דִּבְרֵי שָׁלוֹם וֶאֱמֶת

שמחה לאיש במענה פיו

ודבר בעתו מה טוב (משלי ט“ו כ”ג).

צוף דבש אמרי נעם

מתוק לנפש ומרפא לעצם (משלי ט“ז כ”ד).

המכתבים האלה יצאו לאור בכל שבוע ושבוע ביום הששי במכתב יד כתובים ומחירם ארבעה זה' לרבע שנה.

קוראים נכבדים! אחת אשאלה ממכם ואותה אבקשה בל תחזו על המכתבים האלה בעין בקורת בעין בוחן. אל תבהילו ואל תהבילו בחפזכם לאמור מעשה-תעתועים הביא לנו זה במכתביו ולמה יסכנו מה יתנו ומה יוסיפו לנו את אשר יבצר ממנו? אל תכבידו את אכפכם עלינו באמרי-חרפות ודברי לצון ותאמרו כי נרפים אנחנו ולא נאבה היות שוקדים וחרוצים בלימודים לכן בחרנו לנו למקלט את המכתבים האלה למען נוציא לפעולות-אדם עשתנות-הבלינו. והיה כנסותכם לקרוא את כל דברי מכתבינו אשר אנחנו נותנים לפניכם היום אזי תחרישו ולא תמלאו עוד שחוק פיכם. הביטו נא וראו מצב ערים אחרות בחכמה ותושיה אז תבושו ופניכם יחוָרו. אף כי שם העיר פלאצק נודע במרחקים ועיר מלאה משכילים ככלוב מלא עוף. לא אחי לא! חזון העבריה עוד לא נפרץ בעירנו ומעטים המה במאד מאד שוחרי-מדע ואוהבי ההשכלה בכל נפשם ובכל מאודם. רבים המה בפלאצק המטים עקלקלותם והמסלפים ארחותם מדרך התורה והמצוה. רבים המה בפלאצק הנושאים תלבושות קצרות ומכנסים מאטון מצרים. אבל לא זו הדרך אשר משכילים ילכו בה. רבים המה בפלאצק המטים עקלקלותם והמסלפים ארחותם מדרך התורה והמצוה. רבים המה בפלאצק המוליכים את בניהם ואת בנותיהם לבתי הספר ללמדם שפת הארץ ושפות נכריות. בהמה ישפיקו ובהמה שמן חלקם אבל שפת-עבר מונחת בקרן זויות. לריק ייגעו סופרים וריק ישירו משוררים כי את כל דבריהם לארץ יניח הדור. ועתה עין בעין נראה כי לא מורדי-אור החשוכים והמשמרים הבלי-שוא עומדים לשטנה על אורח החכמה וההשכלה כי ברבות הימים יפקחו עיניהם ויראו כי טָפַש כחלב לבם וְיָחֵלוּ ללמוד שפת-קודש והשפה העבריה תקח מעל גבות עיניהם את הלהטים אשר הכו אותם בסנורים וילמדו מְצוא חפץ וְדַבֵּר דָבָר. כי אמנם כל איש אשר לו לב עברי יחשוב אל-חק ביתר שְאֵת וביתר עָז להודות לההשכלה בכל לבבו ובכל מְאדו כי בְנוגַה-זַרְחָה נראה אור גם ליהודים אשר ישבו בימי הבינים [מיטטעלאלטער] בחשך עשוקים ורצוצים כל היום והישראל היה מפגע לכל פגע אסון ותלאה כי גם עמי הארץ טרם האירה עליהם ההשכלה האמינו אמונה אומן בשוא אבל ההשכלה למדם ¹דעת ותורה אותם דרך תבונות להישיר לכת לפלס מעגלותיהם במשפט וצדקה וכל אשר המדעים הרבו חיל ויפרצו שָבָתה חמת המציק – ומה נבערו ויכסלו בזה האבות המוליכים את בניהם לבתי הספר ושפת-עֵבר לא יכירו, יהודית ולא יבינו מאומה. עולתה נמרצה אשר אין כמוה לרוע! שפתינו הקדושה, שארית-פליטה מורשה בידינו מכל מחמדינו בימי קדם ושנים קדמוניות. ויען כי נדע אל-נכון כי חזון העבריה אשר דבר יקר בימים האלה תפרוץ במאד מאד ע"י המכתבים האלה ולמען הגדילה והאדירה מגמת מטרתנו – ברבות הימים נכתבה גם בדברי עולם המדיניי [פאָליטישע וועלט] ויתר החדשות הנכבדות אשר תקרינה במרחקים הנוגעות להיהדות ולעת הזאת נערכה לפני הקוראים את אשר צלחה ימיננו לעשות בחכמת סופרים ופרי עבודתנו על הספרות העברית. היו סמוכים ובטוחים כי לא נְרַדֵף דברי-רוח, רק אמרי תבונות ומדעים אשר להועיל תהיינה לכם, וזה תוכן המכתבים האלה: דברים אחדים אודות קורות היהודים ומצב העם באמונה ובהליכות הממלכה אחר שובם מבבל. קנאת סופרים והעתקת השודדים, מחזה ראשון. עמק עכור או החלי-רע, גיא-חזיון איום ונורא, מחזה ראשון. חזיון נורא מאד-נעלה על המחלה הרעה.

דברים אחדים אודות קורות-היהודים

הנה בין המדעים המתנוססים כאבני נזר בעולם החכמה והתושיה תֵחָשֵב גם הידיעה הנכבדה ויקרת הערך קורות ימות העולם [וועלטגעשיכטע] אשר לה נתכנו עלילות כל יושבי תבל. היא תלמדנו דעת תכונות נפשות האנשים, גדולי-דעה ושגִיאֵי-כח אשר היו מְשֻלחים ונעזבים לנפשָמו, וכל אשר שאלו עיניהם לא אצלו מהם, למען נדע להבחין בין טוב לרע, בין שפל ונעלה ובין זולל ליקר. היא תשים לעינינו כל עם ועם אשר כבר אבד זכרו ותלמדנו דעת מה המשגה אשר הי' את מנהלם ומאשרם אשר הסיב בכליונם, למען נדע להזהר לבל נשוב לכסלה. ובלעדה ²כעורים נגשש באפלה ולא נדע רק את אשר ישים שופט רמים לעינינו. בואו וראו ולמדו היטיב מן המאמר נשגב-הרעיון הזה אשר הטיף אומר המחוקק הנעלה עבד ה' אשר לא היה ולא יהיה על עפר משלו: “זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור” מדוע לא תעשו כתורה וכמצוה, ואף כי קורות בני ישראל, העם אשר בו בחר עליון לנחלה לו? איך תסכלו עשו בזה כי לא תוקירו את הלימוד היקר הזה ביתר שאת? למדו היטב ובינו בהמסבות אשר לרגליהן רבו שערוריות בישראל, למען לא תסלפו ארחותיכם כשנות-קדם. למה לא נכספה נפש יהודי לדעת קדמוניות וארחות אבותינו בישבם על אדמתם שלוים ושקטים? את הצרות הרבות אשר השתרגו עלו על צואריהם בדבר המפלגות אשר נפלגו היהודים – אך מה? למה אכבירה במלין? האנכי מטיף לעם? רק יקרת ערך הלימוד “קורות היהודים” באתי לתאר דבר לאשורו, ומדעתי כי לא ילמדו הצעירים בעמנו הספרות העברית, אמנם את המכתבים האלה, לא אפסח על שתי השעפים כי תכסף נפשם לראות, לכן אערכה לפניהם בכל שבוע ושבוע מעשי יָדַי דברים אחדים מקורות בני ישראל אשר מקורו לקחתי מספר קורא-הדורות, ³רק במלות אחרות הלבשתים שפה ברורה ונקיה. וזה תחלת-דבר.

מצב העם באמונה ובהליכות הממלכה אחר שובם מבבל

ולא תופר איבה מבלי חלוף

ורועי-רוח דעת הפכה (מ“א, ל”ט י"ט).

לא בעקבות אבותיהם הקדמונים אשר ישבו על אדמת ה' צבאות במשכנות מבטחים ונוה שאנן היה שאר-ישוב. – רוח אחרת היתה בלבב היהודים אשר שבו מארץ שבותם. בתכונת נפשם, בשפתם, דרכי הדת ובהליכות הממלכה, אף כי תורה אחת חוקים ומשפטים ידעום היהודים כאבותיהם, – בכל זאת לא זו הדרך אשר הלכו בה הראשונים, וחליפה גדולה ונכבדה עברה על הדור החדש כאשר לנבון וקל לדעת את הדברים האלה. גם ספרי התלמוד אשר נעשו על נהרות בבל יוכיחו לנו התמורות והחליפות הרבות והגדולות בעבודת אלוקיהם ובעבודת מקדש ה' צבאות. והחוקים אשר חקקו אנשי כנסת הגדולה לרוח העת והמקום והסדרים אשר עשו בתפלות והעריכו אותם לכל איש יהודי. ועתה נשתעה רק בדברי המפלגות אשר נתחלקו בני ישראל בהנה.

מה נשגבה ומה מאד נעלה היא האהבה והאחוה! תוצאותיה מראש מעפרות תבל עד אחרון על עפר יקום, כיום ולילה לא ישבותו גם היא לא תסוף לעולם ועד. שרשרת היא הארוכה כארץ מדה, קושרת נפש בנפש, רוח ברוח, ולב בלב יתלכדו ולא נתפרדו. מבני-אלים, ושנאני-מרום אַת! מה נקשה האיש אשר אַת תסורי ממנו! נגזר הוא מארץ החיים, ובין רפאים ועתודי ארץ יתחשב. מה מאשר הוא האיש אשר לו ידידים, רעים אוהבים, אחים לצרה, אוהבים בהלו נר ההצלחה עלי אהלו. בבוא עליו שוֹאָה והוָֹה המה ינחמוהו, ביום עליצות נפשו וחדות לבו כבודם יֵחַד, והם דורשים שלומו וטובתו, והצלחתו תרנין לבם. ואם כה גדלו עלילות ומפלאות האהבה בין שני רעים, איך תגדל בין גוי כלו! אך לריק נכבירה במלין! אל-חנם נעמלה כעת לתאר בניבים נאוים יקרת וגודל ערך האחוה בין עם, כי לא בדרך זו דרכו אבותינו ופרי מריים נאכלה גם עתה. כי נפלגו למפלגות ונתחלקו למחלקות, וזאת המסיבה בפרוע פרעות בישראל, ורבתה השערוריה, כי התעשקו בריב ומדון; ואנשים עברים נצים, ובראות שכניהם עמי הארצות כי רפה כח ואין אונים עם היהודים, כי נשתה גבורתם בהציתם איש את רעהו, – פרצו בארצם ויאכלו חילם. אבל בהיות כל העם כרע כאח, כי התלכדו בקשר אמיץ, לא חרפו שכניהם את נפשם לפגוע בם ולהתחרות אתם על שדה-קטל. וזה דבר המפלגות. בעמוד הבית הראשון לא נפלגו בני-ישראל רק על שתי מחלקות: מאמינים אמונה אומן ופושעים מכחשים ומכזיבים דברי אלקים חיים. המאמינים האמינו בה' ובמשה עבדו, בכל האותות והמופתים, התורה והמצווה, ולא סבו את לבם לחקור: למה ומדוע? לא חתרו למצוא טעמים והרעיון חביון המצוה. רק היו סמוכים ובטוחים על תורת ה' אשר שׂם בפי אדון כל הנביאים. לא תרו אל אשר למעלה מהם ולא דנו אחרי לבבם ואחרי עיניהם; רק כעולל ויונק אשר מינקתו תשאֵהו על כפים, היעמיק שאלה אנה היא תובילהו? וכבר בארו לנו באר היטב חוקרי-קדמוניות, מאשר כי העם אשר גר במצרים עבדו בפרך בחומר ובלבנים בכל עבודה קשה, והסכן לא הסכנו לחשוב מחשבות חכמה ותבונה או הוללות ורעות-רוח, כי לא הנח להם עד בלעם רֻקָם, וכאשר גם נמצאה במצרים כעת בנינים רמים בנויים לתלפיות במחצבות סלעים וצורים אשר נשתאה ונשתומם עליהם איך ישיגו לזה ידי אנשים אף אלפים ורבבות; כי מלכי מצרים בימי קדם השתעשעו ויאהבו זאת, כי הם ישבו שאננים בארמנותיהם, ואת העם העבידו בזעת-אפים ובעמל-כפים. נכונים הדברים למבין.

