשה כן כל בן נכר לפניו²²⁵. יצר לבו רע ואכזרי, דרכיו ומעלליו כדרכי הגוים עובדי האליל רודפי תענוגות בשרים, כל תועבה תאות נפשו וכל אשר ליהודים נבזה נמאס בעיניו. מפני מלך אשר כזה הלא יקרבו הצדוקים והפרושים, שהם כלם יהודים, אלה אל אלה, אף כי עודם משמרים את פלַגות דעותיהם על אדות דברי התורה והדת אשר רבו עליהם. הלא יעזבו הצדוקים את עבודת המלך ושבו אל הגיון התורה, ואל עבודת המקדש, כל כהן בהם, לעבוד אותה על פי התורה אשר יורו יריביהם לפנים, כאשר ראינו ‏ למעלה; ודבקו בו רק הכהנים הגדולים אשר גדלם ויכוננם, ועבדי המלך הכורעים ומשתחוים לכל היושב על הכסא אם כה ואם כה ימלוך, ואנשי המלחמה אשר ימצאו חפץ במלך בעל מלחמות. גם הנה הכהונה הגדולה עצורה לצדוקים מעתה מדי היות כהן גדול להמשח. אז הוחל לקרא בשם מטיפים המדברים דבריהם במקהלות: הלא המה יהודה בן צריפה ומתתיהו בן מרגלות, שניהם ידידי העם, הם המריצו את העם הזועף להרים נס המרד ויסיתוהו למגר לארץ את נשר רומא אשר שם הורדוס ממעל לשער בית ה' הקדמוני. על שני המטיפים או המגידים (בעלי אגדה) האלה נחרץ משפט להשרף באש חיים, וגם מתתיהו בן תיאופיל הוסר אז מכהן גדול²²⁶. אנשים כמוהם לא יחדלו עוד ‏ מעיר הגדולה ההוא, וכל מוסר אכזרי לא יכלא רוחם ושפתותיהם; בשבט פיהם היו זרוע לא מעט למרי הנפש אשר בעם ההולכים הלוך ורב לאין מספר, וארבו לצבאות הורדוס בהרים ובמערות והרגיזום והתגרו בם מלחמות. מרי נפש כאלה לא נפקדו בכל עת היות מהפכות גדולות, הערומים היודעים לעות דבר ולנוע לכל אשר יהיה הרוח, ישימו להם את השם פריצים²²⁷. גם יוסף לא ימנעהו מהם, ואולם לו היה חזקיהו המרגיז ארץ בעקרבה כאחד הפריצים, כאשר אמר יוסף, היחרדו זקני הסנהדרין אל המיתו אה החרדה הגדולה הזאת להועיד את המושל הצעיר למשפטם²²⁸? מפני תגרת יד המלך העריץ הזה חדלו הכתות הראשונות להתוכח בדברי תורה ודת, וקמה עדה חדשה בארץ אשר עיניה ולבה בדברי המדינה, עליה יספר יוסף לאמר: "עדת יהודה הגלילי נשתוו אל הפרושים לכל דעותיהם, רק החפש משא נפשם וכאש בוערה בלבם, את האלהים לבדו יעריצו ועמו לא יחפצו כל אדון ומושל בארץ; כל כלי משחית עליהם לא יצלח, וכל השפטים הרעים אשר יעשו בקרוביהם ומרעיהם לא יניאו לבבם, רק לבן אדם לא יקראו אדון²²⁹. ויהודה הזה היה בן חזקיה²³⁰. אחד אנשי העדה הזאת יאמר לפרושים: “קובל אני עליכם פרושים, שאתם כותבים את המושל עם משה בגט. אומרים פרושים: – קובלים אנו עליך גלילי²³¹,‏ שאתם כותבים את המושל עם השם בדף, ולא עוד אלא שאתם כותבים את המושל מלמעלה ואת השם מלמטה, שנאמר: ויאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו (שמות ה‘, ב’)”. מימי החשמונאים האחרונים הוחל להגלות משא נפש אנשים מן העם, אשר באו דמשקה לפני פומפיוס, כי קצו מפני המלוכה וינהו אחרי ממשלת עם, כי על כן לא היו האנשים ההם לפה לא להורקנוס ולא לאריסתבלוס,‏ כי אם לעם ה' אשר מפני חקותיו ‏ ודתיו השונות לא יכלה המלוכה ‏ מעולם להתערות על אדמתו; ואך בימי הורדוס לבש משא נפשם זה עור ובשר ויגדל ויחזק וימשוך אבירים בכחו. המושלים הרועים את הארץ במקל נעם ובמקל חובלים גם יחד, זה משפטם להפיל תרדמה על העם; אין די חם להוליד מחשבות,‏ ואין די מועקה להרתיח דם העם להמריצו כי יתפרץ מפני לוחציו, וזה היה דרך הרוח המרחפת על פני ארץ יהודה בכל הימים הרבים ההם, זולתי לעתים רחוקות, עד אשר הרגיז הורדוס את העם הנדהם ויזעזעהו; הרעה אשר פרצה לבלי חק חוללה תקופה רבת העליליה והעם עשה גדולות אשר השתאה להן גם הוא²³². רק יוסף אשר לא ידע היטב את דורו נטה מן האמת באמרו לחבר את העדה החדשה הואת אל הפרושים; כי הדמיון השוא שבין האנשים אשר בזו תמיד לממשלת ארץ ובין המתמרמרים ‏אליה עתה להרוס שתותיה, התעהו לחשוב אותם לאחדים. ובאמת אין לראשי העדה הזאת דבר עם שאלות העבודה ודברי דת ודין ורוחם ‏ לא ידון עוד בכמו אלה;‏ כי נטש יטשו אותם אל ראשי שני הבתים, אשר נשמעם בקרוב נדונים בחמם, לענות בם ולבקש להם פתרונים; יצא יצאו מקרב הפרושים, ‏ידידי העם, ולא מקרב הצדוקים העומדים ממעל אשר לא יחדלו להתימר בכבוד רוממותם גם אחר אבד נירם מבית המלכות. אך הראשים האלה ישאו עיניהם אל ההמון, אל דלת העם, שהוא הפורץ העולה לפני המתקוממים, ראשית עריסת כל מרד. לא בחכמים שוני הלכות ולא במחוקקים מושכי בשבט סופר יתגרו בעם עצום למוד מלחמה, וכהורדוס כרומא אחד בעת ההוא. העם שמע תמיד בקול הפרושים, כאשר ראינו, וגם נטה שכמו לסבול וגם נשא בשמחה ובגדל לבב את עול המצוה והחקים אשר שמו עליו בבתי המדרש, באָשרו כי הואילו חכמיו לפקוד אותו וכי נחשב בעיניהם לקדשו בכל משמר אשר היו לפנים כחלק הכהונה לבדה. ואולם לבם לא יחם לדקדוקי סופרים, לפלגות חקִים ומשפטים; חזקיהו, יהודה הגלילי, יהודה בן צריפה, מתתיהו בן מרגלות ואשר כמוהם, המה העירו את רוחם! אלה לא שמו לפניהם הלכות ודינים וכל הדבר הקשה, כי הטף הטיפו, העירו ויעוררו; לא על כל נעלם בספר שמות או ויקרא ישפטו באזני הקהל, כי את משא דבר ה' ביד הנביאים ישמיעו את העם, את דברי ישעיה וירמיה הנמלצים אשר רשפיהם רשפי אש ורוחם כנחל שוטף, את אלה ישנו ויבארו ויחבירו עליהם במלים באזני העם הפוער פיו ושואף! דברי התוכחות והנחומים ההם לא הזקינו מרוב ימים, לא אל דורות ראשונים, ‏עלימו אבד כלח, הדברים האלה; כי חיים הם וטעמם חדש עמם לעולם כיום צאתם מפי הנביאים, וכי יש מטרה לחצם גם בדור הזה: תחת יהויקים יבא הורדוס, ותחת בבל רומא, ונבואות ירמיהו המלאות זעם ונהי, הנהו קרבו לבא שנית והשיגו את בית ה' השני ככל אשר השיגו את הבית הראשון. עץ יהודה אשר נס לחו מזקן היה כמחליף כח אך הפעם, כי רוח ה' שבה לרחף עליו; מריח מליצת הנביאים הנפלאה יפריח גזעו ונשא ענף, רוח ימי קדם תנוח על בחורי ישראל ובראה להם ניב שפתים וחזו חזיונות והתנבאו במחנה; ‏אך כל החוזים החדשים חרב יאכּלו, והיתה נפשם כפר מתת אלהים הזעומה הזאת.

הנה כי כן התפתחו המפלגות.‏ הביתוסים, אשר נוכל לקרא להם גם אלכסנדרים, נוטים אחרי המלוכה;‏ בצל בית הורדוס ובצל הרומים יקוו להעמיד את עבודת ה' וגם יתרם (privilège) יקום בידם; אלה הם בני הכהנים הגדולים אשר יספר עליהם באון גליון ובתלמוד כי היו קשים ואבירי לב²³³. הפרושים והצדוקים מוסבי לב (convertis) עומדים מנגד לדברי המדינה ולא ישימו אליהם לבם; לתושיה יבקשו ‏ הנפרדים האלה והתאמצו למצא בהגיון התורה תנחומים למרירות העולם הזה ולהפנות את לב העם וחיי רוחו אל בתי המדרש אשר הם מורים ודורשים שם בדברי דת ודין.‏ והמבקשים להשיב את הממשלה לעם והצעירים הקנאים היוצאים בעקבותם²³⁴ מנשאים את נפשם להתגבר הגוי הקטן במלחמתו על האדירים הרודים בכל גוי הארצות; כל מורא לא ירופף את בטחונם האמיץ וכל כפר לא יבצור רוח גבורתם. גם בנפול חלליהם ‏על עיי מקדשם העשנים, אחרי הגדילם לעשות גבורות ונפלאות, עודם ממלאים שממון את לב יוסף המפלס ארחותיו בחשבון, וזעף אף מאין כמהו את לגיונות טיטוס אשר אין עומד בפניהם²³⁵.

יום מות הורדוס נכתב במגלת תענית כיום טוב. ואלה דברי המבאר: “אמרו, כשחלה ינאי המלך שלח ותפש שבעים זקנים מזקנו ישראל, נטלן וחבשן בבית האסורים. אמר לו לשר בית האסורים: אם מתי הרוג את הזקנים הללו; ועד שישראל שמחים לי ידוו על רבותם. אמרו, אשה טובה היתה לינאי המלך ושלמינון שמה, ‏וכשמת סלקה טבעתו מעל ידו ושלחה לשר בית האסורין. אמרה לו: רבך‏ (בחלום) התיר אותם הזקנים. התירן והלכו להם לבתיהם ואח”כ אמרה: מת ינאי המלך²³⁶".‏ כדבר הזה יספר יוסף על הורדוס ועל ‏ אחותו שלומית (קדמוניות, XVII, VIII 2; מלחמות, I, XXXIII,6). וכמעט ברור הדבר כי החליף המבאר את הורדוס בינאי ואת אשת ינאי התמימה באחות הורדוס המרשעת, אשר נקראה בשמה גם היא.

 

פרק עשירי: האיסים.    🔗

התמונה אשר ערכנו זה עתה על אדות המפלגות אשר נוסדו או אשר התפתחו בימים ההם בירושלים וביהודה, לא תהיה כלילה אם לא נוסיף עליה גם חזות קצרה על דבר האיסים. אמנם כי האיסים לא היו מפלגה, כי אם חבר; לא עקרים ודעות היו ראש פנה אגדתם,‏ כי אם חק וסדר; לא בחיל ולא בכח הזרוע מעזם, כי אם ברוח, ואך הוא לבדו משא נפשם, כי הם המעט מכל המפלגות, ארבעת אלפים נפש²³⁷. מקורות החכמים ממעטים מאד לדבר על אדות האיסים, עד כי גם פשר השם הזה ומוצאו עודם נעלמים ממנו, ולא אחד מן הבאורים אשר נסו לבאר אותו ישר בעיני כל לקימו ולקבלו²³⁸. יוסף ופילון ואבות הכנסיה הזכר יזכירום בדבריהם,‏ ויוסף בדברו על המפלגות אשר היו בקרב היהודים בימים ההם, ‏הפלה לו את האיסים לכתוב אותם לכל תכונתם ומשפטם באר היטב²³⁹. גם הלום ישים יוסף,‏ כמשפטו, את הבמה אשר יעלה עליה את מקראיו לראות בם, ראשונה, ואת העלילות אשר הוא חולק להם, אחרונות, וייטב בעיניו להציג את האיסים בין הפרושים ובין הצדוקים בתוך: ויתן אותם למאמינים בהשארת הנפש, אך לא בתחית הגוף, בידיעת האלהים אך לא בבחירת האדם. ואנחנו כבר הגדנו את אשר עם לבבנו על דרך כתב דברי הימים אשר כזה, הוא דרך סופרי הרומים,‏ ועל תאות לב הסופר לישר כל קו ולתאר את הכל במחוגה מאין פנות אל החומר אשר יעשה למלאכה; לדבר הזה לא יאמנו דברי יוסף על אדות האיסים מדבריו על אדות שתי המפלגות האחרות. ופרשת דבריהם אשר ישים יוסף לפנינו תראנו לדעת על נקלה כי היו האנשים ההם אנשי מעשה ולא אנשי הגיון, רב להם כי יביאו את צוארם בעול חקים קשים לפלס ארחות חייהם על פיהם, מאין פנות אל תעלומות היחס אשר בין הגוף והנפש או בין הידיעה והבחירה.

וכי נשים את חקות האיסים אשר הלכו בהן ואת הדברים אשר הורו הפרושים לעשותם, זה לעמת זה, וידענו עם לבבנו כי כל הדברים הטובים אשר עשו הפרושים ולא העמידום עליהם מצוה,‏ אותם שמו האיסים לחק ולמשפט לשמור ולעשות כל חבר בהם, וכל דבר לא יבדיל בין שתי מערכות העם האלה, זולתי הדברים אשר יהיו כתוצאות שבת האיסים יחדו ולכת הפרושים גבר במסלתו²⁴⁰. כל הנלוה אל האיסים יביא שמה את הון ביתו והיה לכל העדה, ומשמרתו ביד אנשי אמונים ויותר ביד הכהנים אשר בתוך העדה. והפרושים גם הם בזו להון ויחשבו לחסיד את האומר: “שלי שלך ושלך שלך²⁴¹”, לאמר את האיש הנותן מכספו לרעהו בנפש חפצה; רק הרחק לא הרחיקו ללכת עד שומם כיס אחד לכלם.

האיסים אכלו לחמם יחדו, וברכו אלהים לפני האכל ואחריו, וישבו במסבם בהדרת כבוד ובמישרים להקדישו; ‏והן ידענו את החבורות או המסבות אשר היו לפרושים ואת אשר התאמצו לשום מעטה קדש על מעשי חול האלה²⁴². גם יספר התלמוד על הדרכים השונים אשר יתקדש ‏בהם כל זר עד אשר יכשר להספח אל החבורות, והם דומים מאד לשנות המסה אשר שמו האיסים על כל הנלוה אל עדתם²⁴³.

האיסים הרבו להנזר ולענות נפש עד כי נמנעו גם מסוך את בשרם, אף כי סוך הבשר נחוץ מאד בארצות החמות; ולחכמים לא היתה הסיכה עצורה כי אם בימי צום²⁴⁴. – עבדים לא היו להם לשרת אותם: כי נשמרו לבלתי היות להם דבר עם כל איש אשר לא מעדתם, ולא יטמאו אותם ואת אכלם. והלא הנה הגדנו כי גם הפרושים נזהרו לאכול את חוליהם על טהרת הקדש. – משפט האיסים להכון לקראת האלהים בבקר בבקר לעת צאת השמש, יסופר בתלמוד גם על הותיקים²⁴⁵. – האיסים נמנעו מהשבע, כי הקדישו והעריצו מאד את שם ה' מהזכירו, ויהי להם דבר שפתים תחת שבועה. נקל היה להם לעשות כִן, כי לא היו בעלי דברים עם מתי חלד.‏ גם החכמים הוקירו מאד את השבועה ויקיפו עליה בחקים קשים לבלתי היות דברה נפרץ, ויזהירו מאד מבטא בשפתים את שם ה'. “אומרים טובלי שחרית, הם האיסים: קובלנו עליכם פרושים, שאתם מזכירים את השם בשחרית בלא טבילה. אומרים פרושים: קובלנו עליכם טובלי שחרית, שאתם מזכירים את השם מן הגוף שיש בו טומאה²⁴⁶” קרוב הדבר כי פקדו עליהם הפרושים בדבר הזה את אשר נשאו מרום עיניהם ויפליאו להתקדש ולהטהר ער מעל לגבול יכלת אנוש, ואת אשר נתנו דפי בפרושים על בלי עשותם כמוהם. האמנם‏ ערבו האיסים את לבם להזכיר את השם המפרש, ומענה פי הפרושים יהיה אפוא גם תוכחת על העון הזה²⁴⁷?

האיסים הקדישו והעריצו את משה; גם החכמים עשו כן, ומי יודע אם לא זאת היתה להם כי איש מהם לא נקרא בשם איש האלהים הקדוש הזה²⁴⁸. בצאתם חוץ שמרו לעשות ככל הכתוב ‏ בספר ‏ דברים כ"ג 13–14, ואולי היתה משמרת חקי הגקיון האלה נחוצה להם ‏ מיתר האדם, בגלל שבתם יחד. אך גם בעיני חכמי התלמוד לא נקל הדבר הזה מצוות. עליו²⁴⁹ ‎–‏ גם האיסים גם הפרושים צוו ליהודים ללמד ידיהם למלאכה ולאכול יגיע כפיהם²⁵⁰. לפי דברי יוסף היו מרבית האיסים אנשי אדמה; וכן יספר עליהם פילון²⁵¹ כי נבחר להם שבת בכפרים מגור בערים.

האיסים הרבו לקדש את יום השבת ולשמור משמרתו מיתר היהודים, אך לא נודע לנו דבר אשר יבדיל באמת בינם ובין הפרושים לדבר הזה; בזאת נשתוו כלם בשקדם להרחיב את משמעת המלה “מלאכה” ‏ ולשומה על כל עבודה קלה ונקלה²⁵². – כאיסים כפרושים משפט אחד היה להם להתפלל תפלתם הרחק ממקהלות עם. וכי הוקירו האיסים רגליהם מבית ה‘, אכן היתה זאת למן העת. אשר היו הכהנים הגדולים לבעלי פקודות, עבדי בית הורדוס, תחת היותם משרתי ‏ ה’ נאמני ביתו; אך אם כה ואם כה לא הקריבו קרבנותיהם. מחוץ למקדש. ‏– אולי הרבו האיסים לשקוד ולשמור משמרת מצוות ידועות, כמו תפלין, ציצית ומזוזה; כי נקל להם לנגוע בדברי קדש כאלה ולא יחללום, באשר היו נזהרים מאד לטהר את בשרם ואת בתיהם מכל שמץ דבר טמאה;‏ אך אין כל אות אשר יורנו כי לא שמרו אותן הפרושים גם הם, וגם ספרי און גליון ברור ינידו כי כן עשו.²⁵³

הנזר האיסים מאשה היה תוצאות ‏ התחברם יחד; כי רק בזאת יכלו לאכול על שלחן אחד ולשבת יחד חברים. ואולם לא לכל חברי העדה היה לב אחד לדבר הזה, וגם יש אשר לקחו להם נשים.‏ רק נסו נסו את האשה בטרם תהיה להם, וגם אחרי כן הוקירו דרכיהם עמה ויראו חיים במדה והצנע לכת, והיה זה לנו לאות כי לא למענם לקחו להם נשים, למלא שפקם, כי אם לחיות זרע על פני האדמה²⁵⁴. גם בדבר הזה נפגשו האיסים והפרושים, דרך אחד לשניהם, כי לא טוב בעיני החכמים היות האדם לבדו וגם לא הרבות שיח ושיג עם הנשים; טובים השנים מן האחד, נעימה הברית הכרותה בין שתי נפשות מתאימות, אך תכלית הברית הזאת בנים, שכרה–פרי הבטן²⁵⁵.

לא היתה אפוא לאיסים כל תורה חדשה וכל מצוה אשר תהיה להם לבדם. פרושים הם אשר הוסיפו לקשר מעדנות האחוה בינותם ולהכביד עליהם חקי מספר, וחדשות לא בדו מלבם, רק המרץ המריצו מאד את החקים ההם עד תכלית תוצאותיהם²⁵⁶. גם שבתם יחד לא היתה כי אם הפלגת דבר החבורות אשר לפרושים. ואולם נפש האדם לא תוכל שאת סדרים זעומים כאלה, ההופכים את כל רגשות החיים לתנועות קצובות כתנועות התלי אשר לכלי השעות. לא על החובה הקשה והנמרצה לבדה יחיה האדם ולא תכהה רוחו בקרבו, גם הנפש לא תמלא ביראת ה' כל היום ‏ אם לא יוכל האיש לעשות קטנה או גדולה מלבו. השמחה והעצב נחוצים לכל איש, שהם לבדם יעירו ויעוררו אה רוח החיים בעצמיו הנדהמים להחמם, ובלעדיהם במה נחשב הוא. אך איך יחוש אותם האיש אשר אין לו כל חפץ וכל משא נפש לו ולביתו, ואשר לא יוכל לעשות טוב וחסד על בלי היות עור רכוש וקנין לאיש ואיש לבדו? והרגשות האלה לא תמו גם מנפשות האיסים,‏ רק הלפת ילפתו ארחותם בדרך הקדש ונהפכו לשגיונות ולהזיות, ובכן האמינו במלאכים וידעו אותם בשמות ויהי להם, לפי הנראה, תורות מיוחדות ‏על אדותיהם אשר לא גלו לאיש; גם התאמרו בנבואה ויגידו עתידות שונות, הלא הן כתובות בדברי הימים²⁵⁷; ואולי גם זאת היתה נסבה כי בזו העדה הזאת וחבריה, אשר התפרדו אחרי כן, לחכמי ישראל ולחכמה גם היא²⁵⁸. האנשים אשר עינם ולבם רק בשמים וכל מעיניהם וחיי רוחם בקדש לבדו, יתעו להאמין כי חכמת אלהים להם ודעת קדושים,‏ אשר מראש פסגתה יוכלו לבוז לחכמת אנוש הנקלה. השגיונות האלה יטו את בעליהם גם להתרפות במעשה המצוות, אף כי הן היו בראשונה היסוד אשר עליו בנה בשמים מעלותיו. ‏ אחרי הגיעו אל תכליה משא נפשו תקלנה בעיניו הסבות אשר היו לו להביאהו עד הלום. ובכן ישנה ביהודה ביד האיסים המראה אשר ראינו באלכסנדריה. השגיון עשה שמות בארץ הזאת כשמות אשר עשה ההגיון במצרים, וקרוב הדבר כי גם החבר כלו מוט התמוטט בגללו, כי התפרדו ‏ חבריו וכי אין דובר עוד עליו דבר אחרי יוסף²⁵⁹.

 

פרק אחד עשר: הלל ושמאי ובתיהם.    🔗

לכל עת ועת בעתים אשר אנחנו דוברים עליהן, היו מוסדות אשר ישוו להן. בימי ממשלה פרס ויון היתה הכנסת הגדולה, היא חבר בעלי אסופות רבי פעלים העושים מעשיהם במחשכי העתים ופעלם יראה בדור דורים, הם האוספים לאספה את דברי מסרת אבות, הם המישרים ארחות הגוי בשומם חק ומשפט לכל הליכותיו, הם המיסדים את היהדות על מכוניה מימי שיבת ציון והלאה. אחרי גבורות ‏ מתתיהו‏ ובניו היה “בין דין של חשמונאים” כחלוץ העובר לפני הסנהדרין,‏ ואך סר שבט מושלים זרים והעם היה שוקט ובוטח התכונן מוסר הסנהדרין על מכונתו. למלכים מקרב היהודים, אשר לתורת ‏ ה' ימלכו על העם, היה חפץ בסוד חכמים היודעים היטב את התורה הזאת, ואשר יוכלו להוציא לאור משפט לפי דבריה ולפי רוחה. אם הצדוקים יהיו הרבים במושב זקני הסנהדרין ואם הפרושים, אין דבר; כי יבדילו דברי ריבות ביניהם בין דין לדין, עד היסוד לא נגעו. בדברי מדינה ובדברי דת ודין חלק לב אנשי המפלגות ואותותם נכרו במשפט המלוכה, ‏כי נטו עליו קום ותהיינה תוצאותיו פעם בכה ופעם בכה לפי רוח המפלגה אשר גברה בארץ; אך משפט המלוכה הוא לא שנה, נכח היהדות דרכו כקדם. עוד תמורה חדשה, תמורה נמרצה, תהיה בארץ, מהחל אנטיפטר ואחריו הורדוס לקרוע מעט מעט את הממשלה מיד החשמונאים עד היות האדומי לבדו מושל ביהודה ועושה כרצונו. שופטים יהודים לא עשו מעולם את כל אשר שאל הורדוס²⁶⁰; ומצוותיו למשפטי הדמים היו אל נאמני ביתו או אל השופטים מקרב הגוים אשר בביריתא, שהם היו כלי למעשהו לכל הות נפשו. גם הנה את זקני הסנהדרין הכחיד המעיט מאז נלכדה ירושלים לפניו, למען הנקם מהם את החרפה אשר נשאו עליו לפנים להועיד אותו למשפטם, ואת אשר היתה ידם עם אנטיגנוס שלש שנים. בכל ימי ממלכת הורדוס וממלכת הדור הראשון הקם תחתיו מבניו, לא עלתה ארוכה לסנהדרין מן המכה הזאת ולא שבו עוד לקדמתם; גם הפרושים גם הצדוקים אין חפץ להם עוד בגדולה, כי אל בתי המדרש יחישו מפלט להם ושם חביון עזם מעתה.

אך אם יחשוב איש כי לא ישב כל כסא למשפט בירושלים, משגה הוא אתו. הלא הנה ראינו כי אחרי אשר נסה הורדוס לתת את הכהונה הגדולה לאחד מילידי בבל, גמר עליה לתתה לבית ביתוס מאלכסנדריה, וגם היתה להם כל ימי שבתו על כסא מלכותו. ויש אשר בתי אבות אחרים, אנשי זרוע ונשואי פנים, יבאו תחתם חליפות כל הימים אשר היו מלכי בית הורדוס מקימים ומסירים כהנים גדולים. הכהנים הגדולים האלה, העומדים על משמרתם או המוסרים, ובניהם וקרוביהם ובעלי בריתם, וכהנים אחרים אשר נלוו עליהם, היו לסוד סנהדרין וישימו עיניהם על העבודה ועל המקדש ועל הקרבנות ועל כל דברי קדש אשר יעשו על פיהם ועל כל דבר גדול‏ אשר חשבו כי להם המשפט. בדברינו הבאים נאסוף אחד לאחד את כל אשר השאירו לנו מקורות התלמוד על אדות סורי הסנהדרין הנכרי הזה. אך כל אשר היו ליהדות באמת חדלו להם מראש מרומים כאלה הקרובים למשרה ולשלטון ויתכנסו אל הבתים אשר שם נקבצו המון ‏ תלמידים רבים סביב לשני החכמים גדולי הדור, שמאי והלל.

ואולם אחרי שמעיה ואבטליון נפגע בבית דין אחר אשר לא נודע מוצאו, והוא שפט את העם לפי הנראה בימים אשר הבדילו בין אבטליון, השני בזוג האחרון, ובין היות הלל לנשיא בישראל, הלא המה זקני בתירה או בני בתירה. עליהם יספר בירושלמי לאמר: “זו הלכה נעלמה מזקני בתירה. פעם אחת חל ארבעה עשר להיות שבת ולא היו יודעין אם פסח דוחה את השבת אם לאו. אמרו: יש כאן בבלי אחד ‏ והלל שמו ששמש את שמעיה ואבטליון יודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו, אפשר שיש ממנו תוחלת. שלחו וקראו לו, אמרו לו: שמעת מימיך כשחל ארבעה עשר להיות בשבת אם דוחה אה השבת אם לאו? אמר להם: – וכי אין לנו אלא פסח אחד בלבד דוחה את השבת בכל שנה, והלא כמה (קרבנות הדומים ל) פסחים ידחו את השבת בכל שנה… אמרו. לו: כבר אמרנו שיש ממך תוחלת. התחיל דורש להן מהקש ומקל וחומר ומגזרה שוה. מהקש: הואיל ותמיד קרבן צבור ופסח קרבן צבור; מה תמיד קרבן ‏ צבור דוחה שבת, אף פסח קרבן צבור דוחה שבת. מקל וחומר: מה אם תמיד שאין מחייבין על עשיתו כרת דוחה את השבת, פסח שחייבין על עשיתו כרת אינו דין שידחה את השבת. מגזרה שוה: נאמר בתמיד “במועדו” ונאמר בפסח “במועדו”; מה תמיד שנאמר בו במועדו דוחה את השבת, אף פסח שנאמר בו במועדו דוחה את השבת. אמרו לנו: כבר אמרנו: אם יש תוחלת מבבלי?” ואחר אשר שמו לאל את ההקש ואת הק“ו ואת הגזרה שוה, יוסיף התלמוד לאמר: אעפ”י שהיה יושב ודורש להם כל היום לא קבלו ממנו, עד שאמר להם: יבא עלי, כך שמעתי משמעיה ואבטליון. כיון ששמעו ‏ ממנו כן עמדו ומנו אותו נשיא עליהן. כיון שמנו אותו נשיא עליהן התחיל מקנטרן בדברים ואומר: מי גרם לכם לצרך לבבלי, לא על שלא שמשתם לשני גדולי עולם לשמעיה ואבטליון שהיו יושבין אצלכם? ²⁶¹".

הטיב גיגר אשר העיר כי תכן הספור הזה, אשר מאמרים רבים בתלמוד הנשענים אליו יעידוהו כי אמת חותמו, יסודתו באיבת עולם אשר היתה בין עדת הכהנים ובין עדת החכמים²⁶². לדעת הכהנים לא יהיה משפט הפסח, אשר רק שחט שחטו אותו בקדש ואכל יאכלוהו בעליו בכל העיר, כמשפט הקרבנות הנשחטים במקדש ונשרפים על המזבח או נאכלים קצותם לכהנים, כי נופל הוא מהם. כל מופתי הלל ומשפטי פיהו לא הועילו לקשי ערף זקני בתירה,‏ לא נטו‏ כי אם מפני קבלה מפרשת, אשר אותה היו מבקשים מבראשונה באמרם: “שמעת ‏ מימיך וכו'?” ויהי באחרית הימים, בהיות. זרע הלל לנשיאים, בגלל שם כבוד האיש הגדול הזה ובגלל התורה אשר היתה מורשה לבני המשפחה הזאת מאבות לבנים, ויספר לדור את אשר רב הלל הבבלי ריב החכמים והעם בהתוכחו עם יריביהם ואת אשר נשא בישראל, ויחברו את שני הדברים האלה אחד אל אחד, ואף גם עטר עטרו את זקני בתירה כבוד ותהלה ויתנו אותם לשפלי רוח אשר ישימו כבוד לתורה בענותם והניחו את מקומם לאיש זר לא נודע להם מתמול שלשום בהגלותו לעיניהם פתאום²⁶³! זקני בתירה לא נזכרו במקורות החכמים רק לדבר הזה, כבית דין של חשמונאים אשר היו לפניהם; אך גם בפעם האחת הזאת הראינו לדעת אנה פניהם מועדות; ממשפחת בית ביתוס הם והקמים תחתיהם לא היו בחברים היושבים במושבות בתי המדרש אשר להלל, כי ישבו במושב צלמי (simulacre) הסנהדרין אשר היתה עין הורדוס וזרעו עליהם לטובה.

איש מחכמי ישראל הקדמונים לא נודע לשם מהלל. עניו והשליכו את נפשו מנגד בימי עלומיו; ארך רוחו וענותו בלמדו תורה בבית מדרשו; חכמתו ורחב לבו אשר הודיע בהתוכחו, היו שיחה לעם, ולא על נקלה נוכל להבדיל, בספורים אשר נצפנו לנו על אדותיו ‏ בתלמוד, בין דברי האמת ובין דברי המליצה והחזיון אשר יחזה לו העם לפאר את איש בחירו²⁶⁴. אך מה יסכן לנו כי נרדפה לדעת ולברר אם כנים הדברים הקטנים האלה, אשר אם גם בדו אותם מלב, הלא היתה זאת לשום על נס את סגלות נפשו הגדולות ואת טובותיו (vertus) הנאמנות מאד, לערוך דמות לאיש הנעלה אשר היה לראש ולמנהל לפרושים אשר היו בימיו.

הלל שם לבו לכלול את לקחו באשר למוסר ולתורת האדם באמרות שונות אשר השאיר לנו. “היה מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה²⁶⁵”. האמר יאמר בדבריו הראשונים לתת דפי לא מפרש בזרע אהרן בני הדור ההוא, המפריעים את השלום אשר היה לו הכהן הגדול הראשון לסמל? הדברים האחרונים יביעו בלי ספק בדרך מצוה את הלקח הזה האחר אשר נשנה בו עצם הרעיון ההוא בדרך אסר: “מה דעלך סני, לחברך לא תעביד”. ואותו הגיד הלל לנכרי אחד אשר שאל ממנו מוצא דבר קצר מאר לתורת היהודים (“בל התורה כלה על רגל אחת”) ויוסף לאמר: “זו היא התורה כלה, ואידך פירושא זיל גמור²⁶⁶”. אהבת רע הזאת הוסבה בימים ההם לענין אחר חדש כלו, “לקרב את הבריות לתורה”. ‏מאת דרשות המטיפים, אשר דברנו עליהם למעלה, היתה זאת, ומשקוד בעלי האגדה על דברי הנביאים השכם ושקוד, ומן הרוח החדשה אשר העירו בכל מקום השמיעם את דבריהם כאש. רצות הלל את הגרים להקריב אותם אל היהדות, היתה עקב רוחו הנדיבה אשר הטתו להפיק נפשו לכל. גם אלה דברי הלל: “נגד שמא אבד שמיה, ודלא מוסיף ‏(ללמוד תורה) יסוף, ודלא יליף קטלא חיב, ודאשתמש בְתגא חלף (ההולך בגדולות אחריתו ‏לאבדון)²⁶⁷. אם אין אני לי מי לי? וכשאני לעצמי, מה אני? ואם לא עכשו אימתי?²⁶⁸” אף כי כמליצה חדות הדברים האלה, הכר נכיר בם על נקלה את המצוה לדאוג כל איש מאד לשלומו כל ימי חייו ולבלתי הסר אותו מלבבו לעולם, אף כי אָנוש מאד האדם ואין עזרתו בו.

ואולם לא במשלי מוסר האלה נפלה הלל מכל רעיו; כי הנה גם חכמי ישראל האחרים לא נופלים היו ממנו לדבר הזה²⁶⁹. גם העבר נעביר את הגות לבו אם נאמר להוציא משפט מן הדברים “זו היא התורה כלה”, כי היתה משמרת המצוות נקלה בעיניו. בשומנו לב אל אהבת הבצע הנתעבה ואל הכילות הנמאסה אשר התגלעו בהן הרומים בארצות ממשלת ידם ואף כי במדינות המזרח, והיה בעינינו הלקח הזה, לבלתי עשות לאחרים את השנוא לנו, כראשית יראת אלהים ומישרים כל מעגל טוב²⁷⁰. רק בזאת נעלה הלל מאד וזה כל גדלו ותפארתו, בהתקוממו לכהנים כאיש ריב מקשה ערף ובשומו דרך חדשה במדרש התורה. והיה לנו מעשהו עם זקני בתירה למשל לשני אלה, אך המשל הזה לא אחד הוא לנו.

בתלמוד יספר לאמר: “מעשה בהלל הזקן שהביא עולתו לעזרה וסמך עליה. וחברו עליו תלמידי שמאי (כי לדעת רבם אין הסמיכה נעשית ביו"ט בזר). לאחר ימים גברה ידם של בית שמאי ובקשו לקבוע הלכה כדבריהם; היה שם בבא בן בוטא מתלמידי בית שמאי ויודיע שהלכה כבית הלל. פעם אחת נכנם לעזרה ומצא אותה שוממה, אמר: ישמו בתיהן של אלו שהשימו בית אלהינו! מה עשה? שלח והביא שלשת אלפים צאן מצאן קדר ובקרן ממומין והעמידן בהר הבית, ‏אמר להן: שמעוני אחי בית ישראל! כל מי שהוא רוצה להביא עולות יביא ויסמוך; להביא שלמים יביא ויסמוך. באותה השעה נקבעה הלכה כבית הלל ולא אמר אדם דבר²⁷¹”. גם הלום הננו רואים את הלל מתעורר על אחד היתרונות אשר אמצו להם הכהנים ברחב נפשם, ובבא בן בוטא, אשר ידענוהו בדבר עצתו להורדוס, יט מפניו אחרי רואו כי היתה יד העם את הלל וכי בחרו לחדול להקריב קרבנות נדבה ולבלתי תת לכהנים כלבבם.

והנה בזה עוד ענין אחר אשר בקש הלל לגרוע את כח הכהונה. לפי הכתוב בתורה (ויקרא י"ד) לכהן המשפט לראות אם נרפא המצורע ולאסוף אותו אל המחנה אחרי טהרתו.‏ אך החכמים לא כן ידמו, כי אם כה תאמר המשנה: “הכל כשרים לראות את הנגעים; אלא שהטומאה והטהרה בידי כהן; אומרים לו אמור טמא, והוא אומר טמא, אמור טהור, והוא אומר טהור²⁷²”. ומפורש מזה כתוב בספרא (על ויקרא י"ג, ב') לאמר: “שאין טומאה וטהרה אלא מפי כהן, הא חכם שבישראל רואה את הנגעים ואומר לכהן, אף על פי שהוא שוטה, אמור טמא והוא אומר טמא, אמור טהור והוא אומר טהור²⁷³”. ולפי דברי בריתא אחת מאת הלל היתה נסבה גם בזאת כי תרום יד החכמים על הכהנים²⁷⁴.

בקטנות כאלה, אשר כמוהן כאין בעינינו, הציבו להם הכהנים יד בקרב ההמון וישפכו את ממשלתם על בתי ישראל. זכיות רבות קמו לנחלה לכהנים מני אז ויחזיקו בהן באין פוצה פה ומצפצף, עד כי גם כל באור טוב טעם בדברי התורה לא צלח עליהם לקרוע אותן מידם. פני כהנים נכבדים ומלומדים נשאו החכמים בנפש חפצה; ואולי שום שמו מעצור לרוחם גם בפני הצדוקים אשר ‏בימי מלכי החשמונאים; אך על בחירי הורדוס נלחום נלחם הלל, בראש בית מדרשו, וישפט עמהם בכל התחבלות אשר מצאה ידו בחכמתו ובחריצותו²⁷⁵.

הלא הנה ראינו כי בקש הלל להעזר בשלש מדות שהתורה נדרשת בהן לקיים דבריו לפני זקני בתירה; ואולם שבע מדות הן אשר דרש הלל לפניהם, ואולי היתה זאת ביום התוכחו עמהם על אדות זבח הפסח, כי היו נדונים כל היום ההוא לפי דברי הקבלה²⁷⁶. ואנחנו לא נוכל לברר ההעלה הלל מבבל את הדרך הזה למדרש התורה, אם היה הוא יוצרו ועושו, או אם החל הוא להתחלך בו ברחבה ולהסכין עמו. אך אם כה ואם כה הנה הרעיש הלל בדבר הזה את הקבלה אשר היתה כעמוד ברזל לא ימוש, ויחלוש את תוקף החקים הנמרצים עד מאד. הן ידוע ידע את הדבר אשר הורו שמעיה ואבטליון ולא הגיד אותו לדוברים בו עד אשר כלו כל החצים מאשפתו, ויבחר להוציאהו מן התורה על פי דרכו מדעתו כי הפתגם הזה, כך שמענו מרבותינו, היה יהיה תמיד משען ומסעד ליריביו בכל משאלותיהם.

הלל לא כחש בקבלה, אך שום שם את לבו לקצות בה. בנחלת דורות רבים כאלה נמצאו המון מוסדות וחקות אשר קדשו מרוב ימים, נכבדו מזוקן, ובתורה לא היה להם כל שרש וענף. מי מחכמי ישראל יערב את לבו להסירם או לנגוע בהם? ואולם הנחלה הזאת היתה ביד העדה הנבדלת לטוב מיתר העם לחלקה טובה להוציא ממנה פרי ישוה לה; כי יפלא דבר למשפט לכל מעשה אשר יעשה, ובקשו מעוז מן הקבלה וזכרו ראשונות אשר נעשו כלבבם ונשענו עליהן לאמר הלא כה עשו גם אבותינו. והלל חסם את העוברים בדרך הזה ויגדור בעדם בשומו ליסוד מוסד כי עלינו לבקש להלכות, כפי אשר תמצא ידנו, שרש בכתוב באחד הדרכים שהתורה נדרשת בהם²⁷⁷. אם אמנם כי אין משא פנים לפני ההגיון, עשה יעשו עמו תמיד מישרים (accomodement. דניאל י"א, ו') בכל אשר לדברי תורה ודת, ואחרי אשר הוחל לדרוש ולהשכיל בתורה, הלא ימצאו עצה ותושיה להשלים צרכי עת ועת עם הדבר הכתוב. לא נזכיר בזה כי אם את דבר הפרוזבול²⁷⁸ אשר תקן הלל למען הוציא כסף משאת איש ברעהו אחרי עבור שנת השמטה, תחת אשר צותה התורה מפרש (דברים ט"ו, ב') לשמט כל בעל משה ידו. אך היסוד הזה, יסוד ההליכה לפנים, לא התפתח בתחלה בתוך הסנהדרין, כי רחקו מאד מחשבותיהם ממחשבות הלל בדבר הזה, והוא לא היה בתוך עדתם, ואף כי ראש להם, גם כי יאמר במקורות האחרונים כזאת וכזאת²⁷⁹. שם משלו ממשל רב הכהנים החדשים לבית ביתוס, עדת המשמרים, אנשי הורדוס אשר הכיר אותם להושיבם ראש; הדעות החדשות נוצרות ונעבדות בבתי המדרש לפני צאתן להתהלך בארץ.

לעמת בית הלל אשר זה דרכו, הלא יתכונן בית מדרש אחר לצרור אותו, והוא הגן יגן על הקבלה כתמה לבל יפול ממנה כל דבר ולא יעבור עליה רוח אחרת. שמאי, ראש הבית הזה, לא היה עבד מושלים, מחליק אל האדומי; הרוח הקשה והנמרצה אשר נוססה בתורת פיו, הלא תרחיק אותו יתר מהלל ממקום הרשע, מרבץ לכל חטאת ותועבה. אך זאת אדמה בנפשי, כי היסוד אשר בשמו ידגול משוך ימשוך אליו את נפוצות עדת הצדוקים וגם את יועצי הורדוס; גם לבני מרום העם אשר מקדם גם ליוצאי אלכסנדריה אשר גדולתם מקרוב הלא יערב שבתם בבית המדרש הזה.‏ “שבית שמאי היו אומרים: אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר; ובית הלל אומרים: לכל אדם ישנה, שהרבה פושעים היו בהם בישראל ונתקרבו לתלמוד תורה ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים”²⁸⁰. הבקרת הזאת אשר בקר המורה, לפי הנראה, את המבקשים לבא ביושבים לפניו, בטרם יפתח להם דלתיו, תודיענו למדי את משפט בית מדרשו, והקשותו לכת את המתיהדים תקים את הדבר אשר אמרו לו כי קשה היה²⁸¹. הוא בקש להמריץ את בנו, עודנו נער קטן, כי יצום ביום הכפורים²⁸², וכאשר ילדה כלתו בן בחג הסכות, הקציע את ספון החדר ויעשהו לסכה למען הנער הילוד²⁸³. כל ימי השבוע חשב מחשבות על יום השבת לקדשו²⁸⁴, וביום השבת נשמר לבלתי טלטל כל כלי טלטלה נקלה²⁸⁵. שלשת ימים לפני השבת, מיום הרביעי והלאה, אסר לשלוח אגרת ביד נכרי, ‏פן לא תגיע האגרת במועדה לאשר היא ונשא אפוא משא ביום השבת בשל היהודי. וגם לא לרדת הימה באניה ולשום מצור על עיר שלשת ימים לפני השבת²⁸⁶. וגם הנה ראינו כי אסר על כל זר את הסמיכה על עולת נדבה ביום²⁸⁷.

בפרקי אבות לא נמצא לשמאי כי אם נאום אחד: "עשה תורתך קבע! אמור מעט ועשה הרבה! והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות²⁸⁸. מי יודע אם הלקח האחרון הזה, אשר כמו זר הוא לרוח שמאי הקשה, אם לא היה מפנה אל נכבדי היהודים וגדוליהם אשר אסף אל בית מדרשו?

אם כה ואם כה, גם הרוח הקשה אשר לשמאי, גם אמץ לב הלל שחבר יחדו עם רוח חסר וחנינה, לא העירו לפי הנראה את לב הורדוס העוין את כל, עליהם לרעה. וגם בהנתן דת מלפניו להשביע את כל העם שבועת אמונים, נקה אותם מן השבועה הזאת²⁸⁹. זאת להם באשר נמנעו מהתערב בדברי המדינה, ‏כי ידע לבבם היטב כי לא בחיל ולא בכח תשועה ישראל ועתידותיו, כי אם בתורת ה' אשר בקרבו וברוחה אשר תתן, מקרוב או מרחוק, על כל מתי תבל.

 

פרק שנים עשר: ארכילוס. – נציבי רומא, הכהנים הנדולים ובתי המדרש. – ישוע.    🔗

והורדוס קרע את ממלכת יהודה לקרעים, כי חלק את הארץ לשלשה מבניו בצותו אל ביתו לפני מותו. הנגב, היא ארץ יהודה ושמרון, נתן לארכילוס בן השמרונית, היא הנאצה האחרונה אשר נאץ המקומם חרבות שמרון את ישראל; והצפון, ‏ממעינות הירדן אשר במזרח עד חבל תרכונות מערבה, היתה לפיליפוס בן אשה ירושלמית; ולהורדוס אנטיפס היה הגליל ועבר הירדן מזרחה,‏ אשר בין חבלי אחיו. ‏ והורדוס בן מרים השנית, שאר בשר לכהנים הגדולים ‏ יוצאי בית ביתוס, ‏ אשר לו יעד אביו את ירושת המלוכה בראשונה, נשכח כלו. וארכילוס ההאמץ בתחלה להטות אליו את לב יושבי ירושלים ויקל מעליהם את המס; אך בהשיבו את פני העם השואלים מאתו להסיר את הכהן הגדול יועזר, כי נחשב כמסב בנפשות המגידים מתתיהו ויהודה המומתים בדבר הורדוס, ותצא כאש חמתם ויתקוממו לו קהל גדול כל הנקבצים מסביב ירושלימה לחג את חג הפסח. ותתלקח המלחמה ויפלו ביום ההוא שלשת אלפי יהודים. וכצאת כל אנשי ביה הורדוס את הארץ וילכו רומה להשפט על המלוכה לפני אוגוסט, ‏רבו המהומות מבראשונה. למצער גברו היהורים על סבינוס הרומי ועל צבאו, ואחר עלה ורוס נציב סוריה על הארץ ושני לגיונות אתו, ויעש נקמות ביהורים באכזריות רשע, ‏ ויכריע בכל מקום את המתקוממים, ויפץ את השודדים, הוא שמם אשר יקראו להם הרומים, ‏ויוקע מהם על העצים אלפים איש. זכר המוסר האכזרי הזה לבדו נשאר לחכמי התלמוד מכל דברי ממשלת ארכילוס²⁹⁰, על כל יתר המעשים אין דובר מהם דבר, וגם לא על מלאכי היהודים אשר הלכו או רומה לשאול מאה הקיסר כי יסיר את עול בני הורדוס מעל צוארם וספח את ארץ יהודה אל מדינת סוריה²⁹¹. והמלאכות הואת לא הפיקה חפצה, כי הקים הקיסר את דברי הורדוס ידידו האחרונים,‏ רק ארכילוס יקרא בשם ‏נשיא העם לבדו והמלוכה תהיה עצורה לו עד אם נודע הדבר כי לו יאתה. אך ארכילוס רדה את העם בחזקה ובאגרוף רשע, עד אשר האזין הקיסר אל העם הצועקים עליו חמס השכם וצעוק ויקראהו רומה בשנה התשיעית או בשנה העשירית למלכותו, ויהדפהו ממצבו ויגלהו וינה אל ארץ הגלים (בשנת שש או שבע לסה"נ)²⁹². יוסף קורא בשם שלשה כהנים גדולים אשר שרתו בקדש בעת הקצרה הזאת: יועזר בן ביתוס, אשר הוסר ממשמרתו “עקב אשר שת ידו עם המתקוממים²⁹³”, אלעזר אחיו, ויהושע בן סואַה (Sié)

ויהודה ושמרון נספחו על סוריה וממשלתן ביד נציב רומה אשר ישב בקיסרי. אז אבדה שארית תקומת יהודה. ויהי שם הנציב הראשון קופוניוס, ולמרבה העמל והכעס בא עמו קירינוס נציב סוריה ויצו לספור את עבדי רומה החדשים לגלגלותם ולהעריך את רכושם להיותו למס. המפקד הזה העיר חמת העם עד מאד, כי תועבה היא לישראל מני אז²⁹⁴; ויהודה הגלילי וצדוק הפרושי²⁹⁵ ראו להם עת רצון בהסער לב כל העם כאיש אחד ויעירו ויעוררו את הכל למרוד ברומים ביד רמה. אז יגלה שנית יועזר בן ביתוס, המושב על כנו, ודבר על לב מרי הנפש והרגיע את רוחם; וגם אמנם נחה שקטה הארץ בעת ההיא ולא היה מרד. בכל זאת הסיר קירינוס את יועזר ככלותו את מעשה המפקד; “יען אשר לא היה שלום בינו ובין המון העם” לפי דברי יוסף. האיש אשר היה כלי למעשהו הרע בעיני העם השלך ככלי אין חפץ בו אחרי היותו זרוע לו לעשות את המעשה הזה. וחנן בן שת²⁹⁶ היה לכהן גדול תחת יועזר; על אדות מולדתו אין מגיד דבר, אך קרוב הדבר כי גם הוא לא היה יליד ארץ ישראל כרעהו אשר היה לפניו. ביתו הכבד מאד, אשר יצאו ממנו עוד ששה כהנים גדולים, חמשה בנים וחתן אחד, לא היה רצוי, לפי הנראה, לבתי המדרש אשר בירושלים. בימי כהונתו התגנבו כותים אל תוך העזרה בליל התקדש חג הפסח ויפיצו שמה עצמות אדם, למען לא יוכלו שלומי אמוני ישראל לבא להראות את פני ה' בימי המועד כמשפט. והביתוסים היו מחמירים מאד בדיני טמאה וטהרה, כאשר אמרנו למעלה, ובכן הפיקו הכותים זממם אשר דמו ליהודים לעשות להם תועה. אך באחרית הימים כאשר גברה יד בתי המדרש ההולכים בתורת הפרושים, לא נתנו לטמא את העיר ואת המקדש מפני אשר נפל בו כדבר הזה²⁹⁷.

תחת קופוניוס בא מרקוס אמביביוס, ועוד מעט ויבא תחתיו אגיוס רופוס, הוא הנציב השלישי והאחרון אשר היה בימי ממלכת אוגוסט. והקיסר טבריוס הפקיד את ולריוס גרטוס לנציב על ארץ יהודה ויעמוד על משמרתו אחת עשרה שנה. גראטוס שם לפי הנראה אחד אחר אחד את ישמעאל בן פאבי תחת חנן, הוא כהן כתשע שנים, ואחריו אלעזר בן חנן, וימי כהונתו שנה אחת; ואחרי אלעזר שמעון בן קמחית, גם הוא כהן שנה אחת ויוסר ממשמרתו בטרם יעזוב גרטוס את ארץ יהודה, ותחתיו בא יוסף חיפה חתן חנן. מארבעת הכהנים הגדולים האלה לא נזכרו בדברי החכמים כי אם שנים אשר לא לבית חנן היו: ישמעאל, הוא היה אחד הכהנים הגדולים המעטים אשר נשרפה פרה אדומה בימיהם²⁹⁸, ושמעון, אשר ששת אחיו שרתו בכהונה גדולה גם הם, לפי דברי הקבלה²⁹⁹.

גרטוס עמד על משמרתו בימי מלכות טבריוס הראשונים, ואחריו היה פונטיוס פילטוס נציב בארץ יהודה בימי טבריום האחרונים; ובכל הימים ההם היתה הכהונה הגדולה ליוסף. וזעקת היהודים על נציבי רומה אשר נגשו אותם בחזקה, ‏אכן באה לפני טיבריוס, ‏כי הוא היה טוב ליושבי מדינות מלכותו ממלכי רומה האחרים. הוא היה אומר: “רועה טוב יגז את צאנו; אך את עורן לא יפשיט מעליהן”. ‏רק שני נציבים בשתים ועשרים או בשלש ועשרים שנה; בדבר הוה היה מותר (avantage) רב מאד לארץ יהודה, כי – גם אלה דברי טבריוס – “אם יגרשו את הזבובים המלקקים דם איש פצוע אחרי אשר שתו מצו לרויה, ובאו תחתיהם זבובים חדשים ושבו למץ את הפצע בכל אות נפש שוקקה”³⁰⁰. בימי גרטוס רוח ליהודים מאד,‏ והיה כל הרואה את שלות הארץ ויושביה ‏ואמר אך השכל השכילו היהודים כי התאוו את עבודת הרומים לבדם החת עבודת בית הורדוס.

כמעט היה פונטיוס פילטוס לנציב והנה שנו פני הרברים לרעה. האיש הזה, בחיר סיאן (Sejan), הכעיס את היהודים תמרורים אך דרך דרכה כף רגלו על אדמת יהודה, כי הביא ירושלימה בלילה בהחבא את דגלי הרומים אשר תמונת הקיסר מחוקה עליהם, והיהודים שאלו ממנו להוציאם ולא שמע אליהם עד אם ראה את העם והנה שם פניו כחלמיש לבלתי שוב מפני כל, בי הלכו אליו קיסריה ויגידו לו לאמר: מות נמות כלנו ולא תחל עיר הקדש לעינינו. אחרי כן שלח פילטוס את ידו באוצר בית ה', כִי אמר לבנות תעלה להביא את המים העירה. על זאת שב העם להתקצף ולהתעורר על הנציב, הוא השביח שאון רגשתם בשלחו בהם אנשי צבאו להכותם בסתר, כי התחפשו ויתנפלו בכידוניהם על המתאוננים ועל השלוים, לא הבדילו³⁰¹. ובזה היה פונטיוס פילטוס כמופת לסיקריאים אשר היה אחרי כן ביהודה.

