ביום האחד־עשר לביקורה בארץ נפלה גברת הילדה הוֹפֶר למשכב.

מבית־החולים (צרורות של פרחי אפונה ריחנית, ורדים אדומים וגלדיולות סגולות, שעמדו ליד מיטתהּ, האירו את עיניה הכבויות, כשהפנתה את ראשהּ הצִדה), ביקשה שיודיעו למשרד לוּפטהאנזה על דחיית טיסתהּ למועד אחר, בלתי־ידוע לפי שעה.

מארגוט באה לבקרה רק ביום השלישי, ולא בשעות הביקור, אלא לפני־הצהרים. היא הביאה קופסת שוקולד גדולה, ובהניחהּ אותהּ על הארון הקטן, אמרה: “ידעתי שפרחים יש לך די.” גברת הופר הודתה בקול חלוש ובהסִבָּהּ את מבטהּ אל הקופסה, אמרה לעצמהּ, “הרי היא יודעת שלא אוּכל לטעום מזה.” מארגוט לא התישבה, וכששאלה גברת הוֹפר מדוע אינהּ יושבת, ענתה שאינה רוצה להסב אליה את תשומת־לב האחיות, כי הבטיחה שתשהה רק כמה רגעים. היא שאלה לשלומהּ, מסרה דרישות־שלום מכמה מחברי “החוג”, וסקרה במבטהּ את יתר שלוש המיטות שבחדר: באחת היתה מוטלת זקנה, ששׂער השׂיבה הארוך והמדובלל שלהּ ירד על כתפיה ונראה כדביק; בשניה שכבה אשה שחורת שׂיער בעיניִם עצומות ובפנים רגועות מאוד; בשלישית ישבה, שעונה אל הכר המוגבהּ, צעירה, שרגליה הגלויות היו חבושות לכל אָרכּן, ובהתה לפניה.

גברת הוֹפר התבוננה, מבעד לדוק המצעף את עיניה, בקומתהּ הגבוהה, הכחושה, של מארגוט, בפניה היבשות, וידעה שהיא מנסה לחייך, אך אינהּ יכולה לאלץ את עצמהּ. פניה נשארו יבשות.

“מה שלום קוּרט?” שאלה לבסוף.

“אַת יודעת כמה הוא עסוק בימים אלה,” אמרה מארגוט, “אני רואה אותו רק בשעת הארוחות. אבל הוא יבוא. ביקש למסור לך שיבוא.”

גברת הופר התבוננה בהּ ממושכות כאילו ביקשה לפתור חידה מהבעת פניה. אלא שההבעה לא גילתה דבר.

כשיצאה מארגוֹט, נזכרה הילדה הופר בביקורו של קורט לוי אצלהּ, ב“ואלדהוף”, שנתיִם לפני־כן, כשהיה הוא אורחהּ. איך שלחה מכונית להביאו מתחנת הרכבת של האנובר, מרחק שמונים וחמשה קילומטר, אם כי יש אוטובוס המגיע עד איינבֶּק, ששה קילומטרים מן המקום, ואיך דאגה לתפריט הצמחוני שלו ושלחה להביא חסה טריה מן הכפר הסמוך; כמו־כן נזכרה במאמצים הרבים שהשקיעה בהוצאת ספרוֹ, “פיתוֹם ורעמסס”, בגרמניה.

על־אף חולשתהּ, עלה רוגז אל גרונהּ. היא ניסתה לשכך אותו, ואמרה: “עלינו לסלוח. עלינו ללמוד לסלוח.”

בשתים ושלושים אחר־הצהרים באו גברת ודוקטור רוזנברג. גברת רוזנברג הביאה שוב צרור קטן של אפונה ריחנית, וכיוָן שכל האגרטלים היו מלאים, השׂיגה צנצנת פשוטה ומילאה אותהּ במים. דוקטור רוזנברג נטל כסא מאצל מיטה סמוכה, ושניהם התישבו לידהּ.

“ולחשוב שכל זה בעקבות מעידה קטנה,” הניחה גברת רוזנברג את ידהּ הצנומה, שאצבעותיה הקשות רעדו מעט, על ידהּ של הילדה.

“‘תופעת לוַאי,’ כפי שהרופא אומר,” ניסתה גברת הוֹפר לחייך.

“ירדת במדרגות ו… לא ראית מה שלפניִך?” חקר דוקטור רוזנברג.

גברת הופר חזרה וסיפרה, בפעם החמישית אולי, איך קרה הדבר: היא ירדה במדרגות, ביציאה מן הדוֹרמיציון, יחד עם גברת שטראוך, ובתחתיתן החליקה ונפלה על האבנים. היא חשה רק כאב קל בברכּיִם, שנסרטו מעט, והמשיכה ללכת. לפני שנפרדה מגברת שטראוך, קבעו להיפּגש למחרת, כדי להמשיך בסיור, בעיר העתיקה ובבית־לחם. בנָסעהּ במונית לתל־אביב “שכחה מכל הענין.” רק בערב, בהיותהּ בחדרהּ בבית־המלון, כשעמדה לפשוט את שמלתהּ כדי לשכב – למעשה, ברגע שהרימה את ידיה עם שולי השמלה למעלה מן הראש – תקפה אותהּ סחרחורת והיא נפלה על השטיח והתעלפה. התעוררה – אחר רגעים מעטים, כנראה – ניסתה לקום, וחשה כאילו כל שיווּי־משלקהּ אבד להּ. אז צילצלה לפקיד הקבלה וביקשה לקרוא לרופא, ולאחר שעה לקחו אותהּ לבית־החולים. לפי שעה לא גילו הבדיקות דבר.

“כאבים?” שאלה גברת רוזנברג בשׂימהּ את ידהּ על מפתח לִבּהּ.

“באזוֹר החזה, וגם למטה… כובד…” העבירה גברת הופר את ידהּ לאורך גופהּ הרחב.

"גם האקלים משפיע בוַדאי… הלא אינך רגילה… " אמר דוקטור רוזנברג.

“החום השפיע עלי רק לטובה,” אמרה גברת הופר. “כשהייתי בעמק הירדן ועל שׂפת הכינרת, האויר היה לוהט ממש, ואני…” נשמה אל חזהּ אויר של אושר.

גברת רוזנברג הסתכלה בפניה הרחבות, שבדרך־כלל היו אדומות ושופעות בריאות, ועתה היה להן גוון של צוהב חולני, ואמרה:

“ושם, בבית, אף פעם לא קרה?..”

“אני אשה בריאה, אלזה,” אמרה הילדה בנעימה שהיה בהּ שמץ של תרעומת.

“צר לנו מאד, לכולנו,” אמר דוקטור רוזנברג, “אינני צריך לספר לך מה היה ביקורך כאן בשבילנו… לא, אין זה מן הצדק שכך יסתיים!”

“חטאתי, כנראה,” חייכה גברת הופר.

עיניה של גברת רוזנברג, מבעד למשקפיִם העברים, הביעו התנגדות חמורה:

“אולי אנחנו חטאנו!”

גברת הופר עצמה לרגע את עיניה, אחר־כך פקחה אותן. “אמש, כשהיה כאן שקט, ניסיתי לקרוא בכתבי־הקדש,” הושיטה אצבע אל ארון הלילה, שספר עבה, שחוֹר כריכה, היה מונח על מדפו, “פתחתי, והיה זה פרק 27 בתהילים, והפסוק הראשון שהזדקר לעיני היה: ‘הורני ה’ דרכך ונחני באורח מישור למען שוֹררַי'. שאלתי את עצמי מה נרמז לי בפסוק. מה פירוש ‘למען שוררי’. אך הייתי עייפה מדי…”

במסדרון, תפסה גברת רוזנברג את הרופא התורן, במהרו מחדר לחדר, ושאלה על מצבהּ של גברת הופר. הרופא אמר שהבדיקות עוד לא גילו דבר, אך לאחר נפילה, קורה שאיזה אבר פנימי נפגע, אף־על־פי שאין שום סימן חיצוני לכך.

“אבל היא אשה בריאה מאד,” אמרה גברת רוזנברג. “דווקא משום שהיא אשה בריאה וגדולה,” הצטחק הרופא ומיהר לדרכו.

רגעים אחדים לפני תוך שעת הביקור הרשמית, נכנס לחדר מַלמוּשׁ. הוא עמד מרחוק, בראש מורכן, ידיו משׂוּכּלות לפניו, והתבונן בגברת הופר. כיוָן שלא ידע גרמנית, לא ידע גם איך לפנות אליה.

עיניה של גברת הופר היו עצומות למחצה. מבעד לריסים ראתה גוף מגושם, חולצה לבנה, פתוחה, על־גבי מכנסיִם רחבים וחיוך נבוך. היא זכרה שהיא מכירה את האיש הצעיר הזה, וזכרה שאיש טוב הוא. מכיוָן שהמאמץ היה קשה להּ, שמטה את עפעפיה וניסתה לנמנם.

מַלמוּשׁ עוד עמד והסתכל בּהּ, עד שבאה אחות וביקשה ממנו לצאת.

ב

כשיצא קוּרְט לוי מן המכונית, שנתים לפני־כן, והציג רגליו על המדשאה שלפני בית־האחוזה “ואלדהוף” – עשׂה על הילדה הוֹפֶר רושם עז, ומפתיע מאוד. מן הכתבה הגדולה שקראה על־אודותיו, על התיאוריה שלו, ועל “החוג לאחריות מוסרית” שנתרכז סביבו בתל־אביב, וכן מן המכתבים שקיבלה ממנו בשנה האחרונה – הוא נצטייר בדמיונהּ בדמות פרופסור יהודי שהכירה בנעוריה בהאנובר: איש רם־קומה, בעל שׂער שׂיבה חלק, סרוק בקפידה לאחור, לבוש חליפה מהודרת. האיש שהופיע לעיניה היה שונה ממנו בתכלית: רזה, קל, בעל קצת נמוכה מן הממוצעת, שני שיחי שׂיער פרוע לצדי מפרץ קרחתו, ולעיניו העֵרניוֹת משקפיִם גדולים במסגרות־קרן; ומה שהיה מפתיע מכוֹל, ממש מדהים, היה לבושו: מכנסיִם קצרים וסנדלים! ובחודש אפריל, באירופה – ועוד בסביבה הררית ומיוערת – כשמזג־האויר עדיין צונן! להשלמת התמונה, הוא לא נשׂא תיק בידו, אלא על כתפו היה תלוי תרמיל בד כחול, מרובע, והנהג הוציא מתא המטען לא מזוָדה, אלא שוב תרמיל בד, חום ונפוח.

“ברוך הבא לביתנו,” ביטאה הילדה הופר עברית בהושיטהּ לו יד אמיצה.

קוּרט לוי השהה את ידהּ בידו ואמר גרמנית: “גם עברית הגברת הופר יודעת!”

גברת הופר, גבוהה, בעלת־גוף, צחקה צחוק בריא: “לא, עדיין לא. עדיין לא. את שלוש המלים האלה שיננתי כל השבוע.”

“אני שׂמח לחסות בצל קורתך,” אמר קוּרט לוי עברית, מלה־במלה, ובתרגמו את המשפט לגרמנית, ובהסבירו עם כך את מקור הביטוי “בצל קורתך,” לא הִרפּה מידהּ.