כי כל העם היו נעורים ונבובים מכל תבונה והשכל כי רק בעבודת כפיהם היה מעיינם. לכן גם עם ישראל, אחרי תת ה' למו את התורה מורשה לקהלת יעקב, עשו מבלי פנות ומבלי סור אל ימין ואל שמאל. והפושעים הבוערים בעם לא היו מביני מדעים, רק אוילים מתעתעים אשר טפש כחלב לבם להבין דבר הדת ואשורו ויתורו אחרי לבבם ויזנו אחרי עיניהם; ראו אלילי מצרים, פסיליהם ועצביהם; יחמדו להם, ויאמינו בשוא נתעה, ויזנחו באר-מים-חיים ויכרו להם בארות בארות אשר לא יכילו המים; ולא שיח ושיג להם עם שאר בני ישראל תופשי התורה והמצוה המאמינים באל חי אחד ואין שני, ויפרדו מאחיהם ויעשו להם ממלכת מלך בלהות: ירבעם בן נבט. אבל בחלק המאמינים נשארה ממלכת-כהנים וגוי קדוש מציון תצא להם תורה ומקרית ירושלים דבר ה'. – אכן רוח אחרת היתה בלבב הדור החדש. כי היהודים בארץ שבותם על נהרות בבל לא חיו חיי עצבים ולא נכבשו לעבודה בחומר ובלבנים, והמלך לא הכביד עליהם אכפו, רק כללות העם היתה בגולה אבל לא איש ישראל. על כל יהודי לא היתה הגלות משא לעיפה, רק מורת רוח ומגינת נפש להנאמן עם אלהיו. ובארץ פרס היו שאננים ושלוים איש על נחלתו ככל שאר תושבי הארץ, וכן למדו שפתם חכמתם ומדעים; כי עם פרס היו אז אנשי חכמה ותבונות. ואף כי לא המירו היהודים את דתם, בכל זאת התלמדו ההגיונות והלימודים המשלבות וחוברות את אמונת הפרסיים, ויחפשו ויחקרו גם העברים אחר תעודת בן חלוף בעולם ההוה והעתיד, ויהגו מחשבות עמוקות בנשגבות וראמות. ובזה שבו היהודים לארצם ברשיון כורש מלך פרס, ויתנערו מעפר וילבשו בגדי חופש ויקימו מקדשם, ואף הכהנים והלוים אשר התיחשו אל אבותיהם; אב לבנו הודיע את החקים והמשפטים אשר נחוצים לו לדעת; אכן שמרו את משמרתם, אבל לא כאשר בתחלה. תכונות נפשות העם החדשות הולידו הליכות ומנהגים חדשים בחייהם. גם רוח דלת עם הארץ לא היתה כבראשונה. והמסבה העולה על כלנה היא באשר לא ידעו שפת קדש ככתוב, ובניהם חצי מדבר אשדודית וחצי מדבר יהודית, אף כתב העברית שכחו; לכן בחרו הסופרים לכתוב את התורה בכתב אשורית, ובבלי-דעת את השפה, לא הבינו ספר התורה. אך המפלגה ⁴ המאמינים היו סמוכים ותמוכים על התורה המסורה. אבל רבים מֵאַנו האמין ויבחרו דרכים אחרים בביאור התורה, איש איש כטוב וכישר בעיניו וכפי לקח חדש אשר לקחו מפי חכמי עמי הארץ. ואף כי יד המאמינים היתה על העליונה, הם היו ראשי האבות ושליטים ושררים בהליכות הממלכה עבודת-אלקים ובתי הספר, – בכל זאת רבת שבעה נפשם תמרורים ומדחפות בדבר אשר התעשקו והתקוטטו אתם המפלגות האחרות.

המשך יבוא.

קנאת סופרים

אבן באבן ילטש ושמיר חזק מצור

ולבב בלבב ישתונן (מ“א ט”ו כ"א)

הנה העבריה עלתה מעלה מעלה, ועל גפי מרומי קרת לקחה עמדתה. אין עיר ואין קריה אשר לא נמצאה בהם סופרים מהירים ודוברי-צחות אשר זרוע עם גבורה למו בחכמת-סופרים. הספרות העבריה לבשה מחלצות ותכהן פאר. ובהשפה השׂבה והדלה וחסרת-מלים זאת זה נעתקו מחברות משפות החיות המתהלכות בארץ החיים, ועקבות השפה אשר ממנה נעתקה לא נודעו עוד, בנאומים נעימים וניבים נאוים הערבים לאוזן שומעת. תהלה לאל חוברי-חבר יפושו כעגלי-מרבק ירבו ויעצמו במאד מאד, ולכלם שפה אחת ודברים אחדים באורח-כתיבתם. וזה לא כביר בא פלוני אלמוני בלהקת המחברים וספרו בידו. כי הרהיב עוז בנפשו להריק אל השפה העבריה המחברת הרוממה והמהוללה בשׂיא רעיונותיה ותועפות רום הגיונותיה “השודדים”, המחזה היקר והנעלה הלז אשר שפתי כל מבין-מדע תקצורנה מהביע יקר ערכו ורום-גדולתו. שפתו החודרת בחדרי משכיות לבב הקורא והחוצבת להבות אש, כי ממזרח השמש ועד מבואו מהולל שם האיש הרם שיללער החוזה, ובכל מקום מֻקטָר מגָש לשמו, ומי פלל בשוא נתעה כי השפה הדלה הזאת תעצור כח ותרבה חיילים להעתיק בה את המחזה הנשגב והנפלא הזה? נפש כל איש נכספה לראות את מפלאות אַביר הסופרים הזה, ונקרב אל הספק והנה זרא נהיתה לנו, כי בריאות חדשות ברא חובר-חבר זה. ונשתאה ונשתומם מפני פלאי היצורים האלה המפיצים זועה. – אם קצור קצרה ידו לבצע את זממו, מדוע הוציאהו לפעולות-אדם? – הן קנאת-סופרים תכונן מצעדינו עלי אורח החכמה והמדע לכן נסתי את כחי בקנאתי קנאת השפה העבריה אשר צחק בה מעתיק ה“שודדים” כבצפור, והא לכם המחזה הראשון. ואם ייטב בעיניכם אזי עוד ידי נטויה להפיק את חפצי.

מחזה ראשון

פראנצ. הבריא אולם אתה אבי? מדוע כה חורו פניך?

מאקס. בריא הנני בני. מה חפצת להגיד לי?

פארנצ. באו מכתבים בבית המריצים. יש אגרת מאת המחליף אתנו במכתבים היושב בלייפציג.

מאקס (נכסף לדעת) היש בשורות מבני קארל?

פראנצ. כן דברת. אבל לבי יהגה אימה. בל אדע אם – על איתן הבריאות – הבריא אתה אבי?

מאקס. הנני בריא דָשֵן ומלא-כח מה ראית כי דאגת אל בריאותי? פעמים שאלתני?

פראנצ. אם רפה-כח ואין-אונים אתה הרף ממני ואלכה לי ואבואה בעת אחרת. (בדממה) לא לגבר אין-איל כזה להקשיב קשב רב ואיום הלז –

מאקס. אהה ה' אלקים? מה השמועות הנוראות האלה?

פראנצ. אלכה נא ראשונה ואדליף דמעות מתוגה על כליון אחי. אני היה לי לדום ול – –, כי הוא בנך. אני היה לי לנסוך מסכה לכסות על קלוני וחרפתי כי הוא אחי. ביתר שאת ויתר עז אחשבה אל-חק לשמוע בקולך על כן שא נא לי.

מאקס. הוי קארל קארל! לו ידעת איך יקרעו פעולותיך סגור לבב אביך, כי שמועה טובה אחת ממך הוסיפה עשר שנים על שנותי. כנשר חדשת נעורי ודשנת עצמותי, תחת אשר תלבין שערותי ותדלה שקוי מעצמותי. אהה! עוד מצעד אחד לי לכונן אל אבני בור!

פראנצ. אם כן אבי הרף ממני ואלכה הן עוד נקרחה קרחת בראשינו ובבשרינו נשרטה שרטת אם תגיע ותאסף אל עמיך.

מאקס. עוד צעד קטן ככף איש יחסור מני אל ארץ תחתית. הניחה לי ובו אמצא כל ישעי וכל חפצי. עונות אבותינו יפקדו על שלשים ועל רבעים אל תעמוד לשטנה ויְכַלה.

פראנצ. [מוציא אגרת מחבו] הלא ידעת את האיש הכותב לך חי נפשי כי שקר וכזב יחפיא ויטפול כוזב הוא שקץ לך, חזק ואמץ! אל ירע בעיניך כי לא אתנך לראות את כל האגרת כי אין לך לדעת את כל ונוכחת. –

מאקס. הכל השמיעני בני ויהי-מה.

פראנצ. [קורא] לייפציג בראשון לירח – לולא מוצא שפתי ולולא הבטחתי אשר הבטחתיך נאמנה לבלתי כסות ממך את אשר תקח אזני שמץ דבר מדרכי אחיך מצבו וארחותיו סהדי במרומים! אם הרעותי לך להודיעך דברי-בלע אלה. יען אחזה לי מתוך אגרותיך הרבות אשר הריצות לי כי לבך עליך דוי בשמעך כזאת. אדמה בנפשי כי עין בעין אראה דמעותיך נגרות כמים אל הנאלח הזה [מאקס לואֵט את פניו] ראה הנה קראתי באזניך רק את הנקלה “דמעות-שליש מקירות לבך כפלגי מים נוזלות מעיניך הנמקות בחוריהן”, אדמה בנפשי כי רואה אנכי את אביך הישיש נופל אחורנית על הכסא וכפני בן רפאים ושוכן ארץ תחתיה מראהו, אהה! הכבר הלבינו פניך ויקבצו פארור טרם שמעת קצות הדבר?

מאקס. קרא בני אל תעמוד.

פראנצ. "אין אונים מתעלף נופל אחור יקלל ויאור ויחרף מערכת היום אשר נקרא בראשונה שם “אב” ומעט מזעיר אשר ידעתי לך אכתבה. אדמה כי נמלאה סאת תועבותיו. ואין איש אשר ישחית את דרכו יתר ממנו. כי משכיות לבבי לא יוכלו להציג נגד עיני חטא ועון גדול מזה. אולי יוכל הוא עוד להכביר פשעיו. אמש בחצות הלילה הוציא זממו לפעולות אדם אחר אשר לקח בנשי ארבעים אלף שקלים “מתכנת-כסף למדי אבי!” ואחר אשר ענה בת נדיב וקצין העיר ובמפגיע המית את דודה נער נכבד ויקר הערך וינוס מזה הוא ושבעת מרעיו אשר תעם בדרכי חייהם ויספחם עליו, אבי! אהה ה'! מה לך?

מאקס. רב לי בני. הנני שָבֵע תמרורים. הנח את השאר.

פראנצ. עיני חסו עליך [קורא] מבית הפלילים נשלחו מכתבים לתפשהו. העשוקים והשדודים צועקים חמס “וחמסו על קדקדו ירד כמשפט השופטים” [עומד מקרוא] לא! חלילה לי מהמית אבי ברוח פי [קורע את המכתב לגזרים] אל תאמין אבי שקר ענה האיש! –

מאקס. אוי שמי וזכרי! אוי שמי הטהור והנקי!

פראנצ. [נופל על צואריו] הוי קארל! בן מביש נתעב ונבזה! הוא עוד משנים קדמוניות לבי לי נבא את אחריתו ותכליתו ואשר יתעתד. בעודו נער קטן את פני עמו דָלַק אחרי הנערות דלג על הגבעות קפץ על נאות שדי בלהקת נערים פראים ופרועים לשמצה. כאשר ינוס השודד מבית הכלאים כן ברח הוא ממפני בית התפלה והאגורות אשר הציקו בך לתת לו השליך בחריט סובב על הפתחים אשר פגעו בראשונה. הלא שרעפי חשו לעתידות ולימים יֻצָרו בראותי כי בחר לשעשע את רוחו בקראו בספרי קורות ימות עולם גבורות וחיילים אשר הרבו גבורי חיל אלכסנדר ויוליוס קיסר ועובדי אלילים חשוכים ומורדי-אור כהנה מקרוא בספרי טוביהם אשר שב לה' בכל לבבו ובכל נפשו. לא פעם אחד הגדתי לך. כי אהבתי אליו רק מאשר אחשבה אל חק לאהוב את אח לא כי ידידי היה. הנער הלז יפרע פרעות יהדפנו ממצבנו ויעכרנו באחרית הימים הה! מי יתן ולא נקרא שמך עליו ומי יתן ולא יפעם עוד רוחי בזכרי אותו כאשר לבי סחרחר בקרבי ומֵעַי יהמון כעת. אַחְוָתי אליו אשר בעבורה יאשימוני יושב רמים משורשה היא וכבצפורן שמיר חרותה על לוח לבי ולא אוכל להשרישה.

מאקס. הוי כל שׂברי ותוחלתי! כל דמיונותי וחלומותי עד הלום היקרים מפז ומכתם אופיר!

פראנצ. ידעתי ידעתי. הלא הוא אשר דברתי. רוחו אשר כתנור אופה. אש תמיד תיקד בקרב לבבו החוצבת להבות-אֵש אשר אמרת תמיד כי רוחו הזר הזה יתן באפו קטורה ולב רגש וכל יופי ותפארת לכל נשגב ונעלה. לבבו הפתוח ונפשו הנשקפת מבעד לעיניו המבריקות אש פלדות. רגשותיו הרכות כי פלגי דמעות יֵרְדו עיניו בראותו מצוקת אנוש בצר לו. אומץ לבבו אשר יש לאל ידו לחגור בעוז מתניו לעלות על צמרת עץ רם אשר שֵׂבַת שנות מאה חופפת עליו. וכי יעבור בנחלים ואפיקי-מים לא יערוץ ולא יֵחָת. תשוקתו העזה לְהֵרָאות בעיני אנשים בתור אדם המעלה. קשי-ערפו אשר הוא באחת ואיש לא ישיבנו. וכל התכונות אשר נטבעו בטבע נפשו מאת יוצר היצורים. חוית דעתך ותחרוץ משפטך כי תכונותיו אלה יעשוהו באחרית הימים לדורש-שלום וטוב בעמו לגבור חיל לאדם נשגב מאד-נעלה. עתה תראה ונהרת. לבו הפתוח נהפך בקרבו ללב עז וקשה. לב רַגָש אשר במשכיותיו הוא הסיב אותו לאהבה את הזונות ולדבקה בקְדֵשות, רוחו אשר כתנור אופה היה לרוח-בָעֵר ויבוער את כל לחו ושקוי עצמותיו עד אשר כל בשרו למק יהי' ועודנו עומד על אֵיתנו והאנשים יבערו ויסכלו לאמור “חולה-אהבה הוא” ראה נא לבבי העשוי לבלי-חת לכל פעולה ועלילה עתה ישית עצות בנפשו ויחשוב שָטֵי-כזב משאות שוא ומדוחים אשר כל פעולות האווארד וקארטוך כאין וכאפס נחשבו נגדיהם. ואם ישגשגו הנצנים הדקים האלה? הלא עוד צעיר לימים הנהו. יתן לך ה ' כי תחזינה עיניך אותו עומד בראש גדוד צבא המסתופף ביערים מען הקל מעל הֵלך ועובר אורח משאו, אולי עוד בארץ החיים תוכל התהלך על המצבה לזכרו אשר הציב לו בין השמים ובין הארץ. הוי אבי אבי! הָמִיר בשם אחר את שמך הלזה כי באצבע יורו עליך רוכלי מרכולת וסובבים בשוקים וברחובות אשר ראו דמות בנך מְשוחָה ומצוירה בשוָקים בעיר לייפציג.

