מן הספרות העברית והכללית

מאת

נחום סוקולוב

---

אירוניה

מאת

נחום סוקולוב

(פרקים בפסיכולוגיה הסגנונית וערך האירוניה בספרות ובחיים)

א

השמות: “הומור”, “סאטירה”, “סארקאזם”, “פארודיה”, “פארס”, “בורליסקה”, “אירוניה” – משמשים בינינו בעירבוביה נוראה, וב“חדא מחתא מחתינן להו”" לצון, לעג, היתול, – ומוסיפים עליהם מלשון התלמוד: “חיוך”, “לגלוג”, “בדיחה”, “גיחוך”, אבל ההגדרות האלה לא נקבעו בדיוק. וכל המושגים הם במצב היולי, כמו בתקופת המליצה. אמת, יכולים אנו לפטור את עצמנו מן הדין כלפי השפות החדשות, שגם בהן אין עדיין איקביבלנטים מוסמכים ל“הומור”, “סאטירה”, וכו'; אבל כל קורא אירופי, שקרא ושנה, יודע על כל פנים ראשי פרקים של הבדלי השמות האלה: שה“הומור” טעון חביבות ותמימות, רוך ועידון וקלות; שהוא יוצא מן הלב הטוב יותר מאשר מן המוח, שחמתו צריכה להיות מרובה מצילתו; שהוא צריך להיות מלא לחלוחית לשד (כפירוש המלה ברומית) – ומתאים לו השם “בדיחה”, שה“סאטירה” עלולה לזעף ולהתמרמרות, עם שיניים חדות כשיני המשור, אלא שהן צריכות להיות מלוטשות יפה יפה – ומתאים לה השם “היתול”; ושה“סרקזמין” צריכין להיות דוגמת זגוגית מגוונת, מנופצת וכתושה, מוכשרת לחדור חדרי כל לב וכל עניין, מוכשרת לשרוט – ולא כצפרני החתול, ולא בגניבה ובחושך, כעטלף, כי אם בגלוי ובנצחון, כפרסות הנשר – ומתאים לזה אולי השם: “דברי חידודין”.

עד כאן ההגדרה הלשונית. לבר מן דין, יודע כל קורא, שכל אלה הם ממיני הספרות היפה, הקובעים מטבע מקוריותם ועצמיותם כל אחד לבדו, בין שהם נוטרי המסורת הספרותית, בין שהם משתחררים מן המורגל, ופורצים את הגדרים הנושנים, על כל פנים צריכים הם להזהר מחורבן הרמוניה ומהאסבת היופי; צריך שתהא בהם התאמה נכונה חדשה, חיים־שבחיים, גרעין של תוכן, חן וחסד־אלוהים של כשרון מיוחד. בסגנון של מגילת־יוחסין הייתי מגדיר את תולדות האירוניה באופן זה: ה“אירוניה” היא ממשפחת הלצון, מסוג הלעג, אחותו של הסרקזם, חוליה בשלשלת צורות ההיתול, אלא שהיא קובעת זן (ז’נר) לעצמה. היא צריכה לחוש דק, מעודן שישמור עליה, שמא תיסחף בגל הפולמוס הזול והדל, המושך את עיני האוכלוסיה חסרת־החינוך ונעדרת־הטעם. ביד גיבור היא ברק חנית, וביד שוטה סכין מסוכן, על כן יכולה היא לבנות עולמות, גם להחריבן. הכל תלוי בשיעורה, בגבולותיה. הסידור והמיון במקצועות הללו, דורשים חינוך מוסרי מרובה־הצדדים, וטעם אסתיטי של סופרים מובהקים. השאיפה לחידוש ותיקון, היא מצויה במקצוע זה, כמו בכל מקצוע, וזוהי נטיה מועילה, וברכה בה; אבל נחוצה לזה, לא רק מידה מרובה של העזה, כמו שחושבים הפתאים; ולא רק מה שקורים “כשרון”, כלומר, הבנה בטבע, אשר בלעדיה לא תצלח שום עבודה בשום מקצוע, – אלא נחוץ גם שיעור הגון של דעת, עם חוש של אחריות, והבנה פסיכולוגית, וחופש פנימי מכל משוא פנים, מכל זיקה ושיעבוד לסיעה וכנופיה, – שהם כתריס בפני הנטיות והמגמות המכוערות: תאוות ההתגנדרות והתטווסות – ומתאים להאירוניה, בקירוב, השם: עקיצה, והמקצוע כולו על דרך ההשאלה: “מסכת עוקצין”, מפני שהאירוניה עשויה לעקוץ בחשאי בפנים שונות: בלשון סגי־נהור, ב“לשון רמיה”, שמשמשת במלים, שהוראתן הפשוטה היא ההפך הגמור מהכוונה הנרמזת בהן, עם העמדת פנים תמימים, כאותם המסַפרים המצויינים של מילי דבדיחותא, שאינם ממלאים פיהם צחוק בשעה שהם מספרים, אלא מעוררים את השומעים לצחוק.

ועוד תנאי אחד מנו חכמי הבקורת השלימים באירוניה, צריך לא רק, שהסופרים ידעו להשתמש בה, אלא גם, שהקוראים יהיה מסוגלים ומחונכים להבין אותה; יש כאן עניין של קולטורה, של עיבוד הטעם, ועליתו מן הגסוּת אל הדקוּת והעידוּן, מן ההדיוטיות הנבערה אל הסלסול הענוג, מן הברבריות האטומה אל הבינה המפותחת.

אתה רואה זאת בהיחס של הקהל ובאופן הגבתו להצגה על הבימה בתיאטרון. קהל מפותח־אסתיטי עם חוש דק ומבחין – מרגיש ביופי, בהרמוניה, וסולד מכל כיעור של דיסוננס, בדחנות, דוחק וגוזמה; וכנגדו – קהל בלתי־מפותח, פורץ בצחוק ברגעים שיש לבכות, ומשתעמם ברגעים שיש ליהנות.

הנה אי־אלו דוגמות מתפקיד האירוניה בין העמים המפותחים, מעודני הספרות והאמנות באירופה. בדורו של הלץ הגאוני וולטייר, נתקבלה האירוניה בצרפת כאופן הבעה עמוק ותוכני ורציני מאד. זהו אחד השרטוטים האופייניים ביותר בצלם דמותו של סגנון הספרות הצרפתית בכלל. כמעט אין סופר צרפתי מצויין, שאין האירוניה מנמרת ומגוונת את סגנונו, בין כשהיא מבצבצת מתוך ספרו לפרקים, פה ושם בצורה של “מאמר המוסגר”, בין כשהיא רובה את הברקים המזהירים שלה מתוך גוף ההרצאה, ומוסיפה לה עליצות חיים. הבקיאים בהספרות הצרפתית יזכרו, שהאירוניה סוקרת מתוך כל ספרי פסקל; קורצת מתוך כל ספרי רינן, ומציצה מן החרכים אפילו מהמאמרים הראשיים, ולוא דווקא מהפיליטונים – של העתונות. מחבר הספור משתמש בה לא פחות מן ההיסטוריון, הפילוסוף – לא פחות מן הדרשן הדתי, והמבקר – לא פחות מהסופר הבמאי. כולם בטוחים, שלא ייכשלו בלשונם ולא יינקשו בשינונם, כי הקורא הבינוני ירגיש בהאירוניה שלהם, ולא יורה בה פנים שלא כהלכה. יש כאן הבנה הדדית עמוקה מאד בלי פשרה מיוחדת בין הסופר והקהל. אין צורך בה. זהו חלק מן האופי הגזעי של הצרפתים: חוש איסתיטי מפותח, אדיבות, עדינות, גיהוץ, טוּב־טעם; ומתוך העדינות מהבהבים ועולים פרחי לענה זערוריים של אירוניה דקה, ספקנית, לא כמו שאנו רגילים לאמר בהמליצה הפרימיטיבית: פוסחת על שתי הסעיפים – לא! לא חיגרת כלל, אלא ספקנית מרוב דעת, ספקנית מתוך דקות מעודנת שבמעודנת. אין כאן ריח קסרקטין “מאורגנים”, כמו בגרמניה; אין כאן מסמרות קבועים, אלא עידון ההרגשה ואמנות בכל מקום.

ב

לא כן אנגליה; היא נתנה לעולם אמנים מפוארים במקצוע זה; ועדיין היא מסתכלת בחשדנות ובהתמרמרות כלפי האירוניה. הרי זה כמו בהאמנות הבימתית. אין עם בעולם שחנן את האנושיות בענק גאוני בימתי כשקספיר, ואין עם בעולם, שטעם הקהל והמבינות, לגבי הבמה, בדיוטה תחתונה כל כך. אין האנגלי אוהב את ההתפנקות האסתיטית, כמו שאיננו אוהב את תבשילי צרפת המתובלים, אלא את תבשיליו התפילים, בלי הרכבות ובלי “קונצין” – סטייטמנט צלול ופשוט, בלי עקיפין, בלי דבר חידודין. כמו שהאנגלי מאמין באמונה שלמה, שהכותב על דבר רשע וזדון אולי הוא בעצמו רשע וזד; ככה איננו יודע להפריד בין האירוניסטן ובין הפשע, או השגעון, שהוא מניף עליהם את שוטו. אפילו הד"ר דז’ונסון, שהיה פחות אנגלי ויותר עולמי מבני דורו, לא רצה להכיר בהאירוניה כמו שצריך להכיר בה, שהיא דרך ארשת והבעה, ויתר על כן: יצירה מסויימת של אופן תיאור מנקודת השקפה מיוחדת, אלא סימן אותה, בלי הרגשה איסתניסית, בפשטות תמימה גסה, “כסגנון, שבו המלים הן מתנגדות לפירושן, כמו שתאמר, שבולינגברוק (פוליטיקן וסופר אנגלי בימי הד“ר דז’ונסון שהיה לו – כמו שהוברר אח”כ ע"י חוקרי ההיסטוריה לא בצדק, רק בטעות, – שם רע והיה שנוא לבריות) היה איש קדוש”. קשה להגיד, מה יותר מתנגד להאמת: ההגדרה של אירוניה, או הדוגמה.

צריך להשקיף לאחור, קודם להד“ר דז’ונסון, כדי למצוא פתרון יותר מתאים לאבעיה זו, חכם איטלקי, מחבר הספר הידוע בספרות העולם ע”ד “החצרן” ¹, נתן למושג האירוניה את ההגדרה הכי מדוייקת, שקבעה לעצמה קיום לעד. "האירוניה – ככה כתב חכם זה – היא האמת שבשקר; היא הווילון של היתול ודברי הבאי, שבהם מסתתרת קושטא דמילתא, מרוכזת ומעיקה; קלות ראש שבה חבוי כובד ראש עגום וטרגי; יבשות צחיחית מדומה, שבה מתעלמת לחלוחית פיוט ורגש. – כשמתארים, למשל, גמד רוכב על גבי ענק, מראים את הדבר באופן דל ושגור, כמו שהוא משתקף בכל ראי מלוטש; לעומת זה כשמתארים ענק רוכב על גבי גמד, נותנים להניגוד הזה גוון מבריק – ומבליטים עוד יותר את הגמדיות. זהו הדבר הקובע על הציור את המטבע של אירוניה. כגון זה, תיאור לובן עורו של כושי. הריהו תיאור מתנגד בעלמא אל המציאות; אבל השיחה מספרת, שאדם אחד נסתמא בעיניו למראה עוצם לבנונית עורו של הכושי – זוהי אירוניה, שמפליגה את שחרוריותו של הכושי, יותר מן הסטייטמנט – האוקמתא, שעורו של הכושי הוא שחור. לפיכך, תופסת האירוניה מקום חשוב בין אבני היוצר. לפיכך היא מתזת אור פלדות עז על המכוער ועל המגוחך, אשר בהאיש או בהענין, שהיא רוצה להעיר על מקום התורפה שבו. זוהי הסגולה המיוחדת המסמנת את האירוניה.

אבל אם אין האירוניה רוצה להחטיא את מטרתה, היא צריכה להיות משהו יותר מן הניגוד של המלה אל המכוון בה; היא צריכה להיברג ולחדור לפני ולפנים של הענין אשר עליו ייחשב וידובר. נחוץ, לא רק סירוס האמת, אלא גם הגזמה קבועה של מהות הסלף ע“י תאור מפלח, מפורר ומנפץ. האירוניה, למשל של סוקרטס, התבטאה בהגזמה הקיצונית של בערות מוחלטת מצד האיש שהיה בדורו חכם מכל אדם. רק באופן זה, מתוך וויתרון קיצוני על כל יחס ושייכות למדע, גרם סוקרטס למתנגדיו לגלות את טפשות שגעונם באופן הכי בולט. כשהוא בונה את בניין מופתיו, אריח על גבי לבינה, הריהו מנגד בכל רגע כל מלה או כוונתה, ומתלבש בחוסר דעה קיצוני כל כך, אשר לא רק הוא בעצמו, אלא גם האחרון בצעירי עבדיו איננו מוכשר לו. וכשאתה חוזר שוב אל חזיונו של וולטייר “קנדיד” (התמים) – אולי המופת הכי גדול של אירוניה, אשר חזו המשוררים והחוזים בעולם – אתה מוצא לגלוג רפרופי וקלוש נגד האמת. כשד”ר פאנגלוס וחבריו דוכאו בכל ביעותי המוות של האינקביזציה, כשעונו בכל עינויי העבדות והרעב, וכשקורעים מהם איבר מן החי, מוחצים ופורמים את בשרם, הפילוסוף פאנגלוס עומד בדעתו ומצהיר, שהכל טוב בעולם זה, שהוא הטוב בכל העולמות האפשריים. האירוניה של וולטייר היא שנונה, קוצית, קלה ומחלחלת, והקו המסמן שבה הוא – ההיתממות המעוותת, החוש הבריא התופס את האמת שבחיים בצבת השקר. תוסס באמנות זו ארס הכעס והמרירות כנגד האופטימיות. אין כאן זלזול וקלס. יש תוגה חשאית ועדינות־בתולה פיוטית. יש כאן מה שמציין את פרצופו של הפילוסוף הגחכן: העוויה מעוותת בקביעות את זווית השפתיים, העוויה מבטלת – מתוך בינה יתרה. תוקף אותך רטט מוסרי. קירבת אלהים של גאוניות נוגעת בך בכנף פרפר לבן. רוח הקודש של אירוניה, שיש בה תוכן תרבותי נפשי. המגמה היא בשביל הטוב והצדק, היושר והאמת. והאירוניה היא אחת, אולי היחידה, בין האמנויות, שהמגמה היא מותרת לה. – אילו לא כתב וולטייר דבר זולתי חזיונו זה, די להקים לו שם עולם לא ייכרת.

אצל הצרפתים זהו דבר נודע ממקור עצמותם, והם נותנים לו תנועה חפשית. לא כן אצל האנגלים. האנגלים “אומרים לשחוק מהולל”, וכל המשתמש באירוניה מתחייב בנפשו. לפני דורות כתב סוויפט את חבורו: “הצעה צנועה למניעת ילדי העניים באירלנד מהיות למשא על הוריהם או על המדינה”. זוהי אחת היצירות האירוניות היותר עזות ומרות וארסיות שהיו בעולם. כל מלה בהחבור הזה נודפת עברה וזעם והתרגזות ישרה והשתתפות בצערה וביסוריה של אירלנד. הצרות והמצוקות שהשפיעו על הסאטירה של סוויפט עברו לנגד עיניו, ולא היתה לסוויפט שום מגמה בלתי אם להכניס ללבות זולתו את ההכרה שהיתה חיה וקיימת בו, ושלא יכול היה להסיח את דעתו ממנה. הוא השתמש בהיתול שנון למטרתו, מתוך הכרה, שזהו כלי הנשק הכי ממית, אם הוא ישתמש בו בשביל התקפה. הצעתו היתה לא משהו פחות מזאת, “שילדי אירלנד יבושלו וייאכלו”. הבטיח אותי – הוא כותב – אמריקאי בקי בענין, הנודע לי בלונדון, שתינוק בריא ורך, בן שנה, מטופח יפה, הוא מזון מבריא, נעים ומשיב נפש, בין שהוא מבושל לאט, בין שהוא צלוי, אפוי או שלוק, ואין לי ספק שיכשר גם למקצצה, גם לנזיד בשר מתובל…

בדין הוא, שאירוניה זו תהא מובנת להשכל הכי אידיוטי! ובכל זאת הולשן סוויפט, במשך מאתים שנה, כאוכל אדם! יען כי ביטא את מחאתו כנגד החמס באופן הבעה הכי מתאים להלך רוחו הגאוני. כדאי לשים לב למלשינות קלילה זו. אחד המבקרים אמר, שהוא בטוח, שלא דיק סטיל, ולא גולדסמית ולא פילדינג היו יכולים לכתוב את “ההצעה הצנועה” הסוויפטית. בוודאי, לא היו יכולים. הם לא הרגישו את הדחיפה הרוחנית העזוזית של קובלנה וקריאת תגר של סוויפט; ולא היה להם הכוח האירוני התוסס והמרגיז של סוויפט. “אין רוך ועדנה לסוויפט” – כתב תאקירי – “והוא נכנס לחדר־הילדים במדרך ובעליצות של בר־נש־דטור”. ההיתה מעולם ערבוביית־רעיונות כזו? סוויפט היה רחוק כל כך מבר־נש־דטור, עד שהוא לבדו בין כל סופרי דורו השתמש בלעג מיוחד בחודו, והצליח לעורר את רגש המוסר כלפי ילד אירלנדי ותאקירי עומד ומגמגם ש“סוויפט נכנס לחדר התינוקות כבר־נש־דטור!” בטח, מחבר Barry Lyndon שהיא מסה מצויינת של אירוניה, צריך היה להבין יותר מה טיבה של אירוניה אצל סופרים אחרים.

גם פילדינג שקל למטרפסיה מיד מעליביו, לא פחות מסוויפט. הספור “יונתן ויילד” שלו, הוא מלאכת אמן, רחוקה מן האסטרטיה המאובקת של שיגרת־הפשט והרצינות בלשון ובכוונה לא פחות מן ה“תמים” הוולטיירי בעצמו. זהו צל צלמו של אדם “גדול”, שה“גדלות” שלו לא ניתנה להמדד באמת המידה הרגילה של צדק ועוון. הגנב שבגנבים משמש אראל של הרומן, והצדיק האארטפרי הוא מוצג לראווה, כטיפש עלוב. מסווה האירוניה איננו מורם מעל קלסתר הפנים, אף לרגע אחד. דו השיחה הוא מוחזק בלי הפסקה, או הזנחה, על המדרגה הכי גבוהה של לשון סגי נהור, בהיתול בדיחתי. ופילדינג נידון לחובה ע“י מספר גדול של אנשים רצויי־הכוונה כפרקליט לגנבים ואפוטרופוס לפושעים! הצרפתי המשכיל כל שהוא יוכל להבין את ה”תמים" של וולטייר. אבל הקורא האנגלי של “יונתן ויילד” איננו בטוח, שלא נעשתה כאן התקפה על ההכרה הקפדנית שלו, המבחינה בין הישר והנלוז. יש כאן – לא הבדל המושג (אוביקט), אלא הבדל המשיג (סוביקט), ובעיקר הבדל הטעם ואופן ההגבה לרגל צורות ספרותיות ידועות. ישנם עמים נענים לאירוניה, וישנם שאינם נענים ומתפעלים ממנה. לא בכשרון תליא מלתא; בפסיכולוגיה לאומית תליא מלתא.

ג

עד כמה שאפשר לדון מן המונומנטים הספרותים הקדמונים – ואין לנו שיור אלא התנ“ך, ומקצת הספרים החיצוניים – לא היתה לישראל־סבא בעתיקותו, נטייה יתרה לאירוניה. הכל חצוב בסלע, מתום ואיתן, פשוט וענקי: מוסר, רוממות, קדושה. הווה אומר: שירת רועים! לא היקשים, לא חיטוט ולא ניקור. דברים פשוטים. ולגבי חובבי החידוד, ההשתוממות וההפתעות – משעממים, משעממים כהטבע היום־יומי, כפשטות האדמה, כהריטמוס של נהמת הים, כהשוויון של הלב הדופק – כביכול, כסתם ציונות, בלי פתיונים מפלגתיים. הכל סבב על ציר הניגוד ל”מעשה ארץ מצרים“; הכל נדף זעם ומחאה כנגד “עבודה זרה”. כאן ורק כאן, כבר צמחה והצליחה האירוניה מקדם קדמתה. כמה מן הדיוק יש בדברי חז”ל, שאמרו: “כל ליצנותא אסורה לבר מליצנותא דעבודה זרה”! כל הפסוקים בישעיהו מ"ד, י’־כ' הם ציור האליליות, לוהט בעוז צבעיו כמו גלוף כולו בפלדה. “והיה לאדם לבער ויקח מהם ויחם אף ישיק ואפה לחם אף יפעל אל וישתחו עשהו פסל ויסגד למו. חציו שרף במו אש על חציו בשר יאכל יצלה צלי וישבע אף יחום ויאמר חמותי ראיתי אור. ושאריתו לאל עשה לפסלו ויסגוד לו וישתחו ויתפלל אליו ויאמר הצילני כי אלי אתה”.

אין שיא יותר נשגב להעפלת הדמיון בהפלגה ובהגזמה מכוונת, לשים את הדבר הנתעב לצחוק מן התמונה המבריקה הזאת, המדגישה את הזרות והתהפוכות שבהאליליות. גם פולוס באגרתו אל הקורינתים שפך בוז על האלילים ועובדיהם, אבל מה דל ומך ציורו בערך אל הציור הלוהט והשופע עושר – חזיון של ישעיהו השני! והציור של ירידת נבודכנאצר לשאול תחתיה בדברי ישעיהו הא' (י"ד, ו’־כ') עם עתודי הארץ הקמים מכסאותם לקבלת פני האורח החדש – הלא אין כמוהו לשגב, לשגיאוּת, ויחד עם זה לרעל הלעג! עובד האלילים לוקח בול עץ ועושה לו אל; אבל כחס הוא על בול העץ לעשות את כולו לאל, כפיס אחד יספיק לו לצרכו זה, ולו יש צרכים אחרים קודמים לצורך אל: הוא רוצה לאכול, הוא רוצה להתחמם, על כן הוא מחלק את עצו, מקצתו להדליק ולבשל, ורק את זנב האוד העשן הוא משאיר לו, והיתה לו שארית הפלטה הזאת למעשה אל. או נבוכדנאצר יורד שאולה, והשאול רוגזת. היא רוגזת כעיר הבירה בבוא מלך גדול בשעריה. והשאול חושבת, שמלך בהודו תחזינה עיניה, והיא מזדעזעת: היא מוכנת לקדם את פניו בתרועה, להוציא חוצץ תהלוכות; והאורחים הקבועים שלה, המוטלים בכובדם ובחשיבותם, כהעתודים העולים על הצאן, מופתעים מהופעת מלך מלכים, קופצים וקמים מכסאותיהם – החוזה נותן להם גם כסאות בשביל להגדיל את עוצם הציור, להבליט את המשך מלכותם וגדולתם גם בשאול, והאורחים הקבועים האחרים, כנראה הם מוטלים ומפוזרים על “הרצפה” – ומתחיל דו השיחה, אשר כל מלה ומלה בו היא כמו במחולות המוות, כל מלה חץ שנון, ונשמע הד קשקוש שלדים מתוך לבלוב עצי רקבון.

בהאירוניה העתיקה הזאת, כבר ניכרים כל הסימנים שמנו חכמים בהזן התאורי הזה: ההפלגה עד הקצה האחרון, הסיפור כלאחר יד של דברים שלא היו ולא נבראו, כדי לזרוק קורט חילתית מגרה ומתסיסה את החלב של פשטות שגורה, הכאה – לא באצבע צרדה,אך באגרוף ברזל חבוי וטמיר – בההרגל המתנמנם, אשר מוסר תוכחה פשוט לא יספיק לעוררו, להט צבעים קודחים ועטופי ווילון – כלפי עינים תרוטות, בדרך מגמתית. הייתי אומר: צביטה אכזרית מרחמים בהלב של און, טומאה ובליעליות.

אמנם רצועה ירוקה זו בעסיס הצמיחה של אירוניה, שמתמתחת על המישור הפאסטוראלי והחד־גווני של יצירת רוח עמנו הקדמון, אשר רוח אל יצוק בה – ברעלה הירקרק, שיקוי שניתן לרפואה, הלכה ונסתעפה, ויצאה לתחומים שונים, בתקופת התלמוד המנומר, בכל המינים הספרותיים, לרבות את האירוניה. מימרות כהאגדה ע“ד הקב”ה המניח תפילין, אנטרופומורפיסמוס, שהגדיים הטיפשים מתעטשים מחריפותו העזה, ומבולטות־ההגשמה הדוגמרת־המדומה של הבעתו, איננו כהטפת שמן זית זך של הדרשנים בסניגוריותם הרפרופית, ובעניות הבחנתם בין גווני הספרות – “אליגוריה” בעלמא, אלא צורה של אירוניה קיצונית, בניגוד אמנותי פרדכסאי להאמת הפשוטה והמובנת מאליה. שאין הקב"ה מניח תפילין, ושאיננו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף, כדי לתת יתרון כוח וצבע מבריק ולחזק את הרושם של הרעיון (הלאומי) העמוק, שבפרשיות של אותן התפילין המסתוריות של מרא דעלמא כולה, כתוב: “ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ”, כתשובה של גומלין והדדיות אל מה שכתוב בהפרשיות שלנו, לכבודו של בורא העולם. זכורני, שבעל “המפתח” ²האריך למעניתו, ללמד זכות על המימרא התלמודית, ומודה אני שהנני מבכר את המימרא – על דרשנותו המתמשכלת של הסניגור הזה, שלא הבין את טיבה של האירוניה המשתמשת בלשון סגי נהור. די להתוות עליה תו, לאיזה זן ספרותי היא שייכת – ודי.

לזן זה שייכות המימרות שהטילו, ומוסיפות להטיל, אבק רב, בעיני המקטרגים על התלמוד, כמו “טוב שבגויים – הרוג”, או “טוב שברופאים – הרוג”. התלמוד לא ציווה להרוג – לא רק את הטוב שבגויים, אלא אפילו את הרע שביהודים. גם ה“הריגה” גם ה“טוב”, הם ההיפך, מן הקצה אל הקצה, מהאמת הפשוטה והמובנת, ואינם אלא שעשועי אש של אירוניה חודרת, וניצוץ של בקורת כנגד הבטחון קל הדעת. ב“לשון הבאי” זו דיברו חז“ל בהרבה מקומות בשביל חיזוק הרושם, והבהקת זיו הצבעים של התמונה, ובשביל הבלטת הקצוות והזיזים של גילוף תבנית מאמריהם. מעולם לא רק לא המיתו, אלא אפילו לא הפילו שערה אחת ארצה מראשו של “תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו”; מעולם לא העלו לגרדום את “מי שמפסיק ממשנתו ואומר: מה נאה אילן זה” וכו'. אין אלה אלא אזהרות לנקיון הבגדים, ולהתמדה בלימוד – בהוספת המלה היותר חזקה, היותר קיצונית – לא פחות מסוויפט, ש”הציע" לאכול את הילדים העניים באירלנד. אירוניה!

ד

בהסמטאות הצרות, המזוהמות והמסובכות של הגיטו, בדורות הבינים, מצאה האירוניה קרקע מחולחל תחוח ועשיר ברקבובית מפרה. זאת היתה תלולית של נמלים, אשר כמידת צרות שטחה וצמצום גבולותיה – ברגה ונקרה לעומק, ותלמה והתרוצצה, והתפתלה כנחש; ולהעיקולים והעקלקלות הלו התאימה תבנית הזעם הכבוש של האירוניה. כל הסיבות מבית ומחוץ הכשירוה: החינוך התלמודי, וביחוד הפלפולי – אצל אנשי המעמד הרוחני, תלמידי החכמים, החנוונות והסרסרות, שהשחיזו את המוח ושהרגילוהו לדיאלקטיקה, להתעמלות בתוך בורות ושוחות ואבני נגף ע“י הצלפות וזעזועים שלא כהגיון ושלא כסדר; מלחמת הקיום הזועפת והרגזנית, שבקעה את הקיבוץ לגזרים, ותתר את הרצועה (חוץ מן הדתית) לאיש ואיש; המרחק הנורא בין המציאות ובין הנכסף; יאוש הריאליות והצטמצמות בתחבולות חדשות לבקרים, שלא היו מעודן במצב מאוזן, אלא תמיד במצב מאונך, או לעילא ולעילא, או טיפוס על צלעות משופעות של הר (בציור דמיוני), או שקיעה וחתירה לעומק כל תהום – במלחמת ההגנה על הדת, על המשפחה, על העדה, על פרנסת היחיד; היחס המשונה והמלא תהפוכות אל הסביבה של הגויים: שיעבוד הגוף וגאון הנפש, התלייה בשערה של הרהור הגוי השליט, רגע באפו וחיים ברצונו, עבדות כנענית מוחלטת על כל מה שהוא קדוש ותמים על היהודי: טהרת משפחתו, צער גידול בניו, שלום ביתו, זווית מקומו בבית המדרש, לרבות את קברי אבותיו – הכל מחוסר כל אפשרויות של הגנה, הכל מופקר – ויהודי, עבד עבדים זה, בכל כפיפת קומתו והיתממות פניו והתחסדותו בדחילו ורחימו כלפי אותו גוי שליט, והשתפכות לויאליותו לפניו כמעיין המתגבר, מבזה אותו בלבו, הוי, כמה הוא מבזה אותו ומשפיל את ערכו ומבטלהו ביטול היש בלבו! הפנים נכנעים, הפה מלא תודה ו”נותן תשועה", אבל לרגעים – אותן העינים היהודיות מתמצמצות כמו בערמה, כמו בגניבה, ואותן השפתיים, לצד זווית ימין או שמאל, מעקמת העוויה קלה, מרפרפת ועוברת. זוהי האירוניה! הם לא כתבוה בספרי העמים. היא לא היתה “מקצוע”; לא היו מתייחסים אליה בקלות ראש. מילא – “אגלייך ווערטעל”. השלום עליכמים היו נפגשים על כל צעד. הרי זה כמו בעלי הזמר באיטליה. מחוץ – פירסומם מרעיש עולמות. באיטליה עצמה הכל שרים, וכמעט הכל כותבים מכתמים. איטלקי – זאת אומרת, זמר וקצת משורר; יהודי גלותי – ז. א. אירוניסטן.

הם בעצמם לא כתבו, אבל על חשבונם עשו הכתבנים הפעוטים פרזות. אחת מהן היא: “לשיר או לרקוד מה יפית לפני הפריץ”. פרזה זו קנתה זכות אזרח בהספרות ובהפובליציסטיקה, ותופסת את מקומה בבית־הנשק הפולמסאי לשם ניאוץ, החנופה, ההתרפסות והזחילה, וקיימא לן ונגמר. הכוונה טובה, אבל תחילת ברייתה של פרזה זו היא לקוייה וזייפנית. “מה יפית לפני הפריץ” – למי שיודע את קורות עמנו בפולניה, לא היתה “התרפסות”, אלא מרטירולוגיה אנוסית, ואין שום הבדל בין אינקביזיציה של אש ובין זו של התעמרות ושל התעללות בצלם האלהי שבאדם, וחושבני, שהאחרונה היא יותר נוראה. ומי שיודע את הפרק הכי קצר בפסיכולוגיה, ומי שיש לו השגה קצת בתורת נפש עמנו יודע, שה“מה יפית” לא היה חנופה, אלא האירוניה הכי מרירית, שבה התבטאה נפש יהודי הגלות! לא! היהודים הזקנים, אבות אבותינו בקראקא או בלובלין אם אחד מהם נאנס, בשעת חירום, בשביל פיקוח נפשו, והצלת משפחתו, עו עדתו, לשיר “מה יפית” לפני הפריץ, לא עשה זאת מתוך חנופה! מתוך חנופה – ל“פריץ” אחר, להמון הקוראים או השומעים הנבערים, לדגדג אותם בגירוי רגש הגאווה הלאומית, עושה זאת הכתבן הפעוט או הדברן הדימגוגי הקובל על “מה יפית” בחשבון ברור, שהרושם המקווה יושג. אצל היהודים בהדורות שעברו היתה זאת בהכרה עמוקה אירוניה ארסית, בלשון סגי־נהור.

זכורני, שהרה"ג המנוח ר' פישילי סאלומון במאקוב, כשהיה מדליק את הנרות של חנוכה בחלונותיו, בימי גינוסיא של מלכות, היה רוטן בין שפתיו: “הריני מוכן ומזומן לקיים מצוות עשה של גלות”. אין אירוניה דקה מן הדקה יותר מזו.

ה

בכל תקופת מעברה ותקופת מפנה על פרשת דרכים, כמו, למשל, בזמן יציאת עמנו מקרפיף הגיטו למרחב שוויון הזכויות; או בזמן נצנוץ כת החסידים ו“אז לחם שערים” מצד המתנגדים; או בזמן האפיקורסים הראשונים, תחת דגל ההשכלה – נשתנתה האירוניה, ושימשה כלי נשק חד. בימי תנועת החופש ברוסיה, בין השמשות של צנזורה וחירות הדפוס, נתפתח בהעתונות הרוסית והפולנית האופוזיציונית מין סיגנון אירוני כלפי בעלי השלטון, שהשפיע הרבה על הלך רוחה של האינטליגנציה היהודית ברוסיה ובפולין, וגם על סופרינו ועתונאינו (וחמץ נוקשה זה שעבר עליו הפסח, עדיין תוסס בינינו, אע"פ שכל המצב השתנה). ודומני שהיינו לא רק מקבלים, אלא גם נותנים, מפני שהמוח היהודי היה רגיל ומפותח בדיאלקטיקה, והשכיל לתלות טיפה של מרה יותר עזה מזו של הגוים, לרגל ברקיותו ובקיאותו הקוסמופוליטית, ופזיזות התפיסה שלו, וכשרון ההסתגלות, עם הפאתוס, הדוחק לקפוץ בראש, והממהר לחשוב על אחרים – כשלו.

המידה המרובה של אירוניה בספרי היינה, מראה את ביטול הסכימה של מחיצות וספציאליות, המקובלת בין המבקרים השפויים. היינה היה ליריקן גדול, אולי הגדול בכל משוררי הליריקה שבעולם, ובאותה שעה – היה ענק האירוניה, שהיא ההיפך מהליריקה. אירונייתו של היינה כנגד צער החיים ויגונם ותלאותיהם; הכפפים והעיקולים, הקפיצות בעקלתון וההצלפות של בת שירתו מהנשגב אל המגוחך (בה“דיספוטאציאן” פתאום: “אונד דער תוספות יום טוב”!) הם כל כך יהודיים, מתיזים זיקים כגיצים מתחת הפטיש, כל כך פיקחים, ובאותה שעה גם נרגשים ומרתתים, עד כי – מצד אחד, כאשר בדחה עלי דעתי, הייתי רגיל לומר באופן פרדוכסי, שיש דמיון בין היינה ובין שייקע פייפר מווילנא ואפרים גריידיגר ומרדכי חבד; ומן הצד האחר, אינני תמה כלל, שהגרמנים ה“אריים”, הזקופים כאילו בלעו אלונים, והקשים כשחם, אינם מוכשרים להבין את ההיתולים האלה, שאינם מבדחים את דעתם, וחושבים, שגם הליריקה של היינה והקילוס, למשל, של האגדה הלאומית ע“ד “שקתת המים” לורליי, הסורקת את שערותיה־פז במסרק של זהב, אשר איש ממשוררי גרמניה לא קלע לגלות אף אחד ממאה שביופי שפיענח יהודי זה – אולי גם זה אירוניה, ואולי כל השמד של היינה היא אירוניה, וכל חייו אירוניה. הגרמני הקפדן המחמיר, האורגניזטור, הסתום והאפוף, השקדן והדייקן, הדל במקוריות, והרגיל לעשות רק סידורים, ולחלק את ה”חומר" לחלקים חלקים, ולקרוא לכל חלק שם מיוחד, כחלק את החיילים בקסרקטין – הריהו נבוך וחדל עצה ביחס ליהודי זה, שמביא אותו במבוכה בריבוי גוונין, באלפי ניגודיו והפכיו. “לאו בעל דברים דידי את!” – זה שני דורות טרודה גרמניה בטלטול מצבת זכרונו של יהודי זה – בעקירה והנחה, בהנחה ועקירה. “מבוכה” הוא לה; עצם בגרון – לא לבלוע ולא להקיא. לבסוף, תובא המצבה לתל אביב?

אינני מייחס ערך מופלג לספיר בווינה, שהיה בדחן פיקח וגחכן שופע. הרבה יותר חרוץ ועמוק היה קאליש, מייסד ה“קלאדערדאטש”, שהיה מוקף “אלים קטנים”; וגם “הסימפליציסימוס” המינכני היה – קהילה יהודית, בעוד בזמן שבן שמן של היינריך היינה: תאודור תומאס היינה, רושם הקריקטורות, הכניס להסאטירה הפוליטית חריפות גדולה, כדוגמא נגדית וזה לעומת זה כלפי הבדחנות המשפחתית והטפשית של ה“פליעגענדע בלעטטער”. היהודים הללו, חלוצי שוויון הזכויות וראשוני ההתבוללות, עוד תססו־רתחו בהפאתוס של הגיטו (ידוע פתגם גיתה: “יודען דויטש איזט פאטהעטיש” – כאילו הרגיש שהוכנס איזה צמח מן האיזור הטרופי אל האיזור הפושר או הקרחי), והאירוניה שלהם היתה ילידת ההתנגשות וההתאבקות של שני עולמות, כמו שהדבר הוא נהוג תמיד בקורות הקולטורה והספרות.

אילו היינו עם שלם במקום אחד, עם שיש לו שפה אחת ותרבות אחת, והיינו בונים אותה בהמשך בלתי פוסק, ורובדים שיכבה על גבי שיכבה, כמשפט כל עם, אזי העמדנו – לא היינה אחד אלא רבים, ואולי גדולים מוולטייר ומסוויפט, אף במקצוע האירוניה; אבל במצב התפוצה ודור ההפלגה של ערבוביית לשונות ותרבויות מקומיות חסרות מרכז ומרובות צורה ונבדלות באופיין יכולנו לתת להעולם ולנו בעצמנו רק שברים וקטעים לפרקים ולסרוגין, וככה נצנץ הכשרון האירוני בתמונות שונות, כשמצא תנאי כושר לצמיחתו דרך ארעי. יש ובא יהודי ממשפחה יהודית פולנית לברלין, ושמו קמפנר, ולמד שם, והיה לעתונאי ולסופר, ועשה נפלאות בסגנונו החדיש שבחדיש, והעמיק ושכלל את האירוניה, ויהי ל־אלפרד קר, חביב הקוראים האינטליגנטים; פעם אחרת, יהודי פולני מהעיירה קלייצ’יווי בפולין גדול בא לגרמניה, ולמד והתרגל והיה לשחקן על הבימה, ואח“כ לעתונאי, ויסד את ה”צוקונפט" והיה לנושא כליו של ביסמרק בהעתונות, והיה למבקר מלא אירוניה חד וחלק, והוא וויטקובסקי, שבזמן שאני למדתי בקויל, עדיין היה הוא בקלייצ’יווי ושאר בשרו השני בשני עמו; וויטקובסקי, היה שדכן בוורשה, וכולנו הכרנו אותו, והוא – מקסימיליאן הרדן, מרעיש ארץ גרמניה. ויש ובא ללונדון יהודי ליטאי זקן (נפטר בשיבה טובה בבית המחסה לזקנים בירושלים), ונולד לו בן בשכונת היהודים ווייטשפל בלונדון, וקנה דעת שפת אנגליה בשלמות, והסתכל בפרצופי היהודים, והגה וחשב וכתב ספרים, ופתח חלון לחיי היהודים, ובדח והפליא את הבריות באירוניה דקה מעולם זר להם, והיה ל… זנגביל.

ומי מנה עפר יעקב? עוד לא קם בישראל חוקר אשר יקבץ קיבוץ גלויות אלה רק במקום, אלא אפילו לדעת אותם לבד. היטלר היה הראשון שקיבל על עצמו את הטורח הזה, כאפוטרופוס לעריות, מרגל נישואי התערובות בהווה וכמה דורות למפרע, חופש כל חדרי בטן ובולש המשומדים והנטמעים והמעורבים, הציג לעינינו מחנה גדול של בני עמנו, שלא הכרנו ולא עלו על לבנו וביניהם גם הרבה אמני חזיון ולצון ושיחה ושירה, שהיו מבדחים את דעתה של גרמניה, ושבלעדיהם נעשתה לארץ שחורה־מרתים.

נחשפו, הופשטו ערומים – “הקוזקים” חבושי המצנפות השעירות לפדחתם, המרקדים כשעירים והמנקשים בסוליות קרסוליהם; נתערטלו ה“טירולים”, נעטרי המגבעות השחצניות הנשואות בצד הקדקוד, עם פרח לבן עדין מן ההרים הנעוץ בצידן; הלבינו הכושים מחולי הדז’אז. Kommt heraus der Jud! ובכלל זה, במחילת כבודם, התיאודורים־ולפים, הברנרדים – אלה העתודים, והצאן לאין מספר, ושחקני “התיאטרון הדויטשי” – כל זה כתב, שר, צחק, רקד בה “עד־דלא־ידע” של המאנציפציה, בהכרנבל של ההתבוללות – וכל זה נפגם נתמעך, נתמזמז – עד כמה שלא הספיק להימלט מתחת השוט.