בתי המדרש עמדו אל נכון מנגד לכל המעשים האלה. שמאי והלל נאספו אל אבותיהם לפי הנראה בעת מות הורדוס ביריחו³⁰²; וקרוב הדבר כי גם שניהם לא הניחו אחריהם אנשים גדולים, אנשי שם, ‏אשר יקומו תחתיהם על משמרתם, כי לא נקרא שם ‏כל מורה ‏ ראש אשר יבא תחתם. בכל מקום לא ידבר כי אם ב“בית” שמאי ובבית הלל, הם התלמידים היושבים לפניהם בבתי מדרשם, ורוח שני המורים נחה על תלמידיהם הנאמנים; אלה מזה היו קשים ונמרצים, ואלה מזה ענוים רודפי שלום³⁰³. אף כי נפלגו בית שמאי ובית הלל בדעותיהם על אדות הנשים האסורות, לא נמנעו מקחת נשים אלה מאלה. גם בדבר כל מאכל אשר יאכל או אשר לא יאכל ובדברי טמאה וטהרה נשאו פנים זה לזה³⁰⁴.‏ אמנם ידעו בעלי התלמוד חכמים מספר בתלמידי שמאי אשר יזכרו בזכרון טוב; אך לא אחד בהם היה לנס להתנוסס הוא לבדו מכל בני גילו³⁰⁵. בקבלה השתמר לנו שם בן הלל; הלא הוא שמעון, השני לנקובי (prètendus עמוס ו' 1) נשיאי ישראל; נקל להבין כי המשפחה שככה יצא לה שם תפארת באחרית הימים שמור תשמור את ספר התיחשה, אך אין זכר לכל חק ולכל הקנה אשר יתקן שמעון בן הלל בישראל³⁰⁶.

ויותר מהמה נחה שקטה הכהונה הגדולה בימי פונטיוס פילטוס. עמוד הכהן הגדול על משמרתו מן השנה האחרונה‏ לגרטוס ער אחרי הקרא פילטוס לשוב רומה, אות הוא לנו כי היה שלום אמת בין בית חנן ובין הנציב. וגם עלה תעלה יד המשפחה על בית ביתוס ועל בית קמחית, כי על כן היתה היא ככרוב ממשח הסוכך על הסנהדרין, אשר ישבו בהם בני הכהנים הגדולים ובעלי בריתם על מושבות חכמי ישראל אנשי השם לפנים. לא עוד ישורם מקום מועדם, לשכת הגזית, כי בצל קורת חנן,‏ בלשכות אשר עשה לדבר בשוק הנקרא בשמו, יועדו מעתה סורי הסנהדרין הנכרים האלה, אשר הכהנים הגדולים ילידי חוץ נוהגים בם³⁰⁷.

הוא הסנהדרין אשר שפט את ישוע משפט מות לפי הרוח הקשה אשר ידענוה בבית ביתוס, והמשפט נמהר ומבהל מאד אשר לא כחקות השופטים הפרושים. שנות הסנהדרין ההוא את דרכו אך עבור עברו שנות מספר, כבא רבן גמליאל נכד הלל, שכבר נודע לשם בישראל, לשבת בתוכם ולחוות דעו עמם, יודיענו למדי כי כרברנו כן הוא, מלבד אשר רוח תורת ישראל כלה זרה למשפטי מות מהירים וחרוצים³⁰⁸. לעמת זה הננו שבים, ורואים את הקשי ההוא אשר לא ישוב מפני כל, בסנהדרין אשר ישב למשפט בימים שבין מות פיסטוס ובין בא אלבינוס, וישפוט את יעקב אחי ישוע לסקול אותו באבנים, “וירע הדבר מאד ‏ בעיני כל הטובים והישרים בעם ובעיני כל השומרים מאד את משמרת התורה”, לפי דברי יוסף; כי הכהן הגדול אשר ישב ראש בסנהדרין הזה היה מבני בית חנן גם הוא³⁰⁹.

 

פרק שלשה עשר: אגריפס וצפורה.    🔗

פונטיוס פילטוס ויוסף חיפה עזבו משמרותיהם בעת אחת: הנציב שלח רומה להצטדק לפני הקיסר טבריוס על דברי החמס אשר זעקו עליו; ואת מרסיליוס שם ביטיליוס נציב סוריה תחתיו. והכהן הגדול נהדף ממצבו ותחתיו בא יונתן בן חנן, ומקץ שנה אחת עזב גם הוא‏ את משמרתו מפני תיאופיל אחיו. ויהיו בתי הכהנים אשר היו בימים ההם כמבקשים לכהן פאר בכהונה הגדולה איש איש שנה אחת³¹⁰.

בעת ההיא האיר הזמן פניו בתחלה אל חטר מגזע הורדוס, הוא אגריפס אשר כלה ימיו הראשונים בהבל ובבהלה. הוא היה בן אריסתבלוס³¹¹, אשר נשפט משפט מות הוא ואחיו בבריתא כי אביהם ענה בהם, ובן שלשים למרים החשמונאית;‏ ויבלה ‏ את הונו ‏ ואת נעוריו בבית המלכות ברומה בהתחברו ‏לנסיכים מאבדי הון; ואחר ישב בטבריא ויחסה בצל חסדי דודו ויבמו הורדוס אנטיפס, הוא בעל אחותו הורדיה; אחרי כן נמצאהו ביבנה, אשר חמק עבר משם מפני נושיו ‏ וימלט כצפור מפח, ואחר באלכסנדריה, ששם נמצא לו עוד חונן ומלוה, ואחרי כל אלה שב רומה ויתחבר שם אל קיום העתיד למלוכה וישב לפתוח את ידיו הנדיבה ויפזר כסף לרעיו ויערוך לפניהם שלחן. ויהי כי בהל על פיו ויבטא בשפתיו על אדות מות הקיסר טבריוס כי קרוב הוא, ויושם במשמר; אך כמלוך קיוס קליגולה הוציא אותו מבית כלאו וימליכהו על ארץ ‏ ממשלת פיליפוס, אשר מת לפני שלש שנים וארצו אשר בצפון ארץ ישראל נספחה למצער אל סוריה³¹². והורדוס אנטיפס נשיא הגליל הלך רומה לבקש לו מלוכה גם הוא, כי המריצה אותו אשתו בקנאתה באגריפס, אך חלקו מעמלו ‏ היה צאתו בגולה עירה ליאון. וארץ הגליל נספחה על ממלכת אגריפס להרחיב את גבולה (39).

רוח השגעון אשר עבר על קליגולה לתת את לבו כלב אלהים ולצוות על כל יושבי ארצות ממשלתו לכרוע ולהשתחוות לפסלו, היה למקור עמל ותלאה ליהודים אשר במצרים ולאשר בארץ ישראל.‏ פטרוניוס ‏ נציב סוריה בימים ההם צוה לשום את פסל הקיסר בבית המקדש. אך בכל המוראים אשר יראו את היהודים לא הצליחו‏ להם להכניע את לבבם האמיץ, כי כלה היתה מֵעִמם להתקומם לעושי דבר הקיסר ביד רמה ויעבור עליהם מה, ופטרוניוס היה אובד עצות, נלחץ בין המצוה הנמרצה הבאה אליו מרומה מזה ובין רצון יושבי ירושלים עם חרף נפשו לכל הבאות מזה. באָשרו כי השכיל אגריפס, השוכן ברומה בעת ההיא, להטות את לב קליגולה כי ישיב את מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים; אך פטרוניוס לא נמלט מן המוסר הרע אשר דמו לו על נשאו את פני היהודים להאריך להם, כי אם במות העריץ המשגע מות נבל.

ויום מותו זה נכתב בספר הזכרונות הקדמוני, במגלת תענית, כיום טוב ושמחה, לאמר: “בעשרין ותרין ביה (בשבט) בטילת עבידתא דאמר סנאה להיתאה להיכלא, דלא למספד”³¹³ על הדברים האלה יוסיף המבאר, אשר הזכרנוהו פעמים רבות, לאמר:‏ “יום ששלח גסקלגוס את הצלמים להעמידם בהיכל ובאה השמועה לירושלים עיו”ט האחרון של חג. אמר להם שמעון הצדיק: עשו מועדיכם בשמחה, שאין אחד מכל הדברים הללו ששמעתם יקוים; כי מי ששכן שכינתו בבית הזה כשם שעשה נסים לאבותינו בכל דור ודור כך יעשה לנו נסים בזמן הזה. מיד שמע קול מבית קדשי הקדשים שהוא אומר: בטילת עבידתא דאמר סנאה להיתאה להיכלא; אקטיל גסקלגוס ובטלו גזרותיו. וכתבו אותה שעה וכוֹנו. וכיון שראה (שמעון) שהיו (הרומים) ממשמשין ובאין, אמר להם: צאו וקדמו לפניהם, וכשנודע להם הדברים יצאו מלפניו כל גדולי ישראל, אמרו: נמות כלנו ולא תהא לנו כזאת. היו צועקים ומתחננים לשליח (פטרוניוס); אמר (שמעון) להם: עד שאתם צועקים ומתחננים לשליח, התחננו וצעקו לאלהיבם שבשמים להושיע אתכם. כיון שהגיע (השליח) לכרכין, ראה בני אדם שהם מקדימין אותו מכל כרך וכרך. כיון שראה אותם היה מתמיה, אמר: כמה מרובין אלו! אמרו לו המסורות: אלו הן היהודים שהקדימו לפניך מכל כרך וכרך. כיון שנכנס לכרך ראה בני אדם שהיו מוטלין בשוקים על השק ועל האפר. לא הגיע לאנטיפרס עד שבאה לו אגרת שנהרג גסקלגוס ובטלו גזרותיו. מיד נטלו את הצלמים וגררו אותם. ואותו היום עשאוהו יו“ט³¹⁴”.

הספור הזה, המזכיר את פטרוניוס לווב עקב אשר נתן חנינה ליהודים, כמהו כדברים ‏ אשר יספר ‏יוסף אחד. לדברי ‏ יוסף היה אריסתבלוס אחי אגריפס, ועל ידו חלקיה,‏ נקוב שם הגדול או הזקן, ראשי המבקשים על היהודים מלפני נציב סוריה.

וקלודיוס אשר לדברי יוסף גם אגריפס במאמצי כחו היה בעוזריו להושיבהו לכסא, זכר לאיש בריתו וחברו בעליצותיו את חסדו וגמולו עליו, ויתן לו על ארץ ממשלתו את יהודה ואת שמרון נחלת ארכילס לפנים, וישת עוד עליהן נוספות את אבילה ואת נוף הלבנון.‏ ובכן נח שבט מלכות אגריפס על כל ארץ ממלכת הורדוס לפנים. וכמו ‏ הועיל מצבו הטוב אשר קדמהו לפתע פתאום, לעשות משקל לרוחו המבהלה ולהיטיב ‏ אותה כמעט; וקרוב הדבר מאד כי גם יד צפורה אשתו היתה עליו לא מעט לשנות את דרכו. וצפורה היתה בת שלומית בת מרים החשמונאית,‏ היא שלומית אחות אבי אגריפס אשר היתה לאשה לפזאל דודו,‏ הטוב בבני אנטיפטר. כבא המלך ירושלימה תלה במקדש שרשרת זהב גדולה אשר נתן לו קליגולה לפנים³¹⁵. נשים אחדות מנשי בית הורדוס היו נוטות אחרי הפרושים, והורדוס ידע לבבן זה; גם אחותו שלומית אשר מחשבות חסד וחנינה רחקו ממנה, שלחה בכל זאת את האסירים הפרושים לחפשי אך גוע גוע הורדוס, כאשר ראינו למעלה. ומי יודע אם לא קראה אליה אל יבנה, העיר אשר הורישה אחיה, אנשים גדולים מחכמי ישראל ותשם בדבר הזה את האבן הראשה לבית המדרש הגדול אשר עמד שם על מכונתו לפני חרבן הבית. וכמוה היתה גם צפורה³¹⁶ טובה לפרושים לפי הנראה, והיא המריצה אל נכון את אגריפס בעלה לתת להם כבוד והדר.

שני המאמרים הבאים, אשר בעינינו יסודתם במקרה אחד, יגיהו מעט אור על הענין שלפנינו. “מלכא ומלכתא הוו יתכו, מלכא אמר גדיא יאי, ומלכתא אמרה אימרא יאי. אמרי: מאן מוכח? כהן גדול, דקא מסיק קרבנות כל יומא, אתא יששכר איש כפר ברקאי אחוי בידיה כלפי מלכא, ולאו אורח ארעא לאחויי בידיה קמי מלכא, אמר ליה: אי גדיא יאי יסק לתמידין. אמר מלכא: הואיל ולא הוה ליה אימתא דמלכותא ניפסקו לימיניה. יהב שוחד ופסקיה לשמאליה: שמע מלכא ופסקיה לימיניה³¹⁷.” ואלה דברי המאמר השני: “מעשה במלך ומלכה שאמרו לעבדיהם: צאו ושחטו עלינו את הפסח, ויצאו ושחטו עליהן שני פסחים (גדי ושה), באו ושאלו את המלך; אמר להם: לכו ושאלו את המלכה. באו ושאלו את המלכה; אמרה להם: לכו ושאלו את רבן גמליאל. באו ושאלו את רבן גמליאל; אמר להם: מלכה ומלך דדעתן קלה עליהן (אשר לא יבדילו בין גדי לשה ולא יחדו אפוא לבבם לאחד מאלה) יאכלו מן הראשון³¹⁸”. בדבר התוכח המלך עם המלכה על אדות טוב העזים או הכשבים,‏ לא נמצא בינה כי אם לפי היות הדברים מוסבים אל זבח הפסח, אשר ילקח מאחד מאלה. על כן נחשוב למשפט כי שני הספורים האלה יספרו על דבר אחד ואיש איש מהם ימלא את דברי רעהו. כשמוע המלך והמלכה מפי עבדיהם אשר צוו לדבר, כי נשחטו עליהם שני פסחים למיניהם, חשבו לדעת איזה מהם יבחרו; וישאלו ראשונה את פי הכהן הגדול, אשר הכעיס את המלך באמרי פיו, ואחר שאלו את רבן גמליאל, והוא חרץ משפט על אפניו. על אדות המלך והמלכה האלה לא יתעה לבבנו; כי אמנם בני דור רבן גמליאל הם, אגריפס וצפורה; מזרע הורדוס הם, כי מלכי בית החשמונאים כהנים גדולים היו המה להם ולא ידרשו דבר מפי אחרים; אך המה היו זרע הורדוס אשר שקדו ושמרו מאד את משמרת התורה והמצוה גם שניהם האיש ואשתו. ואולם בתוכן שני הספורים האלה נבינה במלך ונכיר את אגריפס האכזר ואביר הלב חניך בית טבריוס, אשר חקות היהודים ומשפטיהם הטובים והנעימים הרבה יתר מאד ממשפטי הרומים, לא הרכו עדנה את לבו; ולב המלכה לא כן, כי את החכמים הפרושים תכיר ועמם תסכין, כמראה אשר ראה לבנו בנשי בית הורדוס³¹⁹; כי על כן שלחה צפורה לשאול אה פי רבן גמליאל, תחת אשר אגריפס ישאל את הכהן הגדול, ‏הוא הכהן אשר לו יאמר התלמוד במקום אחר כי גדלה מאר דאגתו לנקיון ידיו עד כי עטה עליהן פסים בגשתו אל המזבח למען לא יגאלן בדם הזבחים ובבשרם³²⁰. והמלך אכן ידע את כסלתו זאת, והיה אפוא משפטו אשר חרץ עליו לכרות את ידיו מזמת אכזר מחשב להרע.

אנחנו חושבים למשפט לשום את זמן הספור הזה בראשית ממלכת אגריפס, ובזה יודע לנו אל נכון מתי כהן יששכר איש כפר ברקאי הזה, אשר יוסף יכחידנו תחת לשונו. כי אכן קשה בעיני ידיד אגריפס השני, המתרפס והשת בחלקות לו, לספר את המוסר האכזרי ‏אשר יסר אבי ידידו את אחד הכהנים הגדולים בעון אשר הניף ידו לעיני הדר כבוד המלך כמשפט האנשים עם מכריהם כי ירהבו איש ברעהו; על כן בחר לשום את שמעון קנתירה בן ביתוס אחרי תיאופיל בן חנן, אין מפריד ביניהם. ואנחנו נשים את יששכר בין שני הכהנים הגדולים האלה,‏ ואם תתקבל השערתנו, ‏כי הכהנים לבית חנן לא נשאו נפשם כי אם להתימר ‏ בכבוד הכהונה הגדולה שנה אחת, ויכלנו לתת לו אה השנים 40, 41³²¹.

גם במקרה הזה גם במקרה האחר המסופר בתלמוד על הלטאה הנמצאה במשתה המלך ולא נודע מה יהיה משפט המאכל³²², תשים צפורה מבטחה ברבן גמליאל בן שִלשים להלל, אשר יצא לו שם גדול מאביו כמנצח על בית המדרש אשר כונן אבי אביו. וקרוב הדבר מאד כי מיד המלכה הטובה עליו היתה זאת לו כי בא לשבת בתוך הסנהדרין הכהנים, והוא מסך בקרבם רוח חסד וחנינה בהשפטם את המבשרים, ככתוב בתעודות³²³. לא כן אגריפס, שהוא נטה אחרי הכהנים ואחרי מרום העם בבחירותיו אשר בחר למשמרת הכהונה הגדולה ובהליכתו עם עדת ישוע. אחרי שמעון קנתירה שם את יונתן בן חנן לכהן גדול, והוא הזכיר אליו את מתתיהו אחיו לשומו תחתיו; ותחת מתתיהו בא עוד מעט אליועני בן שמעון קנתירה, לדברי יוסף, או בן יוסף קיפה, לדברי התלמוד³²⁴. הוא אליועני ישב ראש, לפי הנראה, בסוד הכהנים אשר הרשיעו אה יעקב אחי יוחנן המבשר ואת המבשר פטר שמו במשמר³²⁵. הננו רואים אפוא כי מספר השנים היו הכהנים הגדולים בימי מלוך אגריפס; מקץ ארבע שנים (44) מת אגריפס ימי מספר אחרי עמדו על שעשועי המשחקים אשר נערכו בקיסרי על פי דברו לכבוד הקיסר.

במעלליו התנכר אגריפס היטב כי דם הורדוס‏ אבי אביו יצוק בו. גם את המשפט אשר הוציא עליו יוסף, למצוא חן בעיני אגריפס השני, בהקבילו אותו אל המלך האדומי הראשון למען הפלה אותו לטוב, גם את משפט לוקס אשר נתן את מותו בלא יומו כמוסר שדי,‏ לא נוכל לקים ולקבל כתומם³²⁶. אגריפס נטה מאד אחרי פאר וחמדת עינים ופזרונו פרץ עד לבלי חק; בכל פנות ארץ ממלכתו נבנו בדברו בנינים אשר לא כרוח ישראל, הלא המה בתי משחק ומעגלי מרוץ ומקדשים. מעשיו עם הכהן הגדול, אשר יספר התלמוד, ושלמו רעה תחת טובה לאוהב נאמן וסר אל משמעתו כשילה, אשר יספר יוסף³²⁷, יענו בו כי היה אביר לב ומהיר חמה. הכנסיה הנוצרית תחשבהו באחד האויבים והרודפים האכזרים לדת נצרת ‏ בראשיתה, והכהנים הגדולים לבית חנן ובן קיפה לא יביאו אליו כי אם משפטי חוטאים אשר אין רחמים ואין חנינה להם. ואולם חסר המלכה וטובה שמו משקל לרוחו הקשה אשר הוצק בקרבו ביום הבראו, ואם אמת הדברים המסופרים עליהם בקדמוניות היהודים³²⁸ ובמקורות חכמי ישראל, כי עתה עוררה צפורה את רוחה בכל אלה ותתחר אך להיטיב. במדרש³²⁹ יסופר לאמר: “אגריפס המלך בקש להקריב ביום אחד אלף עולות. שלח ואמר לכהן גדול: אל יקריב אדם היום חוץ ממני. בא עני אחד ובירו שתי תורים; אמר לכהן: הקרב את אלו. אמר לו: – המלך צוני ואמר לי: אל יקריב אדם היום חוץ ממני. א”ל: אדוני כהן גדול, ארבעה אני צד בכל יום, ואני מקריב שנים ומתפרנס בשנים; אם אי אתה מקריבן אתה חותך פרנסתי. ‏ נטלן והקריבן… א“ל (אגריפס)‏ יפה עשית כל מה שעשית”. המשנה³³⁰ תספר לנו עוד, כי ביום הראשון לחג הסכות “עמד אגריפס המלך וקבל (את ספר התורה ‏ מיד הכהן הגדול) ‏וקרא עומד (בפרשת דברים י"ז, 14–20); ושבחוהו חכמים, וכשהגיע ללא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא זלגו עיניו דמעות; אמרו לו: אל תתירא אגריפס,‏ אחינו אתה, אחינו אתה”³³¹. אפס כי באחרית הימים נתנו החכמים דופי באשר החניפו לו; ויחשבו אה החנופה הזאת לאות כי שחת העם את דרכו וכי הוא הולך וקרב עד קצו³³². עוד יזכירו את המלך לטובה על שעבר תמיד מלפני הכלה³³³, ועל אשר עמס את סל הבכורים על שכמו כאחד העם³³⁴.

האמנם היה את לבב אגריפס לשבור את עול רומה מעל צואר ישראל? אם כה ואם כה הנה מרסוס ‏נציב סוריה, אשר בא תחת פטרוניוס, היה כדואג את המלך פן יש דבר כזה עם לבבו; כי על כן הודיע את קלודיוס את אשר נועדו יחד אל טבריה מלכים רבים שכנים וקרובים לאגריפס, והוא הפיצם משם מדאגה מדבר פן ייעצו עצת רע על רומה, ואת אשר בנה מלך יהודה חומה חדשה סביב לירושלים, כי הנה בימים ההם רחבה ונסכה ירושלים ורחוב חדש, בי זיתא³³⁵ או בית חדתא, נבנה ויכונן מצפון מחוץ לחומה השנית הסובבת את העיר. ואת הפרור הגדול הזה ספח אגריפס אל העיר, כי בנה עליו ויקף את החומה השלישית אשר יחדל ממנה לפני תום המלאכה בגלל המצוה הבאה אליו מרומה. התלמוד השכיל מאד לבאר מה ראה המלך כי נסה לבנות אה החומה הזאת: “מפני שהיתה תורפת ירושלים שם, והיתה יכולה להכבש משם”³³⁶. אך החכמים לא הכירו אה הפרור החדש הזה להקדישו בקדושת העיר, “שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא ואורים ותומים ובסנהדרין של ע”א ובשתי תודות ובשיר"³³⁷.

 

פרק ארבעה עשר: היהודים והגוים.    🔗

בעת מות אגריפס היה בנו, אשר גדל ברומה, נער בן שבע עשרה שנה. על כן הטו את לב קלודיוס לשום נציבים בארץ; והקיסר נעתר ליועציו על נקלה, בשגם מעשי המלך האחרונים הביאו דאגה בלב הרומים, ומסבי הקיסר שקדו לחזק את הדאגה הזאת בלבבו. לפי הנראה היה אגריפס תועבת נפש הרומים; כי בהשמע דבר מות המלך שתו אנשי הצבא את ידם עם היונים אשר בקיסרי ואשר בשמרון, ויקומו לצחק ויעשו הלולים ודברי הוללות וגם על בנותיו זדו להלעיב בהן ולהמיר כבודן בקלון למען הכאות לב³³⁸. השנאה הסואנה הזאת, שנאת הגוים את היהודים, אשר נגלתה אז בתחלה על אדמת ישראל ולפני הימים ההם פרצה כפרץ מים זדונים באלכסנדריה וגם ברומה³³⁹, היתה ענין רע גם לתכניתה גם לתוצאותיה, ולא דבר ריק הוא ממנו לכתוב אותה זכרון בספר ולהתבונן בה בינה. היהודים והגוים עובדי האלילים רחקו אלה מאלה לכל ארחותיהם ואין מקרב; גם האמונות והדעות, גם משפטי העבודה, גם דרכי החיים, לא נשתוו לכל דבר, קטן או גדול. חקות הגוים היו אך תועבה ליהודים; והליכות היהודים היו לגוים מראה מוזר, גן נעול, ספר חתום. בעוד היות היהודים גוי איתן עומד על כנו וזרועו מושלה לו, רחש לב הרומים לבעל בריתם הנפלא בדרכיו, מעט תמהון, מעט כבוד ויקר. אך מאז שחתו להם החשמונאים ויכשלו ויאבדו מבלי משים, מאז העפיל הורדוס לעלות על כסא ישראל וזרוע הרומים סמכתהו, ואת הדת אשר בשמה ימלוך הדביר תחתיו מדי היותה למפגע לו, בהיות יהודה למס עובד ובעבדותה עודנה מחזקת בדתיה כגוי אשר לו עלה עליו עול ומתעבת בגדל לבב את עבודת אלהי הגוים המושלים בה, – מני אז נהפך להם לב אחר. אש־הפליא אותם עד כה, יכעיסם עתה; אשר לפנים כמו זר נחשב, לו יאמרו כעת מהַֹלל (ridicule); המראה אשר היה לפנים לראוה בו, היה עתה למעורר שנאה גדולה. האלהים אשר ימאן להכנע גם אחרי נפול עמו לפני אויביו, האל אשר עודנו מתימר בכבוד אלהי האלהים והעם בחר לנחלה לו עשוק ורצוץ ביד אדונים זרים קשים, – הלא כדבר תפלה תחשב זאת בדור אשר אין אלהים כי אם כביר כח, ואשר כל כביר כח והיה תחת אלהים. תעב תעבו הרומים את גדל לבב העם אשר נשתה גבורתו וירד פלאים, את גאונו אשר יסודתו רק בדעת נפש ולא בכח ידים. אפס כי לא על החכמים המסתתרים בחביון בתי מדרשם שמו עינם לרעה, וגם לא על הכהנים העומדים לשרת בחצרות בית ה' פנימה, כי חכמת החכמים ועבודת הכהנים גם יחד מהבל היו בעיניהם. כי אם חמת הרומים נתכה על מתי השוא אשר סביבם נשערה ותוכם נחר, על הסעפים אשר ארחותיהם תהפוכות והליכותיהם נעות בין הקדש ובין החול, הלא המה אגריפס וזרע בית הורדוס כלם, אשר היו רומים ברומה ויהודים בארץ יהודה, המורידים כנחל דמעה בהיכל ה' בירושלים ואחר ילכו המה ועבדיהם אשר ברגליהם וישבו אל מושבות במות המשחק אשר בקיסרי; אשר לא זכו את ארחם לפי דתי היהודים למען שים כבוד ומורא לאלהי ישראל לעיני הגוים, וגם את הגוים לא השביעו רצון בתתם להם כבוד בלב ולב כמחונן דלים מהונו. כל שקר, כל דבה, כל דברי שוא ותפל אשר הוציאו על היהודים והיהדות בכל מדינות ממשלת רומה, והסופרים עשו להם כנפים להפיצם על ארץ רבה – ולא רק המשוררים חוזי מהתלות אשר זה משוש דרכם להוקיע נגד השמש כל נגעי בני האדם ותהפוכותיהם, כי אם גם אנשים תמימים הוגי דעות, מימי ציצרו ועד טציטוס – מוצאותיהם מהליכות בית האדומי ההפכפך והזר, אשר לא כרוח היהודים. אמנם כבר היתה כזאת באלכסנדריה כמאה שנים ויותר לפני הימים ההם, בעשות סופרים יהודים ספרים אשר היתה רוחם מרחפת ונעה בין הבלי הגוים ובין קדוש ישראל³⁴⁰, ויש אשר התנכרו אל אלהי ציון למען אלילי היונים; כי אז יצאו המון ספרי שטנה על היהודים אשר במצרים בעלי היכלת והעשר. אך השנאה לא יצאה באלכסנדריה ללהב, להרג ולשפוך דם כי אם אחרי אשר הסכיל אגריפס עשה מעשה נערות להתראות בהדר מלכות לפני לכתו ארצה יהודה, במקום אשר נראה קלונו לפני ימים בהיותו מתהלך קודר מעני ומחסר כל. “הזרע הארור הזה, זרע הורדוס, הצמיח רב עמל בישראל וקצירו עודנו עולה ופורח כה וכה כרוש בקרבנו עד היום הזה³⁴¹”.

ואולם תחת היות היהדות אשר למלכי בית הורדוס ואשר למושכים בעט סופר לצנינים בעיני הגוים, היתה להם היהדות אשר לפרושים ולבעלי האגדה, המטיפים הענוים והצנועים, לאבן חן אשר תלבב אותם לפעמים לנטות אחריה ולדבקה בה. פילון ויוסף וגם מסופרי הרומים יספרו לנו כי התיהדו ברומה בימי טבריוס אנשים לו מעט, ויותר מהמה נשים. כי נפשותיהן הרכות קצרו בעמל הפלוסופיה הקשה והנואשה אשר לחכמי רומה, וגם הנשים אשר לא היה לבבן רך וענוג כלבות אקטביה בת קלודיוס, פניה אשת קלודיוס פריסקוס, אריה אשר פטוס³⁴² גם נשי דוגים אשר בקשו מרפא לנפש בנחם ובתשובה, בחרו בדתי תורת משה הנעימות מן הפלוסופיה הקשה והנזעמה³⁴³. ספרי התלמוד הכתובים בימים אשר לא היה טוב ליהדות כי אם להתכנס בתוך גבולה ולשמור על מעינותיה מצאת על פני חוץ, לא יחדלו בכל זאת להלל אלינו את מרים אשר מתדמור ואת בית מלכות חדיב (Adiabéne) על אדות צדקתם ויראתם את אלהים.

מרים קבלה עליה נזירות ותעל ירושלימה להקריב קרבנותיה כמשפט, ושם באה אליה השמועה אל חלות בתה חלי חזק מאד. ותשב אל ביתה לפקוד נוה, ואחר עלתה שנית ירושלימה לכלות שם את מעשה הקרבנות אשר עמדה מהקריב בראשונה³⁴⁴. הילני מלכת חדיב ושני בניה מונבוז וזוטוס, נזכרו לרוב במקורות חכמי ישראל. המשנה מספרת על האם כי נדרה נדר לאמר: “אם יבא בני מן המלחמה אהא נזירה שבע שנים³⁴⁵”; וגם תוסיף לאמר כי שנתה או שלשה את ימי הנזירות האלה. במקום אחר יסופר: “הילני אמו (של מונבז) עשתה נברשת של זהב על פתחה של היכל; אף היא עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה (במדבר ה') כתובה עליה³⁴⁶”.

בספרי החכמים לא יקראו בשם מלך כי אם את האחד משני בניה, את מונבז, גם הזכר לא יזכירו את יוזוטוס כי אם זכר מעט, פעם אחת, הוא יוזוטוס אשר יוסף יספר עליו כי מלך עשרים וארבע שנה לפני אחיו הגדול³⁴⁷. עוד זאת יספר יוסף כי חנניה הסוחר העברי אשר הורה את יוזוטוס “לעבוד את האלהים כחקות היהודים”, הניא את לבב המלך מהמול את בשרו, באשר היתה המילה בעיניו כדבר אשר אין חפץ בו לכל הבא להתיהד; רק איש יהודי אחר, אלעזר שמו מן הגליל, אשר בא יום אחד אל בית יוזוטוס וימצאהו קורא בספר תורת ה', הורהו ויאמר לו כי לא בהגיון התורה לבדו יזכה איש את ארחו לפני האלהים, כי אם גם בעשותו ככל הכתוב בה, וכשמוע יוזוטוס את הדבר הזה וילך וימל את בשר ערלתו בסתר. ובהודע הדבר אחרי העשותו, וייראו הילני וחנניה פן ימאנו יושבי חדיב לסור אל משמעת מלך אשר שם אות ברית בבשרו³⁴⁸. במקורות החכמים לא נזכרה פלגות הדעות הזאת אשר בין אלעזר ובין חנניה, אף כי נדון נדונו החכמים בדבר הזה גם הם³⁴⁹, אך גם מדבריהם יצא לנו כי התיהדו שני בני הילני לפני המולם את בשר ערלתם. הלא כה יספר המדרש³⁵⁰: “מעשה במונבוז המלך ובזוטוס בניו של תלמי המלך שהיו יושבין וקירין ספר בראשית; כיון שהגיעו לפסוק הזה: ונמלתם את בשר ערלתכם (י"ז, 11), הפך זה פניו לכותל והתחיל בוכה וזה הפך פניו לכותל והתחיל בוכה. הלכו שניהם ונמולו. לאחר ימים היו יושבין וקורין בספר בראשית; כיון שהגיעו לפסוק זה: ונמלתם את בשר ערלתכם, אמר אחד לחברו: אי לך אחי! אמר לו: את אי לך, בי לא אוי! גלו את הדבר זה לזה. כיון שהרגישה בהן אמן, הלכה ואמרה לאביהן: בניך עלתה נימי בבשרן וגזר הרופא שימולו. אמר לה: ימולו!”

גם את מונבז גם את הילני אמו יהללו החכמים על אדות צדקת פזרונם בישראל; המשנה מספרת "שעשה את ידות כל הכלים שהשתמשו בהם ביום הכפורים, של זהב.³⁵¹ וגם כל הטוב והחסד אשר עשו הילני ויוזוטוס בימים אשר כלה הרעב את הארץ, כאשר יספר עליהם יוסף³⁵², יחשבו החכמים למונבז. הלא אלה דבריהם³⁵³: “מעשה במונבז שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני בצרת. חברו עליו אחיו ובית אביו ואמרו לו: אבותיך גנזו אוצרות ואתה מבזבזן! אמר להם: – אבותי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה… אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו, ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו… אבותי גנזו אוצרות שאין עושין פרי, ואני גנזתי אוצרות שעושין פרי… אבותי גנזו ממון, ואני גנזתי נפשות… אבותי גנזו לאחרים, ואני גנזתי לעצמי… אבותי גנזו בעולם הזה, ואני גנזתי בעולם הבא!” גם יזכר בדברי החכמים את אשר חגגה המלכה היא ושבעת בניה עמה את חג הסכות בלוד בסוכה גבוהה עשרים אמה³⁵⁴. הדבר הזה אשר יספרהו רבי יהודה לתת תקף לדעתו בדבר הלכה, נראה בגלל זאת כמעשה שהיה באמת.

אם באמת ענה מונבז את המענה הנפלא הזה, כי עתה יהיה זה לנו לאות כי שאב את יהדותו ממעיני בית הלל, והסוחר היהודי אשר הלך עד אשדות נהר חדקל לקרא שם בשם אלהי ישראל אכן היה גם הוא אחד תלמידי זקן חכמי ישראל הזה. יהיה אשר יהיה בראותנו את חנניה חושב מאד את חובות הלבבות עד שימו אותם לפני מצות מילה הכתובה בתורה, וזכרנו את מוצא דבר כל התורה כלה, הקצר מאד, אשר הבאנו למעלה בשם הלל, ומשאלות אלעזר תזכירנה אלינו את דרכי בית שמאי הקשים והמחמירים מאד. אך האמנם היו בחכמי ישראל “אשר עברו ארחות ימים וארצות ליהד נפש אחת³⁵⁵”? ההתחברו אנשים לאגדה אחת וישימו פניהם ללמד תורת היהודים בגוים? הן גם התיהד האדומים ביד יוחנן הורקנוס, גם התיהד בני יטור (Ituriens) ביד אריסתבלוס, לא היה לשם אלהי ישראל כי אם בגלל דברי מדינה לבדם³⁵⁶. גם “כל המתגיר לשום אשה, לשום יראה, לשום אהבה, אינו גר… וכל שאינו מתגיר לשום שמים אינו גר³⁵⁷”, שם הקלס “גרי אריות” אשר קראו למתגירים מפני היראה, ושם “גרי מלכים³⁵⁸”, אשר שמו למתגירים בגלל החסות בצל חסדי מלך ושרים, יביעו את הבוז אשר בזו לגרים כאלה³⁵⁹ הנושאים נפשם בהתיהדם למצא דברי חפץ. יוסף וקדמוני ספרי החכמים לא ידברו כי אם על אנשים יחידים אשר קראו בשם אלהי ישראל כה וכה בארצות הרחוקות אשר עברו שמה לעשות מלאכתם ומעשיהם, כי הטה אותם לבם לעשות נפשות לדת יהודית ואיש לא שלחם; ויש אשר יראונו אנשים מחכמי ישראל וחסידיהם הלוקחים נפשות אנשים ונשים מן הגוים בצדקתם וביקר רוחם, בהדר כבוד שמם ושמעם, וביראתם אשר על פני כל סביבם. נכון הדבר כי רוח חזיונות כתבי הקדש נחה על הסוחרים ועל החכמים האלה והיא לבשתם ותעוררם להודיע את תורת ישראל בגוים, כי כן דברו הנביאים נגידים לא על ישראל לבדו כי אם גם על כל גויי הארץ. אז יעזבו החכמים שוני הלכות את שיחם ושיגם והיו לבעלי אגדה.

שמאי וביתו לא רצו מעולם את מעשי המתאמצים לשום מהלכים לדת היהודים בין הגוים, ואף כי את האומרים לעשות למתיהדים הנחות ולהקל מעליהם את עול התורה והמצוה אשר יקבלו עליהם. כי על כן ראינו את שמאי הולך בקרי עם הנכרים הבאים לפניו להתיהד³⁶⁰, ואת ביתו חרדים על כל המצוה אשר תצוה תורת היהודים לעשות, לבלתי תת להפיל ממנה כל דבר³⁶¹. גם בעת צאת פאול להסיר לאחד אחד את הקירות המבדילים בין היהודים ובין הגוים, הננו רואים את בית שמאי יוצרים אסרים חדשים וגודרים גדרים חדשים, אשר יוסיפו להבדיל בין היהודים ובין עובדי האלילים עד בלי יוכלו עוד לבא אלה באלה ולהיות להם כל דבר איש עם אחיו.

 

פרק חמשה עשר: הנציבים אשר היו עד פיליקס. – הכהנים הגדולים. – הקנאים. – רבן גמליאל.    🔗

הנציב הראשון אשר שלח קלודיוס אל ארץ יהודה אחרי מות אגריפס הראשון היה קספיוס פדוס; וכלכל הוא את כל דברי המדינה, אך משמרת בית ה' ומשמרת אוצרותיו והקם כהנים גדולים חשך הקיסר להורדוס השני מלך כוחלית³⁶². (44־47). והורדוס מהר להחזיק במשפטו אשר נתן לו מאת הקיסר, ויסר את אליועני מכהן גדול וישם תחתיו את יוסף בן קמחית³⁶³.

ואחרי פדוס היה טבריוס אלכסדר בין אחי פילון הפלוסוף האלכסנדרי, הוא טבריוס אשר המיר את אלהי אבותיו באלילי היונים (47), ומקץ שנה אחת בא תחתיו וינטידיוס קומנוס (48). ובשנת 52 היה פיליקס, העבד אשר שלח קלודיוס חפשי, לנציב ביהודה, שנתים ימים לפני מות קלודיוס, ויעמוד על כנו גם בימי נירון עד שנת 60. והורדוס נתן את הכהונה הגדולה לפני מותו (48) לחנניה הוא יחנן בן נדבאי³⁶⁴, אשר יצא לו שם באכילתו הגדולה. אגריפס השני נשא מאת קלודיוס את כוחלית אשר השאיר אחריו דודו, ומקץ ארבע שנים נתן לו תחתיה את חבל הארץ אשר היה לפנים לפיליפוס בצפון ארץ ישראל, גם פקודות הורדוס בירושלים היו לו למורשה; אך אין כל זכר בדברי יוסף כי יפקיד אגריפס כהן גדול לפני תתו את הכהונה הגדולה לישמעאל בן פאבי בשנת 59³⁶⁵. ואולם רחוק הדבר כי יחדל לו המלך הצעיר אחת עשרה שנה מן הכהונה ולא יעשה בה במשפטו, ולו גם אמרנו כי אגריפס השני הוא השם את בן נדבאי לכהן גדול, בשנת 48, עוד יקשה בעינינו להאמין כי יעמוד כהן גדול על כנו ימים רבים כאלה, לבד אם עשרו הגדול מאד עמד לו כי לא נהדף ממצבו בכל המהומות הרבות ההן.

מה רע ומר מראה ירושלים ויהודה אחרי מות אגריפס, מה מורה מאד! מעבר מזה בתי מספר, בתי כהנים גדולים משרישים שוכני מרומים, אשר לקחו להם קרנים בחזקם, אשר אינם דורשים למזבח ה' לכבודו ולמחסורו, ואשר אין עיניהם ולבם, כי אם להתחרות ולהתגרות איש ברעהו בעד משמרת וכהונה, בעד כבוד ועז, בעד בצע כסף; ומעבר מזה אנשים קנאים קודחי אש, אשר לשמע שם הרומים יתגעשו ישערו שער, והעירו גם את רוח העם והחמו כתנור לבם, אנשים אשר לא ישיבו ידיהם גם משד ורצח ברדפם את משא נפשם וחזון לבם האחד, את תקומת הלאום.

בתלמוד נשמרו לנו מאמרים אחדים רבי ערך על אדות רעת בתי הכהונה ההם ושחיתותם. "אמר אבא שאול בן בטנית משום אבא יוסף בן חנין (איש ירושלים); אוי לי מבית cיתוס, או לי מאלתן! או לי מבית חנין, אוי לי מלחישתן! אוי לי מבית קתרוס (קנתרוס), אוי לי מקולמסן! אוי לי מבית ישמעאל בן פאבי, אוי לי מאגרופן! שהם כהנים גדולים ובניהם גזברין וחתניהם אמרכלין, ועבדיהן חובטין את העם במקלות! ³⁶⁶ "באור הדברים האחרונים האלה נמצא לנו בדברי יוסף, המספר כי “עבדים נבלים יפשטו על הגרנות המה ואנשים עזי נפש אשר ברגליהם, ולקחו בחזקה אה המעשר והתרומה לאדוניהם ואשר יעצור להם לקחת והכוהו והלמוהו³⁶⁷”. – התלמוד מוסיף לאמר: “ארבע צוחות צוחה העזרה; ראשונה: צאו מכאן בני עלי³⁶⁸ שטמאו היכל ה'! ועוד צוחה: צא מכאן, יששכר איש כפר ברקאי, שמכבד את עצמו ומחלל קדשי שמים! דהוה כריך ידיה בשיראי ועביד עבודה. ועוד צוחה העזרה: שאו שערים ראשיכם ויכנס ישמעאל בן פיאבי תלמידו של פנחס וישמש בכהונה גדולה! ועוד צוחה העזרה: שאו שערים ראשיכם ויכנס יוחנן בן נרבאי (קרא: נדבאי) תלמידו של פנקאי וימלא כרסו מקדשי שמים!” זוללות האיש הנפלה (singulier) הזה, אשר יספר עליה אחר הדברים האלה, עוברת כל גבול³⁶⁹.

ויש אשר הפליאו הכהנים עד מאד להתהדר ולפרוץ גדר הצניעות, עד כי “אמרו עליו על ישמעאל בן פאבי שעשתה לו אמו כתנת של מאה מנה, ולובשה ועובד בה עבודת יחיד ומסרה לצבור. אמרו עליו על אליעזר בן חרסום שעשתה לו אמו כתנת משתי רבוא ולא הניחוהו אחיו הכהנים ללבשה מפני (שהיה הארג דק ושקוף מאד עד) שנראה כערום³⁷⁰”. ההגדה הפליאה להגדיל את עשר אליעזר בן חרסום עד מאד³⁷¹. ר' יוחנן, אשר היה במאה השלישית ואשר נמצאו בדבריו לרוב זכרונות קדומים יקרים ונאמנים, יזכירנו במאמר הזה, לאמר: “מאי דכתיב: יראת ה' תוסיף ימים (משלי י' כ"ז)? זה מקדש ראשון שעמד ת”י שנים ולא שמשו בו אלא י“ח כהנים גדולים. ושנות רשעים תקצורנה? זה מקדש שני שעמד ת”כ שנה ושמשו בו יותר משלש מאות כהנים; צא מהם ארבעים שנה ששמש שמעון הצדיק, ושמונים ששמש (בית) יוחנן (הורקנוס) כהן גדול, עשרה ששמש ישמעאל בן פאבי, ואמרי לה אחת עשרה ששמש אליעזר בן חרסום, מכאן ואילך צא וחשוב כל אחד ואחד לא הוציא שנתו³⁷²". הדברים המעטים האלה יורונו מה נבאשו הכהנים האלה בישראל ומה רע שמם וזכרם בדורות הבאים. ואשר לחשבון שנותיהם נקל לראות כי לא נכון מוצאו מאד, כי כן תחסרנה, למשל, אחת עשרה השנה אשר כהן יוסף כיפא; אך על זאת נתמה תמוה כי לא זכר יוסף את אליעזר בן חרסום הזה, אשר נקרא שמו לרוב במקורות החכמים. אחד החכמים הוכיח כי אמנם יוכל להיות כי באמת כהן ישמעאל בן פאבי עשר שנים³⁷³; ואחת עשרה שנות אליעזר הלא תהיינה למלא את החסרון אשר אמרנו, אשר בין שנת 48 ושנת 59 לפני מנות ישמעאל לכהן גדול באחרונה, בראשית ממלכת אגריפס השני. גם הנה השנים החסרות ההן מתאימות לשני חיי יוסף אשר היה עצור לפני בניהו האיסי ואשר התהלך עם הפרושים ואשר ישב ברומה, כי הלך שמה לשלח את הכהנים אשר נאסרו בדבר הנציב פיליקס ויובלו לרומה “בגלל משגה קטן וקל מאד³⁷⁴”. הכהנים האלה היו מן המתמוגגים בחסר ובכפן מפני חמס ידי הכהנים האבירים; ויחיו על תאנים ועל אגוזים לבדם בדרך הארוכה והקשה אשר עברו בה, למען לא יתגאלו בכל מאכל אשר לא יאכל. מה היתה אחריתם ברומה? יוסף לא יודיענו זאת, כי דברים נחוצים מאלה לו אלינו. שוקד הוא למצא חן וחסד בעיני פופיאה היפה סוכנת נירון, אשר הקדים לקראה אשתו, גם הסכן יסכין עם כל דרכי בית המלכות הנשחת הזה, הפורש סכת שלומו וטובו עליו באחרית הימים.

והמקנאים לתקומת הלאום מתעוררים הלוך והתעורר, הלוך והעיר את הכל על הזרים העריצים, ושוטני ממשלת הזדון עובדים ומעבידים את הכל עבודה גדולה ביהודה ובגליל ובעבר הירדן, אך המקורות החכמים כמעט לא נודעו עקבות כל המעשים ההם³⁷⁵. גם שמות ארבעת הנציבים הראשונים אשר שלחה רומה לארץ יהודה אחרי מות אגריפס, נס שמות נכבדי המומתים אשר נתנו את נפשם בגבורתם כפר ארצם ועמם, יבוקשו ולא ימצאו שם. אין כל זכרון לתולמי³⁷⁶ ולרעיו השודדים אשר פשטו הם וגדודיהם על אדום ועל ערב והנציב פדוס שפט אותם משפט מות, ולא לתודוס המתנבא אשר המית אותו הנציב, לפי הנראה, בראשית באו אל ארץ יהודה³⁷⁷. יעקב ושמעון בני יהודה הגלילי, אשר יצא שמו בתחלה בצאתו לשטן למפקד העם ביד קוירינוס, ובני שלשים לחזקיהו, אשר המית הורדוס בלא משפט בטרם ימלוך³⁷⁸, הוקעו על העצים בדבר טבריוס אלכסנדר האח הנפשע מעמו, וגם מעשה האכזריות הזה נודע לנו על פי יוסף לבדו. בימי קומנוס העז איש צבא רומי את פניו לעשות נגד בית ה' מעשה אשר לא יעשה, ויתגעשו שלומי אמוני ישראל הנועדים שם לחג את חג הפסח, ויהי הדבר הזה נסבה להרג רב ולהפיל חללי היהודים לאלפים³⁷⁹; הצרות הרבות והרעות אשר המיטו הרומים על היהודים אחרי כן, השכיחו את התגרה הזאת. הנבלה אשר עשה איש צבא אחר עם ספר תורה, נכתכה זכרון במשנה, לפי הנראה, ומי יודע אם מאת הנבלה לבדה היתה נסבה לשום החכמים את המקרה הזה משמרת בספרתם, ואם לא בגלל המשפט הקשה הנחרץ על עושה, כי יקר הוא בימים ההם. במות אגריפס הראשון נגלתה רעת צבאות הרומים החונים אז בסוריה ושנאתם את היהודים; וגם היה את לבב קלודיוס בתחלה לשום עליהם ענש ולהוציאם מן הארץ. אך לרעת היהודים הצליחו להפיק סליחה מאת הקיסר, ויהי כי מרה להם נפשם על אדות הענש אשר דמה להם, יספו עוד חמת נקם על שנאתם ולא חדלו לבקש תואנות מיושבי הארץ היהודים להרעימם ולמרר את חייהם, להתם כח סבלם ולהמריצם כי ימרדו³⁸⁰. גם השם אשר יכונו בו דורשי חרות העם, הוא השם קנאים, לא נמצא כי אם בספר מאוחר מאד, אך קרוב הדבר כי העתיק אותו מאחת התעודות הקדמוניות³⁸¹; רק בספרי אין גליון לבדם נספח הכנוי הזה על שם אחד המבשרים אשר היה בתוך המקנאים לתקומת העם לפני לכתו אחרי ישוע³⁸².

כי הנה הזכרונות אשר צפנו לנו חכמי התלמוד בספריהם מוצאותיהם מבתי המדרש שהם עמדו מנגד לכל המהומות ולכל השאון הסואן ברעש אחר כתליהם. שם ישב ראש רבן גמליאל השלו אשר שמענו ונדע את תכונת נפשו היקרה בקומו למליץ ולדורש טוב לפטר מול הכהנים זקני הסנהדרין משופטיו, אף כי לא היה כי אם כאחד החברים בסוד השופטים הזה, וכמעט אשר נחשב כהורס לבא לעמוד במקום גדולים אנשי המעלה והיתרון, בכל זאת השביחו דבריו הנאמרים בנחת והיוצאים מפי איש חכם וגדול ליהודים אשר כמהו, את זעף הכהנים ויצא לבם הסוער, והמבשר יצא נקי בהשפטו, ויהי לנס. וחכמת לב רבן גמליאל היא סמכתהו לרדוף טוב וחסד גם מפנימה לבית מדרשו. תקנות רבות נחשבו לו, אשר תקן בישראל “מפני תקון העולם³⁸³”. מהן תקנות על אדות שלוחי האשה, אשר בנה עליהם ויקף גדרים ובטוחות (Garanties), למען לא תוכל האשה המשולחה להיות לאיש אחר בטרם ינתקו כלה מוסרות בריתה עם אישה הראשון, כחקה וכתורה, ולמען לא יהיה לה מעצור על חנם ללכת לבקש לה בבית איש אחר את המנוחה ואת הטוב אשר לא נמצאו לה בראשונה³⁸⁴. תקנה אחת תקן להיטיב את מצב האלמנה בהקילו מעליה את קבלת כסף כתובתה, ותקנה אחרת להיות האשה יכולה להנשא לאיש אחר על פי עד אחד³⁸⁵.

אלמנות האשה נחשבה בעיני היהודים לפגע רע מאד, והגדולים בחכמי ישראל לא נמנעו מחשוב מחשבות לקנות תחבלות לחלץ את הנשים מן הצרה הזאת לפי חקות התורה³⁸⁶. קהלות עבריות נוסדו מני אז במקומות רבים ברחבי ממלכת הרומים, ברומה, באסיה הקטנה, ולחוף הים באפריקה. כמה ראשי בתי אבות, אשר ירדו באניות ללכת אל אחת הארצות הרחוקות האלה, טבעו בים; כמה אנשים בעלי אשה כרתו ברית חדשה במדינות הים אשר התכוננו שם, ומוסרות ברית ראשונים אשר בארץ מושבותיהם מקדם התפתחו. במלחמות אשר היו בימים ההם בין היהודים ובין הרומים, לא יכלו להכיר תמיד את הנופלים בשדה קרב, ואף כי להקים עדות על אדות המתים כחקה וכמשפט. על כן בקש רבן גמליאל עצה ותושיה לדעת מה לעשות, כי תקראנה כאלה, לאשה העזובה להתיר אסוריה להיותה חפשית לנפשה, ולבלתי התעלם גם מן הבטוחות אשר יגבילו בהן את החפש הזה למען לא יעבור חקו. גודל שם הלל ורוממותו, הדר כבוד בית מדרשו, ושמע רבן גמליאל בן בנו ראש הבית הזה בעת ההיא, עמדו לו לקבל העם את התקנות האלה אשר היו לפי קורות הימים ההם כדבר בעתו. וגדולה בית ר' גמליאל אשר היה הלוך וגדול בעיני העם אחרי חרבן בית המקדש, הקימה אותן ותכוננן לארך ימים כמשפטן, כי אמנם טובות ונכוחות הנה, עשויות בחכמה ובדעת. ור' גמליאל עושן ויוצאן הלא הוא הנקרא בשם “הזקן”, זאת הפעם ברור הדבר לנו כי לא לחשוב אותן לנכדו הנקרא בשם ר' גמליאל מיבנה. ואולם יש אשר תחסר לנו הדעת הזאת, ולא אחת ולא שתים החליפו את שני ר' גמליאל האלה זה בזה.

בשני מקומות יספר התלמוד על רבן גמליאל “שישב על גב מעלה בהר הבית”. בראשונה הביאו לפניו ספר איוב תרגום וצוה לגנזו³⁸⁷; בשניה צוה לכתוב אגרות ליושבי הגליל ולבני הגולה להודיעם את המעשה אשר יעשון³⁸⁸,

לא נוכל לדעת מה זה המריץ את רבן גמליאל כי החרים את תרגום איוב. ואולם הדברים מוכיחים ברור כי רבן גמליאל הראשון הוא אשר צוה לתקוע את התרגום אל תחת שורות בניני המקדש, אשר אמר יוסף מפרש³⁸⁹ כי לא שלמה כל מלאכתם עד ימי אגריפס השני. אין כל דבר זר ומפליא, לא באשר ישב ר' גמליאל בהר הבית, מקום שם יתהלכו הפרושים באות נפשם בין אולמי העמודים, ראש הומיות בירושלים, ולא באשר הביאו לפניו את תרגום איוב לחרוץ משפטו, כי הוא ראש בית המדרש הגדול והנכבד בישראל.