מאקס. הגם אתה פראנץ? הגם אתה? יחד קשרתם עלי?

פראנצ. הלא רואה אתה כי אף אני ידעתי דַבֵר בלעגי מעוז וכמדקרות חרב פיפיות יחדרו בחדרי לבב. זה פראנץ האויל הפתי קר הרוח בלי-דעת ותבונה כבול-עץ כאשר קראת אותי בימי ילדותי והבדילני ממנו. אתו השתעשעת ותשאנו בחיקך ותשפיק עליו תחת אשר הוא קרח קרחה במפלגות זקנך. ותאמר עלי כי אמות וארקב בגבול נחלתי תחת אשר יצא שם גדל-דעה ורב העלילה זה ממזרח שמש עד מבואו. האח! אודך אלוה על אשר לא יצרתני כמהו! –

מאקס. סלח נא, כפר נא לעון אביך אובד-עצות ואשר כל תקוותיו בגדו ויכזבו בו. האלקים אשר ישיבני עד דכא על ידי קרלוס ישפוט לי ישועתה על ידך בני!

פראנצ. מחה אמחה דמעותיך מתוך עיניך הרטובות את נפשי אחרף למען יאריכו ימיך. חייך יהיו לי כאורים אשר לפיהם אעשה כל. כל דבר קשה לא יכבד עלי למען הציל את נפשך מרדת דוּמה.

מאקס. יש ויש עוד כהנה וכהנה אשר עליך לכבדני בהנה. יחנך בני אלקים! על אשר היית לי עד כמה ומן הוא והלאה.

פראנצ. ועתה הגידה נא לי אם לא היה עליך החק לקרוא לקרלוס בנך יוצא ירכך הלא היה אשריך וטוב לך?

מאקס. החרישה בני. בהביא המילדת אותו אלי וארימהו על ידי ואקרא אשרי וטוב לי בארץ החיים ע"י מתת-אלקים הלז!

פראנצ. ועתה העמדו דבריך? הלא נפל מהם צרור ארצה? הלא תקנא את שפל השפלים בעבדיך באשר אין לו בן כבנך. הלא תשׂבע מי-ראש ולענה כל הימים אשר הוא בנך. התמרורים האלה יהיו גם לכוס התרעלה.

מאקס. לבן-שמונים שנה שמוני התמרורים האלה. אשתה ואמצוץ את קבעת כוס התרעֵלה.

פראנצ. אם כן איפוא. השליכהו מעל פניך ככלות כחך וקרא לו לא-בני אתה!

מאקס. מה יהגה חכך כיונה פותה אין-לב?

פראנצ. הלא רק מיד אהבתך אותו באו לך כל הצרות האלה אשר יפריעוך ממנוחתך. הנה לוּ לא אהבת אותו אזי לא לך הוא. לוּ לא רחש לבך אליו אהבה וידידות אזי כגויה מתה הוא. הלא רק לב-אבות על בנים ונפש-אב קשורה בבנו. הרף מאהוב אותו ולא יהיה עוד בנך אף כי עצמך ובשרך הוא כבבת עינך אהבת אותו עד הלום; ואם תכאב עליך עינך הבליגה על כאבך והוציאה. אמרו המושלים כי טוב עלות לרום שחקים בעין אחת מרדת במעמקי תפתה בשתי עינים. טוב עלות לחזות בנועם ה' ערירי מרדת אב ובנו בממלכת מלך בלהות.

מאקס. המבקש אתה כי אקלל את בני?

פראנצ. אל נא אבי אל נא! חלילה לך מקלל את בנך אך את מי תקרא בן? את האיש אשר נתת לו חיים והוא ירבה עצמה ויגבר חיילים להורידך דומה ולדראון-עולם?

מאקס. הוי מה נמלצו אמרותיך בני! אצבע-אלהים הוא. הוא צוה וקרלוס מטהו! –

פראנצ. הלא תראה עין בעין מעשי מחמד לבך לך בחוסך עינך עליו יהרגך ובאהבה אותו ימיתך. גנב את לבך לעשות אתך כלה. אולם אך תאָסף אל עמך והנה הוא שורר בכל קניניך כאות נפשו. רסנו נֻתק והוא כעיר פרא מְשֻלָח ונעזב לנפשו. דמהו נא בנפשך מה ערגה נפשו למות אביו ולמות אחיו אשר ימנעו ממנו כל דבר טוב ועומדים לו לשטנה על ארחות משובותיו ועתה הזאת אהבה תחת אהבה? הזאת תודתו על רחמיך ועל חסדיך? כי יבחור בתאוה תועבה ונבלה שפלה מהוסיף עשר שנים על ימי חייך בהסגירו לקלון ולחרפות שם אבותיו העומד נקי זה שבע מאות שנה למען הפיק תאות לבו. הלזה תקרא בן? ענני! הלזה בן תקרא!

מאקס. בן סורר ומורה אויה לי! אבל בני אשר ילדתיו.

פראנצ. בן נחמד ונעים אשר בזה כל מעייניו לבלתי היות לו אב. הוי מי יתן לך לב להשכיל ולהבין זאת. מי יתן ותפקחנה עיניך לראות! כי את אשר תשא לפשעיו זאת המסבה לכל תועבותיו ונבלותיו כי מעשיו ופעולותיו תאמר לו כי ייטבל בעיניך. לא על קדקדו חמסו ירד כי רק על ראשך תרבץ קללת-יה בן-בור זה לעולם ועד.

מאקס. צדקת ממני בני! צדקת כי אני חטאתי לה' סלפתי ארחותי העויתי והסכלתי עשו. אני סבותי.

פראנצ. אנשים אשר סבאו את קבעת כוס התענוגים והתועבות לרויה ולעתות בצרה שָבו לה' בכל נפשם. האמנם כל המצוקות והצרות הבאות בְלִוְיַת התאוות והתענוגים יתר מדי לא-אצבע-אלקים המה?ועתה היניא מחשבותיו הנשגבות בן-אדם בחמלתו אשר אמנם אכזריות היא? הישלח אב את ידו בהערבון אשר נפקד אתו לעת נועדה ויבלע לו לנצח? שים זאת אל לבך אבי כי אם תסתיר פניך ממנו כי אז או שוב ישוב אליך וייטיב דרכו או גם בכוּר-עינו לא יצרף וכבראשונה בן בליעל יהיה. אוי לאב המפריע מחשבות חכמת עליון באהבתו ועתה אבי?

מאקס. אכתוב לו כי אסיר את ידי ממנו.

פראנצ. אז תיטיב לעשות.

מאקס. כי לא יוסיף ראות פני.

פראנצ. הדברים האלה יהיו לו למרפא ולהועיל.

מאקס. [באמרים רכים] עד אשר ייטיב מעלליו.

פראנצ. טוב טוב מאד! אבל אם יבוא וישא מסוה הצדק הלוט הלוט על פניו ובאמרו חלקות יסיתך ונרצית לו ואחר יגלע את המסכה הנסוכה על פניו ושוב ישוב בחיק נכריה ויאריך לשון נגדך. לא כן אבי אם ינקה מפשע רב שוֹב ישוב מעצמו.

מאקס. גם זאת אכתבה לו.

פראנצ. הס! עוד דבר לי אליך אבי. אפחד ואירא פן תדבר אליו קשות בחמתך לבלי-חק והדברים יפלחו לבבו. ועוד כי אם לבבו ידמה כי סלחת לפשעיו בראותו כי כה יקר הוא בעיניך כי אצבעותיך יכוננו אליו מכתב על כן אין טוב כי אם אכתבה אנכי.

מאקס. עשה זאת בני כי לא אעצור כח. כתוב לו אתה.

פראנצ. [בחפזה] היהי' כה?

מאקס. כתוב לי כי אלפי דמעות דם עיני לו יזולון כי אלפי לילות נגזלה שנתי מעיני אך בל יאמר נואש.

פראנצ. הלא תחפוץ לשכוב על משכבך הלא לבך סחרחר בקרבך?

מאקס. כתוב לו "נפש אביך הקשורה בנפשו אך אל יאמר נואש [יוצא בעצבון ומפח נפש].

פראנצ. [מביט אחריו ומאריך לשון למו לו] ריק תהגה למצוא תנחומות זקן! לא תחבקהו לעולם ועד. כרחוק רום שחקים מתהום שאול-תחתיה כן רחוק הוא ממך עוד טרם ידעת התפרדו מעליך עשתונותיו. ובין זרועותיך לא מצא קן ומושב לו. הלא חרפת-עולם היתה לי אם לא היה לאל ידי להפריד בן מקרב לב אביו אף כי נפשו קשורה בנפשו הכסיל ופתי אנכי? במשׂוכה שׂכתי ביניכם במרקחות שאול וקסמי-שחת. אף כי תחגור בעוז מתניך לא תעצור-כח לעבור על המשוכה הזאת שמח וייטב לבך פראנץ! הרך והענוג נסע מזה ואור בהיר האיר במאפליה ועלטת צלמות עתה אלכה נא ואטמנה את הקרעים האלה פן יכיר איש מכתב-ידי [לוקט גזרי האגרת מעל הקרקע] ובכעש תעשש גם נפש הזקן ויסע מזה בקרוב וממעמקי לבבה אוציא גם אני את קרלוס אף אם אקרע סגור לבבה אתו. יש לי הצדקה לנטור נקם מן התולדה אשר בגדה ומעלה בי. ולמען שמי וכבודי לא אשקוט ולא אנוח טרם אבצע את זממי. בגוחי מרחם מדוע לא קדמתיהו? למה רק משנה הנני? מדוע תוארי ומראה פַני נתעב ונאלח רע ומשחת? מדוע בחרה אותי לנבלותיה? כאלו שארית נותרה לה אנכי? רק זאת אחשבה אל-נכון כי כל חלאות מין האדם אָספה אסֵפה ומזה נוצרתי. שומו שמים! קללת-יה תרבץ עליה, מי נתן לה החפשה לחנן את אחד ולהרע את השני? היכול איש לרַצות פניה טרם היותו או הרע בעיניה לעשות טרם נוצר? ומדוע במשוא-פנים עשתה פעולותיה?

לא! לא! עולה יהגה חכי להרשיע את התולדה. ערום ועריה בחוסר-כל הציגה אותנו על שפת המים הזידונים והעדים האלה “התבל הלז” “ישוט האיש אשר יש לאל ידו לשוט ואת הכסיל תשטוף שבולת מים ויטבע במצולה” מידה לא נִתְנה לו מורשה ואחוזה את הדבר אשר אליו מגמת פנינו רק ידינו יכוננהו. לכל איש משפט וצדקה אחת לכל דבר. זה יעַוֵל משפט חבירו וזה ירשיע צדקת שני כח-איש ינחילהו גם משפט “ורפיון ידים” ג"כ תשפוט אותם. –

משפטים וחוקים אשר שמו להם מקהלות אנשים וחברות עמיתים אשר התלכדו וכתורן ואניה יישירו גם הנה מעגלות התבל. "שם-טוב " מטבע יקרה מה טוב סחרה והאיש המבין להוציאה בטוב טעם ודעת. תכונת רוח האדם [געוויסען] היא כסחבות בדמות אדם העשוי להבריח את הצפרים מעצי הפרי וככתובת לוה למלוה [וועקסעלבריעף] אשר בה נושע האיש אשר אזלת ידו לשלם להנושים בו.

אכן ישרים בעיני המשפטים אשר חרצו בני אדם לדרוך על הדך ולשים דלת עם הארץ מרמס לכפות רגליו למען יהי מרחב להחכמים מהם. דמיוני בעיני כמשיכת-חדק אשר יעשו העבדים עובדי האדמה סביב לשדותיהם למען לא יתהלכו שם השועלים – השועלים לא ירקדו שם אבל האדון הנכבד יך סוסתו בעקבו וירקוד על פני השדמות כאות נפשו. נכמרו נחומי עליכם שועלים! מה רע ומר מנת חלקכם להיות שועלים בארץ החיים! אבל מחסור האדון הגדול הם השועלים.

חפשה דרכינו ונחקורה מזה והלאה. האיש אשר לא יערוץ, ולא יירא מפני כל, הוא שאנן ובטוח כהאיש אשר כל אחיו ייראו מפניו. בימים האלה האורח לשאת על מתנים בִרְתֻקות למען הרחיב והצר אותם ככל אות נפש. גם תכונת-רוחי אעשה לי כפי המתכנת החדשה למען נוכל הטנו אל אשר נחפוץ. אנחנו מה? לא עלינו תלונותיכם כי אם על התולדה אשר [נתנה לנו החפשה]. [את הדברים האלה דעת לנבון נקל כי לא נאוה להציגם במכתבים הסובבים בידי כל איש ואיש כי דברי נבלה הנה אשר לא יאתה לנו לכתבם]. אם כן אשבית מאנוש זכר כל העומד לי לשטנה ואשר ימנעני מהיות אדון בביתי וגביר לאחי. אדון אהיה ולא במשפט וצדקה כי אם בחיל וביד חזקה – –

עמק-הבכא או החלי-רע בעשרה מחזות

על כן יאמרו שלומי אמוני המשכילים

טובה דת עם דעת כי משתיהן תציץ

אמת יפרח צדק. מ“א ג', ס”ד י"ד.

מרפא-נפש רצון

וחלי-רע כעס. מ“א ג', נ”ו י"ב.

מחזה ראשון

הנפשות הנראות על גיא החזיון המה:

מנשה, נדיב ושוע חכם ואיש-מדעים

תרצה, אשת נעוריו אשר אהבה כבבת-עינו

אפרים בנו, עלם רך וצעיר

תרצה בתו, ילדה קטנה ויפהפיה

יוסף, אביו אשר נתרושש מעסקיו ויחיה למעצבה מיד בנו

בנימין, אחי מנשה בן יוסף, בעל אשה דל ועני

[מנשה שוכב סרוח על מרבדי עונג אחר ארוחת הצהרים, יעשן עלי-מרורים, תפוש ברוב שרעפיו וצולל בנבכי דמיונות, כמו מורשיו חקר רב ירחשו; ואחר יקח מן השלחן מכתב-עתי ויקרא מעליו כי המחלה הנוראה תתהלך עלי אדמות ותוריד דומה אנשים לאלפים].

