מאמר שני1
הישוב ואפיטרופסיו
א
הרבה מחשבות היו בלבי בגשתי לפני שנה לסדר את המאמרים האלה על דבר “שאלות ארץ ישׂראל”, כרְבות אלה השאלות עצמן. חשבתי לגלות דעתי על שאלת שכלול המושבות הנמצאות, על שאלת שכלול הפועלים, על שאלת יסוּד מושבות חדשות, על שאלת החנוך ובתי הספר במושבות, ועוד ועוד. נדמה לי אז, כמו שאמרתי בראש המאמר הראשון, כי צריך ויכול אני, על פי כל מה שראיתי ושמעתי במשך עשׂרים השבועות שהייתי בארץ ישׂראל, “להכניס איזו קוי אור” בכל אחת מן השאלות הנזכרות, הדורשות פתרון בעת האחרונה. היסוד הכללי, המשותף לפתרון כל השאלות יחד, היה אמנם גם אז כבר ברור בעיני. כי הוא – הסרת האפיטרופסות מעל הישוב ונתינת יכולת לבני המושבות, בין אלו שנמצאות מכבר ובין אלו שעתידות להוָסד ע"י הפועלים או אחרים, לנסות כוחם בשכלול עצמם ולעלות או לירד לפי כשרונם ורצונם. ומאז שבתי מארץ ישׂראל לא פסקתי מלהעיר לב עסקני הישוב על העיקר הגדול הזה בכל מקום ובכל זמן שמצאתי שעת הכושר לכך 2. אבל בדבר אחד טועה הייתי אז: לא הכרתי כראוי את הכוח הצפון עוד בשיטת האפיטרופסות, למרות כל תוצאותיה המרות, וחשבתי באמת, שכבר נגלתה רעתה לכּל ולא יקשה עוד לבטלה, לעקרה משורש, באופן שהגיעה כבר השעה לחשוב על דבר הבנין שעתיד להבּנות על חָרבותיה.
אבל כמעט הספקתי לגמור את המאמר הראשון, – והנה באו מקרים שונים, ביחוד בימי ה“התעוררות” של אספת חו“צ באודיסא וה”דליגציא" המפורסמת שהלכה אחרי כן לפאריז, והורני את משוגתי 3. ראיתי ונוכחתי, כי לחנם אמרתי כבר לחַלק שלל בעת אשר האויב באמת עודנו תקיף כשהיה, ואם בגָלוי נראה כאִלו תש כוחו מעט, הנה במסתרים יארוב לנו על כל צעד, ולא אך מרחוק יבוא, כי אם גם בקרבנו הוא יושב, אף כי לא יֵראה תמיד לעין, ואין עצה להמלט משחיתותיו כל עוד לא נבעו מַצפּוּניו ולא נהרסו מבצריו עד היסוד…
וההכרה הזאת, שנקבעה בלבי ראשונה, על ידי המאורעות שהזכרתי והלכה ונתחזקה אחרי כן גם על ידי מעשׂי יום יום, היא שרפּתה את ידי ונטלה ממני את הרצון ואת היכולת המוסרית לגמור את אשר החילותי. מי שאין הדבּוּר עיקר בעיניו, אלא הדבר, לא תנוח עליו “הרוח”, אם אין בלבו אמונה עמוקה בתועלת הדברים שהוא בא לדבּר. ומה תועלת יש בהצעת פתרונים לשאלות מעשׂיות הדוחקות את השעה, כשהפתרונים האלה אין להם תפיסה בחיי אותה השעה, מפני שמתנגדים הם ביסודם להרוח השליט בלבבות ואין הדור ראוי עדיין להגשימם בפועל? מה יועילו, למשל, ההצעות השונות לתקון מצבן של המושבות הנמצאות, אם יודעים אנו מראש, כי העיקר חסר, כי החירות הגמורה של המושבות, שהיא הבסיס לכל התקונים, עדיין רחוקה היא מן המציאוּת, וכל תקון שיבוא מן החוץ, כגזֵרה של מעלה, לא יהיה אלא קלקול? או מה חֵפץ לנו בשכלול הפועלים, אם בדרך זו או זו, כשאנו רואים גלוי מראש, כי האפיטרופסים השונים למיניהם פושטים ידם מבחוץ לא רק כדי לתת להם, להפועלים, את האמצעים לשכלולם, כי אם לנהל בדרך טובה יותר גם את השכלול עצמו, ואלה העניים מבפנים לקבּל את הטובה באיזה אופן שתבוא, וסוף סוף יבּרא פה אך קן חדש לקבצנוּת שפלה ו“ספֵירה” חדשה לחסדי נדיבים וחברות של צדקה? או מה צורך לנו להרבות דברים עתה על אדות הדרכים היותר טובים ליסוד מושבות חדשות, אם אנשים בני חורין אַין אשר יאבו ואשר יוכלו ליסד לעצמם מושבות חדשות בעת הרעה הזאת, והמושבות הנוסדות עתה (בגליל) – האפיטרופסות היא המיסדת אותן וחניכיה הם המתישבים בהן, והיא והם מביאים אתם את ה“רכוש” המוסרי שרכשו להם עד כה במושבות הישנות, והיא והם יש להם כבר טרַדיציות חביבות ומדות קבועות שאין בדעתם לוַתּר עליהן, ולא היא ולא הם לא יחכּו לעצותינו ולא ישׂימו לב לדברינו? ובאחרונה, מה בצע כי נעמיק חקר, איזהו החנוך הראוי לאכּרים עברים בארץ ישׂראל, בעת אשר האכרים האלה עצמם עוד אינם, בעת שכמעט כל אלה הנקראים בשם זה עדיין תלויים באויר והקשר בינם ובין אדמתם רופף מאד, באין ביכלתם עוד להתפרנס ממנה בדרך טבעית, בלי עזרת האפיטרופסים, ואין איש מהם יודע מה יהיה בסופו: היום הוא “אכר” כאן ומחר אפשר שיהיה – הוא עצמו או בנו יורש נחלתו – פֶּדלֶר בנוּ-יוֹרק? ואיך אפשר לקבוע פּרוֹגרמא תמידית ללמודי בתי ספר, שחניכיהם שטים בדמיונם בין מזרח ומערב ואינם יודעים לאיזו ארץ יתגלגלו, באיזו לשון ידבּרו ובאיזו עבודה יתפרנסו לכשיגדלו? ולא עוד אלא שגם בעודם יושבים על אדמתם אין חנוך בניהם של האכרים ברוב המושבות תלוּי בהם וברצונם, אלא ברוח המנשבת “בעולמות העליונים”, והרוח הזאת עלולה היא להשתנות מזמן לזמן מן הקצה אל הקצה בלי כל סבּה נכונה, רק מפני שכך עלה פתאום במחשבה לפני השליטים הרחוקים. היום רואה אתה באחת המושבות בית ספר עברי מסודר כהלכה ולוקח לב ברוחו ודרכי עבודתו; התלמידים לומדים “עברית בעברית” ומצליחים, והמורים שוקדים על מלאכתם באמונה ובחריצות, והכל הולך למישרים – ומחר תעבור פתאום רוח חדשה על האפיטרופסים ויהרסו בלי חמלה את הסדרים הקבועים, כדי לפַנות מקום לאיזו מורה צרפתית, אשר תביא אתה לשון חדשה ונמוסים חדשים, וכל העמל בחנוך הלאומי יעלה בתוהו 4…
לא! לא עת עוד עתה לפתור בדרך מוחלטת את השאלות הפרטיות של הישוב, כל זמן שאַרסה של האפיטרופסות עודנו מפעפע בכל אבריו, כל זמן שמַעין נרפש זה מעלה אדים רעים מסביב לו ואינו נותן לשום בריה להתפתח ולחיות בקרבתו חיים בריאים ושלמים. עשׂרים שנה של עבודה “סיזיפית” צריכות היו להביא לנו, לפחות, את התועלת הזאת: לקבוע בלבנו הכרה ברורה ומוחלטת, שאין הישוב יכול להבּנות על ידי אפיטרופסים, יהיו מי שיהיו. רק תמימוּת של ילדים תוכל לתלות כל הקלקלה באיזו אנשים פרטיים ומקריים: מפני מה לא הצליחו המושבות של הנדיב? “מפני שבראשן עמד פקיד פלוני!” מפני מה לא הצליחו המושבות של חובבי ציון? “מפני שבועד הפועל היה חבר פלוני!” – תשובות כאלה יכולות להניח רק דעתם של אלו המבקשים בכל קלקול לא את סבּתו האמתית, בשביל להסירה, כי אם רק איזה “שׂעיר” בשביל לשכך כעסם בשלחם אותו “לעזאזל”… אבל מי שאינו מבקש ליסר את ה“חוטאים”, אלא למצוא סבּת ה“חטאים”, הוא יכיר מיד, כי בעלי התשובות האלה מראים לנו על המסובּב במקום הסבּה. לולא היתה כאן איזו סבּה כללית ופנימית, שהולידה את התנאים הנאותים לקיומה של הנהגה רעה, לא היו אֵלו המנהיגים יכולים להתקיים זמן רב כזה ולא היה כוחם גדול לבַלע ולהשחית בלי הרף את כל המעשׂים הטובים של ה“נדיב” ושל חו“צ, שנבעו בלי ספק מתוך כוָנה רצויה, להרחיב ולפתּח את הישוב על יסודות נאמנים. והסבּה הכללית הזאת היא – האפיטרופסות מצד עצמה, אחת היא אם באה ממזרח או ממערב, אם נוהגת שׂררתה על ידי פקיד זה או זה. האפיטרופסות של חו”צ לא טובה היא בתכוּנתה העצמית מזו של הנדיב או של יק"א, ואם לא הרבתה להרע כל כך להישוּב כחברתּה המערבית, אין זה מהיותה יותר נאה ורצויה, אלא מפני מיעוט כוחה להרחיב חוג פעולתה, מחסרון אמצעים חמריים. וכשהיה לה רוָחה פעם אחת (בשנת תרנ"א) והרבתה בפעולות, הרבתה גם לקלקל באופן מבהיל, ורשוּמם של מעשׂיה המקולקלים באותה שנה עדיין ניכר ומורגש עד היום (למשל ב“חדרה”). כל עצמוּתה של האפיטרופסות היא – קלקול הכוחות הבריאים, ולכן כל מה שהיא מַרבה במעשׂים היא מַרבה לקלקל, ולעולם אינה יכולה לעשׂות דבר מתוקן כל צרכו. החיים הם מלחמה תמידית בין חפץ הקיום שבלב האדם ובין תנאי הקיום שמחוצה לו. במלחמה התמידית הזאת יפתחו כוחות האדם עד שיכשר להסתגל לתנאי קיומו או לשנותם לפי צרכו, ומי שאינו מוכשר לא לזה ולא לזה – הוא המנוצח. אבל האפיטרופסות בוראה מסביב לחניכיה אַטמוֹספירא של “שלום” בדרך מלאכותית, אטמוספירא שאין לאיש החי בה שום צורך לתגבוֹרת כוחותיו החיוניים, בשביל להתפשר באופן זה או זה עם התנאים הטבעיים והחברתיים המקיפים אותו; אדרבא, הוא מוכרח לחסום את כוחותיו האישיים, המבקשים להם מוצא על פי טבעם, ותחת ההסתגלות לתנאי חייו העצמיים בדרך מלחמת הקיום הטבעית, הוא חי בעל כרחו בתנאים מקריים ומלאכותיים, שנוצרו סביבו על ידי איזה רצון זר לו, העומד מחוץ לחוג חייו ומשפיע עליו רוב טובה שלא מדעתו. האפיטרופסות היא על כן ההפך מן החיים הטבעיים, וההפך מן החיים הטבעיים הוא – המות הטבעי.
כמה פשוט הדבר, וכמה רחוקים אנו עדיין, בכל זאת, מלהכיר אמתוּתו! במשך השנה האחרונה הוכרחתי פעמים רבות להתוַכּח על שאלות שונות המתיחסות לזה עם אנשים העוסקים בעניני הישוב ובלי ספק “חובבים” אותו ורוצים בהצלחתו, ובכל פעם נגלָה הדבר, כי גם אלו שמודים ברעת האפיטרופסות לא ירדו עוד לסוף תכוּנתה וסבּת רעתה, ועל כן הם קובעים גבול ואומרים: עד כאן האפיטרופסות נחוצה ומועילה, ומכאן ואילך היא יתרה ומזיקה, כלומר, לא השיטה מצד עצמה פסולה בעיניהם, אלא ההפרזה הקיצונית שהגיעו אליה אפיטרופסים ידועים, – כאִלו באמת יש אפשרות להעמיד שומרים על ה“גבול” – לוּ גם נניח שיש גבול כזה – לבל יתנו לאיש לעבור ממנו והלאה! והרי המציאות מוכיחה תמיד, שמכיון שניתנה רשות למשחית, אינו מקפיד על הגבולים ופוסע ועובר עד מקום שיכלתו מַגעת… ה“חובבים” האלה אומרים, למשל, שאסור למסור להפועלים את הסכומים הדלים שנאספו בשבילם “בימי הרע”, כדי שיעזרו לעצמם כפי יכלתם, בלי שום אפיטרופסות מצד דורשי טובתם: “חלילה – יאמרו “בעלי טובה” אלו – ליתן לאנשים עניים סכום של עשׂרות אלפים ולהניח להם שיעשׂו בו כטוב בעיניהם, כאִלו היה שלהם! זו היא “דימוֹרליזציה”. אנחנו מחויבים לעמוד על גביהם ולשכללם יפה, ורק אחרי כן, כשיהיה הכל מוכן, נעזבם לנפשם, שיהנו מטובתנו כחפצם”. והנה אמנם אפשר להסכים, כי מצד המוּסר, או מצד התועלת החברתית, אין מן הראוי ליתן לעניים מתנות גדולות כאלה. ואולם, אם אנו סוברים כן, יש לנו רק דרך אחת: לבלי תת מתנות כאלה ולהניח להפועלים שיצאו מן הארץ ויהיו ככל המון עניי עמנו הנודדים ללחם. אבל אם חביבה לנו ישיבתם ועבודתם בארץ ישׂראל עד שמוכנים אנו להביא קרבנות גדולים בערך לכוחנו, בשביל שישארו שם וימצאו לחמם בעבודתם, – הרי אנו צריכים לשאול את עצמנו: מה היא דימוֹרליזציא יותר גדולה, אם לתת לעני סכום גדול בבת אחת, שיחיה בו כרצונו, או ליקח ממנו במחיר הסכום הזה את בחירתו החפשית, ביחס לעבודתו ואופני חייו העתידים, ולהכריחהו שיבקש הצלחתו דוקא בדרך הרצויה לנו? כשאנו נותנים לאדם אמצעים ידועים, בשביל להזדיין למלחמת קיומו לפי תכונתו וכשרונו, ואומרים לו: בכוחך זה צא והלחם, ומעשׂיך ירוממוך או יפילוך, – הרי הטובה שעשׂינו עמו טובה שלמה היא, שאינה עלולה להשחית צורתו המוסרית של מקבּלה, לפי שאינה נוגעת לרעה בכוחו העצמי ואינה מצמצמת את התפתחותו בדרך שכבשו אחרים למענו, לפי רצונם הם. ואם לא הצליח ונפל במלחמה, אין עלינו שום חובה לשוב ולהקימו, וגם הוא עצמו לא יעלה על לבבו לָגוֹל עלינו תמיד את משׂא חייו, שהוא אינו מוכשר לשׂאתו בעצמו. אבל אם אנו מעמידים את פעולתו מראש בתנאים מוגבלים לפי ראות עינינו, אם אנו בוחרים לו מראש את שׂדה מלחמתו ונותנים בידו כלי זיין מן המוכן, לפי חפצנו, מבלי לדעת עד כמה מתאימים כל אלה לרצונו ולתכוּנות נפשו, – איך נוּכל לעזבו אחרי כן בנפלו ולתלות מפלתו בו בעצמו? וכי לא יהיה רשאי אז לאמר לנו: “אתם גרמתם במפלתי, לפי שהעמדתם אותי בתנאים הרצויים בעיניכם ולקחתם את נפשי חֵלף חסדכם עמי, ואִלו הנחתם לי לסדר עניני בעצמי בדרכים שנפשי מסוגלת להם, הייתי מצליח באותם האמצעים עצמם”? ולא אך הוא יאמר כן, אלא אף אנו בעצמנו נרגיש חובתנו לו בעמקי לבנו, גם אם לא תמיד נודה בזה בגלוּי – ונוסיף להחזיק בו גם אחרי כן, בכל עת שיהיה נוטה לנפול. וכה יהפוך ה“שכלול” של האפיטרופסות ל“תמיכה” שאין לה סוף, שמשפילה את הרוח ומחלישה את הרצון ועושׂה את מקבּליה לבעלי מומים, לאינוולידים, אשר לא יצלחו עוד להתרומם משפל מצבם בכוח עצמם.
וזהו פתרון החזיון הנפלא, שאנו רואים בעת האחרונה, כי בכל היות האפיטרופסים השונים של הישוב, גם במזרח וגם במערב, צועקים מרה על “שיטת התמיכה”, מסַפרים בגנוּתה בכעס ותמרורים ודורשים בחזקה לבטלה ולעקרה מן השורש, – בכל זאת לא יחדלו הם עצמם מליתן ולחזור וליתן גם עתה “תמיכות” גדולות וקטנות למושבות שלמות ולאכרים יחידים, ולא ימצאו עוז בלבבם לקפוץ ידם ולהניח לנופלים שיפלו; הם שׂונאים ומבזים בלבם את המבקשים תמיכה, מחרפים אותם גם בפיהם, צועקים ומתמרמרים – ונותנים… מפני מה? מפני שלבם מכּה אותם בסתר, אולי שלא מדעתם, ואומר להם: בעלי מומים הללו יצורי חסדכם הם, השגחתכם המעולה היא שעשׂתה אותם למה שהם, ואין לכם רשות לעזבם בשעת דחקם, אחר שנטלתם מהם כלי זיינם של אנשים בריאים – את האֶנרגיה הנפשית ואת הכשרון למלחמת הקיום.
ואמנם כל אלה הוכּוּחים והטענות על “שיטת התמיכה” נוסדו מעיקרן על טעות גסה. באמת אין התמיכה “שיטה” כלל, שנתוַכּח עליה אם להחזיק בה או לעזבה – אלא האפיטרופסות היא השיטה, והתמיכה אינה אלא אחת מתולדותיה של זו, תולדה טבעית ומוכרחת, שלא תוּכל להבּטל על ידי צעקות וחרופים, כל זמן שהשיטה עצמה, המסַבּבת אותה, עדיין קיימת באיזו צורה שתהיה.
אמרתי “באיזו צורה שתהיה”, כי אמנם יש לה להאפיטרופסות צורות שונות, ומפני זה יש שמכירים בני אדם את תכוּנתה הרעה באחת מצורותיה ואין מכירים אותה באחרות. ככה יחשבו רבים, כי האפיטרופסות הרעה היא רק זו שמתלבשת בצורה של אדנוּת אכזריה המשׂתררת בגאוה ובוז, כאותה ששלטה זמן ארוך במושבות הנדיב. אבל באמת גם אפיטרופסות של רחמים וענוָה ונעימוּת לא טובה היא בעיקרה מרעוּתה זו, ואינה מוכשרת גם היא לגַדל אנשים בריאים. אם כבנים ואם כעבדים יהיו המונהגים בעיני מנהיגיהם – אין הבדל גדול ביותר; העיקר היא, שיד זרה נוהגת בם ומַרגילתם לחיות על דעת אחרים. גם אב רחמן שאין בו דעה, המעמיס עליו טרחם של בניו לעולם ואינו פוסק מלטפּל בהם ולסדר להם עניני חייהם, מרוב אהבה, – גם הוא נוטל מהם את הכוח החיוני וגורם רעה לנפשם לא פחות מן האדון האכזרי, העושׂה את עבדיו למכוֹנוֹת של משמעת. – ולא עוד אלא שגם ההכרה בלבד, כי יש לי גואלים הנכונים תמיד לבוא לעזרתי בצר לי, ואיך שיהיו מעשׂי, אין לי לירוא מפני מפלה מוחלטת, – ההכרה הזאת לבדה, אפילו אם אין איש מתערב בעניני ואין מונע אותי מלעשׂות מה שלבי חפץ, גם היא אפיטרופסות היא במובן ידוע, מפני שמחלישה בלב בעליה הכרת ההכרח להגביר כל הכוחות הצפוּנים בנפשם וגורמת להם להתרשל במלחמת קיומם. אנשים כאלה, היודעים מראש, כי אחריות מעשׂיהם לא עליהם לבדם תחוּל, כי אם יפלו ברעה יחושו אחרים להושיעם, – אינם מסוגלים לבחוֹר דרכם בכל ענין בזהירות וחריצות הדרושה, ועלולים הם פעמים לעמוֹד במקום סכנה גלויה שלא לצורך כלל ופעמים לברוח מן המערכה מפני חשש סכנה רחוקה, אף אם לא קשה היה להם לנַצח. התפתחות כל הכוחות בשווּי-המשקל הנכון והכשרון לדעת עת ומדה לכל חֵפץ ולמצוא את הדרך הנכונה בשעה של מבוכה וסכּנה – דברים אלו נקנים רק על ידי ההרגל במלחמת הקיום התמידית, ועל כן אינם נמצאים על הרוב אלא במי שההכרח הביאהו לכבּוֹש לו דרכו בכוח עצמו ולא היה לו על מי להשען.
לפיכך יכולים אנו לאמור בלי הפרזה, כי ראשון לאפיטרופסים ולמחריבי הישוב היה – רעיון הישוב עצמו בצורה שניתנה לו בראשית הוָלדו. עוד קודם שהיה הישוב בפועל, כשעלה אך במחשבה להבּראות, כבר עשׂתה חבּת ציון את כל ישׂראל לאפיטרופסים לו, וכל מי שהלך להתישב בארץ ישׂראל ולעבוד אדמתה, בין שהיה מוכשר לכך או לא, כבר ידע מראש, כי מעתה חייו וגורלו קשורים בדבר לאומי גדול, שרבים רוצים בהצלחתו ומוכנים להחזיק בו בכל כוחם. והידיעה הזאת, בהולידה בהכרח, מדעת או שלא מדעת, בטחון בכוח אחרים – היא שגרמה להם למיסדי המושבות, אפילו לאלו שנגשו לפעולה בכוח עצמם ובלי כל כוָנה לבקש עזר מן הצד, לעשׂות מעשׂיהם בקלות דעת ובפזיזות יתרה, באין בנפשם אותו ה“ריגוּלַטוֹר” המנהל את החיים בדרך ישרה – היראה מפני אפשרות המפלה הגמורה, שהיא לבדה מביאה לידי תגבורת הכוחות בהסכם לצרכי היקום בכל שעה. וכשהנסיונות הראשונים לא עלו יפה, אִשרו וקימו חובבי ציון בכל מעשׂיהם את הבטחון הזה, בתתם יד לכל כושל, לכל “לא-יצלח” שקנה לו ד' אמות קרקע בארץ ישׂראל, ובזה הראו לכּל, כי לא רק הישוב בכלל ו יקר להם ולא הוא לבדו מטרת תמיכתם (כמו שנהוג אצל אוה“ע בהשתדלותן להרבות הישוב באיזו מדינה ע”י “הנחות” כלליות שונות), אלא כל אחד מן המתישבים, כשהוא לעצמו, שקוּל בעיניהם כעולם מלא, ואינם יכולים לראות בחורבנו. ועל כן לא יפּלא, כי רבּו אחרי כן המתישבים בארץ בלי חשבון ודעת, מבלי לשקוֹל תחלה את כוחותיהם לעומת המכשולים אשר על דרכם, אחר כי ההתישבות בארץ מצד עצמה היתה בעיניהם כתריס בפני הפורעניות, כשטר חוב על כלל ישׂראל, שיבוא לידי גוביינא בכל עת שיצטרכו לזה. וכה היו הם, חובבי ציון, הגורמים בדבר, שגם אחרי כל מה שעבר על המושבות הראשונות ואחר שנתברר היטב, כמה גדולים הכוחות החמריים והמוסריים הדרושים להתפתחות הישוב, נמצאו בכל זאת אנשים פשוטים ודלים, שבאו ויסדו מושבות חדשות על בלימה, במחשבה תחלה לתקוע אך יתד קטנה באדמה ולקרוא לה שֵם, כדי לצעוק תיכף אל כלל ישׂראל: “מושבה פלונית בסכנה ועומדת להחָרב, חושו לעזרתה!” – ולולא העמידו חובבי ציון מראש את כל הקורא לעצמו בשם “אכר” בארץ ישׂראל תחת אפיטרופסותו וחסותו של הכלל כולו, לא היה אפשר כלל שימצאו “מושבות” מעין “מַחנַים”, ארטוף" או “בני יהודה”, אשר גם בהוָסדן לא היתה להן שום תקוה לקיום זולתי הבטחון על האפיטרופסות של כלל ישׂראל.
כללו של דבר, בכל פינות שאנו פונים, כל חסרונות הישוב שאנו מונים, אם נתבּוֹנן היטב, נמצא תמיד יד האפיטרופסות באמצע, אם בתור סבּה קרובה וגלויה או בתור סבּה ראשונה שהולידה סבּות קרובות אחרות; בין כך ובין כך – בה שורש כל הרעה, אחת היא אם תתלבש בצורה אַבטוֹקרטית של נדיב ופקידיו, או בצורה דימוֹקרטית של חברות ומורשיהן, או אפילו בצורה מוסרית של “חבּה” רחמנית. עם האויב הזה צריכים אנו להלחם איפוא קודם כל, וכל זמן שלא הצלחנו לגרשו כָלָה מכל פנות הישוב, אין שום תקוה לפתור באופן מוחלט ובטוח אף אחת מן השאלות העומדות על הפרק. צעקו והתמרמרו כאַות נפשכם על ה“תמיכה” ועל שחיתות המדות הבאה לרגלה, בקשו עוונות בני המושבות ותלו את הקלקלה בהם ובהתרשלותם, העמידו עליהם מומחים ומומחים מן המומחים לנהל את העבודה לכל חוקות המדע, החליטו החלטות “מושׂכלות” וכתבו אותן בספר לזכרון, – את כל אלה יחד ישׂא רוח, והמצב ישאר כמו שהוא. אתם בעצמכם תוסיפו לתת תמיכה לנצרכים לה, למרות כל “כוונותיהם”, המומחים שלכם לא יגלו שום “אמריקא” שלא נגלתה שם כבר לפניהם על ידי מומחים שכמוֹתם, והחלטותיכם המושׂכּלות ישארו כתובות בספר עד שתחליפו אותן בהחלטות אחרות, עוד יותר “מושׂכּלות”, שגם הן ישארו כתובות בספר. עד מתי נמאן לראות את אשר יַראה לנו הנסיון בעבודתנו על כל צעד: כי לא באמצעים קלים כאלה נצליח לברוא את המניע העיקרי, אשר אך הוא לבדו יוכל להציל את הישוב מכּלָיה – את תגבורת הכוח העצמי בנפש בני המושבות והתעוררות רצונם להלחם בעד קיומם בדרכים טבעיים על אחריות עצמם? אל המטרה הזאת מובילה רק דרך אחת: לחקור ולדרוש היטב, ביחד עם בני המושבות עצמם, את אשר יחסר להם בשביל להזדיין כראוי למלחמת קיומם, שיוכלו לקוות לנצחון ולא יצאו למלחמה בלב נואש, ואחר שתנתן להם היכולת למַלאות מחסוריהם אלה בבת אחת, יעזבו אותם לגורלם, להלחם על נפשם כחפצם וכשרונם, מבלי להשגיח על מעשׂיהם, אם טובים הם או רעים. ואם ימָצאו בתוכם אנשים – ואין ספק כי ימצאו – אשר לא ידעו להשתמש כהוגן באמצעי הקיום הנתונים להם ויכשלו ויפּלו, – דמם בראשם; יפלו ולא יהיו למכשול על דרך אחיהם הטובים מהם! הישוב בכללו לא יפסיד בזה, אדרבא, על ידי מפלת הנחשלים והבלתי מוכשרים להתקיים יתחזק הישוב ויתרומם לאט לאט ממצבו השפל, וסוף סוף נזכה אולי לראות אכרים מישׂראל – ולוּ גם במספר מועט – עובדים אדמת אבותינו באמונה ובחריצות וחיים בכבוד על דעת עצמם, בלי אפיטרופסים ותומכים, חובבים ויועצים, היושבים מעבר לים ואוחזים בידיהם חוט החיים של הישוב להטותו לכל אשר יחפצו.
יש אמנם מין מיוחד של עזרה תמידית, אשר לא יוכל הישוב להתקיים בלעדיה גם לעתיד, כל זמן שלא ישתנו התנאים החיצוניים שנוי עיקרי, והיא – הסרת המכשולים הכלליים, שמקורם בסדרי המדינה והעזובה הרבה בארץ, מכשולים שאין בכוח האכרים עצמם לעמוד נגדם. אבל העזרה הזאת אינה נכנסת בגדר האפיטרופסות, בהיותה בלתי נוגעת בעצם מהלך עבודתם וחייהם של האכרים ואינה באה אלא להסיר מעל דרכם אבני-נגף גדולות ביותר, שאין בארצות אחרות דוגמתן ואינן קשורות כלל בדרך טבעית בעצם עבודת הישוב. עזרה כזו ראויה היא לבוא מתוך חבּת הארץ, אשר זאת היא מטרתה: להקל יסורי הארץ, המיוחדים לה לבדה, ולהעמיד את המתישבים בה בתנאים טבעיים, שמוצאים לפניהם המתישבים בארצות אחרות בלי כל עזרה מבחוץ. בהפך מן האפיטרופסות, תועיל העזרה הזאת להתפתחות הכוחות האישיים של העובדים, לפי שהיא משחררת אותם מן המלחמה התמידית עם מכשולים צדדיים ובלתי טבעיים ונותנת להם היכולת להקדיש כל כוחם להטבת מצבם על ידי עבודה פוריה. ולכן לא יפּלא בעינינו, שהאפיטרופסות צרה עינה בעזרה ממין זה, ובעוד שהיא מפזרת עדיין אלפים ורבבות לתמיכות אישיות שונות, למחית האכרים ולעבודתם, נוטה היא בעת האחרונה לקמץ דוקא באותן ההוצאות הכלליות, שתנאי המקום עושׂים אותן קשות ביותר (מסים ו“בכּשיש”, רופאים ורפואות וכו'), ולהעמיסן על האכרים העניים, שעדיין לא הגיעו אף למצוא פרנסתם מעמל כפיהם!
אך ענין זה דורש ביאור רחב לעצמו, ופה כל מגמתי היא אך להראות, מה היתה האפיטרופסות להישוב עד כה ומה יש לקוות ממנה לעתיד. למטרה זו מוכרח אני לעבור בסקירה כללית על פעולותיה העיקריות של האפיטרופסות במושבות שונות ותוצאות עבודתה במשך עשׂרים שנה, למען נראה באופן מוחשי, עד היכן הפסדה מגיע. חדשות לא אַרבּה אמנם לסַפּר פה; בשנה האחרונה הרבו כל כך לדבּר על עניני המושבות ולסַפּר כל פרטי מצבן, עד שקשה להוסיף דברים שלא נודעו עדיין, אבל לא המעשׂים הבודדים כשהם לעצמם הם העיקר למטרתי, כי אם צרופם יחד לתמונה כללית, שבה תרָאה האפיטרופסות בכל צורותיה השונות, וקשר הסבּות והמסוּבּבים יהיה בולט במדה מַספּקת בשביל לפקוח עיניהם של הטועים – לא של המַטעים – שיראו בשל מה כל הרעה ובמה יש להתחיל כדי לתקן את הישוב תקון גמור ומוחלט.
והנני מתחיל באפיטרופסותו של “הנדיב”, שבה הגיעה השיטה הזאת ל“שלימוּת” שאין למעלה ממנה, ואחרי כן אעבור אל שאר מיני האפיטרופסות, של חו"צ וחברות שונות, ובכולם נמצא את התּכוּנה המיוחדת לשיטה זו באיזו צורה שתהיה: לקלקל במקום שבאה לתקן.
ב
“ממשלתו” של הנדיב – אם נלך מדרום לצפון – מַתחילה בעקרון. במושבה זו נמצאות עתה אחת ושלשים משפחות של אכרים ובהן כמאה ושמונים נפש. מה עושׂים פה האנשים האלה ומה תועלת יש בישיבתם בארץ? על השאלה הזאת קשה למצוא תשובה. בגוף המושבה יש אך אדמה מעטה מאד (יותר מעט משני אלפים דונם), והיא כולה נטועה עצים שונים ונחלקה בין האכרים במדה לא שוה; הרחק מן המושבה כמהלך שעה ויותר נמצאה עוד כברת אדמה, שנקנתה בזמן מאוחר, וגם היא נטועה עצים ולא נחלקה עוד בין האכרים. וכל הנטיעות האלה, בין אלו שנחלקו כבר ובין אלו שלא נחלקו, לא פרי עבודת האכרים הן, כי אם אנשים זרים, שׂכירי יום עברים וערביאים, שהעמידה האַדמיניסטרציא ושלמה להם שׂכרם, – הם המה אשר עבדו ונטעו כל אלה, והאכרים היו עדי ראיה בלבד. הנטיעות האלה כמעט כולן לא יצלחו ולא יכניסו אלא דבר מועט שאינו כדאי להביאו בחשבון, מלבד הזיתים, אשר עוד לא נודעה אחריתם, כי רק אחר איזו שנים יגיעו לגמר גדוּלם, ולע"ע אינם מכניסים כלום. והאכרים יושבים להם איש תחת “עציו” – ומקבּלים תמיכה 5. וכדי שלא לבוא לידי שעמום מתוך בטלה, הם “משתעשעים” בעבודה וזורעים בין העצים מעט חטים, מעט שׂעורים, וכו', וכל עבודתם אינה מכניסה להם אלא חלק קטן מהוצאותיהם, אחר כי האדמה הזרועה מעטה בכמוּתה וגרועה באיכוּתה, מפני העצים הנטועים עליה, שיונקים את לשדה. אבל מה בכך? האכרים אינם צריכים כלל לחַשב את הכנסותיהם: – תעשׂה זאת האַדמיניסטרציא, אשר אך לה נוגע הדבר! כי בין שיכניסו האכרים בעבודתם מעט ובין שיכניסו הרבה, הם אינם מרויחים ואינם מפסידים כלום, מפני שהאַדמיניסטרציה ממלאה לכל אחד את חסרונו עד לסכום התמיכה הקצובה, לפי מספר נפשות ביתו. וכה יושבים האנשים האלה זה קרוב לעשׂרים שנה ואַדמיניסטרציא על גביהן, המוציאה שנה שנה מכיסו של הנדיב יותר ממאת אלף פרנק, – סכום שהיה מספיק לכלכל לפחות שלש מושבות כעקרון בלי כל עבודה ואדמיניסטרציא, ואִלו נחלק בכל שנה רק בין אכרי עקרון בלבד, היו כולם זה כבר עשירים והיו יכולים גם לשלם להנדיב סכום ידוע בכל שנה על חשבון מה שהוציא עליהם 6.
אך לא! לא כל אותן השנים ישבו אכרי עקרון במנוחה ואכלו “שׂכר בטלה”. כידוע, היו הראשונים שהתישבו בעקרון (11 משפחות) עובדי אדמה מנעוריהם, והם באו הלום בתקוה טובה וברצון אמתּי לעבוד ולחיות בעבודתם חיי שלוה על אדמת אבותיהם. ואִלו נתנו להם אז אפיטרופסיהם, אשר הביאו אותם ממרחק, אדמה די צרכם ואמצעים מספיקים לכל מכשירי העבודה והיו עוזבים אותם לנפשם ולעבודתם – היו הם, העקרונים, מסוגלים באמת להראות לכּל, כי ישוב ארץ ישׂראל על ידי עובדי אדמה מבני ישׂראל לא חלום שוא הוא. אבל איך יתּכן ליתן לעובדים פשוטים רק האמצעים לעבודתם בלבד, מבלי לטפל ב“שכלולם”, כדי שיעלה יפה? לכן התחילו לשכלל את העקרונים והיו הולכים ומשכללים אותם משנה לשנה, עד היום הזה. מתּחלה נתנו להם, לאחת עשּרה המשפחות הראשונות, אדמה בלתי מַספּקת לצרכם 7. ואחרי כן הוסיפו – לא אדמה, כי אם עוד שבע משפּחות חדשות על האדמה הזאת, אשר גם להראשונות לא הספיקה, באופן שלכל משפחה היתה עתה אדמה רק כמאה וחמשים דונם, וגם מקום פנוי למרעה לא נשאר במושבה. לשוא צעקו העקרונים מרה, שאי אפשר להם להתקיים בתנאים כאלו: האפיטרופסות לא האמינה להם, וכדי לסתּוֹם פיהם, שיתרגלו במצבם, נתנה להם – תמיכה. רק אחר איזו שנים, אחר שיצא כבר ממון רב לבטלה, והאכרים לא חדלו מלצעוק, הכירה גם האַדמיניסטרציא עצמה, שנחוץ להוסיף להם אדמה. ואז קנו אותה החלקה הקטנה שהזכרתי למעלה. אבל בזה לא נוֹשעה המושבה, כי לפי מספר נפשותיה, היתה עדיין האדמה מעטה מאד, וגם סבּות מקריות שונות עזרו לרעה, כי התבואות לא נעשׂו יפות בשנים ההן. וכה נשארו האכרים במצבם הרע, והתמיכה וההתמרמרות לא חדלו. אז המציאו האפיטרופסים המצאה נפלאה, איך “לשכלל” את עקרון בבת אחת. תחת להוסיף עוד שנים שלשה אלפים דונם אדמה (שלא קשה היה לקנות אז), החליטו להוציא מידי האכרים גם את האדמה שהיתה להם ולטעת אותה כולה עצים שונים, אשר, לפי חשבונם של “מומחים” צריכים היו להביא הכנסה טובה אחר שנים רבות, ואז ישובו ויחלקו אותם בין האכרים, שיאכלו פירותיהם לשׂובע בלי כל עמל ועבודה. ולעת עתה, עד שיגדלו העצים, יֵשבו הם, האכרים, במנוחה ויחיו בתקוָתם ובתמיכתם. האם השתגעו האנשים האלה, שנוח היה להם להוציא מאות אלפים במשך הרבה שנים ולהפוך אנשי עבודה חרוצים לבטלנים ושנוֹררים, הכל כדי שלא להוציא בפעם אחת איזו עשׂרות אלפים למקנת האדמה החסרה? לא, לא השתגעו האנשים האלה, ומה שעשׂו עשׂו בדעת ובכוָנה ברורה על פי דרכי ההגיון של האפיטרופסות: האכרים אנשים גסים הם, שאינם מכירים טובה לאנשי חסדם ואינם נשמעים להם כראוי; זהו כל האסון, ומפני זה אין השכלול עולה יפה, לכן צריך להמציא שכלול חדש, שישלול מן האכרים לשנים רבות כל יכולת לבעוט בחסדי האפיטרופסים ולחיות בלעדיהם אפילו שעה אחת, ואז לא יוסיפו עוד “להפריע את הסדרים” והכל על מקומו יבוא בשלום 8. אבל האכרים הגסים הבינו את הכוָנה והתנגדו לזה בכל כוחם. אז באו לעקרון ימי מהומות ו“מרידות”, כידוע לבקיאים בתולדות הישוב, וסוף סוף, כמובן, גברו התקיפים. את המרידות השקיטו ביד חזקה, ראשי המורדים גורשו מן הקוֹלוֹניא, והנוֹתרים נכנעו ולא יספו עוד להפריע את האפיטרופסים ממעשׂיהם לטובת המושב ושכלולה 9.
ומני אז, זה כעשׂר שנים, הולך ונמשך ה“שכלול” במנוחה, אין פרץ ואין צוָחה, וכבר עלה להנדיב לכל הפחות כמיליון פרנק, ועתה – “צריך להתחיל כמעט הכל מחדש”. כך אמרו לי האכרים פה אחד, והם מצטדקים עם זה, כי לא בהם האשם: “במשך כל השנים שעברו לא נתנו לנו לדבּר דבר. מוכרחים היינו לשתוק, כי כל מי שפתח פיו – גרשוהו”. אבל צריך להודות, שאם מתּחלה היו באמת שותקים מאוֹנס, הנה מעט מעט הורגלו במצבם והתחילו שותקים ברצון. לא “גבּוֹרים” הם בני עקרון, כי אם אנשים פשוטים, והאדם הפשוט עלול להשלים עם השפלוּת והעצלוּת, כשמכריחים אותו לכך זמן רב ועם זה ממלאים כל מחסוריו בלי דאגה. רק בעת האחרונה, כשנשתנו הרוחות בפאריז, והאכרים הבינו, שהתמיכה לא תהיה שופעת עוד בלי מעצור כמקודם, התחילו עוד הפעם לצעוק ולחבּר “חשבונות”, מה יחסר להם עוד לשכלולם הגמור. והחשבונות האלה לא קטנים הם. כי בינתים נתרבו יושבי עקרון, והמשפחות הגדולות ביותר נתחלקו, עד שמספר כולן עתה, כאמור למעלה, שלשים ואחת. לפי ההצעה שמסרו האכרים למוּרשה יק“א (בהיותו בא"י בשנת 1900), צריך להוסיף אדמה עד 350 דונם למשפחה (300 לזריעה, 50 למרעה), ולפי זה יחסר עוד עתה יותר משבעת אלפים דונם (כפלים ממה שנמצא), גם בהמות וכלי עבודה כמעט אין, ובתים יחסרו שנים עשׂר, ורפתים עשׂרים ואחת. ואם נוסיף עוד על כל אלה את ההוצאות למחית האכרים ולבהמתם במשך השנה הראשונה עד הקציר, וגם עזר ידוע לשנה השניה, – הנה יעלה השכלול החדש כחצי מיליון פרנק 10. גם האדמיניסטרציא עצמה מודה כבר עתה – לבסוף! – שצריך להוסיף אדמה ובתים, ובכלל, לגמור את ה”שכלול“. ואעפ”י שהיא ממעטת כמוּת האדמה הדרושה עד 6000 דונם, ומספר הבתים החסרים – עד שלשה, ומספר הרפתים – עד ארבע עשׂרה, בכל זאת מגיעה גם היא בחשבונה לסך של 400 אלף פרנק.
ובכן, אחר כל העמל וההוצאות הגדולות לאין קץ במשך עשׂרים שנה, הצליחה האפיטרופסות “לשכלל” את עקרון באופן כזה, שגמר השכלול דורש עוד כחמשה עשׂר אלף פרנק למשפחה! וכי לא צדקו האכרים באמרם, שצריך להתחיל כמעט הכל מחדש? אבל האפיטרופסות, למרות הודאתה בנחיצות ה“גמר”, עדיין מרפרפת ותוהה ואינה מַתחילה מחדש. זה כשתי שנים עברו מאז הייתי בעקרון וחשבתי חשבון שכלולה עם האכרים ועם הפקידים. במשך הזמן הזה בודאי יצא עוד סך הגון מאד (עם כל הקמוּץ הנהוג בשנים האחרונות) לתמיכה ועבודה וכו' – ושאלת השכלול לא נתקרבה לפתרונה אפילו כמלוא נימא. האדמה לא נקנתה, מפני יוקר מחירה, האכרים מוסיפים לקבּל תמיכתם בכל חודש, והאדמיניסטרציא יושבת ומעמיקה חקר, מה לעשׂות לעקרון… אנו, המביטים על כל זה מרחוק, קשה לנו להבין, איך יוּכלו אנשים בעלי דעה להיות מסופקים אף רגע, איזה דרך יכשר יותר: אם לבזבז פעם אחת בקנית האדמה שש או שבע רבבות יתרות ולשׂים קץ למבוכת המושבה, או להוציא כסכום הזה לא פעם אחת, כי אם שנה שנה, לתמיכה ושאר הוצאות בלתי מועילות, עד שאפשר יהיה – אע"פ שהאפשרות הזאת רחוקה מאד – לקנות אדמה בזול יותר? אבל כך דרכה של האפיטרופסות שמלאכת אחרים נעשׂית על ידה: היא נמשכת אחר “סכֵימא” ידועה, החביבה עליה, ומחזיקה בה בעקשנות גדולה, מבלי להשגיח על צרכי החיים המטפחים על פניה. “כך רצוני, כך מצוָתי!” – זה היסוד העיקרי לפעולותיה, ועל כן, כשהיא מבזבזת מבזבזת בלי חשבון ובלי צורך אמתּי וכשהיא מקמצת – מקמצת גם כן בלי חשבון ולמרות הצורך האמתּי 11. החוש הנכון, מתי ובמה לבזבז ולקמץ לפי הצורך האמתּי בכל עת, – יוכל להתפתח רק במי שהוא אדון לעצמו וחפץ קיומו מכריחהו לשקול תמיד שׂכר כל מעשׂה כנגד הפסדו, מבלי להמָשך אחר נטיות צדדיות ופוֹרמוּלוֹת קבועות 12.
אך אם בעקרון עוד נשארה, לפחות, תקוה לשכלול כל האכּרים בזמן קרוב או רחוק, ואין כאן אלא שאלה של הפסד ממון, – הנה ב“ראשון-לציון " הספיקה האפיטרופסות לברוא בעמל עשׂרים שנה מצב בלתי טבעי בעצם יסודה של המושבה, עד שאין עצה ואין תבוּנה עתה לתקן את הקלקלה באופן שיוּכלו כל האכרים להשאר על מקומם ולחיות בעבודתם בלי עזר מלאכותי. פה אמנם נעשׂתה השגיאה הראשונה לא על ידי האפיטרופסות בצורתה הגסה – אפיטרופסות זו שׂמה קִנָה ב”ראשון-לציון} לאחר שכבר נוֹסדה המושבה – כי אם על ידי אותה האפיטרופסות המוסרית של “חבת ציון” בכלל, אשר הביאה את המיסדים הראשונים להתחיל מפעלם בלי הכנה קודמת ובלי אמצעים מספיקים. ובאין להם שום נסיון בעבודת האדמה ושום ידיעה בתכוּנות הארץ, קנו אדמת חול, שלא תצלח לזריעה, וזרעוה חטים ושׂעורים. ממילא מובן, כי לא יכלה עבודתם לעשׂות פרי, ולולא הנדיב, שחש לעזרת המושבה, היתה חרבה בודאי תיכף לבנינה, אחרי כי באמת לא היתה לה תקנה בלעדי נטיעת כרמים ועצי פרי שונים, ובשביל כך זקוקה היתה להון רב, לצרכי הנטיעה וכלכלת הנוטעים במשך הרבה שנים, עד שיגדלו כרמיהם ועציהם, הון אשר רק רוטשילד בידו הרחבה יכול לתת למטרה כזו. אבל זו היא תכוּנתה של האפיטרופסות: שהורסת בשׂמאל מה שהיא בונה בימין! אִלו היה הנדיב מוכשר לעקור מלבו את האמונה הקבועה בלב נדיבים בכלל, שכּל מי שנצרך לכספם נצרך גם לתבונתם והנהגתם; אִלו היה יכול להתרומם על הדעה המצוּיה אצל נדיבי ישׂראל בפרט, שכל דבר המתקַים בנדיבותם יש להם רשות לנהוג בו שׂררה ולצוּר לו צורה כחפצם; אִלו היה יכול להסתכּל בנפש אנשים זרים לרוחו ולהבין, כי כל בני תרבות, אף אם אינם עשירים, חייהם אינם חיים, אם מוכרחים הם להיות נשמעים לאחרים בכל הליכותיהם, וכי אי אפשר להם לעמוד בתנאים כאלה אלא אם כן תשחת נפשם עד היסוד, – אִלו יכול היה איש כרוטשילד להגיע לדעות רַדיקַליות כאלה, היה נותן אז לעזרתו (כי אמנם אין ספק, שכל חפצו היה רק לעזור למושבה זו) צורה אחרת לגמרי, ומצב המושבה היה עתה שונה לגמרי ממה שהוא. תחת למַנות על המושבה פקידים וגננים, שתהא עינם פקוחה על כל צעדי האכרים ושישכללו אותם על פי הדרכים אשר יבחר הוא ויועציו ממרחק, – היה מניח להם להאכרים, שישאלו הם עצמם בעצת מומחים ויחקרו וידרשו היטב, מה המושבה חסרה בשביל שתוּכל להתקיים, כלומר, שיוכלו יושביה לעבוד ולמצוא לחמם, פעמים ברוַח ופעמים בצמצום, ככל שאר עובדי האדמה בכל העולם. ואחר שהיה גם הוא מצדו בוחן היטב את הצעתם, היו באים יחד לידי מסקנא על דבר אופן השכלול והסכום הדרוש לזה במשך כל הזמן, עד שיהיה הכל מוכן. ואז היה מראה את נדיבות-לבו הגדולה, בקצבוֹ להם בפעם אחת את הסכום הגדול היוצא מתוך החשבונות, לתתו (אחת היא אם במִלוה או במתּנה) בזמנים ידועים, כפי הצורך, – וכל השאר היה מניח להאכרים, שישכללו עצמם באמצעים האלה כפי יכלתם, לטובתם ואָשרם בעתיד. באופן הזה אין ספק, שהיו האכרים עצמם חרדים יותר הרבה להצלחת הענין ומשתדלים בכל כוחם להגיע אל המטרה באמצעים הנתונים להם, בדעתם היטב, כי אין מי שיספיק צרכיהם עד עולם בלי קצב וגבול וכי, אם יעברו השנים הטובות ולא יצליחו לחַזק עמדתם, לא יהיה להם על מי להשען ועל מי להתרעם אלא על עצמם בלבד. את כרמיהם היו נוטעים אז בזהירות יתרה, ולא היו ממלאים אותם מיני גפנים שפירותיהן מועטים ואין בהם אלא תּקוה מסופקת: “שמא” יצליחו להוציא יין משובח ביותר. מי שמרגיש תמיד את גבול כוחו המצומצם, הוא לא יוכל לשכוח, כי “ברי ושמא ברי עדיף”. רבים מן האכרים היו בלי ספק מגיעים אז מאליהם גם לידי הכרה זו, שאין מן הראוי להעמיד כל גורלם ועתידותיהם רק על הכרמים בלבד, והיו משתדלים למצא גם נטיעות אחרות שאפשר להן להאָחז באדמת המושבה ושהכנסתן בטוחה פחות או יותר. ולמטרה זו לא היו צריכים כלל שישלחו להם גננים מלומדים מאירופא: די היה להם להרים עיניהם ולהביט סביבותיהם על הפרדסים הרבים שבשכונתם ועל יערי הזיתים על יד הערים הקרובות להם (רמלה ולוד) 13. גם גני הירק שאצל הבתים היו נעבדים ועושׂים פרי, וגם פָרות היו מצויות במושבה הרבה יותר מעתה. ומספר האכרים לא היה מתרבּה בדרך מלאכותית על ידי הוספת חדשים מן החוץ, כל זמן שלא נתחזק כל צרכו מעמדם של הראשונים ולא הוברר הדבר היטב, אם יש מקום במושבה לחדשים. בקצרה, בני המושבה היו משכללים את עצמם בעמל ויגיעה, לאט לאט, בזהירות יתרה, כדרך אנשים בעלי דעה (וה“ראשונים” בעלי דעה הם) העמלים לבצר את קיומם בהסכם להאמצעים שבידם. ובדרך הזה היתה המושבה היהודית הזאת עתה במערבה של יפו דוגמתה של “שרונה” האשכנזית שבמזרחה: קולוניה קטנה, שבּה חיים בעמל כפיהם משלשים עד ארבעים קולוניסטים, שאין בה בנינים מפוארים ומכוֹנות נפלאות, שאין בה יקבים יקרים ובתי מלאכה גדולים עם המון פועלים ופקידים, אבל אין בה גם כן “גפני הודו” ושאלת היין, אין בה חרדת-עבדים ודאגה ליום מחר, שפלוּת הרוח ומרירוּת הלב…
אבל “הנדיב הגדול” – גדול היה רק בידו הרחבה, ולא ברוחב השקפתו על הענין. כשאר בני גילו, חשב גם הוא, שנדיבותו ביחס למושבה זו מחייבת אותו להיות לה גם אפיטרופוס תמידי, לנהל בעצמו את עניני שכלולה על ידי עושׂי דברו. ומבּול של זהב ירד “ממרום” על “ראשון” עשׂרים שנה בלי הפסק – וישטוף את הכול: את האהבה והכשרון לעבודה, את הרצון והאֶנרגיא, את האידיאליסמוס הלאומי ורגש-הכבוד האנושי; לא השאיר אחריו בלתי אם לב מר ורוח נכאה, יאוש וקצף אין אונים 14.
איך שכללה האפיטרופסות את “ראשון” בכל השנים ההן, איך החליפה שיטת העבודה פעם אחר פעם בלי דעת וחשבון, איך השחיתה בלי חמלה פרי עמל שנים רבות, בהכריחה את האכרים להחליף גפניהם, לאחר שכבר גדלו, במינים חדשים, על ידי עקירה והרכּבה, על סמך של דמיונות כוזבים, מבלי להביא בחשבון כלל את הזמן ואת העבודה ואת ההוצאות היתרות, – כל זה ידוע היטב לבקיאים, ולא באתי כאן לכתוב תולדות הישוב. אבל רואה אני צורך למטרתי לתאר בדרך כללית את תוצאות כל ה“שכלול”, את מצב המושבה בהוה, אחר שהוציאו עליה כמה מיליונים:
כמעט כל אדמת “ראשון” נטועה גפנים ורובם ממיני “בורדו” (בא"י קוראים להם “גפני הודו”), שענביהן מועטים, אבל מהוללים בזה, שבצרפת עושׂים מהם את היין המשובח, שרבּו עליו הקופצים ומחירו יקר, ועל יסוד זה הרבתה האפיטרופסות לנטוע ולהרכיב את המינים הללו גם בארץ ישׂראל, מבלי לחכות עד שיתברר הדבר תחלה, על ידי נסיונות במדה מועטה, אם גם באקלימה של א“י יתנו הענבים האלה יין דומה להצרפתי. ולמה היה לה לחכות? יד הנדיב פתוחה לרוָחה, ואין קצה לאוצרותיו, ומה מקום יש כאן לזהירות וקטנוּת המוחין של אנשים פשוטים? אבל הטבע אינו נושׂא פנים אפילו לרוטשילד, וסוף סוף הוברר הדבר, שארץ ישׂראל אינה יכולה להוציא יין צרפת המשובח, וערכּן של “גפני הודו” פה אינו גדול איפוא מזה של המינים הפשוטים. כל העבודה הרבה בהרכבת הגפנים האלה הביאה על כן רק את ה”תועלת" הזאת, שעוד איזו שנים יתרות הוצרכו הקולוניסטים לחיות על חשבון הנדיב או (ה“חפשים” שבהם) להוציא פרוטתם האחרונה, מבלי להכניס כלום, עד שזכו לראות גפניהם החדשות נותנות פרין – כמחצה ממה שנתנו המינים הפשוטים, שנחתכו בשביל להרכיב בהם את אלה! לעת עתה אמנם אין הקולוניסטים מרגישים עוד כל-כך בהפסדם, מפני שעדיין הפקידות חולקת “כבוד” להמינים המשובחים ומשלמת בעדם מחיר כפול, בהיותה מַכּרת, כנראה, בעצמה את העָול שעשׂתה להקולוניסטים על ידי פקודותיה והבטחותיה בדבר היין היקר שעתידה היא להוציא מגפניהם ושעתיד להעשירם עושר רב 15. אבל מחיר מלאכותי כזה, שאינו אלא “תמיכה” בצורה של מקח וממכר, לא יוכל להתקיים לעולם. וכשאנו באים לערוך חשבונה של המושבה הזאת, עד כמה כוחה גדול לכלכל יושביה בדרך טבעית, צריכים אנו להוריד את המינים המיוחסים האלה מגדולתם ולקצוב מחיר אחד להם ולהמינים הפשוטים. והמחיר הזה אמנם גם הוא לא נתברר עוד כל צרכו, אפילו בקירוב. גם בעד המינים הפשוטים שלמו לפנים מחיר יותר גדול מעתה, ואחרי כן התחילו להורידו משנה לשנה ועדיין לא הגיעו לקצה הירידה. הקולוניסטים אמנם צועקים מרה: מפני מה האשכנזים ב“שרונה” משלמים יותר? מפני מה האשכנזים ב“שרונה” מרחיבים עוד את שטח כרמיהם גם עתה? ועוד טענות כאלה. אבל הם שוכחים, כי האשכנזים ב“שרונה”, שלא היו להם אפיטרופסים וכל מה שעשׂו עשׂו על אחריות עצמם, – לא השתקעו בספּיקוּלציות מסוכּנות ולא נטעו כל אדמתם כרמים בבת אחת על סמך של השערות מסופקות, ואין צריך לאמור, שלא מלאו כרמיהם “מינים משובחים” בשביל להתחרות ביין צרפת. הם ידעו, שאם יפלו, ישׂאו את מפלתם לבדם ולא יהיה מי שיקימם. לכן היו נזהרים במעשׂיהם והלכו בדרך ארוכה ובטוחה. מתּחלה נטעו כרמים מעטים, וממילא היה גם יינם מעט. ולאחר שמצאו ליינם שוק תמידי למכרו במחיר הגון, הוסיפו לטעת קימעא קימעא, וכה הם מרחיבים שטח כרמיהם לאט לאט, בהסכם להתפתחות מכירת היין, באופן שגם עתה עדיין אינם מוציאים יותר מן 4000–4500 היקטוֹליטר יין בכל שנה. כמוּת קטנה כזו (שהיא בקירוב 15% ממה שמוציא היקב בראשון) מוצאה לה קונים בין הסוחרים הבינונים, שכל אחד מהם קונה אך מעט ומשלם מפני זה מחיר טוב, אבל יינו של “ראשון”, שיצא פתאום לשוק בכמוּת מרובה בבת אחת, אינו יכול להשען על המכירה “לאחדים”, וכל תקוָתו היא לכבּוֹש לו מקום ב“שוק-העולם”, במקומות שסוחרים גדולים קונים אלפי חביות כאחת, ובמסחר הגדול (en gros) המחיר, כנודע, יורד עד הקצה האחרון, ורק המחיר הזה הוא איפוא גם הבסיס האמתּי לקצבת מחיר הענבים במושבותינו. והנה ידוע, שעד עתה לא הצליחו עוד לכבוש דרך ליין המושבות, שימָכר כולו שנה שנה באיזה מחיר שיהיה. אבל נניח, שדבר זה יושׂג בעוד איזה שנים; נניח גם כן, שמחיר היין יהיה לא פחות ממה שאפשר לקוות עתה על פי חשבונות שונים; נניח גם זאת, שהוצאות עשׂית היין ביקב יתמעטו מכפי שהן עתה ויעלו רק כמו ב“שרונה”, – הנה גם אחר שימלאו כל התקוות האלה, יהיה המחיר האמתּי של הענבים לא יותר מן 20 פרנק הקנטר 16. ועתה צא וחשוב, מה יוּכל “ראשון” להכניס מכרמיו באמת, אם יחסלו ה“הכנסות” המלאכותיות. בסבּת רבּוי “המינים המשובחים”, כמות הענבים בראשון בשנה בינונית היא בקירוב רק – 1,35 קנטר מכל דונם 17. ואחר איזו שנים (כשיגיעו כל הכרמים לגמר גדוּלם) יהיה שם שטח הכרמים הנותנים פירות – 5522 דונם, כמוּת הענבים במדה בינונית תהיה אז איפוא – 7450 קנטר, ומחירם – 150000 פרנק. זהו הגבול האחרון של ה“הצלחה”, אם כל התקוות הטובות ימָלאו. יותר מזה אין לנו רשות לקוות בדרך הטבע. ננַכּה עתה מן ההכנסה הזאת את הוצאות העבודה (20 פרנק לדונם) – 110000 פרנק, את המַעשׂר והמסים השונים ו“הוצאות הצבור” – 20000 פרנק, והשאר איפוא הכנסה נקיה לכלכלת בני המושבה – כעשׂרים אלף פרנק. ופירושו של מספר זה: כי באופן היותר הטוב יוכלו כל כרמי “ראשון” ביחד – כשיהיו כולם מביאים פירות – לכלכל בדרך טבעית לא יותר מעשׂרים משפחות 18.
ואם יצאו עוררים על חשבון זה וידקדקו עמי בפרוטות, אתפשר עמהם תיכף ואוסיף להם עוד חמש, עוד עשׂר משפחות. אבל הלא ב“ראשון” נמצאות עתה לא עשׂרים וחמש ולא שלשים, כי אם יותר משבעים משפחות של כורמים, וכולן צריכות פרנסה ומשליכות יהבן על הכרמים!
וראוי לשׂים לב לדבר, איך נתרבה כל כך מספר האכרים שם. לא הגדוּל הטבעי גרם לזה. אִלו היתה המושבה חיה ומתפּתחת בתנאים אֵיקונומיים טבעיים, לא היה אפשר שתמשוך אליה תושבים חדשים, בהיותה עוד במצב רופף ובלתי בטוח. אבל הלא זה כוחה של האפיטרופסות, שהיא יוצרת תנאי חיים מלאכותיים והטבע משׂחק לה. “ראשון” היה מרכז האפיטרופסות ביהודה ועיני “הנדיב” היו במושבה הזאת יותר מבחברותיה. הדבר הזה משך אליה רבים מן הבאים להתישב בארץ, בהיותם מאמינים – על פי הכלל: “הדבק לשחוור” – כי פה יש תקוה לעתידותיהם יותר מבשאר המושבות, כי איך שיהיה גורלם של אלו, – “ראשון” לא יירא רע; הנדיב לא יעזוב את “בנו בכורו”… ועל כן עלה ב“ראשון, מחיר הקרקע והכרמים, ואין צריך לאמר מקומות הבנין בגוף המושבה, יותר הרבה מבשאר המושבות ובלי כל יחס להמצב האֵיקונומי 19. – אך בזה לבד לא היה המספר מתמלא, לולא סגלה לה האפיטרופסות מנהג מיוחד: לברוא קולוניסטים ב”מאמר“. מי שהיה משרת בבית הפקידות או מורה בבית הספר או סתם אדם שמצא חן בעיני הפקיד הראשי, קראוהו ואמרו לו: הוי יודע, שמעתה אינך עוד משרת או מורה וכו' אלא – קולוניסט. ובזה נעשׂה האיש לקולוניסט, אחת היא אם מוכשר הוא לעבודה או לא, אם בעל משפחה הוא או לא, כי באמת מה הבדל יש בזה? הקולוניסט החדש לא היה צריך אלא לבוא בכל חודש לבית הפקידות ולקבּל תמיכתו למחית ביתו ולעבודת כרמו שנתנו לו ביום עלותו לגדוּלה, ולא יותר. ומה יהיה בסופו? על זה לא הרבו מחשבות לא הוא ולא אפיטרופסיו: היד הנדיב תקצר? – טופסים שונים מקולוניסטים כאלה נמצאו כמעט בכל מושבות הנדיב, וגם ב”ראשון" בראה האדמיניסטרציא הרבה קולוניסטים ממין זה: נתנה לכל אחד כרם קטן של 6–5 הקטר עם כל ה“זכויות” התלויות בו (תמיכה למחיה, תמיכה לעבודה וכו'), ועם זה דרשה מכולם התחייבות מפורשת, שלא יבקשו לעולם לא בית ולא רפת! קראו נא רשימת אכרי “ראשון” במַחבּרתו של מאירוביץ הנזכרת למעלה ותמצאו, כי כמחצית הקולוניסטים אין להם לא בתים ולא רפתים. הם עצמם דרים אצל אחרים, ולבהמות וכלי עבודה אין להם מקום קבוע. מי ראה “אכרים” כאלה בשאר ארצות? ורוב הבריות המשונות האלו – האפיטרופסות היא שיצרה אותן בדרך האמורה.
אבל, כדרך היהודים, נאמר: “גם זו לטובה”. מאחר שלא תוּכל המושבה לשׂאת את כל אכריה ורבים מהם יהיו מוכרחים לעזבה – מוטב שיעזבוה אלו שלא נשתרשו בה עוד בבתים ורפתים ובהמות ולא תהיה פרידתם קשה כל-כך. והנשארים, אם יחַלקו ביניהם את כרמיהם של היוצאים ויוסיפו להם כברת אדמה למזרע שחַת ועשבים שונים, שיוכלו לעסוק בגדוּל בהמות ולא יצטרכו לקנות מספוא וזבל, ואם יעבּדו עם זה גם גני הירק וישׂימו לבם לשאר “הכנסות קטנות” הקשורות בעבודת האדמה, – אז יוכלו אולי להתקיים במספר גדול מעט מזה שיצא לנו למעלה 20. אבל איך יוכלו עם זה להשתחרר גם מחובותיהם הרבים, שהם חייבים לא רק להנדיב, כי אם גם למַלוי-ברבּית, וברבּית גדולה? – זו היא שאלה שאין איש יודע לע"ע לישבה אפילו בדוֹחַק. 21
הנה ראינו איפוא את התוצאות החמריות של האפיטרופסות ב“ראשון”, – והתוצאות המוסריות?
לבי בי יהמה בזכרי את האנשים ההם, רובם משׂכילים ואנשי לב, שבאו לארץ ישׂראל במיטב ימיהם לשם אידיאל נשׂגב וחלמו עתידות טובים, חירות וכבוד, עבודה תמה וקדוֹשה, תחית האומה, – ומה הם עתה? עשׂרים שנה “חנכה” אותם האפיטרופסות על פי דרכּה וחנוכה עשׂה פרי: האידיאליסטים אנשי הרוח היו לקטני נפש ורכּי לב, החרדים כל אחד רק לפרוטתו הדלה. אבד מהם כל רצון וכל נטיה לפעולה גדולה, כללית, בהשתתפות הכוחות. היאוש המר מציץ מבין עיניהם, והפחד מפני “האדון” רשום בכל תוי פניהם. לעולם לא אשכח את המחזה המעציב אשר נגלָה לעיני, בבוא המוּרשה של יק"א לסַדר עניני המושבה: איך נשתנה רוחם של הקולוניסטים לפי רוח המושל! אם דבּר אליהם בנחת ובנימוס – ולא היה גבול לאשרם; אם הבטיח ליתן סך ידוע במִלוה עד הבציר – ונשכחו כל השאלות הקשות על דבר העתיד, וכל המושבה צהלה ושׂמחה. ובכלל, נראה היה אז בכל דבריהם ובכל מעשׂיהם, עד היכן הגיע כוחה של האפיטרופסות לעקור מלבם כל רגש של כבוד והכּרה עצמית, כל אותן השאיפות האידיאליות שהצטיינו בהן אלה “החלוצים הראשונים” לפנים 22.
באחד הימים ההם באתי ל“ראשון” לדבּר עם המוּרשה על אדות שאלה אחת שעמדה אז על הפרק. וככלותי את דברי עמו ויצאתי החוצה, והנה המון רב מבני “ראשון” עומדים לפני הבית ומחכּים בקוֹצר רוח לצאתי, כי הוֹעידם המוּרשה ליום ההוא, לשמוע מפי כל אחד את מחסוריו ובקשותיו, ואנכי גזלתי מהם, בשׂיחתי עמו, חלק מן השעה ה“משׂחקת” להם. העיפותי עיני על כל הקהל הזה, זקנים וצעירים יחדו, התבוננתי אל פניהם המפיקים פחד ותקוה, הכנעה וערמה כאחת, אל עיניהם הנוצצות מהתרגשות פנימית והמון מחשבות, – וכל עצמותי רעדו מכעס. לא עליהם, על האומללים האלה כעסתי, אשר כל חטאתם היא, כי בתומתם לא יכלו להסתפּק במליצות רמות בלבד, ובשמעם לקול לבם, עזבו את הכל והלכו לקיים בפועל מה שהאחרים רק נאה דרשו בפיהם; אבל על אלה בעלי “המליצות הרמות”, הקוראים עוד גם עתה: “שלום שלום!” ומשתדלים לרפּאות כל השברים על נקלה, – עליהם התקומם לבי ואותם הייתי חפץ באותה שעה להביא למקום המחזה בשלשלאות של ברזל: בואו הנה, טָחי תפל, וראו את “הישוב הלאומי” בכל הדרו, את “גבורי התחיה” העומדים כעניים בפתח ומיחלים ברעדה למוצָא פי האדון אשר מלפניו משפטם יצא! מניח אני לכם את פלפוליכם על דבר המצב החמרי במושבות, על דבר תקוּן עבודת השׂדות והכרמים, שלא ראיתם מימיכם; לוּ יהי כדבריכם! תקנתם את השׂדות ואת הכרמים, אבל את האנשים מי יתקן? את ההרס המוסרי מי יבנה? האמנם זאת יעשׂו אפיטרופסים חדשים, אשר יבואו ממזרח או ממערב לדכּא את הנדכאים האלה בשיטה חדשה ולהביא אותם בעוּל “מצוות” חדשות?…
“אוי לי, אחַי, שראיתיכם בכך!” – חפצתי לאמר להם. אך לא אמרתי כלום, כי אם הסבּוֹתי את פני והלכתי לדרכי…
ולא רחוק מן המושבה האשכנזית “שרונה” יש לנו מושבה גדולה – היא “פתח-תקוה” – שנבראה כמו בכוָנה להראות באופן בולט את כל אפסוּתה של שיטת הישוב עד כה. המושבה האת, על פי תכוּנותיה הטבעיות, מוכשרת היתה יותר מכל חברותיה להצליח ולהיות לתפארת הישוב. שטח אדמתה גדול בערך (קרוב לארבעה עשׂר אלף דונם), והכל יש בה: אדמת זרע (כמחצית השטח), אדמת כרמים, אדמת פרדסים וכו'. פה אפשר היה בנקל ליתן יכולת לאיזו עשׂרות קולוניסטים שישתכללו על בסיס חזק בדרך טבעית, באופן שאדמת הזרע תתן להם לחמם לשׂובע, והנטיעות השונות יהיו להם למקור הכנסה צדדית לצרכיהם השונים, מלבד הלחם, וגם לשלם ברבוֹת הימים מה שחָבו לאחרים בעד שכלולם. ולא לחנם אומרים האשכנזים בני “שרונה”: אִלו היתה “פתח-תקוה” לנו, היינו מתעשרים“. הם, שהצליחו לבצר מעמדם גם על אדמת “שרונה” הכחושה, הם בודאי היו מתעשרים ב”פתח-תקוה", מפני שאין להם אפיטרופסים, שיהיו עומדים על גביהם לנהלם בדרך טובה, אין להם “כלל ישׂראל”, שיהיה חרד להצלחתם וסופר כל צעדיהם מרחוק, וכל משענתם היא אך כוח ידיהם ותבונתם. אבל אנו, שיש לנו כל אלה הדברים הטובים, אנו השׂכּלנו להביא גם מושבה זו למצב של תוהו-ובוהו.
כידוע, קודמת היא המושבה הזאת בזמן לכל שאר חברותיה, כי נוסדה עוד בשנת תרל“ח על ידי בני ארץ ישׂראל. אבל מפני המחלות ששלטו בה אז ועוד סבּות אחרות, עזבוה בעליה הראשונים והדבר נשתקע עד שנות השמונים. אז, בהתעורר בחו”ל תנועת ישוב ארץ ישׂראל, השתמשו בזה בעלי “פתח-תקוה” לטובתם ומכרו רובם את אדמתם לבני חו“ל חלקים חלקים קטנים (כל חלק היה 70 דונם). רבים מקוני ה”חלקים" נשארו אמנם במקומות מושבותיהם בחו“ל, אבל היו בהם גם רבּים שבאו והתישבו על אדמתם המעטה, אשר לא יכלה בשום אופן לפרנסם. וגם מבני ארץ ישׂראל נמצאו אנשים פקחים אשר הבינו, כי עתה יש תקוה גם למושבה זו להבּנות מ”חבּת ציון“, וכל המתישבים בה יש להם על מי לסמוך בשעת הדחק, – לכן השתדלו גם הם לתקוע יתד בה, בהיותם לבעלי “אחוזות”, ולוּ גם קטנות ככף איש, רק למען יקָרא עליהם שם “אכרים” ותהיה להם הזכות ליהנות מכל הטוב שעתידה המושבה לקבּל מאפיטרופסי הישוב. וכה התפוררה אדמת המושבה להמון חלקים, רובם קטנים מאד, אשר עברו מיד ליד כמַטבע 23. וה”אכרים" הלכו ורבּו בלי גבול; מהם שהיו עובדים את האדמה מעט או הרבה, מבלי מצוא בעבודתם די מחיָתם, ומהם שלא היו עובדים כלל, מחוֹסר אמצעים או כשרון ורצון לעבודה, ועסקו בכל מה שנזדמן להם. ואלו ואלו היו מתמרמרים תמיד על “כלל ישׂראל”, המחבּב את הישוב רק בפה, מבלי לפתוח ידו בעין יפה לאכרים שכמוֹתם העובדים “עבודתו” 24.
והנה סוף סוף “שׂחקה השעה” גם ל“פתח-תקוה” (בשנת תרמ"ט), כי התעורר לב הנדיב לחמלה עליה, – ו“השכלול” החל.
מכל המון ה“אכרים” שבמושבה ביררה לה האדמיניסטרציא של הנדיב רק שמונה ועשׂרים. ובזה ודאי עשׂתה כהוגן. כי אמנם צריכה היתה המושבה הזאת, בשביל שתוּכל להשתכלל, לבירור אחר בירור. אם השׂכּילה האדמיניסטרציא לבחוֹר את הבחירים באמת, – איני יודע. אבל נניח, כי כן הוא, כי הנבחרים על ידה היו היותר טובים ומוכשרים לתעודתם. באופן הזה הלא היתה הדרך הנכונה לשכלולם פשוטה וגלויה לכל אשר עינים לו: ליתן להם אדמת זרע במדה מַספקת למחיתם ולמאכל בהמתם, מעט אדמה לנטיעות שונות, מכשירי העבודה (בנינים, בהמות, כלים וכו'), – ולהניח להם שיעבדו ויחיו איש כחפצו וכשרונו ותכוּנת אדמתו 25. את הסכום הכללי הדרוש לשכלולם צריך ואפשר היה להגביל מראש ולתתּו אחרי כן לשיעורים, כפי הצורך, לוַעד הנבחר מאת האכרים עצמם, שישגיח על כל מהלך הענין ויתן לכל אחד את הקצוב לו לדברים הנחוצים לעבודתו. הסכום הזה, אף אם היתה ההערכה נעשָית ברוַח, כיד הנדיב, לא היה מגיע בכל אופן לאותו הסכום הגדול שהוציא הנדיב מאז ועד עתה לשכלול בחיריו עפ"י שיטתו 26– והם היו עתה משוכללים באמת.
אך אִלו כן עשׂתה האפיטרופסות, הן לא היתה ראויה לשמה. היא, שנלחמה בבני עקרון מלחמה ארוכה וקשה עד שהצליחה ליטול מהם את אדמתם ולהפוך אכרים אמתּיים ל“בעלי עצים”, – היעלה על הדעת שהיא עצמה תעשׂה ב“פתח-תקוה” את ההפך מזה: להוסיף אדמה לבחירה ולעשׂותם אכרים אמיתיים? לא, האפיטרופסות נשארה נאמנה לעצמה, וגם פה היתה ראשית דאגתה – “להכניע גאוֹן האכרים”, שיהיו תלויים בכל עניני חייהם ברצון הגבוהים עליהם ואל יעיזו אף לחווֹת דעה בדברים הנוגעים לעתידותיהם. ובכן התחיל ה“שכלול” גם פה בזה, שנטלו מן האכרים את מעט האדמה שהיתה להם, ואותם ספחו אל מחנה הפועלים העובדים בכרמים ופרדסים, שהתחילה אז האדמיניסטרציא לנטוע במושבה. ובשׂכר זה קצבו להם תמיכה הגונה (15 פרנק בחודש לכל נפש) וגם הבטיחו להם לתת כרם לכל אחד, כשיתחילו הכרמים להביא פרי. ואמנם קימה האפיטרופסות את הבטחתה, ועתה יש לכל אחד מבחיריה כרם קטן של 6–5 הקטר (כששים דונם בקירוב). אבל כמה מכניסים הכרמים האלה? ב“פתח-תקוה” השתדלה הפקידות, עוד יותר מב“ראשון-לציון”, להרבות ב“גפני הודו”, והן ממלאות פה בקירוב 75% מכל שטח הכרמים של המושבה. ועם זה גרועים הם כרמי “פתח-תקוה” באיכותם מכרמי “ראשון-לציון” 27, באופן שאפשר לחשב פה לשנה בינונית לא יותר מן 3/4 קנטר מכל דונם 28. ומפני זה, גם לפי המחיר שמשלמים עוד עתה בעד “המינים המשובחים” (40 פרנק הקנטר), תעלה ההכנסה הבינונית מכל דונם כשלשים פרנק, ואחר נכיוֹן הוצאות העבודה וההובלה ליקב שברל“צ והמַעשׂר (העולה בפ"ת 8%– 10%). תשאר אולי הכנסה נקיה של 6–5 פרנק מכל דונם, וכרם של ששים דונם לא יספיק איפוא גם ללחם צר. ואולם אם נזכור עם זה את המבואר למעלה, כי המחיר האמתּי של המינים המשובחים אינו גדול מזה של המינים הפשוטים (20 פרנק ההקטר), הנה נבוא לידי הכרה, שרוב הכרמים בפ”ת אינם שוים כלום, מפני שהכנסתם אינה יכולה להשיב אפילו הוצאות העבודה.
לא יפּלא איפוא, כי עוד בשנת 1899 קצבה האדמיניסטרציא בבודזֶט השנתי שלה יותר מעשׂרים אלף פרנק תמיכה לבחיריה, ולמחית ביתם ועבודת כרמיהם. ואם נצרף לתמיכה גלויה זו גם את התמיכה המסותרת שמקבּלים האכרים האלה (ככל שאר הכורמים המוכרים ענביהם ליקב ראל"צ) על ידי ה“מחיר” המדומה של המינים המשובחים – הרי אנו מוכרחים להודות, כי יכולים היו להתפרנס בריוח מתמיכתם בלבד, ולא הם ולא האדמיניסטרציא לא היו מפסידים כלום, אִלו עזבו את כרמיהם ואת עבודתם והיו הולכים לבית המדרש לעסוק בתורה כל היום ולהתפלל בעד חיי הנדיב המפרנסם.
בעת האחרונה, כשעברו מושבות הנדיב לרשות יק“א, הכירה אמנם האפיטרופסות את עוָתתה פה, וה”שכלול" החל מחדש. ישבו האפיטרופסים והעמיקו חקר, מה לעשׂות לה“נבחרים”, ולבסוף החליטו ליתן לכל אחד עוד גם חמשה הקטר זרע ולחַלק ביניהם גם את הזיתים שנטעה הפקידות. אבל הזיתים עוד לא גדלו ועוד כמה שנים יעברו עד שיתחילו להביא פרי, ומי יודע מה יהיה המצב אז; וחמש הקטר אדמת זרע מה הם כי ישׂימו האכרים את מבטחם בהם לתקון מצבם הרעוע? לכן מודה היא האדמיניסטרציא עצמה, שגם אחר ה“שכלול” החדש יצטרכו עוד האכרים לתמיכה עד שיגדלו הזיתים, והאכרים חשבו ומצאו, כי התמיכה הזאת, הדרושה להם אחר ה“שכלול”, היא לא פחות מארבעה ועשׂרים אלף פרנק לשנה!
ובאותה העת שהאפיטרופסות אובדת-עצות משכללת ותומכת, תומכת ומשכללת, וקץ לדבר לא נראה עוד, – באותה עת עצמה יושבים ב“פתח-תקוה”, בצד האכרים הנבחרים, איזו אכרים בלתי נבחרים, שהתחילו לפני כמה שנים לשכלל את עצמם, אם גם באמצעים מצומצמים מאד, והם עובדים וחיים בלי משגיחים ומנהלים, ומצבם בכלל טוב הוא מזה של בחירי האפיטרופסות, ואם מקבּלים הם לפעמים עזרה מועטה, בתור תמיכה או מִלוה, מאת וַעד חו"צ, – מה הם הסכומים הדלים האלה לעומת פזרנותה של הפקידות? האכרים האלה עשׂו להם ליסוד את עבודת האדמה הפשוטה, ובאין להם לעצמם אדמה די צרכם, הם חוכרים אדמת אחרים במחיר 3–2 פרנק הדונם לשנה. ויש מהם שהצליחו לנטוע עם זה גם כרמים וגם פרדסים קטנים, והכל מדעת עצמם ועל אחריותם, בלי השגחה של מעלה. מספּר אכרים כאלו הוא אמנם מעט מאד. אבל בתוך אַטמוֹספירא כזו, המלאה רעל מוסרי, גם המעט הוא הרבה, בהיותו מראה לנו, איך היתה המושבה הזאת צריכה ויכולה להשתכלל, לולא סם-המות של האפיטרופסות, שקלקל דמיה והביא רקב בעצמותיה.
ואמנם גדול הרקב כל-כך, עד שהקולוניסטים החפשים עינם צרה בחבריהם ה“בחירים” ומקנאים הם ב“הצלחתם”, שזכו לגדולה כזו, להיות עבדים לאדון רב חסד. ואלו המוצלחים גם הם חושבים עצמם כ“בחירים” כמפלגה עליונה, ומתגאים בזה על האחרים. בשׂיחותי הרבות עם הקולוניסטים משתי המפלגות ראיתי בדאבון לב את הקנאה והשׂנאה שביניהם מבצבצת מכל דבריהם. רק אחד נמצא – והוא מן היותר עניים – שהגיד לי בגאון, כי למרות עניותו וקושי עבודתו לא היה מחליף חירותו בעבדותם של בחירי הפקידות. אפשר שיש עוד איזו יחידים החושבים כן, אבל רוב האכרים החפשים היו בלי ספק חושבים עצמם למאושרים, אִלו פרשׂה הפקידות את כנפיה גם עליהם. ועד כמה רחב הפרץ בין שתי המפלגות – נראה מזה, כי אחר שנתנה הפקידות רשות לבני המושבות בשנים האחרונות ליסד “ועד” בכל מושבה להנהגת עניני הצבּור, מהרו כל המושבות, ואפילו “זכרון-יעקב”, להשתמש ברשיון הזה ובחרו להם ועדים מתוכם, ורק ב“פתח-תקוה” לבדה לא יכול הוַעד להוָסד, וכל הנסיונות שנעשׂו בזה בעת ההיא לא הצליחו, מפני המַשׂטמה שבין אכרי הפקידות והאחרים.
ובכן אנו רואים גם במושבה זו את החזיונות הרגילים בממשלת האפיטרופסות: בזבוז הכוחות בלי דעת ומדה נכונה עם מיעוט התועלת החמרית ורבּוי ההפסד המוסרי.
ואולם המופת היותר נאמן על היות האפיטרופסות בעצם טבעה גורמת הפסד וקלקול ואינה מסוגלת לברוא מצב בריא – הוא החזיון הנפלא, שהמושבה היותר רעועה ומקולקלת עתה, כן מן הצד החמרי וכן מן הצד המוסרי, היא זו שהיתה חביבה על הנדיב יותר מכל שאר חברותיה ובה שׂם את עיניו ביחוד לפארה ולשכללה ביד רחבה מאד. המושבה הזאת היא, כמובן, “זכרון-יעקב”.
לא מושבה היא “זכרון-יעקב”, כי אם – חרפּה: חרפּה להנדיב ופקידיו, אשר יצרוה, חרפה ליושביה, אשר הסכימו להיות חומר ליצירה כזו, וחרפה גם לכל חובבי ציון, אשר ראו את הנעשׂה שם במשך שנים רבות – ושתקו. עתה אמנם, משהותרה ה“רצועה” בשנים האחרונות, כבר הרבּו לדבּר על המושבה הזאת וכבר נודע טיבה בקהל, באופן שאיני רואה צורך בדבר לשוב ולתאר פה את כל עניניה בפרטות. אבל באמת, גם אחר כל מה שנאמר בזה, מי שלא ראה את המושבה הזאת בעיניו לא יוכל בשום אופן לצייר לו את מצבה כמו שהוא. המצב הזה הוא זר ומפליא כל-כך, תנאי החיים פה הם בלתי טבעיים כל-כך, עד שגם המסתכל בכל אלה מקרוב קשה לו להאמין למראה עיניו, כי בריה משונה זו יֶשנה באמת במציאות ולא חלום הוא.
יותר ממאה “אכרים” נמצאים בזכרון-יעקב ובנותיה 29(ובהם רק אחד הראוי לשם זה באמת, בהיות לו גם אדמה (כחמשה ועשׂרים הקטר), גם בהמות וכלי עבודה, והוא חורש וזורע וקוצר וחי בעבודתו בלי תמיכה 30. כל שאר ה“אכרים” אין להם כמעט שום יחס להאדמה זולתי מה שבמשך שנים רבות היו יושבים ומסתכלים בכרמים ושאר נטיעות, שהאדמיניסטרציה נוטעת והולכת מסביב למקום מושבם על ידי פועלים זרים. הכרמים נתחלקו אמנם בין הקולוניסטים ונקראו על שמם, אבל – “נקראו” ולא יותר. כי אין להם להקולוניסטים לא בהמות ולא כלי עבודה 31, והכל נעשׂה על ידי האדמיניסטרציא, על ידי פועליה ובהמותיה ובהשגחת פקידיה, אשר רבּו במושבה הזאת באופן שלא יאומן 32. והקולוניסטים היו “בעלי הכרמים” רק בזה, שכל אחד מהם יצא וראה בכל יום, כמה פועלים עובדים בכרמו, ואם המשגיחים על הפועלים מטעם האדמיניסטרציא רצו להוסיף בחשבונם על מספר הפועלים שעבדו באמת, היו ה“בעלים” יכולים לדרוש לעצמם חלק ב“ריוח” הזה, חֵלף שתיקתם. זולת זה לא היה להקולוניסטים כמעט דבר עם הכרמים ופריָם, ועד שנת 1900 לא ידעו כלל, אם קוצבת האדמיניסטרציא איזה מחיר להענבים ורושמת בפנקסה איזה חשבון ביחס לבעלי הכרמים, כי להם עצמם לא נתנו מעולם שום חשבון, כאִלו אין הדבר נוגע להם כלל. הם קבּלו תמיכתם ואכלו לחמם במנוחה שפלה, ויותר מזה לא ידעו מאומה. וכשהתאוננו לפני איזו שנים, שאין תמיכתם מַספּקת להם, ובקשו ליתן להם, מלבד התמיכה, גם 10% ממחיר ענביהם, באה פקודה “מגבוה” להוסיף על התמיכה 5 פרנק לכל נפש בחודש, אך לבלי תת להם חלק ממחיר הענבים (אעפ"י שזה היה עולה לסך יותר קטן), כדי שלא יהא נראה הדבר כאִלו יש לה להפקידות עמהם חשבונות של מקח וממכר וחייבת להם סכום ידוע, לא בתור חסד, כי אם בתור תשלומים בעד שוה כסף שקבּלה מהם… רק בשנת 1900, אחרי שעברה המושבה לרשות יק“א, נתנו בפעם הראשונה לועד המושבה חשבון כללי, שבו נרשמה הכנסת הבציר האחרון וההוצאות שהוציאה הפקידות במשך השנה על חשבון הקולוניסטים ומה שנשאר להם עוד בידה ממחיר ענביהם למחיתם. ה”נשאר" הזה היה אמנם פחות הרבה ממה שהיו מקבּלים לפנים בתור תמיכה קצובה, ובכל זאת – דבר זה צריך להאָמר לכבודה – היו שׂבעי-רצון מאד, ומי שלא ראה, איך התרגשו אנשי הועד, בעת שהוציאו ופרשׂו לפנַי את מגלת החשבון, ואיך החזיקו בידיהם את המגלה הזאת בזהירות וחבּה יתרה, כאִלו היתה איזה “דבר שבקדוּשה”, – לא ראה מימיו שׂמחת עבדים מושפלים שנצנצה בלבם פתאום התקוה לחירות קרובה…
אבל – אומללים! – התקוה הזאת באה לאחר זמנה, בעת שירדה המושבה כבר עד הדיוטא התחתונה, ולא נראה שום דרך להצלתה. כרמיה (מלבד שטח קטן, כשני אלפים דונם, שנטעו בשנים האחרונות) הולכים וכלים על ידי הפילוכסירא, עציה גם הם רובם לא יצלחו. לעבודת האדמה הפשוטה אין מקום על הרריה 33– וסך הכל: כמעט אין בה מאומה, זולתי המון אנשים אוכלים ואינם עושׂים, מהם נקראים “קולוניסטים”, ומהם פקידים, ואלו ואלו אין להם מה לעשׂות פה ונראים כזרים, שנזדמנו במקרה למקום הזה, מבלי שימָצא איזה קשר טבעי בינו וביניהם, ושסוף סוף יצטרכו לעזבו וללכת איש איש אל אשר ישׂאנו מזלו 34.
ו“סך הכל” זה עלה להאפיטרופסות ביותר מעשׂרה מיליון פרנק 35ולבני המושבה עצמם – בעשׂרים שנות עבדות ושפלוּת ובאָבדן כוחותיהם המוסריים וכשרונם לעבודה בריאה, אשר הביאו עמהם בבואם לארץ לפנים. כי אמנם גם אכרי “זכרון-יעקב”, השפלים עתה כל-כך בעיני הכל, באו לא"י לשם עבודה וחירות, וגם עבדו בחריצות בשנים הראשונות, ורק אחר שהביא אותם המחסור בעוֹל האפיטרופסות נעשׂו מעט מעט מה שהם עתה.
איך נהיה כדבר הזה?
לולא ידענו כי כוָנת הנדיב היתה רצויה, כי הוא רצה באמת לברוא כאן מושבה טובה של עובדי אדמה, היינו יכולים להאמין, בראותנו מה עלתה בידו, כי אך שׂחוק אכזרי פה לפנינו, “ספּוֹרט” של עשיר משוּעמם, אשר גם רבבות כסף וגם מאות נפשות כאַין בעיניו, בבואו להראות לכּל, כי אין מעצור לפניו לעשׂות מה שלבו חפץ, לאַבּד כסף ולהשחית נפשות בלי כל מטרה. אבל הרי אנו יודעים, כי בלב שלם רצה הנדיב בטובת הישוב בכלל, ובפרט בטובת מושבה זו, אשר קרא עליה שם אביו ולא זז מחַבּבה כל אותן השנים. ומדוע איפוא יצא בפועל ההפך ממחשבתו הטובה? מפני שהפקידים היו אנשים משחתים? אבל ידענו כמו כן, כי עיני הנדיב עצמו היו פקוחות תמיד על כל עניני המושבה, ושום דבר, גדול או קטן, לא נעשׂה בה בלי ידיעתו והסכמתו. ומי יוכל להכחיש, כי יודע רוטשילד לנהל מרחוק גם עסקים יותר גדולים? ואִלו היה נקל כל-כך לנוֹכלים ורמאים להוליכהו שוֹלל במדה כזו שנים רבות בלי הפסק, לא היה רוטשילד – רוטשילד, כי רמאים כאלו, אשר לא יחסרו בכל מקום שיש מי לרמות, היו זה כבר אוכלים את כל עשרו.
אבל הסבּה האמתּית לכל זה היא, כאמור למעלה – שיטת האפיטרופסות כשהיא לעצמה. כי מכּיון שאחז הנדיב בשיטה זו, המכלה את הנפש ואת הממון, ונתעה לחשוב, כרבים אחרים, שרק על ידה אפשר לברוא מושבות טובות של אכרים “תמימים”, הנשמעים ונכנעים למיטיביהם ואינם מבקשים “גדולות” – הנה אין כל פלא, חזקה אפיטרופסותו ביותר באותה המושבה שהיתה חביבה עליו ביותר ורצה לזכּוֹתה בחסדיו הרבים במדה היותר גדולה, וממילא נגלו פה ביֶתר עוז כל התולדות הרעות היוצאות בהכרח מתוך שיטה זו.
ובגליל העליון יצר לו הנדיב “סַטרַפּיא” מיוחדת, שמתּחלה כללה רק שתי מושבות – “ראש-פנה” ו“יסוד-המעלה”, ואחרי כן נוספה עליהן עוד שלישית – “מטולה”.
מכל חלקי ארץ ישׂראל (חוץ מעבר הירדן), הגליל העליון הוא המקום היותר מסוגל ליסוּד מושבות של עובדי אדמה אמתּיים. ה“ציוויליזציא” החיצונית, ההולכת ומתפשטת בערי החוף וסביבותיהן, עדיין לא הגיעה עד הגליל העליון, ויושביו נמצאים עוד במדה ידועה במצב “פּרימיטיווי”; החיים פה עדיין יותר תמימים ופשוטים וצרכיהם יותר מצומצמים ואינם עוברים על הרוב את גבול ההכרחיות. גם אדמה למקנה מצויה פה יותר, ולא ביוקר, והבהמות ושאר צרכי העבודה עולים גם כן בזול יותר מבשאר מקומות. בתנאים נאותים כאלו היו היהודים העירונים, שבאו לכאן מאירופּא בכוָנה רצויה להיות לעובדי אדמה, יכולים להשׂיג מבוקשם בשלמוּת האפשרית, ומעט מעט היו מסתגלים למצבם החדש והיו נעשׂים באמת, הם או בניהם שגדלו בארץ, אכרים פשוטים, המקושרים לאדמתם בקשר של קיימא והמחבּבים את עבודתם הקשה, שמַספיקה להם צרכיהם המועטים בצמצום, יותר מכל מיני “חשבונות” של עשירוּת. אבל העולים הראשונים, שנתישבו ב“ראש-פנה” ו“יסוּד-המעלה” בראשית תנועת הישוב, באו גם הם לארץ, כרוב חבריהם בשאר מושבות, כמעט בידים ריקניות, בבטחונם על אלהי ציון ועל חובבי ציון, שלא יעזבום בשעת דחקם, ועם זה הוכרחו בשנים הראשונות להלחם גם עם מכשולים חיצוניים ומקריים (כידוע לבקיאים בענין זה), ועל כן לא יכלו שתי המושבות האלה להתקיים בלי עזרה יסודית מן החוץ. ואִלו באה להן העזרה הזאת בזמנה בדרך מושׂכּלת, אִלו נתנו להן פעם אחת מה שחסרו באמת לשכלולן והיו מפקידים את גורלן בידי יושביהן עצמם, היו המושבות האלה בכללן משוכללות זה כבר והולכות ומתפתחות בדרך ישרה וטבעית, אף כי איזו מיושביהן היו בלי ספק יורדים מטה מטה והיו מוכרחים לבסוף גם לעזוב מקומם, מהיותם בלתי מסוגלים לחיים כאלו.
אבל “העזרה היסודית” באה מידי האפיטרופסות ועל פי דרכה: הירַרכיא של פקידים עם הוצאות בלי גבול, השפּלת הקולוניסטים והרחקתם מן האדמה, עזיבת העבודה הטבעית והמצאת עבודות מלאכותיות, – וסוף הכל: מצב חמרי רעוע והשחתה מוסרית “יסודית”, הון רב שיצא לבטלה והמון אנשים אובדי דרך, שעל ידי “אכילת מן” ושפלוּת ידים במשך הרבה שנים נתדלדלו כוחותיהם ונתבלבלו מושׂגיהם, עד שאינם יודעים עוד בעצמם, מה הם רוצים ובמה תנוח דעתם.
ב“ראש-פינה” נתישבו מתּחלה כשלושים משפחות, אך ברבות הימים נוספו עוד משפחות חדשות וגם הראשונות גדלו ונתחלקו, עד שהגיע מספרן לחמשים ותשע. ביהודה היתה מושבה כזו נחשבת לגדולה ביותר וקשה היה באמת לשכללה בדרך ישרה, מאין יכולת על הרוב לקנות אדה בכמוּת מרובה במקום אחד. אבל פה, בגליל, לא היה שום קושי בדבר, כי אדמה למקנה היתה מצויה ככל הדרוש, וגם קנתה הפקידות באמת מסביב למושבה הרבה אדמה, שהיתה מספיקה לכל האכרים גם לזרע, גם לנטיעות וגם למרעה 36. לא היה הדבר חסר איפוא אלא לחַלק את האדמה בין האכרים, לתת להם בהמות ובנינים וכו' ולאמור להם: לכו עבדו כאַות נפשכם, בחריצותכם תחיו ובעצלותכם תאבֵדו!
ואמנם הגיעה האַדמיניסטרציא למחשבה טובה מעין זו, אבל – מתי? אחר חמש עשׂרה שנה של אפיטרופסות מטורפת, שהספיקה להשחית את הכל. כל אותן השנים עברו על הקולוניסטים בבטלה ושעמום. הם ישבו ואכלו לחם עצלוּת ושפלוּת, והפקידוּת ישבה והמציאה המצאות חריפות, איך להעשירם ולעשׂותם מאושרים בארץ. לא הקפידו האפיטרופסים על ההוצאות הרבות 37, לא חשׂכו נפשם מכל עמל וָטוֹרח, רק בשביל למצוא איזה ענף-עבודה שיהיה למחיה להקולוניסטים האומללים. מה לא נסו לעשׂות פה? נטעו כרמים, זיתים, שקדים ותות, עשׂו יין, צמוקים, משי, וכל אחד מהנסיונות נעשׂה על ידי “מומחים” לדבר, אשר לפעמים הובאו ממרחקים 38. את הכל זכרו ועשׂו, רק אחת שכחו – את האדמה השוממה אשר להמושבה, שהיתה יכולה בנקל לפרנס את האכרים, לוּ רק עבדוה בפשיטות, כדרך כל העולם,. וכל-כך שכחו את האדמה, עד כי לא נחשבה בעיניהם למאומה, וכאשר אך נזדמן להם מקרה נאוֹת, מהרו למכור לאנשים זרים כמעט החצי מן האדמה היותר טובה, כדבר אין חפץ בו 39! רק אחרי שכָּלו כל הנסיונות בלי תוצאות ממשיות, והדמיון כבר נלאָה להמציא עוד המצאות מחוכמות, – רק אז זכרו האפיטרופסים את הדבר הפשוט, שיש אדמה להמושבה, והאדמה לזריעה ניתנה, ומי שזורע – יקצור ולא ירעב ללחם. ואז התנפלו על האדמה ב“רעבתנות” יתרה, כאִלו רצו לתקן רגע אחד את אשר עִוְתו עליה במשך חמש עשׂרה שנה. אבל בדאבון לב ובבושת פנים הוכרחו להכּיר מיד, כי “תשובתם” אחרה לבוא: הנוֹתר מן האדמה הטובה – אחר מה שנמכר לאחרים ומה שממַלאות הנטיעות השונות – אין בו כדי חלוקה לכל אכרי המושבה 40…
אבל הפקידות, מכיון שבאה לידי הכרה, כי השכלול צריך לעמוד בעיקרו על הקרקע, לא נסוֹגה אחור מפני החסרון שנגלָה בכמות האדמה וחבּרה הצעה לשכלול המושבה על היסודות האלה 41:
ארבעה עשׂר אכרים מקבּלים “שכלול שלם ומוחלט”: לכל אחד מהם תנתן אדמת זרע 30 הקטר (330 דונם) ויותר משבעת אלפים פרנק למכשירי העבודה, ועוד גם לבנינים מן 1500 עד 5000 פרנק (כי מקצת הקולוניסטים כבר יש להם בתים במושבה, ומקצתם אין להם עוד כלום). ושלשה ועשׂרים אכּרים מקבּלים “שכלול מעורב וזמני”: אדמת זרע תנתן להם רק 14 הקטר ועם זה גם 6 – 5 הקטר כרמים ועצי תות, למכשירי העבודה – כחמשת אלפים פרנק, ולבנינים – מן 1000 עד 4500 פרנק. “את השכלול האחרון – אומרת ההצעה – אנו מציעים רק מפני ההכרח, מאין אדמה יותר. אבל נקוה, כי במשך הזמן יקנו עוד אדמה ואפשר יהיה לשכלל גם את אלו על יסוד הזריעה… הזהרנו אותם, שצריכים הם ליתן עיקר דעתם על עבודת האדמה הפשוטה… ושבשעת יכולת יחליפו להם את הנטיעות באדמת זרע עוד 15 הקטר לכל אחד”. – ולשני מיני השכלול צריך להוציא, לפי חשבון ההצעה, עוד כשלש מאות אלף פרנק, מלבד האדמה והבנינים שכבר נמצאו במושבה. בסכום הגדול הזה יהיו איפוא 14 משפחות משוכללות בהחלט, 23 משפחות משוכללות למחצה ותלויות ועומדות עד שיקנו עוד אדמה, ועוד נשארו 22 משפחות (כמעט כולן מבני האכרים, שגדלו והיו למשפחות בפני עצמן), אשר הוציאה אותן ההצעה לגמרי מכלל השכלול ואינה יודעת מה לעשׂות בהן אלא זה: “למצוא בשבילן עבודה **ולשלם להן מחיר גדול, שזה יותר נאה מנתינת תמיכה”** 42.
וכי צריך להוסיף כי “שכלול” כזה אין ביכלתו להעמיד באמת את המושבה על בסיס חזק וברשות עצמה? לא אך אלו שיצאו ריקם ומקבּלים תמיכה “בדרך כבוד” 43, אלא אף בעלי “השכלול המעורב” עדיין מרגישים את רפיון מצבם והמצאם ברשות האפיטרופסות, שעתידה עוד להחליף להם את הנטיעות בקרקעות. זמן החלוּף הזה, לא בהם הוא תלוי, אלא ברצון אחרים, שיכולים לקרב קצו או להרחיקו, כחפצם, ולשנות על ידי זה פתאום את כל דרכי עבודתם וחייהם של הקולוניסטים. תנאים כאלו אינם מסוגלים להעמיד את האדם על רגליו ולעורר את האֶנרגיא שבנפשו לעבודה בחריצות. שלא מדעתו הוא מרגיש, שאחריות מצבו מוטלת עוד בעיקרה על אותם האחרים, ואין לו לדאוג הרבה, שמא לא יעשׂה הכל בשלימוּת הדרושה ולא תעלה עבודתו יפה, כי לא בו האשם אם נתנוהו הם במצב מלאכותי וזמני הזקוק עוד לשנויים יסודיים… ולא עוד אלא שגם אלה המועטים המשוכללים “בהחלט” – עדיין “החלט” שכלולם מוטל בספק. גם הפקידוּת עצמה מודה, כי רבים מן המשוכללים משני המינים, מפני שהורגלו שנים רבות לחיי בטלה ולהיות נפעלים מאחרים ולא פועלים באיניציאטיווא עצמית – אינם מוכשרים עוד לעבודת-אכרים חפשית, הדורשת שקידה רבה ולב ער תמיד להשגיח על כל פרט ופרט, אף היותר קטן. הם זכו לשכלול לא מפני שעל פי תכונותיהם העצמיות ראויים הם לכך יותר מן האחרים. אדרבא, אלו שלא נשתכללו, בהיות צעירים לימים, בריאים בגופם וגם נפשם לא נשחתה עוד כל-כך, – מסוגלים הם לחיי אכרים הרבה יותר ואפשר היה לשכללם גם באמצעים יותר מצומצמים. ומפני מה נבחרו הבלתי מוכשרים? מפני שכּך היה רצונו של הנדיב: “לשכלל את כל אלה שנחשבו עד כה לקולוניסטים”. ובזה מצדיקה הפקידות את הוַתּרנות המונחת ביסוד הצעת השכלול: היא הוכרחה לתת הכל ביד רחבה, כדי למלאות על ידי זה את חסרון הכשרון לעבודה; בתנאים נוחים כאלו, שהכל נמצא בריוח, אולי גם החלש יהיה לגבור 44… וכה נברא במושבה זו בדרך מלאכותית מצב נפלא, שאפשר לו להמָצא רק בממלכת האפיטרופסות: המוכשרים לעבוד ולהצליח נעשׂים בעל כרחם לבטלנים מקבּלי תמיכה, והמוכשרים רק לבטלה ולתמיכה – להם תּחָלק האדמה ולהם נותנים כל הדרוש לעבודה! –
עולם הפוך כזה לא יוּכל, כמובן, להוליד חיים בריאים וטבעיים. ובאמת גם המשוכללים עצמם אינם מאמינם הרבה בהצלחת השכלול. הם זוכרים ראשונות, כי הרבה פעמים כבר נתנו להם דברים שונים ואחרי כן חזרו ולקחו מהם… ובכלל לא נראו בתוכם סימני התעוררות אמתּית לחיים חדשים, להלחם על קיומם בכוח עצמם, באמונה ובטחון. הכל נעשׂה כמו בעצלתים, ברוח נכאה; הם נכונים אמנם לעבוד כפי “יכולתם”, אבל יותר מיכלתם – הרי אינם "מחויבים. ובכן נעבדת האדמה ברובה על ידי אריסים ערביאים, והקולוניסטים היהודים עומדים על גביהם ומשגיחים שיעבדו יפה יפה 45…
וכמעט כל אלה החזיונות שראינו ב“ראש-פנה”, עד הצעת השכלול ועד בכלל, נשנו, אם כי באיזו שנויים, גם ב“יסוד-המעלה”, הכפופה גם היא להפקידוּת של “ראש-פנה”. גם פה יש אדמת זרע במדה לא מועטה, וגם פה היתה רוב האדמה שוממה, והפקידות עסקה בנטיעות ובהמצאות שונות; אלא שבני “יסוד-המעלה”, אשר באו לחסות תחת כנפי הנדיב רק בזמן מאוחר, לא זכו למעלת חבריהם שב“ראש-פנה”, לקבּל תמיכה מבלי לעשׂות כלום, והיו “מוכרחים” לעבוד בתור פועלים בנטיעות הפקידוּת ולקבל תמיכתם בתמונת שׂכר עבודה. וכמו ב“ראש-פנה”, כן גם פה נגלָה לבסוף, שכל העבודה הרבה וההון הרב כָּלו לבטלה 46, והנטיעות עם ההמצאות הקשורות בהן לא יושיעו את המושבה; אלא שב“ראש-פנה” לא יצלחו הצמוקים, ופה – השמן, שם צריך לעקור את הזיתים, ופה – את השושנים 47, ובאחרונה הגיעו גם פה לידי הכּרה, שאין הישועה באה אלא מן האדמה ועבודתה הפשוטה. אך כשבאו לערוך הצעה של שכלול על יסוד זה מצאו גם פה, כי חלק גדול מאדמת המושבה כבר יצא לרשות אחרים; אלא שב“ראש-פנה” כמעט החצי מן האדמה הטובה נמכר לזרים, ופה נמכרו לזר רק כשני אלפים דונם, ועוד כשני אלפים, מן העידית הסמוכה אל המושבה, ניתנה לפני איזו שנים לחמשה אנשים ממשרתי הפקידות, שפטרו אותם ממשמרתם והושיבו אותם כאן. אבל אחר כל זה עוד נשארה להמושבה אדמה בכמות מרובה בערך, והאדמיניסטרציא נגשה על כן פה לשכלל תיכף את כל הקולוניסטים “בהחלט” ובדרך אחת, על פי הצעה קרובה לזו שראינו בראש-פנה: כשלשים הקטר אדמה, שבעת אלפים ואיזו מאות פרנק למכשירי העבודה, מלבד סכומים שונים לבנינים, לפי צרכי כל אחד 48. באופן הזה שכללו עתה שבעה ועשׂרים קולוניסטים (מלבד חמשת הפקידים הנזכרים, שנתנו להם זה כבר בעין יפה כל הדרוש לשכלולם), מהם שהיו מאכרי המושבה הראשונים, ומהם שנוספו ע"י חלוקת המשפחות, או מן החוץ, בחסדה של הפקידות 49.
כמדומה אתה, הכל טוב ויפה; הפקידות אין לה עוד אלא להפּטר מן המושבה בשלום, וה“משוכללים” יעבדו את אדמתם ויחיו בשלוָה? – לא! אחרית טובה כזו לא תהיה להנהגת האפיטרופסות. האדמה שנתחלקה בין הקולוניסטים היא כמעט כולה זבּוּרית, כי, כאמור למעלה, האדמה היותר טובה נתחלקה בוַתרנות אכזריה בין חמשה ממשרתי הפקידוּת עוד לפני שנים אחדות, בעת שהנטיעות היו עדיין העיקר ואדמת-הזרע לא נחשבה למאומה. ועתה הנה נשאר לכל אחד מן המשוכללים מחדש רק כחמשה הקטר עידית, וכל שאר אדמתם כחושה היא מאד וצריך לזבּלה שנים רבות עד שתהיה מוכשרת לפרנס את בעליה. אין פלא איפוא, כי הקולוניסטים מתאוננים ומתלוננים ואין בטחון בלבם, שיצליח השכלול החדש, ובאין בטחון, אין אֶנרגיא ואין תשוקה לעבודה – והדברים יגעים. קרוב אמנם להאמין, כי צדקה הפקידוּת באמרה, שגם מן האדמה הכחושה הזאת אפשר להוציא לחם, אם כי בצמצום, ומעט מעט אפשר להשביחה על ידי זבּול ולהיטיב מצב המושבה משנה לשנה, – לוּ רק יהיו הידים חרוצות והלב מסור לעבודה, בלי נרגנות ובקשת תוֹאנות. אבל היא היא השאלה: מאין יקחו אלה חניכי האפיטרופסות את הידים החרוצות ואת הלב התם השקוע כולו בעבודה? ב“בית הספר” שנתחנכו בו האנשים האלה לא יכלו לקנות להם את התּכוּנות הדרושות עתה למצבם החדש, ומי זה יוכל לחייבם על שלא נראה בהם רצון כביר ודי כוח מוסרי להתגבר על המכשולים הקשים אשר על דרכם?
ובכן אנו רואים, כי גם בשתי המושבות האלה, שלפי תכוּנתן וכמות אדמתן היו מסוגלות ביותר להשתכלל על יסוד עבודת האדמה הפשוטה ולא היה הדבר צריך כלל ליגיעה והתאמצות מרובה, – כי גם פה הלכה האפיטרופסות בדרכים עקלקלים ורחוקים ובעמל שנים רבות לא עלה בידה אלא לקלקל את המצב כל-כך, עד כי בפקחה עיניה באחרונה לראות את הדרך הישנה והקרובה, מצאה כבר גם את זו חסומה לפניה ע"י מכשולים שיצרה לה היא, האפיטרופסות, עצמה, ושעתה קשה להסירם.
נקל אמנם מאד להראות באמצע על פלוני ופלוני ולאמור, שהם הם קלקלו הכל בזדון, מרוע לב, ולולא הם וכו'. אבל כבר אמרתי – והנני שונה ומשלש דברי אלה, מפני שההשקפה התמימה והשטחית הזאת נטועה עמוק בלב רבים ומביאה לידי שגיאות גדולות במעשּה – כי אף אם נניח, שכל מה שעשׂו הפקידים עשׂו רק בכוָנה לקלקל, הנה גם אז מוכרחים אנו להוציא מזה, כי האפיטרופסות מצד עצמה עלולה לברוא אויר מָשחת, שבו יכולים לפרות ולרבות “מיקרובּים” מסוּכּנים כאלו, המכלים הכל לעיני השמש במשך שנים רבות בלי שום מעצור והתנגדות מאיזה צד. ואולם האמת היא, כי לא תמיד היתה כוָנת הפקידים להרע. יש אשר חשבו בלב שלם, כי על ידי המצאותיהם השונות יוָשעו המושבות תשועת עולמים, ויושביהן, שלא הורגלו מנעוריהם בעבודת האדמה, לא יצטרכו לעבוד עבודה קשה, כהערביאים ה“פלחים”, בשביל להוציא מן הארץ לחם צר. אבל הלא זו היא רעתה של האפיטרופסות גם כשהיא מכַונת לטובה, כי בהיותה בלתי משועבדת במעשׂיה לשלטון חֵפץ הקיום הטבעי, שהוא המכונן שווּי-המשקל במעשׂי האדם הלוחם מלחמת קיומו לעצמו, – לכן עלולה היא לנטות לקצוות ולהגשים בדרך מלאכותית את הפוֹרמוּלא שיצרה לה מראש, מבלי להתאים מעשׂיה לתנאי החיים הטבעיים. גם פה, מכיון שנטתה האפיטרופסות לצד הנטיעות, לא נזהרה לשמור את הגבול הנכון, ומיד יצרה לה פוֹרמוּלא קיצונית: בני המושבות האלה צריכים להיות אך כורמים ונוטעים, ולא חורשים וזורעים, ושוב לא השגיחה בדריכות החיים ולא נמנעה מלהוציא חפצה לפעולה עד הקצה האחרון, עד שהתוצאות המרות נתגלו באופן ברור ומוחלט וכל האמצעים המלאכותיים לא יכלו עוד לעמוֹד נגדן.
ובשנת 1896 התעוררה האַדמיניסטרציא של הנדיב לעשׂות נסיון חדש, המתנגד ברוחו מן הקצה אל הקצה לכל שאר מעשׂיה עד אז וגם אחרי כן. איני יודע אמנם בבירור, איך באה לידי כך, אבל משער אני, כי כבר אז התחילה לחוש, שכל אותו הישוב של “המצאות” – מלאכותי הוא ביותר, ואם עדיין החזיקה בהמצאותיה בכל עוז במושבות הישנות, אין זה אלא מפני שהאמינה באמת, כמו שאמרתי למעלה, כי בני המושבות האלה, שנולדו וגדלו בערים, ורובם בספֵירה של משׂא ומתן, לא יוּכלו לחיות בעבודת האדמה הפשוטה ואי אפשר לשכללם אלא על ידי מיני נטיעות שריח “עסק” נודף מהם, שעבודתם מועטה והכנסתם מרובה. לפיכך, אחר שעברו על הישוב כארבע עשׂרה שנה וכבר נמצאו במושבות אנשים צעירים, מן הפועלים וגם מבני האכרים, אשר גדלו ב“ריח השדה” והורגלו בעבודה קשה מילדותם, – החליטה האדמיניסטרציא לבחור איזו עשׂרות מטובי הצעירים האלה וליסד על ידם מושבה חדשה, יותר פשוטה ויותר טבעית, מושבה של אכרים אמתּיים, שיעבדו את האדמה בפשיטות, בלי “המצאות”, ויחיו חיי אכרים פשוטים, בצמצום היותר אפשרי, מבלי להזקק לתמיכה זולתי בשנה הראשונה עד הקציר. למטרה זו נקנה מאת ה“דרוזים” – בקרן-זוית שבקצה הצפון, הרחק מכל שאר המושבות – הכפר “מטולה” עם כל הבתים והאדמה אשר לו. ועל פי שיטת ה“צמצום” שאחזה בה האדמיניסטרציא בנוגע לנסיונה החדש, חשבה ומצאה, כי אפשר להושיב בכפר הזה ששים קולוניסטים. כי אדמה נמצאה בו יותר משנים עשׂר אלף דונם, וזה מספיק לששים צעירים שאינם מטופלים עדיין בנפשות רבות; גם בתים נמצאים במספר הדרוש, ואף כי צרים ו“פשוטים” הבתים ביותר, בהיותם בנויים בטעם האכרים הערביאים, – אין בכך כלום, שהרי זו היתה כל הכוָנה בנסיון חדש, שיַראו צעירי ישׂראל, כי אמנם מוכשרים הם לחיי אכרים פשוטים. – ובכן נבחרו בשנה הנזכרת ששים צעירים, רובם מם הפועלים שבמושבות שונות, ונשלחו בשעה טובה למקום מושבם החדש, – וחובבי הישוב צהלו ושׂמחו, וגם מאמרים נכתבו בכה"ע בהתלהבות עצומה: על דבר “המהלך החדש” שהחל להגָלוֹת בפעולת הנדיב ועל דבר “התקופה החדשה” אשר יביא המהלך הזה לכל ענין הישוב.
אבל באותה עת שהאפיטרופסים הרוחניים של הישוב – החובבים והסופרים השונים – קשרו כתרים מרחוק להאפיטרופסים הגשמיים בגלל מפעלם זה הגדול, הכביר וכו', כנהוג, – באותה עת עצמה כבר היה המפעל הגודל לאפס, ובמקום המעשׂה נשמעה “שירה” אחרת לגמרי. הצעירים באו למקומם, והנה – אין מאומה: אין אדמה לעבוד ואין בתים לשבת ואין רפתים לבהמות. מכל אדמת המושבה רק כששת אלפים דונם טובים לזריעה, כלומר כמאה דונם למשפחה, וכל השאר היא אדמת סלעים וסיד, אשר לא תצלח למאומה 50. והבתים – לא בתים הם, כי אם חורבות קטנות, לחות ואפלות, שהישיבה בהן לא רק קשה לבריאות, אלא גם סכנה יש בה, מפני המַפּוֹלת 51. ובחורבות האלה צריכים היו הקולוניסטים לישב ביחד עם הבהמות, כי רפתים מיוחדים לבהמות לא נמצאו שם. נקל איפוא להבין מצב נפשם של הקולוניסטים מראשית בואם הלום, ומה יפּלא, כי הצעירים האלה, שבאמת היו רובם מוכשרים לתעודתם, נשתנו לרעה בתנאים פרועים כאלו ונהפכו במשך שנים אחדות ל“קולוניסטים” במובן הרגיל בממלכת האפיטרופסות: אוכלים תמיכה לתיאבון ומבקשים חשבונות עשירים לשכלולם, ממעטים בעבודה ומַרבים ב“פוליטיקא”?… בעת הראשונה אמנם צעקו מרה ודרשו בחָזקה, שישימו קץ למצבם הרעוע, שיתּנו להם אדמה בכמוּת הדרושה ויבנו להם בתים ורפתים, כדי שיוכלו לחיות בעבודתם ולא יצטרכו לתמיכה. אבל האדמיניסטרציא לא יכלה עוד לתקן את אשר עִותה, כי לקנות עוד אדמה בסביבות המושבה אי אפשר היה, מפני שהממשלה במקום ההוא (פלך דמשׂק) התחילה בינתים להתנגד לישוב היהודים, כידוע, ולא נשאר לה, להאדמיניסטרציא, אלא להרגיע את רוח הקולוניסטים, שיאכלו תמיכתם במנוחה ולא ידאגו לאחריתם, כי האפיטרופסים לא יעזבום גם לעתיד, כמו שלא עזבום עד עתה.
ככה נגמר “המהלך החדש” בחרפה ו“המהלך הישן”, חזר ונראה גם פה בכל תקפו, כבשאר המושבות 52. באין אדמה בכמוּת מַספּקת, התחילו גם פה לבקש “המצאות”, וסוף סוף מצאו – את הטַבּק. והנה תיכף התלהב הדמיון, והאדמיניסטרציא ערכה “חשבון מדויק” – מעֵין אותם החשבונות של הכרמים ביהודה – ומהרה לבשׂר לההנהגה הראשית שבפאריז, כי כל הקטר טבק יכניס 1300 פרנק, ולפי זה, אם יזרע כל קולוניסט רק שני הקטר טבּק, תהיה הכנסתו קרובה לשלשת אלפים פרנק. בעל הכנסה הגונה כזו יש לו רשות להרחיב מעט את חוג צרכיו ועם זה יכול ומחויב הוא גם כן לשלם בכל שנה סכום ידוע על חשבון מה שהוציאו לשכלולו. לכן חִלקה האדמיניסטרציא את ההכנסה העתידה באופן זה: 1400 פרנק יהיו להקולוניסט לצרכי ביתו, והמוֹתר ישלם שנה שנה על חשבון חובו להאדמיניסטרציא. – וכי יש לך “אידיליא” יפה מזו?
אין ספק איפוא, כי אִלו היה גם הטבּק מין עץ שעושׂה פירות רק לאחר איזו שנים, היו גם פה מכסים בינתים כל האדמה בנטיעות של טבק, כמו שמלאו מושבות יהודה גפנים, על סמך העושר העתיד לבוא. אבל הטבּק נותן תבואתו בכל שנה, ובכן בא הקץ לכל ה“אידיליא” תיכף בשנה הראשונה. כמעט ראתה האדמיניסטרציא, כי הנסיון הראשון לא עלה יפה ועסק הטבּק הביא הפסד, נפלה מיד (כדרכה לעבור מקצה לקצה) מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, וברפּוֹרט החדש ששלחה לפאריז (בחודש יולי 1899) לא תקַוֶה עוד מן הטבּק כמעט מאומה ומוכרחת מפני זה להודות בפה מלא, שאינה יכולה למצוא שום פתרון מחלט לשאלת “מטולה”. כי מצד אחד, לפי כמוּת האדמה הטובה לזריעה, “אפשר לשכלל במטולה רק עשׂרים משפחות”, ומצד אחר אי אפשר להוציא מן המושבה את רוב יושביה, “כי הקולוניסטים יראים בצדק להשאר פה במתי מעט”, מפני פחד הדרוּזים, יושבי “מטולה” לפנים, העוֹינים את בני המושבה ואורבים גם לנפשם 53. היא מניחה על כן את השאלה לההנהגה הראשית, שתמצא לה תשובה כחכמתה, והיא, האדמיניסטרציא המקומית, כדי שלא להפּטר בלא כלום, מציעה היא בשׂפה רפה מעֵין “שכלול לחצאין”, שיעלה קרוב לשלש מאות אלף פרנק ושלא יהיה אלא כאמצעי זמני, להשקיט מעט תלונות הקולוניסטים. ואולם הקולוניסטים יש להם חשבונם לעצמם, אשר על פיו נחוץ להוציא עוד כאחד עשׂר אלף פרנק למשפחה, מלבד אדמה (עוד כשנים עשׂר אלף דונם), ותשלומי חובותיהם, שחָבו לאנשים פרטיים, כחמשים אלף פרנק, באופן שהכל ביחד יעלה קרוב למיליון פרנק! אבל לע"ע קשה לקנות אדמה בסביבות המושבה, וכל החשבון הזה אינו איפוא אלא “להלכה” 54.
ומה הוא ה“מוּסר” היוצא ממעשׂה “מטולה”?
פה בודאי יטענו המצדדים בזכות האפיטרופסות “המושׂכּלת”, כי הכל נהיה אך במקרה, והמקרה לא יתמיד ואינו מוכיח כלום. מצד עצמה הרי היתה מחשבת האפיטרופסות טובה מאד, אלא שבמקרה נמסר דבר מקנה האדמה לאנשים שאינם מהוגנים, אשר סבבו את הנדיב (ואולי גם את פקידיו הראשיים) בכחש, בקנותם, במקום אדמה, סלעים וסיד, ובמקום בתים – רפתים אפלים, ונמצא שכל ה“מוּסר” הוא רק זה: שצריך להשמר מפני הרמאים. והנה אמנם יכול הייתי להסתפק גם פה בתשובה קצרה מעֵין זו שכבר חזרתי עליה פעמים אחדות למעלה: כי כל מקום שאתה מוצא אזהרה באותיות גדולות: “השמרו מפני הגנבים!” – סימן הוא, שסבּות פנימיות, המונחות בתנאי המקום, גורמות כאן להגנבים שיהיו מצליחים, וגם אחר כל האזהרות הגנבות מצויות כבתּחלה. אבל פה יש צד אחר לדבר, שראוי הוא להתבונן בו. הנה “מטולה” לא מעֵבר לים היא ולא מעֵבר למדבר, ורק כמהלך יום או יומים מפסיק בינה ובין המושבות שמהן יצאו הצעירים להתישב בתוכה. והאם לא זר ומפליא הדבר מאד, כי “נלקחו” ששים אנשים צעירים – לא נערים קטנים – הם ובני ביתם, ו“הובאו” למקום הזה, שבו צריכים היו למצוא בתים בנויים ואדמה מוכנה לעבודה, ולאחר שכבר נתישבו הכירו פתאום בטעותם, שאין כאן לא הא ולא הא? וקודם לזה היכן היו? וכי לא היו צריכים, וגם יכולים בנקל, לשלוח תחלה מרגלים מקרבם, שילכו לראות את המקום בעיניהם ולהתבונן היטב, לאן “מוליכים” אותם? ואמנם אין כל ספק, שכּך היו עושׂים הצעירים האלה, אִלו מסרה האפיטרופסות את כל הענין בידיהם והטילה את כל אחריותו עליהם, אִלו אמרה להם תיכף לבחירתם: “הרי אנו קוצבים לשכלולכם סך כך וכך על מנת שתעסקו בעבודת-אדמה פשוטה כאכרים אמתּיים, ועתה צאו ובקשו לכם אדמה למקנה במקום נאוֹת, בנו בתים וקנו בהמות וכלים וסַדרו הכל כטוב בעיניכם; אנו לא נתערב בעניניכם, אלא אם כן תבקשו את עצתנו ועזרתנו המוסרית בדבר שקשה לכם לעשׂותו לבדכם (ביחס אל הממשלה, וכדומה לזה); אבל עליכם לזכור בכל רגע, כי בסכום הקצוב צריכים אתם להגיע אל המטרה, ואם לא תצליחו, הקוֹלר תלוי בצוארכם, ואנו לא נטפּל בכם עוד”. אם כך היה הדבר נעשׂה מראשיתו, לא היה שום רמאי שבעולם יכול להביא את האנשים האלה לידי קלוּת דעת כזו, שיצאו ויתישבו במקום שנקנה ע“י אחרים והם עצמם אינם מכּירים בטיבו, אלא בודאי היו חוקרים ודורשים תחלה בעצמם, והיו מגַלים את הרמאוּת עוד קודם שנעשׂה מעשׂה. אבל עכשיו, שכל הענין נעשׂה ע”י האפיטרופסות עצמה, אין כל פלא, שלא ראו הצעירים שום צורך בזהירות יתרה מצדם, בדעתם היטב, כי האחריות לא עליהם תחוּל, ואם תכּשל האפיטרופסות והשכלול לא יעלה יפה, לא יהיו צריכים אלא לצעוק, והצעקה הזאת תפרנסם שלא בצער, ולא ייראו רע… ולולא דמסתפינא הייתי משער, כי אפשר שבאמת הגיעו שמועות רבות רעות לאזני הצעירים עוד קודם שהלכו למקומם החדש, אלא שבכוָנה עשׂו עצמם כלא-שומעים והחרישו, מיראתם פן ירגיזו את האפיטרופסות בתלונותיהם, ומקרה שבא לידם להגיע למעלת “קולוניסטים” – יעבור לבלי שוב עוד…
זהו איפוא ה“מוּסר”: האפיטרופסות, גם בחפצה ללכת בדרך ישרה, עלולה היא לנפול בפחַת, וההולכים אחריה עלולים לעצום עיניהם במתכוין או שלא במתכוין, לבלתי ראות את המכשולים אשר לפניהם, כאִלו אין הסכנה נוגעת להם כלל, כאִלו נעקר מלבם האינסטינקט הטבעי, המכריח כל בריה להשמר מפני כל המזיק לקיומה והתפתחותה.
שבע המושבות אשר עברנו עליהן עד כה הן הן עיקר מפעלו של הנדיב בארץ ישׂראל; בהן היה מטפּל כל אותן השנים ולשכלולן יצאו כמעט כל המיליונים שיצאו.
והנה אמנם ידעתי, כי יותר הרבה ממה שאמוּר כאן אפשר היה לאמור על דבר הנהגת האפיטרופסות במושבות האלה. בשביל לצייר תמונת ההנהגה הזאת בכל פרטיה, צריך היה לכתוב ספר שלם. אבל למטרתי פה מַספּקת, כמדומה לי, גם התמונה הכללית אשר העברתי בזה לפני הקוראים, והנבונים שבהם יוכלו להקיש בעצמם מן הנאמר על מה שלא נאמר. ככה, למשל, לא קשה לחכם להבין מדעתו, כי במושבות החיות ומתנהגות ברוח כזו, גם הילדים מחונכים בהכרח שלא כדרך הטבע, וההשחתה המוסרית, הממלאה את כל האויר מסביב, אי אפשר שלא תחדור גם לבית הספר. הרבה דיוֹ כבר שפכו סופרינו על דבר “הרוח הפאריזי” השולט בין בני הנעורים במושבות הנדיב, אלא שהם ראו סבּת כל הרעה המוסרית באותן ה“מורות” שנשלחו מפאריז ללַמד שפת צרפת בבתי הספר, כמו שהורגלו לתלוֹת כל הרעה החמרית בהפקידים שנשלחו מפאריז. אבל האמת היא, כי גם הרעה המוסרית, כמו החמרית, מקורה לא באנשים פרטיים ומקריים, כי אם עמוק הרבה יותר: בגוף האפיטרופסות כשהיא לעצמה. עוד בטרם ידעו הילדים אף מלה אחת צרפתית, כבר ידעו מתוך שׂיחות הגדולים, כי עיר אחת גדולה יש במדינת הים ושמה “פאריז”, ובה יושב אדון גדול ורב חסד, המכלכל ברחמיו הרבים אותם ואת הוריהם ואת כל מַכּריהם, ובלעדיו אין שום בריה יכולה להתקיים. ידיעה כזאת עושׂה בהכרח רושם עמוק בנפש הילדים הרכּה, וגם בלי עזרת ה“מורות” צריכה היתה “פאריז” להצטייר בדמיונם בתמונה נעלה ונשׂגבה, כעולם שכולו טוב, כמקור חיים ואושר, והנדיב השוכן בה – כאֵל אדיר וחזק, שהחיים והמות בידו והכל חייבים להיות עפר תחת כפות רגליו 55…
יתר פעולות הנדיב בארץ ישׂראל, כמו יבּוש הבצות ב“חדרה” וקנית קרקעות שונות שלא נוֹשבו עד עתה – אין להן יחס ישר להענין שאנו עסוקים בו כאן, ועל כן לא אטפּל בהן הרבה, אע"פ שמצד עצמן ראויות היו להתפרסם בפרטיהן. רק על פרט אחד מאלה לא אוּכל לעבור בשתיקה, והנני רושמו כאן זכרון לדורות, בהיותו מראה באופן בולט, עד היכן הגיעה קלוּת הדעת והעדר-הזהירות של כל אפיטרופסי הישוב למיניהם.
