הנני מוסיף פה דברים אחדים למאמרי “ארחות התלמוד”, להרחיב איזה אשר דברתי עליהם בו, כפי אשר בינותי בספרים והוספתי מדעתי.

על דברי שם על האגדות הדמיוניות, אשר הרחבתי בזה דברי הרב ה' פין נשאלתי מרעי לתת להם אות מדברי התלמוד, כי דרשו דרשותיהם אך לאמץ את לב העם, לסבול ענים; ואען אותם: כי כן תורה לנו דרשת הגדול שבילדים אשר נשבו לקלון (גיטין נ"ז), אשר בדרשתו על המקרא “מבשן אשיב”. אמץ את לבם לקפוץ לתוך הים.

לדברי הקצרים בענין הקמיעות והלחשים יש להוסיף דברי הרב ה' זקש, בספרו “התחיה” (צד 26–27 בהערה), כי כאשר חלקו המקובלים את קבלתם, לקבלה עיונית, ולקבלה מעשית, כן חלקו בעלי האגדה את האגדות לעיוניות ולמעשיות. העיוניות דברו על דברים רמים ונשאים מעניני מעשי בראשית ומעשה מרכבה; והמעשיות – על דברי תהו לחשים סגולות וקמיעות וכאלה. והאגדה המעשית היתה שנואה בעיני חכמים רבים: ר' זעירא קרא לה קסמים (ירושלמי מעשרות), ר' יהושע בן לוי אמר: כי הכותב אותה אין לו חלק לעולם הבא. (ירושלמי פט"ז משבת) ולעג לה, באמרו: כי אם גם הגיד בפיו את הלחש מפחד בלילות, בכל זאת, הוא מפחד לצאת.

עוד יש להוסיף על דברי שם על האגדות, דברי הרב קראחמאל בספרו “מורה נבוכי הזמן” שער י“ד אשר אמר: כי האגדות אשר בדברי נבלה יסודתם באו בתלמוד מיד מעתיקים חסרי דעת, אשר אספו בימי הגאונים דברי לצים שונאי חכמי התלמוד – אל התלמוד, והלצים ההם, בחפצם להמנות בין בעלי אגדה, דרשו דרשות של דופי, וכתבום בגליוני התלמוד – ומאשר לא למדו אז בימי הגאונים הראשונים את האגדות, באו האגדות הנזכרות אל התלמוד, מבלי משים על לב. וככה כתב גם הגאון ה' ראפאפורט בכרם חמד הששי (צד 249) והביא בשם הריטב”א, שיש במסכתא “בבא מציעא” הוספות מאוחרות רבות (ריטב“א ב”מ ג'). ולפי דבריו, כל דברי העמוד הראשון בב“מ פ”ד מראשו ועד סופו, והספור המבהיל ממיתת רבה בר נחמני (ב“מ פ”ו) נוספות מאוחרות הן, וברב כחו הראה רבות כאלה בתלמוד, ויתן אותות לדבריו.

לדברי על אודות הדרשות יש להוסיף דברי הרב ד“ר פראנקעל אשר כתב בספרו “דרכי המשנה” (צד 18) לאמר: דרכי דרשות האחרונים, רחקו מאד מדרכי דרשות הראשונים; כי האמוראים האחרונים, בחפצם לקיים דברי התנאים הראשונים ולמצוא להם מקור, הסתפקו בדרשות רחוקות מדרכי ההגיון והוטב בעיניהם לדרוש “כרת כריתות” (גיטין כ"א) “עבד העבד” (קידושין נ"ב); אך הראשונים, בחפצם להמציא את ההלכות, בקשו מקורות יותר נאמנים להלכותיהם, כאשר נראה באיזה מקומות במשנה, כמו: נגעים פ”ב משנה ד' עד סוף הפרק, ומקומות רבות במכילתא, ספרא וספרי.

על דברי, כי חכמי התלמוד עמלו בכל עוז לבאר דברי התורה לבל יהיו לשטן לנו על דרך חיינו, נשאלתי מרעי לתת להם אות מדברי התלמוד גם על הדברים האלה; ואען להם: כי בסוכה (ל"ב) כאשר שאל השואל על כפות תמרים: “ואימא כופרא?” ועל ענף עץ – “ואימא הורדוף” ענוהו: “דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום!” וכן זכרו את היסוד הזה ביבמות ט“ו, פ”ז.

להבין את האגדות לא ידרש לנו שכל חד להעמיק מחקר ופלפול ודרשות המוליכים תועה, – כי אם שכל ישר ודעת ברורה בדרכי האגדה, ובינה להבין, כי חכמי התלמוד לא היו בני אלהים כי אם אנשים. ספורים רבים באו בתלמוד, אשר גם אז לא האמינו בהם שומעיהם, או ספרו אותם בדברים אשר לא יסתרו דרכי הטבע. במסכת “עבודה זרה” (ל"ח) אמרו על ספור מוזר אחד “מילין” ופרש"י “כזב”–; בברכות (ה') במעשה יין רב הונא אשר החמיץ, ואמרו איזה אנשים, כי הושב נזקו אחרי כן, בשוב החומץ להיות יין בארח פלא, – לא האמינו אחרים ככה ויאמרו: כי עלה אז מחיר החומץ להיות כמחיר היין; והדברים האלה יוכלו להיות למופת על שאר אגדות.

ה' זקש בספר ה“תחיה” (צד 30–31 בהערה) אחרי אשר הוכיח, כי ר' יהושע בן לוי לא האמין בלחשים וקמיעות והבלים כאלה, כאשר זכרתי בשמו, גלה נסתרות מתכונת ר' יוחנן איש ריבו בהלכה שהאמין בכל: בלחשים (שבת כ"ז), בכשוף (סנהדרין ס"ז, חולין ז'), בשלש מאות מיני שדים (גיטין ס"ח), במלאכי חבלה (סנהדרין ק"ו), בחלומות (ברכות כ"ה), בבת קול (מגילה ל"ב), בנחושי הפסוקים (חולין צ"ה), בעין רעה (בבא מציעא פ"ד) ועוד דברים זרים רבים מאד, וכן היה גם רבה בר חנה תלמידו; וכמעט רחוק למצוא אחד מחכמי התלמוד, אשר ירבה אמרים בדברים כמו אלה כמו ר' יוחנן ¹. בברכות (כ"ח) נזכרו דברי ר' יוחנן בן זכאי, אשר אמר לפני מותו:

“פנו כלים מפני הטומאה והכינו כסא לחזקיה מלך יהודה שבא” ובספר “המפתח”, אשר ראיתי זה לא כביר, העתיר דבריו על זה; אך אם נלך מישרים נקל לנו להבין, כי לא ידרש לנו להכביר מלים על דברי חולה אשר הגיע עד שערי מות, אם דבר מה בחומו אם גם הוא ר' יוחנן בן זכאי, – כאשר לא נחת הורקנוס מדברי ר' אליעזר אביו, אשר דבר במותו, בחשבו, כי נטרפה דעתו (סנהדרין ס"ח).

בדברי במאמרי ההוא, חדלתי לדבר על דבר הפלפול, שהוא רובו של התלמוד; ורק בדברי אל הרבנים, בגליון 29, דברתי מעט עליו וכתבתי, שלא נאמר כי אם לפלפל בחכמה, ולא דרך האמת דרכו ונתתי אותות לזה, והחכם ה' לאנדעסבערג, הוסיף מלין בענין זה בהערתו היקרה למאמרו בגליון 30, ועוד היו לי מלים בזה ולא אכחידם תחת לשוני, אולי יועילו לקוראים אחדים.

האדם מאשר לא גדל כפרא בורד לו, כי אם בין הוריו, מוריו ורעיו אשר יאצילו מרוחם עליו טוב ורע יחד; ומאשר הוא גם שואף חדשות וחפץ להתהדר בדעותיו החדשות, אשר כונן על הריסות דעות אחרים, על כן יקשה עליו מאד, להוציא משפט מישרים בדברים רבים, ואף כי בדברי אמונה ודת. השכל, השופט צדק בעת אשר לא יוליכוהו ההרגל והחפץ שולל – יוציא אור משפט אך לעתים רחוקות, כי פעמים רבות יכשל ולא ידע, פעם יתעהו ההרגל והאמונה בדברי הורים, מורים ורעים הקשורים בלבו, ופעם – אהבת החדשות ורוח הדרור; מאלה ילך השכל תועה בנתיבות תהו והוא יחשוב, כי האמת תנחהו, ובאמת אך רוח ההרגל, או רוח אהבת החדשות דובר בו. ובשתי אבני הנגף האלה, באמונה תמיד בדברי אחרים, ובאהבה אך לחדשות, כשלו רבים מאז ומעולם ויכשילו בדרכיהם רבבות אנשים הולכים לתומם. – מרבית אחינו באשכנז, ומעט גם בארצנו, בחרו אך בחדשות ורוחם ישאף רק דרור; ומרבית אחינו בארצנו בחרו אך באשר קראו ושמעו מפי ספרים ומורים, וכל חדש – פגול הוא בעינהם! והאנשים המפלסים מעגל רגליהם, למען יכונו דרכיהם, המאמינים בדברים אשר יאמנו והאוהבים החדשות הנכונות להאהב והשואפים לדרור, לא לצאת לחפשי מתחת עול האמונה, כי אם מתחת העבטיט אשר הכבידו עליה כסילים ונעוי לב – מתי מספר הם, ונער יכתבם!

חכמי התלמוד, בחפצם להנצל משגיאות ילדי ההרגל ואהבת החדשות יחדיו, בחרו את הפלפול להיות לנר לרגלם, כי ברוב דעות וברוב פלפול יצא משפט אמת, על כן למדו לתלמידיהם דרך הפלפול. כה מצאנו במקומות רבות יאמרו “ורבה לחדודי לאביי הוא דבעי” (ברכות ל"ג ועוד מקומות רבות), “לא אמרה ר”ע אלא לחדד בה את התלמידים" (נדה מ"ה), “כי הוה מקשי רשב”י קושיא הוה מתרץ ליה רפב“י י”ג פרוקי" (שבת ל"ג) “אין משיבין ב סנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ” (עירובין י"ג) ועוד מאמרים רבים כאלה. ובהיות רוב התלמידים, אנשים, אשר לא ראו הרבה חכמה ולא הבינו אל דברי מוריהם (כאשר אמר ר' יוסף לרבא: “מר דגברא רבה הוא יודע מאי דקאמינא”) על כן מהרו להקשות כמעט על כל משמע אזנם, ומוריהם כחדו לרוב האמת תחת לשונם²), אם מפחד, כמו בהקשותם מדברי משל ומליצה שלא מצאו לנכון לגלות להם את סוד המשל, כאשר זכרתי במאמרי שם בשם הרמב“ם וכדברי ה' לאנדעסבערג אשר זכרתי, וכמאמרם באבות “חכמים הזהרו בדבריכם” ואולי לא אשנה אם אומר: כי ממין כזה היה הסוד אשר גלה אחד התלמידים אחרי כ”ב שנים, שעל כן גרשוהו מבית המדרש (סנהדרין ל"א); או למען יוסיפו לפלפל ולהקשות, עד אשר תגלה להם האמת, ואם לא השיבו להם אז נכוחות, בטחו בי רוב ימים יודיעום חכמה וכמאמרם: “לא קאי אינש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין” (ע"ז ה'). והנה גם אם היתה מגמת פני הפלפול לדרך אמת לא מצא חן בעיני רבים (עיין סנהדרין כ"ד) ור' זירא ישב בצום למען ישכח את התלמוד הבבלי, כי לא היה נעים לו בעבור רוב פלפוליו (ב“מ פ”ה). ומצאנו במס' כתובות (ע"ו), כי הפלפול הסב את לב חכמי בבל אחורנית, כי לב חכמי בבל היה מבין יותר מלב חכמי ארץ ישראל, כאשר אמרו שם “וחד מינן כי סליק להתם עדיף כתרי מינייהו”, בכל זאת גדלו חכמי ארץ ישראל מחכמי בבל. כאשר הודו בפיהם ויאמרו: “וחד מינייהו עדיף כתרי מינן”! – יהיה איך שיהיה, נקל לנבון לדעת, כי הפלפול איננו האמת כי אם למוד דרישת האמת; והפלפול וההלכה שני דברים שונים המה, ורחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב והמורה הלכה מתוך פלפול הוא תועה, והוא ממבלי עולם! כן יבין כל נבון, כי אם גם אמרו בפסחים (כ“א, כ”ב), שדברי אבהו, אשר ­­­­­­­­­­­­­אמר: “כל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו כו' אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע”, תלוים בדברי ר' מאיר אשר אמר: “בין לגר בין לנכרי נבלה, או במכירה או בנתינה” ואם כן חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא, ויש בגידין בנותן טעם“; או מה שאמרו: כי מחלוקת אביי ורבא בדין “אי עביד מהני” תלויה במחלוקת ר' יונתן ור' יאשיה, “אם מערבין לקרנות?” (תמורה ה') והאחרונה תלויה במחלוקת שני התנאים האחרונים “אם משמע שניהם כאחד כו' עד שיפרט לך הכתוב יחדיו” (יומא נ"ז) ובזב תלויה גם המחלוקת “אם חוששין לזרע האב אם לא?” (חולין ע"ח) ועוד כאלה אין מספר בתלמוד, והכל באסמכתות רחוקות ופלפולים עמוקים – נוכל לאמר אנחנו, כי המחלוקות האלה אינן נוגעות אחת ברעותה מאומה, ורחוקות הן זו מזו, כרחוק האמת מן הפלפול, כאשר באמת פסק הרמב”ם בהלכותיו בדינים אלה, פעם כדעה אחת, ופעם – כדעה השנית, המתנגדת לה לפי הפלפול; והמפלפלים אשר הרבו על כן, על דברי הרמב"ם במקומות כאלה, פלפולים למכביר, והפוסקים האחרונים, אשר חקקו לנו חקים לא-טובים מכל אשר בחרו מפלפולי התלמוד – לא ידעו דרך התלמוד!

אדמה כי לא אשנה, אם אומר: כי היה התלמוד בעיני האחרונים, כתורת משה בעיני חכמי התלמוד! כי כאשר דרשו המה הלכות רבות, על כל קוץ וקוץ, מדברי התורה – כן דרשו האחרונים ויבראו דינים רבים, מכל מלה אשר בתלמוד; אפס כי בזאת לא ישוו: הן חכמי התלמוד ידעו מאד, כי לא הלך לב המחוקק לאצור רבבות דינים בסתר דבריו ואך הזמן והשכל הישר היו הנסבות לדיניהם החדשים, ומדברי המקרא מצאו אך אסמכתא לדבריהם; לא כן הפוסקים האחרונים! המה האמינו בכל לב, כי כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, וכל הגה אשר יצא מפי חכמי התלמוד, הכל נראה למשה בסיני; גם דמו בלבבם, כי חכמי התלמוד הסתירו תחת סתר פלפוליהם ומלותיהם רבבות דינים ומהם למדו דינים חדשים, אשר לא עלו על לב חכמי התלמוד מעולם; דינים אשר המה למרות רוח הזמן והשכל הישר! – לו הביטו הפוסקים האלה על דרכי התלמוד, לו שמו על לבם, כי התלמוד הוא יותר מורה דרך איך לפסוק הלכה מאשר הוא מורה הלכה; לולא שכחו כי אין למדים מן האגדות, וכי בדברי סופרים, הלך אחרי המיקל; לו בחרו בחכמה, כאשר עשו חכמינו אשר חיו לפני ר“י פולאק ור”י לוריא, מפיצי הפלפול והקבלה – לולא הקדישו, בקדושת תורת משה, כל מילה שבתלמוד ופלפוליו ופלפולי פלפוליו, כי אז לא בראו לנו דינים חדשים לבקרים, ולא שמום לחק עולם על ישראל להיות להם אבן מעמסה, אשר כל עומסיה שרוט ישרטו; – כי אז השכילו לדעת, כי אך ד' נותן חקים, ובאין עוד נביא בתוכנו לא נוכל לברוא דינים חדשים אחרי חתימת התלמוד ולאמר: “כן רצה האלהים!” כי מי בא בסודו? הן גם נביא, בלעדי משה איש האלהים, לא יוכל להוסיף הקים, אף כי איש מפלפל יוצר אפל ובורא חשך, מסכסך הלכות קריאת שמע בשור שנגח את הפרה ואחריות טעות סופר בקידושין שלא נמסרו כו‘! ואם חכמי התלמוד ברוך זכרם הוסיפו דינים, לא הוסיפו רק הלכות ודרשות מקובלות ותקנות וגזרות שהן אך משמר לתורת ד’ לפי המקום ולפי הזמן!

