א

ביום חורף אחד נתעכבתי בבאר-שבע עד שעה מאוחרת בערב, לרגל פגישה שנתארכה למעלה מן הצפוי. היה זה אחד מימי הגשם המעטים באיזור זה, המביאים עמהם ברכות לשדות, אך על תושבי העיר הם מַשרים דכאון, כי הרחובות הבלתי-סלולים די-צרכם מתמלאים עד-מהרה רפש ואדמת החצרות, הסימטאות והדרכים, הופכת עבטיט צהוב, סמיך ודייסתי, שאנשי המקום המזרחיים מדמים אותו לבּוּרגוּל והרומנים – למַמַליגה. השעה היתה כבר קרובה לעשר, ויעצו לי לעשות את הלילה בעיר, מה גם שספק הוא אם עוד אמצא מונית לתל-אביב; אך הצינה, הרטיבות, מראָם השומם של הרחובות, והמחשבה על שהייה מבודדת בחדר קר של מלון טחוב – האיצו בי להסתלק מן המקום בכל דרך שהיא. עוד סיבה היתה לדבר – אותה דחיתי בלבי למדרגה שנייה במעלה – והיא שבאותו ערב עצמו התקיימה מסיבת-רעים בבית אחד מידידי, וקיוויתי איפוא שאספיק להגיע לשם בטרם תסתיים.

הרחוב הראשי, המואר פה ושם בפנסים לוטי-ערפל, היה ריק מאדם, ואך בקציהו, בקרבת התחנה כמדומה, ראיתי מכונית אחת, בודדת, ליד המדרכה. החשתי את צעדי, ובגשתי אליה, מצאתי בה אמנם כמה אנשים יושבים ומחכים.

– לתל-אביב? – שאלתי בעד החלון.

– לתל-אביב, 'הכנס! – ענה לי קול צלוּל, מלא, של אשה, כאילו היתה מצפה לי מכבר.

נכנסתי והתיישבתי במושב האחורי, ועם כך נסתלקה מלבי כל הרגשת העצבוּת המקננת באדם הנקלע למקום זר, בייחוד בליל חורף גשוּם מעין זה. כלי הרכב המסיע אותך ממרחקים הביתה, אוֹצר בו קורטוב מן החמימות והנעימות של הבית, בדומה הוא חלק ממנו. יותר מכן המונית הקטנה, שמיד יוצרת הרגשת שותפות בין הנוסעים השרויים בכפיפה אחת, שאפילו הם זרים זה לזה, מטרה אחת מאחדת אותם לשעה, להגיע הביתה. אני הייתי החמישי למניין. לצדי ישבו בחור ובחורה, דחוקים זו אל זה, שאת פניהם לא יכולתי לראות מפאת האפלולית. במושב שלפני, מן הצד, ישבה אותה אשה שענתה לשאלתי, אשה רחבה שהסיגה גם את גבול המושב הסמוך, ולראשה כובע בעל ציצת-נוצה ירוקה. בקוצר-רוחה אפשר היה להבחין על פי נענועיה של נוצה זו, בהפנותה ראשה מדי פעם כלפי החלונות, לימין ולשמאל. מן המושב הקדמי, שליד הנהג, נראה גבו של אדם בעל מגבעת ואדרת עם צווארון של קטיפה שחורה. הוא ישב ללא נוֹע והסתכל נכחו, ואף שלא יכולתי לראות את פניו, דומה היה בעיני משום-מה כאדם נכבד, אולי מפני שגם אחר-כך, כשחילופי-דברים שונים התנהלו בין הנוסעים, לא החזיר ראשו לאחור אפילו פעם אחת.

– איפה הנהג? – שאלתי.

– אינך מכיר את הנהגים? – ענתה האשה בעלת ציצת הנוצה, ועתה ראיתי כי פניה הרחבים, הבהירים, שאורו העמום של פנס-הרחוב הגיה אותם קימעה, היו מפורכּסים מאוד, צבע וורוֹד על הלחיים, והגבּות משורטטות בקו שחור, דק, קשתי. לא היו אלה פנים צעירים, אך טיפוחם וכן מלאותם ללא-קמט, שיווּ להם ארשת של חשיבות, בניגוד להמוניות של נעימת-דיבורה.

אף שברגיל הדיבורים בגנוּת הנהגים מאחדים את הנוסעים בדעה אחת, אמרה האשה הצעירה, שהיתה סמוכה על כתפו של בן-זוגה, בנעימה שקטה:

– בין כה וכה עלינו לחכות עוד לשני נוסעים.

קולה היה רך מאוד, שירי כמעט, כקולן של עלמות ענוגות שהחיים פּינקוּן ואין בליבן שום טינה עליהם או על האנשים. ניכר היה שלא איכפת לה אם ניסע עכשיו או בעוד שתיים-שלוש שעות, ובלבד שתהיה חוֹסה בזרועו של זה שלצידה, ואין הבדל בדבר אם כאן או בכל מקום אחר.

– בשעה כזו לא מחכים עד שהמונית תתמלא – אמרה האשה הרחבה והפנתה גבּה אלינו במשיכת-כתפיים.

אך ברגע זה תקע מישהו ראשו בחלון, ראש כביר, חבוש כובע גרב ירוק, וקרא בקול מגושם, שנשמע כנהמה:

– תל-אביב?

האשה נרתעה מעט, ובעוד רגע נתאוששה וענתה:

– תל-אביב! – וכלפינו: – עכשיו חסר רק עוד אחד.

– אין דבר, גברת, אני שווה שניים – אמר הלה ועם כך פתח בתנועה רחבה את הדלת ודחק עצמו פנימה מבעד לפתח, שלא הכילוֹ.

בכניסתו נתמלא כל חללה של המונית בגופו עצום-המידות, עד כי דומה היה כאילו דוב נכנס לתוכה. וכשנתיישב, כשהוא מפשיל את שולי מעילו העבה מכאן ומכאן, ועם כך פוגע בכתפיו ובמרפקיו באשה, שעתה נראתה הרבה פחות רחבה מבתחילה – נתנודדה המכונית תחתיו והשמיעה קול חריקה עמוּם מכוֹבד המעמסה.

– סליחה! – הטיל הלה אימרה משנשתקע במקומו, ולא היה ברור למי ולמה נתכוון בכך.

רושם גופו הכביר, שהוסיפו עוד על סירבולו האדרת והסודר הכרוך כמה כריכות סביב לצווארון, וכובע-הגרב העבה בעל שני הקצוות, המזדקר כצריח על ראשו – היה כה גדול, שהאשה שלידו הרחיקה עצמה ממנו ככל שיכלה ותהתה עליו בהשתוממות. הנערה הענוגה ניתקה לרגע מזרועו של בן-זוגה והרכינה עצמה מעט-קט לפנים והסתכלה בו בסקרנות גלוייה, כבפני חזיון זוֹאוֹלוֹגי נדיר, כשחיוך דק על שפתיה, ואף הבחור שלידה נפנה לעברו. רק האיש במושב הקדמי הוסיף להסתכל נכחו ללא נוע, כאילו היה חושש להפסיד משהו מנוחיותו, לאחר שכבש את המקום המיוחס שבמונית.

– כולם פה! למה לא זזים? – הכריז בעל כובע-הגרב בקול, ולמשמע משפט זה, פרצה הנערה הענוגה בצחוק לבבי שצלילו כצליל מטבעות-כסף מתגלגלות, והסתירה ראשה בחזו של בן-זוגה.

– מה זה מצחיק אותך גברת? – הפנה הלה את ראשו כנגדה. לפניו המגושמים, הכהים, בעלי לחיים מלאות עם ספיח-זקן של שניים-שלושה ימים, פּה בשׂרני ועיניים שחורות, נוצצות – היתה אותה הבעה שופעת מרץ וביטחה שאין לעמוד בפני חביבותה, אף שהיא מלבישה עצמה גסות לכאורה.

– אני רק סתם צחקתי… – אמרה הנערה במבוכה וביקשה את חסות מגינה.

– אולי באמת תקרא לנהג? – אמרה האשה בעלת ציצת-הנוצה.

– איפה הוא? – נענה הבחור ועם כך שירבּב ראשו מבעד לחלון וקרא החוצה – הי יענקל! מחכים לך! – ואחר גחן בחצי-גופו כלפי ההגה, לחץ עליו בידו והשמיע כמה צפירות.

– מן העבר השני של הרחוב נתקרב ובא בצעדים מדוּדים אדם בעל חליפה אפורה וצעיף צבעוני לצווארו, שהיה כנראה הנהג. השם:“יענקל”, שבפיו של בעל כובע-הגרב היה בו טעם לזילזול, הלם לא-במעט את מראהו האפור, המרושל, ואת פניו השׁחוּקים, המטושטשים כפניהם של רבים מן הנהגים, מחמת יגיעה, משא ומתן עצבני ובלתי-נעים עם הבריות, והכפיפה התמידית על ההגה.

– כמה אתם? – שאל הנהג משניגש למכונית.

– זה בסדר. סע כבר! – אמר בעל כובע-הגרב. ושוב עורר את צחוקה של הנערה, אך הפעם היה זה צחוק חרישי מאוד, ולא הגיע לאוזניו של הנהג.

הנהג נכנס אל מושבו, הגיף מאחריו את הדלת והחזיר ראשון לאחור.

– אתם משלמים בעד שבעה? – שאל משראה כי חסר אחד להשלים את המניין.

– מה זאת אומרת? – נרתעה האשה – בשעה כזאת אתה מחוייב…

– אני לא מחוייב שום דבר, גברת – אמר הנהג בהדגשת כל מלה.

– חבוּב – אמר בעל כובע-הגרב בקול רך ומתמשך – אתה לא רואה שאנחנו ממהרים? איפה הלב שלך?

– הלב שלו בכיס – השמיע דברו זו הפעם הראשונה, בן-זוגה של הענוגה, שישב לידי. קולו היה יבש, שברירי, והמלים מאמרו מתוך מורך-לב, כאילו נקטעו באמצע.

– תוסיפו כל אחד עוד חצי לירה ואנחנו נוסעים – שידל הנהג.

– לא חבוּב – אמר בעל כובע-הגרב בקול ממותק – זה לא יפה מצידך. אתה רוצה שנהיה עצובים?

למשמע הדברים האלה פרצה הענוגה בצחוק גדול, מבלי יכולת לעצור בה, ובן-זוגה לחצה היטב אל גופו, כאילו להשתיקה.

– כמה זה עד ראשון-לציון, חבר? – שאל שוב בעל כובע-הגרב.

– כמו לתל-אביב – ענה הנהג – ותוסיפו עוד חצי לירה וניסע כבר.

לאחר דין-ודברים ממושך נכנענו ושילמנו כפי דרישתו.

– תיקח ספיד, חבוּב – אמר בעל כובע-הגרב משזזה המכונית ממקומה – הבחורה שלי לא אוהבת כשני בא הביתה מאוחר.

ב

משיצאנו מתחומה של העיר, החלו הנוסעים, כדרך אנשים שנסיעה ארוכה לפניהם, עושים כל אחד מדור לעצמו, במובדל מן השאר, למיסב נוח ככל-האפשר. ראשון לכך היה אותו בעל כובע-גרב. תחילה הפעיר פיהוּק מופלג כיללה לחלל המונית. אחר המהם לעצמו, “צריך לישון קצת”, הפשיל את צווארון אדרתו עד למעלה מאוזניו, התקין יפה את חבישת הכובע לראשו, תקע ידיו בכיסי המעיל, הסמיך עצמו במכורבל אל החלון והפטיר " לילה טוב". “לילה טוב” – ענתה לו בקול חביב הנערה הענוגה, שכנראה לא חדלה לעקוב אחר תנועותיו, שעוררו בה בדיחות ואהדה. האשה הרחבה בעלת ציצת-הנוצה, אף היא השעינה עצמה אל החלון שמנגד, שיכלה את ידיה האוחזות בארנק על ברכיה ועצמה את עיניה. לפניה הרחבים, בעלי העפעפיים הארוכים, היתה עתה הבעה שליווה מאוד, חולמנית, כלפניו של ילד. הזוג שלידי המתיק-לחש עוד שעה קלה, אחר מיצעה עצמה הנערה בחיקו של הבחור, כשרגליה פשוטות אל הצד וראשה משוּקע בבית שחיוֹ, ובמצודד אפשר היה להבחין איך היה הלה מעביר מפעם לפעם שפתיו על שערה החלק או מטביען במצחה בנשיקה חרישית. האיש שבמושב הקדמי משך פעמיים-שלוש בכתפיו, כמחמת הקור, וראשו נשתקע ביניהן מעט יותר מבתחילה.

המכונית החליקה על פני הכביש, שהיה רחוץ עוד מגשמי היום, ופנסיה המישוּ את האפילה הלוך ודחה לפניהם, והיו מריצים לצדדים צללים ארוכים עד אין סוף של עמודי טלפון, גבעות ותלוליות, שנסוגו בקשתות רחבות מאוד לאחור; ואילו מעבר לתחום זה שררה חשיכה מוחלטת, מעובּה, ללא סימן של שמיים וארץ. בראשונה נתתי דעתי על הדרך, להבחין, על פי ציוּנים שאני שומר בזכרוני, היכן אנו עוברים, אך עד-מהרה נואשתי מכך. אותה חשכת-לילה היתה פּרוּשׂה על הכל, ואותם צללים ניסוֹטו לאחור, עד כי דומה היה שהעולם הולך-סובב סביבנו במעגל, חזור וסבוב וחזור. המהמורות שבכביש נדמו כשקעים עמוקים, והגבשושיות כּתּילים גבוהים, ומשונה היה שהמכונית אצה על פני כל אלה ללא תקלה. אחר הרהרתי בכך כמה נתקרבה באר-שבע למרכזה של הארץ. בשנים האחרונות. לפני קום המדינה היתה הדרך אליה ארוכה מאוד, כעין מסע לארץ אחרת, הכרוך בהתכוננות מרובה, באריזת כלים וצידה, בהצפּנת נשק במימיות, בסכנות נפש, ואילו עתה נוסעות לשם מכוניות בכל שעה ושעה ואלו הן נסיעות של חולין, ללא כל רטט בלב. אחר נזכרתי שדברים אלה כבר אמרתי לעצמי כמה וכמה פעמים בנסיעות קודמות, והם מן הדברים הנדוֹשים שאין בהם כל חידוש. אמנם כן, אמרתי, אין בהם חידוש, אבל חשיבות יש בהם ולבנו גס בהם מפאת ההרגל. לפנים היה שם “באר-שבע” מעלה זכר ימים קדומים, אברהם, יצחק, הבארות אשר חפרו ואשר סתמו הפלישתים. אחר-כך – מראה רחוב פּרוּז של אבן ובדוּאים שולפי-חרב ורוחות שרב נושאות אבק מדבּר. היום ניטשטשו אותם זכרי-דברים מפני תושביה החדשים ובתיה החדשים שמחקו עקבות הזכרונות הישנים ולא השאירו להם שריד לבד כמה בניינים ערביים. אף-על-פי-כן, אמרתי, גם היום מיוחדת באר-שבע מכל העיירות, לפי שעיקר הווייתה הוא המדבר המקיף אותה, שהיא נושמת יום ולילה את רוחותיו ואת האבק שמעלות מכונות-המשא הנוסעות בדרכים לסדום, למכתשים, למחצבים ולאילת. אבק זה נספג אפילו בכלי נשימתם של אלה שתמול-באו והוא מאַפּר את פניהם. עם כך עלתה במחשבתי הפגישה שהיתה לי לפני שעה, ונזכרתי בדברים רבים שהיה בדעתי לאמרם ולא אמרתי. אחר מיעטתי את חשיבותם כדי לא לצער את עצמי. סילקתי מחשבות רעה מלבי והגיתי במסיבת-הרעים שוודאי עוד אספיק להגיע אליה. העברתי לעיני אחד לאחד את אלה שיהיו בה, וראיתי שמסיבה נאה היא זו, כי איש מבאיה אינו עשוי להעכיר את רוחי בנוכחותו. נעים יהיה להגיע לשם כשהכל כבר שתויים מעט ואין משמעת הנימוסין כּוֹבלת את לשונך ואת הליכותיך. המחשבה על היין העבירה חמימות בגופי. עצמתי את עיני ומראות של גביעים, מנורות וספות מרופּדות, רדפו זה אחר זה ואחר-כך נתמזגו יחד למעין אולם גדול של עמודי שיש, מוצף אור, ועלמות בשמלות ארוכות שטות בו בשורה ארוכה מאוד, ארוכה לאין סוף, עד ששקעו גם הן בחשיכה.

כמה זמן הייתי שרוי כך בתנומה ואיזו דרך עברנו – לא ידעתי. אך במדומדם, בעוד עיני עצומות, שמעתי דיבורים שהמלה “גשם” היתה נשנית וחוזרת בהם, וכשפקחתין – ראיתי והנה החלונות שטופים מים ושני המגבים שלפני הנהג חגים אילך ואילך ברחש חד-גוּני, ובחוץ אי-אפשר היה לראות דבר מפאת מסכי הגשם הקולח שפעים-שפעים. אפילו מחוז האור שלפני הפנסים נצטמצם עד מאוד ונראו בו רק סילוני המים המרטיבים את השמשה ללא-ליאות ומתנפצים לרסיסים על פני הכביש, קרוב. המכונית הבקיעה בעדם בדי-עמל והאיטה את מרוצה.

– איזה מַבּוּל! יה-אַללה יה אַללה! – קרא בעל כובע-הגרב בהצמידו את חטמו אל החלון.

– ממש שיטפון! – אמרה האשה בהתפעלות והידקה את שולי מעילה לצווארה.

– הבט, וילי, איזה גשם נוצץ! – אמרה הנערה שישבה עתה במזוּקף, גחוּנה מעט לפניה, והסתכלה במטר המואר על ידי פנסי-המכונית.

– יפה, אבל לא כל כך נעים – אמר הבחור בנעימה יבשה.

הנהג מחה את האדים שכיסו את השמשה שלפניו במטלית יבשה ואמר:

– הפעם השניה היום שאני נוסע בגשם כזה. גם בבוקר התחיל גשם עצום בבת-אחת, בדיוק במקום הזה.

– היכן אנו נמצאים? – שאלתי.

– קצת אחרי שובל – ענה הנהג – בבוקר היה גשם עוד יותר גדול, אבל אפשר היה לראות, עכשיו אי-אפשר לראות כלום.

– גשם זהב. שווה מיליון! – אמר בעל כובע-הגרב מבלי להתיק עיניו מן החלון – מפריח את השממה!

מליצה מעין זו מפיו של בחור מגושם כמותו, הייתה כה בלתי צפוייה, שאי-אפשר היה שלא תעלה חיוך על פני יתר האנשים.

– אתה מדבר עברית מצויינת! אמרה האשה במעין מחמאה לילד שפלט דברי חכמה.

• למה של אדבר עברית מצויינת? – נפנה אליה הבחור בהרעמת פנים – אין לי פרצוף כזה?

• לא, אדרבא! אני רק שמחתי לציין את הדבר! – אמרה האשה.

• חשבת שאני עולה חדש? – אמר הבחור.

• הו, לא, לאֱ – אמרה האשה.

• חברי הכנסת יכולים ללמוד אצלי עברית. הם מדברים עברית שזה גועל נפש! עיקם הבחור את שפתיו הבּשׂרניות,

• אתה צודק. זה באמת נכון – אמרה האשה.

• הייתי שולח את כולם לבית-ספר! אלה הם נבחרי העם?

• עתה, זו הפעם הראשונה, הפנה האיש במושב הקדמי את ראשו לאחור, לראות את הדוֹבר. לפניו היתה ארשת אטוּמה, מסתייגת, של אדם שמעמדו נכבד משל יתר האנשים שהמקרה זימנו למחיצה אחת עמהם.

• אתה מהנגב? – שאלה הנערה, שבעל כובע-הגרב עורר בה סקרנות יתרה במשך כל זמן הנסיעה.

• כן ולא, גברת – הפנה עתה הלה את כל גופו המסורבל לעברה – חמישים אחוז כן חמישים אחוז לא.

• – מה זאת אומרת? – צחקה הנערה.

• זאת אומרת שאני עובד בנגב, אבל הבחורה שלי בראשון. הלב מחולק אצלי לשניים, חצי וחצי – אמר הבחור בחיוך שהקסים, כנראה, את לבה של הנערה כי היא נענתה לו בחיוך מלא אהדה.

• איפה את עובד? – שאל בן-זוגה של זו, המכוּנה וילי.

• כוּרנוּב. שמעת פעם על מקום כזה?

• זה בדרך לסדום נדמה לי, לא? – אמר הלה.

• זהו. קלעת למטרה. בדיוק – אמר בעל כובע-הגרב.

• לפני חודשיים הייתי אצלכם – אמרה האשה בעלת ציצת-הנוצה, כלאחר-יד.

• באמת? – שאל בעל כובע-הגרב בתמהון מופלג – לא ייתכן, איך זה לא ראיתי אותך?

• עובדה – אמרה האשה.אַת אולי אשתו של המהנדס ניסימוב?

– לא… – צחקה האשה – אני רק זמרת. שמי אַה! – קרא מעל כובע-הגרב ועם כך הוציא את ידו מכיס מעילו והושיטה לעומתה – נעים לי מאוד. שמי בּוּבּלה.

• למשמע השם הזה פרצה הנערה שוב בצחוק גדול, ואמנם משוּנה ביותר היה כי בשם בּוּבּלה יכוּנה בחור עב-גוף ורב-מידות כמוהו.

• אני מצטער מאוד שהחמצתי את ההזדמנות לשמוע את קולך הערב – אמר בּוּבּלה בשפה נמלצת, שעל-פי חיוכה של הזמרת ניכר כי נעמה לה מאוד – בדיוק באותו ערב עבדתי על הבּוּלדוֹזר. כן, גם לי היתה הרגשה כזאת – אמרה הזמרת – על-כל-פנים שמחתי שגם אני יכולה לתרום משהו לעובדים בערבה. הלא אתם מבודדים שם מכל העולם!

• פשוט רחמנות! - אמר בּוּבּלה בקול עבה ולגלגני.

• בכל זאת – אמרה הזמרת – לא כל אחד מוכן היום לעבוד במקום מרוחק כל-כך ובתנאים כאלה…

• מה את רוצה להגיד לי, גברת – טען בּוּבּלה – שאלה שועבדים בנגב הם אידיאַליסטים?

• אני חושבת שכן… – אמרה הזמרת.

• איפה את חיה, גברת! - ליגלג בּוּבּלה – אלה שעובדים בדרך לסדום מתחלקים לשני סוגים? סוג אחד שעובד מפני שאין לו ברירה אחרת, אלה הם העולים החדשים, וסוג שני שמרוויח הרבה, אלה אנחנו.

• כמה אתה מרוויח? – שאל וילי.

• שישים לירה בחודש מורידים לי מס-הכנסה, עכשיו תעשה חשבון כמה אני מרוויח!

–לא מעט! – אמר בטח! אתה חושב שאחרת הייתי הולך לשם? ארץ אוכלת יושביה! בקיץ שם גהינום! היית פעם בסדום?

– אנחנו פעם ראשונה בנגב. זהו טיול ירח-הדבש שלנו! – אמרה הנערה בבת-צחוק.

– אה! – קרא בובלה – אם כן מזל טוב! מזל טוב! מיטב איחוּלי מקרב לב! – והושיט יד לנערה.