בשנת תרנ“ג, אחר שקנה הנדיב קרקעות מרובות מעבר לירדן, פרסמה האדמיניסטרציא שלו בשׂורה טובה, כי הצליחה להשׂיג עם זה גם רשיון מאת ממשלת תוגרמא להושיב על הקרקעות האלה איזו מאות משפחות מיהודי חוץ לארץ, על מנת שיהיו לנתיני תוגרמא בבואם לארץ. ועל סמך זה נוֹסד בפאריז מטעם הנדיב ועד מיוחד, שמטרתו היתה לבוא במו”מ עם בני חו“ל, הרוצים להתישב מעבר לירדן, ולמכור להם קרקע בתנאים ידועים. הועד הדפיס מודעה בכה”ע וגם שלח מכתבים פרטיים לאיזו מראשי חו“צ ברוסיא, בבקשה לעודד את העם, שיקנו קרקעות ממנו. – ובאותה עת עצמה הייתי בארץ ישׂראל ובמקרה נזדמן לי לקרוא העתק מאותו הכתב שקבּלה האדמיניסטרציא מאת ממשלת תוגרמא, כתשובה על דבר הרשיון אשר בקשה. קראתי והשתוממתי ולא האמנתי למראה עיני. כי בכתב ההוא נאמר ההפך ממש מן הבשׂורה שפרסמה האדמיניסטרציא. ממשלת תוגרמא מֵאנה לתת את הרשיון המבוקש, אפילו אם יקבּלו עליהם המתישבים עוֹל מלכותה, והיא נותנת טעם למיאוּנה, כי יודעת היא ע”פ הנסיון, שהיהודים הבאים מחו“ל ונעשׂים נתיני תוגרמא, אם יקרה להם אחרי כן איזה סכסוך עם ילידי הארץ או עם פקידי הממשלה, הם שוכחים מהר את “נתינותם” החדשה ומבקשים עזרה מאת הקונסולים של המדינה שיצאו משם… אבל לגלוֹת את הדבר מפורש בדפוס לא הייתי רשאי אז, כי ניתן לי הכתב למקרא על מנת שלא לפרסמו, ולכן הוכחתי להסתפק, במאמרי “אמת מארץ ישׂראל” השני שנדפס אז 56, רק באזהרה סתמית, שלא יסמכו הרבה על הועד הפאריזי, כי מלבד מכירת הקרקעות לא יעזור להמתישבים בהסרת יתר המכשולים אשר יפגשו על דרכם בבואם להתישב על אדמתם. ואולם בבואי תיכף אחר זה (בראשית שנת תרנ"ד) לפאריז, גִליתי הכל לאחד מראשי הוַעד שם ובקשתי לאסוף את הועד ולקרוא לאספה גם אותי וגם את הפקיד הראשי של הנדיב, כדי שיתברר הדבר. האספה היתה ימים מעטים אחרי כן, ובה נתגלה קודם כל, שאף אחד מחברי הועד לא ראה את הרשיון ולא בקש לראותו, בסמכם כולם על דברי הפקיד הראשי, כי יש אתו רשיון כזה. ואחר שספּרתי בפניו את תוכן הכתב שקראתי, והוא לא מצא מַענה, העירותי את הועד על האחריות הגדולה שהוא מעמיס על עצמו, במכרו קרקעות לאנשים בלתי עשירים, המתעתּדים להתישב בארץ בכוח הרשיון המדומה ומהרסים בשביל זה בידיהם את מעמדם במקום מושבם עתה. ואחר מו”מ ארוך הוחלט להודיע תיכף לראשי חו“צ שברוסיא, שאין הועד יכול לקבּל עליו שום אחריות בנוגע להיתר ההתישבות. ההחלטה הזאת הרגיעה את רוחי, בהיותי בטוח, כי ראשי חו”צ, בקבּלם התראה כזו, ימהרו לפרסמה מיד, כדי למנוע את העם ממכשול. ומה גדלה איפוא תמיהתי, בהגיע ליָדי אחר איזו שבועות – ואני אז בלונדון – “מכתב חוזר” של “המרכז הרוחני” לחובבי ציון 57, המבשׂר בשׂמחה דבר הוָסד הועד הפאריזי ומעורר את כל החפצים להתישב בא“י, שיקנו קרקעות מאת הועד וישׂיגו מבוקשם על נקלה! ועם זה הגיעו ליָדי גם כתבי העת העברים, שבהם יצאו ה”צופים" של הישוב, הרואים ויודיעם הכל מרחוק, לבטל את ה“אמת מארץ ישׂראל” ביטול גמור, ובכללה גם את אזהרתי על דבר הועד הפאריזי. מתוך כל זה באתי לידי חשד, שמא לא קיים הועד הפאריזי את החלטתו ולא הודיע לחו“צ את אשר היה עליו להודיע. אבל בתשובתי למבקרי, שהדפסתי אז, לא יכלתי, כמובן, לספר דבר האספה שהיתה בפאריז, והוכרחתי לצאת ידי חובתי ברמז בלבד 58. ואולם במכתב הוֹדעתי פרטי הדבר לאחד ה”עסקנים" שבעיר “המרכז הרוחני”, כדי שימהרו שם לתקן את אשר עִותו בבשׂורתם. מני אז לא הגיעה אלי עוד שום ידיעה בענין זה, עד ששבתי לביתי אחר איזו חדשים ונודע לי, כי עדיין מוסיפים לשלוח מעיר המרכז לשאר הערים אותו “המכתב-החוזר” המבשׂר טוב…
ואחרית הדבר הלא ידועה: הרבה אנשים, יחידים וגם אגודות שלמות, שמעו לעצת המבשׂרים וקנו קרקע מאת הועד, בתקוָתם להתישב בעזרתו בא“י על יסוד הרשיון שבידו, ואחר שמכרו כל אשר להם ובאו לארץ ישׂראל, לא הניחו להם פקידי הממשלה להתישב על אדמתם, ואלו שהצליחו להתישב באמצעים שונים, גורשו אחרי כן. רבים מן המגורשים האלה, ששלמו להנדיב בכסף מלא, אם על ידי הועד הפאריזי או על ידי האדמיניסטרציא, בעד אדמתם אשר גורשו מעליה, – מתגוללים עתה בצפת וב”ראש-פנה" וגוֹועים ברעב, והאדמיניסטרציא תחזיק טובה לעצמה בתתה לפעמים עבודה למי מהם בחסדה הגדול…
יודע אני, כי חטאתי להסדר ההגיוני במה שנטיתי הצדה והארכתי בדבר שאינו מגוף עניני כאן. אבל יש חזיונות העושׂים רושם עמוק כל-כך בלב, עד שזכרונם לבד, כשהוא מתעורר פתאם, ירגיז את הנפש עד היסוד ולא יתן לה להכּנע לפני דרישת ההגיון הקר. ורושם כזה השאירה בלבי שׂיחתי עם אחדים מן השדודים האלה, אשר באו אלי, בהיותי ב“ראש-פנה”, לבקש “עצה” ממני. ומה יכלתי ליעצם לאחר כל המעשׂים? אומללים! – אמרתי בלבי – אַים איפוא יועציכם “חובביכם”, אשר הביאוכם עד הלום? הם, מגיני הישוב, יושבים במנוחה איש על מקומו, ועדיין הם עומדים על המשמר, כמאז, לכסות בכל מיני טענות ומענות על האמת המרה בכל עת שהיא מתפרצת החוצה, – ואתכם, קרבנות-“חבּתם”, שכחו, ולבם לא יכּם על האסון אשר הביאו עליכם, כי הלא לטובת הישוב נתכַּונו…
אך אשובה לעניני.
אם נצרף יחד את שבע המושבות ההן ונסתכל במצבן, כפי שהיה בראשית שנת 1900, בעת שעברו לרשות יק“א, – הנה נראה איפוא את התמונה הזאת: כשלש מאות וששים קולוניסטים יש לו להנדיב בכל המושבות יחד 59, ובשבילם הוא מוציא בכל שנה (כפי הבּוּדזט האחרון של הפקידוּת, בשנת 1899) כמיליון וחמש מאות אלף פרנק, שזה עולה יותר מארבעת אלפים פרנק למשפחה, מלבד הוצאות שני היקבים שב”ראשון-לציון" ו“זכרון-יעקב”, המגיעות גם הן לסך של מיליון ומאתם אלף בשנה 60, סך שרק חלק קטן ממנו חוזר ונכנס על ידי מכירת היין. ואם נזכור עם זה, כי בשנים האחרונות נתמעטו ההוצאות, מפני שרוב הנטיעות והבנינים נגמרו בעיקרם כבר לפני זה ומפני שכבר נלאָה הנדיב לתת ולא היתה ידו פתוחה עוד כמלפנים, – הנה תהיה לנו רשות לשער, כי בשנים הקודמות היה הבּוּדזט השנתי עוד יותר “עשיר”. ולפי זה נראה, שאין שום הפרזה בהערכת הבקיאים מבני ארץ ישׂראל, כי עלה הישוב להנדיב עד שנת 1900 לא פחות מארבעים מיליון פרנק. והנה מכל המבואר למעלה, על דבר מצב המושבות האלה בהוה, נקל לבוא לידי הכרה, כי כל מקורי הכלכלה הנמצאים עתה בכולן יחד (אדמת-זרע, כרמים, עצי פרי וכו') מספיקים, באופן היותר טוב, לכלכל בדרך טבעית, בלי תמיכה ובלי “הכנסות” מדומות, לא יותר ממאה משפחות. אִלו היה איפוא הנדיב רוצה ויכול בשנה ההיא להעמיד תיכף את המושבות על בסיס טבעי על ידי הרחת המשפחות היתרות, – היה צריך לרשום בפנקסו חשבון נפלא מאד, שלא היה לעולמים: במחיר ארבעים מיליון פרנק הגיע לבסוף, אחר עמל שמונה עשׂרה שנה, לראות מאה משפחות מפרנסות את עצמן בעבודתן; כל משפחה עלתה לו איפוא בארבע מאות אלף פרנק!
לא יפּלא על כן, כי כשנפקחו סוף סוף עיניו של הנדיב לראות את מפעלו בצורתו האמתּית, לא מצא עוז בלבבו “לגמור את החשבון” בבת אחת ולהגיע עד ה“אַבּסוּרד” המבהיל שבאותה “השורה האחרונה”. גם אנשים פשוטים לא נעים להם, שיהיו מעשׂיהם לשׂחוק בעיני הבריות, וכל שכּן “בעל חשבון” כרוטשילד – איך יוכל להראות גָלוי לכּל, שהוא טעה בחשבון כל-כך, עד שהגיע באחרונה לסך-הכל של שטוּת, המַלבּין פני בעליו? לכן הפסיק הנדיב את ה“חשבון” באמצע, ומבלי להודיע דבר לאלה שהמעשׂה הזה נוגע עד נפשם, מהר למסור את ה“גמר” לאחרים – לחברת יק"א, המפורסמת בכשרונה לחבּר “חשבונות” יפים: אולי יעלה בידה לעשׂות נפלאות גם פה, ומשתי פעמים שנים תוציא – חמשה 61…
והנה אמנם, כפי הנראה מתוך כל הידיעות הבאות מא“י, נפלאות לא נעשׂו עוד שם; פקידים הולכים ופקידים באים, ו”לוּח פּיתגוֹרס" עדיין בתקפו עומד. אבל לא אטול רשות לעצמי לבקר פה מעשׂי החֶברה במושבות הנדיב מאז ועד עתה, כי חוק שׂמתי לי ליסד משפטי רק על מה שראיתי בעיני בהיותי בא“י או על מה שבחנתי היטב במקום המעשׂה ונראה לי אמת, בעוד שהמעשׂים האלה של יק”א נעשׂו כבר אחר עזבי את הארץ וידועים לי רק מפי השמועה, ושמועות הבאות “מהתם” לא מיד אפשר לסמוך עליהן.
ואולם החברה הזאת כבר היה לה גם אז, כשמסר הנדיב את מושבותיו בידה, “עָבר” ידוע בא"י, כי עוד שנים אחדות לפני זה החלה פעולתה שם, והעבר הזה לא היה מסוגל כלל לחַזק את האמונה בכשרון מעשׂיה, זולתי הכשרון ליַשר כל ההדורים – על הנייר.
ובזה הננו עוברים לאפיטרופסות ממין אחר – אפיטרופסות של חברה גדולה ועשירה, אשר בזאת תתהלל תמיד, כי רחמים לא תדע ו“שנוֹררוּת” שׂנאה נפשה, וכל דבר גדול וקטן תעשׂה רק על יסוד “אֵיקונומי” בריא וטבעי. אפיטרופסות אשר לה “פּרינציפּים” כאלה הלא בודאי צריכה היתה להגיע למטרתה, אִלו היה באמת, כמו שחושבים רבים, עיקר חסרון הישוב עד כה מה שאפיטרופסים ידועים היו נוטים לרחמנות יתרה או תומכים את ה“שנוֹררוּת”, ולא מה שהאפיטרופסות עצמה, במציאותה לבד, היא ניגוד גמור לכל יסוד אֵיקונומי בריא וטבעי.
תבוא איפוא המציאוּת ותעיד!
עד שקבּלה יק"א לרשותה את המושבות של הנדיב, היתה מטפּלת רק בשכלולה של מושבה אחת – משמר הירדן.
המושבה הזאת היא אחת מאלה שנוֹסדו על ידי “עסקנים” יחידים לשם חבּת ציון“, בכוָנה תחלה להעמיס טרחן ומשׂאן על אפיטרופסותו של כלל ישׂראל. בשנת תר”נ, בעת הקדחת של “יסדנוּת” שתקפה את חו“צ, הלך לו אחד מתושבי “ראש-פנה” ולקח בהקפה חלקת-אדמה קטנה על חוף הירדן (שהיתה קנינו של איש יהודי אחד מבני רוסיא), על מנת לשלם מחירה אחר כמה שנים, ואת האדמה הזאת קרא בשם “משמר הירדן” – והמושבה החדשה נָכוֹנה! “קולוניסטים” לא קשה היה לו להמיסד למצוא, כי אנשים שונים, מתושבי הארץ ומבני חו”ל, קנו מידו בחפץ לב “חלקים” קטנים ושִלמו לו מחירם, בדעתם היטב, כי יחד עם ה“חלק” קנה לו כל אחד גם את הזכות להקרא בשם “קולוניסט”, כלומר “בן יקיר” לכנסת ישׂראל. בכסף הזה, שקבּל המיסד במחיר האדמה אשר הוא עצמו לא שלם בעדה אף פרוטה, נגש אל העבודה, “לשכלל” את המושבה: לבנות בתים, לנטוע כרמים ולפרנס את אלה מן הקולוניסטים שנתישבו על אדמתם. וממילא מובן, שלא יכול הבור להתמַלא מחוּליָתו, ולא היו ימים מועטים והמושבה החדשה הגיעה עד משבר. אך המיסד לא נפל לבו: בצפת ישנם אנשים טובים המַלוים לעניים בשעת דחקם, אם כי ברבּית גדולה, ובאודיסא יש וַעד שלכך נוֹצר, לתמוך “קולוניסטים” בארץ ישׂראל. ובכן התחיל המיסד להשתמש בשני אלו האמצעים יחדו. בידו האחת לקח כסף במלוה מאת כל נותן, ואת השניה פשט לועד התמיכה בבקשות והצעות, לשכלל את משמר-הירדן בדרכים שונים ומשונים, שאין מן הצורך לבארם פה 62. הועד אמנם לא נפתה להכניס עצמו בעוֹל “השכלול המוחלט” שרצו להעמיס עליו, אבל סוף סוף נתן וחזר ונתן סכומים הגונים לצרכים שונים, סכומים שיצאו אחרי כן, בבואם לידי המיסד, לא לאותן המטרות שלהן ניתנו, אלא להספּקת צרכי הרגע, לפי ראוֹת עיני המיסד עצמו, אשר בצר לו לקח מזה ונתן לזה, בלי כל סדר וחשבון, רק כדי לסתום פיות התובעים באותו רגע. כה הלך ונמשך הדבר שנים אחדות, ומשנה לשנה הורע מצב המושבה, עד שבאחרונה רפתה גם האֶנרגיא העצומה של המיסד ולא יכול עוד למצוא תחבולות חדשות בשביל להחזיק מעמד. אבל בינתים הצליחו מגיני המושבה הזאת – לא אדע במה – לחבּבה על מנהיגי יק"א, ובראשית שנת 1898 באו לשם מטעם החברה שני מומחים, אחד מלומד באַגרוֹנוֹמיא ואחד מלומד בנסיונות, וחקרו ודרשו היטב את מצבה, וזה הוא מה שמצאו:
אדמה יש במושבה אך כאַלפּים דונם, ומזה כשלש מאות דונם נטועים גפנים, אשר לא יצלחו וצריך לעקרן כמעט כולן, ועוד כחמש מאות דונם טובים פחות או יותר לזריעה; כל שאר האדמה אינה אלא טרשים ולא תכשר לא לזריעה ולא לנטיעה. והאדמה המעטה הזאת, שבקושי תספיק לכלכלת ארבע משפחות (בצירוף אדמת הגפנים), יש לה יותר משלשים בעלים, אשר כמחצה מהם יושבים על אדמתם וכמחצה נפוצים בכל קצוי ארץ, כי לא נמנע המיסד מלמכור “חלקים” לקרובים ולרחוקים, אם אך ישלמו איזה סכום במזומנים. בנינים – כמעט אין. נמצאו אמנם אחד עשׂר בתים קטנים, אבל רובם חורבות רעועות שצריך לסתרן. בהמות וכלי עבודה – אין. לעומת זה יש ויש חובות. בצפת ושאר מקומות חייב המיסד למַלוי ברבּית כחמשה עשׂר אלף פרנק, ולבעל האדמה הראשון עדיין לא שלמו מאומה, אע"פ שכבר תמו שנות ההקפה לפי השטר, והוא תובע את חובו – יותר מעשׂרים אלף פרנק – בחָזקה ומאיים על בני המושבה, שימכור את האדמה לאחרים.
ועתה הגע בעצמך, מה יש “לשכלל” על “יסוד אֵיקונומי בריא וטבעי” במקום שאין מאומה זולתי חלקת אדמה קטנה מאד, אשר יותר משלשים “בעלים” אוחזים בה מצד זה, והבעל הראשון לא יַרפּה ממנה מצד זה, ובעלי-חובות מרובים שולחים ידם אליה באמצע? אִלו היתה איפוא יק“א באמת רק חֶברה של קולוניזציא, הרחוקה מצדקה ואפיטרופסות ואינה עושׂה דבר בלי יסוד אֵיקונומי בריא, היתה רואה מיד, על פי החשבון הזה, כי אין כאן מושבה כלל, אלא אחיזת עינים בלבד, וכי יותר נקל ליסד מושבה חדשה במקום אחר ולהעביר אליה את העובדים המעטים היושבים במשמר-הירדן, מלשכלל חורבה כזו, הרעועה עד היסוד. אבל יק”א, עם כל ה“פרינציפּים” הבריאים שלה, מצאה לאפשר לפרוֹשׂ כנפי חסדה על המושבה הזאת וקבּלה על עצמה לשכללה על פי “שיטתה”. ושיטתה באמת לא נבדלה משיטת הנדיב אלא בזה, שבמקום אפיטרופסות פזרנית באה אפיטרופסות קמצנית, אבל בעיקרו של דבר לא נשתנה כלום. פקיד נשלח אל המושבה, לשכללה על יסוד ה“אֵיקוֹנוֹמיא”, כלומר הקמוּץ הקיצוני, והוא נהג נשׂיאותו ברמה ועשׂה הכל כרצונו, על פי הפוֹרמוּלא שמסרו לו “מגבוה”, מבלי שׂים לב לתלונות הקולוניסטים, אשר היו בעיניו כילדים, ש“מחנכים” אותם בעל כרחם ואין שואלים בעצתם ואין משגיחים בצעקתם. וצריך לדעת, כי הפקיד הזה לא היה אדם מן השוק, הרחוק מכל רעיון ואינו דואג אלא להנאתו, כרוב הפקידים במושבות הנדיב; פה נמסרה ההנהגה לידי איש משׂכּיל וישר “משלָנו”, חובב ציון מנעוריו ועם זה גם אַגרוֹנוֹם מלומד – ובכל זאת, כיון שנתמנה פקיד, נעשׂה פקיד. כי אַרסה של האפיטרופסות יש בו סכנה לא רק להמונהגים, אלא אף להמנהיגים.
מתושבי המושבה נבחרו לשכלול אך שתים עשׂרה משפחות, ועם שאר בעלי האחוזות נתפשרו ושלמו להם בעד “חלקיהם” סכומים שונים. גם לבעל-האדמה הראשון שלמו את חובו 63וכן הוכרחו לשלם כל החובות שחָב המיסד למַלוים פרטיים, והכל ביחד עלה, למרות ה“אֵיקוֹנוֹמיא”, לסך של **שנים וארבעים אלף פרנק. ** במחיר הזה הצליחו איפוא להפּטר מן העוֹררים השונים ולזכּות בתשע ידות מאדמת הקולוניא (כי חלק עשׂירי ממנה השאיר הבעל הראשון לעצמו עוד בשעת המכירה להמיסד, ועדיין לא קנו ממנו זכותו זו). אבל כל האדמה, כאמור למעלה, היתה אך כאַלפּים דונם, ובנכיון חלק עשׂירי – כאלף ושמונה מאות דונם, ורובה סלעים, באופן שלא היתה שוה אף החצי מן המחיר הזה ולא הספיקה אף לארבע משפחות. ובכן צריך היה למהר ולקנות עוד אדמה, כדי ליתן יכולת לכל י"ב המשפחות לגשת לעבודתן. ובאין בעת ההיא סמוך להמושבה אדמת נכרים עומדת למכירה, הוכרחו לקנות מאת המושבה “מַחנַים” שני אלפים דונם במחיר שנים ושלשים אלף פרנק (בקירוב) 64, אף כי לא קרובה היא האדמה הזאת למשמר-הירדן וגם אדמת ערביאים מפסיקה בינה ובין המושבה. ואחר כל זה עוד לא הגיעה המושבה הקטנה לכמות האדמה הדרושה לה (כי רוב משפחותיה מרובות בנפשות), ועד עתה, כמדומה לי, לא נתמלא עדיין החסרון הזה, ובכל שנה מוכרחים לבקש גם אדמת זרים לחכירה באשר תמָצא.
ולשאר צרכי ה“שכלול” (בנינים, בהמות, כלי עבודה, כלכלת האכרים) קצבו תחלה כשנים וששים אלף פרנק, ואחרי כן הוסיפו עוד שנים עשׂר אלף. הסכומים האלה, אע“פ שבאמת “אֵיקוֹנוֹמיים” הם, היו אולי מספיקים בדוחק, אִלו עזבו את הקולוניסטים לנפשם, להשתכלל בזה כפי יכלתם, מבלי להעמיד אדמיניסטרציא על גביהם, להצר צעדיהם ולגזור עליהם “גזרות” שאינם יכולים לעמוד בהן: שיבנו דוקא בנינים כאלה וכאלה, שיקנו לעבודתם דוקא שוָרים ולא סוסים, וכדומה מן ההגבּלות, אשר מצד אחד לא נתנו להאכרים לסַדר עניניהם בהסכם להאמצעים שבידם, איש איש כפי נטות לבו, ומצד אחר הביאו אותם בהכרח לידי אמונה, שיש להם עסק עם “פּטרוֹן” תמידי, אשר קבּל על עצמו את אחריות שכלולם, ומחויב איפוא לטפּל בהם ולמַלאות כל מחסוריהם עד שיוכלו להתפרנס בריוח מעבודת אדמתם. מה יכלו, למשל, האכרים לעשׂות כשהוצרכו, לפי התכנית הכללית, לבנות בתים מרוּוָחים עם רפתים גדולים, הכל במדה קצובה, ולצורך זה נתנו לכל אחד סכום בלתי מספיק כלל? הבנינים אמנם נבנו ברובם, והפקידות השׂיגה את מטרתה. היא הראתה “בחוּש” כמה גדול כוחה של “אֵיקונומיא” לעשׂות נפלאות, ורפּוֹרט שלחה לפאריז, שבו תודיע בשׂמחה של נצחון, כי אכר פלוני בנה בנינים ששוים יותר מן 5000 פרנק, אע”פ שנתנו לו לבנין רק 2050 פרנק, ופלוני – בניניו שוים 2640 פרנק, אע“פ שקבּל על זה רק 1646, וכל כל אחד ואחד. הסבּה לזה – לא ייעף המודיע להטעים ולחזור ולהטעים אחר רשימת הבנינים של כל אחד – היא מה שהאכרים עצמם השתתפו בעבודת הבנין. והחֶברה, כנראה, נחה דעתה בטעם זה וראתה כאן מופת חותך, ששיטתה מושׂכּלת מאד ושה”אֵיקונומיא" היא באמת הפתרון היחידי לכל שאלות הישוב… ולא שאלו חכמי יק“א לעצמם: וכי אפשר באמת, שהאכר בהשתתפותו בבנין השׂתכּר אלף וגם אלפּים פרנק? ובשביל למצוא תשובה לשאלה זו, לא היו צריכים אלא לשוב ולשאול: כמה ימים יכול היה האכר לעבוד עבודת הבנין וכמה שׂכר הפועל ליום?… אבל האמת היא, כי ה”נפלאות" האלה נעשׂו באופן פשוט: האכרים הוציאו בבנין יותר ממה שנתנו להם, ועל ידי זה נשתקעו אחדים מהם בחובות ואחדים לא יכלו לגמור את בניניהם וגם לא נשאר להם סכום מספיק לשאר הצרכים. ולא יפּלא על כן, כי מלאה המושבה תלונות וצעקות, ורוח ה“שנוֹררוּת”, ששלטה בקרבה מיום הוָסדה, התעוררה עתה עוד ביֶתר עוז, בהיות לה “נוֹשׂא” נאות בתמונת אפיטרופוס עשיר, אם גם כילַי, שאפשר סוף סוף להוציא ממנו פרוטה יתרה… כל זה עושׂה רושם מעציב מאד על הבא מן החוץ, ביחוד אם שמע לפני זה פקידי יק“א מתהללים בגאוָה, שכל הרוצה לראות מושבה מתוקנה לכל חוקות ה”אֵיקונומיא" – ילך למשמר הירדן…
ובין כה וכה יצא לשכלול המושבה הזאת במשך שנתים (עד פברואר 1900 – זמן היותי שם) – 196 אלף פרנק 65, ועוד חסרה אדמה, כאלף דונם, אשר גם היא, לכשתמָצא, תעלה 20–15 אלף, ועד שתמָצא הלא צריך לתמוך את האכרים 66או לחכור בשבילם אדמת זרים – באופן שיעלה השכלול ה“אֵיקונומי” של שנים עשׂר אכרים לא פחות ממאתים ועשׂרים אלף פרנק, כלומר 19–18 אלף למשפחה! ועדיין אין אנו יודעים, איך תוּכל מושבה קטנה כזו של שתים עשׂרה משפחות לשׂאת עליה, גם אחר שיגָמר השכלול, עוֹל הוצאות הצבור, אף היותר הכרחיות. כל תוקף ה“אֵיקונומיא” נראה איפוא רק בזה, שהרבה בנינים לא נגמרו 67, הרבה חצרות לא נגדרו בשלמוּת, בנין בית המרחץ נפסק באמצע (כי נתנו לזה סכום בלתי מספיק), ולבית הכנסת ובית הספר יחד תשמש חורבה אחת קטנה ומדולדלת, שאינה ראויה אפילו להיות רפת לבהמות 68.
גם באיזו מושבות אחרות (גדרה, רחובות, ואדי-חנין, חדרה) שקעה יק“א הון רב, אך באלה לא קבּלה על עצמה את “השכלול המוחלט”, כי אם הסתפקה בזה, שנתנה לרבים מן הקולוניסטים סכומים הגונים במִלוה, על מנת לשלם לשיעורים במשך זמן ידוע, והם עשׂו את שׂדותיהם ושאר נכסיהם אפותיקי לה. ה”עסק" הזה, שלכאורה אין לו דבר עם צדקה ואפיטרופסות והיה יכול באמת להעשׂות על יסוד אֵיקונומי בריא וטבעי,– נעשׂה גם הוא בדרך זרה, שיש בה מעֵין “שנוֹררות”, והוסיף אך קלקול, ביחוד קלקול מוסרי, במושבות האלה. הקולוניסטים האשכנזים שבארץ ישׂראל יש להם, כידוע, באשכנז בנק מיוחד לבני חברתם (“טעמפעלבאנק”), המַלוה להם ברבּית קטנה, לשלם במשך תשע וארבעים שנה, ואינו חושב עצמו בשביל זה כפטרוֹן להם, אינו מתערב בעניני עבודתם ואינו משגיח על אופני הוצאת הכסף, אין לפניו “מיוחסים” ובלתי מיוחסים" ובכלל דבר אין לו עם הלוֹוה כשהוא לעצמו, אלא רואה, כמה שוים נכסיו של כל אחד כמה אפשר להלוותו לו בדרך בטוחה, ועל פי שוּמא זו הוא נותן מה שנותן, בחשבון מדויק ובתנאים ברורים ונוחים לשני הצדדים – ומסתלק לו. זה הוא באמת מעשׂה של “משׂא ומתן”, העוזר הרבה להתפתחות הקולוניזציא האשכנזית בא“י על יסוד אֵיקונומי אמתּי. אבל לא כך עושׂה חברת-הקולוניזציא היהודית. קודם כל החליטה לבחון ולבדוק את המבקשים מִלוה, לא רק לפי שויָם של נכסיהם, כי אם גם לפי תכוּנותיהם העצמיות בתור אכרים, ולדחות בקשתם של ה”בלתי ראויים“, לפי ראות עיני הפקידים שבידם נמסר הדבר. ובזה, כמובן, נתנה יכולת לפקידיה לנהוג שׂררה בכל הענין ולעשׂות מה שלבם חפץ, לקצוב סכומים גדולים לאהוביהם ואהובי אהוביהם ולדחות לגמרי בקשתם של אלו שלא זכו למצוא חן בעיניהם או שלא היו להם “מליצי יושר” בין ה”מקורבים“. על ידי זה הכניסה החברה רוח רעה בין האכרים, רוח שׂנאה וקנאה וחנופה. ובאחת המושבות, שהיתה מצוינת לפנים באחדוּת יושביה, הגיע הדבר לידי מחלוקת גלויה, שכמעט החריבה את בית הספר ובטלה את התינוקות מתלמוד תורה, הכל מפני עוצם השׂנאה והקנאה שבין שני הצדדים: המקורבים לפקידי יק”א, שקבּלו הלוָאות, והמרוחקים, שלא קבּלו… אך גם אלו שזכו להכּתב “בספר של צדיקים” ונקצב להם מה שנקצב, הוכרחו לקבּל על עצמם תנאים שאי אפשר לעמוד בהם. זמן התשלומין נקבע, שלא כדרך כל העולם, רק מעשׂר עד שמונה עשׂרה שנה, באופן שרבּים יצטרכו לשלם 600–500 פרנק בשנה, דבר שהוא מן הנמנע לאכרים עניים ושיביא בהכרח תמיד לידי צעקות ותחנונים מצד זה ולידי “הנחות” וחסדים טובים מצד זה, והיחס ה“אֵיקונומי” שבין המַלוה והלוֹוה יתהפּך ליחס של “צדקה” שבין נותן ומקבּל. – והסכומים שניתנו במִלוה נקצבו מראש לצרכים שונים, על הרוב בפרטות יתרה: כך וכך לבנין, כך וכך למטע כרמים, כך וכך לתשלומי חובות וכו', ועל הפקידים היה מוטל להשגיח, שיוציא הלוֹוה את הכל בדיוק לכל דבר כמה שנקצב לו, ולא ישַנה חלילה מדבר לדבר, לחַסר מזה ולהוסיף על זה. ואין צורך לבאר, כמה מן ההפסד האֵיקונומי והמוסרי יש באפיטרופסות כזו, השׂמה כבלים על ידיו של העובד ואינה נותנת לו לסדר עניניו לפי הכרתו ונטיותיו בכסף הניתן לו במלוה ובאפותיקי של כל נכסיו. ממילא מובן, כי גם בהשגחה זו היו מדרגות מדרגות, לאלו הקלו ולאלו החמירו, הכל לפי חפץ הפקידים, ובכלל נעשׂה הענין לא על יסוד אֵיקונומי, כ“עסק” שבין שני צדדים שוים בזכויותיהם, כי אם כדבר של צדקה וחסד-אדונים, הלוֹוים לא קבּלו שום כתב, שיהיה חובם מפורש בו בדיוק לכל תנאיו, ושנים אחדות אחר קבּלם את המלוה עדיין לא ידעו, כמה חייב כל אחד (בצירוף הרבית והוצאות האפותיקי) וכמה יהיה צריך לשלם בכל שנה, כי לא באה עוד על זה “פקודה” מפאריז. – וכה נהיה הדבר, כי גם במושבות האלה, אע“פ שמעולם לא קבּלה יק”א על עצמה לשכללן, נתפתח לאט לאט מעין יחס של אפיטרופסות בין האכרים ובין החברה, ובצר להם פושטים ידם אליה, ולבם זועף ומתמרמר אם לא תתן להם את מבוקשם 69.
זה היה ה“עָבר” של חֶברת יק"א בארץ ישׂראל, בשעה שמסר לה הנדיב את מושבותיו לרפא את הריסותיהן. ואִלו חשב לו הנדיב לחובה לחקור ולדרוש היטב, קודם שעשׂה מעשׂה, מה הן התוצאות האמתּיות של “השיטה האֵיקונומית” אשר אחזה בה החברה, – היה יכול כמעט לקרוא “בנחת רוח”: “tout comme chez nous!” ולא קשה היה לו לשפוט מן העבר על העתיד, עד כמה תצליח האפיטרופסות החדשה בקמצנותה לתקן את אשר עִותה הקודמת לה בוַתרנותה…
ד
אך הנה כבר ארכו הדברים מאד, ואנו צריכים עוד לבחון דרכיה ותוצאותיה של האפיטרופסות היותר “אידיאלית” – זו של חובבי ציון.
גם האפיטרופסות הזאת, כמו שכבר אמרתי למעלה, הרבתה לקלקל כפי כוחה, ולא בה האשם כי לא היה כוחה גדול ביותר, ומפני זה לא יכלה “להתחרות” בקלקולים עם חברותיה המערביות, החזקות ממנה. ואולם גם המעט אשר עשׂתה יש בו די והוֹתר להראות, כי גם ממנה לא יוּכל הישוב להבּנות, כי בכל חפצה הטוב לבנות בנין קיים לדורות, לא הצליחה על הרוב אלא לברוא חורבות רעועות, הממלאות לב רואיהן כאֵב-תמרורים.
המשך הדברים עד כה הביאני אמנם כבר לנגוע פעמים אחדות גם במעשׂי חו“צ, וכבר ראינו דוגמאות שונות מן הדרכים העקלקלים שהלכו בהם גם אלה אפיטרופסי הישוב, בכוָנה רצויה להגדילו ולהרחיבו במהירות היותר אפשרית ולהוציאו בשביל זה מתחת שלטון החוקים האֵיקונומיים הטבעיים על ידי אמצעי-האפיטרופסות המלאכותיים. אבל בנגיעה קלה אגב אורחא אי אפשר לפטוֹר את הצד הזה של השאלה, החשוב לנו ביותר, ועל כן הנני מוכרח להוליך את הקוראים עוד גם למושבות אחדות מיסודם של חו”צ, שבהן נראה את תכוּנותיה של האפיטרופסות גם בצורתה זו.
שלש מושבות “גוססות” נמצאות עתה בארץ ישׂראל, אשר עליהן אמרתי למעלה, כי “גם בהוָסדן לא היתה להן שום תקוה ליום זולתי הבטחון על האפיטרופסות של כלל ישׂראל”, וכי “אי אפשר היה למושבות כאלה להמצא, לולא העמידו חו”צ מראש את כל הקורא לעצמו בשם אכר בא“י תחת אפיטרופסותו וחסותו של הכלל כולו”. מן המושבות האלה הכי “נכבדה” לעניננו היא – מחנַים, מעשׂה ידי חו“צ שבגליציא. המצב הנורא של המושבה הזאת בהוה כבר נודע לכּל ע”י כה“ע וכבר שמענו “כָרוֹזים קוראים בחַיִל” להחיש לה עזרה בהקדם האפשרי, כי סכנה נשקפת לה להמָכר בפומבי ע”י נושיה הרבים, או גם (לפי דברי אחד המודיעים) לנפול בידי המסיתים האנגליים, – ונמצא שם הישוב ושם ישׂראל מתחלל. אבל היודע תולדות המושבה הזאת, איך נתיסדה לכתּחלה על ידי אפיטרופסיה הגליציים בקלוּת דעת נוראה, בלי שום יסוד נכון, רק על סמך “כרוֹזים” כאלה, בשם כבוד הישוב וכבוד ישׂראל, שיעמדו לה בשעת הסכנה, – הוא לא יוּכל לגרש מלבו את “המחשבה הזרה”, שאולי יותר מועיל לעצם הישוב לעזוב עתה את המושבה הזאת לגורלה, למרות חלוּל הכבוד, כדי שתהיה אזהרה חיה לעתיד, שלא יזידו עוד אפיטרופסים קלי דעת לעשׂות מה שלבם חפץ על חשבון הכלל, ועניי עמנו לא יוסיפו עוד ללכת בעינים עצומות אחר כל מי שיקח “המשׂרה על שכמו” ליסד להם “מושבה” בארץ ישׂראל.
הקוראים יודעים כבר על פי המסופר למעלה, כי המושבה הזאת מראשיתה “בעוֹן חוֹללה”, כי אדמתה נקרעה בחוזק יד מאדמת “ראש-פנה”, ועל ידי זה נהרס מצבם של הרבה מאכרי “ראש-פנה”, שנתחייבו עתה חובת גלות, באין להם אדמה לעבוד במקום מושבם. אם באמת יצאה תועלת להישוב בכללו ממעשׂה זה, שמושבה קיימת מכבר נתמוטטה ביסודה בשביל ליתן מקום בצדה לחורבה חדשה? – על השאלה הזאת יענו לעצמם אפיטרופסי החורבה הזאת, מיסדיה ותומכיה השונים. וקרוב בעיני, שרבים מהם חושבים גם עתה, כי שתי חורבות טובות לנו ממושבה בריאה אחת, כדי להרבות בשמות של מושבות ולהראות להעומדים מבחוץ, שהישוב הולך ומתרחב 70… בכל אופן כך חשבו המיסדים הגליציים. הם באו לידי החלטה, כי לתועלת הפּרופּגנדא הציונית במדינתם נחוץ ליסד בא“י “מושבה גליצית” 71, ומכיון שהדבר נחוץ להעשׂות, אין להמתין עוד שיהיה גם אפשר להעשׂות. – ומיד נגשו על כן להוציא מחשבתם לפעולה, בלי הכנות יתרות וכמעט בידים ריקניות. ובאין ביכלתם לקנות אדמה מאיש נכרי, שהיה דורש מחירה בכסף ממש, הוכרחו לעשׂות “עסק” רק עם הנדיב, אשר לא הקפיד הרבה על התשלומים במזומנים, ולקחו מה שנתנו להם. ואם על ידי זה יצא הפסד מרובה למושבה אחרת, שכבר נמצאה – אין רע: לוּ רק ידעו אחב”י בכל רחבי גליציא, כי חובבי ציון במדינתם עושׂים חַיִל, כי כבר יסדו מושבה וקראו לה שֵם, ועוד ידם נטויה!…
ואמנם צריך להודות, כי ה“עסק” שעשׂתה החברה הגליצית עם הנדיב היה באמת עסק טוב, המעיד על חריפותם וחריצותם של מנהיגי החברה. הם קנו את האדמה (קרוב לתשעת אלפים דונם, כשני שלישים אדמת זרע והשאר טרשים) במחיר 13 פרנק הדונם, לשלם לשיעורים, עשׂרים אלף פרנק בשנה, עד תום כל החוב. זה היה בראשית שנת תרנ“ח, בעת שנמצאו עוד בקופת החברה הסכומים הדלים שאספה עד אז מבלי להוציא מאומה, לכן יכלו המנהיגים לשלם, וגם שלמו באמת, עשׂרים האלף הראשונים, כמו שהודיעו אז בכה”ע בתרועת נצחון. אבל על ידי ה“נצחון” הזה נתרוקנה קופתם ולא נשאר בידם כלום לבנין גוף המושבה. מה עשׂו? מכרו כשליש מ“אדמתם” הטובה לחברת יק“א בשביל “משמר הירדן” (כמו שהזכרתי למעלה) על מנת שתשלם להם את המחיר – יותר משלשים אלף פרנק – תיכף במזומנים. החשבון נעשׂה איפוא יפה: עשׂרים האלף ששלמו להנדיב ישובו לקופתם, ועוד נוסף עליהם “ריוח” הגון, יותר מעשׂרת אלפים, והאדמה שנשארה להם – נשארה בלי מחיר! כה חשבו האפיטרופסים הגליציים להגיע למטרתם לא רק בזול, כי אם בחנם ממש. אבל הפקידות של הנדיב, בכל קלוּת דעתה, הבינה גם היא את ה”חשבון" ולא הסכימה להעסק החדש. ומפני שהסכמתה של הפקידות היתה מוכרחת לאישור המכירה (בהיות האדמה רשומה עדיין בערכאות על שמה), הוכרחו הגליציים לשנות את חשבונם ולהסתפק במועט: הם קבּלו במזומנים רק חמשה עשׂר אלף, והשאר הכניסה יק“א לאוצר הנדיב על חשבון החוב בעד אדמת “מחנַים” כולה. לפי זה לא עלתה בידי המיסדים לקבּל את ה”ריוח" אשר קוּו לו, וגם מכספם הם, ששלמו להנדיב בקנותם את האדמה, הושב להם רק חמשה עשׂר אלף, וחמשת אלפים נשארו בידי הנדיב עד היום הזה…
ה“עסק” נתקלקל איפוא, אבל בכל זאת אי אפשר לאמור, כי היה רע ביותר: בעד חמשת אלפים פרנק (כי להוסיף ולשלם להנדיב סכומים ידועים, כפי המדובר, גם בשנים הבאות – זה, כמובן, לא עלה עוד על לב) נשארה להם להגליציים אדמת-זרע טובה כששת אלפים דונם, שאפשר להושיב עליה בדוחק שש עשׂרה משפחות (250 דונם למשפחה). ולא היה הדבר חסר עוד אלא למצוא תשובה על השאלה הקטנה: מאין יבואו האמצעים הדרושים לשכלול המשפחות האלה? אבל המיסדים הגליציים, כרוב מיסדי-מושבות מבין חו“צ, בעלי בטחון היו: לא אלמן הישוב מאפיטרופסים; אפשר שתעזור יק”א, אפשר שיעזור הנדיב, אפשר שיעזרו חו“צ שברוסיא או חו”צ שבאשכנז. צריך רק “לעשׂות” – וישועה קרובה לבוא. ובכן – “עשׂו. קודם כל שלחו להמושבה החדשה את הדבר היותר נחוץ לה: – אַדמיניסטרטוֹר, ואחרי כן שלחו לשם מגליציא גם אחת עשׂרה המשפחות המאושרות שיצא עליהן הגורל (כי בגורל נבחרו, מפני רבּוּי הרוצים לעלות) להתישב ראשונה. ולצרכי הנסיעה לקחו מאת המתישבים עצמם כחמש מאות פרנק למשפחה, והם נתנו בחפץ לב, כי מה הוא סכום קטן ודל כזה בערך להאושר הצפוי להם בארץ אבותיהם? וכרוזים נשמעו בכל תפוצות הגולה: בני גליציא מתעתּדים ללכת, בני גליציא כבר הולכים, כבר ישבו באניה, כבר באו לארץ ישׂראל… ולא הניחום פקידי תוגרמא להכּנס! הבשׂורה האחרונה הזאת אמנם לא מאת מנהיגי החברה באה: חלילה לחו”צ שכמותם לבשׂר רע מא“י ולרפּות ידי העם! אדרבא, כשנמצא מגלה סוד, שהודיע דבר זה ברבים, התנפלו מנהיגי החֶברה בחֵמה עזה על “מוציא דבּה” זה והוכיחו בעדים וראיות, שלא היו דברים מעולם ושבאמת נכנסו בני גליציא בשלום ובכבוד ולא היה פוצה פה ומצפצף נגדם. ובשעה שקנאו פה המנהיגים קנאה גדולה לה”אמת" ולחבּת הארץ, היו הקולוניסטים שלהם שם מטיילים בים שלא בטובתם: מיפו לחיפה, מחיפה לבירוּט, ומשם בחזרה, כי בשום חוף מחופי הארץ לא נתנו להם להכּנס. עד שהוכחו לבסוף לשוב לאלכסנדריא ומשם נפוצו ונכנסו בלאט במקומות שונים, וכל הטלטולים האלה עלו, כמובן, בסכום לא מעט. – אחרי כן נוספו עוד משפחות אחדות, והאַדמיניסטרטור החל “לשכלל”. החברה מגליציא שלחה אך סכומים דלים, וכל השכלול מראשיתו נעשׂה כמעט רק בחסדם של מַלוי ברבּית. החסד הזה אמנם לא עלה עוד בזול, כהאדמה שנקנתה מאת הנדיב, אבל דרך אחרת לא היתה לפני האַדמיניסטרטור והחזיק טובה גם לאלו, שנתנו לו יכולת, באיזה אופן שיהיה, לגשת את העבודה 72. ובינתים לא נחו ולא שקטו גם המנהיגים בגליציא. הם דפקו על כל הדלתות, בשביל להמציא להמושבה את האמצעים הדרושים לה. אך עמלם לא עשׂה פרי הרבה. הנדיב כבר החל אז לחשוב מחשבות, איך להפּטר גם מן המושבות שלו, ולא רצה, כמובן, להכניס עצמו בשכלול מושבה חדשה; יק“א אמנם הבטיחה מתּחלה להַלוות סכום הגון, אך חזרה בה אחרי כן, כשנודע לה מצב הדבר לאמתּו; וחובבי ציון המערביים אמנם נתנו מה שנתנו, אבל כספם נֶאכל עד מהרה, ולכן היתה המושבה כבר בראשית שנת 1900 (זמן היותי שם) קרובה לחורבן. כל “האינוונטר” שלה (ביחד עם הבנינים) היה שוה אז, לפי חשבון האדמיניסטרטור עצמו, 77 אלף פרנק, ועל זה היתה חייבת למַלוי ברבּית כחמשים אלף פרנק, לדברי האדמיניסטרטור, או משבעים עד שמונים אלף לדברי אחרים. כל האינוונטר, או כמעט כולו, היה איפוא קנין של זרים, והכסף שנתקבל עד אז מקופת החברה הגליצית, מאֵת האכרים עצמם ומאת חו”צ בארצות שונות – הכל ביחד כשבעים אלף פרנק – יצא רובו ככולו לצרכים עוברים: לנסיעות, לתשלומי רבית ולכלכלת האכרים והאדמיניסטרציא. ועם זה היה האינוונטר הנמצא בלתי מספיק כלל: הבנינים לא נגמרו, ובהמות ושאר מכשירי העבודה לא נמצא אף כשליש מן הדרוש. לפי חשבונו המפורט של האדמיניסטרטור, חסר לו עוד אז, בשביל לשלם את החובות ולגמור את השכלול של 16 אכרים, לא פחות מן 160 אלף פרנק, מלבד 70 אלף שחייבת המושבה להנדיב בעד האדמה ושאפשר “לשכחם” לע“ע. ומאין איפוא יקחו הגליציים העניים סכום עצום כזה. עוד הפעם נסו דבר אל יק”א, אבל היא לא חפצה להטות אזנה לכל ההפצרות והתחנונים, ומן החברות האחרות שבמערב כבר הוציאו כל מה שאפשר היה להוציא. לא נשאר כי אם וַעד חברת-התמיכה שברוסיא, אשר בהשתדלותם של איזו מראשי חו"צ שם קצב למחנַים בעת ההיא עשׂרים אלף פרנק לגמר הבנינים 73. אבל מה יושיעו הבנינים במקום שהכל חסר? – לכן, בראות אפיטרופסי המושבה, כי רעה נגד פניהם, נפטרו והלכו להם בשלום, האדמינסטרטור – שעד הרגע האחרון היה עושׂה הכל כחפצו, והקולוניסטים היו נכנעים ונשמעים לו – יצא מן הארץ לבלי שוב עוד, גם החברה עצמה בגליציא נתפרדה ובטלה, ואת המושבה עזבו לאנחות שתגמור חשבונותיה בעצמה, כאשר תשׂיג ידה, בחירוּת גמורה…
זו היא אחת מן התּכוּנות שבהן מצטיינת ביחוד האפיטרופסות של חובבי ציון. בראשונה הם מסורים למעשׂי ידיהם, מתהללים ומשתעשעים בהם בחבּה יתר, ומרוב אהבה מַרבּים להשגיח על האנשים התלויים בהם ושומרים כל צעדיהם, שמא חלילה יעשׂו דבר שלא כהוגן ויגרמו רעה לנפשם ולהישוב. אבל לאחר שרואים, כי הרעה באה, עם כל ה“שמירה”, והקלקול גדול כל-כך עד שאי אפשר כמעט לתקן, – אז רגילים הם לשכוח ראשונות, יד מי היתה בכל אלה, ונוטים להסתלק במנוחה מן החורבה אשר כוֹננו ידיהם, כאִלו לא הם אחראים לה ולא ב“עזרתם” באו יושביה עד הלום… במעשׂי חו“צ הרוסיים תתגלה פעמים רבות נטיה מעֵין זו, כמו שיעידו הפלפולים בישיבות הועד האודיסאי, הנדפסים בכה”ע.
ואל מעשׂי הועד הזה, שבו נתגשמה בעיקרה האפיטרופסות של חובבי ציון, נשאר לנו עוד להתבונן עתה, בשביל להשלים את התמונה.
גם לפני הוָסד, בשנת תר“נ, “חברת התמיכה” המקוּימת מאת הממשלה עם הועד המנהיג באודיסא והועד הפועל ביפו, – היתה להם לחובבי ציון, כידוע, אוֹרגניזציא מסודרת, שמרכזה הראשי היה גם הוא באוֹדיסא וגם לה היה מעֵין “וַעד הפועל” ביפו. ובהוָסד החֶברה המקוּימת, ירשה היא את נחלתה של האורגניזציא הקודמת לה, את פועליה שבחוץ לארץ ואת מפעליה שבארץ ישׂראל, וגם שיטת הפעולה לא שנתה ביסודה, רק הרחיבה את גבולותיה מעט, לפי רְבות עתה האמצעים החמריים, בהיות היכולת בידה לקבּץ כסף בפרהסיא. החברה הזאת אינה איפוא בריה בפני עצמה, אלא רק המשך הפעולה המסודרת של חו”צ שהתחילה באמת עוד שנים אחדות קודם לכן. וכשאנו באים להתבונן על תכוּנת הפעולה הזאת ותוצאותיה, צריכים אנו על כן להתחיל לא מזמן הוָסד החברה המקוּימת, כי אם מעת שנוֹסדה האוֹרגניזציא הראשונה, באספת ראשי חו“צ שהיתה בעיר קאטאוויץ, בשנת תרמ”ה.
עוד לא נכתבו בדרך היסטורית אמתּית תולדות “חבת ציון” ומפעליה בארץ ישׂראל מראשית היותה, ואין לנו לע“ע אלא ספרי-זכרונות שונים, שכמעט כולם כתובים ברוח סוּבּייקטיבית, בכוָנה גלויה “להוכיח” או “להכחיש” דברים שונים, “להצדיק” או “לחייב” אנשים שונים, הכל לפי נטות לבו של המחבּר, שעל הרוב היה הוא עצמו אחד מן ה”פועלים“. גם החומר להיסטוריא כזו – כתבים ומכתבים מקוריים – לא רב הוא לע”ע. בעשׂר השנים האחרונות נוהג וַעד החברה להדפיס, לפחות, מזמן לזמן “תוצאות” מן הפרוטוקולים שלו ו“חשבונות” כלליים שונים, שאפשר להשתמש בהם, במדה ידועה וב“זהירות” הדרושה, בתור חומר למשפט היסטורי. אבל מן התקופה שלפני החברה המקוּימת, שאז היה הכל נעשׂה בחשאי, בלי ישיבות של פומבי ומבלי לפרסם את המשׂא-ומתן שהיה בין חברי ההנהגה, – אך מעט הוא החומר שנוֹדע בקהל עד כה, ועל כן קשה מאד לשפוט בצדק את פרטי המעשׂים ועושׂיהם בעת ההיא 74. ואולם גם המעט אשר נודע לנו מספיק להראות בדרך כלל, כי כבר אז, בראשית הפעולה בא“י, הונח היסוד לאותה ה”אפיטרופסות מאהבה", שעזרה גם היא הרבה לעשׂות את הישוב לבית אינוולידים ולהרחיקו מן החיים הטבעיים.
בקראנו את מכתביהם של המנהיגים אז, אי אפשר שלא נשתומם על האנשים הנכבדים ההם, שהיו בתוכם גם בעלי דעה וגם בעלי נסיון, איך יכלו לאַחד בקרב לבם את התקוה הגדולה לתחית האומה, ע“י הישוב בא”י עם אותה התמיכה השפלה לאיזו עשׂרות עניים, תמיכה בלי מטרה ברורה ובלי שיטה קבועה, שהיא היא היתה כל עיקר פעולתם ושעליה התוַכּחו כל הימים ובשבילה לא פסקו מביניהם דברי ריבות ו“דיפּלוֹמטיא” של הבל! הנה ה“תקוה הגדולה” שבלבם מביאתם להכיר וגם להודות בפה מלא, כי המושבות המעטות והדלות שנמצאו אז, כשהן לעצמן, אינן כלום, בערך אל התכלית המבוקשת, וכל זכות קיומן היא רק בזה, כי כאשר יגיעו יושביהן לשכלול גמור ו“ימצאו את לחמם בריוח”, “יהיו הם למופת לרבים בעלי כסף לעשׂות כמוהם ולהאָחז בארץ ישׂראל” 75. הם יודעים איפוא, כי המושבות הנמצאות כל תעודתן היא אך להיות “למופת”, למשוך את לב העם לישוב הארץ, בהראותן בחוש את האפשרות הטבעית להתפרנס בא“י מעבודת-האדמה בדרך כבוד, ואם לא יוכלו למַלאות את תעודתן זאת, אין להן שום ערך, ונוח היה להן שלא נבראו, – ובכל זאת אין אנו מוצאים בכל המעשׂים אז השתדלות אמתית לברר את התעודה הזאת, אם ובאיזו דרכים אפשר להן להמושבות להתקרב אליה; אין אנו מוצאים בכל הפלפולים הרבים בין חברי ההנהגה אף רמז להשאלה העיקרית, שבפתרונה היה תלוי דבר בוא ה”מופת“: על מה תשען התקוה, כי בהנתן להקולוניסטים בתים ובהמות וכלי-עבודה (שעל זה הוציאה ההנהגה את הסכומים אשר אספר), יוכלו באמת “למצוא לחמם בריוח” ולא יצטרכו עוד להתפרנס מן הצדקה? כמה אדמה יש לכל אחד מהם ומה היא ההכנסה הבינונית, שאפשר לקוות, לפי תנאי הארץ, מחֶלקת אדמה כזו, כשיעבדוה היטב, בזריעה או בנטיעות? וכמה צריך כל קולוניסט, לפי מספר נפשות ביתו, להוציא למחיתו “בריוח”, או אפילו בצמצום? – שאלות ממין זה לא העסיקו את מחשבות המנהיגים, אלא חִלקו את פרוטותיהם לכל הקולוניסטים העניים הנצרכים לכך, מבלי להבדיל בין מי שיש לו באמת תקוה להגיע במשך הזמן למטרתו ובין מי שאין לו תקוה כזו, ממעוּט אדמה או מחסרון כוח וכשרון לעבודה. ובשביל להשתיק את הספק אשר יעלה אולי על לב מי מחובבי ציון, בנוגע לאחרית המושבות, הביאו המנהיגים “עדוּת גדולי עמנו”, ובתוכם גם “בן הרב הכולל מלונדון”, אשר עברו על פני המושבות ונוֹכחו ברגע אחד, כי “יש תקוה לאחריתנו”, כי “הקולוניות דשנות ופוריות מאד, עובדיהם חרוצים במלאכתם וכל עין רואה תעידם, כי אם תנתן להם העזרה הדרושה יצליחו הקולוניות והיו למשׂוֹשׂ לב” וכו' וכו' 76. במליצות סתמיות כאלה יצאו ידי חובתם, לשכּך את הלב בדבר עתידות המושבות, וחזרו ל”עבודתם" לאסוף פרוטות ולחַלקן, בלי דעת וחשבון ותכלית.
עיקר ה“עבודה” של חובבי ציון בתקופה ההיא היתה – תמיכת שתי קולוניות: “פתח-תקוה” ו“גדרה” 77. ומתוך מכתבי המנהיגים נראה, שמַחלוֹקת תמידית היתה ביניהם על דבר “משפט הבכוֹרה”. אחדים מהם רצו ליתן היתרון ל“גדרה” ולזכּוֹתה בתמיכה יותר גדולה, ואחרים נטו יותר אחר “פתח-תקוה” ועינם היתה צרה ב“גדרה” ובתמיכה הניתנת לה. ואולם אם יחשוב הקורא, כי יסוד המַחלוקת הזאת היה דבר ה“מופת” הנזכר, כי הללו חשבו, ש“פתח-תקוה”, לפי כמוּת אדמתה המרובה ותכוּנות יושביה, מסוגלת יותר להצליח ולהיות למופת בקרוב, והללו חשבו להפך, כי “גדרה” ויושביה יותר מסוגלים לכך, ואלו ואלו הביאו ראיות ממעשׂים ומספּרים להוכיח צדקת דעתם, – אם כה יחשוב הקורא, אינו אלא טועה. המַחלוקת הזאת לא היתה אלא המשך המחלוקת הישנה שבין “האמונה וההשׂכּלה”. הרבנים ושאר ה“יראים” שבין המנהיגים רצו להמשיך עיקר השפע ל“פתח-תקוה”, מפני שיושביה הם גם כן “יראים”, יהודים מאמינים מן הטופס הישן, בעוד שבני “גדרה” נחשבו ל“משׂכּילים” והיו מרננים אחריהם, שאינם מדקדקים במצוות ואין דעת רבני ירושלים נוחה מהם. והמשׂכּילים שבין חברי ההנהגה הראו חבּה יתרה ל“גדרה” ורצו להשפיע עליה רוב טובה מאותה הסבּה עצמה: כי היו יושביה צעירים משׂכּילים מבני חברת ביל"ו, ומפני זה – יותר קרובים אל לבם הם 78. אבל שתי הכתּות יחד לא שׂמו לב כלל להצד העיקרי שבדבר ולא שאלו לעצמם, איזו משתי הקולוניות האלה קרובה יותר אל התכלית הנרצה. אנו רואים אחד המנהיגים עוסק בשאלה חשובה: אם אמת היא מה שאומרים על בני “גדרה”, כי למדו “בבתי ספר גבוהים” 79, אבל אין אנו רואים ביניהם אף אחד, שיחקור וידרוש, אם חלקת האדמה הקטנה, שניתנה לכל אחד מבני “גדרה”, תספיק לו “למצוא לחמו בריוח” בזמן קרוב או רחוק.
ואִלו היו המנהיגים נותנים דעתם לחקירות ודרישות כאלה, היו מוצאים בנקל כבר אז, כי שתי הקולוניות האלה גם יחד לא יוכלו לבוא לעולם לידי שכלול גמור על פי אותה השיטה שהחזיקו בה אפיטרופסיהן. ב“פתח-תקוה”, כמו שידענו כבר, היו כמעט כל האכרים מעוטי אדמה ולא היתה להם שום אפשרות להתפרנס מעבודת אדמתם בלבד. התמיכה שניתנה לאכרים כאלה לבנין בתים ומקנה בהמות וכלי עבודה – לא יכלה איפוא להושיע להם וגרמה אך רעה להמושבה בכלל, בעצרה בדרך מלאכותית בעד הפּרוֹצס הטבעי, שהיה מביא בהכרח את היותר חלשים במובן האֵיקונומי לעזוב את המושבה ולשחררה מטרחם ומשׂאם, ואדמתם היתה עוברת להנשארים, המסוגלים יותר להצליח 80. ואולם “פתח-תקוה” היתה בכל זאת מצד עצמה מושבה הגונה, שבלי אפיטרופסות רחמנית היתה יכולה להגיע ברבות הימים למצב טבעי. אבל “גדרה”, שנוסדה בתקופה ההיא על ידי האפיטרופסות עצמה של חו“צ, נבראה לכתחלה בלי שום בסיס אֵיקונומי, בלי שום חשבון אשר יראה מראש, ולוּ רק בקירוב, איך ומתי יגיעו המתישבים בה לחיות בעבודתם בלי עזרת אחרים וכמה יעלה שכלולו של כל אחד עד שתושׂג המטרה. לקחו אנשים צעירים ומלאי-כוח, שהיו עובדים עד אז אצל אחרים וחיים בשׂר עבודתם, והושיבום על חלקת-אדמה קטנה וכחושה, בשביל להתפרנס שם מקופת הצבור, מבלי דעת עד מתי! לכל אחד מהם נתנו “חלק” באדמת המושבה, והחלק היה כמאה ועשׂרים דונם, אשר בהם אך כארבעים דונם טובים לזריעה. ואז הן לא נולדו עוד התקוות המוגזמות להכנסת הכרמים, ובאמת לא חשבו אז כלל, שסופה של “גדרה” לעמוד בעיקרה על הכרמים, ועל מה אפוא נשענה תקות המיסדים, כי יוכלו בני “גדרה” לחיות במשך הזמן בכוח עצמם ולהיות ל”מופת“? על השאלה הזאת אין אנו מוצאים במכתבי המנהיגים שום תשובה. אף אלו מהם שהתנגדו לשכלול “גדרה”, לא מטעם זה התנגדו, שאין עתידות להמושבה, אלא אם מפני כבוד התורה, כאמור למעלה, או מפני שה”גדרים" פנויים הם, ובני “פתח-תקוה” הם בעלי משפחה, “ועל כן הדעת מחייבת, כי יותר טוב לתת כסף התמיכה לבעלי משפחה מאשר לפנויים” 81. דבר ה“מופת” נשכח איפוא לגמרי, הישוב נדחה מפני המתישבים, וכל השאלה לא היתה עוד אלא – כמו בכל קופה של צדקה: – על מי מן העניים האלה צריך לרחם יותר?
וראוי להזכיר, כי אחד מהמנהיגים, שהלך אז לא“י במַלאכוּת חבריו, הציע משם לפני ההנהגה, “לחַלק את בני ביל”ו [תושבי “גדרה”] בין “פתח-תקוה” להיות אצלם לפועלים, ולתת לאחרים בעלי הון את אדמת גדרה” 82. והנה לא אדון כאן על החלק הראשון מן ההצעה, בדבר מסירת בני ביל“ו לאכרי “פתח-תקוה”. ואולם חלקה השני, בנוגע ל”גדרה“, היה בלי ספק רעיון נכון מאד מצד טובת הישוב הכללית. “גדרה”, לפי תכונת אדמתה המעטה, ראויה היתה באמת להבּנות אך על ידי בעלי הון, שיטעו להם שם, על ידי פועלים, כרמים ועצי פרי שונים, והם עצמם ישארו במקום שהם ויוסיפו לעסוק במה שעוסקים, מבלי להשליך יהבם על נחלתם זאת הקטנה 83. אבל ליסד פה מושבה של צעירים עניים, שכל הונם הוא כוח ידיהם וכל תקוָתם לעתיד היא חלקת האדמה הזאת, שאינה מַספּקת כלל, – זה היה רעיון-רוח מעיקרו, שלא היה יכול לעלות על הדעת, אִלו זכרו המנהיגים תמיד – לא רק בשעה שבאו להלהיב לבות ה”חובבים" כדי שיפתחו את ידם – כי לא בשביל לעשׂות חסד עם אנשים פרטיים שונים, יראים או משׂכּילים, נוֹצר הישוב, כי אם למטרה לאומית יתר חשובה. אבל, כאמור, שכחו המנהיגים כמעט לגמרי את עיקר המטרה, ומזכיר ההנהגה אז מחזיק טובה לעצמו, שהוא הוא הצליח, בתחבולות שונות, לבטל את ההצעה הנזכרת, אשר “עשׂתה עליו רושם רע מאד”, כי “מי יוכל להציע לגרש את הצעירים האלה מן האדמה שנקנתה מעיקרה בעדם ונושבו עליה, אחר שסבלו כל מיני תלאה במשך שתים שלש שנים?” 84– בעל כרחנו עלינו להודות, כי הרבנים היו נאמנים לעצמם ולמטרתם יותר מן המשׂכילים. הם, הרבנים, לא שכחו אף רגע את האידיאל שלהם ומה עיקר חפצם בישוב ארץ ישׂראל. הם ראו בישוב הזה קודם כל – מצוה, שגוררת עוד מצוות רבות התלויות בארץ. ועל כן דרשו בצדק, לפי השקפתם, שיהיו המתישבים כולם שומרי תורה בכל דקדוקיה. וכשחשדו בבני “גדרה”, שאינם מסוגלים להוציא לפעולה את ה“עיקר”, מיד נקעה נפשם מהם ולא מצאו עוד חפץ במושבה כזו, עד שלא נרתעו לאחוריהם גם מפני ההצעה ה“אכזריה”: “לפזר כמה אלפים פרנק וליתן להם [לבני “גדרה”] לשוב לחו”ל ולהושיב ב“גדרה” אנשים כשרים מיושבי ירושלים 85. כך דרכם של אנשים כבּירי-רצון המסורים לאיזה אידיאל באמת, בכל לבבם ובכל נפשם. הם לא יֵדעו רחם לא על עצמם ולא על אחרים, כשרואים הפסד לאותו דבר שהם נותנים נפשם עליו. ואִלו היו גם חובבי-ציון המשׂכילים מסורים במדה כזו להאידיאל שלהם, היו מתבישים מפני עצמם על רגש-הרחמים הזה, שהביאם להושיב ולתמוך ב“גדרה” אנשים שלא היתה המושבה יכולה להבּנות על ידם באופן הדרוש להשׂגת המטרה, – רק מאותו הטעם, “שסבלו כל מיני תלאה במשך שתים שלש שנים” חלף “כל מיני תלאה” אפשר וראוי היה “לפזר כמה אלפים פרנק”, כעצת הרבנים; אבל ליסד בשביל זה לכתחלה מושבה רעועה ביסודה, שתהא זקוקה לתמיכה בלי גבול ולא תוכל אולי לעולם להגיע לשכלול טבעי, – זהו מעשׂה של אפיטרופסות צדקנית, השוכחת בהמון רחמיה עיקר הרעיון שבשבילו נוצרה.
וסופו של דבר מה היה?
ה“גדרים” נשארו על אדמתם, וההנהגה הואילה לתת להם “רשיון לעבוד כל אחד מהם שבעים דונם בחלקו” 86. כי כן חשבו אז, ש“שבעים דונם מוכשרים לזריעה” נמצאים בחלקו של כל אחד 87אבל באמת לא הגיעה האדמה הטובה גם לכמות מועטה כזו, וממילא מובן, כי לא יכלו בני “גדרה” להתפרנס מעבודתם והוצרכו לתמיכה תמידית. וכשנתדלדלה קופת חו“צ אחר איזה זמן “ובני גדרה חדלו כמעט לקבּל את תמיכתם”, – “הוכרחו לבקש להם עבודה כשׂכירי יום ב”ראשון-לציון”, ועל ידי זה בא נזק לעבודתם במושבה“. אז התחילו הקולוניסטים להתאונן על מעוט אדמתם ודרשו “להוסיף להם אדמת זרע” 88. והדבר הזה עורר וכּוּח עצום בין המנהיגים: אם להוסיף אדמה לבני “גדרה” או שלא להוסיף? אנו קוראים את הדברים ולא נאמין למראה עינינו. לא היה די להם להמנהיגים, שיסדו קולוניא מבלי לחקור ולדרוש תחלה, אם יש בה אדמה טובה במדה מַספּקת למחית עובדיה, – אלא שגם אחרי הגָלוֹת קלונם להם עצמם, כי הושיבו עובדים במקום שאין מה לעבוד וגרמו בזה רעה להישוב, תחת חפצם להיטיב – גם אז היה עוד הדבר לשאלה, אם יש לתקן את המעוּוָת, לפחות לאחר המעשׂה, ע”י הוספת אדמה להמושבה, והיו מן המנהיגים “שלא הסכימו לזה בשום אופן”, ומזכיר ההנהגה מספּר לנו, באיזו תחבולות הוצרך להשתמש, “כדי לשׂים קץ להמַחלוקת, אם ראוי בכלל להוסיף אדמה לבני גדרה” 89…
אבל כל ה“מחלוקת” והתחבולות היו להבל. כי גם אחר שנפתרה השאלה בחיוב, לא נקנתה חלקת האדמה שעמדה אז למכירה (כנראה, מפני מעצורים חיצוניים שונים), ובני “גדרה” נשארו מעוטי-אדמה ואוכלי-תמיכה, כבתּחלה.
במצב הזה נמצאה “גדרה” בעת שנוֹסדה החברה המקוּימת וירשה כל עניני האוֹרגניזציא שקדמה לה. לפי עדותה של המַחבּרת שהוציא הועד למלאות עשׂר שנים לקיומו 90, יצאו לצרכי המושבה הזאת עד הוָסד החברה – כמאה ושלשים אלף פרנק, כלומר כעשׂרת אלפים פרנק למשפחה (כי אך שלשה עשׂר קולוניסטים נהנו מחסדי חו"צ, ויתר בעלי האחוזות שם היו בעלי הון). ואחר כל זה, כשנגש הועד החדש לפתור בהחלט שאלת “גדרה”, לא מצא ידיו ורגליו, בהיות העיקר – אדמה לעבוד – חסר. ואולם בעת ההיא (שנות תר“נ-תרנ”א) כבר שלטה בא“י “קדחת הכרמים”, והכל האמינו בעושר הרב השמור לבעלי כרמים בעתיד. לכן לא יפּלא, כי באין יכולת להוסיף ל”גדרה" עוד אדמת זרע, הסכים הועד לבסוף להצעת הועד הפועל שביפו, לעשׂות את האכרים גם פה לכורמים, כבמושבות הסמוכות. לפי הערכת הועד הפועל, צריך היה להוציא לנטיעת הכרמים ושאר צרכי ה“שכלול” והתמיכה, עד שיתנו הכרמים פריָם, כששים אלף פרנק, ועי"ז יגיעו הקולוניסטים אחר איזו שנים להכנסה נקיה כאַלפּים פרנק בשנה לכל אחד. והוַעד, בסמכו על ההבטחה הזאת, בנוגע לההכנסה העתידה, מצא לאֶפשר להקטין עוד את הערכת ההוצאות, אחר כי אין מתעודתו כלל לעשׂות את הקולוניסטים הנתמכים לעשירים בעלי הכנסה מרובה כזו, ודי לו שיתן להם יכולת לחיות בעבודתם שלא בצער, אם גם בצמצום. ובכן חשב ומצא, שאם בששים אלף פרנק יגיעו הקולוניסטים להכנסה שנתית של אַלפים פרנק, הנה יספּיק גם סך של ארבעים אלף פרנק בשביל שימצאו הקולוניסטים את מחיתם בצמצום. ועל יסוד ההיקש ההגיוני הזה החליט הועד ליתן לשכלולה של “גדרה” עוד רק כארבעים אלף פרנק, “ובזה – כך חתם אז הועד את “חשבונו” על דבר “גדרה” – הוא חושב, כי מלא את חובתו ביחס להמושבה הראשונה הזאת” 91.
אבל הנסיון האכזרי לא נכנע לפני ההיקש ההגיוני,ובפועל עלה לו להוַעד “מלוּי חובתו” ל“גדרה” לא ארבעים ולא ששים אלף, כי אם כמאה ושלשים אלף פרנק 92. לשכלול שלש עשׂרה משפחות הוציאו איפוא חובבי ציון (בצירוף מה שיצא עד הוָסד החברה) כמאתים וששים אלף – כעשׂרים אלף למשפחה! הסך הזה גדול הוא מאד בערך לקופת חו“צ העניה, אך לא היינו צריכים בכל זאת להתעצב על זה הרבה, אִלו היו תוצאות הדבר טובות באמת כמו שמתאר הועד: שיש עתה לבני “גדרה” הכנסה בינונית נקיה (אחר נכּוּי הוצאות העבודה והמסים וכו') כאלף ושלש מאות פרנק בשנה לכל משפחה 93. ואולם האמת היא, כי גם בטרם בא המשבר הכללי על מושבות-הכרמים, לא הגיעה ההכנסה הנקיה של רוב בני “גדרה” מאדמתם אפילו לאלף פרנק בשנה למשפחה 94; אלא שאחדים מהם הצליחו להיטיב מצבם על ידי עבודה צדדית אצל בעלי האחוזות שאינם דרים במושבה, ויתרם נשתקעו בחובות, אם למַלוים פרטיים או לחברת יק”א 95. ועתה, בעת הקריסיס הכלכלי, מצבם של בני גדרה רע עוד הרבה יותר מזה של כורמי הנדיב. כי אלו האחרונים יש להם עסק, לפחות, עם “אדונים” המרגישים בחובתם לתקן באיזה אופן שיהיה את אשר עִוְתו לפנים הם ועושׂי דברם, בעוד אשר בני “גדרה” אין להם אף נחמה זו, לראות את “משכלליהם” משתתפים בצערם ומבקשים לדעת, באיזו דרכים אפשר להוציא את המושבה ממבוכתה בעת רעה כזאת. חובבי ציון והועד בראשם כמו שכחו לגמרי, איך ועל ידי מי נתיסדה “גדרה” ומי היה הגורם בדבר, שהוצרכו יושביה להשליך יהבם על הכרמים ולהיות עתה תלויים באויר. הועד רשם זה כבר בספרי חשבונותיו כי גדרה “משוכללת” ואכריה יש להם הכנסה מַספּקת למחיתם בריוח, ובזה הוסרה מלב חו"צ דאגת המושבה הזאת. ואם המציאות באה ומטפּחת על פניהם, הם אומרים כאותו הפלוסוף שהראו לו על המציאות הסותרת שיטתו: – "אוי לה להמציאות "!…
כמיליון פרנק הוציא הועד בארץ ישׂראל במשך עשׂר שנות קיומו (עד אפריל 1900) 96. ובדאבון לב אנו מוכרחים להודות, כי בכל עמלו לא עלתה בידו כמעט מאומה. מלבד הסך שיצא לשכלול “גדרה”, אשר כבר ראינו מצבה, ליסוּד המושבה “קסטיניא”, אשר אדבּר עליה להלן, – יצא כמעט כל השאר להוצאות שאינן חוזרות ולתמיכות שונות שלא הביאו שום תועלת ממשית לא להנתמכים עצמם ולא לישוב הארץ בכלל. המושבות שבהן פזר הועד את כוחו מיוסדות היו מראשיתן על בלימה, על השערות דמיוניות ותקוות מוגזמות, ובהיות יסוד הבנין רעוע, מה תועיל התמיכה הניתנת לתקון הגג? 97. לשנות את המצב ביסודו לא יכלה, וכל פעולתה היתה רק זאת, שגרמה למקבּליה להסיח דעתם לשעה ממצבם הרעוע ולבלתי בקש אמצעים יותר נאמנים בשביל לתקן את כל הענין תקון גמור ומוחלט. וכה עזרו גם חו"צ לעצור בדרך מלאכותית בעד המשבר, שהיה מוכרח לבוא בזמן קרוב או רחוק, ולהגדיל על ידי זה את הרעה בבואה, כדרך כל מצב בלתי טבעי, שכל מה שהוא מאריך ימים הוא מוסיף קלקול.
ואולם אין מן הצורך לעניָני כאן לבקר בפרטות כל מעשׂי הועד בכל המושבות ההן, אשר לא על ידו נוסדו והשתתפותו בתמיכתן והנהגתן לא היתה גדולה ביותר. רק על מושבה אחת מאלה ראוי לנו להתבונן מעט, בהיותה משונה בגורלה המר מכל חברותיה.
“חדֵרה” נוסדה, כידוע, בתקופת “התרוממות הרוח” שבאה לחו“צ בשנת תרנ”א, בעת שהועד הפועל הראשון של חברתנו היה מעֵין “מַמלכה קטנה” ביפו, ומכל קצוי ארץ באו שמה אנשים מישׂראל ו“צרורות” בידיהם, בשביל לקנות קרקעות – אם לעצמם בלבד או לאגודות שלמות אשר שלחו אותם – על ידי הועד הזה, שגדלה אז האמונה בו כמעט בלי גבול. סופה של התנועה ההיא ידוע לבקיאים, ולא באתי כאן לשוב ולהזכיר אותו הענין הרע שכבר נשתקע. אבל “חדרה " נשארה עד היום כמצבת זכרון לכל “המחשבות הגדולות” של התקופה ההיא, – “מצבה” כפשוטה: שתחתיה נקברו אנשים רבים, ובהם צעירים מלאי כוח גופני ומוסרי, שהיו מוכשרים להיות לתפארת הישוב. מי אשם בדבר הזה, שקנו לכתחלה אדמה מוקפת בצות מכל עברים, אשר הכל ידעו כי אוירה מלא רעל והמתישבים עליה לפני יבּוּש הבּצות מתחייבים בנפשם? 98על השאלה הזאת קשה להשיב נכונה. בודאי אשם הועד הפועל, אשר עליו סמכו קוני האדמה, באמונתם בו, והוא עשׂה מעשׂיו בקלוּת דעת יתרה. אבל האמנם רק הועד הפועל לבדו אשם, ואנחנו כולנו נקיים? כל מי שזוכר את הרעש הכללי, שקם אז בין חו”צ בכל מקום שהם, את תרועת הנצחון שהריעו מכל עברים על כל שעל אדמה שבא לידי ישׂראל בא“י, את הצמאון הגדול ל”מעשׂים כבּירים“, שנתעורר פתאום בכל הלבבות ודרש ספּוקו מאת הועד הפועל שביפו, – מי שזוכר את כל אלה, מוכרח יהיה להודות לעצמו, כי כל חו”צ היו שותפיו של הועד הפועל במעשׂים ההם והאחריות המוסרית תחוּל על כולם יחד; כי לא נקל היה לאנשי הועד להיות “ישנים בין העֵרים”, לעשׂות מעשׂיהם במתינות ובדעה מיושבת בתוך אותה ההתלהבות המטורפת, שדחקה את השעה ורצתה לכבוש את הארץ בקול שופר, כבימי יהושע… 99אבל איך שיהיה, הנה אדמת “חדרה” נקנתה, ורבים מבעליה באו והתישבו עליה, מבלי לחכות עד שיטהרוה מבצותיה – והנגף החל. ובקראנו עתה חשבון הועד, כי הוציא לתמיכת “חדרה” יותר מתשעים אלף פרנק, והוא מחזיק טובה לעצמו, שבעזרתו נבנו בתים ב“חדרה” וגם אהלים למעון הקיץ 100, – תעלה על לבנו בעל כרחנו שאלה מרה: מי יודע, בכמה נפשות עלתה ל“חדרה” האפיטרופסות הרחמנית הזאת? אִלו לא קבּלו בני “חדרה” שום תמיכה לבנין ולשאר צרכי העבודה, היו מוכרחים עוד בשנים הראשונות לעזוב את המושבה עד לאחר יבּוש הבצות, והרבה מן החולים והמתים שם היו חיים ובריאים עד היום. אבל גואלי הישוב, מאחר שכבר הכניסו את “חדרה” במספר המושבות, לא יכלו להסכים, שיהיה המספר חסר אחת, ואפילו רק לזמן, ולכן נטפּלו להם לבני “חדרה” וחִזקו את ידיהם בתמיכה חמרית ומוסרית. מתּחלה בנו להם בתים מרוּוָחים, בסמכם על תקוה רחוקה, שלא תהיה הקדחת שולטת בבתים כאלו. ואחרי כן, כשלא באה התקוה הזאת ומספר החולים והמתים הלך ורב, מצאו להם תקנה חדשה, שידורו בימי הקיץ (זמן התגברות הקדחת) באהלים על שׂפת הים, ונתנו להם גם סכומים חדשים להקמת האהלים. ורק אחר שגם תקנה זו לא עצרה בעד מלאך המות, אשר חרבו היתה שלופה על המושבה הזאת מיום הוָסדה – רק אז עשׂו הקולוניסטים מה שצריכים היו לעשׂות עוד לפני הרבה שנים: עזבו את המושבה לזמן, עד שיטהר אוירה, והתישבו עם בני ביתם במושבות הסמוכות, שמשם יבואו הגברים בעת העבודה לזמן קצר, בשביל לעשׂות את המלאכות היותר הכרחיות, ביחוד בכרמים.
מזלי גרם, שהייתי בארץ ישׂראל בעת שנוסדה המושבה הזאת וראיתי את שׂמחת מיסדיה הראשונים ואת פניהם המאירים בדבּרם על העתידות הגדולות של בחירת נפשם זו, – ועתה ראיתיה בשוֹממוּתה ואֶבלה, אחר עבור עליה עשׂר שנים מלאות עמל ויגון. מיסדיה הנזכרים כבר מצאו להם קבר, יחד עם תקוותיהם, באדמתם האהובה; בתיה היפים עזובים וסגורים ועומדים כאבלים, ועצב נורא שפוך על פני כל אשר בה, כאִלו רוחות מתיה הרבים משוטטות באויר ומתלחשות זו עם זו… קשה לתאר בדברים את הרגש אשר דכּא את לבבי כל ימי שבתי שם, אבל יותר מכל הֵמר לי הרעיון הנורא, אשר לא הרפּה ממני: כי אנו כולנו, אפיטרופסי הישוב, חובביו ותומכיו, – אין לנו צדקה לקרוא: ידינו לא שפכו את הדם הזה… 101
אך הנה כל המושבות האלה – כך מצדיק הועד את עצמו 102– נוסדו על ידי אחרים, והוא בא לעזרתן אחר שכבר נעשׂה מעשׂה, לכן אי אפשר להטיל עליו את אחריותן. הוא עצמו, “בלמדו לדעת היטב, בעזרת הנסיון, את כל מהלך הישוב, בא לידי הכרה, כי בעצם השיטה היו כלולות שגיאות גדולות, שעכּבו הרבה את התפתחות הענין” 103. את השגיאות האלה מעמיד הועד על ארבע: א) מיסדי המושבות הראשונות, בהיותם בלתי מנוסים בענין עבודת האדמה, קנו אדמה שאינה מוכשרת לזריעה. ב) כמוּת האדמה היתה מעטה ביותר. ג) הקולוניסטים לא היו מוכשרים לתעודתם ככל הדרוש. ד) האפיטרופסות על הקולוניסטים היתה “קיצונית ביותר וממושכה ביותר”, וזה גרם להחליש בלבם התעוררות הרצון לפעולה עצמית 104.
ובכן, מאחר שחשב הועד, כי כבר הכּיר את המחלה לכל פרטיה, ומאחר שהכרת המחלה היא, כידוע, חצי רפואה, – הנה היתה לו הצדקה להאמין, כי עכשיו יודע הוא, איך מיסדים קולוניות בלי שגיאות, ואם יגש הוא עתה, מזוּין בידיעתו זאת, ליסד קולוניא חדשה מעיקרה, שעדיין לא חלו בה ידי אחרים לקלקלה, בודאי יעלה הדבר בידו באופן היותר טוב. על סמך זה אסף הועד את מיטב כוחותיו ויסד באמת, בשנת 1896, קולוניא חדשה – היא "קסטיניא " – בכוָנה רצויה לברוא “קולוניא של דוגמא”, כדי להראות את הדרך הנכונה ליסוּד מושבות חדשות בעתיד 105.
והנה הקורא חשבון הועד (לשנות 98–96) ע"ד יסוּד “קסטיניא”, הוא יהיה מוכרח להודות, כי אמנם עשׂה הועד את מעשׂהו זה בזהירות היותר אפשרית. להנהגת הענין ביפו מנה קוֹמיסיא מיוחדת; כי מחרדתו על הדבר לא רצה למסור גורלו בידי הועד הפועל לבדו. ובקוֹמיסיא הזאת היו – מלבד חברי הועד הפועל – גם אַגרוֹנוֹמים מלומדים ועוד אנשים ידועים, מן היותר בקיאים בהלכות הישוב. גם באוֹדיסא בחר הועד מתוכו קוֹמיסיא מיוחדת, ובה גם כן אחדים מן היותר בקיאים בענין, לבקר היטב את ההערכה שנשלחה מיפו ואת הכללים שקבעו המומחים שם בדבר בחירת הקולוניסטים ואופני ההתישבות וההנהגה. ואחר שבּקרה הקומיסיא את כל אלה והציעה דעתה לפני הועד, הוסיף גם הוא לעיין בדבר ועשׂה תקונים שונים מצדו. ובגוף המושבה נמסרה ההנהגה לא לפקיד סתם, כי אם לאַגרוֹנוֹם מומחה, שעליו הוטל לשכלל את המושבה מתּחלת יצירתה על פי בקיאותו המדעית וללמד את הקולוניסטים בשנים הראשונות לעבוד עבודה מתוקנת ככל חוקות האַגרוֹנוֹמיא. וכשהוכרח האַגרוֹנוֹם הזה לעזוב את המושבה (מפני המקרה הרע שקרהו עם הערביאים, כידוע), נמנה תיכף במקומו אַגרוֹנוֹם אחר, שהיה עד אז חבר הועד הפועל. בקצרה, הכל נעשׂה בהכנה והשתדלות קודמת, שלא יהיה מקום כאן לאותן השגיאות שנכשלו בהן מיסדי המושבות הראשונות: א) האדמה נקנתה על פי עדותם של האגרונומים שבין חברי הקומיסיא, אשר העידו עליה, כי אין טובה כמוה לזריעה בכל האדמה שבידי ישׂראל בארץ ישׂראל. ב) ועל דבר כמות האדמה דנו הקומיסיות מראש וקבעו “פּרינציפּים” ידועים, כמה דונם צריך ליתן לכל משפחה, לפי מספר העובדים שבה. ג) והקולוניסטים צריכים היו להבּחר מבין טובי הפועלים, גם כן על פי “פּרינציפּים” מושׂכלים שנקבעו מראש, כדי שיהיו “מוכשרים לתעודתם ככל הדרוש”. ד) והאפיטרופסות לא היתה “קיצונית ביותר”, לפי המושׂג הרגיל, כלומר, לא נהגה שׂררתה “בזרוע נטויה”, כבמושבות הנדיב, ולא היתה עם זה גם “ממושכה ביותר”, כי לא נמנה הפקיד במושבה אלא לשנים הראשונות, עד שיִלמדו בני המושבה לעבוד כהוגן ויוכלו להתפרנס מעבודתם בלי תמיכה. – מה היה לו איפוא להוַעד לעשׂות עוד ולא עשׂה?
ואחר כל אלה, הנה, כידוע, גם הנסיון הזה לא הצליח! פרטֵי דברי המושבה הזאת ומצבה בהוה כבר נתפרסמו למַדי בחשבונות הועד ובמחבּרות שונות שהוציא בשנים האחרונות וגם ב“תוצאות הפרוטוקולים” שלו, הנדפסות בכה“ע, ואיני רואה על כן שום צורך לשוב ולספּר פה הכל בפרטות. די לנו לדעת, כי תמצית כל הידיעות והחשבונות של הועד עצמו היא זאת: שבמקום “מושבה של דוגמא” בשביל העתיד, יש לנו ב”קסטיניא" עוד “דוגמא” אחת של העבר, דוגמא של המושבות הישנות עם “שגיאותיהן” הידועות לנו: כמות האדמה אינה מַספקת לפרנס כל הנפשות שהושיבו עליה 106; הקולוניסטים, אף כי עובדים חרוצים הם, “אינם מוכשרים לתעודתם” לפי תכונותיהם המוסריות; הנטיה ל“שנוֹררוּת” וחסרון “התעוררות הרצון לפעולה עצמית” נראו גם פה, כבכל שאר המושבות, אע"פ שהיתה פה האפיטרופסות “בלתי קיצונית ובלתי ממושכה”; וכל זה ביחד עלה גם פה, כביֶתר המושבות, ביוקר מאד: יותר מארבע מאות אלף פרנק, כלומר יותר מכפליִם כפי ההערכה שנעשׂתה בעת הוָסד המושבה.
מפני מה? איפה הוא מקור הרעה?
ועוד הפעם אנו שומעים את התשובה הרגילה: הועד הפועל אשם, כי “נכשל בשגיאות שיכול היה להנָצל מהם”. בבחירת הקולוניסטים השגיח רק על כשרונם לעבודה ולא על תכוּנותיהם המוסריות, ועם זה בחר במשפחות גדולות ביותר, שאחדות מהן נתחלקו תיכף כל אחת לשתים ושלש; כמו כן לא השתדל שיעסקו הקולוניסטים בזריעת שחת למספוא, גם הוציא הוצאות יתרות וכו' וכו' 107. ובכן, לעתיד אין הדבר חסר אלא למַנות בראש הועד הפועל “אפיפיור” שאינו עלול לשגיאה, והכל יעלה יפה על צד היותר טוב…
ועם כל עוצם הכאב הפנימי שירגיש כל “חובב ציון”, בראותו את ה“אפס” שיצא מכל העמל הרב בישוב הארץ, – אי אפשר בכל זאת להתאפק משׂחוק למשמע ה“פזמון” הזה עם “החרוז האחרון”, החוזר ונשנה תמיד אחר כל מעשׂה שלא הצליח: בודאי היה הדבר עולה כהוגן, לולא פלוני, שעשׂה מַדחה בשוגג או במזיד. ציירו נא לכם בדמיונכם איש שכל ימיו רודף אחר מטרה אחת, ובכל עמלו לא השׂיג כלום. והנה הוא עומד לפניכם ומספר בגאוה את כל “גבוּרותיו”, כי כזאת וכזאת עשׂה וכמעט השׂיג מטרתו, אלא שפלוני עמד למכשול לו, ושוב עשׂה מעשׂה אחר, עוד יותר רצוי וטוב, שבודאי ובודאי היה מוליך ישר אל המטרה, לולא אלמוני, שמָעל בשליחות וקלקל הכל, – וכן הלאה והלאה עד לבלי גבול: תמיד הוא מתחיל כהוגן, ותמיד באים אחרים ומקלקלים, וסוף סוף הנה כבר הלבּינו שׂערותיו ועדיין הוא עומד במקום שעמד בילדותו. מה תהיה דעתכם על איש חרוץ כזה. הלא תשׂחקו בלבכם ותחשבו (אם לא תאמרו לו זאת מפורש, מפני הכבוד): “הנַח להם לפלוני ואלמוני! ניכר הדבר, שאתה בעצמך גבר לא יצלח”…
“הועד הפועל שגה”! – אבל מדוע שגה? הכל יודעים, שחברי הועד הפועל אז היו אנשים המסורים בכל לבם לענין הישוב, ובכל הנוגע לקסטיניא הרי לא היו הם דנים יחידים, כי, כאמור למעלה, נוסדה לזה קוֹמיסיא מיוחדת, שבה השתתפו המומחים היותר גדולים שבארץ ישׂראל. והשגיאות היסודיות הלא היו אז ידועות כבר, כמו שראינו, אפילו להועד שבאודיסא, היושב הרחק ממקום המעשׂה ורוב חבריו אינם מומחים לדבר, וכל שכּן שלא נעלמו השגיאות האלה מחברי הקוֹמיסיא, הבקיאים הרבה יותר בצרכי הישוב, בראותם הכל בעיניהם ועוסקים בדבר שנים רבות להלכה ולמעשׂה. ואיך איפוא נהיה הפלא הזה, כי למרות הידיעה ולמרות הרצון הטוב, שמִלא בלי ספק לבות כל המשתתפים בשכלול “קסטיניא”, – חזרו ונראו גם במעשׂה זה אותם החזיונות המעציבים, שכל עצמה של “קסטיניא” לא נבראה אלא בשביל להמלט מהם?
צריך אדם להיות סומא בשתי עיניו בשביל שלא לראות כאן את המופת היותר נאמן, כי גם הידיעה הרחבה וגם הכוָנה הרצויה לא יועילו לה להאפיטרופסות להוציא מתחת ידה דבר מתוקן; כי עצם הרעיון, ליסד ישוב בריא ומתוקן על ידי אפיטרופסות, ואפילו “בלתי קיצונית ובלתי ממושכה”, – כולל שני הפכים בנושׂא אחד. בשעה שהחליט הועד “ליסד” את “קסטיניא” בעצמו, “להושיב” ו“לשכלל” בה ע“י שלוּחיו את הפועלים אשר יבחר הוא ובאי כוחו, – באותה שעה כבר נחתם גזר דינה של “קסטיניא” שלא תצליח. הפועלים שמעו, כי הועד “בוחר מושיב ומשכלל”, ואין כל פלא, כי כולם – ואף אלו שהיו בעלי משפחות גדולות, שהוצאותיהן מרובות, והיו עם זה משׂתכּרים לחמם בריוח בתור פועלים – התאַווּ להיות מן הנבחרים והשתדלו בזה בכל יכלתם ע”י מכיריהם הקרובים להקוֹמיסיא, מבלי לדאוג כלל שמא לא יעלה הנסיון יפה ביותר ונמצאו הם מפסידים, אחר כי ידעו היטב, ביד מי הם מוסרים גורלם ומי הוא המקבּל עליו אחריות כל הענין: חברה הבאה בכוח הכלל, והכלל עשיר לעולם. – והקומיסיא מצדה, בקבעה לה מראש עיקר גדול (אשר נתאשר מטעם הועד), שצריך ליתן היתרון למשפחות שיש בהן עובדים רבים, נמשכה אחרי ה“פוֹרמוּלא” הזאת – כמנהג האפיטרופסות, אשר ראינו כבר פעמים רבות – עד הקצה האחרון, ודחתה מפניה כל השאר. וכשלא מצאה, בכל זאת, משפחות כאלה במספר הדרוש, לא נכנעה לפני המציאות, אלא אדרבא – גם כן כמנהג האפיטרופסות שראינו כבר – השתדלה להכניע את המציאות לפני הפוֹרמוּלא ובראה את המשפחות הדרושות לה בדרך מלאכותית, בחַבּרה יחד משפחות נפרדות של אבות ובנים, שבתור פועלים כבר היו לפני זה עובדים ומפרנסים את ביתם כל אחד לעצמו. והמחוברים בזרוע לא סרבו אף לזה, במחשבה תחלה, לשוב ולהתפרד למשפחותיהם מיד לאחר “שיושיבום” במקומם החדש, בהיותם בטוחים מראש, כי הללו שחבּרו אותם והושיבום יחדו, לא יוכלו עוד להתעלם מהם, וסוף סוף יהיו מוכרחים לדאוג להם, שימצאו לחמם גם בהתפרדם. וכשהתנתה הקומיסיא עמהם בשעת בחירתם, שיקבּלו למחיתם בשנה הראשונה (עד הקציר) תמיכה בלתי מַספּקת כלל, שרובם היו עד אז משׂתכּרים בעבודתם הרבה יותר, – קבּלו עליהם גם תנאי זה, ובלבם שׂחקו בודאי על תמימותם של האפיטרופסים: “תנו כמה שתתנו, ואחרי כן תוסיפו ותתנו בעל כרחכם”. ועל פי בטחונם זה, שהיה מיוסד בטבע הענין, לקחו בהקפה ובמלוה מאנשים פרטיים מה שהחסירו להם המשכללים, וכה נשתקעו בחובות במנוחה שלמה, בדעתם מראש, שסוף סוף יהיו האפיטרופסים מוכרחים לשלם את הכל, שלא לחבּל מעשׂה-ידיהם. הקמוץ הקיצוני הזה גרם כמו כן, שהתפתחה הנטיה ל“שנוררוּת” מראשית הוָסד הקולוניא. כי בהיות שני הצדדים מכירים היטב, שהקצבה החדשית מַספקת רק בדוחק לצרכים היותר הכרחיים, אי אפשר היה לדרוש מאת האכרים, שיוציאו אפילו כל שהוא מתמיכתם לדברים צדדיים שאינם מצרכי אוכל נפש (תקון כלי העבודה, נסיעה לעיר, וכדומה). ובכן היה למנהג קבוע, שכל פעם שהוצרך איזה קולוניסט להוציא פרוטה יתרה, היה פונה אל הועד שביפו או אל האַדמיניסטרטור שבמושבה – ומבקש וגם מקבּל את הפרוטה. ואין הדבר צריך ביאור, מה היתה הפעולה המוסרית של המנהג הזה על רוח הקולוניסטים האלה, אשר גם בלעדי זה לא הצטיינו רוגם במושׂגים “דקים” על דבר מוּסר וכבוד 108.
גם שאר החסרונות שמונה הועד בדבר יסוּד “קסטיניא” ותולה אותם בשגיאות הועד הפועל, כמו הוצאות יתרות לבנינים ומכשירי העבודה וכו', ואפילו התּגרה הידועה עם הערביאים – הכל בא רק בסבּת “השגיאה” היסודית של הוַעד עצמו, בחשבו לאפשר ליסד “קולוניא של דוגמא” ע"י אפיטרופסות. ובשביל להוָכח באמתּוּת המשפט הזה, די לנו לצייר לעצמנו במחשבה, איך היה הדבר נעשׂה בלי אפיטרופסות.
נניח, שהיה הועד מחליט מראש למסור כל הדבר, מן הצעד הראשון, בידי הפועלים עצמם, מבלי להתערב בזה אפילו במשהו. מה היה צריך לעשׂות? – כמובן היה מצַוה על הועד הפועל לאסוף את הפועלים הנמצאים בארץ ולהודיע להם, כי יש עם לבבו של הועד ליסד, בתור נסיון, קולוניא קטנה מטובי הפועלים, אשר תעודתה תהיה להראות בפועל, כי יש אפשרות לעובדים חרוצים לחיות בא“י בעבודת האדמה, וכי שכלולם לא יעלה בסכום גדול מכפי כוחו של הועד. ובכן עליהם לשלוח אנשים מקרבם לראות את האדמה ולהגביל מספר האכרים שיוכלו להשתכלל עליה וכמות הסכום הדרוש לשכלולם על פי הערכה מפורטת, ואחרי כן יבחרו בעצמם, ברוב דעות, את האכרים האלה מבין היותר ראויים “להיות למופת”, והנבחרים יגשו אל העבודה להוציא את הדבר לפעולה, ובראשם יעמוד “ועד המושבה”, אשר יבחרו להם מקרבם ואשר יעשׂה מעשׂיו על פי תקנות שיקבעו להם בעצמם. הועד הפועל של חו”צ לא יהיה אלא הגזבר, ועליו יהיה אך ליתן להמושבה את הסכומים הדרושים בכל עת, בהסכם אל ההערכה, עד תום כל הסך הקצוב מראש, לא פחות ולא יותר. –
בשיטה כזו היה האינטרס העצמי של הפועלים בכללם מכריח אותם מתּחלת המעשׂה להשתדל בכל כוחם, שיצליח הנסיון הזה הראשון, כדי שלא יהיה גם האחרון ולא תכּרת תקוָתם להאָחז כולם בארץ בתור אכרים. ההערכה היתה מפני זה נעשׂית על ידם מראש בצמצום האפשרי, כדי להראות שאין הדבר למעלה מיכלתם של חו“צ; אך לא בצמצום בלתי אפשרי, כההערכה שנעשׂתה ע”י חברי הקומיסיא, שלא היתה להם סבּה מַכרחת לדקדק בזה ביותר, בדעתם, כי אם יהיה צורך אח“כ להוסיף – יוסיפו. הנבחרים ע”י הפועלים עצמם היו בלי ספק “מוכשרים לתעודתם” הרבה יותר מאלו שנבחרו ע“י האפיטרופסות, כי תועלתם של הבוחרים היתה דורשת מהם לבחור את המסוגלים להצליח, ומאות הפועלים שנמצאו אז בארץ, שהיו בתוכם הרבה אנשים של צורה, בודאי לא היו בוחרים מקרבם ברוב דעות בעלי תכוּנות נפסדות. גם משפחות גדולות ביותר לא היו נבחרות, בהיות צרכיהן מרובים ויש לחשוש שמא לא תספיק ההכנסה לפרנסתן, וגם הן עצמן לא היו מסכימות בנקל לעמוד בנסיון שתוצאותיו לע”ע רק “שמא” בעת שהיה שׂכרם בתור פועלים “ברי”. ובכן היו מתישבים ב“קסטיניא” כעשׂרים צעירים, בעלי צרכים מועטים וכוחות מרובים, שהיו נגשים לעבודתם בלב מלא תקוה ובטחון על עצמם, על עבודתם וחריצותם. להוצאות יתרות בבנינים וכלי עבודה, ואין צריך לאמור ל“שנוֹררוּת”, לא היה מקום כלל בתוכם, בהיותם יודעים, כי רק סכום כזה וכזה קצוב להם ונמצא ברשותם; יותר אין מי שיתן ואין ממי לתבוע, וכל פרוטה שמוציאים לבטלה – על חשבון עצמם הם מוציאים ועתידים להרגיש בחסרונה 109. ובאין אדמיניסטרטור במושבה, שכבוד “אדנוּתו” דרש מידו להראות להערביאים את ידו החזקה, לא היתה המושבה מסתבּכת גם באותו הענין הרע עם שכניה הערביאים, שגרם לה, כידוע, הפסד מרובה. וכה היתה “קסטיניא” מגיעה באמת לשכלולה בזמן קצר ובהוצאות לא גדולות בערך למה שיצא עתה. יושביה היו מתרגלים מתּחלת בואם אל המושבה לבטוח אך בכוח עצמם ולעשׂות הכל על דעת עצמם. ואם היו נכשלים באיזו שגיאה וקלקול, היו מבקשים ומוצאים להם בעצמם דרכים שונים לתקון מצבם, בלי כל טענות ותביעות על אחרים. ומי יודע? אולי היה ה“מופת” הזה גורם, שיפתרו עתה כל שאלות הישוב באופן אחר לגמרי: הנדיב היה אולי מוצא לאפשר “לגמור חשבונו” בלי עזרת אפיטרופסים חדשים, אִלו היתה לנגד עיניו מושבה כזו, שנוסדה ונשתכללה בלי כל צל של אפיטרופסות; הפועלים היו אולי זה כבר הולכים ומשכללים את עצמם במושבות חדשות שהיו מיסדים להם בדרך האמורה, וכל חובבי הישוב שבמזרח ובמערב היו קוצבים להם ברצון את האמצעים הדרושים לזה, לאחר שהראו הם, הפועלים, במעשׂה, מה שעתה אינם יכולים אלא להבטיח בדברים ואין מאמין להם 110.
ובזה תמה דרכּנו ממושבה למושבה.
ארוכה היתה הדרך הזאת מאד, ארוכה אולי יותר מסבלנותם של הקוראים, ורבים מהם אולי קצרה נפשם בדרך כזו, שצורה אחת לה מראש ועד סוף ובכל המקום אשר באו ראו אך חזיון אחד החוזר ונשנה כמעט בלי שנוּי. ככל האפשר השתדלתי אמנם לבלי עמוֹד על הפרטים הבלתי חשובים כל-כך לעניננו או שכבר נתפרסמו על ידי אחרים במדה מַספקת. ובכל זאת יצאו הדברים ארוכים ביותר, עד שהוכרחתי מפני זה לעבור בשתיקה על איזו מן המושבות (למשל, רחובות ), שהיו מוסיפות לנו דעת בנוגע לתכוּנת ההשפעה המוסרית של האפיטרופסות על כל סביבותיה, אף מעבר לגבול שלטונה הגשמי. –
ואולם, איך שהיתה דרכּנו – הנה סוף סוף באנו, כמדומה לי, “למחוז חפצנו”: מצאנו את ה“אויב” היותר קשה – בהיותו מסתתר בדמות “אוהב” – להתפתחות הישוב, ואשר בו עלינו איפוא להלחם בכל כוחנו, ובחפצנו להרים את הישוב משפלותו.
אבל המלחמה הזאת צריכה להיות מכוּונת לא נגד האפיטרופסים המערביים כמחשבת רבים, כי אם נגד עצמנו. מה יש לנו צדקה לדרוש מאחרים, שיִטלו את הקורה מבין עיניהם, כל זמן שאנו בעצמנו אין אנו רוצים ליטול את הקיסם מבין עינינו? קטן ודל הוא חלקנו בישוב הארץ, ובאלה ארבע אַמותינו הצרות, באלה הפרוטות המעטות שאנו מכניסים לא“י, מתנהגים אנו עד היום כ”פטרוֹנים" העושׂים צדקה וחסד עם בריות שפלות שאינן כדאיות לכך. כי למה נכחד? כל יחוסנו אל האכרים והפועלים מעיד בנו, שאנו מביטים עליהם עד עתה בבוז ושאָט נפש ואין אנו יכולים להתגבר על ההרגל, שנעשׂה לנו כטבע שני, לחשוב את כל בני הישוב לא רק לרמאים ושנוֹררים, אלא גם לחסרי דעה ונסיון, שאי אפשר להאמין בהם ולסמוך על דעתם ויושר לבם אפילו בדבר שטובת עצמם דורשת מהם לעשׂותו כהוגן.
זהו אחד מן החזיונות הנפלאים שבחיי היחיד והצבור: מרוב עבודה שעובדים בני אדם בשביל להשׂיג איזו מטרה חביבה עליהם – יש שהם משתקעים כל כך בפרטי המעשׂים, עד ששוכחים את הכלל, את המטרה שלמענה הם עמלים, ולא יסוֹגו אחור ממעשׂיהם, אף אם יראו ברור, כי מביאים הם נזק ולא תועלת לאותו הענין שהמעשׂים האלה צריכים להיות אך כאמצעים להשׂגתו. הנה חובבי ציון בודאי התחילו מעשׂיהם בישוב הארץ אך לשם האידיאל הגדול של תחית האומה, והרי אין הדבר צריך לבינה יתרה בשביל להכיר, כי ישוב של רמאים וחסרי-לב, שאינם מוכשרים לעשׂות אף צעד אחד כהוגן בלי השגחה מן החוץ ואינם נאמנים על שום דבר בלי שמירה מעוּלה, – כי ישוב כזה לא תועלת הוא מביא, כי אם הפסד מרובה, להתכלית הנרצה, ואינו אלא מכשול חדש שאנו יוצרים לנו בידינו על דרכנו לעתיד, הקשה גם בלעדי זה. ואם באמת מאמינים גם מנהיגי הישוב שלנו, כמנהיגיו המערביים, שבני המושבות הם כולם “שנוֹררים וגנבים שכל מזמתם היא רק להוציא פרוטה יתרה מכיס של אחרים” 111, – למה ולמי איפוא הם עמלים? – למה הם מכלים ממונם של ישׂראל, למה הם מבַלים כוחם וזמנם, בשביל לקיים את הישוב הזה ולשמור עליו מפני בעליו עצמם, בעוד שהדבר גלוי, כי מצד התכלית העיקרית, בטולו של ישוב כזה יפה מקיומו? – אבל הוא אשר אמרתי: ברבוֹת הימים ה“עיקר” נשכח וה“עבודה” כשהיא לעצמה נעשׂית עיקר, כאִלו כל עצמו של הישוב לא נברא אלא בשביל שמנהיגיו ואפיטרופסיו השונים בא“י ובחו”ל ימצאו להם מקום לעבוד “עבודת הכלל” במלחמתם התמידית עם בני המושבות…
עלינו איפוא להלחם תחלה בנו בעצמנו, לעקור מלבנו בחוזק יד את המשפטים הקדומים שהורגלנו עד כה לעשׂות מעשׂינו על פיהם. אם ראויים בני הישוב להאמין בהם ולהפקיד גורלם בידיהם עצמם או אינם ראויים – דבר זה לא נוּכל עדיין לדעת, באין לנו עד כה שום נסיון אשר יראֵנו בפועל, איך היו הם עושׂים מעשׂיהם, אִלו נכחדה האפיטרופסות מן הארץ והיתה היכולת בידם לעשׂות הכל, מהָחֵל ועד כָלה, בחירוּת גמורה, מבלי היות תלויים בדעת אחרים בשום פנים 112. ולעומת זה יש ויש לנו נסיון מספיק, המראה באופן היותר ברור, כי הנהגת האפיטרופסות מוסיפה אך קלקול על קלקול, חמרי ומוסרי כאחד, ואין כל תקוה להישוב להבּנות ממנה. מה יש לנו איפוא להפסיד? אנו רואים את הישוב הולך ויורד בחומר, הולך ונשחת ברוח, ואנו יראים לעשׂות נסיון חדש, שמא חלילה לא יעלה יפה! כשהחולה נוטה למות, מנסים הרופאים גם את התרופות היותר מסופקות והיותר מסוכנות. במצב כזה אין שואלים: שמא לא יעלה יפה? אלא אדרבא, שמא יעלה יפה?…
ננסה נא איפוא! נחדול נא מהיות אפיטרופסים להישוב ומהפקד פקידים בא"י לחַלק שם את הפרוטות ולנהל את מקבּליהן בדרך טובה. נשתדל נא לקבוע אמונה בלבנו, שרוב הקולוניסטים והפועלים חפצים הם עצמם בטובת הישוב – שהיא גם טובתם – לא פחות ממנו, ושיש ביניהם אנשים המבינים עם זה, גם כן לא פחות ממנו, מה טובת הישוב דורשת ואיזו הם הדרכים היותר רצויים לתקונו. ואם עד כה לא נראה חפצם הטוב בכל מלואו ולא נשמעו מפיהם עצות הגונות לתקון המצב הכללי – הלא הסבּה לזה מובנה בנקל: כשאדם יודע, שאין קולו נשמע וחפצו אינו עושׂה רושם בפועל, תש כוחו והאֶנרגיא שבו מסתתרת ומתנַונת. לא כן יהיה, אם ירגישו פתאום, כי אָפס אדון, תמו אפיטרופסים, והכל תלוי בהם עצמם, – אז יתעוֹררו כולם כאיש אחד לבנות הנהרסות, ואף אלו שבאמת ירדו פלאים במצבם המוסרי, בעטיה של האפיטרופסות, אף הם יתרוממו ברוחם, על ידי השפעת ההתעוררות הכללית, וישתדלו להיטיב מעשׂיהם, ובכל אופן לא יוכלו להביא נזק אלא להם עצמם, מבלי לעצור בעד התפתחות הענין בכללו.
מרובים צרכי הישוב ועצומים המכשולים אשר על דרכו. על ראשי המכשולים האלה כבר רמזתי בראשית המאמר: יחס הממשלה לעובדה האדמה, המַעשׂר ושאר המסים, הכבדים מנשׂוא, ואופן גביתם מכבּיד משׂאם עוד יותר. גם מצב הארץ עתה בכלל, השממון והעזובה הרבה, פרעות החיים ורוע ההנהגה, – כל זה עושׂה את הישוב החדש בא"י למפעל קשה מאד, הדורש שקידה וחריצות בלי גבול בשביל שיוכל להצליח. ואם דבּרתי עד כה רק על הרעה שגרמה לו האפיטרופסות, לא היתה, כמובן כוָנתי לאמור, כי רק היא לבדה עומדת לשׂטן לו, וכשתבטל היא, מיד יוּסרו כל המכשולים בבת אחת והישוב יעלה כפורחת בלי יגיעה יתרה. מחשבה כזו לא תוּכל לעלות על דעתו של שום אדם היודע מצב הדבר לא על פי השמועה בלבד. ואולם – היא הנותנת! מפני שרבּו המכשולים כל-כך ומפני שהענין דורש התעוררות האֶנרגיא והתרכּזות הכוחות במדה מרובה כל-כך, לכן אי אפשר שיצליח, כל זמן שהנהגתו נמצאת בידי אפיטרופסים, העומדים מחוצה לו וממעל לו, ואלה העובדים עבודתו מבפנים, שהם לבדם קשורים בו והוא בהם קשר טבעי ואמתּי, אינם אלא אַבטומַטים המתנועעים לפי רצון אחרים. ועל כן אני אומר, כי אם רוצים אנו, שיהיה הישוב מה שהוא צריך להיות, עלינו להשתדל קודם כל, שיהיה הוא אדון לעצמו, שעובדיו הפנימיים יהיו גם יוצריו ועושׂיו כרצונם, בלי כל לחץ ודחק מן החוץ, ואנחנו, כל בית ישׂראל שבגולה, נעמוד לימינם מרחוק, בתתנו להם יכולת פעם אחת להזדיין כראוי למלחמתם הקשה ובהמָצאנו להם אחרי כן בכל עת אשר יקראו אלינו לעזור להם בעניניהם הכלליים: ביסוד בתים לחנוך והשׂכלה, בהקלת משׂא המסים ודרכי גביתם, בחפּוּשׂ שוָקים לממכר פירותיהם, וכדומה. אז נוּכל, לפחות, לקוות, שיעלה בידם להגיע בזמן קרוב או רחוק למצב בריא ואיתן. אבל בלעדי התנאי העיקרי הזה, אין לנו גם תקוה רחוקה לנַצח את המכשולים וכל עבודתנו אינה אלא לבטלה.
והנה, מששבתי מארץ ישׂראל והצעתי לפני הועד האודיסאי לבטל את “הועד הפועל” של פקידים ולמסור הנהגת הענינים בידי בני הישוב עצמם, – נבראה “ספרות” קטנה על דבר השאלה הזאת. וצריך לקרוא את הפרוטוקולים של הועד ואת ה“מאמרים” שבאו בכה“ע על הענין הזה, בשביל לראות, כמה קשה לבני אדם להבין את הרעיון היותר פשוט, כשהוא מתנגד למושׂגים ומעשׂים שהורגלו בהם. בצר לה, זכרה האפיטרופסות פתאום, שיש בעולם חכמה ששמה “אַגרוֹנוֹמיא” ומני אז יש לה תרופה אחת לכל המחלות: “השבחַת העבודה ע”י אַגרוֹנומים”. וממילא מובן, כי גם שאלת “הועד הפועל” היתה לשאלה אַגרונומית: צריך להפקיד בראש “הועד הפועל” אגרונום מומחה, ואז יוָשע הישוב תשועת עולמים. והנה, כמובן, לא יכחיש שום אדם בתועלת שיוכלו להביא לעניני הישוב נסיונות מדעיים (“נסיונות” – כי אמנם עדיין לא הובררו שאלות עבודת האדמה בא“י, והאגרונומיא לא תוכל לע”ע לקבוע שם הלכות פסוקות, אלא לעשׂות נסיונות בלבד), וכל ה“ראיות” שמשתדלים מגיני האפיטרופסות להביא על זה ממעשׂי עמים שונים בארצות שונות – אינן אלא אבּוד דברים לבטלה. אבל האמת הפשוטה הזאת אין לה שום יחס לשאלת האפיטרופסות, וכל המוציא מזה תולדה, שצריך להעמיד בראש הישוב אגרונומים-פקידים, אשר ישגיחו על העבודה ויתקנוה כהלכה, – הרי הוא מעיד על עצמו, שאינו מבין אמת פשוטה אחרת, החשובה עוד יותר לעניננו, כי גם השבחת העבודה היא דבר שאדם עושׂה כהוגן רק כשהוא עושׂהו ברצון, על דעת עצמו, מתוך הכרת הצורך והתועלת שבו, ולא על פי פקודה של פקיד. יהיו נא בני המושבות אדונים לעצמם, ידעו נא, כי אך בכוחם ורצונם הטוב תלויה ישועתם, – ומאליהם ישתדלו להשביח את כל ענפי עבודתם, מאליהם יעשׂו נסיונות, ישאלו בעצת מומחים, יקראו בספרים המתיחסים לזה, ובמשך הזמן יגיעו גם בשאר ענפי העבודה לאותה השלימוּת שהגיעו לה בעבודת הכרמים, אשר התמכּרו אליה בכל לבם, בתקוָתם להבּנות ממנה. במדינות ידועות אמנם שולחים אַגרוֹנוֹמים לכפרים למשוך לבם של האכרים לתקונים שונים על ידי דברי פתּוּי ונסיונות המראים תועלת התקונים, או גם להנהיג בתוכם דרכי עבודה חדשים באונס. אבל לעשׂות כן גם במושבותינו בארץ ישׂראל – זהו חקוי של קופים, בלי שׂימת לב להבדל המצב פה ושם. מי שיודע, כמה כתבי עת המוקדשים לעבודת הכרמים נמצאים באוצר הספרים שב“ראשון-לציון”, ואיך ישתדלו הכורמים שם לקרוא בהם ולהוציא מתוכם תועלת מעשׂית, – הוא יבין, כמה מן הזרות יש בדמיון הזה, שמדמים אכרים כאלו לבני הכפרים החשוכים שברוסיא, אשר גם רופא צריך לשלוח להם בעל כרחם. – אם רוצים האפיטרופסים לשלוח “מומחה” לא“י, שיעשׂה נסיונות שונים בעניני העבודה, תבוא עליהם ברכה: ישלחוהו ויתנו לו חלקת-אדמה מַספּקת, שישב לו שם ויעשׂה נסיונותיו לעצמו, אולי יצליח להוציא מן האדמה יותר הרבה ממה שמוציאים עד עתה, ואז – בזה אין ספק – יבואו האכרים אליו ללמוד תורה מפיו ויחַקו את מעשׂיו בחפץ לב. אבל מה ענין שליחות כזו לשאלת “הועד הפועל”, אשר מטרתו היא לתמוך ולנהל את הישוב ב”פועל"?
התקון הראשון – וגם האחרון – אשר עלינו לעשׂות, בשביל לגמור את אפיטרופסותנו, לפחות, במעשׂה אחד הגון, – הוא איפוא זה: ליסד בא"י “ועד פועל כללי” מבני הישוב עצמם, כלומר, שחבריו יהיו אנשים אשר יבחרו בהם כל האכרים והפועלים ברצונם הטוב לזמן מוגבל, ולא “פקידים” שימַנו עליהם מן החוץ ויחליפו אותם בכל עת שיחפצו הממַנים. הועד הזה יהיה האוֹרגַן הראשי, שבידו ימָסרו כל עניני הישוב הכלליים: הוא יהיה המליץ בין בני המושבות ובין הממשלה, הוא יהיה המפקח על בתי הספר ושאר צרכי-הצבור הרוחניים, והוא גם יעמוד בין הישוב ובין חובביו ותומכיו אשר בגולה. וקודם כל צריך יהיה הועד הזה לחקור היטב מצב כל מושבה, מה הם הדברים העיקריים החסרים לה ומעכּבים את התפתחותה ובמה אפשר לתקנה ולתת לה האפשרות לחיות בלי תמיכה חיצונית. ואחר שיתברר הדבר הזה בירור שלם ומוחלט, אז יהיה מקום לחובבי הישוב להראות “חבּתם” באופן יותר נאה מאשר עד כה: למלאות בבת אחת כל המחסורים האמתּיים של המושבות שברשותם (כלומר, שאינן תלויות בדעתו של הנדיב וממַלאי מקומו) ולהסתלק עם זה מכל אדנוּת והשגחה על עניניהן הפנימיים ומהלך עבודתן. וכן יעשׂו גם להפועלים: יתנו להם את האמצעים שנועדו למענם, בשביל שיעזרו לעצמם בדרכים האפשריים לפי המצב, כפי שימצאו הם עצמם והועד הפועל הכללי, – ושוב לא ישגיחו במעשׂיהם, אם משתמשים הם באמצעים שבידם לעבודת אדמה או לאוּמנוּת, או אפילו להוצאת הדרך של אלה מהם המוכרחים לעזוב את הארץ: גם יציאתם של אנשים יתרים, שאינם יכולים לבסס מצבם בארץ, הנאה היא לא להם בלבד, אלא גם לישוב הארץ בכלל.
ואז, אבל רק אז, תהיה לנו צדקה להשתדל לפני האפיטרופסים המערביים, שיעשׂו גם הם כמונו, ואולי נמצא אז שם אוזן קשבת יותר מאשר עד כה… אך גם אם לא ישמעו לבקשתנו תיכף, אין לנו להתיאש: כאשר יעלה נסיוננו יפה – ואחר כל האמור, אפשר שיודו רבים, כי רשות לנו לקוות שיעלה יפה, אם אך יֵעשׂה בשלמוּת, בהחלט, בלי פשרות והנחות, – אז יחַקו הם, האפיטרופסים המערביים, מאליהם את מעשׂינו; אחרי כי סוף סוף גם הם חפצים בטובת הישוב, אלא שאוחזים הם בשיטתם המקולקלת, מפני שאינם רואים אחרת נאה הימנה.
אבל כבר יצאתי חוץ לגדרי. לא לעוּץ עצות באתי כאן, איך לסדר עניני הישוב אחר שתוּסר מעליו האפיטרופסות. בעצות טובות יתקנוהו אחרים, בבוא העת המוכשרת לכך, ואני לא היתה מגמתי בכל המאמר הזה אלא לקרוא קריאה גדולה באזני כל ישׂראל:
“Hands off!”
