א. הלשון וספרותה

¹

‘למי ולמה אנו כותבים עברית? איך ומה צריך לכתוב עברית? אם ובמה אפשר להחיות את העברית?’

התשובה הנכונה על כל השאלות האלו, שהולידו בימים האחרונים וכּוּחים שונים, תלויה, כמדומה לי, בתשובת שאלה אחרת, אשר עד כה לא ראיתי מי שיעסוק בה, והיא: מדוע לא נתעוררו שאלות כאלה לפנים? – העברית היא ‘שׂפה מתה’ לא מאתמול, וכבר היו דורות בישׂראל שדבּרו בלשונות חיות וקראו ספרים בלעז והרגישו לחץ ודחק בבואם להלביש הגיוני לבם בשׂפת עבר, ובכל זאת, אע“פ שהתאוננו פעמים רבות על ‘קוֹצר לשוננו’, לא שמענו מעולם שיקלו בכבודה ושיתעסקו בחקירות ודרישות כאלו, אלא כל מי שהשׂיגה ידו כתב עברית כיכלתו ובשעת הדחק המציא לו מלים ובטויים חדשים לפי צורך ענינו, בלי כל כוָנה מיוחדת להרחיב השׂפה ולהחיותה, וכל מי שהרגיש בנפשו, שאין ביכלתו לבאר מעברית מה שבלבו, כתב את ספרו בלשון אחרת, ג”כ בלי חקירות קודמות, רק פשוט מפני ההכרח. בימי רב סעדיה עד ר“י הלוי והרמב”ם היתה לשון עברית באמת בלתי מוכשרת כלל לבאר בה ענינים עיוניים המלאים מושׂגים מָפשטים ודורשים משׂא ומתן הגיוני, ועל כן הוכרחו רוב החכמים אז לכתוב ספרים כאלו בערבית. ובכל זאת נמצאו אחדים גם אז (כהראב"ע), אשר נסו את כוחם לכתוב בעברית גם דברים כאלה, וגם האחרים לא נמנעו מלכתוב בה כל מה שיכלו: הלכות קצרות, תפלות, ‘מוסר השׂכּל’ וכו'. עד שקמו חכמי פרוֹבינצא ועוררו את המעתיקים בני תבוֹן להעתיק לעברית ספרי חכמי ישׂראל העוסקים בענינים רוחניים ומוסריים הקרובים ללב כל איש ישׂראל. ההעתקות האלה היו קשות מאד ולשונן זרה ורחוקה הרבה מלשון עברית הקדמונית, עד שבודאי היו קוראיהם הראשונים בלתי מבינים בהם כלום בלי פירוש מצד המעתיק עצמו. ובאמת מצא ר“ש אבן תבּון לנחוץ לספּח אל העתקת המורה ‘פירוש המלות הזרות’, אשר ‘לא יבינו אותם רוב המעיינים מפני קוצר לשוננו’, ובתוך המלות ‘הזרות’ האלה אנו מוצאים: כמוּת ואיכוּת, עצם ומקרה, חומר וצורה, סבּה ומסוּבּב, טבעי ומלאכותי, ועוד כאלה, השגורות עתה בפינו ושבלעדיהן אי אפשר כלל לבאר איזה רעיון מפשט כל שהוא. אבל תשוקת הקוראים לתוכן הספרים הועילה להם להתגבר על המעצורים מצד הלשון וסוף סוף הורגלו בלשון זו והתחילו להבינה גם בלי פירוש, ועל ידי ההרגל הזה נתאזרחו המלות הזרות, והלשון החדשה נתרחבה בהסכם עם הצרכים החדשים ונתפרסמה בכל ישׂראל. ומכיון שנעשׂתה שגורה בפי כל המשׂכילים, נמצאו חכמים שכתבו בה גם ספרים מקוריים נכבדים והוסיפו גם הם מצדם להרחיבה ולהשלימה, כל אחד לפי צורך הענין אשר לפניו, והוסיפו לה על ידי זה חן וכבוד; באופן שאחר איזו עשׂרות שנים, בימי הרמב”ן, אנו מוצאים אותה כבר רחבה ומלאה כל צרכה, לא בעזרת ‘מרחיבים’ שאוּמנוּתם בכך, כי אם רק על ידי עמלם של מעתיקים ומחברים להעשיר את ספרותה בספרים נכבדים, שבהם השתדלו לבאר מַערכי לבם ביאוּר מדויק. ומני אז חדלו חכמינו כמעט לגמרי מכּתוֹב את ספריהם בלשונות אחרות. הרמב“ן, ר”י אלבּוֹ, דון יצחק ואחרים למאות, כולם אנשים חכמים היודעים לשונות לועזיות ובקיאים בספריותיהן, כותבים הכל בעברית, כמעט בלי לחץ, והמון הקוראים, אשר לפנים נתקשו במקרא העתקות בני תבּוֹן, קוראים מעתה ספרי חכמיהם בלשון עמם בנקל ובלי ליאוּת, מוצאים בם מזון רוחני המספיק למלא נפשם, אוהבים ומכבּדים אותם ואת מחבריהם ומתגאים בם, ולא הסופרים ולא הקוראים אינם שואלים אלו לאלו: מה העבודה הזאת לכם ולנו?

ומדוע איפוא נתעוררו שאלות כאלו בזמננו ביחס אל ספרותנו החדשה?

התשובה, כמדומני, כלולה כבר בעצם השאלה. אז היו צרכי המחשבה המניעים הראשיים להרחבת הלשון והספרות; המחשבה שנתרחבה בקשה לה בספרות לבוש חדש לפי מדתה, והעבודה הספרותית הרחיבה ממילא את הלשון לפי צרכי המחשבה. ובהיות המחשבה המַפשטת כעין סגולה עצמית לרוח עמנו, ביחוד מעת חדל לחיות חיים מדיניים וכל עצמוּתוֹ נהפכה למחשבה חיה – לכן נתקשרה הספרות הזאת, רבת המחשבות, עם העם בקשר טבעי וקַיָם, וגם היא גם לשונה נעשׂו לקנין לאומי באמת. מה שאין כן עתה. ספרותנו החדשה במאת השנים האחרונות רואה את המחשבה כאִלו היא טפלה לרגש היופי ואת הלשון כאִלו לא נבראה אלא בשביל תשמישו של זה. היא לא באה כלל למלאות צרכים רוחניים ידועים, שחסרונם היה מורגש לטובי העם, כמו שכך היה אז בימי הבינים, אלא, מבלי שׂים לב לטעם העם והרגלו ההיסטורי, בקשה לגדלו ולחנכו מחדש על יסוד רגש היופי, ועשׂתה ‘סלסול הלשון’ אמצעי לזה, כאלו היה לה עסק עם אומה של פראים, אשר זה עתה למדה קרוֹא וכתוֹב ולבה וטעמה עודנו נייר חדש. לפיכך לא יכלה הספרות הזאת לברוא לשון רחבה ומדויקת לפי צרכי המחשבה בזמננו, ולא היא ולא לשונה המסולסלת לא הגיעו למעלת קנין לאומי ולחיים טבעיים, כי אם נשארו עד עתה בריאוֹת מלאכותיות המתנועעות על ידי דחיפות מיכַניות מן החוץ, ולא רק הקוראים, אלא גם רוב הסופרים עצמם אינם יכולים להסב עיניהם מן החזיון הזה, הממרר את עבודתם, ובאים על כן לידי חקירות משונות ונוטים יותר לגלגל החובה על ראש ‘השׂפה המתה’, מאשר להודות לעצמם, כי באשמת הספרוּת המתה לא תוכל גם השׂפה לחיות ולהתפתח.

ובאמת, אם יש הבדל עצמי בין לשון שחייה בדבּור פה ללשון שחייה בספרים – אינו אלא ביחס אל הרגש. לפי שרגשות הלב מתפעלים לא רק מציורי־המחשבה הברורים, הכלולים בהכּוָנה הפשוטה של מלות הלשון, כי אם, נוסף על זה, גם מאותם הציורים הצדדיים הדקים, המתקשרים על ידי השמוש התמידי בכל מלה מדוברת ומלוים אותה במעמקי הנפש, מבלי שיוכל המדבר לנתחם ולבררם היטב גם לו לעצמו. דקוּת ההרגשה אינה יכולה על כן להתפרנס כל צרכה בלשון שאינה מדוברת. אבל בכל הנוגע לבהירות המחשבה לא הדבּור עיקר, כי אם הכתב; ולכל אומה משׂכּלת יש באמת לשון שבכתב מיוחדת להצעת מחשבותיה והלך רוחה, השונה לפעמים מאד מן הלשון הרגילה בדבור פה.

כל ימי הבינים כתבה אירופא כולה את מחשבותיה רומאית, ואיש לא התאונן על ‘השפה המתה’, כי לא תספיק לו לברר עומק הגיונו. יסוד הקולטורא החדשה לכל ענפיה מונח בספרות הרומאית ההיא. קוֹפּרניקוּס ונוּטן, בּיקן ושפּינוֹזא וכו' וכו' האירו את העולם באמצעות שׂפה בלתי מדוברת ולא מצאו סבּה להתאונן עליה. וזה לפי ששׂפה זו חיה היתה אז באמת חיים שבכתב, כלומר, הלכה ונתפתחה בתמידות על ידי הספרות לפי צרכי המחשבה בכל דור, והספרים הרבים, שיצאו תכופים בלי הפסק ונתפרסמו תיכף בכל העולם, החזיקוה תמיד על מרום מדרגת ההשׂכלה ולא הניחו לה לבוא לידי קפאון. אִלו היו ציצרוֹן ובני דורו קמים מקבריהם, לא היתה אמנם הרומאית הזאת מוצאה חן בעיניהם וגם לא היו אולי מבינים הרבה ממלותיה ובטוייה. אבל מה בכך? הם לא קמו מקבריהם, והדורות החיים עשׂו להם את לשונם לפי מדת צרכיהם, מבלי לחוש הרבה לרוחה הקדמוני, שהיה באמת גם הוא מצדו רק פרי צרכי החיים בזמן ידוע. ואולם, אחר שגברו השׂפות החדשות (גם כן על ידי התפתחות ספרותית, לא על ידי כוח הדבור מצד עצמו), נפסקה מעט מעט התפתחות הספרות הרומאית, וממילא חדלה גם הלשון להתפתח ולא צעדה עוד לפנים ביחד עם הקולטורא, ועל ידי זה היתה באמת לשׂפה מתה ואינה יכולה עוד עתה להספיק כל צרכי המחשבה של דורנו. המיתה הזאת של הרומאית מסופרת אמנם בשׂמחה רבה ברוב ספרי ההיסטוריא המקובלת, כסימן יפה, סימן של תחיה והתקדמות, להעת החדשה; אבל אחד מגדולי חכמי דורנו ( Du Bois-Reymond ) לא בוֹש להודיע צערו ברבים על שנפסק החוט הכללי הזה, שהיה מאַחד לפנים מחשבות כל הארצות למחשבה אחת אנושית.