ולמען לא יתנפלו עלי אנשים אשר מתקו מרירות ההרגל בפיהם, ויבאו עלי בענן כבד, ובבקרת קצרה ישימו לאל מלתי ויאמרו: “כל דבריו אין בהם דברי טעם כלל וממילא נפרכים ואין כדאי לדבר מהם” – אביא להם שנים שלשה דברים מדברי הפוסקים והמפלפלים, למען יכירו וידעו את דרכי הפוסקים והחריפים.

במחלוקת חכמים ור' יהושע (סוף פ"ד מנגעים) בספק אם בהרת קדמה לשער לבן, פסק הרמב“ם כחכמים שהוא טמא; והקשה על זה בעל כסף משנה: מדוע לא פסק כהקב”ה ורבה בר נחמני? (ע' ב“מ דף פ”ו) וגם בס' תוספות יו“ט” שם ובס' “חתם סופר” (או“ח ר”ח) פלפלו בזה, והר“ש, בפירוש המשנה, נוטה באמת לפסוק כר' יהושע, מפני שהקב”ה אומר כמוהו; ועתה האם לא צחוק מכאיב לב הוא לראות חכמים ונבונים נשענים על אגדה מוזרה, אשר עם האגדות הדמיוניות חלקה, ואשר כל איש שלב מבין לו, יאמר עליה, כאשר אמרו חז"ל (מכות כ"ד) “מאן סליק לעילא ואתא ואמר?” ³ לסתור בה כלל גדול “יחיד ורבים הלכה כרבים” וסתם משנה שבראש פרק ה' שם?

ביורה דעה (סימן קע"ט) התיר הרמ“א, לשחוט תרנגלת שקראה גברית, וכתבו שם הש”ך והגר“א, כי אף שבמסכת שבת (ס"ז) אמרו חז”ל, שדבר זה הוא מדרכי האמורי – אך גירסת הרמ“ך שם, שאין זה מדרכי האמורי. עתה ראו נא זאת כל ישרי לב! הנה לפנינו שתי נסחאות – לפי הנוסחא האחת, היא נוסחת רש”י, בעלי התוספות והרמב“ם, הדבר הזה מדרכי האמורי, ולפי הנוסחא השנית, היא נוסחת הרמ”ך אין הדבר הזה מדרכי האמורי; ואם בן הדבר הזה, בתורת ספק דרכי האמורי; ונודע לכל, גם לבר בי רב דחד יומא, שאסור דרכי האמורי הוא איסור גמור מן התורה, וספיקא דאורייתא לחומרא! ובכל זאת התירו ספיקא דאורייתא, ולעמת זאת החמירו באלפי דברים וחששות קלות שמדרבנן! יען מה? יען שהדבר הראשון נהגו בו הפתאים המאמינים לכל דבר; והאחרונים – נוגעים בכבוד איזה פוסק!

כן יש רבות להוכיח, כי הפוסקים עבטו ארחות התלמוד, ולא שמרו דרכו; אך ישרי לב יבינו במעט מלים, אם אך נעיר את לבם על שגיאות אחדות אשר שנו מחוקקינו החדשים, כי השלחן ערוך לא נעשה ברוח התלמוד ובקרת רחבה דרושה למענו; ועקשי לבב, הלא יקשו את ערפם גם אחרי ראותם בקרת ארוכה על רוב דברי השו"ע וגם אז יאמרו, “כי לעון פלילי יחשב” אם נצרוף כבור סיגיו – על כן אשפוק בדברים מעטים, ואך דין אחד אזכיר, אשר לא ידמה, לא לדרכי הפלפול, ולא להתרנגלת אשר זכרתי.

בשו“ע אוריה (סי' קל"ח) נאמר: “בני אדם החבושים בבית האסורים, אין מביאים ספר תורה אצלם לקרות בה, אפילו בר”ח ויום הכפורים”, אם גם טלטולי ספר תורה אינם איסור מן התורה, ועשרה חבושים חייבים בקריאת התורה, בכל זאת אסרו; אך ר' אליעזר שחרר עבדו, שהוא איסור מן התורה לדעת התלמוד, להשלים לעשרה (ברכות מ"ז) אשר בהיותם תשעה לא נתחייבו עוד בתפילה בצבור, ואך הוא הביא אותם לידי חיוב; ואם כן, אין דין זה לפי רוח התלמוד!

התלמוד בכלל, מלבד מעט הלכות קדומות ודרשות מקובלות, אשר זכרתי במאמרי “ארחות התלמוד”, הוא מעשה אנשים חכמי לב, אשר הבינו את רוח האדם ודרכו, ויקרת הימים אשר הוא חי פה בתבל ארצה, וברוב חכמתם יצקו רוח חיים בתורת אלהים, לבל תהיה כמצבת עולם אשר לא תנוע מכל רוח חזק וסער מתחוללה – וימצאו תחבולות בהעמיקם בה, לבאר אותה בטוב טעם ודעת, לבלי תהיה לשטן על דרכי חיינו, ויטוה ברוב לקחם אל כל אשר יהיהרוח החיים ללכת, מבלי אשר גרעו ממנה מאומה; – על כן ברוך זכרם בפי כל ישרי לב המבינים אל פעולתם. והחכמים בעיניהם, המלעיגים להתלמוד, אומרים לכל כי סכלים המה, וכי לא ידעו את דרכו, וכי לא טובים המה בידיעתם בתלמוד, מהמאמינים כי כלו נראה למשה בסיני; כאלה כן אלה, יחד לא ידעו דרכו עד מה! יזכרו נא האנשים האלה דברי אחד חכמי התלמוד, בזכרו את ימי מחמדינו בימי קדם, וירומם תחת לשונו פעולות אבותינו, ביום הקדוש לנו מכל ימי השנה, ביום הכפורים; אך מה היתה הפעולה הטובה והמהוללת הזאת? שמעו ותמהו! הפעולה הזאת אשר זכרו משבתיה באנחות לב, לא היתה אמירת פיוטים ומזמורים, לא בכי ואנקה כל היום, לא מהלומות האגרוף על הלב ברעש גדול באמירת “על חטא”, גם לא העמידה כל היום להיות כמלאכים; אך הפעולה היקרה בעיניהם הזאת היתה: צאת הבתולות ברחובות, לבושות בגדי לבן, ודבריהן אז לבחורי ישראל, לאמר “בחור שא עיניך ותנה עיניך ביופי, שאין אשה אלא ליופי!” (תענית כ“ו ל”א) האין זה אות נאמן, כי ידעו לערוך את יקרת החיים כערכה באמת!

התלמוד הוא אסיפת דעות שונות, אשר שמעו התלמידים מפי חכמים ואשר אמרו בשמם, בראותם פעלם, ועל פיהם חרצו משפט להבין דעתם כמו שאמרו במקומות רבות “לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר”: ותלמידים שלא שמשו כל צרכם, שגו פעמים רבות ברואה ⁴, ובראותם פעולת חכם הוציאו משפט מעוקל, לאמר: “ככה היא דעת חכם פלוני!” ובאו רעיהם וחקרום באמרם: “ולא היא! התם היינו טעמא…” ויש אשר לא חקרום רעיהם בהוציאם משפט מעוקל, כדברי הגאון ראפאפורט (כרם חמד חלק ששי צד 191) אשר אמר “אשר הוכחתי (במקום אחר) שמאמר שמואל על טעות גוי הוא רק מכללא, ולא היא, מפני מאמר האחר של שמואל, באיסור גניבת דעת עכו”ם, ומפני כל דרכי מחשבותיו אשר הראינו". ובהיות הדבר הזה יקר מאד הן מצד עצמו, להראות לאנשי מראה כי אך שוא משגבם באמרם: “טעות גוי מותר!” והן מצד עדותו, כי הוא יוכל להיות למופת לדברים רבים בתלמוד, אשר אולי נאמרו אך מכללא, ובאמת משגה היה ביד התלמיד האומר, ורעיו לא ענו לו מאומה על דבריו, ומבלי משים נשארו דבריו בחזקת דברי אמת, – אבאר דברי הגאון הזה, כי נעלם ממני המקום הראשון, ששם הוכיח דבריו אלה.

במסכת בבא קמא (קי"ג) אמרו: “אמר שמואל: טעותו מותרת: כי הא דשמואל זבן מעכו”ם לקנא דרהבא במר דפרזלא (מזרק זהב בחזקת של נחשת) בד' זוזי ואבלא ליה חד זוזי" (רש"י פירש שגרע ממנו זוז אחד, ובנמוקי יוסף בשם הערוך פי': שהוסיף לו זוז, למען ימהר ללכת) ובמס' חולין (צ"ד) אמרו בשם שמואל: “אסור לגנוב דעת עכו”ם“, ועל כן שפט הגאון ראפאפורט, כי הדבר הראשון נלמד רק ממעשה קנין המזרק, אך באמת אין דעת שמואל לאמר: “טעות גוי מותר”, כי לדעתו אסור גם לגנוב דעת עכו”ם, וכן כל מחשבות שמואל ודרכיו יתנגדו לדבר זה!

ידעתי כי רבים ישאלו על דברי הגאון ראפאפורט שלש שאלות: א) מדוע זה, הונה שמואל את הנכרי במזרק הזהב? ב) מדוע הונו רב כהנא ורבינא את הנכרים, כאשר ספרו שם? ג) מדוע בחר ראפאפורט בתהפוכות? הלא בחולין (שם) אמרו להפך, כי דברי שמואל אשר אמר: “אסור לגנוב דעת עכו”ם!" אך מכללא נאמרו, ודחו שם דברי האומר כן בשם שמואל! על זה הנני להשיב: א) הנכרי אשר הביא למכור מזרק, מבלי דעת אם הוא זהב או נחשת, רחוק להאמין שהיה המזרק שלו, כי יודע איש ערך כליו, ואין זאת כי אם מצא את המזרק הזה, או גנב אותו ועל כן, יוכל היות, כי קנהי שמואל בזול, למען השיבו אל בעליו במחיר קטן; ואולי הכיר באמת למי המזרק הזה. ב) רב כהנא ורבינא האמינו לתמם, כדברי האומר בשם שמואל: “טעות גוי מותר”, ואולי לא ידעו מדבריו בענין גניבת דעת עכו“ם. ג) דברי התלמוד בחולין, הם אך על דרך הפלפול, כי מדוע נפרש דברי שמואל באופן שגניבת דעת עכו”ם תהיה מותרת, הפך מדברי הברייתא שם, שאסרה גניבת דעת עכו"ם, והפך מדברי שמואל בעצמו אשר אמר (ב"ק שם): “דינא דמלכותא דינא!”?

התלמוד הוא אספת דעות שונות, ומאשר שונה דעת איש מרעהו, כאשר אמרו גם הם (ברכות נ“ח, סנהדרין ל”ח), על כן נמצא בו דעות מתנגדות גם בדברי אמונות הלב, כמו בהלכה: פה נשמע סגולות, קמיעות ולחשים ופה – “כל שאין בו משום רפואה (טבעית) יש בו משום דרכי האמורי” (שבת ס“ז ועי' רש”י שם); פה יאמרו: “המינים וכו' מורידין אותם ולא מעלין!” ופה גם לקללם לא אבו (ברכות ז‘, י’, סנהדרין ל"ז); פה נמצא דברים נוטים להגשמה ופה – יכנו שם האל בשם “המקום”, המכלכל בקרבו רעיון עמוק מאד מאד, כי אלהי קדם מעונה הוא לתבל ויושבי בה, אך לא בתבל מעונתו –; לעווינזאהן, בספרו היקר “זרבבל” הוכיח באותות נאמנים, שהתלמוד אומר אהבה ושלום לכל המין האנושי, ובכל זאת נמצא דברים רבים אשר בשנאת הדת יסודתם –; וכאלה רבות. אך אם נביט אל זמנם ואל שכניהם הגוים, אשר היו אז, ואל דעותיהם ועלילותיהם, אז לא נתפלא על הדברים הזרים בעיני הדור הזה, ולהיפך, נשתומם על חכמת בעלי המאמרים היקרים, אשר יהיו לנס עד דור אחרון! אך זה לבד מצאנו, ראה קורא יקר! דבר אשר בו הושוו כל התנאים והאמוראים: כי כל תקנה וגזירה, אשר סר טעמה נוכל לבטלנה, וכי רשות לכל בית דין לשנות אחרי דברי קודמיהם, על פי התנאים אשר זכרתי במאמרי הנ"ל, וכי כל דבריהם נאמרו לפי המקום ולפי הזמן! –

בדברי במאמרי הנ“ל אל הרבנים ובשוותי לנגד עינהם, כי רבותינו, בעלי השו”ע, לא שמו לבם לכללים עקרים בש“ס – שכחתי להזכיר עוד דבר אחד, אשר היה נר לרגלי הפוסקים בדרך אשר הוליכו אותנו, והוא – החלום! בשלחן ערוך אור”ח (סי' קס“ז סעיף א' וסימן תקנ”א י"א) פסקו לנו דינים על פי החלומות אשר חלמו אנשים שונים –; וצחוק מכאיב לב עשה לנו הגאון בעל “שם הגדולים”, אשר גם הוא בפוסקים יתחשב, בגלותו שמחתו על גדולות הראב“ן והרדב”ז, אשר שבו מדבריהם, אשר פסקו להיתר מפחד חלומותיהם לאמר: “ובא וראה גדולתן של רבותינו, בדבר שהיו נוטים מהאמת, בחלום ידבר בם” (מערכת גדולים, אות א' ציון 199) אם גם הזכיר שם דברי חז"ל בסנהדרין (ל') שאמרו: “אם אמרו לו בחלום: כך וכך מעות במקום פלוני, ושל מעשר הם, ומצאם שם, הרי אלו שלו ⁵ ודברי חלומות לא מעלין ולא מורידין!”

עתה הנני להשיב דבר לאיש ריבי, אשר התנפל עלי בחמתו (עד אשר לא הזכיר גם את הגליון שבו נאמרו דברי) בהמליץ גליון 34, לשים לאל מלתי, אשר כתבתי בדמי לבבי –; ואם אמנם הרב המו"ל בהערתו לדבריו, ואחריו ה' סיקאלער, ענו אותו דברי אמת וצדק, והאחרון השיב לו דברים נכונים גם על השגיאות או הזדונות, אשר מצא איש ריבי, לדעתו, בדברי, – בכל זאת השאירו גם לי אמרים, להשיב אפי מדברי.

בדברי, במאמרי הנ“ל, הוכחתי מפעולת ר' שמעון הנזכרת במס' שבת (ל"ד), ומדברי חז”ל בכמה מקומות “כהא דהיתרא עדיף”, שהיה כבוד ההיתר יקר בעיני חז“ל, ומאד חפצו לעשות תקנות מועילות ומקילות; ע”ז ענה איש ריבי “משבת ל”ד שטהר ר“ש מקום שהוחזקה טומאה, הנה לדרך רש”י היה בדרך נס, וגם לדרך התוס' הוא נכון" (כאילו אמרתי אני שאיננו נכון, לדעתם!). אודה ולא אבוש, כי לא אבין מענהו! הן ר“ש חפץ לטהר ולהקל, ומה לנו אם השלים חפצו בדרך נס או בדרך הטבע? האם יאמר, שהיה חפצו בדרך נס? ואם יפת לבנו להאמין בנסים מלא חפנים, ונטה אזן לדברי רש”י, עוד יתחזקו דברינו, כי גם מן השמים עזרו לו לטהר ולהקל! על כבוד ההיתר בעיני חז“ל, הודה גם הוא, ועל כן, אל יתר דבריו אשים דברתי. אני הוכחתי מלוי, אשר התיר לצאת בשבת בכלילא, ומר' עקיבא, שהתיר איסור זקנים הראשונים, – כי נוכל להתיר איסורים ישנים; על זה ענה: “ולוי דשרא כלילא בנהרדעא, שם לא נתפשט איסורא כו' אפילו ברוב ישראל”; אך מי הגיד לו, כי החומרות המעיקות לנו פשטו ברוב ישראל? אבל עוד לי מילים בזה ואזכירם הלאה. ראיָתי מדברי ר' עקיבא סתר בחידוד אחד מהש”ס ירושלמי, שהזקנים הראשונים, דעתם כדעת ב“ש בסוף גיטין, ודעת ר”ע – בדברי ב“ה שם, ואם כן, כבר התירו ב”ה דברי הזקנים הראשונים; צלל במים אדירים והעלה בידו חרס! מי התיר לב“ה להתיר איסורם של הזקנים הראשונים? ואם היו בית הלל בזמן הזקנים הראשונים, והמה חלקו עליהם, ומעולם לא נהגו העם כדברי הזקנים, הנה מלבד כי השם “זקנים הראשונים” יורה לנו, כי קדמו הרבה לתלמידי בית הלל, אשר האריכו ימים עד ר' עקיבא, – מלבד זה, מה התיר ר' עקיבא? ומה זה אמרו בשבת “עד שבא ר' עקיבא”? ואם נהגו העם כדברי הזקנים, ולא שמעו אל דברי בית הלל, הלא התיר ר”ע איסור הראשונים!