ואולם בראשית כל יקשה בעינינו מאד וכמעט אשר לא יתכן לקבל כי יצוה ר' גמליאל לכתוב את האגרות אשר אמרנו, כי כמוהו כספרי פקודות היוצאים מלפני השליט על כל הסרים אל משמעתו. המלים ו“שפר מלתא באנפי ובאנפי חברי” אשר בהן, יביעו דבר שלטון אשר לא זה לבדו כחו כי האמינו בו העם וינשאוהו בנדבה; וגם הנה תכן האגרות ההן, המעשר ועבור השנה, דברים גדולים ונכבדים המה, ככל דברי המדינה אשר יצאו מלפני השופטים השמים משטרם בארץ. האמנם חדלו להם הכהנים הסנהדרין בעת ההיא ממשפטם מחמל נפשם, לקבוע את מועדי השנה, ויטשוהו אל חכמי ישראל לבית הלל? אם בטח בטחו הפרושים בכחם כי רב להתחרות את הכהונה בדבר השלטון ולשלח פקודיהם על פני חוץ מאין פנות אל סוד הכהנים לאשר יגזרו אמר להימין או להשמאיל? אמנם כי גם במשנה נכיר ונדע את אשר נפלגו בית דין של כהנים ובי"ד החכמים בדבר עדות המעידים על החדש; כי אלה קבלו עדותם ואלה נעלו אותה³⁹⁰. "וחצר גדולה היתה בירושלים ובית יעזק היתה נקראת, ולשם כל העדים מתכנסין, ובית דין בודקין אותן שם, וסעודות גדולות היו עושין להן בשביל שיהיו רגילין לבא³⁹¹. ובגלל הדבר הזה גם הוא עשה רבן גמליאל הנחות מיוחדות לעדים אשר באו בשבת, למען יוכלו לשוב הביתה בעוד יום, אם היה ביתם בסביבות העיר³⁹². ולמעלה הלא ראינו כי לא נאותו הכהנים לבית ביתום לעשות הנחות כאלה וכאלה למען השלם את חקי התורה עם ארחות החיים (עמוד 74). אין זה כי אם בימי הכשלון לכהנים הגדולים היתה זאת, אשר על כן יחדלו להקביל את מסבם לבל קרוב אליו כל אשר לא מקרב עדתם, והחכמים מצאו ידיהם להתחזק לעמתם ולהרים ראש. וימי הכשלון האלה הם הם אשר יעדנום בראשית הפרק הבא, כי קרוב הדבר מאד; אפס כי בעת ההיא כבר מת ר' גמליאל. עלינו להעיר עוד, כי אמנם מקום מכתב האגרות, “מעלה בהר הבית”, יעיד כי על רבן גמליאל הראשון ידבר שם, אך שם הסופר הכותב אותן הוא יוחנן, כשם האיש אשר היה קרוב לר' גמליאל השני; כי אותו מצא ר' חלפתא יושב על שלחנו של יוחנן, ישב וקרא בתרגום איוב–ואולם שם יכנה בשם הנזוף תחת הכהן³⁹³.

ומבית שמאי לא קם כל חכם אשר ידמה בגדלו לרבן גמליאל. רק בבית חבר, כסוד חכמים, יקרא שמם בימים ההם, ואיש גדול ונכבד לא יבדל מתוכם אשר יואיל ואשר יוכל לצאת המערכה לקראת נכד הלל המרומם בישראל ולעשות משקל לרוחו לבלתי משלה לבדה בעם; ואף גם זאת, כי בקראנו את תורת פי ר' גמליאל הכתובה במס' אבות, ועלה על לבבנו לאמר: מי יודע אם החכם הזה שככה רדף שלום, אם לא התאמץ ככל אשר מצאה ידו, לעצור בדברי ריבות ותוכחות בין שני הבתים הצוררים זה לזה. “עשה לך רב והסתלק מן הספק; ואל תרבה לעשר אומדות³⁹⁴”. – הרמב"ם בפירושו השכיל לבאר את הדברים האלה לאמר:

“זה אשר צוה הנה לעשות רב אינו לענין הלמוד אבל להוראה, שים לך רב שתסמוך עליו באיסור והיתר והסתלק אתה מן הספק; כאמרו בירושלמי: זיל אייתי לי זקן מן השוק דאסמוך עליה ואשרי לך. וכן צוה שיברח מהוצאת המעשרות באומד מפני שהוא מן הספקות”.

תם החלק הראשון.

חלק שני

 

פרק ששה עשר: הנציבים האחרונים. – המרד.    🔗

מלוכת נירון לא שנתה כל מאומה בדברי ארץ ישראל. גבול אגריפס השני רחב ונסב, כי נוספו ערים נכבדות לחוף ים טבריה על אחוזותיו אשר היו לו³⁹⁵. פיליקס נציב ארץ יהודה עודנו לא יניח את מקומו, באשר אמרנו למעלה, עקב אשר היה לאחיו פַלס יד ושם בבית 'המלכות אשר לקיסרי רומה. ובכן הוסיף להרשיע ולפלס חמס ידיו בארץ מבלי אשר יקרהו עון בכל מעשיו. אך בשנת 60 בא פֿיסטוס תחתיו, וימת בעודנו על משמרתו, בשנת 62. אז שלחה רומה את אלבינוס (63), אשר שם מס כבד על העם ויעל עליו, לפי הנראה, בגלל הדבר הזה את חמתם עד להשחית. מקץ שנתים ימים (65) בא גסיוס פלורוס תחתיו, הוא הנציב האחרון ביהודה, כי בימיו פרץ המרד ובצאתו מירושלים (66) התקומם כל העם על רומה.

והכהנים הגדולים באו איש תחת רעהו כמעט שנה שנה. ישמעאל בן פאבי, אשר כהן בשנה האחרונה לפיליקס, הוסר מפני יוסף, הנקרא בשם קאבו, בן שמעון הכהן הגדול³⁹⁶, והוא עמד על משמרתו, לפי הנראה, כל ימי פֿיסטוס. בימים אשר בין מות פֿיסטוס ובין בא אלבינוס היתה הכהונה הגדולה לחנן בן חנן, הוא האחרון לחמשת בני הבית הנכבד הזה³⁹⁷. ובימי אלבינוס היה יהושע בן דמנאי לכהן גדול; אך אגריפס השני המירהו קל מהרה ביהושע בן גמלא, כי הטהו ההון הרב אשר נתנה לו, מחיר המשמרת הזאת אשת יהושע הענוגה ורחבת הנפש, היא מרים או מרתא בת ביתוס, לפי הנראה מבנות המשפחה העשירה משפחת הכהונה הגדולה לבית ביתוס³⁹⁸. ואולם גם הוא לא האריך ימים על משמרתו, כי הנה יוסף יקרא בשם עוד כהן גרול אחר, מתתיהו בן תיאופיל, אשר היה בימי פלורוס לפני החל המלחמות בין היהודים ובין הרומים. והוא אכן היה האחרון לכהנים הגדולים הממונים כחקה וכמשפט³⁹⁹.

והכהונה הגדולה, פנת יקרה לבית ישראל מני אז, הולכת ודלה בעת ההיא, ומראֶה ככה המטה לפני צרתה או הבאה עד קצה, כמוה הוא חתה נמוגה ורפה ידים וכמוה תצמיד מרמה ותרבה משטמה. כי אמנם במה נחשבה עדת אצילים אשר כחה סר מעליה ולא יד ולא שם לה בעמה? בכבוד בית החשמונאים התכבדה גם היא, למלכי בית הורדוס שתה בחלקות ויהיו שלמים אתה; אך אגריפס השני הוא איש אשר אין עזרתו בו, אין אונים ואין כח לבב. מה לו בירושלים, זולתי פקודת אוצר בית ה‘, אשר לא יכל להגן עליו תמיד מפני הפקידים בוצעי הבצע, לבלתי שאתם עיניהם אליו ולבלתי שלחם ידם בו, ומַנוֹת הכהנים הגדולים, אשר הפכה, לפי הנראה, למוצא כסף, למלא שפקו לכל משאלות עיניו ולבו ולתאות בניני חמד, מורשה בית אבותיו. עבד הרומים הזה הסר אל משמעתם באמונה, ההולך כבזה נפש אחרי שרי צבאותיהם הלוך והתרפק על דודיהם ושת ידו עמהם לכל דברי נבלותם, נאץ מאד את כבוד הכהנים האלה ואת גאון מולדתם אשר רבים מהם עודם חרדים עליו, כמשפט אנשי המעלה המתכבדים גם אחרי רדתם. שנאת הכהנים את הרומים ואת אגריפס נגלתה לא אחת ולא שתים. יונתן בן חנן הוביח את פיליקס תוכחת מגולה על פניו על עשותו עם היהודים מעשים אשר לא יֵעשו וישחרהו מוסר להקל את ידו מעליהם, וישלח בו מרצחים. להכותו נפש. מלבד זה יספר לנו יוסף⁴⁰⁰ את דבר הריב אשר היה, גלוי לכל, בין המלך ובין הכהן הגדול ישמעאל, על אדות הרמה אשר בנה ‏ אגריפס ממעל להיכלו, מול בית ה’, ותשליטהו להשקיף משם ולראות את כל הנעשה בקדש. ולעמתו הגביהו הכהנים את חומת הבית, מאין פנות אל מצות פֿיסטוס אשר צוה להרסה, וגם שלחו מלאכים לפניהם רומה, וישמעאל הוא ראש המשלחת. פופיאה הטתה את לב נירון לטוב על הכהנים ויצדיקם ברובם, אך ישמעאל נעצר ברומה, לפי הנראה למען השבית ריב ומדון בין הכהן הגדול הזה ובין אגריפס, והכהונה הגדולה נתנה ליוסף קאבו⁴⁰¹. ויהי אחרי מות פיסטוס, בטרם ‏ יבא הנציב החדש על מקומו, וחנן המר והנמהר אסף את הסנהדרין חבריו המקשיבים לקולו וישפטו את יעקב, אחי ישוע או שארו, משפט מות, ‏על אף החכמים אשר רע ביניהם כי שבה הקנאה לשבת לכסא דין⁴⁰², ועל אף אגריפס גם הוא, אם אמנם נוכל לשפוט אותו על פי המסופר עליו בתעודות⁴⁰³ כי היה נבוך ונוטה הנה והנה בדבר פאול הנתפש. וחנן הלזה הלא הוא האיש אשר התמרמר על חקות הפרושים אשר נטלו עליו, וימאן להביא את צוארו בעוּלם, ככתוב בתלמוד⁴⁰⁴.

אגריפס השני היה כנוטה אחרי הפרושים, אף כי המתינות אשר שמו המה להם לקו בדברי המדינה רחקה מאד מן הרצון אשר נטה המלך אל עוכרי עמו במרך לבבו. חכמי ישראל צפנו לנו שאלות רבות אשר שאל אגריפס את ר' אליעזר, החכם הנודע לשם בימים ההם. שאלה אחת שאלו לאמר: “וכי מאחר שהקב”ה חבב את המילה למה לא כתבה בעשרת הדברות? – אמר לו: קודם עשרת הדברות הזהיר עליה, שנאמר: ועחה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי… זו ברית מילה⁴⁰⁵". מי יודע אם בגלל אשר יצא פאול במדברותיו להעביר את חק המילה שם המלך את לבו לדבר הזה? הלא יזכרו הקוראים את אשר נפלגו הדעות בענין הזה בהתיהד בית מלכות חדיב, כאשר ספרנו למעלה.

ועוד שאל אגריפס המלך ביד אפוטרופסו את ר' אליעזר, אשר לדעתו חייב אדם לאכול בסוכה שתי ‏סעודות ביום, לאמר: “כגון אני שאיני רגיל לאכול אלא סעודה אחת ביום, מהו שאוכל סעודה אחת ואפטר? – אמר לו בכל יום ויום אתה ממשיך ‏ כמה פרפראות לכבוד עצמך, ועכשו אי אתה ממשיך פרפרת אחת לכבוד קונך?”⁴⁰⁶ – “ועוד שאלו: כגון אני שיש לי שתי נשים אחת בטבריה ואחת בצפורי, מהו שאצא מסוכה לסוכה ואפטר? – אמר לו: לא, שאני אומר כל היוצא מסוכה לסוכה בטל מצוה של ראשונה⁴⁰⁷”.

שתי השאלות האחרונות האלה אשר שאל אפוטרופס של אגריפס, נשאלו בלי ספק בשם המלך. על זאת תעיד בריתא קדמוניה אשר נמצאו בה הדברים האלה: “אפילו אגריפס המלך שהוא רגיל לאכול בתשעה שעות, אותו היום (בערב הפסח) לא יאכל עד שתחשך⁴⁰⁸”. האכילה הזאת, בתשעה שעות, הלא היא הסעודה האחת אשר היה רגיל לאכול יום יום, ואשר על כן שאל את השאלה הנזכרת למעלה.

במאמרים האלה ינכר אגריפס כי היה גם פוחז מאד בדרכיו‏ וגם חרד בתומת ילדים על דברים נקלים בחקות התורה לשמרם. הלא זה משפט בני התערובות האלה, אשר התערב בם זרע הורדוס עם זרע החשמונאים. נדמה בנפשנו כי אחרי עשות חנן את משפט הקנאות ההוא שם אגריפם ידים לפרושים לבא בסוד זקני הסנהדרין; ובדבר הזה הלא תהיה לו אמו למופת. חמשת בתי הכהונה הגדולה אשר הקימו כהנים גדולים לבית ה' זה כמאה שנה, אכן נדחו משאתם, כי על כן לא היו שלשת הכהנים האחרונים לא מבית חנן ולא מבית קמחית ולא מבית קנתרוס, פאבי וביתוס. בחכמי ‏ישראל יבטח לב המלך עקב אשר היו מתונים בדברי המדינה, מתנהלים לאטם כמו השלוח, אליהם ישען כי יהיה שלום בארץ וכי לא יפרע ‏ העם אשר רוחם עומדת בתוכו, עד להשחית. וגם אמנם אף כי היה העם יושב ירושלים שונה למחלקותיו, ומשאלות הכהנים והחכמים, האצילים ודלת העם, אנשי השלום והקנאים, שונות אלה מאלה וגם צוררות אשה אל אחותה, בכל זאת‏ לא הסבו‏ כל רעות הנציבים ומעשקותיהם הנוגעות עד הנפש, בירושלים, מקום מושב היהודים לבדם, כי אם תגרות ומקהלות עם בימי מועד; אך כל תוצאות לא היו לרגשות כאלה, והרומים השביתו אותן עד מהרה.

מקיסרי נפתחה הרעה, יצא המרד על כל הארץ. העיר הזאת, אשר בנה הורדום הראשון אל מצב המגדל הישן מגדל שטרטון, וירב בה במות משחק, מעגלי מרוץ ומקדשי אלילים, היתה מראשיתה לאבן חן ליונים ולגוים יושבי סוריה למשוך אותם אליה המונים המונים, ותושביה ‏אלה היו הלוך ורוב אחרי שום הנציבים משכנם בתוכה, כי יגעו בירושלים העיר. וקרָבות תמיד יפרצו בין היהודים ובין הגוים יושבי העיר הזאת, ואלה נעזרו על נקלה בלגיונות הרומים וגם בנציבים המה. כי היה ריב ומדון בין שתי המערכות אשר התעשקו יחד על אדות משפט אזרחים, וישלח ‏פֿיליקס את צבאותיו ביהודים, כי חגרו כלי מלחמה לעמוד על נפשם מפני צורריהם, ויפלו מהם רב⁴⁰⁹. אחרי כן יצא דבר מלכות מלפני הקיסר לגיול משפטם זה, כי שב פֿיליקס רומה ופיסטוס היה לנציב תחתיו, ובשובו וימצא לו ידים להטות ביד פלס אחיו המושל ברוח נירון, את לב נירון עליהם לרעה⁴¹⁰. ומותר היונים מן היהודים, אשר חלק להם הקיסר, הרהיבם בנפשם עז וישאם לבם להוסיף כעשם והותם עם היהודים: ויבן האחד בתי חרשת על חלקת אדמתו אשר אצל בית התפלה, עד אשר סגר עליהם את מבוא הבית. ויזעקו היהודים חמס אל פֿלורוס, וגם נתון נתנו לו שחד שמונת ככר כסף, ויקח מידם ויבטיחם לעשות משפטם, אך עד מהרה יצא מקיסרי ואת דברו לא הקים. ביום השני, הוא יום השבת, שם יוני אחד איפת קמח על מעלות בית התפלה וימלוק עליה בני עוף: זה קרבן המצורע ביום מחרתו לפי תורת משה. והיוני עשה זאת להזכיר ליהודים את חרפת מוצאותיהם מקדם אשר בדה עליהם מניטו‏ מלבו, באמרו כי גרשו אבותיהם ממצרים עקב הצרעת אשר דבקה בהם. הנאצה הזאת נגעה עד לב בחורי היהודים, וימהרו ‏ויחגרו כלי מלחמה; ויבא הדבר אשר קוו היונים; המלחמה התלקחה והיהודים נגפו לפני אויביהם.‏ אז לקחו עמם את ספרי קדשם ויצאו כלם את העיר ללכת נרבתה הקרובה לקיסרי. ‏ומשלחת מלאכים שלחו היהודים אל פֿלורוס, ויגער בם וידבר אתם קשות ויתנם אל בית הכלא, תחת אשר יעשה להם משפט בצורריהם על הנאצה אשר נאצו אותם⁴¹¹.

למקרה הזה לא נמצא כל זכר בתלמוד, לבד שם בית תפלה ישן “כנשתא מרדתא דקסרי”⁴¹² אשר קרוב הדבר כי נקרא כן על שם המרד, ויהי אפוא כשארית זכרון לקורות הימים ההם. ואולם התגרות האלה אשר היו בין היהודים ובין עובדי האלילים בקסרי, אשר לשמען רגשו כל יושבי ירושלים עד מאד, אכן ננעו גם עד לב החכמים; כי על כן בא לפניהם זכרון שתי הערים האלה כזכרון שני אויבים אשר עברתם שמורה נצח. “קסרי וירושלים אם יאמר לך אדם חרבו שתיהן, או ישבו שתיהן אל תאמן; חרבה קסרי וישבה ירושלים האמן⁴¹³”. – במקום אחר יאמר המדרש: “משחרבה ירושלים ‏נעשתה קסרין מטרפולין⁴¹⁴”. על הכתוב (איכה ד', 21) "שישי ושמחי בת אדום, יאמרו: “זו קסרין”⁴¹⁵, העיר אשר יסד הורדוס האדומי, והיא צהלה ושמחה על מפלת ירושלים אויבתה.

בירושלים שערו הכל שער על מעשה פֿלורוס; אך הנציב לא נשמר ביושבי עיר הקדש לבלתי הרעימם כאשר לא שת לבו ליושבי קסרי. ויקח מאוצר בית ה' שבעה עשר ככר, ויעש באכזריות רשע גם עם התושבים השאננים גם עם ההמון הרגז לא הבדיל, ‏וישלח את אנשי צבאו בשוק העליון במושב עשירי העיר לשלול שלל ולהרוג הרג רב, וישפוך בוז ונאצה על העם בשערי העיר. ‏ויבא עליהם מהומה ומבוסה, ובעברת זדונו הקשה השיב גם את פני בירוניקה אחות אגריפס,‏ אשר השליכה את נפשה מנגד‏ בפגעה בו לבני עמה ללא הועיל, ויהי כפשע בינה ובין המות⁴¹⁶. אז יתמרמר העם עד להשחית וחרף נפשו למות; והשתער על אנשי הצבא החדשים הבאים מקסרי, והמטיר עליהם בלחומו אבנים וחצי מות וגרשם והשיבם על עקב בשתם. מפקדי העם היוצאים לפניו בהכותו צריו אחור בפעם הזאת, היו לפי הנראה כהנים צעירים לימים אשר פרצו ויעברו בראש העם, ‏ואחרי הגרש הרומים לכדו להם את מסבי המקדש. ואת אולמי העמודים המחברים את בית ה' אל היכל אנטוניה הרסו הקנאים, ויהי להם המקדש למבצר משגב, בו הציבו להם יד ומשם היתה ידם נטויה על כל העיר ופניהם מועדות לכלכל גם את דברי כל הארץ כלה⁴¹⁷.

ופֿלורוס שב קיסריאה אחרי הגדילו את הרעה לאין מרפא, ולא השאיר בירושלים כי אם גדוד אחד לחזק את ידי אנשי השלום המבקשים לשוב להרגיע את העיר. אך כל מאמצי כח זקני הכהונה ומקצה חכמי הפרושים אשר שתו ידם עמם לדבר הזה היו ללא הועיל;‏ גם אגריפס‏ השני אשר מהר ויבא ירושלימה, אולי יוכל עוד להסב את לב העם מתתגרות ברעה, כי יטוש את המרד ברומה לפני התגלעו, ‏גם הוא לא הצליח מהם. בראשונה הדרו פניו ואזניהם היו קשובות לדבריו; אך ביעצו לעם לשוב לענות מפני פֿלורוס עד בא נציב אחר התתיו, רעמו פנים וילונו עליו תלונה גדולה, עד אשר מהר ויצא מירושלים ויסב מפני זעמם⁴¹⁸. אז מנעו את המסים, והקרבנות אשר יקריבו לשלום הקיסר יום יום חדלו; גם אסרו אסר על הכהנים לבלתי הקרב עוד בבית ה' בירושלים כל קרבן מיד בן נכר מן היום ההוא ומעלה. ויד אלעזר בן חנניה פקיד בית ה' ורוחו היתה בכל אלה; הוא היה אמיץ לב מאד, והוא הצליח לכל חבריו ולכל אשר נסגרו אתו לבא בחומות המקדש, לקים ולקבל עליהם את אסרו אשר אסר.

ואנשי השלום שלחו משלחת מלאכים אל פֿלורוס וישאלו ממנו לעזור להם מפני המורדים, ובראש המשלחת שמעון בן חנניה, אולי הוא אחי אלעזר; ולא שת הנציב את לבו אליהם, ואל אגריפס קרובו פנו ויאות להם לשלוח ירושלימה שלשה אלפים איש, ויבאו ויחנו בשוק העליון. אך קנאי הקנאים הקדימו אותם, כי ראו להם עת רצון למחשבוהם ולמעשיהם, ויבאו העירה ועל צבאם מנחם בן יהודה הגלילי. ותהי המלחמה ויד הקנאים גברה; והשוק העליון נלכד, והחרב והאש הרבו לאכול ולהשחית, גם מוצא שפתים אשר נשבעו עליו שבועה חלל, והרומים הומתו עד אחד, לא נתנו להם חנינה אף כי כרתו עמם אמנה לחיותם. גם חנניה וחזקיהו אחיו, שני ראשי עדת הכהנים אנשי השלום, לא נחנו בעיני גדודי מנחם ויוכו לפי חרב. ארחות פריצים כאלה העבירו את מחשבות אלעזר, על כן התגרה מלחמה במנחם ובאנשיו ויכריעם לטבח⁴¹⁹.

והשנאה הגדולה אשר שנא פֿלורוס את היהודים דבקה גם ברומים החונים בערי יהודה וישראל ובעובדי האליל הגרים בהן. ומלחמת גוי בגוי התלקחה בכל מקום: מעבר הירדן מזה ומזה התנפלו אלה על אלה, ויכו אלה באלה מכת חרב והרג ואבדן; בקיסרי, העיר אשר ממנה יצאה לשון האש והלהט מסביב, נכרתו עשרים אלף יהודים מקטל. וקסטיוס נציב סוריה לא יכול עוד לחבוק את ידיו ולעמוד מנגד לקרבות האלה אשר רחבו ונסבו מיום ליום, וישם פניו לעלות ולהשקיט את הארץ. ויצא חיל הרומים מאנטוכיה ויחצו לשתי מחנות, המחנה האחת עברה בארץ לוד מים והשנית מגיחה דרך ארץ הגליל. כמעט התחברו שתי המחנות אצל לוד והנה הפריעו אותם היהודים בדרך, כי ערכו עליהם מלחמה ויכום בבית חורון. ואגריפס הנלוה על שר הצבא הרומי בעלותו על הארץ, ראה את הפגע הזה כעת רצון להטות את לבו כי ידבר שלום ביהודים, אך הקנאים לא אבו ולא נאותו לכל דבר אמנה וברית, ‏ והמלחמה הוסיפה להיות. אז הוחל לשום מצור‏ ולשפוך סוללה על ירושלים, וגם היתה ראשית המלחמה צלחה ועבודות המצור הולכות למישרים לטוב לרומים, והנה תקע קסטיוס פתאם בשופר לעלות מעל העיר⁴²⁰. והמעלה הזאת נהפכה עד מהרה למנוסה ולמבוסה גדולה, כי יצאו היהודים אחריהם ויכום ויכתום. ותפארת גבורה ‏ היהודים על הרומים במעברות הרי בית חורון היתה לשמעון בר גיורא והתשועה במסבי ירושלים היתה בשל אלעזר בן שמעון מזרע הכהונה. שני הגבורים האלה היו ראשונים בדברי המלחמה הגדולה אשר אמר עם יהודה הקטן לערוך לקראת הגוי העליון לכל עמי הארץ.

 

פרק שבעה עשר: המלחמה. – הקנאים. – החכמים ור' יוחנן בן זכאי.    🔗

ותוצאות מלחמה כזאת, שככה נבדלו שתי המערכות הנלחמות לחיל ולכח, לא נצפנו מיודעי העתים. מה כח העם יושב יהודה והגליל גם יחד כי יוכלו לעמוד בפני צבאות הרומים הרבים שכלם גבורים מלומדי מלחמה, והמה לא למדו ידיהם לקרב ולא היו להם שרי צבא אשר יצאו לפניהם? ובכל ואת לולא נפרע העם הזה באשמת ראשיו, אשר משכוהו הנה והלום, לו היה למנצחים על המלאכה בהכון הארץ לקראת האויב, לב אחד ורוח אחת, שהם נותנים משנה עז ותעצומות, ולו חם לב אוסרי המלחמה לעשותה בכל מקום באמונה ובדעת נפש ולהוליך בכחם זה גם את ההמון באור אשם, ‏כי עתה אולי לא היתה אחריתה נכרתה. אך זה רע כי ההמון הזה. אשר השיאוהו למרוד ברומים, ראה ושמע בירושלים העיר דעות מדעות שונות ותהפוכות הצוררות אשה אל אחותה, איש איש הולך אחרי רוחו ועדה עדה למגמת פניה, מעדת האצילים עשירי העם, אשר לא זרו מחזיונותיהם שלום לכפר פני הרומים גם אחרי כשלון קסטיוס, ועד הקנאים הלוהטים המשליכים את נפשם מנגד ולא יביטו לפניהם ולאחריהם ולא יחשבו אחריתם, המתנפלים כאין אונים אל תהום המרד הפוער פיו ושואף לבלעם חיים.

בראשית המלחמה עוד היה כבוד הכהונה ובעלי בריתה חדש עמהם וכחם גדול על כל סביבם, עד היות כל הזקנים אשר באו לשבת על מושבות הסנהדרין מבני בתי הכהונה העשירים, ומקצת הפרושים הנבדלים לטוב לתולדותם לבית אבותם⁴²¹.‏ והסנהדרין העתיקו בעת ההיא מן החנויות לשוב העירה⁴²² וישובו, לכלכל את כל דברי הארץ ‏ והעם כקדם, על בלי היות שלטון אחר זולתם בארץ⁴²³. ואת הקנאים כלם הרחיקו אל חוק (systématiquement תהלים ב, 7) מפקודות העיר והמקרש ומנצח על עבודת המדינות; ויבחרו תחתם במתונים, אשר לא היתה ידם בכל המעשים שנעשו מקרוב, שהם יכשרו יתר להרגיע את הארץ מדי צאתם לפני העם, ולסבב פני הדבר להשלים אה הרומים עם יהודה ולא להרחיב הפרץ ולהגדיל מדורת המרד⁴²⁴. רק אחרי אשר אבד הגליל ומעוז יהודה אבדה נצחה בפשע יוסף השלוח שמה, כי התרפה במלאכתו ויט להימין ולהשמאיל, קם שאון בחוצות ירושלים, אשר הקימו הקנאים; הכהנים ירדו לטבח ואנשי המעשה הדורשים למלחמה ולעמוד העם על נפשו כל עוד נשמה באפו, עלו על במתי הארץ ויחלו לעלול עלילות⁴²⁵.

ודבר בא המפלגות אחת אחר אחת כמשפט היה נאמן מאד, באשר לא דברי הימים לבדם יעידוהו; כי אם גם זאת תכנית הדברים וזה משפט כל מרד אשר אם לא ידכאוהו תחתיו בחזק יד ביום צאתו אור, ועצם ופרץ על כל סביביו והיה למהפכה נוראה⁴²⁶.‏ ואם לא איפא יכבד ממנו לברר וללבן את הדברים והאמת, כי נוסיף עוד לשעות בכל פרשת דברי המלחמה הארוכה והמרה הזאת, וכי נבקש להעריך את מתכנת העון (responsabilité) אשר תשא מפלגה ומפלגה מן המפלגות אשר היתה ידן במלחמה, ולשפוט את האנשים אשר התערבו בה בעלילותיהם לדברי הצבא או להליכות המדינה. ולדבר הזה אין לנו כי אם עדות יוסף לבדו, אשר יש חפץ לו בהעלים זדונותיו או משוגותיו שבהן קרב קץ ירושלים; הוא המזכיר הכותב בלי כל המון מעים את דברי הימים האחרונים לארצו המדכאה, והוא יושב בהיכל המפאר אשר נתן לו לוכדה ומחריבה; הוא איש העתים אשר בדביר פופאה החל לעות ‏ (politiquer), ובחצרות בית דומיציאן כלה; הוא האיש אשר לא יחדל לשפוך חמת עכשוב ולהתגולל בהותו על שנואי נפשו שבבר מתו מות גבורים במלחמתם לארצם אשר לה הקדישו כליל את חלבם וחיי רוחם⁴²⁷. המקורות אשר אנחנו דורשים בם לא יגיהו כי אם אור מעט, נגוהות כהות, על המאפל הזה; רק שמות מעטים מאשר יזכיר יוסף ימצאו לנו בספרי המשנה והתלמודים⁴²⁸; לעמת זאת יערכו המה לפנינו ערך שמות אשר יבוקשו ולא ימצאו בדברי יוסף. המעשים התכסו בצעיף ההגדה; ברוב הימים נשכחו כל פרשת הדברים, לא זכרו עוד היטב כי אם את אחרית הזעם, את האויב האכזרי ההורג בחוצות ירושלים אנשים ונשים וטף, הרוג לא יחמול, ואת להבות האש האוכלה המלהטת מסביב את שרידי חרבות מקדש ד' היקרים.

המאמרים אשר אנחנו מעתיקים בזה ממקורות החכמים, המדברים על ראשית ימי המלחמה, יראונו לדעת ‏ איכה צלח רוח החזיון על חכמי ישראל וישם דברו בפיהם לעות את פני הקורות, אך עבור עברו מאתים שנה אחרי החרבן, ולערוך להן דמות ספור מטיב לב.

“אמר ר' יוחנן: מאי דכתיב: אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה (משלי כ"ח, 14)? אקמצא ובר קמצא חריב ירושלים… דההוא גברא דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא עבד סעודתא, אמר ליה לשמעיה: זיל אייתי לי קמצא; אזל אייתי ליה בר קמצא. אתא אשכחיה דהוה יתיב; אמר: מכדי ההוא גברא בעל דבביה דההוא גברא הוא, מאי בעית הכא? קום פוק! א”ל: – הואיל ואתאי שבקו ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא‏ ושתינא. אמר ליה: – לא, אמר ליה: – יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתך. אמר ליה: – לא. א“ל: – יהיבנא לך דמי כולה סעודתך. אמר ליה: – לא, נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה. אמר: הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה, שמע מינה קא ניחא להו, איזול איכול בהו קורצא ביה מלכא. אזל אמר ליה לקיסר: מרדו בך יהודאי. אמר ליה: –‏ מי יימר? א”ל: שדר להו קרבנא, חזית אי מקרבין ליה. – אזל שדר ביריה עגלא תלתא, בהדי דקאתא שדא ביה מומא בניב שפתים, ואמרי לה: בדוקין שבעין; דוכתא דלדידן הוי מומא ולדידהו לאו מומא הוא, סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות; אמר להו ר' זכריה בן אבקולס: יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח. סבור למיקטליה דלא ליזיל ולימא; אמר להו ר' זכריה: יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג. אמר ר' יוחנן: ענותנותו של ר' זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגלתנו מארצנו⁴²⁹".

(איש אחד היה ולו אוהב ושמו קמצא ואויב ושמו בר קמצא. ויעש האיש משתה ויאמר אל עבדו: לך קרא לי את קמצא; וילך העבד ויבא את בר קמצא. ויבא (בעל הבית) וימצא את בר קמצא יושב בביתו; ויאמר אליו: הלא אויבי אתה ומה לך פה? קום וצא! ויאמר בר קמצא: – אחרי אשר באתי אל ביתך הנח לי ואתן לך מחיר אכלי ושתותי. ויאמר האיש: – לא. ויאמר בר קמצא: – הנני ואתן לך מחיר מחצית המשתה אשר עשית; ולא אבה האיש. ויוסף עוד בר קמצא ויאמר: – אם כן אפוא אתן לך מחיר כל המשתה; ולא שמע אליו האיש ויחזק בידו ויקימהו ויוציאהו החוצה. ויאמר בר קמצא: אחרי אשר ישבו החכמים ולא כהו בו, אין זה כי אם רצו את מעשיו, ועתה הבה אלכה והכיתי אותם בלשון לפני המלך. וילך ויגד לקיסר לאמר: מרדו בך היהודים. ויאמר אליו הקיסר: – במה אדע כי כן? ויאמר אליו: – שלח אליהם קרבן (לבית ה'), וראית אם יקריבו אותו מידך. – וישלח הקיסר בידו עגלה שלישית. ויהי בהיותו בדרך ויתן בה מום בשפתיה, ויש אומרים בבבת עינה; מום זה לנו היהודים ולנכרים אין זה מום. ויבקשו החכמים להקריב את הקרבן יען שלום מלכות; ויאמר אליהם ר' זכריה בן אבקולס: אל תקריבוהו, פן יאמרו לנו: בעלי מומים הקריבו על המזבח. ויאמרו להרגו פן ילך ויגידם; ויאמר אליהם ר' זכריה: ושמע השומע ואמר הנותן מום בקדשים יומת. אמר ר' יוחנן…)

במאמר הזה הננו מוצאים זכרון כהה לגזרה אשר גזר ואשר הקים אלעזר בן חנניה לבלתי הקרב עוד כל קרבן מיד בני הנכר. קמצא ובר קמצא יזכירו אלינו מאד את שם קומפסוס (Kompsos) בן קומפסוס, אשר אמר לו יוסף⁴³⁰ כי היה אחד מנכבדי התושבים בטבריא אשר שמרו אמונתם לרומים: השם הזה היה אפוא לשני שמות ביד ההגדה, ויושם לשני האנשים נפרדים. ור' זכריה בן אבקולס גם הוא נודע שמו בדברי הימים: אין זה כי אם זכריה בן אמפֿיקולס חבר לאלעזר בן שמעון ראש הקנאים בירושלים⁴³¹. אף כי לפי הנראה לא היה זכריה רב העליליה בדברי הימים ההם, נזכר שמו בתלמוד יען היותו נמנה את חכמי ישראל, ואלעזר אשר לא היתה זאת עמו, לא נחשב בעיניהם להזכירו גם באחד המקומות.

ויוחנן מגוש חלב התבונן ביוסף בארץ הגליל והנה אין רוחו נאמנת לארצו ולעמו, ויודיע לשליטי הארץ אשר בירושלים. והאנשים אשר על פיהם יצאו ויבאו כל דברי הארץ ‏בעת ההיא, אשר היו גם מתונים וגם ישרי לב, שלחו ארבעה פקידים אל הגליל, לדעת ולבחון מקרוב את דרך שר הצבא אשר הביאו את דבתו ‏ רעה אליהם ולהתחקות על שרשי רגליו. בהם היה איש אחד ושמו יועזר, והוא כהן ופרושי גם יחד. ואנחנו נדמה כי הוא הוא הנזכר במשנה לאמר: “יועזר איש הבירה היה מתלמידי שמאי, ואמר שאלתי את רבן גמליאל הזקן עומד בשער המזרח וכו'⁴³²”. בימי היות חנן הזקן ויהושע בן גמלא לפי הנראה בראש הסנהדרין, ואיש אחד מזרע הורדוס, אנטיפס, עודנו שומר משמרת האוצר, קרוב הדבר כי היה יועזר אחד הבאים תחת אלעזר בן חנניה, אשר שלחו אותו הסנהדרין ארצה אדום. גם יועזר זכה לכתוב החכמים את שמו זכרון בספרתם, בגלל שאלה תלמודית, כזכריה.

ומלפני הסנהדרין אשר בירושלים יצא דבר שלטון לנתוץ את ההיכל אשר היה לפנים להורדוס הנשיא בטבריא, כי היו צלמי בהמה וחיה מחוקים על קירותיו, וימלאו את ידי יוסף, והוא יוצא ללכת הגלילה, לעשות ‏ להיכל כאשר נגזר עליו. כי אכן היו בבית פסילים ואבני משכית אשר אסרה אותם התורה, ומי יורע אם לא על ההיכל הזה ידובר באחד המאמרים בתלמוד, אשר ידונו שם על אבני הבתים הנתוצים בגלל הדבר הזה, לדעת מה יעשה בהן⁴³³.

ויהי אך נסבה ממשלת הארץ אל הקנאים, ויבחרו באחת משפחות הכהונה הדלות, היא משפחת יהויכין, ויפילו גורלות לתת אה הכהונה הגדולה לאחד מבניה. יוסף יספר כי עלה הגורל על פניאס בן שמואל מכפר אפתא, איש אדמה נבער מדעת,‏ ויהי עליהם למשכו בחזקה ירושלימה, להלבישו את בגדי הכהונה ולהורותו את משפט עבודות הקדש אשר יעבוד. אחרי כן יוסיף הסופר לערוך לפנינו את אשר נפעמו כל הטובים והישרים בעם, כראותם את איש השדה הזה אשר נהפך לכהן גדול, ויותר מהמה נגע הרבר עד לב שנים ‏ מכהני הראש אשר עודם מושלים בעיר בעת ההיא⁴³⁴. הדבר הזה נמצא גם במקומות רבים בספרי החכמים. הכהן הגדול הזה נקרא שם בשם פנחס. גם יספרו עליו כי הענק העניקו לו אחיו הכהנים, אחרי שאת את ראשו, כסף וזהב די מחסורו, למען המצא ידו לכהן פאר במשמרתו החדשה כאשר לה יאתה⁴³⁵.

מנכבדי העיר אשר לא מזרע הכהונה, המתעצבים גם הם על מַנות האיש ההוא לכהן גדול, יזכיר יוסף בשם את ר' שמעון בן גמליאל ואת יוסף בן גוריון. האיש הזה האחרון, אשר היה אחד משני ראשי הממשלה בירושלים, לא נודע לנו כי אם לאמץ לבו אשר התגלה בהתיצבו בפני המפלגות הקיצוניות, ולמותו ביד הקנאים כמות נבל⁴³⁶. ור' שמעון בן גמליאל, נין ונכד להלל, אשר דברנו עליו למעלה,‏ לא היה קשה ומר נפש כמהו, וכל דבר לא ימריצֵנו לחשוב כי מצאה גם אותו חרב נוקמת⁴³⁷. נכון הדבר כי ישב גם הוא בסוד הסנהדרין, אך לא היה נשיא עליהם⁴³⁸. שמעון, הדור הרביעי למשפחה אשר היו כל בניה כאבני נזר מתנוססים בישראל לחכמה ולכשרון זה כמאה שנה,‏ אכן הוסיף גם הוא חכמה וטוב על נחלה אבות היקרה הזאת, על כי היה גדול ונכבד בעיני כל המפלגות ויתן מרוחו עליהן ויהי להן כאיש הבינים ‏ וכמליץ מהיר ומכובד להוכיח ולשפוט ביניהן פעם בפעם; ולוּ היתה משמרת שלטון בידו, כי עתה כבד או נפלא ממנו הדבר לעבוד את עבודת השלום הזאת. בישרת לבו ואמתו נטה אחרי יוחנן מגוש חלב עקב ישרו וגבורתו ואת יוסף המתכחש לעמו, המתמם וברוחו רמיה, געלה נפשו ויצא לקראתו לשטן; בצר לו, ביראתו את אלהים, על מקדשו כי חללוהו הקנאים בעלילותיהם לטמאו, יצא וידבר יום אחד באזני העם ויעוררם על עזי הנפש האלה המחללים את קדש ה‘; אך אחרי אשר נשא לבו אותו לגער בם בקנאתו לה’, שב וילך לו להיות נקי לביתו ולמסבו, וישכון לבדד, כמשפט הפרושים כלם, הרחק משאון קהל ועדה ומכל המעשה שם. האומר הנזכר בשמו במסכת אבות⁴³⁹, אם באמת מפיו יצאו הדברים, יביע היטב את דרכו אשר התיצב עליה: “כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף⁴⁴⁰ טוב משתיקה; ולא המדרש הוא עקר אלא המעשה; וכל המרבה ‏ דברים מביא חטא”⁴⁴¹. לדברים האלה הלא לנו הצדקה לשאול לאמר: ההיה האיש אשר זאת תורת פיו נשיא וראש לבית הלל? והיא לא תתכן למורה המנצח על המון תלמידים רבים הנדונים ומתוכחים בחומם בדברי חק ומשפט. וגם הנה מלבד תקנה אחת אשר היתה להגן על המשפחות העניות מפני מעשקות הכהנים⁴⁴², לא נזכרה בספרי המשנה והתלמוד כל תקנה אחרת אשר תצא מאת ר' שמעון בן גמליאל, ולא כל מאמר אשר יאמר חכם אחר בשמו.

וריבות שפתי החכמים בבתי המדרש היה יהיו נשערים מאד בימים ההם! השאון והמהומה אשר בשער בני העם עלו ‏ובאו גם באהלי התורה השקטים והשאננים מתמול שלשום, ולדברי מסורה אחת, הנראים כדברי אמת, באו צלצל כלי קרב תחת דברי משפט.

על הלכות אחרות שנקבעו למען תת תקף לשביתת השבת אמרה המשנה "אלו מהלכות שאמרו בעלית חנניה בן חזקיה בן גרון כשעלו לבקרו. נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל. ושמונה עשר דבר גזרו בו ביום⁴⁴³. על המשנה הזאת יעיר תלמוד ירושלמי לאמר: “אותו היום ‏ היה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל. ר' ליעזר (מתלמידי בית שמאי) אומר: בו ביום גדשו את הסאה; ר' יהושע (מתלמידי בית הלל) אומר: בו ביום מחקו אותה. אמר לו ר' ליעזר: אלו היתה חסרה ומלאוה; יאות לחבית שהיא מלאה אגוזין, כל מה שאתה נותן לתוכה שומשמין היא מחזקת. אמר לו ר' יהושע: אלו היתה מלאה וחסרוה; יאות לחבית שהיתה מלאה שמן, כל מה שאתה נותן לתוכה מים היא מפזרת את השמן. תנא ר' יהושע (בן) אוניא: תלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה (לביה חנניה) והיו הורגין בתלמידי בית הלל. תני: ששה מהן (מבית הלל) עלו והשאר עמדו עליהן בחרבות וברמחים⁴⁴⁴”.

אחרי כן יאמר אחד מבעלי התלמוד לאמר: “בתוך שמונה עשרה (דבר) אפילו גדול אינו מבטל, מפני שעמדו להן בנפשותיהן⁴⁴⁵”. אחרי אשר ראו גם שניהם, ר' אליעזר ור' יהושע, את אחרית ירושלים, והם מדברים על שמונה עשר דבר כעל גזרות חדשות אשר טרם קדשו אותן רוב הימים לבלהי דבר עוד עליהן איש איש כאשר עם לבבו⁴⁴⁶, אין זה כי אם היה היום אשר אמרה המשנה בקרב השנים אשר רגז המפלגות הסוערות הקשה כל רוח, הרתיח כל לב.

וגם משפט שמונה עשר הדברים לכל תכניתם יכון להשערה הזאת. אמנם כי המשנה לא חשבה אותם אחד לאחד ובעלי התלמוד ירבו לררוש ולדון על הענין הזה; אך בריתא אחת תשים לפנינו את פקודיהם בשם ר' שמעון בן יוחאי, אשר היה ביובל הראשון למאה השניה, והמפקר (liste) נאמן מאד כי אותותיו יענו בו אמתו. לפי המפקד הזה “גזרו על פתן‏ ועל גבינתן ועל יינן ועל חומצן… על לשונן ועל עדותן ועל מתנותיהן ‏ ועל בנותיהן וכו'⁴⁴⁷”. ותהי אפוא מגמת פני החכמים לשוב להבדיל, הרבה יתר מבראשונה, את היהודים מן הגוים עובדי האליל, ואף כי מיושבי סוריא, לבלתי היות להם עמהם כל דבר קטן או גדול, ואם זכרנו את ההרגות הגדולות, ‏המסופרות למעלה, אשר נעשו בימים ההם ביהודים היושבים בקיסרי ובבית שאן ובדמשק ובמקומות אחרים, וידענו מה ראו על ככה ונתנו לפעלם צדק. אך בית הלל לא נאותו להם לגזרות האלה, בכל רשעת הגוים ההם, כי רוח החנינה והסבל אשר לבשה את מורם הראשון מיסד הבית הזה, הוא הרוח אשר שבנו מצאנוה ברבן גמליאל, לא חדלה לעמוד בתוך תלמידיו כל הימים.

ומי יודע אם לא גם מאת דרכי המחדשים היתה נסבה לקים ולקבל את הגזרות האלה. בימי נירון רבו הגוים המסתפחים בנחלת העדה החדשה, ולב היהודים הלא יהמה להם בראותם אה אחיהם לפנים שמים ידם עם הסורים והיונים והרומים, ‏הגוים הלוחצים את ישראל בעת ההיא ועושים אתם בשנאה ובשאט נפש על דבר דתם, כאשר יוסיפו הנפרדים להתקרב אל עובדי האלילים, כן חשבו חכמי ישראל מחשבות להרחיק מעליהם דרכם, וכאשר תשלח העדה החדשה ציריה בגוים ושמה מהלכים לתורתה ‏בין עובדי אלהי הנכר, כן יקוצו החכמים מפני הגוים ומפני המרחיבים בקרבם את התורה החדשה. גם דבר ר' שמעון, “לא המדרש הוא עקר, אלא המעשה”, אולי כונן לעמת חפץ האומרים להשבית את חקי תורת משה⁴⁴⁸.

ואף גם זאת כי נחקור ונדרוש היטב בספרי חכמי ישראל ונשפוט את הידיעות אשר ישימו לפנינו לפיהן מבלי נטות אנה ואנה, ויצא לנו משפט כי אמנם היה היו תלמידי הלל ותלמידי שמאי בימים אשר הגענו אליהם, אך שני בתי מדרש אשר יורו בהם באחד על פי דרך הלל לבדו, ובשני על פי דרך שמאי לבדו, עוד אינם. המבטאים “בית הלל” ו“בית שמאי”, אשר לא חדלו גם ימים רבים אחרי כן, לא יתוו מעתה כי אם את החכמים והשופטים הרבים, אשר בלקחם ובמשפטיהם ישימו להם את תורת הלל, או את תורת שמאי לקו ומסרו אותן לאחרים בהורותם איש איש את תלמידיו.‏ והתאמצו להקים אותן מדי היות דין ודברים באחת ההלכות, הם הבאים אל בית אלעזר בן חנניה, אשר לבית שמאי, בהועץ הנועדים שם לדעת היגזרו‏ גזרות חדשות לגדור בין ישראל לעובדי האלילים, אם אין. רק לר' יוחנן בן זכאי לבדו היו, לפי הנראה, מספר תלמידים יושבים לפניו בשנים האחרונות אשר ‏לפני חרבן ירושלים, והוא נחשב על בית הלל לדעותיו, ובכל זאת היו בתוך תלמידיו ר' אליעזר ור' יתושע, אשר נטו איש איש לעבר אחר, כאשר העירונו למעלה.

לדברי התלמוד היה ר' יוחנן תלמיד הלל רואה פניו, אך הדבר הזה לא יתכן רק אם האריך ימים רבים מאד⁴⁴⁹. גם לא קרוב הדבר אשר “אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שהיה יושב בצלו של היכל ודורש כל היום כלו⁴⁵⁰”, כי הנה בימים ההם לא יכשרו מסבי המקדש להיות מקום תורה והגיון, בגלל המהומות אשר היו בהם תמיד. – החכמים יספרו גם הם, כיוסף, על האותות אשר נראו אז כמבשרים את חרבן המקדש כי קרוב הוא. "והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן עד שגער בהן רבן יוחנן בן זכאי. אמר לו: היכל, היכל, מפני מה אתה מבעית עצמך? יודע אני בך שסופך עתיד לחרב. וכבר נתנבא עליך זכריה בן עדוא: פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך (זכריה י"א,1)⁴⁵¹. אך זאת נדע ברור כי ישב ר' יוחנן בשבת זקני הסנהדרין בירושלים, כי על כן יהללוהו כי הרבה מאד לחקור את העדים באחד המשפטים לדיני נפשות⁴⁵², וגם היה היה גדול ונכבד בעדתם, יען היות לאל ידו להשבית או להפסיק את “המים המאררים”, אשר צותה התורה להשקות את האשה אשר יקנא אותה בעלה⁴⁵³.

ואולם רובי מפעלות ר' יוחנן אשר פעל ועשה כראש בית המדרש, יחולו בשנים האחרונות שאחר חרבן ירושלים, ובהגיענו עד דברי הימים ההם יהיה עלינו להראות איכה השכיל ר' יוחנן לכלכל את דברי היהדות לפי המצב, אשר היה תוצאות הדבר הגדול והנורא הזה. במקום הזה יהיה לנו ר' יוחנן למופת ולכליל הפרושים כלם; הנתיב אשר יפלס הוא בתוך המסבות הקשות ההן, היה יהיה אל נכון דרך כל הפרושים בימי המלחמה עם הרומים.

בדעתנו את אלעזר בן שמעון ואת מנחם, הנה ידענו את שני ראשי מפלגת המורדים אשר היו בירושלים, את הנועצים ואת הנמהרים, את הקנאים⁴⁵⁴ ואת “הרוצחנין” ⁴⁵⁵ הם בעלי הרמחים, גם שניהם תעבו שנאו את ממשלת הרומים שנאה עזה כמות, אך הנועצים אמרו להושיע את ישראל מאויביהם בשובה ונחת, ברצותם עם כל פנות העם ובקבץ יחדו כל כחותיו להיות לאחדים, ובעלי הרמחים דמו למצא את החפץ הזה בצרף ובטהר את העם בכור הברזל ובהבדיל מתוכו בלי משא פנים ובלי חנינה את כל אשר אינם למלחמה בכל לבבם ובכל נפשם. לו יכלנו לשום תחת שמות הקנאים או בעלי הרמחים שמות חדשים מקרוב באו, כי עתה התוינו אותם בשמות הידועים לכל, הלא הם שמות הגירונדים והיעקבים, ראשי מסבי המרד הצרפתי באחרית המאה הי"ח. ומפלגת המתונים גם היא נפרדה לשני ראשים שונים מאד, המתונים אשר הליכות עולם להם, והמתונים תופשי התורה. לבב אלה ואלה ידע מאד כִי כל מאמצי כח לא יועילו לקום ולהתעודד ‏ בפני עם הרומים הנורא והאדיר מאין כמהו, ויהיו בעלי הליכות עולם מכוננים מעשיהם לעמת השלום והכנע מפני רומה, ידם אחת מכינה אה הכל להגן על הארץ והאחת שלוחה לכרות אמנה וברית. לעיני רואים יכלכלו את דברי המלחמה והמה להם יקלקלו את הכל; והחכמים נטו מנתיבות עולם ויצפו לקץ ויקוו כי הלבבות הזועפים יניחו את רוחם בסערת המלחמה וייעפו וחדלו רגז, ורגשת המפלגות תרגע אחר הרעש, והסערה תקום לדממה, וכשוב הכל לקדמתו ושבו לעבוד את ה' בהשקט ובבטחה ולהגות בתורתו בבראשונה.

התלמוד יודע את הקנאים כמעט קט, אלעזר בן דינאי, אשר מת ימים רבים לפני התקופה ההיא, נחשב לבעלי התלמוד כראש הקנאים הנמהרים⁴⁵⁶, ועדת חנן, הם המתונים אשר הליכות עולם להם, לא תזכר ולא תפקד. ר' יוחנן בן זכאי היה להם סמל המתונים הפרושים, כאשר אמרנו.

מסורה אחת מספרת לאמר: “שלשה בליוטין היו בירושלים, בן ציצית הכסת, ונקרימון בן גוריון ובן כלבא שבוע; וכל חד וחד היה יכול לספק ולפרנס למדינה עשר שנים, והיה שם בן בטוח בן אחותו של ר' יוחנן בן זכאי, והיה ממונה על האוצרות וראש קסרין (קרא: סקרין) שבירושלים;‏ ועמד ושרף את האוצרות. שמע ר' יוחנן בן זכאי, אמר: ווי! אזלין ואמרין לבן בטוח: חביבך אמר: ווי, ווי! שלח ואייתיתיה; אמר ליה: למה את אמרת: ווי? – אמר ליה: “לא אמרית: ווי, אלא: ווה! אמרית; שכל זמן שהאוצרות קיימין לא יהבין גרמיהון למעבד קרבא”. בין ווי לווה נמלט ר' יוחנן⁴⁵⁷”.

(שלשה אצילים היו בירושלים, בן ציצית הבסת. מון בן גוריון ונן כלבא שבוע; ואיש איש מהם יכול לכלכל את העיר די מחסורה עשר שנים, ושם היה איש ובן בטוח שמו, בן אחות ר' יוחנן בן זכאי, ויהי האיש ההוא ממונה על האוצרות וראש בעלי הרמחים אשר בירושלים; ויקם וישרוף את האוצרות באש. כשמוע ר' יוחנן בן זכאי ויאָנח ויאמר: אָח! ויבאו ויגידו לבן בטוח לאמר: דודך אמר: אח! וישלח לקרא לו ויבא לפניו; ויאמר אליו: למה זה אמרת: אח? – ויען ר' יוחנן ויאמר: “לא אמרתי: אח! כי אם: האָח! כי כל הימים אשר היו האוצרות עומדים לפניהם לא חרפו נפשם לעשות מלחמה”. בין “אח” ל“האח” נמלט ר' יוחנן).

המסורה מוסיפה לספר כדברים האלה: “לאחר ג' ימים יצא רבן יוחנן בן זכאי לטייל בשוק וראה אותם ששולקין תבן ושותין מימיו. אמר: בני אדם ששולקין תבן ושותין מימיו יכולין לעמוד בחילותיו של אספסינוס? אמר: כל סמא דמלתא ניפוק לי מהכא. שלח ואמר לבן בטוח: אפקוני מהכא. אמר ליה: עבדינן בינינן דלא יפוק בר נש מהכא אלא דמית.‏ – אמר: אפקוני בדמות דמית! טען ר' אליעזר ברישיה ור' יהושע ברגליה ובן בטוח מהלך קומוי. מן דמטין בעין מודקריניה; אמר להון בן בטוח: כך אתם רוצים שיהיו אומרים: מת רבן ודקרוהו!‏ כיון דאמר להו כך שבקיניה. מן דנפקין מן פילי טענוניה ויהבוניה בחד ביה עלם וחזרו למדינה. נפק רבן יוחנן בן זכאי לטייל בחיילותיו של אספסינוס, אמר להון: אן הוא מלכא? אזלון ואמרון לאספסינוס: חד יהודי בא למשאל בשלמך.‏ – אמר להון: ייתי. מן דאתא אמר ליה: ביבא מארי אמפרטור! – אמר ליה: שאילא המלך שאילת בי ואנא לית אנא מלך; וכדו שמע מלכא וקטיל לההוא גברא. – אמר ליה: אם לית את מלך סוף את מליך; דלית הדין ביתא חריבא אלא על ידי מלך, שנאמר: והלבנון באדיר יפול. לבתר תלתא יומין אתא בשור ובשרית: מית נירון ואמלכיניה בני רומי… אמר ליה אספסינוס לר' יוחנן בן זכאי: שאל לי שאלה ואנא עבד. – אמר ליה: אנא בעי דתירפי הדא מדינתא ותיזיל לך. – אמר ליה: כלום אמליכוני בני רומי דנרפי להדא מדינתא? שאל לי שאלתא ואנא עבד. – אמר ליה: בעי אנא דתירפי לפילי מערבאה דהיא אזלה ללוד, דכל בר נש דנפיק עד ארבעה שעין יהא לשיזבא. – מן דכבשה אמר ליה:‏ אי אית לך דרחים לך או בר נש דאת קריב ליה שלח ואייתיה עד דלא ייעלון אוכלוסי. שלח לר' אליעזר ור' יהושע ‏ לאפוקי ‏לר' צדוק. אזלין ואשכחיניה בבבא דמדינה… ולמה חשיך כן? – אמר ליה: מן חייליהון דצומייא ותענייתא, – שלח ואייתי אסותא והוו מוכלין ליה צבחר צבחר ומשקין ליה ציבחר ציבחר עד דהדר גופיה עלוי⁴⁵⁸”.

