1) החתונה

על נהרות בבל קול ששון ושמחה, כל איש ישראל זקן ונער בחור ובתולה ירונו בגאון. מן הערבים בתוכה לקחו כנורותיהם,ושירי ציון נשמעו ברנה וצהלה. חג חתונה יתקדש בבית נשיא ישראל וכל בני הגולה יחגוהו יחד. הונא בן יקיר ונחמד לראש הגולה חנינאי נושא את היפה והכשרה בעלמות ילתא בת רבי חפני גאון סורא. חנינאי חטר מגזע דוד מלך ישראל אשר לא חדל מהכות שרש ומעשות פרי. גם למיום גלות ישראל מעל אדמתו, גלה כבוד מבית ישראל, נזר בן ישי חולל לארץ אך לא סר שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו. מבית הלל נשיא ישראל ישבו כסאות למשפט בארץ יהודה, ואל נצר משרש ישי נהרו כל בני ישראל מכל אפסי ארץ, תורה בקשו מפיהם ולדבריהם יחלו. גם מאז הסירו הרומאים את הלל האחרון עשירי להלל הזקן מגביר, ולא נשאר זכר לכבוד בית דוד בארץ ישראל, שב ופרח כבודו בארץ בבל, מלכי פרס משכו חסד לבני הגולה ויתנו עוז ועצמה לנשיאים מבית דוד ובשם ראשי הגולה נודעו לכבוד ולתפארת, ותקות ישראל עוד לא נוחלה אבדה, כי עוד ישוב ה' שבות בית דוד ומבניו עמדו ורעו את ישראל בגאון ה'. מן הנשיאים האלה היה גם חנינאי ראש הגולה לכל ישראל בארצות מלכי בבל לפנים ומלכי פרס החדשים לעת ההיא. עת ימי המעשה אשר נספר פה, קרוב לשנת ארבעת אלפים שלוש מאות וששים למספר בני ישראל.

וכאשר גדול כבוד ראשי הגולה בעיני בני ישראל לשלטון ולמשפט, כן גדול בעיניהם כבוד הגאונים ראשי ישיבות סורא לתורה ולתעודה, על כך ששו ושמחו כל בני הגולה בבוא שני הבתים האלה במסרת ברית המשפחה, ובהקשר ענבי הגפן בענבי הגפן, הונא הבכור לראש הגולה חנינאי, יורש כסאו, חכם ומשכיל בכל דרכיו, וילתא בת הגאון, עלמה צנועה ביראת ה' תתהלל. ותקוה טובה נשקפה לכל העם כי דור ישרים יבורך ובניהם כמוהם יתמכו כבוד בית ישראל.

בקרבת העיר מחוזא עיר מושב ראש הגולה חנינאי על שפת נהר פרת תקעו אהלים גדולים ויפים לכבוד הקרואים, והמון אדם רב נאספו מכל תפוצות הגולה לראות בחג החתונה, כלם עומדים צפופים ועיניהם כלות מיחלות לעת התקדש חג, והנה ענן אבק מתאבק ועולה עד לרום רקיע. אות בשורה כי ראש הגולה הקריב לבוא, חמשים איש לבושי מדי בגדי חמודות רצים לפני מרכבת תפארתו רתומה לשמונה פרדים, ובמרכבה ישב הנשיא ראש הגולה רב חנינאי ועל ידו רבי חפני גאון יעקב מעבר מזה, ולעומתם אחי הנשיא, ויהי אך הקריבה המרכבה וקול תרועת שמחה: בואכם לשלום! יחי חנינאי! יחי הנשיא לעד! נשמע מפיות אלפים ורבבות, גם שם הגאון נשאו בתרועת אהבה ותבקע הארץ לקולם. –

כמעט שבה התרועה לדממה והנה עשרים וחמשה איש לבושי מדי בגדי חמודות רצים לפני מרכבה מרקדה רתומה לששה פרדים מקושטים מקלעות ציצים ופרחים. וקול תרועה חדשה נשמע יחי הנשיא הונא! יחי החתן! כי במרכבה הזאת ישב הונא ואחיו. על ראש גבעה נשאה עמד אהל אחד כלול בהדרו כסוי יריעות משי ושש אחוז בחבלי בוץ וארגמן ונשען על עמודי ארזים מרוכסים בטבעות זהב וכסף, אל האוהל הזה הוביל הנשיא והגאון את החתן, ולהקות נוגנים ושרים הולכים לפניהם. המנגינה חדלה, ותהלוכה חדשה הולכת וקרבה, שנים עשר איש ממשרתי הנשיא לבושי בגדיהם החמודות רצים לפני מרכבת זהב רתומה לארבעה פרדים, ובמרכבה הכלה מעולפת צעיף, אמה, ואחות החתן. וקול תרועת צהלה נשמע מכל עבר: תחי הכלה! ילתא הצנועה תחי בת גאון עוזנו! חבצלת השרון! כלילת יופי! תקות ישראל!.

קדמו שרים אחר נוגנים והכלה הובאה אל האהל על הגבעה, מרכבות ממרכבות שונות נושאות את קרובי הנשיא והגאון ואוהביהם הקריבו זו אחר זו אל האהל. גם הרב מרי בר מר ראש ישיבת פומבדיתא בא, והעם הריעו לקראתו. אותו קראו לסדר את הקדושים ולברך ברכת חתנים. ההמון שש ועלז לראות את הדר תפארת המחותנים והקרואים לשמוע את הברכות מפי המברכים ולענות אמן אחריהם ברוב עז וחדוה, שמחה גדולה הקיפה את כל הנאספים ולקול מצהלותיהם חרדה הארץ.

החתן נתן הטבעת על אצבע הכלה ויקדשה כדת משה וישראל, המברכים ברכו את ברכותיהם וסדרי הקדושין נעשו כמשפט. אז ערכו שולחנות לפני כל העם הרב, מכל מיני מאכל ויין כיד הנשיא הטובה עליו. אחרי אכול העם את הארוחה הראשונה עמד החתן ודרש דרשה לכבוד יום חתונתו, הציע פרשת סוגיא אחת מסוגיות התלמוד לפני הקרואים ובאר תעלומותיה בחכמה רבה, ויוכיח לדעת כי ידיו רב לו בחכמת התורה ולא גאוה להיות בן לראש הגולה, וחתן לגאון יעקב. ואחרי כלותו לדרוש לקח כוס בידו וישא קולו ויאמר: “אחי בני עמי ידעתי את מך ערכי ולא אעשה בנפשי שקר כי למעני הנער הצעיר לימים באתם הלום לשמוח בשמחתי, לא לי כל הכבוד הזה כי אם לאבי ולביתו ולכבוד בית דוד אבי ואבותי. אוי לנו אחי, לארץ חולל נזר דוד, בית מקדשנו היה לשמה ציון מדבר שממה, ובני ישראל נפוצים ונדחים בארבע כנפות הארץ, נרדפים על צואריהם מחמת המצוק, אך עוד לא כלו חסדי ה' לא תמו חסדיו. ידעתם אחי גם ידעתם את כל הרעות אשר מצאו את עמנו מיום שלחו הרומאים את מקדשנו באש, גם את כל התלאות אשר מצאונו פה בארץ הזאת, על נהרות בבל, עוד זה לפני מאה שנים והמלך קאבאד ובני כת הצענדיק על ימינו, התגוללו עלינו, ונהרות דמי אחינו שטפו ועברו על פני כל הארץ. עוד לא עברו שמונים שנה למיום אשר הוציאו להורג את הנשיא מר זוטרא ואת אבי אביו מר חנינא הגאון, על אשר אמרו לנקום נקמת מר יצחק הגאון. וגם בימיכם זה אך כעשרים שנה קם הארמוץ הרביעי למטה רשע ויהרוג בעמנו הרג לבלי חמלה, ומה עשה לנו המלך המושל כעת כוסדראי השני בעלותו על כסא המלוכה על אשר תמכנו את ידי שר הצבא באהראם אשר אמר למלוך תחת הארמוץ האכזר, אין לנו שנות עשר אשר לא נירא רע ודמי עמנו נשפכים והולכים כמים מעת אל עת”.

“אולם אנחנו לא נאמר נואש, נשא עין ולבב אל אבינו היושב בשמים ובהתעטף נפשנו עלינו נשפוך שיח: עד מתי ה' יחרף צר, עד מתי לא תרחם על עמך, מתי תבוא אלינו ותקים סוכת דוד הנופלת! אחי ובני עמי מי יתן ובאה העת לחננה כי ישוב ה' ונחם, ועל ברכי ילתא הכשרה בנשים בת גאון יעקב ילד יולד לנו, להושיע את בית ישראל ומחלציה יצא משיח צדקנו ובא לציון גואל”. אמן כן יהי רצון! ענה כל העם בקול גדול ובמעל כפיהם. אך מרי הגאון בר מר נטה ידו וידם העם ויאמר: יואל ה' אלהי ישראל ותהי אתה הונא נשיאנו משיח צדקנו, תביאנו אל הר קדשנו ותטענו בנחלתנו ומציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. –

2) הפליט

בהיכלו הנפלא בעיר נציבין (קטעסיפאן) בירת מלכות פרס ישב המלך כוסדראי (קאסראעס) השני, המלך האדיר הזה ראה רעה רבה בימי חלדו, חליפות ותמורות שונות, נגרש ונטרד מנחלת אבותיו בימי נעוריו, התהלך מגוי אל גוי לבקש לו מנוח, ועתה עומד בגאון הודו על רום מעלת הגדולה והכבוד, ארמנות תפארה והיכלי עונג לו, לכל תקופות השנה, גם כסאות מלוכה לו בכל ארמנותיו כסאות זהב משובצים כל אבן יקר מעשה ידי אמן, ובהם כסאו המפואר הנודע בשמו טאק־ריש עשוי בתבנית שנים עשר מזלות לאותות ולמועדי שעות היום, אלף נשים יפות כחמה בארמנותיו, חמשים אלף סוסים יקָרים באורותיו, אלף ושתי מאות פילים לעבודת המלך, משוררים ומשוררות יוצאים ויוצאות במחול לאין ספורות עומדים הכן להרנין לבבו לחדות עינו ולענג אזנו, לפני שנים מועטות היה המלך האדיר הזה נודד בעמים בורח מפני חמת המציק עני וגוע, אביו הארמוץ הרביעי מלך אכזר וקצר רוח, הכלים והכעיס תמרורים את שר באהראם איש גבור החיל אשר הפליא להראות גבורות ידו במלחמתו את התתרים ויכניעם, אך גבורת ימינו ואמץ רוחו העירו קנאה בלב מלכו הרועה האוילי הזה, ותצר עינו בשר צבאו הגדול הנאמן בבריתו, וישלח לו שמלת אשת פלך ומטוה למתנה, גבור החיל הזה קבל את מתנות המלך לבש את השמלה אחז את הפלך בידו ויצא אל צבאות חילו ויקרא: אלה המתנות אשר שלח לי המלך עקב אשר עבדתיו באמונה והכיתי את אויביו! חרדה אחזה את כל אנשי החיל וירגזו, ומחמת עברתם על הארמוץ קראו כלם פה אחד: היה לנו אתה באהראם למלך: יחי המלך! ויובילוהו בכבוד מלכים אל נציבין. גם גדולי העם בעיר הזאת קשרו על הארמוץ, נתנוהו במאסר עורו את עיניו, – ואחרי כן הרגוהו. וכוסדראי בנו בכורו יורש הכסא בראותו את אשר הגיע לאביו ברח מן הארץ וימלט אל הרומאים לחסות בצל הקיסר מאויריטיוס. נכמרו רחמי הקיסר הזה על הנסיך האומלל הזה, ויאספהו באהבה וברצון, ויתן לו גם צבא וחיל ללכת את נחלת אבותיו ולהלחם בבהאראם, וכאשר הקריב כוסדראי בראש חיל רומא אל ארץ פרס עזבו גדולי המדינה את באהראם וישישו לקראתו, אף הוכה בהאראם במלחמה וינס אל התתרים, ומוסדראי עלה על כסא אבותיו, ויהי כאשר נכונה המלוכה בידו ויגמול טוב על אוהביו אשר עזרו אחריו, ויפקוד חטאת הקמים עליו בשטף אף וחמת אכזריות, וביותר הראה קשה את היהודים, כי כאשר נלאו לשאת עול הארמוץ הכבד, והרעות אשר הפגיע בהם, שמחו לקראתו שר הצבא באהראם ויחזיקו בידו. על כן חרה אף כוסדראי עליהם, ויעשה בהם נקמות.

ולמאויטיוס קיסר רומא, שמר כוסדראי את החסד ואת הטוב אשר עשה עמו.

כוסדראי ישב על כסאו הנפלא טאק־ריש בארמונו הגדול בנציבין ואזניו קשובות לקול המנצח בנגינות בארבור. והנה סריס המלך בא וישתחוה ויניח מכתב להדום רגליו, סופרו הראש פתחוהו ויקרא לאמר: עבד עבדיך מהעאפאנעס בן הקיסר מאויריטוס אשר היטיב לך לפנים מבקש מלפניך מלך אדיר כי תתן לו להראות את פניך.

ויחרד כוסדראי חרדה גדולה ויקרא, האם בגפו כנס ובורח בא אלי בן קיסר רומא הרם והנשא מהרו קראו לו ויבוא.

סריס המלך יצא ויביא נער אחד אל אולם הכסא, ויפול על פניו ארצה להדום הכסא.

“קום נא למה אתה נופל על פניך” קרא כוסדראי “קום נא הגידה מי אתה?”.

הנער קם ויאמר: אנכי עבדך טהעאפאנעס בן אוהבך ומגנך הקיסר מאויריטיוס אשר רצחוהו נפש הקושרים והמורדים.

ויהי כשמוע כוסדראי את הדברים האלה קרע את בגדיו נפל על פניו ארצה ויזעק זעקה גדולה ומרה: מאויריטיוס אוהבי אבי ומושיעי! הכמות נבל מת?

“התאפק נא אדוני המלך, מנע עיניך מדמעה, קומה והתעוררה וחשוב מחשבות נקם לנקום נקמת דמי אבי ודמי אחי, נקום נקמת אמי ואחיותי, והשיבה לי את כתר מלכותי כאשר השיב לך אבי את כסא אבותיך”.

“כדבריך כן אעשה” השיב המלך “אך ספרה נא לי איך נעשתה התועבה הגדולה הזאת”.

“הלא ידעת אדוני ומלכי את שרירות לב אנשי חיל רומא ומשובת דרכם, וידעת גם ידעת כי אבי הקיסר עצר בם בעז משפט ולא שלח רסנו מעל פניהם. אי לזאת חרה אפם באבי, וימליכו איש אחר בן בלי שם איש אחד משרי הצבא ושמו פהאקאס, הלבישוהו ארגמן וילכו אחריו אל קאנסטאנטינאפאל, והמון העם בעיר הזאת גם לבבם לא היה שלם עם אבי, עקב אשר מנע מהם חמדת תענוגותיהם מאשר חסה עינו על אוצרות המלוכה, ויהי בראותם כי אנשי החיל המליכו איש אחר ששו לקראתו ויקומו על מלכם הישר והצדיק בהיותו מתהלך יחף ברחובות העיר לעת עבודתו את אלהיו ויחרפוהו ויקללוהו, וינס אבי ואשתו הגבירה ותשעה ילדיו אל מאלצעדאן, ואחי הגדול טהעאדיוס המולך ברומא אץ לבוא אליך אדוני ומלכי לבקש עזרך, אך בדרך הדביקוהו חרשי משחית וירצחוהו, והעריץ פהאקאס שלח אנשיו ויתפשו את אבי בכאלצעדאן וימיתוהו אחרי אשר שחטו את ילדיו לעיניו, גם באמי ובאחיותי עשה שפטים נוראים, ואמלט אך אנכי לבדי, ומאז המית פאהקאס את כל זרע המלוכה השיב צור חרבו על אוהבי אבי אשר היו באמונה עמו, התעולל והתגולל עליהם לעשות בהם נקמות רצח באכזריות נוראה מאד. נהרי נחלי דמי נקיים ישטופו ויעבורו בכל גלילות ארצנו, אנשי החיל אשר היו בעוזריך מתבוססים בדמיהם קצוצי ראשיהם וידיהם, וגם קבורה אין להם. אדוני ומלכי! מחרב אויב ומתנקם נמלטתי. ממבקשי נפשי לספותה נצלתי, והנני נופל לפניך על פני לבקש: הושיעה אדוני כי לך יאתה, נקום נקמת אבי, אמי, ובניו, פקוד על העריץ הבליעל הזה עון מרדו ורצחו והשיבה את עבדך אל נחלת אבותיו”.

וככלות הנער לדבר שב ויפול אפים ארצה. וישא קולו ויבך. המלך הרים את הנער ויחבקהו וינשקהו, ויאמר: הרגע ידידי אנכי מגן לך ומשמרת אתה עמדי, אויביך אויבי המה, הנני לנקום נקמת אוהבי, אבי, מגני, ומושיעי, נקמת הישר במלכים, רגלי תמחץ בדם המורדים והפושעים ולא אשיב חרבי אל תערה עד אשיבך אל נחלת אביך ואושיבך על כסאו.

ויצו המלך לתת אל בן הקיסר ארמון אחד מארמנותיו, להלבישו בגדי חמודות, אף כסף וזהב נתן לו ועבדים לעמוד לפניו ולשרתו כמשפט המלכים. ואת הציר אשר שלח פהאקאס לבשר את כוסדראי כי עלה על כסא המלוכה נתן במאסר.

אחרי הדברים האלה קרא המלך לכל נסיכיו ושריו וגם חנינאי ראש הגולה ובנו הונא באו בתוך הקרואים, המלך העמיד את בן הקיסר הנמלט אליו, לפני קרואי המועד ויספר להם את אשר עשה פהאקאס המורד לאביו ולכל זרע המלוכה.

מלחמת נקם במורדים! קראו כל אנשי האספה פה אחד, מלחמה ברוצחים ומורדים!.

נועצו נוסדו יחד ויגמרו אמר להניח בארם נהרים (מיספאטמיא) ולהשיב את מערדן, וארא, ארמידא, עדעספא, המבצרים אשר נתן כוסדראי אל מאויריטיוס הקיסר במתנת תודה על אשר היה בעזרו, ולהבקיע אל ארץ ישראל ולשים את פניהם אל לב הממשלה אל קאנסטאנטינאפאל.

3) לירושלים

ככה נועצו ונוסדו יחד, והמלך צוה את השרים והנציבים להצביא את הצבא ולאסוף חיל לעבודת המלחמה, וטרם יצאו מאת המלך פנה אל חנינאי ראש הגולה ויאמר לו: חנינאי הלא בן מלכים אתה, אבותיך הלא היו מושלים בארץ ישראל לפנים.

“כן דברת מלכי ואדוני”. ענה ראש הגולה “עבדך נין לדוד מלך ישראל”.

“אי לזאת” ענה המלך אם יצלח חפצנו בידנו ועלה נעלה לארץ ישראל וכבשנוה או אז תהיה אתה או הונא בנך, למושל על ארץ אבותיך. ועתה ראה גם ראה כי אחיך בני עמך ירבו לבוא לעבוד עבודת המלחמה הזאת והיתה ידם עם חיל צבאותי, ואנכי אחת דברתי ולא אשנה כי אשימך או את בנך הונא לנציב ונגיד על ארץ ישראל, ואליכם ינהרו אחיכם בני עמכם מכל מקומות פזוריהם, ישבו בארץ ויבנו בית מקדש לה' אלהיכם.

“מי יתן והיה! אדוני ומלכי” ענה חנינאי. אנכי כבר זקנתי ושבתי ולא אוכל לצאת ולבוא במלחמה, אך הונא בני איש צעיר לימים וגבור חיל הוא ילך אחריך בראש צבא וחיל מאחינו בני בריתנו ונלחמו מלחמותיך.

“אמן כן יהי רצון מלפני אבינו שבשמים”! ענה הונא ורוח גבורה הריחו, “לא בעשרים אלף איש כי אם בשלשים אלף איש חיל מבני עמי אלך לרגליך אדוני וכאריות יטרפו באויבי אדוני המלך, וה' אלהי אבותינו יאר פניו אליך, ירד לפניך גוים, ומלכים יתכחשו לך. והוא יצא לפנינו ונלחם מלחמתנו”.

תשואות עורכי קרב ורגשות מצביאי צבא נשמע בכל ארצות ממלכת פרס הגדולה מקצה, האחשדרפנים והפחות פקדו אנשי חיליהם, ומקצוי הארץ הובילו צבאותיהם אל מקום המועדה, גם רצי ראש הגולה חנינאי יצאו דחופים להשמיע את היהודים להתאסף אל מחוזא לעלות למלחמה, והקול קורא: על ירושלים נעלה, מלכנו כוסדראי ילך לפנינו להשיב לנו נחת אבותינו. בשורת הישועה הזאת הריחה ברוח גבורה את כל היהודים בפרס, כל איש גבור חיל, וכל עלם בחור עזבו בשמחה איש איש את ביתו, את אשתו את בניו, ואת אבותיו, והמונים המונים נהרו אל הונא, לצאת עמו ולדגול בשם ה' לרשת ארץ אבותיהם, ויעל מספר אנשי חיל היהודים לשלשים אלף איש כאשר הבטיח הונא את המלך. יום המועד למסע המחנות בא, והונא ברך את רעיתו תמתו בטרם ילך וינחמה וידבר על לבה “מנעי עיניך מדמעה ילתא אהובתי, עוד מעט וקראתי לך ובוא תבוא בקרית מלך רב, עוד מעט ולך תאתה המלוכה בירושלים עיר הקדש והבן אשר יולד לך יירש כסא דוד אבי”.

בבקעת מחוזא התפללו שלשים אלף איש ישראל תפלת המנחה וככלותם תפלתם קמו ויצאו לבוא אל צבאות המלך.

צבאות כוסדראי הלכו הלוך ונצוח. בסוריא עמד שר צבא הרומאים גארזעס איש גבור חיל נודע למחתה, שר הצבא הזה יצא לפנים בצבאות הקיסר מאויריטיוס לעזור לכוסדראי להשיבו לאיתן מלכותו, ולזאת איפוא לא האמין פהאקאס הבוגד בשר צבאו זה, במלחמתו עתה את כוסדראי, ויתנכל לו ויקרא לו לבא אל קאנסטאנטינאפאל, ובבואו צוה פהאקאס וישרפוהו באש לעיני כל העם, ומאז סר צל שר הצבא הגדול הזה מעל צבאות רומא אשר היו נחתים בסוריא לא מצאו און לעמוד לפני חיל כוסדראי, שערי המבצרים מערדין, דארא, ארמידא, עדעססא נפתחו לפניהם, את הנהר פרת עברו, ואת היעראפאליס, האלציס, ואדעה לקחו בזרוע נטויה. וילכו הלוך ונצוח עד בואם אנטיוכיאה. שובע שמחות היה הונא כי צוהו המלך להניח על אנטיוכיא העיר הגדולה אשר הצרה והציקה ליהודים ימים רבים. היהודים עדרו מערכה עליה ובקול קורא: מפלת אנטיוכיא היא תקומת ירושלים, הרעישו וקרקרו את חומותיה, וימינם הורתם נפלאות “היהודים לכדו לי את אנטיוכיא, אמר כוסדראי אל הונא. ישמח לבך הונא עוד מעט והיית מלך בירושלים”.

כשטף מים כבירים שטפו צבאות פרס ועברו, באין מעצור ומונע, קסריא ודמשק נלכדו. לא עברו ימים אחדים והפרסים הבקיעו בארץ הגליל.

הנשיא הונא והיהודים אנשי צבאו היו הראשונים אשר הציגו כף רגליהם על הארץ הזאת, הונא נפל על פניו ארצה וינשק עפרה, קרע את בגדיו, ויזעק מנהמת לבו, כמוהו כן עשו כל אנשי חילו.

והבשורה הטובה הגיעה אל ארץ ישראל – אנשי חיל יהודים הנם קרבים ובאים ובראשם הנשיא הונא בן ראש הגולה להשיב שבות ישראל וכסא דוד להקים. ועל כנפי התקוה עפו מכל עבר ופנה, כל בחורי ישראל וכל גבר בעם, מטבריא, נצרת, ומהרי הגליל לקראת צבאות הונא, לארוח לחברתם לעמוד על ימינם ולהלחם יחד מלחמת ה'.

והעיר ירושלים לא יכלה לעמוד מפני הפרסיים. כלי משחתם ומחי קבלם נתנו בחומותיה, ובפרצים עלו צבאות פרס בתרועת מלחמה ובתשואת נצחון. גדודי פרס והשטיצים הפראים אשר היו בעוזריהם התנפלו על העיר להרוג יושביה להרוס בתי תפלותיה, לשלול שלל ולבוז בז. וגדודי היהודים פנו ויעלו אל הר הבית, להשתחות לנפול אפים ארצה, ולהתפלל על יד הכותל המערבי שארית פליטת המקדש, לחונן אבניה ולהשקות אדמתה בדמעותיהם.

בימים האלה בא הקץ לפהאקאס העריץ, וכגמול ידיו נעשה לו, באכזריות חימה הוציא להורג רבים וכן שלמים מנכבדי העם חדשים לבקרים אשר לא האמין בם, וגם בחתנו קריספוס נתן תהלה ויאמר להמיתו. ויפן קריספוס אל העראקליוס בן הנציב באפריקא ויסיתו להרים יד בפהאקאס, והעראקליוס שמע לעצתו ויבוא בצי אדיר אל איי הים לעלות על פהאקאס בקאנסטאטינאפאל, ורבים מאשר ברחו מן הארץ מחמת פהאקאס חברו אליו, וקריספוס ידע לרמות את פהאקאס ולהוליכו תועה על דבר אניות העראקליום הבאות עד הגיעו אל חוף קאנסטאנטינאפאל, אז תפסו את פהאקאס בארמונו וברזל באה בנפשו הביאוהו אל אניות העראקליוס בבוז וחרפה וימיתוהו שם בענוים קשים ומרים. והעראקליוס תפס את המלוכה, וכאשר לא האמין בקריספוס עוכר חותנו היסרהו מגביר ויתנהו בבית החפשית.

השנוים האלה אשר קרו ויאתיו בקנסטאנטינאפאל לא הגיע למשמע אזן כוסדראי ועל כן לא חדל לעשות דרכו דרך נצחונותיו, אחרי כבש את ארץ ישראל שם פניו למצרים וילכוד את פלוסים ואת אלכסנדריא, ומשם פנה אל ארצות אסיא להביאם אל תחת משמעתו; מלקוח רב ושלל גדול עשה המלך במסעו זה, שנים עשר אלפים פרדים ושמונת אלפים גמלים נשאו את שלל כל העמים אל פרס, ובתבואות שללו זה בנה לו אחרי כן הרחק מנציבין שתים עשרה פרסה עיר חדשה אשר קרא בשם דעשטאנערד וירה בה אבן פנה למבנה היכל נפלא עד מאד.

עודו בדרך והשמועה הגיעה אל כוסדראי כי פקדו על פהאקאס עונו ותחתיו מלך העראקליוס אשר לא היה בסוד פהאקאס ולא עשה רעה למאוריטוס אוהבו, וחמת כוסדראי שככה, ויאמר לשבת מריב. והעראקליוס בחר לו אנשים משארית פליטת אוהבי מאויריטיוס וישלחם אל כוסדראי לחקור ולדרוש מי הוא הנער הבא אל כוסדראי כפליט ושריד מבני מאויריטיוס, האם אמת ונכון הדבר? כי כל תושבי העיר כאלצעדאן העירו כי כל בני מאויריטיוס נפלו בחרב המרצח לא נמלט מהם איש.

השלוחים באו אל כוסדאי ויראו את הפליט ויכירוהו כי עבד מאויריטיוס הוא, אשר שלחו לחפשי, ולא בנו, הרמאי הומת במשפט, וכוסדראי הניח מצב בערים אשר לכד וישב לביתו.

והונא אשר מלחמות המלך נלחם תמיד באמונה בשמעו כי המלחמה שבתה, בא אל המלך והזכירו, את אשר הבטיחו, להשב שבות יהודה בארצו.

“מה לך איש יהודי” גער בו המלך "האם לשאת ראש במלכך אתה אומר? ידעתי את זדון לבבך וגבה רוחך, כמעט אצוך לנציב הארץ וכרת ברית את קיסר רומא ומלוך תמלוך.

אדוני ומלכי! ענה הונא בשברון רוח, "הלא עבדתיך נאמנה עד היום, ועבדיך אנשי חילי הלא בלב שלם נלחמו בעדך זה כעשרים מלחמות.

“אנשי חילך” קרא המלך בחמה, ידעתי כי נשאך לבבך להיות מלך ישראל כי חטר מגזע דוד אתה. ואתה ראה חלילה לך מדבר עוד דבר אחד בזה אם הנך חפץ בחיים.

ולא יסף הונא לדבר עוד, ויצא סר וזעף מאת המלך.

4) המרידה

בעצם היום הזה אסף הנשיא הונא את גדודי צבאו וידבר אליהם לאמר: אחי ואהובי אנשי מלחמתי הלא ידעתם למה זה יצאנו לרגלי כוסדראי המלך לעזור לו במלחמתו את ממשלת רומא? הלא שמעתם קול הקורא לירושלים" ובגללו עזב איש איש את אשתו ובניו את אביו ואת אמו; הבטח הבטיח לנו המלך ללכוד לנו את ארץ ישראל לכונן כסא לבית דוד בארץ אבותינו ולבנות בירושלים בית לשם ה' אלהינו. בשם התקוה הזאת יצאנו לקראת המערכה, עשרים מלחמות נלחמנו בעדו ויכולנו, בגללה נשפכו דמינו על שדה המערכה, בארץ נהרים, בארץ ישראל, במצרים וסוריא, למענה חרפנו נפשנו למות בשמחה, וה' אלהי המלחמה דבר עמים תחתינו ולאומים תחת רגל כוסדראי, והמלך הזה לא כן ידמה ובגאון לבבו אמר כסנחריב מלך אשור לפנים: בכח ידי עשיתי ובחכמתי כי נבונותי ואסיר גבולות עמים ועתודותיהם שושתי ואוריד כביר יושבים ותמצא קן ידי לחיל העמים וכאסוף ביצים עזובות כל הארץ אני אספתי ולא היה נודד כנף פוצה פה ומצפצף, ובגדל לבבו ובתפארת רום עיניו, יחלל כוסדראי מוצא שפתיו והבטחתו ישאיר מעל, היום הודיע כי כלה דבר המלחמה וארצנו לא יתן לנו, אוי ואבוי כי בטחנו במלך הבוגד הזה, כי היינו אך כלי חפץ בידו לבצע את מזימותיו ולשוא נשפכו כמים דמי אחינו.