גברת הופר נטלה את תרמיל הבד מן המדשאה ואמרה שקודם־כול עליו לבוא אל חדרו כדי שיוכל להתרחץ ולנוח.

החדר היה בקומה השניה של בית־האחוזה הגדול, ובפָתחהּ את החלון לָרוָחה, הראתה לאורח את הנוף מסביב: היער, כרי הדשא, חצר המשק. כמה מן המבנים שבחצר – הסבירה גברת הופר – הסבירה גברת הופר – שופצו לתכליות אחרות מאז נרכשה האחוזה ל“מכון”: מה שהיה לפנים “בית־המשרתים” הפך למחסן מצרכים למטבח; האוּרוָה – לבית־מגורים נוסף לחָדשי הקיץ, כשמחזורי המבקרים גדולים יותר; והאסם – לאולם ספורט. מעבר לרפת – שעדיין היו בּהּ פרות שסיפקו חלב למכון, ושהיא והצוות הקבוע טיפלו בהן – השׂתרע מגרש כדורסל, ולצדוֹ בריכת שׂחיה, מחוממת רוב השנה. “וזהו כל ‘הקיבוץ’ הקטן שלנו,” אמרה.

“שתפנות במובן האפלטוני,” חייך קוּרט לוי.

“או הנוצרי,” חייכה גברת הופר. ובסָגרהּ את החלון, אמרה:

“כמה זמן לא היית בגרמניה, מר לוי?”

“אני עזבתי ב־32',” אמר. ובהסתכלו החוצה, הוסיף: “הנוף לא השתנה מאז”.

“כן, הנוף תמיד חף־מחטא,” נאנחה הילדה הופר.

ולפני צאתהּ, בהעיפהּ עין על רגליו החשׂופות, הדקות, אמרה: “אינך חושב שיהיה לך קר כאן, בלבוש זה?”

“הו, לא!” אמר קוּרט לוי. “אני מחוסן, אני מחוסן. באקלימים קרים מזה התהלכתי כך. ההרגל מחַסן, כן.”

בערב, לאחר הסעודה המשותפת, נערכה “ההתכנסות”, באולם־האוכל. כחמישים או ששים איש, רובם צעירים, בני שמונה־עשרה עד שלושים, ישבו במעגל גדול, וקוּרט, במכנסיו הקצרים, בסנדליו, וסודר אפור וגבהּ צוָארוֹן לגופו, ישב בין גברת הופר ובין דוקטור גרונוַאלד, איש כבן ארבעים, בעל פנים בהירות ומפיקות טוב, שהיה גם הוא ממדריכי ה“מכון”.

כמו כל “התכנסות”, החלה גם זו בקריאת פרק מכתבי־הקודש, וגברת הופר, הספר על ברכיה, פתחה אותו במקום שמסַמן העור הראה, והיה זה פרק ס“ב בישעיהו, הפותח במלים “למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט”. אחר־כך בירכה את קוּרט לוי לבואו “בצל קורת המכון” ואמרה לנאספים שבראותהּ את קוּרט ברגע הראשון (“האם מותר לי לקרוא לך קוּרט?” החוותה ראשהּ כלפיו, והנאספים צחקו באהדה רבה בהתירו להּ לקרוא לו כך) עלתה לעיני־רוחהּ דמותו של אלישע הנביא, שהיה “איש־אלוהים”, לבוש אדרת שׂיער, והתגורר בעליית־קיר קטנה, ובהּ מיטה ושולחן וכסא ומנורה. (“אם אני אלישע, הרי אַת השונמית שנתנה לו את עליית־הקיר, והאכילה אותו לחם”, נכנס קוּרט לתוך דבריה ועורר שוב גל של צחוק. וכשעל כך אמרה הילדה, “לחם וירקות! כי להוֶי ידוע לכם שקוּרט הוא צמחוני!” – גבר הצחוק שבעתיִם ונתלוו לו מחיאות כפּיִם). הילדה הופר סיפרה איך התוַדעה אל קוּרט ואל תורתו (“לא, לא תורה! עקרונות חיים!” זקף קוּרט אצבע כנגדהּ, והיא תיקנה דבריה בחיוך): היא קראה מאמר גדול עליו ברבעון התיאולוגי־הפרוטסטנטי, וככל שהוסיפה לקרוא, כן רחב מעגל האור סביבהּ, כמו בשעת זריחה, כשהשמש עולה מן האופק. ויחד עם זאת גברה בהּ הפליאה – עד כמה רב הדמיון בין המהות הרוחנית של עקרונותיו של קוּרט ובין זו ש”המכון" מיוסד עליה. לא זו בלבד, אלא אפילו שם החוג של קוּרט, “החוג לאחריות מוסרית”, דומה כל־כך לשם המכון, “המכון לאחריות אנושית”. היא מצאה את כתָבתוֹ באמצעות הרבעון, כתבה אליו, קוּרט הואיל לענות, ומאז המשיכו בהתכתבותם (“האם ששה מכתבים קיבלתי ממך?” פנתה אל קורט. – “השביעי בדרך,” אמר קוּרט ועורר שוב גל של צחוק). כשנודע להּ שהוא עומד להשתת, בסימפוזיון על “חירות היחיד בחברה הטכנוקרטית”, המתקיים בקיימברידג', ביקשה ממנו שבדרכו חזרה לישראל יואיל לכבד את “המכון” בביקורו. הוא נענתה לבקשתהּ “והנה הוא יושב בתוכנו, אמנם רק ליומיִם, אבל אנחנו ננצל אותו במיטב יכָלתנו, במידה שהוא רק ירשה לנו להיות מנוצל.”

“זה לא יהיה קל,” הצטחק קוּרט, ולאחר זאת נתבקש לשׂאת את דברו.

קוּרט פתח את דבריו בהצהרה שאין הוא “פילוסוף”, אם כי למד פילוסופיה, ובוַדאי לא “מטיף דת”, אלא שלעקרונותיו הגיע בדרך של התנסות אישית, שאת מסקנותיה הוא מנסה להעביר לאחרים; לפיכך, כל מה שיאמר בערב זה לא יהיה אלא “אוטוביוגרפיה רוחנית”.

לאחר שעזב את גרמניה, סיפר, היה ארבע־עשרה שנים חבר בקיבוץ. עבד בחקלאות, היה פעיל בעניני הציבור (“קורט הוא עניו מאוד,” הרשתה לעצמהּ הילדה להיכּנס לדבריו, “למעשה, היה אחד ממנהיגיה הרוחניים של התנועה הקיבוצית”; ותנועת־היד של קוּרט אמרה: לא צריך להגזים…) וחש סיפוק בעבודתו ובחייו. אך כבר ב־1944, בעקב מקרים מסוּימים, הבחין ב“מחלת שורש” בצורת חיים זו: דווקא עובדת היות הקיבוץ מבוסס על עקרונות של צדק ושוויון, כמסגרת “נתונה”, גורמת לכך שהיחיד יפרוק מעל עצמו אחריות מוסרית למעשיו ויטילהּ על הקולקטיב. כדוגמה אחת מני רבות: בבוא חבר קיבוץ העירה, הוא לא יושיט נדבה לעני, כיוָן שהוא רואה עצמו שייך “ממילא” למסגרת מוסרית ועל־כן אין עליו חובות מוסריות אינדיבידואליות. על־ידי כך חדלה המוסריות להיות מאבק מתמיד של אדם עם עצמו, ונעשתה מצב “נתון”, ההורס את עצמו באופן דיאלֶקטי. החברה שהתימרה להגשים את המוסר היא שהביאה להתנוונותו.

ב־1946 עזב את הקיבוץ – כשהוא נאלץ להיפּרד, בשברון־לב, גם מאשתו ומשני ילדיו, האחד היה אז בן שבע והשני בן שלוש (דוקטור גרונוַאלד ביקש להעיר כאן, שעל כך נאמר במתיא פרק 10: “האוהב את בנו ואת בתו יותר משהוא אוהבני, איננו שוֶה לי”, וקוּרט הגיב בחיוך) – ויצא לשוט בעולם. נדד מארץ לארץ (“בסנדלים?” שאלה אחת מן העדה, “כן, בסנדלים,” צחק קוּרט), נסע להודו, יצק מים על ידיהם של מורים אחדים במשך כשנתיִם, אך לא מצא תשובה לשאלותיו בתורתם. מהודו נסע לאנגליה, הסתופף בצִלָן של חבורות תיאוסופים וחסידי אוּספֶּנסקי, וב־1950 חזר לישראל. שמונה שנים התבודד בצריף קטן, בלב פרדסים, על־יד אחת המושבות ביהודה, עבד קצת לפרנסתו, חי על לחם ומים, וכתב את חיבורו “הדרך החמישית”, שהיתה בו תשובה ל"הדרך הרביעית של אוּספֶּנסקי. בספר זה, שהופיע ב־1957, כבר מצויות ההנחות לעקרונותיו, שאותם פיתח וגיבש בספרו השני “פיתוֹם ורעמסס”. מעט־מעט התרכזו אנשים סביבו, מאלה שדבריו “דיברו אל לבּם” (“לא. הרשה לי, קוּרט,” קטעה אותו הילדה הופר; וסיפרה בדרמתיות את אשר קראה בכתבה, איך הפך משכנו הדל מרכז ל“עולי־רגל”. קוּרט לא הפריעהּ ולא הכחיש את דבריה), וכך התלכד החוג שנקרא אחר־כך בַשם – שאיננו בדיוק לפי טעמו – “החוג לאחריות מוסרית”. כדי להימָצא בתוכו, כדי לקיים אפשרות של השפעה, עזב את מקום התבודדותו ועבר העירה, לתל־אביב. בכך השלים מעגל שלם: מן החברה והחוצה, ומן החוץ בחזרה אל החברה; ובזה הגשים, הלכה למעשה, את העקרון הראשי שאותו ביסס בשני ספריו: על האדם השואף לחיות חיים מוסריים להשתחרר מן “האחריות הקולקטיבית” של החברה ולעמוד פנים־אל־פנים מול עצמו, על־מנת לשוב אחר־כך ולהיות חלק ממנה.

ההרצאה, שקוּרט, בקולו השורקני במקצת, השמיעהּ בשטף, ובחיוניות שהבזיקה מעין ניצוצות באולם, נמשכה עד חצות, ולאחריה הקיפו אותו רבים מן הנאספים, העתירו עליו שאלות – בעיקר על הקיבוץ והיחסים בתוכו – ולולא הילדה הופר, שביקשה כי ינחו לו, בהיותו עייף מדרך ארוכה, ודאי היו הכוֹל נשארים עד אור הבוקר.

יום המחרת היה יום א', וקוּרט לוי נענה להזמנה להיות נוכח בתפילת הבוקר. בית־התפילה היה אולם מלבני, לבן, שלא היו בו אלא כמה שורות ספסלים וצלב עץ פשוט תלוי על הקיר, מעל לשולחן מכוסה מפה לבנה ועליו נרות בשני פמוטות עץ כפריים. דוקטור גרונוַאלד ניהל את התפילה ללא שום טקס פולחני: הוא קרא את הפסוקים מן הספר והמכונסים ענו אחריו במקהלה, לעתים בקריאה לעתים בשירה, בקימה ובישיבה לסירוגין, ורק פעם אחת כרעו על ברכיהם והרכינו ראשיהם בדומיָה לדקות מספר. לאחר־מכן נשׂא דוקטור גרונוַאלד דרשה קצרה על הסיפור מן הברית החדשה בדבר שני האנשים, שיצאו מבית־הקברות, וישו גירש את הרוחות מתוכם. הוא המשיל את הסיפור על גרמניה הנאצית, אחוזת השדים, שכפרה בבן־האלוהים, וקשר את הדברים עם דבריו של קוּרט לוי, “השליח מישראל, בן ארצו ועמו של המשיח,” על האחריות המוסרית של היחיד.