על טעותו מבאור התוס' בדברי ר' יהושע: “בו ביום מחקו סאה” כבר השיב לו ה' סיקאַלער, במאמרו “אל רועי ישראל” בהמליץ גליון 41, בטוב עם ודעת. ואשר אמר: “ר”ח לא חפץ להתיר הגזרה בסנדל המסומר לגמרי" מה לנו אם רצה להתיר לגמרי או לא? יהיה איך שיהיה, חפץ להתיר דבר שנהגו בו איסור! ועוד, מי יודע, אולי כאשר פחד להתיר מעט, כן פחד גם לאמר כי חפץ להתיר לגמרי, כי באמת אין דבר זה נוגע באיסורי שבת מאומה – ואשר אמר: “ומברכות, שתקנו תפלת הביננו, הנה הוא נפסק ג”כ בשו“ע והיא דעת ר”ע בברכות פ“ד, ומה חדש בזה?” הנה קדם את פני בשאלה זאת “מה חדש בזה”, לבל אשאלהו אני: “מה חדש בזה, שפסקה השו”ע והיא דעת ר“ע בברכות פ”ד מ“ד? – ובכל זאת אשיב לו מה חדשתי בזה, כי חז”ל עמלו להקל מעל ההמון בדברים העומדים ברומו של עולם, לבל יהיו למפגע להם בחיי הבלם הזה, שהם אך חיי שעה. האין זה חידוש?

על האותות אשר שמתי מדברי התלמוד בעירובין (מ“א, ק”ד), ביבמות (ע“ט, בביצה (ד') וכן על יתר הדברים אשר הרביתי בזה ועל עצומתי, אשר הגשתי לפני הרבנים על דרכי הפוסקים בסוף מאמרי – לא מצא איש ריבי מענה, כפי הנראה; אשר על כן, בחר לו לשון אחרת ויאמר: “והנה אין כדאי לדבר מכל דבריו (ומדוע דבר?) כי ממילא נפרכים הם, (דרך חדשה בבקרת!) הלא כל קורא דבריו נראין בסוף מאמרו (לא זכיתי להבין) ושם לוטה דעתו המשובשת (?), להסיר מהשו”ע דינים כבדים ומעיקים, כי השערתו זאת בטלה ממילא עפ”י החק הקיים, שגם גזרה שפשטה ברוב הצבור אין כח ביד ב“ד לבטלה, אלא אם כן הוא גדול בחכמה ובמנין כו'”. והנה אשאלהו ויעננו, מלבד מה שענה לו ה' סיקאלער שם, – מדוע התנפל עלי בטרם קרא כל דברי? הלא זה דברי שם: “הלא הדינים והמנהגים האלה לא פשטו ברוב ישראל, ולא נגזרו במנין ומדוע יהיו לנו לחקת עולם?” כדעתו ידעתי גם אני חלוקי בטולי הגזרות, כאשר זכרתים שם בשם התלמוד (כי אין אנחנו משעבדים לאויטאריטעטים אחרים!) – וכל חפצי הוא, שיתאספו רבנים ומשכילים להתיר את החומרות, שלא נגזרו במנין, הם כל החומרות החדשות (כי מלבד תקנות רבנו גרשום מאור הגולה וגזרותיו, לא נגזרו גזרות אחרות במנין!), או אם נגזרו במנין ובטל טעמם, ואף כי החומרות שלא נגזרו במנין וגם טעמם בטל, ואף כי הדינים אשר לא היה בהם טעם מעולם, אשר רבים הם מאד לדאבון נפשנו, כאלה, אשר נבראו מפלפולי התלמוד (וגם מפלפולי התוס' והאחרונים), מאגדות, מקבלה, מחלומות וכאלה, אשר אם נגזרו במנין, המה כגזרה שנגזרה במשנה, שאף ב“ד קטן יוכל לבטלנה, כדברי הרמב”ם ז"ל.

ואם עוד יתאמץ איש ריבי בדעתו ואמר, כי כל החומרות החדשות הנמצאות בשו“ע, פשטו ברוב ישראל; אשיב אף אני אמרים לו, כי בכל מקום אשר נמצא בתלמוד, כי יבדיל בין גזרה, שפשטה ברוב ישראל ובין גזרה, שלא פשטה בם – נראה כי רק בגזרה (כלומר; שנגזרה במנין) ידבר שם, אך לא בחומרא, שהתיר אחד ונהגו רבים אחריו –; ומי יכזיבני, ויאמר: שהחומרות אשר נבראו אחרי הגאונים נגזרו במנין? הלא זה היה דרך מסען: רב אחד החמיר בדבר פלוני, ורב שני כתב החומרא ההיא על ספר, אז נהגו בה בני ערעם אחרות על פי רבניהם, ואחרי כן אספו הפוסקים החומרא ההיא אל ספרי פסקיהם, ומשם נפוצה ותפרוץ ימה וקדמה צפונה ונגבה, ורבים נמשכו אחריה, ואיש נשען על קודמהו בעינים עצומות, כי כן חרץ פלוני ואין להשיב! ופעמים רבות פסקו לנו דינים, באמרם: “מצאתי כתוב…” ולא הודיעו לנו (ואולי גם הם לא ידעו) גם מי הוא הכותב? ועל התפשטות כזאת לא דברו בתלמוד מאומה: וגם השכל הישר ילמדנו, כי אין נחשבה, כי לא “קבלת הדברים” יקראו שמה, כי אם “מצות אנשים מלמדה, ומעשה הקוף”, – יוכל היות כי איש ריבי יאמר גם על דברי אלה:” כי נפרכים הם ממילא", אך בדבר שפתים יגבר איש, וכל עוד לא יביאו מקדישי כל ישן ראיה מפורשת מן התלמוד כי לא צדקתי בדברי אלה,לא אחתה מרוח שפתותיהם, כי ידעתי כי אך שוא משגבם! –

והנה עודני שומע דברים מאחרי, קול עקשי לב אומרים: “דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, אי אתה רשאי להתירם בפניהם!” (פסחים נ"א) אך אשאלם גם אנכי: מדוע זה התירו חז“ל דברים רבים, כאשר הראיתי? אך כל ישר לב יבין, כי דבריהם אלה נאמרו, אם אך אנשים אחדים (בהוראת מלות “אחרים נהנו”) קבלו עליהם דבר אשר ידעו היתרו – לאיסור, להיות להם כמו משמרת לדבר מצוה ⁶## ), שאין דבר זה אסור לב”ד, להיותו כמו נדר, – אך אם רבבות אלפי ישראל קבלו עליהם איסורים, מחסרון דעת ואמונה יתירה, או משגיאות אחרות, או אם נשתנה הדבר הזה ברוח מקום וזמן אחר, – אז אין דבר אשר יבצר מיכלת בי"ד ואספת רבנים!

עוד קצף איש ריבי עלי, מדוע שדיתי נרגא באיסור הושטת חפץ לאשה בימי נדתה, שיש בזה משום חשש נגיעה, ויוסיף לאמר: כי הרא“ש, בפ' אעפ”י סימן כ“ד, הוכיח איסור זה בשם הראשונים (?) מדברי הגמרא” (?). הנה לו גם היתה לו הצדקה בזה, גם אז לא היתה לי בשת הפנים, כי אני הבאתי דבר זה לאות, כי יש דברים אשר הושמו לחק לכל איש ישראל והם רק מדת חסידות; ואם שגיתי באות זה הלא לא שגיתי בענין זה, כי מי יכחיש זאת? מי לא יראה כי שני הסימנים הראשונים משו“ע אור”ח, אין כל דבריהם אך מידת חסידות? גם אשר אסרו שם ללכת בלי כובע על הראש, אשר הדבר הזה יחשב לפשע רב בעיני רבים מחובשי בית המדרש, ובראותם איש הולך בראש מגולה, הנהו בעיניהם כפושע מבטן, ורבים ישיבו רגל בניהם מבתי הספר לעם, אך בעבור לכתם שם בגלוי הראש, כמו היה דבר זה מעיקרי האמונה, – הלא גם זה אך מדת חסידות, כאשר הודו מפרשי השו“ע בשו”ע אור“ח סימן צ”א, וככה יוכיחו גם דברי התלמוד בקידושין (ל"א) כי אך רב הונא בריה דרב יהושע, נהג לבלי לכת בלי מצנפת ארבע אמות; ואך האנשים אשר נפתח לבם אחרי דברי אשה, ישימו כחותם על לבם דברי אמו של רב נחמן בר יצחק, אשר בהאמינה לדברי קוסמים, הזהירה את בנה מלכת בגלוי הראש! (שבת קנ"נ). פעמים רבות כתבו הפוסקים “והמחמיר תבא עליו ברכה”, והדבר הזה היה כקסם על שפתיהם להרבות חומרות לרוב, כי המורים בחפצם להביא ברכה על ראשם, החמירו בבוא לפניהם חומרות מביאות ברכה, ויקנו להם ברכות עד בלי די בכסף זרים. – אך גם בעיקר איסור הושטת חפץ אין לדבריו שחר! הן הוא יאמר: “שיש בהושטה חשש נגיעה” אבל נגיעה עצמה אין לה זכר בש"ס לאיסור! וכן יורו דברי האשה (שבת י"ג) באמרה: “אפילו באצבע קטנה לא נגע בי”, כי לא היתה הנגיעה אסורה להם מה אמרה אפילו? האם יש הבדל בנגיעה בין אצבע קטנה לאצבע גדולה? הן אמת, כי לפי נוסחת התנא דבי אליהו יש לאסוא הנגיעה, אך נוסחת התלמוד חולקת על הנוסחא ההיא, ואנו – אך אל התלמוד עינינו! ודברי הרא“ש בפ' אעפ”י שזכר, גם הם נוסדו על דברי נוסחת התנא דבי אליהו, לא על דברי הגמרא, והם אך דברי חידוד, כאשר יראה כל קורא בם, וגם הם נוסדו לאסור הושטה משום נגיעה, דבר אשר אין לו שחר!

על מה שדרש על דברי הגאון “חתם סופר”, לא אענהו מאומה, כי אני תמכתי דברי אך על דברי התלמוד, שאין למדין מן האגדות, ואם כן קל וחמר שאין למדין מן הקבלה; ואך מדי דברי אמרתי, כי נעמו דברי הגאון ח“ס, בכל זאת יראה בדברי הח”ס שם, ובח“ס חלק אה”ע (ה“ב סי' פ”ה) ויראה אם תקום דרשתו?!

על יתר דבריו, ענה אותו המו"ל בהערתו לדבריו, בטוב טעם, ואין לי מה להוסיף על דבריו.

והנה זה כחמשת ירחים עברו, מיום אשר נשמע קולי אשר קראתי אל הרבנים, וגורל דברי היה כגורל דברי כל הסופרים! אשר אין שומע להם! דברי, אשר יצאו ממעמקי לבי, לא החרידו את מנוחתם ולא הוציאו מפיהם מלים! הגדתי להם את הרעה הנשקפת לנו ולדתנו, אם ישבו בחיבוק ידים מבלי עשות מאומה מכל אשר תדרוש העת החיה, והם לא שמו על לב! הוכחתי להם, כי דרכי הפוסקים לא יתכנו וכי פעמים רבות שגו ברואה, והם לא ידעו! מתוקה להם שנת עולמים, מאנו הקיץ, לא ענו על דברי מאומה, גם קב לא קבום, גם ברך לא ברכום!… אך הגידו נא לי אדוני הרבנים! האם לא יחשב עון לכם, בעמדכם מנגד ביום תוכחה? הלא אם כנים דברי – אליכם להתאסף יחד, כאשר הצעתי; ואם לא – מדוע לא תבואו להציל את כבוד הפוסקים, בשום עליהם עלילות דברים, על דעתכם? הן ידעתי מלים תשיבוני; כי תאמרו: “רבותינו הפוסקים גדלו מאד ולפניהם נגלו כל תעלומות, ודבר ד' היה בפיהם, ואמרותיהם הטהורות נשמעו גם באזני גאונים גדולים, מנוחתם כבוד, אשר בהם יתפאר ישראל, והמה ראו כן תמהו, על חקרי לבם הגדולים, על דעתם הנשגבה ועל חכמתם כי רבה; ואתה המהרס, אשר גם לא תחיה אלף שנים לא תהיה כאחד תלמידיהם, תאמר להחליף דבריהם כלבוש, כי לא מצאו חן בעיניך, ומי סכל יט אזנו לאמרי פיך וישיבך מלים? אך הלא אני באתי אליכם בשם התלמוד! התלמוד יאמר: בשל סופרים הלך אחרי המיקל, אין למדים מדברי אגדה, דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, על דעת התלמוד לא ישוו כל הזמנים וכל המקומות; ועיני רבים נפקחו לראות, כי בגבוה שמים מארץ, כן גבהו דרכי התלמוד מדרכי הפוסקים, ואתם מחשים! – עתה הלא יתנוכם לחולקים על התלמוד. ואם לא לדברי תקשיבו, שמעו ואקרא באזניכם דברי הגאון הגדול היחיד בין גאוני דורו, אשר לא הבינו ערכו, ר' מנשה מאיליא ז”ל, אשר דבר בספרו היקר “אלפי מנשה” לאמר: “שלפעמים יטעה חכם מחוכם בדבר פשוט מאד והוא מפני שמסתכל ביותר בענין אחר שחשקו ורצונו והרגלו לזה, לא יוכל להסתכל לשאר דברים אף פשוטים וקלים (שם סימן י"ח). כשהקשו בגמרא “ורמינהו” והשיבו על זה תירוץ “ואיעית אימא וכו'” והנה אף אם יש נפקא מינא לדינא בין ב' התירוצים, אבל אינם עוסקים כעת בבירורי הדינים, רק מראים פנים לתרץ הקושיא ומזה יצא כלל אחד, שאין ללמוד לדינא מענין התירוצים, שלא ירדו כעת בזה לעומקא דרינא (שם סימן מ"ב) ואנו רואים לפעמים, מה שיסתפק לגדולי החכמים יופשט בקל אף לקטני השכל (שם סימן מ"ד) ומזה באים כל שינויי הדעות, ממה שכל אחד ברור בדעותיו ולא יכניס שום ספק בלבו לחוש שמא טעה כו‘, שיסתכל אדם בכל ידיעותיו, איזה היא חושית ואיזה שכלית, שעל ידי זה בקל יוכל כל אחד להכניס ספק בלבו, אם ידיעותיו הם ברורים, ובעל כרחו יטה אזן לדברי חבריו, ואם כלם יתנהגו כזה, אזי יחפשו כלם לידע מקום הטעות, בכדי שיגיעו לדרך האמת, שיהיה לתועלת הצבור, ואף שיהי האומר מי שיהיה כו’ שהאמת לא תמשך אחר בנצחון (שם סימן קי"א). כל הדינים שבתורה הם, כפי שיועילו לרוב חבור וקיום העולם כו' ועכ”פ דבר שיועיל לפי הרוב הוא דבר שמשתנה לפי העת (שם סחמן קב"ט) ואנו רואים, שנתרבו דמיונות ושיבושים בלב כל אחד, שאינו רוצה לזוז ממנו ואף אם יבררו לו כשמש בצהרים, עם כל זה במה שהוא היפך מהרגלו לא יאבה ולא ישמע ויחשוב זאת בעיניו שזכה למעלת מה שנשתבחו בו ישראל, לפי פירוש איזה מפרשים, שפירשו על הפסוק “כי עם קשה עורף אתה”, שאמרה הקב“ה לגנאי והפכוהו לשבח והיה כשגגה שיוצא מלפני השליט ונמשכו אח”ז כמה גדולים וחס לן מלחשוב כזה, על מדה גרועה כזאת, שלא להטות אזן לדבר שכלי נגד ההרגל ובייא בייא היא המחרבת ומבלבלת כל הענינים שבעולם, וזה בא מכח הדמיוני המשובש, שזה הוא אחד מחלקי היצה“ר (שם בסימן זה). ואף שהקלו באיזה דין דאורייתא, כי יוכל להשתנות לפי הדור, ויעדתי כבר לבאר, שאף בדינים שבין אדם למקום ומצוות שמעיות תלוי גם כן לפי הזמן ותלוי בב”ד ושופט שבימיך (שם סימן ההוא). הנה מפני השתנות דעות בני אדם כל אחד כפי הרגלו ושנקבע בדעתו ממצות אנשים מלומדה מקטנותו, או משיחת הילדים, חושבו לאמונה עיקרית, וכששומע איזה שאומר דבר שהוא היפך מדעתו, שבא לו ע“י הרגלו, מחזיקו ליוצא מגדר האמונה כו' שלא להיות בטוח במה שהוקבע בדעתו ע”י מצות אנשים מלומדה, שהיא המדרגה הפחותה בידיעות (שם סימן קמ"ד) אבל מאהבת הנצוח, שהיא נשרשת מאד ברוב בני אדם, והוא בכל נשיאי ישראל כל זמן שיוכל לעשות סניגרון לדבריו ע“י איזה סברה מוטעת, ואף בדרך רחוקה מאד, יתחזק מאד להעמיד דברי טעות כו‘. בראותי שכמה מהמוני עם הם במדרגה הקטנה בידיעותיהם, שונים בדברים אשר לא יטעו בזה אף תינוקות של בית רבן, ואחריהם נמשכו גם כמה חכמים בכח, אבל נמשכו ונסמכו עליהם כו’, שאף חכם גדול יוכל לפעמים לטעות בדבר פשוט, ומכל שכן שרבו בכל דור מחברים ומלקטים אנשים קטני השכל והערך מאד, והבאים אחריהם לא בדקו אחריהם, והלכו אחריהם לתומם כו‘, כמו שאביא כמה דוגמאות שגדולי הפוסקים, הראוים להוראה, נמשכו אחר איזה מאן דהוא כו’ שהחמירו בדעתם ומחשבותהם מאד, במה שאין מקום כלל לזה ונתקיים עי”ז מה שאומרים בוידוי הגדול: “את אשר הקלת החמרתי” ובא עי“ז לידי “אשר החמרת הקלתי”, ע”י שהם רואים שאינם יכולים לקיים כפי החומרא שלפי דעתם פייגי דעתייהו מכל כו' וע“כ מוכרח אני לברר, שחס ושלום אין הקב”ה בא בטרוניא עם בריותיו, להכביד עלינו בדבר שאי אפשר ודרכיה דרכי נעם וגו' (שם סימן קמ"ה), ומזה יוכלו להבין, שעיקר קיום המצוה הוא בשום לב על טעמי המצוה – דכתיבן כתיבן, ודלא כתיבן, יוכל לחפש אחר טעמיהם, כר“ש דדריש טעמיה דקרא (שם סימן קס"ג). כמו שאנו רואים בדורנו זה, שנתחלפו הדעות בעיניני עיקרי התורה, כפי שנקבע בלב כל אחד לפי דמיונו, ואינו שוקל בדעותיו, על הדרך שכתבתי, מאיזה מין ידיעה היא חושית או דמיוני, או שכלי, ומצאנו כהאי גוונא אף בימי האמוראים “ר”ו צס תמנן יומי דלישתכח תלמודא בבלאה מינה” (שם סימן ק"ע), עד שבדורות אחרונים, וכשזכינו למלאכת הדפוס, נעשה כעיר פרוצה וכל אחדכותב ומלקט העולה על לבו וגורם כמה תקלות (שם סימן קע"ז). מענין תפלת “כל נדרי” כו' ערבבו הדברים מב' הפכים, היינו, לומר עפ"י הנוסחא שלנו שאנו מתחרטין על נדרים ושבועות שנדרנו ונשבענו בשנה דלהבא, כדרך התינוקות הקטנים שמהפכים העבר לעתיד, ואומרים למשל: “שאכלנו מחר ונאכל אתמול, אתמהא! ואם היינו רוצים לתקן הלשון כו' ישתנה הניגון המקובל, שחס ושלום ישנוהו, יגרמו כמה בלבולים בעולמות, שנתקן עפ”י הסוד כמרגלא בפי כמה, ואם הייתי רוצה להביא עוד כמה ענינים כאלה, יכלה הנייר וכו'. (שם סימן קע"ט) רק כוונתי, כשיתקבצו גדולים לתקן הדברים ולהעמידן על בוריין, או נתנהג על פיהם (שם סימן ק"פ). ואם ישימו לב לכל מה שכתבתי, היו מכירים מאד חסרונם ושבעל כרחם נצרך בעולם לחפש ידיעות כלליות, ולא להפיג דעתייהו דציבורא, כמרגלא בפומייהו דכמה מחכמי הזמן וגדוליהם וראשיהם: “מה לנו לחפש דרכים חדשים?” (שם סימן קפ"א).