ובדבר הונא את הדברים האלה קרע את בגדיו וישא קולו ויבך, גם כל אנשי המלחמה היהודים קרעו גם המה את בגדיהם ויבכו עמו בכי תמרורים, ואיש גבור אחד יצא מתוך המערכה ויאמר: איה גבורתך ואמץ רוחך הונא נשיאנו האם אינך חטר מגזע בן ישי אשר הרג את גלית הפלשתי, האם אינך נין למר זוטרא אשר הפליא להלחם את מלך פרס? עוד עמנו ששה ועשרים אלף איש נצבים לפניך היום וכלנו עומדים הכן להלחם בעדך, בעד ירושלים עיר הקדש, ובעד ה' אלהי ישראל, הננו ועלינו לדבר את כוסדראי בשער ולאכוף את הבוגד הזה לתת לנו את ארץ אבותינו.

הבה נקומה ונתחזקה! קראו אלפי אלפים איש בקול אחד כן יהי ויקום! ואיש נכבד אחד ושמו בנימין והוא ראש הגדוד הבא מארץ ישראל לארוח לחברת היהודים הפרסים יצא מאת המערכה ויגש אל הונא ויאמר: שא נא אדוני ואדברה נא דבר באזניך ובאזני כל אחי אנשי המלחמה. אבותינו ספרו לנו כי בימם מקדם אמר יוליאן קיסר רומא הנקרא בפי הנוצרים בשם הכנוי “הבוגד” (אפאסטאט) להשיב שבות ישראל ולבנות את בית המקדש, אור תקות ישועה האיר את עיני בני ישראל ורוח נכון חדש בקרבם. אך עוד לא הגיעה עת הישועה, והקץ לעמל ישראל עוד לא בא, על כן לא הצליח חפצם בידם. חרדת אימה נפלה על כל היהודים עצב ותוגה שברו את לבבם ויבחרו מות מחיים. אך החכם רבי יהושע נחם אותם וידבר על לבם ויפתח במשל פיו ויאמר: הארי טרף טרפו ויגרם עצמותיו ויתקע לו עצם בגרונו ויחלה ויאנש מאד, ויצו הארי ויעבירו קול לאמר מי מכל חי אשר יבוא ויוציא את העצם מגרוני אשא לו משאת ושכר גדול, השלך שמע את הקול ויבוא וישם את חרטומו הארוך בגרון הארי ויוציא את העצם ויחי הארי, והשלך בא לבקש שכרו מאת מלך החיות, ויען הארי ויאמר, אי סכל הן תקעת ראשך במלתעותי ובשלום יצאת בלי פגע, הנקל לך כי היתה נפשך לך לשלל ועוד תבקש לך שכר, אחי ואהובי המשל אשר נשא רבי יהושע בימים ההם טוב ויפה גם היום לעינינו אם בגד בנו המלך והפר את בריתו בא האות כי עוד לא באה העת לחגגה. ואלהי ישראל אשר לו נצפנו עתים, עוד לא נעתר לנו להשיב שבותנו, ועלינו לשוב בשלום איש לאהלו ולהלל את ה' כי לא נתננו טרף לשני אריות, שימו נא לב האם נעצור כח לעמוד כנגד חיל כוסדראי העצום והרב ממנו על אחת עשרה? למה נהיה מרמס לרגלי שנהביו, ומאכל לחרב אביריו!. –

“אך איכה נוכל וראינו כי רימנו המלך ולא נגמול עליו תרמיתו? קרא הונא, גם החשמונאים נלחום נלחמו כנגד חיל רב ועצום מהם וה' היה בעזרתם”.

“החשמונאים” ענה בנימין נלחמו בעד האמונה באלהי אמן, אך למה זה נלחם אנחנו ומי יאכוף עלינו היום לשוב אחור מאחרי אלהינו, והחשמונאים היו מחויבים חובה גדולה להשליך נפשם מנגד, ואנחנו למה זה נלחום, אנחנו באים לחרף נפשנו, וה' לא רצה".

אך דברי בנימין עלו בתהו ויאבדו, כל אנשי המלחמה הניפו חרבותיהם ויפוזו זרועותיהם ויקראו: יעבור עלינו מה לא נסור מזה עד אשר ננצח או נמות, ירושלים או מות!

והשמועה הגיעה עד כוסדראי לאמר: מרד בך הונא! והנהו יוצא לקראתך, ויצו כוסדראי ויפקידו את אנשי הצבא ויערכו לקראת היהודים ותפרוץ המלחמה, בני יהודה נלחמו כאריות והראו נפלאות, אך לא עצרו כח לעמוד כנגד צבאות המלך הרבים והעצומים ועד מהרה כתרו אותם מסביב עד לאין מפלט. וידע ישראל כי עת פקודתם באה

ובעוד אנשי חיל המלך חוצבים ביהודים צוה המלך ויחדלו, ואחד משרי צבאיו רוסטוס בא אל היהודים בשם המלך ויאמר: נכמרו רחמי המלך עליכם היהודים אשר הדיחכם הונא כי זכר את עשרים המלחמות אשר נלחמתם בעדו והנהו נותן לכם רחמים וישלחם לנפשכם אך אם תמסרו את הונא המורד בידי.

“השמעתם אחי את דבר המלך”? קרא הונא אסרוני ומסרוני בידו ומלטו נפשכם.

חרדה אחזה את כל גבורי החיל היהודים. שחו לארץ ראשם ועשתונותיהם נבהלו, זכרון נשיהם ובניהם זכרון אבותיהם והוריהם המחכים אל שובם בכליון עינים עלה לפניהם, ונפשם יצאה בזכרונם. החיים והמות נתונים לפניהם ולא ידעו כמה יבחרו.

דממה נוראה השתרעה על פני כל המחנה לשונם דבקה אל חכם ואין פוצה פה.

אז יצא בנימין שר הגדוד לבני ארץ ישראל מן המחנה ויאמר: הלא תדעו כי אנכי הניאותי בכם מנשוא יד במלך, אולם כעת אני אומר לכם חלילה לנו למעול מעל בשר צבאותינו, חלילה! אך מות נמות עם בן דוד יחד.

“חלילה לנו למעול מעל” קראו כלם: טוב לנו מות מחיים.

“אך דעו נא” קרא רוסטוס כי לא אתם לבדכם תמותו פה תחתיכם, כי גם את אבותיכם נשיכם וצאצאיכם בארץ מגורכם יפקוד המלך בחרבו הקשה כן דבר המלך ונשבע באלהיו אחרימון ואורמוצד.

כשמוע היהודים את הדברים האלה צעקו צעקה גדולה ומרה, אך לא מצא איש את לבבו, לשלוח יד בהונא למסרו ביד המלך.

והונא קם ויגש אל רוסטוס ויאמר: “הגד נא מה חפץ אדוניך המלך, האם פקד עליך להביאני חיים אליו או רק אל מותי ישא נפשו, ומיתתי יקח רצון לכפר עון העם הזה?” "המלך פקד עלי להביאך אליו חי או מת, " ענה רוסטוס.

“אם כן אפוא” ענה הונא הגד נא אל מלכך כי דמי בראשו, וכאשר בגד בישרי לב אמוני רוח, כן יבגדו בו, מות חטאים ימות וקללת הונא תרבץ עליו ואכלה אותו ואת ביתו, ואתם אחי אהובי יהי ה' עמכם. אמור אמרתי להקים סוכת דוד הנופלת, אך ה' אלהי ישראל לא רצה פעלי, ברכו בשמי את אבי הזקן חנינאי הנשיא ונחמוהו, ברכו את אמי הזקנה, אחי ואחיותי, ברכו בשמי את ילתא רעיתי ודברו על לבה. אהה הבן אשר יולד לה לא ידע את אביו, בידך ה' אפקיד רוחי שא נא לעון עבדך כי הנני שולח יד בנפשי, כי למען הצל את עמי ממות הנני עושה זאת. שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד!

ובקראו את הקריאה הזאת תקע חרבו בלבבו ויפול מת תחתיו.

צעקה גדולה ומרה הקיפה את כל המחנה, אוי ואבוי שר צבאנו מת! נפלה עטרת ראשנו! הונא נשיאנו החסיד הנדיב והגבור, רוח אפינו משיח ה' אשר אמרנו בצלו נחסה ונתלונן!

5) הכלה אתה עושה לבית דוד?

בשמחה רבה שמעו בני בית הנשיא ראש הגולה במחוזא ר' חנינאי את כל בשורת הנצחון ודבר גבורות אשר עשו צבאות מלכם כוסדראי. עבדי המלך אשר הביאו את המלקוח ואת השלל הגדול מאת המלחמה אל הבירה החדשה ויסתאגערד ספרו נפלאות באזניהם ותגל נפשם. והשמועה הגיעה כי המלך שב מדרכו ובא דיסתאגערדה. ודבר שלח אל ראש הגולה לבא הוא וכל בני ביתו אנשים נשים וטף אל היכלו כבוד לחדות בשמחה את פניו ולחג עמו יחד חג נצחונותיו, כל בני בית הנשיא קמו ויחרדו בשמחה לראות באור פני מלכם רצון. אך ילתא אשת הונא לבדה לא הלכה עמם כי צירי לידה אחזוה. במרכבת כבוד לתפארה ישב ראש הגולה ר' חנינאי הזקן לבדו וחמשים איש רצים לפניו קוראים בקול: פנו מקום פנו מקום לנשיא בית יהודה. ושנים עשר איש רוכבי סוסים ומחצצרים בחצוצרות וכל בני ביתו כולם במרכבות יקרות נוסעים ובאים לרגלו.

המלך כוסדראי ישב על כסאו הגדול טאק־ריש על כר נרחב לפני ארמונו בבוא חנינאי ראש הגולה וכל בני ביתו, חנינאי מהר ויגש אל המלך ויפול על פניו ארצה וישתחו ויקם ויאמר: ברוך אתה בבואך אדונינו המלך, אשריך כי הפלאת לעשות חיל והכרעת אויביך.

“כן דברת חנינאי” ענה המלך הכרע הכרעתי את אויבי, ובנך הונא יהיה מלך בירושלים.

“ברוך תהיה לה', אדוני ומלכי” ענה חנינאי "עתה ישוב ויפרח בית דוד, ברוך תהיה לה' כי שמרת את הבטחתך, ובגלל הדבר הזה היה אלהי דוד אבי בעזרך.

“בגלל זאת? לא כן חנינאי, אורמוצד אלהי הפרסיים הטה אלי חסד, האם כל בני ביתך נאספו ובאו עמך פה, חנינאי?”

"כל בני ביתי נצבים עמי פה לפני כסאך כבוד אך אשת בני הונא לבדה לא יכלה ללכת עמנו.

"הגידו נא לי האם באמת הנכם מבני דוד מלך ישראל?

– צאצאי דוד אנחנו כלנו אדונינו המלך.

"האם בלב שלם ובנפש אמונה אתם מאמינים ומיחלים כי עוד יכון ויוקם כסא דוד?

– הננו מאמינים ויודעים אדונינו מלכנו! כי יש יום לתקומת בית דוד, כי כן הבטיחנו אלהינו על ידי עבדיו הנביאים.

"אי לזאת אובידה את האמונה והתקוה הזאת ואשרשה מארץ החיים, כי כל עוד אל גואלם ומשיחם ישאו היהודים נפשם לא תהיה רוחם נאמנה עמו ולא יעבדוני באמת. כלה אעשה לצאצאי בית דוד ונכרתה התקוה הנואלה הזאת מלב היהודים. ועתה דע חנינאי כי הונא בנך כבר מת מות נבל ובוגד, ואתה וביתך תכרעו לטבח כלכם ביום הזה. חרדה אחזה את חנינאי פלצות בעתתהו ויפול על פניו ויקרא: אהה ה' אלהים הכלה אתה עושה לבית דוד? עוד דבריו בפיו וחרב שר הטבחים מחצה וחלפה רקתו ושומרי ראש המלך קמו ויהרגו את כל בית חנינאי מאה איש, אז שלח המלך את עבדיו למחוזא להמית את ילתא אשת הונא אשר לא באה בתוך הבאים. – זה פרי חג הנצחון אשר עשה כוסדראי, ויאמר בלבבו האח על תקות ישראל כי נכרתה אבדה – אך לא ינום ולא יישן שומר ישראל.

בעצם היום אשר מת הונא, מהר בנימין וישם פניו אל פארס לבוא אל חנינאי להזהירו ולהודיעו כי יצא הקצף מאת המלך. לילה כיום היה לו כחשיכה כאורה לעשות דרכו בלי חשך, אך אחר המועד ובא אל מחוזא בעצם היום אשר הלך חנינאי וביתו לקדם את פני המלך, ותקותו להציל את חנינאי נוחלה אבדה. אך עוד נשארה ילתא, וימהר ויבוא לפניה ויאמר “הכבודה בנשים אנכי בנימין איש טבריא רע אישך הונא, חזקי והתעודדי כי מגור מסביב וחייך תלואים לך מנגד”.

“אל תשאלי את פי מה זאת חושי ואל תעמודי והמלטי על נפשך אל אביו לסורה”.

וכמו צלחה על ילתא רוח ה' התחזקה ותתאפק ולא שאלה את פי המדבר אליה אך מהרה ותצו לרתום המרכבה ותסע היא ובנימין ואחת משפחותיה הנאמנות עמה אל סורה. למראה עיניו נבהל רבינו כפנאי ואימות מות נפלו עליו ובראותו את ילתא לפניו, ובנימין פנה אליו ויאמר לו בלאט: סכנת מות מרחפת על בתך ועל הילד אשר במעיה חושה אל תתמהמה רגע, ושימה את בתך במקום סתר ונעלמו עקבותיה".

גם רבינו כפנאי האמין לדברי האיש המדבר אליו מבלי שאלה וחקירה וישלח את בתו מתחפשת בלוי סחבות אל אחד הכפרים אל בית איש עני ונאמן רוח להתחבא שמה. ובנימין מהר וישב אל ארצו ואל עירו חרש ביום הגיעה השמועה אליו כי המית המלך את הנשיא ואת ביתו.

כוסדראי רגז תחתיו בשמעו כי נמלטה ילתא אלמנת הונא וישלח את עבדיו אל סורא לבקשה ולהמיתה. וכאשר לא נמצאה ילתה גם בסורא נתנו את הגאון אביה בבור ויענוהו וייסרהו מוסר אכזרי למען הצל מפיו דבר על אודות בתו איפוא נחבאה, אך הגאון נתן גוו למכים ולחייו למורטים, שחה לעפר נפשו, ויצוריו כצל כלם, ואמץ רוחו לא עזבו ולא נתן תודה.

וכוסדראי חגג חגי נצחונותיו בששון ושמחה, נתן את לבו כלב האדיר במלכים באמרו כי הפליא לעשות מכרש, מאחשורוש, מדריוש ומכל מלכי פרס, כל מיטיבי שיר שרו כבודו, כל סופרי דברי הימים ספרו נפלאותיו, מדי יום ביום עלה עליז גאוה על כסאו הנפלא כלו זהב טהור ואבני יקרות, התהלך בארמוני תפארתו מלאי כל שלל סגולות העמים אשר כבש, והתענג על חמדת מרבית נשיו ופלגשיו, נפשו מלאה שבע שמחות, עז וחדוה לפניו, עליון הוא למלכי ארץ, אין ברוזנים משלו.

ויהי היום והמלך הקיץ משנתו וירא והנה פצע במצחו ודם נוזל ממנו, חרדה אחזה כל בני ביתו והרופאים מהרו לחבוש פצעו, אך מה זה היה לו ויד מי פגעה בו? כל בני בית המלך האמינו כי בהתהפכו על משכבו בלילה נקף ראשו בארוכות אפריונו, אבל המלך ידע כי לא כן הדבר. חלום נורא חלם המלך בלילה ההוא, ותמונת איש עלה לפניו ויך בקרדומו על מצחו, אך החלום כולו נשכח מזכרונו ולא ידע מה דברו, כנבוכדנאצר לפנים קרא כוסדראי גם היום את חרטומיו ומניו להגיד לו את החלום ופתרונו, וגם המה ענו לו כאשר ענו חרטומי נבוכדנאצר: ספר לנו חלומך ונגד לך פתרונו. כודרסאי לא הבהיל את חרטומיו ולא הפחיד עצמותיהם כאשר עשה נבוכדנאצר, אך רוחו חובלה ונפשו אבלה עליו, כבד אבן ונטל החול הכבידו ראשו עליו, בהלך נפשו נראה לו חזיונות חלומו ועד ארגיעה שמו עלו בתהו, ככה התפעמה רוחו בקרבו, ומרירות נפשו אחזתהו פלצות וחייו לשאול הגיעו.

דבר החלום הזה הגיע גם אל הבור אשר הגאון רבינו כפנאי היה אסור שם וכפנאי בקש לבוא לפני המלך: "הובילוני אל כוסדראי אמר רבניו כפנאי, ואנכי אגיד לו חלומו, וארפאהו מחליו. ויוגד למלך ויצו להביא את רבינו כפנאי לפניו, אנשי פקודות הכלא רצו להפשיט ממנו את בגדיו המגואלים מדמי המכות אשר הכוהו ולהלבישו בגדים אחרים, אך כפנאי לא שמע להם ויאמר: בבגדי אלה הביאוני אל המלך עיניו תראינה את אשר עשה לי ולגואלי ושארי, וינחם. או אז יש לו תקוה כי תעלה ארוכה לו וירפא מיגונו.

6) החלום ושברו

רבינו כפנאי הובא אל המלך והמלך גער בו ויאמר: איך מלאך לבך איש יהודי לבוא לפני בבגדים כאלה המתועבים והמגואלים בדם?

"ומי תעב וגאל את בגדי בדם אם לא אתה מלך אכזר? ענה כפנאי.

“איך תרהיב עז בנפשך, בזוי אדם! לדבר עתק עמדי ואני מלך כל מלכי ארץ חולש על גוים? דבר יצא מפי ולא נודע מקומך”.

“המיתני אם תרצה כי מה מני יהלך, מה חפצי בחיים אשר המרתה לי במרורות מות? הרגני נא הרוג, אך חלומך לא תדע עוד”.

"ואתה ידעתו? איך תאמר לדעת את החלום אשר עיני ראו ולא זר וגם החרטומים והמגים לא באו עד תכונתו?

"בליל ראש החדש העבר הראני ה' אותך בחלומי, אדוני המלך –

“כן דברת” בליל ראש החדש חלמתי חלומי, ואתה ראיתני? ומה עשית אז?

“הלכת לשוח על שפת נהר פרת בבקעה יפה וחמודה נעימה ופוריה”.

“האמנם עתה תופע נהרה בקרבי, ואור בקר יאיר לי, אתה הזכרתני ונזכרתי”.

"בחלומי והנני בהיכלי הקיץ אשר על יד פרת, בחלומי כמו קמתי ממשכבי ואלך לשוח לאור הבקר לקדם פני השמש. עתה נזכרתי אל נכון כי בהתהלכי התענגתי על חמדת הבקעה הנפלאה, שתיתי לרויה את בשמי הציצים הפרחים הרכים והנעימים אשר כמו נעורו משנתם אך החלו להרים ראש לקראת קווי השמש הראשונים, ולנגה נגדם הבריקו בשלל צבעים, ומבין עפאים נתנו קול כל צפור כנף לקדם את פני השמש ברנה. ורגשי שמחת גאון התעוררו בי, ואמר מלבבי, מה יפיפית תבל ומה נעמת ומה שפר גורלי להיות אדוניה ומלכה, הן לי תבל ומלואה. ומה מצאני עוד ומה הגיע אלי? – הלא נמלט מזכרוני, הגד אתה כפנאי מה ראית בי עוד?

"בהתהלכך כה וכה הגעת עד שערי גנת ביתן יפה ונחמדה להפליא.

"כן דברת הגעתי עד שערי הגנה, ודלתותיהם זהב, ושומר הגן נגש ויפתחם לפני, נעימות נפלאתי על הדר תפארת גן העדן הזה מלא טוב כל עצי חמד, התאנה חנטה פגיה, התמר נשאה פריה, הגפן הבשילה אשכלותיה. גם ברוש תדהר ותאשור יחד נטשו שלוחותיהן וערוגות השושנים והחבצלות התנוססו ביפי יקרן ותזולנה בשמוהן. למראה כל תפארת הזאת עמדתי משתאה ומחריש כי לא ראיתי כמוהו ליופי וליקר. ואפן אל העבד שומר הגן ואשאלהו למי הבסתן (גינת ביתן) הזה? העבד ענני ויקוב לי שם בעל הבסתן שם לא ידעתי אכנה – ומה קרה לי עוד כפנאי.

“אז חרה אפך אדוני ותקרא לאמר: מי זה ירהיב עז בנפשו לעשות לו בארץ ממלכתי גן חמד אין בפרדסי משלו. ובחמתך, רוח רעה בעתתך, אחזת גרזן ותחל לכרות ולאבד את כל עצי החמד. חמסת כל עץ נושא פרי, כל ארזי אל גדעת השלכת לארץ, קטפת כל שוכה נחמדה, כל ציץ ופרח רמסת ולא חמלת, וגינת הביתן נהפכה לשמה, בעברתך כי קשתה. וכמעט כלית מלאכת קצפך, ולא נשאר בגנה כי אם יונק קטן אשר כמעט עלה מן הארץ, ראיתי ותפן גם אליו באפך ותאמר לבלעדהו”.

"והנה… והנה איש זקן גבה קומה נשוא פנים עומד למולי ומראהו כמראה איש אלהים. וירעם עלי בקול אדיר וחזק ויקרא: הוי משוגע ופתי! ובגרזן אשר היה בידו הכה על מצחי בכח גדול עד שפך דם. ואחרד ואפול אפים ארצה לפניו ואתן קולי בבכי ובתחנונים, כי יחוס ויחמול עלי, ואומר מה עשיתי לך אדוני כי תאמר להרגני? והזקן הנכבד והנורא הזה ענני: הלא ידעת מה עשית לי? הלא את גנת ביתני החרבת, את כל עצי חמדתי כרת, את שושני ופרחי רמסת, כל יקר סגולותי השימות, ועודך שואל מה עשית? בן מות אתה! איש צר ואויב דמך בראשך, ואנכי לא חדלתי לבכות ולהתחנן ולבקש על חיי והבטחתי לתת לו מבחר גנותי ופרדסי, תמורת גנו. אך פניו לא הלכו ויאמר: ומה יועילו לי כל פרדסיך, ומה אסכון עלימו, לא כעצי פרדסי עציך, ולא כפרימו פריך, ואת כלו כרת ואבדת בלי חמלה ולולא באתי כי עתה אבדת גם את היונק הרך הזה שארית כל הפליטה. –

“שאני אדוני חוסה וחמולה עלי, עוד לא נגעתי בו לרעה אל תמיתני כיום, ונפשי בהבטחתי כי אשים כל מעיני לשמור את היונק הרך הזה לעבדו ולגדלו עד אשר יהיה לעץ אדיר, והיו יונקותיו מלוא כל הגן הזה”:

ככלות המלך לדבר את כל הדברים, ענה רבינו כפנאי ואמר: נכמרו רחמי הזקן הנכבד עליו ראה דמעותיך ויעתר לך לבלי המיתך ויאמר: חיה תחיה אבל השמר לך פן תשכח את הבטחתך ושלחת ידך ביונק הרך הזה ופן תעלים עינך ממנו ומצאתהו רעה, דמך בראשך!

"כן דברת כפנאי, כן היה וכאשר הקיצותי משנתי חבורת פצע במצחי ודם נוזל ממנו, ידעתי כי חלום נורא ראיתי אך שכחתי מה ראיתי ומה היה המשא, עד אשר באת כפנאי והגדת לי חלומי. ועתה הגידה נא כפנאי האם ידעת גם את שברו?

“ידעתי” ענה כפנאי.

אי לזאת אל תעלמו ממני.

"הזקן הנכבד והנורא אשר ראית הוא דוד המלך, הוא ולא אחר, כי את פרדסו חמסתך, מעץ אדיר עד כל פרח ושושן, כרת אבדת, הלא המה בני בית הנשיא וצאצאיו, את הנשיא חנינאי טבחת; וגם את בנו וחתני את הונא הצדיק החכם והגבור אבדת; את כל בני הנשיא בנותיו וכלותיו הוצאת להורג, פני הזקנים לא נשאת, על הטף לא חמלת ולא השארת ביום עברתך שריד ופליט, ואך נצר אחד משרשי אדונינו דוד, הציל ה' מידך, הנה הוא עודנו במעי אמו, היא בתי ילתא אשת הונא, הלא הוא היונק הרך אשר אמרת להשחית, לולא הקדימך בעל הגן, דוד המלך, ואמר להרגך בחלומך.

“הנני מאמין בפתרונך כפנאי” אמר כוסדראי "כי כן ידעת להגיד לי את חלומי אל נכון. אי לזאת הנני לעשות את אשר נדרתי בחלומי, אשים עיני לטובה על בתך ועל הילד עשר יולד לה, אם בן תלד בתך ילתא אגדלו ואחנכו, כבני יוצא חלצי, אגדלו אכלכלו באהבה, ואהיה עליו סתרה כאשר נדרתי בחלומי, ועתה מהרה כפנאי החלף בגדיך ולכה נא וראה את שלום בתך, ובשרה כי הנני להשיב לה את כל רכוש חותנה הנשיא, למען תחיה היא ובנה בנעימים.

“כדבריך אעשה אדוני המלך” ענה כפנאי.

“אבל חושה ומהרה לשוב אלי להודיעני שלום בתך. עתה ידעתי כי חיי תלואים בחיי בנה”.

ורבינו כפנאי יצא מאת פני המלך, רחץ בשרו החליף את בגדיו ויעל במרכבה ללכת אל הכפר הקטן והדל מקום אשר בתו מתחבאת שמה, ובבוא כפנאי אל אהל האיש העני שמה מצאה ילתא מפלט לה, מצא את הנשיאה שוכבת על מצע עשבים ועלי תמרים שטוחים על הקרקע, והיא לבושה כאחת העניות עצובה וגלמודה, אבל על ידה ילד יפה וטוב אשר ילדה זה כשעות אחדות.

“ברוך ה' אלהי ישראל הטוב והמיטיב שומר הברית והחסד! קרא הגאון בראותו את הבן הנתן לבתו, עוד לא כבה נר דוד ותקות ישראל עוד לא נגוזה עברה”

“גם ברוכה את בתי לה'! אשריך וטוב לך! ימי הרעה והמצוקה חלפו עברו, וימי טובה והצלחה נשקפים לקראתנו, הבן הנולד לך, ילתא! יהיה נשיא בישראל כאבותיו, אשרינו וטוב לנו, כי ילד יולד לנו בן נתן לנו ותהי המשרה על שכמו, כי עמנו אל”.

והגאון רבינו כפנאי מהר וישב אל המלך לבשרו את הבשורה הזאת, והמלך אמר: על כן יקרא שם הילד בוסתנאי כי בבאסתן (גנת הביתן) אשר ראיתי בחלומי צץ ופרח.

יום הכנס הנער בבריתו של אברהם אבינו היה יום אורה ושמחה לכל היהודים בפרס, החשך והערפל אשר כסו את הארץ חלף עבר, פני השמים טהרו ואור חדש האיר להם.

7) האם ובנה

ימים אחדים חלפו וילתא שבה לאיתנה, ותמצא און לעזוב את המעון הצר אשר מצאה מקלט בו, ותשב היא ואביה והילד הנתן לה אל ארמון הנשיא במחוזא, שמה שבו נפתחו פצעי לבבה וצרותיה הרחיבו, כי בפנותה כה וכה ותרא כי אין איש מאנשי בית הנשיא, והונא אלוף נעוריה גם הוא איננו, פרץ מקור דמעותיה לבלי חשך ויתכו כמים אנחותיה, בכתה ותילל: איכה הונא חמדת לבבי; איכה הונא איש חמודות גבר חכם בעז; נפש טהורה ונדיבה; איכה צדיק מושל ביראת אלהים, צור עמו ומשגבו; מדוע לא מתי עמך מדוע לא ירדתי עמך קבר; ככה בכתה ותילל ילתא מאין הפוגות, אביה רבינו כפנאי הגאון לא נחמה ולא הרגיעה כי ראה כי גדול כאבה. אך אחרי ימים אחדים נסה לנחמה ולדבר על לבה, ויאמר: אמנם בתי גדול כים שברך מי ירפא לך, נפלה עטרת ראשך ואלוף נעוריך הדגול מרבבה שודד ואיננו, אפס הלא לא תשכח להודות לה' חסדו אשר הפליא עמך ועם בנך, ושם נפשכם בחיים. ואם חייך כאין בעיניך, ראי גם ראי כי בחיי בנך הלא תקות ישראל, הלא ידעת בתי אשר דבר צור ישראל ודוד ואשר הבטיח לביתו כי לא יסוף זכרו, ומזרעו ישבו על כסא ישראל, והנפלאות הגדולות אשר עשה ה' לעינינו למלט נפשך ונפש בנך ממות הלא הנה תעדנה ותגדנה כי עתידות טובות לנו ולכל ישראל, אי לזאת הרגעי בתי ודומי, ונפשך תברך את ה' על שארית הפליטה.