והשוט – כאילו כוון כלפי, כביכול, רבבות הרופאים ועורכי הדין, והפרופיסורים לרפואה, והפרופיסורים לכלכלה, והפרופיסורים להנדסה וכו' וכו‘, שריבויים והצלחתם לעשות תלמידים הרבה בארץ, ולזכות בחו“ל בפרסים של נובל, וכיוצא בזה החרידו את ה”פיהרער" ועשו את בשרו חידודין חידודין. לא היו דברים מעולם! ה“פיהרער” לא חת ולא זע מפני המדיצינה היהודית, או היוריספרודנציה היהודית, אבל הוא רעד בכל גופו בפני האירוניה היהודית! זאת היתה אימת המפגיע על “הארי”. בשל זו אחזתו פלצות ה“קדחת השביעית”. יכול היה לרצוח, לחבול, לשרוף, ע"י משרתיו, מאה פעמים יותר, משרצח וחיבל ושרף; יכול היה לקבוע מאה פעמים יותר מחנות ריכוז, ולגזור מאה פעמים יותר גם חרם על החנויות של ישראל, ולמסור את מפתחות מחסניהם הגדולים לידי סרדיוטיו – אילו הותיר אך קורטוב של חירות הדפוס, עם אי אלו מנייני סופרים יהודים, לא היה מתקיים! הטיפה של מרה היהודית היתה הורגתו, כר’ ליב שרה’ס, שבא בחלום אל קיסר פראנץ ו“חותך גופו בסכין קטן, ובמזל זוטא, ניתח זערורי בכל לילה” – גלגול של היתוש הטיטוסי.

טיפה של מרה זו, היא אלימנט מפרק כעין חומצה גפריתונית, מתרת את הקשור, מדללת את החסום, חותרת תחת היסודות, מהרסת כל חוסן, מתסיסה כל מבנה פיסי וכל הרכבה כימית, שוחקת וטוחנת צורים וסלעים לקמח – “איין דעקאמפאזיטארישעס עלעמענט”, כמו שאמר ע“ד היהודים ברומי העתיקה הטוב שבגויים גרמנים, הפרופ' מומסן. נכון! הקצף והרעל שנצטברו בהעם הנרדף במשך אלפי שנים, נצטמצמו בתמצית מן התמצית סובלימטית, והולידו טיפה של ארס ועקיצת עקרב, שאין שום שלטון ושום מבצר תלפיות של כל חיילות העולם יכול לעמוד בפניה. זהו אחד מכלי הנשק להגנה עצמית שהעניק להעם הנרדף, שהוא משתמש בו בלי הכרה, ובלי כוונה מיוחדת, כמתעסק בעלמא. ואותו ה”דייטש" הענקי מומסן, בכל חכמתו, לא הוכשר להבין את היהודים של רומי העתיקה. הוא חשב שהם התכוונו לפרק. לא התכוונו כלל! החומצה הגופריתונית איננה מתכוונת לפרק: היא מפרקת! הנשמה היתרה היהודית, יתרון הנסיון של העם הזקן יותר, הנטיה לביקור ולניתוח, אי הרצון להיות מרומה ע“י ברק חיצוני ושוחד דברים ושלטים ומלים שאין בהן תוכן, הן הן שגורמות לכך, שהיהודי, כבר היהודי העתיק בימי רומי, ואין צריך לומר היהודי החדש בימי גרמניה, אשר בקיפול מוחו ובליטת עצביו ירש את הסגולות ההן, מסתכל בעיניו הבחונות ובחוש הבקורת שלו באופן מיוחד באותה “קסריות רומי”, באותם “לחם ומשחקים”, ובשעה שהגוי מתפעל מהם וצועק מתוך שכרון, הוא בן העם המנוסה, גלוי העינים, מלחש: שטותים! “אתא קלילא דלית בה מששותא”. זו – עם העוויה אירונית, היא היא ה”מלה החזקה“, היותר חזקה מכל ה”דברים־כמתלהמים" של גיהרינג. מלה חדתא זו כנגד ה“איינטאפף־זאנטאג”, כנגד הפרלמנט שנשרף, ו“נצחון” הבחירות, וכל מיני התעתועים הטפשיים והריקלמה הטפשית המוברקת לכל העולם באל־חוט ומחוצרצת בראדיו – מלה זו, בהברתה האידית ומלובשת בכל המחלצות והתכשיטין של המליצה הגרמנית, שאחינו בקיאים בהם – היתה מונעת את האלהת הגולם, ומגבילה את השגעון המכוער הזה לתקופה קצרה ומקוטעת; ועל כן מן הנחוץ היה לבער כביעור חמץ את הוולפים ואת הברנרדים, את הפייכטוואנגרים ואת הלודביגים ואת הקררים, ולבלום במתג ורסן את העתונות. בלעדי זה פקעה הנאציות במשך שלשה ימים כשלפוחית של סבון – מטיפה אחת של אירוניה יהודית, מחץ שנון אחד של סרקזם, שטותים! רבותי! שטותים אף אם יתאספו מאה מיליון אספסוף וקראו בגרון ניחר מרוב שתיית שיכר: “פיהרער!” – שטותים! – לא תחזירו את המדינות שנקרעו מכם, לא תקבלו בחזרה את הקולוניות! – שטותים – אתם שכורים מטיפשות! ארחא פרחא נוהג בכם. מקרה משונה – אירוניה של הקדוש ברוך הוא – ככה “יושב בשמים ישחק”, נותן אומה של שבעים מליון ביד בר־נש אחד. – שטותים וריקלמה אמריקאית גרועה! שקר ה“ראַסה” והבל “האַריות”, וממשלה שנוסדה על אדני השערה פילולוגית שדופה ובטילה – היא נאד נפוח! אבל העטים, שהיו מוכשרים לכתוב את הדברים הללו, נופצו ע"י אגרוף השלטון. ועל כן הוא קיים.

ו

ויש עוד מדרגה אחת באירוניה ואולי היא הכי עליונה בכל המדרגות והיא בבחינת “ליעדער אהנע ווארטע”, “אין אומר ואין דברים ובכל הארץ נשמע קולם”, אף בלי המלה הביטולית וההיתולית “שטותים”! לא שום דבר, לא כלום, לא איכפת! כששיבחו חז“ל את “הנעלבים ואינם עולבים”, לא התכוונו לשבח את הנעלבים שאינם עושים. הנעלבים עומדים על נפשם בכל מיני הגנה, אלא שאינם מאמינים בתועלת בזבוז המרץ של הגנה עצמית, בצורת השבת גידופים להמגדף; או התאבקות עם המתנפל באותם כלי הנשק, שהוא משתמש בהם, גם כשהדבר הוא מוחוור ומוחלט לכתחילה, שבכלי נשק אלה רב כוחו של המתנפל, ואי אפשר להתקיים ולעמוד בפניו, אלא צריך להילחם מלחמת הגנה בכלי נשק אחרים, שבהם כוח המתגונן גדול מכוח התוקף; אף על פי ש”לתפארת המליצה" היה הדבר יותר מתאים, יותר אסתיטי יותר פיוטי – להילחם מלחמה, שלכתחילה נודע בטח, שסופה תקלה ואבדון.

זהו הקו האופייני, המסמן את נטיית הפסיכולוגיה של רוב בני עמנו ברוב הדורות: שהוא איננו מבקש את הפיוט ואת האראלי, כשהוא חושד בהם, שהם דוחקים לאיבוד עצמו לדעת, אלא מצרף את מידת המעשיות למידת הרוחניות ורואה ומתבונן, מה אפשר לעשות, כדי להוסיף להתקיים. אחת לאלפים, לאלף שנים, יכול גם הוא למסור נפשו סוף מעשה במחשבה תחלה – למוות. בשביל זה נחוץ חורבן ירושלים, או לפחות חורבן ביתר, הללו הם מומנטים יוצאים מן הכלל. שמאשרים את הכלל. אין עם ישראל עשוי להתאבד לשם הצגה תיאטראית, שהקהל ימחה כף כשימות ביופי. הוא איננו פריץ צעיר יוצא לדו־קרב בשל “כבוד”, וכלום הוא יפני שעושה “חאראקירי” לפתח שכנו – להינקם בו באופן זה. הוא איננו מצחק בהחיים כבכדור משחק. הוא מסתכל בכבוד ובחשיבות בחייו; הוא מחשיב ומוקיר את קיומו, ומתייחס באירוניה עמוקה להתאבדות עם כל האסתיטיקה שלה.

זהו סוד “הלא־איכפת” היהודיי, שנראה לקצרי־הראות כהכנעה ושהוא בעצם, חכמה עליונה עם גבורה עליונה. צריך להבין ולהגדיר בדיוק את פירוש המלה – גבורה. גבורה איננה התאבדות לדעת. התאבדות לדעת היא מורך לב. התמדת החיים, למרות כל היסורים והפורעניות, היא היא הגבורה האמיתית. קפיצת נחשון לתוך הים היתה גבורה, מפני שהוא מאמין שהים ייקרע. האחרים התרפו, יחכו לחברים: בצוותא של חברים נוח יותר לעשות דברים מסוכנים, ואולם הוא לא חיכה, ועשה לבדו; אבל אם ישליך אדם את עצמו למצולות באמצע האוקיינוס, ויכריז – שוב היינה – “איך שטערבע פיר דין קאפיטן דז’נסון” – איננו אלא טיפש עושה ג’יסטה של גבורה, לבעבור ישירו עליו המשוררים – סנסציוני מאד בעד מבשרי החדשות המתמיהות, נשגב מאד ומסוגל לפיוט, אבל… טפשי. זוהי החכה של המיליטריזם בעולם – להעלות דגים טפילים: טול וצא למלחמה – המולדת דורשת. כבוד! גאון! גבורה! נצחון! הידד!

אין זאת פחדנות, אלא חוש מעשי. לא אימסר עלמא בידי דטפשאי. אילו היתה אחת ממאה בהתקווה להיוושע על ידי מידה כנגד מידה, והחזרת עלבון בעד עלבון, אזי העמדנו כנגד גיהרינג, והשמענו “מלה חזקה”, אף על פי שמן הנמנע הוא, למצוא גדופה יותר עזה, וקללה יותר נמרצת, מגדופותיהם וקללותיהם של השיקוצים המשוממים, כי הלא אנחנו לא נעליל עלילות דם, ולא נזייף תעודות כעין “הפרוטוקולים של זקני ציון”; – אבל העניין כולו הוא שטות גלויה, וכל ההגנה, על ידי וכוחים או “מלים חזקות” בנאומים, כנגד הנגדשמיים, היא מלחמה דון־קיחוטית, שלא היתה ממנה שום עזרה והגנה, שום ייפוי ושום טובת הנאה לעמנו, ושלא תהיה ממנה לעולם שום תועלת.

ואם יאמר האומר, שזהו דבר נחוץ בשביל הכבוד – יחזה חזיון שוא. זוהי שיחה בטלה ושגורה בין אלה, שמושגיהם הם שאולים מן הגויים: הכבוד היהודי אינו תלוי בהפולמוס עם הצוררים המנוולים, לא ירוממוהו איזה דיבור מפוצץ מצדנו, ולא ישפילוהו היעדרו. אנו צריכים לרגש גאון לאומי, בלי דו־קרב לשוני עם הגיהרינגים. כל הגבורות הלשוניות ודיבורי ההתפעלות במלחמה זו הן חולשה והתעוררות רגע. כמה סניגורים העמדנו שהשיבו חורפינו דבר במילים הכי חזקות! כולנו זוכרים את הד“ר בלנק בווינה, שחצב להבות אש כנגד לואיגר ורוהלינג, ומה עלתה בידו? ומה עלתה בידי אני, שכתבתי ב”שבעים לשון", ורבתי את ריב עמנו: הרבה פעמים במלים חזקות מאד, במאמרים רבים, שיעלו לכרכים, למלא בהם ספריה? כמה שאנחנו נדבר בשם האמת והצדק – הם רבים ועצומים ממנו, והמלים שלנו, כמה שתהיינה חזקות – המלים שלהם הן יותר חזקות, מפני שהן שחצניות ומחוצפות, עזות ופרועות. מה לעשות במלים כנגד הפראות, החמסנות, הליסטיות והטפשות של צוררינו שגורלינו בידם?

מתוך שלשלת נסיונות היסטוריים בלתי נפסקת נולדה מסקנת האירוניה ההכרחית של “לא איכפת”. מכאן שהשיטה של מלחמת הגנה בלשון, השיטה שתפסה את כל תקופת האמנציפציה וההתבוללות, מזמנו של רבי מנשה בן ישראל עד מתרגמו לגרמנית בן מנחם, ומן בן מנחם עד גבריאל ריסר, ומן ריסר עד אורשנסקי וי. ש. בלוך – נתאכזבה, ולא נתנה לנו אף משהו של ביטוח הקיום, לא נחת רוח של נצחון, ולא התרוממות כבוד עמנו מבית או מחוץ; סרנו מן הקו הזה, ועברנו אל קו אחר, והוא: לעשות מעשים בעצמנו, ובשביל עצמנו, והיא האירוניה הריאלית של משה ליב לילינבלום ז"ל: נגדל עוד עז אחד בארץ ישראל. ריאליות גסה, ולכאורה: מגוחכת, כמעט אבסורדית בקיצוניותה, קרי וכתיב “עוד עז אחת” פירושו – עז לעז יצטרף לעדר, ועדר הוא חלק של חקלאות, וחקלאות היא יסוד לפרנסה, ופרנסה לעם עובד בארצו היא תנאי במדינת היהודים, ומדינת היהודים היא התשובה היחידה לכל ההתנפלויות והגזירות, והשיעבוד והגידופים והשיקוצים. “העז האחת” היא סמל, ופירושו: עוד בית אחד, עוד דונם אחד לקרן הקיימת, עוד מחשבה אחת, עוד תל אביב אחת, עוד סכום אחד לקרן היסוד, עוד מאה חבר להסתדרותנו הציונית מבין אחינו בגולה, ועוד ועוד.

זאת היא הריאליות האידיאלית, זאת היא הצלת קיומנו וכבודנו, ומתקפו של המפעל הריאלי הזה יתפקעו צוררינו, או לא יתפקעו – לא איכפת! אין זה נסקר בסקירה קלה ומהירה כתשובה מספיקה לגידופי ממשלה מרשעת, או כת מרשעת; אין כאן סינסציה לעתונים, אין כאן אפקט תיאטראי כתהלוכה של נאצים וכהקללה “יודע, פעררעקקע”! אבל זוהי התשובה הנכונה היחידה, ותו לא מידי. לא נצעק: “אריער, פעררעקקע!” – לא נקלל, לא נחרף – לא משום חוסר גבורה, אלא משום גבורה אמיתית, גבורה של עצמאות, של קוממיות, של תחיה ממש. ואין זאת תורת הסבל המתנצרת, אלא תורת המעשה של ישראל; אף אין זאת הרומנטיקה הכוזבת של האצילים הפרשים, הבריונים הגאיונים מדורות הביניים בלשון מדברת גדולות שלהם, בתפארת המליצה שלהם, בתיאטרליות דו־קרביהם והתאבדותם; ברם, זהו האתוס והפתוס שלנו, והיא היא מלחמת ההגנה. אירוניה לכאורה, אבל אמת ורצינות, גבורה עם שכל, כיאות לעם בעל תרבות מוסרית נשגבה.

והנני חוזר לקורות עמנו לפני אלפי שנים, ומוצא את האירוניה הזאת בי“ח דבר, שגזרו חכמים בעליית בן חנניה. הכיצד? – שאלו המבקרים המשכילים – העם עמד על עברי פי פחת, וחרב הרומאים היתה תלויה על צוואריו ובשעת־לא־כושר־זו נתוועדו החכמים, ולא שקלו וטרו על התכסיס ועל כלי הנשק ועל ההגנה העצמית החומרית, אלא על “יינם משום בנותיהם”, וכדומה. שרא ליה מאריה ליל”ג, שהטיח כלפי החכמים ההם. אותם החכמים ידעו מה גבורה ומה הגנה, ואיש איש מהם היה מוכן למסור את טיפת דמו האחרונה להצלת עמם. אבל הם ידעו, שזאת תהיה התאבדות לדעת ללא הצלה וללא ישע כלל, ויתרוממו למדרגת “לא איכפת”, ויתנו את לבם להגן על הקיום הרוחני כדי להציל את שארית הפליטה, והודות להם – קמנו ונתעודד, ולבסוף בלינו את רומי עם כל גבורתה. הם ורק הם ידעו, היכן הוא הבסיס, והיכן היא נקודת המוצא.

מה הוא חלק האירוניה בספרותנו? כדי להשיב על שאלה זו, צריך להגדיר ראשית, מהי ספרותנו. הגדרה זו תלויה בהבנתו, בבקיאותו, ויותר נכון: באופקו של המבקר. יש מי שספרות ישראל היא לו הספרות של כל ארבעת אלפי השנים, של כל בתי המדרשות והשיטות והסגנונים: מקרא ומשנה, ספרים חיצונים ומדרשות וגפ“ת, אגדה וקבלה, חקירה והשכלה, ספרות יפה ופיוט ושיר; ויש מי שמקטין את מסגרתה לשיעור גמדי, כמין “תג זערורי ריש אות למ”ד ב”טל ומטר" בסידור דורון־של־כיס־זוטר" עד שאפשר להעלות אותה בקופה דמחטא. קטנות דמוחין ומיקרוסקופיות זו נולדה בתקופת דרדקותה של ההשכלה. אז חשבו המשכילים הפתאים, כי רק מה שכתב סוג מיוחד של יהודים – נניח, הסוג של בחורי ישיבה שנתפקרו, או מורי שפת עבר, שאמר לכתוב ספורים מחיי העם, והיו מסתכלים לטרקלין החיים דרך חור המנעול, לרגל חוסר כל מגע עם השדרות השונות של העם, ויכולים היו לתאר רק את בני מינם, ומכאן יצאה אותה הבילטריסטיקה העניה והבטלנית; אבל כתבו צחות, והספרים נדפסו בתבנית קטנה – זאת היתה הספרות בה“א הידיעה בתקופת ההשכלה שלנו; ואולם מה שכתבו רבנים וגאונים, שאולי היו חרדים במידה יתרה, אבל היו אנשים בעלי דעת לפי דרכם, ונתנסו בנסיונות חיים, היו להם דעות קבועות, והיתה לכל אחד מהם ארשת מיוחדת לדעותיהם, בין שכתבו בלשון המקרא, בין בלשון הגמרא – כל זה לא היה קרוי ספרות, ומבקר ספרותי לא היה צריך להיות בקי באלה, ודי היה לו להיות בקי ב”התועה בדרכי החיים" – אז חכים יתקרי ומבקר יתקרי.

זה היה “התחום המוגבל” של דורות ההשכלה, ותגדל גם זאת בעיני הבקורת החדישה, ובאה “חבקוקיות זו”, והעמידה את כל הספרות בת ארבעת אלפי שנים לספרות בת יובל שנים: מנדלי מוכר ספרים ועוד הפעם מנדלי ואין קץ למנדלי, ועוד חצי תריסר סופרים, עד שהדבר מביא לידי תיעוב והקאה – לא משום שמנדלי לא היה סופר בעל כשרון מצויין, ולא משום שחצי תריסר האחרים אינם בעלי כשרון, ותופסים איש איש את מקומם; ברם, צריך לזכור שהם וכל התקופה שלהם – הינם חלק אחד מאלף של הספרות העברית כולה, ובלי ידיעה עמוקה בהספרות העברית כולה, אותה מציצה שאינה פוסקת מגרוגרת דר' צדוק ואותה התפרנסות מקב חרובין של ר' חנינא – ואנו צריכים להרחבה ולהכללה.

לדידי, “חידושי המהרש”א" אינם פחות ספרות מ“שירי תפארת” לר' נפתלי הירץ וייזל, או ממה שכתב משורר החדישיסמוס בתל אביב, אעפ“י שהמהרש”א הוא חרד ואדוק וקדוש. להבקורת הספרותית האמיתית אין עסק בכך. כל מה שנכתב, ושיש לו השפעה על העם, וביחוד, מה שהשפעתו קיימת במשך דורות, הוא ספרות. הספרות איננה נידונית על פי המגמה הדתית, או הלא דתית; ולא על פי התוכן שלה, ואחת היא, אם היא עוסקת בדיני דינים כה“שולחן הערוך” (מפעל אדיר גם מהצד הספרותי!) – או בפלפול להלכה כ“קצות החושן”, או במוסר כ“מנורת המאור” (מופת הפופולריות!) או בדרשנות כה“יערות דבש” לרבי יהונתן אייבשיץ (שקול כנגד ההומיליטיקה של מאה מטיפים חדשים!) – אלא נידונית על פי מהותה של צורת ההבעה, על פי לשונה וסגנון הרצאתה.

כך היא דרכה של כל ספרות שבעולם, ושל כל ביקורת ספרותית שבעולם. ע“י תפיסה סינתיטית כזו – יכולים אנו להתפאר בספרותנו הכי רבת־דורות־ומקצועות; רק על הבסיס הרחב הזה יכולים אנו להשתמש בלשון הכי עשירה; אבל, בעוונותינו הרבים עורק החיים המלאים נבל ונכמש בינינו על ידי עם הארציות, והתנפחות דרדקית בשל כנופיה של סופרים בעלי תוכן דל, חד־צדדי וחד־פעמי עם הסברות הדחוקות והמעונות של אפנה רגעית. זהו אופק של זבוב, שרקעו להם כמה מן החדישים³, במקום אופקי הנשר של חכמי ישראל – אפילו מהאחרונים, כמו, למשל, אליעזר הכהן צוויפל או יחיאל מיכל פינס, המנוח ביאליק ז”ל ועוד. הדבר הזה לא יתוקן כל זמן שלא יתוקן הבסיס בהשקפה העיקרית על ספרותנו; וכל זמן שהמבקרים, קודם שיתחילו לבקר, לא יגמרו שיעור הגון של ספרות ולא יעכלוהו כראוי עד שיהיה נבלע בדמם וכל זמן שלהשיעור הזה לא יוכנסו כל המקצועות וכל התקופות והסגנונים (כמובן, בראשי פרקיהם ותמציתם); כל זמן שהספרים לא יהיו מצויים בידי איש במהדורות מסודרות, אלא גנוזים בספריות גדולות כספרים יקרי המציאות. אם אגיד, למשל, ואני אומר זאת בכובד ראש גמור, שאני חושב את ר' פנחס מנחם מנדל היילפרין, בעל “אבן בוחן”, לאמן הסגנון היותר מבריק בספרות ההשכלה – יביטו עלי כעל איש לפני המבול, כי איש לא ידע את רב פנחס מנחם מנדל היילפרן מטומאשוב; ואם אעיז להגיד שאני חושב לבעל הסגנון היותר מדוייק ועשיר את – ר' אברהם די בוטון, בעל ה“לחם משנה” על הרמב“ם (לא בה“לחם משנה” אלא בתשובותיו), אני בטוח מראש, שיביטו עלי כעל שריד תקופת הברונזה הקדומה. מי יחפש את תשובותיו של ר' אברהם די בוטון? ולמי יהיה סבל רוח ללמוד אותן? מסופקני, אם אחד מאלף סופרים עברים יודע אפילו במציאותו של הסופר העברי הזה (אני קורא לו סופר עברי מצד כשרונו הספרותי, שפתו, סגנונו, גווני תיאורו, טעמו וצביונו ואופן הבעתו, וככה כל תנא, כל אמורא, וכל אחד מהרבנן סבוראי, ומהגאונים, ומהמפרשים, ומהפוסקים, ומבעלי הפלפול, ומיודעי חן, עד כמה שכתבו ספרים, הם בבחינת הספרות, לבד משיטותיהם המסורתיות, ההלכתיות – סופרים), ובכל זאת, הריני מודה, שלמדתי מסגנון לשונו של סופר עברי זה (שהיה לפני מאות בשנים רב בסאלוניקי) יותר משלמדתי מהרבה מסופרי ההשכלה. הייתי מתפעל תמיד, בימי נעורי, מסגנונו של רא”ה וייס, בעל ה“דור דור ודורשיו”, סגנון בהיר, משנה “קב נקי”, כטוב שבפרופיסורים, שיושב בקתידרה; אבל משהגיתי ועיינתי הרבה בספרי השאלות והתשובות של רבי אברהם די בוטון – ראיתי יתרון לבעל הלשון הזה, בעושר ניב הרצאתו, בסדר הגיונו ובעושר מילונו.

עמי הארצות שלנו ימשכו את כתפיהם בארשת של היתול (גם זו אירוניה! אבל אירוניה של סכלים), ויאמרו: כן, אבל זהו “סגנון מתובל במאמרי חז”ל“. פראזה ריקנית, שגורה בפי ההדיוטות, שלא קרו ולא שנו! כל מי שלמד פרק בפילולוגיה שלנו, יודע, ש”הלשון העברית החדשה" מתחילה אחרי סיום התנ“ך. ומאמרי חז”ל, שבלעדיהם היתה השפה הקראית המוחלטת – רזה, שחפנית, פורחת – אבל לא נושאת פירות, בשביל הדורות שאחרי סיום התנ"ך, וממילא גם בשבילנו.

ועוד יהיה מי שיאמר: זוהי נטיה איגזוטית: לא לסאלוניקי אנו צריכים ללכת ללמוד עברית ולא אל מה שנכתב במאה הי"ז אנו נזקקים! – אבל בהמשפטים האלה מתבטאת בערות גמורה, לגבי מצבנו המיוחד בעולם, לגבי לאומיותנו והסטוריותנו! – כל עם אחר, מרוכז בארצו, רשאי לחשוב איזה קטע מגופו הלאומי לאיבר המדולדל; אנחנו איננו רשאים. שפתנו וקורותנו – מלוא כל הארץ כבודן; לאומיותנו היא סיכום, ותמצית, והצד השווה – של כל החלקים שלנו המפוזרים והמפורדים בעולם, ואין הבדל גיאוגרפי בין מקום למקום בנוגע אל ערכי התרבות שיצרנו בווילנא או בליסא, באמשטרדם או – בסאלוניקי; והמוציא חלק אחד מן הכלל, את הכלל כולו הוא פוגם.

וככה גם בנוגע להזמן. לעם מאתמול איזה מאות שנים, הן תאריך תקופתי ארוך לאין קץ, הן הן לפעמים מחצית היסטוריותו; לעם בן ארבעת אלפי שנים, זהו רגע כמימרא. עם־תינוק רשאי להסתפק במועט חידוש של השעה האחרונה ובנטיית הרוח והסגנון שנוצר בן לילה; ובכל זאת, כשעם־תינוק זה הוא תינוק חכם, אז לא יצטמצם בההווי, אלא ישוב אל השרשים ואל המקורות הראשונים. בבתי הספר התיכוניים הצרפתים – תכנית הוראת הספרות עומדת, בעיקר, על מולייר ועל ראסין, אבות השירה והחזיון, ואפילו סופרי הדור העבר חוץ מויקטור הוגו כמעט עוד לא הוכנסו ל“עזרה”, ולא יעלה על לב איש לשים את החדיש ליסוד הוראת הספרות – ואנחנו העם העתיק, בעלי הספרות הכי עתיקה שבעולם, רצים כילדים אחרי ברק החידוש – עמא פזיזא!

לפיכך אנו צריכים, ראשית כל, לשינוי ערכין גמור, בהסתכלותנו על ספרותנו. ההסתכלות זעיר־האנפית, המיקרוסקופית, הקיקיונית, היוצאת דופן המשכילית הזעירה (שהוגמדה בהשנים האחרונות עוד יותר), צריכה לפנות מקום להסתכלות סינתיטית; הפעיטות המונופולית הממעטת את הדמות, מן ההוד של אופקים לאין קץ – לרצועה צרה של אי אלו ניצוצות צריכה לפנות מקום אל גדלות התפיסה המקפת, ואל רוממות אספקלריית ההתפתחות הלאומית ההיסטורית, שהן רק הן נותנות לנו את נקודת המוצא הנכונה, לדון על עמנו בכללותו, ועל ספרותנו בכללותה, ועל שפתנו בכללותה. לא רק היסטוריית הספרות, או סקירה מקפת בספרות, היא חסרת כל ערך, אם היא נטולת פרספקטיבה גדולה, אלא גם מונוגרפיה, גם ביוגרפיה חלקית ופרטית, היא שבריר לקוי צורה ותוכן, כשלא ניכר בו הקשר הפנימי עם המרחב והמכלול, שהוא שייך לו תחת אור השמש, נעשית להבה מהבהבת ומעלה עשן של קטורת, והכל מתגמד למידה של ממלכת האצבעונים (הליליפוטים) עם קני מידת ההערכה שלהם, עם פלחי הקונכיות והצורות הקטנטנות שהם מפסלים, עולם של חלזונות ושבלולים…

האיורניה היא נחוצה לנכש את הבאשה הזאת ולנקות ממנה את השדה כדי להרחיב את הניר. בבחינה זו, אין אני רואה בהיסטוריית עמנו סטיריקן ואירוניסטן יותר גדול מרבי אברהם אבן עזרא. הכל שמעו את שם איש המופת הזה, אבל – כמו שאמר לסינג על קלופשטוק: “מי לא יפאר את קלופשטוק – אבל מי יקרא אותו?” אולי אחד ממאה קרא את שירי הראב“ע, אולם לא עליהם אני דן. הראב”ע היה גם משורר גדול, ובכלל, פוריות רוחו, וכן גם ריבוי צדדיותו, יצאו מגדר הרגיל; ובנוגע לתכונה אחרונה זו, הוא בוודאי איננו מסוגל למצוא חן בעיני שוטרים של ביקורת, שומרי גבולי המקצועות, האוהבים רק את הלקוחות או המערופיות, שאפשר להטליא עליהם, במהירה וכלאחר יד, את האיטיקיטה והחותמת והפתילים, לאיזה מדור הם שייכים. הראב“ע היה משורר ומדקדק, תוכן ומהנדס, מבאר המקרא ובתור מבאר היה מוכרח לעסוק במקצוע חקר אלהים, פילוסופיה דתית, קורות הימים, ביקורת השפה, מסורת, תורת ההגיון וכו' וכו'. הוא לטש מכתמים, שזר לולאות של חידות, טווה רשתות דקות קלועות ופתגמים חדים; והאפיגרמות המצויינות שלו עושות על כל מבין רושם של אותם הצמחים היקרים, שעליהם הם צרים כדמות חנית, וששחלות ניצניהם ופטמותיהן הן מטבען מהוקצעות, משוננות, לחוצות ופחוסות. אבל, האירוניה הפועלת עלי כיין ישן איננה שם, אלא בפירושיו להתנ”ך. שרשי האיגזיגיזה אבן־העזראית הם שיפודיים, חותרים כיתדות אל אדמת הטקסט אחרי שהם תוחחים, מפרים ומבריכים אותה בעומק ובעזוז; ופעם בפעם יוצא מתחת פטישו, כמו דרך אגב, אי שם, איזה גץ של היתול בהעוויה אחת, בשתים שלוש מלים, כלפי החכם או הכת של חכמים, שהוא מתנגד לה. ניצוצות דקים ומבריקים, נוגעים לפעמים בפרטים דקיקים, נסורת היוצאת מתחת המקדח והחרט החוקק, כשהוא בעל החרט ההוא, נראה שקט וכמו אדיש, ודווקא בכוח זה – עקיצתו (כאמור לעיל: עקיצה היא נרדפת לאירוניה) היא כל כך שנונה־כידונית, ולא בחשכה ובערמה כדרך האירוניסטים גסי הטעם, אלא בגלוי, בלי סירוסים וחתירות, אעפ"י שערפל קלוש שורה עליהן, מתוך חכמה ונימוס.

הייתי מציע את הנושא הזה למונוגרפיה מיוחדת, שבה תלוקט כל מחרוזת מרגליותיו האירוניות של הראב“ע, לא כדרך שכתבו מפרשי הראב”ע, ומפרשי מפרשיו, בדקדוקי עניות, ובפלפולים מרוסקים ודחוקים, אלא בטעם ספרותי, ובהערכה של מבקר אמן, כמו שכתבו על סוויפט ועל תקירי, אף על פי שהראב"ע היה בן תקופה אחרת, והאירוניה בהדורות החדשים היא יותר מסועפת; דוקא משום כך הוא יותר מעניין, מפני שיש בו מן הפרימיטיביות ומשלוות הקלסיציזם. זה היה יהודי זועף ואיום, ואירוניותו לא היתה אירוניית הזמן והסביבה, אלא שלו. הוא היה נדכה ונענה ממחסור ומנדודים; שום עמל ויגון, ושום תוחלת נכזבה לא נסתרו מנגד עיניו; כל ימיו ראה מצוקה וצרה, פגעים ותלאות; ואולם הוא לא הביע את צערו בהשתפכות הנפש. רוח עצבת חרישית מרחפת על שיריו ומכתביו; הלב הרגז והרוח הנכאה לא הורידו, אך העלו את בעליהם לשער האירוניה העליונה, האדירה והמנצחת את השעה. כתבו עליו ההיסטוריונים וכל המתרגמים היהודים הגרמנים בלמדנות מובהקת בדיוק נוסחאות, ובכל המנגנון המדעי הנהוג, אבל בלי עדנה דקה ובלי טעם אמנותי.

הקו המיוחד של הראב“ע: היותו אחד מאבות המסורת, בן תקופתם של הרמב”ם ורבי יהודה הלוי, ויחד עם זה מפקיע את עצמו לפרקים מן המרות של האבטוריטיטים המקובלים – על ידי איזה פצצה אירונית נאה; – הקו הזה, המצויין בבחינה הקולטורית־ההיסטורית, המעניין את חוקר הדורות ואת חוקר תורת הנפש, ראוי היה להתעמק בו כראוי, ולא להסתפק בו באופן דרשני דתי, כנוסח חכמי גרמניה, שהוא באמת ישן נושן, ביחס אל טעמנו החדיש. ועוד קו מצויין אחד סימן את חייו של הראב“ע, והוא מושך את לבי ומגרה את התענינותי בכל פעם, שאני בעצמי – שאינני מגיע לקרסוליו – הנני שרוי בתנאי עמידה ובהשראת הרוח, הדומים קצת אל עבודת חייו של זה, בכל פעם שאני מתחיל לכתוב ספר באירופה, ומשלימו באמריקה, או מתחיל לכתוב מאמר באפריקה הדרומית, וגומרו בארץ ישראל, וכותב באווירון בין שני חלקי תבל. הראב”ע לא יכול היה לכתוב באווירון, כי אווירונים טרם טסו מעל לעננים, אבל לפי הערך של תנאי המסע, וההבדל בין לפנים והיום – היהודי הספרדי הזה שהתחיל לכתוב ברמון ספרד (גראנדה), והמשיך בעיר פיסא באיטליה, וסיים – באנגליה, היה הרבה יותר מפוזר במקומות עבודתו וזקוק לעקירה והנחה ולטלטולי גברא ממכתת־כדור־הארץ ( Globetrotter ) דהאידנא; שאלה היא, אם לא סייעו המסעות להרחבת אופק ההסתכלות של הראב“ע, או גרמו לקיצור דבריו, שאולי היו רשימות מקוטעות מכריחות לקצר, או לרגל נסיבה זו, כאומן בלא כלים, השואב הכל ממקור זכרונו, והסתפק בכוונה ברמזים כוללים, במועט המחזיק את המרובה. אף זוהי אחת מן השאלות, שחוקרי הראב”ע, רובם מחכמי גרמניה, נלאו למצוא את הפתח להתרתה, יען כי ניגשו אליה מכל הצדדים, מצד הפילוסופיה הדתית, מצד הבקיאות באיכזגיזה (ביאור המקראות), מצד המסורת והמגמה להוכיח שהראב“ע היה אדוק במסורת או מתנגד לה, חוץ מן הצד היחידי הנכון – צד האמנות הספרותית והביקורת וההבחנה בתנאיה וסגולותיה של מלאכת סופרים, עצם הסגנון ומהותה של אותה התכונה האופיינית של הראב”ע: האירוניה המעודנת.

ח

בכל פעם שאני שומע, בפירוש או ברמז, מה שהוא מרגלא בפומייהו דאינשי: כל הדברים האלה ירדו מעל הפרק, ואין לנו עסק בהם, כי דור חדש אנחנו, וספרותנו היא חדשה, ודומה לכל הספרויות החדשות, וההומור שלנו הוא חדש, והאירוניה שלנו היא חדשה, ואין הקורא בזמננו זה דומה, בשום נימוק וטעם, אל הקורא בדורות שעברו; ומה לנו, למשל, להראב“ע – הדברים האלה ודוגמתם, מביאים אותי, לא לידי מחאה, אלא לידי גיחוך, ככל החלטה של עם הארצות, שהיקף אופקה איננו גדול מהיקף אופקו של זבוב; ושההיסטוריה שלה היא שמיטה אחת או יובל אחד. מילדותי נחקק בזכרוני רושם של מראה קבוע אחד, שראיתי בבית המדרש של בית אבא, בשעת קריאת התורה, בין שחרית למוסף. כל טובי־העיר עטופים בטליתיהם הגדולים, עם עטרותיהם הכבדות המשוזרות תשבץ ריקמות כסף וזקניהם – רובם זרוקי שיבת כסף, עומדים בהדרת קודש בכותל המזרח, והזקן החשוב רבי חנוך קאליסקי, בעל הקורא בנימוס הכבוד כארבעים שנה באותה קהילה מתחיל לקרוא בתורה, ו”הגאַרדה הזקנה" הופכים את פניהם כלפי הבימה, איש וחומשו בידו; ובמשך קריאת התורה הולך ונמסר מן ר' יצחק נשלסקר החשוב בפינה – לחברו, וחברו לחברו, ומקבלין דין מן דין חומש המרובע “מקראות גדולות”, מן ר' יצחק נשלסקר מימין עד ר' מיכאל דנציגער בקצה השמאלי של כותל המזרח, דלוג ופסוח על שנים שלשה נגידים עמי הארצות, וכל אחד מעיין, מקמט מצחו, ממצמץ בעיניו, ולבסוף צחוק נחת וחדווה מסלסל את השפתיים וגולש לתוך הזקן, ונימין של אור פנים קורנות ומזהירות על כל כותל המזרח. מה קרה? פיסה של אבן עזרא קשה כמו שאנו אומרים היום; פרובלימה, עם רמז של אירוניה עילית, מעין חידה התמיהה, בלבלה בתחילה, ואחר כך האירה את פני כותל המזרח.

מה פירוש הדבר הזה? פירוש הדבר הוא, שחכם יהודי ספרדי, שהיה נודד בעולם, כתב איזה דבר, והדבר הזה מעסיק, מענין ומזעזע את כותל המזרח בבית המדרש של עיר אחת בפולניה – כמעט שמונה מאות שנה – קרי וכתיב: שמונה מאות שנה, אחרי הסתלקותו מן העולם. באיזו אומה ולשון יש גשר של קיימא שכזה בין העבר וההווה? השיר שהגרמנים מתגאים בו ומשימים אותו ליסוד לשונם וספרותם. ה“ניבעלונגנן־ליד”, נוסח “סאַגה” גרמנית בלשון גרמנית גבוהה – כופין את התלמידים בבתי הספר ללמוד אותה ולשנותה בעל פה, והיא משמשת עניין לחוקרי עתיקות וכאן, בבית המדרש של אבא, אין חוקרי קדמוניות אלא סוחרי תבואה ורוכלי חנויות וסוחרי יער והם מתפעלים ומתרגלים מדבר חכמה שנכתב לפני שמונה מאות שנה! הלוואי, שהדברים שלנו יתקיימו לפחות שמונה שנים! אל תאמרו, שזה רק היה, והדברים האלה חלפו – עברו! בדותא! אם הדברים האלה חלפו עברו, כי עתה גם אנחנו חלפנו עברנו. אבל הדברים הנצחיים אינם עוברים, ואם הם עוברים לפרקים, אז אחר כך הם חוזרים בארץ זו או בארץ אחרת; זה חוק לאומיותנו, זה חוק התחדשות שפתנו וספרותנו. עם הארצות, שאיננה רוצה לטרוח וללמוד, אלא להתענג ולהתבדר – היא כענן כולה, והאופנה שלה היא כרוח היום הנושבת, הגאוניות היסודית של האומה והספרות שלה – לא תכלה. היא האירה את חשכתנו, והיא תוסיף להאיר את חשכתנו, כאשר יעבור הליקוי הזמני.

קובעני את הראב"ע בתור שר האירוניה האצילית שבספרות! אבל גם לפניו וגם לאחריו נצנצה אירוניה עדינה בישראל – אנו מוצאים בהוויכוחים השיריים והפרוזיים של ר' יהודה חיוג, של מנחם סרוק ושל דונש לברט חוטי זהב נהדרים של אירוניית הלשון העברית. – הרבה מן האירוניה יש בשיריו של עמנואל איש רומי בעל “המחברות”, אבל לא בחלק שירי העגבים – ניוון האירוניה בשל זלותה – אלא דוקא בהשירים הרציניים.

בכלל, האירוניה צומחת ומצליחה יותר בזמן בין השמשות של תקופות, בזמן מצה ומריבה, פירוד הלבבות וחילוק המחשבות, כשלא רוככה בשמן ולא קוטרה בלבונה, כי אם יצאה מן הלב הנלהב והמתרגש. ככה היה הרבה מן השמוש בכלי נשק זה מצד האימנציפציה כנגד הגיטו ומצד הגיטו כנגד האימנציפציה.. יש בידי אי אלה קונטרסים יקרי המציאות, שנכתבו באידית הולנדית בזמן האימנציפציה שם, שאכתוב עליהם בשעת הכושר. אבל רוב האירוניה הוקדש למלחמתה כנגד החסידות. אין אני חושב את ה“מגלה טמירין” של יוסף פרל למפעל אירוני חשוב, כי בעצם הוא שייך לסוג הפארודיות, שהוא יותר מלאכה מאשר חכמה. הדוגמות המוקייניות הראשונות היו הפארודיות של הש“ס, כמסכת “פורים” ועוד. העולם התלמודי האדוק לא התיחס אל ה”מילי דבדיחותא" הללו בקפדנות יתרה, אלא חשב אותם כמעשה קונדס, ודברים של מה בכך, לרגעים של חיוך, בחינת “ילכו נא הנערים וישחקו לפנינו”. כשעברה שעת השובבות – מסכת “פורים” עברה ואיננה, כאילו לא היתה ולא נבראה.

