ביום ב' בצהרים נזרקה אליו האבן הראשונה.

היא נפלה לרגליו, והוא נעצר בדרכו, משתומם. האבן, ששקעה בחול החם, היתה קטנה, וחדה, כאילו ניטלה מערימת חצץ. הוא נשׂא את עיניו לראות מי זרק אותהּ – ילד בדו־קרב עם חברו מעבר לרחוב, חשב – אך המגרש המגודר בקרשים שמשמאלו, שחרולים יבשים וצנומים גדלו בו בדלילות, היה ריק, והצריף האפור של הסנדלר יוסלביץ העומד בירכתיו, בשולי הפרדס הצפוף, היה אטום, תריסי העץ שלו מוגפים, ומימין – שלוַת צהרים נחה בכבדוּת על עצי הפלפל הסיני שבחצר שופעת העלוָה של האגרונום סגל. את בנו הפרוע של הסנדלר – בן שתים־עשרה ומגודל־אבָרים כבן חמש־עשרה – צריך להזהיר, אמר לעצמו בהמשיכו ללכת – יום אחד הוא עלול לנקר עין למישהו בקרבות האבן שלו.

לאחר כשעה, בשובו מן החנות לחומרי בניָן ובידו פחית עם חומר ריסוס, נזרקה אליו האבן השניה.

האבן פגעה בפח, והצליל האטום ורעדת הכלי שבידו סימרו אותו למקומו. שוב שלח מבטו – סומק של רוגזה עלה בלחייו – לעבר הצריף המצופה נייר זפת, קרוע ומדובלל בשולי הכתלים, ולא ראה איש, לא סביבו ולא בין שורות עצי הפרדס שמאחוריו. כבר עשה צעד לגשת לשם, להזהיר את האב מפני המשׂחקים המסוכנים של בנו, אך חזר בו והחליט שבערב יסור אליו.

על מדרגת הבית נעצר רגע לפני כניסתו. משהו מוזר, לא־נעים, היה בחנות, שרק עכשיו – ואולי גם קודם־לכן, בצאתו ממנה (אך הוא גירש את הדבר ממחשבתו כגרש זבוב) – שׂם לב אליו: עוֹד קונה נכנס לשם יחד אתו, וביקש צירים וברגים לדלתות, ופרידמן – שבדרך־כלל היה מאיר פנים אליו ושואל לשלומו ולשלום אשתו – פנה קודם אל הקונה ההוא ואחר־כך, כשהביא לו את הפחית מן האגף האחורי, האפלולי, של החנות, לא אמר אלא: לרשום על החשבון? – וללא מלה מיותרת נרכן על המחברת ורשם, ועל השלום שלו, בצאתו, ענה בקול כמעט לא נשמע. האם כועס הוא עליו? סיבה כלשהי יש לו לכעוס אליו? – תהה.

ביום ג' לפנות ערב, כשיצא מחצר בית־הספר וירד לרחוב – נחמיה שטיין, שיצא באותו רגע מבית־הכנסת, המגבעת השחורה מוּזחת על פדחתו, המקל המחוטב, בעל ראש השועל, בידו, עיכב אותו ואמר: “מה דעתך על ידידך הטוב ביותר…” וסיפר לו מה אמר עליו ראובני בישיבה הסגורה של ועד החינוך, שדנה בממלא־מקום למנהל בית־הספר, יהודאי, היוצא לשנת חופשה –

ואז ירד ערפל כהה על עיניו, באָזניו רחש כעין זמזום רחוק, והוא חש כאילו נפערה תהום תחתיו והוא נופל מטה, מטה –

“כלומר… אני…” – מילמל.

שטיין פרשׂ זרועותיו כנביא, המקל תלוי לו בידו האחת, כאומר: אלוהים יודע…

וזו היתה האבן השלישית. מוטחת ישר בפניו. גדולה וקשה כלחי החמור.

בלילה הוא מתעורר, אדם בן חמשים ושתיים, השׂיער שׂיבה כולו, שׂיבה דקה, משיית, גופו בוער, נחתה על גחלים, עיניו דלוקות אל התקרה, והוא איננו מבין. לעולם לא יבין, הוא אומר לעצמו ביאוש. הדבר שאין הוא מבין אותו – אדם בן חמשים ושתים, אב לבן נשׂוי, סב לנכדה – הוא, איך יכול היה ידיד – “ידיד”, הוא אומר עכשיו בלעג מר – כן, ידיד זה שבע־עשׂרה שנה, חבר לעבודה, שלא היתה לו מריבה אתו אף פעם אחת –

לא, אף לא פעם אחת – הוא מפשפש בזכרונו – להיפך, תמיד האירו פנים זה לזה, בחדר־המורים, במסדרונות, בישיבות ברחוב המושבה –

איך יכול היה להפיץ עליו עלילה שפלה כזאת, שרק אויב מרושע וחסר־מצפון – אך לא, אין לו אויב כזה – היה מסוגל להפיץ. ולהרוס את חייו. הדבר שאין הוא מבין אותו הוא טבע האדם. שקיימת אפשרות כזאת, של בוגדנות חסרת־פשר, זדונית, לשמה, מתוך רצון להרע – בטבע האדם. והדבר השני שאין הוא יכול להבין אותו – כרוך ללא הפרד בראשון, מדהים כמוהו, מוחץ – הוא, איך הוא עצמו, אדם שנתנסה הרבה בחייו, חי בין אנשים, נשׂא־ונתן עמהם, מחוּיב, מתוקף תפקידו כמורה, כמחנך, להבין, בעיקר להבין, את נפש הזולת, ילד או מבוגר – איך היה סומא כל־כך לגבי אדם שהיה קרוב אליו כל־כך, שראהו פנים־אל־פנים כמעט יום־יום, שעות רבות ביום, במשך שבע־עשרה שנה. הידיעה הזאת, שרק עכשיו, בהיותו בן חמשים ושתים, חדרה אליו, בדבר העוָרון הזה הטבוע אי־שם באָפיוֹ – כאילו היה שרוי באפילה כל השנים, ואולי להיפך, באור מסנוור – מיָאשת אותו. מטילה צל ארוך על כל שנותיו עד הנה.

הוא מנסה להבין. מנסה לברר לעצמו. מנסה, זו הפעם האלף בארבעים ושמונה השעות האחרונות, להיזכר אם עשה אי־פעם עוול כלשהו ל“בעל שן הזהב”, כפי שהוא מכנה אותו עכשיו, שיהיה בו כדי להצדיק, לפחות להסביר – שהרי מוכרח להיות הסבר הגיוני כלשהו להתנהגותו של אדם – את פשר המעשה השפל שעולל זה נגדו, מכה ניצחת שאין לו תקומה ממנה לעולם, שחיסלה אותו – הוא יודע זאת בוַדאות מחרידה – חיסול מוחלט. הוא אינו מוצא. ככל שהוא מעלעל בלוחות הימים הרבים – הרחוקים כבר הצהיבו מיושן אך לא נמחקו מן הזכרון – אין הוא מוצא. גם לא אחד. והוא מונה, זו הפעם המאה בארבעים ושמונה השעות האחרונות, את החסדים הרבים – שמעולם לא החזיק טובה לעצמו עליהם – שעשה עם ראובני זה מאז בא למושבה, צעיר כבן 25, בוגר הסמינר בירושלים, בעל גוף אתלטי ושׂיער בלונדי קצר ושׂפם דק, שקוף, חייכן, מבוּיש כלשהו, אך בוטח בעצמו. הוא נזכר שוב – רוצה להזכיר זאת גם לוֶרה השוכבת בגבּהּ אליו ונשימותיה שקטות, וֶרה, שמעולם לא סבלה אותו, והוא היה נוזף בהּ על כך; אך לא יעירהּ עכשיו, באחת או שתיִם בלילה – איך הלינו אותו בצריפם, על הספה, עשׂרה ימים או שבועיִם, עד שמצאה לו וֶרה חדר בשׂכירות אצל גרינשפן, ואיך האכילו אותו שלוש ארוחות ביום, למרות המחסור ששׂרר אז, כשאך פעם בשבוע עלה בשׂר על שולחנם, ואיך עבר אתו על רשימת התלמידים – רק עשרים ושלושה היה מספרם אז, בארבע כיתות – וציין לפניו את בעיותיו של כל אחד ואחד מהם, את אָפיוֹ את התנהגותו, לא חסך בהסברים, בעצה, כדי להקל עליו בראשית דרכו; ואיך העביר אל כיתתו שלו את בנו המופרע והמפריע של גרין, כדי להקל עליו בראשית דרכו –

והוא רוצה לצעוק צעקה שתהדהד בדממת הלילה הזה מקצה המושבה עד קצהָ, תעיר את הישנים השלוים, תוציאם לרחוב: ראובני! איך יכולת! מה רע עשיתי לך?!

בחַשרת החשיכה החירשת נקווֹת דמעות בעיניו. דמעות של עלבון שאין לו גאולה הן אלה, של זעם, של אין־מוצא, אך הן גם דמעות של נוֹסטַלגיה, בהיזָכר הימים הראשונים, כשהמושבה היתה קטנה, כשבבית־הספר היו רק שלושה מורים ומורָה, ומחיצות עץ דקות חצצו בין כיתה לכיתה באולם הלא־מטוּיח, והגג דלף, וציפָּרים עופפו בין קורות התקרה בשעות השיעורים, והוא והצעיר הזה, צעיר ממנו בכעשׂר שנים, במו ידיהם היו מעבירים יחד עם הילדים, כסאות וספסלים מבית־הכנסת הסמוך ומחזירים אותם לשם בתום יום הלימודים, ובמו ידיהם בנו במה באולם בית־העם והכינו תפאורות להצגות חנוכה ופורים… ראובני! – הוא מדבר אליו פתאום ברוך, מלב־אל־לב, כדבּר אל אח – אתה זוכר? הלוא אי־אפשר ששכחת… אתה זוכר אותו ערב, בדרך אל החורשה – ריח יסמין וטחב מילא את האויר – כשהתוַדית לפנַי על אהבתך לעתידה, ואני, למחרת, הלכתי לדבר על לבו של גרינשפן, שהתנגד, מאוד התנגד…

ראובני – נחנק בו קולו, נהפך ללחישה צרודה, חרוכה – הלא אתה עצמך, אתה עצמך אמרת לי, לא פעם ולא פעמיִם, כמה אסיר־תודה אתה לי… על הכוֹל… ובאותהּ מסיבה שערכתם לי לכבוד יובלי, לפני שנתים, כשקמת מן השולחן ונשׂאת את דבריך, והרעפת עלי שבחים כה רבים… דמעות עמדו בעיניך… דמעות!

האם עד כדי כך צבוע הוא האיש הזה, ואני לא הרגשתי בזה, כל השנים? שואל את עצמו המורה בן ה־52, מיואש מעצמו, מן האדם.

בחשיכה יתעה האדם. בסנוורים ילך.

בעבי יער אפל.

לא יֵדע מקומו…

וֶרה ישֵנה. רוח לילה קלה מאַוושת בענפים שמעבר לחלון. בחצי הלילה דעתו של אדם מיושבת עליו מפני שישקוט הגוף ונזדכך הדם – כך נאמר; אך גופו לא שקט ודמו מורעל. חמלה עצמית – הוא יודע היטב – אין בהּ שום מרפא, שום הקלה, שום התרת סבך. עליו לצנן את רוחו, לנתח את המצב, להבין. לפני שנים אמרה לו וֶרה, ורה שיש להּ עין בוחנת, רואה לפני־ולפנים: אתה צר את האנשים בצלמך, כדמותך, את הרשעוּת לא תבין לעולם. הוא צחק להּ בלבּו: אני את הרשעות אינני מבין? אני רואה אותה סביבי יום־יום! גם בין תלמידַי! אני עצמי… כמה זעם מרושע מצטבר בתוכי לפעמים… כמה מרירות…

אבל ראובני – הוא חייב להודות, להודות עכשיו, אחרי שבע־עשרה שנה, להודות בבושת־פנים כלפי וֶרה – מעולם לא ראה בו “רשע”, במובן התנ"כי, או בכל מובן אחר. לא, לא אדם חורש רע, זומם מזימות בסתר. בוַדאי לא כלפי ידידיו.

בסנוורים ילך אדם, כל שנותיו עלי אדמות.

כחציר ימיו.

אנחה שוברת את גופו. הוא רואה את הצעיר הזה, המנומס, בעל השׂפם הזהבי, זה מקרוב בא, בצריפם הישן. בוקר. בוקר אביב. הוא וּוֶרה קמו זה כבר לעבודת היום.

הצעיר מסתגר בחדר־הרחצה, משתהה בו שעה ארוכה – ובפָתחוֹ את הדלת – משב צונן של ריח סבון גילוח ומי קולון יוצא עמו, פושט בחלל הצריף –

וֶרה לא יכולה לעמוד בזה. היא יוצאת אל החצר.

רענן, מבושׂם, לחייו שעועות, הוא יוצא אחריה, מתיצב, נכון תמיד: “גבִרתי..”

“קרא לי וֶרה, בבקשה,” היא אונסת עצמה לחייך אליו.

“במה אוכל לעזור?” הוא מזדקף לפניה כאביר.

וכבר נוטל מידהּ את הדלי, פונה אל הלול, עושה בכה ובכה –

חוזר אל הצריף, רוחץ את ידיו –

נכון לשמש את רבו, לשׂאת את כליו לבית־הספר.

ולפנות ערב, על המדרגה, מצחצח בחריצות את נעלי־הלָכּה השחורות שלו. שעה ארוכה, בכוונה רבה, שורק תוך כדי הנפת המברשת הנה והנה, איזה פזמון חיילים אנגלי (למה בקול רם כל־כך! – רושפת וֶרה במרפסת הסגורה); יוצא לאן־שהוא אחר שסעד, חוזר בחצות, על בהונות, נכנס למטבח, מוציא חרש מן המזוֶה אוכל כלשהו, צלצול הכף והצלחת מרגיז את הדממה…

(מה היתה השמועה ההיא על כובעו – האם כובע היה זה? – שמצא בפרדס שומר־הלילה? – הוא מנסה להיזָכר ולא נזכר).

“הדור הצעיר, וֶרה! עולם אחר!” אמר בבוקר, כשראה את פניה הקפוצות, במחאה על חוצפת חצות של טרזן זה, חניך בית־המדרש בבית־הכרם.

ובבית־הספר –

כן, הוא כובש את מקומו בבטחה, הצעיר האתלטי, הזריז, נעים־ההליכות־והמראה, קונה, תוך זמן קצר, את לב התלמידים, התלמידות, את לב הוריהם, בשיטות החדשות: מנהיג, כבר בחודש הראשון לבואו, התעמלות בוקר, מִסדרים, דגל תכלת־לבן מתנוסס על תורן באמצע המגרש; מלמד דקדוק בשלושה מיני גיר צבעוני, משׂרטט, בשיעורי התנ"ך, טבלאות על הלוח, בהן הוא רושם, זו מתחת לזו, את תכונות גיבורי הסיפורים; מחבר שאלות חשבון מבדחות, כל שאלה בדיחה, הילדים נהנים יחד עם מורם־כאח־להם; שופט במשחקי המחניִם, הכדור־יד, הכדור־רגל, מתרוצץ בעצמו על המגרש, חלוץ, שוער; ובשיעורי המִשנה – הוא נזכר עכשיו בחיוך; בחיוך, כאילו לא היה זה אויבו, שהמיט עליו אסון שלא יקום ממנו – הוא משבץ שירים, שהתלמידים מזמרים אותם בניצוחו: על שור וחמור כשמלמד בבא קמא, על שבּלים וגורן במסכת ביכורים… השירה מהדהדת מבעד לדלת הסגורה, במסדרונות, פורצת אל החצר…

"הדור הצעיר, וֶרה! עולם אחר!

לא, הוא לא קינא בו, עד כמה שזכור לו, מעולם לא קינא, כוחו שלו – ידע – במקום אחר. לעומק, לעומק חתר! קו לקו, ללא להטוטים! האם לא כיבדוֹ ראובני ככבד תלמיד את רבו? האם לא היה נכנס אליו לשאול – מוחל על גאוָתו – פירושו של פסוק מוקשה בתנ"ך? או להיוָעץ עמו איך ינהג בתלמיד זה ואחר? האם לא היה בא, מדי שבת בשבתו, בשנה הראשונה, לשמוע את שיעוריו באגדה?

הוא נזכר עכשיו – ושוב גוברת עליו הנוסטלגיה, שפגיעתה רעה, המרַפסת את לבו – באותם שיעורים, בבָקרי שבתות, בבית־העם, לקהל מבוגרים קטן אך נאמן. ראובני, הצעיר מכולם, היה מתישב בשורה האחרונה, כמתוך ענוָה, מופרש מן היתר, לא גורע ממנו כל עת ההרצאה, חיוך קל – של גילוי הבנה, של הסכמה, של הכרת־טובה – נסוך על פניו, ובתום השיעור הוא ממתין בפתח, על המפתן, עד שעוברים כולם על־פניו, עומד וממתין לו, לוחץ את ידו, מודה על התורה שקנה, משמיע כמה מלים של שבח, בענוָה, אחר־כך מלַווה אותו מבית־העם אל ביתו, מתעכב עוד ליד פשפש הגדר, לשמוע עוד קצת דברי תורה מפיו, כעין קינוח לסעודה. כל השנה הראשונה כך, עד שנשׂא את עתידה לאשה. ולאחר־מכן, כאשר כבר היו לו בית וחלקת אדמה, היה בא אליו בשבתות לשאול לעצה בדבר הטיפול בעצים: כינמת של עלי האשכולית, שׂרף נוטף מגזעי השזיף, הצפּרים מנקרות את פרי הגוּיַאבה. היה מתהלך עמו בחצר, מתפעל מיפי העצים, מגדר הפעמוניות הסמיכה, משפעת הפריחה של ההרדוּפים, הלבנים והורודים, מן האדום הלוהט של ההיביסקוסים, מן העיבוד היפה של האדמה התחוחה, המנוכשת מעשׂבי־בר.

כל זה בזכותהּ של וֶרה! – אמר לו לא פעם. אך הצעיר הזה – לבו נחמץ בו כשהוא נזכר בכך – לא היה מגיב. רק חייך ושתק. אף פעם לא הגיב כשהוזכר שמהּ של וֶרה. רק חיוך חסר־פשר על שׂפתיו. אך הוא מחל לו, התעלם –

ראובני! – הוא משווע ממעמקי לבו הפצוע – איך יכול!

נחמיה שטיין, בצאתו מפתח בית־הכנסת לאחר תפילת המנחה, נעצר, בראותו מרחוק את המורה יוצא מספריַת בית־הספר – אותהּ ספריה, שבהּ, אומרים אירע המעשה – ושאל את עצמו אם הוא כבר יודע, אם גילה מישהו את אָזנו. הוא נעץ את מקלו בעל ראש השועל בחול, שחום היום כבר שקע בגמומיותיו, הזיח את מגבעתו, ואמר: נראה שלא. נראה שלא, על־פי צעדו המאושש וזקיפות קומתו, שאינם מעידים על דאגה כלשהי. והלוא כך יקרה לעתים קרובות – צחק בלבו – שכל העולם יודע – על אשת־איש נואפת, למשל – ורק הבעל… כבר שבוע עבר, יותר, מאז הישיבה של ועד החינוך – והמושבה רוגשת כנחיל נמלים שרגל גסה דרסה את קִנוֹ. נץ השמים הוליך את הקול, עכברי השׂדה הנוברים מתחת לרצפות הוליכו אותו, הצרצרים מחצר לחצר. השמועה נלחשת בחנויות, משוטטת בין השיטין של הסידור בשעת התפילה (אלוהי, נצור לשוני מרע ושׂפתי מדבר מרמה ולמקללי נפשי תִדוֹם) ומקפצת מהם אל זויות השפתיִם, המתעקמות בגיחוך, אל זויות העיניִם, המתהבהבות בהנאה מסותרת. שמועה רעה תדשן עצם. מי היה מאמין. לא, אין להאמין. אך מי יודע יצר לב האדם.

הוא עקר את מקלו ואת רגליו ממקומו, פנהּ אל הרחוב, נעצר שוב, וכשהגיע המורה עדיו, בירכו לשלום, ואמר, גיחוך בעיניו המצטמצמות: מה דעתך על ידידך הטוב ביותר…

ובעודו מדבר, ראה איך המורה המכובד הזה, המיושב בדעתו, – כבר תשע־עשרה שנה במושבה, שנה לפניו הגיע אליה – מצהיב כמו החול, מתנמך, שׂפתיו רועדות –

הוא נשתתק רגע למראה חִוורונוֹ – דומה היה שהנה יצנח ארצה לעיניו – ואמר, כדי להשיב את רוחו:

“כמובן, לא משמו אמר… סיפר רק מה שאמרו לו האֵם ובתהּ כשבאו אליו. הוא עצמו לא מאמין… אבל לאחר שתלמידה מגיעה לידי מעשׂה שכזה… והמשפחה כולהּ עוזבת את המושבה ויש רינונים… הוא לא חושב שאפשר… עם כל הצער שבדבר… ואתה כבר מבין מעצמך מי ימלא את מקומו של יהודאי בשנה הבאה… רק רציתי שתדע מראש איך ובגלל מה התקבלה ההחלטה המבישה הזאת… נבלה!” – רקק אל החול.

הוא קם. מפיג רגליו אל הרצפה הצוננת. הולך אל המטבח, ממלא כוס במים קרים מן הברז ושותה את כולה בגמיעה אחת. יוצא אל המרפסת ומתבונן בחצר מבעד לדלת הרשותה. בעלוָה הצפופה שהכוכבים משַווים להּ ברק כהה. מרחוק־רחוק, מן הבִּצה שבחורשה, מגיע קרקור שוקק של מקהלות צפרדעים, נפסק, שב ומנסר. המורה בן החמשים ושתים זקוף הקומה, שלובן שׂער ראשו הדק לא הזקין את פניו – איש מתון הוא, שוקל את מעשיו. כל שנותיו, דומה לו, נזהר שלא לצאת מגדרו, לנהוג במידה של אצילות: לא התפרץ, לא פלט גידוף מפיו, לא הרים יד. אך עכשיו, בעָמדוֹ על המרפסת, מתבונן אל אפילת החצר, חיוכו של “בעל שן הזהב” מבהיק לנגדו משולחן ועד החינוך – “אני עצמי איני מאמין, כמובן, אבל…” – מצטמצמות עיניו כעיניו של בעל־מזימות. ארס נחשי מפעפע בו. רֶשע. הוא חורש נקם: הוא יוציא את הטוריה שבמחסן, יארוב לאויבו ברחוב, לאור היום, ינחית אותהּ על ראשו. דם תחת דם. השופך דם נקי, דמו בראשו. ואם השמים מחרישים – כמו עכשיו, כשכל צבאם מנצנץ בצנינות זוהרת כמדי לילה, כמימי בראשית; ואם המושבה מחרישה, כמו עכשיו, כשכולהּ ישֵנה שינה שאננה, אנשים ונשים במיטותיהם, העופות בלולים, הפרות ברפתות – עליו לגאול את דמו השפוך במו ידיו!

רֶשע־תחת־רשע! – מתמלא חזו גאוָה, עזוז – כן, וֶרה, גם אני יודע רשע מהו! דם יישָפך!

אנחה נמלטת מחזו. הוא יודע: הוא לא יעשה זאת. רק הזיית קודח, סיוט לילה, עשויים לבדות מחזה כזה, שהוא, המורה, שעשרים וארבע שנים, מהן תשע־עשרה כאן, לימד תהילים, איוב, ירמיהו, פרקי אבות, אבן גבירול, ביאליק, אחד־העם, כתב מחקרים על סעדיה גאון, על שלמה שילר והגותו, על צורות הפועל לפי הרד"ק – יסתתר מאחורי הכותל וטוריה בידו ויארוב לאיש כדי להכותו נפש. הוא לא יעשה דבר. לא יאמר דבר. גם אם ייקָרה אויבו על דרכו, יסטה מעליו ויעבור. אין גאולה. אין נקם. כאֵבי רב וּמכָּתי אנוּשה, וכוֹחי סָר ועצמוּתי חלוּשה.

הוא רוצה לכתוב מכתב לבנו, באיילת־השחר:

דן יקירי, כשקראת את “רשימות מן המרתף” של דוסטויבסקי, בהיותך בן 15 או 16, אמרת לי שאינך יכול להבין איך אדם מגיע למצב כזה של ביזוי עצמי, של השפלה עצמית, עד כדי כך שהוא רואה עצמו כשרץ, כתולעת, כעכבר. אמרתי לך אז שכדי להבין זאת צריך אדם להתנסות במצב שבו נסיבות החיים מביאות אותו לידי איבוד כבודו. גיבורו של דוסטויֶבסקי מדמה את עצמו לעכבר, כי העכבר, הוא אומר, אפילו כשהוא חושב על נקם, הוא עורם סביבו כל־כך הרבה ספקות ופקפוקים, כדי שלא להוציא את מחשבתו אל הפועל, עד ש“אנשי הפעולה”, “אנשי הטבע והאמת”, יורקים עליו ועל סרחונו והוא ממהר להימָלט מפניהם אל חורו. אמרתי לך שאני מקווה שאתה לעולם לא תבוא לידי נסיון כזה. ובכן, אביך, דן, שהכרת אותו כאדם המכבד את עצמו, מכובד על הבריות, אולי גם חביב עליהם, אביך, דן…

דמעות חונקות את גרונו. וכשהוא פונה לחזור אל המיטה, עולה לעיניו מראה ישיבת בית־הדין – שבעת הנכבדים, מוָתיקי המושבה, היושבים סביב השולחן הארוך, הנורה שבתקרה מטילה צוהב חולני על פניהם המרוכזות, המתארכות, המתקדרות מרגע לרגע מגודל התמהון, ההשׁתערות, כשהם מקשיבים לדברי ידידו הטוב – כן, ידידו הטוב זה שבע־עשרה שנה – הפותח, בקול שבור, בהבעת צער עמוק, בהתוַדוּת על הקושי האישי שיש לו, בהתנצלות, ואומר אחר־כך – קולו מתיצב, עוטה שריון של בִּטחה, של מי שדוחה מלפניו כל משׂוא־פנים רגשני – כי האמת נעלה מכול, והאמת הקשה, המכאיבה, היא כמו שלמד לדעת מפי התלמידה רקפת שהתיַפחה בחדרו, ומפי אמהּ שהתפרצה בזעקות חמס לביתו, תובעת משפט, פיטורין מיד, גירוש מיד, האמת היא –

לא, אין שום טעם להמשיך. אין טעם.

דן יקירי, סלח לי. לא יכולתי אחרת. לחיות בקלון –

בצהריִם, יחפה בחול החם, בשׂמלה פרחונית רחבה לגופהּ הגוץ, משכה צופיה גרשוני את בתהּ בידהּ. “אַת תבואי אתי!” צעקה, “תבואי ותספרי את הכוֹל!”

צעקתהּ נפזרה אל הרחוב, רסיסיה פגעו בתריסי הבתים, המוגפים מחמת החום.

הילדה סירבה, סנדליה ניסו להתחפר במקומם, אך האֵם משכה אותהּ בכוח, והיא נגררה אחריה, היעָקר והיגָרר, ואחר־כך הלכה לצִדהּ, יד ביד.

ראובני, משתומם בפתחוֹ את הדלת, היסס רגע.

“אתה מתפלא שאני באה בשעה כזאת,” להבוּ פניה של צופיה. קולהּ נחנק.

“שֵבנה,” הראה על הספה, בחדר הגדול.

המַרצפוֹת היו חלקות וצוננות. זיו הגן הירוק, שמעבר לחלון, נזרה על שולחן־הכתיבה, שקסת וסופג של עץ הזית, מלאכת “בצלאל”, עמדו עליו, ועל טבלת הזכוכית המבריקה של השולחן הנמוך. עלעלים טיפטפו מענפי הפרקינוזוֹניה.

“ספרי!” דחקה צופיה בבתהּ.

אך רקפת – וילון שׂערה השחור, היפה, מאפלל את פניה, הביטה בעיניִם גדולות במורה היושב מולהּ – זרועותיו נחות על ידות הכסא, שׂער חזה צהבהב מבצבץ ממִפתח חולצתו – ולא פצתה פה.

“ספרי! פה אַת לא צריכה לפחד!” גערה בה אמהּ.

הילדה החרישה.

“מה קרה?” פנה ראובני אל האם, לחלוחית יגעה בעיניו.

“אני… הילדה הזאת… ראובני!” נפלטה צוָחה מפיה, “לפני שבועיִם…”

קולהּ פקע. שתי ידיה אחזו זו בזו באצבעותיהן על ברכיה, להדביר את סערת רוחהּ.

“הירגעי, ספרי בסדר…”

עתידה, כחושה, גבוהה, פניה יבשות, נכנסה, נושׂאת מגש ועליו שתי כוסות מיץ תפוזים רענן. כשהעמידה את הכוסות על טבלת השולחן, ליכסנה מבט סקרני אל פני האם והבת, ומהן עבר מבטהּ אל פני בעלהּ. רגע קט, בהזדקפהּ, ניצבה במקומהּ, הסתכלה בילדה הגדולה, בת השלָש־עשרה, שעיניה אדישות, ויצאה.

בנשימה מתקצרת, קוטעת מדי פעם את דיבורהּ כדי לשאוף אויר, מרימה את קולהּ, מנמיכה אותו כדי לחש נחנק, סיפרה צופיה גרשוני את מה שאירע לבתהּ.

רקפת הרכינה גופהּ ונשכבה על הספה כשראשהּ מוטל על זרועותיה.

“אדם כזה, ראובני, צריך לסקול באבנים!” נסק קולה של צופיה אל הענפים הגבוהים של העץ שמעבר לחלון, “הלוא היא…”

“קומי!” משכה בזרוע את בתהּ, והקימה אותהּ, ובחָשׂפָהּ לעיני המורה את פרק ידהּ השמאלית, ששׂרטת דקה, חיוֶרת, כתךְ של תפירה, נראתה עליו, אמרה: “לולא אני…”

פניו של ראובני, שגונן הרגיל הוא כעין הקש, היו עכשיו סמוקות מאוד. הוא העביר מבטו מפרק היד הצח אל עיניה המאיימות של האֵם ואמר:

“לפני שבועיִם אַת אומרת, זה קרה. מדוע לא באת אז?”

“לי זה נודע רק אמש! כשהביאה את התעודה! היא יכולה לחיות עם זה? אנחנו?!”

רקפת, שׂערהּ השחור, היפה גולש על כתפיה, פניה כשזיף אפיל, התבוננה בתמונה שעל הקיר, מעבר לראשו של ראובני, כבוחנת אם חמניות הן אלה, או חרציות גדולות.

“אם אתם לא תגרשו אותו מבית-הספר… אני במו ידי…” זרו עיני צופיה זיקים אל פניו של ראובני, “בואי!” תפסה ביד בתהּ וקמה עמהּ.

ראובני ליוָה אותן אל פתח הבית, חזר אל החדר, נעמד ליד החלון, והסתכל, נרגש, בפרחים הפרפריים, הצהובים, התלויים בענפי העץ. הוא חש צחוק דק מחלחל בו, כמו בעבוע בחול, והוא התבייש בו. שם לב ששני עמודי גדר, בירכתי החצר, נוטים על צִדם, צריכים תיקון.

עתידה, שׂערה הקצר, החלק, מוזח לאחורי אָזניה, נכנסה לחדר והשניִם הסתכלו זה בזה. שׂפתיה החיורות היו חשוקות ומבטהּ החמור שאל: מה אתה אומר:

שלא ברצונו נפלט צחקוק מפיו.

“אותך זה מצחיק?” הגביה עתידה גבּה.

“בן כמה הוא? ששים?”

“ששים?” גיחכה.

לאחר רגע, אמר:

“צופיה זאת… היא עוד מסוגלת באמת לפגוע בו.. פיסית…” החיוך לא סר מעיניו.

“לא היית מאמין, מה?”

ראובני ניגש אליה, שם שתי ידיו על כתפיה ופיזם מול פניה: “מי יגור באוהליך, ומ – – –י ישכון…”

“פנטסטי, לא?” חייך.

“זוכר מה שאמרתי לך לפני שנים?” אמרה עתידה בפנים חמורות.

ראובני עשׂה כמה צעדים אל החלון, העיף עין על החצר, ושב ופנה אליה:

“הוא השאיר אותהּ עוד שנה בכיתה, את הילדה. שנה שניה…”

קמטי החיוך בזויות עיניו שיווּ מראה חתולי לפניו הצהובות.

“אינך מאמין..” הסתכלה בו בעיניִם קרות.

ראובני זימרר:

“כן – יש – לנו – בעיה…”

עתידה ציפתה, בפנים סגופות.

“נראה,” אמר.

עוד רגע הביט בעיניה, אחר־כך אמר:

“טוב, אני יוצא קצת לחצר.”

הוא יצא מן הבית, חצה את החצר, נכנס אל מחסן הכלים, הוציא משם פטיש כבד, וניגש במרץ לדפוק את שני עמודי הגדר שהתכופפו.

השחר כבר מחויר בחלון, כאנחה אחרונה של הלילה הגוֹוע. הכתלים מתערטלים מעט־מעט משחוריהם. על הקיר מנגד ניבטת אליו, עמומה באור הקלוש, תמונת דיוקנו של רמברנדט, מצנפת על ראשו, צער אפל ועמוק בעיניו. על השולחן שבפינה מבהיקים באפלולית גבעולי האלמוות של החילף באגרטל הזכוכית הדק והגבוהּ. תרנגולים קוראים מחצר אל חצר ומשתתקים. צפצוף הבולבול נפצח מצמרת האזדרכת, צפצוף יחיד, חוזר וחוזר על עצמו בחריצות. כעבור רגע עונה לו צפצוף שני, מענף אחר. אחר־כך ניעורה מקהלה שלמה, שוקקת, שקדנית, של דרורים, מעצים רבים, מענפים רבים, רון יחדיו. ומשתתקת בפתאום. לילה ארוך, מסוּיט, נמוג, ולבוקר אין גאולה. הוא ינסה להתגבר, הוא אומר לעצמו. הוא יֵצא אל החצר, וכמו מימים־ימימה בבָקרי החופש הגדול, יעדור סביב העצים, יגזום, יגרוף את הזבל ממצודות הלול. וֶרָה מתהפכת על משכבהּ אך אינהּ פוקחת עיניִם. אליו, אל המציאות. אין לנו מוצא, וֶרָה, אין כל מוצא.

הוא קם. לובש את בגדי החאקי הישנים והמרופטים שלו, רוחץ את פניו ויוצא. קרום של טל על עפר השביל נרמס תחת נעליו. טל מנצנץ על העשׂבים, כבר מזדהר בשמש העולה. תולעת־משי שׂעירה מזדחלת, חוליה־חוליה, על עלה דשא רענן. הוא סוגר בחָזקה את הברז המטפטף ופונה אל מחסן הכלים. מוציא טוריה, עומד ומשקיף על החצר המשופעת ירק, שוקל היכן יתחיל. פוסע אל עצי השסק הסמוכים לגדר, מהדק את חגורת מכנסיו ומתחיל לעדור תחת הענפים. העשבים הדשנים – חלמית, רב־ברך, חמציץ – נופלים תחת להב המעדר, גבעוליהם, עליהם, פרחיהם, מתערבבים בעפר הנתחח, כחום היום יכמשו כציץ נובל. הוא משׂדד ומיַשר, מוסיף ומנכש ועודר, וגם בלא שישׂא עיניו מן העפר הוא יודע שוֶרה, ברגעים אלה, כבר טורחת בלול ומסביבו, שׂמה תערובת באבוסים, ממלאה את השקתות במים, מעבירה את התרנגולות הנגועות, פצועות הניקור, החלושות, ממצודה למצודה. הוא עובר מעץ לעץ, גבו כואב, זיעה ממליחה את עיניו, מדביקה את החולצה לעורו. הוא מזדקף, מיַשר את גווֹ, ידיו תומכות בקת הטוריה. בעיניִם מצועפות זיעה הוא משקיף על סביבו. ניטל הטעם, הוא חש, ניטלה כל הנאה. הוא לא יהָנה עוד ממראה העצים, מירקותם, מעלוותם השופעת, מעמל הכפיִם, מיפי הטבע, מהדר הזריחה, מכל מה שהרחיב כה את לבו כל השנים, בוקר־בוקר, ומילאו שירה. הכול תפל, זר לו. כאדם שחוש הטעם ניטל מחִכּו.

וֶרה, מפתח המרפסת, קוראת לו לבוא לאכול. הוא מניח את הטוריה ובצעדים כבדים, בשפל עין, פוסע אל הבית. ובשבתוֹ אל השולחן, לאחר שרחץ, אין הוא נושׂא מבטו. וֶרה אומרת: לא ישנת בלילה, קמת, התהלכת. הוא אינו עונה. הוא בוש מפניה. בוש בחולשתו, בוש באי־הבנתו את בני־האדם, את העולם. ורה, הרואה ללב, יודעת זאת, אך אינה יודעת איך – או אולי אינה רוצה? – לחלצו. לכן היא משמיעה דברים רק כדי להסיח את הדעת: על הצורך לחסן את העופות נגד מגיפת הניו־קַאסל שפשׂתה בלולים, או על מה שתקנה במכולת היום. הוא מקרב אליו את העתון, עיניו משוטטות על הכותרות, קוראות ולא קוראות. אין זה מעניין אותו. כלום לא מעניין אותו. המכולת! – הוא חש צביטה בלבו. כשתחזור משם, הוא יודע, היא לא תגיד לו איך מסתכלים בה החנוָני, הקונים. איך חותמים את פניהם כנגדהּ, או סרים מפניה כמפני הטומאה. וֶרה אומרת, בהתעוררות מוגזמת: כבר התחילו לבנות על המגרש של הורביץ. פירקו שם בלוֹקים, ראיתי. כדי לעודדו היא אומרת זאת, כדי להסיח את דעתו. ורה אומרת: צריך לכתוב לדן. כבר חודש לא שמענו ממנו. ואינה יודעת שאמנם חשב לכתוב לדן, הלילה חשב על כך, אך דברים שלא שיערה. ורה אומרת: בעוד שבועיִם יום ההולדת של רונית, זכרת?

הוא קם, מפַנה את הכלים אל הכיור. עומד בפתח המרפסת ושוקל אם ימשיך בעידור. לא, הוא לא ימשיך. אין לו כוח לכך. אֵין מִברַח ואֵין מנוֹס לנפשי / ואין מקום תהי לי בוֹ נְפישָה. הוא נכנס לחדר וסוגר את הדלת בעדו. מתישב ליד השולחן ומוציא מן המגירה, בלי חמדה, כמעט בבחילה, את צרור הגליונות של המלון למלים נרדפות, שהוא שוקד על חיבורו כבר שנתיִם ורק עד האות ד' הגיע. בגליון העליון, הכתוב בצפיפות, מלים רוכבות על מלים, מלים מחוקות, מלים משוכות מן השוליִם ומבין השיטין, הוא קורא: דאבה – עצב, עצבות, יגון, כאב, צער, עָגמת-נפש. הוא מנסה להיזכר במלים נוספות. גם אחת לא עולה במוחו. באנחה הוא דוחה את הצרור הצדה. האסון רובץ כהר על שכמו. מקומו לא יכירנו. הוא מושך מן הצרור גליון נקי, לוקח עט, וכותב:

נולדתי בעיר זָמוֹשץ' בא' באלול תר… אבי ז“ל, שלמה־חיים, היה סוחר בתבואות, יהודי שומר מצוות, אך משׂכיל וציוני. על קיר ביתנו, בחדר הגדול, תלוי היה ציור של הכותל המערבי, ברושים זקופים לצדו, ומעליו בקשת צבעונית, המלים אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. בתחתית הציור כתבתי אני, בשורה ישרה ובאותיות מרובעות: עוד אבנך ונבנית בתולת בת־ציון. בלילי שבת, סביב השולחן, היינו מזמרים את שירו של מ”מ דוליצקי, ציון יפתי ציון חמדתי. למדתי בחדר מתוקן, ואחר־כך, כשעברנו לגרודנו, מחמת פשיטת־הרגל של אבי, שלא הצליח בעסקיו, בבית־ספר של “תרבות”. שם, בהיותי בן 16 הצטרפתי לתנועת צעירי־ציון ומשׂאת־נפשי היתה –

ידו נשמטת אל השולחן, אָזלת־דם. לשם מה? למען מי? מי ירצה לקרוא זאת? כל מה שיישאר ממנו בזכרון האנשים, בדור הזה, בדורות הבאים, יהיה שהוא, מורה ותיק, בן למעלה מחמִשים, כשנשאר ביחידות לפנות ערב, בלשכת הספריה, עם תלמידה בת שלָש־עשרה –

צעקה עוברת כאש בחזהו: מדוע אתה מחריש?! אתה יושב כאן בחדרך ומניח לעלילה המטורפת הזאת לרחף כנץ בשמי המושבה, לפשׂות כמו דבר מבית לבית! צא! צא והכרז ברחוב, מקצה אל קצה: שקר נתעב! נבלה! נבלה!

הוא מתהלך בחדר כחיה פצועה. הוא לכוד: אפילו להזים את השקר אי־אפשר. הילדה ומשפחתהּ עזבו את המושבה. הוא צונח אל הכסא, אוחז את ראשו בשתי ידיו –

ובחשכת עיניו העצומות עולה לפניו שוב השעה המקוללת ההיא, שש לפנות ערב, השמש עדיין לא שקעה, קרניה חודרות מבעל לחלון המערבי, מפִזוֹת את אותיות הזהב על כרכי בן־יהודה, הקונֹקוֹרדַנציה, בראוֶר, קלויזנר, ספרי העזר שעל המדפים בחדר הקטן; “אוצר השרשים” של י"ל בן־זאב מונח פתוח לפניו, היא נכנסת, באיחור של כמה דקות, המחברת הדקה בידהּ, חיוך מצטנע בשתי גומות החן שבלחייה, אך עיניה, המביטות תמיד בחציפות אל המבוגרים, מיישירות אליו, נצנוץ ערמומי כלשהו – כמו אירוני – בהן, מתיַשבת לידו, פותחת את מחברתהּ, מבקשת שיקרא – מעולם לא שיער שכותבת היא שירים, תלמידה נחשלת ומרושלת זו, ששגיאות כתיב לאין־ספור פזורות כעשׂבים שוטים בחיבוריה המבולבלים; והתפלא מאוד כשאמרה לו, יום קודם־לכן, שרוצה היא להראות לו, לא בשעות השיעורים, משהו שכתבה; ובו־ברגע דחה איזה חשד שהתגנב ללבו, שרצונהּ לשחד אותו, לשׂאת חן, לפני מתן הציונים של סוף השנה –

הוא קורא במחברת, השמש כבר יורדת בין עבי אש ועבי דם, ודמדומי בין־ערבּיִם מתכנסים בחדר הקטן; קורא שיר אחר שיר, כתובים בעפרון, בכתב מתנופף, אך ללא שגיאות הפעם, חש את מבטהּ הבוחן מן הצד את פניו, מבטהּ של ילדה יפה זו, יפהפיַת הכיתה, בעלת השׂיער השחור והארוך, ארוך מדי, חצוף מדי, לטעמהּ של המושבה הקטנה, הצנועה, “יופי מושחת” כמו שאמרו המורים לא פעם בינם לבין עצמם; קורא את השירים, פניו מתעננות, טעם תפל בפיו, חיקויים, חיקויים, העתיקה שורות מפה ומשם, קצת מביאליק, קצת משניאור, משיר של רחל, משיר של שמעונוביץ, חרוזים על יפי הטבע, על הקמה העומדת בשׂדה, על הבריכה הזוהרת בשמש שאלונים ניצבים על שפתהּ, על הירדן המגיח מסוּבכו… אַת כותבת על הבריכה, הוא אומר להּ – לא בחומרה, לא כמורה בשיעור, אלא כאָב לבתו שנכשלה בשגגה – וזו בוַדאי הבריכה שבחורשה שלנו למטה. ראית אלונים ניצבים על שפתהּ? היא מחייכת, לא משפילה את מבטהּ, גומות החן מתעגלות בלחייה, מחייכת אליו ולא עונה. אַת כותבת על פרחי כפור. ראית פעם פרחי כפור, רקפת? היא מחייכת, מושכת קלות בכתפיה, לא עונה. אף הוא מחייך. הוא מדפדף שוב במחברת, מקווה למצוא גרגר־בר בתבן, משהו שמתוכהּ נבט, ויהא זה בוסר, ובלבד שאמת בו. כבר יורדת עלטה על החדר, זהב השקיעה מעבר לחלון שוכך, נח אל החול –

רק סופר, הוא אומר לעצמו ברדת המסך על המראה, רק סופר, הרואה לנפש גיבוריו ועומד מחוץ להם, מעליהם, לא מעורב, יכול היה לתאר את הדרמה הזאת, להבין מה עבר בלבּהּ של ילדה נחשלת־וערמומית־ויִצרית זו, ברגעים אלה, ומה הביאהּ לכך שתבדה את הסיפור הנואל והמטורף הזה, שהוא, המורה בן החמשים ושתים, אב וסב… אלוהים אדירים! – כן, רק סופר, המקשר דבר לדבר, סיבה למסובב, רואה את כל הנפשות הפועלות סביב ואיך צמחה היא בתוכן, רואה את אביה ואת אמהּ המוזרים –

ופתאום בוקעת קרן אור לחשכת היאוש האופפת אותו זה שלושה ימים: כן, סופר. שיתאר פרט לפרט, מעגל־בתוך־מעגל, כל מה שאירע, איך, מדוע. האמת לכל היקפיה. האמת לכל עוּמקה. אמת שתצא לאור. תופיע כשמש צִדקהּ. תזַכּה, תגאל.

הוא קם על רגליו. פושט את בגדי העבודה. לובש נקיים. כוחותיו חוזרים אליו. מִרצוֹ. האופטימיות, שליוותה אותו תמיד. עכשיו, ברגע זה, ילך אליו, אל הצעיר. יעלה אליו לרגל, אל הסופר חד־העין הזה, שהגיע למושבה לפני יותר מחצי שנה ואיוָה לשבת בשכונת התימנים, על הגבעה, שׂכר לו שם חדר קטן בבית בלוקים, עובד בפרדסים שלושה ימים בשבוע, כותב. כמה פעמים כבר היה אצלו, הצעיר הזה, בא לשאול ספרים, כרכים ישנים של “התקופה”, ברנר, ברדיצ’בסקי, עגנון, וישב אצלו לשׂיחה, התעניין בקורות אנשים, משפחות, מתושבי המושבה, גם גילה ידיעה במקורות, בלשון, וסיפור שלו, ב“דבר” בחג הפסח, על אשה שילדה ללא נישואים, בקיבוץ בעמק – הפרטים כבר לא זכורים לו – יפה היה, יפה. בתבונת־לב כתוב, בראִיה לנפש האדם.

כוחותיו שבים אליו. רענן הוא יוצא אל החצר, מוצא את וֶרה במחסן, מקצצת אספסת במערוֹפת־היד. אני הולך עכשיו, הוא אומר להּ – גם קולו שב אליו – אחזור בצהריִם. לאן? – היא שואלת, בדאגה שיש בהּ קשיות מעשׂית, נשמרת לא להיתּפס לרחמים. הולך. אחזור. בצהריִם. ובפנותו ללכת הוא חש את מבטהּ בגבו. נדמה לו: יותר תרעומת מדאגה.

לא על הכביש ילך. לא בדרך הקצרה. דרך הפרדסים ילך, סביב־סביב. לא יפגוש איש על דרכו. היום זוהר, החום בעיצומו, החול רך ונשפך, אך רגליו לא כבדות. פרדסים עבוּתים, משיבים מחנק, משני צִדי הדרך הסוגה במשׂוּכוֹת של שיטת־הגדר ובמשׂוכות צבר. פרחי השיטה מפיצים ריח דק, משכרר, על שׂיחי הצבר הפרועים תלויים פירות קוצניים, ירוקים וצהובים וכתומים. הוא משנן בלבו מה יגיד לצעיר. הוא יפתח ויאמר שעלילה נפוצה עליו, עלילה זדונית ומרושעת, שאולי טרם הגיעה לאָזניו, אבל בודאי תגיע. ויספר לו מה אירע. אך לא מן הילדה יתחיל אלא מהוריה.

האב, גרשוני: עגלון קשה־רוח, שתקן וזעפן. מהלך לצד העגלה ברגליו הנכות, הנגררות, עפעפיו אדומים, שׂפמו המזונב יורד על פיו. מוביל חָמרי בנין, חול זיפזיף, בלוֹקים. נוהם על סוסו, הכחוש כמוהו, מצליף עליו בשוטו. בדַבּרוֹ, דבריו מלועלעים, מבוהלים, קשה להבין את הנפלט מפיו. לא משׂא־ומתן לוֹ עם הבריות מלבד ההכרחי בעניני עבודה. בבית־הספר מעולם לא ראוהו, בערבים לא היה יוצא מן הבית.

האֵם, צופיה: נמוכה, עגלגלת פנים, שׂערהּ שחור ועבה. מהלכת יחף כל ימי הקיץ. חיה ברחוב יותר מבביתהּ. אשת־להבים, סעורת־מזג. צעקותיה, על הילדים, על שכנים, כנגד אויביה הגלויים והסמויים – נשמעות מקצה המושבה עד קצה. פעם אחת הרימה קולהּ ברחוב ואיימה לשׂרוף את ביתו של מזכיר המועצה, כי סגרו להם את המים לאחר שלא שילמו מִסים שנה שלמה. פעם התפרצה אל חדר־המורים וצעקה על המורה רבקה שהיא מתנכּלת לבתהּ, לאחר ששילחה אותהּ הביתה כי לא הכינה את שיעוריה. את שׂוטמת אותה כי אַת רוָקה זקנה ומכוערת! – הכריזה, לאָזניהם הנדהמות של המורים – ואני מבטיחה לך: אַת תפלי לבור שכרית להּ! לא תִּנקי! – בעברית היפה, התנ"כית שלהּ. ושני הילדים בן שנתיִם ובן חמש, מתהלכים ברחוב חשׂופי שת, בכוּתנוֹת צואות, משוטטים בחצרות. משפחה צוענית. מן הגליל באו וצופיה – ילידת יסוד־המעלה או משמר־הירדן.

