א. בין הפרקים.    🔗

אף על פי שהורגלו הסופרים לחשוב את התנאים לדור סמוך להזוגות, וטעמם עמם, כי ר' יוחנן בן זכאי היה תלמיד להלל, וכפי דברי המשנה באבות – גם לשמאי, וגם תלמידי בית שמאי ובית הלל הראשונים נחשבים בין התנאים; מכל מקום רואה אני שיש הפסק קטן בין זמן הזוגות לזמן התנאים, היינו מזמן מות הלל עד קרוב לזמן שאחר החרבן, שאז החלו התנאים, היינו תלמידיו של ר' יוחנן בן זכאי, להראות פעולתם על ההמון. התנאים האלו הרבו מחלוקת בישראל, יסדו בתי דינים ובתי ועד שונים, שעל ידי זה תש כחה של הסנהדרין, חדשו את הפלפולים והדרשות כדי להמציא סמך לדעותיהם, ובפעולותיהם אלה בראו חדשה בישראל. לפיכך אני חושב את התקופה הקטנה שעברה ממות הלל עד מות רבן יוחנן בן זכאי לתקופה בפני עצמה, שעם היותה באיזה צד קרובה לתקופת התנאים על ידי מחלוקת בית שמאי ובית הלל, הנה היא יותר דומה ברוחה ובכחה לתקופת הזוגות, מפני שכח הסנהדרין עוד היה בתקפו, וממנה יצאה תורה לכל ישראל, ועוד לא נעשתה התורה לאלפי תורות על ידי אוהבי מחלוקת ובעלי הלהפך.

בנו¹ של הלל, שמעון, לא האריך ימים בנשיאותו ואחרי מותו באה המשרה לבנו גמליאל הראשון, הנקרא בתלמוד בשם “רבן גמליאל הזקן”. אם היה הוא, רבן גמליאל, הראשון שנקרא בשם “רבן”, או אביו קבל תחלה את התואר הזה, לא נודע לנו. שמעון בן הלל נזכר רק פעם אחת בתלמוד (שבת ט"ו) בלא תאר, אך משם אין שום ראיה, כי גם בנו, רבן גמליאל הזקן, ובן בנו, רבן שמעון הנהרג, נזכרים שם עמו בלא תארים. – אף על פי שה' גרעטץ משער, כי בימיו, במלוך אגריפס הראשון על יהודה, שב להסנהדרין כבודה הראשון, מכל מקום עמד בראש הסנהדרין אך נשיא, ולאב בית דין לא מצאנו זכר.

רבן גמליאל תקן איזו תקנות גדולות ונכבדות, שכפי הנראה היה צורך בהן לחיי העם הפשוטים. הנני אומר: “הפשוטים”, מפני שהתקנות האלה אין להן יחס אל החיים המדינים שבימים ההם. היותר נכבדות שבתקנותיו הן: הבעל ששלח גט לאשתו ע"י שליח וחזר בו יכול לבטל את הגט רק בפני השליח ההוא, אך לא שלא בפניו, כאשר נהגו עד הימים ההם (גיטין ל"ב) – שמא ימסור השליח את הגט ההוא, מבלי דעתו שנתבטל, להאשה והיא תנשא לאחר, מה שאפשר שהיה מעשה כזה בזמן ההוא, ועל כן נקבעה התקנה ההיא. כן תקן שיכתבו בגט את שמות המגרש והמגורשת בכל לשון, היינו שיכתבו גם את שמותיהם העברים, וגם את שמותיהם היונים (שם ל"ד), כי פעמים שהמגרש או המגורשת נודעים במקום זה בשמם העברי, ובמקום אחר בשמם היוני, והיה אם תבא המגורשת עם גטה למקום שבעלה או היא נודעים בשם אחר לא יאמינו לה שהיא מגורשת מבעלה. כן הורה להתיר אשה על פי עד אחד המעיד שמת בעלה (יבמות קכ"ב), אם גם לפי החק אין מקבלין עדות מפי עד אחד (דברים י“ט ט”ו), אך משום עגון הורה הנשיא להקל וסמך על הפסוק כצורתו שפוסל העדאת עד אחד “לכל עון ולכל חטאת”, היינו לענוש את הפושע על פי עד אחד, אם גם התלמוד פסל בכח המקרא הזה כל העדאה היוצאת מפי אחד. ה' גרעטץ וה' ווייס מיחסים לרבן גמליאל את התקנה, שבעניני צדקה לעניים ורפואת חולים ובכלל בעניני גמילות חסדים, לא יהיה הבדל בין בני ישראל ונכרים (גיטין נ“ט: ס”א).

כעשרים שנה לפני החרבן עלה על כסא הנשיאות רבן שמעון, בנו של רבן גמליאל. על שמו נמצאו שתי הוראות² האחת בענייני קרבנות והשנית על הצדוקים. ההוראות האלה יכולות הן שתהיינה למופת בתכונתן הנפלאה לכל העומדים בראש דת ישראל. לפי החק חייבות נשים יולדות וזבות שתי תורים או שני בני יונה לקרבן (ויקרא י“ב ב – ח, ט”ו כ"ה – ל'). פעם אחת באו לירושלים הרבה נשים, שהיו עליהן הרבה לידות או הרבה זיבות, אך זמן רב לא היו בירושלים, בלי ספק מפני סבת המהומות ומרידת היהודים, ועל כן לא הביאו עוד קרבנותיהן, ועל כן בבואן עתה היתה כל אחת מהן צריכה להביא קרבנותיה כמספר לידותיה או זיבותיה. במקרה זה השתמשו התגרים וקבעו מחיר שתי תורים או שני בני יונה דינר זהב (כ"ה דינרי כסף). כששמע הנשיא בדבר נשבע בבית המקדש שלא ילין הלילה עד שיהיה מחיר שתי תורים או שני בני יונה דינר כסף. מה עשה? בא להסנהדרין והורה, שהאשה שיש עליה הרבה לידות או זיבות יוצאה ידי חובתה בקרבן אחד, ההוראה הזו פעלה את פעולתה: התגרין שבלי ספק פחדו פן ילך הנשיא עוד הלאה ויתיר לנשים הרבה להשתתף בקרבן אחד ולצאת בו ידי חובתן, הוזילו את המחיר ומכרו שתי תורים או שני בני יונה ברבע דינר (כריתות ה' א').

הוראתו השנית היתה להשוות את הצדוקים לבני ישראל גמורים לכל דבר (עירובין ס"א ב). כפי הנראה רצה הנשיא שבעת הצרה הכללית, בימי מלחמת היהודים עם הרומים, יתאחדו כל בני ישראל מבלי הבט על דעות שונות בדרכי אמונה.