אלה הם דבריו, קראו אותם בשום לב, שובו עליהם פעמים ושלש, התבוננו בם וידעתם מה ירמזון מליו, כי רבות כהר תחת לשונו מפחד רבנים חסרי לב בימיו, אשר רדפוהו באפם וימררו חייו ולא שמו לו חנינה, תחת דברי אמת ותורת חסד על לשונו, כאשר יעשו רבנים גם עתה! הגאון הגדול המבין דבר לאשורו, ה' יעב“ץ כתב: “אשרי מי שיאחז ונפץ את **המנהגים החדשים אל הסלע”** (בתשובותיו חלק ראשון, והובא בס' תעודה בישראל צד 43 בהערה). הגאון בעל “נודע ביהודה” כתב: “אם היה בידי לכתוב לכל המקומות הנוהגים כן (להמתין מ' לזכר ולפ' לנקבה) שיתאספו להתיר להם, היה נחשב בעיני למצוה כו' ע”י מנהג זה באים באשכנז (ועתה – ברוסיא) לכמה מכשולים” (נו“ב קמ”א יו“ד סי' נ”ד). רבינו בעל התשב“ץ כתב: “אין להוסיף איסורין, והלואי שיעמדו בגדרן של ראשונים” (בחלק שלישי ענין רפ"א והובא בתעודה שם). ראו רבנים! הן החכם הזה חי יתר ממאה שנה לפני חבור השו”ע, – עתה מנו מספר לאיסורים אשר נוספו מאז צוה הרב הזה לבלי הוסיף איסורים עד עתה! כמה אשר בהבלי שוא יסודתם, כדברים אחדים אשר המה לחק לנו עפ“י דברי השו”ע אור“ה סי' תקפ”נ, תר“ה, וכאלה רבות אין מספר; כמה אשר בחסידות נמהרה, אשר אין בה כל רוח תבונה, יסודם, כאשר דברתי בזה במאמרי זה; וכמה, אשר בחומרות כבדות ומעיקות לעם יסודם, לא אספרם, כי מחול ים ירביון, והאיש הרואה דברי הרמ”א בשו“ע יור”ד, אך שפה אחת ןדברים אחדים ישמע: “אין אנו בקיאין בבדיקה! ויש להטריף הכל! ונהגו להטריף הכל! ונהגו להטריף בכל ואין לשנות! ובמדינותינו נוהגים להטריף הכל!” וכאלה נמצא על כל מראה עינינו! כן היש מספר לחומרות אשר נוספו מימי הרמ“א ז”ל עד עתה, ואשר תוסיפו עוד יום יום?!

ראו רבנינו! הננו באים לפניכם בשם האמת, בשם התלמוד ובשם אדירי עם, רועי ישראל אשר זכרנו, בשמם נדרוש מידכם להתאסף יחדיו, ובחברת משכילים תופשי תורה, נאמני רוח ויודעי העתים, תתנו לנו “שלחן ערוך” טהור ומתוקן – שלחן נקי מכל סיג, מכל הבלי שוא; שלחן ערוך אשר לא ייעץ לנו: “לבלי הרים ראש בעינים מביטות למעלה, בעת תפלתנו, למען לא ילעגו המלאכים לנו” (מג“א סימן צ”ה), או: “לאמר שלש פעמים “פי פי פי” ולרוק אחרי כן שלש פעמים, באחוז הלשון בין השפתים, להפר מלבנו כל מחשבה רעה” (מג“א סי' צ”ח), “לאמר “ויהי נעם…” אל השופר, אם אין קולו הולך וחזק” (מג“א תקפ”ה), “כי כל שוחט עוף בירחי טבת ושבט, יקח לו מאומה ממנו לאכלה, למען לא ימות” (יור“ד סי' י”א בהג"ה), “כי אשה מתקדשת מטמאתה, תשוב תתקדש שנית, אם בעלותה מן הרחצה תפגע כלב, או חמור, או חזיר, או מצורע, או עכו”ם, או עם הארץ" (אוי לה לאותה בושה! – ) (סוף סימן קצ“ח שם ובש”ק שם)! שלחן ערוך, אשר לא יכביד עלינו דינים שאינם לא משום חשש איסור ולא משום גדר, ורק המה מנהגים שאין בהם לא תורה ולא חכמה! שלחן ערוך, אשר לא יברא לנו דינים חדשים בימי העומר, דינים אשר אין להם כל יסוד בתלמוד, למזכרת מיתת תלמידי ר"ע ⁷, אשר אחת לנו כיום הזה, אם מתו אז בשבועות אחדים, אם לא? כי אם גם לא מתו אז בשני ירחים, הלא גם אז היו כלם מתים![^ftn8] שלחן ערוך אשר לא תכון ידו עם מנהג הנשים, לבלי עשות במלאכה בימי העומר, מבוא השמש עד צאת הכוכבים! שלחן ערוך אשר לא יביא לנו על כנפי רוח דינים אשר לא נזכרו בתלמוד, לנהוג בם בשמונה ימים הראשונים בירח החמישי לענות נפשותינו, וחכמי התלמוד לא צוו! הלא צחוק מכאיב לב הוא זה, החכמים אשר ראו בשממות בית קדשנו ובגלותנו מעל אדמתנו, לא שמו לחק למזכרת אבל, בלתי אם דברים אחדים, וכאלף שנים ויותר אחריהם הרבו זכרונות אשר לא ידעום קדמונים! שלחן ערוך אשר יבדיל בין דין למדת חסידות! שלחן ערוך אשר לא יעמוס עלינו חקים לא טובים וחומרות שאין להם כל יסוד, ואשר במקום שאין אנחנו בקיאים בבדיקה, ישאל את פי דורשי הטבע, ואשר יגידו הם אותו ישמור לדבר! שלחן ערוך אשר לא יבדיל בין הפסד מרובה להפסד מועט, כאשר לא הבדילו בזה ⁸## ) גם חכמי התלמוד ברוך זכרם! שלחן ערוך אשר יאסור עלינו אך את האסור, ולא יגזור עלינו גזרות קשות ורעות, אשר יבדילונו מאדם ומתבל, ואשר ירחיב צעדינו תחתנו, ואשר יוסד אך ברוח התלמוד!

שלחן ערוך כזה נדרוש מידכם, באמת ובמשפט; אל תאמרו “מנהג ישראל תורה” לכל אשר יאמר המון העם “מנהג” כי “מנהג שאין לו ראיה מן התורה הוא כטועה בשיקול הדעת” (מס' סופרים פי“ד, והובא גם במג”א סי' תרצ), ואל תענו לנו לאמר: “נאותים אנחנו לשבת בגיהנום עם רבותינו בעלי השו”ע“. כי הם אהבו את האמת בכל לבבם, אך מרוב תלאות, אשר שבעו מיד גוים עריצים, לא יכלו פעמים רבות לראות נכוחות, ולו התעורר איש ויגל להם מחשבות לבו, אשר הוא חושב על דרכם בהלכה, כי אז, בלי ספק, שמעו לעצתו, אם אך היתה עצתו אמת; ולו גם ענו לו לאמר:טוב הרבות גדרים על עם ד‘, למען תכבד דתם בעינהם ולא ימירוה בדת מציקיהם, הנה היה אז בפיהם מענה אמת; אך לא כן אתם, רבנינו! הן אתם שמעתם את דברי המבקרים את גזרות הפוסקים, אתם ידעתם, כי הגאון הגדול החכם ר’ חיים מפיליפאווי זצ”ל, נטה לרוב מדרך השו“ע ולא שת לבו להרבנים הכסילים, אשר מררו חייו בעבור זאת; וכל עוד לא תוכיחו כי שגו המבקרים במשפט, יאמינו רבים בדבריהם, כי לא שמרו הפוסקים דרך התלמוד, ומה תענו, אם ישאלו אתכם לאמר: הלא אמרו חז”ל “הפטור מן הדבר ועושהו, נקרא הדיוט”? והמחמיר בדברים מותרים על פי התלמוד, יש אשר יקרא השם “עבריין”? (עיין שו“ע או”ח ס“ג סעיף ב' וש”ע יור“ד פ”ט, מ“ש הש”ך בס“ק י”ז, בשם הרש"ל), האם תענו גם אתם לנו: הגדרים הרבים, החומרות הכבדות והמנהגים, אשר טעמם כריר חלמות, יהיו משגב לדתנו? הלא ידענו כלנו, כי בעת הזאת לא יועילו דברים כאלה, כי אם לחות דת קדשנו! רבים אוהבי דרור בנו, אשר שנאה נפשם כל שיח סיג וכל הבלי שוא, ובראותם את דת קדשנו, כי בגדי עדים ובלויי סחבות יכסוה, ועזבוה ככלי אין חפץ בו; רבים תמימי דרך, אשר הליכות עולם תעבירנה אותם על מצוות רבות, אשר בראו הפוסקים ברוחם הכביר, כאשר הודה גם איש ריבי, העומד לימינכם, בהמליץ גליון 34, ומאשר הסכינו לחלוף חק יקר בעיניהם, הלא יהיה הנקל בעיניהם להפר גם מצוות ד', גם בחדרי משכיתם! מרבית בני עמנו יעמלו בכל עז ללכת בארח בני אירופא, ידמו להם בכל הליכות ביתם, ומדוע תצררו אותנו בכנפי רוח אזיא, והיא לא תצלח, כי נוע ינוע רוח אזיא אשר אך כצל יהלוך מפני רוח אירופא, אשר בסופה וסערה דרכו!

התבוננו נא, רבנינו, ממעשי אחינו באשכנז וראו, כי בשפלות ידי רבניהם, בעת אשר התעוררו העם מתרדמתם, – ומאשר חבקו ידים בעצלתים וישבו מנגד, מבלי עשות מאומה דבר להועיל, ואמרו בלבבם, כי אך בקללם את המשכילים בחדרי משכבם, ובתתם את ספריהם למאכלת אש לעין רואים יעשו תושיה, וחפץ ד' בידם יצלח – אך בעבור זאת ירדה שם דת קדשנו פלאים, כי שם אוהבי אך דרור, ובחפצם להיות ככל העמים, נתנו לעמם תורה חדשה ובדת קדשנו עשו כאות נפשם, עד כי יעמלו עתה יראי ד' וחושבי שמו בארצות רבות ליסד שם חברת “שומרי שבת” – ומי לידכם יתקע, כי בעוד שלשים שנה, לא יעשו ככה שואפי אך דרור גם בארצנו, אם לא תקדמו פני הרעה ולא תיסדו בתי ספר טובים, ללמוד שם תנ“ך ועיקרי האמונה, והלכות מיוחדות, ושפת המדינה, בכל עיר; ובתי ספר לרבנים, כאשר יעץ ה' פינעס; ואם לא תתאספו לחדש את השו”ע ולעשות תקנות מועילות לנו, ולהרחיב צעדנו תחתנו!?

רב לכם, רבנינו, לשבת בחבוק ידים, אל תתנו דמי לכם, כי עת פעולות העת הזאת, עת לעשות לדתנו ולעמנו, עת להסיר חרפת צוררינו מעלינו ומעל התלמוד, אשר יתנוהו לאבן נגף על דרכנו, באמרם: “כי הוא ירבה עצלים חדלי אישים בישראל: כי הוא יגדיל כבוד איש ההוגה בו, לדכא תחת גליו כל המון העם; כי הוא ירב משטמה בין היהודי ובין העם אשר הוא יושב בארצו; כי הוא יתן ערמה לאיש עושה מזמות!” ידענו כי לא התלמוד הוא פשע יעקב בכל אלה, אך הלמודים המעקלים, חסרי לב וגאים היו בעוכרנו! עת להוכיח את העם, לאהוב את המלאכה ליהנות מיגיע כפים, וכמאמר רבא לתלמידיו “במטוטא מינייכו ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי, כי היכי דלא תיטרדו במזונייכו כולא שתא!” (ברכות ל"ה), עת להרחיק גאוה מלב תופשי התורה, כי אסור לנו לעשות את תורתנו לעטרה להתגדל בה! (אבות פ"ג), עת ללמד לבני יהודה, להרבות שלום בין בני דתות אחרות ושונות, כאשר צוה התלמיד, להרבות שלום גם עם עובדי אלילים (ברכות י"ז). ואף כי גם העמים שכנינו! עת לתת בינה בלבבם, כי יקרו המצוות אשר בין אדם לרעהו, יתר רב מהמצוות אשר בין אדם לאלהיו, (יומא פ“ה; ב”ב פ"ח), וכי אסור לגנוב גם דעת עובד אלילים (חולין צ"ד). ומזימות חמס – תועבת ד'! עת לעשות גדולות לנו, להרים קרננו בכבוד ולהצליחנו במעשינו, והמשכיל אל ידום בעת הזאת!