ועל הילדה יספר לו, כמובן, על רקפת. בבת־עינהּ של אמהּ. על הילדה הטיפשה הזאת, ארוכת השׂיער, אפֵילת המבט, יפהפיַת בית־הספר, שכבר שדיִם להּ, קטנים, שיש בהּ עָרמה מסוּתרת, צופנת סוד כביכול, המגוננת עליה, שומרת פתאים. הנערים נטפלים אליה, סובבים סביבהּ כזבובים סביב צפחת של דבש, צחוק חמדני על פניהם, אך היא מגרשת אותם מעליה, מכה על ידיהם, לא מניחה גם לאחד מהם לגעת בהּ. גוערת, מסתגרת, מתעטפת בשתיקה. ואל המורים היא מתחנחנת, מאמינה – בטיפּשותהּ – בכוח קסמיה עליהם –

שׂדות קוצים וחרולים ודרדרים צהובי עין משני צִדי הדרך החולית, בהִסוֹג גושי הפרדסים, ובבהירות הוא רואה עכשיו איך היה הדבר:

מפחד פן תושאר שוב, שנה שניה, בכיתה, ומאימת אמהּ עליה, באה אליו עם מחברתהּ, מקווה לקנות את לבו בהּ, לתקן את הציון, ובשובהּ הביתה, שותקת, מדוּכּאה, הפצירה בהּ האם, חזור והפצר, חזור וגעור, שתספר מה אירע להּ. ואז, מפחד, מטיפשות, בדתה מה שעלה בו־ברגע בדמיונהּ. נגע בך? – צעקה האם – איפה נגע? הגידי! – והיא הראתה על חזה, על שדיה הקטנים. ואז – נבהלת, מתחלחלת, דחוּפת זעם – משכה אותהּ האם בידהּ, ללכת, מיד – בכוח משכה אותהּ – לבוא אתהּ, מיד –

ואולי ימים לאחר־כך, כשהביאה הביתה את התעודה הרעה, ואמהּ חירפה אותה –

ידידי הצעיר! איש לא היה מאמין לעלילה השפלה והנואלת הזאת, לא נער ולא זקן, אילולא טפל אותה המורה הזה, החביב, המכובד, בן־טיפוחי, אותו גידלתי ורוממתי –

הסופר הצעיר יתבונן בו מן־הסתם בחיוך של ספקנות וחמלה, חושש להתחייב למשהו, לא בטוח בוַדאות גרסתוֹ. הלוא אין קל… – יאמר – אין קל מלהזים את העלילה הזאת… אם יעמידו את עדותך מול עדותהּ… פנים־אל־פנים…

הם ברחו! – הוא קורא בכאב, ושוב מציף את ראשו גל החימה והמרירות עד חשכת עיניִם – לא עבר חודש מאז המקרה והם העמיסו את מטלטליהם על העגלה, המשפחה הצוענית הזאת, ועזבו את המושבה! ברחו! אינם! –

גבעת־התימנים כבר לפניו, מעבר לתעלת השופכין שעשׂבים גבוהים גדלים על שׂפתהּ. גבעה ללא עץ חשׂופה לשמש, ציבור מעורבב של בתי בלוֹקים קטנים וצריפי עץ ופח, חמור אסור אל כרכרה ריקה, תרנגולות אדומות נוצה מתהלכות בין הקוצים החרוכים, דוד כביסה על־גבי חצובה, שורות דלילות של קני תירס גודרות חצר, אשה בשביס כחול יוצאת מפתח הבית, מפזרת זרעונים לתרנגולות הנחפזות אליה ללקטם –

הוא נעצר על שׂפת התעלה, מוחה את הזיעה ממצחוֹ, נושא עיניו אל ציבור הבתים הקטנים שבמעלה הגבעה, שבאחד מהם – איזה הוא? – מתגורר הסופר הצעיר –

מחלון חדרו הצופה אל הפרדסים רואה הסופר הצעיר החותם על סיפוריו בּשֵם “יוסף הלחמי”, איש בעל שׂער שׂיבה – האפשר שזה המורה הוָתיק? – פוסע אל הגבעה בדרך העפר החוצה את שׂדה הבור. הנה הוא מתקרב, חולף על־פני התאנה הפרועה – כן, הוא־הוא, המורה! לאן פניו מועדות? –

מתעכב רגע, נושׂא עיניו אל הגבעה, פניו, דומה, דאוגות, מוסיף לפסוע, בצעדים אטיים כבדים כשקוע בהרהורים, הנה הגיע אל אמת מי השופכין ששׂיחי נרד מאוּבּקים גדלים על שׂפתהּ, נעצר, שוב נושא מבטו אל הגבעה, מוחה את הזיעה ממִצחו, עיניו מצטמצמות, אולי האור מסנוור אותן והנה – מה מוזר! – פונה לאחוריו, כאילו חזר בו מכוונתו, מחיש את צעדיו בדרך שבּה בא, חוזר לעבר הפרדסים הכהים, נבלע בחיקם –

מה מוזר! – הוא מניח את עפרונו על הדף החלק שעל שולחנו – איש מכובד, בחצי ימיו נוהג כמתעתע, לאן רצה להגיע? למה שב על עקבותיו? האם העלילה – זו הנלחשת במושבה, וגם אָזנו קלטה אותהּ, ברחוב, בחנות, בבית־האריזה שבפרדס בשעת מנוחת הצהריִם, בין נגיסה לנגיסה מפת הלחם, מן הגבינה המשולשת, מן הדג־המלוח הכבוש – בילבלה את דעתו?

רחמיו נכמרים על המורה הזה – כצל־עובר בשׂדה הצהריִם, כהזיה, הופיע, נעלם, רוח חמה נשבה בו ואיננו – שבביתו ישב, שמספריו שאל, שלמד מפיו פרק ב“מורה נבוכים”, ושני דפים מן ה“זוהר”, ושמע סיפורים על פולין מפיו – אחד נפלא כל־כך, על דגל תכלת־לבן שהוסתר בעליית־הגג ועטלף התעטף בו – ואור זרח מעיניו בסַפּרוֹ –

האם “לִית תּנָנא בלא אֶשׁא”? – כמו שלימדו המורה הזה, פסוק בארמית?

כמה נסתרים מאתנו דרכי אדם!

הוא מנסה לגרש מעליו את המחשבות, את מחזה השרב של הדמות הקרבה אל הגבעה בשׂדה, נעצרת, שבה על עקבותיה, הוא נוטל את עפרונו ומשתדל להתרכז במה שרצה להתחיל בו –

אך כמו ענן טורד של יבחושים מרחף מעליו, הילה סביב ראשו.

ועם דמדומי ערב יוצאים הוא וּוֶרה לצעדת יומם, לאורך הרחוב הארוך.

בשתיקה הם צועדים, זה בצד זה, על רצועת הכביש, יורדים ממנה מפעם לפעם, בהישָמע רחש מכונית מאחור, או רעש אוטובוס מתנשף, יורדים אל שולי החול, חוזרים ועולים וממשיכים לצעוד. מחלונות הבתים שלשני צדי הרחוב, הוא יודע, מסתכלים בהם, נדים לו, לזקן האשמאי, מגחכים, זימה בעיניהם, והוא מנודה, בגזירת בית־הדין, עובר בקלונו בין שתי שורות המצליפים בשוטים ויורקים. ביתו של רזניק, ביתו של גולדין, ביתם של הפרסובים, ביתו של השוחט שוַרצמן, ביתו של הפחח בן־יוסף, ביתו של המסגר ענתבי, ביתו של שלמה לוי, ביתו של בָאואר – את כולם הוא מכיר משנים רבות, יש מהם ששמעו שיעורים מפיו, את ילדיהם לימד, גידל אותם כגדל בנים ובנות.

וֶרה שומעת את מחשבותיו. בכל רגע ורגע. אין הוא צריך להשמיע להּ אותן. כמו אריאדנה האוחזת בחוט, היא הולכת אחריהן עד נבכיהן האפלים. הוא חושב על עקירה. למושבה אחרת, רחוקה, או לעיר. למקום שאין מכירים אותו. ילבש שחורים ויֵצא. יתחיל הכוֹל מחדש.

“אסור להיכּנע” – משמיעה ורה משפט יבש, כעונה למחשבותיו, בלי להיעָצר בצעידתהּ.

הוא מעריץ את אומץ־רוחהּ. את כוחהּ לשׂאת בסבל הזה שבא עליה בגללו. אך נחמה אין בזה. ולא שינוי כלשהו במצב. כאן לא יוכל עוד להביט בפני איש. בית־הספר סגור בפניו. לצמיתות. לאן ילך? לאן? כנפיִם לשקר ולכל פינה הוא מגיע, בארץ הקטנה הזאת.

לאחר צעדים רבים הוא אומר, קולו רצוץ:

“הייתי עובר לאיילת־השחר, אל הבן.”

דן יקירי, לאחר שנים רבות של הוראה, של עבודת־רוח, של חיים במושבה, שבהּ כל אדם נתון לעצמו, החלטנו, אמך ואני –

וכבר הוא רואה עצמו משכים עם שחר, עם כל החברים, יוצא אל מטע התפוחים, עודר, גוזם, קוטף, רוח חמה מן ההרים מיבּשת את חולצתו המיוזעת, בצפון מלבינה כיפת החרמון, הוא השׂניר –

הטבע מטהר. העבודה מטהרת. אדם ואדמה.

“לא בגילנו” – פוסקת וֶרה.

כן, לא בגילנו, לא בגילנו. לא לגילי היסורים האלה, הקלון. הבשׂר רפה, הרוח רפה. יש לך פתרון, וֶרה?

“מספיק לחשוב על זה!” – היא גוערת בו בשָמעהּ את מחשבותיו.

נוהגת בו כבילד. לא, כבחולה.

וֶרה, אשת־בריתו, שאולי מראש צפתה את העלול להתחולל עליו. לפני שנים אמרה לו על ראובני, שכבר מתחילה, בבואו, לא חיבבה אותו: “הוא לא רוצה בטובתך.” והוא כעס עליה. על חשדנותהּ, על נטייתהּ לראות את הצד הרע באנשים.

" מה בשם אלוהים, יכול להיות לו נגדי?" – התרעם. “אתה עוצם את עיניך,” אמרה לו, “נוח לך ככה. לחיות בשלום עם העולם, כדי שלא לריב עם עצמך.”

פתאום, בצעדם כך, זה בצד זה – החשיכה יורדת, כבר הגיעו אל קצה הרחוב, אל גבול גושי הפרדסים, והם חוזרים על עקבותיהם – מבצבצים לעיניו, כראשי תולעים מתוך הפרי הרקוב, מקרים פעוטים, שהשכיחם, שהרחיקם לירכתי מוחו, שביטל את משמעם:

הוא נזכר בברית־המילה של בנו השני של ראובני, לפני שתים־עשרה שנה. הוא הוזמן, כמובן, לטקס, בביתו, בשעת הצהריִם, כמו יתר המורים. אך ביום א' בבית־הספר, נודע לו, שבמוצאי־שבת התכנסו אצלו מורים, תושבים, התכבדו במאכל ובמשקה, שהו עד חצות. הוא נדהם. נפגע עד עמקי נשמתו: אותו, שליוָה אותו בראשית צעדיו, שתמך בו וסייע לו… איך? איך?.. יומיִם או שלושה נמנע מלהיפּגש עמו, החליט שמעתה והלאה לו יהיה לו עסק אתו. אך אחר־כך, כשראה שהלה מאיר לו פנים כאילו לא אירע דבר, אמר בלבו: אולי לא הזמין כלל, מעצמם באו האנשים אליו לברכו, להשתתף בשמחתו. ונזף בעצמו על שלא עשׂה כמוהם, ועל שחשד בכשר. ולוֶרה לא סיפר על כך כלום.

וגם עכשיו לא יספר.

ועכשיו, כשזכרון המקרה ההוא שוב פוצע אותו, כמו אז, הוא חושב – מתוך נטיה ארורה זו, שאין הוא יכול להיפּטר ממנה, ושוֶרה שׂונאת אותה כל־כך, למצוא צידוק, סיבה, לכל פגיעה בו – שאולי בגללהּ, בגלל וֶרה, לא הזמינו, כי ידע היטב כמה אינהּ מחבבת אותו. חשש מפני עינהּ הרעה.

והוא נזכר –

האמן לי, הוא לא רוצה בטובתך.

נזכר בענין החוברת. חוברת חצי היובל למושבה, ש“בעל שן הזהב” קיבל עליו לעָרכהּ. והזמין אצלו רשימה על הימים הראשונים של בית־הספר. אך לא נקב את המועד למסירתהּ. ולא הזכיר לו, ולא הפציר בו. והוא דחה את כתיבתהּ מיום ליום, בטוח שידחק בו בהתקרב המועד. והחוברת הופיעה – כאילו לפתע הופיעה – ושמו איננו בהּ. ואת הרשימה על השנים הראשונות של בית־הספר כתב הוא.

וֶרה, בבית, דיפדפה בחוברת, דף־דף, מפנים לאחור, מאחור לפנים, נשׂאה עיניה אליו: “אותך לא הזמין?”

“הזמין. דחיתי מיום ליום. אחר־כך שכחתי מכל הענין.”

ורה הסתכלה בו. מבט עצוב, אולי עוין, בעיניה. דיפדפה שוב, התעכבה רגע על דף זה ורגע על דף אחר, אחר־כך קמה ויצאה אל החדר השני.

הם כבר קרבים לביתם. עוברים על־פני שׂדרת הברושים השחורים, הניצבים כמשמר כבוד לצִדי השביל המוליך לבית־הספר. הסגור בפניו לצמיתות. לבו שותת דם. תשע־עשרה שנים. נגעלו בסחי. במהלומה אחת הוטלו לתוך הרפש.

הוא נזכר בפרשת המגרש בן חמשת הדונמים, ששנים רבות נלחם ללא ליאוּת על כך שהמועצה המקומית תעבירו לרשות בית־הספר, כדי לעשות בו גן־ירק, משתלה, חממות, תחנת נסיונות קטנה, ללמד את התלמידים את עבודת־האדמה, מצוַת ארץ-ישראל. חזונו שלו היה זה, שהטיף לו, שהשתדל הרבה להגשימו, גם כתב עליו לירושלים. אך לפני שלוש שנים, כשנטל הוא, ראובני, את היָזמה לידו, לא פנה אליו כלל. ואל ישיבת הוַעד שדנה בדבר נטל עמו את המורה לטבע ואת המורה למלאכה, ולוֹ לא הודיע דבר.

אך האיר פנים אליו, כתמיד.

בקידה, בקידה של כבוד היה מברכו. טורח להגיש לו תה בחדר־המורים. קם לפניו. ובמסיבה שנערכה לו לפני שנתיִם, לרגל יובלו –

מה, מה יכול להיות לו בלבּו עלי, וֶרה?

אתה מפריע לו.

אני? במה?

בזה שאתה אתה.

הוא צחק אז: ורה, החושדת תמיד בכוונות סמויות שיש לאנשים.

איך לא צירף מקרה למקרה, אות לאות, ולא קרא את הכתוב, הוא, היודע לקרוא ולפרש!

“מחר אני קונה חומר חיסון” – אומרת ורה בהיכּנסם אל הבית. ומאוחר יותר, בעשׂר, היא פושטת את בגדיה, לובשת את כוּתנתהּ, ונכנסת למיטה. בשתיקה. שתיקה עוֹינת, הוא אומר לעצמו כשהוא נשכב לצדהּ. מסתירה טינה.

טינה שנצטברה במשך השנים, אומר לעצמו המורה היודע לקרוא ולפרש. טינה על שהניח לאחרים לעבור על־פניו. על שלא נאבק, לא על משׂרת המנהל, לא על חברוּת בועד החינוך… – אין לי כל ענין בזה! ורה! תביני! אין לי ענין בניהול, באדמיניסטרציה, בשלטון, לא נוצרתי לזה! – טינה על שלא השיב מלחמה, על שהעלים עין מפגיעות, טינה על שקרה לו הדבר הזה, הנורא! מדוע לו?!

הוא מתהפך על משכבו. חיוכו של “בעל שן הזהב” מרחף לנגדו: לבוש הוא חליפה בהירה, עניבה תכולה, מתהלך בין הקרואים למשתה – האם זו מסיבת גמר שנת הלימודים? כנס מחזורים? – ופניו מפיקות הנאה. לוחץ ידיִם רבות, טופח על שכם זה וזה, מזכיר נשכחות, מתבדח, בחיבה רבה משׂיחים עמו תלמידים משנים קודמות, מספרים לו על מעשׂיהם, נזכרים בתעלולים, בחטאים, בענשים, צוחקים יחדיו… המראות סובבים, מתהפכים, תחת עפעפיו… רשע וטוב, רשע וטוב לו…

לבּו נעצר דום. כלִבּו של אדם המהלך בדרך ומחשבת־פתאום מסמרת אותו למקומו. האמונה! – הוא אומר לעצמו – האמונה! לפתע הוא חש כמה עלובים החיים ללא אמונה. אילולא נסתלקה ממני האמונה התמימה, אותהּ אמונה שהיתה לי בילדותי, שהאירה את חדרי לִבּי כשהייתי קורא “שמע” על המיטה, או כשהיינו מזמרים ניגונים סביב השולחן – הוא אומר לעצמו – הכוֹל היה שונה. כשיש באדם אמונה במה שלמעלה ממנו, במציאותו של זה המכונה אין־סוף, והוא מידַבּק בו לאהבה אותו – הוא בז לשקר, לרשע, ומחשבות נקם וקנאה לא מחשיכות את לבּו. ואם אמונה כזאת אין בו – משתלטת עליו הנפש הבהמית. משתלטות עליו הקליפות.

צמאה לך נפשי, כמֵהּ לך בשרי, בארץ צִיה ועייף בלי מים.

בארץ ציה – אומר התניא – גדול הצמא שבעתיִם. בחשיכה – אומר הוא – מתעצם כוחו של האור.

אבל האמונה מאיִן תימָצא?

במשתלת הפרחים של ריגאי התהלך ראובני בין הערוגות ברגל קלה, חגיגית, מתכופף מדי פעם לפרח זה ואחר, מריח, מקרב באצבע ובוהן את הגבעול אל חָטמוֹ. פרפרים צהובים ולבנים פיזזו בין הפרחים, ריפרפו סביב מגבעתו, מגבעת קטיפה ירוקה, שנוצה קטנה, אדומה, מבצבצת מן הסרט המקיף אותהּ, והיא דומה למגבעת ציידים.

הוא לא ידע אם לבחור בצפּרנִים לבנים או אדומים, או באירוסים סגולים, או בצבעונים הגבוהים, המרהיבים, שהם כגביעי יין אציליים. הוא שאל את עצמו מה מכל אלה ישׂמח יותר את לב שפרה טנא, תלמידתו הטובה לפנים, ורצה שהצרור יגיע לביתהּ מבעוד אור, לפני טקס הכלולות הנערך לאחר השקיעה בחצר בית־הכנסת. שש שנים עברו מאז, והוא זוכר אותהּ כתלמידה הטובה ביותר בכיתה, בכל המקצועות, בטיולים הבוטניים –

זכרון הטיולים הבוטניים, אל הגבעות שמדרום למושבה, בימים רחוצי הזיו שלאחר הגשמים, כשתלמידה דקת־גו וגבוהה זו מקפצת בין השׂיחים, קוטפת פרחים, מביאה לו אותם, ראשונה להגדיר כל פרח בשמו ובשם־משפחתו – ממלא את לבו נהרה.

אך רק לרגע, כי מיָד צובט אותו עצב.

על מה העצב? – הוא תמהּ על עצמו – על תור הנעורים שחלף? של תלמידַי? שלי?

כשסיימה את בית־הספר הקדישה לו אלבום של פרחים מיובשים שליקטה ומיינה והגדירה. “בהערצה”.

“אם תשאל אותי,” ניגש אליו ריגאי, שהבחין מרחוק בהיסוסיו, “קח ורדים. לכלה – ורדים הם המתנה הכי הולמת. בתוליים וסגורים לפני החופה. פתוחים בבוקר, לאחר ליל הכלולות” – קרץ לו.

ראש גדול של איכר רכב כאבן־ריחיִם על כתפיו המרובעות, ועינים מוֹנגוליוֹת חייכו בפניו הרחבות.

ראובני פלט צחוק קצר, שלא היתה בו שׂמחה.

במבט אחד הקיף שוב את מִשטח הפרחים הססגוני, אחר־כך הכּה באצבע צרֵדה:

“כדבריך. ורדים! עשרים ואחד. כמספר שנותיה ועוד אחד.”

ריגאי, מרוצה, התיר את המזמרה התלוּיה לו בחגורתו, והחל עובר בין הערוגות, בוחר בהקפדה את היפים בורדים, אחד לאחד.

בפיזור־נפש הסתכל ראובני במעשיו של בעל־הגן, העובר מערוגה לערוגה, והעצב שהתגנב ללבּו – כה לא־קרוא, כה לא־רצוי – כוסס בו עכשיו, הוסיף לכסוס, והוא לא ידע על מה ולמה.

כשיצא משער החצר, הצרור העטוף בנייר מרשרש בידו, השׂיג אותו ריגאי ועיכבו.

“סלח לי. השמועה הזאת שכל המושבה מדברת בהּ…”

ראובני מיצמץ בעיניו, התחייך ופיקפק רגע.

“פי חסום!” צלב בשתי אצבעות את שׂפתיו ואת שׂפמו הצהוב.

“בשום אופן לא הייתי מאמין!” נתרווחו עיניו הצרות של ריגאי, “הוא?!”

“איך כתוב?” חייך ראובני, “אלוהים יראה ללבב.”

אחר־כך הרצין והוסיף:

“בעיה קשה.”

“באיזה מובן?”

לאחר פקפוק נוסף אמר ראובני:

“כדי להיות מורה ומחנך… אבל פי חסום, כמו שאמרתי.”

והניף את צרור הורדים בברכת פרידה.

האם נרדם לרגע? לרגעים? חלום בלהה הוא שהעירוֹ מתנומה חטופה וטרופה:

הוא היה דוב, דוב גדול, מגושם, מהלך על שתיִם. יגון כבד מילא את גופו, את עיניו. הוא הלך בעיר זרה, שרחובותיה מרוצפים אבן ואיש לא נראה בהם, וחיפשׂ את הבית מספר 27, שגר בו אדם ששמו בריינין. הוא נושׂא עיניו אל מספרי הבתים ואת המספר 27 אינו מוצא. הוא פוסע אַנה ואנה ברגליו הכבדות, רואה 26, רואה 28, ו־27 איננו. דכאון נורא משתלט עליו. הוא נכנס לאחת החצרות, גם היא מרוצפת אבן, משלושת צדדיה בתים בני שלוש וארבע קומות, ובאמצעהּ קילון. הוא נעמד על־יד הקילון, ורואה שחלונות הבתים נפתחים וראשי נשים וילדים מופיעים בהם. הוא נושׂא את ידיו השׂעירות אליהם, כמבקש עזרה, והם, בפנים צוחקות, משליכים ספרים לעברו, כאומרים לרגום אותו בהם. הוא מתכופף להרים ספר שנפל לרגליו ורואה שזהו “ספר יראים”. אימה גדולה נופלת עליו. הוא נושׂא ראשו אל החלון שממנו נזרק הספר ורוצה לצעוק משהו, אך קולו נאלם. פיו נשאר פעור בצעקה לא־נשמעת.

הדוב המהלך בעיר, מחפשׂ בית ואינו מוצא, מבקש עזרה ונרגם בספרים – לא סר מנגדו. נדמה לו, שכל אָבדן חייו, כל יגונם, ניבט מעיני הדוב חסר־הישע. איך נתגלגל בדוב – הוא שואל, ועם כך נזכר שבילדותו, בפולין, ראה דוב כזה, שצועני היה מוביל אותו, קשור בחבל, מחצר לחצר, מרקיד אותו, ומן החלונות היו דיירי הבתים משליכים מטבעות אל צלחתו. ונזכר שהיה מרחם את הדוב הזה, שעיניו היו אדומות וחוסר־ישע נשקף מהן –

ושוב פוקדת אותו השעה האומללה ההיא, בלשכת הספריה.

השמש כבר נטתה לשקוע, זהב מועם נשטח על דפי הספר המונח לפניו. מרחוק נשמעות טפיחות כדור הנבעט ברגלי הנערים, מתעופף גבוהּ וניטח אל הקרקע, טפיחות רחוקות מעירות געגועים על נעורים שלא היו. ללא דפיקה נכנסת הילדה לחדר, מחייכת אליו, לא מתנצלת על איחוּרה. שׂמלה קלה, של אריג זול, אדום־ופרחים־כחולים, לגופהּ. שׂערהּ הארוך פזור על כתפיה. הוא אומר להּ לשבת, והיא מקרבת את הכסא, להיות סמוכה יותר אליו – יופי ללא תום, ילדות ללא תום, הוא חושב – ומניחה את מחברתהּ לפניו. “שירים?” הוא מחונן אותהּ במבט מחמיא, מעודד, “יפה, יפה.” חיוך של ענוה מדומה מגמם את לחייה, זה החיוך המוּכּר לו כל־כך מן השיעורים, כשהיא יושבת בשורה הראשונה, לא גורעת עיניה מן המורה, כמבקשת לקנותו, להקסימו, בחיוכהּ. הוא קורא במחברת, חש את מבטהּ על פניו, את מרפקהּ הסמוך לזרועו. סנטרהּ תמוך בכף־ידהּ, מצפה היא לדברו. מה יאמר להּ? תומתו של כתב־היד הילדותי לא מסתירה את הגניבה. “ארזים?” הוא מסב את פניו אליה, מבטו נרתע מעט מקִרבת מבּטהּ, “אַת ראית אי־פעם ארזים, רקפת?” היא מחייכת, מושכת בכתפיה. “מן הדמיון,” היא לוחשת. הוא מצטחק. דעתו מבולבלת רגע. מן החלון נפלה שלהבת. זהב שחוט. הוא מוסיף וקורא. לא, הוא אומר לעצמו לאחר כל שיר ושיר, לא. לא, הוא רוצה לומר גם להּ, לא. האור שוכך, ענני ארגמן פזורים בשיפולי השמים. לא.

פתאום, דקירה עזה בלבו: אולי גם וֶרה. חיידק החשד חדר אל לבּהּ, אל מוחהּ. מנקר. על־כן היא מרבה לשתוק. עונה לו בקוצר־רוח המסתיר רוגז, הרהורי ספק. אולי גם ורה, בינהּ לבין עצמהּ, בשעות הרבות –

הוא רוצה לגעת בכתפהּ, להעירהּ, לומר להּ: וֶרה, אַת מאמינה? כל האמת! אַת מאמינה?

גופו לוהט. הוא מוריד רגליו מן המיטה, מושך את הסדין עמו ונשכב על השטיח. טמא, מצורע. מי יתן בוקר, הוא מיַחל. בהִמוֹג החושך אולי גם הסיוט יגוז.

ורה קוראת בשמו. “מה קרה?” היא אומרת, ערה.

“כלום, היה לי חם.”

שתיקה באפילה.

אחר־כך בגערה: “חדל לחשוב על זה! די!”

ולאחר רגעים אחדים, ברוך: “בוא הנה. די.”

הוא חוזר ונשכב לצִדה. מתכנס לחיקהּ כמו ילד. רוצה לבכות תחת כנפהּ.

לא, לא את הסיפור הזה רצה לכתוב. לא לשם כך בא להתגורר בשכונה התימנית הזאת, בשולי המושבה, בחדר הבלוקים הערום; חשיכה מעברים, מבעד לחלון המרושת רוח מאַוושת את עלי האשכוליות היבשים על העפר, נביחות כלב זועמות מן הכפר הערבי שמצפון, שני פרפרים מחוללים סביב הנורה החשׂופה שבתקרה; לא לשם כך בא להתבודד פה, שלושה ימי עבודה בשבוע, בעידור, בהשקיָה, בחפירת גומות (ריח נמלים חריף בצוַאר שָרשי העצים), ששים גרוש ליום, די ללחם וזיתים, קֶפיר, לאקֶרדה, חלב טרי מן הפרה של זכריה, די גם לבקבוק קטן של קוניאק מֶדיצינַל בצד המחברת הפתוחה –

סיפור אחר רצה לכתוב. שונה מכל מה שכתב עד כה. ואולי לא סיפור כלל. לא עלילה. רק קסמו של מקום. המקום הזה, שזכר אותו מילדוּת, מחופשת קיץ מלאת נהרה, והזכרון לא עזבוֹ. שיהיה בכוח המלים להחיות את המסתורין הזה של שעות הצהריִם החמות, כשהרחוב ריק ודממה כבדה פרושׂה על המושבה, רק זמזום דבורה נלבטת על כותרת קִפּוֹדן, ומרחוק־רחוק מגיע, מרוסק, כמו על גלי ים, קול זמרתו של קארוּזוֹ מן הפטיפון של המסעדה השוממת. והמסתורין של שעות בין־הערבּיִם, כשהצללים מתכנסים אל חביון עצי הפרדסים ומתחת לענפיהם רשרוש חשאי של עלים ורמשׂים רוחש חיים עטופי תעלומה. והלילה עם מהקלות הצרצרים בעשׂבים ומקהלות הצפרדעים בתעלות המים, והצינה הרעננה העולה מן החול הטלול… לתפוס את הזמן, במקום האל־שני הזה, לפני שיחמוק ולא יהיה, לפני שהכוֹל ישתנה ללא הַכּר. לקבוע אותו כמו השבּעה, כמו מזוזה על דלת…

אך מראה האיש בעל שׂער השׂיבה, המורה הוָתיק, הפוסע בדרך העפר כחום היום, בצהרים, נעצר פתאום, מוחה זיעה ממצחו, חוזר על עקבותיו, בודד, נכזב –

והמלים יוצאות מעפרונו כמו חוט הצמר הנטוָה בכישור, ואת הסיפור הזה –

פרפר נחבט אל הנורה בנקישה. נביחות הכלבים לא פוסקות –

לפנות בוקר, כשצללי הלילה עוד מגששים על־פני הכתלים, הוא מתעורר משלוש מלים המנקרות במוחו כמו צפור המנקרת בענף:

טלית שכולהּ תכלת.

האם בחלום שמען? האם נחמיה שטיין השמיע לו אותן, משמו של ראובני, כשסיפר לו על ישיבת הועד?

ואולי לא כך אמר ראובני, אלא:

הלוא איש מאתנו אינו טלית שכולה תכלת.

טלית שכולהּ תכלת… – הוא חש בחילה בבטאו את המלים.

לרגע הן משתתקות ודממה משׂתררת בתוכו, ופתאום הוא מתקומם וצועק כנגד ראובני:

טלית שכולהּ תכלת? אני?!

עיניו פקוחות לתקרה, לבו נחמץ בו. אדם אינו רואה את עצמו. אפשר שכל שנותיו ידמה את עצמו תמונה אחת, והזולת יראה אותו תמונה אחרת. ואתה, כל השנים –

אחר־כך, מול הראי בחדר־הרחצה, הוא בוחן את קוֵי פניו. עומד ומתבונן בהם, אינו מכּירם. עיניו התכולות, משהו עכור בהן, נכלם, מתחטא, אולי מתחסד. מתחסד? – הוא מביט בהן, ועצב יורד עליו. כמים הפנים לפנים. מִצחוֹ הבהיר, עננה שוכנת עליו, מקננת בקמטיו האָפקיים, כמחפה על הרהורי־סתר. והשפתיים קפוצות, וכאילו מתנועעות שלא ברצונן. מעולם לא שׂם לב ששׂפתיו מתנועעות. כמו מיתר נמתח ומתרפה חליפות.

הוא מעביר כף־ידו על פיו, למחות, בכוח, את העוִית הקלה הזאת, שאין לו שליטה עליה. הוא מיַשר את שׂפתיו, מעביר אצבעו ביניהן, לרפותן, אך הן חוזרות ונמתחות. ונרעדות מעט. כמתאמצות לרסן איזה יצר האורב מאחוריהן. רשעות?

“אני אדפיס מודעה,” הוא אומר לוֶרה בקומו מארוחת־הבוקר, “אדביק אותהּ על כל הלוחות, על עמודי החשמל.”

ורה מגחכת בעצבות. הוא מדאיג אותהּ. הוא מאבד את שפיותו.

“מה תכתוב?”

“נבלה! נבלה נעשׂתה בישׂראל!”

“כשאדם צועק – מאמינים לו יותר?”

“כשאדם שותק – אין זו הודאה?”

“צריך לחכות,” היא אומרת, “האמת, בסופו של דבר, תצא לאור.”

“מעצמה?” הוא מתישב. ובאותו רגע עולה בו המחשבה, שהיא, היא היתה צריכה לעשות את הדבר: ללכת מאיש לאיש, אל כל חברי אותו הוַעד, לתבוע את דינו, לא להרפות. עד שיכריזו קבל עם ועדה: עלילת־שוא! דיבה מרושעת!

האם שומעת ורה את מחשבותיו? היא שותקת. מבטהּ נעוץ באיזו נקודה רחוקה וכאילו יגון כבד משתלט עליה.

המבט הזה, הנפרד מעליו, המתרחק ממנו, המתנכר לו – צף ועולה בזכרונו מנבכי השנים, כמו מחלום רע. אותו המבט בדיוק.

וכל הפרשה ההיא, שהסתיר אותהּ ממנה, כן, עד שגילתה בעצמהּ –

בן שלושים ושבע או שלושים ושמונה היה. דני עלה אז לכיתה ה'. ואל בית־הספר באה מורה חדשה, זה עתה סיימה את לימודיה, בת בנימינה, והוא הדריכהּ בצעדיה הראשונים –

שמהּ, מה היה שמהּ? עמליה? אראלה?

סתיו שחון היה, צהוב, והוא זוכר את השׂיחות הארוכות, אחרי שעות הלימודים, כשהיה מלווה אותהּ בדרך העפר, תיק בידו, תיק בידהּ, אל ביתהּ שעל גבול חורשת האקליפטוסים. את השתהותו אִתהּ, לפני הפתח, הוא זוכר, להאריך את השׂיחה, שלא תִּתּם. את הליכתו בחזרה, נרגש, משפיל עיניו, נכנס הביתה כגנב.

למה העלים ממנה? למה שיקר להּ כשהגישה לו את ארוחת־הצהריִם שהצטננה ואמר שבבית־הספר השתהה? – הן לא קרה דבר!

ימי חורף בהירים הוא זוכר, אחר הגשם, עדרי עננים לבנים שטים בשמיִם, שטיח ססגוני של סביונים, שן־ארי, כלניות, משני צִדי הדרך, היא רצה לפניו, הוא זוכר, קוטפת צרור כַרכּוּמים, מגישה אל חָטמוֹ, להריח, צוחקת מול פניו.

הוא זוכר ירח יקר הולך מעל צמרות האקליפטוסים, מאחורי ביתהּ, וכשהוא מתעכב שם עוד ועוד, היא צוחקת ואומרת:

“שלום, דַי, לֵך, מחכים לך בבית.” ונכנסת במרוצה לביתהּ סוגרת את הדלת אחריה, והוא נשאר לבדו, עזוב, שחוח.

האם היה מאוהב בהּ, בבחורה הזאת, ששובבות של ילדה היתה עוברת בהּ פתאום, פורצת בצחוק רענן במפתיע, ופתאום מפסיקה, מתרצנת, מסתכלת בעיניִם גדולות בעיניו, כשואלת, כחוקרת להבינו?

עור צח, צונן, היה ללחייה, הוא זוכר, ורק שושני סומק, כמו סומק של קור החורף, היו פורחים בהן בצחקהּ.

את ריח הכריזנטֶמות של שׂערהּ הוא זוכר. את הרי"ש המידרדרת תחת לשונהּ. את טעם הלשון הזאת, המתענבלת בתוך פיו, בעָמדם חבוקים בחסות החשיכה. את מגע היד הרך בדחותהּ אותו מעליה.

איך שכח את שמהּ? היכן היא היום? שנים רבות עברו, והיא את המושבה עזבה בסופהּ של אותהּ שנה.

סומק מציף את פניו כשהוא נזכר איך השתטה אז. התאהבות־שוטה, הסתחררות־שוטה, שהעבירה אותו על דעתו. ורק מתוך בלבול־דעת ובלבול־חושים גמור מסוגל היה –

איילה היה שמהּ.

מסוגל היה, ביום אביב אחד, בחופשת הפסח היה זה, לנסוע אִתהּ העירה, להצגת “אוריאל אַקוֹסטָה”, ולחזור סמוך לחצות, ולשקר, ולהתעקש ולומר החציפות שאמת הוא דובר –

לא הוא. איש אחר היה זה.

ולאחר יומיִם, כשגילתה זאת וֶרה, במקרה – כי היו באותהּ הצגה עוד שניִם מן המושבה, אחד מהם פקיד הדואר הצעיר, זבולון שניצר –

חדלה לדבר אִתוֹ.

והמבט הזה בעיניה, בשִבתהּ ליד השולחן, אל נקודה מרוחקת, מבט שנפרד מעליו, מתרחק, כאילו זר הוא להּ –

אותו המבט.

ואולי לא בא עליו כל הדבר הזה עכשיו אלא כעונש. אין התישנות לחטאים.

הוא קם, ניגש אלי, נושק על מצחהּ.

ובצאתהּ לחצר, הוא נכנס לחדר, מוציא גליון נקי מן המגירה, וכותב מכתב לבנו.

הוא כותב לו על הגן. על עצי השסק, שמניבים פרי השנה יותר מבכל השנים הקודמות, ממש שפע מדהים. על הרמונים המאדימים בין הענפים, מתבקעים בבשילותם, דבורים מזמזמות סביבם ובתוכם. על חלקת החצילים והבצל הקטנה שהוא מעַבּדהּ. על העופות, שוֶרה מחסנת אותם נגד מחלת הניו־קאסל. ועל תכניותיו לימי החופשה הוא כותב: להמשיך בחיבור המלון למלים נרדפות, שהגיע בו רק עד האות ד' בגלל העבודה הרבה בשנת הלימודים, וכן – אם יספיק, אם תשרה עליו הרוח – לכתוב עוד מחקר, על רעיון העבודה בספרות ההשׂכּלה, אצל יל“ג, מיכ”ל, אד"ם הכהן, פרץ סמולנסקין ועוד.

את כל אהבתו לבנו, לכלתו מירב, ילידת הקיבוץ, שכמו בת היא להם, לנכדתו רונית, שבעוד שבועיִם ימלאו להּ ארבע – הוא מערֶה אל המכתב. האם יוכלו לבוא אליהם, שלָשתם, ליום ההולדת? לשבּת, ליומיִם־שלושה? יפַנו להם את חדר־המיטות והוא וּוֶרה יִשנו בחדר הגדול. אושר יגרמו להם אם יבואו, מאז הפסח לא ראום. האם תִסע מירב לקורס לגננות בירושלים? והוא עצמו, דן, האם מספיק הוא לקרוא אחר ימי העבודה המפרכים במטע? הלוא כה אהב לבלוע ספרים, עוד בהיותו ילד! האם קרא את “במשעול הצר” של קבק? כדאי, כדאי לקרוא, אם כי יש לו השׂגות רבות עליו.

הוא מקפל את המכתב – האם לא נתפס לרגשנות יתירה? מכתביו של דן קצרים, יבשים, עובדתיים, כאילו לצאת ידי חובה – מכניסו למעטפה, אחר־כך יוצא והולך אל משׂרד הדואר במרכז המושבה, לקנות בול, לשגרו.

אנשים מעטים ברחוב בשעה זו. עגלה עמוסה רעפים משׂיגה אותו מאחור, מתרתעת על אבני השׂפה וממשיכה למישרין במסעהּ. מכונית – מכוניתו הישנה, החבוטה, של הקבלן בנימיני – מעלה ענן אבק. כן, כבר החלו לבנות על המגרש של הורביץ. ערימות של קרשים, של זיפזיף וחול, סוָרי בלוקים, סביב השטח המגודר, וטפסנים מכופפים מטילי ברזל על שולחן־העבודה. לקראתו קרבה ובאה תחִיה רבינוב, סלסִלת מכולת בידהּ האחת, ענף ירוק, עטוף בשׁק לח, בידהּ האחרת. צועדת נמרצות בנעליה הגבוהות, המעופרות.

שׂא את ראשך! – הוא אומר לעצמו – אל תהיה כאשם, כנרדף!

הוא מברך אותהּ לשלום. היא עונה לו. בנעימות.

“לשתילה?” הוא מצביע על הענף הירוק.

“להרכבה,” היא אומרת, “על תפוח חולה.”

“כן, כן,” הוא מנענע בראשו אל הענף.

“כמעט עקרנו אותו,” היא מחייכת.

“לא עת לעקור נטוע!” פוסק המורה את פסוקו.

“כן, בהחלט!” היא מחייכת וממשיכה בדרכהּ.

כמעט כתמול־שלשום, כבכל הימים – הוא אומר לעצמו, מעוּדד, צועד בראש זקוף.

טירוף לחשוב שיש מי שמאמין בעלילה השפלה. אין גם אחד.

כחלום יעוף – הסיוט הזה.

אתה מפריע לו, כי אתה אתה.

אתה אתה, ושום עלילה זדונית אין בכוחהּ להפוך את חמִשים ושתיִם שנותיך, את פעליך, את מה שצברת בתוכך, את מה שהענקת לזולתך – לגל של סחי.

משל לבן־מלך שפוקרת אחת היתה מראה עליו בשוק ואומרת: זה עשׂה בי מעשׂה, ויצאו נעריים וקראו אחריו: ריקא! ריקא! –

והנה גם משה כספי, מזכיר מועצת הפועלים, פוסע לקראתו, כובע המצחיה שמוט אלכסונית על בלוריתו הצהובה, פניו כווּיוֹת שמש, תיק עור מרופט תחת זרועו. ממהר, כהרגלו.

“בוקר טוב!” מברכו כספי בקול, בחיוך רחב.

“בוקר טוב,” הוא עונה לו בקידת ראש קלה.

“חופש, מה?” אומר כספי בלי להתעכּב.

“כן, כן.”

“לא לי!” מצטחק כספי.

ממהר, כהרגלו.

כתמול־שלשום. כבכל הימים.

ובמרכז המושבה אנשים נחפזים לעיסוקיהם, זה בכה וזה בכה. שעתם אצה להם מהתעכב.

הוא נכנס למשרד הדואר. זבולון שניצר – כבר אב לשתי בנות, שתיהן תלמידותיו לפנים – עודו ניצב שם על משמרתו, פקיד יחיד, מוכר בולים, שוקל צרורות, בזריזות של קוסם מטביע חותמות על מעטפות. “במה אוכל לשרת את כבודו?” הוא אומר, חיוך לאה בעיניו העגומות, מאחורי המשקפיִם במסגרות המוזהבות. המורה שואל לשלום בנותיו, והוא עונה: “לא כל־כך.” ומספר שאצל הגדולה בת השמונה־עשרה, נתגלה גידול ממאיר, בשד.

“מה אתה אומר!” הוא פולט בתדהמה, צמרמורות חולפות בו, מצמיתות אותו, כהלום־חשמל, למקומו.

“יצטרכו לנתח, כנראה,” משתדל פקיד הדואר להסתיר את דאגתו הכבדה מאחורי חיוך קלוש.

“מה אתה אומר!” הוא פוער מבטו אליו והדם אוזל מפניו. מראה התלמידה השקדנית, הרצינית כל־כך, המצביעה בצניעות ממקומהּ שבשורה האחרונה ועונה תשובות נכונות בקול כמעט נלחש, עומד לנגד עיניו.

“נקווה שיעבור בשלום,” אומר זבולון שניצר, כאילו לנחמו.

"מסור להּ… בשמי… " הוא ממלמל, קולו נבלע.

“כן, בוַדאי. היא מזכירה אותך לעתים קרובות.”

ובצאתו משם, חנוק מהתרגשות מצער, קור בלחייו, הוא עומד על המדרכה בלי לדעת לאן לפנות. המכות הניחתות על בני־אדם! בלתי־צפויות! לעולם אין לדעת מאַיִן תבואנה! כה צעירה – וגידול! עוברת בו שוב הצמרמורת.

השמש שופכת חוּמהּ על הרחוב, על האספלט הנוצץ, על החול, על הקיוסק של גמליאלי, ממול, שסוכך קטן, מפוספס, מצל עליו. הוא חוצה את הרחוב וניגש להשיב את נפשו בכוס גזוז. גמליאלי, שמן גוץ, אינו מדבר. מוזג סירופּ אדום בקמצנות, סודה תוססת, ואינו אומר מלה. הבעה נזופה על פניו העגולות, הסמוקות. אך זה טבעו: שתקן. מר כנגד העולם כולו. שׂם את העודף על לוח השיִש הלח, ושותק.

הוא שוקל עוד רגע לאן יפנה, ומחליט ללכת אל ברכיהו. כן, אל ברכיהו ילך, לשאול ממנו את חוברות “האמת” של א. ש. ליברמן, הנחוצות לו כל־כך בשביל המאמר על רעיון העבודה. ואת המאמר, אם יעלה יפה, ישלח ל“תרביץ”. אולי ל“הד החינוך”.

אל ידידו הטוב ברכיהו הוא שׂם פניו, הקשיש ממנו כחמש שנים, שזה שלָש־עשׂרה שנה הם עובדים יחד, מבינים איש את רעהו, נפגשים בשבתות ללמוד טן־דו פרקים באריסטו, ברמב"ם, בקרשקש, בשפינוזה. שואלים ספרים זה מזה. יחד נסעו בחופשת פסח האחרונה לירושלים, לכינוס על מדעי היהדות, ובחדר אחד התגוררו, בפנסיון קטן בבית־הכרם.

ניתוח שד! – הוא נזכר שוב בבתו של זבולון שניצר, ציונה, ורחמים רבים הומים בו עליה – כה צעירה! אפילו יעבור בשלום, קללה לכל החיים!

ושניצר עצמו – הכאב, היסורים! קשה, קשה.

גם לעזור אי־אפשר.

עמליה היה שמהּ של ההיא? – לא, איילה.

ברכיהו פותח לו את הדלת, קולו רחב, אך צל של מבוכה על פניו. “לא אפריע לך, לשני רגעים…” – הוא מתנצל, וכבר מתחרט על בואו, וכל העכרורית, ששקעה לשעה קלה, שבה ועולה לגרונו. “לא לא, היכּנס! היכּנס!” מכניסו פנימה ידידו הקשיש ממנו, רעמת השיבה שלו מתהפכת בשני גלים לצדי מצחוֹ הבולט, כשתי קרני איִל. אשתו נסעה אל אחותה ברחובות – הוא אומר – והוא בגפו. “עקר־הבית” – מבשל לעצמו, מנקה בעצמו, עושה את כל העבודות. מהו “עקר־הבית”? – הוא דורש – מי שנעקר מאשתו. ואשתו היא ביתו, כנאמר. האם ישתה משהו? ואולי יאכל? – כבר בישל עוף לצהריִם, די והותר בשביל שניהם.

ידידו הפיקח, שראשו הגדול הוא כעין ממגורה של דעת, מביאו אל חדר־עבודתו. “חדר־הלימודים” הוא מכנה אותו, שאין למפיסתופל דריסת־רגל בו. ממדף גבוהּ, מבין מאות הספרים, הוא שולף את שלוש החוברות של “האמת”, של א. ש. ליברמן, ומניחו לפניו. שלא כדרכו – מה תמוהּ הדבר! – אין הוא שואל לשם מה הן נחוצות לו.

האם גם הוא מאמין? גם הוא?!

הוא מספר לו על ספרים חדשים שרכש. “המסתורין בישראל” של הורודצקי, שהופיע כבר לפני כמה שנים ורק עכשיו נזדמן לו לקנותו, ארבעת הכרכים של סֶנקא, בתרגומו של קמינקא, מישו עד פאולוס" של קלויזנר… והנה קרא עכשיו שוב את “ברוך שפינוזה” של קלצקין. לא – הוא אומר – קלצקין, אם כי פילוסוף מעמיק הוא, לא הבין את שפינוזה. טעות חמורה טעה כשכתב שהפַנתיאיזם מנוגד להשקפה היהודית ולמונותיאיזם. אילו התעמק יותר בקבלה היה מוצא שכל מה שיש אצל שפינוזה כבר יש שם. האין־סוף כתַארוֹ של אלוהים, המלא את כל הארץ בזמן ובמקום, שלילת האין־סוף והגבלתו, שהם הצמצום וההסתר, אָפני המחשבה וההתפשטות – הכוֹל כבר מצוי ב“זוהר” ובקבלת האר“י. ומה שאומר שפינוזה על הידע העצמי של אלוהים, ה”קונסיינצה סוּאי“, כבר כתב הרמב”ם: הוא היודע והוא הידוע והוא הידיעה עצמהּ. הכול אחד… וחסדאי קרשקש כתב “אלוהים הוא מקומו של עולם”…

האפשר שגם הוא? גם הוא?!