בסוף ימי נשיאות רבן שמעון, קרוב לזמן החרבן, מרדו היהודים בהרומיים בגלוי, ואחרי מפלת שר צבא הרומיים, קוסטיוס גאללוס, כאשר הרימו המנצחים ראשם לזמן קצר, שבה הסנהדרין לכבודה הראשון, ונשיאה רבן שמעון היה כעין פריזידענט להרפובליק העברית. יש משערים, שבימים ההם היה גם אב בית דין, היינו עומד בראש הסענאַט, והוא ר' יוחנן בן זכאי, מה שלא היה מזמן מות שמאי. אם כן הוא, החליפו הנשיא ואב בית דין את תפקידם. רבן שמעון, כפי דברי יוסף פלאוויוס, עסק בענינים המדינים, ורבן יוחנן – בעסקי הדת. יותר נכון לשער, שר' יוחנן בן זכאי היה כעין סגן להנשיא וממלא מקומו בעניני הדת, מפני שבשעת החירום ההיא היה הנשיא טרוד בעניני הנהגת המדינה. הוא “הפסיק” את הבאת עגלה ערופה (ע' דברים כ"א א – ט') ושתית מים המאררים (ע' במדבר ה' י“ב – ל”א), מפני שרבו הרוצחים והמנאפים (סוטה מ"ו א'). על יתר תקנותיו של ר' יוחנן בן זכאי, אדבר למטה, מפני שהן היו אחר החרבן, ורק שתי אלה, עגלה ערופה ומים המאררים, בטלו כפי הנראה קודם החרבן, הראשונה מפני שאז ביחוד רבו הרוצחים הסיקוריים, ומים המאררים, שיש עמהם הבאת קרבנות, היו יכולים לפסוק בהוראתו אך קודם החרבן, כי אחר החרבן בטלו ממילא ככל מעשי הקרבנות.

שנאת היהודים ללוחציהם הרומיים עברה בעת ההיא כל גבול, הדבר היה פשוט וטבעי. בעת המלחמה בין השודד העז ובין הנענה והנגש המבקש חפשו המגיע לו במשפט, אי אפשר שתבא השנאה עד גבול ידוע, לבלי להוסיף. אך האסון היה שסכסכו את הדת בענינים האלה, בעת שלה אינו נאה כלל להתערב בעסקים כאלה. דבר כזה יתבאר אך בקוצר דעתן של חכמי הדור ההוא, בית שמאי ובית הלל שלא שמשו כל צרכן (שם מ"ז ב'), וגם זה היה כתולדה מוכרחת ממקרי הזמן ההוא. אך בעת שלום ושלות השקט יכול האדם להקדיש מחשבותיו לתורה ולחכמה ולהבין דבר לאשורו, אבל לא בעת תרועת מלחמה, המושכת אליה את כל האנשים הישרים והנלהבים ואינה נותנת להם להשתלם בהתפתחותם ולשפוט על כל דבר במתינות. בעת ההיא נאספו הקנאים בני בית שמאי והנוחים והעלובים בני בית הלל בעלית חנניה בן חזקיה, אשר בנו אלעזר עמד בראש הנושאים נס המרד, ובאותה ישיבה הוצעו לפניהם עצות ותחבולות להרחיק כל התקרבות גם בין אנשים פרטיים מתוך היהודים והרומיים. תלמידי שמאי הסכימו לעצות ההן, ותלמידי הלל התנגדו להן. בראות הקנאים תלמידי בית שמאי כי על פי דרכי ההגיון והמדרש לא ישיגו מטרתם, נשענו על כח חרבם, המבוכה החלה. תלמידי הלל, שלא הורגלו לראיות מוכיחות המובאות מפי החרב, כפפו ראשם, ובאופן כזה יצאו שמונה עשרה גזרות הנודעות (שבת י"ג ב‘, ירושלמי שם הלכה א’), אשר לא הביאו לישראל תועלת יתירה (שבת קנ"ג:).

קרוב לשער, כי איזו מדעות בית שמאי שלא נתקבלו להלכה היתה מטרתן לעורר את העם כנגד בית הורדוס והרומיים, נקח לנו למשל את מצות חנוכה. עד בית הלל ובית שמאי היה המנהג – נר לכל אחד ואחד. משבאו בית שמאי אמרו: בליל ראשון מדליק שמונה ופוחת והולך, עד שבליל אחרון מדליק אחת, ובית הלל אמרו: בליל ראשון מדליק אחת ומוסיף והולך, עד שבליל האחרון מדליק שמונה. המחלוקת הזו נתבארה בתלמוד (שבת כ"א:) באופן שאינו מתקבל על הלב. לדעתי רצו בזה בית שמאי לתת רמז להעם, כי כבוד החשמונאים, אשר לזכר נצחונם נקבע נר חנוכה, פוחת והולך עד שיהיה לאין, ועל כן ראוי לישראל להשתדל לקחת לו את חפשיותו ביד חזקה, אך בית הלל, להיפך, רצו לתת תקוה להעם כי כבודו וחפשיותו יגדלו וירבו במספר נרות חנוכה, – אך הנלהבים ההם שקלו למטרפסם בעד התלהבותם, קשי ערפם והתנגדותם לצרכי החיים ההוים, ומלבד שלשה דברים – בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה, כלומר דעתם אינה נחשבת כלל אפילו להוציא ממנה איזה היקש צדדי, וכאילו לא נאמרה מעולם.

במלחמת אספסינוס גזרו על עטרות חתנים ובמלחמת טיטוס גזרו על איזו מתכשיטי הכלות, באותה שעה גזרו על לימוד הבנים יונית (כנראה היתה הגזרה ההיא על לשון יונית שהיתה אז, כנראה מדברי ציצערא בעד ארכיוס, הלשון השלטת בין מרום עם הארץ בכל המדינה) (סוטה מ"ט)³. הגזרה האחרונה, לפי השערת רבים, היתה סבתה עון מעלו של יוסף פלאַוויוס אשר על ידי הכבוד שרחש לבו להשכלת הרומיים בגד בעמו האמלל ויתמכר לשונאיו ההם. אך הגזרות שבמלחמת טיטוס לא נתקבלו להעם (בנוגע לתכשיטי הכלות ע' שבת נ“ט תוד”ה ולא, ובנוגע ללשון יונית ע' סוטה שם ע"ב). הסבה לזאת, לפי דעתי, מפני שבעת חירום ההיא כמעט שלא היתה סנהדרין לישראל. האב-בית-דין ר' יוחנן בן זכאי, בראותו מראש כי נפלה יהודה התמלט לאספסינוס עוד לפני הזמן ההוא (גיטין נ"ו), והנשיא ר' שמעון, כנראה מבקשת ריב"ז מאת אספסינוס (שם), לא היה בחיים אז, ואם כן ישבו בהסנהדרין ברובה הקנאים והפריצים, ומובן כי גזרותיהם לא נתקבלו, לפחות לזמן ארוך.

