ליוסל ברגנר
סבא זיסקינד היה גר בבית קטן בפרוור דרומי של העיר. אחת לחודש בערך, בשבת אחר-הצהריים, היו רעיה, נכדתו, ובעלה הצעיר, יהודה, באים לבקרו, ביקור של חובה.
רעיה היתה דופקת שלוש דפיקות זהירות על הדלת, סימן מוסכם בינה ובין סבא עוד מילדותה, כשהיה גר בביתם, עם המשפחה כולה, ושניהם היו ממתינים עד שתיפתח הדלת. “הנה הוא כבר קם” – היתה רעיה לוחשת ליהודה בפנים מאירות, משהיה נשמע מבפנים רשרוש נעלי הבית של הסב כשהוא גוררן אנה ואנה על פני החדר. עוד רגע קט והמפתח היה סב על צירו והדלת היתה נפתחת.
“היכנסו” – היה אומר בפיזור-דעת כלשהו, בעודו רוכס את מכנסיו, ולפלוף של שינה בעיניו. אף שהיה החום גדול, היה לבוש בגופיית חורף צהובה, ארוכת שרוולים, שמתוכה נראו פרקי ידיו, לבנים, דקים, ענוגים כשל נערה, וכמוהם הצוואר החשוף, שעורו ממותח.
משנתיישבו רעיה ויהודה ליד השולחן, המכוסה מפה לבנה ועליה סימני הארוחה שאכל לבדו, פירורי חלה, צלחת עם שיירי בשר, כוס ובה כמה חרצנים, צלוחיות מספר וכדומה – היה הוא מיישר את הכרים הממועכים, פורש כסוי על המיטה הצרה ומעמיד דברים על מקומם. היה זה חדר קטן, והערבוביה ששלטה בו, עוררה חמלה על חוסר-האונים של הזקן בהנהלת משק-בית: בפינה היתה אצטבא ועליה שתי פתיליות מפוייחות, קומקום ושניים-שלושה סירים, לצידה – כיור ובתוכו צלחות סכינים ומזלגות. בפינה שניה – כוננית ובה ספרים בעלי כריכות-עור עבות, שעונים זה אל זה ומונחים זה על זה. על מסעדי הכסאות היו תלויים כמה ממלבושיו, ארון עשוי עץ אגוז ובו מזנון ריק – עמד בדיוק מול הפתח. על הכותל היה תלוי אורלוגין שזה כבר שבת מלכת.
“צריכים אנו להביא לו שעון במתנה, לסבא” – היתה אומרת רעיה ליהודה משהיתה סוקרת את החדר ומבטה נופל על האורלוגין, אלא שבכל פעם היה הדבר משתכח מלבה. היא אהבה את סבא שלה, בעל הזקן הלבן, המשיי והמחודד, הפנים השלווים, שמעין נהרה של קדושה היתה נאצלת מהם, ובעל הקול הרך, השקט, שדומה עשוי הוא להשמיע רק דברים נעלים וחכמים מאוד. היא כבדה אותו גם על גאוותו, שבגללה פרש מבית אמה ועבר לגור בגפו, בקבלו על עצמו עול תלאות וטורח וייסורי בדידות לעת זקנה. מריבה מרה היתה זו בינו לבין בתו. לאחר מות אביה של רעיה, ירד הבית מגדולתו ופשט לבוש אמידות שלו. כמה מהרהיטים עתיקי-היוחסין, ששימרו, לבד חפצי-יקר, כלי בדולח ותכשיטים, אף ברק עמום של זכרונות ימי-הטובה בעירה מולדת – נמכרו, ורחל, אמה, נאלצה להשתכר למחיית הבית כאסיסטנטית אצל רופא שיניים. סבא זיסקינד, שהיה סמוך על שולחן המשפחה מאז בואו ארצה, רצה למסור לבתו את הונו המועט, שהיה מופקד בבנק. היא לא אבתה לקבלו. עקשנית וגאה היתה כמותו, ואז, לאחר מריבה ממושכת, וכמה שבועות שלא דיברו זה עם זו, נטל כמה מן החפצים שהיו בחדרו ואת האורלוגין השבור, ויצא לגור לבדו. זה היה לפני ארבע שנים. עתה, היתה רחל באה אצלו אחת או שתים לשבוע, מביאה עמה אמתחת מלאה צרכי אוכל, מנקה את החדר ומבשלת לו כדי כמה ארוחות. הוא לא הקפיד עוד על חשבון ההוצאות, אף לא שאל עליו, בדומה כאילו הסיח דעתו לחלוטין מעניינים אלה.
“ועכשיו – במה אכבד אתכם?” – היה סבא זיסקינד אומר משמצא את החדר מתוקן להכנסת אורחים.