לפיכך, משהתחילה לשוננו הלאומית להשתכח מפי עמנו, חדלה גם רוח השירה לשרוֹת עליה, ובהתפתחותה בחייה שבכתב נטתה בהכרח לדרך המחשבה העיונית. לשון המשנה והמדרשים היא צעד גדול לפנים, ביחס אל בהירות המחשבה ובירור המוּשׂגים וצעד גדול לאחור, ביחס אל דקוּת הרגש והשתוֹחחוּת הנפש. אבל העם עצמו לא הרגיש עוד את החסרון הזה. צרותיו הרבות גרמו ‘להזקין’ את רוחו ולרוממו מעל לכל תענוגי הרגש המסולסל, והמיַת לבו לא בקשה לה עוד מוצא ב’דברי זמר‘, כי אם במחשבות של תקוה ותנחומין. וכשנתחדשה הספרות ועמה גם הלשון בימי הבינים, לא שׂם העם לב הרבה למליצה ושיר אלא אם כן מצא בם מחשבה חביבה (תפלות, קינות, שירים לימודיים). ואִלו היו סופרי הדורות ההם עוסקים רק בסלסול הלשון וביצירות יפות לשם יופי בלבד, לא היתה פעולתם הספרותית עושׂה רושם ניכר וגם חידושיהם בלשון היו כלא היו. אבל ר’ יהודה הלוי כתב, מלבד שירים, גם ספר הכוזרי, שנעשׂה בהעתקתו העברית לספר לאומי; הראב"ע כתב, מלבד חידות ושירים, גם פירושים וספרים עמוקים, שנתנו מזון לרוח העם כאשר אהב; ואפילו עמנואל הרומי כתב, מלבד מַחבּרותיו הידועות, גם ספרים עיוניים שאין בהם אף צל של ליצנוּת וקלוּת ראש, ובעת אשר ממַחבּרותיו הסב העם את עיניו בגועל נפש ואסר על עצמו את הקריאה בהן, היו ספריו האחרים מכובדים ונקראים. וככה, בזמן החכמים האלה ואחריהם, במשך דורות אחדים, לא חדלה הספרות מלהוליד ספרים חדשים, מועתקים ומקוריים, המלאים השקפות עמוקות ומחשבות רחבות בענינים הקרובים ללב העם. המחשבות החדשות האלה התנגדו אמנם פעמים רבות אל האמונות הקדומות ששלטו באומה ועוררו מפני זה מלחמה ורעש; אבל גם מתנגדיהן לא יכלו לבטלן בתנופת־יד קלה ולהבזותן בעיני העם, כדברי הבאי שאין כדאי לטפל בהם; אדרבא, על ידי המלחמה נתפרסמו עוד יותר, משכו אליהן לבות ‘המעיינים’, וסוף סוף מצאו מַהלכים גם בתוך המון הקוראים ונעשׂו חביבות ומכובדות על כולם. ועמהן הלכה גם לשונן הלוך והתפתח, הלוך והתפרסם, עד שלבסוף היתה לקנין לאומי תמידי; בעוד ששׂפת המליצה והשיר של העת ההיא לא האריכה ימים ולא עשׂתה רושם גדול על שׂפת הדורות המאוחרים.

ומני אז לא פסקה עוד הספרות הלאומית הזאת בעמנו, ואין לך דור שלא הוסיף בה משלו איזה ספרים חדשים. אבל חייה אלה בדורות הבינים האחרונים היו חיים של עמידה ולא של התפתחות. בני ישׂראל נסגרו בחומות הגטוֹ ונתרחקו כמעט לגמרי מגבול הקולטורא הכללית, ובאותה עת שמחוצה לו רעשו עמודי הקולטורא ההיא ומחשבות גדולות באו לחדש פני העולם, הוסיף עמנו להתפרנס במנוחה מן האוצר הישן שהניחו לו לנחלה חכמי הדורות שעברו, וכל ספריו החדשים אז לא הביאו כל חדש אלא כפלו ושלשו במלות שונות מה שנאמר ונשנה כבר לפנים. ובאין מחשבות חדשות המבקשות להן לבוּש בלשון, לא היה איפוא צורך עוד בהרחבת הלשון והמשך התפתחותה, ועל כן לא יספה עוד גם היא להתפתח וקפאה ביחד עם המחשבה באותו המצב שהניחוה בו החכמים הראשונים, או יותר נכון, ירדה עוד מעלות רבות אחורנית; כי רבים מהמחברים החדשים, בהרגישם אולי את העניוּת אשר בתוכן ספריהם, השתדלו לכסוֹת מערומיהם על ידי סגנון זר ולהג הרבה בלי טעם.

במצב כזה מצאה התקופה החדשה את מחשבתנו ולשוננו הלאומיות בימי בן־מנחם. הקולטורא הכללית הרחיקה כבר ללכת לפנים, המחשבות ועמהן גם הלשונות נשתנו שנוי עצמי, המון מושׂגים נתחדשו והולידו המון בטויים חדשים, – ולעברית אין מאומה מכל אלה. אז קמו עוד הפעם סופרים חדשים לעמנו, שנראו כאִלו רצו לשוב ולהרים את מחשבתו ולשונו למרום הקולטורא של זמנם. ומה עשׂו? – את הצעד הראשון עשׂו כהוגן. בן־מנחם, שלמה מימון, רנ"ה וויזל ועוד אחדים מבני דורם התיצבו מיד על הדרך הכבושה בעמנו מימי הבינים והשתדלו – לא לברוא ספרות חדשה על בסיס חדש בעצם, כי אם להמשיך את התפתחותה של הספרות הישנה שנפסקה, בהביאם אל קרבה את המחשבות האירופיות החדשות בספרים ומאמרים כתובים באותו הסגנון הישן והנמרץ. אבל תיכף אחר זה נטתה הספרות לצד אחר. תחת להחיות קודם כל, על ידי מזון בריא, את המחשבה הלאומית, שהיא היא היתה עד אז ליסוד הספרות בישׂראל, ולהניח להלשון שתשתלם ותתיפּה מאליה ברבות הימים, – הפכה את הסדר והתחילה ליפּוֹת את הלשון על חשבון המחשבה: הדבר הזה לא נעשׂה אמנם במקרה. סבּות שונות שאין כאן מקומן הביאו לידי כך. אבל סוף סוף, על ידי השנוי הזה נפרדה הספרות החדשה מן הישנה גם בתכנה גם בלשונה ונתרחקה מרוח העם ריחוק גמור. בפסיעה אחת פסחה הספרות הזאת על כל המון הדורות שעברו מעת חתימת המקרא ועד זמנה, כאלו לא חשבו ולא כתבו הדורות ההם מאומה, ושבה לדבּר על כל ענין בלשון עברית הקדמונית, שכבר בימי המשנה לא יכלה עוד למלאות צרכי המחשבה של אבותינו, צרכים פשוטים ומוגבלים בחוג ידוע, – ומה גם עתה. אבל בהיות עיקר מגמתם של הסופרים החדשים לתפּוֹשׂ את העם בלבו ולשנות את טעמו, בשביל מטרות מעשׂיות ידועות, על כן מצאו באותה הלשון הקדמונית, המלאה שירה ויופי, אמצעי המסוגל לחפצם יותר מן הלשון החיה של הספרות המאוחרת. ואחר שלא הספיקה להם לשונם ‘היפה’ לבאר בה בדיוק הראוי אף מחשבה דלה ושטחית, הלכה המחשבה בהכרח הלוך והתרוקן, נתדלדלה ונשתטחה יותר ויותר, וכל הספרות היתה כעין אוּמנוּת מיוחדת לכתוב ‘מליצה יפה’, שכּל נער וריק יכול להשתתף בה ולהגיע למדרגת אחד מסופריה, – חזיון שאין דוגמתו אף בלשונות מדוברות, וכל שכּן בלשון ספרותית שכּל עיקרה היא לשון שהחכמים משתמשים בה בדבּרם אל העם.

הספרות הזאת עשׂתה אמנם רושם, ביחוד בלב בני הנעוּרים, והשׂיגה במדה ידועה גם את מטרותיה המעשׂיות; אבל למדרגת ספרות לאומית לא הגיעה. העם בכללו לא שעה אליה ולא חשַׁבה בלבו. וגם עתה, אחרי מאה שנות עבודה, רבּו אמנם קוראיה, אך מעטים מאד מכבּדיה. לשוא משתדלים גם המסַפּרים, מימי מאפּוּ ואילך, לרכּוֹש לה את כבוד העם על־ידי תוכן יפה, לצייר תמונות שלמות מחיי העבר וההוה, הלוקחות לב לא במליצה לבד, כי אם גם ביפין הפנימי, בהגשימן הלך־הנפש בבריאוֹת חיות למראה עינים: גם מלאכת היצירה הזאת, אשר לפניה יכרעו ברך עמים אחרים, אינה מכבדת את ספרותנו בעיני עמנו, וכאז כן עתה רואה הוא בה רק ‘פרפראות’ מתוקות, הטובות לענג בהן את הנפש לפעמים; אבל ‘בשׂרא וכַּורא’ לא בה הוא מבקש, כי אם בספריו הקדמונים, המדברים אליו בלשון חכמים על ענינים נכבדים ומעסקים את מוחו המחודד. ‘מורה הנבוכים’, ואפילו ‘מלחמות’ הרלב"ג, ואפילו ‘האדומי’ – ספרים הם גם בעיני חכמים וחוקרים וגם בעיני אוֹרתוֹדוֹכּסים קיצוניים, היראים מגשת אליהם; בעוד שתשע ידות (אם לא יותר) מכל הספרים החדשים אינם ‘ספרים’ כל עיקר לא רק בעיני חכמים גדולים או אורתודוכסים קיצוניים, כי אם גם בעיני ההמון הגדול, שהוא אמנם קורא בהם ומתענג על קריאתם, אבל אינו רואה בהם אלא ‘מַחבּרות של מליצה’ (מליצה־ביכלעך) ולא יותר.