(מקץ שלשת ימים יצא ר' יוחנן להתהלך בשוק וירא (את בני ירושלים) והנם הם שולקים תבן ושותים מימיו. ויאמר בלבו: היוכלו אגשים השולקים תבן ושותים מימיו לעמוד בפני צבאות אספסינוס? אין לי טוב כי אם יצא אצא מזה. ויענהו בן בטוח ויאמר: חק שמנו לנו אשר לא יצא מן העיר איש חי כי אם מת. – ויאמר ר' יוחנן: אם כן אפוא יוציאוני כנפש מת! (ויושם בארון) וישאהו ר' אלעזר לפאת ראשו ור' יהושע נשאהו לפאת רגליו ובן בטוח עובר לפניהם.‏ המה באו (עד השער, והשוערים) בקשו לדקרו (לדעת היש נשמה בגויה אם אין);‏ ויאמר אליהם בן בטוח: הטוב בעיניכם כי יאמרו לכם: מת רבם ודקרוהו! וכדברו אליהם כזאת וירפו ממנו. ויהי כצאתם את השער וישאוהו וישימוהו בשדה קברים ‏וישובו העירה. ‏ ויצא ר' יוחנן בן זכאי ויתהלך בקרב צבאות אספסינוס, וישאל אותם לאמר: איה המלך? ויבאו ויגידו לאספסינוס: איש יהודי בא לדרוש לשלומך. – ויאמר אליהם: יבא. וכבאו לפניו ויאמר אליו: יחי אדוני המלך! – ויאמר אספסינוס: ראה הנך מברכני ברכת מלך ואנכי אינני מלך, ושמע המלך והרגני. – ויאמר אליו ר' יוחנן: אם אינך מלך כיום היה תהיה לך המלוכה; כי לא יחרב הבית הזה (בית אלהים) כי אם ביד ‏ מלך, שנאמר: והלבנון ‏ באדיר יפול (ישעיה ו', 34). מקץ שלשת ימים באה השמועה לאמר: מת נירון והרומים המליכו אותו (את אספסינוס) תחתיו… ויאמר אספסינוס ‏ אל ר' יוחנן בן זכאי: שאל מה אתן לך. – ויען ר' יוחנן ויאמר: שאלתי ובקשתי: הרף נא לעיר הזאת ולך שוב אל ארצך. – ויאמר העל כן המליכוני הרומים כי ארף מן העיר הזאת? ואולם שאל ממני שאלה (אחרת) ואתן לך. – ויאמר ר' יוחנן: אם כן אפוא הרף מן השער המערבי הפונה אל דרך לוד, אשר כל היוצא ממנו עד ארבע שעות והיתה לו נפשו לשלל, – ויהי כאשר לכד את ירושלים ויאמר אליו: עוד מי לך פה אוהב ושארך הקרוב אליך שלח והביאהו הלום בטרם יעלו צבאותי העירה. וישלח את ר' אליעזר ואת ר' יהושע להוציא את ר' צדוק, ‏ וילכו וימצאוהו בשער העיר… ומדוע הוא ככה דל? – מרוב צום וענות נפש. – וישלח ויקרא לרופאים ויאכילוהו וישקוהו מעט מעט עד אשר שב בשרו לו ויחזק).

אגדה אחרת מאוחרת מן הראשונה מספרת לאמר: “וכשבא אספסינוס להחריב את ירושלים אמר להם: שוטים! מפני מה אתם מבקשים להחריב את העיר הזאת ואתם מבקשים לשרוף את בית המקדש? וכי מה אני מבקש מכם אלא שתשגרו לי קשת אחת או חץ אחת (לאות עבודה ומשמעת), (שגרו לי) ואלך לי מכם. אמרו לו (היהודים): כשם שיצאנו על שנים ראשונים שהיו לפניך והרגנום, כך נצא עליך ונהרגך. כיון ששמע רבן יוחנן בן זכאי, שלח וקרא לאנשי ירושלים ואמר להם: בני, מפני מה אתם מחריבין את העיר הזאת ואתם מבקשים לשרוף את בית המקדש? וכי מהו מבקש? הא אינו מבקש מכם אלא קשת אחת או חץ אחת (תנו לו) וילך לו מכם. אמרו לו: כשם שיצאנו על שנים שלפניו והרגנום, כן נצא עליו והרגנוהו. היו לאספסינוס אנשים שרויין כנגד חומותיה של ירושלים וכל דבר ודבר שהיו שומעין היו כותבין על החצים וזורקין חוץ לחומה, לומר שרבן יוחנן בן זכאי מאוהבי קיסר הוא⁴⁵⁹”…

שני שרי צבאות הרומים אשר התפארו היהודים כי יצאו עליהם והרגום לפני בא אספסינוס אכן הם פְלורוס וקסטיוס, ובכן שמרה האגדה הזאת מעשים ידועים אשר אין להם זכר במקום אחר. אחרי כן תוסיף לספר את אשר עשה ר' יוחנן בן זכאי בערמה לצאת את העיר, אך את דבר העזר אשר עזר לו בן בטוח למצא חפצו לא תזכיר.

ואחרי הדברים האלה תספר לאמר: “וכשבא אספסינוס קיסר להחריב את ירושלים בקשו קנאים לשרוף כל הטוב ההוא באש, (ולא שמעו לכל אשר דברו על לבם לבלתי עשות כדבר הזה). ועוד עשו אנשי ירושלים שולקין את התבן ואוכלים אותה. וכל אחד ואחד מישראל שרוי נגד חומותיה של ירושלם, אמר: מי יתן לי חמש תמרים וארד ואטול חמשה ראשים. נתנו לו חמש תמרים, ירד ונטל חמשה ראשים מאנשי אספסינוס. הציץ אספסינוס בצואתן וראה שאין בהן מין דגן, ואמר לחיילות שלו: ומה אלו שאין אוכלין אלא תבן כך הורגין בהן (קרא: בכן), אלו היו אוכלין כל מה שאתם אוכלין ושותין על אחת כמה וכמה שהיו הורגין אתכם! ⁴⁶⁰”.

המאמרים האלה יחדו, אף כי לא נמצא ידינו בהם באשר לדברי הימים ההם, יקימו ברור שני דברים נכבדים אשר טרם הכירו וטרם קבלו אותם חוקרי הדרות דים, כי על כן כשר הדבר בעינינו לשוב עליהם. הראשון, כי לא היה ר' שמעון בן גמליאל לא נשיא ולא ראש הסנהדרין; לא היתה לו כל משמרת לבד היותו חבר בסוד הזקנים האלה, ולא היה לו כל תקף זולתי ערך עצמו, ושם כבוד משפחתו. והשני, כי רבן יוחנן בן זכאי, הגדול בחכמי ישראל בדרותיו⁴⁶¹, האיש אשר רוח הלל הגדול ורוממותו קמו לנחלה לו מבתי המדרש, עמד מנגד לכל דברי המדינה, שככה העירו את רוח אנשי דורו, ויהי דרכו בדבר הזה כדרך הפרושים כלם. גם החשמונאים גם בית הורדוס גם הרומים לא היו כחזון לב האנשים האלה אשר חזו להם לעת שבת העם על אדמתו לבטח ואין לזרים אתו, עת רצון לה' ולבני האדם עת התחדש פני הארץ להכינה בחסד ובמשפט, עת לתקן עולם במלכות שדי ולהביא צדק עולמים. יקרא נא הקורא את חזיונות ישעיהו המלאים עז ורוממות, יהגה בדברי ירמיהו אשר תוכם רצוף אהבה וכליון נפש לארצו ולעמו, יתבונן אל התכנית הנהדרה אשר התוה מיכה על אדות עתידות הגוי, ושב וראה האנשים המושלים ביהודה מימי יוחנן הורקנוס והלאה (כי בימי החשמונאים ‏ הראשונים היתה רוח יראי אלהים בישראל ולבם חש עתידות טובות לעמם), השום שמו את בית אלהי אחד, “אלהי כל הארץ”, לנס ולפנת יקרת לישראל ולעמים, אשר ממנו תצא תורה ואורה לכל, אם שמו לבם להפיץ את אמונות היהדות חוצה, לתת את האחוה בלב כל בני האדם ולכונן את תקופת השלום אשר בה “יכתתו החרבות לאתים והחניתות למזמרות”. הפרושים אשר ‏נתנו כל לבם וכל מחשבותיהם להגיון בתורה ולמקרא דִברי הנביאים,‏ ויבאו כשמן בעצמותיהם, ראו את המלכים שואפים חיל העם, מריקים כחותיו למלא נפשם הרחבה, ויקוצו מפניהם ואת הכהנים. בוצעי הבצע רעי העין מתרפים במלאכה הקדש אשר עליהם למען עשות עושר, ויהיו להם לתועבה. נכסוף נכספו למראות המלבבות אשר הראו אותם חוזיהם לאחרית הימים, ולא מצאו, נפשם אותה ‏את הימים הטובים אשר יעד ה' לישראל – ואין. אמת נכון הדבר כי היו גם בפרושים אנשים אשר שתו ידם, איש איש לבדו, את הנלחמים במר נפשם עם לוחציהם; אך המפלגה כלה, חכמי ישראל וראשיהם אנשי המופת,‏ פנו ערף באות נפשם אל ירושלים המגאלה בדם נקיים, ואל מקדש ה' אשר היה לשדה קרב⁴⁶²; וקרוב הדבר, כי גם בטרם תלכד ירושלים ובטרם יהיה המקדש לשרפת אש, שמו פניהם אל יבנה, העיר השוכנת לחוף הים ומלאה אוצרות⁴⁶³. שם התכונן סוד חכמים עתי עד יעבר זעם; שם חכה רבן יוחנן בן זכאי ליום שוב הסדרים הראשונים על מכונם בירושלים, אחרי הכניע הרומים את המתקוממים, והכהנים ישובו לעבוד את עבודת בית ה' כבתחלה.

 

פרק שמונה עשר: חרבן הבית. – מערכת ספרי תנ"ךְ. – שום תכן נאמן וקים לכתבי הקדש.    🔗

אך התקוה הזאת היתה כמו אכזב: הסדרים לא שבו כי אם בשום את ירושלים לעיים. מגדלי מספר די השכן בהם מצב רומים אשר ישימו עיניהם על חרבות עיר הקדש, צבורי חללים משלכים חמרים חמרים ברחובות העיר הצרים והתלולים, כותל המערבי הנשאר לבדו עומד על תלו מכל הבית השרוף באש, אלה הם השארית הנשארה מכל תפארת ירושלים לפנים. איש צבא רומי השליך לפיד אש בלא צדיה בעד אחד החלונות, ויבער את הבערה השמה למאכלת אש בימי מספר את הבית המפאר אשר החל הורדוס לבנות ואך עתה מקרוב כלתה מלאכתו, ומעי טיטוס המו לבית‏ ה' הנשרף וייגע בדי ריק לכלא את האש המשחית. כזאת יספר יוסף בספרו אשר ‏כתב והוא ישב בהיכלו, הוא ההיכל אשר היה לו לנחלה בחסדי הפלוים עליו. אך סופרים אחרים יספרו כי חמת טיטוס בערה בו על עם חרמו אשר זדו למרוד ברומים ‏ וגם הוסיפו חטא על פשע כי הקשו את ערפם לעמוד על נפשם ימים רבים כאלה, והוא הוא צוה לשלח באש מקדשם אשר היה מרבץ למורדים ונס לכל נפוצות היהודים המפוזרים בכל מדינות מלכות רומה, למען לא תוסיף עוד ארץ יהודה להתקומם לרומים כפעם בפעם; אלה דברי הנזיר סולפֿוציוס סֵוֵרוס,‏ הסופר אשר היה במאה הרביעית, ואשר דרש אל נכון ‏ במקורות מימים ראשונים ואולי בספרי דברי הימים לטציטוס אשר אבדו ואינם⁴⁶⁴. אם כה ואם כה, הנה לא מאשר רחש לב טיטוס חסד וחנינה ליהודים חשב על המקדש להעמידו, אם באמת היתה זאת עם לבבו, כי הלא הוא אשר נתן את היהודים לאלפים טרף לשני פריצי חיות בזרות סוריא, למען הניח חמתו בהם ולשעשע נפש העם⁴⁶⁵;‏ כי אם מיראת הרומים, באמונתם הבל, להקציף את אלהי כל גויי הארץ, וגם את ה' אלהי ישראל.

ואולם יש דברים רבים אשר יהיו לפה ליוסף לקים את דעתו, הלא המה: תקות ר' יוחנן בן זכאי אשר היה כמקוה לשיבת ירושלים ולהתחדש עבורת בית ה‘⁴⁶⁶; נפש אגריפס השני אשר ראינוהו כחבור תורה ומצוה⁴⁶⁷, אף כי לא נמנע מעזור לאויבי עמו בשיתו את חילו נוספות על לגיונות טיטוס; הממשל אשר משלה בירוניקה ברוח בן אספסינוס,‏ כאשר הגידו כל סופרי הימים ההם פה אחד, והיא אשה יראת ה’ ומקדשו, ולכל בהם התמורה אשר היתה פתאום, אחרי חרבן בית המקדש, במגמת פני פרושים רבים, אשר נהפכו מן הוא והלאה למאזרי זיקות מרד ומלחמה, למעוררי רוח העם לקרא חרב על הרומים, תחת עמדם לפנים מנגד, עמוד וראה ברעה המוצאת את עמם, לבם הומה להם וידיהם מאנו לעשות; אך אם נאמין ואם נשמאיל, הוכח יוכיחו הדברים המפורדים האלה, כי לא פללו ולא האמינו גם זרע הורדוס גם החכמים יוצאי העיר, זולתי טיטוס לבדו, כי תקראנה את ירושלים נוראות כאלה, וכי העבירו המעשים אשר נעשו בה, לגדל השבר, את חזון לבם אשר חזו להם אלה ואלה לקץ המלחמה הארוכה והמרה הזאת.

מדרש אחד יגיד לאמר: “שלש שנים ומחצה הקיף אספסינוס את ירושלים, והיו עמו ארבעה דוכסין, דוכס דערביא, דוכס דאפריקה, דוכס דאלכסנדריה, דוכס דפלסטינא⁴⁶⁸”. זמן מצור ירושלים האמור בזה, הוא מועד המלחמה בארץ ישראל כלה. טבריוס אלכסנדר, אשר הביא אתו חיל ממצרים אל מחנה אספסינוס, הלא הוא דוכס אלכסנדריה, ואגריפס השני, אשר שת את צבאותיו על מערכות הרומים, אכן הוא הנקוב בזה דוכס דפלסטיני.‏ ועל אנשים באים מאפריקה לא יספר יוסף מאומה, כי אם על מלוך הערבי אשר הביא אתו צבא רוכבים ורגלים, מרביתם מורים מהירים ‏ בחצים ובקשת⁴⁶⁹. המשנה אותנו אל נכון את היום אשר בטל התמיד, הוא יום שבעה עשר בתמוז; ואת מועד שרפת בית ה', הוא יום התשיעי ויום העשירי לחדש אב⁴⁷⁰.

כבא השמועה בתחלה אל כל הרעה אשר נתכה על ירושלים, היו היהודים כמוכי תמהון ויפג לבם. אז יאסרו אסר על נפשם לבלתי אכול גם כל מאכל אשר יאכל⁴⁷¹; וינזרו מבשר ומיין מפני אשר חדלו הקרבנות ונסכיהם⁴⁷². כי גדל כים שברם אשר לנגד עיניהם, כי נגע עד הנפש. אשרי המתים בימי המלחמה, חללי רעב או חללי חרב אשר נפלו בהלחמם על ארצם ועל עמם; ואוי לנופלים בידי אויב אכזרי לא ירחם! כי הנה האנשים אשר לא נקרע בשרם מעליהם חיים ואשר לא התפלצו בדיהם תחת פרסות חיתו טרף לעיני שורריהם הסורים למען היטיב את לבם לב האבן, נמכרו המונים המונים בשוקי העבדים אשר בכל מדינות מלכות רומה,‏ או הובאו אל בתי הזמה למלא תאות שקוצים אשר לרומים המתעדנים⁴⁷³. בספורים הרבים אשר השאירה לנו מסורת החכמים לא ברא החזיון בריאות חדשות, כי אם טפול טפל שמות ‏נודעים, שמות אשר בדברי הימים יסודם, על המעשים אשר היו באמת ולא נקרא עליהם שם, ויחבר אותם אחד אל אחד. על מרתא בת ביתוס האשה העשירה והענוגה, אשת הכהן הגדול האמלל יהושע בן גמלא, מספרת האגדה כי קשרוה בשערות ראשה אל זנב סוס ערבי ויסחבוה מירושלים עד לוד⁴⁷⁴. את בת העשיר נקדימון בן גוריון ראה ר' אלעזר בן צדוק, או רבן יוחנן בן זכאי מלקטת גרגרי שעורים מבין גללי הסוסים למאכלה⁴⁷⁵. בן ר' ישמעאל בן אלישע, ‏ או בן צדוק, כהן גדול, נמכר לעבד ויובא אל אחד מבתי הקלון, שם ישב גם בכה כל הלילה על מר גורלו, ואשה עבריה יושבת ומתיפחת ממולו גם היא על החרפּה אשר היא צפויה אליה והיא בת כהן. הבקר אור והאח הכיר את אחותו: ויחבקו זה לזה ויבכו תמרורים עד אשר יצאה נפשם⁴⁷⁶. ככה נתנה המליצה (poésie) מרוחה על הנפשות הפורחות, על המעשים הערומים, ותחים ותעמידם לפנינו, ובזאת ירבו להיות לנגד עינינו והרבו לנגוע עד הלב והנפש; והספורים האלה, אשר כללו אותם בעדי עדיים שונים כיד החזיון הער הטוב על היהודים, נקראו ונשנו בלילות הגולה הארוכים מדי הועד אבלי ציון וירושלים לתנות יחד לאבדן מחמדיהם מימי קדם, ואף כי בתקופות הימים המרים, אשר נכתבו זכרון לבני ישראל לדרותם, וישמרו בלב העם המפוזר את עברתו לאדום, הוא השם אשר יקראו למלכות רומה, ואת זכר כל הרעות אשר עברו עליו. אך סופר דברי הימים, אשר אל האמת ישא נפשו, אל יפנה אל ההגדות האלה לשום דבר מדבריהן בספרתו, ואל ידון רוחו בשמות אשר יתוו ואשר יפרטו את הדעה הכללית לבקר אותם, ככל אשר לא יהיה לבו תמים עם ספורי ארץ הקדם האחרים, אשר יתוו לנו את דרכי הכליפים ומשפטם כאשר הם, אך לא יתאמרו לספר לנו על כל אדותיהם דברי אמת⁴⁷⁷.

מראה פני הארץ היה נורא מאד. הן ידענו כי בטרם יעלה אספסינוס על העיר הראשה, שם את כל הארץ לחרבה סביבות ירושלים; גם גדודי צבאות היהודים לא השיבו ידם מבלע ומהשחית את ערי יהודה וכפריה. כל נחלה כל קנין לא נחשבו למאומה, על בלי היות כל בטוחות לבעליהם. העזובה רבה בקרב הארץ ואיש לא עבד אדמתו: האדונים הראשונים לא שלטו עוד ביגיעם, כי גזלו בעלי הרמחים והרומים את שדותיהם מידם ויציגום ככלי ריק; ואלה לא שמו לבם לעבודה ערוכה וקצובה כעבודת האדמה, ואיש לא ערב את לבו לקנות מאתם את האדמה; כי יראו פן יוציאו מידם בתקף המשפט את קנינם אשר בעלוהו המוכרים אותו להם בעשק וגזל. וגם אמנם היה על החכמים לתקן תקנה אשר לא כדת, להקים את השדות אשר קנו ביהודה מן הסיקריקון ביד הקונים אותם, “מפני ישוב המדינה”, לאמר למען ישוב העם לעבודת האדמה להוציא ממנה לחם⁴⁷⁸.

ככל אשר גברו הרעות בירושלים וביהודה לפני השבר הגדול ואחריו, היו הפרושים, אשר עיניהם ראו שבר עמם ולבם דוי, כמעמיקים לשעות באוצר כתבי הקדש אשר הפקד אתם. ראו החכמים כי פרש צר ידו על ארץ ישראל ואין מעמד ואין תקומה לעם על אדמתו, ויהיו להם חיי רוח תחת חיי אדמות, ויחישו מפלט להם אל אוצר חמדת קדשם, אליו ישיתו את כל לבם והוא ישעשעם וינחמם מכל צרה ופגע רע. הספרים הכתובים עברית, אשר לדברי הימים ואשר לחזיונות הנביאים, היו הלוך ‏ ורב עד הימים ההם; ויהי נחוץ אפוא לצרוף אותם ברוח עצה ומשפט ולבור מהם כל מבחר וטוב לקדשו. ואולם יש מהם אשר לא עלה על לב איש להימין ולהשמאיל על אדות קדשם ואמתם: ספר תורת משה וכמעט כל הנביאים קדושים היו לישראל מימים רבים; רק על יחזקאל נדונו החכמים, יען מצאם בו דברים אשר לא כתורה; אך לדברי מסורה עתיקה השכיל אלעזר‏ בן חנניה לדרוש ולבאר את הדברים אשר לא ישרו בעיניהם עד השלימו אותם עד תורת משה, הוא אלעור המנצח על סוד החכמים אשר גזרו שמונה עשר דבר להבדיל בין ישראל לעמים⁴⁷⁹. לא כן הכתובים, אשר שמם יגיד עליהם כי לא דברי חזיונות הם, כי אם כליל הספרים אשר נמצאו ואשר אספו אספה מימי שוב הגולה מבבל. המה לא יזכו בעיני החכמים, ביום ערוך את כתבי הקדש ערוך וחתום אותם חתימה נחרצה, לספחם עליהם גם הם, עד אם עמדו למשפטם ועד היות להם בקרת נמרצת, מלבד ספר התהלות אשר ראשיתו מימי דוד ולא נחתם עד אחרית הימים, רק דבריו העתיקים היו תמיד מחסה על הנוספות אשר שתו עליו בדור דורים⁴⁸⁰. על אדות משלי וקהלת ושיר השירים, יש לנו במקורות החכמים ידים מוכיחות כי חשבו עליהם מחשבות לאספם אל מערכת כתבי הקדש או להוציאם⁴⁸¹. שני הספרים האחרונים האלה לא נזכרו בספרי און גליון, וגם לא ספרי עזרא נחמיה ואסתר, אשר רבת עמלו בם עד היות להם תכניתם כיום הזה⁴⁸² ! גם על ספר איוב, אשר כחשו בו חכמים אחדים ויאמרו: לא היה⁴⁸³, נטו קו תהו כמעט קט לשום אותו כאחד ספרי חזיונות החול אשר אין שוה להניחם. המקום אשר נתנו לדברי הימים, בקצה כתבי הקדש, יודיענו למדי כי חשבו אותם כאחרונים ליתר הספרים לזמניהם.‏ דניאל, אשר יכבד ממנו לעלות במעלות הקדש, יען היותו חדש מאד מקרוב בא, עבר שלום על נקלה; כי הנה לא נשאר כל אות וכל שמץ דבר אשר יענה כי נדונו החכמים על אדותיו, ‏ ולעמת זה יש אשר שמו אותו לפני הכהן הגדול לקרא בו בערב יום הכפורים⁴⁸⁴. בשל מה היתה החנינה ‏ הזאת לספר הזה לקימו ולקבלו במקום אשר ננעלו ספרי חשמונאים‏ א' ובן סירא⁴⁸⁵? הבגלל תכנו הפלאי, אם למען השם הנכבד אשר נקרא בו, ואם באשר ערך לו עושהו דמות בדמות ספרי החזיונות, ואם בעבור אשר הצטיר כבא מארץ רחוקה? בכל זאת לא הושם מקום לדניאל אצל זכריה או מלאכי, אף כי יתאמר להיות ראשון להם לימים, כי אם כאחד הכתובים שמוהו וביניהם ישפיל לשבת.

בכל מקום לא יסופר על סוד חכמים כי יועדו יחדו לבור את כתבי הקדש לערוך את ערכם; על כן רק נחש ננחש את הסבות אשר המריצו אותם לקרב או לרחק את אחד הספרים, וידוע לא נדע אותן אל נכון. אך אם על פי הדרך אשר הלכו בה בבקרת ספר יחזקאל נוציא משפט, כי עתה היה תהיה תורת משה הבחון הראשון, אשר אם יסכין עמה הספר לכל חקותיה ונאסף והיה קדש; עוד זאת ידרש מן הספר, כי תהיה דרכו בקדש וביראה אלהים ואמריו צרופים בכור האמונה, כי על כן בקשו לגנוז ספר קהלת ושיר השירים: זה בגלל היותו פוסח על שתי הסעפים בדברים העומדים ברום עולם, וזה יען היות דרכו דרך חול, טרם יקדש ברוח פי בעלי משל ומליצה מהירים במלאכתם⁴⁸⁶. גם רוב שנים הוסיף יוסיפו על הדרת קדש הספר: כי אין מקדש ספרים חדשים מקרוב באו, ובן סירא אכן רק זאת היתה ‏ לו להרחיקו, כי נעשה מקרוב ועושהו לא אמר להעלים ראשיתו.

בריתא אחת מסדרת את הנביאים כמשפט הזה: יהושע, שופטים, שמואל, מלכים, ירמיה, יחזקאל, ישעיה ותרי עשר;‏ ואחרי כן את הכתובים כזה: רות תהלים, איוב, משלי, קהלת, שיר השירים, איכה, דניאל, מגלת אסתר, עזרא ודברי הימים⁴⁸⁷, וחמשת ספרי תורת ‏משה ישלימו את התנ"ך למספר ארבעה ועשרים ספרים, שהם אוצר כל חמדת כתבי הקדש אשר אצרה לה כנסת ישראל למשמרת לדורות עולם⁴⁸⁸. ואת הספרים אשר הבדילו, אשר יקראו להם “ספרים החצונים”, הרחיקו במאד מאד; גם צוו עליהם פעמים רבות מקרוא בהם וגם רמו להם לכלותם מעל פני האדמה, וגם הנה לא נשארו מן הכתובים האחרונים, הם הספרים החצונים, אשר נכתבו בתחלה עברית, כי אם תרגומם היוני לפלטה. נפלא הדבר כי החלה כנסת ישראל את מלאכת פקודי ספרתה, החל וכלה, בעת החל הכנסיה הנוצרית גם היא לערוך את ספרי מלאכיה, בימי היות אגרות פאול הנפוצות בתוך הקהלות החדשות, כראשית עריסת האספה השניה, היא הברית החדשה.

על העבודה הזאת אשר עבדו חכמי ישראל לנטות ‏ קו מבדיל בין הקדש ובין החול, נוספה עוד עבודה אחרת נכבדה וקשה גם היא כבראשונה: החל החלו לשום לדברי התנ"ך, ולכל בהם לדברי התורה, תכנית נאמנה ונחרצה אשר עליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע. כתבי הקדש נעתקו, פרשו, נחקרו מאות שנים ביד מפלגות ישראל אשר התאמצו להגיה אור על דרכיהן ומשאלותיהן, השונות אלה מאלה או הצוררות אלה לאלה, איש איש לבבו פונה לענינו אשר יענה בו, ואיש איש נותן מרוחו על עבודתו אשר הוא עובד בהם. היפלא אפוא כי רבו וכי נפלגו הבאורים בכתוב (teste) לפי התפרד ההוגים בו לדעותיהם, וכי באחרונה שמה השתנות הבאורים אותותיה אותות גם בעצם הכתוב? לא על שנויים הנעשים בצדיה או באשמת סופר מתרפה במלאכתו אני דובר; אך הנה הספר המפלס כל מעגלות העם ועמו מקור חייו, יהיה לחי גם הוא כעם, והד קול פעמי (pulsations) לבבו יתדקפ גם על עמודי הספר; בכח הנפש החיה המשתפכת אל חיקו, תתפשטנה המלים את הקשי ואת השממון אשר לדברים כתובים מתים והשתנו וחיו גם הם, כי יתן הקורא את רוחו, אשר תפעמהו, עליהם. דרך הלשון העברית, אשר כל אותיותיה שוכנות דומה ורק הקורא ידובב אותן במבטא שפתיו, יהיה לעזר לפלגות הבאורים, כל עוד לא עצרה מסורה נאמנה את תנועת גלמי האותיות האלה לנצח⁴⁸⁹. הכתוב היה אפוא נמוג (flottant) ומתהפך כחמר חותם כל ימי היות העם גם הוא ממושך ונהדף הנה והלום, והפרושים והצדוקים, והכהנים והזרים עומדים איש איש על דעותיו ומחשבותיו ואיש על עניניו הקרובים אל לבו. אך מפלת ירושלים הנצחת (definitive) נטתה קו לישר כל העקלקלות ולשום רוח אחת ופנים אחדים לכל מחלקות ישראל; הרעה הנתכת על הגוי כלו, השביתה מעט מעט את הפלגות אשר לא היה עוד מקום להן למעשה, יען היות מרביתן מוסבות על המקדש וקדשיו.

הדרך החדש למדרש התורה אשר קימו וקבלו בתי המדרש הנוסדים בתקופה ההיא, המריץ את החכמים להשגיח ולהתבונן תמיד אל כל פרט קטן בדברי הכתוב. מאז התוכחו זקני בתירה עם הלל, והוא לא יכול להם להטות לבבם אליו עד אם תמך יתדותיו בקבלת שמעיה ואבטליון⁴⁹⁰, מצאו להן המדות שהתורה נדרשת בהן, הנקראות על שם הלל, מהלכים בבתי המדרש. לכל דבר הלכה בקשו למצא שרש וענף בדברי התורה, לא נשאו את הקבלה על פיהם בלתי אם האזניחו כל מעיני הישועה לחזק דעתם; לדבר הזה נחוץ היה כי יהיה הכתוב נאמן ונכון מאד וברור לכל פרטיו, אשר יוכלו המתוכחים להעיד להם כל מלה וכל אות, ולהוציא מהן משפט.

אך עקבות הקריאות השונות לא נמחו. בתרגומים הקדמונים, בתרגום השבעים, בפשיטא הסורית, במשנה תורת משה אשר לשמרונים, בתרגום הירושלמי, ובמדה קטנה מאלה גם בתרגום הנקוב אונקלוס, השתמרו עקבות נוסחאות שונות נכבדות, ולא באלה לבדם, כי גם התלמוד ברור ידבר על קריאות שונות אשר נמצאו בספרי תורת משה שמהם היו מגיהים כל הספרים⁴⁹¹ בריתות ‏עתיקות⁴⁹² הכתובות ביד בני כהנים, יסודתן בקריאות האובדות לנו ורובי דבריהן כמו זר יחשבו אם לא נניח כי היה לכותבים אותן נוסח אחר בתורה, שונה משלנו, וגם אמנם מצא נמצא כמעט ‏תמיד את הנוסח השונה הזה באחד התרגומים אשר הזכרנו זה עתה. הקריאות השונות האלה הן כלן עקבות פלגות הדעות בישראל בימים קדמונים, ‏ אשר דברי הימים מחו אותן מספר החיים ורק אנשים השוגים בזכרונות בית אבותם, או גם במשא נפשם, המה שקדו עליהן לשום להן שארית ולהחיות צללים אשר לא יחיו עוד. במצוא אותן ובהוציא אותן לאור, נוכל להעזר בהן עזר רב לדעת דברי ימי התפתחות היהודים המה וספרתם במאה האחרונה אשר לפני חרבן ירושלים, הם ימי לדת הדת הנוצרית וראשית דרכיה⁴⁹³.

 

פרק תשעה עשר: רבן יוחנן בן זכאי.    🔗

האיש הנותן את רוחו על החכמים יוצאי ירושלים היה רבן יוחנן בן זכאי, המורה המכובד, אשר בעוד היותו בירושלים הקריב אליו כל בחור וטוב בחכמי ישראל, ויהי כי ראה לבבו את הרעה הגדולה הנשקפה על העיר האמללה, ויצא מתוכה וילך יבנה לכונן שם מקום מועד חדש לנפוצות ישראל. לפי דברי אחד המקורות באתהו השמועה אל אחרית המלחמה הארוכה והמרה והוא יושב בתוך תלמידיו ביבנה. “כיון ששמע רבן יוחנן בן זכאי שהחריב ירושלים ושרף את בית המקדש באש, קרע בגדיו וקרעו תלמידיו את בגדיהם;‏ והיו בוכין וצועקין וסופדין וכו'⁴⁹⁴”. ואולם בכל אשר זעם טיטוס את הקנאים שככה הקשו אליו, לא נתן פניו, לפי הנראה, באנשים ‏ המכוננים את היהדות החרבה על מוסדות חדשים, בהבדילם אותה מעיר “הנבחרת” וממסבי המקדש. במקום החוף אשר יבנה יושבת שם לא עברה חרב המנצח⁴⁹⁵, עוד לו אך לכבוש בידי שרי צבאו מבצרים אחדים מקדם ‏לירושלים ‏ומנגב לה, והוא ישים פעמיו עם כל כבודו ותפארת גבורתו אל סוריה צפונה וקדמה מול נגב. ובזה הוקמה דעתנו אשר חוינו על אדות הדרך אשר התיצבו עליו הפרושים בימי היות המלחמה ודברי רבן יוחנן בן זכאי אשר היו לו עם הקיסר, ‏לפי התלמוד. ואם בכל אלה היה זכר טיטוס לקללה בפי החכמים, ושמו עליו תמיד את השם “רשע”. וספרו עליו את אשר התעיב עלילה בזמתו ואת המוסר האכזרי אשר הפלה האלהים לו ליסרו כדי רשעתו⁴⁹⁶, הן היתה זאת יען כי תוצאות המלחמה עלו על כל האימה אשר הגה לבם מראש, וכי התלאה אשר הגיעה אל הארץ והעם הנכבשים, עברה משכיות כל לב.

התקנות אשר תקן ריב“ז למען יבנה ולפי מצב הדברים אשר בא ונהיה עקב שרפת המקדש, תשע הן במספר לדברי מסורה אחת,‏ והמספר הזה ישוה חדו אל פקודי התקנות אשר יפקדן התלמוד אחת לאחת, אך אם נגרע מהן את התקנות אשר אין להן כל דבר עם הרעה הבאה על ישראל בעת ההיא⁴⁹⁷: א) יו”ט של ר“ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין, אבל ‏ לא במדינה; המשפט הזה נתן גם ליבנה⁴⁹⁸. ‏ ב) בירושלים (במקדש) היה הלולב נטל כל שבעה, ובמדינה יום אחד; גם בזאת נשתוה יבנה לעיר הקדש⁴⁹⁹. ג) שיהא יום הנף (העמר) כלו אסור (בחדש)⁵⁰⁰.‏ ד) שיהיו מקבלים עדות החדש כל היום. ה) ואפילו ראש בי”ד בכל מקום לא יהיו העדים הולכים אלא למקום הועד⁵⁰¹. ו) בראשונה היו (עדי החדש) מחללין (את השבת) אף על כלן; משחרב ביהמ“ק אמר להם ריב”ז: וכי יש קרבן? התקין שלא יהיו מחללין אלא על ניסן ותשרי בלבד⁵⁰². ז) אין הכהנים רשאים לעלות בסנדליהם לדוכן; גם בזאת כירושלים כיבנה אחד⁵⁰³. ח) בראשונה היו אומרים: גר שנתגייר בזמן הזה (אחר חרבן ביהמ"ק) צריך שיפריש רובע לקנו (לקנות קרבן העוף לטהר עליו מטמאתו)⁵⁰⁴. נמנה עליה ריב“ז ובטלה מפני התקלה. ט) כרם רבעי היה עולה לירושלים מהלך יום לכל צד, ריב”ז התיר לפדותן ולהעלות את הכסף לירושלים⁵⁰⁵.

התקנות האלה היו בזמנן נכבדות מאד. בכלן כונן ריב"ז מגמת פניו אל חפץ אחד: לשום את יבנה למקדש מעט, ליורשת כבוד הבית אשר היה בירושלים והדרת קדשו, ולהסב אליה את כל המשפטים והיתרונות אשר היו למקדש החרב; אך בכל הכבוד ‏והגודל אשר בקש לשות את מקום מושב הסנהדריא הגדולה, אבן הראשה לכל ישראל, לא אמר להעמיד את החקות, אשר גם בירושלים לא היתה משמרתן מצוה מן התורה מבלי היות להן כל שרש דבר בכתוב, כמשפט החקה אשר הולידה את התקנה התשיעית, ‏ או את הגדרים והסיגים אשר ביבנה לא היה להם עוד כל שחר, כדחית עדי החדש המאחרים לבא אחר הצהרים, ליום מחר⁵⁰⁶.

אין ספק כי התקנות האלה לא נתקנו פעם אחת, וביחוד נוסדה התקנה החמישית, לפי הנראה, על דבר נפל בימים ההם, אף כי לא נוכל כיום להוציא לאור תעלומה ולדעת אל נכון מה היה הדבר. בתוך תלמידי ריב“ז היה ר' גמליאל בן רבן שמעון בן גמליאל, הוא שמעון אשר נטה אחרי יוחנן מגוש חלב בריבו עם מושל הגליל בימי היות המלחמה במדינה הזאת, ויהי לו לפה ולמליץ מול הכהנים הגדולים אשר בירושלים. ואחרי עמדו לו למפגיע יופיע עוד פעם שנית לפקוד אפו על הקנאים אשר נתנו את הכהונה הגדולה לאחד החשכים על פי הגורל; ואחרי כן אין דובר עליו דבר ואין זכר לו עוד⁵⁰⁷. ועוד מעט מזער אחר חרבן בית המקדש מוצאים את ר”ג בראש הסנהדרין ביבנה, וריב“ז מורו נפרד משם וישם משכנו בפנה נשכחה, בברור חיל⁵⁰⁸. מה הדבר אשר נפל בין שני האנשים האלה ויסב במצבם איש אל אחיו תמורה כזאה אשר לא פללנו? המקורות אשר דרשנו בם לא יודיעונו פשר דבר, אך יכול נוכל לדמות אותו בנפשנו. שם הלל היה גדול בישראל, ונכבד גם בעיני איש כהורדוס⁵⁰⁹; מאתים שנה התכבדו בו כל הדבקים בדעותיו ובתורותיו וישימוהו לנס לעדתם. אם שמעון הראשון נודע בדברי הימים מעט, הנה גמליאל הראשון, בנו, אכן היה גדול ונשוא פנים בעיני צפורה החשמונית אשת אגריפס הראשון, ובעיני הסנהדרין אשר נלוה עליהם, לפי הנראה, בדבר המלכה הזאת, וישכיל לבצור רוח הכהנים הגדולים‏ אשר לא רב איש עליו כמעט עד אז, ולחלץ בדבריו הנעימים והנכוחים את פטר המבשר מעצר וממשפט⁵¹⁰. את דרך שמעון השני ומעשהו בראשית המלחמה הודענו למעלה, כי אם אמנם לא רבו מעשיו לערכם ולתוצאותיהם, היה יהיו לנו לעדים כי היתה נפשו נפש יקרה ודרכיו דרכי נעם ורצון; כי הנה בימי מהומה כאלה בהיות כל הלבבות סוערים נגרשים כים, לא נקל היה להיות גם רע שוחר טוב לאיש כיוחנן, גם יועץ מכובד ונשוא פנים לאיש כחנן. אבות נכבדים כאלה היו לעטרת צבי לצפירת תפארה למשפחה ר”ג מאין ערוך אליה בכל משפחות ישראל בימים ההם, ועל כבוד בית אבות הזה נוסף גם יקר נפשו הוא וחין ערכה, כי היה כביר כח לבב, פעם קשה כארז ופעם רך כקנה לפי העת והחפץ. בצאת הסנהדרין יבנה והוא עודנו נער את התלמידים היושבים לפני רבן יוחנן בן זכאי, כבר היה בו לפי הנראה רוח אנשים באים בימים וכח לב אשר חדל להיות למורו הזקן מאד לימים בעת ההיא⁵¹¹. כרע כאח התהלך הזקן עם תלמידיו, כאב רחום הקשיב וישמע לקול דבריהם ושחרם רצון ושאלם בענותו לדעותיהם, ויש אשר יבטל דעתו מפני דעתם ולא יבוש ולא ירע בעיניו⁵¹², ובקרב אנשים רבי ערך כר' אליעזר בן הורקנוס ור' יהושע בן חנניה ור' אלעזר בן ערך ור' שמעון בן נתנאל ור' יוסי הכהן, ור' גמליאל גם הוא, כי ישבו יחדו ואין מעצור ואין מזח ואין רוח המושל בתוכם, מה נקל לחופש אשר כזה להפרע עד בלי חק וסדרים. מפני הדר כבוד הזקן ואור פניו ורצונו סרו פלגות דרכיהם ודעותיהם, אשר היטיב ר' יוחנן הוא להתוות לנו בתמונה יפה ונאמנת⁵¹³, לפני המורה הטוב לכל תלמידיו יחד יהיו ההרים הגדולים ההם כלם למישור. אך מה רבה הרעה הנשקפה מן המשטר הרך והטוב הזה, כי יאריך, לעת כזאת אשר אין מזח עוד לשארית ישראל ולא מרפא לעצמיו הנפזרות, לבד אחדות התורה ‏והשתוות ‏העבודה ועז מנהל המנצח על הכל והמחבר אה הכל בחזקת היד להיות אחד למינו!

ורבן גמליאל אכן חש את העתידות הרעות האלה בעודנו יושב בתוך התלמידים כאחד מהם; ובכח לבו הגדול ובדעתו את ערכו הוא, התחזק ויתנשא לראש לכל העם ברשיון הרומים, ורבן יוחנן בן זכאי יכלכל את דברי בית מדרשו⁵¹⁴. והיום הוה הלא הוא אשר יצא בו רבן יוחנן אל ברור חיל, יצא ועזב את יבנה לרבן גמליאל, ורבן גמליאל, באשר הוא ראש בית דין, חפץ להעמיד דבר כי כבא העדים להעיד על החדש והוא איננו ביבנה, ילכו אליו באשר הוא שם לדרוש אותם ולחקרם, אך ריב“ז בקש ממכון שבתו החדש לקים ליבנה עיר מושב הסנהדרין את המשפט אשר היה לפנים לירושלים. המשנה תספר לאמר: “מעשה ברבן גמליאל שהלך ליטול רשות מטפסר בסוריה ושהה לבא, ועברו את השנה על תנאי לכשירצה רבן גמליאל השנה מעוברת⁵¹⁵. בספור הזה נדע כי היה היתה יד שלטון רומה בהפקד הנשיאים, וכי השכיל ר”ג לעוז במעוז הרומים פחד כל הארץ, למען תת למשרתו יתר שאת; עוד זאת נחזה בו, כי יש אשר יעשו מישרים (transaction) בדבר קביעת המועדים וראשי החדשים הנכבדה מאד: בית הדין אשר ביבנה גמרו עליה, אך מאת ר”ג משפטה יצא להקים או להפר. ‏ ויהי בהיות ר"ג השני לראש לעמו מול שלטון רומה, ויקרא בשם נשיא, ראשון לכל בית אביו, הוא השם אשר חדל בישראל מאז גלה כבוד הסנהדרין בימי הורדוס.

ואיש כי יפרוץ עליו פרץ כזה והסב אליו שבט מושלים למען שלום העם וטובתו, לא ירצה פעלו, מום יחשב לו, עון גדל לבב ורחב נפש, וגם לרבן גמליאל גם לזרעו אחריו התקוממו החכמים, אשר רוחם בקרבם רוח דין ומשפט, ויקשו אליהם פעמים רבות. ואשר לריב“ז, ‏ הנה יש לנו אותות רבים המוכיחים כי בצאתו מיבנה לברור חיל יצאו גם תלמידיו אתו. בבריתא אחת נזכרה ישיבת יבנה אשר היה הוא מורה שם, לתהלה גם היא כישיבת יבנה אשר ר” ג עומד בראשה⁵¹⁶, דברי רבן יוחנן בן זכאי אשר אמר על הכתוב “אשר נשיא יחטא (ויקרא ד', כ“ה”) “אשרי הדור שהנשיא מביא קרבן על שגגתו”⁵¹⁷, אולי ירזמון גם על הכעס אשר רחש לבו על אדות ‏ גדולת ר”ג. בעת מותו ישבו תלמידיו הנאמנים סביב למטתו, אשר שנים בהם היו קרובים לר“ג, האחד, ר' אליעזר, היה יבמו, והשני, ר' שמעון בן נתנאל, בן דודו. “אמרו לו תלמידיו: רבנו, נר ישראל, עמוד הימני, פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה? – אמר להם: אלו היו מוליכים אותי לפני מלך בשר ודם, שהיום חי ומחר בקבר, ‏ואם יכעוס עלי אין כעסו כעס עולם, ואם יאסרני אין אסורו אסור עולם, ואם ימיתני אין מיתתו מיתת עולם, ואני יכול לפיסו בדברים, ואף על פי כן הייתי בוכה; ק”ו עכשיו שמוליכין אותי לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא חי וקים לעולם, ואם יכעוס עלי כעסו כעס עולם, ואם יאסרני אסורו אסור עולם, ואם ממיתני מיתתי מיתת עולם, ואיני יכול לפיסו בדברים ולא לשחדו בממון, ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים, אחד לגיהנם ואחד לגן עדן, ואיני יודע באיזה דרך. מוליכים אותי, ולא אבכה! ‏ – אמרו לו: רבנו ברכנו. – אמר להם: יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם! – אמרו לו תלמידיו: עד כאן? – אמר להם: ולואי! תדעו כשאדם עובר עברה אומר: שלא יראני אדם⁵¹⁸!”.

התקנה השמינית הפוטרת את הגרים ‏מתת רבע השקל למקנה קרבן העוף, פי שנים לה בערך. בה הודיע רבן יוחנן בן זכאי כי עברו ימי הקרבנות, כי בא חליפתם⁵¹⁹,‏ וגם הקל מעל בני הנכר הבאים להתיהד. הלא זה תלמיד הלל הזקן אשר צוה לאהוב את הבריות ולקרבן לתורה; הלא זה רבן יוחנן אשר באחת השיחות היפות שהיו לו עם חברים צעירים ממנו לימים הדבקים אחריו, נטש את דעתו הוא מפני דעת ר' נחוניא בן הקנה⁵²⁰, המבאר אה הכתוב, משלי י“ד, ל”ד, לאמר: “צדקה תרומם גוי, וחסד לישראל וללאומים (במקום קרבן) חטאת”. לדברי בריתא אחרת הוסיף על זה לאמר: “כשם שהחטאת מכפרת על ישראל, כך צדקה מכפרת על אומות העולם⁵²¹”.

גם מתמול גם משלשום גם מימי הנביאים הראשונים, זה מאות שנים, חשבו רבים בישראל על הקרבנות כזאת לראותם כדבר אין חפץ בו לאלהים; ובעת ההיא היתה המחשבה הזאת תנחומות לנפשות יראי אלהים על משבתי המזבח; אך אם אמנם נחם רבן יוחנן אחרי הקרבנות כי בטלו באשר נגזר עליהם, אל יאמר איש להוציא מזה משפט כי גם על משמרת כל מצות התורה לא הוסיפו עוד החכמים לשקוד בכל ‏ תקף כאשר לפנים. לא כן הדבר, כי הוסף הוסיפו לדבקה בדתי היהודים והיהדות ולהתרפק עליהן כפי אשר הגדילו המעשים האחרונים את שנאתם לרומים ולעובדי האלילים כלם. הלא נודע כי גם הנוצרים אשר בארץ יהודה לא סרו מכל חקות התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, וכי נטל נטלו גם על המתיהדים מבני הגוים לקים ולקבל את כל דתי היהודים ותורותם. ואמנם לא נחוץ היה בימים ההם לעבור ארחות ימים⁵²² למען עשות נפשות ליהדות; כי צמאו נפשות בני הנכר מסביב לאלהים חדשים. למימי הלל עברו עוד מאה שנים של הבלי הגוים וישרשום מעט מעט מארץ חיים. בקרב ההמון השתמרה השנאה העתיקה אשר בין ישראל לעובדי האלילים; אך נכבדי העם וגדוליו מזה ומזה החלו אל נכון להתקרב אלה אל אלה. כתבי הקדש היו נקראים בעמים בכתבם ובלשונם, ומי ימלל את כל אשר עולל הספר הנפלא הזה לנפש האנשים אשר לא ידעו בלתי אם את התעתועים הנמלצים, פרי רוח משורריהם, או את האמת אשר הורו חכמיהם הפלוסופים בלשון למודים קשה! והיה בקרב איש כזה אל החכם העברי, או הנוצרי לבקש לו ממנו שיח ושיג, ורחפה על שפתיו רוח שחוק־התולים, או לבו ירחש מחשבות חדשות מוזרות – איש לפי הגיון לבו ומעלות רוחו.

בספרי חכמי ישראל השתמרו שיחות מפפר כאלה אשר היו לריב“ז עם אחד הנכבדים. “גוי אחד שאל את ר' יוחנן בן זכאי: אילין עובדיא דאתון עבדין (עם הפרה האדומה) נראין כמין כשפים וכו'⁵²³”; ועוד שאל גוי אחד את ריב”ז ואמר לו: “אנו יש לנו מועדות ואתם יש לכם מועדות; אנו יש לנו קלנדא סטורנליא וקרטיסיס, ואתם יש לכם פסח עצרת וסכות; איזה יום שאנו ואתם שמחים⁵²⁴?” שר אחר שאל את החכם הזה שאלות מספר על אדות כתובי התורה המכחישים זה את זה: למשל במדבר ג' (כ“ב, כ”ד, ל"ד) ששם נתן מספר כל זכר מבן חדש ומעלה לשלשת משפחות הלוים, והמספרים לא יצדקו יחדו עם המספר הכולל בכתוב ל“ט, כי בו יחסרו שלש מאות; וכן שני הכתובים: שמות ל”ח, (כ“ו, כ”ז) על אדות כסף פקודי העדה מחצית השקל לגלגלת⁵²⁵, ובראשית א' כ‘, וב’ י"ט, על אדות בריאת החיות,‏ אשר לפי הכתוב הראשון נבראו מן המים ולפי הכתוב השני מן האדמה⁵²⁶. השואל, שככה נגלו לו כתבי הקדש, נקרא בשם קונטריקוס או קונטריקון, והשם הזה הוא לפי הנראה משחת מתארו הראשון⁵²⁷. גם הלא הנה יזכרו הקוראים את אשר סופר על סריס המלכה קנדיקה, כי ישב ברכבו לעלות ירושלימה, ישב והגה בנבואות ישעיהו (תעודות, VIII,27 והלאה).

הלכה אחת במשנה תביע לנו ברור את מחשבת ריב"ז על אדות התורה בי לעולם דברה נצב וכי לא יתכן בה כל שנוי ותמורה קטנה או גדולה, זולתי המצות אשר אין מקום להן עוד אחרי חרבן בית המקדש, כמצות הקרבנות, " אמר ר' יהושע: מקבל אני מר' יוחנן בן זכאי… שאין אליהו בא לטמא ולטהר לרחק ולקרב, אלא לרחק המקורבין בזרוע ולקרב המרוחקין בזרוע. משפחת בית צריפה היתה בעבר הירדן ורחקה בן ציון בזרוע; ועוד אחרת היתה שם וקרבה בן ציון בזרוע. כגון אלו בא אליהו לטמא ולטהר לרחק ולקרב⁵²⁸, אליהו הנביא הגדול, אשר לשמו ולזכרו תאות כל המקוה לעתידות טובות מאלה, ידע אפוא את התורה תכלית דעת, לא נפלא ממנו כל דבר קשה וכל סתום לא עממוהו; גם בכל דבר ובכל מעשה שנעשה תחת השמש הכל צפוי לפניו ועיניו משוטטות בכל, עד כי יוכל לברר וללבן כל ספק ולהוציא לאור תעלומה; אך לא נתנו לו את המלאכות וגם לא את היכלת לבטל כל מצוה קלה, ומי זה האיש שיבא אחריו לעשות אה אשר לא יכול הוא עשהו⁵²⁹?

 

פרק עשרים: רבן גמליאל השני וחכמי בית דינו.    🔗

אחרי מות רבן יוחנן בן זכאי יצאו תלמידיו מברור חיל; שנים מהם אשר נשא לבם אותם לחקר והגיון, השליכו לפי הנראה את בית המררש ואת וכוחי ההלכות אחרי גום; השלישי, ידיד מורהו מכל התלמידים, שב אל משפחתו ויהי למרדף רקים; ר' אליעזר ור' יהושע, ‏שכבר היו חכמים נודעים לשם ויהי להם איש איש בית מדרשו, בלוד ובפקיעין, באו בכל זאת יבנה אל רבן גמליאל השני נשיא ישראל, אשר הכירוהו וימלאו את ידו להיות לראש לעמו, ור"ג. אשר רוחו הכביר הוא סמכהו וכשרונו לכלכל דברים‏ במשפט עמד לו, השכיל לבצע את המעשה אשר החל ר' יוחנן בן זכאי, ולהגדיל את כבוד העיר הזאת, עד אשר עלו אליה היהודים מקרוב ומרחוק בשלשת מועדי השנה כאשר עלו לפנים ירושלימה, וכאשר יבקשו לפנים תורה מפי הסנהדרין ובתי המדרש מדי עלותם לבקר בבית ה' ובעיר קדשו, ושאלו אותם כל הדבר הקשה אשר יהיה להם בתוך ימי השנה, כן שמו את השאלות אשר לא ידע בהן פשר דבר, לפני בית הדין אשר איש מזרע הלל עומד בראשו⁵³⁰.