הסירו את ידכם הקשה מעל הישוב, אם רוצים אתם בבנינוֹ ולא בחורבנו. 113
-
נדפס ב“השלח” כרך ט‘ חוב’ ב‘–ו’ (אדר–סיון תרס"ב). ↩
-
עי' במַחבּרת “הרצאת הבקורת” שהוציא הועד של “חברת התמיכה” ובתוצאות הפּרוֹטוֹקוֹלים של הועד שנדפסו בכה"ע בשנה האחרונה. ↩
-
עי‘ חלק ג’: “ילקוט קטן”, פרק ל“ח ול”ט. ↩
-
מעשה שהיה בשנה זו בגליל. ↩
-
12 פר‘ בחודש לכל נפש, מלבד למאכל הסוסים 30 פר’ בחודש לסוס. משפחה של שלש נפשות נחשבת לענין תמיכה כארבע, ושל ארבע – כארבע וחצי, מפני שהמשפחות הקטנות הוצאותיהן יותר מרובות בערך למספר נפשותיהן. – ואחר כל זה יש מן האכרים שתמיכתם אינה מַספקת להם, והם חייבים גם לאנשים פרטיים סכומים ידועים. ↩
-
בשנת 1893, בשובי מא"י לאירופא, נזדמנתי לאניה אחת עם ראש כל פקידי הנדיב אז, וכשגליתי לו דעתי, כמה זרה בעיני שיטת השכלול בעקרון, הגיד לי בפה מלא, כי היה הדבר מוכרח, מפני מרים וקשי ערפם של האכרים, שאי אפשר היה להביאם לידי משמעת כל זמן שהיה להם אף לחם צר לזמן קצר מפרי עבודתם בלי עזרת האַדמיניסטרציא. ↩
-
המשפחות היו גדולות מאד, כעשׂר נפשות למשפחה, ואדמה ניתנה להם רק כמאתים ועשׂרים דונם לכל אחת. ↩
-
בשנת 1899/900 – השנה שבּה עברו המושבות מרשותו של הנדיב לרשות יק"א – עלה הבּודזט של עקרון קרוב למאה ועשׂרים אלף פר‘, – ובזה למחית האכרים רק כארבעה ועשׂרים אלף, והשאר – לעבודת הנטיעות, למאכל בהמות, למסים, בנינים, שומרים, פקידים וכו’. ↩
-
יש בידי צרור מכתבים כתובים בקיץ שנת 1893 בעצם ידו של הפקיד הראשי במושבות יהודה אל משנהו, אשר נשלח לעקרון להשקיט את המהומה שהתעוררה שם בעת ההיא. במכתבים האלה התגלה תכוּנת האפּיטרופּסות כשהיא באה לכלל כעס. בין שאר עצות טובות שנותן הכותב למשנהו נמצאה גם זו: שאם יהיה צורך בדבר, יקרא לעזרתו את הערביאים מן הכפר הסמוך, הכועסים על אכרי עקרון ויהיו שׂמחים בהיות לאל ידם להנקם בהם. גם יצוֵהו להכות את האכרים ולגרות בהם את “כלביו המהוללים”, אם אי אפשר יהיה להכניעם בלעדי זה. גם גדולי הרבנים מירושלים עמדו אז לימין האַדמיניסטרציה, ועל פי בקשתה הלכו לעקרון לעורר את הקולוניסטים שיכּנעו לפני אדוניהם. וכשעלה הדבר בידם ובקשו את הפקיד העליון, שיבוא גם הוא לעקרון בשביל לדבּר עם האכרים, – צוה למשנהו להגיד להם, כי חולה הוא. ובלחישה הוא מודיענו, כי צר לו על שהצליחו הרבנים להשקיט את רוח האכרים, וחפץ היה יותר שלא יצליחו, כדי שיצדיקו גם הם את הענשים הקשים, שישׂים עתה הנדיב על המושבה… ↩
-
האדמה סביבות עקרון, כמו בסביבות שאר המושבות העבריות, עלתה במחירה, ועתה אי אפשר לקנות שם בפחות מן 40–35 פר' הדונם. – העזר לשנה השניה נחוץ הוא, מפני שעל הרוב אין השנה הראשונה מבורכת, כי אין העובדים יודעים עוד את תכוּנת אדמתם ואופני העבודה הנאותים לה. והעקרונים אומרים בצדק, כי לא שנה אחת, אלא חמש ושש שנים יעברו עד שיכירו היטב את סגולת האדמה החדשה וידעו איך להוציא ממנה כל מה שתוּכל לתת. – את הנטיעות הנמצאות במושבה לא יביאו האכרים בחשבון, כי רובן לא יצלחו, והזיתים, אם יעלו יפה, יהיו לתשלומי החוב להנדיב. יש במושבה גם פרדס גדול (כשבעים דונם), אבל מצבו רע מאד ודורש תקון הרבה. האכרים דורשים, שיתקנוהו ויכוֹננו בו כוח הקיטור, כדי לחַבּר אליו גם בית–טחנה, ואז יהיה להם בו מקור הכנסה לצרכי ההוצאות הכלליות, שאין בכוח שלשים משפחות לשׂאתן. ↩
-
בעת היותי בעקרון בנו ארבעה בתים חדשים בשביל האכרים, וכולם מרוּוָחים ויקרים יותר מכפי הראוי בכפר פשוט. וכששאלתי את הפקיד: כל הוַתרנוּת הזו למה? ענה לי, כי הרופא אמר, שאקלימה של א“י דורש קודם כל בית מרוּוָח עם אויר ואוֹר הרבה. ”הרופא אמר", הפוֹרמוּלא נמצאה, ותיכף עושׂים מעשׂה על פיה. אם אפשר הדבר מן הצד האֵיקונומי, שאכּר פשוט יוציא מארבעה עד חמשה אלפים פרנק לבנין בית לבד, בלי רפת וחצר – שאלות כאלה אינן מעכּבות את האפיטרופסות מלעשׂות מה שלבה חפץ, אם אך הפוֹרמולה מצאה חן בעיניה. ↩
-
בחשבון השנתי של יק“א לשנת 1900 נאמר על דבר עקרון: ”הפתרון היסודי האחד הוא, כנראה, לקנות אדמה בסביבות הקולוניא בכמוּת מַספּקת להעבודה היותר חשובה [מזרע תבואות]. והפתרון הזה רצוי ביותר גם מצד היות האכרים מראים חבּה וכשרון להעבודה ממין זה. לעת עתה משתדל הוַעד [של יק“א] להקטין את ההוצאות הכלליות והוצאות העבודה במושבה ולמשוך לב הקולוניסטים יותר למטעי עצי פרי”. (Jew.Chr., June 21, 1901). קשה אמנם מאד להבין את הקשר ההגיוני שבין ראש הדברים וסופם: “הפתרון היסודי” הוא – קנית אדמה למזרע תבואות; הקולוניסטים אוהבים עבודת הזריעה ומוכשרים לה ביותר; ובכן משתדלים האפיטרופסים לעת עתה“ – ”למשוך לבם למטעי עצי פרי“! אבל, אם קשר הגיוני אין כאן, קשר פּסיכולוגי יש כאן: האפיטרופסות הישנה היא שנטעה עצי פרי בעקרון, והאפיטרופסות החדשה, יורשת נחלתה, אע”פ שמודה היא, כי הפתרון היסודי אין לו דבר עם עצי פרי, לא תחפוץ בכל זאת להראות גָלוּי, כי כל עבודתה של חברתּה לא היתה שוה כלום… ↩
-
גם עתה יש מאכּרי ראשון לציון שנטעו להם זיתים, אתרוגים ועצים אחרים ונטיעותיהם מביאות להם הכנסה הגונה. אבל, כמובן, אינם אלא יחידים יוצאים מן הכלל. ↩
-
כמחצית הקולוניסטים ב“ראשון” הם אמנם “עומדים ברשות עצמם”, כלומר, אנשים שהביאו עמהם אמצעים הגונים ולא קבּלו תמיכה מאת הנדיב. אבל גם הם עמידתם ברשות עצמם אינה אלא למראית עין. מראשית התישבותם ועד עתה הוכרחו תמיד להיות נכנעים לפני הפקידים ולמלאות כל מצוותיהם, כחבריהם הנתמכים. כי באין בידם שטרי–מקנה מקוימים כדת המדינה, היתה הפקידות יכולה לגרשם מן המושבה בכל עת, ובכוחה זה (וגם בהיות בידה למנוע מהם עזרת הרופא ושאר צרכי הצבּור) עשׂתה גם את אלה מדרס לרגליה. אין צריך לאמור בעניני עבודה, בנטיעה והרכּבה, שלא יכלו ה“חפשים” להמרוֹת פי הפקידות ולסור מן הדרך אשר התותה לפניהם, מיראתם פן לא יקבּלו אח“כ את ענביהם ליקב הפקידות; אלא אף בחייהם הפרטיים והצבוריים לא היתה להם שום מעלה יתרה על האחרים. במשך זמן רב, למשל, היה ”חוק“ שולט ב”ראשון“, שאין רשות לשום קולוניסט להכניס לביתו איש זר, אפילו ללינת לילה, בלי רשיון מיוחד מאת הפקידות. והחוק הזה היה חל גם על העומדים ברשות עצמם. ועוד גם בעת האחרונה, בהיותי ב”ראשון“ לפני שנתים והלכתי לבקר את הפקיד, מצאתי במסדרון ביתו את זקני הקולוניא ונכבדיה, נתמכים ובלתי נתמכים יחד, עומדים על רגליהם בגלוּי הראש (ומחכים עד שיעלה לרצון לפני האדון (שישב בחדר הסמוך ולא שׂם לבו להם) לצאת אליהם ולשמוע את ”בקשתם". והבקשה היתה לא בקשת תמיכה וחסד, כי אם – לשלם להמושבה מחיר הענבים שהכניסה להיקב לפני חמשה חדשים ועדיין לא קבּלה את מחירם בשלימוּת. המחזה הזה גלה לפני ברגע אחד את כל שפלוּת מצבם. בוֹשתי להביט בפניהם והם – בפני. וכששאלתים בשׂפה רפה, אם כבר ארך זמן עמידתם פה, ענני אחד מהם במרירוּת: כך אנו עומדים זה שמונה עשׂרה שנה!… ↩
-
כשהתחילו “גפני הודו” לעשות ענבים, שלמה הפקידוּת בעדם – עוד טרם ידעה מה תהיה איכות היין – 70 פרנק הקנטר. ולא לחנם איפוא קוו הקולוניסטים להתעשר, כהבטחת הפקידות, והרשו לעצמם מפני זה להרחיב חוג צרכיהם. אבל מעט מעט התחילה הטעות להגָלוֹת, והמחיר היה פוחת והולך משנה לשנה. בשתי השנים האחרונות שלמו בעד המינים האלה 40 פר‘ הקנטר, בעוד שמחיר הפשוטים היה רק 20 פר’. ↩
-
לפי הרפּוֹרט של אחד מבני “ראשון”, שנשלח מטעם חברה אחת לחקור מצב שוק היין בערי המזרח, – המחיר היותר גדול שאפשר לקוות בקוֹנסטנטינוֹפּוֹל, אם ימכר שם היין בכמות מרובה לפי ערך, הוא 30 פרנק ההיקטוֹליטר בחנותו של הקונה, שמזה צריך איפוא לנַכּוֹת דמי ההובלה לקונסט' וההוצאות שם עד המסר הסחורה לידי הקונה. – ובהמבּוּרג (המרכז היותר גדול למסחר היין) נמכר יין “ראשון” בשנת 1901 כחמשת אלפים חביות (החבית הוא 2.2 היקטוליטר) במחירים שונים, מן 50 עד 80 פרנק החבית, ואם ננַכּה את ההובלה להמבּורג (9 פרנק לחבית) ועוד 15% מן המחיר הכללי, שעולים בהמבורג דמי קוֹמיסיא, “פּחַת, ועוד, גם נצרף ”הוצאות העסק“ בהמבורג, שעולות, לפי כמות היין הנמכר, כשנים עשׂר פרנק לחבית, – הנה ישאר לנו המחיר הנקי ביפו על האניה (à bord) מן 13 עד 21 פרנק ההיקטוֹליטר. ולפי החשבון הזה, אף אם נאמין, שברבות הימים ימכר חלק גדול מן היין על ידי החברות השונות (“כרמל” ועוד) ואנשים פרטיים, שמשלמים מחיר יותר טוב, גם אז נצא ידי כל הדעות אם נקבע את המחיר הבינוני של היין ביפו על האניה 25 פרנק ההיקטוֹליטר. – והוצאות עשׂית היין (בצירוף החבית, המס, הובלה ליפו ושאר הוצאות, עד המסרוֹ להאניה) עלו עד כה (לפי חשבון ראשי היקב בשנת 1899/900) – 17,50 פרנק להיקטוליטר. אבל הקולוניסטים טוענים בצדק, שיש כאן הוצאות יתרות בלתי מוכחות. ולכן נוּכל לחשבן, כפי שעולות ב”שרונה", רק 13 פרנק להיקטוֹליטר (ב“שרונה” יחשבו פחות מעט, אבל ההובלה ליפו עולה שם בזול יותר, בהיות “שרונה” בתחום העיר). נשאר איפוא ממחיר היין, אחר נכיוֹן ההוצאות, 12 פרנק להיקטוליטר. וזהו מחיר הענבים האמתּי (אם לא ננַכּה שום % לריוח ו“אַמוֹרטיזציא” של היקב עצמו). ומאחר כי 1 הקטוליטר יין (אחר נכיון הפחַת הבא ע"י ההתנדפות) יוצא מן 0,6 קנטר ענבים, הרי מחיר הענבים – 20 פרנק הקנטר. ↩
-
בשנת 1899 הכניסה המושבה להיקב 4793 קנטר ענבים, ושטח הכרמים המכניסים היה אז – 223 דונם (עי' הרשימות הסטטיסטיות של מאירוביץ במַחבּרתו הרוסית). אבל השנה ההיא היתה גרועה מבינונית בערך 20% (בשנה שקדמה לה עשׂה היקב 30 אלף היקטוליטר יין, ובזו רק 24 אלף בקירוב). נוסיף איפוא עוד 20% ותהיה הכמות הבינונית 5991 קנטר, או 1,35 קנטר לדונם. ↩
-
בהוצאות עבודת הכרמים יש בא“י דעות שונות, הללו מַרבּים והללו ממעטים. אבל מתוך כל הידיעות שאספתי בזה נראה ברור, כי לפי מצב ”ראשון“ כעת, שאין שם לא מספּוא לסוסים ולא זבל וזה וזה נקנה בכסף מלא, – אי אפשר לעבוד היטב את הכרמים בפחות מן 20 פר‘ הדונם. בעת האחרונה, משהתחילה האַדמיניסטרציא לקמץ, המעיטה גם את תמיכתה לעבודת הכרמים עד 110 פר’ להקטר (10 פרנק לדונם). אבל זהו קמוּץ קיצוני בלי דעת (כדרך האפיטרופסות כשהיא נוטה לצד זה או זה), לפי שעבודה זלה ביותר גרועה היא באיכותה וממעטת את ההכנסה. יש בידי חשבון מפורט של אחד מטובי הקולוניסטים ב”ראשון“, שהכל מעידים עליו, כי בקי הוא בעבודה ומשגיח היטב על כל פרטיה, ויוצא מתוך חשבונו, שעולה לו העבודה עתה כשלשים פרנק הדונם. אך מזה יש לנַכּות כחמשה פרנק היוצאים למשרתים ומשגיחים (הוא נזקק לזה, מפני ששטח כרמו גודל ביותר), וישאר סך 25 פר' לגוף העבודה. גם ברחובות וגדרה עולות הוצאות העבודה להכורמים הטובים מן 20 עד 25 פרנק, ומי שפוחת מזה, גם הכנסתו פוחתת, בהיות הכרם בלתי מזוּבּל ומעובד כל צרכו. בואדי חנין, שמפני עניותם של הכורמים אין להם סוסים וגם ממעטים בזבל, עולה להם העבודה רק כחמשה עשׂר פרנק, אבל גם הכנסת כרמיהם מעטה מאד בערך לשאר המושבות, – ובנוגע להמסים ושאר ההוצאות, הנה המַעשׂר עלה ב”ראשון“ עד העת האחרונה 4% מן ההכנסה, אבל כפי הנשמע, עולה עתה יותר. בכל אופן יש לחשבו, ביחד עם שאר המסים, לסך 10–8 אלפים פרנק. ו”הוצאות הצבור" עלו בשנת 1899 – 13,460 פרנק, מלבד הרופא והספקת מים, שהיו עוד אז על חשבון הפקידות. ואם גם ננַכּה איזו הוצאות יתרות, אי אפשר לפחות מן 12–10 אלף. ↩
-
גם בשנים האחרונות, כשהמצב הרע כבר נגלָה לכּל, היו משלמים עוד ב“ראשון” בעד מקום לבנין – 1200 פרנק הדונם. ↩
-
“שרונה”, ששטח אדמה כמעט שוה לזה של “ראשון” (כשש מאות הקטר), יש בה כשלשים וחמש משפחות של אכרים. ↩
-
למַלוי ברבּית היתה המושבה חייבת בשנת 1900 יותר ממאת אלף פרנק, והרבּית הגיעה בודאי לסך של 15–12 אלף פרנק בשנה. כמה חייבת המושבה להנדיב, אי אפשר לדעת, אחַר כי מן המיליונים הרבים, שנקברו במושבה זו, החלק היותר גדול יצא לבטלה: לעבודות יתרות, לבניני היכלות שאין בהם צורך ולכלכלת ה“חצר” של הפקידות עם כל המון משרתיה. היקב עם כל כליו עלה לשני מיליון ומחצה, כי בהיותו נוֹעד לעשׂית ייני צרפת היקרים, לא קמצו בהוצאות ועשׂו הכל בתכלית השלמוּת. אבל עתה כל הכבוּדה הזאת למוֹתר, כי ליינות פשוטים די היה ביקב פשוט (כמו ב“שרונה” או ב“מקוה ישׂראל”), שהיה עולה לכל היותר כחמישית הסך הנ"ל. ↩
-
מובן מאליו, שאני מדבּר בזה על הכלל, אך אינני מחליט, שאין יוצא מן הכלל. ↩
-
בשום מושבה לא גדלה הערבוביא, בנוגע לשטרי–המקנה על האדמה, כב“פתח–תקוה”. כשליש מאדמת המושבה רשומה בערכאות על שם אנשים פרטיים שונים, שרבים מהם כבר חזרו ומכרו את “חלקיהם” לאחרים, והם עצמם יצאו מן המושבה, או גם מן הארץ, ושטרי המקנה נשארו על שמם עד עתה. כשבע מאות דונם, קנינם של אנשים שונים, רשומים על שם איזה איש בלתי נודע מארץ הונגריא שאינו יושב בארץ. באופן שהרבה מבעלי האחוזות בפ"ת אין להם שום בטחון, כי בזמן מן הזמנים לא יבואו פתאום אנשים זרים, שאין להם שום יחס לישוב הארץ, לקחת את אדמתם מידם. ↩
-
בהיותי בא“י בפעם הראשונה (בשנת תרנ"א) באו אלי אחדים מנכבדי פ”ת להתאונן על מצבה הרע של המושבה ומיעוט ה“השגחה” עליה מצד חו“צ, ומתוך דבריהם נתברר לי, שהם מחלקים את בני המושבה לשתי מפלגות: קולוניסטים ושאינם קולוניסטים. והקריטיריון לחלוקה זו היא לא העבודה, כי אם – התמיכה. בשם ”קולוניסטים“ נקראו אלו שזכו לקבּל תמיכה ולהכּנס לרשות אפּיטרופסותם של חו”צ או של הנדיב, ומי שלא זכה עדיין לכך – אינו קולוניסט, אף אם הוא עובד אדמתו בחריצות הרבה יותר מן הקולוניסטים הנתמכים! מושׂגים כאלה יכולים להבּראות רק בבצת האפיטרופסות. ↩
-
אפשר היה אז בנקל לקנות קימעא קימעא את אדמתם של הרבה מבעלי האחוזות הקטנות, ובאמת קנתה האדמיניסטרציה הרבה “חלקים”, אלא שהחזיקה אותם ברשותה ונטעה עליהם כרמים ופרדסים. ↩
-
עוד בשנת 1899 עלה הבוּדזט השנתי של האדמיניסטרציה בפ"ת כמאה וארבעים אלף פרנק. ↩
-
הסבה הראשית לזה היא, כנראה, מה שנעשׂתה פה מלאכת הנטיעה ע“י פועלים ברשות האדמיניסטרציא, בעוד שבראל”צ עסקו בזה האכרים עצמם כל אחד ברשותו. ↩
-
בשנת 1899 הביאו כרמי פ“ת בשטח של 2890 דונם – 1723 קנטר ענבים, או 0,6 קנטר מכל דונם. אך על זה יש להוסיף 20%, כמו שראינו למעלה בחשבון ראל”צ. ↩
-
ה“בנות” הן, כידוע, שתי קולוניות קטנות הסמוכות ל“זכרון–יעקב”, שהושיבה בהן הפקידות איזו עשׂרות פועלים. הן נחשבות כטפלות להמושבה הראשית, בהיותן תלויות בה ודומות לה בכל תנאי קיומן. ↩
-
עוד שני בדומה לזה היה שם, אך האדמיניסטרציא מצאה, שאדמתו יפה לגפנים, ונטלתה ממנו בעל כרחו ונטעה אותם גפנים, והוא הוכרח לנוד לכפרים הסמוכים ולחכור אדמה מן הערביאים. ודבר כזה נעשׂה בשנת 1899 – בעת שראו כבר, כי לא מן הכרמים תוָשע המושבה! ↩
-
איזו מהם אמנם יש להם סוסים, אבל ה“אכרים” האלה הם באמת עגלונים, וסוסיהם משמשים להם לא לצרכי עבודת האדמה, כי אם להובלת משׂא ואנשים, שזהו כל עסקם. ↩
-
עוד בשנת 1900 היה מספּר הפקידים ומשרתיהם (ביחד עם פקידי היקב ומורי בית הספר) כתשעים איש ומשׂכרתם לחודש – כששת אלפים פרנק! ↩
-
רוב האדמה בעמק, המסוגלת לעבודה פשוטה, מכוסה כרמים ושאר נטיעות. ↩
-
זמן מה קודם שעברו המושבות לרשות יק“א התחילה האפיטרופסות לבקש דרכים לשכלול ”זכרון יעקב“, ואז לא נואשו עוד לגמרי מהצלחת ”היין המשובח“. לכן חשבו לשוב ולנטוע כרמים מרובים במקום הנפסדים ע”י הפילוכסירא. וה“מומחה” הידוע בא מצרפת ועשׂה “הערכה”, אשר לפיה צריך היה להוציא עוד לשכלול המושבה שלשה מיליון ושש מאות אלף פרנק, כלומר כחמשה ושלשים אלף פרנק למשפחה! אך בינתים נמסרו המושבות ליק“א, והיין המשובח היה לחלום שוא. ובכן נעזבה המחשבה הזאת ובחשבון השנתי של יק”א לשנת 1900 – אשר בכלל הוא ממתיק את הדינים – לא יכחדו עוד האפיטרופסים החדשים, כי אף אם הכרמים המעטים שנטעו מחדש יצליחו באופן היותר טוב, אין שום תקוה לשכלל את המושבה עם כל יושביה עתה; כי גם לקנות עוד אדמה בקרבתה אי אפשר באותה מדה הדרושה לכולם, וסוף סוף “מן ההכרח יהיה להרחיק מן המושבה חלק מיושביה”. ↩
-
עוד בשנת 1899 היה הבּוּדזט השנתי של זכרון יעקב (מלבד היקב) כשבע מאות וחמשים אלף פרנק. ומזה נוּכל ללמוד, כי הסך הכללי שיצא לבטלה במושבה זו במשך כל השנים – הוא בכל אופן יותר מעשׂרה מיליון. ↩
-
לפי הרשימה של האדמיניסטרציא, יש עתה, לראש פנה (מלבד מה שנמכר כאמור להלן) כארבעה ושלשים אלף דונם אדמה, ובהם יותר משמונת אלפים דונם אדמת זרע טובה ויותר משלשת אלפים דונם כרמים ושאר נטיעות (שגם מזה היה חלק גדול טוב לזרע), קרוב לאלף דונם אדמת מרעה טובה וכעשׂרים ואחד אלף אדמת אבנים, שגם היא ברובה יכולה להחָשב כאדמת מרעה, אם כי לא טובה ביותר. (ברשימת מאירוביץ המספּרים אינם מתאימים לאלו שהבאתי פה, ואיני יודע מאיזה מקור שאב, אבל אחשוב, כי בענין זה האדמיניסטרציא נאמנת יותר). וראוי להעיר אגב אורחא, כי על חלק גדול מן האדמה הזאת לא עשׂתה הפקידות שטרי מקנה כדת, וחלק אחר עדיין לא נפרד מאדמת הערביאים על פי שטר–חלוקה מקוּים (“מַפרוּז”). כל זה מראה, עד כמה זלזלה הפקידות בערכּה של האדמה לשכלול המושבה. ↩
-
עוד בשנת 1899 עלה הבּוּדזט השנתי של ראש פנה ליותר ממאתים וארבעים אלף פרנק. ↩
-
למעשׂה הצמוקים הביאו מומחים נכרים מספרד. ↩
-
היא האדמה שקנו חו“צ מגליציא (קרוב לתשעה אלפים דונם, ומהם כשני שלישים אדמת זרע טובה) ועשׂאוה למושבה בפני עצמה בשם ”מחנים". ↩
-
בין הנטיעות היו 892 דונם זיתים, שהם, כידוע, היותר קרובים לשׂכר מכל עצי פרי בא“י, אבל האפיטרופסים השׂכילו לנטוע את הזיתים באוּמנוּת כזו, שכמעט כולם לא יצלחו, וכבר החליטו לעקרם ולהניח מהם רק 22 דונם, ועל ידי זה ”נתעשרה" המושבה בשטח של 870 דונם אדמת–זרע טובה… ↩
-
ההצעה הזאת נחתמה ביום 9 יולי 1899, ואחר שנשלחה לפאריז ונתאשרה שם, נגשו תיכף להוציאה לפעולה (כמדומה לי, באיזו שינויים קטנים). ↩
-
“למצוא עבודה”– זוהי תחבולה רגילה בהרבה מושבות של האפיטרופסות, וביחוד היו משתמשים בה ב“ראש–פנה”. העבודה כשהיא לעצמה אין בה שום צורך ותועלת, אבל “מוצאים” (או ביתר דיוק: ממציאים) אותה, כדי להעסיק את אלו שהאפיטרופסים חפצים או מוכרחים לדאוג לפרנסתם, באופן שהתמיכה מקבּלת צורה של שׂכר עבודה. ומאחר שכל עיקר העבודה אינה אלא למראית עין, הרי אין לה מחיר קצוב, ולכן משלמים בעדה פי שנים ושלשה ממחיר העבודה האמתּית. ↩
-
כפי הנשמע החליטו עתה להוציא את אלו מן המושבה ולהושיבם במקום אחר. ↩
-
בהצעתה לא הרשתה הפקידוּת לעצמה סכום מוגבל ולקבּוֹע זמן ידוע לתשלומי החוב של הקולוניסטים בעד השכלול, והיא מציעה רק בדרך כלל, שאחר איזו שנים, כשיתבצר מעמדם, יתחילו הקולוניסטים לשלם על חשבון החוב 12% מהכנסתם. וכן עשׂתה גם בהצעתה לשכלול “יסוד–המעלה” ו“מטולה”. מזה נראה, כמה היתה אמונתה רופפת בעתידות הקולוניסטים גם אחר השכלול. ↩
-
האריסים הערביאים (“חראתין” בערבית) זהו אינסטיטוּט מיוחד למושבות הגליל, שאין דוגמתו ביהודה. האָריס יושב עם כל משפחתו בבית הקולוניסט (או יותר נכון: ברפת, יחד עם הבהמות); הוא עובד את האדמה, ואשתו וילדיו משמשים בבית, ובשׂכר זה הוא מקבּל חלק ידוע (על הרוב – חוֹמש) מתבואת השׂדה. כמעט אין קולוניסט בכל מושבות הגליל שלא יחזיק בביתו אריס אחד או שנים, ויש גם שמחזיקים שלשה, ארבעה ויותר. יחס הקולוניסט אל אריסיהם ובני ביתם – הוא ממש כיחוסם לבהמתם. ומי שלא ראה את המחזה המכוער הזה, לא יוכל להבין כל עומק ההשחתה המוסרית הכרוכה בו. ביחוד רבּה רעת האינסטיטוט הזה בפעולתו על רוח הילדים העברים, המתרגלים מצד אחד לגאוַת “אדונים” ביחס לעבדיהם, ומצד אחר הם לומדים מן הילדים הערביאים אותן המדות הנשחתות שהללו מצוינים בהן… על ידי האריסוּת רבּו כל–כך הערביאים במושבות הגליל, עד שלפעמים קשה להבחין, מי הם פה התושבים העיקריים: היהודים או הערביאים. ב“יסוד המעלה”, למשל, נמצאים שלשים ושנים קולוניסטים עברים וכחמשׂים משפחות של ערביאים. ↩
-
הבּוּדזטהשנתי של יסוד המעלה הגיע עוד בשנת 1899 ליותר משבעים אלף פרנק. ↩
-
השושנים כסו פה שטח של חמש מאות דונם מן העידית, והניחו מהן רק כחמשים דונם, מעין “זכר לחורבן”, ואת השאר עקרו וחלקו את האדמה בין האכרים. ↩
-
בהיות פה פרטיה“שכלול” שוים לכל משפחה (מלבד הבנינים), קבּלה המלה הזאת (“אינסטאללאציאן”) בלשונם של בני יסוד המעלה מובן של מספר ידוע וקצוב, כמטבע של כסף, ככה תשמעו מדבּרים שם: שכלול אחד, שני שכלולים, חצי שכלול, שכלול וחצי וכו'… ↩
-
בין אלו האחרונים יש, למשל, זקן אחד, שהיה מלמד ב“ראש–פנה”, וכשפטרוהו ממשמרתו זו ולא ידעו מה לעשׂות בו בשביל שיוּכל להתפרנס, עשׂוהו לקולוניסט ב“יסוד–המעלה”. – גם בחלוקת המשפחות הגיעה האדמיניסטרציא לקיצוניות נפרזה, שלא כדרך הטבע, אלא כדרך האפיטרופסות. משפחה אחת, למשל, שאביה זקן ולו בן יחיד – חלקוה לשתים ונתנו לה “שני שכלולים”, אחד להבן לבדו ואחד להאב הזקן לבדו. ↩
-
לפי רשימת מאירוביץ, נמצאה שם אדמת זרע 8600 דונם, ואיני יודע מאין שאב זה. באמת אין במטולה אדמה טובה לזריעה אלא כששת אלפים דונם. על זה העידו לפנַי פה אחד גם הקולוניסטים וגם פקידי האַדמיניסטרציא. ↩
-
בכל שנה נופלים בתים אחדים. וכבר היה מעשׂה, שבית אחד נפל על יושביו והמית שתי נפשות. ↩
-
רק בבנין הבתים החזיקה האדמיניסטרציא במחשבתה הראשונה, שהקולוניסטים צריכים לישב דוקא בבתים הבנויים בדרך הערביאים, ולא בבתים אירופיים. וכשראתה לבסוף, שהבתים הישנים לא יצלחו וצריך לבנות חדשים, החליטה לבנות את הבתים החדשים בטעם הערבי, כלומר בכיפת אבנים מלמעלה, במקום גג מכוסה רעפים, כמנהג אירופא. למטרה זו נשלח ארכיטקטון מפאריז, והוא בנה חמשה בתים “ערביאים”, שעלו כל אחד כארבעת אלפים פרנק, כלומר יותר ממה שהיו עולים בתים אירופיים! פה נראית האפיטרופסות בעקשנותה הקיצונית נגד השׂכל הבריא ונגד התועלת הגלויה לכּל. מתּחלה החליטו להושיב את הקולוניסטים בבתים ערביאים, מפני שהם פשוטים וזלים, ולבסוף לא נמנעו גם מלהוציא הוצאות יתרות ולבנות בתים יקרים, לוּ רק יהיו “ערביאים” בתמונתם החיצונית… ↩
-
“מטולה”עברה לידי ישׂראל בשעת חירום, כשמרדו הדרוזים במלכות תוגרמא והיא חזרה והכניעה אותם ביד חזקה ועשׂתה בהם שפטים. ב“שעת הכושר” הזאת השתמשה, לחרפתנו, האדמיניסטרציא של הנדיב ובעזרת פקידי הממשלה גרשה את הדרוזים בעלי “מטולה” מבתיהם, מבלי לשלם להם את הסכום שנקצב בעד החורבות האלה (כמדומה לי, כעשׂרת אלפים פרנק). המגורשים לא מצאו מנוח והתגלגלו ימים רבים בעמק ה“חוּלי”, והשמועה עוברת, כי רבים מהם מתו בקדחת הירוקה השולטת בעמק הזה. מני אז גדלה מַשׂטמת הדרוּזים לבני “מטולה”. פעם בפעם יבואו שלוחיהם להמושבה לתבוע את המגיע להם בעד בתיהם (גם בהיותי שם באו שלוחים כאלה), ובכל פעם ידחו אותם בקש. באַפּם כבר הרגו איש אחד מבני המושבה, ועוד ידם נטויה. והאדמיניסטרציא עומדת על דעתה ואינה משלמת להם את שלהם, אע"פ שבשביל כך מוכרחת היא לשלם שנה שנה ארבעת אלפים פרנק לשני תקיפים ערביאים, כדי שישמרו על המושבה מנקמת הדרוזים. ↩
-
בעת האחרונה, כפי הידיעות הבאות מא“י, נשתנה מצב הדברים ב”מטולה“. כעשׂרים משפחות יצאו משם להתישב בקולוניות החדשות הנוסדות עתה על ידי יק”א בגליל, ועוד כעשׂר משפחות עתידות לצאת. גם חזרו עתה להאמין שנית בהצלחת הטבּק. אבל מסופק אני מאד, אם באמת תוָשע עתה המושבה ע“י כל זה. כבר הורגלנו לשמוע מרחוק ”בשׂורות טובות“ מפי האפיטרפסות וסופריה בכה”ע, וסופן – מפח–נפש. ↩
-
כשנכנסתי לבית הספר ביסוד המעלה, מצאתי במחלקה התחתונה את המורה מלמד לתלמידיו הקטנים (בני שש ושבע) לשיר בעל פה “הימנון” בלשון עברית, שחבּר הוא עצמו, בשבח “הנדיב אדוננו” וחסדיו עם בני המושבות – ובראשון לציון סיפר לי אחד האכרים המשׂכּילים בשׂמחה רבה את חכמת בנו הקטן, כי בשמעו פעם אחת שׂיחת הגדולים על דבר נסיעה לפאריז והכסף הרב שנצרך לזה, שאל בתמהון: “וכי יש צורך לקחת כסף מפה כשהולכים לפאריז? הלא שם הנדיב עצמו, השולח את הכסף לפה!”… חזיונות כאלו, שאפשר היה להוסיף עוד הרבה דוגמתם, מראים לנו, כי גם בלי ידיעת שׂפת צרפת מוכרחים היו להתעורר בלב ילדי המושבות רגשי אהבה וכבוד לפאריז, ששם “הנדיב אדוננו” ומשם הכסף בא. ↩
-
עי‘ “על פרשת דרכים” חלק א’. ↩
-
כידוע, היה מרכז כזה קיים שנים רבות באחת מערי הצפון וממנו היתה יוצאת פּרוֹפּגנדא בעניני הישוב, ע“י ”מכתבים חוזרים" שנשלחו לערים רבות מעת לעת. ↩
-
עי‘ “מלואים לאמת מארץ ישׂראל, ג”. עפ"ד חלק א’. ↩
-
ב“ראשון–לציון”, וכן ב“פתח–תקוה”, לא כללתי בחשבון את האכרים ה“חפשים”, שאין אחריות שכלולם על הנדיב ולא נמסרו ליק"א. ↩
-
כשמונה מאות וחמשים אלף – מחיר הענבים, והשאר – הוצאות העבודה. ↩
-
מסירת המושבות ליק“א נעשׂתה בלי ידיעת הקולוניסטים. הנדיב לא חשב לו לחובה לשאול את פיהם תחלה, אולי יוכלו למצוא בעצמם דרך יותר ישרה ורצויה לשני הצדדים, ולא עלתה על דעתו אפילו להכין, לפחות, את לבם, ע”י דברים טובים ונחוּמים, לשנוי עצום כזה, שבּו תלויים חייהם. הוא מסרם שלא מדעתם לאשר ישר בעיניו, כמו שמוסרים איזה חפץ דומם או בהמה. הדבר הזה מציין תכוּנת האפיטרופסות והשקפתה על הנפשות התלויות בה – יותר מכל מה שהפה יכול לדבּר. ↩
-
הרוצה לעמוד על פרטי הדבר יקרא חשבונות הועד הנדפסים, ביחוד הראשון (לשנות 1892–1890) והשני 95–93), שבהם באה תמצית ההצעות ההן והמו"מ על אודותן. ↩
-
בזה השתתפו גם הועד האודיסאי וחברת עזרא שבברלין. ↩
-
על ה“עסק” הזה בין מחנים ומשמר–הירדן ידובר עוד להלן. ↩
-
על הסכומים הרשומים למעלה, שיצאו למקנה האדמה ולצרכי השכלול נוספו עוד גם הוצאות כלליות שונות – כחמשים אלף פרנק. ↩
-
כפי הנשמע, נתנו כבר באמת להאכרים עוד כמה אלפים. ↩
-
כמעט בכל בתי המושבה אין עוד חדרי בישול, ויש שגם תנורים אין להם ומבשלים בדרך פרימיטיווית. ↩
-
כמו שאמרתי למעלה, הנני מתאר מצב המושבה כמו שראיתיה בעיני בהיותי שם ואולי נשתנו איזו דברים במשך השנים האחרונות. ↩
-
ראוי היה אמנם להראות גם כן, מה היא התועלת החמרית שיצאה להמושבות האלה מחסדי יק“א. על הרוב לא הוטב על ידם מצב הלוֹוים, ויש גם שהורע (למשל, בואדי חנין), כי ה”חשבונות“ הידועים של הכנסות הכרמים לעתיד לבוא היו היסוד לכל הענין, וחלק גדול מן הכסף ניתן וגם יצא למטעי כרמים חדשים, שנוח היה להם שלא נבראו, או לבנינים גדולים, שאפשר היה לקמץ בהם הרבה ולא קמצו, מפני שסמכו על ההכנסות העתידות. אבל דבר זה אינו מעניני. כי חשבונות הכרמים נהיו ליסוד הישוב ביהודה ע”י האפיטרופסות של הנדיב, עוד קודם שהתחילה יק"א את פעולתה שם, ופקידיה נמשכו בזה רק אחר הנטיה הכללית ששלטה כבר לפניהם. ↩
-
בשנת תר“ס, אחר שהייתי ב”מחנַים“ וראיתי מה טיבה, יעצתי למוּרשה יק”א (שהיה גם הוא אז בא"י) לשוב ולקנות מאת הגליציים את האדמה והבתים – אחר כי הם לא יוכלו להתקיים פה – כדי להושיב במקומם את האכרים הבלתי משוכללים שב“ראש–פנה”. ועל זה ענני המוּרשה, כי מחשבה זו כבר עלתה גם על לבו, אלא שיש מחובבי הישוב בא“י המתנגדים לזה בכל כוחם, מפני שאז לא תהיה עוד ”מחנַים“ מושבה בפני עצמה, מושבה גליצית, כ”א רק סניף ל“ראש–פנה”. ↩
-
עי' למעלה במאמר “המדיניוּת וישוב ארץ ישׂראל”. ↩
-
הסרסור, שהיה המליץ בין האַדמיניסטרטוֹר ובין המַלוים שבצפת, זכה בשׂכר זה להיות גם הוא ל“קולוניסט” ב“מַחנים”… ↩
-
במַחברת אחת, שיצאה בימים האלה ע“ד הישוב בא”י, מסופר כי “המבקרים” ששלח הועד הזה לא“י בשנת תר”ס, “קיימו את דבר התמיכה [למחנַים], כי לא יכלו להשיב ריקם את פני הפקיד”. והנה אני הייתי, כידוע, אחד מאותם “המבקרים”, וממה שתפס המחבּר לשון רבים משמע, שגם אני קיימתי את דבר התמיכה הזאת. וזה שקר גמור. עוד בטרם הספּקתי ללכת אל הגליל, כבר החליט הועד לתת את תמיכתו, כי האיצו בו אנשים שונים, שדבריהם נשמעים אצלו, ולא חכה לעצתי. וכששבתי מא"י, הצעתי לפני הועד את דעתי על המושבה, כפי המבואר בפנים, אך הוא לא חשב לאפשר לשנות את החלטתו. ↩
-
ה' ליליענבּלום, במַחבּרתו “דרך לעבור גולים” (ווארשא, תרנ"ט), אשר אמנם גם היא כתובה בטנדנציא ידועה, פרסם אגב אורחא איזו כתבים ומכתבים חשובים, שבהם השתמשתי במה שיבוא. אבל המון דוֹקוּמנטים כאלה שמורים עוד באוצר הועד וגם מפוזרים בידי אנשים פרטיים מן העסקנים הראשונים החיים עוד היום. וראוי היה להוַעד למַנות קוֹמיסיא מיוחדת, שתקבץ ותסַדר כל החומר הרב הזה בשביל לפרסם את הראוי לפרסום. ↩
-
“דרך לעבור גולים”ע' 29 ועוד. ↩
-
שם עמ' 27. ↩
-
גם את “יסוד–המעלה” תמכו בסכומים שונים, אבל לא הרבו לטפּל בה כל–כך. ↩
-
עי‘ “דרך לעבור גולים” ע’ 103–93 ועוד. ↩
-
שם ע' 29. ↩
-
על פי החשבון שנשלח מטעם ההנהגה לאגודות חו“צ בשנת תרמ”ז, היו אז ב“פתח–תקוה” שלשים וארבע משפחות מקבּלות תמיכה, ובהן רק תשע ששטח אדמתן היה יותר ממאה דונם (מן 116 עד 160), עשׂרים ושתים לא היה להן אלא מן 50 עד 80 דונם, “ולשלש מהן – מסיים החשבון בתמימות נפלאה – אין אדמה כלל” (דרך לעבור גולים" ע' 77). “אכרים” מקבּלים תמיכה בשביל להיות למופת – ואין להם אדמה כלל! ↩
-
שם עמ' 29. ↩
-
שם, שם. ↩
-
כשליש מאדמת “גדרה” בא באמת לידי בעלי הון, שנטעו כל אחד על חלקו כרמים ועצים ע“י פועלים ומשגיחים, והם עצמם נשארו במקום מושבם. והדבר הזה היה לישועה מאז ועד עתה לאחדים מבני המושבה, המשׂתכּרים בכל שנה סך הגון בעבודתם אצל אלו וממלאים עי”ז את מחסורם. ↩
-
שם, שם. ↩
-
שם עמ' 94. ↩
-
כך אמור מפורש בחשבון ההנהגה, כי בחודש נובמבר שנת 1885 “ניתן רשיון לבני גדרה לעבוד” (שם ע' 64). כמה זר ומתמיה חבּוּר שתי אלו המלות יחד: “רשיון – לעבוד”! ובמושׂגים כאלה קותה אז האפיטרופסות לברוא ישוב של “מופת”… ↩
-
שם ע' 81. ↩
-
שם, שם. ↩
-
עי‘ שם ע’ 115–111. ↩
-
“השקפה על פעולת החברה לתמיכת אכרים ואוּמנים מבני ישׂראל בסוריא ופלשתינא במשך עשׂר שנים מעת הוָסדה”. אודיסה 1901. (בלשון רוסית). ע' 9. ↩
-
עי' חשבון הועד לשלש השנים הראשונות (1892–1890). ↩
-
“השקפה על פעולת החברה”וכו‘ ע’ 9. ↩
-
שם,שם. ↩
-
בשנת 1898 היו בגדרה רק ארבעה קולוניסטים שנשאר להם מהכנסת אדמתם למחית ביתם יותר מאלף פרנק, והשאר היתה הכנסתם הנקיה: שנים – כשמונה מאות, אחד – כשבע מאות, אחד – כחמש מאות, אחד – כמאתים וחמשים, אחד יצא כמעט בלא כלום, ושלשה גמרו את השנה בהפסד. ובשנת 1899 רק אחד מהם נשאר לו יותר מאלף, שנים –כאלף, אחד – קרוב לשמונה מאות, ארבעה – משלש מאות ושלשים עד ארבע מאות וששים, שנים לא נשאר להם כמעט כלום, ושלשה יצאו בהפסד. ↩
-
רק שבעה מבני גדרה זכו לקבּל מלוה מאת יק“א ולהשתחרר על ידי זה מן המַלוים ברבּית. אך, כמו שכבר העירותי למעלה, גם תנאי המלוה של יק”א אינם נוחים ביותר. כל אלה השבעה יחד קבּלו כחמשה ושלשים אלף פרנק, וביחד עם הרבית צריכים יהיו לשלם כתשעה ושלשים אלף, וכל זה במשך עשׂר שנים. כל אחד צריך איפוא לשלם קרוב לשש מאות פרנק בשנה, אך באמת יש ביניהם שצריכים לשלם עוד יותר, כי לא נחלק המלוה בין כולם בשוה, ומהם שחייבים שבעה וגם שמונת אלפים. ↩
-
עי' “חשבון הועד הפועל” בסוף ה“השקפה” הרוסית הנזכרת למעלה. ↩
-
איזו עשׂרות אלפים הוציא הועד גם לתמיכת הפועלים והאוּמנים. והנה מצב הפועלים עתה ידוע ואינו צריך ביאור. אך גם תמיכת האוּמנים לא הביאה ברובה שום תועלת. כי הצורך באוּמנים האלה היה גם הוא אך מלאכותי, בהיותו תוצאת המצב המלאכותי של המושבות שבסביבות יפו. וכשנעצר מַבול–הכסף במושבות, נשארו גם האוּמנים ביפו בלי עבודה. ↩
-
בעת שנקנתה אדמת חדרה השלישו בעליה בידי הועד הפועל כשלשים אלף פרנק ליבּוּש הבצות. מזה נראה, כי לא מחסרון ידיעה נכשלו במקנה האדמה הזאת, אלא שלא חקרו ודרשו היטב מראש, מה טיבן של הבצות האלה ואם נקל יהיה באמת ליבשן בהוצאות מועטות, כמו שהבטיחו המוכרים. עתה, כידוע, כבר הוציא הנדיב לדבר זה כשלש מאות אלף פרנק, ועדיין לא נודע, אם באמת יבוא הקץ בזה לצרות המושבה. כי אך בצה אחת נתיבּשה לגמרי, ושאר הבצות, היותר גדולות, לא הובישו, מסבּות שונות, אך הקיפו אותן עצי אקליפּטוס במספר רב. ויש מן הרופאים בא"י המטילים ספק בתרופה זו. ↩
-
על דבר מצב הרוחות בעת ההיא עי' “אמת מארץ ישׂראל” מאמר ראשון (“על פרשת דרכים”, חלק א'). ↩
-
עי‘ ה“השקפה” הנזכרת למעלה, ע’ 12, ובחשבון הועד הפועל שבסופה. ↩
-
בחשבון האחרון של הועד (לשנות 1898–1896) אנו קוראים: “חדרה היא מושבה גדולה ופוריה, אך יושביה מעטים בערך לשטח אדמתה ועם זה האקלים בה, ביחוד בסוף הקיץ ותחלת הסתו, אינו טוב ודורש רפּוי”. זהו כל מה שמסַפּר ה“חשבון” על דבר מצבה של “חדרה”, ומי שאינו יודע את המצב לאמתּו ממקור אחר, לא יוכל בשום אופן להעלות על לבו, כי בתוך הדברים הקצרים והיבשים האלה, שנאמרו במנוחת נפש כאִלו אין כאן שום דבר יוצא מגדר הרגיל – צפונה טרגדיא איומה המַחרדת את הלב עד היסוד. כמעט אין בית בחדרה אשר לא היה שם מת או, לפחות, חולה מסוכן, שינצל בנס, אך צפוי כל ימיו לחולי וגם למות (כי כך טבעה של “הקדחת הירוקה”, שמי שנלקה בה פעם אחת, עלול ביותר להלָקות שנית, ולפעמים תכריעהו לאחר זמן, אפיל אם שנה את מקומו). משפחות אחדות נכחדו כמעט לגמרי, במוֹת בהן נפשות רבות, הורים וילדיהם, זה אחר זה. יש בידי רשימה מפורטת (נתחבּרה על ידי אחדים מבני “חדרה” עצמם) מכל החולים והמתים מעת שנוֹסדה המושבה עד כסלו תר“ס, והנני מביא פה מתוכה פרטים אחדים, כדי להראות, מה פירושם של דברי החשבון: ”האקלים אינו טוב ודורש רפוי“: – לערמאן. בא עם אשתו ובתו וב”א, בחודש תמוז תרנ“א, וחלה ומת בד' אלול. זוגתו היתה חולה איזה חדשים ומתה אח”כ בירושלים בשנת תרנ“ד. בתו היתה מסוכנת בחדרה ונסעה מחדרה, וכפי הנשמע מתה ג”כ. ב“א היה חולה בחדרה ומת בשנת תרנ”ד בירושלים. – גלוזאל. בא עם אשתו וכו‘, בס“ה עשׂר נפשות, בחודש תמוז תרנ”א. הוא מת ב“זכרון” בחודש אלול, זוגתו מתה ביפו י"ב אלול וכו’ וכו'. ב“ה מתו מן המשפחה הזאת שבע נפשות. – דאקטאראוויץ. בא לחדרה עם זוגתו ושני ילדיו בחודש תמוז תרנ”א וחלו כולם פה והתמהמהו פה שני ירחים ואח“כ נסעו ליפו. שם מתו עליו זוגתו ובנו, והוא עם בנו השני נסע לרוסיא. – קוליקאוו. פועל. בא לחדרה עם משפחתו בקיץ תרנ”א וחלו פה כולם ומת עליו בחדרה ילד אחד, וביפו – הוא ועוד שני ילדים. – גאפאנאוויץ. בא עם משפחתו, שלשה בנים ובת אחת עם זוגתו, בחורף תרנ“ג. הוא חלה ומת בשנת תרנ”ה, בתו מתה ג“כ בשנה הנ”ל, בקיץ תרנ“ו מת בנו הבכור וגם הצעיר, ובחורף תרנ”ט מתה אשתו. (הבן האחד שנשאר מכל המשפחה הזאת הוא עתה תלמיד ב“מקוה ישׂראל”). – סמאלניק. בא בחורף תרנ“ג עם אביו ואמו וזוגתו וחמשת ילדיו. אביו מת בתמוז תרנ”ג, בתו מתה ג“כ בקיץ בשנה הנ”ל, בנו הקטן מת בשנת תרנ“ד, הוא וילדיו הנשארים חלו בשנת תרנ”ה. בשנת תרנ“ו חלתה בתו עוד הפעם, ובשנות תרנ”ז ותרנ“ח ותרנ”ט חלה הוא ומשפחתו ונתרפאו כולם. בשנת תר“ס בחודש תשרי מתה בתו ובחודש חשון מתה אמו (בחודש טבת שנה הנ"ל, אחר שנחתמה הרשימה הזאת, מת עוד אחד מבניו, ובמצוַת הרופאים עזב את הארץ עם אשתו ובנו האחד שנשאר לו). וכה הולכת ונמשכת הרשימה, הזאת, הממַלאה תשעה עמודים גדולים. כמובן, יש בין המתים גם אחדים שמיתתם באה מסבּות אחרות, כמנהגו של עולם; אבל רובם הגדול – אקלימה של ”חדרה“ הוא שהמיתם, אם ב”חדרה" עצמה או במקומות שיצאו לשם אחר שחלו. ↩
-
“השקפה על פעולת הועד”וכו‘, ע’ 13. ↩
-
שם ע' 12. ↩
-
שם, שם. ↩
-
שם, שם. ↩
-
שנת תר“ס היתה שנה בינונית, והגיעה ההכנסה הכללית (בנכיון הזרע) לסך 35,000 פרנק, ואחר נכּוּי הוצאות העבודה, מספוא לבהמות (העולה במושבה זו, כידוע, ביוקר מאד) והוצאות מקריות שונות, נשאר לכלכלת כל הקולוניסטים (29 משפחות, ובהן 109 נפשות) 12–11 אלף פרנק. וגם זה ”נשאר“ רק מפני שהועד שלם בעד כל המושבה את המַעשׂר ושאר המסים, ואִלו היו הקולוניסטים משלמים כל זה בעצמם, לא היה נשאר להם למחיתם כלום. הועד ב”השקפה“ הנזכרת רוצה אמנם להראות, כי אפשר להם לבני קסטיניא להתפרנס מעבודתם, ובעת האחרונה הוא משתדל גם כן להשׂיג על זה ”הסכמות“ מאת ”מומחים" שונים. אבל כל ההסכמות של כל המומחים שבעולם לא יוכלו לעמוד נגד המעשׂה הזה, שאחד עשׂר קולוניסטים, רובם צעירים – כלומר, מיטב הכוחות של המושבה – עזבוה בשנה זו ויצאו הם ובני ביתם (כי יש ביניהם גם בעלי משפחה) לבקש לחמם בארצות רחוקות. או אולי עשׂו זאת רק כדי להכעיס את הועד ואת המומחים שלו?… ↩
-
“השקפה”וכו‘, ע’ 16–15. ↩
-
כשהגיע הפסח הראשון, דרשו הקולוניסטים, שיתנו להם תמיכה נוספת לצרכי החג. וכשהוכיחם על זה האדמיניסטרטור ואמר, “כי חרפה היא לבקש מעות חטים”, נתאספו הקולוניסטים והחליטו לענות לו על תוֹכחתו: “לא מעות חטים בקשנו, רק להוסיף לנו על משׂכורתנו בחודש ניסן… כי מכסף חדשי שנותנים לנו אין לנו אף לחם לאכול לשׂובע… אבל בימי החג לא נוּכל לחיות בהסתפקות כזו, ועל חג הפסח נחוץ מצה, יין וכלים… ונחוץ בגד ומנעל, ומתי יעשׂה איש ישׂראל בגד ומנעל אם לא על החג?…” צריך לקרוא את התשובה הזאת במלואה, כדי להוָכח מכל תכנה וסגנונה, שכבר אז, ירחים אחדים אחרי הוָסד הקולוניא, היה “הכל מוכן”: מושׂגי האפיטרופסות והשנוֹררוּת הכרוכה בהן הספיקו בזמן קצר להביא רקבון בעצם היסוד, ונקל היה לראות כבר אז את אשר יקרה אחרי כן לכל הבנין. ולא היה על כן הדבר לפלא בעיני, כשאיזו מאכרי קסטיניא פנו אלי, בעת היותי שם, בבקשות וטענות, אשר במקומות אחרים היו חושדים את בעליהן, שיצאו מדעתם. אחד מהם, למשל, טען, שמחוּיב הועד “להשיב לו” מה שהוציא “מכיסו” לבנינים שונים בחצרו. ועוד אחד חשב לראוי ונכון, שישיבו לו מה שהוציא, גם כן “מכיסו”, לנשׂואי אחותו. ועוד כּאלה. ↩
-
בהערכת השכלול שנעשׂתה ע“י הקוֹמיסיא נקצב, למשל, סכום ידוע לבנות חדרים נוספים ברוב הבתים, ואחרי כן יצא לדבר זה יותר ממה שקצבו מראש, אבל אין ספק, שאִלו היו הקולוניסטים אדונים לעצמם ולכסף הנקצב להם, היו מוצאים לאפשר לישב לע”ע בבתים הישנים כמו שהם, כדי שלא לחַסר ע“י הוצאה יתרה זו מן הסכומים הדרושים להם לצרכים יותר מורגשים, – עד שיתבצר מצבם, וירחיבו אז את בתיהם איש איש כפי יכלתו. – בזמן מאוחר הוסיפו לקצוב להם עוד סכומים חדשים גם לרצפת אבנים, מפני שלדברי הרופאים, כשאין רצפה בבית, הקרקע מעלה אבק הקשה לעינים. והנה שמירת הבריאות, ביחוד באקלימה של ארץ–ישׂראל, ודאי דבר גדול הוא, ואנו מבינים בנקל את הרגש המוסרי שהביא את האפיטרופסים להסכים להוצאה זו, שלא להיות ”אכזרים“ בדבר הנוגע לבריאותם של הקולוניסטים ובני ביתם. אבל גם זה ודאי בעיני, שאִלו היו הקולוניסטים משכללים את עצמם, בלי אדונים רחמנים, היו הם ”מתאכזרים“ על עצמם ובני ביתם, ולא היה עולה על לבם להוציא מקופת השכלול לצורך כזה, בעוד שיש להם צרכים אחרים יותר ”ממשיים“. גם בגולה יש ויש לבני ישׂראל צורך בתקון דירתם לשמירת הבריאות, אבל אין אדם חושב לשכלל דירתו לפי חוקי ההיגיאינא, כל זמן שצרכי פרנסתו דורשים ממנו להקדיש להם כל מחשבותיו והאמצעים שבידו.– בהיותי ב”קסטיניא“ חזקו עלי דברי הקולוניסטים, שיבנה להם הועד רחַים, וההכנסה תהיה מוקדשת להוצאות הצבור של המושבה. בכל מיני אותות ומופתים השתדלו להוכיח לי, כי הכנסת הרחַים היא ודאית ואין לפקפק בה כלל. אחרי כן, כשגמרתי עמהם כל החשבונות ושננתי להם היטב היטב, שמלבד הסכומים אשר קצבתי להם, לא יקבּלו עוד מאומה, – הצעתי לפניהם, שאם יש ברצונם לבנות להם רחַים, יתן להם הועד עתה בבת אחת את הסך 15 אלף פרנק, שנקצב להם להוצאות הצבור במשך שלש שנים, ומאחר שבטוחים הם כל כך בהכנסת הרחַים, הלא יוכלו כבר בשנה הבאה להשתמש לצרכי הוצאות הצבור בהכנסה זו. אבל הם חשבו בדבר והתיעצו הרבה, ולסוף השיבו לי בשלילה, כי לא רצו לעשׂות הנסיון ”בכספם"… ↩
-
כידוע, צועקים עתה הפועלים, שאפשר ואפשר להם להשתכלל באמצעים מצומצמים, אם אך יתנו להם לסדר עניני שכלולם בעצמם, אבל אין קולם נשמע, לפי שחובבי ציון זוכרים את כל הנסיונות שנעשׂו עד כה, שגם הם היו מתּחלה תופסים רק מועט ולבסוף עלו ביוקר מאד ולא השׂיגו את מטרתם, – ושוכחים עם זה, מי היו העושׂים עד כה ומפני מה לא הצליחו מעשׂיהם. ↩
-
עי' להלן: “ילקוט קטן”, ל"ט. ↩
-
כבר רמזתי למעלה, כי גם הקולוניות הנקראות “חפשיות”, כמו “רחובות” או “ואדי–חנין”, נמצאות באמת תחת שלטון ההשפעה המוסרית של האפיטרופסות, המַקפת אותן מכל עברים, מלבד היותן תלויות בדעתה ורצונה גם במצבן החמרי, באין להן מקום למכור את ענביהן זולתי היקב שב“ראשון לציון”. ↩
-
[מובן מאליו, שכל האמור בזה מתיחס רק אל הישוב הנמצא כבר, בשביל להצילו מן הרקבון השולט בו וליתן לו יכולת להתפתח עד הגבול האפשרי לו. ואולם בנוגע לשאלת הרחבת הישוב לעתיד במדה הדרושה למטרתנו הלאומית, הנה כבר גליתי דעתּי במאמרי “אמת מארץ ישׂראל” (על פרשת דרכים" חלק א'), שדבר כזה אי אפשר לו לצאת לפעולה כל זמן שלא הוּסרו כל המכשולים החיצוניים והפנימיים אשר מניתי שם.] ↩
בצאת החלק הראשון במהדורא השניה, זה כשנתים, קויתי לראות מיד אחריו גם את החלק השני נגמר בדפוס וכולל כל ״המאמרים שיצאו מתחת ידי בשנים האחרונות״. מפני זה נתתי שם ״הקדמה למהדורא שניה״, אשר ברובה היא מתיחסת לא לאותו החלק שבראשו באה, כי אם להמאמרים שעתידים היו לבוא בחלק שלאחריו. אבל סבּות חיצוניות שנו את הדבר. הדפּסת החלק השני נתאחרה ונמשכה עד כה, ובינתים נתרבה החומר על ידי מאמרים חדשים, שפרסמתי בעת האחרונה, עד שקשה היה עתה ליתן הכל בחלק שני זה, שלא יהיה מרובּה בכמוּתו כפלים כהראשון, ובהכרח נשמטו ממנו הרבה מאמרים — כל אלה שנכללו ב״ילקוט קטן״ ועוד אחדים — אשר יקובּצו בקרוב בחלק שלישי.
והפירוּד המלאכותי הזה בין מאמרים הקרובים אלו לאלו בנושׂאם ומשלימים אלו את אלו, מאמרים שבתקופה אחת נכתבו ונדפסו ורוח אחד מחַיה את כולם, — הפירוד הזה אפשר שיגרום גם הפעם לרבים מן הקוראים — דבר שהורגלתי בו כל־כך! — לגַלות פנים בדברי שלא כהלכה וליחס לי דעות והשקפות שלא היו שלי מעולם. לכן מוצא אני עצמי מחויב להקדים ולהזכיר כאן לאלה מן הקוראים אשר לא הקנתּוּר מגמתם העיקרית, כי אין כאן לפניהם אלא חצי דבר והרבה מן הסתום במאמרי החלק זה מפוֹרש במאמרים שיבואו בחלק השלישי, אשר רובם נתפרסמו בזמן אחד עם אלו ועליהם נסמכתי פעמים רבות ולא חשבתי לנחוּץ לחזור ולאמור מה שכבר נאמר בהם.
ואולם בנוגע לעצם הענינים הכלולים בחלק הזה, אינני רואה צורך להוסיף על הדברים שכבר אמרתי באותה הקדמה הנזכרת למעלה. הדברים ההם עוד לא עבר זמנם ואפשר לראותם כאִלו היום נכתבו… מאז ועד עתה, ביחוד בימים האחרונים, הביאו לנו החיים חזיונות רבים ושונים, אשר אִשרו וקימו בכל תוקף את רוּבּי השקפותי על מהלך העבודה הלאומית בקרבנו, ו״הביאור המעשׂי״ הזה ברור ומַספיק הוא הרבה יותר מכל מה שהפה יכול לדבּר. —
אינני חושב אמנם, כי עתה יפקחו הכּל עיניהם לראות נכוֹחה. רק מי שאיננו יודע כלום מתּכוּנות בני האדם והכוחות המניעים את רוחם — הוא יוכל להאמין, כי טעות שהחזיקו בה רבים תעבור מן העולם מיד כששקרוּתה תתגלה לעיני השמש. לא כך הוא מנהגו של עולם ולא כך יתפּתחו הדברים גם בתוכנו. אבל סוף סוף האמת בוקעת ועולה ולא לעולם אפשר יהיה להסתירה באותן התחבולות הריטוֹריוֹת והתיאַטרליות שפרשׂו מצודתן עלינו בשנים האחרונות.
ובתקוה זו הנני מוסר את הקובץ השני הזה לידי הקוראים ואיני מבקש מהם אלא שיקראוהו בשׂימת־לב. גם אלה מהם שכבר קראו את המאמרים הכלולים בו, כל אחד בעת שנתפרסם בפעם הראשונה, — לא יאַבּדו, כמדומה לי, את זמנם לבטלה, אם ישובו ויקראום פה שנית על הסדר: הרבה ענינים נשכחים ישובו ויתעוררו בזכרונם והרבה דעות ״זרות״, שלא נתקבּלו על לבם לפנים, יהיו אולי נראות להם עתה בפנים אחרות1.
אחד העם
ווארשא, ז׳ אלול תרס״ג.
-
בדבר סדור המאמרים ותקונם שמרתי גם בחלק זה את הכללים שקבעתי לעצמי בסדור החלק הראשון (עי׳ שם בסוף הקדמה ראשונה). — הערות הסגורות בחצאי־מרובע הן אלו שהוספתי בעת סדור הקובץ. ↩
לשאלת הספרות העברית
מאתאחד העם
א: תעודת "הַשִלֹחַ"
מאתאחד העם
ביסדנו היום מכ“ע חדשי זה, אנו עושים, כמדומה לנו, דבר שהשעה צריכה לו ושרבים מרגישים בחסרונו. לא בית מדרש לחכמים אנו מיסדים, שישבו ויפלפלו זה עם זה ויחדשו חדושים, בשביל להגדיל תורה או חכמה לשמה; כי אם לכלל העם אנו מכונים לבנו, שימצא הוא במכ”ע זה מזון נאות לרוחו ודברים הנחוצים לו לדעת, בשביל לגדור פרצותיו ולבנות הריסותיו.
עוד הפעם “לגדור ולבנות”! וכי כל יתר ספרותנו מה עושה עתה, אם לא שגודרת ובונה?
המטרה אחת היא, אבל הדרכים שונים.
בשני דרכים תוכל הספרות לחדור לרוח העם ולפעול על מהלך חייו: אם בהכניסה לתוכו בקולי קולות, בדברים מרעישים ומלהיבים, רגשות וחפצים חדשים, המשנים את הבחירה גם למרות הידיעה או בהכניסה לתוכו לאט, בדברים של טעם ודעת, מושגים ומשפטים חדשים, המשנים את הבחירה בהסכם עם הידיעה.
לפנים, כשהיתה הספרות העברית כלי זיין למלחמת ההשׂכלה, היתה מהלכת בשני אלו הדרכים יחד. באמצעים המושכים את הלב השתדלה לעורר בעם תשוקה ל“אור”, ובאמצעים המרחיבים את הדעת נסתה להביא בגבולו את ה“אור” עצמו, – אור כהה אמנם, אשר אך הגדיל את התשוקה מבלי יכולת למלאותה; אבל בזה היה די לה לספרותנו אז, שכל חפצה היה רק להביאנו לידי הכרת טיב האור, למען נלך ונבקשהו במקורו.
ואמנם הלכנו, בקשנו ומצאנו. שערי ההשׂכלה הכללית נפתחו לפנינו בלי מעצור, וכל דורשיה ימצאוה עתה על נקלה ואינם נזקקים עוד לסרסרותה של הספרות העברית. בדרך הדעת לא מצאה עוד איפוא עניה זו מטרתה נכונה לפעולתה, כי מה בצע בלקטה לנו שבּלים צנומות בשׂדה אחר, ואנו באים לתוכו בלעדיה ואוכלים כדי שׂביעה? אך גם בדרך האחרת, להיות לחצוצרה המריעה בלי הרף בשביל לעורר ישנים, לא יכלה עוד להביא תועלת ממשית, בהיות גם ה“ישׁנים” מתעוררים כבר בלעדיה, מקול המונם של החיים עצמם. ובכן קרוב לודאי, שהיתה הספרות העברית עתידה להפסק מאליה גם במזרח, כמו שנפסקה כבר לפני זה במערב, – לולא נולדה בקרבנו בעת האחרונה שאיפה חדשה: שאיפה לתחיה והתקדמות פנימית, אשר נתנה לספרותנו את הזכות לחיות ולהתקדם גם היא, לא כמלפנים, בתור מעברה לעולם אחר, כי אם בתור חלק עצמי מעולמנו הפנימי.
ובאין זכות בלי חובה, הנה על ידי הזכות הזאת, להחָשב כחלק עצמי מעולמנו הפנימי, הוטלה על ספרותנו גם החובה, ללמדנו דעת את העולם הפנימי הזה: מהלך התפּתחותו של עמנו בכל הדורות, אופני התגלות רוחו בכל מקצעות החיים, מצבו הרוחני והגשמי בכל הארצות בזמן הזה, והקשרים הגלויים והנסתרים שבין כל אלה ובין החזיונות הנראים בחיי העמים הסובבים אותו ובין החוקים השולטים בחיי האדם והחברה בכלל. כי רק בהגָלוֹת לעם את אשר היה והוה והיחס האמתּי שבינו ובין העולם מסביב לו, רק אז יבין מה שיוּכל עוד להיות ויכּיר את מקומו הנאות לו בעולם, ורק אז אפשר שימצא דרכּו ויתוקנו חייו תקון שלם.
אבל את חובתה זאת לא מלאה ספרותנו עד כה. כי “השאיפה החדשה” נתעוררה בעצם וראשונה לא על ידי הכרה פנימית מתוך מחשבה ועיון, כי אם על ידי רשמי מעשׂים מוחשיים שנחקקו בלבבות בלי אמצעי, ועל כן היה הצורך שהורגש ראשונה – לא להעמיד את השאיפה הזאת על בסיס הידיעה, כי אם לחַזק אותם ה“רשמים” אשר הולידוה, למען תתרומם מיד למדרגת כוח חי עושה פרי ולא תשאר לאורך ימים במצב רגש ערירי בלבד; ולכן רואים אנו גם את הספרות העוזרת על ידה מַתחילה פעולתה רק בדרך אחת: בתתה “אֶל חכּה שוֹפר” כדי להרעיש את הלבבות ולעורר את הכוחות הנרדמים.
ואמנם אין להכחיש, כי בדרכה זו נראתה פעולת הספרות על העם, אם מעט ואם הרבה; אבל גם זאת אי אפשר להכחיש, כי עד שהיתה טרודה לעורר את הכוחות הנרדמים, נרדמה המחשבה בקרבה ונתדלדלה הדעת מאד, ואם יאמר אדם לירד לעמקם של חיי עמנו, לשוא יבקש עזר בספרותנו עתה, כי לא ימצא כמעט בלתי אם ידיעות שטחיות ומשפטים פורחים באויר, הנקנים ב“מסירה”, בלי יסוד נכון ובלי בחינה והכרה ברורה ועל כן לא יפלא הדבר, כי רבים בקרבנו התחילו סוף סוף להרגיש מעין “ריקוּת” פנימית. המוח העברי, שהורגל בעבודה, לא יוכל לנוח ימים רבים. כבר נלאינו להתרגש ולהתלהב והננו רוצים גם לדעת ולהבין. סימן-השאלה הגדול, אשר נראה על פני היהדות בשני הדורות שלפנינו ואשר הסתתר אחרי כן בעב הענן, חוזר ונגלֶה מעט מעט מתוך הערפל, ופחדו מפיג שכרון רגשותינו ומכריחנו להתבונן בעינים פקוחות ובדעה צלולה על כל פרטיו: מה היא “עצמוּתנו” הלאומית ההיסטורית, שבשבילה או בסבּתה אנו נלחמים עם כל היקום זה אלפי שנה? מה הם חיינו ההוים בכל ארצות פזורנו, באיזו מדה חיינו הם באמת ובמה הם צריכים וסובלים תקון? ועל כל הכל ומתוך הכל – שאלת העתיד: אם, איך ומתי נגיע אל ה“חוף” המקוּוה, למרות ה“שטף” העז, הקורע אותנו אברים אברים ונושׂאם אחד אחד ל“ים הגדול”?
השאלות הכלליות האלו, המתחלקות כל אחת להמון שאלות פרטיות, מנקרות עתה במוחו של כל איש ישראל שיש לו מוח בקדקדו. וכל אלה אשר לא יוכלו להסתפק עוד בדחיה בקש או בפרזא משכּרת, אשר יבינו, כי לא “על רגל אחת” אפשר למצוא את “חידותינו” הנפלאות – רק אלה יתאוננו על חסרון מכתב עתי חדשי בספרותנו. כי רק מכ"ע חדשי, שאין השעה דוחקתו, מסוגל לחדור מעט מעט למסתרי חיינו, לקבּוֹץ על יד את “מפתחותיהם” המפוזרים בזמן ובמקום, לברר כל חזיון וכל שאלה מכל צדדיהם השונים, ולקרבנו ככה יותר ויותר אל התכלית הנרצה: לדעת את עצמנו, להבין את חיינו ולכוון עתידותינו בתבונה.
–––––
המחשבות האלה הן שעוררונו לנסות כוחנו בהוצאת הדבר הזה לפעולה. אם נצליח לברוא באמת את האורגן המבוקש? – לא בנו הדבר תלוי, כי אם בחכמינו וסופרינו. אנחנו מצדנו נעשה כל מה שבכוחנו. היעשו כן גם המה? –
ועל כן לא נחשוב לאפשר להבטיח מראש הבטחות מוגבלות בנוגע לתכונת העניינים שיבואו במכ"ע זה, ונסתפק בהציענו בזה בדרך כלל רק ראשי הענינים שאנו חפצים לתת בו.
א) פרקי חכמה, אשר יתנו מושגים נכונים מחזיונות נכבדים שונים – דתיים, מוסריים, חברתיים, ספרותיים וכו' – המתיחסים לחיי עם ישראל והתפּתחות רוחו מימי קדם ועד עתה. הגדר הכללי הזה מקיף, מצד אחד, פרקים רבים מן המדעים הכלליים (מתולדות עמי הקדם, מתולדות הקולטורא, מחכמת הנפש, המוּסר, החנוך, ויֶתר “מדעי הרוח”), במדה שהם נכנסים לגבול היהדות ומאירים את החשכה בפנות שונות מחיינו ותולדותינו; ומצד אחר, מוציא הגדר הזה מן הכלל מחקרים ידועים הנכנסים בחוג “חכמת ישראל” (כמו דקדוקים בספרים קדמונים ובפרטי חיי מחַבּריהם, וכיוצא בזה), שאינם מוסיפים כלום על “ידיעת עצמנו” ואינם ענין אלא למספר קטן של העוסקים בפילוֹלוֹגיא, בּיבּליוֹגרפיא וכו'. להגביל בדיוק שני הצדדים האלו אי אפשר. אבל לחכמים – ואנו מקוים, כי רק עמהם יהיה לנו עסק בזה – אין גם צורך בהגבלה מדויקת. כי מדעתם יבינו, בשימם לב לתכונת מכ"ע זה, איזה חומר מכל מקצוע יאות לו, ובאיזו צורה.
ב) “פוּבּליציסטיקא” – מאמרים על דבר המצב השׂכלי, המוסרי, האֵיקוֹנוֹמי, המדיני וכו', של עמנו עתה בכל הארצות, אשר ישתדלו לברר בירור מספיק כל החזיונות הטובים והרעים כמו שהם, בסבּותיהם ותוצאותיהם, ועל יסוד בירור כזה – להורות כפי היכולת גם את הדרכים לשינויים ותקונים טובים. לנושׂאי מאמרים כאלה יוכלו להיות: אם חלק ידוע מן העם (מדינה, עיר, עדה, חברה, מפלגה וכו'), או ענף ידוע מן החיים (החנוך, מוסדות הצבור, מקורי הפרנסה, תכונות מוסריות וכו'), במקום אחד או במקומות שונים. אך בין כך ובין כך, העיקר למטרתנו הוא בירור מצב החיים הפנימיים בעוד שבירור היחס החיצוני של העמים אלינו, שהורגלו סופרינו לטפל בו בחבּה יתרה, אינו נכנס בחוג עבודתנו אלא במדה הדרושה להבנת החזיונות הפנימיים.
ולדאבון לב, יש נחיצות להוסיף עוד בזה – מה שהיה צריך להיות דבר מובן מאליו – כי לא כל “בעל לשון” מוכשר לכתוב גם “מאמרים”, כי הפובליציסטיקא, בהיותה חכמה ומלאכה כאחת, דורשת מאת העוסקים בה – לא פחות (או עוד יותר) מן הספרות המדעית – השכלה כללית רבה, כשרון וטעם ספרותי, ואין צריך לאמור ידיעה רחבה בפרטי הנושׂא של כל מאמר וביסודי-החכמה המתיחסים אליו.
ג) בקורת. בשם הזה משתמשים אצלנו על הרוב רק במובנו המצומצם: משפט ספרים חדשים. אבל מטרתנו אנחנו תביאנו להרחיב את המושג הזה עד לגבולו האמתי: משפט רוח האדם ופרי עבודתו ביחוסם אל האמת (בקורת הגיונית), אל הטוב (בקורת מוסרית) ואל היופי (בקורת אֶסתיטית). במובן הזה נופלים תחת הבקורת לא רק ספרים, כי אם גם כל הרעיונות והמעשים, חדשים גם ישנים, שעשׂו, עושׂים או יכולים לעשׂות רושם בחיי העם והלך רוחו, ושעל כן ראויים וצריכים הם להבחן משלשת הצדדים הנזכרים, אם שלשתם יחד, או מאחד או שנים, הכל לפי הענין. אלא שהספרים מסוגלים ביחוד שתתָּלה בהם הבקורת הכללית, בתתם לה על הרוב יכולת להביא במשפט רעיונות ומעשים רבים ביחד ולהראות את הקשר שביניהם ואת היסודות המשותפים להם. מאמרי בקורת כאלה נקבל בחפץ לב, ובלבד – חבל על שגם פה אנו מוכרחים להוסיף דבר שהיה צריך להיות מובן מאליו – ובלבד שיהיה כוחם יפה לא רק בעקיצות ומהתלות, אלא ירדו באמת לעומק הנושא ויאירו אור על כללו ועל פרטיו, בדעת, בטוב טעם, ובסגנון הראוי לכל ענין, לפי תכונתו וערכו העצמי או ההיסטורי.
ד) “בללטריסטיקא”. היצירה הפיוטית, בהגשימה חזיונות החיים, שאלותיהם וחוקותיהם, בצורות מוחשיות יפות, פועלת היא ביותר על רוב בני אדם ומוכשרת לחרוֹת כל אלה על לוח לבם ולעוררם למחשבות והתבוננות, יותר הרבה ממשׂא ומתן עיוני מָפשט. ספּוּרים טובים מחיי עמנו בעבר ובהוה, אשר יתנו ציורים נאמנים ממעמדנו בזמנים ובמקומות שונים, או יכניסו איזה קו-אור באיזה מקצוע אפל של “עולמנו הפנימי”, יביאו על כן תועלת רבה להתעוררות המחשבה והרחבת הדעת הלאומית בקרבנו, ומכוּוָנים איפוא למטרתנו לא פחות מן המחלקות העיוניות המנויות למעלה. ואולם היצירה היפה שאין בה אלא יפיה, המעוררת תנועת הרגש לשם לענוג בלבד, היא אף היא יש לה מקומה וערכּה בצד ידוע מחיי האדם; אבל במצבנו עתה, אנו חושבים, שאין לספרותנו הדלה לפזר מעט כוחה לדברים כאלו, בעוד שענינים יותר נחוצים ומועילים דורשים תפקידם וכוח אין. מן הטעם הזה אפשר שימעט מספר השירים במכ“ע זה. אחרי כי רוב משוררינו עתה אינם הולכים בדרכו של יל”ג, לאַחד את השירה עם המחשבה על דבר חיינו וצרכינו המרובים. ופואֶזיה בלבד, השתפּכוּת הנפש על הדר הטבע ונועם האהבה וכדומה – יבקש לו כל החפץ בלשונות העמים וימצאנה במדה מַספּקת.
אם על המחלקות האלה נוסיף עוד איזו השקפות פריודיות על החזיונות החדשים בחיים ובספרות, תהיה לנו תכנית מכ“ע זה כמו שעלה במחשבה לפנינו. אך, כמו שכבר אמרנו, בחכמינו ובסופרינו הדבר תלוי, שתצא מחשבתנו לפעולה בטהרתה ובשלמותה. חכמינו יואילו נא לעשות כמתוקנים שבחבריהם מאוה”ע, החושבים להם לחובה לצאת מעת לעת מארבע אמותיהם ולדבּר אל העם בשׂפה ברורה על איזה ענין חשוב שיש בו צורך ותועלת לרבים; בעוד שחכמי ישראל על הרוב סגורים ומסוגרים בכתלי בית מדרשם, כל אחד מבקש רק לגלות נסתרות במקצוע הפרטי שלו, ואת העם ואת צרכיו לא יזכרו ולא יעלו על לבם. וסופרינו, כלומר אלה מהם המזוינים באמת בכל הדברים הדרושים לעבודה ספרותית הגונה, יחדלו נא מלהצטדק (כאשר הם עושים זה כמה), כי על כן מעטה ודלה עבודתם, באשר אין “מרכז ספרותי” מיוחד לבעלי דעה וטעם, שבו יוכלו להשמיע דבריהם הרחק מכל השאון וההמולה של החיים היומיים. הרי לפניהם בזה “מרכז ספרותי” המבקש למשוך אליו רק סופרים בעלי דעה וטעם, וכל מי שרוצה ויש לו הידיעות והכשרונות הנחוצים לזה – יבוא נא ויעבוד עמנו כנפשו וכלבבו.
כן, “כנפשו וכלבבו”! כי בלי שום משֹא פנים יתן “השלח” מקום תמיד לדברים הנאמרים בדעת, בלב תמים, שלא על מנת לקנטר. בזמננו אמנם הורגלו לחשוב, שכל מכ“ע מחוייב להביא עמו מראשית ברייתו תורה שלמה, תשובות מזומנות על כל השאלות הראשיות, וכל מה שידובר בו צריך שיהיה לפי התורה הזאת של ה”רדַקציא“. אך הן מלבד שבמכ”ע עברי דבר זה אי אפשר, מאותו הטעם הפשוט, שאין לשום מפלגה כוחות ספרותיים הגונים במדה כזו, שתהא יכולת בידה “להתמלא מחוליתה” ולא תצטרך לעזרת סופרים מחוצה לה, – מלבד זאת, עוד הדבר צריך עיוּן, אם המנהג האירופי הזה מנהג כשר הוא, המיוסד בהגיון ישר ומתאים לדרישת האמת והצדק. ה“רדקציה” היא סוף סוף רק שם מפשט, אשר תחתיו יסָתר רדקטוֹר בשר ודם פשוט, בעל השׂכלה מרובה או מועטה, אך בכל אופן לא נקי משגיאות, ככל האדם, ואם בעל נפש הוא, הרי עליו להודות בלבבו, כי דעתו אינה מכרעת יותר מדעת שאר בני אדם שאינם נופלים ממנו בהגיון וידיעה. חובתו היא אמנם להשגיח על טוב טעם ודעת, להרחיק כל דבר המתנגד לחוקי המוסר והלכות דרך ארץ ולשפוך על האוֹרגַן הנערך על ידו רוח כללית אחת, בנוגע לצורתו ותכונת עניניו, באופן שיהיה באמת מעין בריה “אוֹרגנית”, ולא קופת הרוכלים שכל מיני סחורה בה. אבל כל זה אינו נותן רשות לנעול דלת בפני מי שיהיה, הבא להגיד בקהל דברים הראויים להשמע, ולו גם מתנגדים ל“דעת הרדקציא”, שאינה אף היא אלא דעת יחיד או יחידים. אלה האחרונים, הרדקטור ועוזריו, אם יש להם באמת דעה אחרת ויכולים לברר אמתוּתה בראיות, יפשיטו מעליהם את אדרת כהונתם וידברו דבריהם בשמם הפרטי, ככל יתר הסופרים, והקהל ישפוט, דעתו של מי מתקבלת יותר על הלב. אך המנהג לדבּר בשם הרדקציא ולתתה לשופטת רמים על כל ענין, כאִלו אין דבר נעלם ממנה – המנהג הזה לא נברא אלא בשביל להטיל אימה על הצבּור ולא יביא טובה לבקשת האמת.
אם תישר הדרך הזאת בעיני הקוראים או לא – בכל אופן טוב שידעו מראש, כי בה ילך “השלח” למען ישפטוהו במקרים כאלה על פי דרכו.
-
נדפס בראש החוברת הראשונה של מכה“ע ”השלח“ (חזון תרנ"ז), בתור פּרוֹגרמא כללית למכ”ע זה, שנערך על ידי מראשיתו עד סוף הכרך העשירי. ולפי שהפרוגרמא הזאת כוללת גם את השקפותי היסודיות על תעודת ספרותנו בכלל, ומצד זה יצאו עליה עוררים, אשר הביאוני לכתוב את המאמרים הבאים אחריה, – לכן קבעתי לה מקום פה בראש המאמרים ע"ד הספרות. ↩
ב: צורך ויכולת
מאתאחד העם
לפני שנתים, כשעלתה המחשבה בלבי לקבץ את נדחַי, את מאמרי המפוזרים בכה“ע ומאספים שונים, ולהוציאם כולם בקובץ אחד, הרגשתי בי אמנם, כי במחשבה זו צפונה מעין “נבואה קטנה”, שהנני עומד בחיי הספרותיים על מפתן תקופה חדשה, אשר שונה תהיה תכלית שנוי מתקופת המאמרים ההם; אלא שקרני בזה מה שקרה לקריסוּס המלך בשעתו: טעיתי בפשט הנבואה ודרשתיה להנאתי. בזאת – חשבתי אז – יבּדל העתיד מן העבר, שעד כה פזרתי, ומעתה אכַנס; עד כה היו מחשבותי ודברי קשורים תמיד בצרכי השעה, ומעתה אעזוב חיי שעה ואעסוק בחיי עולם; לא אוסיף עוד לבזבז חיי רוחי “פרוּרים פרורים”, אלא אתכנס בתוך נפשי, אקבץ מעט רכושי הרוחני למקום אחד, ובסתר חדרי אעבוד את ספרותנו עבודה אחת שלמה וארוכה, שתתן לי רשות לחלום על דבר “חלק לעולם הבא”. ומתוך שכך פירשתי לי את העתיד, נחשבתי בעיני מני אז כאיש חיל שעזב את המערכה ונפטר מחבריו לזמן בלתי מוגבל, ולא יספתי עוד להשתתף בעבודת המאספים וכה”ע שהייתי מצוי אצלם לפנים.
עתה הנה נבואת לבי נתקיימה: תקופה חדשה החלה באמת בחיי הספרותיים והיא שונה תכלית שנוי מזו שקדמה לה, אבל – בהפך מפירושי. תחת אשר לפנים הייתי כותב לתיאבון, בשעה שרציתי ועל מה שרציתי, הריני עתה מחוייב לכתוב בשעה שאחרים רוצים ועל מה שהם רוצים; “הריני מחויב”, לא מפני שזה באמת מחובת עורך מכ“ע חדשי להרבות שיחה עם הקוראים – צאו וראו כל כה”ע החדשיים אצל אוה“ע ותמצאו אך מעט מאד שבהם העורך עובד גם עבודת סופרים – כי אם מפני שבמצבי עתה יש רשות ויכולת בידי אחרים לכוֹף אותי על זה באמצעי פשוט וקל: עומדים וכותבים “מכתב גלוי” אל העורך, לשימו במכ”ע שלו; ואם אך כתובים הדברים בסגנון ספרותי הראוי להתקבּל, הרי מחויב הוא לתת להם מקום, וממילא מחויב הוא גם להשיב.
ואמנם, אך צעדתי צעד אחד על דרכי החדשה, והנה –“מכתב גלוי אל אחד העם”2. ולא עוד אלא שבעל המכתב בא בטענותיו לא כאיש פרטי, כי אם כשליח צבור: “בתור אחד מצעירי הדור שיודע את אשר בלבבם”.
לא זאת היא הפעם הראשונה שמזמינים אותי לדין לפני “דעת הקהל”; כמעט כל מאמר שיצא מתחת ידי עורר עלי בזמנו “מלחמה בשערי כה”ע", וגם “מכתב גלוי אל אחד העם” הוא דבר שכבר היה לעולמים פעם ושתים. אבל אז, כשרציתי – וזה היה יוצא מן הכלל – נמצאתי לבעלי דיני, וכשרציתי – וזה היה הכלל – הייתי כלא שומע. עתה אין הדבר כן. עתה הם נכנסים לתוך רשותי ומשמיעים טענותיהם בפני, ואם ברצון או באונס – עלי לשמוע ולהשיב דבר.
–––––
וכבר בשורה ראשונה שכתבתי בתור “עורך” נתתי מקום לבעל דיני להתרעם. כי אמרתי: “ביסדנו מכ”ע חודשי, אנו עושים, כמדומה לנו, דבר שהשעה צריכה לו"3. “כמדומה לנו”? – וכי מה זה עורך האומר “כמדומה”? עורך בישראל “צריך שילך לבטח דרכו”, שיהיה ההר נדמה לו כשׂערה והספק כודאי; בקולות וברקים “יופיע” וכאלהים אדירים יקרא: “אנכי”… “צריך הוא שידע שהדבר אשר הוא עושה דרוש להעשות”.
ואני – לא אכחד – איני יודע! כלומר, יודע (או מאמין) להעשות; אבל איני יודע, אם מה שאני עושה עתיד להיות אני אמנם, שהדבר, באותה צורה שתארתיו שם, דרוש אותו דבר שדרוש להעשות, שהרי כמה דברים נעשים בקרבנו, שהכל יודעים, כי דרושים הם להעשות, ולבסוף מתגלה, כי מה שעשׂוי אינו דרוש ומה שדרוש אינו עשׂוי. ואיני יודע כמו כן, אם בכלל, במצב עמנו עתה, יכול אדם מישראל להתחיל באיזו פעולה לאומית בלב סמוך ובטוח, כי מעשיו יהיו רצויים כמו שכוָנתו רצויה. וגם זאת איני יודע, אם באשר “מרובים צרכינו”, חובה עלינו שתהיה “דעתנו קצרה”, לבלתי הבין, כי צורך ויכולת אינם שמות נרדפים. ועם זה “כמדומה לי”, שבשביל שיתעורר אדם לנסות כוחו בעשית דבר הדרוש להעשות, אין מן ההכרח כלל שיעצום עיניו מראות כל מכשול וילך “לבטח דרכו”; אדרבא, מי שלבו מסוּר באמת לדבר זה שהוא בא לעשׂות – הוא אינו אומר: הריני עושה מפני שבודאי אעשה נכונה, אלא כך הוא אומר: הריני עושה, אע"פ “שספק הוא אם אעשה נכונה”, כי שוה גם הספק לאַבּד זמן וכוח בעבורו.
ואולם, את חטאי זה, שאני מבחין בין ספק לודאי, היו “צעירי הדור”, כנראה, נושאים לי ברחמים, לולא מצאו בי עוד חטא אחר, הגדול בעיניהם מנשוא: כי הנני מבחין גם בין אפשר לנמנע.
הדבר כפשוטו וכמשמעו, אלא שדורש הקדמה קטנה.
האידיאַל הקיצוני, כלומר, מטרה אשר אליה נשאף והיא רחוקה ממנו וגדולה מכוחנו בהוה, – הוא אמנם תנאי הכרחי להתפתחות רוח האדם, בעוררו בקרבו את הרצון לטפס ולעלות מעלה מעלה, בלי הרף ובלי ליאות, עד מקום שכוחו מגיע. אבל גם זה תנאי הכרחי הוא להתפתחות האדם, כי לאחר שנתעורר רצונו ועבר לפעולה, לא ישגה עוד תמיד בחזיון אותה העת הרחוקה שבּה יגיע לקץ תכליתו. העולה בסולם, אע"פ שנתעורר למעשה זה מחפצו להגיע לראש הגג, אינו נותן עיניו בשעת מעשה אלא בשתים שלוש שליבות הקרובות לזו שהוא עומד עליה, וכשהגיע למקומן מגביה עיניו עוד מעט, וכה הולך ומרים מבטו, הולך ועולה, עד שמגיע למקום חפצו האחרון, שהיה במחשבה תחלה. אבל אם בראשית עליתו נושא עיניו עד לקצה הסולם מלמעלה, הרי הוא מסַכּן בעצמו לנפול אחורנית ארצה. גם האידיאַל הקיצוני יפה לאדם, כל זמן שהוא דן עם לבו, איזוהי דרך ישרה שיבוֹר לו בחיים, – אז מה טוב חלקו, אם תתעורר בתוך לבו התשוקה לאיזו מטרה גבוהה, אשר תמשכהו אליה בחזקה וככוכב נוצץ ממרחק תאיר לו רגע אחד את דרכו לכל ימי חייו, וידע מעתה לאן הוא הולך וּלמה הוא עמל. אבל מכיון שמלא האידיאַל את תעודתו זו, והאדם יוצא לפעלו לכבוֹש לו את דרכו, הנראה לו בחזון, בין המון הכוחות המתנגשים בחיים, אשר יעצרוהו במהלכו על כל צעד ולא יתנו לו לפסוע פסיעה גסה, – אז מוטב לו שיסיר מלבו את המחשבה התמידית על דבר המטרה האחרונה, הרחוקה ממנו מרחק רב ביותר, וישים עיניו באיזו נקודה יותר קרובה אליו, שבאמצע הדרך, באיזה “אידיאל זמני” העומד על גבול האפשרות בהוה. כי רק אידיאל כזה יוכל להיות כוח מניע תמידי למעשים פרטיים וקטנים, אשר סוף סוף מהם מורכבים החיים; ורק בסולם של אידיאלים כאלו, העומדים זה למעלה מזה, יכול אדם להתרומם עד קצה מטרתו, בהיות לנגד עיניו תמיד רק האידיאַל היותר קרוב אליו, לפי מצבו בכל עת. אבל אם יאמר לשווֹת לנגדו תמיד בכל מעשיו אותו האידיאל הקיצוני, סופו שיקוץ בעמלו אשר הוא עמל להתקרב אליו, בראותו כי פסיעותיו הקטנות כאין הן לעומת המרחק הרב, ותחת לפעול פעולה ממשית, ישגה וינַקר כל ימיו בחזיונות לבו וישאר עם זה בשפל מצבו לעולם.
כל נפש בריאה, בין של איש פרטי ובין של עם שלם, יש לה אותה סגולה בטבעה, שמאוייה הקיצונים מתחבאים באיזו פנה נסתרה בשעה שהיא משקיעה עצמה בעבודה המעשית. אין לך אדם נלבב ולא אומה נאורה שלא התנשאה רוחם באיזה זמן לאידיאלים גדולים לאחרית הימים ולקץ כל המעשים. אבל אחר עת ידועה של התרגשות ושאיפות בטלות, אחר שהאידיאל האיר את הדרך והעיר את הרצון, מַתחילה הפעולה, ההליכה המעשית בדרך המובילה אל המטרה. ומיד נראה לאין, כי בין ראשית הפעולה עד סוף המטרה המרחק רב כל כך, עד שאי אפשר כלל לאמור, כי זו היא אמצעי להשגתה של זו; מפני שהקשר בין שתיהן אינו אלא על ידי שלשלת שלמה של “מטרות” שבינתים, שהשגת כל אחת תלויה בהשגת זו שקדמה לה וכל אחת נעשית אמצעי להשגת זו שאחריה, ושרק חלק קטן מהן, רק קצה השלשלת, מונח בגבול האפשרות בהוה. כוח ה“הסתגלות” לתנאי החיים יביא אז את האדם ואת העם להשפיל עיניהם הרבה מעלות למטה, עד “הנקודה המונחת על גבול האפשרות בהוה”. והנקודה הזאת תמשוך אז אליה את הלבבות, כאִלו היתה היא מטרה לעצמה, והשׂגתה תהיה להם ל“אידיאל זמני”. האידיאל הקיצוני, הרחוק, יורד אז למדור התחתון שבלב. שמשם יעלוהו לפרקים בשביל להשתעשע בו ברגעי מנוחה; אבל על שדה העבודה ישלוט אחיו הקטן ממנו, ה“צר” והמוגבל, עד בוא קצו, כלומר עד שיושׂג ויחדל מהיות עוד אידיאל, ומקומו יקח אחר, גבוה עליו מעלה אחת, וכן הלאה והלאה.
כך הדבר נוהג בנפש בריאה, ואלמלא סגולה זו, לא היינו רואים אנשים ועמים מתרוממים מעפר עד מרום ההצלחה ע"י עבודה תמידית ופסיעות קטנות במשך זמן רב.
אבל לא כך הדבר נוהג בנפש חולה כנפש אומתנו האומללה. בחוזק יד ניטלו ממנה הדברים היותר עיקריים בחיי עם, שאי אפשר היה לה להסיח דעתה מהם אפילו לשעה קלה, להתיאש מישועה קרובה בשביל לילך בדרך הארוכה של עבודה מַתמדת ונמשכת לאט ממטרה למטרה. ובהיותה מלאה תמיד אידיאלים קיצונים, התרגלה לָבוּז למטרות קטנות ולא מצאה חפץ בפעולות לפי כוחה, כי אם שאפה רק לגדוֹלות שאין להן תפיסה בחיים ובמציאות ובאין לאל ידה להגשים את השאיפות האלה באיזה מפעל ממשי, יצאה ידי חובתה “באמירה בעלמא” ולמדה להשׂבּיע נפשה השוקקה בדברי חזון וחלומות בלבד; עד כי ברבות הימים אבד לה כל יחס וכל שווּי-ערך בין האידיאל ובין הפעולה, בין הצורך שבדמיון ובין היכולת שבמציאות; אדרבא, כל מה שהיכולת המעשׂית הלכה ונתמעטה, כן הלך וגדל הצורך האידיאלי וכן גדלה גם ריקנוּתו ואפיסת כוחו להביא את העם לידי פעולה כל שהיא…
ומחלה זו, השולטת בעמנו מדור דור, לא תרפּנוּ גם עתה, אע“פ שבהשקפה ראשונה נראה כאִלו נתעורר העם (או לפחות חלק ממנו) מחלומותיו היפים והקיץ וראה כי ריקה נפשו. “עת לעשות!” אנו שומעים זה הרבה שנים מכל עבָרים, ביחוד במחנה “צעירי הדור”, –ומעשה לא יֵעשה, או אם יֵעשה, לא נוּכל, בהביטנו אל מראהו, לעצור בעד המחשבה העולה על לבנו: נוח לו שלא נעשה משכּך נעשׂה… וזה מפני שגם אחר הקריאה הגדולה נשארנו בשמי-השמים, מעון הבטלה וההנאה מזיו השכינה, וגם את מעשׂינו נעשׂה כשאנו מרחפים בענני שחקים, ואין בנו כוח להתגבר על הלך רוחנו ולירד לעולם העשׂיה השפל, כדי להתבונן איך בני אדם שם עושׂים מעשׂיהם ומצליחים, איך הם מפשפשים בכוחותיהם, לדעת מדת יכלתם מה היא בכל עת, ולפיה מצמצמים את צרכיהם וקובעים להם מטרות קרובות, למען תהיה אחרית ותקוה לפעלם… כל זה רחוק מאתנו כשהיה, ועל כן, תחת להִשָפל בעינינו על יכולתנו הדלה, אנו מתגאים בצרכינו הגדולים ורואים בהם סימן יפה לנו, סימן לנפש רחבה ו”מבט רחב"…
חלק חשוב מן האידיאל הגדול של “תחית ישראל” הוא בלי ספק – תחית שפתנו וספרותנו: שתהיה לשוננו חיה בפינו ומסַפּקת לכל צרכינו, וספרותנו מלאה ושלמה בכל המקצועות שאומה בת תרבות זקוקה להם למזונה הרוחני. אבל יחד עם זה הרי כולנו יודעים, שלשוננו היא לע“ע רק חצי לשון וחסרה היא כמה מושׂגים ובטויים, שבלעדיהם אין כל תקוה לספרותנו להגיע למדרגת ספרות חיה וכללית אשר לא יחסר כל בה; כולנו יודעים כמו כן, כי אין לנו בזמן הזה בין הכותבים עברית “חכמים כוללים”, שיעשירו ספרותנו במחשבות עצמיות ומקוריות באיזה מקצוע מן ההשׂכּלה האנושית הכללית; כי כל ה”עושר" שהשפיעה עלינו ספרות ההשׂכּלה לא היה אלא “לקט שבלים צנומות בשׂדה אחר”, המעורר “חמלה” בלב איש אירופי “שאכל כדי שׂביעה”; וכי – וזה העיקר – כל זמן שלא ישתנה מצב חיינו כולו עד היסוד, מבחוץ ומבפנים, לא תהיה לשוננו מגַדלת חכמים וסופרים על ברכיה, בבתי ספריה ובבתי מדרשיה, – אי אפשר להאמין, שישתנה גם מצב ספרותנו במדה מרובה כזו, עד שתוכל “לרוות כל הצמאון של הדור החי” (כלשון בעל המכתב) בכל ענפי החכמה, המחשבה והיצירה, ולא יצטרכו עוד בני ישראל לספרות עם אחר. התחיה הגמורה של הלשון והספרות היא איפוא, כאמור, רק חלק מן האידיאל הגדול של תחית האומה בכלל, חלק התלוי במצב הכל ושהשׂגתו בפועל אפשרית היא על כן רק בהשׂגת הכל.
ואם כן, כשאדם בה עתה וקורא: עד לעשות לספרותנו! – אם לא בא לידי כך מתוך שעמום אידיאלי בלבד או מסבות אחרות יותר “ארציות”, אלא התבונן תחלה במצב הדבר כמו שהוא ובתנאי החיים המגבילים אותו ורוצה באמת להביא תועלת כפי כוחו, – הרי לא יתן לקריאתו צורת “שופרו של משיח”, לאמור: גאולה אני מביא לספרותנו ועת תחיתה הנה באה; אחרי כי יודע הוא, שהאידיאל הקיצוני הזה לא בידנו הוא עוד עתה, וביחס אליו כל מעשׂינו כאָין. ועל כן הוא משפיל עיניו וקובע לו מטרתו “באמצע הדרך”, בנקודה הנראית לו “על גבול האפשרות בהוה”, ואליה ישתדל לכון את המעשים ולמשוך לב העושׂים.
ואיזוהי הנקודה שעל גבול האפשרות בהוה בנדון זה?
הספרות העברית הולכת ונעזבת, הולכת ודלה. מה משני אלה הסבּה ומה המסוּבּב – קשה להבחין. אבל זה ברור, כי שניהם קשורים זה בזה ואי אפשר לתקן האחד מבלי תקונו של השני. אם תשאר הספרות דלה וריקה, תֵעזב מבניה יותר ויותר, במדה שההשכלה הכללית בלשונות אחרות מתפשטת ביניהם; ואם תֵעזב ספרותנו מכל בעלי השכלה וכשרון, תתדלדל יותר ויותר עד שתמות מיתת הזִקנה, מאפיסת כוח וליח, מבלתי יכולת עוד למלאות איזה צורך אמתי בחיי העם (“איזה צורך” אמרתי, כי באמת, בשביל שתמצא לה בריה חיה, תהיה גשמית או רוחנית או חברתית, מעמד איתן בחיים, די לה שתמלא אך צורך אחד אמתי, ואין דורשים ממנה שתהיה “ידה בכּל”. ומי כדורנו, דור חלוקת העבודה, יודע ומבין זאת!). – התקון האחד הכולל את שניהם יכול איפוא להיות רק זה: שכל אלה השרידים מבעלי דעת וכשרון, אשר בנס הם עומדים עוד בגבול ספרותנו וחפצים בקיומה, יחגרו שארית כוחם להעשירה בתוכן ממשי שיש לעמנו בו צורך אמתּי, ולהלביש תוכן זה גם צורה נאותה, שתהא דעת בני תרבות נוחה הימנה ולא ירגישו אוֹדם של בושה בפניהם בקראם בספר עברי ובדמוֹתם אותו בדמיונם לספרים ממינו בלשונות אחרות.
ואיזהו תוכן ממשי שיש לעמנו בו צורך אמתּי ויש לספרותנו יכולת להמלא ממנו עד כדי למלאות הצורך במדה מספקת?
צורך יש אמנם לעמנו בודאי, כלכל שאר העמים, בכל ענפי המדע והספרות, אף אם אין להם צד נגיעה בעניני היהדות. אבל ביחס להספקת צורך זה, הרי ידענו, שאין כוחה של ספרותנו אלא בלקט שבלים צנומות – דבר שהיא הולכת ועושׂה זה כמה ולא רכשה לה על ידי זה לא ערך פנימי ולא כבוד וחבּה בלב העם. מפני שבלקט כזה אין צורך אמתּי לעם בכללו, כי אם רק צורך לפי שעה לאותם הבחורים העניים בחדרים וישיבות, אשר יתפרנסו על ידו בצמצום עד שיצאו לחירות. אך “הדור החי”, שאינו מסתפק בשבלים צנומות, במה תמלא את צרכיו הוא להשכלה כללית עד שיאמר די?
אבל לאשרנו, יש לעמנו, מלבד הצורך להשכלה כללית שהוא משתתף בו עם שאר העמים, עוד צורך אמתּי לדבר אחד מיוחד לו, והוא – ידיעת עצמו. ואל נא תהי ידיעה זו – במובנה הרחב – קלה בעינינו, לא מפאת חָמרה ולא מפאת צורתה. מפאת חָמרה כוללת היא לא רק ידיעת חיי עמנו ומעשיו, בתור עולם נבדל ובודד לעצמו, כי אם גם “היחס האמתּי שבינו ובין העולם מסביב לו”, “הקשרים הגלויים והנסתרים שבין חזיונות חייו וצרכיהם ובין החוקים השולטים בחיי האדם והחברה בכלל”, כלומר, אותם “הצרכים האנושיים” עצמם וכל חזיונות הקולטורא והשאלות המניעות את הרוחות מימי עולם, רק מצד יחוסם אל היהדות ויחס היהדות אליהם (כי הן קשה למצוא חזיון נכבד, או שאלה נכבדה, בחיי האדם והחברה, שאין להם שום יחס לחיי היהדות בהוה או בעבר). ומפאת הצורה – אין צריך לאמור, שחומר כללי ורב-ענפים כזה נותן מקום לכל הצורות הספרותיות שבעולם: מדעיות, ספוריות, שיריות, פּוּבּליציסטיות וכו'.
והספקת הצורך הזה על ידי ספרותנו במדה הדרושה, לפי מושגי הדור החי, הוא דבר שנוכל לחשוב, כי אינו יוצא מגבול האפשרות. ואע"פ שגם בשדה זה הרבו עד כה אחרים לעבוד יותר ממנו וספרויות אחרות יותר מספרותנו, בכל זאת יש לנו רשות לקוות, כי היתרון הגדול אשר לנו על אחרים, בהיותנו לא רק יודעים את היהדות ידיעה למוּדית, כי אם מרגישים את עצמוּתה ותכוּנתה הרגשה חיה, והיתרון אשר להעברית על לשונות אחרות, בהיותה הלבוש הטבעי של היהדות, שבּו נולדה וגדלה והאריכה ימים, – כי היתרונות האלה יהיו בעזרתנו להגיע בעבודה זו, בהקדישנו לה כל כוחותינו, למדרגה גבוהה, לברוא גם בריאוֹת מקוריות ולצור צורות חדשות, באופן שברבות הימים תשוב ותהיה הספרות העברית למקור חיים לרוח ישראל, כמו שהיתה בדורות שעברו, ולא יבוֹשו בה גם צעירי הדור הנאמנים לעמם, אם כי לא תספיק לכל שאר צרכיהם.
האדם בצורתו היהודית – זה הוא איפוא, לפי מצבנו עתה, הנושא היחידי לספרותנו, אשר בו תוכל עוד לשים תקוָתה, כי ירוממנה משפל מצבה ויעשנה במשך הזמן באמת ל“חלק עצמי מעולמנו הפנימי”. אבל בנוגע לאותן החכמות הכלליות ויֶתר הדברים שאין להם שום יחס ל“הצורה היהודית”, בעל כרחנו עלינו לאמר לצעירי הדור (כדברי בעל המכתב): לכו רעוּ, לכו ושתו באשר תמצאו“, כמו שכך אנו אומרים להם בעל כרחנו גם בשלחנו אותם לבתי ספר ולבתי מדרש של אחרים; אלא שהמאמינים בעתידות עמנו יוסיפו: עד אשר תרוּחם אוּמתכם ותחיה, וחיתה אז גם שפתה וספרותה עמה חיים שלמים. ומוטב שנאמר להם כן אנחנו, משיאמרו זאת להם אותן “השבלים הצנומות” אשר נלקט ונושיט להם למַלא רעבונם. גם אלה מבני הדור החי החושבים את ספרות היהדות ל”דברים מתים שכבר אבד עליהם כלח" (כעדות בעל המכתב), – גם הם עוד אפשר שיאהבו ויכבּדו את המתה, שהיתה ראויה לאהבה וכבוד בחייה לפנים; אבל לעולם לא יאהבו ולא יכבּדו ספרות של “שבלים צנומות”, שגם בחייה קרויה מתה.
אינני יודע אם הפעם, אחר כל האמור, עלתה בידי להטעים הדבר כראוי. אבל דברי הראשונים על “תעודת השלח”, כנראה, לא הצליחו במשלחתם, וצעירי הדור מצאו בהם כמעט “כפירה” גמורה ב“אנושיות”. “אנו רוצים להיות בני אדם עברים בבת אחת, בנשימה אחת, שנזונים ממקום אחד”. “אנו צריכים להעמיד את ההשכלה האנושית וצרכיה בשורה אחת עם נחלת קדומים שלנו”. “צר לנו המקום!”
אנו רוצים! אנו צריכים! – אבל היכולים אנו? שאלה זו אין צעירי הדור שואלים, ואי אפשר לדרוש מהם שישאלו, אחר כי בכלל אין שואלים כן בעמנו כשהדבר נוגע לענינינו הלאומיים (כי אמנם, בעניניו הפרטיים אדם מישראל יודע לשאול כזאת וכזאת), ועל כן ארחותינו עקלקלות, מעשינו מבוהלים, מַאויינו עולים ויורדים, ואין עמלנו עושה פרי, בהיות תמיד הדרך רחוקה מאד בין המטרה הגבוהה ובין הפעולה הדלה.
הנה הם מתאוננים, כי צר להם המקום, כי הגבול אשר שמתי לתעודת “מכ”ע זה אינו מקיף כל צרכיהם הרוחניים ולא יוכלו לעבוד בו “כנפשם וכלבבם”,. אך הנה סעיף אחד יש ב“תעודת השלח” – הסעיף על דבר פרקי החכמה – שעם כל ההגבלות, נותן הוא אפשרות לכל חכם מומחה והוגה דעות להציע הרבה מחשבות גדולות – אם יש כאלה בלבו – בהרבה ענפים מן “ההשכלה האנושית וצרכיה”. והריני מודה פה בפני כל הקהל, כי בושה תכסה פני, בצאת עתה החוברת השלישית ועדיין איני יכול להראות, היכן הם המאמרים שבהם יצא סעיף זה לפעולה בדיוק, כפי שהוגבל שם. בשירים, בקורת-ספרים, פוליטוֹנים, וכדומה מן הדברים שאינם דורשים אלא מעט “רוח הקודם” עם עבודת ארעי – באלה עשירה אמתחתי עוד יתר על הדרוש; אבל פרקי חכמה במובן שציירתי לי מראש, תוצאות ידיעות עמוקות ולב חושב ועבודת קבע ביחד – מאמרים כאלה לא ירבו הסופרים להביא. ואַים איפוא ה“רוצים” וה“צריכים” אשר צר המקום לנפשם וללבבם? הם מתאוננים, כי צר להם המקום, בעוד אשר במקום הצר הזה הפּנות היותר חשובות ריקות מאין עובדים!
אם כנים דברי המכתב, כי “עוד לא אלמן ישראל מאנשים שהרבה ירחש לבם ויש להם מה להגיד לעמם השרוי בצער” – יבואו נא וימַלאו תחלה “תעודת השלח” כמו שהיא, ואם יבוא יום ויהיה המקום צר באמת, אז יתרחב מאליו…
–––––
ואולם בכל האמור נגעתי אך בצד אחד מן השאלה – צד היכולת, ועוד נשאר לי להגיד הרבה גם על דבר הצורך. כי אמנם מודה אני, שיש צורך לעמנו כלכל עם ועם, בספרות שלמה וכללית בלשונו הלאומית. אבל הצורך הזה אינו בהוה אלא שאיפה לאומית אידיאלית, כמו שכך היא גם שאיפתנו לכל שאר הדברים שכל אומה חיה זולתנו מצוינת בהם. צורך כזה הוא יותר דבר הלמד בהיקש הגיוני, מעין noblesse oblige: אחר שאומה מיוחדת אנו ולכל אומה יש ספרות מיוחדת בלשונה שממלאה כל צרכיה הרוחניים, הרי הדין נותן, שתהיה גם לנו ספרות כזו. אבל בעל המכתב נותן לצורך זה פנים אחרות, כאלו יסודו לא רק בהאידיאל הלאומי, כי אם – יותר עמוק – ברגש אישי הדורש תפקידו, באותו “הקרע הפנימי” שבלב צעירי הדור בין ה“יהדות” וה“אנושיות”, הגורם להם מכאובים תמידיים ומלחמה פנימית, ושעל כן “מרגישים הם צורך גדול ויסודי לרפאותו” על ידי התאחדות היהדות והאנושיות באותה ספרות עברית כללית שהם רואים בדמיונם. ובדבר הזה אינני מודה כלל; אדרבא, כמדומה לי, שאלמלי היו צעירי הדור מבינים היטב, מה טיבו של ה“קרע” הזה והמלחמה הפנימית הבאה לרגלו, היו מבינים כמו כן, כי “החוק הצר שאני חפץ להביאם בתוכו” הוא הוא הדבר שהם צריכים לו “צורך גדול ויסודי”, בשביל לאַחה את הקרע שבלבם ולהביא שלום בנפשם.
אבל הענין הזה ראוי הוא לדבר עליו בי חוד, ואקדיש לו מאמר בפני עצמו.
ג: עצה טובה
מאתאחד העם
(מלואים למאמר הקודם)
עוד הפעם מאמר – השלישי במספר2 – מאת אחד מסופרינו הצעירים על דבר תעודת הספרות העברית בזמננו והשקפתי על זה. חוששני אמנם, שרבים מן הקוראים כבר יאָנחו במסתרים ויאמרו בלבם: מתי יבוא הקץ לוכּוּח זה, “שאין לו פרי כי אם פרחים”, שסוף סוף לא יברא סופרים “אנושיים” אם אינם ולא יעקרם מן העולם אם ישנם. ובכל זאת אדבּר עוד דברים אחדים על הענין הזה, כדי להשלים, אם גם בדרך קצרה, מה שחסרתי במאמר “צורך ויכולת”.
בעל המאמר השלישי הזה שונה מחבריו שקדמו לו בדבר אחד עיקרי. כי בעוד שהם טוענים סתם, שאינם רוצים להניח שום ענף מענפי הקולטורא הכללית מחוץ לגבול ספרותנו, מפני שצריכים הם שלאומיותם העברית תהא מקיפה את כל “אנושיותם” האירופית ולא יהיה להם עולם אלא אחד – הנה בעל המאמר הזה נראה בקצת דבריו כמבין, כי לא כל שאיפה בטלה של הדמיון ראויה להקרא בשם צורך, כי רק אז אפשר לאמור שיש לנו צורך אמתּי באיזה דבר, כשהעדר הדבר מצד עצמו – ולא המחשבה על אדותיו – הוא המוליד בלי אמצעי הרגשת צער גופני או רוחני. כשאנו רואים עני המחַזר על הפתחים עומד על פתחו של פלטין נאה ונאנח כאומר: מפני מה אין גם לי כן? – לא יעלה על דעתנו לחשוב, שבאותה שעה יש לו לעני זה “צורך” בפלטין נאה, אלא נאמר: זו היא הזית הדמיון, וצרכיו האמתיים, המורגשים לו בלבו, הם לחם לאכול וכסוּת בקרה. וכך אין לנו רשות לקרוא בשם “צורך” אותם ההרהורים העולים על לבנו לפעמים, בראותנו את החיים השלמים והמלאים של אומות אחרות: “הלואי שהיו גם לנו חיים לאומיים כאלו, שיקיפו כל חיי הפרט וימַלאו כל משאלותיו!” הרהורים כאלו הם אמנם כגרעיני זרע, שמהם אפשר שיצמח צורך אמתּי בזמן שתנאי חיינו יהיו מסוגלים להצמיחו, אבל במצבנו עתה אין רגש הצער – ובכן גם הצורך האמתּי – מתחיל אלא “על הגבול”, במקום שהיהדות והקולטורא הכללית נוגעות זו בזו ומתקוממות זו על זו, ואנו מרגישים בלבנו את ה“קרע” המכאיב הזה, שאי אפשר לרפאותו אלא על ידי דחית האחת מפני חברתּה או על ידי הרכּבת שתיהן כאחת לבריאה יחידה ושלמה.
כי אמנם, כמו באיש הפרטי, כן גם באומה שלמה לא תמיד מגיעה הצורה האישית, ה“אני”, לאחדות פנימית מוחלטת. באנשים פרטיים אנו רואים לפעמים “אני” שלם, צורה אישית חזקה ומוצקה, המקיפה כל חיי הנפש במלואם ואינה נותנת לשום “זר” להתאזרח בה בתור בן חורין לעצמו, אלא כל הבא אל קרבה – מחשבות, הרגשות, שאיפות וכו' – היא “מעכּלת”, מפרידה ומרכּיבה, עד שיהיה “לבשׂר אחד” עם כל השאר, ומה שקשה להתעכּל היא מגרשת החוצה. ולפעמים אנו רואים, להפך, שה“אני” אינו אלא חלקי, הצורה האישית טבועה רק במרכז חיי הנפש, בעוד שמכל הצדדים מקיפות את המרכז “ריפובליקות” קטנות החיות חיי-עצמן, והדלת פתוחה תמיד לכל אורח חדש, שיבוא ויתאזרח ויחיה לו על פי דרכו, ואין ה“אני” המרכזי שרוי בצער כלל על שאין ממשלתו שלמה ואינו שואף כלל לבלוע אל קרבו את היסודות הזרים האלה, כל זמן שהם יושבים בצדו בשלוה ואין בהם סכנה לקיומו. וכך היא המדה גם בנוגע לה“אני” הלאומי. אומה שבארצה היא יושבת, את שׂפתה היא מדבּרת וכל סדרי חייה מרוחה הם נובעים, – ה“אני” הלאומי שלה מגיע על הרוב לממשלה בלתי מוגבלה ומכניע לצורתו העצמית כל חומר זה הבא מן החוץ. אומה כזו, בפגשה בפעם הראשונה בקולטורא חדשה וזרה לרוחה, אינה צריכה להעמיק חקר, איך ומה עליה לקרב או לרחק, בשביל לשמור על צורתה העצמית. כי בכל היות הקולטורא הזרה נראית בתחלה כמהרסת ועוקרת את הכל – לא תוכל להשאר בזרותה ימים רבים בתוך ה“אני” הלאומי החזק, המקיף אותה מכל הצדדים ופועל עליה בלי הרף. סוף סוף רחוקים מתקרבים, ובלי כל כוָנת מכַון והכרה ברורה מסַגל לו ה“אני” הלאומי מתוך החומר הזר כל מה שיש בו תועלת לעצמו ומוכשר להתלכּד עמו, ואת השאר יזרה הלאה. ובן-אומה כזו, כשמסבּות החיים מוציאות אותו מתוך האַטמוֹספירא הלאומית והוא מוכרח לישב בתוך עם אחר ולחַלק חייו לשנַים – ה“אני” הלאומי שבקרבו, שהורגל להיות “מושל בכיפה”, מתקומם נגד זה ומצערהו. ואם ברבות הימים יחדל מלהרגיש עוד צער זה, סימן רע הוא למצב ה“אני” הלאומי שבו, סימן שהוא מתנַונה והולך. – אבל גם באומה שלמה אפשר שה“אני” שלה יהיה רק חלקי, לא ישאף כלל להקיף כל ענפי חייהם של אישי האומה, ובכל זאת במקום חיוּתו הוא חי חיים אמתיים, וה“קרע” הזה לא יגרום שום נזק לו ושום כאב בלבבות. ראיה לדבר אין אנו צריכים לבקש ממרחק. משגלינו מארצנו ועד עתה – ובאיזו פרטים עוד קודם לזה – אין ה“אני” הלאומי שלנו מקיף עוד כל חיי ה“אני” הפרטי של אדם מישראל, בהיותו משולל התנאים היותר הכרחיים לזה. יותר ממחצית חיינו, לא רק “בצאתנו”, כי אם גם “באהלנו”, עוברים בהכרח מחוץ לגבול הצורה הלאומית. גם מחשבותינו והרגשותינו היותר לאומיות נבראות ומתלבשות בצורה נכרית, בלשון עם זר. וכן גם הרבה מיֶתר ענפי החיים: החברתיים, המדיניים, האֵיקונומיים וכו'. ולא שמענו מעולם, שיהודי אמתּי, ואפילו לאומי שבלאומיים (ואפילו אחד מאלה הסופרים הצעירים), יתאונן, שמרגיש הוא כאב בנפשו בשעה שחושב מחשבותיו בלשון נכריה או משתתף בחיים חברתיים שאין בהם אף רושם אחד קטן מצורה יהודית. והרי דברי ימינו וקיומנו עד היום מעידים בכל זאת, כי ה“אני” הלאומי הזה, החלקי, היה חי וחזק למדי להגן על עצמו בכל עת שנמצא בסכנה, וחלקיותו והסתפקותו במועט לא היו כלל סימני חולשה ואפיסת הכוח. אדרבה, מפני שכוח החיים שבּו היה גדול וחזק, הסתגל אל התנאים החדשים ולמד להצטמצם בנקודה מרכזית, בממשלה מוגבלת, האפשרית לפי מצבו, ולחיות בשלום עם היסודות הזרים הסובבים אותו ומחלקים עמו חיי-העם, מבלי להתגרות בם ולהדָחק למחיצתם, כל זמן שהיו גם הם רק זרים לו ולא אויבים השואפים לכלותו. ועל כן הדבר גָלוי, שאם בעת האחרונה נרגיש ברוחנו הלאומי קרע מכאיב מאוד, אין זה כאבו של הרודף, הרואה זרים יושבים בצדו ואינו שליט יחידי בעולמו, כי אם כאבו של הנרדף, שזרים באים ולוחצים אותו מכל צד ואינם מניחים לו אף קרן זוית קטנה לחיות בה חייו העצמיים. ומה שה“אני” הלאומי שלנו צריך עתה באמת לשעבּד לעצמו – הוא איפוא לא כל תוכן החיים והקולטורא הכללית, כי אם רק איזה תוכן, זה שהוא מסוגל לקבל אל קרבו ולהטביע בו צורתו העצמית, כדי שיתחדש ויתחזק עי"ז תכנו הוא ההולך ומצטמק…
הנני מיחס לבעל המאמר את ההשקפה הזאת, אע“פ שלא בפירוש אמָרה ואע”פ שהרבה מדבריו נראים כסותרים לה, מפני שבאופן אחר אי אפשר להבין מה חפצו. הוא דורש מן הספרות העברית: “להכניס את הרכוש הרוחני של אירופא החדשה לתוך גבולות רוחנו הלאומי, לשעבד את התוכן הכללי לצורתנו העצמית”. דבר זה דורשים אמנם גם חבריו, וכולם לא פֵרשו לנו איך מכניסים ואיך משעבדים. באומה שחייה בריאים ושלמים, הפּרוֹצס הזה של הכנסת יסודות זרים לתוך רוחה ושעבּוּדם לצורתה העצמית, נעשׂה, כאמור למעלה, מאליו, על ידי הכוחות הלאומיים הפועלים בחייה, מן הלשון עד המנהגים וסדרי החברה, ואין הדבר צריך להשתדלות מיוחדת ולהכרה ברורה, איזו אמצעים נאותים לזה ואיך להשתמש בהם. אפילו החכמות הנסיוניות, למשל, שנראות כאִלו משותפות הן לכל העולם ואין להן יחס לרוח לאומי, גם בהן יטביע כל עם שלא במתכַּון איזו קוים מצורתו העצמית, ועל הרוב אינו דומה ספר כתוב בענינים אלה מאת אשכנזי לזה של צרפתי או אנגלי, כן בסדורו, וכן בסגנונו ובדרך הרצאת הדברים וכו‘. וגם המחשבות היותר רחוקות מרוח איזו אומה, כשהן מתורגמות, אפילו בלי כל שנוי צורה, ללשונה הלאומית, כבר נעשו קרובות לה במדה ידועה. הלשון הלאומית החיה באמת בקרב בני עמה, שבה נבראות במוחם כל מחשבותיהם ובה מתלבשות מאליהן כל תנועות נפשם מראשית ילדותם, היא נותנת להם הרבה יותר ממה שכתוב בספר-המלים שלה. כל מלה וכל מבטא בה מעוררים בלב בני עמה, מלבד המושׂג הברור וגלוי לכּל, עוד גם שברי מחשבה והרגשה בלתי ברורים, ששרשם עמוק בחיים הלאומיים וההיסטוריים של העם הזה ושאיש מן החוץ, היודע את הלשון ואינו חי בה, לא יבינם ולא ירגישם; ועל כן, כשהמחשבות הזרות נכנסות לרוח העם דרך ה“מסננת” הלאומית הזאת, כבר אבד להן, עי“ז עצמו, חלק גדול מזרותן, ונעשׂו יותר מוכשרות לקבּל רשמי החיים הלאומיים ולהשתעבד לאט לאט לצורתו העצמית של העם. – אבל באומתנו, במצבה עתה, דרך ה”עכּול" הטבעי הזה צרה מאוד, מחוסר רוב הכוחות הלאומיים שעל ידי פעולתם הוא נעשׂה. כמעט אין לנו שיור רק הלשון בלבד, שיש בה עוד איזו סימני חיים, וכל הבא ואומר, שצריך “להכניס ולשעבד” כל תוכן הקולטורא, ואפילו זה שאין לו שום יחס אל היהדות, הוא סומך איפוא רק על כוח הלשון ומאמין, ש“הרכוש הרוחני של אירופא”, כשהוא נקרא מימין לשמאל, כבר נשתעבד לצורתנו הלאומית. לבעלי האמונה הזאת המלאכה באמת אינה קשה ביותר. רצונכם “לשעבד” לצורתנו, חכמת השעור, חכמת הטבע או כל מה שתרצו? אין לכם אלא לבחור איזו ספרים כטוב בעיניכם ולתרגמם עברית. או, אם למדתם חכמה אחת על בוריה, כתבו חכמתכם לכתּחלה עברית, ואז הרי היא בודאי משועבדת לנו, אע“פ שאין בה אף קו אחד מ”צורתנו העצמית“, ואינה אלא תורת בית-רבם האשכנזי או הצרפתי. ואולם, אם אפשר לחשוב לכתּה זו בעלי שני המאמרים הראשונים, הנה בעל המאמר הזה השלישי מבין, כנראה, כי לשוננו בהוה אינה יכולה להחשב ככוח טבעי בחיינו. עד שנוכל לסמוך על פעולתה מצד עצמה ולחשוב את התרגום (אחת היא, אם תרגום ספר נכרי או מחשבות נכריות) כאמצעי ל”שעבוד התוכן“, כמו אצל שאר העמים, שלשונם אינה נפרדת מחייהם; כי התרגום העברי אינו אלא מאכל זר בקערה עברית, ואנו מריקים את הקערה ובולעים את המאכל לבדו, כמו שהוא לעצמו, ובזה תם היחס שביניהם. כי על כן אין הוא, בעל המאמר, מוצא קורת רוח במעשׂי אלו שחושבים “להכניס ולשעבד” בכתכם בעברית “מעט ניטשה”, והוא דורש, ששני היסודות של חיינו בהוה – ה”אני" הלאומי והקולטורא הכללית – יהיו מורכבים “הרכבה פנימית וחימית”, ואם במקום אחר הוא פוסל תרגום שפיעלהאַגען, רק מפני שלא “מעשה נורא” נחוץ להכניס ולשעבד, כי אם “את מחשבותיה (של אירופא) היותר עמוקות והיותר כוללות”, הנה צריך לחשוב, שלא דקדק היטב בלשונו ושכח להוסיף, שגם המחשבות האלה אינן משתעבדות ע“י תרגומן כצורתן, כי אם ע”י “הרכּבה פנימית וחימית” עם רוחנו הלאומי. והרכּבה חימית זו אי אפשר, כמדומה לי, להבין אלא כך: מכיון שאין לנו על מה לסמוך, כי מלאכת ה“שעבּוּד” תֵעשׂה מאליה, בכוח טבעי, על כן לא די לנו להכניס את החומר הזר, כי אם צריך להכניסו כשהוא משועבד כבר, אחר שהרכבנו אותו תחלה בעצמנו עם רוחנו הלאומי. אנו רואים, למשל, כי “המחשבות העמוקות והכוללות” של פרידריך ניטשה לוקחות לבותיהם של הרבה מבחורי ישראל ונעשות צרות ליהדותם ועושות “קרע” בנפשם, והקרע דורש רפואה. מה נעשה? ננתּח את המחשבות האלה נפרידן לחלקיהן, בשביל למצוא איזה מהם הוא הכוח המושך את הלבבות ואיזהו הכוח הדוחה את היהדות. ועל ידי הנתוּח הזה אפשר שנמצא באחרונה, כי שני הכוחות האלה מקומם בשתי נקודות שונות, שאינן קשורות כלל בהכרח, כי בעוד שהראשונה היא אנושית ויכולה להקבע בכל צורה הגונה של חיים רוחניים, ועל כן היא מושכת אליה גם לב עברי, הנה האחרונה אינה אלא אשכנזית או אריית וכו’ שדבקה בחברתּה רק מפני ששתיהן נזדמנו במקרה לתוך רוחו של אדם אחד, שהיה אדם ואשכנזי כאחד. ואז אנו משנים צורת המחשבות האלה, משחררים את ה“אנושיות” משעבודה להצורה האשכנזית ומשעבדים אותה תחת זה ל“צורתנו העצמית” – ו“ההרכבה החימית” נכונה בידנו ואנו מכניסים לספרותנו מחשבות חדשות, אך לא זרות.
ואם זו היא באמת ההרכבה שהמחַבּר הנכבד דורש, הרכבה בידים, בכוָנה והכּרה ברורה, – הרי אי אפשר להרכיב כן אלא מה שאנו יכולים להכיר הכרה ברורה, ולא לבד החלק האנושי שבהרכּבה זו, כי אם גם החלק הלאומי יכול איפוא להיות רק זה שסובל הכּרה ונתוּח שׂכלי, ולא אותם היסודות הלאומיים החתולים בערפל, שמציאותם מורגשת לנו ומהוּתם אין אנו מכירים, ושרק הטבע לבדו יכול להרכיבם בשאינם מינם ולשעבּד להם “זרים” באופן מפליא. – ומכיוון שהגענו עד הלום, שה“צורך” המורגש הוא – להרכיב מחשבות במחשבות ומושׂגים במושׂגים, הרי השאר מובן מאליו: כי אי אפשר להרכיב יחד מחשבות ומושגים שאין ביניהם שום יחס, שום נקודה משותפת, וכי על כן אין צורך ההרכּבה מתפשט אלא על אותם מענפי הקולטורא הקרובים מאיזה צד אל “עולמנו הפנימי”, והספרות “המתאימה לצרכינו בהוה בתור אנשים מישראל” – היא רק זו, שמקיפה “כל חזיונות הקולטורא והשאלות המניעות את הרוחות מימי עולם, מצד יחוסם אל היהדות ויחס היהדות אליהם”; כל השאר הוא רק “בריה מלאכותית ילידת החקוי בלבד”.
–––––
ובכן, יכול הייתי לשׂמוח, שיש לי חבר בבית מדרשם של ה“צעירים”. אל החבר הזה חביבה עליו יותר חברתם של בני גילו, וכשהוא מגיע להוציא את התולדה המחויבת מן ההשקפה היסודית, הוא בורח אל “מחנה האויב” ומתרעם גם הוא על “אחיאסף” ועל “השלח” וסוף סוף בא לידי מסקנא, שרצוני להרחיק בני ישראל מן הקולטורא האירופית ולהשיבם “לישיבותינו ולבתי מדרשנו”, – ואינו מרגיש, שבאותה שעה שב הוא עצמו “לבית מדרשנו” ויושב ומעייל פּילָא בקופא דמחטא.
אינני מכחיש אמנם, כי עד עתה גם “אחיאסף” בספריו וגם “השלח” במאמריו לא עשׂו גדולות במלאכת ה“הרכּבה” הזאת שאנו רוצים בה. אבל בשביל למצוא סבּת הדבר אין צורך כלל בחקירות יתרות. מה נעשה וגם בחיינו הרוחניים מעטו היוצרים, שמשעבדים חומר לצורה ורבו הסרסורים, שמעבירים מיד ליד סחורה זרה בצורה שנתנו לה אחרים, ואחר כי לסרסרות כזו אין אנו נזקקין באמת, לא נשאר לנו אפוא כי אם להסתפק במועט…
והמצב הזה,חברי הצעירים, לא ישתנה אפילו כמלוא נימא על ידי קריאותיכם הגדולות “בקול רם”: “צר לנו המקום!” – “יכולים אנו!” – כל זמן שיכלתכם אינה אלא בכוח ולא בפועל. הרשוני נא על כן לעוץ לכם “עצה טובה”: עד שאתם מבלים זמנכם בחקירה מָפשטת, אם צורך מביא לידי יכולת או יכולת לידי צורך, – בואו והספיקו את הצורך כפי היכולת. הנה אני עבדכם, למשל, לא הודעתי, כי “יכול אני”, אבל נסיתי כוחי בעצם המלאכה הזאת, וכאשר השׂיגה ידי השתדלתי להרכּיב ברוחנו הלאומי איזו ממחשבות הקולטורא החביבות עלי. והנה לפניכם גם אחדים מסופרי “השלח”, שלא נרתעו לאחוריהם מפני “העולם הפנימי” אשר בו הגבלתי את תוכן “השלח”, אלא בלי התפלספות יתרה הבינוהו בפשיטות על אמתּוּתו, והם יושבים ועוסקים במעשי “הרכּבה”, אם מעט ואם הרבה, איש איש כפי יכלתו. עשׂו כן איפוא גם אתם, ואם יגדל גם פעלכם כמו שגדולים אמרי פיכם, נפַנה לכם מקום בראש בעין יפה ובשׂמחה, בדעתנו כי לא ערירים נמות ויש אחרית לעבודתנו…
הציוניוּת המדינית:
מאתאחד העם
מדינת-היהודים ו"צרת-היהודים"
מאתאחד העם
א: מדינת היהודים ו“צרת היהודים”
ירחים כבר עברו אחר הקונגרס הציוני, אך בת-קולו עדיין נשמעת בחיים ובספרות.
בחיים – אספות קטנות וגדלות, מקומיות וכלליות. מאז שבו ה“צירים” איש למקומו הם מקהילים קהלות ברבים ומסַפּרים וחוזרים ומסַפּרים את כל הנפלאות אשר נעשׂו לעיניהם, והעם האומלל והרעב שומע ומתלהב ומצפּה לישועה: כי היבּצר “מהם”, מאנשי המערב, כל אשר יזמו לעשׂות? – המוחות דולקים, הלבבות סוערים, ורבים מן ה“עסקנים”, אשר במשך שנים רבות, עד ראש חודש אלול שעבר, היה הישוב בארץ ישׂראל משׂאת-נפשם, ופרוטה אחת לטובת הפועלים או לבית הספר ביפו היתה שקולה בעיניהם כנגד עולם מלא, – עתה אבדו דרך וזה לזה שואלים: מה העבודה הזאת לנו? ימות המשיח ממשמשים ובאים, ואנו עסוקים בדברים של מה בכך! הגיעה השעה לעשׂות גדוֹלות, כי אנשים גדולים, מערביים, עוברים חלוצים לפנינו. – ואת השנוּי הזה שנעשׂה בעולמם הם מטעימים על ידי שנוי-שמו של הרעיון עצמו: תחת אשר עד כה קראו לו “חבת-ציון”, קוראים לו מעתה “ציוניות”. והזהירים ביותר חוששים שמא יש עוד גם בזה מקום לטעות, על כן הם הוגים את השם בצורתו הלועזית (“ציוניסמוס”), – לידע ולהודיע, כי לא בחבּת ציון הישנה הם מדבּרים, כי אם ברעיון חדש מחוּדש, שהוא ושמו באו מן המערב, ממקום שאין העברית שולטת בו.
ובספרוּת – כל אלו האספות, עם דרשותיהן והצעותיהן והחלטותיהן, מתלבּשות בצורת מאמרים כתובים בהתלהבות ובתרועת-נצחון: האספה היתה מאד נעלה, הדרשנים – “דימוֹסתינים” כולם, ההצעות נתקבלו ברצון, כל הנאספים בערו באש וקראו פה אחד: “נעשׂה ונשמע!” – הכל יפה ונחמד ונעים עד כלוֹת הנפש. – גם הקונגרס כשהוא לעצמו עוד לא חדל מעשוֹת פרי ספרותי. מַחברות מיוחדות המסַפרות תהלתו יוצאות בלשונות שונות, כתבי-העת לישׂראל ולעמים מביאים עוד לפעמים מאמרים והערות המתיחסים לו, ואין צריך לאמור שהאוֹרגן ה“ציוני” עצמו משתדל לשמור את הרושם שעשׂה הקונגרס ולבלי תת לו להמָחות מהרה מעל לב הקהל. עיניו משוטטות בספרות העתית של כל העמים והארצות, וכל מקום שהוא מוצא שבחו של הקונגרס, אפילו באיזה מכ“ע חסר-ערך היוצא בלשון איזה מעמי-אירופא הקטנים, הוא ממהר להעתיק תמצית הדברים בשׂמחה. רק לשון אחת של עם אחד קטן לא זכתה לכבוד הזה, אע”פ שגם בה הרבו כה"ע להלל ולשבּח את הקונגרס: – הלשון העברית.
בקצרה, כל העולם אומר שירה. ובתוך ההרמוֹניא הכללית הזאת לא יפּלא איפוא, כי הערתי הקטנה על דבר הקונגרס נחשבה כדיסונַנס והעירה עלי חמת רבים עד להשחית. גם מראש ידעתי אמנם, כי דברים כאלו בעת כזאת לא יהיו מחוּלים לי, והכינותי עצמי לשמוע במנוחה קול מַשק “מליצות רמות” וחדוּדים מסופקים – כיד ה' הטובה על סופרינו בכמו אלה – ולשתוק. אבל הדברים שהשמיע נגדי רמ"ל ליליענבלום2, סופר שאינו רגיל לדבּר “על העצים ועל האבנים” לתפארת המליצה בלבד, הם הראוני לדעת, כי באמת יותר מדי השתמשתי הפעם בהכלל הישן: “די לחכּימא ברמיזא”. לא נעים “לשחות נגד הזרם”, ודבר הנעשׂה בלי חמדה, רק מפני שחובה לעשׂותו, אין מטפּלים בו יתר על המדה המוכרחת. על כן הרשיתי לי בהערתי ההיא לקצר מאד, בסמכי על טובי הקוראים, שימַלאו מדעתם את החסר, על ידי צירוף הדברים לשאר השקפותי הידועות להם מכבר. עתה רואה אני, כי טעיתי בזה ונתתי מקום להכניס בדברי כוָנות זרות ודעות רחוקות מלבי, ומפני זה עלי לעשׂות עתה מלאכה קשה ובלתי נעימה: לכתוב “פירוש” לדברי עצמי, לשוב ולהציע השקפתי על הענין בדברים יותר ברורים.
–––––
כעין הקדמה לעניני הקונגרס היתה, כידוע, דרשת נוֹרדוֹ על דבר מצב היהודים בכלל. הדרשה הזאת הוכיחה בדברים יורדי חדרי בטן, כי בכל העולם היהודים בצרה גדולה הם, בצרה גשמית או מוסרית. בארצות המזרח צרתם היא גשמית: מלחמה תמידית על צרכי-הגוף היותר הכרחיים, על פת לחם יבש, מעט אויר לנשימה, שמונעים מהם מפני שיהודים הם. ובארצות המערב, ארצות האימַנציפּציא, מצבם החמרי אמנם אינו רע ביותר, אבל לעומת זה גדולה שם צרתם המוסרית: רוצים הם ליהנות מזכויותיהם בשלמותן – ואינם יכולים; משתוקקים להדבק בעם הארץ ולהשתתף בחייו החברתיים – והם מרוחקים בזרוֹע; שואפים לאהבה ואחוה – ופוגשים במבטי שׂנאה ובוז מכל עבר; יודעים בעצמם שאינם נופלים משכניהם בכל כשרון ומדה טובה – ושומעים חרפּתם כל היום, כי בעלי נפש שפלה הם ואינם מוכשרים להתרומם למדרגת האריים. ועוד כיוצא בזה.
ובכן?
נורדוֹ עצמו לא דבּר מאומה על השאלה הזאת, שלא נכנסה בחוג דרשתו, אבל הקונגרס כולו היה התשובה על זה, ובהתחילו בדרשת נורדו, היתה כוָנתו לאמור: ובכן, כדי להפּטר מכל הצרות האלה, צריך ליסד “מדינת-היהודים”.
נצייר לנו איפוא כי כבר הושׂגה הסכמת תוגרמא ויתר הממשלות, והמדינה נוסדה ודוקא “פאֶלקעררעכטליך”, כחפץ “הקיצוניים” שבאנשי הקונגרס. האמנם בזה כבר בא או נתקרב הקץ להצרה הגשמית? כל עניי ישׂראל יהיו אמנם רשאים אז לילך למדינתם ולבקש שם פרנסתם כאַות נפשם, מבלי שיפגשו על דרכם מכשולים מלאכותיים בתמונת “חוקים מגבילים” וכדומה. אבל בזה שיוכלו לבקש פרנסה עוד לא יוָשעו; צריך שיוכלו למצוא את מבוקשם. יש חוקים טבעיים המגבילים כוח מעשׂיו של אדם הרבה יותר מחוקים מלאכותיים. החיים האיקונומיים בזמננו מורכבים מיסודות שונים כל-כך, התפּתחות כל ענף מענפי הכלכלה תלויה בתנאים מרובים כל-כך, עד שאין שום יכולת לאיזה עם, אף היותר חזק ועשיר, לברוא בזמן קצר באיזו ארץ מקורי-פרנסה חדשים שיספיקו לאלפי רבבות בני אדם. העבודה האֵיקונומית אינה סגורה עוד עתה בארץ ארץ לבדה; כל העולם הוא שוק אחד כללי, שכל מדינה צריכה לרכּוֹש לה חלקה בו בעמל אין קץ. ועל כן רק הזיה הקרובה לשגעון תוכל להאמין, כי מיד בהוָסד המדינה יבואו אליה מיליונים מבני ישׂראל, והארץ תמציא להם מחיתם במדה מַספּקת. כמה יגיעות יגעו וכמה רבבות כסף השקיעו בארץ-ישׂראל במשך שנים רבות, עד שהצליחו לברוא שם ענף-כלכלה אחד חדש: מלאכת היין! וגם עתה, אחר כל העמל, אי אפשר עדיין לאמור, שכבר הצליח היין לרכּוש לו בשוק הכללי את המקום הדרוש לו, אע“פ שעודנו מעט-הכמוּת. אבל אִלו היתה ארץ ישׂראל בשנת תרנ”א “מדינת-היהודים”, וכל עשׂרות הקולוניות, שעמדו להוָסד אז לשם כרמים ויין, היו נוסדות באמת, – היה עתה יין ארץ ישׂראל משתפך כמים בראש חוצות וכל מחיר לא היה לו. מן הדוגמא הקטנה הזאת נוּכל להקיש על השאר: כמה קשה יהיה לנטוע בא"י ענפי כלכלה חדשים ולכבוש מקום לפרי העבודה בשוק-העולם. ואם יבואו היהודים למדינתם המונים המונים בפעם אחת, הנה אפשר להגיד מראש בבירור גמור, כי ההתחרות הפנימית בכל-ענף – אשר תבוא אז בהכרח, מפני שכמוּת העבודה תלך ותתרבה יותר מכפי התרַבּות הצורך בה – לא תתן לשום אחד מהם להתפּתח כראוי. ואז ישובו היהודים ויברחו ממדינתם מפני האויב היותר נורא, שגם הגירסא “פאֶלקעררעכטליך” לא תרחיקהו – מפני הרעב.