שימו לבבכם, רבנינו, לכל דברי אלה! ואם שגיאות תמצאו בם, ענו לי אמרי יושר בפי מכתבי העתים; ואם תמצאום נכונים, החישו מעשיכם, התקבצו יחד להיטיב לנו, כי קבוץ לצדיקים טוב להם וטוב לעולם; או למצער, שימו לכם מכתב עת, אשר יאספוהו כל הרבנים והוא יהיה לכם לפה, להשמיע דעותיכם בכל דבר נחוץ לנו – בטרם תאחרו המועד, בטרם תפול דת קדשנו ואין מקום, בטרם…

והנני מחלה את פני הקוראים, היודעים איש בעירו רבנים ישרי לב כהגאונים, ר' יצחק אלחנן ור' ישראל ליפקון מקאוונא, כהגאונים ר' גימפל יפה וחתנו ר' זכריה יוסף שטערן משאוועל, וכהרה“ג ר' אלכסנדר משה לפידות מראסיין ועוד כמוהם, כי יראו להם דברי במאמרי “ארחות התלמוד” ודברי האדון המו”ל “המליץ” בהערתו לגליון 34 ודברי ה' סוקאלער במאמרו “אל רועי ישראל” ודברי אלה; אולי יתעשתו, אולי ישימו עינם על דרכם ודרכי הימים האלה, אולי יתחמץ גם לבם על כל מראה עינהם, ושתו עצות בנפשם לטוב לנו, ולא יאמרו עוד גדולי סופרינו: “המדבר על הרבנים, כמדבר על העצים ועל האבנים”. (המגיד גליון 37) כן יראו הרבנים כי אין עזרתה לנו ולדתנו, כי אם בלכתנו אל אשר יהיה רוח הזמן ללכת, כי אל ד', אשר נתן תורה לעמו, הוא גם הוא אבי הזמן, ובחפצו ישתנו העתים –; ואז נרים ראש, ועשינו חיל!

א. בין הפרקים.

אף על פי שהורגלו הסופרים לחשוב את התנאים לדור סמוך להזוגות, וטעמם עמם, כי ר' יוחנן בן זכאי היה תלמיד להלל, וכפי דברי המשנה באבות – גם לשמאי, וגם תלמידי בית שמאי ובית הלל הראשונים נחשבים בין התנאים; מכל מקום רואה אני שיש הפסק קטן בין זמן הזוגות לזמן התנאים, היינו מזמן מות הלל עד קרוב לזמן שאחר החרבן, שאז החלו התנאים, היינו תלמידיו של ר' יוחנן בן זכאי, להראות פעולתם על ההמון. התנאים האלו הרבו מחלוקת בישראל, יסדו בתי דינים ובתי ועד שונים, שעל ידי זה תש כחה של הסנהדרין, חדשו את הפלפולים והדרשות כדי להמציא סמך לדעותיהם, ובפעולותיהם אלה בראו חדשה בישראל. לפיכך אני חושב את התקופה הקטנה שעברה ממות הלל עד מות רבן יוחנן בן זכאי לתקופה בפני עצמה, שעם היותה באיזה צד קרובה לתקופת התנאים על ידי מחלוקת בית שמאי ובית הלל, הנה היא יותר דומה ברוחה ובכחה לתקופת הזוגות, מפני שכח הסנהדרין עוד היה בתקפו, וממנה יצאה תורה לכל ישראל, ועוד לא נעשתה התורה לאלפי תורות על ידי אוהבי מחלוקת ובעלי הלהפך.

בנו¹ של הלל, שמעון, לא האריך ימים בנשיאותו ואחרי מותו באה המשרה לבנו גמליאל הראשון, הנקרא בתלמוד בשם “רבן גמליאל הזקן”. אם היה הוא, רבן גמליאל, הראשון שנקרא בשם “רבן”, או אביו קבל תחלה את התואר הזה, לא נודע לנו. שמעון בן הלל נזכר רק פעם אחת בתלמוד (שבת ט"ו) בלא תאר, אך משם אין שום ראיה, כי גם בנו, רבן גמליאל הזקן, ובן בנו, רבן שמעון הנהרג, נזכרים שם עמו בלא תארים. – אף על פי שה' גרעטץ משער, כי בימיו, במלוך אגריפס הראשון על יהודה, שב להסנהדרין כבודה הראשון, מכל מקום עמד בראש הסנהדרין אך נשיא, ולאב בית דין לא מצאנו זכר.

רבן גמליאל תקן איזו תקנות גדולות ונכבדות, שכפי הנראה היה צורך בהן לחיי העם הפשוטים. הנני אומר: “הפשוטים”, מפני שהתקנות האלה אין להן יחס אל החיים המדינים שבימים ההם. היותר נכבדות שבתקנותיו הן: הבעל ששלח גט לאשתו ע"י שליח וחזר בו יכול לבטל את הגט רק בפני השליח ההוא, אך לא שלא בפניו, כאשר נהגו עד הימים ההם (גיטין ל"ב) – שמא ימסור השליח את הגט ההוא, מבלי דעתו שנתבטל, להאשה והיא תנשא לאחר, מה שאפשר שהיה מעשה כזה בזמן ההוא, ועל כן נקבעה התקנה ההיא. כן תקן שיכתבו בגט את שמות המגרש והמגורשת בכל לשון, היינו שיכתבו גם את שמותיהם העברים, וגם את שמותיהם היונים (שם ל"ד), כי פעמים שהמגרש או המגורשת נודעים במקום זה בשמם העברי, ובמקום אחר בשמם היוני, והיה אם תבא המגורשת עם גטה למקום שבעלה או היא נודעים בשם אחר לא יאמינו לה שהיא מגורשת מבעלה. כן הורה להתיר אשה על פי עד אחד המעיד שמת בעלה (יבמות קכ"ב), אם גם לפי החק אין מקבלין עדות מפי עד אחד (דברים י“ט ט”ו), אך משום עגון הורה הנשיא להקל וסמך על הפסוק כצורתו שפוסל העדאת עד אחד “לכל עון ולכל חטאת”, היינו לענוש את הפושע על פי עד אחד, אם גם התלמוד פסל בכח המקרא הזה כל העדאה היוצאת מפי אחד. ה' גרעטץ וה' ווייס מיחסים לרבן גמליאל את התקנה, שבעניני צדקה לעניים ורפואת חולים ובכלל בעניני גמילות חסדים, לא יהיה הבדל בין בני ישראל ונכרים (גיטין נ“ט: ס”א).

כעשרים שנה לפני החרבן עלה על כסא הנשיאות רבן שמעון, בנו של רבן גמליאל. על שמו נמצאו שתי הוראות² האחת בענייני קרבנות והשנית על הצדוקים. ההוראות האלה יכולות הן שתהיינה למופת בתכונתן הנפלאה לכל העומדים בראש דת ישראל. לפי החק חייבות נשים יולדות וזבות שתי תורים או שני בני יונה לקרבן (ויקרא י“ב ב – ח, ט”ו כ"ה – ל'). פעם אחת באו לירושלים הרבה נשים, שהיו עליהן הרבה לידות או הרבה זיבות, אך זמן רב לא היו בירושלים, בלי ספק מפני סבת המהומות ומרידת היהודים, ועל כן לא הביאו עוד קרבנותיהן, ועל כן בבואן עתה היתה כל אחת מהן צריכה להביא קרבנותיה כמספר לידותיה או זיבותיה. במקרה זה השתמשו התגרים וקבעו מחיר שתי תורים או שני בני יונה דינר זהב (כ"ה דינרי כסף). כששמע הנשיא בדבר נשבע בבית המקדש שלא ילין הלילה עד שיהיה מחיר שתי תורים או שני בני יונה דינר כסף. מה עשה? בא להסנהדרין והורה, שהאשה שיש עליה הרבה לידות או זיבות יוצאה ידי חובתה בקרבן אחד, ההוראה הזו פעלה את פעולתה: התגרין שבלי ספק פחדו פן ילך הנשיא עוד הלאה ויתיר לנשים הרבה להשתתף בקרבן אחד ולצאת בו ידי חובתן, הוזילו את המחיר ומכרו שתי תורים או שני בני יונה ברבע דינר (כריתות ה' א').

הוראתו השנית היתה להשוות את הצדוקים לבני ישראל גמורים לכל דבר (עירובין ס"א ב). כפי הנראה רצה הנשיא שבעת הצרה הכללית, בימי מלחמת היהודים עם הרומים, יתאחדו כל בני ישראל מבלי הבט על דעות שונות בדרכי אמונה.

בסוף ימי נשיאות רבן שמעון, קרוב לזמן החרבן, מרדו היהודים בהרומיים בגלוי, ואחרי מפלת שר צבא הרומיים, קוסטיוס גאללוס, כאשר הרימו המנצחים ראשם לזמן קצר, שבה הסנהדרין לכבודה הראשון, ונשיאה רבן שמעון היה כעין פריזידענט להרפובליק העברית. יש משערים, שבימים ההם היה גם אב בית דין, היינו עומד בראש הסענאַט, והוא ר' יוחנן בן זכאי, מה שלא היה מזמן מות שמאי. אם כן הוא, החליפו הנשיא ואב בית דין את תפקידם. רבן שמעון, כפי דברי יוסף פלאוויוס, עסק בענינים המדינים, ורבן יוחנן – בעסקי הדת. יותר נכון לשער, שר' יוחנן בן זכאי היה כעין סגן להנשיא וממלא מקומו בעניני הדת, מפני שבשעת החירום ההיא היה הנשיא טרוד בעניני הנהגת המדינה. הוא “הפסיק” את הבאת עגלה ערופה (ע' דברים כ"א א – ט') ושתית מים המאררים (ע' במדבר ה' י“ב – ל”א), מפני שרבו הרוצחים והמנאפים (סוטה מ"ו א'). על יתר תקנותיו של ר' יוחנן בן זכאי, אדבר למטה, מפני שהן היו אחר החרבן, ורק שתי אלה, עגלה ערופה ומים המאררים, בטלו כפי הנראה קודם החרבן, הראשונה מפני שאז ביחוד רבו הרוצחים הסיקוריים, ומים המאררים, שיש עמהם הבאת קרבנות, היו יכולים לפסוק בהוראתו אך קודם החרבן, כי אחר החרבן בטלו ממילא ככל מעשי הקרבנות.

שנאת היהודים ללוחציהם הרומיים עברה בעת ההיא כל גבול, הדבר היה פשוט וטבעי. בעת המלחמה בין השודד העז ובין הנענה והנגש המבקש חפשו המגיע לו במשפט, אי אפשר שתבא השנאה עד גבול ידוע, לבלי להוסיף. אך האסון היה שסכסכו את הדת בענינים האלה, בעת שלה אינו נאה כלל להתערב בעסקים כאלה. דבר כזה יתבאר אך בקוצר דעתן של חכמי הדור ההוא, בית שמאי ובית הלל שלא שמשו כל צרכן (שם מ"ז ב'), וגם זה היה כתולדה מוכרחת ממקרי הזמן ההוא. אך בעת שלום ושלות השקט יכול האדם להקדיש מחשבותיו לתורה ולחכמה ולהבין דבר לאשורו, אבל לא בעת תרועת מלחמה, המושכת אליה את כל האנשים הישרים והנלהבים ואינה נותנת להם להשתלם בהתפתחותם ולשפוט על כל דבר במתינות. בעת ההיא נאספו הקנאים בני בית שמאי והנוחים והעלובים בני בית הלל בעלית חנניה בן חזקיה, אשר בנו אלעזר עמד בראש הנושאים נס המרד, ובאותה ישיבה הוצעו לפניהם עצות ותחבולות להרחיק כל התקרבות גם בין אנשים פרטיים מתוך היהודים והרומיים. תלמידי שמאי הסכימו לעצות ההן, ותלמידי הלל התנגדו להן. בראות הקנאים תלמידי בית שמאי כי על פי דרכי ההגיון והמדרש לא ישיגו מטרתם, נשענו על כח חרבם, המבוכה החלה. תלמידי הלל, שלא הורגלו לראיות מוכיחות המובאות מפי החרב, כפפו ראשם, ובאופן כזה יצאו שמונה עשרה גזרות הנודעות (שבת י"ג ב‘, ירושלמי שם הלכה א’), אשר לא הביאו לישראל תועלת יתירה (שבת קנ"ג:).

קרוב לשער, כי איזו מדעות בית שמאי שלא נתקבלו להלכה היתה מטרתן לעורר את העם כנגד בית הורדוס והרומיים, נקח לנו למשל את מצות חנוכה. עד בית הלל ובית שמאי היה המנהג – נר לכל אחד ואחד. משבאו בית שמאי אמרו: בליל ראשון מדליק שמונה ופוחת והולך, עד שבליל אחרון מדליק אחת, ובית הלל אמרו: בליל ראשון מדליק אחת ומוסיף והולך, עד שבליל האחרון מדליק שמונה. המחלוקת הזו נתבארה בתלמוד (שבת כ"א:) באופן שאינו מתקבל על הלב. לדעתי רצו בזה בית שמאי לתת רמז להעם, כי כבוד החשמונאים, אשר לזכר נצחונם נקבע נר חנוכה, פוחת והולך עד שיהיה לאין, ועל כן ראוי לישראל להשתדל לקחת לו את חפשיותו ביד חזקה, אך בית הלל, להיפך, רצו לתת תקוה להעם כי כבודו וחפשיותו יגדלו וירבו במספר נרות חנוכה, – אך הנלהבים ההם שקלו למטרפסם בעד התלהבותם, קשי ערפם והתנגדותם לצרכי החיים ההוים, ומלבד שלשה דברים – בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה, כלומר דעתם אינה נחשבת כלל אפילו להוציא ממנה איזה היקש צדדי, וכאילו לא נאמרה מעולם.

במלחמת אספסינוס גזרו על עטרות חתנים ובמלחמת טיטוס גזרו על איזו מתכשיטי הכלות, באותה שעה גזרו על לימוד הבנים יונית (כנראה היתה הגזרה ההיא על לשון יונית שהיתה אז, כנראה מדברי ציצערא בעד ארכיוס, הלשון השלטת בין מרום עם הארץ בכל המדינה) (סוטה מ"ט)³. הגזרה האחרונה, לפי השערת רבים, היתה סבתה עון מעלו של יוסף פלאַוויוס אשר על ידי הכבוד שרחש לבו להשכלת הרומיים בגד בעמו האמלל ויתמכר לשונאיו ההם. אך הגזרות שבמלחמת טיטוס לא נתקבלו להעם (בנוגע לתכשיטי הכלות ע' שבת נ“ט תוד”ה ולא, ובנוגע ללשון יונית ע' סוטה שם ע"ב). הסבה לזאת, לפי דעתי, מפני שבעת חירום ההיא כמעט שלא היתה סנהדרין לישראל. האב-בית-דין ר' יוחנן בן זכאי, בראותו מראש כי נפלה יהודה התמלט לאספסינוס עוד לפני הזמן ההוא (גיטין נ"ו), והנשיא ר' שמעון, כנראה מבקשת ריב"ז מאת אספסינוס (שם), לא היה בחיים אז, ואם כן ישבו בהסנהדרין ברובה הקנאים והפריצים, ומובן כי גזרותיהם לא נתקבלו, לפחות לזמן ארוך.

ראוי להשתומם, כי המבוכות הפנימיות שהיו בארץ לא הפריעו את התפתחות העם בשלמותו. הכהן הגדול יהושע בן גמלא, חבר הסנהדרין ואוהב הרומיים נתן חק (כלומר: הציע לפני הסנהדרין תקנה שנתקבלה) ללמד את כל הבנים. כבר זכרתי, כי שמעון בן שטח תקן בתי ספר בערי הפלך, שלמדו בהם נערים משש עשרה שנה ומעלה. אך התקנה הזאת לא הביאה את התועלת הדרושה. ראשונה, נשארו הילדים בני העירות הקטנות בלא תורה, שנית – הנערים הגדולים היו בועטים ברבותיהם ולא קבלו עליהם מרות. ולהרחיק את שני הקלקולים האלה תקן יהושע בן גמלא שכל הבנים בני שש שנים ילמדו תורה, ושייסדו בתי ספר בכל עיר ועיר (ב“ב כ”א א'). התקנה הזאת היתה לה רק מטרה של אהבת החכמה, מבלי שתהיה לה סבה פוליטית ממלחמת הימים ההם, מפני שמתקנה, יהושע, היה אוהב נאמן להרומיים ומתנגד לכת הקנאים שואפי מלחמה. התקנה הזאת, כנראה, היתה האחרונה מן התקנות שנתקנו בזמן הבית.