הרבנים לא חשבו את ההלצות האלה לדברי מינות, רק למין שעשוע תינוקות ולעג עובר, מעין השוטים בחצר המלך, שהורשו לדבר אל המלך דברי שטות שנונים, משום צחוק, וביחס אליהם היה מנהג של סלחנות וותרנית מתוך ביטול. רק פעם אחת שמעתי מפי רב חריף אחד מלה חדה מאד ביחס למסכת פורים, וזה הדבר: בא שמה לשמש ב“קהילת הנאורים” “רבינר” מגרמניה, אוניברסיטאי, מדבר כלשון עמו בגרמניה, לבוש מכלול, מגוהץ כחוקות הגוי, ובאותה שעה – אדוק ומהודר מן המהדרין, ומקפיד על כל סייג ומנהג, ואף על פי כן לא בטח בו הרב דנן, ובמדה שזה התחסד, בה במדה עלתה חשדנותו של קטן־האמנה. שאלתיו למה צרה עינו בחברו זה, ואמר לי: חושדני, שזהו כמו מסכת פורים. היודע אתה – הוסיף הוא לשאול אותי – כוונתה הפנימית של מסכת פורים מהי? הכוונה היא להראות, שאפשר לחקות את התלמוד מעשה קוף, והתוכן – דברים בטלים, ובכל זה ייחזי כתלמוד. חוששני, שזהו גם כן סוד התנהגותו של האיש ההוא: הוא מראה, שאפשר לעשות הכל כרב אדוק, ובכל זה איננו רב אדוק. – זאת היתה אירוניה עמוקה.

ואולם למדרגה הרבה יותר גבוהה מן הפארודיות עלה הד“ר יצחק ארטר, בעל “הצופה לבית ישראל”, אשר חותם של אמנות נפלאה טבוע עליו. הספר הזה הוא לא רק מפעל ספרותי, מלא הוד ונועם פשוט; הוא לא רק מראה את כשרון מחברו, לחוץ ולפחוס להמלים התנכ”יות את המחשבות הכי חדשות ודקות, הוא לא רק הביא לנו בתקופת ההשכלה את השפה העברית ביפייה, בבשמה ובפשטותה; – הוא היה לא רק משורר בעל חן (בספרויות עמים קוראים משורר דיכטער – לכל סופר בעל פיוטיות ורגש, ולא רק לכותב בחרוזים), אך הוא גם נתן תואר ופלס לאירוניה, בשפתו הענוגה ובסגנונו הגמיש. אם אמנם היה פולמסן חד־צדדי וחסר עומק לגבי מנהגים כ“התשליך” ולגבי מסתוריות כאמנות “הגלגול” – שכלניות שטחית, מעוותת את הדין, ככל ההשכלה של הדורות ההם, שהחסידות היתה בשיעור ערכי הרגש עדיפא מינה – אבל, האירוניה שבה, בתור צורה ספרותית, היא קובעת מופת, שסיפורי ברנדשטטר הראשונים וספורי ראובן אשר ברוידס, ואין צורך לומר, האחרים בלהגם ובחיקוייהם – אינם יכולים להדמות אליו בשיפורם האמנותי ובצמצומם. – במקצוע סגנון החקירה התלמודית היה יה“ש (יהושוע השיל שור, בעל “החלוץ”) מצויין באירוניה חדה, שהתדגמה, באופן לא תמיד מוצלח, על הראב”ע. במקצוע הספרות היפה, השירה והפיליטון העתונאי היה יל“ג הסטיריקן הכי גדול ואמן הלשון באופן מקיף ו”כל בו" מאין כמוהו; אבל נטייתו “ללשון נופל על לשון” והשתערותו הסטירית לא נתנוהו לשנן את האירוניה למדרגת החוד הדרוש. מנדלקרן רצה להיות אירוני ב“החצים השנונים” שלו, אבל המליצה ליפפתו. אצל קאמינר חנקו הפארודיות את הגרעין האירוני הבריא. שלום עליכם היה הומוריסטן עממי רחב ההסתכלות ועשיר הדמיון וטוב לב ביותר מהיות אירוניסטן מר כראוי. אצל מנדלי טבע הכשרון האירוניסטי האדיר בנטיית הציור והאליגוריה; אצל פרץ נכבשה האירוניה ע"י הפתוס הטבעי; הוא לא היה קר די הצורך להיות אירוני. פרישמן היה אירוניסטן מצוין, וטיפה של מרה טבעית היתה תלויה בו, לצד החן שבלשון וקסם השפה. במאמרי בקורת, בסגנון חקירתי, איש מהמבקרים לא היה מר וחד וקר כאליעזר אטלס.

מכל מה שנאמר עד כה, אפשר לראות, שהאירוניה תופסת מקום גדול בספרותנו. אבל מקום עוד יותר גדול היא תופסת ברחובנו, בה“פאלקלאר” שלנו, בשיחתם של בריות, בהעתונות, וביחוד ביחסי המפלגות. לאמתו של דבר, יש לנו אירוניה יותר מדי. בשיעור ידוע, האירוניה היא כוח משובח ומועיל. הריהי סכר ענקי כלפי גלי שמן הקיק של הסנטימנטליזם הנפרז, קורקטיב שומר ומציל כנגד הדיקלמציה הריקלמית, התעמולתית, הדימגוגית, כנגד עם־הארצות, המתרברבת, המתנפחת, המגבבת גוזמה על גוזמה. וגם כנגד הפולחן הטיפשי, המגוזם לרביים ולאלילי היום. – חוץ מזה להאירוניה הפוליטית כלפי חוץ מצדנו, היה – ואולי עוד יהיה – תפקיד היסטורי גדול בזמנים ידועים ובארצות ידועות (רוסיה, גרמניה, אוסטריה). באנגליה לא היתה מעולם שום השפעה או השראה או סיכוי ממין זה, וצער הוא, לראות את נסיונות האירוניה כלפי אנגליה, לא משום שזו האחרונה איננה ראויה לכך, ולא משום שהכשרון האירוני שלנו איננו לפעמים ממדרגה הגונה, אלא משום שאין עוקצים שייש. להאנגלים אין שום הבנה אפילו להאירוניה הגדולה של אמניהם המפוארים, ואין להם בעולמם אלא סטייטמנט, עובדה, חשבון מדוייק; ואין לדבר עמהם אלא ברצינות. זנגביל, שהיה הדומה ביותר להיינה בכשרונו האירוני, הגן על היהודים על ידי ציורי אמנות גדולה מחייהם; אבל מעודו לא ניסה להשתמש בכלי נשק האירוניה, כדרך היינה, או, לפחות, כדרך דניאל שפיצר, היהודי האירוניסטן החד של ה“נייאה פרייאה פרעסה”. לא זו הכתובת. – כלפי פנים, ז.א., במלחמת המפלגות האירוניה היא רעל מזיק; הרשות להמפלגות להתנגד אשה לחברתה, אף להלחם אשה בחברתה; עקיצות הבוז ההדדיות אינן מביאות כלום חוץ ממריבות. כאן האירוניה טעונה ביעור גמור. האירוניה, שאנו צריכים לה, היא כנגד האירוניה בעצמה, כמו שהמלחמה, שהעולם צריך לה, היא המלחמה כנגד המלחמה.

לאיזה מסקנות אנו מגיעים, מתוך כל ההצעות והביאורים הללו?

(א) הגענו לידי הגדרה מדוייקת של מהות האירוניה וקביעת מקומה, בתור חלק מסויים בהספרות היפה, במקצועות הלצון והלעג השנון, והסימנים המציינים את הזן המאחד הזה, המבדיל אותו מן הזנים האחרים.

(ב) תפסנו את עצם ההגבה של האירוניה על קהל הקוראים, וההבדל שיש בריאקציה זו בין, לדוגמה, צרפת ואנגליה, אשר מהן יש לדון גם על עמים אחרים.

(ג) מן הספרות הכללית והעולם הכללי עברנו, ותלמודנו התיאורי בידינו לחפש את עקבות האירוניה בספרותנו שלנו; ובשביל כך היה עלינו, ראשית להגדיר את תכונתה ואת היקפה של ספרותנו – בניגוד עז להמונופולין של ספרות ההשכלה, ולהמיניאטורה הפעוטה עוד יותר בתפיסתה של עכשיו.

(ד) הראינו דוגמות, ממה שנשאר מעקבות האירוניה שלנו בהספרות העתיקה, בספרות ימי הביניים ובהספרות החדשה. וגם בחיים, ביחוד במקומות הישוב היהודי הצפוף, שמהם אפשר להכיר את הקווים האופיינים שלה: החריפות והמרירות, עבדות שיש בהחירות, ביטול היש מתוך גאווה קונספיראטיבית, ועוד כאלה.

(ה) שהאירוניה היא צורת ביטוי, הדורשת דקות מופלגת, ונשמה יתירה והכנה טבעית מיוחדת לכך, אשר בלעדיהן איננה אלא בדחנות ופיטומי מילין בעלמא.

(ו) שהאירוניה בעצמה איננה מוכיחה, שהדין עם הכותב, או המדבר. יש שהחידוד הוא מוצלח מאד, והדין דין טעות; ויש להיפך, הרי זו אמנות – כהמוסיקה. אי אפשר לומר, שהמנגן צדק או לא צדק. הריהו מעבר להמושגים האלה. אין ראייה מן המוסיקה, ואין ראייה מן האירוניה, כמו שאין ראייה מן ההומור. ואם תאמר: הלא משתמשים באירוניה בתכסיס הוויכוח הספרותי או הציבורי – אין בכך כלום. גם במוסיקה משתמשים לנגינות תהלוכות הצבא, וגם על שדה המלחמה, ואיש לא יסכיל לומר, שהמוסיקה נבראה לשם כך, כל איש יבין, שהיא קיימת לעצמה כאמנות; ואולם מנצלים אותה למטרות שונות.

(ז) מתוך ההקדמות האלה, ועל המצע הכללי של האירוניה בספרות ובחיים – מסתמן הגוון המיוחד של האירוניה העברית הקדמוניה, של האירוניה הגלותית ביתרון חידודה ומרירותה, של האירוניה ה“מה־יפית”ית, של האירוניה “הלא־איכפת”ית בתור אמנות ספרותית, ובתור ביטוי של שלילה ומחאה ורעל נגדי, ושובר בצדן של התמימות הנפרזה, הרצינות העגומה וההתלהבות היתירה, שקורין לה: “התלהבות של עלגים”.

(ח) לצד האורות האלה של אירוניה חכמה, חריפה, עולה על מדרגת הגאוניות – נראו גם הצללים: האירוניה הגסה, חסרת הליטוש והעידון הקולטורי, השורטת, המתגנבת בהיחבא, המשחיתה את טעם הקהל, והמנוולת את פיה בהסבאת החן והנועם של צביעות, ובחילול כל קדושה, מרירות והתמרמרות בעלמא, לא מתוך רגש יושר עמוק וציווי המצפון ועוז הרוח, אלא מתוך התכבדות בקלון הזולת, החיטוט והניקור למצוא מומים, מתוך צרות עין וקנאה וקנוניה ותחרות, ומתוך “סמל הקנאה המקנה” של ניגוד מפלגות, סיעות ומעמדות. דומני שזהו מה שקרא העברי הקדמון בשם “הבוז לגאיונים”, – כנגד “לעג השאננים”, שרמז בו על מיני הסאַטירה והסרקזם. הסטיריקן, עם כל חריפותו, הוא נותש ונותץ, אבל איננו מבזה את זולתו. הגאוותן זורק מרה של בוז בזולתו, כשהוא משתמש בכלי נשק פגום של אירוניה. (הלמ"ד של “לגאיונים” נראית לי כיחס הקנין).

אירוניה ממין זה, ילידת הפלפול המעוקם, מיץ מררה של העצבים הנרגזים, פרודוקט־לוואי של מלחמת הקיום ורקבון הטבעיות והפשטות בהחיים האוויריים והתחבולתיים והקריקטוריים בגולה – היא דבר שלא בזמנו ושלא במקומו בתקופת התחיה ובמפעל הגאולה העצמית. חריפות זו היא הכשרה לעסקים שפיקולציוניים; תחבולותיות זו היא הכנה ליריד של התחרות, משחזת לאמצאות של פרקמטיות אי־ריאליות. עוקצין של אירוניה זו – בארצות שהגיעו מכבר לגמר הבניין שלהן ובמפלגות מדיניות, שכבר יש להן כוח מספיק, ותוקף ממשלתי, ומשטר ברזל, ורכוש כביר, ומסורות של הרבה דורות, יש בהם מועילים כשאור שבעיסה; אבל הם מזיקים לחלוטין, מוקדמים ומהרסים, כשהם מתפתחים בשיעור חסר פלס בארץ מתרקמת, מתחדשת ומתהווה. אופיו של התהליך הזה, מהותו וטבעו הפנימי, אינם סובלים את האירוניה, ובוודאי לא את האירוניה הזולה, המבטלת והמבזה. הם צריכים לפאתוס מתמיד, למעיין המתגבר של פאתוס, ולא ליאות אירונית רשלנית. ומכיוון שאי אפשר להחזיק בתמידות קבועה את מדרגת החום של פאתוס – הייתי אומר, שהם צריכים גם להומור, אבל עוד לשנים רבות – לא לאירוניה. ההומור הוא מצהיל, מבדח, מהנה, מפיג את העצבנות, מגרש את ה“מרה השחורה”, ממתיק את הדינים הקשים, מבהיר את העכירות ואת הכיהות; האירוניה, ביחוד הגרועה חסרת ניצוץ הגאוניות, היא ממררת, מדכאה, מכהה את המאור שביצירה; וכל העוויית פנים של ביטול מצד הלץ הדוקר, גורמת להעווייה כזו גם מצד המדינה; נמצא, הכל נעשים נעווי פנים ונעווי מוח ולב. וככה גם המפלגות השלימות. אפשר, שביטול ניגודי המפלגות והמעמדות הוא אוטופיה, הואיל שהניגודים אינם ניגודי אידיאולוגיה והשקפות עולם לבד, אלא גם ניגודי שותפויות של אינטרסים חומריים ממשיים. אפשר, שהשלום המוחלט הוא אוטופיה; אבל אירוניה בהיחסים ההדדיים בין המפלגות יכולה להיבטל על ידי התקדמות פסיכולוגיה של כבוד, ושל תרבות גבוהה.

סוף סוף הכל תלוי ברמת התרבות של הקהל ובטיב טעמו. כשאתה בא למסעדה, ומוצא מפיות שעל השולחנות – מלוכלכות, אל תאשים את בעל המסעדה, אלא את הקהל, שאיננו מוחה. “לאו עכברא גנב אלא חורא גנב”; למשל, ינסה מישהו להוציא לאור בלונדון את היומן הנאצי “דער פעלקישער ביאובאכטער” או “דער שטירמער” – הקהל האנגלי לא יסאב בו את ידיו, לוא גם יינתן לו חינם, לוא גם יוסיפו לו לכל גליון איזה פרוטות, – ולא משום שאין קורטוב של נגד־שמיות גם באנגליה, אלא משום גסות הסגנון וניוול הפה של העתונים הללו. ככה קרה בגרמניה עצמה ל“הסימפליציסימוס”. בנשוא נהרות הליברליזם והסוציאליזם דכיים, היתה אניית איבה זו שטה בראש השייטת הלוחמת כנגד המלכות הרשעה; והשיחה היתה מהלכת שם, שתותח הורג עשרה, מקלעה ענקית – מאה, ושנינה אירונית של ה“סימפליציסימוס” – אלף. אפילו בתקופה היותר אבטוקרטית של וילהלם השני, נפלו מיניסטרים “כעמיר מאחרי הקוצר” בבאבאריה: כשפגע בהם עתון זה, נזדעזעו ממקומם, אפילו בהקיסריות, אוילנבורג ופוטקמר. זאת היתה אירוניה דקה כנים של כנור, ובורגת כמרצע של פלדה! בשנים האחרונות נעשה נסיון להפוך את העתון הזה לבעל תשובה נאצי ופרחה לה האירוניה, ותחתה באה הבדחנות של שותי שכר מינכן; וחלף רוח האצילי, ופס חן השכרון, ולקחה הפריצות ההדיוטית את מקומה – ופנו אף הגרמנים, כנאצים בעצמם, עורף להכיעור הזה, לא משום שאינם מסכימים על מגמתו, אלא משום שפג טעמו, וריחו נמר, ואין שיור באירוניה, אלא החירוף והגידוף.

הצנזורה, שהממשלות האבטוקרטיות היו עושות בספרות ובעתונות – בטלה, הלואי שלא תשוב לעולם. היא היתה כבית האסורים למחשבות, אבל עכשיו נמסרה הצנזורה להציבור, והיא – לא בית האסורים, אלא בית ספר, שראש המורים שבו, או בית הדין – שראש השופטים שבו – צריך להיות הטעם המפותח והדק של קהל מנומסים רגילים בספרות ומבינים באמנות. מוסירה (דיסציפלינה) של בית מאסר היא יפה לפושעים; אבל מוסירה של בית ספר או של בית משפט היא נחוצה לעולם, כי “פטור בלא כלום” הוא החזרת העולם לתוהו; ודווקא במקומות, ששם יש חופש דפוס, במידה פחותה או יתירה, גדולה מידת האחריות על הקהל, להגן על ההוגן והכבוד, גם במקצוע האירוניה.

לפני כעשר שנים סודר ע"י הירחון “מרקור” בצרפת משאל כללי אל הסופרים: מה לעשות כדי לנקות את שדה הספרות והעתונות מן הבאושה של אירוניה חצופה ואי־כשרונית. הושבו תשובות שונות, ורואה אני מכולן את תשובתו של המבקר אלכסנדר בריסון. הוא השיב: “מציע אני לכל סופר אירוני לקרוא ולחזור ולקרוא את ספרי אנטול פרנס”. ככה – יקח לו כל סופר למופת את הנזכרים לעיל מטובי האירוניסטים העבריים בהיכל ספרותנו העתיקה והחדשה – שעליהם בוודאי יש להוסיף כמה וכמה; תניתי ושיירתי, כי לא ביבליוגרפיה אני כותב.

ירושלים, כסלו, התרצ"ה

---

אוריאל אקוסטה לגוצקוב

מאת

נחום סוקולוב

אוריאל אקוסטה לגוצקוב / נחום סוקולוב

זהו ממיני הפרצופים המיוחדים, שאין ביד כל חרש וחושב לצייר כתבניתם. “אוריאל אקוסטה” של גוצקוב – אין לכחד, שיש בו מן הנוֹהַ והגעגועים הליריים. אין לכחד, שפרקו נאה וטבעו מעודן; אבל אין זה יציר של גאותניות, מאושש וקיים כצור איתן. שרוי הוא בצער, אבל אין בו מן הענקיות הנלחמת בעצמה. לא הוציא אלינו גוצקוב את כל עומק טבעו ואת כל אמיתות אפיו של הגיבור הסובל, לא העמיק לפתח את הפיתוחים הדקים והחדים בקלסתר פניו של אדם המעלה, לא עשה אותו כעמוד של שיש בצורה בולטת, אך כגוף רופס, כחומר רך, חזון התוגה של המעונה הרוחני ניתן להכתב רק בידי גאון, או בידי – החיים בפשטותם ובפיכחותם, בלשונם הפשוטה, בלי שום המצאות, כשהם מראים לנו, בתמימות יתרה, בולטת ומבצבצת מכל פרט וקורט, על ידי עובדות, שאנו יכולים לקיימן בעדים, – את הניגוד האיום, ניגוד כל עולמים, בין “ההוא מרבנן” רצוני לומר: בין האדם, שיש בו שלימות גבוהה והוא מתעצם ועומד על דעתו בכל קשיות ערפו, לתשלום חפצו הנשגב, ובין “שוקא דגלדאי”, כלומר, בני דורו המקיפים אותו והזוחלים לרגליו ומטילים על דרכו כל מיני מעצור ומועקה לפי הבנתם הפעוטה ונסיונותיהם הננסיים.

עומק אסונו של השלם המעולה הזה הוא – דקות הרגשתו. הצער הטבעי השפוך עליו הוא – אי יכולתו להזדקק אל ציווי הנסיון היומי. נשמתו היא מפונקת יותר מדי, נאצלת ומזוככת ביותר, בתוך עולם שאין בו פינוק, אלא גסות. הוא מחטט ומנקר בתוך נפשו, בא בעקיפין, בטענות ובתביעות על עצמו, בתוך עולם רגיל באמונה קהה, שאין בה לא שאיפה ולא תקווה, לא רגש ולא מחשבה, לא ספק ולא יסורים פנימיים, אלא משטר. לפיכך – כל העולם כולו בנחת והוא בצער, הכל הולך ודש את ה“תבן שכבר נדוש”, כפתגם היינה, זה “אלפי אלפי שנים”, והוא אינו מוצא מנוח מפני המחשבות החדשות, המנקרות במוחו, כמקדח זה.

אוריאל אקוסטה הדמיוני, זה של גוצקוב, הוא “ממלל רברבן”; האמיתי, זה של הטבע, הרי הוא מתון מתון בכל תאוריו שהוא מתאר, בכל קוויו שהוא משרטט. המעונה שבמעונים הזה, שהקריב הכל בעד האמת שחשב לקנות: את הרכוש ואת הבית, את המשפחה ואת האהבה, את האושר ואת הכבוד. האיש הזה, שהסגיר את גופו להלקות ברצועות של עור – ואת כבודו לשימצה ביד אֶחיו עצמו ובשרו, אשר איש חסדם ומרים ראשם היה כל ימי חייהם ועתה השליכוהו כנצר נתעב, האיש הזה – כותב ביד רועדת, לנוכח המוות הממשמש לבוא, בצוואתו, ובווידויו האחרון את הדברים האלה:

“מודה אני, שאילו החרשתי מראש ואילו יכולתי לאשר ולקיים את הענינים כמו שהם בסדרו של עולם ולשקוט במכוני, אז היה לי הדבר לתועלת. כן צריכים לעשות כל אלה, שדעתם מעורבת עם הבריות, וזה מחסה ומעוז להם, שלא יוכל המון העם לפסוע על ראשיהם ולא יוכלו העריצים להדריך את מנוחתם. חוק עולם הוא: עמל כל אדם לתועלתו, לדכא אמת ולרמוס צדק ברגליו. אבל אחרי שהייתי פעם אחת אי זהיר וסמוי עין כל כך על ידי דמיון האמונה, עד שהיצגתי את כף רגלי על שדה המלחמה עם שוטני, עתה, למרות כל, טוב טוב לספות ברעה ובכבוד מלברוח ולהיכנע”.

בדברים האלה לא תמריא המליצה במרום, הגיבור אינו עומד כאן לפנינו “בעששית”, אלא בקומתו וצביונו, והוא מדבר כבן אדם פשוט: אולי לו היתה נפש איש אחר תחתיו, היה מרכין ראשו בלי בושה, ואולי טוב לאדם, כי ישא עול ויהיה כעבד נרצע, – אך אני איני יכול!

זוהי הבכייה העולמית, היאוש המוחלט; בעל כרחך אתה סובל, ובעל כרחך אתה נופל במלחמה עם שתקיפים ממך: אין אתה יכול לברוח, מפני שגזירה נגזרה עליך, לפי טבע נפשך, שאין אתה יכול לשנות – שתילחם! זהו מה שקראו היוונים הקדמונים בשם: “טראגידיא”!

הרבה יותר משאנו מוצאים תוכן זה בחזיונו הידוע של גוצקוב, אנו מוצאים אותו באקוסטה כמו שהוא, בתולדות חייו המסופרים על ידי עצמו, שיצאו בלשון אשכנזית במהדורה חדשה, שנסדרה ע"י אלפרד קלאאר.

האבטוביוגראפיה הקצרה, שכתב אקוסטה קודם ששלח ידו אל האקדוח לשים קץ לחייו, – מה גדולה היא בתמימותה, מה נאה וחסודה היא בכל תוויה וקוויה! לא רבים הם הדברים – ושקולים כנגד כרכים של ספרים וחזיונות גדולים, גם של ספרי היסטוריה. רואים אנו מבין השורות, במגילה קצרה זו, ביד מי נפל הגיבור. איש השם הזה. הרי זה אחד מן “המאורעות הישנים, העומדים בחידושם לעולם”: יחיד ברשות הרבים, יחיד חולק על רבים, והשלטון ביד הרבים והם “מקיימים את הפסק” כטוב בעיניהם. טופס המאורע הזה הוא לא רק היסטורי, אלא גם היסטורי שבהיסטוריים, רצוני: הוא לא רק קרה, אלא הוא גם מופת ותוכן תכניות למאורעות ממין זה. מכירים אנו את עקבות השפעת הכנסיה הקתולית והאינקוויזיציה על היהודים הפורטוגיזים. לא בהתבודדות ובפרישות מן העולם ישבו היהודים בפורטוגל, ולא בלי הניח עקבות גוונים ידועים עברו עליהם ימי הדור, שבו אנוסים היו להשתעבד למראית עין אל הדת החדשה. קורטוב של אינקוויזיציה התגנב לתוך היהדות בעצמה, ומשהתחילה היהדות להיות נראית בעיני מחזיקיה באספקלריית כנסיה ואמונה, אי אפשר היה שלא תתחולל רומנטיות הקנאות לפי נוסח ספרד.

ובכל פעם אנו רואים את היחיד – אולי לא היה אדם גדול כלל, אבל בעל נפש גדולה – חולק על הרבים, “תנא הוא ופליג”. הוא בין האנוסים בפורטוגאל, ואחיו שקועים כבר במ“ט שערי קתוליות, וגם הוא רוצה להאמין ושואף להרגיע את רוחו ולבטוח ולשמוח, אבל אינו יכול. הספק מנקר במוחו. הם, המתנועעים וקלי הדם, עוברים על פני הספק, מיישנים אותו, או קושרים אותו בעבותים, – הוא אינו יכול. הדבר בא לידי משבר. זוכר הוא את יהדותם של אבותיו, יהדות זו מושכתו בכל כוחו. הוא מתחדש ופורח בתחילה בבואו מארץ המאפליה לארץ האורה, אבל – לא עברו ימים מועטים, ועוד הפעם נראו על מצחו תלמים תלמים, וחריץ אחד עמוק מאד – קו של ספק חדש: צייר צייר לעצמו מתחילה יהדות אחרת. נראה לו, שיהדות זו של דינים היא צנומה ורזה, שדופה וריקה; לו, ש”היא, כשהיא לעצמה, טובה ונשגבה היא, אך מחזיקיה אינם מבינים אותה“, והדבר הזה – “לוחץ את לבבו במלקחיים”. לשם יהדותו זו עזב את הקתוליות העשירה והשלווה, את יהדותו זו נשא בקרב לבו, ועתה הוא רואה אותה חמרמרת וקמוטה בתוך הגיטו, והאנשים סותמים את החלונות ומגיפים את התריסים! דרך נקודה רוחנית זו עובר ה”מירידיאן" של הטראגדיה באמיתות האבטוביוגרפיה.

אוריאל אקוסטה, בלי כל אותן ההוספות, וגם בלי האסונות והפורעניות, שמצאוהו אחר כך באמת, כבר היה מעונה על ידי תקווה נכזבה זו לבדה – די הצורך להיעשות הוויה טרגית מסומנת. השאר הוא רק תולדה. אדם שאינו מוותר על דעתו היחידה, אדם, שמדקדק עם עצמו על פחות מחוט השערה, כשהוא נשבה בין הקתולים ואין לבו תמים עמהם, לא יעשה לעולם פשרה עם ההכרח, אך יעקור את עצמו מכל יחוסיו ומעמדו ושלוות ביתו, אפילו אם בזה יעקור חלק מלבו, וירחיק נדוד לארץ אחרת כדי שיוכל לחיות שם כרוחו; וכשהוא בא בניגוד חדש עם היהודים אין הוא נמלט ממזלו לבוא עוד הפעם בקשרי מלחמה עם הקרובים, הקרובים אליו ביותר. ומתחוללת מלחמה זו במשך חמש עשרה שנה, מתחוללת בתלאות וביסורים, במכאובות עמוקים ואנושים; משפחתו הקשורה בלבו בכל מוסרות האחווה הגזעית והלאומית, שהתחזקו באופן נשגב ואיום אז, בתקופת הרדיפות והנדודים, עוזבת אותו ומלעיבה בו, אחרי שכל נסיונותיה ל“החזירו למוטב” עלו בתוהו ואחרי שהיא, לפי מדרגת שכלה, צריכה לחשוב, שהוא ממרה את פיה בזדון; קהילתו, משאת נפשו, שבגללה עבר ארחות ימים וארצות רחוקות, מחרימתו ומנדתו, ולסוף – כשהוא נעשה הפקר לכל מי שרוצה לקנח בו את ידיו המלוכלכות וכשהוא מוטל בלי כוח, ביאוש, בסחרחורת ראש, בשממון רוח, אחרי כל עינויי הגוף והנפש, אז – כאשר כבר איננו, הוא מודיע באונס מה שדרשו ממנו להודיע, שהוא מבטל את דעותיו ושהוא מודה על פשעו, – אבל אחר כך שבה אליו רוחו, ואז, בלי יכולת לחיות עוד, אחרי העלבון, אחרי שניתקו כל חבליו עם החיים מסביב, אחרי שבטלה האפשרות להעמיד איזה יחס שיהיה בינו ובין תנאי החיים מסביב, – שם קץ.

האנשים האלה אנוסים הם למות בכדי להחזיר נשמות לפגרים מתים. לא כל אחד מהם מזיז את העולם קדימה, אבל כולם יחד במיתתם מזיזים את העולם קדימה. אין אנו יודעים, באיזו יהדות רצה אוריאל אקוסטה, ואין להראות באצבע: זאת וזאת פעלה מיתתו; אינו דומה בפעולה לג’ורדאנו ברונו או לגליליי, אבל דומה הוא אליהם בתכונתו. אקוסטה היה אחד מאותם האנשים, שאינם יכולים לחיות כשאין הסכם גמור בין דיעותיהם הפנימיות ובין מעשיהם, בין דעתם הפנימית ובין האמונה שהם מחזיקים בה. הם מתחבטים ונפצעים בתוך התהפוכות ודו-הפרצופין והסתירה שבין האידיאל הנכסף ובין המציאות הקיימת. לפיכך חייהם של אלו הם: מעוף אל האידיאל, כמעופה של צפורת הלילה אל השלהבת. לולא ההתנגשויות האלו, אולי גם ידוע לא ידענו, שיש רוח ומרחק גדול בין הנכסף ובין הקיים.

אלפרד קלאאר הוסיף על האבטוביוגרפיה “פירוש” גדול ועמוק. הוא נכנס עמוק עמוק לתוך הפסיכולוגיה של אקוסטה; בלי “אקדמות מלין” של פילוסופיה מייגעת, בחוש ספרותי מלא רוך ונועם, הוא מתאר את הנפש ההאמלטית של אקוסטה, את הנפש הענוגה, הצנועה, המפונקת, שיש עוז ותפארת בהוד מעופה, בהתלהבותה ובהתרוממותה, אבל ניכר בה, כמו שניכר חוט של צער על פני צעיר שעתיד למות בלא עתו, סימן של משבר הולך וקרב. קלאאר אינו מוצא באקוסטה מה שרמז גוצקוב: התעוררות נטיה חדשה אל הדת הנוצרית. אין כאן ריפורמה, אין כאן מחשבה קרה ומסויימת של אדם מן הישוב. אין כאן פעולה נראית ומעשה ממש, כמו שאין אלה אצל ברונו או אצל גליליי. יש יותר מזה: יש חפץ עז להודיע את כל הגות הלב, למחות כנגד מה שנראה מזוייף וכוזב גם אם הוא מקובל ומקודש. מן הנמנע היה להגיע אל חירות זו בקרב הדת הקתולית – ויברח! אדם כאקוסטה אינו בורח מן המקום, שהוא חושב אותו למקומו שלו. מן הקתולים ברח מפני שלא לו היו, מפני שיחוסו אליהם היה יחס חיצוני, מקרה, ובא המקרה האחר, שינוי המקום, ודחה את המקרה הראשון. כאן אין עוד הקו הטראגי מפני שבדברים חיצוניים אין טראגיקה. אבל מן היהודים לא יוכל אקוסטה לברוח, כמו שאין אדם יכול לברוח מעצמו. הבריחה מעצמו הרי היא המעשה הנורא, שעשה אקוסטה. אילו היה מתגעגע על הדת הקתולית, כי עתה היה כל מאורע זה “רצוא ושוב”: מאס באמונה הקתולית, חשב למצוא נאה הימנה, ונוכח לדעת, שאין נאה הימנה – והחזיר את גרושתו. אקוסטה אנוס היה למות לרגל ריבו עם היהדות, כי ריב זה היה חורבן כל נפשו ושבר כל מאווייו וגעגועיו.

מנומר הוא אוריאל אקוסטה בחזיונו של גוצקוב, מתייהד מתנצר, שואף קדימה ונסוג אחורנית, מתגעגע ומתאונן – כאן הוא כולו כעין הספיר, טהור ושקוף, דמות וצביון של אחד מבני העליה, יכולים לזחול בתוך הבּיצה, שמוכרחים להסתבך בהתנגשות מסוכנת עם הכוחות האיתנים של ההזייה, המנהג, והמשטר הצר. אוריאל אקוסטה כותב בווידויו: “הנני מטבעי ירא אלהים, ואני כל כך רך לב, עד שגם בשמעי אסון שקרה לאיש, איני יכול להבליג על עצבוני, ועיני מלמלאות דמעות”. אלה הם דברים נאמנים. אך האיש, שהוא מטבעו ירא אלהים, הוא מסוגל לסכן את נפשו ולהלחם על האופן, איך לעבוד את האלהים, ואך האיש, שלבו ער לכל אסון, אינו יכול להישמר מלבוא בסכסוך על כל צעד עם החיים וסדריהם.

הקוראים מתפעלים ומתרגשים מן הווידוי: “ממעמקים” של אוסקאר וויילד – זה ים הרעל והדמעות! לא נופל ממנו כלל הווידוי של אקוסטה…

---

"מיזררה" ליושקיביטש

מאת

נחום סוקולוב

על “MISERERE”

דראמה לירית מאת ש. יושקיביטש

שירה שובבה, חדשה, צוהלת – שירת החיים. זעזועי חשק ותאווה של גבר לעלמה, של עלמה לגבר, עידון ומתיקות של געגועי מין, התעוררות לחיבוק ונישוק וגיפוף, התרפקות ורפרופים עגומים, אבלות, וכמעט יאוש, מתוך לב קרוע ומורתח, כשאין “מטרה” זו מושגת, כשהבחור אינו רוצה או כשהריבה מסרבת; ולעומת זה – דיצה וחדווה, סילודים, ממש “זקוקין דנורא”, כש“הדבר” קרוב להתקיים.

בקיצור: סדר נשים – בכל מיני ההפלגות, ההפלאות, הגוזמאות, ההבאי והדמיון! והיכן? – ברחוב היהודים! ובמפלגה אחת של רחוב היהודים – במפלגת הפועלים! וזהו הדבר, שה“חזיון” “Miserere” מראה לנו.

כשהמסך עולה, מיד בתחילת המחזה, בתמונה הראשונה, אנו רואים את דירתה של האלמנה אטיל (הרוסים מטעימים את השם הזה מלעיל), מין מבוי משונה, ארוך מאד, וקלעים של יריעות חוצצים את אמצעיתו, – “אינטריער” שלא ראיתי כמוהו בין דירות היהודים באודיסה (מקום המחזה הוא באודיסה). ויושבת האלמנה אטיל, עגומה מחמת צער ודחקות, והבנות, זינקה, חווק’ה, מרים, כל אחת בזוית שלה, ומשלושת הבנים, עלי (אליהו), נחמן, מירון, כבר נמצא עלי, והוא עומד סמוך לאמו, מסתכל במנורה ומספר בלשון רכה ופיוטית, נוסח רומיאו, כמה הוא שקוע בהרגשת האהבה לנערה טינה. פשוט, סכנת נפשות! או טינה, או מיתותא!

וכל זה הוא מרצה לפני אמו, ועלובה זו, שפניה שחורים כשולי קדרה מדאגות פרנסה, היא רק מנענעת בראה ומוחה איזו מחאה חטופה כנגד הרצאה זו.

עלי זה הוא שאר בשר להפרצופים של ווידיקינד ב“התעוררות האביב”. בן י“ט שנה, וכובע שחוף קנה לו ושלם שני רובל וחמישים קופ', ורביד לצוארו קנה – כמובן, בשביל טינה, וכמובן, הוא מספר את כל זה במלים, שיש בהן רעננות ותמימות של בן י”ט שנה, שהמציא בפעם הראשונה את ההמצאה החדשה: “אהבה”.

ובכל קרן זווית של דירה זו – הכל רוצה להינשא. על הספה יושבת זינקה, נערה יגעה מעט מחמת מלאכה – אומללה! אוהבת את ליובקה, ודואגת ומפחדת, שמא יעזוב אותה ליובקה לנפשה. מין אחר של אהבה. אהבת נערה בוגרת, שאין בה עוד אותה התכלת הילדותית של עלי, אבל לא נופלת היא ממנו בהרגשה נוגה, נכאה. יש בה איזה ניגון “דולורוזו” יורד עד הנפש. מורגש, שאין זו אהבה בלבד, אלא זוהי המלחמה האחרונה בעד הקיום, מלחמת הנערה הבוגרת, היתומה, העניה, המרגשת, שיומה נוטה לערוב, שהנישואים הם תקוותה האחרונה. ובקרן זווית אחרת חוו’קה, ההיפך הגמור מבעלי ההזיה והצער האלה, בריה של צחוק ופטפוט, עם פנים יפות ושערות-של-זהב ארוכות, – בלורית מסוכנת מאד, שהיא מראה לנו כבר בתמונה הראשונה – שהיא מסרקתן, כלוריליי באגדת האשכנזים, ומצחקת, ומתלוצצת, ומשמיעה מלים של תאווה, כזוגים של פעמונים מקשקשים באופן משונה. לה “אחת היא”, מי ומה, באופן זה או באופן אחר. באקכאנטית שואפת בעזוז תאווה אל החיים – נערה שנתפתחה ונעשתה אפיקוראית…

רק בזווית שלישית אצל החלון יושבת ריבה אחרת, נוגה מאד, מכווצת כולה באיזה צער, שכמעט אין לו מלים; יושבת ומסתכלת כמטורפת. נראה, שהיא נושאת בקרבה איזה מכאוב. זוהי מרים. אין היא משתתפת בכל אלה. ליאות ותשישות של צעירה. פרח רך שכבר נבל. הסמל הזה אולי עלה לו ליושקיביטש יותר מכל, אבל – הוא סמל פתולוגי.

ועד שהמסך נופל מתוודע אלינו עוד “ריפריזינטאנט” אחד של משפחה זו – נחמן. אני לא ראיתי בהוויית הרחוב היהודי וטבעו ותהלוכותיו, שבמשפחה אחת, זה בצד זה, כמעט בתוך ד' אמות של חדר אחד, יהי בן אחד כעלי, שאין לו שום צורת יהודי, שום “בבואה דבבואה” של הטיפוס – לא בפניו, לא בבגדיו, לא בדרכי דיבורו והילוכו, וסמוך לו אחיו – מגדל פאות, ולובש טלית קטן, וציציותיו נגררות לו על גבי מכנסיו. אבל – לא ראיתי אינה ראייה! לעולם לא תתפוס את הסופר ה“מודרני” בקושיות מעולם הווה והנסיון! תהיה בעיניו כמין פשטן הדיוט, שאינו מבין רזין וסתרין דאורייתא סימבולית! מה איכפת לי, אם אין הדברים האלה נמצאים? הוא נמצא בכך – ודי! ואם אין די לך בזה, יאמר לך: זה הוא רמז – ושתוק!

ובכן יש גם טיפוס כזה, בכדי להשלים את הכל-בו של המשפחה, נחמן הוא יהודי צעיר, עסקן במצוות. כל מקום שיש הלווייה – שם הוא, לסייע, לסדר, לנחם; כל מקום שיש חתונה – גם שם הוא, לעזור ולאסוף את הקרואים וכו‘, וכו’. כל חייו מורכבים רק מיגיעות כאלו בעד אחרים: התפשטות האנוכיות, כניסה לתוך הרגשת צרכיהם של האחרים. נשמה זו היא מוקפת חומה של רעיונות אלה. מי שמדבר אל איש כזה דברים אחרים הוא כמדבר אל העצים ואל האבנים. אין הוא רוצה לשמוע ואין הוא יכול לשמוע. חזיון כזה אצל זקן הוא לפעמים מסקנה של כל ההתפתחות, של כל ההשקפות ושל כל נסיונות החיים. יש אנשים כאלה, והם קדושים. צריך להגיד, שיש כאלה בכל אומה ולשון, יקר יותר לראות פרצופים כאלה בין צעירים ממין זה. בחזיון שלפנינו כל הפרצוף הזה עושה רושם שחציו פתולוגי. מין טירוף אצילי ומעודן מאד, אבל טירוף. גם קשר פנימי אינו מורגש בין קלסתר זה ובין שאר קלסתרי החזיון. רצה יושקיביטש להראות, שיש במשפחה אחת טיפוסים שונים כל כך? רצה להציג לעומת אותה התאווה הקדחתנית של חוו’קה את הקדושה הנאצלת של נחמן? הרכבת היפכים עזים כאלה כדי לעורר על ידיהם פעולות חזקות, יותר שיש בה מן האמנות, שצריכה להיות נוחה ועדינה וצנועה, יש בה מן הסנסאציה הצעקנית.