ראוי להשתומם, כי המבוכות הפנימיות שהיו בארץ לא הפריעו את התפתחות העם בשלמותו. הכהן הגדול יהושע בן גמלא, חבר הסנהדרין ואוהב הרומיים נתן חק (כלומר: הציע לפני הסנהדרין תקנה שנתקבלה) ללמד את כל הבנים. כבר זכרתי, כי שמעון בן שטח תקן בתי ספר בערי הפלך, שלמדו בהם נערים משש עשרה שנה ומעלה. אך התקנה הזאת לא הביאה את התועלת הדרושה. ראשונה, נשארו הילדים בני העירות הקטנות בלא תורה, שנית – הנערים הגדולים היו בועטים ברבותיהם ולא קבלו עליהם מרות. ולהרחיק את שני הקלקולים האלה תקן יהושע בן גמלא שכל הבנים בני שש שנים ילמדו תורה, ושייסדו בתי ספר בכל עיר ועיר (ב“ב כ”א א'). התקנה הזאת היתה לה רק מטרה של אהבת החכמה, מבלי שתהיה לה סבה פוליטית ממלחמת הימים ההם, מפני שמתקנה, יהושע, היה אוהב נאמן להרומיים ומתנגד לכת הקנאים שואפי מלחמה. התקנה הזאת, כנראה, היתה האחרונה מן התקנות שנתקנו בזמן הבית.

ב. התנאים.    🔗

“אבדה הארץ”! מאות אלפים נהרגו במלחמת אחים ובמלחמה עם האויב, מאות אלפים נמכרו לעבדים, והחיים המדיניים נטלו מישראל. אך “יעקב לא מת!” כאשר אבדו להעם חייו המדיניים, האריך ימיו בחיי דתו. בגופו היה משועבד לרומא, אך לא ברוחו. הוא לא היה כיתר העמים מנוצחי רומא לשאת את נפשו אל ההדר והומה של העם השודד “רומי החייבת”, ולא לבד שלא חפץ להתבולל עם המנצח הנבל, כי גם לתועבה היה לו הכבוד שהתפארו בו יתר המנוצחים, כבוד “אזרח רומא”. הוא ידע כי כבוד האדם הוא לא כח מתניו, שישנו גם לחית יער, גם לא שוד וזמה, המהפכים את האדם לחית יער, אך כח נפשו ורדפו אחר הטוב והישר, כי כבוד ישראל צפון במוסדות דתו הרוממה. הדעת הזאת נתנה לו כח להאריך ימים ולבלות גם את רומא, גם עמים אחרים…

האב-בית-דין ר' יוחנן בן זכאי, אשר נמלט בעוד מועד לאספסינוס, התישב ביבנה ויסד שם סנהדרין. ואם אמנם הנשיא שנהרג, ר' שמעון, השאיר בן, אך אם מפני שהיה עודנו צעיר לימים, או אולי מפני שהרומיים לא האמינו בבן נשיא הרפובליק העברית ועל כן לא קימו בידו את הנשיאות בשעת חירום ההיא. איך שיהיה, ראש הסנהדרין ביבנה, אם בשם נשיא או בשם אב-בית-דין (זה יותר נכון, עי' ראש השנה ל"א) היה רבנן יוחנן בן זכאי.

רוב התקנות שתקן שתקן רבן יוחנן נושאות עליהן חותם המצב המדיני של הימים ההם. ברור כי המורה החכם הזה השתדל בכל כחו שהעם ירגיל עצמו אל הרעיון, כי המקדש והחיים המדיניים שחרבו לא במהרה ישובו לקדמותם, וכי מעתה מרכז היהדות צריכה להיות הסנהדרין, תחת המקדש. כן עשה זכר למקדש בתקנות שונות (ראש השנה ל'), כמו שעושים זכר לרעיונות ואנשים שנתיאשו לראותם בקרוב מחדש, ונתן לסנהדרין יתרונות שונים, שהיו עד עתה אך להמקדש (שם כ"ט) ⁴

אחרי מות ר' יוחנן בן זכאי כחמש שנים אחרי החורבן, עמד עוד הפעם נשיא בראש הסנהדרין שביבנה, הוא רבן גמליאל השני, בנו של רבן שמעון שהיה נשיא הרפובליק היהודית. הוא ביטל את האיסור בשנה הקודמת לשנת השמטה לחרוש מן הפסח בשדה הלבן ומן העצרת בשדה האילן (מועד קטן ג'), בלי ספק מפני שאחרי המלחמה נתדלדל העם וקשה היה לקיים את האיסור הזה. עד ימיו לא היה להתפלה נוסח מיוחד וקבוע,וכל אחד היה מתפלל כפי יכלתו ושיח לבו, ובלבד שיכלול בתפלתו שלש ראשונות ושלש אחרונות כפי הנוסח ויתר שתים עשרה הבקשות הכלולות בתפלת הביננו. שמונה עשרה התפלות האלה נתקנו ע“י אנשי כנה”ג (מגלה י"ז), ומלבד שלש ראשונות ושלש אחרונות היו מסורות לכל אדם. רבן גמליאל צוה לשמעון הפקולי ביבנה לסדרן בנוסח קבוע (שם) וצוה לשמואל הקטן להוסיף עליהן עוד ברכת המינים (ברכות כ"ח)⁵. כפי הנראה לא כל חבריו הסכימו לנוסח זה. ר' יהושע חשב לנכון לקבוע תפלה קצרה מעין י"ח, ור' אליעזר לא הסכים לשום נוסח קבוע בתפלה, שלא תהיה התפלה קבע אלא רחמים ותחנונים (שם אבות).

בימי רבן גמליאל קבעו כי בכל מקום שנחלקו בית שמאי ובית הלל יורו הלכה כדעת האחרונים (ירושלמי יבמות פ"א). ראוי היה לקוות, כי לסוף תשוב האחדות לישראל. אוהבי היונים, הצדוקים, האיסיים ודומיהם חדלו להיות מפלגות, להקנאים מתנגדי הרומיים לא היה עוד מקום, ועתה בטלו לגמרי גם את בית שמאי, אך רוח הפרוד, שהביא לישראל כל רע, עוד לא סר מעליו.

פעם אחת חלל רבן גמליאל את כבוד ר' יהושע. אם גם חלול כבוד זה לא היה בלי סבה, אך מפני שכבר חלל הנשיא את כבוד החכם הזה שתי פעמים, לפיכך העבירו החכמים את רבן גמליאל מנשיאותו ומנו את ר' אליעזר בן עזריה במקומו (ברכות כ"ח). תלמידים הרבה שנתרחקו בימי רבן גמליאל מבית המדרש על שלא היה תוכם כברם, כלומר שיראת חטאם לא היתה באמת במדה שצריך היה לדרוש מהם על פי חיצוניותם (ואפשר הכונה שהיו בעלי מחלוקת, אשר הנשיא האוהב שלום ואחדות מצא אותם למפריעי השלום), שבו ונתקבלו לבית המדרש, והויכוחים הרבים בענינים שונים שהיו אז על ידי רבוי התלמידים, הועילו ביום ההוא לברר הלכות רבות ולקבען לחק (שם), אולי להוכיח להנשיא כי לחנם הרחיק בימי תקפו את החכמים ההם מבית המדרש בפחדו מהם ורוח מחלוקתם.