וילתא שמעה לקול אביה ותתאפק, ותשם מעצור לשטף דמעותיה, אור תקוה טובה האיר עיניה ובחרדת שמחה הביטה על בנה הקטן, ילד יפה אף נעים אשר נשאה על זרועה, והילד אף הוא פקח עיניו היפות לקראת אמו וכמו שפתיו ברור מללו: הרגעי אמי, אנכי אהיה לך למשען ולמבטח עז וכל משאלותיך־אמלא. ששון רוחה שב אל ילתא וחמדת החיים שבה ובאה אל מורשי לבבה. באהבה רבה נשקה את הבן הנתן לה ותשבע להקדיש לו את כל ימי חייה.

חלפו ירחים, עברה שנה, ילתא גמלה את בנה אך לא העלימה עינה ממנו רגע, בידיה נשאתהו, על חיקה שעשעתהו ולא נתנתו אל יד אומנת זולתה, הוא שעשועיה, הוא נחמתה, הוא תקותה כל הימים והנער הלך הלוך וגדול הלוך וטוב. יפה מראה וטוב טעם בריא אולם ומלא אונים. גם החל לצפצף וללגלג מלים אחדים, ואמו למדתו לאמר: שמע ישראל, כמנהג ישראל – בימים ההם נקרא ובא איש אורח אל בית הנשיא ויאמר כי דבר לו אל הנשיאה.

האורח בא לפני הנשיאה ועד מהרה הכרתהו ותקרא. האתה זה מפלטי ומושיעי רבי בנימין מטבריא! במה אכף ואקדם לך נפש נדיבה מה גמול אשיב לך על כל הטוב אשר עשית עמדי ועם בני זה? –

"שכרי אתי ופעולתי לפני, גברתי ענה בנימין, "לא דבר חסד עשיתי עמך כי אם דבר מצוה וחובה אשר היתה עלי לעשות לאלוף נעוריך, לידידי ורעי, לבית דוד ולבית ישראל כלו.

ויהי בנימין כמה וכמה ימים בבית הנשיאה כי מצא חן בעיני אביה הגאון רבינו כפנאי ויאהבוהו ויכבדוהו, כי היה חכם גדול בתורה יקר רוח ונפש נדיבה אוהב עמו ודתו אהבה רבה. וגם הוא אחד גדולי הגבירים בארץ ישראל, וכאשר זה מקרוב מתה עליו אשתו, והא עודנו צעיר לימים אמר לבנות לו בית חדש וישם לבו אל ילתא היפה בנשים והיקרה בבנות ישראל. אך לא הרהיב עז בנפשו לשאת עינו עליה ולחשוב חשבונות לבא במסרת הברית את אלמנת הנשיא, וישב בבית הגאון יושב ומצפה לעת מצוא.

ורבינו כפנאי אשר מצא את לב בנימין נאמן לפניו, אמר באחד הימים לשפוך לבבו בחיקו, ויאמר לו: הנה זה זקנתי ושבתי והיום אשר יאספני אלהי ישראל אל אבותי הולך וקרב, אנכי הנני בשמחה לשוב אל צרור החיים, אך אם אזכור את בתי, יחרד לבבי, כי לא אדע מנוס ומשגב לה, ביד מי אפקיד שלומה ושלום בנה ומי יהיה עליהם סתרה? –

“עוד לא מלאו לה תשע עשרה שנה לבתי, ומדוע אפוא זה תשב אלמנה כל ימי חייה ולא תראה טובה בית גבר נאוה לה? מי יתן והקרה ה' לפני, איש כמוך בנימין אשר ידעתי בך כי תהיה בעל נאמן לבתי, ואב לנכדי היתום, או אז אמות במנוחת נפש – מה תאמר בנימין האם אדבר עליך לפני ילתא בתי”? –

“מה גדול חסדך רבינו ומה תפליא להיטיב עמדי” ענה בנימין, "זה לי ימים ונפשי צמאה לה אך לא הרהבתי עז לגלות אזניך מורי ורבי. מי יתן, יואל אלהי ויאשרני, והיו כל ימי קדש לשלום בתך ונכדך.

הגאון פנה לראות את בתו ולנסות דברים אליה וימצאה תחת אחד השיחים בגן. והנער בוסתנאי משתעשע לרגליה.

בתי חמדת נפשי! אמר הגאון אם יקראני אלהי חיי אליו מי יהיה מגן בעדך ובעד בנך?

למה תדבר כזאת אבי? האלהים אשר לא עזב חסדו ממני עד היום לא יקח את אבי צור משגבי מעל ראשי.

"מי יבוא בסוד ה' ומי יתכן עצתו? בתי: מי יתן ואוכל למצוא לך מנוח בית איש גבור חיל רב פעלים אשר יהיה למשגב לך ולבנך. ולא ידעת בתי כי אך תשע עשרה שנה לך, ורצוני איפוא כי עוד תנשא לאיש.

"חלילה לבתך, אדוני אבי; חלילה לי לשכוח את אלוף נעורי.

"יקר גם בעיני בתי, זכרון אלוף נעוריך ולך נאוה תהלה! אך אלהי עולם ברוב חסדו גזר על המת שישתכח למען לא יכבד עלינו יגוננו ולא נתאבל על מת כל ימי חיינו. ועתה ראי נא בתי, הלא רבי בנימין מטבריא איש גדול בתורה גבר חכם בעז צדיק וישר, והוא גם מפלטך ומצילך ממות אותך ואת בנך, האיש הזה בנימין נפשו חפצה בך ומישרים אהבך, בואי בבריתו, והיה בעל נאמן לך, ואב רחום לבנך מבטח עז לביתך כל הימים.

עוד האב מדבר עם בבתו והנער בוסתנאי אשר ישב לרגלי אמו הלך לו מבלי משים, להלאה בערוגת הגן, והנה שב מפזז ומכרכר אל אמו ובידו נחש קטן אשר מצא בין העשבים, הילד אחז את הנחש בצוארו לבלי ימיש ראשו המלא חמת רעל. כפנאי נבהל למראה עיניו, וכחץ מקשת מהר ויאחז בכף הנער ובנחש, ויטה את ראש הנחש לארץ וירמסהו ברגליו. חרדה אחזה את ילתא ובפחד ורעדה ראתה את מעשי אביה. אז חבקה את בנה בזרועותיה ותשקהו, נהרי נחלי דמעה שטפו מעיניה ותתן קולה בבכי, כרעה על ברכיה ותשתחוה ותברך את ה' כי הציל נפש בנה ממות. ובקומה פנתה אל אביה ותאמר: אבי; לבך ירא וחרד על אודותי ועל עתידותי תדאג דאגה, ועיניך רואות אבי! אם ה' לא ישמור עלי לשוא ישקוד שומר, ומי אוהב טהר לב גבור חיל, הציל נפש בני מחמת פתנים? לא אהיה עוד לאיש, ובני כל ישעי וחפצי. ואלהי ישראל אשר חנן את בני דעה לאחוז בצוארו את הנחש אשר ארב לנפשו, הוא יהיה מגן בעדו כל הימים, ובצל כנפיו יחסה, באלהי חסדי אשים מבטחי ובידו אפקיד חיי וחיי בני. הלא אמרת אבי כי בבוסתנאי כל תקות ישראל, על כן יהיו נא כל מעיני בתקוה זאת, אהבתי את בני הוא יהיה נחמתי וחמדת חיי, לא אתן מאהבתי לאיש אחר וכל חלק לא יהיה בה לבנים אחרים, נתונה נתונה היא לבוסתנאי בעודי חי.

בו ביום הזה עזב בנימין אתהעיר מחוזא וישב לטבריא.

8) הנער בוסתנאי

בוסתנאי הלך הלוך וגדול לשמחת נפש כל רואיו, אור פניו כאור ירח יקר הולך, בריא ושלם בגופו מופלא ונעלה בכשרונות נפשו. מהר לשמוע ולהבין את כל דבר הקשה. הגאון רבינו כפנאי התפטר מגאונותו, למען מצוא ידים לכלכל חנוך נכדו ולמורו. ולמען לא יתבודד הנער בלמודיו, ובעתות שעשועיו, בקש וימצא לו הגאון חבר יתום בן טובים ושמו אחאי, שנותיו כשנות נכדו, יפה מראה, ומבין להשכיל, ועד מהרה אהבו הילדים איש את רעהו ויגדלו יחד. רבינו כפנאי היה בא כפעם בפעם אל דיסתאנרעד אל המלך, להודיעהו את שלום בוסתנאי והצלחתו בלמודיו כי כן צוה עליו המלך. וכוסדראי לא שכח את חלומו ואת אשר הבטיח אז, ובכבודו בעצמו בא גם הוא למחוזא לראות בעיניו את הנער, ולשמוח ביפיו וטובו. ובוסתנאי מצא חן ושכל טוב בעיניו, ויצו להשגיח בהשגחה יתרה על שלום הנער, ושלום השכלתו בלמודיו, אך גם בלעדי פקודת המלך, לא מנעו אמו ואביה השגחתם ממנו, רבינו כפנאי למד והורה בעצמו את נכדו ואת חברו אחאי חמשה חומשי תורה, בשום שכל ודעת, הבינם במקרא את כל הידיעות הרמות, האמונות הקדושות, המוסרים המופלאים הצפונים, וגנוזים, בספורי התורה ומצותיה, והכל בדרך קלה וישרה בגאוה לנערים אשר כמוהם, וכאשר גדלו, למדם ששה סדרי המשנה ובא לו אל התלמוד והסבירם עניניו ודרכיו הליכותיו וסוגיותיו, בארח הפשט הברור והפלפול ההגיוני. – עד אשר השכילו אל דרכי התלמוד, וידעו לקרוא ולעיין בו כטובי התלמידים.

בוסתנאי הגיע לשנת חמש העשרה ולא ידע כי אם את הלמודים אשר למדו אבי אמו. כמה פעמים שאל בוסתנאי את פיו ואת פי אמו על דבר אביו ומותו ולא הציל מפיהם דבר אחד. אך בראות כפנאי כי גדל נכדו ויהי לאיש אמר לספר לו את אשר קרה לאביו, ולבית אבותיו, הנער שמע וחרדה אחזתו. לשמוע בגידת המלך באביו, ומעשי אכזריותו הגדולה, רגזו כל עצמותיו, ורוח רעה בעתתהו.

“הנני אבי זקני!” קרא הנער ממעמקי הלב “הנני לנקום נקמת דמי אבי מאת המלך הבוגד, ארצחהו נפש, אקח את ירושלים מידי אויבינו. ואקומם כסא אבותינו”! –

“חלילה לך בני” ענה רבינו כפנאי, "מחשוב מחשבות כאלה חלילה; שלש שבועות השביענו ה' אלהי ישראל, ומהם שלא נדחוק את הקץ ולא נמרוד על המלכיות, חדל בני חדל, הננו מצפים לתשועת ה' כי יתקע בשופר גדול לחירותנו ויקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ, כי ישלח מלאכו את אליהו הנביא לבשר לנו בשורות טובות ונחמות, כי ישיב ה' שבות עמו, יבנה את עירו את ירושלים, ויכונן כסא דוד. אולם עד העת ההיא אשר אנחנו מצפים, נשא ונסבול בהשקט ובטחה.

"האם אין לי צדקה לעמוד כגואל הדם לדרוש דמי אבי היקר מאת הרוצח? שאל בוסתנאי.

"אין לך צדקה בני לשלוח יד במלכך, אל הגמולות אשר לו נקם ושלם, יגמול עליו. וראה גם ראה בני, כי עליך חובת תודה למלכנו כוסדראי, כי שם נפשך בחיים וכי פקח עיניו עליך לטובה, לכלכלך כל ימי חנוכך. ויספר כפנאי לנכדו את החלום הנפלא אשר חלם כוסדראי ופתרונו.

“אבי זקני” ענה בוסתנאי “אלהי ישראל פדה נפשי בחמלתו הרבה, אבל המלך חשך מנגוע בי – כי ירא לנפשו”.

“ובכל זאת אינך רשאי בני לשלוח יד במלך. כי מצות תורתנו הקדושה עליך”.

עודם מדברים והנה רכב לבוש מדי עבדי המלך רץ וקרב אל הבית, הרכב בא אל הבית ובידו מכתב המלך אל רבינו כפנאי לאמר: רצוני ופקודתי כי יבוא בוסתנאי אל חצר המלך לשבת אצלי.

“בני יקירי!” אמר רבינו כפנאי אל נכדו אחרי קראו את מכתב המלך “הנך קרוא לבוא אל המלך לשבת בארמונו, מלא כל הדר ויופי לתפארה, אין על עפר משלו, שמה תחדה¹ בשמחות וגיל בענג ונעם תבלה ימיך. אך גם משאות שוא ומדוחים שם, עתידות לבלע ולהשחית טהרת נפשך הרכה. חלילה לך בני לתת נפשך להמון תשואות החמדות ההן, ולטוש את מצות התורה אשר למדתיך, פקודי תורת ה' אלהינו שמור, השמר ושמר נפשך בני, היה צנוע כיוסף הצדיק בבית פוטיפר ובחצר פרעה; נצור תורה כדניאל חנניה מישאל ועזריה בחצר נבוכדנאצר, כרבינו הקדוש ורבי אבוה בחצרות מלכי רומא. זכור ואל תשכח כי תקות כל ישראל עליך כי הנך החוטר האחד מגזע ישי”.

“אבי יקירי ומורי” חמדת נפשי! ענה בוסתנאי למה תחשוב עלי כזאת? התורה והמצוה אשר למדתני חרותה על לבי, נטועה בנפשי פנימה, ולא יוכלו לי כל הבלי חמודות החיים ותענוגיהם, כל הדר ויופי כל עשר ותפארה, לא יסיתוני בשפק, בתומתי אחזיק ולא ארפה, וכאשר הייתי עמך, כן אהיה בארמון המלך – שומר תורה ונוצר פקודיה, ה' אלהי ישראל סככני באברתו ופדה משחת נפשי בטרם אולד, הוא ישלח לי אור, ואמתו המה ינחוני ינהלוני במעגלי צדק למען שמו. ואני כל עודי חילים אגבר להתהלך לפניו ולהיות תמים עמו, אולי אוכל ואזכה להיות ראוי לאחד מאלפי החסדים אשר הוא עושה עמדי.

"אם כה תחשוב לאמונה, יהי ה' עמך, עשה דרכך בני ולכה לשלום בשם ה' אלהי ישראל, לא אני ולא אמך נבוא עמך אל חצר המלך, כי כן צוה עלינו, רק אחאי חברך לבדו הוא ילך עמך וישב אצלך שם.

רבות בכה כפנאי בברכו את נכדו האהוב והחביב לו ברכת הפרידה מיום היותו שמרהו כבבת עינו ומרוחו אצל עליו, והנה הוא מוצא מזרועותיו, מובל אל ארמון מלך מלא אשם כל מאוויי רשע; רבות נאנח ויבך, אבל בתו אם הנער עוד הגדילה, לבה נשבר בקרבה להפרד מבנה יחידה, אשר אך לו הקדישה את כל ימיה ועתותיה ואך למענו נשארה אלמנה חיה, נהרי נחלי דמעות שטפו מעיניה, וכמעט יצאה נפשה בדמעותיה. אך התחזקו באלהים ותתאפק ותאמר: הלא זה רצונך אלהי, ומרצונך עשה חפצנו.

9) בדיסתאגערד

בבקר יום אחד מימי האביב, יום צח ונעים, יצא בוסתנאי וחברו אחאי מאת פני העיר מחוזא, אמו, אביו זקנו, ועמהם קהל גדול מיושבי העיר הלכו לשלחם, כל אלה חברו יחד לברך ברכת הפרידה את העלם היקר והנחמד למו, הנצר האחד משרשי בית דוד, וכלם כאחד לבבם אמר להם כי נסיונות קשות ומסוכנות נכונו לו בארמון המלך.

על יד תחום העיר מחוזא, חבקו הוריו ואמו את בנם מחמל נפשם נפלו על צואריו בכו ויברכוהו. המרכבה הקריבה, בוסתנאי וחברו עלו אליה, הסוסים נעו ממקומם, וקול גדול יוצא מקרב לב עמוק לאלפים מישראל נשמע לאמר: יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחנך ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום.. –

גם בשוב ילתא אל ארמונה במחוזא לא מנעה עיניה מבכי. אך לא כן עם בוסתנאי ואחאי בני הנעורים, רגשת לבבם הרך הבליגה על יגונם, הרוח הצח, חליפות המקומות, ונעימות המסע, החליפו רוחם ובלב שמח נסעו אל מחוז חפצם.

הבירה דיסתאגערד הנפלאה נגולה כספר לפניהם, ולמראה עיניהם רחב ופחד לבבם, בתיה – היכלי ענג, היכליה – ארמונות תפארה, וארמון המלך חותם תכנית כליל יופי, נעלה ונשגב מכל דמיון ורעיון איש בגילם. עיניהם לא שבעו לראות כל ההדר והיופי, ורוח דמיונם קצר מהכיל את המחוזות מן המחזות השונים הנפלאים זה מזה בהוד תפארתם. מה טוב חלקם ומה נעים גורלם לשבת בארמון הגדול בבירת הארמונות הזאת. אך בעוד המה משתאים וחרדים חרדת גילה, וזכרון קץ הבנאי המצוין אשר כלל את יופי בנין הבירה וארמנותיה, ודבר רשעת המלך הבוגד בו הרעיד עצמותיהם, והניס שמחת גילם: הן המה שמעו מספרים לאמר: כי הבנאי המצוין פערהאד אשר בכל עצמת חכמתו ועז רוחו שקד למלא אחרי פקודת מלכו לפאר מקום משכן כבודו, ולפניו הביאו את סגולת השלל והמלקוח, אשר לקח כוסדראי במלחמותיו לקחת מהם די כסף זהב ואבנים טובות למבנה העיר והארמונות, ראה בכבודת השלל והשביה עלמה שבויה אחת שלוחה אל בית נשי המלך, העלמה הזאת היתה נוצרית בת אחד מגדולי הרומאים ושמה שעריהן, אשר נפלה בידי הפרסים בלכדם את העיר פלוסיוס, והיא יפת תואר ויפת מראה מאד. פערהאד ראה את שעריהן ותבער בו אש אהבה, והיא גם היא בראותה יום יום את האמן הגדול הזה מפליא לעשות בחכמתו, חמדה אותו בלבבה. אך אהבתם היתה צפונה בלבביהם כי חכה פערדאד אל שוב המלך מדרכו, המלך שב ויבא דיסתאגערדה, ובראותו את הבנינים הנפלאים ואת ארמונו הגדול כליל יופי אשר עשה לו הבנאי פארהאד, קרא לו להשיב לו תודתו ולגמול לו גמולו כנאוה למלך מלכים כמוהו. פערהאד בא ויפול על פניו ארצה לפני המלך וישק מקום כפות רגליו.

“קומה, פערהאד למה זה אתה נופל על פניך” אמר המלך, “הלא מצאת חן ושכל טוב בעיני, הפלאת לבנות לי עיר כמו רמים, וארמון אשר אין בארץ ושמים משלו. שאל פערהאד מה אתן לך, הנני לגמול גמולך כידי הרחבה”.

“מלך מלכים”! ענה פערהאד בענות חן, “שאלה אחת קטנה אשאל מאת אדוני המלך, מכל חסן עשרך, ומכל שכיות חמודותיך, תנה לי לבחור אך דבר אחד”.

“בחר לך את אשר תרצה”.

"ואם אבחר לי את היריעה הנפלאה ההיא, כבוד כל אוצרותיך, שלש מאות אמה ארכה וששים אמות רחבה, מרוקמת רקמת זהב משובצת כל אבן יקרה, ועליה צורת גן העדן מקום מנוחת הצדיקים, בכל יופי והדר המלאכה. האם גם אותה לא תמנע ממני?

“אחת דברתי” ענה המלך “ומוצא שפתי לא אשנה”.

“אי לזאת השבעה לי, בגשר טשיגעוואד המוליך אל השמים מקום כבוד אומוצד”.

"הנני נשבע לך בגשר הנורא והקדוש הזה. ועתה הגד נא לי מה שאלתך ותנתן לך;

"שאלתי ובקשתי אדוני ומלכי כי תתן את שפחתך שעריהן אשר שבית במלחמה, לי לאשה, בה בחרתי כי אהבתיה בכל לבבי ונפשי, יקרה היא בעיני מכל מחמדי מכמני אוצרותיך, יפה היא לי כחמה, ברה כלבנה, תנה אותה לי.

המלך צחק בלבו ויאמר: הנה היא נתונה לך, נשים פלגשים ושפחות רבות עמדי, יהי מקורך ברוך ושמח באשר בחרת לך.

והמלך צוה להביא את שעריהן ולתתה אל יד האמן אשר אהב, העלמה הובאה, והמלך השתאה על יפיה ונעם מראיה. חמדת אהבה אחזתהו ויאמר בלבבו אך לה נאוה להיות רעיתי ואך היא לבדה תצלח למלוכה וינחם על השבועה אשר השביעו פערהאד.

פערהאד בראותו את שריהן מובאת לו, אץ לבוא לקראתה לתת ידו לה, והמלך קרא ואמר אל תאיץ לגשת אליה, עוד לא כלית מלאכתך אשר החלות, קום וגמור את מלאכת התעלה אשר אתה עושה להביא את הנהר מעבר לסלע אל תוך העיר למען יהיו מים לשתות העם יושבי בירת ממלכתי.

פערהאד האמין לדברי המלך וישב לעבודתו, יום לא שקט ולילה לא נח לגמור את מלאכת התעלה עד מהרה, למען יזכה בחבל נפל לו בנעימים, אך גם המלך לא הסב לבו משעריהן וקנאת אהבתו אכלתהו. עד כי כל המון חמודותיו, שפעת עשרו, וחסן אוצרותיו, נצחונותיו הגדולים כאין נחשבו בעיניו אם לא תהיה שעריהן לו לנחלה. ויחשוב מחשבות איזה דרך ישכון אור מאויו, והיתה אהובתו לו למנה מבלי אשר יפר את השבועה הנוראה אשר נשבע לפערהאד.

ויהי היום ויצא המלך לראות במלאכה אשר עושה פערהאד. ויעל על הסלע הנשקף על פני התעלה. שמה מצא את פערהאד עומד על ראש שן הסלע וחצוצרות התרועה בפיו להשמיע דבריו אל כל העושים במלאכה.

ובראות המלך את האמן הנאמן הזה עומד על שן הסלע מקום צר ומסוכן מאד, עמקי תהום ואבדון לפניו ולאחריו, חיש כברק עלה רעיון משחת בקרבו, להחריד את פערהאד חרדת מות, ועד מהרה מלא אחרי הרעיון הנורא הזה ויקרא אליו ויאמר: לשוא אתה עמל פערהאד! מה אמלה תקותך אהובתך מתה פתאום זה לפני שעה קטנה!

"כמעט שמע פערהאד את השמועה הרעה הזאת, ועיניו קמו מראות, רגליו מעדו תחתיו, ובקול מר צורח נפל משן הסלע. ובה בשעה ההיא אשר אספו את עצמות האמן המופלא הזה להובילם לקבר, הובלה שערהין היפה אל ארמון המלך אשר בנה אוהבה ואהוב נפש.

את כל הדברים האלה שמעו בוסתנאי ואחאי זה כמה פעמים ומה חרדו ופחדו לבוא לשבת עם המלך הבוגד האכזרי הזה. למראה ארמון המלך נבהל בוסתנאי וכל עצמותיו נעו ורהו, וינחמו אחאי ויאמר: אל תירא בוסתנאי מבוא אל הארמון הזה, ה' אלהי דוד אביך מגן לך. האלהים אשר פדך ממות, והגדיל חסדו עמך עד היום לא יעזבך ולא יטשך ומכל צרה ויגון יצילך.

בדיסתאגערד גר דוד אחאי בעל אחות אמו רחל, הוא אבון שר אורות המלך. אל בית אבון הזה היה שומה על הנערים לסור ולשבת עמו ימים אחדים עד אשר יראה בוסתנאי לפני המלך ויצו לו מעון לדור. וכעמוד המרכבה על יד בית אבון בנוי כמו ארמון, מהר אבון לצאת לקראת אורחיו הנכבדים, אחריו מהרה גם רחל אשתו ובתם היחידה שרה.

“ברוך בואכם אורחים יקרים!” קרא אבון "ברוך בואך בוסתנאי הנשיא תקות ישראל! בוא אל תחת צל קורתי, וביתי בך יתברך ויתפאר כי זכה אל הכבוד הגדול הזה להיות מלון לחטר מגזע דוד מלכנו.

ורחל נפלה על צוארי בן אחותה אשר מתה זה לא כביר ותבך, האורחים הובלו אל הבתים אשר פנו לפניהם וינוחו.

10) בארמון המלך

בוסתנאי הודיע את המלך כי בא והמלך צוה כי יבוא מחר להראות לפניו.

והמלך אמר להֵרָאוֹת לבוסתנאי העלם בכל הוד תפארת מלכותו. וישב על כסאו הזהב הנפלא במלאכתו ונודע בשם טאק־ריש, על ידו ישבה המלכה שערהין גם היא על כסא זהב כליל יופי, ולרגליהם ישבו בני המלך על כסאות זהב קטנים, יורש העצר שירוהע עלם בן שבע עשרה שנה, הנסיכה ארצעס־דאקט בת חמש עשרה שנה, והילדה דארא בת עשר לימינם, ומסביב להם עמדו גדולי השרים היושבים ראשונה במלכות כלם מלובשים בגדי מדם לתפארת, משובצים משבצת זהב וכל אבן יקרה.

וכבוא בוסתנאי אל ארמון המלך בראותו מרחוק את כפת האולם הגדול מושב המלך, עשויה כתבנית רקיע השמים ובו השמש, הירח, והכוכבים, בראותו את המלך, המלכה את בניו ושריו כלם בהדר תפארתם, נבהל ונדהם, ורגליו כמו מעדו תחתיו. אך עד מהרה שב רוחו אליו, ויפול על פניו ארצה לפני המלך וישק את הרצפה. כי כן הורוהו.

“קומה”! אמר המלך

בוסתנאי קם

“ומה שמך” שאל המלך, –

"בוסתנאי שם עבדך – ענה העלם.

ידעת מי קרא לך את השם הזה"?

“מלך המלכים, מלכי ואדוני קראני בשם זה”

הידעת מדוע זה קראתיך בשם זה"?

“יודע עבדך”

“האם הוגד לך בגלל מה מת אביך הונא”?

“אבי זקני הודיע את הדבר לעבדך”

“ומה דעתך בדבר הזה”

“אלהים הפגיע בו עון עמו”

כוסדראי שמח להתבונן אל יפי תאר פני הנער הרך הזה, ותשובותיו מצאו חן ושכל טוב בעיניו. דומית תפארה שררה בכל פנות האולם. אין קול ואין קשב. פתאום נשמע משק זבוב־מות באולם, הזבוב התעופף הנה והנה ויקרב במעופו אל המלך, ויבריחהו העבד אשר עמד מאחורי כסא המלך. משם התעופף הזבוב על פני כל השרים העומדים באולם וכלם עופפו ידיהם להבריחו ולהמיתו והזבוב נשמט מידיהם, ויבוא ויעמוד על מצח בוסתנאי העומד לפני המלך" והוא לא זע ולא נע ממקומו ולא הרים ידו לגרשו עד אשר מחץ הזבוב את מצחו בעוקצו ויצק דמי המכה, כל הנועדים באולם השתאו ולא ידעו מה היה לנער, ודארא נתנה בקולה ותצעק מרה.

"מדוע זה לא גרשת את הזבוב מעל מצחך בוסתנאי? שאל המלך “מדוע זה נתתו לעקצך בעוקצו?”

“כן למדני אבי זקני הוא צוני ויאמר לי. בעמדך לפני המלך אל תניע יד ורגל, את פקודתו שמרה רוחי נשאתי ואסבול מחץ מכתי ולא הרימותי ידי בעמדי לפניך אדוני ומלכי”.

השכיל אביך זקנך ללמדך דעת, לו ידע גם אביך לשמור את המצוה הזאת כי עתה היה בחיים גם היום הוא וכל בני ביתו. ועתה דע בוסתנאי כי גם אנכי אשמור את השבועה אשר נשבעתי בחלומי לשמרך ולשים עיני עליך לטובה, בארמוני תשב את בני הגדול, ועל שולחני תאכל".

"קטנתי מכל החסדים אשר עשית, ואתה אומר לעשות עם עבדך. אבל אחת אשאל מאת אדוני ומלכי אותה אבקש, הלא ידעת – כי יודע המלך את חוקי כל עבדיו ומשפטי אמונותיהם – כי היהודים יאכלו רק את המאכלים אשר יעשו לפי חוקי תורת אלהיהם.

“ידעתי גם ידעתי” ענה המלך. “וכבר צויתי כי איש עברי יכין לך מאכליך, ויגישם לך בשבתך עמנו על השולחן. מחשבות טובות וגדולות אנכי חושב עמך בוסתנאי, אתה תנחל כבוד אבי אביך חנינאי, אתה תהיה לנשיא היהודים כי מצאתי את לבבך נאמן לפני, ובך אני בטוח כי תשמור אמונה לי כל הימים. ולזכר העת הזאת, תהיה צורת זבוב חרותה בחותמך”.

בוסתנאי כרע והשתחוה.

“אל בית מי סרת” שאל המלך "לשכון שמה בבואך דיסתאוערדה.

“אל בית אבון פקיד אורותיך, אדוני ומלכי”.

“לכה נא איפוא אליו כעת לקחת ברכתו – ובין כה וכה יפנה לך פקיד הארמון מקום בארמוני”.

המלך נטה ידו, ובוסתנאי יצא מאת האולם. – עגמה נפש בוסתנאי אל אחאי, כי מעתה יפרדו איש מרעהו כי לא יוכל לבוא אחאי אל הארמון. אבל הבטח הבטיחו בוסתנאי לבוא כפעם בפעם אליו ולבקרו.

ויהי כשוב בוסתנאי אל הארמון, קרא לו המלך לבוא אל גנת ביתנו, שם התהלכו לשוח כל בני בית המלך, ולהקת שרים ונוגנים פצחו שירים.