עבודת-האדמה הפשוטה אינה תלויה אמנם הרבה בשוק הכללי, ובכל אופן תתן לחם לעובדיה ולוּא גם לחם-צר. אבל אם תאמר מדינת-היהודים להושיע לכל הנתונים בצרה הגשמית, או לרובם, בעשׂות אותם לעובדי-אדמה בא“י, אז עליה למצוא ראשונה את “האוצר” הדרוש לזה. בבזיליא דבּרו אמנם בפשיטות ובבטחה על דבר “אוצר לאומי” של עשׂרה מיליון ליטרא שטרלינג. אך גם אם נתגבּר על השׂכל הבריא ונתרומם על כנפי הדמיון עד האמונה הזאת: שיש בכוחנו להגיע בקרוב לאוצר לאומי כזה, – גם אז לא הועלנו כלום. מתוך הדרשות ששמענו בבזיליאה עצמה, על דבר המצב האיקונומי של היהודים בארצות שונות, נתברר באופן נעלה על כל ספק, כי רכושנו הלאומי קטן מאד, ורוב העם חי בעוני וחוסר כל. ועל פי זה יוכל כל בעל דעה, אף אם איננו בעל חשבון גדול, למצוא מהר, כי עשׂרה מיליון ליטרא אֶפס ואַין הם לעומת הסכום הדרוש למסע העם והתישבותו בא”י על יסוד עבודת אדמה. ואף אם יתהפכו כל עשירי ישׂראל בין לילה ל“ציוניסטים” נלהבים ויתנו כל אחד מחצית הונו למטרה זו, עדיין לא יצטרף הכל ביחד לחשבון המיליארדים הרבים הדרושים לזה.
אין ספק איפוא, כי גם בהוָסד המדינה יוכלו היהודים להתישב בה רק קמעא קמעא, בהסכּם לכוח העם ולפי מדת התפּתחות הכוחות האיקונומיים של המדינה. ובתוך כך הלא יפרו וירבו גם המתישבים בארץ וגם הנשארים בגולה, והתרבּותם הטבעית של אלו ושל אלו תגרום בהכרח, כי מצד אחד יֵצר המקום בא“י יותר ויותר לבאים מחדש, ומצד אחר לא יגָרע הרבה, למרות היציאה התמידית, ממספר הנשארים בגולה. – ד”ר הרצל, בדרשתו לפתיחת הקונגרס, בחפצו להראות יתרון “מדינתו” על הישוב בא"י הנהוג עד כה, חשב ומצא, כי בדרך האחרון יעברו תשע מאות שנה עד שיתישבו כל ישׂראל בארצם. וחברי הקונגרס מחאו כף, כאִלו ראו בזה “מופת חותך”. אבל – לחנם! גם “המדינה” לא תעצור כוח לעשׂות חשבון אחר, יותר נעים.
מרה היא האמת, אך בכל מרירותה טובה היא מן ההזיה. עלינו להודות לעצמנו, כי קבּוּץ גלויות הוא דבר שלמעלה מן הטבע. בדרך הטבע אפשר שבזמן מן הזמנים ניסד מדינת-היהודים, אפשר שהיהודים ירבו ויעצמו שם עד כי תמלא הארץ אותם, אבל גם אז ישאר רוב העם מפוזר ומפורד בארצות נכר, ו“לקבּץ נדחינו מארבע כנפות הארץ” – אי אפשר: זאת תוכל להבטיח רק הדת, על ידי “גאולה” נסית.
ואם כן, אם “מדינת היהודים” גם היא אין פירושה “קבוץ גלויות”, כי אם התישבות חלק קטן מן העם בא"י – הצרה הגשמית של רוב העם בארצות הגולה מה תהא עליה?
או אולי יחשבו בעלי ה“מדינה”, כי בהיותנו “אדונים” בארצנו, נוכל לפעול בדרך הדיפּלוֹמַטיא על הממשלות להסיר את הצרה הזאת מעל היהודים המפוזרים בארצות? – כמדומה לי, שכך חושב באמת ד“ר הרצל בעת האחרונה. כי במַחבּרתו החדשה (“דער באזעלער קאנגרעס”) לא נמצא עוד חשבון הזמן, בכמה שנים יעלו בני ישׂראל לארצם, ותחת זאת הוא אומר מפורש (ע' 9), כי אם תהיה הארץ לקנין לאומי של עם היהודים, גם אם לשום יהודי לא יהיה בה קנין פרטי אפילו ארבע אַמות, תפתר שאלת היהודים לנצח. את הדברים האלה – אם לא נוציא מ”שאלת היהודים" את הצרה הגשמית – אי אפשר להבין אלא באופן האמור. – אבל התקוה הזאת נראית לי דמיונית כל-כך, עד שאיני מוציא לנחוץ להאריך בבטולה. כבר ראינו כמה פעמים, ואף ביחס לעמים אחרים, הקרובים יותר ללב הממשלות האדירות, מה כוחה של הדיפלומטיא בענינים כאלו, אם חַיִל גדול מזוין כל צרכו אינו עומד על ימינה. אדרבא, אפשר לשער, כי בימי “מדינת היהודים”, כשתנאי החיים האיקונומיים באיזו ארץ יביאו את ממשלתה להגן על עמה מפני התחרות היהודים על ידי “חוקים מגבילים”, נקל יהיה לה אז מעתה למצוא פתחון פה להצדיק הדבר, באמרה: אם צר להם המקום, ילכו למדינתם.
הצרה הגשמית לא תחדל איפוא על ידי יסוּד המדינה, ובכלל, לא בידינו היא לשׂים קץ לה (להקטינה ברב או במעט נוכל גם עתה על ידי אמצעים שונים, כמו הרחבת עבודת-האדמה ואוּמנוּת בקרבנו בכל הארצות וכו'), ובין שניסד מדינת היהודים או לא, תהיה היא, הצרה הזאת, תלויה בעיקרה תמיד במצב האיקונומי של כל ארץ ומדרגת ההשׂכלה של כל עם.
ונמצאנו איפוא למדים, כי את היסוד היחידי והאמתי של הציוניות צריך לבקש רק בהצרה השניה, המוסרית.
אבל הצרה המוסרית היא בעלת שתי צורות שונות, אחת מערבית ואחת מזרחית, ומזה יוצא ההבדל היסודי שבין ה“ציוניות” המערבית ו“חבת ציון” המזרחית. נוֹרדוֹ דבּר רק על הצרה המערבית, ואת המזרחית, כנראה, לא ידע. וגם הקונגרס בכלל היה מכוּוָן כלפי הראשונה, והאחרונה לא תפסה בו מקום הרבה.
היהודי המערבי, שעזב חיי הגטוֹ ויצא להדָבק בעמי הארצות, הוא שרוי בצער על כי תקוָתו, שיקבלוהו באהבה, לא באה. והנה הוא שב אל עמו בעל כרחו ומבקש בקרבו אותם החיים שהוא משתוקק להם, – מבקש ואינו מוצא. חיי העדה וצרכיה אינם מספיקים לו עוד: כבר הורגל בחיים יותר רחבים, חברתיים ומדיניים; וחיי-הרוח, עבודת הקולטורא הלאומית, אינם לוקחים את לבבו, בהיותו רחוק מהם בחנוכו מילדותו, לא יֵדעם ולא יבינם. ובצר לו הוא נושׂא עיניו אל ארץ אבותיו ומדמה בנפשו, מה טוב היה אִלו נוסדה שם שנית מדינת היהודים, מדינה ככל מדינות העמים, עם כל נמוסיהן ודרכי חייהן. אז היה יכול לחיות בתוך עמו חיים מלאים ושלמים, למצוא בביתו כל מה שהוא רואה עתה אצל אחרים ורוקד כנגדו ואינו יכול לנגוע בו. הן אמנם לא כל היהודים יוכלו לעזוב מקומם ולילך למדינתם; אבל מציאוּת המדינה היהודית תרים גם כבודם של הנשארים בגולה, והאזרחים לא יבזום ולא ירחיקום עוד כעבדים שפלים המצפים רק לשלחן אחרים. – ובהמָשכו ככה אחר חזון-לבו זה, הוא מגַלה פתאום בעמקי רוחו, כי גם הרעיון המדיני לבדו, עוד בטרם תוָסד המדינה עצמה, כבר נוטל תשע ידות מן הצרה: יש מקום לעבודה חברתית, להתרגשות מדינית; הלב מוצא תפקידו, מבלי להתאבק בעפר רגלי זרים; – והוא מרגיש בעצמו, כי על ידי האידיאל הזה רוחו מתנערת משפלותה וכבוד אנושיותו שב אליו, בלי יגיעה יתרה ובלי כל עזרה מן החוץ. ואז הוא מתמכּר למשׂאת נפשו זו בכל חום רגשותיו, מפתּח מוֹסרוֹת דמיונו ונותן לו להגביה עוּף כחפצו, למעלה מן המציאוּת ומכוחות-האדם המצומצמים; אחר כי לא השׂגת האידיאל נחוצה לו, כי אם הרדיפה אחריו לבדה מַספּקת לו לרפאותו מחָליו המוסרי, מרגש השפלוּת הפנימית, וכל מה שהאידיאל יותר גבוה, יותר רחוק, כן יגדל כוחו יותר לרומם את הנפש…
זה הוא יסוד הציוניות המערבית וזה הוא סוד “הכוח המושך” שבּה. אבל חבת-ציון המזרחית נולדה ונתפתחה באופן אחר. גם היא היתה בראשיתה מדינית, אבל – מולדת הצרה הגשמית, ועל כן לא יכלה להסתפק ב“עבודה” של התרגשות ודברים נאים בלבד, המשׂביעים את הלב ולא את הקיבה, ומיד בהוָלדה התחילה מפני זה להתגשם בפעולות מוחשיות, ביסוּד קולוניות בארץ ישׂראל. העבודה המעשׂית הזאת קצצה בזמן קצר את כנפי הדמיון והראתה לדעת, כי חבת-ציון לא תחַסר מן הצרה הגשמית אפילו כטפה מן הים. אפשר היה איפוא להאמין, כי בהגָלוֹת הדבר הזה, יעזבו חובבי ציון את עבודתם ולא יבלו עוד זמנם וכוחם במעשׂים שאינם מובילים כלל אל המטרה. אך לא! הם נשארו נאמנים לדגלם והוסיפו לעבוד בהתלהבות כמאז, אע"פ שרובם לא הבינו גם בעצמם, מפני מה הם עושׂים כן. הרגש הרגישו בלבם, כי כך צריכים לעשׂות, אבל באין להם עם זה הכּרה ברורה במהות ההרגשה הזאת, לא היו מעשׂיהם תמיד רצויים ומכוּונים אל המטרה האמתּית, אשר אליה משך אותם לבם שלא מדעתם.
כי באותה עת עצמה שהתגברה הצרה הגשמית במזרח, היה הלב העברי שם נתון עוד בצרה אחרת, מוסרית; וכשהתחילו חו“צ לעבוד עבודתם לשם הראשונה, חש ה”אינסטינקט" הלאומי שבלב העם, כי פה, בעבודה זו, ימצא מַרפּא להאחרונה. ועל כן אחז בה ולא הרפּה ממנה גם לאחר שנגלָה לכּל, כי הצרה הגשמית לא תרָפא על ידה. הצרה המוסרית הזאת, המזרחית, שונה היא מן המערבית תכלית שנוי. זו מכאיבה לב האדם, וזו – לב האומה; זו מורגשת ליהודים שנתחנכו ברוח העמים, וזו – לאלה שנתחנכו על ברכי היהדות; זו הוא ילידת האנטיסמיטיסמוס ומציאותה תלויה במציאותו, וזו – תולדה טבעית של קשר אמתּי עם קולטורא של אלפי שנה, אשר תשאר בכל תקפּה גם אם צרות היהודים יחדלו בכל העולם ביחד עם האנטיסמיטיסמוס, גם אם כל ישׂראל בכל הארצות ימצאו פרנסתם בכבוד ושכניהם יהיו מקבּלים אותם בסבר פנים יפות ונותנים להם להשתתף עמהם בכל ענפי החיים החברתיים והמדיניים כאחים גמורים.
לא היהודים בלבד יצאו מן הגטוֹ, כי אם גם היהדות. היהודים הגיעו לזה רק בארצות ידועות, בחסד לאומים; אבל היהדות עשׂתה (או הולכת ועושׂה) זאת מעצמה בכל מקום שבאה בנגיעה עם הקולטורא החדשה. זרם הקולטורא הזאת, בבואו אל קרבה, הורס הוא את מבצריה מלפנים, ולא תוכל עוד להסגר ולחיות חיים מובדלים לעצמה. רוח עמנו שואף להתפתחות, לבלוע יסודות הקולטורא הכללית הבאים אליו מן החוץ, לעכּלם ולהפכם לחלק מעצמוּתו, כמו שכּן עשׂה כבר בתקופות שונות. אבל תנאי חייו בגולה אינם מתאימים לזה. בזמננו הקולטורא מתלבשת בכל מקום ברוח הלאומי של עם הארץ, וכל הזר הקרב אליה צריך לבטל את עצמוּתו ולהתבלע ברוח השליט. על כן לא תוכל היהדות בגולה לפתּח את עצמותה על פי דרכּה, וכשעוזבת היא חומות הגטוֹ, הרי היא בסכּנה לאַבּד את חייה העצמיים, או – באופן היותר טוב – את אחדוּתה הלאומית: להפּרד להרבה מיני יהדות, אשר לכל אחת תכוּנה אחרת וחיים אחרים, כמספר הארצות ששם בני ישׂראל נפוצים3.
ובראותה כי לא תוּכל עוד לשׂאת “כלי הגולה”, אשר הלביש אותה חפץ הקיום בצאתה מארצה, וכי בלעדיהם חייה בסכּנה, – מבקשת היא, היהדות, לשוב למרכזה ההיסטורי, בשביל לחיות שם חיים של התפתחות טבעית, להעביד כוחותיה בכל מקצעות הקולטורא האנושית, לפתּח ולהשלים את קניניה הלאומיים אשר רכשה לה עד כה, ולהכניס ככה גם לעתיד לאוצרו של המין האנושי קולטורא לאומית גדולה, פרי עבודה חפשית של עם חי ברוחו, כמו שהכניסה לשעבר. למטרה הזאת יכולה היא להסתפּק לע“ע במועט ואינה צריכה לממשלה מדינית, כי אם רק – לברוא לה בארץ מולדתה תנאים נאותים להתפּתחותה: קבּוּץ הגון של אנשים עברים העובדים, באין מפריע4, בכל ענפי הקולטורא, מן עבודת אדמה ואוּמנוּת עד עבודת החכמה והספרות. הקבּוּץ הזה, אשר יתלקט מעט מעט, יהיה ברבות הימים למרכז האומה, בו יתגשם רוחה בטהרתו, יתפתח לכל צדדיו ויגיע עד השלמוּת האפשרית לו. ומן המרכז יבוא אז רוח היהדות אל כל ה”היקף" הגדול, אל כל קהלות הגולה, להחיותן ולשמור על אחדוּתן הכללית. ואז, כאשר הקולטורא הלאומית בארץ ישׂראל תגיע למדרגה כזו, נוּכל לבטוח בה, כי היא עצמה תקים אנשים מבניה, שיהיו מוכשרים להשתמש בשעת הכושר בשביל ליסד שם גם מדינה – לא רק מדינת-יהודים, כי אם מדינה יהודית באמת5.
הבת-ציון זאת, הדואגת לקיום היהדות בעת שהיהודים נתונים בצרה, זרה היא ובלתי מובנה לה“מדיניים” המערביים, כמו שזרה ובלתי מובנת היתה “יבנה” של ר' יוחנן בן זכאי להמדיניים אז. על כן לא תוכל הציוניות של יהודי-המדינה להניח דעתם של יהודי-היהדות, והם רואים בהתפּשטותה סכּנה לחפצם ומטרתם המה.
סוד קיומו של עמנו הוא – כמו שהשתדלתי להראות במקום אחר6 – מה שעוד בימי קדם למדוהו הנביאים לכבּד רק את הכוח הרוחני ולבלתי הבט “ביראת הרוממות” על כוח הזרוע. כי על כן לא הגיע, כיתר עמי הקדם, ל“התבּטלות ישותו” מפני אויביו החזקים ממנו. כל זמן שנאמן הוא להיסוד הזה, יש לו בסיס נכון בחיים. כי בכוח רוחני לא נופל הוא משאר העמים ואין לו סבּה להתבטל. אבל רעיון מדיני שאינו נשען על הקולטורא הלאומית מסוגל להסב לב העם מאחרי הכוח הרוחני שבּו ולהוליד בקרבו נטיה לבקש “כבודו” בהשׂגת כוח גשמי וממשלה מדינית, ועל ידי זה יפּסק החוט המקשרו עם העבר וישָמט הבּסיס ההיסטורי מתחתיו. אין צריך לאמור, כי אם לא יצא הרעיון אל הפועל יהיו תוצאותיו מעציבות מאד, כי ישאר העם קרח מכאן ומכאן. אך גם בצאתו לפעולה באותו המצב המוסרי שאנו בו עתה, שלא רק העם, כי אם רוחו מפוזר ומפורד, – תהיה היהדות בסכנה גדולה. כמעט כל גדולי העם, שהשׂכלתם ומעמדם בחברה מכשירים אותם לעמוד בראש המדינה, הם אנשים הרחוקים מן היהדות ברוחם ואין להם כל מושׂג נכון מעצמוּתה וערכּה. אנשים כאלה, גם אם יהיו בנים נאמנים למדינתם וחפצים בהצלחתה, יראו בהכרח את ההצלחה הזאת באותה הקולטורא הנכרית שהם עצמם מלאים רוחה, ובאמצעות השפּעה מוסרית או גם ביד חזקה ישתדלו לנטוע אותה במדינה, באופן שמדינת היהודים תהיה לבסוף מדינת אשכנזים או צרפתים מזרע היהודים. דוגמא קטנה מן הפּרוֹצס הזה יש לנו גם עתה בארץ ישראל7. וההיסטוריא מלמדת, כי בימי מלכי בית הורדוס היתה ארץ ישׂראל אמנם “מדינת היהודים”, אבל הקולטורא הלאומית היתה בזויה ונרדפת, והמלכות עשׂתה כל מה שביכלתה בשביל לטעת בארץ את הקולטורא הרוֹמית ובזבזה כוחות האומה לבנין היכלי אלילים ובתי קרקסאות וכו‘. מדינת יהודים כזו תהיה סם המות לעמנו ותשפיל רוחו עד עפר: לכוח מדיני ראוי להתכבד לא יגיע, ואת הכוח המוסרי החי בקרבו לא יכיר; מדינתו הקטנה, אשר תהיה “ככדוּר הצחוק בידי שכניו האדירים ולא תתקיים אלא על ידי נכלי הדיפּלוֹמַטיא והכנעה תמידית לפני מי שהשעה משׂחקת לו” – לא תוכל למלאות נפשו גאון לאומי, ואת הקולטורא הלאומית, שבה היה יכול לבקש ולמצוא את גאונו, לא נטע במדינתו ולא מפיה הוא חי. וכה יהיה אז באמת – הרבה יותר מעתה – “עם קטן ושפל”, עבד ברוחו “למי שהשעה משׂחקת לו”, מביט בקנאה וחמדה על “האגרוף” של “שכניו האדירים”, וכל קיומו בתור “בעל מדינה” לא יוסיף פרק נכבד בספר ההיסטוריא שלו. והאם “לעם עתיק יומין אשר היה לאור גוים” לא יותר נאה היה להכּחד מן העולם מאשר להגיע בסופו למטרה אחרונה כזו?8 – ה’ ליליענבלום מזכירני, כי בזמננו יש מדינות קטנות, כארצות שווייץ, שאין רשות לעמים אחרים להתערב בעיניניהן ואינן צריכות ל“הכנעה תמידית”. אבל כל המדמה א“י לארצות קטנות כאלה שוכח הוא את מצבה הגיאוגרפי ואת ערכה הדתי לכל העמים. שני אלה לא יתנו בשום אופן ל”שכניה האדירים" (כמובן, לא כוַנתּי במבטא זה – כפירושו של ה' לל"ב – על “הדרוזים והפרסים”) להסיח דעתם ממנה לגמרי, וגם בהיותה למדינת היהודית יהיו עיני כולם נטויות אליה וכל אחד מהם יחפוץ להשפיע מרוחו על הפוליטיקא שלה בעל כרחה, כמו שאנו רואים בשאר מדינות חסרות-כוח (תוגרמא ועוד) שיש לעמי אירופּא הגדולים “אינטרסים” שם.
כללו של דבר, גם “חבת-ציון” לא פחות מן ה“ציוניות”, רוצה במדינה יהודית ומאמינה באפשרות הוָסדה לעתיד; אבל בעוד שה“ציוניות” מבקשת בה סגולה לעניוּת, מנוחה שלמה וכבוד לאומים, – יודעת “חבת-ציון”, כי כל אלה לא תתן לנו המדינה, עד ש“הצדק העולמי ישב לכסא וימשול בחיי העמים והמדינות” – ואינה מבקשת אלא למצוא בה “מקלט בטוח” להיהדות וקשר קולטורי לאחדוּת העם. ה“ציוניות” מַתחילה על כן עבודתה מן הפּרוֹפּגנדא המדינית, ו“חבת-ציון” – מן הקולטורא הלאומית, אשר רק על ידה ובשבילה תוּכל המדינה להוָסד באופן הרצוי ומועיל לרוח העם.
–––––
ד“ר הרצל, בדרשתו הנזכרת, הגיד אמנם גם הוא, כי ה”ציוניות" דורשת לשוב אל היהדות קודם שנשוב למדינת היהודים. אבל הדברים הנעימים האלה רחוקים כל-כך מן המעשׂים, עד שבהכרח אנו באים לידי מחשבה זרה, שאין כאן אלא מליצה נאה.
קשה עלי מאד לדבּר על מעשׂים פרטיים, שאי אפשר לנגוע בהם מבלי לנגוע עם זה גם בכבוד אנשים פרטיים. בהערתי ע“ד הקונגרס הסתפקתי על כן רק ברמזים כלליים, אשר האמנתי כי יובנו היטב לבקיאים במהלך הענין, וביחוד לצירי הקונגרס. אבל איזו ממתנגדי השתמשו בזהירותי זאת לרעתי ועשׂו עצמם כאִלו לא הבינו כלום. בתמימוּת מלאכותית הם שואלים, מה עוֶל מצאתי בהקונגרס, וגם בוֹש לא יבושו להכחיש בפומבי דברים הידועים לרבים. ה”טקטיקא" הזאת מביאה אותי פה, למרות רצוני, להרים מעט את הטלית היפה, שהאפילו בה על הכל, ולספּר איזו פרטים המראים תכוּנת התנועה הזאת והלך-רוח בעליה.
אִלו היתה באמת מטרת ה“ציוניות” להשיב לב העם אל היהדות, לעשׂותו לא רק לעם מדיני כי אם לעם החי ברוחו, – אז לא היה הקונגרס הציוני דוחה שאלות הקולטורא הלאומית – שאלת הלשון והספרות, שאלת החנוך והרחבת הידיעות הלאומיות – עד “לערב שבת בין השמשות”, עד השעה האחרונה, לאחר שנגמרו כל הוכּוּחים ע“ד “רעכטליך” או “פאֶלקעררעכטליך”, על דבר בחירת פלוני לחבר הועד, על דבר ה”מיליונים" שלא באו לעולם וכו'. בעת שכּל הנאספים היו כבר עיפים יותר מדי ובשׂמחה ראו את השמש שוקעת ביום האחרון וקץ הכל הולך וקרב, – אז הניחו שעה קלה לדרשת אחד החברים על כל אותן השאלות הגדולות, שהן באמת נשמת הכל ובלעדיהן כל השאר מהֶבל יחד. כמובן, יצאה הדרשה היפה חטופה ומקוצרת, למשׂא ומתן על פרטי הדברים לא היה עוד פנאי, “מגבוה” הציעו למסור כל ה“דאגות” האלה בידי קוֹמיסיא של איזו סופרים אשר קראו בשם, וכל הנאספים ענו “אמן” רק בשביל לגמור ולהפּטר.
אך אין צורך ללמוד הדבר “מכּללא”, כי בפירוש נאמר כן באחת הדרשות האוֹפיציאַליות, שנרשמה בהפּרוֹגרמא של עבודת-הקונגרס בתור “ביאור יסוד הציוניות” ונתבקרה ע“י ד”ר הרצל קודם שנקראה לפני הנאספים. בדרשה הזאת שמענו דברים ברורים, כי יהודי המערב קרובים מיהודי המזרח למטרת הציוניות, מפני שהם, המערביים, כבר עשׂו מחצית המלאכה: המתת הקולטורא היהודית של הגטוֹ, שעל ידי זה נשתחררו מן העבר הקיים ועומד. והדרשה הזאת זכתה גם היא למחיאת-כפים ארוכה וגם קימו וקבּלו הצעת אחד החברים, להוציאה במַחבּרת מיוחדת, כדי להפיצה בישׂראל.
באחד מגליונות האוֹרגַן הציוני “דיא וועלט” בא משל נאה על היהודים המתדבקים בכת האשכנזים הלאומיים באוסטריא גם אחר שנתאחדו אלו עם האנטיסמיטים: משל לאשה זקנה שהאוהב עזבה ובחר באחרת, ואחר שנסתה כל האמצעים, שהיתה פועלת בהם לפנים על לב בחירה, ולא עלה בידה להשיבו אליה, היא מַתחילה להראות אותות חבּה לאהובתו החדשה, אולי ישוב וירחמה בשביל גודל-נפשה זה.
חוששני מאד, כי המשל הזה, בשנוי מעט, יצדק גם על בעליו עצמם. יש אשה זקנה, שאחר שנתיאשה לגמרי מהשיב לה לב בחירה ע“י תחנונים והכנעה ושפלוּת, היא לובשת פתאום גאוּת ומתחילה להראות לו אותות שׂנאה ובוז, וגם זה כדי לפעול עליו, בחפצה, לפחות, שיכבדנה בלבו, אם לא יוכל עוד לאהוב אותה. הקורא בשׂוּם-לב מכה”ע הנ“ל ובוחן הכל בעין פקוחה, הוא לא יוכל להמלט מן הרושם, שעיני ה”ציוניסטים" המערביים נשׂואות תמיד כלפי חוץ, וכיהודים המתבוללים, מכונים גם הם לבם רק למצוא חן בעיני העמים, אלא שהללו רוצים להתאהב, והללו – להתכבד. אין קץ לשׂמחתם כשאחד מאוה“ע אמר בפה מלא, שה”ציוניסטים" ראויים לכבוד, כשאיזה מכ“ע הדפיס דברים אחדים ע”ד ה“ציוניסטים” בלי שׂחוק וקלוּת ראש, וכדומה. ובישיבה האחרונה של הקונגרס מצא היושב ראש לנחוץ לתת תודה מיוחדת בפומבי לשלשת הנוצרים אשר כבּדו את האספה בהשתתפותם בה, אע“פ ששלשתם היו מן החברים “השותקים” ולא נראה פעלם משום צד. – ואִלו חפצתי לחַטט בקטנות, הייתי יכול להוכיח מתוך מקרים שונים, כי גם במנהגיהם ומעשׂיהם בכלל אין ה”ציוניסטים" האלה משתדלים להתקרב אל הקולטורא היהודית ולהתמלא מרוחה, כי אם, להפך: – לחַקות, בתור יהודים, את מנהגי האשכנזים ומעשׂיהם, ואף היותר זרים לרוח היהדות, ולהראות בזה, כי גם היהודים יכולים לחיות ככל הגויים ולעשׂות כמעשׂיהם. די להזכיר את המקרה המעציב שקרה בעת האחרונה בווינא, כי יצאו הבחורים הציוניים להפיץ תורת ה“ציוניסמוס” באגרוף ובמקל, כמנהג אשכנז, והאוֹרגן הציוני הראה פנים שׂוחקות למעשׂה זה, ובכל זהירותו לא יכול להסתיר את שׂמחתו על כי האגרוף הציוני עשׂה חַיל…
גם הקונגרס בכללו היה מכוּוָן יותר “להראות העמים והשׂרים”, מאשר לברר לנו לעצמנו, מה חפצנו ומה כוחנו. רוצים היו “מחוללי התנועה” להראות להעומדים מבחוץ, כי העם נוטה אחריהם בלב אחד ודעה אחת. והאמת צריכה להאמר, כי בדעת ברורה וברצון אמיץ רדפו אחר מטרתם זו מראש ועד סוף. בארצות שהצרה הגשמית שולטת בהן ואין לב העם בכלל מוכשר לשגות ברעיון מדיני לעתיד רחוק, - נתפרסמו עוד לפני הקונגרס, על ידי ציר מיוחד, שמועות טובות, שמתוכן אפשר היה ללמוד, כי גם הסכמת תוגרמא וגם המיליונים הדרושים אינם רחוקים מאתנו, וכי אין הדבר חסר אלא אוֹרגן לאומי, שיוכל לבוא בדברים עם הכל בתור בא כוחו של העם, ועל כן נחוץ שירבה העם לשלוח צירים להקונגרס וגם “פּטיציות” באלפי חתימות, והוַעד אשר יבחר בו הקונגרס הוא יהיה האוֹרגן המבוקש9. – לעומת זה נשמרו מלהודיע מראש בדברים ברורים, כי הציוניות של הרצל לבדו תהיה ליסוד הקונגרס, כי היסוד הזה עומד למעלה מן הבקורת, וכל הבא אל הקונגרס אין לו רשות להרהר אחריו. ב“סדר-העבודה”, שנשלח ביחד עם כתב-ההזמנה, נאמר רק בכלל, כי לחבר הקונגרס יוכל להיות “כל המגלה דעתו, שמסכים הוא להפּרוגרמא הכללית של הציוניסמוס”, מבלי שנודע, מה היא הפּרוגרמא הכללית ואיפה היא נמצאת. וכה באו לבזיליא אנשים שונים ורחוקים זה מזה בדעותיהם ותקוותיהם, בחשבם בתומתם, כי כל מי שעיניו נשׂואות לציון, אע“פ שאין השקפתו מתאימה לזו של הרצל, כבר יצא ידי חובת “הפּרוגרמא הכללית” ומוּתר לו להיות חבר להקונגרס ולהציע שם את השקפתו. אבל ראשי הקונגרס השתדלו בכל כוחם, ששום חלוקי-דעות בשאלות יסודיות לא יבואו בו לידי גִלוי, והשתמשו בכל התחבולות ה”פרלמנטריות“, שלא יהיה מקום למשׂא ומתן ובירור הדעות בשאלות כאלה. עוד באחת האספות שקדמו להקונגרס (פאָרקאָנפערענץ) נתעוררה שאלת הפּרוֹגרמא. ואיזו מבני ווינא הראו על הדברים האמורים בסדר-העבודה ורצו להוציא מהם תולדה, שאין רשות לעורר עוד שאלה כזו, אחר כי כל הבאים קבּלו עליהם הפרוגרמא הכללית של הציוניסמוס, ואין ציוניסמוס אלא זה שבווינא, ומכ”ע “דיא וועלט” – נביאו. אך רבים מן הנאספים לא הסכימו לפירוש זה, ובהכרח נבחרה קוֹמיסיא לחבּוּר הפּרוֹגרמא. הקומיסיא השׂכּילה לחבּר פּרוגרמא אשר שבעים פנים לה וכל אחד יכול לפרשה כרצונו, והפּרוגרמא הזאת הוצעה לפני הקונגרס בבקשה לקבּלה כמו שהיא, בלי שום וכּוּחים. אבל בין החברים נמצא אחד אשר לא רצה להכּנע, ועל ידו נתעורר משׂא ומתן ארוך על אדות מלה אחת. אז ראו רבים לתמהון לבבם, כי הרבה מיני “ציוניים” יש בעולם, ומַסוה “האחדוּת” היה בסכנה להקָרע לשנים לעיני כל הקהל, לולא מהרו הראשים לאַחה את הקרע תיכף בראשיתו ברוב כשרון. ד“ר הרצל במַחבּרתו החדשה מביא ראיה מזה, עד כמה היתה מלה זו (“פאֶלקעררעכטליך”) רבת-ערך בעיני הציוניים. אבל באמת אפשר היה לעורר וכּוּחים “מסוכנים” כאלו גם על הרבה מלות אחרות. כי רבים מן החברים לא הרגישו כלל, עד כמה רחב הפרץ בין הדעות השונות בענינים עיקריים, וכל וכּוּח בענין כזה היה מסוגל לפקוח העינים ולפוצץ כל הבנין לרסיסים. אבל וכּוחים כאלה לא נתעוררו, כי גם אלה המעטים, אשר ראו והבינו מה שלפניהם, נרתעו לאחוריהם מפני סכנת ה”הריסה", – וכה הושׂגה המטרה: האילוּזיא של האחדות נשמרה עד סוף, “העומדים מבחוץ” ראו בעיניהם את “העם הנאחד” המבקש “מדינה”, והעומדים מבפנים שבו לביתם בלב מלא התפעלות, אך בלי הוספה כל שהיא לבירור דעותיהם ויחוסן זו לזו.
–––––
ואולם, אחרי כל אלה, מודה אני, שה“ציוניסמוס” המערבי טוב ומועיל מאד ליהודי המערב, אלה אשר היהדות כבר נשתכחה מהם כמעט, ורק איזה רגש כהה ובלתי מובן להם לעצמם הוא כל הקשר שבינם ובין עמם. התיסדות ה“מדינה” על ידם היא לע“ע רק “חששא רחוקה”, והרעיון על דבר המדינה מביאם בתוך כך להקדיש כוחם לעבודת עמם, מוציאם מתחום השפלוּת של האַסימילציא ומחזק בלבם את הרגש הלאומי העברי. ואם, לאחר שיוָכחו, כי לא במהרה יהיו לנו שוטרים ונטוּרי קרתא משלנו, יתרחקו אולי הרבה מהם לגמרי מגבולנו, - גם אז לא יהיה ההפסד מרובה על השׂכר שיצא לנו מן התנועה הזאת, כי יחד עם זה בודאי ימָצאו ביניהם אנשים נלבבים אשר במשך הזמן יתעוררו לרדת לעומק הענין וללמוד דעת את העם ואת רוחו, ואז יגיעו מאליהם לחבת-ציון האמתית, המתאימה לרוח עמנו. – אבל בארצות המזרח, מקום מקלטה של היהדות ומקום מולדתה של חבת-ציון היהודית, תוכל ה”מדיניות" להביא רק הפסד בלבד. ה“כוח המושך” שבּה הוא יחד עם זה גם “כוח הדוחה” להאידיאל המוסרי אשר החיה שם עד כה את הלבבות. ואלה המתרחקים עתה מן האידיאל הזה ומחליפים אותו בהרעיון המדיני – הם לא ישובו עוד אליו גם כאשר תעבור ההתרגשות והמדינה לא תוָסד: רק לעתים רחוקות נראה בחיים ההסטוריים תנועה חוזרת על עקבה בטרם תנסה ללכת הלאה והלאה עד כי תאבד דרך… ועל כן, כשאני רואה את הערבוביא שהביאה התנועה הזאת במחנה חו"צ שבמזרח, כשאני רואה אנשים, אשר עד לפני זמן מה נראו כמבינים חפצם ויודעים דרכם, עוזבים פתאום את הדגל אשר אך אתמול היה קודש להם וכורעים ברך לפני רעיון שאין לו שורש ברוחם, רק מפני שבא מן המערב; – כשאני רואה כל זה וזוכר עם זה, כמה “פּרוֹכּסיסמין” של התלהבות פתאומית כבר היו בקרבנו ועברו כצל, – אז הנני מרגיש בי באמת, כי היאוש מתחיל לתקפני.
וברגש כזה כתבתי אותם הדברים על אדות הקונגרס, ימים אחדים אחרי הסָגרו. ובהיות אז הרושם חדש בלבי וצערי גדול, פלט עטי איזו בטויים קשים, שעתה הנני מתחרט עליהם, מפני שאין מנהגי להשתמש בכמו אלה. אבל במה שנוגע לעצם הענין, אין לי על מה להתחרט: מהלך הדברים מאז ועד עתה לא הוכיח את משוגתי; אדרבא, הוא חזק בלבי את ההכרה, שאם לכלל כעס באתי – לכלל טעות לא באתי.
-
נדפס ב“השלח” כרך ג‘ חוב’ א' (טבת תרנ"ח) בשם “לשאלות היום, א”, בתור תשובה על השאון אשר קם בכה"ע העברים בגלל מאמרי הקטן על דבר הקונגרס הציוני הראשון (עי' להלן: ילקוט קטן, כא). ↩
-
“המליץ”נו' 227–229. ↩
-
עי' מאמרי “חקוי והתבוללות” (על פרשת דרכים חלק א‘, ע’ פ"ו). ↩
-
בעלי “המדינה” רגילים לחשוב ולאמור, כי הם היו הראשונים אשר הניחו ליסוד מוּסד, כי הקולוניזציא המתגנבת אל הארץ בלאט, בלי סדרים ולמרות רצון הממשלה, אין לה ערך וצריך לחדול ממנה. ואינם יודעים איפוא, כי ה“אמת” הזאת כבר נגלתה לאחרים לפניהם, ועוד לפני הרבה שנים דרשה גם “חבת ציון” של היהדות המזרחית לעשׂות הכל רק בפרהסיא, באוֹרגניזציא טובה וברשות ממשלת תוגרמא. ↩
-
עי' מאמרי “ד”ר פּינסקר ומַחבּרתו" (שם ע' מ"ג). ↩
-
במאמרי “חקוי והתבוללות”. ↩
-
עי‘ המאמרים “מארץ ישׂראל” ב“השלח” כרך א’ וב'. ↩
-
הדברים הבאים כאן בסימני–העתק לקוחים מתוך הערתי ע"ד הקונגרס, ולפי שהמשיבים עלי גלו בהם פנים שלא כהלכה, הבלעתי אותם פה, כדי לבאר אגב אורחא את כוָנתם האמתּית. ↩
-
על הדבר הזה, הידוע לרבים מחו“צ בכל הערים אשר עבר עליהן ”בעל השמועות“ עם מכתב ממרכז התנועה בידו, – רמזתי בהערתי רק במלים אחדות, וצר לי, כי ה”הכחשות" של מתנגדי הכריחוני להזכירו פה שנית ביתר ביאור. ↩
ב. ה"מדיניות" וישוב ארץ ישראל
מאתאחד העם
“תשוּעת ישראל – כך סימתי אותה ההערה החוטאת ע”ד הקונגרס, שבשבילה בא מבּוּל של דברים לספרותנו ועדיין לא פסק – עתידה לבוא על ידי נביאים לא על ידי דיפּלוֹמטים". והדברים האלה, אשר האמנתי, כי בקשר עם מה שקדם להם יובנו על בורים לכל בעל דעה, נתנו אף הם חומר רב לתוכחות, חדוּדים, או דברים סתם, הראויים כולם יחד להחשב כעדות לדורות על עניוּת-הדעת הנוראה השׂוררת כעת בקהלנו, עד שאי אפשר לסופר לבטא מחשבתו לפעמים בדרך מיתפוֹרית, כנהוג בכל ספרות מלבד ספרות הילדים, שמא יטעו הקוראים ויפרשו הדברים כמשמעם! אם לא יטעני יזכוני (כי הן לא נקל לזכּור בדיוק כל הדברים המחוכמים שנדפסו ע"ד ההערה ההיא), נמצא גם מי שהאשימני, כי נטלתי לעצמי שם “נביא”! תמימוּת קדוֹשה כזו אי אפשר, כמדומה לי, שתמצא בשום ספרות שבעולם. ולכבוד ספרותנו הנני רוצה להאמין, כי גם אצלנו אין זה אלא חזיון זמני, בתור ריאַקציא נגד החריפות היתרה של אבותינו, שלא היה מוחם סובל כלל דברים כפשוטם והיו מעמיקים לבקש רמזים ומיתפוֹרות אף במקום שאינם.
איך שיהיה, אינני מוצא בנפשי לא חפץ ולא כשרון להרבות שיחה על דברים הנראים לי מובנים די צרכם, ולא הייתי חוזר ומדבּר פה על הענין הזה, לולא הראוני מקרים שונים בימים האחרונים, שאם ביחס אל ה“נביאים” רשאי אני לעניח למתנגדי שיפרשו הדבר כרצונם, אחר כי סוף סוף אין אנו חיים עתה בתקופה של “נבואה”, – הנה ביחס אל ה“דיפּלוֹמַטים”, צורך השעה מחייבני לברר היטב את המכוּוָן, כי הם המה העומדים עתה על הבמה, ובהבנת-הקהל את השקפותיהם ודרכיהם תלויה תכוּנת מעשׂיהם העתידים.
–––––
אם לפני הקונגרס היה אולי בין הציוניים מי שדאג לפעמים בלבו, מאין נקח במדינת היהודים “נבחרים” לבית הפּרלמנט ודיפּלוֹמַטים להנהגת הפוליטיקא, – הנה בודאי סרה מעליו הדאגה הזאת בימי הקונגרס, בראותו אז באופן מוחשי, כי הכשרון לחקוי, שבני עמנו מצטיינים בו בכל ענין, יבוא גם בזה לעזרתנו וילמדנו את המלאכות האלה בזמן קצר.
הקונגרס לא רק התנהג על פי כל חוקי הפרלמנטריסמוס אלא אף התחבולות הפרלמנטריות, להפר חוק בשעת הדחק – לא חסרו בו. וגם אחינו המזרחיים, שמימיהם לא ראו פרלמנט וסדריו ושבאספותיהם הורגלו ב“סדרים” אחרים לגמרי, למדו פה כל התורה כולה על רגל אחת, ומיד אחר הישיבה הראשונה כבר ידעו “איך להתנהג”, כבר קראו לעת הצורך את הקריאות הנהוגות והוגיעו את היושב-ראש בהערות “מן הענין” ובפתקאות מלאות עצות והצעות – הכל כ“נבחרים” גמורים. ולא זו בלבד, אלא שכפי הנשמע הביאו אתם את התורה הזאת גם לביתם, ובאספותיהם למקומותם הם מחַקים עתה את המנהגים שראו בבזיליא, באופן שכל אספה היא כעין “זעיר-אנפין” של קונגרס.
וכן הדבר בדיפלומטים. מסופקני מאוד, אם מנהיגי הקונגרס הברליני בשעתו צריכים היו, בשביל לפשר בין האינטרסים המדיניים של הממשלות השונות, לדיפלומטיא יותר עמוקה מזו שהצטרכו לה מנהיגי הקונגרס הבזילי, בשביל לחפּוֹת על ההתנגדות הפנימית שבין הכתות ה“ציוניות” השונות; וכמדומה לי, שיותר מן ה“הטרַקטַט הברליני” ראויה היא הפרוגרמא הבזילית לשם מוֹנוּמנט דיפלומטי המעיד על כשרון מצוין במקצוע זה. כמעט אין דבר בפרוגרמא הזאת שאינו סובל פירושים שונים ורחוקים זה מזה, שאינו יכול להתקבל מכל הכתות המתנגדות ולהתפרש “למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה”. ולא לחנם עמד אחד מן החברים על רגליו – אחר שהרעש ע"ד “פאלקעררעכטליך” קם לדממה והפרוגרמא נתקבלה – והציע בתמימוּת, שהועד אשר יבחר הקונגרס יחבר “פירוש” על הפרוגרמא ויפרסמהו בין החברים, כדי שידעו הכל את מובנה האמתּי ולא יגלו בה פנים שלא כהלכה. החבר הטוב הזה לא בקש אמנם אלא פירוש קצר, בשביל להשמר מטעות בפשט הדברים, אבל באמת אפשר לכתוב פירוש רחב ומלא ענין כמעט על כל מלה שבה, להראות למה נאמרה מלה זו ומה באה להעלים. ואולם, למטרתי פה, צריך אני לפרש באופן הזה רק מלה אחת.
בין השאלות היותר מסוכנות להאחדוּת והיותר זקוקות איפוא למלאכת הדיפלומטיא – היתה בבזיליא שאלת “הקולוניזציא המעשׂית”.
כידוע, עוד בטרם לֶדת הציוניסמוס החדש, נתחלקו חובבי ציון לשתי כתות ביחס אל הישוב המעשׂי בא“י. רובם אחזו בשיטה של “הרחבת הישוב מכל מקום”. למרות כל המעצורים הגדולים, בראשונה מצד תנאי העבודה ומצב העם בא”י ובחו“ל, ואחרי כן גם מצד הממשלה הטורקית, אשר כל אלה יחד השחיתו פני הישוב ונתנו לו צורה של “עסק” מבולבל ותלוי באויר, של התחרות מגונה ו”חלוקה" חדשה, – למרות כל אלה לא רצו בעלי השיטה הזאת להסיח דעתם מהרחבת הישוב ולחכות עד שיוּסרו, לפחות, המכשולים היותר קשים; כי לפי דעתם, כל הפסקה בעצם עבודת הקולוניזציא תביא מות וכליה לכל הענין, וגם ישוב מבוהל ובנוי על תוהו טוב מלא-כלום. לעומתם נמצאו זה כשבע שנים מתי מספר, אשר מאז ועד עתה עמלו בכל כוחם להראות, עד כמה לא יצלחו מעשים כאלה לקרבנו אל המטרה, ויעצו לחדול מהרחבת הישוב המעשׂי, עד שאפשר יהיה לכוֹננוֹ על יסודות נאמנים, ברשות הממשלה שם ובאוֹרגניזציא טובה, על ידי חברה גדולה מיוחדת לכך, שתוָסד באופן נאות לדבר. הנני חושב, כי רוב הקוראים מחו“צ זוכרים עוד את הוכּוּחים הרבים שנתעוררו בדבר ה”אמת מארץ ישראל" הראשונה והשניה, ואינני מוצא על כן לנחוץ לשוב ולהציע בזה פרטי הטענות משני הצדדים. – כמובן, נצחו המרובים את המועטים; הקהל לא שם לב לדברי האחרונים, הסופרים פטרום בצעקות ותוכחות וחדוּדים, – והדבר היה נמשך והולך כבתחלה. אבל מה שלא עשׂה השׂכל עשׂה הזמן. הנסיונות החדשים להרחבת הישוב בשנים האחרונות ע“פ השיטה הקודמת הוסיפו רק איזו חורבות חדשות, ביחוד מעבר לירדן, ומעט מעט התחילו גם המון חו”צ להבין, או לפחות להרגיש, כי לא כך “עושים היסטוריא”. נמצאו עוד אמנם כה וכה סופרים ואנשי מעשׂה, אשר הלכו להם לבטח בדרכם הישנה והשתדלו גם עתה, כמנהגם מאז, לגרש את הספק מן הלבבות על ידי “בשׂורות טובות”, שרובן אינן אלא אחיזת עינים. אם, למשל, יין הקולוניות התחיל לבסוף, אחרי עמל אין קץ, לכבוש לו דרך בעולם, – מיד הרימו אלו את קולם בתרועה: הרי לפניכם מופת ברור, כי אמנם יש שׂכר לפעולתנו ולשוא פחדו פחד אלה ה“פּסימיסטים” וכו'. ועם זה, כמובן, נזהרו בלשונם ולא גִלו את הסוד: כי גם עתה לא ימָכר בכל העולם אף השליש מן היין הנעשה ביקב ראשון לציון לבדו, וכי מזה נראה, להפך, מה רב היה עתה האסון, לו לא עצרה ממשלת תוגרמה בעד קלות-דעתנו לפני שבע שנים, ועוד כעשׂרים קולוניות היו מוציאות עתה ענבים ויין. – אבל למרות כל ההשתדלות הזאת מצד ה“אוֹפּטימיסטים”, נתגלה בעת האחרונה יותר ויותר, כי הספק הולך ומתגבר, כי איזה רגש מר מוּנח כאבן כבדה על פתחי הלבבות ואינו מניח עוד ל“הבשׂורות הטובות” להכּנס לתוכם ברחבה ובקול שׂשׂון ולעשׂות רושם עמוק, כבשנים הקודמות…
אין ספק בעיני, כי המצב הזה הועיל הרבה למשוך את הלבבות אל ה“ציוניסמוס” החדש. כמעט הכל הרגישו כבר, כי כך אי אפשר, כי אם לא ישתנו תנאי העבודה שנוי עיקרי, צריך יהיה לחדול לגמרי מהרחבת הישוב. אבל בהיות רוב חו“צ רואים את כל התנועה רק מן הצד החומרי, לא יכלו לצייר להם קיומה והתפּתחותה אם תפּסק העבודה הגשמית לזמן בלתי מוגבל. ועל כן, בראותם אנשים מערביים בעלי שם טוב מתיצבים בראש התנועה בקול רעש גדול, נפתח להם פתח תקוה, כי מאלה תבוא התשועה, כי הם יצליחו לָסוֹל מסלה חדשה לעבודת-הישוב ולָפחַת עי”ז רוח חיים חדשים בכל הענין. ואת מחשבתם ותקוָתם זאת הביאו רבים מחו"צ אתם גם לבזיליא.
אבל הראשים המערביים עצמם הביאו אתם לבזיליא מחשבה אחרת לגמרי. בכל “השיטה החדשה” הנדרשת על ידם יש רק הלכה אחת שנתחדשה באמת בבית-מדרשם, וההלכה הזאת היא: שאסור להרחיב את הישוב בארץ ישראל, לא רק בלי רשיון הממשלה ובלי סדרים נכונים, אלא אפילו ברישיון גמור ובאוֹרגניזציא נאותה, כל זמן שאין לנו זכות מדינית על הארץ ואינה נחשבת כולה לקנין לאומי של עם ישראל בהסכמת כל הממשלות. – הידעו חברי הקונגרס את ההלכה הזאת? יש רגלים לדבר, כי רבים מהם לא שמעוה כלל, או שמעוה ולא הבינוה על בוריה. אך מה שנפלא ביותר הוא, כי גם רבים מאלה אשר ידעו, שזו היא דעת ד“ר הרצל וסיעתו, לא שמו לב כלל לדעה זו וראו אותה כאלו אינה: כל-כך חזק הקשר בלבם בין עצם הרעיון ה”ציוני" ובין עבודת הישוב המעשי, עד שלא היו מכשרים להפריד בין הדבקים האלה ולצייר להם במחשבתם, שאפשר להיות “ציוני” ולהתנגד עם זה לעבודת הישוב אף בהיות לאל ידנו לעשותה בסדרים ובפרהסיא! ועל כן היה בעיניהם רעיון זה כדבר בטל מעיקרו, כעין “שעשוע” שמשתעשעים בו במחשבה, מבלי שיעלה על הדעת לקבעו באמת הלכה למעשה.
וראשי הקונגרס, כנראה, הרגישו בזה וידעו מראש, כי אם ינסו להכניס את ההלכה הזאת בדברים מפורשים לתוך הפרוֹגרמא, כדי לעשותה חובה על כל הציוניים, או אם ישמיטו לגמרי דבר הישוב מתוך הפרוֹגרמא ויובן מזה ממילא, שאין חפץ בו, – יקימו להם מבין הנאספים מתנגדים רבים ועצומים. ומצד אחר, הרי אף הם לא יכלו לותּר על החדוש הזה, שבלעדיו אין ה“ציוניסמוס” אלא שם חדש לדבר ישן נושן. מה עשו? קבעו בהפּרוגרמא סעיף מיוחד ע"ד הרחבת הישוב ונתנו לו מקום בראש כל האמצעים להשגת המטרה הציונית, אל אשר הוסיפו הגבלה אחת קטנה: “הרחבת הישוב באופן מועיל להשגת התכלית” (“צוועקקדיענליכע פארדערונג דער בעזיעדעלונג פאלעסטינא’ס”). ואיזהו אופן מועיל להשגת התכלית? סתמה הפּרוֹגרמא ולא פרשה! הציוניים מבין המדרש החדש הבינו את הכוָנה המסותרת: שלפי ההלכה הפסוקה, אי אפשר שיהיה הישוב מועיל להשגת התכלית עד שתוָסד תחלה מדינת היהודים; וחובבי ציון הישנים יכלו להאמין, שאין כאן אלא הגבלה צודקת ביחס אל הישוב הרעוע שהיה נוהג עד כה, אשר גם הם, לפחות המבינים שבהם, לא היתה דעתם נוחה הימנו. וכה הולידה הדיפלומטיא אותו “ערבוב המושגים” שמתאונן עליו אחד מסופרינו 2, וכה אפשר היה שיקרה דבר זר ומתמיה שמסַפּר הסופר הנזכר, כי תיכף אחר הקונגרס הלך אחד החברים מבזיליא ישר לפריז, בשביל לקנות קרקע מאת “הנדיב” ליסוד “קוֹלוֹניא גליצית”!
והנה אין מגמתי פה לדון ע“ד עצם ההלכה הזאת. הרבה אמנם יש לטעון נגדה, וכשאני לעצמי הנני רואה בה משפט המתנגד אל ההגיון והנסיון ההסטורי, עד שיראוני הציוניים, היכן מצינו בדברי הימים עם זוכה לממשלה מדינית – ולא ביד חזקה – בארץ שלא עמל תחלה בעבודת-ישובה 3. אבל עם זה מודה אני, שאין הלכה זו מתנגדת בעצם למושג “חבת ציון”, ויכול אני להבין את רוח בעליה ואת חפצם והשתדלותם לקנות לה את הלבבות. רק את זאת לא אוכל להבין: איך הם נוטלים רשות לעצמם לגנוב לה את הלבבות, ללכוד את התמימים שבמתנגדיה ברשת הדיפלומטיא, באמצעות דברים המשתמעים לתרי אפי? בבזיליא – אחר שכבר נעשׂה מעשׂה ונקראו ובאו לשם בעלי דעות רחוקות זו מזו – אפשר היה עוד ללמד זכות על התחכמות כזו, שעל ידה ניצל הקונגרס מחרפת הפירוד בפומבי. אבל איזו זכות אפשר למצוא לראשי הציוניות, כשאנו רואים אותם גם עתה מחזיקים בשיטה זו של העלם דבר? הנה, למשל, באספת הציוניים הגליציים, שהיתה בלבוּב בסוף דצמבר שעבר, נתעוררה עוד הפעם שאלת הקולוניזציא במעמד אחד מחברי “הועד הפועל” שבווינא, שהשתתף בהאספה בתור בא-כוחו של הועד. הציוניים האלה אינם יכולים להפּרד מרעיון “הקולוניא הגליצית” שהיו שקועים בו בשנים האחרונות, וגם עתה גִלו את חפצם לעסוק ביסוד הקולוניא הזאת, למרות היותם מחזיקים בהחלטת הקונגרס. לדבר הזה התנגד אמנם חבר הוַעד. אבל תחת לפרוֹשׂ כשׂמלה, בדבריםברורים, את ההלכה היסודית של הועד הציוני בנוגע אל הקולוניזציא בכלל; תחת להגיד בפה מלא, כי הועד מתנגד בהחלט להרחבת הישוב באיזה אופן שיהיה, עד שתוּשׂג תחלה המטרה המדינית, – התחיל, כדיפּלוֹמַט, בהודאה במקצת: כי אמנם קולוניא גליצית בודאי יש לה ערך גדול לתועלת הפּרוֹפּגנדא, אלא שעל יסוד ידיעות שבידו ממקור נאמן הוא מטיל ספק, אם תצליח הקולוניא החדשה, ועל כן הוא מזהירם, שיהיו מתונים בהחלטתם זו, שהרי אם לא תעלה הקולוניא יפה, תֵעצר עי”ז התפשטות התנועה בארצם לזמן רב. לבסוף באה האספה, בהסכמת חבר הועד, לידי ההחלטה הזאת: “הציונים הגליציים עומדים על יסוד ההחלטות הבזיליות וכו'; אבל יחד עם זה הם מגלים דעתם, כי לעת עתה אי אפשר להם לבלתי השתמש בעבודת הקולוניזציא המעשית בתור אמצעי טוב מאד להפצת הרעיון” 4. ובהסכמתו של חבר הועד להחלטה כזו גִלה לנו את כל לבו. אלו היה באמת מתנגד בתחלה ליסוּד הקולוניא רק מפני הטעם שאמר בפיו – והטעם הזה צודק ומספיק מאוד – איך יכול אחרי כן להסכים, כי אמנם יש ביסוּד הקולוניא “אמצעי טוב להפצת הרעיון”? כל היודע את הענין לאמתּו מוכרח להודות, כי לפי מצב הדברים עתה בא“י, אין שום תקוה ליסד קולוניא חדשה על יסודות חזקים ונאמנים, באופן שהצלחתה העתידה תועיל באמת להפצת הרעיון; אדרבא, הסכנה קרובה, כי גורל הקולוניא הזאת יתן פתחון פה למתנגדי הענין להתחזק בדעתם ולהוכיח צדקתה “על פי הנסיון” 5. הציוניים הגליציים הראו בחפצם זה, כי אין להם מושׂג נכון מתנאי העבודה עתה בא”י; אבל חבר הועד, היודע כל זאת “ממקור נאמן”, איך יכול להסכים לזה באחרונה? מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר? – התשובה לזה היא, כי באמת אין הועד הוויני דואג הרבה להצלחת הקולוניא הגליצית, וממרום השקפתו ה“מדינית” אין כל הבדל בעיניו, אם תמצא בא“י חורבה אחת פחות או יותר. העיקר הוא, להכניס בלבבות מעט מעט את ההלכה הפסוקה, כי לא מן הישוב תבוא התשועה ואין חפץ בו בלי חירות מדינית קודמת לו. ועל כן נחה דעתו של חבר הועד בהחלטת הגליציים העושה את הישוב רק לרע מוכרח, אשר לעת עתה אי אפשר עוד להפטר ממנו. השקפה כזו על הישוב אינה מתנגדת ביסודה לזו של הועד, ואפשר איפוא להניח להגליציים שיעסקו ביסוּד קולוניא חדשה, אע”פ שהצלחתה מוטלת בספק גדול…
ואולם לא אכחד, כי כל שאלת הקולוניא הגליצית אינה מושכת את לבבי. השם הזה בלבד: “קולוניא גליצית” – הוא בעיני כעיל התוּל רע ומר בכל משׂאת נפשנו. האמנם יהיו לנו גם בארץישראל קולוניות של בני גליציא, של בני ליטה, זמוט, פולין גדול וכו', עד סוף כל השמות של בתי הכנסיות שבערי אמריקא? – ועל כן לא הייתי תובע לדין את מנהיגי הציוניות בשביל הענין הזה בלבד, לולא היתה הדיפלומטיא שלהם בולטת ביותר עוד בשאלה אחרת, נכבדה באמת, אשר באופן פתרונה תלויות אולי כל עתידות הישוב והצלחת הענין כולו.
בעת האחרונה נתפרסמה בכה"ע מחשבה גדולה שעלתה על לב המנהיגים האלה: ליסד “בנק יהודי”, שרכושו יעלה עד לאיזו מיליון ליטרא שטרלינג. אם יש אפשרות להוציא עתה דבר כזה אל הפועל “באופן מועיל להשגת התכלית” – איני יודע. אבל בזה בודאי יודה כל איש היודע כמה גדול בזמננו כוחו של בנק עשיר, כי אם ימָצא לנו הכסף הדרוש וגם – מה שיותר קשה עוד – האנשים הדרושים, אז יוכל בנק כזה לעשׂות גדולות באמת. מצד אחד יוכל לנסות דבר אל ממשלת תוגרמא, ולא רחוק הוא שישיג מאתה, חֵלף עבודתו לטובת אוצרה הריק, רשיון לישוב הארץ בתנאים נוחים, ואולי גם קרקעות של המלכות בחנם או בזול; ומצד אחר, נקל יהיה לו להתיצב גם בראש הישוב עצמו, אם בלי אמצעי או באמצעות חברה מיוחדת אשר תשעֵן עליו, ולהביא ככה בכל הענין את הסדרים הדרושים ולהסיר מעל דרכו את המכשולים העיקריים, החיצוניים והפנימיים, שעמדו לו לשׂטן עד כה.
ועל כן אין לתמוה, כי בני עמנו, היודעים פרק בהלכות כספים, הבינו מיד כל ערכו של מוסד כזה, והרעין הולך וקונה לו לבבות הרבה, גם בין העשירים וגם בין המון העם. ואם יש רשות לדון מפרטים שונים על אחרים הדומים להם, רשאי אני להחליט, כי רבים מאד מאלו הנכונים לתת ידם למפעל זה מציירים להם את פעולותיו העתידות באופן האמור, ואינם יודעים כלל, כי הבנק הזה, אם יוָסד על דעת אותם המנהיגים, לא ינקוף אף אצבע קטנה להרחבת הקולוניזציא, או ישתדל עוד גם לעצור בעדה בהיות לאל ידו, כל זמן שלא תתן לנו ממשלת תוגרמא, ולא יסכימו גם שאר הממשלות, ליסד בארץ ישראל “מדינת-היהודים”. במכה"ע הציוני “דיא וועלט” בא אמנם מאמר גדול על הענין הזה, ובו היו רמזים דקים אבל ברורים, על דבר התעודה המדינית של הבנק ועל יחוסו השלילי אל הקולוניזציא עד שתושג המטרה המדינית. אבל בהיות המאמר הזה כתוב בסגנון דיפלומטי עמוק, לא ירדו רוב הקוראים (ביחוד המזרחיים, שלא הורגלו במלאכה שמצטיינים בה האשכנזים: לבקש ולמצוא את הרעיון הטמון בתוך הערפל של שׂפה עמוקה) לסוף כוָנתו, ולא הוציאו ממנו אלא הבשׂורה הנעימה, כי בנק לאומי גדול עומד להוָסד, והשאר היה בעיניהם דבר המובן מאליו: כי הבנק הזה תהיה ראשית מעשׂהו לפתוח שערי הארץ לפני בני עמנו ולהנחות את הישוב בדרך ישרה ובטוחה.
ואולם בעל המאמר ההוא כתב דבריו בתור איש פרטי, ועל כן אין אנו יכולים להתרעם על שבחר ב“לישנא דחוכמתא”, בחשבו אולי, כי דברים שבדפוס הזהירוּת יפה להם בענין כזה. אבל “הועד הפועל” שבווינא, העומד במשׂא ומתן עם הציוניים שבכל הארצות ואי אפשר שנתעלמה ממנו לגמרי טעות זו שהחזיקו בה רבים, – הוא הרי בודאי היה מחויב לברר את הענין בירור גמור, לפחות בדברים שבכתב, כדי שידעו ויבינו הכל, הבנק הזה למה הוא בא, ולא יַשלו נפשם בתקות שוא. ואמנם שלח הועד הפועל את דברו, כמכתב חוזר מן 10 דצמבר שעבר, אל החֶברות הציוניות, לבשר להם דבר הבנק ולעוררם שישתתפו ביסוּדו. אבל גם במכתב זה לא נשכחה “הזהירות הדיפלומטית”, כאִלו היתה הכוָנה לא לברר הדבר לאמתּו, כי אם, להפך, לחזק את הטעות בידי הטועים, עד עת קץ…
"אי אפשר להטיל ספק בדבר – נאמר במכתב ההוא – כי ישוב ארץ ישראל הוא אחד האמצעים היותר עיקריים להשגת המטרות הציוניות. אין מי שיכּיר זאת יותר ממנו. אבל כדי שיהיה האמצעי הזה באמת “מועיל להשׂגת התכלית” במובן הפרוֹגרמא של הקונגרס הבזילי, – צריך שיהיה מוקף “גרנטיוֹת” מספיקות להצלחתו. צריך שלא יהיה הישוב פורח באויר, אלא עומד על יסוד חזק של משפט (געזונדע רעכטסגרונדלאַגע). ולהשגת היסוד הזה צריכים אנו לשאוף קודם לכּל.
“והנה אין דבר שיוכל לקרבנו למטרתנו הראשונה הזאת יותר מבנק יהודי, אשר דבר יסוּדו מעסק עתה את המחשבות. בהבנק הזה יבּרא לנו כוח פועל, גדול ונכבד במדה מַספּקת, לבוא על ידו במשׂא ומתן עם “השער העליון” על אדות השׂגת ערוּבּות של משפט (ערהאַלטונג רעכטליכער בירגשאַפטען) בשביל הישוב. ואולם בהיות בכוח בנק כזה להביא כבר גם עתה תועלת מרובה לחזוּק האֶלמנט היהודי בא”י, בהחיותו כל מסחר ועסק שם, – הנה יהיה הוא לנו שׂדה-עבודה כללי, אשר על ידו תבוא האחדוּת, המוכרחת בהחלט, בין הציוניסטים הנוטים יותר למדיניות ובין אלו הנוטים יותר למעשׂה. הוא יתן לאלו ולאלו את האפשרות להעביד כוחותיהם במדה היותר גדולה, ותוצאות עבודתם של אלו ואלו יתאחדו ככה על ידו ויוליכו את כל הענין בצעדי אוֹן קדימה. להשתתף ביסודו ושכלולו של מפעל-אחדוּת כזה, שערכּו רב מאד כן מן הצד האֵיקונומי-המעשי וכן מן הצד המדיני, – זו היא עבודה הראויה להיות עתה התעודה הראשית של חברות הישוב".
“גְרַנטיות מספּיקות”, “יסוד חזק של משפט”, “ערוּבּות של משפט” – כמדומה לך שהכל אמור ושנוי ומשולש, ובכל זאת העיקר חסר! באיזה משפט המכתּב מדבּר: במשפט פרטי או מדיני? ואיזו הן “גרנטיות מספּיקות”: “פירמַן” מאת השׂולטן הנותן רשיון גלוי להאחז בארץ ולקנות קרקעות ולבנות בתים וכו' בלי כל מעצור; או דוקא “טרַקטַט” מקוּים מאת הממשלות האדירות העושׂה את ארץ ישראל למדינת-יהודים אַבטוֹנוֹמית? היודע לקרוא בין השורות ימצא אמנם בנקל את התשובה הנכונה על השאלות האלה. אבל רוב בני אדם אינם קוראים בין השורות, והלואי שיקראו לפחות את השורות עצמן בשׂימת-לב הראויה. ועל כן כי אפשר להצדיק סגנון כזה במכתב המכוּוָן גם לאנשים פשוטים, אלא אם כן נחשוב, כי זאת היתה הכוָנה באמת, שלא יביאו התמימים להיכן הדבר נוטה…
–––––
לא! יאמרו הצעקנים מה שיאמרו, – בעיני אני הדבר ברור, כי “תשוּעת ישראל לא תבוא על ידי דיפּלומַטיא” פנימית כזו, ההולכת “סחור סחור”, השׂמה מַסוה על פניה, למען הסּתר את מגמותיה האמתיות ולהבּנות מכוחות מתנגדיה. דיפּלומַטיא כזו אינה מאותם הכוחות ההיסטוריים המפרקים הרים…
אבל איך שיהיה, כמדומה לי שהגיעה השעה לשׂים קץ לבלבול הדעות במחננו. אם באמת עתיד הבנק להוָסד, אז צריך קודם כל שלא יהיה בדבר זה אף אבק גנבת-דעת. והנני חושב, כי דרישת הועד הפועל, שישתתפו כל המפלגות הציוניות ביסוד הבנק, נותנת לנו רשות לדרוש אף אנו מאתו – בטרם ינתן בידו “כוח פועל גדול ונכבד” כזה – תשובה ברורה ומפורשת, בלי כל התחכּמות “מדינית”, על השאלה הזאת: אם, בהוָסד הבנק ובבואו במשא ומתן עם “השער העליון”, יבורר הדבר, כי יש בכוח “השתדלותו” להשׂיג רשיון ממשלת תוגרמא לקולוניזציא מתוקנת בסדרים נאותים, אך אין בכוחו לע"ע להשיג הסכמתה, או הסכמת שאר הממשלות, ליסוּד מדינה אַבטוֹנוֹמית – מה יעשה אז: הישתדל להשיג את הרשיון המוגבל הזה ולגשת על פיו לעבודת הקולוניזציא המתוקנת, או לא ימצא את הדבר שוה לטפל בו ולא יגש אל העבודה עד שתבוא העת המוכשרת ליסוּד המדינה?
הן או לאו?
ג. ה"מדיניוּת" ואוצר הישוב
מאתאחד העם
קשה מלאכתו של הסופר היהודי המטפּל ב“שאלות היום” בעת הזאת – עת הספּיקוּלציא הלאומית – כקריעת ים סוף. בשעה שעמדו ישראל על הים, מספּרת האגדה, היתה הסכנה מַקפת אותם מכל הרוחות: “הים סוגר והשׂונא רודף והחיות מן המדבּר”, “ולא היו יודעים מה לעשׂות”. אף הסופר היהודי עתה, כשרוצה למלאות חובתו, עומד הוא תוהה ומתבונן על התנועה המתפּתחת לעיניו בחיי העם ואינו יודע מה לעשׂות: אם ישתוק – הרי הוא מועל בחובתו המוטלת עליו, להכריז על כל תקלה וסכנה, תבוא ממקום שתבוא, אם ע“י “חיות מן המדבר” או ע”י אנשים מן הישוב. ואם ידבּר אמת – הרי הוא נותן חרב בידי “השׂונא הרודף” ונראה כאִלו נלחם מלחמותיו של זה… רוח אחת אמנם פתוחה לפניו, שדרך בה יוכל לצאת בשלום מן המצר: “הים” אינו סוגר; בלי כל סכנה לעצמו או לאחרים יכול הסופר לשחות בים של “מליצה”, לבלבל דעת הקהל ברוב דברים, מבלי להגיד מאומה. אבל הכשרון, להמלט דרך הרוח הפתוחה הזאת, מתנה טובה היא שנתן הקב“ה לאשר ישר בעיניו, ומי שלא זכה לה אינו יכול להשתמש בה, אע”פ שרואה את הדרך כבושה לפניו וה“זכאים” הולכים בה בנחת וברוָחה ומוצאים חן בעיני “אלהים ואדם”…
אמרתי, שהעת הזאת היא “עת הספּיקוּלציא הלאומית”, וכמדומה לי, שזה הוא באמת גדרה הנכון, המציין בדיוק את התּכוּנה העיקרית, שבה תבּדל מכל העתים אשר היו לפניה בתולדות עמנו.
גם לפנים, ברוב הזמנים, היו בישראל עסקנים גדולים, שהיו משתתפים בצרות העם ומבקשים עצות ותחבולות להושיע לו, לפי מצב זמנם ומקומם. אבל תמיד היו האנשים האלה בני עמם במובן היותר שלם: על ברכיו גדלו ובתוכו ישבו כל ימיהם, רוחו – רוחם, וחייו – חייהם; כל רגש, כל נטיה וכל תנועה קלה שבלב העם לא היו זרים גם ללבבם, ולא היו בינו ובינם שום הבדל עצמי, שום פירוד פנימי, זולתי ההבדל הטבעי שבין האברים השונים של גוף אחד, שאינו מפרידם זה מזה, אלא, אדרבא, נותן להם כוח ויכולת להשלים זה את זה ולעזור זה לזה לחיות כולם יחד חיים נאחדים ושלמים. אנשים כאלה, כשיצאו לעבוד עבודת-העם, הכירו היטב בהאחריות הגדולה המוטלת עליהם ביחס אל הכלל כולו, שהם אינם אלא חלק ממנו; הם הרגישו בכל לבם, כי למרות דלותו ושפלותו, עוד יש ויש לעמם מה להפסיד, ועל כן עשׂו מעשׂיהם בזהירות יתרה, שקלו היטב שׂכר כל דבר כנגד הפסדו, ולא התירו לעצמם לעשות“נסיונות” בעמם, כמו שחוקרי הטבע עושׂים בצפרדעים.
לא כן עתה. מושיעים חדשים קמו לישראל, שבאו אליו מן החוץ ולא יבינו את חייו הפנימיים ואת ערכם. במצבו בהוה הוא חשוב בעיניהם כמת, שכל קיומו אינו אלא לבטלה בלי צורך ובלי תועלת, כקיומם של חנוטי מצרים; אלא שהם חושבים, שאפשר לשוב ולהחיותו, בנפחם בו נשמה “ציונית” על פי דרכם: אם יעלה הנסיון יפה, מוטב, ואם לאו – חושבים הם – מה הפסיד המת?… מאנשים כאלה באמת אי אפשר לדרוש, שיהיו זהירים במעשׂיהם. כי מה טעם יש לזהירוּת כשאין מה להפסיד? ועל כן קבּלה עבודת-העם בידם צורה “של ספּיקוּלציא” שאינה חוששת להעמיד בסכנה מה שנקבַּץ על יד מעמל שנים רבות, בשביל לנסות את “המזל”, אולי תהיה השעה משחקת לה, להתעשר ברגע אחד. פוסעים הם פסיעות גסות בדרך הרצויה בעיניהם, מבלי הבט לצדדים ומבלי הזהר. שלא יזיקו בדרך הלוּכם מאיזה צד לחיי העם. אף גבּורים הם להעמיד על דעתם ולעשׂות מה שלבם חפץ, מבלי להשגיח כלל בדעת-הקהל וגם בהחלטות אותו ה“אריאוֹפּג” הלאומי, שהם עצמם נשענים עליו ורוצים שהיה נחשב למראית עין כשופט עליון, שהכל נשמעים לגזרותיו. והגבוּרה הזאת באמת אינה דורשת אומץ לב במדה יתרה. יודעים הם, כמה גדול כוח- המושך של המטרה אשר בשמה הם עושׂים מה שעושׂים, וכי כל טובי העם החונים על דגלם עומדים ומחכּים בלב חרד לאחרית החזיון ולא יהינו להביא מהומה במחנה בעת שהנצחון, על דברת שרי הצבא, קרוב אלינו מאד… חכמים הם כשלמה בשעתו ומבינים היטב, כי האֵם האמיתית תסבול הכל ולא תאמר: “גזורו!” כי אם: – “תנו לה את הילוּד החי והמת אל תמיתוהו”. על כן ילכו לבטח דרכם ולא ייראו רע.
הרבה דברים זרים ומתמיהים יצאו ממקור ה“חכמה” הזאת במשך שתי השנים האחרונות, ויש אשר חשבנו, כי כבר הגיעה למרום קצה ולא תוכל עוד לחַדש דבר מעתה. אבל – חשבנו וטעינו. התקנות של הבנק הציוני, שנתאשרו בימים האלה בערכאות של אנגליא ונתפרסמו ביחד עם המודעה (“פּרוֹספּקט”) ע“י יסוּד הבנק, – התקנות האלה מראות לנו, כי אין גבול לה, ל”חכמת-שלמה" זו, ועוד ידה נטויה להראותנו נפלאות לא פללנו, חדשות לבקרים.
בעת שיבואו דברי לפני הקוראים כבר יהיו התקנות האלה ידועות לכל העם, המַרבה להשתתף במוסד הזה באהבה ורצון. אבל הישתדל כל העם גם לירד לעומקן ולהבין מדעתו, עד היכן הדברים מגיעים? ההמון בכלל אינו אוהב להרבות מחשבות ושׂמח הוא כשיש לו על מי להשען, בי להאמין, שיחשוב בשבילו ויעשׂה בשבילו הכל כהלכה. ומאשריו הציוניים שהוא מאמין בהם, ביחוד המזרחיים, הם אמנם יודעים ומבינים, אבל רובם “מדיניים” הם ביותר, ובאין לנו עוד “מדינה” שתתן להם יכולת לפתּח את כשרונם הדיפלומטי במשׂא ומתן עם מלכים ושׂרים, הם מתלמדים לע“ע בדיפלומטיא במשׂאם ומתנם עם העם עצמו. בשעה שמצד אחד הם קוראים בשם “העם” לצורך ושלא לצורך ומשבּחים ומפארים אותו בלי הרף, כי בו הכל וממנו הכל ורק הוא לבדו אדון כל המעשׂים, – באותה שעה עצמה הם משתדלים להעלים מן “האדון” הזה את תכונת המעשׂים הנעשׂים בשמו ולשכּך את ספקותיו בפרזות כלליות. שכך צריך להיות, שיש טעמים גדולים ונכבדים לכל דבר, שהעם מחויב להאמין ולבטוח בגדוליו ואסור לו להרהר אחר מעשׂיהם וכו', – אע”פ שהם עצמם מהרהרים ומהרהרים, ויש גם שמעיזים פניהם בפני ה“גדולים” ומוציאים הרהוריהם מלבא לפוּמא…
איני יודע אם הדרך הזאת ישרה היא בכלל, אבל גם אם נסכים, שאפשר ללמד זכות על העסקנים הנוהגים כן, אי אפשר בשום אופן להצדיק גם את הסופרים הנושאים כליהם של אלו ועוזרים על ידיהם להאפיל על האמת. העסקן – תעודתו היא המעשׂה, ובשביל שיצליח במעשׂהו אפשר שיטול רשות לעצמו – אע"פ שלא הכל יסכימו ליתן לו רשות כזו – להשתמש גם בהונאת דברים ולשון ערומים, אם חושב הוא, שיש בזה צורך להצלחת המעשׂה שהוא נותן נפשו עליו. והפקחים שבעם יודעים זאת, ובכל הכבוד שהם מכבּדים את העסקנים על מעשיהם, אינם “בונים עולמות” על דבּוּרם. אבל הסופר הרי זו כל עיקר תעודתו בתוך עמו: להאיר אור האמת על חזיונות החיים ולפקוח עיני העם, שיראה כל דבר כמו שהוא לאמתּו. ואם הסופר נעשה “דיפּלוֹמט” ומגַלה פנים שלא כהלכה בשאלות נכבדות לשם איזו מטרה מעשית – הרי הוא מחלל כהונתו ומשפיל תעודתה של הספרות, בעשׂותו אותה כלי תשמיש לחפציהם הזמניים של אנשי המעשׂה, בעוד שעליה להתרומם ממעל להם ולשפטם בלי משׂא פנים. אנשים, חפצים ומעשים נוצצים ונובלים – והאמת לעולם עומדת.
–––––
אחר ההקדמה הזאת – אשר הבקיאים במצב הענינים יבינו למה באה וכי אינה שׂיחה בטלה בלבד – הנני בא לעיקר מטרתי במאמר הזה: להתבונן על ה“תקנות” של הבנק הציוני.
ואולם כדי להבין היטב מה עשׂו בזה המנהיגים הציוניים, טוב שנחדש תחלה בזכרוננו מה שצריכים היו לעשׂות, כלומר מה שהטיל עליהם הקונגרס השני במַלאו את ידם ליסד את הבנק על פי התקנות שיחבּרו 2.
כידוע, עסקה בעת ההיא קוֹנפרנציא מיוחדת בדבר יסוּד הבנק, והיא הציעה לפני הקונגרס “החלטה” (רעזאָלוציאן) בת שבעה סעיפים יסודיים על דבר תכונת הבנק ופעולותיו. בסעיף הראשון ידוּבּר על אדות הפעולות העיקריות של הבנק, ונחלקות הן לחמשה ענפים: “א) יצירות בתי חרושת, וכן חברות של אחריות ושל מסע-אניות, בארץ המזרח (אים אָריענט), על מנת להשתמש לזה בפועלים יהודים”. “ב) תמיכת קולוניות יהודיות לעבודת אדמה ע”י הלוָאות באפּוֹתיקי" וכו‘, ויֶתר הענפים הם: תמיכת עניני מסחר שונים “בארץ ישראל וסוריא”, בנין מסלות וכו’ “בארץ המזרח”, ויסוּד בתי-בנק להמטרות האמורות בלי הגבלת מקום. חמשת הסעיפים שאחר זה כוללים ענינים שונים שאין לנו עסק עמהם כאן. והסעיף האחרון, השביעי, אינו נוגע לעצם הבנק, אלא בא להגיד, כי התקנות של הבנק ודרכי הנהגתו יקבעו על ידי קומיסיא מיוחדת (פאָרבערייטונגסקאָמיסיאָן) “בהסכּמת הוַעד-הפועל”, וכי בחבּור התקנות “ישתדלו ככל האפשר למלאות את החפצים שבאו לידי גלוי בהקונגרס” (“דער אים קאָנגרעסס געאייסערטען ווינשע”).
ה' לוריא, אחד מחברי הקוֹנפרנציא, מבאר בישיבת הקונגרס את הסעיף האחרון: “לדאבון לבנו לא יכלנו לחבּר ספר-תקנות, כי לא היה לפניו החומר הדרוש. מה שהננו מציעים לפניכם הוא רק קצוּר… אם בעיקר הדבר מסכימים אתם לשבעת הסעיפים של ההחלטה, אז תחבּר הקוֹמיסיא את התקנות בהשגחתו והסכמתו של הועד הפועל… הקומיסיא אשר תבחרו יהיה מוטל עליה להשאר במסגרת ההחלטה הזאת… לא בנקל אפשר לשנות בה דבר, כי ארבעים איש במשך חמשת ימים עסקו בבירור הענין מכל צדדיו”3.
ה' אוסישקין מעיר, כי “אמנם אפשר להסכים לכּל, רק מבטא אחד יש בהצעה שהוא והציר מווארשא לא יוכלו להסכים לו, והוא: “בארץ המזרח”. ירא הוא, כי בשם "ארץ המזרח" אפשר יהיה לכלול לא רק א"י וסוריא, כי אם גם ארץ ערב ומקומות אחרים, אם לא יצלח הדבר להביא את העם לא”י וסוריא. הוא חושב על כן שבמקום “ארץ המזרח” צריך להגיד מפורש: “ארץ ישראל וסוריא”.
ה' פאֶלינקאָוויסקי מדבּר בשם כל ישראל ומעיד, כי “העם” מלא חֵמה על המעוררים ספקות וחשדות ביחס אל “מנהיגינו”. ועל כן הוא מציע להשאיר “ארץ המזרח” ולהאמין בהמנהיגים, שהכונה בזה היא רק לסוריא וא"י, כחפץ “העם”.
ד"ר ווילענסקי מעיר בין שאר דברים, כי בנוגע לתמיכת הקולוניות היהודיות לעבודת אדמה, לא נאמר באיזה מקום.
ה' מאצקין מצדד בזכות “ארץ המזרח”, מפני שמפעל גדול כזה לא יתּכן לצמצם כל-כך. “אפשר מאד, שאיזו פעולה באסיא הקטנה או באי קפריסין יהיה לה יחס לאיזו פעולה בא”י… כשאנו מדבּרים ע"ד קולוניות יהודיות הנני חושב לדבר מוסכּם, שהקולוניות בא"י הן המכוּוָנות בזה קודם כל. אבל אין לנו להוציא מן הכלל גם אלה הקולוניות, למשל, הנמצאות במקום קרוב לארץ ישראל. צריך לפרושׂ מצודתנו גם על כל המקומות אשר מסביב לסוריא וא"י.
ה' בערגער דורש גם כן, שיאָמר בפירוש: א"י וסוריא.
ד“ר זאלץ מעורר על דברים שונים ואח”כ הוא אומר: “ובמה שנוגע להדרישות שכבר נשמעו בזה ע”ד “ארץ המזרח” וע“ד מה שחסרות המלות: “סוריה וא”י” באות ב' מסעיף א' – אוּכל רק להסכים להם גם מצדי… הנני חושב, כי בנק המוקדש לתכלית מוגבלת צריך שגם פעולותיו תהיינה מוגבלות. צריך על כן שיאמר בסעיף א': ארץ ישראל וסוריא או תוגרמא. – אפשר שישיבו על זה, כי יש טעמים מדיניים שאינם מרשים לנו לצמצם פעולת הבנק בא“י ובסוריא. אבל כמדומני, שאנו עסוקים יותר מדי במדיניות”.
עוד נתעוררה באותה ישיבה מחלוקת יותר כללית, ע“ד עצם יסוד הבנק בדרך המבוארת בסעיף השביעי. רבים מן הצירים לא רצו להסכים, שדבר גדול ומסובך כזה יֵעשה בחפזון וימסר בידי אנשים אחדים להוציאהו לפעולה. ועל כן דרשו לדחות יסוּד הבנק עד הקונגרס השלישי. ובינתים תחבר הקומיסיא את התקנות ותשלחן לכל האגודות הציוניות להתבונן בהן, ורק אחר שיבורר הכל מכל הצדדים, יבוא הדבר לפני הקונגרס השלישי. ומפני שנמשך הוכּוּח זמן רב ועוד הרבה צירים רצו לחווֹת דעתם, לכן הוחלט לבחור שני מדבּרים, אחד מצד המסכימים ליסד את הבנק ע”פ החלטת הקונפרנציא, ואחד מצד המתנגדים לזה ודורשים לדחות הדבר עד לשנה הבאה.
מצד המסכימים נבחר ד“ר מארמאָרעק. הוא משתדל להגן על ה”החלטה" מפני כל הטענות שנשמעו עליה. ובהגיעו לשאלת “ארץ המזרח”, יעיר ראשונה, כי באות א' מן הסעיף הראשון ידובר לא על קולוניזציא, כי אם על יצירת בתי חרושת וחברות שונות, ודברים כאלה אי אפשר לצמצם רק בארץ ישראל וסוריא. כי “איך יחפצו לצמצם, למשל, דבר מסע-אניות רק בסוריא וא”י?" – אבל בנוגע לכלל הענין, הוא קורא בהתלהבות: “אדוני, פה בקונגרס הציוני, ארץ המזרח היא רק אחת: א"י וסוריא!… יש דברים הברורים היטב אף אם לא נאמרו בלשון ברורה, ודבר כזה הוא המבטא “ארץ המזרח”. כולנו הבננו את המבטא הזה… ברור הוא היטב לכל אלה הרוצים לראות הדבר בעינים בהירות… אל נא תבקשו כאן מה שאין כאן. האמינו באלה האנשים המוסרים נפשם על הדבר. שמות העומדים בראש הם לכם הערוּבּה היותר בטוחה ונאמנה, כי הבנק הציוני עומד להוָסד רק באותו המובן שאנחנו כולנו, היושבים פה, רוצים בו, להצלחתה וגדולתה של הציונות”.
ראש הקונגרס, ד“ר הרצל, מודיע, כי המחזיקים בהחלטת הקונפרנציא, אשר בשמם דבּר ד”ר מארמארעק, דורשים עם זה (מה שלא הגיד המדבּר בשמם) להוסיף באות א' מסעיף הראשון אחר “ארץ המזרח”: “ביחוד בא"י וסוריא”, ובאות ב' אחר המלות “לעבודת אדמה”: – “בא”י ובסוריא" (כלומר חרושת המעשה וכו' – בארץ המזרח גם מעבר לגבול א“י וסוריא, אבל הקולוניזציא – רק בא”י וסוריא).
ד“ר באָדענהיימער – שהוא היה המציע את ה”החלטה" בשם הקוֹנפרנציא בישיבת הקונגרס – משתדל עתה להגן עליה, ובתוך שאר דבריו הוא אומר: “הועד ליסוּד הבנק, אשר תבחרו עתה, ישׂא עליו האחריות לפניכם, לפני הקונגרס ולפני כל עם ישראל, ומה שיעשׂה – יעשׂה בהכּרה, שהאחריות המוטלת עליו גדולה וכבדה היא. אבל לא תוכלו להכניס עצמכם פה בחבּוּר הסעיפים הפרטיים מספר התקנות לפי חפצכם… הנה זה עתה מודיעים לי, כי הקוֹנפרנציא מקבּלת ההוספה: “ביחוד או ביותר בסוריא וא”י”. [הידד ומחיאת כפים]. הנני מציע איפוא לפניכם על דעת הקונפרנציא להוסיף בשני המקומות: “ביחוד בא”י ובסוריא“. [קולות של התנגדות וקריאות: “ביחוד” למה?]. הנני חושב לנחוץ לבאר לכם על דעת הקונפרנציא, כי המלה “ביחוד” הכרחית היא בהחלט, מטעמים מעשׂיים שאי אפשר להאריך בביאורם פה. דוגמא לדבר: צריך שתהיה לנו אפשרות ליסד לע”ע קולוניות שיבראו מפלגות אכרים, למשל באי קפריסין, ארץ שהיא במדה ידועה כשער-הכניסה לא"י ועומדת תחת שלטון אנגליא".
ד“ר טשלנאָוו מעיר אחר זה, שבהיות הסעיף השביעי מן ההחלטה מוסר את כל הדבר הגדול הזה בידי קומיסיא, שאינה זקוקה אלא להסכמת “הועד הפועל” בלבד, לכן מן הראוי, שתהיה ההסכמה הזאת תלויה לפחות בדעת הועד הפועל בשלמותו, ולא רק בדעת חמשת חבריו שבווינא. על זה משיב ד”ר הרצל, כי אמנם כך היא הכוונה באמת.
ואחר כל המו“מ הארוך הזה עמדו למנין ונתקבלה “ההחלטה עם ההוספות”, כלומר, הסתפּקו בקבלת שבעת הסעיפים הכלליים בהוספה על “ארץ המזרח”: “ביחוד בא”י ובסוריא”, ואת דבר התקנות הפרטיות הניחו לקומיסיא מיוחדת, שהיא תחבּר אותן על יסוד שבעת הסעיפים האלה, ואחר שתבוא עליהן הסכּמת “הועד הפועל השלם”, תיסד את הבנק על פיהן.
הנה זו היא ההרשאה שנתן הקונגרס להקוֹמיסיא ולהועד הפועל בנוגע ליסוּד הבנק וחבּוּר תקנותיו – הרשאה שגם מצד עצמה מוגבלת היא למדי, וכל שכּן בהצטרף לזה הוכּוּחים שקדמו לה, אשר מהם נראה ברור, עד כמה היא לב הצירים חרד על הדבר, שלא יהיה בתקנות הבנק אף מבטא אחד שיתן לו יכולת לנטות מן המטרה העיקרית. ביחוד צריך לקרוא בשׂים לב את דבריהם של אלו שעמדו לימין המנהיגים ודבּרו לפי רוחם: כמה השתדלו להרגיע את הלבבות בדבר “ארץ המזרח”, “שהיא רק אחת: א”י וסוריא“, ושלכל היותר אפשר לכלול בה רק המקומות הסמוכים לא"י; כמה הרבו להבטיח בשם הקוֹמיסיא העתידה ובשם “העומדים בראש”, שיכירו בהאחריות הגדולה המוטלת עליהם ולא יצאו “ממסגרת ההחלטה” שהוצעה לפני הקונגרס, וכמה הרבו לשבּח את ה”החלטה" הזאת, “שנתחברה ע”י ארבעים איש, רובם מומחים לדבר“, “ולא בנקל אפשר לשנות בה מאומה”! הקונגרס האמין לכל הדברים הנעימים האלה – ונתן את ההרשאה המבוקשת. אבל כל מי שיש רגש של כבוד ויושר בלבבו לא יוכל להכחיש, כי ההרשאה שניתנה על יסוד הבטחות כאלה מחייבת את מי שניתנה לו להשאר נאמן להבטחתו ולרצון הנותן אשר האמין בו, אף אם – או ביחוד אם – אמונתו של זה גדלה כל-כך, עד שלא חשב לנחוץ להכניס בגוף ההרשאה את ההבטחות האלה בתור תנאים שעל פיהם ניתנה… ודבר שאין צריך לאמור הוא, שהרשאה זו לא נתנה רשות לא להקוֹמיסיא ולא להועד הפועל לשנות אף במשהו אותו המבטא הנוגע למקום הפעולות, שעליו דנו והתוכּחו בהתלהבות גדולה כל-כך ודקדקו בכל פרטיו עד שקבעוהו לבסוף, ע”פ רוב דעות, בנוסח הנזכר: “ארץ המזרח, ביחוד א”י וסוריא“. והנוסח הזה באמת קולע אל המטרה: הפרט שיצא מן הכלל בא ללמד כאן לא רק על עצמו, כ”א על הכלל כולו, ש“ארץ המזרח” פירושה – אותו המזרח שיש לו יחס מאיזה צד לא"י וסוריא.
ובכן, על יסוד ההרשאה הזאת יצאה הקומיסיא לפָעלה, חבּרה תקנות והציעה אותן לפני הועד הפועל שבווינא, והועד הפועל שבווינא קרה לאספה את חבריו שבכל הארצות, והאספה הזאת של “הועד הפועל בשלמותו” בקרה את התקנות ונתנה הסכמתה עליהן – והבנק נוסד. הכל נעשה איפוא כהלכה, בהסכם להחלטת הקונגרס, חוץ מדבר אחד: – מן התקנות עצמן.
ביאור “המטרות שבשבילן נוסדה החברה” (כלומר הבנק) ממלא בספר התקנות ל"א סעיפים, וביניהם אנו רואים – לא בחלום, כי אם בהקיץ, שחור על גבי לבן – את אלה:
“1) לכונן, לפתח, לשכלל ולנהל: עניני חרושת, עסקים ומעשׂי קולוניזציא בארץ ישראל, בסוריא ובאיזה חלק שיהיה משאר חלקי התבל, בכל הדרכים אשר יוכלו להיות, לפי דעת המועצה אשר על יד החברה בכל עת, לתועלת לעם ישראל באיזה ארץ או מקום”.
“2) לכונן, לפתּח וכו‘: יציאה מאיזו ארץ שתהיה או מאיזו ארצות שיהיו, כניסה לאיזו ארץ שתהיה או לאיזו ארצות שיהיו, בכל הדרכים אשר תחשוב המועצה שיש בהם תועלת לעם ישראל באיזו ארץ שתהיה או באיזה מקום שיהיה; וביחוד לכונן, לפתּח וכו’ כניסת אנשים מעם ישראל לסוריא, א"י ושאר ארצות המזרח”.
“6) לבקש ולמצוא דרכים לשמוש הרכוש בסוריא, א”י או באיזה חלק שיהיה משאר חלקי התבל, ולכונה זו לחפש, לבקר, לחקור וכו' קרקעות, שדות ושאר אחוזות" וכו'.
“7) ליתן מתנות במזומנים או בשוה כסף ליחידים או לחברות, בשביל אותם הדברים ובאותם המקרים אשר בעיני המועצה יהיו נראים כמסוגלים לסבּב בדרך ישרה או בלתי ישרה השׂגת אחת או אחדות מטרותיה, או (!) שאפשר לראות מראש, כי יביאו טובה לעניני עם ישראל באיזה מקום שיהיה או באיזו ארץ שתהיה, וכן ליסד ולתמוך מוסדות ובתי-ועד (Clubs), לדאוג להספקת צרכי הדת, שמירת הבריאות והחנוך של קולוניסטים או של שאר אנשים מישראל; ליתן כסף לדברים של צדקה וחסד, של דת או חנוך, או לצרכי תערוכות או לחתום (סובסקריביערן) או ליתן ערבוּת לאיזו מטרה אחרת שתהיה, צבורית, כללית או (!) מועילה” וכו'.
וכה הולכים גם שאר הסעיפים הלוך והרחיב עד לבלי גבול את “המטרות שבשבילן נוסדה החברה”, הלוך והוסיף מסעיף לסעיף כל מה שהפה יכול לדבּר. אך בכל אלה עוד לא נתקררה דעת המחבּרים, עד שהוסיפו לבסוף גם את הסעיף האחרון הזה:
“31) לעשׂות כל שאר הדברים המתיחסים, או שיש בהם תועלת, להשגת המטרות הנזכרות, או שכך הם נראים בעיני המועצה”.
ובכן, הבנק הציוני, ע"פ תקנותיו, יש לו רשות להשקיע כוחותיו ביציאה וכניסה של יהודים – וגם של נכרים4 – מאיזו ארץ שתהיה לאיזו ארץ שתהיה, אם אך המועצה תחשוב, שיש בזה תועלת לעם ישראל באיזה מקום שיהיה; הבנק הציוני יש לו רשות ליסד ולשכלל קולוניות של יהודים– וגם של נכרים! –באיזה חלק שיהיה מחלקי התבל, ליסד ולתמוך מוסדות של צדקה, של דת או חנוך, איזו שיהיו, להספיק כל מיני צרכים של קולוניסטים, או של שאר אנשים מישראל, אפילו שאינם קולוניסטים, גם ליתן מתנות סתם ליחידים או לחברות, – הכל באיזה חלק שיהיה מחלקי התבל, אם אך המועצה וכו'; הבנק הציוני יש לו רשות… אך מי יעצור כוח למנות כל מה שיש לו, להבנק הציוני, רשות לעשׂות? אדרבה, מי שימצא איזה דבר שאין להבנק הציוני רשות לעשׂותו באיזה מקום שיהיה (כמובן, אם המועצה וכו') ראוי יהיה שנוביל מאני אבתריה לבי-מסותא.
וכאשר נזכור, כי כל זה נעשׂה על יסוד אותה ה“החלטה” בעלת שבעת הסעיפים שנתקבלה מאת הקונגרס, לא נדע באמת מה להגיד, לא נדע אם לשׂחוק או לכעוס, או – מה שיותר נאה – להתבייש איש מפני חברו…
“בארץ ישראל ובסוריא או בשאר חלקי התבל” – הפרזא הזאת הנשנית איזו פעמים בספר התקנות, עושׂה רושם כאִלו יש בה אירוֹניא נסתרה: “אתם רוצים שיהא נאמר דוקא: בארץ ישראל וסוריא? הרי הן לפניכם, חלילה לנו לנגוע בהן! אלא שגם אנו מצדנו נוסיף מה שאנו רוצים, והכל על מקומו יבוא בשלום”… פעם אחת (בסעיף ב') זכו אמנם ארץ ישראל וסוריא – וגם זה בצירוף “שאר ארצות המזרח” – להוספת “ביחוד”, ונראה שנעשה זה בשביל לצאת ידי חובת אותו “ביחוד” שנתקבל מאת הקונגרס. אבל אם חשבו בעלי התקנות, שלא ידע הקהל להבחין, מה בין “ארץ המזרח וביחוד א”י וסוריא" ובין “איזו ארץ שתהיה וביחוד א”י וסוריא ושאר ארצות המזרח"; אם חשבו עם זה, שֶדי להכניס פרַזא כזו בסעיף אחד, בנוגע לאימיגרציא, בשביל להניח דעת הקהל, שלא יתבונן בכל הנאמר בשאר הסעיפים, בנוגע לקולוניזציא ויֶתר ענפי העבודה; – אם כך חשבו, סימן הוא, שהקהל הציוני נחשב בעיניהם כעדר שאין בו דעה.
וסימן כיוצא בזה הוא גם ה“רפואה” שהקדימו בעלי התקנות לכל ה“מכּות” האלה: – “מועצת ההשגחה”.
הרבה ספקות מתעוררים מאליהם בלב כל בעל דעה, בקראו את כל הכתוב בספר התקנות ובהמודעה על דבר המועצה הזאת. היא עצמה פזורה בכל קצוי ארץ ומלאכתה נעשית ע“י שלשה “אפיטרופסים” (Governors), שאינם מחבריה ושגם הם פזורים בערים וארצות רחוקות ומלאכתם נעשׂית ע”י שני מורשים, שהם לבדם, באי כוח – כוחה של המועצה, יושבים בלונדון, מקום הנהגת הבנק, וממשיכים שפע ה“השגחה” מן המועצה אל ההנהגה דרך צינורות האפיטרופסים. ולא נתפרש, “הצינורות” האלה מה טיבם ולמה הם באים… כמו כן לא נתפרש, מה הוא היחס האמתּי שבין המועצה ובין הקונגרס. לפי פשוטם של דברי התקנות, עשׂרים חברי המועצה הנקובים בשמותם בהמודעה – כולם מחברי “הועד הפועל” שבחר הקונגרס בשנה שעברה – משתמשים בתגא זו כל ימי חייהם, ואין הקונגרס הציוני או אספת בעלי המניות או שום כוח אחר שבעולם יכול לדרוש מהם דין וחשבון על “השגחתם” ולהוציא מידם את שלטונם זה שלא ברצונם. אבל מכה"ע “וועלט” (נו' 14) מבטיחנו, שיש עוד איזה כתב התקשרות פרטי, המחייב את חברי המועצה לעזוב משמרתם ולהחזיר "מניות-היסוד5, בזמן שהקונגרס לא יבחר בהם עוד להיות חברים להועה"פ. ועדיין אין אנו יודעים, מפני מה התנאי העיקרי הזה לא נזכר בגוף המודעה (בספר התקנות אולי אי אפשר היה להזכירו, מטעמים מובנים) אף ברמז קל, ומפני מה גם עתה מחייבים אותנו להאמין בזה, בעוד שאפשר היה לפרסם גוף הכתב מלה במלה, כדי שנראה ונוָכח בעצמנו במה כוחו גדול…
אבל נעזוב את הדאגה על דבר העתיד. בהוה חברי המועצה הם המה גם חברי הועד הפועל, באי כוח הקונגרס, ונניח שגם הקונגרס השלישי והרביעי וכו' יבחר בהם, וכל ימיהם יזכו לשני כתרים אלו יחד, – התנוח דעתנו בזה? הלא הם המה חברי “הועד הפועל בשלמותו” שבידם מסר הקונגרס לבקר תחתיו את התקנות שתחבּר הקוֹמיסיא, ורק בהם – לא בחברי הקוֹמיסיא, שרובם לא נודעו לו – שׂם מבטחו, שידקדקו היטב בכל הפרטים ויוציאו מתחת ידם דבר מתוקן; וכשאנו רואים עתה, איך מלאו את חובתם זאת, שלא היתה אלא זמנית ולא דרשה יגיעה יתרה, – האם נוכל להתרעם על מי שיטיל ספק בטיב “השגחתם” העתידה על מעשׂי הבנק ולא יראה בה “ערוּבה נאמנה”, שישאר הבנק נאמן לתעודתו הציונית, למרות התקנות?
אין ספק אמנם, שחברי הועה"פ וכל משמשיהם ישתדלו להצדיק גם את פעלם זה בדרך הידועה: כי כוָנות עמוקות יש בדבר, כי כך צריך היה לעשׂות, מפני טעמים “מדיניים” שאסור לפרסמם וכדומה6. אבל מלבד שכבר נודע לרבים ערך “הסודות” האלה, הנה אף אם נאמין, שכך הוא באמת, השאלה עדיין לא זזה ממקומה: מי נתן רשות להם, שאין כוחם יפה אלא בההרשאה שנתן להם הקונגרס, לבטל החלטת הקונגרס עצמו ולעשׂות כטוב בעיניהם, יהיה מאיזה טעם שיהיה? וכי היכן היו “הטעמים המדיניים” האלה בימי הקונגרס השני? מדוע לא עמדו עליהם אז, לא הם ולא חברי הקוֹנפרנציא, שהיו “רובם מומחים לדבר”, ואיך הציעו אז לפני הקונגרס החלטה “בלתי מדינית” כזו? ואם – מה שרחוק מאוד – אחר הקונגרס נתחדשו דברים “מדיניים” שדרשו לשנות צורת הבנק מן הקצה אל הקצה, גם אז היתה חובתם להודיע ברבים, כי “מפני טעמים מדיניים שאסור לפרסמם”, לא יתּכן להוציא לפעולה דבר יסוּד הבנק על פי ההחלטה שקבּל הקונגרס, וכי על כן יהיה הדבר תלוי ועומד עד שיתאסף הקונגרס מחדש וישנה את החלטתו. אבל אנשים יחידים, יהיו מי שיהיו, אין להם רשות בשום פנים לשנות מדעתם את החלטת הקונגרס, ואין שום אמתלא שבעולם יכולה להצדיק מעשׂה כזה, אלא אם כן נאמר, שכּל עצמו של הקונגרס אינו אלא שׂחוק, פרזא ריקה, כסות עינים לאיזו יחידים, שיוכלו לעשות מה שלבם חפץ בשם העם. ואם הדבר כן, מה או מי ערב לנו, שגם אחר שקראו לעצמם היחידים האלה שם חדש: “מועצת-ההשגחה”, לא ימצאו “טעמים מדיניים” לקיים בפועל מה שקימו עתה בכתב?
ולא עוד אלא שבאמת לא תוכל המועצה, אף אם תחפוץ, למנוע את הבנק מלפזר כוחותיו לדברים שאין להם כל יחס אל הציונות. הגע בעצמך! בני ישראל “באיזה מקום שיהיה” נתונים בצרה, נרדפים ונענים, ויש תחבולה להושיע לכולם או למקצתם, אם על ידי “עניני חרושת, עסקים ומעשי קוֹלוֹניזציא” במקום מגורם, או על ידי יציאתם “לאיזו ארץ שתהיה”, או על ידי יסוּד בתים “לדברים של צדקה וחסד”, וכדומה, והנה הם פונים בצר להם אל “הבנק היהודי” ומבקשים עזרתו על יסוֹד תקנותיו בתנאים נוחים לו וקרובים לשׂכר, – התקום רוח באנשי המועצה לעמוד על דם אחיהם בהיות לאל ידם להושיע מבלי לחטוא במאומה להתקנות ששמירתן עליהם? ואם ישאלו אותם אז מנהיגי הבנק: דבר זה מותר או לא? יש בו “תועלת לעם ישראל באיזו ארץ שתהיה” או לא? – היוכלו להעיז פניהם ולאמור: לא!?
כל מי שמשתתף בהנהגת עסקי הכלל הוא יודע, כי כל מוסד של צבור שנוסד למטרה אחת ידועה, יוכל להיות נאמן תמיד למטרתו רק בשני תנאים: א) כשהמטרה הזאת ודרכי השׂגתה מוגבלות ומפורשות היטב בספר התקנות, באופן שלא יוכלו המנהיגים לנטות לצדדים אלא אם כן ימעלו בחובתם שקבלו עליהם. ב) כשהמנהיגים עצמם דעתם מַסכּמת להגביל פעולתם לאותה המטרה ובאותם הדרכים שהושׂמו לפניהם, מבלי לערבב בהן ענינים אחרים. ואם חסר אחד משני התנאים האלה, לא יעמוד רוח המוֹסד בו ומעט מעט יסור מדרכיו הראשונים עד שברבות הימים אפשר שיקבל צורה אחרת לגמרי. התקנות כשהן רחבות ביותר ונותנות להמנהיגים חירות מרובה, אי אפשר שלא ישתמשו הללו בחירותם ולא יצאו חוץ לגבולם, אפילו אם אין רצונם בכך. לפי שאין אדם יכול לעמוד תמיד בפני רגשות לבו, להמנע מעשׂות דבר טוב או מועיל, כשהיכולת בידו, רק מפני סבּה “מָפשטת” כזו, שהדבר הטוב או המועיל אינו ענין למוֹסד זה. ועל כן זקוק הוא לדברים שבכתב, שיאסרו את ידיו ויהיו לו למשען בשעה שיצרו הטוב מתגבר עליו. והמנהיגים כשהשקפתם “רחבה” ביותר ורוצים להוציא את המוסד מחוגו הצר ולהנחותו בדרכים חדשים, – לא יועילו כל התקנות המפורשות למנעם מזה. לפי ששערי הפלפול לא ננעלו, ואפשר תמיד למצוא דרך עקלתון בשביל לילך סחור סחור לדברים שבכתב, להודות בחובת קיומם מבלי לקַימם בפועל.
גם המוסד החדש הזה, הנוסד עתה ביגיעה רבה מצד טובי העם ובקרבנות גדולים מצד העם, הכל בשם “ציון” ולשם “ציון” – גם הוא יהיה וישאר “ציוני” רק כשימלאו בו שני התנאים האלה: כשיטהרו את ספר התקנות מכל היסודות הזרים שהכניסו בו מחבּריו, באופן שתהיה לו צורה ציונית ברורה ומוגבלת, וכשיעמידו עם זה על המשמר “מועצה” שתשגיח באמת, שתעשׂה את המוטל עליה באמונה וברצון ותצטרך ליתן דין וחשבון על מעשיה לפני בוחריה מזמן לזמן.
ושני התקונים האלו – על מי מוטל להשתדל שיצאו לפעולה אם לא על הקונגרס השלישי שעתיד להתאסף בקרוב? הקונגרס השני קלקל מעשיו, במסרו כוח גדול כזה לידי יחידים, והקונגרס השלישי צריך לתקן את הקלקלה. אם יעלה הדבר בידו מוטב, ואם לא, אפשר להגיד מראש, כי הבנק הזה יהיה אמנם “יהודי” בעיקרו, יביא תועלת – ואולי גם הפסד7 – לעם ישראל “באיזו ארצות שיהיו”; אבל טעמו “הציוני” המיוחד לו יפוּג עד מהרה, ולא יהיה בינו ובין חברת “יק”א" שום הבדל, זולתי מה שזו עשירה הרבה ממנו, אינה דורשת קרבנות מן העם ואינה מבטיחה לו גאולה קרובה 8.
-
נדפס ב“השלח” כרך כ‘ חוברת ה’ (אייר תרנ"ט) בשם “לשאלות היום, ו”. ↩
-
כל ההצעות והמו"מ המובאים בזה לקוחים מתוך הפרוטוקול הסטינוגרפי של הקונגרס השני כ' 176–149. ↩
-
גם ד“ר הרצל עצמו מעיד אח”כ, שבהקונפרנציא “השתתפו ארבעים איש, רובם מומחים לדבר” (ע' 152). ↩
-
כך יוצא בהכרח מפשט הדברים בסעיף א‘ וב’, שלא נאמר בהם מפורש, כי הקולוניזציא והיציאה מתיחסות רק ליהודים, כמו שנאמר בהחלטה שקבל הקונגרס: “קולוניות יהודיות”. ↩
-
“מניות היסוד” הן מאת המניות הראשונות, המסומנות במספר 100–1, שלהן ניתן בספר התקנות יפוי–כח להיות דעת בעליהן שקולה כנגד דעת כל שאר בעלי–המניות. המניות האלה נרשמו בעד הוסד הבנק על שם חברי המועצה הראשונה. ↩
-
כבר היה מהם מי שנסה לגלגל אתהחוב על חוקי אנגליא, כי לפיהם צריך היה לחבר דוקא תקנות כאלה. אבל הבדותא הזאת, המעוררת שחוק, הוכחשה אח"כ על ידי המנהיגים הראשיים עצמם, אשר הודו, כי אפשר גם עתה לשנות את התקנות בהסכם להחלטת הקונגרס. ↩
-
איני רוצה לפתוח פה לשטן. אבל מי שזוכר, עד כמה עמלו שונאי ישראל למצוא בספר התקנות של חברת כי“ח איזה רמז על היות לה מטרה נסתרת לפרוש מצודתה על כל העולם ולדבא עמים תחתיה; מי שזוכר, כי אחר הקונגרס השני הוציאו האנטיסמיסטים את הקול שהקונגרס הזה מטרתו לחזק שלטון היהודים בעולם; מי שזוכר את ההגדות, שנשרשו עמוק בלב עמים שונים, על דבר ה”קהל“ הנורא העושה במחשך מעשהו וקונה ”הכל“ בכסף; – מי שזוכר כל זאת מוכרך להשתומם על ה”דיפלומטים" הציוניים, שלא חששו כלל ליתן בספר התקנות הזה, ביחוד בסעיף השביעי, בידי שונאינו אותו כלי–נשק שהיה חסר להם עד כה ושבקשוהו לשוא במקומות אחרים… ↩
-
[כידוע לא נשתנו תקנות הבנק עד היום, וכבר שמענו בשנה שעברה (אחר ששב המנהיג הראשי ממסעו האחרון לקונסטנטינופול) רמזים שונים, שמהם נראה ברור, כי לא נמנע המנהיג מלשאת ולתת עם ממשלת תוגרמא על דבר ישוב גדול באסיא הקטנה. לעת עתה עוד לא התחיל הבנק לעסוק בעניני הישוב “באיזו ארץ שתהיה”, והנהו עושה “עסקים” סתם בארצות שונות. אבל סוף תעודתו מי יודע.] ↩
דרך הרוח (קבוצה שניה)
מאתאחד העם
שלוש מדרגות
מאתאחד העם
דרך הרוח
(קבוצה שניה)
א: שלש מדרגות
בעוד אשר הציוניים טרודים בעסקיה ה“פנימיים”, באספותיהם ודרשותיהם ודברי ריבותיהם עם ה“אַסימילטוֹרים” הקמים עליהם, – הנה גם “מחוץ למחנה” לא ינום ולא יישן רוח ישׂראל, והם לא יתבוננו. גם במערב וגם במזרח העבודה רבה עתה בעמקי הלבבות; דעות והרגשות שונות מתאבּקות זו עם זו, אלו נובלות ואלו נוצצות, אלו קמות ואלו נופלות, והכל הולך ומשתנה במסתרי הנפש היהודית בלי רעשים ורעמים, כי אם בדרך התפתחות פנימית וטבעית. רק לפרקים, כמו במקרה יגיע לאוזננו איזה קול בודד, המתפרץ מלב איזה מטובי האומה ומבשׂר לנו את הנעשׂה שם מבפנים, את המהפכה הרוחנית, אשר ממנה תוצאות גדולות לחיי העם בעתיד, בהגיע זמנה להגָלוֹת החוצה ולהתגשם בחיים המוחשיים.
ובהטותנו אוזן אל הקולות הבודדים האלה, נבוא בהכרח לידי הכרה, כי לא בצדק רואים הציוניים החדשים בכל מה שמחוץ לגבולם רק “אַסימילציא” בלבד; כאִלו שתי אלה, הציונות והאַסימילציא, חלקו ביניהם כל עולם היהדות ולא הניחו שום מקום פנוי מהן, עד שכל מי שאינו מודה בציוניות בידוע שהוא “אַסימילטוֹר”. ההשקפה הצרה הזאת מעידה על בעליה, כי להם עצמם היתה הציוניות – כלומר, מדינת היהודים – סבּה תכליתית לעזיבתם את האַסימילציא. אבל התנועה המתפתחת כעֵת בעמנו, דרכה הטבעי והנורמלי הוא באמת להפך: ראשיתה היא לא ההודאה בציוניות, כי אם הכפירה באַסימילציא, הסרת מַסוה השקר אשר הסתתר תחתיו הרגש הלאומי עד כה ואשר לא יוכל עוד שׂאתו, מפני ששקר הוא, בלי כל יחס לשאלת העתיד, להעצות והתחבולות המעשׂיות אשר בהן נאמין למצוא תשועתנו. הצעד הזה הוא הראשון בסדר השתלשלות הרעיון, והוא גם היותר קשה. מי שהצליח להגיע עד הלום, שוב לא יקשה עליו לפסוע עוד פסיעה אחת הלאה ולהודות גם בציוניות, במובנה הרוחני או המדיני. אך בין שיגיע לכך או לא – לאומיותו היהודית היא חזקה וטבעית ואינה תלויה בהצלחתו של איזה נסיון מעשׂי בהוה…
כי על כן הנני חושב, שהחזיון הזה, המתגלה עתה לעינינו, ראוי הוא שימשוך אליו לבות כל חובבי-ציון האמתיים, ולא יחשבו לעוון לי אם אגרום להם בזה להסיח דעתם שעה קלה מ“עסקי המפלגה” העומדים על הפרק.
במשך כל ימי הגלוּת היו אבותינו, למרות הרדיפות והתלאות הנוראות, מברכים לה' בכל יום על שעשׂאם יהודים, ולא נשמע מעולם שיהיה אדם מישׂראל מהרהר אחר ברכה זו ושואל לעצמו: מפני מה יש לי לשׂמוח ביהדותי? וכל שכּן שלא עלה על דעת מי לשאול: מפני מה אני יהודי? – שאלות כאלו, אלמלי נשמעו אז, היו נחשבות לא רק כנאצה, כי אם גם כשטות שאין למעלה הימנה. הכל ידעו בפשיטות, כמושׂכל ראשון, שיש בסולם הבריאה מדרגות מדרגות: דומם, צומח, חי, מדבּר, ולמעלה מכולם – יהודי. וכי אפשר לשאול על החי, מפני מה הוא חי ומה איכפת לו אִלו היה דומם? כך אי אפשר לשאול, מפני מה היהודי לראש הדףיהודי, ולמה הוא רוצה להיות מה שהוא. כשמלך כוזר אומר אל החָבר, שיותר טוב היה אִלו ניתנה התורה לכל העמים, משיב לו זה: “והלא יותר טוב היה שיהיו החיים כולם מדבּרים” (כוזרי א', ק"ג).
אבל בדורות האחרונים נשתנה הדבר. היהודי החדש, שנכנס לברית הקולטורא הכללית, אינו חושב עצמו עוד לבריה עליונה, “מין אחד ועצם אחד נבדל מבני אדם” (שם); אדרבא, הוא עושׂה כל מה שבכוחו לבלתי היות נבדל מבני אדם ומכיר טובה לבני אדם כשהם אינם בדלים ממנו. ועל כן אין לתמוה, כי התחילה להתעורר בלבו, וגם להשמע על פיו, השאלה הגדולה: מה יתרון לו ביהדותו ומפני מה הוא סובל ענשה ואינו זז מחבּבה? אבל נפלא הדבר, שהשאלה הזאת, בכל עת שנשמעה מפי היהודי, באה תמיד עם תשובתה בצדה. היהודי החדש, עם כל היותו כורע ברך לפני הקולטורא האירופּית ונושׂא עיניו בחרדת-כבוד אל פרי חכמתה ושאר סגולותיה, – כשהוא מגיע לשאלת קיום היהדות, מבקש הוא ומוצא תמיד, ולוּא גם בדוחק גדול, איזה “טעם מושׂכל”, שבעבורו היהדות “עדיין” צריכה להתקיים ובניה חייבים להשאר נאמנים בבריתה.
לפני שבע שנים בא הענין הזה לידי 1, לרגלי קובץ צרפתי שיצא אז, והשתדלתי להראות, כי כל הטעמים הללו, שיהודי המערב רגילים “להתנצל” בהם על היותם מחזיקים ביהדותם ורוצים בקיומה, באמת אין בהם ממש; כי כאז כן עתה, כל היהודים, בין במזרח ובין במערב, יהודים הם, מפני – שיהודים הם, מפני שהרגש הלאומי היהודי עודנו חי בלבם ופועל על רצונם שלא מדעתם; אלא שתאוַת ה“זכויות” גרמה להם לאותם היהודים לרמות את עצמם ואת אחרים, בכפרם בגָלוּי במציאוּת האומה היהודית, ועל כן מוכרחים הם לתלות יהדותם בטעמים חיצוניים, שׂכליים, כאִלו באמת כל איש ואיש מהם, כשדעתו מתישבת עליו כל צרכה, מתחיל להתבונן בדבר, אם להשאר יהודי או לא, ולמטרה זו הוא יורד לעמקי החקירה הדתית והפלוסופית, ורק אחר בחינת כל חלקי הסותר בלי משׂא פנים, הוא בא לידי מסקנא, שחובה עליו להשאר ביהדותו.
אך גם הרמיה הזאת, ככל שאר חברותיה שנסתבּכו בהן היהודים האלה בעקב הזכויות, כבר הולכת וקרבה אל קצה. נקל היה להם לרמות את עצמם כל זמן שגם ה“אחרים”, נותני הזכויות, היו נוחים לשמוע ולהאמין להם. אבל עתה, שאותם האחרים כבר הרגישו בטעותם ומכריזים בכל יום על לאומיותם המיוחדת של היהודים, הנה נתמוטט הבסיס הפסיכוֹלוֹגי של הטעות הזאת ותש כוחה גם בלב היהודים עצמם, באופן שלא יוכלו עוד להחזיק בה בקשיוּת עורף כאשר עד כה. רובם אמנם מתאמצים עוד להגן עליה בכל כוחם, מפני שעדיין לא נתיאשו לגמרי מחזירתה ליושנה גם בלב העמים. אבל מהלך-החיים עושׂה את שלו: מיום ליום הוא מַרבה להם את מופתיו ומראה יותר ויותר, כי לשוא כל עמלם להתנכּר לרגש-לאומם, כי לא יוכלו עוד להצפינו מעיני זרים. וההכרה הזאת סופה לפזר את הערפל הסוכך על רגשות לבם, והיהודי הלאומי הטמון שם במעמקים יעלה אז ויתיצב נגד עיניהם ונגד כל העולם בכל קומתו וצביונו. אך, כדרך כל שנוי עיקרי בחיי-עם, גם סימניו של זה נראים עתה ראשונה באנשים יחידים, הגבוהים על ההמון, ויתר העם יבוא אחריהם מעט מעט.
“מפני מה אנו נשארים יהודים?” – אז, לפני שבע שנים, הקדיש רב אחד מַערבי מאמר מיוחד לשאלה הזאת ולא מצא לה תשובה אלא זו: אנו נשארים ביהדותנו, מפני שכל שאר הדתות כוללות ענינים שונים שאין אנו יכולים לקבּל עלינו. “הדת הטבעית” לבדה היתה יכולה אמנם להניח דעתנו. אבל היהדות גם היא אינה רחוקה בעיקריה מן הדת הטבעית, ועל כן אין לנו צורך להחליף זו בזו. במאמרי שהזכרתי למעלה השתדלתי לנַתּח את הפלפול התיאוֹלוֹגי הזה ולהראות, כמה מן השטחיות יש בו. אבל גם בלי נתוּח ירגיש כל יהודי אמתּי, כי תשובה כזו רחוקה מן האמת ולא יצאה מן הלב.
עתה הננו מוצאים שנית את השאלה הזאת בראש מאמר אחד מאת רב מערבי 2. אבל מה נשתנו העתים! זאת הפעם הננו שומעים לא סוֹפיסמים יבשים שנבראו בכוָנה לשם טֶנדֶנציא ידועה, כי אם דברים כאש, הד קול הרגש האמתּי החי בלב העם. התשובה החדשה הזאת, הנשמעת בפומבי בארצות המערב בסגנון ברור וחזק כזה ובמכ"ע אשר דבר אין לו עם הציוניים – חשובה בעיני מאד, בתור סימן יפה לעתיד, ועל כן הנני מרשה לעצמי לתת בזה תמציתה בסגנונה:
"מפני מה? – על הריב משיבים? מפני שהיהדות מלמדת אחדוּת האלהוּת בטהרתה וחוקי המוסר היותר צרופים; מפני שהיהדות יש לה תעודה בעולם, לשמור משמרת תורתה לטובת כל העמים. לכן מוכרחים אנו להשאר יהודים ולכן חובתנו לשמור על קיומנו. את התשובה הזאת רגיל הייתי גם אני להשיב לעצמי ולאחרים. ובכל זאת אינה אמת. לא מפני זה היהודי – יהודי, מפני שהיהדות מלמדת כך וכך. סבּה כזו היתה יכולה להחָשב לאמת רק אז, אִלו היינו אנחנו בעצמנו בוחרים לנו את דתנו. אבל הרי לא שאלו אותנו קודם שנולדנו: רוצים אתם להיות יהודים? טובה בעיניכם תורת היהדוּת? היהדות הכניסה אותנו לבריתה שלא מדעתנו ונתנה לנו תורה שלמה שקדמה ליצירתנו. והננו שואלים איפוא: מפני מה עלינו לעמוד לעולם במקום שהעמיד אותנו מקרה הלידה? מפני מה נשארו אבותינו יהודים במשך שלשת אלפי שנה, והרי בשום זמן לא דבר נקל היה להיות יהודי? מפני מה לא נטמעו בשאר האומות והדתות שכבשו את העולם? מפני מה נשארו הם מה שהיו ומפני מה נשארים אנחנו, ומוכרחים אנו להשאר, מה שהננו? – מפני שהיהדות היא הטובה בכל הדתות? הרי כך אומרים גם שאר בעלי דת, איש איש על דתו. גבריאל ריסר היה משיב: מפני שרגש הכבוד מחייבנו לזה! אחרים אומרים: רגש היושר מחייב! עוד אחרים: רגש כבוד אבות! כמה טעמים, ואין טעם! איפה היא האמת?…
מפני מה אנו יהודים? כמה מן הזרוּת בעצם השאלה! שאלו את האש, מפני מה היא בוערת! שאלו את השמש, מפני מה זורחת! שאלו את האילן, מפני מה הוא גדל!… כך שאלו את היהודי, מפני מה הוא יהודי. אין ביכלתנו לבלתי היות מה שהננו. בקרבנו הוא הדבר שלא בטובתנו, חוק הוא מחוקי טבענו, קיים ועומד הוא כאהבת האם לילדיה, כאהבת האדם לארץ מולדתו! נובע ועולה הוא ממחשכי נפשנו, חלק הוא מלבנו! אי אפשר לבטלו, לנצחו, להכחישו, כמו שאי אפשר לבטל, לנצח ולהכחיש את הלב עצמו.
נסו נא לעקרו מלבכם! לא תוכלו! חזק הוא ממנו! נקל לכם לעקור כוכב מרקיע השמים, מאשר לעקור מלבכם אותו דבר-מה, הטמיר ונעלם ואין הדעת משׂיגתו, שעושׂה אתכם ליהודים…
אין אנו יכולים – אף אם אלף פעמים נחפוץ – להפרד משרשי ישותנו. חפץ-הקיום מתקומם נגד הכליון. ההיסטוריא האנושית של שלשת אלפי שנה הוכיחה, כי אין כל יכולת להמית את הרוח הלאומי העברי. לא אנחנו נוּכל זאת ולא העולם אשר מחוצה לנו…
שלשת אלפי שנה היינו יהודים, מפני שלא יכולנו להיות אחרת, ועדיין אנו יהודים ומוכרחים להיות, מפני שאין אנו יכולים להיות אחרת: מפני שכוח אדיר וחזק ממנו מקשרנו אל היהדות וכופה את לבנו עד שיאמר: רוצה אני להיות יהודי; מפני שהחפץ הזה להיות יהודי כוח טבעי הוא בקרבנו, מקור חיים לנו; מפני שהיהדות שוכנת בחדרי לבנו כיתר ההרגשות הטבעיות הנטועות באדם משעת יצירתו, כאהבת הורים וארץ מולדת.
רק אחרי כן יבוא השׂכל וימצא טעמים וראיות, שצריכים אנו להיות יהודים, ויאמר טוב ויפה ומשובח ומקובל לאותו דבר הנמצא בלבנו, שהיה קיים ועומד שם עוד קודם שבא השׂכל להצדיקו בהמצאותיו. וכל מי אשר לב עברי לו מבקש ומוצא טעמים שונים לדבר, כל אחד טעמים אחרים, יותר נאים לפי דעתו, והנה הוא מאמין באמת, כי רק מפני הטעמים האלו, אם מפני רגש הכבוד או מפני כבּוד אבות, או מפני גודל ערך היהדות, וכדומה – רק מפני זה בלבד יהודי הוא. וכה ימציא לו כל אחד תורה יהודית והשקפה יהודית מיוחדת ומכריז על עצמו, שהוא הוא היהודי האמתּי, הטוב שביהודים, יהודי כהלכה.
לא! לא ההשקפה היהודית, לא התורה היהודית, לא האמונה היהודית – לא זאת היא הסבּה המקורית, המניע הראשון; כי אם – הרגש היהודי, רגש אינסטינקטיבי שאי אפשר להגדירו בדברים; קראו לו באיזה שם שאתם רוצים בו, קראו לו קרבת-הדם, קראו לו רגש הגזע, או רוח-הלאום, אך יותר מכולם טוב שתקראו לו: הלב העברי!"
כה מתחילים היהודים החדשים לגלות את “הרגש היהודי” שבלבם! ומן היום ההוא, ההולך וקרב, אשר כל הטובים שבהם יפקחו עיניהם ויכירו את עצמם, – תחל תקופה חדשה בתולדות ישׂראל, אולי התקופה היותר טרגית בכל ימי הגלות. כי לפנים, בהיות עוד הרגש היהודי מושל בלב אבותינו, היו גם חייהם מצומצמים רק ברחוב היהודים, ולא קשה היה למלאות כל ספּוּקו של הרגש הזה. ואחרי כן, כשנתרחבו חייהם ועברו גבול הרחוב, נמשך לבם כל-כך אחר העולם החדש שנפתח לפניהם, עד שחשבו לאפשר להרחיק את הרגש היהודי לגמרי מגבול החיים ולסגרו בבית הכנסת, כדי שלא יהיה “למכשול” להם על דרכם החדשה. אבל עתה מה יעשׂו? הרגש היהודי, החוזר לכבודו, יבקש לחזור גם לממשלתו בחיים, להטביע חותמו על מעשׂי העם והליכותיו, כמקדם; ואיך ישׂיג מבוקשו זה בתוך עולם שאינו שלו, שכוחות אחרים מושלים בו ואינם נותנים לזר לכבוש מקום בקרבם?…
את המכאובים הרוחניים האלה, העתידים לבוא, הרגיש, כנראה, אחד מטובי סופרינו בלשון רוסית, ובמאמרו האחרון הוא משתדל על כן להקדים רפואה להם 3.
לפנים היה הסופר המצוין הזה, כשאר חבריו בספרות היהודית-הרוסית, נושׂא עיניו ביראת הרוממות אל אחינו המערביים ויהדותם ה“אוירית”. וכשיצא הקובץ הצרפתי הנזכר למעלה, מצא בו סופרנו זה, במאמרו של אותו רב ועוד אחרים הדומים לו בתכוּנתם, “אידיאלים נצחיים”, המעידים על “רוממות הרוח” של בעליהם, ויעץ גם לנו ללמוד את דרכיהם וללכת בעקבותיהם. הדבר הזה הוא שהביאני אז לבקר את הקובץ ההוא, כדי להראות מתוך אותם המאמרים עצמם, כי אלה האידיאלים הנצחיים אינם באמת אלא פרי “עבדוּת פנימית, מוּסרית ושׂכלית, המסתתרת תחת חירות חיצונית”. עתה הנה בא גם הוא לידי הכרה, כי היהודים המערביים ותלמידיהם שבמזרח, אשר התלבשו בלאומיות זרה בשביל הזכויות שהשׂיגו או קווּ להשׂיג, “לא ראו, כמה מן העבדוּת והשפלוּת צפוּנה בבטוּל עצמוּתם הלאומית”; כי “אַסימילציא כזו אינה אלא העבדות הישנה בתמונה חדשה, הגרועה עוד באיכותה מן הקודמת”. כי היהודי בימי הבינים כפף רק את גופו לפני אדוני הארץ, אבל מהכרת עצמותו וחייו הלאומיים לא ותּר כלום; “בעוד שהיהודי החדש, כשניתנה לו יכולת להתהלך בקומה זקופה בחברת עם הארץ, התחיל לקצץ בנשמתו, בעצמותו הלאומית, כדי למצוא חן בעיני החברה הזאת”. כזה וכזה אומר הסופר הנכבד במאמרו האחרון, ואיך הוא אומר! בשׂפה ברורה ומלאה עוז, בגאוַת איש המכיר ערכו בתור אדם ובן לעמו, בלי שארית כל שהיא מן “העבדות הפנימית”, מן הצביעוּת וההתבטלות כלפי חוץ, המצויה כל-כך במאמרי סופרינו בלשונות העמים!