לא למותר אחשב להביא בזה איזו מן הענינים שנקבעה בהם הלכה ביום ההוא על פי הכרעת בית דינו של הזמן ההוא או הסנהדרין. החליטו, כי הספרים שיר השירים וקהלת קדושים הם כשאר כתבי הקדש וכמוהם מטמאים את הידים (ידים פ“ג מ”ה). דבר זה היה שנוי במחלוקת ימים רבים. מכבדי התנ"ך חשבו גם את הספרים האלה לקדושים, אך הדייקנים ( ригористы ) לא נחה דעתם מן הספרים ההם, מפני שתוכנם נוגע לפלוסופיה ואהבה ואין בהם דבר המיוחד להיהדות. האמנם גם ספר איוב אין לו יחס עם היהדות והיהודים, אך את הספר ההוא יחסו למשה רבנו (בבא בתרא י"ד ב') ושם מחברו עמד לו כי לפחות בנוסח העברי יתחשב בין הספרים הקדושים. הנני אומר “בנוסח העברי”, כי בהעתקה הארמית, השפה המדוברת אז, לא היה הספר רצוי לחכמים, ורבן גמליאל עצמו בקראו בו פעם אחת אנוס היה על פי דברי החכמים לגונזו, היינו לבערו מן העולם (שבת קט"ז). אך ביום ההוא נדחתה דעת הדייקנים והספרים ההם הושוו ליתר כתבי הקדש.

בו ביום דרש אחד החכמים, כי צדקת איוב היתה מאהבתו לד', ולא אך מיראת העונש, כמו שאמרו עד העת ההיא איזו מן החכמים, ודבריהם הוטבו בלי ספק בעיני הדייקנים, שלא רצו להחליט, כי גם איש מאומות העולם יוכל להיות צדיק בתמימות, בלי סבות אשר יסודן באהבה עצמית (עי' סוטה כ"ז). כן קבעו להלכה, כי הגרים מבני עמון ומואב כשרים לבא בקהל (עי' דברים כ"ג ד'), דהיינו להתחתן עם בת ישראל, גם בדור ראשון. ההלכה הזו הסותרת לדברי התורה מתבארת בזה שבני עמון ומואב שהיו בזמן התנ"ך כבר גלו ממקומם ועל מקומם באו עמים אחרים, לא בני האומות ההן, ואין האיסור חל עליהם (ידים פ“ד מ”ד). אפשר כי גם ההלכה הזאת נקבעה להוציא מלבם של הדייקנים.

העברת רבן גמליאל מנשיאותו לא ארכה, אך מפני כבודו של ר' אלעזר בן עזריה, שכבר נתמנה לנשיא גם הוא, קבעו כי שלשה שבועות בחדש ישב רבן גמליאל בראש הסנהדרין, ושבוע אחד בחדש – ר' אלעזר בן עזריה (ברכות שם).

אך המחלוקת לא פסקה. אם גם לר' אלעזר בן עזריה לא נתיחסה שום תקנה והנהגת הענינים כנראה נשארה בידי רבן גמליאל, אך כבוד הנשיאות שנשפל ע“י המאורע של העברת הנשיא אבד חשיבותו. הד”ר ז. פראַנקעל והח' ווייס משערים בצדק, כי רבן גמליאל חפץ להחזיר עטרת הסנהדרין ליושנה, היינו שתהיה הסנהדרין לבדה מתקנת תקנות וקובעת הלכה למעשה ברוב דעות בכל דבר שנפלה בו מחלוקת, ולא כמו שנהגו מימות בית שמאי ובית הלל, שכל חכם במקומו היה מחוקק לעדתו, וחלוקת הדעות עלתה למעלה ראש והתורה נעשתה להרבה תורות (דרכי המשנה צד 89 דו“ד ח”ד צד 95). אך לדאבון לב לא הצליח הדבר הזה בידו. כל אחד מן החכמים בדור הזה ואחריו לא נרצה לותר על דעתו ולהציע למשפט הסנהדרין כל דבר שהוא חלוק בו עם חברו. גם הנדוי שגזר רבן גמליאל על גיסו ר' אלעזר המחזיק במחלוקת על התנגדותו הנפרזה לדברי חבריו הרבים (ב“מ נ”ט), לא עשה פרי. עוד יותר: בעלי הנצחון ואוהבי הפירוד, כמו להכעיס את הנשיא, נטו אחרי גיסו הקפדן. האמנם מן הספור ע"ד הנדוי הזה נראה שכל החכמים הסכימו למעשה הנשיא, אך באמת לא כן היה. ברייתא אחת אומרת לנו: “צדק צדק תרדף – הלך אחר בית דין יפה: אחר ר' אלעזר ללוד, אחר ר' יוחנן בן זכאי לברור חיל” (סנהדרין ל"ב). הרואה בעין פקוחה יראה בזה חץ שלוח אל לב רבן גמליאל. בעל הברייתא עובר בשתיקה על הסנהדרין שביבנה ושולח את מקשיבי דבריו לבית דינו של ר' אלעזר, שהוא מזכיר אותו לפני רבו ר' יוחנן בן זכאי, וכל כך גדולה שנאתו להסנהדרין, עד שבהזכירו את ר' יוחנן בן זכאי אינו מראה על מקום מושב הסנהדרין שלו ביבנה אך על דירתו הפרטית בברור חיל. הברייתא הזו מצאה חן בעיני שונה אחר, והוא חוזר עליה ומוסיף עוד שמות מקומות חכמים שונים וכרוכלא או מחבר לוח של אדרסים בזמננו הוא הולך וחושב: “צדק צדק תרדוף – הלך אחר חכמים לישיבה, אחר ר' אלעזר – ללוד, אחר ר' יוחנן בן זכאי – לברור חיל, אחר ר' יהושע – לפקיעין, אחר ר' גמליאל – ליבנה, אחר ר' עקיבא – לבני ברק, אחר ר' מתיא – לרומי, אחר ר' חנינא בן תרדיון – לסיכני, אחר ר' יהושע – לגולה, אחר רבי – לבית שערים, אחר חכמים – ללשכת הגזית” (שם). פה ברורה הכונה לבטל כל מרכז; להשונה אין חילוק בין ארץ ישראל, רומי, נציבין ופומבדיתא (גולה), אין יתרון לבית דינו של ר' גמליאל ולבית דינו של רבי על חכמים אחרים, וכמו להראות בעליל שאין עתה חשיבות להסנהדרין הוא מוסיף בסוף דבריו “אחר חכמים – ללשכת הגזית”, כאדם האומר: להחכמים, היינו הסנהדרין, היתה חשיבות אך בלשכת הגזית, ומיום שגלתה סנהדרין משם (עי' שבת ט"ו), אין עוד סנהדרין לישראל. אפשר כי חפץ בני דורו של ר' גמליאל בביטול המרכז היתה לו מטרה מדינית: כדי לכונן את המרידה כנגד הרומאים, שהנשיא האוהב שלום לא היה נרצה לה, וכדי שבבטול כל מרכז מיוחד לא יוכלו הרומאים להתבונן אל המרידה בראשיתה, אך בכל אופן הביא בטול המרכז רעה לישראל. הרבה מן החכמים הנזכרים ועוד חכמים אחרים היו להם ישיבות ובתי דינים מיוחדים, כל אחד מהם חשב עצמו למחוקק חקים לעם ונעשית התורה כאלף תורות. לפי השערתי קבעו בזמן ההוא את ההלכה הידועה: אין בית דין רשאי לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין (עדיות פ"א), הלכה נחוצה מאד בשעה שרבים בתי הדינים והמחוקקים, כדי שלא יהא זה אוסר וזה מתיר, זה מחוקק חק וזה מבטל אותו, המחלוקת תתרבה והתורה תהיה לתורות הרבה.