אחר־הצהריִם הרצה קוּרט על ספרו “פיתום ורעמסס”. מכיוָן שהיה זה יום חמים, הציעה הילדה הופר לקיים את ההתכנסות תחת כיפת השמיִם. האנשים ישבו במעגל גדול על המדשאה שלפני בית־האחוזה, קורט שׂיכּל את רגליו בישיבה מזרחית, והילדה קיפלה רגליה תחתיה וכיסתה אות בשמלתהּ. שוב: לא על הספר עצמו דיבר קוּרט, אלא סיפר איך כתבוֹ. הוא סיפר שכשחזר וקרא בספר “שמות” על עבדות ישראל במצרים, ניסה לראות את העובדים בפרך מבני־ישראל – לא כמחנה אנונימי, אלא כציבור המורכב מיחידים; ובאופן זה ניסה לראות גם את הנוגשׂים המצרים, כל אחד לעצמו. ראיה זו הביאה אותו להתעמקות בבעיית “הסבל הקולקטיבי” ו“האשמה הקולקטיבית”. הוא שאל את עצמו, אם היתה, למשל, זכות למשה לעשות דין לעצמו ולהכות למוות את האיש המצרי שהִכּה את האיש העברי. (דוקטור גרונוַאלד, שישב בקוטב הנגדי של המעגל, העיר כאן, שב“דרשת ההר” אומר ישוע: “לא תשפוטו ולא תישָפטו, כי במשפט אשר תשפוטו תישָפטו גם אתם”; וקוּרט לוי הודה לו על הערה זו ואמר שאמנם הוא דן בספרו בפסוק זה שבברית החדשה). ומן הבעיות הקשורות ב“מצב העבדות”, עבר להרהר בבעיות הקשורות ב“מצב הגאולה”. האם ההשתחררות הקולקטיבית מ“בית־עבדים” מביאה ממילא להשתחררות של היחידים, במובן המוסרי והרוחני?

השמש כבר ירדה אל מאחרי העצים כשסיים קוּרט את דבריו, וצינה נשתררה. הבחורות חיבקו את כתפיהן בזרועותיהן, ודוקטור גרונוַאלד כתש באגרוף ימינו את כף־יד שמאלו כדי להתחמם; אך הילדה הופר ביקשה מן הנוכחים להאריך את ישיבתם – ואת רוחם – עוד כמה רגעים, כי ברצונה לקרוא קטע מתוך ספר מסוּים שנתחבר לפני יותר מחמשים שנה, ושלדעתהּ יש ענין מיוחד להשמיעו עתה, בשעת ביקורו של “ידידנו מישראל”. היא נטלה מן הדשא את הספר, שהיה עטוף בנייר ועל־כן לא נראה שמו על הכריכה, פתחה אותו, קראה מתוכו, ומדי פעם העיפה מבטהּ מן הדף אל פניו של קוּרט, כאילו לראות אם מנחש הוא את שם הספר. לאחר כמה משפטים, זרחו פניו של קוּרט בחיוך רחב, וכשהגיעה אל הקטע המדבר על “הרמוניה יעודה מראש בין הרוח היהודית והרוח הגרמנית, ששתיהן דבֵקוֹת באידיאליזם המוסרי” – אמר כלפי הילדה: “כן כן, זה היה כמעט התנ”ך שלי בנעורי, לפני שהפכתי לציוני"; ובפנותו אל האחרים, נקב בשם הספר – “דויטשטום אונד יודנטום” של הרמן כהן – ואמר כמה משפטים על תָכנוֹ. “עלינו לזכור, כמובן,” הוסיפה הילדה, בפנותהּ גם היא אל מעגל היושבים, “שהרמן כהן לא יכול היה לחזות אז את הטרגדיה הנוראה שתתחולל בארצו עשׂרים שנה לאחר־מכן, ושתטביע בנחלי דם את ההרמוניה הנפלאה שעליה דיבר.”

בערב, שהיה ערבו השני והאחרון של קוּרט באחוזה, נכונה לו הפתעה: כשנכנס לאולם־האוכל בלוויית הילדה, ברגע הופיעו בפתח, קמו כל היושבים סביב השולחנות על רגליהם וקידמו את פניו בשירה עברית – “הבאנו שלום עליכם”. קוּרט היה נרגש, נשׂא ידיו למעלה, כמברך המונים, השתחוַה והודה ושוב הודה. כשהגיע למקומו, והכוֹל התישבו, קם דוקטור גרונוַאלד ואמר כמה דברי פרידה. הוא אמר שביקורו של קוּרט לוי ב“מכון” היה חוָיָה שלא תישָכח מלב כל הנוכחים, וש“הקִרבה ברוח וברגש” ששׂררה בין האורח ובין מארחיו כל שעות הימָצאו בתוכם – שעות קצרות מדי, למרבה הצער – מסמלת את השלב הרוחני החדש ביחסי שתי הדתות ושני העמים. קוּרט קם והודה, אף הוא בדברים קצרים. הוא אמר, שהנמצאים ודאי יבינו שלא קל היה לו לחזור אל הארץ שבהּ נולד, גדל וחונך, לאחר כל מה שאירע בהּ בתקופת “שלטון החושך”, אך הפגישה עם חבורה “צעירה ונפלאה” זו, שגידולהּ בגרמניה שלאחר המלחמה, חזרה ואישרה לו את תפיסתו בדבר “אפשרות הגאולה האנושית בדרך של קבלת אחריות אינדיבידואלית.” הוא הביע את תקוָתוֹ – שעוד יזכה להיפּגש עם רבים מן הנוכחים כאן – וקודם־כוֹל עם גברת הילדה הוֹפר – “שכבודהּ על המקום והמקום הוא כבודהּ” – בישראל.

אחר קונצרט של רביעיַת כלי קשת, שהתקיים באולם־האוכל, ליוותה הילדה הופר את קוּרט לחדרו.

בהגיעם לחדר, הוציאה גברת הופר ספר מאמתחתהּ, הניחה אותו על השולחן, ואמרה: “את זה אני מבקשת שתִשׂא אתך כמזכרת אישית ממני.” שם הספר היה “אכן חֳליינו הוא נשׂא”, והילדה בהתיישבהּ על הכסא, אמרה, שמחברו, הכומר יוהאן גיאורג יורגנס המנוח, היה דודהּ, אדם שרחש חיבה עמוקה לעם היהודי, ולאחר “ליל־הבדולח”, כשנהרס בית־הכנסת המפואר בהאנובר (היא היתה אז בת שש־עשרה, יתומה מאב ומאומצת על־ידי דודהּ), שׂם נפשו בכפו והגיש מחאה נמרצת לשלטונות העיר על שלא עמדו בפרץ והניחו לפורעים לחלל מקום קדוש לאלוהים, ושנתיִם לאחר־מכן הבריח – שוב בחירוף־נפש – שתי משפחות יהודיות לשוייצריה וכך הצילן מהשמדה בטוחה. בשם הספר כבר כלול הרעיון המרכזי שבו: העם היהודי – כמו ישוע המשיח – נשׂא את חֳליי העם הגרמני וסבל את מכאובי הנצרות.

סיפורה זה של הילדה הופר גרר שׂיחה בין השניִם על בעיית האשמה הנוצרית, שנתארכה עד חצות.

בבוקר החליטה גברת הופר ללווֹת את קוּרט לוי עד האנובר. היא נכנסה אתו למכונית, ובשבתם יחד, נטל קוּרט את ידהּ בשתי ידו ולא הניחהּ כל הדרך הארוכה, כאילו בעשותו כך ביקש להעביר אליה גם פיסית את הדברים שהשמיע להּ בשִפעה ובחיוניות כה רבה – עד הגיעם העירה.

כשהושיטה לו את ידהּ בתחנת הרכבת, חשב רגע קוּרט אם לא מן הראוי הוא שיִשק לה נשיקת פרידה, אך לחיצת ידהּ האמיצה, והחיוך הבהיר והגלוי על פניה הניאו אותו מעשׂות כן.

ג

כשעמדה גברת הופר באולם נמל־התעופה בלוד וחיכתה למזוַדתהּ שתגיע על־פני הרצועה הנעה (האויר היה חם ולח, אם כי היתה זו כבר שעת ערב, והיא עמדה מיד על טעותהּ, שלבשה לנסיעה חליפת צמר בהירה תחת ללבוש שׂמלה קלה), הבחינה מרחוק בקוּרט, העומד מעבר למחיצת הזכוכית ומנופף להּ בידו במרץ. פניה האירו, היא החזירה בנפנוף, ועם כך ראתה שיחד עמו נמצאים עוד גבר, גבהּ־קומה, במשקפיִם, שניפנף גם הוא בידו – אמנם בהיסוס־מה – ואשה נמוכה ובהירת־שׂיער, שנפנפה גם היא, אך לא בידהּ אלא בצרור פרחים שבידהּ. היא לא היתה בטוחה אם אליה מכוּוָנים נפנופיהם או אל נוסעים שעמדו סמוך להּ. הכוֹל היה שונה מאד מבאירופה, וביחוּד הלבוש הקל והמרושל של האנשים – לרבות זה של הפקידים והשוטרים – והעדר־הפורמליות המוחלט. האנשים סביבהּ נראו להּ פזורי־נפש במקצת, מודאגים במקצת, והיא לא ידעה להגדיר לעצמהּ למה הדבר דומה. למחנה־מעבר, אמר לעצמהּ בהיתול־מה, בצַפּוֹתהּ למזָודה שבוששה להגיע.

בצאתהּ מן האולם – כשהיא מסיעה לפניה את עגלת המטען – ציפו להּ לא שלושה אלא ארבעה. הרביעית בחבורה היתה אשה גבוהה ורזה, חִוורת־פנים, בעלת שׂיער ספק צהוב־דהוי ספק שׂיבה, גזוז קצר. קוּרט לוי – במכנסיו הקצרים, בסנדליו, כפי שהכירתנו מאז – לחץ את ידהּ בחום, בירך אותהּ ב“ברוכה הבאה”, בעברית ובגרמנית, והציג את הבאים עמו: הגברת והאדון רוט, חברי “החוג שלנו” (הגברת רוט, בעלת ארשׂת עליזה, צחקנית, הושיטה את צרור הפרחים; והאדון, לבוש חליפה נאה ועניבה, קד בנימוס); ומארגוט. מארגוט העלתה חיוך קלוש על פניה, וגברת הופר תמהה אם גם היא חברת “החוג” או שמא היא קרובת־משפחה של אחד מן השלושה, ומדוע היא מוצגת בשמהּ הפרטי בלבד.