כן, ובשבוע שעבר קנה את “פאוסט” בתרגומו של יעקב כהן. תרגום לא טוב, קלוקל – הוא מעקם את חָטמו הבולבוסי, ועם כך מוריד את הספר מעל המדף, פותחו, ואומר: שמע איך הוא מתרגם את המשפט הידוע מן “הפרולוג בשמיִם”, “אֶס אִירט דֶר מֶנש זוֹ לאַנג אֶר שטרֶבּט”: “תועה אדם כל עוד הוא שואף”! קודם־כול, “אירט” הוא טועה בטי“ת ולא בתי”ו. יש הבדל. ושנית “שטרֶבּט” הוא שואף? “שטרֶבּט” הוא פועל אקטיבי מאוד, כמו מתאמץ, או חותר, בשעה ש“שואף” מורה רק על כוונת־הלב… או דוגמה אחרת – שולף הוא ספר שני, ממדף שבקיר השמאלי, בכריכת עור עתיקה, מכובדת, מדפדף בו, נעצר באחד הדפים, וקורא בגרמנית: “מיינֶה רוּהֶ איסט הין, מיין הֶרץ איסט שוֶר”. איך מתרגם יעקב כהן את החרוז הנפלא הזה מתוך “חדרהּ של גרטכן”? – “אבדה מנוחתי, לבבי יכבד! איזה חוסר-רגישות! – מתקצף ברכיהו, יליד גליציה שלמד בברלין, ועיניו הצרות, השקועות מתחת למצחוֹ, מתנוצצות בבוז – “רוּה” היא מלה שאתה חש בהּ פתיחות, אווריריות, נינוחות, ו”אבדה מנוחתי" הוא כמו אבנים כבדות… אילו תירגם “אין מנו – ח לי, מה כבד הלב…”

הוא שומע מלים מלים ואינו שומע דבר. צעקה עומדת לפרוץ מתוכו: ברכיהו, אתה, שמכיר אותי זה שלָש־עשׂרה שנה, שבכפיפה אחת למדנו “מורה נבוכים” ו“חובות הלבבות”, שכמעט יום־יום היינו מתארים ומחליפים דברים זה עם זה מתוך הבנה גמורה – איך אתה יכול ללהג וללהג לפנַי על שפינוזה ועל גיתה בשעה שאתה יודע שלבּי שותת דם! שאני נשׂרף בתוכי! אתה מדבר על “רגישות”, ברכיהו? אם אתה חש רק שמץ ממה שמתחולל בי – מדוע אינך אומר כלום? מדוע אתה מחריש כששופכים את דמי בראש חוצות? מדוע אינך קורא חמס? מדוע אתה משטה בי?!

ברכיהו מוסיף ומשמיע משפטים בגרמנית, משפטים בעברית, בהתעוררות, בלעג, ברוגז. “חוצפה!” הוא אומר, “שערוריה! ליטול את אחת היצירות הגאוניות בספרות העולם ולרדד אותהּ לחרזנות פשטנית ועלובה –”

ואולי גם אתה? גם אתה?!

אחר־כך מלווה אותו ברכיהו – שני תלתלי השׂיבה שלצִדי מִצחוֹ נראים עתה כקרני מפיסתופל – אל הפתח. על מדרגות הבית הוא רואה שאורחו שכח לקחת אתו את חוברות “האמת”. הוא חוזר ונכנס ומביא לו אותן ונותנן בידו. בחצר הוא מעכב אותו להראות לו קן שבנו הצפּרים בין ענפי הלימון, ומספר לו בהתלהבות של חובב טבע ותיק, איך בוקר־בוקר הוא רואה את שתי הסנוניות האלה, זכר ונקבה, היא דוגרת על הביצים, בן־זוגהּ מעופף להביא להּ טרף, עוד ימים אחדים יבקעו גוזלים מן הביצים…

מיינֶה רוּהֶ איסט הין, מיין הֶרץ איסט שוֶר – נופל בו לבו בצאתו אל הרחוב. – – –

הסוס הכחוש, עורו לבן־עכור, רקע מדי פעם ברגלו האחורית, כמו לגרש פרעוש עיקש מארכובותיו, והעגלה כבר היתה עמוסה ברהיטים הקבצניים: שתי מיטות ברזל, שעכשיו שימשו גם תמוכות, מן הדפנות ומעלה, וביניהן שרפרפים, תיבות אריזה, שולחן הפוך, שרגליו, כטלפי בהמה שנתפגרה, זקורות כלפי מעלה, ובחללו גיגית, סירים, פח נפט, שני פרימוּסים, מזרנים. הילד בן השנתיִם עמד ליד הגדר, בכתונת פסים מוכתמת, חָטמוֹ זב, ובכה. וצופיה, שיצאה מן הצריף ושׂמיכת מוֹך מרופטת בזרועותיה, גערה בו: “שתוק כבר, שתוק, נוסעים עוד מעט.” היא הטילה את השׂמיכה על הכלים וחזרה לקחת עוד דברים. ידיה של רקפת, בדרכהּ אל העגלה, היו עמוסות בגדים, שׂמלות צבעוניות, תחתונים וגופיות, ומכנסי אביה, מרופטים ומטולאים, השתלשלו להּ מזרועה עד ברכיה. אחריה פסע אחיה בן החמש, שלושה כרים אדומים, שאניצי נוצות מבצבצים מתפריהם, מסתירים את פניו. לבסוף יצא גרשוני מן האורוָה, רתמות על כתפו השמוטה, קלשון בידו האחת, פטיש ומשׂור באחרת, גורר חול ברגליו מן החצר אל הרחוב. הוא תחב את הכלים בתחתית העגלה ונהם: “טוב, תעלו כבר. נוסעים.”

הקטן בן השנתיִם הגביר את בכיו, וצופיה מחטה באצבע ואגודל את חָטמוֹ, הצליפה את הריר אל החול, משכה בידו והניפה אותו אל מרומי העגלה, על־גבי השׂמיכות. בן החמש טיפס והתישב לצדו, מורט בזרועו: “תשתוק, תשתוק.” צופיה עלתה אל הדוכן, ואחריה רקפת, בפנים אילמות.

גרשוני אחז במושכות, שירבט בשוטו את ירכי הסוס ופסע בצד העגלה, שעקרה ממקומהּ והתנהלה לאִטהּ. כשנחלצו אופניה מן החול ועלו על הכביש, עלה גם הוא אל הדוכן.

דלת הצריף ותריסיו היו פרוצים כלאחר שוד. שמש הצהרים שפכה חמתהּ על הרחוב. פרידמן ולקוח שלו עמדו על סף החנות וליוו בעיניִם מרות את העגלה המתרחקת. הקבלן ברמן ושני פועליו, בסרבלים זרויים סיד, יצאו מן המסעדה ונעמדו על המדרכה, דוממים. גמליאלי, מאחורי דלפק הקיוסק ומכָלי הסירוּפּ, האדום והתרוג, שלה מטפחת גדולה מכיסו ומחה זיעה ממִצחוֹ. רבקה וסרמן, חברתהּ לכיתה של רקפת, השקיפה מן החלון, קראה לאמהּ, וזו קרבה ראשהּ אל ראש בתהּ ושמה ידהּ על פיה. כחוסמת קריאת תמהון.

עיניה העזות של צופיה שילחו קללה אל החלל הלוהט.

תרנגולת שסופת צוָאר, נוצותיה הלבנות מוכתמות בדם, נמלטה, צורחת, מחצר השוחט כץ, התנודדה כברת־דרך קצרה, פירכסה, ונפלה מובסת על עלי האקליפטוס היבשים.

כשהגיעה העגלה אל סוף הרחוב, התפרצו שני כלבים משער ביתו של ברקאי – האחרון בשורת הבתים – ורדפו אחריה בנביחות, מבטשים חול לצדי פרסות הסוס, דולקים ומגדפים, דולקים ומגדפים, עד שנתעייפו וחזרו, בלשונות נוטפות ריר, אל שערם.

בדרכו הביתה, השמש כבר בחצי הרקיע – כלו כל הקִצין, הוא אומר לעצמו, אין עוד מוצא, הוא אומר לעצמו – עולה לעיניו המסיבה שערכו לו המורים וּותיקי המושבה במלאות לו חמשים שנה: השולחנות המכוסים מפות לבנות ועליהם בקבוקי יין ומיץ, ועוגה גדולה שאפתה אמילי, אשתו של ברכיהו, לכבודו, ונרות נעוצים בהּ, פני המסוּבים קורנות חיבה אליו – כמו אֵדי חיבה חמים אופפים אותו – וֶרה לימינו, בחולצת המוּסלין הלבנה, המנהל יהודאי לשמאלו, ומכאן ומכאן ראובני ועתידה, ברכיהו ואמילי, מזכיר המועצה גרוסמן ויהודית… אחד אחר אחד הם קמים ונושאים את דבריהם, יהודאי בקצרה ובאיפוק, כדרכו, גרוסמן במליצות ובגוזמאות, ראובני –

דמעות נצצו בעיניו של ראובני כשסיפר ברגשנות – האפשר להעלות על הדעת שלא רגשנות כנה היתה זאת? – על הימים הראשונים לבואו למושבה, ואיך קיבלו המורה הוָתיק, ואיך סעד אותו, והעניק לו, ללא שמץ של אנוכיות, מנסיונו, ואיך חלק עמו את פִּתוֹ, ואיך, לאחר ליל גשם וסופה, בבואם לבית־הספר, ששכן אז בבית־העם, ראו כי הרצפה מוצפת מים, ונטלו שניהם דליים וסמרטוטים, ושעה ארוכה, עוד לפני בוא התלמידים, ניגבו וסחטו ויִבּשו… ואיך – היה זה כבר חמש שנים לאחר בואו – הכינו שניהם את חגיגת הביכורים, ובנו בימה גדולה על המגרש, ועמלו יחד על הטקס ועל הצגת “רות ובועז”, ששמהּ יצא בכל המחוז… ואיך ערב אחד, בצאתם מישיבת מורים קשה, שהתנהל בהּ ויכוח סוער בין שניהם, על הנהגת משמעת, אמר לו עמיתו, הגדול ממנו בשנים ובתורה – הוא לא ישכח זאת! – "צדקת ממני, אישי הצעיר, טעיתי! – ואז נוכח לדעת מהי גדלות־נפש, כי איזהו גדול…

ואחריו ברכיהו. בהרבה התחכמוּיות דיבר, בהרבה בדחנות, לענין ושלא לענין. אך גם בחיבה, כן, בחיבה ובכבוד. “מן הצדיקים אני מתיַרא בדרך־כלל,” אמר, “כי שמש צדקה, לא רק שאינהּ מביאה לי מרפא בכנפיה, אלא גורמת לי גירוי בעורי. אך את קרבתו של חברנו בעל-היובל אני שוחר תמיד, כי בזכות הענוָה שבו, אפשר לחסות בצלו.” וגם סיפר מעשׂה מבדח, שהצחיק מאוד את המסוּבּים, איך טיילו פעם שניהם ברחוב והיו משׂיחים בתורת היחסיות, ובאה רוח חזקה והעיפה את מגבעתו מראשו, וידידו בעל־היובל, הזריז ממנו, רץ לתָפסהּ, והוא רץ אחריו, והמגבעת נתגלגלה והלכה, ובמקרה נזדמנה לשם המורה מלכה והחלה גם היא לרוץ אחר המגבעת וכיוָן שהיא צעירה משניהם, ורגליה קלות, רצה לפניהם, ואנשים שעברו ברחוב נעצרו והשתוממו איך שני מורים קשישים מרדפים אחר ריבה נאה…

לאחר המסיבה, כשנכנסו הביתה, אמר לוֶרה, כמו להוכיח להּ כמה לא צדקה בכל סברותיה: “לא יפה היה?”

“כן, יפה…” אמרה.

אך כשפשטה את בגדיה, אמרה:

“שׂמת לב שראובני לא הזכיר את שמי אפילו פעם אחת?”

כן, הוא שּם לב, ולבו גם נחמץ מעט. אך חשב: הרי זו אי־אהבה הדדית. וחזקה ממנה אי־האהבה בינהּ ובין עתידה. ממילא לא היה אפשר לצפות…

וכאשר כבר שכבו במיטה, אמרה ורה:

“שניהם, גם ראובני וגם ברכיהו, יכלו לומר עליך דברים שונים במקצת ממה שאמרו.”

ועכשיו, כשהתקרב אל הבית בחום הצהריִם, הטעם המר של הפגישה עם ברכיהו מהפך את קרביו – “ואפילו מי שיש בידו למחות ולא מחה, נקרא רשע,” נזכר בפסוק – הוא אומר לעצמו ביאוש: לא, אינני מבין כלום. אינני מבין כלום.

השמש כבר משתפלת אל ירכתי הפרדסים הרחוקים ובוהק היום שוכך. בחדרו, בגבעת־התימנים, נובעים המשפטים מעפרונו. הוא לא קורא לו בשם, רק “המורה” יכונה בסיפורו. הוא מלווה אותו בכל צעדיו, שוכב אתו במיטתו הלוהטת, הוזה את ביעותיו. האיש שנפילת־פתאום ניפצה את בטחונו ואת כבודו.

בבוקר, בדרכו אל החנות, ראה אותו יוצא ממשרד הדואר, חוצה את הכביש, ניגש את הקיוסק, לוגם גזוז להחיות את נפשו, משתהה שם רגעים אחדים, זיעה מבצבצת במצחוֹ, עיניו מכוּוָצות, עומד כמו על פרשת־דרכים, תוהה לאן יפנה, אחר־כך מכונן את צעדיו לאי־אן, צעדיו כבדים, ראשו שחוח.

כמקל שקד העפרון בידו. כמטה פורח. ההנאה הזאת, שכמוה לא חש זה זמן רב, כשהמלים נענות לרצונו, מציירות צורות וגוונים: החול הגמיש, ברק עלי האשכולית, פחדים המתרוצצים במלכודת ראש איש. מִצלולן ההרמוני של המלים, הבורא ישות חדשה.

בתשוקה הוא כותב. עונג זורם באצבעותיו. יין עובר על גדולת הלב.

הוא קם, מחלץ את עצמותיו, פותח את הדלת ועומד על סִפּהּ. אור בין־ערבּיִם זרוי על השׂדות, הפרדסים, על שורות הבתים אדומי הרעפים, אפורי הרעפים, שמעבר להם; על מגדל המים שבמרכז המושבה, על ראשי הברושים, צמרות האקליפטוסים; וכאן, מקרוב – דוד כביסה על אש זרדים מתפצחת, מפיצה גִצים, אשה כורעת ליד גיגית, אשה פורמת תרמילי אפונים אל אִלפס נחושת, מחרוזות של פלפלים אדומים תלויות על חבל, ריח מאפה והבל מים מורתחים.

הישמר מרחמים! – הוא אומר לעצמו – הם מקלקלים את השורה. הישָמר מרגשנות! היֵה בתוך עורו של האיש, אך גם מחוצה לו. ראה אותו מבפנים, אך גם מגבוהּ. רק אז תבחין לא רק במצוקה ובסבל, אלא גם במגוחך. שהרי אין בקומדיה האנושית הזאת – שאתה, העומד כאן על הגבעה וצופה, הנך חלק ממנה – צדיקים גמורים ורשעים גמורים, אלא פנים לכאן ולכאן, והרשות נתונה –

לדמיונך. תן דרור לדמיונך!

האשה הגחונה על הגיגית הנה קמה מרבצהּ, אוספת את שולי שמלתהּ הפרחונית, שופכת את המים הדלוחים בהטיית הגיגית על צדהּ, והם זוחלים במורד הגבעה, מתפתלים בערוצים קטנים ועכורים בין הקוצים אל אמת מי השופכין שלמטה. “מרגלית!” היא קוראת לעבר הבית, “מרגלית!”

והוא סוגר את הדלת, חוזר ומתישב אל השולחן הרעוע, נוטל שוב את עפרונו –

בבוקר – הוא כבר איבד את מניַן הזמן, האם עברו חמשה ימים? ששה? מאז התהפך עליו הגלגל? – מותש מלילה ללא שינה, מהרהורים סובבים־הולכים וחוזרים על עצמם – הוא מצפה בעצבים מרוטים שוֶרה, השוכבת לצדו, תתעורר סוף־סוף משנתהּ.

וכשהיא זעה, מתהפכת על גבּהּ ולבסוף פוקחת את עיניה, הוא אומר:

“איך תסבירי את זה… איך תסבירי שכל הימים האלה לא נמצא גם אדם אחד, גם לא אדם אחד, בכל המושבה הזאת, שייכּנס לומר משהו, להביע אהדה, להביע שאט־נפש ממה ששמע, ללחוץ יד…”

עיני וֶרה פקוחות, אך חושיה עדיין לא פקוחים. רגע ארוך עובר עד שהיא אומרת:

“מתביישים כנראה.”

כן, את הסברה הזאת כבר השמיע לעצמו, בין אלף סברות אחרות. וסתר אותהּ לחלוטין, כששיוָה לנגדו את האנשים הרבים שהיו אסירי־תודה לו כל השנים על חסדים שגמל להם בלי לבקש שׂכר, את תלמידיו לשעבר, את המורים, המורים…

“אדם שאסון ארע לו, נמנעים מלהתקרב אליו,” אומרת ורה, השומעת את טיעוניו עם עצמו.

רוגז מטפס אל ראשו:

“חשבתי שנהוג לבוא לנחם אותו!”

“לפעמים לא יודעים איך לנחם…”

ועכשיו מציף אותו גל של בהלה, כאומר להטביעו: אם היא סבורה שאין יודעים איך לנחם, משמע שגם היא! גם היא!

בלָבשהּ את בגדיה היא אומרת:

“צריך לחכות. להתאזר בסבלנות.”

עליו לקום, להתלבש, אך אין הוא יודע לשם מה לקום, לשם מה להתלבש, ומה יעשה לאחר שיקום ויתלבש.

ליד השולחן, בארוחת־הבוקר, הוא מניח את המזלג ואומר בקול מעוך:

“אני לא אעמוד בזה.”

ורה אינהּ יכולה להבליג עוד על הרוגז האצור בתוכהּ:

“חדל לרחם על עצמך! שום טובה לא תצמח לך מזה! אתה נעשה חדל־אונים, חדל־אישים!”

הוא מביט בהּ נדהם. רואה את הפנים הרחבות, הגלויות, האלה, שכמעט אין קמט בהן, את השׂיער האסוף לאחור, שנימי שׂיבה מתוחות בו, את העיניִם השחורות, שאיזו אש זרה מנצנצת בהן עכשיו, והוא נדהם: ורה אחרת, אין הוא מכירהּ. אויב בבית.

אין היא נרתעת ממבטו. היא ממשיכה בגערתהּ:

“למה אתה מצפה? כל השנים אתה חי באשליָה שכל העולם אוהב אותך, מכבד אותך, רוצה בטובתך. כל־כך נוח היה לך באשליה החמימה, המתוקה, הזאת, שלא ראית בני־אדם! כל משפט, כל תנועה, פירשת כפי שנוח היה לך לפרש! כדי שלא תצטרך לצאת קצת משלוַת־נפשך, להילחם! אפילו כשחשת אשמה, כשעשית משהו שגם בעיניך היה רע, נדמה היה לך שסולחים לך, כי כל־כך אוהבים אותך! עכשיו ניפצו לך את האידיליה הזאת! במהלומה אכזרית אחת! חדשה מרעישה: יש אנשים רעים בעולם! ובכן אני מודיעה לך: כן! יש! אז צא והילחם בהם!”

והיא מתירה את סינָרה, משליכה אותו על הכסא, ויוצאת אל החצר.

הוא המום, מָחוּץ. האם זו הטינה שהיתה חבוּיה בהּ במעמקים וארבה לרגע הזה? כשהוא שפוף, חשׂוף, חסר־מגן? ליַדות בו עוד אבן אחת, כבדה כסלע?

שעה ארוכה אין הוא יכול לקום ממקומו. עירום ועריָה נשארת, לבדך.

אחר־כך – ביתו אינו מצודתו עוד, הריסות כולו – הוא קם על רגליו ויוצא לרחוב.

הוא יקח את גורלו בידו. כן, הוא עצמו ילך אל חברי ועד החינוך, אחד־אחד. ילך אל נחמיה שטיין –

לא, אליו לא ילך. לא ישפיל עצמו לבקש את עזרתו.

ילך אל גבריאלי, המכיר אותו מיום בואו למושבה. שיחד ישבו ערבים ארוכים וטיכּסו עצה איך להקים את בית־הספר הזה כאשר רק אחד־עשׂר תלמידים היו. שעמד לימינו בשעות הקשות, כאשר מחוסר־תקציב, כלים לא היו ומורים חסרו, והוא, גזבר ועד המושבה אז, תמך בו ועודדו. איש־מעשׂה הרואה נכוחה, שוקל נכוחה, ללא רגשנות, בקיא בכל הנעשה.

ייכנס אל ביתו המרוּוָח, הצונן, העומד בצל עצי הפרקינזוניה והפלפל־הסיני, מזרקה לפניו יֵשב ויספר לו –

אני אינני שופט – יאמר לו גבריאלי, פניו המצומקות יבשוֹת, קולו מאוזן, לא מסגיר כל רגש, – ישבנו ושמענו את דברי חברנו, שהוא נאמן עלינו –

לא, אין לי הוכחות, מר גבריאלי. אין עדים. אני עצמי ההוכחה. זה הכוֹל.

ובצעדו ברחוב הקטן, המסתעף מן הרחוב הראשי, ובתים בו מעט, פרדס וגן־ירק ושׂדה קטניות בין בית לבית – הוא חש את שׂפתיו, דבוקות כמו רטיה לפניו.

את השפתיִם הדקות, המתוחות, הוא חש, המרטיטות מעט שלא ברצונו.

הוא רוצה למרוט אותן מעל פניו. הוא מהדקן, מרפה אותן. אבר זר. צלקת.

למולו הוא רואה את צביה מלצר, תלמידתו לשעבר, קרבה ובאה לעומתו, בשׂמלה קלה, סרט תכול מקיף את שׂערהּ, מסיעה עגלת תינוק לפניה.

הוא מהדק את שׂפתיו, מרפה אותן, משתדל להעלות חיוך עליהן. הנה ישאל לשלומה, יביט בפני התינוק…

והיא קרבה ובאה, ובהיפָגשם –

היא מנענעת בראשהּ לשלום וממשיכה ללכת.

הוא נעצר על מקומו, מסומר. הוא אינו מאמין. חשיכה נופלת עליו.

תלמידתו, חניכתו מד' עד ח'! שלאחר צלצול הפעמון להפסקה עוד היתה ניגשת אליו, מבקשת ביאורים, מודה. שבאחת מחופשות הקיץ נתן להּ שיעורים בחשבון בביתו, וקידמהּ –

הוא מביט אחריה בהתרחקהּ לאורך הרחוב, עם עגלת התינוק שלפניה, ואינו מאמין.

אל־אלוהים, עד היכן הגיעו הדברים!

הוא פונה לחזור. אין הוא יודע לאן. ולפתע ננעצת מחשבה במוחו. מחשבה רעה, כלבית, הוא יודע.

פיתוי שאין בו כוח לעמוד נגדו.

הוא מחיש את צעדיו בדרך לביתו. בפתח החצר, מבעד לעצים, הוא רואה את וֶרה מתהלכת בין הלולים. חרש הוא נכנס אל הבית, פונה אל שולחן־הכתיבה, מוציא מן המגירה את צרור המפתחות הגדול – זה המופקד בידו כל השנים – ובו מפתחות הספריה, חדר־המורים, המזכירות, מפתחות ארונות ומגירות, שׂם אותו בכיסו, ויוצא. ורה בחצר. לא ראתה בבואו ובצאתו. כגנב הוא מסתלק משם.

אתה מטמא את ידיך, את נפשך, הוא אומר לעצמו בצעדו לעבר בית־הספר. אך שוב אין הוא יכול לחזור בו. מעטים האנשים ברחוב, ומי שמשגיח בו אינו משער לאן הוא הולך. בצעדים מאוששים הוא דורך על השביל המוליך לבית־הספר. אין נפש חיה מסביב. צהרי קיץ, והמגרש ריק, החצר ריקה.

הוא נכנס אל הבנין, תוקע את המפתח בחור המנעול של חדר־המזכירות, ואומר: עכשיו אתה חותם במו ידיך על כתב הודאה. מאַשר את כל מה שטפלו עליך אויביך. אדם מושחת אתה, שפל, גנב. בסתר, באין־רואים, אתה מסוגל לכל מעשה מגונה.

ובהיכֹּנסו פנימה הוא בורר מן הצרור את אחד המפתחות הקטנים, פותח בו את מגירת הארון ששמורות בהּ מחברות הפרוטוקולים – של ישיבות המורים, של ישיבות ועד החינוך – מוציא מתוכהּ מחברת עברה שכריכתהּ משובצת, מניח אותהּ על השולחן, מתישב, ופותחהּ.

עין-בעין יראה את אויבו, ישמע את קולו.

פניו מתלהטות והולכות כשהוא קורא. ככל שהוא מוסיף וקורא, מתקצרת נשימתו, אָזניו בוערות, החום בחזה הוא ללא נשׂוא. הדם כאילו עומד לפרוץ מעיניו.

וכשהוא מגיע לשורה האחרונה, לבו מתכווץ כל־כך, שדומה לו כי שבץ יאחז אותו. פה תהיה קבורתי, הוא אומר באין בו כוח לקום, קבורת כלב.

הוא סוגר את המחברת בידיִם טמאות, מתרומם מן הכסא בשארית כוחותיו, מחזירהּ למגירת הארון, נועל את המגירה, ויוצא כגנב.

ובצעדו ברחוב, האור נחשך בעדו, הוא חש שהוא מתנמך והולך, מתנמך והולך. תולעת, רמשׂ, שרץ.

ובהיכּנסו הביתה עולה בחילה נוראה ממעיו אל גרונו. הוא ממהר, כמעט רץ, אל חדר־הרחצה, רוכן על הכיור, ומקיא. הקיא פורץ מתוכו, נאלח, תשפוכת סחויה של דלֵחה צהובה וחומה וכתומה, וריר מעיִם. ורה נבהלת אליו, שואלת מה לו, הוא דוחה אותהּ בידו, יורק את ליחתו, את מיציו, אחר־כך רוחץ את פניו שהלבינו כקיר, ומדדה כהלום־יין, אל הספה, ומטיל עצמו עליה.

שעות הוא שוכב כך, פקוח עיניִם. פעמים אחדות ניגשת אליו ורה, מנסה אליו דבר, שואלת אם הוטב לו, אולי יאכל משהו קל, ישתה תה לפחות, הן אי־אפשר שיצום כל היום, אך הוא אינו עונה.

פסוקים סובבים בראשו, אין הוא יודע איך פלשו לתוכו, סובבים־הולכים:

בגד שאבד בו כלאַיִם… עושה ממנו תכריכין למת, דכתיב במתים חפשי… כיוָן שאדם מת נעשה חפשי מן המצוָה…

על מה הקטורת מכפרת, על לשון הרע. אמר הקדוש־ברוך־הוא יבוא דבר שבחשאי ויכפר על דבר שבחשאי…

דבר שבחשאי, דבר שבחשאי…

ורה נכנסת, יוצאת, אך אין הוא שומע בכניסתהּ ואינו שומע ביציאתהּ. פסוקים סובבים בראשו:

באונס ומפתה להקל ולהחמיר… אחד שאנס ופיתה את הגדולה שבכהונה ואת הקטנה שבישראל… והבושת והפגם הכוֹל לפי המבייש והמתבייש…

ומוציא שם רע, להקל ולהחמיר… על גדולה שבכהונה ועל קטנה שבישראל…

דבר שבחשאי, דבר שבחשאי…

ולפנות ערב, כשאפלולית משׂתררת בחדר – צעדיה של ורה לא נשמעים עוד בבית – וצללים משוטטים על התמונות שעל הקיר, על ירמיהו של מיכלאנג’לו, על מאלמות האלומות של מילֶה, עולה לעיניו שוב השעה הרת־האסון ההיא, בחדר־הספריה:

השמש כבר באה ורק ענני ארגמן פריכים נראו באופק מבעד לחלון. החדר הוצף פז. אור זרוע על הספר הפתוח, נזרה על גבות הספרים שעל המדפים. הוא נושׂא עיניו מאוצר השָרשים, מביט לרחוק, רואה את צמרות העצים בפרדסים, הנדלקים בזוהר השוקע, שׂרעפּיו מעופפים, כמיהה ענוּגה עוממת בלבו. הוא שומע צעדים קלים קרבים על המדרכה המוליכה אל הספריָה. צעדי הילדה הם. הנה היא נכנסת, חיוך מבוּיש על פניה, מניחה את מחברתהּ לפניו, מתישבת מולו. “שירים” – הוא פותח את המחברת – “כבר מזמן כותבת?” היא מושכת בכתפיה, “לא,” היא לוחשת, “רק מלפני חודש, חָדשיִם.” היא מביטה בו, מצפה, הוא שואל למשמעה של שורה שלא הבין. “כינרת בוערת?” – הוא שואל. היא מקרבת את כסאה אליו, סמוכות עכשיו ברכיה לברכיו, מתבוננת במחברתהּ, “כינרת סוערת,” היא מתקנת, ומשעינה ראשהּ על זרועהּ, שׂערה הארוך גולש לצִדהּ, ומביטה בו, אינה גורעת עיניה ממנו. לא, הוא אומר לעצמו בהלוֹך מבטו מדף אל דף, לא. “מהו גאון הירדן, אַת יודעת?” הוא מרים עיניו מן המחברת, פניה קרובות כל־כך לפניו. היא מחייכת, עיניה קרובות כל־כך לעיניו, “גאון,” היא לוחשת, “זה כמו מתגאה.” לא, הוא אומר לעצמו, לא. ובסיימו לקרוא, ידו על הדף מונחת, הוא מסב ראשו אליה: “מעצמך כתבת זאת, רקפת”, החיוך סר מפניה. “תוך מה שראית אַת? הרגשת?” הוא שואל, קולו לוחש. היא שותקת, מביטה בו, הוא רואה דמעות נקווֹת בעיניה. כבר עלטה ירדה, האור שכך, צללים נִטָיוּ. הוא מניח יד מנחמת על שׂערהּ, רוצה הוא לומר להּ אין דבר, רקפת, אין דבר, אך קולו לא נשמע לו –

הערב חם, והסופר החותם בשם “יוסף הלחמי” עוצר בעפרונו, אחר־כך מניחו על הדף באנחה.

אולי טעות, הוא אומר לעצמו, כל הסיפור הזה.

אם בדיָה – צריך שהכול יהיה בדיה. לא “המורה” הזה, שאתה מכירו, שהכול מכירים אותו, לא אשתו, לא חבריו, לא תלמידיו. האומנם היה מעשה? לא היה? ואם יתרחש על הדפים האלה – להנאתך – האם אינך מיַדה בו עוד אבן, אבן אחרונה, שתכריע אותו למוות? את שמו ואת כבודו גם לאחר מותו? שהרי המלים החקוקות על הנייר מאריכות ימים מגיבוריהן. חיות הן גם כשהם כבר שוכני עפר. מי אתה שתדון אותו לגיהנום?

וקול אחר בו אומר: לא, כל מה שאירע או לא אירע באמת – ישות אחת, והמלים המצטרפות למשפטים, והמשפטים המצטרפים לסיפור – ישות אחרת. אין ישות אחת נוגעת בחברתהּ. אין היא העתק שלהּ, לא בבואה שלהּ. בממלכה שלך אתה האדון, הרשאי לנהוג בחירות גמורה, ככל שיעלה הדמיון.

הבהוב גחליליות חוצה ביעף את החשיכה שמעבר לחלון. הוא נוטל שוב את עפרונו, אך הרהוריו מעופפים מן הסיפור והלאה. הוא חושב על הישארות־הנפש, על עולם־האמת. מה נותר מאדם לאחר מותו אם לא הזכרון השמור בלב החיים אחריו? יש אדם החי בכבוד כל ימיו ומת באי־כבוד, ואי־כבוד הוא כל מה שנותר אחריו. זכרו הוא שנִצלה בגיהנום. האם מרחפת הנשמה אי־שם ויודעת? ואם לא – מה הבדל אם כך ואם כך?

ואולי, אולי, הוא חושב, נשמר זכרון המת לא רק בלב האנשים החיים, אלא צפון הוא גם בעשׂבים שעליהם הילך, בעצים שגידל, בבית שבנה, בספרים שקרא, במָקום, במקום עצמו. כי מקומו יכירנו. זכרון שמעבר לדין הטוב והרע…

ואולי מתגלגלת נשמתו של אדם במלים הנכתבות עליו? שם תמצא את תיקונהּ?

היה מעשׂה? לא היה?

ילל תנים מרחוק, מקרוב, ממשקאות האבטיחים שמעבר לגבעה. ילל אנושי כמעט, לא נשמע כמאיים אלא כמתיַפּח. הם קרבים אל הלולים. נביחות כלבים עזות, חורצי לשון, עונות לעומתם. בפתאום משתתקים כל הקולות, ובדממה נשמע רק הלחן המסתלסל, העולה ויורד, של עובדיה הזקן, מן הבית הסמוך, העושה תיקון־חצות, מקונן על גלות השכינה: הַלִית דמוּעי באַעיַני, ואוּגאַני אַלתִנתין יסילַאני….

בבית־החולים שבמושבה הסמוכה ורה יושבת ליד מיטתו. שעות רבות היא יושבת, ידהּ על ידו. לשאלותיה אין הוא עונה אלא בנענועי ראש, הן או לאו. פניו הצטמקו, קמטים עמוקים בצוָארו, שנתכווץ והתארך כצוָארו של עוף מרוט נוצה. זרועותיו על הסדין כחושות. הרופאים אומרים להּ שכּיב עיכולי הוא וייתכן שהכרח יהיה לנתחו, אך היא חושבת שאין זו האמת.

בעיניִם קמות הוא בוהה בהּ. אשה זרה היא לו. אין הוא יודע מה בלבּהּ. נשיקתהּ במצחו צורבת את עורו. בצאתהּ הוא חש הקלה.

לבדו הוא בחדר הלבן. האחות נכנסת ויוצאת. מעבר לחלון נעות אט־אט צמרות הקזוארינות, גם אִוושתן נשמעת. צפּרים באות ביעף, נעמדות רגע קט על ענפיהן ופורחות.

שלוַת קיץ בהירה, שמשית, בחדר. בעצלתיִם הוא חורז מלים נוספות למלון המלים הנרדפות: דאה – עוף, התעופף, טוס, המרא, נסוק. דבב – דבר מלל, שׂיח. דום – החרש, הסכת, השקט החשה. דראון – חרפה, בזיון, תועבה, בושת, קלון…

קלונו של מי? – הוא שואל – של הנרדף? של הרודף?

הוא חושב שאולי לא ימשיך עוד בחיבור המלון הזה של מלים נרדפות. יחבר מלון של צמדי מלים כפולות משמעות, או הפוכות משמעות, בהיפוך אותיות. כמו: קדושה – וקדֵשה. תפילה – ותִפלה. חפור וחרֵף. שׂכֶל וסָכָל. זוּן וזנה. עמוד ומָעוֹד. קרֵב וקבוֹר. הָכֵל – וכָלֶה.

ייתכן – הוא אומר בלבו – שכל מלה מכילה בתוכה את היפוכהּ כשמשתנה סדר אותיותיה. כמו עולם – שהוא כל היֵש, והעלם – שהוא ביטולו. חלד – שהוא תבל ומלואהּ, וחדול – שהוא העדרהּ. או: תם – ומת. סוד עמוק יש בדבר.

וֶרה מביאה לו ספרים אך אין הוא קורא בהם. מונחים הם על השידה בלי שיפתחם. בנפול מבטו עליהם הוא חש בחילה קלה. נדמה לו, מארון הספרים של ברכיהו הם. ראשו הגדול, עם רעמת השׂיבה ושני קרני האיל, קרני מפיסתופל, מופיע לעיניו.

האחות נכנסת ויוצאת. זיו פניה מאיר את חדרי לבו. היא היחידה, הוא אומר, היחידה.

תפילה מספר חיי אדם: כמצורע – דאיתמר ביה, בדד ישב מחוץ למחנה…

כששמש אחר־הצהריִם מגיהה את החדר, ריבוע אור בוהק על הסדין ונופל למרגלות המיטה, הוא חושב בגעגועים על הימים הראשונים, כשרק שניִם הם היו בבית־הספר, הוא ומיכאל שיין, וכמשפחה אחת היו הם עם שנים־עשׂר התלמידים. בשבת, הוא זוכר, היו הוא ווֶרה יוצאים עם הילדים אל חורשת האקליפטוסים, יושבים כולם במעגל על האזוב הרך, הריחני, השוקע תחתם כשטיח, הוא קורא להם סיפור קצר, של ש. בן־ציון, של גוֹרקי, “כמה קרקע דרוש לאדם” של טולסטוי, ורה מלמדת שיר, הם פורשׂים מפה לבנה על האזוב הירקרק, זהרורים נושרים עליה מצמרות העצים הגבוהים, הילדים מניחים עליה רקיקים שהביאו מן הבית, עוגה שאפתה אחת האמהות, דבֵלים, תפוזים, אחר־כך משׂחקים בכדור, במחבואים, משפחה אחת ואהבה בהּ –

הרהוריו משתתקים לפתע, בדום־לב. הוא שומע את קולהּ של ורה: באשליה חיית כל השנים, שכל העולם אוהב אותך… פירשת כל תנועה, כל דיבור, כפי שנוח היה לך… נדמה היה לך…

ואולי גם זה נדמה. לא משפחה אחת. לא אהבה. אשליה.

אין הוא מצפה לאיש. ובכל־זאת באים אליו לבקרו, מי ברגל, מהלך חצי שעה, ומי באוטובוס הנוסע ארבע פעמים ביום.

האחות אינה מקפידה. מניחה למבקרים להיכּנס בכל שעה שבאים, לשהות בחדרו כמה שירצו. חיבה רבה נובעת ממנה אליו.

בא משה כספי, מזכיר מועצת הפועלים, תיקו המרופט תחת זרועו, מראה לו פנים עליזות, מתבדח, מספר לו, כדי לשׂמחו, על חנוכת המועדון של “הנוער העובד”, שהיתה מוצלחת כל־כך, חצי המושבה היתה שם בערב, והנערים והנערות – ביניהם רבים מתלמידיו – העלו מסכת של תנועה ודיבור על־פי שירו של שלונסקי, עיר לבנך הבי אֵת, עוד אבנך ונבנית, פח ודלי דלי ופח, מול הבלי יוקם כרך – הוא מצטט לו; ובא לשם זלמן רובשוב ונאם, ולאה דגנית דיקלמה את הוֹפלָה, אנו חיים! ואחת הנערות ניגנה בחליל את הן דמהּ בדמי זורם של רחל… לולא היה עסוק כל־כך – אומר כספי – היה בא אליו יום־יום, אך בקרוב מאוד – הוא מבטיחו – יחלים מחָליוֹ, בוַדאי יחלים, ואז יזמינוֹ להרצות במועדון הזה, על ספרות העליה השניה.

ובאה שכנתם גאולה, פניה דאוגות, אין היא יכולה להסתיר זאת. לא מצאו דבר, הרופאים? מה פירוש לא מצאו? ושואלת היא היכן בדיוק הוא מרגיש כאבים. בבטן? משׂמאל? מעין רעבון צובט, מציק? ומספרת שלבת־אחותהּ היה דבר מעין זה בדיוק, ובבית־החולים גילו שהיה להּ שַרשוֹר מעיִם, תולעת־סרט, שלושה מטר אָרכּהּ, ולאחר שבועיִם הוציאו להּ את התולעת הזאת על־ידי שטיפת הקיבה בנוזלים חמים ושמן קיק. ומספרת לו שהיא עוזרת קצת לוֶרה בלול, בחצר, כמידת יכָלתהּ, כי באמת עול כבד נופל על כתפיה עכשיו, מה גם שיום־יום היא נוסעת לבית־החולים. וֶרה היא גיבורה! – היא אומרת – נושׂאת הכוֹל בשתיקה, לא מתאוננת, לא מרת־נפש. אדם אחד מאלף! בערב היא נכנסת אליה, הרבה הן משׂוחחות.

ובא זבולון שניצר, לאחר יום עבודה בדואר. שוב עוברת בו אותהּ צמרמורת בראותו אותו ואת החיוך העגום שבעיניו, מין יגון עתיק כזה, משלים עם הגורל, והוא שואל אותו לשלום בתו. “האם נותחה?” – “לא,” משיב זבולון, “עדיין לא, אין שינוי. נקווה.” והוא מחפשׂ מלים לנחם את המורה, אך אינו מוצא. מגמגם משהו על הצרות הבאות על אדם, “תמיד כאילו במפתיע, מפני שבטוחים אנו שהטבע יעד לנו רק טוב. טעות,” הוא אומר, “טעות.” – “כן,” מסכים עמו המורה. “השׂטן מנסה אותנו. גם על איוב לא חמל.”

ונכנסים יחד, לביקור של כמה דקות, הנהג שמעון הררי, שהיה תלמידו לפנים – תלמיד גרוע ופרא־אדם, עד כמה שזכור לו, אך בעל לב טוב – והחשמלאי בן־טובים, שהתקין אצלם את החשמל בלול, שניהם בבגדי עבודה, נזדמנו למושבה זו לרגל ענין כלשהו במוסך, והחליטו לקפוץ רגע לדרוש בשלומו; ונכנסת חיה גורביץ –

בראי עיניהם של המבקרים, שברגע הראשון לכניסתם אינם מצליחים להסתיר את תדהמתם למראהו, הוא רואה את עצמו.

ובשעת בוקר מוקדמת, עוד לפני בואהּ של וֶרה, נכנס אליו ברכיהו. בחליפה אפורה בא, בעניבה, מתישב על הכסא בפישוק־ברכּיִם, שואל לשלומו. הוא עונה לו במלמול, קשה לו להסתכל בפניו, רק רוגז וסלידה מעורר בו מראהו. ברכיהו מדבר, קולו מנסר בחדר, אך הוא שומעו כמו מבעד לענן. מדבר הוא, נסער מעט, על חילופי המורים וחילופי הכיתות בשנת הלימודים הבאה. על מורה אחד שיצא, עובר ללמד בחדרה, ועל מורה שני שיבוא, ושמע שאיננו ראוי למשׂרתוֹ. על המנהל יהודאי, שכפי הנראה גם לאחר שנה לא יחזור למושבה. מספר הוא על ישיבות שדנו בהן על שינויים בתכנית הלימודים, שינויים מיותרים לדעתו. מרוב ישיבות אין הוא מספיק לעשות כלום לעצמו, חשב לכתוב מאמר בשביל “הארץ”, על “דקדוק לשון המשנה” של מ.צ. סגל – כבר שלושה מכתבים הריץ לו העורך – אך לא מצא זמן. ועל ענין המשׂכורת, משׂכורת המורים, שגם בשנה הבאה לא יעלו אותהּ, מוטב לא לדבר. אילולא הפרדס ברחובות שיָרשה אמילי, לא היה לו ממה לחיות.

כמה רשעות יש באדם הזה! – הוא חושב בהסתכלו בו.

אך לאחר שיוצא ברכיהו, ועייפות משתלטת עליו, הוא חושב: ואולי איננו רשע כל־כך… הרי לא כזה ראיתי אותו כל השנים… וכשהתגוררנו יחד בבית־הכרם, היה הוא קונה את המכולת לארוחת־הערב בשביל שנינו, וסירב לקבל פרוטה, לחלוק בהוצאות… מי יודע אם רע האדם או טוב הוא, ואם לא משתנה הוא לפי הנסיבות… כל אדם ואָפיוֹ, ואָפיוֹ הוא גורלו… ואָפיךָ אתה הוא גורלך, כי אילולא היית מה שאתה, לא היה קורה לך מה שקרה… לא מקרה הוא שעליך טפלו את העלילה הזאת… על ברכיהו לא יכולים היו להעליל, ולא על יהודאי, ולא על צבי שכטר, ולא על…

האופי הוא הגורל, האופי הוא הגורל – רוחשות עוד המלים באָזניו כשתנומה נופלת עליו מרוב החולשה והעייפות.

ובצהרי יום א' או יום ב' – את מניַן הימים אין הוא יודע עוד – והנה הבן דני לפניו. מזועזע מאושר הוא מתרומם ממשכבו, פורש זרועותיו הכחושות אליו: “דני!… באת!…” דן גוחן עליו לנשקו והוא מחבקו בחָזקה, מאמץ ראשו הגדול אל פניו, כמעט חונקו, ודמעות חמות פורצות מעיניו, מרטיבות את פניו של דן, נושרות אל הכר. הוא גועה בבכיָה כילד, כזקן.

דן נחלץ ממנו, מוחה את פניו במטפחתו, את עיניו, שאין לדעת אם דמעותיו בהן או דמעות אביו, ומסתכל בו, מנסה לחייך, אך את התדהמה למראהו אינו יכול להסתיר: כמה הצטמק, כמה השתנה, לא גוף ולא דמות הגוף…

ודן עצמו, במכנסי החאקי הרחבים, בשרוולים המקופלים ברישול – גבוהּ, רחב־כתפיִם, פניו רחבות כשל אמו, העינים משוקדות כשל אמו, גדול משראהו לאחרונה –

“שב, דני, ספר… איזה אושר אתה גורם לי…”

דן מנסה להתבדח, אך המשפטים יוצאים מאולצים: “מה זה, אבא, אתה מבייש את עברך… התנהגת יפה כל השנים, לא זוכר אותך במיטה אחרי שש בבוקר…”

“סַפר, מה שלום מירב, מה שלום רונית…”

רונית מדברת עליו הרבה, אומר דן. שואלת מתי יבא סבא. זוכרת איך הושיב אותהּ על ברכיו וניענע אותהּ כבנדנדה. והקפיץ אותהּ למעלה, ותפסהּ, ואיך הרכיב אותהּ על החמור של השכנים וכמעט נפלה…

“כן? היא זוכרת?” עומדות שוב דמעות בעיניו.

ומירב שולחת לו אהבתהּ, רצתה מאוד לבוא אתוֹ, אך לא היתה להּ מחליפה בגן־הילדים. בשבוע הבא, היא מקווה. ובא אליהם לקיבוץ מורה צעיר, חנן שמו, שהיה תלמידו לפנים, והוא מדבר עליו בהערצה רבה. את שיעורי התנ"ך שלו, הוא אומר, לא ישכח…

“חנן?” הוא מנסה להיזכר, “חנן גוזמן?”

“כן, גוזמן, נכון. איוב – הוא מתפעל, פקחת את עיניו להבין את איוב.”

“כן, תלמיד טוב. אני זוכר.”

“‘לפיד בּוּז לעשׁתּוּת שאנן’,” מצטחק דן, “איזה פסוק! עד היום אני לא זוכר את פירוש המלים…”

איכר, איש־טבע בריא – מסתכל בו האב באהבה גדולה, ומבחין בשׂרטת שבמצחוֹ, מתחת לקווּצת השׂיער הערמוני.

“נפצעת, אני רואה.”

“זה?” מעביר דן את אצבעו על השׂרטת, “שום דבר. ענף יבש של עוזרָר.”

ובהתעוררות הוא שואל אותו על המלון למלים נרדפות. האם המשיך בחיבורו? עליו לקום מהר מחָליוֹ ולהמשיך! מפעל עצום! מפעל לדורות!

ענן מעיב את פני האב. הוא נזכר בעלילה הנוראה עליו המתהלכת בעולם, שעה שהוא שוכב כאן, בבית־החולים. מתהלכת חָפשי, אין עומד בעדהּ. מתעופפת כנץ בשמי הארץ. האם הגיעה לאָזני הבן? סיפרה לו אמו?

הוא מתבונן בפניו. מבקש לדעת.

“אמא אומרת שאתה לא אוכל,” אומר הבן, נבוך ממבטו, “מה הענין הזה, אבא? כך חינכתי אותך? אתה צריך להתחזק! אתה רוצה להרעיב את עצמך לדעת?”

האב מתבונן בו בחיבה, אחר־כך אומר:

“אתה יודע שאני סנדלר, בעצם? סנדלר מוסמך?”

“סנדלר! ועוד מוסמך!” צוחק דן; אך בדאגה הוא מסתכל בו: האם לא השתבשה דעתו?

“לא סיפרתי לך אף פעם?”

“מקצוע טוב, סנדלר! איך זה שכל השנים לא עסקת בו? טיפלת בראשים במקום ברגליִם!”

“כשהחלטתי לעלות ארצה,” הוא מספר לו, “הלכתי למשרד הארצישראלי לקבל סרטיפיקַט. אמרו לי שעם תעודת ההוראה שלי לא אוכל לקבל, כי מעט הסרטיפיקטים שהקציבה ממשלת פלשׂתינה מיועדים לבעלי־מלאכה בלבד. הלכתי אפוא ללמוד סנדלרות. ישבתי שלושה חֳדשים אצל סנדלר, ר' השל היה שמו, יהודי תלמיד־חכם, דופק, גוזר, מרקע, ופיו לא פוסק מלהשמיע דברי תורה… בקיצור, פצעתי את עשׂר אצבעותי בסכין ובמרצע ובסוף שלושת החֳדשים אמרו לי: ‘סנדלר אתה כבר לא תהיה, אבל עור קשה יש לך עכשיו, ובשביל ארץ־ישראל נחוץ עור קשה…’ נתן לי מכתב שעבדתי אצלו והצטיינתי בתיקון סוליות ובחיתוך רצועות… הראיתי את המכתב לפקיד המשרד ולא האמין לי. רק לאחר שהנחתי לפניו את שתי ידי וראה את האצבעות, שעורן היה בקוע ומחורץ, אישר לי את הסרטיפיקט…”

“ובאת ארצה ונעשית מורה…”

“כן… אולי טעות… אולי טעות…”

“טעות?!” צוחק דן, “אתה מורה מצוין! מעריצים אותך!”

הוא מסתכל בבנו, כמו ממרחק רב:

“אבי, עליו השלום, אתה יודע, כל מה שהתחיל בו – לא הצליח. סחר בקמח והפסיד, סחר בתבואה והפסיד, ניסה בעצים, בפחמים… תמיד היתה בבית אֵימה של פשיטות־רגל, עיקולים, ז’נדרמים מידפקים על הדלת…”

העייפות משתלטת עליו. נוטלת את המלים מפיו.

“אבל הוא היה אופטימיסט,” הוא מעורר עצמו להמשיך ולדבר, “היה בו איזה בטחון שהגלגל יתהפך, בקרוב, תמיד בקרוב, והיה מעודד אותנו, נכנס הביתה, מבשׂר בשורות טובות… שאף פעם לא התגשמו, כמובן… משפשף את ידיו ומפזם זמירות… מאַיִן שאב את הבטחון הזה? – אמונה! היתה בו אמונה!”

“את זה דווקא ירשת ממנו,” אומר דן, “תמיד היית מאמין גדול!”