בית הדין הזה לא נקרא בשם הקדמוני סנהדרין, שֵם לא לו, כי אם לעתים רחוקות, וחבריו היו הנשיא ושנים, או ארבעה או ששה זקנים על ידו, הוא המספר אשר ממנו לא יגרע. ואולם יש אשר היה מספר החכמים חבריו ארבעה ועשרים, ויש אשר היו שנים ושלשים ויש גם שבעים ושנים⁵³¹, אין זאת כי היה המפפר עולה ויורד לפי ערך החק אשר יגמרו עליו וגם לפי רבות מספר החכמים אשר הביא המקרה או כל דבר גדול אל המקום אשר יהיה שם הנשיא, או לפי מעוט מספרם. כי היה היו חכמים יודעי דת ודין מפוזרים ומפורדים כה וכה בארץ ישראל; והחכמים האלה, איש איש ושנים או שלשה או ארבעה חברים אשר על ידו, שפטו את העם לכל דברי דת ודין ולכל דבר אלהים אשר יבאו אליהם⁵³². ולכל הדבר הגדול יקומו ועלו‏ יבנה, מקום מושב בית הדין הראש.

ולא על דברי החפץ אשר לכל ישראל לבדם גמר בית הדין הזה אמר, לא רק על כל הדבר הקשה אשר נפלא מבתי הדין האחרים למקומותם חרץ משפטו, כי גם דרש דרש בדברי חק ומשפט להלכה ולא למעשה, וישם לפני החכמים הנועדים עקרים כוללים משפטים אשר לא מצאו בהם נתיבותיהם עד כה, ואשר בקשו להעמיד דבר ברור על אדותיהם ולהוציא כאור משפטם, וישימם לפניהם להתוכח ולדון עליהם. וכל תלמיד ‏ אשר סמך המורה את ידיו עליו לשיתו בחכמים, יבא בקהל החברים במועדיהם, וכל דבר חק ומשפט יקום על פי רוב דעות, על כן היה תמיד ראשית מעשיהם “למנות” את החברים הנועדים לדעת את מספרם⁵³³.

בית הדין היה בית משפט ובית מדרש גם יחד. והתלמידים “העומדים אחורי הגדר”⁵³⁴ ישמעו את דברי פי החכמים המתוכחים על אדות דברי הריבות אשר הגושו למשפטם, או על דברי התורות אשר יעמיקו ירחיבו חקר בהן להלכה, וידעו את הדרך ילכו בה להיותם חכמים ושופטים גם הם בהגיע תורם. לפי שמע הרב ינהרו אל המקום אשר הוא מורה שם אנשים צעירים לימים הנושאים נפשם לתורה ולתעודה, ובית המדרש אשר ביבנה, מקום שם רבן גמליאל השני יושב ראש, היה לראש פנה לכל ארץ ישראל. אפס כי שומר שקד על פתח הבית אשר יועדו שמה החכמים והיה מכריז ואומר את פתגם ר“ג: “כל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש⁵³⁵”.‏ לא נוכל לדעת כיום את מי דאגו וייראו, אם את היהודים חברי העדה החדשה, אשר בקשו להם תמיד ידים להתערב בתוך בני עמם, ואם את המרגלים אשר שכר נציב סוריה,‏ לפי הנראה, על העם הער הזה מתוכם; אך זאת יספרו לנו כי “פעם אחת שלחה מלכות רומה שני סרדיוטות ואמרה להם: לכו ועשו עצמכם גרים וראו תורתם של ישראל מה טיבה. הלכו להם אצל ר”ג, קראו את המקרא, שנו את המשנה, מדרש הלכות ואגדות; בשעת פטירתם אמרו: כל תורתכם נאה ומשובחת חוץ משני דברים שאתם אומרים: בת ישראל לא תילד את הנכרית, ונכרית תילד את בת ישראל; גזל ישראל אסור, וגזל עכו”ם מותר.‏ באותה שעה יצא ר“ג ודרש על גזל עכו”ם שהוא אסור מפני חלול השם"⁵³⁶.

ומעמד רבן גמליאל במשמרתו קשה עליו מאד מפני ר' אליעזר ור' יהושע. הן הם הסכינו להיות חפשים לדעותיהם תכלית חפש בשבתם לפני רבם הראשון שכלו חסד ורצון, וחכמתם בכל דרכי התורה וההלכה לכל שעפיהן היתה רחבה מאד, ואולי היו גם זקנים מן הנשיא לימים, כי הנה ר' יהושע הצעיר בשניהם היה בלוים המשוררים במקדש ה' בעודנו עומד על תלו⁵³⁷, על כן לא על נקלה הביאו החכמים האלה את צוארם בעול המשמעת והסדרים הנמרצים אשר אמר רבן גמליאל‏ לכונן בכל תקף. ור' אליעזר היה גם יבמו: אימא שלום אשתו היתה אחות רבן גמליאל⁵³⁸, והתילד אפוא על המשפחה הנכבדה והנשאה בישראל. ביושר לבו, כי כליל הוא, לא נטה מעולם מדעותיו ומחשבותיו, אשר הכיר לטוב, ולא עשה הנחה לאנשי ריבו ברב או במעט, זולתי בהוכיח לו בטוב וטעם ודעת כי לא יצדק בדברו. היסודות הראשונים למשפטי פיהו היו בעיני הכתוב, לפי פשוטו, והקבלה, “אשר שמע מרבותיו”⁵³⁹, וזכרונו הנפלא אצרו המון הלכות‏ רב מאד, עד היות לאל ידו להגיד שלש מאות הלכות על ענין אחד לבדו⁵⁴⁰. על שאלות חדשות לא קבל על אדותיהן פשר דבר מפי החכמים הראשונים, נמנע מחרוץ משפט; ‏ואולם בהיות הדבר ‏ נחוץ, יבקש להוציא מאחת ההלכות המקבלות בידו משפט כולל אשר יוכל לשום אותו גם לדבר החדש ההוא, וגם אמנם דרך קל וחומר, אשר אהב להעזר בו מדי התוַכחו ‏ עם חבריו בהלכה, איננו כי אם הוצא משפט מהלכה מקבלת, שאין חולק עליה, לדון בו בדבר החדש שענינו כענין ההלכה ההיא וגם יתרון לו ממנה⁵⁴¹. אך אם לא השיגה ידו למצא יחס הגיוני בין ההלכות שקבל מרבותיו ובין השאלה החדשה אשר ישימו לפניו, לא יכול כל איש להוציא מלבו משפטה, ויהי דברו תמיד: “לא שמעתי”. כה היה משפטו לדעותיו ולמעשיו ולתורת פיהו אשר הורה ‏ לתלמידים. נקל להבין כי האיש אשר אלה לו לא היה קרוב טוב ולא חבר נוח לנשיא, וגם אמנם עוד מעט חלק לבם, ור“ג נדה את יבמו⁵⁴². תוצאות הדבר הזה היו כי נגזר (exclu) ר”א מבית הדין אשר ביבנה וכי נבדל לצמיתות מסוד החכמים אשר יועדו שמה; על כן לא יכול עוד לדון אתם בהלכה ולשום מהלכים לדעותיו⁵⁴³.

ור' יהושע ‏יצא ממשפחה עניה⁵⁴⁴, ויהי נוח לחבריו בהלכה מרעהו, רוחו רוח נדיבה ודרכיו דרכי נעם ורצון. ר' יוחנן בן זכאי אשר דמה את ר“א לבור סוד שאינו מאבד טפה, לא אמר על ר' יהושע כי אם: “אשרי יולדתו”! ⁵⁴⁵ הוא כבד את הקבלה בכל לבבו גם באשר לא הבין דרכה ולא ידע טעמה, אך לא תר אחריה ברעהו; כי לא מצאה נפשו נחת בחלקה אשר לא יוכל רוח בינתו להתהלך בה ברחבה לחקור דבר כלבבו, מפני כבוד החכמים הראשונים אשר כמוסד מוסר וכסלע איתן לא יעתק ממקומו, והיה בשאול ממנו משפט על שאלה מספקת שכבר נדונו בה החכמים הראשונים ולא יכלו להתאחד, והתאונן ואמר: “מפני מה אתם מכניסין‏ ראשי בין שני הרים גדולים?⁵⁴⁶”. לעמת התאמץ ר' אליעזר להוציא משפט, בקל וחמר, מן ההלכות אשר קדשה אותן הקבלה על השאלות החדשות, יוכיח ר' יהושע בכח ההגיון כי לא ראי זה כראי זה, וכי על כן אין לדון מן הכלל על הפרט⁵⁴⁷. ובהתפתחו מוסרות ההלכות הראשונות הגודרות בעדו, ישען ר' יהושע מעתה על בינתו וחקר והוציא משפט‏ כאשר עם לבבו באין אונס.‏ אך בדבר הזה היה יהיה למפגע לנשיא המקנא לכבוד שמו. ויהי היום ועדי החדש באו ויעידו לפני ר”ג ויקבל עדותם. ור' יהושע, אשר ידע לבבו כי נתעה ר“ג הפעם בעדי שקר, לא זחל מחות דעו זה בקהל. אז שלח אליו ר”ג ויצוהו לבא לפניו במקלו ובמעותיו, כדרך חול, ביום הכפורים שחל להיות בחשבונו. וישמע ר' יהושע בקולו ויעש כן, ור“ג “עמד ונשקו על ראשו ואמר לו: “בא בשלום רבי‏ ותלמידי, רבי בחכמה ותלמידי שקבלת דברי”⁵⁴⁸. פעם אחרת נשאלה השאלה אם גם כהן חבר איננו נאמן על מומי הבכור ככהן עם הארץ, לאמר פן נתן בו מום בצדיה למען יהיה לו לאכלה⁵⁴⁹. ור' יהושע ענה לר' צדוק מחוץ לבית המדרש, כי כהן חבר נאמן, אף כי לא נכחד ממנו כי ר”ג לא כן יחשוב. ויהי בהועד החכמים אל בית הדין, וישם הנשיא את השאלה לפניהם, ויהיו דברי ר' יהושע בפעם הזאת כדעת ר”ג, מפני דרכי שלום. בכל זאת שחרו ר“ג מוסר ויטל עליו לקום ממושבו ולעמוד על רגליו עד צאת החכמים איש לביתו⁵⁵⁰. לפי הנראה רגשו האנשים מאד על השפילו חכם גדול כזה בתוך קהל ועדה. ויהי מקץ ימים וישראלו עוד שאלה: “תפלת ערבית רשות או חובה?” ור' יהושע חוה דעו גם הפעם אשר לא כדברי ר”ג, וישם עליו ר"ג שנית את המוסר הקשה ההוא; אז נרגנו כל הנועדים וילונו על הנשיא ויפקדו עליו את אשר עשה לר' יהושע זה פעמים. מכל עברים נתנו עליו בקולם לאמר: “על מי לא עכרה רעתך!” ויחרצו משפטו להסירו מנשיא ולשום אחר תחתיו⁵⁵¹.

ויבחרו בר' אלעזר בן עזריה הצעיר לימים בעת ההוא, כבן שש עשרה או כבן שמונה עשרה שנה⁵⁵², והוא היה מזרע הכהונה, כי התילד על משפחת עזרא, ולו הון רב. לפי הנראה לא אֵחר ראב"ע לקבל את המשמרת החדשה הזאת; ושומר הפתח הוסר,‏ וינהרו רבים אל בית המדרש כשטף מים, וגם הזקנים חברי ביה הדין רבו,‏ אם בגלל אשר היתה הרוחה ואם באשר נעורו ויתעוררו הכל מסביב, ויהי מספר החברים היושבים לפני ר' אלעזר בן עזריה שבעים ושנים זקן. היום ההוא יום זכרון לישראל, והתלמוד יקבנו רק במלות: “באותו היום” לבדן; גם היה היה יום מעשה ורב ענין לחכמי יבנה, כי שום שמו בקרת חדשה להלכות שונות מאד למיניהן. אנשים אשר אין זכר עוד לשמותיהם בכל ‏ מקום במשנה ובתלמוד, באו “בו ביום” להעיד על ההלכות אשר קבלו ואשר צפנו אתם מפי החכמים הראשונים. לפי הנראה נאספו כל “העדיות” האלה לאספה, הלא היא מסכת עדיות אשר בידנו כיום בסדר נזיקין⁵⁵³. ועיני ר' אליעזר לא ראו בהוריד גאון איש ריבו, אך כי היה בלוד ושם שמע מפי ר' יוסי בן דורמסקית את הדבר הגדול אשר נפל ביבנה⁵⁵⁴.

ורבן גמליאל התכבד גם בהפשיט חבריו כבודו מעליו ויכלכל מעשהו במישרים; לפי הנראה גם עזוב לא עזב את האולם אשר ישבו בו חברי בית הדין לפני הנשיא החדש, גם לא נמנע מחות דעו את הנדונים שם בדברי הלכה⁵⁵⁵. ידוע ידע לבבו כי עבר חק וגבול במעשהו אשר עשה עם ר' יהושע, ויקם וילך אליו ואל יתר החברים למען כפר פניהם. כבואו אל בית ר' יהושע מצא אותו יושב ועושה מחטים. וישאלהו ר“ג לאמר: הבזאת תמצא חית ידך? – ויענהו ר' יהושע ויאמר: אך עתה נודע לך הדבר! אוי לו לדור שאתה מנהיגו! – ויאמר לו ר”ג: נעניתי לך מחול לי⁵⁵⁶!. – וגם סלח סלחו קל מהרה לאיש המודה ועוזב בהתגלות לב כזאת. ‏ור' אלעזר בן עזריה גם הוא לא הקשה להשיב ‏ לר' גמליאל את המשרה אשר היתה על שכמו רגע אחד.‏ אך הקם הקימו בידו משמרת משנה הנשיא, או אב בית דין והנשיאות שבה לר“ג כבראשונה; לדברי אחד המקורים המאוחרים דרש ר”ג בקהל שלש שבתות וראב"ע שבת אחת⁵⁵⁷.

כאשר נדה ר“ג את ר”א, קבל עליו אחד החכמים הצעירים לימים את המלאכוּת ללכת להודיע לר“א בלשון רכה את אשר נגזר עליו. והוא הוא הואיל גם ללכת להגיד לראב”ע את אשר שבו יעצו בית הדין להעשות כן, וגם הצליח דרכו, כי נאות ראב“ע לשוב אחור, ותהי עבודת השלום והשב לב חברי בית הדין איש על אחיו שלמה בידו. החכם הזה היה ר' עקיבא בן יוסף, הנכבד בחכמי ישראל בדרותיו, וגם בעת ההיא כבר הכירו אה ערכו, עד כי באמרם לשום איש אחר לנשיא תחת ר”ג, שתו עצות בנפשם רגע אחד אם יבחרו בר“ע ואם בראב”ע. אפס כי מוצאותיו לא היו ממשפחה הנודעת בישראל לחכמה ולעשר ובבית אבותיו לדרותם לא היו כהנים רבי ערך כעזרא; ההגדה נתנה אותו לבן גרים, ותספר עליו כי היה רועה בנעוריו את מקנה אחד העשירים בארץ ישראל, וכי שנא עד להשחית את הפרושים ואת החכמים תופשי התורה, אשר ישב בימים הבאים בתוכם יָשב ודון בהלכה, עד אשר אהב את רחל, בת אדוניו העשיר, ואהבתו זאת השיאתהו לתת חילו לתורה ולחכמה למען התרומם אל על משפל מצבו ונכבד בהן בעניו. כאשר פסחו על ר“ע ויבחרו בראב”ע, קרא ר“ע לאמר: “לא שהוא בן תורה יותר ממני, אלא שהוא בן גדולים יותר ממני. אשרי אדם שזכו לו אבותיו, אשרי אדם שיש לו יתד להתלות בו!”⁵⁵⁸ הלא כי התמונה אשר התותה המליצה לימי עלומיו לא בדויה היא כלה. בואו בברית עם רחל, אכזריות חמת חותנו, עני הצמד הצעיר, אמונת חברתו היפה המוכרת גם את דלת ראשה המגדלה, למען כלכל את עקיבא אישה בעודנו יושב בתוך התלמידים לרגלי ר' אליעזר ור' יהושע, המראה הנהדר אשר חזו בו בתשובתו הביתה מסובל בכבוד ויקר והמון תלמידים רבים לרגליו, והספור התמים על הקנאה אשר קנאה אשת ר”ג ברחל על אדות ציץ הזהב אשר עשה לה בעלה, החכם החדש, ומחוקה עליה מעשה חרשים תכנית עיר הקדש משא כל נפש, כל תוי התמונה האלה, אשר שתה עליהם המליצה עדי עדיים ושלל צבעים, התחקו (laisse de traces) מאד בספרת חכמי ישראל לכל סעפיה, אין זאת כי נמצא שרש דבר ביצור חזיון בני הקדם הזה, וכי יסודו, יסוד רחב לא מוצק, בדברי הימים אשר היו באמת⁵⁵⁹. רוח הקנאות העזה אשר לבשה,‏ בימי המלחמה האחרונה, את דלת העם ואת ההמון יושב ירושלים מזה, והתרפות פנות העם העשירים והחכמים הנועצים מזה, ישכילונו בינה גם בשנאת עקיבא את החכמים אנשי ר' יוחנן בן זכאי, אשר נתנה לו ההגדה, ובנער הרועה אשר לכלבא שבוע הנה נכרו אפוא ראשית דרכי המעורר הגדול אשר יחרחר בימים הבאים את כל ההמון הרב והשליחו במושלים העריצים שנואי נפש העם,‏ וקרא לבר כוכבא גואל ישראל מושיעו, והרצה בבית הסהר וביד ההורג את קנאתו הנפלאה לעמו, ‏ אשר כלה ונחרצה עליו לבלתי היות לו עוד תקומה על אדמתו.

וברומה היה דומיטינוס לקיסר תחת טיטוס אחיו, ויהי אכזרי כנירון ושואף בצע ככל בית אביו הפלוים. וליהודים היושבים בעיר האיתנים היה אז מימים רבים חוצות לבדם ובתי כנסת וחכמים מורי תורה ודת. הלא הנה הגדנו במקום אחר עד מה עוללו הגרים והתושבים האלה לנפש אנשים ונשים רומים, כי לבבו אותם ארחות חייהם הקצובים, עבודתם את אלהיהם הפשוטה ודרכיהם השונים מכל עם, תחת היות ארץ הקדם, מולדת הגרים האלה, לרומה מקור נפתח ומופת מורה דרך להשחית ולהתעיב עלילה, להתראות ולהתהדר בעבודת אלהים ובכל מעשה ולהתעדן לבלי חק בכל דרכי החיים. גם בעד הלעג והבוז אשר שפכו הסופרים הרומים חוזי מהתלות על היהודים, נכיר על נקלה כי כרביבים זרזיף ארץ כן באו אמונות היהדות מעט מעט, בבלי דעת, בקרב כל פנות העם יושבי רומה. האב שמר מאר את יום השבת לקדשו, וינזר מבשר החזיר; והבן יוסיף עוד, ומל את בשרו והלך בכל חקות תורת משה. יובנל הוא המגיד זאת, והוא נותן את השובתים ביום השביעי מכל מלאכתם לנרפים ועצלים⁵⁶⁰. וגם אמנם מחזה חדש ומפליא היה זה לגוים,‏ הרואים את הגוי הקטן הזה החרוץ והעושה מלאכה בחפץ כפים, העם אשר יפגעון בו בכל מקום ברחובות העיר רחבת הידים, והנה הוא משיב רגליו, ביום הששי בערב, אל מעונותיו פנימה ונעלם מעיני כל,‏ שם ישעה בתפלה ובדברי ספר ושם כל מעיניו בדברי הנפש לבדה לתת לה את חלקה. הפלוסופיה הסטואית לא כוננה מפעל טוב כזה, אשר תוצאותיו רבות ונכבדות להחליף כח הנפש והבשר ולהביא לבב חכמה. היה היו אפוא ביושבי רומה אנשים אשר חדלו מעבוד את אלהיהם על פי דרך עמם ואשר קימו וקבלו את יום השביעי להיותו להם יום שבתון, ואנשים אשר קבלו מאת היהודים עוד חקים אחרים ואמונות אחרות. בעיני דומיטינוס היו אלה ואלה “הולכים בדרכי היהודים” ויטל עליהם להעלות לאוצר המלכות את המס הכבד אשר שם אספסינוס על כל עם ישראל אחרי חרבן ירושלים⁵⁶¹. מדי דברנו נעיר, כי הדת הנוצרית מצאה חפצה בלי כל ספק במצב הרברים ההם לעשות נפשות רבות ולזרוע את דעותיה החדשות בשדה ניר שככה פתחו וישדדו אדמתו. לעמת זה כבד היה להבדיל בין היהודים ‏ ובין הנוצרים על פי דרכיהם, כפי אשר נפלגה היהדות ברומה לפתּוחיה ולמראותיה השונים עד מאד, וגם זאת היתה לסופרי דברי הימים עובדי האלילים אשר יחליפו תמיד את היהודים ואת הנוצרים אלה באלה.

גם אנשים הקרובים אל הקיסר ממשפחתו נטו אחרי דת היהודים. דיו קסיוס יספר לאמר: “בשנה ההיא (95) שפט דומיטינוס משפט מות, בתוך יתר אנשי חרמו הרבים, גם את היועץ (Consul) פלויוס קלמנס, אף כי היה שארו וגם פלויה דומיטילה הקרובה לקיסר היתה לו לאשה; עונם אשר ענו בם היה כחש באלהים⁵⁶², הוא העון אשר היה למכשול גם לאנשים אחרים הנוטים אחר דתי היהודים להרשיעם”. ‏ ורבן גמליאל אכן היה אז ברומה. במדרש⁵⁶³ יסופר לאמר: “מעשה שהיו רבותינו ברומי ר' אליעזר ור' יהושע ורבן גמליאל, וגזרו סנקליטין (סינט) של מלך לאמר, מכאן ועד שלשים יום לא יהיה בכל העולם יהודי. ‏ והיה סנקליט אחד של מלך ירא שמים, בא אצל רבן גמליאל וגלה לו הדבר, והיה רבותינו מצטערים הרבה; אמר להם אותו ירא שמים: אל תצטערו, מכאן עד שלשים יום אלהיהם של יהודים עומד להם. בסוף כ”ה יום גלה לאשתו את הדבר, אמרה לו: והלא שלמו עשרים וחמשה ימים! – אמר לה: עוד חמשה ימים. והיתה אשתו צדקת ממנו, אמרה לו: אין לך טבעת (מלאה סם המות), מוץ אותה ומות; וסנקליטין (הסינט) מתאבל עליך שלשים יום והגזרה עוברת. שמע לה ומץ את טבעתו ומת". המדרש מוסיף לספר כי נודע הדבר אחרי כן כי מול היה היועץ ההוא, ובלשון מליצת החכמים שם: “לא עברה הספינה עד שנתנה מכס שלה”.

התלמוד יספר גם הוא על “ההוא קיסרא דחוה סני ליהודאי, אמר להו לחשיבי דמלכותא: מי שעלתה לו נימא ברגלו יקטענה ויחיה או יניחנה ויצטער? אמרו לו: יקטענה ויחיה”. רק אחד מיועציו, קטיעא בר שלום, דבר טוב על היהודים להניחם. ואף כי מצא את דברי היועץ הזה טובים ונכוחים, בכל זאת חרץ הקיסר את משפטו למות. ועל פי מקרה נפלא היה לאל ידו לאמר לפני מותו: “(אנא אילפא) יהבית מכסי חלפית ועברית”⁵⁶⁴. הנה אלה בלי ספק שני ספורים שונים על ענין אחד; הקיסר הלא הוא דומיטינוס, ויועצו אין זה כי אם פֿלויוס קלמנס, אשר נשאו את ראשו בתוך היועצים (Consuls) בשנת 95, ואשר גם אשתו נטתה אחרי דת היהודים כמהו. השם אשר שמו החכמים לקלמנס, אשר משמעתו Curtus filius entegri, נראה כעין רמז על דבר היותו יהודי בן נכרי⁵⁶⁵.

אפס כי המדרש לא נתן לנו את שמות החכמים, אשר נסעו לרומה, במישרים. ר' אליעזר לא ישב עוד ביבנה בימים ההם ולא שת ידו עם בית הדין לכל מעשיהם; ‏וגם הנה במקורות העברים אשר נמצא בהם פעמים רבות כי היה ר“ג ברומה, נלוו אליו תמיד ר' אליעזר בן עזריה, משנה הנשיא, ור' יהושע ור' עקיבא, הצעיר בהם לימים והגדול בקנאתו לעמו ולדתו⁵⁶⁶. בהיות ארבעת החכמים האלה בדרך לבא רומה “שמעו קול המונה של עיר מפלטיה ברחוק מאה ועשרים מיל. ‏התחילו הם בוכין ור' עקיבא מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? – אמר להם: מפני מה אתם בוכין? – אמרו לו: הללו שמשתחוים לעצבים ומקטרים לאלילים יושבין בטח והשקט, ואנו בית הדום רגלי אלהינו שרוף באש ולא נבכה? – אמר להם: לכך אני מצחק! ומה לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה”! ⁵⁶⁷. מדי שבתם באניה היו נדונים ‏ בדברי הלכה⁵⁶⁸; ויקנו תחבלות ‏להרים מרחוק את מעשר תבואותיהם בעתו⁵⁶⁹; ויביאו עצה לקים כלם מצות נטילת לולב, אף כי לא היה להם כי אם לולב אחד⁵⁷⁰; ור”ע עמד ועשה סוכה בראש הספינה, אשר הדפה הרוח ממחרת⁵⁷¹. בכל הדברים השונים האלה למקומותיהם נקבו תמיד ארבעת החכמים האלה בשמות, וגם רואים אנחנו כי עשו את דרכם בימי האסיף, בימים אשר יחגו בהם את חג הסכות. אין זאת כי היה דבר מסעם נחוץ מאד, ולולא כן כי עתה לא עזבו משכנותיהם ללכת בדרך רחוקה בימים אשר לא יכשרו לרדת הימה באניות^{572 573}, ובחדש תשרי שהוא חדש המועדים.

הוָעד החכמים אנשי השם האלה ברומה להפגיע בבית המלכות למען עמם, ומעשיהם אשר עשו שם למצא חפצם, הלא יסבו עליהם עיני אנשי הלבב אשר עדת היהודים שם הפליאה‏ אותם מני אז בחקותיהם השונות מכל עם ומשפט משכילי העם וגדוליו בימים ההם להתוכח על דברי אמונה ודת, יהודים ומינים קראו וגם נקראו לריבות שפתים, לדין ודברים; ע“כ נדמה כי לא נשגה בתתנו את הספור הבא, אשר ‏ תספר לנו המשנה, לעת היות רבן גמליאל וחבריו ברומה:‏ “שאלו את הזקנים ברומי: אם אין רצונו בע”ז למה אינו מבטלה? אמרו להן: אלו לדבר שאין צורך לעולם בו היו עובדין, היה מבטלו; הרי הם עובדים לחמה וללבנה ולכוכבים ולמזלות; יאבד עולמו מפני השוטים! – אמרו להן: א”כ יאבד דבר שאין צורך לעולם בו ויניח דבר שצורך העולם בו! – אמרו להן: אף אנו מחזיקין ידי עובדיהן של אלו, שאומרים: תדעו שהן אלהות שהרי הן לא בטלו⁵⁷⁴“. – המדרש השאיר לנו עוד שאלה: אשר שאל רומי אחד את ר”ג על אדות ימי הריון הנחש, והוא לא ידע להשיבו דבר עד אם שאל את פי ר' יהושע. בספור הזה אין כל חפץ לדברי הימים רק בפתח דבריו לבדו; המלים “כיון שעלו הזקנים לרומי⁵⁷⁵,” אשר בראש הספור, תוכיחינה כי ארבעת הנוסעים אשר הלכו לעמוד לפני דומיטינוס הם הם הנקובים בפי החכמים בשם “הזקנים”. במקום אחר השאיר לנו המדרש קצות דברי הדרשה אשר דרש אחד הזקנים האלה בעת היותם ברומה, לאמר: “מעשה בר”ג ור“י וראב”ע ור“ע שהלכו לרומי ודרשו שם: ‏ אין דרכיו של הקב”ה כבשר ודם; שהוא גוזר גזרה והוא אומר לאחרים לעשות והוא אינו עושה כלום, והקב“ה אינו כן. היה שם מין אחד, אחר שיצאו אמר להם: אין דבריכם אלא כזב: לא אמרתם אלהים אומר ועושה; למה אינו משמר את השבת? אמרו לו: רשע שבעולם, אין אדם רשאי לטלטל בתוך חצרו בשבת? – אמר להם: הן! – אמרו לו: העליונים התחתונים חצרו של הקב”ה, שנאמר: מלא כל הארץ כבודו (ישעיהו ו' ג')"⁵⁷⁶. אם אמת דבר השיחה הזאת, ואם נבין את המלה מין אשר בזה לפי עצם משמעתה, הנה לנו בזה תנואת אחד המינים על משמרת השבת.

מות דומיטיניס בחרב רעה ועלות נרבה הטוב והחכם על כסא מלכותו אכן שמו קץ ללחץ, והזקנים יכלו לשוב בשלום יבנה. מלחמות טרינוס אשר מלך תחת נרבה מקץ ששה עשר חדש, לא נגעו בארץ ישראל כי אם לקץ מלכותו; על כן יכול הנשיא לשית לבו לעדתו ולרעות את העם באין מעצור. הננו רואים אותו עובר בארץ יהודה הוא והזקנים הנלוים אליו, ומורה הלכות בערים שונות⁵⁷⁷; ועבר את כתף יהודה ימה ונסע מעכו אל צור דרך כזיב⁵⁷⁸; הננו מוצאים אותו בטבריה אשר בארץ הגליל⁵⁷⁹, העיר אשר טרם אוו אותה החכמים בעת ההיא לשבת בה. ר' אלעזר ב“ר צדוק יספר לנו⁵⁸⁰ לאמר: “פעם אחת היינו יושבין (בערב הפסח) לפני ר”ג בבית המדרש בלוד⁵⁸¹ ובא זונין הממונה ואמר: הגיע עת לבער החמץ; הלכתי אני ואבא לבית ר”ג ובערנו את החמץ“. עוד מעט יסופר עליהם כזאת:‏ “מעשה בר”ג וזקנים שהיו מסובין בבית ביתוס בן זונין‏ בלוד והיו עסוקין‏ בהלכות הפסח כל הלילה עד קרות הגבר; הגביהו מלפניהן ונועדו והלכו להן לבית המדרש⁵⁸²”.

מארבעת האנשים הנזכרים בשני המקומות האלה, אכן היו זונין וביתוס בנו “ממונים של ר”ג⁵⁸³“, וצדוק ור”א בנו היו מיודעיו אוכלי שולחנו. צדוק, אשר כמהו כנשיא מוצאותיו מבבל, לא עשה לו שם בחכמתו, כי אם בישרת לבו, בענותו את נפשו וביראתו את אלהים. מרוב הצומות אשר צם בשנים האחרונות ‏ שלפני חרבן בית המקדש כשל כחו, ויאנש, וההגדה מספרת, כי באמור אספסינוס לריב“ז‏ לאמר: שאל מה אתן לך, שאל ממנו רופא אשר ירפא את הזקן החולה⁵⁸⁴. ביבנה נלוה על ר”ג וידבק בו; בבית דין היה יושב לימין הנשיא, ואין ספק כי לא בגלל חכמתו היה לו הכבוד הזה, כי אם בגלל צדקתו וישר לבבו⁵⁸⁵. בשבת ר' צדוק יום אחד הוא ור“א ורבי יהושע בבית ר”ג במשתה אשר עשה לחתונת בנו, ור“א מאן לקבל את הכוס אשר מסך לו בעל הבית, מפני הכבוד, דבר את הדברים הנכוחים האלה:⁵⁸⁶ “עד מתי אתם מניחין כבודו של מקום ועוסקין בכבוד הבריות! הקדוש ברוך הוא משיב הרוח ומעלה נשיאים ומוריד מטר ומצמיח אדמה ועורך שלחן לפני כל אחד ואחד, ואנו לא יהא רבן נמליאל עומד ומשקה עלינו!” בדבר הריב אשר היה בין ר”ג ובין ר' יהושע על אדות בכור כהן שנפל בו מום, אשר ספרנו למעלה⁵⁸⁷, נתכנו גם לו עלילות. וקרוב הדבר כי מת בטרם יורידו את ר"ג מנשיאותו; ‏ כי על כן לא נשמע קולו בענין הזה, אף כי נכבד היה האיש ונשוא פנים בתוך חבריו.

ור' אליעזר עודנו עול ימים בעת חרבן ירושלים, כי בשפוט לעיניו משפט מות בת כהן שזנתה, בימי מלחמת טיטוס, היה נער רוכב על כתפות אביו. את הדברים אשר ירבה לספר ולהודיע על המקדש וכהניו, על ירושלים ויושביה, הלא יקבל מאביו אשר היה עמו תמיד יחדו, כי לא יכול לזכור אותם למראה עיניו, יען היותו צעיר לימים מאד בעת ההיא. הוא היה אוהב להודיע את הליכות בית הנשיא, אשר אכל לחם על שלחנו פעמים רבות הוא ור' צדוק אביו⁵⁸⁸, וזה הנכבד בדברים הטובים אשר נמצא בו. קרוב הדבר בעינינו כי מת בבבל בארץ אבותיו, אשר נס שמה מארץ ישראל ומגלילות המערב, ששם השקיטו טרינוס ואדרינוס את תקומות עם יהודה האחרונות והנוראות בנהרי נחלי דם⁵⁸⁹.

מן האנשים אשר דבה נפשם אחרי הנשיא ויהיו עמו, עלינו להזכיר עוד את שמעון הפקולי, ויותר את שמואל הקטן. הראשון הסדיר על פי ר“ג את התפלות, וביחוד את “שמונה עשרה הברכות” אשר יסדו אנשי הכנסת הגדולה, ויערוך להן דמות לפי צרך השעה ולפי מצב הדברים החדש הבא לרגלי בטול הקרבנות⁵⁹⁰. ושמואל תקן את “הברכה” התשע עשרה, היא ברכת המינים⁵⁹¹. למען שמר את היהדות בטהרתה נחוץ היה לכל לראש להזהר מפני הכתות השונות אשר היו בארץ ישראל, אשר נדדה הרעה הנשקפה מהן כפי היות חבריהן שומרים את חקי תורת משה ויושבים בקרב אחיהם בני אמונתם לפנים. שמואל הקטן ‏מת בימי עלומיו והתלמוד יהלל ענותו וחסידוהו ויספר עליו במקומות רבים כי הגיד לפני מותו את הרעות הקרובות לבא אל הארץ והעם⁵⁹². ורבן גמליאל אכן לא ראה את הרעה הבאה על עמו; אם אמנם לא נוכל לדעת אל נכון שנת מותו, בכל זאת קרוב הדבר כי נאסף אל אבותיו בטרם תבאנה שנות הלחץ והתלאה ליהודים אשר באה”ק⁵⁹³. בריתא אחת מספרת לאמר: “בראשונה היתה הוצאת המת קשה לקרוביו יותר ממיתתו והיו מניחים אותו ובורחים,‏ עד שבא ר”ג ונהג קלות בעצמו, וצוה להוציאהו בכלי פשתן, ונהגו כל העם אחריו להוציא ‏בכלי פשתן⁵⁹⁴. אך עקילס הגר, הוא עקילס אשר עשה לו שם בתרגומו החדש אשר תרגם את התורה יונית, כבד את הנשיא וישרוף עליו בגדים וכלים בשמונים מנה⁵⁹⁵.

 

פרק עשרים ואחד: העדה החדשה אשר בארץ ישראל והיהודים.    🔗

מאת השנים אשר כלו בימי הנשיא רבן גמליאל השני, היא המאה הראשונה לספר העמים,ירו אבני ‏ המוסדות לגבורת הדת הנוצרית אשר התגברה אחרי כן על אמונות הגוים עובדי האליל. אמנם כי כבר התרועעו האמונות הראשונות מפני הדעות הנכחות ‏אשר הפיצה הפלוסופיא על פני הארץ, גם ברומה גם בכל ערי הממלכה הגדולות; אך האמונות האלה עוד החזיקו בהן העמים, לא מאשר ידע לבבם כי טובות הנה, כי אם באשר זה משפט רוח האדם הירא והמשמר הבלי שוא לדבקה מאד בכל ישן. והיהדות גם היא סללה המסלה לדעות החדשות אשר יצאו ‏להתהלך בארץ בימים ההם: בדמשק התיהדו כל הנשים, ‏ וקרוב הדבר כי היתה כזאת גם בחורן, בצפון סוריה ובמקומות באסיה הקטנה⁵⁹⁶; ברומה רבו ההולכים בחקות היהודים, ואנשי המעלה מזה ומזה לא נתנו דמי איש לאחיו בשיחותיהם המקניאות⁵⁹⁷. אפס כי לתורת משה המסבלה ברוב מצות ופקודים, לא היתה תקוה לפרוש כנפיה על כל גויי הארץ ולהפתח לפניה פתחי עולם כאשר נפתחו לפני תורת המבשרים הפשוטה והנוחה.

לא יפלא אפוא כי עבודת האלילים, אשר הגיונות אנשי הדעות פר בה פרצות מזה, ואלהי ישראל המסתתר הסב מאחריה לב רבים מזה, באה עד קצה בתגרת המטיפים החדשים המתגרים בה בעז ותעצומות. אך בזאת לא נקל למצא בינה, בסור יהורים רבים על נקלה מאחרי התורה והמצוה למען לכת אל הגוים לעשות נפשות לאמונה החדשה, והימים ימי התאמץ החכמים, גם בירושלים גם ביבנה, גם בארץ ישראל גם בארצות אחרות, לספות אסר על אסר ולהכביד את משא המצות והחקים וכל מעשה אשר יעשו ההולכים בתורת ה'. גם הנה ישנן חזיונות ותקות אשר כמו נעזבו מני אז, והנה נפקדו פתאום מרוב ימים ורוחם שבה להתהלך בעם כמו חי ולעולל לנפשו עלילה נצחת אשר שוה לנו לדעת מוצאה וסבותיה.

בראשית ספרנו זה ערכנו את דברי שלשת הנביאים האחרונים אלה נכח אלה, ויצא לנו משפט כי כבוד משפחת בית דוד היה הולך ודל בעיניהם מאיש לאיש. חגי יחשוב אה תשובת ממלכת ישראל לבית דוד כדבר נחוץ לשלום העם ולטובתו; זכריה ידבר עליה כדבר על תקוה רחוקה; ובמלאכי אין כל זכר עוד למשפחת המלוכה. ואחרי כן בהיות כתר כהונה וכתר מלוכה לאחדים על ראש יוחנן הורקנוס, ‏ראינו את הפרושים, אשר המחברת הזאת לא היתה לרצון להם, והנה הם אומרים להמריץ את מלכי בית חשמונאי כי יסירו מעליהם את משמרת הכהנה הגדולה; אך לא רע בעיניהם היות הורקנוס למלך על העם, והוא לא משבם יהודה באשר הוא כהן. בשתי מאות השנים אשר בין ממלכה יוחנן ובין ממלכה אגריפס הראשון, אין אמר ואין דברים על אדות מלכות בית דוד, ואין מתאונן על בלי היות עוד נצר משרש ישי יושב על כסא אבותיו בירושלים. אך בקרב המאה הזאת נהיתה תמורה גדולה בדבר הזה. ויגדל כבוד האיש אשר מוצאותיו מזרע דוד, לבית אבותיו, או לבית אמו. לדברי היגיסיפוס, אשר העתיק אזוביוס, שלח הקיסר דומיטינוס לחקור ולדרוש אחרי זרע מלכי בית דוד, ולא שקט ער אשר באו לפניו נקובי צאצאי המלוכה האלה, וירא את עור ידיהם כי רגע, וידע כי הידים ידי עושי מלאכת עבודה ולא לתמוך שבט מלכות כוננו. ‏ ובימים ההם נוספה בסדר העבודה תפלה על בנין ירושלים והמקדש ותשובת מלכות בית דוד על כנה. קרוב הדבר כי היה יחש הנשיא למשפחת בית אבותיו נודע מאד משום איש על שבט יהודה לזכרים; אך יכול יכלו ליחש את משפחתו לזרע המלוכה מצד הנקבות.

לחזון כזה, כי תשוב תקוה נעזבה לחיות לפני העם ולהחיות רוחו, עלינו לבקש פשר דבר; קרוב לשמוע כי מאת בעלי האגדה לבדם היתה זאת. כבר דברנו על המטיפים האלה ידידי העם, אשר קראו במקהלות מפרש ושום שכל את דברי חזיונות הנביאים המלאים רוח ה', ואת ספר תורת משה נטשו אל המורים חכמי בתי המדרש, אל בעלי ההלכה. ‏גם הנה ראינו את יהודה בן צריפה ואת מתתיהו בן מרגלה מעירים ומעוררים את רוח העם בדבריהם הלוהטים כאש, ונותנים את נפשם למות כפר קנאתם לעמם⁵⁹⁸. וגם יצאנו בעקבות כל זרע חזקיהו הגלילי לדרותיו, אשר בקרב מאה שנים הדביקו אליהם את המון העם כלו ויצביאוהו ויקניאוהו, אל אשר היה רוחם, על בית הורדוס ועל הכהנים הגדולים ועל הנציבים ועל לגיונות הרומים⁵⁹⁹. אנשי הגליל אשר יצא להם שם רע על בלי דעתם את התורה ואת החקים, אכן הביאו לב חם וער תחת רוח חכמה ועמק מחשבה; ותחת אשר לא מצאו ידיהם במלחמתה של תורה בשערים המצוינים בהלכה ומדברם לא היה נאוה ומסולסל, היה היו בעלי נפש עזה ורגש כביר ודבר נמרץ ומיוחד. ‏הן זה משפט בני האדם לבלתי חשוב למאומה את הדבר אשר לא ידעו ואשר לא למדו, ‏ואף כי בראותם כי יחילו דרכיהם גם מבלעדיו, וכמו יבא להם טובם מן העֵבר ההוא הנבזה בעיני היודעים אשר למדו חכמה. הסוחר חנניה אשר יהד בחביב את בן המלך הצעיר, נקהו בתם לבבו ממצות מילה, כי לא היתה בעיניו המצוה הזאת כי אם אל זרע אברהם לבדם. בעלי האגדה למדו להקל את מעשה המצות החיצונות. ויהי זה להם להבזות בעיניהם גם את בעלי ההלכה, אשר הרבו לחקור ולדרוש ולהגדיל תושיה בעצם המצות ההן. מקרא ספרי הנביאים האלה הגדיל אהבתם וקנאתם לחוטר מגזע דוד, שככה רוממוהו החוזים תחת לשונם, וככה נשכח מלב הדרות האחרונים זה מאות שנים.

אין ספק כי היו אנשים בישראל אשר דבקו בהגיון התורה על פי דרך החכמים בעלי ההלכה, ויהיו גם מורים את העם בבתי כנסיות דעת אלהים ומוסר השכל, ומיסדם לקחם על דברי המליצה והחזיון אשר בכתבי הקדש. אולם גם הדבר הזה אמת נכון כי היו אחרים אשר נתנו את כל לבם להלכה לבדה או לאגדה לבדה, איש איש לפי רוחו או לפי חפצו. אך העף יעוף איש עינו בתלמודים ‏ובמדרשים, וראה עד מהרה כי שמות רבים הנזכרים בהלכה, אין כל זכר להם באגדה, ולעומתם ‏רבים הם בעלי האגדה אשר לא נפגע בהם לעולם בוכוחי ההלכות. במה יהיה איש לבעל אגדה, הלא אך בהיות לבו סמוך ובוטח מאד בענינו אשר יענה בו, כח חזיונו עֵר ורוחו ושפתיו כנחל שוטף, והמדות האלה המצא תמצאנה לרוב בימים אשר לחץ אויב יעיר קנאת עם, ובגוי היושב. בארץ הקדם אשר נפשו תתרגש קל מהרה ולשונו תמהר להביע את הרגשות אשך התחקו בה. נקל היה אפוא להיות לבעל אגדה בלי עמל רב, אך ללון בעמקי ההלכה ולבא ‏ עד תכונתה, נחוץ היה ללמוד היטב, ‏להגות בה ימים רבים⁶⁰⁰. ויען אשר ‏ הערך יעריכו כל דבר לפי העמל שיעמלו בו להשיגו, ע"כ בזו שוני ההלכות גם הם למטיפים או בעלי אגדה, אשר לא הרבו להעריץ את דרכי הלמודים שהתורה נדרשת בהם בפי החכמים, באשר אמרנו למעלה.

עקבות הבוז אשר בזו החכמים לבעלי האגדה נודעו במקומות רבים בתלמוד, ואם אמנם נמצאו דברים סותרים בענין הזה, אם יש אשר יהלל חכם אחד את האגדות, והוא הוא ישוב ישפוך עליהן בוז, אל נתמה על החפץ; כי על פי אשר עוללה הדרשה לנפש החכם השומע אותה, ולפי הרוח הדוברת מתוכה באשר ‏ ללמודי ‏ ההלכה, כן יצא משפטה מלפניו לטוב או לרע⁶⁰¹. וההלכה היתה למלה ביחוד לאנשי העדה החדשה בספריהם ולהולכים בתורת פאול.

נדמה בי לא נשגה בשפטנו כי מבעלי האגדה היו ראשי מעוזי העדה החדשה ועוזריה בראשית צאתה להתהלך בארץ. הם נתנו את הפרושים לגעל נפש ואת וכוחי ההלכות ללענ ולקלס בעיניה; והם האצילו עליה מדעותיהם על אדות בן דוד. בעלי האגדה אשר נשארו נאמנים ‏לעמם בקשו לפלס (Contrebalancer) את התועלת היוצאת מהתיחש לבית דוד, וישימו עליהם נשיא מבית דוד. ויהי לו זה למרבה המשרה ולגדל כבודו והדרו בעיני המון העם. בני רבן גמליאל אשר קמו תחתיו אכן אמצו להם ברצון וברגשי תודה את מעטה ההוד הזה אשר שתו עליהם.

האנשים אשר התאמצו לחלץ נפשם, לא רק מגזרות החכמים אשר גזר למען עשות סיג לתורה, כי אם גם מחקי תורת משה היא, נעזרו עזר רב בבעלי האגדה, אשר בארו את מצות התורה בדרך משל ומליצה כאשר עשו אנשי אלכסנדריה גם מתמול גם משלשום. “ר' אלעזר המודעי אומר: המחלל אה הקדשים והמבזה את המועדות והמפר בריתו של אברהם אבינו ע”ה והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה, אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא⁶⁰²". במקום אחר נראה כי דברי התורה על אסורי העריות פרשו בררך משל על המגלה "קלון אביו וקלון אמו⁶⁰³. על דברי הכתוב המצוה לבלתי שחוט אותו ואת בנו ביום אחד שמו נוספות לפניו, בתרגום אשר ישרתו בו בבתי כנסיות, את הדברים האלה: “עמי בני ישראל, כמה דאנא רחמן בשמיא, כן תהוון רחמנין בארעא; תורתא או רחילא וגו'⁶⁰⁴”. ככה רפו מוסרות הדת מעט מעט מבלי שום על לב; כי אין חפץ עוד לשמור את משמרת החקים ככתבם, אחרי אשר דמו לבא עד חקר תכונתם ולחשוף את המוסר הטוב הצפון בהם.

בכל זאת שמרו היהודים אשר נספחו על העדה החדשה את משמרת כל החקים לעשותם, לא פרקו מעליהם את עולם כאשר לא היה עם לבב פאול גם הוא לחלץ מהם את נפשו. רק בזאת יכלו לשבת בתוך אחיהם בני בריתם לפנים, לדבר באזני העם בבתי כנסיות ולעשות נפשות לאמונתם⁶⁰⁵. על כן היו שומרים את פי העוברים לפני התבה והחרישו אותם כמעט שענה בם מבטא שפתיהם כי יש את לבבם דבר אשר לא כן על דת משה ויהודית. גם מסרו לנו החכמים מבטאים ידועים, אשר כעת ‏יש אשר לא נבין עוד לסירותיהם, ואשר היו להם לאות על בעליהם לדעת מחשבות לבם, להרחיק אותם מן התבה, אשר יעמדו אליה להתפלל ולקרא בתורה ולהטיף לעם.

אחד מבני העדה החדשה יעקב איש כפר סכניא שמו, נזכר בספרי החכמים פעמים רבות. המעט ממנו כי יתוכח עם החכמים וידבר באזניהם דברים בשם מורו, כי גם יבקש לרפא חולים בארח פלא בשם האיש ההוא. המדרש יספר לאמר: “מעשה ב”ר אליעזר שנתפש לשום מינות. נטלו אותו הגמון והעלוהו על הבימה לדון ‏ אותו, אמר לו: רבי, אדם גדול כמותך יעסוק בדברים בטלים הללו? – אמר לו: נאמן עלי הדַין ‏(כי שקר הדבר). והוא (ההגמון) סבר שבשבילו אמר, והוא לא אמר אלא לשום שמים. אמר לו: מאחר שהאמנתני עליך, אף אני הייתי סבור ואומר: אפשר שהושיבות הללו טועות הן בדברים בטלים הללו? דימוס, פטור אתה. אחר שנפטר ר' אליעזר מן הבימה היה מצטער על שנתפס על דברי מינות. ‏ נכנסו תלמידיו אצלו לנחמו ולא קבל. נכנס ר' עקיבא אצלו; אמר לו: רבי, שמא אחד מן המינים אמר לפניך דבר וערב לפניך? אמר לו: הן, השמים הזכרתני! פעם אחת הייתי עולה באסטרטא של צפורי, ובא אלי אדם אחד ויעקב איש כפר סכניא שמו, ואמר ‏לי דבר אחד משום פלוני והנאני הדבר. ואותו הדבר היה: כתוב בתורתכם לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב (דברים כ“א, י”ט), מה הן? – אמרתי לו: אסורין! – אמר לי: לקרבן אסורין, לאבדן מותר. – אמרתי לו: אם כן מה יעשה בהן? – אמר לי: יעשה בהן בתי מרחצאות ובתי כסאות – אמרתי לו: יפה אמרת; ונתעלמה ממני הלכה לשעה. כיון שראה שהודיתי לדבריו, אמר לי: כך אמר פלוני! מצואה באו ולצואה יצאו, שנאמר (מיכה א‘, ז’): כי מאתנן זונה קבצה ועד אתנן זונה ישובו; יעשו כורסוון לרבים! והנאני, ועל אותו דבר נתפשתי למינות⁶⁰⁶".

הכרת פני הספור הזה לכל תכניתו תענה בו כי אמת חותמו. הדבר אשר בושש ר' אליעזר לקבל את דעת יעקב, על בלי זכרו לשעה הלכה המקימת אותה, יצדק יחד עם דעות החכם הזה הנודעות⁶⁰⁷. הימים אשר בהם באו עם ר’א במשפט על העון הזה,‏ הלא המה ימי טרינוס אשר היה לבו חרד תמיד על אדות האגודות הנוסדות בכל מקומות מלכותו, ולכל בהן היה עוין את חברי העדה החדשה באשר בקשו להסתהר ולשית כליל צלם מדי הועדם יחד למועדיהם כמשפטם⁶⁰⁸, תחת אשר היהודים לא היו במורדי אור בימים ההם. כי אם אמנם החריבו הרומים את בית ה' ויעשו עִם עם חרמם באכזריות רשע כפראי אדם, ‏בכל זאת התחשבו היהודים בארץ ישראל כגוי יושב על אדמתו, ויעשו את דתיהם וחקותיהם לעיני השמש, ויהגו בתורה לכל אות נפשם, ויועדו בבתי מדרשם באין מפריע גם ביבנה גם בכל ערי יהודה וגליל, עד שוב עליהם ימי הרעה והלחץ בימי טרינוס ואדרינוס, בגלל אשר בקשו לשבור עול זרים מעל צואריהם⁶⁰⁹.

 

פרק עשרים ושׁנים: חכמים אשר היו בימים הראשונים שאחרי חרבן בית המקדש.    🔗

במות רבן גמליאל ‏ עוד חי ר' אליעזר, אך ליבנה לא ישוב, כי איש לא ערב את לבו להתיר את החרם אשר החרימו אחי אשתו⁶¹⁰. ולא יכול אפוא לעבוד שכם אחד עם חברי בית הדין הגדול אשר בעיר הזאת; ואולי היה עליו לעזוב גם את לוד, אשר ישב שם בבית מדרשו על אבן אחת ישב ולמד את ההלכות ‏הרבות אשר השתמרו בזכרונו הנפלא⁶¹¹. קרוב הדבר כי היתה העיר הזאת כשניה ליבנה למושב הנשיא, באשר היא קרובה אליה, ונועדו שמה פעם בפעם הוא וחבריו עמו. ור' אליעזר נאסף אל אבותיו בקיסרי⁶¹². "אותו היום ערב שבת היה, ונכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפליו. גער בו ויצא בנזיפה. אמר להם לחבריו: כמדומה אני שדעתו של אבא נטרפה. אמר להם (ר' אליעזר): דעתו ודעת אמו נטרפה: היאך מניחין איסור סקילה ועוסקין באסור שבות? כיון שראו חכמים שדעתו מיושבת עליו נכנסו וישבו לפניו וכו' “. על השאלות השונות ששאלוהו בהלכות טומאה וטהרה השיב להם דבר דבר על אפניו ובאחרונה יצאה נפשו במלת “טהור”, ויהי זה לאות על טהרת נפשו היא. עמד ר' יהושע על רגליו ‏ויאמר: הותר הנדר, הותר הנדר! ⁶¹³ במוצ”ש ‏נשאו מטתו מקיסרי ללוד ויקבר שם. המקורות יוסיפו לספר כי ר' אלעזר בן עזריה עשה לו מספד גדול, ור' עקיבא “היה מכה בבשרו עד שרמו שותת לארץ”⁶¹⁴. והדבר הנאמן בעינינו מן הספורים האלה הוא, כי “אחר פטירתו נכנסו ארבעה זקנים להשיב על דבריו: ר' יוסי ‏ הגלילי ור' טרפון ור' אלעזר בן עזריה. ור' עקיבא… אמר להם ר' יהושע: אין משיבין את הארי לאחר מיתה⁶¹⁵”.

ור' יהושע הכביר מחבריו לימים ולחכמה, החפשי מעול בדעותיו לפי רוחו אך אוהב שלום ומתרצה אל כל, הלא הכר יכירו אותו כל בני דורו לכבוד ולגודל, וגם אחרי מות הנשיא ושמעון בנו, הנשאר לבדו אחריו, עודנו צעיר לימים מִקוּם תחת אביו, היה ר' יהושע, תלמיד רבן יוחנן בן זכאי לפנים, ראש לבי“ד הגדול ביבנה. גם ר' אלעזר בן עזריה, אשר היה יום אחד לנשיא בהוריד את ר”ג משאתו, לא יכול להתחרות אתו בגדל. בקרוב נבאר איכה היה ר' טרפון רעהו כקם תחתיו פעמים רבות ביבנה ובלוד. אך בטרם נדבר על ר' טרפון ומצבו, נשובה נשים עינינו על תנאים⁶¹⁶ או חכמים אשר היו בימי חרבן בית המקדש ואשר לא נזכרו עוד בדברינו עד עתה.

בראשונה נקרא בשם שלשה חכמים אשר היו מחצי המאה הראשונה והֵנה, ויראו אפוא את בית המקדש בעודנו עומד על תלו. הלא המה ר' חנינא, הנקרא “סגן הכהנים”, ור' דוסא בן הרכינס או הורקנוס ועקביא בן מהלאל. שמות שלשת החכמים האלה נזכרו ‏יחד במשנה אחת⁶¹⁷, ששם נראה כי היו דברי עקיבא ערוכים לעמת דברי ר' דוסא⁶¹⁸.