משנכנסו למכוניתו של מר רוט, הציעה מארגוט לגברת הופר לשבת עם קוּרט מאחור, והיא עצמהּ התישבה במושב הקדמי. קוּרט היה עֵרני. הוא שאל על “המכון”, שאל לשלום כמה אנשים שזכר את שמותיהם, ודיבר על התכנית שנקבעה לגברת הופר בביקורהּ. בתוך כך התברר שקוּרט לא קיבל את מכתבהּ האחרון, ששלחה לפני שבועיִם. דבר זה לא רק הפליא את הילדה, אלא גם ציער אותהּ מאוד, כי במכתבהּ הביעה כמה משאלות לשינויים בתכנית היעודה: את הסיור בירושלים, למשל, ביקשה לדחות לימים האחרונים דווקא, “כדי להשאיר את הצימוק לסוף”; וכן ביקשה לבטל קבלת פנים ב“מרכז לתרבות” הגרמני בתל־אביב – דבר שאינהּ רואה בו כל טעם – ולהוסיף במקום זה ביקור של חצי יום בקיבוץ. מר רוט, שהיה איש־מעשׂה יותר מקוּרט לוי, הניח את דעתהּ ואמר, שכל שינוי שתרצה בו ייעשׂה ואין כל בעיות; כל רצונם הוא שתרגיש עצמה חָפשית ותפיק את מירב ההנאה מביקורהּ והוסיף ואמר: “אני והמכונית שלי ואשתי עומדים לשירותך כל שעות היממה.” “אינך נראה לי כאדם שיצא לגימלאות, מר רוט!” אמרה גברת הופר. “הו, לא, עדיין לא!” צחק מר רוט בשׂאתו מבטו אל הראי שמעל לראשו, “אבל אם אדחה עריכת שניִם־שלושה חוזים, ייתכן אפילו שאמנע עָגמת־נפש מאחד הצדדים”. “לזה אני קוראת ‘אחריות מוסרית’!” צחקה הילדה הופר. “אילו ידעת כמה כספים הפסיד יהויכין בגלל ‘האחריות המוסרית’ שלו!” אמרה גברת רוט ברוח טובה. “אני בטוחה שהפסדו יוצא בשׂכר גדול!” אמרה גברת הופר. “אלמלא כן לא היית מוצאת אותנו בחרת האיש הזה!” אחזה גברת רוט בזרועו של קוּרט וחייכה אליו בחיבה. “בדבר זה אני מתקנאה בך,” אמרה הילדה ושמה לבּהּ לכך שכל עת הנסיעה לא הפנתה מרגוט את ראשהּ אליה אף פעם אחת ולא הוציאה הגה מפיה.

בהגיעם אל המלון (“מלון לא יקר, אך שקט ונקי,” כפי שביקשה גברת הופר במכתביה), נכנסו השלושה עמהּ, סייעו להּ אצל דלפק הקבלה, ולפני היפּרדם מעליה, נמנו וגמרו שלמחרת באחת־עשרה תבוא אליה חוה רוט ותצא עמהּ לסייר בעיר. “אם כן נראה אותך אצלנו מחר בערב,” אמרה מארגוט לפני צאתם.

בחדרהּ בקומה השלישית (מבעד לחלון נראו בית דו־קומתי, ישן וקלוף טיח, חצר ובהּ עץ ממורטט, רחוב צר, ומאחורי הרחוב התנשׂא בנין גבוהּ, רב־קומות, בנוי בטון קודר), חשבה הילדה: “אצלנו?” האם היא אשתו השניה של קוּרט? או אולי חזר אל הראשונה? אם כן מדוע לא הזכיר אותהּ כלל, לא בהיותו ב“ואלדהוף” ואף לא באחד ממכתביו? או שמא אחותו היא?

בשָכבהּ במיטה, ערה, קשוּבה אל קולות הלילה הזר – מילא את לבּהּ רגש של התפעמות שידעה לכנותו “רגש רליגיוזי”. היא אמרה לעצמהּ: “אם כן כאן אני, בארץ־הקודש.” היא נטלה את ספר התנ"ך מעל שולחן־הלילה ופתחה לקרוא בו.

היא נרדמה רק בשתיִם, אך כבר בשמונה ושלושים העיר אותהּ צלצול הטלפון, ובהרימהּ את השפופרת (האויר בחדר היה חם, כאילו בחוץ כבר יקדה השמש), שמעה קול של אשה לא־צעירה, שבירכה אותהּ בחגיגיות לבואהּ לישראל. היא אמרה ששמהּ חנה בן־דויד – לפנים מאנהיים – חברת “החוג”, והציעה להּ את עזרתהּ בכל אשר ינעם לאורחת – אולי סיור בעיר ובסביבתהּ? – כי יש להּ מכונית, והיא נוהגת, והיא פנויה כל היום. גברת הופר הודתה מאוד ואמרה שכבר נקבעה להּ תכניתהּ למשך היום. “נודע לי שאַת מהאנובר,” אמרה חנה בן־דויד, “גם משפחתי מהאנובר, אם כי הייתי ילדה כשיצאתי מגרמניה. הכוֹל השתנה שם בוַדאי.” –“הו, כן! הכוֹל!” אמרה הגברת הופר. “נתראה, אם כן, בערב,” אמרה חנה בן־דויד וחזרה ובירכה אותהּ לבואהּ.

באחת־עשרה בדיוק היתה חוה רוט במלון, ובצאתן יחד לרחוב, נעצרה הילדה על מקומהּ, מוּכּת פליאה, וקראה: “כמה אור! כמה מסנוור! איזה אור לבן!” – “כן, אַת במזרח עכשיו! באוֹריֶנט! אמרה חוה רוט, ויעצה להּ להרכיב משקפי־שמש לעיניה אם האור חזק להּ מדי. “לא, זה נפלא!” קראה הילדה, כל זה שונה כל־כך, ים־תיכוני כל־כך, גלוי כל־כך!” הן טיילו בכמה רחובות, ואחר־כך לאורך הטיילת שעל שׂפת הים, והילדה לא חדלה להתפעל מן האור, מן “הפתיחות”, מלובן הבתים, מלבושם הקל של האנשים, שכה רבים מהם התהלכו בגופיות, בסנדלים, במכנסי־ים, ונשים בחלוקים קלים, ועורן שזוף. “כמו במחנה־נופש!” אמרה, ומדי פעם נעצרה, צימצמה עיניה כלפי מעלה וקראה: “ואיזה שמיִם!”

השעה היתה כבר ארבע כשחזרו אל בית־המלון, וחוה רוט – שהילדה מצאה בהּ אשת־שׂיחה נעימה, מרבה להתבדח וגלויַת־לב – הבטיחה להּ שבעלהּ והיא יבואו בערב לקחתהּ אל ביתו של קוּרט, לפגישה עם “החוג”.

“החוג” היה מתכנס אחת לשבועיִם־שלושה, ובדרך־כלל לא עלה מספר המשתתפים בפגישותיו על שנים־עשר, אך הפעם נקבצו אל ביתו של קוּרט כעשרים וחמשה איש, ביניהם שהגיעו מחוץ לעיר: פרופסור הרמן והמוסיקולוגית גברת שטראוך מירושלים; יוליוס שפר מכפר־וארבורג; גברת ואדון מרקוס מאשקלון; ואפילו ממרחק כה רב כקריית־ביאליק, הגיע אחד, המורה הוָתיק יהודה אדר. חנה בן־דויד, שידעה כי מארגוט לא תטרח להכין אלא תה וביסקויטים בלבד, הביאה עמהּ עוגה גדולה, ועזרה בהגשה; וכך, עוד לפני שהתישבו הנאספים בחדר הגדול – חדר־מגורים שהיה גם חדר־עבודתו של קוּרט וכל כתליו מכוסים ספרים למאות – היתה להילדה הופר הזדמנות להחליף דברים עם רבים, בעמידה, על כוס תה ועוגה. קוּרט ניגש מדי פעם, הציג עוד מישהו מן הקרואים, והיא שׂמה לבּהּ לגילם הגבוהּ של חברי “החוג”, שכולם היו בני למעלה מחמשים לפי מראיהם. כולם, חוץ מאחד: צעיר כבד־תנועה כבן עשרים וחמש, שחוָה רוט הביאה אותו לפניה והציג אותו כ“אברהם מלמן, אבל כולנו מכנים אותו מַלמוּש, בן־הזקונים שלנו, הצבר היחיד במשפחה.” דווקא אתו רצתה גברת הופר לשׂוחח, אלא שהתברר להּ מיד שאינו מבין גרמנית, גם לא אנגלית (הוא עמד כנגדהּ כשחיוך מתנצל ורוחש חיבה שפוך על פניו הרחבות, ולא אמר דבר), ובין כה וכה נקראו הנאספים להתישב על הכסאות הערוכים סביב־סביב.

לא קוּרט פתח את המסיבה; אלא נתכבד בכך הזקן שבחבורה, דוקטור פאול רוזנברג, בן השבעים ושמונה, מחברם של מחקרים על היינה ולסינג. שלא כמקובל ב“חוג”, הוא קם על רגליו והתיצב מאחורי כסאו. הוא דיבר בראש מורכן מעט, בפנים חמורות, ורק מפעם לפעם נשׂא את מבטו אל הנאספים. (קולו היה נמוך וכבד בדרך־כלל, אך פתאום היה מתנשׂא, כאילו בחמת־זעם, ונדמה שלא בהתאם לתוכן הדברים. מי שלא הכירו, היה תמיהּ, על מה הוא מתרגז, או על מה הוא מצטער כל־כך; אך ה“חוג” כבר היה רגיל בכך.)

ההתוַדעות אל מפעלהּ ההומני של גברת הופר, אמר – בקַדרוּת, משום־מה – לא מתחילה הערב, אלא מאז “הבשׂורה” שהביא עמו קוּרט לוי ובאמצעות כמה מן המכתבים שנקראו בפגישות “החוג”; אלא שקִרבת הרוח האמִתית נוצרת על־ידי מגע אישי, כפי שלימד בוּבר, ועל־כן הפגישה הנוכחית היא זכות גדולה. לאחר־מכן אמר – בהתרגשות – כי את הטרגדיה שעברה על יהדות גרמניה – על יהדות אירופה כולהּ – אי־אפשר לשכוח ולא נכון לשכוח, אולם אין לפקוד חטאי אבות על בנים, כי “איש בעוונו ימות”. וכשדיבר על “הסובלנות החדשה”, הרים את קולו פתאום כנביא זעם. כשם שבנצרות קיים המושׂג שכל אדם צריך לשׂאת את צלבו, כך ביהדות חייב כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. משמע: הוא בעבדות והוא בגאולה. “אתה הוא המכבי! אתה הוא המשיח!” קרא בהתרגשות ובקול גדול בעברית, וחזר וקרא בגרמנית. לבסוף פנה אל גברת הופר ואמר: “אנו רואים אותך אחות־ברוח, על־כן הרשי לי לומר לך בשם כולנו: אחותנו אַת, גברת הילדה הופר, וברוך בואך אל חיק משפחתנו!”