אבל בזה לבד לא הסתפק סופרנו. כאמור, הוא יודע ומרגיש מראש גם את התולדה המחויבת מהכרת עצמותנו הלאומית, את המלחמה העתידה להתלקח בין שאיפתנו לחיים לאומיים מלאים ושלמים ובין המעצורים המונחים על דרך חיינו אלה בארצות פזורנו. ומן המבוכה הזאת הוא אומר להוציאנו על נקלה, בהשתדלו להוכיח, כי כשם שהמדינה כוללת אנשים פרטיים רבים, השוים (או צריכים להיות שוים) בזכויותיהם האזרחיות, כך תוכל לכלול בקרבה גם אומות רבות ושונות, אשר לכולן תהיינה בה זכויות לאומיות שוות, מבלי שתבוא אחת מהן בגבול חברותיה, לבטל את עצמותן ולהשבּית חייהן הלאומיים המיוחדים להן. ובכן הלא דרכנו נכון לפנינו: בחיים האזרחיים עלינו להיות אזרחים נאמנים, איש איש במדינתו, אבל בחיים הלאומיים הרי אנו בנים לאומתנו המיוחדת, ואין אנו צריכים ולא רשאים לוַתּר אף קוצו של יו“ד מרוח-לאומנו וכל אותם הענינים שהוא מתגשם בהם, כמו שהפולנים והטשיכים והרוסינים באוסטריא, או האשכנזים והצרפתים והאיטלקים בשווייץ, אזרחים נאמנים הם למדינתם המשותפת לכולן, אע”פ שבחייהם הלאומיים נפרדים הם אלו מאלו. עד כה נלחמו היהודים רק על זכויותיהם האזרחיות; עתה איפוא עליהם יהיה להלחם גם על זכויותיהם הלאומיות. וגם במלחמה זו הצדק והיושר יעמדו לימינם. כי אמנם – חושב סופרנו – יש לעמנו “זכות היסטורית” בכל ארצות אירופא לא פחות מאשר ליתר העמים היושבים בהן, ומדוע יגָרע חלקנו מהם ולא נוּכל לחיות בהארצות האלה גם חיינו הלאומיים כמוהם?
זה הוא הפתרון שנותן הסופר לשאלתנו הלאומית. והפתרון הזה, כמדומה לי, עתיד להתפשט בין היהודים בכל הארצות, אחר אשר יתעורר “הרגש היהודי” בכל הלבבות. הצורך לחיים לאומיים לא יתן אז מנוח לבני ישׂראל בארצותם, ובהיות כל כוחם רק בטענות ותביעות בשם הצדק וההוּמַניוּת, הנה יגיעו, בהכרח פסיכולוגי, עד האמונה הזאת: שבצדק וביושר, על יסוד ההיסטוריא, יוכלו לתבוע באירופה גם “זכויות לאומיות”. ואז ירימו קולם אל כל אנשי צדק, לריב את ריב זכויותיהם אלה, לכבוד הקולטורא והפּרוֹגרס וכו', כמו שעשׂו ועושׂים ביחס לזכויותיהם האזרחיות…
אבל ההכרח הפסיכולוגי – לחוד, וההגיון והמציאוּת לחוד. בני ישׂראל ירימו ראשם בגאון ויקראו לשכניהם בחזקה: אומה קולטורית עתיקה אנו, שיש לה זכות היסטורית באירופא כמוכם, ועל כן יש לנו צדקה לדרוש מאתכם, שתכבדו את סגולותינו הלאומיות ותתנו לנו יכולת לחיות בקרבכם חיים לאומיים מיוחדים, כמוכם. תנו לנו זכויותינו הלאומיות! – והם, עמי הארצות, ירגזו או ישׂחקו, וזכויות לאומיות לא יתנו לנו בתוכם. אם אפשר היה ליהודים להשׂיג בתוך רוב עמי אירופא זכויות אזרחיות, הנה היה זה רק מפני שהבטיחו להתבלע בעמי הארצות ולהיות עמהם ברבות הימים “לבשׂר אחד”. אבל זכויות לאומיות – בזה לא יטיל ספק מי שמרכּין דמיונו לפני המציאוּת – לא ישׂיגו בתוכם. ולא רק בזמן הזה, שכל אומה המושלת משתדלת לעשׂות את לאומיותה ליסוד חיי המדינה כולה; אלא אפילו “באחרית הימים”, כשישתנה מהלך הדעות וההרגשות בכל העולם, עד שהאומות המושלות יודו בזכויותיהן של האחרות ויתנו להן לפתּח את חייהן הלאומיים כחפצן, מבלי להשתדל במאומה להביאן לידי טמיעה, – גם אז לא תמצא באירופא שום אומה אשר תודה גם בזכויות הלאומיות של בני ישׂראל היושבים בתוכה. וראיה לדבר, שהרי אלה הפולנים והטשיכים עצמם, הדורשים להם מן המדינה הכללית זכויות לאומיות בשם הצדק – הם עצמם חושבים עם זה, כי יש להם צדקה לדרוש מאת היהודים הגרים עמהם, שיטָמעו בתוכם וימסרו נפשם על הלאומיות הפולנית והטשיכית! והחזיון הזה באמת אינו זר כל-כך. הבדל גדול יש בין הכרת הזכות ההיסטורית של ראובן ושל שמעון להשתתף עם שאר האזרחים בחיי המדינה שבה גרו אבותיהם מדור דור, – ובין הכרת זכות היסטורית של עם זר לחיות לו לעצמו חיים לאומיים מיוחדים בארץ אשר מראשית בואו לגור בתוכה לא נחשבה כקנינו הלאומי אפילו בעיני עצמו. סוף סוף הקנין הוא דבר הסכּמי, וכל זמן שבני אדם מודים בצדקת הקנין האישי, גם הקנין הלאומי אינו יכול להחשב כמתנגד אל הצדק…
ולא עוד אלא אף אם נוסיף ונגביר דמיוננו עד שנאמין, כי “בימות המשיח” יהיו גם בני ישׂראל נחשבים בעיני שאר העמים כאומה מיוחדת שיש לה זכויות לאומיות בכל הארצות, – הנה גם אז לא יספיק לנו זה לצרכי חיינו הלאומיים. שהרי גם הצדק והיושר, אשר בשמם בא החלש לתבוע זכויותיו מן החזק ממנו, בודאי לא יחייבו את החזק לוַתּר על זכויותיו עצמו במקום שזכויות החלש מתנגדות להן ואי אפשר לשתיהן להתקיים יחד. ואין לך זכויות העלולות להתנגש ולהתנגד זו לזו כזכויות לאומיות של שני עמים הגרים יחד, לא זה בצד זה, כבארצות שווייץ, כי אם זה בתוך זה, כבאיזו מארצות אוסטריא. בכל עניני החיים היותר חשובים במדינה – סדרי החנוך, המשפטים ומנהגי החברה, הלשון והחכמה וכו' – אי אפשר שאומות שונות ימשלו בבת אחת, שכל אחת תכניס את רוחה בהם, ונטיותיהן של כולן ישמשו בערבוביא. בכל הדברים האלה הולכים על כן בהכרח ובצדק אחר רוח הרוב, והמועט צריך לקבּל עליו את הדין בלי שום טענה, כמו שכּך היא המדה גם בהתנגשות הזכויות האזרחיות של האזרחים הפרטיים. ובהיותנו אנחנו המעט מכל העמים בכל מקום, מה יש לנו צדקה לקווֹת, כי יבוא יום ותהיה יכולת בידינו לחיות באירופא חיינו הלאומיים בכל מלואם? אבותינו אמנם חיו חייהם הלאומיים על אדמת נכר. אבל לזה הגיעו רק ע"י הסגרם בחומות הגטוֹ והבּדלם לגמרי מחיי שאר בני אדם; בעוד שאנו אין אנו יכולים עוד לחיות חיים מובדלים כאלו, הרחק מן הקולטורא הכללית, וגם סופרנו עצמו אומר, כי מחשבה כזו רחוקה מלבו; ואיך אם כן יצוירו שני אלו ההפכים יחד: מצד אחד, השתתפות שלמה בחיי הקולטורא, המתלבשים בכל ארץ בצורה הלאומית של העם העיקרי, ומצד אחר, התפתחות שלמה של חיים לאומיים מיוחדים לנו הפורחים באויר ואין להם על מה שיסמוכו?
ועל כן הנני נוטה להאמין, כי התורה הזאת של זכויות לאומיות אינה אלא אחת המדרגות התיכונות בסולם ההתפתחות העתידה של הרעיון הלאומי בקרבנו, מדרגה אשר דרך בה תעבור ההכרה הפנימית של העם בשביל להגיע על ידה לבסוף עד קצה הרעיון. כי אמנם, השאיפה לזכויות לאומיות, שאין יכולת להשיגן בגולה, אי אפשר שלא תביא את בעליה לידי הכרה, כי אך זכות לאומית אחת יש, שהיא תוכל להספיק לנו צרכי חיינו הלאומיים ושבלעדיה לא נגיע לעולם לתכלית חפצנו. והזכות הזאת היא: שגם אנחנו נהיה ה"רוב, בארץ אחת תחת השמים, ארץ אשר זכותנו ההיסטורית בה אינה מוטלת בספק ואינה צריכה לראיות רחוקות, ואשר בתוך אוירה ההיסטורי יתפתחו חיינו הלאומיים באמת לפי רוחנו, מבלי להתכּוץ ולהצטמצם רק באיזה מקצעות מוגבלים; ואז תהיה תקוה גם לשאר בני העם, המוזרים בארצות, כי המרכז הלאומי הזה ישפיע מרוחו עליהם ויתן בהם כוח לחיות בחייו, עם היותם משוללים זכויות לאומיות במקומותם.
וכה הננו רואים כי ההתעוררות הלאומית, הנראית לנו עתה מחוץ למחנה הציוניים, עלולה אף היא להגיע, אחר התפתחות בדרך ידועה, ל“חבת ציון”. רב אמנם המרחק בין שלש הנקודות אשר על דרכה: מראשית הכרת “הרגש היהודי” עד לתורת הזכויות הלאומיות, ומזו – עד לבקשת הזכות הלאומית. אבל אלה אשר יגיעו להנקודה האחרונה בדרך הפנימית הזאת – לא בקפיצה אחת פתאומית מן החוץ – בהם נוכל לבטוח, כי כל הרוחות שבעולם לא יזיזו אותם עוד ממקומם זה, ומבלי לדחוק את השעה, ירדפו אחר המטרה בהכרה לאומית ברורה וברגש יהודי אמתּי…
ואולם לא אכחד, כי כשאני לעצמי, חביבים עלי הלאומיים האלה לא רק על שום סוֹפם, כי אם גם כמו שהם עתה. יהיה יחוסם ל“חבת ציון” איזה שיהיה – גם בלעדי עבודתנו בארץ ישׂראל יש עוד שׂדה-עבודה רחב-ידים בארצות הגולה, המשותף להם ולנו. בכל אופן קרובים הם אלינו ברוחם יותר מאלה הציונים החדשים שהתחילו מסוף כל הסופות, שכל לאומיותם תלויה ביסוד “מדינת היהודים”. ועל כן הנני חוזר ואומר, כי אנו, חובבי ציון המזרחיים, אין לנו להמָשך אחר הציוניים ההם המחזיקים בהכלל הידוע: “מי שאינו אתנו הרי הוא נגדנו”. הלאומיות שלנו רחבה הרבה משלהם ויש מקום בה להרבה עבודות שונות. ומי שאינו אתנו בעבודה זו, אפשר שיהיה אתנו בעבודה אחרת.
לא ההסכם בענפים המעשׂיים של איזו שיטה הוא המקשר בני אדם קשר פנימי ואמתּי, כי אם – אחדות השורש הרוחני שממנו מסתעף הכל. קדמונינו הכירו את האמת הזאת ואמרו: כל הכופר בעבודה זרה כאִלו מודה בכל התורה כולה. אף אנו נאמר לפי רוחנו עתה: כל הכופר ב“אַסימילציא” כאִלו מודה בכל התורה הציונית.
אם “אני” כאן – הכל כאן…
שנוי הערכין
מאתאחד העם
ב
בין הקולות השונים והמשונים, הנשמעים בערבוביא בתוך המהומה הכללית השולטת עתה בקרבנו, ישנו אחד, “משמיע חדשות” ברעש ובזעף, אשר פעם בפעם יגיע לאזני הקהל בעת האחרונה ויעשׂה בלבבות רושם זר מאד. הרוב הגדול ישמע ולא יבין עד-מה, יעמוד משתאה רגע אחד – וילך לו לדרכו. יחידי סגולה שומעים ומבינים, לפחות, מהיכן הקול יוצא, ולפי שמבינים זאת, יפטרוהו במנוד ראש וילכו אף הם לדרכם. אבל בני הנעורים, שלבם ער ומתפעל מכל חדש, מטים אוזן כה וכה אל “המלה החדשה” הנשמעת להם בקול הזה, מתרגשים לצלצולה ונמשכים אחריה, מבלי העמק שאלה, מה טיבו של הרעיון הצפוּן בה ואם באמת יש בו חדוש הראוי להלהיב את הלב.
המלה היא: – "שנוי הערכין ", והרעיון – אמנם לא דבר נקל הוא להוציאהו מתחת להערפל הסוכך עליו ולתת לו צורה מוגבלת וברורה; אבל אם נצרף אחת לאחת את הנגלות, המתמלטות לפעמים, בין המון נסתרות, מפי בעליו, תהיה לנו רשות לאמר, כי הוא זה:
כל מהלך חיי עמנו מימי הנביאים ועד עתה נראה להם, לבעלי המלה הזאת, כשגיאה אחת ארוכה, הצריכה תקון יסודי מיד. כי בכל הדורות ההם הגבירה היהדות את האידיאל הרוחני, המָפשט, על הכוח החָמרי, הממשי, את ה“ספר” על ה“סַייף”, ועל ידי זה הרחיקה מלב בני ישׂראל את השאיפה להתגברות הכוח האישי, הכניעה את “החיים בעצם” לפני “צל החיים”, והיהודי המוחשי נעשׂה כמו טפל לתורת-מוסר מפשטת. במצב הזה לא יוכל עמנו עוד לחיות בגויים. וכל שכּן לכוֹנן לו חיי-עם בארצו. ובהתעורר עתה התשוקה בלבנו לתחיה לאומית, צריכים אנו על כן קודם כל לשנות את הערכין המוסריים השולטים בנו, להרוס בלי חמלה, בבת אחת, את כל הבנין ההיסטורי שנחלנו מאבותינו, אשר נבנה על יסוד השגיאה המסוכנת הזאת, של יתרון ערך הרוח על החומר והשתעבדות החיים האישיים לחוקים מוסריים מָפשׁטים, ולבנות את הבנין החדש מתחלתו על יסוד “ערכין חַדתין”, אשר ירימו מעלת הגשמיוּת על הרוחניוּת, יסירו את הכבלים מעל הנפש החפצה חיים ויעוררו בה חבּה יתרה לתגבורת כוחה ורצונה, להשׂיג מאוייה בזרוע, בחירוּת בלתי מוגבלת.
וככל יתר “המלות החדשות” הרועשות בספרותנו, גם זו של “שנוי ערכין” לא בקרבנו נבראה ולא מתוך צרכי חיינו צמחה, כי אם “בשׂדה אחר” מצאוה סופרינו ולקחוה להם “מן המוכן” והביאוה לזכּוֹת בה את ישׂראל, מבלי התבונן תחלה, אם ובאיזה אופן מסוגלת “אדמת ישׂראל” לקלטה.
פלוסוף-משורר, בעל מחשבות ובעל הזיה כאחד, היה בדורנו באשכנז – הוא פרידריך ניטשה – אשר הרעיש לבות רבים מבני הנעורים באירופא בתורת-מוּסר חדשה המיוסדת על “שנוי כל הערכין” (אומווערטונג אללער ווערטע"). הוא היה אומר, כי תכלית מין האדם, ככל שאר מיני הבריות, היא: לפתח ולהגביר בלי הרף את הכוחות שנתן לו הטבע, בשביל שיתרומם הטוֹפס המיני עד המדרגה היותר גבוהה שאפשר לו להשׂיג. ומאחר שהשתלמות הטוֹפס המיני אפשרית היא רק על ידי “מלחמת הקיום” בין אישי המין, שהחזק מתגבר ועולה מעלה מעלה ואינו חושש אם בשביל כך עליו לפסוע על ראשי החלשים ולרמסם ברגליו, – הרי יוצא מזה, שטעות גדולה היא מה שנקבע בתורת המוּסר ליסוֹד מוּסד, כי “הטוב” הוא מה שמביא טובה לבני האדם בכלל ומקטין מדת היסורים בעולם, ו“הרע” הוא מה שמביא רעה לבני אדם ומגדיל מדת היסורים. על ידי היסוד הזה בראה תורת המוסר עולם הפוך: עליונים למטה ותחתונים למעלה. החזקים היחידים, שבכוחותיהם הגופניים והרוחניים מוכשרים היו להתרומם למדרגה גבוהה ולקרב בזה את הטופס האנושי לשלמותו, הם נעשׂו טפלים לחלשים מרובים, ולא די שאינם יכולים להסירם מעל דרכם, לבל יהיו למכשול להם במהלך התפתחותם, אלא שמצוּוים ועומדים הם מפי המוּסר לשמש את אלו, לרחמם, לתמכם, לגמוֹל להם חסדים טובים, – בקצרה: לוַתּר על הגבּרת כוחותיהם לעצמם והרמת מעלתם האישית ולהקדיש כל מה שיש להם לאחרים, להמון השפלים, פחותי-הערך. והתולדה המחויבת מן המצב הזה היא: שהטופס האנושי בכלל, תחת לשאוף למעלה, לברוא מדור לדור אֶכּסמפּלרים יותר יותר חזקים ויותר נעלים, שבהם יתקרב יותר ויותר אל השלמוּת, – תחת זאת הוא הולך ויורד למטה, מושך אל מדרגת ההמון השפל גם את היחידים הנבחרים שבכל דור, וכה הוא מתרחק יותר ויותר מתעודתו האמתּית. כדי להשיב איפוא להטוֹפס האנושי כשרון ההשתלמות, צריך לשנות לגמרי את הערכין המוסריים ולהשיב למושׂג “הטוב” את המובן שהיה לו לפנים, קודם שנצח “המוּסר היהודי” את הקולטורא היונית והרומאית: “טוב” הוא האיש החזק, אשר לו הכוח להרחיב ולשכלל את חייו ולו גם הרצון להיות שליט בעולמו (“דער וויללע צור מאכט”), מבלי להשגיח כלל על ההפסד שיצא מזה לההמון הגדול של החלשים והפחותים. לפי שרק הוא, זה “האדם העליון” (“איבערמענש”), הוא תמצית המין האנושי ותכליתו, וכל השאר לא נבראו אלא לשמשו ולהיות לו לסולם, שבו יעלה ויתרומם למדרגה הנאותה לו. כלומר, לא האדם העליון הוא מעין “ילד שעשועים” של הטבע, שלו נתנה רשות למַלאות תאוָתו וליהנות מן העולם הזה לשם תענוגו בלבד; אלא חשיבותו היא בשביל הטוֹפס האנושי, המתעלה בו ומתקרב לשלמותו, ומפני זה, התפתחות כוחותיו של האדם העליון ושלטונו בעולם לא רק זכות הם לו, כי אם גם חובה גדולה וקשה, שבעבורה צריך הוא שיקריב גם את אָשרו הפרטי, כמו שהוא מקריב לה אָשרם של אחרים; שלא לחוס גם על עצמו, כמו שׁאינו חס על אחרים. “וכי לאשרי אני דואג? – אומר האדם העליון (“צרתוּסטרא”) – למפעלי אני דואג!” כי המפעל הזה: התרוממות הטופס המיני בכל דור, ולוּא רק באֶכּסמפּלרים מועטים, למדרגה גבוהה מזו שעומד עליה הרוב הגדול – המפעל הזה הוא מצד עצמו התכלית הנרצה, בלי כל יחס לתוצאותיו בנוגע לאשרם או צרתם, עליתם או ירידתם, של המון בני אדם. הערך המוסרי והקולטורי של איזו תקופה אינו תלוי איפוא, כמו שרגילים לחשוב, במדרגת האושר והקולטורא של רוב בני התקופה, כי אם, להפך, במדת התרוממותו של הטופס המיני באיזה יחיד או יחידים למעלה מן המדרגה הכללית של הרוב הגדול.
זה הוא הרעיון היסודי של תורת “שנוי הערכין” במקורה האשכנזי1. היא באה איפוא לשנות את המוסר לא רק בפרטיו – דברים שנחשבו ל“טוב” יהיו ל“רע”, ולהפך – כי אם בעצם יסודו, במהות הקריטריוֹן אשר בו יבּחנו הדברים לדעת הטובים הם אם רעים. עד כה היה הקריטריון: המעטת הצער והגדלת האושר של המון בני אדם; כל מה שמסוגל לעזור ברב או במעט להשׂגת התכלית הזאת, אם מצד עצמו או מצד תולדותיו, אם בהוה או בעתיד קרוב או רחוק – היה “טוב”, וכל מה שמסוגל לגרום מאיזה צד את ההפך מזה – היה “רע”. עתה אנו שומעים, כי התּכוּנות והפעולות המוּסריות אינן נערכות כלל פי תולדותיהן ביחס להמון בני האדם; כי תגבורת הכוח האישי בבחירי המין האנושי והתרומם הטוֹפס המיני בהם למדרגה גבוהה מן המצויה בין הרוב הגדול – הוא הוא “הטוב” בעצם, המוצא תכליתו בו בעצמו ואינו צריך כלל להבּחן על פי קריטריוֹן שמחוצה לו. ובזה – אומר זיממל בצדק – נעל ניטשה את הדלת בפני מתנגדיו, שלא יוכלו לבוא עליו בטענות מן ההגיון והנסיון. כי כל הטענות ממין הזה צריכות להשען בהכרח על אותו הקריטריוֹן הישן שהוא אינו מודה בו, בהראותן את הנזק אשר תביא השקפה כזו לחיי בני האדם בכלל, להתפשטות הקולטורא ביניהם, וכדומה; בעוד שלפי ההשקפה הנדוֹנת, כל חיי המון בני האדם וכל הקולטורא שלהם אינם יכולים להכריע את הכף כנגד אדם עליון אחד.
הננו רואים איפוא עתה, מאין בא להם לסופרינו מושׂג “שנוי הערכין” ומה עשׂו בו. הם מצאו אצל אחרים תורה כללית חדשה, המסוגלת באמת לתפושׂ בעלי-דמיון בלבם, ובהמָשכם גם הם אחריה, נתעורר בלבם החפץ לחַדש דוגמתה תורה פרטית, יהודית. בדבר הזה, כשהוא לעצמו, אינני מוצא כל רע. הרבה עשׂו כן גם לפניהם מן התקופה האלכסנדרית ועד זמננו, ועלתה להם להעשיר את היהדות במושׂגים חדשים ובמחשבות פוריות. ואולם גם בזה, כמו בכל מעשׂה הדורש אוּמנוּת יתרה, העיקר הוא, שיהיה היוצר מכיר בטיב החומר שבידו ויודע איך להכניעהו לפני הצורה, ולא יהיה החומר מושל בו ומתהפך בידו לכלי אין חפץ בו.
עוד לפני שנה ויותר נטפלתי לסופרינו הצעירים – המתאוננים על “הקרע” שבנפשם ומדמים למצוא רפואה לו בהכנסת מחשבות “אירופיות” לספרותנו – ואמרתי להם: "לא די לנו להכניס את החומר הזר, כי אם צריך להכניסו אחר שהרכבנו אותו תחלה עם רוחנו הלאומי. אנו רואים, למשל, כי המחשבות של פרידריך ניטשה לוקחים לבותיהם של הרבה מבחורי ישׂראל ונעשׂות צרות ליהדותם ועושׂות קרע בנפשם. מה נעשׂה? ננַתּח את המחשבות האלה ונפרידן לחלקיהן, בשביל למצוא, איזה מהם הוא הכוח המושך את הלבבות ואיזה הוא הכוח הדוחה את היהדות. ועל ידי הנתוח הזה אפשר שנמצא באחרונה, כי שני הכוחות האלה מקומם בשתי נקודות שונות שאינן קשורות כלל בהכרח: כי בעוד שהראשונה היא אנושית, האחרונה אינה אלא אשכנזית או אריית, שדבקה בחברתּה רק מפני ששתיהן נזדמנו במקרה לתוך רוחו של אדם אחד, שהיה אדם ואשכנזי כאחד. ואז אנו משנים צורת המחשבות האלה, משחררים את האנושיות משעבּוּדה להצורה האשכנזית ומשעבּדים אותה תחת זה לצורתנו העצמית – וההרכבה נכונה בידנו, ואנו מכניסים לספרותנו מחשבות חדשות, אך לא זרות 2.
ואִלו כך היו עושׂים ה“ניטשיאנים” שלנו, היו מוצאים, כי תורת רבם כוללת באמת “שתי נקודות שונות”, אחת אנושית כללית ואחת אריית בלבד, וכי הראשונה, לא די שאינה מתנגדת אל היהדות, אלא שעוד מוסיפה לה חזוּק.
שנוי הקריטריוֹן המוסרי בדרך האמורה – זו היא הנקודה האנושית בתורת “שנוי ערכין”. לא התרוממות המין האנושי בכללו הוא תכלית הטוב המוסרי, כי אם התרוממות הטוֹפס האנושי בבחירי המין למעלה מן המדרגה הכללית. ההנחה הזאת היא, כאמור, אחת מאותן “ההתחלות היסודיות”, שההודאה או הכפירה בהן תלויה רק בטעמו ובנטיותיו של אדם, אך לא יתּכן להשיב עליהן בראיות היוצאות מתוך התחלות אחרות. ואולם דבר זה עצמו, שההנחה הזאת אינה יכולה להבּחן על פי קריטריון חיצוני, – הוא עצמו שולל מבעליה גם את היכולת להגביל, באופן ברור ומקובל לכל, מהותו של הטופס העליון המבוקש. כי מאחר שלא פעולתו על אחרים, כי אם מציאותו מצד עצמה היא התכלית, הרי אין לנו שום קריטריון בשביל לדעת, איזו הן התּכונות באדם שהתפתחותן היא סימן להתרוממות הטופס, ואיזו הן, להפך, סימני שפלוּת וירידה. וגם זה, כמו עצם ההנחה, תלוי איפוא בטעמנו האסתיטי ובנטיותינו המוסריות. ניטשה עצמו נותן אמנם כבוד וגדולה יתרה להכוח הגופני, להיופי החיצוני, ומדבּר בגעגועים על “החיה הצהובּה” (“דיא בלאָנדע בעסטיע”), החזקה, היפה, המושלת בכּל ועושׂה הכל כרצונה. אבל הדבר גָלוי, כי התמונה הזאת של “האדם העליון” אינה יוצאת בהכרח כתולדה מחויבת מתוך אותה ההנחה היסודית. פה נראה כבר לא את הפלוסוף “האנושי”, כי אם את האיש האריי, המחבב ביותר את הכוח והיופי הגשמי ומצייר לו את האידיאל שלו לפי טעמו. ועל כן רשאים אנו לחשוב, כי ניטשה זה עצמו, אִלו היה לו טעם עברי, היה יכול אמנם גם אז לשנות את הקריטריוֹן המוּסרי ולעשׂות את האדם העליון תכלית לעצמו, אלא שאז היה מוֹסר לנו באדם העליון שלו סימנים אחרים לגמרי: תגבורת הכוח המוּסרי, כבישת היצר הבהמי, בקשת האמת והצדק במחשבה ובמעשׂה ומלחמת עולם נגד השקר והרשע, או בקצרה: אותו האידיאל המוסרי שקבעה היהדות בלבנו. ובמה נוּכל להוָכח, כי שנוי הקריטריון דורש בהכרח גם שנוי הטעם העברי ובטולו מפני הטעם האריי; כי לא הגבוּרה המוסרית והיופי הפנימי הם המה הנותנים את האדם “עליון”, אלא דוקא הגבורה הגופנית והיופי החיצוני של “החיה הצהובה”?
והנה לבקיאים בדבר אין צורך להגיד, כי “ניטשיאניסמוס” יהודי כזה אינו צריך כלל להבּראות עתה, מפני שכבר קיים ועומד הוא מימי קדם. לניטשה האשכנזי אפשר לסלוח מה שלא ידע רוח היהדות וערבב אותה בתורה אחרת, שיצאה ממנה ונתפרדה מעליה. אבל תלמידיו היהודים מחויבים לדעת, כי היהדות מעולם לא העמידה דבריה על מדת הרחמים לבד ולא עשׂתה כלל את האדם העליון שלה טפל לההמון הגדול, כאִלו כל עיקרו לא בא אלא להרבות הצלחתו של זה. הכל יודעים מה ערך “הצדיק” בספרותנו המוסרית, מן התלמוד והמדרשים עד ספרות ה“חסידות”, וכי לא הוא נברא בשביל האחרים, כי אם להפך: “כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה”, והוא תכלית לעצמו. מאמרים ממין זה נמצאים, כידוע, הרבה בספרותנו. והם לא נשארו דעות יחידים, פתגמים פלוסופיים, אלא נתפרסמו בעם ונעשׂו שגורים בפיו, כיסודות מוסריים מוסכּמים לכל.
ולא זו בלבד, אלא שאם נעמיק בדבר, נמצא את הרעיון הזה, בתמונה יותר רחבה, גם ביסודה של היהדות הלאומית.
ניטשה עצמו התאונן בספרו האחרון, כי לא השתדלו עד עתה לחנך בני אדם בכוָנה למטרה זו, שיצא מתוכם האדם העליון. ואם קרה לפעמים שאדם כזה בא לעולם, היתה זאת רק “הצלחה מקרית, ולא דבר שנעשׂה ברצון מכַון”3. ובאמת נקל לצייר תמונתו של “האדם העליון” במליצות רמות המלהיבות את הדמיון, אבל בשביל שתהיה מציאותו בעולם תמידית ולא מקרית, צריך שתנאי החיים הסובבים אותו יהיו מסוגלים לכך. מן הסלע לא יצאו מים ובארץ ציה לא יצמחו עצי פרי. סוף סוף האדם הוא בריה חברתית, וגם נשמתו של האדם העליון חברתית היא ואינה יכולה להשתחרר לגמרי מן האַטמוֹספירא המוסרית שבה גדלה ונתפתחה. אם נסכים איפוא, כי תכלית הכל הוא האדם העליון, הרי עלינו להסכים כמו כן, כי חלק עצמי מן התכלית הזאת הוא – העם העליון: שימָצא בעולם עם אחד, אשר תכוּנות רוחו יכשירוהו להתפתחות מוסרית יותר משאר העמים ואשר כל הליכות-חייו יהיו מסודרות על פי תורה מוסרית גבוהה מן הטוֹפס המצוי והרגיל, באופן שהעם הזה יהיה “האדמה הפורית” המוכשרת ומתוקנת מעיקרה להצמיח אותו “האדם העליון” הנרצה.
הרעיון הזה יגלה לפנינו אופק רחב, אשר בו תתראה היהדות באור חדש ונעלה, והרבה מ“מגרעותיה”, שאוה"ע מונין אותנו בהן ושחכמי ישׂראל משתדלים להכחישן או להתנצל עליהן, יתהפכו על ידו למעלות יתרות, ששבח הן לה ואינן צריכות לא להכחשה ולא להתנצלות.
כמעט הכל מודים ב“גאונותו” המוסרית של עם ישׂראל וכי במקצוע זה “עליון” הוא על כל שאר העמים4. אחת היא, איך הגיע לכך ובאיזה אופן נתפתח בו הכשרון הזה; על כל פנים אנו מוצאים, כי עוד בעת קדומה הכיר העם את עצמו והבין את יתרונו בזה על שכניו הסובבים אותו. וההכרה הזאת נתלבשה באותה האמונה הדתית – לפי רוח הימים ההם – כי בו בחר אלהים “לתתו עליון על כל הגוים”, לא לממשלה בכיפה, שהרי הוא “המעט מכל העמים”, כי אם להתפתחות מוסרית, “להיות לו לעם סגולה… ולשמור כל מצותיו”, להגשים בקרבו בכל דור את הטופס המוסרי היותר גבוה, לשׂאת עליו תמיד עוֹל החובות המוסריות היותר קשות, בלי שום כוָנה להועיל או להזיק לשאר בני אדם, רק לשם מציאותו של הטופס העליון בלבד5. את ההכרה הזאת של “בחירתו” המוסרית נשׂא העם בלבו בכל הדורות ומצא בה נוֹחַם על כל תלאותיו. הוא לא השתדל (זולתי באיזו מקרים יוצאים מן הכלל) להרחיב גבולו על ידי התבוללות בני נכר בקרבו. לא מפני שהיהדות צרת-עין היא, כדברי מתנגדיה, ולא מפני שסבלנית היא ביותר, כהתנצלות חכמי ישׂראל, כי אם מפני שזה הוא אחד מסימניו של הטופס העליון: “שאינו מסכים להשפיל ערך חובותיו ולעשׂותן לחובות כל אדם, להטיל על אחרים את האחריות המוטלת עליו או לשתּף אחרים עמו בזה6. ובאמת חזיון יחיד במינו הוא, מה שהיהדות הבדילה את בניה משאר בני אדם רק בזה, שהטילה עליהם חובות גדולות וקשות, בעוד אשר לאחרים הקלה את העוֹל ונתנה להם “חלק לעוה”ב” רק בזכות מלוּי החובות המוסריות היותר יסודיות (“שבע מצוות בני נח”). רק במאה האחרונה, מאז הרימה המרידה הצרפתית את דגל השווּי והאחוה בין כל בני אדם ועשׂתה את האושר הכללי לאידיאל מוסרי שאין למעלה הימנו, התחילו חכמי ישׂראל להתבייש ברעיון בחירת-ישׂראל לפי מובנו הקדמוני, בהיותו מתנגד לרעיון השווּי הגמור ובקשת האושר הכללי, וכדי לתקן את היהדות לפי רוח הדור, המציאו את התורה הידועה על דבר “תעודת ישׂראל בעמים”, כלומר, עשׂו שלום בין רעיון “הבחירה הלאומית” ובין רעיון “השווי האנושי” על ידי שעשׂו את הראשון אמצעי להאחרון: ישׂראל הוא אמנם “העם הנבחר”, אבל לשם מה נבחר? להרבות אחוה ואושר בין כל בני אדם, בלמדו אותם ארחות חיים על פי תורת אמת שנתּנה בידו למטרה זו. והנה אין מן הצורך לשְנוֹת פה מה שכבר נאמר ונשנָה פעמים הרבה בבטול הפשרה הזאת, שאין לה יסוד במציאות ואינה יכולה להתקיים בלי אמונה עמוקה במה שלמעלה מן הטבע. אבל העם בכללו באמת ראה את “תעודתו” תמיד רק במלוי חובותיו כשהוא לעצמו, ומימי קדם ועד התקופה האחרונה חשב את “בחירתו” כתכלית לכל השאר, ולא כאמצעי להצלחת שאר בני אדם. הנביאים אמנם הביעו את תקוָתם, שעתידה היהדות להראות פעולתה לטובה גם על מצבם המוסרי של יתר העמים, אבל דבר זה ציירו להם כתולדה שתצא ממילא ממציאות הטופס המוסרי העליון בקרב ישׂראל, לא שמציאות ישׂראל אין לה תכלית לעצמה זולתי להשתדל בהשׂגת הדבר הזה. העמים יאמרו: “לכו ונעלה אל הר ה' ויורנו מדרכיו ונלכה בארחותיו”; לא שישׂראל יאמרו: לכו ונצא אל העמים ונוֹרם מדרכי ה' וילכו בארחותיו.
את הרעיון הזה אפשר עוד להרחיב ולהעמיק עד לשיטה שלמה. כי גם הטרַגיקא העמוקה הנראית בחיינו הרוחניים בהוה אולי אינה אלא תולדת הסתירה הפנימית שבין ה“בחירה” בכוח ובפועל. כלומר, בעוד שמצד אחד היה עוד בקרבנו – ולוּא רק בתמונת הרגשה אינסטינקטיווית – האמונה בשכרוננו המוסרי שבו נבחרנו מכל עם ובתעודתנו הלאומית להיות “עליון” בחיים המוסריים. – הנה מצד אחר, משעזבנו את הגטוֹ ונשתתפנו בחיי הקולטורא של העמים, רואים אנו בעל כרחנו, כי יתרוננו זה אינו אלא בכוח, אבל בפועל אין אנו עולים עתה על יתר העמים גם בעולם המוסרי ו“תעודתנו” לא נתקיימה בידנו בגלוּתנו, מבלי יכולת לתת לחיינו צורה מתאימה לרוחנו הפנימי ובלתי תלויה בדעתם ורצונם של אחרים. ומי יודע איפוא, אם גם בין אלה הציוניים החדשים, שבפיהם הם נותנים לציוניותם טעמים אֵיקונומיים ומדיניים ומלגלגים על ה“בחירה” הלאומית ו“התעודה” המוסרית, – אם גם ביניהם לא נמצאו רבים, שבעמקי לבם באו לידי רעיון זה רק על ידי הסתירה הנזכרת, הדוחפת אותם שלא מדעתם לבקש מעמד לעמם, כדי שתהא ביכלתו לפתּח עוד הפעם את כשרונו המוסרי ולמלאות “תעודתו” בתור “עם עליון”…
אבל די בזה. כל כוָנתי לא היתה אלא להראות, כי אמנם מסוגלת היא תורת “שנוי הערכין” להתרכּב בתורת היהדות “הרכבה פנימית” ולהעשיר אוצרה באופן רצוי ומתאים לרוחה, ב“מחשבות חדשות, אך לא זרות”, או יותר נכון: אף לא חדשות בעיקרן. כי עוד לפני שמונה מאות שנה היה גם בישׂראל פלוסוף-משורר, הוא ר' יהודה הלוי, אשר הכיר טיבה וערכה של בחירת ישראל ועשׂה אותה יסוד לשיטתו באופן קרוב לכל האמור בזה, אם גם בסגנון אחר7.
ומה עשׂו סופרינו הצעירים בתורה זו?
הם עזבו את חדוּשה העיקרי ולקחו להם ממנה רק את “המלה החדשה” ואת היסוד ה“אריי” שהכניס בה יוצרה, ובאלה באו אל עמם ישׂראל לתקנו לעת זקנה! לא השתחררות הטופס העליון משעבודו להצלחת ההמון הגדול היתה להם לעיקר, כי אם השתחררות החיים הגשמיים משעבודם להכוח הרוחני השׂם גבול להם. השקפה כזו לא תוּכל להתאחד עם היהדות לעולם, ולא יפּלא על כן, כי הרגישו “קרע בנפשם” והתחילו צועקים: שנוי הערכין! ערכין חדתין! תחת “הספר” יבוא “הסַייף”, ותחת הנביאים – “החיה הצהובה”! ביחוד רבתה הצעקה הזאת בשנה האחרונה, ואנו שומעים יום יום, כי כל עולמנו צריך “סתירה” עד היסוד, על מנת “לבנות” הכל מחדש. אבל אין אנו שומעים עם זה, איך סותרים בנשימה אחת את היסוד הלאומי של עם עתיק יומין, ואיך בונים לעם חיים חדשים לאחר שסתרו את עצם מהותו והמיתו את נשמתו ההיסטורית.
יכולים אנו להבין – וגם לסבול במנוחה – אנשים מישׂראל אשר נמשך לבם אחר “האדם העליון” במובנו של ניטשה, ובכרעם ברך לפני “צרתוּסטרא”, כפרו בנביאי ישׂראל והלכו להם לתקן חייהם הפרטיים על פי “ערכין חדתין” אלו. אבל קשה להבין – וכל שכן לסבול במנוחה – חזיון זר כזה, כי יבואו אנשים לגבול ישׂראל ותורה חדשה זו בידם, לתקן בה חיי האומה כולה, בהאמינם בתומתם, כי העם הזה, אשר כל עצמוּתו, כמעט מאז נראה על במת ההיסטוריא הכללית, לא היתה אלא כעין מחאה תמידית עזה מצד הכוח הרוחני נגד כוח הזרוע והסַייף; אשר כל עוז רוחו מימי קדם ועד עתה נובע רק ממקור אמונתו החזקה ב“תעודתו” המוסרית, בחובתו וכשרונו להתקרב יותר משאר העמים אל האידיאל של השלמוּת המוסרית; – כי העם הזה, יוכל פתאום, אחר שנות-אלף, “לשנות את הערכין” שלו, לוַתּר על יתרונו הלאומי בעולם המוסרי, בשביל להיות “זנב לאריות” בעולם הסַייף; להרוס את מקדשו הגדול לאלהי הצדק, בשביל לבנות על מקומו במה קטנה ושפלה (יותר מזה הן לא תשׂיג ידו!) לאליל הגבוּרה הגשמית.
צריך עוד להוסיף, כי הסופרים האלה, בקראם מלחמה על “הספר” וכל אשר בו, כלומר, על החוקים הקבועים העוצרים בעד התגברות הרצון האישי, ובזכרם באהבה את “המורים” ו“המתאוננים” של דור המדבר, שלא רצו להכניע “עוז החיים” לפני חוקי מָפשטים ולהמיר סיר הבשׂר ובצל המצרי בעוֹל קשה של חובות מוסריות, – הסופרים האלה מרחיקים ללכת בזה הרבה יותר מרבם. ניטשה עצמו, בכל חבּתו היתרה לכוח הזרוע ועוז החיים המוחשיים, חושב הוא את ה“צדק” לשלמוּת היותר גדולה שאפשר להשׂיג על הארץ, עד שקשה לו להאמין, כי יש בכוח האדם, ואפילו “העליון”, להתגבר על רגש השׂנאה והנקמה ולהתיחס בצדק מוחלט לאוהבים ואויבים יחדו. ועל כן מוצא הוא תועלת רבה במה שהצדק מתלבש בחוקים מָפשטים קבועים, הנותנים יכולת לאדם לבחון צדקת מעשׂיו ביחס אל החוק האוֹבּיֶקטיבי, מבלי שיצטרך לזכור באותה שעה את האויב החי, המעורר רגשות לבו ומעַור עיניו על ידי נטיות סוּבּיֶקטיביות8.
ופה אני זוכר, כי רגילים סופרינו אלה לחלק לי כבוד שאיני ראוי לו, בהזכירם את שמי לטובה בשביל שבאחד ממאמרי9 התאוננתי גם אני על היותנו “עם הספר”. אלא שלפי דעתם, סותר אני את “סתירתי”, בדבּרי יחד עם זה בשבח “הקנינים הלאומיים” והתפתחותם הטבעית, ואיני דורש, כמותם, לבער אחר “הספר” עד כלותו. אבל גם בזה רק “מלה חדשה” מצאו והחזיקו בה, מבלי לחדור לפנימיות מובנה. לא על מציאוּת הספר כשהוא לעצמו התעצבתי, כי אם על התאבּנותו, על שנפסקה התפתחותו ואין הרגש המוסרי שבלב שולט בו עוד, כמו שהיה הדבר נוהג לפנים בישׂראל, בעת אשר “קול אלהים בלב האדם” היה מקבּל שפע ישר מחזיונות החיי והטבע, שאז היה גם הספר מוכרח לשנות תכנו לאט לאט, באופן בלתי מורגש, בשביל שיתאים להכרה המוסרית שבלב העם. לא בשבח ממשלת הסַייף על הספר דרשתי איפוא, כי אם בשבח ממשלתו של הכוח המוסרי הנטוע בקרב עמנו מימי עולם, אשר הוא הוא שהוליד את “הספר” והוא הוא שהיה מחַדש רוחו של הספר, בכל תקופה לפי צרכיה. ורק ברבות ימי הגלות, מרוב צרות, נטמטם הלב והרגש המוסרי כמו חדל להתפתח עוד, ועל כן עמד גם מלדת שנויים חדשים בתוכן הספר, וחיי העם נכנעו לגמרי לפני אותיות מתות. ובהסכם עם זה – לא כסתירה לזה! – הגדתי גם במאמר ההוא ומגיד אני תמיד, כי אין הדבר צריך כלל להריסה ושנוי הערכין בקולי קולו, כי אם רק להכנסת “זרם של חיים חדש” לתוך הלבבות, בתמונת “שאיפה חיה בלב לאחדוּת האומה, לתחיתה והתפתחותה החפשית לפי רוחה על יסודות אנושיים כלליים”. הזרם החדש הזה יהיה כטל של תחיה ללב האומה וישיב לה את הכשרון להתפתחות כוחותיה המוסריים, וממילא ישוב ויתפתח אז גם הספר, בעקב דרישת רוח העם וצרכיו האמתיים, ולא בעקב צעקתם של איזו צעירים בעלי-דמיון, שאכלו בוסר בכרמי זרים ורוצים שתקהינה שני כל העם.
בכלל ראוי היה להם, לסופרינו אלה, שבטרם יבואו “להרוס ולבנות”, יעמיקו מעט יותר בטבע ההיסטוריא ודרך התפתחותה. אמת היא, שניטשה עצמו שפך כל חמתו על חוקי ההיסטוריא, ואת דַרוין וספּנסר, אבות תורת ההתפתחות, קרא בשם “אנשים בינונים”. אבל דבר זה לא מנע גם אותו מלהמציא השערות היסטוריות, בשביל להבין מהלך החיים המוסריים, ומלקחת מתורתו של דרוין אבן הפּנה לשיטתו החדשה. הסופרים הללו מדמים להם, כנראה, תורת המוסר, השלטת בעם ועם, כאיזה דבר חיצוני, שנעשׂה מעיקרו בדעת ברורה ובכוָנה לתכלית מיוחדת על ידי איזו אנשים פרטיים. ובכן, כדי לשנותה, להרסה, לעקרה ולקבוע אחרת תחתיה, אין הדבר חסר אלא שיקומו איזו אנשים פרטיים אחרים, הרוצים בכך, וירימו קולם בצעקה גדולה ומרה, שצריך לשנות את הערכין! השקפה כזו יפה היתה לשעבר, בימי רוּסוֹ וסיעתו. אבל סופרים חדשים בדור הזה, החושבים עצמם לסופרי “העתיד”, צריכים לדעת, שאין עושׂים לו לשון חדשה. כי כחוקי הלשון כן חוקי המוסר הם פירותיו של רוח העם, שנתבשלו בו במשך הזמן קימעא קימעא, על ידי המון סבּות שונות, תמידיות ומקריות, ולא על פי שיטה קבועה ומוגבלת מראש. ועל כן אלו ואלו מלאים סתירות הגיוניות, כללים ויוצאים מן הכללים, ואין אדם שליט בהם להרסם ולבנותם לפי חפצו וטעמו, אלא מאליהם הם הולכים ומשתנים, לפי השתנות מצב העם ורוחו וצרכיו. ואם לשון “וולאפיק” יש לה עוד איזה ערך, בתור אמצעי מלאכותי להשתמש בו בשעת הדחק, הנה “וולאפיק” מוסרי הוא המצאה משונה שאין בה לא צורך ולא תועלת, זולתי אבּוּד זמן לבטלה ובלבול דעתם של צעירים נלהבים הצמאים לחדשות מרעישות את הלב. בעל לשון וולאפיק, בחפצו שתתקבל לשונו בכל העמים, מצא לנחוץ למחוֹק מן האלף-בית שלה אות רי"ש, מפני שאין אנשי כינא יכולים לבטאה. ובעלי הוולאפיק המוסרי שלנו אינם שואלים כלל ליכלתו של העם, אשר בשבילו הם “בונים”, ובאים עליו ביד חזקה, לזכּוֹתו בתורה חדשה המתנגדת בהחלט לכל מהותו, מבלי לחקור ולדרוש תחלה, אם יכול הוא לקבּלה!
_______
“דבר גדול הוא, כשמגיעים לקבוע בלב ההמון אותו הרגש של יראת הרוממות, שיורהו ויאמר לו, כי לא בכּל רשאי הוא לנגוע, כי יש ענינים קדושים, אשר בגשתו אליהם, עליו לשול נעליו מעל רגליו, להרחיק מהם את ידו המזוהמת… ולהפך, בהביטנו אל אלו הנקראים “משׂכילים”, מאמיני “האידיאות החדשות”, אין דבר שיעורר גועל נפשנו כהעדר הבושה הנראה בהם, כהעזוּת שבה ילקקו וימששו כל דבר”.
קשים הם הדברים האלה, אבל איני צריך לבקש מחילה עליהם מן “הניטשיאנים” שלנו: לא מלבי יצאו, כי אם תורת בית רבם היא. ניטשה הוא שכתב דברים אלה נגד הנגשים בלי “יראת הרוממות” אל הספר העברי, אל כתבי הקודש! “ספרים כאלה – הוא מוסיף ואומר – העמוקים ורבי-ערך עד אין חקר, צריכים לאַבטוֹריטט חיצוני שיגן עליהם ביד חזקה, כדי שיוכלו להתקיים כל אותם אלפי שנה הדרושים בשביל לשאוב מהם כל מה שיש בהם”10.
אלה הם דברי הרב, וכשאנו שומעים אחריהם דברי התלמידים העברים, תעלה בהכרח מחשבה על לבנו: מוטב שילכו בנינו לרעות “בשׂדה אחר” וישאבו את המים הרעים ממקורם, מאשר ישתו אותם מכלי שני עברי כזה של “ספרות הקרע”, המבטיחה לעשׂות “שלום” בין היהדות והאנושיות…
_______
הוספה למאמר הקודם
[ב“השלח” כרך ט' (חוב' ד', ניסן תרס"ב) נדפס מאמר בשם “היהדות והאדם העליון”, הבא לבטל את השקפתי על “שנוי הערכין” המבוארת למעלה. ובאותו מקום נתתי גם מצדי “תשובה קצרה” על טענות המשׂיג. ולפי שהטענות ההן עדיין נשמעות מפי רבים, לכן הנני חוזר ונותן פה את תשובתי הנזכרת, אשר בזמנה יצאו עליה עוררים, שלא הבינוה על בוריה:]
המאמר “היהדות והאדם העליון”, אע“פ שיש בו ערבוב מושׂגים ודברים שלא ממין הטענה, – ראוי הוא לשׂימת לב, מפני שבו מתגלה, כמדומה לי, היסוד הפסיכולוגי של אותו החזיון הזר, כי יכלו ה”ניטשיאנים" שלנו לקנות להם לבבות בקרב עמנו, עם כל הזרות והתהפוכות שבהשקפותיהם, המתנגדות ביסודן לרוח ישׂראל. הסבּה לזה היא, כנראה, התפשטות אותה הטעות שנכשל בה גם בעל המאמר הזה: כי “תגבורת הכוח המוסרי” מתנגדת להתחיה הלאומית, וכי על כן חסד עושׂים “הצעירים” עם ישׂראל, בדרשם בשבח “החיה הצהובה”, כדי להגביר את הכוחות הגשמיים הדרושים לתחית העם.
והנה אמנם לא פה המקום לירד לעמקו של הענין. אבל לפטוֹר את המאמר הזה בלא כלום אי אפשר, ולכן אשיב בקצרה על טענותיו העיקריות.
א) “הצדק המוחלט”, בתור תכלית לעצמה ומרום השלמוּת של הטוֹפס האנושי העליון, אינו משועבד כלל לתועלת הרבים. הצדק הוא האמת במעשׂה, כלומר התרוממות האדם על כל הנטיות שבלבו ועל כל מחשבות של תועלת, בין של עצמו ובין של אחרים, כדי לדון דין אמת לאמתּו, כל מעשׂה על פי תכוּנותיו העצמיות. וכמו שהאמת המוחלטת תוכל להחשב כשלמות מוסרית עליונה אף במקום שהיא מביאה הפסד להמון בני האדם (שאלה שכבר עסק בה קַנט), כן נוּכל לצייר לנו גם את הצדק המוחלט כתכוּנה נפשית של האדם העליון, שאינה סובלת כל הגבלה מצד תועלת הרבים. הצדק העליון הזה מתפרץ החוצה וכובש לו דרכו, מבלי שׂים לב כלל לתוצאותיו המעשׂיות, אם טובות הן או רעות, ביחס להעולם החיצוני. דוגמא לדבר: במשפטו של דרייפוס היו “הלאומיים” הצרפתיים רגילים לטעון, כי אף אם נעשׂה כאן עווּת הדין, מחויבים הפּטריוֹטים לשתוק ולהניח הדבר כמו שהוא, מפני שתקוּן המעוּות ישפיל כבוד ראשי הצבא ויביא מהומה בארץ וסכנה לכל האומה, ותועלת הרבים קודמת לכל דבר. ומטעם זה החליטו מנהיגי המדינה להשתמש באותה הפשרה של “הסליחה”, שעי“ז הצילו אמנם את האיש הפרטי מהיות קרבן בעד הצבור, אבל לכבוד הצדק עצמו לא חשו והקריבוהו על מזבח תועלת הרבים. זוהי ההשקפה ההמונית: לא הצדק מצד עצמו הוא העיקר, כי אם הצלת האיש הפרטי מיסוריו, מבלי להביא הפסד לרבים. אבל “האדם העליון” המוסרי יעשׂה את ההפך: הוא ילחם בעד הצדק כשהוא לעצמו, אפילו אם יביא עי”ז הפסד להרבים ואף גם לאותו היחיד שבו נתגשם הצדק באותה שעה.
ב) המאמר התלמודי ע"ד חשיבות הצדק, שרמזתי עליו במאמרי, הוא לא זה שמביא המחַבּר (על אדות ר' חנינא וקב חרובין שלו), כי אם מה שנמצא במקום אחר (שבת ל' ע"ב): “כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה… שקול זה כנגד כל העולם כולו… לא נברא כל העולם כולו אלא לצוות לזה”. מאמרים כאלו רבים מאד בכל ספרות היהדות. הבקיאים ידעום, ושאינם בקיאים – יבקשו וימצאום.
ג) איני יודע עוד, באיזו לשון ובאיזה סגנון צריך לדבּר בשביל להכניס ללבבות את האמת הזאת, כי האמונה בכוח המוסרי הצפון ברוח ישׂראל אינה מתנגדת כלל לשאיפת התחיה הלאומית, אדרבא, אמונה זו היא הנותנת בסיס היסטורי ומשען פנימי חזק לשאיפת התחיה. כמה פעמים כבר דבּרתי על זה בתמונות שונות. ואם לא אשגה, הייתי מן הראשונים שהראו על הצורך המוחלט לעורר בקרבנו את הכוח המוסרי בשביל לבטל על ידו את ה“התאבנות” השולטת בחיינו ולקשר את הלב עם הטבע בלי אמצעות “הספר”. גם באותו ענין עצמו, שעליו בא להשיב בעל המאמר הזה, חזרתי ובארתי, שאין שום סתירה בין השאיפה לחיים לאומיים בריאים ובין התגברות הכוחות המוסריים ואחר כל אלה עדיין באים מגיני הצעירים בטענות כאלו: שעלינו לשׂים לב גם לכוחותינו הגשמיים ולשאוף לחיים טבעיים ככל העמים! לא הצורך לשנוי חיינו והתקרבותם אל הטבע הוא החדוש שחדשו הצעירים – “חדוש” זה לקחו הם מן המוכן לפניהם בדברי ה“זקנים” בעלי ה“מוּסר” – אלא הניגוד שבין הצורך הזה ובין הכוחות המוסריים שברוח ישׂראל מיום היותו, זה הוא היסוד של תורת הצעירים, וכל הבא להגין עליהם ולהשיב על טענות מתנגדיהם צריך להוכיח איפוא מציאוּת הניגוד הזה והכרח ביטולם של הכוחות המוסריים. אבל מי שבא בשם הצעירים ללמדנו רק זאת, כי יש לנו צורך בחיים לאומיים בריאים, ככל העמים, אינו אלא כמכניס תבן לעפריים, ומי שמוסיף עוד על זה בפשיטות, כי מכיון שיש לנו צורך כזה, שמע מינה שההשקפה המוסרית “של ר' יהודה הלוי” כבר עבר זמנה, – שמע מינה, שלא שׂם לבו לאותם הדברים שבא להשיב עליהם, אשר כל מטרתם היא להראות, כי אין שום סתירה בין הצורך הזה ובין אותה ההשקפה המוסרית וכי ההשקפה הזאת אינה כוללת כלל בהכרה את היסודות של “עם הספר” ושל “חוקים מיוחדים בהליכות ההיסטוריא”; אדרבא, היא מתנגדת ליסודות כאלו ומבקשת להעמיד חיינו על החוקים הכללים של הליכות ההיסטוריא, ומפני זה אינה יכולה למצוא טעם בתורת הצעירים, המבטלים בהבל פיהם את ההיסטוריא וחוקיה הכלליים.
-
בספרי ניטשה עצמו הדברים סבוכים ומכוסי ענן כבד של הפלגות ומליצות עמוקות וגם סותרים אלו את אלו בהרבה פרטים, באופן שקשה מאד להוציא מהם שיטה אחת שלמה ומסודרת. אך במדה שאפשר לעשׂות כן, היטיב מאד לעשׂותו הפילוסוף החריף גיאורג זיממל במאמרו: “פרידריך ניטשה”, שנדפס במכה"ע Zschr. Für Philosophie und philosophische Kritik, B. 107, H. 2. ↩
-
עי' למעלה במאמר “עצה טובה”. ↩
-
Cf. A. Riehl, Friedrich Nietzsche (Stuttgart 1897), S. 125. ↩
-
גם ניטשה עצמו מסכים לזה בהרבה מקומות מספריו. עי' למשל: Zur Genealogie der Moral (Leipzig 1894), S. 51. ↩
-
ניטשה אומר במקום אחד, כי בתנאים ידועים אפשר שגם משפחות שלמות או שבטים שלמים יגיעו למדרגת האדם העליון(Riehl, idib). ↩
-
Nietzsche, Jenseits von Gut und Böse (Leipzig 1894), S. 264. ↩
-
עי' כוזרי, מאמר ראשון. ↩
-
Genealogie S. 82–84. ↩
-
“תורה שבלב”. על פרשת דרכים חלק א'. ↩
-
Jenseits S. 254. ↩
א. שלש מדרגות
מאתאחד העם
(קבוצה שניה)1
א. שלש מדרגות
בעוד אשר הציוניים טרודים בעסקיה ה“פנימיים”, באספותיהם ודרשותיהם ודברי ריבותיהם עם ה“אַסימילטוֹרים” הקמים עליהם, – הנה גם “מחוץ למחנה” לא ינום ולא יישן רוח ישׂראל, והם לא יתבוננו. גם במערב וגם במזרח העבודה רבה עתה בעמקי הלבבות; דעות והרגשות שונות מתאבּקות זו עם זו, אלו נובלות ואלו נוצצות, אלו קמות ואלו נופלות, והכל הולך ומשתנה במסתרי הנפש היהודית בלי רעשים ורעמים, כי אם בדרך התפתחות פנימית וטבעית. רק לפרקים, כמו במקרה יגיע לאוזננו איזה קול בודד, המתפרץ מלב איזה מטובי האומה ומבשׂר לנו את הנעשׂה שם מבפנים, את המהפכה הרוחנית, אשר ממנה תוצאות גדולות לחיי העם בעתיד, בהגיע זמנה להגָלוֹת החוצה ולהתגשם בחיים המוחשיים.
ובהטותנו אוזן אל הקולות הבודדים האלה, נבוא בהכרח לידי הכרה, כי לא בצדק רואים הציוניים החדשים בכל מה שמחוץ לגבולם רק “אַסימילציא” בלבד; כאִלו שתי אלה, הציונות והאַסימילציא, חלקו ביניהם כל עולם היהדות ולא הניחו שום מקום פנוי מהן, עד שכל מי שאינו מודה בציוניות בידוע שהוא “אַסימילטוֹר”. ההשקפה הצרה הזאת מעידה על בעליה, כי להם עצמם היתה הציוניות – כלומר, מדינת היהודים – סבּה תכליתית לעזיבתם את האַסימילציא. אבל התנועה המתפתחת כעֵת בעמנו, דרכה הטבעי והנורמלי הוא באמת להפך: ראשיתה היא לא ההודאה בציוניות, כי אם הכפירה באַסימילציא, הסרת מַסוה השקר אשר הסתתר תחתיו הרגש הלאומי עד כה ואשר לא יוכל עוד שׂאתו, מפני ששקר הוא, בלי כל יחס לשאלת העתיד, להעצות והתחבולות המעשׂיות אשר בהן נאמין למצוא תשועתנו. הצעד הזה הוא הראשון בסדר השתלשלות הרעיון, והוא גם היותר קשה. מי שהצליח להגיע עד הלום, שוב לא יקשה עליו לפסוע עוד פסיעה אחת הלאה ולהודות גם בציוניות, במובנה הרוחני או המדיני. אך בין שיגיע לכך או לא – לאומיותו היהודית היא חזקה וטבעית ואינה תלויה בהצלחתו של איזה נסיון מעשׂי בהוה…
כי על כן הנני חושב, שהחזיון הזה, המתגלה עתה לעינינו, ראוי הוא שימשוך אליו לבות כל חובבי-ציון האמתיים, ולא יחשבו לעוון לי אם אגרום להם בזה להסיח דעתם שעה קלה מ“עסקי המפלגה” העומדים על הפרק.
––––––––
במשך כל ימי הגלוּת היו אבותינו, למרות הרדיפות והתלאות הנוראות, מברכים לה' בכל יום על שעשׂאם יהודים, ולא נשמע מעולם שיהיה אדם מישׂראל מהרהר אחר ברכה זו ושואל לעצמו: מפני מה יש לי לשׂמוח ביהדותי? וכל שכּן שלא עלה על דעת מי לשאול: מפני מה אני יהודי? – שאלות כאלו, אלמלי נשמעו אז, היו נחשבות לא רק כנאצה, כי אם גם כשטות שאין למעלה הימנה. הכל ידעו בפשיטות, כמושׂכל ראשון, שיש בסולם הבריאה מדרגות מדרגות: דומם, צומח, חי, מדבּר, ולמעלה מכולם – יהודי. וכי אפשר לשאול על החי, מפני מה הוא חי ומה איכפת לו אִלו היה דומם? כך אי אפשר לשאול, מפני מה היהודי לראש הדףיהודי, ולמה הוא רוצה להיות מה שהוא. כשמלך כוזר אומר אל החָבר, שיותר טוב היה אִלו ניתנה התורה לכל העמים, משיב לו זה: “והלא יותר טוב היה שיהיו החיים כולם מדבּרים” (כוזרי א', ק"ג).
אבל בדורות האחרונים נשתנה הדבר. היהודי החדש, שנכנס לברית הקולטורא הכללית, אינו חושב עצמו עוד לבריה עליונה, “מין אחד ועצם אחד נבדל מבני אדם” (שם); אדרבא, הוא עושׂה כל מה שבכוחו לבלתי היות נבדל מבני אדם ומכיר טובה לבני אדם כשהם אינם בדלים ממנו. ועל כן אין לתמוה, כי התחילה להתעורר בלבו, וגם להשמע על פיו, השאלה הגדולה: מה יתרון לו ביהדותו ומפני מה הוא סובל ענשה ואינו זז מחבּבה? אבל נפלא הדבר, שהשאלה הזאת, בכל עת שנשמעה מפי היהודי, באה תמיד עם תשובתה בצדה. היהודי החדש, עם כל היותו כורע ברך לפני הקולטורא האירופּית ונושׂא עיניו בחרדת-כבוד אל פרי חכמתה ושאר סגולותיה, – כשהוא מגיע לשאלת קיום היהדות, מבקש הוא ומוצא תמיד, ולוּא גם בדוחק גדול, איזה “טעם מושׂכל”, שבעבורו היהדות “עדיין” צריכה להתקיים ובניה חייבים להשאר נאמנים בבריתה.
לפני שבע שנים בא הענין הזה לידי2, לרגלי קובץ צרפתי שיצא אז, והשתדלתי להראות, כי כל הטעמים הללו, שיהודי המערב רגילים “להתנצל” בהם על היותם מחזיקים ביהדותם ורוצים בקיומה, באמת אין בהם ממש; כי כאז כן עתה, כל היהודים, בין במזרח ובין במערב, יהודים הם, מפני – שיהודים הם, מפני שהרגש הלאומי היהודי עודנו חי בלבם ופועל על רצונם שלא מדעתם; אלא שתאוַת ה“זכויות” גרמה להם לאותם היהודים לרמות את עצמם ואת אחרים, בכפרם בגָלוּי במציאוּת האומה היהודית, ועל כן מוכרחים הם לתלות יהדותם בטעמים חיצוניים, שׂכליים, כאִלו באמת כל איש ואיש מהם, כשדעתו מתישבת עליו כל צרכה, מתחיל להתבונן בדבר, אם להשאר יהודי או לא, ולמטרה זו הוא יורד לעמקי החקירה הדתית והפלוסופית, ורק אחר בחינת כל חלקי הסותר בלי משׂא פנים, הוא בא לידי מסקנא, שחובה עליו להשאר ביהדותו.
אך גם הרמיה הזאת, ככל שאר חברותיה שנסתבּכו בהן היהודים האלה בעקב הזכויות, כבר הולכת וקרבה אל קצה. נקל היה להם לרמות את עצמם כל זמן שגם ה“אחרים”, נותני הזכויות, היו נוחים לשמוע ולהאמין להם. אבל עתה, שאותם האחרים כבר הרגישו בטעותם ומכריזים בכל יום על לאומיותם המיוחדת של היהודים, הנה נתמוטט הבסיס הפסיכוֹלוֹגי של הטעות הזאת ותש כוחה גם בלב היהודים עצמם, באופן שלא יוכלו עוד להחזיק בה בקשיוּת עורף כאשר עד כה. רובם אמנם מתאמצים עוד להגן עליה בכל כוחם, מפני שעדיין לא נתיאשו לגמרי מחזירתה ליושנה גם בלב העמים. אבל מהלך-החיים עושׂה את שלו: מיום ליום הוא מַרבה להם את מופתיו ומראה יותר ויותר, כי לשוא כל עמלם להתנכּר לרגש-לאומם, כי לא יוכלו עוד להצפינו מעיני זרים. וההכרה הזאת סופה לפזר את הערפל הסוכך על רגשות לבם, והיהודי הלאומי הטמון שם במעמקים יעלה אז ויתיצב נגד עיניהם ונגד כל העולם בכל קומתו וצביונו. אך, כדרך כל שנוי עיקרי בחיי-עם, גם סימניו של זה נראים עתה ראשונה באנשים יחידים, הגבוהים על ההמון, ויתר העם יבוא אחריהם מעט מעט.
“מפני מה אנו נשארים יהודים?” – אז, לפני שבע שנים, הקדיש רב אחד מַערבי מאמר מיוחד לשאלה הזאת ולא מצא לה תשובה אלא זו: אנו נשארים ביהדותנו, מפני שכל שאר הדתות כוללות ענינים שונים שאין אנו יכולים לקבּל עלינו. “הדת הטבעית” לבדה היתה יכולה אמנם להניח דעתנו. אבל היהדות גם היא אינה רחוקה בעיקריה מן הדת הטבעית, ועל כן אין לנו צורך להחליף זו בזו. במאמרי שהזכרתי למעלה השתדלתי לנַתּח את הפלפול התיאוֹלוֹגי הזה ולהראות, כמה מן השטחיות יש בו. אבל גם בלי נתוּח ירגיש כל יהודי אמתּי, כי תשובה כזו רחוקה מן האמת ולא יצאה מן הלב.
עתה הננו מוצאים שנית את השאלה הזאת בראש מאמר אחד מאת רב מערבי3. אבל מה נשתנו העתים! זאת הפעם הננו שומעים לא סוֹפיסמים יבשים שנבראו בכוָנה לשם טֶנדֶנציא ידועה, כי אם דברים כאש, הד קול הרגש האמתּי החי בלב העם. התשובה החדשה הזאת, הנשמעת בפומבי בארצות המערב בסגנון ברור וחזק כזה ובמכ"ע אשר דבר אין לו עם הציוניים – חשובה בעיני מאד, בתור סימן יפה לעתיד, ועל כן הנני מרשה לעצמי לתת בזה תמציתה בסגנונה:
"מפני מה? – על הריב משיבים? מפני שהיהדות מלמדת אחדוּת האלהוּת בטהרתה וחוקי המוסר היותר צרופים; מפני שהיהדות יש לה תעודה בעולם, לשמור משמרת תורתה לטובת כל העמים. לכן מוכרחים אנו להשאר יהודים ולכן חובתנו לשמור על קיומנו. את התשובה הזאת רגיל הייתי גם אני להשיב לעצמי ולאחרים. ובכל זאת אינה אמת. לא מפני זה היהודי – יהודי, מפני שהיהדות מלמדת כך וכך. סבּה כזו היתה יכולה להחָשב לאמת רק אז, אִלו היינו אנחנו בעצמנו בוחרים לנו את דתנו. אבל הרי לא שאלו אותנו קודם שנולדנו: רוצים אתם להיות יהודים? טובה בעיניכם תורת היהדוּת? היהדות הכניסה אותנו לבריתה שלא מדעתנו ונתנה לנו תורה שלמה שקדמה ליצירתנו. והננו שואלים איפוא: מפני מה עלינו לעמוד לעולם במקום שהעמיד אותנו מקרה הלידה? מפני מה נשארו אבותינו יהודים במשך שלשת אלפי שנה, והרי בשום זמן לא דבר נקל היה להיות יהודי? מפני מה לא נטמעו בשאר האומות והדתות שכבשו את העולם? מפני מה נשארו הם מה שהיו ומפני מה נשארים אנחנו, ומוכרחים אנו להשאר, מה שהננו? – מפני שהיהדות היא הטובה בכל הדתות? הרי כך אומרים גם שאר בעלי דת, איש איש על דתו. גבריאל ריסר היה משיב: מפני שרגש הכבוד מחייבנו לזה! אחרים אומרים: רגש היושר מחייב! עוד אחרים: רגש כבוד אבות! כמה טעמים, ואין טעם! איפה היא האמת?…
מפני מה אנו יהודים? כמה מן הזרוּת בעצם השאלה! שאלו את האש, מפני מה היא בוערת! שאלו את השמש, מפני מה זורחת! שאלו את האילן, מפני מה הוא גדל!… כך שאלו את היהודי, מפני מה הוא יהודי. אין ביכלתנו לבלתי היות מה שהננו. בקרבנו הוא הדבר שלא בטובתנו, חוק הוא מחוקי טבענו, קיים ועומד הוא כאהבת האם לילדיה, כאהבת האדם לארץ מולדתו! נובע ועולה הוא ממחשכי נפשנו, חלק הוא מלבנו! אי אפשר לבטלו, לנצחו, להכחישו, כמו שאי אפשר לבטל, לנצח ולהכחיש את הלב עצמו.
נסו נא לעקרו מלבכם! לא תוכלו! חזק הוא ממנו! נקל לכם לעקור כוכב מרקיע השמים, מאשר לעקור מלבכם אותו דבר-מה, הטמיר ונעלם ואין הדעת משׂיגתו, שעושׂה אתכם ליהודים…
אין אנו יכולים – אף אם אלף פעמים נחפוץ – להפרד משרשי ישותנו. חפץ-הקיום מתקומם נגד הכליון. ההיסטוריא האנושית של שלשת אלפי שנה הוכיחה, כי אין כל יכולת להמית את הרוח הלאומי העברי. לא אנחנו נוּכל זאת ולא העולם אשר מחוצה לנו…
שלשת אלפי שנה היינו יהודים, מפני שלא יכולנו להיות אחרת, ועדיין אנו יהודים ומוכרחים להיות, מפני שאין אנו יכולים להיות אחרת: מפני שכוח אדיר וחזק ממנו מקשרנו אל היהדות וכופה את לבנו עד שיאמר: רוצה אני להיות יהודי; מפני שהחפץ הזה להיות יהודי כוח טבעי הוא בקרבנו, מקור חיים לנו; מפני שהיהדות שוכנת בחדרי לבנו כיתר ההרגשות הטבעיות הנטועות באדם משעת יצירתו, כאהבת הורים וארץ מולדת.
רק אחרי כן יבוא השׂכל וימצא טעמים וראיות, שצריכים אנו להיות יהודים, ויאמר טוב ויפה ומשובח ומקובל לאותו דבר הנמצא בלבנו, שהיה קיים ועומד שם עוד קודם שבא השׂכל להצדיקו בהמצאותיו. וכל מי אשר לב עברי לו מבקש ומוצא טעמים שונים לדבר, כל אחד טעמים אחרים, יותר נאים לפי דעתו, והנה הוא מאמין באמת, כי רק מפני הטעמים האלו, אם מפני רגש הכבוד או מפני כבּוד אבות, או מפני גודל ערך היהדות, וכדומה – רק מפני זה בלבד יהודי הוא. וכה ימציא לו כל אחד תורה יהודית והשקפה יהודית מיוחדת ומכריז על עצמו, שהוא הוא היהודי האמתּי, הטוב שביהודים, יהודי כהלכה.
לא! לא ההשקפה היהודית, לא התורה היהודית, לא האמונה היהודית – לא זאת היא הסבּה המקורית, המניע הראשון; כי אם – הרגש היהודי, רגש אינסטינקטיבי שאי אפשר להגדירו בדברים; קראו לו באיזה שם שאתם רוצים בו, קראו לו קרבת-הדם, קראו לו רגש הגזע, או רוח-הלאום, אך יותר מכולם טוב שתקראו לו: הלב העברי!"
כה מתחילים היהודים החדשים לגלות את “הרגש היהודי” שבלבם! ומן היום ההוא, ההולך וקרב, אשר כל הטובים שבהם יפקחו עיניהם ויכירו את עצמם, – תחל תקופה חדשה בתולדות ישׂראל, אולי התקופה היותר טרגית בכל ימי הגלות. כי לפנים, בהיות עוד הרגש היהודי מושל בלב אבותינו, היו גם חייהם מצומצמים רק ברחוב היהודים, ולא קשה היה למלאות כל ספּוּקו של הרגש הזה. ואחרי כן, כשנתרחבו חייהם ועברו גבול הרחוב, נמשך לבם כל-כך אחר העולם החדש שנפתח לפניהם, עד שחשבו לאפשר להרחיק את הרגש היהודי לגמרי מגבול החיים ולסגרו בבית הכנסת, כדי שלא יהיה “למכשול” להם על דרכם החדשה. אבל עתה מה יעשׂו? הרגש היהודי, החוזר לכבודו, יבקש לחזור גם לממשלתו בחיים, להטביע חותמו על מעשׂי העם והליכותיו, כמקדם; ואיך ישׂיג מבוקשו זה בתוך עולם שאינו שלו, שכוחות אחרים מושלים בו ואינם נותנים לזר לכבוש מקום בקרבם?…
את המכאובים הרוחניים האלה, העתידים לבוא, הרגיש, כנראה, אחד מטובי סופרינו בלשון רוסית, ובמאמרו האחרון הוא משתדל על כן להקדים רפואה להם4.
לפנים היה הסופר המצוין הזה, כשאר חבריו בספרות היהודית-הרוסית, נושׂא עיניו ביראת הרוממות אל אחינו המערביים ויהדותם ה“אוירית”. וכשיצא הקובץ הצרפתי הנזכר למעלה, מצא בו סופרנו זה, במאמרו של אותו רב ועוד אחרים הדומים לו בתכוּנתם, “אידיאלים נצחיים”, המעידים על “רוממות הרוח” של בעליהם, ויעץ גם לנו ללמוד את דרכיהם וללכת בעקבותיהם. הדבר הזה הוא שהביאני אז לבקר את הקובץ ההוא, כדי להראות מתוך אותם המאמרים עצמם, כי אלה האידיאלים הנצחיים אינם באמת אלא פרי “עבדוּת פנימית, מוּסרית ושׂכלית, המסתתרת תחת חירות חיצונית”. עתה הנה בא גם הוא לידי הכרה, כי היהודים המערביים ותלמידיהם שבמזרח, אשר התלבשו בלאומיות זרה בשביל הזכויות שהשׂיגו או קווּ להשׂיג, “לא ראו, כמה מן העבדוּת והשפלוּת צפוּנה בבטוּל עצמוּתם הלאומית”; כי “אַסימילציא כזו אינה אלא העבדות הישנה בתמונה חדשה, הגרועה עוד באיכותה מן הקודמת”. כי היהודי בימי הבינים כפף רק את גופו לפני אדוני הארץ, אבל מהכרת עצמותו וחייו הלאומיים לא ותּר כלום; “בעוד שהיהודי החדש, כשניתנה לו יכולת להתהלך בקומה זקופה בחברת עם הארץ, התחיל לקצץ בנשמתו, בעצמותו הלאומית, כדי למצוא חן בעיני החברה הזאת”. כזה וכזה אומר הסופר הנכבד במאמרו האחרון, ואיך הוא אומר! בשׂפה ברורה ומלאה עוז, בגאוַת איש המכיר ערכו בתור אדם ובן לעמו, בלי שארית כל שהיא מן “העבדות הפנימית”, מן הצביעוּת וההתבטלות כלפי חוץ, המצויה כל-כך במאמרי סופרינו בלשונות העמים!
אבל בזה לבד לא הסתפק סופרנו. כאמור, הוא יודע ומרגיש מראש גם את התולדה המחויבת מהכרת עצמותנו הלאומית, את המלחמה העתידה להתלקח בין שאיפתנו לחיים לאומיים מלאים ושלמים ובין המעצורים המונחים על דרך חיינו אלה בארצות פזורנו. ומן המבוכה הזאת הוא אומר להוציאנו על נקלה, בהשתדלו להוכיח, כי כשם שהמדינה כוללת אנשים פרטיים רבים, השוים (או צריכים להיות שוים) בזכויותיהם האזרחיות, כך תוכל לכלול בקרבה גם אומות רבות ושונות, אשר לכולן תהיינה בה זכויות לאומיות שוות, מבלי שתבוא אחת מהן בגבול חברותיה, לבטל את עצמותן ולהשבּית חייהן הלאומיים המיוחדים להן. ובכן הלא דרכנו נכון לפנינו: בחיים האזרחיים עלינו להיות אזרחים נאמנים, איש איש במדינתו, אבל בחיים הלאומיים הרי אנו בנים לאומתנו המיוחדת, ואין אנו צריכים ולא רשאים לוַתּר אף קוצו של יו“ד מרוח-לאומנו וכל אותם הענינים שהוא מתגשם בהם, כמו שהפולנים והטשיכים והרוסינים באוסטריא, או האשכנזים והצרפתים והאיטלקים בשווייץ, אזרחים נאמנים הם למדינתם המשותפת לכולן, אע”פ שבחייהם הלאומיים נפרדים הם אלו מאלו. עד כה נלחמו היהודים רק על זכויותיהם האזרחיות; עתה איפוא עליהם יהיה להלחם גם על זכויותיהם הלאומיות. וגם במלחמה זו הצדק והיושר יעמדו לימינם. כי אמנם – חושב סופרנו – יש לעמנו “זכות היסטורית” בכל ארצות אירופא לא פחות מאשר ליתר העמים היושבים בהן, ומדוע יגָרע חלקנו מהם ולא נוּכל לחיות בהארצות האלה גם חיינו הלאומיים כמוהם?
זה הוא הפתרון שנותן הסופר לשאלתנו הלאומית. והפתרון הזה, כמדומה לי, עתיד להתפשט בין היהודים בכל הארצות, אחר אשר יתעורר “הרגש היהודי” בכל הלבבות. הצורך לחיים לאומיים לא יתן אז מנוח לבני ישׂראל בארצותם, ובהיות כל כוחם רק בטענות ותביעות בשם הצדק וההוּמַניוּת, הנה יגיעו, בהכרח פסיכולוגי, עד האמונה הזאת: שבצדק וביושר, על יסוד ההיסטוריא, יוכלו לתבוע באירופה גם “זכויות לאומיות”. ואז ירימו קולם אל כל אנשי צדק, לריב את ריב זכויותיהם אלה, לכבוד הקולטורא והפּרוֹגרס וכו', כמו שעשׂו ועושׂים ביחס לזכויותיהם האזרחיות…
אבל ההכרח הפסיכולוגי – לחוד, וההגיון והמציאוּת לחוד. בני ישׂראל ירימו ראשם בגאון ויקראו לשכניהם בחזקה: אומה קולטורית עתיקה אנו, שיש לה זכות היסטורית באירופא כמוכם, ועל כן יש לנו צדקה לדרוש מאתכם, שתכבדו את סגולותינו הלאומיות ותתנו לנו יכולת לחיות בקרבכם חיים לאומיים מיוחדים, כמוכם. תנו לנו זכויותינו הלאומיות! – והם, עמי הארצות, ירגזו או ישׂחקו, וזכויות לאומיות לא יתנו לנו בתוכם. אם אפשר היה ליהודים להשׂיג בתוך רוב עמי אירופא זכויות אזרחיות, הנה היה זה רק מפני שהבטיחו להתבלע בעמי הארצות ולהיות עמהם ברבות הימים “לבשׂר אחד”. אבל זכויות לאומיות – בזה לא יטיל ספק מי שמרכּין דמיונו לפני המציאוּת – לא ישׂיגו בתוכם. ולא רק בזמן הזה, שכל אומה המושלת משתדלת לעשׂות את לאומיותה ליסוד חיי המדינה כולה; אלא אפילו “באחרית הימים”, כשישתנה מהלך הדעות וההרגשות בכל העולם, עד שהאומות המושלות יודו בזכויותיהן של האחרות ויתנו להן לפתּח את חייהן הלאומיים כחפצן, מבלי להשתדל במאומה להביאן לידי טמיעה, – גם אז לא תמצא באירופא שום אומה אשר תודה גם בזכויות הלאומיות של בני ישׂראל היושבים בתוכה. וראיה לדבר, שהרי אלה הפולנים והטשיכים עצמם, הדורשים להם מן המדינה הכללית זכויות לאומיות בשם הצדק – הם עצמם חושבים עם זאת, כי יש להם צדקה לדרוש מאת היהודים הגרים עמהם, שיטָמעו בתוכם וימסרו נפשם על הלאומיות הפולנית והטשיכית! והחזיון הזה באמת אינו זר כל-כך. הבדל גדול יש בין הכרת הזכות ההיסטורית של ראובן ושל שמעון להשתתף עם שאר האזרחים בחיי המדינה שבה גרו אבותיהם מדור דור, – ובין הכרת זכות היסטורית של עם זר לחיות לו לעצמו חיים לאומיים מיוחדים בארץ אשר מראשית בואו לגור בתוכה לא נחשבה כקנינו הלאומי אפילו בעיני עצמו. סוף סוף הקנין הוא דבר הסכּמי, וכל זמן שבני אדם מודים בצדקת הקנין האישי, גם הקנין הלאומי אינו יכול להחשב כמתנגד אל הצדק…
ולא עוד אלא אף אם נוסיף ונגביר דמיוננו עד שנאמין, כי “בימות המשיח” יהיו גם בני ישׂראל נחשבים בעיני שאר העמים כאומה מיוחדת שיש לה זכויות לאומיות בכל הארצות, – הנה גם אז לא יספיק לנו זה לצרכי חיינו הלאומיים. שהרי גם הצדק והיושר, אשר בשמם בא החלש לתבוע זכויותיו מן החזק ממנו, בודאי לא יחייבו את החזק לוַתּר על זכויותיו עצמו במקום שזכויות החלש מתנגדות להן ואי אפשר לשתיהן להתקיים יחד. ואין לך זכויות העלולות להתנגש ולהתנגד זו לזו כזכויות לאומיות של שני עמים הגרים יחד, לא זה בצד זה, כבארצות שווייץ, כי אם זה בתוך זה, כבאיזו מארצות אוסטריא. בכל עניני החיים היותר חשובים במדינה – סדרי החנוך, המשפטים ומנהגי החברה, הלשון והחכמה וכו' – אי אפשר שאומות שונות ימשלו בבת אחת, שכל אחת תכניס את רוחה בהם, ונטיותיהן של כולן ישמשו בערבוביא. בכל הדברים האלה הולכים על כן בהכרח ובצדק אחר רוח הרוב, והמועט צריך לקבּל עליו את הדין בלי שום טענה, כמו שכּך היא המדה גם בהתנגשות הזכויות האזרחיות של האזרחים הפרטיים. ובהיותנו אנחנו המעט מכל העמים בכל מקום, מה יש לנו צדקה לקווֹת, כי יבוא יום ותהיה יכולת בידינו לחיות באירופא חיינו הלאומיים בכל מלואם? אבותינו אמנם חיו חייהם הלאומיים על אדמת נכר. אבל לזה הגיעו רק ע"י הסגרם בחומות הגטוֹ והבּדלם לגמרי מחיי שאר בני אדם; בעוד שאנו אין אנו יכולים עוד לחיות חיים מובדלים כאלו, הרחק מן הקולטורא הכללית, וגם סופרנו עצמו אומר, כי מחשבה כזו רחוקה מלבו; ואיך אם כן יצוירו שני אלו ההפכים יחד: מצד אחד, השתתפות שלמה בחיי הקולטורא, המתלבשים בכל ארץ בצורה הלאומית של העם העיקרי, ומצד אחר, התפתחות שלמה של חיים לאומיים מיוחדים לנו הפורחים באויר ואין להם על מה שיסמוכו?
ועל כן הנני נוטה להאמין, כי התורה הזאת של זכויות לאומיות אינה אלא אחת המדרגות התיכונות בסולם ההתפתחות העתידה של הרעיון הלאומי בקרבנו, מדרגה אשר דרך בה תעבור ההכרה הפנימית של העם בשביל להגיע על ידה לבסוף עד קצה הרעיון. כי אמנם, השאיפה לזכויות לאומיות, שאין יכולת להשיגן בגולה, אי אפשר שלא תביא את בעליה לידי הכרה, כי אך זכות לאומית אחת יש, שהיא תוכל להספיק לנו צרכי חיינו הלאומיים ושבלעדיה לא נגיע לעולם לתכלית חפצנו. והזכות הזאת היא: שגם אנחנו נהיה ה"רוב, בארץ אחת תחת השמים, ארץ אשר זכותנו ההיסטורית בה אינה מוטלת בספק ואינה צריכה לראיות רחוקות, ואשר בתוך אוירה ההיסטורי יתפתחו חיינו הלאומיים באמת לפי רוחנו, מבלי להתכּוץ ולהצטמצם רק באיזה מקצעות מוגבלים; ואז תהיה תקוה גם לשאר בני העם, המוזרים בארצות, כי המרכז הלאומי הזה ישפיע מרוחו עליהם ויתן בהם כוח לחיות בחייו, עם היותם משוללים זכויות לאומיות במקומותם.
וכה הננו רואים כי ההתעוררות הלאומית, הנראית לנו עתה מחוץ למחנה הציוניים, עלולה אף היא להגיע, אחר התפתחות בדרך ידועה, ל“חבת ציון”. רב אמנם המרחק בין שלש הנקודות אשר על דרכה: מראשית הכרת “הרגש היהודי” עד לתורת הזכויות הלאומיות, ומזו – עד לבקשת הזכות הלאומית. אבל אלה אשר יגיעו להנקודה האחרונה בדרך הפנימית הזאת – לא בקפיצה אחת פתאומית מן החוץ – בהם נוכל לבטוח, כי כל הרוחות שבעולם לא יזיזו אותם עוד ממקומם זה, ומבלי לדחוק את השעה, ירדפו אחר המטרה בהכרה לאומית ברורה וברגש יהודי אמתּי…
––––––––
ואולם לא אכחד, כי כשאני לעצמי, חביבים עלי הלאומיים האלה לא רק על שום סוֹפם, כי אם גם כמו שהם עתה. יהיה יחוסם ל“חבת ציון” איזה שיהיה – גם בלעדי עבודתנו בארץ ישׂראל יש עוד שׂדה-עבודה רחב-ידים בארצות הגולה, המשותף להם ולנו. בכל אופן קרובים הם אלינו ברוחם יותר מאלה הציונים החדשים שהתחילו מסוף כל הסופות, שכל לאומיותם תלויה ביסוד “מדינת היהודים”. ועל כן הנני חוזר ואומר, כי אנו, חובבי ציון המזרחיים, אין לנו להמָשך אחר הציוניים ההם המחזיקים בהכלל הידוע: “מי שאינו אתנו הרי הוא נגדנו”. הלאומיות שלנו רחבה הרבה משלהם ויש מקום בה להרבה עבודות שונות. ומי שאינו אתנו בעבודה זו, אפשר שיהיה אתנו בעבודה אחרת.
לא ההסכם בענפים המעשׂיים של איזו שיטה הוא המקשר בני אדם קשר פנימי ואמתּי, כי אם – אחדות השורש הרוחני שממנו מסתעף הכל. קדמונינו הכירו את האמת הזאת ואמרו: כל הכופר בעבודה זרה כאִלו מודה בכל התורה כולה. אף אנו נאמר לפי רוחנו עתה: כל הכופר ב“אַסימילציא” כאִלו מודה בכל התורה הציונית.
אם “אני” כאן – הכל כאן…
המוסר הלאומי
מאתאחד העם
ג
התנועה הלאומית החדשה, בהשיבה לעמנו המון רב מבניו אשר התכחשו לו עד כה, הביאה עם זה מבוכה ובלבול הדעות בנוגע למהות הלאומיות העברית והחובות שהיא מטילה על המחזיקים בה.
לפנים היה כל איש ישׂראל חושב לדבר פשוט ומובן מאליו, כי יהודי אמתּי – התואר “לאומי” עוד לא נודע אז בקרבנו – אינו אלא זה שמאמין בלב שלם בעיקרי הדת היהודית וזהיר (או לפחות משתדל להיות זהיר) בכל מצוותיה, בקלוֹת כבחמורות. הן אמנם גם ה“אפיקורסים” וגם ה“עבריינים” לא חדלו מפני זה להחשב כבנים לעמם: “ישׂראל אע”פ שחטא ישׂראל הוא“; אבל הכל הרגישו, ועל הרוב גם ה”חוטא" עצמו, כי ישׂראל שכמותו הוא חזיון מקרי שלא מן המדה: “ישׂראל הוא”, אך לא ישׂראל סתם, ישׂראל כהלכה, כי אם – “ישׂראל שחטא”. גם בדור שלפנינו, דור ה“השׂכּלה”, אע“פ שנתרבו בו ישׂראלים כאלה לאלפים ולרבבות, לא עזבה ההרגשה הזאת לא את כלל העם ולא את אישיו אלה אשר פרצו גדרו. גם הם, ה”משׂכילים" עצמם, הרגישו בלבם תמיד, כי בהתרחקם מן הדת, התרחקו גם מן העם, נעשׂו “אחרים” לו ואינם יכולים לשוב ולהתאחד עמו אלא אם כן יתקרב הוא אליהם, אלא אם כן יהיה גם הוא ל“אחר”. ועל כן התאמצו בכל כוחם, בקנאה יתרה, להרוס את חומת הדת המבדילה בינם ובין העם, בשביל להשתחרר מן הרגש המכאיב המלַוה תמיד את חייו של הפורש עצמו מן הצבּוּר.
עתה נשתנה הדבר. אלפי אנשים מישׂראל, מהם אשר מילדותם נתחנכו מחוץ לגבול היהדות ולא נשׂאו עוּלה מעודם, ומהם אשר בגדלם מרדו בה ופרקו עוּלה מעליהם – שבו עתה לעמם וביד רמה הרימו דגל הלאומיות היהודית, מבלי שוב עם זה גם אל הדת היהודית, להחזיק בדעותיה ולקיים מצוותיה. והיהודים החדשים האלה אינם מרגישים עצמם כלל כנבדלים מן העם בשביל הבדל ההשקפה הדתית, ועל כן אינם מרגישים גם את הצורך למשוך את העם אחריהם בכל הנוגע לאמונה ודת. הם רואים בלאומיות היהודית רק רגש הגזע בלבד, שאינו מטיל על בעליו שום חובה אחרת זולתי האהבה לעמם והעבודה להרמת קרנו בכבוד, מבלי להגביל במאומה חירותו של האדם בהשקפותיו וחייו הפרטיים.
החזיון החדש הזה הוליד איפוא בהכרח גם שאלה חדשה: יהודים כאלה מה משפטם? היוכל אדם באמת להיות יהודי כשר בלאומיותו עם היותו “אחר” בכל שאר עצמותו?
נושׂאי דגל התורה ו“מחזיקי הדת” משיבים על השאלה הזאת, כמובן, בשלילה מוחלטת. הם עדיין מחזיקים בהשקפתם הישנה במלואה ואומרים, שאין לאומיות לישׂראל מחוץ לגבול הדת, ומי שאומר: “עברי אנוכי”, עליו גם להוסיף: “ואת ה' אני ירא”, לקבּל עליו עוֹל תורה ומצוות ככל המון בית ישׂראל; בלי תנאי זה גם ה“לאומי” עתה, כמו ה“משׂכּיל” לפנים, אינו בעיניהם אלא “ישׂראל שחטא”, כלומר אבר חולה בגוף האומה, שאין צריך אמנם לחתכו ולהרחיקו מן הגוף, אבל צריך להשתדל ברפואתו…
ואולם הלאומיים עצמם נחלקו בדבר הזה לשתי מפלגות שונות.
בני המפלגה האחת – זו שכבר קנתה לה בספרותנו את השם “מערבית” – משיבים על השאלה בחיוב מוחלט. לקבּל עליהם עוֹל תורה אינם יכולים, מפני שאין אדם שליט ברוחו לכוֹף אותו על האמונה, ולקבּל עליהם עוֹל מצוות אינם רוצים, מפני שהמשתתף במעשים דתיים בלי אמונה בלב הרי זה מן הצבועים. אבל לפי השקפתם אין גם שום צורך ללאומיותם בדברים כאלה. הם יוצאים ידי חובתם באהבתם לעמם ובהשתתפותם ב“עבודה הלאומית”, כלומר באספות ואגודות, בתשלומי שקלים וקנית “אַקציות”; והמהדרים שבהם מסכימים גם לזאת, כי שׂפת עבר ודברי ימי ישׂראל הם דברים טובים, שראוי ונאה – אך לא חובה מוחלטת! – ללאומיים לדעתם; אבל בעצם חייהם, בהשקפותיהם, בהרגשותיהם, בנטיות לבם ובכל הליכותיהם אינם רואים חובה לעצמם להשתנות אפילו במשהו, והנם נשארים מה שהיו לפני הסָפחם אל דגל הלאומיות היהודית: בני אותה הקולטורא הנכרית אשר נתחנכו על ברכיה בילדותם או שתו בצמא את מימיה בשחרותם.
המפלגה הלאומית הזאת, בכל התנגדותה הקיצונית לדעת המפלגה “הדתית”, משתתפת היא איפוא עמה בהשקפה יסודית אחת. שתיהן חושבות את הדת לקנין הרוחני היחידי שבּו נתכּוץ כל הרוח הלאומי של עמנו ושחוץ ממנו אין עוד יסוד לאומי לישׂראל בהוה זולתי שתּוף הגזע; אלא שכל אחת מוציאה מן העיקר הזה תולדה אחרת. זאת אומרת: אם כן, כל שאינו מאמין בדת ישׂראל ואינו חי בה אינו יכול להחשב בין נושׂאי דגל הלאומיות, שהוא רחוק מרוחה; וזאת אומרת, להפך: אם כן, אין הלאומיות היהודית יכולה לדרוש מנושׂאי דגלה שיהיו חייהם מתאימים לרוחה, אחר כי כל עצם הרוח הזאת אינו אלא דבר התלוי באמונה ודת, ובזמננו אין אונס בעניני אמונה ודת ולא יבּנה עם על יסוד כזה, ועל כן אין עלינו שום חובה לאומית בחיינו בהוה זולתי להשתדל בהשׂגת החירות הלאומית.
ובזה מתנגדת להן בצדק המפלגה הלאומית השניה – מפלגת “המזרחיים”. גם היא אמנם, כרעוּתה, אינה מסכימה להעמיד את הלאומיות על האמונה הדתית, שלא יהיה קיומה תלוי בדברים שאין אדם יודע היום אם יודה בהם למחר; אבל יחד עם זה יודעים הם הלאומיים האלה, שתוכן הלאומיות העברית כולל הרבה יותר מדיפּלוֹמַטיא ואספות בלבד, ויודעים הם זאת לא על פי היקשים וראיות מן החוץ, כי אם – ראיה שאין עליה תשובה – מתוך עצם מציאותם בעצמם. בהיותם על הרוב מלאים רוח היהדות מנעוריהם, הם מרגישים בנפשם, כי הרוח הזה עודנו חי וקים בלבם ורשומו ניכר בחייהם, אע"פ שהשקפותיהם הדתיות כבר נשתנו הרבה, ומזה הם מוציאים תולדה מוכרחת, כי אמנם יש רוח לאומי לישׂראל שאינו מוגבל באמונות דתיות בלבד, וממילא יש גם חובות לאומיות רוחניות, החלות על הכל, מאמינים ובלתי מאמינים יחדיו.
אבל גם המפלגה הזאת, כשהיא עוברת מן ההלכה אל המעשׂה, תבוא במבוכה ולא תדע להגיד ברור, מה הן החובות הלאומיות שאינן תלויות באמונה דתית. הלשון, הספרות וההיסטוריא – אלה הם המקצעות שבהם תבקש, וגם תמצא, את הרוח הלאומי, ובהם איפוא מוכרחת היא לצמצם גם את החובות הלאומיות: לעזור להרחבתן והתפשטותן של הלשון והספרות וההיסטוריא, לחנך את הגדולים עם הקטנים על ידי הלשון והספרות וההיסטוריא – זו היא העבודה הלאומית הרוחנית המוטלת חובה על כל הלאומיים. ואין ספק אמנם, שהדבר כן הוא, שהעבודה הזאת היא החובה הגדולה של הלאומיים כלפי חוץ, ביחוסם אל העם וקניניו הכלליים. אבל האין עוד על הלאומי גם חובות אחרות כלפי פנים, ביחוסו אל עצמו ואל חייו הפרטיים? העבודה הספרותית, המדעית או החנוכית – נחלת יחידים היא, העוסקים בה בפועל, בעוד שהרוב הגדול אינו יכול להשתתף בה אלא בתור “נפעל”: להתלהב שעה קלה כשהוא שומע דרשה נאה או קורא מאמר נאה. כל יתר שעותיו של הלאומי הפשוט עוברות בשוק החיים בדרך שהורגל בה לפנים, בלי שום קשר ניכר עם לאומיותו. והרי גם הוא, הלאומי הפשוט הזה, מרגיש צורך לחַבּר את לאומיותו עם החיים המעשׂיים, לדעת בעצמו, שיש לו בחייו חובות מיוחדות אשר עליו למלאותן באמונה. האיש אשר לב לו להתמכר לאיזה אידיאל רוחני, הוא דורש מן האידיאל שלו, שיהיה מוכשר לחדור אל עמקי לבו ולהתקשר שם עם כל רגשותיו ונטיותיו, באופן שירגיש האדם את מציאותו בכל עת, בקביעות ולא באקראי, וימצא בו מורה דרך בכל עניני החיים. הלא זאת היתה שגיאת היהדות ה“מתוקנת”, כי האמינה, שתהא ביכלתה לקשר אליה את הלבבות לאורך ימים על ידי שעה אחת של קורת רוח בזמירות ודרשות משבת לשבת. והנה הורה הנסיון, כי יהדות כזו, שאינה ממלאה את הלב בתמידות, כי אם נגלית מעת לעת וחוזרת ונעלמת – אינה יכולה להיות לכוח פועל בחיים וסופה לירד למדרגת צירימוֹניא ריקה, שכל רוח אין בקרבה. אם באה איפוא הלאומיות – כמו שחושבים בני המפלגה הזאת – לחזור ולתקן מה שקלקלה היהדות המתוקנת, צריכה היא להקיף גם חיי האיש הפרטי ה“פשוט”, שלא זכה להיות סופר או מחנך או עסקן, ולהיות לו לקו המדה בכל אשר הוא עושׂה, עד שידע וירגיש תמיד, כי הלאומיות אינה שעשועים לשעות הפנאי, כי אם תורת-חיים, אשר חובה עליו לכתבה על לבו ולחיות בה בפועל. ואת הדבר הזה לא ידעה לעשׂות עד כה גם הלאומיות המזרחית; אף היא הסתפקה רק ב“שעות” לאומיות של אספות ודרשות מזמן לזמן, והחיים האישיים, חיי יום יום, נשארו ריקנים כשהיו, בלי קשר פנימי ואמתּי עם האידיאל של הדרשות. ועל כן לא יפּלא, כי למרות כל ההתלהבות וה“דבקות” השולטות עתה במחנה הלאומיים האלה, כבר נראו כה וכה סימני ליאות וריקוּת-הלב, ואין צורך לרוח הקודש בשביל לראות מראש, כי אם ישאר הדבר כן עוד זמן רב, לא תוכל הלאומיות להחזיק מעמדה אשר רכשה לה בעת האחרונה בקרב העם, ושבה והיתה לדגל כתה קטנה של מורים וסופרים ועסקנים בלבד, כמו שהיתה בראשיתה.
ואולם המבוכה הזאת, כמדומה לי, אינה מחויבת כלל מטבע הענין כשהוא לעצמו, ולא באה אלא מתוך שנכשלו כל המפלגות האלה יחד בערבוב מושׂגים ולא הבדילו כראוי בין שני דברים, המשמשים אמנם בחיים בערבוביא, אבל במקורם ותכוּנתם שונים הם זה מזה: – בין הדת והמוּסר.
היחס שבין הדת והמוסר בחיי העמים הוא אחד מן החזיונות ההיסטוריים היותר סבוכים, אשר נתן מקום בכל הדורות להשקפות מתנגדות זו לזו מן הקצה אל הקצה. המון בני האדם, בראותם את הדת משננת לבעליה גם את המצוות המוסריות ובהרגישם בנפשם את מוראה המונע אותם לפעמים מלפרוע מוּסר, – הורגלו לחשוב, כי מתּחלת ברייתו אין המוסר אלא חלק מן הדת, אשר רק עמה ועל ידה בא לעולם ועליה הוא עומד ולא יצוּיר בלתה. אבל מימי קדם ועד עתה נמצאו, לעומת זה, חכמים וסופרים אשר היטיבו לראות, כי לא תמיד נמצאה הסכמה מוחלטת בין הדת והמוסר, כי יש אשר המוסר פונה לו לעבר אחר ומתרחק מן הדת, מבלי להמתין לה עד שתלך לפניו להאיר לו את הדרך. והדבר הזה הביאם לידי הכרה, כי שני אלה – הדת והמוסר – שני עצי-חיים נפרדים הם, אשר לכל אחד שורש מיוחד בטבע רוח האדם, ורק אחר שצמחו וגדלו, איש איש לבדו, נסתבּכו יחד ונכנסו זה בגבול זה, לתועלתה של ההתפתחות המוסרית, מצד אחד, ולרעתה, מצד אחר. הדת, בהכניעה לב האדם לפני נמצאים עליונים נשׂגבים ממנו, אי אפשר שלא תצייר לה את הנמצאים האלה מקושטים בכל המעלות הנחשבות בעיני האדם כתכלית השלמוּת, כאידיאל שאין למעלה הימנו; אי אפשר על כן שלא תראה בהם גם את התּכוּנות המוסריות היותר שלמות, באופן מתאים להאידיאל של השלמוּת המוסרית שיצר לו הרגש המוסרי בדרך התפתחותו לעצמו. וההתגשמות הזאת של האידיאל המוסרי בנמצאים עליונים חיים לעד, השליטים בגורל האדם ומשפיעים עליו טוב או רע לפי חפצם, הביאה בהכרח תועלת הרבה להתפתחות הרצון המוסרי בלב האדם, אם מאהבה, בחפצו להדמות לקונו כפי יכלתו, ואם מיראה, בראותו בזה אמצעי לפייס את אלהיו ולהסיר מעליו חרון אפו. אבל אותה ההתגשמות עצמה היתה, מצד אחר, למכשול על דרך התפתחות התוכן המוסרי. כי גם המוסר, ככל שאר קניני הקולטורא, לא נתַּן לאדם מתוקן ומשוכלל כל צרכו, כי אם הולך ומתפתח לאט לאט, מדור לדור. ובראשית התפתחותו, באותם הימים הקדומים שהדת פוגעת בו ראשונה, עודנו במצב שפל מאד: הרגש המוסרי אינו מתקומם עוד אז נגד רוב המעשׂים הנחשבים בזמן מאוחר לעברות מוסריות חמורות, ואין צריך לאמור שאינו מקפיד עוד על טהרת המדות ודברים שבלב. והתוכן המוסרי הזה, שהעיקר עודנו חסר בו, הוא הוא איפוא ה“אידיאל” המתגשם בצורת-האלהוּת היותר קדומה, שאליה נשׂא האדם הקדמון את עיניו באהבה וביראה. ולפיכך, כשהרגש המוסרי מגיע ברבות הימים למדרגה יותר גבוהה, והרבה דברים שלא היה האדם לפנים רואה בהם כל רע, או שהיה חושבם גם למעלה יתרה, נראים לו עתה בזויים ומתועבים, – אי אפשר שלא תעמוד הדת לשׂטן לו, בהיותה שומרת בקדושה וטהרה את האלהות בתכוּנותיה המוסריות שיחסו לה דורות הראשונים, ונמצאו העליונים למטה מן האדם ומעשׂיהם נותנים “פתחון פה לרשעים”. ככה אנו מוצאים סופרי היוָנים והרומאים (אפלטוֹן, לוּקרציוּס ועוד) מתאוננים תמיד על הדת בימיהם, שמעמידה לפני המאמינים אידיאל אלהי הנופל הרבה מהם במצב התפתחותו המוסרית, ועל ידי זה היא מסייעה ידי עוברי עברה, האומרים לנפשם: “אם אלהים יעשׂה זאת, אני, בשׂר ודם, לא אעשׂנו?” (טרנציוס). ולא זו בלבד, שבמעשׂיהם עצמם מסירים הם האלהים האלה את פחד העברה מלב האדם, אלא שהם מצַוים עליו לפעמים לאמור לרע טוב ולחשוב למצוה דתית מעשׂה שהמוּסר כבר הגיע להכיר רעתו. “כה הרבתה הדת ליעץ רע לבני אדם!” – קורא לוּקרציוּס בזעם, אחר סַפּרו גורל איפיגניא, שהקריבוה היוָנים עוֹלה לאליליהם.
ואולם הנסיון ההיסטורי יורנו, כי סוף סוף יד המוּסר על העליונה. הרגש הדתי כשהוא לעצמו דורש בהחלט, שתהא האלהוּת בכל דרכיה גבוהה ונעלה על כל הבריות, ואינו סובל איפוא מצב כזה, הנותן יכולת לאדם להרהר אחד מדותיהם ומעשׂיהם של האלהים האדירים. ועל כן, בכל היות מתבוּנת הרגש הדתי לשמור מסורת קדומים ולבלתי שנות מאומה מן המטבע שטבעו ראשונים בצורת האידיאל הדתי, מוכרח הוא להכּנע לבסוף מפני דרישת הרגש המוסרי, וצורת האלהות משתנית בהסכם להמושׂגים המוסריים החדשים. המסורת הקדמונית נעזבת אז לגמרי או נדרשת על פי הרמז והסוד, בשביל לטהרה מכתמיה המוסריים, והאלוה הקדמוני מפַנה מקומו לטוב ממנו או עוזב תכוּנותיו מימי קדם וחוזר ונעשׂה לאידיאל מוסרי טהור ונשׂגב, העומד לפני האדם בהדר-גאונו ומצוה עליו לבחור בטוב. וכה נעשׂית הדת עוד הפעם אפיטרופסית לתורת-המוסר, ועוד הפעם חיות שתיהן יחדו בשלום ורעוּת, עד שתשוב ההתפתחות המוסרית להוליד שנית מושׂגים חדשים ונטיות חדשות – וחזר החזיון מראש ועד סוף.
היחס האמתּי שבין הדת והמוּסר הוא איפוא בהפך מן האמונה הרגילה: הדת נותנת אמנם תוקף ועוז להרצון המוסרי, אבל התוכן המוסרי בא לעולם ע"י סבּות אחרות והולך ומתפתח לעצמו. הדת נותנת חיים להאידיאל המוסרי המָפשט, בהעמידה אותנו לפני מצוּי עליון, נושׂא האידיאל הזה בטהרתו, הדורש מן האדם לדבקה בו וללכת בדרכיו: “מה הוא רחום אף אתה רחום” וכו‘; אבל הרגש המוסרי הוא המגביל את התּכונות האלהיות והולך ומצרפן מתקופה לתקופה בהסכם למצב התפתחותו בכל תקופה. היו ימים, למשל, אשר הקשה ה’ את לב פרעה בשביל להביא עליו מכות; לפי שהרגש המוסרי של העם לא הגיע עדיין לההבחנה הדקה הזאת, שאין החוטא ראוי לעונש אלא אם כן עשׂה מה שעשׂה בבחירתו החפשית. ואולם בזמן מאוחר, כשהגיע כבר המוּסר לידי הכּרה, שאין חטא בלי בחירה, נשמעה התלונה: “מכאן פתחון פה לרשעים לאמור, לא היתה ממנו לעשׂות תשובה” (שמות רבה), והדת הוצרכה לבקש אמתלאות שונות בשביל להצטדק לפני המוסר על הדבר הזה. דוגמאות כאלו אפשר למצוא הרבה, אבל אין בזה צורך לעניננו.
והנה ידוע לבקיאים בתולדות המוסר, כי ההתפתחות המוסרית תלוּיה בהרבה סבּות שונות, ולא תמיד דרך אחת לה. הרוצה לעמוד על פרטי הדבר ימצאם בספרים המוקדשים למקצוע זה1, ופה די לנו לדעת רק זאת, כי למרות המָצא איזו כללים מוסריים המקובּלים ומוסכּמים לכל עמי הקולטורא, יש בכל זאת לכל עם ועם מוסר מיוחד, בהסכּם לתכוּנת רוחו הלאומי ומהלך חייו ההיסטוריים. יש מצוָה או עברה מוסרית, שחמוּרה היא בעיני אומה זו ומדקדקים בה יותר מבאחרות, ובעיני חברתּה קלה היא ואין משגיחים בה הרבה. ולא אך במדרגת חשיבותם של הענינים המוסריים השונים, כי אם בעצם החלוקה של הטוב והרע אנו מוצאים הרבה הבדלים בין עם לעם: מה שזה חושב לטוב נחשב בעיני זה לרע, מה שזה חושב לחובה מוסרית ונותן נפשו עליה יחשוב זה לדבר שאינו מעלה ואינו מוריד. ובין הקצוות האלה כמה מקום יש להבדלים דקים ודקים מן הדקים, שאין העין הגסה מַרגשת בּהם! תכוּנתו וצרכיו של כל עם, מצבו הגשמי והרוחני, המאורעות שעברו עליו בזמנים שונים – כל אלה נותנים צורה מיוחדת ליחוסו אל חזיונות החיים, וממילא גם להשקפותיו המוסריות ואופן הגשמתן במעשׂה.
המוסר כשהוא לעצמו – כלומר דרכי ההבחנה בין טוב לרע בכל ענפי חיי האיש הפרטי וחיי החברה – הוא איפוא, אולי יותר מכל שאר מקצעות הקולטורא, קנין לאומי, אשר בו נמצא רשמי חיי העם ומצבו בכל הזמנים ובו נראה טיבו של הרוח הלאומי ואופן התיחסותו אל העולם אשר מחוצה לו ואל תנאי החיים ההולכים ומשתנים. ואם כך הדבר גם בכל שאר האומות הנאורות, שאינן רחוקות הרבה זו מזו בתכונותיהן ומצבן וקורותיהן, קל וחומר עם ישׂראל, שמראשית היותו הוא “עם לבדד ישכון”, מובדל מכל העמים בדרך התפתחותו ומהלך חייו הנפלאים מימי קדם ועד עתה, – בודאי אי אפשר שלא יהיה לו מוסר לאומי מיוחד, המיוסד בתכוּנות רוחו, בחייו ההיסטוריים לשעבר ובמצבו וצרכיו בהוה.
ואם כן, הנה השאלה על דבר החובות הלאומיות מקבּלת צורה חדשה. על יחוסם השלילי אל הדת הלאומית יכולים הלאומיים לפטור עצמם מן הדין בטענה צודקת, שאין האמונה תלויה ברצון ואין עושׂים אותה בסיס לחיי-עם. אבל משבאנו לידי הכרה, כי בלבוש הדת מסתתר גם הענף היותר נכבד של החיים הלאומיים – המוסר הלאומי, הנובע מרוח העם וחייו ההיסטוריים, – האין לנו צדקה לדרוש מכל נושׂאי דגל הלאומיות, כי ישׂימו לבם לדעת את המוסר הלאומי האמתּי וישתדלו להתאים עמו את חייהם?
הנה, למשל, אין מחלוקת בדבר, שידיעת הלשון הלאומית והשמוש בה הוא אחד מן האמצעים היותר נאותים לחזוק הרוח הלאומי בלב העם, אע“פ שקשה מאד להראות באופן ברור, איה הם סימני הרוח הלאומי המיוחד המתגלים בלשון עם ועם, וכמה חוקרים נסו לבקש את הסימנים האלה בלשונות שונות ולא עלתה בידם אלא למצוא בדוחק איזה יחס כללי ובלתי מוגבל בין הלשון ובין רוח העם הדובר בה. אין ספק איפוא, כי בהראותנו על הלשון כעל אמצעי להתקרב אל הרוח הלאומי, אנו סומכים על ההיקש הזה: הלשון נוצרה ונתפתחה על ידי רוח העם, ומאחר שכל יוצר משפיע מעצמותו על יצירו, או, כמו ש”החסידוּת" אומרת: “כוח הפוֹעל בנפעל” – הנה בהכרח שיש בכל לשון מסגולות הרוח הלאומי שעל ידו נוצרה, ועל כן, אע"פ שאין בידינו להראות, איזו הן הסגולות האלה בלשון, ברור לנו בכל זאת, שהשמוש בלשון הלאומית מקרבת את הלבבות אל הרוח הלאומי. ואם הלשון כן, המוּסר על אחת כמה וכמה. סוף סוף אין הלשון אלא בבוּאה של החיים והלך-הרוח, בעוד אשר המוסר הוא היחס הישר בין הרוח הפנימי ובין החיים החיצוניים, ואם הורגל אדם בכך, להתיחס אל כל עניני החיים בהסכם עם יסודות המוסר הלאומי, אף אם עושׂה כן מתחלה רק באופן מלאכותי, כמצוַת אנשים מלומדה, סופו להרגיש בלבו את המעין החי, את “הרוח הפנימי”, שממנו נובע המוסר הלאומי, ואז יהיה לו היחס הזה כדבר טבעי, היוצא מאליו מתוך פנימיות נפשו.
הנני חושב, כי משל אחד מהרבה יועיל לברר את הדבר יותר ממשׂא ומתן מָפשט.
בודאי נמצאו כבר רבים, ביחוד בין הציוניים, אשר שׂמו לבם אל החזיון הזר הזה: שני הסופרים הנחשבים בעיני הכל למנהיגי המפלגה הציונית, הרצל ונורדו, פרסמו בימים האחרונים כל אחד דרמא “יהודית”. הרצל יצא ראשונה, זה כשנה, במַחבּרתו “הגטו החדש”, ואחריו הוציא נורדו בימים האלה דרמא חדשה, בשם “ד”ר כהן“. מתוכן הדרמות האלה נראה ברור, כי היתה מגמת בעליהן לברר בהן את יסוד הלאומיות העברית לפי השקפתם, בהציגם לפנינו שני אנשים מישׂראל אשר נתחנכו ברוח האשכנזים, ובראותם כי כל עמלם לא יעמוד להם להחשב כאשכנזים גמורים בעיני אזרחי הארץ, שבו אל עמם ישׂראל. והנה ה”גבּוֹרים" האלה גם שניהם – ד“ר שמואל של הרצל וד”ר כהן של נורדו – יוצאים לבסוף למלחמת-שנַים ונהרגים, בשביל להציל את “כבודם” המחולל, כלומר בשביל שלא לתת פתחון פה לחבריהם האשכנזים לאמור, כי יהודים מוגי-לב הם, השומעים חרפתם ואינם משיבים עליה בחרב ובדם! גבורו של הרצל הוא אמנם איש שמחשבותיו אינן ברורות כראוי, ואין אנו יודעים – וגם הוא עצמו, כנראה, אינו יודע – מה הוא ומה חפצו ואנה הוא רוצה לצאת בקראו לפני מותו: “הלאה מתוך הגטו!” – אבל ד“ר כהן של נורדו הוא איש חכם המביט סביביו בעינים פקוחות ונותן לעצמו דין וחשבון ברור על כל השקפותיו ומעשׂיו. הוא אינו ירא להגיד בשׂפה ברורה ובקול רם, כי עמו הוא לא העם האשכנזי, כי אם עם ישׂראל, וכאשר ישאלוהו, איך יכּוֹן עם בלי ארץ ובלי שׂפה, ישיב מיד, מבלי הרבות מחשבות תחלה (אות היא, כי התשובה הזאת לא באה בלבו אך עתה, כי אם ערוכה ושמורה היא אתו מכבר, כתוצאת חשבונו עם נפשו): “נשתדל לרכּוש לנו ארץ, ועלינו לשוב ולזכור את שׂפתנו אשר שכחנוה”. ד”ר כהן הוא איפוא לא רק יהודי לאומי, כי אם גם “ציוני מדיני” כהלכה, אף כי שם “ציון” לא ישָמע על פיו. והציוני הזה קורא למלחמה את אחד מפקידי הצבא האשכנזים, “יונקר” חסר-לב, ויוצא ליהרג בשביל שאמר לו זה: “הנני חושב אותך למוג-לב ובוז אבוז לך”.
אינני צריך לבאר, כמה מתנגד המעשׂה הזה ליסודי המוסר הלאומי שלנו, כלומר, לא רק למצות הדת, כי אם לעצם הרגש המוסרי החי בלבנו. עמי אירופּא בכללם – מלבד איזו חכמים וסופרים יחידים – לא יוכלו עד היום להשתחרר מן המושׂג הגס הזה, שהחרפה אשר יחרפונו אחרים מטילה חובה עלינו למחותה בדם. אבל היהודי האמתּי, שהמוסר הלאומי הוא המניע את מיתרי לבבו, יודע ומרגיש בנפשו, כי קולטורא בת אלפי שנה מרוממת אותו גבוהה גבוהה על מעשׂה-פרא כזה, שארית הבּערוּת והאכזריוּת של ראשית ימי הקדם, ו“רגש הכבוד” שלו במקומו מונח ולא יפָּגם אף במשהו על ידי חירופיו של איזה בער. הוא יענה עליהם במבט אחד של בוז וילך לו לדרכו.
ומדוע איפוא לא יחשוב וירגיש כן גם היהודי הלאומי והציוני, ד"ר כהן?
שמא תאמרו: הוא נמשך בשעת מעשׂה אחר מנהגי נעוריו, בטרם היה ליהודי לאומי, ומשבא לכלל כעס בא לכלל טעות ושכח את חובתו הלאומית, באופן שאינו באותה שעה אלא “עובר עברה שנכנסה בו רוח שטות”? – לא כן! ד"ר כהן מבאר לאהובתו, המתחננת לפניו שימחול על עלבונו, - כי שהוא לעצמו היה עושׂה בקשתה, אלא שאינו רשאי לעשׂות כן, מפני – שיהודי הוא! "הדבר יתפרסם, וכנהוג, ישפטו מן הפרט על הכלל. לא עלי, האיש הפרטי ליאון כהן, יוציאו משפט, כי אם על היהודים, על כל היהודים. החרפה אשר תנוח עלי תכסה פני כל עמי. חובתי תצוה עליו לעשׂות זאת ". וכאשר תשאלהו אהובתו בתלונה: “אם כן עמך חביב עליך ממני?” – הוא חשיב: "יכול אני להעריצך מבלי היות עם זה לבוגד בעמי ". ועוד יוסיף, כי כל איש יהודי צריך לזכור תמיד, ששׂנאת האויבים נותנת בעל כרחו משׂרה כבוּדה על שכמו, להחשב כבא-כוחו של כל עמו. – ולא יעלה איפוא על לבו כלל, כי העם הזה, אשר הוא חושב עצמו כבא-כוחו והולך למות על כבוד שמו, מושׂגים אחרים לו על ערך החיים ועל מהות הכבוד, וכי לא בהמנעו מלהפקיר חייו להבל, כי אם בעשׂותו את הנבלה הזאת בוגד הוא בעמו ומחלל כבודו האמתּי, כבוד רוחו ומוּסרו הטוב, היקר וקדוש לו הרבה יותר מן הכבוד המדומה לעיני העמים, שהלאומי החדש הזה מוֹסר נפשו עליו.
מה הוא איפוא ד"ר כהן? “ציוני מדיני” הוא: בזה אין ספק; אבל האם גם יהודי לאומי הוא? היוּכל אדם להחָשב ללאומי בעודנו רחוק כל כך מרוח עמו, עד שגם ברצותו למלאות באמונה את חובתו המוסרית לעמו, הוא נמשך אחר רגשות עם זר ומוסר נפשו עליהם, מבלי להרגיש כלל, כי חוטא הוא בזה לרוח העם אשר בשמו ידבּר? אמנם לא בו האשם. הוא עצמו שואל: “מה אנו? את נשמתנו היהודית לוקחים מאתנו על ידי החנוך והלמוד, ואת הנשמה האשכנזית שנפחו בנו לא יתנו לנו לחיות בה”. אבל הוא גם משיב: "היהודי צריך לשוב ולהיות הוא עצמו; זאת היא ישועתו היחידה… צריך שישתדל להיות אדם שלם בתור יהודי ". ואיך איפוא יוכל להיות “אדם שלם בתור יהודי” כל זמן שלא ישתדל לשוב ולהחיות בקרבו את הנשמה היהודית, עד שתהיה היא הנותנת דרך לחייו והמניעה את רצונו בכל מעשׂיו?
ואולם הדוגמא הזאת שהבאתי פשוטה היא מאד, בעוד שבאמת יש בענין הזה הרבה שאלות יותר דקות ויותר סבוכות, שפתרונן דורש עיון ויגיעה רבה. המוסר הלאומי נתערב אצלנו בעניני הדת תערובת שלמה כל כך, עד שבהרבה דברים קשה מאד להבחין בינו ובינם, לציין בדיוק את הגבול בין תוצאותיה של ההתפתחות המוסרית ובין אלו של ההתפתחות הדתית. ומצד אחר, הנה בפרטיו נטפלו עליו גם הרבה דברים שאי אפשר לחשבם לפרי התפתחות חפשית ועצמית, בהיותם בלתי נובעים מרוחו היסודי ואינם אלא סַפּחת זרה הבאה מסבּות מקריות וחיצוניות. מלבד זאת, הנה גם צרכי האומה בהוה, הנובעים ממצבה המיוחד, תופסים מקום נכבד בענין הזה ונותנים לפעמים פנים חדשות לאיזו מן השאלות. הנה זה ד"ר כהן עצמו למשל, בא לכל הסכסוכים האלה בשביל שנתן עינו בנערה אשכנזית ורצה לקחתה לו לאשה. ובבארו לאבי הנערה את התורה הלאומית שהוא מחזיק בה, יוסיף עם זה: “ואולם לנשׂואי-תערובת אינני מוצא סבּה להתנגד”. נניח איפוא, כי כדבריו כן הוא, כי בעצם רוחו של המוּסר היהודי מצד עצמו אין דבר המתנגד לנשׂואים כאלה, – הרי עדיין נשארה השאלה החמוּרה: אם במצב הפזור והפירוד שאנו נמצאים בו עתה לא יגרמו נשׂואים כאלה סכנה לקיום העם? ואם יגרמו, האין חובה מוסרית על הלאומי להגן על קיום עמו ולהביא קרבן בשביל זה גם את אשרו הפרטי?
בקצרה, המוּסר הלאומי הוא תורה גדולה ושלמה לעצמה, הצריכה למוד ושמוש. ובמובן זה שאנו רוצים בו עדיין לא נעשׂה כמעט דבר, לא להלכה ולא למעשׂה. ד"ר לאצארוּס הוא, כמדומה לי, הראשון אשר נסה (בספרו החדש “עטהיק דעס יוּדענטומס”, שיצא זה עתה) לבנות את המוּסר הלאומי בנין שלם לעצמו, מבלי לשעבּדו אל הדת ולהעמידו על יסודותיה, כמו שעשׂו הקודמים לו. אבל החכם הזה שׂם את לבו רק אל יסודי המוּסר הכלליים, ולא הכניס עצמו בפרטי שאלות החיים המעשׂיים, וגם – בכל חפצו הטוב לבקש רק את האמת כמו שהיא – הפליג לפעמים בדרשות רחוקות בשביל להראות רוממותו של המוּסר היהודי. ואנחנו הן לא לזה אנו צריכים, כי אם לדעת ידיעה אמתּית ופרטית, מה הן החובות שהמוסר הלאומי האמתּי, בלי כל תערובת זרה, מטיל עלינו ביחוסנו לעצמנו ולזולתנו, ובאיזה אופן אפשר לנו וצריכים אנו להתאים את החובות האלה עם צרכי חיינו והשקפותינו בהוה?
ועל מי איפוא העבודה הזאת מוטלת אם לא על הלאומיים עצמם, הצריכים לה?
הנה זה כעשׂרים שנה נתעוררה באמריקא תנועה מוסרית חדשה והלכה ונתפשטה אחרי כן גם באנגליא ואשכנז. מעוררה הראשון אשר מאז ועד עתה יעמוד גם בראשה, הוא איש יהודי, ד“ר פליקס אַדלר. בראותו, כי עמוּדי הדת הולכים ורופפים ברוב ארצות הקולטורא, ועמהם יתמוטטו גם החיים המוסריים הנשענים עליהם, עמד ויסד “אגודות מוּסריות”, שמטרתן לברר את השאלות המוסריות על יסודות המדע והשׂכל הבריא ולחַזק את הרגש המוסרי בלב חברי האגודות עצמם וגם מחוץ להן, בלי כל יחס אל הדת, לא להימין ולא להשׂמאיל. עתה נמצאות כבר הרבה אגודות כאלה בארצות הנזכרות, וכבר יש ביכלתן להראות על פרי עבודתן המועילה, גם בביאור השאלות העיוניות וגם בחנוך המוסרי של העם, עד כי רבים מכהני-הדת, שבראשית התנועה היתה חשודה בעיניהם, שמא יש בה כוָנה צפוּנה לצרור את הדת, – בראותם ברבות הימים, כי הביאה רק תועלת להמוסר, מבלי להזיק להדת במאומה, נתנו גם הם ידם לה והנם משתתפים בעבודת האגודות בהרבה מקומות. – והנה לא באתי בזה לספּר בפרטות מהות האגודות האלה ותכונות מעשׂיהן, כי יארכו הדברים מאד2. אבל הזכרתי את מציאותן בכלל, כדי שישמעו ה”פקחים" שבקרבנו,החושבים להם לחכמה ללגלג על כל ענין שאי אפשר להעריכו ב“שקלים”, – וידעו, כי “בעלי מוסר” נמצאים לא רק בין הפרושים שבסלובודקא. לא לחרפה תחָשב איפוא גם להלאומיים שלנו – יהיו חובבי-ציון או ציוניים או לאומיים סתם – לוּא התאספו אף הם אגודות אגודות לחקור ולדרוש בשאלות המוסר הלאומי, כדי לדעת מה חובתם ויעשׂוה. באגודות כאלה יוכלו להשתתף בפועל לא רק חכמים מומחים, כי אם כל אדם מישׂראל המבקש לחיות כיהודי לאומי. בנפשו פנימה, בביתו, בשוק החיים – ימצא כל אחד ענינים למדי אשר יעוררו בו מחשבות ושאלות. ועל האגודה יהיה איפוא לשׂאת ולתת בשאלות המתעוררות, למצוא להן פתרון אם תוּכל, או למסרן לחכם, שיבקש להן פתרון ויציע לפניה את תוצאת עיונו. בדרך משׂא ומתן כזה, בין חבר וחבר ובין אגודה ואגודה, היתה תורת המוסר הלאומי הולכת ומתבררת, והחובות הלאומיות לא היו מסורות עוד לאיש ואיש להרחיבן או לקצרן כחפץ לבו.
ידעתי אמנם, כי כל האמור בזה אינו מספיק עדיין לברר הדבר כל צרכו להמון הקוראים. גם עצם המושׂג של “מוסר לאומי” לא בנקל יובן על בוריו למי שאינו רגיל בענינים האלו, ועוד קשה מזה יהיה לרבים להכיר כל גודל ערכו המעשׂי של המושׂג הזה בהיותו לאבן פנה בבניננו הלאומי. כדי לבאר כל זאת באופן בולט ומובן לכּל, צריך היה על כן להביא הרבה משלים ממקצעות-החיים השונים, מעשׂים שהיו או שיוכלו להיות, ולהראות על פיהם את הגרעין המוסרי, הצפון לפעמים לא במקום שמבקשים אותו, כי אם במקום שלא יעלה על הדעת לבקשו, ואיך יתיחס המוסר הלאומי לענינים שונים, אשר בהשקפה ראשונה נראה כאִלו דבר אין לו עמהם. אבל הפעם לא היתה מגמתי למשוך אל הענין הזה לב הקהל הגדול. תנועה כזאת צריכה לעשׂות דרכה מלמעלה למטה. המשׂכילים שבנו צריכים להבין ערכה תחלה ולהתיצב בראשה. ומהם תצא ותתפשט גם בקרב העם. כי על כן אמרתי, אנסה נא לרמז על הדבר בדרך קצרה, והמשׂכילים יבינו. ואם כמו שנראה לי, השעה מסוגלת לכך, יתעוררו רבים מהם לירד לעומקו של דבר – ותלמוד מביא לידי מעשׂה.
התורה והעבודה
מאתאחד העם
התורה והעבודה / אחד העם
ד 1
(לזכר מלאת עשׂר שנים למות הד"ר פינסקר)
ביום כ' כסלו שעבר מלאו עשׂר שנים למות הד"ר ל. פינסקר.
עשׂר שנים זמן רב הוא בתקופתנו זו, שהכל בה הולך ומשתנה במהירות נפלאה; חזיונות החיים באים תכופים, דחופים ומבוהלים, חדשים לבקרים, ואנשים עולים ויורדים זה אחר זה, מתפרסמים היום ומשתכחים למחר, קונים עולמם בשעה אחת ומאבּדים אותו בשעה שלאחריה, ומפני קול המונו של “היום” אין לבם של בריות פנוי לעמוֹד ולהתבונן בדעה מיושבת על “האתמול”.