ואם לא תש כוח זכרונך ואתה יכול לזכור את שבע הנפשות שבתמונה הראשונה, אתה בא מעט במבוכה בתמונה השניה, כשנוסף עוד, “מניין” חדש, עוד עשר נפשות: השכנות הני ואסתר, איזראל (ישראל) בנה של אסתר, הבנות מאניה, רוזקה, באסקה (בתיה), הצעירים סימון (שמעון) ואברם, נער קטן, שחוו’קה – אותה קליאופטרה שלנו מן התמונה הראשונה – מנשקת ומגפפת אותו בהתלהבות גדולה כל כך, עד שכמעט הדבר מעורר גיעול, מפני שגם מקצת מן המקצת היתה מספקת להראות לנו את היצר הרע, שהחוזה רצה להראות לנו (ולעולם כלל גדול הוא באמנות: לגלות רק טפח), – וגם טינה, זו טינה, תל-תלפיות של כל החזיון!

הלא כבר יודעים אתם, שעלי אוהב את טינה, ועוד מעט ותדעו, שגם ליובקה, – ליובקה זה, שזינקה בת אטיל, זו הבוגרת האומללה, אוהבת אותו כל כך, אוהב – לא אותה, את זינקה, אלא דוקא את טינה. אבל טינה אינה אוהבת שום איש. מהלכת היא מראשית החזיון ועד אחריתו כמין מוזרת-בלבנה, סהרורית גלגול אופליה ואמאליה, יופי אלילי של פסל וטהרה קרה של וויסטלית. “אל תגע בי”!. – ומפני שהיא אינה רוצה, הכל רוצים בה. ולוהטים אליה בכל להט האהבה רומיאו-עלי הצעיר, שאין לו הכוח אפילו לדבר אליה, וליובקה, הארי שבחבורת הפועלים – ארי שהיה נוהם מתוך קופה של בשר, ועכשיו כבקר הוא אוכל תבן. ואל נא תחשדוני במה שאין בי: בחוסר הבנת הדבר העיקרי, שעליו נוסד כל החזיון הזה! הרגשתיו מן הרגע הראשון ויודע אני את כל אותם הסודות וסודי הסודות של תגבורת חשק המין, שבאה בהכרח אחרי השבר והיאוש שבתנועת השחרור, של היציאה לתרבות רעה, כמו שאומרים בעלי המוסר, או ההתעסקות בה“אני”, בתור ריאקציה, אחרי היציאה בידים ריקניות מן הענינים של ציבור, כמו שאומרים הדיקדנטים.

יודעים אנו כולנו את הרגע ההוא של התפלספות על סוד המין והזיווג, שהקיפה את הצעירים ואת הצעירות בעלי אצילות הרוח, ואת מגיפת האהבה החפשית, ואת האגודות, ואת הנטיה לקרוא בספרים ממין זה, ואת כל הכיתות, שעסקו בכך בכל מיני התעסקות, פשט, רמז, דרש וסוד, ואת הפעולות וההשפעות, שהסתעפו מזה בין הפועלים, בין שיירי גיבורי החירות – במשך שנה שתי שנים, שלש שנים, – שהוא הוא התוכן הפנימי “המציץ מן החרכים” בחזיון הזה. אלא שאני אומר, שכל שליטתו של דבר זה היתה כל כך אי-טבעית, כל כך חטופה ועוברת, עד שלא היה סיפק בידה לברוא צורות, זולתי צללים מטושטשים. ובמה של תיאטרון עשוייה להציג לא צללים מטושטשים, אלא טיפוסים, ולא מאורעות מופלגים ואי מצויים, אלא מאורעות חיים – אפילו בתור דראמה לירית!

סובר אני, שבחיים עצמם יש דראמה וליריות די הצורך, ויגיעה מיותרת היא לחפש ולתור ולמצוא את אלה בצירופים משונים ובתוך סירים סבוכים של ענינים ותבניות ומאורעות, שבין לילה היו ובין לילה אבדו. דברים כאלה הם טובים לקינימטוגראף ולא לבמה אמנותית.

אולי אפשר היה בדוחק שבדוחק, להסכים, שריאקציה זו בין הפועלים בכלל, הקפיצה מתהום היגון והיאוש, אחרי התרוממות הנפש וההתרפקות וההתחבקות בשפרירי האידיאל של האנושיות והחירות, אל הקצה שכנגד: אל הפריצות השובבה ושכרון תאוות החיים – אולי אפשר היה, אומר אני, להסכים, שהדבר הזה בכללו, בערבוביה של מי שהיו לוחמים, באותה רשות הרבים, שבה כבר נימחו כל הצורות והטיפוסים, ורואה אתה את האדם רק מצד אחד, פרופיל –, יצוייר ביצירה חזיונית.

אבל יושקיביטש לא כן עשה. הוא כינס את כל תמונותיו במסגרת של משפחות, משפחות יהודיות. אין בכל החזיון הזה אפילו “גוי” אחד, אפילו “גוייה” אחת. ברור, שהוא רצה להראות גם את המיוחד שביהודים, רצה לצייר “ז’נר”, – וכלל זה יהא בידך: במקום שמציירים “ז’נר”, – לעולם לא תיפטר מלהיות מדייק בטיפוס ובכל גווניו המיוחדים, אפילו אם תנסה לשחרר את דמיונך מכל שיעבוד וזיקה ע“י שם העצם והתואר: דראמא לירית. ה”ז’נר" תובע את שלו!

וכיוון שהוא תובע את שלו – אם תאבה בו או תמאן – אתה מסתכל בדברים הנראים לעיניך על הבמה, ואתה שואל: האמנם אלה הם יהודים ויהודיות? האמנם כך הם מדברים, כך עושים, אפילו אם תנכה אותו הקיסוס שמסביב למעשים מצד השירה, שצריכה לגזם, ומצד הבמה, שהיא צריכה גם כן לתת לדברים בליטה מיוחדת? הנכיון הוא מובן; אבל – כלום ישתייר עוד איזה דבר?

השאיפה אל הזדווגות המינים נמשכת והולכת בתמונה השניה וסופגת את כל עולם העשייה שבחזיון זה. בוקר בהיר של יום קיץ. הנשים היהודיות, בעלות הבית, יוצאות מבתיהן, יושבות על ספסלים שלפני הבתים וסועדות שם עם בניהן ובנותיהן סעודות שחרית, או סתם יושבות ומשוחחות וסורגות פוזמקאות. הבנות והבנים באים אחר כך, הבנות – החל בזינקה וכלות בטינה, והבנים – החל בעלי וכלות באותו “קטן”, שחוו’קה כמעט חונקת אותו בחיבוק ולבוב. העניין האחד של שיחה – הזיווג, הדבר האחד שבשבילו מתקנאות הבנות זו בזו – החתן! אחת מן העלמות ממשפחה אחרת, איני זוכר עוד, אם היה שמה מאניה או רוזקה, באה ומבשרת בחדווה גדולה, שבקרוב תחוג חג חתונתה – ומיד מעמיד דבר זה כמעט “נחשול בים”. וזוכרת זינקה את געגועיה ואת דאגותיה, שמא יטלו ממנה את ליובקה, וחוו’קה מרמה את היצר הרע שלה ומחבקת את הנער הקטן; ועלי בא גם הוא חבוש כובעו, ששילם בעדו שני רובל וחמישים קופ', והרביד היפה על צווארו, והוא חולם בדבר טינה; ובאו שאר הצעירים, וחבילות קטנות בידיהם, עוברים לפני הבתים האלה וקוראים: “נא רובוטו, נא רובוטו” (לעבודה, לעבודה!), הולכים כנראה לבית החרושת, מפני שכבר נשמע קול המשרוקית, אבל – בדרך, – הלא יש כאן עלמות, כלות, חברות, קרובות, – יושבים ומשוחחים ומבקשים חן; ומחוץ לבמה נשמע קול נחמן החובש את הסוס, לא כדי להשתכר איזה פרוטות, שהמשפחה צריכה להן מאד, אלא כדי לסייע לאיזה אדם, לנסוע לאיזה הלוויית מת, או לאיזו חתונה; ובתוך מהומה זו של הבתולות העורגות ושל הבחורים, שבדרך עברם נהגו בהן דרך חיבה, נכנסת הבובה היפה, המדברת בקטעי מלים של איבסן, זו שהכל אוהבים אותה ושנים מהם – עד לשגעון, והיא בעצמה מרחפת בעולמות העליונים, אינה רוצה לחלל את קדושת אהבתה בתאוות המין, ועיניה נשואות למעלה לאיזו מטרה נאצלה, מפני שהחירות, שאחרים נלחמו בעדה ונפלו במלחמה, נשארה בקרב נפשה כנקודה קבועה במעמד קיים ונקפא ומאובן, ולפיכך היא נראית כפסל.

ובכן מתברר מעט הדבר. יושקיביטש רוצה להראות, שבחברה זו נתגברה תאוות החיים באופן בלתי מצוי. רוצה הוא לצלם את מצב הנפשות סמוך לירידה אחרי תנועת השחרור. אין ספק בדבר, שיש מקצת אמת בציור; אין גם ספק, שהאמת בשכל העיוני מחייבת, שאחרי הגבורה והנזירות והפרישות מן החיים, שעלו בתוהו ולא נוצחו, מוכרחת לבוא נטיה נפרזה אל החיים. אבל לכך לא היה יושקיביטש צריך להוציא את העם הרב הזה חוצץ. בכלל, אין זו תמונה, אלא פאנוראמה. אנשים יוצאים ובאים. נשים עולות ויורדות, והדבר, שאליו כיוון יושקיביטש, אינו מתגלה בהם כלל. במקום להעמיק את הנפשות היחידות העמקה פסיכולוגית, שטח החוזה את הדברים לרוחב ובהמון עם. כשאנו רוצים לתפוס את התוך, עולה בידינו רק דבר אחד בלבד; ליובקה, שהיה לוחם בעל מסירות נפש, מסור כולו אל תנועת החופש, אל העם, – אחרי שנתייאש ממלחמה זו, מצמצם את כל רגש הגאון, את כל כוח ההתמרמרות, את כל אומץ הרוח שלו באהבה עזה ממוות אל העלמה טינה; והוא עומד בקשרי מלחמה עם נפשו, מפני שהוא חייב לפי הבטחתו מכבר, לשאת את זינקה לאשה. יש כאן – לא דבר חדש, אלא אותה הטראגיקה, שהיא ישנה ונשארת לעולם בחידושה ושאדם נמצא בה כשאהבה לאשה לוקחת את כל נפשו, ולרגל חובתו ומעמדו ונימוסיו מצד זה או מצד אחר הוא אנוס לשאת אשה אחרת או לחיות עם אשה אחרת. זה הוא הרגע הדראמתי האחד. הדבר הנוסף על זה: שליובקה היה קודם לכן לוחם בשביל אידיאל אחר, ואחרי שנתפוצץ אידיאל זה לרסיסים היה נותן לאשה חילו, והלימוד המוסרי היוצא מזה, שכך היה סופם של רבים מבני אדם אלה וכו' וכו', – כל הדברים האלה אינם ממין האמנות של דראמה. להדראמה יש עסק לא בדברים שהיו, אלא בדברים הווים ומתרקמים. לעולם אין הדראמה האמיתית סובלת השקפה לאחור. דברים כאלה הם טובים לסיפור. בדראמה אתה יכול לצייר רק התאבקות בין שתי הרגשות בבת אחת, למשל: אילו היתה עוד עתה מתחוללת בקרב ליובקה המלחמה בין היסוד הריבולוציוני שבו ובין תאוות נפשו, בין שני אלה יחד ובין חובתו מצד אחר. מה שהיה אינו נכנס בחשבון הדראמה.

ואין אני קובל על יושקיביטש, שמיעט את דמותו היהודית של ליובקה. לא מיעט, מפני שלא ניתן לו שום דמות יהודית כלל. הרי זה אסימון שאין עליו צורה. יכול ליובקה להיות קאצאפּ, חוחול, לאטיש – כל מה שתרצו. כנראה, רצה יושקיביטש להראות, שמי שהיה לוחם זה הוא חפשי מכל הגדרים הקטנים והצורות הלאומיות הנפרדות. אדם – ודי! אפשר לומר: אדם וחוה, מפני שצד הנקבה בזוג זה, טינה, הרי היא סמל בלי צורה מפורשת. אבל אם לא רצה להראות מה שהוא מיוחד ליהודים, למה צימצם את כל החזיון במחנה ישראל? – ושאר הפרצופים – איזה ענין יש להם עם הנימוק הכללי – יאוש אחרי תנועת השחרור? זינקה יכולה היתה לאהוב את ליובקה, לפחד, שמא יעזוב אותה, ולדאוג ולהצטער, כמו שהיא אוהבת, מפחדת ודואגת ומצטערת, אפילו כשהשנים כתיקונן, בלי שום תנועת שיחרור ויאוש שבא אחריה; ויכול גם נחמן לרוץ לחתונות ולהלוויות, ואפילו חוו’קה יכולה להיות תאוונית ועגבנית ויצאנית בתור טיפוס, ועלי זה – זבוב פז הטס לתוך האש – אמנם כל עיקרו של דבר זה הוא רחוק, וכל הדיקלאמאציה בתמונה הראשונה היא חוץ לדרך הטבע, אבל אפשר גם לדבר כזה. יחס פנימי לאותו דבר, שיושקיביטש רוצה לתאר, אין לכל הבריות האלו ולכל המאורעות הצדדיים האלה.

אך אם אין אמנות, אומנות גדולה יש בתמונה השלישית. הפועלים היהודים יושבים במרתף ושותים יין. יושבים כיתות כיתות: ליובקה, סימון, איזראל פרץ, אברם, צאלקה (בצלאל), שייקה (ישעיהו), שלמה המשוגע, נחמן, לייזר ועוד צעירים אחרים. אחד מן המנגנים מנגן לפניהם בכינור נגינות יהודיות, זהו הצד היהודי האחד מכל “חתיכה” זו. אמן אינו צריך להשתמש בתחבולות קלות כאלה. אבל יושקיביטש אינו מבחין. התחבולה היא קלה מאד: מנגנים ניגונים יהודיים – והחזיון מתיהד. יש גם דיגושים יהודיים סאטיריים בדברים שיושקיביטש נותן בפי אחד מן הפועלים “מסטרא דריאקציה” כשהוא מתלוצץ על הלוחמים שהיו והמלחמה שהיתה ומביע את פיקחותו, כיצד הוא רוצה להשתכר ולחשוך ליום רע, לשאת אשה ולשכור דירה ולחיות כבעל הבית… שאר הדברים הם סתמיים, כמעט מילודראמה, אבל בלי שום ספק היא מושכת את עיני הרואים ולוכדת את לבם בחבלי קסם.

הצורה המרכזית של חברת “נפילים” זו היא ליובקה. גיבור בגילופין. עיקבות-רוח יתרה, זיו איקונין של מי שהיה גדול, של מי שהכל היו נכנעים לו, של יתרון כוח הגוף ושל טבע אדונים, שנמצא גם בין אותם הנלחמים כנגד כל אדנות, אבל – שברי כלי; הגיע עד מדרגת הביטול מתוך זעם כבוש ואינו רוצה לדבר ולשמוע עוד אפילו מלה אחת על אותם הדברים. מה שתוסס בו עוד הוא מתאמץ להטביע בתוך הכוס. אבל בתוך חורבה זו, תחת ערמת האפר, לוהטת שלהבת חדשה: אהבה שובבה אל טינה. אני רוצה כן, אני רוצה כן! כל הגבורה נכנסה לתוך אהבה זו. הוא ילך אליה, ואם לא תשמע לו, יאחז בידה וישברנה כשבר כלי חרס! ותוך כדי דיבור – עידון של חמימות ועריגת נפש – לא, לא יעשה לה רעה, אך יסתכל בה… והוא מדבר בקול רך ומזדעזע ובמתיקות של מנוחה, ושותה וחוזר ושותה, ויושב אצלו איזראל, נוקשה ומר – לא, הוא לא יחיה, אינו יכול לחיות, הוא נושא בקרבו אל כל מרירות הכעס בלי כוח, את כל יאוש המרידה, דבריו מחרידים כייללת כלבים זועפים. זוהי הצורה האחת בתמונה זו, שיש לה שרטוטי אמנות…

ובא החולם הצעיר והאומלל עלי, ויושב גם הוא בקרן זווית לשתות, והוא שומע את דברי ליובקה, ומשפיל את ראשו, וצר לו עד מוות והייתוש של איבוד עצמו לדעת מתחיל אז לנקר במוחו הרופס של תינוק זה, והאחרים – בין גמיעה לגמיעה, בין שיחה לשיחה, באותם הדיבורים הקטועים והזועפים, מצווים על המנגן לנגן, ומשתפכות הנגינות היהודיות הרכות והנוגות וטסות ההברות בתוך המרתף. תכסיס של קולות כמו מחדר אם בתוך סביבה זו של אנשים, שגלו מעל שולחן אביהם ושלמדו לשתות; ויש שהם מצפצפים בשפל קול ובגעגועים את הנגינות ואת המלות. ובין המסובים בכאן גוחן ולוחש שלמ’קה המשוגע, צורה טראגית, גורקי’אית, מגודל פרע נראה כחסר דעה – והוא נביא, וכשנוגע איזה דבר אל נימי נפשו הכמוסות הוא מדבר בקול עוז הולך וחזק. ודבר כזה מתרחש כשהחברה הלבנה והגסה: פרץ-אברם-צאלקה-שייקה משמיעים את לעגם ההידיוטי על כל שהיה יפה וזך ומעודן בתקופת ההתמרמרות וכשהם מתחילים לשבח את חשבונותיהם המעיים המלוכלכים והמזוהמים. אז מתלקח הניצוץ, ולשמ’קה המשוגע מתעורר וזורק מרה ומרעיש עולמות, ובני החברה אומרים להכותו ולגרשו, ואז קמים ליובקה וסימון ואיזראל, והם מתנפלים ומתחבטים, וניכר עוד הפעם, כי כאשר יגזור ליובקה – כן יהיה, והכת של ליצים משתתקת. אבל לעשות אין כוח, והולך איזראל למות, והולך ליובקה לכוף את טינה שתאהב אותו, ועלי הולך לבקש לו חבל להיתלות בה. אין עוד דבר זולת זה. כלו הקצין!

אין בתמונה זו שירה טהורה, אבל יש הרבה מן הפוליטיקה, הרבה ממה שמזעזע את העצבים ממה שמטריד את החושים, ממה שהוא בתוך עצמו קרוע ומרוסק, ולפיכך הוא קורע ומרסק את הנפש. תמונה זו היא היותר חזקה, היותר מחניקה ומעיקה, ויחד עם זה – היותר זמנית ומקומית. בזמן אחר ובמקום אחר לא תובן כלל.

אבל הטרגדיה עצמה, שכל עיקרה הוא רק – אהבתו של ליובקה אל טינה, מתנוונה והולכת. בתמונה הרביעית, בחדרה של לאה, אם טינה, מתרגשת הפגישה המכרעת בין ליובקה וטינה לבוא. וקודמים לפגישה זו ביקורים של סימון ושל עלי. עלי מחפש אותה, רוצה לראותה, והולך בפחי נפש. ה“גיבור” בא. אין אני קובל על הזרות שבתמונה זו מצד החיים היהודיים. האמנם כך באים אל אם יהודית? האמנם כך מדברים? האמנם שואלים אם יהודית, אם היא אם באמת, או רק אם על בחירה? ואם אפשר שאם יהודית לא תיכנס בעצמה בעובי הקורה, אלא תדון כלאחר יד בדברים כאלה, שהם נוגעים אל כבוד בתה, אל חייה ואל עתידותיה? וכלום קטעי תשובות כאלה, הנוסח האיבסני הידוע, הוא הוא גם סגנונה של אם יהודית במצב כזה? – איני קובל, מפני שאיני מודד את הדברים האלה באמת המידה של האמת שבחיים. בבחינת האמנות הטהורה היתה כאן לפני יושקיביטש אחת מן המלאכות המורגלות, אחד מן הסכסוכים הפשוטים בין אוהב עז ומתעקש, ואיום ונורא, ובין עלמה – שאינה יכולה לאהוב אהבה גשמית, מפני שאינה כלל “מעלמא הדין” וגיבור הוא האוהב, ויש רגעים, שבהם מתפרץ כוחו במשובה, והוא אוחז בכיסא ומנפצהו לרסיסים, ולאחר רגע הוא מבקש סליחה, כי לא ידע מה שהוא עושה, והוא כובש את עצמו, וברגע ההתמרמרות האחרונה הוא מודיע את החלטתו האחרונה: הוא ישא את זינקה לאשה. הוא יחוג עם זינקה את חג חתונתו, יצא עמה במחול לעיני טינה – והוא בורח כמו מפני תבערה.

אם יש דבר יהודי בחזיון זה – אולי הוא – התרה זו, אף על פי שמצד עצמה אינה חדשה כלל וגם כל אופן ההתאבקות הגדולה בתמונה זו אינה למעלה מן המדרגה הרגילה והבינונית שבבינוניות.

מה שבא אחרי תמונה זו הוא – פחות מכלום. עלי תלה את עצמו, נחמן מתעסק בהלוויית המת; חתונה תהיה, כמו שכבר שמענו בתמונה השניה, והשושבינים באים לבקש את זינקה, שתבוא גם היא אל החתונה. אבל היא שוכבת על פניה, ומדברים ומדברים אליה, והיא אינה קמה. פוקעת הסבלנות! לסוף היא קמה, אבל לא תלך, לא תלך בשום אופן. שרויה העלובה בצער! מתייראת היא, שמא יעזוב אותה ליובקה. הולכים השושבינים – וליובקה בא, חזר בתשובה, בא בלב ולב! הוא מנשק אותה ובלבו רצח. אבל סוף סוף אנו מרוצים. לוא רק לא ארכו הדברים כל כך!

ויורד המסך ועולה – והנה בית הקברות. צריך היה ללוות את איזראל, שכבר במרתף היין טעמנו את טעם מיתתו. וצריך להוסיף ולפתח את העשייה. אותה חוו’קה צריכה לחטוף לה זכר, ולחיזוק האפקט צריכה ה“התאבדות” למצוא מקום דוקא בין הקברים. ומרים העלובה והשתקנית, שראינו אותה בתמונה הראשונה נשקפת בעד החלון, תפושת צער אלם, צריכה לגמוא רעל ולהמית את עצמה. וכל זה צריך להיעשות בבית הקברות, ואחרי הרבה דיבורים, וגם בלוויית הקברנים והקבצנים הנהרגים, שמסיחים זה עם זה כאותם הקברנים של האמלט. השיחות (בין חוו’קה ודוד בר ובין מרים וטינה וסוניה) הן כל כך ארוכות, עד שיש לנו פנאי להסתכל במצבות ולראות, שעל אחת מהן כתוב: “ויהי בימי אחשורוש”, ועל אחת “עשרת בני המן”. וכי איזה לץ עשה זאת, או במקרה בחרו בכתב זה מתוך איזו מגילת אסתר?

בעיקר הענין כבר באנו לידי גמר. אלה, שצריכים היו למות מפני שכך גזר עליהם יושקיביטש, כבר מתו, כבר באו לקבר ישראל; הזיווג של ליובקה ושל זינקה נתקיים, ואפילו לחוו’קה אין לנו לדאוג עוד, שהרי פיטרנוה בדוד בר. ונשאר באמת מן הדראמה רק דבר אחד, שעדיין הוא מייחל להתקיימות, והוא – שליובקה ירקד עם זינקה לעיני טינה, כדי שתהיינה עיניה רואות וכלות. הנקמה!

זהו הנימוק האחד בעד התמונה השביעית, והיא האחרונה, רצוני לומר: הנימוק, שיש בקרב החזיון. אבל ליושקיביטש היה, כנראה, עוד נימוק אחד משלו, נימוק טכני, תיאטרלי. ידע יושקיביטש, שהדברים עד כאן – מקצתם מעציבים ומקצתם משעממים, ורצה ליתן גם “תבל בנעימה”, לקינוח סעודה – ונתן לנו את החתונה, את חתונתם של ליובקה וזינקה.

חתונה יהודית – זהו דבר מה בעד התיאטרון. אין כאן לא דראמה ולא ליריות, אבל יש מה לראות. ביחוד כשעושים את הדבר באופן תיאטרלי. הרי מנגנים – ינגנו ניגונים יהודיים! הרי בדחן – יבדח! הרי זקנות – תצאנה במחול של זקנות! הרי אבות זקנים (דיעדושקי) – ידברו נא כאבות זקנים! – וחוץ מזה, הלא נשאר עוד הרגע הטראגי, המחול לעיני טינה. וכאן יש כבר מקום להראות טיפוסים יהודיים, בגדים יהודיים, פאות נכריות, בגדי משי, רדידים מרוקמים!

ויושב ליובקה בראש והכלה אצלו, ופניו פני גיבור טראגי, כמעט אוריאל אקוסטה. אף מלה אחת אינו מוציא מפיו; הוא עושה כל מה שצריך, כמי שכפאו שד. והבית מלא אורה, חתונה! ומצייר לו החוזה דנן, כי בין היהודים הכל מסודר כמו בין מחנות צבא: חיל רגלי לבד, פרשים לבד. בקצה אחד – אגודה של אמות זקנות, באמצע גדוד של יהודים זקנים, כאותה מקהילת הזקנים ב“פויסט”, בירכתי הבית – המנגנים; ויוצאות הזקנות במחול, שהוא כמו רמז למחול, וכל הנאספים מוחאים כף. ולהגדיל את הבדיחה מכניסים גם את הפוליטיקה לחתונה זו, והזקנים העומדים באמצע מתלוצצים על אותן השטויות – שהיו האנשים הצעירים עושים, ואומרים: כך, כך הוא הסוף! צריך לשאת אשה ולהוליד בנים! וליובקה יושב, ופניו שחורים וכחולים. וכעבור רגעים אחדים – והנה התרגשות חדשה: הגבירים באים! כיוון שכבר יש שלום ושלוה, וכיוון שכבר חזרו אלה בתשובה, ובבתי חרושת עובדים ואין מתאוננים, יכולים ניימאן וליבוביטש ב“כובעות איסטוונא” שלהם עם נשיהן פרות הבשן, שעל כל אחת מהן יש חנות שלמה של אבנים טובות ומרגליות, לבוא ולהשתתף בשמחה זו. והם מברכים על הכוס, ומקצתם ניגשים אל ליובקה ומנשקים אותו, וכטוב לבו של ניימאן הוא מצווה לנגן, ואומר: ברוך השם, אשלם עשרה רובל, חמישה-עשר רובל, ברוך השם הכל, כעת שקט, ולייבוביטש מצווה גם הוא לנגן ומניע בדברו את זקנו הארוך, הצהוב והמחודד – וה“דיעדושקי” שמחים. שישו ושמחו! כבר נקבר איזראיל, ושלמ’קה הלא יצא מדעתו! וליובקה – זה ליובקה. פטיש כל הארץ – יושב כאן, בחינת מלך אסור ברהטים, עוטה פראק שחור ורביד לבן על צווארו, הוא נעשה בורז’ואי, ומסביב זקנים וזקנות, מרקדים בעיגול כאורח גוברין יהודאין.

אך הנה איזה המולה. הקול הלך מסוף האולם ועד סופו: טינה הופיעה! – צריך היה לקיים אותו רגע – ובכן נתקיים. קפץ ליובקה ממקומו כנשוך-נחש – ושוב ישב. ואחר-כך יצא במחול עם הכלה – וטינה רואה. ופתאום – והוא דוחף מעל פניו את הכלה וחוטף את טינה לרקד עמה את ה“וואלס המשוגע”. בהלה מסביב! זינקה צועקת ומתעלפת, הזקנים והזקנות, הגבירים והגבירות נדהמים, מקיפים את הכלה, מצפים – וליובקה מרקד. כל היאוש, כל היסורים צריכים להיות ברקידה זו. הוא מדבר: עוד רגע אחד בעד כל החיים! – אבל הוא מנצח את עצמו, מניח את טינה ושב אל זינקה. זה היה הרגע האחרון – חותם החזון.

אמרו לי כי זה היה מאורע בעולם-התיאטרון: חזיון יהודי של יושקיביטש; עדיין לא נדפס, יודפס במאסף גדול בקרוב; עדיין לא הוצג בשום מקום זולתי בתיאטרון האמנותי המוסקובי המפורסם בכל העולם. הרי נתתי לפניכם מה שראיתי. יש כאן בלי ספק, חומר מרובה, אבל אין שום גוון יהודי. במיעוטם (למשל, החתונה) גוון בּנגלי יהודי מגוזם ערבוביה של צבעים וקולות, בקיצור: תיאטרון.

מסופקני אם בכלל יכול אדם שאינו יהודי על-פי חינוכו, לכתוב דראמה יהודית. ואם אפשר לכתוב אותה בלשון זרה. מסופקני, חוץ מזה, אם כל אותו ענין: אותם י"ב חודש, או שתי שנים, שהריאקציה בין הפועלים נראתה בדמות היצר-הרע, ראויים ומסוגלים הם להצטלם בדראמה, וכשנניח דבר זה באופן חיובי עוד יש לשאול: אם זה ענין יהודי? אם יש כאן – לא אומר: סימני לאומיות, שאולי אין צורך בהם, אבל על כל פנים סימני חיים מיוחדים, סימני איזה טיפוס שיהיה, איזה מין בפני עצמו?

ראו והביטו! בכדי לסמן את הגוון היהודי הוכרח יושקיביטש להושיב במרתף-היין את המנגן היהודי, ובתמונה השביעית נזקק לפתח את כל הדיקוראציה המגוונת וחציה – מגוחכת של חתונה יהודית. אלה הם דברים חיצוניים מדובקים אל החזיון. הרי זה “חוטם של שעווה” על צורת הפרצוף. מובן, שעל-ידי ניגונים יהודיים ועל-ידי ריקודים ובגדים יהודיים ומזמוטי חתן-כלה שבחתונה נקל להבליט מה שהוא טיפוסי ואופיי בחיי היהודים, אבל אין זו אמנות, אלא מלאכה בלבד. הטיפוסי והאופיי בחיי היהודים צריך להיות מאורג ומרוקם עם כל תכנו ועמקו של החזיון, ולא משוח על פניו כעין כחל וסרק צעקני באיזה מקומות. צריך לדלות את הטבע היהודי מן המעמקים – ודבר זה לא עלה בידי יושקיביטש, מפני שבנה את בנינו על חול. יש לפעמים, שהסערה מתללת תילים של חול בצורות שונות, ויש שהצורות האלו מתמידות איזה זמן, אבל אין זה בנין, אלא תילול מקרי. כן יש גם שהסערה עושה גלים בים והגל נראה לך בתבנית הר, אבל אין זה הר. ליצירת הר דרושים אלפי דורות, אפילו לבנין דרוש זמן ארוך, והדבר הזה, שיושקיביטש בנה עליו, היה קדחת עוברת, קיקיונית.

אני מאמין, שיבוא יום, שבו אפשר יהיה לכתוב דראמה מחיי הפועלים היהודים, דראמה יהודית באמת, שבה יהיו הפועלים ניכרים כיהודים על כל פנים באותה מידה, שהפועלים הרוסים הם ניכרים כרוסים או האשכנזים כאשכנזים, אם הם מסכימים בעיון לפי שיטתם על הלאומיות או לא. יכולת זו תהיה כשתקום לנו מפלגת פועלים יהודים גדולה, לא בתור סניף לאחרים, אלא בתור מפלגה בקרב העם היהודי. ומפלגה זו בוודאי לא תשקיע את דאגותיה בכוס וגם לא תהיה רצה בהתפעלות גדולה אחרי כל סינור של אשה, אפילו בתור ריאקציה. ידברו מה שידברו – אין זה מן הטבע היהודי, וטבע יהודי ישנו בפרוליטאריאט כמו שישנו בבורז’ואים, אף-על-פי שלרגעים הוא כמו מיטשטש ומתעלם. בחזיון שלפנינו אנו רואים בצורה חדשה כל מה שראינו מכבר בסיפורים וחזיונות “מסיטרא דטמיעה”. כל מה שהוא יהודי הוא ישן, ואם עוד לא עבר מן העולם הוא עובר מן העולם, וכל מה שהוא חדש פסק מלהיות יהודי. ה“דיעדושקים” וה“באבושקות” הם טיפוסיים. אבל בליובקה, ובטינה אין אפילו זכר ליהדות. אם נתקיים עוד איזה שריד טיפוסי, למשל נחמן, הרי זה בבחינת נותר במובן האתנולוגי, ויותר שהוא חלק מן החזיון, הוא נטפל אליו בתור “דבר-פלא”. הנשים הזקנות הן יהודיות, העלמות הצעירות, בין אלו שקצו בחייהן, כמרים, בין אלו הרוצות ליהנות מן העולם-הזה בלי הבחנה יתרה כחוו’קה, הלוא צריכים אנו רק להאמין בהן-צדקו של המחבר, שהן יהודיות. להלן: כשהקפיטאליסטים ניימאן וליבוביטש מופיעים על הבמה – הנה עולם יהודי עם כל המגוחך והמגוזם, הקאריקאטורה והשארז' הנהוגים מקדמת דנא בקומידיות הפולניות מימי פרידרו ואילך!

ובכן זוהי המגמה: טיפוסיים הם היהודים הזקנים והיהודים הקאפיטאליסטים – כל מה שהוא מצטמק ומתאבן וכל מה שהוא חשוך וריאקצוני – אבל מה שהוא צעיר וחפשי הוא מחוסר צורה יהודית, או כשהוא חוזר אל הזקנים – ליובקה בתור “חתן”! – הרי זו טראגיקה וריאקציה. ההשתחררות מוליכה, איפוא, אל ביטול הטיפוס, אל אפיסת ההבדל בין יהודי לגוי, במלות אחרות – אל ההתבוללות. מובן, שהנימוק של התבוללות זו אינו אותו הנימוק הפאטריוטי, או האנושי-הליבראלי של המתבוללים-הבורז’אים; הנימוק שבכאן הוא לקוח מן התורה הציבורית ומלחמת-המעמדות, אבל – לא רק המטרה, אלא גם הדרך אחת היא. מהו הצד הלקוי בהשקפת-עולמם של בעלי-הטמיעה? אין הם יכולים לצייר להם את השאיפה לאור, לדרור, למרחב בתור תנועה יהודית פנימית, כמו בכל אומה אחרת! אלא בתור תנועה מוציאה לחוץ, ולעולם הם תולים את כל הפרוגרס בההתדמות אל הגויים ואת כל הריאקציה – בההתמדה בצורה ובצביון יהודיים. בכל החזיונות ממין זה, לדוגמא בחזיון “מלכה שווארצנקופף” של גבריאלה זאפולסקה, מלכה בעצמה, הצורה המרכזית של החזיון, אחרי שנעשתה משכילה, יהדותה הטיפוסית מסתלקת. צורת-השקפה זו אנו רואים גם עתה, אף-על-פי שהנוסח נשתנה מעט. הפועל היהודי היה נלחם בעד חירותו, אבל עכשיו כבר הוא שותה וכבר הוא מוכשר לאבד עצמו לדעת בשביל ריבה, מפני שהיאוש גבר בו וכו' – הכל כמו הפועל האחר, אבל מה יש בו עוד? בודאי שיש בו גם תוכנות כלליות, כמו שיש בכולנו תכונות כלליות. אבל אם בא אמן ובונה כרך גדול כזה של חזיון עם כל כך הרבה תמונות והוא בורא נפשות ומאסף על הבמה עם רב וכולם מן היהודים, – הלא צריך הוא להראות את הדבר היהודי המיוחד שבפועלים. עיקר זה חסר בחזיון שלפנינו, וההרכבות והסממנים, שנתן יושקיביטש במקום עיקר זה, אינם מספיקים, מפני שבהם יתירה מידת המלאכה המיכאנית על הפסיכולוגיה הפנימית. הדראמה של הפועלים היהודים עדיין לא נכתבה.

---

אליזה אורז'שקובה

מאת

נחום סוקולוב

המהומות והזעזועים הריבולוציוניים מחוללים לא רק מעשים חדשים אלא גם בריות חדשות ממינים שונים. יש מהן שזורחות ונוצצות פתאום, כזריחתן כך שקיעתן – כמיטיאורים הללו, “ויהי אור ויהי חושך, רגע אחד”. ויש שהן הולכות הלוך ואור וקובעות כגלגל חמה. “כף הקלע” הזאת, אשר בה תיקלע החברה בימי המהפכות והתמורות המדיניות, מגדעת את בריחי הברזל, מנתקת את המסורות, מנפצת את האזיקים ואת החרצובות, מוציאה מן המאסר הרבה כשרונות כבושים וחנוקים ונותנת להם חופש, תאווה, עזות וחייל. השריפות האלה מפזרות את האש בניצוצות לאין מספר, שמאחיזים את האור בהרבה מוחות ובהרבה לבבות.

רעש אדמת פולין בשנת 1864 לא היה גדול: זרמיו התפשטו רק על פני אותם גידי המתכת החברותית, שהיו מוכשרים לקבל את הניצוץ החשמלי. אבל גם ריבולוציה עלובה זו לא הלכה ערירית, גם היא הקימה דור של מתקנים ומתקנות. בתוך הסוג האחרון הזה הצטיינה אליזה אורז’שקובה. במשך זמן קצר יצא לאשה זו שם כשם אשה נביאה, נושאת דגל הדעת והחירות. איככה נהיה הדבר הזה? – כדי להבין אותו היטב יש לשים לב אל תכונת הקולטורה הפולנית בעת ההיא.

אליזה אורז’שקובה, לבית אביה פאוולובסקה, נולדה בשנת 1842 בכפר, שהיה אחוזת הוריה בגליל ובפלך הורודנא. הפאוולובסקים, כפי שמספרים לנו, לא נימנו בין הבריונים הגאים, אך נחשבו בתוך ה“שליאכטה” החזקה כראי מוצק, הבריאה הענוותנית והעובדת. ראייה לדבר אין לי, אבל לבי אומר לי, שפאוולובסקי, אביה של אליזה, היה נוהג טובת עין בשכניו היהודים. יודעים אנו הרבה שליאכצ’יצ’ים כאלה. האחוזה לא היתה גדולה, וכדי לפרנס את המשפחה כהוגן, לשלוח את הבנים לאסכולות לווארשא ולנהוג את הבית בכבוד – צריך היה לעבוד הרבה. אי אפשר היה לטייל בפאריז ולכלכל אחוזה במילקובשטשיזנה שבליטא. לא היה איפוא, יסוד לאותם התעתועים ומשפחי ההבל של מנהג אצילי פולין שהיו מואסים במלאכה ובעסקים, בתוך הגלגלים וההיקפים, שבהם היתה ריבה זו מתחנכת בילדותה. גם החיים הלאומיים הפולנים היו שם מסומנים ומצויינים בתכונה מיוחדת: במסירות נפש גדולה הרבה יותר מבפולין עצמה. הימים ימי ניקולאי הראשון: ריסוס ליטא פסע פסיעות גסות, הערים פשטו את צורתן הפולנית והתחילה האצטומכה טוחנת גם את העם שבכפרים. הלאומיות הפולנית התקיימה בעיקרה בתוך ה“שליאכטה” לא לרגל פוליטיקה והכרה לאומית של עכשיו, אלא, פשוט, “מילי דאבות”!, השליאכטה, אפילו הספיח והשחיס שבה, מכרת את מולדתה, מתגאה בזקניה, מקשטת את הבתים בתמונותיהם, מספרת על דבר גבורותיהם וכו'. ה“שליאכצי’ץ” שבליטא הוא מרוחק מעט מן המרכזים: מווארשא, מקראקא. אבל יש סילונות הולכים אליו בעומק. לפיכך נעשית גם הרגשתו הלאומית עמוקה יותר.

וכמובן, שלח פאוולובסקי את בתו לאסכולות שבווארשא, וכמובן, לא לאסכולות הרוסיות, שכמעט לא היו עדיין במציאות, אלא לאסכולה פולנית שביד הנזירות ה“סאקראמנטיות”. היא נתחנכה אצל הנזירות ה“סאקראמנטיות”! אמנם יש לכהונה הקתולית זכויות מרובות והשפעה עצומה בכל ארצות אירופה, אבל אין מקום, ששם היא חודרת כל כך עמוק לחיי האדם כבפולין. החשובים שברגעי חיי האדם ועניניו הם זקוקים לה: היא המקבלת והמכניסה את התינוק שנולד אל תוך החברה – ע“י הטבילה; היא היוצרת והמחנכת את נשמתו בבית הספר ע”י לימוד הדת, שהוא חובה; היא הנותנת רשות לייסד משפחה ע“י נשואין; היא משעבדת וכובשת ע”י מיאון הפרדת הזיווג; היא המשפעת והמדרכת ע“י חובת ההתוודות, ע”י במת ההטפה, ע"י השפעות ויחוסים גלויים ושאינם גלויים. ואין היא מוציאה את האדם מידיה אף לאחר מותו. אין שום משטר של חול יכול להתחרות עם ממשלה זו.