גברת הופר, שפניה, האדומות בלאו הכי, נצרבו בהליכה הממושכת בשמש, הסמיקה עתה מאוד, ודומה היה שגם המשולש שבין צוָארהּ וחזהּ הסמיק. (לאחר־ מכן, ובפגישות הבאות, הבחינו רבים בחילופי צבע תדירים אלו בפניה ובצוָארהּ, מורוֹד לסמוק, ולהיפך, שהעידו על גיאות ושפל ברגשותיה). היא הודתה בענוָה למברך ולמארחים וסיפרה בקצרה איך התוָדעה אל קוּרט לוי ואל עקרונותיו. מכאן עברה לספר על “המכון” ועל פעולותיו: “בית פתוח” לכל הרוצה לבוא – לשבוע, לשבועיִם או לשלושה – לדון בשאלות המשבר הרוחני והמוסרי של דורנו, מתוך תחושה של אחריות אישית; כלומר – מתוך הכרה שהשינוי המיוחל לא יבוא על־ידי תמורות פוליטיות, חילופי שלטון וכדומה – אלא על־ידי התחדשות פנימית: נשמה חדשה, בריאה, חדשה. “כי,” אמרה גברת הופר מתוך הדגשה רבה, שנעו להּ נענועי ראש של הסכמה, ביחוד מצד הנשים שבקהל, “אנו חיים יחד, אך יורשים גיהנום או גן־עדן, כל אחד לחוד!” כשסיפרה שעם “המכון” קשורים כשמונה מאות איש, בכל רחבי גרמניה, רובם הגדול צעירים בני עשרים עד שלושים, וכחציָם מגיעים מדי קיץ לסמינרים ב“ואלדהוף” – עבר רחש של התפעלות וקנאה בין המכונסים, וחוה רוט תירגמה את הדברים למלמוש (שהאזין כל הזמן לדברי גברת הופר בלי לגרוע עין ממנה ) ואמרה לו שהוא חייב לגייס את הדור החדש ל“חוג”! “אתה המכבי!” צחקה ואמרה.

גברת הופר אמרה שתשׂמח לענות על שאלות; ואכן אלה היו רבות מאוד ונָסבּוּ הן על “המכון” והן על גרמניה בכלל.

בכל עת הרצאתהּ חיפשׂה הילדה במבטהּ את מארגוט ולא מצאה אותהּ במעגל היושבים. רק לאחר־מכן ראתה אותהּ ניצבת מאחור, על המפתן שבין החדר והמסדרון, שעונה אל המשקוף ופניה אילמות־הבעה. היא ציינה לעצמהּ כמה דקות וחיורות שׂפתיה.

“קוּרט, ואתה שתקת כל הזמן!” אמרה הילדה כשהכוֹל עמדו כבר, והיו בדרכם לצאת. “אני הקשבתי,” אמר קוּרט בעיניִם עצובות באחזוֹ בידהּ, “והרי זו רק התחלה של דיאלוג!”

במכונית של רוט, שהסיעה אותהּ בחזרה אל המלון, אמרה הילדה הופר: “מארגוט… האם תמיד היא שתקנית כל־כך?” לרגע נשׂתררה שתיקה, כאילו כל אחד מבני־הזוג חיכה לרעהו שיענה על השאלה, אחר־כך אמר יהויכין רוט: “אַת יודעת בוַדאי שהיא איננה חברה ב’חוג'.” “אבל היא… גרה עם קוּרט, לא כן?” “הו, כן, כבר כחמש־עשרה שנה!… אם כי לא בנישואין…” חייך יהויכין כשידיו אוחזות בהגה ומבטו נטוי לפנים.

כשישבו שלָשתם בפואיה של המלון, בטרם תעלה הילדה אל חדרהּ, סיפרו להּ יהויכין וחוה על מארגוט. מארגוט היא וינאית, סיפרו, בתו של המנצח מַכּס בראון, ולאחר ה“אַנשלוּס” שדדו הנאצים את ביתם ואת אביה לקחו למחנה־ריכוז, שממנו לא חזר. היא הצליחה להימלט לאנגליה ב־1939, ולאחר המלחמה עלתה ארצה ופתחה מעין “מכון” פרטי להתעמלות אורתופדית. במקצוע זה היא עוסקת עד היום, וה“מכון” הוא בבית שבו היא מתגוררת עם קוּרט. כשהיה קוּרט “נזיר מתבודד” במושבה, ואחדים מאלה שהם עכשיו חברי “החוג” החלו עולים־לרגל אליו, היתה גם היא ביניהם. היא התרשמה מאוד מאישיותו, התאהבה בו (כאן חלקה חוה רוט על בעלהּ. “אל תאמר ‘התאהבה’. היא לא מסוגלת להתאהב!” – האם ירדת אל מעמקי לבהּ?" אמר יהויכין), וכשדובר על כך שיעבור העירה, הציעה לו את ביתהּ. מאז, היא המפרנסת אותו, היא הדואגת לכל צרכיו, והיא גם “מגוננת” עליו, לבל יפריעו לו בעבודתו. “למעשׂה, היא שׂמה מצור עליו!” צחקה חוה רוט.

“מדוע לא הצטרפה ל’חוג', אם כן?” שאלה גברת הופר.

“היא היתה מן הראשונים בו,” אמר יהויכין רוט, “אלא שאחר־כך הסתייגה יותר ויותר, עד שחדלה לגמרי לבוא לפגישות.”

“מסתגרת בחדר הסמוך,” חייכה חוה.

“הסתייגה, אמרת. האם… מן העקרונות הסתייגה?”

“אין לדעת… הלא מעולם לא הצהירה על כך!” אמר יהויכין.

“איננו יכולים לרדת אל מעמקי הלב, כמו שאומר יהויכין,” הצטחקה חוה.

“יש בהּ איזו אצילות בפָנים…” אמרה הילדה הופר בארשׂת של עצב בעיניה התכולות.

בחדרהּ, לפני הירדמהּ, פתחה גברת הופר את כתבי־הקודש בספר יוחנן פרק ד' וקראה את סיפור האשה השומרונית אשר נתנה מים לישוע.

ד

בית־המלון היה בסיסהּ של הגברת הופר, וממנו יצאה למסעותיה. למעשה, לא היה עליה לדאוג לסידוריה. היא היתה מוקפת חיבה של מעין משפחה גדולה. לא רק חברי ה“חוג” הציעו את שירותם ואת עזרתם, אלא גם רבים אחרים ששמעו על בואהּ וצילצלו בשעות הבוקר, לפני צאתהּ, או בשעות הערב, בחָזרהּ עייפה מנסיעה ארוכה, וביקשו להזמינהּ לארוחת־ערב או לפגישה. כך הזמינו אותה, יום אחד “ארגון יוצאי האנובר”, ויום אחר איזו “אגודת ידידות”, והיה עליה לגייס את מיטב נימוסיה כדי לא להעליב מישהו בסָרבהּ לו.

הדבר גרם לעתים אי־נעימויות. ביום השני שלאחר פגישת “החוג”, הסיעו אותהּ אדון וגברת אדורם לחיפה ולעכו, כפי שנדברו מראש. אך אדורם – איש שמן בעל קול כהוי וחדגוני – נתגלה להּ עד מהרה הן כפטפטן, שלא הניח להּ רגע להתרשם ממראה עיניה בשקט, בלי לוויית הסברים, והן כטועה ומטעה. בעָברם ב“מושבה הגרמנית” בחיפה, עירבב את ה“טמפלרים” הלותרנית מוירטנברג עם ה“טמפלרים” של מִסדר־הנזירים הצלבני; את מערת אליהו לא מצא, ובמקום זה הביאּהּ לאיזה מנזר כרמליתי, שלא היה להּ ענין בו; בעכו, כשהוליך אותהּ במרתפי האבירים, בילבל תאריכים ושמות, ו“הפרנקים”, לפי גרסתו, היו הצרפתים של צבא נפוליון; וכן גרם להּ בזבוז של שעתיִם בשהייה באיזו מסעדה ערבית בעיר העתיקה. ולאחר כל זאת, הציע להּ את שירותו להסיעהּ גם למחרת, לנצרת ולים כינרת.

היא ניצלה מעָנשוֹ של זה ממש ברגע האחרון. בהגיעהּ אל בית־המלון מצאה פתק ובו נתבקשה להתקשר עם ביתו של המזכיר השני של השגרירות הגרמנית, מר רייכנבאך. היא עשׂתה כן, ומדבריו של זה נתברר להּ שאנשי השגרירות נעלבו שלא באה להיראוֹת לפניהם, לפחות לביקור נימוסין קצר, והמזכיר שאל אם תוכל לעשות זאת מחר. באָמרהּ שמחר היא יוצאת לסיור בגליל, אמר מר רייכנבאך שבסוף השבוע הוא נוסע לנצרת, לסדר איזה ענין, וישׂמח לקחתה אתו. היא קיבּלה את ההצעה מיד, ותיכף צילצלה אל אדורם להודיעה לו שחל שינוי בתכניתהּ: מחר תצטרף לסיור מאורגן למצדה (וכך אמנם חשבה לעשות), ולסוף השבוע הוזמנה לטיול עם אנשי השגרירות.

הטיול לגליל היה מוצלח מכל הבחינות. מר רייכנבאך, איש צעיר ומנומס כבן שלושים וחמש, שזו לו השנה השלישית לשירותו בישראל, התגלה כבקיא בהיסטוריה של הארץ ובסבכי היחסים הפנימיים של תושביה, כיהודים כערבים, והיא למדה ממנו הרבה. נוסף על כך היה בעל קשרים רבים ובכל מקום היה לו “האיש שלו”. בהגיעם לנצרת, נכנסו לביתו של כומר מרוניטי, שכיבדם בקפה ובממתקים, אחר־כך סייר אתם בכנסיות אחדות והראה להם דברים שאין מראים לרוב התיירים, כמו את “שולחן ישו” בכנסיַת־הסלע, או את נגריָתו של יוסף, אבי ישו, בכנסית סנט־יוסף. בכפר־כנא הכיר מר רייכנבאך את אב הכנסיה הפרנציסקנית והלה, שדיבר גרמנית במבטא איטלקי, הסביר לגברת הופר את המסורות השונות בדבר מקום התרחשותו של נס היין. משם נסעו, דרך טבריה, לטבחה ולכפר־נחום, ואף שם הכיר מר רייכנבאך מישהו, את שומר העתיקות הערבי.

לפי הצעתו של מר רייכנבאך, החליטו ללון בטבריה ולהמשיך בטיולם למחרת.

בהשקיפהּ מחלון חדרהּ על־פני הכינרת (בית־המלון ניצב על ההר ולו מִצפה נהדר), כשהיא אפופה שלוָה, שנדמה כאילו ירדה מכל ההרים מסביב ונקוותה במי האגם התכולים־אפורים – ובעוד זוהרים בלבּהּ המראות של כל היום כולו, מראות הרים ובקעה, ושׂדות וים, כאשר נדמה להּ כאילו היא צועדת בעקבות הגואל עושה הנסים – לבש במוחהּ צלם ודמות הרעיון שעימעם בהּ זה כשנתיִם. ולעשות זאת כאן – אמרה עכשיו בלבּהּ – על שפת ים הגליל, במקום שכל שעל בו רווי זכרונות מרטיטים, במקום שהנוצרי הראה מופתים בעבר, ובני העם הנבחר מראים מופת היום, בעצם תחייתם מן הסבל.