גם פינסקר הוא איש מ“אתמול”, שכבר הספיקו בני “היום” להסיר זכרו מלבם. הוא מת לפני עשׂר שנים, ובמשך השנים האלה הרי נשתנו החיים וגם אנחנו נשתנינו עמהם: “צפּרים אחרות” באו והביאו “שירות אחרות”, שירות של “מקהלה”, הנשמעות ברעש והמולה גדולה, ובתוך ההמולה הזאת מי יזכור עוד “שירה יתומה” של צפור בודדת שכבר עברה מן העולם? –
פינסקר היה בזמנו ראש לחובבי ציון ועמל הרבה בעניני ישוב ארץ ישׂראל. אבל בינתים הרי גם חבת ציון עצמה ירדה מעל הבמה והציוניות ירשה את מקומה. “הישוב הקטן”, יליד ה“אינפילטרַציא”, שבּו בלו זמנם וכוחם חובבי ציון מאתמול ופינסקר בראשם, כבר היה היום לשׂחוק אפילו לפרחי הציוניות, והכל יודעים, שבא הרצל והרחיב את האופק הצר של הקודמים לו, בהעמידו את האידיאל הציוני על בסיס יותר רחב: על הפּוליטיקא ועל הדיפּלוֹמַטיא, על הבנק ועל הטשַרטר.
פינסקר כתב לפני עשׂרים שנה מַחבּרת קטנה, בת שלשים וששה עמודים, בשם “אויטאָעמאנציפּאציאָן”, שבזמנה אמנם עשׂתה רושם ידוע ועוררה לבות נרדמים. אבל מי ישׂים לב עוד למַחבּרת קטנה מלפני “מתן תורה”, בעת שיש לנו כבר “יוּדענשטאאט” ופרוטוקולים מלאים וכּוּחים ודרשות של ארבעה קונגרסים, מלבד המון מַחבּרות ומגלות בכל לשון, שבהן הציוניות נדרשת ומתפרשת לכל פרטיה ודקדוקיה!
פינסקר אמנם איש גדול היה בדורו, אחד ה“מבשׂרים” דבר הציוניות לפני בואה – בזה מודים גם הציוניים החדשים, וכשהם באים לפעמים להרצות לפני אחרים, העומדים מחוץ למחנה, את תולדותיו של הרעיון הציוני, מתחילים הם בהסכם אל המיתוֹדא המדעית, מזמן ה“הריון”, ובהזכירם לטובה בנשימה אחת את כל האנשים הטובים שקדמו ללידתה של הציוניות ופִנו לפניה את הדרך, לא ישכחו גם את פינסקר ועוד אחדים מראשי חו“צ שבזמנו. אבל כל זה אינו בעיניהם אלא הקדמה לגוף הענין, עד שמגיעים לשנת תרנ”ו, שנת הִגָלות הרצל במַחבּרתו “יוּדענשטאאט”, ופה הם מושכים קו, לאמר: עד כאן ימי הריונה של הציונות, שהכשירו את ביאתה לעולם, ועתה – הנה היא באה, היא עצמה, בכל גדלה והדרה.
ואם בכל זאת זכרו עתה רבים פתאום, כי לפני עשׂר שנים, ביום כ' כסלו, מת אותו זקן, ואם בכמה ערים עשׂו הזכרה לנשמתו ודרשות דרשו לכבוד שמו ביום הזכרון הזה, – הנה עלינו להודות על האמת, כי היה כן רק מפני ש“הישוב הקטן” עדיין קיים ועומד, והחֶברה העוסקת בתמיכתו עדיין יֶשנה בעולם, ורק מצד זה, מצד היות פינסקר ראש עסקני הישוב ואחרי כן גם ראש חברת התמיכה, זכרוהו חבריו, חובבי ציון הראשונים בארץ מולדתו, שזכו לדעתו פנים אל פנים ולעבוד עמו יחד, – והם הם שעשׂו פרסום לדבר. לולא זאת, לא היו הציוניים החדשים, המונים שנותיהם מזמן לדת הציוניות המדינית, זוכרים את האיש הזה, אשר חמש עשׂרה שנה לפני הרצל יצר את תורת הציוניות המדינית בכל היקפה, בהגיון עמוק ובסגנון נעלה, שאין דומיהם בספרי הבאים אחריו.
ואיך יזכרוהו האנשים החדשים האלה, – והם אינם יודעים כלל את פינסקר זה, יוצר התורה המדינית? ומאין ידעוהו, אם מנהיגיהם לא הודיעו להם עד כה, לא בפירוש ולא ברמז, לא במַחבּרותיהם שבדפוס ולא בדרשותיהם שבעל פה, לא בקונגרסים הציוניים ולא מחוץ להם, מי היה היוצר האמתּי של התורה הזאת, אשר כל הבאים אחריו מימיו הם שותים, אף כי שמו אינם מזכירים?2 מַחבּרתו של פינסקר במקורה האשכנזי כבר כלתה מן השוק והיתה ל“יקרת המציאות”, ובעת אשר המון מַחבּרות חדשות, שרובן טוחנות קמחא טחינא בלי כשרון וטעם, נוצצות יום יום ומתפשטות בעם בעזרת האורגניזציא הציונית ובהסכם המנהיגים, לתועלת הפּרוֹפּגנדא, – הנה המַחבּרת הזאת, אשר אין כמוה מסוגלה למשוך אל הרעיון הציוני לבות המשׂכילים בכל הארצות, לא זכתה להוצאה חדשה עד היום3, ורבּים מן הציוניים החדשים, ביחוד בארצות המערב, לא ראוה ואת ערכּה לא ידעו אפילו מפי השמועה4. הם שומעים תמיד רק זאת, כי היו אמנם ציוניים בעולם גם לפני הרצל, אבל הם היו בטלנים תמימים, שלא היו מוכשרים להקיף רעיון מדיני גדול וחשבו להביא גאולה ע“י יסוּד קולוניות אחדות בא”י ותמיכתן בפרוטות – והוא, פינסקר, הלא עמד בראש הבטלנים התמימים האלה5…
והנה אמנם מסופק אני, אם כבר באה העת להשיב לפינסקר את כבודו ומקומו הראוי לו בתנועה הציונית. בתוך השאון הגדול, הסובב אותנו מכל צד, אין מקום עדיין למשפט אמת בלי משׂא פנים. זאת תעשׂה ההיסטוריא בדורות הבאים, אחר אשר “תשקוט הארץ” וההשפעה האישית והזמנית תפַנה מקומה לכוח מניע לאומי יותר כללי ותמידי. אבל, מכיון שעלה עתה זכרונו של פינסקר לפני הקהל, ולוּ גם לרגע אחד, ראוי לנו להשתמש במקרה הזה בשביל לשוב ולהזכיר גם את התורה אשר הנחיל פינסקר לעמו ואשר לא זכה עד כה שתקרא על שמו.
התורה הזאת היא, כמו שכבר אמרתי, תורת הציוניות המדינית. פינסקר היה הראשון אשר העמיד את התורה הזאת על יסודות עיוניים ברורים, והוא גם הראשון אשר הציע תכנית מעשׂית ברורה, אם גם כללית, איך להוציא את הרעיון אל הפועל, והתכנית הזאת, בחלקה העיקרי, היא היא אשר החזיקו בה הציוניים החדשים ובעבורה הם נוטלים לעצמם את השם “מדיניים”, המציין, לפי אמונתם, את ה“חדוש” שבו הם נבדלים מן הקודמים להם. את כל תורתו, העיונית והמעשׂית, צמצם פינסקר במַחבּרתו הקטנה, הכתובה בסגנון עמוק ובלי סדר הגיוני מדויק. רגשותיו הסוערים גברו בו על מהלך המחשבה הקרה ולא נתנוהו לסַדר דבריו בשיטה למודית. לא מאמר מחקרי כתב פינסקר, כי אם זעקה גדולה ומרה השמיע מעומק לבו, המלא יגון וכעס על שפלוּתנו החיצונית והפנימית. ועל כן דבריו צריכים למוד והתבוננות מרובה, בשביל לחבּר יחד את חלקי הרעיונות המפוזרים הנה והנה – מהם שנויים ומשולשים במקומות שונים במליצה נעלה ונשׂגבה ומהם אך מרומזים במלים מעטות כלאחר יד – ולמצוא את התורה השלמה הכלולה בהם.
ואת הדבר הזה אנסה לעשׂות פה. אך קודם כל עלי להעיר – מה שאולי לא כל הקוראים יבינו מדעתם – כי מגמתי בזה היא רק לברר שיטת פינסקר ביחוסה אל הציונות המדינית של עכשיו, ואולם לא באתי כאן לגלוֹת דעת עצמי על הציוניות הזאת בכללה. מה שהיה לי להגיד בענין זה כבר הגדתי במאמרים שונים, הידועים לרבים מן הקוראים, ובסמכי על המפורסם מכבר, לא אחשוב לנחוץ לחזור ולהעיר פה על כל דבר שאינו מתאים לדעתי, אלא מציע אני את הענין כולו מתוך ההשקפה היסודית של הציוניות המדינית, אשר בה אחז גם פינסקר, אם כי, כמו שנראה מיד, אצלו קבּלה השקפה זו צורה מיוחדת, הקרובה יותר לאותו האידיאל הציוני שקוראים בעת האחרונה בשם “הציוניות הרוחנית”.
_______
ככל הציוניים המדיניים אשר באו אחריו, הגיע גם פינסקר לרעיון הציוניות לא מתוך "צרת היהדות ", מתוך ההכרח לבקש בסיס חדש לקיום עמנו ואחדוּתו, תחת הבסיס הישן ההולך ומתמוטט, – אלא מתוך "צרת היהודים “, מתוך ההכרה הברורה, כי גם האימַנציפּציא וגם הפּרוגרס הכללי לא ישנו לטובה מצב היהודים, השפל ורעוע בארצות העמים, והשׂנאה אלינו מצד עמי הארצות לא תפּסק לעולם, כל זמן שאין לנו ארץ לאומית מיוחדת לעצמנו6. אבל ראוי להתבונן ביחוד על הדרך שבו הגיע פינסקר להכרה זו של נצחיוּת השׂנאה שבין ישׂראל לאוה”ע, כי בזה נבדל הוא מן הציוניים שאחריו, והבדל הזה הוא הנותן לתורתו צביון מיוחד.
פינסקר מוצא שלש סבּות ראשיות, הגורמות לנו להיות שׂנואים ובזויים יותר מכל בני אדם זולתנו, ושלשתן אין להן תקנה אלא מדינה יהודית מיוחדת.
הסבה הראשונה היא לאומית, ושרשה מונח בתכונות הנפש האנושית. אם יבוא בזמן מן הזמנים היום הגדול שבו יחיו כל בני אדם באחוָה ורעוּת ולא יתפרדו עוד לגוייהם – זהו דבר נעלם מאתנו; אבל גם באופן היותר טוב יעברו עוד אלפי שנה עד “ימות המשיח” ההם, ובינתים חיים העמים זה בצד זה בשלום יחוסי, המיוסד קודם כל על השווּי העצמי שביניהם, כלומר, שכל עם מכיר ומודה בישותם הלאומית של העמים האחרים, ואף אלו שעוינים זה את זה או גם נלחמים זה בזה מוכרחים להכיר כל אחד בחברו את בן מינו, עם שכמותו, ומתוך כך הם מתיחסים זה לזה ברגש של כבוד ידוע, בלי הבדל בין עם גדול וקטן, חזק וחלש. לא כן עם ישׂראל. הוא בגויים לא יתחשב, מפני שמאז גלה מארצו חסרים לו הקנינים הלאומיים העיקריים, שבהם לאוֹם מלאוֹם יפּרד; חסרים לו “אותם החיים הלאומיים המקוריים, אשר לא יצוירו בלי שתוף הלשון והמנהגים, בלי קשר של מקום משותף”. וחסרון זה הוא הגורם, שאין העמים זולתנו רואים בנו את בן מינם, עם השוה להם בערכו הפנימי. הן אמנם גם בארצות גלותנו לא חדלנו מהיות עם מיוחד במובן רוחני; אבל הלאומיות הרוחנית הזאת לא די שאינה מַספּקת להרימנו בעיני העמים למעלת עם כערכם, אלא שהיא היא מעוררת בלבם רגשי משׂטמה לעמנו. כל נשמה ערטילאית, רוח משוטטת בלי גוף, מטילה אימה על האדם, והאימה מביאתו לידי איבה. זו היא אחת ממחלות הנפש, שאין בידנו לרפאותה. בכל הזמנים היה האדם מפחד מפני כל מיני “רוחות” שראה בדמיונו, ו“רוח” ישׂראל היא בעיניו כאחת מהן, אלא שאותה הוא רואה לא רק בדמיון, כי אם בחוש. שׂנאתם של העמים אל הלאומיות העברית היא איפוא מחלת הנפש מן המין הידוע בשם “דימוֹנוֹפַתיא”, ובעברה בירושה מדור לדור זה כאלפּים שנה, כבר נשתרשה כל-כך, עד שאי אפשר לעקרה עוד. השׂנאה הזאת מתיחסת בעצם וראשונה לא להיהודים, בתור אישים פרטיים, כי אם להיהדות, לאותה הלאומיות המָפשטת, רוח ולא בשׂר, המשוטטת בקרב העמים המוחשיים כבריה מיוחדת, שאינה ממינם, ומעוררת בהם “פחד הרוחות” הטבוע בנפשם. ועל כן אנו רואים, מצד אחד, כי אנשים מאוה"ע חיים בשלום ורעוּת עם מכריהם היהודים, ובכל זאת שׂנאה כבושה בלבם לעם היהודים בכללו, ומצד אחר – כי בכל אשר ישתנה מזמן לזמן הלך רוחם של העמים השונים ויחוסם זה לזה, בשׂנאתם לישׂראל שוים הם כולם בכל הזמנים, כמו ששוים הם תמיד בשׂנאתם לשאר מיני “רוחות” שהם מאמינים במציאותם7.
ובכן, מה לנו לעשׂות בשביל להנצל מן השׂנאה הלאומית הזאת?
להתבולל בעמים? התבוללות אמתית, פנימית, עד שנחדול לגמרי מהיות – זהו מות שאינו יכול לבוא מאליו, ואנחנו אין אנו רוצים להביאו בידנו8. אבל אותה התבוללות החיצונית, שבּה מבקשים את הישועה בני מפלגה ידועה בקרבנו, היא תוכל רק להרע את מצבנו. פינסקר עצמו אמנם לא הוציא את התולדה הזאת מפורש, אבל היא יוצאת מאליה מתוך רעיונו הנזכר. כי מאחר שמקור השׂנאה לעמנו הוא חסרון חיים לאומיים ממשיים, אשר יכריחו את העמים להודות במציאותנו בתור עם השוה להם בערכו, – הרי הדבר גָלוי, שכל מה שנוסיף להתבולל בעמים, ללכת בדרכיהם ולמַעט את הדמות הלאומית שלנו, כן תמעט ה“ממשיות” ותגדל ה“רוחניות” של ישותנו הלאומית, וכן יוסיף איפוא להתגבר בלב העמים אותו ה“פחד” מפני ה“רוח”, שהוא אבי השׂנאה.
הדרך היחידה לבטול השׂנאה הזאת היא אם כן רק זו: שישוב עמנו להיות עם מוחשי, אשר לו כל הקנינים הלאומיים העצמיים, העושׂים את העמים שוים בערכם זה לזה. והקנינים האלה הם, כאמור: ארץ משותפת, לשון משותפת ומנהגים משותפים, שמתוך קשוּרם של כולם יחד נובעים “החיים הלאומיים המקוריים”9.
הסבּה השניה לשפלוּת מצבנו היא מדינית. “בכלל – אומר פינסקר – לא נראה בשום עם חבּה יתרה לזרים הגרים בתוכו. דבר זה יש לו טעמו ונמוקו בחוקי האֶתנוֹלוֹגיא ואי אפשר להתרעם בעבורו על שום אומה”. ומאחר שגם היהודי נחשב בכל מקום כזר בעיני אזרחי הארץ מקדם, לא היתה לנו איפוא שום רשות להתאונן, אִלו היו מתיחסים אלינו בארצות מגורינו כמו אל שאר הזרים היושבים בהן ישיבת קבע. אבל באמת הרי אנו רואים, כי יחוסו של עם הארץ בכל מקום אל היהודים רע הוא הרבה יותר מיחוסו אל שאר הזרים. מפני מה? מפני אותה הסבּה עצמה – משיב פינסקר – שאין בני אדם מתנהגים באופן אחד עם אורח “בעל-בית” ועם עני חסר כל. הראשון בא אלינו כאדם שוה לנו בערכו, בהיותו גם הוא בביתו נושׂא עליו חובת הכנסת אורחים – אחת היא, אם אנו בעצמנו או אחרים נהנים מזה; ועל כן מכירים אנו בחובתנו, לקבּלו בסבר פנים יפות, אף אם חברתו אינה נעימה לנו ביותר, וגם הוא עצמו מכיר בזכותו, לדרוש מאלו שהוא בא אל ביתם, שיתנהגו עמו בנימוס המקובל בין אנשים של צורה, כמו שהוא מתנהג בביתו עם אחרים. מה שאין כן העני הנודד. הוא עצמו חפשי הוא ממצות הכנסת אורחים, באין לו יכולת לקיימה. ובבקשו לו מקום בביתנו, הרי הוא מבקש “חסד של אמת”, לא על יסוד שווּי הזכויות והחובות, בתור איש כערכנו, כי אם על יסוד מדת הרחמים והחנינה, בתור איש חלש ושפל ממנו, שיכול רק לקחת ולא לתת. ועל כן, גם אם תֶחזק בלבנו מדת הרחמים עד שנקבּל את העני הזה ברצון ונתנהג עמו בחבּה ובכבוד, כאִלו היה “אחד ממנו”, – גם אז באמת אין השווּי הזה אלא חיצוני בלבד, מפני שבפנימיוּת הנפש מרגישים גם אנו וגם הוא את חסדנו, שאנו מתנהגים עמו כן מרצוננו הטוב ועושׂים מה שהיינו יכולים להמנע מלעשׂות, לולא צדקתנו ויושר לבנו. והרגשה זו מצד עצמה תהום רבה היא, המבדילה בינינו ובינו ומשפילה את ערכּו בעינינו ובעיני עצמו.
וישׂראל בעמים למה הוא דומה? לא לאורח בעל-בית, שהרי הוא עצמו אין לו מקום מיוחד אשר שם ישׂא עליו חובת הכנסת אורחים ביחס לעמים זולתו, והרי הוא כעני המחזר על הפתחים ומבקש מאחרים ליתן לו מה שהוא אינו נותן לאחרים. לפיכך אין בני עמים אחרים רואים ביהודי איש כערכם ואינם מכירים שום חובה לעצמם לנהוג בו מנהג “דרך ארץ” המקובל ביניהם ביחוסם לכל שאר הזרים היושבים עמהם. ואם יגדל חסדם עמו, לתת לו מקום בתוכם, אין זה אלא נדבה, המשפילה את נפש מקבּלה. וכשהנדיבות מתגברת בלבם עד הקצה האחרון, נותנים העמים לאורחם הדל את המתנה היותר גדולה שבכוחם לתת לו: שווּי-זכויות. אבל דבר זה עצמו, ששווּי-הזכויות אינו אלא מתנה של נדיבוּת, ולא חובה המיוסדת על השווּי העצמי של שני הצדדים, – דבר זה נוטל ממנו את ערכו הפנימי, המוּסרי, ועושׂה אותו רק לחוק חיצוני: הנותן לא יחדל מלהרגיש תמיד, שהוא הנותן, והמקבל – שהוא המקבל. ולכן היתה ותהיה האימַנציפּציא תמיד בכל הארצות רק מדינית, אבל לא חברתית: היהודי הוא שוה להאחרים בזכויותיו בתור אזרח המדינה, אבל לא שוה להם בערכו בתור אדם, הנוטל חלק בחיי החברה הפנימיים. זאת מרגישים בני עם הארץ וזאת מרגיש גם היהודי, ועל כן, למרות שווּי זכויותיו, שפל הוא גם בעיני עצמו, ובבואו בחברת בני הנכר, הוא משתדל להסתיר יהדותו ומכיר טובה להם כשלא יזכירוהו את מוצאו ויעשׂו עצמם כאלו אינם מַקפּידים על כך.
ויוצא איפוא מזה, שאין היהודים יכולים להגיע לעולם בארצות נכר לשווי-זכויות פנימי, חברתי, אלא אם כן יחדלו מהיות “מקבּלים” תמידיים ויתרוממו גם למעלת אורחים חשובים, שיש ביכלתם גם לתת לאחרים מה שהם מבקשים לעצמם; או בלשון אחרת: היהודים צריכים לשוב ולרכוש להם ארץ-מולדת מיוחדת, שבה יהיו הם האדונים, מכניסי-אורחים, ואז ממילא תתרומם מעלתם בעיני העמים זולתם, ובכל מקום אשר יגורו יראה בהם עם הארץ אנשים שוים לו בערכם ויחשוב לו לחובה להתנהג עמהם בכבוד כמו עם שאר בני הנכר הבאים לגור בתוכו.
ועל שתי הסבּות המבוארות נוספה עוד סבּה שלישית, אֵיקוֹנוֹמית, שהיא הנותנת צורה מעשׂית לרגש השׂנאה שבלב העמים ומוציאה אותו לשוק, להתגלות בהגבלות ורדיפות גשמיות.
אצל העמים הנאורים מתלבשת מלחמת הקיום בצורה של התחרות-בשלום. ובמקצוע זה רגילה כל מדינה להבדיל במדה ידועה בין האזרח ובין הגר ולתת יתרון להראשון במקום שאין שניהם כאחד יכולים לעמוד. הבדל כזה נוהג גם ביחס אל הגר המכובד, הנחשב בעיני האזרח לאיש כערכו, ועל כן הדבר מובן, כי יגדל עוד ההבדל שבעתים ביחס אל הנודד השפל, שקיומו במדינה אינו אלא חסד וצדקה מצד עם הארץ. כשביתנו רחב ידים הוא ויש בו מקום די והוֹתר גם לנו וגם לאורחינו החשובים, לא נקפּיד על העני היושב בפנה וניתן לו לחיות עמנו כאוַת נפשו. אבל כשבני הבית מתרבים ואנו מתחילים להרגיש דחק ולחץ, מיד תהיה עיננו צרה קודם כל באורחים העניים, שאין אנו חייבים בכבודם וכלכלתם. ואם רואים אנו, שהם אינם מתכַּוצים לפַנות מקום לנו, אלא אדרבא, משתדלים עוד להרחיב מקומם, מבלי להשגיח בלחץ שהם גורמים לנו, – נתמלא חמה על “עזי פנים” הללו, השוכחים את מצבם בבית, ובחרוֹת אפּנו בהם כלה גרש נגרשם, או לפחות נהדפם לאחור ונגביל להם את פנתם בצמצום האפשרי, שלא יזידו לעבור משם והלאה. אבל האורחים החשובים עדיין יושבים עמנו בכבוד, ובכל היותנו שׂוטמים אותם בלבנו על כי צר לנו המקום בגללם, לא נרשה לנו לעבור על “הנימוס המקובל” ולרדפם באיבה לעיני השמש, זולתי במקרים יוצאים מן הכלל, כשהם, האורחים עצמם, עוברים את הגבול, עד כי כשל כוח הסבל…
וכה אנו רואים כי גם במקום שבני ישׂראל מועטים, הם מעוררים עליהם חמת עם הארץ וקנאתו הקשה בגלל נצחונם במלחמת הקיום והתרוממותם בכשרונותיהם ושקידתם על שכניהם המתחרים אתם בענפי החיים השונים; ובמקום שאוכלסי ישׂראל מרובים, המשׂטמה מוצאת מחיתה – גם בלי כל “נצחונות” מצדם – בעצם קיומם בלבד, אשר בכל דלוּתו וצמצומו, אי אפשר שלא יביא לידי התחרות המורגשת לשכניהם. בין כך ובין כך אין אזרח הארץ חושב לו לחובה לכבוש את כעסו ולשמור “הלכות דרך ארץ” ביחוסו אל עם עני ודל, שחסד עושׂים עמו שאר העמים, בהניחם לו לבוא ולגור בתוכם, והוא אינו מכיר להם טובה ודוחק רגליהם בלי בושה10.
גם הסבּה הזאת אינה יכולה איפוא להבּטל אלא בדרך בטולן של הקודמות לה: שנבנה לנו בית לעצמנו ונהיה אז גם בארצות נכר אורחים מכובדים, באופן שהתחרותנו עם אזרחי הארץ לא תעורר חמתם וקנאתם יותר מהתחרותם של שאר הזרים. אבל בזה נבדלת הסבּה האיקוֹנוֹמית מן הקודמות לה, שהן, בהיותן מוּסריות בעיקרן: שפלות ערכנו הלאומי והמדיני, – אינן דורשות אלא תרופה מוּסרית בלבד: להרים את ערכנו בעיני העמים בתור עם החי חיים מוחשיים כמוהם ובתור בעלי-מדינה המשיבים בביתם את הטוב שמקבּלים בבית אחרים. ואולם בטול הסבּה האיקונומית דורש בהכרח גם המעטת ההתחרות בין היהודים ושכניהם במקומות שההתחרות הזאת גדולה ביותר. כי גם האורח המכובד, כאמור למעלה, יש גבול לחירותו האיקונומית, וכשהוא עובר את הגבול הזה והתחרותו לוחצת את האזרח במדה יתרה, הרי זה האחרון מוכרח להגין על קיומו, אם על ידי חוקים המגבילים זכויות הגר או לפעמים גם ביד חזקה. ולפי זה, אם נצליח ליסד לעמנו מדינה לאומית מיוחדת, הנה יוּסרו שתי הסבּות הראשונות, גם אם תהיה המדינה קטנה מאד וגם אם ישארו בני עמנו ברובם במקומות שהם ורק המעט מן המעט ילכו להתישב במדינתנו. כי עצם דבר מציאוּת המדינה היהודית, שבה היהודים אדונים לעצמם וחייהם הלאומיים מתפתחים בדרך מקורית, לפי רוחם, – עצם הדבר הזה יספיק להסיר מעלינו חותם השפלוּת ולהרימנו בעיני העמים למעלת עם השוה להם בערכו, בזכויותיו וחובותיו, ולא יהיה עוד יחוסם אלינו נבדל מיחוסם זה לזה. אבל הסבּה האֵיקונומית, אף אם ימעט כוחה במדה ידועה, כשיתהפך העני הנודד לאורח בעל-בית, הנה בעיקרה לא תוכל להבּטל כל זמן שמספר היהודים בכל המקומות לא ירד עד הגבול אשר ישׂים לו מצבם האיקונומי של האזרחים. עד העת ההיא לא תחדל המשׂטמה להקוֹנקוּרנטים הזרים האלה ולא יחדלו האזרחים מרדוף אותם בחוקים מגבילים וגם בכוח הזרוע, אף אם תמָצא באיזה מקום מדינה יהודית מיוחדת ואף אם כל העמים יכבּדו את הלאומיות היהודית המתלבשת במדינה ההיא בצורה מוחשת.
ונוסף לנו איפוא מצד זה עוד תנאי חדש לפתרון השאלה: לא מדינה סתם, כי אם מדינה שיתקבּצו אליה רוב היהודים מכל מקומות מושבותיהם – באופן שימעט מספרם בכל מקום במדה הדרושה לפי תנאי המקום – ושתהיה מַספּקת בכמוּתה וכוחותיה האיקונומיים לכלכל את כל ההמון הרב הזה.
ופה הגענו לאותה הנקודה, שהיא “עקב אַכילס” של הציוניות המדינית: נניח, שיש ביכלתנו ליסד מדינה יהודית, אבל היש ביכלתנו גם להמעיט עם זה מספר היהודים בכל הארצות עד הגבול המוכרח, שיוכל המצב האיקונומי לשׂאתם מבלי לעורר נגדם משׂטמת עם הארץ? – זו היא השאלה, שמתנגדי הציוניות החדשה, המבטיחה לשׂים קץ לשאלת היהודים בהוָסד המדינה, שואלים וחוזרים ושואלים, ועד עתה לא מצאנו, שישיבו על זה הציוניים תשובה ברורה ומַספּקת. הנה, למשל, בעשׂרים שנה האחרונות יצאו ממזרח אירופה לארצות אמריקא ואפריקא לכל הפחות כמיליון נפש מישׂראל – מספר הגון מאד, שהיה מספיק ליסוּד מדינה יהודית; ובכל זאת לא עשׂה הדבר רושם ניכר במצב האיקוֹנוֹמי של מקומות היציאה, והיחס בין האזרחים והיהודים שם לא נשתנה לטוב, מפני שבאמת לא נתמעט על ידי היציאה מספר היהודים במקומות ההם, כי החסרון נתמלא על ידי התרבּוּתם הטבעית של הנשארים. אִלו היה איפוא רעיונו של פינסקר יוצא לפעולה מיד כשנתפרסמה מַחבּרתו, וכל אלו הגולים היו הולכים לא לאמריקא ולאפריקא, אלא למדינת היהודים, כי עתה היתה אולי ה“מדינה” כבר פורחת ומַצלחת והחיים הלאומיים בה מתפתחים באופן רצוי ונותנים כבוד לעמנו בכל מקום שהוא; אבל שאלת היהודים באותן הארצות שמשם יצאו הגולים היתה בכל זאת במקומה עומדת, בהיות ההתחרות האיקונומית בין היהודים והאזרחים שם גדולה כשהיתה ומורגשת לאלו האחרונים במדה שלא יוכלו לסבלה. כדי שתוכל איפוא ה“מדינה” לפתור באמת ובהחלט את שאלת היהודים מן הצד האיקונומי, הרי מן ההכרח שיעברו אליה בכל שנה מאות אלפי נפש מארצות הגולה, באופן שהתמעטות היהודים בארצות ההן תהא ניכרת ומורגשת לכּל, והשפעתם על החיים האֵיקונומיים שם תלך הלוך וחסור משנה לשנה, עד שתחדל מהיות סבּה לקנאה ומשׂטמה מצד עם הארץ. ובכן צריכים אנו לשאול את עצמנו קודם כל: אם באמת יש אפשרות להעתיק ממקומו בזמן קצר עם רב כזה ולפתוח לו מקורי פרנסה חדשים במדינה חדשה, תהיה איזו שתהיה? ואני מסופק מאד, אם ימָצאו אנשים בעלי דעה, שישיבו על השאלה הזאת בחיוב.
ואולם הטענה האת, הקשה ביותר לשיטת הציוניות החדשה, כפי שהיא נדרשת במַחבּרתו של הרצל והבאים אחריו, – אינה נוגעת הרבה בתורת הציוניות של פינסקר. כי הם, הציוניים החדשים, עושׂים לעיקר יסודם את “שאלת היהודים” המדינית והאיקונומית; הם מבקשים להיטיב קודם כל את המצב הרע של אישי העם, ובחשבם לדבר נמנע, שייטב המצב הזה בגולה, בהיות היהודים נחשבים כזרים בכל הארצות, והתחרות הזר תעלה עליו חמת האזרח, – לכן הם דורשים, שייסדו להם היהודים מדינה מיוחדת, אשר בה לא יהיו הם הזרים והתחרותם לא תחָשב להם לחטאת11. אבל הרעיון הזה יצדק רק אז, אם המדינה תוכל להיטיב מצבם של כל היהודים או רובם, כלומר, אם כל היהודים או רובם יוכלו לעזוב ארצות זרים ולהתישב במדינתם; בלעדי התנאי הזה, הלא תהיה הישועה רק חלקית, רק לאותו המועט המאושר ששׂחקה לו השעה והצליח לכוֹנן מצבו במדינת היהודים, בעוד שרוב בני העם ישארו במצבם הרע, גרים שׂנואים ונרדפים בארצות נכר כאשר עד כה, – והיכן היא אם כן ההבטחה, לבער שאלת היהודים מן העולם על ידי יסוּד המדינה?
לא כן פינסקר. הוא מתעצב ביחוד על כבוד כי גָלה מישׂראל, על שאין אומתנו חשובה ומכובדת בעיני שאר האומות כאחת מהן ועל שאישי האומה נחשבים בכל מקום לא רק כזרים, כי אם כעניים מקבּלי חסד. שאלת הכבוד הלאומי קודמת אצלו לכּל. משלוש הסבּות אשר מצא פינסקר להאיבה שבין ישׂראל לעמים, הראשונה, הנוגעת לשפלות הלאומיות היהודית – דבר שלא נמצא זכרו אצל הציוניים החדשים – היא היותר חשובה בעיניו ועליה הרבה לדבּר ביחוד. שניה לה היא הסבּה המדינית, שגם היא קבּלה אצלו, בהבדל מן הציוניים החדשים, צורה של שאלת הכבוד: הוא אינו מיצר הרבה על שאנו נחשבים כזרים בארצות גלותנו; דבר זה אמנם גורם לנו רעה בחיינו הפרטיים, אבל אין בו מצד עצמו שום בזיון ושפלוּת. עיקר הצרה הוא מה שאין אנו נחשבים כזרים, במובן המדיני הרגיל, אלא כקבצנים נודדים, הפחותים בערכם משאר בני אדם ואין להם זכות לדרוש, שיתנהגו עמהם האזרחים בכל מקום בכבוד ודרך ארץ. גם הסבּה השלישית, האיקוֹנוֹמית, מצירה לו לפינסקר ביחוד במה שגם בה מתגלה ההבדל שבינינו ובין שאר הזרים, כי מפני שפלותנו בעיני עמי הארצות, התחרותנו מרגיזה אותם יותר מזו של בני עמים אחרים. ועל כן רשאי היה פינסקר, יותר מן הציוניים החדשים, לחשוב יסוּד מדינה יהודית כפתרון מוחלט לשאלת היהודים, כלומר לשאלת הכבוד של האומה בכללה ושל כל בניה, אשר אם גם ישארו רובם מפוזרים בעמים, ואם גם יהיו שׂנואים ונרדפים בארצות שונות בגלל ההתחרות האיקונומית, – לא יוכלו עוד שכניהם לבוז להם ולהקניטם ב“לא-עם”, לחשבם לחֶבר קבּצנים, המשוטטים בעולם שאינו שלהם ומתקיימים אך בחסד אחרים.
ואולם תחת זה מעורר פינסקר שאלה אחרת, אשר הציוניים החדשים אינם מתקשים בה הרבה: שאלת הרגש הלאומי.
כי אמנם, אם נניח, כמו שעושׂה הרצל במַחבּרתו, כי מדינת היהודים תקבץ אל תוכה את כל העם ותתן יכולת לכל אדם מישׂראל לחיות בשלוה בתוך עמו, – אז אין לנו לדאוג הרבה להתפתחות קודמת של הרגש הלאומי בתור כוח מניע ליסוּד המדינה, כי לזה ימצא לנו כוח אחר יותר גדול: התשוקה האישית הטבועה בכל אדם להיטיב מצבו12. אבל אם אנו מודים מראש על האמת, כי גם מדינת היהודים לא תתן פתרון שלם לשאלת היהודים במובנה החמרי, וכי נחוצה לנו המדינה בעיקרה לשם מטרה אחרת, מוסרית: להרים כבודו של עמנו בגויים ולברוא גוף בריא לרוחנו הלאומי, – הלא אז תתעורר בהכרח ההשאלה: היש בקרבנו רגש לאומי במדה גדולה כל-כך, היִיקר ללבנו כבוד האומה במדה גדולה כל-כך, עד שזה לבדו, בלי תערובת תועלת פרטית, יספּיק להיות הכוח המניע לבנין גדול וקשה כזה?
ופינסקר אינו מעלים מאתנו – כמו שבכלל אינו משתדל להעלים דבר – כי הרגש הלאומי שלנו במצבו עתה אינו מספיק כלל למטרתנו. “זה הלא הוא אסוננו הגדול, כי לא עם אנחנו אלא יהודים בלבד”. חיי הגלות הכריחו את כל אחד מבני עמנו להקדיש כל כוחותיו למלחמתו בעד קיומו האישי, ובמלחמה זו הוכרחנו להשתמש בכל מיני אמצעים שהמציא המקרה לידנו, מבלי להתבונן הרבה, אם מתאימים הם לדרישת הכבוד הלאומי, ועל ידי זה קהה בנו לבסוף גם הרגש הלאומי וגם רגש הכבוד בכלל, עד כי חדלנו מלהרגיש עוד כל צורך בהרמת כבוד האומה ובניה13. את העסק האידיאלי הזה הטלנו על הקב“ה בעצמו, שיביא לנו את המשיח בבוא עתּו, ואנחנו שקענו עצמנו בעסקים יותר נחוצים לקיומנו החמרי בהוה14. גם בעת החדשה, אחר שעבר עלינו זרם הקולטורא החדשה והתחיל לעורר בנו רגש-הכבוד הנרדם, אנו משתדלים למצוא מנוחה ברעיון זר אשר בדינו מלבנו, כי יש “תעודה” לישׂראל, שבשבילה הוא צריך להיות מפוזר בעמים, “תעודה שאיש לא יאמין בה, משׂרה כבוּדה שבאמת היינו רוצים בכל לבנו להפּטר ממנה, אִלו אפשר היה להכחיד עם זה מן העולם גם את השם של גנאי: יהודי”15. – ושפלותנו הפנימית הזאת, אשר, מצד אחד, עוד תוסיף להבזותנו בעיני העמים, היא היא, מצד אחר, גם המכשול היותר גדול על דרך ישועתנו. כי בלי רגש לאומי חזק, מה הוא הדבר אשר יניע את העם להקריב כל כוחותיו להרמת כבודו הלאומי ולהלחם בלי הרף ובלי ליאוּת נגד כל המעצורים הרבים אשר יפגוש על דרכו זה? כי אמנם – גם את זה לא יעלים פינסקר ממנו – המעצורים רבים ועצומים הם מאד. באופן היותר טוב יעברו דורות שלמים עד שנשׂיג את מטרתנו, “אולי רק אחר עמל גדול מן הכוח האנושי”. אלא שבהיותנו מכירים, כי זו היא הדרך היחידה לישועתנו הלאומית, אין לנו לסגת אחור, במורך לב, מפני הסכנה או מפני חסרון בטחון בהצלחת מפעלנו16. אבל שׂפה כזו מובנת רק לרגש לאומי חי, אשר יגדיל את התשוקה להשׂגת המטרה כפי גודל העמל הדרוש לכך, אשר יסתער רגע אחד בלב כל העם ויביאהו ל”החלטה לאומית" קדושה וחזקה, לגשת אל מפעל התחיה ולעמול בו דור אחר דור עד כלוֹתוֹ. ו“הרגש הלאומי הזה מאין ימצא?” – שואל פינסקר בנפש מרה.
והנה כבר העירותי במקום אחר, כי על השאלה הזאת לא מצא פינסקר תשובה נכונה17. הוא העמיד את הדבר רק כדרישה מוחלטת, כתנאי שבלעדיו אי אפשר, אבל לא הראה את הדרך, איך למלאות את החסרון הזה; ולכן כל הצעתו המעשׂית, הבאה אחרי כן עושׂה רושם כאִלו נאמרה רק על תנאי: אם, באיזה אופן שיהיה, יתעורר תחלה בלב עמנו הרגש הלאומי במדה הדרושה להגשמת הרעיון במעשׂה.
_______
וההצעה המעשׂית של פינסקר, כמו שכבר הזכרתי למעלה, אינה אלא כללית, אבל בכללה דומה היא מאד לזו של הרצל במַחבּרתו, אשר היתה היסוד למעשׂי הציוניים עתה.
באין לנו תקוה, שיעמוד לעמנו שנית מנהיג כמשה – “מנהיגים כאלה לא תתן ההיסטוריא לעם אחד פעם אחר פעם” – צריך שיעמוד בראש תנועת התחיה קבּוץ של אנשים מנכבדי העם, בעלי רצון חזק ורוח נדיבה, והם, “בהתאחדם יחד, יצליחו אולי לגאול אותנו מחרפה וצרה לא פחות מאותו היחיד”18. על דבר המנהיג הקבּוּצי הזה, שיעמוד בראש התנועה, מדבּר גם הרצל בלשון קרובה לזו19, ושניהם מבקשים אותו בתוך המפלגות העליונות של עמנו, אלא שהרצל נותן עיניו ביחוד ביהודי אנגליא, ופינסקר פונה בכלל אל החברות הגדולות שכבר יֶשנן20. הרצל קורא לו למנהיג זה בשם “חברת היהודים” ( Society of Jews ), ופינסקר קורא לו בשם “דירקטוֹריוּם”. הרצל מצייר לו יסוּד “חברת היהודים” באופן פשוט: טובי היהודים האנגליים, אשר הצעה זו תיטב בעיניהם, יתאחדו יחד, בלי שום הקדמות, והיו ל“חברת היהודים”. לקרוא אספה לאומית קודם לזה – אין הרצל רואה צורך; “הסכמת הרבים”, הדרושה לחברה זו בשביל לתת לה תוקף בעיני הממשלות, תבוא אחרי כן מאליה21. אבל פינסקר רוצה היה, שהחברות הנזכרות יאספו “קונגרס לאומי, והן עצמן יהיו למרכז לו”. רק אם ימאנו לעשׂות זאת, הוא מציע, שייסדו לפחות “אינסטיטוט לאומי” מיוחד בשם “דירקטוֹריוּם”, והוא יאַחד כל הכוחות שבהעבודה הלאומית. המטרה הראשית והקרובה של האינסטיטוט הזה תהיה: “לברוא מקלט בטוח, שלא תהיה לאחרים שליטה בו, בשביל אותו היתרון של יהודי עניים, שהם למשׂא על האזרחים בארצות שונות22. כל שאר היהודים, לא רק בארצות המערב, “ששם כבר נתאזרחו במדה ידועה”, כי אם גם “במקומות שאין סובלים אותם בנקל”, יוכלו להשאר באשר הם. בהבדל מהרצל, אין פינסקר חושב לאפשר, שכל היהודים יעזבו את מקומם וילכו אל מדינתם, ולמטרתו העיקרית הרי באמת אין צורך בזה, כמו שכבר העירותי למעלה. הלחץ האיקונומי הוא המוציא גם עתה שנה שנה את ה”יתרון" הזה מכל הארצות אשר נמצא שם, ורבבות ישׂראל עוזבים מקומות מגוריהם, באין להם עוד שום יכולת להחזיק מעמד. עד עתה הנודדים האלה יוצאים מן הפחת אל הפח, תועים בארצות ואינם מוצאים מנוחה נכונה, וכל הכסף הרב, שמוציאות החברות השונות למסעות בני ישׂראל והתישבותם במקומות חדשים. אינו מביא תועלת ממשית, בהיות גם המקומות החדשים רק אכסניות זמניות, עד שיעבור מספר בני עמנו גם שם את ה“גבול”, והמסע יתחיל שנית, משם למקומות אחרים23. אבל אם נשׂכּיל להכין בעוד מועד מקלט אחד בטוח, תחת המון המקלטים הבלתי בטוחים, יהיה ה“יתרון” הולך ומתכּנס לו, ומשנה לשנה ירבה מספר התושבים במקלטנו עד כי ברבות הימים יהיה הוא למרכז חיינו הלאומיים, אע"פ שרוב העם ישאר מפוזר בארצות נכר, כאשר עד כה.
ראשית פעולתו של הדירקטוֹריוּם תהיה: לשלוח “אֶכּספּידיציא” של מומחים בשביל לחקור ולמצוא את המקום היותר מוכשר למטרתנו מכל הצדדים. פינסקר לא דרש עוד אז, בכתבו את מַחבּרתו, שניסד מקלטנו דוקא בארצנו ההיסטורית; אדרבא, הוא ירא את האהבה לא"י הטבועה בלב עמנו, שמא תקלקל את השורה ותביאנו לבחוֹר בארץ הזאת מבלי להשגיח על התנאים המדיניים, האֵיקוֹנוֹמיים וכו', שאולי אינם מתאימים שם לחפצנו. ועל כן הוא מזהיר בכל עוז, שלא נמָשך אחר רגשות לבנו בזה, אלא נניח שאלת המקום לחֶבר של מומחים, שיפתרו אותה על יסוד חקירה ודרישה עמוקה בכל הפרטים. ואולם בכלל הוא חושב, כי המקום הדרוש ימָצא לנו אם באמריקא או בטורקיא24. באופן האחרון ניסד שם “פַשַליק” מיוחד, אשר ממשלת טורקיא ושאר הממלכות הגדולות יקיימו את עמידתו ברשות עצמו. "וזאת תהיה אחת מתעודותיו הראשיות של הדירקטוֹריוּם – אומר פינסקר כאחד משלוּמי אמוני הדיפּלוֹמטיא הציונית בזמננו – להטות לדבר זה לב הפּוֹרטא ושאר הממשלות האירופיות "25.
"ואז, אבל לא קודם לכן " – מוסיף פינסקר להזהיר – יגש הדירקטוריום לפעולתו, לקנות את הארץ ולסַדר את הישוב. ובפעולתו זו יצטרף הדירקטוריום לעזרת “חֶבר קפּיטליסטים”, שייסדו “אגודה למניות”, – הכל כמו בהצעת הרצל: שעל יד “חברת היהודים” תוָסד “אגודה יהודית” ( Jewish Company ) של בעלי הון, להנהיג עסקי הישוב החמריים.
פינסקר הולך ומתאר אחרי כן בדרך כללית גם מהלך הישוב החדש, איך יחלקו את האדמה לחלקים קטנים, שמקצתם ימָכרו לבעלי הון ועל השאר יושיבו את העניים בעזרת קוּפּה לאומית מיוחדת לכך, ועוד כמו אלה. אבל למטרתנו פה אין לנו צורך עוד ללכת אחריו הלאה. גם מה שנאמר עד כה מספּיק להראות לכל הרוצה לראות, כי פינסקר הוא אשר נתן צורה שלמה לתורת הציוניות המדינית, והבאים אחריו לא די שלא הוסיפו על תורתו שום דבר עיקרי, אלא שגרעו הרבה מיסודה האידיאלי, ועל ידי זה הורידו את ערכה הפנימי כמה מעלות אחורנית והוצרכו לעזרת “הבטחות” שונות, שאין ביכלתם לא למלאותן ולא להסתלק מהן. הדבר הזה יגָלה באופן בולט למי שישוה שתי המַחבּרות, של פינסקר ושל הרצל, זו לזו.
פינסקר, כמו שראינו כבר, עושׂה לעיקר את הצד המוסרי, והרצל – את הצד החמרי; זה מבקש על כן ליסד רק מרכז לאומי, וזה מבטיח קבּוץ-גלויות שלם; זה רואה את הכוח המניע לפעולה ברגש לאומי חזק, וזה – בבקשת התועלת האישית. ובשביל כך אין פינסקר רואה צורך לכסות על קושי המפעל, אדרבא, הוא מטעים פעמים רבות, שרק בקרבנות גדולים לאין קץ תוּשׂג אולי המטרה – כוּלי האי ואולי! וכן מודה הוא פינסקר, כי העבודה היא לא לדור אחד. “אנחנו צריכים לעשׂות רק את הצעד הראשון, והבאים אחרינו ילכו בעקבותינו, בצעדים מדודים ולא נמהרים”26. אבל הרצל מוכרח, להפך, להקטין קושי המפעל, כי אלמלא כן, הלא ישאלו רבים: אם מבקשים אנו את הצלחתנו האישית, איך נבזבז כוחותינו במדה מרובה כזו במפעל לדורות, שאחריתו מוטלת בספק, בעוד שיש לנו הרבה צרכים בהוה, המבקשים תפקידם ואפשר למלאותם פחות או יותר, כשנקדיש להם את הכוחות האלה? – לכן לא ייעף הרצל להבטיח ולחזור ולהבטיח, כי נקל הדבר מאד לעשׂותו בזמן קצר, אם אך נחפוץ בזה. “כאשר אך נתחיל בדבר, מיד ישקוט האנטיסמיטיסמוס בכל הארצות, כי זו תהיה ברית השלום בינינו ובינו. כאשר אך תוָסד “האגודה היהודית”, תעוף השמועה ביום אחד לקצוי ארץ, ומיד תתחיל הטבת המצב… וכה ילך הענין הלאה, במהירות, ובכל זאת בלי מהפכה”27. – וההבדל הזה בולט גם כן בצורתן הכללית של שתי המַחבּרות. פינסקר מקדיש רוב מַחבּרתו להוכיח, כמה גדולה שפלוּתנו הלאומית וכמה גדול צרכנו במדינה מיוחדת, להצלת כבודנו, ורק בסוף המַחבּרת הוא מבאר בקצרה, איך הוא מצייר לו יציאת הדבר אל הפועל. מפני שלפי השקפתו, הלא העיקר הוא שנבוא לידי הכרה, כי כבודנו דורש מאתנו בהחלט לגשת למפעל זה, ויהי מה. אין לנו להרבות במחשבות מראש, אם נצליח ואיך ומתי נצליח, כי אף אם ידמה לנו, שהדבר למעלה מכוחנו, אין זה פוטר אותנו מלעמול בו, בשביל לָגוֹל מעלינו את חרפתנו. שאלת הכבוד אינה סובלת חשבונות. אבל הרצל, להפך, מקצר מאד בביאור יסוד הענין וטעמו, כי באמת, מתוך השקפתו החמרית, אין כל צורך להאריך בזה: וכי מי יכול להטיל ספק בדבר, שמצב היהודים בגולה רע מאד ושנוח היה להם ולשכניהם שילכו וייסדו מדינה מיוחדת לעצמם? אפילו רוב ה“מתבוללים” שבנו היו בודאי מסכימים לזה, אִלו היו יודעים מראש בבירור גמור, שיוּשׂג הדבר בעמל לא רב ביותר, “במהירות ובכל זאת בלי מהפכה”. עיקר השאלה היא איפוא – אם באמת אפשר להשׂיג את המטרה בתנאים נוחים כאלו. ועל כן מקדיש הרצל רוב דבריו לשאלה זו ומבאר את הצעתו המעשׂית לפרטי פרטיה, כדי להראות, שאין כאן שום צורך לקרבנות גדולים, לא חמריים ולא רוחניים, והכל, מראש ועד סוף, יושׂג בדרך קצרה וקלה ורצויה מכל הצדדים. כל המסע למדינת היהודים, עד הקָבץ שם כל העם, מצויר אצל הרצל כמעט כמסע של טיול. ושם, במדינה עצמה, יחיו הכל בטוב ובנעימים. אפילו על הרגליו הקטנים בדרכי חייו לא יצטרך שום אדם לוַתּר, ואפילו צער של געגועים על קרובים ואוהבים לא יסבול הבא אל המדינה, כי כנופיות כנופיות (" Ortsgruppen ") יצאו היהודים ממקומות מושבותיהם וכן יתישבו במדינתם, וכל אחד יתחבּר איפוא לכנופיא הקרובה לו קרבוּת מקום וקרבוּת רוח. – הפועלים, אשר בכוח זרועם תבּנה המדינה, יעבדו אך שבע שעות ביום, וגם “האגודה היהודית”, המניעה את העבודה בכוח הקפּיטל, לא תניח את כספּה על קרן הצבי, כי עסקיה יהיו טובים ויעשׂו פּירות במדה מרובה28…
ואם לכל האמור נצרף עוד גם את המרחק הרב שבין שתי המַחבּרות האלה בסגנונן, – הנה נוכל לאמור, כי מַחבּרתו של הרצל עושׂה רושם כאִלו היא תרגום מַחבּרתו של פינסקר מלשון הנביאים הקדמונים ללשון הזוּרנַליסטיקא של עכשיו.
_______
ובכל זאת הנה נשכח כמעט שם פינסקר בתור יוצר תורת הציוניות המדינית ולא יזָכר על הרוב אלא בקשר עם “הישוב הקטן”, כאִלו בפעולתו זו נצטמצמה כל רוחו. ההמון הגדול, הרואה לעינים, זוכר רק את המעשׂים, והמעשׂה הזה, אשר לו הקדיש פינסקר את עבודתו אחרי כן, הלא באמת אין לו שום יחס ישר אל התורה אשר הורה לפני זה.
ואולם כבר הראיתי במאמרי הנזכר למעלה, איך הגיע פינסקר להשתתף במעשׂי חובבי ציון, למרות תורתו המדינית. הוא הבין היטב, כי המעשׂים האלה רחוקים מאד מן המפעל הגדול אשר אליו כלתה נפשו אבל יחד עם זה הבין גם כן, כי בלי “החלטה לאומית” הנובעת מתוך רגש לאומי עמוק, בלי אחדוּת ואוֹרגניזציא כללית, אשר תקיף את כל העם, אין שום יכולת להגשים במעשׂה את רעיונו הגדול; כי לא הסכּמתם של מושלים אדירים, לא אותות-רצון של “הפּוֹרטא הרמה”, ואף לא “טשַרטר” כתוב וחתום – לא יועילו לנו כלום, כל זמן שאין אנו עם אחד, תקיף באחדותו וברצונו הכביר, מרגיש בכל בתי נפשו את שפלותו הלאומית בהוה ומוכן להקריב כל מה שיש לו בשבי להתרומם משפלותו זו לעתיד. ועל כן, כשראה פינסקר את האינדיפירנטיסמוס הלאומי השולט בכל מפלגות העם מסביב, כשראה את הרושם הקלוש שעשׂתה מַחבּרתו בלבות בני “המפלגות העליונות”, אשר בהם שׂם מבטחו, כי יהיו הראשונים להתאסף תחת דגלו, וכשראה עם זה אנשים מספּר, מן העניים והבינונים, חותרים בכל כוחם ליסד מפעל לאומי, אם גם קטן ודל בערך לרעיון-לבו הוא, – אי אפשר היה לו לפינסקר לבלי תת ידו להפועלים האלה, שבתוכם מצא כעין רמז לאוֹרגניזציא והתחלה קטנה ל“החלטה לאומית”. העבודה בארץ ישׂראל לא היתה לפינסקר ראשית הגשמת תורתו במעשׂה, כי אם אך ראשית ההכנה לגוף המעשׂה, ראשית תחית הרגש הלאומי ואחדוּת העם בשם האידיאל הכללי. על ידי מעשׂים לאומיים קטנים קוה פינסקר להגיע ברבות הימים לאותה “ההחלטה הלאומית” הכללית, אשר צפה לה במַחבּרתו, – ואז תחל העבודה האמתית.
ומי אשר עינים לו הלא יראה, כי בדרך הזה ממש ילכו עתה גם הציוניים החדשים, אע“פ שהם עצמם, כנראה, אינם מרגישים עוד בזה. מה רב המרחק, למשל, בין “האגודה היהודית” שראה הרצל בחזוֹן – אשר הונה יגיע למיליארד מרקאות אשכנזיות ואשר תקבּל על עצמה לא רק יסוּד הישוב במדינת היהודים, כי אם גם מכירת נכסיהם והנהגת עסקיהם של כל היהודים בארצות הגולה – ובין אותו הבנק הדל, בעל חמשה מיליון מרקאות, שנפתח עתה, אחר עמל אין קץ, בשביל לעשׂות איזה עסקים קטנים ופשוטים בארץ ישׂראל וברוסיא! או היש איזה יחס ודמיון בין “חברת היהודים” שצייר הרצל במַחבּרתו, חברה שתעמוד בראש כל העם ותסדר כל עניניו הלאומיים, כמשה בשעתו, – ובין “הועד הפועל” העומד בראש האוֹרגניזציא הציונית עתה? ואיזה דרך יוליכו אותנו ל”מדינת היהודים" – המדינה החפשית והמקוימת מכל הממשלות – אותן ה“קוֹנצסיות” הפשוטות שאפשר להשׂיג עתה, לפי דברי מנהיגי הציוניים, בחצר השׂולטן במחיר ידוע? כל העבודה הזאת, שבהם רואים הציוניים החדשים את כל תוקף ה“מדיניות”, באמת רחוקה היא מן התורה המדינית כמו שהיה רחוק ממנה הישוב הקטן אשר עסק בו פינסקר, וגם היא, עבודת הציוניים עתה, כל ערכה הוא אך מצד פעולתה על העם, לחנכו מעט מעט לאחדוּת, לאוֹרגניזציה, ל“החלטה לאומית”, כלומר, עדיין אנו עומדים גם עתה בתקופת ההכנה הקודמת לגוף המעשׂה, כמו בימי פינסקר.
ואולם צריך להודות, כי במקצוע המעשׂי בכלל, ולוּ גם במובן ההכנה והפרוֹפּגנדא לא עשׂה פינסקר גדולות ולא השׂיג בעשׂר שנות פעולתו אף החצי ממה שהשׂיג מנהיג הציוניות החדשה בחמש שנים. פינסקר היה איש-תורה בלבד; את התורה הציונית ברא הוא באופן יותר שלם ויותר נאה, אבל, ככל אנשי-תורה, לא מצא ידיו ורגליו במעשׂה. אנשים כמוהו, בעלי נפש תמימה ודעת נקיה ביותר, שאינם יודעים שום התחכּמות ותחבולות של דיפּלוֹמַטיא, זולתי האמת הערומה בלבד, – אנשים כאלה אינם מוכשרים למצוא את הדרך אל לב העם. דבריהם אמתיים יותר מדי ומעשׂיהם פשוטים יותר מדי. למשוך אליהם את ההמון ולשעבדו לרצונם – יוכלו רק אלה המוכשרים לירד אליו, “לשכּוֹן אתו בתוך טומאתו”, לדבּר אליו “בשבעים פנים”, בכל שעה לפי צרכה, – ואת כל אלה לא ידע פינסקר לעשׂות. אִלו, למשל, היה פינסקר הולך לחצר השׂולטן להשתדל בדבר ישוב ארץ ישׂראל, והיו אומרים לו שם: אם יש בידכם עשׂרים מיליון רו“כ, ניתן לכם זאת וזאת, ואם לא, לא ניתן לכם, – מה היה פינסקר עושׂה? בלי ספק היה משיב תיכף: “עושר כזה אין בידינו ואין תקוה להשׂיגו עתה”, והיה שב לביתו בידים ריקניות, וכל העם לא היה יודע בלכתו ובשובו, או, אם אי אפשר היה להסתיר הדבר, היה העם יודע, כי “נעשׂו צעדים” בחצר השׂולטן, אך לא הצליחו. והדבר היה עושׂה, כמובן, רושם רע והיה גורם להחליש במדה ידועה את האֶנרגיא בלב העובדים המעטים. – והנה כולנו זוכרים עוד, איך נהגו ראשי הציוניים החדשים במקרה כזה בשנה שעברה. הנהגה כזאת אמנם לא תוכל להניח דעתם של אוהבי האמת התמימה, אבל אין ספק, כי לה היתרון מצד התועלת המעשׂית: מתּחלה שמע העם רק בשׂורה טובה, אשר “עפה ביום אחד לקצוי ארץ”, כי קבּל השׂולטן ברצון את מנהיגי הציוניות והבטיח להם מה שהבטיח, אלא שלא ניתנו הדברים להגָלוֹת עדיין. הבשׂורה הזאת עוררה את הלבבות, והכל, אוהבים ואויבים יחדו, עמדו משתאים ומחַכּים בקוצר רוח לעת הגָלוֹת הנסתרות. ואז, אחר שהיתה כבר ה”בשׂורה" לקנין כל העם וחזקה את התקוה בלב הציוניים, הוסיפו המנהיגים לגלוֹת, כי ההבטחות הגדולות ניתנו להם על תנאי ואינן יכולות להמלאות אלא בהיות בידיהם עשׂרים מיליון רו"כ. כל היודעים מצב הדברים הבינו איפוא מיד – ובודאי הבינו זאת גם המנהיגים עצמם עוד בעמדם לפני השׂולטן – כי בתנאי הזה אי אפשר לעמוד. והרי כל הבטחות רק דברים בטלים בלבד. ובכל זאת לא נמחה הרושם הראשון לגמרי, והאמונה נתחזקה על ידו בלב רבים, כי יש אפשרות לעשׂות גדולות, אִלו היה העם עצמו, לכל מפלגותיו, נכון להקריב לזה כל כוחו. ואמונה כזו הלא מסוגלת היא לחזק את האנרגיא בלב העובדים ולעוררם לעבודה ביתר עוז. –
כללו של דבר: התורה העיונית והעבודה המעשׂית הם שני מקצועות, הזקוקים אמנם זה לזה, אבל כל אחד דורש כשרונות מיוחדים ותכונות נפשיות שונות, אשר קשה להם להמצא יחד באיש אחד. לכן עלינו לתת כבוד לכל איש לפי ערכו במקצוע שלו. ואִלו ניתנה רשות להשתמש פה בדמיון מעולם הדת, הייתי אומר, כי פינסקר הוא ה“מחוקק” של הציוניות המדינית, והרצל – ה“אַפּוֹסטוֹל” שלה; פינסקר הוא שנתן את התורה הזאת, והרצל עשׂאה לקנין הרבים. אבל בנוהג שבעולם, האַפּוֹסטוֹל מכּיר את המחוקק ומודה בגודלתו, וכשהוא כובש דרך לתורתו, הוא מפרסם ומקדש עם זה גם את שם נותנה. לוּ כן עשׂה גם האפוסטול הציוני, היה כבודו של פינסקר מלא כל העולם עתה ושמו וזכרו קדוש לכל הקוראים בשם ציון. אבל הרצל לא רצה להסתפק בתעודה מעשׂית כזו, שבאמת לכך נוצר, וחזר ו“ברא” גם את התורה עצמה, אם כי בצורה יותר פחותה, והרי היא כולה שלו… וכה נהיה החזיון הזר הזה, כי ככל אשר תתפרסם התורה יותר ויותר, כן הולך ונשכח יותר ויותר יוצרה האמתי.
אך לא על כבודו של פינסקר אני חס. הוא בחייו רחוק היה כל-כך מתאוַת הפרסום והשׂררה, עד שאינני מסופק, כי אִלו היה חי עוד עמנו היום, היה שׂמח בכל לבו על התפשטות רעיונו, ואף צל קל לא היה מחשיך את פניו בגלל העול הנעשׂה לו לעצמו. אלא על מה אני מצטער? על כי יחד עם פינסקר ירדה ממעלתה גם מַחבּרתו הנפלאה, ותורת הציוניות עצמה נעשׂתה יותר שטחית ויותר חמרית29. הציוניות היא אמונה, וככל אמונה צריכה היא ל“ספר תורה” אחד יסודי, שיהיה שגור בפי כל ה“מאמינים” וישפיע מרוחו עליהם. עתה אין לה להציוניות ספר כזה. בכל השפעתו הגדולה של הרצל על הציוניים החדשים, לא יכלה מַחבּרתו להתרומם למעלת “ספר הספרים” של המפלגה הציונית. אבל הרוח הכללי של המַחבּרת הזאת הוא השליט גם בכל שאר הקונטרסים והדרשות, שבהם נזוֹנים הציוניים ומתוֹכם הם שואבים את אמונתם, והרוח הזה, כמו שראינו, אינו מסוגל לרומם את ההמון על האינטרסים החמריים ולעשׂותו מוכשר להביא קרבנות גדולים למטרה לאומית יותר נשׂגבה. רק מַחבּרתו של פינסקר היא האחת שראויה היתה לעמוד בראש הספרות הציונית ולהכּבד בעיני המפלגה כיסוֹד לכל דעותיה ומעשׂיה. המַחבּרת הזאת, אִלו היתה מתפשטת בין הציוניים ושגורה בפיהם, היתה בלי ספק מועילה הרבה לחנכם ברוחה, רוח האידיאַליסמוס הטהור, שכבוד העם כולו חביב עליו מן התועלת האישית, שאינו נסוג אחור מפני שום סכנה, אינו דוחק את הקץ ואינו דורש ערוּבּה נאמנה להצלחת מפעלו. ואז לא היו גם המנהיגים מוכרחים לבקש תחבולות תמיד, איך להחזיק את ה“חוֹם” במדרגה הדרושה, ולא היו מסתבּכים בהבטחות נפרזות ובסתירות פנימיות, אשר רק התלהבות עִוֶרת תוכל לכסות עליהן לפי שעה.
אבל ההתלהבות אש מתלקחת היא, אשר לא תתמיד. רק אש-תמיד היוקדת במנוחה היא אשר תוכל להוליד את הכוח הגדול הדרוש למפעל לאומי כזה במשך דורות רבים. ועל כן הנני מאמין, כי עוד יבוא יום אשר כל אותם ה“צעצועים” היפים והדיקוֹרציא החיצונית לא יוכלו עוד להשׂביע את הלבבות הצמאים לאידיאל לאומי, ואז ישובו רבים ויזכרו את פינסקר ואת תורתו הטהורה והנשׂגבה – תורה של עבודה בלי גבול וקרבנות בלי גמול, רק לשם כבוד עמנו והרמת ערכנו האנושי.
-
עיקרי הדברים הבאים בזה הרציתי בע“פ באספה שהיתה בבית הועד של חברת ישוב א”י באודיסא, ביום ב‘ טבת שנת תרס“ב, לזכר פינסקר. ונדפס המאמר ב”השלח" כרך ט’ חוב' מ"ט (שבט תרס"ב). ↩
-
כפי הנשמע עתה, הזכיר הרצל לטובה – זאת הפעם הראשונה! – את פינסקר ומַחבּרתו באחת מישיבות הקונגרס החמישי, שנתאסף בבזיליא שבועות אחדים אחר הפרסום אשר עשׂו חו"צ ברוסיא לזכר שם פינסקר. הדבר הזה מראה לנו, כי מנהיג הקונגרס הציוני עודנו שׂם לבו לפעמים לדעת הקהל ברוסיא, אבל, כמובן, אין זה משנה כלום בנוגע למה שנאמר בפנים. ↩
-
[לפני איזו חדשים, כלומר כשנה לאחר שנכתבו הדברים שבפנים, יצאה המַחבּרת שנית]. ↩
-
עד כמה נשתכח תוכן מַחבּרתו של פינסקר אפילו ברוסיא – רואים אנו מתוך המקרה הזה: לפני זמן מה נתפרסם באיזו מכה“ע של היהודים ברוסיא אחד ממכתביו של פינסקר משנת 1883, אשר נמצא בין כתבי ועד חברת הישוב, והמכתב הזה כולל רק ראשי פרקים אחדים מן הרעיונות שנתבררו בפרטות במחבּרתו, – והנה השתוממו כה”ע הנ“ל על הדברים וחשבו לנחוץ להעיר מצדם, כי מתוך המכתב הזה נראה, שעוד לפני עשׂרים שנה ”כמו צפה פינסקר מראש" את התנועה הציונית המתפשטת בימינו! ↩
-
באוסטריא היו חו“צ רגילים לקרוא לעצמם ”ציוניים“ (ציוניסטען) עוד זמן רב לפני הרצל, וכמדומה לי, שד”ר בירנבוים הוא שחדש את השם הזה במכה“ע שלו ”זעלבסט–עמאנציפּאציאן“. גם הרצל במַחבּרתו מזכיר כבר פעמים אחדות את ”הציוניים" ומהתּל בהם, שרוצים להרים משׂא כבד בכוח הקיטור העולה ממכוֹנת הטי (Judenst. ע' 4). ↩
-
עי‘ למעלה ע’ קל“ה–קל”ט. אגב אורחא אעיר, כי השם השנון “צרת היהודים” המיוחס לנורדוי, מפני שנתפרסם והיה למבטא שגור מעת שהשתמש בו הוא, נורדו, בדרשתו בקונגרס הראשון, – באמת הרצל הוא שחדשו והשתמש בו במובן זה עוד במַחבּרתו “יוּדענשטאאט” (ע' 4). ↩
-
Autoemancipation א' 1–7. ↩
-
עי‘ שם ע’ 15. ↩
-
בימי פינסקר לא נודעה עוד אותה התורה הנקראת עתה בשם “הלאומיות הרוחנית”, ששוללת את הצורך בארץ לאומית מיוחדת לנו, בהאמינה באפשרות הדבר, שבזמן קרוב או רחוק נשׂיג בארצות גלותנו שווּי–זכויות בתור עם, לחיות שם חיים לאומיים לעצמנו, כמו שהשׂגנוּ כבר בכמה ארצות שווּי–זכויות בתור אזרחים, להשתתף בחיי החברה והמדינה כשאר בני הארץ. אבל פינסקר הניח את היסוד גם לתורה זו, בהיותו הראשון שדרש שווּי–זכויות לאומי, על פי הפוֹרמוּלא של הלאומיות הרוחנית: "שווּי–זכויות של האומה היהודית בין שאר האומות (“די גלייכשטעללונג דער יודישען נאציאן מיט דעם אנדערן נאציאנען”. – שם ע' 7), תחת הפוֹרמוּלא הישנה של לוחמי האימַנציפּציא: שווּי–זכויות של היהודים בין שאר האזרחים. ואולם שיטתו של פינסקר מבטלת בעיקרה את התקוה להשׂגת שווּי–זכויות לאומי, כל זמן שיחסרו לנו האַטריבּוּטים המוחשיים של הלאומיות. אומה רוחנית בלבד היא מן בריה שאין העמים יכולים לחשבה כבת מינם השוה להם בערכה, וממילא אינם יכולים גם כן להודות, שיש לבריה זו צדקה לדרוש לעצמה זכויות לאומיות כשאר העמים האמתיים. ↩
-
עי‘ שם ע’ 10–11. ↩
-
עי‘ Judenst. ע’ 24–26. ↩
-
על השאלה, מה יניע את היהודים ליסד מדינתם ולהתישב בה, משיב הרצל בפשיטות: “בזה ישתדלו האנטיסימיטים” (Judenst. ע' 59). ↩
-
Autoem. ע' 12. ↩
-
שם ע' 16. ↩
-
שם ע' 19. – כנראה מהמשך דבריו, לא נתכוין פינסקר אלא נגד המשׂימים את ה“תעודה” כתכלית מוסרית לפזורנו, כאִלו רק במצב הפזוּר המוחלט תוכל תעודתנו להתקיים בידנו; בעוד שבאמת הדבר להפך: “עד כה אין אנו נחשבים בעולם לפירמא נכונה ואין מאמינים בנו הרבה”. ולכן, אם באמת רוצים אנו להביא ברכה לעולם במובן התעודה, הרי אנו צריכים לבצר תחלה את מעמדנו הלאומי, כדי שתגדל אמונת אחרים בנו. ↩
-
שם ע' 20. ↩
-
עי‘ מאמרי: “ד”ר פינסקר ומַחבּרתו“. ”על פרשת דרכים" חלק א’. ↩
-
Autoem. ע' 26. ↩
-
Judenst. ע' 70. ↩
-
כוָנתו, כנראה, לחברת כי“ח ואחיותיה שבאנגליא ואוסטריא. יק”א לא היתה עוד אז בעולם. ↩
-
בכלל אין הרצל במַחבּרתו נוטה לאספות גדולות אפילו לשם פרוֹפּגנדא.“אין צורך – אומר יוצר הקונגרס הציוני – לקרוא אספות מיוחדות עם להג הרבה”(שם ע' 57). ↩
-
Autoem. ע' 71. במקום אחר (ע' 34) מטעים פינסקר, שהמקלט הזה צריך להיות בטוח בדרך מדינית (“פאליטיש געזיכערט”). ↩
-
דברי פינסקר, הבוערים כאש, על מעשׂי החברות וחסדיהן עם הנודדים (ע' 28–29), כוללים כמעט כל מה שדבּר נורדו על זה אחרי כן בדרשותיו הידועות. ↩
-
גם הרצל במַחבּרתו אינו קובע עוד את המקום, אך גם הוא נותן עיניו באמריקה ובטורקיא ומציע את ארגנטינא או ארץ ישׂראל (Judenst. ע' 29). ↩
-
Autoem. ע' 30. ↩
-
שם ע' 35. ↩
-
“Eilig und doch ohne Erschütterung” (Judenst. ע' 85). במקום אחד יאמר הרצל, כי מסע כל העם מארצות מגוריו למדינתו ימשך “עשׂרות שנים” (ע' 27), ולא פרש כמה עשׂרות. אבל מה שסתום פה מפורש במקום אחר: שכל עת המסע תארך “אולי עשׂרים שנה ואולי יותר” (ע' 79). ↩
-
ראוי להעיר, כי גם פינסקר מרמז על הדבר, שאגודת הקפּיטליסטים, אשר תעמוד לימין הדירקטוריום, תוכל לקווֹת לריוח. אבל הוא, לאחר שנזרקה מפיו תקוה כזו,מוסיף מיד: “ואולם, אם המפעל לישועתנו הלאומית יהיה גם עסק טוב פחות או יותר, או לא יהיה – שאלה זו אינה חשובה הרבה לעומת ערכו הגדול של מפעל כזה לעתידות עמנו” (ע' 32, 33). ↩
-
גם בזמנו לא זכה פינסקר, שיבינוהו בני דורו ויכירו כל ערכה של מַחבּרתו. סמולנסקי, בבקרו את המַחבּרת הזאת, לא מצא בה שום חדוש והוספה על “חבת ציון” השטחית, שהיתה מתפשטת אז בספרות העברית, וכל השבח שיכול להגיד עליה הוא רק זה, כי נכתבה בשׂפת אשכנז, שׂפה שבּה “לא נשמעו דברים כאלה… עד היום הזה” (“השחר”, שנה י"א, ע' 185). ↩
תחית הרוח
מאתאחד העם
ה1
לא כל “השאלות הקשות”, שבני אדם מתחבטים בהן ואינם יכולים למצוא הדרך לפתרונן, קשות הן באמת לפי עצם טבען. יש שגם דברים פשוטים וברורים מצד עצמם נעשׂים קשים ומסובכים בדרך מלאכותית, מתוך שנמצאו גואלים להם, שהשתלדו “לבארם ולבררם” יתר הרבה מכפי הצורך, עד שנעלם המושׂג הפשוט בין המון הסברות הדקות שהעמיסו עליו. מן המין הזה הוא בלי ספק אותה “השאלה הקשה” – “שאלת הקולטורא” – שעצם מציאותה בתנועתנו הלאומית הוא דבר זר ומתמיה, ועוד יותר זר ומתמיה הוא ה“רעש” הגדול שנתעורר בגללה במחנה הציוניים בראשית הגָלותה ושחוזר ונעור תמיד בכל אספה גדולה או קטנה, מן הקונגרס בבזיליא עד האספות המדיניות והגליליות, כאשר אך תעלה ה“קולטורא” על סדר היום. כמה דיו כבר נשפך, כמה דרשות כבר נשמעו בשביל להציל כבודה של עלובה זו, בשביל “לברר” צדקתה ותועלתה – והכל לחנם. די להשמיע מעל הבמה את המלה הנוראה: “קולטורא” – מלה שאין אולי נעלה ונשׂגבה ממנה בכל אוצר הלשון האנושית – ומיד יזדעזע האויר מן הקולות הנשמעים גם מימין וגם משׂמאל, כאִלו הגיע יום הדין הגדול, שבו יֵצא משפטה של הציוניות לחיים או למות. בשופר גדול יתקעו ה“מדיניים” על הסכנה הקרובה לבוא, ורבים יחָפזון, וחיל ורעדה יאחזון, ובבכי ובתחנונים יבואו לבקש רחמים על עמם, להסיר את “המַכשלה” הזאת מעל דרך גאולתו… שתי הכתּות האלה – הקנאים המדיניים והקנאים הדתיים – המתנגדות זו לזו ברוחן, עושׂות שלום ביניהן באותה שעה, כאִלו הרגישו בקרבתו של אויב נורא, הבא לכלות את שתיהן יחדו.
מאין איפוא באה האימה הזאת שמטילה הקולטורא על הציוניים? כמדומה לי, שלא באה אלא מתוך “עב הענן”, שנתכסה בו הענין הזה על ידי ההשתדלות היתרה לירד “לעומקו” ולהאיר עליו “אור חדש” בכל יום. כי מרוב הירידה לעמקי-מעמקים נתעלם האור מן העין, והננו מגששים באפלה בלב מלא פחד-אויב, מבלתי יכולת לראות ולהכיר איש את אחיו… ועל כן אל נא תחָשב לי ליהירות יתרה, אם אומַר לנסות את כוחי פה ב“בירור” הענין מחדש, בשביל לשׂים קץ למלחמה זו, שאין לה לא פרי ולא פרחים. יודע אני, שאחר כל מה שכבר נאמר בזה, אין אדם יכול עוד לחדש דבר מעתה, אלא שנראה לי, כי לא לחדש חדושים אנו צריכים כאן, אם אם להפך, להחזיר את המושׂג הישן והפשוט למקומו, להעלות את השאלה מתהום הפלפול המסובך ולהעמידה בקרן אורה, בשביל שיוכלו הכל להסתכל בה בעין פשוטה, אולי יראו ויוָכחו אז, כי לא היתה פה באמת שום סבּה נכונה למלחמת אחים, וכל הסכסוכים יצאו אך מתוך ערבוב המושׂגים, מדעת או שלא מדעת.
––––––––––
לא אך מקרה בלבד, הוא זה, שנולדה שאלת הקולטורא בעת אחת עם הציוניות החדשה, הנקראת “מדינית”. גם לפני זה היתה ציוניות בעולם, ציוניות סתם, בלי שם לואי, והציוניות ההיא לא ידעה את שאלת הקולטורא. היא ידעה אך את המטרה הפשוטה והברורה, אשר אליה נשׂאה את נפשה: להעמיד את הלאומיות העברית בתנאי-חיים חדשים, שיתנו לה יכולת לחזק ולפתּח את עצמוּתה מכל הצדדים. ובהסכם למטרה זו, היתה ראשית שאיפתם של הציוניים אז – לברוא ללאומיותנו מרכז קבוע וחפשי בארץ אבותינו, ויחד עם זה לא העלימו עינם גם מכל ענפי חייה של הלאומיות העברית בהוה ולא נמנעו מלהשתמש בכל האמצעים הנאותים לחזוקה ולהתפתחותה. חבֶר ציוניים בעיר ווארשא, למשל, יסד בעת אחת מושבה בארץ ישׂראל, בית-ספר מתוקן בווארשא ומוסד ספרותי להרחבת הספרות העברית, כלומר, האנשים האלה חשבו להם לחובה לעסוק בעבודת ה“מדינה” ובעבודת ה“קולטורא” כאחת, והכל בשם הציוניות (או, כמו שנקראה אז – “חבת ציון”), ולא היה אדם שערער על התאחדות המעשׂים האלה תחת דגל הציוניות, ולא נתעוררה שום שאלה, אם “קולטורא” זו מותרת או אסורה, חובה או רשות, לפי שהכל הבינו, כי מושׂג הציוניות כולל בהכרח כל מה שנכנס בגדר הלאומיות העברית, וכל מעשׂה המועיל לחזוקה והתפתחותה של זו – הרי הוא מעשׂה ציוני בלי שום פקפוק.
והנה נולדה הציוניות החדשה ולקחה לעצמה את התואר “מדינית”. מה בא התואר הזה ללמדנו? הוא לא הוסיף על הציוניות הישנה מה שלא היה בה, כי הן גם לפני זה היתה הציוניות, במובן התקוה לימים רחוקים, “מדינית” בעצם, בהיות התקוה הזאת, להגיע במשך הזמן בארץ ישׂראל לחירות גמורה בהנהגת החיים הלאומיים, מונחת בהכרח ביסודה של הציוניות מיום הוָלדה, כתנאי שבלעדיו לא תצויר התפתחות חפשית ושלמה של העצמות הלאומית. ומכיון שגם הציוניות החדשה לא תוכל להביא את המשיח “היום או מחר”, הרי גם “מדיניותה” אינה אלא תקוה “לעתיד לבוא”, ועל כן אין פלא, כי התואר הזה שלא בא להוסיף, הובן לרבים כאִלו בא לגרוֹע, כאִלו היתה הכוָנה בו לאמור: הראשונים כללו בציוניות כל המתיחס להתפּתחות עצמוּתה של הלאומיות העברית, ואנו אין אנו רואים בה אלא מטרה מדינית בלבד: ליחס בארץ ישׂראל, על ידי משׂא ומתן דיפּלוֹמַטי עם תוגרמא ושאר הממשלות, “מקלט בטוח” לכל האובדים והנדחים מבני עמנו, אשר צר להם המקום בארץ מולדתם ומבקשים מפלט להם מעוני ורעב. גם הפּרוֹגרמא הבזילית עזרה לקבוע בלבבות את המושׂג הזה, בהגבילה בסעיף הראשון את מטרת הציוניות: “ליסד בארץ ישׂראל מקלט בטוח להעם היהודי”, מבלי להזכיר עם זה את הלאומיות היהודית. והדרשות השונות של המנהיגים בבזיליא, בלונדון ובשאר מקומות, שהיו כעין פירוש לסעיף זה, הטעימו פעמים רבות, כי הציוניות באה לפתור פתרון מוחלט את שאלת היהודים האיקונומית והמדינית, בהיות מטרתה לקבּץ כל נדחי ישׂראל למקום אחד, למדינת היהודים, ששם ישבו בשלוָה ולא יהיו עוד גרים גרורים, המעוררים קנאתם וצרת-עינם של שכניהם האזרחים במלחמתם בעד קיומם. והנה לא פה המקום לבדוק אחר הציוניות הזאת, עד כמה מתאימות הבטחותיה, בנוגע לפתרון שאלת היהודים, עם מהלך-החיים הטבעי. מה שיש לי להגיד בזה כבר הגדתי פעמים רבות במקומות אחרים, ופה אין חפצי אלא לאמור, שכל זה גרם למשוך את הלבבות ביותר כלפי הצד המדיני שבדבר, עד שנתכַּוץ מושׂג הציוניות ונתרוקן מחצי תכנו.
וכה נולדה “שאלת הקולטורא” על ברכי הציוניות המדינית. אלפי שנה סבל עמנו ענויים נוראים בגלל שמירת קניני רוחו הלאומי, שבהם ראה כל מטרת חייו, ועתה, כשהגיע באחרונה לידי הכרה, שאין די לו בסבלנות בלבד, אלא צריך גם לעבוד בפועל בשביל תחיתו הלאומית, – עתה היה הדבר ל“שאלה”, אם חזוקו של הרוח הלאומי והתפתחותם של הקנינים הלאומיים הם דברים עיקריים בעבודת התחיה הלאומית, – ועל השאלה הזאת משיבים רבים בשלילה!
ואולם צריך להוסיף, כי השלילה הזאת, לפי דברי בעליה, אינה מתיחסת לעצם העבודה הקולטורית. “חלילה לנו – טוענים הם – להכחיש בתועלתה של עבודה זו, ואע”פ שאין אנו מכניסים אותה לתוך חוג העבודה הציונית, אין אנו אוסרים על הציוניים לעסוק בה, אדרבא, אנו בעצמנו מעוררים אותם לכך, להשתתף בעבודת הקולטורא כפי יכלתם. אבל אין אנו רוצים לעשׂותה חובה עליהם, שלא לערבב בציוניות דברים שאינם מגופה ואין בינה וביניהם קשר עצמי ופנימי“. ובאמת אי אפשר להכחיש, שהרבה מן הציוניים האלה, החושבים את ה”קולטורא" כדבר זר למושׂג הציוניות עוסקים בפועל בעבודת הקולטורא, מיסדים בתי-ספר לקטנים ובתי מקרא לגדולים, ויש גם שמשתדלים בהרחבת הספרות העברית וכדומה. ולא זו בלבד, אלא שאם נתבּוֹנן על מצב האגודות הציוניות במקומות שונים, הנה נראה, כי עבודה זו היא היא חייהן ואורך ימיהן. כל אגודה שאתה מוצא בה רוח חיים, על הרוב באה הרוח הזאת מתוך עבודה קולטורית, המעסקת לב החברים ונותנת להם יכולת להקדיש כוחם בתמידות למעשׂים ממשיים, שתועלתם גלויה לעין; ולהפך, במקום שהאגודות יוצאות ידי חובת הציוניות רק במכירת שקלים ומניות ובשׂיחות “מדיניות”, שם על הרוב מורגשת ריקנות והעדר כוח חיוני, וסופן מתדלדלות ומתנַונות, מאין עבודה מוחשית ותמידית אשר תפרנס את הלב, תעסיק את המחשבה ותעורר את הרגש ואת הרצון בלי הרף. – כל זה אמת. אבל מה תלמדנו האמת הזאת? מתנגדי הקולטורא למדים מכאן, שאין שום צורך “להרבות שׂיחה” על דבר העבודה הקולטורית, לעורר וכּוּחים ומדנים בגלל השאלה העיוּנית: אם עבודה זו נכללת במושׂג הציוניות או לא, מאחר שאין המחלוקת אלא “להלכה”, אבל במעשׂה רוב הציוניים עושׂים במקצוע זה מה שביכלתם. ואולם המסקנא הזאת נכונה היא רק מצד אחד: מצד טובת הקולטורא, ולא מצד טובת הציוניות. עבודת הקולטורא אולי באמת אין לה צורך לבקש הסכמה מפורשת מצד הציוניות, כל זמן שזו האחרונה, בצורתה המדינית בלבד, אין ביכלתה לתת לבעליה עבודה אחרת יותר נאה ומושכת את הלב, ובעל כרחה היא פונה לעזרת חברתּה, המסוגלת יותר למַלא את הנפש ולהעביד את הכוחות המואסים בבטלה ובשׂיחות ריקות. אבל, אם אין צורך בהסכמה זו להקולטורא, הנה יש ויש בה צורך להציוניות עצמה, וכל מי שהציוניות קרובה ללבו באמת לא יוכל להתעלם מן הסכנה הנשקפת לה על יד התפשטותו של המושׂג הזה, שכל עצמה של הציוניות אינה אלא “דיפּלוֹמַטיא” ועניני “מקח וממכר”, וכל העבודה הלאומית הפנימית הוא דבר נבדל לעצמו, שאינו נכנס בגדר הציוניות ואינו נחשב כחלק ממנה. המושׂג הזה, אם יצליחו בעליו לקבעו בכל הלבבות, סופו להוריד את הציוניות למדרגה שפלה מאד, לעשׂותה לדבר ריק שאין בו שום תוכן ממשי, זולתי “ספורי נפלאות” על דבר “מסעות”, “ראיונות”, “הבטחות” וכו', המשעשעים את הדמיון בלבד, מבלי לתת מקום לפעולה חיה המרַוה את הצמאון לעבודה.
כשאנו דורשים איפוא גלוי דעת ברור ומפורש, שהעבודה לתחילת רוח האומה והתפתחות קניניה הקולטוריים הוא חלק מעצם הציוניות, אשר לא תצויר בלתו, – אין זה פוֹרמַליסמוס ריק, מלחמה בעד “מלה” בלבד, כי אם השתדלות להציל כבוד הציוניות עמה ולשמרה מהתכַּוצות ודלדול כוח החיים שבּה, שעתידים לגרום לה שלא מדעתם אלה ממנהיגיה ומגיניה הרוצים לצמצם כל עצמוּתה רק ב“מדיניות” בלבד.
––––––––––
אבל בדרשנו להכניס את העבודה הקולטורית לתוך הפּרוגרמא של הציוניות, צריכים אנו להבדיל קודם כל בין שני חלקי העבודה הזאת, אשר עם היותם שונים זה מזה במהותם, ערבבו אותם יחד עד כה, ועל ידי זה נסתבכה השאלה עוד יותר.
מדרגתו הקולטורית של כל עם תוכל להבּחן משני צדדים: מצד הקולטורא שברא ברוחו, ומצד המצב הקולטורי שנמצא בו הוא עצמו. הקולטורא הוא קנין “אוֹבּייקטיבי”, בריה קיימת ועומדת בפני עצמה, שבה מתגשמים בכל תקופה מיטב הכוחות הפנימיים של העם, ובקבּלם צורה מוחשית מוגבלת הם נשמרים לדורות בצורתם זו, שאינה תלויה עוד ביוצרה, כפרי שנפל מן האילן. אנו נהנים, למשל, עד היום מן הקולטורא של עם יוָן, מתחממים לאורם של הפילוסופים ומתענגים על שירי המשוררים ויצירות האומנים, שהשאיר לנו העם הגדול הזה לנחלה, אע"פ שהוא עצמו, בורא כל הקנינים האלה, כבר עבר ובטל מן העולם. ואולם המצב הקולטורי אינו אלא חזיון “סוּבּייקטיבי” וזמני: מדת התפשטותה של הקולטורא בין אישי העם והתגלותה בדרכי חייהם הפרטיים והצבוריים, – חזיון שאין לו אחיזה אלא בנושׂאיו ויחד עמהם הוא עובר ומתחלף מתקופה לתקופה.
שני הצדדים האלה של החיים הקולטוריים לא תמיד שוים הם זה לזה במדרגת התפתחותם. יש תקופות בחיי עם שבהן הכוח הרוחני שלו מתרכז בנפשם של אנשים מספר, גאונים ובעלי כשרון, והם יוצרים לו קולטורא מקורית גדולה, שאין העם בכללו, לפי מצבו הקולטורי באותו זמן, מוכשר גם להבינה כראוי. תקופה כזו היתה, למשל באנגליא במאה השש-עשׂרה והשבע-עשׂרה. שכּספּיר, בֵּיקן, לוֹק, יוּם וכל שאר גדולי הרוח, שהעמידה אנגליא בדורות ההם במספר רב בערך, בנו עולמות חדשים בספרוּת ובחכמה, אשר היו לאור גויים עד היום הזה, בעוד שהעם האנגלי ברובו נמצא אז, כידוע, במצב קולטורי שפל ובלתי מתאים כלל למדרגת הענקים ההם שיצאו מקרבו. ויש גם, להפך, שכוחו הרוחני של העם מתגלה בתקופה ידועה במצבו הקולטורי בכלל: כל בניו למודי לשון וספר ובכל ענפי החיים ניכרים סימני השׂכּלה ותרבות במדה מרובה, אבל יחד עם זה אין הקולטורא שלו נושׂאת פרי, אינה מעמידה יוצרים ובונים, שיבראו חדשות מקוריות, לפי רוח העם ההוא, וכל רכושה בא לה בירושה מתקופות אחרות או לקוּח בהקפה מעמים אחרים. במצב כזה נמצא, למשל, עם שווייץ בזמננו. בני העם הזה כולם מחונכים בבתי ספר טובים ברוח התרבות האירופית, ובהרבה מענפי החיים הגיעו למדרגה קולטורית גבוהה, שאולי אין דוגמתה בעמים אחרים. אבל לעומת זה עקרה היא שווייץ מצד הקולטורא האוֹבּייקטיבית ולא עמדו לה עד עתה יוצרים גדולים, שיבראו לה קולטורא לאומית מקורית, לפי רוחה, ואף גדולי המורים בבתי מדרשיה הרבים היא מוכרחת להביא מן החוץ.
ובכן, כשאנו דנים על העבודה הקולטורית בעמנו, צריכים אנו לזכור כי שני נושׂאים להעבודה הזאת – הקולטורא כשהיא לעצמה, והעם ביחוסו אליה – ועלינו איפוא לברר לנו מצבו וצרכיו של כל אחד מהם בפני עצמו, כדי לדעת מה אנו צריכים ויכולים לעשׂות בנוגע לזה ולזה: מצד אחד – בשביל לשכלל את הקנינים הקולטוריים שיצר עמנו עד כה ולעורר כוח-היצירה שבּו לעבודה חדשה ברוחו, ומצד אחר – בשביל להרים את המצב הקולטורי של העם בכללו ולעשׂות את הקולטורא האוֹבּייקטיבית שלו לקנין סוּבּייקטיבי של כל בניו.
ובהסכם לחלוקה זו אדבּר פה על שני צדדי השאלה, על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.
––––––––––
אין מן הצורך להוכיח בראיות מציאותה של קולטורא עברית מקורית. כל זמן שספר התנ“ך נמצא בעולם לא יוכל שום אדם להכחיש בכוח-היצירה המקורי הצפון ברוח עמנו, וגם אלה המכחישים במציאוּת עם ישׂראל בהוה מוכרחים להודות, כי בעת היותו – היה עם יוצר, וכי היצירות הקולטוריות שהניח אחריו נושׂאים עליהן חותם רוחו המקורי, אשר לא ימָחה לעולם. ומכיון שהדבר כן, הנה אנחנו כולנו המאמינים (או ביתר דיוק: המרגישים), כי עמנו עודנו חי, רשאים היינו להאמין גם כן, מבלי לבקש לזה ראיות מיוחדות, כי גם כוח היצירה של עמנו עודנו חי בעמקי רוחו ועודנו מוכשר לברוא חדשות כמאז, – לולא נתפשטה בימינו אמונה אחרת, שמצאה לה מהלכים ביחוד בין הציוניים, כי רק המקרא לבדו הוא הקולטורא העברית האמתּית, שברא העם ברוחו בהיותו יושב על אדמתו וחי ופועל על פי דרכו, אבל כל העבודה הקולטורית של עמנו בגולה לא נראה בה רוחו האמתּי ואין שום קשר בינה ובין הקודמת לה, כי מפני עוֹל הגלות תש כוח-היצירה המקורי ופסק מלעשׂות פרי. כנראה, חושבים הציוניים המחזיקים בדעה זו, שהיא מוסיפה חזוק להרעיון הציוני, בהשפילה בעיני העם את ערכם של חיי הגלות גם מן הצד הזה, אבל באמת, אִלו היתה הדעה הזאת נכונה, היינו מוכרחים להטיל ספק בדבר, אם בכלל יש עוד תקוה להחיות כוח-היצירה של עמנו אף בשובו לארצו. כל כוח חיוני שפוסק מלעבוד, הרי הוא הולך ומתדלדל יותר ויותר עד שיהיה לאָין. ושני אלפים שנה של בטלה – זמן מספיק הוא להחריג ולכלות עד היסוד גם את הכוח היותר עצום. ואולם, לאשרנו, אין לדעה זו רגלים. תנאי-חיינו הקשים, משגלינו מארצנו, הטביעו אמנם בהכרח את חותמם גם על יצירת רוחנו, אבל הרוח עצמו לא נשתנה בתכוּנותיו היסודיות ולא חדל לעבוד עבודתו גם בגולה. הנה, למשל, רגילים חכמי העמים – ואחריהם, כנהוג, גם הרבה מחכמי ישׂראל – להטעים את ההבדל היסודי והפנימי שבין תורת הנביאים לבין “היהדות” המעשׂית שנולדה בימי בית שני וקבּלה צורתה האחרונה בדורות שלאחר החורבן: כי הראשונה היא כולה מוסרית ושואפת לאידיאל רוחני רם ונשׂא, בעוד שהאחרונה נשתקעה בחוקים חיצוניים ובזבזה כל כוחה ביצירת המון דקדוקים של מה בכך, שאין להם שום ערך מוסרי. ההבדל הזה גלוי הוא ונראה כל-כך, עד שאין שום אפשרות להכחיש מציאותו. ובכל זאת, אם נעמיק בדבר, הנה נמצא, כי שני מיני-היצירה האלה, למרות המרחק הרב שביניהם בנוגע לתכנם, רוח אחד בראם וחותם אחד טבוע על צורתם. כי זו היא אחת התכוּנות היסודיות של רוח עמנו: שאינו נוח ל”פשרה" ואינו אוהב לעמוֹד בחצי הדרך, אלא, מאחר שהכיר אמתוּתו של איזה רעיון ועשׂאהו יסוד לפעולתו, הוא מתמכּר אליו בכל כוחו ועמל להגשימו בחיים בכל פרטיו ודקדוקיו, מבלי להסתכל לצדדים ולעשׂות “הנחות” לשם איזו מטרה שתהיה. התּכוּנה היסודית הזאת היא שהולידה לנו תחלה, בימי חירותנו, את תורת הנביאים בכל קיצוניותה המוסרית, והיא היא שהולידה לנו אחרי כן, בימי עבודתנו, את תורת התלמוד והשלחן-ערוך בכל קיצוניותה המעשׂית. הצורך לשמור על קיומה בעבדותה ופזוּרה משך את האומה לצד המעשׂה החיצוני וקבע בלבה את האמונה, כי “רצה הקב”ה לזכּות את ישׂראל והרבה להם תורה ומצוות", – ומיד כשהתיצב עמנו על הדרך הזאת של רבּוּי המצוות, הרבה והרבה אותן עד לאין קץ, ושוב לא הבחין בין דבר גדול וקטן ולא רצה לוַתּר אף על דקדוק קל שבקלים.
כוח היצירה שבעמנו לא מת איפוא, לא נתחלף ולא חדל מעשׂות פרי על פי דרכו בכל הזמנים, אלא שפריו נשתנה בטעמו לפי השתנות תנאי החיים. אינו דומה פריו של העץ, כשהוא נמצא במקום גדולו הטבעי והחפשי, לפריו במקום זר לו, שהוא שתול ומשתמר שם בדרך מלאכותית, אבל העץ אחד הוא בטבעו הפנימי גם פה וגם שם, וכל עוד לא מת גזעו, הוא עושׂה פרי למינו. גם רוח עמנו עשׂה פרי למינו, ברא קנינים קולטוריים בדרך מקורית המיוחדת לו, לא רק בשבתו על אדמתו, כי אם גם בארצות גלותו, כל זמן שתנאי קיומו הניחו לו מקום כל שהוא לעבוד עבודתו לעצמו ולהשתמש לזה בכל כוחותיו הפנימיים.
רק בתקופה האחרונה, תקופת האימַנציפּציא והאַסימילציא, באמת עמדה הקולטורא העברית מלדת ופרי חדש כמעט לא נראה בה עוד. לא שנעלם פתאום כוח-היצירה שברוחנו ואין אנו מוכשרים עוד לעבודה מקורית, אלא שהנטיה לבטוּל הישוּת הלאומית ולהתבוללות בעמים זולתנו היא שגרמה לנו בתקופה זו, מצד אחד, להתרחק בכוָנה ורצון מן הסגולות המקוריות של רוח עמנו ולהשתדל בכל כוחנו להדמות לאחרים ולעשׂות הכל ברוחם הם, ומצד אחר הרחיקה מגבולנו הנטיה הזאת את מיטב הכשרונות שנולדו לעמנו בדורות האחרונים, אשר עזבו לגמרי את שׂדה עבודתנו הלאומית והלכו להם באשר הלכו, לתת לזרים חילם.
הכשרונות האלה, העובדים בשׂדה אחר, מעידים אמנם גם הם על היות כוח-היצירה עוד חי בקרבנו, כמעין שאינו פוסק, כי בכל השתדלותם להסתיר תכונותיהם היהודיות ולהגשים ביצירותיהם את הרוח הלאומי של העם הנכרי אשר אותו יעבדו, – הנה הבקורת הספרותית והאומנותית הראתה ברור, כי על הרוב לא יצלח חפצם בידם, ולמרות רצונם מבצבץ ועולה רוח היהדות בכל אשר הם עושׂים, והוא נותן למפעלם תכונה מיוחדת, מקורית, אשר לא תמָצא במפעלי חבריהם שאינם יהודים. אין ספק איפוא, כי לוּ התקבּצו אל תוך גבולנו כל אלה הכוחות המפוזרים ועבדו יחד עבודת הקולטורא הלאומית שלנו, כמלפנים, כי עתה היתה זו אחת מן היותר עשירות והיותר מקוריות בכל העולם. אבל ה“נחמה” הזאת מסוגלת אך להדאיב לבנו עוד יותר, בראותנו את עמנו מוציא ואינו מכניס, מפזר נצוצי רוחו לכל עבר, להגדיל עשרם וכבודם של שׂונאיו ורודפיו, והוא עצמו אינו נהנה משלו ואין אוצרו הלאומי מתמלא מכל העבודה הרבה של בעלי הכשרונות הגדולים אשר יצר בכוחו. בכל תקפּה באה עלינו עתה אותה ה“רעה” אשר כבר העיד עליה קוהלת כי “רבה היא על האדם”: “איש אשר יתן לו האלהים עושר ונכסים וכבוד… ולא ישליטנו אלהים לאכול ממנו, כי איש נכרי יאכלנו”.
אך בטול הישות הלאומית כבר הצליח להמית בקרב לבנו גם את הרגשת הרעה, עד שכמעט אין אנו מצטערים כלל על פזור כוחותינו הקולטוריים; אדרבא, כשאנו רואים אחד מבני עמנו קונה שם טוב במפעליו המצוינים של שׂדה הקולטורא של עם זר מתמלא לבנו גאוָה ושׂמחה ואנו ממהרים להכריז ברבים, כי פלוני זה “אחינו הוא”, אע“פ שהוא עצמו משתדל בכל כוחו לשכוח ולהשכיח את “האחוָה” הזאת. ואם לעתים רחוקות תצא במקרים כאלה גם אנחה מקרב לבנו על גורלנו המר, שכוחותינו הלאומיים נעשׂים “זבל” לכרמי אחרים, בעוד אשר כרמנו עזוּב מאין עובד, – הנה ימָצאו בתוכנו הרבה והרבה מן החושבים עצמם ל”בני עליה“, בעלי “השקפות רחבות”, אשר יניעו ראש אחרינו בגאוה ובוז ויחשבו לנו את אנחתנו זו לחטאה, לבגידה ב”האנושיות“. “מה לנו – יאמרו האנשים האלה – אם עובד אדם עבודתו לעמו או לעם אחר? דיינו שהוא עובד ומביא תועלת ל”האנושיות”. כי רק תועלת האנושיות היא האידיאל היחידי של העתיד, וכל השאר אינו אלא צרוּת-עין וקטנוּת המוחין“. ואמנם “רחבה” היא ההשקפה הזאת, אלא שבעליה שוכחים, כי גָדלוֹ של דבר אינו נערך רק לפי רחבּו, כי אם גם לפי עמקו. וההשקפה הזאת, עם כל רחבּה, שטחית היא מאד. כי האמנם אין שום הבדל בין עבודתו של אדם בתוך עמו, בתוך אותה “סביבה” שהולידה אותו ונתנה לו את כשרונות, שבּה התחיל כוחו להתפתח וממנה נחל ראשית הכּרתו האנושית, מושׂגיו ורגשותיו היסודיים, אשר נשתרשו בלבו לעולם באותה צורה שנקבעו בו בילדותו, ובין עבודת האדם בתוך עם זר ומתנכּר לו, בעולם שאינו שלו ושאי אפשר לו להתאזרח בתוכו אלא אם כן ישנה את טבעו והלך-רוחו בדרך מלאכותית: דבר שלא יוכל האדם לעשׂותו מבלי שתקָרע נפשו לקרעים שאינם מתאַחים ומבלי שירָאו רשמי הקרע הזה גם בתכוּנת עבודתו ופריָה? – גם האנושיות סובלת איפוא נזק ידוע מפזוּר כוחותינו הקולטוריים, ויש אם כן “רשות” גם ל”האנושיים" שלנו להשתתף בלי שום פקפוק בצערנו הגדול על הפזור הזה. אבל גם אם יחשבו אלו, שאין הפסדה של האנושיות גדול כל-כך עד שיהיה “מוּתר” להם להצטער על זה, הנה אנחנו הלאומיים אין אנו צריכים, כמדומה לי, להתבייש מפני שום אדם, כשאנו מגַלים ברבים את כאב לבנו על שעבּוּד כוחותינו לזרים ועל ההפסד הבא מזה לחיינו הלאומיים מבפנים. גם ה“ליברלים” היותר נלהבים, המדבּרים תמיד רק בשם האנושיות ועושׂים הכל רק לשם הפּרוֹגרס, – גם הם בודאי מתירים לעצמם ולאחרים לבקש תועלתם הפרטית באמצעים “כשרים” שאינם מביאים הפסד להאנושיות ולהפּרוֹגרס. ומה שמוּתר לאנשים יחידים בחייהם הפרטיים, מדוע יהיה אסור לעם שלם בחייו הלאומיים? לא לנו על כן למצוא תשובה על שאלתם של אלו: “מה מפסידה האנושיות בהפסדנו?” כי אם להפך, ישיבו הם לנו על שאלתנו: מה מרויחה האנושיות בהפסדנו ומה היתה מפסידה אִלו הוצאנו אנחנו, ולא עם זר, תועלת לאומית מן הכשרונות הנולדים לנו; אִלו העשרנו אנחנו, ולא עם זר, את האנושיות בפרי עבודתם של בנינו, אשר על ברכינו נולדו ומרוחנו אָצלנו עליהם?
הנה, למשל, אך לפני זמן מועט קברנו והספדנו את אַנטוֹקוֹלסקי. עוד לא חדלו האנחות על מות האומן הגדול הזה בלא עת, ולא הגיעה עוד על כן השעה לבקר בפרטות ובלי משׂא פנים את יחוסו לעמו, אשר נתן לו שאר-רוח וכשרון, ואת יחוסו לעם נכרי, אשר נתן לו עושר וכבוד. אבל את האמת בכללה אין לנו לכחד: כי המספּד הגדול אשר עוררו על המת בכל העולם, וביחוד בארץ מולדתו, מוכרח היה לעורר כאב עצום בלבנו אנו, בראותנו אחרים נוטלים להם את תפארת שמו במותו, כמו שנטלו להם פרי כשרונו בחייו, ואנו אין אנו יכולים אלא לחשוב מחשבות נוגות על דבר מה שהיה אנטוקולסקי יכול ליתן לעמו ולא נתן, ועל דבר מצבנו הלאומי בכלל, שלולא היה דל ושפל כל-כך, לא היו אנשים כאנטוקולסקי מבקשים מפלט לרוחם בין זרים…
ומי זה איפוא יעיז לאמור, כי כאב-לבנו זה הוא חטא להאנושיות ולהפּרוגרס? מה היה הפּרוגרס חסר ומה היתה האנושיות מפסידה, אִלו הקדיש אנטוקולסקי את כשרונו, או לפחות חלק נכבד מכשרונו, לעבודת הקולטורא של עמו, והיה צר צורה ונותן נשמה לחומר הלקוח מחיינו הלאומיים, אשר בלי ספק היו קרובים לרוחו ומובנים לו הרבה יותר מאותם החיים הזרים שבהם נסתכל וברא מה שברא?
בפרַזות כלליות אפשר אמנם לתרץ הכל בנקל. אפשר לאמור – מה שאנו שומעים באמת פעמים רבות – כי עניים הם חיי עמנו בתכנם ואינם נותנים די חומר ליצירה גדולה, גאונית, וכי על כן מוכרחים הם היוצרים הגדולים לנוע על חיים זרים בשביל להלביש בהם את רעיוני-לבם. אבל התשובה הזאת תבּטל מאליה, כשנעבור מן הפרזא הכללית אל המעשׂים הפרטיים. הנה דוגמא אחת: רצה אנטוקולסקי לברוא תבניתו של מושל רגזני ואכזרי, העושׂה מעשׂה-רצח בכל יום ונורא הוא על כל סביביו, ובכל זאת לא מת “אלהים” בלבבו, והוא חוטא ומתחרט, חוטא ומתחרט, – וכי יש לך נושׂא יותר נאות לזה מהורדוס המלך, כפי שמסרה לנו ההיסטוריא את תכוּנותיו ומעשׂיו? ואם בכל זאת בחר אנטוקולסקי למפעלו זה, כידוע, לא בהורדוס מלך ישׂראל, כי אם ביוהן האיום מלך רוסיא, – האמנם עשׂה כן מפני שצורתו של המלך החשוך הזה, אשר כמעט לא נודע טיבו מעבר לגבול ארצו ואשר חייו ומעשׂיו לא בנקל יובנו לאיש שלא מבני עמו, היא יותר “אנושית”, יותר עשירה ומלאה, מזו של הורדוס, אשר באלפי חוטים היה קשור להקולטורא הכללית של זמנו ועשׂה רושם ידוע על מהלך ההיסטוריא האנושית, ואשר גם הוא, האומן עצמו, בודאי ידע אותו ואת מעשׂיו בטרם עוד שמע גם את שמו של יוֹהן האיום? – והנה עוד דוגמא שניה: כשרצה אנטוקולסקי לברוא טוֹפס של פרוש היושב כלוא בחדרו, בדול מן העולם, ועוסק בכתיבת ספרים, – בקש ומצא בבית-נזירים בעיר קיוב, במאה העשתי-עשׂרה, את הנזיר הרוסי, הכרוֹניסט הידוע נֶסטוֹר; בעוד אשר בווינא עיר מולדתו ראה אנטוקולסקי “פרושים” כאלה בעיניו בקרב בני עמו בצורה יותר “אנושית” ויותר קרובה לרוחו הוא: בצורת אותו “מַתמיד” שהפליא לתארו המשורר העברי, אותו “פרוּש” שאינו פורש מן העולם ללכת להסָגר בבית נזירים, אבל, בשבתו בתוך עמו רחוק הוא מן החיים וכל שאונם לא פחות מן הנזירים של אחרים ואין לו בעולמו אלא ספריו בלבד, ספריו שהוא קורא, או – בהיותו לאיש גדול – ספריו שהוא כותב. כשהיה אנטוקולסקי נער קטן, בודאי הקשיב בחרדת קודש לספורי זקני עירו על דבר ה“פרוש” הגדול אשר חי שם לפני מאה שנה, שכל חייו היו אך יום ארוך של תלמוד תורה וכתיבת ספרים, בלי הפסק ובלי מרגוע. וכשהיה אנטוקולסקי לאומן גדול, לא זכר את האיש ההוא – את הגאון מווילנא – אשר הלהיב דמיונו בנערותו, והרחיק נדוד לבית נזירים רוסי מימי הבינים, אשר לא ידע הוא ואבותיו, בשביל לבקש מה שיכול למצוא בעמו ובעירו…
והאמנם היה כל זה נחוץ ומוכרח לטובת האומנות, לתועלת האנושיות, עד שאין אנו רשאים מפני זה להצטער על אבדתנו ולהביע צערנו בקול רם?
ובכל זאת נמצאו בקרבנו אנשים אשר חשבו להם לחובה להסתיר את הצער הלאומי הזה תחת מַסוה האהבה להאנושיות, ומהם שהתירו לעצמם, לפי הודעות כה“ע, גם להעיד עדוּת שקר בעמנו לפני ארון המת בשעת קבורתו: כי מאושר הוא כלל ישׂראל בזה, שרוחו ויצוריו של אנטוקולסקי יצאו לרשות אחרים2! ומרוב השתדלות “להראות העמים והשׂרים”, עד כמה אנו מוכנים ומזומנים תמיד להתכַּוץ ולהצטמצם בשביל לפַנות מקום להם – לא נמנעו סופרים יהודים גם לוַתּר ב”נדיבות" יתרה על תכונות רוחו של עמם וליחסן לאחרים, בשביל שיוכלו להטעים, כי היה אנטוקולסקי לרוסי גמור גם ברוחו הפנימי. “תכוּנוֹת יצוריו של אנטוקולסקי – כותב איש יהודי במכ”ע יהודי – מראות לנו את התּכוּנות העצמיות של האומנות הרוסית בכלל: אידיאליסמוס בהרעיון היסודי וריאליסמוס באופן הגשמתו… אינכם מוצאים בין יצורי כפיו של אנטוקולסקי אף אחד שיהיה עשׂוי כולו רק לשם היופי החיצוני של גוף האדם. הוא מבקש תמיד את הנשמה השוכנת בגוף"3. והתּכוּנות האלה, שבהן כידוע, מצטיין רוח ישׂראל מימי עולם, באו לו לאנטוקולסקי לא בירושה מעמו, כי אם מתוך שסגל לו “את התּכוּנות העצמיות של האומנות הרוסית”!
ואולם אנטוקולסקי לא אחד הוא בקרבנו אשר הקדיש כוחו וכשרונו לעבודת עם אחר. כמוהו עושׂים גם שאר האומנים, החכמים והסופרים היותר גדולים מבני עמנו. הם עוזבים את אהלנו הדל מיד כשמרגישים בנפשם, שכשרונם הגדול יפתח לפניהם שערי היכלות גדולים ויפים… וכשהם עולים לגדוּלה ושמם מהוּלל בגויים, אנו מסתכלים בגדולתם מרחוק, מתגאים ושׂמחים עמהם, שזכו לצאת מאפלה שלנו לאור גדול של אחרים. אך גם את “גאוָתנו” העלובה הזאת יחשבו לנו שׂונאינו ל“עזוּת” שאין למעלה הימנה, כעבד שמלָאו לבו להזכיר, כי גם לו חלק ונחלה במה שקנה רבּוֹ… הם מתעשרים מדלותנו, מתמלאים מחורבננו, ולנו הם אומרים: כמה שפלה אומה זו, שאין לה אף קרן זוית אחת מיוחדת לה באוצר הקולטורא החדשה! כך הוא, כנראה, גורלנו מעולם. גם את אלהינו לקחו להם עמים רבים, ואותנו יחרפו כל היום לאמר: “איה אלהיכם?”…
––––––––––
ומפני שטובי כוחותינו המקוריים – אלה שגם בעבדם בשׂדה אחר תגָלה בהם המקוריות העברית בעל כרחם – הם מבחוץ, הנה מבפנים נשארים על הרוב רק כוחות קלים ודלים, הנמשכים בכל ישותם אחר זרם הקולטורא הנכרית הסובבת אותם, וכל עבודתם על שׂדה הקולטורא שלנו אינה על הרוב אלא חקוי מעשׂי זרים, בלי שום מקוריוּת, בלי גבול ודעת וחשבון.
הנה יש מקצוע מדעי אחד שהוא כולו שלנו גם לפי שמו וגם לפי תכנו: – “חכמת ישׂראל”. במקצוע זה הרי בודאי צריכים היינו לעבוד ברוחנו ולגלוֹת את הכוח המקורי הצפון בקרבנו. ומה אנו רואים בפועל? העובדים היותר חרוצים והיותר מקוריים במקצוע זה הם חכמי אוה"ע, וחכמי ישׂראל שותים מימיהם והולכים בעקבותיהם, מבלי לנטות מן הכללים ודרכי החקירה שקבעו מוריהם אלה, אף במקום שיש ויש להרהר אחריהם. עד הימים האחרונים לא נראתה התנגדות מצד חכמי ישׂראל אפילו לאותו הכלל המוסכם בין החוקרים הנוצרים, שבמקום שיש סתירה בין הידיעות ההיסטוריות שבתלמוד ומדרשים ובין אלו שבספרוּת היוָנית והרומאית, האחרונות נמנות יותר. ורק בשנה הזאת בדק חוקר יהודי אחד אחר הכלל הזה בנוגע לשאלה אחת פרטית, ואחר העיון מצא כי אין לו שום יסוד וכי, להפך, הידיעות התלמודיות מתאימות יותר להאמת ההיסטורית. גם דרכי ההגיון התלמודי לא נחקרו עוד כל צרכם על ידי חכמי ישׂראל, ובלי בקורת ובחינה מדעית נתפשטה גם בקרבנו השקפת הנכרים על הפלפול התלמודי, כי מתנגד הוא לההגיון האמתּי והשׂכל הבריא, עד שהיתה “המצאה תלמודית” למשל בפינו על כל פלפול עקום המתרחק מן הדעת הישרה. והנה בא בשנה שעברה אחד החוקרים העברים והראה, כי ההגיון התלמודי צריך למוד ויש לו על מה שיסמוך וכי ההבדל שבינו ובין ההגיון של היוָנים אינו מקרי בלבד ואינו מעיד על חסרון ידיעה מצד חכמי ישׂראל, אלא מקורו בהבדל יותר פנימי ועצמי שבין רוח ישׂראל ורוח היוָנים בכלל.
אבל חזיונות כאלה, של חקירה “חפשית” באמת, מעטים מאד ב“חכמת ישׂראל”, וגם אלה המעטים החלו להרָאות רק בזמן האחרון – ומי יודע אם אין לפנינו כאן אחת התולדות של התעוררות הרוח הלאומי בקרבנו בימים האלה – ואולם בכללה עדיין “חכמת ישׂראל” משועבּדת לזרים והרוח העברי המקורי לא נגלָה בה בכל מקוריוּתו, כמו שהיתה לנו רשות לקוות.
אך לא! באמת לא היתה לנו גם רשות לקוות לזה, בזכרנו איך ולשם מה נולדה וגדלה “חכמת ישׂראל”. לא הצורך הפנימי להמשך התפתחותו של הרוח הלאומי בעתיד הוא שהביא את חכמי ישׂראל לשׂאת עיניהם אל העבר, בשביל למצוא את החוט הרוחני המקשר יחד כל הדורות בחיינו הלאומיים ובשביל לחזק את הקשר הזה על יד הכּרה היסטורית ברורה; לא הצורך הלאומי הזה הוליד את “חכמת ישׂראל”, כי אם צרכים אחרים, זמניים ומקריים, שרובם היו מכוּוָנים, להפך, לבטל את הקשר הלאומי לא רק בין העבר והעתיד, כי אם גם בין חלקי העם המפוזר בהוה. צוּנץ, ראש מיסדי “חכמת ישׂראל”, ראה בה אמצעי להפוך לב העמים לטובה עלינו ולהשׂיג את האידיאל היותר גדול של היים ההם – שווּי-הזכויות. גייגֶר העמיק לחקור ב“חכמת ישׂראל” בשביל למצוא בה יסוד וסמך להאידיאל הגדול שלו – להריפוֹרמא הדתית, שהיתה גם היא בעיקרה אמצעי להשׂגת שווּי-הזכויות. ואף ר' זכריה פראנקל, שהיה קרוב להרוח העברי יותר מהם, לא נמנע מלגלות דעתו ברבים בשנות הששים, בראש אחת החוברות של מכה“ע החדשי אשר יסד ל”חכמת ישׂראל", כי אחר אשר בטלו אז ההגבלות האחרונות של זכויות היהודים בפרוּסיא, הנה בטלו גם החיים הלאומיים של היהודים שם, וכל כוחותיהם צריכים להיות שקועים ונבלעים בחיי העם אשר בקרבו הם יושבים. ובאין עוד “היסטוריא” מיוחדת לישׂראל, תהיה מעתה החקירה בתולדות העבר לא ענין שיש לו קשר עם חיי ההוה והעתיד, כי אם “חכמה” עיונית בלבד4. – השקפות כאלה לא יכלו, כמובן, לשחרר את הרוח ולעשׂותו מוכשר לעבודה מקורית פוריה, וכה היתה “חכמת ישׂראל” גם היא אך מצבת זכרון לעבדותנו הרוחנית.
ומצבת זכרון לעבדותנו זו אנו רואים גם בענף אחר של עבודת הרוח, שבּו ביחוד מתגלה הרוח הלאומי בכל עם: – בספרות הלאומית.
רבים אמנם רגילים להרחיב את המושׂג הזה ולכלול בספרותנו הלאומית כל מה שכתבו ושכותבים אנשים מבני עמנו בכל לשון. אם כך נציב גבולותיה של ספרותנו הלאומית, אז באמת לא נוכל להתאונן, כי עניה היא הספרות הזאת; אז גם שירי הֵינה על האהבה לנו הם, וגם מלחמתו של בֶּרנֶה נגד הריאַקציא המדינית באשכנז ומאמרי הבקורת של בּרַנדס על כל הספרויות שבעולם חוץ מן העברית – הכל היא ספרותנו הלאומית. אבל מושׂג כזה מוטעה הוא בעיקרו. הספרות הלאומית של כל עם היא רק זו שנכתבה בלשונו הלאומית. כל מה שכותבים בני העם בלשונות אחרות יש אמנם שנראו בו עקבות רוחם הלאומי, אף אם נושׂא דבריהם אין לו שום יחס לעמם (כמו שכּן הוא באמת בנוגע להסופרים היהודים הגדולים שהזכרתי פה ושלא הזכרתי), ויש גם שדבריהם עושׂים רושם על מהלך החיים של אחיהם בני עמם, אם עוסקים הם בשאלות המתיחסות אל החיים האלה, אבל ספרות לאומית אין בכל זה, כי הכל נבלע בספרות הכללית של אותו העם אשר בלשונו נכתבו הדברים. באמריקא הצפונית נמצאים הרבה סופרים בעלי כשרון, והמון ספרים חדשים, ובהם גם גדולים וטובים, יוצאים שם בכל שנה, מלבד כתבי-עת לאין מספר, – ובכל זאת אין עדיין ספרות לאומית אמתית לבני אמריקא, מפני שאין להם לשון לאומית מיוחדת ואין גבול ברור וניכר בין הספרות האמריקנית ובין אחותה הכּבּירה והעשירה ממנה – האנגלית, הבולעת אל קרבה כל הכתוב בלשונה. וכן הדבר גם בעם שווייץ, שפרי רוחו בעבודת הספרות נכנס להאוצר הספרותי של שלשת העמים הגדולים אשר בלשונותיהם מדבּרים וכותבים בני שווייץ, ואלה האחרונים אין להם ספרות לאומית לעצמם, אם אך לא נקרא בשם זה את המעט שנכתב בדיאַלקט השולט בשווייץ האשכנזית.
גם הספרות הלאומית שלנו אינה אם כן אלא זו שנכתבה בלשוננו הלאומית, אבל כל מה שכותבים בני עמנו בלשונות אחרות אינו נכלל במושׂג זה. אם כותבים הם על ענינים הנוגעים גם – או רק – לעמים אחרים, דבריהם נבלעים בספרות העם שבלשונו נכתבו, והטובים שבהם מוצאים להם מקום בתולדות הספרות ההיא (אם כי לא תמיד לפי ערכם) בין שאר סופריה, אשר מקרב עמה יצאו; ואם כותבים הם רק על ענינים המתיחסים לעמנו ולחייו הלאומיים, הרי הם בונים “גטוֹ” לעצמם בתוך ספרות זרה, וככל “גטוֹ”, לא נחשב גם זה בעיני “האזרחים” למאומה, וגם הקהל העברי חושבהו רק לחזיון זמני, שאין לו עתיד בחייו הלאומיים, ועל כן, בכל היותו נהנה מפרי הספרות הזאת בזמנה ובארצה, אין בלבו, ביחוסו אליה, אותו הרגש החי המקשר כל עם לספרותו הלאומית לדורי-דורות. ככה, למשל, כמעט נשכח כבר שם ליוונדא מלב קהלנו, וספּוּריו מחיי היהודים ברוסיא, אשר לפני עשׂרים שנה היו עדיין מן היותר מפורסמים בין בני עמנו בארץ הזאת, עתה מעטו דורשיהם מאד; בעוד שספורי סמולנסקין, הקרובים בנושׂאם לספורי ליוונדא ונופלים מהם הרבה בשכרון וטעם, גם עתה נקראים וחביבים על העם, כאִלו אתמול נכתבו. ואין אני מוצא שום סבה לדבר זולתי זו, שסמולנסקין כתב ספוריו עברית, וליוונדא – רוסית. החזיון הזה, שאינו יחיד במינו, מראה לנו, כי העם עצמו רואה ספרותו הלאומית רק במה שכתוב בלשונו, ועל כן שמורה אהבתו לסופרים כסמולנסקין, שהעשירו את ספרותו הלאומית, גם לאחר שעבר זמנם, אבל סופרים כליוונדא, המדבּרים אליו בלשון נכריה, חביבים עליו רק לשעתם, כל זמן שדבריהם חדשים לו, ואחרי כן הוא שוכחם, כחזיון עובר, שהביא אמנם תועלת בזמן ידוע, אך לא הגדיל את הרכוש הלאומי5.
אבל פה הגעתי לשאלה חדשה, שנתעוררה ראשונה בימינו אלה: – שאלת ה“זרגוֹן”. אבותינו ואבות אבותינו מדור דור, אע“פ שהיו מדבּרים תמיד בלשונות הארצות שגָלו לשם, הכירו וידעו בלי שום פקפוק, כי אין לשון לאומית אלא אחת: – העברית. גם אותו ה”זרגוֹן" היהודי-האשכנזי, השגור בפי בני עמנו בארצות הצפון זה כמה מאות שנה, לא היתה לו בתוכם מעולם שום חשיבות יתרה על שאר לשונות הגלות ולא השתמשו בו שמוש ספרותי אלא מאוֹנס, כבשאר לשונות, בשביל עמי-הארץ שאינם מבינים עברית. אך עתה הנה קמו בתוכנו אנשים האומרים להרים את הזרגון הזה בישׂראל למעלת לשון לאומית. הם באים בשם המציאוּת וטוענים, כי אחר שרוב בני עמנו סגלו להם במשך הדורות לשון חדשה, המיוחדת להם לבדם ואין לזרים חלק בה, הרי אנו צריכים להשלים עם “המציאוּת” כמו שהיא ולהודות בעל כרחנו, כי הלשון הזאת היא היא לשוננו הלאומית בהוה, ולא העברית, שאינה נהוגה בדבּור זה אלפי שנה ושגם יודעיה בתור לשון ספרותית מעטים בדור הזה. ומתוך השקפה כזו על הלשון הלאומית יוצאת בהכרח גם השקפה חדשה על הספרות הלאומית: אם לשוננו הלאומית היא הזרגוֹן, הנה גם ספרותנו הלאומית היא הספרות הזרגונית, ואותה אנו “חייבים” לאהוב ולכבּד, ולה אנו “חייבים” להקדיש מיטב כוחותינו, בשביל להרחיבה ולשכללה ולעשׂותה ראויה לשם הנכבד הזה, מבלי לאבּד עוד זמן וכוח לבטלה בעבודת הספרות העברית, שכבר עבר זמנה וכל חייה עתה אינם אלא מלאכותיים.
והנה אמנם לא פה המקום לברר שאלה זו לכל פרטיה, אבל בכלל נראה לי, שבעלי ההשקפה הנזכרת, המיסדים טענותיהם על “המציאוּת”, הם המה המעלימים עין מן המציאוּת ורוצים לברוא מצב מלאכותי על יסוד רעוע.
ראשונה, הנה “המציאות” ההיסטורית מעידה, כי חזיון כזה לא היה עוד בעולם, שיחשוב עם ללשונו הלאומית איזו לשון זרה אשר דבקה בו בארץ נכריה, לאחר שעברו עליו תקופות היסטוריות ארוכות, שבהן לא ידע את הלשון הזאת, ולאחר שברא ספרות גדולה ונכבדה, שבּה נתגשם רוחו הלאומי בכל היקפו, בלשון אחרת, אשר חשָבה ללשונו הלאומית עד כה. אין לנו אף עם אחד, בין מן החיים היום ובין מאלו שכבר מתו, אשר נוּכל לאמור עליו, כי הוא עצמו קדם בזמן ללשונו הלאומית, כי תקופות שלמות עברו עליו בחייו ההיסטוריים בטרם נודעה לו לשונו הלאומית. כשם שאין האיש הפרטי יכול לחשוב ללשונו העצמית והטבעית שום לשון שלמד בהיותו כבר בר-דעת, אלא זו שבה שרו לו שירי-ערשׂ, שנשרשה בנפשו בטרם עוד ידע את עצמו והלכה ונתפּתחה בו יחד עם הכרתו העצמית, – כך גם עם שלם אין לו לשון לאומית אלא זו שנמצאה עמו כבר בעמדו על מפתן ההיסטוריא, בטרם עוד התפּתחה הכרתו הלאומית בכל תקפּה, והיתה מלַוה אותו על דרכו בכל התקופות אשר עברו עליו, באופן שאינו זוכר את עצמו בשום זמן בלעדיה.
ושני, הנה “המציאות” של ההוה מעידה גם היא, כי הזרגוֹן הזה, עם היותו עוד עתה לשונם של רוב בני עמנו, הולך הוא ונשכח בכל הארצות וסופו להבּטל מן העולם בעוד איזו דורות. באמריקא, ששם ביחוד “פורח” עתה הזרגוֹן וספרותו, אינו באמת אלא לשון ה“אבות”, שגדלו באירופא ובאו לאמריקא ולשונם עמהם, אבל בניהם, הנולדים ומחונכים בבתי הספר באמריקא, לשונם היא אנגלית ואת הזרגון לא ידעו עוד. ולולא האימגרציא, המביאה לשם בכל שנה המונים המונים חדשים מן המדבּרים זרגוֹנית, לא היה זכר עוד ללשון זו בארץ החדשה. אך האימגרציא לאמריקא הלא בהכרח תלך ותמעט במשך הזמן, ועמה יחד ימעטו שם משנה לשנה גם בעלי הזרגון, עד כי יכּחד מן הארץ. גם בארצות מולדתו של הזרגון – רוסיא, גליציא ורומניא – הוא הולך ונדחה מפני לשון עם הארץ במדה שההשׂכלה מתפשטת בין המון בני עמנו, באופן שגם עתה כבר נמצאות בכל הארצות האלה משפּחות לאלפים אשר גורש הזרגוֹן מקרבן ולא ישָמע עוד על פיהן. אין ספק איפוא, כי לא יארכו הימים וחדלה הלשון הזאת מהיות חיה ומדוברת, וכל עמל מגיניה, לחבבה על העם על ידי ספרות יפה, לא יועיל לעצור בעד הפּרוֹצס הזה, שתנאי-החיים מחייבים אותו, כמו שלא הועילה הספרות העברית, שהיתה בודאי חביבה על עמנו תמיד, להגן על לשון עברית שלא תכּרת מפיו, כשתנאי החיים הכריחוהו להחליפה בלשונות אחרות. התולדה היחידה שתוכל לצאת מכל העבודה הזאת, המכוּונת לרומם את הספרות הזרגוֹנית, היא איפוא רק זו, שלאחר שנים שלשה דורות יהיו לנו שתי לשונות ספרותיות מתות, תחת האחת אשר לנו עתה, ובנינו אחרינו יהיו “חייבים” איפוא ללמוד את שתיהן מתוך הספר, לשם “הלאומיות”.
אבל מובטחני, שלא נגיע למצב מוזר כזה. הזרגון, ככל יתר הלשונות שהשתמש בהן עמנו בזמנים שונים, לא היה ולא יהיה לעולם בעיני העם אלא אמצעי חיצוני וזמני להבין איש את רעהו, וגם ספרותו לא תחיה על כן אלא כל זמן שהוא עצמו חי. אבל מיד כשיחדל הזרגון מלחיות בדבּוּר פה, ישָכח גם מלב העם ביחד עם ספרותו, ולא ימצא אז בקרבנו שום אדם שידרוש לעשׂות למודו חובה, בשם הרגש הלאומי, כמו שדרשו טובי העם בכל הדורות למוד שׂפת עבר.
הרופאים מעידים, כי במחלת ה“אפַזיא” (שכחת-הלשון) יקרה פעמים רבות, שהחולה שוכח כל הלשונות שלמד בימי חייו בדרך עיונית, ואף את זו שבּה היה רגיל להשתמש לפני חליו, אבל זוכר הוא אז ומשתמש בנקל בלשונו הטבעית, לשון אמו, אף אם עזָבה עוד בילדותו ולא דבּר בה מני אז. זהו כוח הקשר הטבעי, האוֹרגני, שבין האדם ולשונו העצמית! וקשר כזה נמצא גם בין העם ולשונו הלאומית האמתית. גורלנו המר הכרית אמנם מפינו את לשוננו הלאומית והכריחנו להחליפה בלשון עם ועם, אבל את מקומה בעמקי רוחנו לא ירשה ולא תירש לעולם שום לשון אחרת. כולן, וגם הזרגוֹן בכלל, משתרשות בתוכנו על ידי צרכי-החיים הזמניים וחוזרות ומשתכּחות מאתנו בזמן שהחיים משתנים ואין לנו בהן צורך עוד. ואולם הקשר הפנימי והנצחי שבין עם ולשונו – אותו אנו מוצאים בעמנו רק ביחוסו ללשון אחת, הקיימת בתוכו כל הדורות מאז היותו, – היא הלשון העברית. ועל כן רשאים אנו להחליט, כי רק הלשון הזאת היתה, הוָה ותהיה תמיד לשוננו הלאומית, ורק הספרות הכתובה בלשון הזאת היא היא ספרותנו הלאומית מעולם ועד עולם. יכולים אנו אמנם להשתמש בכל לשון אחרת המובנת להמוננו, בשביל להפיץ בתוכו דעות וידיעות שונות, ובודאי יש בזה תועלת מעשׂית לשעה, שאין אדם יכול להכחישה; אבל מן התועלת הזמנית הזאת עד מעלת ספרות לאומית נצחית – המרחק רב כל-כך, עד שיש להתפלא על אנשים שלמים בדעתם, איך יוכל להקלט במוחם ערבוב מושׂגים כזה. ואם לא אשגה, הנה גם טובי הסופרים הזרגוניים עצמם מרגישים בלבם, שעתידה לשון זה ולהשתכח מישׂראל ביחד עם ספרותה, ורק הספרות העברית לבדה תחיה בקרבנו לנצח, ועל כן הם משתדלים להכניס פרי עבודתם לאוצר ספרותנו הלאומית על ידי תרגומים עברים, כדי לתת להם שארית לעתיד לבוא.