ב. התנאים.

“אבדה הארץ”! מאות אלפים נהרגו במלחמת אחים ובמלחמה עם האויב, מאות אלפים נמכרו לעבדים, והחיים המדיניים נטלו מישראל. אך “יעקב לא מת!” כאשר אבדו להעם חייו המדיניים, האריך ימיו בחיי דתו. בגופו היה משועבד לרומא, אך לא ברוחו. הוא לא היה כיתר העמים מנוצחי רומא לשאת את נפשו אל ההדר והומה של העם השודד “רומי החייבת”, ולא לבד שלא חפץ להתבולל עם המנצח הנבל, כי גם לתועבה היה לו הכבוד שהתפארו בו יתר המנוצחים, כבוד “אזרח רומא”. הוא ידע כי כבוד האדם הוא לא כח מתניו, שישנו גם לחית יער, גם לא שוד וזמה, המהפכים את האדם לחית יער, אך כח נפשו ורדפו אחר הטוב והישר, כי כבוד ישראל צפון במוסדות דתו הרוממה. הדעת הזאת נתנה לו כח להאריך ימים ולבלות גם את רומא, גם עמים אחרים…

האב-בית-דין ר' יוחנן בן זכאי, אשר נמלט בעוד מועד לאספסינוס, התישב ביבנה ויסד שם סנהדרין. ואם אמנם הנשיא שנהרג, ר' שמעון, השאיר בן, אך אם מפני שהיה עודנו צעיר לימים, או אולי מפני שהרומיים לא האמינו בבן נשיא הרפובליק העברית ועל כן לא קימו בידו את הנשיאות בשעת חירום ההיא. איך שיהיה, ראש הסנהדרין ביבנה, אם בשם נשיא או בשם אב-בית-דין (זה יותר נכון, עי' ראש השנה ל"א) היה רבנן יוחנן בן זכאי.

רוב התקנות שתקן שתקן רבן יוחנן נושאות עליהן חותם המצב המדיני של הימים ההם. ברור כי המורה החכם הזה השתדל בכל כחו שהעם ירגיל עצמו אל הרעיון, כי המקדש והחיים המדיניים שחרבו לא במהרה ישובו לקדמותם, וכי מעתה מרכז היהדות צריכה להיות הסנהדרין, תחת המקדש. כן עשה זכר למקדש בתקנות שונות (ראש השנה ל'), כמו שעושים זכר לרעיונות ואנשים שנתיאשו לראותם בקרוב מחדש, ונתן לסנהדרין יתרונות שונים, שהיו עד עתה אך להמקדש (שם כ"ט) ⁴

אחרי מות ר' יוחנן בן זכאי כחמש שנים אחרי החורבן, עמד עוד הפעם נשיא בראש הסנהדרין שביבנה, הוא רבן גמליאל השני, בנו של רבן שמעון שהיה נשיא הרפובליק היהודית. הוא ביטל את האיסור בשנה הקודמת לשנת השמטה לחרוש מן הפסח בשדה הלבן ומן העצרת בשדה האילן (מועד קטן ג'), בלי ספק מפני שאחרי המלחמה נתדלדל העם וקשה היה לקיים את האיסור הזה. עד ימיו לא היה להתפלה נוסח מיוחד וקבוע,וכל אחד היה מתפלל כפי יכלתו ושיח לבו, ובלבד שיכלול בתפלתו שלש ראשונות ושלש אחרונות כפי הנוסח ויתר שתים עשרה הבקשות הכלולות בתפלת הביננו. שמונה עשרה התפלות האלה נתקנו ע“י אנשי כנה”ג (מגלה י"ז), ומלבד שלש ראשונות ושלש אחרונות היו מסורות לכל אדם. רבן גמליאל צוה לשמעון הפקולי ביבנה לסדרן בנוסח קבוע (שם) וצוה לשמואל הקטן להוסיף עליהן עוד ברכת המינים (ברכות כ"ח)⁵. כפי הנראה לא כל חבריו הסכימו לנוסח זה. ר' יהושע חשב לנכון לקבוע תפלה קצרה מעין י"ח, ור' אליעזר לא הסכים לשום נוסח קבוע בתפלה, שלא תהיה התפלה קבע אלא רחמים ותחנונים (שם אבות).

בימי רבן גמליאל קבעו כי בכל מקום שנחלקו בית שמאי ובית הלל יורו הלכה כדעת האחרונים (ירושלמי יבמות פ"א). ראוי היה לקוות, כי לסוף תשוב האחדות לישראל. אוהבי היונים, הצדוקים, האיסיים ודומיהם חדלו להיות מפלגות, להקנאים מתנגדי הרומיים לא היה עוד מקום, ועתה בטלו לגמרי גם את בית שמאי, אך רוח הפרוד, שהביא לישראל כל רע, עוד לא סר מעליו.

פעם אחת חלל רבן גמליאל את כבוד ר' יהושע. אם גם חלול כבוד זה לא היה בלי סבה, אך מפני שכבר חלל הנשיא את כבוד החכם הזה שתי פעמים, לפיכך העבירו החכמים את רבן גמליאל מנשיאותו ומנו את ר' אליעזר בן עזריה במקומו (ברכות כ"ח). תלמידים הרבה שנתרחקו בימי רבן גמליאל מבית המדרש על שלא היה תוכם כברם, כלומר שיראת חטאם לא היתה באמת במדה שצריך היה לדרוש מהם על פי חיצוניותם (ואפשר הכונה שהיו בעלי מחלוקת, אשר הנשיא האוהב שלום ואחדות מצא אותם למפריעי השלום), שבו ונתקבלו לבית המדרש, והויכוחים הרבים בענינים שונים שהיו אז על ידי רבוי התלמידים, הועילו ביום ההוא לברר הלכות רבות ולקבען לחק (שם), אולי להוכיח להנשיא כי לחנם הרחיק בימי תקפו את החכמים ההם מבית המדרש בפחדו מהם ורוח מחלוקתם.

לא למותר אחשב להביא בזה איזו מן הענינים שנקבעה בהם הלכה ביום ההוא על פי הכרעת בית דינו של הזמן ההוא או הסנהדרין. החליטו, כי הספרים שיר השירים וקהלת קדושים הם כשאר כתבי הקדש וכמוהם מטמאים את הידים (ידים פ“ג מ”ה). דבר זה היה שנוי במחלוקת ימים רבים. מכבדי התנ"ך חשבו גם את הספרים האלה לקדושים, אך הדייקנים ( ригористы ) לא נחה דעתם מן הספרים ההם, מפני שתוכנם נוגע לפלוסופיה ואהבה ואין בהם דבר המיוחד להיהדות. האמנם גם ספר איוב אין לו יחס עם היהדות והיהודים, אך את הספר ההוא יחסו למשה רבנו (בבא בתרא י"ד ב') ושם מחברו עמד לו כי לפחות בנוסח העברי יתחשב בין הספרים הקדושים. הנני אומר “בנוסח העברי”, כי בהעתקה הארמית, השפה המדוברת אז, לא היה הספר רצוי לחכמים, ורבן גמליאל עצמו בקראו בו פעם אחת אנוס היה על פי דברי החכמים לגונזו, היינו לבערו מן העולם (שבת קט"ז). אך ביום ההוא נדחתה דעת הדייקנים והספרים ההם הושוו ליתר כתבי הקדש.

בו ביום דרש אחד החכמים, כי צדקת איוב היתה מאהבתו לד', ולא אך מיראת העונש, כמו שאמרו עד העת ההיא איזו מן החכמים, ודבריהם הוטבו בלי ספק בעיני הדייקנים, שלא רצו להחליט, כי גם איש מאומות העולם יוכל להיות צדיק בתמימות, בלי סבות אשר יסודן באהבה עצמית (עי' סוטה כ"ז). כן קבעו להלכה, כי הגרים מבני עמון ומואב כשרים לבא בקהל (עי' דברים כ"ג ד'), דהיינו להתחתן עם בת ישראל, גם בדור ראשון. ההלכה הזו הסותרת לדברי התורה מתבארת בזה שבני עמון ומואב שהיו בזמן התנ"ך כבר גלו ממקומם ועל מקומם באו עמים אחרים, לא בני האומות ההן, ואין האיסור חל עליהם (ידים פ“ד מ”ד). אפשר כי גם ההלכה הזאת נקבעה להוציא מלבם של הדייקנים.

העברת רבן גמליאל מנשיאותו לא ארכה, אך מפני כבודו של ר' אלעזר בן עזריה, שכבר נתמנה לנשיא גם הוא, קבעו כי שלשה שבועות בחדש ישב רבן גמליאל בראש הסנהדרין, ושבוע אחד בחדש – ר' אלעזר בן עזריה (ברכות שם).

אך המחלוקת לא פסקה. אם גם לר' אלעזר בן עזריה לא נתיחסה שום תקנה והנהגת הענינים כנראה נשארה בידי רבן גמליאל, אך כבוד הנשיאות שנשפל ע“י המאורע של העברת הנשיא אבד חשיבותו. הד”ר ז. פראַנקעל והח' ווייס משערים בצדק, כי רבן גמליאל חפץ להחזיר עטרת הסנהדרין ליושנה, היינו שתהיה הסנהדרין לבדה מתקנת תקנות וקובעת הלכה למעשה ברוב דעות בכל דבר שנפלה בו מחלוקת, ולא כמו שנהגו מימות בית שמאי ובית הלל, שכל חכם במקומו היה מחוקק לעדתו, וחלוקת הדעות עלתה למעלה ראש והתורה נעשתה להרבה תורות (דרכי המשנה צד 89 דו“ד ח”ד צד 95). אך לדאבון לב לא הצליח הדבר הזה בידו. כל אחד מן החכמים בדור הזה ואחריו לא נרצה לותר על דעתו ולהציע למשפט הסנהדרין כל דבר שהוא חלוק בו עם חברו. גם הנדוי שגזר רבן גמליאל על גיסו ר' אלעזר המחזיק במחלוקת על התנגדותו הנפרזה לדברי חבריו הרבים (ב“מ נ”ט), לא עשה פרי. עוד יותר: בעלי הנצחון ואוהבי הפירוד, כמו להכעיס את הנשיא, נטו אחרי גיסו הקפדן. האמנם מן הספור ע"ד הנדוי הזה נראה שכל החכמים הסכימו למעשה הנשיא, אך באמת לא כן היה. ברייתא אחת אומרת לנו: “צדק צדק תרדף – הלך אחר בית דין יפה: אחר ר' אלעזר ללוד, אחר ר' יוחנן בן זכאי לברור חיל” (סנהדרין ל"ב). הרואה בעין פקוחה יראה בזה חץ שלוח אל לב רבן גמליאל. בעל הברייתא עובר בשתיקה על הסנהדרין שביבנה ושולח את מקשיבי דבריו לבית דינו של ר' אלעזר, שהוא מזכיר אותו לפני רבו ר' יוחנן בן זכאי, וכל כך גדולה שנאתו להסנהדרין, עד שבהזכירו את ר' יוחנן בן זכאי אינו מראה על מקום מושב הסנהדרין שלו ביבנה אך על דירתו הפרטית בברור חיל. הברייתא הזו מצאה חן בעיני שונה אחר, והוא חוזר עליה ומוסיף עוד שמות מקומות חכמים שונים וכרוכלא או מחבר לוח של אדרסים בזמננו הוא הולך וחושב: “צדק צדק תרדוף – הלך אחר חכמים לישיבה, אחר ר' אלעזר – ללוד, אחר ר' יוחנן בן זכאי – לברור חיל, אחר ר' יהושע – לפקיעין, אחר ר' גמליאל – ליבנה, אחר ר' עקיבא – לבני ברק, אחר ר' מתיא – לרומי, אחר ר' חנינא בן תרדיון – לסיכני, אחר ר' יהושע – לגולה, אחר רבי – לבית שערים, אחר חכמים – ללשכת הגזית” (שם). פה ברורה הכונה לבטל כל מרכז; להשונה אין חילוק בין ארץ ישראל, רומי, נציבין ופומבדיתא (גולה), אין יתרון לבית דינו של ר' גמליאל ולבית דינו של רבי על חכמים אחרים, וכמו להראות בעליל שאין עתה חשיבות להסנהדרין הוא מוסיף בסוף דבריו “אחר חכמים – ללשכת הגזית”, כאדם האומר: להחכמים, היינו הסנהדרין, היתה חשיבות אך בלשכת הגזית, ומיום שגלתה סנהדרין משם (עי' שבת ט"ו), אין עוד סנהדרין לישראל. אפשר כי חפץ בני דורו של ר' גמליאל בביטול המרכז היתה לו מטרה מדינית: כדי לכונן את המרידה כנגד הרומאים, שהנשיא האוהב שלום לא היה נרצה לה, וכדי שבבטול כל מרכז מיוחד לא יוכלו הרומאים להתבונן אל המרידה בראשיתה, אך בכל אופן הביא בטול המרכז רעה לישראל. הרבה מן החכמים הנזכרים ועוד חכמים אחרים היו להם ישיבות ובתי דינים מיוחדים, כל אחד מהם חשב עצמו למחוקק חקים לעם ונעשית התורה כאלף תורות. לפי השערתי קבעו בזמן ההוא את ההלכה הידועה: אין בית דין רשאי לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין (עדיות פ"א), הלכה נחוצה מאד בשעה שרבים בתי הדינים והמחוקקים, כדי שלא יהא זה אוסר וזה מתיר, זה מחוקק חק וזה מבטל אותו, המחלוקת תתרבה והתורה תהיה לתורות הרבה.

מדי דברי במשנת עדיות אחשוב לא למותר להגיד השערתי, כי כונת המשנה היתה⁶ אך לאסור על איזה בית דין לבטל דברי בית דין אחר בן דורו, אבל לא דברי בית דין שקדם לו, שאין בזה חשש של פרץ ורבוי הכתות. לפיכך אמר המשנה: “אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו” היינו בן דורו, ולא אמרה “אין בי”ד יכול לבטל דברי בי“ד אחר”, כאילו מראש כונה המשנה להרחיק מעליה הבנה בלתי נכונה. ובאמת אין דרך אחרת בפירוש המשנה הזאת, כי מלבד שאין בידנו מדה נכונה למוד בה את ערך חכמת פלוני ופלוני היו בזמנים שונים, ולדעת מי היה יותר גדול בחכמה אם, למשל, ר' יוחנן בן ברוקה או ר' נחמיה–הנה אין בשום מקום בספרות התלמודית כל רמז כמה חברים היו בבית דין פלוני שתקן איזה דבר או גזר עליו, ואיך יוכלו המאוחרים לדעת אם עולים הם במנין על בית דין הקודם או לא? כן אין לומר שהכונה שאין סנהדרין אחת יכולה לבטל דברי סנהדרין הקודמת לה, שאם כן אין מקום למעלה של מנין, כי כל הסנהדראות היו שוות במנינן ואיך תשים המשנה תנאי שאין לו אפשרות!

על פי הדברים האלה כונת המשנה רק על שני בתי דינין שבזמן אחד, כגון בית דינו של ר' טרפון ובית דינו של ר' עקיבא. חברי בית דין זה, כמובן, היו ידועים לחברי בית דין השני גם בחכמתם גם במנינם והכל היו יודעים מי מהם גדול בחכמה ובמנין, ובכגון זה יכול להתקיים תנאי המשנה בנקל. על פי זה מובנות שתי המשניות (ה' י' שם) בעדיות, שכפי ההשקפה הראשונה הן סותרות זו את זו. הראשונה אומרת, כי אף על פי שהלכה כרבים בכל זאת מזכירין את דברי היחידים שהתנגדו לה, כדי שיוכל בית דין האחר לסמוך עליהם, אם יראה את דבריהם נכונים, כלומר שאם יבא בית דין אחר בן דורו לבטל את דברי אותו בית דין ויצטרך לו לדעת מספר הרבים שקבע את ההלכה שהוא חפץ לבטלה, ואז אם מספר הרבים שבבית דין השני יעלה על מספר הרבים שבבית דין הראשון יוכל לבטל את הוראתם, ועל כן מזכירין דברי היחידים, כדי להודיע שהם לא נחשבו במנין אותו בית דין, וצריך לנכות אותם מן המנין, ולפיכך אם מספר הרבים של הבי“ד השני עולה על מספר הרבים של הבי”ד הראשון הוא יכול לבטל את דבריו. המשנה השנית מבארת למה מזכירין דברי היחיד בין הרבים לבטלה, היינו דברי היחיד שהתנגד לדברי בית דין מזמן הקודם, שהחק אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אינו מתפשט עליו וגם הקטן ממנו בחכמה ובמנין יכול לבטלו, וא“כ אחת היא לנו כמה היו בבי”ד ההוא חכמים שלא הסכימו לדעת הרבים? ועל זה יענה כי אפשר שיתנגד איזה יחיד להלכה קבועה על פי מסורת שיש בידו מחכם פלוני, ואם ידעו לדורות כי החכם הפלוני ההוא בזמנו התנגד לחבריו הרבים ובטלה דעתו – יאמרו לבעל המסורת כי דעת החכם ההוא כבר בטלה ברוב דעות חבריו.