ובתולה הגונה, שלומדת אצל ה“סאקראמנטיות”, הולכת אחרי צו מרגע קומה בבוקר עד שכבה בערב, כורעת ומתפללת, סועדת עם החברות, לומדת את השיעורים ושוב כורעת ומתפללת, ושוב לומדת. וכשהיא מטיילת היא יוצאת עם הכנופיה, והנזירות כקאקי חיורי לפניהן, והכל קצוב ומדוד, כל תנועה וכל שיחה, הכל בדרך ארץ ביראה, בצניעות, – באותה צניעות, שתחת מסכתה הדקה יש לפעמים תהום של תאוות, אבל לעינים, לאזנים, הכל צריך להיות צח, אט, הס. “בתולה מבית הגון” צריכה לזכור בכל רגע, שהיא קתולית, שהיא פולנית, שהיא “שליאכצ’אנקה”. וכי זכרה אליזה פאוולובסקה את כל העיקרים האלה? וכי שם אצל ה“סאקראמנטיות”, בתוך הצלבים והמזבחות, בחדרים הלבנים, מבעד לסריגי החלונות הגבוהים עם היריעות והסדינים המצויירים והצורות המרוקמות, מקום שם ה“אחיות” נכנסות ויוצאות בחשאי וידיהן כפופות על לבן והמחרוזת תלויה להן מצידן, – וכי שם כבר עלו על לבה של אליזה הרהורים אחרים?

היא שבה לבית אביה מן ה“סאקראמנטיות”, בוודאי עם תעודה טובה. היתה בווארשא. למדה, בת שליאכצ’יץ – ובא איש ששמו אורז’שקה, מן הפולנים הליטאים, התוודע אהב, “ביקש את היד” כנהוג, וגם ניתנה לו. כל הזיווג הזה היה טעות קצרה ולא נשאר ממנו אלא השם: אורז’שקובה – ולא יותר. לא בעל ולא בנים. מן העת ההיא נשתקעה אליזה אורז’שקובה כולה בספרות. לאחר הרבה שנים נישאה בפעם שניה לאיש, אבל הדבר הזה לא השפיע עליה במאומה. הבית היה ביתה שלה, נווה עבודה, מעין מרכז רוחני לפולנים שבליטא. היא לא היתה אשה לבעל, אלא אשה כאחת הסיבילות; היא לא היתה אם לבנים, אלא לעמה.

היא נולדה, כאמור, בשנת 1842 ובשנת 1860 כבר שבה מווארשא, מן ה“סאקראמנטיות”, וכבר הספיקה להיפטר מן הנשואין ומן הגירושין ודעתה היתה פנויה עד שנת 1868, היא השנה, שבה יצא ספורה הראשון “האהבה האחרונה”. במשך הזמן הזה, 1862–64, היתה אותה המסה של מרידה בפולין, שהטביעה את חותמה על כל התקופה ההיא. אחרי הקץ המעציב של המרידה התחילה פולין החושבת מפשפשת במעשיה – ונרתעה לאחור מן הרומנטיקה הפטריוטית, שהיתה מחבבת את מידת הגבורה, חולמת על נצחונות וניתלית באילנות הגדולים של רברבי ימי הבינים שלה, ותט אל הדברים של ממש, שיש לבנות, לקבץ על יד, לצרף פרוטה לפרוטה על ידי עסק במסחר, לברוא חרושת מעשה, שלא היתה עוד בארץ, לרומם את האיכרים מאשפות, לקרב את היהודים ולעשותם לאזרחים (איש לא חלם עוד אז על ביטול וטחינה), לפתח ולעצב מפלגה עירונית, בינונית, שהיתה בפולין קטנה מאד; סוף דבר: למלא את פגימותיה של האומה ע"י עבודה מסודרת, איטית, יסודית. כת של סופרים, שהתחילה מטפת תורה חדשה זו, נקראה בשם “אנשי הממש” (פוזיטיביים") ורוב מניינה היה מאלה שהשלימו את לימודם באוניברסיטה הווארשאית של הימים ההם, שעליה היתה עוד רוח פולין שורה.

היסוד הפילוסופי של כת זו היתה השיטה הפוזיטיבית של אוגוסט קונט. וגם השפעתו של טין בספריו על ההגיון והבקורת היתה חזקה מאד. כנגד בעלי המסורת, שידם היתה תקיפה מאד בפולין, יצאו אלה אנשי הממש בתורתם, שאין הזמנים שווים ולא מה שהיה טוב בדורות שעברו טוב היה גם לנו. בפולין היתה מכבר יד בעלי הדמיון, היופי והחזיון על העליונה – כנגדם דרשו ה“פוזיטיביים” לעסוק בחשבונו של עולם, להמעיט את ההתעסקות בשירים, בתיאטראות, ביופי וכו' ולהרבות את העסק במדעים ובמלאכות. הפולנים הזקנים, הרומנטיקים, היו מתרפקים על זמירותיהם ועל תקוותיהם על הרוגי מלכות שלהם, על “פרשת קרבנות” שלהם שהיא באמת פרק של הוד ואימה. אבל אחרי שמסת המרידה אך העמיקה והרחיבה את פצעיהם באו הצעירים ואמרו: די לדמיונות כאלה, שהם יפים מאד, אבל לא ניתנו להתקיים. חייבים אנו לרפא את הריסותינו, ואז כשיבואו ימים טובים, נוכל גם להגיע אל המטרה. סוויינטוחובסקי, פרוס, חמילניצקי וויסליצקי עמדו אז בראש הכת הזו. בתוך המחנה נמצאו גם מאחינו היהודים מחניכי ה- Szkola Glowna יוסף קירשרוט שיסד אחר כך מקצוע מיוחד בעניני הכלכלה והיה מעין שולצה דיליץ' הפולני, יוליאן שיינמאן, שהיה עורך העתון “Niwa” במשך זמן ידוע עד שהתמכר לאומנות הסניגוריה, אלכסנדר קרויזהאאר, שהתחיל גם כן עם הנץ החמה של הספרות הפוזיטיבית והשתקע אחר כך בהיסטוריה, אדולף יעקב כהן, שהיה חבר לכל אלה וחכם משפטים מובהק וסופר מהיר, אבל בלי כשרון מקורי, ואחר כך התכנס בתחום הצר של היהדות הפולנית בנוסח ההתבוללות, ומייט, שהשתקע בהמשך הזמן בחקירות פעוטות ביוביבליוגרפיות.

הנקודה הראשונה, שמסביב לה התקבצו ה“מעשיים”, היה העיתון Przegląd Tygodniowy של ויסליצקי: אחר כך נוסף עליו גם העתון Niva ואחר הרבה שנים – העתון המפורסם של סוויינטוחובסקי Prawda. כמו בכל מלחמת חלוצים היה גם בשנים הראשונות של מלחמה זו השטן מרקד בין הקרניים. לא רק ביקרו, אלא גם חירפו, לא רק בעלי הדעת השלימה יצאו להורות דרך חדשה, אלא גם תלמידים שלא שימשו כל צרכם. הם יצאו לקראת נשק לחלל את כבוד הקלריקליות השלטת. אבל גם חירותם שלהם לא היתה עד מבוססת כל צרכה, ויש מהם שמיהרו לחזור בתשובה, או שהראו אחר כך (כסוויינטוכובסקי למשל), שאמנם אינם קליריקאליים, אבל הם יודעים, שכל הטוב נמצא ב“ברית החדשה” וכל הרע “בברית הישנה”, וגם יש מהם שבמקום להאמין בהכהנים התחילו מאמינים בקונט ובטין, וכשבאו חוקרים אחרים וחקרום נתמוטט מצבם. היה כאמור, הרבה, מן הפגה ומן הבוהל בתנועה זו, כמו שהטבע מחייב, אבל היה בה הרבה מן הטוב ומן הבריא. היא נלחמה עם חלוקת העם לכיתות שראויות לזכויות ושאינן ראויות עוד לזכויות, יצאה כנגד יהירות האצילים, כנגד שלטון רומי, ביקרה את שיטת הפטריוטים הפוליטיים, שהיתה סומכת אז על סיוע דיפלומטי מצד צרפת ואנגליה (פאלמרסטון), או על יכולת מרידה בחייל, זרקה סילון של מדעיות קרה וטהורה לתוך היורה הרותחת של פייטנות משכרת, והיא גם דיברה לטובת היהודים, כמובן וכנהוג בכל ארצות הגולה, לא מאהבה יתרה ליהודים, אלא מתוך צורך המדינה ומתוך שהדבר הזה היה חלק משיטת הרפואה המתונה והמודרגת, שבחרו בה בשביל ארצם אחרי הריסוק שנתרסקה.

ולא היתה נטיה חדשה זו גדולה בכמות בתוך הספרות! שנים שלשה גרגרים בראש אמיר! הזקנים חשבו את הצעירים האלה כמחוצפים ומבלי עולם והמלחמה היתה קשה. אבל בחיים ניצחה נטיה זו. אחרי כשלון הפטריוטיות הגיבורית והדיפלומטית צריכה היתה היניקה מן המעיין הזה לפסוק והתחילה העבודה, שקראו לה “עבודת היסוד”. האנשים ששרו לפנים את השירים על קוסצ’יושקו התחילו פותחים להם חנויות למכור סחורה, ואפילו פתיחת חנויות זו היתה בכוונה יתרה, על טהרת הקודש, כדי להציל את ארץ המולדת; וכמובן, חנויות שנפתחות כדי להציל את ארץ המולדת אינן מתקיימות. לא נתקיימו כל עסקי היחידים, אבל התנועה בכלל נתקיימה. והיה יהודי מומר, יהודה ליב המכונה ליאופולד קרונינברג, שנשא על שכמו כמעט את כל משא היצירה החדשה. הוא סלל את רוב מסילות הברזל, או יסד וסייע לייסד את רוב בתי הבנקים, נפח רוח חיים בכל ענפי המסחר וחרושת המעשה ויסד בכספו ובעמלו את בית לימוד המסחר הראשון בפולין. ונלווה אליו אחר כך עוד יהודי מומר, יאן גוטליב בלוך, בן בעל מלאכה יהודי מעיר ראדום, שהירבה לעשות ולייסד במקצוע יישובה של מדינה ותקנת השוק. וסוף סוף נעשתה הנטיה המעשית לנטיה כללית. ונעשו המעשיים פאטריוטים והפטריוטים מעשיים, והמעשיות בעצמה נעשתה גם היא למין רומנטיקה חדשה, כנהוג.

כל הדברים האלה היו מתרכזים ומצטמצמים בווארשא וכל מה שבא מרחוק היה רק כעין בת קול. ויכולים אנו לצייר בדמיוננו, מה היה הרושם, שעשו סיפוריה הראשנים של אליזה אורז’שקובה. “האהבה האחרונה” היא “מעשיה”, שאין בה כלום זולת רצון טוב. מעשה בבתולה שאהבה ושחזרה ואהבה – אורחא דמילתא! – ולסוף לא הביאה האהבה לידי כלום וצריכה היתה אותה אהבתנית לדאוג למחייתה ולעבוד. אמנות אין כאן. הציור הוא גס ועב. אבל יש כאן מוסר! הגדת-מוסר אינה סיפור אף אם מלובשת היא בלבוש איזה מעשה בדוי. מעין זה הוא גם הסיפור “מחיי ריאלי” ו“בכלוב” שהוציאה לאור בשנות 1869–70. גם אלה הם ספרי מוסר, קילוח דק של שמן זית זך. העובדה המתפתחת אינה נארגת כסדר. הקישורים אינם מתעבתים ומתפתלים יותר ויותר עד הסבך היותר מסובך כדי להיפתח אחר כך לאט לאט, כמו שהרכבת החומר והצורה האמנותית דורשת, אלא תיכף לאלתר; אתה רואה, שהאיש ה“ריאלי” תחילתו מגביה לעוף בדמיונות, ורואה אתה, שכל זה הוא “ברכה לבטלה”, שהוא עתיד לכרוע ולנפול תחת משט ההרפתקאות ולמצוא את קיומו אחר כך רק בעבודה. מלאכה זו עם כל תפר ותפר אתה רואה בספור “בכלוב”. יש בספור זה פתגמים וחצאי פתגמים מושכים את הלב. עלמה צעירה שואפת לצאת מן הכלוב – החוקים והמנהגים הקבועים בין כל הסובבים אותה עוצרים בעדה, היא אינה יכולה לנוע בלי התנגף בהם והיא שואפת לעבוד.

כל מה שאפשר היה להוציא מתוך סיפוריה הראשונים של אורז’שקובה הוא: רצון האשה לעבוד ולעמוד ברשות עצמה. אין זה השחרור המדיני של האשה, על פי הנוסח האחרון. תלמידת הנזירות ה“סאקראמנטיות”, הגרושה הצעירה הפולנית שישבה בכפר סמוך להורודנא, לא יכלה עוד להעלות על לבה שאלת האמנציפציה. כנראה היה שם הרבה מרשמי החיים והנסיונות העצמיים. את היסוד הסוביקטיבי הזה אנו מוצאים בארבעה ספורים שהוציאה לאור בשנת 1871: “ספר הזכרון של וואצלאבה” “הצדיקים” “במורשי לבב” ו“שיטה עליזה מעשים מעציבים”. בסיפורים האלה משתדלת אורז’שקובה לקרב את המאורעות אל האמת ככל האפשר, אבל הבניין האמנותי רועד ומתמוטט לרגל כובד משאם של המעשים האמתיים. “ספר הזכרון של וואצלאבה” הוא ספר זכרון של אשה צעירה, שהיתה בנערותה כיונה פותה עוגרת, מצפצפת מימרות שלמדה ומאמינה בכל. ואחר כך, כשהיה לה בטחונה למוקש, נפקחו עיניה והתחילה להתבונן בעין חודרת אל כל הנפשות הסובבות אותה ואל המטרה. היא מוצאת קורת רוח בחיים של עבודה. מטרה זו מאירה גם מתוך “הצדיקים” ומתוך “במורשי לבב”. והיא מתפתלת מעט בעיקולי מילודרמטיים בסיפורה האחרון. כל אלה היו סיפורים טיפוסיים של אשה כותבת בינונית: רוך, קטנות, השתפכות הנפש, הרבה מלים ומעט רעיונות, שיחה טובה, קלה אבל שיחה – כנשים הללו, שיושבות ומשוחחות ומספרות זו לזו.

כשאני עומד ותוהה על אשה זו אי אפשר לי למלט את לבי מן הספק: שמא כל מה שמדברים על כשרון טבעי ונטוע באדם מהורתו ולידתו הוא טעות. הרי אשה זו, הרי דברים שכתבה היא בעצמה בנעוריה – ואין אף ניצוץ של כשרון! מהיכן באה הגאוניות של אחרי כן? האמנות, שאין אף משהו ממנה בסיפוריה הראשונים, אי מזה באה בהמשך הזמן? האמנם דברים כאלה באים גם ע"י עבודה רבה בלי הכנה טבעית? קשה להסכים לפרודוכסון כזה, אבל בנוגע לאורז’שקובה הלא “מעשה שהיה כך היה”! כותבת אשה ששה שבעה סיפורים במשך שנים, לא באקראי בעלמא, אבל דרך כתיבה בעד הקהל כמי שספרות אומנותו, ואין בהם כלום. ומוסיפה לכתוב, וכבר יש ראשית כשרון, והולך הכשרון ומתפתח והולך ומשתכלל, ועולה ממדריגה למדריגה ממש כמדריגות הסולם ומגיע עד המדריגה היותר גבוהה!

הרי היא כותבת בשנת 1872 את “האדון גראבא” שלה ומוסיפה כותבת בשנת 1873 את “מארטא” ובשנת 1876 שני ספורים את “משפחת הברוכביטשים” ואת ה“הפוֹמפלינסקים” לפנינו כבר עומדת סופרת בעלת כשרון.

יש בכל הסיפורים האלה נטיה ידועה, אבל האומנם נכון הדבר, שכל נטיה, אפילו הטובה והנבחרת שבנטיות, היא סם המות ליופי, וממילא גם לאמנות? כן ולא! כן, כשאין הנטיה נבלעת כולה בתוך היצירה האמנותית; לא, כשהיצירה האמנותית, שנולדה על ידה, סופגתה ונקלטת בה, עד שלא נודע כי באה אל קרבה. רק מי שאינו יודע את קורות האמנות ואת הודאות-פיותיהם של האמנים עצמם יכול להכחיש, שיש גם לנטיה חלק גדול ביצירות אמנותיות ושהיא לפעמים אחד מן הגרעינים המפרים את דמיונו של האמן.

גם הסיפורים הנזכרים של אורז’שקובה הם נטיותיים מתחילתם ועד סופם, אבל אין הם חסרים גם מעלות אמנותיות וצריך לחשבם ולצרפם למקצוע היופי, אף על פי שיש בהם עוד פגם אחר, והוא – שהם היו דברים עומדים על הפרק, דברים שהזמן גרם, וזמניות זו היא בוודאי פוגמת.

כי פולין עמדה אז בין תקופה לתקופה, ומה שהשתדלה ה“אסכולה הפוזיטיבית” בווארשא לעשות בפובליציסטיקה שלה, במדעיוּת פופולארית שבה, בביקורת שלה, השתדלה אותה אשה בהורודנא לעשות בסיפוריה, בהבדל זה, שאנשי ה“אסכולה הפוזיטיבית” עשו קפיצות גדולות, ובמשך הקפיצות יש מהן שפרשו תיכף (פרוס) ויש שנחשבו בתחלה ספק כאן וספק כאן (סינקיביטש), וכנגדם אשה זו כתבה וכתבה סיפור אחר סיפור, בלי ליאות, בתחילה, כאמור, גם בלי כשרון, ואחר כך בכשרון מתגבר והולך, ולרוח אחת. ב“אדון גראבא” כבר היא יודעת וחוקרת את לבות בני האדם, כבר היא רואה מה שלא ראתה בסיפוריה הראשונים, כבר דעתה צלולה וכבר היא מצרפת את האותיות, שבהן אדם נברא, כלומר, כבר היא בקיאה בחכמת הנפש. הסיפור הזה ניתרגם לכמה לשונות, וביניהן גם לאשכנזית. ונדפס ב“נייע פרייע פרעססע”, בתקופה שהיה העתון הזה אוכל פולנים. כסיפורים הראשונים כן גם סיפור זה הוא תוכחה כנגד עצלות הגאיונים ופזרונם והלל גדול להעבודה, החשבון והחריצות.

אורז’שקובה מותחת גזר דין קשה, גזר דין של מיתת כרת על האצילים, אשר “יקוט כסלם ובית-עכביש מבטחם” (היא השתמשה לעיתים בלשון התנ"ך, שהיתה בקיאה בה), ואת התחיה הלאומית היא רואה רק מצד החריצות וההשתדלות, היגיעה והעמל. המקור שכל נשמותיה, נשמות יצירי דמיונה, נחצבות משם, הוא – השליאכטא הפולנית. היא מכוונת את טבעו וצורתו של כל דיוקן ומחלקת את האורות ואת הצללים, את האורות לאנשי העבודה, המתינות, החסכון, הזריזות, השכל הישר ואת הצללים לנפשות האיסטניסיות, התיאבוניות, החולניות, המנודנדות. בחלוקה זו יש “לשיטתה”, אבל על “לשיטתה” זו מתוח חוט של חן. היא כותבת עוד מוסר-השכל; ואמנם, אין סופרת זו פוסקת מלכתוב מוסר-השכל כל ימיה. אבל כבר יש פי שנים ברוחה: מוסר השכל וגם אמנות. וכשהיא כותבת את סיפורה השני: “מארטא”, היא מתארת שוב טיפוס של בת אצילים שנעשתה מורה ושמוצאת את תעודת חייה בעבודה זו, אבל פה כבר יש בציור האפיים פיתוחי חותם ברשמי קווים דקים מאד, כבר יש טביעת עין של אמן בסימנים מובהקים. האופק מתרחב וכשרון הטכניקה הספרותית נראה בשכלול יותר מקיף בשני הסיפורים האחרונים, שבהם כבר היא צופה מסוף העולם השליאכטאי ועד סופו.

בכל הסיפורים האלה נטושה מלחמה עצומה כנגד דעות, שהיה להן שלטון ושיש להן עדיין עתה שלטון גדול באומה הפולנית. גאוות המעמדות, פירוד המעמדות! אנחנו היהודים, עם גאונינו וגיבורינו, מיוחסינו והמון עמנו, סוף סוף אין אנו יודעים, במה יתגאה האדון הגדול על הקטן ממנו, האצילות, שמונה את יחוסה עד למעלה משש מאות שנים, על זו, שנאצלה בימי מלוך אוגוסט השני, החזק, בפולין, של אלה יחד – על השליאכטא הבינונית, של הבינונית – על הלבושה בגדי עדים של כולן יחד – על העירונים, על בעלי המלאכות, על האיכרים וכו', אנו חסרים את החוש הזה, ולפיכך אין הדבר בעינינו אלא שמועה. אבל להפולנים אין זו שמועה, אלא אחת משאלות החיים. כשהם רוצים לבנות את פרצותיהם ולמלא את חורבנם הם פוגעים במכשול של ממש זה. צריך לסלק את המחיצות ולבטל את התחומים כדי לחבר את האומה, והמחיצות והתחומים האלה מגינים על עצמם בכל כוחה של המסורת ובכל עריצותו של ההרגל, ולא עוד, אלא שגם בתורתם הלאומית הם מוצאים סמוכים לדבריהם, והמפלגות השליטות והתקיפות, אלו העומדות בראש, שעיקר שיטתן היא: כל חדש אסור, – רואות בכל שינוי גם בהשקפות הללו סכנה והפסד לכלל האומה. מפני שלפי דעתן ראשי האומה ומנהליה הם הם האצילים וחלילה לאומה לשנות פנים ככרום, ללבוש צורה ולפשוט צורה לפי העניין ולפי השעה הצריכה לכך; היא צריכה לעמוד בתכונתה ובטעמה הראשון בלי עירובי תחומין וערבוב צרות. הקולטורה הפולנית כמו שהיא, ביפייה ובדלותה, בעידונה הטרקליני ובדון-קישוטיריה שלה, בטוב טעמה האסתיטי ובמיעוט מדעיותה, בנועם הליכותיה, חן תנועותיה, ברוח השירה והציור ו… בחוסר חוש עממי חזק, רחב ואמיץ. כל קולטורה זו של “חצרות” היתה קולטורה שליאכצ’ייצ’ית עם היסטוריה נהדרה מן הדורות שעברו, עם תקופת הזהב של קאז’ימיר הגדול, עם פרקים מרהיבי עין של גבורה בלי בצע, עם סובייסקי שהציל את ווינא, ועם לגיונות, גם עם פרקים של התחלת חכמה מדינית, הוי, לאחר זמן. אבל סוף סוף אחר שנת 1864 נשברו הכלים האלה וצריך היה לברוא קולטורה חדשה עממית, מעורבת, מאחדת את המעמדות השונים. ממלאת את החסרונות; ועל דרך קולטורה חדשה זו עמדו המכשולים: הקנאות הרומית-קתולית, פינוק האצילים, שנאת המעמדות אלה לאלה, הבוז למסחר ולתעשיה, שיפלות האיכרים והמצב המשונה של היהודי, שיותר משהיה שנוא היה בזוי!

ונלחמו “הפוזיטיביים” בכל המכשולים האלה, ונלחמה באלה גם אורז’שקובה. אבל היתה באשה זו עוד סגולה אחת, שלא היתה בהם, השפופרת שהם היו מסתכלים בעדה, היתה השפופרת המדעית, הלאומית והכלכלית, אבל היא אורז’שקובה, היתה מסתכלת באספקלריה גדולה על כל הנעשה. שוב אין אנו יודעים מאין. שוב זהו אחד מסודות היצירה הרוחנית, שאשה זו, בת פאוולובסקי שהיה בעל אחוזה קטנה סמוכה להורודנא, תלמידת הנזירות ה“סאקראמנטיות” בווארשא ומחברת סיפורי המעשיות שאין הנפש היפה סובלתם, כשם שעלתה בסיפוריה שבתקופה שניה למדרגת כשרון, כך עלתה גם למדרגה אחרת: למדרגת אשה אוהבת אנושיות. אהבת האנושיות לא דרך אגב, לא בחינת “מהיכא תיתי”, “הרי אני אדם ולמה לא אאהב את בני האדם”, אלא אהבת האנושיות בתור נימוק עליון, בתור הרגשה קבועה, בתור שיטה שלטת על כל השיטות, בתור דבר שאינו “מדאורייתא”, אלא היא היא האורייתא, העיקר, שהכל טפל אצלו, – אהבה זו, שאליה עולים רק הנביאים ויחידי הסגולה שבדור, אהבה זו – עולמית, רחבה, מעין זו של ויקטור הוגו, מעין זו של טולסטוי, אהבה של דביקות, של חסידות, כמעט של תאווה, כמובן מאותן התאוות הנפשיות הרמות, הנאצלות מכל חומר, אהבה, שבכוחה אדם אוהב את המין האנושי כולו בלי הבדל ומיצר בצרתו, כאוהב זה, שלבו ורוחו ונפשו שקועים כולם באהבתו, התחילה נוצצת באשה גדולה זו בסיפוריה משנות השבעים והולכת הלוך ואור, הולך והתרחב.

וכן לא רק מתוך שיטת קונט וטין ולא רק בשביל תועלת מדינית, אלא בכוח האהבה האנושית היא הולכת לבקש את הנרדף. זהו יסוד, שאינו זז ממקומו, השיטות הללו נוצצות והללו נובלות; האהבה האנושית תתקיים כל זמן שהמין האנושי יתקיים, זוהי אמת המידה שביד אורז’שקובה, כשהיא ניגשת אל חזיונות החיים למוד אותם ולהעריכם. היא מבחנת בין הטוב והרע בין הישר והנלוז. אין לה אידיאלים של פינוק ושל צחצוח לעילא ולעילא, חצי גאון וחצי שגעון ממין ההרהורים היפים והמטורפים של פרז’יבישבסקי וכל בעלי הליקוי המשכרים בחריפותם ומפתים ביפיים העגבני המלבב: הטוב הוא טוב והרע הוא רע, אין ארטיסטיות מכפרת ואין גאוניות מחפה. העיקרים אינם ניסחים ממקומם אף כמלוא השערה. האדם הבהימי, הפוחז, המפזר לריק את יגיעו או את יגיע זולתו, המתמכר לתאוותו, הפוסע ברגל גאווה על ראשי אחרים, המתגאה, הגוזל את העני, הנדיב, הדבק במשפחתו, האוהב את ארץ מולדתו, המגן על החלקה הקטנה שלו, המפרנס את משפחתו ביגיעה, בכבוד, באמונה – הוא צדיק. כל אדם הוא מושבע ועומד על כך לעשות את חובתו לעצמו, למשפחתו, לארצו, ובאותה שעה – גם לכל המין האנושי. צריך לאהוב את הבריות! צריך לראות ולשים לב. כמה בני אדם סובלים צער ויסורים חלאים ופורעניות רק מתוך זדון ועריצות, אכזריות וקנאה. צריך להמעיט את הרע ולהרבות את הטוב. זוהי התכלית הכללית. זוהי תכלית הדתות, הסדרים, הנימוסים, העמים והממשלות! זו צריכה להיות המטרה! וכשהחיים אינם כך, כשיש בהם עוול ורשע, סחי וצרה, עוני ועיפוש, בערות ויסורים, – חובה להראות ולגלות כל אלה לבריות.

מטיפה היא אורז’שקובה לחירות, אבל לא רק לחירות חיצונית, אלא גם לפנימית. על פי רוב אנו חושבים, שכשאנו יכולים להחזיק בדעותינו הטובות בעינינו וגם להודיע אותן וכשאין הסרדיוט רשאי להיכנס לתוך ביתנו ולשים אותנו במאסר, כבר אנו בני חורין. באמת יותר משהאדם סובל מן העבדות, שזוקקת אותו מחוץ, הוא סובל מן העבדות, שהוא נושא בתוך נפשו. וגם אם נתיר את כל חרצובות העבדות החיצונית לא נהיה בני חורין כל זמן שכל רעיון מרעיונותינו וכל הרגשה מהרגשותינו תהיה קשורה בשלשלת העבדות. העם צריך להרבה דברים: לאדמה, לכוח, לאושר, אבל יותר מכל הוא צריך להכרת ערכו הפנימי ולחירותו הפנימית, אלילים ומשגיחים שונים דיכאוהו, אלה באמונה תפילה ואלה – בשבט. הוא היה להם – לא קהל אנשים, שיש להם זכות החיים ע“י עצמם ובשביל עצמם, אלא עדר שוורים לעבודה ופרות חולבות או עדר סוסי הבר, שחוטפים אותם מן השדה ורותמים אותם אל העגלות ואל המחרשות. וכל כך הסכין זה הגיבור העבד לשאת את הכבלים, עד שאינו יכול לשער בנפשו, איך יכול להתהלך ולנוע באין מעצור בלי נוגשים ומשגיחים. וחירות מעבדות זו דורשת אורז’שקובה. אין היא חודרת לתוך עמקי שאלות הרכוש והעבודה. אילו היו העשירים והעניים, החזקים והחלשים – אנשים כנפשה, לא היה מגיע הדבר להתקבצות הרכוש בידי היחידים ולהתרחבות העוני בהמון העם. עתה, כשקלקלה זו כבר קיימת יש לעמוד רק על היסודות: להרבות את הטוב ולהמעיט את הרע. אהבת כל הבריות וסליחה לכל, חיבור המין האנושי ע”י חבלי האחוה, שיווי גמור של האדם בזכויותיהם ובחובותיהם, ביעור וביטול של הצביעות, השנאה, הזדון, הגאווה והאכזריות, הרמת שאיפות החיים מן הדיוטה התחתונה של תאוות בשרים למרום מדרגת האידיאלים הגבוהים, המקיפים את כל העולם, הגנה ואפוטרופסות של חנינה וחיבה על כל מה שהוא קטן וחלש ואומלל וסובל, תביעת עלבונו של כל עשוק, בזוי ונעלב, – זוהי רוח החיה בחזיונות אורז’שקובה, ואהבת האנושיות, המונחת ביסוד כל אלה, התפתחה בה מעט מעט משעה שהתחילה לכתוב את סיפוריה הראשונים, התפילים בבחינת האמנות, עד שהגיעה להתגלמות כשרונה בסיפוריה מן “גראבא” ואילך ועד שהגיעה מאבנים טובות ומרגליות הללו ל“אבני שיש טהור”.

כי בתקופה שלישית, כבר אנו רואים את אורז’שקובה בכל מלוא התפתחותה, ותקופה זו מתחלת ב“אליה מקובר”, סיפור מחיי היהודים, שכתבה בשנת 1873. כל הסיפורים מחיי היהודים, שכתבה אורז’שקובה, לא נכתבו כדי להגן על היהודים בתור היותם נרדפים, אלא כדי להגן על כבוד היהודים בתור היותם בזויים. אם היהודי הוא מוגבל בזכויותיו או לא – לעולם הוא “מוֹשק”, לעולם הוא נבזה. הגיטו אינו המצאה פולנית ואין צורך לומר, שהאינקוויזיציה לא היתה המצאה פולנית. היו תקופות ידועות בפולין, שבהן היו היהודים ניהנים מכל הזכויות. אבל יש המצאה פולנית אחת ו-“מוֹשק” שמה. “מוֹשק” או השם הכולל “ז’ידק” הוא הוא הביטוי השלם של ההשקפה השוררת. יהי יהודי מה שיהיה, הרי הוא ז’ידק – פעוט, מגוחך. נעים להשתמש בו או לא נעים, פיקח הוא או שוטה – בכל האפנים עיקרו אינו משתנה. בפניו אומרים לו כך וכך, אבל שלא בפניו קוראים אותו בשם הזה. אין עושים גדרים ומחיצות. רואים אותו כראות מין אחר, מין בפני עצמו.

ונכנסה אורז’שקובה לתוך מקצוע זה ולא עמדה כרוב הסופרים הנוצרים בקצהו, במקום שיש יחוסים וענינים בין יהודים ונוצרים, אלא חדרה לתוך אמצעיתו, לנקודת התוך, ונכנסה לא כ“פריץ” זה שבא לחתונת יהודים או לבית יהודי לאכילת דגים בסעודת שבת, אלא בענווה, באימה ובדרך ארץ, ועל כל אלה – באותה האהבה האנושית, השורה על כל מחשבותיה והעוברת כחוט השני דרך כל חזיונותיה. אין בה מן האופטימיות היתרה ואין בה מן הסניגוריה התפלה: היא משתדלת להכיר את האדם הנקרא יהודי כמו שהיא משתדלת להכיר כל מין אדם. מסיפורה הראשון עד האחרון נראה, שאין דם הפולני בעיניה “סומק טפי” מדם היהודי. רואה היא בין היהודים נדיבות וכילות, חירות ועבדות, טהרה וטומאה, רוממות ושפילות, עושר וריש, עבודה ועצלות, ועומדת היא ובוחנת וחוקרת את המעלות ואת החסרונות האלה ברוחב בינתה, בלי שחוק וקלות ראש, בטעם האהבה והדביקות האנושית, בלי נשוא שמע-שווא ובלי התפתות אחרי שום משפט קדום, עם הרבה שגיאות קטנות, שהן כרוכות בהכרח אחרי כל סופר זר, אבל בלי קלקול אחד בזדון. מטפלת היא ב“אליה מקובר” כמו שהיא מטפלת ב“גראבא”: בבקשת האמת, בלי משוא פנים בלי רום עינים וגובה לבב, בחביבות של צדקנית גדולה, וכמו ב“גראבא” כן גם ב“מקובר” מושכתה אהבתה האנושית אל מגורי הריש והמסכנות, מקום שם התום מדוכא בידי הכוח, ושם היא פורשת כמלאך הרחמים את כנפיה הלבנות על הצדק הנרמס והיא מרימתו ורוחצתו מן הרפש ומנשקתו ומלבבתו… ובוכיה עליו.

וכאן אני עומד בתקופה, שבה כבר נעשתה הכרתי את אורז’שקובה יותר קרובה ובלתי אמצעית משהיתה מכבר.

אחרי “אליה מקובר” כתבה את חזיונה “סילבק שומר הקברים”, מלאכת מחשבת דקה ועמוקה עם פילוסופיה נוגה, משמימה, ואחר כך (בשנת 1878) כתבה את “מאיר אזופוביטש” שלה.

במקרה יכול אני להפיץ רצועת אור על עבודת אורז’שקובה בתקופה זו ולפתור על כל פנים חלק אחד מחידת התפתחותו של הכשרון הזה מן האין ועד תכלית השלמות.

מניח אני מה שיש עוד ב“מאיר אזופוביטש” מן המליצה וההשתפכות, הריטוריקה והאריכות היתירה. הרי אנו מוצאים ליקוי זה בכל הסיפורים מן הדור ההוא; הסופרת האנגלית, שאני חושב אותה דומה ביותר אל אורז’שקובה: ג’ורג' אליוט – האריכה עוד יותר. מניח אני גם מה שיש ב“מאיר אזופוביטש” מן התמימות בציור חיי היהודים במאה השבע עשרה בפולין, הרעיונות ודרכי הדיבור של “דור המאירים”, שהועברו בקפיצת הדרך לאחור אל הדור ההוא, השגיאות הקטנות בתיאור מנהגי היהודים וכו'. אבל אחרי ניכוי כל אלה עוד יישאר הרבה מאד ממה שצריך להפליא את הקורא המבין. הרי אשה פולנית זו מדברת על התלמוד והרמב“ם והזוהר, על הרבנים והקראים, על חוקי הדת והכוונות – מהיכן היא יודעת זאת? – היא קראה ועיינה במשך הרבה שנים בספרים רבים וחקרה ודרשה והציבה ציונים לעצמה, באמצעות מר ישראל צבי (הנריך) פלטין שהיה עורך ה”איזראיליטא" ובאמצעות מר אדולף יעקב כהן היתה מביאה לה ספרים שונים באשכנזית ובצרפתית על היהודים והיהדות. הרבה פעמים בידחה דעתנו על הדבר הזה. הרי כבר יש לה גרץ והיא מבקשת גם את כל ספרי גייגר. הרי כבר יש לה אלה, והיא מפצירה, שישלחו לה את כל תרגומי התלמוד הצרפתיים של הד“ר רבינוביץ יושבת אותה “גוייה” בהורודנא ולומדת ש”ס? רוצה להיסמך לרבנות! קוראת וקוראת ואינה יודעת שבעה. מבקשת זוהר בלשון צרפת! אין! על כל פנים איזה ספר שיהיה על הקבלה? אולי את ספרו של ד"ר יואל בלשון אשכנז? – טוב! – שלחו הלום את ספרו של יואל!

בידחה אלינו דעתנו. אבל דבר זה לא היה בדיחותא כלל. אשה זו, כפי שנוכחתי לדעת, היתה אבטודידאקטית זריזה. היא לא מצצה מן האצבע ולא כתבה דרך כתיבה בעלמא. היא היתה סופרת מהירה ופוריה וגם מרובת הצדדים, אבל – וזהו סוד הסופרים מרובי הצדדים – היא הרבתה לקרוא יותר משכתבה, והיא הכינה את עצמה לכל ענין בשים לב, בשקידה גדולה. חניכת ה“סאקראמנטיות” בווארשא מה יכולה היתה להעלות מבית תלמודה? דברים שצריכה היתה לשכוח! אבל היא היתה אשה עובדת! הנה נסקרים לפנינו כעת בסקירה אחת כל הדברים שבסיפוריה הראשונים על ערך העבודה. קיימה זו מה שכתוב באלה! האשה העובדת, הלומדת תמיד, מכל ספר מכל אדם, כדבורה זו, שמוצצת את ליח הפרחים. האשה הזוכה לחירות עצמית ולעמידה ברשות עצמה, – הרי זו אורז’שקובה. היא נתנה דוגמא לזה במקצוע העבודה הספרותית.

ויש לדבר זה עוד צד אחד: אולי סופרים אחרים מכינים את עצמם לענינים אחרים, אבל לענינים יהודיים מי פתי יכין עצמו? כלום הכין נימציביטש את עצמו ל“לייבא אי סיורא” שלו? מה יש כאן ללמוד? וכי גם זה הוא מקצוע ראוי לחקירה? ענינים חשובים! דברים עומדים ברומו של עולם! “ז’ידק”, “ראבין”, “תלמוד” – כל השומע יצחק.

ואמנם הירבו השליאכצי’צים לצחוק. כי “מאיר אזופוביטש” אינו כלל וכלל סיפור פולני-יהודי, אלא סיפור יהודי. אורז’שקובה נכנסת לפני ולפנים לתוך החיים היהודיים. היא רואה בתוך היהודים את המלחמה בין הישן ובין החדש, בין האורתודוכסיה וההשכלה, בין הקבלה והפילוסופיה, ועומדת היא כמובן, לימין החדש, ההשכלה, הפילוסופיה. מאיר אזופוביטש הוא “אוריאל אקוסטה” הפולני: גם הוא שואף לאור, לדעת, לחרות ומאליו מובן, שכמו בחזיונו של גוצקוב כן גם בזה של אורז’שקובה שואף הגיבור לחיבור והתקרבות אל העמים. אבל הריפורמה אינה באה מחוץ, כשיטת המתבוללים, אלא היא באה מבפנים. היחס אל החוץ הוא רק כלאחר יד. היסוד הוא – המסורת. לטודרוס (הטיפוס השלילי) יש מסורת של הזוהר, למאיר יש מסורת של “מורה נבוכים”. אמנם, לנו היהודים הלאומיים, אין “אוריאל אקוסטה” ו“מאיר אזופוביטש” יחד אומרים כלום. שניהם – צלמי-חזיון, שניהם תלויים באוויר. אם תהיה בינינו מלחמה אמיתית בין הדת והדעת – לא בתוך הגלות תהיה. חוץ מזה – דתנו אינו מעין אותן הדתות, שיש להן שלטון וכוח קליריאקאלי. ואותם הדברים היפים מחוץ, ש“אוריאל אקוסטה” מתפעל מהם, אינם יפים כלל. אבל יכולים אנו להבין את נקודת המעמד, שעליה עמדו המאירים בספרות “האשכנזים-הצעירים” של גוצקוב ובספרות אורז’שקובה. ואם המתבוללים של היום באים ושולחים את ידיהם הגסות לגעת ברקמה דקה ויפה זו – אין זו אלא עניות דעת.

כל הטיפוסים החיוביים של אורז’שקובה הם יהודים גמורים, לא זאטוטי בני ישראל, “פולאקי משה רבנו” וכל אותן הצורות המעורבות והמשונות, שיש בהן רק חיקוי פולני, אבל אין בהן מקוריות יהודית. היא אינה תובעת את עלבונם של היהודים המשומדים ושל, “ערב-שמד”, אינה משתתפת בצערם כשאין מקבלים אותם לאיזה חברה של פולנים אמיתיים ואינה סומכת גאולתם לתפילת האהבה האנושית. אין דבר זה מעלה או מוריד, כי בין היוצאים והנכנסים אצלה היה פולאק של “משה רבנו” זה או אחר. הדבר המעסיק את חוקר הספרות, הדבר המתמיד הוא: הקיבוץ של יהודים בסיפורי אורז’שקובה. היהודים שמסביב ל“אליה מקובר” ל“מאיר אזופוביטש”, ל“גדליה”, ל“שמשון הגבור” ועוד. היהודים האלה, שאורז’שקובה מוצאת בהם כל כך טהרה וצדקה וחכמה, כל כך ענווה ויושר ומידות משובחות, כל כך יופי פנימי ועינוי על לא חמס, כל כך קולטורה אמתית, נפשית, רוחנית, היהודים האלה הם רחוקים מההתבוללות כרחוק מזרח ממערב, והמתבוללים גם ידוע לא ידעום, גם דבר לא יוכלו לדבר עמהם, גם בוש יבושו בהם! כיוון שסופרת גדולה, נוצרית, פולנית, אליזה אורז’שקובה כתבה את הספורים האלה – טוב הדבר, באים ומתגדרים ושמחים ומפארים! הם בעצמם בוודאי לא מסוגלים היו לכתוב ספרים כאלה… לא מסוגלים היו להתהלך בהורודנא וסביבותיה ולטפל שם עם יהודים, לטייל ולהתבונן, ואולי גם לא היו מסוגלים להכין עת עצמם ע“י קריאת תרגומים מן התלמוד. מה להם ול”מאיר אזופוביטש"?