בשעת בוקר מוגדמת נסעו דרומה, לאורך הכינרת, התעכבו לשעה קלה בחורשת התמרים, וכן על גשר הירדן ליד דגניה, ואחר־כך הקיפו את האגם אל מזרחו, לעבר קיבוץ עין־גב, שבו הכיר מר רייכנבאך את מרכז הפעולה המוסיקלית, איש יוצא גרמניה.

הביקור בעין־גב היה מפתיע ומרומם לגברת הופר. מתיאוריו של קוּרט לוי נצטייר להּ הקיבוץ כמקום אפרורי ומשעמם, שאנשים חיים בו בלחץ נפשי מתמיד וללא שׂמחה, והנה ראתה לעיניה מעין פיסת גן־עדן עלי אדמות. יותר מכוֹל התפעלה מבתי־הפעוטות, מגני־הילדים, ומן הירק הרב שכל הישוב היה טבול בו. לא היו מלים בפיה להביע את אָשרהּ.

בעָמדם על המדשאה שלפני בית־התרבות ופניהם אל האגם הצח, אמרה גברת הופר אל מר רייכנבאך, כבדרך־בדיחה:

“בעצם, כאן צריכה הייתי להקים את ה’מכון' שלנו”.

“ואת מאות השוחרים להביא מגרמניה הנה,” אמר מר רייכנבאך בחיוך.

“לא, לאו דווקא…”

אחר־כך אמרה ברצינות: “אני מתכוונת לקשר. הקשר בינינו ובין העם הזה חייב להתבטא גם באופן פיסי…”

במכונית, בדרך בחזרה, אמרה:

“אילו עלה בדעתי – אני אומרת זאת באופן היפותטי, כמובן – להקים בית בקיבוץ, למטרה ציבורית כלשהי, האם בכלל אפשרי הדבר?”

מר רייכנבאך הירהר כמה רגעים.

“יש תקדימים לכך, אם אינני טועה… תלו במטרה, אני מתאר לעצמי… אַת מתכוונת ברצינות, גברת הופר?”

“הלא הדבר לא תלוי רק בי!” צחקה גברת הופר.

ביום השמיני לביקורהּ בארץ, נפגשה גברת הופר בפעם השניה עם ה“חוג” בביתו של קוּרט לוי. היא היתה עמוסה רשמים מטיוליה (פניה וצוָארהּ כבר עטו שכבה של אוֹדם יציב) ודבריה היו מלאים תהילה על הארץ, נופהּ ואנשיה. “קוּרט אולי יחלוק עלי,” אמרה בספרהּ על ביקורהּ בקיבוץ, “אבל התרשמותי היתה חיובית מאוד. בני הוא היום בן שלושים ואיש עצמאי, אך אילו ניתן לי הדבר בהיותו ילד, הייתי מאושרת לחנכו במסגרת חיים זו.”

קוּרט הסתכל בה בחיוך עצוב ורב־דעת ולא הפריע להּ בדבריה.

את מארגוט לא ראתה במעגל היושבים, וגם לא בפתח החדר.

אחר־כך עברה הילדה מן הטון הסיפורי, הבהיר, אל טון הגוּתי, כבד יותר. היא דיברה על “בת־הקוֹל הפנימית” ששמעה בתוכהּ בעת התהלכהּ בגליל ולחוף הכינרת. בהיותהּ שם – אמרה – הבינה את המשמעת העמוקה, הכפולה, של “ארץ חדשה ושמיִם חדשים”: ארץ ושמיִם בטבע ברוח, בעולם החיצוני ובעולם הפנימי, ללא הפרדה ביניהם. ואז חשבה גם על הקשר הסמוי – המיסטי, אולי– בין העם היהודי והעם הגרמני: העם היהודי קם לתחיה מתוך הסבל שלא היה כדוגמתו, והעם הגרמני – לאחר המלחמה – שואף לקום לתחיה מתוך החטא שלא היה כדוגמתו. שניהם בוראים, או מבקשים לברוא, “ארץ חדשה ושמיִם חדשים”, ודבר זה יכול להיעשות – כפי שלימד קוּרט לוי בשני ספריו המצוּינים, וכפי שמאמינים היא וחבריה – בדרך של התעלות היחיד, אשר נפשו היא אתר ההתגלות של הנומינוזי, ושל החסד האלוהי. האם לא הגיעה השעה להפוך את הקשר הסמוי הזה, הבלתי־מודע, לקשר גלוי, מוּדע, וקונקרטי יותר, בין הקרובים־ברוח? ואם כן – איך? באיזו צורה?

“יהיה זה חוסר־ענוָה גמור מצדי,” אמרה בסיימהּ את דבריה, “לצפות לתשובה כאן ועכשיו. אני רק מציגה שאלה, כחומר למחשבה, לכן ולנו, לימים הבאים.”

שתיקה נשׂתררה – עד שהפיגה אותהּ גברת הופר עצמהּ, באָמרהּ ברוח בדוחה: “גבירותי ואדוני, אני רואה שהבאתי אתכם במבוכה, ואני מבקשת את סליחתכם. אולי נעבור אפוא לשאלות, אם ישנן כאלה?”

כמה מן הנוכחים שאלו שאלות (על התרשמותהּ של האורחת מן “הנוף האנושי שלנו”; על מקורות המימון של ה“מכון”; על דעתה בענין הפרדת המדינה מן הדת; על האחריות המוסרית – וזו כבר לא היתה שאלה, בעצם, אלא הבעת דעה – כלפי הערבים בישראל; ועוד), גברת הופר השיבה, אך כשנדמה היה שתמה פרשה זו, ביקש מַלמוּש – שדבריה של גברת הופר תורגמו לו למקוטעין, על־ידי היושבת לצדו – את רשות השאלה, וכשקיבלהּ אמר באִטיוּת:

“אני רוצה לשאול את גברת הופר אם היא מאמינה בנסים.”

השאלה תורגמה לגרמנית, גברת הופר חייכה באדיבות, התמהמהה, כשוקלת את תשובתהּ וביקשה לדעת לאילו נסים, למשל, מתכוון השואל.

“למשל,” אמר מַלמוּש, “הקמת אלעזר מבית־עניה מקברו, ארבעה ימים לאחר מותו, או תחיית ישו, ביום השלישי לקבורתו…”

“אה, כך,” אמרה גברת הופר ומשולש צוָארהּ הסמיק מאד, “אני רואה שהאיש הצעיר זוכר את פרקו מן הברית החדשה. אם כן… כן, אני מאמינה בנסים, אבל לא במובן הפשוט של המלה ‘נס’. הלוא גם בסיפור על תחיית לאזארוס – אם ידידינו זוכר זאת – נאמר ‘אנוכי התקומה והחיים, המאמין בי, אף כי הוא מת יקום וחי’. כלומר, הסיפור הוא משל, הוא מופת! הלוא כל אדם עשוי להרגיש זאת – שבשעה שהאמונה ממלאה את לבּוֹ, הוא קם לתחיה! כל אדם, גם כל עם… האם דברי מובנים?”

הדברים תורגמו למַלמוּש לעברית, אך הוא הסתכל בגברת הופר ולא ניכר מפניו אם מסכים הוא עם דבריה אם לא.

בתום הפגישה שאלה גברת הופר את חוה הוט מיהו האיש הצעיר ששאל על אמונה בנסים. חוה סיפרה להּ שבמלחמה האחרונה הוא נפגע קשה בראשו, בסיני, היה שרוי בהלם שלושה חֳדשים, וכשיצא מבית החולים החל מתעניין בפילוסופיה, בדת, ולאחר שקרא את ספריו של קוּרט לוי, החליט להצטרף ל“חוּג”. הוא איננו מחסיר אף פגישה אחת, ואם כי הוא משתתף אך מעט בשׂיחות, הרי לעתים הוא זורק איזה משפט שיש בו כעין “הארה”.

“כך…” אמרה גברת הופר, מהורהרת. “זה מסביר הרבה… והוא עושה רושם כן כל־כך…”

“כן, יש בו תום רב,” אמרה חוה רוט.

ה

למחרת בבוקר צילצלה גברת הופר ממלונהּ אל ביתו של קוּרט לוי. מארגוט היא שענתה להּ בטלפון, וכשביקשה גברת הופר לדבר עם קוּרט, נענתה: “אראה אם הוא פנוי.” עבר רגע ארוך עד שניגש קוּרט לטלפון. גברת הופר אמרה: “צר לי להטריד אותך, קורט, אני בטוחה שאני מפריעה לך באמצע עבודה חשובה, אבל מחר אני נוסעת לירושלים ליומיִם, ולאחר זאת יישארו לי רק עוד שלושה ימים עמוסי טרָדוֹת עד הנסיעה בחזרה, חשבתי אם כן, שמן הראוי היה…”

קוּרט לוי התנצל מאוד, ובשטף של משפטים מבוללים, אמר שאכן אבסורד הוא שעד היום לא נפגשו לשיחה פנים־אל־פנים… שהרי על כל־כך הרבה יש לדבר… אלא שבדיוק בימים אלה היה נתון תחת לחץ עצום של עבודה… הגהות של הספר החדש, ונפלו שגיאות אין־ספור… מלבד זאת, הוא צילצל כמה פעמים ואמרו לו שאיננה… אבל אם מחר היא נוסעת לירושלים, הרי מוכרחים להיפּגש מיד, בהחלט, ואסור לדחות זאת עוד… האם יגש אליה, אל המלון, או נוח להּ יותר לגשת אליו?

“עכשיו?”

“כן, אם רק פנוּיה אַת! אסור לדחות עוד!”

כשישבה במונית, אמרה גברת הופר לעצמהּ: לדבר – רק על ענינים מעשׂיים, ותו לא!

קוּרט פתח להּ את הדלת לָרוָחה, בתנופת יד של “ברוכה הבאה”, והכניסהּ לחדרו. גברת הופר ניצבה רגע משתוממת: כמה שונה היה החדר עתה מבשני הערבים שאנשים מילאו אותו! עכשיו היה זה “חדר־הלימוד” וקוּרט היה איש־הרוח, כפי שיאה לו להיות! ואיזו הרמוניה מושלמת שׂררה בין האיש הזה, בסנדלים, במכנסיִם קצרים, במשקפיִם, ובין מאות הספרים שהקיפו אותו, ושולחן־הכתיבה העמוס ספרים וניירות!

קוּרט חזר והתנצל ואף היא חזרה והתנצלה, ולאחר שהתישבה בכורסה, אמרה:

“אינני זוכרת אם סיפרתי לך, בהיותך ב’ואלדהוף' – לא, אני חושבת שלא – שלרשות המכון שלנו עומדת קרן נכבדה למדי, שנועדה למטרות הקשורות בקידום שליחותנו. השימוש בהּ נתון בידי חבר־נאמנים שאני עומדת בראשו, ולמעשה, דעתי היא הקובעת שם. זה זמן־מה אני הוגה רעיון מסוּים… בעצם, רמזתי על כך כבר אמש, אולי מוקדם מדי… כי צריכה הייתי לשׂוחח קודם־כוֹל אתך… הלוא בך יהיה הדבר תלוי יותר מבכל אדם אחר…”

ולאחר זאת גוֹללה לפניו את הרעיון:

תמיד חשבה שתורת “האחריות האנושית” – או “האחריות המוסרית” לפי גרסתו שלו – תובעת גם פעולה מעשׂית, בעלת ערך סמלי, שמעבר לרשות היחיד. לאחר שקראה את “פיתום ורעמסס”, וביחוּד לאחר פגישתהּ אתו ב“ואלדהוף”, נטתה מחשבתהּ זו לאפיק אחד – לעבר ישראל. מה יהיה הולם את עקרונות “האחריות האנושית” בגרמניה – אמרה בלבּהּ – מאשר מעשׂה מסוּים שיבטא אחריות אנושית כלפי העם שכל סבלו הנורא נגרם מהעדר אחריות אנושית!…

(כאן פתחה מארגוט את דלת החדר – לבושה במכנסי טריקו ארוכים וצרים, בחולצת טריקו קלה, בנעלי־התעמלות לרגליה, ומראיה צעיר הרבה מכפי גילה – בירכה את גברת הוֹפר ללא חיוך, ושאלה אם תרצה לשתות משהו, תה או קפה? – גברת הופר הודתה ואמרה שזה עתה שתתה ואכלה, ומארגוט לא הפצירה, וסגרה את הדלת אחריה.)