“אין צורך בשום כיבוד, סבא, לא לשם כך באנו”. – היתה רעיה אומרת.
אך שום מחאות לא הועילו. סבא היה מוציא צלוחית עם מרקחת תסוסה ומעמידה על השולחן, ענבים ושזיפים, ביסקויטים, שתי כוסות תה חריף, וכופה עליהם לאכול. רעיה היתה טועמת מעט מזה ומעט מזה לגרום נחת-רוח לסבא, ויהודה, שכל הביקורים הללו אצל הזקן היו לו עינוי וחובה אנוסה, ושמראיהם של כלי האוכל בלבד עוררו בו בחילה קלה, היה רומז לה בחשאי, בהעווית-פנים, שבשום אופן לא יוכל לנגוע במרקחת. היא היתה מפייסת אותו בלטיפה על ברכו ובחיוך משדל, וסבא היה מפציר במפגיע, ושוב היה עליו לטעום כמלוא כפית לפחות מן המאכל המתוק והמבחיל.
אחר-כך היה סבא שואל על דא ועל הא, ורעיה משתדלת ככל האפשר להנעים את השיחה בדברים חביבים ובדוחים, כדי להפיג מעט את השממון מעל יהודה, ולבסוף היה בא אותו דבר שמפניו נתיירא יהודה יותר מכל, ושבגללו החליט כבר לא אחת למנוע רגליו מביקורים אלה: סבא זיסקינד היה קם, לוקח את כסאו ומעמידו ליד הכותל, עולה עליו בזהירות, כשהוא אוחז במסעדו לבל יפול, פותח את האורלוגין ומוציא מתוכו אמתחת בד, שחוט שחור כרוך סביבה. אחר היה נועל את האורלוגין, יורד מעל הכסא, מחזירו למקומו, מתיישב עליו, מתיר את החוט, מוציא מתוך עטיפת-הבד חבילה של גליונות נייר, שם אותם לפני יהודה ואומר:
“רצוני שתקרא את זה”.
“סבא” – היתה רעיה נחלצת להושיע את יהודה מן המיצר – “אבל הוא כבר קרא את זה עשר פעמים לפחות…”
אך סבא זיסקינד היה משים עצמו כלא שומע ולא ענה דבר, ויהודה אנוס היה לקרוא בעיניו, אותו חיבור שכמעט ידעו בעל-פה, שהשתרע על פני שמונה גליונות ארוכים בכתב יד גדול ורועד במקצת, ושעניינו היה הספד על עיר המולדת באוקריינה, שחרבה, ויהודיה נשמדו כולם בידי הגרמנים. משהיה מסיים, היה סבא נוטל מידו את הגליונות, מקפלם, נאנח, ואומר:
“ומכל זה לא נשאר שריד. עפר ואפר. אפילו מצבה לעדות לא. תאר לעצמך, שמקהילה של עשרים אלף יהודים לא נותר גם אחד שיספר איך היה הדבר… שום זכר”.
אחר היה מוציא מאותה אמתחת, שהכילה מכתבים שונים ומעטפות, את תמונת נכדו, מנדלה, שהיה בן שתים-עשרה כשנספה, בנו היחיד של בנו, אוסיפּ, שהיה מהנדס ראשי בבית-חרושת חימי גדול, מראה אותה ליהודה ואומר:
“הוא היה גאון. תאר לעצמך, בן אחת-עשרה גמר כבר את הקונסרבטוריום למוזיקה, קיבל סטיפנדיה מן הממשלה ונחשב לכנר מעולה, גאון! הבט איזה מצח…” ולאחר שהיה מחזיר את התמונה למקומה היה נאנח ואומר: “שום זכר”.
שתיקה מאונסת של השתתפות-באבל היתה משתררת על רעיה ויהודה, ששמעו אותם דברים עצמם כבר פעמים רבות, ולא הרגישו עוד דבר בחזרו עליהם שוב. ומשהיה כורך את החוט סביב לאמתחת, היה משיח: “ואוסיפּ היה גם כן עילוי. כשהיה נער ידע עברית היטב, ושירים של ביאליק היה קורא בעל-פה, בעצמו למד. קרא בלי סוף, גנסין, פרוג, ברשדסקי… אתם לא הכרתם את ברשדסקי, סופר טוב היה… לב חם היה לו, לאוסיפּ. בפוליטיקה לא התעסק וגם ציוני לא היה, אבל גם כשעלה אצלם בדרגה לא שכח שהוא יהודי… לבנו קרא מנדל דווקא, על שם אחיו המת, הגם שאצל הרוסים וודאי לא נוח להיקרא בשם כזה… כן, לב יהודי חם היה לו…”
הוא היה פונה אל יהודה בלבד בדברו, שכן את רעיה ראה תמיד אותה ילדה שהיתה יושבת על ברכיו ומקשיבה לסיפוריו ולעולם לא גדלה בעיניו, ואילו את יהודה חשב לאיש משכיל, העשוי להבין לרעו, מה גם שהחזיק במשרה ממשלתית.