מנשה. מה זאת התפלצת? לבקרים חדשות ובשורות כאלה [קורא] “המחלה האיומה תפרע פרעות, תקטוף על ימין ושמאל, לא תחמול ולא תשא פני קצין וגביר לאחיו”. למורת רוחי ולמגינת נפשי אראה בעינים רטובות מדמע את דברי-בלע אלה. מה יתן לו ומה יוסיף לו להנבל, להזה הארור הכותב והמבשר כי יגרש יגון ועצב במשכיות לבבי, ואך זה למה אָריד בשיחי? למה אתאנף עליו? לא אירא לנפשי, אבטח ולא אפחד. הגם בארמנותי תפרוץ הזועה הזאת? הגם על רצפת ביתי המשוחה בששר יעיז השטן לשים פעמיו? הלא ביתי עשוי בטוב טעם ודעת, בנוי לתלפיות, מעשי ידי אמנים נבחרים. במסגר אסגר ובטוחות אחבא, בל תבואני שוט-קרץ. מי זה ואי זה הוא השטן הבליעל אשר יחרף את נפשו להפריעני ממנוחתי. יגער ה' בך השטן! מי שלח אותך לארץ החיים להוריד לאבני בור אנשים בריאים אשר עודם באִבּם, וכבצפור תשחק ותקלס במו? היושב רמים שמך שר ושופט עלינו כי תשתרר בנו, ונירא פן יאנף אפך ינאב דרך עלי אדמות? האלקים אשר לו נתכנו עלילות יעשה כזאת. לא! לא! כאחד הבערים הנבערים יהגה חכי. רוח הוא, וקטב ושוד להזולל אשר ימלא כרשו, אוכל וסובא למכביר, פעם בלי-מה ופעם יתר מדי. אבל אנכי וכל הנספחים עלי יאכלו משתה שמנים ממֻחָיִים, ועשו לי מטעמים כאשר אהבה נפשי ולא כביר, רק למען השקיט רעבוננו. קול ענות אני שומע. אלכה איפוא אל אשנבי להשקיף בעדו על הנעשה בחוצות. [הולך ומשקיף]. אנה תלך הזקנה האומללה? אנה פניה מועדות? לבית התפלה תלך ותשפוך מרי-שיחה לפני יוצר כל היקום להשיב לה את בנה אשר הוא לה משעֵן ומטה לחם. נכמרו נחומי עליך, את הזקנה! אבל לשוא, כל זעקתך! לא תעיר קול בוכים. רב העליליה לא החלה את בנך, ומה מידו תבקש? ומה אכל ושתה לבלי-חק? מדוע לא ירא לנפשו פן יְבֻלַע לו?

הלא בי האשם כי לבי סחרחר בקרבי, למה יסכנו לי הרעיונות האלה? הלא עוד שמה ובהלה יביאו במשכיותי. הלא נחלתי שפרה עלי, שלום בחילי שלוה בארמנותי, – לחם במדה נאכל ומים במשורה נשתה, נשמרים לנפשינו נהי, ולא יקרב נגע באהלינו. לא נסור ימין ושמאל מן המצוות המשפטים והחקים אשר חקקו לנו גדולי הרופאים. – הלא כעת מאֻשר אני בארץ החיים? השגל הנצבת לימיני יעלת חן כאילת השחר, רחוק מפנינים מכרה, תורת חסד על לשונה, צופיה הליכות ביתה בטוב טעם ודעת. בני הילד הנעים והנחמד רך וענוג, לוקח לקרח ומוסר-השכל מפי המורה אשר נתתי לראשו לאלפהו דעת ומדעים. בתי הילדה הטנה, תמר שמה וכתמר תפרח ותשגה כארז בלבנון, נאוה, רבת החן והתפארת. מה רב אָשרי ועשרי עלי אדמות! אין קצה לאוצרותי ואסמי מלאות בר. נכבד לכל ונשוא פנים. רק עוני אבי המדוכא מצוק העתים והמחולל מאסון ותלאה, זאת האחת תעכרני עד חרמה ותיסרני מוסר אכזרי בלי חמלה. כרקב הוא לעצמותי וכעש לבשרי. הלא יוצא ירכו אנכי, ומדוע הנני מאשר והוא דך ונכלם, קשה-יום. היעשה הרע בעיני ה'? הלא תמים הוא עם אלקיו, וכל אשר הוא עושה הוא עפ"י התורה והמצוה, ומדוע הושיבהו האֵל בכור-עוני?

השושנה

שנה ראשונה

תכונת תכניתו מאמרים נשגבי הרעיון, העתקות שונות מהספקים ומכתה"ע הכתובים בשפות החיות אשר נכבדות מדובר במו להעבריה. שירים ומליצות. קול קורא ודברי-עצומות להמואסים בהעבריה והמשליכים אותה אחרי גום. תולדות אנשי-שם ובקורת-אמת משפטים כתובים על חזיונות חוזים.

מאתי נחום טוביהו סאקאלאוו.

והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול (תהלים א' ג').

אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה ויך שרריו כלבנון (הושע י"ב ו')

יום ששי ערב שבת בראשית לד’ר’ת' בתוככי פלאצק.

תוכן הענינים :

הגיוני השושנה. מכתב מנוצרי אל אחד ממרעיו.

העתקה המשך. עמק הבכא, מחזה שלישי.

חדשות בפלאצק. עוד דבר אל בני גילי.

הגיוני השושנה

אבל למצער הבעתי דברים הטתי אומר וערכתי מערכת משלים, והמה עוד יוסיפו לאמור אין ערוך לזה. להשני גם להשלישי יאמרו מהולל, ובהראשון יתאמצו בשארית תקותם ומשא נפשם: פעם גזרוה שרים היושבים ראושנה במלכות למשוח בששר פני המלך כדמותו כצלמו וגם לא יפול משערות ראשו ארצה, ויבצעו את זממיהם ויאמר להראות את התמונה המצוירה לכל רואי פני המלך. כן עשו, וכלם פה אחד ענו ואמרו כי מעשי ידי הצַיָר הנפלא הזה הוא להתפאר, כי יפעת חן וחסד היתה שפוכה על פני התמונה וחזותה מפיקה עוד עַנְוַת דומיה עליה מרחפת, כי האישר אשר מבלי הפוגה לא הסיב את עיניו מהשקיף בה דמה אל-נכון כי מלפני המלך הוא עומד. ככה הוליכה התמונה שולל והכתה בשגעון ממראה עינים את כל המתחרים אתה. – ויועצו יחדיו השרים והרוזנים כדת מה גמול ישיבו להראיש אשר הפליא לעשות וקדם על המעשה אשר כוננו אצבעותיו. “כַתר זעיר”, קרא אחד השרים במושב המועצות, נַראה את התמונה הזאת לשומר המלך אף כי מך הערך הוא בכל זאת הוא בלי חשך אף תעופת עין עיניו תמיד תחזינה אתהמלך הרם והנשא ונשמעה מה יאמר הוא אבל השומר הוא היה למגינת נפשינו איש נבוב ופתי נמהר, וכאשר ראה והתבונן על התמונה אמר: לא זו דמות המלך ולא זה תוארו וחזות פניו. ויאסו אליו כל השרים ויתפחו את פיהם כאל מלקוש להציל מפיו דבר אמת ויאמר “על פני המלך אוכל לשלוח את ידי ולתפוש בכפי את אפו, לא כן בהדמות המשוחה והמצוירה”, כן גם הדורכים במסילותיהם תקיפים במועצותיהם ובטוחים בפרי תנובתם כאשר טח מהשכיל לבם, ורק את אשר שזפתו עיניהם ובחזות נראה למו יאמינו, ואם יאבה ויואל איש לכרות להם אוזן לשמוע דבר בינה ודעת ובהגות שקושט דברי אמת יאַטמו את אזניהם מהקשיב. ועצמותי גיל חגרו בשמעי כמו הגה התמלט על פתחי פיהם כי רק לתשובתם אני נושא את נפשי, והמה ענו כי אסור לקרוא בספרי מינים. ואכן כל המסתוללים בהבלים אולת זאת קשורה בלבם, ורבת צררו העם ההולכים בחשך לכל הנחלים על שבר העבריה בדברי עצומות אלה, והמה ידַמו כי כעוף יתעופף כבודנו בקורי עכביש מזימתם ובניב שפתם זה – ואני אחזה-לי כי קרני החכמה תופענה בעד הערפל הזה אשר למכשול ולפוקה הוא לבית ישראל. הלא האוילים ישנאו את האולת הצוררת לאולתם. האוילים יבוזו לשכל מלי בתרמיתם העמוקה משאול ונכליהם תוהם רבה, ימררוני ישטמוני ומקלונה כבוד ינחלו. והמכתב הזה כעלה נדף יהי' מפי רעם מדברותם, וחכמי-לב יהיו שׂשׂים על אמרותי תורת חסד אשר על לשוני ולא מקסם כזב.

המשך יבוא.

עמק הבכא

מחזה שלישי

מנשה יושב על המרכבה ההולכת רמחה, ינום ויישן תרדמה עזה.

לך ברגש ואל תעשה מצעדי-ענק ונגזלה השנה מעיני הילד החולה כי תנומה לעפעפיו כשמן בעצמותיו, אמרה תרצה אל מנשה; ולך הבריח את הזבובים מעל פניו כי כחצים שנונים נחתו בו ועמדתם כמדקרות-חרב לעורו. אבל התדמה כי שנתו כשנת בריא, אולם תנומתו היא מרפיון-כח ומאין-איל עיניו סגורות ובכאב אנוש יתעלף, ענה מנשה. – הנה חברת הרופאים ילכו ויבואו, אמרה תרצה. עוררו את הילד, כי השֵנה כרצח בעצמותיו. אפרים! התעורר ואל תתן שנת לעיניך! הלא חכּוֹ יהגה שמץ דבר ואזניך לא תשמענה, אמרה תרצה. חרש! צעקה בקול נוגש, הלא בגרון נחר שאג למים ואתה עומד עליו ותאטם אזנים משמוע – ראשי עלי סחרחר, לבבי יתר ממקומו, עיני כהות וטחות אנזי אטמו וכבדות משמוע.

[יתעורר מתרדמתו [

מנשה. אבל אַיני איפוא אנכי?

הרכב. עוד כברת ארץ עד רמח.

מנשה. לא אאמין למשמע אזני, הלא דמיתי כי עומד אנכי על ערש בני הילד?

הרכב. לא אפסחה על שתי השעפים כי דמיון חלום נראה אליו בחזות כי החלום דובב שפתי ישנים ולכן התמלטו מלין, כל פתחי פיהו, בואכם לשלום רופאי חולים! נפעמתי מאד כאיש נדהם בשמעי דבריו כי איש ירא ורך הלבב אנכי, מעתה נגלה חלומו כספר לפני, כי נראה לי נפילת בני למשכב והמחלה העזה התנפלה עליו בכל מאמצי כחה לשפול את חמתה בחיקו.

מנשה. נאלץ אהי' לשאול ברופאים איך לגרש מני את בעל החלומות השטן הבליעל אשר ישיבני עד דכא.

הרכב. [בשחוק ולעגי שפה] הלא הרופאים באו אל צל קורתו ועל נקלה יוכל להפיק את חפצו.

מנשה. וכשמן לאש אתה תזורה מלוא חפנים מלח על פצעי האנושים. רב לי עקת נפשי!

הרכב. שׂא נא, סלח נא לרעות-רוחי לא בזדון ובגודל לבב רק דבר שפתים למהתלות תצמיד לשוני.

מנשה. טוב טוב כי תרדף את הסוסים ולא תרדף אמרים ריקים.

הרכב. עוד טרם תשנה את דבריך תהי' שם.

מנשה. מי יתן ויהי כן!

הרכב. יתן בשיר קולו.

אתה השחר תפרושׂ כנפיך!

טל אורות טליך!

אַת הלילה תחלוף עם מחשכיך

השמש תבוא תחתיך

השמש מלכת השמים

תאיר ותעיר כל החיים

תעורר כל עלי אדמות

תביא סדרים תעביר נשמות

לכי לכי האפלה

עם רעותך הלילה השפלה

תחתיך תבוא השמש

ואת תחלוף כליל-אֶמש

המרכבה תנוח, מנשה יורד מעליה.

חדשות בפלאצק

הס השטן! קול ה' בסועה תבוא להמשחית הבליעל מן הוא הלאה לך לא יהיהו; נתכנו עלילות יושבי פלאצק, הרעים אֵל נורא בקול פחדים, נוקשת באמרי פיך, עוד היום תביא עלילות ותאמר כי כל העיר ערמת שפך הדשן הוא ועלתה צחנתה ובאשה; הבט ועיניך תמקנה בחוריהן; אזלת ידך, נשתה רוח גבורתך, וכל פעלך מאפע. שלום פלאצק כנהר וצדקתו כגלי היום, נפתחו חרצבות רשע ודעת דרכי יחפצו, כי חברת גמילות חסדים קמו נגדך להשביע בצחצחות נפשות עניים וארחיתך עדי אובד. והשטן האניק דום באנקת קול ילל ישימון. לבלי-חת אלך קוממיות. דרכך נסתרה, נורא עלילה! לא כימים הראשונים אשר נחל עדנים עברו לך באין חליפות למו הם הימים האלה, התחולל עליון. הלא מתי מעט המה, התמלטה על פה השטן, ואנחת שברון מתנים פרצה מלבו. חכה עוד מעט, אמר עליון.

קצר הגליון מהכיל גם את מאמרי בני גילי!

חדושי תורה

א

בעזה“י. חדושים על מס' קידושין פרק האיש מקדש מ”א. תרל"ג.