ובכן, כפי שאמרה – המשיכה גברת הופר בדבריה – מחשבותיה נטו לעבר ישראל. אך הן היו היוּליות ביותר, מכיוָן שלא היה להּ כל מושג איך תוציא אותן אל הפועל. והנה בביקורהּ זה, ביקור שהיה “חוָיה גדולה, חוָיה אנושית ורליגיוזית עמוקה,” קרם הרעיון עור. היא נפגשה עם “החוג”. “החוג” עשׂה עליה רושם טוב מאוד. האנשים כנים, מסורים, כולם בעלי תרבות גבוהה… אבל – עליה לומר את האמת –תחום השפעתו של “החוג”, כפי שנוכחה, מצומצם מאד, מה גם שחבריו קשישים, ומספרם קטן. למעשה, אין יודעים כמעט על קיומו… בהזכירהּ את שמו, במקומות שונים שבהם ביקרה, לא שמעו כלל עליו ודבר זה ציער אותהּ מאוד בדעתהּ את החשיבות העצומה של העקרונות שקוּרט מטיף להם, בכוח שכנוע כה גדול… היא חשבה אפוא…

(מן הפרוזדור נשמעו צלצולים, ולאחר רגע נכנסה שוב מארגוט וביקשה מקוּרט לגשת לטלפון. כשיצא מן החדר – סקרה גברת הופר את הספרים סביב־סביב וחיפשׂה ביניהם את ספרו של יורגנס, דודהּ, שנתנה לו במתנה ב“ואלדהוף” ולא מצאה.)

היא חשבה אפוא – המשיכה גברת הופר, כשהיא חשה דכאון כלשהו בתוכהּ – שהדרך הטובה ביותר ליצירת קשר בר קיימא בין שני “הענפים”, הגרמני והישראלי – וכן הדרך הטובה ביותר לניצול כמה מאות־אלפי מארקים מכספי הקרן – תהיה, להקים כאן, בישראל, בית ל“חוג”, בית שישמש מרכז, כמו ה“ואלדהוף”, לכל המאמינים בעקרונות “החוג”, לכל השוחרים את דברו, מקום של עליה־לרגל, מקום שיוכלו אנשים לבוא ולשהות בו ימים, או שבועות, ללמוד, להתבודד… בעיני־רוחהּ ראתה את קוּרט עצמו קובע בו את משכנו, בתנאים אידיאליים לעבודתו… והבית ייבָּנה במקום שקט, בחיק הטבע, במקום הקשור גם בזכרונות היסטוריים ודתיים… למעשה, חשבה על חוף הכינרת… אך לא זה החשוב, אפשר למצוא גם מקום אחר… בעיקרו של דבר – בטוחה היא בכך – בית כזה עשוי לתת תנופה גדולה לפעולת “החוג”, להרחבתו, להפצת רעיונותיו ברבים.

בכל עת דַבּרהּ, לא הפריעהּ קוּרט גם פעם אחת. הוא ישב למולהּ בכורסה, רכון לפניו, שתי כפות־ידיו אוחזות זו בזו, והקשיב בדריכות רבה, כשבעיניו ארשׂת של רצינות הגובלת בחרדה.

“נדמה לי – וצר לי לומר זאת, גברת הופר,” אמר לאחר שתיקה, וללא כל נסיון להפיג את המתיחות שבחדר (הילדה נדהמה רגע, וחשה כעין דקירה בלבּהּ: “גברת הופר”? לאחר שמאז “ואלדהוף” היו פונים זה אל זה, בעל־פה ובכתב, בשמות הפרטיים?), “שהרי הצעתך הנדיבה, הבלתי־רגילה, ראוּיה היתה רק להכרת־טובה מצדי… אך נדמה לי שקיים פער עמוק, לא רק בשיטה, לא… בין השקפותיִך להשקפותי. למה אני חותר, הילדה? למה אני חותר בספרי ובפעולותי, זה שנים כה רבות? אל ההיפך ממה שאַת מציעה עכשיו! כי מה אַת מציעה? בעצם, אַת מציעה – להפוך את האידיאה לכנסיה. ואני לוחם נגד הכנסיה נגד כל כנסיה!…”

הילדה ביקשה למחות, אך קוּרט לה הניח להּ:

“אני יודע: אינך מתכוונת לכך, כמובן. אבל זו תהיה התוצאה! ארגוני אנשים, קשרים ארגוניים, השקעת הון… ואחר־כך משׂרדים, אחזקה, אולי גם הרחבה… הלוא אלה הם הדברים שאני נאבק נגדם!.. אַת אומרת ש’האחריות האנושית' מחייבת אותך, כגרמניה, למעשה כלשהו, שלכם, כגוף קולקטיבי, כלפינו, כגוף קולקטיבי, בשעה שאני איני מכיר באחריות קולקטיבית מעין זו! אני מכיר באחריות אישית! אישית בלבד!.. הלוא מה שאַת מציעה… סלחי לי על המלה – אַת יודעת שאינני מתכוון לפגוע בך, שהרי אני יודע כמה טהורות הן כוונותיִך – זוהי צדקה! או, אם לא צדקה, – מעשה סמלי של כפרה! שניהם מושגים כנסיָתיים מובהקים!…”

“דתיים, לא כנסיָתיים,” אמרה הילדה בקור־רוח.

“דתיים כשהם ברשות היחיד, כנסתיים כשהם נעשׂים במאורגן! ועצם המושג הזה, של ‘לעשות במאורגן’ הוא זר להשקפתי על האחריות המוסרית!.. הלוא בכך אני רואה את מקור הרע, בהימוּן של המוסר! בקולקטיביזציה שלו! בשני הקטבים, בשניהם גם יחד, זה של האשם, וזה של הסובל! בוני הפירמידות, הנוגשׂים והשוטרים של פרעה, והעבדים מבני־ישראל – כולם גם יחד הקימו מצבות־ענק על קברו של המוסר!… זהו אסון האנושיות! אני מוכיח זאת בספרי החדש,” הראה בידו על ערימת יריעות ההגהה הגולשת על דָפנוֹת השולחן, “מחקר המקיף שלושת אלפי שנות תרבות מערבית; אני מוכיח בו שהרעיונות הנעלים ביותר, נהפכו ממוסריים לאי־מוסריים משעה שהפקיעו את האחריות המוסרית מרשות הפרט לרשות הכלל, הארגון, הכת, המִסדר, הכנסיה, המפלגה, הלאום! הבעיה שלנו, גברת הופר, היא להחזיר את הגלגל ההיסטורי לאחור! להפוך את התהליך של הימוּן המוסר לתהליך של אינדיבידואיזציה שלו!.. אַת אומרת שאנחנו מעטים כאן, שה’חוג' הוא קטן, וזה מדאיג אותך…. מדוע זה צריך להדאיג אותך?… גם לישו היו רק שני־עשר תלמידים… והנצרות היתה דת מוסר נעלה כל עוד היה לשנים־עשר אלה ‘כוח על רוחות הטומאה’… כל עוד לא נעשתה לארגון גיגַנטי, בעל ציוויים מוסריים־קולקטיביים, שלמעשה פטרו את היחיד מכל חובה מוסרית כי הוא תלה אותם בכלל, או בצלבו של המשיח… לא, גברת הופר, עם כל רחשי התודה שלי כלפּיִך, עם כל הערכתי לכוונות הטהורות, לא בית אבנים הוא מה שדרוש לנו עתה…”

הילדה הסתכלה בו בשתיקה, אחר־כך אמרה: “צר לי שאיכזבתי אותך, מר לוי,” וקמה ממקומהּ.

לפתע נתרככו תוי פניו של קוּרט, כאילו נתפוגג בתוכו, ובהשהותו את ידהּ בידו, אמר: “אני רואה שאַת כועסת עלי.”

“טעיתי, כנראה,” אמרה הילדה, והתכול הפלדי שבעיניה לא נכנע לרוך שבעיניו.

ו

הסיור בירושלים נועד להיות גולת־הכותרת של ביקורהּ של גברת הופר בישראל, אך לא כן היה.

המוסיקולוגית גברת רחל שטראוך – אשה גבוהה, בעלת תוי פנים עדינים, ושׂער שׂיבה משיי, אסוף לאחור – היא שהתנדבה להדריכהּ בסיורהּ. דווקא משום שהיתה כל־כך בלתי־מעשית, ולא סמכה על עצמהּ, הכינה הכוֹל מראש, פרט לפרט; ובשִבתּן בבוקר בבית־הקפה, פרשׂה לפני הילדה את מפת העיר והראתה להּ את תחנות הסיור, שסימנה בצלבים קטנים: היום הראשון – ירושלים שמחוץ לחומות; היום השני – העיר העתיקה, בית־לחם. היום הראשון – מוזיאון ישראל, האוניברסיטה, “יד ושם”, מאה שערים, משכנות שאננים, כנסיַת דורמיציון.

גברת שטראוך ידעה להסביר יפה, בחן, בשקט, בלויית הערות אישיות, שהיה בהן משהו של אירוניה עצמית. כשלא ידעה דבר־מה, הודתה בצחוק שאינהּ יודעת. כך, בהתהלכן בין המוצגים במדור הארכיאולוגי של המוזיאון, השתעשעו שתיהן בניחוש שימושיהם של כמה מכלי החרס (“אני מתביישת להודות שאין לי כל יחס לארכיאולוגיה,” הצטחקה גברת שטראוך); וב“היכל הספר” – שעשׂה רושם גדול על הילדה – גילתה האורחת בקיאות בתולדות “המגילות הגנוזות”, יותר ממדריכתהּ; וב“גן הפסלים”, כששתיהן השתעממו מעט למראה גָלמי הברזל והאבן, סיפרו זו לזו על עצמן, וגילו צד משותף בביוגרפיות שלהן, אמנם כאוב: שתיהן נתאלמנו לפני שנים רבות. בעלהּ של גברת הופר נפל במלחמה, כשבנהּ היחיד היה תינוק; בעלהּ של גברת שטראוך, שהיה רופא, נהרג בהתקפה על אמבולנס ב־1948.

בסיירן בין בניני האוניברסיטה, ירד איזה דכּאון על גברת הופר, וגברת שטראוך תהתה לעצמה על סיבתו. “חם לך בודאי,” אמרה גברת שטראוך. “לא, אני כבר התרגלתי,” חייכה גברת הופר.