מדי דברי במשנת עדיות אחשוב לא למותר להגיד השערתי, כי כונת המשנה היתה⁶ אך לאסור על איזה בית דין לבטל דברי בית דין אחר בן דורו, אבל לא דברי בית דין שקדם לו, שאין בזה חשש של פרץ ורבוי הכתות. לפיכך אמר המשנה: “אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו” היינו בן דורו, ולא אמרה “אין בי”ד יכול לבטל דברי בי“ד אחר”, כאילו מראש כונה המשנה להרחיק מעליה הבנה בלתי נכונה. ובאמת אין דרך אחרת בפירוש המשנה הזאת, כי מלבד שאין בידנו מדה נכונה למוד בה את ערך חכמת פלוני ופלוני היו בזמנים שונים, ולדעת מי היה יותר גדול בחכמה אם, למשל, ר' יוחנן בן ברוקה או ר' נחמיה–הנה אין בשום מקום בספרות התלמודית כל רמז כמה חברים היו בבית דין פלוני שתקן איזה דבר או גזר עליו, ואיך יוכלו המאוחרים לדעת אם עולים הם במנין על בית דין הקודם או לא? כן אין לומר שהכונה שאין סנהדרין אחת יכולה לבטל דברי סנהדרין הקודמת לה, שאם כן אין מקום למעלה של מנין, כי כל הסנהדראות היו שוות במנינן ואיך תשים המשנה תנאי שאין לו אפשרות!

על פי הדברים האלה כונת המשנה רק על שני בתי דינין שבזמן אחד, כגון בית דינו של ר' טרפון ובית דינו של ר' עקיבא. חברי בית דין זה, כמובן, היו ידועים לחברי בית דין השני גם בחכמתם גם במנינם והכל היו יודעים מי מהם גדול בחכמה ובמנין, ובכגון זה יכול להתקיים תנאי המשנה בנקל. על פי זה מובנות שתי המשניות (ה' י' שם) בעדיות, שכפי ההשקפה הראשונה הן סותרות זו את זו. הראשונה אומרת, כי אף על פי שהלכה כרבים בכל זאת מזכירין את דברי היחידים שהתנגדו לה, כדי שיוכל בית דין האחר לסמוך עליהם, אם יראה את דבריהם נכונים, כלומר שאם יבא בית דין אחר בן דורו לבטל את דברי אותו בית דין ויצטרך לו לדעת מספר הרבים שקבע את ההלכה שהוא חפץ לבטלה, ואז אם מספר הרבים שבבית דין השני יעלה על מספר הרבים שבבית דין הראשון יוכל לבטל את הוראתם, ועל כן מזכירין דברי היחידים, כדי להודיע שהם לא נחשבו במנין אותו בית דין, וצריך לנכות אותם מן המנין, ולפיכך אם מספר הרבים של הבי“ד השני עולה על מספר הרבים של הבי”ד הראשון הוא יכול לבטל את דבריו. המשנה השנית מבארת למה מזכירין דברי היחיד בין הרבים לבטלה, היינו דברי היחיד שהתנגד לדברי בית דין מזמן הקודם, שהחק אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אינו מתפשט עליו וגם הקטן ממנו בחכמה ובמנין יכול לבטלו, וא“כ אחת היא לנו כמה היו בבי”ד ההוא חכמים שלא הסכימו לדעת הרבים? ועל זה יענה כי אפשר שיתנגד איזה יחיד להלכה קבועה על פי מסורת שיש בידו מחכם פלוני, ואם ידעו לדורות כי החכם הפלוני ההוא בזמנו התנגד לחבריו הרבים ובטלה דעתו – יאמרו לבעל המסורת כי דעת החכם ההוא כבר בטלה ברוב דעות חבריו.

האמנם איזו מקומות בתלמוד אינם מסכימים לפירוש זה (ע' מגילה ב‘, מועד קטן ג’, גיטין ל“ו, ע”ז ל“ז, ירושלמי שבת פ”א), אם גם אין ההגיון תופס שיהיה כח ביד אנשים לקבוע הלכות לעולמי עד, ואינו מסכים עם הכלל הידוע “יפתח בדורו כשמואל בדורו”. ואל ישיבני הקורא מימי הפורים שנקבעו לדורות, כי אין עניני זכרונות אומה שייכים לכאן. ימי הפורים קבלו בני ישראל עליהם ועל זרעם וכל הנלוים עליהם (אסתר ט' כ"ז) ורשות לעם לקבל עליו מנהגי זכרון לדורות, כמו שקבלו עליהם בני ישראל (בלי צווי מיוחד מאת הקב"ה), לבלי לאכול את גיד הנשה, ובאמת בעניני הזכרונות אין חילוק בין דורות קודמים ומאוחרים, כי גם המאוחרים היו באותו נס. אם היה יעקב נהרג בהאבקו, אם הצליח ביד המן להאביד את היהודים, אז לא היו דורות מאוחרים לישראל, ועל כן הזכרונות שנקבעו למאורעות אלה שוים הם לכל הדורות לעולמים.