– ליזה שמי – שמחה הנערה להיכּרות זו.

– בּוּבּלה.

– וילי.

– בּוּבּלה. נעים לי מאוד. אתם מתל-אביב?

– מחיפה – ענתה ליזה – וילי לומד עכשיו בטכניון.

– נעים מאוד – אמר בּוּבּלה – תמסור דרישת-שלום בשמי לרב-אלוף דוֹרי.

למשמע השם הזה הפנה האיש מן המושב הקדמי את ראשו לאחור בפעם השנייה. אך מיד חזר וישב כבתחילה, ללא נוע.

– אתה מכיר אותו? – שאל וילי את בּוּבּלה.

– אני מכיר אותו כשהיה עוד דוסטרובסקי – אמר בּוּבּלה.

– מן ההגנה? – שאלה הנערה.

–בערך. עליה בי"ת. קפריסין. אוֹשן ויגוּר.

שמות אלה, שהוזכרו כציוני-דרך של תולדות-חיים ואף של תולדות תקופה רבת הוֹד, הטילו לרגע שתיקה של יראת-כבוד. הזמרת נסתכלה בו עתה מדיסטאַנץ, כמי שעומד לפני מצבת-זכרון.

– כן כן. היו ימים – אמר בּוּבּלה באנחה – איפה הימים ואיפה אנחנו?

– היית בפלמח? – הוסיפה הנערה לשאול.

– קצת – אמר בּוּבּלה דרך-ענווה.

– אתה לא ירושלמי? – שאל הנהג כשהוא נושא עיניו מתוך הרגל אל הראי שמעל לראשו.

– נכון, חבוּב. איך אתה יודע את זה? כתוב לי על הפרצוף?

– לא היית שם בזמן המצוֹר? – הוסיף הנהג.

– אתה צודק. הייתי גם בזמן המצוֹר.

– זהו. כשאמרת ששמך בּוּבּלה היה לי רושם שאני מכיר אותך. ראיתי אותך בעטרה כמה פעמים – אמר הנהג.

– אבל עכשיו אתה מסודר די טוב – אמר וילי, וכאילו ביקש בזה למחות את רושם הדברים הקודמים ולעמעם את זוהר עברו של בּוּבּלה.

– בהחלט. אין מה להתאונן, אין מה להתאונן! – אמר בּוּבּלה.

– כל אלה שהיו פעם בפלמח הסתדרו לא רע – אמר וילי, כמו לאשר איזו הנחה שהוא מחזיק בה זה מכבר.

– למה שלא יסתדרו? – אמר בּוּבּלה – היום כל אחד דואג לעצמו. רוצים לחיות טוב – זה הכל! אם לא היו משלמים לי עשרים לירה ליום, אתה חושב שהייתי הולך לנגב?

– בכל זאת – אמרה הזמרת – גם היום יש נוער טוב שמוּכן לעשות משהו למען הארץ, ובלי שכר.

– איפה! – קרא בּוּבּלה.

– אני מכירה הרבה כאלה – אמרה הזמרת.

– יש, יש גם כאלה – תמך בה וילי.

– תראו לי אחד מהם – אני מעמיד אותו בראש מצבת-הזכרון לחללי מלחמת השחרור! – אמר בּוּבּלה – לכביש סדום באו פעם חמישה-עשר סטודנטים מהאוניברסיטה להרים את המוֹראל ולשמש דוגמה לחלוציות בשביל העולים החדשים. בחורים טובים, בחיי. כעבור שבוע התנדפו כולם, אחד אחד, והמרוקנים עושים צחוק מהם עד היום! היום זה לא מה שהיה!

– מוזר הדבר שדווקא אתה מדבר כך – אמרה הזמרת.

– זהו המצב! – אמר בּוּבּלה – כמו שאַת רואה אותי, גברת, אז כבר שלוש פעמים בדרך לגן-עדן. פעם אחת כשקיבלתי לטיפה מאַלה של אנגלי על אושן ויגוּר, פעם שנייה כשנפצעתי בשיך-ג’ראח ופעם שלישית כשהג’יפ שלי התהפך בכביש בוּרמה תחת מטר של כדורים. זה לא הפחיד אותי. הייתי מוכן לתת את החיים בשביל חבר שלי. היום אני לא מוכן לנקוף אצבע בשביל אחרים. שום דבר אני לא עושה בלי כסף. ככה זה. היום כל אחד דואג רק לעצמו.

בפעם השלישית החזיר האיש מן המושב הקדמי את ראשו לאחור, ועתה היה זה כאילו בהבעה חמוּרה של תוכחה.

דבריו האחרונים של בּוּבּלה השאירו מועקה באויר, מעין המועקה המשתררת בחדר לאחר שמישהו מגיף אחריו את הדלת בכעס. יתר על כן, הרגשה של אי-נעימות נתלוותה לכך, כי הבחור בעל כובע-הגרב הספיק להתחבב על הנוסעים ואף לעורר בהם אותה הרגשת גאווה המתעוררת תמיד למראה הבחורים שכל הופעתם והליכותיהם הם סמל לתקופת זוהר שחלפה. גאווה זו נפצעה עתה ואי-אפשר היה לסלוח למי שגרם לכך. אותם דברים של גנאי שאנו אומרים אלפי-פעמים עד שנשגרו כפזמון אל לשוננו – קשה לנו לשמעם מפי אלה שעצם מציאותם בעולמנו מכחישה אותם. דומה היה הדבר כאילו לאחר שפנה זוהרו של בּוּבּלה, אפילו חולל באכזריות בידי עצמו – נותר העולם בכיעורו ועצבות נשתלטה עליו.

הגשם נתגבר והלך עד כי נשפך קילוחים-קילוחים על הגג וכנגד השמשות, ולפלא היה איך המכונית מבקיעה בעדו במירוֹצה, הזהיר אך הבטוח. “גשם זהב” – אמר בּוּבּלה בהצמידו מצחו לשמשה – “כבר שנים לא היה גשם כזה בנגב. יבוּל טוב יהיה השנה”. הזמרת התכנסה במעילה ונסתכלה לעברה, כאילו הפנתה עורף לשכנה בשל דברי הכפירות שלו. וילי נשען לאחוריו כמנסה לנמנם. ליזה היתה רכוּנה לפניה וכף ידה תומכת בסנטרה, עיניה היו פקוחות לרווחה ונראה שהיתה מהרהרת. ביקשתי שוב לעצוֹם את עיני ולהתמכּר לאותה תחושה של נעימות שהייתי שרוי בה בחלום-לא-חלום, בטרם נתעוררתי. מַשק הגשם החדגוֹני נתלווה כזמר לרחש גלגליה של המגונית, והיה בו כדי להפיל תנומה, או להשכיח כל מחשבה.

ג

איש לא הבין איך היה הדבר. הגשם נפסק ואילו מתחת לגלגלים נשמע קול שקשוק מוזר, אחר-כך חרחור ונשיפה של המנוע, המכונית נתרתעה כדי-רגע פנים ואחור, פּנסיה כבו ואחר נעצרה ונשתתקה.–מה קרה? – נבהלה הזמרת וכולנו נפנינו לכל צד להסתכל על סביבנו.

הנהג לא ענה, אלא סיבב את מפתח התידלוק, ולחץ על דוושת-הדלק. שוב נשמע חרחור יבש ונפסק. הוא ניסה בשנית, משך ולחץ פעמים מספר כשכולנו עוקבים אחר מאמציו, אך ללא הועיל. המנוע היה משוּתק לחלוטין.

– קח ראֶוואֶרס, חבר, קח ראֶוואֶרס! – קרא בּוּבּלה כשהוא גוחן עליו מעל המסעד.

אך כשהודלקו הפנסים שוב, הוּכּינוּ בתדהמה למראה המצב האומלל בו היינו שרויים: כל רצועת האור היתה אגם מים שקצהו לא נראה, ומשפתח בּוּבּלה את הדלת שלידו השמיע צעקה: “לכל הרוחות! המים מגיעים עד הברכיים!”

– זהו – אמר הנהג בהניחו את זרועו על ההגה ובהסבו גופו אלינו – אתם יכולים לשכב לישון. המים נכנסו למנוע.

איש מאתנו לא אָבה להאמין כי כן הדבר.

• אבל מה זאת אומרת… – קראה הזמרת.

– זאת אומרת שאנחנו לנים פה הלילה, גברת – אמר הנהג בשלווה גמורה.

– זה לא יתכן… – אמר וילי.

– אתה צריך לנסות לפחות, הרי אי-אפשר שנישאר כל הלילה במכונית – אמר האיש מן המושב הקדמי.

• מה עשית, חבוּב? מה עשית? – געה בּוּבּלה בקול בכי ועיקם את פניו בהעווייה איומה – יש לי יום אחד חופש אחרי חודש שלא הייתי בבית! מה תגיד הבחורה שלי?

– אני מצטער מאוד – אמר הנהג בשהוא נסמך בנוֹחוּת אל הדלת – גם לי מחכה בחורה בבית.

אדישותו של הלה הרגיזה יותר מכל.

• שמע נא, אדוני – קראה הזמרת – אני מוכרחה להיות עוד הלילה בתל-אביב, אתה לא יכול לשחק בנו בצורה כשזאת!

• את צודקת גברת – ענה הנהג.

• שילמנו לך עד תל-אביב ולא עד חצי הדרך – קרא וילי.

• גם אתה צודק – אמר הנהג.

• אתה גאון, חבוּב! – אמר בּוּבּלה – לא ראית שאתה נכנס לתוך מים?

• ראיתי – אמר הנהג – אבל קצת יותר מדי מאוחר.

• זה חוסר אחריות מאין דוגמתו! – רטנה הזמרת.

• מה את רוצה שאעשה, גברת? שאקח אותך על הידים לתל-אביב? – אמר הנהג.

• על-כל-פנים אתה חייב לעשות משהו! תנסה לתקן את המוטור, או אינני-יודעת מה…

• אַת מבינה מה זה שהמים נכנסים למכונה או שאַת לא מבינה? אמר הנהג.

• זה לא מעניין אותי. אתה הנהג ולא אני! – אמרה הזמרת.

• אַת רוצה את הכסף שלך בחזרה? בבקשה! – פתח הנהג את קופתו.

• אינני רוצה שום כסף! עלי להיות בתל-אביב עוד הלילה, זה הכל!

• גברת – אמרה ליזה – אבל מה אַת רוצה ממנו, אַת רואה שהוא לא יכול לעשות שום דבר.

• אם כן לא צריך היה לנסוע, אם ידע שהוא עלול לשקוע במים. חייב היה להזהיר אותנו.

• שמע מוֹתק – אמר בּוּבּלה – אולי אנחנו מנסים לדחוף את המכונה אחורה ותנסה שוב להניע? ניסע לפחות חזרה לבאר-שבע!

– לא תזיז אותה – אמר הנהג – המים מגיעים עד הפּנסים.

זהו אַבְּסוּרד גמור, שנשב כאן כל הלילה, בקוֹר הזה, באפס מעשה – אמר האיש מן המושב הקדמי, כשהוא פונה אלינו.

– אולי יעבור איזה אוטו-משא במשך הלילה, תוכלו לעלות עליו – מצא הנהג פתח-תקוה לנוסעיו.

– ואוטו-משא יוכל לעבור כאן? ­– שאל וילי.

– אני חושב שכּן – אמר הנהג – המים לא כל –כך עמוקים…

– איזה אוטו-משא יסע בדרך הזאת בשעה כל-כך מאוחרת… – ארה הזמרת.

– איפה משה רבנו, איפה? – זעק בּוּבּלה מן המיצר – שיעביר את בני-ישראל ביבשהֱ

– אתה יליד הארץ? - שאל האיש מן המושב הקדמי, שנעשה עתה ידידותי יותר מבתחילה.

• דור שני! אמר בּוּבּלה בגאווה.

– מה שם משפחתך? – שאל האיש.

• אברמוב.

אברמוב… – חזר הלה על השם, אך נראה שהשם לא אמר לו הרבה.

– אתה לא מסולל-בּונה? – שאל בּוּבּלה.

– לא – ענה האיש – ממשרד העבודה, נחוּמי שמי.

– זהו, ראיתי אותך במשרד מע"ץ בבאר-שבע – אמר בּוּבּלה ועם כך פנה שוב לנהג – מה יהיה הסוף, יקירי?

– אין מה לעשות – אמר הנהג.

– לי-לה טוב! – הכריז בּוּבּלה והשקיע ראשו בצווארון אדרתו – תעיר אותי כשתגיע היוֹנה ועלה-זית בפיה!

– איזה מין סידור… – מלמלה הנערה בהתפנקות.

– אין דבר, גברת – המהם בּוּבּלה ממעמקי אדרתו – תארי לך שאַת בספינת טיול, לא כל זוג זוכה לזה בירח-הדבש!

– אָיוֹם! – רטנה הזמרת ונרעדה בכתפיה.

– להישאר תקוע בתוך המים באמצע הלילה – בנגב… – הפטיר האיש מן המושב הקדמי וחזר לשבת כבתחילה.

בּוּבּלה היה מיושב בצורה מעוקמת, ראשו מקופל לו אל חזהו, כמבקש להפיק טובת-הנאה מצב-ביש זה שאין טעם להתריס נגדו, וכדרכן של נפשות פשוטות, נרדם מניה-וביה והודיע על כך בנחרה מזעזעת. נחרה זו פעלה על הזמרת להגביר את רוגזה. היא זרקה בו מדי-פעם מבטים של שאט-נפש, אחר הוציאה ממחטה מארנקה וגרפה בו את חוטמה – דרך מחאה תוקפנית – והפנתה ראשה אל החלון להביע מורת-רוחה מכולנו. בני-הזוג היו מתלחשים ביניהם, ונראה שיותר משהיו אלה לחשי-אהבה – היו אלה לחשי-ריב, כי נעימתו של וילי היתה של תרעומת ומרירות, וליזה השתדלה להרגיעו. האיש ממשרד העבודה היה מסתכל נכחו, כבשעת הנסיעה, והיה מצפה, כנראה, להתגשמותו של הסכוי, שתעבור איזו מכונית-משא ותיקחנו עמה, אם לתל-אביב ואם לבאר-שבע. הנהג עצמו הטיל ראשו לאחוריו, על מסעד המושב, וניסה לנמנם.

– אבל איך אפשר שבן-אדם לא יראה לאן הוא נוסע! – הפריעה פתאום הזמרת את הדממה.

– הכביש חלק, גברת… – אינפף הנהג בשוויון-נפש גמור ובעינים עצומות – אי-אפשר לראות איפה יש מים ואיפה אין…

• ובכל זאת אתה היחידי ששקעת כאן! – המשיכה הזמרת בטענותיה.

• תאמיני לי – המהם הנהג – שאני מצטער על זה יותר ממך… בשבילי זה הפסד של כמה מאות לירות… לכל הפחות…

– כבר השלמתי עם המחשבה שלא אגיע לאותה מסיבת-רעים שכל-שכך השתוקקתי להיות בה, אך לעומת זאת נזכרתי בדברים רבים ללא-ספור שהכרח לי לעשותם בבוקר ושאינם סובלים כל דיחוי. ככל שנתארך הזמן, וללא כל שינוי במצבנו, גברה עצבנותי. הן באמת אשמתו של הנהג היא, אמרתי, שלא נזהר בנסיעתו, שאלמלא כן אפשר היה לפחות לחזור לבאר-שבע, אלא שהנהגים, תשוקתם האחת היא להגיע מהר לתחנתם… מכאן ריבוי התאונות המתארעות בארצנו, ששיעורן גבוה מבכל העולם… נהגים אלה צריך ללמדם פעם לקח… הרי לך צחוק הגורל – לשקוע במים באחד האזורים השחוּנים שבארץ, שגשמים של ממש פוקדים אותם רק אחת לכמה שנים.

הצטנפתי במעילי והחלטתי לחשוב על כמה עניינים הטעונים דיון כדי שלא לבטל את הזמן, אם גזירה היא שנשהה כאן כל הלילה. אך משהתקנתי את עצמי לישיבה נוחה יותר, החל שוב לרדת גשם. תחילה במדוּלל ובמרוּוח, ואחר התגבר והלך, ונעשה למטר שוטף, שוֹקקני. מפעם לפעם הבריק הברק ולצליפות אורו נתגלה לנו שוב אותו חזיון מבעית של אגם-המים שמפאת החשיכה נדמה רחב וגדול משהיה, שבו היינו שרויים.

– מה זה, אנחנו שטים! – קרא הליזה.

ואמנם, בשל האדווה שנוצרה בשלולית והגלים הקטנים הרצים כנגדנו, דומה היה כאילו המכונית אינה עומדת על מקומה כי אם שטה קדימה. הנהג פקח את עיניו, הדליק את הפּנסים ונסתכל החוצה על סביבותיו. הגיחוך שבמצב נמחה לחלוטין מפני חשש הסכנה.

– המכונית עלולה עוד להתהפך! – העיר האיש ממשרד-העבודה.

– היא לא תתהפך. אין פה שום זרם – אמר הנהג, אך הפעם היתה נימה של חשש בקולו. הוא פתח את הדלת שלידו, הסתכל ואמר – נדמה לי שהמים עלו קצת…

– המים ייכנסו לתוך המכונית! – הרתיע וילי ממקומו.

– תעשה משהו, בן-אדם, תעשה משהו! – התפרצה הזמרת.

לקולה נתעורר בּוּבּלה משנתו, המהם “מה זה, שוב גשם?” הזדקף מעט, וכשראה את שנעשה בחוץ אמר:

– האוניה שלך טובעת, קפטן! – ופתח גם הוא את הדלת עד ששבטים של מטר חדרו פנימה והצליפו על פניהו.

– המים עולים! – הודיע משהגיף את הדלת – כל הנוסעים – אל הסיפון העליון! יש חגורות-הצלה, קפטן?

הדברים לא עוררו שום צחוק. ההתרגשות אחזה בששת הנוסעים כאחד והכל השמיעו בערבוביה משפטים של חרדה, תרעומת, רוגז ובקשת עצה, אך בכל אלה לא היה דבר אחד להועיל. קולות הדוברים נתבּוללו עתה בקול המטר היורד.

– אולי ידוע לך איפה אנחנו נמצאים, קפטן?

– ומה יצא לך אם תדע? יש בטח איזה יישוב בסביבה, אבל איך תגיע לשם? – אמר הנהג.

הגשם נתגבר כל-כך, עד כי דומה היה שהוא מציף את המכונית מכל עבריה, ובה-בשעה חדרו המים גם בסדק שבין המדרס לדלת. הזמרת נראתה מוחה דמעות מעיניה.

– אין ברירה, רבותי – הכריז בּוּבּלה – נצטרך להתפשט ולשׂחוֹת לחוף. עשרים מטר מאחורינו הכביש יבש. נוכל לעמוד שם בשקט ולחכות עד שיאיר היום!

אם כי עצה זו, פרט לתבלין הליצנות שבה, נשמעה הגיונית ביותר – הנה הסיכוי שנעמוד בחוץ חצי-לילה, הפקר למטר ולקור, לא שובב את לבנו יותר מן האפשרות שנהיה שקועים במים עד צווארנו בתוך המכונית פנימה. למרות שידיעה כי על אם הדרך הראשית אנו נמצאים, ולא הרחק ממקומות-יישוב, חשתי כמי שמיטלטל בסירה בלבב-ימים. כבר החלטתי בלבי שיהיה אשר יהיה, מוטב להישאר במכונית ולמסור עצמי לחסדה של ההשגחה מאשר לקפוץ לתוהו-ובוהו זה שבחוץ. אך בו ברגע, כמעשה נס, נגלתה לעיני מרחוק, מימין לדרך, נקודת אור, שהיתה מנצנצת במעומעם וכבה, מבעד לרשתות המטר.

– יש פה יישוב, לא רחוק – הודעתי.

– איפה? – קרא בּוּבּלה ונסתכל החוצה.

– הנה שם, אתה רואה אור? – הצבעתי לו לעבר אותה נקודה זערערה, מטושטשת, שנראתה כצפה במצולה.

– חי אַללה הרחום והחנון! – קרא בּוּבּלה בראותו את נקודת האור, אך מיד נטש לשון מבודחת זו ופנה ברצינות אל הנוסעים: “רבותי, אין טעם לשבת ולחכות כאן עד שהמכונית תתמלא מים. נצא החוצה ונתקדם לעבר האור. זה לא רחוק ביותר כפי שאני משער”.

ועם כך, נתכּוֹפף לחלוֹץ את נעליו מבלי לחכות לתשובתנו. בעוד אנו תוהים עליו ותמהים אם נעשה כדוגמתו או לא, פתח את הדלת, פשט רגל יחפה החוצה, ומשטבלה במים צווח: “קררר!” אחר החזירה פנימה, הפשיל את מכנסיו עד למעלה מברכיו וכמי ששׂם נפשו בכפו – יצא החוצה אל המטר.

– מטורף! – הפטירה הזמרת.

האיש ממשרד-העבודה העלה חיוך חיוור על פניו ואמר"

נדמה לי שאין לנו ברירה אלא ללכת בעקבותיו…

– בוא וילי, נצא – אמרה ליזה, במושכה בזרועו של בן-זוגה – אין טעם לשבת כאן.

– לאן נצא? אַת רוצה להתקרר ולחלות? – אמר הלה בקול נרגז, ואף כי רוגזו היה מופנה לעבר הנהג, דומה היה שבת-זוגו נעלבה מנעימת דבריו.

– אני לא אצא מכאן ואפילו העולם יתהפך! – הצהירה הזמרת, כביכול אמרה: אם מתה אנכי – יחוּל הדם הזה על ראשו של הנהג.

עד שאנו שוקלים בינינו אם נצא או לא, אם מיד או לכשייפסק הגשם – חזר בּוּבּלה, הכניס את מחצית גופו למכונית כשהוא שטוף מים ואמר:

– רבותי, למה אתם מחכים? עשרים צעד מאחוריכם יבּשה, גם הגשם לא נורא! חבר! – פנה אלי – אתה מפחד להרטיב את הרגליים? לא תמות מזה! וגם אתם – פנה אל הזוג הצעיר – מוטב שתבלו את ירח-הדבש באוויר החופשי מאשר מתחת לפני המים! – ואל היתר:

– קומי גברתי, תהיה לך עוד הזדמנות לתת קונצרט הלילה! אדון נחוּמי, אני מחכה להוד-מעלתך… וגם אתה, חבוּב – פנה אל הנהג – תשאיר את המכונית ובוא, בין כה וכה היא מחוסלת!

– אני אינני יוצאת! – הודיעה הזמרת.

– גברת… – אמר בּוּבּלה בקול תחנונים נלעג – עשי זאת למעני… תארי לך איזה צער ייגרם לקהל המעריצים שלך כשייוודע להם שטבעת בתוך שלולית של מי ברכיים…

– לא ולא – אמרה הזמרת – אתם יכולים לצאת. אני אשאר פה לבדי.

– גברת… – הוסיף בּוּבּלה לשדלה – רחמי עלי, אם אַת לא מרחמת על עצמך… אני מפיל תחינתי לפניך…

אך הזמרת לא ענתה ובּוּבּלה החווה תנועה של יאוש לעומתנו.

עד כה ועד כה החילותי אף אני לחלוץ את נעלי, והאיש ממשרד-העבודה פתח ללא-אומר את הדלת שלידו, וכדרכם של רבים מאנשי-המעשה, שבעתות כתיקנן הם מהדרים בכבודם ונזהרים לגופם, אך יודעים לקבל עליהם גזר-דינו של הכרח בשעת-דחק – פשט רגליו החוצה והחל משטשט במים, במנעליו ובמכנסיו, לאחורי המכונית, אל מעבר לשפתה של השלולית.