הוא מביט בבנו במבט עייף, אחר־כך מתאושש ואומר:

“אתה יודע, דן… אילו הייתי צעיר יותר… הייתי מתחיל, אפילו עכשיו, בחיים אחרים… בריאים יותר… הנה אתה, שם בקיבוץ…”

“לעולם לא מאוחר!” מצטחק דן.

וקם ממקומו. עליו עוד להספיק לחזור לגליל. האוטו יוצא בעוד שעה.

הוא גוחן עליו שוב, נושק על מצחוֹ, מבטיח לחזור ולבוא, עם מירב, ומקווה למצוא אותו בריא. העיקר שיאכל! שלא יצום! “על מה אתה צם, אבא? ביום כיפור תצום!”

עיני האב יבשות עכשיו. דועכות בלווֹתן אותו אל הדלת.

ואולי גם הוא – הוא חושב כשהוא נזכר בדבריה של וֶרה. אולי גם הוא. רק מתוך חובה בא, מתוך חובה נשק לו, ניסה לעודדו. לא מאהבה. אולי אפילו טינה בלבו, כל השנים. על שהייתי זונח אותו בהיותו ילד. כל התלמידים בניך והוא אחרון שבהם.

הוא מתנמנם, נרדם, ולאחר שעה או שעתיִם – כבר דמדומי בין־הערבּיִם בחדר – הוא מתעורר בצעקה.

חלום נורא חלם, מחריד:

הוא הסתתר מאחורי אחד מעצי האקליפטוס בחורשה ובידו סכין סנדלרים חדה שהסתירהּ מאחורי גבו. אל החורשה נכנסה ילדה ארוכת שׂיער – כן, זו היתה רקפת, אלא שנראתה קטנה ממנה, כבת שש או שבע – ובניתורים קלים, כמשׂחקת, התקדמה לעבר הקרחת המדושאת. כשעברה על־ידו קרא להּ: טסססט… טסססט… היא נעצרה, נפחדת, והוא לחש להּ: אל תפחדי, מפנַי אַת לא צריכה לפחד… ואמר שהוא רוצה להראות לה פטריות שגדלות בין העצים, לא רעל, טובות למאכל. היא הסתכלה בו רגע, כלא מאמינה, ופנתה להמשיך בניתוריה, ואז תפס אותהּ בידהּ, משכהּ אל מאחורי העץ, ובתנועה חדה ומהירה –

ואז צעק.

שעה ארוכה אין הוא יכול להתאושש ממחזה האימים. בשׂרו סומר. התאוָה שבהּ הניף את הסכין…

וכשהוא נרגע מעט, הוא מעביר במחשבתו את חילופי המשמעויות שבחילופי האותיות: סכין־סכנה־מִסכּן. חלף־החליף־פילח. שחט־שטח…

וֶרה מקצרת את ביקוריה. יום אחד היא באה בבוקר, יום שני אחר־הצהריִם, ממעיטה לשבת, טורחת הרבה סביבו, נכנסת ויוצאת אל הרופאים, האחיות. הכרסום במעיו אינו פוסק. כאילו צביטות על ריק.

ויום אחד הוא מתעורר משינה עמוקה ורואה למולו, על הכסא, אדם זר, יושב, בגו זקוף ומחייך אליו. פיאות שחורות משתלשלות לו משני צִדי פניו הכהות וכיפה ברוּדה לראשו.

“חלום טוב חזית!” אומר הזר במִבטא תימני ועיניו מחייכות אליו.

הוא תוהה עליו, אינו מכירו.

“שלום לרחוק ולקרוב אמר אדוני ורפאתיו – כתוב בהטבת חלום. עכשיו בטוח שתירָפא.”

“אתה…” הוא מבקש לזהותו.

“אבא של מרגלית. מרגלית לוי. אני שמעון.”

“לוי…”

“היית מחנך שלהּ, בכיתה ו'.”

כן, הוא נזכר: הילדה הצולעת, הגוררת במאמץ רב את רגלהּ הנתונה בסד.

“אתה סמכת הנופלת. בזכות המכתב שלך – ישמור השם כולנו מכל צרה וצוקה, נגע ומחלה – קיבלה את הברזלים בשביל הרגל. רצתה לבוא אתי, אבל קשה. הולכת קשה.”

במטושטש הוא זוכר עכשיו שמסר בידי התימני הזה מכתב למנהל קופת־חולים בתל־אביב, ובו ביקש לסדר להּ סד ללא תשלום, כי אביה פועל עני.

“מה שלומהּ?” הוא מתרומם מעט ממשכבו.

“ברוך הנותן ליעף כוח ולאין־אונים עָצמה. אפילו הולכת לעבוד קצת. לקטוף אפונה אצל ברגר.”

“ואתה? עובד?”

“יום כן יום לא. גם את הטוב גם את הרע נקבל מאת הפרדסנים. שמענו שאתה חולה, ישלח לך השם רפואה שלמה מן השמיִם ובאתי לדרוש בשלומך. גם הבאתי קצת פירות מן העץ שלנו,” הוא גוחן אל השׂק שלרגליו, מוציא מתוכו כתריסר גוּיָאבות ומניחן על השידה שליד המיטה.

“הוֹ, למה, באמת לא נחוץ…”

ריח הגוּיאבות המתקתק ממלא את חלל החדר. התימני תוחב ידו לצקלונו, מוציא מתוכו פיסת בד מקופלת ומגישה למורה:

“זה שלחה לך מרגלית. מעשׂה ידיה.”

והוא פורש את הבד על הסדין, מתבונן בו ורואה עץ תומר רקום בחוט כתום וירוק, סביבו מגן־דויד רקום בכחול, ובששת עוקציו המלים: צדיק – כתמר – יפרח – כארז – בלבנון – ישגה. למטה מן התמונה, רקום בחוט אדום: למורי האהוב בברכת רפואה שלמה.

דמעות מערפלות את עיניו בהתבוננו ברקמה התמימה.

“אינני צדיק,” הוא ממלמל, שׂפתיו נעווֹת בגיחוך.

“זה מן הדברים שאין להם שיעור!” אומר התימני, “במדרש כתוב: אפילו כל העולם אומרים לך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע. אבל מי שרשעים טופלים עליו שקר, אסור לו למנות עצמם עמהם! גם אם הוא עניו כמשה!”

התמונה הרקומה מיטשטשת לעיניו. שם, ברחובות המושבה, עד גבעת־התימנים, מתהלכת העלילה חָפשי, אין עוצר בעדהּ, חודרת לכל בית ובית, כמו דֶבֶר.

“שׂפת אמת תּכּוֹן לעד ועד ארגיעה לשון שקר!” מחייך אליו התימני וקם ממקומו. הוא מקפל את השׂק תחת זרועו, מרכיב את הצקלון על כתפו, מברכו שוב ושוב, ויוצא.

עיניו נעצמות. זהרורי שמש משוטטים על עפעפיו. הוא רואה עצמו עומד ומרצה לפני קהל שומעיו בבית־העם, כמו בימים הטובים הרחוקים. בוקר שבת הוא, בוקר בהיר, והוא דורש את הפסוק מדוע דרך רשעים צלחה שָלוּ כל בוגדי בגד.

“רבותי,” הוא אומר, “השאלה הזאת ששואל ירמיהו את אדוני, מדוע דרך רשעים צלחה, איננה שאלה של צדיק. כי צדיק אמִתי איננו מבקש שׂכר על צדקתו, ואם איננו מבקש שׂכר, מה אִכפּת לו אם הרשעים מצליחים והבוגדים שלוים. צדיק אמתי יודע ששׂכר מצוָה מצוה, ואיננו מתקנא כלל בהצלחה! וזוהי גם טעותו הגדולה של איוב, רבותי! זכרו על מה הוא מתלונן: לפיד בוז לעַשתּוּת שאנן! כלומר, הוא מתלונן על כך שהשאנן בז למי שפקדהו פּיד, אסון! אילו היה איוב צדיק באמת, לא היה שׂם לב לכך שהשאננים בזים לו ולא היה מתגעגע לירחי קדם שלו, כאשר רָחַץ הליכָיו בחמאה, כצוּר יצוק עִמָדוֹ פלגי שמן… כל ענין החלוקה הזאת של האנושות, רבותי, כל ענין ההתמרמרות הזאת על סדר העולם… רגילים אנו לומר, מתוך פסימיוּת: צדיק ורע לו רשע וטוב לו. אבל אם תתעמקו בדבר, רבותי, פסוק זה יש לו משמעות אחרת לגמרי מזו שמיַחסים לו ההדיוטות! צדיק ורע לו – משמע שגם בצדיק יש רע, רשע וטוב לו – משמע שגם ברשע יש טוב! שהרי בכל אחד מאתנו שוכנות שתי נשמות, שתי נשמות, רבותי… לעתים אנו עצמנו איננו יודעים…”

ולמחרת – שוב מופיע בחדר איש שאין הוא זוכר מי הוא. זוכר הוא אותו מאיזה מקום ואינו זוכר מאַיִן.

איש צעיר, גבהּ־קומה, בעל שׂפם שחור, עבה, וסנטר מוצק, נמרץ. ואילו עיניו החומות, המחייכות אליו, יש בהן רוֹך, מעין רוֹך של היסוס, של רתיעה. זכור הוא לו מאוד, ואינו זוכר מיהו.

“אינך מכיר אותי?” מתישב הצעיר על שפת הכסא.

“הזכר לי…”

“הייתי בביתך כמה פעמים. השאלת לי ספרים… עגנון, ‘משני עולמות’ של ברדיצ’בסקי… זוכר?”

“כן! כמובן!” עולה סומק בלחייו השקועות. זכרון היום ההוא, בצהריִם, כשהלך אל הגבעה דרך הפרדסים, מעלה בו משקע של בושה, חרטה, עלבון. “מה… מה נשמע אצלך? אתה כותב?”

“קצת, במידת האפשר…”

“סיפורים? רומָן?”

“סיפור… מנסה…”

“מן החיים?”

“כלומר?” תוהה הסופר הצעיר.

“יש סיפורים שכולם דמיון… מסעי גוליבר, דון קישוט… או האדונית והרוכל, למשל…”

“אינני יודע…” נבוך הסופר החותם על סיפוריו כּשם “יוסף הלחמי”, “באמת אינני יודע… מן החיים? הכוֹל הוא מן החיים… ואולי דמיון… אינני יודע… כשאסיים את הסיפור אדע אולי…”

“הרבה יש לך עד הסיום?”

“לא, לא הרבה. אבל הסיום הוא לעתים הקשה ביותר.”

“כן, כן…” מביט בו המורה, וחושב: טוב, טוב שחזרתי בי אז. מה הייתי מספר לו? את האמת? כדי שיכתוב את האמת? לסופר יש אמת משלו…

“אראה לך אותו, כשאגמור,” אומר הסופר הצעיר.

עצב רב כובש את לבו. מי יודע – הוא לוחש בתוכו – מי יתּם קודם, אני או הסיפור.

הסופר מסתכל בו, עיניהם נפגשות, מביטות אלה באלה רגע ארוך. כראי הפנים לפנים. כראי הדמיון לחיים.

“טוב, רציתי רק לשאול לשלומך,” קם הצעיר ופונה לצאת.

ובהגיעו לחצי החדר הוא מחזיר פניו אל המורה, נושׂא זרועו אל החלון, שצמרת הקזוארינה נראית בעדו, ואומר: “יפה בחוץ!”

ויוצא.

המורה בן החמשים ושתיִם מסב פניו אל החלון. ירק הענפים, שרוח קלה מניעה אותם, סורק את תכול השמיִם. זיו נוהר אל החדר ושלוָה נמסכת ללבו. צריך אדם להיות שפל־רוח במאוד, עניו בפני הבריאה – הוא אומר לעצמו – כדי שיתקרב אל המנוחה הנפשית. צריך הוא להבין כי קטן הוא מכל החסדים, ואז אור יקיף אותו. זוהר גדול שופע אל העולם. השמיִם מספרים כבוד אל, ואנו מתעסקים רק בעצמנו. להתעלות צריך, להתעלות… אז יסור מר המוות.

הוא עוצם את עיניו והשמיִם נפתחים לפניו. ערבת־שמיִם תכולה, נמוגה והולכת, נמוגה והולכת בחלל האין־סוף. זו המנוחה, הוא אומר בלבו, המנוחה הנכונה.

לפנות ערב, כשיושבת וֶרה לפניו, מלא לבו על גדותיו. הוא רוצה לומר להּ שהוא אוהב אותהּ, אשת־בריתו הנאמנה, החזקה, תמיד אהב. ושתסלח לו על כל מה שעולל להּ, הצער והבושת והכלימה והקלון. והוא רוצה לומר להּ שתשׂרוף את דפי המלוֹן למלים נרדפות, שעמל עליו כמה שנים, כי כל זה –

אך המלים נעתקות מפיו.

ולמחרת –

תדהמה נופלת עליו. הדם מציף את פניו. הוא איננו מאמין למראה עיניו, אינו מאמין!

חרש, כמו על בהונות, חיוך חיוֵר על שפתיו, נכנס הוא אל החדר. ניגש אל המיטה, אוחז בידו, שאינהּ מתרוממת מן הסדין, מברכוֹ בלחש, שואל לשלומו, מקרב את הכסא, מתישב סמוך־סמוך, למראשותיו ממש, מתנצל שעד היום –

הוא מסתכל – נדהם, מזועזע – באיש הזה שהמיט עליו את האסון, שהשפיל אותו עד עפר, ואיננו יודע אם הוא מתעב אותו, או בז לו, או רוצה לגרשו מעל פניו –

“איך זה קרה… היית בריא כל השנים, אינני זוכר שאי־פעם…” ממלמל האיש שבגד בו, שתקע סכין בגבו, שהרס במחי אחד את כל פועל חייו –

מבטו מכוּוָן אל האיש הזה ששבע־עשׂרה שנים עבד אתו, ששבע־עשׂרה שנים חשבוֹ לידידו, והוא רוצה לצעוק: ראובני, למה עשׂית לי את זה, למה?!

אך אין לו קול.

הוא שומע את קולו הנמוך, הנשבר, של מחריבו־ומהרסו – השואל בדאגה מה אומרים הרופאים, אם כיב קיבה הוא או דלקת, כּרץ, ואם חש הוא עויתות – ורואה את עיניו האפורות, המימיוֹת, פקוחות אליו בהבעה של השתתפות בצער, בסבל –

והוא משנן לעצמו: אין שלום לרשעים! אין!

“לי עצמי,” אומר ראובני, ועיניו מבהירות מעט, מצטללות, “היה פעם ענין עם מעַיִם…”

ומספר שבהיותו בן שמונה־עשרה, לפני בחינות הגמר בבית־המדרש למורים בירושלים, חלה, ונאלץ לשכב שבועיִם בבית־החולים, דווקא לפני הבחינות…

אך ניתחו, והוא החלים לגמרי. ואת הבחינות עבר לאחר חָדשיִם בהצלחה דווקא…

ראובני! – נחנקת הצעקה בגרונו.

“היית חזק תמיד!” אומר ראובני, “אני זוכר…”

ונוגהּ של זכרונות מאיר את פניו כשהוא מזכיר לו איך בשבת אחת יצאו עם התלמידים לטיול למבצר אנטיפטרוס, וילדה אחת, שרה גולדמן אם אינו טועה, נקעה את רגלהּ בנָפלהּ מסלע, ושניהם התקינו אלונקה משני ענפי אקליפטוס וחולצות, ונשׂאו אותהּ, שניהם, זה אוחז בהּ מכאן וזה מכאן, כל הדרך הארוכה עד המושבה…

והוא מזכיר לו את ליל הגשם ההוא, בחנוכה, כאשר הבימה בבית־העם, שעליה עמדו להציג את “חנה ושבעת בניה”, התמוטטה בחזרה האחרונה, ושניהם הקימו אותהּ מחדש, בו־בערב –

אין שלום לרשעים! אין! – הוא משנן בלבו. אך המלים נובלות בו, איבדו את כוחן. והוא תמֵהַ על עצמו איך התפוגגה בו כל השׂנאה אל האיש הזה, ואין הוא חש כלפיו לא תיעוב, לא בוז, אין הוא חש דבר.

חיוך רך, מפויס, נח על פניו של ראובני.

הוא נזכר – דמעות נוצצות בעיניו בספרו זאת – איך ערב אחד הלכו שניהם אל המושבה הזאת, שבהּ הם נמצאים עכשיו, כביש עדיין לא היה, בחולות הלכו, ליל ירח היה, צריכים היו להביא מפות בשביל בית־הספר, ואולי טָפסי בחינות, תנים יִללוּ בשׂדות, וכל הדרך, הוא לא ישכח זאת, הוא סיפר לו על חייו בגולה, על אביו, ואיך התפרנס משיעורי עברית בערבי החורף הקרים, כשדישדש בשלג…

הוא מסתכל בו, באיש הזה היושב לפניו, שדמעות נוצצות בעיניו בדַבּרוֹ – והוא אומר לעצמו: אינני מבין. אינני מבין כלום.

ולא אבין. לעולם לא אבין עוד.

עיניו נעצמות. חולשה תוקפת אותו, כאילו הלב עומד מדפוק. זמזום צולל באָזניו, ואין הוא חש בקום האיש ובצאתו מן החדר.

באפילה האופפת אותו הוא רואה את עצמו פוסע יד ביד עם הילדה ההיא, רקפת. שניהם מהלכים על איזו רמה שוממה, חרמש ירח דק זורה אור חיוֵר על ההר הקרח, הם נעצרים על פי תהום. בהביטו למטה הוא רואה – צמרמורת עזה עוברת בו מכף־רגל עד ראש – שהוא, הוא עצמו, מוטל שם בתחתית התהום, לרגלי הרכס התלול, ללא נשמה. פיו נפער לזעקה בפחד־מוות, אך הוא אילם. הוא אוחז ביד הילדה ומושכהּ, ושניהם מרחפים אט־אט מטה, מטה, מטה – – –

ביום האחד־עשר לביקורה בארץ נפלה גברת הילדה הוֹפֶר למשכב.

מבית־החולים (צרורות של פרחי אפונה ריחנית, ורדים אדומים וגלדיולות סגולות, שעמדו ליד מיטתהּ, האירו את עיניה הכבויות, כשהפנתה את ראשהּ הצִדה), ביקשה שיודיעו למשרד לוּפטהאנזה על דחיית טיסתהּ למועד אחר, בלתי־ידוע לפי שעה.

מארגוט באה לבקרה רק ביום השלישי, ולא בשעות הביקור, אלא לפני־הצהרים. היא הביאה קופסת שוקולד גדולה, ובהניחהּ אותהּ על הארון הקטן, אמרה: “ידעתי שפרחים יש לך די.” גברת הופר הודתה בקול חלוש ובהסִבָּהּ את מבטהּ אל הקופסה, אמרה לעצמהּ, “הרי היא יודעת שלא אוּכל לטעום מזה.” מארגוט לא התישבה, וכששאלה גברת הוֹפר מדוע אינהּ יושבת, ענתה שאינה רוצה להסב אליה את תשומת־לב האחיות, כי הבטיחה שתשהה רק כמה רגעים. היא שאלה לשלומהּ, מסרה דרישות־שלום מכמה מחברי “החוג”, וסקרה במבטהּ את יתר שלוש המיטות שבחדר: באחת היתה מוטלת זקנה, ששׂער השׂיבה הארוך והמדובלל שלהּ ירד על כתפיה ונראה כדביק; בשניה שכבה אשה שחורת שׂיער בעיניִם עצומות ובפנים רגועות מאוד; בשלישית ישבה, שעונה אל הכר המוגבהּ, צעירה, שרגליה הגלויות היו חבושות לכל אָרכּן, ובהתה לפניה.

גברת הוֹפר התבוננה, מבעד לדוק המצעף את עיניה, בקומתהּ הגבוהה, הכחושה, של מארגוט, בפניה היבשות, וידעה שהיא מנסה לחייך, אך אינהּ יכולה לאלץ את עצמהּ. פניה נשארו יבשות.

“מה שלום קוּרט?” שאלה לבסוף.

“אַת יודעת כמה הוא עסוק בימים אלה,” אמרה מארגוט, “אני רואה אותו רק בשעת הארוחות. אבל הוא יבוא. ביקש למסור לך שיבוא.”

גברת הופר התבוננה בהּ ממושכות כאילו ביקשה לפתור חידה מהבעת פניה. אלא שההבעה לא גילתה דבר.

כשיצאה מארגוֹט, נזכרה הילדה הופר בביקורו של קורט לוי אצלהּ, ב“ואלדהוף”, שנתיִם לפני־כן, כשהיה הוא אורחהּ. איך שלחה מכונית להביאו מתחנת הרכבת של האנובר, מרחק שמונים וחמשה קילומטר, אם כי יש אוטובוס המגיע עד איינבֶּק, ששה קילומטרים מן המקום, ואיך דאגה לתפריט הצמחוני שלו ושלחה להביא חסה טריה מן הכפר הסמוך; כמו־כן נזכרה במאמצים הרבים שהשקיעה בהוצאת ספרוֹ, “פיתוֹם ורעמסס”, בגרמניה.

על־אף חולשתהּ, עלה רוגז אל גרונהּ. היא ניסתה לשכך אותו, ואמרה: “עלינו לסלוח. עלינו ללמוד לסלוח.”

בשתים ושלושים אחר־הצהרים באו גברת ודוקטור רוזנברג. גברת רוזנברג הביאה שוב צרור קטן של אפונה ריחנית, וכיוָן שכל האגרטלים היו מלאים, השׂיגה צנצנת פשוטה ומילאה אותהּ במים. דוקטור רוזנברג נטל כסא מאצל מיטה סמוכה, ושניהם התישבו לידהּ.

“ולחשוב שכל זה בעקבות מעידה קטנה,” הניחה גברת רוזנברג את ידהּ הצנומה, שאצבעותיה הקשות רעדו מעט, על ידהּ של הילדה.

“‘תופעת לוַאי,’ כפי שהרופא אומר,” ניסתה גברת הוֹפר לחייך.

“ירדת במדרגות ו… לא ראית מה שלפניִך?” חקר דוקטור רוזנברג.

גברת הופר חזרה וסיפרה, בפעם החמישית אולי, איך קרה הדבר: היא ירדה במדרגות, ביציאה מן הדוֹרמיציון, יחד עם גברת שטראוך, ובתחתיתן החליקה ונפלה על האבנים. היא חשה רק כאב קל בברכּיִם, שנסרטו מעט, והמשיכה ללכת. לפני שנפרדה מגברת שטראוך, קבעו להיפּגש למחרת, כדי להמשיך בסיור, בעיר העתיקה ובבית־לחם. בנָסעהּ במונית לתל־אביב “שכחה מכל הענין.” רק בערב, בהיותהּ בחדרהּ בבית־המלון, כשעמדה לפשוט את שמלתהּ כדי לשכב – למעשה, ברגע שהרימה את ידיה עם שולי השמלה למעלה מן הראש – תקפה אותהּ סחרחורת והיא נפלה על השטיח והתעלפה. התעוררה – אחר רגעים מעטים, כנראה – ניסתה לקום, וחשה כאילו כל שיווּי־משלקהּ אבד להּ. אז צילצלה לפקיד הקבלה וביקשה לקרוא לרופא, ולאחר שעה לקחו אותהּ לבית־החולים. לפי שעה לא גילו הבדיקות דבר.

“כאבים?” שאלה גברת רוזנברג בשׂימהּ את ידהּ על מפתח לִבּהּ.

“באזוֹר החזה, וגם למטה… כובד…” העבירה גברת הופר את ידהּ לאורך גופהּ הרחב.

"גם האקלים משפיע בוַדאי… הלא אינך רגילה… " אמר דוקטור רוזנברג.

“החום השפיע עלי רק לטובה,” אמרה גברת הופר. “כשהייתי בעמק הירדן ועל שׂפת הכינרת, האויר היה לוהט ממש, ואני…” נשמה אל חזהּ אויר של אושר.

גברת רוזנברג הסתכלה בפניה הרחבות, שבדרך־כלל היו אדומות ושופעות בריאות, ועתה היה להן גוון של צוהב חולני, ואמרה:

“ושם, בבית, אף פעם לא קרה?..”

“אני אשה בריאה, אלזה,” אמרה הילדה בנעימה שהיה בהּ שמץ של תרעומת.

“צר לנו מאד, לכולנו,” אמר דוקטור רוזנברג, “אינני צריך לספר לך מה היה ביקורך כאן בשבילנו… לא, אין זה מן הצדק שכך יסתיים!”

“חטאתי, כנראה,” חייכה גברת הופר.

עיניה של גברת רוזנברג, מבעד למשקפיִם העברים, הביעו התנגדות חמורה:

“אולי אנחנו חטאנו!”

גברת הופר עצמה לרגע את עיניה, אחר־כך פקחה אותן. “אמש, כשהיה כאן שקט, ניסיתי לקרוא בכתבי־הקדש,” הושיטה אצבע אל ארון הלילה, שספר עבה, שחוֹר כריכה, היה מונח על מדפו, “פתחתי, והיה זה פרק 27 בתהילים, והפסוק הראשון שהזדקר לעיני היה: ‘הורני ה’ דרכך ונחני באורח מישור למען שוֹררַי'. שאלתי את עצמי מה נרמז לי בפסוק. מה פירוש ‘למען שוררי’. אך הייתי עייפה מדי…”

במסדרון, תפסה גברת רוזנברג את הרופא התורן, במהרו מחדר לחדר, ושאלה על מצבהּ של גברת הופר. הרופא אמר שהבדיקות עוד לא גילו דבר, אך לאחר נפילה, קורה שאיזה אבר פנימי נפגע, אף־על־פי שאין שום סימן חיצוני לכך.

“אבל היא אשה בריאה מאד,” אמרה גברת רוזנברג. “דווקא משום שהיא אשה בריאה וגדולה,” הצטחק הרופא ומיהר לדרכו.

רגעים אחדים לפני תוך שעת הביקור הרשמית, נכנס לחדר מַלמוּשׁ. הוא עמד מרחוק, בראש מורכן, ידיו משׂוּכּלות לפניו, והתבונן בגברת הופר. כיוָן שלא ידע גרמנית, לא ידע גם איך לפנות אליה.

עיניה של גברת הופר היו עצומות למחצה. מבעד לריסים ראתה גוף מגושם, חולצה לבנה, פתוחה, על־גבי מכנסיִם רחבים וחיוך נבוך. היא זכרה שהיא מכירה את האיש הצעיר הזה, וזכרה שאיש טוב הוא. מכיוָן שהמאמץ היה קשה להּ, שמטה את עפעפיה וניסתה לנמנם.

מַלמוּשׁ עוד עמד והסתכל בּהּ, עד שבאה אחות וביקשה ממנו לצאת.

ב

כשיצא קוּרְט לוי מן המכונית, שנתים לפני־כן, והציג רגליו על המדשאה שלפני בית־האחוזה “ואלדהוף” – עשׂה על הילדה הוֹפֶר רושם עז, ומפתיע מאוד. מן הכתבה הגדולה שקראה על־אודותיו, על התיאוריה שלו, ועל “החוג לאחריות מוסרית” שנתרכז סביבו בתל־אביב, וכן מן המכתבים שקיבלה ממנו בשנה האחרונה – הוא נצטייר בדמיונהּ בדמות פרופסור יהודי שהכירה בנעוריה בהאנובר: איש רם־קומה, בעל שׂער שׂיבה חלק, סרוק בקפידה לאחור, לבוש חליפה מהודרת. האיש שהופיע לעיניה היה שונה ממנו בתכלית: רזה, קל, בעל קצת נמוכה מן הממוצעת, שני שיחי שׂיער פרוע לצדי מפרץ קרחתו, ולעיניו העֵרניוֹת משקפיִם גדולים במסגרות־קרן; ומה שהיה מפתיע מכוֹל, ממש מדהים, היה לבושו: מכנסיִם קצרים וסנדלים! ובחודש אפריל, באירופה – ועוד בסביבה הררית ומיוערת – כשמזג־האויר עדיין צונן! להשלמת התמונה, הוא לא נשׂא תיק בידו, אלא על כתפו היה תלוי תרמיל בד כחול, מרובע, והנהג הוציא מתא המטען לא מזוָדה, אלא שוב תרמיל בד, חום ונפוח.

“ברוך הבא לביתנו,” ביטאה הילדה הופר עברית בהושיטהּ לו יד אמיצה.

קוּרט לוי השהה את ידהּ בידו ואמר גרמנית: “גם עברית הגברת הופר יודעת!”

גברת הופר, גבוהה, בעלת־גוף, צחקה צחוק בריא: “לא, עדיין לא. עדיין לא. את שלוש המלים האלה שיננתי כל השבוע.”

“אני שׂמח לחסות בצל קורתך,” אמר קוּרט לוי עברית, מלה־במלה, ובתרגמו את המשפט לגרמנית, ובהסבירו עם כך את מקור הביטוי “בצל קורתך,” לא הִרפּה מידהּ.

גברת הופר נטלה את תרמיל הבד מן המדשאה ואמרה שקודם־כול עליו לבוא אל חדרו כדי שיוכל להתרחץ ולנוח.

החדר היה בקומה השניה של בית־האחוזה הגדול, ובפָתחהּ את החלון לָרוָחה, הראתה לאורח את הנוף מסביב: היער, כרי הדשא, חצר המשק. כמה מן המבנים שבחצר – הסבירה גברת הופר – הסבירה גברת הופר – שופצו לתכליות אחרות מאז נרכשה האחוזה ל“מכון”: מה שהיה לפנים “בית־המשרתים” הפך למחסן מצרכים למטבח; האוּרוָה – לבית־מגורים נוסף לחָדשי הקיץ, כשמחזורי המבקרים גדולים יותר; והאסם – לאולם ספורט. מעבר לרפת – שעדיין היו בּהּ פרות שסיפקו חלב למכון, ושהיא והצוות הקבוע טיפלו בהן – השׂתרע מגרש כדורסל, ולצדוֹ בריכת שׂחיה, מחוממת רוב השנה. “וזהו כל ‘הקיבוץ’ הקטן שלנו,” אמרה.

“שתפנות במובן האפלטוני,” חייך קוּרט לוי.

“או הנוצרי,” חייכה גברת הופר. ובסָגרהּ את החלון, אמרה:

“כמה זמן לא היית בגרמניה, מר לוי?”

“אני עזבתי ב־32',” אמר. ובהסתכלו החוצה, הוסיף: “הנוף לא השתנה מאז”.

“כן, הנוף תמיד חף־מחטא,” נאנחה הילדה הופר.

ולפני צאתהּ, בהעיפהּ עין על רגליו החשׂופות, הדקות, אמרה: “אינך חושב שיהיה לך קר כאן, בלבוש זה?”

“הו, לא!” אמר קוּרט לוי. “אני מחוסן, אני מחוסן. באקלימים קרים מזה התהלכתי כך. ההרגל מחַסן, כן.”

בערב, לאחר הסעודה המשותפת, נערכה “ההתכנסות”, באולם־האוכל. כחמישים או ששים איש, רובם צעירים, בני שמונה־עשרה עד שלושים, ישבו במעגל גדול, וקוּרט, במכנסיו הקצרים, בסנדליו, וסודר אפור וגבהּ צוָארוֹן לגופו, ישב בין גברת הופר ובין דוקטור גרונוַאלד, איש כבן ארבעים, בעל פנים בהירות ומפיקות טוב, שהיה גם הוא ממדריכי ה“מכון”.

כמו כל “התכנסות”, החלה גם זו בקריאת פרק מכתבי־הקודש, וגברת הופר, הספר על ברכיה, פתחה אותו במקום שמסַמן העור הראה, והיה זה פרק ס“ב בישעיהו, הפותח במלים “למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט”. אחר־כך בירכה את קוּרט לוי לבואו “בצל קורת המכון” ואמרה לנאספים שבראותהּ את קוּרט ברגע הראשון (“האם מותר לי לקרוא לך קוּרט?” החוותה ראשהּ כלפיו, והנאספים צחקו באהדה רבה בהתירו להּ לקרוא לו כך) עלתה לעיני־רוחהּ דמותו של אלישע הנביא, שהיה “איש־אלוהים”, לבוש אדרת שׂיער, והתגורר בעליית־קיר קטנה, ובהּ מיטה ושולחן וכסא ומנורה. (“אם אני אלישע, הרי אַת השונמית שנתנה לו את עליית־הקיר, והאכילה אותו לחם”, נכנס קוּרט לתוך דבריה ועורר שוב גל של צחוק. וכשעל כך אמרה הילדה, “לחם וירקות! כי להוֶי ידוע לכם שקוּרט הוא צמחוני!” – גבר הצחוק שבעתיִם ונתלוו לו מחיאות כפּיִם). הילדה הופר סיפרה איך התוַדעה אל קוּרט ואל תורתו (“לא, לא תורה! עקרונות חיים!” זקף קוּרט אצבע כנגדהּ, והיא תיקנה דבריה בחיוך): היא קראה מאמר גדול עליו ברבעון התיאולוגי־הפרוטסטנטי, וככל שהוסיפה לקרוא, כן רחב מעגל האור סביבהּ, כמו בשעת זריחה, כשהשמש עולה מן האופק. ויחד עם זאת גברה בהּ הפליאה – עד כמה רב הדמיון בין המהות הרוחנית של עקרונותיו של קוּרט ובין זו ש”המכון" מיוסד עליה. לא זו בלבד, אלא אפילו שם החוג של קוּרט, “החוג לאחריות מוסרית”, דומה כל־כך לשם המכון, “המכון לאחריות אנושית”. היא מצאה את כתָבתוֹ באמצעות הרבעון, כתבה אליו, קוּרט הואיל לענות, ומאז המשיכו בהתכתבותם (“האם ששה מכתבים קיבלתי ממך?” פנתה אל קורט. – “השביעי בדרך,” אמר קוּרט ועורר שוב גל של צחוק). כשנודע להּ שהוא עומד להשתת, בסימפוזיון על “חירות היחיד בחברה הטכנוקרטית”, המתקיים בקיימברידג', ביקשה ממנו שבדרכו חזרה לישראל יואיל לכבד את “המכון” בביקורו. הוא נענתה לבקשתהּ “והנה הוא יושב בתוכנו, אמנם רק ליומיִם, אבל אנחנו ננצל אותו במיטב יכָלתנו, במידה שהוא רק ירשה לנו להיות מנוצל.”

“זה לא יהיה קל,” הצטחק קוּרט, ולאחר זאת נתבקש לשׂאת את דברו.

קוּרט פתח את דבריו בהצהרה שאין הוא “פילוסוף”, אם כי למד פילוסופיה, ובוַדאי לא “מטיף דת”, אלא שלעקרונותיו הגיע בדרך של התנסות אישית, שאת מסקנותיה הוא מנסה להעביר לאחרים; לפיכך, כל מה שיאמר בערב זה לא יהיה אלא “אוטוביוגרפיה רוחנית”.

לאחר שעזב את גרמניה, סיפר, היה ארבע־עשרה שנים חבר בקיבוץ. עבד בחקלאות, היה פעיל בעניני הציבור (“קורט הוא עניו מאוד,” הרשתה לעצמהּ הילדה להיכּנס לדבריו, “למעשה, היה אחד ממנהיגיה הרוחניים של התנועה הקיבוצית”; ותנועת־היד של קוּרט אמרה: לא צריך להגזים…) וחש סיפוק בעבודתו ובחייו. אך כבר ב־1944, בעקב מקרים מסוּימים, הבחין ב“מחלת שורש” בצורת חיים זו: דווקא עובדת היות הקיבוץ מבוסס על עקרונות של צדק ושוויון, כמסגרת “נתונה”, גורמת לכך שהיחיד יפרוק מעל עצמו אחריות מוסרית למעשיו ויטילהּ על הקולקטיב. כדוגמה אחת מני רבות: בבוא חבר קיבוץ העירה, הוא לא יושיט נדבה לעני, כיוָן שהוא רואה עצמו שייך “ממילא” למסגרת מוסרית ועל־כן אין עליו חובות מוסריות אינדיבידואליות. על־ידי כך חדלה המוסריות להיות מאבק מתמיד של אדם עם עצמו, ונעשתה מצב “נתון”, ההורס את עצמו באופן דיאלֶקטי. החברה שהתימרה להגשים את המוסר היא שהביאה להתנוונותו.

ב־1946 עזב את הקיבוץ – כשהוא נאלץ להיפּרד, בשברון־לב, גם מאשתו ומשני ילדיו, האחד היה אז בן שבע והשני בן שלוש (דוקטור גרונוַאלד ביקש להעיר כאן, שעל כך נאמר במתיא פרק 10: “האוהב את בנו ואת בתו יותר משהוא אוהבני, איננו שוֶה לי”, וקוּרט הגיב בחיוך) – ויצא לשוט בעולם. נדד מארץ לארץ (“בסנדלים?” שאלה אחת מן העדה, “כן, בסנדלים,” צחק קוּרט), נסע להודו, יצק מים על ידיהם של מורים אחדים במשך כשנתיִם, אך לא מצא תשובה לשאלותיו בתורתם. מהודו נסע לאנגליה, הסתופף בצִלָן של חבורות תיאוסופים וחסידי אוּספֶּנסקי, וב־1950 חזר לישראל. שמונה שנים התבודד בצריף קטן, בלב פרדסים, על־יד אחת המושבות ביהודה, עבד קצת לפרנסתו, חי על לחם ומים, וכתב את חיבורו “הדרך החמישית”, שהיתה בו תשובה ל"הדרך הרביעית של אוּספֶּנסקי. בספר זה, שהופיע ב־1957, כבר מצויות ההנחות לעקרונותיו, שאותם פיתח וגיבש בספרו השני “פיתוֹם ורעמסס”. מעט־מעט התרכזו אנשים סביבו, מאלה שדבריו “דיברו אל לבּם” (“לא. הרשה לי, קוּרט,” קטעה אותו הילדה הופר; וסיפרה בדרמתיות את אשר קראה בכתבה, איך הפך משכנו הדל מרכז ל“עולי־רגל”. קוּרט לא הפריעהּ ולא הכחיש את דבריה), וכך התלכד החוג שנקרא אחר־כך בַשם – שאיננו בדיוק לפי טעמו – “החוג לאחריות מוסרית”. כדי להימָצא בתוכו, כדי לקיים אפשרות של השפעה, עזב את מקום התבודדותו ועבר העירה, לתל־אביב. בכך השלים מעגל שלם: מן החברה והחוצה, ומן החוץ בחזרה אל החברה; ובזה הגשים, הלכה למעשה, את העקרון הראשי שאותו ביסס בשני ספריו: על האדם השואף לחיות חיים מוסריים להשתחרר מן “האחריות הקולקטיבית” של החברה ולעמוד פנים־אל־פנים מול עצמו, על־מנת לשוב אחר־כך ולהיות חלק ממנה.

ההרצאה, שקוּרט, בקולו השורקני במקצת, השמיעהּ בשטף, ובחיוניות שהבזיקה מעין ניצוצות באולם, נמשכה עד חצות, ולאחריה הקיפו אותו רבים מן הנאספים, העתירו עליו שאלות – בעיקר על הקיבוץ והיחסים בתוכו – ולולא הילדה הופר, שביקשה כי ינחו לו, בהיותו עייף מדרך ארוכה, ודאי היו הכוֹל נשארים עד אור הבוקר.

יום המחרת היה יום א', וקוּרט לוי נענה להזמנה להיות נוכח בתפילת הבוקר. בית־התפילה היה אולם מלבני, לבן, שלא היו בו אלא כמה שורות ספסלים וצלב עץ פשוט תלוי על הקיר, מעל לשולחן מכוסה מפה לבנה ועליו נרות בשני פמוטות עץ כפריים. דוקטור גרונוַאלד ניהל את התפילה ללא שום טקס פולחני: הוא קרא את הפסוקים מן הספר והמכונסים ענו אחריו במקהלה, לעתים בקריאה לעתים בשירה, בקימה ובישיבה לסירוגין, ורק פעם אחת כרעו על ברכיהם והרכינו ראשיהם בדומיָה לדקות מספר. לאחר־מכן נשׂא דוקטור גרונוַאלד דרשה קצרה על הסיפור מן הברית החדשה בדבר שני האנשים, שיצאו מבית־הקברות, וישו גירש את הרוחות מתוכם. הוא המשיל את הסיפור על גרמניה הנאצית, אחוזת השדים, שכפרה בבן־האלוהים, וקשר את הדברים עם דבריו של קוּרט לוי, “השליח מישראל, בן ארצו ועמו של המשיח,” על האחריות המוסרית של היחיד.

אחר־הצהריִם הרצה קוּרט על ספרו “פיתום ורעמסס”. מכיוָן שהיה זה יום חמים, הציעה הילדה הופר לקיים את ההתכנסות תחת כיפת השמיִם. האנשים ישבו במעגל גדול על המדשאה שלפני בית־האחוזה, קורט שׂיכּל את רגליו בישיבה מזרחית, והילדה קיפלה רגליה תחתיה וכיסתה אות בשמלתהּ. שוב: לא על הספר עצמו דיבר קוּרט, אלא סיפר איך כתבוֹ. הוא סיפר שכשחזר וקרא בספר “שמות” על עבדות ישראל במצרים, ניסה לראות את העובדים בפרך מבני־ישראל – לא כמחנה אנונימי, אלא כציבור המורכב מיחידים; ובאופן זה ניסה לראות גם את הנוגשׂים המצרים, כל אחד לעצמו. ראיה זו הביאה אותו להתעמקות בבעיית “הסבל הקולקטיבי” ו“האשמה הקולקטיבית”. הוא שאל את עצמו, אם היתה, למשל, זכות למשה לעשות דין לעצמו ולהכות למוות את האיש המצרי שהִכּה את האיש העברי. (דוקטור גרונוַאלד, שישב בקוטב הנגדי של המעגל, העיר כאן, שב“דרשת ההר” אומר ישוע: “לא תשפוטו ולא תישָפטו, כי במשפט אשר תשפוטו תישָפטו גם אתם”; וקוּרט לוי הודה לו על הערה זו ואמר שאמנם הוא דן בספרו בפסוק זה שבברית החדשה). ומן הבעיות הקשורות ב“מצב העבדות”, עבר להרהר בבעיות הקשורות ב“מצב הגאולה”. האם ההשתחררות הקולקטיבית מ“בית־עבדים” מביאה ממילא להשתחררות של היחידים, במובן המוסרי והרוחני?

השמש כבר ירדה אל מאחרי העצים כשסיים קוּרט את דבריו, וצינה נשתררה. הבחורות חיבקו את כתפיהן בזרועותיהן, ודוקטור גרונוַאלד כתש באגרוף ימינו את כף־יד שמאלו כדי להתחמם; אך הילדה הופר ביקשה מן הנוכחים להאריך את ישיבתם – ואת רוחם – עוד כמה רגעים, כי ברצונה לקרוא קטע מתוך ספר מסוּים שנתחבר לפני יותר מחמשים שנה, ושלדעתהּ יש ענין מיוחד להשמיעו עתה, בשעת ביקורו של “ידידנו מישראל”. היא נטלה מן הדשא את הספר, שהיה עטוף בנייר ועל־כן לא נראה שמו על הכריכה, פתחה אותו, קראה מתוכו, ומדי פעם העיפה מבטהּ מן הדף אל פניו של קוּרט, כאילו לראות אם מנחש הוא את שם הספר. לאחר כמה משפטים, זרחו פניו של קוּרט בחיוך רחב, וכשהגיעה אל הקטע המדבר על “הרמוניה יעודה מראש בין הרוח היהודית והרוח הגרמנית, ששתיהן דבֵקוֹת באידיאליזם המוסרי” – אמר כלפי הילדה: “כן כן, זה היה כמעט התנ”ך שלי בנעורי, לפני שהפכתי לציוני"; ובפנותו אל האחרים, נקב בשם הספר – “דויטשטום אונד יודנטום” של הרמן כהן – ואמר כמה משפטים על תָכנוֹ. “עלינו לזכור, כמובן,” הוסיפה הילדה, בפנותהּ גם היא אל מעגל היושבים, “שהרמן כהן לא יכול היה לחזות אז את הטרגדיה הנוראה שתתחולל בארצו עשׂרים שנה לאחר־מכן, ושתטביע בנחלי דם את ההרמוניה הנפלאה שעליה דיבר.”

בערב, שהיה ערבו השני והאחרון של קוּרט באחוזה, נכונה לו הפתעה: כשנכנס לאולם־האוכל בלוויית הילדה, ברגע הופיעו בפתח, קמו כל היושבים סביב השולחנות על רגליהם וקידמו את פניו בשירה עברית – “הבאנו שלום עליכם”. קוּרט היה נרגש, נשׂא ידיו למעלה, כמברך המונים, השתחוַה והודה ושוב הודה. כשהגיע למקומו, והכוֹל התישבו, קם דוקטור גרונוַאלד ואמר כמה דברי פרידה. הוא אמר שביקורו של קוּרט לוי ב“מכון” היה חוָיָה שלא תישָכח מלב כל הנוכחים, וש“הקִרבה ברוח וברגש” ששׂררה בין האורח ובין מארחיו כל שעות הימָצאו בתוכם – שעות קצרות מדי, למרבה הצער – מסמלת את השלב הרוחני החדש ביחסי שתי הדתות ושני העמים. קוּרט קם והודה, אף הוא בדברים קצרים. הוא אמר, שהנמצאים ודאי יבינו שלא קל היה לו לחזור אל הארץ שבהּ נולד, גדל וחונך, לאחר כל מה שאירע בהּ בתקופת “שלטון החושך”, אך הפגישה עם חבורה “צעירה ונפלאה” זו, שגידולהּ בגרמניה שלאחר המלחמה, חזרה ואישרה לו את תפיסתו בדבר “אפשרות הגאולה האנושית בדרך של קבלת אחריות אינדיבידואלית.” הוא הביע את תקוָתוֹ – שעוד יזכה להיפּגש עם רבים מן הנוכחים כאן – וקודם־כוֹל עם גברת הילדה הוֹפר – “שכבודהּ על המקום והמקום הוא כבודהּ” – בישראל.

אחר קונצרט של רביעיַת כלי קשת, שהתקיים באולם־האוכל, ליוותה הילדה הופר את קוּרט לחדרו.

בהגיעם לחדר, הוציאה גברת הופר ספר מאמתחתהּ, הניחה אותו על השולחן, ואמרה: “את זה אני מבקשת שתִשׂא אתך כמזכרת אישית ממני.” שם הספר היה “אכן חֳליינו הוא נשׂא”, והילדה בהתיישבהּ על הכסא, אמרה, שמחברו, הכומר יוהאן גיאורג יורגנס המנוח, היה דודהּ, אדם שרחש חיבה עמוקה לעם היהודי, ולאחר “ליל־הבדולח”, כשנהרס בית־הכנסת המפואר בהאנובר (היא היתה אז בת שש־עשרה, יתומה מאב ומאומצת על־ידי דודהּ), שׂם נפשו בכפו והגיש מחאה נמרצת לשלטונות העיר על שלא עמדו בפרץ והניחו לפורעים לחלל מקום קדוש לאלוהים, ושנתיִם לאחר־מכן הבריח – שוב בחירוף־נפש – שתי משפחות יהודיות לשוייצריה וכך הצילן מהשמדה בטוחה. בשם הספר כבר כלול הרעיון המרכזי שבו: העם היהודי – כמו ישוע המשיח – נשׂא את חֳליי העם הגרמני וסבל את מכאובי הנצרות.

סיפורה זה של הילדה הופר גרר שׂיחה בין השניִם על בעיית האשמה הנוצרית, שנתארכה עד חצות.

בבוקר החליטה גברת הופר ללווֹת את קוּרט לוי עד האנובר. היא נכנסה אתו למכונית, ובשבתם יחד, נטל קוּרט את ידהּ בשתי ידו ולא הניחהּ כל הדרך הארוכה, כאילו בעשותו כך ביקש להעביר אליה גם פיסית את הדברים שהשמיע להּ בשִפעה ובחיוניות כה רבה – עד הגיעם העירה.

כשהושיטה לו את ידהּ בתחנת הרכבת, חשב רגע קוּרט אם לא מן הראוי הוא שיִשק לה נשיקת פרידה, אך לחיצת ידהּ האמיצה, והחיוך הבהיר והגלוי על פניה הניאו אותו מעשׂות כן.

ג

כשעמדה גברת הופר באולם נמל־התעופה בלוד וחיכתה למזוַדתהּ שתגיע על־פני הרצועה הנעה (האויר היה חם ולח, אם כי היתה זו כבר שעת ערב, והיא עמדה מיד על טעותהּ, שלבשה לנסיעה חליפת צמר בהירה תחת ללבוש שׂמלה קלה), הבחינה מרחוק בקוּרט, העומד מעבר למחיצת הזכוכית ומנופף להּ בידו במרץ. פניה האירו, היא החזירה בנפנוף, ועם כך ראתה שיחד עמו נמצאים עוד גבר, גבהּ־קומה, במשקפיִם, שניפנף גם הוא בידו – אמנם בהיסוס־מה – ואשה נמוכה ובהירת־שׂיער, שנפנפה גם היא, אך לא בידהּ אלא בצרור פרחים שבידהּ. היא לא היתה בטוחה אם אליה מכוּוָנים נפנופיהם או אל נוסעים שעמדו סמוך להּ. הכוֹל היה שונה מאד מבאירופה, וביחוּד הלבוש הקל והמרושל של האנשים – לרבות זה של הפקידים והשוטרים – והעדר־הפורמליות המוחלט. האנשים סביבהּ נראו להּ פזורי־נפש במקצת, מודאגים במקצת, והיא לא ידעה להגדיר לעצמהּ למה הדבר דומה. למחנה־מעבר, אמר לעצמהּ בהיתול־מה, בצַפּוֹתהּ למזָודה שבוששה להגיע.