רעיה זכרה איך חלה תמורה זו בסבא, שבעקבה נדמה היה כאילו נשתבשה דעתו עליו. משנסתיימה המלחמה, עוד חי על הספק וקיווה לידיעה כלשהי מבנו, כי ידוע היה שרבים מאוד הצליחו להימלט בעוברם למחוזות המזרח. הוא כיתת רגליו אצל כל בני עירו לשעבר, אך איש מהם לא קיבל אות כלשהו מקרוביו. אף-על-פי-כן הוסיף לקוות, בסברו שמעמדו החשוב של אוסיפּ עמד לו להצלתו. אחר-כך, ערב אחד, משנכנסה רעיה הביתה, ראתהו יושב על הרצפה וקריעה בבגדו, ובבית התלחשו, ועיני האם היו אדומות מבכי. אף היא בכתה על צערו של סבא, על מראה פניו הסגופים, על הדממה המעיקה שבחדרים. שבועות רבים לאחר מכן, כאילו גזר על עצמו. היה יושב מבוקר עד לילה ליד שולחנו, קורא וחוזר וקורא במכתבים ישנים, מעיין שעות ארוכות בתמונות משפחה, כשהוא מקרבן אל עיניו קצרות-הרוֹאִי, או שעוּן לאחוריו אל מסעד הכסא, מבלי עשות דבר, ידו נוגעת בקצה השולחן ועיניו צופות בחלון שלפניו, מבטן נהוי למרחוק, הזוי, דומה שנתאבן. כבר לא היה זה אותו סבא, איש שיחה, מפיק דברי חכמה ובדיחות שנונה, המתערב בהליכות הבית, שואל למעשי נכדתו, מלמדה מוסר, בוחנה בידיעותיה, ובהתפארות של ילד מוכיח שהשכלתו עולה על זו של מוריה. עתה, כאילו סגר על עצמו מפני העולם ונתבצר במחשבותיו ובזכרונותיו, שאיש מבני הבית לא יכול היה להבקיע בעדם. אחר-כך נכנסה בו עיקשוּת משונה שקשה היה לסובלה. מתעקש היה שיגישו לו את ארוחותיו אל שולחנו ביחידות, שלא ייכנסו אל חדרו ללא דפיקה על הדלת, שלא יסגרו את תריסי החלון מפני החמה. כשהיו עוברים על איסורים אלה – היה מתרתח ובא לידי מריבות קשות עם בתו, לעתים דומה היה שהוא שונאה.
כשמת אביה של רעיה, לא הראה סבא זיסקינד שום סימנים של צער, אף לא ניחם את בתו. וכתום ימי האבל – כמו נתעורר לחיים ויצא משתיקתו. אולם לא דיבר על האב, גם לא על אוסיפּּ בנו, אלא על נכדו מנדלה. פעמים רבות ביום היה מזכירו בשמו כאילו היה חי, תיארהוּ בדמותו אף כי לא ראהו אלא בתמונות, וכמהרהר בקול ונועץ עם עצמו, משיח היה איך צריך היה לגדלו. קשה מכל, כשהיה בא בטענות על בנו ועל אשת בנו, שלא ראו מראש את הפורענות המתחוללת, לא הבריחוהו אל מקום בטוח, לא הסתירוהו אצל גויים, לא ביקשו להעלותו ארצה בעוד-מועד. שום הגיון לא היה בדברים והם היו מוציאים את רחל מגדרה עד שהיתה מתפרצת כנגדו: “חדל כבר! חדל! אני אצא מדעתי מן השטויות שלך!” היתה קמה ממקומה ברוגז רב, פורשת לחדרה, ואחר-כך, שהיתה נרגעת, היתה אומרת לרעיה: “סקלרוזה כנראה. מחלת השכחה. כבר אין הוא יודע מה שהוא מדבר”.
יום אחד – רעיה לא תשכח זאת לעולם – ראו היא ואמה והנה סבא לבוש בחליפת החג שלו, השחורה, ומתחתה חולצה מבהיקה מלובן, ונעליו מצוחצחות, והמגבעת לראשו… בגדים שלא לבשם זה חודשים רבים, והן נבהלו בראותן אותו כך. סבורות היו שנסתלקה דעתו. “איזה חג היום?” – שאלה אמה. “באמת אינכן יודעות?” – אמר סבא – “יום ההולדת של מנדלה היום…” ואמה פרצה בבכי, ואף היא עצמה בכתה וברחה מן הבית.