וכמה נדחקו האמוראים לתרץ סתירות שונות שעלו לפניהם על פי פירושם בהמשנה בעדיות. ר' זירא שאל את ר' אבהו (ולפי גירסת אחרים היה השואל ריש לקיש והנשאל ר' יוחנן) מי נתן רשות לרבן גמליאל ובית דינו לבטל את דברי בית שמאי ובית הלל שאסרו לחרוש בערב שביעית אחרי העצרת, והלא אין בי“ד יכול לבטל דברי בי”ד חברו וכו‘? הנשאל השתומם כשעה ואחר כך אמר: אימור כך התנו (ב“ש וב”ה) ביניהן: כל הרוצה לבטל יבא ויבטל (מועד קטן ג'). כמה זר הוא לשמוע טענת “אימור” (אפשר) במקום שהדבר נוגע במעשה שהיה! ומה אם באמת לא היה כן? ומי ימחה בידנו לומר “אימור” כזה על כל התקנות שתקנו כל בתי הדינין שעמדו לישראל? שמואל אמר: “הפרוזבול הוא עלבון הדיינים, אם איישר חילי אבטלהו”. ושאלו: והא אין בי"ד יכול לבטל וכו’? ותירצו: הכי קאמר: אי איישר חילי יותר מהלל אבטלינה (גיטין ל"ו). אבל האם נשאר בידנו קצב ומדה לחילו של הלל שנוכל לדעת, מתי חילו של שמואל או אחר נופל ממנו, ומתי הוא עולה עליו?

מן המשנה בעדיות הקשו על ר' יהודה נשיאה שהתיר שמן גוים, ותירצו שהאיסור לא פשט בישראל (ע“ז ל”ו). אך המשנה בעדיות לא הבדילה כלל בין איסור שפשט ברוב ישראל ובין איסור שלא נתפשט כל כך.

בירושלמי (שבת ה"א) הובאו שתי דעות בשם שמואל, האחת אומרת כי המשנה בעדיות אמרה דבריה אך על י“ח גזרות של בית שמאי ובית הלל, אבל כל דבר שחוץ להן אפילו בית דין קטן יכול לבטל, הדעה השנית אומרת להפך, כי המשנה הנ”ל נאמרה אך על שאר תקנות והגזרות של כל בתי הדינין, אבל י“ח גזרות אפילו בית דין גדול בחכמה ובמנין מבית דינן של בית שמאי ובית הלל אינו יכול לבטל “מפני שעמדו להן בנפשותיהן” (על ידי חרב וחנית). בדעה זו מחזיק גם ר' יוחנן (ע“ז ל”ו), אם גם ר' מנא (בירושלמי שם) מעיר בצדק, כי כפית הדעות ע”י חרב וחנית אינה מגדלת כח הי“ח גזרות, אבל, להיפך, מחלשת אותן – “הואיל והוא אונס – בטל”. אבל דברי שמואל על אודות הפרוזבול שזכרתי מורים כי הדעה הראשונה שהובאה בירושלמי היא באמת דעתו. כל הדחוקים האלה יוכיחו לנו כי הלכו בפירושם בהמשנה הנ”ל במשעול צר מאד. אך כבר הוכיחו המבקרים, כי לפעמים פרשו האמוראים איזו משנה שלא על כונתה האמתית, מטעם ידוע להם –, אשר על כן נוכל להחזיק בהדעה כי כונת המשנה בעדיות היתה אך כמו שאמרתי.

מפני⁷ מהומות החירום בימי טרויאנוס (טרכינוס בל' חז"ל) או מפני סבות אחרות העתיקה הסנהדרין מקומה לאושה. בעת ההיא באה למלכות רומי דבה על תורת ישראל והמלכות שלחה לרבן גמליאל שני סרדיוטות, שעשו עצמם כגרים, ללמוד תורת ישראל ולהודיע טיבה. הסרדיוטות קראו, שנו ושלשו ובשעה שנפטרו מרבן גמליאל אמרו לו: דקדקנו בכל תורתכם ואמת היא, חוץ מדבר זה, שאתם אומרים: שור של ישראל שנגח שור של גוי פטור ושור של גוי שנגח שור של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם (ב“ב ל”ח. וע' ספרי וזאת הברכה שמ"ד). ואף על פי שהחק הזה לקוח מדיני הרומיים (ירושלמי ב“ק פ”ד ה"ג) כלומר, על יסוד דיני הרומיים שפסקו שכל מי שאינו אזרח רומי (ובתוכם כמובן כל בני ישראל), ושאין לו פטרון רומי אינו יכול לתבוע נזקו הבא לו על ידי איש רומי, ואם כן שור של גוי ברומי שנגח שור של ישראל אז האחרון מן הצועקין ואינן נענין – פסקו גם חכמי ישראל שאין הישראלי מחויב לשלם להגר על נגיחת שורו – בכל זאת גזר רבן גמליאל באותה שעה על גזילות נכרי שיהא אסור (ירושלמי שם) ועם זה – לחייב שור של ישראל שנגח שור של גוי.

לתקנות הסנהדרין באושא תתחשבנה התקנות האלה: א) חייב אדם לזון את בניו ובנותיו הקטנות (כתובות מ“ט, ולא כדברי ר' אליעזר בן עזריה ור' יוחנן בן ברוקה, שם מ”ו). ב) אסור לאדם לבזבז את ממונו יותר מחומש (שם ג' שלא כמנהג השתתפות כל הנכסים שהיה אצל האיסיים והנוצרים הראשונים). ג) הכותב נכסיו לבניו בחייו על הבנים לזון אותו ואת אשתו מן הנכסים ההם. ד) אין מנדים לחכם (ירושלמי מועד קטן פ"ג לא כדרך שנדו את ר' אליעזר בן הורקנוס) ועוד תקנות אחרות (ע' כתובות שם). התקנות האלה נעשו מקצתן בחיי ר' גמליאל ומקצתן אחרי מותו.

רבן גמליאל גם בשעת מותו דאג לטובת עמו. בני ישראל נהגו לקבור את מתיהם בכבוד והדר רב (ע' ברית חדשה יוחנן י"ט מ'), ובימי ר"ג היו מקרים שהעניים שלא היה בכוחם להרבות הוצאות על קבורת מתיהם היו מניחים אותם ובורחים. רבן גמליאל צוה לפני מותו שלא יהדרו כלל את ארונו. רק יקברוהו בכלי פשתן לבנים ולא יותר. בראות העם כי הנשיא נקבר בלי שום פאר והדר החלו כלם לקבור את מתיהם בלא שום הידור והוצאות גדולות (כתובות ח').

ג.    🔗

מרידת בר-כוכבא הביאה אחרית רעה ומרה מאד לישראל. אדרינוס, אחרי הכריעו לטבח כחמש מאות אלף נפש מישראל זמם למחות את שם ישראל. לתכלית זאת גזר עונש מיתה על לימוד התורה, שמירת השבת, מילת הבנים וכיוצא בזה (ברכות ס“א, סנהדרין י”ד, ע“ז י”ח). בני ישראל, כמובן, הערימו ועברו חקי הצורר ונפשם עיפה להורגים. באותה שעה נאספו החכמים בלוד בעלית בית נתזא והחליטו ברוב דעות: בשעה שחרב חדה מונחת על צוארו של היהודי אז יעבור על כל עברות שבתורה ואל יהרג, חוץ מעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, שהיהודי חייב למסור נפשו עליהם (סנהדרין ע"ח). הואיל ולא מצאנו בשום מקום שהיה מושב הסנהדרין בלוד צריך לחשוב כי ההלכה הזו נקבעה לא על פי הנשיא ולא על פי הסנהדרין, אך באספת חכמים שלא מן הסנהדרין.