בצאתהּ מן האולם – כשהיא מסיעה לפניה את עגלת המטען – ציפו להּ לא שלושה אלא ארבעה. הרביעית בחבורה היתה אשה גבוהה ורזה, חִוורת־פנים, בעלת שׂיער ספק צהוב־דהוי ספק שׂיבה, גזוז קצר. קוּרט לוי – במכנסיו הקצרים, בסנדליו, כפי שהכירתנו מאז – לחץ את ידהּ בחום, בירך אותהּ ב“ברוכה הבאה”, בעברית ובגרמנית, והציג את הבאים עמו: הגברת והאדון רוט, חברי “החוג שלנו” (הגברת רוט, בעלת ארשׂת עליזה, צחקנית, הושיטה את צרור הפרחים; והאדון, לבוש חליפה נאה ועניבה, קד בנימוס); ומארגוט. מארגוט העלתה חיוך קלוש על פניה, וגברת הופר תמהה אם גם היא חברת “החוג” או שמא היא קרובת־משפחה של אחד מן השלושה, ומדוע היא מוצגת בשמהּ הפרטי בלבד.

משנכנסו למכוניתו של מר רוט, הציעה מארגוט לגברת הופר לשבת עם קוּרט מאחור, והיא עצמהּ התישבה במושב הקדמי. קוּרט היה עֵרני. הוא שאל על “המכון”, שאל לשלום כמה אנשים שזכר את שמותיהם, ודיבר על התכנית שנקבעה לגברת הופר בביקורהּ. בתוך כך התברר שקוּרט לא קיבל את מכתבהּ האחרון, ששלחה לפני שבועיִם. דבר זה לא רק הפליא את הילדה, אלא גם ציער אותהּ מאוד, כי במכתבהּ הביעה כמה משאלות לשינויים בתכנית היעודה: את הסיור בירושלים, למשל, ביקשה לדחות לימים האחרונים דווקא, “כדי להשאיר את הצימוק לסוף”; וכן ביקשה לבטל קבלת פנים ב“מרכז לתרבות” הגרמני בתל־אביב – דבר שאינהּ רואה בו כל טעם – ולהוסיף במקום זה ביקור של חצי יום בקיבוץ. מר רוט, שהיה איש־מעשׂה יותר מקוּרט לוי, הניח את דעתהּ ואמר, שכל שינוי שתרצה בו ייעשׂה ואין כל בעיות; כל רצונם הוא שתרגיש עצמה חָפשית ותפיק את מירב ההנאה מביקורהּ והוסיף ואמר: “אני והמכונית שלי ואשתי עומדים לשירותך כל שעות היממה.” “אינך נראה לי כאדם שיצא לגימלאות, מר רוט!” אמרה גברת הופר. “הו, לא, עדיין לא!” צחק מר רוט בשׂאתו מבטו אל הראי שמעל לראשו, “אבל אם אדחה עריכת שניִם־שלושה חוזים, ייתכן אפילו שאמנע עָגמת־נפש מאחד הצדדים”. “לזה אני קוראת ‘אחריות מוסרית’!” צחקה הילדה הופר. “אילו ידעת כמה כספים הפסיד יהויכין בגלל ‘האחריות המוסרית’ שלו!” אמרה גברת רוט ברוח טובה. “אני בטוחה שהפסדו יוצא בשׂכר גדול!” אמרה גברת הופר. “אלמלא כן לא היית מוצאת אותנו בחרת האיש הזה!” אחזה גברת רוט בזרועו של קוּרט וחייכה אליו בחיבה. “בדבר זה אני מתקנאה בך,” אמרה הילדה ושמה לבּהּ לכך שכל עת הנסיעה לא הפנתה מרגוט את ראשהּ אליה אף פעם אחת ולא הוציאה הגה מפיה.

בהגיעם אל המלון (“מלון לא יקר, אך שקט ונקי,” כפי שביקשה גברת הופר במכתביה), נכנסו השלושה עמהּ, סייעו להּ אצל דלפק הקבלה, ולפני היפּרדם מעליה, נמנו וגמרו שלמחרת באחת־עשרה תבוא אליה חוה רוט ותצא עמהּ לסייר בעיר. “אם כן נראה אותך אצלנו מחר בערב,” אמרה מארגוט לפני צאתם.

בחדרהּ בקומה השלישית (מבעד לחלון נראו בית דו־קומתי, ישן וקלוף טיח, חצר ובהּ עץ ממורטט, רחוב צר, ומאחורי הרחוב התנשׂא בנין גבוהּ, רב־קומות, בנוי בטון קודר), חשבה הילדה: “אצלנו?” האם היא אשתו השניה של קוּרט? או אולי חזר אל הראשונה? אם כן מדוע לא הזכיר אותהּ כלל, לא בהיותו ב“ואלדהוף” ואף לא באחד ממכתביו? או שמא אחותו היא?

בשָכבהּ במיטה, ערה, קשוּבה אל קולות הלילה הזר – מילא את לבּהּ רגש של התפעמות שידעה לכנותו “רגש רליגיוזי”. היא אמרה לעצמהּ: “אם כן כאן אני, בארץ־הקודש.” היא נטלה את ספר התנ"ך מעל שולחן־הלילה ופתחה לקרוא בו.

היא נרדמה רק בשתיִם, אך כבר בשמונה ושלושים העיר אותהּ צלצול הטלפון, ובהרימהּ את השפופרת (האויר בחדר היה חם, כאילו בחוץ כבר יקדה השמש), שמעה קול של אשה לא־צעירה, שבירכה אותהּ בחגיגיות לבואהּ לישראל. היא אמרה ששמהּ חנה בן־דויד – לפנים מאנהיים – חברת “החוג”, והציעה להּ את עזרתהּ בכל אשר ינעם לאורחת – אולי סיור בעיר ובסביבתהּ? – כי יש להּ מכונית, והיא נוהגת, והיא פנויה כל היום. גברת הופר הודתה מאוד ואמרה שכבר נקבעה להּ תכניתהּ למשך היום. “נודע לי שאַת מהאנובר,” אמרה חנה בן־דויד, “גם משפחתי מהאנובר, אם כי הייתי ילדה כשיצאתי מגרמניה. הכוֹל השתנה שם בוַדאי.” –“הו, כן! הכוֹל!” אמרה הגברת הופר. “נתראה, אם כן, בערב,” אמרה חנה בן־דויד וחזרה ובירכה אותהּ לבואהּ.

באחת־עשרה בדיוק היתה חוה רוט במלון, ובצאתן יחד לרחוב, נעצרה הילדה על מקומהּ, מוּכּת פליאה, וקראה: “כמה אור! כמה מסנוור! איזה אור לבן!” – “כן, אַת במזרח עכשיו! באוֹריֶנט! אמרה חוה רוט, ויעצה להּ להרכיב משקפי־שמש לעיניה אם האור חזק להּ מדי. “לא, זה נפלא!” קראה הילדה, כל זה שונה כל־כך, ים־תיכוני כל־כך, גלוי כל־כך!” הן טיילו בכמה רחובות, ואחר־כך לאורך הטיילת שעל שׂפת הים, והילדה לא חדלה להתפעל מן האור, מן “הפתיחות”, מלובן הבתים, מלבושם הקל של האנשים, שכה רבים מהם התהלכו בגופיות, בסנדלים, במכנסי־ים, ונשים בחלוקים קלים, ועורן שזוף. “כמו במחנה־נופש!” אמרה, ומדי פעם נעצרה, צימצמה עיניה כלפי מעלה וקראה: “ואיזה שמיִם!”

השעה היתה כבר ארבע כשחזרו אל בית־המלון, וחוה רוט – שהילדה מצאה בהּ אשת־שׂיחה נעימה, מרבה להתבדח וגלויַת־לב – הבטיחה להּ שבעלהּ והיא יבואו בערב לקחתהּ אל ביתו של קוּרט, לפגישה עם “החוג”.

“החוג” היה מתכנס אחת לשבועיִם־שלושה, ובדרך־כלל לא עלה מספר המשתתפים בפגישותיו על שנים־עשר, אך הפעם נקבצו אל ביתו של קוּרט כעשרים וחמשה איש, ביניהם שהגיעו מחוץ לעיר: פרופסור הרמן והמוסיקולוגית גברת שטראוך מירושלים; יוליוס שפר מכפר־וארבורג; גברת ואדון מרקוס מאשקלון; ואפילו ממרחק כה רב כקריית־ביאליק, הגיע אחד, המורה הוָתיק יהודה אדר. חנה בן־דויד, שידעה כי מארגוט לא תטרח להכין אלא תה וביסקויטים בלבד, הביאה עמהּ עוגה גדולה, ועזרה בהגשה; וכך, עוד לפני שהתישבו הנאספים בחדר הגדול – חדר־מגורים שהיה גם חדר־עבודתו של קוּרט וכל כתליו מכוסים ספרים למאות – היתה להילדה הופר הזדמנות להחליף דברים עם רבים, בעמידה, על כוס תה ועוגה. קוּרט ניגש מדי פעם, הציג עוד מישהו מן הקרואים, והיא שׂמה לבּהּ לגילם הגבוהּ של חברי “החוג”, שכולם היו בני למעלה מחמשים לפי מראיהם. כולם, חוץ מאחד: צעיר כבד־תנועה כבן עשרים וחמש, שחוָה רוט הביאה אותו לפניה והציג אותו כ“אברהם מלמן, אבל כולנו מכנים אותו מַלמוּש, בן־הזקונים שלנו, הצבר היחיד במשפחה.” דווקא אתו רצתה גברת הופר לשׂוחח, אלא שהתברר להּ מיד שאינו מבין גרמנית, גם לא אנגלית (הוא עמד כנגדהּ כשחיוך מתנצל ורוחש חיבה שפוך על פניו הרחבות, ולא אמר דבר), ובין כה וכה נקראו הנאספים להתישב על הכסאות הערוכים סביב־סביב.

לא קוּרט פתח את המסיבה; אלא נתכבד בכך הזקן שבחבורה, דוקטור פאול רוזנברג, בן השבעים ושמונה, מחברם של מחקרים על היינה ולסינג. שלא כמקובל ב“חוג”, הוא קם על רגליו והתיצב מאחורי כסאו. הוא דיבר בראש מורכן מעט, בפנים חמורות, ורק מפעם לפעם נשׂא את מבטו אל הנאספים. (קולו היה נמוך וכבד בדרך־כלל, אך פתאום היה מתנשׂא, כאילו בחמת־זעם, ונדמה שלא בהתאם לתוכן הדברים. מי שלא הכירו, היה תמיהּ, על מה הוא מתרגז, או על מה הוא מצטער כל־כך; אך ה“חוג” כבר היה רגיל בכך.)

ההתוַדעות אל מפעלהּ ההומני של גברת הופר, אמר – בקַדרוּת, משום־מה – לא מתחילה הערב, אלא מאז “הבשׂורה” שהביא עמו קוּרט לוי ובאמצעות כמה מן המכתבים שנקראו בפגישות “החוג”; אלא שקִרבת הרוח האמִתית נוצרת על־ידי מגע אישי, כפי שלימד בוּבר, ועל־כן הפגישה הנוכחית היא זכות גדולה. לאחר־מכן אמר – בהתרגשות – כי את הטרגדיה שעברה על יהדות גרמניה – על יהדות אירופה כולהּ – אי־אפשר לשכוח ולא נכון לשכוח, אולם אין לפקוד חטאי אבות על בנים, כי “איש בעוונו ימות”. וכשדיבר על “הסובלנות החדשה”, הרים את קולו פתאום כנביא זעם. כשם שבנצרות קיים המושׂג שכל אדם צריך לשׂאת את צלבו, כך ביהדות חייב כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. משמע: הוא בעבדות והוא בגאולה. “אתה הוא המכבי! אתה הוא המשיח!” קרא בהתרגשות ובקול גדול בעברית, וחזר וקרא בגרמנית. לבסוף פנה אל גברת הופר ואמר: “אנו רואים אותך אחות־ברוח, על־כן הרשי לי לומר לך בשם כולנו: אחותנו אַת, גברת הילדה הופר, וברוך בואך אל חיק משפחתנו!”

גברת הופר, שפניה, האדומות בלאו הכי, נצרבו בהליכה הממושכת בשמש, הסמיקה עתה מאוד, ודומה היה שגם המשולש שבין צוָארהּ וחזהּ הסמיק. (לאחר־ מכן, ובפגישות הבאות, הבחינו רבים בחילופי צבע תדירים אלו בפניה ובצוָארהּ, מורוֹד לסמוק, ולהיפך, שהעידו על גיאות ושפל ברגשותיה). היא הודתה בענוָה למברך ולמארחים וסיפרה בקצרה איך התוָדעה אל קוּרט לוי ואל עקרונותיו. מכאן עברה לספר על “המכון” ועל פעולותיו: “בית פתוח” לכל הרוצה לבוא – לשבוע, לשבועיִם או לשלושה – לדון בשאלות המשבר הרוחני והמוסרי של דורנו, מתוך תחושה של אחריות אישית; כלומר – מתוך הכרה שהשינוי המיוחל לא יבוא על־ידי תמורות פוליטיות, חילופי שלטון וכדומה – אלא על־ידי התחדשות פנימית: נשמה חדשה, בריאה, חדשה. “כי,” אמרה גברת הופר מתוך הדגשה רבה, שנעו להּ נענועי ראש של הסכמה, ביחוד מצד הנשים שבקהל, “אנו חיים יחד, אך יורשים גיהנום או גן־עדן, כל אחד לחוד!” כשסיפרה שעם “המכון” קשורים כשמונה מאות איש, בכל רחבי גרמניה, רובם הגדול צעירים בני עשרים עד שלושים, וכחציָם מגיעים מדי קיץ לסמינרים ב“ואלדהוף” – עבר רחש של התפעלות וקנאה בין המכונסים, וחוה רוט תירגמה את הדברים למלמוש (שהאזין כל הזמן לדברי גברת הופר בלי לגרוע עין ממנה ) ואמרה לו שהוא חייב לגייס את הדור החדש ל“חוג”! “אתה המכבי!” צחקה ואמרה.

גברת הופר אמרה שתשׂמח לענות על שאלות; ואכן אלה היו רבות מאוד ונָסבּוּ הן על “המכון” והן על גרמניה בכלל.

בכל עת הרצאתהּ חיפשׂה הילדה במבטהּ את מארגוט ולא מצאה אותהּ במעגל היושבים. רק לאחר־מכן ראתה אותהּ ניצבת מאחור, על המפתן שבין החדר והמסדרון, שעונה אל המשקוף ופניה אילמות־הבעה. היא ציינה לעצמהּ כמה דקות וחיורות שׂפתיה.

“קוּרט, ואתה שתקת כל הזמן!” אמרה הילדה כשהכוֹל עמדו כבר, והיו בדרכם לצאת. “אני הקשבתי,” אמר קוּרט בעיניִם עצובות באחזוֹ בידהּ, “והרי זו רק התחלה של דיאלוג!”

במכונית של רוט, שהסיעה אותהּ בחזרה אל המלון, אמרה הילדה הופר: “מארגוט… האם תמיד היא שתקנית כל־כך?” לרגע נשׂתררה שתיקה, כאילו כל אחד מבני־הזוג חיכה לרעהו שיענה על השאלה, אחר־כך אמר יהויכין רוט: “אַת יודעת בוַדאי שהיא איננה חברה ב’חוג'.” “אבל היא… גרה עם קוּרט, לא כן?” “הו, כן, כבר כחמש־עשרה שנה!… אם כי לא בנישואין…” חייך יהויכין כשידיו אוחזות בהגה ומבטו נטוי לפנים.

כשישבו שלָשתם בפואיה של המלון, בטרם תעלה הילדה אל חדרהּ, סיפרו להּ יהויכין וחוה על מארגוט. מארגוט היא וינאית, סיפרו, בתו של המנצח מַכּס בראון, ולאחר ה“אַנשלוּס” שדדו הנאצים את ביתם ואת אביה לקחו למחנה־ריכוז, שממנו לא חזר. היא הצליחה להימלט לאנגליה ב־1939, ולאחר המלחמה עלתה ארצה ופתחה מעין “מכון” פרטי להתעמלות אורתופדית. במקצוע זה היא עוסקת עד היום, וה“מכון” הוא בבית שבו היא מתגוררת עם קוּרט. כשהיה קוּרט “נזיר מתבודד” במושבה, ואחדים מאלה שהם עכשיו חברי “החוג” החלו עולים־לרגל אליו, היתה גם היא ביניהם. היא התרשמה מאוד מאישיותו, התאהבה בו (כאן חלקה חוה רוט על בעלהּ. “אל תאמר ‘התאהבה’. היא לא מסוגלת להתאהב!” – האם ירדת אל מעמקי לבהּ?" אמר יהויכין), וכשדובר על כך שיעבור העירה, הציעה לו את ביתהּ. מאז, היא המפרנסת אותו, היא הדואגת לכל צרכיו, והיא גם “מגוננת” עליו, לבל יפריעו לו בעבודתו. “למעשׂה, היא שׂמה מצור עליו!” צחקה חוה רוט.

“מדוע לא הצטרפה ל’חוג', אם כן?” שאלה גברת הופר.

“היא היתה מן הראשונים בו,” אמר יהויכין רוט, “אלא שאחר־כך הסתייגה יותר ויותר, עד שחדלה לגמרי לבוא לפגישות.”

“מסתגרת בחדר הסמוך,” חייכה חוה.

“הסתייגה, אמרת. האם… מן העקרונות הסתייגה?”

“אין לדעת… הלא מעולם לא הצהירה על כך!” אמר יהויכין.

“איננו יכולים לרדת אל מעמקי הלב, כמו שאומר יהויכין,” הצטחקה חוה.

“יש בהּ איזו אצילות בפָנים…” אמרה הילדה הופר בארשׂת של עצב בעיניה התכולות.

בחדרהּ, לפני הירדמהּ, פתחה גברת הופר את כתבי־הקודש בספר יוחנן פרק ד' וקראה את סיפור האשה השומרונית אשר נתנה מים לישוע.

ד

בית־המלון היה בסיסהּ של הגברת הופר, וממנו יצאה למסעותיה. למעשה, לא היה עליה לדאוג לסידוריה. היא היתה מוקפת חיבה של מעין משפחה גדולה. לא רק חברי ה“חוג” הציעו את שירותם ואת עזרתם, אלא גם רבים אחרים ששמעו על בואהּ וצילצלו בשעות הבוקר, לפני צאתהּ, או בשעות הערב, בחָזרהּ עייפה מנסיעה ארוכה, וביקשו להזמינהּ לארוחת־ערב או לפגישה. כך הזמינו אותה, יום אחד “ארגון יוצאי האנובר”, ויום אחר איזו “אגודת ידידות”, והיה עליה לגייס את מיטב נימוסיה כדי לא להעליב מישהו בסָרבהּ לו.

הדבר גרם לעתים אי־נעימויות. ביום השני שלאחר פגישת “החוג”, הסיעו אותהּ אדון וגברת אדורם לחיפה ולעכו, כפי שנדברו מראש. אך אדורם – איש שמן בעל קול כהוי וחדגוני – נתגלה להּ עד מהרה הן כפטפטן, שלא הניח להּ רגע להתרשם ממראה עיניה בשקט, בלי לוויית הסברים, והן כטועה ומטעה. בעָברם ב“מושבה הגרמנית” בחיפה, עירבב את ה“טמפלרים” הלותרנית מוירטנברג עם ה“טמפלרים” של מִסדר־הנזירים הצלבני; את מערת אליהו לא מצא, ובמקום זה הביאּהּ לאיזה מנזר כרמליתי, שלא היה להּ ענין בו; בעכו, כשהוליך אותהּ במרתפי האבירים, בילבל תאריכים ושמות, ו“הפרנקים”, לפי גרסתו, היו הצרפתים של צבא נפוליון; וכן גרם להּ בזבוז של שעתיִם בשהייה באיזו מסעדה ערבית בעיר העתיקה. ולאחר כל זאת, הציע להּ את שירותו להסיעהּ גם למחרת, לנצרת ולים כינרת.

היא ניצלה מעָנשוֹ של זה ממש ברגע האחרון. בהגיעהּ אל בית־המלון מצאה פתק ובו נתבקשה להתקשר עם ביתו של המזכיר השני של השגרירות הגרמנית, מר רייכנבאך. היא עשׂתה כן, ומדבריו של זה נתברר להּ שאנשי השגרירות נעלבו שלא באה להיראוֹת לפניהם, לפחות לביקור נימוסין קצר, והמזכיר שאל אם תוכל לעשות זאת מחר. באָמרהּ שמחר היא יוצאת לסיור בגליל, אמר מר רייכנבאך שבסוף השבוע הוא נוסע לנצרת, לסדר איזה ענין, וישׂמח לקחתה אתו. היא קיבּלה את ההצעה מיד, ותיכף צילצלה אל אדורם להודיעה לו שחל שינוי בתכניתהּ: מחר תצטרף לסיור מאורגן למצדה (וכך אמנם חשבה לעשות), ולסוף השבוע הוזמנה לטיול עם אנשי השגרירות.

הטיול לגליל היה מוצלח מכל הבחינות. מר רייכנבאך, איש צעיר ומנומס כבן שלושים וחמש, שזו לו השנה השלישית לשירותו בישראל, התגלה כבקיא בהיסטוריה של הארץ ובסבכי היחסים הפנימיים של תושביה, כיהודים כערבים, והיא למדה ממנו הרבה. נוסף על כך היה בעל קשרים רבים ובכל מקום היה לו “האיש שלו”. בהגיעם לנצרת, נכנסו לביתו של כומר מרוניטי, שכיבדם בקפה ובממתקים, אחר־כך סייר אתם בכנסיות אחדות והראה להם דברים שאין מראים לרוב התיירים, כמו את “שולחן ישו” בכנסיַת־הסלע, או את נגריָתו של יוסף, אבי ישו, בכנסית סנט־יוסף. בכפר־כנא הכיר מר רייכנבאך את אב הכנסיה הפרנציסקנית והלה, שדיבר גרמנית במבטא איטלקי, הסביר לגברת הופר את המסורות השונות בדבר מקום התרחשותו של נס היין. משם נסעו, דרך טבריה, לטבחה ולכפר־נחום, ואף שם הכיר מר רייכנבאך מישהו, את שומר העתיקות הערבי.

לפי הצעתו של מר רייכנבאך, החליטו ללון בטבריה ולהמשיך בטיולם למחרת.

בהשקיפהּ מחלון חדרהּ על־פני הכינרת (בית־המלון ניצב על ההר ולו מִצפה נהדר), כשהיא אפופה שלוָה, שנדמה כאילו ירדה מכל ההרים מסביב ונקוותה במי האגם התכולים־אפורים – ובעוד זוהרים בלבּהּ המראות של כל היום כולו, מראות הרים ובקעה, ושׂדות וים, כאשר נדמה להּ כאילו היא צועדת בעקבות הגואל עושה הנסים – לבש במוחהּ צלם ודמות הרעיון שעימעם בהּ זה כשנתיִם. ולעשות זאת כאן – אמרה עכשיו בלבּהּ – על שפת ים הגליל, במקום שכל שעל בו רווי זכרונות מרטיטים, במקום שהנוצרי הראה מופתים בעבר, ובני העם הנבחר מראים מופת היום, בעצם תחייתם מן הסבל.

בשעת בוקר מוגדמת נסעו דרומה, לאורך הכינרת, התעכבו לשעה קלה בחורשת התמרים, וכן על גשר הירדן ליד דגניה, ואחר־כך הקיפו את האגם אל מזרחו, לעבר קיבוץ עין־גב, שבו הכיר מר רייכנבאך את מרכז הפעולה המוסיקלית, איש יוצא גרמניה.

הביקור בעין־גב היה מפתיע ומרומם לגברת הופר. מתיאוריו של קוּרט לוי נצטייר להּ הקיבוץ כמקום אפרורי ומשעמם, שאנשים חיים בו בלחץ נפשי מתמיד וללא שׂמחה, והנה ראתה לעיניה מעין פיסת גן־עדן עלי אדמות. יותר מכוֹל התפעלה מבתי־הפעוטות, מגני־הילדים, ומן הירק הרב שכל הישוב היה טבול בו. לא היו מלים בפיה להביע את אָשרהּ.

בעָמדם על המדשאה שלפני בית־התרבות ופניהם אל האגם הצח, אמרה גברת הופר אל מר רייכנבאך, כבדרך־בדיחה:

“בעצם, כאן צריכה הייתי להקים את ה’מכון' שלנו”.

“ואת מאות השוחרים להביא מגרמניה הנה,” אמר מר רייכנבאך בחיוך.

“לא, לאו דווקא…”

אחר־כך אמרה ברצינות: “אני מתכוונת לקשר. הקשר בינינו ובין העם הזה חייב להתבטא גם באופן פיסי…”

במכונית, בדרך בחזרה, אמרה:

“אילו עלה בדעתי – אני אומרת זאת באופן היפותטי, כמובן – להקים בית בקיבוץ, למטרה ציבורית כלשהי, האם בכלל אפשרי הדבר?”

מר רייכנבאך הירהר כמה רגעים.

“יש תקדימים לכך, אם אינני טועה… תלו במטרה, אני מתאר לעצמי… אַת מתכוונת ברצינות, גברת הופר?”

“הלא הדבר לא תלוי רק בי!” צחקה גברת הופר.

ביום השמיני לביקורהּ בארץ, נפגשה גברת הופר בפעם השניה עם ה“חוג” בביתו של קוּרט לוי. היא היתה עמוסה רשמים מטיוליה (פניה וצוָארהּ כבר עטו שכבה של אוֹדם יציב) ודבריה היו מלאים תהילה על הארץ, נופהּ ואנשיה. “קוּרט אולי יחלוק עלי,” אמרה בספרהּ על ביקורהּ בקיבוץ, “אבל התרשמותי היתה חיובית מאוד. בני הוא היום בן שלושים ואיש עצמאי, אך אילו ניתן לי הדבר בהיותו ילד, הייתי מאושרת לחנכו במסגרת חיים זו.”

קוּרט הסתכל בה בחיוך עצוב ורב־דעת ולא הפריע להּ בדבריה.

את מארגוט לא ראתה במעגל היושבים, וגם לא בפתח החדר.

אחר־כך עברה הילדה מן הטון הסיפורי, הבהיר, אל טון הגוּתי, כבד יותר. היא דיברה על “בת־הקוֹל הפנימית” ששמעה בתוכהּ בעת התהלכהּ בגליל ולחוף הכינרת. בהיותהּ שם – אמרה – הבינה את המשמעת העמוקה, הכפולה, של “ארץ חדשה ושמיִם חדשים”: ארץ ושמיִם בטבע ברוח, בעולם החיצוני ובעולם הפנימי, ללא הפרדה ביניהם. ואז חשבה גם על הקשר הסמוי – המיסטי, אולי– בין העם היהודי והעם הגרמני: העם היהודי קם לתחיה מתוך הסבל שלא היה כדוגמתו, והעם הגרמני – לאחר המלחמה – שואף לקום לתחיה מתוך החטא שלא היה כדוגמתו. שניהם בוראים, או מבקשים לברוא, “ארץ חדשה ושמיִם חדשים”, ודבר זה יכול להיעשות – כפי שלימד קוּרט לוי בשני ספריו המצוּינים, וכפי שמאמינים היא וחבריה – בדרך של התעלות היחיד, אשר נפשו היא אתר ההתגלות של הנומינוזי, ושל החסד האלוהי. האם לא הגיעה השעה להפוך את הקשר הסמוי הזה, הבלתי־מודע, לקשר גלוי, מוּדע, וקונקרטי יותר, בין הקרובים־ברוח? ואם כן – איך? באיזו צורה?

“יהיה זה חוסר־ענוָה גמור מצדי,” אמרה בסיימהּ את דבריה, “לצפות לתשובה כאן ועכשיו. אני רק מציגה שאלה, כחומר למחשבה, לכן ולנו, לימים הבאים.”

שתיקה נשׂתררה – עד שהפיגה אותהּ גברת הופר עצמהּ, באָמרהּ ברוח בדוחה: “גבירותי ואדוני, אני רואה שהבאתי אתכם במבוכה, ואני מבקשת את סליחתכם. אולי נעבור אפוא לשאלות, אם ישנן כאלה?”

כמה מן הנוכחים שאלו שאלות (על התרשמותהּ של האורחת מן “הנוף האנושי שלנו”; על מקורות המימון של ה“מכון”; על דעתה בענין הפרדת המדינה מן הדת; על האחריות המוסרית – וזו כבר לא היתה שאלה, בעצם, אלא הבעת דעה – כלפי הערבים בישראל; ועוד), גברת הופר השיבה, אך כשנדמה היה שתמה פרשה זו, ביקש מַלמוּש – שדבריה של גברת הופר תורגמו לו למקוטעין, על־ידי היושבת לצדו – את רשות השאלה, וכשקיבלהּ אמר באִטיוּת:

“אני רוצה לשאול את גברת הופר אם היא מאמינה בנסים.”

השאלה תורגמה לגרמנית, גברת הופר חייכה באדיבות, התמהמהה, כשוקלת את תשובתהּ וביקשה לדעת לאילו נסים, למשל, מתכוון השואל.

“למשל,” אמר מַלמוּש, “הקמת אלעזר מבית־עניה מקברו, ארבעה ימים לאחר מותו, או תחיית ישו, ביום השלישי לקבורתו…”

“אה, כך,” אמרה גברת הופר ומשולש צוָארהּ הסמיק מאד, “אני רואה שהאיש הצעיר זוכר את פרקו מן הברית החדשה. אם כן… כן, אני מאמינה בנסים, אבל לא במובן הפשוט של המלה ‘נס’. הלוא גם בסיפור על תחיית לאזארוס – אם ידידינו זוכר זאת – נאמר ‘אנוכי התקומה והחיים, המאמין בי, אף כי הוא מת יקום וחי’. כלומר, הסיפור הוא משל, הוא מופת! הלוא כל אדם עשוי להרגיש זאת – שבשעה שהאמונה ממלאה את לבּוֹ, הוא קם לתחיה! כל אדם, גם כל עם… האם דברי מובנים?”

הדברים תורגמו למַלמוּש לעברית, אך הוא הסתכל בגברת הופר ולא ניכר מפניו אם מסכים הוא עם דבריה אם לא.

בתום הפגישה שאלה גברת הופר את חוה הוט מיהו האיש הצעיר ששאל על אמונה בנסים. חוה סיפרה להּ שבמלחמה האחרונה הוא נפגע קשה בראשו, בסיני, היה שרוי בהלם שלושה חֳדשים, וכשיצא מבית החולים החל מתעניין בפילוסופיה, בדת, ולאחר שקרא את ספריו של קוּרט לוי, החליט להצטרף ל“חוּג”. הוא איננו מחסיר אף פגישה אחת, ואם כי הוא משתתף אך מעט בשׂיחות, הרי לעתים הוא זורק איזה משפט שיש בו כעין “הארה”.

“כך…” אמרה גברת הופר, מהורהרת. “זה מסביר הרבה… והוא עושה רושם כן כל־כך…”

“כן, יש בו תום רב,” אמרה חוה רוט.

ה

למחרת בבוקר צילצלה גברת הופר ממלונהּ אל ביתו של קוּרט לוי. מארגוט היא שענתה להּ בטלפון, וכשביקשה גברת הופר לדבר עם קוּרט, נענתה: “אראה אם הוא פנוי.” עבר רגע ארוך עד שניגש קוּרט לטלפון. גברת הופר אמרה: “צר לי להטריד אותך, קורט, אני בטוחה שאני מפריעה לך באמצע עבודה חשובה, אבל מחר אני נוסעת לירושלים ליומיִם, ולאחר זאת יישארו לי רק עוד שלושה ימים עמוסי טרָדוֹת עד הנסיעה בחזרה, חשבתי אם כן, שמן הראוי היה…”

קוּרט לוי התנצל מאוד, ובשטף של משפטים מבוללים, אמר שאכן אבסורד הוא שעד היום לא נפגשו לשיחה פנים־אל־פנים… שהרי על כל־כך הרבה יש לדבר… אלא שבדיוק בימים אלה היה נתון תחת לחץ עצום של עבודה… הגהות של הספר החדש, ונפלו שגיאות אין־ספור… מלבד זאת, הוא צילצל כמה פעמים ואמרו לו שאיננה… אבל אם מחר היא נוסעת לירושלים, הרי מוכרחים להיפּגש מיד, בהחלט, ואסור לדחות זאת עוד… האם יגש אליה, אל המלון, או נוח להּ יותר לגשת אליו?

“עכשיו?”

“כן, אם רק פנוּיה אַת! אסור לדחות עוד!”

כשישבה במונית, אמרה גברת הופר לעצמהּ: לדבר – רק על ענינים מעשׂיים, ותו לא!

קוּרט פתח להּ את הדלת לָרוָחה, בתנופת יד של “ברוכה הבאה”, והכניסהּ לחדרו. גברת הופר ניצבה רגע משתוממת: כמה שונה היה החדר עתה מבשני הערבים שאנשים מילאו אותו! עכשיו היה זה “חדר־הלימוד” וקוּרט היה איש־הרוח, כפי שיאה לו להיות! ואיזו הרמוניה מושלמת שׂררה בין האיש הזה, בסנדלים, במכנסיִם קצרים, במשקפיִם, ובין מאות הספרים שהקיפו אותו, ושולחן־הכתיבה העמוס ספרים וניירות!

קוּרט חזר והתנצל ואף היא חזרה והתנצלה, ולאחר שהתישבה בכורסה, אמרה:

“אינני זוכרת אם סיפרתי לך, בהיותך ב’ואלדהוף' – לא, אני חושבת שלא – שלרשות המכון שלנו עומדת קרן נכבדה למדי, שנועדה למטרות הקשורות בקידום שליחותנו. השימוש בהּ נתון בידי חבר־נאמנים שאני עומדת בראשו, ולמעשה, דעתי היא הקובעת שם. זה זמן־מה אני הוגה רעיון מסוּים… בעצם, רמזתי על כך כבר אמש, אולי מוקדם מדי… כי צריכה הייתי לשׂוחח קודם־כוֹל אתך… הלוא בך יהיה הדבר תלוי יותר מבכל אדם אחר…”

ולאחר זאת גוֹללה לפניו את הרעיון:

תמיד חשבה שתורת “האחריות האנושית” – או “האחריות המוסרית” לפי גרסתו שלו – תובעת גם פעולה מעשׂית, בעלת ערך סמלי, שמעבר לרשות היחיד. לאחר שקראה את “פיתום ורעמסס”, וביחוּד לאחר פגישתהּ אתו ב“ואלדהוף”, נטתה מחשבתהּ זו לאפיק אחד – לעבר ישראל. מה יהיה הולם את עקרונות “האחריות האנושית” בגרמניה – אמרה בלבּהּ – מאשר מעשׂה מסוּים שיבטא אחריות אנושית כלפי העם שכל סבלו הנורא נגרם מהעדר אחריות אנושית!…

(כאן פתחה מארגוט את דלת החדר – לבושה במכנסי טריקו ארוכים וצרים, בחולצת טריקו קלה, בנעלי־התעמלות לרגליה, ומראיה צעיר הרבה מכפי גילה – בירכה את גברת הוֹפר ללא חיוך, ושאלה אם תרצה לשתות משהו, תה או קפה? – גברת הופר הודתה ואמרה שזה עתה שתתה ואכלה, ומארגוט לא הפצירה, וסגרה את הדלת אחריה.)

ובכן, כפי שאמרה – המשיכה גברת הופר בדבריה – מחשבותיה נטו לעבר ישראל. אך הן היו היוּליות ביותר, מכיוָן שלא היה להּ כל מושג איך תוציא אותן אל הפועל. והנה בביקורהּ זה, ביקור שהיה “חוָיה גדולה, חוָיה אנושית ורליגיוזית עמוקה,” קרם הרעיון עור. היא נפגשה עם “החוג”. “החוג” עשׂה עליה רושם טוב מאוד. האנשים כנים, מסורים, כולם בעלי תרבות גבוהה… אבל – עליה לומר את האמת –תחום השפעתו של “החוג”, כפי שנוכחה, מצומצם מאד, מה גם שחבריו קשישים, ומספרם קטן. למעשה, אין יודעים כמעט על קיומו… בהזכירהּ את שמו, במקומות שונים שבהם ביקרה, לא שמעו כלל עליו ודבר זה ציער אותהּ מאוד בדעתהּ את החשיבות העצומה של העקרונות שקוּרט מטיף להם, בכוח שכנוע כה גדול… היא חשבה אפוא…

(מן הפרוזדור נשמעו צלצולים, ולאחר רגע נכנסה שוב מארגוט וביקשה מקוּרט לגשת לטלפון. כשיצא מן החדר – סקרה גברת הופר את הספרים סביב־סביב וחיפשׂה ביניהם את ספרו של יורגנס, דודהּ, שנתנה לו במתנה ב“ואלדהוף” ולא מצאה.)

היא חשבה אפוא – המשיכה גברת הופר, כשהיא חשה דכאון כלשהו בתוכהּ – שהדרך הטובה ביותר ליצירת קשר בר קיימא בין שני “הענפים”, הגרמני והישראלי – וכן הדרך הטובה ביותר לניצול כמה מאות־אלפי מארקים מכספי הקרן – תהיה, להקים כאן, בישראל, בית ל“חוג”, בית שישמש מרכז, כמו ה“ואלדהוף”, לכל המאמינים בעקרונות “החוג”, לכל השוחרים את דברו, מקום של עליה־לרגל, מקום שיוכלו אנשים לבוא ולשהות בו ימים, או שבועות, ללמוד, להתבודד… בעיני־רוחהּ ראתה את קוּרט עצמו קובע בו את משכנו, בתנאים אידיאליים לעבודתו… והבית ייבָּנה במקום שקט, בחיק הטבע, במקום הקשור גם בזכרונות היסטוריים ודתיים… למעשה, חשבה על חוף הכינרת… אך לא זה החשוב, אפשר למצוא גם מקום אחר… בעיקרו של דבר – בטוחה היא בכך – בית כזה עשוי לתת תנופה גדולה לפעולת “החוג”, להרחבתו, להפצת רעיונותיו ברבים.

בכל עת דַבּרהּ, לא הפריעהּ קוּרט גם פעם אחת. הוא ישב למולהּ בכורסה, רכון לפניו, שתי כפות־ידיו אוחזות זו בזו, והקשיב בדריכות רבה, כשבעיניו ארשׂת של רצינות הגובלת בחרדה.

“נדמה לי – וצר לי לומר זאת, גברת הופר,” אמר לאחר שתיקה, וללא כל נסיון להפיג את המתיחות שבחדר (הילדה נדהמה רגע, וחשה כעין דקירה בלבּהּ: “גברת הופר”? לאחר שמאז “ואלדהוף” היו פונים זה אל זה, בעל־פה ובכתב, בשמות הפרטיים?), “שהרי הצעתך הנדיבה, הבלתי־רגילה, ראוּיה היתה רק להכרת־טובה מצדי… אך נדמה לי שקיים פער עמוק, לא רק בשיטה, לא… בין השקפותיִך להשקפותי. למה אני חותר, הילדה? למה אני חותר בספרי ובפעולותי, זה שנים כה רבות? אל ההיפך ממה שאַת מציעה עכשיו! כי מה אַת מציעה? בעצם, אַת מציעה – להפוך את האידיאה לכנסיה. ואני לוחם נגד הכנסיה נגד כל כנסיה!…”

הילדה ביקשה למחות, אך קוּרט לה הניח להּ:

“אני יודע: אינך מתכוונת לכך, כמובן. אבל זו תהיה התוצאה! ארגוני אנשים, קשרים ארגוניים, השקעת הון… ואחר־כך משׂרדים, אחזקה, אולי גם הרחבה… הלוא אלה הם הדברים שאני נאבק נגדם!.. אַת אומרת ש’האחריות האנושית' מחייבת אותך, כגרמניה, למעשה כלשהו, שלכם, כגוף קולקטיבי, כלפינו, כגוף קולקטיבי, בשעה שאני איני מכיר באחריות קולקטיבית מעין זו! אני מכיר באחריות אישית! אישית בלבד!.. הלוא מה שאַת מציעה… סלחי לי על המלה – אַת יודעת שאינני מתכוון לפגוע בך, שהרי אני יודע כמה טהורות הן כוונותיִך – זוהי צדקה! או, אם לא צדקה, – מעשה סמלי של כפרה! שניהם מושגים כנסיָתיים מובהקים!…”

“דתיים, לא כנסיָתיים,” אמרה הילדה בקור־רוח.

“דתיים כשהם ברשות היחיד, כנסתיים כשהם נעשׂים במאורגן! ועצם המושג הזה, של ‘לעשות במאורגן’ הוא זר להשקפתי על האחריות המוסרית!.. הלוא בכך אני רואה את מקור הרע, בהימוּן של המוסר! בקולקטיביזציה שלו! בשני הקטבים, בשניהם גם יחד, זה של האשם, וזה של הסובל! בוני הפירמידות, הנוגשׂים והשוטרים של פרעה, והעבדים מבני־ישראל – כולם גם יחד הקימו מצבות־ענק על קברו של המוסר!… זהו אסון האנושיות! אני מוכיח זאת בספרי החדש,” הראה בידו על ערימת יריעות ההגהה הגולשת על דָפנוֹת השולחן, “מחקר המקיף שלושת אלפי שנות תרבות מערבית; אני מוכיח בו שהרעיונות הנעלים ביותר, נהפכו ממוסריים לאי־מוסריים משעה שהפקיעו את האחריות המוסרית מרשות הפרט לרשות הכלל, הארגון, הכת, המִסדר, הכנסיה, המפלגה, הלאום! הבעיה שלנו, גברת הופר, היא להחזיר את הגלגל ההיסטורי לאחור! להפוך את התהליך של הימוּן המוסר לתהליך של אינדיבידואיזציה שלו!.. אַת אומרת שאנחנו מעטים כאן, שה’חוג' הוא קטן, וזה מדאיג אותך…. מדוע זה צריך להדאיג אותך?… גם לישו היו רק שני־עשר תלמידים… והנצרות היתה דת מוסר נעלה כל עוד היה לשנים־עשר אלה ‘כוח על רוחות הטומאה’… כל עוד לא נעשתה לארגון גיגַנטי, בעל ציוויים מוסריים־קולקטיביים, שלמעשה פטרו את היחיד מכל חובה מוסרית כי הוא תלה אותם בכלל, או בצלבו של המשיח… לא, גברת הופר, עם כל רחשי התודה שלי כלפּיִך, עם כל הערכתי לכוונות הטהורות, לא בית אבנים הוא מה שדרוש לנו עתה…”

הילדה הסתכלה בו בשתיקה, אחר־כך אמרה: “צר לי שאיכזבתי אותך, מר לוי,” וקמה ממקומהּ.

לפתע נתרככו תוי פניו של קוּרט, כאילו נתפוגג בתוכו, ובהשהותו את ידהּ בידו, אמר: “אני רואה שאַת כועסת עלי.”

“טעיתי, כנראה,” אמרה הילדה, והתכול הפלדי שבעיניה לא נכנע לרוך שבעיניו.

ו

הסיור בירושלים נועד להיות גולת־הכותרת של ביקורהּ של גברת הופר בישראל, אך לא כן היה.

המוסיקולוגית גברת רחל שטראוך – אשה גבוהה, בעלת תוי פנים עדינים, ושׂער שׂיבה משיי, אסוף לאחור – היא שהתנדבה להדריכהּ בסיורהּ. דווקא משום שהיתה כל־כך בלתי־מעשית, ולא סמכה על עצמהּ, הכינה הכוֹל מראש, פרט לפרט; ובשִבתּן בבוקר בבית־הקפה, פרשׂה לפני הילדה את מפת העיר והראתה להּ את תחנות הסיור, שסימנה בצלבים קטנים: היום הראשון – ירושלים שמחוץ לחומות; היום השני – העיר העתיקה, בית־לחם. היום הראשון – מוזיאון ישראל, האוניברסיטה, “יד ושם”, מאה שערים, משכנות שאננים, כנסיַת דורמיציון.

גברת שטראוך ידעה להסביר יפה, בחן, בשקט, בלויית הערות אישיות, שהיה בהן משהו של אירוניה עצמית. כשלא ידעה דבר־מה, הודתה בצחוק שאינהּ יודעת. כך, בהתהלכן בין המוצגים במדור הארכיאולוגי של המוזיאון, השתעשעו שתיהן בניחוש שימושיהם של כמה מכלי החרס (“אני מתביישת להודות שאין לי כל יחס לארכיאולוגיה,” הצטחקה גברת שטראוך); וב“היכל הספר” – שעשׂה רושם גדול על הילדה – גילתה האורחת בקיאות בתולדות “המגילות הגנוזות”, יותר ממדריכתהּ; וב“גן הפסלים”, כששתיהן השתעממו מעט למראה גָלמי הברזל והאבן, סיפרו זו לזו על עצמן, וגילו צד משותף בביוגרפיות שלהן, אמנם כאוב: שתיהן נתאלמנו לפני שנים רבות. בעלהּ של גברת הופר נפל במלחמה, כשבנהּ היחיד היה תינוק; בעלהּ של גברת שטראוך, שהיה רופא, נהרג בהתקפה על אמבולנס ב־1948.

בסיירן בין בניני האוניברסיטה, ירד איזה דכּאון על גברת הופר, וגברת שטראוך תהתה לעצמה על סיבתו. “חם לך בודאי,” אמרה גברת שטראוך. “לא, אני כבר התרגלתי,” חייכה גברת הופר.

התקלה הראשונה אירעה ב“יד ושם”. הן נכנסו ל“אוהל יזכור”, השתהו בו בדומיה כמה רגעים, ומשם עברו אל מרתף תערוכת השואה. הן התנהלו לאורך המוצגים הרבים ולא אמרו מלה זו לזו. גברת הופר עברה על־פני תמונות הזוָעה ממחנות־המוות, הכבשנים, הרכבות, בלי להתעכב הרבה, אך מפעם לפעם התעכבה רגעים ממושכים ליד כרזת תעמולה נאצית, או תצלום דף של ה“שטירמר”, וקראה את הכתוב בהם. בצאתן ממרתף התערוכה אל אור היום, עדיין לא אמרה גברת הופר מלה, והן פסעו בשתיקה בשבילי הגן. אחר־כך נכנסו אל בנין הארכיון והספריה, וגברת שטראוך ביקשה מאחד הפקידים שהכּירהּ, להילָווֹת אליהן ולהסביר לאורחת את המצוי בבנין. כשסיפר הפקיד על “חסידי אומות העולם”, שאלה הגברת הופר אם מצוי ביניהם שמו של הכומר יוהאן גיאורג יורגנס מהאנובר. “הבה נראה,” אמר הפקיד, ועם כך ניגש אל התיקיה, שלף מתוכהּ מגירה אחר מגירה, עבר על התיקים שבהן, ותיק על שמו של יורגנס לא מצא. “זה מוזר בעיני,” אמרה גברת הופר לגברת שטראוך באכזבה גלויה, כמעט בתרעומת. הפקיד שאל מה היו מעשׂי ההצלה של הכומר יורגנס, וגברת הופר סיפרה בקצרה איך הבריח הכומר, שהיה דודהּ, כמה משפחות יהודיות אל מעבר לגבול בחירוף־נפש, וכן הזכירה את ספרו, “אכן חֳליינוּ הוא נשׂא”, שכולו כתב־אשמה נגד הנצרות על יחסהּ ליהודים. “הבה נראה, אם כן, אם נמצא אצלנו הספר הזה,” אמר הפקיד והנחה את השתיִם אל הספריה. הוא חיפשׂ בין הספרים, הערוכים בסדר הלשונות, ובסדר הא“ב של מחבריהם, ולשׂמחתו גילה את ספרו של יורגנס ביניהם. הורידו מן המדף, פתחו ואמר במאור־פנים: “ואפילו הקדשה יש בו.” הילדה הטתה ראשהּ אל הספר וראתה את שורות ההקדשה שרשמה לקוּרט לוי בהיותו ב”ואלדהוף".

על הסיור בשכונות מאה שערים ומשכנות שאננים ביקשה גברת הופר לוַתר.

אחר־הצהריִם אירעה המעידה בדורמיציון. איש־כמורה גרמני הדריך אותן באולמות, ירד עמהן אל הכנסיה התת־קרקעית להראותן את פסל מרים הקדושה, השרויה בשנת־עולמים, עלה עמהן והוליכן אל החצר, משם ל“אולם הסעודה האחרונה”.

אחר־כך עמדו שתיהן לבדן והשקיפו ממרום המרפסת על־פני העיר העתיקה. קרני השמש הנוטה למערב הזדהרו בכיפות הנחושת והכסף של המסגדים, בצריחי הכנסיות הגבוהות, באבני החומה, והעיר כולהּ היתה מוצפת אור זהוב.

גברת הופר אמרה: “האם אין זו חובה מוסרית – אנושית, לאומית לנצור כל ניצוץ של אור, ויהא זה הקטן ביותר?”

גברת שטראוך לא הבינה למה מכַוונים דבריה, שנאמרו בנעימה של כאב. היא הושיטה ידהּ לעבר המראה הקסום של העיר ואמרה בחיוך על פניה: “הלוא האור כה רב!”

גברת הופר שתקה רגע, ואחר־כך אמרה: “כל זה מוזר בעיני, מוזר מאוד.”

וברדתן במדרגות, בהגיע גברת הופר אל המדרגה התחתונה, מעדה ונפלה על פניה.

גברת שטראוך עזרה להּ לקום וניחמה אותהּ שיצאה רק בשׂריטות קלות בברכּיִם.

בערב, בבית־המלון בתל־אביב, התעלפה גברת הופר בשעה שפשטה את שׂמלתהּ.

ז

ביום הרביעי לשָכבהּ בבית־החולים, לפנות ערב, בא לבקרהּ מר רייכנבאך. מלבד צרור פרחים, הביא עמו כמה שבועונים שהגיעו מגרמניה בדואר־אויר.

היא התישבה במיטה, שעונה אל הכרים, ועל שאלתו ענתה, שלפי שעה לא גילו הבדיקות דבר, אך היא חשה כאבים באזור הבטן, וכשהיא מנסה לקום, תוקפת אותהּ סחרחורת, כאילו איבדה את שיווּי־המשקל.