אחר-כך עבר סבא זיסקינד לגור לבדו. דעתו, כמדומה, נתיישבה, פרט לכך שלעתים קרובות היה שוכח דברים שאירעו תמול-שלשום, וזוכר היה בבהירות רבה, לפרטי- פרטיהם, דברים שאירעו בעירו ובמשפחתו לפני יותר משלושים שנה. מאז היתה רעיה באה לבקרו, תחילה עם אמה, ולאחר חתונתה, עם יהודה. הטירדה שבדבר היתה, שאנוסים היו להקשיב לדבריו על מנדלה נכדו ולקרוא אותו הספד על עיר המולדת שחרבה.
משהיתה מזדמנת לשם רחל, בעת ביקורם, היתה מגיסה לבה בסבא ונוהגת בו בתקיפות. “חדל לבלבל להם את המוח עם היצירה שלך” – היתה אומרת ומסלקת במו ידיה את הניירות מעל השולחן ומחזירה אותם לאמתחתם. “אם רוצה אתה שיוסיפו לבקר אצלך – אל תדבר אתם על המתים. דבר על החיים. אנשים צעירים הם ואין מוחם פנוי לדברים כאלה”. וכצאתם יחד מחדרו, היתה אומרת, בפנותה אל יהודה, כדי לפייסו: “אל תתפלא אליו. הוא זקן כבר, סבא. יותר מבן שבעים. מחלת השכחה”.
כשהיתה כבר רעיה בחודש השביעי להריונה, טרם הבחין בדבר סבא זיסקינד, בפיזור דעתו. אך רחל לא יכלה עוד שלא לשתף אותו בשמחתה ובצפייתה, ובישרה לו כי נין עומד להיוולד לו. וערב אחד נפתחה דלת דירתם של רעיה ויהודה, ועל מפתנה ניצב סבא עצמו, מלבוש החג שלו, כבאותו יום, יום הולדתו של מנדלה. היתה זו הפעם הראשונה שביקר בדירתם, ורעיה הופתעה כל-כך, שחיבקה אותו ונשקה לו כאשר לא עשתה מילדותה. פניו זרחו, עיניו נוצצו באותו מאור של בינה ושל שובבות כבאותם ימים רחוקים שלפני האסון, ובהיכנסו, התהלך בחדרים בצעדים מאוששים, כשהוא נותן דעתו על פרטי הריהוט וסידורי הדירה ומפזר הערות של בדיחות על סביבו, וכל-כך חביב היה, שרעיה ויהודה לא פסקו מצחוק כל עת דברו. הוא לא רמז אף במלה אחת כי יודע הוא על מה שעתיד להתרחש, ובפעם הראשונה מאז חודשים רבים, לא הזכיר כלל את מנדלה.
“אה, ילדים רעים” – אמר – “כך נוהגים עם סבא? למה לא סיפרתם לי שיש לכם דירה יפה כל-כך?”
“כמה פעמים הזמנתי אותך, סבא, לבוא?” – אמרה רעיה.
הזמנת? צריכה היית להביא אותי אליכם, לגרור אותי בכוח!"
“גם זה רציתי לעשות, ואתה סירבת”.
“נו, סבור הייתי שאתם גרים באיזו מאוּרה חשוּכה, ומאורה יש לי גם משלי… אין דבר, סולח אני לכם”.
ומשנפרד מעליהם, אמר:
“אל תטריחו את עצמכם לבוא אצלי. עכשיו שיודע אני כבר איפה אתם מצויים, ואיזה ארמון יש לכם, אבוא אני אליכם… אם לא תגרשו אותי, כמובן”.
כעבור כמה ימים, כשבאה רחל לביתם וסיפרו לה על ביקורו המפתיע של סבא, לא התפלאה על כך ואמרה:
“אה, אינכם יודעים במה הוא הוגה בכל הימים האלה, מאז סיפרתי לו כי עומד להיוולד לכם ילד… משאלה אחת יש לו – שאם יהיה זה בן – ייקרא… על שם נכדו”.
“מנדלה!” – קראה רעיה ופרצה בצחוק שלא-ברצונה. יהודה חייך כמו שמחייכים למשוגותיהם החביבות של זקנים.
“כמובן, אמרתי לו שיוציא דבר זה מראשו” – אמרה רחל – “אבל יודעים אתם איזה עקשן הוא. שגעון הוא שנכנס בו ואין הוא חושב כלל לוותר עליו. לא זו בלבד, אלא שבטוח הוא שאתם תסכימו לכך ברצון, ובייחוד אתה, יהודה”.
יהודה משך בכתפיו: “שגעון. הילד יהיה אומלל לכל חייו”.