איזו שנים אחרי מות רבן גמליאל עברה הנשיאות לבנו, ר' שמעון השלישי, או רבי שמעון בן גמליאל השני. אך בימים ההם נפל כבוד הסנהדרין כל כך, עד שמלבד שהנשיא העומד בראשה לא נקרא בתואר “רבן” שנקראו בו הנשיאים הקודמים (ע' דרכי המשנה 184), לא נתיחסו לה גם איזו תקנות. ר' שמעון בן גמליאל שאמר: אין מעברין את השנה ואין עושין כל צרכי צבור אלא על תנאי שיקבלו רוב צבור עליהן (תוספתא סנהדרין פ"ב)⁸, לא היה יכול בשביל כך לתקן תקנות בזמנו, שנתפזרו החכמים ונתרבו הישיבות ובתי הדינין, וקבוץ רוב ראשי הצבור למקום אחד, ביחוד בזמן שקבוץ כזה היה יכול להביא בלב הרומיים חשד של התחדשות המרד, היה לדבר שאי אפשר. לפיכך אני חושב, שכל תקנות אושא יצאו לפעלן בטרם עלה רשב"ג על כסא הנשיאות, אם גם הח' ווייס מיחס לו איזו מהן, מפני שגם הוא, כאביו, עקר דירתו מיבנה שנעשה שם לנשיא והתישב באושא.

כנר דועך אשר אורו מתחזק לפני הכבותו, כן נתחדש כבוד הנשיאות בימי ר' יהודה בנו של ר' שמעון. רבי יהודה, או כמו שהוא נקרא בתלמוד סתם בשם “רבי”, עלה על כסא הנשיאות בשנת תתק“ך לאלף הרביעי בשפרעם, וברוב חכמתו, וביחוד ע”י ידידותו עם אחד הקיסרים אשר מבית אנטונינוס, עלה למעלה על כל חכמי דורו והיה באמת ראש הסנהדרין שנתחדש כבודה בימיו. חשיבותו בעיני העם ומעלתו הרמה נתנו לו הכח לתקן תקנות שונות, כמו שעשו אבותיו עד רדת כבוד הנשיאות בימי זקנו רבן גמליאל. הוא התיר לקנות ירק תיכף במוצאי שביעית, אף על פי שהירק ההוא גדל בשנה השביעית (שביעית פיו משנה ב'), ובכלל הקיל הרבה בעניני שביעית. הוא פטר את בני בית שאן, קיסרי, בית גוברין וכפר צמח מכל הדינים הנוהגים בשאר ערי הארץ בשביעית, וגם פטר אותם ממעשר ירקות (חולין ו': ירושלמי דמאי פ"א). פעם אחת הביאו לפניו מורה עני שעבר על דיני שביעית, אך תחת להעניש את החוטא פנה הנשיא להקנאים בשאלה נפלאה: “כמה איפוא יתפרנס העני הזה?” (ירושלמי תענית פ"ג). הוא חפץ לבטל לגמרי את דיני שביעית, בלי ספק לפי שיטתו ששמטה תלויה ביובל שאינו נוהג בזמן הזה (עי' גיטין ל"ו), אך המופלא בחסידות, ר' פנחס בן יאיר, עכב בידו (ירושלמי דמאי פ"ב). הוא ובית דינו נמנו על עיר קיני וטהרו אותה מן הטומאה שהיתה מוחזקת בה עד ימיו (אהלות פי"ח משנה ט'), ושנה משפט הסקריקון. פעמים קרה שאיש נכרי גזל קרקע מישראל בארץ ישראל, היינו לפי דעתי, שרי הרומיים שישבו בארץ ישראל היו עונשין במשפט המלכות בני ישראל בעלי אחוזות שהטילו עליהם איזה חשד ותואנה, והיו לוקחים מהם נכסיהם שבאחריות ונתנום להמוסרים, להסרדיוטות וכיוצא בהם שהיו מוכרים אותם לאחרים. מפני שהמוכרים ההם, הנקראים בפי התלמוד “סקריקון” בלי ספק על שם הרוצחים ( securis קרדום בלשון רומי ומזה אבא סקרא ריש בריוני (גיטין נ"ו) מזמן החרבן), מכרו הון זרים שלא עמלו בו במחיר שפל, התקינו, שכל יהודי הקונה מסקריקון שדה נותן לבעלים הראשונים רביע בזמן שאין בידם לקנות לעצמם, ואם יש ביד הבעלים הראשונים לקנות לעצמם הם קודמין לכל אדם. רבי הושיב בית דין ונמנו שאם שהתה הקרקע ברשות הסקריקון י"ב חדש אין עוד רשות ביד הבעלים הראשונים לערער על המכירה, וכל הקודם לקנות זכה, אבל נותן לבעלים רביע (גיטין נ"ה). המשנה הראשונה, כנראה, חשבה את מעשי הסקריקון לגזל גמור, ועל כן לא גרעה את זכות הבעלים הראשונים, אך רבי, בלי ספק מחפצו להחזיק במעוז השלום עם פקידי הרומיים, שנה את המשפט ההוא.

הגדולה בפעולות רבי היא סדור המשנה, אך דבר זה ידוע למדי ואין צורך להרבות בו בדברים.

רבי מת כארבעים שנה אחרי עלותו לנשיאות ונשיאותו עברה לבנו רבי גמליאל בטבריא. אך גם הנשיא גם הסנהדרין אבדה חשיבותם, ובן דורו של רבי גמליאל השלישי, ר' יוחנן, בחשבו את גליות הסנהדרין מימי צאתה מלשכת הגזית עד זמנו אמר: “וטבריא עמוקה מכלן, שנאמר ושפלת מארץ תדברי (ראש השנה ל"א) – לרמז בזה על שפלות הסנהדרין. רבן גמליאל השלישי לא הצטיין בחכמתו (כתובות ק"ג:) ומרכז חכמת התורה, אשר נושאיה היו אז בחירי תלמידי רבי, הם: רב (ר' אבא), שמואל, לוי וחבריהם, נעתק על ידיהם לבבל⁹, במקום שהרימו את מעלת ראשי הגליות, שכל עצמם לא היו אלא כעין פקידים ואנשי הבינים בין מלכי פרס ובין קהלות היהודים, על מעלת הנשיאים שבארץ ישראל שבכל אופן עמדו בראש הדת (סנהדרין ה'), ועל דבר הסנהדרין, ובכלל בתי דינין ואספת חכמים למנין אין שם זכר, כדבר שלא היה לו מקום מעולם בחיי היהודים אשר שם. בזה נתבאר מה שרבי גמליאל השלישי לא תקן שום תקנה, וגם בנו אחריו, ר' יהודה השני, הנקרא ר' יהודה נשיאה, לא היה בכחו להשיב כבוד הנשיאות. כאשר התיר ר' יהודה זה את השמן של גוים לא רצה רב לקבל את ההיתר (ע“ז ל”ו. וע' תוס' שם ד"ה אשר) וחכמי בבל קראו לבית דינו “בית דין המתיר את השמן” (שם ל"ז). הוא ובית דינו התירו להנשא ג”כ לאשה שנתן לה בעלה גט על פי תנאי ידוע (שם), אך התירם לא נתקבל לחבריהם, מקרה שלא היה עד הימים ההם, כי הוראת הסנהדרין היתה תמיד נשמעת. בשעה שהציעו לפניו להתיר גם פת גוים לא נרצה, מפחד פן יקראו אותו “בית דין מתיר” (שם). נפלא לראות, כי בעת שלא שמו לב לדברי הנשיא ובית דינו לא פחד חכם אחד בימיו או בימי אביו, להכריז בלי רשות הנשיא והסנהדרין: צאו וזרעו בשביעית כדי לשלם מסי המלך (סנהדרין כ"ו), בלי ספק על יסוד דעת רבי, שהשביעית תלויה ביובלות. –