– בוא וילי, נצא – חזרה והפצירה ליזה בחתנה.

– ליזה, אנחנו נשארים פה! – הודיע וילי.

– למה, וילי? – אמרה ליזה בעצבות, שנימה של כלימה היתה שזוּרה בה.

– בוא כבר, וילי! – התערב בּוּבּלה בויכוח משפחתי זה – אוויר נהדר בחוץ!

– שום דבר לא יקרה לנו אם נשאר כאן – אמר וילי – זהו שגעון לעמוד עכשיו בחוץ תחת הגשם!

משני הרגשות שביניהם נקלעה ליזה, רגש ההערצה כלפי בחור אַלים זה, שהיה מופת של אומץ ורוח-נכונה, ורגש החובה הקושרה לחתנה – גבר כנראה הראשון. היא התרוממה ממוֹשבה, ובפסחה על וילי, דחקה עצמה לעבר הפתח. “ליזה, אַל תצאי, אני אומר!” – ניסה עוד הלה לעצרה. אך היא לא שתה לבה אליו, ומשהגיעה לדלת, תפסה בּוּבּלה בזרועותיו, ובהתעלמו ממחאותיה הנמרצות, נשאה עמו לאחורי המכונית.

– חטף אותה ממך! – צחק הנהג לעברו של וילי, שישב נזוּף, ללא-ניע, ונראה כחוֹרש מחשבות נקם.

הפשלתי את מכנסי, פשטתי רגלי למים ושמתי פני לאותו כווּן בו הלכו קודמי. כפות רגלי חשו באַספלט הקר והמחוספּס של הכביש, אך הגשם לא היה נורא כפי שנראה מבעד לחלון המכונית, ואף השלולית לא רחבה כל-כך. מעבר לשפתתה, במקום שהכביש היה גלוי, עמדו כבר מר נחוּמי וליזה, מנערים עצמם מן המים ללא-הועיל, ובהגיעי אליהם, שמעתי את בּוּבּלה אומר: “תיכף תראו אם אני לא גורר הנה את הזמרת ההיא. יש לי נסיון במַשׂאוֹת כבדים ממנה”. ופה חזרה אל המכונית.

– לא נורא כל-כך – אמרה ליזה בהדיחה את המים מעל פניה בכפות ידיה.

– לא, לא נורא – אמרתי בנעלי את נעלי הרטובות.

נחוּמי התהלך אנה ואנה כמבקש מפלט מן הגשם, ובנשאו עיניו אל נקודת האור הרחוקה אמר:

– מי יודע אם נוכל להגיע לשם.

– נגיע – אמרתי – יש וודאי איזה כביש או דרך-אבנים המובילים לשם.

עם כך שמענו צווחה “הנח לי! אין לך כל רשות”… ובהפנותנו ראשינו לעבר המכונית, נגלה לעינינו מחזה, שעל אף מצבנו העלוב, עורר בנו צחוק רם: בּוּבּלה עמס על שכמו את גוש הבשר הגדול בדמות האשה בעלת ציצת-הנוצה, ומבלי שים-לב לצווחותיה, החל מתקדם עמה לעומתנו. אחריו במרחק כמה צעדים, שטשט במים וילי, במכנסיו ובנעליו, וידיו בכיס מעילו.

– זהו – פֹרק בּוּבּלה את המשא מעל שכמו כשהוא נושם ונושף בכבדות – עכשיו גברתי, אַת בטוחה. המדינה לא יכולה להרשות לעצמה לאַבּד אוצר יקר כמוך.

– מטורף, מטורף לגמרי – רטנה הזמרת בחוסר-ישע.

– גברתי, תודי לי על שהצלתי את חייך – אמר בּוּבּלה – לולא אני, היתה רק הנוצה שלך מבצבצת מעל פני המים! ובכן – אמר בפנותו אלינו – קדימה את הקפטן אנו משאירים פה. אחרון על הספינה הטובעת.

– לאן הולכים? – שאל מר נחוּמי.

– אחרי! – קרא בּוּבּלה – בגשם, בקור, בלילה השחור, ללא מורא, ללא…

ד

לאחר שעה שהיינו מדשדשים ברפש ומגששים דרכנו באפלה בין איי עפר ממוסמס, הגענו לפתחו של בית שעמד כנראה, בזנבה של שורת בתים כמותו. בּוּבּלה דפק באגרופו על הדלת פעם ופעמיים ולאחר כמה דקות נשמע קול צרוד מבפנים:

– מי שם?

– פליטים! נהם בּוּבּלה.

אך מר נחוּמי, שלבו לא היה נתון להתבדחויות, קרא:

– פתח לנו בבקשה.

עבר עוד רגע ממושך עד שנדלק אור קטן בפנים, ואחר נשמעה חריקת מפתח בחור-המנעול, הדלת נפתחה ועל מפתנה ניצב אדם כחוֹש וגבוה, ולבשרו גופיה ארוכת שרוולים ומכנסים שנחגרו בחפּזון.

– מבקשים מקלט! – הודיע בּוּבּלה.

נחומי התקרב אל האיש ואמר בכובד-ראש:

– המכונית שלנו שקעה במים ונתקלקלה, תוכל להכניס אותנו לביתך עד הבוקר?

האיש מצמץ בעיניו,סיקר את החבורה שלפניו במבט שהיה בו יותר חשד מתמהון, ואחר אמר:

– תכנסו!

נכנסנו לתוך החדר שהיה מואר באוֹרה העכור של עששית-נפט מפוייחת, וכל חללו הצר נתמלא בגופותינו שנטפו מים, וברפש שהבאנו בנעלינו.

– בבקשה, הורה לנו האיש לשבת.

הזמרת, שהיתה מנשמת בכבדות מתלאות הדרך – צנחה אל כיסא. עוד כיסא עמד בחדר , ושרפרף, ומיטת-ברזל חיגרת ששמיכת-מוך אדומה מכורכלת עליה. היססנו היכן נשב ובעל-הבית הפציר “תשבו, תשבו”, בפרשו יד אל רהיטיו הדלים. המיטה חרקה תחתינו.

שלולית קטנה נקוותה לרגליה של הזמרת, שאחזה ידיה על חזה ונשימתה היתה קצרה כשל טובעת.

– אולי תה? תה חם? – שאל בעל הבית בראותו את עוניה של אורחתו. הזמרת ניענעה בראשה בעינים מלאות הודיה.

– אל תטרח. אל תטרח – ביטל נחוּמי בידו. אך בעל-הבית מיעט בערך טרחתו ונפנה לחדר הסמוך.

– הריאות… – לחצה הזמרת את ידה אל חזה.

– הקול… – שם בּוּבּלה ידו על גרונו והעווה את פניו בכאב – מה יהיה עם הקול שלך…

הזמרת העיפה בו מבט של בוז: ציניקן ורשע, וגס-רוח.

– אנחנו מלכלכים להם את כל הבית – נסתכלה ליזה באשמה ברפש שלרגליה.

עם כך הופיעה בפתח אשה נמוכת-קומה בכתונת ארוכה ועל זרועותיה תינוק בשמיכה, שפער אלינו עינים נפחדות.

– שלום! – האירה פנים אלינו.

– שלום! – התרוממנו מעל מושבינו.

– אין דבר! תשבו! תשבו! גשם, מה? הרבה גשם! – נענעה האשה את תינוקה.

– נתקענו בדרך, באמצע הכביש ו… – מיהרה ליזה להתנצל בשם כולנו.

– אין-דבר, ברוך-הבא, ברוך-הבא – חייכה האשה – גשם טוב! טוב בשבי האדמה…

– בוץ! אי-אפשר לחרוש! העווה פניו.

– עכשיו לא לחרוש, עכשיו לחכות! – צחקה האשה.

– מאיזו ארץ אתם? – התענין מר נחוּמי.

– אנחנו מטוניס. כל המושב שלנו מטוניס.

– כמה זמן אתם בארץ?

– בפסח יהיה ארבע. באנו הנה – לא היה פה כלום. רק אדמה. יבש – לחייה היו בהירות, תפוחות, וקרנו חום כמו דלעת בשמש.

קשה פה, מה? – אמרה ליזה בנעימה של השתתפות בצער.

– ברוך-השם, ברוך-השם. קצת עוד יש פחונים, שם למטה, אבל בעוד חצי שנה כל הבתים גמור.

– יש לכם בית-ספר? – שאלה ליזה.

– כן! כתה א‘, כתה ב’… – טפחה האשה טפיחות קלות על ירכו של תינוקה, שהשמיע נהקה קלה.

– חבוּב! – דגדג בּוּבּלה את כף רגלו של התינוק – בן כמה אתה, הה? –

– יותר משנה! – זרחו פני האשה אל תינוקה.

– בחור יפה! בריא! - צבט בּוּבּלה בבשר ירכו של התינוק. הלה הפנה אליו פנים כועסות – אתה פוחד ממני? אל תפחד! אנחנו אנשים טובים! בוא אלי, בוא! – הושיט אליו זרועותיו.

התינוק החזיר ראשו והשעינו על כתף, אמו, וזו סבה מעט כדי שנראה את פניו, ושידלתו:

– לך, לך אל הדוד, מותק, לך, משיח.

– משיח! – צהל בּוּבּלה – זה משיח? –

מאיר-משיח שמו, אמרה האם. סיפרה שבהיותו בן חודש חלה בדלקת-ריאות וכמעט נואשו מהצילו. לקחוהו אל חכם-אליהו בבאר-שבע והלה תלה קמיע לצווארו וציווה להוסיף משיח על שמו הראשון, מאיר. מיד לכך החלים מחוליו.

– הבט איזה ילד נחמד! – הפנתה ליזה תשומת לבו של וילי.

וילי לא ענה. הוא בהה בתינוק באדישות ונראה שהיה מהרהר בדברים לא משמחים ביותר.

– בוא אלי, משיח! – ביקש בּוּבּלה ליטול את התינוק לידיו.

התינוק פרץ בבכי.

– משיח בוכה? – נעלב בּוּבּלה – משיח גיבור! גואל ישראל! לא מפחד!

האם הרגיעה את ילדה. טפחה לו על עכוזו, צחקה והתנצלה. עם כך חזר בעל-הבית ובידו מגש עם כוסות תה וצנצנת סוכר. העביר את המגש מאחד לאחד ושאל אם נרצה לאכול דבר-מה. הודינו לו, והזמרת לגמה ברווחה גדולה.

– סליחה – חייכה אלינו האשה ברמזה שעל הילד לישון.

– לילה טוב, משיח! – קרא בּוּבּלה אחר התינוק, שעיניו הפקוחות לרווחה הביטו בנו מעל כתף אמו.

– לילה טוב חומד! – נצטלצל קולה של ליזה.

– ואתה, לא תשתה אתנו? – פנה נחומי אל בעל-הבית, שעמד עלינו מן הצד וידיו מאחורי גבו.

הלה שם ידו על לבו: אל נדאג לו, אורחיו אנחנו, ובאשר ינעם לנו ינעם אף לו. כדי להניח את דעתנו התיישב על השרפרף ושאל על הקורות אותנו בדרך.

– הנהג! איזה נהג! – קבלה הזמרת – נהג שאין עינים בראשו! – ובּוּבּלה ליגלג עליה וסיפר איך היה עליו להוציאה בכוח מן המכונית הטובעת.

נחומי לגם לגימה ובחש בכוסו שעה ארוכה כבּוֹחש בה את הרהוריו. הוא חנן במבטו את פני בעל-הבית והיה על לשונו לומר דבר-מה.

– ומה פרנסה יש לכם? – שאל משנשתתקו האחרים.

– ברוך-השם – ענה הלה מתוך הנימוס. אחר-כך תיקן ואמר: יהיה, בעזרת-השם. יהיה גשם – תהיה פרנסה.

פנים מצומצמות היו לו, שכל קוויהן כאילו נתקשרו קשר אמיץ בשפם הקצר, השחור. בעיניו הצרות הבהב ניצוץ של תקיפות, שעמל קשה ותלאות יום-יום העימוהו.

– כמה אדמה יש לכם, לכל משפחה?

בין לגימה ללגימה חקר נחוּמי את מארחו והראה בקיאות רבה בענייני משק והתיישבות. שאל על הגידולים, על מחירי התוצרת, על התקציב, הסובסידיות, פיצויי הבצורת בשנה שעברה. בעל-הבית ענה תחילה כדרך שעונים לאורחים השואלים לצאת ידי נימוס, אך משנוכח כי לפניו אדם המצוי בענייניו, ונראה שאף מהלכים לו – פירט בתשובותיו והסיח לבו. מחיר הבצל גבוה בשוק – אך מה נותר מזה למגדל? אין די מספוא בשביל הפרות. הבטיחו כביש – ולא קיימו. מרפאה – אין. תינוקת אחת חלתה ועד שהסיעוה לבאר-שבע –

– זה נורא! – קרעה ליזה עינים נבהלות – איך אפשר… ללא רופא… ללא אחות…

בעל-הבית המשיך בתינוי צרותיו: סיפר שגם התחבורה אינה כסידרה. ולמטה – גרים עדיין בפחונים. היה מדריך חקלאי – גם הוא עזב לאחר שלושה חודשים.

– איפה הצעירים שלנו? – פנתה הזמרת כה וכה וכמבקשת עזרה – מדוע אינם נחלצים לתפקידים כאלה, שהם החיוניים ביותר…

– למה שיבואו הנה גברת ז’ניה פילר? – ליגלג עליה בּוּבּלה – כמה משלמים להם? מאה לירות לחודש?

גברת ז’ניה פילר הסתכלה בו בבוז, אחר פלטה:

– הכל כסף!ּ

בוּבּלה פרש ידיו לעומתה כאומר: ככה זה, מה לעשות? נחוּמי בחש שוב בכוסו, מחייך לעצמו. שתיקה היתה.

פניה של הזמרת נראו רבי-שנים. מי-הגשם, שמחו את האיפור, גילו רשת של חריצים זעירים בצידי העינים והפה, אודם השפתיים ניטשטש. בכובע הנוצה – שנתרטבה – דמתה לעוף שנמשה מן המים. בצד פניו האשוריים של בּוּבּלה, בריאי השפתיים ועבי-הגבות, נראה וילי כנציג של גזע שנתנוון. פניו המאורכים היו אזלי-דם ועורם המתוח הבליט את האף הגבנוני, עצמות הלחיים המשופות, הסנטר החד. שער משיי הבהיק על ידו דקת-האצבעות. ליזה נשענה בזרועה על כתפו. בעיניה הגדולות, הפקוחות לרווחה, בלחייה האדומות ובשערה השחור, הארוך – דמתה לילדה שנתעוררה משינה וגילתה עולם שכולו אגדה.

– בשנת ארבעים – נשא נחוּמי חיוך נוגה אל המארח – הייתי כאן שלוש פעמים, בסביבה הזאת. עבדתי אז בקרן-הקיימת ועמדנו לקנות מידי הערבים שטח של עשרת אלפים דונם. כביש לא היה כמובן. נסענו במכונית ישנה בכביש הישן של עזה, ובדרך הנה, אל אוהלי הבדואים שקעה המכונית בחול…

נחוּמי סיפר על עיסקה שלא יצאה אל-הפועל, כבר היתה הסכמה, כבר עמדו להשליש את הכסף ביד השיך, אך בביקור השלישי, כשבאו לחתום על שטר-מכר – נרתעו בעלי הקרקע וסרבו. נראה שהקנאים איימו עליהם.

– חזרנו חפויי ראש, על גבי חמורים. כשיצאנו מן המאהל, החל החמור שלי להשתולל. לא ידעתי מה קרה לו. פתאום כרע תחתיו, התפלש בעפר, ותוך דקות מספר נפח את רוחו. ראינו נחש כרוך על עקבו. נכישת נחש. הבדואי שהיה אתנו הרים נאַבּוּט…

טיפות כבדות החלו להידרדר על הגג ובעוד רגע וירד מטח של מטר שוטף, שהיה כנשפך מפלים-מפלים. כמנגינת-לוואַי, שקיצבה אחר, נשמע קילוח המים במרזבים שבצידי הבית, דופק ומתופף על גבי פחים ומפכפך בזרמים. בּוּבּלה שרק במנוד-ראש.

– מי יודע אם נוכל לצאת מכאן מחר – נשא וילי עיניו אל התקרה.

שוב היתה שתיקה.

– נחשים יש גם היום. בקיץ – חייך בעל הבית אל נחוּמי מששכך מעט המטר – פעם, בשנה הראשונה, אני עובד בשדה בצהריים – פתאום, ברגל, לא חזק, כמו זריקה. ראיתי רץ על האדמה. צהוב, קטן. רצתי הביתה. אמרו לי ניקח עגלה ומהר לבאר-שבע. כבר הרגשתי בכל הדם שלי. ידעתי שאם יקח שעה – גמור. היה בקבוק עראק בבית. לקחתי ושתיתי אל כל הבקבוק בבת-אחת. שכבתי שלושה ימים. הורג את הרעל, הספירט.

ליזה והזמרת השתאו. גם נחוּמי השתומם.

– תרופה טובה העראק – אמר בּוּבּלה – תמיד. בקרב על עיראק-סואידן נפצע חבר שלי…

בחוץ התפוצץ רעם שהרעיד את כתלי הבית והקפיץ את שלהבת העששית. קילוח מי המרזבים תגבר והתלכד עם קילוח מי המטר, שירד מלא, לשוֹבעה. רק התיפוף על גבי הפח טרטר בקול-יחיד, לעצמו.

– שתים וחצי – נסתכל נחוּמי בשעונו.

– אתה צריך לישון – פנתה ליזה אל בעל-הבית – עליך להשכים לעבודה מחר. אולי נפנה לך את המיטה…

– לא, לא, אני יש לי מקום. אבל אתם… אין עוד מיטות בבית… – אמר האיש במבוכה.

– לנו אל תדאג! נסתדר! – אמר בּוּבּלה – אבל אתה באמת צריך לישון. תלך. נסתדר כבר.

האיש היסס עוד רגע, העביר מבטו עלינו, על החדר כולו, אחר קם, ביקש את סליחתנו ופנה לצאת.

– לילה טוב! – ברכנוהו.

– לילה טוב… – אמר בשקט, כבהרגשת אשם, ויצא אל החדר הסמוך.

– זהו, צריך לישון קצת – אמר בּוּבּלה, ועם כך היטיב את מושבו על המיטה, סמך ראשו אל הכותל, כיסה את פניו בכובע-הגרב והפטיר: לילה טוב!

– אחר גילה את פניו לרגע, נסתכל בזמרת ואמר:

– בואי, תשבי כאן. תוכלי לשים את הראש שלך על הכתף שלי! בבקשה!

– אני מודה לך מאוד!

– לילה טוב! – חזר וכיסה את פניו.

– אה, מי יודע איך נגיע העירה מחר… – נאנחה הזמרת. אחר שלבה את זרועותיה על חזה, סמכה עצמה אל הקיר, ובהטותה ראשה מעט כלפי מעלה, עצמה את עיניה, ופניה עטו ארשת של רוֹגע.

הגשם ירד ללא הפסק. שיטפוֹ נחלש וגבר חליפות. על-פי שקשוק הטיפות מקרוב, אפשר היה להבחין כי השלוליות סביב הבית נתרבו ונתמלאו. העששית נתפּייחה יותר ואורה נתעמעם. נחוּמי הרכין ראשו אל השולחן והניחו על זרועותיו. ליזה נתקרבה אל וילי, נתלחשה עמו, ואחר מיצעה עצמה על המיטה במצולב לבּוּבּלה שהחל לנחוֹר. וילי כפף ראשו על ברכיו. אני החלקתי אל הרצפה, נתיישבתי על שק שהיה מונח עליה, והשענתי גבי אל צלע המיטה.

מתוך הנמנום שהגיע לאוזני שאון הגשם, לרגעים כצליפות שוט, לרגעים כשעטת סוסים דוהרים, לרגעים כאוושת יער. הטרטור על גבי הפח התפלג עתה לשני קולות, אחד מצד זה של הבית ואחד מצד זה ודומה היה כדו-שיח, קול אחד שואל בתיפוף מרוסק, טיר-טיר והפסקה, וקול שני עונה בקרקוש רצוף, כמו נאחז באשמוֹרות עיני העצומות, מראה החדר על אנשיו, מַבליח ועוֹמם, מַבליח ועוֹמם: אורה הצהוב של העששית, צורותיהם המשונות של הישנים, שהיו שכובים וישובים שלא כדרך-הטבע… דמויותיהם של בעל-הבית, הגבר הזקוף בעל-השפם, האשה הנמוכה, בעלת הפנים הבּשלים, התינוק המחוּתל בשמיכה – כל זה נתערבב עם המולת המים, והיה כחזיון מעולם רחוק, מארץ נכריה, מכפר עזוב, אי-שם בערבה. איך הגעתי לכאן? איך נקלעתי למחיצה אחת עם אנשים אלה שאיני מכירם, בליל מַבּוּל זה? מראהו של הטוניסאי החסון היה לרגע כמראה פּרש צ’אֶרקסי מחיל-הספר, בימים רחוקים… אף זה היה ליל-גשם, ובחדר האוכל הבנוי אבן של כפר-גלעדי, היתה הרצפה מרופדת בנסוֹרת, והגענו לשם לעת-ערב. ישבנו מכונסים ליד השולחן ושרנו, והנה – מעלינו דמות גבר זקוף בעל שפם שחור וקצר וחגורה אדומה למותניו, והוא חייך אלינו ושאל בעברית – “מאַיִן אתם?” “מתל-אביב” – ענינו. “אה – רחוק רחוק!” – אמר בשילוּח-זרוע, ואז ראינו לעינינו בהמשך קו הזרוע, מרחבים גדולים, זרועי שיחים, טרשים, ופלגי-מים וסוס דוהר… ר–חוק ר–חוק… ולרגע היה הטוניסאי פלח ערבי שלביתו נקלענו באחד הלילות, והוא הושיבנו על המחצלת והעמיד בתווך קערה גדולה מלאה בּוּרגוּל סמיך ומהבּיל, מתוכה חפנו אל פינו, איש-איש בכף ידו, ואף הוא אמר לנו שהאדמה נענית לעובדיה, אך הסוחרים רוֹדים את מיטב המחיר… ואולי היה אחד השומרים משכבר-הימים באחד מכפרי הגליל?… ר–חוק ר–חוק… ואולי מישהו זה אינו אלא בּוּבּלה, הלבוש באדרת צבאית וכובע-גרב לראשו… גופו של בּוּבּלה גדל ונתעצם עד כי מילא את כל החדר כולו והאפיל על כל האורות, וחשיכה נשתררה, חשיכה מוחלטת, ורק שאון הגשם נשמע, שוטף, שוטף, ואינו פוסק, משני עברי הגשם טרטור עונה לטרטור, טרטור שואל טרטור עונה, טיר-וטיר דיר-ודור… והחשיכה מבליעה אף אותם…

ה

כשיצאנו, עם אור הבוקר, מפתח הבית, נגלה לעינינו, בבקעה שבקצה המושב – אגם מים, ובאמצעו, שקועים כדי מחצית קומתם – שני פחונים. על שפת המים עמדו שבעה-שמונה אנשים, ואחדים עמדו עד למעלה מברכיהם בתוך המים וקראו קריאות כלפי אשה אחת שנראתה בחלון הפחון, מחזיקה תינוק בזרועותיה.