הארכתי אולי יותר מדי בשאלה זו, שאינה מגוף עניני כאן, כי לא יכלתי להתעלם מן הערבוביא השולטת בקרבנו בעת האחרונה בנוגע למושׂג הספרות הלאומית6. ועתה אשוב לעניננו.
הנה באנו לידי מסקנא, כי רק הספרות העברית לבדה היא ספרותנו הלאומית באמת, – וכמה עניה ועלובה היא הספרות הזאת בדורות האחרונים!
לפני זמן מה נזדמן לי כבר לדבּר על מצבה של ספרותנו עתה7 ועל כן לא אאריך כאן בענין זה, שאמנם אינו צריך כלל לביאור ארוך. כל הבקי בדבר מוכרח להודות, כי רק בענף אחד הגיעה ספרותנו באמת לשלימות גדולה: – בענף הריקלמא. מי שישפוט על מצבה רק על פי הריקלמא הזאת, שהיא עושׂה לעצמה בזמן האחרון, יוכל להאמין אמנם, כי מחוללת היא נפלאות ועשרה הולך ורב מיום ליום. אבל האמת היא, כי הריקלמא הזאת היא היא כל עשרה של ספרותנו עתה, וזולת זה כמעט “לית לה מגרמה כלום”.
לפנים, עד תקופת ה“השׂכּלה”, היתה לנו באמת ספרות לאומית מקורית. אפשר לדון את הספרות הזאת לחובה מצדדים שונים, אפשר להוציא עליה משפט קשה, כן מצד תכנה וכן מצד צורתה (אף כי רוב שופטיה באו בזה לידי הפרזה יתרה), אבל אי אפשר להכחיש, כי הספרות הזאת היתה שלנו, נבראה ברוחנו ונבעה מתוך עצם נשמתנו הלאומית, לפי מצבה אז, וכי בבריאתה השתתפו כל טובי הכוחות הלאומיים שהיו בעמנו בכל דור. ואולם בעת החדשה, משיצא עמנו מתחומו והתחיל לפזר כוחותיו לארבע רוחות השמים, באה גם על ספרותנו אותה הרעה שהשׂיגה את כל יתר ענפי הקולטורא הלאומית שלנו: הכשרונות האמתיים, המקוריים, עוזבים את עמם הדל והולכים להעשיר בכוחם את העשירים גם בלעדיהם, ושׂדה ספרותנו שומם, מרמס לחסרי טעם וכשרון, מהתהלכים בו ב“חירות” יתרה, כבחדר משכבם. גם הטוב שבספרותנו, מעשׂי ידי הסופרים המעטים הראויים להקרא בשם זה, – כל “טובו” הוא, שדומה הוא מעט או הרבה לפרי ספרותי נאה שאנו רואים אצל אחרים… מראשית ספרותנו החדשה ועד עתה כמעט לא נראה בה ספר מקורי באמת, שנוכל להראות עליו, כי בו התגלה רוחנו הלאומי בדרך מיוחדת. כמעט הכל הוא תרגום או חקוי, וזה וזה נעשׂה על הרוב שלא כהוגן: התרגומים רחוקים מן המקור ביותר והחקויים קרובים אל המקור ביותר… הצד השוה שבהם, שאלו ואלו רוח נכריה מרחפת עליהם, ואין אנו יכולים להרגיש בלבנו קשר לאומי אמתּי עם ספרות כזו, שכּל עצמה לא באה אלא להעניקנו מטובם של עמים אחרים, בהלבישה את השקפותיהם ורגשותיהם של אלו צורה גרועה הרבה מזו שהלבישום בעליהם עצמם.
בבושת פנים עלינו להודות, שאם נחפוץ למצוא איזה צל של ספרות עברית מקורית בתקופה זו, צריכים אנו לפנות לספרות החסידוּת, אשר, עם כל הבליה, יש בה כה וכה גם רעיונות עמוקים, שחותם המקוריוּת העברית טבוע עליהם, הרבה יותר מאשר נוּכל למצוא בספרות ה“השׂכּלה”.
––––––––––
הנה זה הוא איפוא מצב “הקולטורא הלאומית” שלנו לכל ענפיה…
לכל שועת עניינו הנודדים ללחם מזדעזע עתה כל העולם. מכל עברים יחושו לעזרתם, אם מעט ואם הרבה, וסוף סוף ימצאו מנוחה, ולוּ גם זמנית, זה בכה וזה בכה, ובית ישׂראל לא יִכלה. אבל באותה עת עצמה החורבן הולך וגדול בבית פנימה בלי צוָחה ורעש; כליון בא על רוחנו הלאומי – ואין דובר דבר; קץ קנינינו הלאומיים הולך וקרב לעינינו – ואנחנו מחשים! –
אמנם, פלאים ירדנו, אם אין לנו לב להבין ולהרגיש עוד דבר זולת "הצרה החמרית, הנוגעת אל עצמנו ואל בשׂרנו…
יש אמנם “יחידי סגולה” בין הציוניים המכירים ומודים, כי “הצרה הרוחנית” שדבּרתי עליה עד כה קשה ומסוכנת היא לעתידות עמנו לא פחות מן “הצרה החמרית”, וכי על כן “מקלט בטוח” לרוח עמנו הוא דבר הנחוץ לנו לא פחות ממקלט בטוח לנודדי עמנו, – אלא שהם חושבים עם זה, כי שתי המטרות האלה, החמרית והרוחנית, דרך אחד להשׂגתן; כי בהיותנו משתדלים לברוא בארץ ישׂראל ישוב בריא ומסודר כראוי, הרי בזה עצמו אנו בוראים את הבסיס הטבעי הנחוץ לתחית רוחנו שם, בסיס שבלעדיו לא יהיה חזוק וקיום לאותו המרכז הלאומי הרוחני אשר אליו נשׂואות עינינו. ובאמת אין אדם יכול לאמור, כי הישוב החמרי אין לו שום יחס לשאלתנו הרוחנית וכי אפשר לה לזו למצוא פתרונה בהחלט בלי עזרתו של זה. אדרבא, לפי דעתי, כל עצמו של הישוב החמרי לא בא – אחת היא אם בוני הישוב עצמם מרגישים בזה או לא – אלא בשביל להיות היסוד להמרכז הלאומי הרוחני, שעתיד להבּרא בארץ אבותינו על ידי הצורך הפנימי החי ברוח העם ומבקש ספוקו בחָזקה, בעוד שהצרה החמרית של עמנו לא תעבור מן העולם גם אחרי הוָסד המקלט הבטוח, מפני שאין שום יכולת בדרך הטבע להמעיט מספר בני ישׂראל – על ידי העברתם אל המקלט – בארצות ששם עתה רוב מנינם ושהרְבִיה הטבעית מוסיפה עליהם הרבה רבבות בכל שנה. דבר זה השתדלתי לבאר כבר במאמרים אחרים, הידועים לרוב הקוראים, ואין מן הצורך על כן להאריך בו כאן. אבל ההכּרה הזאת אינה מחייבת כלל, שעלינו להסיח דעתנו עתה מצרכי התחיה הרוחנית ולישב ולחכּות במנוחה עד שתבוא מאליה, לכשיבּנה וישוכלל הישוב החמרי במדה הדרושה לזה. אי אפשר, כמדומה לי, להכחיש, שאותה “המדה הדרושה” גדולה היא מאד. לא עשׂרים ואף לא מאה קולוניות של עובדי אדמה, ולוּ גם יהיו מתוקנות באופן היותר טוב, יביאו מאליהן את תשועתנו הרוחנית במובן הקבּוּץ של הכוחות המפוזרים והתרכּזותם בעבודת הקולטורא הלאומית. דבר כזה אפשר שיבוא רק בהמָצא מרכז לאומי גדול ושלם, אשר יקיף כל ענפי החיים ויברא בכולם צרכים חדשים ודרכים חדשים למלאותם. והאמנם נשב ונחכּה עד בוא החלום הגדול הזה – אשר הכל מודים, כי לא במהרה יבוא – ונניח בינתים לכוחותינו הרוחניים שיהיו הולכים וכָלים לעינינו?
כי על כן הנני אומר, שעבודת התחיה אינה יכולה להצטמצם בישוב החמרי בלבד. עלינו לאחוז את החבל בשני ראשיו בבת אחת. בהיותנו עמלים מצד אחד, לברוא בארץ אבותינו ישוב גדול ומתוקן, אין אנו בני חורין, מצד אחר, להבּטל עם זה מן ההשתדלות לברוא שם גם מרכז קבוע וחפשי להקולטורא הלאומית שלנו: למדע, לאומנות ולספרות, ובעת אשר, מצד אחד, יתאספו לארצנו מעט מעט ידים חרוצות, לבנות הריסותיה ולהשיב לה את כבודה והדרה מקדם, – עלינו לאסוף שם, מצד אחר, גם לבבות מלאי דעת ורגש וכשרון, אשר יבנו את הריסות רוחנו וישיבו לעמנו את כבוד שמו ומקומו הראוי לו בהיכל הקולטורא האנושית. יסוּד בית-מדרש אחד גדול בארץ ישׂראל לחכמה או לאומנות, יסוּד אקדימיא אחת שם ללשון ולספרות – זהו על כן, לפי דעתי, מפעל לאומי גדול ונשׂגב, המקרב אותנו אל מטרתנו יותר ממאה קולוניות של עובדי אדמה. לפי שהקולוניות האלה אינן, כאמור, אלא אבנים לבנין העתיד לבוא, אך כשהן לעצמן לא יוכלו עוד להחשב ככוח לאומי מרכזי הצר צורה חדשה לחיי העם כולו, בעוד שמוסד רוחני גדול בארץ ישׂראל, אשר יקָבצו אליו המון חכמים ובעלי כשרון מבני עמנו לעבוד עבודתם ברוח ישׂראל, בלי לחץ והשפעה יתרה מן החוץ, – מוסד כזה מוכשר היה גם עתה לחדש רוח כל העם ולָפחַת חיים אמתיים בכל קנינינו הלאומיים.
ידעתי אמנם, כי לא כך הוא מנהגו של עולם. ההתפּתחות הבריאה והטבעית של כל עם הולכת מלמטה למעלה. מתחלה הוא מתאמץ לבצר את עמדתו החמרית והמדינית, ורק אחרי כן, כשהצליח כבר לברוא לעצמו תנאים חיצוניים נוחים לקיומו, הוא מַפנה לבו גם לעבודת הרוח והולך ובורא מה שבכוחו לברוא מקניני-הקולטורא הרוחניים. אבל במה דברים אמורים, בעם צעיר העולה ראשונה על במת ההיסטוריא והולך ומתרומם בסולם ההתפתחות מעלה אחר מעלה כסדרן. לא כן עם ישׂראל. הוא עבר את המעלות התחתונות בדרך התפתחותו עוד לפני אלפי שנה, ואחר שהגיע כבר למעלה קולטורית גבוהה, נפסק מהלך-חייו הטבעי ביד חזקה, נעקרה האדמה מתחתיו ונשאר תלוי באויר, מסובל בקנינים רוחניים רבים ונכבדים ומשולל כל יסוד לקיומו הבריא והתפתחותו החפשית. דורות הלכו ודורות באו – והעם האומלל הזה היה תלוי ועומד, חוגר שארית כוחו לשמור את רכושו הרוחני ולבלתי נפול לאחור מן המעלה שהגיע אליה בימי שלוָתו. ועתה, כשנצנצה בו התקוה לשוב ולעמוֹד על הקרקע ולבסס חייו הלאומיים על עמוּדים חזקים וטבעיים, – וכי נוּכל לאמור לו עתה, שישליך מידו את משׂאו הרוחני, כדי שיקל לו לצמצם כל כוחו בעבודה החמרית, הקודמת בטבע, ואחרי כן ישוב ויתחיל מַהלכו מתחתית הסולם, כמנהגו של עולם?
“אין בכלל אלא מה שבפרט”. בשום אומה אין אנו מוצאים במספר רב, כמו בתוכנו, אנשים שהגיעו למדרגה גבוהה בהתפתחות רוחם ועם זה יחסרו להם הידיעות היסודיות, האלפא-ביתא של ההשׂכּלה, והם מוכרחים למלאות חסרונם זה לאחר שהגיעו לימי העמידה ולבם כבר ראה הרבה חכמה ודעת. שלמה מיימון, למשל, נכנס לבית ספר ולמד ביחד עם התינוקות לשון אשכנז ושאר הידיעות הפשוטות בעת שהיה כבר בחצי ימיו ושמו נודע באשכנז כפלוסוף עמקן. ומה היו אומרים הוא והדומים לו – אשר רבּו בישׂראל בדורות האחרונים – אִלו היה בן אדם בא ומשׂיא להם עצה נבערה, שיסירו מלבם את כל החכמה אשר רכשו להם לפני זה וישקיעו כל מחשבותיהם רק בלמודי התינוקות, עד שיגיעו שנית לאט לאט למדרגת אנשים בעלי דעה, מן הקל אל הכבד, כדרך העולם? – ובמצב דומה לזה נמצא עתה גם עמנו בכלל. קטן וגדול הוא כאחד. רוחו כבר עברה גבול הילדוּת עוד לפני מאה דורות ומבקשת לה מזון של גדולים, בעוד שתנאי חייו מכריחים אותו להקדיש כוחו שנית ל“מעשׂי ילדוּת”, לה“אלפא-ביתא” של חיים לאומיים. מה יעשׂה? יאחז בזה וגם מזה אל ינח ידו; יבנה ביתו מלמטה ומלמעלה בבת אחת! אמנם, בנין לאומי כזה יוצא מגדר המצוּי. אך הן גם חיי עמנו בכללם יוצאים מגדר המצוי, ואיך שנבנה – יהיה בניננו דבר שלא היה לעולמים. לכן אין לנו לבקש סמוכים בענין זה מחיי עמים אחרים, אלא נעשׂה מה שאנו מוכרחים לעשׂות לפי מצבנו המיוחד, ונסמוך על כוח הרצון והסבלנות שבעמנו, שהם עמדו לו להתקיים בנס עד עתה והם יעמדו לו גם במעשׂיו לעתיד.
ואולם מראש אנו צריכים לדעת, כי “קבּוּץ-גליות” זה של כוחותינו הרוחניים לא עבודה קלה היא שאפשר לה להעשׂות כלאחר יד. יסוּד “מקלט” רוחני להקולטורא הלאומית דורש הכנות גדולות ואמצעים מרובים אולי לא פחות מיסוּד מקלט חמרי לנדחי ישׂראל. ועל עבודת-ההכנה הזאת בשביל העתיד נוֹספה עוד גם עבודה רבה ביחס על ההוה. הכל יודעים את המחלוקת שבמחנה הציוניים על דבר “הפּרוֹגרמא של ההוה”. כשאני לעצמי הנני חושב, כי העבודה להטבת המצב החמרי והמדיני של עמנו בארצות גלותו בהוה, עם היותה בלי ספק נחוצה ומועילה, בתור אמצעי זמני להקלת הצער, ולוּ גם כל שהוא, וכל מי שהיכולת בידו מחויב על כן להשתתף בה כפי כוחו, – אינה נכנסת בכל זאת בגדר העבודה הציונית העצמית. כי חיי הגלות, גם במצבם היותר טוב, ישארו תמיד חיי-הגלות, כלומר ההפך מחיי החירות הלאומית, אשר הם המה מטרת התנועה הציונית, ואין שני הפכים יכולים להיות לנושׂא תנועה אחת, לא כן הדבר ביחס אל העבודה הקולטורית. כוח היצירה שבעמנו, כמו שאמרתי למעלה, אחד הוא בכל הדורות וגם בגולה לא חדל מלעבוד עבודתו על פי דרכו. כל ניצוץ מן הכוח הזה הנפרד ממקורו ונתעה לגבול זרים הוא על כן אבדה לאומית שאינה חוזרת, וקבּוּץ הניצוצות האלה ושמירתם בתוכנו, לתועלת הקולטורא הלאומית שלנו, היא עבודה ציונית בעצם, לפי שהיא מגדילה את רכושנו הרוחני בהוה וכובשת בזה את הדרך לפני העבודה הקולטורית הגדולה העתידה לבוא, אחר הוָסד המרכז בארץ ישׂראל, אשר תשתמש אז בפרי עבודתם של הכוחות המקובצים האלה ותמשיך פעולתם באופן יותר שלם.
ולעבודה רבה וקשה כזו נחוצה בלי ספק אוֹרגניזציא גדולה ומסודרת כהוגן, אשר תאסוף על יד את האמצעים הדרושים ותעמוד על המשמר להגן על הכוחות האובדים והנדחים, שלא יִכלו בחושך ולא יצאו לרשות אחרים, ותתמוך כל פעולה וכל יצירה אשר ברכה בה לאיזה מענפי הקולטורא, ועל הכל – תעמול להתקרב לאט לאט אל המטרה העיקרית: יסוּד המרכז הרוחני בארץ אבותינו. האוֹרגניזציא הציונית הקיימת עתה, בכל מגרעותיה, היא עד כה האחת בעמנו שנוצרה לשם התחיה הלאומית. אבל להטיל עליה גם את העבודה לתחית הקולטורא – אי אפשר. ראשונה, מפני שדי לה להאורגניזציא הזאת בעבודתה להרחבת הרעיון, לחנוּך העם ולחזוּק המוֹסדים הציוניים, מאחר שגם הענפים האלה, הקרובים יותר לרוחה ומטרתה, יתרים הם על כוחה. ושנית, מפני שאין אוֹרגניזציא אחת יכולה לרדוף אחר שתי מטרות כאלה, אשר אם גם קשורות הן זו בזו, שונות הן זו מזו בתכוּנתן ודורשות כל אחת דרכים אחרים ואנשים אחרים. לא כל מי שמסוגל לאסוף שקלים ולמכור אַקציות מסוגל גם כן להכיר בטיבו של כשרון נוצץ ולכבוש דרך להשתלמותו, ולא כל מי שראוי “להתיצב לפני מלכים” ולברוא מוֹסדים מדיניים ראוי גם כן להתיצב בראש תנועה רוחנית ולברוא מוֹסדים מדעיים וספרותיים. ושלישית, מפני שעדיין לא הגענו לאחדוּת הרעיון הלאומי במדה כזו, שכל המחזיקים בו יהיו שוים בהשקפותיהם על כל חלקיו, גם ביחס אל המטרה וגם ביחס אל האמצעים. יש בנו “ציוניים מדיניים”, שכּל הצד הרוחני שבדבר נראה להם כטפל ובלתי שוה בעמל העבודה, ויש, להפך, ציוניים “רוחניים”, שהעבודה המדינית, לפחות בצורתה של עכשיו, אינה מניחה את דעתם ואינם רואים בה תועלת. ועוד יש בנו גם “לאומיים” ממינים שונים, שאינם מאמינים בציוניות כל עיקר, אבל הקולטורא הלאומית חביבה עליהם והתרכזות הכוחות בעבודתה היא בעיניהם מטרה לאומית גדולה הראויה למשוך אליה את כל הלבבות. במצב כזה, אם רוצים אנו שלא לאבּד כלום מכוחותינו, המעטים גם בלעדי זה, ושיהיו כולם משתתפים בהעבודה הלאומית הכללית, כל אחד לפי נטיתו, – צריכים אנו לברוא בשביל עבודת הקולטורא אוֹרגניזציא מיוחדת, שתאסוף אל קרבה את כל אלה המכירים ערכה של הקולטורא הלאומית ושואפים לגידולה והתפתחותה החפשית, בין שמודים הם בציוניות על פי הנוסח הקבוע או לא, וכל סדריה ופעולותיה של האוֹרגניזציא הזאת צריכים להיות מכוּוָנים רק למטרתה בלבד, מבלי לשמש את חברתּה המדינית ומבלי היות תלויה בדעתה של זו. מובן אמנם ממילא, כי בהיות שתי האוֹרגניזציות מתכַּונות סוף סוף לדבר אחד: לתחית ישׂראל, אלא שהולכות ומתקרבות אל המטרה כל אחת מצד אחר, – אי אפשר שלא ימָצא ביניהן יחס פנימי ושלא יצטרכו זו לזו במהלך פעולתן. אבל, אם אך יבינו שתיהן את המטרה האחרונה המשותפת להן, יהיה היחס הזה לא קנאה ותחרוּת, כי אם שלום ואחוָה ועזר תמידי אשה לחברתה, אולי במדה יותר גדולה ממה שאנו מוצאים עתה בגוף האוֹרגניזציא הציונית בין הכוחות השונים המשמשים בה בערבוביא ומושכים אותה הללו לכאן והללו לכאן…
ומפני זה הנני חושב, כי האוֹרגניזציא הציונית הקיימת, כאשר אך תגיע להכיר את הצורך הלאומי הגדול ביחס לעבודת הקולטורא ואת חסרון-יכלתה היא למלאות את הצורך הזה בלי אמצעי, – תהיה מחויבת לברוא בעצמה את האוֹרגניזציא החדשה, שתשלים את החסרון ותהא מוקדשת כולה רק לעבודה זו ומסודרת מתחלת ברייתה באופן נאות למטרתה המיוחדת לה. מעשׂה כזה אפשר אמנם שימצא לו בין הציוניים מתנגדים משני צדדים שונים. יש שיאמרו: “אם באמת נמצאו בתוכנו כוחות מרובים שאינם מוצאים ספּוּקם בעבודת-הציוניות הקבועה ומבקשים להקדיש עצמם לתחית הקולטורא הלאומית, – ילכו ויתאחדו ויסדרו להם בעצמם את האוֹרגניזציא הדרושה להם, ואנו אין לנו לכלות כוחנו ביצירת דברים היוצאים מגדר העבודה שלמענה נוצרה האורגניזציא שלנו”. ואחרים יאמרו: “לא לבד שפטורים אנו ממעשׂה זה, אלא שאין אנו רשאים כלל לעשׂותו, מפני שאין אנו בטוחים, כי האורגניזציא החדשה לא תסור ברבות הימים מן הדרך אשר תתיצב עליה בראשיתה, ובהיותה חפשית במעשׂיה וגם מקבּלת חברים שאינם ציוניים, – מי יודע אם לא תהיה לעתיד גם צוררת להציוניות, ונמצא שאנו בוראים בידנו כוח גדול נגדנו”. – אבל באמת שתי הטענות האלה מבטלות זו את זו. כי אמנם, מי שמתבונן היטב אל כל החזיונות הנראים בעת האחרונה בחיי עמנו בארצות שונות, לא יוכל להטיל ספק בדבר, כי קניני הקולטורא שלנו חוזרים ונעשׂים חביבים על טובי העם גם במקומות שלא פללנו עוד לראות כזאת. וקרוב על כן מאד, שסוף סוף יכירו רבים בנחיצותה של אורגניזציא גדולה אשר תעמול להרים מצבם של הקנינים האלה. ואם המתחילים בדבר יהיו אנשים הרחוקים מן האידיאל הציוני, אז באמת לא רחוק הוא חשש זה, שהאורגניזציא החדשה תהיה ברבות הימים למכשול על דרך הציוניות, במשכה אליה את הכוחות היותר טובים שבעמנו ובתתה לכל העבודה צורה בלתי מתאימה למטרת הציוניות ורוחה8. לא כן אם תבּרא על ידי הציוניות עצמה ותהיה מתאימה ברוחה מראשיתה למטרת התחיה הלאומית בארץ אבותינו, אז לא נקל יהיה למתנגדי הציוניות להטותה אחרי כן לחפצם ובעל כרחם ישלימו עמה כמו שהיא, אם אך תתן להם יכולת לעבוד בתוכה עבודה הקרובה ללבם מבלי להעמיס עליהם “אני מאמין” שאינו לפי רוחם. והרי אנו רואים, כי מכיון שבאו מנהיגי הציוניות לידי הכרה, שנחוץ ליסד באנק מיוחד לצרכי הציוניות, לא נרתעו לאחור מפני החשש, שמא יבואו האַקציות במשך הזמן לידי מתנגדי הציוניות או גם לידי שׂונאי ישׂראל, והמוסד אשר נברא לצרכינו יהפך לכלי-משחית בידי מבקשי רעתנו, – אלא עשׂו מה שמצאו לנחוץ לעשׂות ועם זה בקשו ומצאו אמצעים, איך להנצל מן הסכנה הזאת. ואם כך הדבר במוֹסד של כספים, שכל הרוצה בא וקונה שטרותיו באין מפריע, כל שכּן שלא יקשה למצוא אמצעים מראש, איך לשמור על מוֹסד של עבודה רוחנית, שלא יתרחק מן המטרה אשר בשבילה נוצר.
והנני חושב כמו כן, שאפילו הרבנים וכל ה“חרדים” אשר על דגלם, המרעישים את העולם על “הקולטורא”, אין להם סבּה נכונה להתנגד ליסוּד אוֹרגניזציא כזו. כי גם הם – מלבד אולי יחידים שאינם מן הישוב – אי אפשר שלא יהיו הקנינים הקולטוריים של עמנו חשובים בעיניהם ולא יהיו רוצים בתקנתם והתפתּחותם. כל התנגדותם אל ה“קולטורא” אינה מכוּוֶנת, כמדומה לי, אלא נגד העבודה להרמת המצב הקולטורי של העם, שבּה הם מוצאים, כמו שנראה להלן, סכּנה להחנוך המקובל בעמנו מדורות שעברו. ורק מפני ששני המושׂגים האלה – הקולטורא והמצב הקולטורי – עלו בלולים עד כה לפני הקונגרסים הציוניים, לכן לא בררו לעצמם גם מתנגדי ה“קולטורא”, מה הוא באמת נושׂא התנגדותם, ולכן נהיה ה“פלא” הגדול הזה, שבשעה שעברו בקונגרס האחרון מן המחלוקת העצומה על דבר “קולטורא” סתם אל ההצעות הפרטיות של הקוֹמיסיא הקולטורית, היו הרבנים הראשונים שקימו וקבּלו בחתימת ידם פעולות קולטוריות שונות שהציעה הקוֹמיסיא: לתמוך אוצר הספרים שבירושלים, לעורר את הלבבות על דבר נחיצות אֶנציקלוֹפּדיא עברית ועוד כאלה, אבל השמיטו מתוך הצעות הקוֹמיסיא את הסעיף הראשון, המטיל חובה על הציוניים לעסוק בעיניני החנוך הלאומי9. מנהיג הקונגרס השתמש בזה להפליא את הלבבות בהודיעו פתאום, אחר שנתקבּלו ההצעות הנזכרות, כי הן הנה הצעות הרבנים עצמם, ובזה חפץ להראות, כי באמת אין הרבנים מתנגדים כלל למעשׂים קולטוריים וכל המלחמה בשם הקולטורא אינה אלא מעֵין מלחמת דוֹן-קישוֹט ברחיים של רוח. אבל טעות היתה בידו. הרבנים הראו אמנם בהצעתם, כי לא יתנגדו להעבודה המתיחסת להקולטורא האוֹבּיֶיקטיבית, אבל יחד עם זה הראו בהשמטתם, כי מתנגדים ומתנגדים הם להכניס להפּרוֹגרמא הציונית את העבודה להרמת המצב הקולטורי של העם, או בלשון יותר פשוטה – עבודת החנוך הלאומי.
––––––––––
ובזה הננו עוברים אל הענף השני של העבודה הקולטורית, אשר, אף כי, כאמור, הוא הוא המפיל פחד על ה“חרדים” ומביא לכל אותם הסכסוכים שהיו כבר בצדק למשל ולשנינה, – בכל זאת הוא באמת פשוט הרבה יותר מן הראשון ובירורו אינו דורש אריכוּת יתרה.
היש צורך לעמנו בהרמת מצבו הקולטורי בכלל?
לפני ירחים אחדים נסה איש יהודי להוכיח במכ"ע רוסי, כי באמת אין עמנו רשאי כלל להתאונן על גורלו, לפי שמצבו הקולטורי טוב מזה של העמים אשר בקרבם הוא יושב. היהודים הם יודעי לשון וספר, בעלי דעה ותכוּנות נפשיות מצוינות, הנותנות להם יכולת להסתגל לתנאי קיומם בכל מקום, הרבה יותר מעמים אחרים. ובכן, מה להם כי יצעקו? אין זה כי אם תואנות מבקשים איזו סופרים בעלי מרה שחורה, והם המה אשר בדו מלבם את “צרת היהודים”!
זהו מהלך-המחשבות של העבדים, שאין להם אידיאל יותר גדול מהִדַמוֹת לאדוניהם בכל הדברים! ה“אדון” הוא להם קנה-המדה, שבּו הם מודדים את עצמם וערכם הפנימי, ואם מוצאים הם, שכבר הגיעו למדה זו ואין להם להתבּיש בפני אדונם, ישׂמחו בחלקם ולא יעיזו לבקש יותר. אבל אדם בן חורין מודד את נפשו ומצבו לא במדתם של אחרים, אלא בזו של עצמו; האידיאל שלו הוא – לא להגיע למדרגתם של האנשים הסובבים אותו, אלא להגיע לאותה המדרגה שכוחות נפשו מכשירים אותו להשׂיגה. ואם תנאי קיומו מעכּבים התפתּחותו ואינם מניחים לו להשתמש בכל כוחותיו במלואם ולהיות מה שאפשר לו להיות, לפי תכוּנותיו העצמיות – הרי אין גבול לצערו וצרתו ואינו יכול להתנחם בזה, שגם במצבו עתה עולה הוא על רבים אחרים. שאלו נא בחורי ישׂראל בערים החשוכות, המבקשים דעת בעמל אין קץ ונמֵקים ביגונם מבלתי יכולת לצאת למרחב ולפַתּח כוחות נפשם כחפצם, – שאלו נא את הבחורים האלה: “מה תתאוננו על גורלכם? הן גם במצבכם עתה כבר הגעתם למדרגה של השׂכלה שלא זכו לה הרבה מיושבי כרכּים, ומה לכם עוד?” – ויאמרו לכם, כמה מטמטום-הלב וכהוּת-הרגש צריך שיהיה באדם בשביל שלא להבין את הצער הפנימי הגדול, בהיות הנפש מַרגשת בקרבה כוחות מרובים, המבקשים להם מוצָא – ואין!
ואם בקנה-מדה זה נמוֹד את המצב הקולטורי של עמנו, הנה לא נוּכל להכחיש, כי רע הוא מאד, רע הרבה יותר מזה של עמים אחרים. לפי שהללו חפשים הם לעלות בסולם הקולטורא עד מקום שכוחם מגיע, ואם יעמדו במדרגה שפלה, סימן רע הוא להם עצמם, שאינם מוכשרים לעלות יותר. אבל אנו הרי אנו מוקפים חומה של מעצורים מכל המינים ובשארית כוחנו עלינו להלחם על כל צעד בעד דברים שהכל זולתנו משׂיגים אותם בלי יגיעה. וכשאנו רואים, בכל זאת, שאין אנו נופלים מאחרים ואין לנו לֵיבוֹש מפניהם, אין זו נחמה לנו, כי אם, להפך, צער הוא לנו, בהיותנו מכירים על פי זה, כמה היינו מוכשרים לעלות ולעלות עוד, אִלו יכולנו גם אנחנו להשתמש בכוחותינו בלי מעצור ולהתפתח איש איש במסלתו הרצויה לו, כדרך שאחרים עושׂים. והצער הלאומי הזה על העדר היכולת להגיע למצב קולטורי נאות לנו לפי כוחנו העצמי – רק לב עבד לא ירגישנו ורק פי עבד יאמר כי איננו.
אין ספק איפוא, כי יש ויש לעמנו צורך גדול בהרמת מצבו הקולטורי בכלל עד מקום שידו מַגעת. אבל העבודה הזאת, בכל חשיבותה, אינה עבודה ציונית מצד עצמה, אלא מן הצד הלאומי שבה. כלומר, אין הציוניות צריכה ויכולה להיות מעין “חברת מפיצי השׂכלה”, לפי שההשׂכלה, כשהיא לעצמה, אינה קשורה בהכרח באידיאל הציוני ויש לה “מפיצים” הרבה גם בלי עזרת הציוניות. החיים עצמם בזמננו מכריחים את בני עמנו לבקש השׂכלה, וגם טובי “המפלגות העליונות” שלנו הורגלו כבר זה שלשה דורות להשקיע כוחם בעבודת השׂכלת העם ולבקש בה ספּוקו של הרגש הלאומי, המציק להם לפעמים בלבם ומעוררם להראות באיזו פעולה מוחשית את הקשר שבינם ובין עמם. ובכן אין הציוניות צריכה לעמול גם מצדה בשביל להכניס “תבן לעפריים”. אבל לעומת זה חובה מוטלת עליה להכניס בעבודה זו את היסוד הלאומי שהיא חסֵרה עד עתה. הכל יודעים, מה מהותה של אותה “השׂכלה”, שה“פּטרוֹנים” של עמנו עמלים להפיץ בתוכו. ההשׂכלה הזאת מתיחסת להתפתחות הרוח הלאומי בערך מהופך: כל מה שהיא, ההשׂכלה, מתפשטת יותר, כן הולך וכלה הרוח הלאומי בלב העם יותר ויותר, באופן שהרמת המצב הקולטורי, עבודה שמצד עצמה היא סם-חיים לכל עם, להגדיל ולהאדיר כוחו במלחמת קיומו, נהפכה לנו לסם-מות, המכלה גוף אומתנו וקורע ממנו אברים אברים. לכן לא תוּכל המפלגה הציונית, השואפת לתחית הרוח הלאומי, להוציא את השׂכלת-העם מחוג עבודתה העצמית ולהניח למתנגדיה שישתמשו בכוח הזה לחפצם. השגחה מעוּלה על “הפצת ההשׂכלה”, שתהא נעשׂית ברוח לאומנו ותביא לו ברכה, ומלחמה תמידית נגד אותו הרוח הזר, שמכניסים עמה לתוך גבולנו בדרך מלאכותית ושבאמת אינו מגופה, – זהו אחד מענפי-העבודה הראשיים של הציוניות, אשר לכל הדעות דורשת היא למטרתה לא רק שקלים ואַקציות, כי אם עוד יותר – נפשות, ושקולה נפש אחת מישׂראל המוצלת מפח האַסימילציא כנגד כמה וכמה אַקציות.
באחד הקונגרסים הראשונים יצא הכּרוּז: “כבשו את בית-הקהלה!” – ומיד נזדרזו הציוניים בכל מקום לקיים מצוה זו והרבה זמן וכוח הוציאו כבר במלחמה עם ראשי הקהלות התקיפים מהם, אך עד כה לא נראה עוד ברוב המקומות תוצאות ממשיות מכל העמל הרב. ואולם לפי דעתי, יותר נכון היה להכריז תחת זה: “כבשו את בית-הספר!” בבית הקהלה יש לנו עסק עם “האבות”, ובבית הספר – עם “הבנים”. לכבוש את האבות, לָפחת רוח חדשה בלבות הגדולים, שכבר נשתקעו בארחות חיים ידועים ודעותיהם ורגשותיהם כבר “נתאבּנו” בצורה ידועה שקשה להם לשנותה – עבודה זו יגיעתה מרובה מתועלתה ועל הרוב אין תוצאותיה הקלות שוות באבּוּד הכוחות היוצאים בה. וכי לא יותר מועיל היה למטרתנו להקדיש את הכוחות האלה ל“כבּוּש הבנים”, שעדיין לבם נייר חדש ואפשר לכתוב עליו כטוב בעינינו בלי יגיעה יתרה? ואם ברבות הימים נוציא מבית הספר אל המערכה מחנה גדול של “בנים” נגד מחנה ה“אבות” של בית-הקהלה – מי ינצח את מי? תבוא ההיסטוריא ותעיד, כי במלחמת האבות והבנים סוף סוף יד האחרונים תמיד על העליונה והעתיד להם הוא. –
אבל חובת הציוניות ביחס לחנוך העם אינה מצטמצמת רק בבתי ספר של השׂכלה בלבד. עלינו לזכור, כי מלבד החנוך “המושׂכל”, יש בקרבנו עוד שיטת-חנוך אחרת, השיטה הישנה והמקובלת בישׂראל מדור דור, אשר אם אמנם היא פוחתת והולכת משנה לשנה, עדיין כוחה גדול ועדיין נלחמת היא על קיומה בכל עוז, ואין ספק, שעוד זמן רב תהיה תופסת מקום גדול בחיי עמנו ורבבות ילדי ישׂראל עוד יתחנכו על פיה ויגדלו ברוחה. הדבר הזה מחַיבנו לשׂים לב גם לחנוך זה ולתקן גם אותו באופן מתאים למטרתנו. לא יעלה אמנם על דעת אדם להחליט, כי גם החנוך המקובל מתנגד לרוח לאומנו, כחנוך ההשׂכלה הנהוג עתה. הכל יודעים, כי האַטמוֹספירא של ה“חדר” מלאה רוח ישׂראל במדה שאין למעלה הימנה; “כנסת ישׂראל” עם צרותיה ותקוותיה היא התמונה הראשית העוברת שם לפני הילדים יום יום ונרשמת עמוק בלבם מבלי להמָחות עוד לעולם; אין ספר ב“חדר” שלא יזכיר לקוראיו הקטנים עם עמם וכל המוצאות אותו בימי שלוָתו וגלוּתו, עד שגם “שיר השירים” – שיר-האהבה היחידי שנשאר לו לעמנו מימי נעוריו – פשט שם את צורתו הטבעית והיה להימנון לאומי, שבּו כנסת ישׂראל שופכת לבה לפני “דוֹדה”, בוכה ושׂמחה, מתחננת ומתגעגעת, ואין קץ להאהבה הלאומית השופעת מתוך שיר הזה לתוך לבות הילדים הרכים חניכי החדר. – ובכל זאת אי אפשר להכחיש את החזיון הזר והגלוי לכּל, כי רוב האוֹרתוֹדוֹכּסים שנתחנכו על פי שיטה זו, עם כל אהבתם העזה לכנסת ישׂראל, אינם מוכשרים להבין את האידיאל של תחית עם ישׂראל. ההמון הגדול עומד מרחוק ומביט בקור רוח על התנועה החדשה, והעומדים בראשו הם על הרוב מתנגדי התנועה, המשתדלים בכל כוח קנאתם ושׂנאתם להניח מכשולים על דרכה.
והנה אמנם לא פה המקום להאריך בביאור סבּותיה של הסתירה הפנימית הזאת. אבל מוצא אני לנכון להזכיר כאן דבּוּר אחד שנזרק מפי רב מפורסם בעת הוכּוּחים על אדות הקולטורא בקונגרס האחרון. “הנני חושב – אמר הרב ברמזו על חבריו האוֹרתוֹדוֹכּסים – כי יהודי שאינו ציוני הוא גם כך יהודי, אלא שאינו יהודי בעל הגיון10. בלי ספק היתה כוָנת הרב לאמור, כי ההגיון הישר מחייב בהכרח, שהיהודי, ה”חרד" על קניני אומתו והורגל מראשית ילדותו לבכות ענוּת עמו לחלום שיבת שבוּתו, – שהיהודי הזה יתעורר בעליצות נפש, בשמעו את הקריאה הגדולה לעבודת התחיה, ויהיה מן הראשונים לתת ידו ולבו לעבודה זו. ואם אינו עושׂה כן, אין זה אלא “טעות” מחסרון “הגיון”. ביאור כזה אמנם לא יוכל להניח דעתנו בדורות הללו, שכבר למדונו חכמים, כי אין “טעות” בחיים ולא על פי ההגיון יאהבו או ישׂנאו בני האדם. אבל למטרתנו פה אין לנו צורך לירד לעומקה של השאלה. כי אף אם נניח, כדברי הרב, שרק חוסר הגיון הוא הגורם בדבר, הרי מוכרחים אנו להודות, כי מאחר ש“מחוסרי הגיון” כאלה הם רוב חניכי החדר, אי אפשר שיהיה הדבר רק מקרה בלבד, אלא בודאי יש איזה חסרון עיקרי בעצם שיטת החנוך של ה“חדר”, המקלקל את ה“הגיון” של חניכיו ושולל מהם את הכשרון להבין ולהרגיש את הקשר אשר בין “כנסת ישׂראל” שב“שיר השירים”, המתרפקת על “דודה” שבשמים ומַמתנת לו שיבוא ויגאלה, ובין עם ישׂראל שבמציאוּת, המתרפק על הארץ אהובתו ומתעורר לגאולה בכוח עצמו…
ואם הדבר כן, על מי מוטל להשתדל בתקון החנוך הזה, כדי לשפט את העקמימיות שב“הגיונו”, אם לא על האוֹרתוֹדוֹכּסים הציוניים, שהם עצמם כבר נשתחררו מן הסתירה ההגיונית הזאת ועם זה הם מכירים ומודים במציאותה בקרב העם אשר על דגלם?
“האוֹרתוֹדוֹכּסים הציוניים” – אמרתי. כי אמנם, אין אנו צריכים ואין אנו רשאים לדרוש משום מפלגה, שתמסור חנוך בניה לידי מפלגה אחרת המתנגדת לה בעיקרי השקפותיה על האדם וחייו. וכשם שאין המשׂכילים יכולים לוַתּר על החנוך הרצוי להם בשביל להניח דעת האורתודוכסים, כך לא יוכלו גם אלה האחרונים לוַתּר משלהם כלום בדבר זה, אשר בו תלוי קיומו של אותו הבנין העתיק שהם נותנים נפשם עליו. לחנך בניו הקטנים באופן שיהיו קרובים לו ברוחם לכשיגדלו – זו היא אחת השאיפות הטבעיות שבאדם, וממילא גם אחת מזכויותיו הטבעיות, שאין אחרים רשאים לשלול ממנו. ומאחר שהתחבּרו תחת דגל הציוניות שתי המפלגות הראשיות שבעמנו, צריכות הן גם שתיהן להכיר היטב את הגבול שבין חבּוּרן ופירודן בכל ענפי החיים, וביחוד בענף החנוך. שתיהן מחויבות להכּנע לפני דרישת הרעיון הכללי המחבּר אותן, וכל מה שיוצא כתולדה מוכרחת מעצם מהותו של זה משותף הוא לשתיהן ואין שום אחת מהן יכולה לשחרר עצמה מחובתה לו. אבל מעֵבר לגבול הזה הרי הן חוזרות להיות מפלגות נפרדות ושונות, ורשות נתונה לכל אחת להתנהג בכל עניניה לפי רוחה בחירות גמורה. על פי הקריטריוֹן הזה מחויבת הציוניות לדרוש משתי המפלגות – והן מחויבות להכּנע בהחלט, בלי שום אמתלאות – שזו וזו תעשׂה את רעיון התחיה הלאומית במובנו החדש ליסוד החנוך, אבל מן היסוד הזה ומעלה תבנה לה כל אחת את בנינה לעצמה על פי דרכה ותשלוט בו כרצונה, וזר לא יתערב במעשׂיה.
כמה פשוט וטבעי הוא פתרון השאלה באופן זה וכמה תמוהה היא על כן המחלוקת הרגזנית שאינה פוסקת במחנה על דבר החנוך!
אבל בזה, כמדומה לי, אשמה היא הדיפּלוֹמַטיא היתרה, שמנהיגי הציוניים אוחזים בה בכל עת שמתעוררת איזו שאלה הנוגעת ברב או במעט לעניני הדת. הם משתדלים בכל כוחם תמיד לכסות על הנגוד הפנימי הנמצא בהכרח בענינים אלו בין שתי המפלגות, בחשבם בטעות, כי גִלוי הנגוד הזה יביא פרץ במחנה ויהרוס את השלום והאחדוּת, ועל כן, תחת לפתור באמת את השאלה העומדת על הפרק, הם מבקשים מפלט ממנה באיזו החלטה כללית, אשר לא תגע בעצם ה“פצע”, לא תרחיבהו, אך גם לא תרפאהו. החלטה מעין זו נתקבלה, אחר מלחמה עצומה, בקונגרס האחרון, בנוגע לשאלת החנוך. ההחלטה הזאת אומרת כי החנוך ברוח הלאומי הוא חלק עצמי מן הפּרוֹגרמא הציונית וחובה על כל הציוניים להשתתף בעבודתו. אך לפי שהעלימו עם זה, “מפני השלום”, את הסוד הגָלוי לכל. כי יש בקרבנו שני מיני “חנוך ברוח הלאומי”, המתנגדים זה לזה גם בתכנם וגם בצורתם, לא יכלה גם ההחלטה הזאת להרגיע את הלבבות ולהחשב באמת כפתרון השאלה באופן מוחלט. כי מקום הניחה עוד לחזור ולשאול: איזהו “החנוך”, בה"א הידיעה ובלשון יחיד, שכל הציוניים חייבים להשתתף בעבודתו – החנוך המקובל או החנוך החדש? ואם כך או כך, מה יעשׂו בני אותה המפלגה, שחנוך זה או זה מתנגד להשקפותיהם והכּרתם הפנימית? האמנם מחויבים הם בכל זאת לא רק לסבול ולשתוק, כי אם גם “להשתתף” בעצמם עבודה זו?
ביחוד נפל פחד ההחלטה הזאת על האורתודוכסים, אשר אמנם רק בשבילם, כדי להניח דעתם, נאמרה בלשון סתמית כזו. הם יראו בצדק, כי אם יהיה אחד משני מיני החנוך לחובה על כל הציוניים, יהיה ה“אחד” הזה – החנוך החדש, אשר גם בלעדי זה הוא הולך ומתפשט יותר ויותר, ועתה יהיה נצחונו שלם, בהיות גם האוֹרגניזציא הציונית בעזרתו. ועל כן לא יפּלא, כי גם אחר החלטת הקונגרס לא נראה שום שנוי לטובה בענין זה. השאלה עמדה בעינה, כאִלו לא החליט הקונגרס דבר, ולהאספה הגדולה במינסק באו האורתודוכסים בהמון, מזוינים ומוכנים “לתפלה ולמלחמה”, אם אך ישובו שם המשׂכּילים להזכיר עניני החנוך. כך סופה של ה“פשרנות” תמיד, שאינה מניחה אף דעתם של אלו שבשבילם היא באה. ואולם אִלו היה הקונגרס מסלק לצדדים את ה“דיפּלוֹמַטיא” העמוקה והיה מפרסם ומקיים בקול רם את דבר הנגוד העצמי השולט במחנה בעניני הדת, וממילא גם בעניני החנוך, ובעשׂוֹתו לחובה את החנוך ברוח הלאומי, היה אומר גָלוי ומפורש, כי החובה הזאת מתיחסת לשתי המפלגות יחד, אך לכל אחת על פי דרכה ורוחה, – אִלו היתה ההחלטה ברורה ומוגבלת באופן כזה, לא היה עוד מקום לפחד האורתודוכּסים, והכל היו מבינים, כי מעתה חייבות שתי המפלגות להתאים דרכי החנוך שלהן, כל אחת במחיצתה, לדרישות הרוח הלאומי ולצרכי התחיה הלאומית.
ובזה אמנם אין רצוני לאמור, כי החלטה ברורה כזו היתה משתּקת את כל האורתודוכסים לגמרי. אדרבא, קרוב בעיני מאד, כי גם אז היו הקנאים שביניהם צועקים מרה על העוֶל הנעשׂה להם ועל הסכנה הנשקפת לכל קדשי בני ישׂראל מן ההחלטה הזאת, המקיימת בפומבי לא רק מציאותה של מפלגה ציונית חפשית שאינה משועבדת להם, כי אם גם את זכותה של מפלגה זו לעבוד עבודת החנוך הלאומי לפי רוחה. אבל אז לא היה להם פתחון פה להתאונן, כי מתנגדיהם רוצים לבוא בגבולם בעל כרחם ולשלול מהם את “חירותם” בחנוך בניהם; אז היו מוכרחים להודות בפה מלא, כי כל צעקתם על דבר ה“סכּנה” שבחבּוּר ה“קולטורא” עם הציוניות – סבּתה היא אך העדר-סבלנות מצדם, בחפצם שיהיה החנוך הלאומי כולו שלהם, וכי “חירות” זו, שהם דורשים לעצמם, אין פירושה אלא – כמו שכּך משמשת מלה זו על הרוב בפי קנאי הדת – חירות לשעבּד אחרים לרצונם הם. וכשהיתה כוָנתם מתבררת באופן כזה, לא היו עוד, כמדומה לי, גם “רודפי שלום” שבין הציוניים דורשים להשתיק המחלוקת באמצעים מלאכותיים, כי הכל היו רואים אז את הצורך לגלוֹת את המצב כמו שהוא ולדרוש בחזקה מן הקנאים האלה, שיהיו יותר סבלנים, בבואם לחסות תחת דגל הציוניות ולהשתתף עם זולתם בעבודת התחיה. “אי אפשר לעבוד שני אדונים כאחד”. אם האינטרסים של המפלגה האורתודוכסית11 יקרים בעיניהם מן המטרה הלאומית הכללית, יותר נאה להם להתרחק לגמרי מן הציוניים המשׂכילים, כמו שעושׂים שאר חבריהם. אלו האחרונים ראויים לשבח מצד זה, שיש להם יסוד אחד קבוע בכל מעשׂיהם מראש ועד סוף, בלי רפיון וסתירות פנימיות. הם חושבים כל הנוטים מדרכם כאִלו יצאו מכלל ישׂראל, ומפני זה לא יסכּימו בשום אופן לתת יד ל“פושעים” ולהיות עמהם בעצה אחת. “לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו”! – הם חוזרים ומשיבים לנו תשובת אבותינו ל“צרי יהודה”, אלא שאבותינו דחו את שׂונאיהם והלכו ובנו בעצמם, והללו יושבים בחבּוּק ידים ומוטב להם שלא יבּנה הבית משיבּנה על ידי “אפיקורסים”. על פי השקפתם זאת נאה ויאה להם להלחם בכל כוחם גם נגד השתתפות המשׂכילים בעבודת החנוך הלאומי, אף אם לא יכּנסו לתוך גבולם ויכַונו בעבודתם רק להכניס רוח ישׂראל בבתי ספר של השׂכלה, המשוללים עתה רוח זה. לפי שיותר נוח להם, להקנאים הללו, ש“האברים המדולדלים” ייבשו ויתפרדו לגמרי מגוף האומה ולא יהיו לה למכשול על “דרך הקודש”, משתבוא בם רוח חדשה, “יהודית למחצה”, אשר תשוב ותחַבּרם אל הגוף ותתן להם יכולת להשפיע מרוחם עליו… כל זה מובן ויוצא בהכרח מתוך השקפתם היסודית. אבל האורתודוכסים העומדים במחנה הציוניים שאינם מקפידים על הדבר לעבוד כאחים יחדו עם אנשים הרחוקים מהם בהשקפותיהם הדתיות, – הרי בזה עצמו הם כאִלו מגלים דעתם, שגם אנשים כאלה יש להם חלק בעמנו ועבודתם רצויה ומועילה לו. ואם מודים הם, האורתודוכסים הללו, בזכות קיומה של מפלגה לאומית כזו בהוה, איך יחפצו עם זה לשלול ממנה את הזכות הזאת לעתיד, כלומר איך יוכלו להכחיש בתועלתו ונחיצותו של החנוך הלאומי המושׂכל, שמטרתו היא לגדל דור חדש ברוח ההשׂכלה הלאומית של המפלגה הזאת, תחת ההשׂכלה הנכרית השולטת בחנוך בתי הספר עד כה ומסירה לב הבנים מאחרי עמנו? אורתודוכסים ציוניים כאלה – נוכל לאמור איפוא בסגנונו של הרב הנזכר – הם גם כן ציוניים, אלא שאינם ציוניים “בעלי-הגיון”. ואת ה“הגיון” הזה צריך ללמדם לא בפרזות דיפּלוֹמַטיות סתמיות, כי אם בדברים ברורים ומפורשים, עד שיסכימו בעל כרחם, בהכּנעם לפני ה“הגיון”, לשווּי-זכויות גמור של שתי המפלגות בעבודת החנוך הלאומי, כל אחת בתוך ה“סביבה” הקרובה לה ברוח ונוחה לקבּל את השפעתה. רק הסכמה גלויה כזו בלב שלם תשׂים קץ לבלבול הדעות בשאלת ה“קולטורא”, תגביל את שׂדה העבודה של כל מפלגה ותביא אולי גם את המנהיגים להכּיר, כי עליהם מוטל להשגיח בעצמם על מהלך העבודה הזאת בכל מקום לפי צרכיו, ולא ישתדלו עוד להשתמט מן הענין “המסוכן” הזה ולהעמיסו על “קוֹמיסיות” שונות, שאין בכוחן לעשׂות מאומה12.
––––––––––
ובזה חושב אני, כי מלאתי את אשר הבטחתי בראש המאמר: לברר “שאלת הקולטרא” לפי מובנה הפשוט, בלי חדושים יתרים ופלפולים עמוקים. אפשר אמנם, שרבים מן הקוראים קוו למצוא פה גם עצות והצעות יותר “מעשׂיות”, איך לסַדר את עבודת הקולטורא הכפולה – הן בעת האחרונה היה “סדוּר העבודה” או “שאלת האוֹרגניזציא” לענין חשוב ביותר בעיני הציוניים – אבל, לפי דעתי, לא זה הוא העיקר. הרעיון עצמו, כשהוא מובן כל צרכו ונהיה להכרה פנימית ברורה, הוא הוא ה“אוֹרגניזטוֹר” היותר נאמן והוא בורא לו תמיד את האוֹרגנים הדרושים לו בצורה מתאימה למטרתו. וכל מקום שאתה מוצא בני אדם ממשמשים יותר מדי באיזו אוֹרגניזציא והולכים ומתקנים בה תקוּן אחר תקוּן – סימן הוא, שעצם הרעיון המונח ביסוד האוֹרגניזציא עדיין אינו ברור כראוי…
מי יתן איפוא ויועילו דברי לברר את המושׂגים ולקבּוע בלבבות הכרה נכונה במהותה ותכליתה של “עבודת הקולטורא” – וסוף המעשׂה לבוא.
-
נדפס ב“השלח” כרך י‘ חוב’ ה‘–ו’ (חשון–כסלו תרס"ג). – המאמר הזה כולל (בתקונים ומלואים שונים) עקרי הדברים שהרציתי בעל פה על אדות “שאלת הקולטורא” לפני האספה הכללית של הציוניים הרוסיים, שהיתה בחודש אלול תרס"ב בעיר מינסק. ↩
-
Восходъ, 11 Іюля 1902 (№ 28). ↩
-
Jewish Chornicle, July 25, 1902. ↩
-
החוברת של ה“מאָנאַטסשריפט” שבּה באו הדברים האלה אינה עתה לפני, והנני מוסר את תכנם כפי הרשום בזכרוני. ↩
-
גם ר"א גייגר, בכל היותו רחוק, על פי השקפותיו בכלל, מלהכיר ערכה של לשון עברית בזמן הזה בתור לשוננו הלאומית, הוכרח להודות, כי דברי חכמה וספרות הכתובים בלשון עברית קרובים ללב עמנו ומשתמרים בקרבו לדורות באהבה וכבוד יותר הרבה מן הדברים הכתובים בלשונות אחרות על עניני היהודים והיהדות. (A. Geiger's Nachgelassene Schriften II, 286–288). ↩
-
עי‘ עוד על ענין זה מאמרי “ריב לשונות” בחלק ד’. ↩
-
עי‘ חלק ג’: “אחר עשׂר שנים”. ↩
-
אחר שנאמרו הדברים האלה באה ידיעה בכה“ע, כי באשכנז נתעורר עתה הרעיון ליסד אורגניזציא גדולה להרחבת ”חכמת–ישׂראל", ובאספה שהיתה למטרה זו דרש לודוויג גייגר בשבחו של הרעיון הזה והטעים ביחוד את הצורך לשׂים לב לא רק לספרות העברית של העבר (כמנהגה של חכמת ישׂראל עד עתה), כי אם גם לזו של ההוה! ואנו יכולים לצייר לנו בנקל, מה יהיה טיבה של חברה כזו, אם אנשים כגייגר יבראוה ↩
-
עי‘ המו“מ ע”ד ה“קולטורא” בהפּרוֹטוֹקוֹל הסטינוגרפי של הקונגרס החמישי ע’ 389 ואילך. ↩
-
הפּרוֹטוֹקוֹל הסטינוֹגרפי ע' 394. ↩
-
במקור: האותורדוכסית ↩
-
אין ספק, שגם יסוּד “הקוֹמיסיות הקולטוריות” לא היה עד כה למנהיגי הציוניות אלא תחבולה דיפּלוֹמַטית להפּטר מענשה של ה“קולטורא”. הגע בעצמך, וכי יעלה על דעתם של המנהיגים האלה בכל מקום שהם להסיר מעליהם עוֹל העבודה במכירת האַקציות של הבּאנק וכדומה ולמסור כל הענין בידי איזו קוֹמיסיא, שתעשׂה בו כרצונה? או היעלה על הדעת, כי קוֹמיסיא של שלשה או חמשה חברים היושבים במקומות שונים תוכל לעמוד בקשר תמידי עם כל מאות האגודות המפוזרות על פני ארץ גדולה ורחבה, תדע תמיד צרכי כל מקום וכוחות–העבודה הנמצאים שם ותשגיח מרחוק על ענין דק ומסובך המלא שאלות קשות, כמעשׂה החנוך, שיהיה נעשׂה בכל מקום כהוגן? אבל בהיות כל הדבר למשׂא על המנהיגים, ולפטרו בלא כלום גם כן אי אפשר, – לכן המציאו תחבולה זו, שתרגיע רוחם של הדורשים “עבודה קולטורית” ועם זה תשחרר אותם, את המנהיגים עצמם, מעבודה הנחשבת בעיני רובם כדבר טפל, “שאינו מגוף הענין” וגורם רק סכסוכים יתרים. וכה היו הקוֹמיסיות האלה מעין “דיקוֹרציא” מוכרחת, והן נבראות לכתחלה לא לשם עבודה פוריה, כי אם בשביל לצאת ידי כל הדעות. ועל כן לא יפּלא, כי עד עתה לא שמענו, שיקבע הקונגרס, או “הועד הפועל”, כללים לעבודת הקומיסיות הקולטוריות, למען ידעו חובותיהן וזכויותיהן וגבולי עבודתן, ולא שמענו גם כן, שיעיינו בכובד ראש בשאלת האמצעים, החמריים והמוסריים, הדרושים לעבודה גדולה כזו, ויבקשו להם איזה מקור תמידי ומספיק. ↩
שאלות ארץ ישראל
מאתאחד העם
מאמר ראשון – בתי הספר ביפו
מאתאחד העם
שאלות ארץ-ישראל – בתי הספר ביפו / אחד העם
מאמר ראשון1
בתי הספר ביפו
כמעט הנני מחזיק טובה למעצורים חיצוניים שונים שהפריעוני מכתוֹב “אמת מארץ ישׂראל” מיד בשובי מתוּר את הארץ, בשנה שעברה, כמו שעשׂיתי בשני מסעי הראשונים, בשנת תרנ“א ותרנ”ג 2. רצה מזלי לשׂחק בי באכזריות יתרה והביאני הפעם לא“י, להיות עד-ראיה גם בשעת “גמר החשבון”, בשעה שאותם המעשׂים המקולקלים והמבוהלים, שראיתים לפנים בהעשׂותם והכרזתי עליהם בפומבי, גמלו פריָם והביאו את הישוב במיצר שקשה למצוא מפלט ממנו. ואִלו הייתי באמת ראוי לעונש על שגִליתי אז טפח מן הקלקול שבמעשׂינו, לא היו גם אנשי ריבי – הללו שהתנפלו עלי אחר פרסום ה”אמת" – יכולים להמציא בשבילי ענוּי קשה לגוף ונפש יותר מזה שגרמתי לי בעצמי, בעברי בעת כזאת “מדן ועד באר שבע” (כלומר מ“מטולא” שבצפון עד “קסטינא” שבדרום), לראות בעיני בבוא האסון אשר יגרתי ולשמוע באזני את הזעקה המחרידה אשר הקיפה את כל המושבות – זעקת היאוש. במצב כזה, אלמלי באתי תיכף לסַפר בקהל את אשר ראיתי ושמעתי, צריך הייתי לבשׂר בשׂורות רעות ומרות מאד, שהיו אולי נחשבות בעיני רבים כהפרזה יתרה, בהיותן נשמעות מפי איש שכבר הוחזק “מחפשׂ מומים” ורואה הכל שחור על גבי שחור… ומי יודע אם יכלתי אז לכלוא סער רגשותי, בעוד לבי רותח מכל מראה עיני ומשמע אזני.
אבל אז לא היתה בידי יכולת לדבּר, מפני סבּות חיצוניות שונות, – ובינתים כבר התפרצה ה“אמת” מאליה מעבר לגבול הארץ וכבר נודעה בעולם בכל מרירותה, אם גם לא בכל פרטיה. הדבר הזה פוטרני, מצד אחד, מלתת הפעם ציור כללי ממצב הישוב בהוה, ומטיל עלי חובה, מצד אחר, להכניס עצמי יותר בביאור שאלות פרטיות שונות, שעדיין העולם נבוך בהן. כל עניני הישוב אחוזים וסבוכים אמנם זה בזה כל-כך, עד שבאמת קשה מאד להשיב כהלכה על איזו מן השאלות מבלי לגעת עם זה גם בהרבה שאלות אחרות. שאלות החנוך, למשל, תלויות הרבה בשאלות המצב החמרי, ואלו האחרונות קשורות גם הן בשאלות המצב המדיני, וכן הלאה. הסדר ההגיוני היה דורש איפוא להוליך את הקוראים בדרך ארוכה מאד: לברר תחלה אחד לאחד, בסבּותיהם ותולדותיהם, כל התנאים השונים – האֵיקוֹנוֹמיים, המדיניים, החברתיים והמוסריים – שעבודת הישוב תלויה בהם, כדי להגיע באחרונה למשפטים כלליים ויסודיים, שמתוכם היו יוצאות מאליהן תשובות ברורות על אותן השאלות המעשׂיות, המעסיקות עתה דעת הקהל במדה בלתי רגילה וממלאות כל הלבבות דאגה והתרגשות יתרה. אבל “בשעת חירום” אין לבם של בני אדם פנוי לדברי הלכה הסדורים בשיטה עיונית, והכל מתאַוים קודם כל להגיע בדרך קצרה לתשובות מספיקות פחות או יותר על השאלות “הבוערות”, המענות את נפשם. לכן אחשוב, כי עושׂה אני רצון הקהל, בבחרי בזה, בנוגע להרצאת הדברים וסדורם, דרך מעשׂית: לא אנסה סבלנות הקוראים ב“הצעות קודמות” על דבר ה“פקטוֹרים” הכלליים, אלא אעשׂה מרכז לדברי את השאלות העומדות על הפרק ואשתדל לברר כפי היכולת כל אחת לעצמה במאמרים נפרדים, אף כי בשביל זה אצטרך לדלג מענין לענין, להקדים את המאוחר ולאחר את המוקדם לפי הסדר ההגיוני. סוף סוף הרי כל עיקרו של ישוב א"י בהוה אינו דבר של סדר והגיון; תמיד היה בו המעשׂה קודם למחשבה והערבוביא דוחה את הסדר, ומראשית הוָסדו ועד עתה אנו נדחפים על ידי המעשׂים ונמשכים למקום שהם מוליכים אותנו, ואין לנו פנאי לסדר מחשבותינו בדעה מיושבת…
תעודת המאמרים הבאים בזה היא איפוא – לא לצייר בחרט ה“אמת” את המצב הכללי של הישוב בא"י בעת הזאת ולבאר בשיטה סדורה כל פרטי סבּותיו ותולדותיו של המצב הזה, כי אם רק להכניס איזו קרני אור באותן הפנות האפלות, שמתוכן עולות בעת האחרונה ומחרידות לב העם, כצלמי בלָהות, שאלות ארץ ישׂראל!
שאלות – אך לא שאלת ארץ ישׂראל!
שאלת ארץ ישׂראל לא היתה ולא תהיה לישׂראל – דבר זה צריך להאמר בראש כל ה“שאלות” – כל זמן שאינו עדיין הוא עצמו שאלה בעיני עצמו. חקירות “מיתפיסיות” כאלה, על דבר ה“ממשיוּת” של ה“מציאוּת” ומושׂג ה“מקום”, הן לע“ע רק נחלת יחידים, המטפּלים בהן בספרוּת, אבל העם בכללו עדיין לא הגיע לכך; הוא מסתפק בהרגשת “מציאוּתו” ואינו צריך לשום “ergo sum”, והוא כמו כן מכיר את “מקומו” ושואף אליו תמיד בנטיה טבעית, מבלי להעמיק חֵקר אם ה”מקום" הוא דבר ממשי ואם יש אפשרות למציאוּת בלעדיו. וכמו שבשאלת ה“מציאות” עצמה לא ה“פלוסופיא” היא המַכרעת, כי אם הרגשת העם, כן גם שאלת ה“מקום” ביחוסו אל המציאות היא קודם כל שאלת ההכרה הלאומית. לא מן ההגיון, כי אם מן ההיסטוריא עלינו לבקש תורה, בשביל לדעת, אם אפשר להעמיד מציאוּת עם ישׂראל בעתיד על יסודות דתיים או לאומיים שאינם אחוזים במקום. מי שאומר “הן”, עליו להביא ראיה מאיזו תקופה חשובה בתולדות עמנו, שבה היתה התקוה לשיבת העם אל מקומו נעדרת לגמרי מן ההכרה הלאומית, והחיים הלאומיים לא חדלו בכל זאת להתפּתח בדרך נאותה. כל זמן שלא ראינו עוד ראיה כזו, יש לנו רשות להאמין, בסמכנו על הנסיון ההיסטורי, שלא תצויר מציאוּת ישׂראל בעתיד, כמו שלא ראינוה בעבר, בלעדי השאיפה התמידית אל המרכז הלאומי והאמונה בהתחדשותו בזמן מן הזמנים באיזו אמצעים שיהיו.
שאלת ארץ ישׂראל אין לנו איפוא גם עתה, למרות כל המכשולים העצומים שעל דרכנו, הגלויים כבר לעיני הכל. אבל שאלות היו לנו גם בעבר, ובמדה יותר מרובה ישנן בהוה. כי רק המטרה לבדה אחת היא לעמנו בכל הדורות, ואולם האמצעים להשׂגתה – אמצעים גשמיים או רוחניים – מתחלפים מתקופה לתקופה, לפי התחלפות מצב הקולטורא ותנאי החיים. ולא עוד אלא שגם בכל תקופה ישנם יחידים המציירים להם את האמצעים באופן בלתי מתאים לאמונת הרוב בזמנם. הקנאים אמנם דנים את היחידים האלה ככופרים ב“עיקר”, אבל טובי העם, אלו ש“החוש הלאומי” חי בלבם באמת, יודעים להבחין בין המטרה ובין האמצעים, בין השאלה, על דבר עצם תחית העם בארצו, ובין השאלות, על דבר איך ומתי ועל ידי מי.
עוד בימי התלמוד, שהאמונה בביאת המשיח העסיקה את דמיון העם אולי יותר מגוף רעיון התחיה, נמצא מי שאמר: “אין משיח לישׂראל”, וחבריו לא דנוהו ברותחין, אע“פ שלא היתה רוחם נוחה מדבריו. רק בזמן מאוחר, כשההתפלספות בעניני היהדות מלאה מקומו של החוש הלאומי שקהה, היה דבר זה לפלא בעיני רבים, עד שנדחקו אחדים להוציא את המאמר מפשוטו, כדי להציל את אומרו מכפירה בעיקר, ואחרים, להפך, הביאו מכאן ראיה, שאין האמונה בתחית האומה “עיקר” כלל 3. הצד השוה שבהם, שאלו ואלו לא הבדילו בין תחית האומה וביאת המשיח, אלא ראו בשתיהן רק אמונה אחת, עיקרית או בלתי עיקרית. אבל הפרשן הלאומי הגדול, המוצא על הרוב את האמת בלי התחכּמות יתרה, רק בחושו הלאומי הדק – הוא הולך גם פה לבטח דרכו ומפרש את המאמר לתומו: “אין משיח לישׂראל, אלא הקב”ה ימלוך בעצמו ויגאלם לבדו” 4. כלומר, בעל המאמר כופר רק באמצעי-הגאולה המקובלים בעם, אבל מודה הוא בעצם הגאולה, כי בוא תבוא, אם גם בדרך אחרת, ועל כן לא גערו בו חבריו בנזיפה.
ובדורנו אמנם רבּו האומרים “אין משיח לישׂראל”, הנוטים מן הציור המקובל בנוגע אל התקוה הלאומית ומאמינים באפשרות השׂגתה בדרך יותר טבעית, אם בדרך הישוב שבחשאי, הנוהג זה כשמונה עשׂרה שנה, או בדרך ה“פּוֹליטיקא” שבקולי קולות, הנהוגה בשנים האחרונות. וכל אלה ה“חובבים” וה“ציוניים” חושבים עצמם – ובצדק – ליהודים לאומיים כשרים, בהיותם מאמינים בתחית האומה, אם בדרך זו או זו. אבל סבלנותם וחירות דעתם אינן מגיעות על הרוב אלא עד מקום שהם עצמם צריכין להן. כשפוגעים בהם קנאים מצד הדת, הבאים בכוח האמונה המקובלת, להטיל ספק ב“כשרותם” של המאמינים בגאולה טבעית – מתרוממים הללו למעלה מכל קנאה וצועקים מרה על אלה ה“שחורים” שאין להם לב להבין, כי יכול אדם להיות בן נאמן לעמו ולהקדיש כל כוחו לתחיתו, אף אם אינו משתתף עם ההמון בהשקפתו על מהלך העולם ואינו מאמין בנסים. ואולם הם עצמם, כשפוגשים באדם שכמותם, הרוצה ומאמין גם הוא בתחית העם בדרך הטבע, אלא שגם הדרכים החדשים שאלו הולכים בהם נראים לו בלתי טבעיים ואינו רואה אפשרות להשׂיג המטרה על ידם בלי מעשׂי נסים, – מיד הם מתמלאים חֵמה וקנאה לאמונתם, לא פחות מאויביהם השחורים, ומוכנים לשׂרוף בהבל פיהם – אִלו היה “הבל” שׂורף – את הכופר הזה, שאינו תולה כל עתידות ישׂראל בהצלחת ה“דיפּלוֹמַטיא” או בטיב “היין המשומר; כאִלו באמת חובה על כל איש ישׂראל להאמין, שאין אחרית ותקוה לעמנו בארץ אבותינו, אם חלילה לא תהיה תקומה להמושבות הנמצאות, שנבנו מראשיתן על תוהו, או לא יצליחו ה”צעדים" המפורסמים, שהדיפּלוֹמַטיא צועדת וצועדת ואינה זזה ממקומה.
ואולם צריך להודות, כי הבדל אחד גדול יש בין אמצעי הגאולה הישנים והחדשים, הגורם לאלו האחרונים שיהיו חביבים על בעליהם ביותר, עד שלא יוכלו לסבול את הכפירה בהם. המשיח עתיד היה לבוא מאליו, על פי רצונו של מקום, והעם לא היה צריך לעשׂות כלום, כי אם להאמין בביאתו ולחכות לו אע“פ שיתמהמה, או, לכל היותר, להחיש רצונו של מקום על ידי תשובה ותפלה. ועל כן לא גדול היה הקרבן מצד המאמינים, כששמעו בסבלנות דעות היחידים ההם, אשר כפרו בכל הגדוּלה והתפארת של המלך המקוּוה ונתנו לתקות הגאולה צורה יותר “דימוקרטית”: בכל אופן הרי לא היתה התשובה והתפלה לבטלה – כי גם הגאולה על ידי הקב”ה בעצמו לרחמים היא צריכה – ולא הוציא איפוא העם מכוחותיו בלי תועלת, גם לדעת הכופרים, זולתי מעט כוח הדמיון, בעמלו לצייר ולקשט יפה תמונת “בן דוד” ומלכותו העתידה. – לא כן עתה. אמצעי הגאולה החדשים אינם אמונה שבלב בלבד, כי אם מעשׂים שהולכים ונעשׂים על ידי העם עצמו ושכבר עלו לו בכוחות מרובים, חמריים ומוסריים, וגם בקרבנות אדם לא מעט. ואם אחר כל אלה באים יחידים ואומרים: “לא זה הדרך”, הרי הם קוראים מלחמה לא רק על האמונה הכללית בישרת הדרך הכבושה, כי אם גם על הצורך הפרטי שבלב כל איש מעשׂה, למצוא נחת רוח במעשׂיו ולבקש שׂכר יגיעתו בהכּרת התועלת היוצאת ממנה. ולפיכך אין להתפלא, כי כפירה כזו תפגוש בהתנגדות עצומה מצד אנשי המעשׂה, התנגדות המתפרצת במרירות וחֵמה עזה ושואפת לבַלע ולהכחיד את אויבתה ביד חזקה, מבלי להשגיח בטענותיה וראיותיה. לפי שכל ראיות ההגיון וטענות הנסיון אינן יכולות לעמוד בפני הטענה האחת הזאת – החזקה מכולן, בהיותה יוצאת מן הלב: – “אם כן, לשוא היתה כל העבודה הקשה, כל הקרבנות הגדולים, ואך להבל כִלינו ימינו וכוחנו?”…
גם לפני עשׂר שנים וגם לפני שמונה שנים היתה זאת הסבּה העיקרית שגרמה לאנשי מעשׂה שלנו לאטום אזניהם משמוע “אמת מארץ ישׂראל” ולשפוך כל חמתם על משמיעיה. האמת הזאת היתה כבר אז גלויה ובולטת כל-כך, עד שלא היתה צריכה כלל לבינה יתרה בשביל להאמר, וכל שכּן בשביל להשמע. אבל – הרי כבר נעשׂה מעשׂה! כבר נבנו מושבות שהשליכו כל יהבם על הכרמים, כבר הורגלו האכרים לקבּל “תמיכה” באהבה, כבר נקבצו מאות פועלים ממרחק בדרך מלאכותית, כבר נקנתה אדמת-בצות שאוירה סם המות, – כבר וכבר… ולפי שקשה היה להם לאנשי המעשׂה להודות לעצמם ולאחרים, כי כל המעשׂים האלה שכבר נעשׂו אין להם יסוד ואפשר שיהיה סופם חורבן תחת בנין, – לכן גזרו על האמת, שלא תשָמע ולא תעלה על לב, והוסיפו ללכת בדרכם הלאה והלאה, הוסיפו לעשׂות מעשׂים דומים להראשונים, כדי להראות, שגם על הראשונים אינם מצטערים. ויותר שהוסיפו להשקיע כוחם במעשׂים כאלה, יותר נתחזקה בהכרח גם התנגדות לבם לכל “מחשבת פּגול” על דבר טיב מעשׂיהם ותועלתם. וכה עברה שנה אחר שנה, עד שהגיע הדבר לבסוף – הן כל דבר יש לו סוף – לאותו המצב הנורא שהוא בו עתה.
ולוּ ידענו לפחות, שעתה באמת הגענו עד ה“סוף”, שמעתה לא יהיה מקום עוד לדמיונות הבונים מגדלים באויר, לחשבונות הנעשׂים שלא מדעת בעליהם, והכל יכירו ויודו, כי שמונה עשׂרה שנה תעינו בתוהו לא דרך ולא העלינו בידינו כלום, וכעת צריך להתחיל את העבודה שנית מראשיתה בדרכים יותר מושׂכלים, – לוּ היינו בטוחים בכל זה, היינו יכולים להתנחם במקצת ולאמר לנפשנו: “גם זו לטובה! אנו אמנם כלינו שנותינו לבהלה, אבל מה היא תקופה של עשׂרים שנה בתולדות עמנו? כיום אתמול! אנו עם מעשׂינו המקולקלים נחלוף כצל, והעם שנותיו לא יִתּמו ויש לו די זמן וכוח ליאש לבו מכל המעשׂים שלא עלו יפה ולמצוא אמצעים יותר נאותים למטרתו”.
אבל, אם סימנים ידועים אינם מטעים אותי, הנה גם עתה, אחר כל המכּות אשר הוכּינו, עדיין לא שבנו מטעותנו, ועוד אנו עתידים להחזיק בשיטתנו הישנה: להעלים מעיני העם כל מה שאפשר עוד להעלים ולהוסיף קלקלה גם בעתיד בשביל לחַפּות על מעשׂי העבר.
ולפי שהסימנים האלה נראו ראשונה בשאלת בתי הספר ביפו, באופן התעוררותה ויחס הקהל אליה, מן הרעש הראשון בקיץ שעבר, על דבר ה“הסגר”, עד הרעש השני עתה, על דבר “הפתיחה”, – לכן אקדיש את המאמר הראשון לשאלה זו, שעדיין לא נתבררה כל צרכה 5.
- - -
א
בתי הספר ביפו נוסדו בשנת תרנ“ג – נוסדו, ככל שאר מוסדי הישוב החדש בא”י, בדרך מקרית: בלי מטרה מוגבלת, בלי תכנית ברורה, בלי פּרוֹגרמא מושׂכּלת, בלי מקורי-הכנסה בטוחים. זרם הישוב הביא ליפו איזו מאות גולים מבני ישׂראל, רובם אוּמנים, פועלים או עניים סתם, וילדיהם, אשר שוטטו בחוצות העיר משוללי השגחה וחנוך, הראו לכּל באופן מורגש, כי צריכה העדה לבית ספר. אז נתעורר אחד המורים המשׂכילים שם למלאות את הצורך הזה בכוחו לבד – ויפתח בית ספר על אחריותו הפרטית. אך בני העדה העניה לא יכלו לשלם שׂכר למוד די כלכלת הבית, והמיַסד לא יכול לכלכל את הבית מכיסו הריק, והבית לא יכול עמוֹד. אבל מציאוּת בית ספר בעיר זמן מה חִזקה עוד יותר את הרגשת הצורך בו, ומשׂכילי העיר – גם הם מבני הישוב החדש – בראותם מפּלת הבית, החליטו לבקש אמצעים בשביל להקימו על בסיס יותר נכון, בתור מוֹסד של צבור. ובהיות חברת “כל ישׂראל חברים” היחידה בכל החברות העבריות שנותנת עיקר דעתה וכוחה ליסוּד בתי ספר בארצות המזרח, – אין כל פלא וכל זרות בזה, שהמשׂכילים האלה, בבקשם דרך להשׂגת מטרתם, נתנו עיניהם בחברה זו, ובתחבולות שונות נסו וגם הצליחו להטות לבה לחפצם, שתיסד בית ספר ביפו על שמה. אך תנאי התנתה עמהם, שלא תהיה פרנסת הבית עליה בלבד, אלא שהמשתדלים בזה יבקשו וימצאו לו בעצמם עוד הכנסות צדדיות. אז פנו אלה בבקשתם אל ועד “חברת התמיכה” שבאוֹדיסא, ובעזרת ראש “הועד הפועל” אשר לחברה זו ביפו, עלה הדבר בידם, והוַעד קצב לבית הספר תמיכה שנתית, ארבעת אלפים פרנק, בתור שׂכר למוּד בעד בני האוּמנים והפועלים שיחונכו בו חנם. הנצחון הזה הוסיף אומץ לרוח המשתדלים, ואחר שבחרו מקרבם “ועד” תמידי לעניני בה“ס, לא נחו ולא שקטו עד שיצאה מחשבתם לפעולה. ובחודש חשון שנה הנ”ל נפתח ביפו בית ספר – מתחלה רק אחד – לנערים בלבד – ששם חכי“ח נקרא עליו, ואחד מאנשי חכי”ח בראשו בתור מנהל, ועל גביו עומד “וַעד בה”ס", להשגיח על הנהגת הבית ולדאוג לכל צרכיו.
עד כאן הכל פשוט ובלתי יוצא מגדר הרגיל, ואִלו לא היה כאן אלא זה בלבד, לא היה לנו עתה אלא בית ספר ביפו, אך לא "בית הספר שביפו “, שעיני כל העם נשׂואות אליו, והארץ רועשת בסגירתו ובפתיחתו. אבל באמת אין האמור עד כה אלא צד אחד שבמטבע זו, ועוד היה לה גם צד אחר, יותר חשוב. כי אלה המשׂכילים, שיסדו בית ספר זה, לא היו משׂכילים סתם, כי אם משׂכילים לאומיים וחובבי ציון, ובהשתדלם כל-כך לעזור לבני יפו ביסוּד בי”ס לחנוך בניהם, לא היתה כוָנתם לשם “הפצת השׂכלה” בלבד או לשם גמילות חסדים עם ילדי-עוני נעזבים, אלא עיקר חפצם היה להשתמש במקרה הבא לידם בשביל להוציא לפעולה רעיון לאומי גדול, שנתעורר בעת ההיא בלבות יחידים: “ליסד בארץ ישראל בית ספר עברי, עברי לא רק באיזו דברים טפלים וחיצוניים, כי אם בעצם רוחו הפנימית; אשר לא יהיה קנין איזו חברה או כתה מיוחדת, כי אם ישׂא עליו “חותם לאומי כללי”; בית ספר שיהיה “כעין נסיון, לדעת בעצמנו ולהראות גם לאחרים, במה גדול כוחה של היהדות הלאומית בנוגע אל החנוך”. ואת הנסיון הקשה הזה, שממנו קוו גדולות לעתיד: כי הוא יהיה ליסוד תורת החנוך העברי, ובדרך מעשׂית יתן לנו פתרון השאלה החמורה הזאת”; כי הוא יבטל את המשפט הקדום "שנשתרש עמוק בלבות אחינו המערביים, כי אין הקולטורא שוֹרה אלא על מי שנתחנך ברוח את האומות הנאורות שבאירופא, בהראותו להם במשך הזמן "מאות בחורי ישׂראל שנתחנכו ברוח עברית טהורה על אדמת אבותינו ואינם נופלים עם זה מחניכי בתי ספר אירופיים בידיעותיהם ונמוסיהם; 6– את הנסיון הזה חשבו המשׂכילים הלאומיים האלה להביא לעולם על ידי בני הגולים העניים שביפו ותחת דגלה של חברת “כל ישׂראל חברים”…
אבל פה מוכרח אני לנטות הצדה מעט ולדבּר דברים אחדים על אדות חכי"ח ביחוסה אל החנוך.
רגיל הוא הקהל העברי להאמין, שחברה זו, בקנאתה הגדולה לצרפת ארץ מולדתה, מתאמצת היא להרחיב שלטון “הרוח הצרפתי” בעולם, ובכל בתי הספר שלה גזרה היא מלפניה לחנך את הילדים בכוָנה עצומה שיהיו “צרפתים טובים” לכשיגדלו. כמה פרזות ממין זה אנו קוראים תמיד בכה“ע העברים, וביחוד בעת האחרונה, משנתעורר הרעש על דבר בה”ס שביפו! אבל באמת אין זו אלא אחת מן ההפלגות, שספרותנו מלאה מהן. חכי“ח עצמה – כלומר הוַעד המרכזי שלה בפריז – דואגת להרוח הצרפתי לא יותר, ואולי עוד פחות, ממה שהיא דואגת להרוח העברי. בכלל אין לה עסק עם שום “רוח”, וכל עיקר מטרתה, ביסדה בתי ספר בארצות המזרח, אינה אלא זו: להרים המון בני עמנו בארצות ההן משפל מצבם החמרי והמוסרי על ידי חנוך אירופי וידיעות שמושיות המחַיות את בעליהן. ולפי שברוב ארצות המזרח עדיין שׂפת צרפת שלטת בין המפלגות העליונות, כן מן האזרחים וכן מבני אירופא הגרים שם, לכן כמעט אי אפשר שיתרומם שם אדם המוני לאיזו מדרגה הגונה פחות או יותר בחיי החברה, אם בתור פקיד במוסדות הממשלה והצבּור או בתור נושׂא משׂרה באיזה בית מסחר חשוב, בלי ידיעה נכונה בלשון זו; ולכן לא יפּלא, כי בבתי הספר של חכי”ח, שכל עצמם לא נוסדו אלא למטרה מעשׂית כזאת, חושבים ידיעת לשון צרפת – לשון ולא רוח! – לעיקר גדול ומקדישים לה הרבה זמן ויגיעה, כדי שידעוה התלמידים במדה מַספקת להשתמש בה בעניני החיים.
מי שנזדמן לו לקרוא את ה“צירקוּלרים”, ששלח הועד המרכזי בשנים האחרונות לכל מנהיגי בתי הספר של החברה, על דבר למוּד תולדות ישׂראל, על דבר החנוך המוסרי, שמירת מנהגי הדת וכו' 7– הוא יעיד על אמתּוּת דברי אלה, שאין כוָנת החברה אלא לעשׂות את חניכיה לאנשים המוכשרים לכבוש להם דרך בחיים בעבודה כשרה ומכובדת, ביגיע כפיהם או בידיעותיהם, אבל אין בלבה שום מחשבה רעה על הנשמה היהודית שבקרבם, ואדרבא, גם היא רוצה בשמירת הנשמה הזאת, כפי שהיא מושׂגת לחברה מערבית ובמדה שנראה לה הדבר אפשר בלי הפסד למטרתה הראשית 8.
אין להכחיש אמנם, כי בהרבה מבתי הספר של חכי“ח היהדות מושפלת מאד ונראה באמת כאִלו יש להם כוָנה מיוחדת לגַדל צרפתים עם כל נמוסיהם ורגשותיהם. אבל בזה אשמים רק המנהלים המקומיים, שבהיותם כמעט כולם חניכי בית הספר למורים אשר להחברה בפריז, – הם עצמם על הרוב קלטו אל קרבם בנעוריהם רוח “הבּוּלוור” הפּריזי ודבקים בו כל-כך, עד שלא יוכלו לצייר להם “אדם מן הישוב” בתמונה אחרת, ועל כן הם משתדלים, שיהיו גם חניכיהם “אנשים מן הישוב” כמוֹתם. ואולם בכל מקום שהמנהל עצמו יש בו ניצוץ של יהדות ורוצה הוא להרחיב גבולותיה בבית ספרו, אין מונע אותו מלמַנות מורה הגון ללמודים העברים ולהרחיב במדה ידועה גם את הפּרוֹגרמא של הלמודים האלה, ומה שיותר נכבד עוד – להרים ערכם בעיני התלמידים, שיהיו עוסקים בהם בחבּה יתרה. כן אנו רואים בבית הספר הגדול אשר להחברה בירושלים 9, כי מנהלו בשנים האחרונות שׂם לבו להרים את הלמודים העברים משפלותם ומנה מורה ראשי ללמודים האלה את אחד מטובי המורים שבאו לא”י מרוסיא. והנה בזמן קצר נשתרשה ונתאזרחה העברית בבית הזה במדה נכונה. המורה העברי מכובד מאד על התלמידים, ולמודיו חביבים עליהם עכ"פ לא פחות מן הלמודים הצרפתים. במחלקות התחתונות מלמדים הכל רק בעברית, וגם במחלקות העליונות תופסים הלמודים העברים מקום חשוב בערך. וסימן לדבר, שהעברית באמת יקרה ללב התלמידים, אנו רואים בזה, שהגדולים בין התלמידים, שעיקר עסקם במלאכה ואין מדקדקים עוד עמהם בלמודים העיוניים – יסדו בתוכם מרצון עצמם חברה מיוחדת להשתלם בידיעת שׂפת עבר וספרותה, והם מתאספים וקוראים ספרים עברים, על פי התכנית אשר שׂם לפניהם מורם, ואליו יום יום ידרשו, לשאול בעצתו ולקחת תורה מפיו.
ועוד יותר נראה, עד כמה דבר זה תלוי ברצון המנהל המקומי, כשנסתכל בבתי הספר של חכי“ח שבטבריא ובצפת. שתי הערים האלה קרובות זו לזו לא רק במקום, כי אם גם בתנאי החיים וברוח יושביהן. ובכל זאת, מה רב ההבדל שבין שני בתי הספר! בצפת אין העברית נחשבת כמעט למאומה, והאבות מתאוננים, שבניהם שוכחים בבית הספר גם את המעט שהביאו עמהם מן “החדר”. לפני איזו שנים נסתה חברת התמיכה שבאוֹדיסא לשלוח לשם מורה עברי על חשבונה, והוכרח לעזוב את הבית אחר עבדוֹ שם ירחים מספר, כי לא יכול נשׂוא את שפלוּת העברית ומעוּט ערכה בעיני מנהיגי הבית. ובטבריא – לשון עברית היא השלטת בבית הספר, לה מקדישים מיטב הזמן והכוח ובה מלמדים גם את ה”מדעים" (הכל איפוא כמו בבית הספר שביפו, רק בלי שאונו והמונו של זה), וצרפתית מלמדים רק בשתי המחלקות העליונות. וכל זה בשביל מה? בשביל שבטבריא מנהל בית הספר הוא מבני רוסיא, שנתחנך בעצמו ברוח עברי.
הארכתי בענין זה מעט, לא כדי לצדד בזכות חכי“ח ולבטל אחת מן השמועות הכוזבות שסופרינו מפיצים עליה בעם (אם כי גם בשביל זה בלבד היה הדבר כדאי: האמת צריכה להאמר, אף אם היא מזכּה מצד אחד את החייבים מצדדים אחרים…), אלא כדי שלא יתפלאו הקוראים הנבונים, איך נהיה הדבר, שחכי”ח – הרוצה, לפי דברי סופרינו, רק להרבות צרפתים בעולם – הסכימה לקרוא שמה על ביה“ס שביפו וגם להשתתף בהוצאותיו, אע”פ שידעה מראש, כי בביה“ס הזה תהיה לשון עברית שׂוררת וכי בכלל ישתדלו מיסדיו לגדל בו עברים ולא צרפתים. דבר כזה באמת היה מן הנמנעות, אִלו היתה לחכי”ח טֶנדֶנציא זו שמיחסים לה סופרינו בכה“ע, והשותפות הזאת לבדה דיה להוכיח, שאין האמת כן. חכי”ח לא מצאה סבּה לסרב לבקשת משׂכילי יפו, עם היותה יודעת, שאינם ממעריצי “הרוח הצרפתי”, מפני שהיא עצמה אינה מַבחינה בין ה“רוחות”, ואחת היא לה, איזה “רוח” שולט בבית-הספר, אם עברי או צרפתי או בוּלגרי וכו', הכל לפי תנאי המקום, לוּ רק ילמדו הילדים מה שנחוץ להם לדעת בשביל למצוא מחיתם בכבוד בצאתם מבית הספר, ועל כן לא הקפידה גם על ה“רוחות” המנשבות ביפו, כל זמן שלא ראתה בהן הפסד למטרתה העיקרית הזאת.
משני השותפים השונים שהביאו לעולם את בית הספר שביפו, – האחד, חכי“ח, לא חשב איפוא לוַתּר משלו מאומה ולא עשׂה “הנחות” אלא בדברים שהם טפלים בעיניו. אבל השותף השני, אלה הלאומיים, שמחשבה גדולה היתה צפונה בלבם בגשתם אל המפעל הזה, – הם יכולים היו לראות מראש, כי מטרה לאומית כללית אי אפשר שתושׂג כלאחר יד, כמו “דרך אגב”; אי אפשר שתצטמצם באותו המקום הפנוי שתניח לה המטרה האישית הפשוטה, אשר רק בשבילה נפתח הבית בידי חכי”ח. אבל תשוקת לבם לראות את האידיאל שלהם מתגשם במעשׂה, ולוּ גם מעוטף טלית שאוּלה המאפילה על צורתו, לא נתנה להם להרבות מחשבות, ובראותם כי בלי תחבולה זו תקצר עוד ידם מעשׂות מאומה, לא רצו לחכות לימים טובים מאלה, שיוכלו לבנות ביתם ארזים, ואחזו בקנה שהושיט להם המקרה; ולא רצו “למרר חייהם” בדאגות לעתיד לבוא – ושׂמחו בנצחונם בהפּתח בית הספר הזה, אשר מן היום הראשון התחילו ללמד בו “עברית בעברית” 10ועשׂו בו את “הדבּוּר העברי” לחובה על התלמידים. הדבר הזה היה עוד חדש אז, ועל כן לא יפּלא, כי צלצול הדבּור העברי בפי הילדים הרכים מסך רוח שכּרון על כל הקרובים אל הבית, עד שנראה להם בדמיונם כאִלו באמת בזה לבד כבר היתה העברית לשׂפה חיה ומדוברת… ובכן מהרו לבשׂר את הבשׂוֹרה הגדולה גם לאחיהם שבחוץ לארץ, כי בבית הספר שביפו קמה העברית לתחיה, ויריעו כל חובבי ציון תרועה גדולה על “הנצחון הלאומי” הזה, ומכל עבָרים התחילו לשלוח לבית הספר – כמובן, בפומבי, ע“י כתבי העת – נדבות ותהלות; נדבות אמנם לא בפזרנות יתרה, אבל תהלות – ביד רחבה… וכשראו מנהלי הבית כן, החליטו עוד הפעם “להשתמש במקרה הבא לידם”, ופתחו תיכף עוד באותה שנה עצמה, גם בית ספר לבנות, וגם את זה תחת דגל חכי”ח ובהשתתפוּתה, מבלי שׂים אל לב, כי גם בית הספר לבנים, למרות כל ההתלהבות, עדיין היה מצבו רופף ולא היו לו הכנסות בטוחות לכל צרכיו. “הקהל מתלהב ושולח נדבות! נוסיף עצים על האש, ניַסד בית חדש, ותגדל ההתלהבות, ותרבינה הנדבות, ומחסורי שני הבתים ימלאו.” כך חשבו המיסדים וכך עשׂו, כמו שכך חשבו ועשׂו גם כל שאר עסקני הישוב בשאר מעשׂיהם, וכך נוסדו לא רק בתי ספר, כי אם גם קולוניות שלמות.
אבל מניח אני לע"ע את בית הספר לבנות, אשר עוד אדבּר עליו להלן, ואשוב לבית הספר לבנים, שבּו ביחוד צריך היה, לפי מחשבת מיסדיו, להֵראות כוח החנוך הלאומי, והוא זה המצטייר בדמיונם של חובבי ציון, כשהם מזכירים בחבּה יתירה את השם הנכבד: “בית הספר שביפו”.
למרות כל תרועות הנצחון, הנה כבר בשנה הראשונה להוָסד הבית אי אפשר היה למיסדיו להתעלם לגמרי מן השאלה המעשׂית: מה יהיה גורל הילדים בצאתם מבית הספר? חכי“ח, לפי השקפתה, ידעה להשיב לעצמה בנקל על השאלה הזאת: הילדים ילמדו ארבע או חמש שנים עברית, צרפתית וראשי פרקים ממדעים שונים, ואז, אם לא תהיה יכולת בידם לעסוק בלמודים עוד, יצאו וילמדו אוּמנות והיו לאוּמנים “משׂכילים”, היודעים מעט עברית בשביל בית הכנסת ומעט צרפתית בשביל השוק, וגם כתיבה וחשבון במדה מַספקת למלאכתם, וגם לקרוא לפעמים באיזה ספר או מכ”ע – ודי. ואלו שיש להם יכולת ורצון – ישבו בביה“ס עוד שנה או שנתים וישתלמו יותר בלשון צרפתית ומדעים שמושיים, ואז יוכלו להשׂיג בצאתם גם מדרגה יותר גבוהה, יהיו לפקידי הממשלה או למנהלי בתי מסחר וכדומה. אבל לבעלי “החנוך העברי” קשה היתה השאלה הזאת הרבה יותר. כדי שישׂיג החנוך הזה את מטרתו ובית הספר יהיה ראוי באמת להקרא בשם “מוסד לאומי”, שכל ישׂראל חייבים בכבודו ותמיכתו, – צריך שירכשו להם התלמידים ידיעה הגונה בכל מקצעות היהדות וגם בכל המדעים והלשונות הנחוצים להם לחייהם בעתיד. ואם יחסר אחד משני התנאים האלה, אם יצאו התלמידים מביה”ס בלי ידיעות עבריות מספיקות או בלי ידיעות כלליות מספיקות, לא השׂגנו כלום. כי באופן הראשון לא יהיה לו להחנוך העברי שורש עמוק בלב, ורוח מצויה באה ועוקרתו, ובאופן השני יעשׂה החנוך העברי את חניכיו לחסרי אונים ונחשלים במלחמת החיים, ומי יודע אם לא יגרום זה להשׂניאו עליהם, עד שישבו ויסירוהו מלבם, כהרבה מבחורי הישיבות שבליטא. ובשביל שיתמלאו שני התנאים האלה כראוי, צריך שישבו התלמידים בבית הספר שנים רבות, לא פחות משמונה ועד עשׂר, וכל אותן השנים ישקדו על למודיהם העברים והכלליים במנוחת הלב וצרכיהם ימלאו על ידי אחרים. אבל תלמידי בית הספר ביפו הרי הם רובם ככולם בני עניים מרודים, ועוד בטרם יעברו גבול הילדות יצטרכו להביא בנפשם לחמם, ומוכרחים הם איפוא “לחטוף וללמוד”, להסתפק רק במה שיוכלו להשׂיג בארבע או חמש שנים ולצאת אחרי כן מבית הספר לעולם אחר, שאין העברית שלטת בו. וכי אין הדבר קרוב לודאי, שהנער הרך, היוצא לשוק בעודנו בוֹסר, לא יוכל להתגבר ברוחו על תנאי החיים הסובבים אותו וישוב להיות “אדם פשוט” ככל בני גילו: תורת רבותיו תשכח, הדבּוּר העברי יעזב, הרגש הלאומי יפוּג, וכל החנוך העברי יהיה כלא היה? ולא עוד אלא שגם בהמצא תלמידים מעטים, שיוכלו בדוחק גדול לישב בביה"ס עוד שנה או שנתים בשביל להשתלם בלמודים, הלא בהכרח תתעורר אז השאלה גם בלבם וגם בלב אבותיהם, ואולי גם בלב מוריהם הלאומיים עצמם: – באיזו למודים? היקדישו התלמידים האלה את הזמן הקצר הזה, שנשאר להם עוד, להשתלם ביחוד בידיעות השמושיות, שיהיו להם לתועלת בחיים, או להוסיף דעת בלמודים העברים, כדי לתת צורה שלמה לחנוכם הלאומי, או לחלק זמנם לחצאים, וזה וזה לא יעלה בידם? ומי הוא הלאומי שבלאומיים, אשר ימצא עוז בלבבו להגיד לבני עוני אלה, שעוד לא טעמו טעם חיים: היו אתם הראשונים להביא את עתידותיכם קרבן על מזבח רעיון החנוך הלאומי ותחית הלשון?…
איני יודע אמנם, אם נתפתחו אז המחשבות האלה בלב ראשי ביה“ס באופן ברור ומוגבל כזה, אבל דן אני על מציאותן בלבבות, ולוּ גם בתמונה בלתי ברורה, ממה שנתעורר אז הרעיון, כי התעודה האמתית של ביה”ס הזה היא – להתרומם מעט מעט למדרגת בית חנוך למורים עברים, “אשר מראשית נעוריהם יתקדשו ויוזמנו לתעודתם הגבוהה, ומן הבית הזה יצאו ויפוצו בארץ ישׂראל ובגולה וישׂאו אתם דגל היהדות לכל קצות הארץ” 11. הדברים האלה נכתבו בקיץ שנת תרנ“ג – השנה הראשונה להוָסד ביה”ס, והם היו לא הגוּת לבו של כותבם בלבד, כי אם הד המחשבות והחלומות שמלאו אז ה“אויר” מסביב לבית הספר ביפו עצמה. הרעיון הזה נראה כאִלו בא להשיב על השאלה הנזכרת, שהֵצֵירה להם לבעלי החנוך העברי בעמקי לבם, אע“פ שלא גלוּה מלבּא לפוּמא. ובאמת אם יש לבית הספר גם מטרה מעשׂית כזו, הלא אז ימַלא לא רק צורך אידיאלי, רוחני, כי אם יהיה גם למקור חיים לאלה שיגיעו עד סוף למודיו, תורתם תהיה אוּמנותם ולא יצטרכו לבקש למחיתם מקורות אחרים. הדבר הזה מבטל את הנגוד שבין הצורך האישי והצורך הכללי ונותן רשות לביה”ס לשׂאת ביד רמה דגל החנוך העברי, לעשׂות את הלמודים העברים מרכז לכל השאר ולהרחיב גבולם ממחלקה למחלקה, כדי שיהיו התלמידים, המתעתּדים להיות מורים עברים, מוכשרים למלאות תפקידם כראוי, לטובתם והנאתם. – כמה מן התלמידים יהיה בכוחם לישב בביה“ס עד שיזכו לכתר זה? כמה מן הזוכים לזה יזכו גם “להשתמש בתגא”, למצוא עבודה הגונה להם, שתפרנסם בכבוד, בארץ ישׂראל או בשאר ארצות שיוכלו לגור בהן באין מפריע?… ומאין יבואו האמצעים החמריים המרובים והכוחות המוסריים הגדולים, הדרושים לבית חנוך כזה? – בשאלות כאלה ודומיהן לא העמיקו אז ביותר, כי לא היה עוד הרעיון הזה אלא חלום סתמי, לשכּך את הלב, ואמנם נקל היה אז, בראשית הוָסד הבית, לחלום כזאת וכזאת, כמו שתחלום האם עתידות גדולות לבר-בטנה המוטל בעריסה. רק שלש מחלקות נמצאו אז בבית, התלמידים היו עוד קטנים, זה עתה נכנסו ולא במהרה יצאו, ויש פנאי איפוא להשתעשע בחלומות. אך הנה עברו עוד שתי שנים. התלמידים כבר “מלאו כרסם” בדבּור עברי ובכל שאר הלמודים היסודיים, כבר גם שמעו עד לשׂובע את תהלתם מפי מומחים שונים מבני חו”ל שבקרו את הבית, וסוף סוף הגיעה העת להוליכם הלאה לאיזו מטרה מוגבלת או להוציאם החוצה, לאויר השוק, בהיותם כבני י“ב וי”ג. והנה נמצא נדיב לב אשר הוציא את הבית ממצוקתו לשעה, בהתנדבו לתת סך הגון שנה שנה לכלכלת מחלקה עליונה. ותחי רוח אנשי ביה“ס, ותקוָתם שבה ונתחזקה, כי “מקרים” כאלה יעזרו להם גם בעתיד, ומחלקה אחר מחלקה תפּתח, עד שיגיעו לאחרית מטרתם. ובכן נפתחה בשנת תרנ”ו מחלקה רביעית, שבה נקבצו התלמידים היותר מצוינים בידיעותיהם וכשרונותיהם, להוסיף שלמוּת בלמודים. “באיזו למודים?” – לשאלה זו לא היה עוד מקום בלב בעלי החנוך העברי, אחרי רואם עין בעין, כי המקרים עוזרים על ידם לתת אחרית ותקוה לפעלם. המחלקה העליונה שנפתחה נחשבה איפוא בעיניהם כעין התחלה להקמת הרעיון על דבר בית חנוך למורים, ובהסכם עם זה היה עיקר יעודה – להרחיב את הידיעות העבריות. ולא זו בלבד, אלא שהתחזקות התקוה על דבר עתידות הבית הביאה את ראשי ביה“ס לעשׂות עוד צעד אחד נכבד מאד: בעת ההיא עצמה התחילו ללמד גם את ה”מדעים" בעברית בכל מחלקות הבית (וגם בביה"ס לבנות). לא הכניסו עצמם תחלה בחקירות יתרות, אם כבר תוּכל העברית להספיק כל צרכי המושׂגים המדעיים, אם יוכלו המורים למלאות חובתם כראוי בלי ספרי-עזר נחוצים, ואם בכלל לא יהיה התקון הזה קלקול בנוגע להתפתחות הכוחות השׂכליים של הילדים. העיקר היה – לעשׂות את העברית לבדה שלטת בבית ולבתי תת לצרתה הצרפתית להתרומם עליה בעיני התלמידים במה שהיא מלמַדתם חכמה.
שנת תרנ“ו היתה ככה השנה היותר מוצלחת בחיי בית הספר. אך יחד עם זה הביאה לו גם תחלת נפילתו. ושתי אלה, ההצלחה והנפילה, לא באו במקרה זו אחר זו, כי אם זו בעקב זו, כסבּה ותולדתה. כי למוד המדעים בעברית ופתיחת מַחלקה חדשה לילדים הגדולים, שגם בה היתה יד העברית על העליונה, הביאו בהכרח לידי גִלוי את ההבדל היסודי, שהיה צפוּן עד כה, בין שתי המחשבות השונות שהונחו ביסוד ביה”ס ושמשו בו בערבוביא. חכי“ח לא יכלה בשום אופן לראות ולשתוק, בהגָלוֹת הנטיה לעשׂות ביה”ס ביפו אמצעי לתחית השׂפה העברית, מבלי לדאוג עם זה במדה מַספּקת לאחרית הילדים בחיים. היא, חכי“ח, לפי מטרתה, צריכה ומחויבת היתה לחשוש, שמא אין העברית מסוגלת לבאר בה דברי מדע באופן ברור, ונמצאו הילדים מפסידים בלמודיהם העיקריים לצרכי חייהם בעתיד; היא צריכה ומחויבת היתה כמו כן לשאול לעצמה: מה תועלת יש לילדי יפו, בעצוֹר אותם בית הספר במחלקתו החדשה, בהיותם כבר בני י”ג וי“ד, להיות למשׂא על אבותיהם העניים, בשביל לעשׂותם “מלומדים” בלשון וספרוּת שאינן שוות אף פרוטה בשוק החיים? והתקוה הרחוקה על דבר בית חנוך למורים לא יכלה, כמובן, להניח דעתה של חברה זו, הרחוקה מכל התלהבות לאומית והתנשׂאות-הרוח ואין לה אלא דברים ממשיים שעיניה רואות. ועם זה יש לה לחכי”ח כלל גדול בכל בה“ס, שאין פותחים מחלקה חדשה בפחות מכ”ה תלמידים, ואינה מוַתּרת על זה אלא לעתים רחוקות. החוק הזה יצא, כמדומה לי, גם הוא כתולדה מחויבת מעצם מטרתם של בה“ס האלה. הם באים מכל מקום למלאות צרכי החנוך של כלל העדה ולא של יחידים. ואם אין המחלקה החדשה מושכת אליה תלמידים במספר הגון, סימן הוא שהעדה בכללה, לפי מצבה, אינה יכולה להחזיק ילדיה בביה”ס עוד שנה יתרה, ודי לה בחנוך יותר מצומצם. וע“כ אין החברה רואה הכרח להגדיל ביה”ס המקומי בשביל איזו יחידים המבקשים השׂכלה יותר שלמה, שאין רוב הצבור יכול לעמוד בה. בשביל יחידים כאלה יש פריז בעולם, ששמה שולחת החברה בחירי התלמידים מכל בתי ספריה ומכניסה אותם לבה"ס למורים אשר לה שם או לבתי ספר אחרים.
ובכן הדבר מובן, כי לא יכלה חכי“ח להסכים להחדשות שנעשׂו ביפו, ובאותה שנה עצמה שלחה פקודתה לשם, לשוב וללמד את המדעים בצרפתית ולסגור את המחלקה החדשה, שמספר תלמידיה לא הגיע לכ”ה. הפקודה בדבר למוד המדעים בצרפתית נתבטלה אמנם אחרי כן, בשנת תרנ“ז, בבוא לא”י מבקר בתי-הספר מטעם חכי“ח, ומורי בה”ס ביפו הצליחו לקבוע בלבו אמונה, שאפשר ואפשר ללמד “הכל” בעברית 12… אבל כל ההשתדלות לא הועילה להטות לב החברה לשוב ולפתוח את המחלקה שנסגרה. וזה לא רק מפני שמספר התלמידים לא היה במלואו. בשביל הדבר החיצוני הזה לא היתה החברה מעמידה על דעתה בקפדנות יתרה נגד רצונם של מנהיגי בית הספר (כמו שנראה להלן, היה גם בשנה שעברה מספר התלמידים במחלקה הראשונה בביה"ס לבנים לא יותר מעשׂרים, וגם מאלה יצאו עוד באמצע השנה, ולא נסגרה המחלקה בשביל זה), לולא התנגדותה היסודית לעצם החפץ, להרבות שנות הלמוד בביה"ס בלי מטרה מעשׂית, רק לשם ההשתלמות בעברית, והחוק בדבר מספר התלמידים היה לה אך לכסוּת עינים.
המחלקה העליונה נשארה איפוא סגורה כשהיתה, ותלמידיה נתפזרו לבקש להם עתידות באשר ימצאו – ויצא מבית הספר כל הדרו 13. מני אז נפסקה התפתחות הבית, וכנפי הדמיון קוצצו. כלפי חוץ השתדלו עוד אמנם ראשי בה"ס להסתיר מצב הדבר בתחבולות שונות, אבל בעמקי לבם הרגישו כבר, כי מחשבותיהם הגדולות היו לאין וכל יגיעתם אינה אלא שאיבת מים בכברה; כי עמידה במקום אחד אי אפשר לזמן ארוך, ומי שאינו עולה, סופו יורד. וכה כבתה “האש הקדושה”, שאִחדה לפנים את כל בוני הבית ונתנה להם כוח לעמוד על משמרתם ולעבוד עבודתם בשקידה, על אף כל הקמים עליהם. עתה התחילו להרגיש “ליאוּת”, ואחד אחר אחד עזבו את הבית מנהליו ומוריו הראשיים, ואנשים חדשים באו תחתם, אשר הביאו עמהם אמנם כוָנה רצויה, למַלאות חובתם באמונה, איש איש לפי רוחו, אך בבואם כבר בימי הירידה ולא ראו לא בצערם ולא בשׂמחתם של הבונים הראשונים, – לא גבה לבם לבקש גדולות ולא נקשרו זה לזה, כההולכים לפניהם, בקשר של רגש מאַחד וזכרונות משותפים… גם “ועד בית הספר” רפתה רוחו וסימני רקבון נראו בו, עד כי די היה לאיזו מקרים חיצוניים להביא רוח רעה בין אחדים מחבריו – והוַעד עבר ובטל כולו.
והנה לא אַלאֶה פה את הקוראים בספורי “מעשׂיות” מתולדות בית הספר בתקופת ירידתו, כי אין מנהגי לחַטט בקטנוֹת וללמד קטגוֹריא על אנשים פרטיים, וגם אין בזה צורך למטרתי, אחר כי סוף סוף, כמו שראינו, נשתלשלו המעשׂים זה מזה בהכרח טבעי. די לנו לדעת, כי כל הבא אל הבית עתה, אם הוא איש אשר עינים לו, יוּכל לראות עד מהרה, כי אין כאן לא אחדוּת המטרה ולא אחדוּת הכוחות, לא אידיאל ברור, המחַיה את העבודה, ולא אמונה ותקוה, המחַזקות ידי העובדים, אלא כל אחד עושׂה מה שעושׂה כמו בעל כרחו; אין דעתו נוחה לא מעבודתו ולא מעבודת אחרים, ולבו מלא תרעומות, על עצמו, על חבריו, על הכלל כולו… גם התלמידים עצמם במחלקות העליונות נבוכים ואינם יודעים מה תהיה אחריתם. מי שהיכולת בידו יוצא למקוה-ישׂראל או ללמוד אוּמנות, ומי שאינו יכול או אינו רוצה, מאיזו סבּה לעשות כן, יושב בביה"ס ומיצר ודואג על ילדותו העוברת בלי תועלת לעתידותיו.
בעת שהייתי בא“י נמצאו במחלקה הראשונה (העליונה) איזו תלמידים שישבו בה כבר השנה השניה, לא מפני שהיו צריכים לזה לפי ידיעותיהם, אלא מפני שלא ידעו אנה יצאו ומה יעשו. הגדול שבהם – והוא נער כבן ט”ו או ט"ז, ולא חסר-כשרון – פנה אלי במכתב, אשר אחשוב לנכון לתתו פה לפני הקוראים, כדי שיראו מתוכו מצב נפשם של האומללים האלה:
“אדוני הנכבד! זה שש שנים אשר אני לומד בביה”ס העברי אשר לחו“צ ביפו. כל הזמן הזה הייתי תלמיד מקשיב, על זה יעידו גם מנהל ביה”ס גם מוריו – ועתה הנני חפץ להשתלם בלמודי העברים, ואינני יכול, כי אבי לא יוכל עוד לפרנסני. חברי בני גילי, אשר למדו אתי פה בשנה שעברה, הלכו למרות חפצם ל“מקוה ישׂראל” ואני וחברי האחד נשארנו. חברי כולם חפצו כמוני להשאר בביה“ס ולהשתלם בלמודים העברים, אך לא יכלו עוד להיות למשׂא על אבותיהם העניים. גם אני ככל חברי אינני יכול להיות למשׂא על אבי, רק אבי עובד יותר מכוחותיו למען אוּכל להשתלם בלמודים. אבי המקבּל רק שמונים פרנק לחודש צריך לפרנס בם משפחה בעלת שמונה נפשות, והנה נוספתי גם אני עליהן, הלא לעוון גדול מנשׂוא יחָשב לי הדבר הזה. נער בשנותי היה צריך לעזור לאביו ולא להיות עוד למשׂא עליו. ולכן באתי עתה לבקש מאדוני, בשמי ובשם כל חברי החפצים ללמוד ולהשתלם בידיעת שׂפתנו: יפתחו נא בעדנו מחלקות גבוהות ולא נצטרך ללמוד יחד עם הקטנים ולחזור עוד הפעם על אשר למדנו, כי אם נלך הלאה הלאה בלמודים הדרושים לנו, ועם זה ישׂימו לב למצבי ולמצב אבי, לבל אהיה עוד למשׂא עליו. כן הנני מבקש כי יתנו לי בביה”ס עבודה במעשׂה… ואז אוּכל לקוות כי אשאר מורה עברי חובב שׂפתנו ועמנו."
ובמחלקה השניה (זו שלפני העליונה) כתבו אז ארבעה תלמידים (כבני י“ב וי”ג), על פי הצעת המורה, את הגוּת-לבם על דבר “מטרתם בעתיד”, והיה בהם רק אחד – והוא בן אכר – שכתב, כי בגמרו את למודיו בביה“ס, ילך לעבוד את האדמה על יד אביו, “אשר גם לו הפיל ה' חבל בנעימים להיות אכר”. ושנים מהם, אע”פ שגם הם רוצים להיות לבסוף עובדי אדמה, אך קודם כל יחפצו, בגמרם למודי ביה"ס לבוא ללמוד “בבית הספר המהולל בכל העולם – מקוה ישׂראל” (לשונו של אחד מהם). הרביעי חשב גם כן כזאת, אך מפני עניותו כבר נואש מחפצו, ללכת למקוה ישׂראל, ואינו מבקש עוד אלא שיתנוהו ללמוד מלאכה.
לפי חשבונו של אחד המורים, הבקי היטב בענין זה, עברו בשנים האחרונות מבית הספר שביפו למקוה ישׂראל כשלשים תלמידים, והם, כמובן, מן היותר טובים, כי התלמידים הפשוטים יוצאים על הרוב לאוּמנות. ולכן רואה אני צורך לתת בזה ידיעות קצרות על דבר מצב הלמודים העברים במקוה-ישׂראל, למען יבינו הקוראים, מה יהיה סופו של “הרוח העברי”, שמביאים התלמידים עמהם מיפו לתוך אַטמוֹספירא כזו.
כמאתים תלמידים נמצאו במקוה-ישׂראל בשנה האחרונה, ובהם אך כארבעים היודעים לקרוא בספר עברי. שנות-הלמוד הן חמש, אך בשתים האחרונות עובדים התלמידים כל היום בשׂדה, ורק בערב לומדים שתי שעות צרפתית ומדעים שונים, לפי זה אין התלמידים הגדולים, שבשתי המחלקות העליונות, לומדים עברית כל עיקר, וזה מספיק להם לשכוח לגמרי את המעט שלמדו בשלש השנים הראשונות, כי גם מה שלמדו אז הוא לא הרבה יותר מאפס. הלמודים השונים – מדעים, לשונות, מלאכות – שמלמדים במקוה-ישׂראל, מספרם הוא שלשים, ובהם שני למודים עברים: לשון עברית – ארבע שעות בשבוע, ותולדות ישׂראל – Histoire Sainte) – 2) שעות. אך בשביל להכיר, איזה מקום תופסים הלמודים האלה בהפּרוֹגרמא ואיזה ערך יש להם בעיני המורים והתלמידים, – עלינו לדעת עוד גם את זאת: במקוה-ישׂראל נוהגים להבדיל בין הלמודים בבחינת ערכם ומגבילים זאת במספרים שונים, מן 1 עד 5, וציוּן טוב או רע שמקבל התלמיד, למשל, בלמוד שמספר-ערכּו הוא 5, שקול הוא כנגד חמשה ציונים כאלה בלמוד גרוע בערכו, שמספרו הוא רק 1. הגבלת ידיעות התלמידים והעברתם ממחלה למחלקה נעשׂוֹת איפוא על פי ציוּניהם הטובים והרעים לא כמו שהם לעצמם, כי אם כפי הסכום היוצא אחר כפל כל אחד מהם במספר-הערך של הלמוד המתיחס אליו. על פי השיטה הזאת, שלשים הלמודים שבבית הספר, כשהם נכפלים במספרי-הערכין השונים, עולים לששים וששה. ובסולם-הערכין הזה לשון עברית מספרה 1, ותולדות ישׂראל – 2. כלומר, שני הלמודים העברים יחד תופסים מקום 1/22 מכל הלמודים, ולשון עברית לבדה – רק 1/66. ועתה, אם נדע עוד, כי תולדות ישׂראל אין התלמיד מחויב לדעת דוקא בעברית, ודי שידע להשיב בצרפתית על שאלות המורה, – הנה נבין, כי גם הציוּנים היותר רעים בעברית לא יוכלו להוריד את התלמיד ממקומו בביה"ס אף כמלוא השׂערה, ודי לו, למשל, לכתוב כתיבה מהודרת (calligraphie) בצרפתית, שגם מלאכה זו מספר ערכה הוא 1 14בשביל לחַפּוֹת על חסרון ידיעתו בעברית ולעבור למחלקה עליונה אף אם לא ידע גם אלף-בית. ועל כן באמת נמצאים תלמידים המסיחים דעתם במזיד מלמוד העברית, ובלי שום דאגה מקבּלים מאת המורה העברי אחר כל שעוּר ציון של “אפס”… ואם נצרף עוד לכל זה גם מה שרוב המורים עצמם אינם יודעים ואינם מכבּדים את העברית יותר מן התלמידים האלה, והצרפתית שלטת במקום הזה לא רק בתור שׂפת הלמודים, כי אם גם בתור תמצית התרבּוּת האנושית, שרק היא לבדה נותנת כבוד ליודעיה, – הנה לא יפּלא עוד בעינינו, כי רק חוֹמש מכל התלמידים יודעים לקרוא עברית, וגם הם הולכים ופורשים ממנה ושוכחים תלמוּדם משנה לשנה, וכי, בכלל, רוח-גבוּרה דרושה לתלמיד בשביל להראות בפרהסיא חבּה יתירה לשׂפת עבר ולא יתבייש מפני המלעיגים עליו.
זה הוא איפוא ה“אידיאל”, אשר אליו נושׂאים עיניהם, כמו שראינו למעלה, תלמידי בית הספר שביפו בעודם יושבים במחלקה השניה, ואותו זוכים המאושרים שבהם להשׂיג בצאתם מן המחלקה העליונה.
ושאר התלמידים מה עושׂים?
על הרוב הם יוצאים לאוּמנות, כמו שנראה להלן, עוד קודם שגומרים למודם בביה“ס, ואת יחוסם אחרי כן ללשון עברית ולה”רוח העברי" לא יכלתי אמנם לברר לי בעצמי על פי מראה עיני, כי הטרדות הרבות שהקיפוני בלי הרף בכל ימי שבתי ביפו לא נתנוּני לחַזר אחריהם ולחקור את רוחם; אבל רואה אני אות נאמן, שגם אלה אין תורת ביה“ס מתקיימת בידם, במה שגם ראשי ביה”ס ומוריו לא ידעו להשיבני תשובה ברורה על שאלותי בנוגע לזה, לפי שאין שום קשר עוד בין התלמידים האלה ובין מוריהם לפנים, שנטעו בהם את “הרוח העברי”. המורים אינם מבקשים לדעת, מה אחרית מַטעם הרך, ואינם משתדלים לשמרו מפני ה“מזיקים” המצויים בשוק החיים ולהוסיף לו חזוּק על-ידי שעורי-ערב, שׂיחות של שבּת וכדומה; והתלמידים אינם מרגישים בנפשם, כנראה, שום צורך – אולי מעוֹני ומרוב עבודה – לבוא ולשאול בעצת רבותיהם, איך להשלים ידיעותיהם ולשמור משכחה את “הדבּוּר העברי”, שאין לו מַהלכים בעולם שהם שרויים בו עתה.
והיוצא מכל האמור הוא: כי מוכרחים אנו להודות בדאבון לב, שכּל עבודתו של הבית הזה, אשר בו קשרנו תקוָתנו לחנוך לאומי ותחית הלשון, – “אין לה פרי, כי אם פרחים”.
והנה עד כה היינו עסוקים לבקש את ה“פרי”, ועתה נלך לראות את ה“פרחים”; נבוא אל הבית פנימה ונתבונן על סדרי ומנהגיו, על מוריו תלמידיו ולמודיו, ובאחרונה גם על אופן כלכלתו של “המכוֹן הלאומי”, הזה, אשר רבּו כל-כך מוקיריו ומגִניו, שנראים על פי צעקתם כאִלו מוכנים למסור נפשם על קיומו… את כל אלה אתאר במה שיבוא בדיוק האפשרי, כפי שהיה מצב הבית בעת שראיתיו בעיני, בחורף בשנה שעברה. את אשר ראיתי – אגיד כמו שראיתי, ואת אשר לא יכלתי לראות – אמסור כפי שנתברר לי על פי עדים נאמנים, אחר שחקרתי ודרשתי היטב, עד מקום שידי מַגעת.
- - -
חמש מחלקות מצאתי בבית-הספר לבנים בשנה שעברה: אחת “מכינה”, שקוראים לה גם כן “מחלקה חמישית” 15, וארבע מחלקות עיקריות 16. זמן הלמוד נחשב להלכה – שנה אחת בכל מחלקה, וביחד איפוא – חמש שנים, אבל במעשׂה אין הדבר כן. במחלקה העליונה, כמו שראינו למעלה, יושבים התלמידים כמה שירצו הם, ובשאר המחלקת הם יושבים כמה שירצה המנהל, ולאו דוקא שנים שלמות, כי אם גם שנה ומחצה, שנה ושליש וכו', בלי שום הגבלה. כי גם כניסת התלמידים לביה“ס וגם העברתם ממחלקה למחלקה אין להן לא זמן קבוע ולא כללים קבועים. בכל ימות השנה, כל ילד הבא להכּנס לביה”ס – מכניסים אותו. מי שאינו יודע עדיין כלום, הוא נכנס ל“מכינה”, אף אם לפי שנותיו נאה היה לו כבר לגמור כל למודי ביה“ס ולצאת; ומי שמביא עמו ממקום אחר 17איזו הכנה בקצת הלמודים, גורלו תלוי ברצון המנהל, שהוא לבדו הבוחן את התלמידים בחינה קלה וחותך את גזר דינם. רצה המנהל – הוא מַטה כלפי חסד ומכניס את זה לאחת מן המחלקות העיקריות, אע”פ שלא בכל הלמודים ידיעותיו שלמות וסדורות לפי צרכי אותה מחלקה שהוא נכנס לה; לא רצה המנהל – הרי גם זה נכנס ל“מכינה”, ויושב ומזמר בכל יום פרזות קצרות בעל פה ביחד עם הילדים הרכים 18. מפני זה יש ב“מכינה” מבני שש עד בני ארבע עשׂרה, מהם שיודעים כבר לקרוא עברית ומהם שאינם יודעים. – וכמו כן מעלים את התלמידים ממחלקה תחתונה לעליונה, ולפעמים גם מורידים מעליונה לתחתונה, לא בזמן מוגבל, כי אם בכל עתות השנה, כשנראה לו להמנהל, שפלוני התלמיד ראוי לעליה או לירידה, בתור שׂכר או עונש.
מתוך כל זה ביחד ערבוביא גדולה באה בכל המחלקות, והמורים מתאוננים מרה, שאין ביכלתם לסַדר למודיהם בכל מחלקה כראוי לה, בהיות בכל אחת תלמידים ממינים שונים, הרחוקים זה מזה בידיעותיהם, והתנועה רבה כל השנה, זה נכנס וזה יוצא, זה עולה וזה יורד, עד שאין שום אפשרות לתת צורה קבועה ומַתמדת לכל מחלקה בפני עצמה. ואולם כך טוענים המורים רק מחוץ לכתלי בית-הדפר, אבל בפנים אין שואל לדעתם ואין שומע להם. בית-הספר של חכי“ח הוא מעין “סַטרפּיא” קטנה. המנהל הוא השליט לבדו ועושׂה הכל כרצונו, והמורים אינם אלא משרתיו עושׂי-דברו, שחובתם לשמוע ולעשׂות כמצוּוה עליהם, ואין דעתם נחשבת למאומה אפילו בשאלות פּדגוֹגיות. פעמים אמנם שהמנהל מרצון עצמו נמלך באיזה מורה בדבר שהוא חושבו למומחה, אבל אין זה אלא כמקרה יוצא מן הכלל. ומובן מאליו, כי בבית-ספר שמתנהג בדרך אַבטוֹקרטית כזו אין מקום ל”מועצה פּדגוגית" בהשתתפות כל המורים, שאנו, ברוסיא, הורגלנו לחשבה כדבר הכרחי לכל בית-ספר הגון. וכשבקשתי מאת המנהל ביפו ליסד שם מועצה כזו, לא סרב לי אמנם בפה מלא, מפני הכבוֹד, אבל ניכר היה, שתקון זה אינו בעיניו אלא קלקול, דבר שיש בו סכנה למשמעת ולסדרים ושאין בו צורך לגוף הענין. אם נזכור איפוא, כי המנהל הזה, הדן יחידי, הוא בא-כוחה של חכי“ח, שהמטרה העיקרית של ביה”ס היא בעיניה רק זו: להביא תועלת לבני עניים על ידי השׂכּלה “ממשית” שיש לה ערך בשוק, ועם זה הוא, המנהל עצמו, מלמד בביה“ס לשון צרפתית, הנחשבת כבסיס להשׂכלה כזו, ומכיר מתוך כך מַדרגתו של כל תלמיד בצרפתית יותר מבעברית, – אם נזכור כל זה, לא יפּלא בעינינו, כי בשעה שהוא קובע מקום לתלמידים ודן דינם לעליה או לירידה, מַדרגת-ידיעתם בצרפתית מכריעה לפעמים את הכף ומביאתהו לידי עווּת הדין, ואינו מרגיש בצערם של המורים על ההפסד היוצא מזה ללמודים העברים. וכמו כן לא יפּלא בעינינו מה שמכניס הוא ל”מכינה" נערים גדולים, שכבר עבר זמנם להתחיל מראשית הלמודים ואינם יכולים לישב בביה“ס אלא זמן מועט, ונמצאו מפריעים סדר הלמוד בלי תוצאות מוחשיות לעצמם, – אחר כי, לפי השקפתו, בית-הספר הוא קודם כל מוסד של חסד לתועלת בני העדה העניה, ולא מוסד לאומי לתחית השׂפה העברית (שהוא עיקר הלמוד ב“מכינה”), ועל כן הוא אומר בצדק: אין אנו יכולים להמנע מלקבּלם (את הגדלים), אלא אם כן נסכּים שישוטטו בחוצות ויגדילו מספר הריקים והפוחזים” 19.
וכה אנו רואים על מפתן הבית את התולדות הרעות היוצאות מתוך שתוף המטרות השונות, שזו מושכת לכן וזו לכאן.
מספר התלמידים היה בשנה שעברה (יאנואר 1900): במחלקה ה' (ה“מכינה”) – 44, ד' – 45, ג' – 37, ב' – 25, א' – 14, ס“ה – 165; מהם 135 בחנם, 30 בשׂכר 20. מכאן אנו למדים, כי התלמידים הנכנסים ל”מכינה", או למחלקה ד' הקרובה לה, פוחתים והולכים (כלומר יוצאים מביה"ס) ממחלקה למחלקה, עד שבמחלקה העליונה נשאר מהם רק כשליש.
מי הם היוצאים ומי הנשארים, ומפני מה אלו יוצאים ואלו נשארים? – על זה אין בפי ראשי בית-הספר תשובה ברורה המיוסדת על מספּרים מדויקים, ורק בדרך כלל אומר המנהל:
“אפשר לחַלק את היוצאים לשלש כתות: א) העוזבים את הבית מפני עניוּתם, ב) אלו שאנו בעצמנו מוסרים לאוּמנים ללמוד מלאכה, ג) אלו שהפּרוֹגרמא שלנו אינה נראית להם. העניוּת גדולה פה כל-כך, עד שלא תמיד יכולים ההורים להמתין לבנם עד שיגמור למודיו בביה”ס. הם ממהרים לבקש לו איזה מקום להשׂתכּר או לתתו ללמוד אומנות, כדי שלא יהיה עליהם למשׂא ושיוכל גם לעזור מצדו לכלכלת הבית. וזו היא הסבּה שהביאה את חכי“ח ליסד (בעזרת הברוֹנית הירש ע"ה) בית-תבשיל בשביל התלמידים 21. אנו משתדלים גם כן להלביש את התלמידים היותר עניים. אנו עושׂים איפוא כל מה שביכלתנו בשביל שיוכלו לגמור למודם בביה"ס, ואחר כל זאת יש שיוצאים לפני זמנם ויש שאנו בעצמנו מוסרים לבעלי-מלאכה. ובנוגע לאלה היוצאים בסבת הפּרוגרמא, יש בזה שאלה נכבדה הצריכה עיון. זה זמן ידוע שהפּרוֹגרמא שלנו באמת אינה מרוצה עוד לאבות הילדים… הם רוצים שירחיבו יותר למוד לשון צרפתית וערבית ושילמדו את המדעים וההיסטוריא בצרפתית ולא בעברית, כאשר עד כה. הילד בצאתו מביה”ס צריך שיוכל למצוא דרכו בחיים, שיהיה לו כלי נשק להלחם בו, שעל פי ידיעותיו הכלליות יהיה מוכשר לאיזו משׂרה במוסדות הצבּוּר והממשלה או בבית מסחר פרטי, בעוד שידיעותיו הרחבות בעברית בלבד מעמידות אותו במדרגה שפלה לעומת אחרים. והתלונות האלה כבר התחילו להתגשם במעשׂה. הרבה משפחות – והן מן היותר טובות – כבר שולחות בניהן לבית-הספר של הגרמנים או של האחים [הקתולים]."