“והוא אינו מסוגל להבין זאת” – אמרה רחל ונימה של מורך נגנבה לקולה.
פניה של רעיה הרצינו.
“אנחנ כבר החלטנו על השם” – אמרה – “אם תהיה זו בת תקרא אסנת, ואם בן – אהוד”.
שני השמות לא מצאו-חן בעיני רחל.
עניין השם הפך מאז לנושא-השיחה היחידי-כמעט בין רחל ובין הזוג הצעיר בשעת ביקוריה אצלם, ועכר את אווירת הצפייה החגיגית שהיתה שורה בבית, אותה אווירה של שלווה דקה הנאצלת ממראה האם המהלכת חרש, גופה אוצר סודות טמירים, חבויים מעין זר.
רחל, שעמדה בין דורו של סבא ובין דורם של הבנים, היתה דעתה מפולגת עליה, עתים לכאן ועתים לכאן. בדברה עם אביה היתה מוכיחה אותו על פניו, מבטלת את דעתו בתוקף ומטיחה כנגדו את כל הנימוקים ששמעה מפי רעיה ויהודה, כאילו היתה זו דעתה שלה, ובדברה עם הבנים – ביקשה לשדלם לקבל את רצונו ומעוררת עליה רוגז רב. ענין השם, שמתחילה לא היתה לו כל חשיבות בעיניה, נעשה במרוצת הימים מעין ענין גורלי, אפוף מיסתורין, שפחדים קשורים בו וחיים ומוות תלויים בו. יותר מכן – גורל חייו של היילוד עצמו. בעומק לבה התפללה שתיוולד לרעיה בת.
“בעצם, מה רע כל-כך בשם מנדלה” – אמרה לבתה – “שם יהודי ככל השמות”.
“מה את מדברת, אמא” – התקוממה נגדה רעיה בכל ישותה – “שם גלותי, מכוער, איום! בשום אופן לא אהיה מסוגלת להעלותו על שפתי. את רוצה שאשנא את ילדי?”
“אה, את ילדך לא תשנאי. על-כל-פנים לא בגלל השם…”
“אשנא אותו. הרי זה כאילו אמרת לי שיוולד לי בן עם חטוטרת! ובכלל – למה זה? לשם מה?”
“למען סבא עליכם לעשות זאת” – אמרה רחל בשקט, אם כי ידעה שאין היא אומרת את האמת כולה.
“את יודעת, אמא, שאני מוכנה לעשות הרבה למען סבא” – אמרה רעיה – “אני אוהבת אותו. אבל איני מוכנה להקריב את אושרו של ילדי בגלל איזו אמונה טפלה שלו. איזה טעם יש בדבר?”
רחל לא יכלה להסביר את “טעם הדבר” על דרך ההגיון, אך בלבה נתקוממה על הגיוניות זו של בתה – שהיתה גם נחלתה שלה כל השנים – שנראתה לה עתה שטחית ביותר, אחד מסימניה של קלות-הדעת שכל הדור הצעיר לוקה בה. האב הזקן היה עתה בעיניה כאילן עתיק ששרשיו עמוקים ויונקים מאיזו הווייה מיסתורית, שבתה – ואף היא עצמה – אינם יודעים עליה דבר. לולא ויכוח זה על השם, וודאי לא היתה מגיעה לעולם להרהורים על גלגול נשמות ונצח החיים. בלילות היתה זוכרת מראות זוועה של גופות ילדים עירומים, מוכים, נדרסים תחת מגפי אנשי- צבא, והרגשת אשמה נוראה היתה מדכאה את רוחה.
אחר-כך באה רחל בהצעת פשרה: ייקרא הילד בשם מנחם. שם עברי – אמרה- ישראלי. לכל הדעות. ילדים רבים מכונים בשם זה ולא יעלה על דעת איש ללעוג להם. אף סבא – אמרה – הסכים לזה, אחרי הפצרות רבות.
רעיה מיאנה לשמוע.
“בחרנו לנו שם, אמרה” – אמרה – ששנינו אוהבים אותו, ולא נמירו באחר. מנחם הוא שם שריח זיקנה עולה ממנו, שם הקשור אצלי בזכרונות עצובים ובאנשים שאינני אוהבת אותם. מנחם אפשר לקרוא רק לילד נמוך-קומה, חלש ולא יפה. אל נדבר בזה יותר, אמא".
רחל שתקה. היא נואשה כמעט מלהעבירם על החלטתם. לבסוף אמרה:
“ואת מוכנה לשאת באחריות של המרת רצון סבא?”
עיניה של רעיה נפקחו לרווחה ופחד נשקף מהן:
“למה את עושה מזה ענין גורלי כל-כך? את מפחידה אותי!” אמרה ופרצה בבכי. היא החלה חוששת לפרי בטנה כמי שחושש מעין-רעה.