“הבט שם בוסתנאי” אמר כוסדראי, זאת רעיתי שערהין היפה מכל נשי תבל, האם ראית יפה ממנה בכל ימי חייך? –

ובוסתנאי נדהם ונכלם מפני השאלה הזאת אך בדי רגע התחזק, הביט וראה גם את דארא על יד המלכה, ויען מי יערוך ביופי אל המלכה, אין בנשים משלה. ואך בתה זאת לבדה תיף ממנה בימים יבואו. דארא הביטה אליו ועיניה מלאו נחת ורצון. וארצעס־דאקט פנתה אליו בחרון אף כי היא ויורש העצר היו בני המלך מנשים אחרות. וארצעס שנאה תכלית שנאה את שערהין ואת בתה, בגלל אשר עזב המלך את אמה ודבק בשערהין. אך שירוהע אהב את אמו חורגתו אהבה רבה, הנסיך הזה היה מהיר התפעלות ובעל תאוה להרע. מאויו עכרו לבו והוליכוהו שולל לפרוש רשת ליד מעגל נשים ובתולות בדיסתאגערד ובערים אחרות, ואביו לא כהה בו ולא יסרו למשפט, כי שרוהא היה בן יחיד לו, והאחרון מבית מלכי הססאסנידים.

“הידעת בוסתנאי” הוסיף המלך לשאול, "כי שארי בשר אנחנו עם היהודים? ססאסאן אבי בית מלכותינו היה בן ארדישיר (אחשורוש) אשר ילדה לו אסתר היפה. אחי ססאסאן הגדול היה קארייש (כורש) אשר נתן ליהודים לעלות לארץ ישראל ולכונן להם מלוכה. בני כורש היו מלכי פרס ימים רבים עד עת בוא סכונדר מארץ המערב (אלכסנדר המוקדוני) וילחם בדארה (דאריוש קאדאמאנוס) ויכריעהו. ומאז משלו שרי עם סכונדר על ארץ פרס, עד לפני זה ארבע מאות שנה. עד אשר קם באבינאן חוטר מגזע ססאסאן, וישב ויקם את כסא אבותיו בפרס, והנך רואה בוסתנאי כי אסתר היהודיה היפה בנשים היתה אם בית מלכותנו.

כהתימו לדבר את הדברים האלה פנה המלך וילך לו עם המלכה. שירוהע וארצעס גם הם כבר הלכו למו, וישאר אך בוסתנאי ודארא וילכו יחד.

11) בוסתנאי ודארא

“יהודי אתה” אמרה דארא אל בוסתנאי “מה זאת”?

“אנכי מבני דוד מלך ישראל. ואנחנו נקראים ישראלים או יהודים, כי ממקור ישראל אבינו אנחנו, וממעי יהודה בנו יצאנו”.

“הלא הגדת היום בבקר כי לא תוכל לאכול את מאכלינו? הלא תגיד לי מדוע”?

“כי כן צונו אלהנו”.

“ומי הוא האלהים אשר צוה את הדבר”?

“אל אחד לנו”.

"ומי הוא מן השנים? את אורמוצד הנכם עובדים או את אחרימון?

“לא את אורמוצר נעבוד ולא את אחרימון נירא. תורתנו תלמדנו כי אך אל חי אחד מרום וקדוש ברא את השמים ואת הארץ, את כל כוכבי אור בשמים ממעל, וכל יצורי חלד בארץ מתחת, ואך הוא לבדו יוצר אור ובורא חשך, עשה שלום ובורא את הכל, אחד הוא אלהינו ואין עוד זולתו”.

"אי לזאת תורה אחרת לכם, שונה מדתנו ורחוקה מתורתנו, ואני אמרתי אך תורה אחת לכל בני האדם ולכל עמי הארץ, הגידה נא לי אפוא בוסתנאי, הלא תדע כי יש אמונה אחרת שונה מאמונתכם. האם נתת את לבך לדעת ויש אתך להוכיח כי אך באמונתכם ישכון אור האמת?

"לא לעלם כמוני, להתחקות אחרי שרשי האמונות, להבחין ולהבדיל ביניהן, תורתנו מורשה לנו מאלף דור, אבותי הישרים והתמימים, למדוני ויתמכו לבבי, בלמודיה ומוסריה. את דרכי אבותי ובני עמי ראיתי והנה המה טובים וישרים מלאו אהבת חסד ויושר משפט, על כן יקרה וקדושה לי אמונתי ובכל לבב אצור פקודיה. אך אם גם דת אחרת לנו הננו מצווים ועומדים לאהוב את כל בני האדם, מאין פנות אל אמונתם כי אם אל מעשיהם הטובים, לאל דעות נתכנו האמונות ובן אדם ישפוט את המעשה. כן למדוני אבותי הישרים.

“יפה למדוך אבותיך” ענתה דארא, גם תורת אבותינו תלמדנו חכמה ומוסר, וגם לנו משפטים וחקים צדיקים, אך לדאבון לבבי הנני רואה בוסתנאי כי אין שומע להם בבני אבי, אחותי ארצעס דאקט שונאת אותי ואת אמי תכלית שנאה, מבלי אשר עשינו לה כל רע מעודנו ואחי שירוהע אין אלהים לנגד עיניו, אין תורה ואין משפט אשר יעצור בעד לבבו הזונה ומאוייו הרעים.

“אחותך ואחיך עוד בעלומי ימיהם. עוד לא באו מוסרי אמונתך בקרבם יגדלו ויבואו בימים וייטיבו מעשיהם ועלילותיהם”.

“מי יתן והיה”! ענתה דארא.

12) הציד

כדברים האלה נדברו יחד מדי התהלכם באחת מנתיבות גנת הביתן, ובהלך נפשם לא פנו אל כל העוברים ושבים על ידם ונגדם, והנה המלך לקראתם. ויפן אל דארא ויאמר: היטבת לעשות דארא כי לא עזבת את אורחנו היקר הזה, ותחדהו בשיחותיך. ואל בוסתנאי פנה ויאמר: מחר תבוא לראות במחזה אשר לא ראית כל ימיך במוחוזא עיר מולדתך. הידעת למשוך בקשת?

“אבי זקני, ענה בוסתנאי, צוה ללמדני קשת למען אשר אוכל לצאת וללחום מלחמותיך, אדוני מלכי”.!

"למחר צויתי ציד צבאים וגם אתה תלך עמנו לצוד ציד.

“אבל סלח לי מלך מלכים” אמר בוסתנאי, אין אנחנו למודים לצער ולהמית חיתו שדה אשר לא ירעו ולא ישחיתו.

“האם גם לשמוע מצות מלככם אין אתם למודים”?

“את מצותיך אשמור לעשות, מלכי ואדוני”.

למחר אך האיר היום וחצוצרות התרועה העירו משנתם את כל הקרואים לצאת אל הציד, ועל יד המלך רכב בוסתנאי היערה. עד מהרה מצאו הצידים את הצבי הגדול בעל הקרנות התלולות והיפות, אשר גדלו ועתדו אל היום הזה. הצבי רץ בחמת כחו בין השיחים, והצידים נפזרו לכל עבר ופינה לרוץ אחריו ולהדביקהו. והנה הצבי נקרה ועבר לפני בוסתנאי, למראה הצבי האומלל חרד בוסתנאי. אך כמעט רגע התחזק הרכיב ידו על הקשת ויאמר לירות בו, למען ידע המלך כי יודע הוא לירות בקשת ולא יחטיא. עודו מתעתד ומביט אל המטרה, ולבו אמר לו חדל ויחדל. עברו רגעים אחדים וקול קרן הצידים נשמע מכל פינות היער. אות כי נפגע הצבי והומת. מוצדו אחד שבעת השרים הרואים פני המלך השכיל לפלח את הצבי בחצו. והמלך רץ כחץ אל מקום מפלת הצבי, וחמתו בערה בו מאד, ויפנה אל מוצדו ויקרא: איך מלאך לבבך לירות את הצבי בו ברגע אשר נקרה ובא לפני?

“ומאין היה לי לדעת זאת”? ענה מוצדו בפנים נזעמים.

“ידום העבד”! קרא המלך בחרי אף, “האם לא ידעת כי משפט העבד לחלוק כבוד לאדוניו”?

“ומדוע זה קראת אותנו עמך אל הציד האם אין לנו הצדקה למשוך בקשת”?

“עבד עבדים דום”! קרא המלך בחמה שפוכה שנית.

“אינני עבד” ענה מוצדו, "אחד השרים הגדולים במלכות פרס אנכי, וגם אני כמוך ידעתי את משפטי הציד. ולך אין צדקה להכלימני ולפגוע בכבודי, כאשר הסכן הסכנת לעשות עם כל זולתי, אינני נשיא היהודים אשר הכרעת לטבח, וגם לא הבנאי אנכי אשר הֵמַתָּ בצדיה, לבלי הקם את השבועה אשר נשבעת לו.

פני המלך חורו מכעס וחרון, עוד קשתו בידו והחץ על יתרה ועד ארגיעה הניפה המלך וירכב ידו עליה ויור במוצדו. “עבד בוגד באדוניו”! קרא המלך, והחץ יצא ויפלח את צוארי מוצרו, ויפול מת תחתיו. חרדה אחזה את כל השרים והעבדים באי הציד. אין פוצה פה ודובר דבר.

"ככה יעשה לכל בוגד במלכו! קרא המלך. “קברו את המת” ויט את סוסו וירכב לשוב העירה.

ובוסתנאי נשא עיניו אל השמים ויאמר: ברוך אתה אלהי אבותי צור ישעי ומשגבי, כי סכות חסדך עלי, מה היתה אחריתי אם פגעתי אנכי בצבי, כאשר עלה על לבבי בתחלה.

13) יושר משפטי כוסדראי

היום פנה לערוב, המלך ובני ביתו קמו משולחנם ויתהלכו לשוח בגינת הביתן, ודארא באה גם היא ותפן כה וכה לבקש את בוסתנאי, כי ערבה עליה שיחתו אתמול, ותמצאהו יושב לבדו תחת אחד השיחים סר ועצב.

“מדוע כה פניך רעים היום? שאלה דארא את בוסתנאי, ומדוע אתה יושב בדד, ואינך שומע בקול שירי משוררנו הנפלא בארבור, הלא הוא יניס כל עצב, וירנין כל לב הוגה נכאים”.

גבירה עדינה! נוראות ראיתי היום ואחז בשרי פלצות, לעיני נרצח אדם אחד, נסיך, ושר גדול בארץ.

"אם לא כגמול ידיו נעשה אל הבוגד הזה?

“לא דארא, לא בחטאו מת האיש הזה, משובת עריץ הרגתהו”.

“שים יד לפה בוסתנאי, פן ישמע לאיש ודמך בראשך. אך מה לך ולמוצרו האם ידעתהו מאז”?

“לא ראיתיו ולא ידעתיו מעודי – אך אידו פתאום הכרע הכריעני, בבקר – גדול ונכבד בכל הארץ, ראש שרי המלך, ובצהרים – הוכה ומת כאחד הנבלים – זאת ועוד אחרת בטרם מותו נשא את שם אבי על שפתיו”.

“הא שנאתני בוסתנאי, הלא”?

“אותך אשנא גבירתי, ומדוע”?

“בגלל אבי אשר המית את אביך”.

“ומה און פעלת את? ומה חטאת כי אשנאך, ובתורתנו כתוב לאמר לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומת”.

“מה יקרה ונשגבה התורה הזאת”! קראה דארא “לא כן עמנו אנחנו בני פרס, איש אחד יחטא ונכרתה כל משפחתו אחריו”. –

עוד דארא מדברת עם בוסתנאי והנה איש אחד בא ונדחק אל הגן בחזקה, שומרי הסף עמדו לקראתו ולא נתנוהו לבוא, אך האיש נכבד בעמו מגדולי עשירי פרס, ובדעת נפשו הדפם בטרם יאמרו לנגוע בו. וכמעט דרך על הסף נשא רגליו וירץ עד המלך ויפול על פניו ארצה ויקרא: “הושיעה אדוני מלך מלכים”!

המלך פנה אליו בחרי אף ויקרא: איך באת אל הגן?

"נפתלתי עם שומרי הסף ויכולתי להם למען אוכל להפיל תחנתי לפניך.

“בן מות אתה”! אמר המלך.

“תמיתני נא, אם חטאתי, אך בטרם אמות שפטה משפטי וריבה ריבי”.

“מי אתה האיש”!

“ערי שם עבדך אמר הפרסי, בן משפחה גדולה וקדומה בארצך, וכבר מימים רבים אנכי יושב במסבי עיר מלכותך בנחלת אחוזתי, איש מצליח הייתי עד עצם היום הזה, אשתי רוהבה ילדה לי שני בנים ואני הודיתי לאלהי חסדי על האשה היקרה אשר הוכיח לי ועל הילדים אשר חנני. אך זה שבועות אחדים והנסיך שירהע סר אל צל קורתי עיף ויגע בשובו מן הציד. בשמחה קדמנו פניו והאכלנוהו והשקינוהו כיד אלהים הטובה עלינו, אך הוא נשא עין אל רוהבה אשתי. והיום בצאתי את מלאכתי התנפל הנסיך על ביתי בחזקה, ויגנוב את אשתי, אם שני בני”!.

“ובגלל הדבר הזה הרהבת עז בנפשך להחריד את מנוחתי? קח לך אשה אחרת”.

למה ידבר אדוני המלך כזאת! אהבתי את אשתי, ובני צועקים מרה בוכים ומיללים איה אמם!

"ולמען צעקת ילדיך באת עד הלום להלאות את מלכך? לשוא הגדלתי את הפרסים, עם כפוי טובה! לשוא נלחמתי בעדם עשרים מלחמות, ופעלתי גבורות. לריק הבאתי להם שלל כל הגוים, ושפעת מכמני מלכים כסתה אותם, הלא ידעת כי שירוהע בני הוא ויורש הכסא, האם אין לו צדקה לקחת לו נשיכם ובנותיכם למלא נפשו כי יחפץ. רואה אנכי כי רוח מרי ומרד החל לפעם בכם וידי נטויה לבצור אותו ולהכריעהו, כבר ראה מוצדו את תגרת ידי, וכלכם יחד תספו עמו. קרב הנה טור!

טור שר הטבחים נגש נפל על פניו ארצה וישק את האדמה אשר המלך עומד עליה, “מהרה”! אמר המלך העמד משמר אחר על יד הגן ואת אנשי המשמר האלה אשר לא חשכו את האיש הזה לבוא אל הגן להפריע את מנוחתי הוצא להורג. ואל ערי פנה ויאמר: ואתה ערי! נשאתי את עונך ולא תמות, קחה לך אשה אחרת, שמח נפש ילדיך בשעשועים וצעצועים וינוחמו, ולאט לך אל העלם שירוהע, ישתעשע גם הוא באשר חשקה נפשו, דום והוחיל כי בעוד שבועות אחדים ישיב לך שירוהע את אשתך. ואתה לך לך ושמח במתנת חייך אשר נתתי לך.

אין נפשי אל מתנת חנם! קרא ערי בקול גדול, אמותה נא הפעם מידך לועג לחטא ופשע! אך דורש דמים ידרוש דמי מידך. כבר ראית עוני ותברח מן הארץ – ומי יודע מה יולד יום? אולי יסור צל הצלחתך מעליך עוד בעצם היום הזה.

פני המלך חורו, ואש חמתו נשקה בו עד להשחית, כבר רחפה גזרת מות על שפתיו, אך עד ארגיעה נחם ויאמר: הוציאוהו מעלי לא אמיתהו.

אתה! קרא ערי, טוב מותי מחיי! וכמו חפץ לדבר עוד דברים אחדים, ועבדי המלך אחזו בו ויוציאוהו מאת הגן.

ערי מוצא, וטור שר הטבחים בא להודיע את המלך כי מלא את פקודתו ושומרי הסף הומתו.

בו ברגע הזה נשמע מרחוק צלצל חרבות וכלי נשק, וקול אנקה ויללה. ויפן המלך אל שר הטבחים לאמר: מה זאת?

“קול ילל בני משפחת מוצדו הבוגד הוא זה המוצאים למות” אמר טור:כל בניו, נשיו, אחיו וקרוביו, כל אלה אספו יחד אל מקום המטבח. ורק בנו הבכור הורמוצד לבדו נמלט.

אור פני המלך שב אליו, ושחוק שמחה נראה על שפתיו. קול יללת הלקוחים למות דמַם. המשורר בארבור שב לשיר שיריו הנעימים, והמלך ואחוזת מרעיו שבו לשוח בגן כבראשונה.

בוסתנאי נשמט מאת המסבה אל תחת ענפי אחד השיחים, מקום אין רואה, ויפול מלא קומתו וארצה ויבך ויתפלל ויאמר: ה' אלהי אבותי! איה איפוא אנכי! מה תחזינה עיני, ומה תשמענה אזני, נפשי בתוך לבאים אשכבה, ואנכי מה אני ומה חיי! פנה אלי אלהי ישעי והגן בעדי כי יחיד ועזוב אני, אבי מת בעלומי ימיו, אמי ואבי זקני רחוקים ממני, גם רע ידי נעורי אין עמדי, מי יורני יתמך לבי בעצתו, פנה אלי אלהי אבותי וחנני, שלח אורך ואמתך המה ינחוני, שלח מלאכך ויסך עלי – ויצילני ממלתעות הטורף הנורא הזה.

ובקומו מן הארץ ראה בוסתנאי את דארא באה לבקשו, ויצא ממחבואו ויקרב אליה. ובראותה אותו קראה: איפוא היית בוסתנאי וכבר שאל המלך עליך, הלא בכית כי נעוית מראות! אך השמר ושמור נפשך כי חייך תלואים לך מנגד.

ובוסתנאי הלך עם דארא לגשת אל המלך. כמעט פנה המלך אל הנשיא ויואל לדבר אליו. והנה עבדי המלך באו לאמר כי ציר שלוח מארץ ערב בא ובידו מכתב אל המלך. המלך צוה והציר בא לבוש כאחד האדם לא נפל על פניו ארצה ולא כרע לפני המלך, אך עמד נצב לפניו.

“מי אתה” שאל המלך את הציר, המליץ תרגם לו את שאלתו.

“שמי סעיד” ענה הציר, "ערבי אנכי משבט כרייש. אלהים הוא אלהים ומחמד הוא נביאו, נביא אלהים מחמד בן עבדאללה שלח אל מלך פרס את המכתב הזה.

המלך רזם אל שר סודו ויקח את המכתב מיד הציר, שחוק לעג נראה על שפתיו בקראו, המלך ראה ויבן ויצו לקרוא את המכתב בקול. –

“סלח נא מלך מלכים” אמר שר הסוד. המכתב כתוב ערבית תגד לי רגעים להתבונן ואקראהו לך פרסית ולא אכשל, עברו רגעים אחדים ושר הסוד החל וקרא בקול רם:

"אלהי השמים והארץ, בורא כל, אל נורא ואדיר, אחד הוא ואין אפסו עוד, מושיב מלכים לכסא, ומשפילם שבת, הוא נושא שלום וברכה את מושל פרס, אל מלך הגדול כוסדראי השני.

“ידוע לך המלך כי האלהים הוא אחד ואין שני לו, ואני כותב המכתב הזה מחמד בן עבדאללה נביאו, האלהים בחר בי ויקימני על, להרוס את מזבחות האלילים, וללמד את כל העמים לדעת לעבוד את אלהים האחד. וגם לך המלך כוסדראי משך אלהים חסדו, ומפי ידבר אליך לעזוב את אלילי השקר אשר פיך יקראם בשם אחרימון ואורמוצד, את הפירווירים והדיוועסים, שמע נא דבר אלהים ומפניו תחת, קול קורא אליך פנה אליו, אז ישלח לך האל הגדול הזה עזרתו יפיל עמים תחתיך, יכונן כסאך לדור דורים. אך אוי לך אם תמאן לשמוע בקולו, כסאך יגר לארץ, אתה תלך בשבי, וזרעך יכרת ויכחד מן הארץ. עזוב את אליליך האלמים אין מועיל במו, גרש את חרטומיך מניך המתעים אותך בשוא, והיה אלהים לך לאלהים. ונביאו מחמד. – כה דבר מלאך ה', ונביאו מחמד בן עבדאללה הכרישי”.

כאשר כלה השר לקרוא את המכתב, מלא המלך פיו שחוק, ועמו שחקו בקול גדול כל שריו ועבדיו. המלך לקח את המכתב בידו ויקרעהו לקרעים קטנים ויפזרם לכל רוח.

“משוגע”! קרא אל הציר. "ציר איש משוגע וחסר דעת, שוב אל ארצך והגד אל האיש המשוגע אשר שלחך את אשר עשיתי למכתבו, ואם הוא יבוא הנה ועשיתי לו כאשר עשיתי למכתבו.

כשמוע הציר תשובת המלך מפי המתורגמן השתחוה אל המלך ויפן ויצא ולא ענה דבר, כי כן צוה עליו מחמד.

14) המשתה

ימים עברו ושבועות חלפו ובארמון המלך לא קרה מקרה רע וזר להרעים את בוסתנאי ומעט מעט שבה לו גם מנוחת נפשו. האמנם התנכלו לו חצרני המלך וסריסיו מקנאתם בכבודו, וארצעס־דאקט התנכלה לו גם היא משנאתו אותו על אשר נטה אחרי דארא, ויחדיו חשבו עליו מחשבות לשלוח ברשת רגליו, אך דארא השכילה לסכל עצתם תמיד ולהצילו מרוכסיהם. שירוהע לבדו לא שת לבו אל הנער העברי, כי התהלך בגדולות ובנפלאות למצוא שכיות חמדתו חדשים לבקרים.

אולם נעמו וערבו לבוסתנאי השעות האחדות אשר קבע לתורה את רעהו אחאי בבית אבון, הלמוד היה נחמתו, ובשיחותיו את בני הבית הזה התמימים והישרים מצא ענג ושעשוע. ואחאי הולך ומוצא חן ושכל טוב בעיני דודו ודודתו, וגם בעיני בתם שרה היה טוב. ומה גדלה שמחת בוסתנאי בשמעו מפי אבון ואשתו באחד הימים אשר סר לביתם כי בחרו באחאי לתתם לו את בתם לאשה. בביתם ישב מפתם יאכל הוא ואשתו כל הימים וכל מחסוריו עליהם, לא יגוע לבקש לו מחיתו, ואך בתורה יהגה כל היום, כי אבון היה איש עשיר ושרה יחידה לו. שמחה טהורה מלאה את כל פינות בית אבון, ופני אחאי האירו באור הצלחתו, בוסתנאי ראה ונהר, שמח ושש בטוב אהובו, ובלבבו אמר מי יתן ואצא גם אני מארמון המלך ומצאתי מקום לי להקדיש ימי לתורה ותושיה.

וכבוא בוסתנאי אל בית אבון ביום המחרת חרד חרדת שמחה חדשה כי אביו זקינו רבינו כפנאי בא ממחוזא לראותו, וברכו בשם אמו ואמו זקנתו, בוסתנאי נפל על צוארי אביו זקנו ויבך ויאמר: קחני נא אבי עמך, אשיבני נא אל אמי אשבה נא לפניך ואשתעשע בתורת פיך.

“הלא ידעת בני” אמר כפנאי, “כי אין לאל ידי לעשות כזאת, ומדוע איפוא בני לא טוב לך בחצר המלך”?

ויספר בוסתנאי לאביו זקנו את כל הנוראות אשר ראה בחצר המלך וכי גם לו עוינים ואויבים שמה אשר לא יחדלו להציב לו משחית ולתפשו ברשתם, וכי לולא דארא אשר התיצבה לשמרו ולהצילו כי עתה כבר כלתה גם אליו הרעה. – אך מדי דבר בוסתנאי בדארא והתמלטו מפיו דברים אחדים בתומת נפשה, ביקר רוחה, ובאהבתה אותו, נבהל כפנאי כמעט ויאמר: השמר ושמור נפשך בני לשגות באהבתה, הלא ידעת מי אתה?.

יהי לבך סמוך ובטוח אבי, ענה בוסתנאי, מכל משמר אצור לבי ולא יסיתני יצרי.

ויוסף בוסתנאי לספר לאביו הזקן את כל המוצאות אשר מצאו את חצר המלך למן היום אשר בא שמה, ויהי בהגידו לו את דבר הציר השלוח מארץ ערב ומכתבו אשר נקרא באזני המלך. וכי מלא המלך וכל שריו ועבדיו פיהם שחוק על דבריו וחלומותיו, רעמו פני כפנאי, נענע בראש ויאמר: גם אנכי שמעתי שמע הישמעאלי הזה הנקוב בשם מחמד המתפאר כי הוא נביא לאלהי השמים והארץ, והוא שלחו לקרוא בשמו כי אין עוד מלבדו. ולבי אומר לי כי עשה יעשה וגם יוכל, גדולות ונצורות צפונות לו ולתורתו. כבר הגידו לנו חכמינו אשר באו בסוד ה' מראש כי בימים יבואו יקום איש מבני ישמעאל ודרך כוכב מזרע אברהם להאיר השבת עמים רבים וגוים עצומים באור מעט כי יגונב אליו מתורת ישראל. ואנכי הרואה כי הוא האיש אשר חזו במחזה, הוא הוא האיש אשר בו בחרה ההשגחה העליונה לפלס נתיב לחפצה הקדוש. כי כבר רבה רעת העמים עובדי האלילים, וכבר מלא צבאם, בא קצם ואמת בצעם. האמנם גם את הגידו חכמינו יודעי העתידות כי ידיח האיש הזה עלינו רעות גדולות, והעמים אשר יאמינו בו ובתורתו יכבידו עולם על בני ישראל מאד. אך לא יעשו עמנו כלה חלילה, ואף יהיו עלינו סתרה לבלי נלך תמם עד אשר יבוא יום ישענו ואור ה' עלינו יזרח, ילעג המלך כוסדראי לדברי האיש הזה, ימלא פיו שחוק– ואשר חזיתי אנכי, הגדתי לך, ואתה שמע ודע לך.

עוד רבות נדברו יחד כפנאי ובוסתנאי, לא חדל אביו הזקן לנחם את נכדו הצעיר לתמוך בדברי אמת ואמרי דעת את לבבו, ולא חדל הנכד הצעיר לשאוב תקוה, עצה, ותורה ממקור חכמת אביו הזקן. עד אשר חלף הלך לו היום, ועבר גם הלילה. – וביום המחרת ברך כפנאי את בוסתנאי וישב לו לביתו אל מחוזא להודיע את ילתא את שלום בנה.

ומרגלי המלך הודיעו אותו לאמר בא כפנאי דיסתאגערדה ראה את בוסתנאי ודבר עמו. ויחר לו מאד ויאמר אל המלכה שערהין: יודע אנכי כי היהודים הם שונאי נפשי ומה גם בוסתנאי, כי איזה דרך ילך לבבו לאהבני והלא אני הרגתי ואבדתי את כל בית אביו. מה מאד חפצה נפשי לשלח גם את העלם הזה אל אביו. אך יראתי להפר את השבועה הגדולה אשר נשבעתי בחלומי. ועתה הנה נא אנסנו למען אדע את לבבו – למחר אעשה משתה גדול, ובחמת מיין אשכרנו, או אז יגיד לי את כל מצפוני לבו, ואוי לו אם פיו יענה בו כי לא שכח את אשר עשיתי לאביו ולביתו.

ודארא אשר ישבה על יד אמה שמעה את הדברים האלה יוצאים מפי אביה ופלצות בעתתה, אך עד מהרה התאפקה ותאמר בלבבה להזהיר את בוסתנאי ולמלטו משחת. ולעת נטו צללי ערב וכל בני הארמון נאספו לשמוע בקול שירי בארבור בגינת הביתן, קרבה אל בוסתנאי לדבר עמו, ומדי דברם הובילה אותו אל קצה הגן הרחק מכל בני בית המלך ותאמר אליו בלאט:

בוסתנאי! הקשיבה אלי הפעם ואל תפריע דברי כי חייך תלואים לך מנגד. ידעתי כי שונא אתה את אבי על אשר המית את אביך, ידעתי כי גם הליכות משפטיו תועבה בעיניך, כי בעז אפו יהרוג ולא יחמול ידעתי כי כן הוא, אל תכחישני, אך הסכת ושמע מחר יהיה משתה גדול בבית המלך והוא נטה קו לשכרך, ולהוציא מפיך ומלבבך מלים, בעת יעברך היין. ואתה השמר לך ושמור נפשך.

“איך אשים משמר לשפתי, ואני רך וצעיר, והיין יבלע כל עצתי?” שאל בוסתנאי, ועצמותיו רעדו מפחד.

“גם אנכי לא ידעתי, המלך יושיט לך כוס גדול מלא יין, ויצו עליך לשתותו כלו”.

“אך אני לא אשתה את יינו אף כי יצוני כי כן מצוה אנכי ועומד מטעם אמונתי לבלתי שתותו”.

“אם כן הדבר” קראה דארא בשמחה, "ראה מצאתי עצה להנצל מפח יטמון לך. הלא הסכן הסכין אבי להכין מאכליך ויין משתיך על ידי איש עברי וכן יעשה מחר, אי לזאת אחליף את היין המובא בעדך, במים, עלידי אחד מעורכי שולחן המלך, שומע לי ונאמן עמדי, וכבוא דבר המלך אליך לשתות קחה את הגביע הגדול אשר יוצג לפניך ושתהו, והתהולל כאיש עברו יין, ודע מה תשיב שואליך דבר.

“כן אעשה כאשר דברת, והלא גם דוד אבי ידע לשנות את טעמו ולהתהולל לפני אכיש מלך גת”.

עוד דבר לי אליך בוסתנאי, עוד דבר יעשה המלך לנסותך, כי יושיט לך צנצנת סמים עשוים להפיג את היין בריחם, והיה כאשר תריח, ועשית כמו עבר יינך, וכמו שבה רוח מבינתך אליך. למען לא יבין המלך כי רמה רמיתהו".

“קטונתי מכל החסדים אשר את עושה עמי דארא” קרא בוסתנאי במה מצאתי חן בעיניך להכירני ובמה אפוא אכף ואקדם לך דארא! כי תמלט משחת חיי.