לא חופש הדעות אשם איפוא בדבר, כי אם עניוּת התוכן ביחס אל המחשבה, – אַשמה אשר לא תכוּפּר בעיני היהודי על ידי תפארת המליצה ואף לא על ידי היצירה היפה. כי אמנם גם היהודי מרגיש את היופי ומתענג עליו, אבל הוא בעיניו רק אחד מתענוגי העוה"ז ‘המרחיבים דעתו של אדם’, ולא דבר המעורר רגשי כבוד והכנעה. ועל כן אין להתפלא על כי ‘מחברות’ יפות באמת מוצאות להן בזמננו אמנם קונים לאלפים, אבל רק בתנאי שיהיה מחירן פרוטה, בעוד שהרבה ‘ספרים’ מדורות שעברו נמכרים גם עתה במחיר גדול. קוראים יש ויש לאלה ולאלה, אבל הראשונות נקראות רק לעונג בלבד, ותענוג לשעה קלה של קריאה שטחית, שאינה מעשירה את המחשבה, שוה היא בעיני היהודי רק פרוטה.

יש אמנם בספרותנו החדשה גם ספרים ומאמרים ‘עיוּניים’ ואף גם ‘פילוסופיים’. אבל מה הוא תכנם? – או פּוֹלימיקא בלי גבול, אם מוּתר או אסור מצד ‘התורה’ ללמוֹד ‘פילוסופיא’, אם חובה או רשות להאמין בשדים, וכדומה; או דקדוקים קטנים בתולדות אנשי שם ומאורעות שונים, דקדוקים המביאים אמנם תועלת לכל ספרות בתור חומר ליצירת המחשבה, אבל כשהם לעצמם אינם שוים כלום; או – וזו היא ‘הפילוסופיא’ עצמה – מחשבה קלה ודלה ההולכת ומשתטחת ברחבה, בקול ענוֹת גבוּרה, על פני עמודים לעשׂרות ולמאות. וכל אלה ביחד כתובים על הרוב בלשון ‘עברית צחה’, כלומר, בלשון שאינה יכולה לסבול את ‘הדיוק’ של המחשבה הברורה ולהכניע את רוח־שירתה לפני הסדר ההגיוני.

הרבה שנויים עקריים נעשׂו במהלך הקולטורא הכללית מיום שנולדה ספרותנו זאת ועד היום; הרבה שיטות גדולות שנצצו ונבלו ראתה בימי חיי הֶבלה, ולא רק בחכמות פרטיות המיוחדות לספּציאליסטים, כי אם גם בשאלות רוחניות כלליות, שאלות שהיו קרובות תמיד ללב ‘המעיינים’ העברים, – ואיזה זכר השאירה לנו היא מכל אלה? והקורא העברי המתפרנס רק מקריאה זו מה יֵדע מכל המחשבות שהניעו את הרוחות במשך המאה הזאת או המניעות אותן עתה, ואיזה מושׂג יש לו גם מעבודת הרוח של חכמינו עצמם בארצות המערב מימי צוּנץ ועד היום? יודע הוא אמנם בדרך כלל, כי היו בעולם בדורות האחרונים אנשים גדולים שגרמו ‘תסיסות’ שונות, כי היו גם לנו אנשים גדולים שבראו ‘חכמת ישׂראל’ ואידך – תאמר לו ספרותו – פירושא היא, זיל גמור בלשונות אחרות.

כי על כן אין להתפלא על שספרות כזו אינה מגדלת ענקים או ‘גאונים’, שמחשבותיהם עושׂות רושם בחיי העולם. גאונים כאלה, יוצרי המחשבה, מעטים אמנם מאד גם אצל עמים אחרים, והתפתחותם אינה תלויה כלל בתכוּנת השׂפה שהם משתמשים בה – הרומאית המתה העמידה גאונים הרבה יותר מן הרומאית החיה – ועל הרוב אין ביכלתם להטעים בעצמם את מחשבותיהם להמון הקוראים אפילו אם כותבים בשׂפה מדוברת. רק פועלי המחשבה, פועלים שקדנים ובעלי כשרון, שברב עמל רכשו להם מחשבות הגאונים ולמדו לקשרן יחד בקשורים חדשים שונים – רק הם המה המליצים בין ה’גאונים' ובין המין האנושי, במסרם את המחשבות הגדולות לעם ועם על פי דרכו ותכוּנת רוחו וכוח הבנתו; והם המה על כן סופרים לאומיים באמת, בעוד שהגאונים ומחשבותיהם הם קנין כל העולם. אבל באין לעם סופרים לאומיים כאלה, לא יהיו בקרבו גם גאונים בפועל, אף אם ישנם בכוח, כי בלי מזון רוחני בריא לא תוכל גם ה’גאונוּת' להתפּתח. ומי יודע אם לא אבדו לנו גאונים בין כתלי ביהמ“ד, שבעל כרחם השקיעו כל כוחם בספרותנו הישנה והתפלספו כל ימיהם עם הרמב”ם בשיטתו של אריסטוֹ, מפני שבספרות החדשה לא מצאו כמעט מאומה, חוץ מדברים בטלים יפים ומסולסלים. וסופרים לאומיים גדולים וטובים בודאי אבדו לנו, לא רק בין כתלי ביהמ“ד, כי אם גם בין אלה ששׂחקה להם השעה והצליחו להמלט מביהמ”ד אל עולם אחר. רבים בתוכם, והם היותר טובים, נשארים קשורים מעט או הרבה בספרותנו הישנה, אשר ינקו מחלבה בילדותם, ויכבדוה בלבם לעולם; אבל אל הספרות החדשה, שהיתה שעשועיהם לפנים, יפנו עורף בבוז וקלוּת ראש ולא יפקדוה עוד, או אם יפקדוה, יצאו ידי חובתם בכתבם לפעמים ‘הבלים’ קטנים. לא מפני שקהל הקוראים העברים אינו מכובד עליהם, כי אם מפני שהספרות עצמה אינה ספרות בעיניהם. הישנה, שעמדה בזמנה על מרום השׂכלת הזמן ופרנסה את עמה ביד רחבה, ספרות היתה במובן אמתּי, ולא בה האשם כי נתישנה במשך הדורות; אבל זו, שבמיטב ימי התפּתחותה לא מצאה די כוח לספּוֹג אל קרבּה מחשבות כל דור בשעתן ולרכּוֹש לה כבוד ותודה מצד עמה – זו מה היא?

בכל הספרות החדשה כמעט אחד הוא ‘מורה נבוּכי הזמן’ היוצא מן הכלל, ובקראנו בו אנו מרגישים מיד, שאין בינו ובין יתר הספרות הזאת שום קשר עצמי, וכי גם בתכנו גם בצורתו ובסגנונו מקושר הוא יותר לספרותנו הישנה, ספרות של מחשבה עמוקה ולשון קצרה ומדויקת, שאינה מקרא לנערים, אלא תלמוד לגדולים. והספר הזה הוא באמת מכובד על קוראיו, וגם המתנגדים לדעותיו יוכלו רק להתמרמר עליו או לירוא מפניו, אבל בוֹז לא יבוּזו לו. בזמן האחרון נולד לנו עוד ‘ספר’ אחד, הוא ‘דור דור ודורשיו’. ומה אנו רואים בו? ספר גדול – הכמוּת, המלא חקירות חפשיות ועם זה גם מחירו יקר – יוצא עתה לאור בהוצאה שניה! אות הוא, כי לא רק קוראים לו, כי אם גם לומדים ומכבדים.

אבל ספר אחד בדור אינו יכול להציל כבוד הספרות כולה. הספרים הבודדים האלה יוכלו רק להיות לנו למופת, מה היה עתה מצב ספרותנו ושׂפתנו ויחס העם אליהן, אם סופרינו החדשים במשך כל המאה הזאת, תחת לבלות ימיהם במליצות ופוֹלימיקא על אודוֹת ה’השׂכלה' היו עמלים בלי הפסק לבטא בלשוננו את ה’השׂכלה' עצמה של הדורות האחרונים, כמו שכּך עשׂו חכמי ימי הבינים בדורותיהם. מתחלתה היתה אמנם בודאי המלאכה מרובה וקשה מאד. אבל מלאכת בני תבּוֹן היתה קשה הרבה יותר, ובכל זאת נעשׂתה ועשׂתה פרי. גם הפעם היו אמנם גדולי חכמינו מוכרחים עוד בתחלה לכתוב ספריהם בלעז ‘מפני קוֹצר לשוננו’; אבל גם הפעם היתה ספרותנו יכולה להתפרנס בראשיתה על ידי העתקות, כלומר, לא ‘העתקות חפשיות’ ומקריות, לאחר שעבר כבר זמנו של הספר עצמו, כנהוג בספרותנו; כי אם העתקות ממש, כל ספר בשעתו, ובלשון מדויקת עם מלים ובטויים חדשים לפי צורך כל ענין. לשון הספרים האלה היתה אמנם מתּחלה נחשבת בודאי לקשה ומגומגמת, והמעתיקים או המחבּרים היו מוכרחים אולי לסַפּח לכל ספר ‘פירוש המלות הזרות’; אבל – רק ‘מתּחלה’. כי ברבות הימים, אם היתה המלאכה נעשׂית בשקידה הדרושה ובלי הפסק, היתה גם הפעם מולידה לשון רחבה לפי צרכי ההוה ומובנת היטב לכל הקוראים. (והלא הפלוסוף הראשון שנסה את כוחו במאה הי"ז לכתוב מחשבותיו אשכנזית, השׂפה היותר פלוסופית עתה, הוצרך גם כן להוסיף פירוש המלות הזרות). ואז לא היו בושים אף חכמינו הגדולים לכתוב בעברית גם ספרים מקוריים. הן גם עתה מתקנא גֵיגֶר (באחד ממכתביו) בסופרים העברים על שספריהם נקראים ונודעים, בעוד שספרי ישׂראל בלעז מונחים בקרן זוית, – ומה גם אז. וברבות הספרים המלאים ענין, היו גם לומדיהם הולכים ורבּים, והספרות החדשה היתה עולה ומתרוממת לבסוף למעלת הספרות הישנה ונעשׂית עמה יחד לספרות לאומית אחת, תמצית חיי העם הרוחניים בעבר ובהוה, המתפּתחת והולכת עמו מדור לדור.