“מאיר אזופוביטש” הוא משכיל ריפורמטור מעין “יוסף בן שמעון” של יל“ג, מעין שמעון של סמולנסקין ב”שמחת חנף". מדבר הוא בלשון המקרא, מעיד לו עדים את פילוסופי ספרד, “אברך משי” וגיבור הרוח. טיפוס של משכיל ליטאי פולני מדבר בלשון גייגר מן הספרים שקראה אורז’שקובה, ומשורבב ומושב עשר מעלות אחורניות בצל מעלות העתים. אמנם גיבורי אורז’שקובה, עם כל המידות הטובות, מראים גם חיבה לנוצרים, מכירים טובה לאצילים, אוהבים את הבריות, דורשים את טובת הכלל, – אבל עירבוב המידות הטובות האלו עם מה שהכנופיה של מתבוללים דורשת – זוהי סמיכת הפרשיות בלי יסוד ובלי הגיון!

היהודי אינו סומך על הזוהר, אלא על רב סעדיה גאון ב“אמונות ודעות” שלו; אינו מסכים לסגולות ר' טודרוס, העוסק בקבלה מעשית, והוא מעורר את העם ללמוד מדעים; אינו מצדד בזכותם של הרמאים המלווים ברבית והוא משבח את היושר והאמונה ומרים מכשול מעל דרך עיוור; היהודי – יש שהוא קנאי מן העולם וגוזר על כל רעיון חדש ויש שהוא שוקד על הלימודים המועילים; יש שהוא מאסף ממון וגוזל ומלסטם את הבריות ויש שהוא עובד עבודת פרך ומפרנס אפילו את עניי הנוצרים, – מה לכל אלה ולאותה תורת השמד, הרוצה לעשות את פולין בניין אחד, שאין בו שום בליטה, והגוזרת, כי כל הפסק וכל פירוד פוסל? אם הפירוד פוסל, הרי כל היהודים באוצר צורותיה של אורז’שקובה פסולים! אם המטרה היא רק לנפול לתוך בית הבליעה של ו“קמא קמא בטיל” – הקדמות ארוכות אלה למה? – כל מקום שאתה מוצא את ההתבוללות: בפובליציסטיקה או בבלטריסטיקה, העם העיקרי בולע את הראוי להיבלע בלי כרכורים, כזוכה מן ההפקר. ליהודי אין קולטורה משלו, לו אין הרגשה לאומית, ואם יש לו – הרי זו קנאות ובדאות; לו אין מסורת, – ואם יש לו – הרי זו שטות. לו אין אפילו מינים שונים; לו יש אינטיליגנציה כלומר המתבוללים ו“חומר עכור”, והוא, העם, שלא התבולל עוד. זהו ה“אני מאמין” של המתבוללים בפולין.

לעומת זאת אורז’שקובה חוקרת רק את הצורות הישנות, מתבוננת אל הקולטורה המיוחדת, מנפה בי“ג נפה את “החומר העכור” ועושה אותו לא כסולת נקיה אחת, אלא כהרבה מינים. והיכן היא עושה זאת? שימו נא לב! היא יושבת כמעט כל ימיה בהורודנה ויודעת היא על פי רוב את היהודים שם. מה הם היהודים שם בעיני ה”פולאק של משה רבנו" הווארשאי? ברו נא מן הפולאקים האלה אנשים אחדים, שלחו אותם להורודנה! וכי ישהו שם? וכי יבואו שמה בדברים עם היהודים? ואם יבואו בדברים עמהם, וכי ימצאו אף דבר טוב אחד בהם – מנקודת ראותם שלהם? הלא אלה הם ה“ליטוואקים”, שכמעט גוזרים עליהם כלייה! ובתוך ה“ליטוואקים” האלה ישבה אורז’שקובה וביניהם, רק ביניהם מצאה את טיפוסיה, ובייחס אליהם היתה מלאה אהבה ואחווה ושלום וכל ימיה היתה תורת חסד על לשונה! כלום צריכות המפורסמות האלה ראייה? הלא רק קורות חיי אורז’שקובה וכל עבודתה היא ראייה אחת גדולה ומכרעת!

הופעת “מאיר אזופוביטש” בשנת 1878 היתה מאורע רב ערך. הספר נדפס במהדורה ראשונה עם ציורי אנדריולי בהוצאתו של מר שלמה ליבינתאל. אנדריולי היה תערובת פולני, ליטאי ואיטלקי. בעל דמיון חזק, ואמרו עליו אז שהתנועות והעוויות שהוא עושה בציוריו, הן מחוץ לשורת האסתיטיקה. בימינו בוודאי היה נחשב בין האקדמיים היבשים. בסוף ימיו קנה לו אחוזה קטנה, סמוכה לאוטבוצק אצל ווארשא. באחת מן השנים ישבתי שם ישיבת הקייץ, והוא היה מספר וחוזר ומספר לי על ציור “מאיר אזופוביטש” שלו. רצה לעשות את ציוריו בווארשא, אך אורז’שקובה לא רצתה בכך, באמרה, שטיפוסי היהודים בהורודנא הם מצויינים יותר. אז נסע אנדריולי להורודנא ועשה איזו “העתקות מן הטבע”. קלונימוס הוא מהורודנה – חנווני, שהיה מספיק סחורה לאורז’שקובה, אך את מאיר לא היה יכול למצוא בהורודנה, והלך לווילנא ושם מצא מה שביקש. צריך היה להראות לאורז’שקובה כל מסה וכל העתקה ראשונה והיא היתה מקפדת מאד על הדוגמה: “לא כך עלה במחשבתי, אלא כך”. “זה אינו יהודי, אלא פולני עם זקן ופאות”. – סוף סוף – היה אנדריולי אומר – שמח אני עתה, שהמלאכה נגמרה ודעתי נוחה בה, ומחזיק אני טובה למרת אליזה, ששלחה ידה פעמים אחדות במטבע שטבעתי. ומכל מה שסיפר לי אנדריולי ראיתי, כי סופרת אידיאוליסטית זו היתה ריאליסטית קיצונית בנוגע אל הציורים בחזיונותיה, שחזתה בעצמה. ברצותה “לרומם מעלת הנכבד, להוסיף הדר לנהדר. לתת חן לשפלים להסתיר הנגעים תחת לבוש מלכות ולגלות שושנים בין החוחים”, נמשכה אחרי הכוח המדמה החזק, אחרי המליצה העשירה וגם אחרי המטרה, שהציגה לה סוף מעשה במחשבה תחלה (אמנם במלאכה יקרה זו נבלעה המטרה בתוך הצורה האמנותית, כאמור למעלה). אבל כשהיו ציורי אנדריולי לנוכח עיניה ראתה, שיש בהם מן ההפלגה. ועוררתו לתקן דברים הרבה, שלפי דעתה צריכים היו שינוי והעברת הפצירה פים על פני החרט (ציורי אנדריולי היו ציורים פיתוחי עץ). אמנם, הדבר המצחיק בזה הוא, שבבחינת ההיסטוריה נכשלו שניהם: אורז’שקובה ואנדריולי יחד. אם בעינים פקוחות נחפשה ונחקורה את צורותיהם של הסוחרים היהודים ושל הנאורים מן המאה השבע עשרה, נראה שהמצייר הקדים את המאוחר והלביש את דמות דיוקניהם של פרצופי המאה השבע עשרה בגדים של תקופת ניקולאי הראשון, בגדים מתקופת החוכרים וההשכלה הראשונה.

עם כל אלה היה הספר ההוא במהדורתו הראשונה כלי חמדה. הוא תורגם לכמה לשונות ועשה רושם גדול.

בראשית שנות השמונים, ואני אז סופר צעיר, וניסיתי לכתוב גם פולנית, התוודעתי אל אורז’שקובה בהיותה בווארשא. זאת היתה אחרי שיצא תרגום “מאיר אזופוביטש” באשכנזית. לרגל תרגום זה נדפסה ביקורת ארוכה בפיליטון של ה“פראנקפורטר צייטונג”. המבקר הירבה להלל את הסופרת ואת הסיפור, אך רמז גם על כמה שגיאות קטנות, שהתגנבו לתוכו. כן, למשל, כשתיארה אורז’שקובה את סעודת השבת בבית יהודי, כשבעל הבית מקדש על היין במסיבת משפחתו, היא מציגה לעין הקורא חזיון כלול בהדרו: הוד הנווה היהודי, החן הצנוע השפוך על פני כל המשפחה, החדר המלא אורה, השולחן הערוך, קדושת השבת השורה על כל המסובים; ורק באחת נכשלה הסופרת: במה שהעטיפה את בעל הבית לקידוּש… טלית ושמה עליו גם תפילין, כי חשבה, שלעבודה כזו אי אפשר בלי טלית ותפילין. “מה דעתך על זה?” – שאלה. ברצותי להרגיע אותה אמרתי לה: “אין רע, כאלו וכאלו שגיאות קטנות תקרינה”. אך רוחה לא נחה ואמרה: “לא בי האשם! אני יראתי, שמא איכשל באיזו שגיאה, ועל כן ביקשתי את המו”ל, האדון שלמה ליבינתאל, להעיף עינו על פרטי הדברים האלה, ואם שגיתי – יתקן, אבל הוא השיב לי: “מה אני יודע בענינים כאלה! ידיעתי פחותה מידיעתך, גבירה!” – “לא כן הוא הדבר – אמרתי אל אורז’שקובה, אחרי שסיפרה לי את המאורע הזה – האדון שלמה ליבינתאל הוא עניו יותר מדי; הוא יודע היטב, שאין מקדשים על היין בשבת בטלית ותפילין, כי הוא נתחנך בעיר הקטנה קובאל, ולמד בחדר, ואביו היה מורה הדת. רק להתגאות רצה לפני גברתי באי ידיעתו” –. “היתכן? – שאלו הנאספים, שביניהם היו המשוררת הפולנית קונופניצקה והסופר נוביצקי – במה יש להתגאות – ´כן, כן, אני מבינה – השיבה אורז’שקובה בצחוק – זהו ענין יפה!” –. אחרי איזה זמן פגשתי את האדון שלמה ליבינתאל ופניו לא היו כתמול שלשום, הרגשתי שסיפרו לו, שהוצאתי עליו דיבה, שהוא בקי בענינים האלה. לא יכול היה שלמה ליבינתאל לסלוח לי זאת כל ימי יהדותו ועמידתו בספסל מזרח בהיכל. ואחרי שלפני מותו נעשה סאליזי ליבינתאל וקתולי – לא כל שכן.

אני מזכיר את הדבר הזה מפני שהוא מפיץ אור על כל יחוסה של היהדות הפולנית המתבוללת אל אורז’שקובה, מתבוללים אלה לא נתנו לה אף רעיון אחד, אף חצי רעיון. הם חלקו לה כבוד, רקדו מסביב לה – ולא יותר. כל מה שהיה באורז’שקובה מן האהבה ליהודים – היה בה משל עצמה, מהתבוננותה דווקא אל המול היהודים הנרדפים ומקריאתה בסיפורים נוגעים אל היהדות.

וכן הלכה אורז’שקובה הלוך ועלה, עד שכתבה בשנת 1883 את “הקדמונים”, בשנת 1885 את “משפחת הדז’ורדז’ים”, באותה שנה את ה“שיפלות” ובשנת 1888 את ה“חם” ואת “על גדות הנימאן”. בכל הסיפורים והחזיונות האלה יש שני צדדים: אהבת העם ואהבת הטבע. אורז’שקובה אהבה את החירות ואת האמת ואת השירה; היא אהבה את החכמה ואת יפי הטבע, את התקדמות רעיון האדם ואת קדושת הזכרונות של דור העבר, את עמה ואת האדם בכל עם אחר ובכל דת אחרת. היא אהבה את האידיאל של אחדות העמים. היא ידעה גם לשנוא. היא שנאה את השיעבוד ואת הרמאות, את הצביעות ואת החנופה, את האלימות ואת האכזריות. אורז’שקובה לא היתה סופרת נאציונאליסטית מעיקרה. בכל ספריה – האנושיות קודמת ללאומיות. כיוון שלאומיותה היא מדוכאה, היא נלחמת את מלחמתה. היא באה ללאומיות מתוך אנושיות; ההתחלות והיסודות שלה הם: האהבה, הצדק, השיווי, החסד והרחמים. אחת היא, אם איכרים פולנים או ליטאים או חנוונים יהודים סובלים; אחת היא, אם הם סובלים יסורי הגוף או יסורי הנפש – היא משתתפת בכל צער, יחיד או לאומי, משפחתי או ציבורי. בגעגועי נשר היא מעופפת אל מרומי השלימות, כיצד העולם צריך להיות, – ובאותה שעה היא גם זהירה ופיקחית, היא יועצת לעשות הכל בהשכל ובדעת, מתון מתון. כשהיא שומעת על הנעשה להחלשים ביד גיבורים עיניה מתמלאות דמעות, אבל אין היא יכולה לבכות הרבה. היא לא נולדה כדי להיות לאשה מקוננת. מיד אחר הדמעות היא תופשת את העט ועובדת וחושבת ומורה ומנחמת ומדריכה ומפזרת את זהב כשרונה.

ויש בספריה קסם, שמשקיט את כאב הפצעים ושמחזק את העומדים על נפשם. ב“שיפלות” היא יורדת לתהום נוולות החיים. היא רואה שם את האשה בתרבותה הרעה, בקלקלתה ובמפלתה; אך גם שם היא מוצאת תחת ערמת שפך הדשן את ניצוצי צלם האלהים. ב“משפחת הדז’ורדז’ים” היא חודרת לעמקי חיי הכפר. כל מה שאפשר להשיג במקצוע החיים האלה בעינים ובלב, ברוח הזכרון והשכל, בהרבות הקריאה ובהעמיק ההתבוננות – השיגה. היא יודעת ידיעה ברורוה ופרטית את הענין, שהיא מדברת עליו. היא יודעת ומכירה גם כן על בוריים הרבה דברים אחרים, שהם זרים לעיניה, אבל יוסיפו הוד והדר לציוריה כשתביא אותם למשל ודמיון. ב“על גדות הנימאן” היא עולה למדרגה מן השלימות שלא עלתה עליה לפנים – הטבע מדבר שם יחד עם האדם. הזיווג הכמוס בין הנושא והנשוא, בין האדם והטבע, – זה סוד השירה והציור, התעודה היותר עליונה של היצירה הרוחנית, של היעשות היוצר “שותף לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית” –, היא שלטה בו ביצירתה זו! הנימאן, זה נחל הקדומים של הליטאים והפולנים, הוא כל כך יפה וכל כך שרוי בצער! האבנים בוכות על החמס, העולם עוטה קדרות, הזכרונות צועקים מן האדמה, בתי-הפרס, הקורהאנים הקדמונים, מזדווגים ומתקשרים בעותות חיבור פנימי עם השדות והעמקים ואהלי האיכרים. לא סופרת עומדת לפנינו, אלא משוררת, לא משוררת, אלא נביאה. הנה היא עומדת על הספר, על גבול שתי מדינות, ותהי לשומרת אותן ברוח כשרונה, באהבתה ובאמונתה. סגור סגרה את עצמה בדומיית גדות הנימאן, לרגל עיי היכלי הנסיכים, ותרקום את רקמת הזהב שלה, ותחשוב מחשבות נכונות או לא נכונות אבל לעולם טובות וזכות.

אין רצוני להפליג את ערך אורז’שקובה במה שאין בה. היא אינה יודעת את השאלות הסבוכות. אינה יודעת, שה“אידיאה היאגילונית” – חיבור פולין וליטא – מוצאת שוברה בצדה: את האידיאה הליטאית, ואפשר, שהליטאים בכוח אותה ההרגשה הלאומית המפעמת בקרב הפולנים, מתרפקים אף הם על העבר שלהם, על הלשון שלהם? ואפשר, שאותו הצער העמוק, השפוך על העמקים ועל הגיאיות, אינו רק יליד המאורעות המדיניים, אלא גם יליד התפתחות קאיפיטאליסטית, שהיה לה מקום גם תחת שלטון אחר? ואפשר, שיש ניגודים פנימיים ביחוסים ידועים בין האהבה האנושית ובין הפטריוטיות? – אין השאלות האלה זרות כל עיקרן לאשה זו, שלרגל קריאה ועיון במשך הרבה שנים היתה גם למלומדת גדולה. פעמים שהיא פורשת מן הבילטריסטיקה ויושבת בבית מדרשה ומנסה לכתוב גם מאמרים פובליציסטיים פילוסופיים, והיא כותבת “דברים אחדים על שאלת הנשים” (1873), על השפעת המדעים על התפתחות הצדקה (1876), על הפטריוטיות והקוסמופוליטיות, על היהודים ושאלת היהודים (1892); יש, אמנם, בכל המאמרים האלה רעיונות נמרצים, הרצאה נפלאה ונעימה, תבונה עמוקה ודעת רחבה, אבל פילוסופיותה של אורז’שקובה רחוקה מלהיות שלימה ומכרעת, ועל כל ענין וענין, שהיא נוגעת בו, יש לדרוש תילי תילים של מופתים מקיימים ומבטלים. אך לא זהו יתרון ערכה העצמי של אורז’שקובה – במאמריה, או בספוריה; יתרון ערכה העצמי היא שפע החן והחסד שלה, התכונה הטובה והרכה של האמצעים, שעל ידיהם היא שואפת להגיע אל המטרה: היא חושבת, שיש לעשות את היהודים, את כל היהודים – לאזרחים טובים ומועילים, אבל כיצד? – לעולם לא ע“י שנאה או לצון, לא ע”י חירוף וגידוף, אלא ע"י אהבה, משפט ושלום.

היא חושבת, שהדעה הפטריוטית והדעה הקוסמופוליטית יכולות להתאחד לדעה אחת. אבל גם כן לא ע"י ערמומית והגבלות וקנוניות וגזירות לכאן או לכאן, אלא בדרכי נועם. היא אינה מעוררת את הנתינים למרוד ולא את העניים להתקומם; היא בשיעור ידוע, דומה אל טולסטוי, אלא שאין בה מן המיסטיקה הדתית ולא כלום. היא היתה בגדר זה ברייה בפני עצמה. לא כל אדם רשאי לומר על עצמו, שהוא עולם קטן, אף על פי שהמשל הקדמוני אומר: האדם הוא עולם קטן. יש ראשים חטובים תבנית שווה, שאפשר לקבוע את הקטנים שבהם בגדולים שבהם כהביצים החיניות, שהתינוקות משעשעים בהן, ויש חטובים תבנית בפני עצמה; תבנית-של-ראש מיוחד כזו היתה לאורז’שקובה.

בתוך מצחה המקומר עבד כוח כביר של מקוריות ושל אופן מיוחד להבין את הדברים ולפתור אותם. היא היתה תמיד טובה לאין קץ ולאין חקר. בשעה שאחרים דומים ללבנה או לכוכבים, שאנו רואים אצל הנגוהות, שהם שופכים מסביב, גם את הצללים ואת עלטת הליל, דמתה היא לשמש, שנותנת ע"י אורה לכל חפץ ולכל עצם חן וערך ושאינה מונעת משום דבר את נוגה זרחה. לאור הקרנים האלה התייפה כל כיעור, הצטבעה כל כיהות, גדלה כל קטנות.

רק לב טוב כזה יכול לתת את הכוח לעבוד כל כך. עבודתה של אורז’שקובה, לא רק באיכות, אלא גם בכמות, היא חזיון מפליא. בין פקידה לפקידה, עודנה עוסקת בשאלת האיכרים, היא פונה הצידה וכותבת את הסיפור מחיי היהודים ברומי: “מירטלה” (1886); הסיפור הזה הצטיין ברוח שירה וגם בהשגת הגוון ההיסטורי. פניתי אז אל אורז’שקובה בבקשה לתת רשות לתרגם סיפור זה באחד מכרכי “האסיף” (תרגם מר א. א. ראקובסקי), והיא לא רק נתנה את הרשות, אלא גם הביעה את שמחתה הגדולה על התפתחות הספרות העברית החדשה. כשקיבלה אכסמפלר מן התרגום כתבה לי, כמה היא מצטערת, שלא יכלה לקנות את דעת הלשון העברית. “החילותי – כתבה – כמה פעמים אך, כנראה, אין כוח הזכרון תופס עוד; יודעת אני רק מספר מלים”.

והיא כותבת וכותבת וזורקת מרגליות חדשות מתחת עטה. בשנת 1891 היא כותבת את ה“וויסטאלית” – דמות השלימות של אשה טהורה, שהיא מתמכרת לרעיון נאצל אחד; באותה שנה היא יורדת ברוח דמיונה אל תהום החיים וכותבת את “האשה המבישה”; בשנה שלאחריה היא שבה להלחם בגאוות המיוחסים וכותבת את “שלשלת היוחסין”, וחוזרת וכותבת מחיי היהודים את “שמשון הגבור” ואת “גדליה”; בשנת 1895 היא כותבת את הימנון העבודה והחריצות בסיפורה: “האויסטראלי”; בשנה שאחריה היא כותבת את “בעלי המרה השחורה” וכשתי שנים אחר כך היא מוציאה קובץ של סיפורים קטנים ואת “הטבעות” שהן הקבלות ודימויים מחיי הנוצרים והיהודים, להראות, שהטוב הוא טוב בכל מקום והטובים שביהודים עם הטובים שבנוצרים נפגשים.

ובמשך כל תקופה זו, משנת 1890 אין עוד אורז’שקובה איזו אשה כותבת ספרים בכשרון פחות או יותר. אין מסמנים אותה עוד, כמנהג המבקרים הספרותיים המעמידים כל סופר במקצוע מיוחד ומסויים לו. אין יודעים עוד, מה היא: פוזיטיביסטית או מחזיקה בנושנות, אידיאליסטית או ריאליסטית. כבר מסופקים האנשים, אם יש באמת אשה יחידה אחת, ששמה: אורז’שקובה. הרי זה כבר איזה מקור, איזה כוח, סמל, מושג. היא כבר שייכת לכל והכל שייך לה. אתה מוציא מאסף ספרותי – כתוב להורודנא, עתון חדש – כתוב להורודנא, הסכמה על איזו הצעה בעניין של ציבור – כתוב להורודנא, עניין לאומי – כתוב להורודנא. כבר התפשט הדבר את גשמיותו, וידוע רק זה, שיש שם מקום אחד, יש בית, יש מוסד של ציבור, כמו צנתרת! – שבבית ההוא, באמצע כל אותו ההיקף, יושבת אשה זקנה אחת, חלושה ויגיעה מאד, ושממנה יוצאת כל העבודה הזאת – את הדבר הזה כמעט כבר שכחו הבריות.

גם אני כמעט כבר שכחתי זאת. בשעה שעברה¹, בקונסטאנטינופול, לרגל ענין ספרותי, צריך היה לאסוף קהילה של סיפורים אירופיים, וכתבתי גם להורודנא. עם הפוסטה החוזרת קבלתי את התשובה. כן, זאת היתה אורז’שקובה. אחר שעבר זמן קצר קיבלתי גם מאמר נפלא, גם מכתב, שראוי יהיה להביאו בדפוס לכשתהיה שעת הכושר. במכתבה זה כבר היא כותבת. “איני יודעת אם אשא עוד את משא מחלתי”.

ראוי להזכיר גם את יחוסה של אורז’שקובה אל הרעיון הלאומי העברי. לא הייתי עושה זאת אילמלא ערכה ההתבוללות את המחול-של-מתים-המשונה הזה, אילמלא עשתה תעמולה בשם האשה הגדולה הזאת, שהיתה כל כך רחוקה מכל גזירת התבוללות ושמד… כשאנו לעצמנו, אין אנו חסרי טעם ונימוס כל כך ליטול במונופולין זכר של סופרת גדולה ולהעריכה על פי השער הקצוב של מפלגה אחת. אבל בשביל אלה שקלקלו צריך להזכיר מלים אחדות.

בראשית התנועה הציונית היתה דעתה של אורז’שקובה נוחה מאד מתנועה זו. כששמעה על הקטרוגים והשיטנות אמרה: “כנגד רעיון לאומי לא יועיל שום דבר. כל רעיון לאומי ינצח בהכרח”. איש מאתנו לא נדחק לקבל את הסכמתה. די היה לנו ודי לנו גם עתה להוקיר את אורז’שקובה כמו שהיא: אשה גדולה, טובה, אוהבת את האדם, נביאה לעמה, גאונית בספרות. המעט הוא אשר העמידה בקרן אורה נפשות יהודיות? – אבל כנהוג, נכנסים תמיד בינינו ובין העמים אותם הסרסורים הלא קרואים, הגרמנים יותר מן הגרמנים, הפולאקים יותר מן הפולאניים, והם הם המדברים בעדנו, והם הם שמצליחים לפעמים להטעות את לב סופרי העמים. אומרים, שהטעו גם את דעת הסופרת הגדולה הזאת ושהיא חשבה, כי הציונות שואפת אל איזו מטרה, שמקומה ב“מוסקבה”. אם כן הוא, הקולר תלוי רק בצווארי “אוכלי הקורצא”. אבל זוהי ממין השיחות הבטילות, שאין להן שום ערך. לפי כל ספרותה לפי כל הליכות רוחה ונועם מידותיה היתה אורז’שקובה מסוגלת להבין גם את ערך תנועה לאומית שלא בקרב עמה, אילו היתה לה היכולת לחקור את הדבר ממקורו. יכולת זו לא ניתנה לה.

---

אדגאר אלן פו

מאת

נחום סוקולוב

אדגאר אלן פו / נחום סוקולוב

היצירות שאדם יוצר בספרות ובאמנות, החזיונות, שהוא חוזה, התמונות שהוא מצייר – יש להם קשר ויחס עם מצבו הנפשי, עם מדרגת בריאותו ושלמות גופו ומזג הווייתו, או לא? שאלה זו לא די שנשאלה, אלא עדיין היא נשאלת וחוזרת ונשאלת בבית מדרשם של המבקרים ושל הפסיכולוגים, ומשיבים עליה תשובות עמוקות, מסובכות, דקות מן הדקות, ואחרי כל התשובות והפתרונים עדיין אין לה הכרע גמור, מפני שיש פנים לכאן ולכאן. לומברוזו – ותלמידו בענין זה, שהשתמש בתורתו לענין אחד, נורדאו – הראשון ממשמש את דפקו של כל מי שסורו רע וקובע את הסימנים, כיצד מכירים אותו, שהוא לקוי מלידה ושבעל כרחו סורו רע, והאחרון תוהה על האמנים והסופרים, שיצרו יצירות שלא כשורה, משונות מן המטבע הטבועה, ומוצא בהם בעצמם סימני ליקוי. אלה הם המפורסמים ביותר – לדרדקים ולנמושות אין מספר. ומצד אחר – כפירה גמורה וגם לגלוג עז כנגד “בית חולים” זה, שבנו בודקי הבריאות באוויר, כנגד הקאראנטין, שקבעו על הגבול של הסכמה על שלמות אמנותית. צר בית החולים מהכיל את כל הנכתבים להיכנס לתוכו, ופעמים שאחד מן החולים האלה מתנער ממיטתו, שבה היה מונח ומקופל, ולופת כשמשון את כל עמודי הבית, או יש שמספר ה“חולים” יגדל ממספר “הבריאים” – ואז מתהפך הגלגל והרוב מכריע, כפתגמו של ברנה: “אין השכל אלא שגעונם של המרובים, ואין השגעון אלא שכלם של המעוטים”. אבל מה שהוא רפוי ומפוקפק ביד החכמים ברור הוא לעמי-הארצות באותה הוודאות החצופה והגסה המיוחדת להם. אין מפקפקים, אין מקמטים את המצח, אין מתקשים, אלא חותכים את ההלכה חיתוך אחד – ודי. מעשי רוחו של אמן מעידים עליו, אם הוא בריא או לא? כן – אפשר לקבוע סימנים של בריאות ושל פגומה? אפשר!

את ההבדל הזה בין הנקרנות הספקנית ובין השטחיות הבטוחה אנו רואים בשינויי ההשקפות, שנשמעו בזמן האחרון על אדגאר אלן פו, מפאת חגיגת הזכרון, שהוחגה לכבודו במלאות מאה שנה להולדתו (19 יאנואר 1909–1809), חגיגה של הרבה מאמרים בעיתונים ובמאספים לאין קץ, בכל הלשונות ובכל הנוסחאות.

פו היה חידה פסיכולוגית-ספרותית. אי אפשר שכל יחיד יהיה “פשוטו כמשמעו”, אי אפשר שכל אמן יהיה טיפוס ידוע ומורגל, שאפשר לטבעו בחותם ידוע: מחלקה א‘, מספר ב’. אי אפשר למצוא שם מוכן, הואיל שהטבע מחדש דברים, שעדיין אין להם שם מן המוכן. פו הוא אחד מן המשונים והפרועים, שלא כשהם לעצמם הם משונים ופרועים, אלא הם כך מפני שהם מבלבלים את ההרגל שלנו, לא מפני שאנו מרגישים בהם איזה כוח זר, מוחה ושוטם, אלא מפני שמורגש בהם גם כוח מושך ומחבב. לא מצאתי בכל “השתפכויות הנפשות” על דבר פו נוסח, שיניח את דעתי.

“עמא דבר” אינו מתקשה כלל. “עמא דבר” מבין ומעריך את פו ב“רגע כמימרא”. אי אפשר לאמר על פו, שהוא “רשע” – אין רישעה מיוחדת נוהמת מתוך סיפוריו; אי אפשר לכנותו בשם “משוגע” – שהרי שגעון אין בסיפוריו! ובכן מה טיבו? – הוא חולני.

השם “חולני” ניתן להיאמר ולא ניתן להחכשה. בשיחתן של בריות פעמים שאומרים על אדם שהוא “חלוש קצת בתמידות”. אין ל“חלוש קצת” מחלה ידועה, ויש שהוא מבלה את כל אלה שאומרים עליו, שהוא חלוש קצת. אבל קשה להוכיח את ההפך.

אי אפשר להוכיח, שפו לא היה חולני. “עמא דבר” עשוי לבסס את משפטו ע“י מעשים, ואת המעשים אין להכחיש. פו לא נתן לנו בחזיונותיו ובסיפוריו דברים מבריאים ומחלימים את הנפש. “אם הוא נושה בנו משה תודה – כותב מבקר אנגלי אחד, גם כן מ”עמא דבר” – למה הוא דומה? לחנווני מוכר אופיום, שנושה באחד מן הקונים התמידיים שלו, שנטל ממנו הרבה, ולא פרע". במשל זה כמוס מוסר מיוחד, שלא במתכוון, נטוי כלפי האנגלים. רוב כיבושם של האנגלים באסיה נעשה בסיוע האמצעי הזה: חנווני נושה בקוניו בעד אופיום. אבל אחרי סילוק המשל ההדיוטי הזה צריך להודות, שאף על פי שאין סיפוריו של פו אופיום (אילו היה איש איש מאתנו, שקראנו הרבה הרבה את סיפוריו של פו וחזרנו עליהם כמה פעמים, שותה כל כך אופיום, היתה שתיה זו מזקת לו יותר), אבל אם אנו רואים את ייעודם של חיי האדם ושל הטיול הקצר הזה, שהוא עובר בו מן העריסה אל הקבר, בזה, שהוא צריך להימנע מכל דבר מחריד ומבלבל מעט את התענוג ואת השיווי ואת המנוחה של טיול זה, – אז אמת הדבר, כי פו לחש לתוך אזנו של אדם הרבה דברים, שנוח לה לאוזן זו שלא שמעתם.

בכל פעם שאני חוזר לקרוא את סיפורי פו מתחדש בקרבי רושם אחד מורכב מרשמים אחדים. אתה עולה על הר געש, אל ראש הוויזוב, למשל, ואתה רואה שם את הלוע הנורא הפעור, את זרם הלבה המקלחת המזדקרת, הגורפת את האבנים המפוחמות והמתרפדת כשיכבה מוצקת על היקף גדול, כּסה וחסום אותו בסגור החורבן, הצחיחיות והמוות. או רושם אחר: אתה יורד לעומק הכוכים, הקאטאקומבות שברומי – דווקא לאלו של היהודים, ולא של הנוצרים, שהן מסודרות יותר מדי – ועובר שם במשעולים צרים, משופעים ועקלקלים, ורואה שם את שרידיהם ורשמיהם של מיתות קדמונים, ומצייר אתה בדמיונך את כל אלה בלי סדר, מטורף ומעורבב, כתוש ונופץ, והשלדים בולטים, בכל עליה או ירידה כזו מנהיג הולך לפניך. וצייר בדמיונך שתי הוספות על הדוגמות האלה: חורבן כמו במרום הר געש ואימה של מות כמו בעומק כוכים. במלות שונות: הר געש הפוך למטה. ועוד – שהמנהיג אינו ה“טשיטשירוני” מבית המלון בנו של מחזיק הגן אצל הקאטאקומבות ברומי, שמבטא לך כפּפּגי (תוכי) מה שהוא רגיל לבטא ואתה משלשל לידו מטבע כמו שלמש ש“עושה אל מלא רחמים”, אלא שמנהיג זה הוא מי שגילה את הר הגעש הזה ואת הכוכים האלה. אם יכול אתה לצייר כל זה בדמיונך, יש לך ציור נאמן ממהותו של פו. הוא מורידך לקאטאקומבות, שיש בהן הרי געש וכל מיני שידין ורוחין ולילין, כל מיני אימה ויסורים ופרענויות, כל המגונה והמכוער, הנורא והמסואב, והמוות – לא מוות קדמון שכבר נהפך לאבן, אלא מוות שעדיין הוא מפרכס; והוא פו, הולך לפניך ואבוקה בידו, והוא מראה לך את כל הנוראות, הולכים ביחד, חבורה שלמה, באים שם לקצה “וויא אפיא” עד הקאטאקומבות. איסתנסים אחדים פורשים מן החבורה. “לא, לא נרד, האוויר שם, בתחתיות, הוא חונק ונורא”. ונשארים הם למעלה יש שם בית משתה קטן, יפה, עם סוכה כלפי חוץ ויין ה“קיאנטי” הוא שם בזול וטוב.

אין הולכים בייחד – אין צורך להרחיק את העדות! – לבקר איזה חולה, ומתוך כך – לראות את שאר החולים בבית התעלה. שוב פורשים האיסתניסים. הם בעלי עצבים רכים, אינם יכולים לראות מה שהוא נורא, או מכוער. זהו לב עדין, מזג רך. לפעמים – זהו שוב במקצוע אחר – צועקים: אל תתנו את העני להיכנס, אי אפשר לי לראות בצערו!

אם תכלית החיים היא רק לבלות אותם בקלות ובנעימות שטחית ואם יכול אדם להיות מובטח בעצמו, שאין צרות עתידות לבוא עליו ולהפגיע בו את כל אותו הכיעור והיסורים והאימה, ושמוטב להתקשות ולהתאזר ולסתום בקרב עצמו את הכוח, – אז באמת אין כדאי לטפס ולעלות להרי געש ולנקוב ולרדת לקאטאקומבות, או לראות פני איזה חולה, או פני מת. אבל, אם תכלית החיים היא עמוקה יותר אפילו לחיי שעה צריך אדם להזדיין בכל כלי זינו של הנצח, בכוח גדול יותר מן הנצרך לרגע, בנסיונות ובמראות וברשמים רחוקים יותר מכדי הרף עין ואופקו, – אז צריכים אנו לומר, שהחלושים והפחדנים והריקנים השטחיים והאגואיסטים המגונים אינם אלה, שעולים ויורדים להסתכל ולהתנסות ולהתרגל במה שהוא מחוץ להנאת הרגע ואפילו כנגד הנאת הרגע, אלא אלה בני אדם של שעווה ושל תבן, שמפחדים, שמא ימוגו או שמא תהבהב בהם אש.

אמת אין הקאטאקומבות של פו קאטאקומבות של ממש – אבל וכי כל דבר הוא של ממש? ומה היא האהבה, ומה כליון הנפש ומה הם געגועים, ומה הם יסורים של תקוות שנכזבו, ומהו היופי ומה היא השירה, ומה היא האמת? – הכל דברים שאינם של ממש, והם אמיתיים יותר מדברים של ממש. פו מוריד אותנו לעומק דברים מאיימים כאלה, דברים, שהם עמוקים מן ההרגל; הוא מוריד אותנו להיכל-טועין, לאבירינטוס של כאב ופחד. תחום זה של פו – אפשר שהאמן ירד לתוכו על ידי הרגשות קדחתניות, ע"י פעולת משקים חריפים וסמים – מונח עמוק עמוק בשטחים התחתונים של ההרגשה, שרבים אינם משערים אותם ואינם מהרהרים על אודותיהם וכשמהרהרים רגע הם משקיעים את הרהוריהם. פו מרגיש את עצמו חפשי ומרווח באותו האוויר הצר, המעופש והמסואב של תהום היסורין והצער, כרופא מומחה בבית החולים או כמנתח בתיאטרון האנאטומי.

האור והחושך, הזיו והקדרות, היופי והכיעור, האהבה והשנאה, ההנאה והצער – כולם הם רשמים, שמתרשמים בנפשו של אדם לרגל פעולות, שמחזות החיים פועלים על חושיו. בעולם החיצון בחיי האדם ואפשרויותיהם המרובות הכל מעורבב; באמנות הכל מסתדר, ופעמים שחלקים ידועים מצטמצמים ומכריעים. אצל פו מכריעים: האפשרויות הנוראות, הצירופים של אסון וכיעור וליקוי וחבלי מוות ואימה. אדם שקורא את סיפורי פו בנערותו, מוחו מזדעזע מכל אותם הציורים של אימה פראית, ברדלסית, שהם מצויירים במלים, אשר “גובה להן ויראה להן”, בסגנון חזק וכובש, עם כל אותם השמות של ליגיאה, מורילה וביריניקה, שצלצולם לבדו מספיק להוליך את דמיוננו אל עולם מוזר ומשונה; אבל קורא אדם עוד הפעם את הסיפורים האלה בבגרותו – ואינו ניעור בלילה בפחד אחרי קריאתם, והוא מוצא בהם אמנות, שיש לה מעלות גדולות וגם מגרעות לא מועטות.

עברתי על פני סיפוריו On the Grotesque and the Arabesque כמו שהוא קורא להם, שכבר קראתים לפני הרבה שנים, ומוצא אני בהם – לא זיעזועים מרגישים אותי, אלא אמנות אמנות של כוח מדמה כביר, כמעט גאוני שיכול לתאר צלמי זוועה ופלצות וביעותים אדירים. מגיפה, גסיסה, כל המיתות שבעולם – פו רגיל הוא אצלן כבן בית. מנהמת מתוכו הגניחה הגדולה של צער העולם. אם אנו יודעים, שעפר אנחנו, אם אנו יכולים לשער אך מעט – ואנו בורחים מזה – שכל אחד ואחד מאתנו אינו מובטח, שלא יסבול לעולם יסורים כיסורי איוב בשעתו, פו מתאר לנו כל זה במכחול נאמן ודייקן. פו קורע את כל הצעיפים, תולש את כל החיתולים ומסיר כל מיני תחבושות שעל הפצעים שנעשו ושעומדים להיעשות.

כשהקברן של שכספיר אוחז בידו את גולגלתו של יוריק ומראה אותה להמלט, הוא ממתיק את מרירות הצעיר ע"י לצון קל. כשהמלט זוכר את יוריק, מהפך את הגולגולת בידו מצד אל צד, מביט לתוך החלולים ושואל: איה משליך הנאים? ונפתוליך ומעקשיך – איים? – מותחת השירה חוט של חן על הבלייה והשממון; ואני רואה בזה את נצח השירה ואת הוד הפלאים של שכספיר. החיים אינם יכולים להשתעבד לשלטון מראה מוות. אוחזים בידם את המוות ממש, ובמראהו הבולט הזה – גולגלתו של אדם, שהיה קרוב להם, מצוי אצלם, אהוב ומשעשע, מתענג עמהם – ועתה: “הוי, כמה זה מסריח!” –, אבל החיים מנצחים: שוכחים, שעוד מעט וגולגולת זו עצמה של החי, שמבטא עתה את “המשלים הנאים”, תהיה גם היא כזו, שהדקר של הקברן הוציא אותה מתחת הגל – וממשלים.

נצחיות זו איני מוצא אצל פו. הוא לא ינק את כל הצער שבחיים כדי להגיע אחר כך אל המדרגה הגבוהה של מנוחה קלאסית כשכספיר, אל מדרגת הנשתוון (ביטוי של אבן תיבון בתרגום “חובות הלבבות”). הוא מנודנד ומעונה ממה שהוא רואה בחזון, מתרומם לפעמים עד להשקפה כללית וחוזר שוב אל הפרטים, מסתכל פעם בטיליסקופים ופעם במיקרוסקופים. הוא סופר גאוני, אבל לא גאון.