“ואולי יש בדבר משהו גורלי…” לחשה רחל מבלי לשאת את עיניה. היא עצמה נרתעה מדבריה.
“מהו?” – אמרה רעיה בתלוֹתה באמה מבט נפחד. ועם זה תובע תשובה בתוקף, לבל יוותר שום דבר-של-מיסתורין ברמזיה.
“אינני יודעת…” – אמרה – “אולי בכל זאת חייבים אנו להקים את שם המתים… כדי להשאיר להם זכר…” היא לא היתה בטוחה בעצמה, אם אמת בדברים או שהם אמונה נואלת בלבד, אך בטחונו של אביה עמד לנגד עיניה והוא היה חזק מספיקותיה ומהתנגדותה הפשוטה והמובנת של בתה.
“אבל אינני רוצה לזכור תמיד את כל הדברים האיומים ההם, אמא. אי-אפשר שהזכרון הזה יתהלך תמיד בתוך הבית והילד המסכן ישא אותו!”
רחל הבינה זאת יפה. זעקה כמו זו שמעה אף היא בתוכה משהיתה מקשיבה לדבריו של האב ורואה אותו כשהוא שוקע בזכרונות העבר. אף-על-פי-כן אמרה בלחש, כמו לעצמה:
“אינני יודעת… נדמה לי לפעמים שלא סבא הוא החולה במחלת השכחה, אלא אנחנו. כולנו”.
כשבועיים לפני מועד הלידה הופיע סבא זיסקינד בפעם השנייה בבית רעיה ויהודה. פניו היו צהובות, זועפות, ואור עיניו דעוך. אמר שלום, ואת רעיה לא חונן אפילו במבט, כאילו היה מנדה את החוטאת. הוא פנה אל יהודה ואמר: “רצוני לדבר אתך”.
שניהם נכנסו לחדר הפנימי, הסב התיישב על הכסא כשהוא נוגע בפיסת ידו בקצה השולחן, כהרגלו, ויהודה ישב על המיטה. נמוך ממנו.
“סיפרה לי רחל שאינכם רוצים לקרוא לילד בשם נכדי” – אמר.
“כן…” – אמר יהודה בשפה רפה.
“אולי תסביר לי מדוע?” – שאל.
“אנחנו…” – גמגם יהודה, קשה היה לו לעמוד בפני מבטו הנוקב של הזקן – “השם פשוט לא מוצא-חן בעינינו”.
“מבין אני שמנדלה לא מוצא-חן בעיניכם. שם לא עברי, ניחא. אבל מנחם – מה רע במנחם?” ניכר היה שהוא מבליג בדי עמל על רגשותיו.
“זהו שם…” – יהודה ידע שאין מועיל בהסברות, מרחק של שני דורות מבדיל ביניהם – “שם לא ישראלי… גלותי”.
“גלותי” – חזר סבא ואמר. הזעם חילחל בו, ובכל זאת עצר בו מהתפרץ. בשקט אחר: “כולנו באים מן הגולה. אני, אביה ואמה של רעיה. אביך ואמך שלך. כולנו”.
“כן…” – אמר יהודה במורת רוח ראה שבעל כורחו ייגרר לויכוח שכולו לזרא לו, מה גם עם זקן זה שדעתו כבר אינה צלולה כל-כך. רק משום הכבוד עצר בעצמו מלומר – זהו זה, וחסל – “כן, אבל אנחנו נולדנו בארץ. זה משהו אחר”.
סבא זיסקינד הסתכל בו בבוז. ראה לפניו עם-הארץ, פוחח, כלי ריק.
“אתה, כלומר, חושב שכאן זה משהו חדש” – אמר – “שכל מה שהיה שם, עבר ואיננו. מת. אין לזה המשך. שאתם מתחילים הכל מחדש”.
“לא אמרתי זאת. אמרתי רק שאנחנו נולדנו בארץ…”
“נולדתם יפה מאד…” – אמר סבא זיסקינד ברוח נרגשת – "אז מה מבכך. איזו רבותא היא זו? במה אתה עולה על אלה שנולדו שם?
חכם אתה מהם? משכיל מהם? דמך סמוק משלהם?"
“גם זה לא אמרתי. אמרתי שכאן זה משהו אחר…”
סבלנותו של סבא זיסקינד לדברים של תיפלות, פקעה.
“ריקא!” – פלט ברוגזו – “מה אתה יודע מה היה שם? מה אתה יודע איזה אנשים היו שם? איזה קהילות? איזה ערים? מה אתה יודע איזה חיים היו שם?”
“כן” – אמר יהודה כברוח מדוכדכת – “אבל לנו אין כבר קשר לזה”.