– נה יש שם? מדוע הם לא ניגשים אליה? – הפטיר בּוּבּלה בהסתכלו לעבר הפחון.

השמים היו עכורים ורפש היה בכל. צינה הרעידה את השלוליות.

– נלך – אחז וילי בזרועה של ליזה – נתפוש איזה אוטו לפני שירד שוב גשם.

– הבט – אמרה – המים חסמו כנראה את הדלת. והילד!

האנשים שבבקעה ליוו את קריאותיהם בתנועות נמרצות והאשה ענתה להם בקריאות. אחד שעמד בתוך הביצה, במחצית הדרך אל הפחון, שלף רגליו מן המים בהתאמצו לחזור.

– אינני מבינה את זה – תמהה הזמרת – הלא לא עמוק שם, אפשר פשוט…

– הבוץ – אמר נחוּמי – הבוץ עמוק. שוקעים.

כתפיו היו מכווצות, להגן מפני הצינה. בדאגה צפה במחזה. כרכרה עברה והתיזה רפש לצידי מסלולה. השמים כהו. נחוּמי הסתכל למעלה, אחר-כך בשעונו. שבע וחצי – הראה שעונו. רוח העיפה טיפות כבדות, בודדות.

– הו, מה הם עומדים לעזאזל! – פלט בּוּבּלה, ועם כך עקר ממקומו והחל יורד לעבר הביצה. מטליות של עפר נכרכו לנעליו הכבדות. תרנגולת סמורת נוצות נתבהלה מעל דרכו ופרחה אל חצר. מאחורי הבתים הלבנים, קצרי-הכרעיים, בוססו פרות ברפש הסמיך. למטה נוצצו הפחונים בברק קר.

– כדאי אולי שניגש גם אנחנו – אמרה ליזה.

– מה תוכלי לעשות? – חנן אותה נחוּמי בחיוך חיוור.

– יסתדרו גם בלעדינו – אמר וילי ומשכה בזרועה. היא לא נענתה לו.

הרוח העיפה את מגבעתה של הזמרת לאחורינו. נחוּמי נזדרז ותפסה. מרופשת היתה והנוצה נדבללה.

– כבר סמרטוט – נטלה את המגבעת מידו בחיוך מר – מילא. שלא יקרה אסון גדול מזה.

– המונית שלנו… – חייך נחוּמי בהסתכלו אל הכביש.

בתוך שלולית רחבה, מבהיקה, מציפה את פס הכביש הנוצץ, עמדה המונית, עזובה מנהגה, גלגליה שקועים.

באור הבוקר העמום נדמו הרפתקאות הלילה כזכרון רחוק. מה עבר עלינו? מהיכן הגענו? איך תפשנו המבול? ומדוע דשדשנו שעה כה ארוכה בדרך העפר הקצרה הזאת שבין הכביש למושב? עולם אחר, שמים אחרים. יקוץ מחלום מוזר, שעששית בהקה בחשכתו, ותינוק, ונחשים, ומים נוטפים. באופק הרחוק, מדרום, נראה אוטובוס כסוף, מחליק על פס הכביש.

– בואי נספיק לתפוס אותו – משך שוב וילי בזרועה של ליזה.

– אי-אפשר שנסתלק ככה, וילי… – רוגז ביצבץ מתשובתה.

– הישארי אם את רוצה. אני הולך.

הזמרת מיהרה להשיגו. “בואו, גשם נורא ירד עוד מעט!” – קראה לאחוריה.

נחוּמי נשא שוב עיניו לשמים. “בתשע צריך הייתי להיות במשרד”, מלמל. אחר שלח מבטו לעבר הבקעה. בּוּבּלה נראה שם נושא ונותן עם האנשים שעל שפת הביצה, כשהוא ממריץ את ידיו פעם לעבר הפחון, פעם לעבר הבתים, פעם לעבר דרך העפר הממוסמסת. אחר-כך ראינו אותו חולץ את נעליו, פושט את גרביו, מתיר את חגורתו.

מיהרתי לרדת לעבר הבקעה. הבוץ היה סמיך ודביק. באמצע הדרך נשלפה רגלי מתוך הנעל, שנשארה מטובעת בבוץ. הגרב נתרפש כולו. בתכופפי לחלוץ את הנעל ממטבעתה, ראיתי את נחוּמי מתרחק כלפי הכביש. במרחק מה מאחוריו פסעה ליזה, פסיעות איטיות, מאונסות, וכתפיה שחוחות. רגע נעצרה בעמידתה הזקופה מול המרחב הסגרירי. ניתקה את עצמה והמשיכה ללכת. האוטובוס עקף את המונית כשהוא מתנהל בזהירות בתוך המים. אחר-כך נעצר על שפת הכביש. הזמרת נכנסה ווילי אחז בדלת והמתין לשניים האחרים.

בהגיעי לשפת הביצה, כבר עמד בּוּבּלה במים, רק חולצה ותחתונים לבשרו.

– אתה תשקע בבוץ! – הזהירו מישהו מן העומדים מסביב – לא תגיע לשם!

– חרשו פה בטראַקטור – אמר אחד – האדמה מלאה בורות.

אך מבלי שים לב לאזהרות האנשים, התקדם בּוּבּלה במים, פוסע בתוכם כשידיו פשוטות לצדדים.

עמדנו והסתכלנו בו במתיחות. ככל שנתרחק מאתנו, נעשו פסיעותיו איטיות יותר ומאומצות יותר, וראינו איך היה מתקשה בשליפת רגליו מתוך הבוץ הטובעני. המים הגיעו לברכיו, אחר-כך לשוקיו, אחר-כך שקע בהם עד למותניו. פתאום כאילו מעדה רגלו האחת והוא נעצר.

– שמה בּוֹר! בּוֹר! – קראו העומדים על שפת השלולית.

הוא ניסה לחלוץ את רגלו, אך נראה היה כאילו העמיק לשקוע. עוד רגע היה מנפנף בידיו לצדדים בכפיפות גו קדימה ואחור, אחר ניצב במקומו ללא-ניע.

– חבל! – קרא לעומתנו – תביאו חבל! מהר!

כמה אנשים רצו לעבר הרפתות הסמוכות.

חלצתי את נעלי, פשטתי את מכנסי ונכנסתי למים, בכוונה להגיע עדיו ןלעזור לו להיחלץ מן הבוץ.

– חכה! עמוד שם! אל תתקדם! – צעק לעברי.

האנשים הגיעו עם חבלים בידיהם, קשרוּם זכה לזה והטילו את החבל הארוך כנגדי. אחזתי בקצהו והחילותי מתקדם לעבר בּוּבּלה. משהגיעו המים עד שוֹקי, קרא:

– עמוד שם! זרוק את החבל אלי!

אספתי את סרח החבל וזרקתיו. הוא תפס בו והחל מגלגלו על ידו עד שנמתח.

– עוד חבל! עוד! – קרא לעבר העומדים על השפה.

כמה מהללו רצו שוב לרפתות ואחרים נכנסו למים. בעוד רגעים מספר חזרו וקשרו לחבל כמה אַמות נוספות. בּוּבּלֶה אספן על ידו, אחר קרא אל האשה שעמדה בפחון, מסתכלת בבעתה בנעשה:

– זוזי מן החלון! זוזי!

האשה סרה הצידה. בּוּבּלֶה הטיל את החבל לעבר החלון ולא החטיא.

– עכשיו תקשרי אותו! תקשרי חזק באיזה מסמר גדול אול בלוח עץ! – צעק.

מעשה ההצלה נמשך שעה ארוכה. האשה נתלבטה הרבה בקשירת החבל, ולאחר שקשרה אותו ובּוּבּלֶה משך בו כדי להחלץ ממקומו – ניתק. היה עליו לקשרו שוב. לבסוף הצליח לשלוף את רגליו ממטבעתן, וכשידו האחת אוחזת בחבל והשניה חותרת במים – הגיע עד לחלון. בין כך ובין כך – נתרבו האנשים על שפת השלולית ולפי הוראותיו של בּוּבּלֶה – נכנסו רבים לתוכה ויצרו שרשרת לאורך החבל. כשהיינו נכונים כבר להעביר את הילד מיד אל יד – החל לרדת גשם שוטף. ראינו איך השלולית גואָה והמים נפטרים מתוכה אל הפחון פנימה, מעל לאדן החלון. עמדנו בתוך המים, רועדים מקור, רטובים עד לעצמותינו, כפופי ראש ואוחזים בשתי ידינו בחבל. מעבר לשלולית היה העפר ממוּסמס כולו, בצעים-בצעים ופלגים-פלגים. דומה היה כאילו גם הבתים הקטנים שעל צלע הגבעה – נמסים והולכים, כשמראיהם מיטשטש מבעד למסך הגשם הסמיך.

בהפוגה הקצרה שנשתררה – העברנו את הילד אל הכרכרה שהגיעה לקצה השלולית, ואחריו – את האשה. בזה אחר זה החילונו יוצאים מן המים.

על דוכן הכרכרה ישב אותו טוניסאי שבביתו עשינו את הלילה.

– עבודה יפה! – אמר בראותו את בּוּבּלֶה.

– איפה עבודה! גועל נפש! – העווה בּוּבּלֶה את שפתיו בהדיחו את המים מפניו – תמיד אצלכם גשמים כאלה?

– הלוואי תמיד! – ריחשש חיוך בשפמו של הטוניסאי.

– בוץ עד לגועל נפש, וגשם מטונף כזה! ברר! – השציף בשפתיו כשהוא רוכס את מכנסיו.

אחר נפנה אל הילד שהיה מוטל בזרועות אמו ועיניו דעוכות, צייץ אליו ואמר:

– הצלנו אותך, מה? אין דבר – אתה תהיה כמו משה רבנו! גם אותו משו מן המים! תגאל את ישראל! תבקיע את ים סוף! מה שמו? – שאל את האם.

האם היתה חיוורת, רועדת, חסרת אונים להעלות חיוך על שפתיה.

– יוסף – לחשה בשפתיים רוטטות.

– יוסף!… – צייץ שוב כנגדו, ובפנותו אלי שאל: איפה הסטודנט?

– הלך – אמרתי.

– ואדון נחוּמי?

– הלך.

– ושתי היפהפהיות?

– הלכו.

– זהו! – אמר בלבשו את אדרתו – עשיו אתה מבין למה היה מבול על הארץ? בלל אדוני את שפתם!

– אתה מערבב שני דברים – אמרתי – בלל את שפתם – שייך לפרשת מגדל בבל.

– שטויות! – קרא – “מבול” בא מ“בלל”. כשאנשים לא מבינים זה את זה יורד מבול! צדקתי או לא?

– אולי – אמרתי.בטח ולא אולי! – אמר בתוקף.

– תבואו אתי אל הבית – אמר הטוניסאי ברמזו לנו לעלות על הכרכרה – תאכלו איזה דבר לפני שתסעו!

– עראק יש לך? – שאל בּוּבּלֶה.

– יש! – חייך האיש.

– ובצל?

– יש, ברוך-השם! אם כך נלך לטרוף טרף! בוא עלה! – קרא אלי.

– עלי לחזור הביתה – אמרתי.

– הביתה! – ליגלג בּוּבּלֶה בעלותו על הכרכרה.

– אני ממהר – אמרתי.

– למה ממהר? אין זמן? – אמר הטוניסאי.

– קדימה! – נטל בּוּבּלֶה את המושכות מידי האיש, ולאחר שעקרה הכרכרה ממקומה, צעק לעומתי: “תמסור ד”ש לבחורה שלי כשתעבור את ראשון! עדינה שמה! תצעק לה שאני חי!" –

– ראיתיו מצליף בשוט על גב הסוס ושמעתיו משלח קריאת צהלה לחלל. בדממה המאופקת שמסביב, האטומה בשמי העופרת הקודרים, נתגלגלו הדיה של קריאתו, צלולים כצלילי פעמונים: חי! חי!

ו

לביתי הגעתי חולה. בשכבי במיטה – הוסיף הגשם לרדת וזרמיו החליקו על שמשת החלון והיתווּ עליה חריצים עקלקלים. מבעד לכתלים העבים – נשמעה המיית המים כאיוושת אש מתפשטת, פעם מתרחקת, פפעם קרבה. בקדחת החום עלה לנגדי שוב מראה הכפר ובתיו, והמראה כולו כמו צף על פני מים ההולכים הלוך וגאה. לא אשה אחת עמדה בחלון וקראה לעזרה, אלא נשים רבות, מחלונות רבים, וכולן נושאות תינוקות בזרועותיהן. בּוּבּלֶה לא היה משטשט עתה, כי אם שוחה. הוא שחה מחלון לחלון ובכל מקום היה מתעכב רגע, מדגדג לתינוק בסנטרו ומצייץ אליו. מטר סוחף היה יורד ללא-הפוגה ואת האגם הגדול חצו שרשרות רבות של אנשים, ורק ראשיהם מבצבצים מתוך המים. אני לבדי עמדתי בקצה האגם, כפות רגלי טובלות בו, ולא ידעתי מה אעשה. לפתע – שרקה בחלל צליפת שוט והטוניסאי בא ביעף, רכוב על מרכבתו, הרתומה לשלושה סוסים אַבירים. “מבול! מבול!” – צעקתי, אך הלה לא שם לב לצעקתי והדהיר את סוסיו על פני האגם. בחזיז שחלף כחץ שחוט מן הרקיע אל התהום – נראה האיש הזקוף, האוחז במושכות הסוסים הדוהרים, כגיבור מלחמה באש הקרב. ראיתי עוד את זרועו של בּוּבּלֶה מונפת באויר, כמו קוראת אלי “בוא! בוא!” אך מיד כבה הברק ואפלה נשתלטה. היתה המונית, שקועה בשלולית המים שבאמצע הכביש, הנהג נשען אל השמשה, זרועו האחת על מסעד המושב והשניה על ההגה, נחוּמי ישב מכורבל באדרתו שצווארונה מכסה על ערפו, ידיה של הזמרת שלובות בתוך שרווליה והיא מנמנמת, ראשה של ליזה משוקע בחיק אהובה, ואני, מצחי הדוק אל שמשת החלון ומבטי נעוץ בחשיכה וברשתות הגשם.

– איפה בּוּבּלֶה? – שואלת ליזה פתאום.

– הלך! – אני אומר מבלי-משים.

– אה, כמה חבל! – אני שומע את קולה הלאה, שכמו גווע וצלל בתנומה.

ואף אני נמנמתי, ותחושה נעימה אפפה אותי, והכל היה לבן לפתע, כעדרי עננים צחורים, צמריים, השטים ברקיע אט-אט, חולפים ונמוגים, חולפים ונמוגים, ודממה היתה בכל, ועל האדמה הרחבה עמדו בתים לבנים בשורה ארוכה-ארוכה וביניהם מהלכת לאיטה כרכרה רתומה לסוס, ואיכר עב-שפם נוהג בה בשלווה כשהוא מנמנם וראשו שמוט על חזהו, והנה עוברת הכרכרה בין ערמות של בצלים זהובים, נוצצים באור השמש, נוצצים בחום הקיץ, נוצצים וזוהרים, וגשם לא היה.

יום אחד, בשעה מאוחרת של אחר-הצהריים, כשיצא נחום גבעול בשליחות אשתו לקנות תרופה בבית-המרקחת בשביל ילדם בן השלוש, שחלה בהצטננות קלה, טפח לו מישהו על שכמו וקרא בקול עליז: “נחום!”

בהפנותו את ראשו, ראה את דוּדוּש, ידידו משכבר הימים, שלא ראהו זה כשנתיים. הוא לפת את צווארו בעוז, כמעט ביקש לנשקו, וקרא: “מה נשמע, דוּדוּש?”

“חיים! ואיך אתה?”

–חיים!"

דומה שששניהם לא מצאו יותר מה לשאול זה את זה, כי עמדו רגע כשהם מודדים איש את רעיהו בחיבה רבה ולא אמרו דבר. דוּדוּש היה אותו בחור שחרחר בעל עיניים קטנות, שובבות וחייכניות, ושפם שחור ומעובה, כפי שהכירו נחום כל השנים. אף נחום לא נשתנה הרבה במראהו. הוא היה אותו בחור בעל-צורה, שבלוריתו הבהירה סרוקה לאחור, עיניו עגומות במקצת והרהרניות ולבושו – מכנסי צמר אפורים, מקטורן קל וחולצה לבנה – מסודר ונקי כמו תמיד.

“ובכן? ספר מה נשמע!” – תפס דוּדוּש בזרועו של נחום.

אין חדש… הכל כרגיל…" – אמר נחום – “מה מעשיך בתל-אביב?”

“קפצתי עם הג’יפ לבקר את הזקנים, אתה יודע –”

"הוריך גרים פה בסביבה? – שאל נחום.

”פה, בבית הזה!" – הראה על בית קטן שבשכנות לבית-המרקחת – “אגב” – אמר פתאום בעליצות – “מה אתה עושה הערב?”

“שום דבר מיוחד” – אמר נחום.

“אם כך אתה בא אתי לירושלים! ואל תגיד לי לא!” – אמר דוּדוּש.

“מה יש בירושלים?” – שאל נחום.

“יום הולדת של מיקי! זוכר את מיקי?”

“אלא מה?”

כשהזכיר דוּדוּש את שמה של מיקי, חש נחום מעין צביטת-לב פתאומית. היא היתה הקשרית של פלוגה ו', ופעם סבור היה אפילו שנתאהב בה. באחד הלילות, כשנשארו לבדם בחדר-הנשק ניסה לנשקה… אחר-כך עברה לחזית הצפון, והלכה ונשתכחה מלבו… אה, זה היה מזמן, לפני תשע שנים בערך.

“אם כן אל תהסס ובוא. כל החברה יהיה שם!” – אמר דוּדוּש.

“מי זה כל החברה?” – שאל נחום.

“מי?…”

למשמע השמות שמנה דוּדוּש, חש נחום מעין טפיחה של משב רוח חמה בפניו. פתאום צבאו עליו הרבה זכרונות טובים שנתקשרו במראות של דרכים מאובקות, אוהלים, מדורות, כפרים ערביים… ריח חריף של קוצים של סוף קיץ עלה באפו. רעיון זה, להיפגש שוב עם כל אותם האנשים במסיבה אחת, קסם מאוד ללבּו. גל של חום הציפו בחשבו על כך שיוכל שוב להרגיש עצמו – ולו לשעה אחת בלבד – כחלק מגופה של חבורה גדולה ולא אדם בודד לעצמו… אך בחושבו על הצד המעשי שבדבר, ידע שלא יוכל לעזוב את הבית בשעה כזאת, כך פתאום, ובלא להתכונן… ומה גם שהילד חולה… אשתו טרודה כל-כך…

“אני באמת מצטער” – אמר נחום- “אבל הערב לא אוכל. אצלי הילד חולה קצת… ברגע זה יצאתי לקנות תרופה בשבילו” – אמר ובלא-משים הראה לדוּדוּש את בקבוק –התרופות הקטן שבידו.

“מה יש לו?” – שאל דוּדוּש.

“מצונן במקצת” – אמר נחום.

אה, זה לא כלום!" – אמר דוּדוּש – גש תקנה את התרופה ותודיע לאשתך שאתה נוסע אתי לירושלים. אני מתחייב להחזיר אותך. יהיה שם גם בוריס והוא חוזר הלילה לתל-אביב, תוכל לנסוע אתו. ובכן – "

אף שהפתוי היה גדול ביותר, היה ברור לנחום שלא יוכל להוציא את רצונו אל הפועל, כי משיבוא עכשיו אל אשתו ויודיע לה על כך, לא תניח לו בשום פנים לנסוע.

“לא לא” – אמר – “אני באמת מצטער”.

“חבוב…” – המשיך דוּדוּש לשדלו, בראותו כמה נפתה לבו של רעהו להצעתו – “אתה לא יודע מה אתה מפסיד! תהיה מסיבה עצומה! מה אתה מסתגר בבית כל הימים – תפגש עם החברה, תנשום קצת אויר!”

בעצם, דברים מעין הדברים האלה, אם כי לא מפורשים כל-כך, המהמו בלבו של נחום לא אחת. לעתים קרובות היה מהרהר בצער עד כמה ייבשה את לשדו שגרת חיי יום-יום, בבית, ובעבודתו במשרד, ועד כמה נתרחק מחבריו מאתמול ומאותו הווי פרוע של נדודים ויחפנות עליזה שעד היום הוא מתגעגע עליו. עתה, כשעמד לפניו דוּדוּש פרוע הבלורית, ואותה רוח של הפקר אופפת אותו כמו בימים ההם, נתגברו בו געגועים אלה פי כמה. כמעט ואמר “הן”, אך מיד זכר שוב בצפוי לו בבית והרגשת דכאון נשתלטה עליו.

“לא, אני מצטער…” – אמר בחיוך של התנצלות שלא הצליח להסתיר את רצונו האמיתי.

“מה מעכב אותך, חבוב?” – אמר דוּדוּש, בהבינו מיד מה המאבק המתחולל בלבו של נחום – “האשה? – אני הולך אתך הביתה, ובאלהים שאני משכנע אותה. בוא!”

“לא לא!” – מיחה כנגדו נחום. המחשבה כי דוּדוּש צריך לשמש לו עזר כנגד אשתו, ועם כך יהיה עֵד לתלותו בה, העליבה אותו. אך הרגשת עלבון זו, שהראתה לו במוחש את מצבו העלוב, קוממה אותו פתאום. לכל הרוחות! – אמר בלבו – מדוע לא לנסוע לירושלים לכמה שעות ולהתאוורר מעט? מה האסון בכך? יצר עז תקפו לעשות מעשה בלתי-רגיל. בלתי-רגיל ומפתיע בהחלט, שינער מעליו בבת-אחת את כל אבק השיגרה של השנים האחרונות…

“בוריס חוזר עוד הלילה, אתה אומר?” – שאל.

“כמובן! עליו לקום לעבודה מחר!” – אמר הלה בשמחה.

“ואתה בטוח שיש לו מקום בשבילי?”

“עלי ועל ראשי!”

נחום היסס עוד רגע, אך כאשר יקרה כשהחלטה נועזת מרנינה קרביו של אדם כיין החריף, ניתכננה במוחו בן-רגע התכנית כולה".

“טוב, אני נוסע אתך!” – אמר.

“זהו זה!” – קרא דוּדוּש בתרועת נצחון – “עכשיו אתה שוב אותו נחום גבעול של הימים הטובים ההם!”

דברים אלה נעמו מאוד לאוזניו של נחום. רוח שובבות עברה אותו, עד כי חש עצמו צעיר בכמה שנים ומסוגל לכל מעשה בלתי-רגיל. צחוק פּיעפּע במעיו.

“חכה לי רגע, אני תיכף חוזר” – אמר.

“בסדר גמור, אני מחכה לך בג’יפ” – אמר דוּדוּש והראה לו על הרכב העומד ליד המדרכה.