אחרי מות ר' יהודה נשיאה, הוא ר' יהודה השני, ירד כבוד הנשיאות לגמרי, עד שלא נודע לנו מאומה מפעולות בנו רבי גמליאל הרביעי, ובנו של האחרון, ר' יודן נשיאה, הוא ר' יהודה השלישי. שם האחרון לא נקרא גם על התלמוד הירושלמי, אשר, כפי הנראה, נסדר בימיו ובלי ספק ע"י בית דינו, שהיו בזמן ר' יונה וחברו ר' יוסי מסדרי הירושלמי, ושם הנשיא הבא אחריו, ר' הלל, לא נזכר בו.

בעל מאור עינים (פרק כ"ה) מביא בשם רב האי, כי בשנת תר“ע לשטרות, היא שנת קי”ח לאלף החמישי בטלו הסנהדרין והסמוכין בארץ ישראל¹⁰, אם אין כאן שום טעות סופר ובאמת בטלה הסנהדרין בשנה ההיא בימי ר' יהודה השלישי, על ידי הצורר גאללוס שהחריב את צפורי וסביבותיה, הנה אין ספק כי הקיסר יוליאנוס, שמלך משנת קכ“א עד קכ”ג, והאיר פניו לישראל בכלל ולר' יהודה השלישי בפרט שקרא לו “אח” (ע' מבוא הירושלמי לפראנקעל צד קל“ו ע”ב), והרשה לבנות את בית המקדש, השיב את הסנהדרין על כנה. ואולי יש איזה טעות סופר בדברי רב האי וצ“ל שנת תרע”ו או תרע"ז לשטרות, ויהיה בטול הסנהדרין אחר מות יוליאנוס.

אחרי מות ר' יהודה השלישי עלה על כסא הנשיאות בנו ר' הלל, אשר עשה דבר גדול בישראל בקביעת השנים והחדשים. עד העת ההיא היו מקדשים חדשים על פי הראיה, ובכל חדש וחדש היו סומכים על עדות אנשים שראו את הלבנה במולדה החדש ועל פיהם היו קובעים את החדשים והחגים במקום הנשיא תיכף, ושלוחים היו יוצאים בערי המדינה ובגולה להודיע את היום שנקבע בו החדש, כדי לדעת את קביעת המועדים, וכן היו נוהגים בעיבור השנים (ע' ראש השנה כ“א, כ”ב וכ“ד, וסנהדרין י”א). אך בימים האחרונים נשתנו הענינים. הגליות התפשטו יותר ויותר, הדרכים השתבשו מפני המלחמות, וקשה היה להשלוחים להגיע בעוד מועד למקומות הרחוקים, ממשלת רומי רדפה את השלוחים (סנהדרין י"ב), אם מפני שחשדה אותהם בהפצת מרד וחשבה שקביעת החדשים אינה אלא אמתלא בפיהם, או מפני שרצתה, כדברי איזו מבקרים, שגם בני ישראל ימנו לחשבון החמה כמוהם. הנשיאות ירדה מגדולתה, הסנהדרין כבר נתבטלה לעיניהם פעם אחת (כדברי רב האי שהבאתי), והיה מקום לחשוש, שמא תצא פקודה עוד הפעם לבטל את הנשיאות עם הסנהדרין יחד ולא יהיה מי שיתעסק בקביעות השנים והחדשים ואז יבטלו המועדות מישראל, ואפשר עוד שבימי ר' הלל אלה כבר יצאה הפקודה לבטל את הסנהדרין (כפי ששערתי למעלה שתחת תר“ע לשטרות צריך להיות תרע”ו או תרע"ז, כזמן שהיה אחרי מות יוליאנוס), ועל כן ראה הלל, בלי ספק עם הסנהדרין שלו, לסדר חשבונות קבועים לקביעת השנים והחדשים לדורות ולבטל את הקידוש על פי הראיה (ע' ביצה ב': בעל המאור ר“ה פ”א). ועל פי החשבונות ההם עודנו נוהגים גם עתה.

יותר ברור בעיני, כי מתחלה נתקנה קביעת השנים והחדשים על פי החשבון בשנת קי“ח (כמו שמביא הר“א קראחמאל בפתח דבר לספרו ירושלים הבנויה פ”ד), והיה זה לא בימי ר' הלל, אך בימי ר' יהודה השלישי אביו, באותה השנה שבטלה הסנהדרין, כדברי רב האי שהבאתי, ובשביל ביטול הסנהדרין בטל קידוש החדש על פי הראיה. אחרי כן, בתחלת ימי יוליאנוס, כאשר שבה הסנהדרין למקומה, שבו גם לקדש חדשים על פי הראיה ולשלוח שלוחים, ואז שלח ר' יוסי לבני אלכסנדריא: “אף על פי שכתבו לכם סדרי מועדים אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש” (ירושלמי עורובין פ"ג), הוא המכתב אשר נזכר בבבלי (ביצה ד') “שלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידכם זמנין דגזרי המלכות גזרה ואתי לאקלקולי”¹¹, אך אחרי מות יוליאנוס מצא ר' הלל מטעמים הנ”ל לנכון לבטל לגמרי את קידוש החדש על פי הראיה ולקבוע את השנים והחדשים על פי החשבון.

הנשיאים האחרונים ר' גמליאל החמישי אחי ר' הלל, ר' יהודה הרביעי בן ר' הלל ור' גמליאל הששי הנשיא האחרון, נודעו לנו רק בשמותם לבד, ולא ע“י איזו תקנה. בפקודת אחד ממלכי רומי בשנת קפ”ה לאלף החמישי בטלה הנשיאות לגמרי.