הדברים האחרונים האלה, על אודות יחוסם של הרבה מן האבות אל הפּרוֹגרמא, אמנם אמתּיים הם, למרות ה“הסכמה” על ביה“ס מאת “האבות”, שנדפסה לפני איזו חדשים בכה”ע העברים 22. אבל זו נראית לי רק סבּה צדדית ליציאת הילדים מביה“ס בתוך הזמן, והסבּה העיקרית היא – העניות לבדה. וקצת ראיה לדבר יש ממה שהלומדים בחנם הולכים ומתמעטים במחלקות העליונות, כמו שראינו בעוד שהלומדים בשׂכר מרובה מספּרם במחלקה העליונה מבאחרות 23. ואולם אין הדבר צריך לראיות, כי מוּכח הוא מאליו. שאלת הפּרוֹגרמא מתעוררת ביחוד בין “המשפּחות הטובות” (כדברי המנהל), שיש להן איזה מושׂג מענינים כאלה וגם שעה פנויה לעסוק ב”שאלות“, אבל המון האבות העניים אינם יודעים לשאול ואינם פנויים לכך; שׂמחים הם, שנפטרים מבניהם כל היום ואינם צריכים להשגיח עליהם או אף להאכילם לחם. ואם אלה מוציאים בניהם מביה”ס לפני זמנם, אינם עושׂים כן מאיזו סבּה פנימית, אלא מפני דחקם הנורא.
המצב החמרי והחברתי של אבות הילדים הוא איפוא דבר עיקרי לבירור שאלת ביה“ס, דבר שראוי היה לדעתו בפרטות. אבל גם בזה אין בביה”ס ידיעות מדויקות. המנהל יודע רק זאת, כי “תושבי יפו מתחלקים לשתי מפלגות: מפלגת האמידים פחות או יותר (בה נמצאות גם שש או שבע משפחות המצליחות בעסקיהן ונקראות מפני זה “עשירות”) ומפלגת העניים, והיא הרוב הגדול. זאת האחרונה היא הנותנת לביה”ס את רוב תלמידיו, ועל כן רוב התלמידים לומדים בחנם ומקבּלים חנם גם מכשירי-הלמוד [ספרים, מַחבּרות לכתיבה וכו']". – והמורים גם אינם יודעים לספּר אלא זה: “אבות התלמידים הם ממפלגות שונות – אשכנזים, ספרדים, מערבים, בּולגרים; בהם חרדים וחפשים. ועל פי מצבם הם נחלקים לסוחרים ובעלי מלאכה. הרוב הגדול מהם – עניים”.
ואולם בביה"ס לבנות נמצאות ידיעות יותר מפורטות על דבר מצב המשפחות שמהן התלמידות באות. ולפי שבדבר הזה לא יתּכן שיהיה ההבדל גדול כל-כך בין שני הבתים עד שאי אפשר יהיה ללמוד מזה על זה, – לכן אביא את הידיעות האלה פה:
מאתים משפחות, ששולחות בנותיהן לביה“ס, מתחלקות על פי מצבן למפלגות האלה: 53 אוּמנים, 30 אלמנות (מהן 8 תופרות, 2 מקבּלות תמיכה, 3 מבשלות, והשאר אצל קרובים), 22 סוחרים (6 עשירים, 7 אמידים, 9 חנוָנים קטנים), 12 פועלים במושבות, 10 רוכלים, 8 בלי עבודה מוגבלת, 8 פקידים בבתי מסחר, 7 בעלי כהונות דתיות (2 רבנים, 2 שוחטים, 3 שמשים), 6 בעלי “מלאכות חפשיות” (4 מורים, 1 רוקח, 1 רופא שנים), 6 פקידים במוסדות של צבּוּר, 4 מַלוי ברבּית, 4 שולחנים, 4 עגלונים, 4 בעלי אכסניות, 4 בעלי רחיים ובתי חרושת, 3 קולוניסטים, 3 נודדים בחו”ל לבקש פרנסה, 2 אופים, 2 קצבים, 2 מנגנים, 1 גנן. ס"ה – 195, ועוד חמש יתומות בלי אב ואם.
הרשימה הזאת אינה צריכה לביאור ארוך, רק זאת צריך לזכור, כי ביפו גם האוּמנים וגם החנוָנים הקטנים וגם ה“פקידים” השונים ובעלי ה“כהונות” ו“המלאכות החפשיות” – משׂתכּרים על הרוב רק לחם צר, שלא יספיק להם לאכול לשׂובע. ובכן לא נתפּלא עוד על רבּוּי היוצאים מביה"ס לפני גמר למודם, ולא יפּלא עוד בעינינו גם זה, ששׂכר-לימוד של פרנק אחד לחודש נחשב לשמונים אחוז מן ההורים כדבר שלמעלה מכוחם, והם משתדלים להשתחרר ממנו.
גם על דבר המצב הגופני והמוסרי של הילדים לא מצאתי בביה“ס ידיעות ברורות. בנוגע לבריאות הגוף, אפשר לאמור בדרך כלל, כי רבּו בבית הספר (ולפי עדוּת המנהל – ביחוד בין בני העניים ) ילדים חלשים ומחוסרי-דמים, חולי קדחת וחולי-עינים. שתי המחלות האלה הן כ”אזרחים" תמידיים בביה“ס; מתפשטות הן ביותר בימות החמה, אבל אני בקרתי את הבית בימות הגשמים, וגם אז חסרו תמיד בשעות הלמוד תלמידים ממחלקות שונות, שהפילתם הקדחת למשכב, ולבי נשבר בקרבי למראה המון העינים שהביטו אלי בברק זר ומשונה, המעיד על “מחלת מצרים” המקננת בהן. – ובנוגע להמצב המוסרי מוכרחים אנו גם כן להסתפק רק בידיעה כללית. בגוף ביה"ס הנהלת התלמידים בכלל לא רעה היא, ואם איזו מן המורים אינם מצליחים להביא את המחלקה לידי משמעת וסדרים בשעת שעורם, ואיזו מהם מוצאים צורך גם להכּות את התלמידים 24, – הנה נראה לי יותר לתלות הקלקלה באותם המורים עצמם, שיחסר להם הכשרון לכבוש רוח הילדים באמצעים נכונים, מאשר בשחיתוּת המדות של התלמידים. אבל מחוץ לבית-הספר אין הדבר כן. גם המנהל וגם המורים לא ישׂימו לב להשגיח על הנהגת הילדים בביתם וברחובות, ואנשים שונים מתושבי העיר התאוננו לפני, כי הרבה מן התלמידים סוּרם רע והנהגתם פרועה. גם המורים עצמם אומרים, כי מורגשת השפּעת הערביאים על התלמידים מילידי הארץ, ומהם יש שמצוינים לרעה בגסוּת נמוסיהם ופועלים לרעה גם על חבריהם. אינני חושב אמנם, שיש בכוחו של ביה”ס לבטל השפעה זו על ידי השגחה מעוּלה, אבל חושב אני, כי המורים העברים, אשר בידם הפקד רוחו של בית-ספר כזה, שערכּו גדול כל-כך בעיני העם, – מחויבים היו לבלתי הסתפק ב“הרגשה” בלבד, כי אם להתבונן בעין פקוחה על כל פרטי החזיון המעציב הזה, למען נדע, לפחות, את המצב לאמתּו, אף אם אין ביכלתנו להיטיבו.
ואולם, מאחר שהוכרחתי פה ללמד קצת קטיגוֹריא על המורים, חובה עלי להוסיף מיד כי אמנם עבודה קשה עובדים האנשים האלה, ורובם מקבּלים שׂכר מועט שאינו מספיק להם לכלכלת ביתם, ועל כן מוכרחים הם לבקש בשעותיהם הפנויות עבודות צדדיות למלאות חסרונם. וזו היא בודאי אחת מן הסבּות המונעות אותם מלהשתלם כראוי בדרכי החנוך ומלפַנות לבם לעניני בית-הספר הכלליים 25.
שנת הלמוד בביה"ס מַתחילה תיכף אחר חג הסוכות (תחלת אקטוֹבּר בקירוב) ונמשכת והולכת בהפסקות קטנות (לפסח, שבועות וכו') עד תקופת החום הגדול, בחודש אב (תחלת אוגוסט), שאז סוגרים את הבית ונותנים חופשה לתלמידים עד לשנה הבאה. אך עוד כחודש לפני זה כבר מתנהלים הלמודים בכבדוּת. “גם המורים וגם התלמידים – אומר המנהל – הם אז רפי-כוח, מפני החום, ואינם יכולים לשקוד על עבודתם כבשאר ימות השנה. מפני זה מתחילים בחודש יולי ללמוד בבוקר משבע שעות ולומדים רק עד חצות 26, ואולם בעת היא כבר מגיעים למודי השנה עד סופם, באופן שעוסקים בחודש זה יותר בחזרה על הלמודים שכבר נגמרו”.
הבאתי בזה את הפרטים האלה, ראשונה, לפי שמתוכם אנו למדים, כי אחר נכיון ימי החופש וההפסקות (המצטרפים יחד לשלשה חדשים בקירוב) ועוד חודש אחד, שעובר כמעט בבטלה בסבּת החום, – נשאר לעצם הלמודים רק כשמונה חדשים בשנה, או – כשננַכּה גם ימי-שבתות ושלישית זמן הלמוד בערבי שבתות – רק כמאה ותשעים יום. ושנית, רציתי להראות דרך אגב, איך המנהג אצלנו להטעות את הקהל בפומבי, בלי בושה. הנה רבים זוכרים עוד בודאי, כי אחר הצעקה הראשונה שנשמעה בקיץ שעבר בכתבי-העת: “בתי הספר ביפו נסגרים!” – נשמעה מיפו תיכף עוד גם צעקה שניה: “לא רק נסגרים, כי אם כבר נסגרו!” – אך בזה לא אמרו די, וזכורני, שבאחד מכתבי-העת העברים תאר אחד מאנשי א“י גם בפרטות את התמונה המעציבה, איך נסגרו בתי הספר ואיך המורים והתלמידים יתהלכו כצללים, מתאבלים על האסון אשר קרה פתאום את הבתים האלה, כי “נסגרו” בלא יומם. איני מסופק איפוא, כי נמצאו קוראים רחמנים אשר נשבּר להם בקרבם, בראותם תינוקות של בית רבם באים בבוקר לבית הספר בפנים צוהלים וצרור ספריהם בידיהם, – והנה הדלת סגורה לפניהם, כי סגרוה אנשים רעים היושבים בעיר אחת במדינת הים!… ומרוב התרגשות לא נמצא אף אחד שתהיה דעתו צלולה למדי בשביל לתמוה ולשאול: הלא אלה המודיעים עצמם פרסמו עם זה בכה”ע האלה עצמם את תוכן “גזרת ההסגר”, שבאה מאת ועד חברת הישוב, ושם נאמר מפורש, כי מקבּל הוַעד עליו הוצאות בה“ס עד 1 אקטובּר, כלומר עד סוף תשרי, ומדוע איפוא נסגרו הבתים עוד בחודש אב? אבל התשובה על שאלה זו פשוטה היא מאד: בתי הספר נסגרו בשנה זו באב, מפני שכּן נסגרים הם בכל שנה באב, מפני שאז מתחילים ימי החופש, ורק מפני המבוכה שבאה בלב המנהלים והמורים על ידי ההחלטות החדשות של חברת הישוב ושל חכי”ח – ההחלטות שהתיחסו באמת רק לשנה הבאה – הקדימו הם עצמם את ההסגר ימים מספר לפני המועד הרגיל, בהיותם חושבים גם בלעדי זה, שאין ערך רב להלמודים בחודש האחרון שלפני ימי החופש.
- - -
אך הנה ארכו הדברים, ועדיין אין הקוראים יודעים את העיקר: את תוכן הלמודים עצמם והתחלקותם לפי הפּרוֹגרמא.
אמרתי “לפי הפּרוֹגרמא”, אבל באמת אין בביה“ס פּרוגרמא קבועה ומסודרת לפרטיה. כל מורה יש לו כך וכך שעות בשבוע, שבהן עליו ללמד ענינים שונים המסומנים רק בשמותיהם הכלליים, אך בלתי מוגבלים בפרטיהם, באופן שיכול הוא המורה לעשׂות – ועושׂה באמת – בלמודיו כרצונו: פוחת משעותיו של זה ומוסיף על של זה, בורר לו מכל אחד מה שלבו חפץ ללמד במחלקה זו או זו, ואינו משגיח על מה שמלמד חברו במחלקה שלפניה או שלאחריה, כדי שכל מחלקה תכין את התלמיד לזו שלמעלה ממנה. מפני זה אין קשר פנימי בין המחלקות, והבא מן החוץ קשה לו למצוא את המדה הראויה לכל מחלקה, בשביל לדעת מה יש רשות לדרוש מאת תלמידיה ומוריה. למשל תלמידים במחלקות העליונות, שכבר לומדים ישעיהו וירמיהו ותולדות ישׂראל מבנין בית שני ואילך, יש שאינם יודעים דבר פשוט מתולדות ישׂראל בימי בית ראשון, המסופר בפרטות בנביאים ראשונים. ואם תשאל על זה את המורה, יפרש לך, כי אין זה מפני ששכחו התלמידים מה שלמדו, אלא שלא למדו כלל דבר זה, אע”פ שצריכים היו ללמוד במחלקות הקודמות תולדות ישׂראל בנביאים ראשונים על הסדר. – במחלקה העליונה יש לו למורה אחד שלש שעות בשבוע לשני למודים, אחד עברי ואחד כללי, והדבר תלוי ברצון המורה, ליתן שתי שעות לזה ואחת לזה או להפך 27. – ועוד הרבה כיוצא בזה.
ובכן, פּרוֹגרמא במובן הרגיל אין בבית הספר, ומה שאני קורא פה בשם הזה הוא רק רשימה כללית מן הלמודים השונים, שהיו המורים מלמדים בכל המחלקות בעת היותי בא"י ושהיה בדעתם ללמד עד סוף השנה, עם מספר השעות של כל למוד בכל מחלקה, כפי שהיו נוהגים אז על הרוב. ואת הרשימה הזאת, שעם כל שטחיותה נותנת היא מושׂג מספיק ממהות הלמודים לכל ענפיהם, – הנני מציע פה לפני הקוראים, ולא רק לפני הקוראים בהוה, כי אם עוד יותר לפני אלו שעתידים לרשת מקומם, למען ידע גם דור יבוא, על מה “רעשה ארץ” בזמננו.
I. למודים עברים.
מחלקה ה' 28א) לשון עברית (התרגלוּת בדבּוּר, ספּורים קטנים, שעורים ממשיים 29, קריאה וכתיבה) – 14 שעות בשבוע. ב) עניני הדת (תפלות וברכות בספר ובע"פ, ביאור הצומות והמועדים) – 7 שעות. ג) תולדות ישׂראל (ספּורי התורה) עד משה – 3 שעות. ס"ה – 24 שעות.
מחלקה ד': א) לשון עברית (קריאה מבוארת 30, שעורים ממשיים, כתיבה) – 7 שעות. ב) דקדוק לשון עברית – 3 שעות 31. ג) פרשת השבוע וההפטרה – 9 שעות 32, ד) תולדות ישׂראל (ספורי המקרא) עד שלמה – 3 שעות. ס"ה – 22 שעות.
מחלקה ג': לשון עברית (קריאה מבוארת, חבּוּרים קטנים, כתיבה) – 4 שעות. ב) דקדוק ל"ע – 3 שעות. ג) פרשת השבוע – 5 שעות. ד) תולדות ישׂראל (ספורי המקרא) עד גלות בבל – 5 שעות. ס"ה – 17 שעות.
מחלקה ב': א) לשון עברית (קריאה מבוארת בפרוֹזא ושיר, חבּור, “הכתבה”, דקדוק) – 6 שעות. ב) פרשת השבוע – 2 שעות. ג) נביאים (חלק מישעיהו וירמיהו) – 5 שעות. ד) תולדות ישׂראל בימי בית שני – 2 שעות 33. ס"ה – 15 שעות.
מחלקה א': א) לשון עברית (קריאה מבוארת ואיזו מושׂגים מספרות ישׂראל 34, התרגלוּת בנתּוּח ונקוּד, חבּור) – 7 שעות. ב) נביאים (המשך ישעיהו וירמיהו, קצת מתרי עשׂר) וחלק מתהלים – 5 שעות. ג) “המדריך” – 4 שעות 35. ד) תולדות ישׂראל מחורבן שני עד היום – 2 שעות 36. ס"ה – 18 שעות.
II. מדעים בעברית.
מחלקה ה': חשבון – 5 שעות 37.
מחלקה ד': חשבון – 4 שעות.
מחלקה ג': א) חשבון – 2 שעות. ב) גיאוגרפיא – 2 שעות 38 – 2 שעות. ס"ה – 4 שעות.
מחלקה ב': א) חשבון – 2 שעות. ב) גיאוגרפיא – 2 שעות. ס"ה – 4 שעות.
מחלקה א': א) חשבון – 3 שעות. ב) גיאוגרפיא – 2 שעות. תולדות העמים – 1 שעה 39. ס"ה – 6 שעות.
III. צרפתית וערבית
מחלקה ה': ערבית – 5 שעות.
מחלקה ד': ערבית – 8 שעות.
מחלקה ג': א) ערבית – 8 שעות. ב) צרפתית – 5 שעות. ס"ה – 13 שעות.
מחלקה ב: א) ערבית – 6 שעות. ב) צרפתית – 7 שעות. ג) שעורים ממשיים בצרפתית – 2 שעות. ס"ה – 15 שעות.
מחלקה א: א) ערבית – 6 שעות. ב) צרפתית – 7 שעות. ג) ידיעת הטבע בצרפתית – 2 שעות. ס"ה – 15 שעות.
זו היא כל התורה כולה של בית הספר שביפו! וכשנתבונן בפרטיה נמצא, כי כל “הרכוש הלאומי” שמוציאים אתם מן הבית אלה היחידים המאושרים, אשר היכולת בידם להגיע עד סוף כל למודיו – אינו אלא זה:
א) הדבור העברי. לו מקדישים מיטב הזמן במחלקה התחתונה ועליו משגיחים הרבה גם בכל שאר המחלקות. וצריך להודות, כי היה הדבר הזה מעין idée fixe להמורים העברים בא“י, והם מסורים לו באמת בכל לבם ועושׂים כל מה שבכוחם לפתּחו ולהרחיב גבולו. אבל תוצאת כל עמלם היא, כי שוטף הדבּור העברי במרוצה מפי התלמידים כל זמן שסובב רק על ענינים פשוטים ורגילים, או כשהם מסַפּרים בע”פ דברים שלמדו מתוך הכתב; ואולם, כששואלים את התלמיד, אפילו במחלקה העליונה, שאלה הרחוקה מעט מחיי יום יום ושאי אפשר לפטרה בדברים ככתבם (למשל, לבאר סבתו של איזה חזיון בתולדות ישׂראל), מיד – גם אם יודע הוא ענין השאלה באופן מספיק – הוא מתחיל לגמגם, ובאין ביכלתו לסַדר דבריו בסגנון ברור, מבקש עזר בתנועות הידים ובשאר אמצעי ה“מימיקא”, מרמז על מה שבלבו על ידי מליצה כללית שנזרקה לתוך פיו – ואין נחת 40.
ב) הסגנון שבכתב. כפי שאוכל לשפוט על פי מַחברותיהם של תלמידי המחלקה העליונה, שראיתי בביה"ס וכן על פי חבּורים שכתבו על נושׂא אחד שהצעתי לפניהם (“מה לנו השׂפה העברית”) – רובם כותבים בסגנון חסר-טעם ועני בדעת, המעיד על מעוט התפתחותם השׂכלית. רק שנים נמצאו במחלקה זו, שסגנונם יכול להניח את הדעת 41.
ג) תורת הלשון. אע“פ שלמוד זה מתחיל עוד במחלקה ד' ונמשך והולך עד גמר ביה”ס, אין בו לתלמידי המחלקה העליונה ידיעה מַספקת. על השאלות בנתּוח הפעלים, שנשאלו בפני (“שובי,” נחמתי" ועוד), היו תשובותיהם מגומגמות ובלתי ברורות.
ד) תנ“ך. כמו שראינו, לומדים בביה”ס פרשיות התורה, כדרך שהן “נדרשות” ב“חדרים”, נביאים ראשונים בסירוגין (“תולדות ישׂראל”), ישעינו, ירמיהו, מעט מתּרי-עשׂר וחלק מתהלים. הרבה מספרי המקרא, ובהן גם מן היותר חשובים (יחזקאל, איוב), זרים הם איפוא לנערים שגמרו למודם בביה“ס שביפו! אבל את קלוני אני מגלה ברבים, כי גם בספרים שלמדו, ביחוד בנביאים, לא יכלתי לעמוֹד היטב על ידיעתם והבנתם. הנה התלמיד קורא לפניך פרשה בנביא, קורא ברגש, בהתלהבות, אבל מפני שהוא קורא ואינו מתרגם, קשה להכיר בו, אם הבין רוח הדברים, כוָנתם הכללית ויפי מליצתם. ואם תבקש ממנו, שיפרש לך בע”פ מה שקרא בספר, הרי הוא חוזר על הדברים כמעט בלשון הכתוב, ואי אתה יודע, אם עושׂה כן מפני שלא סגל לו את התוכן באופן שיוכל להלבישהו צורה חדשה, או שמפני עניוּת הלשון אינו מוצא די שמות נרדפים ומליצות שונות לענין אחד, שיתנו לו יכולת לבאר את התוכן הזה, הידוע לו, בסגנון אחר 42.
ה) תלמוד. אין הדבר צריך ביאור, כמה דלה היא ידיעה זו, השאובה מתוך קרעים נפרדים שבספר המדריך, ארבע שעות בשבוע במשך שנה אחת, כלומר שמונה חדשים.
ו) תולדות ישׂראל. עד גלות בבל יודעים התלמידים לפחות רוב הדברים כמו שהם מסופרים במקרא, אבל משם ואילך אין להם אלא ידיעה שטחית בחיצוניותם של המעשׂים, כמעט בלי כל הבנה ברוחם, בקשר הסבּות והמסוּבּבים 43. אך לזכותו של המורה עלינו לזכור, כי הלמוד הזה יש לו רק שתי שעות בשבוע ורק בשתי המחלקות העליונות: במחלקה ב' – מחורבן ראשון עד שני, ובמחלקה א' – מחורבן שני עד היום.
ז) ספרות ישׂראל. מספרות ימי הבינים אין להתלמידים שום מושׂג, אחר כי אין מקצוע זה בכלל הלמודים, ומן הספרות החדשה יודעים הם אמנם איזו דברים מקוטעים על פי “מבחר הספרות”, אבל בכלל תחסר להם גם הידיעה בתולדות הספרות וגם ההתפתחות השׂכלית הדרושה, בשביל להבין דברי סופרים על בוריָם. איזה ספור קטן או תמונה מחיי הטבע – דברים כאלה מובנים להם ויפרשום באופן מספיק פחות או יותר, אבל בדברים עיוניים (כמובן, לא מתוך ספרי פלוסופיא, כי אם ממה שנמצא באותו “מבחר הספרות” עצמו), אם ידרשו מאת התלמיד לנתּח את מה שקרא ולבאר את הרעיון המרכזי של המחַבּר – אינו מוצא ידיו ורגליו, וניכר הדבר, שלא קלט אלא את המליצות החיצוניות.
וברכוש גדול כזה, שגם “חדר מתוקן” באחת מערי ה“תחום” לא היה מתגאה בו, יוצא הנער לשוק להיות ל“מופת”, לשׂאת דגל “הרוח העברי” לפני אחיו! עד היכן תגיע השפעתו על חבריו בבית רבו האוּמן או ב“מקוה ישׂראל” וכו', ועד מתי יוכל הוא עצמו לשמור בטהרה את רשמי “החנוך העברי”, שנתגשם בידיעות כאלה – אינני חושב, שיש צורך לבאר זאת ברוב דברים.
אך הן יש עוד גם “מדעים בעברית”!
כמה מן הנעימוּת יש בצלצול המלים האלה לאוזן יהודי לאומי, וכמה מן התועלת להתפתחות הרוח הלאומי היה באמת יכול להביא דבר כזה, שבבית-ספר עברי, ולוּ גם אחד בכל העולם, מלמדים מדעים כלליים בעברית ומרכיבים ככה בלב בני הדור הבא את החיים הלאומיים עם ההשׂכלה האנושית הכללית. אבל די להסתכּל בהפּרוֹגרמא בעין אחת – החלום הנעים יעוף לו כרגע.
ה“מדעים” שמלמדים בעברית בביה"ס שביפו – אלה הם:
א) חשבון. מדע זה מלמדים באמת במדה הגונה, והתלמידים במחלקות העליונות יודעים אותו כראוי, לפי מצבו של ביה“ס בכלל. אבל החשבון הוא אולי האחד בין כל המדעים שאינו מקבל השפעה משום “רוח”, אינו נפעל מן הלשון שבה ילמדוהו ואינו פועל עליה הרבה להרחיבה ולשכללה. המספר וסימני השעורים – “קוסמופוליטים” הם, ואין “הרוח העברי” מתעשר ביותר, אם במקום האותיות הרומיות, שנתקבלו לצרכי החשבון בכל העולם, משתמשים בביה”ס שביפו באותיות עבריות, או אם מסדרים את “אברי המַשוָיה” מימין לשׂמאל, ולא משׂמאל לימין, כמנהגו של כל העולם. דבר זה מטיל על התלמיד רק יגיעה יתרה בחייו המעשׂיים לעתיד, כשיצטרך להשתמש בידיעתו בפועל, בעסקיו או בעסקי אחרים, שאז יהיה מוכרח לשנות מהרגלו וללמוד לסַדר חשבונותיו כדרך שעושׂים שאר בני אדם, ולא כמו שלמד מרבותיו.
ב) גיאוגרפיא. המדע הזה כבר יש בו מיסודות אותה ה“השׂכלה” המסוגלת לקבל צורות שונות, ועל כן אין אופן למודו שוה בכל עם, וגם לשון -הלמוד עושׂה רושם במדה ידועה. ואולם במה דברים אמורים, כשמלמדים אותו בדרך ארוכה ומשתדלים להחיות את החומר “היבש” על ידי רעיונות כלליים שניתנו להתקשר בו מצדדים שונים. אבל בביה"ס ביפו, כמו שתורנו הפּרוֹגרמא, מלמדים גיאוגרפיא רק בשלש מחלקות שתי שעות בשבוע. אם הזמן מספיק ללמדה באופן האמור – ישפטו פּדגוֹגים מומחים, ואני אין לי אלא מה שעיני ראו, כי ידיעת התלמידים בה מעטה וכל עיקרה אינה אלא קבּוץ של שמות ומספּרים שונים, בלי כל רוח חיים וקשר מדעי 44.
ג) תולדות העמים. פה יש באמת מקום רחב ידים להשפעת הרוח העברי ולהתפתחות הלשון העברית, והכל יודעים, כמה יסודות לאומיים מכניס כל עם בלב בניו הצעירים על ידי למוד ההיסטוריא, שאין כמוֹתה מסוגלת לתת צורה קבועה לרוחו של אדם ולאַחד בו את התרבות הכללית עם האידיאלים הלאומיים. אם יש לנו איפוא צורך ויכולת ללמד מדעים בעברית, הרי היתה ההיסטוריא צריכה לתפוס כאן מקום בראש כל המדעים, ובה היה המורה הלאומי יכול באמת להראות כוח פעולתו, להרחיב דעת התלמידים בהשׂכלה אנושית על פי השקפות עבריות, להרגילם בסדוּר מחשבותיהם בלשון עברית על כל מרום ונשׂגב בחיי המין האנושי, ובכלל – להשפיע עליהם השפעה קיימת. ומעלה יתרה יש עוד לההיסטוריא בנדון זה, שבאין לה שמוש מעשׂי בחי הפרט, אין אנו צריכים לכַוין אופן למודה לצרכי חייו של התלמיד לעתיד, והרי אנו בני חורין ללמדה בדרכים הרצויים לנו. – כך היה צריך להיות, אבל מה תלמדנו הפּרוֹגרמא? “תולדות העמים” מלמדים רק במחלקה העליונה ורק שעה אחת בשבוע! וכי יש צורך להוסיף, כי תוצאות הלמד הזה הן – אפס ואין? 45
זה הוא ה“סך הכולל” של המדעים בעברית. והאמנם שוה זה להרים קול תרועת נצחון בהמצאו וקול יללה בהעדרו?
אך כדי “לנַחם” מעט את סופרינו בכה“ע, הדואגים קודם כל, שלא יכבוש “הרוח הצרפתי” את ביה”ס ביפו, – אוסיף להודיע גם את זאת, כי בלשון צרפתית ובמדעי הטבע (שגם אותם, כמו שראינו, מלמדים בצרפתית), ידיעת התלמידים עוד פחותה הרבה מבלמודים העברים והמדעים שבעברית. צרפתית מדבּרים וכותבים תלמידי המחלקה העליונה בשבּוּשים גסים מאד, בתורת הלשון הזאת אינם יודעים לפעמים אף מה שידוע למתחילים, וכל מה שלמדו מעניני הטבע בשנה שעברה לא היה אלא מבנה גוף האדם וחמשת החושים, ואף בזה הם נכשלים בדברים פשוטים מאד באופן שלא יאומן 46. והמנהל, שהוא גם מורה הלמודים האלה, אינו משתדל כלל להעלים את הדבר, אלא שהוא תולה את החסרון במעוט הזמן המוקדש ללמודיו, והעדר-הידיעה של התלמידים הוא בעיניו למופת, כמה מן הקלקול יש בפרוגרמא כזו, שאינה מניחה זמן מספיק לידיעות השמושיות, הנצרכות לתלמידים בחייהם העתידים 47.
אִלו היתה איפוא תעודת בית-הספר הזה, שלא יֵדעו התלמידים צרפתית ושאר “חכמות חיצוניות”, היינו יכולים לאמר, שממלא הוא כמעט את תעודתו באמונה. אבל בשביל זה בלבד, כמדומה לי, לא היה הדבר כדאי. נערים שאינם יודעים כלום זולתי עברית – יש לנו בערי התחום די והותר. והם, לפחות, יודעים עברית, יודעים את ספרותנו העתיקה, ועל הרוב גם החדשה, ויש תקוה מהם, שלא ישכחו תורת בית רבם גם כשיַפנו לבם אחרי כן לענינים אחרים; בעוד שביה“ס הלאומי שביפו מוציא נערים מבני י”ג עד ט"ו בלי כל ידיעה נכונה באיזה מקצוע שיהיה, ומכל עמלם אין להם שיוּר כמעט אלא הדבּור העברי, שעתיד גם הוא להשתכח מהם, מאין יכולת להשתמש בו בחיים.
אינני מכחיש אמנם, כי ילדים רכּים משׂחקים ומתקוטטים בלשון עברית – מחזה יפה ונעים הוא, ומודה אני על כן, כי שעה אחת – אבל רק שעה אחת – של קורת רוח בבית הספר שביפו מסוגלת לעשׂות רושם עמוק בלב ולברוא בדמיוננו אילוּזיא נהדרת. אבל מסופק אני אם יש רשות להשתמש בילדים רעבים ללחם בשביל לברוא על ידם “חזיון” יפה, שישעשע נפשנו לשעה, ולשלחם אחר כן לנפשם – כשלא יצלחו עוד על פי שנותיהם למלאות “תעודתם” – ואחרים יעלו תחתם על ה“במה”…
ובכל זאת היה ה“חזיון” עוד נמשך והולך בדרך זו מי יודע עד מתי, ואיש לא התעורר להקים שאון ולפקוח עיני העם על מצב הדבר לאמתּו, – לולא באה הקריסיס מאליה מן הצד החמרי. כי אחר שנתבטל וַעד בה“ס וגם הנדבות נתמעטו, לא יכול עוד הבית עמוֹד, מאין בעלים אחראים והכנסה בטוחה, שתספיק לכלכלתו, – וכה היה כל קיומו ל”שאלה". מה שלא עשו החסרונות הרוחניים שבגוף הבית – עשה החסרון החמרי שבקופתו…
והנה לא אכניס עצמי פה בפרטי החשבונות של השנים הקודמות. די לנו לדעת, כי מאז נוֹסד הבית, לא יכול למצוא ספוקו הדל והיה חי תמיד בדוחק, למרות הריקלמא על אדותיו, שמלאה כל כה“ע העברים, ולמרות היותו מפרנס את עובדיו בצמצום אכזרי, כמו שראינו למעלה. בשנים הראשונות, בעוד רב הבטחון בלב מיַסדיו, לא נמנע אמנם וַעד ביה”ס מלהיות וַתּרן לפעמים שלא לצורך, על חשבון נדיבותו של כלל ישׂראל, ש“בודאי” תלך ותגדל משנה לשנה. אבל לאחר איזו שנים הגיע ה“דיפיציט” לסך הגון, ורק בעזרת מִלוה מיוחד, שהשתתפו בו גם חכי“ח וגם ועד חו”צ, הצליח ועד ביה"ס להשתחרר מחובותיו ולהציל קיוּם הבית. מני אז התנהל על כן הבּודזט השנתי ביתר זהירות והלך וירד, עד שנצטמצם בשנת 1899 – השנה שהייתי ביפו בשעת גמר חשבונה – רק בסך 12,058.90 פר‘, בעוד שבשנה לפני זו נחתם החשבון בסך 14,047.40 פר’.
ואלו הם מקורי ההכנסה של ביה"ס בשנת 1899:
מאת חכי“ח (שׂכר המנהל) – 2100 פר‘. שׂכר למוד מתלמידים משלמים 551,50 פר’. בעד ספרים וכו' מתלמידים משלמים – 80,85 פר'. מאת אחד המורים ע”ח חובו מכבר – 80 פר‘. נדבת ה’ וויסוֹצקי וביתו 4000 פר‘. תמיכת ועד הישוב ונדבות פרטיות 4974,18 פר’. ס"ה 11,786.53 פר‘. נשאר דיפיציט 272,37 פר’.
ובכן אנו יודעים, מה גדלו הקרבנות שהביאו כל חו“צ (מלבד בית וויסוֹצקי) לבית-הספר “שלהם” במשך שנה שלמה: – כחמשת אלפים פרנק בקירוב! אבל צריך להוסיף עוד, כי רק מועט קטן מן הסך הזה בא מנדבות פרטיות, ועיקרו ניתן מקופת הוַעד, או ביתר דיוק – לא ניתן, כי אם לוּקח כמעט בחָזקה. תמיכת הועד התמידית נאכלה זה כבר, ונדבות פרטיות באו במדה זעומה מאד, ובכל עת שהורגש מחסור (כלומר בסוף כל חודש – זמן השלוּם למורים וכו'), – לא ידע המנהל מה לעשׂות ואל מי לפנות: ועד ביה”ס איננו עוד, וחכי“ח קשת עורף היא ולא תתן יותר מן הקצוב; לא נשאר איפוא כי אם ועד חו”צ, אשר אמנם גם הוא, בקצבו לבה“ס תמיכה תמידית מוגבלת, לא חשב עצמו מעולם כאדון הבית החייב בכלכלתו אבל ביפו נשתרשה האמונה – לא ידעתי מאין באה – כי ועד חו”צ הוא אחראי לביה“ס ועליו פרנסתו. מפני זה, בכל שעת הדחק, התחיל המנהל צועק אל הועד, שיחַלצהו מן המצר, והוַעד, בראותו את הסכנה הנשקפת לביה”ס, כי יסָגר באמצע השנה, לחרפת כל חו"צ, – מוכרח היה ליתן ולחזור וליתן, בכל עת שדרשו וכמה שדרשו, בלי קצבה ובלי חשבון.
- - -
במצב כזה מצאתי את בית הספר בבואי לא“י בסוף שנת 1899, וכמובן, אי אפשר היה להשאירו כך גם לעתיד, תלוי ועומד באויר תמיד, מתפרנס ברגזה ודאגה, מבלי דעת בראש כל חודש מה יהיה בסופו. צריך היה על כן לפתור קודם כל את השאלה היסודית: מי יהיה מעתה אדון הבית, שישׂא עליו כל אחריותו, החמרית והמוסרית, יחד, תחת ועד-בה”ס שנתבטל.
המחשבה הראשונה, שיכלה לעלות – וגם עלתה באמת – על הלב, היא, כי האדון הזה יהיה בא כוחו של קהל חו“צ, כלומר ועד-הישוב שבאודיסא. ביפו והסביבה כבר הראה הנסיון, שאין אנשים אשר נוּכל לסמוך עליהם, כי ידעו לנהל את הבית בחריצות הדרושה, ומה גם להמציא לו מקורי הכנסה תמידיים, שלא יהיה תלוי בנדבות מקריות, העולות ויורדות. ולברוא בחו”ל אוֹרגן חדש מיוחד להנהגת עניני בתי הספר בא“י בכלל – כמחשבת אחדים מן המשׂכילים שם – זה היה בודאי דבר גדול ויפה, לולא ידענו כבר, גם כן על פי הנסיון, מה סופן של בריות כאלה, הנוצצות ברגע של התנשׂאות הרוח ונובלות אחרי כן מעט מעט, מאין עובדים. אִלו היתה תעודת אוֹרגן כזה רק לצעוק ולהרבות שׂיחה, בכתב ובע”פ, היינו יכולים לבטוח בו, שיאריך ימים ויעשׂה תמיד את המוטל עליו בשקידה יתרה. אבל לעבוד עבודה שתקנית ותדירית, בסבלנות ובחריצות של נמלים, מבלי לבקש גדולות ולהרעים נפלאות, – לעבודה כזו לא זכינו שימָצאו בקרבנו אנשים הגונים באמת. וגם “חבּתם” של חו“צ אל רעיון החנוך הלאומי בא”י – אם ישפוט על פי הנדבות, לא על פי הצעקות, לטובת בה“ס שביפו – עדיין לא גדלה כל-כך, עד כי נוּכל לסמוך עליה, שאוֹרגן מיוחד לזה ימצא את האמצעים הדרושים למטרתו. ובכל אופן, גם אם נניח, שיש אחרית ותקוה למחשבה זו במשך הזמן, הנה בית הספר ביפו, העומד לנפול, אין לו פנאי להמתין עד שיתרחש נס כזה. נשאר איפוא רק הוַעד של חו”צ שבאודיסא, שיש לו אמצעים חמריים במדה נכונה וגם חֶבר אנשים העובדים עבודתו בשׂכר, באוֹדיסא וביפו. הוא יכול איפוא, וממילא גם מחויב הוא, להציל מכלָיה את המוסד הזה, אשר עיני כל חו"צ עליו.
זאת היתה המחשבה הראשונה. אבל התבוננות יותר עמוקה בפרטי הענין הראתה תיכף, שאין למחשבה זו יסוד נכון.
כל זמן שהיה בית הספר מוסד פרטי של משׂכּילי יפו, הנתמך אמנם מיחידים וחברות ואהוב ורצוי לקהל, אך אחריותו רק על וַעד ביה“ס העומד בראשו, – עוד אפשר היה לסבול את כל החזיונות שראינו עד כה: את שתוף המטרות ורוע ההנהגה, את הפּרוֹגרמא הדלה והבּוּדזט המצומצם. אבל אם הועד המרכזי לחו”צ נעשׂה אדון לביה“ס ומקבּל על עצמו – כלומר על כלל חו”צ שבגולָה – את כל אחריותו, הרי הדבר מובן, שאין לו להוַעד רשות להשאיר הכל כשהיה ולצאת ידי חובתו במה שימַלא בכל שנה את החסר להבּוּדזט השנתי הנהוג עד כה. בבית-הספר של חברת חו“צ לא יתּכן שירעבו המורים ללחם, לא יתּכן שתהיה ההנהגה בידי מנהל הניתן במתנה מחֶברה אחרת בעלת מטרה אחרת, לא יתּכן שתהיה הפּרוֹגרמא העברית פחותה מבחדר הגון, ולא יתּכן גם זה, שיניחו לרוב התלמידים לעזוב את הבית, מפני עניוּתם, קודם שיגיעו לגמר הלמודים, ושלא ידאגו להנוֹתרים, לתת להם איזו הכנה למלחמת קיומם לעתיד, או בלשון אחרת: בית ספר בארץ ישׂראל שכּלל חו”צ אחראי בעדו – צריך שתהיה לו תעודה ברורה, המתאימה למטרת חו“צ הכללית, ושתהיה הנהגתו מתאימה לתעודתו בכל הפרטים. בבית ספר כזה תהיה על כן הפּרוֹגרמא, גם העברית וגם הכללית, רחבה הרבה יותר מזו של עכשיו, ועל כן תרבינה בהכרח גם שנות הלמוד (לפחות עד שמונה), וממילא ירבה גם מספר המורים, וכולם צריכים לקבל שׂכר הגון, שיוכלו לחיות בלי מחסור ודאגה ויקדישו כל כוחותיהם לעבודת הבית. ההנהגה צריכה להיות בידי מנהל – הוא גם ראש המורים – היודע ומחבּב את תעודתו מוכשר עם זה, לפי נטיות-רוחו והשׂכלתו, למלאותה כראוי. מנהל כזה (וגם רוב המורים) צריך לשלוח מחו”ל, כי בא“י אין לע”ע אנשים כאלה, ואף אִלו היו, לא יכשרו למשמרת כזו, מפני זה עצמו, שאנשי א“י הם ולא יגדל כבודם שם, כדרך “הארץ”… וממילא מובן, כי פּדגוֹגים מנוסים בעלי השׂכלה רחבה לא יאוֹתו לעזוב מקום מושבם, ששם פרנסתם מצויה, ולילך למדינת הים לחיות בדוחק ובצער הם וביתם, ואף אם “מדינת הים” היא “ציוֹן”, והם עצמם – חובבי ציון. גם התלמידים העניים, כלומר כמעט כל התלמידים, צריכים למצוא בביה”ס כל ספּוּקם – מאכל בריא (לא רק לחם וירקות) ובגד ללבּוש, ובמחלקות העליונות אולי גם דירה לרבים מהם, שאין להם מקום עוד בבית הוריהם. וכל זה ביחד יגדיל את הבּוּדזט השנתי – גם עם נחשב הכל בצמצום האפשרי – של ביה“ס לבנים לבדו עד ליותר מעשׂרים אלף פרנק, כלומר יותר מחוֹמש ממה שמוציא הוַעד שנה שנה על כל עניני הישוב יחד (מלבד הוצאות ההנהגה באוֹדיסא וביפו). ואם נוסיף עוד גם בית הספר לבנות, שאף הוא מצבו רעוע מאד, כמו שנראה להלן, – הנה יצא לנו, שאלמלי קבּל עליו הוַעד הנהגתם וכלכלתם של שני הבתים, כדרישת רבים מחו”צ, היה צריך לבזבז עליהם בכל שנה, לפחות כשליש מכל מה שביכלתו להוציא בארץ ישׂראל בכלל!
פזרנות כזו לצרכי בתי ספר עירוניים אי אפשר לדרוש ממוסד של צבור שנברא בעיקרו לצרכי המושבות, אף אם היתה התכלית מושׂגת בודאי, ומה גם שהשׂגת התכלית העיקרית עדיין מוטלת בספק, גם כשיתוקן בית הספר באופן האמור. לפי שסוף סוף עוד גם אז לא תפּתר, ולא תוכל להפּתר לע“ע, השאלה החמורה: מה יעשו התלמידים אחרי גמרם למודם בביה”ס? ארץ ישׂראל עדיין לא נתפשטה בכל הארצות, קטנה היא ודלה ודרכי-חייה אבלות ושוממות, ואין מקום בקרבה לעבודת-משׂכילים (הוראה, עריכת ספרי מסחר וכדומה) אלא במדה מצומצמת מאד. מאלה שיזכו לגמור כל למודי ביה“ס יצטרכו איפוא רובם לגְלוֹת לארצות אחרות בשביל לבקש מחיתם, ומי יודע אנה יבואו, באיזו חברה, באיזו “סביבה”, וכמה רחוקה היא התקוה, שהצעירים האלה יגדל כוחם לא רק לעמוד בפני השפעת הסביבה עליהם, כי אם גם להשפיע מרוחם עליה. השפעה כזו יוצאת רק מתוך המון גדול של אנשים בינונים או מתוך רוח כביר של יחידי סגולה, העולים בהשׂכלתם ובסגולותיהם הרוחניות על כל הסובבים אותם, ותלמידי ביה”ס ביפו לא יהיה בהם לא זה ולא זה. לא בהמון יבואו לכבוש דרך לפני “הרוח העברי”, כי אם שבּלים בודדות יהיו, מפוזרים בארצות שונות; והשׂכלתם הכללית, גם אחר כל הרפוֹרמא, לא תהיה גדולה הרבה מזו שנותן בית-ספר עירוני באירופא. ואם יהיה האחד לעורך-ספרים והשני מורה למתחילים, זה במזרח וזה במערב, – הבאלה נבטח, כי יהיו לנביאי הרוח העברי ולמחיי השׂפה העברית בתוך העם אשר בגולה? ובשביל תקוה מסופקת כזו נדרוש מאת ועד הישוב פזרנוּת שלמעלה מיכלתו, בעת שהחנוך במושבות, ששם עיקר פעלנו ומרכז תקוָתנו, גם הוא עזוב ופרוע ודורש תקונים יסודיים, שלא יֵעשׂו בלי הוצאות מרובות, ובעת שגם שאר צרכי הישוב דורשים תפקידם, ואיך שתהיה השקפתנו על ה“תמיכה”, הן לא יוכל הוַעד, שלכך נוצר, להפטר ממנה? – דרישות כאלה יכולות לבוא רק מתוך התלהבות שהגיעה לידי שעמום, שאינה יודעת מה היא מבקשת ולאן היא פונה.
ובית חנוך למורים עברים?
אמנם, בית-חנוך כזה יכול היה להביא ברכה להתפתחות חיינו הלאומיים, אִלו נבנה על יסודות חזקים ועל פי תכנית מושׂכלת. אבל שאלה זו, שכשהיא לעצמה צריכה היא עוד בירור מצדדים שונים, אינה ענין לשאלת ביה“ס שביפו. כי בית-החנוך למורים הדרוש לנו – בית ספר גבוה יהיה (במובן יחוסי) והתלמידים הבאים בו צריכים להביא עמהם השׂכלה יסודית, לפחות באותה מדה שיתן ביה”ס שביפו, אם ירימוהו למדרגה המתוארת למעלה. ובכן צריכים יהיו התלמידים לגמור למודם תחלה בביה“ס הפשוט הזה ולבוא אחרי כן לבית חנוך המורים, כדי להשלים בו את ידיעותיהם ולהתלמד בפדגוגיא להלכה ולמעשׂה במשך שנים אחדות. נניח איפוא רגע אחד – דבר שבאמת אינו לע”ע אלא דמיון כוזב – שיש אפשרות לאסוף את הסכום הרב הדרוש ליסוּד בית-עליון זה ולכלכלתו באופן נאות, וגם נמצאו לנו אנשים הראויים מכל הצדדים לנהלו וללמד בו, ואין הדבר חסר אלא תלמידים – וכי יעלה על הדעת, שאי אפשר יהיה למצוא בארץ ישׂראל ובכל ארצות הגולה מעשׂרים עד שלשים נערים, שיהיו מוכשרים לכך על פי כשרונותיהם וידיעותיהם ויתרצו להכּנס לבית הזה, אשר יספיק כל צרכיהם במשך שנות למודם וידאג להם גם אחר כן, שיוכלו למצוא עבודה נאותה למורים מומחים שכמותם (תנאים, שבכל אופן לא יוכל הבית להתקיים בלעדיהם)? והאמנם צריך לכלכל בית ספר פשוט, שרוב תלמידיו אינם מסוגלים כלל לעבודה רוחנית, לא לפי תכונותיהם השׂכליות והמוסריות ולא לפי מצבם החמרי, – רק בשביל להכין, במשך שמונה שנים, איזו תלמידים לבית ספר עליון, בעוד שאפשר למצוא נערים שכבר מוכנים לכך ואינם צריכים אלא לסַדר ידיעותיהם ולמלאות את החסר בהן זעיר שם זעיר שם, דבר שיכול להעשׂות בגוף בית-החנוך למורים, אם יוסיפו לו מחלקה של הכנה לשנה אחת? ובית חנוך כזה – מפני מה מקומו דוקא ביפו, ולא, למשל, בירושלים, שיש בה הרבה והרבה בחורים בעלי כשרונות, מלאי תורה והשׂכלה, וממשפחות של תלמידי חכמים (והלא גם חוק הירושה לא דבר ריק היא!…), ולא יחסר להם זולתי השלָמה באיזו מקצועות ושכלול ידיעותיהם בשיטה מסודרת?
ואולם, מלבד הסבּה העיקרית, המבוארת עד כה, יש עוד גם סבּה צדדית – ואל תהא גם היא קלה בעינינו! – המבטלת את המחשבה, שוַעד הישוב צריך ויכול לקחת בידו הנהגת בה"ס.
עוד בראשית השנה שעברה, קודם שהלכתי לא“י, נשאל אחד המורים שם מאת הקוֹמיסיא לעניני בה”ס שנוֹסדה אז על יד הוַעד באודיסא, אם אפשר להוציא את ביה“ס שביפו מרשות חכי”ח ולהעמידו ברשות חו"צ לבדם. וזה אשר ענה המורה אז:
“הדבר אפשר, אבל יש לחשוש מפני שני דברים: א) פן ישתמשו המתנגדים בכוח הממשלה לרעת ביה”ס. בהיות ביה“ס ברשות חכי”ח אין לירוא מזאת, כי חכי“ח ידועה היטב לפקידי תוגרמא. ב) אם יצא מרשות חכי”ח, ירבו אדוניו מאד. כל הנותן רובל בשנה, כל מי שיש לו דוד נותן, כל היודע לקרוא איזה ספר, כל בעל לשון, כל בעל עט, כל מי שיש לו קרוב או מכּר קרוב לחו“צ – יחשוב את עצמו לבעל דעה ולבר סמכא ודרוש ידרוש, כי ישמעו לדעתו. והדבר הזה, אירא מאד, יביא בלבול בהנהגת ביה”ס".
והנה החשש הראשון אמנם אינו גדול כל-כך. לפי ידיעתי, קרוב לודאי – ודאיות בהחלט אין בדבר זה אף למנהלי בה“ס ופקידי הנדיב – שלא יקשה להשׂיג ביפו רשיון מקומי (וזה היה מספיק) לפתוח בית ספר על שם מי שיהיה. אבל לעומת זה, כמה נכון הוא החשש השני – זאת ראינו בחדשים האחרונים, מעת שנתעוררה האַגיטציא לטובת בה”ס. איזו מליצות רותחות שבאו בכה“ע בלי שם בעליהן הספיקו להלהיב את הלבבות עד כדי לשכוח הלכות דרך ארץ היותר פשוטות. כל “בעל לשון” מצא כאן מקום להתגדר בו ולהוציא רוחו נגד הוַעד ושאר ה”חוטאים“, שעשׂו קנוניא ביניהם להרוס את הבית הגדול בלי שום סבּה, רק כדי להכעיס את ה”חובבים" הישרים והתמימים! והועד עצמו – הנני מוסיף בדאבון לב – לא מצא עוז בלבבו להתרומם על כל השאון הזה, ובחפצו לצאת ידי כל הדעות, החליף את החלטותיו פעם ושתים, עד שהגיע על ידי זה באחרונה להחלטה תמוהה באמת, שעל פיה נפתח ביה"ס שנית; החלטה שעוררה שאון חדש ושאי אפשר למצוא לה דמיון אלא באותו הספור הידוע בספרי הילדים: מעשׂה באב ובנו שהיו מהלכים בדרך וחמור אחד עמהם. רכב האב והבן הלך אחריו. פגע בהם אדם ואמר: אי לך, זקן, שאינך חס על הנער הרך! ירד האב והרכיב את הבן. פגע בהם שני ואמר: ריקה, אינך חס על רגלי אביך הזקן! רכבו שניהם. פגע בהם שלישי – וחס על החמור. ירדו שניהם. פגע בהם רביעי – ולגלג על “שלשה חמורים המהלכים כאחד”. מה עשׂו בשביל לצאת ידי הכל? הלכו שניהם ברגל ואת החמור הרכיבו על גביהם…
אין ספק איפוא, שאלמלי עברו בי הספר לרשות הוַעד לגמרי, היתה הנהגתם תלויה תמיד בדברים מקריים כאלה. ארץ ישׂראל מלאה “פּטריוֹטים” מכל המינים, ומה שזה קורא “יום” – קורא זה “לילה”. אחת היא, באיזה דרך יבחר ביה“ס ואיך תהיה הנהגתו – מבקרים אכזרים ואויבים בנפש לא יחסרו לו שם בכל אופן, ומגלות יהיו עפות מיפו “לאחינו שבגולה”, כן בצורת מכתבים פרטיים “לטובי חו”צ” וכן בצורת מאמרים בכה"ע בהעלם שם כותבם; אלו ואלו יהיו כתובים “באש-קודש”, מלאים מליצות נשׂגבות על תחית האומה והלשון ויחד עם זה תלונות מרות על הוַעד, על המנהלים המקומיים, על המורים – הכל לפי הצורך. וקהלנו יהיה מזדעזע תיכף לשמַע כל הנוראות, וימהר לדרוש בחָזקה, שיתוקן “המעוּוָת”, כרצון הפּטריוֹטים שביפו. והעומדים בראש ההנהגה, מחסרון אומץ לב ותקיפות-הדעת, יהיו מבטלים רצונם מפני רצון הקהל, כדי לשכּך כעסו, – וסוף הכל: יהיו האנשים נושׂאים את החמור…
קשה הדבר, אבל על האמת צריך להודות: אין אנו מוכשרים עדיין אפילו ליסד בית-ספר הגון ולנהלו בדרך טובה. לא רק ביסוּד מושבות, כי אם גם במקצוע החנוך אנו צריכים תחלה לחנך את עצמנו, לבלתי פסוע פסיעה גסה בבת אחת עד שנתלמד ללכת מישרים בפסיעות קטנות ומדודות 48.
ובכן, מה יֵעשׂה עתה בבית הספר שביפו ומי יהיה אדון לו?
התשובה יוצאת מאליה מתוך כל האמור:
שני שותפים יסדו את הבית, כל אחד לשם מטרה מיוחדת לו לבדו: זה רצה להגשים בו רעיון לאומי, לתועלת כלל העם, וזה רצה לעשׂות חסד עם בני עדה עניה, לתועלתם הפרטית. והנה הראה הנסיון, כי השותפות לא עלתה יפה, כי שתי המטרות דרכים שונים להן וכשהן משמשות בערבוביא כל אחת אינה אלא מעכּבת השׂגתה של חברתּה, בעוד שהיא עצמה אינה מושׂגת ואי אפשר שתושׂג. כל זמן שיהיה הבית קנין של שותפות אין תקוה איפוא ממנו לא לזו ולא לזו. אחד מן השותפים צריך מפני זה לצאת ולהניח לחברו לתקן את הבית ולעשׂותו מכוּוָן כולו למטרה שהוא רוצה בה. מי יצא? מי שצר לו המקום! והמקום, כמו שראינו, צר ביותר לבעלי המטרה הלאומית. הם אינם יכולים להסתפק באותו המועט של אמצעים חמריים ומוסריים, שהיה מספיק להשׂגת המטרה הפרטית, אִלו היתה היא המבוקשת לבדה; וגם להגדיל את האמצעים עד המדה הדרושה למטרתם אינם יכולים, מפני שאותן המניעות השונות שנתבארו עד כה, מקצתן מקורן בתנאי החיים החיצוניים, שאי אפשר לשנותם (העניוּת ביפו וכו'), ומקצתן – בהם, בבעלי המטרה הזאת עצמם, בדלוּת כוחם החמרי ובתכוּנותיהם המוסריות והחברתיות, שגם אלה לא ניתנו להשתנות ברגע אחד לפי רצוננו, ואם כן, הלא הדין נותן, שיצאו הם ויניחו מקומם לבעלי המטרה הפרטית, בשביל שישׂיג הבית לפחות את זו.
“בית ספר שביפו – בידי חכי”ח!" “בבית הספר שביפו – רוּח צרפתי!”
יצעקו להם הצעקנים כזאת וכזאת בכל מלוא גרונם, ומי שיש לו מוח בקדקדו ואומץ בלבבו הוא יתגבר על רגשותיו ויאמר לנפשו: אמנם גדול הכאב – וגדול הוא אולי הרבה יותר בלב אלה שאינם מכריזים עליו בפומבי – על עמל שנים רבות שעלה בתוהו; אבל בשביל זה אין אנו צריכים להוסיף ולהוציא כוחותינו לבטלה. בית הספר שביפו, מכיון שבאנו לידי הכרה, שאין ביכלתנו להשׂיג בו את מטרתנו, – הרי הוא בעינינו כשאר בתי הספר שבערי א“י, וכשם שאין אנו רואים סימן כלָיה לרעיון התחיה במה שבתי הספר בירושלים ובשאר הערים הם בידי חכי”ח או חברות מערביות אחרות, כן לא יחרב בניננו הלאומי אם תהיה כזאת גם ביפו. סוף סוף לא מבני יפו תצא תורת החנוך העברי ותוָשע השׂפה העברית.
בכלל, שאלת חנוך הבנים בערי ארץ ישׂראל – שאלה קשה היא עד מאד. המצב האֵיקוֹנוֹמי רע בכל הארץ, רוב התושבים היהודים אובדים בעוני ובמחסור, המסחר וחרושת המעשׂה מתנהגים בכבדוּת ומתפתחים בעצלתים, והמעט הנמצא מהם הוא על הרוב בידי נכרים, וגם הדרישה לעבודת האוּמנים העברים היא מפני זה מועטה בערך. איזה דרך יבחר לו איפוא בית-הספר בשביל שחניכיו יוכלו אח“כ להתפרנס מעבודתם ולא יצטרכו ליהנות מן ה”חלוקה“? אוּמנות! זאת היא התשובה היחידה שנשמעה עד כה ושאחזה בה גם חכי”ח, מפני שאין תשובה אחרת טובה הימנה. בביה“ס של חכי”ח שבירושלים מלמדים מלאכות שונות, ולפי עדוּת מומחים, מגַדל ביה“ס באמת אוּמנים טובים. אבל מה בצע בזה, ועוד בשנה שעברה בא המנהל לידי הכרה שכבר רב יותר מדי מספר האוּמנים שיצאו מביה”ס ואין להם מקום עוד בארץ להשׂתכּר לחמם בכבוד, ומפני זה היה בדעתו להציע לפני הוַעד המרכזי של החברה, שיעבירו את בתי המלאכה מירושלים לאיזו עיר רחוקה בפנים סוריא. מה ענה על זה הוַעד – איני יודע, אבל גם אם ישארו בתי המלאכה בירושלים, הרי הדבר ברור, שרבים מן הלומדים בהם אשר חנוכם בבית-ספר מתוקן לא יתן להם עוד לחיות בעוני ושפלוּת כאבותיהם, יהיו מוכרחים לצאת מן הארץ ולבקש מזלם בארצות אחרות. ונוספה אם כן שאלה חדשה: איך לחנך את התלמידים, שיוכלו למצוא דרכם בארץ נכריה, בין אנשים ומנהגים זרים להם? – כמה עלובה ארצנו האומללה, המוכרחת לגדל בניה בכוָנה תחלה, שיעזבוה ויהיו גולים לארצות אחרות! – והנה תהיה התשובה על שאלה זו מה שתהיה, אך זה אלא גָלוי לכּל, כי לא “הדבּור העברי” ולא “המדעים בעברית” הם הם הדברים שיעמדו להם לעניים האלה בשעת דחקם, בצאתם בגולה, וכי לא באַטמוֹספירא אֵיקוֹנוֹמית כזו, המלאה רקב, יוכלו לצמוח מטעים חדשים ורכּים כתחית השׂפה וחנוך לאומי. בכל אופן, לא לנו, דלי כוח ועניים ממַעשׂ, להכניס עצמנו בנסיונות מסופקים כאלה. כי, אם נעשׂה אותם ביד רחבה, ככל הדרוש בשביל שנוּכל, לפחות בראשיתם, להשלות נפשנו בתקוה לאחרית טובה, – הרי אנו צריכים לבזבז עליהם כל מה שיש לנו, ועדיין אין אנו מספיקים. ואם נעשׂה אותם בשעור מועט ובהוצאות מועטות, כמו שעשׂינו עד כה ביפו, – הרי אנו מאַבּדים חלק מכוחנו הדל במזיד, בהכרה ברורה מראש שלא יעלה בידנו כלום. ולמה לנו כל זה? למה נעמול לרִיק לנקוב חור בקיר הברזל, בעת שהדלת פתוחה לפנינו לבוא ולהשׂיג מבוקשנו בדרך יותר נוחה וטבעית? הנההמושבות, בכל רוע מצבן בהוה, הן סוף סוף עיקר הישוב החדש. קשה עוד אמנם להגיד, מה תהיה אחרית הקריסיס המרעידה עתה את העולם הקטן הזה עד היסוד. אבל צריך לקוות, כי רוב המושבות ישארו על תלן בנויות, גם אם יצאו מתוכן כמה שיצאו. ושם, בתוך אויר-השׂדה הבריא, יש ויש לנו עבודה מועילה להתפתחות הרוח הלאומי וגם לתחית השׂפה, אם אך נשׂכיל לגשת לעבודה זו בשיטה נכונה ומסוימת וברצון אמתּי לעשׂות דבר של קיָמא, – דבר גדול או קטן רק שיתפוס באמת מקום בחיי המציאוּת, ולא יהיה אך “במת חזון” לבאים ממרחק… רוב המושבות הן עוד אמנם ברשות אחרים, וכמו שרמזתי למעלה, אין תקוה עתה, שיניחו לנו שׂדה-החנוך שם לעבדו ולשמרו לפי רוחנו. אבל עתה אין לנו עדיין צורך בשׂדה אחרים זה, לפי שגם במעט המושבות הנותרות, שאינן תלויות בדעת זולתן בעניניהן הפנימיים, תמָצא לנו עבודה דיינו בשנים הקרובות. ואִלו היינו מצליחים להראות באלה, כי לא נופלים אנו מאנשי המערב בהבנת דרכי החנוך הכלליים ובכשרון להנהגה סדורה וקבועה, וכי עם זה עולים אנו עליהם בהבנת רוח עמנו וצרכיו המוסריים, – אז לא רחוק הדבר, שהיו פותחים לנו שער גם באותה “רשות היחיד”…
אך לעניני החנוך במושבות צריך להקדיש מאמר מיוחד, ופה, כמדומה לי, יספיק כל האמור בשביל שיבינו הקוראים את דעתי – אף אם לא יסכימו לה – שהצעתי לפני ועד הישוב בשובי מא"י: לעזוב את בית-הספר לבנים שביפו בידי חכי"ח לבדה, מבלי להשתתף עוד בעתיד לא בהנהגתו ולא בכלכלתו ואחריותו.
מה שהיה אחרי כן: מפני מה לא קבּל הוַעד את דעתי, מפני מה יצא עליו הקול, בכל זאת, כי החליט לסגור את הבית, ואיך נתגלגלו הדברים עד שבא הוַעד באחרונה לאותה ההחלטה הנפלאה הקיימת עוד גם עתה: להשתתף עם חכי"ח בכלכלת הבית ובאחריותו, אך בלי שום זכות להשתתף בהנהגתו, – כל הפרטים האלה אמנם חשובים הם במובן ידוע, בהראותם את תכוּנת עבודתנו בכלל ובאיזו תנאים מקריים היא תלויה, אבל מפני שאינם מוסיפים בירור לעצם הענין שאני עוסק בו כאן, אעבור עליהם בשתיקה ואפנה עתה אל החלק השני משאלת בתי הספר ביפו – אל שאלת בית הספר לבנות.
- - -
ג
בכוָנה הפרדתי בין שני בתי הספר ויחדתי את הדבּוּר עד כה רק על ביה“ס לבנים לבדו, כדי שיצמצמו הקוראים את עיונם תחלה רק בשאלת-קיומו של זה, שהיא סבוכה יותר ותשובתי עליה עלולה יותר לעורר התנגדות. אבל לפי האמת, מה שנאמר למעלה על דבר הסדרים והלמודים ואופני הכלכלה של ביה”ס לבנים, מתיחס ברובו גם לביה“ס לבנות, ומה שאירע לזה אירע על הרוב גם לזה. לכן, בבואי עתה לדבּר על ביה”ס לבנות, איני רואה צורך עוד לתאר גם אותו ואת תולדותיו בפרטות, אלא אסתפק בביאור אותם הצדדים, שבהם נבדל הוא מחברו, ובכל השאר אקצר כפי האפשר.
בית הספר לבנות, כמו שידענו כבר, נוסד זמן מה אחר הוָסד ביה“ס לבנים. ואולם לא רק בזמן, כי אם גם במעלה ניתנה הקדימה תמיד לביה”ס לבנים, והוא נחשב לעיקר המפעל הזה, כן לפי מחשבת המיסדים הראשונים בא“י וכן לפי אמונת הקהל בחו”ל מאז ועד עתה. אפשר לאמר בבירור, כי לולא נוֹסד תחלה ביה“ס לבנים, לא היה עולה על דעתם של חו”צ ביפו לעמול כל-כך בשביל יסוד בית ספר לבנות בלבד, ואִלו נוֹסד שם בי“ס כזה במקרה, לא היה קונה לו שם טוב במדה כזו ולא היו חו”צ שבחו“ל מחבּבים אותו ומטפּלים בו כמו עתה, כשהוא מצורף במחשבתם לבי”ס לבנים. השקפות שנשתרשו במשך כמה דורות לא במהרה נעקרות מן הלב, ולמרות המליצות שאנו קוראים תדיר בכה“ע על דבר חסרון “אמהות”, עדיין השקפת אבותינו על חנוּך הבנות מסתתרת בעמקי הלבבות ושלא מדעת היא עושׂה רושם על רצוננו ופעולותינו. רק אחר שהאמינו המיסדים, כי הפעולה העיקרית להשׂגת המטרה כבר נעשׂתה, בהוָסד ביה”ס לבנים, לא נמנעו מלשׂים לבם גם לפעולה צדדית, ויסדו, כמלוּאים לזה, גם בית ספר לבנות.
והבית הזה גם מראש לא לגדוֹלות נוצר. איש לא קוה ולא דרש ממנו, גם בימי החלומות הגדולים, כי יביא מהפּכה בדרכי החנוך הלאומי בכלל, כי יגַדל “אנשי מופת”, שישפיעו מרוחם על כל סביבותיהם, – ורק זאת היתה מטרתו, לגַדל נשים ואמהות עבריות, שכל אחת תשליט את הרוח העברי ואת הלשון העברית בתוך ארבע אַמוֹתיה, בביתה פנימה. ואת המטרה המוגבלת הזאת לא קשה היה להשׂיג – אִלו נעשׂה הדבר מראשיתו בשיטה מושׂכלת וקבועה – גם באמצעים לא גדולים ביותר. פה אין צורך לידיעה רחבה בכל ענפי היהדות ולהתפתחות הרוח בכלל במדה מרובה. לא כמוּת הידיעה ורוחב הסקירה השׂכלית הם העיקר בחיי האשה הביתית, כי אם עומק הרגש וההכרה הפנימית. ועל כן אפשר היה להסתפּק כאן בפּרוֹגרמא יותר מצומצמת, בזמן יותר קצר, וממילא גם בהוצאות יותר מועטות, מאשר נדרש בביה“ס לבנים, בשביל שישׂיג מטרתו הוא. ולא זו בלבד, שהדרך כאן מצד עצמה קצרה יותר, אלא שגם פנויה היא מאותם המכשולים החיצוניים אשר שׂמו לאַל כל עמלנו בחנוך הבנים. רעיון “השתחררות הנשים” עדיין לא הגיע עד יפו; שם גם הבנות וגם אבותיהן יודעים היטב, מה יהיה בסופן, אחר צאתן מביה”ס: בבית הוריהן ישבו, עד שינשׂאו לאנשים, ואין לבקש עתידות להן ולהכין אותן למלחמת קיומן. ועל כן יש ביכלתן לישב בביה“ס כמה שלבן חפץ ולהתמכּר ללמודים אידיאליים, חסרי תועלת חמרית, בלב שלם ובנפש שקטה, שאין דאגת העתיד מַטרידתה. ובצאתן מן הבית, אין להן לא צורך ולא יכולת לבקש “השלָמה” באיזה בית ספר אחר, שרוח אחרת שלטת בו, או לצאת לשוק ולעבוד עבודה בתוך סביבה חדשה, המסוגלת למחות רשמי החנוך העברי, – אלא יושבות הן בבית, מתּחלה בבית הוריהן, ואח”כ אשה בית אישה, ושם אין מונע אותן מלשמור בטהרה מה שהביאו עמהן מביה“ס וגם להוסיף לו חזוּק על ידי קריאה בספרים בשעות הפנאי, שעל הרוב אינן חסרות לגמרי ליושבות בית, ולברוא ככה סביבותיהן אַטמוֹספירא עברית מעין זו שבתוכה גדלו בביה”ס; אין מונע אותן מלעשׂות כל זאת, ואין הדבר תלוי אלא ברצונן בלבד, אשר אמנם גם הוא, הרצון הזה, צריך לחנוּך וחזוּק, ומזמן לזמן גם להתעוררות מן החוץ – וזו היא תעודת ביה"ס וחובת מוריו ומנהליו לתלמידותיהם, לא רק בית כתלי הבית, כי אם גם מחוץ להם; לא רק בשנות למודן, כי אם גם אחרי כן.
ובכל זאת, גם על הבית הזה אי אפשר לאמר, כי מלא תעודתו באמונה והביא את התועלת שיכול היה להביא. ושתי סבּות גרמו בדבר: השתתפותה של חכי“ח ופעולתו של ביה”ס לבנים.
כי גם ביה“ס לבנות, כאמור למעלה, נוסד על חכי”ח והנהגתו נמסרה בידה, ומפני זה נראתה גם פה התנגדות פנימית ותמידית, אם גם בצורה אחרת, בין המטרה הלאומית של המיסדים ובין המטרה החמרית של חכי“ח. זאת האחרונה נשארה גם פה נאמנת להשקפתה, שכל עיקר מטרתם של בתי ספר בערים כאלה לא תוּכל להיות אלא זו: לתת לבני עניים חנוך מעשׂי, שיהיה להם לתועלת בחייהם העתידים. אבל בעוד שבביה”ס לבנים ה“תועלת” דורשת להרבות בלמוד לשון צרפתית וידיעות שמושיות שונות, הנה בביה“ס לבנות לא יגדל ערכן המעשׂי של ידיעות כאלה ואינן אלא “לנוֹי”. בת יפו, שעתידה על הרוב להנשׂא לאוּמן עני, אינה יכולה להוציא תועלת ממשית מידיעותיה אלה. ועל כן לא נראה כאן מצד חכי”ח, כמו שראינו בביה“ס לבנים, דאגה יתרה, שלא תסיג המטרה הלאומית את גבולם של הלמודים האלה. אבל לעומת זה נוטה היא כאן, בהסכם להשקפתה, להמעיט בלמודים עיוניים בכלל, בין בעברית ובין בצרפתית, ולהרבות במקומם בלמוד מלאכות הבית, ביחוד מלאכת התפירה, כדי שיוכלו הבנות, בהיותן לנשים, להביא תועלת בזה לצרכי ביתן או גם להשׂתכּר לפעמים פרוטה בעבודתן בשביל אחרים. ואם לא אשגה, מתנגדת היא חכי”ח כאן לרבּוי הלמודים העיוניים לא רק בשביל שיהיה הזמן פנוי ללמוּד המלאכה, כי אם גם לשם “תועלת” אחרת: שלא תהיה האשה יתרה הרבה על בעלה בהשׂכלתה, משום “שלום בית” 49.
וההתנגדות הזאת שבין שתי המטרות השונות גרמה אמנם גם פה נזק רב, הביאה ערבוביא בחיי הבית והיתה למכשול על דרך התפתחותו, אבל למרות כל זאת, אי אפשר להכחיש, כי לפי תכוּנתה צריכה היתה ההתנגדות להיות כאן פחותה וחלושה הרבה מבביה“ס לבנים, באשר יחסר לה כאן היסוד העיקרי, שבביה”ס לבנים אינו נותן מקום לפשרה: ההכרח המוחלט להכשיר את הילדים בביה“ס למלחמת קיומם בעתיד. ועל כן נראה באמת, כי בביה”ס הזה אין חכי“ח מקפידה כל כך על שמירת פקודותיה, והמנהלת יכולה להרשות לעצמה שנויים שונים, לתועלת הלמודים העברים, שהוַעד בפריז אמנם אינו מסכים להם, אבל לא ימחה בידה בחָזקה. ומתוך כך אני מאמין, כי אִלו היה ביה”ס הזה נברא יחידי, אִלו נוסד מראש לא כסניף לביה“ס לבנים, כי אם כמוסד בפני עצמו, ומיסדיו היו צריכים לדאוג רק לו ולהגן רק עליו בלבד, – לא היתה השתתפות חכי”ח מזיקה הרבה ולא היה קשה להם להמיסדים להעמיד על דעתם בכל הדברים ולהביא גם את חכי“ח לידי הכרה, שהחנוך הלאומי הזה אין בו “סכנה” מרובה לחיי הבנות בעתיד, אשר סוף סוף לא מיגיע כפיהן עתידות הן להתפרנס. אבל מפני שהיה הבית הזה קשור תמיד במחשבה לביה”ס לבנים, החשוב ממנו, לכן נלקה אף הוא בשביל חברו ואת חָליוֹ הוא נשׂא. כשהעירו דרכי הלמוד בביה“ס לבנים התנגדות חכי”ח בכל תוקף, מסבּות המונחות באמת בטבע הענין, התפשטה ההתנגדות מאליה גם על הבית השני במדה שלא היתה מחויבת כלל מעצם תכוּנתו. וכשיצאו מגיני הרוח העברי להציל אותו מידי “אויבתו” זאת, לא הבחינו גם הם בין שני הבתים והשתדלו להצדיק שיטת חנוכם בשניהם יחד, ומפני כן לא הצליחו להראות צדקתם אף בזה שיש לו באמת זכות הקיום. מורים טובים כי חסרו לשני הבתים, השתדלו קודם כל למלאות החסרון בביה“ס לבנים, בעוד שביה”ס לבנות הוצרך להסתפק במה שהמציא לו המקרה. ואין צריך לאמור, כי הדחק החמרי, שהורגש תמיד בקופת “ועד בה”ס“, נראתה פעולתו ביחוד בביה”ס לבנות. שם, בביה“ס לבנים, נמצא לפחות נדיב אחד אשר הספיק לו מדי שנה בשנה כשליש מצרכיו, ופה – מלבד תמיכת חו”צ וחכי“ח, המשותפת לשני הבתים – צריכים היו לצפּות רק לאותם “ח”י גדולים” של חתנים ומחותנים, שיבואו בדרך רחוקה, אחר שיכריזו עליהם תחלה באזני כל ישׂראל. – קשר מוחשי אמנם לא היה בין שני הבתים ואיננו גם עתה. בראשית הוָסדם נמנו מטעם חכי“ח מנהל לזה ומנהל לזה, ששניהם עומדים ברשות עצמם; כל אחד מנהל ביתו לבדו, מבלי שיהיה מחויב לכוין מעשׂיו למה שנעשׂה בבית האחר, וכל אחד נותן דין וחשבון לבדו על מעשׂיו לפני חכי”ח. אבל מפני ששני הבתים יצאו ממקורו של רעיון אחד והתפרנסו ביחד מהכנסות משותפות ועל ידי ועד אחד, שעמד בראש שניהם כמשגיח עליון, – לכן היו שניהם בהכרח קשורים זה לזה בציור המחשבה, ואי אפשר היה לביה“ס לבנות, הנחשב כטפל לחברו, להשתחרר לגמרי מהשפעתו של זה ולבלתי היות סובל ונפעל ממהלך חייו וקורותיו של אחיו “הבכור”. ודבר זה הוא בעיני הסבּה הראשית, מפני מה לא נראתה עד כה ברכה רבה גם בפעולתו של ביה”ס לבנות, עם היות דרכו לפניו יותר בטוחה וישרה, והנהגתו מסורה בידי מנהלת הקרובה ברוחה יותר לבעלי המטרה הלאומית ומסוגלת איפוא יותר להביאהו לידי השלמוּת האפשרית: “כתואמי-סיאַם” היו שני הבתים האלה כל הימים, וקלקול הדמים בגופו של אחד פעל לרעה גם על השני.
ובזה אמנם גליתי כבר עיקר מחשבתי על הבית הזה ויכלתי לבאר מעתה את התולדות המעשׂיות שהוצאתי מתוכה, בנוגע לקיומו של הבית בעתיד, ולהגיע כה לסופו של מאמר זה, שכבר ארך יותר מדי. אבל שלמוּת הענין דורשת להתעכב עוד רגעים אחדים, בשביל להסתכל בפנים הבית ולהקיף בסקירה כללית את כל אשר בו.
- - -
הסדרים בביה“ס לבנות והיחס שבין המנַהלת והמורים – טובים יותר מבביה”ס לבנים. פה אין אותה הערבוביא בכניסת התלמידות והעברתן ממחלקה למחלקה, והמורים אין להם מקום להתאונן על הפסד הלמודים מסבּות חיצוניות כאלה. בכלל נראה כאן יותר רוח של אחדוּת ורצון משותף לכל העובדים בבית, לעזור זה לזה בהנהגתו בדרך טובה. כמנהל ביה"ס לבנים, כן גם המנהלת פה אינה מחויבת אמנם להוָעץ עם המורים ולשית לבה לדרישותיהם, אבל היא עושׂה כן על הרוב מרצונה הטוב, לתועלת התקדמותם של הלמודים.
שנות הלמוד היו עד כה גם פה חמש, אבל מספר המחלקות – שבע. כי בין בנות השנה הראשונה נמצאו גדולות. שלמדו כבר מעט בבית ספר של נכרים, והן נבדלו מן הקטנות למחלקה מיוחדת (מחלקה ז'), כדי שיוכלו שתי הכתּות ללמוד כל אחת על פי דרכה, ולא יבלבלו זו את זו. וכן בנות השנה השלישית נחלקו לשתים (מחלקה ג' וד'), לפי שנותיהן וכשרונותיהן, כדי שהגדולות והטובות שבהן יוכלו להוסיף דעת ולהגיע במשך השנה להכנה מַספּקת בשביל להכּנס אח“כ ישר אל המחלקה הראשונה, שנועדה לבנות השנה החמישית; באופן שבסוף השנה צריכה היתה מחלקה ד' לעבור למחלקה ב‘, ומחלקה ג’ (ביחד עם מחלקה ב') – למחלקה א'. הסדר הזר הזה סבּתו היא אותו החוק השולט בבתי הספר של חכי”ח, שלא תהי המחלקה פחותה מכ"ה תלמידים, ולכן התחכּמה המנהלת להכין תלמידות למחלקה העליונה מבנות השנה הרביעית והשלישית יחד, כדי שתהיה בטוחה תמיד, שלא תסגר המחלקה העליונה מפני חסרון המספר הדרוש.
מספר התלמידות היה ביאנואר 1900: במחלקה א' – 37, ב' – 28, ג' – 27, ד' – 29, ה' – 52, ו' – 58, ז' – 16. ס“ה – 247, מהן בחנם – 204, ובשׂכר – 43 50. המספר הכללי גדול איפוא הרבה מזה של התלמידים בביה”ס לבנים, אבל הסבּה הראשית לזה היא לא בעצם הדבר, כי אם במה שבשביל הבנים נמצאים ביפו גם “חדרים” ובתי ת“ת, לאשכנזים לבד ולספרדים לבד, בעוד שבשביל חנוך הבנות אין לכל הקהלה שום בי”ס זולתי זה. גם היחס בין מספר התלמידות במחלקות השונות אינו דומה לזה שראינו בביה“ס לבנים. אבל גם מזה אין להוציא משפט לעצם הענין בנוגע ליציאת התלמידות מביה”ס אחר גמרן מחלקה זו או זו, מפני שיש, כמו שראינו, במחלקות שונות בנות שנה אחת, ובמחלקה אחת בנות שנות שונות. ואולם, לפי עדותה של המנהלת עצמה, רבּו היוצאות באמצע הלמודים מכל המחלקות, והיא מיחסת את החזיון הזה לשלש סבּות: 51 “א) ההורים יוצאים לגור למקום אחר. ב) ההורים יכולים, אבל אינם רוצים לשלם שׂכר למוד. ג) מחלות”. היא אינה חושבת איפוא את שתי הסבּות הראשיות שבהן תולה מנהל ביה“ס לבנים דבר יציאת התלמידים: עניוּת ההורים ומגרעות הפּרוֹגרמא. והדין עמה, לפי שבביה”ס לבנות אין שתי הסבּות האלה תופסות מקום הרבה. הפּרוֹגרמא העברית אינה גם בביה“ס לבנים אלא סבּה צדדית ליציאת התלמידים, וכל שכּן בביה”ס לבנות, שאין שאלת התועלת המעשׂית מכריחה את ההורים לבקש הרחבת למודים אחרים. וגם העניוּת, שהיא באמת מגרשת הרבה תלמידים מבית הספר לבנים, אין כוחה גדול לעשׂות כן גם בביה“ס לבנות, אחר כי הבנות, גם בצאתן מביה”ס, יושבות בבית הוריהן ואינן יוצאות לשוק להשׂתּכּר, ואין ההורים מפסידים איפוא בישיבתן בביה“ס, אדרבא, העניים ביותר מרויחים עוד במה שבנותיהן אוכלות סעודת הצהרים בבית התבשיל אשר על יד ביה”ס. – אבל גם הסבּות שמנתה המנהלת נראות לי בלתי מספיקות. עקירת-דירה דבר מקרי הוא, שאינו יכול לעשׂות רושם גדול. ושׂכר הלמוד, אע“פ שהוא גדול כאן מבביה”ס לבנים, אינו מונע בכל זאת את האבות האמידים מלשלוח בנותיהם לביה“ס, שהרי מספר המשלמים הוא גם פה, לפי ערך, כבביה”ס לבנים (קרוב לחוֹמש). נשארה אם כן רק הסבּה השלישית – המחלות. זו באמת תוּכל להחשב כסבּה ראשית, כי אמנם רבּו המחלות, ביחוד מחלות העינים, בין הבנות הרבה יותר מבין הבנים, כמו שיראה תיכף בהשקפה ראשונה כל הבא אל שני בתי הספר, וגם אחד מרופאי העיר, שאצלו על הרוב מתרפאים התלמידים והתלמידות, העיד על מציאת החזיון הזה, והוא מיחס אותו למה שהבנות שוקדות על למודיהן ומרבות בקריאה וכתיבה יותר מן הבנים. ובכל זאת אינני רואה, שמציאוּת המחלות, כשהיא לעצמה, תספיק לבאר דבר היציאה המוחלטת מביה“ס. הקדחת ומחלת-העינים – שתי המכות שאינן פוסקות מן הארץ – היו שם לחזיונות רגילים כל-כך, עד שאינן עושׂות עוד רושם מיוחד ואין המוּכּה בהן נחשב כחולה אלא כשנתחזקה המחלה עד למדרגה בלתי רגילה. גם בביה”ס לבנים רבּו החולים, אף כי לא במדה גדולה כל-כך, והם נעצרים בביתם איזו ימים, בעת תגבורת מחלתם, ואחרי כן הם שבים לביה“ס. ומדוע לא יעשׂו כן גם הבנות? לכן נראה לי, כי סבּת כל הסבּות היא פה אותה ההשקפה על חנוך הבנות שהזכרתי למעלה, כי בעוד שקשה על אדם מישׂראל, ואפילו עם הארץ, לבטל בנו מתלמוד תורה בלי סבּה מַספּקת, הנה אין הצורך בחנוך הבת מורגש עוד כראוי אפילו לתלמידי-חכמים, ועל כן די באיזו סבּה שתהיה, אם מחלה או מקרה אחר, בשביל להוציא את הבת לגמרי מביה”ס.
על דבר המצב המוסרי של התלמידות אין בביה“ס ידיעות מספיקות, כמו שאין ידיעות כאלה גם בביה”ס לבנים, כי גם פה, כמו שם, אין מתבוננים על הנהגת הילדוֹת מחוץ לבית הספר, אע"פ שהשמועה עוברת בעיר, כי לא כל התלמידות מתנהגות כהוגן וכי יש ויש במה להתבונן… המנהלת מחלקת את התלמידות, ביחס למצבן המוסרי, לשלש כתות, לפי מולדתן: אשכנזיות, ספרדיות ומערביות 52. וכך היא מתארת אותן:
המצב המוסרי של האשכנזיות טוב משל הספרדיות, אך אלה האחרונות על הרוב יותר “מחונכות” ויש בהן יותר משמעת וכבוד-גדולים. כשהן נכנסות לביה“ס בקטנותן פועל עליהן הבית פעולה טובה מאד וכוחו רב להקטין או להכחיד לגמרי השפעות אחרות שמחוץ לביה”ס. ילדות כאלה הן הכתּה היותר טובה והיותר נוחה למשמעת. אבל אם נכנסות כשהן גדולות – כבר קלטו אל קרבן השפעת החיים הסגורים של נשי הספרדים עם כל מגרעותיהן ושחיתותיהן. בנות י“ד וט”ו – הרי הן כבר כנשים גמורות, ואין ביה“ס מושך עוד את לבן. – האשכנזיות בחיצוניותן עושׂות רושם רע הרבה יותר מן הספרדיות. בתחלה אינן נכנעות לפני המורים, אינן מכבדות כל אַבטוֹריטט ואינן יודעות להתנהג בנימוס. אבל המגרעות הקטנות האלה, גם כשאינן עוברות אחרי כן, יוצא הפסדן בשׂכר מעלות פנימיות שיש בהן, בהאשכנזיות: אהבת הדעת, התעוררות הרוח, תמימוּת. ואולם גם מהן, הנכנסות בשנים מאוחרות כבר מביאות אתן את כל התכונות, הרעות והטובות, של ה”ספירה" הסובבת אותן.– והמערביות הן גסות יותר מן האחרות, כשרונותיהן בכלל גרועים יותר, ועל הרוב הן בעלות אמונות תפלות. ואולם בזה גם הספרדיות לא טובות מהן הרבה. את המערביות קשה יותר להרגיל לסדרים, אבל גם ביניהן יש ילדות טובות ופשוטות. להציב גבול מדויק בין הכתּות האלה לא יתּכן. פעמים רבות המגרעות והמעלות של האחת נמצאות גם בהאחרות."
מכל הכַרֶקטריסטיקא הזאת, הכתובה ב“זהירות” יתרה, לא השׂכּלנו איפוא הרבה, אבל היא מעידה למדי, כי ידיעה אמתית אין בענין זה גם למנהלת עצמה.
והלמודים אין להם גם בביה“ס הזה פּרוֹגרמא קבועה ומפורטת, ובכלל, שיטה אחת ומנהגים וספרים אחדים להם בשני הבתים, ורק בזה נבדל ביה”ס לבנות, כי בו רוב הלמודים פחותים בכמוּתם עוד יותר מבחברו, ואחדים מהם (תלמוד, היסטוריא כללית, לשון ערבית ועוד) חסרים לגמרי, מפני שחלק גדול מן הזמן מוקדש ללמוּד מלאכות.
ואלו הם הלמודים בכל המחלקות כפי שנהגו בשנה שעברה:
למודים עברים: א) לשון וספר (דבּוּר, קריאה, כתיבה ודקדוק). ב) תנ“ך (מן התורה –בראשית ושמות; מנביאים ראשונים – יהושע שופטים ושמואל; מנביאים אחרונים – ישעיהו וירמיהו). ג) תולדות ישׂראל (מחורבן ראשון עד שני). למוד הלשון מתחיל, כמובן, מן השנה הראשונה, תנ”ך – מן השלישית, ותולדות ישׂראל – רק בשנה האחרונה. והזמן המיוחד לכל הלמודים העברים יחד הוא: במחלקה ז' – 15 שעות בשבוע 53, ו' – 15, ה' – 14, ד' – 8, ג' – 9, ב' – 7, א' – 9. כלומר בשנה ראשונה ושניה – כשלש שעות ביום, ומכאן ואילך – פחות משתי שעות.
ה“מדעים” בעברית הם – חשבון וגיאוגרפיא. חשבון מתחילים מן השנה הראשונה (מחלקה ז'), וגיאוגרפיא – מן השלישית. הזמן המוקדש לשניהם יחד במחלקות השונות – הוא מן 3 עד 7 שעות בשבוע.
צרפתית מתחילים ללמד בשנה השניה – חוץ מן הכתּה הגדולה של השנה הראשונה (מחלקה ז'), שמַתחילה בלמוד זה מיד – ומקדישים לה מן 5 עד 7 שעות במחלקה. ובשלש המחלקות העליונות מלמדים גם ידיעת הטבע בצרפתית עוד שעה או שתים בשבוע.
יתר הזמן מוקדש רובו למלאת התפירה ומעט גם למלאכת הציור (dessin).
והנה אחר ההשקפה המפורטת שבאה למעלה על תוצאות הלמודים בביה“ס לבנים, אינני רואה צורך להאריך בזה שנית גם כאן. אם יַשוה הקורא את תוכן הלמודים וחלוקת הזמן פה ושם, יבוא בעצמו לידי הכרה, כי חסרון הידיעה שנמצא שם, אי אפשר שלא ימצא (וגם נמצא באמת) פה במדה עוד יותר מרובה, בהיות פה שעות הלמוד יותר מועטות וכמוּת הלמודים יותר קטנה, ועם זה גם חֶבר המורים פה, כמו שכבר רמזתי למעלה, גרוע הוא בכללו מזה של ביה”ס לבנים. ואולם בדבר אחד עולות התלמידות כאן על תלמידי ביה“ס לבנים. למרות מיעוט ידיעתן בתורת הלשון, למרות היותן נכשלות בשגיאות גסות, בדבּוּרן ובכתיבתן, יותר מן התלמידים, – הנה ניכר פה בכל זאת, הרבה יותר מבביה”ס לבנים, כי היתה העברית ללשונן העצמית של התלמידות, שבה הן חושבות מחשבותיהן והיא הבסיס לעולמן הרוחני. לעינַי קרה פעמים רבות, שבשעת למוד השעור הצרפתי, כשנשאלה אחת התלמידות בצרפתית, התחילה להשיב בעברית, בהמָשכה אחר הרגלה ולשונה הפנימית, עד שהוצרכו להזכיר לה, כי בשעה זו עליה להשיב בצרפתית. וכן ראיתי לא אחת, שהשגיאות שנכשלו בהן התלמידות בצרפתית היה מקורן בעברית, כלומר שדבּרו או כתבו פרַזא צרפתית על פי חוקיה ושמושה של העברית, וזה לנו לאות, כי תרגמו לעצמן את הדברים במחשבתן מעברית. חזיונות כלאה, שלא ראיתי דוגמתם בביה“ס לבנים, מראים בבירור, כי השמוש בלשון עברית היה פה באמת כטבע שני ואינו עוד דבר מלאכותי הנעשׂה כמצוַת אנשים מלומדה. ומאחר כי אי אפשר לתלות את הדבר הזה בתנאים חיצוניים נאותים, שהרי אלו, כמו שראינו, גרועים פה יותר מבביה”ס לבנים, כן ביחס לזמן הלמודים וכמוּתם וכן ביחס לכשרון המורים וידיעותיהם, – תוכל איפוא להיות הסבּה רק זאת, שהבנות עצמן, באין דאגת העתיד לנגד עיניהן תמיד ואינן מבקשות חשבונות של תועלת, פתוח לבן יותר להרוּח העברי של ביה“ס ומוכשרות הן יותר לקלטו ולחיות בו. ומפני זה הנני חושב, כי אִלו היו ראשי ביה”ס שׂמים לבם להתלמידות גם אחר עזבן את הבית, להוסיף חזּוק מזמן לזמן, על ידי קריאות ושׂיחות ועצות טובות, לאותם הרעיונות, הרגשות והנטיות שנתעוררו בהן בביה“ס כדי שלא יחלש כוחם בעודם רכים, מאין מעורר ותומך, – היה הבית הזה רואה ברכה בעמלו גם עתה, למרות כל מגרעותיו ודלוּת מצבו עד כה. אבל גם פה חושבים ראשי ביה”ס, כחבריהם בבי“ס לבנים, שיוצאים ידי חובתם בעבודתם בפנים הבית, וכשהתלמידות נפרדות ממנו, נפסק הקשר, ואין איש יודע את חייהן ומעשׂיהן, ואין שואל ואין דורש לשלום “הרוח העברי” אשר נטעו בקרבן. בין תלמידות המחלקה העליונה נמצאו בשנה שעברה אחדות – כמדומה לי, עשׂר – שכבר גמרו למודן וצריכות היו לעזוב את הבית עוד בשנה שלפני זו, אבל חבּתן לביה”ס ותשוקתן להוסיף דעת עצרו אותן בו עוד שנה יתרה, ומלבד שעות הלמוד הקבועות, שבהן היו חוזרות על למודן ביחד עם שאר התלמידות, הוסיף להן אחד המורים שעה יתרה בכל יום, להשלים ידיעתן בעברית, צרפתית והיסטוריא. רוב הנערות האלה עושׂות רושם טוב מאד, הן עוסקות בלמודיהן בנפש חפצה ובטוב-לב, ולא נראה עליהן אותו ענן של עצבון ודאגה, הרובץ על פניהם של התלמידים הגדולים, שראינו אותם בביה“ס לבנים יושבים גם הם שנה יתרה ומתאוננים על גורלם. אפשר אם כן, שיש עוד כמוֹתן בין חברותיהן, אלא שלא כולן יש להן יכולת לישב כל היום בביה”ס, כדי להחָשב כתלמידות ולזכּוֹת בשביל זה באותה השעה היתרה. אבל אִלו היתה השעה הזאת, או שעה אחרת, מיוחדת לא לתלמידות בלבד, כי אם לכל החפצות להשתלם בלמודים, היו אולי עוד רבות מהן באות ולומדות, והגרעין הבריא, החי עוד בלבן, היה משתמר על ידי זה, שלא ייבש ויבּוֹל מחסרון השגחה מעוּלה.
ואולם אין מגמתי בזה ללמד חובה על ראשי הבית. אם בביה“ס לבנים יכלנו לתלות את הקלקלה הזאת במעוּט האמצעים החמריים וצמצום פרנסתם של המורים, כל שכּן בבית הזה, שהכנסתו מועטת עוד יותר, בעוד שצרכיו מרובים יותר, מפני רבוי התלמידות והמחלקות, והוא מוכרח לעשׂות “אֵיקוֹנומיא” על חשבון המורים והמורות. בשנת 1899 עלתה ההוצאה לסך 10,203.45 פרנק, ובזה שׂכר המנהלת, המורים, והמורות – 7510 פרנק, כלומר כשמונה מאות פרנק פחות מבביה”ס לבנים, אע“פ ששם מספר כולם ששה, ופה – שמונה. ההכנסה היתה בשנה ההיא – 9,827.67 פרנק, ובזה תמיכת חו”צ (מאת הועד ונדבות פרטיות) – 5,550 פרנק, תמיכת חכי“ח – 3,040 פרנק, והשאר משׂכר למוד ועוד הכנסות ותמיכות קטנות. מן המספרים האלה אנו למדים, כי חכי”ח ראתה את הדבר הפשוט הזה, שבית הספר הגדול מחברו במספר המחלקות ותלמידיהן צריך גם להוצאות יותר מרובות, ונתרצתה לתת לביה“ס לבנות תמיכה יותר גדולה. אבל חו”צ אינם מחַשבים חשבונות “פשוטים” כאלה ומַרבים ליתן לא לזה שצריך יותר, אלא לזה ששוה יותר על פי שומתם הרוחנית, ועל כן, בעת שבית הספר לבנים קבּל בשנה ההיא מחו“צ (ביחד עם תמיכת ה' וויסוצקי) כתשעת אלפים פר', לא קבּל ביה”ס לבנות אפילו ששת אלפים, וגם זה בא רובו מקופת הועד שבאוֹדיסא, שלא יכול לאטום אזנו משמוע צעקת המנהלת ולעצום עיניו מראות בחרפת הבית, בהסגרו בלא יומו, ובעל כרחו נתן בכל עת שבקשו, ויותר ממה שקצב – הכל כמו שראינו למעלה בביה"ס לבנים.
וכה באה הקריסיס גם לביה"ס לבנות בשנה שעברה, בסבּת מעוט ההכנסה התמידית והתבטלות הועד האחראי לשני הבתים, – ושאלת הכלכלה והאחריות דרשה גם פה תשובה גמורה וחלוטה.
- - -
והנה רבים מן הקוראים יודעים כבר בודאי מתוך המַחבּרת שהוציא הועד ע“ד ה”בקורת“, כי גם הנהגתו של בית הספר לבנות יעצתי אמנם להניח בידי חכי”ח ולהטיל עליה כלכלתו ואחריותו, אבל לא שנתפטר ממנו לגמרי וניתן לה לעשׂות בו מה שלבה חפץ, כמו שהצעתי בנוגע לביה“ס לבנים, אלא שנבוא עמה לידי הסכמה על היסודות האלה: אנו מתחַיבים לתת מעתה לבית הזה תמיכה תמידית יותר גדולה מאשר עד כה, והיא מקבּלת עליה בשׂכר זה שלשה דברים: א) שתקָבע פּרוֹגרמא ברורה ומפורשת היטב לכל למודי הבית, אשר תחובר על ידי אנשים מומחים משלה ומשלנו, והלמודים העברים יהיו בה לעיקר. ב) שהמורה הראשי לעברית יחָשב כסגן המנהלת וישתתף עמה בהנהגת הבית. ג) שהמנהלת והמורים יתמַנו בהסכמתנו ולא יתחלפו בלי רשותנו. – והנני חושב כי אחר כל האמור עד כה, לא תהיה עוד הצעה זו זרה ביותר בעיני הקוראים, ולא ישאלו עוד, מה נשתנה הבית הזה, שחסתי עליו יותר מעל ביה”ס לבנים. כי שם המכשול נמצא בגופו של דבר, בעצם תנאי קיומו של הבית, ואי אפשר למצוא לו תקנה, שישׂיג את מטרתו הלאומית, אלא אם כן ישתנו תנאי החיים – דבר שלא בנו הוא תלוי. אבל פה אין לפנינו אלא מכשולים מקריים וחיצוניים, שלא קשה ביותר להסירם מעט מעט, ועל כן אין לנו רשות לסתום בקלות-יתר מקור חיים כזה ללשוננו ולהחנוך הלאומי, אשר אף כי ראשיתו מצער, יש תקוה לאחריתו.
גם בחיי איש פרטי וגם בחיי הצבור אנו רואים לפעמים, כי מה שנחשב לעיקר בתחלתה של איזו פעולה, אינו יכול לעמוד אחרי כן בפני הנסיון, ומה שנעשׂה מתּחלה רק כמו במקרה, “אגב אורחא”, נראית בו אחרי כן תועלת יותר מרובה, עד שהוא ממלא מקומו של אותו “עיקר”, שנכזבה התוחלת ממנו. וכדבר הזה קרַני ביחוסי אֶל שני בתי הספר שביפו. ככל שאר מחבּבי הבית האלה, היה גם בעיני תמיד ביה“ס לבנים העיקר, וביה”ס לבנות רק כטפל לו. אבל כשבאתי עתה לא“י והכּרתי את המצב לאמתו, הוכרחתי לשנות השקפתי על זה מן הקצה אל הקצה ולתת היתרון בכּל לחנוך הבנות. בשבתי ביפו נתברר לי יתרון חנוך הבנות מצד אפשרותו, כי בעוד שחנוך הבנים בערים פוגש במעצורים שאין ביכלתנו להסירם, אין מעצור לפנינו לחנך שם את הבנות ברוחנו. ובעברי במושבות הכרתי גם את היתרון אשר לחנוך הבנות מצד תועלתו, בתור אמצעי להשׂגת מטרתנו. שקר הידיעות, הממלאות כה”ע שלנו, על דבר תחית לשון עברית במושבות. אין אף מושבה אחת שאפשר יהיה לאמור עליה, כי שם העברית היא השׂפה הרגילה על לשון הגדולים ובה ידבּרו הילדים מראשית הוָלדם. רק בבתי המורים לבדם נראה החזיון הזה בל מלואו, לפי שהם פנויים לביתם יותר ותחית השׂפה היא כל חיי רוחם, ועם זה גם נשותיהם על הרוב מדברות עברית ועוזרות לבעליהן בחנוך בניהם בדרך זה. אבל האכרים, אף אלו שיודעים לשון עברית ושואפים לתחיתה, הרי כל היום טרודים הם בעבודתם בשׂדה, ובבית נשארים הילדים עם האם, המדבּרת אתם בלשון אחרת. ולכן לא יפּלא, כי בכל המושבות עדיין הזרגון שולט בכל תקפו, ובכל אשר הטיתי אוזן לשׂיחות הילדים בבתים וברחובות, שמעתי על הרוב רק צלצול הלשון הזאת, כבאחת מערי התחום, וכל עמל המורים להכחידו ולטעת תחתיו את העברית – לא ישׂא פרי כמעט מחוץ לכתלי בית-הספר, בהיות לשון האם נצבת לשׂטן זה. רק בית-אכר אחד ידעתי באחת המושבות (רחובות), שלשון עברית שׂוררת בו לבדה והיא גם לשונם הטבעית של הילדים מיום החלם לדבּר, – ובבית הזה האשה היא היודעת ומחבבת את לשוננו, בעוד שהבעל לא רבּה ידיעתו בה, ואם לא אשגה, קנה לו גם את המעט אשר ידע רק אחר שנשׂא את האשה הזאת.
על יסוד החזיונות האלה ודומיהם מוכרח הייתי לבוא לידי “שנוי הערכין” בנדון זה, ואם ישאלוני מעתה: הבנים והבנות – מי מהם קודם לחנוך לאומי? אשיב: שניהם כאחד מה טובים, אבל כשהכוחות מועטים ובלתי מספיקים זה לזה – הבנות קודמות.
ומפני זה לא יכלתי להשלים עם הרעיון, שגם ביה“ס לבנות ימָסר לידי חכי”ח, ולא יהיה בו זכר עוד לחנוך הלאומי שבשבילו נוצר. ואמנם לא אכחד, כי הרבה נלחמתי ב“יצרי”, אשר השיאני להשתדל לפני ועד חו“צ, שיוציא לגמרי את הבית הזה מידי חכי”ח ויקבל כל אחריותו והנהגתו על עצמו. והדבר הזה לא היה דורש קרבנות גדולים ביותר, אִלו נמצאו האנשים הדרושים, לנהל את הבית כהוגן ולהורות בו מה שראוי לו ועל פי השיטה הראויה לו, בהסכם אל המטרה. כי מה מטרתנו דורשת מחנוך הבנות? לא שיהיו – נאמר בלשון חכי“ח – “מלומדות” ביותר, אלא שיהיו אמהות עבריות משׂכּילוֹת, שיחפצו לחנך בניהן בדרך הרצויה לנו ושידעו איך להוציא חפצן אל הפועל. ולדבר הזה די שילמדו אותן לדבּר ולכתוב כן בעברית ויתנו להן מושׂג כללי ובהיר מספרותנו ודברי ימינו, ועם זה גם ראשי פרקים ממדעים כללים המועילים להתפּתחות הרוח בכלל, במדה הראויה לאם בישראל מהמון העם. ולשון צרפתית למה להן? בכל אופן די שילמדוה רק במחלקות העליונות ובשעור מועט, שידעו התלמידות לדבּר בה בשעת הדחק איזו פרַזות נחוצות. ולפרוֹגרמא מוגבלת כזו – אף אם נוסיף מלאכת התפירה – יספיק זמן של חמש או שש שנים. העיקר הוא, שיבינו המורים איך ללמד את המעט הזה, בשביל לעשׂותו כגרעין הטמון באדמה, שהוא צומח וגדל אח”כ מאליו, ולא יחדלו עם זה מלהשגיח על הצמח הרך גם אחר שיצא מתחת ידם. ואם נחַשב הוצאות בית ספר קטן כזה במדה בינונית, יעלו עד לט"ו אלף פרנק בקירוב. קרבן כזה ראוי היה להביא לנסיון חדש, שלא נעשׂה כמוהו מיום גְלוֹת ישׂראל מארצו: לזיין מחנה של נשים עבריות ולשלחן לפנינו אל המערכה, שיהיו הן נלחמות בעד קיום עמנו, רוחו ולשונו…
אבל, בכל נטיתי הפנימית להרעיון הזה ותשוקתי לראותו יוצא לפעולה, כבשתי את יצרי ולא נסיתי להציעהו לפני הועד. וזה לא מפני המצוה, “שלא לאמור דבר שלא נשמע”. אפשר היה אמנם לראות מראש, כי באמת יהיה הרעיון הזה – לתת היתרון לביה“ס לבנות – אחד מאותם הדברים. אבל מפני זה בלבד לא הייתי צופן מחשבתי בלבי, כמו שלא צפנתי בלבי מחשבות אחרות המתנגדות להשקפות חביבות על הקהל: השומע ישמע והחדל יחדל. אלא שבאמת הייתי גם אני בעצמי מסופק בדבר אם לא אגרום רעה בזה לקיום הבית והתפתחותו, תחת חפצי להיטיב. נסיון של הרבה שנים למדני להכיר את המרחק שבין מחשבה טובה למעשׂה ולבכּר מפני זה את הזהירות על הזריזות. במכאובים גדולים עלה לי הנסיון הזה ולא אוּכל להתעלם ממנו, ביחוד לעת כזאת, שכּל יום ויום מוסיף לו חזוּק… נקל לצייר לנו במחשבה: על יסודות כאלה וכאלה נבנה את הבית, וסדרים כאלה וכאלה נביא בהנהגתו, ואנשים כאלה וכאלה נעמיד עליו לעבדו ולשמרו, – אך כשיגיע הדבר לידי מעשה, יבואו תחלה ראובן ושמעון ויחוו דעתם בשם “טובי חו”צ”, ולוי ויהודה יענו אף הם חלקם בשם “כל העם”, ואלו ואלו יעשׂו רושם, ומעט מעט תשתנה צורת המחשבה בהתגשמה במעשׂה, עד כי לא נכיר מראֶהָ עוד. כי על כן אמרתי לנפשי: “בעידן ריתחא”, שכּל הישוב בצרה גדולה הוא וכל הלבבות נבוכים ומבולבלים, מוטב שישָאר הבית לע“ע בידי חכי”ח, על פי תנאים שאפשר לו להחנוך הלאומי להתקיים בהם, מאשר נוציאהו לרשות הרבים, להיות תלוי בדעת אותו הקהל המתנועע לכל רוח, אשר עד כה לא ראינו עוד שיוציא מתחת ידו איזה דבר מתוקן כל שהוא… והקוראים, אשר שׂמו לבם לכל האמור למעלה, אפשר שיסכימו לי, כי בשלשלת התנאים הנזכרים, שעל פיהם יעצתי להשאיר את הבית בידי חכי“ח, הוסרו התקלות העיקריות שיוכלו לצאת מתוך השותפות הזאת. כבר ידענו, כמה גדולה השפעתו של המנהל בבתי הספר של חכי”ח, והשפעתם של המורים הרי אינה צריכה לראיות. אם יהיו איפוא המנהל והמורים (או המנהלת והמורות) אנשים שתבוא הסכמתנו עליהם, ועם זה ישתתף גם המורה העברי הראשי בהנהגת הבית, ולא יהיה המנהל דן יחידי, והלמודים יהיו קבועים לכל פרטיהם על פי פּרוגרמא שתהיה דעתנו נוחה הימנה – הרי כאן עיקרי הדברים הנחוצים להתפתחות הבית לפי רוחנו, ואינני רואה הפסד מרובה במה ששם חכי"ח יקָרא עליו ויהי לו כתריס בפני הפורעניות של כל מיני בעלי דעה ויועצי-פלא מתוך קהלנו.
אם היתה חכי"ח מקבלת את התנאים האלה?
כמדומה לי – הן, אִלו הציעו אותם לפניה בשביל ביה"ס לבנות לבדו. כי, כמו שכבר הטעמתי פעמים רבות, פה אין הנגוד שבינה ובינינו פנימי ועצמי; אנו אין אנו תופסים כאן מרובה, והיא אינה יכולה לראות כאן בדרישותינו נזק מוחשי לדרישות החיים; ואם היו מבררים לה הכל כראוי, היתה מוכרחת להודות, כי סוף סוף יותר טוב, שבנות יפו ידברו עברית ויקראו ספרים עברים, מאשר ידבּרו זרגוֹן ויקראו ספרים שאינם נאותים כלל למצבן ואין להם שום יחס לחייהן הקשים בבית בעליהן האוּמנים או הפועלים.
אבל כידוע, קבּל הועד את הצעתי רק בשנוי קטן: תחת ביה“ס לבנות לבדו, קצב את התמיכה והתנה את התנאים לשני הבתים יחדו, ועל ידי זה נעשׂה ה”הן" שלו – “לאו”. כי זה אפשר היה לראות מראש, שבביה“ס לבנים לא תקבל חכי”ח לעולם תנאים כאלו, המגבירים את המטרה האידיאלית על החמרית, ולא תמכור גורל הילדים בכסף, אף אם נבטיח לה תמיכה שבעתים. ואמנם לא קבּלה חכי“ח את התנאים וגם לא הוצרכה לקבּלם. כי נפל פחד הקהל על הועד ומיראתו הגדולה, פן לא יוכל הוא עצמו לפתוח בתי הספר בראשית השנה וישארו חלילה סגורים עוד זמן-מה – מסר את שניהם לחכי”ח ותמיכה קצב לשניהם, ועל התנאים ותּר בשניהם – לשנה אחת… עתה אחר כל הפשרות והוַתּרנוּת, אי אפשר יהיה עוד, ככלות השנה, להתחיל מו“מ חדש עם חכי”ח על יסוד התנאים ההם; עתה אך שלשה דרכים לפנינו: אם לעזוב לה לגמרי את שני הבתים, או להוציא מידה לגמרי את שניהם, או להמשיך את “השנה האחת” עד לבלי גבול. יֶשנה עוד אמנם גם דרך רביעית: לעזוב לה את ביה“ס לבנים וליקח לנו ביה”ס לבנות. אבל מובטחני בקהלנו, שלא יתן לעשׂות דבר “זר ומשונה” כזה, לברוא “עולם הפוך”. ומאחר כי להנהגת שני הבתים יחסרו לנו הכוחות הדרושים ולעזיבתם המוחלטת תחסר לנו ה“גבוּרה” הדרושה – הנה קרוב להאמין, כי הפשרה הזמנית של השנה הזאת תתקיים גם לעתיד ותהיה מעֵין אותם "החוקים הזמניים שאין קצבה לשנותיהם. 54
אך – יהיה אשר יהיה! אם כה או כה, “בית הספר שביפו”, אשר ראינו בחזון, איננו, ואלה הבתים האומללים, העוברים עתה מיד ליד, ככדור-השׂחוק, – מה הם בהוה ומה תקוָתם לעתיד, כי נרעיש עליהם את העולם? ואם בכל זאת הרשיתי לי להרבות דברים באזני הקהל על כל אדותם, כאשר לא הרביתי מעודי גם על ענינים יותר גדולים, הנה לא למענם עשׂיתי זאת, כי אם למען החלום היפה אשר לא בא, למען התקוה הנעימה אשר נכזבה, והיו הדברים האלה להם למצבת עולם, וידע גם הדור הבא אחרינו את אשר חלמנו ואת אשר קוינו.
-
נדפס ב“השלח” כרך ז‘ חוב’ א‘–ג’ (שבט–ניסן תרס"א). ↩
-
עי‘ על פרשת דרכים חלק א’. – מעין השקפה כללית על מצב הישוב הצעתי אמנם בעל פה גם עתה בשובי מן הארץ, לפני ועד חברת הישוב, אשר בשליחותו הלכתי לשם, וגם נדפסו עיקרי הדברים במַחברת מיוחדת, שהוציא הועד בימים האלה בלשון רוסית ובתרגום עברי. אבל, מסבּות שנזכרו במַחברת, יצאה ההשקפה ההיא חסרה ומקוטעת, והועד הוכרח להדפיסה בצורה כזו ולא יכול להמתין עד שיהיה בכוחי לכתוב בעצמי השקפה יותר שלמה, כי חזקה עליו דרישת הקהל, למהר ולפרסם תוצאות השליחות. ↩
-
עי‘ עיקרים מאמר א’ פרק א‘ ומאמר ד’ פרק מ"ב. ↩
-
רש“י, סנהדרין צ”ט ע"א. ↩
-
[מי שאינו בקי בדבר ורוצה לדעת מה הם “הרעשים”, שהזכרתי פה, יוכל למצוא פשרם במכתבי אל “אחיאסף” שנדפס בלוח “אחיאסף” לשנת תרס“א ושלא נתתי לו מקום בקובץ הזה, מפני שעוסק הוא יותר מדי במקרים פרטיים, שכבר עבר זמנם ואין בידיעתם תועלת. ואולם את המאמר ע”ד בתי הספר הנני נותן בזה, אע"פ שגם הוא עוסק בדבר שנשתנה כבר תכלית שנוי,– מפני שכולל דברים רבים הראויים להשאר לזכּרון בתולדות הישוב ויש בהם גם לקח טוב בשביל העתיד…] ↩
-
עי‘ “על פרשת דרכים” חלק א’: “בית הספר ביפו ושאלת הפועלים.” ↩
-
צירקולרים כאלה, ע“ד שאלות שונות בעניני החנוך והלמוד, שולח הועד לכל ראשי בה”ס לעתים קרובות, וביחוד, כשאיזה מקרה באחד מבתי הספר מביאהו לחשוב, שמגמת החברה באיזה פרט אינה מובנת עוד להמנהלים כל צרכה. ↩
-
למשל, בצירקוּלר מן 22 יאנואר 1896 נאמר: “יותר הרבה רצוי לנו, שידעו [התלמידים] תולדות הרדיפות והגירושים שסבל עם ישׂראל משידעו כללי הבּינוֹני הצרפתי (participe)” ובזמן האחרון (26 אוקטוֹבּר שנה זו ) כתב הוַעד המרכזי למנהלת ביה“ס לבנות ביפו כדברים האלה: ”אין אנו רוצים לעשׂות בנות יפו לא מלומדות בעברית ולא מלומדות בצרפתית, אנו רוצים לעשׂותן מומחות בהנהגת הבית או במלאכה, שתהא יכולת בידן להשׂתכּר לחמן או לפחות להיות לתועלת בהנהגת ביתן." ↩
-
בשנה שעברה למדו בבית ספר זה כשלש מאות וחמשים תלמידים ומהם כחמשים החיים בבית הספר עצמו ולומדים מלאכות שונות. עתה בנו בית חדש גדול ונהדר, שיהיה בו מקום לאלף תלמידים. ↩
-
את הלמודים הכלליים (ה“מדעים”) למדו בראשונה בצרפתית. ↩
-
“על פרשת דרכים”חלק א': “אמת מא”י", מאמר שני. ↩
-
אעפ“כ ניכר הדבר ממעשׂי החברה בעת האחרונה, שגם המבקר הזה לא יכול להוציא לגמרי את הספק מלב מנהיגיה, ואם הסכימו להנהיג למוד המדעים בעברית בביה”ס שפתחו אז בטבריה – עיר של “חלוקה”, שאין לה עסק כמעט עם אירופא – הנה לא בלב שלם נרצו לחדש הדבר גם ביפו, עיר החוף, שהמסחר והאוּמנות הם מקור חייה ונמצאת במו"מ תמידי עם אנשי אירופא. ↩
-
לאן הלכו התלמידים האלה ומה מעשׂיהם עתה? – על שאלה זו לא מצאתי בביה“ס עצמו שום תשובה, כי אין מנהגו לאסוף ולשמור ידיעות כאלה. אבל ע”פ הודעת אחד מן הבקיאים בדבר, נתפזרו כך: 2 לומדים בבית המדרש למדעים בפריז, 2 בביה“ס למורים של חכי”ח שם, 1 כבר גמר למודיו בביה“ס הנזכר ונתמנה מאת החברה למורה עברית באחד מבתי ספריה שבאפריקא (הוא לע“ע היחיד בכל תלמידי ביה”ס שביפו שהיה למורה עברית. אך לפי דברי מוריו עצמם, לא היה מבחירי התלמידים), 5 לומדים במקוה–ישׂראל, 4 בביה”ס של חכי"ח בירושלים, 1 (בן אכר) נושׂא משׂרה בבית הפקידות בראש פנה, 1 לומד מלאכת המרקחת בקוֹנסטנטינוֹפּוֹל ועוד אחדים היו לאוּמנים שונים. ↩
-
לשון צרפתית מספרה הוא (ביחד עם….?) – 3. ↩
-
בא"י מונים המחלקות *מלמעלה למטה, כנהוג באירופא המערבית, ולא כמנהגנו ברוסיא, למנותן מלמטה למעלה. ↩
-
לפנים היו בביה“ס שתי ”מכינות“ וארבע מחלקות עיקריות, אך אחרי הסגר המחלקה העליונה הכניסו את ה”מכינה" העליונה, במספר המחלקות העיקריות, כדי שיהיה מספרן ארבע כמקודם. ↩
-
רבים מן התלמידים למדו תחלה ב“חדרים” או בתלמוד תורה. ↩
-
כדי שלא תקיץ נפש התינוקות בלמוד “הדבּוּר העברי”, מרגילים אותם לזמר בנגוּן ובמקהלה את המלים והפרזות הנפרדות שהם לומדים בע"פ (“אנחנו פותחים את הדלת”, וכדומה). ↩
-
הדברים האלה, וכן שאר הדברים המובאים להלן בשם המנהל או המורים, לקוחים מתוך כתבים שמסרו לי, המנהל לבד והמורים לבד, הכוללים תשובות על השאלות שהצעתי לפניהם (ג"כ בכתב). תשובות המורים כתובות עברית, והנני מביא דבריהם כלשונם, ודברי המנהל אני מתרגם מצרפתית, שבה נכתבו. ↩
-
שׂכר הלמוד הוא מן 1 פרנק לחודש, ושׂכר מועט כזה משלמים רק 30 מן 165! ↩
-
כששים תלמידים, כלומר יותר משליש, אוכלים סעודת הצהרים בבית–התבשיל הזה. הסעודה היא פשוטה מאד: לחם ותבשיל אחד חם של אוֹרז, תפוחי–אדמה ושאר ירקות. בשׂר אין נותנים אפילו פעם אחת בשבוע, מפני שאין האמצעים מספיקים לזה. ויש בין התלמידים, לפי עדותו של המנהל, אשר לפני הוָסד בית–התבשיל לא היו אוכלים כל היום מאומה, או רק פת לחם יבש. ↩
-
גם אל הוַעד המרכזי של חכי“ח הגיעה השמועה בשנה שעברה, כי רבים מן האבות הוציאו בניהם מביה”ס, מפני שאין דעתם נוחה ממנו. ולא המתין הועד עד שיגלו האבות את דעתם בכתבי העת, אלא מהר ושלח מכתב–חוזר (מיום 23 פברואר) לכל אלה אשר נודע לו כי כן עשׂו, בבקשה שיודיעוהו טעמם בזה, מבלי להסתיר דבר. מה שהשיב כל אחד – אין ביכלתי להגיד, כי בכל עמלי לא הצלחתי לדעת תכנן של התשובות האלה, אפילו של אחת מהן! אבל זה עצמו מוכיח, כי בתשובת האלה, שכתב וחתם כל אחד בפני עצמו, בהכרה קודמת, שאין דבריו עתידים להתפרסם, – גלו האבות הנשאלים את לבם בסגנון שונה מזה שבא בכה“ע… וכמה מן התמימות יש בבני אדם המביאים ראיה, לסתור מעשׂים שהיו, מתוך חתימות האבות על מכתב גלוי כללי, שנכתב ונחתם לכתחלה לשם פרסום – כאִלו לא ידענו איך ”מאספים חתימות" בישׂראל לעת הצורך!… ↩
-
מספר הלימודים בשׂכר היה בינואר: במחלקה ח‘ – 5, ד’ – 7, ג‘ – 6, ב’ – 5, א' – 7. ↩
-
את המעשׂה המכוער הזה לא יכלתי אמנם לראות בעיני, כי, כמובן, לא יעשׂוהו בפני זרים, אבל חקרתי ודרשתי היטב – והנה אמת נכון הדבר. ↩
-
אלה הם המורים שהיו בזמני בביה“ס לבנים, וזה שׂכרם: א) המנהל (מלמד צרפתית וידיעת הטבע) יש לו 23 שעות של למוד בשבוע, ושׂכרו – 2100 פר. ב) מורה ראשי לעברית – 34 שעות, ושׂכרו 1920 פר. ג) מורה שני לעברית – 33 שעות – 1200 פר. ד) ”רב" ספרדי (מלמד חוּמש ותלמוד) – 34 שעות – 1080 פר‘. וצריך לדעת עם זה, כי צרכי החיים ביפו הם ביוקר מאד, כבאחת הערים הגדולות באירופא, ומשפחה בינונית צריכה לפחות **כמאתים פר’ לחודש**, בשביל לחיות בצמצום חיים שאין בהם מחסור. ↩
-
בכל השנה שעות–הלמוד הן מן 8 בבקר עד חצות ומן 2 עד 4, ס"ה – 6 שעות, חוץ מערבי שבתות, שלומדים רק ארבע שעות, עד חצות. במחלקה העליונה מוסיפים עוד שעה אחת בכל יום. ↩
-
שני הלמודים הם: תולדות ישׂראל מחורבן שני עד היום ותולדות העמים בימי קדם ובימי הבינים. הצירוף הזה, אשר לנו הוא נראה זר מאד בבית ספר עברי, ביחוד בביה“ס שביפו, מקורו הוא בזה, שחכי”ח אוחזת במנהג הנוצרים, לחלק תולדות ישׂראל לשנים: החלק הקדום המסופר במקרא – זו היא “ההיסטוריא הקדושה” (Histoire Sainte), שמפני קדושתה נחשבת כלמוד בפני עצמו, ומלמדים אותה מתוך גוף המקרא או בעזרת ספרים שנתחברו על פי ספורי המקרא; אבל מכאן ואילך גם תולדות ישׂראל אינן אלא היסטוריא של “חול”, ועל כן אין מפרידים אותן מן ההיסטוריא הכללית. – להלן אמנם, בגוף הפּרוגרמא, חלקתי את הזמן בין שני הלמודים ונתתי לתולדות ישׂראל שתי שעות ולתולדות העמים שעה אחת, מפני שכך נהג המורה על הרוב, אבל אין חלוקה זו חובה, כי אם רשות. ↩
-
הנני מזכיר פה שנית, שבא"י מתחילים למנות המחלקות מן העליונה באופן שמחלקה ה' היא התחתונה (“המכינה”), ואני התחלתי פה מזו, כדי שיקל לו להקורא לראות התפתחות הלמודים מראשיתם ועד סופם. ↩
-
כך מתרגמים בא"י את הטרמין הלועזי: leçons de choses. ↩
-
על פי “בית ספר עברי” של גרוזובסקי, וכן בשאר המחלקות. ↩
-
בלי עזרת ספר, וכן בשאר המחלקות – במחלקה זו ושאחריה למוד הלשון ולמוד הדקדוק מסורים בידי מורים שונים, וע“כ חשבתי את האחרון כלמוד מיוחד. משא”כ במחלקות העליונות. ↩
-
למוד זה מסור בידי “רב” ספרדי, שמתבּל את הכתבים בדרשות, כדרך ה“מלמדים” ב“חדרים”. ↩
-
על פי ספרו של בן–יהודה. ↩
-
על פי “מבחר הספרות” של טביוב. ↩
-
“המדריך”הוא ספר כולל לקוטים נפרדים מן התלמוד. – גם למוד זה הוא בידי הרב הספרדי ועל פי שיטת ה“חדר”. ↩
-
על פי ספרו של א"ז ראבינאוויטש. ↩
-
בלי עזרת ספר, וכן במחלקות האחרות. רק לשאלות ישתמשו בקובץ שאלות–החשבון של בלקינד. ↩
-
על פי ספרו של בלקינד, וכן בשאר המחלקות. ↩
-
על פי ספרו של בלקינד. ↩
-
דבר זה יקרה לרוב גם את המורים עצמם. בבקרי בתי הספר ביפו ובמושבות, היה מנהגי לפנות בשאלותי לא ישר אל התלמידים, כי אם אל המורים, שישאלו הם את תלמידיהם (כדי שלא לבלבל דעתם של הביישנים), ועם זה השתמשתי תמיד באיזו שׂפה אירופית, כדי לראות איך יתרגמו המורים את הדברים לעברית, במסרם אותם לתלמידיהם, והנה ראיתי על הרוב, כי כשהיתה השאלה לא פשוטה ביותר, נתקשה המורה בתרגומה והוכרח גם הוא להשתמש ברמזים ובעקימת כמה מלים, כדי שיבינו התלמידים מדעתם יותר ממה שנאמר להם מפורש. בכל הארץ ראיתי רק מורה אחד באחת המושבות (ואולי אפשר לאמר, כי עוד אחד או שנים קרובים לו בזה), שלשון עברית באמת שגורה בפיו ונמצאת לו לכל עניני למודיו, כמעט כשׂפה חיה. ↩
-
שניהם הם מן היושבים במחלקה זו שנה שניה, ואחד מהם הוא זה שהעתקתי את מכתבו למעלה. ↩
-
דבר זה קרני גם בבתי הספר במושבות. וכמדומה לי, שלמוד הנביאים הוא מפני זה אחד מן היותר קשים בשיטת “עברית בעברית”. ↩
-
אחד התלמידים הבינוניים מן המחלקה העליונה (והוא מבני השנה השניה) לא ידע לבאר כהוגן, מה היא תורה שבעל פה. גם על שאלות אחרות ממין זה לא השיב אף תלמיד אחד תשובה טובה בהחלט. ↩
-
על השאלה, מה היא שנה מעוּבּרת, ששאלתי ארבעה תלמידים מן המחלקה העליונה, ידע רק אחד מהם (מבני השנה השניה) לענות נכונה – ואמנם די לראות את המַחבּרת הקטנה, שעל פיה לומדים גיאוגרפיא בביה"ס, בשביל להבין, מה תכוּנת הלמוד הזה. ↩
-
חכי“ח, בכלל, מביטה בעין רעה על למוד ההיסטוריא הכללית בביה”ס. והיא הולכת בזה לשיטה, שלא נברא ביה“ס לגדל ”אנשי רוח“, בעלי ”אידיאות“ ו”אידיאלים", כי אם לתת לבני עניים השׂכלה שמושית שתהיה להם לתועלת בחייהם הפרטיים. הנה איפוא בזה עוד תולדה אחת משתּוּף המטרות. ↩
-
תלמיד אחד לא ידע להבחין בין expiration ובין inspiration ותלמיד אחד לא ידע להגיד, איזהו האוֹרגן של חוּש הראות! ↩
-
בערבית לא יכלתי לבחון בעצמי את התלמידים, מחסרון ידיעתי בלשון זו, ועל כן לא אגיד על זה מאומה. ↩
-
בין שאר שבחיו של ביה“ס שביפו אנו שומעים תמיד גם את זה: הוא היה ”למופת“ לשאר בתי הספר בא”י והרים כבוד החנוך הלאומי והשׂפה העברית, עד שגם חכי“ח שנתה השקפתה על כל אלה בגללו. ואפשר אמנם, שבשנים הראשונות, בראשית התפתחותו של הבית, היה בזה גרעין של אמת. אבל באיזה מובן הוא עתה למופת – זה נראה מתוך התשובה שהשיב לי מוּרשה חברת יק”א (שהיה בא"י בזמן אחד עמי) על שאלתי, אם תאוֹת החברה למסור לחו“צ הנהגת בתי הספר במושבות הנדיב שעברו לרשותה. ”בתי הספר שביפו – השיבני הנשאל – הם לנו למופת, עד כמה חו“צ מוכשרים לכך… כי אמנם – ראוי שידעו זאת סופרינו – במדה שאנו תולים כל קלקלת בה”ס שביפו בחכי“ח, בה במדה תולים אותה מנהיגי חכי”ח בנו. ↩
-
זה נראה ממה שמַרבה הועד המרכזי להטעים במכתביו, שאינו רוצה לעשׂות בנות יפו “מלומדות”. גם התנגדותה של חכי“ח ללמוד המדעים בעברית בביה”ס לבנות לא באה, כבביה“ס לבנים, מתוך החשש, שמא יצא מזה הפסד לידיעת הבנות בלמודים האלה, שאין להם פה חשיבות יתרה בעיניה, אלא מפני שידיעה כזו בשׂפת עבר, עד כדי לפרש בה דברי חכמה – היא לאנשי המערב ”למדנות “ עמוקה מני ים, המיוחדת רק למלומדים שמלאכתם בכך, ועל כן לא יוכלו להבין, למה להן לבנות יפו הפשוטות להגיע למדרגה גבוהה כזו בלמודים הנדרשים ב”אקדימיות". ↩
-
שׂכר הלמוד הוא פה 5 פרנק או 21/2 פרנק לחודש, הכל לפי מצב ההורים. ↩
-
מה שמובא פה ולהלן בשם המנַהלת לקוח מתוך כתבה (בלשון רוסית), שבו השיבה על שאלותי, בנוגע לעניני ביה"ס. ↩
-
בשם “מערביים” נקראים, כידוע, היהודים שמוצאם מארצות ערב ולשונם ערביאית. ↩
-
גם בבית–הספר הזה שעות הלמוד הן שש בכל יום, אלא שבערבי שבתות אין לומדים כלל, מפני שהבנות עוזרות לאמותיהן בהכנת צרכי שבת, שעות הלמוד בשבוע הן איפוא רק שלשים. ↩
-
בעת שיגיעו הדברים האלה – אשר נכתבו ונסדרו בדפוס עוד קודם האספה הכללית של חו“צ, שהיתה באוֹדיסה בעת האחרונה (ה'–י"א אדר) – לידי הקוראים, כבר ידעו רבים מהם, שבאספה הנזכרת הוחלט להוציא מידי חכי”ח בסוף השנה את שני הבתים גם יחד ולהטיל אחריותם והנהגתם על “קוֹמיסיא” מיוחדת שנבחרה לכך. והנה אני כבר גליתי דעתי למעלה על ערכּו של “אוֹרגן מיוחד” כזה, והלואי שיבוא הנסיון עתה ויכזיבני. [והנסיון אמנם לא הכזיבני. הקוֹמיסיא לא עשׂתה כלום, והועד בא סוף סוף לידי הכרה, שאין לפניו דרך אחרת בלתי אם לעזוב לגמרי את ביה“ס לבנים ולקחת על עצמו כל טרחו ומשׂאו של ביה”ס לבנות. אך גם דבר זה, ככל מעשׂינו נעשׂה באופן שטחי, בלי ההכנות הנחוצות ובלי מלוי התנאים הדרושים להצלחת הענין.] ↩
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.