במתניתין האיש מקדש בו ובשליחו וכו. הנה נסתפקתי בחקירת המל“מ פ”ה מהל' אישות דאם קידשה באיסורין דרבנן והאשה היתה חולה שאין בו סכנה או חולה שיש בו סכנה ובאיסורין דאורייתא אם נימא כיון שהיא מותרת להינות מהם והוה נתינה לדידה או דילמא דבעינן גם לדידי' נתינה. והנה אם השליח הי' ג“כ חולה כמו האשה וקידשה באיסורין אלו. ואל תתמה על סברתי זאת, דהא אשכחן דוגמתו בהמדיר שם יעמיד פרנס. ואמרו שם דלא משוי שליח, דא”כ כיון דקיי“ל שלוחו ש”א כמותו אסור הנודר. וראיתי בתשובות חתם סופר האריך שאלה בענין זה. ואין הספר כעת בידי, אך זכירנא כי הוא כתב שם לענין שלוחו שא“ע, היתכן שאם ישראל ישלח את הכהן לרכל בתרונה יהי' הישראל עובר האיסור. ולי השפל נראה דעפ”מ שחדש בעניני? בדף ה' לענין מצות כגון תפלין או ציצית לא אמרינן שלוחו שלא“כ – –, ולפ”ז ניחא גם באיסורין ודו“ק. אם נימא דשלוחו של אדם כמותו פירושו דהוא הוי מקדש ולא איירינן כלל בהשולח רקק אמרינן דנתן כל זכותו לשליח והוי איהו המקדש, או דילמא דשלוחו של אדם כמותו פירושו דהוא הוי כמו גוף המקדש, ולהמקדש הא לא הוי נתינה, וצ”ע. אך נ“ל לפשוט זו האסתפקתא ממה שקשה וגם הביא זה הרשב”א בחידושיו למס' קידושין, בשלמא גבי דידי' שפיר משכחת להשליח עושה שליח דהוא נותן לו מידי. אבל גבי דידה דהיא רק אומרת שילך אצל האיש ויקח אצלו הא ק“ל מילי לו מימסרן לשליח ותי' שם בדוחק. עוד אמר שם הרשב”א דאם היא נתנה לו רשות למנות שליח בודאי עושה שליח דשליחו של אדם כמותו ודו“ק. והנה גם כאן כיוצא בזה הלא האיש רק נתן לו בענין זה שלא תהי' נתינה לדיד' כמו שהוא ממנה עוד שליח, והא בהא תליא, וצ”ע.

שם בגמרא כשהיא נערה אין כשהיא קטנה לא – והא דלא מקשי גם הכא השתא בשליחו מקדש בו מיבעיא. דהכא אין רבותא יותר בשליחו מבו. – – וגם ראיתי עוד סיוע לרב דהנה משמע דגם בה איסורא משום שמא תראה ליכא. והנה זה רק לרב דהיא אומרת בפלוני אני רוצה לכן גם יכולה לומר טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו ודו"ק.

בגמרא שליחות מנלן ושלח הוא עושה שליח ושלחה היא עושה ושלח ושלחה שהשליח עושה שליח. הנה אמרתי לפרש פה דהביא שליח עושה שליח, כיון דמתניתין הכי פירושה האיש מקדש בו ובשליחו. לענין שהוא ניתן. וגם לענין לקיחתה יכולה היא ליקח ממנו ומשלוחו וגם השליח יכול ליקח ממנו ומשלוחו, וזה פירוש שליח עושה שליח דגם אמרינן דשליחותו של הבעל נתנה לו זכות גם לתת לשלוחה דשלוחו של אדם כמותו ולפי“ז לק”מ קושית הרשב“א שהקשה איך יכול השליח שלה לעשות עוד שליח הא מילי לא מימסרן לשליח. ולפ”ז אתי על נכון. ודו"ק.

שם בגמרא וכי איתמר דרב יוסף אסיפא איתמר האשה וכו' מצו' בה יותר מבשלוחו. הקשו המפרשים וכי נשים מחויבות על מ“ע דפריה ורביה, ותירצו מכאן דעל עשה דשבת יצרה מחוייבת. והנה לדידי קשה לי אבל בהא איסורא ליכא, הא אין שייכות איסור לזה, בשלמא באיש שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו ורחמנא אמר ואהבת לרעך כמוך והא נשים לאו בני מיעבד מצו' הוא. ויש לתרץ בדוחק דמשום שהוא יתגנה עלי' תבטל מ”ע דשבת יצרה, אבל לא צריכינן לזה דהנה הר“ן גם הוא נימוקו עמו במה שאמר מפני שהיא מסייעת אותו וגם אינו מצווה ועושה לאו כלום הוא וק”ל. אבל לק“מ דפרי' ורבי' מעשה קרא, אבל בעלמא מ”ע שלא הזמן גרמא נשים חייבות, וגם ואהבת לרעך.

הנה קצת קשה ההבנה למחוסר ההבנה זאת השקלא וטריא שמתרצים דבשלוחו איסורא נמי איכא, וא“כ הא מ”מ קתני ובשלוחו במתניתין היכא מיירי אי שיכול לקדש בעצמו הא ליכא איסורא כלל רק מצו' והאמר בתלמודא דמימרא דרב יוסף אסיפא קאי ומשמע אבל ארישא לא קאי כלל. ועוד ראי' דלא מצי מיירי מתניתין ביכול לקדש בעצמו וקידש ע“י שליח דאיכא איסורא דהא אנן פסקינן דגם בשלד”ע דרבנן אמרינן דלא מהני שליחות וא“כ איך מקודשת, וגם משמע מלישנא דש”ס דאיסורא מדאורייתא איכא דהא משום ואהבת לרעך כמוך אמר תלמודא. אבל אי לאו דמסתפינא מפירש“י ותוס ' שמורים ההיפוך אמרינא לפרש דהנה הלשון השני דהיינו האיכא דאמרי דאיכא איסורא אינו מכחיש הלשון הראשון דאיכא גם מצו' בענין אחר. והאיכא דאמרי מיירי בדינא אם לא ראתהו, איכא איסורא משום שמא יראה בה דבר מגונה אבל לא לפרושי אמתניתין קאתי. ובמתניתין הפירוש בו מצו' בו יותר מבשלוחו כמו שאמר רב יוסף. והא דקאמר וכי איתמר דרב יוסף אסיפא איתמר ג”כ בדינא דמיירי דבזה ליתא הא דר“י א”ר. והאיכא דאמרי לא אמתניתין קאי, כן יש לדחוק בפשט הגמרא. אבל בפירש“י ותוספות הא מוכח להיפוך דהאיכא דאמרי קאי אמתניתין. אך הן יכולים לפרש דבו ובשלוחו תרי עניני הוו דאם יכול הוי בו דוקא, ואם אינו יכול הוי בשלוחו כמש”כ רש“י דדוקא ביכול הוי איסורא. והנה לפענ”ד נראה לי דהדבר הקל בהאיסור לאיכא דאמרי כגון אינו יכול הוי ללישנא קמא דרק מצו' איכא באינו יכול עוד יותר מצו‘. דהנה רש"י פירש על מצו’ כי הא דרב ספרא דכי עסק גופו במצו' טפי עדיף. ונ“ל מפירושו דאיכא שכר מצו' ושכר טירחא. שכר מצו' באמת מקבל בשלוחו כמו שהוא עצמו עושה דשלוחו של אדם כמותו. אבל שכר טירחא דוקא באם הוא עושה, ולכן הסברא מוכיח דכל שאינו יכול ביותר טירחא יתירא ולכן עוד מעליותא מטיא לה למצו'. – והנה אין כאן מקומו, – וכן מוככח מדברי הר”ן כמו שאמרתי דבו מיירי ביכול הוא דוקא בו. ובשלוחו באם אינו יכול. והנה גם בתוספות בד“ה אסור לאדם שיקדש את האשה. נראה דגם לתוספות הוקשה להם כזה ותירצו בדוחק דהאיש מקדש לאו לכתחלה מיירי אלא בא להשמיענו דין קידושין. והנה נלפענ”ד דלפ“ז לא אמרו בתוס' כמו שאיתא בר”ן כמו שאמרתי דבו ובשלוחו תרי עניני הוו. דהנה התוס' לשיטתייהו אזלי דבו ובשלוחו חד בבא הוא דהא בתוס' ד“ה האיש מקדש אמרו והא דלא משני דלא זו אף זו דלא שייך לשנויי הכא אלא בשתי בבות אבל בשתי תיבות לא. מוכח דהתוס' מפרשים דבו ובשלוחו חד ענינא הוו ולכן מוכרחים לפרש כמו שפירשו דהאיש מקדש נקט רק להשמיענו דין קידושין. אבל לדידן ל”ק קושית התוס' דלא זו אף זו קתני דהנה התוס' בב“מ אומרים דהיכא דחדא בכלל חברי' לא שייך לא זו אף זו כמו שמבואר במקנה לקידושין ולכן גם הכא הוו בו בכלל שלוחו דכל מידי דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי וע”כ גם הוא יכול לקדש, וז“ב. אך עדיין קשה מה דשדי נרגא לעיל לענין אשלד”ע, איך מוקדשת הא אפילו בעבירה דרבנן אין שליח כמו שפסקו כל הפוסקים וגם איפשר דאיסורא דאורייתא הוא כאן דמשום ואהבת לרעך כמוך קאמר תלמודא. וזה עדיין קשה לכ“ע הא בדיעבד אפילו שקידש באיסורא ע”י שליח מקודשת, ובתוס' מבואר כן להדיא שאמרי דנקט האיש מקדש לא שמעינן דין קידושין ומשמע דבדיעבד אפילו באיסורא מקודשת. והנה אמרתי לתרץ דהנה נתקשה לי כבר אמשנה דגיטין פרק א האומר תן גט זה לאשתי שטר שחרור זה לעבדי אם רצה לחזור בשניהן יחזור דר“מ, וחכמים אומרים בגיטי נשים אבל לא בשחרורי עבדים שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לאדם שלא בפניו, וקשה הרי המשחרר עבדו עובר בעשה כדאיתא בגיטין דף ל”ח ע“א. וא”כ הא אין שליח לדבר עבירה ובשלמא לר“מ דס”ל דעכ“פ דכשיגיע ליד העבד יהי' משוחרר אין להקשות עכ”פ איך שליח יהי' להביאו ליד העבד. די“ל כיון דא”צ לזכיית השליח דל שליח מהכא דמעשה קוף דעלמא קעביד כעירוב ששלחו ע“י עכו”ם ליתנו לישראל ( עירובין דף ל"א:) והרי אפילו בגט כששלחו ע“י עכו”ם ליתנו לישראל שימסרנו לאשתו כשר כשמתקיים הגט בחותמו רק שאין נוהגין כן עיין אה“ע קמ”א סל“ה. א”כ כ“ש בשחרור הכא דמחשב האי שליח כליתא אלא לחכמים דפליגי אר”מ וס“ל דהשליח זוכה לעבד קשה שפיר. אע”ג שהוא שליח של העבד עכ“פ הרי הוא ג”כ שלוחו של בעה“ב שעשהו שליח שיהי' שליח של העבד, דלולא שליחות של בעה”ב לא מהני שליחות של העבד מידי, דהרי לא יכול ליקח את השטר בע“כ של בעה”ב, א“כ קשה שפיר כיון דאין שלד”ע הו“ל כאילו עשה השליח כן מעצמו א”כ אם לקח השליח השטר שיחרור מעצמו בלי דעת הבעה“ב מי הוו שיחרור. והנה שאלתי קושיא זו את פי מורי ורבי הרב הגאון הגדול סיני עוקר הרים אבדק”ק סאמפאלנע ותירץ לי בדברי הרמ“א ח”מ סי' תקפ“ב דק”ל דהיכא דאין שליח בר חיובא בעבירה זו של המשלח יש שליח לדבר עבירה, א“כ ה”נ כיון דאין העבד שלו לא מיקרי בר חיובא – – והנה היום ראיתי כתובים הקושיא והתירוץ בספר תפארת ישראל והנאני. עוד שם בספר תפארת ישראל ואפילו למ“ש תוספות ב”מ ד“י ע”ב ד“ה דאמר דכהן שאמר לכהן קדש לי גרושה דאף שאינו מקדשה לעצמו מקרי בר חיובא ואין שלד”ע, י“ל דהתם עכ”פ אפשר לו שיקדשה לעצמו ולהכי מחשיב בר חיובא משא“כ הכא. וא”כ הכי נמי יש לתרץ הכא בסברת הרמ“א וגם אי יקדשה לעצמו לית לן בה דהא ראה אותה וק”ל.

ב“ה. בהא דמסתפק המשנה למלך פ”ה ה“ו מהל' יסודי התורה אם יוצא בעשה בשלא כדרך אכילתן או לא יוצא כמו לענין לאו דאין לוקין בשלא כדרך אכילתן, לכאורה יש להביא ראיה דאינו יוצא מתוס' קידושין (דף לט ) דמקשה בשם הירושלמי הא היו יכולין לאכול מצה גם בליל ראשון משום דעשה דוחה ל”ת דחדש – – ע“ש היטב. ואי נימא דיוצא שלא כדרך אכילתן הא עדיין יקשה הלא הוי מצי לאכול בשלא כדרך אכילתו ואיסור לאו בחדש ליכא כיון דאין לוקין בכל איסורין שבתורה שלא כדרך אכילתן, והמצוה מתקיימת, שמעינן מה”ד דאינו יוצא בשלא כדרך אכילתן וק"ל.

ב

ב“ה. קצת דקדוקים במנחות פרק הקומץ רבה. מנחות דף כ”ט.

רש“י ד”ה שאין גויל מוקף לה מארבע רוחות כלומר היל' משפט אות אחת מעכבו למזוזות ותפילין, צ“ל כאן דגם בתפילין משנה גמרא לקמן כסגנון דהכא ע”כ סיים רש“י פה תיבת ותפילין אע”ג דכאן לא מיירי בזה כלום כ“א ממזוזה, אך מה שהסב רש”י סוגית הגמרא דכאן בתפילין גרידא, לא אבין בדעתי הקלושה ממה יצא לו כן דבמזוזה לאו דינא הכי וצ“ל דאין כוונתו דדוקא אתפילין קאי – – כיון דמיירי הכא בדיני מזוזה ע”כ סיים רש“י ז”ל ובתפילין קמיירי פי' בתפילין ג“כ. וראיתי במהרש”א שם כן בשם המרדכי והניח בצ"ע.