מר רייכנבאך אמר שאכן אין זה תענוג ליפול למשכב בארץ זרה, והוא מתאר לעצמו את הרגשת הבדידות שלהּ.

“הן, בדידות היא המלה הנכונה,” אמרה גברת הופר, “בדידות, למרות שרבים באים לבקר, יום־יום.”

“חברי ‘החוג’,” אמר מר רייכנבאך.

“כן. כמעט כולם. כמעט.” והוסיפה בחיוך: “מלבד הנביא.”

מר רייכנבאך הסתכל בּהּ, כמנסה להבין. אחר־כך תמַהּ:"

“מר לוי לא היה?”

“שיגר אלי דרישות־שלום.”

גברת הופר הצטחקה. “אמש בשמונה, נכנסת האחות ואומרת שיש טלפון בשבילי, ממר קוּרט לוי… מבקש לדבר אתי, אישית… האם אני מרגישה שיש ברוחי לקום ולגשת, שאלה. אמרתי שימסור להּ מה שיש ברצונו לומר לי. תקף אותי צחוק כזה בתוכי, שאחר־כך הרגשתי כאבים כל הלילה.”

“מוזר, מוזר מאוד,” אמר מר רייכנבאך.

“אבל לאחר־הכוֹל, ידידי, אין לדרוש מנביא מה שאנו דורשים מכל בן־תמותה!…”

“האם אירע משהו ביניכם?..”

“לעולם אין לדעת איך עשויות כוונות טובות להתפרש בעיני הזולת,” סתמה גברת הופר, “ולעולם אין לדעת היכן מתגלגלות מתנות הניתנות בתום־לב,” הוסיפה.

“בשלוש שנות שירותי כאן,” אמר מר רייכנבאך, “למדתי להתרגל לגילויים של כפיות־טובה.”

“עלינו לדעת לסלוח, מר רייכנבאך,” כבשה גברת הופר אנחה בתוכהּ.

“ולא תמיד קל הדבר…”

“כן, אבל זו חובתנו. הנוצרית. האנושית. מעולם לא היה נהיר לי כל־כך המשפט ‘סלח לנו את אשמתנו כאשר סולחים אנו לאשר אשמו לנו’, כמו כאן. הרבה דברים למדתי בביקורי זה בארץ־הקודש, ויותר מכול – לדעת לסלוח. על עוול שנעשה לנו, על כפיות־טובה, על התעלמות, על השכחת המעשה הטוב, על שנאת־חינם… כל הימים שאני שוכבת כאן, אני חושבת רק על זה.”

מר רייכנבאך שאל אם מסוגלת היא לקרוא, לפחות.

“רק את הספר הזה,” הושיטה ידהּ כלפי הכרך השחור של כתבי־הקודש, המונח על מדף ארון הלילה. “כמה נחמה יש בו!”

מר רייכנבאך אמר שיכולה היא גם להתנחם בכך, שהתאונה אירעה בסוף ביקורהּ, כך שהספיקה לפחות לראות את הארץ וליהָנות ממראה עיניה.

“כן, אלא שהיה זה יום אחד יותר מדי. נענשתי כנראה על חטא שעלי עוד לגלותו בעצמי.”

“את כל־כך ענוָה, גברת הופר, שאני בטוח שלא היה זה על־כל־פנים חטא של יוהרה!” הצטחק מר רייכנבאך.

“אם תחלוק לי מחמאות כאלה, מר רייכנבאך, עוד אתיַהר בענוָתי!” צחקה גברת הופר.

אחר־כך שאל מר רייכנבאך אם יוכל לעזור להּ במשהו.

“כן,” אמרה. “רציתי למנוע צער מבני והברקתי לו שהתעכבתי, בלי לגלות את הסיבה. אבל עכשיו אני רואה שהענין מתמשך, ואינני יודעת כמה זמן איאָלץ עוד להישָאר פה. אודה לך מאוד אם תוכל להתקשר אתו, להמבורג. לא במברק. לא. הוא ייבהל מאוד. אילו יכולת לטלפן אליו ולהודיע לו על שלומי… אני אשלם. כמובן.”

מר רייכנבאך הבטיחה לטלפן בוֹ־בערב. ועל כסף אין מה לדבר, אמר.

לפני צאתו, אמרה גברת הופר, בחיוך עגום:

“ואת בית־לחם לא ראיתי…”

ח

יומיִם לאחר זאת, כשהגיע מַלמוּש לבית־החולים – כפי שעשה יום־יום, מאז נפלה גברת הופר למשכב – ראה שבחדרהּ נמצא גבר צעיר, רחב־כתפיִם ושחור שׂיער, לבוש בחליפה כחולה, והוא מתעסק בחפציה של החולה, אוספם ומכניסם למזוֶדֶת עור. היא עצמהּ ישבה על כסא, בחלוק תכול, והפטירה משפטים קצרים בקול חלוש, כלפי האיש.

הוא לא העז להיכּנס פנימה, וכשעברה אחות על־ידו, שאל אותהּ מה שלום גברת הופר.

“גברת הופר יוצאת כבר,” אמרה האחות, “בנהּ בא לקחת אותהּ. לגרמניה!”

“אֵיך?” אמר מַלמוּש, “הלו אתמול עוד הרגישה רע מאוד!”

“אז בגלל זה!” הצטחקה האחות. “על־כל־פנים, במטוס זו לא בעיה!”

אחר־כך, בעָמדוֹ מן הצד, ראה איך מודעת מיטת גלגלים לחדר, ואיך משכיבים עליה את גברת הופר. את המיטה הסיעו לאורך המסדרון, לעבר המעלית, והגבר הצעיר הלך אחריה, כשהוא נושׂא בשתי ידיו מזוָדה ותרמיל גדול.

מַלמוּש ירד במדרגות, ובעָמדו בפתח בית־החולים, ראה איך מכניסים את גברת הופר על־גבי אלונקה, אל האמבולנס שעמד ליד המדרכה. אחריה נכנס בנהּ.

ברגע שעקר האמבולנס מן המקום, באה האחות במרוצה, וספר עבה ושחור בידהּ. “שכחה את זה בחדר!” אמרה בתרעומת.

מַלמוּש הוציא מידהּ את הספר ורץ אחר האמבולנס. הוא קיוָה להשיגו על־יד מחסום השער, אך בהגיעו אל השער, כבר היה האמבולנס ברחוב, והוא נעצר על מקומו והתבונן בו, וראהו מתרחק במהירות בין המכוניות הרבות, עד שנעלם מן העין.

לעתים קרובות, בשנת אחר-הצהרים שלו, היה פוקד את מיכה החלום הזה:

שדה רחב, כעין שדה צורים בנגב, ובו, בחשכת הלילה, פזורות מדורות קטנות, פה-ושם, על-פני שטח גדול. סביב כל מדורה עומדים כמה בחורים לבושי מדים — אך אין אלה מדי צבא אלא תלבושות של צופים — ולאחדים מהם כובעי לבד רחבי תיתורה, כמו לחילים האוסטרלים שהיו לפנים בארץ. הם רוקעים ברגליהם ומשפשפים את ידיהם, כמו מחמת הקור. בשולי השדה, בעיגול רחב, נטויים אוהלים נמוכים, אוהלי סיירים, ובמרכזו — אוהל גבוהּ, חרוטי, שבראשו מתנוסס דגל אדום, משולש. אוירה של ספק ליל-חג ספק ערב-קרב שוֹרה על הכוֹל. פתאום הוא רואה להבות פורצות מתוך האוהל הגדול, מלחכות את יריעתו. הוא רץ למצוא דלי, ברז, כדי לכבות את הבעירה, אך אינו מוצא. הוא צועק אש! אש! אך הבחורים המתחממים סביב המדורות הקטנות, נשארים אדישים, אינם שועים לקריאותיו —

ואז הוא משמיע נהמה איומה, ומתעורר.

לאה גינזבורג, שגרה בדירה שמעליו, כבר היתה רגילה לנהמות האלה, שיותר משהיתה בהן בהלה, היה בהן איזה סבל חנוק, מגיח לפרוץ מכלאו, משווע. ובכל-זאת, בכל פעם שהיתה הנהמה הזאת עולה מן המרתף, נאנקת, פעורה, היתה רגלהּ חדלה לנענע את דוושת מכונת-התפירה, ידיה האוחזות ביריעת הבד היו קופאות וגל של קור היה עובר בחזה, כאילו נגעה בהּ כנף המוות מאז, מאז. רק לאחר רגע ארוך היתה מתנערת משיתוקהּ וממשיכה בעבודתהּ.

מיכה היה שוכב עוד על מיטתו, עיניו פקוחות, והחלום לא סר. האוהל הגדול כבר הפך לערימת אפר, ומראה המדורות הקטנות, המהבהבות באפילה והבחורים העומדים סביבן בשוויון-נפש, עורר בו תמהון, געגועים, פחד. האור במרתף היה עמום, וסורגי צללים היו חוצים אותו מפינה לפינה בהישָמע צעדי האנשים העוברים על המדרכה על-פני החלון. אבא! אבא! — היו דמעות בוערות בעיניו.

פתאום, כאילו נזעק, היה מתנער ממשכבו, מושך עליו את המכנסיִם מן הכסא, לובש את החולצה, נועל את נעליו הגבוהות, המבוקעות, ולפני צאתו מתחיל לחפשׂ ספר כלשהו. הספרים – רומנים בתרגומים ישנים, קָבצי מאמרים, חוברות זכרון, קונטרסים שמצא בחנויות של ספרים משומשים, ספרי שירה ומדע שירש מאביו – היו עומדים ומונחים בערבוביה בכל מקום: על מדפי הכוננית העשויה לוחות-על-גבי-לבֵנים, על השולחן ששימש לאכילה, על שני הכסאות המתנוֹדדים, ועל הרצפה, בפינה, לצד ערימת העתונים הגבוהה, שהתחתונים שבהם, צהובים, קרועי שוליִם, היו בני עשׂרים שנה ויותר. ספר שירים היה מחפשׂ על-פי-רוב, פעם זה ופעם אחר, מאלה שהיה קורא בהם וקורא, עשׂרות פעמים – לקחת אִתו תחת זרועו.

אחר-כך היה חובש את כובע הבד הכחול, שציבעו דהה מרוב יושן, שכיסה את שׂערו הדליל, ויוצא דחוף לרחוב. בצעדים רחבים, גופו המגודל נטוי לפנים, כאץ לנגוח, היה פוסע מרחוב מגוריו לרחוב המלך ג’ורג', משם לרחוב דיזנגוף, אל אזור בתי-הקפה – בהול לפגוש מישהו שהוא מכירו – מאמץ את הספר אל צלעו, כאילו הוא מָגִנוֹ ומִבטחו —

כשהיה נקרה לפניו אדם שהוא מכירו, היה עומד בדרכו וקורא מול פניו, כמשמיע אזהרה מפני חורבן מתקרב:

"תגיד, מה יהיה? "

או:

“זה לא יכול להימָשך ככה”!

או:

“מוכרחים לעשות משהו, אתה מבין?!”

הנלכד היה מגחך, מושך בכתפיו, או פוטר אותו ב“יהיה טוב, אל תדאג,” וממהר להיחָלץ ממנו ולהמשיך בדרכו.

מיכה, נטוש על עָמדו, היה מביט אחריו, עיניו דלוקות, עד שנעלם בין העוברים-ושבים הרבים.

אך כל זה היה לפנים. לפני האסון שהביא על עצמו.

ב

סיפור עצוב הוא זה, הסיפור על מיכה פבזנר, או “מיכה שתוק”, כפי שכוּנה בפי האנשים שהכירוהו. סיפור שראשיתו בפציעה קשה במלחמה, וסופו בהעמדה למשפט, בכליאה. “אתה, אתה היית יכול לסבול את זה?!” התפרץ מיכה כלפי השופט באמצע דברי התובע, בישיבה השניה של בית-המשפט; ועל-פני היושבים באולם — סקרנים הולכי-בטל,

כתבים לעניני פלילים, אנשים הממתינים לישיבות אחרות, בחדרים אחרים — עלה גיחוך. הגיחוך היה מאולץ, לא לעגני, כי הנאשם, אם כי היה משהו נלעג במראהו ובהתפרצויותיו, עורר איכשהו כבוד מסוים.

יוחנן ברבש, עתונאי, שמיכה היה חברו מימי תנועת הנוער, וגם את הנרצח, אברהם ארליך, הכיר מלפני מלחמת השחרור, לא יכול להעלות חיוך על שפתיו. הוא היה המום. בהסתכלו במיכה, שאת פניו, את קולו, הכיר היטב, מקרוב, מביקוריו התכופים, הבלתי-צפויים, בביתו — האחרון היה רק לפני חָדשיִם — אמר לעצמו שנפלה כאן טעות, טעות טרגית. הוא מודה בדבר שלא עשה. הוא היה מסוגל להכות, כן, אך לא להרוג. בשום פנים לא. ותוך כדי התבוננות בו, קפץ לעיניו מראה מימים רחוקים: ליל שבת במועדון התנועה, רוקדים הורה, ומיכה — נער גבוהּ, מגודל-אברים — מושך את המעגל בקריאותיו: “מי אנחנו?” וכולם עונים: “ישראל!” “מי כולנו?” — “ישראל!”, “מי במים?” — “ישראל!”, “מי באש?” — “ישראל!”—“קבצנים!” — “ישראל!” “שנוֹררים!” — “ישראל!” “מי גיגַנטי?” — “ישראל!” “ארוֹגַנטי!” — “ישראל!”, “דוֹמינַנטי!” — “ישראל!..” ההמצאות שהיו לו. לחלוחית עלתה בעיניו של ברבש.

לאה גינזבורג ישבה על גחלים. מפּעם לפעם התרוממה מעט

ממושבהּ, כאילו נכוֵית באחוריה. השמלה אפוֹרת הפסים, המהודקת היטב לגופהּ המוצק, נדמה שעמדה להתפקע בתפריה, כל-כך רתחה בתוכהּ כששמעה את דברי התובע, העדים מן המשטרה, וחשבה על עיווּת הדין הצפוי. ידיה הקטנות, העגולות, מיששו את ארנקהּ שעל ברכיה, והיא רצתה לצעוק: לא אותו אתם צריכים להעמיד למשפט אלא את זו שכישפה אותו!.. — כן, היא היתה בטוחה שידהּ של זו היתה בפשע! — עיניה החדות שוטטו מדוכן העדים אל “הנאשם” — שכנהּ זה כעשרים שנה — ממנו אל השופט, ושוב אליו, שנראה להּ כנער מגודל, שאת גילו לא היה אפשר לאמוד ממראה פניו —

קשה היה לאמוד את גילו. כובע הבד הישן ירד עד חצי המצח. הפנים, שצלקת אלכסונית קצרה על הצדע השמאלי הפֵרה את הסימֶטריה שבהן, כאילו נמשכו למטה, אל הסנטר המוארך. מבע העיניִם הצרות, שאישוניהן התרוצצו במבוכה, בחוסר-מרגוע — לעתים ניצת בהן ניצוץ פראי של כאב ומשׂטמה, לעתים מעיב אותן כעין דכּאון כלבי — מבע זה היה מבוגר מאוד, כשל איש ידוע סבל בן ארבעים או יותר, אך ברגעים שהיתה מנוחה שורה על פניו וכל קוֵיהן רפוסים, והוא כמרחף בעולם אחר, שומע-לא-שומע את הקולות סביבו — היה מראהו כמראה נער בן שש-עשרה, שמונה-עשרה. רק המעטים שהכירוהו מימים רחוקים ידעו שבן-בלי-גיל זה עבר ללא ספק את שנת החמִשים שלו. כי בן כמה יכול להיות כאשר נפצע במלחמת השחרור? תשע-עשרה? שמונה-עשרה? — לפלא היה בעיניהם איך לעתים כה קרובות נראה בדיוק כמו שנראה אז, כאילו פסח עליו הזמן. כשהשתהה מבטהּ של לאה גינזבורג עליו, על שכנהּ זה, שהכירה אותו אפילו מחלומותיו המסוּיטים, מתאוָתו הפרועה, מנחשולי הרוגז שלו, משעות הרוגע שלו, כשנראה מפוּיס כילד תמים— היא ידעה בבירור שהדבר לא ייתכן. לא ייתכן — למרות הודאתו, למרות מה ששיערה — שהוא הרג אדם. בחניקה. אדם שראתה אותו כמה פעמים חולף על-פני חלונהּ בדרכו אל המרתף; אדם שנראה להּ כאיש טוב דווקא, בעל גוף חסוֹן, כתפיִם רפויות, שׂיער קצר וכסוף בשוליו, קרחת קטנה על קדקדו, ולבוש תמיד – היא שמה לב לכך – בחליפה בהירה, תפורה היטב לפי מידותיו; ושמה לב שברדתו במדרגות אל החצר, היה פוסע בראש מורכן, כמתבייש, או כשקוע בהרהורים. לא! — חרצה בתוקף את משפטהּ, וקמה ממקומהּ באמצע הישיבה – זו הישיבה השניה שנכחה בהּ – מתחה את שמלתהּ, ויצאה מן האולם בצעדים נמרצים, כבמחאה נגד כל מה ששמעו אָזניה.

חודש וחצי לפנ-כן, בשש בבוקר, כשהאויר עדין לא היה חם, אך הגוון הדהוי של השמים ומעין ריח של בעירה רחוקה כבר בישׂרו יום שרב, השתוממו המשכימים קום ברחוב מודיליאני השקט — קשישים המעלים את תריסי החלונות אל היום החדש, עקרות-בית הפורשׂות את מצעי הלילה על מעקי המרפסות — לראות מכונית משטרה, שפנסהּ הכחול מהבהב בסיבוביו, ואמבולנס של מגן-דויד-אדום, חונים ליד אחד הבתים בני ארבע הקומות. בתוך זמן מועט התלקט שם קהל סקרנים קטן – שכנים שירדו מדירותיהם בנעלי-בית, בחלוקים, רוכבי אופניִם שנעצרו בדרכם לעבודה, לראות מה קרה, שתיִם-שלוש עוזרות-בית, פועל-נקיון, גנן – ושוטר הרחיקם לעמוד מנגד, מסרב לענות לשואלים. אחר-כך נפלה דממה בין העומדים על המדרכה, כשיצאו מפתח הבית שניִם לבושי חלוקים לבנים, נושאים אלונקה, ועליה גופה עטופה בסדין. האמבולנס עם מטען המוות שבו התרחק מן המקום, מכשיר-הקשר במכונית המשטרה פלט לחלל הרחוב משפטים קצרים ונקטעים, ששמות רחובות ומספרים זרועים בהם – ואז עברה השמועה מאיש לאיש שרצח אירע בבית בלילה, ושהנרצח הוא הקבלן אברהם ארליך, שגר בקומה העליונה. מישהו אמר חיסול חשבונות, כנראה, וידע שהקבלן היה מסוכסך עם שותפיו, מישהו אחר שיער שפורצים הרגו את האיש האמיד, שסירב, כנראה, למסור להם את המפתחות לכספת שבביתו. אחת מדיירות הבית, בחלוק-בוקר, פרועת שׂיער, מילמלה, מזועזעת: “נורא מה שקורה…. אין שבוע בלי רצח… רוצחים לשם רצח…. החים זולים…. אין ערך… מחלה מידבקת, מגיפה…” ומפיה נודע שיש לנרצח אשה, מוזרה במקצת

“עם צפרים בראש”, אבל שקטה ונעימה, וככל הנראה נעדרה מן הבית כשאירע הדבר… ושני בנים לו, האחד לומד בטכניון, השני מנהל איזה מפעל בצפון הארץ…. “זה נורא…” מילמלה האשה בעיניִם פעורות, “בן חמשים, חמשים וחמש בסך-הכוֹל…. אדם שקט, חי בשלום עם כולם…. מה קורה במדינה שלנו”?

עוד באותו יום ירדו שני שוטרים אל המרתף שברחוב העבודה, עצרו את החשוד – הוא לא גילה כל התנגדות כשתפסו אותו בזרועותיו מכאן ומכאן – והסיעוהו אל תחנת המשטרה.

כשנודע הדבר, מתוך הידיעות בעתונים, לאנשים שהכירו את מיכה עוד מימי הפלמ"ח, נדהמו: לא ייתכן – אמרו – שהוא יהרוג אדם, ירצח. אך אחר-כך, כשנזכרו בהתקפי הזעם שלו, הלא-מובנים, האלימים לעתים — אמרו בלבּם שההריגה היתה בשוגג, כנראה, ברגע של הֶתקף כזה, כשאיבד את ראשו. אך מה שהיה בלתי-נתפס לחלוטין, הוא שבחר לו לקרבן את אברום – אברהם אֶרליך – מי שהיה אתו בפלוגה אחת בחטיבת הנגב, האיש – היחיד אולי – ששמר על קשרים אתו בשנים האחרונות, ולפי השמועה אף תמך בו בסתר, תמיכה כספית.

ואחר־כך החלה פרשת המשפט.

כשיצא יוחנן ברבש מבית-המשפט אל הרחוב שטוף השמש, שמע את עורך-הדין ששימש כסניגורו של מיכה אומר לתובע, על המדרגות: “ברור לך, כשם שלי ברור, שהאיש – או אולי נאמר הילד? — אינו אחראי למעשיו.” התובע חיך, התעכב רגע, החליט לא לענות, ומיהר לרדת אל המכונית, שהמתינה לו בצד המדרכה. נשא את ידו בברכה חפוזה, והגיף את הדלת.

ג

בצהרי 15 במאי 1948, באחד הקרבות המרים נגד הצבא המצרי שתקף את כפר דרום הנצור מצד תחנת הרכבת של דיר אל-בָלח, נפגע מיכה פבזנר בראשו מרסיס של פגז, איבד את הכרתו, ונלקח אל הבונקר של הפצועים. רק למחרת —

והוא עוד מחוסר-הכרה — הצליחו להעבירו צפונה, לבית-החולים. לאחר שהוצא הרסיס מראשו והכרתו שבה אליו, חל שינוי מדאיג בהתנהגותו: דיבורו היה מבולבל, תערובת של משפטים הנוגעים לענין עם ציטטים מנאומים ידועים ומשירים, אזכּוּר מקרים מן העבר ללא כל קשר עם המתרחש סביבו; ומה שהפחיד ביותר היו התפרצויות הזעם שלו, ללא סיבה ברורה. הוא לא הוחזר לשירות, למרות מחאותיו התוקפניות, שהגיעו לעתים עד כדי השתוללות. שלוש פעמים הצליח לחמוק מבית הוריו בתל-אביב, שעינם היתה פקוחה עליו יומם ולילה, ולהגיע לחזית כדי להצטרף לפלוגתו בחטיבת הנגב — שבהסתערותהּ דרומה כבר קרבה למבואות באר-שבע — ובכל פעם הוחזר. אחר המלחמה, כשהוריו מיוסרי הדאגה הביאו אותו, כמעט בעל-כָּרחוֹ, לטיפול נפשי, הבחינו אצלו הרופאים בתופעה נדירה: גידולו — הגופני והמנטאַלי — נפסק. בן תשע-עשרה היה כאשר נפגע במלחמה, וכזה נשאר, במראהו ובמערכי נפשו, גם כעבור חמש שנים, כאשר נעשו בו הבדיקות הנפשיות והעצביות האחרונות. אמו, אשה משכילה מאוד, מורה לזמרה, שלא יכלה להשלים עם הקביעה הזאת והתקוממה עליה, תבעה הסבר. “הרי מיכה אינו ‘מפגר’ בשׂכלו!” טענה בשִבתהּ מול הפסיכיאטר. “הוא בחור אינטליגנטי, מגיב בעֵרנוּת על כל הנעשה סביבו… והרי בגיל תשע-עשרה אדם איננו עוד ילד! הוא אדם שלם לכל דבר! מה פירוש ‘התפתחותו נפסקה’?” הפסיכיאטר הסביר להּ זאת כך: “תארי לך, שעון שהמחוג הקטן שלו נשבר, או נשר. השעון, שהוא מכונן, וגלגִליו פועלים, לא נעצר. הוא ממשיך ללכת. גם אין לומר שהוא '”מפגר'. אך מכיוָן שרק המחוג הגדול מסתובב, אין השעון מורה את השעות. אפשר לומר — הוא ‘איננו יודע’ מה השעה, הוא סובב-הולך, ורק את הרגעים הוא יודע. הזמן הפנימי שלו מנותק כביכול מן הזמן החיצוני, הנקצב על-פי מחזור השמש וכדומה. הפציעה של בנך, כאילו התיקה את המחוג הקטן משעונו המֶנטלי…"

ואכן, הפגם הניכר ביותר בהתנהגותו של מיכה היה “בלבול הזמנים” בראשו. כאילו “איבד את חוש הזמן”. זכרונו לא לקה. הוא זכר פרטי-פרטים של דברים שאירעו בהיותו ילד, בהיותו נער בבית-ספר, בהיותו בתנועת הנוער ובפלמ“ח. זכר שמות, תאריכים מדוּיקים, זכר בעל-פה עשרות שירים — של ביאליק, שלונסקי, אלתרמן — את כל “שנים־עשר” של בּלוֹק, ואפילו קטעים שלמים מפרק “האינקביזיטור הגדול” שב”האחים קרמזוב“, או מנאומים של משה סנה, בני מַרשק, יצחק שדה. אלא שהזמנים כולם היו מתערבבים בזכרונו. אנשים שמתו מכבר, נדמה היה לו שעודם בחים. מאורעות פוליטים — כמו מלחמות, מאבקים בין מפלגות וסיעות, מחלוקות בין אישים מפורסמים – היו חסרי-תאריך לגביו, קופצים בעיני-רוחו מן העבר להוֹוה, מתקופה לתקופה. כך קרה, למשל, שכשהממה את הארץ הידיעה על רצח סאדאת, הוא נכנס לפנות ערב, מזועזע, לקפה “כסית” וחיפש בבהלה את נתן אלתרמן. וכששאל אותו המלצר, שהכירוֹ היטב זה כשלושים שנה, למה הוא נחוץ לו, אמר שהוא מוכרח להציע לו משהו בדחיפות בקשר עם “הטור השביעי” שלו ב”דבר". וכשאמר לו המלצר שאלתרמן מת, מת כבר לפני יותר מעשר שנים, עמד רגע המום, דמעות בוערות בעיניו, ואחר-כך, כאילו נזכר בדבר ובוש בעצמו, יצא בלי לומר מלה. דברים מעין אלה, שקרו אותו כמעט יום־יום, עוררו עליו לעג והתקלסויות מצד אנשים שלא הכירוהו, והעלו חיוכים של חמלה על פניהם של אלה שהכירוהו. יתר-על-כן, בגלל טבעו המתפרץ, חסר-המעצורים, היה בא לעתים לידי קטטה עם אנשים שלא היתה להם כל סבלנות להתקפי הרוגז שלו עליהם, בלי שידעו על מה ולמה. לא אחת קרה שאיזה סדרן, או בעל בית-קפה, נאלצו להוציאו בכוח ממקום שעורר בו שערוריה. מי שהוא רחמן יותר, וחס עליו, היה זוקף אצבע כנגדו וגוער בו בחיבה: “מיכה — שתוק!”

הכינוי “מיכה שתוק” דבק בו מן הימים הראשונים שלאחר הפגיעה. ברגע שחזר להכרתו, כששכב בבית-החולים, פרצה צעקה נוראה מפיו: “שלוֹף!” שהיתה, כנראה, זכרון אחרון שלו מן הקרב, כשעמד לשלוף נִצרה של רמוֹן ולא הספיק. שני הפצועים ששכבו בשתי המיטות האחרות שבחדר, אחד קטוע רגל ואחד שירכו התרסקה, נתקפו צחוק היסטרי וכמה ימים קראו לו “מיכה שלוף”. כשראו שהכינוי מעלה את חמתו כל-כך שהוא מתפרץ בצעקות עליהם, המירו אותו ב“מיכה שתוֹק”. כך נפוץ הכינוי מבית-החולים וחוצה, וליוָה אותו כל השנים.

הוא לא שתק. דיבר, צעק, עורר שערוריות.

מאז עבר להתגורר במרתף, ברחוב העבודה, היה משכים בכל בוקר — דרי האזור כבר הכירוהו לפי כובעו המרופט, חולצתו הרחבה, ששרווליה ארוכים מזרועותיו, הילוכו הבהול, הנגחני — וממהר אל בית “דבר”, הקרוב לביתו. פקידת המודיעין הוָתיקה, אשה קשישה ואמהית, שנטתה לו חסד, היתה מושיטה לו את עתון יום אתמול. בלי להודות להּ היה תוחב אותו תחת זרועו והולך אל השׂדרה. שם, על הספסל, היה קורא בו שעה ארוכה, מהחל ועד כלה. הידיעות היו מרגיזות אותו, המצב בכללו היה מעלה בו חימה. פתאום היה נקפץ ממקומו, ניגש אל תא הטלפון הסמוך, מצלצל לעתונאי יוחנן ברבש, שחשבוֹ לידידו הקרוב, ומרעיש עליו שמיִם וארץ: המצב נורא! מדוע לא מכריזים משטר חירום מיד?! מדוע אתה לא כותב על זה? כתוב! יום־יום! אל תרפה עד שיעשׂו משהו!.. ברבש, אדם בעל מזג מתון וקול שקט, היה נזהר שלא להעליבו. בשקט היה אומר לו: “מה אתה מציע למעשה, מיכה?” — “להפסיק את ההשתוללות!” היה צועק מיכה לתוך השפופרת, “לאכול זיתים ומרגרינה! לחזור אל האדמה! אל האדמה!” ברבש היה משתדל להרגיעו, וכשהיה אומר לו שיתאזר בסבלנות, כי יש אנשים במדינה השוברים את ראשיהם למצוא מוצא מן הסבך, היה טורק את השפופרת בכעס ויוצא מן התא כשעל פניו עוִית של כאב, כשל מי שמתאפק מלפרוץ בבכי: גם הוא, חברו, שנתן בו אֵמון, בוגד, כמו כולם!

לעתים, כאילו רוח תזזית נכנסה בו, היה יוצא מן המרתף והולך, בהול, לפנות ערב, בערב, הַיישר אל ביתו של ברבש. חגית, מורה בתיכון, עסוקה למעלה ראש בתיקון מחברות,

היתה מקבלת את פניו באדיבות צוננת — מסתירה, במאמץ רב, את רוגזהּ על פלישה זו לרשותהּ ללא כל אזהרה — מכניסה אותו לסלון, שואלת אם יאכל משהו, ישתה, מביאה לו על מגש קפה או תה, כריך או עוגיות, וממהרת לפנות את המקום לבעלהּ, שהיה נטרד משולחן הכתיבה שלו, ממאמר שעליו לסיים, ומתיַשב לשמוע מה יאמר. מיכה, במלים מתלהמות, היה מטיח את תכניתו לתיקון המצב במדינה: להחרים את נכסי העשירים, כל אדם יוקצה לו רק הדרוש למחייתו…. להנהיג חובת עבודה כללית, לא עוד הולכי-בטל ברחובות ויושבי בתי-קפה…. לפזר את האוכלוסיה! להוציא רבבות אנשים — פקידים, חנוָנים, מתווכים, את כל הטפילים למיניהם – מן הערים הגדולות אל מרחבי הנגב השוממים…. ברבש היה מאזין לו בחיוך של אורך-רוח וסלחנות. “איך תעשה את זה? בכוח צוִים?” – “יוחצ’ה!” צועק מיכה, “זוהי שעת חירום! בשעת חירום מוציאים צוים! זה לא מובן לך?” – “ואיפה תקח כסף ליַשב רבבות אנשים בשממה?” – “כסף?!” קורא מיכה, “כמה כסף דרוש כדי להקים אוהלים? צריך לארגן את כולם בגדודים! להקים מחנות של אוהלים, מבאר-שבע עד אילת! וגם בסיני! צריך להאמין בזה!” הוא מתלהט, “באמונה אפשר לבנות עולמות!” ברבש אינו מתוַכח, כדי שלא להאריך בשיחה. המאמר הלא-גמור מחכה לו בחדר הסמוך. בתשע הוא פותח את הטלביזיה, למהדורת החדשות. מיכה מרכין עצמו לפנים, נועץ עיניו במִרקע. רואה שׂרים מתראינים, עונים על שאלות. הוא פורץ בצחוק גדול. אוחז את בטנו מרוב הצחוק. “אתה רואה מה זה?” הוא אומר בלעג מר, “אתה רואה”?

יוחנן ברבש, חברו הטוב מימי תנועת הנוער – יחד קראו ספרים ושוחחו עליהם – מאכזב אותו. מאכזב אותו בשאננותו, שעה שהאדמה בוערת. מאכזב אותו במאמריו הפושרים. ביום ששי בערב הוא מצלצל אליו: “זה מה שיש לך לומר? זה הכוֹל? זה מים מה שאתה כותב, בשעה שצריך אש! אש”!!!

כשקרא על החלטת הממשלה לפנות את היִשובים מסיני,

התפרץ לבית “דבר” — העתון שעוד אביו היה מנוי עליו— עלה לקומת המערכת ופרץ בצעקות שהידהדו לכל אורך המסדרון: “לעקור?! כרמים? פרדסים? להרוס בתים?! לאויבים הגרועים ביותר שלנו לא היינו עושים דבר כזה! זו התחלת הסוף שלנו! התחלת הסוף!” כמה כתבים שיצאו מחדריהם, החיוך הנכון להם על שׂפתיהם, קפא למראהו. לא, לא היה כאן מקום לצחוק. האיש נראה כמי שנמלט מבית בוער. הוא נעצר ליד אחד מהם וצעק מול פניו: “אפילו התורכים לא העזו! מוכרים את הציונות בעבור פיסת נייר של בֶּרנאדוֹט — ואתם שותקים! למה אתם שותקים?!” הכתב גיחך רגע למשמע השם ברנאדוט — שהעיד שוב על “בלבול הזמנים” במוחו של משונה זה, שהיה מתפרץ למערכת מדי כמה שבועות. עובד-המשק, איש חסון ובעל יד חזקה, תפסוֹ בזרועו והוליכו למטה. מגרם-המדרגות עוד נשמעו צעקותיו: “מחריבים ומהרסים! מבפנים! האויב הכי גרוע..”

עוד באותו יום נסע מיכה לעין-חרוד. נכנס לחדר-האוכל ושאל היכן יוכל למצוא את טבנקין, הכרח דחוף לו להיפּגש אתו. אחד הוָתיקים, איש צנום, בעל שׂער שׂיבה חלק המכסה ככיפה את ראשו, שאל מאיִן הוא, וכששמע את רצונו, אמר בשקט: “טבנקין איננו. הוא מת מזמן. בעוד חצי שעה יש אוטו לחיפה. תגיע לשם ובתחנה תחליף לתל-אביב. אם לא אכלת צהריִם, תוכל לשבת ולאכול משהו לפני שאתה נוסע. הבנת אותי?” מיכה הסתכל בו בעיניִם אדומות. “טבנקין מת….” מילמל, “טבנקין מת….” — “כן,” אמר האיש בעל הפנים המקומטות, “זה סוף כל האדם וזה היה גם סופו. יש מקום על-יד השולחן ההוא בפינה, אתה יכול לשבת ולאכול משהו, אם אתה רוצה.” מיכה הביט בו, פזור-נפש, אחר-כך אמר בלחש: “אולי זאב גימ”ל נמצא פה במקרה?" — “מי זה זאב גימ”ל?" שאל הוָתיק — “הוא היה ב’הראל' כשהינו בקריית-ענבים. הוא היה המ”ם-פ“א.” הקשיש בחן אותו במבטו החד רגע ממושך ואמר: “כן, זאב גורביץ ישנו. הוא עובד במוסך. אם אתה רוצה לראות אותו, תִּגש למטה…”

זאב גורביץ הכיר את מיכה עוד מרחוק, כשנשׂא את עיניו ממעֵי מנוע המשאית שעסק בתיקונהּ, והוא קרא בשמו; אך מיכה התקשה לזהות את האיש שלפניו, בעל הבלורית הכסופה והמצח חרוש הקמטים והעיניִם העיפות, כשל אדם שלא ישן לילות רבים. הוא זכר אותו כבחור יפה-תואר, עליז, בדחן, אהוב הבנות. “אתה זאב גימ”ל…." פער את עיניו בתמהון — “מזדקנים, חביבי, מזדקנים…” חייך אליו זאב, מטלית מדוהנת בידו. אך לאחר רגע, כאילו גילה מיכה בעיני חברו איזה זיק ישן, שהזכיר לו את העבר הרחוק, והוא פרשׂ את זרועותיו הארוכות, חיבקוֹ וגעה בבכי על צוָארוֹ: “זאב זאב, כמה זמן לא התראינו, כמה זמן….”— “תראה איך שאתה מתלכלך,” הרחיק עצמו זאב ממנו, “הפנים, החולצה… בוא, ננקה אותך…” — “זאב! מה עושים לנו במדינה? תגיד!” התעוו פניו של מיכה מכאב. — “מה עושים?” היתמם זאב. — “הורסים לנו אותהּ: הורסים! נלחמנו על הנגב, שפכנו את דמנו, ועכשיו מחזירים אותו למצרים!”— “את הנגב?” גיחך זאב. — “את כל השממה ההיא! את המדבר! אף אחד לא חי שם! לא גזלנו אותו! גאלנו אותו! גאלנו! איך אפשר להשלים עם זה!” —צודק. אסור להשלים," עלה על פניו של זאב איזה חיוך רחוק, שאול מימים אחרים. — “אסור!” התלהט מיכה, כתם של שמן מכונות מרוח על לחיו, "אתה זוכר שאמרנו ששום ישוב לא ייעָזב? אף נקודה אחת? שעד טיפת הדם האחרונה נילָחם? אתה זוכר איך נשבענו — "

לרגע השתתק מיכה. רוח חמה הפיצה תבן וקני תירס ועירבלה אותם לעלעול שהתנשׂא למרחוק. אחר-כך הטיל את זרועו על כתפו של זאב ושר מול פניו:

אנחנו נשבענו

מכאן לא לסגת,

מולדת שלנו,

גליל והנגב….

ודמעות נקווּ בעיניו. זאב הדליק סיגריה, העמיד רגל על כנף המשׂאית, התבונן במיכה בחיוך עצוב, ואמר:

"אז מה נשמע אצלך, מיכה? מה אתה עושׂה שם, בתל־ אביב? "

ד

שש שנים לאחר פציעתו של מיכה מתה אמו, ושבע שנים לאחר-מכן מת אביו. אמו היתה מורה לזמרה בגמנסיה “שלוָה”, ואביו — איש גבוהּ, בעל פנים ארוכות, גבות שׂעירות וקול עבה — היה מורה לעברית ותנ"ך בבית-החינוך לילדי עובדים. אחותו הבכירה בתיה כבר לא היתה בבית בשובו מן המלחמה. היא נישׂאה לוֶטרינר, יליד גרמניה, בכרכור, וילדה לו שני בנים ובת. לאחר מות האֵם נשארו בבית רק הוא ואביו, שאהבה גדולה היתה ביניהם. אביו ניסה למצוא לו עבודה כלשהי — כספרן בארכיון העבודה, כארכיבר בוַעד הפועל של ההסתדרות, אחר-כך גם כדוָר, כמחלק עתונים — אך מיכה לא החזיק מעמד באלה אלא שבועיִם כאן, שלושה שם, ולבסוף הודיע לאביו שיש לו דברים חשובים יותר בחייו. כששאלו אביו מה הם דברים אלה, אמר לו מיכה: “יחיאל!” — כך קרא לו תמיד, בשמו — “לכל אחד מאתנו יש זכות לקצת פרטיוּת, אתה לא חושב?” יחיאל, ארך-גפּיִם כאוֹרַנג-אוּטַנג, לפת אותו בצוָארוֹ, נגח בו קלות בראשו, ואמר: “כן, מיכה, בהחלט! זכות ראשונית!” — ובימים הבאים, בחֳדשים הבאים, ראה שהוא משתקע בספרים על גרמניה הנאצית ועל תקופת השואה, וכשנפתח משפט איכמן, היה נוסע יום-יום לירושלים וחוזר הביתה מזועזע, בלי יכולת להוציא הגה מפיו. בלילה היה צועק מתוך שנתו.

בהיותו ילד, צפו לו הוריו עתיד של איש-מדע שמחקריו יוציאו לו שם בעולם. בן שלוש ידע לקרוא ולכתוב, בן ארבע ידע את סיפורי המקרא של ביאליק-רבניצקי בעל-פה, בן חמש קרא את “אהבת ציון”, ובן שש ידע לפתור משוָאות בנות נעלם אחד. צריך היה להקפיצו — בניגוד לעקרונות בית-החינוך — מכיתה ב' לד‘, ואחר-כך מו’ לח'. בבית-הספר “תיכון חדש” נודע כ“גאון”. היקף ידיעותיו היה רחב הרבה מזה

של תכנית הלימודים: מַרכּס, הֶגֶל, אֶדינגטון, שוֹפנהאואר, כל “יוליוס קיסר” של שקספיר בעל-פה, ליבניץ, קרופוטקין…. בשנה האחרונה ללימודיו, ולפני שניגש לבחינות הבגרות, התגיס לפלמ"ח ויצא למחנה-עבודה-ואימונים בעין-חרוד. במקלחת היה שורק את כל הסואיטה השניה של באך, שר קטעים שלמים מן “האיטלקית” של מנדלסון, מן החמישית של צ’יקובסקי, מן הראשונה של מאהלר. לשכניו לאוהל, אחר כיבוי האורות, היה מרצה ממיטתו על תורת היחסיות, על מספרים טרַנסצֶנדֶנטליים, על כוכבי השמים וגלגל המזלות.

“יחיאל! אנחנו עם של סריסים!” אמר מיכה ערב אחד, כשחזר ממשפט איכמן בירושלים. “מאה אלף רוצחים נאצים מתהלכים חָפשי בגרמניה, אוכלים נקניק, שותים בירה, משמינים, מתהוללים — ואנחנו, מה אנחנו עושים?”

יחיאל נשׂא מבט כבד אל בנו: “מה הינו צריכים לעשות, לדעתך?”

“לתפוס אותם! לחסל! אם הינו מחליטים על כך – הממשלה, השי”ן-בי“ת, הארגונים של נרדפי הנאצים — אפשר היה לשלוח לשם כמה אנשים, מספיק עשׂרה, שנים-עשר, והם היו מחסלים מאות מהם — את הכי נבזים! — יורים והורגים!”

“ללא משפט?”

“משפט? משפט זה בזיון! לעג למתים! כולם מכירים אותם! הם לא מסתתרים! אפילו מתגאים במה שעשו! להרוג! לחסל!”

“ואז?”

“יחיאל, אתה מיָאש אותי!” טפח מיכה בזרועותיו על גופו כעוף-כנף גדול. " ‘ואז’ — אתה שואל! הדם צועק – ואתה שואל “ואז'!”

יחיאל, שכל שנותיו כמורה הטיף למתינות, לסובלנות, לכיבוש יצרים, אמר שאם כל מי שבוער בו יצר הנקם יעשׂה דין לעצמו, יהָפך העולם לתוהו ובוהו.

“אני משתגע ממך!” צוַח מיכה. "אתה לא תופס שכל זמן שאלה ישארו בחים לא יהיה לזה סוף?! שכל האנטישמים בעולם ילמדו מזה שעל הריגת יהודים אין עונש? שדמם מותר? בשביל מה הקמנו מדינה? בשביל מה? "

בחצר הבית הקטן שברחוב מרמורק, שמַרצפות רבות ברצפתו שקעו והתנדנדו תחת הצעדים, גידל מיכה יונים. שִקמה עתיקה עמדה בחצר ובין ענפיה היה תקוע השובך ובו שני זוגות יונים. מיכה היה מטפס בסולם הצר, ששלביו כבר היו רקובים מיושן, ושׂם בתאים מים, זרעונים, שיירי ירקות. היה עוקב אחר מעוֹפן של היונים, דגירתן, צאתן ובואן. יום אחד, לפנות ערב, כשטיפס אל השובך, שׂמח לראות שלושה גוזלים שבקעו מן הביצים. לקח אחד מהם בכף-ידו, להראותו לאביו.

כשנכנס אל הבית מצא את אביו מוטל פרקדן על הרצפה, כאילן גדוע, לרגלי קיר הספרים, עיניו פקוחות לרוָחה ואילמות, כסא הפוך לצדו. “אבא!” צעק. “יחיאל!” וטילטל את כתפיו להעירו. אך הגוף היה ללא רוח-חים והאישונים לא זעו. “אבא!” געה בבכי מר. "למה? למה? "

הגוזל ניתר על הרצפה סביב-סביב וציפצף חלושות.

שנתיִם נשאר מיכה לבדו באותו הבית. לפעמים היתה בתיה באה ליום-יומיִם, מביאה פירות וירקות מן המושבה, מנקה את החדרים, שהיו מוזנחים מאוד, גוערת באחיה, נותנת לו הוראות איך ינהג, מסדרת את עניָניו הכספים. “למה אתה לא משלם את החשמל?” היתה מנפנפת בכרטיס החשבון הדו-חָדשי. “יש לך ההקצבה של משרד הבטחון וגם מאבא נשאר משהו! אתה רוצה שיסגרו לך? אם חסר לך, תגיד לי, אני אוסיף!” לפעמים היתה מזמינה אותו לכרכור, לסוף־ שבוע. את היונים הביא אליה. הוא לא רצה עוד לטפל בהן.

כשהרסו את הבית לבנות בית-קומות במקומו, מצאה לו בתיה את המרתף ברחוב העבודה.

ה

לאה גינזבורג, אשה בעלת שׂיער קִפוֹדי, צואר קצר ושדיִם תפוחים ומוצקים, היתה מושכת את יריעת הבד תחת מחט מכונת־התפירה בכוח, כאילו גוערת בהּ. וכשהיתה עומדת וגוזרת, במספריִם הגדולים, את אריג השמלות על-גבי שולחן-העבודה, היה נדמה כאילו היא מבתרת בשר באיטליז. היא לא הרבתה לדבר עם לקוחותיה — רובן נשים מצפון העיר — כשהיתה מודדת את השמלות על גופן, היתה כורעת על ברך אחת, לסמן את המכפלות בנעיצת סיכות, או בקווקווי גיר מרוסקים, ובקוּמה היתה טופחת להן על שתי הכתפיִם, תחת בית-השחי, על הירכיִם, ללא פטפוטי חנופה ומחמאות.

מזמן שנכנס הדייר החדש למרתף היתה נעצרת מפעם לפעם בעבודתהּ, משביתה לרגע את דַוושת מכונת-התפירה, או את שרשוף המספריִם, ומאזינה. מלמטה היו עולות חריקות של רהיטים, טפיחות של ספרים זה על זה, נהמות קצרות, לעתים קריאות: “לא נכון! שקר!.. איזה שטויות!..” האם האיש מדבר אל עצמו? — אדם מוזר היה בעיניה דיירהּ החדש: מוזר בלבושו המרושל, בשרווליו הארוכים, בכובעו; מוזר בהילוכו הרחב והמהיר, כאילו נקרא תמיד בדחיפות לאיזה מקום. האם איננו עובד כלל? — שכן שעות רבות הוא נמצא בבית, יוצא וחוזר, יוצא וחוזר. ממה הוא חי? ובן כמה הוא? עשרים וחמש? ארבעים? כמה פעמים ניסתה ללכוד את מבטו כשעבר על-פני חלונהּ וירד במדרגות החצר, כדי לברכו לשלום, להחליף כמה מלים, אך הוא התעלם ממציאותהּ.

הוא הטריד את מנוחתהּ. התכּים היו יוצאים לעתים מן המכונה בקו עקלקל והיה עליה לפרום אותם ולתפור מחדש. הוא הזכיר להּ את רועה הבקר בעיירתהּ הקטנה, בפולין. הרועה היה אילם, ולבוש היה כמו הדייר מלמטה: חולצה רחבה, ארוּכּת שרוולים, כובע בד מרופט. בהיותהּ בת שש או שבע, היתה עומדת בשער החצר ורואה אותו הולך אחר הפרות המעלות אבק, חובט בהן במקלו, פעם מצד זה ופעם מצד זה, להחזיר אותן אל מסילתן, וקור היה עובר בגבּהּ כשראתה את פניו, שדומה היה תמיד כאילו רעם הממן, כאילו מן היער הגיח.

יום אחד נכנס אליה מיכה, אמר שכיור המטבח שלו נסתם ושאל אם היא יודעת היכן אפשר למצוא שרברב. לאה גינזבורג הניחה מידהּ את הבד ואת המספריִם, ירדה אתו למרתף, סרט

המדידה תלול להּ על צוָארהּ, הסתכלה בכיור, שהיה מלא מים עכורים ופסולת מאכלים צפה בהם, ובלי לומר מלה עלתה לדירתהּ, הביאה משאבת גומי, פימפמה בּהּ כמה פעמים במרץ רב, והכיור התרוקן. אחר-כך חיפשה ספוגית, אבקת ניקוי — “אפילו סמרטוט אין פה,” רטנה — עלתה שוב לדירתהּ་והביאה משלהּ. פינתה את הפסולת, מירקה את הכיור בכמה་ סחיפות רחבות ומהירות, ואמרה לו בקול קשה, שאם לא יקפיד על הנקיון תהינה שוב צרות, כי במרתף יש תמיד בעיות עם הביוב, בגלל השיפוע הנמוך. “כן,” אמר מיכה, נבהל מעט מחומרתהּ, “אני צריך לזכור את זה!” והִכּה באגרופו על מצחו.