"אל תוסף לדבר כמו בוסתנאי, וחייך יקרים ונכבדים בעיני עד לאחת, נעמה לי נפשך, מנפש אחותי ואחי, מנפש אבי ואמי.

ובוסתנאי חרד לשמוע כדברים האלה מפי דארא, זכר את אשר הזהירו אביו זקנו, ואת אשר ענהו והבטיח לו, אך תומת נפש בת המלך היפה הרהיבתהו, ורב טוב אהבתה אותו הביא רעדת גילה בלבבו.

ביום המחרת הכינו בארמון המלך משתה גדול, שולחנות זהב גדולים.

באולם הבית ועל מטות זהב וכסף הסבו הקרואים גדולי שרי המלוכה,

גם הוא נקרא וישב על שולחנו לבדו, ומאכלו ומשקהו אשר הוכן לו, עד שהמלך במסבו וכטוב לבו ביין קרא לבוסתנאי ויאמר אליו: ראה בוסתנאי את מוצא שפתי שמרתי הנך יושב בארמוני וכל כבוד בני נתן לך, ועתה גשה נא בני קח את הכוס הזה מידי ושתהו לחיי מלכך ומטיבך.

“סלי לי אדוני מלכי” ענה בוסתנאי וכל עצמותיו רעדו, סלח נא לי בטובך הגדול, הלא ידעת כי לא אוכל לשתות מיינך. וכבר עשית עמדתי חסד לתת לי מאכלי כדתי, הפלא חסדך עמדי גם היום ותנני לשתות כוס מלא יין מעל שולחני, אשתהו ואריקהו לחייך ולהצלחתך.

המלך הפיק לו רצון, ובוסתנאי מהר ויקח את הכוס ויגיעהו אל פיו בראותו כי דארא מלאה את הבטחתה, מהר וישתה את כל הכוס עד תומו, עברו רגעים אחדים ובוסתנאי עשה כמו עברו יין, העמיד פניו, קרץ בעיניו, מלל ברגליו, נשען על שולחנו והחזיק בו בחזק היד כירא פן יפול, המלך ראה ויצחק, ויאמר אליו: רואה אנכי כי לא הסכנת לשתות יין, ואביך אשר שלחתיו ביד פשעו האם גם הוא לא היה נותן בכוס עינו.

"מה לי ולאבי! אדוני המלך מה לי ולאבי קרא בוסתנאי בקול גדול – הנה הוא כבר מת ואין חלקו בחיים, ואנכי אנכי חי וקיים בחסדך הגדול, אנכי חי, שותה יין, שש ועלז לראות פניך מלכי, מלך מלכים.

"וחייך בארמוני, הטובים המה בעיניך?

"ארמונך, מלך מלכים, ארמון גדול ונפלא, מלא כל טוב וכל חמדות החיים! אך ששון ושמחה כל היום, קול שרים ושרות. שירים וזמירות רקוד ומחולות, מה נעים חבלי מה שפר גורלי, בארמונך מלכי, מלך מלכים!

“אמנם כן” ענה המלך מכל אלה לא ראית במחוזא דבר, אף לא שמעה שמה אזנך מעולם, ומה דעתך בוסתנאי – על דבר משפט מלכותי, ועז ממשלתי?

"מי ידמה במלכים לך, ומי יערך לך? גדול אתה במלוכה, ולך נאוה תהלה…

והמלך הושיט צנצנת קטנה אל בוסתנאי ויאמר: הריח בוסתנאי מריח הסמים.

בוסתנאי שאף ריח, ויעשה כמו עבר יינו, העמיד פניו ויתיצב הכן וכמו חרד ונבהל אמר: סלח נא אדוני ומלכי – כי העתרתי דברי עליך, דברתי ולא ידעתי מה, כי היין הלמני, ורוח מבינתי עזבני.

“אל תירא בוסתנאי לא הסכלת לדבר, עלם טוב ותמים דעות אתה אין מזמה רעה בלבבך, אכול ושתה כאות נפשך, את שבועתי אשמור לך והייתי מגן בעדך כל הימים”

15) שוד ורצח

ימים אחדים עברו מיום המעשה המסופר, ובוסתנאי יצא ללכת אל בית אבון לבקר את רעו אחאי, והנה הנסיך יורש העצר שירוהע יוצא גם הוא ועמו להקת אנשי חיל מזוינים, כאשר הסכין לקחת עמו תמיד. לאן פניך מועדות בוסתנאי"? קרא שירוהע.

“אל בית אבון שר ארות המלך” ענה בוסתנאי.

"אם כן נלכה יחד, סוסי הערבי חלה והמלך נתן לי רשות לבחור לי סוס אחר מאורותיו. ואתה מה חפצך בביתו, האם תחפוץ גם אתה לבחור לך סוס קל רגלים?

“לראות את שלום ידיד נעורי אחאי אנכי הולך, אשר יחד ישבנו לפני אבי זקני לשמוע תורה מפיו”.

“ומה לאחאי רעך בבית אבון”?

“אבון הוא דוד אחאי, ואת בתו שרה היפה אמר לתת לאחאי לאשה”.

"את שרה היפה! – היפה היא באמת? נלכה נא ונראה.

לדברי הנסיך האלה נבהל בוסתנאי ועד מהרה אמר להסיח את הנסיך לדברים אחרים להניאו מעצתו ללכת אל בית אבון כעת למען אשר יוכל להזהיר את אבון וביתו להסתיר את שרה, ויאמר: אדוני שורהע נזכרתי כי בארבוד אמר לשיר היום שירים נפלאים, האם לא טוב כי נשוב אל גינת הביתן להתענג על שיריו, ואל בית אבון נלכה מחר.

ויצחק הנסיך ויאמר: בנתי לרעך בוסתנאי כי תאמר לחשוך אותי מלראות את שרה היפה היום, לא יעלה מורא בלבבך ולא תדאג לכלת אהובך אחאי, ואין לי חפץ בבנות היהודים, כי אינן מוצאות חן בעיני.

ובבוא שני הנסיכים האלה בבית אבון, והנה שרה לקראתם. שירוהע אך הביט בה ונצב כנד – יפיה הרהיבהו ולקח לבבו.

“יהודית יפה בבנות” אמר שירוהע “הנך יפה כאסתר המלכה אם בית אבותי”. ואל בוסתנאי פנה ויאמר: דע וראה כי נחמתי על אשר דברתי לך. שרה החרישה ולא ענתה דבר. אך ראתה את פני יורש העצר הנודע לרעה, ותאמר להשמט מידו.

מה תתחמקי שרה! קרא שירוהע עִמְדִי פה עִמְדִי הלא מצאת חן בעיני והנני מושיט לך את שרביט הזהב אשר לאבי בית אבותי ארשיד (אחשורוש).

עודו מדבר ואבון בא, ובראותו את יורש העצר אמר: מה זה ראה הוד יורש העצר להנחילני את הכבוד הגדול הזה, לבוא לבקר בביתי הדל?.

עד שאבון מדבר ושרה נשמטה ואיננה, שירוהע לא הרהיב עז בנפשו לעצרה בפני אביה, ויגד לו את חפצו. ואבון מהר למלא רצון הנסיך ויוליכו אל אורות המלך.

למחרת היום שב שירוהע ויבוא אל בית אבון, והיטיב חרה לו בשמוע כי שרה נסעה מפה אל עיר קטיספין אל קרוביה, אך לא דבר את בני בית אבון מטוב ועד רע, כי אם מהר לבוא גם הוא אל קטיספין, וכאשר חפשה שם ולא מצאה הבין כי שקר הגידו לו וכי החביאו את שרה מפניו. אז אמר בלבבו לשתוק עד עת מצוא.

ואבות שרה ראו כי שירוהע מחריש ויאמרו כי כבר שכח שירוהע בהמון תעתועיו את שרה ולא יזכרה עוד, החביאוה שלשה חדשים וליום המועד לחג חתונתה, שבה שרה לביתה. אך שירוהע לא שכח את שרה לא שקט ולא נח כל הימים. כי זה דרך כסל רשעו להתחזק במזמה זו חשב עד עשותה ועד הקימה. על כן העמיד לו מרגלים אשר הודיעו לו מכל הנעשה והנשמע בבית אבון, דבר יום ביומו.

ואבון אמר לחוג חג כלולת בתו היחידה בכל הדר תפארת, יום שמחת גילו בא, וכל נכבדי עדת היהודים נקראו ובאו, ובוסתנאי בתוכם, בגן ביתו הנחמד העמידו חופה יפה ויקרה מאד ואל תחתיה הובא החתן בשירים וזמירות, גם הכלה מובלה בשמחות וגיל בתופים ומחולות אל מקום המועד. והנה יורש העצר ועמו להקת אנשי חיל הבקיעו בגן, חרבו שלופה בידו פנתה לו דרך עד החופה וכארי על טרפו התנפל על הכלה ויאחזה בשמאלו. פלצות אחזה את אבות הכלה ואת הקרואים ולא ידעו מה, ואך אחאי מצא עז בנפשו להרעם בקול זעקה גדולה ומרה על שירוהע להגיח אליו ולהציל טרפו מידו, ושירוהע ראה וינף ימינו למחוץ בחרבו את ראש אחאי. אז מהר בוסתנאי בחמת כחו ויתקע את שליחו בימין שירוהע ושירוהע כרע ונפל לארץ וחרבו נפלה מידו, אחאי הרים את החרב ויאמר להכות את שודד רעיתו הנופל, אך אנשי שירוהע מהרו תפשו את אחאי ואת בוסתנאי ויאסרום בנחושתים, ואל שירוהע פנו ויוציאו את השלח מידו הפצועה, שטפו את הדם, הקיצוהו, השיבו רוחו כי התעטפה עליו, וישאוהו אל ארמון המלך, גם את שני האסירים הוליכו אל הארמון.

המלך נבהל בשמעו את הדבר. ויצו להשכיב את שירוהע על מטתו ולרפאותו, ואת בוסתנאי ואת אחאי צוה ויתנום בבור אשר בחצר המטרה. וביום המחרת קרא את שבעת שרי פרס ומדי היושבים ראשונה במלכות לחרוץ משפט האנשים אשר פגעו בהנסיך יורש העצר. וכלם פה אחד ענו ואמרו: אחת דת שניהם למות.

“דבר אין לי עם אחאי, יומת בעונו” אמר המלך "אך בוסתנאי – הלא ידעתם את השבועה אר נשבעתי בחלומי.

נקית מן השבועה אשר נשבעת בחלומך, מות יומת הרוצח אשר הרים יד לשפוך דמי בן המלך, לא ינקה.

ואחד השרים הוסיף לאמר: דמי בנך הלא דמי נפשך המה ולמענך ולמען כבוד קדושתך יומת האיש אשר הרהיב עז בנפשו לשפוך את הדמים הקדושים האלה.

רגעים אחדים היה המלך כמחריש ואחרי כן צוה לכתוב את פתשגן הדת למען אשר יחתמו בחותמו.

בין כה וכה שלח אבון רץ אל מחוזא, אל רבינו כפנאי, ועד מהרה באו רבינו כפנאי וילתא בתו אל דעסטענערד, ויבואו ויעמדו לפני המלך.

"מלך מלכים! קרא רבינו כפנאי, זכור את השבועה אשר נשבעת! דוד המלך ינקום ממך נקמת נינו האחד, שארית פליטת זרעו.

“נקי אנכי מן השבועה אשר נשבעתי” ענה המלך. לא בדברי ימות בוסתנאי כי אם בדבר דתי פרס ומדי –

“ובידך, מלך אדיר! המשפט” אמר כפנאי "להטות את החוקים כרצונך, ולך לבד הצדקה לחן את אשר תחן.

"אבל אין נפשי להפליא חסד עם רוצח בני, כי יהפך לבב בני לשנוא אותי ולהתיצב כצר נגדי.

אז נפלה ילתא אפים ארצה לפני המלך. אחזה כפות רגליו ותקרא: חוסה חמולה אדוני המלך, את בעלי את חותני וכל אשר לי הרגת בחמתך, ועתה יכמרו נא רחמיך על יתר הפליטה, ואל תכבה את הגחלת הנשארה, חמול נא על אמתך, ואל תמית את בנה יחידה.

ולא ענה אותם המלך דבר ויצו להוציאם מעל פניו?

16) הנסיון

הסריסים באו להוציא את רבינו כפנאי ואת ילתא, ורבינו כפנאי מצא עז בנפשו ויקרא בקול “אם כן איפוא דע לך מלך פרס, כי בחתמך בטבעתך משפט מות בוסתנאי, חרצת גם משפטך. המלך דוד יציל את שריד שאריתו וממך יקח נקמתו”.

כוסדראי שחק שחוק עברה וחימה. אך דברי כפנאי חדרו במורשי לבבו. החלום הנורא ההוא עמד נצב לנגדו, והשבועה אשר נשבע הפחידה את כל עצמותיו.

רבינו כפנאי וילתא יצאו והמלך נשאר לבדו נבהל ונדהם, ועצתו התבלעה, אימת השבועה הכריעתהו, אך גם את שירוהע ירא הוא מאד, ומפניו נחת תמיד – כי שירוהע הוא בנו יחידו בן לאשה גדולה ונכבדה בארץ פרס, ומטעם דתי פרס ומדי רק לה היה משפט המלוכה, כי אך היא לבדה מכל המון נשיו הולידה לו בן. אך הוא לא שם לבו אל החוק הזה וכאשר מצאה אשה אחרת מבית הנשים חן בעיניו, הסיר את אם שירוהע מגבירה ויתן מלכותה לרעותה הטובה בעיניו ממנה.

מרוב יגון וכעס ירדה הנדחה שאול בדמי ימיה ובטרם מותה קללה את המלך קללה נמרצת, ותאמר כי גואלה חי ושירוהע יקום נקמתה. ולמן היום ההוא ירא ופחד המלך מפני שירוהע, לא כהה בו ולא עצבו לבלי תת לו תואנה להרים בו יד. דברי הימים לממשלת פרס מלאו אשם מדמי מריבות ומרידות כאלה, ועיניו ראו ולא זר כי אחי אמו קמו על הארמוץ אביו, נתנוהו בכלא, עורו את עיניו אף המת המיתוהו, למען הושיב על כסאו את שארם אשר אהבו. כזאת וכזאת נעשה בפרס בימים מקדם וגם בימיו, ומי יודע אם לא יקום בו גם שירוהע בנו, לנקום נקמת אמו, אם אך ימצא לו ידים לאמר כי אין כבודו יקר בעיני המלך, ואיננו דורש דמו מידי בוסתנאי – כדתי המלוכה. – רצה כוסדראי לשום נפש בוסתנאי בחיים למשוך אליו חסד – אך פחד לבלי יהיה החסד הזה מוקש לנפשו. המחשבות האלה הרעימוהו החרידוהו ובהלך נפשו הלך לראות את רעיתו שערהין המלכה לשפוך שיחו בחיקה. ובבואו אליה מצא את דארא אצלה, מיללת ומיבבת. ויהי אך ראתה דארא את המלך ותמהר ותפול לרגליו, ותתרפק על ברכיו ותבך ותתחנן להמית גם אותה במות בוסתנאי – ובמרי שיחה אמרה "אבי! מה חטא בוסתנאי ומה עשה רעה? האם בגלל אשר גבורת צדקתו הרהיבתהו להציל את כלת רעו מיד נבל ומרצח, יומת בוסתנאי? ולא עוד הלא מחץ שירוהע ירפא, יקום ויחי, ונפש בוסנאי מי ישיב לי? ובדבר דארא כזאת, נתנה קולה בבכי, וגם המלכה שערהין הורידה דמעה ותאמר: אם מצאתי חן בעיניך מלכי ואדוני! חמול על העלם הזה למען בתי יחידתי ולמעני אני רעיתך.

מן היום אשר שערהין אשה למלך לא מנע שאלותיה ממנה אך עתה רעמו פניו ויאמר: אין לאל ידי להושיע. שבעת השרים הגדולים היושבים ראשונה במלכות חרצו משפטו למות. ואם אעשה עמו חסד יקצוף עלי שירוהע קצף והדיח עלי רעה. ואל דארא פנה המלך וישאל ואת דארא האם כן גדלה אהבתך את בוסתנאי, את הנער העברי הזה?

“אהבתי את בוסתנאי בכל לבבי ובכל נפשי” ענתה דארא “נעימה לי אהבתו מאור השמש”.

"הידעת דארא כי לא תוכל להיות לו לאשה כל ימיך?,

“ידעתי גם ידעתי” ענתה דארא אך בכל זאת את חיי והצלחתי אתן בעד חייו והצלחתו. העלם העברי הזה יפה כחמה, חכם מכל אדם, נדיב לב ויקר רוח אין בבני תמותה משלו". ותוסף לבכות בכי גדול.

“כנים דבריך” ענה המלך, העלם הזה, נבון וחכם, יקר רוח, ונפשו נדיבה, גם אנכי אהבתיו מאד, ויקר וחביב הוא בעיני מבני שירוהע. אשר אנכי ירא אותו כאת שונאי הגדול, וגם את דארא בתי אוהבת אותו ושערהין מחמל עיני, תתחנן בעדו. ומלבד כל זאת הלא נשבעתי לשמור אותו כבבת עיני – ומי יתן אוכל ואושיעו! עתה לכנה עמי הבו ואנסה אליו דבר אולי אוכל למלט נפשו.

כשמוע דארא את הדברים האלה לבשה גיל ושמחות, נפלה על צוארי אביה, נשקה לו ותשחק ותבך גם יחד.

בבור צר ואפל במעמקי המבצר ישבו בוסתנאי ואחאי, חרדים ונדהמים “אויה לי”! קרא אחאי "כי בגללי אתה הולך למות, אללי לי כי בשלי יכבה נר דוד.

“אל יחר לך אחאי ידיד נפשי” ענה בוסתנאי לא אנחם על אשר עשיתי למענך. וגם עוד היום לא עזבתני תקותי, ה' אמר לדוד כי לא יכרת זרעו מעל פני הארץ, ושארית הפליטה הלא אני, הנצר האחד משרשיו – אך הסכת והקשיבה קול צעדה אנכי שומע – דלת הכלא נפתחה, והמלך בא.

בוסתנאי ואחאי נפלו על פניהם ארצה, וישקו את עפרה.

"מה עשית בוסתנאי? קרא המלך “קום עמוד דבר לי אליך”

“הדבר אשר עשיתי מלכי ואדוני”! אמר בוסתנאי בקומו “עשיתי למען הצל כלת אחאי ידיד מידי עושק נפשה”.

"הידעת כי שפכת את דמי אסאן הקדושים הנוזלים בעורקי שירוהע – בן מות אתה!

ובוסתנאי מחריש –

“אבל בוסתנאי בני”! הוסיף המלך לדבר “נפלאת לי אהבתך מאהבתי את בני ומדוע זה איפוא הכרעתני להסגירך למות?”.

“מלך מלכים!” ענה הבוסתנאי, “לא לך הצדקה למשוך אלי חסד”.

“כנים דבריך בוסתנאי – אך לא בדבר הזה, ומה אעשה כי יקצוף עלי בני ויהי ערי – מות תמות בוסתנאי” הידעת נפש מי תדאב על מותך באין הפוגות?.

“אמי ילתא, אבי זקני כפנאי, וכל בני עמי יחד יאבלו ויקוננו על מותי”.

“אך אבל דארא בתי יגדל מאבל כלם יחד. הנך משתאה בוסתנאי לשמוע מפי כדברים האלה – אך דבר אמת בפי, דארא הבת היחידה, לאשתי האהובה לי שערהין. אוהבת אותך!”

“ואתה אדוני ומלכי תשמיעני זאת למען עוד ימר לי מר המות”.

“האם גם אתה אוהב את דארא?”

"איך ארהיב בנפשי עז לשאת עין אל בת אדוני המלך?

“ואילו מבנות עמך היתה דארא?”

“או אז מה שפר גורלי וחלקי בחיים, ולו היתה גם מדלת העם בחרתיה, ואשימה עטרת לראשי”.

“אי לזאת שמע נא בוסתנאי” אמר המלך הנני לשים נפשך בחיים – ולא עוד כי אם בהאספי אל אבותי תשב על כסאי – שירוהע ימות בפצעו תחת ידי עבדי הרופאים, גשה אלי ואשקך בוסתנאי, היה לי לבן נאמן לאבותיו. והמלך פתח זרועותיו לקראת העלם העברי – אך בוסתנאי נצב כנד, לא זע ממקומו, ויאמר: חסדיך כהררי אל – אדוני ומלכי – אך מה יענו ומה יאמרו עבדיך בני עממיך, האם יכירו כח מלכות איש נכרי, אשר לא יעבוד לאורמוצד ואחרימון אלהיהם?

“מה נואלת עלם צעיר לימים? הלא לך לב להבין כי נגדה נא לכל עמי ארצי, תודיע ותוכיח כי באת בברית אמונתם, וכמוהם תעבוד את אלהיהם ולבבך ונפשך אל אמונת אבותיך”.

“אדוני ומלכי – לא אשיא עלי עון אשמה אף רגע אחד, כי בגדתי באלהי אבותי קונה שמים וארץ”.

“כנער אויל תדבר הפעם בוסתנאי” ענה המלך. “אם תצלח למלוכה והיית נגיד ומצוה לאומים, מי יניא אותך ומי יעצור בעדך להביא את כל עבדיך במסרת ברית דתך? אפס עד בוא העת ההיא, תעבוד למראה עינים את אלהי הפרסים”. –

“לא אעשה בנפשי שקר אדוני ומלכי, לא אטפול עלי העון הזה”.

“או אז הנך מת בוסתנאי”.

“הנני הולך למות” –

המלך יצא מאת הבור ועד ארגיעה שב עם דארא הנשענת על ימינו, ויאמר: “ראי בתי אהובת נפשי, גם ראי, חיים וחסד נתתי לו, וגם אותך לא מנעתי ממנו, והוא אך הוא בוחר במות”.

“טוב לי למות” אמר בוסתנאי “מבגוד באלהי אבותי”.

“בוסתנאי!” אמרה דארא, "אבי אמר לי כי בחר בך להושיבך על כסאו ולתתי לך לאשה. – ראה מה רב טוב הצפון לנו, בחכמתך ובתבונתך תנהל עמים רבים על מי מנוחות, ומשפט צדק לאור גוים עצומים תרגיע, בעד רב טוב כזה הלא נאה לך לתת נדבה קטנה? ומה אבי שואל ממך?.

ולא יכול בוסתנאי להתאפק עוד ויתן קולו בבכי ויקרא: “דארא! הגם את באת אלי להעציבני ותמוגנני חושיה, חיים וחסד תתן לי, תקות מלוכה והוד מושל – וגם את נפשך במתנתך! אך מכל החמודות וההצלחות הגדולות האלה: חמדת החיים, כבוד המלוכה, אהבתך דארא מחמל עיני, הנני אוהב את דתי ומצות אלהי אבותי, לא אמעול בה מעל – אמותה הפעם”.

“מות תמות נער עברי”! קרא המלך בחרי אפו, "ואנכי נקי מן השבועה אשר נשבעתי בחלומי.

ויפן המלך ויצא ועמו גם דארא בוכיה ומיללת – בו ביום הזה חתם המלך בטבעתו את פתשגן הדת להמית את בוסתנאי.

17) ההצלה

דארא שבה אל אמה ותפול על צוארה ותבך בכי גדול ותקרא: "אבדה נוהלה תקותי! בוסתנאי הולך למות, נפש טהורה ונדיבה, כל הטוב אשר אמר לו המלך, יתן בעד אהבתו את דתו. יבחר למות בעלומי ימיו מעשות בנפשו שקר אף למראה עינים, ולהיות מלך מלכים.

"טוב הוא ממני! ענתה שערהין גם אנכי גודלתי על ברכי אמונה טהורה ונאורה יתר הרבה מאד מאמונת הפרסיים, מלאתי מוסר הבלים, אבותי היו נוצרים מאזרחי העיר פלוסיוס, וכאשר נלכדה העיר הלכתי שבי והובאתי הנה לעת אשר עמד האמן הנפלא פערהאד לנצח על מלאכת בנין הארמון והעיר. הוא ראני ויאהבני ויאמר לבקש מאת המלך לתת אותי לו לאשה. ובאהבתו אותי אמר לבוא בברית הדת הנוצרית ללכת עמי לקאנסטאנטינאפאל לגור שמה, כזאת נועצנו יחד וכזאת גמרנו אמר. אך הוא מת – ואנכי בגלל הוד המלוכה מעלתי מעל באמונתי.

“האם בכל לבבך אהבת את האמן הנפלא ההוא?” שאלה דארא.

אהבתיו עד מאד, לא ראיתי נבון וחכם כמוהו. אמן נפלא אין דומה לו, כביר כח שכל. בבנותו את הארמון הזה הראה לי את כל תכניתו תהלוכות מוצאיו ומובאיו – הם דארא! מה זה עולה על רוחי? – אור תקוה יאיר לי כי נוכל להציל את בוסתנאי, איה מקום הכלא אשר הוא נתון בו?".

“במקצוע המגדל המערבי”

“ברוך ומבורך שם אלהים – ישועתו קרובה. את הכלא הזה בנה פעדהאר ויעש לו מוצא נסתר שמה, כי אמר: הלך כוסדראי רגע באפו, פן יעלה חמתו עלי ונתנני בכלא, ואבקשו כי יתנני בכלא הזה, ואת תבוא שמה לבקרני ויחד נמלט על נפשנו. כזאת אמר פערהאד – אך לא זכה האומלל הזה לבוא בכלא – ובעצם מלאכתו הנפלאה קדמו המות”.

"ואת אמי יקירתי יודעת את המוצא הנסתר הזה?

"הנני יודעת אותו דארא! קחי את שפחתנו הערבית סולייקא אתך רוחה נאמנה עמדי ולא תגלה סודנו, דרך המחִלה אשר הלכת את אביו תלך עד בואך אל דלתות הכלא, כבואך שמה וראית את שומר הכלא והגדת לו כי אביך המלך שלח אותך ואת השפחה שמה, ולאשר ראך שם עם המלך יאמין לדבריך ולא ימנע מפתוח את הדלת לפניך, ואם לא הראהו את הטבעת הזאת – טבעת המלך. – בחומת בית הכלא הצפונית תספור אבניה מן המסד עד הכפה. עד אשר תמצא שדרה אחת בת עשרים אבנים האבן העשרים עשויה להשמט ועמה גם האבנים הסמוכות אחת למעלה ושתים למטה, האבנים נשמטות וחור גדול לפניך, בחור הזה יוכל איש לבקוע ברחבה ובפאת החור מבוא רחב הפונה למעלה, דרך המבוא ילך עד בואו אל דלת ברזל קטנה – סגורה על מסגר והמפתח בתוכה פנימה. – הדלת נפתחה והנו מחוץ לחומת הארמון.

דארא נפלה על צוארי אמה ותבך דמעות שמחה ותודה.

בצאת המלך ודארא מאת פני הכלא, הניח בוסתנאי ראשו על ברכיו ויבך בכי גדול, ואחאי מצא עז בנפשו לדבר על לבבו ולנחמו. ויאמר: אחי ורעי בוסתנאי מה נעים חלקי, ומה שפר גורלי כי עמך אמות יחד, מה גדולים מעשיך בוסתנאי, מה נפלאה אהבתך את אלהיך. היום הראית לדעת כי צדיק תמים אתה כביר כח לב גם מאברהם אבינו, הלא הקרבת על מזבח אלהיך היום, חייך – חיי הצלחה וכבוד, חיי מלוכה ומושל, חיי אהבת נפש. מי בצדיקי עולם ידמה לך, גדול אתה מחנניה מישאל ועזריה, גדול אתה מדניאל. ואם כימי העץ יהיו ימיך ומאה שנה תחיה בצדקות ועז ביראת ה' ואהבתו, לא תזכה להפליא לעשות את אשר עשית היום, אשריך בוסתנאי וטוב לך ואשרי אחאי רעך כי מיפעת אש צדקתך יאיר גם עליו שביב אחד ובאורך יראה אור.

“ודבר ה' ביד עבדיו הנביאים כי מזרע דוד יצא משיח צדקנו, מה תהי עליו? – אחאי ידידי”!

היפלא מה' המחיה מתים, לשום בחיים נפשות הלקוחים למות? – ענה אחאי – טרם כלה לדבר, והדלת נפתחה והנה דארא ושפחתה בסף.

“דארא”! קרא בוסתנאי "לראות אותי באת עתה ולקחת ברכתי בטרם אמות כי נשאת עוני נגדך, הלא?

“ומה חטאת לי בוסתנאי, ומדוע זה יחר אפי עליך” ענתה דארא “אהבת נפש אהבתיך לפנים, אך מאז ראיתי עז רוחך ואמץ לבבך לחרף נפשך למות, ולתת כל סגולות מלכים בעד תורת אלהיך, נכבד וקדוש אתה בעיני”.

"נפש טהורה ונדיבה! אויה לי, כי לא אוכל להשיב לך תודה על כל החסד והאמת אשר עשית עמדי, עוד מעט והנני מומת.

"לא תמות בוסתנאי ואנכי באה להצילך – אותך ואת רעך – אמרה דארא. עוד דברה בפיה ותמהר ותפן לספור את האבנים ותמצא את האבן העשרים והחור נפתח, "בחור הזה הכנסו אתם שניכם, וסולייקא. סולייקא תלך לפניכם ותאיר לכם בעששית אשר הבאתי, ולכו לכם במחלה עד בואכם אל הדלת, המפתח במנעול, פתחוהו, וכר נרחב לפניכם המלטו על נפשיכם אך אל מחוזא אל תבואו כי שם יחפשו אתכם. – סולייקא תשוב תגיף הדלת ושנינו יחד נשיב את האבנים אל מקומן הראשון, ולא ידע ולא יבין איש איזה דרך נמלטתם.

ובוסתנאי נבהל ומשתאה לשמוע כדברים האלה ויאמר: איך אמלט דארא והמלך יפגע בך עוני, יבקש וימצא כי היתה ידך עמי.