ואז לא היתה גם לשוננו נצרכת לעזרת ‘מרחיבים’ מיוחדים שאין דוגמתם בעולם. כל הלשונות נולדו עניוֹת והלכו ונתרחבו אחרי כן ביחד עם התרחבות המחשבה בקרב העם. אבל בשום אחת מהן לא נעשׂתה ההרחבה על ידי אוּמנים מיוחדים לכך ואף לא על ידי מדקדקים וחוקרי הלשון בכלל, כי אם על ידי סופרים גדולים והוגי דעות, אשר ידיעתם בהלכות הלשון היתה על הרוב קטנה מאד, והם לא דאגו כלל להרחבתה מצד עצמה, אלא הענין שעסקו בו הביאם להמציא מלים ובטויים ודרכי דבּוּר חדשים, הכל רק לצרכם בלבד, כדי לבאר היטב את מחשבתם או כדי לצייר יפה את ציורם. ולפי שספריהם, מצד תכנם או מצד צורתם, לקחו אחרי כן לב העם (או חלקו היותר נכבד) וקרא ושנה בם עד שנעשׂו שגורים על פיו, לכן נעשׂו ממילא גם חדושיהם בלשון לקנין כללי, בין שנעשׂו כהוגן, ע“פ חוקי הלשון, ובין שנעשׂו שלא כהוגן, וכל צעקת הפּוּריסטים על ‘השחתת הלשון’ מצד הסופרים החביבים על העם – לא תועיל ולא תציל; עד שלבסוף תשתרש ‘ההשחתה’ ותהיה גם היא לחוק קבוע, ואז יקומו פּוריסטים חדשים, אשר יקנאו גם קנאת החוק הזה ולא יתנו לנגוֹע בו לרעה. חזיון כזה אנו רואים גם בזמננו בצרפת. לשון צרפת קבלה צורה קבועה (גם כן על ידי ספרות חביבה) עוד במאה הי”ז, ומני אז מוגבלות דרכיה מכל צד והאַקדימיא שומרת עליה לבל יעיז מי לשנות מן המטבע שטבע העבר. והנה קמו שם בימינו סופרים חדשים והולכים ו’משחיתים רוח השׂפה' על ידי המון חדושים זרים. מסלסלי השׂפה צועקים מרה על הבּרבּריסמוּס הזה, אבל שומע אין להם, והלשון הולכת ונשחתת לעיניהם ואין לאל ידם להושיע. וזה לפי שהמרחיבים הצרפתים אינם עוסקים באוּמנות זו לשם הרחבה בלבד, אלא לשם עבודתם הספרותית, וחדושיהם בלשון נבראים ונבלעים בתוך ספריהם ומאמריהם, החביבים על העם יותר מן הגבולות שגבלו ראשונים.

ובדרך הזה, כמו שראינו, נתרחבה גם לשוננו בימי הבינים. צונץ השאיר לנו מאמר קטן (געזאמ. שר. III ע' 50), אשר ממנו נוכל ללמוד איך נעשׂתה ההרחבה אז. כולנו יודעים עתה, כי ‘איין בוך פערפאַססען, איבערזעטצען’ מעתיקים לעברית: ‘חבּר, העתּק ספר’; כולנו יודעים גם כן, שהבטויים האלה אינם במקרא ובתלמוד ונתחדשו רק בימי הבינים. אבל איך הצליחו להתקבל בלשון? מן המאמר הנזכר נראה, כי ימים רבים היו הסופרים נבוּכים בקריאת שמות למושׂגים אלו והשתמשו בבטויים שונים בערבוביא (למושׂג החבור – יסד, סדר; למושׂג ההעתקה – הלעז, הליץ, הפך) ולא אחד מהם יכול לנצח את האחרים, עד שנתפרסמו ספרי הספרדים בהעתקות בני תבּוֹן, ששם באו הבטויים ‘חבּר והעתּק’, ואז נתקבלו אלו והאחרים בטלו ונשכחו לגמרי, לא על ידי משׂא ומתן וראיות פילוֹלוֹגיות המוכיחות כי אלו הם המובחרים, כי אם רק על ידי האַבטוֹריטט של הספרים ההם, אשר תכנם אָצל מכבודו גם על לשונם.

והרי גם קרוב לזמננו בראו להם ה’חסידים' – והם בודאי אינם דואגים לתחית הלשון – טרמינוֹלוֹגיא שלמה, המציינת היטב את מושׂגיהם החדשים ושגורה בפי כולם בלי שום חלוקי דעות, והכל בלי מרחיבים מיוחדים ובלי הצעות והויות קודמות, רק על ידי ספרות חביבה ומכובדת עליהם, שהמציאה לה את לשונה לפי צרכי מחשבתה, כל דבר בשעה שנצטרכה לו המחשבה.

אִלו היתה איפוא גם ספרותנו החדשה ספרות לאומית חביבה ומכובדת על העם, המפרנסת את המחשבה בכל דור לפי צרכיו, אז היתה גם בה הרחבת הלשון נעשׂית מאליה בדרך טבעית. וכל זמן שאין הספרות מסוגלת לכך, נתאונן לשוא גם על עניוּת הלשון, וההרחבות המלאכותיות הנעשׂות בה על ידי הצעות מיוחדות לא תועלנה הרבה. על הרוב אין שום הצעה מתקבלת בהחלט לא בקרב העם ולא גם בקרב הסופרים עצמם, אלא כל מציע שומר הצעתו ומשתמש בה לעצמו, ולפעמים באמת אי אפשר להכריע, בהיות הדבר תלוי בטעם. אנו יודעים, למשל, כי ‘אֵיגוֹאיסמוס’ נגזר ביונית ורומאית מן ‘אֵיגוֹ’, וכי תרגומו של ‘אֵיגוֹ’ בעברית הוא ‘אני’ או ‘אנכי’, והנה יש קוראים לאֵיגוֹאיסמוס ‘אנכיוּת’ ויש קוראים לו ‘אניוּת’, ועתה צא והכריע ביניהם!

כללו של דבר, לא עניוּת הלשון הוא החסרון הדורש תקון ראשונה, כי אם עניוּת הדעת בספרותה. ועל העניוּת הזאת, כאמור למעלה, לא תוכל לחפּוֹת גם היצירה היפה, המגשימה את החיים כמו שהם, לכל חוקות האֶסתיטיקא. הקורא העברי שיש לו טעם עברי, ואפילו אם קורא הוא גם ספרים לועזיים, ישאל בהכרח על כל ספר, תהיה צורתו איזו שתהיה: מאי קא משמע לן? ואם אינו מוצא תשובה לשאלה זו, יתענג אמנם על יפי המלאכה, יהלל גם את ‘אוּמנוּת’ בעליה, אבל סוף סוף, במעמקי לבו אינו מרגיש ‘התבטלות’ מפני כבודה ורוֹממוּתה של המלאכה, אם אין עמה חכמה. כי על כן לא תוכל גם הספרות הספּוּרית להתרומם למדרגת הכבוד הראויה לה ולרומם על ידי זה גם את הלשון אתה, כל זמן שלא ישׂימו המסַפּרים (כלומר, אלה המעטים הראויים לשם זה) לבם לתכוּנת עמנו זו, שנשתרשה בו עמוק על ידי מהלך חייו ההיסטוריים, ולא יסתפקו בהשתדלותם שיהיה הציור מצד עצמו יפה ואמתּי (ואין צריך לאמר – בסלסול הלשון בלבד), אלא ישתדלו עם זה שתמצא בו גם המחשבה העיונית את מזונה. שהרי באמת יכול גם המסַפּר – וכמה מספּרים גדולים עשׂו כך! – לעשׂוֹת את היצירה כלבוש לאיזו תורה נכבדה, פּסיכוֹלוֹגית, מוסרית או חברתית. ואם אצל עמים אחרים, החושבים את היצירה הפּיוּטית כתכלית נשׂגבה לעצמה, אין דבר זה אלא רשות, ויש גם מתנגדים לו, – הנה בישׂראל מוכרחת היצירה להכּנע מפני המחשבה העיונית, אם רוצה היא להכּבד על פני העם. ועל כן חובה היא גם על הבקורת העברית לנתח ולשפוט כל ספּוּר לא רק מצד יפיו ואמתּתו של הציוּר (ואין צריך לאמר מצד הלשון בלבד), כי אם עוד יותר מצד התורה היוצאת ממנו ביחס לחיי האדם בכלל או לחיי עמנו בפרט. רק באופן כזה אפשר להאמין, שהקורא העברי, האוהב רמזים ועומק עיון, היה מעמיק עיונו גם בספורים ודורש בהם תלי תלים של הלכות, וערכּה של הספרות הספורית היה אז אולי גדול בעיניו גם מערך הספרות העיונית הפשוטה.

אם רצונכם איפוא להחיות את הלשון, השתדלו להחיות את הספרות. ואם רצונכם להחיות את הספרות, הכניסו לתוכה מחשבות חיות; הכניסון כמו שתוכלו, ברוַח או בדוחק, בצורה עיונית או ספורית, רק אל תשנו בהן אף קוצו של יו"ד לשם סלסול הלשון בלבד. סלסלו את המחשבה, והיא תרומם את הלשון.

ד' סיון תרנ"ג

ב. הלשון ודקדוקה

¹

כלל גדול הוא בחכמת הנפש של זמננו, כי ככל האברים הפנימיים, תעבוד גם רוח האדם עיקר עבודתה בלי דעת בעליה. כמזון שעבר את בית הבליעה כן גם כל מה שנכנס אל הלב, בין מדעת בין שלא מדעת, יוצא מרשותנו לרשות הכוחות הפנימיים, הפועלים שם במעמקים לפי חוקים מיוחדים להם, מבלי שנרגיש בהם ובפעולותיהם. רק תוצאות הפעולות האלה מתרוממות ממחשכּי הנפש ועולות עד לאופקה של הדעת הברורה, ומדי עלותן תוכל אמנם האחרונה לעצרן לפעמים במהלכן ולשנותן באופן רצוי לה, בהסכם עם הכללים המָפשטים שהיא מוציאה מן החזיונות והמעשׂים הידועים לה. אך אם טרודה היא באותה שעה באיזה ענין אחר ואינה פנויה להתמכר לבדיקתן ותקוּנן, אז עוברות הן על פניה בלי מעצור בצורתן שקבּלו בעמקי הרוח, ומוֹתר היודע משאינו יודע אז אָין.