ביודעו כי לא יוכל להתגבר על התנגדותה של אשתו, לא פנה נחום אל ביתו, כי אם אל חנות המכולת הסמוכה. הוא ניגש אל החנווני ואמר לו: “כשתבוא הנה אשתי, תגיד לה שקראו לי באופן פתאומי לירושלים ואחזור בעוד כמה שעות, מחכים לי במכונית ולא אספיק אפילו לגשת ולהודיע לה”. החנווני חזר על דבריו והבטיחו למלא את בקשתו. ביוצאו מן החנות, שלח נחום מבט לעבר ביתו, ולרגע דומה שנעכרה רוחו מפאת הרגשת החובה שניקרה בלבו, אך מיד התגבר על כך, באומרו – לעזאזל החובה! צריך לצאת מן השיגרה המשעממת הזאת! – ועקר רגליו לעבר הג’יפ. לאחר צעדים מספר נעצר שוב. נדמה היה לו ששכח דבר-מה. הוא ניסה להיזכר, ומשלא עלה בידו, תלה זאת שוב בהרגשת החובה הארורה, ומיהר אל הרכב אשר יסיעו מכאן והלאה.

“ניסע” – אמר בהתיישבו ליד דוּדוּש.

“זהו!” – קרא דוּדוּש – ומה אמרה אשתך?"

“הסכימה כמובן!” – אמר נחום בקול רפה.

“כמובן!” – אמר דוּדוּש – למה תמנע ממך הנאה שכזו!"

“ברור” – אמר נחום.

דוּדוּש התניע את הג’יפ הדהירו על פני הרחובות דרומה, וככל שנתרחק נחום מביתו, כן חש יותר את הרגשת החופש המעבירה עליצות בגופו, כאילו נפרק משא כבד מעל כתפיו. אך בהגיעם אל פרוורי העיר, חשה פתאום ידו של נחום, שתחבה בלי-משים לכיס השמאלי של המקטורן, בזכוכית הצוננת של בקבוק-התרופות הקטן.

“אוף, שמע!” – קרא בבהלה.

“מה קרה?” – בלם דוּדוּש את מירוצו של הג’יפ.

“לא קניתי את התרופה” – אמר נחום.

“איזו תרופה?”

“בשביל הילד…”

“עזוב עם התרופות האלה! בין כה וכה הן לא מועילות כלום!”

ועם כך הפליג בשבח הריפוי הטבעי וסיפר לנחום כמה עובדות שהיו בו עצמו, כשחש כאבים מתמידים בחזהו וניסה תרופות שונות לפי פקודת הרופאים, נואש מכולן, והצליח לרפא את עצמו על-ידי שתיית יין חם, “כל התרופות האלה הן אחיזת-עינים” – אמר – “העיקר – לאכול טוב ולשתות משקאות חמים”.

אם כי נחום היה אף הוא סבור כך, הציקה לו בכל-זאת המחשבה שהיה עליו לסור הביתה ולומר לפחות לאשתו שתשקה את הילד תה חם עם לימון. אך מיד החליט שוודאי מעצמה תעשה זאת, ובהגיעם אל הכביש הראשי המוליך לירושלים, וריח טוב של אילנות וקמה עלה באפו – העביר מלבו כליל את עניין מחלת בנו ושקע בשיחה עם ידידו משכבר-הימים.

הרבה דברים היו לדוּדוּש לספר לו. מאז נפגשו לאחרונה – סיים את חוק לימודיו בארכיאולוגיה וזה כמה חודשים שהוא עוסק בחפירות באזורים שונים של הארץ. לפני ארבעה חודשים השתתף במשלחת שערכה סקר בערבה. לפני חודשיים חפר בתל-לכיש, לפני חודש – באשקלון, ואך אתמול סיים מבצע כביר של גילוי עתיקות מן התקופה הכלכוליטית בסביבות באר-שבע. הנה כי כן, עושה הוא בדרכים כל הימים, מודד ארץ בשעלו, מגלה מטמונות, מגמא מרחקים על הג’יפ שלו, ורק ליומיים או שלושה בחודש הוא חוזר לירושלים ואז דומה לו שעושה קפיצת דרך של אלפי שנים. כשהיה דוּדוּש מספר כל זאת, מתבל דבריו במלים ערביות – לא חדל נחום מלהרהר במנת-חלקו שלו, העלובה. זמנים נשתנו מאוד, אך דוּדוּש עודו נהנה מקסמן של הרפתקאות מסחררות, ואילו הוא… “ומה חדש אצלך?” – שאלו דוּדוּש. “הכל כרגיל…” ענה ולא מצא דבר שכדאי לספר עליו. ואמנם, מה יספר לו? – נושם אבק של תיקים, ריח של דפוס ואתר של דיו-למכונות כתיבה, ויום דומה למשנהו. לפני שלוש שנים וחצי נשא לאשה את ציונה, בחורה שמנמונת, לא יפה ביותר, שטוב לבה ומסירותה כעקרת-בית מהלך עליו שעמום, אם להודות על האמת. לפני שנתים-וחצי נולד להם בנם, עודד, ומאז עברו עליו כמעט כל מחלות הילדות: חצבת, אדמת, חזרת… בבוקר הוא קם, אוכל ארוחה קלה, מספיק עוד להביא קרח ממרחק של שלושה רחובות, ונוסע למשרד. בחוזרו אחר הצהריים, הוא עוזר לאשתו בעבודות הבית, מדיח את הכלים, מטפל בילד, לעתים אף מסייע לה בכביסה. לאחר ארוחת הערב, כשהילד ישן, שוכבים שניהם על הספה, הוא קורא בעתון והיא בספר שהיא שואלת מן הספריה. לרוב הוא נרדם מעייפות, ובשעה מאוחרת יותר מעירה אותו ציונה ואומרת שהגיעה עת לישון ומציעה את המיטה לשניהם. למחרת שוב חוזר אותו דבר. מה עוד? – כן, בכל יום ב' בערב באה טפלילית לשמור על הילד ושניהם יוצאים לקולנוע, או לעתים אף לתיאטרון. במוצאי-שבתות שומרת על הילד אמה של ציונה ואז הם הולכים לקפה, שם הם נפגשים עד עוד כמה זוגות ומפטפטים עד חצות. ציונה וחברותיה משוחחות על ילדיהן, מספרות זו לזו על חכמותיהם ומשיאות עצות אשה לרעותה בעניני מאכל ולבוש, והוא וחבריו מדברים לרוב על מודעיהם המשותפים שתמיד אפשר להתבדח עליהם. לא, אין הוא נזכר בשום מאורע שכדאי לספר עליו לדוּדוּש… בשבוע שעבר היו אמנם במסיבת חתונה אחת שהיתה מוצלחת מאוד, אבל דבר זה וודאי לא יעניין אותו… “ומה חדש, ככה, בעינייני בטחון?” – שואלו דוּדוּש. “מה אני יודע…” – מושך נחום בכתפיו –“אני רק בארכיון, אתה מבין, ובעניינים אסטרטגיים לא מתייעצים אתי…” ומכיוון שכך מספר לו דוּדוּש את אשר הוא יודע, על התקריות בגבולות, הצלחותיהם וכשלונותיהם של שירותי המודיעין, מצבן של יחידות צבא שונות… – כולם דברים של חידוש לנחום, שמוציאים אותו שוב מאווירה המחניק של הלשכה במשרד הבטחון אל המרחב השרבי של הנגב.

כשהגיעו לירושלים היה כבר ערב, וכשירד נחום מן הג’יפ שנעצר לפני ביתו של דוּדוּש וחש תחת רגליו את הקרקע הסלעית המוצקת, ראה מעל לראשו את השמים הגבוהים, הרחבים והנוצצים, ונשם את האוויר הצונן, הרענן, הבשום מריח חריף של אורנים – חש כאילו הוא אדם חדש, צעיר מאוד, מלא אונים ומרץ, המסוגל לכל מעשה ואפילו הבלתי-רגיל ביותר.

“ניכנס” – אמר דוּדוּש בצעדו אל פתח חדרו. אך נחום התעכב עוד רגע בחצר. הוא התייצב ליד עץ אורן גבוה והטיל מים. זה זמן רב לא הרגיש הנאה כזו במעשה זה, ושקשוק המים בעפר העביר עליצות בגופו. הבית היה מופרש במקצת מיתר הבתים, ומסביבו היה שטח ריק די נרחב, שסלעים לבנים הבהיקו בו בחשיכה. “עיר נפלאה ירושלים” – אמר ברוכסו את כפתורי מכנסיו.

בהיכנסו לחדרו של דוּדוּש, שוב נתקנא ברעו. שום דבר לא היה שם מן השיגרה. הבית היה ממין הבתים הערביים הישנים, שקירותיו עבים מאוד, חלונותיו צרים וגבוהים ומסורגים סורגי ברזל, ורצפתם עשוייה מרצפות מלוטשות רחבות וצבעוניות. החדר, חדרו של אדם העושה בו שימוש של ארעי ללינת-לילה בלבד, היה מוזנח מאוד. היו שם – מיטת ברזל אחת, מכוסה שמיכת צמר שחורה והמזרן שמתחתה פרום ומדולדל, עבה בקצהו האחד ומרוקן בקצהו השני; שתי כורסאות ערביות שריפודן תפוח וציפוייהן דהויים ומוכתמים מרוב יושן, מביזת הרכוש הנטוש כנראה; שולחן סורי מרובע, בעל פיתוחים; ועוד שני כסאות-עץ פשוטים בעלי מסעדים גבוהים. בכוננית של ארבע אצטבאות, על הרצפה ועל סיפי החלונות הרחבים היו מונחים ללא שום סדר ספרים רבים, רובם אנגליים ועבי-כרס; בפינה עמדו כמה כלי מתכת שחורים, מכתש עצום, פינג’אן שמראהו עתיק, תרמיל פגז וכן כמה כדי חרס שבורים.

“הדירה שלך וודאי מסודרת יותר” – אמר דוּדוּש בהרימו מן הרצפה כמה ספרים ובהניחו אותם זה על גבי זה על האצטבא.

“נו, כן”… – אמר נחום והעביר נגד עיניו את דירתו שלו – שולחן עם טבלת זכוכית באמצע החדר, ארבעה כסאות מרופדים סביבו, ספה עם מסעד, ארון תלת-מדורי, מכשיר רדיו, תמונה של דייגו ריבארה על הקיר… – “אני נשוי, אתה יודע”.

“אצלך וודאי הילד עושה מהפכות, מה?” – אמר דוּדוּש.

מבלי-משים תחב נחום את ידו לכיס המקטורן וחש בבקבוק שבתוכו. צריך הייתי בכל-זאת לקנות את התרופה – חשב.

“לא, הוא ילד שקט דווקא” – אמר.

“משפחה זה חשוב מאוד!” – אמר דוּדוּש – “יציבות! בטחון!” – ועם כך נטל מגבת ושקיק כלי רחצה שהיו תלויים על בריח החלון ואמר: “מיד אני חוזר, צריך לשטוף מעלי כמה שכבות של אבק כלקוליטי…”

כשיצא דוּדוּש אל המקלחת, ניגש נחום אל הכוננית ופתח כמה ספרים להציץ בהם. רובם היו ספרי ארכיאולוגיה והיסטוריה, וכשקרא בהם כמה משפטים פה-ושם, ונתקל במונחים המדעיים הרבים, שלא הבינם, הצטער על כך שבשעתו לא התמסר למקצוע כלשהו. לפנים זילזל בלימודים כמו כל חבריו, מטעמים של חלוציות, ואילו עכשיו כל חבריו לומדים או שסיימו את לימודיהם, והוא נשתקע בחיי בית ועבודה של שיגרה. ייתכן שצריך הייתי להתחתן יותר מאוחר – אמר בלבו. אחר נתקלה עינו באלבום גדול, וכשפתחו, גילה שם תמונות לאין-ספור מלפני שנים רבות, בתוכן גם תמונות עצמו. באחת נראה הוא עם דוּדוּש ועם יעקב ליד משטרת נבי-יושע, בשנית – בתוך חבורה גדולה בחורשת הארבעים, בשלישית – לפני הפסל שעל המוחרקה, ברביעית – ליד מעין חרוד… בדפיקת-לב נתשהה מבטו על תמונה זו. הוא עמד שם לצידה של מיקי וזרועו לופתת את כתפיה… היא היתה נערה יפה, שזופה, תמירת-גו, ושערה השחור גולש על שכמה… אף הוא היה בחור נאה, בעל בלורית פשתן מתנופפת ברוח… לעזאזל, אמר, ימים יפים נתבזבזו לריק…

“עכשיו ניגש לתנובה לאכול משהו ומשם – אל מיקי!” – הכריז דוּדוּש בכניסתו.

נחום סגר את האלבום בחטף, כמי שנתפס בגניבה. דוּדוּש היה מבריק כלו" פניו מגולחים, שערו השחור נוצץ, כמו שמשוח בשמן, חולצה לבנה ומכנסיים אפורים לגופו, אפילו עיניו הבריקו יותר קודם.

“אגב, מה היא עושה עכשיו, מיקי זו?” – שאל נחום בצאתם.

“לומדת באוניברסיטה. ספרות נדמה לי” – אמר דוּדוּש.

“התחתנה?”

“אה, אל תשאל! התחתנה ונפרדה. אחר-כך היה לה עוד מישהו שגם ממנו נפרדה… אחר-כך… קשה למנות…”

הרהור חלף במוחו של נחום שאילו רצה מאוד, יכול היה גם הוא להיות במספר אלה.

כשנכנסו לביתה של מיקי – נתקבל נחום בצהלה כזו, שלא ידע את נפשו מרוב התרגשות. כל ידידיו מאז היו שם וכולם באו לקראתו, טפחו לו על כתף ועל שכם, לחצו את ידו, התחבקו עמו והמטירו עליו שאלות ללא-ספור. מיקי עצמה נתלתה בצווארו ונשקה לו בעוז על לחיו. מרוב אנשים ומהומה – לא ראה גם אחד ולא הספיק להוציא משפט שלם מפיו. “אין חדש, הכל כרגיל” – ענה לכל מי ששאלו על שלומו. אלא שעתה, דומה בפעם הראשונה לאחר זמן ארוך מאוד, אמר זאת בלב קל, לפי שחש ששוב אין הכל רגיל אצלו, שרגליו קלות, ושבכוחה של עליצות זו הזורמת בגופו, והרגשת הדרור, המצמיחה לו כנפיים, מסוגל הוא לעשות כל מעשה, ואפילו הבלתי-רגיל ביותר. “הכל כרגיל” – הפריח כלאחר-יד ובנעימה מופקרת ועם כך עבר מאיש לאיש והחליף דברי ידידות עם כולם. “סוף סוף נפגשים, מה?” – אמרו ו הללו שלא מתראו עמו זה שנים, מאז נסתיימה המלחמה. “כן, סוף סוף!” – אמר, אך משום –מה נדמה לו שאך אתמול היה שרוי עמהם במחנה אוהלים אחד, ושתה אתם קפה מסביב למדורה. כמה מהם היו תלמידי האוניברסיטה, אחרים, - אמנים, אסיסטנטים, מוזיקאים, ואחרים פקידים כמותו, אף הם נשואים ואבות לילדים, אולם – והוא עצמו התפלא על כך – לא התעניין עתה לא בעיסוקם ולא בגילגולי חייהם, ואת תשובותיהם על שאלותיו, שאלות של שיגרה – אפילו לא שמע. אחר נתיישב על אחת הספות, שמע כמה בדיחות נושנות, סיפר אך הוא כמה בדיחות, ולא עברה שעה ארוכה, עד שלתמהונו מצא עצמו במרכז המסיבה. “למה לא שרים משהו.” – קרא בקול רם שהיסה את הרעש מסביב, ועם כך שמע מאחוריו נערה לוחשת – “נחומצ’יק נחמד נורא היום”. והוא עצמו החל בשירה. הכל החזיקו אחריו, תחילה על דרך לצון, ואחר כששיר משך שיר – מתוך התמכרות לזכרונות ישנים של ימים טובים שחלפו. קולו של נחום היה נאה בעיניו, אולי אפילו נאה יותר מכל יתר הקולות, ודמה לו כי הוא שומעו בפעם הראשונה, עם כך גילה לימינו נערה נחמדה שלא הכירה, שחורת שער, שחומה ובעלת עיניים מבריקות. הוא שם ידו על כתפה בסמכו את ראשו לראשה לחש על אוזנה: “מה שמך?” – “דליה” – ענתה לו בחיוך מבודח. הוא המשיך לשיר ואחר שאל: “סטודנטית?” “לא” – ענתה שוב בבדיחות. “אלא?” – “מנסה לצייר”. – מצליחה?" - “לפעמים… על-פי רוב לא”. – נהנית מן הציור?" – “הייתי אומרת שכן…” – זה העיקר". – “אתה צודק”. אחר שאלה היא: “תל-אביבי?” – “כן”.

– “אמן?” – “לא!” – צחק, נהנה מן המחמאה. “אלא?”

– סתם פקיד“. – “מרוצה מעבודתך?” – “לפעמים… על-פי-רוב לא.” “אינך עושה רושם כזה…” -,”באמת?" צחק שוב. עתה חש עצמו מאושש ועם כך נטל את דליה בזרועה והלך עמה אל הדלפק שעמדו עליו המשקאות.

לאחר שתי כוסיות של קוניאק חריף, דומה היה לנחום שהוא מכיר את דליה מזה משנים. לאחר הרבעית – נשתכחו ממנו חבריו, ולא ראה אלא אותה בלבד, לאחר החמישית – כינסה תחת זרועו והמתיק לחשים באוזנה אחר-כך ניגש אליו דוּדוּש ואמר לו: “סידרתי לך עם בוריס שיקח אותך חזרה. תזכור, בשתים-עשרה-וחצי הוא יוצא”. “בסדר גמור!” – החזיר לו נחום בנפנוף יד – “אני אסיר תודה לך במאוד!” אחר-כך שוב פרצה שירה, רעשנית מבתחילה, אלא שנחום לא נטל בה חלק. עצבות ירדה לשכון בלבו והוא עמד שעון אל הדלפק וזרועו לופתת את צווארה של דליה ושניהם השקיפו על השרים בחיוך מעומעם. משנפסקה השירה, הציע נחום לדליה עוד כוסית אחת, ולאחריה, ניטשטשו המראות לעיניו והלכו סחור-סחור סביבו. “נצא מעט?” לחש לדליה על אוזנה. “אפשר…” ענתה לו ויצאו.

כשפקח נחום את עיניו, תקפתהו בהלה נוראה. אור היה, אור יום מלא. למעלה, מול עיניו, היתה תקרה גבוהה ובלתי מוכרה, שקורת-ברזל מסוידת בלטה מתוכה, בהפנותו ראשו לשמאל – נדהם עוד יותר בראותו, נוגע בכתפו ממש, גל של שער שחור, שער נערה. כנכווה באש נרתע מן הגוף המוטל לצידו. התרומם מעט על מרפקו והעביר ידו על פניו כמבקש להתעורר מסיוט. מה מתרחש כאן? – טילטל את ראשו, ובהסתכלו על סביבו ראה שהוא שכוב על הרצפה, על גבי מחצלת, מכוסה בשתי שמיכות שחורות, והחדר הוא חדרו של דוּדוּש. הנערה ששכבה לצידו – התחיל להיזכר אתה – היא אותה נערה שפגש אמש במסיבה. על המיטה שליד הקיר שכבו שני בחורים, שהאחד מהם היה דוּדוּש עצמו ובפני השני אי-אפשר היה להבחין, כי היו פונים אל הכותל. גופו התכסה בזיעה קרה. מן החלון פרץ פנימה אור מבהיק, ובהסתכלו בבהלה בשעונו, ראה שהשעה – עשר פחות רבע! רקותיו הלמו. הוא העביר שוב את מבטו על סביבותיו, כאילו הוטל לסוגר והוא מחפש בו פתח לבריחה. מראה הנערה הזרה השוכבת בבגדיה לצידו, לצידו ממש, שקועה בתרדמה, העביר בו חלחלה. אלהים! – אמר – מה מתרחש כאן? הרי צריך הייתי עוד בלילה להגיע הביתה… וציונה… משאמר ציונה והעיף שוב עין על הנערה, הרגיש כאילו איזה מעשה-שטנים אירע בו. חש שאט-נפש מעצמו והרגשת טומאה ועוון כבד, ומעין רצון למות ולהיעלם. הוא נשא עיניו לתקרה ורגע חלפה בו מחשבה שיכול הוא לתלות עצמו בוו המבצבץ מן התקרה. מוות טמא יהיה זה – חשב – טמא ומזוהם… פתאום נזכר בבנו, ועם כך נתרומם בבת-אחת כדי ישיבה, והגיע בידו אל המקטורן שהיה תלוי על הכסא. כן, בקבוק התרופות הקטן היה בתוך הכיס. דבר זה הרגיעו במקצת. עתה ניסה להיזכר מה היה בלילה ואיך הגיע לכאן. הוא חש כבידות נוראה בראשו, בעיקר בחלקו האחורי, כאילו אבנים היו מוטלות שם בתחתית הגולגולת, וחלל הראש כולו היה מעובה בערפל סמיך. אדי היין – אמר לעצמו. כן, במטושטש זכר שיצא עם אותה נערה, דליה שמה, מאולם המסיבה, עמד עמה שעה ארוכה על המרפסת, ואחר-כך – הוא לא זכר איך היה הדבר – נכנס אל חדר קטן, שרוי בחשיכה, שרק אור פנס-רחוב חדר אליו דרך החלון, חדרה הפרטי של מיקי, כנראה. הוא אחזה בזרועותיו, ומבעד לדלת הגיעו לאוזניו הקריאות, הצחוק וקולות השירה מן האולם… אחר-כך פסקו הקולות ונשמעה נגינת פטיפון… אחר-כך, על המיטה, שמע כי קוראים לו בשמו, והיא, בחושבה שאין הוא שומע, ניערה אותו כתפו ולחשה, קוראים לך, אך לא היה ברצונו לקום או אולי התבייש… אחר-כך – נזכר – טילטל אותו מישהו משנתו וקרא: קום, מיקי רוצה לישון! ושמע קול צחוק בחשיכה, וכשקם, קפץ בבהלה, משמש בכיס המקטורן וגילה שבקבוק התרופות הקטן איננו. הוא חיפשו על המיטה, מתחת למיטה, על הרצפה, בין כרעי הכסאות והשולחן, ואף הנערה, דליה, ועוד שני בחורים, שאחד מהם היה דוּדוּש, כנראה, גחנו אל הרצפה ועזרו לו בכך… עתה זכר שדוּדוּש צחק כל הזמן ולא פסק מלשאול, למה לך הבקבוק, אני אתן לך אחר במקומו, יש לי הרבה, אך הוא לא אבה לשמוע, התרגז ואמר שלא יצא מן החדר אם לא ימצא את הבקבוק. לבסוף מצאה אותו דליה בין דופן המיטה לבין הכותל וארבעתם יצאו החוצה ונכנסו לתוך הג’יפ… עתה מחה את הזיעה הקרה ממצחו ובהה נכחו במין מבט עכור, שלא היה בו עצב, אף לא חמלה או חרטה, אלא מעין טמטום שלאחר-יאוש… הכל היה כה זר ומוזר עד כי דומה היה לו שלא בו עצמו נתרחשו כלאותם הדברים, ושאף עתה לא הוא גופו יושב והוגה בהם אלא מעין גלגול שלו… מבעד לסורגי החלון ראה ענפי אורן מתנענעים בקרני-שמש… ציפור אחת היתה מקפצת עליהם… פיסת-רקיע תכולה, שבתית… הכל בחוץ כמו שבת, חשב… על המיטה שכבו שני הבחורים, גב אל גב, שקועים בתרדמה בדממת-החדר, דממה קייצית חמה ורגועה, דממה שמעבר לזמנים, של עולם שכולו שלווה… לשמאלו היתה ערימת השער השחור, ועתה, בהיותו ישוב, יכול היה לראות גם את הפנים שמעברה. חוורון של חלום היה נסוך עליהם, והשפתיים היו פשוקות קמעה… הנחיריים רטטו מעט מפעם לפעם והעפעפיים היו ארוכים, חושניים, חפים-מחטא, כעפעפיים של ילדה קטנה… על מסעדי הכסאות היו תלויות קמוטות, שמוטות זרועות, ברישול תמים, חולצותיהם של הבחורים… על האצטבאות – הספרים, ספרי ארכיאולוגיה והיסטוריה… בפינות – כדי נחושת… דממת שבת, דממת-חג טהורה, היתה שורה על הכל, כמו היה זה בוקר שבת באוהל פלוגה ו' באילת-השחר, כשאף שם היו ענפי האורן מתנענעים בקרני השמש וציפורים מנתרות עליהם… פתאום החרידו הרהור שאפשר שברגע זה עצמו מחפשת המשטרה אחריו, כי… אכן, אין ספק בדבר, שמאחר שלא חזר הביתה בלילה ואף לא בבוקר, בטוחה היתה ציונה שאסון קרה ומיהרה להודיע על כך… וודאי צילצלה גם למשרד… הוא נזכר שיום ג' היום, יום ביקורו הקבוע של מנהל המחלקה וכי היום דווקא היה בדעתו לדבר עמו בעניין תיקון הדרגה… אל אלהים, מה אני יושב כך! – צעק בנפשו, ועם כך קם על רגליו ומיהר אל חדר הרחצה, לשטוף את ראשו, את כל גופו, בזרם מים קרים, אולי ינוקה מן החלאה שדבקה בו.