היא כבר עמדה לצאת, אך התעכבה עוד רגע, והעבירה מבטהּ על-פני החדר. ריח לא טוב של גרבּיִם מיוזעים ומצעים שלא כובסו עמד בו. המיטה שבפינה היתה סתורה, בגדים היו מוטלים על שני הכסאות, ספרים היו מונחים על השולחן, ליד כוס תה חיור שלא נלגם עד תומו ופלחים של תפוז מצוץ. מתוך תאוַת הסדר שבהּ היה לה חשק להסתער על כל אלה בו-ברגע, לנער את הסדינים, לסדר את המיטה, להעביר את הכלים אל הכיור אל הכיור — אך היא אמרה, ללא חנינה במבטהּ: “יש פה מכבסה בסביבה שיש לי הנחה אצלם. אם אתה רוצה אתה יכול להביא לי את הכביסה שלך ואני אמסור להם.” מיכה ניענע בראשו: “כן, כן.” וכשכבר אחזה בכף המנעול החזירה ראשהּ אליו: “ואם יש לך משהו לגהץ, אני יכולה לעשות לך את זה. אני מגהצת הרבה ולא משנה לי עוד חולצה או שתיִם.” מיכה הצטחק: “אצלי הכוֹל מתגהץ על הגוף,” והיא סגרה אחריה את הדלת ועלתה לדירתהּ.

מדי שבועיִם-שלושה היה מיכה מביא אליה חבילת כבסים והיא היתה מחזירה לו אותם כעבור כמה ימים. את החולצות מגהצת בלי שביקש. הוא לא נעל מעולם את דירתו והיא היתה נכנסת בהיעָדרוֹ ומניחה את החבילה על הכסא.

“יהיו לך נמלים פה, אם לא תנקה את החדר. או מה שיותר גרוע — עכברים,” אמרה לו פעם כשהביאה את החבילה. .

“לעכברים אני רגיל,” שלח אליה חיוך משועשע, “גרתי שנתיִם באוהל, יותר. הם התרוצצו לנו תחת המיטות, על המיטות, אחד נכנס לי פעם לתוך הפיג’מה. חנקתי אותו.”

לאה הסתכלה בו, רצתה לצחוק, כמעט היה על לשונהּ: “ועכברושים הרגשת פעם על הגוף שלך?” אך אמרה:

“אין לך קרובים?”

“יש. אחות. במושבה.”

“היא לא יכולה לבוא לפעמים, לעזור לך?”

“באה. אבל אין לה זמן. עסוקה.”

“בשביל אח אין זמן?” נשחזו עיניה החדות.

“יש להּ בעל! רופא-בהמות!” נפלט צחוק מפיו.

עוד רגע תהתה עליו, ויצאה.

פעם אחת, כשנכנס אליה עם חבילת הכבסים, שאלה:

“מה העבודה שלך?”

“יש משהו!” סָתם, ולפני צאתו, על המפתן:"אַת עוד תדעי פעם! "

שעות היה מבלה בספריות. בארכיון העבודה, בספריה העירונית, הופך בכרכי עתונים ישנים, משקיע ראשו בספרי היסטוריה, תולדות הארץ, זכרונות, מקרב עיניו אל הדפים מחמת קוצר-רואי, מבטו משוטט עליהם בלהיטות, כצד את האותיות. הספרנים השלימו עם קובלנותיו הרגזניות כשלא נמצא לו ספר שחיפש.

בתיה, באחד מביקוריה החטופים, נכנסה אל לאה גינזבורג כדי להודות להּ. סיפרה להּ מה קרה לאחיה במלחמת השחרור, ושנחשב לגאון בהיותו ילד.

“הוא נשאר תקוע. מאחור,” אמרה,“מסרב לזוז משם. בגלל זה הכוֹל מעורבב אצלו.” “מישהו צריך להשגיח עליו,” אמרה לאה.

“עליו אי-אפשר להשגיח.” הצטחקה בתיה בקולהּ הצרוד.

לאה נתנה מבט חקרני באשה הגרומה, הגבוהה ממנה, ואמרה:

“אם אַת חושבת כך…”

לעתים היה מיכה פותח את דלתהּ הפונה אל הרחוב, תוקע ראשו פנימה ומשמיע להּ בשורות על הנעשה בעיר: "הרסו

את הגימנסיה הרצליה. בונים שם גורד-שחקים," או: “קברו את זלמן שניאור!” או: “עקרו את השִקמים במלך ג’ורג'!” — ולא מחכה לתגובתהּ, אלא סוגר את הדלת אחריו. פעם, כשעמדה וגיהצה, נכנס, קירב פניו אל פניה ואמר: “שמעת מה שאמר בי-ג’י? הי דרומה! הי דרומה! אַת מבינה מה זה? לא! את לא מבינה! מפני שאַת פולניה, לאה’צ’ה!” והניח ידו על שׂערהּ הקפודי-המקורזל.

לאה נדהמה. ידהּ האוחזת במגהץ נעצרה, ובלָטשהּ אליו את עיניה הצרות, לא מצאה מלים להשיב על חוצפתו.

“אַת לא פולניה?” צחק.

אֵד עלה מתחת למגהץ, וכשהרימה אותו בבהלה, נראתה חתימת צורתו בבד שנחרך. “תראה מה עשית!” צָווחה. “תראה!”

מיכה גחן על הבד והעביר את גב ידו על הכתם, כמנסה למחוק אותו.

“לך מפה!” — הרימה עליו את המגהץ. “לך כבר! לך!”

מיכה נסוג מפניה אל הדלת וידיו פשוטות לפניו, כמגונן על גופו, מילמל דבר־מה ויצא. כעבור רבע שעה ירדה למרתף, ומן הפתח הטיחה לעברו:

“אינני רוצה שתקרא לי כמו שקראת! יש לי שֵם, וזהו. שמעת?”

מיכה נשׂא מעט את ראשו, הציץ בהּ מבעד לאצבעות ידיו שכיסו את פניו, וכשראה את עיניה האדומות, לחש:

“טוב, לאה, טוב.”

פעם אחרת, בבוקר, והיא עוד בחלוקהּ, מטאטאת את הנפולת מתחת למכונת-התפירה, נכנס, העתון תחת זרועו, קרב אליה צעד-צעד, כמו על בהונות, ובזקיפת אצבע הכריז: “איש אחד יקר יש בארץ— בני מרשק שמו!”

לאה קיבצה אל צוָארהּ את שׂפות החלוק העבה — חום הלילה עוד היה בגופהּ, בפניה — ולרגע חשבה לסלקו מן החדר, אך לאחר הרהור חזרה בהּ ואמרה בקול קשה:

“מה פתאום נזכרת בו?”

“אחד ויחיד!” ניפנף באצבעו. "אילו היה הוא מנהיג את

המדינה, הכוֹל היה שונה! הכוֹל!"

“אתה מדבר שטויות,” סנטה בו. “אני הכרתי את בני.”

“אַת?” ניצת מבטו, כאילו גילה בהּ אדם חדש. “אַת הכרת אותו?”

“הייתי שנה בגבעת השלושה, כשהגעתי ארצה. הוא משוגע,” פסקה.

“משוגעים! זה מה שנחוץ לנו!” התלהב. “יותר מדי נורמליים מסתובבים בכל מקום! בלי שגעון לא היה צומח לנו כלום פה”!

“המשוגעים רק הרסו את העולם,” חזרה לטאטא את הרצפה.

“לא אצלנו, לאה’צ’ה…”

אך כשהרימה ראשהּ אליו, תפס עצמו בכשל לשונו, וחזר ואמר:

“לא בארץ, לאה, פה…”

“מה הוא מסוגל לעשות עם השגעון שלו?” התפיסה לאה.

“קוֹמוּנה אחת גדולה! כל הארץ — קומונה אחת גדולה!” נשׂא ראשו בגאוָה.

"וזה טוב "?

"זה מה שהיה מציל אותנו! סידור עבודה כללי! מכל אחד לפי יכָלתוֹ לכל אחד לפי צרכיו! מטבחים משותפים, מחסן משותף, מחנות-עבודה בכל רחבי הארץ! תראי מה שנעשׂה עכשיו! תעברי ברחוב! אַת לא יוצאת בכלל! פומפֵיאה! לא רואים את העשן העולה מהר-הגעש "!

ועל הסף זקף שוב את אצבעו ואמר:

“אבל זה עוד ישתנה! תראי אם לא”!

ולאחר שסגר אחריו את הדלת, חזר ופתחהּ ותקע ראשו פנימה:

“את ‘שֵדים’ קראת פעם? של דוסטויֶבסקי? תקראי את ‘שדים’”!

רגעים ארוכים אחר צאתו חשה כאילו אבן עומדת בחזה. לא ידעה אם עליו היא חומלת, או על עצמהּ, או על האנושוּת בכלל. אחר-כך ניערה מעליה את שׂרעפּיה וחזרה לעבודתהּ.

יום אחד לפנות ערב, היה זה כשנה לאחר שעבר מיכה לגור במרתף, כשנכנסה לאה להביא לו את חבילת הכבסים, שאל:

"לך אין משפחה? אַת לא הית נשואה אף פעם "?

לאה הסתכלה בו, צל ענן חלף על פניה, אחר-כך אמרה ביובש:

“שלושה חֳדשים. בעלי נהרג במלחמת השחרור. בלטרון.”

"בלטרון?!— נזדעק מיכה, פניו מתקמצים לכעין אגרוף. “זה היה פשע! שחיטה! צריך היה לתלות את הרמטכ”ל! את כל המפקדה! "

לאה אמרה ששלחו אותו לשם והוא לא ידע אפילו להחזיק רובה. אפילו עברית לא ידע.

“איפה הכרת אותו?”

“לא חשוב,” פנתה לצאת.

“סַפּרי!” קפץ מיכה וסגר את הדלת בפניה.

“למה לך לדעת?” חייכה אליו כמו שמחייכים אל ילד שהתחצף בחביבות.

“אני רוצה לדעת הכול עליִך, לאה’צ’ה!” נכשל שוב בלשונו, אך הפעם לא נזף בו מבטהּ.

“שבי! סַפּרי!” הושיב אותהּ על הכסא.

“לא אוהבים לשמוע דברים כאלה…”

אך לאחר שהפציר בהּ, סיפרה.

סיפרה שכאשר כבשו הגרמנים את פולין – בת שתים-עשרה היתה אז – מצאה מקלט בכפר, בבית איכרים שהכירו את הוריה. בעליית האסם הסתתרה. ארבע שנים.

למטה היו הפרות, וההבל שעלה מגופן ומפִּרשן חימם קצת את האויר בחורף.

“הם קראו לי לֶניה,” חייכה.

“לֶניה,” חייך אליה מיכה.

בנם של האיכרים, נער בן־גילה, סטאשֶׁק, היה עולה בסולם ומביא להּ אוכל פעמיִם ביום. לעתים היה משתהה קצת אִתהּ.

היא הפסיקה רגע, ברק זכרון חלף בעיניה.

לאחר שכבשו הרוסים את האזור, הובאה לבית יתומים בקראקוב – כי הוריה כבר לא היו בחיים — וב-46 הגיעה

ארצה עם “הבריחה.” את הגבול שבין אוסטריה לאיטליה חצו בלילה. כלבים נבחו. הגיעו לבית בודד בקצה הכפר והאשה האיטלקיה נתנה להם חלב חם בכדים. טעם נפלא היה לחלב הזה.

בבואהּ, סיפחו אותה לחברת נוער בגבעת-השלושה.

“היו שם המון ג’וּקים במטבח… אני נגעלת מג’וּקים,” נתחייכה. והוסיפה: “בכלל אני משוגעת לנקיון.”

אחר־כך עברה לבית קרוביה בתל-אביב ולמדה תפירה ב“אוֹרט”. שלמה, בן-דודהּ, גדול ממנה בשש שנים, היה באוֹשביץ, במחנות עבודה בגרמניה, וחָדשיִם לאחר בואו ארצה

נישׂאה לו.

מיכה הסתכל בהּ בכל עת דברהּ — בשׂׂיער המקורזל, המעטר את ראשהּ, בחוטם הזקור, בעיניִם בעלות האישונים הכדוריים — וכשסיימה לסַפּר, אמר:

“אַת לא נראית כמו אחת שהיתה בשואה.”

“אני לא היתי בשואה!” צחקה. “אני היתי באסם!”

ולאחר רגע:

“איך נראית אחת שהיתה בשואה?”

“את, ככה, בריאה… בהחלט…” מדד בחיוכו את גופהּ.

צחוק נמלט מפיה.

“לא, לא היתי בשואה,” אמרה. “היה לי טוב. זאת אומרת שם, באסם.”

מיכה, שישב על המיטה, השפיל את עיניו, וכששב ונשׂא אותן אליה, נצצה בהן איזו אש זרה.

“אַת רוצה לשכב אתי?” אמר.

לאה החוִירה. “אתה משוגע!” פלטה.

“כן, אַת רוצה!” קם והתקרב אליה.

“לך ממני!” הדפה אותו מעליה.

אך לאחר רגע, חלצה את נעליה, פשטה את שמלתהּ, נשכבה על המיטה, ואמרה: “בוא, בוא.”

מיכה פשט את תחתוניה וחדר לתוכהּ כשהוא נוהם ונואק כחיה.

אחר-כך, כשרָגע לצדהּ, חשה רוָחה ובחילה כאחת. ורחמים, עליו, ועל עצמהּ, ועל העולם כולו, ואם כי היתה צעירה ממנו בשנה או בשנתיִם, היתה להּ הרגשה כאילו היה זה גילוי-עריות בין אֵם לבנהּ.

מאז מיעטה להיכּנס אליו. היתה יורדת למרתף בהיעָדרו, או נכנסת לכמה רגעים ויוצאת. בכל-זאת חזר הדבר ונשנה פעמים אחדות במשך השנים. בפראות היה חובק אותהּ, בועל בכוח, והיא לא התנגדה. ותמיד היתה להּ אותה הרגשה של רוָחה ובחילה, של רחמים, וחטא, כאילו היה זה גילוי-עריות.

ו

לעתים, בשבתות, היה מיכה יוצא מן הבית, רוחו טובה עליו, והוא נושׂא קולו בשיר. הרחוב שקט, שמש בוקר מבהיקה את הבתים הלבנים, האנשים עדיין ישנים, והוא הולך — שׂקית אוכל בידו — ושר. כשהיה שר, היה קולו מתהפך לאַלט, כמעט נשי, דומה לקולו של אלפרד דֶלֶר. “הו, יחידתי, חמדת לבי” — היה שר. או: “מה נאווּּ על ההרים רגלי מבשׂׂר”. או שיר שאת מלותיו ומנגינתו חיבר בעצמו:

את ביתך עזבתי, אבא,

אַל תדאג לי שם, למעלה,

אני נמצא בין אנשים.

הוֹ— — —

אנשים טובים הגידו

מה יהיה, הסוף מה יהיה?

הסיפור מצחיק כאילו,

אבל בלב אני בוכה.

פה-ושם היו אנשים מתעוררים לקולו, יוצאים אל המרפסות, מגחכים למראהו. כיוָן שהכירוהו, סלחו לו, עקבו אחריו במבטיהם עד היעלמוֹ במעלה הרחוב.

מרחובו היה מגיע אל השדרה, מתיַשב על הספסל, פותח את שׂקית האוכל, נוטל לעצמו את הביצה הקשה שבישל, פרוסת לחם, עגבניה, ואוכל. פרוסה אחת היה משאיר לצפּרים. היה מפורר את הלחם לרגליו ומחכה. לא היו עוברים רגעים מעטים וצפּוֹר היתה נושרת מענפי הפּוֹאָנציָאנָה ומתחילה ללקט את הפירורים ולנתר. ואחריה שניה, ולעתים גם שלישית ורביעית. הוא היה מתבונן בהן וצוחק, מפורר לעבר זה ולעבר זה, קרוב לספסל, רחוק ממנו, ונהנה לראותן מרקדות סביבו, מקפצות מפירור לפירור, או עומדות וזוקפות מקור אליו, בציפיה שישליך להן עוד. לרגעים היה משהה את שארית הפרוסה בידו ומדבר אל הצפּוֹר העומדת לרגליו ונושׂאת אליו מבט מיַחל: “לא שבעת? לא? זללנית אַת! לא קראת את ‘מצבה’ אף פעם? הסתפקות במועט! מצוַת הארץ! עכשיו תחכי מעט! תלמדי להתאפק!” אחר-כך היה מפורר את הפת, פירור ועוד פירור, ברווח זמן בין אחד לשני, כמאמן את הצפור לאורך-רוח והבלגה.

שעה ארוכה היה משתעשע כך עם הצפּרים, שאחדות מהן כבר הכיר ונתן בהן סימנים לפי צורתן והתנהגותן, ואחר-כך, כשכבר היו ידיו ריקות, והצפּרים לא מצאו בו ענין עוד, והתעופפו לשוב אל ענפיהן — היה קם והולך לשוטט ברחובות, אולי ימצא מי ממכּריו הישנים.

ז

כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, רץ מיכה אל לשכת קצין העיר ודרש שיגייסוהו. כשנשאל לאיזה חיִל הוא שיך, לאיזו יחידה, אמר שהוא בחטיבת הנגב, פלוגה ג‘, מחלקה ב’. הפקידה לא הבינה מה הוא מדבר וקראה לסרן צעיר מן החדר הסמוך, שישׂא-ויתן עמו. חדר-הקבלה היה מלא אנשים דאוגים ובהולים להגיע ליחידותיהם. הקצין אמר למיכה שאין היום בצבא חטיבה הנקראת “חטיבת הנגב”, וכשהרים עליו מיכה קולו וצעק שהוא לא יודע מה הוא מדבר, ושבושה היא שקצין בצה"ל לא יֵדע מי גירש את המצרים מן הדרום ומי כבש את באר שבע ואת אום רשרש — אחז הלה בזרועו, הנחה אותו אל הפתח, ואמר בשקט: “תראה, יש פה עבודה עצומה היום ואתה מפריע. תִגש לשלישות, שם ימצאו איפה לשבץ אותך.”

הוא נסע לשלישות, וגם שם הקים מהומה גדולה. אחת הפקידות הלכה לחפשׂ את תיק השירות שלו, משנת 48', וכשמצאה אותו לבסוף, והראתה אותו לממונה עליה, עין בו זה כמה רגעים, אחר-כך נשׂׂא מבטו אל מיכה ואמר: “תלך הביתה וכשתקבל צו קריאה תתיַצב בהתאם.” מיכה צעק: “המצרים מתקדמים, הם פורצים את העמדות שלנו, ואתה אומר לי לשבת בבית ולחכות?! מי אתה?! אתה מדבר אל אדם שהדף את הסודאנים מכפר-דרום! תשאל את יגאל! תשאל את נחום! זה מנגנון מושחת פה! עם מנגנון כזה המלחמה אבודה! הם יגיעו לבאר-שבע! גם לתל-אביב יגיעו!”

בכוח צריך היה לסלקו מן המקום.

הוא החליט להגיע לחזית בעצמו, להסתפח אל אחת מיחידות הרגלים. חזיזי אש עופפו סביבו. הוא ראה עצמו רץ, כפוף, בין הכדורים השורקים והמתנפצים, מגיח מן העמדה ומסתער ברמונים על האויב, נע קדימה, נופל, משתטח, קם, וץ ומסתער. בתחנת האיסוף שבמוצאי העיר הדרומיים התערב בין החיילים שחיכו להסעה והצליח לעלות, באין שואל, אל אחת המשׂאיות הצבאיות. בדרך הבחינו היושבים על-ידו בהתנהגותו המוזרה. הוא שאל איפה יוסקה הג’ינג’י מן הגדוד הראשון, דיבר על רמוני מילְס, סטֶנים, מַקלעי לוּאיס גַאן. כשנעצרו לביקורת במחסום הרצועה, ירד אחד החילים מן המשאית והסתודד כמה רגעים עם המ“ם-צד”י. המ“ם-צד”י ביקש ממיכה את פנקס השירות שלו, וכשהצביע מיכה על הצלקת שבמצחו ואמר “זה פנקס השירות שלי,” הורידוֹ הלה מן המשאית וציוָה עליו לחזור כלעומת שבא.

כמה ימים – בהגיע הפצועים הרבים מן החזית — התהלך בין בתי-החולים שבעיר והציע את שירותו. רופא אחד ב“איכילוב”, שהכירו מקפה “כסית”, קיבלו לעזרה. הלבישוֹ חלוק לבן והדריכוֹ בהסעת עגלות אוכל מן המטבח אל האולמות, החדרים, המסדרונות, שגם הם מלאו מיטות עד אפס מקום.

יומיַם תמימים, ארבע-עשׂרה שעות ביום, עשׂה את עבודתו ללא כשל. ביום השלישי אמרו לו לבוא למשמרת הלילה ולעזור בהגשה בחדרי-הניתוחים. בראשית הערב נחת מסוק במגרש שלפני בית-החולים וכעשׂרים פצועים הוצאו ממנו. על אחת האלונקות הובל פנימה חיל שפניו וגופו היו מכוסים כוִיות ושלא חדל לצעוק "תנו לי אותו! תנו לי אותו!”מיכה חש המהום נורא בראשו, כאילו כל מוחו התערפל ונמלא אבק ואש. הוא הלך אחר האלונקה וצעק: ” תשתוק! אתה משגע אותי! תשתוק!” ואז אחזו בו שניִם מן התורנים והוציאוהו החוצה.

שבועיִם לאחר גמר המלחמה, כשעבר בכיכר דיזנגוף, ליד קולנוע ”אסתר”, שמע מיכה קול מאחוריו: ”זהו מיכה שתוֹק, אַת רואה?” המשפט נאמר בקול רם, כאילו במתכוון שיגיע לאָזניו. הוא הפנה את ראשו לאחוריו וראה איש ואשה, שלובי זרוע, שיצאו כנראה זה עתה מבית-הקולנוע. השניִם התקרבו אליו והאיש אמר:

“לא זוכר אותי?”

מיכה התבונן בו. האיש הגבוהּ, רחב-הכתפיִם, היה לבוש חליפה בהירה, ענוד עניבה תכולה, והיו לו פנים עגלגלות, חלקות, ושׂיער דהוי, קלוש, שקרחת-קָדקוֹד מבצבצת בו.

"לא זוכר את אברהם ארליך? "

"אתה אברום?” קרא מיכה בהשתוממות, אך ללא שמחה.

"כן, אברום מ’הוסיפי-לי-קצת-סולת' — זוכר? תכיר את אשתי, אוֹרנה,” אמר. ואליה: ”שנתיִם רבצנו באוהל אחד.”

"אברהם סיפר לי עליך, אתה בקי גדול בכוכבים, נכון?”אמרה אורנה. דקת-גו היתה, שברירית בצד בעלהּ החסוֹן, ושׂיער ערמוני דק, מרוֹוָח, ירד להּ על כתפיה. מיכה הבחין

בשסע זעיר בשפתהּ העליונה. לבושה היה מוזר: שמלת-קטיפה ירוקה, ארוכה עד הקרסוליִם, ששׂרוך היה מושחל בין לולאות בית-החזה שלהּ. השמלה נראתה מזמן אחר, כאילו הוצאה מאיזה קמטר של סבתות.

"איפה אתה כל השנים?” שאל מיכה.

ארליך אמר שעבר על-פניו כמה פעמים במכוניתו, צפר, קרא בשמו ניפנף לו בידו, אך מיכה לא הכירו והמשיך ללכת.

מיכה שאל מה מעשיו, וארליך, הבהוב לגלגני בעיניו, אמר, ”מה עושים אנשים כמונו? — בונים את הארץ!” מיכה תהה עליו, ואורנה, בחיוך קל, אמרה בשקט: ”אברהם הוא

קבלן, בונה בתים.”

מיכה הסתכל בו רגע, אחר־כך אמר בחימה כבושה:

“תגיד, למה לא הורסים את הארמיה השלישית? למה נותנים להעביר אליהם מזון ונשק? הממשלה השתגעה? מרחמים עליהם? חושבים שנקבל פרס בעד טוב-הלב שלנו?”

"מיכה נשאר מיכה,” חיך ארליך. ”אתה פוגש לפעמים את פרויקה?” אמר, ”שנים לא ראיתי אותו”!

מיכה, קולו יוקד, אמר שכל פשרה שמציע לנו בּאנץ' היא לרעתנו. תמיד! וצריך לזכור זאת!

"הפעם זה לא באנץ', מיכה. קיסינג’ר. יהודי.”

מיכה אמר שקיסינג’ר הוא יהודי מומר, וכל הצרות שבאו על ישראל, באו תמיד מיהודים מומרים.

אורנה לא גרעה עין ממנו. בסקרנות ובחיבה הסתכלה בו.

"אולי אתה צודק,” אימץ אליו ארליך את אשתו בכתפיה. “אפשר להציע לו טרֶמפ?”

"הנצחון הזה עוד יהָפך לתבוסה! אתה עוד תראה! תזכור מה שאמרתי לך!” ופנה מעליהם בצעדים רחבים.

כעבור כמה ימים, לפנות ערב, נכנס מיכה לתא טלפון ציבורי וצילצל לביתו של אברהם ארליך, לאחר שמצא את מספרו במדריך. הוא שאל אם יוכל לבוא אליו בערב, יש לו ענין חשוב לדבר אתו עליו. ארליך היה מופתע, וגימגם. הפנייה נדמתה לו מבדחת ומטרידה כאחד. הוא אמר שישמח, כמובן, לדבר אתו על כל נושא שבעולם, אלא שהערב הוא

עסוק. ”מחר בערב!” שאל מיכה. ”תראה, מיכה,” אמר ארליך כדבר חבר אל חבר, ”אני נורא עסוק בימים אלה. שני בנינים לפני גמר. אחד בראשון-לציון. למה שלא תִּתן לי את מספר הטלפון שלך וכשרק אני מתפנה, נקבע זמן וניפּגש.” מיכה אמר שאין לו טלפון והוא מדבר מתא ציבורי. "אז תן לי את הכתובת שלך ואני קופץ אליך בהזדמנות

הראשונה. אני ממונע, אתה יודע. לא בעיה בשבילי." מיכה, מאוכזב, נתן לו את כתָבתוֹֹ.

באחד הערבים, לאחר כשלושה שבועות, נכנסו אליו אברהם ארליך ואשתו. “אז פה אתה גר,” סקר ארליך את המרתף סביב-סביב, כאדם שעומד לקנות דירה או לשכור אותהּ. פנה אל פינת המטבח, אל השירותים, חזר למקומו ואמר: “שטח דווקא יש פה, די רחב, מה?” אורנה אמרה: “לא קר פה? בלילה? בחורף?” מיכה אמר שיש לו תנור נפט, כשקר הוא מדליק אותו. “אתה רואה כל מי שעובר על המדרכה,” הצטחק ארליך בהביטו בחלון. “רק את הרגליִם,” אמר מיכה. “אתה ‘מרגל’, אם כן,” התבדח ארליך. “אברהם יש לו חולשה למשחקי לשון,” אמרה אורנה. “כמה זמן אתה כבר קבלן?” שאל מיכה. “כמה שנים זה?” פנה ארליך אל אורנה, “חמש? שש?” וסיפר שתחילה עבד במשרד העבודה, משם עבר למשרד השיכון ופיקח על הבניה בעירות-הפיתוח, אחר מלחמת ששת הימים החליט להיות עצמאי. רכש דחפור ועבד כקבלן-משנה “בחוץ-לארץ”. “סיני זה חוץ-לארץ בשבילו,” הסבירה אורנה. עכשיו, זה שש שנים, הוא בונה בעצמו. בתים. בתי-דירות. “על ‘ארליך דירות’ בוַדאי שמעת,” הצטחקה אורנה. "יש על זה מודעות בעתונים. "

“זה אתה? לא קישרתי…”

“תבוא פעם. אעשה אתך סיור בממלכה שלי.”

השניֻם התיַשבו על הכסאות, מיכה על המיטה, ואברום החל מעלה נשכחות. הזכיר את מלחמת הקבקבים במקלחת בעין-חרוד, את העבודה בכרם לרגלי הגלבוע, כשכולם הורעלו מן הענבים המרוססים, את קורס המ“כים בכפר-גלעדי ואיך גנבו להם את הבגדים כשהתרחצו ערומים ב”תנור", ליד מטולה —

אורנה, ידיה מונחות על שמלתה הלבנה, הארוכה, לא גרעה עין ממיכה, וחיוך חיוֵר נח על שׂפתיה, שהשסע הזעיר שיוָה להן לווית עָגמה. מיכה ישב מכוּוָץ, זרועותיו חובקות את כתפיו כמו מחמת צינה, ומבטו נעוץ באברום בכעין עיקשוּת עוֹינת.

“זוכר את השיר שהינו שרים על הג’יבּלאוֹת, בטיולים?” ואברום שר: “טַלעַת מִן בֵּית אַבּּוהַ, דַחלַת בּית אֶל-גִ’ירַאן, לְבּסת פוּסטאן אל-מוֹדָה…”

“אתה מזיף נורא, אברהם!” חיכה אורנה אל בעלהּ ושׂמה ידהּ על ידו.

“הזייפנים הם אלה שמרימים קול תמיד, לא ידעת?” החזיר להּ חיוך.

אחר-כך הזכיר את הטיול למַג’דל-שַמס, כשחצו בגניבה את הגבול לסוריה, ואיך באותו לילה, כששכבו תחת כיפת השמיִם, לימד אותם מיכה את קבוצות הכוכבים ושמותיהן. “אתה עוד מתעסק בכוכבים, מיכה?” שאל. “רחוק ממני,” משך מיכה בכתפיו. “כן, הרבה שנות אור עברו מאז,” נאנח ארליך.

“רציתי לשאול אותך…” שלח מיכה מבט חד אל אברום, והפסיק.

“כן, שאל! אמרת שיש לך ענין חשוב לדבר עליו, ואני מדבר ומדבר…”

“אתה זוכר את הבוקר ההוא בכפר-דרום, כשהיתה ההתקפה הגדולה מדיר-אל-בַּלח?” "כשאתה נפצעת… "

“היינו שנינו בעמדה הקדמית, מול הואדי. לי היה הסטֶן. אתה היית על המרגמה. מי עוד היה שם?”

"היה יוסקה הג’ינג’י… מי עוד?.. כצ’לה… זלמן הארוך… "

“זלמן הארוך נהרג!” צעק מיכה. “הוא נהרג כשקפץ לעצור את הטנק שלהם!”

“כן. זלמן נהרג,” אמר ארליך בשפל קול.

“איפה אתה היית?”

“מתי?”

“אמרת שאזלה לך התחמושת ואתה הולך להביא רמונים בשביל שנינו. נעלמת!”

“נעלמתי?” גיחך ארליך. "רצתי בתעלות הקשר אל עמדת הפיקוד. כשחזרתי.. "

“לא חזרת! המצרים דפקו — רצח! הם כבר היו בתוך הגדר! לא היו לי כדורים. צעקתי אברום! אברום! כמו משוגע צעקתי. אתה לא היית! עברה אולי שעה…”

“שעה? אתה יודע מה היה אז שעה? נצח! בעמדת הפיקוד לא היו רמונים. גם כדורים לא היו. חיכו למחלקת התגבורת. היא נתקעה בואדי, אתה יודע. כשחזרתי, שכבת עם חור בראש. כל הפנים שלך היו מכוסים דם. רצתי להביא חובש…”

“אתה לא חזרת!” האדימו עיניו של מיכה. “נשאר לי רמוֹן אחד. רציתי לשלוף את הנִצרה. אתה נעלמת!”

אברום הסתכל בו, גיחך, ונד בראשו. אחר-כך קם וטפח על שכמו. “אתה לא יכול לזכור, מיכה,” אמר בשקט, “איבדת את ההכרה. שלושה ימים שכבת בבית-החולים בלי הכרה.” “אני זוכר הכוֹל!” אמר מיכה. “הית צריך לחזור ולא חזרת!”

“נעלמתי….” הצטחק ארליך. עשה כמה צעדים בחדר, חזר אל מיכה ואמר: “אפשר היה להיעָלם אז? לאן? כל המשק היה מכוסה אש! אתה מערבב דברים, מיכה. אתה זוכר דברים שהיו ודברים שלא היו. הזמנים מבולבלים אצלך. נלך, אורנה?” אחז ביד אשתו. פניה היו חיורוֹת, כמו משמועה רעה.

בסופו של אותו שבוע הביאה אורנה תנור חשמלי למיכה.

אחר-הצהריִם ירדה למרתף, דפקה על הדלת, ומשלא נענתה, עלתה ונכנסה אל דירתהּ של לאה גינזבורג. שאלה אם אפשר להשאיר אצלהּ משהו בשביל מיכה פבזנר. תנור חשמלי. לאה הסתכלה בהּ בתמיהה. מראה האשה דקת האבָרים, ירוקת העיניִם, היה מוזר בעיניה: המגבעת הלבנה, רחבת התיתורה, שסרט ססגוני משתלשל ממנה אל השׂיער הדק היורד אל הכתפיִם, החולצה הירוקה, השקופה, שלא לפי העונה, ששנצים בשרווּליה, הסנדלים…. “אַת יכולה להיכּנס אליו, אצלו הדלת לא נעוּלה,” אמרה בהיסוס, “אבל אם אַת רוצה….” אורנה אמרה שאם לא אִכפּת להּ, היא מעדיפה להשאיר את התנור אצלהּ. יצאה אל המכונית שחנתה ליד הבית, הוציאה את התנור והביאה אותו אליה. “ממי לומר?” שאלה לאה. “לא חשוב,” אמרה אורנה, “מחבֵרה.” והודתה להּ ויצאה.

כשחזר מיכה, הורידה לו לאה את התנור אל המרתף. כשתיארה לו את האשה שהביאה אותו, שתק. “קרובה שלך?” שאלה. “לא, סתם אחת,” אמר.

ח

מדי שבועיִם-שלושה היתה אורנה מביאה דברים אל מיכה: עציץ גֶרניוּם מחצלת קטנה, צנצנת ריבה מעשׂה-בית. פרחים, צרורות של אפונה ריחנית או סיגליות. מפי לאה גינזבורג נודע להּ שבשעות בין־הערבּיִם איננו בבית, והיתה מכוונת לבוא בהיעדרו, מעמידה את מתנתהּ על השולחן, או על אדן החלון,ויוצאת.

לאה היתה רואה אותה ברדתה למרתף ובשובהּ — לבושה לעתים בשמלת בד ארוּכה, שאמרותיה רקומות, לעתים בשמלת קטיפה מיושנת, שכפתורי שרווּליה תלוים בנס, לראשה מגבעות רחבות, מעוטרות בפרח אדום או בענבלי דובדבן — ולרגעים ארוכים היו ידיה שובתות ממלאכתן. היא אשה מסוכנת — לחש להּ קול בתוכהּ, והיא שאלה את עצמהּ מדוע היא מעוררת בהּ רגש כזה של חשד ודחִיה. פעמים אחדות, לאחר שהתרחקה האשה המוזרה, ירדה למרתף לבדוק את המתנות שהביאה. פתחה את צנצנות מרקחת תות-השדה, או האפרסקים, והריחה אותן, כאילו חששה שרעל בהן. גם את הפרחים היתה מריחה.

פעם ארבה להּ בפתח החצר, וכשעלתה אורנה מן המרתף, אמרה:

“את מכירה אותו טוב, את מיכה?”

“לא, מעט מאוד.” פניה היו חיורוֹת ושׂפתיה הדקות רעדו מעט. כאילו קרן השמש שנפלה עליהן מרטיטה אותן.

“אינני יודעת מה הקשר ביניכם, אבל אם יש לך השפעה עליו….”

“השפעה?” חיכה אורנה ועיפעפה בעיניה הירוקות.

“הוא סובל. בלילה הוא צועק נורא לפעמים. הוא זקוק לטיפול, לדעתי. טיפול נפשי, אני מתכוונת…”

אורנה הסתכלה בהּ רגע, אחר־כך אמרה:

“מיכה הוא קדוש. הוא לא זקוק לטיפול.”

ונפרדה מעליה בחיוך.

לאה נשארה על עָמדהּ, פעורת עיניִם, נדהמת, הד רחוק בלבהּ. היא הסתכלה באשה המתרחקת במורד הרחוב, זקופה, גבוהה משהיא נראית מקרוב, בשׂׂמלת המלמלה הארוכה, המקובצת במָתניִם במעוקם – כצריכה תיקון – במגבעת הבד הלבנה, שסרט ארוך משתלשל לאחוריה כצמה, ושהילוכהּ לא בקו ישר, משום-מה, אלא עקלקלות, הנה והנה. ושוב שאלה את עצמהּ מדוע היא מעוררת בהּ מין רגש… של סלידה? פחד? האם שׂׂונאת היא אותהּ?.. זכרון ישן חלף בהּ והעביר קור בבשׂׂרה: היה זה בסוף המלחמה, וכשירדה מן האסם, אחר ארבע שנות מחשך, הִכּה אור היום בעיניה. האור היה כה חזק שלא יכלה לפקוח את עפעפיה. פלוגת חיילים רוסים צעדה ברחוב הכפר ושרה שיר מלא עוז, והאיכרים עמדו לפני בתיהם ונופפו אליהם. הנער סטאשק אחז בידהּ ומשכהּ לצפות במצעד. היא ידעה שעליה לשמוח, אך המראה נתערפל לעיניה. לחיצת ידו של שטאסק העבירה בהּ עונג ויִראה. העולם היה כה מוזר….

היא עצמהּ זקוקה לטיפול נפשי — מילמלה בהיכּנסהּ הביתה.

אחר-כך נעשו ביקוריה של אורנה במרתף נדירים יותר. אך ביום קיץ אחד, לפנות ערב, כשהביאה עמהּ צרור של אירוסים סגולים וסידרה אותם בכד החרס שהביאה חָדשיִם לפני-כן, נכנס מיכה.

היא הפנתה את ראשהּ, בעוד ידיה אוחזות בגבעולים, חייכה ואמרה: "תסלח לי שנכנסתי ללא רשות. "

מיכה התיַשב על המיטה, מתנשם, וקרא: “למה אַת מביאה לי את כל זה? אַת רק מביישת אותי!”

“אני עושה את זה להנאתי, מיכה, האמן לי. אני נורא אגואיסטית!” הצטחקה והתיַשבה על הכסא.

“אבל למה אלי? בשביל מה?”

“בשביל היופי,” אמרה אורנה, “שיהיה לך יפה במרתף!”

“אני לא צריך יופי! לא צריך!”

ידיה הענוגות של אורנה נחו על ברכיה, על שמלתהּ הלבנה, היורדת עד קרסוליה. תליון של אזמרגד בצורת לב היה ענוד לצוָארהּ. לאחר שתיקה אמרה:

“סַּפּר לי: מה היה שם בדיוק, בכפר-דרום?”

מיכה נעץ בהּ מבט דוקרני ואמר נחרצות:

“לא מדבר על זה יותר.”

אורנה תהתה עליו רגע ממושך:

“היתם חברים, כשהייתם בפלמ”ח?"

“לא ביותר,” הפטיר באי-רצון.

“הוא היה מתגרה בך?”

“מתי?”

“כשהיתם יחד, כשגרתם באוהל…”

“למה אַת שואלת?” ליכסן אליה מבט חשדני.

“הוא אוהב להתגרות לפעמים,” עיפעפה בחיוך.

מיכה שתק..

“זה נותן לו הרגשה שהוא…”

“שהוא מה?”

“לא חשוב. אתה לא תבין את זה.”

מיכה התבונן בהּ.

“ממה יש לך את זה?” שם אצבע על שפתו העליונה, להראות על התפר בשפתהּ.

“זה עוד מגיל שש. רצתי בחושך ישר אל גדר תיִל. מזל שלא ניקרתי לי עין.”

“איפה זה היה?”

“בגדרה. נולדתי בגדרה.”

אוֹרנה סיפרה, שילד, גדול ממנה, רדף אחריה, לאחר שסטרה לו על פניו. הילדים קראו להּ “צימוק”, בגלל רזונהּ, והיא שׂׂנאה את הכינוי הזה. “אז העפתי לו! בכל הכוח!”

“אַת?” חייך.

"מה אתה מתפלא? היתי די רעה כשהייתי ילדה. בעצם, גם עכשיו… "

“אַת?”

“אוֹהוֹ!”

“אוהו?” צחק.

“תראה את היד שלי,” שטחה לפניו את כף-ידהּ הימנית, “אתה רואה את הקו הזה? זדוני! מאוד זדוני!” צימצמה את עיניה למבע של מזימה מרושעת.

מיכה צחק. “שטויות”!

“לא שטויות! אני מסוגלת לפעמים…” הבזיקה מזימה ירוקה בעיניה.

“אבל בני-אדם יודעים להתחפש,” חייכה.

“איפה הכרת את אברום?” שאל

“בקרית גת. ב-58'.”

וסיפרה שעבדה שם כפקידה במועצה. כשארליך פיקח על בנית השיכונים החדשים, היה נכנס יום-יום למשרד. פעם נשאר לשַׁבָּת והציע להּ לטייל אִתו במכונית.

“יופי, אמרתי, אף בחור לא ביקש אותי אף פעם לטייל אתו במכונית. נסענו לגדרה, לבקר את הורי. הוא היה מנומס מאוד, ג’נטלמן אמִתי, ועשה עליהם רושם מצוין. אחר-כך עלינו אל הגבעה. זה היה לפני פסח והגבעה היתה מכוסה פרחים כולהּ. המון פרגים וחרציות. היה לנו טיול נפלא. חָדשיִם אחרי זה, בל”ג בעומר, התחתנוּ. "

“זהו. התחתנו.” הרימה את שולי שמלתהּ ומישמשה בהם, כמשפשפת איזה רבב שדבק בהם.

“יש לך ילדים?” שאל מיכה.

“שניִם. כבר גדולים, בתיכון. אבל הם לא מבינים אותי ואני לא מבינה אותם.” הצטחקה.

“אני עושה מיני מקדשים וארמונות קטנים מצדפים. הוֹבּי כזה, כבר שנים. הם לא מבינים למה אני מתעסקת בזה. גם אברהם לא. הוא מסתכל במיניאטורות האלה — יש לי כבר עיר שלמה! — אומר: לא רע… וחושב שאני מבזבזת את זמני על שטויות…”

“אולי הם צודקים,” אמרה בקוּּמהּ.

שבועות אחדים אחר-כך, כשדפקה אורנה על דלת המרתף, בשעת הצהריִם, ענה להּ מיכה, וכשנכנסה מצאה אותו הופך בספרים שבכוננית. ערימת ספרים גדולה היתה מונחת לרגליו, על הרצפה. היא התנצלה על בואהּ – לבושה היתה בשמלת כתפיות קלה, כנערה, כובע קש לראשהּ, ופניה וזרועותיה להובות משמש. מיכה אמר להּ לשבת, וכשהוסיף להפוך בספרים, רטן: “היה פה קובץ ‘מסילה’ ולקחו אותו! מישהו לקח אותו!”

“לעזור לך לחפשׂׂ?” קרבה אליו אורנה.

“שָנים היה לי! עוד כשהיתי ילד! היום אי-אפשר להשיג את זה! בשום מחיר!” חיפש על המדפים.

“לסבא שלי היה ‘מסילה’. יופי של קובץ! אותיות גדולות כאלה, כמו בסידור, והיה שם על ‘השומר’, על טרומפלדור…” כרעה ליד הערימה והחלה בוחנת את הספרים אחד-אחד ומעבירה אותם ממקום למקום.

לאחר כמה רגעים מצא מיכה את הספר, טפח עליו בחיבה, והתיַשב על המיטה לעלעל בו.

“תראה מה הבאתי,” קמה אורנה מרבצהּ, טמנה ידהּ בצקלון הרַפיָה שנשׂאה עמהּ ושָלתה מתוכו חופן שבלוליִם ואבנים חלקלקות.

מיכה נשא עיניו מן הספר והסתכל בכף-ידהּ הפתוחה אליו.

“יפֶה?” בררה מתוך החופן אבן שטוחה, עגולה כדִסקית וחור באמצעהּ.

“מאיפה הבאת?”

“הלכתי עד יפו ובחזרה על שפת הים. זו בשבילך!” הושיטה לו את האבן, שדמתה לקמיע. “תוכל לענוד אותה על הצוָאר,” הצטחקה.

מיכה הסתכל באבן, הספר פתוח על ברכיו.

“טוב, תשׂׂימי אותהּ,” הראה בזקיפת סנטר כלפי השולחן.

אורנה הניחה את האבן על השולחן וכשהחזירה מבטהּ אליו, התגלגל צחוק מפיה.

“מה אַת צוחקת?” שאל מיכה.

“סתם, אני מסתכלת בך, אני רוצה לצחוק…”

“אני מצחיק כל-כך?”

“לא, אני פשוט…” נפלט שוב גל של צחוק מפיה. היא כיסתה את פניה בכפות-ידיה

ואמרה: “סלח לי.”

וכשהסירה אותן, הישירה מבטהּ אליו ואמרה:

“כשאני רואה אותך… אני חושבת: מה אתה עושה פה בכלל? אתה לא שיך לפה”!

מיכה נעץ בהּ מבט חוקר.

“לאיפה אני שייך?”

“אינני יודעת… אולי היית צריך לחיות באיזה מקום לבד… לדבר עם אלוהים…”

“לדבר עם אלוהים…” עיוָה גיחוך את שׂׂפתיו. ולאחר רגע פלט בצחוק: "הוא לא היה מדבר אתי. "

“אתך הוא היה מדבר.”

“הוא מדבר בכלל?”

“אל מי שרוצה לשמוע.”

“לא מעונין,” אמר מיכה.

שוב פרץ צחוק מפי אורנה. אחר-כך אמרה:

“אני מסתכלת בך וחושבת: אתה… אתה כאילו חוסם לעצמך את האור!”

“איזה אור?”

“האור שבפנים! אתה כאילו מוריד עליו מסך!”

חיוך הגיהּ את פניו של מיכה, ריפס את קוֵיהן.

“את ילדה. בסך-הכוֹל אַת ילדה.”

אורנה הסתכלה בו, מהרהרת, ואמרה:

“הכוכבים רימו אותך?”

מיכה שתק.

"פעם הית מסתכל הרבה בכוכבים…

“על מה אַת מדברת?” גאה בו רוגז פתאום. " רואים כוכבים? איפה רואים כוכבים? כשיש אש מכל הצדדים — רואים כוכבים?!"

אחר שתיקה אמרה אורנה: “כן, אני מבינה.”

וקמה ללכת.

ט

כשנה וחצי לאחר פגישתם הראשונה בא אברהם ארליך שנית למרתף. היה זה יומיִם לפני חג העצמאות והוא הציע למיכה לקחתו אתו לכינוס של ותיקי הפלוגה, שעמד להתקים ביד-מרדכי בערב החג. מיכה אמר שאינו מעונין, ואברהם הפציר בו. אמר שיפגוש שם חברים שלא ראם שנים רבות, שיערך סיור בקוֵי החזית של 48', ושאם ירצה יוכל אפילו לברר מה בדיוק קרה באותו לילה שבו נפצע, כי ודאי ישחזרו את אירועי הקרב ההוא. “העבר לא מענין אותי,” אמר מיכה. “דווקא ענין אותך כשהיתי פה בפעם הקודמת,” חייך ארליך. “כבר לא,” אמר מיכה.

ארליך סקר שוב את החדר, סביב-סביב, אחר-כך אמר: “ממה אתה חי, בעצם?” מיכה אמר שהוא מקבל קִצבּה חָדשית ממשרד הבטחון כנכה מלחמה. ארליך התענין לדעת מה סכום הקִצבה. “לא חשוב,” אמר מיכה. “מספיק בשביל לחיות.” — “בכל-זאת?” — וכשנקב מיכה את הסכום, פער ארליך את פיו ולא אבה להאמין. "נדבות! ממש בושה! איך אתה יכול להתקיים מזה "— “אתה רואה שאני חי,” אמר מיכה.

לאחר שתיקה ממושכת אמר ארליך: “תראה, מיכה, אם אתה זקוק פעם לעזרה, אל תתבייש להגיד לי. אני מיליונר, תדע לך. כמה מאות, או אפילו כמה אלפים, זה קליפת השום בשבילי. תן צלצול ואני מַלוֶה לך. תחזיר לי כשתזכה בפיִס.” מיכה גיחך: “גם אני מיליונר. אתה יודע כמה מיליוני תאים יש במוח?”

אחרי חג העצמאות חקר ארליך ומצא באיזה בנק מקבל מיכה את הקצבּה שלו ממשרד הבטחון ומה מספר חשבונו שם. בכל חודש היה מפקיד באותו חשבון סכום השוֶה לסכום הקצבּה. מיכה לא ידע על כך דבר, אך בתיה, שמדי בואהּ לתל-אביב היתה בודקת את חשבונות הבנק של אחיה, התפלאה לגלות שחודש-חודש נכפל הסכום העומד לזכותו. “משרד הבטחון החליט, כנראה, שאני שוֶה עכשיו כפליִם,” צחק מיכה כשסיפרה לו על כך. אך כששאלה בבנק לפשר הדבר, נאמר להּ שאדם הרוצה בעילום-שמו מפקיד את הסכומים. היא לא הוסיפה לחקור, פתחה חשבון חסכון על שם אחיה ונתנה הוראה בבנק להעביר אליו סכום מסוים בכל חודש. “יש לך הרבה כסף עכשיו,” אמרה למיכה. “אתה רוצה לקנות טלביזיה אולי? או להחליף את הרהיטים הישנים האלה? להוסיף כורסה, או ספה?” אך מיכה לא מצא ענין בכל אלה

אחת לכמה חֳדשים היה אברהם ארליך סר מדרכו, בחָזרו ממשרדו, או מאחד הבנינים שבנה בעיר או בסביבותיה, מעמיד את מכוניתו לפני ביתו של מיכה ויורד למרתף. כשהיה מוצא אותו שם היה מתיַשב לשׂוחח אתו.

“תגיד לי, למה לא מישבים את סיני?” קרע מיכה את לבו כשישב אצלו ארליך. “מרחבים עצומים! ריקים! אוצרות טבע שאין באלסקה! אפשר היה להעביר מים מסביבות רפיח, להתפיל את מי הים, לבנות ערים גדולות עם מפעלי תעשיה מתוחכמים, כמו בעמק הסיליקון… הלוא עוד בזמנו של הרצל חשבו להקים שם את מדינת היהודים…”

ובהתלהבות סיפר על סקרים שנערכו בסיני עוד במאה הקודמת, שעליהם קרא בספריהם של בורקהרט, פאלמר, וילסון ואחרים, שגילו מעיינות, בארות, מִרבצי ברזל ונחושת; וצייר לפניו תמונה של ארץ נושבת, עשירה. צפופת אוכלוסין, גם מבוצרת היטב בפני אויבים.