“אל תירא בוסתנאי מאומה” ענתה דארא, סתום הסוד הזה וכמוס אין איש יודע אותו זולת ארבעתנו פה, אמי אשר גלתה לי דבר הסתר הזה, כי הגיד לה פערהאד האמן הנפלא אשר בנה את הארמון הזה, ועתה מהרה בוסתנאי המלט על נפשך ואל תתמהמה רגע – כי כמעט יאיר הבקר, ואתם מוצאים להורג.

"יהי כדבריך דארא! אין מלה בפי להודות לך חסדך עמדי – אך זכרונך לא ימוש מפי ומלבבי כל ימי חיי, ועד אגוע אהגה בך. יואל ה' וחייני וחנני ויַקְרֶה לפני בעודני חי לגמלך כצדקך, על כל החסדים אשר עשית עמדי – אלהי השמים והארץ יברכך ישמרך וישם בחיים נפשך, בטוב ובנעימות כל הימים.

“ישמרך אלהים בוסתנאי”!

סולייקא באה בחור והעששית בידה, אחריה בא אחאי, ובעוד התעתד בוסתנאי ללכת אחריו, פנתה אליו דארא ותשם כיס מלא דרכמוני זהב בידו ותאמר: “קחהו בוסתנאי ויהי לך לכלכל מחסורכם בדרך כי רב מכם”.

“ברוכה את דארא לאלהים הוא בחסדו הגדול יגמול עליך על כל הטוב אשר עשית עמדי”.

ברגעים אחדים הגיעו שלשתם אל חומת המגדל הקיצונה, המפתח והמנעול כבר העלו חלודה ולא היה נוח להפתח אך סולייקא יצקה בו שמן מאשר הביאה אתה והמנעול נפתח – ובוסתנאי ואחאי יצאו לחפשי –.

“ראי בטוב סולייקא” אמר בוסתנאי "ברכי את דארא – וכחץ מקשת מהרו לברוח מן המהפכה – כל הלילה התהלכו באשר התהלכו ולאור הבקר באו אל אחד הכפרים, וינוחו שם כל היום למען אשר יוכלו לשוב ללכת למסעם בלילה.

ובבוא אנשי החיל אל הכלא לעת המועד להוביל את בוסתנאי ואת אחאי אל המטבח ואינם, חפשו את כל פינות הכלא ולא מצאו כל מקום מוצא.

“אין זאת” אמר המלך כוסדראי בשמעו את הדבר הזה "כי אם דוד המלך בא והוציא את נפש נינו ואת נפש רעהו עמו מן המסגר למלטם ממות. – גם רבינו כפנאי וילתא גם המה חשבו כמו בשמעם. וישובו אל מחוזא, אך לשוא חכו אל בואו, ימים עברו, חדשים חלפו, ועקבות בוסתנאי לא נודעו. – עד בוא ציר שלוח בסתר אליהם ויבשרם כי בוסתנאי ואחאי נמלטו ויצאו בשלום מארץ פרס.

18) הקיסר היראקליוס

הלא יזכור הקורא את אשר ספרנו כי היראקליוס בן נציב רומא באפריקא המית את העריץ פהאקאס וימלוך תחתיו. והיראקליוס לא ידע לכלכל מלכותו בעז מלך, כי אחרי עיניו לבו הלך, ורוח גבורה לא נחה עליו מעודו. וכאשר שב כוסדראי מלך פרס להצביא צבאותיו על מלכות רומא, ולשלחם קנסטנטינאפאלה, וכאשר התחזקו גם האוורים ובאו בגבולות רומא ושתי המערכות האלה הפרסיים מזה והאווארים מזה חברו יחד והבקיעו עד שערי עיר המלוכה משוש כל ארץ רומא, ומגרשיה הרסו, נבהל ונדהם היראקליוס, ויאמר לברוח מאיירופא להמלט על נפשו לקארתאגה ולכונן שם כסא מלכותו. וכבר הכין הכל למסעו זה, אך הדבר הגיע אל הפטריארך בקנסטנטינאפאל. והוא מהר ובא אל היראקליוס ויוכיחו על פניו כי חרפה גדולה למלך גדול כמוהו לברוח, כלימת עולם לא תמחה, ולא שקט ולא נח עד אשר הביא והוליך את היראקליוס אל בית תפלת ספיא הגדולה, ושם לפני המזבח נשבע לו היראקליוס להתחזק באלהיו, להתעודד ולהשיב מלחמה את אויביו, להגן על עמיו ועבדיו הרבים אשר נסכו אלהים למלך עליהם והפקיד עתותיהם בידו.

ותהי ראשית מלאכת היראקליוס לנסות דבר שלום אל האווארים, ומלך האווארים נעתר לו לְהִוָעֵד אל מקום אחד ולקחת עמו דברים. בלב שמח יצא הקיסר עטור עטרת זהב ועמו כל נכבדי השועים אל פתח השער כולם מלובשים מדי־בגדיהם לכבוד ולתפארת. כי אמר בלבבו יראו האווארים את כבוד תפארתו ושפעת עושר שריו ויועציו, ויבושו מפניהם ויחתו מגבורתם. ויהי להפך כי בראות האווארים הפראים את כל הסגולה הזאת, את כל הזהב והאבנים הטובות המתנוססות בעדי עדיי הקיסר ושריו. עברה עליהם רוח חמדה עד להשחית, ויתנפלו על הרומאים וכאריות על טרפם להרגם ולבוז שללם. ואך שוקי סוסו הקל היו בעזר הקיסר למלט ממות נפשו, הרים את העטרה מעל ראשו ובשארית כחו הריץ את סוסו עד בואו שלם את תוך העיר, והדלתות הגיפו – הוא לבדו נמלט, וכל שריו והשועים נהרגו ונבוזו.

אך שר צבא הפרסיים סאין הפליא חסדו עם הקיסר ובבוא היראקליוס אל מקום המועדה לדבר עמו פשר, קבלו בכבוד גדול, והבטיחו להביא את ציריו, מלאכי השלום לפני המלך כוסדראי, ולתמוך דבריהם. אולם כוסדראי בראותו את צירי הקיסר היראקליוס מובלים לפניו על ידי שר צבאו סאין, בערה חמתו בו מאד ויקרא את סאין ויאמר: אמרתי כי תביא את היראקליוס אסור בכבלי ברזל לפני ועתה הבאת לי מלאכיו לקחת דברי שלום עמו. –

שר צבא סאין הומת, ואל המלאכים אמר כוסדראי לאמר אם חפץ הקיסר היראקליוס בשלום הנני לתתו לו, אך אם הבטח יבטיח לי להעלות לי מס מדי שנה בשנה אלף ככרי זהב, אלף ככרי כסף, אלף חליפות שמלות, אלף סוסים ואלף עלמות. – פחי נפש יצאו המלאכים מלפני כוסדראי. ובהשיבם את שולחם דבר – ראה היראקליוס כי נוהלה אבדה תקותו ויתעודד להתחזק ולעמוד על נפשו ונפש עמו, וכאשר לא מצאה ידו להצביא צבאות ולכלכל מחסוריהם, הריק כל אוצרות בתי התפלות. בשתי מאות אלפים שקלי זהב הפיק רצון מאת האווארים וישובו לארצם, ואחרי אשר בצר את חומות הבירה ויחזק מגדליה, לבלי יוכלו הפרסיים להבקיע בה, לקח את אנשי חילו שכיריו החדשים, וירד עמם באניות לבוא אל אזיא ולהשיב מלחמה לכוסדראי בארצו, שני המלכים האדירים האלה התעתדו למלחמה נוראה, ואימה גדולה נפלה על היהודים יושבי ארצות ממשלת ידיהם. זה חלק היהודים האומללים הנדחים והנפוצים בארבע כנפות הארץ, וזה גורלם מאז לעת פרצה מלחמה בארץ וגוי אל גוי נשא חרבו; כי כאשר הסכין המנצח לשפוך עליהם בוז עז אפו בשאט נפש כן למד המנוצח לקחת מהם נקמת מפלתו, וביותר חתו היהודים יושבי ארץ ישראל חתת מות. הלא המה יצאו בצבאות כוסדראי לפנים ללחום מלחמותיו, שכם אחד עם הפרסיים הבקיעו בארץ ממשלת רומא; ידם היתה עמהם להוריד לארץ חומת ירושלים ועפו יחד בכתף מצרימה. ומה הגמול אשר גמלם מלך פרס? בהרג וחרב שחר פניהם, במסים ובעבודה קשה השיב להם תודתו, ועתה נעור קיסר רומא ובא בחיל גדול על ארץ ישראל, האם ישא לפשעם? האם לא יפקוד עליהם עון עזרם את הפרסיים? זאת ראה ויבן בנימין איש טבריא ויחשוב מחשבות לקדם פני הרעה. ויאסוף בר ומזון לרב לכלכל את הקיסר ואת צבאותיו, ובבוא הקיסר אל יפו יצא בנימין בראש נכבדי היהודים לקראתו לברכו ויתן בידו את כל הצידה אשר הכין לכבודו ולצבאותיו, ובקשו כי יכבדהו בכבודו ויואיל לסור אל ביתו בטבריא לשבת שם הוא ושרי החיל. – והיראקליוס שמח מאד למצוא לו אוהבים כאלה בארץ אויבו, וישיש משוש את בנימין, ובאהבה נתן לו שאלתו.

לעת בוא הקיסר לטבריא, באו שני נערים העירה, ויסורו גם המה אל בית בנימין. ויהי בעמדם לפניו נגש האחד מהם אליו ויאחז את ידו ויאמר: ברוך ה' אלהי ישראל שהחייני וזכני לראות את פני האיש אשר נתן נפשו למלטני ממות טרם ראיתי אור החיים.

“ומי אתה”? – שאל בנימין.

“בוסתנאי בן הונא רעך וידידך”.

“האתה זה בוסתנאי שארית הפליטה לבית דוד, אשר לקחך מלך פרס לבן וישבת עמו בארמונו”?

“ומה לך איפוא פה היום”?

ויספר בוסתנאי לבנימין את כל המוצאות אותו. ובנימין שמע והקשיב את כל דבריו באזנים פתוחות – וככלותו לדבר לקח בנימין את שני הנערים ויעמידם לפני הקיסר, ובוסתנאי שב ויספר את כל דבריו באזניו, ובהתימו לדבר, אמר: אם יש את נפשך אדוני ומלכי למשוך חסד אל היהודים, והיו לך לעבדים נאמנים כל הימים משכילים להועיל ולעזור עזר לא מעט. כוסדראי מלך פרס הצר והעיק לעמי עד מאד, רעצם וריצצם לאין חמלה, ובשמחה יתנו יד לשבור מטה עזו, ויכירו כח מלכותך.

“הנני” ענה הקיסר “הנני לתת בריתי שלום אל היהודים, ומה אתם שואלים ממני?”

“לא נשאל ולא נבקש ממך כל מאומה אך נפשנו בקשתנו כי תקן עלינו. ובצל כנפיך נחסה ונתלונן בשלום. ועלינו לכלכל ולנהל את אנשי חילך ולעמוד לימין עזרם בכל אשר תהיה לאל ידינו”.

“ואנוכי” אמר בוסתנאי “אלך אחריך אל ארץ פרס, על ידי נהרות פרת וחדקל יושבים הרבה מאחי בני עמי. – והיה בבואי אליהם – וקראתי להם ושמעו לקולי, כי חטר מגזע דוד המלך אנכי – והתאזרו כל איש חיל בהם, ונהרו המונים המונים אל תחת דגלי, והיינו עמך להלחם בפרסיים, וה' יהיה בעזרנו ויכול נוכל להם”.

והמלך צוה למזכירו לכתוב את דברי הברית בספר ויחתום בכתב ידו, ובחותמו. ולמען תת תקף ועז אמונה אל הדברים האלה נשבע בנימין ובוסתנאי שבועת אמונים, ונשבע גם היראקליוס לקיים כל דבר כאמור וככתוב.

וכוסדראי מלך פרס אסף חיל גדול וישלחם להלחם בהיראקליוס, ולא התמהמה היראקליוס גם הוא לצאת לקראתם בראש צבאותיו ולהשיבם מלחמה. יהודים רבים הלכו לרגליו לעזור לו ולעמוד על ימינו בלבב שלם ורוח אמונים כאשר הבטיחוהו. ובנימין עמד וינצח לכלכל את אנשי הצבא וינהלם בלחם בבשר, וביין, חנם.

על יד הנהר איסוס במקום אשר הכה אלכסנדר המוקדני את חיל צבא דריוש קאדאמאנוס מלך פרס, מכת פלאים. פגשו צבאות היראקליוס את צבאות כוסדראי ויערכו מלחמה. ודמים בדמים נגעו. והיראקליוס השכיל לרמות את גדודי הפרסיים ולהגותם מן המסלה, ותהי מבוכה גדולה בקרבם: ולפנות היום נשמע קול מבשר ואומר הפרסיים העשוים לבלי חת נשתה גבורתם, והיראקליוס רך הלבב וקצר הרוח, היה גבור חיל במלחמה –

שבע נצחון ורוח תהלה שב היראקליוס לארץ ישראל, ובנפש אמונה הודה לבנימין מטבריא את רב חסדו אשר עשה עמו.

צבאות הפרסיים אשר עמדו למשמר בירושלים נמלטו על נפשם. והעיר פתחה שעריה לפני הקיסר מושיעה וגואלה בשמחה רבה, שלוף־הנעל ולבוש־שק קרב היראקליוס אל העיר הקדושה, והפטריארך מאדעסטוס, וכל סגניו וכהניו יצאו לקראתו, ויובילוהו אל בית התפלה הגדול בהדרת קדש. שם נפל היראקליוס על פניו ארצה, ויודה ויברך את אלהי ישעו וצור משגבו. –

19) הברית הופרה

על הר ציון עשה הפטריארך מאדעסטוס משתה גדול לכבוד הקיסר, וגם בוסתנאי בנימין ואחאי נקראו אל המשתה, בדבר המלך.

“רבות רעות וצרות עברו עליכם מתגרת יד עובדי האלילים” אמר המלך אל הפטריארך, בשבתו עמו על השולחן "שש עשרה שנה ראיתם עמל ותלאה בשבט עברתם. –

“אהה! מי יספור את המון הרעות שבעה נפשנו” ענה מארעסטוס "קצור כח כל סופר מהיר לצייר את כל התלאה אשר מצאה את הכנסיה הקדושה. – ומה רבה איפוא שמחתנו היום לראות אור פניך מלכנו, אבד נאמן לאלהינו, מופיע בהדרו בעיר הקדושה, ועובדי האלילים כעשן כלו ממנה, כן יאבדו כל אויבי אמונתנו מפניך וכן תכריעם כולם לטבח.

“הנני שב קאנסטאנטינאפאלה” אמר הקיסר אל הפטריארך כי דברי נחוץ להגן על עיר מלכותי, ולהצילה מיד הפרסיים החונים עליה, ועתה אדוני ואבי הקדוש היש לך דבר לשאול ממני שאל ואתן לך בטרם אלך.

"האמנם יש לי שאלה לשאול ממך מלכי ואדוני. אך…

“יבואו נא דבריך אבי, ואנכי הנני לעשות רצונך ככל אשר תהיה לאל ידי”.

לא לנפשי שאלתי אדוני! אך בשלום הכנסיה הקדושה כל ישעי וחפצי ולמענה, אדיר במלכים! אבקש עשה נקמה באויביה בשונאי אמונתך הנתונים בידך".

"ומי המה האויבים האלה?

“היהודים” ענה הפטריארך "המה עמדו לישע כוסדראי מלך פרס בהבקיעו בעיר הקדושה, והרבו להרע ולהשחית בנוצרים יותר מן הפרסיים, תשעים אלף נוצרים הרגו לפי חרב, את בתי תפלותינו הרסו וכלי הקדש שברו חללו, את הקלאסטרים שלחו באש ואת הפרישם והפרושות המיתו, ועתה מושל צדיק לך נאוה לנקום נקמתנו, ולשלם על יתר לעושי עול.

הקיסר פנה אל היהודים העומדים לפניו ויאמר: בנימין! אמנם כן הנתון נתנו יד אל הפרסיים, אתה ואחיך בני עמך לעת אשר כבשו את ארץ ישראל?

“אכן כבר נודע לך הדבר אדוני ומלכי” ענה בנימין.

“ומדוע איפוא עשיתם כזאת”?

“אמרנו כי יהיו הפרסיים סתר עלינו מצר ומצוק” ענה בנימין, "ממשלת רומא הכבידה אכפה עלינו עד להשחית, מאז באו מלכיה במסרת ברית הנוצרית נהפכו לנו לאויבים, ונצבו כצרים להדיח עלינו כל רעה בגלל אמונתנו, הכהנים והפרושים חפשו עולות לנו, והמושלים רדו על ידיהם למרר את חיינו ולהדאיב את נפשנו כל היום. מן המצר נשאנו עין מאין יבא עזרנו שתנו עצות בנפשנו, ואמרנו הפרסיים לא הרעו לאחינו מעודם, דבר אין להם עם דתנו, אולי נמצא מנוחה גם אנחנו בצלם, אף הבטח הבטיח לנו כוסדראי להשיב שבות בית דוד מלכנו ולתת לנו את ארץ אבותינו. אי לזאת ארחנו לחברה עם הפרסיים בבוא גדודיהם בארץ ועמהם המון רב מאחינו יושבי בבל.

“אך מדוע הרגתם תשעים אלף איש נוצרים”? שאל הקיסר, “מדוע הרסתם את בתי תפלותינו מדוע זה הרביתם להרע ולהשחית באין חמלה”?.

“מלכי ואדוני!” ענה בנימין, "אל תתן את אזניך להקשיב דברים כאלה. חלילה לעבדיך היהודים לעשות התועבות הגדולות האלה. בעמדנו בקשרי המלחמה, דרכנו קשתנו, שלפנו חרבנו כמשפטי המלחמה, אך כמעט הבקעה העיר והפרסיים השיטים והתתרים פשטו לבוז את בתי התפלות לנוצרים ולעשות משפטים ביושבי העיר, פנינו אנחנו, הנשיא הונא אבי העלם הזה שר צבאות היהודים הפרסיים, ואני עבדך, והעם אשר ברגלינו אל כותל המערבי של בית מקדשנו, להשתחוות לפני ה' אלהינו ולהתפלל. –

"שקר אתה דובר יהודי! קרא מאדעסטוס בקול גדול. – היהודים התעיבו עלילה מאד הלא קניתם נוצרים מיד שוביהם עובדי האלילים לשחטם כצאן טבחה, הלא!

“האם בעיניך ראית זאת אדוני הפטריארך?” שאל בנימין.

“הנך רואה אדיר במלכים!” קרא הפטריארך בחמת אף "את עזות היהודים כי גדולה מאד. הפרושים הקדושים ספרו לי את אשר ראו עיניהם, והיהודי הזה ירהיב עז בנפשו לתתם לטופלי שקר – ועתה שמע נא אדוני הקיסר ודע לך כי לא יהיה אלהים בעזרך להדוף את כל אויביך עד אשר תשיב גמול על היהודים.

ובוסתנאי אשר עמד עד כה כמחריש ענה ואמר: אדוני ומלכי לבנו נכון ובטוח כי תדין למזור דיננו כי הלא נשבעת לנו להגן בעדנו וחסדך עלינו, ואל מאדעסטוס פנה ויוכח בדברים, כי שקר ענו ביהודים להתגולל עליהם ולשום להם עלילות דברים אשר לא עשו. אף נסה להעיר רחמיו על היהודים ולשאת פניהם על אשר היו בעוזרי הפרסיים. אך מאדעסטוס עמד כסלע מוצק בלב ימים, הקשיח את לבבו ולא התרפה להעיר לנקמה את היראקליוס.

היראקליוס שמע את כל דברי התוכחות האלה, ולא לקחו לבו להדיח רעה על היהודים אשר היו בעוזריו, ויאמר: אחת דברתי ולא אשנה ומוצא שפתי אשמור.

אך מארעסטוס ואחוזת שריו ומשרתיו, שבו ובאו למחרת אל הקיסר הוא ושריו, ויוסיפו להעירו ולהוכיחו כי לא יכון כסאו בארץ אם ישבו בה היהודים לבטח, עקוב לב היהודים ואין אמון בם ואך שוב ישובו הפרסים להבקיע בארץ ושבו גם המה והחזיקו בידם. ואחד השרים נגש גם הוא ויען ויאמר: דע אדונינו הקיסר כי רעה גדולה נגד פני הכנסיה מאת היהודים ונכליהם. בהר סיני ישב פרוש נוצרי אחד ושמו צעלזוס ויהי היום ורוח עועים נחה עליו ויעזוב את מקומו וילך לו אל טבריא, שם המיר את דתו, נמול ויקרא שמו אברהם, ויקח לו אשה יהודית. ומאז בואו בבירת היהודים תוכחות מלא פיהו, חרפות ונאצות תחת לשונו על אמונתנו הקדושה ולמען תפוש את העם בלבו, בחזיונות יתהלל לאמר: כי משה, אברהם, דוד, עזרא, והילל נראו אליו בהר סיני, גלו עיניו ויורוהו נפלאות מתורת היהודים, כי אך היא לבדה תורת אמת., וחיי עולם נטועים בה. – כזאת וכזאת ידרוש וידבר במקהלים והמונים רבים ינהרו אחריו – אדיר במלכים! אם כה תעשה ליהודים כאשר דברת להם, להגן בעדם ולשמור עליהם וחטאת עמך בני בריתך. כי יסירו היהודים את העם מאחרי אמונתם, וצדום למדחפות. ומה תעשה לשמך הגדול? מה יועילו לך מלחמותיך את הפרסיים, מה תסכון על גבורותיך על אויבי אמונתך אלה, והאורב יושב לך בחדר.

והקיסר שומע ומחריש כפוסח על שתי הסעיפים ואנשי מאדעסטוס מהרו ויובילו לפני היראקליוס איש נורא המראה עטוף אדרת שער ואזור עור במתניו, זקנו כשלג לבן יורד עד החזה, עור עינים ונער קטן נוהג אותו, האיש הזה הוא נזיר מעודו ובמדברי ערב התבודד ימים רבים. אך הערבאים בני ברית מוחמד השמו את נוהו ויגרשוהו מאת הארץ. מרוב יגון ומכאובות התבלעה עצת הנזיר הזה לעת זקנתו, ורוח מבינתו עזבתהו. ומלא כעס ותמרורים על הערבאים אשר שדדו רבצו ויגזלו מנוחתו קרא לרגעים: “השמרו לכם מפני הנמולים האלה, הנמולים האלה יקחו את מבחרי מדינות הקיסר ונוצרים רבים יסורו מאחרי אמונתם” – הדברים האלה היו נצורים על דל שפתיו כל היום וזולתם לא דבר דבר. את האיש הזה צוה מאדעסטוס להביא לפני הקיסר ובקול גדול קרא את קריאתו זאת לפניו פעמים הרבה קול גדול ולא חשך, הקיסר שמע ויבן כי אל היהודים ירמזון דברי הנזיר הנורא הזה, אף כי נודע אל נכון כי על הערבאים נשא הנזיר משאו. מקול הקריאה הזאת נבהל הקיסר כי קדוש האיש בעיניו ודברו כדבר איש אלהים, אימת היהודים נפלה עליו, ולא יכול להתאפק עוד ויפק רצון למאדעסטוס ואנשיו ואל אנשי החיל נתן אות כי יש בידם לעשות ביהודים כרצונם להרגם ולאבדם ולבוז את שללם ².

                                                                 -------------------

הדבר יצא מפי הקיסר, ומשלחת שד ורצח בבית ישראל כזאבי ערבות נפלו גדודי הקיסר על היהודים בכל מקומות מושבותיהם, בירושלים בחברון בטבריא ביבנה בשכם ונצרת, ויעשו בהם הרג רב אלפי חללים התבוססו בדמיהם ברחובות וחוצות ואנקת מות הקיפה את כל הארץ. רבים מן היהודים ברחו ויתחבאו בנצורות ההרים, ורבים נמלטו אל מצרים. בנימין מהר ויבוא עם אוהביו אל טבריא למלט את נפש אשתו ובניו, מכל עשרו וסגולת אוצרותיו לא לקח כי אם מעט מהרבה, ויברח הוא ובני ביתו ובוסתנאי ואחאי, ויבואו שלם אל אלכסנדריא, פה אוה לו בנימין לתקוע משובו, ובוסתנאי בשמעו העם מספרים גבורת מחמד ונפלאות מניצחונותיו זכר את הדברים אשר דבר אביו זקנו ואשר גלה את אזנו כי ידרך כוכב מישמעאל, וקם שבט מערב, ונפשו נכספה לראות את פני מחמד עין בעין, וישם פניו הוא ואחאי רעו ללכת דרך זועץ אל ארץ ערב.

20) קץ כוסדראי

למן היום אשר חתם כוסדראי משפט מות בוסתנאי כך צלו מעליו, חלומות נוראים בעתוהו על משכבו בלילה, ובחזיונותיו נצבה תמונת דוד המלך לנגדו כמניף חרבו עליו להכותו נפש, גם יומם לא מצא מנוחה, וקול דברי כפנאי האחרונים אשר אמר: “ועתה דע לך המלך כי בעת תחרוץ משפט בוסתנאי למות חרצת גם משפטך, המלך דוד ינקום דמי נינו האחרון מידך” צללו באזניו לרגעים, כוסדראי היה סר וזעף כל הימים ואפו ועזו על בני ביתו ועבדיו, קשתה עברתו ואכזריותו גדלה מאד, וגם על שירוהע בנו חרה חרי גדול, ומעת קם מחליו לא ראה עוד את פניו. ואך שערהין רעיתו היא לבדה יכלה לנחמנו כמעט וטלהניס עצבתו לפעמים. – ומאז פנתה לו ההצלחה ערף במלחמתו את רומא, לא מצא עז בנפשו לצאת בראש צבאותיו, כי בא מרך בלבבו פלצות אחזתהו כל הימים, אשר על כן רפו גם ידי אנשי הצבא, ולא יכלו להחזיק מעמד כנגד צבאות רומא, אשר מלאו רוח גבורה את פני הקיסר היראקליוס אשר התיצב בראשם בכל קרב ומלחמה והתענה עמם בכל אשר התענו.

לשנה הבאה שב היראקליוס ויבקיע בארץ פרס. אך בעודו הולך הלוך וגבור על חיל פרס בארצם, קרבו הפרסיים אל קאנסטאנטינאפאל ויצורו עליה, כוסדראי ראה הצלחת היראקליוס ויחר לו מאד ויחגר שארית חימה ויאסף חיל גדול ועצום ויחלקם לשלש מחנות. את מחנה האחת בת חמשים אלף איש מלומדי מלחמה נושאים רומחי זהב שלח לקדם פני היראקליוס, את המחנה השנית הצביא לערוך מלחמה על טהעאדאר אחי היראקליוס, והמחנה השלישית תחת פקודת שר צבאו הגדול סארבאד יצאה לצור על קאנסטאנטינאפאל ולהחריבה, אל המחנה הזאת ארח לחברה גם מלך האווארים בראש שמונים אלף איש חיל מאוסף מעמים רבים, אווארים, נעפיטיס, בולגארים, וסלאווים, שתי המחנות האלה הקריבו אל עיר המלוכה ויחריבו את מגרשיה פערא וגאלאטא, נכבדי העיר ושועיה יצאו לנסות דבר אל מלך האווארים אולי יקח כפר העיר מידם וישוב ממנה, אך הוא צוה ויפשיטו את בגדיהם וישלחם ערומים אל שערי העיר. השמועה באה אל היראקליוס כי עיר מלכותו בצרה גדולה וישלח שנים עשר אלף איש נושא צנה מחיל צבאותיו קאנסטאנטינאפאלה להגן עליה, הגדוד הזה בא ואנשי העיר החליפו כח ויתעודדו לעמוד על נפשם, עשו חשבונות מחשבת חושב וימטירו פחים אש וגפרית ואבנים גדולות על הצרים המבקיעים בחומות העיר עד כי נלאו הצרים וישובו מעליה. וגם על אניות המלחמה אשר למלך האווארים בים השחור הניחו האומאים ויכום מכה רבה, ומלך יאוואריס ראה כי אזלת ידו פנה וישב לו אל ארצו עם חילו, אך סארבאד שר צבא הפרסיים לא נחת מפני הרומאים ויתחזק לערוך מערכה.

והיראקליוס אשר ידע את כוסדראי כי בשריו לא יאמין ואוהביו לא זכו בעיניו, התחכם לו ללכדו ברשתו וישלח אנשים חרש אל כוסדראי לרגל בסארבעד ולתתו כבוגד באדוניו, וכוסדראי נתן אזן קשבת ללשון שקר וישלח פתשגן כתב פקודה בסתר אל שר הצבא השני אל קאדריגאן לכרות את ראש סארבאד ולשלחהו אליו דעסטאנערדה. אך פתשגן כתב הפקודה הזאת הגיע ליד סארבאד. וכראותו את דבר מלכו הערים גם הוא לשים נוספות עליה שמות ארבע מאות איש מפקידי הצבא, לאמר: כי על כלם יחד חרץ המלך משפט מות. ויאסף אליו כל שרי הצבא ופקידיהם ולעיניהם מסר את פקודת המלך ליד קאדריגאן. ויאמר: קרא נא קאדריגאן את פקודת המלך, אתה צֻוֵיתָ להכרית ראשי וראשי ארבע מאות איש מפקידי החיל הנקובים בזה ולשלחם אליו, מהרה ועשה כדבר המלך. קאדריגאן נבהל משמוע כדבר הזה, ואש חמתו נשקה בו. וכל שרי הצבא התקצפו קצף גדול, וימתיקו סוד ופה אחד גמרו אמר להסיר את כוסדראי ממלכותו, כי לא יאתה לו – עמדו ויקחו דברים את ראשי השרים בקאנסטאנטינאפאל, כרתו ברית וימהרו וישובו ארצה פרס.