גם אבי ר' חנינא היה סגן הכהנים, ור' חנינא יספר לאמר: "דוחה היה אבא את בעלי מומין מעל גבי המזבח⁶¹⁹,‏ והבן קם תחת אביו במשמרתו, או רק כנה בשם סגן. כל הדברים הנזכרים בשם עקביא מוסבים על פקודות הכהונה, אשר ידבר עליהן כאיש אשר ראה את הכל בעיניו; העד יעיד לאמר: כזאת ראיתי וכזאת לא ראיתי⁶²⁰. הוא היה אוהב שלום ופתגמו היה: “הוי ומתפלל בשלמה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו⁶²¹”. ויאריך ימים אחרי חרבן בית המקדש, ‏ כי אסר לחייבי טבילות לטבול בתשעה באב, באמרו: “כדי הוא בית אלהינו לאבד עליו טבילה פעם אחת בשנה⁶²²”. בכל מקום לא נמצאהו בעל ‏דברים עם תנא אחר,‏ ור' עקיבא ידבר עליו כדבר על חכם אשר לא ידעהו פנים אל פנים ורק שמוע שמע מדברים בשמו⁶²³.

ר' דוסא בן הרכינס⁶²⁴ היה איש בא בימים בשרוף הרומים את בית ה' באש.‏ אם אמנם לא היה מזרע הכהנים, ‏כי אין כל זכר לדבר הזה באחד המקורות העברים, בכל זאת נטה תמיד אחרי בני הכהנים, ואחרי ר' יוחנן בן זכאי, איש לא נטה⁶²⁵. לו היה הון ועושר ‏ רב, כר' אלעזר בן עזריה הכהן, ויהי מודע לעזריה אביו ויקרא לו “חברו”⁶²⁶. ומלחמה מסתרת היתה לו עם רבן גמליאל השני, ובהתיצב ר' יהושע בפני הנשיא בראשונה בדבר עדי החדש, קדם ר' דוסא לאמר ‏על העדים אשר היו טובים לפני ר“ג, “עדי שקר הם”; אפס כי אחרי התגלע הריב יעץ לר' יהושע להיות לשלום ולא למלחמה⁶²⁷. הוא האריך ימים אחרי רבן גמליאל, כי הננו רואים את ר' יהושע ור' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא באים אליו לשאול את פיו על דבר צרת הבת, אשר התיר ר”ג וגם עשה מעשה למען תת תקף למשפטו⁶²⁸. ולא איש כמהו יחריש לאנשים שככה יעפילו למרות עיני כבודו בקהל על פניו.

עקביא בן מהללאל⁶²⁹, אשר היה בימי ר' דוסא, אך לא ידע להזהר כמהו, נשא את עון קוממיות ‏רוחו והמרותו עם חבריו. רק חמש הלכות נמצאו לו⁶³⁰, אך בארבע מהן היה איש ריב לכל החכמים, ובאחת מארבע ההלכות האלה הקשה להחויק בדעתו גם אחרי אשר העידו להם החכמים את המעשה אשר עשו שמעיה ואבטליון לפי דעתם הם; ועל משפט החכמים הקדמונים האלה בטא בשפתיו ‏דבר אשר נראה לחברי בית הדין כדבר עזות, וישאלו ממנו לשוב מדבריו באמרם לו: “עקיבא, חזור בך בארבעה דברים שהיית אומר ונעשך אב בית דין לישראל”; אך הוא ענה אותם לאמר: “מוטב לי להקרא שוטה כל ימי ולא להעשות שעה אחת רשע לפני המקום, שלא יהיו אומרים: בשביל שררה חזר בו”! ⁶³¹ החכם הזה הלא הוא האומר: “הסתכל ‏ בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה: דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון”⁶³². עקב עמדו על דעתו “נדוהו ומת בנדוי”, ולא היתה לו חנינה גם במותו כאשר היתה לר' אליעזר אשר התירו לו את החרם, כי “סקלו בי”ד ארונו“⁶³³. אמנם כי בדברים אשר תספר המשנה על אדות הריב הזה ותוצאותיו לא נזכר רבן גמליאל וגם לא אחד מחבריו, אך העת אשר היה בה עקביא כבר התבררה לדעתנו למדי מריבו עם ר' דוסא אשר הזכרנו למעלה, ואשר העלים מסדר המשנה את שמות האנשים שככה נכרו (méconnu) את דרך החכם הזה, האומר כבוד לבעליו, הלא על כי נכלמו מהרה ממעשיהם היתה זאת. “א”ר יהודה: חס ושלום שעקביא נתנדה! שאין עזרה ננעלת בפני כל אדם מישראל בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל. ואת מי נדו? את אליעזר בן חנוך⁶³⁴”. הנה כי כן העבירו את. הנדוי לבן בלי שם, לאיש אשר לא נזכר במקורות החכמים רק הפעם הזאת.

ר' אליעזר בן יעקב היה גם הוא מחצי המאה הראשונה והֵנה. המעט כי ידבר על עבודת בית ה' כאיש אשר ראה לעינים את המעשה שם, כי גם תכן מסכת מדות, היא תורת הבית לכל תכניתו מוצאיו ומובאיו, לו הוא. המסכת הזאת, אשר שבו יצקו אותה אחרי כן למוצק חדש וישיתו עליה נוספות אחרונות, נאספה אל תוך המשנה⁶³⁵. להלכות. אשר יצאו מאתו אמרו: “משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי”⁶³⁶, ולדברי שמעון בן עזאי היה המשפט הזה כתוב גם ב“מגלת יוחסין” אשר ראה בירושלים⁶³⁷. ואך לא נדע כל מקום אשר ידון שם בהלכה יחד עם ר"ג או עם אחד החכמים האחרים אשר הזכרנו, אין זאת כי לא היה מושבו ביבנה. גם הנה על תלמידיו יסופר “שהיו קורין לאלפין עינין ולעינין אלפין⁶³⁸”, הוא המדחה אשר יפקדו המקורות על בני העם יושבי הגליל, וגם על יושבי שלש הערים חיפא, טבין ובית שאן⁶³⁹.

את שמעון איש המצפה, אשר היה בימי ר"ג הראשון⁶⁴⁰, נדע אך מעט; לו יאָמר כי חבר גם הוא, כר' אליעזר בן יעקב, מסכת אחת אשר נאספה אל תוך המשנה אחר שַנות‏ פניה ומתכנתה בדרות הבאים; היא מסכת יומא המדברת על עבודת יום הכפורים וכל משפטו וחקותיו. לא נפקוד את ר’פפיאס⁶⁴¹, ואת ר' יוחנן בן גדגודא⁶⁴² ואת ר' אליעזר חסמא⁶⁴³ וחכמים אחרים אשר לא נזכרו במקורותינו כי אם מעט ולא היו רבי עלילה בישראל; אך דבר נדבר ברחבה על החכם אשר אמרנו למעלה כי היה ראש, או ראש עתי, לבית המדרש אשר ביבנה ואשר בלוד, הוא ר' טרפון.

ר' טרפון⁶⁴⁴ היה כהן וגם עלה לדוכן עם אחי אמו להתיצב על עבודת הקדש ביום הכפורים בעוד היות בית המקדש על מכונו. והוא הוא יספר לאמר:

“פעם אחת עליתי עם שמשון אחי אמא על הדוכן והטיתי אזני כלפי כהן גדול (לשמוע אה השם המפרש אשר יבטא ככתבי יום הכפורים), והבליעו בתוך נעימת הכהנים”⁶⁴⁵. בהיותו בא אל בית המדרש ביבנה פגר יום אחר מבא, וישאלהו ר"ג ביום השני לאמר: “מפני מה לא באת אמש לבית המדרש? – אמר לו: עבודה עבדתי. – אמר לו: כל דבריך אינן אלא דברי תימה, וכי עבודה בזמן הזה מנין? – אמר לו:… אכילת תרומה בגבולין כעבודת בית המקדש⁶⁴⁶”.‏ ואולי נשמר ביום אכלו את תרומת הקדש לבלתי בא במגע ומשא עם הזרים באי בית ‏ המדרש. ואין לראותו כאיש המתכבד על פני רעיו ומבקש למצא חפצו בקדשי ה' אשר מנו לו, ‏ כו הוא היה בעיניו באמת כעובד את עבודת הקדש וכל מעשהו היה לשם שמים. הלא כה יסופר עליו כי היה משפטו תמיד להשיב לאבי הבכור פטר רחם את כסף פדיונו אשר נתן לו⁶⁴⁷.

הוא היה לפנים ביושבים לפני רבן יוחנן בן זכאי לקחת תורה מפיו⁶⁴⁸; אך מלבד השיחה אשר העתקנו זה עתה, לא נמצא כל זכר אחר לשבתו ביבנה לפני רבן גמליאל, לעמת זה מצאנוהו ביבנה יושב בתוך שבעים ושנים הזקנים אשר נקבצו באו שמה מסביב ביום הסר את ר"ג מנשיאותיו, ודן עמהם באחת ההלכות, ור' אלעזר בן עזריה, הנשיא ליום, ור' יהושע, האדם הגדול אשר בשלו נעשתה כל המהפכה ההיא, מכבדים אותו גם שניהם בקראם לו “טרפון אחי”⁶⁴⁹. בריב ההוא היה ר' טרפון לפה ולמליץ לעני, והדבר הזה לא יפלא בעינינו בשמענו את אשר עשה בערמה בשני הרעב למען החיות נפשות רבות. הלא כה יסופר עליו: “ר' טרפון אביהן של כל ישראל.. קדש שלש מאות נשים בשני רעבון על מנת להאכילן בתרומה”⁶⁵⁰. נקל להבין כי בעבור שני הרעב לא החזיק בריתו גם עם ‏ אחת הנשים אשר קדש למען יקרא שמו עליהן ויכלו לאכול בתרומה.

במסכת אבות נמצאו לר' טרפון שני דברים אשר ימלאו ויבארו איש את אחיו. האחד הלא הוא: “היום קצר והמלאכה מרבה; והפועלים עצלים והשכר הרבה, ובעל הבית דוחק”. והשני, הכתוב אחריו: “לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להבטל ממנה; אם למדת תורה הרבה נותנין לך שכר הרבה; ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעלתך, ודע שמתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא”⁶⁵¹. במקום אחר יתאונן על בני דורו אשר לא ישמעו לקול מוכיחים, לאמר: “תמיה אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה; אם אומרים לו: טול קיסם מבין שניך אומר לו: טול קורה מבין עיניך⁶⁵²”. הם המה דברי האון גליון⁶⁵³, אך שם כוננו הדברים לעבר האחר; כי מתיא הצדק יצדיק את הסוררים המאנים לשמוע לקול החכמים ‏ המוכיחים אותם, ועל אלה ישיב האופן לאמר כי נושאים הם פנים בתורה לנפשם ואל רעיהם יתמרמרו על כל שגיאה קלה. כמעט יקחנו ‏לבנו לחשוב כי אמנם השיב איש יהודי מחברי העדה החדשה את התשובה הזאת לאחד החכמים המשחרו מוסר! כי היה ר' טרפון משיב אחור את תורות העדה החדשה ונוטה קו תהו על ספריה אשר החלו לצאת על פני חוץ. החכמים שתו עצות בנפשם על אדות “הגליונין וספרי מינים” אם יוכלו לשרוף אותם באש אחרי אשר נזכר בהם שם שמים פעמים רבות. אך ר' טרפון אמר: “אקפח את בני שאם יבאו לידי שאני שורף אותן ואת האזכרות שבהן. שאפילו אדם רודף אחריו להרגו ונחש רץ להכישו נכנס לבית עובדי אלילים ואינו נכנס לבתיהן של אלו; שהללו מכירין וכופרין והללו אין מכירין וכופרין⁶⁵⁴”.

הלכות רבות לר' טרפון נאמרו בלוד, אשר ישב בה ר' אליעזר בראשונה ובאחרית ימיו יצא ממנה לפי הנראה אל קיסרי וימת שם⁶⁵⁵. אך הלכות רבות אחרות אמר ביבנה, אשר היו החכמים נועדים שם למועדיהם, אחרי מות ר“ג, במקום הנקרא “כרם”,‏ ור' טרפון יושב ראש “בצלו של שובך”⁶⁵⁶. איכה היתה כזאת כי קם ר' טרפון לראש בי”ד על פני ר' אלעזר בן עזריה אשר כבוד הנשיאות עליו זרח מאז היה לנשיא תחת ר“ג, אף כי לבש מדו אך יום אחד, ועל פני ר' יהושע הנחשב לכל לראש חכמי ישראל, וגם על פני ר' עקיבא אשר כמעט בחרו בו ב”אותו היום" תחת ראב“ע? אנחנו חושבים למשפט כי בראשית התקוממות ‏ היהודים אשר הרגיזו את מלכות רומה בימי טרינוס ממזרח א”י וממערבה,‏ יצא ראב“ע, הירא ורך הלבב, ממכון שבתו לתורה ולתעודה ומארץ יהודה, בשגם ראה את חבריו מעוררים את יושבי הארץ הזאת גם הם על הרומים, וילך לצפורי אשר בגליל להסתר שם⁶⁵⁷. ור' יהושע היה יוצא ובא לפני העם באחריה ימי טרינוס ובימי אדרינוס, כאשר נראה בקרוב, ולא יכול לשבת בראש בית הדין הגדול ‏אשר ביבנה ולהודיע את החקים ואת חתורות על פי השאלות הבאות שמה בכל עת תמיד⁶⁵⁸. ור' עקיבא נסע תמיד למסעיו, אשר לא זרו לתכונה הרבה והנחפזה הנעשתה בכל גבול ישראל, למען הוציא את העם מתחת סבלות הרומים; אך בהיותו צעיר לימים מר' יהושע, עצר כח בכל מעשיו הנועוים (hardis) להשמיע דברו גם עם החכמים הנדונים בהלכה, ואף גם לכונן שטה חדשה ערוכה בכל במדרש התורה. ואולם לו אמרו לשום אותו לראש בי”ד לא קבל, כי לא יתנשא מעל לר' טרפון אשר היה לפנים מורו ואוהבו אהבת נפש⁶⁵⁹.

ומשפט מיוחד היה לישיבות הזקנים הנועדים לפני ר' טרפון, אשר על רבות מהן עוד יש לנו כיום ידיעות ברורות ומפרשות. רבן גמליאל היה שוקד מאד על המשמעות ועל הסדרים להקימם בכל תקף בדברי ריבות בית הדין ובוכוחי בית המדרש. המעט כי לא יכול איש זר לבא שמה כי אם לפי דברו, כי גם בבואו לשבת על ושבו בראש הנועדים, לא נתן אותם לערוך אליו שאלות באשר עם לבבם עד אם נודע לו אל נכון כי לא בא איש מאנשי ריבו בתוך באי הבית; ואם אַין יבחר לו הוא את הענינים אשר ידבר עליהם⁶⁶⁰. אך לחכמים היושבים לפני ‏ר' טרפון לא היה לפי הנראה מעצור לדבר ולענות בכל ענין כטוב בעיניהם, ככל אשר היה משפט החכמים בשבתם לפני רבן יוחנן בן זכאי כמשפטו בחוץ להיות שוחר טוב לכל⁶⁶¹, ונותן חנינה לאחרים בתעותם⁶⁶², כן היו דרכיו‏ דרכי נעם גם בלוד גם ביבנה בשבתו בראש בית הדין, אשר היה לפעמים מספר חבריו שלשים ושנים או שלשים ותשעה⁶⁶³. יש אשר יכעיסהו ר' עקיבא בענותו פעמים רבות על דבריו לנטות, אך קל מהרה יעבור הקצף הזה, אשר לא ינקה ממנו גם הטוב באנשים, ובאה תחתיו עתרת דברי אהבה ורצון ומחמל נפש. מקורות ‏ התלמוד השאירו לנו שיחות כאלה אשר היו לו עם ר' עקיבא ועם תלמידיו המעתיקים עליו שאלותיהם, והוא יחוה להם דעו אחרי המריצו אותם כי יבקשו המה להם פתרונים⁶⁶⁴.

 

פרק שלשה ועשרים: ר' ישמעאל ור' עקיבא.    🔗

העיר יבנה, אשר היתה לוד כשניה לה, יושבת ממערב לירושלים; ולמימי חרבן בית המקדש נחשבה היא כעיר הראשה לכנסת ישראל. ר' יוחנן בן זכאי ואחריו ר"ג השני פללו לה את היתרונות אשר היו לפנים משפט עיר הקדש לבדה. אך הנה ראינו כי היה היו בתי מדרש רבים בצפון הארץ, ואף כי בצפורי אשר בגליל, וחכמים גדולים אנשי שם מנצחים עליהם⁶⁶⁵. גם הנגבה באו מיוצאי ירושלים בימי החרבן וישבו שם, ויהודים רבים נאחזו מבין גוברין ועד שפת ים המלח⁶⁶⁶ ויכוננו שם בתי מדרש אשר יצא להם שם בישראל. חבל הארץ הזה הנקרא דרומא, הוא דרום או נגב בעברית⁶⁶⁷, לא היה למרמס ולמשלח יד לצבאות הרומים כארץ ישראל העליונה; כי רחוק היה מאנטוכיה וגם מקיסרי, ערי מושב נציב סוריה ופקידו, ואחרי אשר נלכדה ונהרסה מסדה, המעוז האחרון לקנאים, לא היה שם עוד חתית צבא הרומים ופקידיו, משאלותיהם ומעשקותיהם כבראשונה. חבל הארץ ההררי, הוא גבל⁶⁶⁸, או הגבלן, ואף כי השפלה הנקראה בשם שפלת הדרום⁶⁶⁹, היהה אדמתם פוריה מאד, ‏ וקרוב הדבר כי לא נגעה אליה הרעה עד מאד מיד צבאות טיטוס המשחיתים את גלילות הארץ האחרות. תקוע היתה מעולם מוצא לשמן הטוב בשמנים, בגלל מטעי הזיתים אשר לה⁶⁷⁰, צוער נתנה תמרים למכביר, עד היותה נקראת עיר התמרים⁶⁷¹, כרמי עין גדי, שככה הוללו בפי המשורר הנעים בשיר השירים, נתנו תמיד ענביהם המלאים והטובים להפליא, ובכפר עזיז, אשר לא ירחק מן העיר הזאת, נבראו דליות גפנים גדולות מאד נשענות על ענפי תאנה, ואשר כל הרואה אותן וזכר את האשכול הנפלא אשר כרתו המרגלים בימי משה בעמק חברון⁶⁷², בקצה צפון חבל הארץ הנקרא דרומא.

בכפר עזיז קבל ר' ישמעאל בן אלישע יום אחד את פני ר' יהושע⁶⁷³; וקרוב הדבר אפוא כי היה שם בית מדרשו. גם בימי הורדוס יצאו יהודה בן דורתאי ודורתאי בנו מירושלים וילכו וישבו להם בדרום⁶⁷⁴. ור' נחוניא בן הקנה, רבו של ר' ישמעאל, אכן ישב שם גם הוא. האיסים וכל אנשי הרוח למיניהם אוו למושב ‏ להם את מקומות‏ מדבר הארץ ממערב לים המלח אצל עין גדי ותקוע⁶⁷⁵, והן ידענו כי דברי מסרת רבים ישימו את ר' נחוניא ואת ר' ישמעאל כאנשים יודעי דעת אלהים ומסתריו, ואף גם נתון נתנו להם שני ספרי קבלה⁶⁷⁶. על נעורי ר' ישמעאל שתה ההגדה את עדיה⁶⁷⁷. בגלל התאר כהן גדול הנלוה פעמים רבות על שם אביו, נטה לב חכמים אחדים לחשוב כי יצא מזרע הכהן הגדול ישמעאל בן פאבי; כי משגה הוא בדברי יוסף אשר ידבר על שאת ראש ישמעאל הזה שנית בימי אגריפס השני, וכי יש לשים שם תחת ישמעאל את השם אלישע בן ישמעאל, הוא אבי החכם אשר אנחנו מדברים בו. אך אנחנו לא נאמין כי יתכן להוציא באור דבר אמת נכון מתוך ההגדות שעטרו לימי נעורי החכם הזה לשית עליהם פאר, כאשר נעשה לר' אליעזר ור' עקיבא. הדבר האחד אשר אין להימין ולהשמאיל ממנו, הוא כי היו מוצאותיו מזרע כהנים גדולים, או מזרע הכהנים, כר' טרפון, אשר אולי ישב גם הוא בדרום בימי הגולה הראשונים⁶⁷⁸.

ור' ישמעאל היה גם‏ הוא ביבנה, כר' טרפון רעהו, ביום הועד שמה שבעים ושנים זקן להסיר את רבן גמליאל מנשיא. וכאשר הושב ר“ג על כנו בהתרצות. אליו ר' יהושע הטוב והסלח, אכן שב ר' ישמעאל מהרה דרומה, ואין לנו כל אות וזכר לדבר כי ראו עוד איש את אחיו ‏ וכי נקרו עוד איש לקראת אחיו⁶⁷⁹. האמנם היתה משטמה, מורשת אבות, בלב בן הכהנים הגדולים, לזרע הלל נכבדי הפרושים? יהי מה, הנה זה דבר ברור ונאמן כי היתה רוח רעה שלוחה ‏ בין חכמי ‏ הדרוס ובין חכמי שאר ארץ ישראל, וגם נודעו עקבותיה בספרת ישראל מאות שנים⁶⁸⁰. התלמודים אשר בידינו, אשר רוח חכמי יבנה וצפורי נוססה בם, מתעלמים ככל יכלתם מוכוחי בתי המדרש שבדרום וכמעט נמנעו מהזכיר גם את שמות החכמים אשר הורו שם. נזכיר למשל רק דבר אחד, כי ר' יוסי ור' יונתן, שני התלמידים הנכבדים בתלמידי ר' ישמעאל אשר ‏ נזכרו בבריתא לרוב, לא יזכרו ולא יפקדו אף פעם אחת בכל המשנה, מעשה ידי נכד ר”ג השני, אשר אליה יאספו דעות כל החכמים שוני הלכות⁶⁸¹.

בכל זאת קבל ר' ישמעאל את שבע המדות שהתורה נדרשת בהן מהלל, אשר נעזר בהן בהתוכחו עם בני בתירה (עמוד מ"ז ועמוד 98), ויחלקן למחלקות וישם מספרן שלש עשרה⁶⁸². ביחוד היה המשפט הנדרש ממדת קל וחמר יוצא כאור בעיניו עד כי בקש יבקש תמיד טעם לדבר מדי היות אחד החקים, או אחד פרטי החק כתוב מפרש בתורה והוא יוכל להדרש במדה הזאת מחקר אחר הכתוב גם הוא. שאול ישאל, למשל, למה יזכיר הכתוב בור (שמות כ“א, ל”ה) שהיינו יכולים להוציאו בק“ו משור? על שאלה כזאת יתאמץ ר' ישמעאל להוכיח שאין הנדון דומה לראיה, ‏ובמשל שלפנינו יאמר: לא הרי הבור כהרי השור, שהשור דרכו לילך ולהזיק משא”כ בבור⁶⁸³. אך אם אמת נכון דבר המשפט אשר נוציא בק“ו, יהיה הכתוב כדבר אין חפץ בו לענינו ועלינו לבקש בו בינה ולתתו לענין חדש אשר אין להוציא משפטו מן הק”ו ההוא. מדת כלל ופרט גם היא כבר נודע שרש דברה בשבע המדות שררש הלל, אך ר' ישמעאל העמיק הרחיב אותה על פי תורת ר' נחוניא רבו⁶⁸⁴. יש אשר ינתן חק בראשונה בדרך כלל, ואחר יבארהו המחוקק והגבילהו לפרטיו; ויש אשר ייחד אותו בראשונה לדבר מה, ואחר ירחיב גבולותיו בהוסיפו עליו מבטאים כוללים; עוד זאת יש אשר יביע אותו המחוקק בראשונה כדרך כלל, ואחר יזכיר דברים מיוחדים לבארו ובאחרונה יוסיף עוד מבטא אחר כולל⁶⁸⁵. ולפי הנתן החק בתמונה האחת או האחרת משלש התמונות האלה, יהיה המעשה אשר יעשו על פיו שונה גם הוא; בתמונה האחרונה אין החק כולל מאד, כפי הנראה מראשיתו, וגם לא מיוחד לדברים המפרטים לבדם, כי יצא יצא דברו על כל הדומה לפרטים ההם, ובלשון החכמים: “כלל ופרט וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט⁶⁸⁶”.

העקר אשר המדות ‏השונות האלה נשענות אליו, יסודתו בדעת נפש החכמים כי לא יוכל להיות בתורה כל מאמר וכל מלה לשוא; ‏ ואשר יהיה בעינינו כשפת יתר דבר חפץ הוא באמת, תוכו רצוף מחשבה מסתרת אשר עלינו לשית לב לדעתה. ואולם כל אשר נכון מוצאו לפי משפט הלשון לא יחשב כסרח העודף לר' ישמעאל ולאשר אתו, גם כי ידובר במלות אשר יוכלו להסירן מתוך המאמר ולא יגרע ממשמעתו דבר, ‏ ואשר יסירו אותן גם הסר פעמים רבות. כי יהיה, למשל, יחס הפעול “את” נעדר בכתוב, אין רע; ולדעת ר' ישמעאל אין לבקש טעם מיוחד למלה הזאת בכל המקומות אשר השתמרה שם⁶⁸⁷, וכן יש אשר יבא המקור לפני דרך ההחלטה בפעלים, והיה זה להמריץ את המאמר ולתת לו יתר עז; אך לא יבואנו חסר גם כי יחסר המקור. גם לדבר הזה דעת ר' ישמעאל כי “דברה תורה כלשון בני אדם⁶⁸⁸”, וכן אין לדרוש את המקור בהמצאו ולהוציא ממנו משפט מה.

אם אמנם היו המדות האלה לחכמים גם מוצא להלכות חדשות,‏ אך לכל לראש מצאו בהן חפץ למצא בתורה משען ומסעד לישנות. בימים ההם שמו החכמים את לבם הרבה יתר מבראשונה ליסד‏ את ההלכה על מכונות חזקים מן הקבלה⁶⁸⁹, ור' ישמעאל התאמר כי ‏לא מצא כי אם “שלשה מקומות שבהם הלכה עוקפת למקרא ובמקום אחד למדרש”⁶⁹⁰; לאמר: ישנן ארבע הלכות מקוימות ומקובלות באומה, אשר לא יכלו להשלים אותן עם הכתוב, בכל תחבלות שלש עשרה המדות.

ההלכות אשר הורה ר' ישמעאל בבית מדרשו הלא הן אשר קבל מאבותיו הכהנים, היא מסרת הצדוקים במתכנתה, אשר השתמרה בקרב עדת הכהנים היוצאים מבית המלכות בימי הורדוס ויבקשו לתושיה בבתי המדרש. באור הכתובים היה קרוב אל הפשט עד מאד, ונשען על קריאות ישנות אשר חלפו כליל מן הכתוב (texte) שבידינו הערוך לרוח הפרושים חכמי יבנה, ואך בתרגומי השבעים ובתרגומים האחרים לכתבי הקדש עוד נודעו עקבותיהן לרוב⁶⁹¹. תורת ר' ישמעאל יצאה בעקבות תורת משה היא, כי אכן יתבונן בפסוקיה פסוק אחר פסוק למען הוציא ‏מהם באוריו ‏ולסמוך עליהם הלכותיו⁶⁹². עוד נמצאו אתנו שתי אסופות, מכילתא על שמות וספרי על במדבר ועל דברים, אשר נעשו אל נכון בראשיתן ביד ר' ישמעאל ותלמידיו, וכתוב בהן, לפי סדר שלשת ספרי התורה האלה, הלכות רבות אשר נבקשן ולא נמצאן בספרי המשנה והתלמוד שנעשו מאחרי כן⁶⁹³. אך בזאת נבדלה המכילתא מן הספרי, כי במכילתא אין אמר ואין דברים זולתי על פרקי הספר שמות אשר יש בהם דברי חק ומשפט, ועל יתר דברי הספר, אשר לצאת ישראל ממצרים ואשר למעשה העגל ולמשכן וכליו, לא תדבר דבר, ובספרי נמצאו גם דברי אגדה על שירת האזינו ועל הברכה אשר ברך משה את ישראל לפני מותו, אשר אין כל תואנה מוצאת מהם לחקרי הלכות. ואולם גם הספרי יפסח על ארבע הפרשיות הראשונות אשר בסדר במדבר, כל אשר לפקודי בני ישראל, ועל פרשת בלעם ונבואותיו⁶⁹⁴. מאד יפלא בעינינו כי יחדלו חכמי הדרום, אשר היו ראשיהם מבני הכהנים,‏ ולא יאספו לאספה את תורות ר' ישמעאל על ספר ויקרא, שהוא ספר תורת הכהנים ומשמרת עבודתם; כי הנה הספרא, הגודר את הפרץ הזה, הוא מעשה ידי חכמי הצפון, זאת לא יכזיב איש, ומגמתו ודרכיו נראים כנוטים מדרכי ‏ ר' ישמעאל ולא כממלאים אחריו. אך הספרא הוא אשר הותיר לנו, בפתחי שעריו, חזות ערוכה ומפרטת על שלש עשרה מדות ר' ישמעאל, מדה מדה ודמיונותיה (exemples), אשר לא נמצא כמוה לכל פרשת הדברים בכל ספרי התלמודים⁶⁹⁵.

ור' עקיבא, הוא כליל הפרישות אחרי חרבן הבית, הוא הנכבד בתופשי התורה יוצאי בית מדרש יבנה, היה איש ריב לר' ישמעאל. הלא הנה ראינוהו במתכנתו אל החכמים האחרים הזקנים ממנו לימים, רבן גמליאל ור' יהושע ור' אלעזר בן עזריה, אשר נלוה עליהם במסעיהם רומה; גם הנה דברנו על האהבה הגדולה אשר אהבו ר' טרפון, הזקן ממנו גם הוא, אשר אם יתעבר בו רגע בריבו עמו ישוב והפיק לו נפשו באחרונה וקבל דעתו. את ר' ישמעאל התהלך ר' עקיבא כחבר לכל דבריו עמו. הוא לא היה מימיו בראש בית הדין שביבנה; לא נקרא בשם נשיא ולא אב בי"ד: אין זאת כי לא יכול לשאת נפשו אל פקידות גבוהה כזאת בגלל מוצאותיו למשפחתו הצעירה לכבוד ולגודל. מקום מושבו הנזכר בדברי החכמים, הוא בני ברק, אחד הכפרים הנשכחים ביהודה. ואולם בכל חכמי ישראל לא היה איש אשר רב מספר תלמידיו כר' עקיבא ואשר הועיל להרחיב את גבולות התורה שבעל פה כמהו; ‏ כי בכל היות המספרים הנזכרים לפעמים במקורות⁶⁹⁶ מעדיפים לבלי חק, הנה אמת נכון הדבר בי מרבית החכמים אשר היו לצבי ולתפארת לפלטת ישראל בדור שאחרי אדרינוס מבית מדרשו יצאו. כעזרא יאָמר גם לו מחדש התורה ומשובב נתיבותיה וגם דמו אותו למשה⁶⁹⁷. ויהי המעט ממנו ללמד את התורה בביתו, ויפץ מעינות חכמתו, במסעיו הרבים, בכל מושבות ישראל, כאשר בקש תורה בנעוריו גם הוא מפי כל, גם מפי ר' אליעזר גם מפי רבן גמליאל, גם מר' יהושע גם מר' טרפון⁶⁹⁸.

ולא את שבע מדות הלל לבדן קים וקבל ר' עקיבא, כי גם את שלש עשרה מדות ר' ישמעאל; וגם אלה לא ימצאו לו לחפצו להביא את כל ההלכות אל תחת כנפי התורה הכתובה. את משפטי הלשון לכל חקותיה,‏ אשר ר' ישמעאל ישא את פניהם, לא יכיר לשיתם גבול לשטתו בבאור הכתובים: כל מלה אשר איננה נחוצה מאד לדעת בה את מחשבת המחוקק, או להביע את הקשר ההגיונו שבין החלקים השונים אשר לכתוב אחד, או בין הכתובים השונים אשר לחק אחד, נועדה להרחיב או להצר את חוג החק הזה, להביא אל תוכו את אשר תוסיף הקבלה, או להוציא ממנו את אשר תגרע הקבלה⁶⁹⁹. השטה הזאת תפרוש מצודתה על כל מלות היחס והחבור הרבוי והמעוט, אין נקי, ונקל להבין כי בשקול את המצוה והחקים במאזנים כאלה אשר יוכל הנושא אותם להכריע את הכף האחת או השנית כטוב בעיניו, לפי הדרוש לו להלכה, והיו תוצאות הכתוב אל כל אשר יהיה רוח הדורש וחפצו⁷⁰⁰.

ואם נוסיף להתבונן בינה בעקר אשר שטת ר' עקיבא במדרש הכתובים נשענה עליו, וראינו והנה ‏איננו באמת כי אם הפלגת יסוד מוסד בחקי הלשון אשר אין רב עליו: בשפה תמימה בדרכיה לא ימצא כל דבר עודף, אשר אין חפץ בו והמלות הבאות בין שני עמודי הדִבּר, בין השם והפעל, תהיינה לברר, להגביל או לשנות את טעמם. הן זה משפט כל העורך מלים בספר, ואף כי המחוקק שהוא ישמר מאד להיות מליו כלן קצובות ומתאימות, ‏ואף כי עתה בהיות המחוקק הזה האלהים ‏ בכבודו ובעצמו. וגם אמנה כבר היתה שטת ר' עקיבא דרך סלולה לחכמים ימים ‏ רבים לפניו⁷⁰¹; אך הוא העמיק הרחיב אותה עד תכלית גבולה עד אשר השתאו לו דורו ומוריו שכבה הרהיב בנפשו עז. כשמוע ר' יהושע יום אחד את אשר דרש ר“ע מן הכתוב, ויקרא בתמו: “מי יגלה עפר מעיניך רבן יוחנן ‏ בן זכאי!… והלא עקיבא (תלמיד) תלמידך מביא לו מקרא ‏ מן התורה! ⁷⁰². ביד ר' טרפון היתה קבלה מרבותיו על אדות הבדל שבין קבלת דם הזבחים ובין זריקתו על המזבח; אך לא זכר עוד במה נבדלו אשה מאחותה.‏ ויהי כי השיגה יד ר”ע למצא את ההבדל הזה על פי דרכו בדרשת הכתובים, וישתומם ר' טרפון ויקרא: “אני שמעתי ואין לי לפרש, אתה דורש ומסכים לשמועה⁷⁰³!” ואולם עלינו להוסיף כי לא הכל העריצו את ר”ע ואת שטתו: ר“א בן עזריה אמר לו יום אחד: “אפילו אתה אומר כל היום בשמן למעט בשמן לרבות, איני שומע לך⁷⁰⁴”. ר' יוסי הגלילי אמר לו גם הוא כדברים האלה, ור' ישמעאל בשמעו את אשר נדונו החכמים יום אחד בהלכה ביבנה ור' עקיבא אמר להוכיח ביניהם כראיותיו, צוה אליו לאמר: צאו ואמרו לו לר”ע: טעית⁷⁰⁵".

שתי הדרכים השונות אשר הלכו בהן ר' ישמעאל ור' עקיבא נשתוו פעמים רבות לתוצאותיהן אשר הגיעו אליהן. וגם יש אשר היה המשפט היוצא לחכם הדרום שונה מן ההלכה אשר הוציא חכם יבנה. לפי מולדתו ולפי טעמו היה ר' עקיבא, איש ריב למשא נפש הצדוקים ולשארית משאלותיהם (pretentions) הנגלות בדרך ההלכה, אשר עמד איש מזרע הכהנים למחזיק ולמעז לה, וזאת היתה לו גם היא להצליחו בפעלו אשר פעל למען העם, כי מאו מת ר"ג השני לא היה עוד נשיא בישראל.‏ השטה אשר יצאה מאתו היתה רבת עלילה עד מאד, ולא על למודי החכמים לבדם נתנה את רוחה, כי נגעה בכחה גם עד כתבי הקדש ולכל בהם עד תורת משה. מדרש מעמיק כזה המוציא “מכל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות”⁷⁰⁶, המריץ את החכמים לשים עינם ולבם אל כל אות וכל מלה; וישובו ויבקרו אפוא היטב את הכתוב ואת התרגומים⁷⁰⁷, ואת התרגום היוני חדשו כלו,‏ ועקילס איש סינופי אשר בפונטוס, אשר התיהד ויהי תלמיד ר' עקיבא, עבד את העבודה הזאת⁷⁰⁸.

ואולם ראש פעלי ר' עקיבא היה דבר ‏ אָספו את ההלכות וערכו אותם מערכות מערכות לפי תכן ענינם בספר הנקרא משנה. החקים אשר השתמרו בקבלה עד הימים ההם העלו על ספר הלכה הלכה לבדה, וההלכות היו לפרקים והפרקים למסכתות והמסכתות לסדרים, ויהי הכל לספר חקים שני על ספר תורת משה. לא נוכל לדעת כיום אם היו גם לאסופה הזאת כל המחלקות אשר אנחנו מוצאים במשנה הערוכה ביד ר' יהודה בן שלשים לר“ג השני; כי בצרפו את כל האסופות אשר ערכו החכמים לפניו צרוף והתך ועשות אותן בריאה חדשה הוציא ישן מפני חדש והראשונות כלן נשכחו. אך על היות אספת הלכות בשם “משנת ר' עקיבא” יש לנו תעודות רבות⁷⁰⁹, וגם זאת ידענו אל נכון כי יש מסכתות במשנת ר' יהודה אשר כבר נקראו בשמותיהם בימים ראשונים⁷¹⁰, ויש אשר נקבו בשמות בפי תלמידי ר' עקיבא⁷¹¹. ושטת מדרש התורה אשר לחכם הזה ולאשר אתו רחקה מאד מן הפשט הישר, עד בלי היות עוד כל חפץ לפתח את פתוחי ההלכות ליד התורה הכתובה, לפי סדר פרשיותיה; ונהפוך הוא כי טוב לפניהם יותר להפרידן כלן מן הכתוב ולא יראה לעין, כי הלחץ אשר הם לוחצים תמיד את המלות הבודדות, או העודפות בעיני הדורש, אך תחבלה היא ומלאכת מחשבת למצא חפץ. וגם קרוב הדבר כי על ההלכות הערוכות בספר לפי סדר הענינים לא נלוו הראיות מן התורה, ורק מפיהם יביאו אותן המורים ‏ לתלמידים מדי שאלם מהם, אשר לא יכלו לעשות כן כל עוד שימם את התורה ליסוד לקחם ואת המדרש (déduction) למחברת מתאימה בין הכתוב ובין ההלכה, יען אשר אין אתנו כל שריד ממשנת ר' עקיבא, ע”כ לא נוכל לדעת אם כתב החכם הזה בספרו רק את דעתו הוא, או הזכיר גם את דעת חבריו עמה לכל ההלכות אשר נדונו עליהן. אם כה ואם כה, הנה שום התורה שבעל פה לחקים קבועים היה דבר גדול וקשה, ואם אמנם מאת ר"ע היתה הסבה לשים תכן נאמן וקים לדברי התורה הכתובה, כאשר הראינו זה עתה, הלא לעמת זה עשה ספר אשר יקח לב החכמים מעתה גם הוא כתורת משה, ויש אשר יסב גם הסב את עיניהם ממנה⁷¹².

ויד ר' עקיבא ותלמידיו אשר היתה על למודי החכמים, נגעה בכחה כי רב עד פעלי ר' ישמעאל גם הוא. המעט כי אבד הספר אשר כתב ראש חכמי הדרום על תורת כהנים, כי גם במכילתא ובספרי חלו ידים לשנות פניהם ולהוסיף עליהם דברים עד להשחית טעמם הראשון. מאת חכמי הצפון היתה זאת אפוא ובלתי דעתנו דבר ברור על אדות ‏האיש בעל הבריתות האלה באמת, ואך חכמת הבקרת החדשה לבדה הצליחה לשים את המחשך הזה לפנינו לאור⁷¹³.

 

פרק עשרים וארבעה: מלחמת היהודים בימי טרינוס ואדרינוס.    🔗

עוד ארץ ישראל יושבת ושוקטת ויהודים ונוצרים שוגים איש איש אך באמונתו ובמחקריו בדעת אלהים, והנה סער גדול נעור ממזרח וממערב וקול מלחמה, נורא מאד, נשמע מקצות הארץ. בקירנה ובאלכסנדריה ובאי קפריסין השתערו היהודים על הגוים ועל חיל מצב הרומים אשר בערי המבצר וגם על יושבי הארץ השאננים; ועל גדות נהרות פרת וחדקל, בארצות ממלכות הפרתים, בנציבין ובחדיב, נוספו על צבאות אויבי רומה, או היו להם לעזר ולמשען בהלחמם על הלגיונות אשר הביא טירנוס בגבולם. דברי הימים לא יודיעונו מה ראו היהודים על ככה ומה הגיע אליהם כי התעוררו כמעט בכל מקומות גלותם כאיש אחד על הגוים, אך יכל נוכל לדמות בנפשנו כי אחרי נחרב בית המקדש ביד טיטוס נפוצו גדודי קנאים רבים, כל פליטי חרב בהם, וילכו כה וכה לזרוע בקרב היהודים יושבי הארצות הרחוקות ההן את זרע השנאה לרומה ולאזרם קנאה אשר לא יכלו לעשותה עוד בארצם;‏ וכי עממי היונים יושבי הארצות אשר על יד הים התיכון עזרו לרעה בתעלוליהם‏ אשר היו מתעללים ביהודים ויהפכו את השנאה העצורה הזאת לזעף אף, תחת אשר בארץ הקדם, ששם האירו תמיד פנים אל היהדות, ששו היהודים כי מצאו להם תואנה, במלחמות שבין הפרתים ובין הרומים, להנקם מאדום תועבת נפשם⁷¹⁴. רק ארץ ישראל לבדה לא התעוררה.

אמנם לא מבלתי חושם בם היו היהודים יושבי הארץ הזאת כמתעלמים וכשוקטים במכונם. אחרי דעתנו את התחברותם הגדולה, התחברות תמיד, אל אחיהם שבגולה, קרוב הדבר ונם נכון מאד כי היו עיניהם פקוחות ולבם ער לכל המעשים שנעשו על גבולות ארצם מסביב; גם הפרושים מה, החכמים המורים בבתי המדרש, ‏הלא יתעוררו הלא ירחב לבבם לשמועה הראשונה כי באה אל גבורות היהודים על צורריהם, אף כי הרבים בהם אנשי שלום לפי דרכם והגיון לבם. מבעד לערפל נשקפה כדמות תקוה כי תשוב עיר הקדש ותכונן על משואות חרבותיה ובית אלהים יתחדש בהדרו מערמות האבנים השרופות, ורוח האנשים החסידים האלה הלא התפעם בקרבה משמחה. אכן שמע אלהים את תפלת יראיו אשר יתפללו אליו בנהמת לבם ערב ובקר על תשובת שיכינתו לציון וסדר העבודה לירושלים⁷¹⁵! מדי היות החכמים נדונים בהלכות אשר למקדש ולקדשיו, שוו לנגדם תמיד עת בא עת בית ה' להבנות⁷¹⁶, חזון לבם הנה זה בא! התלמוד יספר כי כראות אחד החכמים את ר' ישמעאל מטה נר בשבת בשגגה, “כתב על פנקסו ואמר: ישמעאל בן אלישע הטה הנר בשבת; לכשיבנה הבית יהא חייב חטאת”. הנה כי כן קרובה היתה העת הזאת בעיניהם! ואם בכל זאת לא התקוממה ארץ יהודה, הלא היתה זאת יען כי נזהר טרינוס היודע בינה לעתים ויקדם את פני הרעה אשר לתוצאותיה אין חקר. ארץ ישראל היתה מבדילה בין המרד אשר הרגיז את מדינות המערב ובין המלחמה המתחוללה בארץ מזרח; ולו התלקחה האש הלוהטת מסביב גם שם, כי עתה התחברו יחדו היהודים אשר על יד נהר פרת והיהודים היושבים במצרים ורעשו מפניהם כל מוסדי ארץ ממשלת רומה אשר מחוץ לגבולות אירופה. וככה נגע הדבר הזה ער לב טרינוס ער כי שלח אל הארץ הזאת חיל גדול ביד מבחר שרי צבאו להיות עליה משמר כפי איש לא ישא ראשו, וכן אחרי הפקידו את שאר בשרו אדרינוס על כל ארץ סוריה⁷¹⁷, שב וישם את לוזיוס קיטוס, אשר נקרא עליו שם יועץ ושופט, לנציב בארץ ישראל, למען השב לו כגמול ידיו אשר גמל עליו בהכריעו את היהודים, המתקשרים על רומה בגלילות פרת וחדקל⁷¹⁸, הוא קיטוס אשר ראשית דרכו במוריטניה ארץ מולדתו מעל במשמרת פקודתו,‏ כי על כן הפשיטו מעליו את כל כבודו⁷¹⁹, ובאחריתו קם למטה רשע על היהודים.

וזכר אכזריות קיטוס וזדונו ואימתו אשר שלח לפניו ברוחו הקשה התחקה בלבות יושבי ארץ ישראל ‏ עמוק עמוק, עד היות כל המלחמה אשר נלחמו היהודים בימי טרינוס נקראה ‏“פולמוס של קיטוס⁷²⁰”. יש אשר אמרו להוציא מזה משפט כי גם בארץ ישראל היא מרדו במלכות רומה, וכי לא היתה מלאכוּת קיטוּס רק אך לבצור רוח העם הרגז ולאסור או לשפוט משפט מות את כל אשר תבא רעתם לפני הנציב העוין, כי גם להשביח בחרב ובדם שאון סערת מלחמה אשר התחוללה באמת. ואולם גם דיו גם אזוביוס גם מקורות חכמי ישראל לא יודיעונו כל דבר וכל שמץ דבר על אדות קרב ומלחמה בארץ ישראל באחרית ימי טרינוס; גם בכל כתבת או ציון לא נזכרו כאלה, ומאד נפלא בעינינו כי דיו המספר את אשר התקוממו היהודים בקירנה ובמצרים ובאי קפריסין,‏ החרש יחריש ממרד ‏היושבים בארץ ישראל לוּ נהיה כדבר הזה⁷²¹. ואם יאמר איש כי קסיפילין אשר קצר את ספרי דיו הוא שכח לשום את המרד הזה זכרון בספר, או כי יכול הסופר לחדול מדבר עליו, יען היותו כתולדה מחויבת ממצב הדברים בכלל, עוד יחשב בעינינו כמו זר לבדא דבר מלב ולחזק אותו בדרך אשר כזה⁷²². ואנחנו הלא הנה הוכחנו כי אם גם חדלו היהודים יושבי א"י מהתעבר על ריב אחיהם שבגולה, אין לתמוה על החפץ וכי הסבה אשר הניאה אותם מזאת לא נפלאת היא ולא רחוקה. הפולמוס של קיטוס, אשר אחריתו המרה המריצה את החכמים לגזור “על עטרות כלות, ושלא ילמד אדם את בנו יונית⁷²³”, יראנו לדעת,‏ ביחוד בגזרה האחרונה הזאת, כי היתה המלחמה ההיא ריב לישראל עם יון וכי לא נחוץ היה לשום לה מקום בארץ ישראל למען היותה נסבה לגזרות האלה.

ודרך קיטוס במשמרת פקודתו‏ נודע לנו על פי הספור הזה: “שתפס את לוליינוס ואת פפוס אחיו בלודיקייא, אמר: אם מעמיו של חנניה מישאל ועזריה אתם, יבא אלהיכם ויציל אתכם מידי כדרך שהציל לחנניה מישאל ועזריה מיד נבוכדנצר. – אמרו לו: חנניה מישאל ועזריה צדיקים כשרים היו ונבוכדנצר מלך הגון היה וראוי לעשות נס על ידו; אבל אתה מלך רשע אתה ואין ראוי לעשות נס על ידך. ואנו חייבים מיתה לשמים, אם אין אתה הורגנו הרבה הורגים יש למקום, הרבה דבים, הרבה אריות, הרבה נחשים, הרבה עקרבים שיפגעו בנו; ואם אתה הורגנו עתיד הקב”ה לתבוע דמינו מידיך. אמרו: לא נסע משם עד שבאה עליו דיופלה של רומי ופצעו את מוחו בגזרין⁷²⁴“. לוליינוס ופפוס היו מאלכסנדריה⁷²⁵; ובהיותם נודדים בא”י אשר נמלטו שמה, אכן העירו עליהם את רוח קיטוס, המצביא את לגיונות רומה לפנים במצרים ובאי קפריסין, ורק עת פקודתו הוא אשר באה עליו כשואת פתאום מרומה היתה להם לישועה להציל ממות נפשם. ונם אמנה פקודת איש המעלה כקיטוס אשר הפקידו טרינוס בארץ ישראל, היתה כעשן לעינים לאדרינוס נציב סוריה, וגם הקנא הקניאה אותו מאד במסיג גבולו זה, כי כן היה בעיניו; כי לא יעד הקיסר איש אשר ישב על כסאו אחריו וכמו פסח על שתי הסעפים היבחר בקיטוס אם באדרינוס, ויהי כמלוך אדרינוס וישלח בקיטוס מלאכי מות למען הסירו מלפניו⁷²⁶.

דבר מות קיטוס ביד הורג, אשר קימה אותו עדות דיו, וגם איש לא חשב עליו מעולם להימין או להשמאיל, המריץ אותנו לתת את משפט לוליינוס ופפוס לשר הזה, אף כי המקורות העברים יחשבו את טרינוס הוא לשופט אותם, עקב שגיאה אשר נבין לה על נקלה. השגיאה הזאת מוצאה מסבות רבות: קיטוס היה לבני ארץ ישראל תחת הקיסר וכל הקרובים אליו חשבוהו ליורש את מלכותו אחריו. מות טרינוס בסילינינתה במדינת ציציליאה, אשר לא רחוקה מסוריה, לא נודע מהרה על פני חוץ, כי העלם העלימו אותו בתחלה מיושבי מדינות מלכותו, ועוד מעט מזער הומת קיטוס, על כן נהיתה על נקלה החליפה והתמורה הזאת. מפני צוק העתים אשר עברו על ישראל באחרית ימי אדרינוס, נשכח מהרה שם קיטוס, אך שם טרינוס התחקה על לוח כל לב⁷²⁷. ואף גם זאה כי המבאר מגלת תענית סמך את משפט שני האחים אל יום י"ב אדר, אשר לא נקרא עליו במגלה כי אם שם “יום טוריינוס” לבדו⁷²⁸.

פולמוס של קיטוס המציא תואנה לחושבים כי היתה מלחמה ביהודה, ויום טוריינוס הכתוב במגלת תענית היה ליתד גם הוא לתלות עליו את גבורת היהודים על הרומים באחרית ימי טרינוס, אשר חזו להם. סופרי דברי הימים ההם הן לא ידברו דבר על המלחמה, ואף כי על התשועה; אך הספר הזה יהודית נועד,‏ לדעה אנשים מחכמי אשכנז, למנות את החסרון הזה ולהודיע את דברי המלחמה ההיא. את עם היהורים יכנה הסופר בשם יהודית, ותחת טרינוס בא נכובדנצר ותחת קיטוס שר צבאו – הולופרנס; והיה אפוא ספר יהודית כספר אסתר מגלה כתובה לספר לדור אחרון את גבורת ישראל אשר גברו על המן החדש⁷²⁹! ואולם בעינינו אין דבר זר כמלחמה הזאת היא. הימים הכתובים במגלת תענית לא כלם ימי זכרון הם לגבורות ולישועות. ביחוד נזכיר שנים מהם אשר הקדישו אותם למות שני מלכים, ינאי והורדוס, ויעשום ימים טובים, לפי “ששמחה היא לפני הקב”ה כשהרשעים מסתלקין מן העולם", כדברי המבאר⁷³⁰. והיה אפוא יום טוריינוס גם הוא זכר לאבוד אויב אכזרי צורר היהודים כינאי וכהורדוס. אך המבאר הסב אותו על פי דרכו על ענין פרטי, אל הצלת שני אנשים כלוליינוס ופפוס, אשר בעמדם למשפט מבקש נפשם, הקשיחו לבם מיראתו ומלעגו ואשר בימים הבאים ישליכו עוד את נפשותם ואת טובם מנגד למען עמם ומתו על דבר כבוד אלהים ותורתו⁷³¹. ואחרי אשר נאחז בבאור הזה, נבחר לו לסוף דבר, המות האכזרי אשר מצא את קיטוס, מן המות אשר מת טרינוס, כדרך כל הארץ. אמנם ידענו היטב כי טרינוס מת בחדש אוגוסט וכי זמן מותו הכתוב במגלת תענית חל בחדש פברואר או מרץ; אך אולי חברו יחד בשלשת הימים אשר משנים עשר ער ארבעה העשר לחד אדר, את מות שלשת צוררי היהודים טרינוס נקנור והמן, או אולי שמו גם במגלה גם בבאור את טריינוס תחת קיטוס, אשר יוכל להיות כי הומת ששה או שבעה חדשים אחרי מות טרינוס⁷³².

מקורות החכמים יספרו לנו עוד את הדברים האלה: “טרכינס שחיק עצמות ילדה אשתו בליל ט' באב והיו כל ישראל אבלים, נשתתק הולד בחנכה, אמרו ישראל: נדליק או לא נדליק? אמרו: נדליק, וכל מה דבעו לימטי עלן ימטי. אדליקו. אזלון ואמרון לישן ביש לאשתו של טרכינס: אילין יהודאין כדי ילידת הוין מתאבלין, וכד מיית ולדא אדליקו בוצינייא. שלחה וכתבה לבעלה, עד דאת מכבש ברבריין, בא וכבש אילין יהודאי דמרדו בך.‏ סליק לאילפא וחשיב למיתי בעשרה יומין ואיתיתיה רוחייא בחמשה יומין. אתא ואשכחינון דהוו עסיקין בהדין פסוקא: ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר (דברים כ“ח, מ”ט).‏ אמר להו: אנא הוא נשרא דחשיבית למיתי בעשרה יומי ואייתיני רוחא בחמשה יומין. הקיפן בלגיונותיו והרגן. אמר לנשים: השמיעו ללגיונותיו ואם לאו אני עושה לכם כדרך שעשיתי לאנשים. אמרו לו: עביד בארעאי מה דעבדת בעילאי! מיד הקיפן לגיונותיו והרגן ונתערבו דמים של אלו בדמים של אלו והיה הדם בוקע והולך עד שהגיעו לקיפרוס (נהר)⁷³³”.