הכלל הזה מתאַמת באופן בולט בחיי הלשון. אנו רואים ילד קטן מגיע להשתמש כהלכה בלשון שהוא שומע בתמידות מפי אחרים, מבחין בדבּורו בין נטיות ושמושים שונים של כל מלה, גם במקום שההבדל ביניהם דק מאד, עם היותו בלתי מוכשר עוד להשׂיג בדעת ברורה אף את הקל שבכללי הדקדוק. הלשון נוצרת איפוא בקרבּו, ביחד עם כלליה הקבועים, שלא בידיעתו. כוחותיו הפנימיים מעבּדים מאליהם את החומר הנכנס לרשותם יום יום באלפי דוגמאות בערבוביא; מסדרים אותו למחלקותיו, מרכיבים מין במינו ומפרידים בין מין ושאינו מינו, עד שלבסוף נעשית הלשון באמת ‘לרוח ממללא’, לבריה חיה על פי דרכה בנפשו של אדם, המדברת מתוך גרונו לפי צרכיו בכל עת, בסדר אחד מוגבל ולפי כללים טבועים בקרבּה, מבלי שתצטרך לעזרת הדעת ללכת לפניה תמיד. ויש אשר יבטא על כן הילד איזו מלה בתמונה שלא שמע מעולם (למשל, העתיד מאיזה פעל ששמע רק בעבר) בלי כל התבוננוּת ומבלי להרגיש כלל בחדושה, בהיותה באמת נמצאת כבר בקרבו בכוח על ידי הקשר התמידי שיצרה העבודה הפנימית בין תמונות שונות ממין אחד, עד שכל מלה הנכנסת באחת מהן מקבלת באופן בלתי מורגש גם את האחרות.

וכשהגדיל הילד ולמד לדעת את הכללים המָפשטים הנהוגים בלשונו, תוכל הידיעה הזאת להיות לו לתועלת רק בזה, שהיא עוזרת מעט או הרבה לעבודת הרוח לסדר את חָמרה כהלכה, כל דבר למינהו, ולתת ככה להלשון הפנימית צורה מתאימה בכל הפרטים להמנהג החיצוני. לפי שעבודת הרוח, כשהיא לעצמה, תוכל לפעמים גם לחטוא נגד המנהג, בהיותה תלויה בתכוּנת הדוגמאות והרושם שעוֹשׂה כל אחת בלב. יש דוגמא תדירה ביותר או שתוֹכנה חשוב ביותר, והיא עושה מפני זה רושם יותר עמוק מחברותיה, שאינן תדירות ולא חשובות כל־כך, ותכוּנותיה מתפשטות על כן במדה מרובּה ומתדבקות גם באיזו מחלקי הלשון שהמנהג קבע בהם תכונות אחרות. במקרים כאלה יכול הכלל המָפשט לעורר ולחזק את הרושם החלש של הדוגמא המתאימה להמנהג, וכשהוא נתמך עוד מדוגמאות חדשות שנוהגים מורי הלשון להגשים בהם את כלליהם, יפה כוחו לחסום את הדרך בפני הרושם החזק ולבלי תת לו להרחיב גבולו על חשבון חברו. – אבל כל זה יכול להעשׂות רק בשעת הלמוד, שתכליתו להכין את הלשון מבפנים בצורה הראויה, בשביל שתצא אחרי כן בהסכם עם המנהג; ואולם, בשעת השמוש בלשון, הדעת טרודה בתוכן ענינה ואינה פנויה להשגיח בצורת הלשון. זאת האחרונה עומדת אז איפוא ברשות עצמה ויוצאת כמו שנוצרה בלב; ואם לא הספיק הכלל קודם לכן לשנות צורתה בלב על־ידי חזוק רשמים ידועים בדרך מלאכותית, אז השגיאה מוכרחת. והידיעה אינה מועילה כלום. ולהפך, אחר שעשׂתה הידיעה את שלה, והלשון הפנימית מתוקנת כבר כל צרכה, יכולים הכללים המפשטים לשוב ולהשתכח, מבלי שירגיש האדם בהעדרם. וגדולי הסופרים לא יוכלו עוד לפעמים להתחרות בידיעת כללי הדקדוק עם קטני התלמידים.

וכצורת הלשון הפרטים בלב כל יחיד, כן גם צורתה הכללית בקרב עמה נמצאת תמיד תחת שלטון כוחות נסתרים, הפועלים ברוח העם שלא בידיעתו. אבל תוצאות הפעולות הנסתרות הן פה אחרות לגמרי. רוח היחיד נכנעת בעל כרחה לפני מנהגי־הלשון של זמנה, הסובבים אותה מראשית ימיה וחודרים אל קרבּה ביחד עם החומר. ואם, מסבּה מיוחדת לה, תוָלד בה נטיה לסור מן הדרך הכללית באיזה פרט, לא תוכל הנטיה הזאת לעמוד בפני המון הרשמים המתנגדים לה, או, אף אם תעמוד, לא תוכל להתפּתח במדה מרובה, והשנויים שהצליחה לעשׂות בצורת לשונו של היחיד הזה יהיו קטנים מאד ובלתי מורגשים גם לו לעצמו, ובכל אופן, ימותו עמו יחד ולא ישאר להם כל זכר. אבל רוח העם בכל דור, עם היותה גם היא נכנעה לפני המנהגים שהשאיר לה העבר לנחלה, אין הכנעתה מוחלטת כל־כך עד שלא יהיה מקום להתפּתחות איזו נטיה חדשה הנולדת בה מאיזה סבּה כללית. ואף אם תתנהל ההתפּתחות הזאת בכבדוּת ועקבותיה אינם יכולים להֵראות בימי דור אחד, אין בכך כלום; דור לדור ימסור תוצאות פעולתה של הנטיה החדשה, ומדור לדור תלך הנטיה הלוך והתפּתח, ותוצאות פעולתה – הלוך ורב.

והסבּות הכלליות, המוכשרות להוליד ברוח העם נטיות מתנגדות למנהגי הלשון של העבר, רבות הן ושונות. שנויים מדיניים, למשל, גרמו לו להעם שתתפשט בקרבו ידיעת איזו לשון נכריה והשמוש בה, ורשמיה בלבבות מתחזקים כל־כך עד שנכנסים גם לגבול לשונו הלאומית ומביאים אל קרבּה יסודות חדשים; או לפעמים שנויים בדעות ובדרכי החיים גורמים לאיזו מדוגמאות הלשון שאינן נשמעות עוד, ולאחרות – שנשמעות בתדירוּת יותר מלפנים, ועי“ז תוָלד נטיה להרחבת גבולן של האחרונות על חשבון הראשונות; או התפּתחות ההשׂכלה גורמת לבני העם שישתדלו להגביל מושׂגיהם ומשפטיהם באופן יותר ברור ומדויק, ועי”ז תוָלד נטיה לתת יתרון לתמונות יותר ברורות ולשנות לפיהן תמונות אחרות; – וכאלה עוד סבּות למאות, אשר ראשיתן מבחוץ הוא איזה שנוי בחיי העם, ואחריתן מבפנים – תגבוֹרת רשמים חדשים או ישנים והתפשטותם מעבר לגבולם.

אצל האומות הנאורות אין נטיות חדשות כאלה יכולות אמנם להתפּתח במהירות ולשנות מנהגי הלשון באופן מוחשי בזמן קצר. מצד אחד, חזוּק הרשמים החלשים בדרך מלאכותית על ידי למוד הלשון בימי הילדות, ומצד אחר, פעולת הספרות, השומרת כל פרטי מנהגי הלשון באלפי דוגמאות, – מועילים הרבה לעצור בעד כל נטיה המתנגדת למסורת האבות ולקַים צורת הלשון הקדמונית במשך דורות רבים. ובכל זאת, הנה נתברר בימינו על ידי חכמת הלשון הכללית, כי כל אמצעי ההשׂכלה אינם מספיקים אלא להכביד מַהלך השתנות הלשון, אך לא לעצרו לגמרי. למרות השתדלותם של בני הדור החדש, שתהיה לשונם מתאימה בכּל ללשון האבות, פועלות נטיותיהם החדשות באופן בלתי מורגש, ולוּ רק כל שהוא, על ‘עבודת הרוח’ הרוקמת את הלשון בסתרי לבם, ובכל אמונתם להדקדוק הישן, אינם יכולים מפני זה להמלט מלשנות פה ושם, בעל פה וגם בכתב, את המנהג הקבוע, בהסכם עם לשונם הפנימית ולמרות הידיעה החיצונית. השנויים האלה, בראשית התגלותם, נחשבים בעיני המדקדקים לשגיאות או, אם הם דקים ביותר, לחירות נפרזה; אבל, בהיות ‘השגיאות’ האלה תוצאות פעולותיהן של סבּות כלליות, עתידות הן להתפשט יותר ויותר, עד שנעשׂות כהיתר ומולידות גם מצדן עוד שגיאות חדשות בדומה להן; וכל מה שתרבינה השגיאות ממין אחד, כן יחזק הרושם שעושׂות בלשון הפנימית וכן יחלש כוח הידיעה המתנגדת להן, עד שסוף סוף מוכרח הדקדוק להכּנע ולמחות מספרו את הכלל שאינו עוד במציאות.