בין כה וכה הפליא היראקליוס לפעול גבורות בארץ פרס, כי התחבר את מלך הטורקים אשר אמר לו לתת את בתו איידוקסיא לו לאשה, וגם כוסדראי לא התרפה במלחמה ולא צר כחו ויאסוף עוד חיל גדול ועצום מאד, חמש מאות אלף איש. אפס לא מצא עז בנפשו גם הפעם לצאת לפני חילו. על יד הנהר חדקל מקום שם עמדה ננוה העיר הגדולה לפנים, נגשו שתי המערכות למלחמה, ברעש ורגז נלחמו וחללים לאין ספורות מלאו את שדה הקטל. אך הרומאים התחזקו ויכו בפרסיים מכה גדולה מאד והנשארים לא החזיקו מעמד ויהפכו ערף – אז נפתחה כל ארץ פרס לפני היראקליוס וילך למסע מלחמותיו הלוך וכבוש עד בואו דעסתאנערדה וילכדה, אחרי אשר נמלט כוסדראי הוא נשיו וילדיו אל קטיספון. היראקליוס החריב את העיר הנפלאה אשר בנה כוסדראי בשלל עמים רבים וכל הבנינים הנפלאים מעשי ידי פערהאד הרס בעברתו, ואנשי חיל רומא נשאו שלל רב כסף וזהב אין קצה לסגולה, מדעסתאנערד הבירה יצא היראקליוס לבוא אל קטיספון. ויהי בהחזיקו בדרך כמעט הקריב אל קטיספון והנהר ארבע מלא על כל גדותיו ומעברות אין לפניו לעבור, וינחם היראקליוס מרדוף אחרי כוסדראי להשיגהו. והימים ימי גשמים והקור גדול, וירא היראקליוס וישב ויחנה בגליל טוריס, ואנשי הגליל הזה כלכלו אותו ואת כל מחנהו כל ימי החרף.

ובפנות יום הצלחת כוסדראי לערוב, ושבע קלון ובוז נמלט אל קטיספון, עברו כעסו ועז עברתו בלע כל עצתו, בנאמניו לא האמין, ועל נקלה טרף באפו ולא חמל, אימה ופחד נפלו על גדולי השרים, ומתגרת אימתו חרדו לרגעים. אז נועצו נוסדו יחד עשרים ושני אחשדרפנים ויבואו אל שירוהע ויאמרו לו, אביך לא ידענו מה היה לו, כי עזבו רוח מבינתו ובשריו יחצוב כצר ואויב, הננו ונסירהו ממלכותו ונמליכך תחתיו.

ושירוהע לא אחר להעתר לשאלתם, כי כבר חכה לעת כזאת, האחשדרפנים הלבישוהו ארגמן, ויציגוהו לפני העם ויקראו: מלך שירוהע! ושירוהע עמד ויברך את העם ויאמר: כי למשפט צדק ימלוך בארץ, ירבה משכרת השכירים אנשי החיל, ימהר לעשות שלום עם היראקליוס, והנחה יעשה למדינות מלכותו. כל העם ואנשי החיל שמעו דבריו בשמחה ויכו כף ויריעו תרועת שמחה ויקראו: יחי המלך!. אז מהרו המתקשרים ויבואו אל ארמון המלך ויפלו על כוסדראי, ויאסרוהו בכבלי ברזל ויסחבוהו ויתנוהו בבור הכלא ושירוהע תפש את המלוכה.

בירכתי בור אפל וצר כרע שכב כוסדראי אור עמו וארצו במחשכים כמתי עולם; איך נגדעת לארץ אדיר במלכים! איך שחות שפלת גאון אדירים! כוסדראי! אלפי רבבות נחתו מפניך חלו ורעדו לזכרך, אלפי רבבות התכחשו לך, אצו וחשו למצוא חן בעיניך, איך השלכת כאחד הנבלים לבור נאלח ונרפש, אסיר עני וברזל. לחם נקודים מעדני שולחנך, מי ביצה מסך שקריך, החולד והעכבר מתי סודך, ויליל אנקתם זמירות משורריך. אך כל העני והעמל הזה, כל הצרה והמצוקה אשר מחוצה לו, כאין וכאפע מול נגעי לבבו ופצעי נפשו פנימה. נדודי חזיונות מבהילים, חבל תמונות איומות תעבורנה בסך לפניו חליפות וצבא עמו, אלפי נפשות נקיים אשר טרף באפו הרג ולא חמל למלא מאויי גאונו ושכיות חמדתו, נפשות בית דוד אשר הוציא להורג, למרות שבועתו. כל אלה חוברו יחד במחזה להדאיב נפש המלך הזקן תכלית דאבה.

                                                                  -------------------

ימי תרועת המלך החדש חלפו עברו וחדות העם השמחים לקראת כל תמורה וחליפה שככה. יושבי העיר קטיספון זכרו את מלכם כוסדראי ואת אשר נגזר עליו ויתעצבו אל לבם, נכמרו נחומיהם עליו, וידעו כי הרבו לפשוע. הדבר נודע לשירוהע ויחרד וירא כי אין טוב לפניו כי אם לשום קץ לחיי אביו. ולא יהיה לו עוד למכשול ולפוקה. אך אין איש מאנשי סודו אשר הרהיב עז בנפשו לשלוח יד בכוסדראי אשר מלך בגאון תפארת זה ימים רבים. ירא וחרד התהלך שירוהע בארמונו נבהל ונדהם מקול עלה נדף, מה יעבור עליו אם ינחם העם על הרעה אשר עשו לאביו, ומה תהי אחריתו אם ישובו והשיבוהו למלכותו?, בהלך נפשו ובהשתונן כליותיו למצוא נתיבה לרוחתו וישועתו, והנה איש מבקש לראות את פניו, ולדבר עמו בסתר, האיש הזה הוא הארמוץ בן השר מוצדו אשר המיתו כוסדראי בחרונו בצאתם לצוד ציד, השריד האחד אשר נמלט על נפשו מכל בני בית אביו אשר הוצאו להורג למנוחת כוסדראי, גחלים תלהט נפשו לעשות נקמה בכוסדראי ולהשיב על ראשו דמי אביו וכל בני משפחתו.

“אם את נפשך אדוני המלך” אמר הארמוץ אל שירוהע "כי אכונן כסא מלכותך, תשיב לי את אחוזת נחלות אבי, ואת תור מעלתו וכבודו אף את שערהין אשת המלך תתן לי לאשה.

שירועה³ נבהל לשמוע הדבר הזה מפי הארמיץ. כי גם נפשו חשקה בשערהין וכבר אמר בלבבו לקחתה לו לאשה אחרי מות אביו ומטעם דתי פרס ומדי אין מעצור לדבר הזה ולא רע בעיני העם. אך חרדתו לנפשו גברה על תאותו, ויבטח להארמוץ לתת לו כל משאלותיו, ולא אחר הארמוץ וילך אל הבור אשר המלך אסור שם, וחרבו שלופה בידו.

“האם ידעת מי אנכי”? שאל הארמוץ את המלך בלעגי מעוג.

“אתה – הנך” ענה מלך וכל עצמותיו רעדו, “דוד המלך אתה, ובאת לנקום נקמת דמי צאצאיך מידי”.

“תעית בשפטך” ענה הארמוץ, “אני – הנני בן השר מוצדו אשר הרגת באפך לעת הציד, הוי בוגד עריץ רשע ורע! עתה באתי להשיב בראשך גמול פשעיך הרבים”.

וכוסדראי כרע נפל וישא ידיו האסורות בזקים ויבך ויתחנן אליו לאמר: חוסה חמול נא עלי הארמוץ שא לפשעי אך הפעם, לבי אומר לי, כי ינחם העם על הרעה אשר עשו עמדי, יזכרו ישובו וישבוני למלכותי או אז אגדיל כבודך ועשרך והיית השני במלוכה.

“אין רחמים לך רוצח אכזרי, מות תמות!”

“האם נאוה לך לשלוח יד במלכך? והסיף כוסדראי להתחנן. אם לך איש צעיר לימים יאתה לשפוך דמי סאססאן הקדושים? הלא רוצח מלכך יקראו לך יקללוך כל בני האדם ואשמת כל ימי חייך”.

"נאוה לבן הנרצח להמית את המרצח אמר הארמוץ, נגש והניף חרבו, וראש כוסדראי התבוסס בדמו.

כה תמו ימי כוסדראי השני, הגדול והאדיר בכל מלכי פרס מבית סאססאן.

21) אחרית בית סאססאן

שבע נקמה, ומלא תקוות טובות שב האמוץ אל המלך שירוהע להראות לו את חרבו הטבולה בדמי כוסדראי, אך מאשר צוה שירוהע כי לא יבוא לפניו איש ונשקו עליו, הסיר את חרבו מעליו ואחרי כי בא אל המלך ויקרא! כן יאבדו כל אויבי המלך, כאשר גוע ומת האכזר העריץ הזה.

“ברוך אתה לי הארמוץ” ענה שירועה “כי בידך מלאת אשר אמרת בפיך, ומעתה ראשון תהיה לי בכל שרי המלוכה כאשר היה אביך, וכל נחלות אביך יושבו לך”.

זכור נא ואל תשכח אשר הבטחתני, לתת לי גם את שעהרין היפה לאשה.

“אותה אל תבקש ממני הארמוץ, הלא ידעת כי מדתי פרס ומדי לא תוכל אלמנת מלך אחד היות לאשה כי אם למלך אחר”.

“מה לי ולחקי פרס ומדי”? ענה הארמוץ, “האם על מוצא פי החוקים סלותי לך המסלה למכון כסאך”?

לדברים האלה חרה אף שירועה בהארמוץ עד להשחית אך מצא עז ויתאפק ויאמר: ספרה נא לי הארמוץ, איך מת אבי תחת ידיך ומה היו דבריו האחרונים?

והארמוץ החל לספר לו את כל דבריו את כוסדראי, ומשח בששר המליצה את שבר רוחו ושפלות נפשו, את אימתו ואת תחנוניו, ובשמחת נפש יודעת כבודה, הגיד הארמוץ את דבריו האחרונים אשר דבר אל כוסדראי לאמר: נאוה לבן הנרצח להמית את מרצחו, לשמע הדברים האלה קרץ שירועה שפתיו בלעגי מעוג, וכשמח באהבת רעהו נגש אל הארמוץ ויאמר: הלא תדע הארמוץ כי כמוך אז כמוני עתה?

“מה ירמזון דבריך, מלכי”? שאל הארמוץ.

“דברי נכחים למבין” ענה שירועה “אתה רצחת את אבי ונאוה לבן הנרצח להמית את מרצחו”.

וכהתימו לדבר, בתק את הארמוץ בשלח אשר שלף מאזורו, הכה אל החומש והארמוץ נפל אחורנית.

“עתה תעגב על אלמנת המלך” קרא שירוהע.

ארור תהי בוגד רשע! קרא הארמוץ בשארית כחו ושפעת דם זרמה מפיו ונפשו יצאה בדברו.

שירועה צוה ויוציאו את המת לקברו. – וישלח ויקרא אל שערהין, ויהי כבואה עצובת רוח וחכלילת עינים מדמעה, נגש אליה שירועה ויאמר: "הרגעי שערהין היפה בנשים, מנעי עינים מדמעה, כאשר היית גברת אבי תהיה גבירתי – כוסדראי מת –.

“ואתה בן נעות המרדות קראה שערהין. רצחתו וגם ירשתו”.

“לא בצדק תטפול עלי את העון הזה, היפה במלכות” ענה שירועה, “לא ידי פגעה בכוסדראי. אך הארמוץ בן מוצדו הבקיע אל הבור אשר היה אסור שם, ונקם נקמת אביו”.

“אבל בדברך עשה”!

"חלילה לי, לא צויתיו לא עלתה על לבי, ואך להפך כמבשר בא אלי, ואקום עליו ואהרגהו נפש, שאו נא עיניך וראי את שלחי המגואל בדם, בו המתי את מרצח אבי, ועתה שערהין גרש כל שנאה מלבך פני אלי וחנני אהבה. ראי שערהין זה לי ימים רבים ואני אהבתיך אהבת נפש, פני אלי היום ושמעני ושבי לימיני על כסא מלכותי.

"מה יש את נפשך שירועה? כי אהיה לך לאשה אחרי היותי אשת אביך? –

“הלא ידעת שערהין כי מטעם דתי פרס ומדי יוכל הבן המלך אחרי אביו לקחת את נשיו לו לנשים” –

“בי שירועה! אל תבקש ממני את הדבר הזה – נוצרית אנכי מבטן ומלידה והדבר הזה תועבה הוא לי”.

“ואת שערהין תמאני לקבל באהבה את החסד הגדול אשר אני אומר לעשות עמך”? שאל שירועה “הטרם תדע כי יש לאל ידי לעשות עמך רֻע”?.

“הרגני נא הרוג, ואל תאלצני לעשות הנבלה הזאת”.

“לא אותך אמית כי אם את בתך דארא”.

“הוי אכזרי רע! איך יקחך לבך לשפוך דמי אחותך?”?

“איך תקשיחי לבך, אכזריה, מבתך יחידתך? הפיקי נא לי רצון ואשמור את דארא כאישון בת עיני”.

“למען בתי הנני לתת לך שאלתך. אך השבעה לי כי תשים עיניך על דארא לטובה תנצרה תגן בעדה כל ימי חייך”.

ושירועה לא אחר וישבע לה בשם אלהי אבותיו את השבועה הקדושה החמורה לבני פרס. אז צנחה שערהין להרים את המטפחת אשר נפלה מידה ותרים גם את השלח ותדקרהו בלבה “הנני מתה” אמרה שערהין מנהמת לבה, טוב לי מות מחיי זימה, ואתה שירוהע שמור את השבועה אשר נשבעת לי –.

ושירוהע נבהל ונעוה למראה עיניו ויפול על שערהין המתה וישק לה ויבך בכי גדול ויקרא: את מוצא שפתי אשמור למענך, את נפש עדינה ויקרה, שערהין שערהין מה עשית לי!?.

דברי המלוכה גברו על המלך שירוהע לאין מרפא ולא יכול להתאבל אל שערהין, שמה ושערוריה בכל רחבי ארץ ממשלתו – ותגרת יד האויב פרעה בה פרעות ויהי ראשית דברו לשלוח צירים אל הקיסר היראקליוס ולשחרו שלום, והיראקליוס נתן לו שאלתו בשמחה. כי שמע כי האווארים הנעפיטים והבולגארים שבו ויצורו על קאנסטאנטינאפאל בחיל כבד, ודברו נחוץ לבוא לעזרת עיר מלכותו. השלום שב אל תלו ושירוהע שקד להשיב גם שבות ארצו הסוערה, להחזיק במעוזי המלוכה ולעשות משפט צדק בעמו. כשמונה חדשים כלכל דברי מלכותו בדעת והשכל וכל עמו ועבדיו ראו אור תקוה טובה כי אך לאמונה יגבר בארץ ולמשפט יָשֹׁר. אך חטאים תרדף רעה ובן עשוק בדמי נפש אביו, לא ימלט מיד עונו. מאווי חמדתו גברו עליו וכאחשורוש בשעתו שאל לו המון נשים והדת נתנה כי יקבצו את כל נערה בתולה טובת מראה מכל מדינות מלכותו אל קטיספון הבירה, והנערות אשר תיטבנה בעיניו תאספנה אל בית נשיו, אבל הימים הראשונים כבר עברו וכבר שנה הזמן את פניו. הדבר אשר נעשה כאלף שנים לפנים באין פוצה פה ומצפצף העיר חמת כל יושבי הארץ בימים האלה. גדולי השרים נועצו נוסדו יחד, קשרו קשר על שירוהע ויפלו עליו ויכוהו נפש, וימליכו את אחותו ארצעס־דאקטה תחתיו.

מה אמולה לב דארה העזובה – ומה גדול שברה! אביה ואמה מתו עליה ביום אחד. ועתה הומת גם אחיה אשר שמר את שבועתו ויהי לה כאב – ואחותה אויבתה מאז – צלחה למלוכה.

וארצעס היתה אשת חיל וכבירת כח לב, שבר גאון פרס נגע עד לבבה. והיטיב חרה לה על הקרעים אשר קרע קיסר רומא בארץ ממשלתה, ותתן את לבבה לבקש עצות להשיב את הערים אשר לוקחו מידי אביה במלחמה. – ותפנה אל מלך התתרים ותבקש כי יכרות עמה ברית ויחד יבואו מלחמה בשערי רומה. החאן נתן לה שאלתה בחפץ נפש, ויאמר לבוא בברית עמה ולאות אמת בקש כי תתן לו את אחותה דארה לאשה.

ותקרא ארצעס־דאקט לדארא ותאמר לה: ידוע תדעי כי מלאכי מלך התתרים יבואו הנה, עמהם תלכי ותהי אשה למלך התתרים.

כשמוע דארא את הדברים האלה חרדה חרדה גדולה ותאמר: בי אחותי! אל נא תעשי עמדי הרעה הגדולה הזאת ואל תתנני בידי פרא האדם הזה.

“עשי זאת דארא למען שלום ארצנו” ענתה ארצעס דאקט, עלינו לבוא במסרת ברית את התתרים, והיו עלינו סתרה מצר, ומגן מפני קיסר רומא מחריב ארצנו".

"חוסי וחמלי נא לי אחותי – הלא ידעת את משובת התתרים ועז רוחם, איככה תוכלי לראות ברעתי, כי כמעט אראה פניו ומתי.

“ומדוע איפוא לא תדרוך נפשך עז להקריב גם חייך על מזבח שלום ארץ אבותיך”?

"הנני ואמותה לטובת ארץ אבותי, אך התענות תחת ידי העריץ הזה ימים רבים למותת – מר ממות!

“יודעת אני מאד דארא, כי העלם העברי ההוא, אשר היה אתנו בארמון אבינו היה טוב לך מן החאן. אך הלא אנכי גבירתך בקולי תשמע ופקודתי תשמור רוחך”.

“אל תשחיתי באף רחמיך אחותי” קראה דארא, “זכור כי אב אחד לנו! ובדברה נפלה אפים ארצה לפני ארצעס־דאקט ותבך בכי גדול ותתחנן ותאמר: ידעתי גם ידעתי אחותי כי שנאתני אף כי חפה אנכי מכל פשע ולא הכלמתיך מעודי. אך אל תטור עברתך ואל תסגירני בידי מלך התתרים ולא אמותה לפניו – הלא אחותך היחידה אנכי שארית פליטת בית סאססאן וגואל אין לך זולתי בחיים”.

לדברים האלה נכמרו נחומי ארצע־דאקט ותאמר: יהי כדבריך הנני להשיב את החאן דבר כי עודך תמאן היות לו לאשה. אך למען לא יחר אפו עלינו, עשה זאת איפוא כמו נחתה תגרת ידי עליך לאלצך ולהעבירך מדעתך, ולבעבור זאת שלחתיך לאחד המבצרים להאסר שמה עד בוא עת רצונך.

“ברוך תהי אחותי טוב לי להאסר בכלא כל ימי חיי מהיות גברת מולכת בבית מלך התתרים”.

בעצם היום הזה שולחה דארא אל אחד מבצרי ההרים. את מלך התתרים הודיעו לאמר כי היה תהיה דארא לו לאשה, אך יעברו ימים אחדים עד שתחפץ העלמה העדינה והרכה להיות אשה לאיש.

22) משא בערב

בפרוע הזמן פרעות בארץ פרס האדירה, בהעיר הקיסר היראקליוס חמת אויב על כל היהודים בארצות ממשלתו להדפם ולרדפם בשבט עברתו, בצאת עמי גרמניה מיערי עולם לרשת ארצות איירופה במשובה נצחת, בחמתם ובקנאתם לדתם חדשים מקרוב באו בבריתה, אכלו גם את ישראל בכל פה למצוא חן בעיני אלהים. בעת ההיא יצאה בירכתי ארץ ערב, אמונה חדשה כבירת כח, לאור עולם. ממעי תורת ישראל יצאה, וכמעט נשאה ראש, נצבה כצר לישראל, לרועץ ולרוצץ את צור מחצבתה.

בארצות ערב שכנו יהודים רבים מימי קדם ומסרת בידיהם כי עוד בימי שאול ודוד יצאו מארץ אבותיהם לגור שמה, ובהגלות נבוכדנאצר את ישראל מעל אדמתו שרדו פליטיהם ממצרים דרך זועץ לערבות ערב, וכן נודע כי גם בעשות הרומאים משפטים ביהודה, בשלחם אש במקדש אל, ונתנו ארצה לשמה, נמלטו הרבה מבני יהודה לערב ונאחזו שמה.

היהודים אשר אוו להם את ערב למושב התערבו בעמי הארץ וילמדו מעשיהם ומנהגיהם, שכנו לשבטים, ישבו באהלים, נסעו בעדרים אף חיו על חרבם, כי מלבד אשר שפת בני ערב קרובה לשפת עבר, הנה היו הערבאים בעיני היהודים כקרובי שאר בשר, בני ישמעאל בן אברהם, ובני יקטן בן עבר וכן היו בעיניהם, על כן התרועעו בני שני העמים האלה וישבו כשבת אחים יחד, ויתרון הכשרם חכמה, ותורתם אמת עמדה ליהודים לתתם גם לחן ולכבוד בעיני הערבאים, הרבה משבטיהם התיהדו, ועל כסא מלכות מדינת הִימִיאָר ישבו מלכי ישראל.

אור תורת ישראל האיר עיני האיש אשר קם לתת צורה חדשה אל כל בני קדם, ומשד לקחיה ינק מעט דעת והשכל. מחמד אבן עבדאללה משבט בני קרש היה נבער וריק מכל מדע ולמוד אף לא ידע קרוא ספר, אך בארחו לחברה את היהודים שמע מפיהם דברים אחדים מיסודות אמונת ישראל, בספרי התורה, והגדות חכמי התלמוד, תורת האחדות באה כאש יוקדת בלבבו, וכל נפשו בערה אש שלהבת יה, ועבודת האלילים הרבים אשר עבדו בני עמו היתה לו לתועבה. כי מספר עריהם היו אלהיהם, ובמקדשם בקאבא אספו אספה שלש מאות סמלי צלמיהם. רוח קנאה לאלהי אמן התייתהו, ותמלא את נפשו עז ללמד את עמו דעת אלהים אחד. אך כמעט החל לדבר במקהלות עם בעיר מֶכָה בזו לו לעגו לו כל שומעיו אף ארבו לנפשו, ויירא ויברח משם אל מֶדִינָה, שם מצא לו אוהבים מקשיבים לקולו. בהיות מחמד מורדף ושפל התרועע את היהודים ובקש קרבתם, אך כמעט גברה ידו וגדל כבודו שאל מהם כי יבואו בבריתו ויאמינו בו כי הוא נביא אמת לאלהים אחד, נביא לא קם כמוהו ואחריו לא יהיה עוד, וכאשר מאנו היהודים לתת לו אזן קשבת נהפך להם לאויב בנפש, ויצא להלחם בהם, ובכל אשר פנה הרשיע להשחית, שבטים רבים מהם הכריע, המית ואבד בזרוע נטויה, או גרשם מן הארץ בערום וחסר כל. זאת תורת התורה אשר הביא מחמד לאמונת ישראל, אשר האירה עיניו, ופתחה לבבו, לא זכר כי מידה לו קרני אור חכמתו, ומפריה הנחמדים להשכיל לקח ושם בספרו הקוראן, וזולתם הלא כל דבריו הבל ורעות רוח.

בוסתנאי ואחאי באו לארצות ערב אחרי אשר כלה מחמד לעשות מלאכת נקמתו ביהודים, לא נשארו בארצות ערב כי אם פליטים מתי מספר ורק בוואדי־אל־קארה, בעמק־הכפרים, ישבו עוד יהודים רבים עובדי אדמה ורועי צאן יושבים לבטח ולא למדו מלחמה, אך גם עדיהם הגיע דבר מחמד וגם אליהם שלח מלאכיו לאמר, בחרו לכם אם לבוא בברית האישלאם (תורת מחמד) או למות בחרב או לצאת מאת הארץ. אימת מות נפלה על היהודים השלוים האלה ופלצות אחזתם, קראו צום נקהלו אספה גדולה להמתיק סוד, דבר מה יענו את מלאכי מחמד.

על כר נרחב מוסב עצי תמר, נקהלו ראשי העדה, שם באו גם צירי מחמד ויציעו לפניהם פרשת דברי אדוניהם, וככלות ראש המדברים משאו אמר: שיתו עצה, הביאו פלילה, ודעו את אשר לפניכם. הביטו אל אחיכם בני שבט נאדהיד מה היתה אחריתם, המה בטחו בעשרם ברב חילם ובכח ידיהם למלחמה, ויתנו כתף סוררה אל מחמד. אך אלהים הדפם, השם את נויהם ויגרשם מאת הארץ; אחיכם בני קרייצה, גם המה נשגבו בטירותיהם ובמבצריהם החזקים ושריהם קאאב והוייא הגבורים יצאו לחרף מערכות מחמד, וכלם נפלו בחרב לפניו, לא נשאר מהם פליטה. ראו מה נעשה לאחיכם בני חיבאר כי עלה עליהם הכורת ויאכל אותם ואת גבוריהם, על־רֵע הנביא גבור כארי־אל, הרג בחרבו את מארהאב ראש גבוריהם. עין בעין הנכם רואים, כי לא יוכל כל גוי ועם לעמוד נגד נביא ה' ומלאכו ולמה זה איפוא תתמהמהו להכיר כח נבואתו? על מה תשענו ואל מי תשאו עין? אך אם תקשיחו לבבכם מהבין דעת עזבו את מקניכם ורכושכם ומהרו וצאו מאת הארץ".

ככלות ציר מחמד לדבר נשאו כל עם היהודים קולם בבכי ויזעקו זעקה גדולה ומרה – בו ברגע הזה קרבו בוסתנאי ואחאי ויבואו אל תוך המעגלה באין משים לב עליהם, כי כבד האבל מאד, והמבוכה רבתה עד לאחת.

וברק ראש אלפי יהודי וואדי־אל־קארא קם ממקומו ויקרא: הבו נא אחי נעזבה נא את משכנותינו את אהלינו מקנינו ורכושנו, ונסעה ונלך לנו כאשר עשו אחינו בני קאינוקא, אך לא נמעול מעל באלהינו, ולא נמיר את אמונתנו הקדושה.

"אך איזה דרך נבחרה לנו? ענה תֶּלֶק איש נכבד ונשוא פנים בעדתו, איה איפוא ישכון לנו אור? אלהי ישראל העיר כל חמתו על עמו ויתן לבז ולמשיסה את בני יעקב בכל מקומות פזוריהם. קיסר רומא נשבע להכרית מארץ שרשם, מלך פרס גדע את החטר האחרון מגזע ישי, את בוסתנאי, ומה נוחיל עוד, אבדה נוחלה תקותנו, נר דוד כבה ולא יזרח עוד ומאין יבוא גואלנו? ועתה אין טוב לנו כי אם לכרות ברית את מחמד, וחיינו ונהיה שלמים במעונות אבותינו ולא נראה רע.

כל העם החרישו ולא מצאו מענה, אין פוצה פה לתמוך עצתו, ואין דובר דבר להרשיעהו. דממת מות שררה רגעים אחדים בכל הככר.

"ומי הגיד לך תֶּלֶק? שאל ברק "כי הומת בוסתנאי, ותקות בית דוד ירדה שאול?.

"אחד ממיודעי היה בדיסתאגערד עיר מלוכת פרס לעת אשר חרף בוסתנאי את נפשו לפגוע ביורש העצר ולשפוך את דמו, למען הצל עלמה עבריה אחת מידו, ובגלל הדבר הזה נחתך עליו משפט מות.

אז יצא בוסתנאי מתוך הקהל נגש לפני האלופים ויאמר:

שאוני נא אחי שאו פני איש אורח אשר לא ידעתם מתמול שלשום כי ירהיב עז בנפשו לשאול את פי האיש הנכבד הזה דבר.

האם אמר מיודעך כי לעיניו הומת בוסתנאי?.

“לא ראה בעיניו” ענה תלק “כי ביום אשר חרצו שבעת שרי מדי ופרס משפט בוסתנאי למות יצא מיודעי מאת עיר המלוכה”.

“אם כן הדבר” קרא בוסתנאי בקול גדול הנני לבשר ולאמר: כי לא נעשה המשפט הזה בבוסתנאי, אלהי דוד אביו הפליא עמו חסדו שלח עזרו מקדש ומלט נפשו ממות. עוד בוסתנאי חי – עודנו חי – ואני אני הוא בוסתנאי המדבר אליכם. –

חרדת גילה אחזה את כל הנועדים, וברק יצא לקראת בוסתנאי ויחבקהו וינשקהו, וכל העם הריעו תרועת שמחה ויקראו: ברוך ה' אלהי ישראל אשר לא שכח חסדו לדוד ולביתו, ולא נתן לכבות נר בן ישי.

אך תלק פג לבו מהאמין ויפן אל בוסתנאי ויאמר: ומה האות כי כנים דבריך, כי בוסתנאי אתה.

“הן לא אבקש ולא אשאל מכם כל מאומה” ענה בוסתנאי “ומדוע זה איפוא תשאלו אות מידי? על נהרות פרת וחדקל ישבו אלפי רבבות מאחינו יודעים אותי ואת כל דברי – אולם אם באותיות חפצתם, שלחו וקראו לחכמיכם תופשי התורה ויודעיה ינסוני וישאלוני משפטי התורה, והליכות התלמוד, וידעו נאמנה כי נכד רבינו כפנאי הגאון ותלמידו אנכי”.

“יהי כדבריך” אמר תלק “בוסתנאי אתה, אך הגד היש עמך להושיענו, ומה עצתך הודיענו ונושעה”.

“עצתי” ענה בוסתנאי, כי תוחילו ותתחזקו באלהי אבותינו ואל תעזבו אמונת אבותיכם"

“עצתך אמונה” אמר תלק, כי נעזוב את אהלינו, ונקיים ורקים מכל רכושנו וקניננו, נצא לנוד ולנוע במדברות ערב מבלי לדעת לאן יהיו פנינו מועדות, איה איפה נמצא מנוח ומקום לשבת, ונשינו וטפינו יכלו בדרך כחם, יתמו יגועו ברעב ובחליים רעים".