התקלה הראשונה אירעה ב“יד ושם”. הן נכנסו ל“אוהל יזכור”, השתהו בו בדומיה כמה רגעים, ומשם עברו אל מרתף תערוכת השואה. הן התנהלו לאורך המוצגים הרבים ולא אמרו מלה זו לזו. גברת הופר עברה על־פני תמונות הזוָעה ממחנות־המוות, הכבשנים, הרכבות, בלי להתעכב הרבה, אך מפעם לפעם התעכבה רגעים ממושכים ליד כרזת תעמולה נאצית, או תצלום דף של ה“שטירמר”, וקראה את הכתוב בהם. בצאתן ממרתף התערוכה אל אור היום, עדיין לא אמרה גברת הופר מלה, והן פסעו בשתיקה בשבילי הגן. אחר־כך נכנסו אל בנין הארכיון והספריה, וגברת שטראוך ביקשה מאחד הפקידים שהכּירהּ, להילָווֹת אליהן ולהסביר לאורחת את המצוי בבנין. כשסיפר הפקיד על “חסידי אומות העולם”, שאלה הגברת הופר אם מצוי ביניהם שמו של הכומר יוהאן גיאורג יורגנס מהאנובר. “הבה נראה,” אמר הפקיד, ועם כך ניגש אל התיקיה, שלף מתוכהּ מגירה אחר מגירה, עבר על התיקים שבהן, ותיק על שמו של יורגנס לא מצא. “זה מוזר בעיני,” אמרה גברת הופר לגברת שטראוך באכזבה גלויה, כמעט בתרעומת. הפקיד שאל מה היו מעשׂי ההצלה של הכומר יורגנס, וגברת הופר סיפרה בקצרה איך הבריח הכומר, שהיה דודהּ, כמה משפחות יהודיות אל מעבר לגבול בחירוף־נפש, וכן הזכירה את ספרו, “אכן חֳליינוּ הוא נשׂא”, שכולו כתב־אשמה נגד הנצרות על יחסהּ ליהודים. “הבה נראה, אם כן, אם נמצא אצלנו הספר הזה,” אמר הפקיד והנחה את השתיִם אל הספריה. הוא חיפשׂ בין הספרים, הערוכים בסדר הלשונות, ובסדר הא“ב של מחבריהם, ולשׂמחתו גילה את ספרו של יורגנס ביניהם. הורידו מן המדף, פתחו ואמר במאור־פנים: “ואפילו הקדשה יש בו.” הילדה הטתה ראשהּ אל הספר וראתה את שורות ההקדשה שרשמה לקוּרט לוי בהיותו ב”ואלדהוף".

על הסיור בשכונות מאה שערים ומשכנות שאננים ביקשה גברת הופר לוַתר.

אחר־הצהריִם אירעה המעידה בדורמיציון. איש־כמורה גרמני הדריך אותן באולמות, ירד עמהן אל הכנסיה התת־קרקעית להראותן את פסל מרים הקדושה, השרויה בשנת־עולמים, עלה עמהן והוליכן אל החצר, משם ל“אולם הסעודה האחרונה”.

אחר־כך עמדו שתיהן לבדן והשקיפו ממרום המרפסת על־פני העיר העתיקה. קרני השמש הנוטה למערב הזדהרו בכיפות הנחושת והכסף של המסגדים, בצריחי הכנסיות הגבוהות, באבני החומה, והעיר כולהּ היתה מוצפת אור זהוב.

גברת הופר אמרה: “האם אין זו חובה מוסרית – אנושית, לאומית לנצור כל ניצוץ של אור, ויהא זה הקטן ביותר?”

גברת שטראוך לא הבינה למה מכַוונים דבריה, שנאמרו בנעימה של כאב. היא הושיטה ידהּ לעבר המראה הקסום של העיר ואמרה בחיוך על פניה: “הלוא האור כה רב!”

גברת הופר שתקה רגע, ואחר־כך אמרה: “כל זה מוזר בעיני, מוזר מאוד.”

וברדתן במדרגות, בהגיע גברת הופר אל המדרגה התחתונה, מעדה ונפלה על פניה.

גברת שטראוך עזרה להּ לקום וניחמה אותהּ שיצאה רק בשׂריטות קלות בברכּיִם.

בערב, בבית־המלון בתל־אביב, התעלפה גברת הופר בשעה שפשטה את שׂמלתהּ.

ז

ביום הרביעי לשָכבהּ בבית־החולים, לפנות ערב, בא לבקרהּ מר רייכנבאך. מלבד צרור פרחים, הביא עמו כמה שבועונים שהגיעו מגרמניה בדואר־אויר.

היא התישבה במיטה, שעונה אל הכרים, ועל שאלתו ענתה, שלפי שעה לא גילו הבדיקות דבר, אך היא חשה כאבים באזור הבטן, וכשהיא מנסה לקום, תוקפת אותהּ סחרחורת, כאילו איבדה את שיווּי־המשקל.

מר רייכנבאך אמר שאכן אין זה תענוג ליפול למשכב בארץ זרה, והוא מתאר לעצמו את הרגשת הבדידות שלהּ.

“הן, בדידות היא המלה הנכונה,” אמרה גברת הופר, “בדידות, למרות שרבים באים לבקר, יום־יום.”

“חברי ‘החוג’,” אמר מר רייכנבאך.

“כן. כמעט כולם. כמעט.” והוסיפה בחיוך: “מלבד הנביא.”

מר רייכנבאך הסתכל בּהּ, כמנסה להבין. אחר־כך תמַהּ:"

“מר לוי לא היה?”

“שיגר אלי דרישות־שלום.”

גברת הופר הצטחקה. “אמש בשמונה, נכנסת האחות ואומרת שיש טלפון בשבילי, ממר קוּרט לוי… מבקש לדבר אתי, אישית… האם אני מרגישה שיש ברוחי לקום ולגשת, שאלה. אמרתי שימסור להּ מה שיש ברצונו לומר לי. תקף אותי צחוק כזה בתוכי, שאחר־כך הרגשתי כאבים כל הלילה.”

“מוזר, מוזר מאוד,” אמר מר רייכנבאך.

“אבל לאחר־הכוֹל, ידידי, אין לדרוש מנביא מה שאנו דורשים מכל בן־תמותה!…”

“האם אירע משהו ביניכם?..”

“לעולם אין לדעת איך עשויות כוונות טובות להתפרש בעיני הזולת,” סתמה גברת הופר, “ולעולם אין לדעת היכן מתגלגלות מתנות הניתנות בתום־לב,” הוסיפה.

“בשלוש שנות שירותי כאן,” אמר מר רייכנבאך, “למדתי להתרגל לגילויים של כפיות־טובה.”

“עלינו לדעת לסלוח, מר רייכנבאך,” כבשה גברת הופר אנחה בתוכהּ.

“ולא תמיד קל הדבר…”

“כן, אבל זו חובתנו. הנוצרית. האנושית. מעולם לא היה נהיר לי כל־כך המשפט ‘סלח לנו את אשמתנו כאשר סולחים אנו לאשר אשמו לנו’, כמו כאן. הרבה דברים למדתי בביקורי זה בארץ־הקודש, ויותר מכול – לדעת לסלוח. על עוול שנעשה לנו, על כפיות־טובה, על התעלמות, על השכחת המעשה הטוב, על שנאת־חינם… כל הימים שאני שוכבת כאן, אני חושבת רק על זה.”

מר רייכנבאך שאל אם מסוגלת היא לקרוא, לפחות.

“רק את הספר הזה,” הושיטה ידהּ כלפי הכרך השחור של כתבי־הקודש, המונח על מדף ארון הלילה. “כמה נחמה יש בו!”

מר רייכנבאך אמר שיכולה היא גם להתנחם בכך, שהתאונה אירעה בסוף ביקורהּ, כך שהספיקה לפחות לראות את הארץ וליהָנות ממראה עיניה.

“כן, אלא שהיה זה יום אחד יותר מדי. נענשתי כנראה על חטא שעלי עוד לגלותו בעצמי.”

“את כל־כך ענוָה, גברת הופר, שאני בטוח שלא היה זה על־כל־פנים חטא של יוהרה!” הצטחק מר רייכנבאך.

“אם תחלוק לי מחמאות כאלה, מר רייכנבאך, עוד אתיַהר בענוָתי!” צחקה גברת הופר.

אחר־כך שאל מר רייכנבאך אם יוכל לעזור להּ במשהו.

“כן,” אמרה. “רציתי למנוע צער מבני והברקתי לו שהתעכבתי, בלי לגלות את הסיבה. אבל עכשיו אני רואה שהענין מתמשך, ואינני יודעת כמה זמן איאָלץ עוד להישָאר פה. אודה לך מאוד אם תוכל להתקשר אתו, להמבורג. לא במברק. לא. הוא ייבהל מאוד. אילו יכולת לטלפן אליו ולהודיע לו על שלומי… אני אשלם. כמובן.”

מר רייכנבאך הבטיחה לטלפן בוֹ־בערב. ועל כסף אין מה לדבר, אמר.

לפני צאתו, אמרה גברת הופר, בחיוך עגום:

“ואת בית־לחם לא ראיתי…”

ח

יומיִם לאחר זאת, כשהגיע מַלמוּש לבית־החולים – כפי שעשה יום־יום, מאז נפלה גברת הופר למשכב – ראה שבחדרהּ נמצא גבר צעיר, רחב־כתפיִם ושחור שׂיער, לבוש בחליפה כחולה, והוא מתעסק בחפציה של החולה, אוספם ומכניסם למזוֶדֶת עור. היא עצמהּ ישבה על כסא, בחלוק תכול, והפטירה משפטים קצרים בקול חלוש, כלפי האיש.

הוא לא העז להיכּנס פנימה, וכשעברה אחות על־ידו, שאל אותהּ מה שלום גברת הופר.

“גברת הופר יוצאת כבר,” אמרה האחות, “בנהּ בא לקחת אותהּ. לגרמניה!”

“אֵיך?” אמר מַלמוּש, “הלו אתמול עוד הרגישה רע מאוד!”

“אז בגלל זה!” הצטחקה האחות. “על־כל־פנים, במטוס זו לא בעיה!”

אחר־כך, בעָמדוֹ מן הצד, ראה איך מודעת מיטת גלגלים לחדר, ואיך משכיבים עליה את גברת הופר. את המיטה הסיעו לאורך המסדרון, לעבר המעלית, והגבר הצעיר הלך אחריה, כשהוא נושׂא בשתי ידיו מזוָדה ותרמיל גדול.

מַלמוּש ירד במדרגות, ובעָמדו בפתח בית־החולים, ראה איך מכניסים את גברת הופר על־גבי אלונקה, אל האמבולנס שעמד ליד המדרכה. אחריה נכנס בנהּ.

ברגע שעקר האמבולנס מן המקום, באה האחות במרוצה, וספר עבה ושחור בידהּ. “שכחה את זה בחדר!” אמרה בתרעומת.

מַלמוּש הוציא מידהּ את הספר ורץ אחר האמבולנס. הוא קיוָה להשיגו על־יד מחסום השער, אך בהגיעו אל השער, כבר היה האמבולנס ברחוב, והוא נעצר על מקומו והתבונן בו, וראהו מתרחק במהירות בין המכוניות הרבות, עד שנעלם מן העין.