וסכוּם כל השנויים הקטנים, ההולכים ומצטרפים דור אחר דור, הוא, לאחר דורות רבים, לשון חדשה כמעט בכל מנהגיה. חוקר אחד אמריקני ², בחפצו להראות עד כמה נשתנתה לשון אנגלית במשך אלף שנה, העמיד זה לעומת זה פסוק אחד מן ‘הברית החדשה’ לפי ההעתקה שנעשׂתה אז ולפי העתקתו עתה, והנה יצא לו, כי בין אחת ועשׂרים מלים של ההעתקה הישנה רק שתים נשארו בלי שנוי עד היום, ויִתרן, אע"פ שבעיקר עצמוּתן חיות הן גם עתה, אך צורתן – מן האותיות והברתן עד נטיות השמות והפעלים ודרכי שמושם – נשתנתה כל־כך, עד שגם איש אנגלי לא יוכל להכיר עוד קוּרבתן של המלות הישנות והחדשות. והריפוֹרמא הגדולה הזאת אין איש יכול להגיד מתי נעשׂתה ועל ידי מי, מפני שבאמת לא נעשׂתה בזמן מוגבל ובכוָנת מכַון לשם תקוּן הלשון. אנו יכולים רק להראות על תקופה אחת ארוכה (ימי ממשלת הנוֹרמַנים באנגליא), שבה נולדו ביחוד, על יד סבּות כלליות, נטיות חדשות בלבות בעלי הלשון; אבל התפּתחות הנטיות האלה ותוצאות פעולותיהן נראו רק לאט לאט, והכל נעשׂה על־ידי העם עצמו, דור אחר דור, בלי כוָנה מיוחדת. כבר בימי ההעתקה הישנה היתה הלשון מוגבלת לכל דבריה על ידי מנהגים קבועים, והמון המדברים בכל דור ודור בודאי אהבו את לשונם ומנהגיה ומסרוה לבניהם בכל פרטיה, ובניהם לבני בניהם, בלי כל מחשבה להלבישה פתאם צורה חדשה, – ובכל זאת, הנה יצאה הצורה החדשה מאליה. וכן הדבר בקירוב גם ביתר הלשונות האירופיות שדרך התפּתחותן ידועה לנו. באופן שנוכל לאמר בלי הפלגה, כי כל הלשונות היפות והעשירות, השולטות עתה בעולם, קבּלו צורתן האחרונה לא מידי מדקדקיהן וחוקריהן לשעבר, כי אם רק מידי המון השוגים בכל דור, אשר, בהימשכם אחר לבם, לא ידעו להזהר ונכשלו, בעל פה ובכתב, בעברות קלות וחמורות ביחס אל הדקדוק של זמנם.

אחד מחוקרי הלשון בצרפת ( Brunot ), בהתבוננו אל הלמוד הזה היוצא מחקירות אלו, מיעץ על כן לבני עמו, שלא ילמד אדם חכמת הלשון עד שתהא לשונו הפנימית מתוקנה תחלה היטב לפי הדקדוק. כי בשביל להתלמד בשקידה הדרושה בכללי הדקדוק, המלאים זרות ותהפוכות, ולחקקם על לוח הלב באופן חי וקים, צריך שנאמין עם המדקדקים, כי צורת הלשון כמו שהיא בימינו נבראה עמה יחד מתחלתה, וכי על כן אין מנהגיה צריכים טעם, אלא הכל חייבים להכּנע מפניהם בלי טענה, כמפני חוקים טבעיים, וכן יהיה לעולם; בעוד אשר חכמת הלשון תודיע לאדם מצב הדבר לאמתּו, ובהוָדע לו מתי ואיך הגיעה לשונו למנהגיה השולטים בה בזמנו, תאבד בלבו האמונה ברוּם ערכם ונצחיוּתם, ועמה גם התשוקה לעמול בלמודם כראוי.

ובאמת טובה העצה להצרפתים ודומיהם, אשר, מצד אחד, לשונם נתפתחה כבר כל צרכה, ואין מנהגיה לוחצים אותה הרבה, ומצד אחר, דקדוקם מכוּון בכל פרטיו לצורת הלשון בהוה, והכל מוכרחים איפוא להכּנע מפניו. אבל ההפך מזה היא העצה ההגונה לנו, באשר אצלנו אנו מוצאים ההפך משני הצדדים, מצד הלשון ומצד הדקדוק.

עד כמה אין לשוננו במצבה עתה מספיקה לנו – ידוע לכּל ונראה ביחוד באותו החזיון הזר, שקמו לה ‘מרחבים’ לתקנה בדרכים מלאכותיים. המרחיבים האלה עוסקים אמנם על הרוב רק בתקון אוצר המלים, בחשבם, כפי הנראה, כי אם ימלא האוצר המון מלות חדשות תהיה גם לשוננו עשירה ככל הלשונות האירופיות ולא תדע מחסור. אבל באמת אין הדבר כן. רנַן אומר בצדק, כי השגגה הגדולה ביותר – באשר תקוּנה קשה ביותר – שיצאה מלפני שבט בני שם בראשית ימיו, הוא מה שברא לו לנטיות הפעלים מיכניסמוס צר ודל, שאי אפשר לסמן בו היטב חלופי הזמנים ואופני הפעולה בכל דקוּתם. ואך לשוא מתאבקים הערביים עד היום עם שגגת אבותיהם זאת לפני אלפי שנה ³. – ואם הערביים כך, שלשונם חיה ועשירה יותר מלשוננו, ועם זה אין צרכי מחשבתם עוד גדולים הרבה, – מה נאמר אנחנו, העניים בלשון ועשירים בצרכים? ובאמת כל מי שהורגלה מחשבתו, על ידי פעולות הלשונות האירופיות, לתת לכל מושׂג המון תמונות שונות על ידי שנויים דקים במלה שהוא מסומן בה, הוא ירגיש על כל צעד, שהמכשול היותר גדול על דרך השמוש בלשוננו הוא לא מעוּט חָמרה, כי אם עניוּת צורתה, כלומר, חסרון דרכים כלליים אשר יכשירו כל חלק קטן מן החומר היסודי ללבּוֹש ולפשוֹט הרבה צורות שונות, תמידיות וזמניות, בשביל לסמן כל מושׂג בכל צורותיו השונות והמשתנות. לולא החסרון האוֹרגני הזה, היתה גם לשוננו יכולה להבּנות ברובּה מתוך שרשיה עצמם ולמלאות בנקל את השאר מתוך אוצרן של לשונות אחרות, כמו שעושׂות חברותיה האירופּיות. אבל עתה, לא לבד שאין ביכלתה להוציא מכל שורש את המספר הרב של שמות ופעלים, המסתעפים במחשבתנו מן המושג הכלול בו, ולחזור ולתת לכל מלה מסתעפת את הכשרון להוליד גם מצדה תמונות חדשות לפי צרכי הדבּור, – אלא שגם למלאות חסרונה משל אחרים (ביחוד בפעלים) אין אנו יכולים במדה מרובה, מפני שאין החומר הנכרי יכול להצטמצם תמיד באותו ‘המיכניסמוס הצר’, המתאים רק לשרשים מצורה ידועה. הנה, למשל, התּרנו לנו כבר, על אף הפּוּריסטים, להכניס ללשוננו מלת ‘הרמוֹניא’ כמו שהיא; אבל מה נעשׂה כשתגיע מחשבתנו למושׂג זה בתמונת הפּעל (הארמאָנירען)? ומה יעשׂו המשתמשים למושׂג זה בההעתקה הכבדה ‘שווּי־ערך’, בהגיעם אף לשם התאר היוצא ממנו (הארמאָניש)? – ומשלים כאלה יודע הסופר העברי למאות על פי נסיונו, באופן, שאם נאמר להושיע ללשוננו רק על ידי הוספת חומר חדש, מבלי שתצטרך לשנות צורתה במאומה, אז צריך שיגדל אוצר מליה הרבה יותר מאוצרה של איזו לשון אירופית, מפני שכל מה שהאחרונה עושׂה במלה יסודית אחת תצטרך היא לעשׂות בעשׂר.

ומצד השני, הנה מה שמדקדקינו מלמדים לתלמידיהם בתור ‘דקדוק לשון עברית’ אינו מתאים עוד בכל הפרטים לצורת הלשון כמו שאנו משתמשים בה. כבר לפני אלפי שנה, בימי הבית השני, פרץ המנהג בהרבה מקומות גדרי־הלשון הקדמונים, ומני אז, במשך כל ימי הבינים עד היום, כמעט כל הכותבים עברית, מלבד אולי איזו מליצים ומשוררים, דשים בעקבם הרבה עברות ‘דקדוקיות’, והמדקדקים, שנתבצרו בחומת־המקרא הישנה, עדיִן במקומם עומדים וכל מה שמחוץ לחומה רואים הם כאִלו אינו, כשגיאות שנשתרשו ודורשות תקוּן. ההתנגדות הזאת שבין הלשון והדקדוק מביאה רעה לשניהם, בהביאה רבים מן הסופרים לחשוב את הדקדוק כאיזו ‘חכמה’ עיונית, שאין ערכה המעשׂי גדול הרבה ואין למודה מוכרח, ועל ידי זה מתמלאה הלשון באמת שגיאות פרטיות, באין גבול מדויק בין אלו ובין המנהגים הכלליים.

כי על כן, ביחס ללשוננו, אין כל סכנה, ואדרבא, טוב ומועיל הוא, שידעו הכל, כי הדקדוק בכל זמן הוא סכום כל מנהגי הלשון באותו הזמן; כי מלבד גזרות הדקדוק, יש עוד חוקים אחרים, טבעיים ונצחיים באמת, השולטים בהתפתחות כל לשון, והם המה המולידים בה לאט לאט מנהגים קבועים ומבטלים מנהגים שהיו קבועים.

מכל מה שעבר על לשוננו עד שקבּלה אותה הצורה השמורה בידינו עתה בכתבי הקודש לפי המסוֹרה – לא נשאר לנו אמנם כל זכר ברור; והוא שעומד להמדקדקים לחזק את אמונתם בנצחיות כלליהם, כאִלו כך נפלו פתאם משמים ביחד עם הלשון וכך צריכים ללוותה עולמית בלי כל שנוי. אבל, מבלי דעת את הפרטים, די לנו הידיעה הכללית, כי ככל לשון, מוכרחת היתה גם העברית לסבול שנויים רבים במשך הדורות, ואין שום אפשרות בדרך הטבע שתעמוד איזו לשון במעמד אחד זמן רב כזה שעבר, למשל, מדוד ושלמה עד עזרא ונחמיה; אלא שהרוב הגדול מהשנויים האלה נסתרו מעינינו בסבּת חסרון הנקוּד בימי קדם, שעל ידי זה היה כל דור יכול לקרוא כל מלה בהברתה החדשה גם בספרי הדורות שקדמו לו, ובזמן הנקדנים היו על כן כל הספרים, קדמונים ואחרונים, נקראים בדרך אחת, באותה הדרך שנמסרה לנו על ידי הנקוּד, בעוד שאנו יודעים על פי נסיון לשונות אחרות, כי הנקוּד (או האותיות המשמשות במקומו) הוא העלול ביותר להשתנות מדור לדור ולתת צורה חדשה גם לכל מבנה הלשון ⁴. – אבל שׂרידים אחדים פה ושם נשארו לנו בכל זאת מן השנויים האלה. הנה, למשל, הכנויים –יךָ –יו (מעשׂיךָ, מעשׂיו), שלפי נקודנו היו“ד זרה לגמרי; הנה ‘הוא’ ו’נער' שבתורה לנקבה, שאנו קוראים: היא, נערה; בעוד שכלל גדול הוא בחכמת הלשון, המאוּמת על ידי ראיות רבות, שהכל כמו שהוא נכתב היה נקרא בזמן מן הזמנים, אלא שהלשון עצמה משתנה במהירות יותר מדרך כתיבתה. היה איפוא איזה זמן קדום בחיי לשוננו, שהכנויים היו מבוטאים ביו”ד, ש’הוא' ו’נער' היו משותפים לשני המינים, ואחרי כן נשתנה הדבר, ומזה נוכל מדעתנו להקיש גם על השאר.