ארליך הקשיב לו כשחיוך שפוך על פניו. הסתכל בו כנהנה מלהט דיבורו, מתנועותיו, מדמיונו.

“אברום! צריך לעשות משהו! לעשות!” קרא מיכה.

ארליך חיך.

“נעזוב את זה, מיכה,” אמר. “אנחנו לא נפתור פה את בעיות המדינה. נדבר על דברים יותר חשובים.”

“יש יותר חשובים?!” צעק מיכה.

“קראתי בזמן האחרון ב’ניוזוִיק',” התעלם ארליך מצעקתו, "על ספר שהופיע באמריקה, של אחד אֶריך פרוֹם, יהודי כנראה, בשם ‘טוּ הֶב אוֹר טוּ בִּי’… איך זה יהיה בעברית? ל… ‘לנכוס או להיות’?.. הוא כותב שם על זה שבני-אדם — בכל הזמנים, לא רק היום — האמינו שאם יהיה להם יותר — יותר רכוש, יותר כסף, יותר שלטון, יותר יֶדע — הם יהיו מאושרים יותר. כאשר יש לי יותר, אני יותר משהנני.' והוא מראה את השקר שבאמונה הזאת. שלמעשה — והוא מוכיח את זה! — כשאנשים מספקים את כל התשוקות שלהם, הם לא נעשים מאושרים יותר אלא להיפך! הם לא יותר ממה שהם, אלא פחות ממה שהם! הם נעשים תלויים במה שרכשו! אתה תופס "?

מיכה נקב אותו במבטו ולא ענה.

“חשבתי על זה הרבה,” המשיך ארליך. “קח אותי, למשל. מה חסר לי? יש לי אשה טובה, שני בנים מוצלחים… יש לי דירה של חמִשה חדרים, שטיחים מפרס, חרסינה מאיטליה, רכשתי שתי דירות בשביל הבנים, שיהיה להם כשיתחתנו, פעם-פעמיִם בשנה אנחנו נוסעים לחו”ל, היינו במזרח הרחוק… אני מתעשר! לא תאמין כמה אני מתעשר!.. האם אני מאושר יותר? לא! יותר לנכוס — פחות להיות! אולי אפילו אתה, פה במרתף הזה, יותר מאושר ממני…"

מבטו של מיכה היה נעוץ בו ללא הרפות.

“אתה חָפשי לפחות!” המשיך ארליך בקולו הרם, העבה. “אני לא נעשה חפשי יותר כשאני מתעשר — אני נעשה משועבד יותר! אני לא נהנה! הראש שלי מלא ספֶּּקוּלציות… כבר יש לי רשרושים בלב מרוב ספקוּלציות”…

מיכה בחן את פניו. “מה, באמת?” — אמר בדאגה.

“לא בדיוק רשרושים. לא חשוב. אורנה לא יודעת מזה…” חייך והשתתק, “אז אני חושב: מה האדם? בשביל מה הוא חי? הוא רודף אחרי האושר והאושר בורח ממנו..”

“תחזור בתשובה,” אמר מיכה ביובש.

ארליך צחק. “כן, זה פתרון אולי. אבל בשביל זה צריך להאמין באלוהים. אני לא מאמין.” “טוב, צריך ללכת,” קם ממקומו. עשׂׂה כמה צעדים בחדר, העיף מבט על הספרים שבכוננית, חזר אל מיכה ואמר: "אז מה, אין לך דעה על התיאוריה הזאת, של ‘לנכוס או להיות’?

“לא,” אמר מיכה.

ארליך התבונן בפניו רגע, ואמר: “פעם הית שקוע בפילוסופיה, אסטרולוגיה, פרוֹיד, מתימטיקה גבוהה… עזבת את כל זה — מה?”

מיכה שתק.

“הצרה היא שהעבודה בולעת אותי,” אמר לפני צאתו.

פעם אחרת, לאחר חצי שנה או יותר, כשנכנס ארליך למרתף, שאל מיכה: “מה קרה לדוב יוסף? לא שומעים עליו!”

“מה פתאום נזכרת בדוב יוסף?” הצטחק ארליך.

“למה הפסיקו את הצנע?” אמר מיכה. “הצנע הציל אותנו!”

ארליך עמד והתבונן בו בתהייה.

“אתה יודע כמה שנים עברו מאז?” בחן אותו.

“צריך לחדש את כרטיסי המזון!” אמר מיכה. ובעוד ארליך מסתכל בו בדאגה, גילגל מפיו שורה ארוכה של מספרים: הגרעון המסחרי, מחירי הדלק בשוק העולמי, הוצאות הבטחון…

ארליך נדהם למשמע השטף הזה של מספרים מדויקים בני ספרות רבות. הוא נזכר בימים הרחוקים, כשהיה מיכה פותר כהרף-עין, ללא ניר ועפרון, בעיות מתמטיות מסובכות, להשתאות כל השומעים.

"צריך הית להיות שר האוצר "!

אך כשהמשיך מיכה בדיבוריו הנרגשים, טוען ומוכיח שאין דרך אחרת להצלת המדינה אלא בהנהגת משטר חירום כלכלי, התהלך ארליך בחדר אנה ואנה, התעכב ליד הכוננית, הוציא ספר זה ואחר, פתחם וסגרם, אחר־כך נכנס לפִרצה בדבריו של מיכה ואמר:

“אתה יודע שהאדם הוא בעל-החים היחיד בין היונקים שיש לו יצר הרסני?”

מיכה חבק את כתפיו בזרועותיו והתכווץ על מקומו כאילו תקפו קור.

“זה מפליא, לא?” עמד ארליך מולו, ידיו בכיסי מקטָרנוֹ. "נדמה, יש חיות אכזריות מאוד: נמר, אריה, אפילו כלב.

לא נכון. קראתי על זה בזמן האחרון. כל החיות — שׂים לב, כולן מלבד האדם! — הורגות כדי להתגונן או כדי להתקיים, להישׂׂרד. אם הן טורפות הרי זה במלחמה על חייהן. רק האדם — היצור היחיד! — מענה, מתעלל, מכה, כורת אברים, הורג — ללא שום סיבה ביולוגית! ללא הכרח! רק כדי לספק את יצריו! כדי ליהנות! קח את הנאצים, למשל. לא היה להם שום הכרח להשמיד את היהודים!— אני לא מדבר על הריגה במלחמה, או אפילו מתוך רצון לנקום — ולא היה להם שום הכרח להתעלל בנשים ובילדים קטנים. הם עשו את זה לשם הנאה! ועוד משהו: האדם הוא גם היצור היחיד שהורג את בני־מינו ומתעלל בהם! העיט, או הנץ, טורפים בעלי-חים ממינים אחרים! האדם — את האדם! ‘אדם לאדם זאב’ — אומרים כשמדברים על אכזריות. אבל זוהי שטות! זאבים לא טורפים זאבים "!

הוא השתתק רגע, סב על עקביו, עשה כמה צעדים בחדר, וחזר ונעמד מול מיכה.

"ולמה בני-אדם עושים את זה? – תשאל. מפני שאין להם סיפוק מעצמם! מחייהם! הם מתוסכלים! או משועממים! במאמר הזה שקראתי, הוא מביא מקרה של בחור בן שבע-עשרה, באיזו עיר קטנה באמריקה, בן-טובים כמו שאומרים, תלמיד מצטיין, אהוב על חבריו, שיום אחד לקח רובה והרג את אביו ואת אמו. כששאלו אותו במשטרה למה עשה את זה, אמר: רציתי לדעת איך מרגישים כשהורגים… אתה תופס? לא היה חסר לו כלום בחיים, רק לדעת איך מרגישים כשהורגים… מתוך שעמום! תראה מה זה טבע האדם "!

מיכה, שישב כל הזמן בפנים מכוּוָצוֹת, כאילו מגרדים בחרס על-גבי זכוכית באָזניו, התפרץ:

“זה מה שמענין אותך עכשיו? טבע האדם?”

ארליך גיחך.

“מה יותר מענין מטבע האדם? אתה מדבר על כלכלה כל הזמן. מה זה כלכלה? כל צרות הכלכלה נובעות מטבע האדם! חמדנות, קנאה, תאוַת-בצע…”

“אז תפסיק להיות קבלן!” צעק מיכה. “תזרוק את זה!”

“אתה צודק, לא פעם אני חושב על זה. לזרוק הכול. אולי לשבת וללמוד. פילוסופיה, היסטוריה…. אבל הפיתויים! הפיתויים! אתה רואה מה זה טבע האדם? יצור הרסני! ויותר מכוֹל — הוא הורס את עצמו!”

שוב חזר אל הספרים, התבונן בשמות שעל-גבי הכריכות, ואמר:

"אני רואה שאתה קורא הרבה שירה. חבל שאין לי זמן. מה ששיר טוב אחד אומר, עשׂרה ספרים של פילוסופיה לא אומרים.

ביום שהודיעו העתונים על חתימת ההסכם עם מצרים, צילצל מיכה אל אברום.

“מה אתה אומר על זה?” קרא, המום, בטלפון. “נותנים להם במתנה את כל סיני! פרס על זה שהרסו לנו את כפר-דרום, את כפר-עזה, את יד-מרדכי, את נגבה…. טירוף! דבר כזה לא קרה בכל ההיסטוריה! איפה רב־אלוף יגאל ידין? איפה דורי, איפה יגאל אלון? אני אומר לך…”

ארליך האזין לו כמה רגעים בלי לומר מלה, אחר-כך קטע דבריו ואמר: “תסלח לי, מיכה, אבל יש אצלי אנשים עכשיו.אני אקפוץ אליך באחד הימים הקרובים. נדבר.”

רק לאחר ארבעה חֳדשים “קפץ” אליו ארליך. הוא היה עייף מאוד, ומשישב היו כל אבריו שמוטים. מיכה דיבר שוב על המצב הפוליטי, אך הוא הקשיב לו בפיזור-נפש, בראש שחוח, ולא אמר דבר. בקומו ללכת, אמר:

“ד”ש מאורנה, היא מחבבת אותך מאוד."

ולפני שהגיע אל הדלת, סב על עקביו ואמר:

"זוכר מה שאמר יצחק שדה על הרֵעוּת, על הנאמנות? דברים יפים, לא? אבל הוא עצמו קיים מה שאמר? "

“הזקן לא קיים?”

"קיים? עם הנשים — קיים "?

“נגדו — אף מלה! אתה שומע?” ניפנף מיכה באצבעו מול פניו.

ארליך גיחך.

“כל מה שרציתי לומר הוא שהאדם הוא יצור מסובך. לא פשוט, לא פשוט.”

כשהחל פינוי היִשובים בפִתחת-רפיח, צילצל שוב מיכה אל ארליך:

"אברום! תשמע אותי רגע. אני יודע שאתה אדם עסוק. אבל בשעה כזאת צריך לעזוב הכול ולמהר להציל. לך יש מכונית. אני רוצה שתקח אותי מחר בבוקר לימית. אני מוכרח להיות שם. זה גורלי. "

בקור-רוח רב, כדבֵּר אל אדם זר, אמר לו ארליך שהוא מצטער, לא יוכל למלא את בקשתו.

י

לאחר מות בעלהּ של בתיה — מבעיטת סוס נהרג — נעשו ביקוריו של מיכה אצלהּ תכופים יותר. לבדה היתה בבית — שני הבנים והבת עזבוהו זה מכבר — והשניִם הרבּוּ לריב ביניהם, בעיקר על דברים מן העבר הרחוק. בתיה היתה מזכירה לו שהיה עצלן גדול בילדותו, שוכב שעות על הספה וקורא, וכל עבודת-הבית היתה נופלת עליה, והוא היה מזכיר להּ שהיתה נערה פראית, צעקה עליו על כל שטות ולא פעם הכּתה אותו. “הכיתי? תזכיר לי פעם אחת שהכּיתי אותך!” התלהטה בתיה כאילו אירעו הדברים רק אתמול. פלומה דלילה היתה להּ מעל לשפתהּ, ובהתרגזה היו אגלי זיעה מבצבצים עליה. “מה היה אז באחד במאי, כשחזרת מן התנועה ומצאת שלא שטפתי את הכלים? לא סטרת לי? בפרצוף? היו לך זרועות של מתאגרף!” בתיה אמרה שהוא משקר. היא לא זוכרת דבר כזה. אפילו היתה רוצה להכות אותו — מה שבוַדאי הגיע לו — לא היתה עושה זאת, כי אבא ואמא הגנו עליו! תמיד! ותמיד הצדיקו אותו והאשימו אותהּ! “אַת לא רצית ללמוד! היית בורחת מבית-הספר!” הזכיר להּ מיכה. “מה הפלא שאבא היה מתרגז עליך?” — "התרגז? הוא שׂנא אותי! הוא שמח מאוד כשיצאתי להכשרה

ונפטר ממני!" — “אבא היה מסוגל לשׂנוא בכלל? אפילו את הגרמנים הוא לא שׂנא!” הם הִרבּוּ לריב, ואהבו את המריבות האלה. בתיה היתה מקלפת חצילים בסכין גדולה, ומיכה היה נוגס באפרסמון בשל והמיץ נוטף מפיו אל הרצפה אדומת האריחים. ברוגז היתה מביאה סמרטוט מן המטבח ומנגבת תחתיו, וכשהיה רוצה לקחתוֹ מידהּ, היתה דוחפת אותו במרפקה: “אתה לך לטייל. לך לחצר, תוכל לחלום שם!” הוא אהב את הבית הישן, המושבתי, הצבוע כתום מבחוץ, שרהיטים פשוטים ומעטים עמדו בחדריו — שולחן גדול וארבעה כסאות שריפודם נתרפט, ארון בגדים תלת-דלתי, דליים וגיגיות מלאים פירות במרפסת האחורית. ואהב את החצר, שעצי פרי טרופיים — מַנגוֹ, אבוקדו, אננס, אפרסמון, פּפּאיה — גדלו בהּ בצפיפות, ומטפסים ושׂיחים השׂתרגו פרע על גדרהּ. בירכתי החצר היו דיר עצים, מחסן כלים, שהגשם והשמש קימרו וסידקו את קרשי קירותיו, ורפת נטושה, שלפני שנים רבות החזיקה שלוש פרות. מפעם לפעם היה מניח לאחותו ויוצא אל החצר, נמשך אל העזובה ואפלולית הצללים שבהּ.

בתיה היתה אשה חסוּנה. כתפיה רחבות, קרסוּליה עבים, ושׂערהּ המלבין גזוז קצר. שנתיִם לאחר מות בעלהּ, החליטה להעסיק עצמהּ בעבודה ששׂכר בצִדהּ. היא קיבלה עליה לטפל בילד נכה בן שמונה, בנהּ של אשה גרושה, שעבדה כמנהלת מעון לעולים בחיפה, והיתה חוזרת לביתה רק לפנות ערב. יום-יום היתה בתיה לוקחת את אֵלי — שבגלל מחלת עצמות חשׂוכת-מרפא היו רגליו נתונות בסדיִם — מבית-הספר, מגישה לו ארוחת-צהריִם, עוזרת לו בהכנת השיעורים, משׂחקת אתו, ובשעה מאוחרת היתה אמו באה לקחתו.

כשהיה מיכה בא לביקור, היו השניִם מבלים יחד שעות רבות. נפשו של הילד דבקה באיש המגודל, כבד-התנועה, חבוש כובע הבד המצחיק, שנהג בו כשוֶה לו. “מה עושים היום?” היה נושא את עיניו השחורות, הגדולות, אל מיכה, שבא אל הבית מן העיר הרחוקה, מצפה להפתעות. מיכה לימד אותו שח, הראה לו מעשי כשפים בקלפים, בקשרי חבל,

בצירופי מספרים, שיחק אתו בחצר בג’וּלוֹת, בדוּק. ברפת היה יושב אתו באפלולית על הקש ומגלה לו סודות מדעיים. איך נוצר העולם, מה הם קרחונים, הרי-געש, שדות מגנֶטיים, מהלך הכוכבים בשמים, אין-סוף מהו. לא הכול הבין הילד, אך הוא היה מוקסם.

פעם, בקיץ, בזמן החופשה מבית-הספר, ישבו השניִם ברפת ומיכה סיפר לאלי על קרבות הנגב במלחמת השחרור. לפתע הפסיק מסיפורו, התבונן סביב, ואמר" “אתה רוצה שנעשה משהו, יחד?” הילד היה נרגש, “כן,” ניענע בראשו, “כן, יחד.” – “אבל זהו סוד גמור, בינינו,” הזהירו מיכה, “אסור לבתיה לדעת, וגם לאמא שלך. מבטיח?”

“אם כן, תשמע, אֵלי,” לחש מיכה, “תקשיב לי היטב.”

הילד הקשיב, מתוח, מצפה לפלאות, הקשר החשאי מפעים את לבו.

בלחש סוד פרשׂ לפניו מיכה את תכניתוֹ: הם יבנו מבצר ברפת. מבצר חזק, שאפשר יהיה להתגונן מתוכו, להתקיף ממנו את האויב, להחזיק בו מעמד אפילו זמן ממושך אם ישים האויב מצור עליהם.

“נגד מי?” שאל אלי.

“נגד הגרמנים.”

עיני הילד היו פקוחות אליו בתמהון, בפחד.

“היטלר?” שאל.

“לא, היטלר כבר איננו,” אמר מיכה. וסיפר לו שהיטלר פוצץ את עצמו בבּוּנקֶר בסוף מלחמת העולם, כאשר הובס בידי צבאות בעלות-הברית, אבל יש לו ממשיכים, לאלפים. ואלה זוממים להתארגן מחדש, לצאת לכיבושים, לפלוש למדינת היהודים כדי לאבד ולהשמיד, לכלות את המלאכה שהיטלר החל בהּ. תמיד צריך להיות מוכנים להתגונן מפניהם.

“יהיה לנו נשק?” לחש הילד ברתת.

מיכה הבטיחוֹ שגם נשק ישיגו, אך קודם-כול עליהם להתבצר. לבנות חומה, דָיֵק, מגדלי תצפית, לחפור בונקר גדול שאפשר להיה להסתתר בו ולאגור בו מזון למקרה של מצור ממושך.

ברפת על-גבי הקש שכיסה את רצפת העפר המהודק,

היו פזורות גרוטאות רבות: מריצה חיגרת, דליים שבורים, שתי אִתּים, קלשון, מטילי ברזל, גלגלים חלודים, חבלים רקובים, קורות עץ. בדיר הסמוך היו קרשים רבים, ענפים כרותים, זרדים.

“נתחיל?” אמר מיכה.

הוא הִתוָה את קו הגבול של המבצר, בגִזרה הצפונית של הרפת, והשניִם החלו בעבודה. מיכה פינה שטח רבוע מן הקש, ומן החצר הביאו לבֵנים שתשמשנה כיסוד. אחר-כך הניח עליהן מיכה קורות עץ ארוכות ולאֵלי הורה להביא קרשים מן הדיר.

בצעדים קטנים וזריזים משך אלי את רגליו, זו מושכת את זו, וגרר עמו קרשים קלים שׂורטים את העפר, מן הדיר אל הרפת.

ביום השני, כשתקעו עמודים בעפר והגביהו קירות, לוח מעל ללוח, שקשרוּם בחבלים וחיזקום במסמרים, נפצע אלי באצבעו מדקירת מסמר חלוד שהיה נעוץ בקרש שהרים. הוא התאפק מלבכות, אך דמעות עמדו בעיניו. מיכה מיהר אליו, נטל את האצבע הפצועה אל פיו ומצץ את הדם בכל כוח, מצוץ וירוק. אחר-כך חבש את האצבע במטפחתו, קשרהּ במשיחה, ואמר: “זהו. נפצעים, אלי. זה חלק מן הענין. אין ברירה.” ולפנות ערב, בתום יום העבודה, הבטיח לילד שיחזור בעוד שבועיִם ואז ימשיכו בבנית המבצר “עד אז, אל תיכּנס הנה,” הזהירו, “שלא תעורר חשד.”

“מה אתם בונים שם, ברפת?” אמרה בתיה, “מחבוא?” —“זה לא ענינך, בתיה. ואל תיכּנסי לשם. אני מלמד את אלי לחיות.”

בשני ביקוריו הבאים בכרכור נשלמה הקמת המבצר. המריצה השבורה שהעלוה אל ראש החומה נראתה כמכונת-מלחמה. הקלשון והאִתים, שהיו תקועים בין רווחי הלוחות וכוּונוּ החוצה, נראו כקני תותח, הזרדים שהקיפו את המבצר לרגליו ועטרו אותו בראשו, היו כגדרות-תיל. סולם שנמצא בחצר, הוצב מלפני החומה וארבעה קרשים אָפקים הוצלבו בינו ובין ובין קיר הרפת. אל אל ראשו הועלו ענפי אקליפטוס על עלוותם – וזה

היה מגדל התצפית. על הקרקע, בפינה, נערמו אבנים, ברגים, מסמרים, תרמילי כדורים שמצא אלי אי-שם בשדות המושבה — וזו היתה התחמושת. דרך פתח צר בחומה אפשר היה לזחול פנימה וחוצה.

"מה עוד חסר לנו?” שאל מיכה כשישבו השניִם בתוך המבצר, שרק אור קלוש חדר לתוכו מלמעלה.

“מה חסר?”

”בונקר! במקרה שהאויב מקיף אותנו מכל צד —

ואז סיפר מיכה לילד על המרד בגיטו וארשה. איך באביב של שנת 1943, כששׂרדו בגיטו רק כמה אלפי יהודים, התארגנו הנותרים בארגון יהודי לוחם, הפכו את מרתפי הבתים לבונקרים, הִסווּ את פתחיהם, חפרו מנהרות בחצרות, מבונקר לבונקר, ומנהרות אל תעלות הביוב התת-קרקעיות, שדרכן אפשר יהיה לברוח אל מחוץ לשטח הגיטו, איך אגרו נשק ומזון, התקינו משאבות מים וחשמל; וסיפר לו אין יום אחד, בחודש אפריל, נכנס טור של חיל-הרגלים הגרמני אל רחוב הגיטו, צעד ושר שירים נאציים, ומתוך הבונקרים שמשני צדי הרחוב, הוטלו עליו רמונים, בקבוקי תבערה, וירו אליו מאקדחי ”מאוֹזֶר” ומתת-מקלעי ”שמַייסר”, ועשרות חיילים, חמושים במיטב הנשק הגרמני, גאים בכוחם כבני גזע האדונים הכובש עולם, נפלו, מתבוססים בדמם —

באמצע סיפורו הפסיק והשפיל את ראשו.

הילד ציפה.

”מה היה אחר-כך?” שאל לאחר כמה רגעים.

מיכה שתק. אחר־כך נשׂא את ראשו ואמר:

”טוב, אלי, בפעם הבאה אנחנו חופרים את הבונקר.”

כשחזר ובא לאחר שבועיִם, חפרו שוחה ברצפת העפר של המבצר. מיכה עבד באת ובמעדר, והילד הוציא את העפר בדלי ופיזרו בחצר. אחר-כך כיסו אותהּ בקרשים. השוחה

היתה קטנה, לא עמוקה, והם יכלו לשבת בהּ בדוחק, מכוּוָצים, ורגליו של אלי, שלא יכול לכופפן, היו פשוטות לכל אָרכּה.

”טוב, נצא,” הקים מיכה את אלי בזרועותיו לאחר שישבו בהּ כמה רגעים מתקשים לנשום. ”זה רק למקרה חירום.”

הם חזרו וכיסו את השוחה בקרשים והתישבו עליהם.

“מה עכשיו?” שאל אלי

“עכשיו נחים.”

“אבל הגרמנים אולי מתקרבים בינתיִם….”

“לא חושב. אני אראה.”

והוא טיפס אל ראש הסולם והשקיף ממגדל התצפית לכל העברים.

“אינם,” אמר ברדתו. “עכשיו חורף. שלג מסביב. הכוֹל לבן. לא רואים איש. הם לא מעזים לצאת מתוך העמדות שלהם.”

“כן, קר,” שיפשף אלי את ידיו. “צריך להתחמם.”

“כן, תביא גפרורים מן הבית. נדליק מדורה קטנה ונתחמם.”

“תביא גם כמה תפוחי-אדמה!” קרא אחריו.

עד שחזר עם הגפרורים ותפוחי-האדמה, ליקט מיכה כמה זרדים יבשים, שברי קרשים, קש, וערכם על רצפת העפר של המבצר.

וכשנתפצחה האש במדורה ותפוחי-האדמה הושׂמו על העצים הבוערים, עמדו השניִם לידהּ ושרו:

הרוח נושבת קרירה,

נוסיפה קיסם למדורה,

וכך בזרועות ארגמן

באש יעלה כקָרבן - - -

בעודם שרים, ובלי שחשו בדבר, התעופפה לשון אש כלפי מעלה ואחזה בעלי האקליפטוס היבשים שבראש הסולם, וכהרף-עין פשטה מהם אל עטרת הזרדים המקיפה את המבצר. הילד צעק בבהלה “שׂריפה! שׂריפה!”, וכשהתכופף לזחול החוצה דרך הפתח הצר, נפל על פניו, מיכה הדף ברגלו את אחד הקירות, שהלהבות כבר ליחכו את קרשיו, הרים את הילד אל שכמו ונס עמו החוצה.

“הגיטו בוער! בתיה! הגיטו בוער!” צעק ברוצו לעבר הבית.

עד שהגיעו הכבאים, עלתה כל הרפת באש.

יא

בשובו הביתה שקע מיכה בדכאון כבד. פטישים הלמו בראשו.

כל אותו יום וביום המחרת לא יצא מפתח הבית, ובלילה התעוררה לאה גינזבורג למשמע צעקותיו מלמטה, “אל תעִזוּ” … נשבור!… צא!.." – ואחריהן גניחות כבדות ואנקות. גם ביום שלאחר-כך לא ראתה אותו עולה מן המרתף, וכאשר שמעה שוב לפנות ערב נהמוֹת ופרצי קריאות מבולבלות החליטה לרדת ולראות מה קרה לוֹ.

היא מצאה אותו שוכב על המיטה הלא-מוצעת בבגדיו ובגרביו, זיפי זקו מכהים את לחייו, ושׂערו הדליל, המדובלל, רטוֹב מזיעה.

“קרה משהו? שמעתי צעקות…”

מיכה, ידיו תחת עָרפּוֹ, פקח עיניו עליה ואמר:

“הכוֹל אבוד, לאה. אבוד.”

“מה אבוד?”

“אין סיכוי. הם מתקדמים. הם יגיעו גם הנה.”

לאה הסתכלה בו בדאגה. העיפה עין מסביב: על השולחן היו רבע כיכר לחם עבש, בן ימים אחדים, קורט גבינה רזה שהצהיבה, וכוס ריקה, דלוחה. בפינה, לרגלי הכוננית, התגוללו עתונים ישנים. ספרים היו מונחים על הכסאות.

“אתה לא אוכל בכלל? כבר יומיִם לא יצאת מן הבית…”

מיכה בהה בהּ בשתיקה.

“הם לא מבינים!” נמלטה לפתע צעקה גדולה מפיו. “הם חירשים! הם לא שומעים שהאדמה רועדת!”

לאה חשבה שהוא קודח. היא ניגשה אליו ושמה ידהּ על מצחו.

“אין לי חום, לאה!” דחה את ידהּ בכוח. “אני לא הוזה! תביני! זה אסון! הם לא רואים את האויב!”

“איזה אויב?” שאלה בשקט.

מיכה התנער בבת-אחת ממשכבו והתישב. בהונות רגליו מבצבצים מגרביו הקרועים.

“את הית שם, לאה!” אמר.

"איפה שם "?

"שם! שם! אַת התחבאת באסם! אַת ניצלת! מדוע ניצלת? — מפני שלא האמנת באלוהים! מי שמאמין באלוהים נשחט! מי שמאמין באלוהים בטוח שהצדק ינצח! שאסון לא יקרה! ואם יקרה, לא יהיה נורא כל-כך! בטוח שהסוף יהיה טוב! אבל הסוף לא יהיה טוב! הסוף — "

קולו ניחר, נחנק, ושיעולים פרצו מגרונו.

לאה מיהרה והביאה לו כוס מים.

“די, תירגע.” אמרה כשלגם מן המים. “יש לך חום כנראה. תפסת איזו מחלה שם, אצל אחותך. תפשוט את הבגדים ותיכּנס לתוך המיטה. ואל תדבר. הדיבורים רק מזיקים לך.”

“‘תשתוק’ – תגידי!” אמר בקול חנוק. "כבר יותר משלושים שנה אומרים לי "מיכה — שתוק!' למה? מפני שלא רוצים לשמוע! פוחדים מן האמת! לא רוצים לדעת! גם שם היה כך — אַת יודעת את זה: אנשים חזרו וסיפרו! הזהירו אותם! אבל הם לא רצו לדעת!

הם —"

“טוב טוב, אתה יודע יפה שפה זה לא שם.”

“אנחנו נצורים, לאה! אַת לא תופסת?” גחלו עיניו, “מוקפים סביב-סביב! יש להם צבאות עצומים! הם מיליונים! ואם הם יבקיעו את הקוִים, הם לא ירחמו! תזכרי את זה: אין רחמים!”

פה זה לא שם," חזרה לאה ואמרה בקול נמוך.

“לא? לא?” צעק מיכה. ועם כך זינק ממושבו, רץ אל הכוננית, הוציא ספר עבה, חזר והתישב על המיטה ודיפדף בו במהירות. “את כפר-דרום נטשנו!” שלח צעקה כלפיה תוך כדי דפדוף.

דאגתהּ של לאה גברה. הוא יוצא מדעתו, אמרה לעצמהּ. חשבה שצריך להודיע איכשהו לאחותו, שתבוא ותקח אותו לרופא, לבית -חולים — אולי יתנו לו כדורי הרגעה, אולי הלם חשמלי — אך היא לא ידעה את מספר הטלפון שלהּ, גם את שם-משפחתהּ לא ידעה.

“בואי תראי!” קרא להּ כשהספר פתוח לפניו במפה גדולה, משׂורטטת קוים שלמים ומרוסקים וחִצים עבים הפונים לכל עבר, “בכפר-דרום אני הייתי! אַת רואה? זה כל המשק! שבעים מטר הנה, שמונים מטר הנה, צריפים, חדר-אוכל, בית-בטחון…. פה דיר-אל-בּלאח, פה שיח'-עבד….” — העביר את אצבעו מנקודה לנקודה — “בונקרים לא היו לנו! היה אחד! בשביל החולים והפצועים! עמדנו בתעלות פתוחות! אַת מבינה מה זה לעמוד בתעלות פתוחות כשיורים ומפגיזים מכל הצדדים ומלמעלה ואי-אפשר להוציא את הראש, והפצצות מתנפצות לך מלפנים, מאחור… זה היה נורא, לאה! בצהריִם, פתאום, הרעשה איומה, מאות פצצות מרגמה…. כל הצריפים עלו באש, כמו ערימות של קש, להבות, להבות מכל הצדדים ואתה לא יכול להציל, לא יכול לכבות, ואחר-כך, בבוקר השני….”

הוא הפסיק רגע, מבטו נעוץ במפה, אצבעו נעה על פניה.

“שמונה טנקים!” צעק. “מתקדמים אלינו! בשורה! מצד תחנת הרכבת הזאת, של דיר-אל-בּלח! מפגיזים ומתקרבים אל הגדר, פורצים אותהּ, עוברים את תעלת המגן… הם היו עשׂרים מטר ממני! עשׂרים מטר!.. יוסקה קפץ כמו משוגע מתוך העמדה וזרק עליהם בקבוק מולוטוב….”

שוב הפסיק, ואמר בשקט:

“היה סרחון נורא באויר. מן הפגרים שהם השאירו יומיִם קודם, בחצר, כשברחו… והיה חום משגע, לא היו מים….”

“אז הוא נהרג, יוסקה,” סגר את הספר. “ואחר-כך… אחר-כך אנחנו רואים חיילים סודאנים, שחורים, ענקים…. רצים, מתקרבים…. ופתאום צוללים עלינו שני אוירונים, מעל לראש, כמעט נוגעים, וזורקים פצצות ישר על חדר-האוכל, על התעלות…. כמה היינו? ארבעים? חמשים? וכל התחמושת אזלה… ואז…”

“אוי — יוֹ — יוּי, אוי — יוֹ — יוֹי,” אחז בראשו וניענע אותו מצד אל צד, “הם נהרגו, על-ידי, מתי, ומנשקה… ראיתי איך הדם נשפך להם… ועוד אחד שרץ לעצור… והסטֶן שלי היה משותק ולא היו לי רמונים. אפילו רמון אחד לא היה לי! אפילו רמון אחד!” געה בבכי כילד, ונפל אל הכר וטמן בו את פניו.

יב

יומיִם אחר-כך, לפנות ערב – זה היה ב-17 באוגוסט – דפקה אורנה על דלת המרתף. מיכה נבהל בראותו אותהּ לפניו, על הסף, וצרור גדול של ורדים אדומים בידהּ.

“מפריעה?” לא היה אור בפניה, ורק החיוך המהבהב על שׂׂפתיה האירן במקצת.

“תיכּנסי!” עמד לפניה. “את הפרחים לא הית צריכה להביא, אבל תיכּנסי!”

צחקוק נפלט מפיה, שהיה כמו הד לצחוק בהיר יותר, מביקורהּ הקודם.

“מה שלומך, מיכה?” ניגשה אל האגרטל שעמד על אדן החלון, שׂׂמה בו את הורָדים והלכה אל הכיור למלאו במים.

“תאכלי אבטיח? השכנה הביאה לי הבוקר.”

“לא, תודה, מיכה,” העמידה את האגרטל על השולחן.

“כבר חֳדשים לא הייתי פה, אולי שנה,” הסתכלה על סביבהּ. המיטה היתה סתורה. על השולחן היה מונח “מלוֹֹן למונחי הפילוסופיה.”

“שבי!” התישב מיכה על שׂׂפת המיטה.

“קורא פילוסופיה, אני רואה…” התישבה על הכסא מולו.

מיכה, רכון לפנים, נשען על מרפקיו, התבונן בהּ. עיניה היו לאוֹֹת, האור דעך בהן, וקשתות כהות, סגולות, היו מתחתן.

“חלמתי עליִך לפני שני לילות.”

“כן?” הביטה בו בעיפות. “מה חלמת?”

“חלום מזַווע. צעקתי,” הצטחק.

אחר־כך אמר:

“חלמתי שאַת רצה באיזה שׂדה פתוח, לבושה בשׂמלה לבנה, וכלב גדול, לבן, גבוהּ כמו חמור, רודף אחריִך, משׂׂיג אותך ותופס בפה שלו את שולי השׂׂמלה, ואַת ממשיכה לרוץ, והשׂמלה כבר נקרעת… ואז צעקתי. לא זוכר מה.”

מבטהּ היה שלוח אליו כמו ממרחק רב.

“איזה מזל אתה?” שאלה.

“מזל?”

“באיזה מזל נולדת?”

“נולדתי בלי מזל,” צחק.

“באיזה חודש? יום?”

“י”ד ניסן, ערב פסח."

“הלועזי, אני מתכוונת.”

“אבי לא אמר לי אף פעם. אצלנו לא היה תאריך לועזי.”

“זה סוף מַרס, תחילת אפריל, אני חושבת.”

“אולי.”

“מזל טלה,” אמרה. ולאחר רגע: “חשבתי כך.”

“אני דומה יותר לשור, לא?”

“לא.”

“אַת מאמינה בשטויות האלה?”

“לא, סתם… אוהבת לנחש.”

“השכנה שלי מלמעלה חושבת שאני משוגע,” צחק.

“למה היא חושבת כך?”

"אני צועק. יותר מדי צועק. זה נכון.

“אולי צריך לצעוק – אינני יודעת…” שׂפתהּ העליונה, עם השסע הזעיר, רטטה בחַייכהּ. האור, שחדר מן החלון, הגיהּ את שׂערהּ הדק, שנראה כשקוף.

“לא נותנים לי לדבר, אז אני צועק!” פרץ צחוק מפיו.

“לפעמים אפשר להשתגע דווקא כששותקים…”

“אַת שותקת?”

אורנה הביטה בו כמו מרחוק, האור נופל על חצי פניה, אחר־כך אמרה:

“אני מצטערת שלא אוכל לבוא הנה יותר, מיכה. עזבתי את הבית. אסע לחיפה, כנראה, אל אחותי. בינתיִם.”

“עזבת את הבית? אני לא מבין…”

“כן. לגמרי.”

“אני לא מבין…” מיצמץ בעיניו.

“לאברהם יש מישהי אחרת,” אמרה בקול רם, רם מדי, שהתהפך כגל.

עיניו של מיכה רחבו בבהלה, המלים נעצרו על לשונו.

“זהו. קורים דברים כאלה בחים…” אכפה חיוך על ׂשׂפתיה, כאילו כדי לנחמו.

“אני לא מאמין!” קרא. “איך… ממתי יש לו מישהי אחרת?”

“כבר כמה שנים. אבל לי זה נודע רק לפני חצי שנה. יותר. נתגרש, כנראה.”

“אני לא מאמין…”

“קורים דברים כאלה, לא?”

“שָנים, אַת אומרת? אשה שהוא חי אִתהּ?”

“יפה. מאוד יפה. כותבת שירים, שמעתי.”

“הוא בוגד!” נמלטה זעקה מפיו.

“כן, הנבגדים קוראים לזה בגידהּ,” חייכה.

מיכה הסתכל בּהּ, מזועזע.

“אז כל השנים האלה הוא שיקר אותך! פשוט שיקר!”

“אתה תמים עוד יותר ממני, מיכה.”

אחר -כך אמרה:

"בהתחלה זה שוֹק נורא, כמובן. אחר-כך מתחילים להבין. להבין הרבה דברים שלא הבַנוּ כל השנים. "

מיכה ישב בראש שחוח, תומך את ראשו בשתי ידיו, ומילמל:

“זה נורא… נורא…”

“מה תעשי עכשיו?” נשׂא מבטו אליה.

“אינני יודעת. אהיה בחיפה, כמו שאמרתי. אחר-כך נראה.”

“עלי ללכת, מיכה,” קמה ממקומהּ. “אולי עוד נתראה פעם.”

כשפתח להּ את הדלת, אמרה:

“אל תצטער עלי. יש דברים יותר חשובים שכדאי להצטער עליהם.”

ולאחר היסוס-מה נשקה לו על לחיוֹ. הביטה רגע בעיניו ומיד כבשה את ראשהּ בחזו. רגע ממושך עמדה כך, ראשהּ כבוש בחזו, אחר-כך אמרה “סלח לי,” והלכה.

יג

כל הלילה לא יכול מיכה להירָדם. הוא היה מזועזע, וככל שחשב יותר בדברים, יותר התלקחה בו חמתו. הוא אמר לעצמו שאסור לו להחריש, שהוא מוכרח לעשות משהו. למחות את העוול הנורא שנעשה לאורנה, להשיב את הגלגל לאחור. אברום חייב להחזיר את אשתו הביתה ולנתק כל קשר עם האשה האחרת ההיא. הוא ינסה להשפיע עליו. הוא יאלץ אותו!

לפנות בוקר, בארבע, או בארבע וחצי, הוא קם, התלבש, יצא את הבית, והלך, כרדוף-רוח, אל רחוב מודיליאני. עלה לקומה הרביעית וצילצל בדלת הדירה של ארליך. פעמים אחדות צילצל, עד ששמע נהמה מעבר לדלת “מי שם.” כשקרא בשמו, שמע את ארליך אומר ברוגז, “מה קרה, מה פתאום בשעה כזאת,” והוא ענה שיש לו ענין דחוף, דחוף מאוד, לומר לו. ארליך, בפיג’מה, פניו מעוכות, עיניו רעות, פתח לבסוף ושאל מה הוא רוצה. מיכה אמר שהוא בא לדבר אתו על אורנה, כי שמע שעזבה את הבית. ארליך סימר אותו במבטו, אמר בתקיפות שאין זה ענינו, ועמד לסגור עליו את הדלת. מיכה חסם בעדו בגופו הגדול ואמר, “אתה מוכרח לשמוע אותי!” — “אתה יוצא, או שאני קורא למשטרה!” אמר ארליך, רועד מכעס. דבר זה העלה את חמתו של מיכה. הוא הדף את הדלת לאחוריו וקרא: “אתה תשמע אותי, אברום! עכשיו אתה תשמע אותי!” ארליך החוִיר, שלח אצבע ארוכה כלפי הדלת וצעק: “צא! אבל מיד!” מיכה תפס את ארליך בכתפיו, טילטל אותו, וצעק: “אתה לא יכול לעשות להּ את זה! אתה תחזיר אותהּּּּׂ הנה!” תוך כדי התכתשות, אחז מיכה בגרונו של אברום וקרא: “אתה בוגד! אתה שיקרת אותהּ כל השנים! אתה שקרן ובוגד!” התפיסה בגרון היתה חזקה מדי, כנראה, כי כאשר נאבקו השניִם, נפל ארליך לאחוריו אל הכורסה, וגם אז לא הִרפּה ממנו מיכה והוסיף לטלטלו. כך נחנק אברהם ארליך למוות.

בשש עלה לדירה אחד ממנהלי העבודה של ארליך, שצריך היה להסיעו לנתניה. הדלת, לתמהונו, היתה פתוחה לֶרוָחה, וכשנכנס פנימה מצא את מעסיקו שּׂרוע על הכורסה ללא רוח-חיים.

ספק אם ידע מיכה שאברום נפח את רוחו. מיד לאחר שהשתתק, התרומם מעליו, יצא מן הבית, וחזר — צעדיו מהדהדים ברחובות הריקים — אל המרתף ברחוב העבודה. פשט את בגדיו, נכנס למיטה, ושקע בשינה.

המשטרה גילתה את עושה המעשה כבר באותו יום, כי אחד מפועלי-הנקיון האוספים את האשפה בבוקר, בא לתחנה — לאחר ששמע את הידיעה ברדיו — והעיד שראה אדם מוזר יורד מן הבית ברחוב מודיליאני ומתרחק ממנו בצעדים מהירים. האיש עורר את תשומת-לבו בהילוכו המהיר, כאילו רדף אחריו מישהו, ובלבושו — כובע בד ישן, חולצת חאקי רחבה ממידותיו, נעליִם גבוהות. לא קשה היה למשטרה לזהותו, כי דמות זו היתה מוכרת להּ, כמו לרבים בעיר. בעצם, לרבים בארץ כולהּ.

כשבאו השוטרים למרתף, מצאו את מיכה כשעודו ישן.

במשפט הודה מיכה במעשה, אך לא הביע כל חרטה עליו. מפעם לפעם היה משמיע קריאה כלפי השופט, או כלפי התובע: “מה אתה היית עושה? הוא היה בוגד!” קריאה שהעלתה חיוך על פני היושבים באולם.

יד

לאה גינזבורג היתה נוסעת אל בית -החולים לחולי-נפש מדי שבוע בשבוע, ביום ה', ומביאה למיכה פירות, ממתקים, עוגות שאפתה. “מה נשמע בחוץ?” היה שואל אותהּ בבואהּ, אך ללא שום רוגז וללא דאגה. כששאלה אותו אם הוא רוצה שתביא לו אילו ספרים מחדרו, אמר: “לא, אני כבר לא קורא. אני חושב!” ודפק באגרופו על מִצחוֹ. וכששאלה על מה הוא חושב, אמר: "לכל אחד מאתנו יש זכות לקצת פרטיות, אַת לא חושבת?

שינוי גדול התחולל בו מאז הוכנס לבית-החולים, אל המחלקה הפתוחה שבו. התפרצויות הכעס שלו פסקו ובמקומן באו התפרצויות של צחוק פרוע מפעם לפעם, ללא כל סיבה ניכרת. קשה לדעת איך הסתנן לבית-החולים הכינוי הישן שלו, “מיכה שתוק”, ונפוץ בו, אך גם כשהיו החולים מכנים אותו כך, לא היה כועס, אלא מחיך ואומר: “כן, שתוק, שתוק.” הרופא המטפל בו אמר ללאה שהוא מתנהג בשקט בדרך-כלל, מציית לכל ההוראות, התחבב על האחים והאחיות ולעתים גם עוזר להם בהגשת האוכל, בהדחת הכלים, או בטיפול בחולים אחרים. הוא גם מרבה לשיר, ביחוּד בהתהלכו בגן. “יש לו קול צלול, נעים, כמעט אַלט נשי. אילו היה בריא, יכול היה להיות זמר אוֹפּרה,” התבדח הרופא. “לא צועק בכלל?” שאלה לאה. “לא, לא… רק בלילות הוא משמיע לפעמים איזו נהמה שמעירה את שכניו לחדר. הם גוערים בו ‘מיכה – שתוק!’ — והוא משתתק…” חייך הרופא.

בגן היה מיכה יושב לעתים קרובות על הספסל ומפזר פירורי לחם או גרגרי אורז לצפּרים. הדבר היה משעשע אותו מאוד — לראות איך הן מנתרות לרגליו, מלקטות במַקוֹריהן את הגרגרים, נעמדות ומצפות לו שיוסיף לפזר, מכירות לו טובה כשהוא עושה כן, מרוצות ממנו, כמדומה. לאחדות מהן, שהיו נוחתות לרגליו בקביעות, נתן שמות — צפירה, חגית, רוני — והיה מדבר אִתן.

אחותו בתיה היתה באה לבקרוֹ אחת לחודש. כששאלה אותו לשלומו, אמר: “טוב מאוד, טוב מאוד. פה יש חבֵרוּת אמִתית. יש שיתוף, יש שוויון, כולם נאמנים זה לזה.” אחר-כך הוסיף בצחוק: “חידשנו ימינו כקדם.” פעם, כשישבה אתו על הספסל שלפני הבית, אמר להּ: “חיברתי שיר לכבודך.” ושר: “יש לי אחות גדולה / ושדיִם גדולים להּ / היו להּ שלוש פרות / שהפליצו לה מן התחת / הרביצה להן עד שמתו / ואת אחיה היא לא שוכחת” — ופרץ בצחוק גדול. בתיה השפילה עיניה ואצבעותיה שׂיחקו בעצבנות באבזם ארנקהּ. חצי שנה לאחר אשפוּזוֹ הביאה אִתה צרור של טפסים כדי שיחתום עליהם, והסבירה לו שהדברים אמורים במתן יפוי-כוח להּ לטפל בפקדונו בבנק ובדירה הרשומה על שמו. כשהראתה לו היכן לחתום, שירבט: “מיכה שתוק”. — “זה שם־ משפחתך? שתוֹק?” הבליגה על קוצר-רוחהּ. “אין לי משפחה,” חייך. “זה שמי הפרטי.” — “תמחַק ותחתום מיכה פבזנר!” הורתה

לו באצבעהּ בכעס. “בתיה!” קרא ברוגז; והיתה זו אחת הפעמים המעטות שיצא מגִדרוֹֹ, “אני לא אחתום בשם אבא! תשכחי מזה!” ודחה את הניירות מלפניו.

פעם אחת ויחידה – כשמונה חֳדשים לאחר שהוכנס לבית-החולים — באה אורנה לבקר את מיכה. כשראה אותהּ מרחוק — לבושה היתה בשמלה בהירה, קלה, מנומרת בפרחים תכולים, נעולה בסנדלים, ארנק בד היה תלוי להּ על כתפהּ, ושׂערהּ הדק, הדהוי, נפל במפוזר לצדי פניה — פשט את זרועותיו וקרא: “אורנה!” היא התקרבה אליו בצעדים אטיים, שקטים, חיוך עגום על שׂפתיה, וכשהגיעה אליו, אחזה בידו, כמו שאוחזים בידו של ילד, ולחשה: “מה שלומך, מיכה?”— “מאה אחוז,” אמר, “ואַת?” —“בסדר…” עיפעפה והביטה סביבהּ: “נוכל לשבת פה באיזה מקום?” — “כן, יש לי מקום פרטי,” אמר, והוליך אותהּ לעבר הגן שמאחורי הבית. “כולם חברים שלי,” אמר כשעברו על־פני כמה חולים שהסתכלו בהם. “אַת עוד בחיפה, אצל אחותך?” — “לא,” לחשה, “בתל-אביב.” הוא נעצר, כנבהל, ואחר-כך, כאילו רָגע בו סער חולף, אמר: “אַת צריכה לבוא הנה. פה טוב. טוב מאוד.” — “כן? מה טוב פה?” נשׂאה אליו חיוך. “פה…” – הוא השתתק, הרצין, אחר-כך אמר בהתלהבות: “יש לי חלומות נהדרים פה! אַת לא יכולה לתאר לך! אף פעם לא היו לי כאלה!” — “איזה?” - “חלומות משוגעים!” צחק. אורנה נעצרה, המתינה למוצא פיו. “לא עכשיו,” אמר. "גן-עדן. פעם אני אספר לך. "

“זה הספסל הפרטי שלי,” חייך אליה והתיַשב. נשׂא עיניו אל צמרת העץ ואמר: “חבל שלא הבאתי לחם. אני מאכיל את הצפּרים פה. הית צריכה לראות.” באותו רגע נחתו שתי צפּרים לרגליהם, ניתרו מעט, נעמדו, נושאות מַקוֹריהן אליו, כמצפות. “הן מכירות אותי, אַת רואה?” והצביע עליהן: “זאת שמהּ חגית, ולזאת קראתי אורנה, לכבודך. אַת לא מתנגדת, אני מקווה….”

אורנה השפילה עיניה אל הצפּור, הביטה בהּ בפיזור-נפש, אך זו ניתקה ממקומהּ ודאתה אל ענפי העץ. אורנה שׂמה ידהּ על ידו ולחשה: "מיכה… "

אך השתתקה. דמעות עלו בעיניה. היא הוציאה ממחטה מארנקהּ וסיפגה אותן. ואז פרץ הבכי מתוכהּ. היא כיסתה את פניה בממחטה והתיפּּחה בלי יכולת לעצור בעצמהּ. היו להּ הרבה דברים לומר לו, כנראה, אך לא יכלה לומר דבר.