כשחזר ונכנס לחדר, וראשו נצטלל מעט לאחר הרחצה, נישא אליו מן היצוע שעל הרצפה, חיוכה החביב של דליה ששכבה עתה אפרקדן, עיניה פקוחות, זרועותיה המבהיקות תחת ראשה, ושערה גולש על מרפקיה. “לא הרגשתי כלל שקמת…” אמרה בקול צרוד במקצת, כאילו חרוך ממדורת לילה, אך בנעימה רכה, אפופת סוד. נעימה זו, שכבר עשתה אותו לשותף לקשר-חשאין, קשר של חוטאים, לא מצאה חן בעיניו. הוא ניגש אל הכסא, הסיר מעליו את המקטורן, ומבלי הבט בה אמר: “אני מוכרח למהר ולנסוע”. “כבר?” – שאלה בעצבות ונתיישבה כשידיה מושטות לפניה על השמיכה. “צריך הייתי לחזור עוד בלילה… כבר אחרי עשר…” – אמר ביובש ובהסתר-פנים, בבקשו למחות כל זכר של קירבה ביניהם. דליה הסתכלה בו רגע, העבירה ידיה על שערה, לסדרו, ואחר אמרה בהיסוס-מה: “אם כן חכה לי כמה רגעים… אלווה אותך”. “טוב, הזדרזי” – אמר. היא קמה, יישרה את שמלתה, ומשפנתה לחדר הרחצה, הסתכל אחריה והודה בלבו שגוף נאה מאוד לה, מתנים צרות וגמישות, צוואר גבוה, והשער השחור… בעצם, אמר, גסות היא מצידו לדבר אליה כאילו לא הכירה כלל. הוא הזדקף מלוא קומתו, ופנה אל כוננית הספרים, כשידו משתעשעת מבלי-משים בבקבוק התקופות הקטן שבכיס המקטורן.

“בוקר טוב!” – החריד את הדממה קולו של דוּדוּש. הוא התיישב בתנועה זריזה בקצה המיטה ונשא עינים חייכניות וקונדסיות אל נחום. “מה שלומך?” – אמר במחותו מעל פניו קורי שינה.

מראהו של דוּדוּש הזכיר לנחום שוב את המצב האיום שהוא שרוי בו.

“אני לא יודע מה קרה לי…” – גימגם – שתיתי… ואחר-כך…"

“קראנו לך, חבוב! בוריס רצה לקחת אותך אתו, צעקנו נחום, ואין עונה. רק לפנות בוקר מצאנו אותך בחדר של מיקי…”

“אני מוכרח להגיע הביתה… אתה מבין מה זה ש…” דוּדוּש הסתכל בו ופרץ בצחוק:

“מה זה היה לך עם הבקבוק? ‘בלי הבקבוק אני לא יוצא מכאן!’ צעקת. היית כנראה שיכור לגמרי!”

“בערך…” – הסמיק נחום עד שרשי שערותיו. רצה לומא משהו על הבהלה שגרם לאשתו, אך לא העז לקרוא בשמה – “בבית חושבים וודאי שקרה לי אסון… אתה מתאר לך…”

“אמרת לאשתך שאתה נוסע, כן?” – אמר דוּדוּש בהשחילו רגליו למכנסיו.

“כן, אבל אמרתי לה שאחזור בלילה, ועכשיו…”

“מה אתה דואג, חבוב? היא הבינה מעצמה שהמכונית התעכבה ולא יכולת לחזור – זה הכל…”

“בוקר טוב!” – הכריזה דליה בהיכנסה, רעננה מסורקת, וסמוקת שפתיים.

"ישנת טוב, ילדה? " – שאל דוּדוּש בחיוך ממזרי.

“מצוין!” – הכריזה דליה, ובהתייצבה לפני נחום אמרה:

“ובכן – הולכים?”

“לאן הולכים?”

“לאן הולכים?” – קרא דוּדוּש בגערה בהסתכלו בשניהם.

“אני מוכרח לנסוע…” – אמר נחום ברוח נמוכה.

“בסדר, תיסע, אבל מה יש למהר… תאכל ארוחת-בוקר, אחר-כך…”

“לא בא בחשבון, דוּדוּש, אני מודה לך מאוד אבל…”

“אבל מה? לא תאחר כלום. שמע, יש לי הצעה: יהודה ואני נוסעים לאבו-גוש לראות שם איזה עתיקות…”

“אין מה לדבר…” – חייך נחום, חיוך מאונס – “אתה מבין…”

“מה אני מבין?” – העמיד דוּדוּש פנים זועפות כנגד נחום – “מה אני מבין? תעשה חשבון פשוט: עכשיו עשר וחצי. לעבודה – כבר לא תגיע היום. איבדת יום. לא נורא. לא יפטרו אותך בגלל זה. ואשר לאשתך… הוא חושב שאשתו דואגת לו, שהיא פוחדת שקרה לו אסון…” – פנה אל דליה בליגלוג – “אתה משוגע!” – קרא אל נחום – “מעשה רגיל בכל יום: הבעל נוסע –ולא מגיע בשעה המובטחת! שום אסון! מעצמה תבין שהתעכבת בגלל עניין זה או אחר – זה הכל!”

“לא לא…” – אמר נחום בקול רפה. מבקש היה להעמידו על טעותו בעניין אשתו ולומר לו שלגביה אין זה מעשה רגיל שבכל יום, שיתעכב מחוץ לבית לילה שלם, ועוד בוקר, ללא הודעה, ושבכלל – הילד חולה במקצת ועבודת הבית רבה… אלא שלא יכול לומר זאת עתה, בייחוד בנוכחותה של נערה זו – “לא, אני מוכרח לנסוע!” – אמר ביתר תוקף ועשה צעד כלפי הדלת.

דוּדוּש תפסו בזרועו ועצרו:

“רגע אחד, חבוב” – אמר לו – “תראה, אתה ודליה תסעו אתנו, עד אבו-גוש, שם תתפסו אוטובוס העירה, ואחר-הצהריים תוכל להיות בבית… מה דעתך, דליה?”

“מצידי…” – אמרה דליה ונשאה עיניים מפללות אל נחום – “אני אשמח מאוד…”

זיווג זה שדוּדוּש עושה בינו לבין דליה, כדבר המובן-מאליו, לא מצא חן בעיני נחום. לבד זאת, שוב הבהילתהו המחשבה שברגע זה עצמו נטרפת דעתה של ציונה מרוב דאגה לו.

“לא, לא, אינני יכול…” – אמר וביקש לשמוט זרועו מאחיזתו של דוּדוּש.

“תסביר לי למה” – הוסיף דוּדוּש להחזיק בו – “מה אתה חושש כל-כך? מה אכפת לך אם תגיע לתל-אביב בעוד שעה-שעתיים? ייתכן אפילו שתגיע יותר מוקדם, עם כל התורים שכאן, בתחנה…”

נחום הישיר מבטו אל דוּדוּש וחייך. בעצם – חשב – אין בזה שום דבר בלתי-רגיל שאדם נוסע מביתו ומתעכב שעות מספר יותר מן הצפוי. אפילו אם אשתו דואגת, סופה שתבין שאילו קרה לו משהו בלתי-רגיל, נאמר אסון, כבר היו מודיעים לה על כך… ולמה הוא חושש? – האם אין זה משום שנשתקע כל-כך בחיי השיגרה? האין בכך מסימניה של הזדקנות-הנפש? האין הוא נראה עתה – ובצדק - בעיני דוּדוּש ובעיני דליה זו, בעל-בית זעיר החושש לעורו משהוא יוצא ממפתן ביתו אל אוויר העולם?

“כמה זמן תשהו שם?” – שאל.

“שעה-שעתיים – זה הכל!” – הרפה דוּדוּש מזרועו של נחום – “בשלוש תוכל להיות בתל-אביב… זהו-זה!” – טפח לו על שכמו – “נקים את יהודה ונצא לדרך!”

כעבור שעה לערך, לאחר טילטולים בדרך עפר עקלתונית בהרים, נעצר הג’יפ לרגלי גבעה חשופה שדוּדוּש כינה אותה דיר עטאר. “כחמישים צעד מכאן – נמצאת החפירה” – אמר והוליך אחריו את יתר השלושה במעלה שביל משובש באבנים. “הנה כאן” – אמר בהגיעם לפני מחילה צרה שתלולית עפר היתה שפוכה על גדתה ושעל נחום לא עשתה שום רושם מיוחד, כי היתה בעיניו ככל תעלה אחרת הנחפרת לצרכי ביוב. דוּדוּש ויהודה ירדו לתוכה, חיטטו בעפרה ובאבניה בסקרנות של מחפשי מטמונים והחליפו ביניהם סברות שונות. נחום ודליה עמדו על שפתה ובהו לתוכה ברוח שוממה. “אינני מבין בזה כלום” – משך נחום בכתפיו. “בוא נעלה אל הפסגה” – אמרה לו דליה, ושניהם נטשו את המקום.

בהגיעם אל ראש הגבעה נגלה לעיניהם מראה נהדר ורחב אופקים: בבקעה שלרגליהם – אבּוּ-גוש על בתיה העתיקים ומנזריה הטבולים בירק, על ההר שמנגד – הפסל הלבן, מצודת המשטרה והחורש שמסביבו, ימינה משם – יער קריית-ענבים, הגגות האדומים של מעלה-החמישה, הרחק יותר – הצריח של נבי-סמואל, ומן העבר השני – הבקעה הירוקה של מיס קרי… המראה היה כה נהדר, שברוב התפעמותה כרכה דליה זרועה סביב מותניו של נחום, סמכה ראשה אל כתפו וצפתה בנוף כשהיא מניחה לרוח העזה לנופף. בשערה הארוך באין מפריע. “רוח נוראה…” – צחקה באספה את שולי שמלתה, שהתנופפה אף היא. בלבו של נחום עורר המראה זכרונות נושנים ונרגשים. הוא הכיר כל שביל וכל סלע בהרים האלה ובכמה מן המשלטים שבסביבה זו נפלו לצידו מן הטובים שברעיו. הוא עצמו היה נתון כאן בסכנת מוות פעמים אין-ספור. לא הרחק ממנו, על צלע גבעה הצופה אל פני הכביש היה המשלט שאליו היה רתוק שבעה-עשר יום ללא אוכל כמעט. צמרמורת עברה בבשרו כשנזכר בשעה אחת של בין-ערביים, כששיירה שעלתה לירושלים נעצרה ליד מחסום של אבנים והוא וכיתתו יצאו לחלצה, כשאש ניתכת עליהם מן ההר שמנגד. אפילו עתה נסתמרו בו כל חושיו בפתאום, כבחיה הנרדפת על צוואר מכל עבר, כמו אז… הה, ימים גדולים… דמעות עלו בעיניו משנזכר בחבריו הטובים… הה, ימים גדולים… שלח מבטו הרחק לימין, אל מצודת הקסטל. הוא נזכר באותו לילה שלפני ההתקפה, כשיצא עם המחלקה בשתיים אחר חצות מקריית ענבים וכולם עייפים עד מוות, לאחר 48 שעות ללא שינה… זכר את הבוקר ואת הדממה האיומה שמסביב… את טרטור המשוריינים על הכביש ואת ההסתערות הפתאומית על ההר… אחר נזכר ביום שלמחרתו, כשפוצצו את בתי הכפר והחלה ההתקפה מבית-סוריק… הרעמים הראשונים של התותח… שריקות הפגזים… הקריאות “פגז”… ההתחבאות המבוהלת בעמדות… ושוב דממה ומראה הסלעים הלבנים הלוהטים בשמש… “יותר מארבעים איש נפלו לנו על הקסטל” – אמר, כמו לעצמו, ודליה נשאה עיניה אליו, אחר-כך שלחה מבטה אל המצודה, ביקשה לומר משהו אך לא אמרה, מחשש שתחלל את זכרונותיו… כן – חשב נחום – כל המרחב הזה על הריו ובקעותיו נכבש על ידינו – ואיפה אנחנו? איפה? – אנשים קטנים, העושים את המעשים הרגילים ביותר, יום יום, יום יום…

“הי, נחום!” – נשמע קולו של דוּדוּש, ושניהם גלשו למטה, אל מקום החפירה. “אוצר גדול טמון פה” – אמר דוּדוּש בהראותו על כמה חרסים ואבנים שצבר – “היה זה מקום של פולחן כנראה”. יהודה הביע סברה כלשהי על עיר-מלך, שנחום לא הבינה. “מה דעתכם שנאכל צהריים באבו-גוש?” – שאל דוּדוּש.

קשה היה על נחום הפרידה מסביבת-הרים זו שמיטב זכרונותיו אצורים בה. מצד אחד – היה זה רעיון יפה להישאר עוד שעה לארוחת הצהריים, ומצד שני – הזמן, הזמן שאינו עומד! עוד שעה! ומה בבית? אבל בין כה וכה… אה, לעזאזל! חשב – כמה פעמים חיים? ובסך-הכל…

“בתנאי שלא נשהה שם זמן רב” – אמר באחזו בידה של דליה.

בצאתם מן הג’יפ לרחובה של אבו-גוש, כרך נחום את זרועו סביב מותניה הנאות של דליה ולחש לה: “עייפה?” – “הו, לא!” – נשאה אליו עינים נוצצות. וכשצעדו כך, מאחרי דוּדוּש ויהודה, בין בתי האבן עם פתחיהם הקמרוניים, דומה היה לנחום כאילו לא כאן הוא, לא עכשיו… אולי באיזו ארץ זרה, בכפר הררי… גיבור של סיפור אהבים נועז… בן-חורין לעשות ככל העולה על רוחו… “כמה ציורי כל זה” – אמר לדליה בהראותו על בית-חומה גבוה, אטום פתחים, שאיזוב צמח מבין אבניו. דליה תלתה עיניה בראשו של הבית, הרהרה בו ממושכות, ולבסוף אמרה: “כולו סוד”. כן, חשב נחום, כולו סוד. כמה נכון. הנה זה מה שהוא מחפש: בתים שיהיה בהם מן הסוד, מן המסתורין. שונים מן הבתים הלבנים, המרובעים, הדומים זה לזה, שבסביבת מגוריו, ששום סוד אין בהם. “בבית כמו זה נולדתי” – חייכה דליה בצניעות בהמשיכם לפסוע יחד. “בירושלים?” – שאל נחום. “בראש-פינה” – חייכה. “בראש-פינה!” – קרא בהתפעלות. כן, ספרה דליה, היא נולדה בראש-פינה, למשפחת איכרים מן הראשונות, וכל ילדותה עברה עליה בין בתי-אבן, בהרים. וחצר מגודרת אבן להם, ועצי אורן בשומים, ועצי תאנה, ותרנגולות, ועם ערבים התהלכו… ואחר-כך – ואחר-כך החליטה ללמוד ב“בצלאל”, ועכשיו היא בירושלים. וככה-זה. אבל מתגעגעת למושבה הקטנה, ובכל חודש היא נוסעת אל הוריה. כן, את ירושלים היא אוהבת, אבל לא את החברה. זר, הכל זר. ובודד מאוד. והבחורים. רק כשהיא באה לגליל, נדמה לה שהיא חוזרת אל עצמה. הילדות. הרקפות בחורף, הקמה הצהובה בין הסלעים…

“ואתה? יליד תל—אביב?” – “כן” – נאנח נחום. “אתה שונה בכל זאת…” – הציצה בו בחיבה. “שונה?” – צחק. אך משהו חם נכמר בו אליה. גם עצוב. וההרגשה המייאשת שמין קשר טמיר כזה, מלא סוד, אולי גורלי, וקסום עד-כדי-לעורר-דמעות, יינתק בעוד שעה, שעתיים…

“נדמה לי שאני מכיר אותך שנים… חיים שלמים…” – לחש על אוזנה משנתיישבו במסעדה הערבית הקטנה. “רגע גנוב מחיים שלמים” – לחשה לו. בעיניה שנוצצו באפלולית החדר, ראה כבר את הפרידה. הו אלהים, לא צריך הייתי לנסוע, לא צריך הייתי לבוא הנה, לא צריך הייתי לצאת מפתח ביתי, איזה טירוף היה זה – שקע בו לבו. דוּדוּש הזמין סעודה, בקבוק עראק, ועד שהלך המלצר להביא את המאכלים גילגל בספורים בעניני הכפר. תלאותיה של משפחת אבו-גוש, המריבות בין בתי-האב, והכיתות, ההברחות, מעשה באשה הרה שגורשה אל מעבר לגבול, מעשה בעקירת עצים בבוסתנים… “על מה אתה חולם?” – גער בנחום משראה אותו מחריש ומבטו רחוק. נחום חייך כילד שנתפס בקלקלתו. “הערבים…” – גימגם – “חבל בכל זאת… – “מה חבל?” – צחק דוּדוּש. “משהו יפה היה… כל הכפרים האלה… חלק מן הארץ… כמו הזיתים והחרובים, והתאנים על-יד המעיינות… חבל…” – “אילו נשארו הם, איפה היינו אנחנו” – אמר יהודה. “לא, לא” – עמד נחום על דעתו – “אפשר היה. אפשר היה לחיות יחד. למה לא. היה זמן…” -,הו, אתה שוכח! שוכח את המאורעות, את הכנופיות, שוכח מה עשו לנו כל השנים! והיום? – תראה אותם בגליל!” – “מה בגליל?” – נתחמם נחום ולא ידע על מה – “מפקיעים מהם אדמות, בכוח, אדמות שהם ואבותיהם…” המלצר העלה על השולחן צלוחיות עם פלפלים חריפים, זיתים כבושים, בקבוק עראק. דוּדוּש מזג לארבעתם, הרים את כוסו, ולאחר שהריקה אל קרבּו אמר: “הצרה עם הארץ הזאת שאין בה רציפות. כל גל מוחק את הקודם. כל כיבוש משמיד את היישוב שנכבש על ידו, או מגרש אותו. אלפי שנים היה כך, וגם עכשיו. בארצות אחרות נשמרה רציפות אתנית, למרות הכיבושים הרבים, וכאן…” המאכלים המפולפלים, הבשר, העראק, שלהבו את נחום. נדלקה בו תשוקה לדבר, הרבה, דברים אצורים שלא אמרם זה שנים. המשקה רומם את רוחו, וכשסיימו לאכול, הוסיף, להתנבא. אמר שעליהם לעזוב הכל, את משרותיהם, את בתיהם, ולהתחיל מחדש… משהו שונה לגמרי, בחיק הטבע, בגליל…“למה בגליל דווקא?” – צחק דוּדוּש, “כן, בגליל!” – התעקש נחום – “בהרים בין הכפרים הערביים, להקים איזה כפר שיתופי, בתי בזלת, גדרות אבן…” – " לחזור חמישים שנה אחורנית" – צחק יהודה. “ומה היה רע?” ראשו היה סחרחר מעט. דליה צחקה אל כפות ידיה. “הגידי, אני לא צודק?” – פנה אליה. “כן” – הניחה את כף ידה על כף ידו, שנחה על השולחן – “אבל עלינו לחזור. השעה מאוחרת”. “כן” קם ממקומו – לאן הולכים?" –נצא לכביש הראשי" – אמר דוּדוּש – תוכל לתפוס אוטו בתחנה“. – “כאן?” – קרא יהודה – כאן הוא יוכל לחכות שעות. נחזור לירושלים, יקח מונית…” רעיון זה – לחזור לירושלים – מצא חן בעיניו, ומכשיצאו מפתח המסעדה אל הרחוב המוצף אור שמש, היתה דעתו זחוחה כל-כך, שחש את רגליו קלות מאוד ואת הבתים מקפצים לעיניו. “חג היום בכפר” – אמר לדליה. “אצלך בראש חג” – צחקה דליה.

השעה היתה כבר ארבע וחצי כשהגיעו לירושלים, ולאחר שנפרד נחום מעל דוּדוּש, אמר לדליה: “אלווה אותה הביתה”. “לא, לא כדאי. נחום” – החזיקה בידו – “אתה צריך לנסוע. אשתך וודאי דואגת מאוד”. דאגתה זו לשלום-הבית בינו לבין אשתו – הכעיסה אותו. “זה בסדר” – אמר – “היא יודעת”. “כבר מאוחר, נחום” – אמרה לו ברצינות רבה. “אין דבר” – אמר – “יש מוניות לתל-אביב עד חצות”, והלך עמה ללוותה. ליד פתח ביתה נעצרה דליה ואמרה: “ובכן – ניפרד…” “אעלה אתך לחדרך – אם לא אכפת לך” – אמר נחום. “לא, נחום…” – אמרה ברפיון – “עליך לחזור. אשתך באמת דואגת מאוד ואינני רוצה שבגללי ייגרם לה צער כזה…” נחם צחק. “את לא מכירה אותה” אמר, ועלה אחריה במדרגות. חדרה של דליה היה חדר בלתי-רגיל בהחלט, שלא היה בו שום דבר מן השיגרה. עמדו בו מיטה אחת, מכוסה בשטיח צבעוני, ושולחן עגול ונמוך, ויתרו היה תפוס בבדים, מסגרות, כּנים, שפופרות צבע, בקבוקים, מכחולים וסמרטוטים. ארבעת הכתלים היו מכוסים בתמונות לכל רוחבם. “כל אלה שלך?” – שאל נחום בסקרו במבט אחד את התמונות כולן. “אה, אלה ציורים ישנים” – אמרה דליה בביטול – “עכשיו אני מציירת אחרת לגמרי”. “כמו זה?” – שאל בהצביעו על בד מצוייר שעמד על כן באמצע החדר ושנחום לא ראה בו אלא ערבוביה של צבעים אדומים וכחולים. “זה עוד לא גמור” – הסמיקה דליה והפכה את הבד על פניו.