ואם כללי הדקדוק הזה, היוצא מן המקרא ונקוּדו, אינם גם הם אלא מנהגים שנקבעו בלשון לרגלי התפתחותה, לא שנולדו עמה וחיו עמה יחד כל ימיה, – הנה גם לאחר שנקבעו אינם יכולם להחשב כתורה נצחית, אלא אם כן נחשוב עם זה את לשוננו עצמה כאלו מתה ואינה מוכשרת עוד לחיים והתפתחות. עם בעלי ההשקפה הזאת האחרונה אין לנו עסק פה, אבל המאמינים בכוח החיים שבלשוננו ובאפשרות תחיתה הגמורה – הם מוכרחים להאמין גם באפשרות השתנות צורתה, כתוצאה טבעית מחייה והתפתחותה, ולדון על כן כל שנוי לא על פי הכללים שמסר לנו העבר הרחוק, כי אם על פי אלה הנהוגים בה בהוה, אף אם נתפשטו ונתקבלו רק בזמן מאוחר.

וכך היתה באמת השקפת קדמונינו על היחס שבין לשון העבר וההוה. לשון המשנה היא ריפוֹרמא עצומה וסיסטמַטית בפרטים רבים, לא רק בנוגע לאוצר המלים, כי אם גם בעצם צורת הלשון. שמוש הוא“ו המהפּכת נתבטל לגמרי; מלת ‘אשר’ איננה עוד, ותחתיה באה בכל מקום אות השמוש ‘שֶׁ’; תמונת העתיד לרבּוֹת נסתרוֹת, הארוכה והכבדה, אינה נוהגת, ובמקומה תבוא תמונת הרבים (‘הבּנוֹת יזונו’); הרבה תמונות מנל”ה נוהגות גם בנל“א (‘לקרות’, ‘יצתה’) ה”א התפעל נהפכה לנו"ן; נתחדש משקל שפעל (‘שעבּד’, ‘שחרר’); שמוש חדש בפעוּל (רכוב, לקוחות), הרכּבות חדשות להגבלת הזמנים ואופני הפעולה (‘היה מהלך’, ‘עתיד להפריש’); – וכאלה עוד שנויים גדולים, שנעשׂו לכללים קבועים הנוהגים בכל מקום. וככל ריפוֹרמא בלשון, נעשׂתה גם זו לא פתאם בכוָנה לתקן, כי אם לאט לאט, מאליה, על ידי התגבּרות רשמים ידועים (מלשון ארמית ועוד) ופעולתם על חבריהם. כל שנוי, בצאתו ראשונה מתוך הלשון הפנימית החוצה, למרות הידיעה המתנגדת לו, היה בודאי ראוי לשם שגיאה. אבל השגיאות האלה באו מסבּות כלליות המיוסדות בתנאי החיים, ועל כן נתפשטו ונעשׂו שגורות בפי הכל, ואז לא יראו עוד לעמוד למשפט גם לפני הידיעה. וכשנמצא לאחר איזו דורות ‘פּוּריסט’ אחד, שרצה לתקן את הלשון החדשה בהסכם עם לשון המקרא, השיבו לו חבריו: לשון תורה לעצמה ולשון חכמים לעצמן (חוּלין קל“ז, ע”ז נ"ח) או, כמו שהיינו אנחנו אומרים עתה: לשון העבר לעצמה ולשון ההוה לעצמה.

אבל ההשקפה הזאת נשתנתה אחרי כן, וכששבה הלשון לתחיה, אחר שנפסקה התפתחותה כל ימי האמוראים והגאונים, לא התחילה חייה ממקום שנפסקו בתקופת המשנה, אלא ערבבה יחד את שתי התקופות שעברו עליה, בעשׂותה עם זה מנהגי התקופה הראשונה לחובה ואותם של השניה רק לרשות או יותר נכון, רק לדברים של ‘בדיעבד’, ליסודות זרים הנסבלים בה מפני שקשה לגרשם, אבל ‘לכתחלה’ אין דקדוק אלא זה של המקרא, וכל השומרו בטהרה הוא הכותב עברית כהלכתה. ומאז ועד עתה מושל בנו הדקדוק הזה ועוצר את הלשון בדרך התפתחותה, באין לה שום אפשרות לרכּוֹש לה תמונות ושמושים חדשים באופן בטוח וקים. ‘שגיאות’ נעשׂו אמנם בקרבּה כה וכה, ולא רק שגיאות ממש, מסבּות מיוחדות לאיזה סופר פרטי, כי אם שגיאות מאותו המין הכללי, שבכל לשון אחרת היה סופן להקבע לדורות בספרי הדקדוק עצמם. אבל מה בצע בכל זה, אם גם חדשות כאלה שנאחזו בלשון, אינן זוכות להתאזרח בה אף לאחר כמה דורות, ועליהן לירוא לעולם מאימת הדין של הדקדוק, שמא יבואו המדקדקים ויגלו פתאם, לאחר מאה שנה, שאין הדין כך, ואז יתביישו בעלי הלשון וישתדלו לתקן שגיאת אבותיהם או, אם כבר הורגלו בה כל כך עד שלא יוכלו להפּרד ממנה, ידעו להזהר לפחות שלא יכּשלו בדומה לה, והשגיאה שנשתרשה תשאר ככה בודדת ועקרה, מבלי שתוכל עוד להגיע למדרגת כלל, המקיף מחלקה שלמה של חזיונות דומים.

הנה מונחת עתה לפני מַחבּרת אחת חדשה ⁵, אשר שׂמה לה למטרה לגלוֹת ברבים קלון הסופרים החדשים, בהראותה בדבריהם חטאים כבדים נגד הדקדוק. המחבר הנכבד, כמדקדק ספּיציאַליסט אין מגמתו אלא לשמור משמרת הדקדוק ומעורר על השגיאות רק בשביל לתקנן. אבל אם נקרא את מַחברתו על פי השקפתנו, נמצא בה עוד אינטרס אחר יותר עמוק. השגיאות שאסף המחבר תתחלקנה אז בעינינו לשלשה מינים שונים: שגיאות מסבּות פרטיות ומקריות, שאין להן אחרית וצריכות תקון בודאי; שגיאות מסבּות יותר כלליות, שהולכות ומתפשטות לעינינו, אך לא הגיעו עוד למדרגת מנהגים; ואחרון חביב – שגיאות שכבר חדלו באמת להיות זאת, בהיותן זה כבר מנהגים קבועים. אם היינו יכולים לנתּח פה בפרטות כל השגיאות האלה למיניהן, היינו מוצאים בהן משלים בולטים לכל האמור למעלה על דבר יצירת הלשון בלב היחיד ודרכי השתנותה בקרב העם; היינו רואים, איך סופרים מובהקים יכולים לשאוב לפעמים מלשונם הפנימית שגיאות גסות ביותר, ובאיזה אופן יוָלדו בלשונם הפנימית מומים כאלה; היינו רואים גם כן, איך סבּה כללית מגיעה לאט לאט לנטוֹע שגיאה אחת בלבות רבים, בלב כל יחיד לעצמו, עד שגם מדקדקים מפורסמים, ובעת שעוסקים בהלכות־הלשון עצמן, אינם יכולים להמלט ממנה (למשל, בשמוש הפעל תלה, עמוּד 43–46). אך כל זה יאריך את הענין יותר מדי, ועל כן נסתפק במועט, בנתוח שלש ‘שגיאות’ מן המין השלישי, שהוא הנכבד לעניננו ביותר.

א) נפל לבו עליו – הוא בטוי רגיל על לשוננו, ומקורו במקרא (שמואל א' י"ז): ‘אל יפול לב אדם עליו’. אבל מחבּרנו (ע' 16) חושב, כי הבטוי המדוקדק הוא: נפל לבו (בלי עליו), בהיות מלת עליו שבמקרא מתיחסת לא אל אדם, כי אם אל גלית הפלשתי הנזכר מקודם. ‘וכפי הנראה – אומר המחבּר – הסופר הראשון שהשתמש בבטוי הנ"ל זכרונו הטעהו לדמוֹת שמלת עליו מוּסבּה על השם אדם הסמוך לה’. והנה לא פה המקום להתוכּח עם המחבר בעצם הדבר ולבדוֹק אחריו, אם באמת (כדבריו) ‘כל המפרשים והמתרגמים’ מפרשים את הכתוּב הזה כמוהו (הרד"ק מביא שני הפרושים ואינו מכריע, ופירשט באוצרו קובע את הבטוי עם ‘עליו’ על סמך הכתוב). אך אפילו אם היה הדבר כן, הנה ממה שנתפשט הבטוי הזה והיה למנהג קבוע אנו יכולים לדון, כי סבּתו הראשונה היתה לא פרטית, טעות זכרונו של איזה ‘סופר ראשון’ בפשט הכתוּב, כי אם – הקשר הפנימי, שנעשׂה מאליו בלב בעלי הלשון, בין הדוגמא הזאת ובין דוגמאות אחרות (שמביא המחבר עצמו), אשר בהן תנועות הלב מקושרות עם ‘על’ (‘נהפך עלי לבי’), באופן, שסופרים רבים, זה שלא בפני זה, עלולים היו להוציא את הבטוי הזה מלשונם הפנימית, למרות ידיעתם את הפירוש הנכון בכתוּב ומבלי לזכור כלל את הכתוב. ובין שהיתה זאת שגיאה מתחלה או לא, מכיון שנתקבל הבטוי ושגור בפי הכל, הרי הוא כשר ומדוקדק לפי השקפתנו, אף לאחר שגלה לנו המחבּר, כי ‘אין לנו רשות להשתמש בו, כי לא נמצא בספרות שׂפת עבר העתיקה’.