ע“ב רש”י ד“ה דלא חכים דאי חכים מבין שמחרף באמרו כי מתוך דברי ר”א שבתוס' ד“ה זיל אייתי משמע בלא שמיע לי' כלומר לא סבירא לי' פירש”י ז“ל דלפי”ז אמאי לא יכול להיות תינוק חכים בגט, ואולי י“ל דלדידי ' הטעם כיון דחכים הוא מבין מתוך הענין מה שראוי להיות בכאן ובפסוקי התורה מרגלא בפומי' איך ראוי באמת להיות. – (גמרא שם) אמר לו חזור לאחוריך אולי רמז לו בזה שמדרגתו יותר גדולה וצריך לחזור לאחוריו למדרגתו של ר' עקיבא. – בא לטהר בא לטמא לכאורה לפי' סבר הפסוק (איפכא הו"ל למימר) אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן איפכא הו”ל למימר בא לטמא בא לטהר. וי“ל שרמז בזה דאם אומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה כידוע דלפי סדר הפסוק ה”א איפכא וק"ל.

ב“ה. חולין דף ס”ט. בעי ר“ז ⁵מהו לחוש לזרעו כו'; מ”ה: אר“י האי דאית ביה איסור יוצא אפילו בן פקועה דעלמא נמי כו‘. לכאו’ צ”ע מנלן דילמא ר“ז כרבנן – ס”ל דא“ח לזרע אב ומיבעי ' באיסור חולין דף מ”ב. אלא רמז לטרפה שאינה חי' מן התורה מניין דקתני כל שאין כמוה חי' טריפה מנלן כו' ולמ“ד טריפה חי' מנ”ל לכאורה צ“ע דהיאך נידק מזה דמתניתין טריפה אינה חי' סבי”ל מדקתני כל שאין כמוה חי' טריפה, והא שפיר מציין לפרושי משנתינו דבהנך טריפות כולה דמנה בזה אף דחי' ג“כ טריפה דהלכה למשה מסיני הם ואין לנו לחקור אחר טעמן, אלא דזולת אלו אם יקרה לה לקותא שעל ידי זה בודאי תו אינה יכולה לחיות יותר ג”כ טריפה אע“ג דלאו הלמ”מ הם, אבל אי יש בה לקותא ולאו הלמ“מ ויכולה עוד לחיות נתברר דכשרה כיון דלא מכללא בטרפות היא, אלא שע”י שאינה יכולה אסרינן לה, אבל טריפות דמנה מתניתין הלמ“מ אשר אי יכולה לחיות ג”כ טריפה, דאין טעם בטריפות כמו שאמר רש“י גבי נפלה מן הגג, עוד קשיא לי במה טא”ח דקאמר תלמודא ולמ“ד ט”ח מנ“ל ודריש לה מזאת, וצריכים להבין קודם כל דאן ניטה סברא החיצונה בטרפה אי חי' או לא, מה מטרת חפצה?, אי נימא דהסברא הו' נוטה דטריפה אינה חי' קרא ז”ל סברא היא ולמה דריש לה המ“ד מקרא? ואי נאמר דהסברא הו' דטריפה הי' קשה לאידך מ”ד טריפה חי' ודריש לה מקרא, הא סברא הוא? עוד קשיא לי דהנה החלוק לדינא בזה אי טריפה חי' אי לא, נראה, דאם נולד ספק טריפה וראינו שחיתה אח“כ זמן כביר, אם נאמר דטריפה אינה חי ' נתברר מזה דלאו טריפה, אבל אי טריפה חי' לא בירר כלל מזה ועדיין בספק עומדת, א”כ צ“ע בשלמא למ”ד טריפה אינה חי' שפיר מצריך קרא לזה, כמו שאמרנו בספק טריפה מכשירין ע“י שחיתה, אבל להצריך קרא לאידך מ”ד טריפה חי‘. הלא בלאו קרא ג"כ לא נכשרי’ כיון דלא שמענו דטריפה אינה חי' ומחמרינן מספק, הגם דלכאורה יש לתרץ הנך ב' קושיות בחדא מחתא, דלמ“ד טריפה חי' הו' הסברא החיצונה טריפה אינה חי' אי לאו קרא דגלי לן דטריפה אינה חי', אמנם זה דוחק לומר דפליגי בסברא בעלמא בלא שום ראיות, גם קשיא לי לשיטת הרמב”ם ודעימי' דספיקא דאורייתא מן התורה לקולא והחומרא מדברי סופרים, למה צריך קרא דטריפה אינה חי' להתיר ספק טריפה ע“י שחיתה הא בלא”ה לפי שיטתו ספיקות מותרין. עוד ק“ל לפמש”כ הטור י“ד סי' כ”ט והוא מלשון הרמב“ם דסתם טריפה הוא שטרפה ארי וכיוצא בו (עיין שם היטב) א”כ מה הקשה הגמרא, מניין הא שכתוב ובשר בשדה טריפה לא תאכלו: הא י“ל דשאלת ר' שמעון בן לקיש היתה על שאר טריפויות זולת דרוסה, דהיכן רמיזן בקרא? דמקרא לא משתמע כ”א טריפות דרוסה [ והנה מתוך דברי הטור למדנו לפרש דברי הגמרא באופן נאות ויאתה תהלה ועד“ז אין מקום לכל אלו הקושיות, אומר ע”ז הטור כי רבינו ז“ל דלא לי' חספא ואנא אשכחא מרגניתא טבא במש”כ הטור לאחר שסיים שגם טריפות הבא מחמת עצמו אסור סיים וכתב וזהו ששנינו כל שאין כמו חי' טריפה הוא דאף טריפות דמחמת עצמו ג“כ אסור]. עוד קשיא לי דאמאי לא קאמר הטור דשמעינן דטריפה אינה חי' מקרא דזאת החי' וגם אמאי לא קאמר תלמודא מ[ל]כלב תשליכון אותו כמ”ש הטור, נבוכו עשתונותי ורעיוני מבוהלים ודחופים בפשט הגמרא קשה ההבנה למחוסר ההבנה, מחשבותי וכחות שכלי הדקים יצאו לקושש קש וללקוט תבן, ולא בעצלתים, זעיר שם זעיר שם, כמלקט שבלים בעמק רפאים, אולי יתן ה' ואקבץ כעמיר גורנה, ותשתחוינה כל הקושיות הנזכרות לאלומת פשטו, שם אראה אור יקר וערפל חתולתו, אם אוכל הגיע אליו אם אָין? בואו נא ידידי וברכוני על חנוכת הבית הזה אשר הנני מוכן להעמידו על כנו, ונאמר דכך הוא הצעת הגמרא אלא רמז לטריפה שא“ח כו' פי' דמה שאינה יכולה לחיות טריפה הוא, זולת דרוסה דמפורש בהדי' בקרא, דקתני במתניתין כל שאין כמו חי' טריפה והוא כמשפ' הטור, מניין רמז מן התורה, דקרא מיירי בדרוסה ומניין דאף בשאר הטריפות, ודריש לה מקרא דזאת החי' כו' שאינה חי' ל”ת שמעינן מינה לאסור בכל מה דאינה חי' אף דלא מפרשי בהדי‘, וה“ל הגמרא למ”ד טריפה חי’ מנ“ל איסור בכל שאין כמו חי' ומתרץ דדריש לה מזאת דחיה אחרת ל”ת, ולפי“ז עיקר דרשא דקרא אתא להורות איסור בכל שאין כמו חי‘, אלא דכל חד דריש לה כדאית לי’, דלמאן דסובר טא”ח ממילא שמעינן זאת ג“כ מקרא לאידך מ”ד כ“כ הוא, ולמסקנא דריש לה מבין הח' אשר לא תאכל ג”כ ממילא שמעינן מינה דטריפה אבל עיקר קרא לאו להכי אתא, ובזה כל הקושיות והפקפוקים הנ“ל מתורצים ומסולקים באופן היותר מעולה ואין להם מקום למצוא קן בלבות המעיינים והכל עולה על נכון ודו”ק. ולפי“ז נלע”ד דאך למ“ד טריפה א”ח היינו דוקא טריפיות אבל בדרוסה כ“ע מודי דאינה חי' והיינו מקרא דלכלב תשליכון אותה כש”כ הטור, ובגמרא דקאמר ולמ“ד ט”ח היינו בז' טריפיות דבי' שקלינן וטרינן שם ובזה ניחא לי מה דהק' הגמרא (דף נ"ג) ולישהינהו יב“ח ק”ל מה הקשה הגמרא הא י“ל דשמואל טא”ח סבי“ל וא”כ ממאי דחינן ולפמש“כ ניחא דבטריפות דרוסה כ”ע טרא“ח סבי”ל ושפיר הקשה הגמרא ולישהינהו י“ב חודש ואין צריך לדחוק בה' פשוטא לי' לגמרא דשמואל טא”ח סובר (בנדה דף כ"ד) סביר לשמואל דברי' שי“ל ב' שדראות דהוי ולד לטומאת לידה ואלו גבי גוף אטום מסקינן למ”ד טא“ח אינו טמאה לידה ולמש”כ ניחא שפיר ואין מקובל להקושיא כלל דבטריפות דרוסה לכ“ע אינה חיהו צ”ע (אי אמת הוא כך).

קונטרס הכולל ספר הזכרון צרור וקבוץ קושיות ותמיהות וסברות

תוס' הרא“ש דף ע”ב: ביבמות על דברי התוספות כתבו ז“ל דאפילו אי ילפינן זה רק איסורין ואיכא למיפרך מה למעשר שלוקה וגופו של הדין איכא למיפרך. וקשה מסוגיא דפסחים דף מ”ד דיליף טכ“ע מנזיר מק”ו. ולדברי הרא“ש מה מועיל הק”ו דגם איסור ליכא למיליף למיפרך מה לנזיר שלוקה. ודו"ק.

הכ“מ פ”ב מהלכות שבת כתב על רבינו בכתבו שבת דחוי' היא אצל פקוח נפש דזה תליא אי טומאה דחוי' או הותרה ורבינו פסק טומאה דחוי' הילכך גבי שבת נמי דחוי' והלא סוגיא ערוכה ביומא דף מ“ו פלוגתא דרבא ור”ח לענין סופו כתחלתו ותרץ רבא שבת הותרה טומאה דחוי', ודו"ק. – –

תמוהים דברי התוס' שבת דף כ“ג: סד”ה הדר במה שסיימו בשם הרשב“א והלא סוגיא ערוכה במגילה דף כ”ט: והילכתא אין משגיחין בחנוכה ור“ח עיקר בסוגיא יו”ט של ר“ח שחל להיות בשבת כו' יש ו' קושיות. אינו מובן לשון הגמרא הא לאו מלאכה הוא – קשה על ר' לוי למה לא נחית לתרוצו של רבא דהא מטעם גזירה גזרו גם בלולב ובמגלה. לב”ש שסוברים יש עירוב והוצאה ביו“ט למה תוקעין ביו”ט. ואין לומר שלא רצו לעקור כל המצ' לפ“ד המ”א בסי' תקפ“ח דאף שיש שבות בתקיעה לא זה טעם איסור בשבת שלא לחלק בין יו”ט לשבת אלא משום שמא יעבירנו. עוד קשה דהנה בפסחים מק' לכ“א דאיסר הזאה בשבת משום ש”י והא סביר דמכשירים דוחה שבת – ומתרץ דלאו בר חיובא אבל הכא איכא לאקשויי כ“כ – קשה דברש”י סוכה כ“פ לו”ע נחית לתרץ למה לא גזרינן שום הוצאת הרשות, ומדוע לא עורר בזה כלל הכא. הרמב“ם מהלכות שופר כתב טעם משום מעביר ומשום מוציא וקשה הא לא מוזכר בגמ' טעם מוציא. ודו”ק.

סברת התוס' בקידושין דף ל"א. בהא דגדול המצוו' ועושה משאינו מצווה ועושה. נראה דהיינו טעמא משום דמי שמצווה ועושה דואג ומצתער [!] שמא יחטא אבל שאינו מצווה לא. משום שיש לו פת בסלו שאם ירצה ינוח. –

סברת התוס' בקידושין דף מ“א דל”א. לא זו אף זו בחד בבא –

במילי לא מימסרן לשלוח לשליח כתב רש“י דהטעם משום שאין בדברים כח לחזור ולהמסר משליח לשליח – ולמרדכי הטעם משום דבר שנגמר הענין למשל בנתינת הגט הוא יכול לגרש אפילו בע”כ וזה מימסרן שליח. אבל באומר כתבו שלא נגמר הענין לא –

הכלל דבר שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור כתבו התוס' דלא ק“ל כן בע”ז דף י"ב.

דברי הרמ“א ח”מ סי' קפ“ב דהיכא דאין שליח בר חיובא ששליח לדבר עבירה – בדאורייתא ק”ל אין ברירה ובדרבנן יש ברירה.

בהללממ“ס כתב הרמב”ם בפתיחתו לסדר זרעים שאין שייך שום מחלוקת ופלוגתא בין האמוראים.

אסמכתא שאמר שהיא מדרבנן מ"מ דינו לענין ספיקות וכל הקולות כמו דאורייתא גילו דעתם שרוצים שיהי' דאורייתא.

כתבו התוס' עירובין דף ל“ז ב' ד”ה מאן דאפילו בדרבנן כל שעיקרו דאורייתא כדאורייתא דמי.

כתבו האחרונים וכן הוא בספר תפארת ישראל על פרק השותפין בנדרים דבדבר שלא הי' האיסור מבורר מעיקרא מעולם לא שייך ביטול ברית. וכן כתב המרדכי סוף חולין דכל דבר שבא לעולם בתערובות אין שייך ביטול וכי במה שרקקה דם דלא בטלו צחצוחי רוק בדם –

ק"ל שאסור להזכיר שם אביו והא כתוב ביעקב אבינו שאמר ופחד יצחק. גם אמר שמה קברו יצחק ורבקה אשתו. – – –

חקירת הש“א אי שמחת יו”ט בזה"ז דאורייתא או דרבנן משום שאין שלמי שמחה.