נחום התיישב על המיטה, הניח זרועותיו על ברכיו ותלה ראשו בתמונות. סימטא צרה ושער ברזל בקצה… בית קטן שגגו אדום וברושים גבוהים לצידו… טחנת הרוח של מונטיפיורי… הכנסיה שבמגרש הרוסים… הרים חשופים… הוא הרהר בחזרתו הביתה. גם אם הכל כתיקונו ושום בהלה לא נגרמה בשל העדרו הבלתי-צפוי, יהיה עליו להתנצל לפני ציונה ולשקר לה. יצטרך לומר לה שנסע בעינייני המשרד והוטלה עליו עבודה רבה שלא הספיק לסיימה. מחשבה זו דיכאה מאוד את רוחו. הוא לא אהב להתנצל, ועוד פחות מכן – לשקר. אפשר שתחקור אותו ואז יסתבך בתשובותיו ויודה על האמת. אם לא על כל האמת, על מקצתה. שוב תפרוץ מריבה על דברים פעוטים כל-כך… לעולם לא יוכל להסביר לה מהו שהניעו לנסוע פתאום… מהו שתוקפו לעתים קרובות – אה, אין היא יודעת כלום על כך – לעשות משהו אחר, בלתי-רגיל בהחלט… היא לא תבין מהי ירושלים בשבילו, מה ההרים שמסביבה, חורשת קריית-ענבים, אבו-גוש, בנין המשטרה שבמו ידיו רשם כתובת אדומה בראשו… היא לא תבין מה הם לו החברים שפגשם אמש במסיבה… אמש?… נדמה לו שזה שבוע ימים שהוא שוהה פה…

“במה אתה מהרהר?” – שאלה דליה בהתיישבה לצידו על המיטה.

נחום שתק.

“תמונות יפות” – אמר – “בייחוד זו עם ההר והמחצבה שלרגליו”.

“עצוב לך?” – שאלה.

נחום חייך והוסיף להסתכל בתמונות.

“למה את לא ממשיכה בסגנון הזה?” – אמר.

“נמאס עלי…” – אמרה בביטול, וכאילו קטעה את משפטה. אף היא הסתכלה בתמונות התלויות על הקיר.

מעט-מעט ניטשטשו התמונות. הדמדומים נתעמעמו והלכו ועלטה נתכנסה בחדר עד שמילאה אותו והיתה לחשיכה.

“ספר לי מעט על עצמך” – אמרה דליה בקול אפלולי.

אך לנחום לא היה מה לספר על עצמו, על כן שם ידו על כתפיה וכשנשק לה, לחשה: “אתה צריך לנסוע, נחום… לא תגיע…”

כשהתעורר וחש את האפלה המעובה שסביבו – קפץ בבהלה מן המיטה וקרא, “אל אלהים, אני השתגעתי, השתגעתי לגמרי!” גשש ומצא את המקטורן, מישש את בקבוק התרופות שבכיסו ואמר, “אני רץ!” דליה התרוממה, הדליקה את האור ואמרה, “אחת וחצי…”

“אחת וחצי!” צעק. “כבר אין לך קשר, תגיע מחר בבוקר…”

– אני מוכרח!" – קרא ומיהר אל הדלת. “לאן אתה הולך” – אמרה דליה בקול לאה, מצועף בקורי חלום – “לא תמצא כבר מכונית בשעה זו”. “אם כן אלך ברגל” – אמר בתוקף. הפטיר “שלום” ויצא.

בחוץ היה לילה ירושלמי נוצץ וקר, ללא אדם ברחוב וללא אור בחלון. ליל אבנים. רדוף דמיונות מבעיתים אץ נחום במורד הרחוב אל תחנת המוניות. בדמיונו ראה את ציונה מתרוצצת בין תחנות המשטרה לבין בית-הוריה ומבקשת עצה להגיע לירושלים. בבית שומרת השכנה על הילד. הילד ממרר בבכי, צועק אמא בכל כוח ומעיר את יתר השכנים… אביה מתקשר טלפונית אל מנהל המחלקה שבה הוא עובד… הלה אינו יודע דבר… מציע להתקשר בבוקר עם המשרד בירושלים… זיעה קרה כיסתה את עורפו, זחלה לאורך שוקיו.

התחנה היתה ריקה מאדם. שורה של מכוניות עמדה בצד המדרכה, אך כולן היו שקועות בתרדמה.

“אני מוכרח להגיע ויהי מה!” – אמר לעצמו. רגע חלפה מחשבה במוחו שיצא אל מבואות העיר ויחכה לאיזו משאית או לכלי-רכב צבאי, שהללו נוסעים בלילה לפעמים. אחר-כך עלה בדעתו שיגש לתחנת המשטרה ויבקש שיסיעוהו לתל-אביב בדחיפות, משום פיקוח-נפש. אחר-כך שקל אם יש להם קשר עם תל-אביב בלילה, או לפחות לפנות בוקר. לבסוף הבריק במוחו רעיון ששילח מיד את רגליו לרוץ ברחובות. הוא כיוון צעדיו אל שכונת מגוריו של דוּדוּש. הוא יעיר אותו משנתו ויבקש ממנו להסיעו הביתה מיד. דוּדוּש לא יסרב. הוא יבין.

לאחר חיפושים רבים, בהיעזרו בסימנים שונים שזכר, מצא את ביתו של דוּדוּש. הוא ספק על הדלת, תחילה בזהירות ואחר-כך, משלא נענה, יותר ויותר בחוזקה. לבסוף שמע רשרוש מבפנים, חריקת בריח, והדלת נפתחה.

“תסלח לי…” – מלמל.

“נחום?” – "

נחום נכנס, ודוּדוּש נתיישב על המיטה וניסה לסלק את השינה מעל פניו. “חשבתי שנסעת כבר” – המהם.

“יש לי בקשה אליך…” – אמר נחום בקול רועד.

דוּדוּש נשא אליו עינים תמיהות.

“שתסיע אותי לתל-אביב”.

דוּדוּש תחב אצבעותיו בשער ראשו, השפיל עיניו אל ברכיו, אחר נשא אליו מבטו ואמר:

“עכשיו?”

“כן, עכשיו…” – אמר נחום – “אני לא יודע מה קרה לי. הייתי עייף כנראה. נרדמתי. בבית בטח בהלה נוראה”.

דוּדוּש השפיל שוב ראשו, הסתכל בטבורו, וחרש את שערו באצבעותיו.

“אבל אין כבר הבדל בזה אם תסע בבוקר” – אמר- “בשמונה תוכל להיות בתל-אביב”.

“אני מוכרח להגיע עוד הלילה” – אמר נחום – “אני יודע שזה קשה לך… ובעצם אין לי זכות לבקש… אבל הפעם…”

דוּדוּש היה עייף, עלוף שינה, ועצלות פשטה בכל אבריו משחשב שיהיה עליו לקום עתה ולהתניע את הג’יפ. הוא המשיך לשבת, מכווץ בעצמו, ללא אמור דבר.

נחום התיישב בקצה המיטה והדממה זמזמה באוזניו. חש מחנק בגרונו. מין הרגשה שהכל תם, אבוד. חורבן גמור. איך יחזור לביתו. ואולי הבית לא קיים עוד. אולי אסון. והילד… בהיזכרו בילד מלאו דמעות את עיניו. מה עבר עליו? (נדמה לו שזמן רב, רב מאוד עבר מאז ראהו.) ואיך יתחיל מחדש? איך יתנצל? איך יכפר? ואפילו כן – מה הלאה? הלא אי-אפשר למחוק. וברגע זה ממש, הלא יתכן ש…

דוּדוּש הציץ בו כבוחן את לבו, זרועותיו על ברכיו.

“טוב, ניסע” – אמר בשקט.

נחום לא זע. אבנים רבצו על שכמו. החדר היה מרובע, צר, עתיק. בגדים היו מוטלים על הכסא ועל השולחן. ספרים ללא-סדר בכוננית הישנה. הרצפה הזכירה לו את הבוקר המסויט, את הלילה השיכור שלפניו. את האור החזיזי של סלעי אבו-גוש. שערה האפל של דליה. לא יוכל להתנער. הה, ירושלים, ירושלים…

“לא יודע מה קרה לי” – אמר בכבידות – נסעתי… רציתי לראות את החברה… סתם להיזכר… לצאת קצת… אני לא שותה בדרך כלל… חיים חיים רגילים, אתה יודע… מתחשק פעם, סתם… פתאום אתה מוצא את עצמך… בלי שהתכוונת… אבל לא זה…"

נשתתק.

דוּדוּש הסתכל בו בחיוך עייף. “שטויות, קורה לכל אחד” – אמר.

אחר משך את מכנסיו מן הכסא ואמר: “בוא, ניסע”.

בהגיעם לתל-אביב היה סגריר של טרם-בוקר תלוי באוויר. הרחובות היו ריקים והבתים עמדו חיוורניים, עטופים בשינה, מכונסים מפני הצינה. אי-פה אי-שם מיהר פועל לעבודתו.

הג’יפ נעצר לפני ביתו של נחום, שעמד אף הוא מחריש ומסוגר, מחותל בדימדומים. התריסים היו מוגפים, ומנוחה שקטה, כמנוחת נשימתו של ילד באשמורת אחרונה של לילה, חפפה עליו.

“להיכנס אתך?” – שאל דוּדוּש.

“לא, אין צורך” – אמר נחום – אני מודה לך מאוד… מאוד מאוד" לחץ את ידו.

בצעדים חרישיים על קצות בהונותיו, עלה במדרגות, ובהגיעו אל הדלת, נעצר, הטה אוזן להקשיב, ואחר תקע בזהירות רבה את המפתח בחור המנעול.

ציונה ישבה במטבח והאכילה את הילד. פניה היו חיוורים, ורשתות כהות היו מתחת לעיניה הפקוחות לרווחה.

“דאגת מאד?” – מלמל, ונתיישב על הכסא.

ציונה לא ענתה דבר. היא תחבה כף של דייסה בפיו של הילד ודמעות התגלגלו מעיניה.

“לא היתה לי אפשרות להודיע לך…” אמר, ועם כך שם ידו בכיסו וחש בבקבוק התרופות הקטן. ביקש להוציאו ולהעמידו על השולחן, אך חזר בו ושאל בקול נמוך:

“הוא מרגיש יותר טוב, הילד?”

ציונה לא ענתה. דמעות נשרו מעיניה על כותנתו של הילד.

נחום קם ופנה לשפות קומקום על הכירה. בחלון הבהיק כבר אורו של יום רגיל.

ליוסל ברגנר

סבא זיסקינד היה גר בבית קטן בפרוור דרומי של העיר. אחת לחודש בערך, בשבת אחר-הצהריים, היו רעיה, נכדתו, ובעלה הצעיר, יהודה, באים לבקרו, ביקור של חובה.

רעיה היתה דופקת שלוש דפיקות זהירות על הדלת, סימן מוסכם בינה ובין סבא עוד מילדותה, כשהיה גר בביתם, עם המשפחה כולה, ושניהם היו ממתינים עד שתיפתח הדלת. “הנה הוא כבר קם” – היתה רעיה לוחשת ליהודה בפנים מאירות, משהיה נשמע מבפנים רשרוש נעלי הבית של הסב כשהוא גוררן אנה ואנה על פני החדר. עוד רגע קט והמפתח היה סב על צירו והדלת היתה נפתחת.

“היכנסו” – היה אומר בפיזור-דעת כלשהו, בעודו רוכס את מכנסיו, ולפלוף של שינה בעיניו. אף שהיה החום גדול, היה לבוש בגופיית חורף צהובה, ארוכת שרוולים, שמתוכה נראו פרקי ידיו, לבנים, דקים, ענוגים כשל נערה, וכמוהם הצוואר החשוף, שעורו ממותח.

משנתיישבו רעיה ויהודה ליד השולחן, המכוסה מפה לבנה ועליה סימני הארוחה שאכל לבדו, פירורי חלה, צלחת עם שיירי בשר, כוס ובה כמה חרצנים, צלוחיות מספר וכדומה – היה הוא מיישר את הכרים הממועכים, פורש כסוי על המיטה הצרה ומעמיד דברים על מקומם. היה זה חדר קטן, והערבוביה ששלטה בו, עוררה חמלה על חוסר-האונים של הזקן בהנהלת משק-בית: בפינה היתה אצטבא ועליה שתי פתיליות מפוייחות, קומקום ושניים-שלושה סירים, לצידה – כיור ובתוכו צלחות סכינים ומזלגות. בפינה שניה – כוננית ובה ספרים בעלי כריכות-עור עבות, שעונים זה אל זה ומונחים זה על זה. על מסעדי הכסאות היו תלויים כמה ממלבושיו, ארון עשוי עץ אגוז ובו מזנון ריק – עמד בדיוק מול הפתח. על הכותל היה תלוי אורלוגין שזה כבר שבת מלכת.

“צריכים אנו להביא לו שעון במתנה, לסבא” – היתה אומרת רעיה ליהודה משהיתה סוקרת את החדר ומבטה נופל על האורלוגין, אלא שבכל פעם היה הדבר משתכח מלבה. היא אהבה את סבא שלה, בעל הזקן הלבן, המשיי והמחודד, הפנים השלווים, שמעין נהרה של קדושה היתה נאצלת מהם, ובעל הקול הרך, השקט, שדומה עשוי הוא להשמיע רק דברים נעלים וחכמים מאוד. היא כבדה אותו גם על גאוותו, שבגללה פרש מבית אמה ועבר לגור בגפו, בקבלו על עצמו עול תלאות וטורח וייסורי בדידות לעת זקנה. מריבה מרה היתה זו בינו לבין בתו. לאחר מות אביה של רעיה, ירד הבית מגדולתו ופשט לבוש אמידות שלו. כמה מהרהיטים עתיקי-היוחסין, ששימרו, לבד חפצי-יקר, כלי בדולח ותכשיטים, אף ברק עמום של זכרונות ימי-הטובה בעיר המולדת – נמכרו, ורחל, אמה, נאלצה להשתכר למחיית הבית כאסיסטנטית אצל רופא שיניים. סבא זיסקינד, שהיה סמוך על שולחן המשפחה מאז בואו ארצה, רצה למסור לבתו את הונו המועט, שהיה מופקד בבנק. היא לא אבתה לקבלו. עקשנית וגאה היתה כמותו, ואז, לאחר מריבה ממושכת, וכמה שבועות שלא דיברו זה עם זו, נטל כמה מן החפצים שהיו בחדרו ואת האורלוגין השבור, ויצא לגור לבדו. זה היה לפני ארבע שנים. עתה, היתה רחל באה אצלו אחת או שתים לשבוע, מביאה עמה אמתחת מלאה צרכי אוכל, מנקה את החדר ומבשלת לו כדי כמה ארוחות. הוא לא הקפיד עוד על חשבון ההוצאות, אף לא שאל עליו, בדומה כאילו הסיח דעתו לחלוטין מעניינים אלה.

“ועכשיו – במה אכבד אתכם?” – היה סבא זיסקינד אומר משמצא את החדר מתוקן להכנסת אורחים.

“אין צורך בשום כיבוד, סבא, לא לשם כך באנו”. – היתה רעיה אומרת.

אך שום מחאות לא הועילו. סבא היה מוציא צלוחית עם מרקחת תסוסה ומעמידה על השולחן, ענבים ושזיפים, ביסקויטים, שתי כוסות תה חריף, וכופה עליהם לאכול. רעיה היתה טועמת מעט מזה ומעט מזה לגרום נחת-רוח לסבא, ויהודה, שכל הביקורים הללו אצל הזקן היו לו עינוי וחובה אנוסה, ושמראיהם של כלי האוכל בלבד עוררו בו בחילה קלה, היה רומז לה בחשאי, בהעווית-פנים, שבשום אופן לא יוכל לנגוע במרקחת. היא היתה מפייסת אותו בלטיפה על ברכו ובחיוך משדל, וסבא היה מפציר במפגיע, ושוב היה עליו לטעום כמלוא כפית לפחות מן המאכל המתוק והמבחיל.

אחר-כך היה סבא שואל על דא ועל הא, ורעיה משתדלת ככל האפשר להנעים את השיחה בדברים חביבים ובדוחים, כדי להפיג מעט את השממון מעל יהודה, ולבסוף היה בא אותו דבר שמפניו נתיירא יהודה יותר מכל, ושבגללו החליט כבר לא אחת למנוע רגליו מביקורים אלה: סבא זיסקינד היה קם, לוקח את כסאו ומעמידו ליד הכותל, עולה עליו בזהירות, כשהוא אוחז במסעדו לבל יפול, פותח את האורלוגין ומוציא מתוכו אמתחת בד, שחוט שחור כרוך סביבה. אחר היה נועל את האורלוגין, יורד מעל הכסא, מחזירו למקומו, מתיישב עליו, מתיר את החוט, מוציא מתוך עטיפת-הבד חבילה של גליונות נייר, שם אותם לפני יהודה ואומר:

“רצוני שתקרא את זה”.

“סבא” – היתה רעיה נחלצת להושיע את יהודה מן המיצר – “אבל הוא כבר קרא את זה עשר פעמים לפחות…”

אך סבא זיסקינד היה משים עצמו כלא שומע ולא ענה דבר, ויהודה אנוס היה לקרוא בעיניו, אותו חיבור שכמעט ידעו בעל-פה, שהשתרע על פני שמונה גליונות ארוכים בכתב יד גדול ורועד במקצת, ושעניינו היה הספד על עיר המולדת באוקריינה, שחרבה, ויהודיה נשמדו כולם בידי הגרמנים. משהיה מסיים, היה סבא נוטל מידו את הגליונות, מקפלם, נאנח, ואומר:

“ומכל זה לא נשאר שריד. עפר ואפר. אפילו מצבה לעדות לא. תאר לעצמך, שמקהילה של עשרים אלף יהודים לא נותר גם אחד שיספר איך היה הדבר… שום זכר”.

אחר היה מוציא מאותה אמתחת, שהכילה מכתבים שונים ומעטפות, את תמונת נכדו, מנדלה, שהיה בן שתים-עשרה כשנספה, בנו היחיד של בנו, אוסיפּ, שהיה מהנדס ראשי בבית-חרושת חימי גדול, מראה אותה ליהודה ואומר:

“הוא היה גאון. תאר לעצמך, בן אחת-עשרה גמר כבר את הקונסרבטוריום למוזיקה, קיבל סטיפנדיה מן הממשלה ונחשב לכנר מעולה, גאון! הבט איזה מצח…” ולאחר שהיה מחזיר את התמונה למקומה היה נאנח ואומר: “שום זכר”.

שתיקה מאונסת של השתתפות-באבל היתה משתררת על רעיה ויהודה, ששמעו אותם דברים עצמם כבר פעמים רבות, ולא הרגישו עוד דבר בחזרו עליהם שוב. ומשהיה כורך את החוט סביב לאמתחת, היה משיח: “ואוסיפּ היה גם כן עילוי. כשהיה נער ידע עברית היטב, ושירים של ביאליק היה קורא בעל-פה, בעצמו למד. קרא בלי סוף, גנסין, פרוג, ברשדסקי… אתם לא הכרתם את ברשדסקי, סופר טוב היה… לב חם היה לו, לאוסיפּ. בפוליטיקה לא התעסק וגם ציוני לא היה, אבל גם כשעלה אצלם בדרגה לא שכח שהוא יהודי… לבנו קרא מנדל דווקא, על שם אחיו המת, הגם שאצל הרוסים וודאי לא נוח להיקרא בשם כזה… כן, לב יהודי חם היה לו…”

הוא היה פונה אל יהודה בלבד בדברו, שכן את רעיה ראה תמיד אותה ילדה שהיתה יושבת על ברכיו ומקשיבה לסיפוריו ולעולם לא גדלה בעיניו, ואילו את יהודה חשב לאיש משכיל, העשוי להבין לרעו, מה גם שהחזיק במשרה ממשלתית.

רעיה זכרה איך חלה תמורה זו בסבא, שבעקבה נדמה היה כאילו נשתבשה דעתו עליו. משנסתיימה המלחמה, עוד חי על הספק וקיווה לידיעה כלשהי מבנו, כי ידוע היה שרבים מאוד הצליחו להימלט בעוברם למחוזות המזרח. הוא כיתת רגליו אצל כל בני עירו לשעבר, אך איש מהם לא קיבל אות כלשהו מקרוביו. אף-על-פי-כן הוסיף לקוות, בסברו שמעמדו החשוב של אוסיפּ עמד לו להצלתו. אחר-כך, ערב אחד, משנכנסה רעיה הביתה, ראתהו יושב על הרצפה וקריעה בבגדו, ובבית התלחשו, ועיני האם היו אדומות מבכי. אף היא בכתה על צערו של סבא, על מראה פניו הסגופים, על הדממה המעיקה שבחדרים. שבועות רבים לאחר מכן, כאילו גזר שתיקה על עצמו. היה יושב מבוקר עד לילה ליד שולחנו, קורא וחוזר וקורא במכתבים ישנים, מעיין שעות ארוכות בתמונות משפחה, כשהוא מקרבן אל עיניו קצרות-הרוֹאִי, או שעוּן לאחוריו אל מסעד הכסא, מבלי עשות דבר, ידו נוגעת בקצה השולחן ועיניו צופות בחלון שלפניו, מבטן נהוי למרחוק, הזוי, דומה שנתאבן. כבר לא היה זה אותו סבא, איש שיחה, מפיק דברי חכמה ובדיחות שנונה, המתערב בהליכות הבית, שואל למעשי נכדתו, מלמדה מוסר, בוחנה בידיעותיה, ובהתפארות של ילד מוכיח שהשכלתו עולה על זו של מוריה. עתה, כאילו סגר על עצמו מפני העולם ונתבצר במחשבותיו ובזכרונותיו, שאיש מבני הבית לא יכול היה להבקיע בעדם. אחר-כך נכנסה בו עיקשוּת משונה שקשה היה לסובלה. מתעקש היה שיגישו לו את ארוחותיו אל שולחנו ביחידות, שלא ייכנסו אל חדרו ללא דפיקה על הדלת, שלא יסגרו את תריסי החלון מפני החמה. כשהיו עוברים על איסורים אלה – היה מתרתח ובא לידי מריבות קשות עם בתו, לעתים דומה היה שהוא שונאה.

כשמת אביה של רעיה, לא הראה סבא זיסקינד שום סימנים של צער, אף לא ניחם את בתו. וכתום ימי האבל – כמו נתעורר לחיים ויצא משתיקתו. אולם לא דיבר על האב, גם לא על אוסיפּּ בנו, אלא על נכדו מנדלה. פעמים רבות ביום היה מזכירו בשמו כאילו היה חי, תיארהוּ בדמותו אף כי לא ראהו אלא בתמונות, וכמהרהר בקול ונועץ עם עצמו, משיח היה איך צריך היה לגדלו. קשה מכל, כשהיה בא בטענות על בנו ועל אשת בנו, שלא ראו מראש את הפורענות המתחוללת, לא הבריחוהו אל מקום בטוח, לא הסתירוהו אצל גויים, לא ביקשו להעלותו ארצה בעוד-מועד. שום הגיון לא היה בדברים והם היו מוציאים את רחל מגדרה עד שהיתה מתפרצת כנגדו: “חדל כבר! חדל! אני אצא מדעתי מן השטויות שלך!” היתה קמה ממקומה ברוגז רב, פורשת לחדרה, ואחר-כך, שהיתה נרגעת, היתה אומרת לרעיה: “סקלרוזה כנראה. מחלת השכחה. כבר אין הוא יודע מה שהוא מדבר”.