“אין לכם קשר?” – גחן סבא זיסקינד כנגדו. שפתיו רטטו מרוב כעס – “למַה … למה יש לכם קשר?”
“יש לנו… עם הארץ הזאת” – אמר יהודה וגיחך שלא-ברצונו.
“שוטה!” – פלט כנגדו סבא זיסקינד – “סבור אתה באים אנשים אל מדבר ועושים להם עם, מה? ראשון אתה לאיזו אומה חדשה? לא בנו של אבא אתה? לא בן בנו של סבא? רוצה אתה לשכוח אותם? מתבייש אתה בהם, שהיו להם מאה מונים של תרבות והשכלה משיש בך? הרי… הרי כל מה שיש כאן” – הקיף בזרועו על סביבו – זה שלולית של מי ברזים לעומת הים הגדול שהיה שם! מה יש לך פה? ערב-רב? שבעים לשונות? שבעים חטיבות שזו נבדלת מזו? מנהגים? צורה? הרי כל בית כאן זה אומה לעצמה, מנהגים שלה ושמות שלה! ולזה יש לך קשר, אתה אומר…"
יהודה השפיל עיניו ושתק.
“אומר לך מהו קשר” – אמר סבא זיסקינד במתינות – “קשר הרי זה זכרון. מבין אתה? הרוסי קשור לעמו כי הוא זוכר את אבותיו. הוא מתקרא איבן, אביו נתקרא איבן וסבו מתקרא איבן, עד דור ראשון. ושום רוסי לא אמר, מהיום והלאה איני מתקרא איבן כיוון שאבותי ואבות אבותי נתקראו כך. ראשון אני לאומה רוסית חדשה שאין לה ולא כלום עם האיבנים. מבין אתה?”
“אבל מה זה שייך” – מחה יהודה בקוצר-רוח.
סבא זיסקינד נד לו בראשו.
“ואתה – מתבייש אתה לקרוא לבנך בשם מנדלה, שמא יזכיר לך שהיו יהודים שנקראו בשם זה. סבור אתה שצריך כבר למחות את השם הזה מעל פני האדמה. שלא יישאר לו שום זכר…”
הוא נשתתק, פלט אנחה עמוקה ואמר:
“אי בנים, בנים, אינכם יודעים מה אתם עושים… גומרים אתם את המלאכה שהחלו בה שונאי ישראל. הם העבירו מן העולם את הגופות, ואתם, – את שמם ואת זכרם… לא המשך, לא עדוּת, ולא יד ולא שם, שום זכר…”
ועם כך קם, נטל את מקלו, ובפסיעות רחבות פנה אל הדלת ויצא.
היילוד היה בן-זכר ושמו נקרא אהוד, וכשהיה כבן חודש ימים, לקחו אותו רעיה ויהודה בעגלת-התינוק והלכו לבית סבא.
רעיה דפקה שלוש דפיקות זהירות על הדלת, ומששמעה רחש בפנים, שמעה אף את פעימות לבה החרד. מאז נולד הילד, לא ביקר אצלם סבא אפילו פעם אחת. “אני מתרגשת נורא” – לחשה ליהודה ודמעות עמדו בעיניה. יהודה נענע את העגלה ולא השיב. זה מכבר היה אדיש לאשר יאמר או יעשה הזקן.
הדלת נפתחה, ועל סיפה עמד סבא זיסקינד כשפניו מיוגעות, מקומטות, דומה היה כאילו לא הבחין בבאים.
“שבת שלום סבא” – אמרה רעיה בהתרגשות. נדמה היה לה עתה שהיא אוהבת אותו יותר מתמיד.
סבא נסתכל בהם כתמיה, ואחר אמר ברוח פזורה: “היכנסו, היכנסו”.
“הבאנו את התינוק אתנו!” – אמרה רעיה בפנים זורחות והעבירה את מבטה מסבא אל התינוק הישן שבעגלה.
“היכנסו, היכנסו” – חזר ואמר סבא זיסקינד בקול יגע – “שבו לכם” – אמר בהסירו את בגדיו מן הכסאות ובפנותו אל המיטה, לישר את מצעיה הסתורים.
יהודה העמיד את עגלת התינוק ליד הקיר, ואל רעיה לחש, “מחניק פה בשבילו”. רעיה פתחה את החלון לרווחה.
“עוד לא ראית את התינוק שלנו, סבא!” – אמרה בחיוך עגום.
“שבו, שבו” – אמר סבא, ועם כך גרר רגליו אל האצטבא, נטל משם את צלוחית המרקחת ואת קופסת הביסקויטים והעמידן על השולחן.
“אין צורך, סבא, באמת אין צורך. לא לשם כך באנו” – אמרה רעיה.