מכיוון שנעשה במודה מהלכת בימינו, שהכל כותבים סיפורים קטנים, ציורים, רשימות, תווים, צריך להזכיר, שפו ראוי להיקרא מורה מורינו במקצוע זה. כל התנאים הטובים של סיפור קטן נמצאים בו: הצפייה הבהירה והצלולה, ההשקפה החכמנית והרגשת השיעור והמידה של המשבר ושל העוקץ האחרון, של הסתבכות המקרים והתרתם. צריך האומן למשול תמיד בחומר שהוא מעסה, ולא לתת לחומר זה, שישלוט בו. על פו אפשר לומר, שאף על פי שהענינים שבחר לו הם מטבעם מבלבלים – הוא לא נתבלבל כשהשתמש בהם ודעתו הצלולה לא זזה ממנו. למרות האוויר המורעל והמסואב אנו רואים את מר דיפין של “רחוב מורג” עושה כל מה שהוא עושה בהטעמת כל הברה ובהדגשת כל אות שצריכה לדגש. פעמים שאנו רואים את עצמנו בשעת קריאת ספורי פו כמו בבית חולים למשוגעים, אבל פו משמש תמיד כרופא ואינו משתגע בעצמו.

כשאנו קוראים את סיפוריו הראשונים של פו, למשל, את The Adventure of Hans Pfaal “מתוך כתב יד שנמצא בלגין של מים”, אנו רואים, שכשרונו עדיין לא נתבכר אז ושעוד לא תפס את סוד אמנותו. הוא מספר סתם מה שהכוח המדמה שלו חזה. הכשרון הוא בהיר ומושך, ההתפעלות – תמימה וישרה. בהמשך הזמן מתפתח בו כשרון של חושב: רואים אנו, שחישב כל דבר לפרטיו, לחלקיו, לכל שיעוריו, מתחילתו ועד סופו, – רואים אנו חשבון, ואף על פי כן אין דבר זה פוגם את החן. הוא מספר – מנויה וגמורה עמו לכתחילה מה יהיה, ואנו מכירים את עקבות המנין הזה, אבל – הוא מספר דרך חירות, כמתרשל, כאילו אין הדבר נוגע אליו, אם יאמין הקורא או יחדל. זיווג זה של חשבון וחירות הוא הוא סודו של כשרון פו. בכשרונו זה כתב שלושה סיפורים קטנים על ענין אחד – ענין החטא שאין לו עונש – הסיפור הנזכר, וגם The Mystery of Royer ולבסוף The Purland Letter. מתוך אלה הגיע אל ענין העבריינים והמרגלים ומרגליהם, אל סבכי הערמומיות וההרפתקאות ואל דבר האוצרות הקבורים וכתב את The gold Bug שלו. הסיפור האחרון הזה פתח מקצוע חדש לבאים אחריו. בזמנו לא הובן אף במקצתו. הנמהרים שבכל דור ודור, המעריכים את ערך סופרי דורם לפי עניות דעתם וחוסר טעמם שלהם, היו מזכירים אותו דרך אגב, כמי שכפאו שד. הם לא היו מוכשרים להבינו ולהעריכו. אבל עברו שנים, דורות, וכשרונו של פו הופיע בכל זהרו. המקצוע של האוצרות ברא תקופה.

פו הוא נדחף ומרוחק מן השורה הרגילה, הוא מחוץ למחיצת החיים היומיים מחוץ לתחום הפשטות הנסיונית, הנהוג והמורגל. בני אדם נושאים וסובלים, מתענים ומסתגפים במלחמת הקיום פשוט כפשוטה, “בלי המצאות”, אינם כובשים את דמיונו. הוא אינו מקבל שום רושם מהם. הוא רואה רק את האיום והאדיר, את הפרוע והפרא, והכל – בדמיונו – מגדל בלוריות פראיות. הרוצח של “רחוב מורג” אינו רוצח פשוט; זהו מין קוף משונה ומטורף, מעוקם ומסורס עם פנטסיה שחורה וסוערת, עם רעל רותח, תוסס, רואה את הלבנה כפנים של מכשפה, ואת הימים כמשתפכים מסוף העולם ועד סופו, ואת הזמן כאילו נופל גרגר גרגר מאורלוגין של גרגרי-חול, רגיל אצל בתי הקברות, ממלא כל מקום שהוא שם – לול של תרנגולים או חללו של עולם – בלהה ובעתה, וכשהוא אוכל הוא אוכל סעודות שלמות; מהלך בסיפור Man of the Crowd וזורה מיליונים לרוח בסיפור The Domain of Arnheim, מכרסם בתוך בדידות של עיר זרה ומסתכל בה מסביב בקרירות שובבה, זורק בסיפור The Narrative of A. Gordon Pynn זיתים ובשר של חיות ים וצבים וחיות שחיו לפני המבול. אין זה מלחמת הקיום הקטנה שאנו יודעים, אלא מלחמת גוג ומגוג, אפוקאליפסיה. פעמים שאדם מהרהר: שמא מן האמריקניות שבפו היא זו, שהרי היה אמריקני: ארץ גדולה, גוזמאות באמת וגוזמאות בדויות, בתים בעלי עשרים קומות, ערים צומחות ככמהין ופטריות ופרוליטריון צומח במהירות עוד יותר גדולה. אבל צריך למתוח קו בין הדיוטיות זו ובין פו, שהיה אמן בתכלית האמנות.

את אישיותו של פו אנו מכירים רק מתוך שיריו. בהם אנו רואים את דו-הפרצופיות שבו. הוא חולם ויוצר, מנתח וגם מהרס. יש לו סקירות של בקורת מבריקה, מלאה שנאה לוהטת, מכלה, כשהוא מדבר על שירים. וצריך להודות שהוא נאמן לעצמו ולכלים, שהוא קובע בשביל אחרים. לדעתו, אין לשירה שום יחס אל האמת או המוסר: אין לה שום תכלית זולתי הנאת הנפש; התנאי היחידי של שירה הוא היופי, והאמצעי היחידי שלה הוא מוסיקה וחדווה. שיר ארוך הוא בעיניו – שני הפכים בנושא מאד ויש אורטוריות ואופירות ארוכות – אבל אין מקשין על דברים כאלה. שיעור גדול של אמת בוודאי צפון בהם, ביחוד בנוגע לשירה לירית. רוב משוררי דורו לא זכו בדין לפניו; קרע, מיגר, ניסר בהם כחרש המנסר בארזים. בכלל היה מכלה את כוחו בפולמוס של מה בכך עם אמנים ומשוררים אחרים, וליקוי של קטנות היתה לו תמיד ל“תפסם” בגנבות. חוץ מטיניסון ומור והוד, הכל היו חבר גנבים – אפילו כנגד מור מרחפת לחישה חשדנית, שגנב עשרה חזיונות מסופר אחר בלשון אחרת. גם בדבר זה בודאי יש משהו של אמת – כולם “חברי גנבים”, אפילו שכספיר – על זה מעידה אסכולה שלימה של חוקרים! אבל חבל, שהוציא פו את כשרונו לבטלה בעקיצות וחידודים כאלה. החוזים והאמנים משפיעים זה על זה בכוונה ושלא בכוונה ומקבלים זה מזה, ואין אמן נידון על פי פרט אחד, שאולי לקח אותו מחברו, אלא על פי כלליות עובדתו. ולדורות הבאים, אחרי כל ההוכחות והחקירות, אין שום “נפקא מינה”, אם זה שכתב את עשרת החזיונות נקרא בשם מור או בשם אחר. זה חיפוש הגניבות, זה הריגול והחיטוט היא קטנות קטנה ועוברת, ואולי היה לו גם יחס אל תכונתו הראשית של פו – מקוריותו המשונה.

שיריו לא רק אינם לקוחים מאחרים, אלא גם אינם דומים כלל לשירי אחרים. בשיריו אין שום גדלות מצויינת, אבל מה שהוא גוזר הוא מקיים – יש קיצור, יש מוסיקה, והוא בעצמו מודה ומתוודה, אלא גם מתפאר, שלא נתכוון בשיריו לשום דבר, אלא לומר מעט, ומפליג לספר, איך אסף את הקווים ואת השרטוטים, את החרוזים ואת המלים ואת הצלצולים.

ובכן מה היא תכונתו העיקרית של פו? – פו הוא אדם עומד ותוהה על עצמו, ובאותה שעה גם יוצר ומחולל. אין שום דבר מקרין, אין שום חשיבות, שלא יגיש אליהם את האיזמל לנתחם ולנקרם, אין שום תגא של גדלות, שלא ייקרע, אין צפירת אור קדושה מעטירה ראשו של קדוש או של מעונה, שלא יענן עליה ענן. מחטט הוא בתוך פצעיו שלו, מגזם את הניוול, חותר ומעמיק בכל היסורים והפורעניות האפשריים, ובאותה שעה הוא גם יוצר יצירות יפות במוראן, בליסטראות הקלע שלהן, מעוררות כקורט של חלתית, משחירות כשולי קדרה, מנערות את כל הגלגל את כל התל של כוחות ומאורעות ודמיונות וגלגולים נפשיים, תלאות והרס ואבדון, פצע וחבורה ומכה – בשלושת סיפוריו שכשאני קוראם אפילו עתה עוד צמרמורת חולפת את כל גופי: בסיפור The Black Cat, בסיפור Tell-Tale Heart ובסיפור The Fall of the House of Usher שבהם הוא מתאר את כל האימים, את כל סערות הדמיון ותעצומות התלאות, האוכלות והוממות ורודפות בחרונן. וכשאנו עומדים לנוכח ענק כזה – מהו כל אותו המקצוע של ליקוי, אותה זווית פרועה ויפה שבכל ספרות גדולה בעת החדשה, אותה זווית, שנראית לעיני האפרוחים שלנו כעולם מלא? סופר גאוני לקוי היה פו! “שרטת במוח” – זהו מושג בית-מדרשי שלנו מגאון – ולקוי קצת. בעל מוח כזה היה פו.

אומרים עליו, שנתן בכוס עיניו וכתב מתוך שכרון. אבל, אם יוכל אדם לכתוב מתוך שכרון סיפור אמנותי מזעזע את העצבים ונוקב ויורד – אני אומר זאת לא דרך המליצה, אלא דברים כפשוטם – עד התהום כהסיפור The Black Cat, אז השיכרון הוא פיכחון והפיכחון – שיכרון. אם יוכל אדם מתוך שיכרון לפתוח מקצוע של פסיכולוגיית – יותר נכון: פסיכופתיית – הרוצחים והחוטפים הגונבים והמרגלים, מקצוע, שקונאן דויל דש בו עתה – וקונאן דויל אינו אלא פו מהודייט, מגושם, מושפל ומורד על לאותה הדיוטא התחתונה, שהיא מסגלת אותו להיות מובן לעמי הארצות – אז שיכרון זה הוא מצב נפש קרוב לרוח הקודש.

מתי נולד פו? לפני מאה שנים! איפה נולד? – באמריקה, לאבות עניים, שמתו עליו בילדותו. אחר כך פינק אותו אב חורג עשיר, ואחר כך נתגלגל בריחים השואנים, הטוחנים והמכלים של העתונות האמריקנית ועבד וסבל ונדרס ונדוש ונתדכדך, והוכה בכל הקורנסין והוחלק בכל הפטישין, ויצא מזורז ומנוסה ושונא הכל ומואס בכל, וספוג, שספג את הכל ופלט את הכל וברא לעצמו אופן ספרותי גדול, פרוע, מרובה גוונים! מה יש לספר עוד? תשעה ותשעים למאה מכל מה שנכתב בימים האלה על פו אינם נוגעים כלל אליו. פו אינו תלוי בזמנו ואינו קשור באמריקה. אם יש מופת חי, שמכחיש את הכלל הקבוע של טין בדבר פעולת הסביבה על האמן – המופת החי הזה הוא פו. עומד הוא מחוץ לזמנו ולמקומו. הדברים, שהוא עוסק בהם אינם מצויים בזמן ובמקום אחד, לכאורה אינם מצויים כלל, ובאמת הם חבויים וגנוזים בעומק המציאות עם כל הדם, שהאדמה מכסה עליו, עם הדמעות שבאותם הנאדות, עם התאוות הנחנקות והדאגות הגוססות, עם כל המוראים השוממים והקודרים שברציחה ובגנבה ובתאוניות ובהוללות ובייאוש וברעב. בכל דור, בכל מקצוע של החיים והמחשבה, מבצבץ ועולה לצד הטופסים המצויים, הנדפסים במהדורה של 1,000,000 אכסמפלרים ויותר – גם “אחרים”. “אחר” כזה היה ניטשה, “אחר” כזה היה בודליר, “אחר” כזה היה פו.

וצריך על פי רוב, שמאה שנים תעבורנה עד שה“אחר” יקובל ויקויים. זוחלים אליו בלאט ובמורך – אף על פי שכבר מת עוד מתייראים שמא ישוך – ומניחים בנחת את זר הדפנים על ראשו, וההמון עומד מרחוק, ואומרים: כן! אבל חולני היה.

---

פייר לוטי

מאת

נחום סוקולוב

ממצרים של קדמונים, ארצם של המלכים הנקראים בשם פרעה, של הפיראמידות ושל הרעמססין של זמן לוכסור ושל פילה הגוססת בתוך הערפל המסתורי העתיק המקיף אותה, הדרוסה תחת סנדליה המסומרים של הפקידות האנגלית בסיוע הסוכנות הסיירית של “תומאס קוק והבן”, – מהבהבים קווי אור אחרונים, אלכסוניים, מצליפים ומלבבים בתחנונים, בצער עגום ומתוק של שירה מתנוונת וגוועת.

זוהי המחאה הקובלנית, העולה מתוך הדפים הנוגים של הספר החדש La Mort de Philae (מות פילה), שכתב פייר לוטי, מחבר “הדייגים האיסלנדיים”. המונד והמטולטל מסוף העולם ועד סופו, המעופף מיאפאן לפרס, מאיי מאלאיה לארץ הגליל ומהודו לחינה – אותו בעל קפיצת הדרך וכף הקלע, שבציוריו הפורחים ממרחק למרחק יש מתיקות מיוחדת, תוגה מפונקת, יגיעה מעט, מעוננת וקוסמת, עגומה ומושכת את הלב, – עשה הפעם, בכל אותם האמצעים והסממנים האמנותיים המיוחדים לו, זכרון בספר למסעו וביקורו בארץ פרעה.

מאמן זה אין לצפות לחידושים נפלאים, לסקירות כובשות ומגלות סודות נעלמים, לאותה ההתפרצות האדירה, שגאוניות גדולה עשוייה להתפרץ לתוך פנימיותם של דברים. אין כאן לא פסיכולוגיה נקרנית ועמוקה מן הרגיל ולא אסתיטיקה של גוונווניות ודקות יתרה, אלא יש כאן מה שיש בספריו של לוטי: תמונות זעירות של אימפרסיוניות ציירנית ורגשנית, מהולה בהלצה מן המין הבינוני, עם איזה לגלוג, שניכר, שהוא רוצה להיות איום, מחוצף, תאווני, אבל אינו יכול – ועומד בתמותו. ועל כל אלה שטוח וילון רך של ליאות ענוגה, עם איזה ריח נעים מיוחד דומה לריח פרחים מיובשים, שנודף מתוך גלגול אטי וזילוף בנחת של הלשון והסגנון, שמזכירים אותי את המרכבות הישנות, שהיו העשירים נוסעים בהן בדור שעבר – בכבידות, אבל בכבוד, בדרדור על גבי האבנים, אבל בחשיבות. כרוכה והולכת, ממש מלפפת אותנו הברה אחת ענוותנית ושווה! מין לב טוב, מין הוגן, עשוי, מכוון, משמיע וחוזר ומשמיע, אולי בחשבון ערמומי, אותן המלות עצמן, אותן bien sur! (בוודאי), אותן décidement (בהחלט), par exemple (למשל) ו- bien entendu (כמובן), שהאדמתי לי בעפרוני האדום בשעת קריאה, עד שהספר כולו אדום הוא עתה. רוצה לוטי “להיות גזלן” – ואינו אלא “מלמד תם”; מתכוון בביטויים הללו, שהוא תוחב לתוך הפתגמים, לעשות רושם של כעס – ואינו עושה אלא רושם של ענוותנות רפויה. בלוטי יתרה מידת האשות ממידת האישיות. לשונו מעונגת, יש בה שפע של צבעים וזולף ממנה עסיס של תמימות דמיונית, חולמת, עטופת יופי ידוע, – אבל הכל רק ופושר, עדין ונוח, מתרצה ומתפייס אפילו בתוך כעס.

עמוד התווך של ספר זה הוא: “תומאס קוק והבן”, – תומאס קוק שמילא את מצרים אכסניותיו וספינותיו, גשרוניו לטעינת משא ולפריקתו, lunches (סעודת הצהרים) שלו ונסיעות טיול שלו עם כל אותן לוויות ה“קוקיים”, העוטים מד-בד אחד מסומן מרובעים כלוח האישקוקי, וה“קוקיות”, שהן עוטות אדרות גומי אפורות ארוכות, “שאין המים שולטים בהן”. ועל עיניהן משקפיים גסים, שחורים, אבטומוביליים, רוכבות על סוגים או על חמורים. פרשה זו של קוק – כל תייר רואה אותה, ומצחק ועובר; כל מי שכתב מימיו איזו תמונת מסע עבר על פניה, בדח קצת – וחסל. לוטי חוזר אל הגיחוך הזה חזרה מוגזמת, שאין עיקרו של ספר זה מנמק אותה כל צרכה. מעסה לוטי יותר מדי את החומר הזה ושב אליו ומשתמש בו, כאילו רצה בכוונה לבדח את דעתו של הקורא ולהבריח את השיעמום. ה“קוקיות” אינה כל כך נוראה וגם אינה ענין למצרים ביחוד: צרה זו גוחנת ואוחזת בכל ארץ, שיש בה עתיקות, ובכל מקום, שיש בו יופי טבעי מיוחד, והשטחיות המפולשת והעפיפה הקלה על פני כל הענינים והתאווה הקטנה, הטרודה והחולנית לראות את הכל ולהבין את הכל ולהתפעל מכל; – זו ההשכלה שבימינו, קיבוץ הקורטובים ולחיכת המשהו’אות מכל דבר, – ונוסף עליהן חיבור הדרכים הקל והמרווח, הנעים והזול, מביאים שמה סיירים מכל העולם כולו. לוטי כועס, כנראה, ב“רציחה גדולה” – שמובלעת, כאמור, בנעימה – על השממיות האנגליות הזקנות, שהן הן הדלף היותר טורד וההמון היותר שופע של Cook’s tours; הוי על הכיבוש הברברי, האכזר והמוצק, שהאנגלים כובשים את חללו של עולם, הוי על אותה גסות רעבתנית חטפנית, שעושה את כל העולם העתיק, השטוף באגדה והטבול בסודות, חולין ורשות הרבים ואסקופה נדרסת! האנגלים מדברים מעט ובלחש; כשהם קוראים בספר, קוראים הם על פי רוב את Baedeker וכשהם כותבים, הם רושמים את רשמיהם בקונטרס כזיית, ב“עט המקור”; כשמשתאים משתאים בחשאי, או מביעים את התרגשותם בשתים שלוש מלים; אפילו ברגעים של עליית נשמה והתפעלות חזקה – אותן המלים עצמן, בלי שינויים, ובתור תשובה לזולתם: yes –.

איש איש מאתנו, שכיתת מעט את כדור הארץ, פגש את הכנופיות הללו ושמע yes זה אלף פעמים על ההרים ועל הימים – אבל רתיחה של לוטי מה היא? ובכנופיות של פטרונים או מטרוניתות מן העם הנבחר, מן הפאריזיים שבפאריז, שמתבדרות אילך ואילך בשווייצריה ובאיטליה, יש יותר עדינות ההרגשה, יותר חדווה וצהלה טבעית ואודם רענן של התפעלות אביבית, חדשה, תמימה? מתוך כנופיה כזו נודף על פי רוב ריח יותר חזק מעורה אופופונאכס והיליוטרוף, וכשאחת מן המטרוניתות הפאריזיות פותחות את פיה באותו המבטא הפאריזי המלא זנוני חן והמקרר את הרי“ש ומוציאה קילוח של מלים, ואתה שומע את כל אותן ההברות הקהות, המעוכות, ה”אולינדורפיות“, שכבר שמעת אלף פעמים, ובהיסח הדעת – דבר זה שמור הוא בזכרוני – לוקחת אזנך את המלה sale (מסואב) בהברה ממושכת יוצאת מפי עדינה פאריזית בשעה שהיא מתבוננת אל סביבות הוויזוב, או – מה שהוא עוד יותר מוטעם! – כשהעדינות הללו עושות ברגעים של הסתכלות להוטה, דווקא באותה שעה גדולה של מעוף והתפעלות, לנוכח “יונגפרוי” או “גשר השטן”, את העוויות הידועות של גיורי ואת הערמומיות הקטנות של צדייה בסקירות עיניהן וטפיפת רגליהן, – איזה רושם עושים מחזות אלה בלב רגש? אז פעמים שלב זה מתגעגע אל השממיות האנגליות, המעולפות וסגורות במטווה שלהן, חבויות בתוך צעיפיהן ו”בטוחים ממים" שלהן.

לא נעים לו ללוטי, שהאנגלים כבשו את מצרים. האפודות האדומות של חיל אנגליה ופקידיה עושות אותו קפדן ומר נפש. ואילו כבשו הצרפתים את מצרים – עם אפודותיהם הכחולות ומכנסיהם האדומים, כבר היה הכל כשר וישר? תוסס בלוטי חשבון מדיני, מנקרת בקרבו טינא מיוחדת כנגד האנגלים, והיא היא שפוגמת את היצירה האמנותית ומכנסת לתוכה זיוף קטן.

כי השאלה אחת היא, אנגלים, או צרפתים, או אשכנזים, קוק, או שטאנגן, או איך שיכוּנה. כניסת הציוויליזציה הרועשת, המעשית, של המערב והכיבוש העסקני, שהיא כובשת את המקומות הקדושים של התרבות העתיקה, עושים רושם כהד של איזה חורבן. דומה, שאנו שומעים איזו גניחות גדולות, עמוקות, דומה שמתים מדברים, מתאוננים, שאין נותנים להם מנוח בקבר. “על היאור”, על היאור הקדוש, שהשקה ומשקה את ארץ מצרים, לאורך גדותיו, באחד מן המקומות הראשיים – גשרון, מעין נד, שחור, כביר, בעד העולים מן הספינות והיורדים מעליהן, ועל הטבלא צווחת בחוצפה ריקלאמית ותגרנית הכתובת: Cook and Son ואצלה בשני-חצאי-לבנה – הוי, פרעה! Egypt Limited, לאורך הנחל סלולה מסילת ברזל בעד הנוסעים מן הדלתא אל סודאן. לקצה כל תחום מסויים – בית נתיבות בנוי באיתן, בעזות בולטת, דוקרת, זרה. ושם מסביב הרחק שארית ביתונים נמוכים, ישנים, גונזים בעומק ובעניות את רזי הארץ; במקדשו של סת הראשון בכל יום – קשקוש הקערות והכפות והמזלגות! תומאס קוק מאכיל שם את סייריו “לונטש”. על היאור אין זכר ל“אניות האבה” העתיקות, אך אניות ענקיות בעלות שלש דיוטות מחצות בקיטורן האפור, הרבוץ והמרופש את גלי המים; והלווייתנים הזרים האלה, המשכשכים במים שאינם שלהם, מעיזים גם לקרוא לעצמם שמות כשמות המלכים הקדמונים: סיזוסטרים, אמינופיס, רעמסס הגדול, ונוסעים בהן, לפי דברי לוטי, “הבריות המשונות, הנקראות באנגליה ‘נשים’ וגאיונים רבים, וטפשים רבים”. בלוכסור, על יד החורבות הנהדרות של אמינופיס ורעמסס, מתנשא בגבהות קהה, פרועה ומחוצפת בית מלון כביר – ארמון מוצק, מרווח, ברזל ואבן, פרצוף כוחו של הממון האירופי, מתיפיף בצורה של סגנון ארדיכלי מודרני. הרי הוא גדול פי שנים או שלשה מן המקדש העתיק של פרעה, והחורבות מסביב כאילו מונחות פרקדן לרגלי האכסניה הענקית. בין עתיקי המקדש מתמרים תלתלי העשן העולה מארובותיהן של אניות הקיטור. על קברו של אמינופיס השני נקבעו פנסי חשמל – פנס אחד תלוי כמעט תחת חטמו של המלך החנוט הגדול, כמעט שמפשיל את החוטם הזה למעלה. באסואן, זו העיירה הענוותנית הבנויה על יד האשד הראשון, נבנה בית מלון כתבנית בית מסגד אחד שבקושטא. ה“ביזנס” המפעפע והמחלחל בכל, החברות החזקות, החשובות, האילמות – בלי שם בעליהן, מוגבלות באחריות, אבל לא מוגבלות ברווחים, כל אותם התנינים היונקים יניקות עמוקות, שה“סיטי” המפוחמת שעל התמזה שלחה מצרימה, מכרסמים את העתיקות, עושים בהן סחורה, מקילים ראש כנגד הביעותים הכבירים ועושים הכל מדרס לממון, עיסה לעסק – אכסניות ואכסניות, בעלים, מלצרים, משמשים, משמשות, זלילה וסביאה – וממון, ממון ממון!

ואתה מוציא באסואן סלעים מן המדבר אשר מסביב מסומנים בסימני מספר לבנים, ומקבילים להם סימני המספר בקאטאלוג ערוך על ידי אחד מן המומחים – עיין שם! אתה מסתכל בסלע ופותח את הקאטאלוג ואתה מוצא שם תרגום כל כתובת ופירושה. ומהלכת “מיס” מסלע לסלע בין פת שחרית ובין “לונטש”, סוקרת שם וקוראה כאן, ובין סימן לסימן היא מוציאה את השעון ומבטת: כבר הגיע זמן “לונטש”; וה“לונטש” ומחירו, וכל מה שיעלה המזלג – הכל כתוב שם. ויש שהנומרים מתנמרים: סלע – פרעה – חרטום – איזיס – נומרו – ביפסטיק – רוזביף – ושוב פרעה, רעמסס הששה עשר – הרי פשטידה!

אבל כל זה כאין הוא מול חורבן פילה, מול כיבוש אי קטן זה, “פנינת מצרים”, שמשתרטטת בתוך נחל מקוסם מוקף נוף עגום, חסר צלילים שואנים ושקוע בזיקנה ובסוד. מי הנחל הולכים שם לאט, צלולים, בהירים ושקטים, מתפנקים ומתרפקים עד חציים של עמודי מקדש קטן ידוע לכל התיירים כאחד מן המראות היותר ציירניים של מצרים: מקדש האלילה איזיס, שהיו באים לתוכו בספינה. על המקום הזה, המפיק פיוט, שיש בו דקות ועידון של מרגליות, עצבות וחשיבות של גובלין ישן, על המקום הזה, שממנו מהבהבים ומדמדמים עוד היום כל הצללים הענקיים של עולם עתיק במסתוריו הסוקרים והמתחמקים, המשכרים והמפכחים, – פורש אותו רשע, אותו אדם חדש, בעל מטבע, קבלן, בנאי חנווני, אכסנאי, אותו “קומיי וויאז’ר” מרגל, את מצודתו. “מקדש איזיס יחרב; אדמת נוביה – כך היא מנויה וגמורה – תכוסה מים על ידי תעלות חדשות, ומחלות הקדחת עתידות שתעשינה שמות בארץ”.

בלגלוג מרירי זה חותם לוטי את ספרו – במרירות, שיש לה טעם ושאינה נעדרת הרגשה שירית. כשהקופטים או הערבים משברים ומנפצים את שרידי תפארת הבנינים מאז ועוקרים מהם חלקים בשביל צרכי תשמישם לבניין – קוראים להם ברברים! וכיצד יש לקרוא לאלה החנוונים והסרסורים, הבאים מכל הרוחות הרעות, תקופי קבלנות תאוונית, שטופי עסקים, ומהרסים את שרידי ההוד הקדמון, שבני אדם בעלי טעם נתחייבו במצוות שמור אותם?

אבל הכיבוש התגרני והחלול הסיירי עוד לא טשטשו לגמרי את צורתה של הארץ הגדולה, ועוד הרבה יש ללוטי לתאר. במקום שאתה מוצא את דלות כשרונו להעמיק, לתפוס את הצד הכללי בלי היאחז בפרטים, וגם את עניות לשונו וכחישותה מכמה צדדים, שם את מוצא את כוחו הנערץ בתור מתאר. אין ללוטי אותו סוד של “מאחורי הבמה”, אותה האמנות המסוגלת להוליד זעזועים בקרב הקורא, למשל: שישמע מתוך הסיפור את מפץ הפיראמידות הנופלות ואת דרדור החומות בנות אלפי שנים המנופצות; חסר הוא את הכוח הדרמתי, שהוא מסוגל להציג לפנינו את המעשים בהיעשותם ודרך הילוכם וגלגולם. אין הוא יכול להשמיע, אבל יכול הוא להראות הרבה. רוצה אני, שיצייר מראה טבעי, חתיכת נוף, משיצייר בן אדם. יודע הוא לתאר לא רק את תבניתה של כל חתיכת נוף לפרטיה, אלא גם את נשמתה. אהבתי מכבר לקרוא בספריו הראשונים, כי אין כמוהו יודע לתאר את ערבי האביב ואת לילות הקיץ, את ימי הסתיו והחורף, את החוף ההומה, או העגום והמעורפל, את החדווה ואת העצבות, את התהייה הקהה ואת השממון, את הבהירות ואת הלחישה שעל הים, דבר דבר ונשמתו כלומר, צורתו לא רק החיצונית, אלא גם הפנימית. כוח תאורו זה מציין גם את ספרו האחרון, ביחוד כשהוא מתאר את הלילות, שאז עוד אפשר לראות את המצרים, מפני שהטיח-הטפל של החידושים עוברים ובטלים אז ואין מצרים נראית אז בחידושה המוזר, אלא בצביונה הקדמון האמתי:

“מסביב – המדבר, ופה – זווית נוגה. לא נראה כלום זולתי שלושה דברים בולטים וגדולים מאד: תבנית אדם מוגדלת מאד מאד, ושלשה הרים בעלי תואר שווה נראים בסקירה משונה כחזיונות. אך צללי שרטוטיהם נופלים על תבנית האדם, מחליקים ומצליפים על פניו ועל גבו. ואנו רואים שכל זה אבן-נצח”.

“ולאור הירח – בלילה בלילה יורד הירח ומבקר את קברות הממלוכים” – ובא הלצון-החזרן ומפתה להוסיף על הפתגם היפה הזה “סטירה” כנגד “אורחת האנגליות הרוכבות בלילה על סוסים ועל חמורים – ואחת, חשובה, זקנה קצת, אבל ממאנת להודות על זה, נחשלת מאחוריהן”.

בלילה בלילה מבקר לוטי את אולם הפגרים במוזיאון של קהירה ומטייל בין חרבות לוכסור, – אבל ביום, כשהוא מתאר את בית המסגד – למה הלך לטייל ביום? – היום מפתה ללצון, היום גורף את בני האדם בזרם המדיניות והטנדנציות – אין לך אלא לילה שקט, שהוא מסלק את המחיצות, ממתיק את המרירות ונותן רק לצורות הטבע הגדול והכללי להבהיק מתוך אפילתו. הדברים הקטנים אינם בולטים ומבצבצים ודוקרים, והגדולים – כל כמה שיהיו חבויים ומוצנעים ומתעלמים מעין פשוטה – עין הצייר תחזה אותם בכל תפארת הקסם ובכל ההזייה העשירה של גוונוניות מנומרת בחליפות מראות רכים, פושרים מעופפים, כבת שירתו של לוטי.

---

אספקלריות מזרחיות לויקטור הוגו

מאת

נחום סוקולוב

[א] ויקטור הוגו באיבו

כבר עברו יותר ממאה שנה, מעת אשר הוציא ויקטור הוגו את שירי המזרח שלו לאור. בפעם הראשונה נתגלה אז הסופר הצעיר כאיתן מושבו על כסא הכבוד של האפיקה (שירה עלילית, סיפורית), ובאותה שעה – גם במדרגה עליונה של קולוריסטיקה (תיאור בצבעים וגוונים מרובים), ועוד אחרי מאה שנה מופיע המזרח בכל הודו בשירי הנוער של אותו מופת הדור רב הפעלים, שצרפת חגגה זה מקרוב את זכרון שנת היובל להיאספו אל עמיו.

מאליו מובן, שבנוגע לאפיקה, אין בין המזרח והמערב ולא כלום, הואיל שהאפיקה מתנה רק על סגנון השיר. ההבדל הוא רק בקולוריסטיקה, כי האורות והצללים, בסיפורים והזהרורים, הניצוצות והשרגין והצבעים וכל השופרא דעלמא הצומח והפורח, במזרח – תכונה אחרת להם; ואת התכונה הזאת כבר תפס אותו גברא עילאה, בתקופתו הדרדקית, כאשר אך זה כמעט עמד על דעתו – במידה שלא קידמהו שום אדם בעולם השירה והחזיון בספרות בני עמו.

על “מדוכה” זו ישב המבקר הצרפתי לואי גימבו בספרי המאספים בארצו ( Collection des Grandes Evénements litteraires ) בחקירות ודרישות ארוכות, אשר רק קוצו של יוד מהן, הנוגע לעניננו – אזכיר כאן, בצירוף להערות אחדות, שאומרות: דרשונו בקצת שקלא וטריא.

ידוע, שהתנועה לשיחרור העם היווני, שהשתלטה בעולם, בגבורה ובתוקפה, בסוף המאה הי“ח, ובתחילת המאה הי”ט, חוללה – לא בין הקרובים אל החלל, אך מרחוק – בהרבה ארצות באירופה, תנועה סולדת ושוטפת של חיבת יוון (פילהילינים), ושתנועה זו השפיע “אתערותא דלעילא” על משוררי הדורות ההם, לעשות הילולא בחזיונותיהם ועם כינורותיהם לשחרור יוון. והנה סגיאותו הקורותית של פעלא שפירא ומעשה רב זה, היא – היותו הזמר היותר מביע בפירוש את תנועתם של חובבי יוון, מכל הניסויים האחרים במקצוע זה, שנפלו לתהום הנשיה. קדמו את ויקטור הוגו חוזים, וספר שיריו הוא אולי האחרון באותה הספרות, שהפיצה מעיינותיה חוצה, שהנהר שלה יצא מעדן: מביירון; “וכל אילן נטיעין דגינתא של חיבת יוון אשתקין מההוא נחלא דאקרי נחל קדומים נחל עדנים דלא פסקי מימוי לעלמא כביכול”. ביירון היה, ויהי כל הימים, תנא קמא, קלסיק ראשון בממלכת הרוח של תקומת העם היווני לחיי מדינה חדשים; ואין ויקטור הוגו אלא תלמיד תלמידיו. לפני שנים אחדות ראיתי בבית הספרים הלאומי בפאריז תערוכה של ספרים מדפוסים ראשונים, וגם כתבי יד, שיש להם יחס וקשר עם מאורעות העולם ההם. התערוכה הזאת סודרה לזכרון נאבארין (חוף של יוון הדרומית, ששם ניגפו התוגרים במלחמה בשנת 1827, וממנה היו תוצאות להשתחררות היוונים). זה השער למלכות השיר אשר משוררי שחרור יוון יבואו בו.

הראש הראשון: ביירון, עם האור המקיף והחוזר שלו: מקיף, מפני ריבוי עניניו, וחוזר, מפני השפעתו כעין להט החרב המתהפכת ואוצר של סילודים לעורר אחרים, יוצרים עילאין ויוצרים זעירין, לדרוך בעקבותיו. אחריו לאמארטין, החרה החזיק לגמור את הנימוק של צ’יילד הארולד, וויניא הוציא לאור את “היליני” שלו, דיליווין – את חזיונו, ואין שם וזכר לשיריהם של פונטאֵן מישל ד’אמפר, של גירו, של גאספאר די פון של ברביי ד’אורוויללי, של הגברת טאסטי ושל עוד משוררת אחרת רבת חן דלפין גיי.

חוץ ממלכות השירה, פרשה גם אמנות הציור הצרפתית את שפרירה על יוון המתחדשת. הצייר המפורסם בדורו דיאלקרוא הציג בתמונה גדולה את הטבח וההריגה הנוראה שעשו התוגרים בעיר שיו ואת “יוון הגוססת” ואחריו דיביריא ושפר.

דימדם אז החזון לעיני הצופים המדינאים מרחוק שהתבוסה של הצי והצבא הטורקי על ידי נאבארין, שהיה חותם תכנית חזון הדרמה שהתחילה על יד יאנינא (חוף יווני, לפנים תוגרי), שמה קץ מוחלט לממלכת תוגרמה, ושכבר אין כדאי לטפל בה, אחר אשר המשוררים וחוקרי הדורות ויודעי העתים בטשו בו כל כך, ודומה היה שלא הניחו עוד טפח להתגדר בו. אבל למשורר, שמעיינות החזיון נפתחו לו באמת, אין דבר שעבר זמנו ובטל קרבנו, כמו שאין גם דבר חדש בתכלית החידוש; יען כי הוא רואה בדברים ישנים – דברים חדשים דקים כדוק שבעין ועינם כעצם השמים לטוהר, טמירין וגניזי דגניזין; ובכל פינות שהוא פונה – הוא מוצא דברים סתומים ועמוקים, והוא צופה ומסתכל בהם בעיניו המיוחדות לו, ומרגיש אותם ברעותא דליבא, (שטימונג), לפי אשר רוח השירה שורה עליו. לעולם אין השירה מאחרת את המועד.

בהקדמה יפה והגיונית ל“שירי המזרח” מנמק הוגו את השראתו המזרחים ע"י התענינות, שהוא מתענין בארצות המזרח, מפאת היותן המקור הנאמן של העתיקות, וכנביא הוא מנבא להן עתידות אדירות, ביחס אל אירופה, כשזו תלך ותזקין; והוא אומר, שבהלך נפש, כלומר ברוח הקודש, בלי הסתכלות עין בעין, קלט לתוכו את העולם המזרחי כליל הגוונים, בימי טיולו בערי השדות ועל ההרים של בוז’יראֵר ומונפרנס בצרפת.

פרחי האבירים היו מקטרגים על הוגו, שלא ראה את המזרח בהיותו נחבא אל הכלים בפאריס – ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות! לדיין – כן, אבל לא למשורר. שקספיר לא ראה את ויניציה ואת וירונה, ובכל תג מציוריו כיוון אל האמת, ואולי יותר מאשר אל האמת, מפני שהוא כאילו “מכריח” את ויניציה ואת וירונה להיות כן – בבחינת “צדיק גוזר והקב”ה מקיים" – מילא, שקספיר, שהיה שחקן שפרנסתו מצומצמת, בזמן קשה של ממשלת המלכה אליזבט, לא יכול להרושת לעצמו – בימים ההם! – נסיעה לסוף העולם – מאנגליה לאיטליה, וצריך היה להסתפק ב“איהו לא חזא, מזליה חזא”; אבל גם שילר, שישב סמוך לגבול שווייץ בגרמניה, ויכול לנסוע בעגלה לראות את מקומותיו של וילהלם טל, אף הוא הסתפק לראות בעינים רוחניות! משל קדמוני ערבי אומר: “מאה פעמים הולך החמור למכּה, ולא יחכם יותר”. הני ארחי ופרחי הנוסעים למקומות רחוקים ברצוא ושוב – אינם מסוגלים להביא עמהם דבר; לעומת זה, המשורר בארבע אמות שלו הוא צופה מסוף העולם עד סופו. אם זכה בכשרונו לעלות לבחינת “הביאני המלך חדריו”, כלי מצפה נתונים לו לראות כל רחוק, אפרכסות של אזנים נתונות לו – להקשיב רב קשב, נשמה יתירה של קשב, והיה אלו דבר ה' במחזה הטבע, כביכול כמו לנביא. לתכלית הזאת קרא ושנה כל הכתוב על זה בספרים, וברוח מלא אזן וחקר וקבע את הגיוני רוחו במקצוע זה.

[ב] תלמידו של הורציוס

ויקטור הוגו היה לא רק מתעורר על כל דמות ותבנית! ומעריץ את היופי ככל המשוררים הצרפתים, חבריו בלימודים ובעבודת סופרים, אך הוא העריץ גם את הטוב, ויהי תלמיד נאמן להמשורר הרומי הקדמון הורציוס. בודד ונבדל מעדת הסופרים המתיוונים, כתורן בראש הר וכנס על גבעה, בעוררו את העם לאהוב משפט, לעשות חסד ולהצניע לכת.

מֵרְחוֹבוֹת יָוָן עֵת חָדְלוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה,

מִלְחָמָה וּמַעֲשַׁקוֹת תַּרְבּוּת בְּנוֹת הָעֲלוּקָה

רַכָּה אָז וַעֲנוּגָה מִשֶּׁמֶן הַהַצְלָחָה,

כְּעֶלֶם צְעִיר יָמִים הִתְּמַכְּרָה לְכָל גֵּץ תְּשׁוּקָה;

פַּעַם אִוְּתָה לַחֲזוֹת בְּמִשְׂחַק יְרוֹת לַמַּטָּרָה,

לְבּוּל עֵץ פַּעַם קָרֹס בּשָׁשַׁר משׁוּח;

בְּסוּסִים קַלֵי מֵרוֹץ הִתְחָרוֹת בָחָרָה,

פַּעַם, בְּתַבְנִית כָּל תּוֹאַר, הֶחָרוּת עַל לוּחַ;

פַּעַם בִּפְסִילֵי שַׁיִּשׁ, בְּנִסְכֵי נְחֹשֶׁת קָלָל,

לְכַשְׁפֵי טְרַגֶדְיָה, פַּעַם הָיְתָה נַפְשָׁה לְשָׁלָל,

כֹּה תַעֲשֶׂה כָּל הַיָּמִים הָמֵר חֲמוּדוֹתֶיה –

מְרַקְּדִים, מְנַגְּנִים, סוֹפְדִים-מַפַּח אֶלִילֶיהָ,

כְּעַלְמָה מְפוּנֶקֶת זוּ, הָעֲנוּגָה מֵרֶחֶם,

תַּחֲלִיף שַׁעֲשׁוּעֶיה, זֶה דַרְכָּה אִוֶּלֶת,

רֶגַע יֶעֱרַב לְחִכָּהּ מַפַּל בַּר, פְתוֹת לֶחֶם

הֲתָעִיף עַיִּן – גַם בְּמַטְעַמִּים נַפְשָׁהּ בוֹחֶלֶת…

כאילו שמענו בת קול של ר' יהודה הלוי שלנו:

"וְאַל תַּשִׁיאֲךָ חָכְמָה יְוָנִית

אֲשֶׁר אֵין לָה פְּרִי, כִּי אִם פְּרָחִים."