חקירת המל“מ בהלכות לולב וכ”ה בפרק הזרוע סוף חולין בתוס' שם דאם עבר ודחה עשה ול“ת מטעם עשה – שהדין שאינו דוחה – אם מילקי לקי הא ל”ת יוכל לדחות ועל עשה לא מילקי. –

קושיא דהנה רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן והמיעוט אין מומחין וחזקת איסור יש בבהמה סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לי' רוב' אסתפקתת המל“מ פ”ה מהל' אישות אם מקדשה באיסורין והיא חולה אם מקודשת כיון דלגבי דידה הוי נתינה.

דעת הרשב“א שס”ס מותר מטעם רוב.

אין עונשין מן הדין כתבו התוס' ריש בבא קמא דזה רק באיסורא אבל לא בממון.

ק“ל בכל דעשה דוח ל”ת אין זה היתר גמור רק דיחוי מלבד בכלאים בציצית הוי היתר גמור.

קשים דברי התוס' בקידושין דף ל“ח ד”ה אקרוב עומר והדור אכיל. ומתרצים שמשום דעשה במצה הוי קודם מ“ת להכי' לא דוחה את הל”ת. וקודם הדיבור קל. וביבמות דף ה': מבואר דלהכי לא אתיא ממילה ופסח משום דקודם הדיבור וחמורי להכי דוחים את הל"ת –

אסתפקתת המל"מ אם אכל אכילה גסה הוי שלא כדרך.

אסתפקתת הרעק“א בשו”ת שלו בחקירת המל“מ אי בעשה יוצא בשלכדה”ם אם בעשה יוצא בהנאה דכתיב למשל אכול והנאה בכלל כמו באיסור דעת הרמב"ם דאין לוקין על הנאה ואין כן דעת הפוסקים.

הרמב“ן מביא ל”ת על מצוות לא ליהנות ניתנו ואומר שיש איסור גמור.

מקשין העולם על דעת רבא דכל מידי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ממתניתין דהשוחט בשבת וביוה"כ. והתירוץ הנכון דהכא אינו מועיל מה שאינו מהני ואם שחיטה אינה ראי' הא חבלה. – –

קושית העולם היכא משכחת כרת על אכילת פיגול או נותר, הכי כל העומד לשרוף כשרוף דמי – אבל לק“מ דהרי אפילו באוכל פרורי איסור כזית עובר אבל ז”א דפשטותא דסוגיא דמנחות ק“ב: דהו”ל עפרא בעלמא – אך י“ל דעפרא הוא ואעפ”כ תורה חייבה עליו דומיא דגיד הנשה חולין צ“ב. גם גיד עץ הוא והתורה אסרה עליו. ודו”ק. –

מצוה דרבנן שרי במצוה הבאה בעבירה. –

הא דברה תורה כלב“א זה רק היכא דלא מיכחי קראי. כ”כ התוספות פרק הכל שוחטין. –

הא דלאו הניתק לעשה לכתחילה אסור למשל לגזול בעבור שיחזיר.

ק"ל כרבא דכל מידי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני.

שיחה עם די-מארטינו

(מיום 8 במאי 1917, רומי)

נתקבלנו במיניסטריון לעניני חוץ אני והקומנדטורי סיריני¹ (ראש הקהילה היהודית ברומי) על ידי המזכיר הכללי של המיניסטריון, הקומנדטורי די-מארטינו². – שני ימים קודם לכן כבר היתה שיחה ( conversation ) לסיריני עם די-מארטינו, ואת תוכן השיחה מסר די-מארטינו לשר החוץ סוֹנינו ³. התוצאה של השיחה הזאת ושל חוות דעת השר סונינו – היתה קבלת-פנים זו בהמיניסטריון.

הקומנדטורי די-מארטינו קיבל אותנו בכבוד, ויבקשני להרציא לפניו את כל הענין.

סיפרתי לו בקיצור את קורות הישוב החדש בארץ ישראל, והוא התענין הרבה בדבר זה, ואמר שבהיותו בש' (בשנת) 1910 בארץ-ישראל סייר כמה קולוניות וגם היה בתל-אביב, ויכול הוא להעיד בתור עד-ראייה שכל מה שהרציתי לפניו, הוא מדויק.

אז הרציתי לפניו בקיצור את הנימוקים העיקריים של הרעיון הלאומי העברי, והבעתי תקותי, כי כל איש שמאמין ביושר הרעיון הלאומי בכלל יסכים גם על יושר הרעיון הלאומי העברי. אמרתי לו, שהיהודים, בפרט במקום שהם שם une masse compacte (המונים צפופים) כמו ברוסיה ואמריקה, נשארה בקרבם ההרגשה הלאומית העברית ואהבה נמרצה לארץ אבותיהם, ובמקומות שמספרם מעט, וששם אינם חיים באופן כל-כך concentre בקרב עצמם, בכל זאת יש להם מן הצד הנפשי אינטרס עמוק בשאיפה זו.

הקומנדטורי סיריני מילא אחרי דברי בנקודה זו, ודי-מארטינו אמר: מדוע לא? הרי דבר זה מובן מאליו!

בכלל לא הראה די-מארטינו שום התנגדות אל הרעיון הלאומי העברי, כשהזכרתי, דרך אגב, כי בארצות העותומנים נחשבו היהודים מאז ומעולם בתור אומה, וניכרו כמו Millet ⁴ ושאין להעלות על הדעת את הרעיון לבלול אותם עם האחרים, הסכים ואמר: יודע אני את המזרח! הייתי שם שתים עשרה שנה! צדקת מאד!

עברנו אל עניני הפרוגרמה שלנו, שכבר היתה ידועה לו. הרציתי לפניו בקצרה את טעמי הפרוגרמה. כשספרתי לו ע"ד ההסתדרות הגדולה שיש לנו באמריקה וברוסיה, התענין הרבה בדבר, ועשה לעצמו איזו רשימות בכתב.

אמרתי לו: אנחנו מקוים, שממשלת איטליה תתיחס אל הצעתנו בהסכמה וברצון. הממשלות הגדולות האחרות כבר הואילו להתיחס ברצון. לממשלת בריטניה יש ענינים גדולים בארץ-ישראל, ואנו בוטחים בטרדיציות הגדולות שלה, בקולוניזציה שלה, ובמה שהיא מוכנת לעשות בארץ-ישראל. לממשלת צרפת האדירה והחפשית יש ענינים חשובים וגדולים במזרח, ומאושר אני להגיד, שהיא מתיחסת אל השתדלותנו באותה הסימפטיה, שאפשר היה לקוות מצד ממשלה צדיקה וחפשית כזו. מתוך שאיטליה משתתפת באופן כל כך חשוב בכל מלחמה זו, שהכל מקוים שהיא עתידה להביא גאולה וישועה לעמים רבים, וכמו שאנו מקוים גם לעמנו העתיק בארץ אבותינו, לקחתי לי רשות לבקש a titre d’information – את ממשלת איטליה בדבר התיחסותה שלה.

אז השיב די-מארטינו: השר סונינו מילא את ידי להגיד לך ולקומנדטורי סיריני בשמו, שהוא מתענין בסימפטיה גדולה בהצעה זו, שהרעיון חביב עליו, שאמנם איטליה לא תקבל על עצמה איניציאטיבה, אבל בכל מה שנוגע אליה, היא בודאי תעזור, ואתם יכולים לבטוח בזה. לא נקבל איניציאטיבה, מפני שהשאלה היא דיליקאטית, אבל נסייע ונתענין בכל האופנים.

אז אמרתי: אני מבקש להודות בכל לבי בעד הרצון הטוב הזה. לא חפצנו להטריח אתכם באיניציאטיבה, די לנו שאתם מסכימים בעיקר, ומבינים אנו, שהשאלה הזאת היא דיליקאטית.

אז אמר הקומנדטורי סיריני: משער אני, שהדיליקטיות של השאלה היא ביחוד מפני השאלה הדתית, והנה רוצים אנו להודיע למעלתו, שהאדון סוקולוב כבר נתקבל ב“ראיון מיוחד” audienzia particolare מאת האפיפיור – בנוגע אל המקומות הקדושים, וכמדומני, לא יהיה קושי גדול מצד זה. והשיב די-מארטינו: כן! טוב מאד! הטיב האדון סוקולוב לעשות! צריך היה לדבר עם האפיפיור, ואני חושב גם-כן, כי לא יהיה קושי גדול מצד זה.

נראה היה שהעובדה של הראיון אצל האפיפיור עשתה עליו רושם טוב מאד.

אחרי חילוף עוד דברים של חיבה, אמר: צריך אני עכשיו להרציא עוד הפעם לפני השר סונינו את מצב-הדברים. לע"ע (לעת עתה) קבלו נא את הדיקלארציה שלו ברורה ונמרצה, שהוא מתיחס לשאלה זו בחיבה, ושהוא יקבל ברצון כל ידיעה, ומבקש הוא שיפנו אליו ושיבטחו ברצונו הטוב ובהתענינותו.

אז מסרנו לו את הטיליגראמה הגדולה מלונדון בדבר הרדיפות בארץ-ישראל. הוא כבר ידע מעט, אבל קרא את הטיליגראמה בשים לב, והבטיח לעזור בכל מה שאפשר ע"י הריפריזינטאַנט האיטלקי במצרים. ובטרם נפרד מאתנו הגיד לנו: האדון סוקולוב צריך להשאר פה, ובעוד איזה ימים אודיע לך, קומנדטורי, כל מה שנחליט בדבר קבלת פנים חדשה.

עברו ארבעה ימים והודיעו להקומנדטורי, שראש המיניסטריון בוזֶלי מבקש לקבל אותנו ביום 12 למאי.

קבלת-הפנים אצל ראש הממשלה האיטלקית בוֹזלי

(יום 12 במאי 1917)

נקראתי לבוא אליו יחד עם הקומאנדאטורי סיריני⁵בשעה 4 אחרי הצהרים בלשכה שלו בהקונסולטא⁶.

בכניסתי יצא לקראתי, ויושט לי ידו, באמרו: נעים לי להתוודע עמך פנים אל פנים, אחרי שהענין שבשבילו באת לארצנו כבר נודע לי מן הצד היותר טוב.

עניתי: תודה רבה, ובטוח אני שאחי היהודים, אותם שבשמם ושבשבילם אני מדבר, יוקירו את הכבוד הזה, שאתה נותן להם, בהראותך התענינות חביבה כזו לענין, שהוא גדול ויקר לי ולשולחי.

ואמר לי: התענינות זו היא מובנת מאליה. הלא יודע אתה את יחוסה של איטליה אל היהודים שלה!

השיבותי: כן, אדוני, זאת אנו יודעים כולנו ואנו מתגאים בזה…

עד שהספקתי לגמור את הפתגם, הפסיקני, באמרו: באיטליה יש לא רק הנהגה ישרה ביחס אל היהודים, אבל יש עוד יותר: יש חיבה יתירה. ויכול אני לאמר לך, שהיהודים הם ראויים לחיבה זו וזכו לה בדין, מפני שהם הביאו קרבנות גדולים ליצירת איטליה החדשה.

כאן נכנס בדברים נוגעים אל ההיסטוריה של איטליה החדשה ושל השתתפות היהודים בתור פאטריוטים בתקופת ה- Risorgimento ⁷. ביחוד הפליג בשבחו של פינצי⁸, שהיה אחד מהראשונים שמסרו את נפשם על הרעיון הפאטריוטי, ושהוא ראוי שיציבו לו מצבת-זכרון. הזכיר גם מאורוגונאטו⁹ Maurogonato המפואר בונציה ועוד איזה מן החלוצים ( Pionieri ) של שחרור איטליה, וחתם דבריו ברגש: כן! ליהודים יש חלק הגון ונפלא ביצירת איטליה, לפיכך איטליה מכבדת ואוהבת אותם.

כשהזכיר את פינצי, העירותי, שאני בעצמי ידעתי את המנוח פינצי בפלורנץ, שהיה מלומד גדול, ולא רק פאטריוט מצוין, אבל גם יהודי נלהב.

אז תיקן אותי ואמר: כן, ידעתי גם פינצי הפלורנצי¹⁰, הוא היה איש מצוין, אבל זה, שאני הזכרתיו, הוא אחר. אדוני הוא צעיר ביותר משיכול היה להכירהו. אני הכרתיו. זה היה פינצי הראשון מן העסקנים הראשונים של ה- Risorgimento!

אמרתי: דברי כבודו הם יותר מהיסטוריה! יש בהם ריח של אבטוביוגראפיה. מורגש שכבודו השתתף עם כל האנשים ההם, שהיו יוצרי איטליה, ושכבודו זוכר את היהודים שהיו ביניהם.

וענה: כן, זה נכון! יש לי לעצמי זכרונות אישיים יקרים לנפשי, אבל כל איטליה יודעת לכבד את היהודים כערכם.

ונכנס עוד הפעם בדברים על אודות יהודים איטלקים – פרופיסורים, יהודים איטלקים – סופרים, והזכיר איזו שמות.

מילאתי אחרי דבריו והזכרתי את שמו של לומברוזו ¹¹, שהוא לא הזכיר.

והשיב: כן, צדקת! לומברוזו! אבל יש שני לומברוזו. היה הרופא לומברוזו בטורינו, ויש לומברוזו סופר מצוין ברומי ¹².

אמרתי: בעולם הרחב מפורסם ביחוד אותו לומברוזו צ’יזארי, שחי בטורינו. חוץ מגדולתו במדעים, שמח אני להזכיר שהוא היה מתענין גם ברעיון התחיה העברית.

והוא חזר וסיבב את הדברים כלפי האמאנציפציה של היהודים באיטליה, והזכיר עוד איזו שמות, ואמר: התנועה לטובת האמאנציפציה היתה נמרצה מאד בפיעמאָנט. ובין השמות השונים הזכיר גם את שמו של פּיפּירנו¹³.

והקומדטורי סיריני העיר: זה היה דודי (mio zio ). – ועוד בכמה פרטים מילא הקומנדטורי דבריו של הפרמייר בנוגע להיסטוריה.