האמנם איזו מקומות בתלמוד אינם מסכימים לפירוש זה (ע' מגילה ב‘, מועד קטן ג’, גיטין ל“ו, ע”ז ל“ז, ירושלמי שבת פ”א), אם גם אין ההגיון תופס שיהיה כח ביד אנשים לקבוע הלכות לעולמי עד, ואינו מסכים עם הכלל הידוע “יפתח בדורו כשמואל בדורו”. ואל ישיבני הקורא מימי הפורים שנקבעו לדורות, כי אין עניני זכרונות אומה שייכים לכאן. ימי הפורים קבלו בני ישראל עליהם ועל זרעם וכל הנלוים עליהם (אסתר ט' כ"ז) ורשות לעם לקבל עליו מנהגי זכרון לדורות, כמו שקבלו עליהם בני ישראל (בלי צווי מיוחד מאת הקב"ה), לבלי לאכול את גיד הנשה, ובאמת בעניני הזכרונות אין חילוק בין דורות קודמים ומאוחרים, כי גם המאוחרים היו באותו נס. אם היה יעקב נהרג בהאבקו, אם הצליח ביד המן להאביד את היהודים, אז לא היו דורות מאוחרים לישראל, ועל כן הזכרונות שנקבעו למאורעות אלה שוים הם לכל הדורות לעולמים.

וכמה נדחקו האמוראים לתרץ סתירות שונות שעלו לפניהם על פי פירושם בהמשנה בעדיות. ר' זירא שאל את ר' אבהו (ולפי גירסת אחרים היה השואל ריש לקיש והנשאל ר' יוחנן) מי נתן רשות לרבן גמליאל ובית דינו לבטל את דברי בית שמאי ובית הלל שאסרו לחרוש בערב שביעית אחרי העצרת, והלא אין בי“ד יכול לבטל דברי בי”ד חברו וכו‘? הנשאל השתומם כשעה ואחר כך אמר: אימור כך התנו (ב“ש וב”ה) ביניהן: כל הרוצה לבטל יבא ויבטל (מועד קטן ג'). כמה זר הוא לשמוע טענת “אימור” (אפשר) במקום שהדבר נוגע במעשה שהיה! ומה אם באמת לא היה כן? ומי ימחה בידנו לומר “אימור” כזה על כל התקנות שתקנו כל בתי הדינין שעמדו לישראל? שמואל אמר: “הפרוזבול הוא עלבון הדיינים, אם איישר חילי אבטלהו”. ושאלו: והא אין בי"ד יכול לבטל וכו’? ותירצו: הכי קאמר: אי איישר חילי יותר מהלל אבטלינה (גיטין ל"ו). אבל האם נשאר בידנו קצב ומדה לחילו של הלל שנוכל לדעת, מתי חילו של שמואל או אחר נופל ממנו, ומתי הוא עולה עליו?

מן המשנה בעדיות הקשו על ר' יהודה נשיאה שהתיר שמן גוים, ותירצו שהאיסור לא פשט בישראל (ע“ז ל”ו). אך המשנה בעדיות לא הבדילה כלל בין איסור שפשט ברוב ישראל ובין איסור שלא נתפשט כל כך.

בירושלמי (שבת ה"א) הובאו שתי דעות בשם שמואל, האחת אומרת כי המשנה בעדיות אמרה דבריה אך על י“ח גזרות של בית שמאי ובית הלל, אבל כל דבר שחוץ להן אפילו בית דין קטן יכול לבטל, הדעה השנית אומרת להפך, כי המשנה הנ”ל נאמרה אך על שאר תקנות והגזרות של כל בתי הדינין, אבל י“ח גזרות אפילו בית דין גדול בחכמה ובמנין מבית דינן של בית שמאי ובית הלל אינו יכול לבטל “מפני שעמדו להן בנפשותיהן” (על ידי חרב וחנית). בדעה זו מחזיק גם ר' יוחנן (ע“ז ל”ו), אם גם ר' מנא (בירושלמי שם) מעיר בצדק, כי כפית הדעות ע”י חרב וחנית אינה מגדלת כח הי“ח גזרות, אבל, להיפך, מחלשת אותן – “הואיל והוא אונס – בטל”. אבל דברי שמואל על אודות הפרוזבול שזכרתי מורים כי הדעה הראשונה שהובאה בירושלמי היא באמת דעתו. כל הדחוקים האלה יוכיחו לנו כי הלכו בפירושם בהמשנה הנ”ל במשעול צר מאד. אך כבר הוכיחו המבקרים, כי לפעמים פרשו האמוראים איזו משנה שלא על כונתה האמתית, מטעם ידוע להם –, אשר על כן נוכל להחזיק בהדעה כי כונת המשנה בעדיות היתה אך כמו שאמרתי.

מפני⁷ מהומות החירום בימי טרויאנוס (טרכינוס בל' חז"ל) או מפני סבות אחרות העתיקה הסנהדרין מקומה לאושה. בעת ההיא באה למלכות רומי דבה על תורת ישראל והמלכות שלחה לרבן גמליאל שני סרדיוטות, שעשו עצמם כגרים, ללמוד תורת ישראל ולהודיע טיבה. הסרדיוטות קראו, שנו ושלשו ובשעה שנפטרו מרבן גמליאל אמרו לו: דקדקנו בכל תורתכם ואמת היא, חוץ מדבר זה, שאתם אומרים: שור של ישראל שנגח שור של גוי פטור ושור של גוי שנגח שור של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם (ב“ב ל”ח. וע' ספרי וזאת הברכה שמ"ד). ואף על פי שהחק הזה לקוח מדיני הרומיים (ירושלמי ב“ק פ”ד ה"ג) כלומר, על יסוד דיני הרומיים שפסקו שכל מי שאינו אזרח רומי (ובתוכם כמובן כל בני ישראל), ושאין לו פטרון רומי אינו יכול לתבוע נזקו הבא לו על ידי איש רומי, ואם כן שור של גוי ברומי שנגח שור של ישראל אז האחרון מן הצועקין ואינן נענין – פסקו גם חכמי ישראל שאין הישראלי מחויב לשלם להגר על נגיחת שורו – בכל זאת גזר רבן גמליאל באותה שעה על גזילות נכרי שיהא אסור (ירושלמי שם) ועם זה – לחייב שור של ישראל שנגח שור של גוי.

לתקנות הסנהדרין באושא תתחשבנה התקנות האלה: א) חייב אדם לזון את בניו ובנותיו הקטנות (כתובות מ“ט, ולא כדברי ר' אליעזר בן עזריה ור' יוחנן בן ברוקה, שם מ”ו). ב) אסור לאדם לבזבז את ממונו יותר מחומש (שם ג' שלא כמנהג השתתפות כל הנכסים שהיה אצל האיסיים והנוצרים הראשונים). ג) הכותב נכסיו לבניו בחייו על הבנים לזון אותו ואת אשתו מן הנכסים ההם. ד) אין מנדים לחכם (ירושלמי מועד קטן פ"ג לא כדרך שנדו את ר' אליעזר בן הורקנוס) ועוד תקנות אחרות (ע' כתובות שם). התקנות האלה נעשו מקצתן בחיי ר' גמליאל ומקצתן אחרי מותו.

רבן גמליאל גם בשעת מותו דאג לטובת עמו. בני ישראל נהגו לקבור את מתיהם בכבוד והדר רב (ע' ברית חדשה יוחנן י"ט מ'), ובימי ר"ג היו מקרים שהעניים שלא היה בכוחם להרבות הוצאות על קבורת מתיהם היו מניחים אותם ובורחים. רבן גמליאל צוה לפני מותו שלא יהדרו כלל את ארונו. רק יקברוהו בכלי פשתן לבנים ולא יותר. בראות העם כי הנשיא נקבר בלי שום פאר והדר החלו כלם לקבור את מתיהם בלא שום הידור והוצאות גדולות (כתובות ח').

ג.

מרידת בר-כוכבא הביאה אחרית רעה ומרה מאד לישראל. אדרינוס, אחרי הכריעו לטבח כחמש מאות אלף נפש מישראל זמם למחות את שם ישראל. לתכלית זאת גזר עונש מיתה על לימוד התורה, שמירת השבת, מילת הבנים וכיוצא בזה (ברכות ס“א, סנהדרין י”ד, ע“ז י”ח). בני ישראל, כמובן, הערימו ועברו חקי הצורר ונפשם עיפה להורגים. באותה שעה נאספו החכמים בלוד בעלית בית נתזא והחליטו ברוב דעות: בשעה שחרב חדה מונחת על צוארו של היהודי אז יעבור על כל עברות שבתורה ואל יהרג, חוץ מעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, שהיהודי חייב למסור נפשו עליהם (סנהדרין ע"ח). הואיל ולא מצאנו בשום מקום שהיה מושב הסנהדרין בלוד צריך לחשוב כי ההלכה הזו נקבעה לא על פי הנשיא ולא על פי הסנהדרין, אך באספת חכמים שלא מן הסנהדרין.

איזו שנים אחרי מות רבן גמליאל עברה הנשיאות לבנו, ר' שמעון השלישי, או רבי שמעון בן גמליאל השני. אך בימים ההם נפל כבוד הסנהדרין כל כך, עד שמלבד שהנשיא העומד בראשה לא נקרא בתואר “רבן” שנקראו בו הנשיאים הקודמים (ע' דרכי המשנה 184), לא נתיחסו לה גם איזו תקנות. ר' שמעון בן גמליאל שאמר: אין מעברין את השנה ואין עושין כל צרכי צבור אלא על תנאי שיקבלו רוב צבור עליהן (תוספתא סנהדרין פ"ב)⁸, לא היה יכול בשביל כך לתקן תקנות בזמנו, שנתפזרו החכמים ונתרבו הישיבות ובתי הדינין, וקבוץ רוב ראשי הצבור למקום אחד, ביחוד בזמן שקבוץ כזה היה יכול להביא בלב הרומיים חשד של התחדשות המרד, היה לדבר שאי אפשר. לפיכך אני חושב, שכל תקנות אושא יצאו לפעלן בטרם עלה רשב"ג על כסא הנשיאות, אם גם הח' ווייס מיחס לו איזו מהן, מפני שגם הוא, כאביו, עקר דירתו מיבנה שנעשה שם לנשיא והתישב באושא.

כנר דועך אשר אורו מתחזק לפני הכבותו, כן נתחדש כבוד הנשיאות בימי ר' יהודה בנו של ר' שמעון. רבי יהודה, או כמו שהוא נקרא בתלמוד סתם בשם “רבי”, עלה על כסא הנשיאות בשנת תתק“ך לאלף הרביעי בשפרעם, וברוב חכמתו, וביחוד ע”י ידידותו עם אחד הקיסרים אשר מבית אנטונינוס, עלה למעלה על כל חכמי דורו והיה באמת ראש הסנהדרין שנתחדש כבודה בימיו. חשיבותו בעיני העם ומעלתו הרמה נתנו לו הכח לתקן תקנות שונות, כמו שעשו אבותיו עד רדת כבוד הנשיאות בימי זקנו רבן גמליאל. הוא התיר לקנות ירק תיכף במוצאי שביעית, אף על פי שהירק ההוא גדל בשנה השביעית (שביעית פיו משנה ב'), ובכלל הקיל הרבה בעניני שביעית. הוא פטר את בני בית שאן, קיסרי, בית גוברין וכפר צמח מכל הדינים הנוהגים בשאר ערי הארץ בשביעית, וגם פטר אותם ממעשר ירקות (חולין ו': ירושלמי דמאי פ"א). פעם אחת הביאו לפניו מורה עני שעבר על דיני שביעית, אך תחת להעניש את החוטא פנה הנשיא להקנאים בשאלה נפלאה: “כמה איפוא יתפרנס העני הזה?” (ירושלמי תענית פ"ג). הוא חפץ לבטל לגמרי את דיני שביעית, בלי ספק לפי שיטתו ששמטה תלויה ביובל שאינו נוהג בזמן הזה (עי' גיטין ל"ו), אך המופלא בחסידות, ר' פנחס בן יאיר, עכב בידו (ירושלמי דמאי פ"ב). הוא ובית דינו נמנו על עיר קיני וטהרו אותה מן הטומאה שהיתה מוחזקת בה עד ימיו (אהלות פי"ח משנה ט'), ושנה משפט הסקריקון. פעמים קרה שאיש נכרי גזל קרקע מישראל בארץ ישראל, היינו לפי דעתי, שרי הרומיים שישבו בארץ ישראל היו עונשין במשפט המלכות בני ישראל בעלי אחוזות שהטילו עליהם איזה חשד ותואנה, והיו לוקחים מהם נכסיהם שבאחריות ונתנום להמוסרים, להסרדיוטות וכיוצא בהם שהיו מוכרים אותם לאחרים. מפני שהמוכרים ההם, הנקראים בפי התלמוד “סקריקון” בלי ספק על שם הרוצחים ( securis קרדום בלשון רומי ומזה אבא סקרא ריש בריוני (גיטין נ"ו) מזמן החרבן), מכרו הון זרים שלא עמלו בו במחיר שפל, התקינו, שכל יהודי הקונה מסקריקון שדה נותן לבעלים הראשונים רביע בזמן שאין בידם לקנות לעצמם, ואם יש ביד הבעלים הראשונים לקנות לעצמם הם קודמין לכל אדם. רבי הושיב בית דין ונמנו שאם שהתה הקרקע ברשות הסקריקון י"ב חדש אין עוד רשות ביד הבעלים הראשונים לערער על המכירה, וכל הקודם לקנות זכה, אבל נותן לבעלים רביע (גיטין נ"ה). המשנה הראשונה, כנראה, חשבה את מעשי הסקריקון לגזל גמור, ועל כן לא גרעה את זכות הבעלים הראשונים, אך רבי, בלי ספק מחפצו להחזיק במעוז השלום עם פקידי הרומיים, שנה את המשפט ההוא.

הגדולה בפעולות רבי היא סדור המשנה, אך דבר זה ידוע למדי ואין צורך להרבות בו בדברים.

רבי מת כארבעים שנה אחרי עלותו לנשיאות ונשיאותו עברה לבנו רבי גמליאל בטבריא. אך גם הנשיא גם הסנהדרין אבדה חשיבותם, ובן דורו של רבי גמליאל השלישי, ר' יוחנן, בחשבו את גליות הסנהדרין מימי צאתה מלשכת הגזית עד זמנו אמר: “וטבריא עמוקה מכלן, שנאמר ושפלת מארץ תדברי (ראש השנה ל"א) – לרמז בזה על שפלות הסנהדרין. רבן גמליאל השלישי לא הצטיין בחכמתו (כתובות ק"ג:) ומרכז חכמת התורה, אשר נושאיה היו אז בחירי תלמידי רבי, הם: רב (ר' אבא), שמואל, לוי וחבריהם, נעתק על ידיהם לבבל⁹, במקום שהרימו את מעלת ראשי הגליות, שכל עצמם לא היו אלא כעין פקידים ואנשי הבינים בין מלכי פרס ובין קהלות היהודים, על מעלת הנשיאים שבארץ ישראל שבכל אופן עמדו בראש הדת (סנהדרין ה'), ועל דבר הסנהדרין, ובכלל בתי דינין ואספת חכמים למנין אין שם זכר, כדבר שלא היה לו מקום מעולם בחיי היהודים אשר שם. בזה נתבאר מה שרבי גמליאל השלישי לא תקן שום תקנה, וגם בנו אחריו, ר' יהודה השני, הנקרא ר' יהודה נשיאה, לא היה בכחו להשיב כבוד הנשיאות. כאשר התיר ר' יהודה זה את השמן של גוים לא רצה רב לקבל את ההיתר (ע“ז ל”ו. וע' תוס' שם ד"ה אשר) וחכמי בבל קראו לבית דינו “בית דין המתיר את השמן” (שם ל"ז). הוא ובית דינו התירו להנשא ג”כ לאשה שנתן לה בעלה גט על פי תנאי ידוע (שם), אך התירם לא נתקבל לחבריהם, מקרה שלא היה עד הימים ההם, כי הוראת הסנהדרין היתה תמיד נשמעת. בשעה שהציעו לפניו להתיר גם פת גוים לא נרצה, מפחד פן יקראו אותו “בית דין מתיר” (שם). נפלא לראות, כי בעת שלא שמו לב לדברי הנשיא ובית דינו לא פחד חכם אחד בימיו או בימי אביו, להכריז בלי רשות הנשיא והסנהדרין: צאו וזרעו בשביעית כדי לשלם מסי המלך (סנהדרין כ"ו), בלי ספק על יסוד דעת רבי, שהשביעית תלויה ביובלות. –

אחרי מות ר' יהודה נשיאה, הוא ר' יהודה השני, ירד כבוד הנשיאות לגמרי, עד שלא נודע לנו מאומה מפעולות בנו רבי גמליאל הרביעי, ובנו של האחרון, ר' יודן נשיאה, הוא ר' יהודה השלישי. שם האחרון לא נקרא גם על התלמוד הירושלמי, אשר, כפי הנראה, נסדר בימיו ובלי ספק ע"י בית דינו, שהיו בזמן ר' יונה וחברו ר' יוסי מסדרי הירושלמי, ושם הנשיא הבא אחריו, ר' הלל, לא נזכר בו.