“רק משהו. אין לי במה לכבד אתכם היום…” – אמר סבא בקול רצוּץ וכהוּי. הוא הוריד את הקומקום מעל הפתיליה, מזג תה בשתי כוסות והעמידן לפניהם. אחר התיישב אף הוא, אמר,“שתו, שתו”, ונענע אצבעותיו ברכוּת על השולחן.
“את אמא לא ראיתי כבר כמה ימים” – אמר לבסוף.
“עסוקה…” – אמרה רעיה בקול נמוך מבלי לשאת עיניה אליו – “עוזרת לי הרבה עם התינוק…”
סבא זיסקינד הסתכל בשתי כפות ידיו החיוורות והמגויידות, המונחות אין-אונים על השולחן, אחר שיטח אחת מהן ואמר אל רעיה:
“למה אינך שותה… התה יתקרר”.
רעיה קירבה עצמה אל השולחן ולגמה מן התה.
“ואתה, מה מעשיך עכשיו?” – שאל את יהודה.
“עובדים כרגיל” – אמר יהודה, ואחר הוסיף בגיחוך: “ומשחקים עם התינוק כשיש פנאי…”
סבא השפיל שוב עיניו אל כפות ידיו, שאצבעותיהן הדקות והארוכות רטטו ריטוט של זיקנה.
“קח מעט מן המרקחת” – אמר ליהודה בשלחו אצבע רועדת לעבר הצלוחית – “טובה היא מאוד”.
יהודה טבל את הכפית בצלוחית ושם אל פיו.
שתיקה נשתררה, שנדמתה ממושכת, ממושכת מאוד. אצבעות ידיו של סבא זיסקינד רטטו ריטוטים קטנים על גבי מפת השולחן הלבנה. חם היה בחדר וזימזומו של זבוב נשמע בו.
לפתע פרץ הילד בבכיה ורעיה נרתעה ממקומה ואצה להשתיקו. היא נענעה את העגלה ופיזמה, שקט, ילד, שקט…
גם לאחר שנשתתק, המשיכה רעיה לנענע את העגלה אנה ואנה.
סבא זיסקינד נשא ראשו אל יהודה ואמר בלחש:
“סבור אתה שאי-אפשר היה להצילו… אפשר היה. הרבה ידידים היו להם. אוסיפּ עצמו כתב לי על כך. מנהל בית-החרושת החשיב אותו מאוד. כל העיר הכירה אותם ואהבה אותם… איך לא חשבו על כך…” – אמר בנגעו בפיסת-ידו במצחו – “הרי ידעו שהגרמנים מתקרבים… הרי אפשר היה עוד לעשות משהו…” הוא הפסיק רגע ואחר הוסיף: “תאר לך שבן אחת-עשרה כבר גמר את הקונסרבטוריום… חיות פרא! לקחת ילדים קטנים ולהכניסם לקרונות, ולהובילם…” משחזרה רעיה ונתיישבה ליד השולחן, הפסיק ונשתתק, ורק אנחה כבדה נתמלטה מעומק חזהו.
שוב היתה שתיקה ממושכת, וככל שכבדה השתיקה, כן חשה רעיה את המועקה שבחזה גוברת עד ללא הכיל. ליד השולחן ישב סבא ונענע באצבעותיו הכחושות, ובצד הקיר שכב התינוק בעגלתו, וכמו תהום היתה פעורה בין עולם הולך ועולם בא. לא היתה זו עוד שושלת אחת אשר שילשים וריבעים לה, ואבי-המשפחה הזקן לא הכיר בנינוֹ אשר לא הקים לו זכר.
סבא זיסקינד קם ממקומו, נטל את כסאו, וקרבוֹ אל האורלוגין. אחר עלה עליו באומרו להוציא משם את כתביו.
רעיה לא יכלה לשאת עוד את המועקה.
“בוא נלך”, - אמרה ליהודה בקול חנוק. “כן, צריך ללכת” – אמר יהודה וקם ממקומו. “עלינו ללכת” – אמר בקול בפנותו אל הזקן.
סבא זיסקינד אחז עוד רגע במפתח האורלוגין, אחר שמט את ידו, החזיק במסעד הכסא וירד מעליו.
“צריכים אתם ללכת…” – אמר בפנים מעוּנות, אחר פרש ידיו באין אונים וליווה אותם אל הפתח.
כשנסגרה הדלת מאחריהם, פרצו דמעות מעיני רעיה. היא הרכינה עצמה על העגלה והדביקה שפתיה לחזהו של התינוק. דומה היה לה באותו רגע שהוא זקוק לרחמים, לאהבה רבה, כאילו הוא בודד בעולם, יתום מאבות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.