ב) פעל נהה רגיל בפינו בתמונות שונות מבנין הקל (נהו, נוהה וכו') למושׂג הנטיה אחר איזה דבר. והנה מגלה לנו מחבּרנו (ע' 14), כי שגיאה גסה היא, בהיות בנין הקל מפּעל זה משמש במקרא למושׂג נהי ויללה, ולמושׂג הנטיה יש במקרא רק דוגמא אחת, והיא בנפעל: וַיִנָהוּ. אין ספק איפוא, כי זו בודאי שגיאה היתה מתחלתה, וגם לא קשה להבין סבּתה. אלמלי היתה הדוגמא בתמונת ננהו, שהנפעל מסומן בה על ידי הנו“ן המיוחדת לו ועל ידי שנוי הנקוּד בגוף השורש, אז היתה הדוגמא הזאת מקשרת בהכרח את המושׂג עם הנפעל, ולא היה מקום לשגיאה. אבל עכשיו שהדוגמא היחידה שבמקרא היא: וינָהו, כלומר, מורכבת מתמונת העבר בקל (נהו) עם יו”ד העתיד ועם וא“ו המהפּכת (אותיות שאינן מיוחדות דוקא לנפעל), ובהרכבה זו קשוּר מוּשׂג העבר, – עכשיו אין להתפלא, כי מן הדוגמא הזאת עשׂה רושם קים בלב ונקשר עם המושׂג רק חלקה השרשי, שהוא תמונת הקל לאותו המושׂג עצמו. ובאשר גם תכוּנת הפעולה מצד עצמה (נטיה ורדיפה אחר הדבר) מתאימה יותר לקל מלנפעל, נקל היה לרושם זה להרחיב גבולו ולהוליד בדומה לו כל יתר תמונות הקל, בלי כל התבוננות מצד הסופרים עצמם ומבלי שהרגישו כלל בחדוש התמונות האלה. המחַבּר (ע' 63) מודיענו אמנם, כי עמנואל הרומי במַחבּרותיו נזהר לכתוב ננהים, ואנו נודיעהו, לעומת זה, כי הרמב”ם (כתב־תשובות לחכמי מרשיליא) כותב נַהו. ושני החזיונות מובנים. עמנואל כותב מליצה קלה על טהרת לשון המקרא, ולבו פנוי בשעת כתיבתו להעביר תמונת כל מלה תחת בקורת הידיעה. אבל הרמב"ם עוסק שם בענין נכבד הממלא את דעתו ואינו נותן לה להשגיח בתמונות המלות. היד כותבת על כן כל מלה כמו שנחקקה בלשון הפנימית שבלב, ושם נחקק הקל תחת הנפעל. – אם עוד אחרים מסופרי ימי הבינים השתמשו בפעל זה, איני זוכר עתה; אבל בכל אופן, מכיון שנתקבל השמוש בקל למושׂג הנזכר ורגיל עתה על לשון הכל, על שנדחה מפניו מושׂג היללה ואין אנו כותבים עוד נוהים במובן מיללים, – הרי זה שנוי קים בלשון, אזרח לדורות, ואינו זקוק עוד להסכמת הדקדוק הישן; אדרבא, כל האומר עתה ננהו אינו משובח, בהיותו נמשך אחר מנהג קדום שכבר עבר ובטל.

ג) השם מלאכותי נגזר באמת שלא כהלכה, והתמונה הנכונה על פי הדקדוק היתה צריכה להיות מלאכתּי. על כן צועק המחַבּר (ע' 41): ‘מה ראו הסופרים על ככה לגזוֹר מן מלאכה שם היחס מלאכותי? מאין לקחו את השם מלאכות אשר לא היה ולא נברא?’ – אבל בשאלות בלבד אינו מאמין לצאת ידי חובתו להדקדוק, והנה הוא רוצה גם לתקן את השגיאה, ומצדו עתיד הוא לכתוֹב מעתה מלאכתּי, כהלכה, אלא שמתאונן עם זה (ע' 64) על כי ‘גם למושׂגים פשוטים כאלה עוד לא נקבעו ולא נתקבלו בספרותנו בטויים מיוחדים’. ולא ישׂים על לבו, כי התקון הזה, עם כל ישרו מצד הדקדוק, מאוחר הוא מאד. השם מלאכותי נמצא כבר בפירוש המלות הזרות שהוסיף ר“ש אבן תבּון להעתקת המוֹרה, ואם לא אשגה, מצאהו כבר גם הוא אצל המעתיקים שקדמו לו. גם סבת ה’שגיאה' הזאת אפשר להבין בנקל. המעתיקים הקדישו בשעת עבודתם עיקר דעתם אל הרעיון שיצא מדויק, לא אל הלשון שתצא ‘מדוקדקת’; ובהיות מלאכתּי מעורר במחשבה מושׂג אחר לגמרי, הרגישו צורך לשנות מעט שֵׁם המוּשׂג אשר לפניהם, כדי למנוע ערבוב מושׂגים. וכה יצא מאליו, בלי התבוננות הדעת הברורה, השם מלאכותי, שיש לו כבר גם איזו דוגמא בתלמוד: שמותי. מסבּה זו מוצאים אנו גם כן בספרות ימי הבינים שם היחס תוריי (מן תורה) תחת תורתי. פה, שהתי”ו רפויה, הרשה לו האינסטינקט של הלשון הפנימית לעזבה לגמרי; אך במלאכה, שהתי"ו מורגשת ביותר, לא הרשה לו לגרוע והוצרך מפני זה להוסיף. – בכל אופן, משנברא השם מלאכותי ועד היום, זה הרבה מאות שנה, השתמשו בו הכל, והוא נמצא פעמים אין מספר בספרותנו. שם כזה הוא בודאי חלק עצמי מן הלשון, ובלשון אחרת היה זה כבר מוצא מקומו בכל ספרי־המלים, והמדקדקים היו יוצאים ידי חובתם בקראם לו ‘יוצא מן הכלל’. אך לגרש בשם הכלל מלה בת שבע מאות שנה ולחשבה כאלו ‘לא נקבעה ולא נתקבלה’ – זה לא היה עולה על לב שום אדם.

המשלים האלה מספיקים להראות את ההבדל שבין שתי ההשקפות על הדקדוק. ואם אמנם אין תועלת גדולה להתפתחות הלשון במה שהוחלף באיזה פעל בנין אחד בחברו או נעשׂה היכר בין שם היחס והכנוי, אבל עצם החזיון הזה, שהעברית יכולה עוד גם עתה לשנות מנהגיה בדרך טבעית, יועיל הרבה לחזק את האמונה במציאות כוחות חיים ופועלים בלשוננו, עם היותה חיה רק בכתב, ולעורר על ידי זה באמת את הכוחות האלה לפעולה, בהיות תוצאות פעולתם קנינים קימים בלשון, שאין להם לירוא מפני שום כלל ישן שבדקדוק.

ביחס אל הסופרים הגענו איפוא גם הפעם, בשאלת הדקדוק, לאותו המשפט הכללי שיצא לנו במאמר ראשון (למעלה ע' רצט – ש), בשאלה המלות, והוא, כי כל מה שיוסיפו הם, הסופרים, להתמכר לבירור המחשבה ולהסיח מדעתם דאגת הלשון, כן תוסיף היא, הלשון, לדאוג לעצמה, וכן תגדל האפשרות לראותה מתרחבת בחָמרה ומשתלמת בצורתה. לא כן הדבר ביחס אל המדקדקים. הם, שכל עסקם היא הלשון, צריכים בודאי לדאוג לטהרתה ולשמרה משגיאות דקדוקיות. אבל, בשביל שתהא להם הרשות לעשׂות זאת, עליהם לתת לנו קודם כל את הדקדוק עצמו, שבאמת עוד לא נברא, כלומר, דקדוק לשוננו השגורה בפינו, לא של לשון המקרא. הלשון הזאת האחרונה חביבה ויקרה לנו אמנם מצד ספרותה הקדושה ומצד היותה היסוֹד ללשוננו בהוה, ועל כן אין ספק, שגם דקדוקה יקר ונכבד וידיעתו נחוצה, – אבל רק בתור דקדוק לשון המקרא, כמו שיש דקדוק מיוחד גם ללשון המשנה; בעוד אשר הדקדוק הכללי, שתהיה לו הצדקה להקרא בזמננו ‘דקדוק לשון עברית’ סתם, ואשר למשפטו יגישו המדקדקים את שגיאות הסופרים, – הוא צריך לכלול מנהגי אותה הלשון החיה במיטב ספרינו, המעורבת מלשון המקרא והמשנה ביחד עם השנויים וההוספות שנעשׂו בדורות המאוחרים; הוא צריך לשפוֹט על מה שראוי או בלתי ראוי להתאזרח בלשון לא על פי איזו דוגמא בודדת מן המקרא, כי אם על פי דוגמאות רבות ושונות מכל הספרות, בשׂים לב לתדירותו ולטבעיותו של כל פרט, לסבּות שהולידו אותו, ליחוסו אל רוח הלשון בכלל וכו'.

בדקדוק החדש הזה יהיה כתוב, למשל, כי העתיד לרבּוֹת נסתּרוֹת הוא עתה בעל שתי תמונות: תפעלנה או יפעלו, וכי הראשונה נהוגה יותר במליצה, והאחרונה בפרוֹזא פשוטה. ובעל המַחבּרת שעסקנו בה, בהמָשכו גם הוא אחר לשונו הפנימית וכותב, למרות ידיעתו: ‘יתיסדו חברות ואגודות’ (ע' 7) – יצא אז נקי בהשפטו. אך משל כזה אינו יכול לתת לנו אף מושׂג קל מן הצורה אשר יקבל הדקדוק בהתיצבו על הדרך הזה ומן התועלת אשר יביא להתפתחות הלשון. מצד אחד יקבּלו ‘זכות אזרח’ המון שנויים ישנים וחדשים, החיים אמנם גם עתה בלשוננו הפנימית על ידי דוגמאות מן הספרות, אך פעולתם לא תתפתח במדה הגונה כל זמן שנחשבים כפרצת גדר בעיני הדקדוק: ומצד אחר, וזה העיקר, תועמד על ידי זה לשוננו בפעם אחת על בסיס החיים ההולכים ומתפתחים, וכוחותיה הפנימיים, האסורים עתה בכבלים כבדים, יוסיפו אומץ בעבודתם, להיטיבה ולהשלימה לפי צרכינו המרובים.

לבריאת הדקדוק הזה – לא לתקון איזו שגיאות בודדות – צריכים המדקדקים להקדיש זמנם וידיעתם, אם רוצים הם באמת להיות לתועלת ‘לתחית שׂפת עבר’.

אדר ראשון תרנ"ד