בעל מאור עינים (פרק כ"ה) מביא בשם רב האי, כי בשנת תר“ע לשטרות, היא שנת קי”ח לאלף החמישי בטלו הסנהדרין והסמוכין בארץ ישראל¹⁰, אם אין כאן שום טעות סופר ובאמת בטלה הסנהדרין בשנה ההיא בימי ר' יהודה השלישי, על ידי הצורר גאללוס שהחריב את צפורי וסביבותיה, הנה אין ספק כי הקיסר יוליאנוס, שמלך משנת קכ“א עד קכ”ג, והאיר פניו לישראל בכלל ולר' יהודה השלישי בפרט שקרא לו “אח” (ע' מבוא הירושלמי לפראנקעל צד קל“ו ע”ב), והרשה לבנות את בית המקדש, השיב את הסנהדרין על כנה. ואולי יש איזה טעות סופר בדברי רב האי וצ“ל שנת תרע”ו או תרע"ז לשטרות, ויהיה בטול הסנהדרין אחר מות יוליאנוס.

אחרי מות ר' יהודה השלישי עלה על כסא הנשיאות בנו ר' הלל, אשר עשה דבר גדול בישראל בקביעת השנים והחדשים. עד העת ההיא היו מקדשים חדשים על פי הראיה, ובכל חדש וחדש היו סומכים על עדות אנשים שראו את הלבנה במולדה החדש ועל פיהם היו קובעים את החדשים והחגים במקום הנשיא תיכף, ושלוחים היו יוצאים בערי המדינה ובגולה להודיע את היום שנקבע בו החדש, כדי לדעת את קביעת המועדים, וכן היו נוהגים בעיבור השנים (ע' ראש השנה כ“א, כ”ב וכ“ד, וסנהדרין י”א). אך בימים האחרונים נשתנו הענינים. הגליות התפשטו יותר ויותר, הדרכים השתבשו מפני המלחמות, וקשה היה להשלוחים להגיע בעוד מועד למקומות הרחוקים, ממשלת רומי רדפה את השלוחים (סנהדרין י"ב), אם מפני שחשדה אותהם בהפצת מרד וחשבה שקביעת החדשים אינה אלא אמתלא בפיהם, או מפני שרצתה, כדברי איזו מבקרים, שגם בני ישראל ימנו לחשבון החמה כמוהם. הנשיאות ירדה מגדולתה, הסנהדרין כבר נתבטלה לעיניהם פעם אחת (כדברי רב האי שהבאתי), והיה מקום לחשוש, שמא תצא פקודה עוד הפעם לבטל את הנשיאות עם הסנהדרין יחד ולא יהיה מי שיתעסק בקביעות השנים והחדשים ואז יבטלו המועדות מישראל, ואפשר עוד שבימי ר' הלל אלה כבר יצאה הפקודה לבטל את הסנהדרין (כפי ששערתי למעלה שתחת תר“ע לשטרות צריך להיות תרע”ו או תרע"ז, כזמן שהיה אחרי מות יוליאנוס), ועל כן ראה הלל, בלי ספק עם הסנהדרין שלו, לסדר חשבונות קבועים לקביעת השנים והחדשים לדורות ולבטל את הקידוש על פי הראיה (ע' ביצה ב': בעל המאור ר“ה פ”א). ועל פי החשבונות ההם עודנו נוהגים גם עתה.

יותר ברור בעיני, כי מתחלה נתקנה קביעת השנים והחדשים על פי החשבון בשנת קי“ח (כמו שמביא הר“א קראחמאל בפתח דבר לספרו ירושלים הבנויה פ”ד), והיה זה לא בימי ר' הלל, אך בימי ר' יהודה השלישי אביו, באותה השנה שבטלה הסנהדרין, כדברי רב האי שהבאתי, ובשביל ביטול הסנהדרין בטל קידוש החדש על פי הראיה. אחרי כן, בתחלת ימי יוליאנוס, כאשר שבה הסנהדרין למקומה, שבו גם לקדש חדשים על פי הראיה ולשלוח שלוחים, ואז שלח ר' יוסי לבני אלכסנדריא: “אף על פי שכתבו לכם סדרי מועדים אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש” (ירושלמי עורובין פ"ג), הוא המכתב אשר נזכר בבבלי (ביצה ד') “שלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידכם זמנין דגזרי המלכות גזרה ואתי לאקלקולי”¹¹, אך אחרי מות יוליאנוס מצא ר' הלל מטעמים הנ”ל לנכון לבטל לגמרי את קידוש החדש על פי הראיה ולקבוע את השנים והחדשים על פי החשבון.

הנשיאים האחרונים ר' גמליאל החמישי אחי ר' הלל, ר' יהודה הרביעי בן ר' הלל ור' גמליאל הששי הנשיא האחרון, נודעו לנו רק בשמותם לבד, ולא ע“י איזו תקנה. בפקודת אחד ממלכי רומי בשנת קפ”ה לאלף החמישי בטלה הנשיאות לגמרי.

שאלה חדשה ועם זה גם מוזרה נתעוררה מקרוב בספרותנו העתית, והיא: איך יקרא היהודי האוהב את עמו וספרותו, וכל קניני הרוח אשר לו, חפץ בתחיתו על אדמת אבותיו ושואף לחירותו, אך יחד עם זה חפשי הוא בדעותיו במובן הרחב והכולל של המלה הזאת, מכיר את הטבע וכו' ואינו מכיר את היוצר, המשגיח הפרטי, ועל אחת כמה וכמה את נותן התורה לעמנו עם כל התולדות הנובעות מזה – הלנו הוא היהודי הזה או לצרינו (?), הנוכל להבדילו מכל העם ולומר לו: “צא מן המחנה!”

השאלה הזו מוזרה היא. עוד על מאמר המשנה “שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא” (סנהדרין צ.), אשר יחסוהו לאנשי כנסת-הגדולה (שם קד: (, הקפידו, כנראה, החכמים המאוחרים וקראו על אומריו את המקרא “כי אתה תבחר ולא אני?” ודורשי-רשומות הוסיפו, כי כלם באים לעולם הבא (שם), והנה בא השואל שלא כהוגן והעיר שאלה, אשר אם תפתר בחיוב יבא הוא או אחר לדרוש להושיב בית-דין של מומחים, “לבדוק בציצית ולחפש חטאים” ועם זה לתת תעודות של יהדות, כמו שנותנים תעודות-מסע, תעודות של בגרות וכיוצא בזה.

אבל השאלה נשאלה, ועליה דנו ה' אחד-העם ובעל המאמר “הלאום ודתו” (המליץ 241–244), הראשון על פי דרך החקירה ודחה אותה, והאחרון שלא עפ“י דרך החקירה ולא דחה אותה. האחרון מוסיף, כי השאלה הזו עמוקה כעומק צרת ישראל ואין בידינו לתת עליה תשובה, כי איננו יודעים עוד להעביר קו מגביל בין עיקר שבדת לטפל שבו, ובין דת (כלומר: פקודות ידועות שבה) שיש ללאומות חלק בה ובין מה שאין לה חלק בה, ומסיים בדברי-כבושין, אשר על כמותם אמרו חז”ל: כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. על כל פנים נראה מדבריו, שאלו היה מוצא איזה חלק דתי, שהוא לדעתו עיקרי ויש ללאומות חלק בו, אפשר שלא היה נמנע מהושיב בית-דין לנתינת תעודות של יהדות ולהוציא מכלל ישראל את אלה שאין דעתם כדעתו.

אינני יודע אם רבים חושבים כבעל המאמר הזה את השאלה הזו לעמוקה כעומק צרת ישראל, לדעתי אני מעיקרא דדינא פירכא היא ואין כאן שום שאלה כלל.

עלינו להתבונן תחלה לפני מי מגישים השואלים את השאלה הזו להשיב עליה, אם לפני אותם הלאומיים, שהם חפשים מכל דת ומרגישים את יהדותם על פי הכרה לאומית, או לפני בעלי-הדת.

הראשונים, הלאומיים החפשים, יענו להם בלי-ספק על השאלה הזאת כדברים האלה: יהודים אנו מכף רגלנו ועד ראשנו, ואין בינינו וביניכם אלא זה שאנו חפשים מדעות קדומות, ואתם – לא כן. אבל החפשים אינם אחראים לדעותיכם ואינם מודים בהן, ועל כן אין להם לא צורך ולא יכולת לחשוב את שמם לבלתי יהודים רק בשביל זה שאתם מחזיקים בסברות שונות, שאמתתן לא נתבררה. האמינו לכם כאות נפשכם בכל מה שתרצו, אך החפשים אומרים שהם יכולים לחשוב את דעותיכם אך למבטים פרטיים, שאי-אפשר לדון על פיהם כל מעשה וכל ענין שיהיה.

נדמה לשמוע מאחורי הפרגוד וכוח בין השואל ובין אחד הלאומים החפשים.

– במה הנך יהודי? – שואל השואל.

– בהכרתי הלאומית – יענה

הלאומי החפשי – על פי המבט השורר עתה באירופא על הלאומיות אין מבדילים בין צרפתי אדוק ובין צרפתי חפשי. העיקר הוא שיהיה צרפתי ברוחו ולבו.

– מן הצרפתים אין ראיה – ישיב

השואל – כי דתם אינה לאומית, והיא כללית לעמים רבים שונים.

– אבל גם סאקראט ואריסטו לא

חדלו להיות יונים, אם גם לא היו תמימי-דעים עם בני-עמם בעניני אמונות לבם, שהיו בלי ספק לאומיות.

– אבל הדת הישראלית היא דת

לאומית – יוסיף השואל – ואחד מסימני לאומיות ישראל.

– כן הוא, הנני מודה בזה – יענה

החפשי – אבל היא רק אחד מסימני הלאומות, כמו השפה, הארץ, ההכרה הפנימית, משאת הנפש וכו‘. והנה מנויה וגמורה, כי הצרפתי היושב באמריקא ומדבר אנגלית לא חדל להיות צרפתי כל זמן אשר לבו לעמו, חפץ בהצלחתו, נכון לעבוד לטובתו ונקרא על שם עמו בחפץ לב. שהרי הלאומיות לפי המבט האירופי אינה תלויה בכל סימניה יחדו דוקא, ודי באיזו מהם. אם תגזור אומֶר, כי לכל בן לעמו אין הצדקה להתחשב על לאומו אם איננו אוחז בנימוסי אבותיו הקדומים שנולדו ברוח הלאום, תמצא עתה רק שני עמים שהם באמת לאומיים: הסינים והבידואינים, כי כל שאר העמים אינם אוחזים עתה בנימוסי אבותיהם מלפני מאות שנים, ואם כן הצרפתים אינם צרפתים, האשכנזים אינם אשכנזים וכו’.

– ובמה איפוא, לדבריך, יהיה

היהודי יהודי? – ישאל השואל.

– לפי מבטנו אנו – אומר החפשי –

עיקר הלאומיות לבני עם ידוע הוא בלב. האשכנזים מעלזאס שנתישבו בצרפת, המדברים צרפתית, חפצים בכל לב בהצלחת צרפת ודבר אין להם עם הגרמנים, אינם עוד גרמנים, אף-על-פי שדתם היא דת לוטהער. שערער קעסטנער, ראש בית-המשפט העליון לקובלנות, לעוו וכמוהו אינם חושבים עצמם רגע אחד לאנשי לאום אשכנז, וכן חושבים אותם כל בני צרפת. על כן היהודי האומר שהוא צרפתי או אשכנזי, דבר אין לו עם עמו, אינו דואג למצבו בתור עם, וישראל בכלל בעיניו כאילו אינו – היהודי הזה אינו יהודי. אבל שאלתך בנוגע לנו, היהודים הלאומיים בכל לב ונפש, ראויה לגסי-הרוח האומרים: “אני ואפסי עוד”.

כן יענה הלאומי החפשי על השאלה שלא כהוגן, אם נציע אותה לפניו. יכולים אנו לבלי להסכים לדעותיו, אבל מה לו ולפלפולינו? הוא חושב עצמו ליהודי, ובזה הצדק עמו, כאשר אבאר.

ובעלי-הדת מה הם אומרים על השאלה הזאת?

ניתי ספר ונחזי.

על פי הדת אין בן-ישראל נפסל מהיות יהודי רק אם אמו נכרית, שעל פי הדין “הולד כמותה” (קדושין ס"ח:). יכולים בעלי-הדת לבלי צרף את החפשים לעדות ולמנין, לבלי האמין להם על האיסורים, גם לשלול מהם את חלקם לעולם-הבא, אם יהיה שומע להם בפמליא של מעלה; אבל אינם יכולים לאמר לשום איש ישראל, יהיה מי שיהיה: אינך יהודי!

כבר אמרו חז"ל: “כל אבדת אחיך” לרבות את המומר (עבודה זרה כ"ו:) ומקרא מלא דבר הכתוב: “כי יסיתך אחיך” (דברים י"ג, ז) הרי שגם המסית לעבודה-זרה נקרא אח, ומעולם לא עלתה על דעת איש לאמר כי ירבעם, אחאב והדומים להם לא היו בני-ישראל. להפך, דורשי-הרשומות שזכרתי למעלה לא הביאו את בלעם למחיצתם של אותם בני-ישראל שהמשנה אמרה עליהם, שאין להם חלק לעולם-הבא.

יבואו נא השואלים האלה לפני אחד הרבנים וישאלוהו לאמר: הנה פלוני כופר בה' ובכל התורה כלה ועבר על כמה וכמה עברות חמורות, האם מותר להושיט לו דבר האסור בשעה שלא יוכל להשיגו בעצמו, או יש בזה משום “ולפני עור לא תתן מכשול”? אין שום ספק, שגם הרב היותר קנאי יראה לשואליו את דבר התוספות (עבודה-זרה ו: ד"ה מנין) ויפסוק לאיסור, ולא תעלה על דעתו לאמר, שבשביל שהוא כופר בה' ובתורתו שוב אינו יהודי והותרו לו כל האיסורים. ואם האיסורים לא הותרו לו הלא הוא יהודי, שאין יהודי למחצה.

רואים אנו ברור, כי דעת התורה אינה אומרת על שום יהודי שבעולם שיצא ממחנה ישראל ואינו יהודי.

ורואים אנו עוד, כי המבט הלאומי בזה הוא יותר קנאי ממבט הדת. המבט הלאומי, השופט בזה על פי הדעות המוסכֶמות ¹בעולם, יכול להבדיל איזו אישים מן הלאום על יסוד רגשי לבם ומעשיהם בנוגע לעמם, ואין לך איש יהודי לאומי שיאמר, למשל, על הידוע מאיר, עורך המה"ע הקתולי בשפת צרפת Gaulois, שהוא יהודי; אבל המבט הדתי אינו מבחין בין יהודי ליהודי, ואוסר לנו להושיט למאיר זה מאכל אסור או לשתות כוס חמים מן המיחם שערך לעצמו בשבת. הדת אינה מוותרת על זכותה וכבר החליטה: ישראל אף-על-פי שחטא ישראל הוא (סנהדרין מ"ד.).

על פי הדברים האלה לא נחלקו הלאומיים והדתיים אלא במומר, אבל ביהודי לאומי אלו ואלו מודים שהוא יהודי גמור.