יום אחד – רעיה לא תשכח זאת לעולם – ראו היא ואמה והנה סבא לבוש בחליפת החג שלו, השחורה, ומתחתה חולצה מבהיקה מלובן, ונעליו מצוחצחות, והמגבעת לראשו… בגדים שלא לבשם זה חודשים רבים, והן נבהלו בראותן אותו כך. סבורות היו שנסתלקה דעתו. “איזה חג היום?” – שאלה אמה. “באמת אינכן יודעות?” – אמר סבא – “יום ההולדת של מנדלה היום…” ואמה פרצה בבכי, ואף היא עצמה בכתה וברחה מן הבית.

אחר-כך עבר סבא זיסקינד לגור לבדו. דעתו, כמדומה, נתיישבה, פרט לכך שלעתים קרובות היה שוכח דברים שאירעו תמול-שלשום, וזוכר היה בבהירות רבה, לפרטי- פרטיהם, דברים שאירעו בעירו ובמשפחתו לפני יותר משלושים שנה. מאז היתה רעיה באה לבקרו, תחילה עם אמה, ולאחר חתונתה, עם יהודה. הטירדה שבדבר היתה, שאנוסים היו להקשיב לדבריו על מנדלה נכדו ולקרוא אותו הספד על עיר המולדת שחרבה.

משהיתה מזדמנת לשם רחל, בעת ביקורם, היתה מגיסה לבה בסבא ונוהגת בו בתקיפות. “חדל לבלבל להם את המוח עם היצירה שלך” – היתה אומרת ומסלקת במו ידיה את הניירות מעל השולחן ומחזירה אותם לאמתחתם. “אם רוצה אתה שיוסיפו לבקר אצלך – אל תדבר אתם על המתים. דבר על החיים. אנשים צעירים הם ואין מוחם פנוי לדברים כאלה”. וכצאתם יחד מחדרו, היתה אומרת, בפנותה אל יהודה, כדי לפייסו: “אל תתפלא אליו. הוא זקן כבר, סבא. יותר מבן שבעים. מחלת השכחה”.

כשהיתה כבר רעיה בחודש השביעי להריונה, טרם הבחין בדבר סבא זיסקינד, בפיזור דעתו. אך רחל לא יכלה עוד שלא לשתף אותו בשמחתה ובצפייתה, ובישרה לו כי נין עומד להיוולד לו. וערב אחד נפתחה דלת דירתם של רעיה ויהודה, ועל מפתנה ניצב סבא עצמו, מלבוש החג שלו, כבאותו יום, יום הולדתו של מנדלה. היתה זו הפעם הראשונה שביקר בדירתם, ורעיה הופתעה כל-כך, שחיבקה אותו ונשקה לו כאשר לא עשתה מילדותה. פניו זרחו, עיניו נוצצו באותו מאור של בינה ושל שובבות כבאותם ימים רחוקים שלפני האסון, ובהיכנסו, התהלך בחדרים בצעדים מאוששים, כשהוא נותן דעתו על פרטי הריהוט וסידורי הדירה ומפזר הערות של בדיחות על סביבו, וכל-כך חביב היה, שרעיה ויהודה לא פסקו מצחוק כל עת דברו. הוא לא רמז אף במלה אחת כי יודע הוא על מה שעתיד להתרחש, ובפעם הראשונה מאז חודשים רבים, לא הזכיר כלל את מנדלה.

“אה, ילדים רעים” – אמר – “כך נוהגים עם סבא? למה לא סיפרתם לי שיש לכם דירה יפה כל-כך?”

“כמה פעמים הזמנתי אותך, סבא, לבוא?” – אמרה רעיה.

הזמנת? צריכה היית להביא אותי אליכם, לגרור אותי בכוח!"

“גם זה רציתי לעשות, ואתה סירבת”.

“נו, סבור הייתי שאתם גרים באיזו מאוּרה חשוּכה, ומאורה יש לי גם משלי… אין דבר, סולח אני לכם”.

ומשנפרד מעליהם, אמר:

“אל תטריחו את עצמכם לבוא אצלי. עכשיו שיודע אני כבר איפה אתם מצויים, ואיזה ארמון יש לכם, אבוא אני אליכם… אם לא תגרשו אותי, כמובן”.

כעבור כמה ימים, כשבאה רחל לביתם וסיפרו לה על ביקורו המפתיע של סבא, לא התפלאה על כך ואמרה:

“אה, אינכם יודעים במה הוא הוגה בכל הימים האלה, מאז סיפרתי לו כי עומד להיוולד לכם ילד… משאלה אחת יש לו – שאם יהיה זה בן – ייקרא… על שם נכדו”.

“מנדלה!” – קראה רעיה ופרצה בצחוק שלא-ברצונה. יהודה חייך כמו שמחייכים למשוגותיהם החביבות של זקנים.

“כמובן, אמרתי לו שיוציא דבר זה מראשו” – אמרה רחל – “אבל יודעים אתם איזה עקשן הוא. שגעון הוא שנכנס בו ואין הוא חושב כלל לוותר עליו. לא זו בלבד, אלא שבטוח הוא שאתם תסכימו לכך ברצון, ובייחוד אתה, יהודה”.

יהודה משך בכתפיו: “שגעון. הילד יהיה אומלל לכל חייו”.

“והוא אינו מסוגל להבין זאת” – אמרה רחל ונימה של מורך נגנבה לקולה.

פניה של רעיה הרצינו.

“אנחנו כבר החלטנו על השם” – אמרה – “אם תהיה זו בת תקרא אסנת, ואם בן – אהוד”.

שני השמות לא מצאו-חן בעיני רחל.

עניין השם הפך מאז לנושא-השיחה היחידי-כמעט בין רחל ובין הזוג הצעיר בשעת ביקוריה אצלם, ועכר את אווירת הצפייה החגיגית שהיתה שורה בבית, אותה אווירה של שלווה דקה הנאצלת ממראה האם המהלכת חרש, גופה אוצר סודות טמירים, חבויים מעין זר.

רחל, שעמדה בין דורו של סבא ובין דורם של הבנים, היתה דעתה מפולגת עליה, עתים לכאן ועתים לכאן. בדברה עם אביה היתה מוכיחה אותו על פניו, מבטלת את דעתו בתוקף ומטיחה כנגדו את כל הנימוקים ששמעה מפי רעיה ויהודה, כאילו היתה זו דעתה שלה, ובדברה עם הבנים – ביקשה לשדלם לקבל את רצונו ומעוררת עליה רוגז רב. ענין השם, שמתחילה לא היתה לו כל חשיבות בעיניה, נעשה במרוצת הימים מעין ענין גורלי, אפוף מיסתורין, שפחדים קשורים בו וחיים ומוות תלויים בו. יותר מכן – גורל חייו של היילוד עצמו. בעומק לבה התפללה שתיוולד לרעיה בת.

“בעצם, מה רע כל-כך בשם מנדלה” – אמרה לבתה – “שם יהודי ככל השמות”.

“מה את מדברת, אמא” – התקוממה נגדה רעיה בכל ישותה – “שם גלותי, מכוער, איום! בשום אופן לא אהיה מסוגלת להעלותו על שפתי. את רוצה שאשנא את ילדי?”

“אה, את ילדך לא תשנאי. על-כל-פנים לא בגלל השם…”

“אשנא אותו. הרי זה כאילו אמרת לי שיוולד לי בן עם חטוטרת! ובכלל – למה זה? לשם מה?”

“למען סבא עליכם לעשות זאת” – אמרה רחל בשקט, אם כי ידעה שאין היא אומרת את האמת כולה.

“את יודעת, אמא, שאני מוכנה לעשות הרבה למען סבא” – אמרה רעיה – “אני אוהבת אותו. אבל איני מוכנה להקריב את אושרו של ילדי בגלל איזו אמונה טפלה שלו. איזה טעם יש בדבר?”

רחל לא יכלה להסביר את “טעם הדבר” על דרך ההגיון, אך בלבה נתקוממה על הגיוניות זו של בתה – שהיתה גם נחלתה שלה כל השנים – שנראתה לה עתה שטחית ביותר, אחד מסימניה של קלות-הדעת שכל הדור הצעיר לוקה בה. האב הזקן היה עתה בעיניה כאילן עתיק ששרשיו עמוקים ויונקים מאיזו הווייה מיסתורית, שבתה – ואף היא עצמה – אינם יודעים עליה דבר. לולא ויכוח זה על השם, וודאי לא היתה מגיעה לעולם להרהורים על גלגול נשמות ונצח החיים. בלילות היתה זוכרת מראות זוועה של גופות ילדים עירומים, מוכים, נדרסים תחת מגפי אנשי- צבא, והרגשת אשמה נוראה היתה מדכאה את רוחה.

אחר-כך באה רחל בהצעת פשרה: ייקרא הילד בשם מנחם. שם עברי – אמרה- ישראלי. לכל הדעות. ילדים רבים מכונים בשם זה ולא יעלה על דעת איש ללעוג להם. אף סבא – אמרה – הסכים לזה, אחרי הפצרות רבות.

רעיה מיאנה לשמוע.

“בחרנו לנו שם, אמא” – אמרה – ששנינו אוהבים אותו, ולא נמירו באחר. מנחם הוא שם שריח זיקנה עולה ממנו, שם הקשור אצלי בזכרונות עצובים ובאנשים שאינני אוהבת אותם. מנחם אפשר לקרוא רק לילד נמוך-קומה, חלש ולא יפה. אל נדבר בזה יותר, אמא".

רחל שתקה. היא נואשה כמעט מלהעבירם על החלטתם. לבסוף אמרה:

“ואת מוכנה לשאת באחריות של המרת רצון סבא?”

עיניה של רעיה נפקחו לרווחה ופחד נשקף מהן:

“למה את עושה מזה ענין גורלי כל-כך? את מפחידה אותי!” אמרה ופרצה בבכי. היא החלה חוששת לפרי בטנה כמי שחושש מעין-רעה.

“ואולי יש בדבר משהו גורלי…” לחשה רחל מבלי לשאת את עיניה. היא עצמה נרתעה מדבריה.

“מהו?” – אמרה רעיה בתלוֹתה באמה מבט נפחד, ועם זה תובע תשובה בתוקף, לבל יוותר שום דבר-של-מיסתורין ברמזיה.

“אינני יודעת…” – אמרה – “אולי בכל זאת חייבים אנו להקים את שם המתים… כדי להשאיר להם זכר…” היא לא היתה בטוחה בעצמה, אם אמת בדברים או שהם אמונה נואלת בלבד, אך בטחונו של אביה עמד לנגד עיניה והוא היה חזק מספיקותיה ומהתנגדותה הפשוטה והמובנת של בתה.

“אבל אינני רוצה לזכור תמיד את כל הדברים האיומים ההם, אמא. אי-אפשר שהזכרון הזה יתהלך תמיד בתוך הבית והילד המסכן ישא אותו!”

רחל הבינה זאת יפה. זעקה כמו זו שמעה אף היא בתוכה משהיתה מקשיבה לדבריו של האב ורואה אותו כשהוא שוקע בזכרונות העבר. אף-על-פי-כן אמרה בלחש, כמו לעצמה:

“אינני יודעת… נדמה לי לפעמים שלא סבא הוא החולה במחלת השכחה, אלא אנחנו. כולנו”.

כשבועיים לפני מועד הלידה הופיע סבא זיסקינד בפעם השנייה בבית רעיה ויהודה. פניו היו צהובות, זועפות, ואור עיניו דעוך. אמר שלום, ואת רעיה לא חונן אפילו במבט, כאילו היה מנדה את החוטאת. הוא פנה אל יהודה ואמר: “רצוני לדבר אתך”.

שניהם נכנסו לחדר הפנימי, הסב התיישב על הכסא כשהוא נוגע בפיסת ידו בקצה השולחן, כהרגלו, ויהודה ישב על המיטה. נמוך ממנו.

“סיפרה לי רחל שאינכם רוצים לקרוא לילד בשם נכדי” – אמר.

“כן…” – אמר יהודה בשפה רפה.

“אולי תסביר לי מדוע?” – שאל.

“אנחנו…” – גמגם יהודה, קשה היה לו לעמוד בפני מבטו הנוקב של הזקן – “השם פשוט לא מוצא-חן בעינינו”.

“מבין אני שמנדלה לא מוצא-חן בעיניכם. שם לא עברי, ניחא. אבל מנחם – מה רע במנחם?” ניכר היה שהוא מבליג בדי עמל על רגשותיו.

“זהו שם…” – יהודה ידע שאין מועיל בהסברות, מרחק של שני דורות מבדיל ביניהם – “שם לא ישראלי… גלותי”.

“גלותי” – חזר סבא ואמר. הזעם חילחל בו, ובכל זאת עצר בו מהתפרץ. בשקט אמר: “כולנו באים מן הגולה. אני, אביה ואמה של רעיה. אביך ואמך שלך. כולנו”.

“כן…” – אמר יהודה. במורת רוח ראה שבעל כורחו ייגרר לויכוח שכולו לזרא לו, מה גם עם זקן זה שדעתו כבר אינה צלולה כל-כך. רק משום הכבוד עצר בעצמו מלומר – זהו זה, וחסל – “כן, אבל אנחנו נולדנו בארץ. זה משהו אחר”.

סבא זיסקינד הסתכל בו בבוז. ראה לפניו עם-הארץ, פוחח, כלי ריק.

“אתה, כלומר, חושב שכאן זה משהו חדש” – אמר – “שכל מה שהיה שם, עבר ואיננו. מת. אין לזה המשך. שאתם מתחילים הכל מחדש”.

“לא אמרתי זאת. אמרתי רק שאנחנו נולדנו בארץ…”

“נולדתם יפה מאד…” – אמר סבא זיסקינד ברוח נרגשת – "אז מה בכך. איזו רבותא היא זו? במה אתה עולה על אלה שנולדו שם?

חכם אתה מהם? משכיל מהם? דמך סמוק משלהם?"

“גם זה לא אמרתי. אמרתי שכאן זה משהו אחר…”

סבלנותו של סבא זיסקינד לדברים של תיפלות, פקעה.

“ריקא!” – פלט ברוגזו – “מה אתה יודע מה היה שם? מה אתה יודע איזה אנשים היו שם? איזה קהילות? איזה ערים? מה אתה יודע איזה חיים היו שם?”

“כן” – אמר יהודה כברוח מדוכדכת – “אבל לנו אין כבר קשר לזה”.

“אין לכם קשר?” – גחן סבא זיסקינד כנגדו. שפתיו רטטו מרוב כעס – “למַה … למה יש לכם קשר?”

“יש לנו… עם הארץ הזאת” – אמר יהודה וגיחך שלא-ברצונו.

“שוטה!” – פלט כנגדו סבא זיסקינד – “סבור אתה באים אנשים אל מדבר ועושים להם עם, מה? ראשון אתה לאיזו אומה חדשה? לא בנו של אבא אתה? לא בן בנו של סבא? רוצה אתה לשכוח אותם? מתבייש אתה בהם, שהיו להם מאה מונים של תרבות והשכלה משיש בך? הרי… הרי כל מה שיש כאן” – הקיף בזרועו על סביבו – “זה שלולית של מי ברזים לעומת הים הגדול שהיה שם! מה יש לך פה? ערב-רב? שבעים לשונות? שבעים חטיבות שזו נבדלת מזו? מנהגים? צורה? הרי כל בית כאן זה אומה לעצמה, מנהגים שלה ושמות שלה! ולזה יש לך קשר, אתה אומר…”

יהודה השפיל עיניו ושתק.

“אומר לך מהו קשר” – אמר סבא זיסקינד במתינות – “קשר הרי זה זכרון. מבין אתה? הרוסי קשור לעמו כי הוא זוכר את אבותיו. הוא מתקרא איבן, אביו נתקרא איבן וסבו מתקרא איבן, עד דור ראשון. ושום רוסי לא אמר, מהיום והלאה איני מתקרא איבן כיוון שאבותי ואבות אבותי נתקראו כך. ראשון אני לאומה רוסית חדשה שאין לה ולא כלום עם האיבנים. מבין אתה?”

“אבל מה זה שייך” – מחה יהודה בקוצר-רוח.

סבא זיסקינד נד לו בראשו.

“ואתה – מתבייש אתה לקרוא לבנך בשם מנדלה, שמא יזכיר לך שהיו יהודים שנקראו בשם זה. סבור אתה שצריך כבר למחות את השם הזה מעל פני האדמה. שלא יישאר לו שום זכר…”

הוא נשתתק, פלט אנחה עמוקה ואמר:

“אי בנים, בנים, אינכם יודעים מה אתם עושים… גומרים אתם את המלאכה שהחלו בה שונאי ישראל. הם העבירו מן העולם את הגופות, ואתם, – את שמם ואת זכרם… לא המשך, לא עדוּת, ולא יד ולא שם, שום זכר…”

ועם כך קם, נטל את מקלו, ובפסיעות רחבות פנה אל הדלת ויצא.

היילוד היה בן-זכר ושמו נקרא אהוד, וכשהיה כבן חודש ימים, לקחו אותו רעיה ויהודה בעגלת-התינוק והלכו לבית סבא.

רעיה דפקה שלוש דפיקות זהירות על הדלת, ומששמעה רחש בפנים, שמעה אף את פעימות לבה החרד. מאז נולד הילד, לא ביקר אצלם סבא אפילו פעם אחת. “אני מתרגשת נורא” – לחשה ליהודה ודמעות עמדו בעיניה. יהודה נענע את העגלה ולא השיב. זה מכבר היה אדיש לאשר יאמר או יעשה הזקן.

הדלת נפתחה, ועל סיפה עמד סבא זיסקינד כשפניו מיוגעות, מקומטות, דומה היה כאילו לא הבחין בבאים.

“שבת שלום סבא” – אמרה רעיה בהתרגשות. נדמה היה לה עתה שהיא אוהבת אותו יותר מתמיד.

סבא נסתכל בהם כתמיה, ואחר אמר ברוח פזורה: “היכנסו, היכנסו”.

“הבאנו את התינוק אתנו!” – אמרה רעיה בפנים זורחות והעבירה את מבטה מסבא אל התינוק הישן שבעגלה.

“היכנסו, היכנסו” – חזר ואמר סבא זיסקינד בקול יגע – “שבו לכם” – אמר בהסירו את בגדיו מן הכסאות ובפנותו אל המיטה, לישר את מצעיה הסתורים.

יהודה העמיד את עגלת התינוק ליד הקיר, ואל רעיה לחש, “מחניק פה בשבילו”. רעיה פתחה את החלון לרווחה.

“עוד לא ראית את התינוק שלנו, סבא!” – אמרה בחיוך עגום.

“שבו, שבו” – אמר סבא, ועם כך גרר רגליו אל האצטבא, נטל משם את צלוחית המרקחת ואת קופסת הביסקויטים והעמידן על השולחן.

“אין צורך, סבא, באמת אין צורך. לא לשם כך באנו” – אמרה רעיה.

“רק משהו. אין לי במה לכבד אתכם היום…” – אמר סבא בקול רצוּץ וכהוּי. הוא הוריד את הקומקום מעל הפתיליה, מזג תה בשתי כוסות והעמידן לפניהם. אחר התיישב אף הוא, אמר,“שתו, שתו”, ונענע אצבעותיו ברכוּת על השולחן.

“את אמא לא ראיתי כבר כמה ימים” – אמר לבסוף.

“עסוקה…” – אמרה רעיה בקול נמוך מבלי לשאת עיניה אליו – “עוזרת לי הרבה עם התינוק…”

סבא זיסקינד הסתכל בשתי כפות ידיו החיוורות והמגויידות, המונחות אין-אונים על השולחן, אחר שיטח אחת מהן ואמר אל רעיה:

“למה אינך שותה… התה יתקרר”.

רעיה קירבה עצמה אל השולחן ולגמה מן התה.

“ואתה, מה מעשיך עכשיו?” – שאל את יהודה.

“עובדים כרגיל” – אמר יהודה, ואחר הוסיף בגיחוך: “ומשחקים עם התינוק כשיש פנאי…”

סבא השפיל שוב עיניו אל כפות ידיו, שאצבעותיהן הדקות והארוכות רטטו ריטוט של זיקנה.

“קח מעט מן המרקחת” – אמר ליהודה בשלחו אצבע רועדת לעבר הצלוחית – “טובה היא מאוד”.

יהודה טבל את הכפית בצלוחית ושם אל פיו.

שתיקה נשתררה, שנדמתה ממושכת, ממושכת מאוד. אצבעות ידיו של סבא זיסקינד רטטו ריטוטים קטנים על גבי מפת השולחן הלבנה. חם היה בחדר וזימזומו של זבוב נשמע בו.

לפתע פרץ הילד בבכיה ורעיה נרתעה ממקומה ואצה להשתיקו. היא נענעה את העגלה ופיזמה, שקט, ילד, שקט…

גם לאחר שנשתתק, המשיכה רעיה לנענע את העגלה אנה ואנה.

סבא זיסקינד נשא ראשו אל יהודה ואמר בלחש:

“סבור אתה שאי-אפשר היה להצילו… אפשר היה. הרבה ידידים היו להם. אוסיפּ עצמו כתב לי על כך. מנהל בית-החרושת החשיב אותו מאוד. כל העיר הכירה אותם ואהבה אותם… איך לא חשבו על כך…” – אמר בנגעו בפיסת-ידו במצחו – “הרי ידעו שהגרמנים מתקרבים… הרי אפשר היה עוד לעשות משהו…” הוא הפסיק רגע ואחר הוסיף: “תאר לך שבן אחת-עשרה כבר גמר את הקונסרבטוריום… חיות פרא! לקחת ילדים קטנים ולהכניסם לקרונות, ולהובילם…” משחזרה רעיה ונתיישבה ליד השולחן, הפסיק ונשתתק, ורק אנחה כבדה נתמלטה מעומק חזהו.

שוב היתה שתיקה ממושכת, וככל שכבדה השתיקה, כן חשה רעיה את המועקה שבחזה גוברת עד ללא הכיל. ליד השולחן ישב סבא ונענע באצבעותיו הכחושות, ובצד הקיר שכב התינוק בעגלתו, וכמו תהום היתה פעורה בין עולם הולך ועולם בא. לא היתה זו עוד שושלת אחת אשר שילשים וריבעים לה, ואבי-המשפחה הזקן לא הכיר בנינוֹ אשר לא הקים לו זכר.

סבא זיסקינד קם ממקומו, נטל את כסאו, וקרבוֹ אל האורלוגין. אחר עלה עליו באומרו להוציא משם את כתביו.

רעיה לא יכלה לשאת עוד את המועקה.

“בוא נלך”, - אמרה ליהודה בקול חנוק. “כן, צריך ללכת” – אמר יהודה וקם ממקומו. “עלינו ללכת” – אמר בקול בפנותו אל הזקן.

סבא זיסקינד אחז עוד רגע במפתח האורלוגין, אחר שמט את ידו, החזיק במסעד הכסא וירד מעליו.

“צריכים אתם ללכת…” – אמר בפנים מעוּנות, אחר פרש ידיו באין אונים וליווה אותם אל הפתח.

כשנסגרה הדלת מאחריהם, פרצו דמעות מעיני רעיה. היא הרכינה עצמה על העגלה והדביקה שפתיה לחזהו של התינוק. דומה היה לה באותו רגע שהוא זקוק לרחמים, לאהבה רבה, כאילו הוא בודד בעולם, יתום מאבות.