(אשת טרכינוס, תרקבנה עצמותיו,‏ ילדה בליל תשעה באב ויהיו כל ישראל מהאבלים. וימת הילד בחנוכה, ויאמרו ישראל: הנעלה נרות אם אין וישובו ויאמרו: נעלה, ויעבור עלינו מה. ויעלו נרות. וילכו אנשים ויביאו את דבת היהודים רעה אל אשת טרכינסם, לאמר: בלדתך קראו היהודים אל אבל, וכי מת הילד העלו נרות. ותשלח ותכתוב אל בעלה: עד שאתה כובש את הברברים, בוא וכבוש את היהודים האלה כי מרדו בך. וירד באניה, וידמה לבא בעשרה ימים, ויבא על כנפי רוח בחמשה ימים. ויבא וימצא אותם משתעים בכתוב הזה: "ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר (דברים כ“ח, מ”ט). ויאמר אליהם: אני הוא הנשר, כי דמיתי לבא בעשרה ימים והרוח נשאתני ותביאני בחמשה ימים. ויקף עליהם את צבאותיו ויהרגם. ויאמר אל הנשים: השמענה ללגיונותי, ואם אין אעשה לכן כאשר עשיתי לאנשים. ותענינה אותו לאמר: עשה לתחתונים את אשר עשית לעליונים! הדבר יצא מפיהן ולגיונותיו נסבו גם עליהן ויהרגון ויגעו דמיהן בדמי אנשיהן והדם שטף ועבר עד הגיעו אל קיפרוס).

לו היה ההרג הזה בארץ ישראל, כי עתה נשמע בספור הזה, אף כי דרך הגדה לו, גם שמץ דבר על אדות המרד אשר אמרו כי היה ביהודה. אך אם נבחן היטב את הספור‏ ואת הדברים הנלוים עליו בתלמודי ירושלמי, וידענו נאמנה כי הדברים מוסבים על המגפה הגדולה אשר היתה ביהוהים היושבים במצרים בהלחמם עם הרומים, והמלים האחרונות תרמזנה להרג הרב אשר היה בעצם העת ההיא באי קפרוס. המעט כי ידבר התלמוד בראשונה ‏ על חרבן בית הכנסת הגדול או ה“בסילקי” אשר היה באלכסנדריה, כי גם יקדים לספור אשר העתקנו זה עתה את הדברים האלה: “בשלשה מקומות נצטוו ישראל שלא לשוב מצרימה, שמות י”ד, י“ג; דברים, י”ז, ט“ז, ושם כ”ח, ס"ח. שלש פעמים שבו ובשלשתן לקו: אחת בימי סנחריב מלך אשור (ישעיה ל‘, א’, ג); ואחת בימי יוחנן בן קרח (ירמיה מ“ב, ט”ו) ואחת בימי טרכינוס⁷³⁴. הספור הזה בא אפוא להודיע את אשר הגיע אל היהודים עקב שובם לשבת בארץ אשר צוו לבלתי שוב אלה, ואין כל דבר לו עם ארץ ישראל.

אדרינוס, אשר הגיע למלכות אחרי טרינוס, כי שמהו הקיסר לו ליורש או כי העבירו השמועה על זאת, לא היה איש מלחמות⁷³⁵. לכבור המלכות ולשלומה נחוץ היה כי לא יסור שבטה מעל ארצות ירושתה מוריטניה, קירנה, מצרים וסוריה ומעל כל הארצות אשר על יד הים התיכון מסביב; אך מכל מלחמת תגרה וכבוש ארצות‏ בארץ הקדם השיב הקיסר החדש את ידו וגם הסיר כליל מעל הפרתים את העול אשר דמו הרומים לתת עליהם. ובכן. כסור פחד היהודים יושבי ארץ המזרח מנגד עיניו, הניח לפי הנראה את רוח היהודים אשר בארץ ישראל בטרם יעזוב את סוריה ללכת רומה, כי הבטיחם או כי דבר להם לשוב ולקומם חרבות ירושלים ולחדש את בית ה‘. והמיתו את קיטוס היה אפוא האות הראשון אשר נתן ליהודים להראותם כי דרוש ידרוש שלומם וטובתם. השנה ההיא היתה שנת 118 לספה"נ, שמונה וארבעים שנה לשרפת בית ה’ ביד טיטוס; ועוד מעט ומלאו שתים וחמשים שנה, הוא מספר ימי שבתם בגולה בראשונה; היפלא אפוא כי נדח הגוי האמלל בחלקות אשר שתו לו, וכי התעוררו חזיונות לבו בקרבו לעת כזאת, שהיא עת רצון ושנת גאולה בעיניו? ובכן היתה לעם תקוה כי עוד מעט מזער,‏ בימים אשר בין 118 ובין 122, ושבה עבודת ה' על מכונתה כקדם⁷³⁶.

ודבר ההבטחות ‏אשר הבטיח הקיסר החדש ליהודים אמת נכון מאד בעוד היותו בסוריה, מושל במדינה הזאת מטעם המלכות, הרבה לפי הנראה שיח ושיג עם ר' יהושע, האדם הגדול ליהודים בימים ההם⁷³⁷; וקרוב הדבר כי גם במעט הימים אשר ישב עוד בסוריה אחרי מלכו, לא חדלו להיות להם דברים איש עם אחיו כקדם. אהבת אדרינוס לזרות ולנפלאות, תשוקתו לחדשות כדרך הילדים, וחשק לבבו לחדש ולהקים הנהרסות,‏ יכונו יחדו עם הבטחות ומי יודע אם לא היתה עליו יד ר' יהושע, הדובר בו, ורוחו, לתת בלבו דבר טוב כזה,‏ ואף כי בשום היהודים‏ אשר בארץ ישראל מעצור לרוחם הסוער לבלתי שאת אל הרומים חרב בעת התגרות בם אחיהם יושבי המדינות האחרות⁷³⁸. ההנחה אשר לא יעשנה כל קיסר רומי לדורשים מאתו בחזקה, עשה יעשה אדרינוס לגוי שלו מחריש מתאפק. וברצונו יוסיף עוד להראות אות לטובה והגה ממסלתו, לפני צאתו את הארץ ללכת רומה, את רעהו אשר היה למפגע לו, את קיטוס, כי אין חפץ עוד בעבודתו ובגמול ידיו אחרי הבטחון אשר בטח לבו ביהודים כי יסורו אל משמעתו. מלבד זה, הלא העבירו את השמועה כי בית ד' לא נשרף במצות טיטוס, כי בשגגה נהיה הדבר. גם הנה הקיסר הזה, אשר ‏ על הקנאים המורדים שפך חמה אפו ועזוז מלחמה, נטה חסד אל חכמי יבנה ויותירם ‏ לטובה. ולמה לא יתאמר אדרינוס גם הוא כי חפץ חסד הוא, וכי יש את לבבו להיטיב את הרעה אשר היתה נסבה מאת שר הצבא הרומי ולא מלבו⁷³⁹? הדבר הזה אשר אנחנו מדמים בנפשנו כי קרוב הוא, יקום על פי התלמוד ועל פי אֶפיפנס ועל פי מכתב בר־נבת. את דברי התלמוד ‏ נעתיק אחרי כן; אפיפנס יאמר מפרש כי “במלאת ארבעים שנה לחרבות ירושלים” אמר אדרינוס לשוב ולבנות את העיר, ויפקד את שארו את עקילס המתרגם איש סינופא אשר בפונטוס, לנצח על הבונים עושי המלאכה. ובמכתב בר־נבת כתוב לאמר: (היהודים) “אומרים: ראו, הנה מהרסי המקדש הזה ומחריביו ישובו ויבנהו⁷⁴⁰”, הדברים האלה מוסבים בל"ס על חתקוות אשר נתן הקיסר בלב היהודים.

ואולם יען היות אדרינוס הפכפך ורפה רוח⁷⁴¹, על כן הצליחו אויבי היהודים לתת פחד העם הזה בלבו. אמנם כי נבנו העיר והמקדש, אפס כי שם העיר לא יקרא עוד ירושלים, כי אָליה שמה, והמקדש לא לה' אלהי ישראל הוא מעתה, כי אם ליופטר קפיטולין; ופסל הקיסר גם הוא מחטב תכנית פרש, יפאר את הבית החדש. אז התחוללה מלחמה נוראה, שנתים וחצי נלחמו שתי המערכות ‏ בקשי ערף, במר נפש ובקנאה גדולה מאד עד אכול החרב מאות אלפי איש וארץ ישראל נהפכה למדבר שממה. המלחמה הזאת, אשר על אדות זמנה נבוכו ימים רבים, החלה, לדברי דיו, אחרי צאת אדרינוסמסוריה אשר בא שמה שנית בשובו ממצרים. ויען אשר הזכרונות החרותים על הלוחות ברור יודיעו כי בשנת 131 הלך אדרינוס ‏ לראות את פסל אמון, עלינו לשום את מרד יהודה בשנות 132–135,‏ וגם אמנם ידענו עוד על פי הכתבות כי שנת 135 הוא שנת כלות המרד⁷⁴². חמש עשרה שנה עברו אפוא מאז יצא אדרינוס‏ מאנטוכיה לשבת על כסא מלכותו, יצא והשאר אחריו שמחה וטוב לב, עד עת צאתו שנית מארץ ישראל, בזה ולעג ליהודים המתעתדים בקצר רוחם לפרוק אל רומה מעל צוארם; ובכל זאת רגזה ותרעש הממלכה כלה מפני התקוממם, כאשר אמר דיו⁷⁴³. ועל כל השנים האלה אשר בתקופה הומיה וסוערת כזאת אין אתנו ידיעות ברורות, וגם הספורים המעטים על המלחמה היא ועל המעשים שנעשו לפניה ולאחריה, חבושים בדי חשך ומליצה חדות.

המדרש⁷⁴⁴ יספר לאמר: “בימי ר' יהושע בן חנניה גזרה מלכות הרשעה שיבנה בית המקדש, הושיבו פפוס ולוליאנוס טרפיזין ‏ (שלחנות) מעכו עד אנטוכיה והיו מספיקין לעולי גולה כסף וזהב וכל צרכם. אזלין אילין כותאי ואמרין: ידיע להוה למלכא ‏דהדין קריתא מרדתא תתבנא ושוריא ישתכללון מנדה בלו והלך לא ינתנון… – אמר להון: מה נעביד וגזירית? אמרין ליה: שלח ואמר להון או ישנון יתיה מאתריה או יועפון עליה חמש אמין או יבצרון מיניה חמש אמין, ומן גרמיהון אינון חזרין בהון. והוון קהליה מצמתון בהדא בקעתא דבית רמון, כיון דאתון כתביא שרון בכיין בעיין למימרד על מלכותא. אמרין יעול חד בר נש חכימא וישדך צבורא, אמרון: יעול ר' יהושע בר חנניה דהוא אסכולסטיקא דאורייתא! עאל ודרש: ארי טרף ועמד עצם בגרונו. אמר: כל דאתי מפיק לית אנא יהיב ליה אגריה. אתא הדין קורא מצראה דמוקריה אריך. יהיב מוקריה ואפקיה. א”ל הב לי אגרי. א“ל: זיל, תהא מלגלג ואומר דעילת לפומא דאריה בשלם ונפקת בשלם. כך דינו שנכנסו לאומה זו בשלום ויצאנו בשלום”. (כימי ר' יהושע…. וילכו הכותים ויאמרו: יודע נא למלך כי אם תבנה העיר הסוררה הזאת וחומותיה תכוננה, לא יוסיפו לתת לך כל מכס וכל תרומה. – ויאמר אליהם (אדרינוס): הן גזרתי ומה אעשה? – ויאמרו אליו: שלח ואמור להם כי יעתיקו אותו (את הבית) ממקומו, או יוסיפו עליו חמש אמות, או יגרעו ממנו חמש אמות, (ממדתו הראשונה) ומאליהם ישובו אחור. וכל הקהל התכנסו אל בקעת בית רמון, ויהי כבוא הספרים (הערוכים בעצת הכותים) וישאו אה קולם ‏ ויבכו ויבקשו למרוד במלכות. ‏ויענו אנשים מהם ויאמרו: יבוא נא איש חכם וידבר על לב העם, ויאמרו:‏ יבוא ר' יהושע כי רבה חכמתו בתורה! ויבוא ר' יהושע וישא משלו ויאמר: ארי טרף טרף ותעמוד עצם בגרונו. ויעבר קול לאמר: אשר יבא ויוציאה ונתתי לו שכרו. ויבא הקורא המצרי ארך החרטום, ויבא את חרטומו בלוע האריה ויוצא את העצם. ויאמר: הבה שכרי. ויענהו האריה: לך והתהלל ואמרת לכל: באתי בפי אריה בשלום ויצאתי ממנו בשלום. – גם אנחנו רב לנו כי באנו בכף הגוי הזה ויצאנו בשלום). בספור הזה הננו שבים ורואים את שני האחים, פפוס ולוליינוס, אשר היה כפשע בינם ובין המות בעמדם למשפט קיטוס יען העירם את רוח העם למרוד במלכות.

בעוד ר' יהושע מתאמץ ככה לעמוד בפרץ ולמנוע את העם מבא בדמים, היה ר' עקיבא מתהלך בארץ הלוך ונסוע למסעיו, לפי הנראה, למען חזק את יגי העם להלחם על נפשו ולעורר אה הלבבות למרד⁷⁴⁵. רוח השלום והרצון אשר נראה לר' יהושע בשבתו עם זקני בית הדין לבשה אותו כל הימים, ואת הרוח הזאת בקש לשפוך ‏ על כל סביביו גם בצוק העתים ההן⁷⁴⁶. והאיש זקן מאד בעת ההיא,‏ מבן שמונים שנה ומעלה, ועודנו יזכור בדאָבה רבה את כל המראות הנוראים הנוגעים עד הלב והנפש, אשר ראו עיניו בנעוריו אחרי חרבן ירושלים. אך ר' עקיבא, הצעיר מרעהו לימים והגדול ממנו לקנאה ולרוח גבורה, ימשוך אליו את בחורי‏ ישראל דורשי התורה והיו בידו לחלוץ העובר לפני המחנה להשתער על הרומים⁷⁴⁷. בתלמוד ‏ יאמר כי היה ר' יהושע באלכסנדריה⁷⁴⁸,‏ ואדריינוס ידבר במכתבו אשר ערך מן העיר הזאת אל סרוינוס רעהו, על ראש עדת ישראל (archisynagogus) הבא שמה, אשר מי יודע אם לא הוא הוא ר' יהושע⁷⁴⁹; כי אכן קוה הזקן, אשר נשא הקיסר פניו בשבתו בסוריה בתחלה ויביאהו בסודו, ‏ כי יטה את לבבו להשיב את הגזרה השמה את בית ה' הדום לרגלי יופיטר⁷⁵⁰, ואשר תהיה ‏מקור נפתח לרעות רבות וצרות.‏ ואולם כל מאמצי ר' יהושע היו לריק; לדבר הזה נשבר לבו בקרבו וימת כמעט ששב ארצה ישראל; כי על כן אין זכר לו עוד מראשית היות המלחמה והלאה. ואדרינוס‏ שב סוריה, סר וזועף גם על היהודים גם על הנוצרים; ‏ ועל אנטוכיה ‏ נתכה חמתו כמעט קט⁷⁵¹. בצאתו את העיר הזאת בראשית מלכותו, הפקיר לנציב המדינה את קטיליוס סורוס, בו ידעו יושביה, לפי הנראה, את המחשבות אשר הוא חושב עליהם לטובה ואת רצונו וחסדו עליהם; ועתה הפקיד שם את טיניוס או טיציניוס רופוס, איש דמים ואביר לב, אשר לא נקרא בפי היהודים כי אם בשם, המוסב מעט, טירנוס רופוס, לאמר: רופוס העריץ⁷⁵².

המסרת העברית שמה מקרה קל לסבת המלחמה⁷⁵³; מדי היות העם כים נגרש וכל הלבבות סוערים נקל לכל תואנה קלה בהמצאה להפוך את החמה העצורה לאש מתלקחת. שפרטינוס כותב כי מצות אדרינוס אשר צוה על היהודים לבלתי המול להם כל זכר היתה נסבה למרוד העם⁷⁵⁴. אמנם כי גם לדברי התלמוד ‏ היו “הרבה משוכין” בימי המלחמה; וקרוב הדבר כי גם לפני התקומם היהודים ולפני גזרות השמד שגזר הקיסר על שומרי תורה ומצוה, הסב אדרינוס או רופוס את הפקודים הקשים אשר חלו בימים ההם בכל מדינות ממשלת רומה על הסרוס, גם על המילה אשר היתה לישראל חקת התורה⁷⁵⁵. אך לא נאמין כי היה יהיה הדבר הזה סבת המרד ומוצאו. ודיו יספר כי פרצה המלחמה בגלל אשר הפך אדרינוס את ירושלים לעיר נכריה ואשר בנה היכל ליופיטר אלהיו במקום אשר עמד בית ה'. ואולם המקורות העברים חושבים את המעשים האלה כתוצאות המלחמה והכשלון ולא כסבות להם. אך כל דבר לא יניאנו לחשוב, כי הדת אשר נתנה מלפני הקיסר על אדות העיר והמקדש היתה לראשית מדון וכי החליף דיו את המחשבה הרעה במעשה אשר נעשה אחרי כן להקימה; ופתגם מעשה הרעה לא נעשה מהרה מפני המלחמות הקשות אשר כל ימי היותן היתה ירושלים ביד היהודים וצבאות הנלחמים חונים כדור בכל מסביה⁷⁵⁶.

נדמה כי החל המרד בימי האביב בשנת 132, וכי תלמידי ר' עקיבא היו חלליו הראשונים⁷⁵⁷. ואת ר' עקיבה תפש רופוס וישימהו במשמר; ואולי הקדישהו לעת קץ המלחמה לראוה בו ביום חג ישועת אדרינוס, באשר הוא ראש המורדים⁷⁵⁸. אך הקלון הזה נמנע ממנו: אדרינוס לא אהב לחג חגי ישועות כאלה; גם "מספר חללי הרומים אשר נפלו במלחמה הזאת רב מאד, עד כי לא מצא הקיסר את לבו לכתוב בספר אשר שלח אל זקני רומה להודיעם את דברי המלחמה, את המלים אשר ישימו שרי הצבא בראש מכתביהם מדי הודיעם את דברי המלחמה, לאמר: “אם שלום לכם ולבניכם, ישמח לבי גם אני; ואני והצבא שלום⁷⁵⁹”.‏ ר' אלעזר בן עזריה ברח אל צפורי אשר בגליל ויסתר שם, וכן עשו ר' ישבב ור' חוצפית ור' חלפתא ור' יוחנן בן נורי⁷⁶⁰. שנים הראשונים היו בעשרה הרוגי מלכות; ור' אלעזר אכן מת במקום מקלטו זה, כי אין זכר לו עוד אחרי אדרינוס. שמעון, בן גמליאל השני, הנשיא אשר לא ישב על כסא נשיאותו, ‏ נס וימלט מיד מבקשי נפשו באהבת “אדון אחד” מגדולי הרומים, אשר נמצא לו להזהירו בטרם תכלה אליו הרעה⁷⁶¹. פפוס ולוליינוס, אשר יעוררו את העם השכם ועורר להלחם ולעמור על נפשו, נתפשו, לפי הנראה, בראשית המלחמה; משפטם נחרץ למות, ומעת מותם “בטל יום טיריון” אשר עשו אותו זה מעט יום שמחה וזכרון לתשועה אשר הפליא ה' לעשות להם להצילם מחרב רעה.

ובטרם יתפש ר' עקיבא לשבת עם אסירי המלך, עוד יכול לברך את בן כוזיבא, הוא האיש המוציא והמביא את ישראל במלחמה הזאת. אותו חשב לאיש אשר יעד ‏ ה' להושיע את ישראל מיד הרומים, ויקרא עליו את דברי הכתוב במדבר כ“ד, ז‘, “דרך כוכב מיעקב”, ויסב את שמו בן כוכבא⁷⁶². בשם הזה יכונה מעתה הגבור הנערץ הזה⁷⁶³ אשר קם שנים רבות לשטן לגבורי החיל מלומדי מלחמה מאין כמוהם בכל הארץ, וצבאו המון אנשים מאוספים מכל הבא בידו וגם דעת קרב ומלחמה אין אותם; באחרית הימים נתנוהו לאיש כזב, יען לא בא עד תכלית החפץ אשר שם לו והוא מרום ונשגב ממנו מאד, חפץ אשר לא יצלח גם ביד כל איש אחר זולתו⁷⁶⁴. שמו, שם העצם, ומקום מולדתו, לא נודעו לנו. שם שמעון החרות על המטבעות אשר נעשו בימיו, ואשר נלוו עליו פעמים רבות המלים “נשיא ישראל”, לא לו הוא; כי אם לשמעון השלישי מזרע הלל, אשר הכיר אותו, לפי הנראה, בר כוכבא גם הוא להקים בידו כבוד בית אבותיו. הוא היה שאר בשר לר’ אלעזר המודעי, אשר יצא לו שם כשם הגדולים בבעלי האגדה, ואשר התהלך ימים רבים עם ר”ג השני וחבריו⁷⁶⁵;‏ ומי יודע אם לא נולד בר כוכבא גם הוא במודעית, ואם לא זכרונות דברי ימי החשמונאים המה באו כאש אלהים בקרבו לפחת בו רוח גבורה ורוח קנאה לעמו, כי היה יהיו לזכרונות האלה יתר שאת ויתר עז בעיר הזאת ששם נולדו בני מתתיהו ושם משכן עולמים לעצמותיהם ומצבת פאר על קבורתם. המדרש יספר לאמר: “והיו לו (לבר כוזיבא) מאתים אלף מקוטעי אצבע (אשר נבחנו בזאת למען דעת כח לבבם). שלחו לו חכמים: עד מתי אתה עושה לישראל בעלי מומין? – אמר להם: והיאך יבדקו? – אמרו לו: כל מי שאינו עוקר ארז מלבנון אל יכתב באסטרטיא שלך! והיו לו מאתים אלף מכאן ומכאן… ומה היה עושה בר כוזיבא? היה מקבל אבני בליסטראות באחד מארכובותיו, זורקן והורג מהן כמה נפשות⁷⁶⁶”.

אף כי יד האדם הגדול בפרושים היתה בזאת כי שבו היהודים לשאת חרב אל הרומים, עוד היו אנשים בחכמי ישראל אשר לא הפילו דבר ממחשבותיהם הראשונות, ויוסיפו לאמר נואש ולקוץ מפני עלילות חרב ומלחמה והושע יד העם לו. “ר' עקיבא כד הוה חמי בר כוזבא הוה אמר: דין הוא מלכא משיחא! אמר לו ר' יוחנן בן תורתא: עקיבא, יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא בא⁷⁶⁷”. רוח העז והגבורה המשכרת את בעליה עד לבלי בקש דעת וחשבון היש תקוה לאחריתם בדבר הגדול והנורא הזה אשר החלו לעשות, לא לבשה את מפלגת הפרושים הזאת גם עתה כאשר לא לבשתם בימי טיטוס; אך היה היו בתוכה אנשים אשר שתו ידם עם הנלחמים,‏ או אשר הסבו עליהם את עיני המושלים הרומים לרעה.

נדודי הסנהדרין, או בית הדין, אשר נדדו גם נעו בעת ההיא כה וכה, יהיו לנו לאות על רגשת היהודים יושבי ארץ ישראל כי רבה מאד. התלמוד יספר כי גלו “מיבנה לאושא, ומאושא ליבנה, ומיבנה לאושא, ומאושא לשפרעם, ומשפרעם לבית שערים, ומבית שערים לצפורי, ומצפורי לטבריה⁷⁶⁸”. עת בוא בית הדין לשבת בבית שערים, הלא תהיה בימים אשר שבה שקטה הארץ כלה ובטלו כל גזרות השמד אשר גזרו אנטוניוס ורופוס בימי היות המלחמה ואחריה, ואשר היתה להן עוד תקומה בשנים הראשונות למלכות אנטוניוס פיוס, וארבע הגליות הראשונות הנזכרות בדברי התלמוד האלה היו אפוא בימים ‏אשר בין ‏ שנת 115 או 116 ובין שנת 145. גלות בית הדין הראשונה מיבנה ותשובתו אל העיר הזאת, נוכל לראות כתוצאות פחד המרד אשר פחדו באחרית ימי מלכות טרינוס, ושוך חמת העם כלו אחרי כן בשנים הראשונות למלכות אדרינוס. עיר כיבנה השוכנת לחוף ימים, הלא תתפעם גם היא לקול המולת המרד אשר הרגיז את הארץ במצרים ובקיפרוס. ובאושא אשר בגליל, היה יתר בטחון כל ימי היות המהומות עד אשר הכניעו הרומים את היהודים בשתי הארצות האלה: ובהתחולל מרד בר כוכבא עזבו שנית את יבנה וישובו אל אושא⁷⁶⁹.

על אדות דברי המלחמה הזאת לאחד אחד אין אתנו יודע עד מה. רק זאת יספר לנו דיו כי אחרי אשר יגעו רבים משרי צבאות הרומים להכניע את המורדים ולא יכלו, לא היתה דרך אחרת לפני אדרינוס כי אם לשלוח ארצה ישראל את יוליוס סורוס, אשר עשה לו שם במלחמותיו באיי בריטניה כגבור משכיל העשוי לבלי חת⁷⁷⁰. ארך ימי המלחמה ומספר החללים הרב מאד, אשר יתנו דיו וחכמי התלמוד פה אחד⁷⁷¹, יהיו לנו לאותות על מר נפש הנלחמים כי רב היה. אך סיפרי דברי הימים לא יודיעונו גם את מקומות מערכות המלחמה בא"י גם את המעשים אשר עשו היהודים ואשר הגיע אליהם בטרם כשלו ונפלו. גם העיר ביתר, אשר במפלתה ובחרבנה כלתה נחרצה המלחמה כלה, לא נודע מקומה איה, והחכמים טרם יהיו לאחדים על הענין הזה⁷⁷². וכן על אדות “הר המלך” אשר היה לפי הנראה ראש פנת המרד ואשר נזכר פעמים רבות במקורות החכמים, ואין יודע ואין מגיד אל נכון איזת הר בארץ ישראל נקרא בשם הזה.

לבבנו יחשוב כי רק מדינת יהודה לבדה היתה ביד היהודים המתקוממים. כי ידע בר כוכבא כי כאשר יגבל חבל הארץ אשר הוא נלחם עליו, כן יקל לו לאסוף את מחנהו יחד וכן יוסיף אמץ לכלכל את דברי המלחמה ולפקוח עיניו על כל דרכיה. והר המלך או טור מלכא הוא טור ההרים אשר מאדום ועד מדינת שמרון העובר על פני כל ארץ יהודה מנגב צפונה ושולח רכסיו הרבים קדמה וימה. שם בנו להם מלכי בית חשמונאי ומלכי בית הורדוס טירות בצורות ‏צפונה ונגבה לירושלים, ויש בהן אשר נלחמו עליהן צבאות הרומים ביד טיטוס ולא יכלו להן ימים רבים. שם היה יהיה גם מבצר ביתר, אשר שמו יגיד עליו כי היה בנוי ברמה כבמת מצפה ויהי מגן לכל גליל הארץ הנשען לגבולו מסביב⁷⁷³. ושם היו גם חמשים המבצרים ותשע מאות ושמונים ושלשה הארמונות הגדולים אשר אמר דיו כי היו כלם לחרבה במלחמה הזאת⁷⁷⁴.

אך במדינת הגליל לא היתה פני המלחמה, אף כי אין ספק כי הרבו יושביה גם הם לבא לעזרת אחיהם ולשית על מחנה ישראל נוספות. שם רב מספר הגוים היושבים בערי ישראל; אנטוכיה עיר הפלך היתה קרובה וחיל מצב הרומים נתן פחדו ויראתו על העם. על כן יצאו שמה ‏חכמי ישראל, ויהיו אלה יושבים בטח ישב וחכות לאחרית המלחמה הנוראה הזאת⁷⁷⁵, ואלה מעריצים בגלוי את מלכות רומה, כאשר עשו ר' יוסי בן קסמא ור' יוחנן בן תורתא, אשר הזכרנו למעלה⁷⁷⁶. ובעוד יוליוס סורוס שוקד על מעשהו ביהודה להרוג ולאבד ולשפוך דם לרוב, היה טיניוס רופוס הולך ולוחץ את יושבי הצפון בגזרות השמד⁷⁷⁷. כל המל את בנו וכל שומר שבת וכל דורש תורה, היתה דתו להמית⁷⁷⁸. ומלשינות מבאישה ומחפירה הקימו הרומים על היהודים לאורב בכל מקום; ואחים נפשעים, כאלישע בן אבויה, הם התמכרו לעבוד את העבודה הנתעבה הזאת, וילכו רכיל בעמם ויובילו את שרי הגדודים עד המחבואים אשר יועדו שמה אנשי לבב, באהבתם ובקנאתם לדתם והשליכו את נפשם מנגד ללמוד וללמד תורה ‏ בישראל⁷⁷⁹. על צבא בר כוכבא נוספו תמיד כל מרי הנפש הבורחים מעל ‏ ארץ הגליל והבוחרים להפיל גורלם במערכות המלחמה ממות בחרב רעה ביד הורג⁷⁸⁰.

ירושלים היתה בלי ספק ביד המתקוממים; ואולם יען היות עוד חומותיה ומגדליה הרוסים ועז מבטחה ‏ הורד, רבה מאד העבודה אשר יעבדו אליה לוּ הואיל בר כוכבא לשום תחנותו בתוכה ולשיתה לראש פנה למערכות ישראל. הלא נודע כי מפאת צפון נקל לכל צר ואויב לבא העירה וחומה משולשת היתה דרושה שם למען תוכל שאת את המצור אשר שם עליה טיטוס. על כן בחר בסביבות ירושלים‏ ממערבה מבצר עומד‏ על תלו ואשר מצודתו ומשגבו נכונו מראש מקדמי ארץ תחת חומות וחל מעשה ידי אדם. והקורא אל נא ישכח כי ביתר היתה המנוס ‏האחרון למתקוממים, אשר התבצר שם שר צבא היהודים אחרי כבוש האויב את כל הארץ מסביב, וכי לא צר אדרינוס או יוליוס סורוס על ביתר שלש שנים ומחצה, כאשר לא האריכו טיטוס ואספסינוס ימים רבים כאלה על ירושלים ‏עד רדתה. עין בעין נראה כי דברי שתי הקורות האלה היו לאחדים ביד החכמים, וישימו בשתיהן את מצור העיר, ירושלים או ביתר, תחת המלחמה כלה, באשר ממפלתה יצא גורלה גם היא⁷⁸¹. ולא בדבר הזה לבדו החליפו את שתי המלחמות אשה באחותה: ירושלים הנה רחבה ונסבה בתועפות רוח־החזיון הנדיבה אשר לחכמים, למעלה למעלה מעל לגבול האמת; ועל ביתר אשר הההללו באחרית‏ הימים בגדלה ובבניניה ובבתי מדרשה יצא קו המדה, גם הוא, יצֹא והגדל מאד את חזון הלב על האמת עד להפליא. דור שלם הנה נקבר תחת משואות ‏מבצרי יהודה הרבים, בספרי זכרונות כל משפחה נכבדה היו צרורת נפשות חללים והרוגים אשר נגזרו מיד האויב המתנקם; ירושלים ומסביה,‏ וחרבות ביתר אשר נדמה כי שם היו, עצורים היו ליהודים, בל קרוב אליהם. מראה המקומות לא יכול אפוא להשיב עד צדק את תכן הספורים המלאים שפת יתר, אשר היו שיחה ‏ לבני האובדים והאמללים בלילות הגלות הארוכים והדור הבא חשב אותם בתמו לדברי הימים⁷⁸². אך לריק יגעו המבקשים מקום לחרבות ביתר, אשר יכול להכיל את ארבע מאות בתי הכנסת, המכלכלים ארבע מאות בתי ספר לאחד, ובהם ארבע מאות ארבע מאות תלמידים, ככל הכתוב בתלמוד; והתרים בסביבות ירושלים, לדעת איזה המקום רחב הידים אשר יהיו בו אבחת חרב והרג בקצהו האחד והלולים ומחולות בקצהו השני ולא ידעו אלה באלה; ואף כי החושבים על מאות אלפי היהודים הנופלים בשנתים וחצי, כל ימי המלחמה הזאת, כי יכלו להאסף כלם או רובם בביתר העיר, כי לא יכלו למצא מרחב כזה, וללא דבר באו במבוכות אשר אין דרך לצאת מהן.

ואלה הדברים אשר יספרו המקורות העברים על הלכד המבצר: “שלש שנים ומחצה הקיף אדרינוס קיסר לביתר,‏ והיה שם ר' אלעזר המודעי עסוק בשקו ובתעניתו ובכל יום ויום מתפלל ואמר: רבש” אל תשב בדין היום. לבסוף נתן דעתו לחזור. אתא חד כותאי ומצאו, אמר לו: אדוני, כל יומא דהרא תרנגולתא מתנענעה בקיטמא לית את כביש לה, אלא המתן לי דאנא עביד לך דתכבשינה יומא דין. מיד עליל ליה בבוביא דמדינתא, ואשכחיה לר“א דהוה קאים ומצלי. עביד גרמיה לחוש באודניה דרבי אלעזר המודעי, אזלין ואמרין לבר כוכבא: חביבך ר' אלעזר בעא לאשלמא מדינתא עם אדרינוס. שלח ואיתיתיה ‏להאי כותאי. – אמר ליה: מאי אמרית ליה? – א”ל: אין אנא אמר לך מלכא קטיל לההוא גברא; ואי לית אמר לך את קטל לההוא גברא; אבל מוטב לקטליה ההוא גברא לגרמיה ולא תתפרסין מיסטורין דמלכותא. בן כוזיבא סבר בדעתיה דבעא לאשלמא מדינתא. כיון דחסל ר' ‏ אלעזר צלותיה שלח ואייתיתיה. – אמר ליה: מה אמר לך הדין כותאי? – אמר ליה: לית אנא ידע מה לחיש לי באודנאי ולא שמעית ליה כלום, דאנא בצלותי קאימנא ולית אנא ידע מה הוה אמר. נתמלא רוגזיה לבן כוזיבא, יהיב ליה חד בעיטא ברגליה וקטליה. יצאה בת קול ואמרה: הוי רועי האליל וכו' (זכריה י“א, י”ז)! אמרה לו: אתה סימית (?) זרוען של ישראל וסימית עין ימינן, לפיכך זרוע של אותו האיש יבש תיבש ועין ימינו כהה תכהה. מיד גרמו עונות ונלכדה ביתר ונהרג בן כוזיבא ואייתיאו רישיה לגבי אדרינוס. אמר: מאן קטליה לדין? – אמר ליה חד גינתאי: אנא קטלתיה לדין. – אמר ליה: זיל ואייתיה לי. אזל ואייתיה ואשכח עכנא כרוכא על צואריה. אל: אילו לא אלהיה קטליה לדין מאן הוה יכול ליה? וקרא עליו: אם לא כי צורם מכרם… (דברים לב, ל'). היו הורגים בהם עד ששקע הסוס בדם עד חוטמו, והיה הדם מגלגל אבנים של ארבעים סאה ומוליך בים ארבעה מילין. ואם תאמר שקרובה לים, והלא רחוקה מן הים ארבעה מילין⁷⁸³".

(…… בא כותי אחד ומצאו (את אדרינוס), אמר לו: אדוני, כל הימים אשר התרנגולת הזאת מתפלשת באפר לא תוכל לעיר הנצורה, ‏ואולם חכה לי ועשיתי את אשר תלכדנה ביום הזה. וימהר ויבא העירה דרך השער (או דרך תעלה), וימצא את ר“א עומד ומתפלל, וישם את נפשו כמלחש דבר באזני ר' אלעזר המודעי. וילכו ויאמרו אל בר כוזיבאי‏ דודך ר' אלעזר מבקש להשלים את העיר עם אדרינוס. וישלח ויבא את הכותי,‏ ויאמר אליו: מה אמרת לו? – ויענהו הכותי ויאמר: אם אגיד לך ושמע המלך והרגני; ואם לא אגיד לך והרגתני אתה; ואולם טוב תתי למות נפשי מגלות סוד המלכות. ויאמר בן כוזיבא בלבו: אכן בקש ר’א באמת להסגיר ‏ את העיר ביד אויב. ויהי ככלות ר”א להתפלל וישלח לקרוא לו. ויאמר אליו: מה אמר לך הכותי הזה? – ויענהו ר"א לאמר: לא ידעתי מה לחש לי ולא האזנתי אליו לא שמעתי מאומה, כי עמדתי בתפלתי ולא שמתי לבי אל כל דבריו. ויחר אף בן כוזיבא ויגוף אותו מגפה אחת ברגלו וימיתהו. ותצא בת קול ותאמר: הוי רועי האליל וכו'………………….. ……………..

ויביאו את ראשו אל אדרינוס. ויאמר: מי הרג את זה? – ויאמר לו גונתאי אחד: אני הרגתיו. – ויאמר אלך: לך והביאהו אלי.‏ וילך ויביאהו וימצא נחש כרוך על צוארו. ויקרא ויאמר: לולא אלהיו שהרג אותו מי יכול לו? ויקרא עליו: אם לא כי צורם מכרם………………… …………… )

בספור הזה נכיר ונראה מעין הדברים הבאים בספורים על מלחמת טיטוס אשר העתקנו. הפחד אשר נתנו בלב בן כוזיבא על אדות מעל ר' אלעזר דודו, יזכיר את דאגת בן בטוח אשר דאג רגע אחד את ר' יוחנן בן זכאי אחי אמו⁷⁸⁴; אך תוצאות הדבר לא נשתיו בשני הספורים האלה, כי החזיון אשר לבני הקדם, אשר לא יכזבו מעינותיו, לא בדרך אחד יביע רוחו, כי חליפות וצבא עמו. ובספורנו זה היה הבוגד שמרוני יליד גיגא או גוגין⁷⁸⁵, לפי נוסח המדרש, כי כן אהבו לראות את יד הכותים בכל הרעות אשר מצאו את ישראל. את המרחק שבין ‏ביתר ובין הים נתנו המקורות השונים אשר יבא בם הספור הזה זה בכה וזה בכה: ארבעים מיל או ארבעה או גם מיל אחד.

בספורים כאלה לא נמצא חפצנו לא לדברי הימים ולא לכתב הארץ. רק הרוח הדוברת בם לבדה אמת היא. גם לא חכם אחד מבעלי ההלכה נמצא מתערב בדברי הפלצות (convulsion) האחרונה הזאת אשר לעם היהודים; לא שם אחד מן השמות אשר היו לתפארת לבתי המדרש – ובפעם הזאת ידועים היו לבעלי התלמוד מן הפרושים אשר היו בימי טיטוס – נזכר בהתעוררות האחרונה והמפארה הזאת אשר התעורר הגוי הבא עד קצו; החכם האחד אשר נראהו כמחרחר את המרד וראשון למעריצי בר כוכבא התעטף בבית הכלא רחוק ממערכות המלחמה; ורק אחד מבעלי האגדה, הקרוב לבר כוזיבא, חבר לאנשי חזקיהו ויהודה הגלילי, אחד החוזים אנשי הרוח אשר חזו בישעיהו את העתידות הצפונות לישראל באחרית הימים, הוא אלעזר המודעי, נעצר לבדו ליד שארו במבצר ביתר, המקלט האחרון למורדים: והתפלל וצם והטיף ומת. ככה השתמר תמיד הרגש האחד, או הדעה האחת, בשתי המחלקות הגדולות האלה אשר לעם. ההמון נתון לחוזים המושלים ברוחו להעירו ולעוררו ולהטותו לאשר יחפצו; את נפשו יתן בעד צל חפש אשר יראו אותו מנגד בעד ערפל. והחכמים יכירו וידעו כי אך ריק כל עמל אנוש וכל מאמצי כח. גם המה יחרפו נפשם למות, אך רק על משמרת התורה והמצוה לבדה. אם בתגרת יד סורוס מלאו שדמות יהודה נחלי דם; אם “נמצאו שלש מאות מוחי תנוקות על אבן אחת”⁷⁸⁶. אם “הקיף אדרינוס את כרמו, י”ח מיל על י“ח מיל, גדר מהרוגי ביתר”, ובאכזריותו אשר החזיק בה גם אחרי הכותו את היהודים חרם, לא נתן אותם לקבורה, הנה נתנו ערי הגליל דם יקר מזה לרופֿוס, אשר שם עינו לרעה בבחירי ישראל וגדוליו, והתעלל בם וענה אה נפשותיהם וזמם להם להמיתם בחבלי שאול נמרצים, אשר היו מסתריהם גלויים וידועים לנציבים הרומים, ואף כי בהיותם כלי שרת להות נפש אדוניהם ולחרון אפו בעם חרמו.

ור' עקיבא היה בתוך ההרוגים הראשונים. דבר חפץ הוא לקרא בתלמודים את הספורים המלבבים אותנו איכה התחכמו תלמידיו לגנוב את לב השומרים בתחבלותיהם ולמצא מאת האסיר תשובות על כל הדבר הקשה בהלכות אשר יענו בהן⁷⁸⁷. הלא הנה קראנו בשם את ר' חנינא בן תרדיון ואת ר' יהודה בן בבא. ר' ישמעאל, ושמעון, הלא הוא שמעון בן עזאי, תלמיד חבר לר' ישמעאל ולר"ע, ר' ישבב ור' ‏ חוצפית, לפנים בעלי פקודות בבית הדין אשר ביבנה, אשר הסתתרו בראשונה בצפורי מפני הנציב המבקש את נפשם; ור' יהודה הנחתום,‏ ואולי גם ‏ ר' טרפון, ועוד אחרים, הומתו לדברי האגדה באכזריות נוראה אשר אין ערוך אליה⁷⁸⁸.

כל חכמי הדור הגדולים מתו; והתלמידים אשר הצליחו להמלט מחרב רעה, היו מתחבאים במערות ובמחלות הרבות לאין מספר באדמת השיד אשר לארץ ישראל. אך אדרינוס מת עוד מעט, ואנטוניוס פיוס המולך אחריו אף כי הקים בראשית מלכותו את הגזרות הרעות אשר גזר המלך הראשון על היהודים⁷⁸⁹, הלא יקל את תקפן, באשר לב בשר לו ודרכיו דרעי נעם. והדבר הזה היה די לאַמץ לב החכמים ולחזק ידיהם הרפות. אז ישובו לשמור ולעשות את התורה והמצוה, ובלעו מעט מעט פני הלוט הלוט על מעשיהם, אך טרם יחדלו כלה להזהר ולהשמר לנפשותם, עד אשר נתנה להם שאלתם והגזרות בטלו מטעם המלכות⁷⁹⁰. בימים ההם והמפלגה הנושאת נפשה אל תתית הלאום כליל חלפה. אך דור חדש קם בישראל, דור חכמים למודי ה' כבירי כח לבב. אחת האספות הראשונות היתה בבקעת רמון⁷⁹¹, והנשיא טרם יועד שמה בתוך הבאים; גם באספה אחרת באושא לא נזכר שם שמעון השלישי בן ר"ג איש יבנה⁷⁹². ויבנה, אשר בארץ יהודה, נעזבה מנשיאי ישראל עזובה נצחת; ושמעון אכן לא ערב את לבו להראות ולקום ‏ על משמרתו תחת אבותיו עד אם עברו הרדיפות כלן לבלתי היות להן עוד כל שארית⁷⁹³.

מעתה יחלו דברי ימי התלמוד לבדו, ובאלה אין עוד כל ענין לדברים אשר בין ישראל לעמים וגם לא כל איש מופת עושה חדשות בתורה; כי יען היות בני הדרות ‏הבאים מכבדים ומעריצים מאד את חכמי הדור ההולך, אשר גם מותם מות קדושים הוסיף לשית לראשם עטרת תפארת, על כן לא ילכו כי אם בדרכי הלקח אשר פנו לפניהם המורים הראשונים, ולא ישננו כי אם את דעותיהם, לא ישקדו בלתי אם על הכתוב בספרים ולא ידרשו זולתי אל זכרונם הם: קרא בספרים וזכור ראשונות – זה כליל עבודת החכמים שלש מאות שנה ויותר גם בארץ ישראל גם בבבל. בהגיענו עד מות המקנא האחרון לתקומת הלאום, הנה כלתה מלאכתנו.

ציונים.

 

ציון א: מגלת תענית.    🔗

ספר הזכרונות הקטן הנודע בשם “מגלת ‏ תענית”, ואמנם העבר יעביר לפנינו את ימי השנה העברית אשר אין להתענות בהם, ‏כתוב ארמית והוא הקדמוני בספרי הזכרונות אשר אחרי זמן חבור כתבי הקדש, הנשארים לנו לפלטה. הספר הזה נזכר במשנה (תענית פ"ב, ח')⁷⁹⁴, ונעשה ביד חברי ר' אלעזר בן חנניה בן חזקיה ‏ בן גרון⁷⁹⁵, או “זקני בית שמאי ובית הלל שעלו לבקר את ר' אלעזר בן חנניה⁷⁹⁶”. הלא הוא החכם אשר בביתו נמנו וגמרו על שמונה עשר דבר שגזרו, זמן קצר לפני חרבן הבית, לבלתי היות כל התחברות בין ישראל לעמים עובדי האליל (למעלה, עמוד ע"ג). ואולם, גם כי נקים ונקבל את המסרת הזאת לתכנית הספר וליסודו, הנה יכיר וידע כל רואה בו כי נוספו עליו דברים באחרית הימים, כי על כן נכתב בו (סמן כ"ט) יום מות מות טרינוס, אשר היה בשנת השמונה וארבעים אחרי חרבן הבית. גם יש אשר גרעו מן המגלה במקומות שונים, במתכנתה האחרונה אשר בידנו עתה. הדבר הזה יוצא ברור מן המשנה הנזכרה למעלה, וגם מירושלמי תענית, פ“ב, י”ג, ששם שם ר' מאיר את הכלל הזה על אדות הימים הכתובים במגלת תענית; “היום שכתוב בו) די לא למיספד, אסור (גם) להתענות; (ושכתוב בו) דלא להתענות, מותר בהספד; (ושכתוב בו) די לא סתם, (כאלו נכתב) די לא להתענייא”. ואולם במגלת תענית שבידנו לא נמצאו שלשת האופנים האלה; כי אם “דלא למספד” או כל מאומה.

על פי דבר הספר הזה הלא הנה הבינו הקוראים כי המגלה הזאת, אשר יש בה חמשה ושלשים סמנים, קצרים מאד ולא מפרשים, תתן לנו, לפי סדר חדשי השנה העברים, מערכת הימים אשר נפל בהם דבר טוב ויעשו אותם ימי שמחה וזכרון. בכל הקצור הגדול הזה השיגה ידנו להוציא מהם דברים נכבדים מדברי הימים, ואם נחוץ היה פעמים רבות לדרוש במקורות אחרים למען באר את דברי המגלה הסתומים, הנה יש אשר שבו הסתומותה אלה, אחרי מצאנו בהן בינה, להאיר אור חדש על דברי המקורות ההם.

בכל הוצאות מגלת תענית נלוו על עצמם דברי המגלה, הכתובים ארמית, נוספות כתובות עברית צחה כמעט, אשר כל רואיהן יכירן על פי שנוי הלשון כי לא לעצם המגלה הן⁷⁹⁷. בבאור הנוסף הזה נעשו בל“ס שנויים והוספות ברוב הימים, כמשפט כל הספרים אשר לא היתה קדושתם מגן להם משלוח בהם הסופרים יד. הבאור על סמן ה' (ראה למעלה, עמוד ט"ז) פתח בל”ס במלות “שהיו מצירים לבני ירושלים ובו”, ואחר בא סופר אחד אשר בקש להודיע איזה מקום הבירה אשר ראה וישם אל לבו את הדמיון שבין המלות “הקרא” ו“הקראים”, ויוסף את הדברים האלה: “הוא דכתיב (ש"ב, ה, ז'): וילכוד דוד את מצודת ציון היא עיר דוד! זה הוא מקום הקראים עכשיו”. דברים רבים מן הנוספות האלה נמצאים גם בתלמודים ובמדרשים; ואנחנו הודענו תמיד את מקומם שם מדי העתיקנו את הנוספות במקומות שונים בספרנו זה. ורבים מאלה נראים כמו לא נכתבו בתחלה ביד המבאר הראשון, כי אם נוספו אחרי כן ביד אחד המעתיקים. ככה נראה לעין כי סוף דברי הבאור על סמן ט“ו, מן “אמר ראב”י” והלאה, לוקח מבריתא אשר חלק גדול ממנה נמצא בסנהדרין, מ“ו, ע”א; ירוש' חגיגה, פ“ב, ב', ועוד (ראה למעלה עמוד כ"ז). וכן הבאור על סמן כ”ג; כל הדברים האשר מ“מצות חנכה” והלאה לוקחו מבריתא הנמצאה שבת כ“א, ע”ב. הבאור על סמן כ“ה כלה במלות “עשאוהו יום טוב”; ואשר משם והלאה לוקח ממסכת תענית פ”ב, ח', תוספתא שם פ"ב, ועוד. וכאלה רבות⁷⁹⁸.

יש אשר תהיה מגמת פני המבאר בהערותיו לישר את דברי המגלה במקומות הנראים כסותרים אלה לאלה: ככה נראה בסמן ג' וי“ג כמו נחשב דבר אחד לזמנים שונים; הסמנים כ”א וכ“ה נערכו כמעט בשפה אחת ודברים אחדים ונחוץ היה לבארם. אך בכלל נראה לי כי אסף המבאר את דבריו מספרי זכרונות שונים אשר היו בימיו, למען באר כל סתום בדברי המגלה. כל ההערות שנמצא בהן המבטא “כשגברה יד בני חשמונאי”, בסמנים ו‘, ז’, ח', י”ב, י“', י”ז (ראה למעלה עמוד י"ד בהערה) וכו', מוצא אחד להן בלי ספק. הבאורים אשר לסמן כ“ב ואשר לסמן כ”ו, וגם נוכל להוסיף עליהם את אשר לסמן י“ד, דומים גם הם איש אל אחיו בדברים רבים. כבר דברנו למעלה (עמוד נ"ה בהערה) על מלת “השליח” הבאה במשמעת legatus, אשר לא נמצאה כי אם בבאור לסמן כ”ו. אם נוסיף עוד על זה את הבריתות הרבות, אשר בדברי הימים יסודן, הנזכרות בתלמודים ובמדרשים ובאבות דר"נ וביתר ספרי החכמים, ואשר העתקנו פעם בפעם בספרנו, והיתה לנו הצדקה לשער כי היתה ספרות שלמה כתובה עברית מן המאה האחרונה שלפני הספר הרגיל עד המאה הראשונה אחרי הספר הזה, ספרות אשר תמה אבדה כלה, ואך הספר הנודע יוסיפון הוא המאסף האחד הנשאר ממנה לפלטה. המתרגמים היונים אשר היו אחרי החרבן הזניחו את הספרים אשר לא נמצא בהם מוסר השכל, וחכמי המשנה והתלמוד לא שמו אליהם לבם באשר לא היה בהם חמר לוכוחי הלכות. ובכן נוכל לחשוב את המגלה הקטנה הזאת, מגלת תענית, כשארית יקרה הנשארה משטף הזמן ההוא שבלה את הכל.

דברי המגלה.

אילין יומיא דלא להתענאה בהון ומקצתהון דלא למספד בהון⁷⁹⁹.

(א) מן ריש ירחא דניסן ועד תמניא ביה איתוקם תמידה דלא למספד⁸⁰⁰.

(ב) ומתמניא ביה ועד סוף מועדא איתותב חגא דשבועייא די לא למספד⁸⁰¹.

II (ג) בשבעה באייר חנוכת שור ירושלים דלא למספד.

(ד) בארבעה עשר ביה נכיסת⁸⁰² פסחא זעירא דלא למספד.

(ה) בעשרים ותלתא ביה נפקו בני הקרא מירושלים⁸⁰³.

(ו) בעשרים ושבעה ביה איתנטילו כלילאי מיהודה וירושלם⁸⁰⁴.

III (ז) בשבעה עשר בסיון אחידת מגדל צור⁸⁰⁵.

(ח) בחמשה עשר ביה ובשיתא עשר ביה גלו אנשי בית שאן ואנשי בקעתה⁸⁰⁶.

(ט) בעשרים וחמשה ביה⁸⁰⁷ אתנטילו דימתנאי מיהודה וירושלים.

V (י) בארבעה עשר בתמוז עדא ספר גזירתא דלה למספד⁸⁰⁸.

IV (יא) בחמשה עשר באב אעי כהניא דלה למספד⁸⁰⁹.

(יב) בעשרים וארבעה ביה⁸¹⁰ תכנא לדיננא.

VI (יג) בשבעה באלול יום חנוכת שור ירושלים דלא למספד⁸¹¹.

(יד) בשבעה עשר ביה אינתטילו רומאי מיהודה ומירושלים.

(טו) בעשרין ותרין ביה תכנא לקטלא משמדיא⁸¹².

VII (טז) בשלשה בתשרי אתנטילת אדכרתא מן שטריא⁸¹³.

VIII (יז) בעשרים ושלשה במרחשון איסתתר סוריגה מן עזרתא⁸¹⁴.

(יח) בעשרין וחמשא ביה אחידת שמרון (שורא)⁸¹⁵.

(יט) בעשרין ושבעה ביה תבת סולתא למיסק על מדבחא⁸¹⁶.

IX (כ) בתלתא בכסלו אתנטלו סימואתא מן דרתא⁸¹⁷.

(כא) בשבעה ביה יום טוב⁸¹⁸.

(כב) בעשרין וחד ביה יום הר גריזים דלא למספד⁸¹⁹.

(כג) בעשרים וחמשה ביה יום חנוכה תמניא יומין דלא למספד⁸²⁰.

X (כד) בעשרים ושמונה בטבת יתיבא כנישתא על דינא⁸²¹.

XI (כה) בשנים בשבט יום טוב דלא למספד⁸²².

(כו) בעשרין ותרין ביה בטילת עבידתא דאמר סנאה להיתאה להיכלא דלא למספד⁸²³.

(כז) בעשרין ותמניא ביה אינטל אנטיוכס מלכא מן ירושלים⁸²⁴.

XII (כח) בתמניא ובתשעה באדר יום תרועת מיטרא⁸²⁵.

(כט) בתרין עשר ביה יום טוריינוס.

(ל) בתליסר ביה יום נקנור⁸²⁶.

(לא) בארבעה עשר ביה ובחמשה עשר ביה ימי פוריא אינון דלא למספד⁸²⁷.

(לב) בשיתא עשר ביה שריו למבנא שור ירושלים דלא למספד⁸²⁸.

(לג) בשבעה עשר ביה קמו עממיא על פליטת ספריא במדינת סולקוס ובית זבדאי והוה פורקן לבית ישראל⁸²⁹.

(לד) בעשרין ביה צמו עמא למטרא ונחת להון⁸³⁰.

(לה) בעשרין ותמניא ביה אתת בשורתא טבתא ליהודאי דלא יעידון מפתגמי אוריתא⁸³¹ דילא למספד.

לכן כל אינש דאיתי עלוהי מן קדימת דנא יאסר⁸³² בצלו⁸³³.

 

ציון ב': שנוי הכתב בא“י ע”י עזרא.    🔗

מסרת אחת אשר השתמרה בתלמוד (סנהדרין כ“א, ע”ב; ירוש' מגלה, פ“א, י”א) אומרת: “בתחלה נתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקדש, חזרה ונתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית ולשון ארמי; בררו להם (ל) ישראל כתב אשורית ולשון הקדש, והניחו להדיוטות כתב עברי ולשון ארמית”.