אמרתי לו: אדוני השר! התנהגות נבדלת-לרעה מצד המדינה עם קיבוץ של אנשים, בשביל שהם יהודים, הוא דבר שאין הדעת סובלתו, והליבראליות הלא היתה יסודה של איטליה החדשה, ומאליו מובן שבארץ זו של ליבראליות כל כך רחבה לא היה מקום להתנהגות ריאקציונית.

והשיב: כן! זה נכון. ובכל זאת צריך לשים לב, שאף על פי שיש הרבה ארצות ליבראליות, איטליה היא מצוינת ביותר בגדר זה. למשל, בשום ארץ, עד כמה שאני יודע, לא היה עוד ראש מיניסטריון יהודי. אצלנו היה! – והזכיר בכבוד ובשבחים את לואידז’י לוצאטו ¹⁴.

אמרתי: כן, אדוני! והא ראיה, שאיטליה מושכת את הקונסיקבינציות האחרונות של הרעיון הליבראלי בלי גדרים. אם אדם הוא מוכשר לכך להיות ראש מיניסטריון, ממנים אותו ואין שואלים אם הוא יהודי, או לא. אנו היהודים יודעים זאת, ואנו מוקירים הנהגה ישרה זו. היא שימשה לנו תמיד ארגומנט בימים הרעים ברוסיה. בכל פעם שדרשנו זכויות, היינו מראים על התנהגות איטליה עם היהודים, והיינו אומרים תמיד: ראו, האם הפסידה איטליה בזאת שנתנה ליהודים את כל הזכויות? לא הפסידה, אלא הרויחה. זו היא הפוליטיקה היותר ריאלית, באותה שעה שהיא גם היותר אידיאלית, והננו שמחים לראות עתה, שרוסיה החדשה באה גם היא לידי הכרה זו, ונתנה שיווי זכיות גמור ליהודים שבארצה.

ואמר: גם אני שמח על זה בשביל רוסיה ובשביל היהודים שלה.

והשיבותי: אני מקוה בכל לבי, שזה יהיה דבר של קיימא, ושכל הריאקציות האפשריות לא תהרסינה (תהרוסנה) את היסוד הגדול הזה. אני בטוח, שכל היסודות הטובים והבריאים שברוסיה יהיו עמנו. ואני מקוה גם כן, שהעם הפולני – זה העם של היסטוריה מלאה הוד ושל מארטירולוגיה גדולה – יסכים על יסוד שיווי הזכיות. אבל זו היא רק שאלה נוגעת אל החוקים ביחס אל היהודים בארצות שונות, ולנו יש שאלה אחרת!

ואמר: כן! וצריך לדבר בנוגע אל הענין שבשבילו באת! שמנו לב אל הצעה זו שבידך (כתב הפרוגרמה שלנו כבר היה לפניו. ואני מסרתי לו עוד אגזמפלאר אחד, שאחז בידו). הצעה זו היא רצויה וחביבה בעיקרה. מובן, שבנוגע אל הפרטים, צריך יהיה עוד לישא וליתן. לקבל על עצמנו דבר זה להוציאו לפעולות באיניציאטיבה שלנו – אין אנו יכולים, אבל נשא ונתן עם הממשלות האחרות הקרובות לנו והמתענינות בדבר זה, ובכל מה שנוגע אלינו, אני יכול להבטיחך, שמצדנו יהיה הסיוע המוסרי היותר גדול שבאפשריותנו.

ושאל: האם זה מן “התנועות הציוניות”? (כנראה, לא ידע הרבה מזה, וגם לא התיחס היטב ע"פ מה ששמע מכבר).

אמרתי: בתחילה היתה תנועה, עכשיו יצא הענין מכלל תנועה ובא לכלל מעשה. מקודם, היו אנשים שהתנגדו – לא בשביל שהתנגדו לעיקר הרעיון, אבל בשביל שלא האמינו באפשריותו. שאול שאלו: כיצד תייסדו דבר שכזה שיהיה בטוח? אתם רוצים להעביר יהודים מרוסיה לתוגרמה? האם החילוף הזה הוא כל כך לטובה?

ונענע בראשו לאות הסכמה לשאלה.

והוספתי לאמור: כיצד אתם רוצים ללכת לאסיה, לארץ של חוסר חוקים, של התרשלות, של עניות, ושם אתם אומרים לבסס ישוב גדול והגון? זאת היתה ההתנגדות העיקרית. עתה בטלה התנגדות זו. אנו חושבים ומקוים, שהחופש והאור הולכים ונכנסים לארץ-ישראל. אנחנו קדמנו להתחיל עבודה קולטורית שלנו בארץ-ישראל. אעפ“י שהמשל הקדמוני גוזר, שאין לעשות את החשבון בלי הבעה”ב (בעל-הבית), אנחנו עשינו אותו בלי בעה"ב. היינו זריזים ועשינו התחלה של ישוב במצב קשה מאד. עכשיו, מובן, כשיש תקוה להגדיל ולשכלל ישוב זה, התעוררו תקוותינו היותר גדולות, אותן התקוות של אלפי שנים – התקוות הלאומיות! ועם כל החיבה והאימון שיש באיטליה כלפי רעיון הצדק והיושר, שהוא יסוד האמאנציפציה, הרשני נא אדוני להעיר, שאנחנו רואים באיטליה עוד דבר אחד, והוא: חיבה לרעיון הלאומי. הלא איטליה היא ילידת הרעיון הלאומי!

ונענע בראשו ואמר: כן! זה נכון! צדקת מאד!

ועל כן – הוספתי לאמר – מקוים אנו, שאיטליה תסייע לנו, מפני שיש שאלה גדולה אחת, שהיא עומדת וקיימת ואיננה זזה ממקומה עם כל האמנציפאציות שבעולם, והיא איננה שאלת החוקים הנוגעים ליהודים, שהיא אמנם שאלה חיונית חשובה מאד, אבל יש עוד שאלת היהודים בעצמה, כלומר, השאלה, כיצד לתת לאותם האלפים והרבבות של היהודים שרוצים לחיות חיים שלהם בעזר-עצמם, בעבודת-עצמם, להשיג את האידיאל שלהם. הרי במלחמה זו מקוים שלא רק היושר ינצח בנוגע ליחידים, אלא גם העמים הקטנים יוושעו, ואנו חפצים גם כן להוושע.

ושאל: אבל אם יתנו חוקים שוים ליהודים כמו ליתר תושבי הארץ?

עניתי: כן, אנו דורשים זאת, אבל נשים נא לב אל העובדות. נקח, למשל, את גליציה! היו שם חוקים כמעט שוים. היהודים בגליציה לא היו מוגבלים בזכיותיהם כמו שהיו ע"י הממשלה הרוסית הישנה בפולין הרוסית, ובפולין הרוסית לא היו מוגבלים כמו שהיו במדינות אחרות של רוסיה, ובכל זאת היו היהודים מרגישים את עצמם במצב רע, והיו נודדים מן המדינות האלה, והיהודים בגליציה הם במצב מוזר ומרגישים צורך באמיגראציה.

ואמר: באר לי, אדוני, את הסיבה?

והשיבותי: הסיבה היא יותר עמוקה מן החוקים. הסטרוקטורה הבלתי-טבעית של הקיבוץ היהודי במקומות ששם התרכזו במספר גדול. דבר זה איננו יכול להיות מורגש במקומות, ששם יש כנופיות קטנות של יהודים, שמתבוללות והולכות מקצתן בתוך השדרות העליונות של החברה הלאומית המקומית ומקצתן בתוך השדרות הבינוניות. צריכים היהודים, בכל מקום שהם מצויים הרבה, להיות בנוים ומסודרים ככל חברה לאומית טבעית. כל חברה לאומית טבעית היא בנויה כעין פיראמידה: בסיס רחב של אנשי שדה עובדי אדמה, למעלה מהם – בעלי מלאכות והפועלים, מהם ולמעלה – הסוחרים והאינדוסטריאליים והכתר העליון: בעלי ההשכלה והאמניות היפות.

נענע בראשו לאות הסכמה.

והוספתי לאמר: היהודים חסרים את הבסיס הרחב. במשך דורות רבים יותר מדי היו מרוחקים מן האדמה, ולא היתה להם שום יכולת לברוא בשביל עצמם מפלגה גדולה של עובדי אדמה. היו מרוחקים עוד מהרבה מקצועות אחרים, ובהכרח נדחקו ויתרוצצו רק בתוך איזה מקצועות. מצב בלתי-טבעי זה משך אחריו תוצאות נוראות: עניות, תליה ברצון אחרים. כשיוכרז כנגדם, למשל, בויקאָט (חרם), אין הם יכולים להתקיים. כשייאמר להם: לכו והתפרנסו זמ"ז (זה מזה) – אין הם יכולים. צריך אפוא לתת להם תבנית טבעית – נורמאלית, ותבנית שכזו היא אפשרית רק בתוך ישוב שלהם.

וחתמתי: זו היא השאלה האקונומית, אבל היא איננה היותר נכבדה. נכבדה ממנה היא השאלה הרוחנית-המוסרית. הם רוצים לחיות לפי רוחם, וכמדומני, שיש להם זכות ומשפט לדרוש זאת ככל קיבוץ אחר של בנ"א (בני-אדם) – ובבחינה זו, פתרון השאלה הוא רק בארץ-ישראל – האם אני מייגע את אדוני בדברים הפנימיים האלה?

והשיב: לא ולא! כבר אמרתי, ואותה אגיד עוד הפעם: הממשלה האיטלקית תתיחס אל ההצעה בסימפטיה היותר גדולה, ובלי שום ספק תסייע. רק הפרטים צריכים עוד בירור וליבון. למשל, בנוגע אל ה- charter. האם אתם דורשים charter על כל הארץ שם, בלי גדרים?

עניתי: לא! אנו מוציאים את המקומות הדתיים, אני חושב שיהיה arrangement מיוחד…

ואמר: כן! זה מדויק, זה יהיה בודאי internationalisé.

אמרתי: אבל מחוץ לתחומי המקומות הדתיים יש הארץ בעצמה, ארץ שרובה חרב, ומספר תושביה דק. הרי ברומי זו יש מקומות גדולים, דתיים, היסטוריים, חורבות יקרות קדושות לבעלי הדת, נשגבות לאנושיות כולה בשביל ערכן ההיסטורי. מה עשיתם? הקפתם אותם חומות, סידרתם אותם, עשיתם להם שמירה מעולה, אבל – החיים הם חיים ורומי החדשה ואיטליה החדשה, לצד הקדושות העתיקות, היא פורחת בתור ארץ. ככה אנו מציירים לעצמנו גם את עתידות ארץ-ישראל.

וענה: כן, אין ספק. אבל charter הוא ענין שצריך להתישב על אודותיו היטב. אתה חושב charter כמו של הודו המזרחית?

אמרתי: מניח אני את הפרטים ותופס אני לע"ע עיקרו של רעיון. אם אנו קוראים לזה charter או איך שנקראהו, דבר אחד הוא ברור. אין אנו יכולים לעשות שום דבר בלי הסתדרות. אנו צריכים לחברה בעלת זכיות מיוחדות לקניית קרקעות חפשיים, לסדר את הכניסה, להקל את העבודה לאלה שייכנסו, לקבל על עצמה את האחריות לנוכח הממשלה העליונה.

וענה: כן. הדין עמך! אנחנו נשתתף לישא וליתן עם הממשלות האחרות בנוגע לפרטי הצעה זו ברצון גדול ובהסכמה על עיקרו של רעיונכם.

ואמרתי: חברי באנגליה, ברוסיה ובאמריקה ישמחו מאד, כשתיוודע להם התיחסות סימפאטית זו מצד ממשלת איטליה. הרשני נא להציע לפני כבודך נוסח של טיליגרמה הכוללת את הריזולטאט של ראיון זה! – ועוד לי בקשה אחת: בנוגע אל מה שאחי בארץ-ישראל סובלים כעת, ועפ"י הידיעות שקיבלנו משם, שהן מרגיזות אותנו כל כך, היה לממשלת איטליה הרצון הטוב והוציאה אותו לפעולות – לשלוח טיליגראמה אל הריפריזינטאנט שלה במצרים להשתתף עם הממשלות האחרות לעזור לאחינו בארץ-ישראל ולאותם מהם שנמצאים במצרים בכל מה שאפשר. הרשני נא להודיע גם זאת באותה הטיליגראמה!

ושנה: כן! הראֵני את הטיליגראמה!

והראיתי לו את הנוסח, ואמר: אני מסכים. אבל צריך שתשאר פה זמן מה, ושתראה את פני האדון די מארטינו ¹⁵, והוא יראה הטיליגראמה וישלח אותה.

בכל זמן השיחה השתתף הקומנדטורי סיריני בהערות טובות ומועילות.

אז קמנו ממושבנו, ואני וסיריני הודינו להשר על על דבריו הטובים. אני הודיתי על הסכמתו בנוגע אל ההצעה, והקומנדטורי הודה לו עוד ביחוד על הדברים הטובים שדיבר על אודות היהודים האיטלקים.

כאשר כבר עמדנו לצאת, שב השר להזכיר עוד את היהודים המצויינים שבאיטליה, ובין יתר דבריו הזכיר את יאקור רומאנין ¹⁶ בשבחים גדולים. הוספתי עוד איזה מילואים לדבריו: את האקונומיסט לוריא¹⁷, את וואלעמבאָרגו ¹⁸ ואת טוליא מאסארני¹⁹.

ואמר: נעים לי מאד! צדקת! שכחתי את אלה! כמה בקי אתה בנוגע ליהודי איטליה! טוליא מאסאראני היה ממכירי, ואני כבדתיו מאד. הוא היה בעל כשרונות גדולים, ועסק בספרות, וכתב הכל: פרוזה, פואיזיה, חזיונות…

ונפרד מאתנו בחיבה גדולה.

הלכנו ממנו ישר אל האדון די מארטינו, אבל לא מצאנוהו ונקוה לראותו בתחילת השבוע הבא (מפני שמחר יום הראשון לשבוע) והקומנדטורי הניח מכתב בהקונסולטא בשבילו.