ככה ברוח המשורר הורץ הרומי (מכתב א‘, חלק ב’, – כתבי ויקטור הוגו, מהדורה ששית, נוספות לכרך ג', בהערות). אך במעוף יותר קל, עם החן והנועם של השפה הצרפתית, הוא רואה לא רק את העתיקות האיתנה, שכולה מתום ומוצק, אך גם קולות הפרפר אשר ב“יפיותו של יפת”. ואולם כל אלה, עיקר עליית נשמה שלו הוא בכשרון הציור, דיוקנא גו דיוקנא, נהר זרם גוונים, אשר לא ייחרב ולא ייבש ולו צבעונים הרבה כמניין ימות החמה, מחזה פנימי מתואר במלים, שמשמשות מכחלה ומפסלה – דרגא עילאה של אמנות משוכללת בכל תיקוניה, כלי פז של חמדת מראה משוש כל נפש; ועם כל שפע הברכה הזאת, לא הוזנחה האתרעותא הדרמטית, אך מפעמת היא בעוז חיים בהתפתחות המעשים והעלילות של הבימה, בכוחו המצויין של היצור הזה, שהיה מלידה ומבטן יוצר בימתי: ועם אלה – כל החסרים של רגש המשקל והחרוז, דקות ועידון הליריקה של התפרקויות וגעגועים וסלסולי חלום, בסגנון שלא היה דוגמתו לפניו בצרפת, ששם שלטו מקודם מעשי התעתועים הלוליינים המלאכותיים של חורזי חרוזים, שהיו עושים כוונים למלאכת השיר, והיו בקיאים יותר ממנו בצירופי חרוזים, אבל בלי השראת השכינה השירית.

ויש קו אחד, שהמבקרים הצרפתים עמדו עליו, אבל בכל מידת הענוותנות, אלמלי דמסתפינא הייתי אומר, שאנחנו, העברים, יכולים להבין אותו יותר מהם, וזה הדבר: עולם הסכימו בדעה אחת, שזכרונות הטבע הספרדי, יפה נופה וסגולות אקלימה, ששם נולד הוגו, ושדיוקנותיה ואיקונין שלה, נטיעותיה ושופרא דארעא שלה, ריח דקלונה ואפרסמינא דכיא אשר להרי בשמים שלה נספגו לתוכו עם טל ילדותו – חזרו וניעורו בו, ועזרו לו, כשנתבכר וכשזרחה בו שמש השירה כצאת השמש בגבורתו – לתפוס את רוח הסיטרא דמזרח, שספרד היא דומה אליו בהרבה דברים, ולשיר על המזרח “שירת דודי לכרמו”, ולפיכך נטיעותיו הן “נטיעות שורק כולו זרע אמת”, ולפיכך לא נזקק לנסוע למזרח וכו' וכו'.

ואינם יודעים, שקו אופייני זה נצנץ בכל משוררינו העבריים מן תור הזהב בספרד, שכולם היו מבורכים באותו התבלין, ממלא המקום, התמורה והתשלום של הוד המזרח וחן ארץ ישראל באותה דוגמת הגלופה וההעתקה שבהטבע הספרדי, והאור שבהם הוא האור החוזר מן המזרח אשר לכולנו.

אמנם רוח הוא במשורר, ונשמת כשרונו תבינהו: ואין צורך לו לחפש ולחטט בספרים, או לשוות רגליו כאיילה, ללטוש את עיניו, ולראות במראות; בכל זאת המשורר הנאמן והזריז, בגישתו אל עניין, שהיה זר לו, איננו סומך על נס גאוניותו, אך רגש אחריותו (והגדול מחברו רגש אחריותו הוא גדול ממנו) מעוררהו, להכין את עצמו על פי ספרים וסופרים. ככה עשה גם ויקטור הוגו, ומשנתו היתה “קב ונקי”. יסוד הכנתו היה, לפי דעת גימבו, התנ“ך, זה ספר הספרים הנותן פרי לכל הדורות. בהפרט הזה לא היה משום הפתעה, אילו נגע הדבר למשורר אנגלי. ברי לי, שאין סופר ומשורר אנגלי אשר לא ידע את התנ”ך, ולא נתבשם ממנו באופן בלתי אמצעי. “הנעימות העבריות” ¹ כלום אין הן בת קול התנ“ך? כלום אין אנו מרגישים בהן את הניחוחיות של הגליל ואת השגב של הרי יהודה? כלום לא מתנה ענק פייטן עילאה זו בגבורה תנ”כית את כל הקינים וההגה של צרת אי-מולדת, דאזלין וטמין בעלמא – בשני חרוזים עמוקי רז ובהירים כלוח הכפל? אבל בין הצרפתים לא נפרץ חזון התנ“ך. הקתולים אינם קוראים בו, מפני אדיקותם (הכנסיה אוסרת), והחפשים בדעות – מפני אפיקורסותם. אבל כשפנה הוגו להמזרח שם לבו, ראשית, אל התנ”ך “ויהי בשלם סוכו”. שאלתי את הא' גימבו (כשנזדמנתי עמו בתערוכה הנ"ל בבית הספרים בפאריס, כשהייתי אחד ממבקריו התמידיים, ספרו זה של הוגו היה אחד הספרים הצרפתים הראשונים שקראתי בילדותי) איזה תיעוד (דוקומענטאציון) יש לו על זה? ואמר לי: ראשית, כל הסגנון הוא מושפע מהתנ“ך, ושנית, נמצא כתוב בין הרשימות של הוגו בעצם ידו; חוץ מזה – נאות הוגו לאורו של וולני, של טיילור, של ביירון, של ספר מדריך אחד כמובן של ה”דיוואן" לגיתה; קרוב לאמת, אעפ"י שהוגו בעצמו לא הזכיר זאת: של ספרו של הסופר הצרפתי – פוריאל, ועוד של כמה ספרים “מאשר יעלה המזלג”, שקשה לדייק בשמותיהם ובכמותם. חוץ מאלה היה לו לוויקטור הוגו ידיד אחד ממעריציו, שמו ארנסט פוינה, שהוא ראוי להיזכר בצירוף עם קורות “שירי המזרח” של הוגו.

[ג] עוזריו של ויקטור הוגו

פוינה זה, שהיה זקן מוויקטור הוגו, התוודע עמו לערך בשנת 1825 בהארסינאל, בהיותו שם אורח קבוע. הוא היה משורר בעצמו. קודם שנעשה לכותב סיפורים מטיפים מוסר, והמבקר הצרפתי המפורסם ס"ט בייב, שחשב את זה לבעל כשרון שירי, הכניסהו במחיצתו של הוגו. פוינה היה בקי בלשונות המזרח, ושפת לו להוגו תרגומים שתירגם בעצמו מלשון פרסית, מלשון מאלאית ומלשון ערבית. במקום אחד כותב פוינה אל הוגו: “קבל נא עם זה תרגום מושלמני, שלפי דעתי יוכשר להיות ליסוד מוסד לשיר מזרחי. רצוני שתתעשר על ידי”. במהדורות הראשונות קבע הוגו בסוף ספרו את כל הנוספות האלה, אולי כדי להראות שאף על פי שלא טרח לנסוע לארצות המזרח – טרח ללמוד מפי בני סמך כל מה שאפשר ללמוד על דבר המזרח. בהמשך הזמן, אחרי שיצאו מוניטין של ויקטור הוגו בפירסום גדול, קרה לו כמקרה כל אנשי השם אשר מעולם: פגעו בו קנאים, ובין הרבה עלילות דברים, שהעלילו עליו מחפשי חטאים, היתה גם העלילה, ששירי המזרח לא נתחברו על ידיו כי אם על ידי עוזרו ורעו פוינה, ושהוא התקשט בנוצות זולתו ועשה סחורה בפרתו של חברו. רק אחרי שנים רבות הוברר הדבר מתוך כתב יד של פוינה, שהוגו לא השתמש “אף בפרק אחד, אף בפתגם אחד שלו, אך במקרה, בכמה מקומות חשובים וארוכים, סגנון אחד עלה לשניהם לרגל שוויון הענין”.

רבות הן החקירות והדרישות על השאלה כמה “נתעשר” (לפי סגנונו המשונה של פוינה) הוגו מפסלתה של ספרות העבר. אין ספק בדבר, והוא בעצמו הכריז על כך, שה“רומנצירו” ² שימש לו, כביטויו, נר חזק – בלשון המקובלים הייתי אומר: “בוצינא דקרדוניתא”. בדעתו מילדותו את השפה הספרדית, הנקל היה להוגו לתרגם מן ה“רומאנצירו” הספרדי, ביחוד, אחרי אשר אחיו אבל (הבל) תרגם והוציא לאור את ה“רומאנצירו” בצרפתית בשנת 1822. אבל בא ויקטור הוגו בהקדמותיו ובהערותיו ובילבל את המבקרים בהחלטתו, שהיו שתי גירסאות של ה“רומאנצירו”, אחת ספרדית ואחת ערבית, או ביתר דיוק: מוירית. הגירסה הראשונה היא ידועה ומצוייה ביד כל אדם במהדורות שונות, שנדפסו במשך הדורות; ואמנם יש רישומים ידועים מיחסי הספרדים אל המוירים (כמעט כולם ברוח שנאה כבושה וחמת נקם) בהשירים הספרדים, אבל “רומאנצירו” מוירי מיוחד לא נודע עד עתה לחוקרים במקצוע זה. היו הרבה ויכוחים בנידון זה, ביחוד אחרי יציאת שירי המזרח לאור במהדורה ראשונה, והוגו, שלא היה בעל מקצוע בביליוגרפיה, בתשובותיו והערותיו ³, לא הראה את מקור ה“רומאנצירו” הערבי או המוירי, אך החליט, שהרבה מהשירים של המוירים (בתרגום ללשון ספרדית) מרפרפים בזכרונו מימי ילדותו.

במהדורה הששית, בין הליקוטים והנוספות, הוא מביא בקירוב, גם את זה:

לוּ כַנְפֵי שִׁנְאָן לִי נִתָּנוּ,

לְהַגְבִּיהַּ עוּף עַל כַּנְפֵי רוּחַ;

לוּ חָנָנִי אַלַּה, לוּ עֲנָנָי –

לְפָנָיו בִּרְעָדָה כִּי אֶשְׁפּוֹךְ שִׂיחַ;

כִּי עַתָּה חִישׁ אָרְצָה שַׁחוֹתִי,

וָאֶקֹּד בַחֲרָדָה, וְעַל אַפַּי נָפָלְתִּי,

וָאֶפְתַּח שְׂפָתַי, וְאַבִּיעַ זַמּוֹתִי,

וְשָׁלֹשׁ אַךְ שָׁלֹשׁ מֵאַלַהּ שָׁאַלְתִּי?.

מִסְתְּרֵי גֶבֶר אִוִיתִי לָדַעַת,

שְׂפוּנֵי טְמוּנָיו, וְכָל תַּעֲלוּמוֹת רוּחַ;

וּלְגַלּוֹת צְפוּנוֹת, בְּלִי מִגְרַעַת,

מִלֵּב סָגוּר בִּדְלָתַיִּם וּבְרִיחַ.

וְאֵל לֵב יוֹנָתִי חִישׁ שַׂמְתִּי עֵינַיִם,

מֵאַהֲבָה וְרַחֲמִים כִּמְעַט גֹּוַעַת,

תְּחַבְּקֵנוּ בִזְרוֹעוֹתֶיהָ וּמְנַשֶׁקֶת שְׂפָתַיִּם,

וּבְכָל רֶגַע בְּאַהֲבָתָה נִשְׁבַּעַת.

הָאוֹתיוֹת אֲשֶׁר תָבֹאנָה, אַלַּה הוֹדִיעֵנִי,

לְגלּוֹת פְּנֵי הַלּוֹט, הָבָה תָמִים!

בְּעַד אֶשְׁנַבֵּי הָעִתִּים לַחֲזוֹת הֲבִינֵנִי,

לָדַעַת אֲשֶׁר יִקְרֶה בְאַחְרִית הַיָּמִים;

וּבְלֵב רַגָשׁ אֶקְרָא הַמַּסֵכָה –

ארים הצעיף – סוֹד העתיד לדעת.

סְלַח נָא, אַלַּה, אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ,

אַל יִחַר אַפְּךָ אם לְדַבֵּר הוֹאַלְתִּי,

לוּ תִשְׁמַע לְקוֹלִי, וְלֹא תִגְעַר בְּעַבְדֲךָ,

עוֹד שְׁאֵלָה אַחַת קְטַנָּה שָׁאַלְתִּי:

הוֹרֵנִי נָא אַלַּה, תוֹרַת אֵל-מָוֶת,

קִצִּי הוֹדִיעֵנִי, אַלַּה, עוֹשֵׂה פֶלֶא,

אִם יִחְיוּ מֵתֶיךָ שָׁם בְּגֵיא צַלְמָוֶת?

הַתִּחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת הָאֵלֶה?

במהדורות הנפוצות ברבים אנו מוצאים אך רישומים מעטים מהשפה העברית, ורק בכלל, הטביע התנ"ך את חותמו על התמונות הנהדרות של מצרים ובבל, ועל מהפכת סדום ועמורה, אשר בהם דרכה נפש המשורר עוז, במקצתם נמשך אחרי אגדות הערביים, ובמקצתם הלך אחרי שרירות לבו והלך נפשו, וגם לפעמים עירבב את התחומין (בהשיר 6 המתאר את מצרים נשמע קול אשר ממנו רעד התבור. וכבר נוספו כל הסגולות המיוחדות שהלכו אחר כך והתפתחו באורך ימיו של המשורר: אמרותיו וביטוייו כפרץ רחב יאתיון, לפעמים גם במידה נפרזה; אבל דבר זה הוא תלוי בסגנונו של המשורר, שהיה, לא רק בשיריו אך גם בשפתו הפשוטה, בסיפוריו, במאמריו ובנאומיו, אמן רב-שפע מאין כמוהו, באוצאות האורות והצללים, ומושל בלי מצרים במכמני הצבעים והגוונים, שהם חן המקום וזיו הטבע של המזרח הנהדר… כגפן פוריה היתה קסתו השירית, וכעץ שתול על פלגי הספרות, לא מש מעשות פרי בפרוזה, וכל אשר עשה היה לנס. כמעט לא היה כמוהו בורא ניב שפתים בלשון צרפת.

וְאַךְ תְּהוֹמוֹת חוֹל, נִבְכֵי חוֹל

הַיְשִׁימוֹן יוֹקֵד כִּשְׁאוֹל –

לְלֹא תִכְלָה, לְלֹא גְבוּל וָקֵץ,

לְלֹא בַיִּת, לְלֹא צֵל שֶׁל עֵץ –

רַק קֶטֶב מְרִירִי וְחַיְתוֹ טֶרֶף

יִפְרוּ יָשׁוּדוּ בְלִי הֶרֶף

אֵין אַף דָבָר פֹּה עוֹמֵד וְקָם:

הִנֵה מִתְגַלְגְּלִים כְּמִשְׁבְּרֵי יָם –

הָרֵי חוֹל בְּכֻּרְבָלוֹת צְהוּבוֹת –

בִּנְשׁוֹף סַעַר בִמְצוּקֵי תַלְאֻבוֹת ⁴.

איש לא תיאר כמוהו את בבל “צבי ממלכות תפארת גאון כשדים”. זרם האש כעין הערפל, שצידו האחד הוא שחור, וצידיו האחרים לפעמים לבנים, לפעמים – אדומים וכולם נהדרים למראה, זרם זה עובר, מפיל חיתיתו מסביב, עובר על שפת הים, חודר לתוך המדבר, עולה, יורד, שוקע ומתרומם, וברצותו לעמוד בדרכו קול קורא אליו: לך, והוא הוא עושה את השפטים בסדום ועמורה, ומשם יכונן להשחית את בבל ⁵.

הערך הנעלה של “שירי המזרח” לא הוכר במשך שנים רבות בצרפת. סטנדל כתב מרורות ש“השירים האלה משעממים אותו”. המבקר שיטילא התלוצץ בהוגו בשל שיריו ע"ד “ארמון השולטן”, ושאל כיצד ראשי המוקעים התלויים והתקועים על שער הארמון יכולים לדבר, ושוכח כי במשל ושיר גם האבנים מדברות. פיר לרו בא עליו בטרוניה לאמור: “העוז וההדר לשירים האלה, אבל עליהם יתעלה קרח, אין בהם רגש, אין להם קשר עם החיים ההווים; אין בהם לא מן שמים ולא מן הארץ הקרובה אלינו, לא מן התוחלת הנעימה ולא מן האמונה”; והמבקר נודיה, שהיה אחד מידידי נעוריו של המשורר, ואחד מן הראשונים שניבאו לו כתר עתידות, התאונן עליו, שהוא “תועה במרחקים בדמיונו, ופונה לארצות שאין לצרפת חלק בהן”. נוראה היתה צרוּת המבט של המבקרים הגדולים.

כנגד כל התלונות האלה היתה להוגו תשובה אחת, ואותה שיננו גם מצדיקיו בלמדם עליו זכות: אמנות לשמה. בימינו אלה אין צורך בסניגוריה זו. “שירי המזרח” ניתנו ליהנות מהם בזמננו זה יותר מאשר לפני מאה שנה. באו שינויים לאין קץ: יוון החדשה של המשוררים היא מלכות עם צבא ועם פרלמנט ומפלגות וחוקות ותקציבים. תוגרמה כבר איננה – ארמון השולטן, אך בית פקידות של ריפובליקה בחומר הדין, ודרך המדבר ה“יוקד כשאול” נוסעים באבטומובילים… אבל המזרח נשאר, המזרח ביפעת נגהו, בשלל צבעיו, בקטורת פרחיו ובכל הטובות והברכות והחסדים שנתן לו הקדוש ברוך הוא; והוא דיבר מתוך עטו של ויקטור הוגו באמרו בראש ספרו, שהמזרח הזה עתיד להיות לתל שהכל פונים אליו.

כלו של דבר: המשורר הזה “פתח שערי מזרח” בהשירה הצרפתית ונתן לכתחילה טעם לשבח לכיבושיהם התרבותיים של בני אירופה בהמזרח. הוא צפה וראה שתנועת התחיה לא תצטמצם על מפתן המזרח. בארץ יוון, אך תלך הלוך והקף את המזרח כולו ויש תקוה לאחריתו. ככל ציפיה אצטגנונית כזאת היתה ציפייתו בשרטוטים כלליים. הוא לא ראה נכוחות ומדוייקות ודבר דבור על אפניו לפרטיו, כי בקצה המזרח הרחוק עתידה לקום ממלכה גדולה שהגיעה למרום שיא ההשכלה והתרבות, החיל והגבורה. החכמה וחרושת המעשה בה עלו למעלה וסחר הארץ ההיא עובר ימים וארצות רחוקות, ואסיה כובשת את אירופה במלחמת ההתחרות; וכן גם לא ראה מראש את תחיית המזרח הקרוב עם ארץ ישראל בראש; אבל התחיל לכבד ולחבב את אסיה, אשר המשכילים הרברבנים, גם בעמים גם בישראל, היו מתייחסים אליה במין התנשאות וביטול. על כן אף בתור חובב יוון הוא מרום מראשון לגדולי אנשי השם בעולם, שסללו את הדרך לתחיית ארצנו, מלבד אשר כל ימיו נלחם את מלחמת הצדק נגד עושקי משפטנו.

---

אמיל זולא

מאת

נחום סוקולוב

הוא נמצא, מוטל מת, בחדר משכבו. הלב הגדול ההוא, שחיצי החרמות והנידויים של ה“בערות הקדושה” מחצוהו עד עומק מיתריו, שבת פתאום, חנוק-קיטור. העובד הכביר חלף בדומיה, בצל, בתרדמת המות, בלי השמיע לתבל את אנחתו האחרונה, את נשימתו האחרונה! כתוב כבר כתב את צוואתו בפעלו האחרון, החתום בחותם כל היוניו וכל חייו: חותם אור ולהט, שמנחם את האנשים הטובים, כנוגה כוכב מתוק, ומכעיס את הזדים, כתו שמצה על מצח: האמת! – בגלל האמת היה האיש הזה לאיש לא רצוי לרבים בצרפת, כי בעוז ובהדר העמיד את פניו, החזקים כחלמיש, בגל העלילות והשגיאות והשיטנות, שיצאו כנהר איתן מן הקונגרגציות והקסרקטין, מוסבי שם “פטריוטיזם”! אך תהילתו, שעממה בארצו על ידי מוקשי כיתות, יצאה, כצאת השמש בגבורתו, על ארץ רבה, ושמו, העומד מעל לחילוקי-מפלגות הספרותיים, קנה זכות אזרח במקומות הגבוהים של מלכות רוח האנושי, ששם זורח הטוב הנצחי והצדק המוחלט.

כל עבודתו כסופר וכל שלהבת רוחו כנביא בעד דעות ישרות, הקריב, כעולה כליל, במלחמה האחרונה והגדולה שנלחם בעת משפט דרייפוס.

הנפשות השפלות מן השוק, המבקרים הבּורים, הפוליטיקנים הזוללים, היו מאשימים אותו בתחילה, שהוא עושה מעשה תיאטראי, בגלל פומבי ופרסום לספרותו הנשכחה, שמתנוונת והולכת, ואין קופצים עליה. אך האשמה הזאת לא מצאה ולא יכלה למצוא יסוד, לנוכח ארבעים שנה של מלחמה ספרותית, שנתבדלחו, כלומר, שנעשו גביש וגליד מקשה וזך בסיפוריו ובמאמריו, די הצורך להעמיד לעיני הקוראים כחומה את יושר לבו, את עוז אימון רגשותיו ואת האחדות השלמה של נפשו, בגדר היותו סופר והיותו חוקר.

מעטים יכולים להתפאר כמוהו בשיווי הדרכים והדעות והמטרות בספרות ובחיים. מעטים יכולים כמוהו, לפתוח את ספריהם, בלב בטוח, לפני בית דינה של הבקורת, למען תבדוק אותם ולא תמצא בהם – לא אגיד: שגיאות, כי את מי אין כמו אלה? – אך – ליקוי הדעת והרגש אי-ודאות ואי-בירור ההוכחות והתכלית. עבודתו כאמן ועבודתו כמבקר כוננו בו ייחוד לא-נפרד, ותכנית ייחודו זה היתה גם מוסרית גם מדעית: מוסרית בהיותו מטיף נלהב של האמת, ומדעית – בהיותו חוקר החיבור בין הסיבות והתולדות. באמנות, נלחם בשם האמת, בשיטה הרומנטית; בפוליטיקה, נלחם גם כן בשם האמת, בקלאסיציזם: וכרצונו לראות את הרומאן ואת הדראמה בטבעיותם, רצה לראות גם את הרפובליקה בטבעיותה, כלומר: נוסדה על צרכי העם באמת וביאה את האמת לידי נצחון בחינוך ובחיים. כן היה נלחם עם פייטנותו של הוגו, עם מליצתו של גאמבטא, עם התיאטרון של סארדו, ועם הפרלמנטיות של פלוקה, עם ההשחתה של הקיסריות השניה ועם הקלריקליות והנאציונאליות של הריפובליקה השלישית. ספריו לבירור האמת המוסרית והמדינית סללו דרך לספריו שהקדיש לבירור האמת בספרות וכולם חברו יחד באילן החיים של ספריו, הנקראים בשם כולל: Rougon Macquart.

הרומאנים של אמיל זולא – בלי הכניס פה לדין את השיטה שעליה נוסדו ואת מעלותיה וחסרונותיה –, הם פעלי ענק, שהספרות הצרפתית יכולה היתה להגיע אליהם רק אחרי באלזאק וסאנד והוגו ופלובר. הרבה פעמים מנצח בהם האמן זולא את המבקר זולא. הפייטן זולא מבלבל לפעמים את המתבונן זולא, החזיון הגדול של איזו תקופה, של איזה מין, של מעמד, מנצח לפעמים את הכוח ואת הכשרון של המנתח הסבלן, ואז מתהפך המפעל שעותד להיות מלאכת מחשבת לכבשן של אש רגש, והמסַפּר הטבעי, שאין לו בעולמו אלא דברים כהווייתם, מתהפך שלא במתכוון לממשל משלים – אך גם בחליפותיו אלה הוא נשגב! מארבעת הדרכים שקדמונינו קראו להם פרד"ס בחר זולא אך את הראשון¹, ואולם הפשט שלו עולה מאליו למדרגת רמז כללי. הבריות אשר ברא, ההגשמות אשר בהן צימצם את רעיוניו, עולות, עם טבעיותן המצויה והפשוטה, למדרגות סמל ואות. מי יכיר בסיפור S. E. Rougot את גולגולתו של נפוליאון הראשון, הצופה על פני תהום הקיסריות השניה, הסכלה וההפכפכת? ובגסיסת נאנה, הטובה, האומללה והזוללה. מי לא יכיר את צרפת שלפני המלחמה עם האזכנזים, עת נשמע הקול: “ברלינה”, “ברלינה”?

זולא היה חוקר כל מחלות העם וכל מחלות היחיד. במידה שגברה המגיפה, חזקו אזהרותיו; במידה שגדלה הסכנה הוסיף הוא זריזות להזהיר! יש מסיפוריו שאינם עומדים בפני הבקורת, אך אין סופר נידון עפ"י פרט אחד או זלזלים אחדים, אלא על פי כל עבודתו. נמצאו גם טפשים, שהראו, כי זולא לקח דברים משל אחרים. למשל, בסיפורו: “רומא” הראו חלק של כרך ראשון, שלקח מדברי תייר. הן גם את שקספיר ביטלו המנקרים. אך אלה הם דברי בערות קטנה ומלאת קנאה. ענק כמוהו אלף פעמים יותר מאשר לקח – נתן, ואחת יש לומר על כל סיפוריו: תכלית כולם היה רעיון מוסר. זולא האמן לא תמיד עלה למרום, אך זולא המוכיח, לא החטיא אף פעם אחת את מטרתו. הוא הראה באצבע את כל החלאים ואת כל הקלות שבמשטר החברה הנוכחית, ובכל מה שתיאר את המגונה, היתה מחשבתו גלויה, להראות שהדבר מגונה. כרופא, לא התרחק משום כיעור; כאיש ישר לא נשא פני אחת המפלגות. מן השווקים ( Ventre de Paris ) אל הבירזא ( L’argent ) מן המלחמה בין הרוכלים הקטנים והסוחרים הגדולים ( Au Bonheur des Dames ) אל הריב בדבר הכנסת הנכסים ( La terre ) מן סודות הלידה (La joie de vivre) עד שאלת המשפחה (Fecondite), ומן אסונות המלחמה (Debacle) עד תקוות השלום בין בעל הבית והפועל (Le Travail) עבר איש הרוח ואבוקת החקירה וחותם האמת בידו! וסגנונו לבש את כל הצורות, את מהות כל הענינים שעליהם כתב, וישתרע עם קרני השמש, האוויר ועם פירות האדמה, בזרם זהב, אשר בו דפק וילהט לב סופר, לב מרגיש ההווה ומשער את העתיד.

עבודה שאין לשער, פעלים שאין להאמין, כי איש אחד עשה אותם!

מה יישאר מן העבודה הגדולה, מן בנין התלפיות אשר בנה הסופר האדיר יום אחרי יום, אבן על אבן, ברוח כביר שלא ידע מרגוע, וביד אשר לא נלאתה? לא אדע. ודאי, מזולא, המתווכח, יישארו הרבה עמודים של בקורת חזקה ונכוחה. כעדות על הכוח והגאון של היושר והבינה השלמה שנוססו בו; מזולא, בעל העיון, תישאר למופת השיטה המדעית, שייסד, להרבה מסיפוריו; מזולא, האמן, גם אחרי אשר הרבה מסיפוריו יישכחו, יישאר לזכר עולם הרומאן הנפלא L’assomoir, מפעל אשר מעטים יש כמוהו בספרות התבל בהוד פשטותו; וכמסקנה מכל עבודתו ומכל חייו יישאר המכתב J’accuse. כלום חסר חסיד זה בחסידי אומות העולם דברים שמזמינים אותו לתהילה אל-מוות, לחיי העולם הבא.

והעתיד יעטור עטרה לראשו, בהקימו לפעולות את החזיון הגדול אשר חזה בספרו Travail.

“כוכב כבה ועין המאה תיסגר בטרם יזרח שנית, כי במסילה רחוקה הולך גניוס הזורח, ואך נינים מאחרים לבוא יקצרו ברינה את אשר זרעו ההורים בדמעות. עטרה נפלה מראש מלך, חרב נשברה ביד גיבור, כהן גדול מת!” (ברנה).

האיש הזה אהב אותנו כאהבתו את האמת. היה בצרפת לפנים עוד איש שנלחם בעד האמת, אך לא בעד כל אמת. וולטר, שאליו דמה זולא בדברים רבים, היה מסובך ביצרי שנאה וקנאה, אך זולא היה בן חורין. אמת, שסיפורו L’argent צייר תמונת קלס של מיליונר יהודי – אך היא נאמנה. לוא באנו לצייר, גם אנחנו ציירנו כמוהו. על צוררי היהודים המטיר דברי מוסרו כאבני אלגביש מן השמים של רום דעותיו: “לי – כתב במקום אחד – נראה האנטישמיות כבלהה עומדת מחוץ לשכל, מחוץ ליושר הלב, מחוץ לדעה, דבר מגונה ונתעב, העלול להשיבנו לאחור אל שלטון הכסל והאכזריות והשגעון”. כמוהו כתבו רבים, ושוט שוטף כי עבר – נחבאו. עמהם נחבאו גם המתיהדים גם היהודים, בעת סער התאוות, בעת משפט דרייפוס, הוא לבדו לא נחבא, גזרו חרם על ספריו, תבעוהו בערכאות, העמידו עליו פרחח, קללוהו בכל רגע – הוא לא זז ממקומו. אנשים כאלה מתים, אך אינם נכנעים. לפני קבר איש כזה נכנעים כל העוברים אשר לב בהם. גם אנו, כאנשים יהודים, נקוד ראש, ופרחי זכרון-תודה נפזר על ארונו של איש שהיה בימינו נביא לגויים.

---

רודיארד קיפלינג

מאת

נחום סוקולוב

רודיארד קיפלינג מקובל בכל העולם כמתורגמן הנאמן ביותר של האופי האנגלי, ולעתים קרובות: הסתום. הרבה מכותבי קורות החדשים תיארו את האנגלי כמין קנה רובה כולו מדרגת־קושי אחת, אעפ"י שהוא יצוק מן חמרים רבים ושונים – וגם יש לו כוח התנגדות מופלג. הרומאי, הדינימארקי, הנורמאני, מעריץ האפיפיור, הקרומבלי, הסטיוארטי, ההאנובירי, המפלגה העילית, המפלגה הבינונית, הדימוס – כל החורשים האלה חרשו על גבו מסח במשך אלף שנים, וכל אחד מהם התאמץ לעשות אותו כצלמו הוא. והוא קיבל את כולם בסבלנות רחבה ושתקנית, שנראתה להם כטמטום המוח מלידה, הוא חילק לכל אחד מהם איזו מנה הגונה, ואחר היפרדו מכל אחד מהם, בירך ברכת “שפטרני מענשו של זה”.

קיפלינג הראה, גם לעולם החיצון גם להפנימי, כיצד חייהם של האנגלים, החיים השתקנים והבלתי נלאים, הושקעו לתוך נדבכי הבנין המדהים של בריטניה הגדולה המושלת ולא מושלת בעולם. אף על פי שהוא שונא את ההידור הנפרז ואיננו מתהלך בגדולות ולא הסכין למידות גאון וגובה, יש גדלות אחת, שהיא חביבה עליו, והיא גדלות ארץ מולדתו.

אני הכרתיו בראשונה כאמן לסיפורים קצרים. לפני הרבה שנים הביאו לי ילדי, בזמן לימודם בוורשה, שלש חוברות דקות, עטופות ירוקות, ובהם סיפורים קטנים בלתי רגילים, חייליים, כמעט קסרקטיניים. שמו של האחד מאלה היה במבטא הגס “We Willy Winkle”. השני; “חיילים שלושה”. ואת שם השלישי אינני זוכר; אבל זכרוני, שהסיפורים האלה תפסו אותי בפעם אחת, ובמשך ימים ושנים מאז והלאה הייתי כ“נלכד בחבלי קסם”. מאז נעשיתי קיפלינגי, והרטט הסמוך לזה בא לרגל קריאתי את שירי הסיפור, הבאלאדות של חדרי הקסרקטין ( Barrack Room Ballads ) אשר בהן אנו מכירים את האנגלים ממש, את אלה שעשו את המלחמה, את אלה שעשו את השלום, לא צדיקים ולא רוצחים, לא צללים של גיבורים או של קדושים, אלא בני אדם בעלי אגרופים עם תאוותיהם וליקוייהם, תשוקותיהם ואכזבותיהם, ככל אחד מאתנו.

כיצד בני האדם אלה עושים מלחמה, כיצד הם אוהבים נשים, כיצד הם סובאים ומקללים ואומרים “לא” בא' רבתא, כשבאה מאת הגבוהים עליהם גזירה, שאין רובם יכולים לעמוד בה, ולעולם אינם הוגים רעיוני געגועים לרגל מזג אויר טחוב, כמו אצל ווארדסווארט, אינם מתבטאים בלשון מליצה כמו אצל טיניסון – כדי ללמדנו את מציאותם של הדברים הללו הביע קיפלינג הכל בלשון החיה של הבקבוק והחנות. לשונו זו של קיפלינג נדלתה מעצם הזיעה והמאבק של הדיבור האנגלי היום יומי, שיש בו גוונים בלתי ידועים מקודם לאצילי הלשון ומפונקי הביטוי. המבקרים המוסמכים אז נזדעזעו. מלה אחת נזרקה מפי כולם: Rowdy (פורע, מפר סדרים) , ואחד מהם לבש קנאות עד כדי קלל את הסופר הנועז, שבמהרה יבוא קץ ספרותו.

הקללה הזאת לא נתקיימה. קיפלינג לא גמר בהבאלאדות שלו. הוא רק החל. ורק אז תחם לו את המקצוע שלו. מקצוע די רחב: כל העולם כולו. קיפלינג איננו סופר אנגלי, אלא בריטי, ובריטי משמע: מרא דעלמא. הוא הראה את הבריטי הדורך על במתי ארץ בפנים כאלה, שהוא מכיר את עצמו בהם. אמרו עליו, על קיפלינג, שכקולומבוס בשעתו “גילה” את הודו; ואין ספק שאנו מוצאים בסיפוריו תאונות רוויות לשד חיים מהארץ העתיקה והמסתורית ההיא הרחוקה מדרך שכבשוה הסיירים. הוא תפש את כוונתה ההודית של הדמות האילוזיית, שקורין לה חיים, ואת הסיבה, מדוע לא אחת השליך איש משרי המדינה את בגדי תפארתו מעליו וילך המדברה, ויהי לאביון חלכה “אח לאביון, אח לחיה, אח לאלוהים”. רבגוניותה של ספרותו היא גדולה כל כך, עד שאפשר להאריך על נקודות אחדות שלה. גם בשירתו גם בפרוזה רשאי קיפלינג לומר כשקספיר וכבורנס, שלא ראה בעולמו של הקדוש ברוך הוא שום דבר שאיננו נשגב ומענין. הריהו המשורר האנגלי היחידי, שהעמיק לראות בהאדם מה שיש בו מן האדם, ולא מן המוכני האנושי, והדבר הזה לא שם לו מעצור לראות ולהבין, כמעט מאין כמוהו, גם את המוכני המולך בעולם. כמשורר הוא מטייל שם תחת לשונו של המוכני הזה, והרי גם הוא אומר שירה, וגם לו יש סוד נעים ומלא קסם.

חושבים מרחוק, שאדם זה הוא פטריוט אנגלי. אין דבר זר יותר לרוחו.

“הפטריוטיות שנואה עלי, כי היא מלאה חונף וסכלות, עקבה ורמיה”, – אמר פעם לאחד ממכיריו. “אם אני פטריוט, אני פטריוט בריטי, ז. א. של כל העולם”. ככה גם חושבים הספרנים הביבליוגרפים, שהם לגבי הספרות כרוקחים לגבי חכמת הרפואה, יודעים שם כל סם ותכונותיו, ובאיזה בקבוק ובאיזו קופסה הוא שמור, אבל אינם יודעים לרפא. וכן גם הביבליוגרפיה יודעת, כמה פעמים ספר נדפס, ומה בין מהדורה למהדורה. הביבליוגרפים האלה העלו במצודתם, שכמה משיריו של קיפלינג יצאו לאור בהוצאות זולות בשביל החיילים, כי שגורים הם בפיהם, והם שרים אותם במסעי המחנות – ויחליטו, שקיפלינג הוא בעל מלחמות נלהב. לאמיתו של דבר, הקנאים הנלהבים ביותר בתנועת השלום הם גיניראלים ואדמירלים, לאו דווקא זקנים, אנשי שלום בעל כרחם, רך גם אנשים בדמי ימיהם, שנפטרו מן המשרה. ככה גם קיפלינג – הריהו בגופו ההיפך מן גיבור ענקי: גו צנום, שחוף, ראש עם מצח של למדן, עיניים מצומצמות, בוחנות, עמוקות, עם פלג של אור שוטף בהם, מזג של חמימות פושרת ערבה, מלא רעננות, טוב לב, וכולו עדין ונעים, נוח ורך ושונא מלחמה.

בספרו " Pook of Pooks Hill " (השירה של גבעת פוק) הוא מתאר בציורי מקרים של ארעי את ריקומה של אנגליה; ונגיעותיו מה רכות, ולפיטותיו מה נעימות! כאן צנופה, מכווצת ומקופלת ההיסטוריה האנגלית, כמו שנפש הודו מרוכזת בתמהון של תום בסיפוריו וחזיונותיו מהודו, שכתב בימי נעוריו ושנתחבבו כל כך על הקוראים, ביחוד מבני נעורים. אין כאן ניקור וחיטוט פסיכולוגיה שכלתני, אבל יש זרמת חיי מעשה, לא עשתנות שאנן וסקירה של שלוות אידיליה, אלא יורה רותחת של איתני הטבע – הג’ונגל! יש כאן סקרנותו הגאונית והמקפת עולם של ז’ול וורן, ונוסף על זה תהום אין סוף של שירה; והפנטסיה היא משונה, פראית, רטט ובהלה וחיתת אלוהים, פראית – אבל לא ברברית, אלא אגזוטית.

חוץ מדיקנס, אין סופר אנגלי, שנעשה בן בית כקיפלינג בה“דומיניות” של בריטניה. יותר מכל המיניסטרים והדיפלומטים שלט הסופר הזה ברוח האוסטרליים והניו־זילנדיים לאמץ את הקשר ביניהם ובין אנגליה. הוא לא התכוון לכך: המתכוון לכך הוא תועמלן ומדינאי ובן תחבולות, וקיפלינג איננו אלא סופר ואמן. רק מתוך כך נעשה לכוח מאחד בהערבוביה הענקית שקוראים לה: בריטניה הגדולה. בשירי כל המשוררים של ה“דומיניות” נשמע הד הריתמוס של קיפלינג. יש לו סגולות הברק לצייר במשפט קצר תמונה שלימה ולעשות את הציור הניתוחי למיותר. כשהוא כותב: “המלכים המגודלים זקנים שחורים ישבו בוועדת המועצה שלהם בהודו”, אין עוד צורך בשרטוטים ובסימני צבע. את ההברקה הזאת, התזת ניצוץ במשפט אחד, לפעמים באתא קלילא – למדו ממנו כל השוררים בקצווי בריטניה.

כמדומני, שהוא יבקר בקרוב בארץ ישראל, אבל כדרכו, בעילום שם. לא יתעניין בפוליטיקה, לא יכתוב לעתונים ולא יתן ראיונים. רטט תוקפו כשמזכירים לו את הדברים האלה. הוא כבר היה בארץ ישראל. אבל לא במידה מספקת. והוא, הסופר האנגלי ויותר נכון הבריטי, היחידי המסוגל להכניס את ארץ ישראל, כראוי, לתוך הספרות האנגלית. אלפי ספרים נכתבו – כולם חקירות, עתיקות, דת ופוליטיקה. כל אלא הם מקצועות שבספרות. ספרות עצמה – זוהי קיפלינג. אמרתי לו, שיש לנו גם ג’ונגל בארץ ישראל: מי מרום (חוּלָה), ושהוא צריך למהר, כי עוד מעט יחלוף הג’ונגל הזה. הוא עיווה את פניו הטובים. מעניין אותו דווקא הג’ונגל. מה לעשות? וכי נאבד את עולמנו מפני האמנים? אבל עוד נמצא בשבילו הרבה מן האגזוטיות.

נספחות

מאת

נחום סוקולוב