המלה עברי, אשר בחרו בה בכונה כמבטא כולל, מורה כנראה לעין על העברית הקדמונה או לשון השמרונים, אשר לדברי המסרת הזאת היתה מתהלכת בכל א“י עד אשר תרגם עזרא את התורה לאחיו ארמית, ואז כתב אותה בכתב אשורית, הוא הכתב המרבע אשר שרתו בו במקומות שיצא משם. התרגום הזה היה הולך ומתפשט בעם כפי אשר הרחיבה לשון הארמית את גבולה בא”י והעברית הצחה החלה להיות כספר החתום לרבים. ברוב הימים הוחל לכבד ולהעריץ את הכתב אשר נכתב בו הספר המתרגם על דבר קדשתו הספר הוא, ובאחרונה קימו וקבלו היהודים את הכתב הזה לכל ההעתקות אשר העתיקו להם מספר התורה שכתב עזרא. אבות הכנסיה Origéne Jérôme! אכן שמעו גם הם את מוריהם העברים מספרים את המסורת הזאת, כי על כן יתנו את עזרא למחדש את הכתב העברי בא"י⁸³⁴.

ואמנם הדבר אשר השתמר הכתב הקדמוני בכל כתבות המטבעות אשר הוצקו בא"י עד ימי מרד בר כוכבא, באין יוצא מן הכלל, הוא לבדו ישפוק להוכיח כי הכתב השמרוני עתיק ימים מאד וכי שרתו בו לפנים לכל דבר. הכתב הזה היה להם את אשר היה הכתב והלשון הרומי לכל המטבעות אשר בארצות אירופא עד העה החדשה, אשר ישרתו בם גם בארצות הלטינים החדשים גם במקומות מגורי משפחות הגרמנים, ולא רק למטבעות כסף וזהב העוברות מגוי אל גוי וממדינה למדינה, אשר על כן יאתה להם לשון וכתב הנודעים בכל הארץ, כי אם גם למטבעות נחשת, אשר לא תעבורנה את גבול המדינה. מלבד זה הנה הצד השוה שבתמונות האותיות הנראות בכתב שעל מצבות ארמיות ואותיות אלפא ביתא המרובע שלנו, יחזק מאד את שרש הדבר היוצא לנו מתכן מסרת התלמוד, הלא הוא ‏דבר בא אלינו האלפא ביתא הזה מבבל. וגם הנה השתמש בכתב הארמי או אשורית לתתגום התורה היה הדרך האחד להתערות האותיות האלה מעט מעט בירושלים ולקום באחרונה תחת הכתב הקדמוני בהעתקות שנעשו מספר התורה. וקרוב הדבר מאד כי השנאה אשר שנאו היהודים את השמרונים הועילה לכונן את החדשה הזאת, אשר תהיה להעמיק ולהרחיב יתר את התהום המפרידה בין שני הלאומים הצוררים איש אל אחיו.

בדוגמאות המעטות של הכתב החדש אשר נגלו בשנים האחרונות על ידי החכמים סולסי ודי ואגי, אמנם עודנו רואים ידים לא מהירות ולא דעת וכשרון במלאכת פתוחי האותיות האלה על אבנים. לעמת זה הנה הכתבות המפארות, העשויות כתב מרבע, אשר מצאו בקרים ומוצאותיהן מן השנים הראשונות לסה"נ, נותנות מקום לשער כי בימים ההם כבר הסכינו עם האלפא ביתא הזה. ויען אשר נכון הדבר כי האנשים אשר לשמם ולזכרם הוקמו המצבות האלה היו מעשרת השבטים, אשר לא דרכה עוד כף רגלם בארץ ישראל מיום גלותם (הוא שנת 696 לפי הרשום על האבנים האלה), ולא היה להם לפי הנראה כל דבר עם ארץ מולדתם לפנים, יצא לנו משפט כי מן הארצות אשר בעבר נהר פרת באה שטת הכתב הזאת אל חצי האי הזה. השם אשורית אשר יתן לו התלמוד, יצדק אפוא בשומנו על לב כי ביד מלך אשור גלו עשרת השבטים; וכן יבארו גם החכמים את המלה אשורית, לאמר: “שעלה עמהם מבבל”.

ואולם עוד באור אחד לחכמים בזה, הלא הוא: “שהוא מאושר בכתבו”. ואף כי אין הדבר נראה שיהיה זה באמת מוצא המלה אשורית, בכל זאת לא נוכל להתעלם מהקבל אליו את המבטא mousnad שמשמעותו גם הוא “מאושר” (solidement établi) ואשר יכנו בו הערבים אחד ממיני הכתב שלהם שיש לו דמיון רב עם האשורית שלנו, לא בתמונת האותיות כי אם בהרבוע והחדוד אשר לשני מיני הכתב האלה.

ההיתה יד היהודים, יושבי ערב מקדם, והיהדות, אשר ישבה גם ישב לכסא דרות רבים בתימן, ביצירת אותיות הכתב ההוא? היסודות הראשים אשר לאותיות שוים הם אצל שני העמים אשר ישבו על שתי גדות לשון הים, בתימן ובכוש, אך הקצוות אשר לכתב הערבי קהו והוקצעו בכוש, או התמונה הכדורית אשר היו לאותיות בארץ הזאת, שבה ותקבל תמונה חדודית מרבעת, אחרי עברן את לשון הים. ההתחברות אשר היתה תמיד בין יושבי שתי הארצות האלה כבר יצאה לאור ע"י אותות ומופתים מדברי הימים וממחקרי הכתב. מימים קדמונים יצאו היהודים גם אל ארץ ערב הדרומית גם אל כוש. על כן יכבד בכל אופן לברר איזה דרך נודעה יד היהודים ופעלתם בראשונה.

 

ציון ג': שם ספר חשמונאים הראשון.    🔗

אוריגינס (אזוביוס,Hist. Evangelca VI,,28) השאיר לנו את השם העברי אשר לספר חשמונאים הראשון, כתוב באותיות יוניות כזה Sarbeth sarbane el המלות הסתומות האלה בארו באופנים שונים⁸³⁵. הרצפלד (II, 265, 487) קורא אותן: שרבוט סרבני אל (שבט הממרים עם אל); אולד (געשיכטע דעס פֿאָלקעס ישראל ,IV,604): שרביט שר בני אל; גיגר ‏ (אורשריפט ,205): סרבת סרבני אל (מרי הממרים עם אל). ואני היה עם לבבי רגע אחד לראות את המלה השניה כתהפוכה אשר הפכו בצדיה את המלה “סרכני”, נסיכים⁸³⁶, ל“סרבני”, בגלל אשר נבאשו נסיכי החשמונאים באחרית ‏הימים בעם ובחכמיו; והיה אפוא שם הספר בראשיתו: שרביט סרכני אל. אפס כי לדעתי לא היו עוד כנוים כאלה לרוח העת ההיא: ספרי התנ"ך נקראו כלם בשמות פשוטים, אם על שם עושיהם, ואם על שם האנשים שידובר עליהם, או על שם המלה הראשונה אשר לספר ההוא, או לפי תכן מליצת הספר. אך אין כל זכר לכנוי מעשה חושב ומסולסל כזה!

בטרם נציע פתרון חדש לכנוי הסתום הזה, נשים לב למלה אחרת סתומה גם היא הנמצאת גם כן בספר חשמונאים א' וכתובה ביונית Saramel (XIV,28). ויען אשר לפני המלה הזאת כתובה מלת היחס en, ע"כ חשבו אותה לשם מקום; אֶולד (בספר הנז' VI,438) קורא “חצר עם אל”; גיגר (בספר הנז, 212) יקרא “עצר עם אל', לאמר: מקהלת עם אל, אף כי “עצר” בלשון זכר לא נמצא בכל מקום במשמעות הזאת, כי אם “עצרה” בל”נ. ואולם אם נבחון את הכתובים 27, 28, שבם הוחל לספר דבר הנתן הנשיאות לשמעון (epi Simonos acrhieréos en saramel, epi synagoges megales iereon, Ktl.) אין מקום פה לכנוי מקום אספת העם, כי הפרד יפריד, ללא דבר, בין תארי הכבוד המנויים זה אחר זה. על כן אנחנו חושבים ‏ את המלה en כהוספה מאוחרת בגלל הפתרון הכוזב אשר נתנו למלת‏ saramel, ובאמת אין זה כי אם “שר עם אל”, הוא תאר כבוד שני לשמעון אשר היה גם כהן גדול גם שר העם⁸³⁷; והוא הוא sar bone el בכנוי הספר אשר נקב אוריגינס. וכבר ראינו (למעלה עמוד י' בהערה) כי לאשר יקראו ביונית prostatäs או srartägos קראו בימים ההם “שר” בעברית, וקרוב הדבר אפוא כי כן קראו להם הנסיכים לבית חשמונאי בטרם נקראו בשם מלוכה מימי בן יוחנן הורקנוס והלאה.

קק במלה sarbeth לבדה נמצא קושי; אך אדמה בנפשי כי בהברה הראשונה למלה הזאת יש שגיאה שמוצאה מראשית המלה השניה המתחילה גם היא באותיות האלה. לדעתי יש לקרא sepharbeth=ספר בית, והיה אפוא שם הספר “ספר בית שר בני אל”, הדומה מאד לשם אשר קרא בעל הלכות גדולות לספר חשמונאים א' (למעלה עמוד 24, הערה 2).

ומתתיהו בעצמו אולי נקרא שר בני אל, לעמת הכהנים הגדולים המנצחים על בני רשע או רשעים. גיגר (אורשריפט, מעמוד 33 והלאה) הוכיח כי בתקופה שאנחנו עומדים בה היו אוהבים לכנות את האלהים בשם “עליון”. ויען אשר השם “אל” נכתב ביונית äl, ע“כ נוכל לחשוב את המלה el כקצור מן elion, ולכתוב את שתי מערכות המלין ההן בעברית: שר בני על‘, שר עם על’. ההשערה הזאת תתחזק בעיני ע”י הכתוב בתהלים פ"ב, ו‘, ז’, ששם נראה כי גם אנשים שאינם ראוים לשם בני עליון היו נושאים נפשם לשם הזה.

בתוך האנשים אשר היו בראשי מחזיקי הורדוס, יקרא יוסף (מלחמות VIII, 5) בשם איש יהודי הגדול בעשירי סוריה ורב כח בהליכות עולם Saramalla (או Saramalle קדמוניות, XIV XIII,,5). היהיה גם זה: שר עם אלוה או שר עם אל?

 

ציון ד': ראשית הפרושים והצדוקים.    🔗

החקירות החדשות הקימו משפט אמת אשר אין להכחישו, כי הפרושים לא היו חנפים מתקדשים וצבועים, והצדוקים לא היו אנשים רשעים ההולכים אחרי רוחם, אשר אין עיניהם כי אם אל תענוגותיהם ואל מאויי לבבם. זאת תהלת גיגר כי הציג את שתי הכתות הגדולות האלה, אשר נכרו אותן עד כה, כאשר הן, כי חקר וגם הוציא לאור את תכונתן באמת⁸³⁸. משנת 1857 היא שנת צאת הספר אורשריפט, התחדש חלק דברי הימים הזה, רב החפץ למוצאי הדת החדשה, עקב אשר הטיבו להעריך את רוח התקופה ההיא ומגמותיה; יש אשר הלכו בלב סופר ומורה בדרך אשר פנה החכם העברי; אך הלוך הלכו בה מבלי להגיד זאת, ופעמים רבות גם מבלי הזכר את שמו.

אך בזאת לא נוכל להיות תמים דעים עם גיגר, בדבר המוצא אשר יתן החכם הזה לשתי הכתות האלה. לפי דבריו יצאו הצדוקים ממשפחת הכהנים לבית צדוק, אשר היה מזרע פנחס בן אלעזר,‏ ועל כן נקראו בשם הזה (אורשריפט מעמוד 24 והלאה); במשפחה הזאת היתה הכהונה הגדולה מורשה לדורותיהם עד עת בוא בית החשמונאים תחתם. אחרי אשר נקרעה הכהונה הגדולה מידיהם ברשעת צאצאיהם האחרונים ‏ ותהי לבני מתתיהו אשר מזרע משפחת יהויריב ‏ הנקלה, התחברו הצדוקים בכל זאת קל מהרה אל בעלי הממשלה החדשים, אשר החרו החזיקו על ידם במלחמותיהם לעמם עם הסורים; ויהיו לעדת האצילים והמשמרים בממלכת ישראל. והפרושים הם הם “הנבדלים” (עזרא ו', כ"א ומשם והלאה), לדרכיהם ולמוצאותיהם; המה מתקוממים למשא נפש המפלגה הנבדלה לטוב, ‏משכילים ומדריכים את ההמון למען היות להם מטה עז בעם, וכמפלגה הדורשת את שלום העם תעלה ידם באחרונה על יד צריהם לכבוד ולשלטון (שם מעמוד 91 והלאה. – על זה נשאל איך היה יוסף הכהן כאיש אשר איננו ‏ יודע מאומה בקרבת הצדוקים הזאת אל משפחת הכהונה הגדולה, והמפלגה הזאת, אשר בידה היו פקודות השופטים והשוטרים, הן לא נתנה, לדברי גיגר, כל משמרת ופקידות לאיש ישראל אשר לא מזרע הכהנים, כי אם לעתים רחוקות מאד? כי לא נתנו את הזכות הזאת, לפי דבריו, כי אם לאנשים עשירים ונכבדים ‏ אשר באו הכהנים בברית אתם בהתחתנם בם,‏ והמלים “ישראלים המשיאים לכהונה” (ראה דברי החכמים במלואם, אורשריפט 115–114)⁸³⁹, אין משמעתן ישראלים שיש בהם התנאים הדרושים להשיא מבנותיהם לכהונה, כמו שנראה מטעם המלות ודרך הלשון, כי אם אצילי בני ישראל ונכבדיהם, אשר נחשבו בעיני המשפחה המיוחסת, משפחת הכהונה, להביא אותם בקהלם. ועוד נשאל איכה היתה זאת כי ספר חשמונאים א', אשר נכתב לפי הנראה בימי ממלכת הורקנוס התיכונים, ואשר יספר לתומו את כל הנעשה בחמשים השנה האחרונות שלפני הכתבו, כי הספר הזה לא יזכיר בכל מקום לא את הפרושים ולא את הצדוקים? רואים אנחנו את דברי גיגר האומר כי הספר השני הוא מעשה ידי איש הדורש את שלום העם ואשר מחשבות הפרושים מחשבותיו בדברי הדת ובדברי המדינה (אורשריפט, 206, וכל הפרק הרביעי בספר השני); אפס כי עוד לנו לחקור לדעת ההכין עושה הספר את פניו אל מטרה ידועה, מדי ספרו את המעשים שנעשו עד מגפת נקנור, ויעש בדעת להוציא כאור מגמת פני מפלגתו, אם התנהל במלאכתו לרוחו, רוח הפרושים, והוא לא ידע ולא יחוש, ויאחז דרכו לתומו ויחזה את הדברים לפי דרכו. אם כה ואם כה הלא נשוב נתפלא בו כי לא זכר לא את הפרושים ולא את הצדוקים,‏ וכבר היו להם, לאלה ולאלה, יד ושם בישראל בימים ההם וגם שנאתם וקנאתם וגם דברי ריבותם היו לנגד עיניו. ובאחרונה הננו שואלים אם באמת ככה נכבד מוצא שני השמות האלה, צדוקים ופרושים. אם נקראו אלה על שם החסידים אנשי הלבב אשר נבדלו מכל טמאות עמי הארצות בימי עזרא, ואלה על המשפחה הנכבדה אשר היתה לה הכהונה הגדולה מורשה מאות ‏שנים, מדוע זה נכלמו גם שתי המפלגות מן השמות האלה ולא נקראו בהם לעולם בפיהן הן, ולא נקבו אותם כי אם למען שאת חרפה איש על יריבו?

כל זה המריצנו לראות את שני השמות המפשטים‏ פרישות וצדקה כראשונים לשמות היחס פרושי וצדוקי הנגזרים מהם. בדברי ימי כל הדתות וכל העמים נמצא דמיונות על אדות מדות ידועות אשר דבקו בעדה או במפלגה אחת והיו לה בתחלה לשם רע ולכנוי מבאיש ומחפיר בפי צורריה, אך ברוב הימים יהפך הכנוי הזה לשם הנוקב ומתאר את המפלגה. נזכיר למשל במאה האחרונה הזאת את השם piétiste (חסיד), הנוקב כת הפרוטסטנתים המפליגים בחסידות; ואין ספק כי השם המפשט piété (חסידות) לא יכיל בקרבו את הדפי אשר יאמרו להביע בשם התאר הנגזר ממנו. הפרושים והצדוקים לא שכחו מעולם את מוצא השם אשר כנו אותם בו. בתוך שבעת מיני הפרושים הנחשבים בתלמוד פעמים רבות ואשר לפי הנראה גם החכמים לא ידעו עוד אל נכון את משפטם, יש מספר ידוע אשר היו נדברים בהם תמיד. בדברי הריבות שבין שתי המפלגות, אשר השתמרו לנו במסכת ידים פ“ד, ו’–ח', יכלכלו שני הכנוים בלי ספק גם שמץ דפי וקלסה. במקום אחר שתו את הפרושים, או במבטא נמרץ יותר, את “מכות הפרושים”, יחד במערכה עם “חסיד שוטה ורשע ערום ואשה פרושה” ויתנו אותם כאחד ל”מבלי עולם" (מ' סוטה פ"ג, ד'). המבטא הזה נמצא גם ירוש' פאה, פ“ח, ח‘; ירוש’ סוטה פ”ג, ד‘. ר’ יהודה הנשיא עגמה נפשו לתלמידו היקר בעיניו כי נמנע ממנו, בערמת איש חורש רעה, הטוב אשר אמר לעשות לו, ויקרא מנהמת לבו: “זה מכות פרושים נגעו בו”. במקום אחר (פסחים ע', ע"א) משיב חכם אחד לשואלו בבוז: "ואנן טעמא דפרושים ניקום ונפרש! אפס כי במקום האחרון הזה ידובר על שני חכמים שפרשו והלכו להם אל דרומא, והדבר הזה היה קשה בעיני האחרים.

כל הדברים האלה מוכיחים כי שם הפרושים, אשר אמנם יקוב לפעמים אנשים המתנוססים בחסידות מופלגת (למשל שבת י“ג, ע”א; ב“ב, ס', ע”ב) לא נחשב בכלל לשם כבוד ולא בא מעולם תחת שמות חכמים, תלמידי חכמים, סופרים, רבנים, חבריא. ואין חפץ עוד להוכיח כי שם הצדוקים לא נזכר בתלמודים בלתי אם כשם אנשים אשר לא לנכח היושר דרכם, כי אך רוח אנשי ריבם לבדה היא הדוברת בספרים האלה,‏ וכי אחרי חרבן בית המקדש וסור שבט מישראל, באה המפלגה הזאת עד קצה ולא נשאר לה שרש וענף בארץ ישראל (ראה גיגר, Das Judenthum 1, 87.). על פי דברינו אלה נקל להבין מעתה, מדוע יבחרו סופרי האונגליון לקרא ליהודים פרושים או צדוקים.

 

ציון ה: על אדות האשכולות ודיני גזרות.    🔗

במסכת סוטה פ“ט, ט‘, כתוב: “משמת יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים בטלו האשכולות; שנאמר: אין אשכול לאכול, בכורה אותה נפשי (מיכה ז‘, א’)”. יש אשר חשבו את המלים: שנאמר וכו’, כהוספה מאוחרת, יען הבאור השני למלת אשכולות אשר בבריתא תמורה ט”ו, ע"ב, לאמר “איש שהכל בו”. לדעתי לא בא הבאור האחרון הזה כי אם לנתח את המלה בדרך חדוד ולא יותר. לו היה אמת, כי עתה אין ספק כי היה ראוי להיות “אשכלין” על משקל “אמרכלין”, ולא “אשכולות”, שהיא תמונת הרבים לאשכול ענבים בכתבי הקדש (דברים ל“ב, ל”ב). רפפורט (ערך מלין, בערך הזה) ואחריו יוסט (Geschichte des judenthums, I, 125) יתנו לפנינו עוד באור שלישי יסודתו במלת schola, בית מדרש; אך בכל בקיאותו הנפלאה בספרי התלמוד והמדרשים לא יכול רפפורט למצא עוד ‏מקום אחר שבו תבא המלה “אשכולה” במשמעת הזאת. גם הנה הדבר בעצמו לא כן הוא, באשר לא היו מעולם בתי מדרש שיצא להם שם טוב מבתי המדרש אשר להלל ולשמאי, שהיו ימים רבים אחרי החכמים הנזכרים במשנה. ואף גם זאת כי כדבר עודף יחשב לבקש גזרה נכריה למלה ברורה, מלה עברית לכל משפטה ותכונתה.

על אדות ההבדל שבין החכמים אשר היו לפני החשמונאים ובין החכמים אשר היו בימי ממשלתם, תספר התוספתא, בבא קמא, פ“ח, לאמר: “כל האשכלות שעמדו משמת משה ועד שעמדו יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים, אי אפשר ליתן בהם דפי; ומשמת יוסי בן יועזר איש צרידה ויוסף בן ן יוחנן איש ירושלים ועד שמת יהודה בן בבא ]אפשר ליתן בהם דופי. אמרו על יהודה בן בבא] שכל מעשיו היו לשם שמים; אלא שגדל וכו' “. את הדברים אשר חסרו בתוספתא הזאת ‏מ”בבא” הראשון ועד האחרון, מלאנו ‏על פי ירוש' סוטה, פ”ט, י‘, ושם נגרעו תחת זאת מלות אחרות, בראשונה המלה “אי” שלפני “אפשר” ואח“כ שורה שלמה מן “ומשמת” ועד “ירושלים”. גיגר (אורשריפט, 65, 117, 492) אשר קים לחלק את נוסח תלמוד ירושלמי, יחשוב כי היה דרך אחד ומגמה אחת לאנשים אשר לפני יוסי ויוסף ואשר לאחריהם, ורק שני החכמים האלה לבדם נטו אל עבר אחר; אך הדבר הזה לא יתכן בעינינו. חכמי התלמוד, המתהללים תמיד בימים הראשונים הטובים, מקימים משפט לקו, כי בני האדם הולכים הלוך ורע מדור לדור, ועל פי המשפט הזה הם מבדילים בין החכמים אשר היו לפני החשמונאים ובין אשר היו אחרי כן בימיהם, ונותנים היתרון לראשונים. הפרושים נופלים בעיניהם מן החסידים, אשר יוסי ויוסף היו הדור האחרון להם, (ראה למעלה עמוד ט"ו.) מדי בקר בעלי התלמוד למגרעות נכבדי החכמים אשר היו בדורות הפרושים, נגלה להם דבר דופי גם בהליכות יהודה בן בבא, אחד החסידים האחרונים (בבא קמא, קי“ג, ע”ב; מדרש שה“ש, פ”ח, ט'). ובזאת נבין את דברי המשנה סוטה פ”ט, ט’, אשר הצבנו בראש הציון הזה, האומרת שבטלו האשכולות אחרי מות יוסי ויוסף. והיא היא הכונה גם בתמורה, ט“ו, ע”ב.

עוד לנו להעיר על שגיאה שבתלמוד ירושלמי; תחת “כל האשכולות” כתוב בו “כל הזוגות”.‏ ואולם נראה לעין כי הבריתא חשכה את השם “זוגות” לאשר לא היו ראוים לשם “אשכולות”. גם הירושלמי שואל, משתאה על המשפט הקשה אשר הוציאה המשנה, לאמר: “וכי לא היה אשכול עד ר' עקיבא? וכל הזוגות לא היו אשכולות?” על השאלה הזאת באה תשובה נכונה מאד: “אלו שמשו פרנסות; ואלו לא שמשו פרנסות” (החכמים שהיו עד יוסי ויוסף היו בעלי פקודות על הצבור; ואשר היו בימי החשמונאים לא היו בעלי פקודות).

גיגר המקבל את הבאור אשכול – איש כל, אומר כי המלה הזאת כמוה כמלת Katholikos הכתובה בעברית קתוליקון או כיתליקין ‏ (במשנה ובירוש' שקלים, פ"ה, ה'); שני האשכולות או קתוליקין היו לדעתו הזוג היושב ראשונה בשלטון המחוקקים והשופטים, אשר עמד על משמרתו בכל דור ודור עד אשר סר שבט מישראל (אורשריפט, 116 ומשם והלאה). בכל חכמתו ועומק מחשבותיו אשר התאמץ לחזק בהם את דעתו זאת, לא אוכל להיות תמים דעים עמו בדבר הזה. כבר אמרנו כי השם אשכול, אשר מי יודע אם היה מעודו דבר מבלעדי תואר מליצי,‏ חדל לדעתנו בהגיע תור החשמונאים. הקתוליקין אשר במשנה היו פקידי האוצר,‏ כגזברין ואמרכלין הנזכרים שם גם הם; גיגר (בספר הנז', 118, 492) בעצמו יכיר זאת, אך אמור יאמר כי בתחלה היו גבולות משמרת הקתוליקין רחבים יותר, ופקודתם כעין פקודת הזקנים הצמדים (duumviri) ברומה, המתוארים מפורש juri dicumdo. לחזק את דעתו יזכיר את שני הזקנים אשר בספור שושנה (מכתוב 5 והלאה). – אך הנה הזקנים האלה לא היו לבדם השופטים, אחרי אשר באו לפני העדה כמבוא עדים (פסוק 41); המה היו בתוך השופטים, אך לא יכלו לשבת בשער למשפט הזה והמה קמו לענות בשושנה. הננו כותבים ידנו בכל לב לכל הנאמר (אורשריפט, עמוד 119, בהערה) על אדות “שני דיני גזרות”,‏ אשר קראו להם בני דורם בלעגם השנון “שני דיני גזלות”. אך אין כל אות וכל זכר בדברי החכמים כי היה יהיו אדמון וחנון בן אבשלום (מ' כתובות, פי"ג, א' ומשם והלאה) שני זקנים שופטים צמדים; לא כן הדבר, כי את שבעת הדברים שאמר אדמון ושני הדברים אשר נתנו לחנון הביעו איש איש לבדו. המשנה איננה מדברת אפוא בבית דין, כי אם בשני שופטים נפרדים, אשר בריתא אחת תוסיף עליהם (ירוש' שם; בבלי שם, ק“ה, ע”א) עוד שופט שלישי, ואשר על משפטי פיהם נחלקה הכת התקיפה, כת בני הכהנים הגדולים, וקרוב הדבר כי גם שם הקלס ההוא מאתם יצאו; אך ר' יוחנן ‏ בן זכאי ראה את דבריהם, או את קצות דבריהם. ומחלוקת בני הכהנים הגדולים הזאת אין להקדימה כי אם עד תחלת הספר הרגיל, לאמר עד תקופת הורדוס,‏ שאז חדלה הכהונה‏ הגדולה להיות מורשה במשפחה אחת דור לדור, ותהי עוברת וחולפת כלבוש שנה שנה מיד ליד. ואז היו בתי כהנים גדולים אשר הפכו את משפטם לכח ידים, כאשר ראינו במקום שידובר בם. ובכן היו חנון ואדמון בני דורו של ר' יוחנן בן זכאי, אף כי אולי זקנים ממנו לימים, ועל התקופה ההיא הלא הנה יש לנו עדות ברורה מפי יוסף על אדות מספר זקני בית הדין כי שבעה היה. עלינו להוסיף עוד כי המבטא אשר תשרת בו המשנה לאמר: “שני דיני גזרות היו בירושלים”, נראה יותר כמוסב על שני אנשים שלקחו עטרת שופטים לעצמם בעת ההיא, ולא על בית דין אשר היתה המשרה על שכמו כדת וכמשפם, וזה יכון מאד על ימי מהומה הסואנים ברעש מלחמות תמיד עם הרומים.

ודיני גזרות אין להחליף לדעתנו ב“גוזרי גזרות” הנזכרים בבבא קמא, נ“ח ע”ב. אלה היו לפי הנראה בית פקודות העיר השם משטרו בעדה לשלום העם להיות הכל על מכונו ועל משפטו. “דיני דחצצתא” הנזכרים בבבא בתרא, קל“ג, ע”ב (חצץ – גזר, במשמעת “בצע”, סנהדרין ו' ע"ב), היו כמוכיחים שופטי שלום, אשר בהוכיחם בין שני בעלי הריב, לא היו תמיד נזהרים עד מאד להשיב עד צדק משפט.

 

ציון ו: יחס האיסים אל החסידים.    🔗

בפרק אשר הקדשנו לאיסים, היה אדיר חפצנו להוכיח כי מפלגת היהודים הקטנה הזאת אשר היתה במאה האחרונה שלפני חרבן ביהמ"ק לא חוללה כמעט כל דבר חדש אשר לא היה לפנים בישראל.‏ אמונותיהם וחקותיהם, כל אשר נודע לנו מהן על פי יוסף, שהוא לבדו ידבר עליהם כדבר על בני דורו, נראו כלקוחות מן הפרושים, ורק המרץ המריצו אותן לבלי חק יען היותם שוגים בחיי רוח ונבערים מדעת את דרך התורה והמצוה. ואולם יוסף איינו עד נאמן מאד מדי ישים לפנינו את האמונות והדעות אשר לאחת המפלגות. אין לו הידיעות הדרושות ולא הרצון התמים לתת לפנינו את הדברים כאשר הם. לבנות רמות על יסוד נופל כזה ולהוציא ממנו המון משפטים אשר יהיו לבאר את מוצאי הדת הנוצרית, עמל הוא בעיני. מה נקל לכח החזיון להוליך חכמים שולל בבואם לבאר דבר לא נודע לנו בדבר אחר נעלם גם הוא, הסתום וחתום כמהו והמסופר ללא נכונה כמהו. היסודות אשר יוכלו האיסים לכל דרכיהם להמציא לפתרון שאלה קשה כזאת, אינם בעיקרם כי אם מגמה כללית אשר לרוח בני האדם בתקופות ידועות בדברי הימים, וקרוב לראותם כתור מחזה אשר בחקות הנפש יסודו. בכל אופן לא יוכל איש לדעת פשר דבר הדומיה הנצחת אשר נראה לסופרי און גליון על אדות האיסים– כי לא יזכירו אותם בכל מקום – לו היה לישוע או לתלמידיו כל דבר מה עם הפלוסופים האלה, אשר כן יקרא להם יוסף למען פארם, ואשר ככה השכילו, לפי דבריו, להתיצב בארח מישור בין הצדוקים ובין פרושים בתוך. כי אמנם היתהלך ישוע בארץ הגליל, והתגורר בחופי ‏ים כנרת, ‏ובא ירושלימה, ולא ילך לפקוד את אֶחיו לשלום, ולא יתערב במסביהם, ולא ישמיע קולו עמהם בכל שעשועיהם הנזעמים אשר ישעו בהם? או הנהיו כל הדברים האלה ולא נעשה כל זכר להם ביד תלמידיו? אם כה ואם כה, הנה אחרי אשר אין לנו בדברי האיסים כי אם ידיעות מעטות, ומוצא לידיעות חדשות אַין, על החכמים להזהר מאד במחקריהם, אם בוחרים הם בדבר אמת מלכת בגדולות ונשגבות, ואם יש את לבבם להאיר עינים ולא להפליא ולחדש.

ויש אשר נסו לחבר את האיסים, לאחור, אל החסידים אשר היו בימי החשמונאים הראשונים, ולא עלתה בידם גם הם. יה"ש (החלוץ, V ,60) יוסיף עוד לשער כי כל הזוגות שהיו מימי יוחנן הורקנוס והלאה לוקחו תמיד האחד מן הפרושים ומשנהו מן האיסים, ובעמדו על זאת התאמץ לשום את יהודה בן טבאי ליהודה האיסי אשר ידבר עליו יוסף, קדמוניות ,XII,VI,2. לו שם החשמונאי הזה, אחרי סורו מעל הפרושים, אחד הצדוקים בתוך שני ראשי הסנהדרין, כי עתה קרוב היה הדבר בעינינו; אך למה יציב לאיסי יד בתוכם? וההשערה הזאת תשען על השתוות שם נמצא מאד כשם יהודה אשר נפגעהו גם בתלמוד גם בדברי יוסף! לדעתנו לא היה כל מקום לחסידים, בתור מפלגה לבדה, כי אם בהיות מלחמה ליהודים עם אנטיוכס אֶפיפנס ועם חברי מנלס‏ ואלקימוס, ואך עברה הרעה הנשקפה על רת משה ויהודית חדלו גם המה.

היחס אשר יאמרו למצא בין ‏ האיסים ובין החסידים בדברי הימים, איננו אפוא לדעתנו כיי אם דבר רק שאין כל יסוד לו. ואולם יתכן הדבד מאד כי נקראו האיסים גם בשם חסידים בתוך יתר השמות הרבים אשר יכנו אותם בהם. לבעלי התלמוד נודע ספר אחד בשם “מגלת חסידים”, הנזכר פעמים רבות, ספרי על דברים, סמן מ“ח; ירוש' סוף ברכות; ילקוט, ח”א, תתע“ג (שם נכתב בטעות: מגלת סתרים), ואשר יעתיקו ממנו תמיד אך הכתוב הזה האחד: “אם תעזבני יום, יומים אעזבך”. במקום אחר, בראשית רבה, פ' צ”ד, ירוש' תרומות, פ"ח, י‘, ידובר על “משנת חסידים”, אשר יזכיר אותה אליהו הנביא אל ר’ יהושע בן לוי, שהיה בחצי הראשון למאה השלישית. וזאת פרשת הדברים: “עולא בר קשב תבעתיה מלכותא. ערך ואזל ליה ללוד גבי ר' יהושע בן לוי. אתון ואקפון מדינתא, אמרון להון: אין לית אתון יהבין ליה לן אגן מחרבין מדינתא. סלק גביה ר' יהושע בן לוי, ופייסיה ויהביה לון. והוה אליהו זכור לטוב יליף מתגלי עלוי; ולא אתגלי. וצם כמה צומין ואיתגלי. אמר ליה: ולמסורת אני נגלה? – אמר ליה: ולא משנה עשיתי? – אמר ליה: וזו משנת חסידים?⁸⁴⁰”

(עולא בן קושב בקשה אותו המלכות. ויברח ויבא לודה אל ר' יהושע בן לוי. ויבאו ויצורו על העיר, ויאמרו: אם אינכם מסגירים אותו בידנו והחרבנו את העיר. ויבא ר' יהושע בן לוי אל עולא וידבר אל לבו ויסגירהו ביד מבקשי נפשו. ואליהו זכרו לברכה הסכן ‏הסכין להראות אל ר' יהושע; ויחדל ולא יסף להראה עוד. ויצם כמה צומות עד אשר נראה אליו אליהו. ויאמר לו: הלאנשי רכיל אראה? – ויענהו ר' יהושע לאמר: הלא עשיתי ככל הכתוב במשנה? – ויאמר אליהו: הכי משנת חסידים זאת?") המשנה אשר יזכיר ר' יהושע למען צדק נפשו היא הבריתא האומרת כי אם יבקשו אויבים את נפש איש יהודי יסגירוהו בידיהם ולא יעמדו כלם בדבר רע⁸⁴¹ ואולם יוכל להיות כי לא על ספר מיוחד דבר אליהו, כי אם כה היה דברו לאמר: אם אמנם עשית ככתוב ‏ במשנה, הנה המשנה הזאת לא נכתבה ביד אנשים חסידים, שהם לא יתנו נפש איש למות למען הצל את נפשותם.

 

ציון ז: שמוע ופוליון הנזכרים בדברי יוסף. – מנחם.    🔗

כבר בארנו (עמוד 76 – ל"ט) את הטעמים אשר הטו אותנו לחשוב כי נתחלפו בדברי יוסף שמאי בשמעיה, אשר לשניהם הוא קורא Saméas, והלל באבטליון, אשר יקרא להם יחד Pellion. את שמעיה ושמאי נקל היה ליוסף להחליף איש ברעהו, אחרי אשר שני השמות האלה אחד הם בעינינו. ואשר לשני החכמים האחרים, לא היה מקום לשגיאה כזאת לו היה אבטליון התמונה העברית אשר לשם Pollion; אך הלא הנה הוכחנו (עמוד ל"ט, הערה 2) כי השם הזה הוא, להפך, הקצור היוני מן אבטליון. אף כי השם אביטל, אשר הזכרנו שם, נקרא על אשה בתנ“ך (ש"ב, ג‘, ד’), הנה אין להכחיש כי לפי הרכבתו יכון יותר לאיש. ואולי על ידי הוספת “יה” או “יון” בסופו, אשר לא נמצא בשמות העצם לנקבות כי אם לעתים רחוקות, היה השם הזה לשם זכר. גם מאת ההוספה הזאת היתה נסבה כי נגרעה המלה בראשיתה וכי היתה ההברה אבי לאב, ואולם גם מבלעדי זה יש לנו השם אבישלום ואבשלום. יען אשר ביונית יש לנו המון מלות רבות כמלות Ptolemos עם Polemos, Ptoli עם Polis, ע”כ קרוב הדבר כי נהפך אבטליון, אשר היה אחרי השמטת אות א' (ראה עמוד כ"ד בהערה) לבטליון או פטליון, ויהי באחרונה לשם היוני הנודע היטב, Pollion.

ההתחלפות הזאת כשהיא לעצמה לא תפליא אותנו בסופר שככה התעלם מדברי ימי ארצו הפנימים או המוסרים; אך הנה לכל הדברים אשר למלוכת הורדוס נעזר יוסף, הרבה יותר מאשר הגיד הוא לנו, ב“זכרונות” ניקולס איש דמשק, אשר היו לו מאור עינים גם בדבר הלשון, יען היותם כתובים יונית, ושגיאות הסופר היוני, המצויות מאד בחומר כזה, הלא תעבורנה גם אל תוך פועל הסופר היהודי (ראה עמוד 62 בהערה). תואר הפרושי אשר יסמוך יוסף אל שם הלל ולא אל שם שמאי, יתאים היטב אל משפטו על שני החכמים האלה (פרק י"א). oi ekeinois syntribontes (קדמוניות, XV, X, 4) הלא הם התלמידים הרבים אשר לשני ראשי הישיבות.

המשנה (חגיגה, פ"ב ב') תזכיר בראשונה איש אחד, מנחם שמו, כחבר להלל, ואח“כ “יצא מנחם ונכנס שמאי” תחתיו. נקל להבין כי המשנה, השמה את הלל ואת שמאי לשני ראשי הסנהדרין, חשבה לאמר בזה כי היה שמאי אב בי”ד או משנה לנשיא תחת מנחם. ולפי ראותנו אנו אולי נסה מנחם ליסד בית מדרש על פי העקרים אשר החזיק בהם שמאי אח'"כ. וקרוב הדבר מאד כי אמנם מנחם הזה הוא הוא מנחם האיסי אשר נבא על הורדוס למלך על ישראל (גרץ, III, 178; שור, החלוץ, VII, 60). בתלמוד יתנו טעמים שונים ליציאת מנחם; יש אומרים, “שיצא לתרבות רעה” (חגיגה, ט“ז, ע”ב, ובמשמעת הזאת, ירוש' שם, פ"ב, ב': “ממדה למדה יצא”); ויש אומרים להפך שיצא ‏ לדרך הטובה הרחק מאד מחבריו (ירוש' שם “כנגד פניו”); ועוד דעת שלישית אומרת “שיצא לעבודת המלך” (בבלי שם). שני הבאורים האחרונים לדברי המשנה נשענים על בריתא אחת, אשר התלמוד הבבלי קלקל פניה מעט: “יצא הוא ושמונים זוג של תלמידי חכמים מלובשים תירקי זהב, שהשחירו פניהם כשולי קדרה שאמרו להן: כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל” ‏(ראה למעלה עמוד י"ב, הערה 1). במקום “הוא” כתוב בבבלי “מנחם לעבודת המלך”, והסוף מן “שהשחירו” והלאה חסר. ובזה נדע כי לדעת הבבלי יצא באחת המלחמות בדבר הורדוס, תחת אשר הירושלמי ידבר על הקנאה הגדולה שקנא לתורה ודת. ואולם מי יודע אם לא נתנו גם שניהם למנחם האיסי דבר אשר קרה את מנחם בן יהודה הגלילי בן חזקיה, אשר המית הורדוס בלא משפט (ראה יוסף, מלחמות, II, XXII, 8, וביחוד את המלים analabon toys gnorimoys).

ד"ר י. לוי יחשוב כי התלמוד, אשר אמר על מנחם שיצא לתרבות רעה, החליף את מנחם בן דורו של הלל באיש אחר בשם הזה הנזכר בתעודות XIII, אשר גדל עם הורדוס השני (ראה אוצר נחמד, III (1860), עמוד 34). בכל אופן לא יתכן כי יהיה מנחם הזה האיש ההוא אשר תדבר בו הבריתא.

 

ציון ח: שתי גליות הסנהדרין הראשונות. – המקום אשר נשפט שם ישוע.    🔗

בריתא אחת השאירה לנו את הספור הבא על אדות הימים האחרונים לר' ישמעאל בן ר' יוסי בעל סדר עולם: “כשחלה ר' ישמעאל ב”ר יוסי שלחו לו: רבי, אמור לנו שנים שלשה דברים שאמרת לנו משום אביך. שלח להם: כך אמר אבא: “ק”פ שנים עד שלא חרב הבית פשטה המלכות על ישראל⁸⁴²; פ' שנה עד שלא חרב הבית גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כל זכוכית; מ' שנה עד שלא חרב הבית גלתה לה סנהדרין (מלשכת הגזית) וישבה לה בחנויות". הראשון משלשת הזמנים האלה שב אל היום אשר סר הורקנוס מאחרי הפרושים, שהוא כמאה ועשר שנים לפני הולדת הנוצרי, ובהוסיף על זה שבעים שנה שבין ראשית הספר הרגיל ובין חרבן בית המקדש, והיה מספר כל השנים מאה ושמונים (ראה ע“ז, ח', ע”ב: "מאתן ושית הוה (מראשית מלכות החשמונאים עד חרבן ביהמ"ק) ואת אמרת מאה ושמונים? – אלא עשרין ושית שנין קמו בהימנותיהו בהדי ישראל וכו'). הזמן השני חסר בספרי תלמוד ידועים, כאשר העיר גרץ, III, 575, על פי זרחיה הלוי בהמאור, וגם אמנה לא נכון הוא (ראה למעלה, עמוד י"ח). אך מה החנויית האלה אשר גלתה שמה סנהדרין?

במקום אחר, (ראש השנה ל“א ע”א) חשבו עשר גליות שגלתה סנהדרין; הגלות הראשונה היא: “מלשכת הגזית לחנות”, והשניה: “ומחנות לירושלים”. החנויות האלה לא היו אפוא לא במקדש ולא בעיר, וגם אמנם מצאנו אותן על הר המשחה, מקדם לירושלים. הלא כה יאמר התלמוד (ירוש' תענית פ"ד, ח'): “שני ארזים היו בהר המשחה; תחת אחד מהם היו ארבע חנויות של מוכרי טהרות; והאחד היו מוציאין ממנו ארבעים סאה גוזלות בכל חדש וחדש, ומהן היו מספיקין קינין לכל ישראל⁸⁴³”. וגשר היה בנוי על נחל קדרון ויחבר את בית המקדש אל ההר הזה, אשר נחשב על גבול המקדש גם הוא. כה למשל הוציאו שמה את הפרה האדומה וישרפוה שם (מ' פרה פ"ג ו'). ויען היות הנחל עמוק די הגן על העיר מעבר הזה לא היתה לה כל חומה מקדם, והכהנים עבדו עבודות ידועות בכל המקום ההוא עד בית פגי אשר במורד ההר מערבה, גם האסור לאכול בשר הקדשים מחוץ לחומת ירושלים לא חל בעבר הזה, כי אם מן החומה אשר מאחורי הכפר הזה והלאה⁸⁴⁴. ובית פגי היתה על המסלה העולה מירושלים ליריחו, ומימי ירמיהו אשר היה מענתות, אוו הכהנים את הגליל ההוא למושב להם.

קרוב הדבר כי החנויות אשר בהר המשחה היו ביד הכהנים, או כי החזיקו אותן על חשבונם. לפי דברי משנה אחת הרבו את חובות הבאת קרבנות העוף (לזבה וליולדת) עד “שעמדו קינים בירושלים בדינרי זהב”. אז קרא רשב“ג, נגד הלל, ויאמר: “המעון הזה! לא אלין הלילה עד שיהיו בדינרין (של כסף). נכנס לבי”ד ולמד: האשה שיש עליה חמש לידות ודאות, מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים, ואין השאר עליה חובה. ועמדו קינים בו ביום ברבעתים”. (מ' כריתות פ"א ז'). המשכרת הרבה אשר הביא סחר יונים לכהנים, המריץ אותם לכונן שוק לממכר יונים גם בהר הבית, לפי הנראה באולם העמודים (מרקוס XI, 15 והמקומות המקבילים).

קרוב הדבר בעיני כי היו החנויות ההן למשפחה התקיפה, משפחת חנן. וגם אמנה מקורות החכמים מדברים על “חנויות בני חנן”, אשר יעשו שם בערבה בדבר מקנה המאכלים למען יחלצו מתרומות ידועות אשר היה על הכהנים לתת (ירוש' פאה פ"א ו'). החנויות האלה היו נודעות בירושלים למדי עד כי נקבו בפי העם בשם חנויות סתם, ושם ישבה סנהדרין אחרי צאתה מלשכת הגזית. שמה הובא ישוע אל בית קיפא וחנן חותנו, ושם היה מושבו כמעט תמיד מיום בואו העירה. הדבר אשר ספרו בעלי האון גליון יצדק מאד יחדו עם השערתנו, וכדבר עודף יחשב להעיר כי Annas אשר באון גליון (לוקס III, 2), Ananos אשר ביוסף וחנן שבתלמוד שם איש אחד הם.

עוד דבר אחד נמצא לנו, אשר ממנו נראה גם כן כי החנויות אשר ישבו בהן הסנהדרין הן הן חנויות בני חנן. הוא דבר הבריתא האומרת: "הרבו חנויות בני חנן שלש שנים קודם לארץ ישראל וכו' " (ספרי על דברים ק“ה; ירוש' פאה פ”א ו'). הזמן הזה אמת הוא באשר הוא חל בעת הרוג חנן ומרוד היהודים ברומה. כי אכן היה רכוש הכהנים השנואים האלה לבז ולמשסה ביד ההמון המתפרץ, והסנהדרין שבה בעת ההיא ירושלימה אל תוך העיר.

 

ציון י: אלעזר בן חנניה.    🔗

אחרי הכות אלעזר את מנחם וגדודו להנקם מהם נקמת דם אביו השפוך בידיהם (ראה עמוד (133, לא נזכר עוד הכהן הזה בדברי ימי מלחמת היהודים עם הרומים כי אם פעם אחת, הלא היא ביום עשות ממשלת המתונים אשר נוסדה בירושלים אחרי הנגף קסטיוס, את כל התכונה הדרושה להגן על הארץ. אז שולח אלעזר להיות שר הצבא בארץ אדום או בגליל נגב הארץ. ואיש כי יהיה לרצון לסוד הזקנים תופשי הממשלה בירושלים, הלא עליו להיות חטר מגזע משפחת כהנים נכבדה ורוחו שוחר טוב מבקש רצון, לבלתי מאסו עצת שלום עם רומה כי תאונה לידו.

אנחנו נוכל לדמות בנפשנו מה הדברים אשר היו לשטן ולמכשול לאלעזר במלאכותו, שהיתה חציה למלחמה וחציה לשלום. כמהו כחברים המתונים פקידי המדינות האחרות מהרו ‏ירדו מעל הבמה; כי היה עליהם להניח את מקומם לרעיהם העולים עליהם בקנאתם ובחפץ כפיהם ואשר הקדימו אותם במחשבותיהם ובדעותיהם בהליכות עולם; באדום היו הבאים תחת אלעזר יעקב בן סוסה שמעון בן קתלא (מלחמות,VI, 1, 8; II, 6). יוסף אשר נבחר ביום הבחר אלעזר ויהי גורלו הגליל, התחזק בתחבלותיו על עמדו לא נהדף מפני יוחנן איש גוש־חלב מפקד צבא הקנאים במדינה ההיא. כבר הראינו פעמים רבות כי אין להאמין בדברי יוסף לאשר יספר על מלחמת בני עמו הנפלאה הזאת; ואף כי בכל הדברים והמעשים אשר היתה ידו הוא בהם. כבר הגדנו (עמוד ע"ג) במה ידע לבבנו כי נסתרה תכונת יוחנן ממנו מפניי דברי הסרה אשר חפא עליו אויבו.

אלעזר נקרא בפי יוסף, בהשביתו את קרבן התמיד אשר יקריבו לשלום הקיסר, בשם neanias thrasytatos, “נער עז נפש” חומו הראשון נדעך אפוא ורוח קנאתו הסוערה נחה שקטה אחרי כן. אך אין זה טעם מספיר לבלתי היות דרך אחד לנציב אדום ולכהן המקניא והמעורר את רוח העם לפנים. כי אם זה דבר שנותו את דרכו, כי "פקיד בית ה' " (stratägou tote) בן חנניה העשיר (למעלה, עמוד 138) אשר משפחתו נכבדה בישראל והוא צפוי בראשונה אל תעלולי הסיקרים, נטה בכל זאת רגע אחד אחרי רוח הקנאה אשר עברו בהקציף פלורוס רבים מיושבי ירושלים במעשי אכזריותו. אך המעשים הרעים אשר הגדיל מנחם לעשות, וביחוד מות אביו ביד הורג, יסרוהו למשפט ויעזוב את הקנאים, ומגני הארץ אשר בירושלים היודעים את מולדתו ואת אשר עבר עליו ואשר שת ידו את נועצים, בטחו בו מעתה יען כל אלה כי יכלכל את משמרת פקודתו כאשר בלבבם וכנפשם.

לא דבר רק הוא ממנו להוסיף כי אין לקבל את המלה neancas, “נער”, אשר שם לו יוסף, ככתבה וכמשמעתה. גם בדברו על שמעון בן גיורא (מלחמות, IV, IX, 3) יקרא לו כן. לפי הנראה יכנה ככה את כל הנמהרים, המשליכים את נפשם מנגד בלי דעת וחשבון במלחמה עם הרומים. ובזאת נבין יותר את הפקידות אשר נתנה לאלעזר, את גדלו ואת ידו החזקה במקדש ה' ואת דבר שנותו את דרכו.

אבי אלעזר נקרא תמיד בשם כהן גדול, והמשרה הזאת הלא היה תהיה על שכמו באמת, כי לא אדע כי יהיה זה משפטם לכנות כן איש עשיר ונכבד בעדתו יען היות מוצאו ממשפחת כהנים גדולים; ולו היתה כזאת, כי עתה אין בידנו עוד להבדיל בין הכהן הגדול אשר עמד על משמרתו זאת ובין המתאר ככה מפני הכבוד. כי נשים לבנו לדעת את דרך יוסף וסופרי און גליון והתלמודים בענין הזה, וראינו והנה לרבים היוצאים מזרע הכהונה הגדולה לא יקראו כי אם oi archiereis, בני כהנים גדולים, וליחוד eis ton archiereon (ראה ביחוד מלחמות, II, XX, 4). ואנחנו לא נדע כי אם חנניה אחד אשר היה כהן גדול, הלא הוא בן נדיבאי, שהוא אפוא אבי אביו של אלעזר.

אחרי הדברים אשר בררנו בזה, לא נוכל לקבל את דעת גרץ החושב כי אלעזר הוה הוא הוא אלעזר בן חנניה בן חזקיה, אשר פתח דלתי ביתו לבית שמאי הנועדים שמה לגזור שמונה עשר דבר (למעלה, עמוד ע"ג); כי הנה אם גם נמצא בטול קרבן התמיד לחיי הקיסר בתוך הגזרות ההן, הלא זה אך יהי לאות כי קימו החכמים את הדת אשר נתן פקיד בית ה' המורד וכי שמו אותה לחק ולמשפט. ולו היה אלעזר פקיד הבית גם מקנא לעמו ולארצו גם חכם מבין ומשכיל במדרש התורה כאשר היה בן בנו של חזקיה, כי עתה לא חדל יוסף מהוסיף אחרי שמו את תכונתו השניה הזאת, למצער פעם אחת. הלא כן יעשה מדי דברו על יהודה הגלילי אשר יתארהו sophists deinototes (מלחמות, II, XVII, 8) בספרו על הליכות מנחם בנו (וראה עוד ציון א').

 

ציון י"א: משפט יוסף על שמעון בן גמליאל.    🔗

אין את לבבנו להעביר בזה את ספר מלחמות היהודים ביד יוסף תחת שבט בקרת קשה ומפרטת. בכל התוכחות אשר הוכיחו את הסופר הזה במשפט ואשר לא חשכנו ממנו גם אנחנו בספרנו זה בכל עת מצא, טוב לנו כי השאירו לנו ספריו‏ זכרונות אחת המלחמות הנפלאות, אשר בלעדיהם אבדו ממנו אבדה נצחת באין מקורות אחרים. ואולם הננו ונתנו בזה מופת בהיר לעינים להודיע איכה יעות יוסף את המעשים שנעשו לפי הדרוש לו לצדק נפשו.

יוסף יתוה בתוים כוללים את תמונות שני אנשים נכבדים את הזקן חנן (מלחמות IV, V, 2) ואת שמעון בן גמליאל, בן רבעים להלל (חיי יוסף 38). גם את שניהם יהלל בכל פה: הנם אנשים צדיקים ונשואי פנים, אנשים אשר חכמת אלהים בקרבם, ולו שמעו עמם לקולם כי עתה יכלו גם שניהם, יען היותם רכים וטובים, להקים את סכת ישראל הנופלת. לא יפלא בעינינו על פקיד ארץ הגליל שככה יהלל את אהבת השלום. אך איכה יקחו האנשים ההם שחד מיד מלאכי יוחנן איש גוש־חלב? מי יאמין לו לדבר אשר אמר כי שמעון בן גמליאל רע יוחנן, הואיל להיות להם ליועץ ולמליץ למען יקח חנן מידם את המתנות היקרות אשר שלח צורר יוסף, ויקבל ברחמים וברצון את תנואותיו אשר התאונן על איש ריבו (חיי יוסף 38, 39)? אין זאת כי נחוץ היה לו לגנוב את לב הקורא ולהסב את עיניו מן הסבות אשר הסירו את לב הראשים אשר בירושלים מפקידם אשר בטבריה; נחוץ היה לו לדבר סרה על חנן ושמעון למען כסות על כל רעתו והות נפשו הרמיה. על שמעון כבר דברנו למעלה (עמוד ע"ג). ומה רב ההבדל בין חנן המשליך נפשו מנגד למען ארצו ועמו, ובין האיש ההולך על גחון אחרי מחנה הרומים ואשר בהשרף בית ד' וכל עמו נאנחים, אין עיניו ולבו כ"א לקחת ברכה מאת המנצח, נחלות שדה וכרם בארץ העמק, תחת הנחלות אשר היו לו במסבי ירושלים מקום מרמס רגלי הלגיונות המשחיתים את חבל הארץ ההיא! (ראה חיי יוסף 76; די סולסי, ימי ירושלים האחרונים 417).