“חלילה לך מדבר כזאת” ענה בוסתנאי “שומר ישראל ישמרכם מכל צרה וצוקה”

“ומה זה איפוא נעשה כיום? הגד נא דבר בינה” קרא תלק, "ומי יצילנו מחרב מחמד, אם לא נקשיב בקולו, אם לא נצא ממקומנו ולא נקבל אמונתנו?.

“אם כן איפוא” אמר בוסתנאי נסו נא דבר אליו שלחו מלאכים לבקשו ולחלות את פניו, כי יחוס וירחם עליכם, ולא יַשֵׁם עליכם, גויכם, אולי יעתר לכם.

“מי יתן והיה” ענה ברק “אך אין תקוה מוֹצֵאת, כבר נסו זאת רבים מאחינו, ולא לעזר ולא להועיל”

“נסו נא אך הפעם” אמר בוסתנאי “גם אנכי אלך עמכם אולי יחוס ה' אלהי ישראל עליכם, וישלח לכם עזרתו על ידי”.

דברי בוסתנאי מצאו טוב טעם בעיני האספה ויגמרו אמר כי ילך ברק תלק ובוסתנאי במלאכות כל הקהל לנסות דבר אל מחמד אולי יכמרו נחומיו, ויתן להם רחמים.

בימים אשר התהלך בוסתנאי בארצות ערב נתן את לבבו לדעת כל מוצאי מחמד ומובאיו, את תכונת נפשו רעיונותיו והליכותיו, ועל פי הדברים אשר לקחה אזנו חשב בוסתנאי מחשבות למצוא נתיבה אל לב מחמד ולהפיק ממנו רצון, לא לבד אל היהודים היושבים בערב כי אם בכל המקום אשר יטע דגל תורתו שמה.

במחשבתו זאת שלח בוסתנאי את אחאי רעהו לפניו אל מדינה וישם דבר בפיו לחקור ולתור לפניו את הדרך למחוז חפצו.

23) מחמד

מראש אמרנו כי מחמד היה נבער וריק מכל מדע ולמוד אף לא ידע ספר ולא אמן ידו לכתוב, ומה גם מתי סודו הערבאים הבאים בבריתו לא ידעו ולא הבינו במלאכות מחשבת אלה כל מאום, אשר על כן לקח לו הנביא האוילי הזה איש עברי ושמו אִברהים למזכיר וסופר, אל האיש הזה פנה אחאי בבואו אל מֶדִינָה ויגש אליו ויאמר:

“שמי אחאי, איש יהודי אנכי מילידי פרס, רע הנשיא בוסתנאי וחברו”.

"רע הנשיא ההוא "שאל אברהים אשר הוציאו כוסדראי מלך פרס להורג?.

“שמועה לא נאמנה הקיפה את כל הארץ ותבוא גם עדיך” ענה אחאי "בוסתנאי חי ובעוד ימים אחדים בוא יבוא הנה. אך אם אתה לו שמעני אשאלך והשיבני, הלא קרוב אתה אל מחמד והנך לפניו תמיד מדוע זה לא עמדת להליץ טוב על אחיך? ואיכה לא חשכתו מעשות בהם שפטים נוראים?

"בדברך כזאת פיך ענה בך כי מארץ רחוקה באת ולא ידעת את מחמד, עת עז אפו וקשי ערפו. לא אחת ולא שתים חליתי פניו הרביתי תחנה, כי יחוס וירחם על אחינו האומללים, אך לבו יצוק כמו אבן, לא ידע רחם, ורוחו בוער שלהבת קנאה, וישמח כי יחזה נקם –

"האמנם יש את נפשך אִברהים לעזור אם תוכל?

“בכל לבבי ובכל נפשי”

"אם כן הדבר עשה זאת איפוא הביאני לפני כאיפה אשת מחמד ואנסה דבר אליה הלא בת עמנו היא, אולי לא שכחה עוד את עמה ואת מולדתה.

“הקשית לשאול” ענה אברהים "שאל ואפתח לפניך שערי גן עדן ואובילך מבינות לכרובים ולהט החרב המתהפכת, בית נשי מחמד סגור ולא יפתח וכל האיש הקרב אליו אחת דתו למות.

הבה עצה אולי תמצא נתיבה לשלוח אליה שליח חדש, ואשים דבר בפיו.

"אולי –

"הגד יגיד לה כי תאמר למחמד, חלום חלמה והוגד לה כי בימים האלה יבוא נין דוד המלך למֶדִינַה ויבשר לו בשורות טובות. הואילה אברהים ותן נפשך להריץ אל כַּאיְפָה את הדבר הזה בסתר, כי בו תלואים חיי בני ישראל יושבי וואדי־אל־קארא, ואך בו צפונה ישועתם.

אִבְּרַהִים הבטיח נאמנה לעשות את כל אשר יוכל, ובכן מצא לו איש מסריסי מחמד, נאמן בבריתו, וישם את הדבר הזה בפיו, והסריס מלא אחריו לא הפיל דבר מכל אשר נאמר לו.

כאיפה היתה מבנות שבט נדהיר אשר התיחשו לזרע אהרן הכהן. ותהי אשה אל המשורר היהודי כִנָנְיָה, ובנפול בעלה במלחמה אשר נלחם מחמד בבני ישראל, הלכה היא שבי לפני צר, מחמד ראה אותה את יפיה ואת טוב טעמה ונפשו חשקה בה ויאלצה להיות לו לאשה, ארבע עשרה נשים היו למחמד ואת כאיפה אהב מכל נשיו וימשוך לה חסד אהבתו, וכאיפה רוחה נאמנה עם דתה ועם בני עמה, ולא סרה אל משמעת מחמד כי אם מיראתה אותו. ולזאת איפוא בשמעה את אשר צוה עליה אברהים מזכיר מחמד, גמרה אמר למלא אחריו.

ויהי ביום המחרת וכאיפה אמרה לרכוב לשוח, סריסי מחמד הביאו לה את הגמל חבוש כר יקר מאד, ויעמידוהו לפני פתח ביתה, כאיפה יצאה ותאמר לעלות על הגמל, והנה אין סולם עמו לעלות עליו, וימהר מחמד ויכרע וישח ויאמר: בי כאיפה היקרה בנשים בת אהרן הכהן, אחי משה הנביא, יהי נא גבי הדום לרגליך לעלות על הגמל.

“מה רב טובך אדוני הנביא!” אמרה כאיפה “אבל יען כי הגדלת עמי חסד אהבתך היום, הנני גם אני לשמח נפשך בבשורה טובה”.

“ספרי נא רעיתי תמתי! חבצלת אלהים”!

"אתמול בנפול עלי תרדמה ראיתי איש זקן נכבד אחד בחלומי ויאמר לי כי הוא דוד הנביא (כן יקרא דוד המלך בפי הערביים) וצוה לי להגיד לך כי בימים האלה ישלח את נינו לחדות נפשך בבשורה טובה.

“ברוכה את היפה בבנות יהודה, וברוכה תהי כי שמחתני בדבריך מי יתן ובא דבר חלומך”.

בעצם היום הזה באו צירים שלוחים אל מחמד מאת היהודים יושבי וואדי־אל־קארא ומאת הערביים יושבי העיר תַּקִיף. על שני השבטים האלה קרא מחמד מלחמה, והזהיר בם כי יפקדם בחרב אם לא יבואו בברית האישלאם. צירי שני השבטים האלה באו כאחד ויעמדו לפני מחמד אך צירי תקיף נגשו ראשונה. וראש המדברים פתח פיו ויאמר: נביא אלהים! הננו להגיד לך כי נכונים אנחנו לבוא במסרת ברית האישלאם, אך נפשנו בבקשתנו כי רק שלש שנים תתן לנו לעבוד את אלוהינו לאט, גם לא תאכף עלינו לשאת תפלה.

“העבודה לאלילים אלמים תועבת אלהי אמן” ענה מחמד "ואיך נבערה עצתכם לעבדם עוד שלש שנים, ומה היא העבודה באין תפלה?.

“הואילה ותנה לנו אך שנה אחת והעתר לנו כי נעמוד על רגלינו בהתפללנו”.

"לא אוכל לתת לכם שאלתכם זאת, אלהי שמים וארץ קורא אתכם לעבודתו ואנכי מה?.

"הגדל חסדך עמנו, נעבדה נא את אלהינו לאט רק ששה חדשים או חדש ימים –

“אף לא שעה אחת” –

הצירים החרישו חפו ראשם, ומחמד צוה לשר צבאו אמאר לקחת גדוד מאנשי חילו וללכת עם הצירים אל תקיף ולשבר את פסילם לאט לרסיסים.

אמאר והצירים פנו וילכו, ובוסתנאי נגש ויאמר:

"אשריך מחמד וטוב לך כי תשבר את הפסילים ומצבותיהם תגדע, אך, אוי לך אם תאבד את עבדי אלהים חיים ומלך עולם.

"מי אתה זה האיש? שאל מחמד, בחמת אפו "כי תרהיב בנפשך עז לדבר אלי כדברים האלה?

“חטר מגזע דוד הנביא אנכי ענה בוסתנאי”.

"האתה זה נין דוד? כבר גלו אזני כי בוא תבוא, המלאך גבריאל נראה אלי ויאמר: נין דוד הנביא יבוא אליך למדינה ויבשרך בשורות טובות. – אי לזאת חושה הגד נא לי את אשר עמך.

"אם כן איפוא שמע מחמד את אשר הגידו לנו אבותינו הקדושים עליך ועל עמך. אחרי אשר החריבו הרומאים בני אדום את בית מקדשנו בירושלים, היה בקרבנו איש חכם וקדוש אחד ושמו רבי שמעון בן יוחאי, האיש הזה שמר עברתו לרומאים מחריבי בית תפארתנו ולא נזהר בלשונו לתת בהם תהלה. הדבר הגיע אל אזני קיסר רומא, ויצו להמיתו, ויברח רבי שמעון ויסתר במערה ויהי שם שלש עשרה שנה, ואלהים עשה עמו נפלאות לכלכלו במערה ההיא כל הימים האלה, אף מלאכו שלח לו ללמדו סתרי פליאות־יה ולגלות לו מראש את אשר יהיה באחרית הימים, אז ראה רבי שמעון בן יוחאי אותך ואת מלאכותך, ראה כי באברהם אבינו ואביך, תעמוד לקרוא בשם אלוה אחד, ובחרב שלופה תכריע עמים רבים לקבל עול תורתך עליהם, וראה כי תפרוץ ימה וקדמה, וממשלתך תגדל ונסבה עד אפסי ארץ, ואימה חשכה נפלה עליו "ויקרא ה' אלהי, האם אין די לנו ברומאים בני אדום, כי תקרא ותעמיד גם את בני ישמעאל לכלותנו! וה' שמע בקול עבדו רבי שמעון ומלאך פניו נראה אליו בחזיון ויאמר: אל תירא ואל תחת בן אדם – ה' יתן עז וממשלה לבני ישמעאל להצילכם מיד הרומאים, נביא יקים להם כרצונו ⁴ממלכות רבות יכבשו וגוים עצומים ירעו לפניהם וחתיתם יתנו על הרומאים. – ועתה הנה באה ונהיתה, אתה הוא הנביא אשר הראה המלאך את רבי שמעון בן יוחאי במחזה. – את ממשלת האלילים תעקר ותמגר מקרב עמים רבים, ותחרה מאתך תצא לגוים אדירים – ומדוע זה איפוא תשיב צור חרבך גם על היהודים עבדי אלהים חיים, הלא למחיה שלחך אלהים להם, למגן ומושיע, ואיך נהפכת להם לאויב ומתנקם?.

“ואיזה דרך באה הנבואה הזאת אליך?” שאל מחמד.

“הא לך הגליון הזה” ענה בוסתנאי “ובו הנה כתובה בכתב עתיק, את הגליון הזה נתן לי אבי זקני, ראש חכמי ישראל”.

מחמד לקח את הגליון מיד בוסתנאי ויתנהו אל מזכירו אברהים לקראו, אברהים קרא עברית ותרגמו לפני מחמד ללשון ערבית.

מחמד השתאה לשמוע דברי הגליון הזה ונפשו יצא בשמעו, ולא יכול מחמד להתאפק לכל הנצבים עליו, ויצו ויוציאו כל האנשים מעליו ורק בוסתנאי נשאר לבדו, ויפנה מחמד אליו ויאמר:

“מה שמך?”

“שמי בוסתנאי, שם אבי היה הונא, ואבי אבי נקרא חנינא נשיא היהודים, חוטר מגזע דוד מלך ישראל”.

"ברוך בואך בוסתנאי, ברוך בואך בצל קורתי – ראה אנחנו פה רק שנינו אין איש אתנו, הגד נא דבר אמת האם נכונים ונאמנים דברי החזיון אשר הבאת לי?.

“כנים הדברים, אין בהם נפתל ושקר”.

ומדוע איפוא לא בחר לו ה' נביא מקרב בני ישראל?"

“עוד לא הגיעה עת הרצון” ענה בוסתנאי, "עוד לא טהרו בני האדם ולא הזכו לקבל תורת ישראל בעצם טהרתה, ודע לך מחמד כי אם גם הקימך ה' ללמד תורה לעמים רבים, לא נקראת כי אם לסקל המסלה לפנות הדרך לפני תורת ישראל – אשר תגלה ותראה בהדרה באחרית הימים.

“בוסתנאי!” אמר מחמד “בואה גם אתה בברית האישלאם, וכל אחיך היהודים ימשכו אחריך. ואנכי אתן לך את בתי לאשה, ואחרי תעצור בעמי”.

“כדברים האלה” ענה בוסתנאי דבר אלי כוסדראי מלך פרס ולא שמעתי אליו וגם אתה אל תשחת דבריך הנעימים. אנכי לא אבגוד באמונתי, אך מה לך מחמד וליהודים? הן כל הארץ לפניך ומשלת בגוים רבים, הבאים בבריתך יכבשו ארץ מצרים, סוריא, ארם נהרים, פרס, יכוננו להם כסא באפריקא, ויתקעו להם יתד בהישפאניא. ומה יועילוך היהודים המעטים האלה, הנח להם ויעבדו את אלהיהם כאשר עבדוהו עד היום. ואתה הסכת ושמע: ה' נתן עז וממשל לבני ישמעאל למען יהיו סתרה על היהודים ומגן בעדם, ולא למען הכריתם ואבדם. – הקשיבה לקול דברי, בן עבדאללה ושמע עצתי! – צירי וואדי־אל־קארא באו לחלות פניך ומחכים לחסדך, העתר להם ומשוך להם חסד וידעו כי מעתה תַפְלֵה לטוב את היהודים שומרי תורת משה.

“יהי כדבריך” אמר מחמד, “ואתה עמוד עמדי ונחני בעצתך הטובה תמיד”.

ברק ותלק הביאו את הבשורה הטובה לאחיהם בני וואדי־אל־קארא כי נעתר מחמד לשאלתם, לעבוד את אלהיהם באין מפריע, ובוסתנאי ואחאי נשארו במֶדִינָה.

24) המלחמה בקאדעססיא

למן היום אשר בא בוסתנאי למדינה, שנה מחמד את עצתו אשר יעץ על היהודים לפנים, האמנם כבר מעטו ושהו היהודים בערב, ומתי מספר הנשארים שמה לא יכלו לעמוד לו לשטן, ולא ירא מחמד מפניהם, בכל זאת עין בעין נראה יד בוסתנאי על מחמד לטובה, כי טוב היה לישראל בימיו ובאחרית הימים. כי מאז – כבש מחמד את עז קנאתו ולא הוציא כל רוחו עליהם בספר תורתו, והבאים אחריו יורשי כבודו אשר גברו בארץ וכבשו ממלכות רבות, ידעו רצונו ולא יספו להדיח על היהודים רעה כאשר עשה מחמד בתחלת ימי ממשלתו.

מחמד מת ולא אמר מי יעמוד תחתיו ומתי סודו בחרו את רעו הגדול אבו בעקיר, אבי אשתו האהובה לו אַישה, ויצוהו לכאליף (במקום הנביא), הכבוד הגדול הזה היה גאוה לעלי חתן מחמד, אך עלי היה שונא לאַישַה, והיא חשבה מחשבות להעביר את הירושה הזאת ממנו. וגם אחרי אשר מת אבו בעקיר, שנתים אחרי מות מחמד, לא עלה עלי לגדולה, ואמאר שר צבא מחמד ישב על כסאו. ובגלל הדבר הזה חלק לב הערביים ושורש פורה ריב ומדון הציץ ופרח בקרבם.

בימים ההם בא איש יהודי מפרס לרגלי מסחרו למדינה, ויחדה בבשורת שמחה את בוסתנאי, כי אמו ילתא ואביה רבינו כפנאי חיים ושלמים – “אך ימי רעה לכל אחיך בפרס” אמר הפרסי, "ארצעס־דאקט אשר מלכה אחרי שירוהע תכביד אכפה עליהם לאין מרפא. בגאון לבבה כי רב תאמר להשיב שבות ארץ פרס ומתעתדת לקרוא מלחמה על קיסר רומא, אי לזאת תשקוד למלא אוצרותיה ותתן עינה ביהודים לנצל אותם עד לכלה, ותשם מסים כבדים עליהם מרבה להכיל. ויהי המעט לה בכל השד והבז הזה, ותגזור אומר לבטל תלמוד תורה, ובתי הישיבות הגדולים אשר בסורא ופומבדיתא סוגרו. עוד נשמע לאמר כי יש את נפש המלכה ארצעס־דאקט לאכוף את כל עמי ארצה לקבל עול אמונת הפרסיים ולקרוא בשם אליל האש.

דאבה נפש בוסתנאי לשמע השמועות הרעות האלה, ולבבו נשבר בקרבו פניו הליט באדרתו ויאנח ולא ענה דבר, והאיש הפרסי הוסיף לאמר: אך מה נתפלא על קשי לב המלכה ועז אפה עלינו, הלא גם מאחותה הנסיכה דארא הקשיחה את לבבה, ושחתה רחמה.

“הגם על דארא קצפה קצף” שאל בוסתנאי "ומה עון מצאה בה?…

“המלכה אמרה לתתה אל מלך התתרים לאשה, וכאשר מאנה דארא לעשות רצונה חרה אף ארצעס־דאקט עליה ותצוה לשלחה אל אחד המבצרים ושם היא עצורה בסהר עד היום הזה”.

פלצות אחזה את בוסתנאי לשמע הדברים האלה, ותשוקה עזה התעוררה בו לשוב לארץ מולדתו להמציא הרוחה וישע לאחיו האומללים. – ובהשתונן כליותיו למצוא נתיבה לחפצו, מהר ויבוא לפני הכאליף, ויאמר: אדוני! הלא ידעת כי הנביא היה מטה אזן לדברי ושומע לעצתי?.

“ידעתי גם ידעתי” ענה אמאר “וגם אנכי אודך אם טוב תיעצני”.

“אי לזאת הואילה ושמע נא, מדוע זה אתם יושבים תחתיכם בצל העצלות, ובריב ומדנים בין איש ובין רעהו תבלו ימיכם, ושארית גבורתכם? מדוע זה לא תביטו אל צור חוצבתם, אל מחמד נביאכם, ולא תשלחו לחרב ידיכם להכריע ולשבר את גאון עובדי האלילים, המתהללים באימים? שא עיניך קדמה וראה שם ממלכה גדולה מלאתי אדם רב, על כסאה תשב אשה אולת קצרת ידים, בשגעון תנהג ובשאט נפש תהרסנה, הארץ ההיא היא ארץ מולדתי, ידעתי מוצאיה ומבואיה, הבה נא קומו וצאו עליה ואנכי אהיה לכם לעינים”.

עצת בוסתנאי מצאה חן ושכל טוב בעיני הכאליף, ועד מהרה צוה להצביא צבאותיו, ויפקד עליהם את גבור החיל סעיד רע בוסתנאי, אנשי החיל התפקדו ויצאו ללכת אל ארץ פרס ובוסתנאי ואחאי הלכו עמהם.

ובהיותם בדרך, סעיד ובוסתנאי, רוכבים צמדים ומשיחים איש את רעהו, פנה סעיד אל בוסתנאי וישאלהו כמה ימי חייך בוסתנאי?

“עשרים וארבע שנה מלאו לי”.

“ומדוע זה אתה יושב בגפך” שאל סעיד "ולא לקחת לך אשה עד היום?

“כן שאלת סעיד” ענה בוסתנאי “אפס – בארץ מולדתי בת מלך יושבת ומחכה אל בואי – העדינה הזאת אשר פדתה נפשי מעבור בשלח מתבוססת עתה באחד בתי הכלאים. על כן אמרתי לא אתבונן על אשה עד אשר יקרה ה' לפני להוציא ממסגר את דארא” ויספר בוסתנאי לסעיד שר צבא הערביים כל אשר קרהו בבית כוסדראי ואת אשר עשתה עמו דארא.

                                                                            ---------------

בבוא השמועה אל ארמון המלכה בעיר קטיספון כי יצאו צבאות ערב לקרוא מלחמה על פרס התעוררה ארצעס־דאקט להכון למלחמה בכל עז ותעצומות, בחרות אפה אמרה לעמוד בראש החיל ועל ידה יצביא הארמוץ אשר היה שר הצבא לפני אביה, אך הדבר הזה העיר חמת קנאת רוסטאם אחד מגדולי שרי הצבא, וישת ידו את יעסדעגרעד חטר מגזע מלכי פרס הראשונים, ויקשרו קשר על ארצעס־דאקט וימיתוה, ורוסטאם המליך את יעסדעגרעד אחריה.

יעסדעגעד לא מצא עז בנפשו ללכת בראש החיל, ויפקד את שלום ארצו ביד רוסטאם.

והערביים באו ויבקיעו בארץ, לאט לאט התנהלו, והחזיקו מעמד, שתי המערכות נפגשו ומלחמות תנופות פרצו, שתי פעמים הוכו הערביים ובשלישית גברה ידם להפליא. יעסדעגרעד ראה כי אזלת ידו וישלח מלאכיו אל סעיד לנסות דבר שלום, ושר צבא הערביים שלח מלאכיו אל קטיספון וישם בפיהם דבר אל המלך לאמר: אם תאות לנו ובאת בברית אמונת האישלאם, לא יבא איש חיל ערבי בארצך, ולא ידרוך בגבולך למרות עיניך, לא נשאל ממך דבר כי אם את המס אשר יעלו כל בני בריתנו לשרי צבאותינו. אך אם מאן אתה לקבל עליך עול תורת נביאנו, שלם תשלם לנו את כל המסים אשר נשים על עמי הנכר, ואם גם בזאת לא תשמע לנו התעתד וצא למלחמה. –

יעסדעגרעד שמע את דברי הברית האלה וחמתו בערה בו מאד, ויצו וישימו שקים מלאים עפר בצוארי מלאכי סעיד וישלחם מעל פניו. –

בין כה וכה באו בוסתנאי ואחאי אל מחוזא עיר מולדתם. – שמונה שנים עברו מאז יצא בוסתנאי ממחוזא ועקבותיו לא נודעו, וכבר אמרו הוריו נואש ולא יחלו לשוב ולראותו עוד. ומה גדלה איפוא שמחת ילתא לראות את בנה יחידה, ומה עצמה חדות רבינו כפנאי לראות את נכדו מחמל נפשו. אך דבר בוסתנאי היה נחוץ ויחשוך נפשו ונפש הוריו משבוע בנעימות שמחת גילם. וישקוד לשלוח רצים אל קהלות ישראל לקרוא להם כי יקומו כלם כאיש אחד ויאספו אליו. הקול נשמע ומכל אפסי ארץ פרס נהרו גדודים גדודים אל בוסתנאי, להתיצב תחת דגלו, כי יעסדעגרעד גם הוא הלך בדרך ארצעס־דאקט, ולא הפר את גזרותיה.

ובסתנאי דבר על לב אחיו הנאספים אליו ויאמר להם: אם יהיה ה' את הערביים והכניעו את הפרסיים, נראה ימי טובה והשקט, ועל מוצא פי אמונתנו נחיה באין מכלים דבר, אי לזאת חזקו ונתחזק לצאת לעזרתם. וגדודי היהודים מהרו ויחישו לבוא עד הנהר פרת מקום אשר שתי המערכות הערביים והפרסים נחתים שמה.

רוסטאם עבר את הנהר פרת, בחיל וצבא גדול במספרו יתר הרבה מאד ממספר חיל הערביים, על יד קאדעססיא נפגשו שתי המערכות והמלחמה החלה, מאור הבקר עד הנשף נלחמו ובאין מוצא דבר נצחון, כי אם רבו הפרסים במספרם, עצמו מהם הערביים באמץ לבבם וכביר כחם, כמשפטי היום הראשון היה משפטי היום השני, וביום השלישי שבו ערכו מלחמה בחמת עברות, והערביים כמו החלו להסוג אחור כמעט מפני שפעת חיל הפרסים. השמש נטתה לערוב ובוסתנאי עם גדודיו היהודים באו אל המערכה. ובכחם כי עוד חדש עמהם קמו ויבצרו את רוח הפרסים אשר הגיחו על הערביים. אז החליפו גם הערביים כח והמלחמה נטשה בחמה שפוכה כל הלילה ההוא – עד אשר נפל רוסטאם חלל, הפרסים ראו כי מת שר צבאם הגבור, וינוסו מנוסת מבוכה.

                                                                                 ===========

והמלך יעסדעגרעד ישב בהיכלו חושב מחשבות להתחזק במלוכה, כי היה סמוך ובטוח כי יכה רוסטאם את הערביים חרמה וכלה יגרשם, מורא הערביים לא נפל עליו, אך מפני גדולי שריו היושבים ראשונה במלוכה נפשו ידעה לו, כי אין נכונה בפיהם ועצתם לא נאמנה, לעיניו הורדו שאולה שני מלכים ומלכה אחת בימים אחדים בידי הקושרים ומה יעשה הוא ליום פקודה, כי יהיה בעוזריו? ולו אין צדקה ומשפט במלוכה. אי לזאת אמר אין טוב לפניו כי אם לשאת את דארא שארית פליטת בית סאססאן לאשה אולי יצלח למלוכה בגללה ויצו ויוציאו את דארא מן המבצר אשר היתה אסורה שם, ויביאוה אל קטיספון, ודארא מלאו לה אז שמונה עשרה שנים, ותור יפיה הגיע, ותפרח כחבצלת.

“דארא היפה בעלמות” אמר יעסדעגראד אליה בבואה לפניו “אחותך נתנה אותך במסגר ואנכי אעלך על כסא ממלכת פרס”.

“ואתה הלא מרצח אחותי הנך, הלא”?

“אבל אחותך היתה אויבתך ואנכי אהיה אוהבך”

“ואנכי לא אתן את אהבתי לאיש אשר שלח יד באחותי”.

“התבונני נא בינה דארא וחכמי, כי נפשי בשאלתי ומלכותי בבקשתי, הלא על ידך תהיה לי צדקה לשבת על כסא סאססאן”.

“ואנכי תגעל נפשי בך בעודי”.

“או אז אכריתך מארץ החיים”.

“טוב לי לרדת בדמי ימי שאול מהיות אשה לאיש אשר כפיו נגעלו בדמי אחותי”.

“הוציאוה ותמות” קרא המלך בחרות אפו.

בעצם הרגעים האלה, ודלתות חדר המלך נפתחו בהמולה גדולה, אנשי חיל כסויי אבק ודם, באו החדרה ויקראו:

“המלט על נפשך אדונינו המלך – חיל צבאך הוכה מכה רבה, שר צבאך רוסטאם נפל חלל, מהרה המלט כי הערביים אצים לבוא עליך”.

המלך נבהל וימת לבו בקרבו – מהר ויצו לקחת מה מעט מכל מחמדיו ומסגולת אוצרותיו, ויברח הוא ומתי מבצר מאנשי סודו עמו –.

אפס כלי היקר האלה אשר לקח המלך עמו להחיות נפשו, היו לו למוקש, וחייו לשאול הגיעו. המלך בקש מפלט לו בבית איש אחד מדלת העם בעל ריחים, ובראות את כלי הזהב והאבנים היקרות, קם בלילה ויהרוג את המלך ואחוזת מרעיו, וישליך את נבלותיהם בתעלת הריחים.

סעיד בא בשערי קטיספון בראש צבאותיו בתרועת נצחון, ובוסתנאי וגדודיו היהודים שבו למחוזא.

25) ראש הגולה

העיר מחוזא צהלה ושמחה, קול ששון וקול שמחה בכל רחובותיה בוסתנאי שב אל חיק הוריו חי ובריא אולם, שבע כבוד וגדולה, והודות והלל לה' נשמע בכל פינות בית אבותיו, גם אחאי מצא את שרה אשתו שמה ואת אבותיה היקרים עמה. וציר שלוח מאת הכאליף ממדינה בא אל מחוזא. ובידו מכתב אל סעיד שר הצבא לאמר: כי בפרשו דגלו על כל ארץ פרס, והביא כל יושביה בברית האישלאם, לא יגע לרעה ביהודים, אף הבטח יבטיח להם נאמנה, כי יוכלו לעבוד את אלהיהם ולשמור מצותיו בכל נפשם באין מכלים, ואת בוסתנאי צוה לנשיא היהודים ולראש הגולה. אז נפתחו שערי בית הישיבות בסורא ופומבדיתא לרוחה, ובחורי ישראל נהרו ובאו שמה בהמון חוגג – על כסא הישיבה בסורא ישב רבינו כפנאי ובפומבדיתא רבינו מדי בר מר הזקן, ולכבוד רעו הנאמן בבריתו אחאי, יסד בוסתנאי ישיבה חדשה שלישית בנהרדעה, ויצוהו לגאון עליה – הוא רבינו אחאי גאון אשר עשה לו שם גדול בישראל עד היום בספרו השאילתות.

בבוא סעיד אל קטיספון עיר המלוכה הוגד לו כי נמצאה שם בת המלך כוסדראי – דארא, שארית פליטה לבית סאססאן. ויצו שר הצבא, לכלכלה ולנהלה בכבוד גדול כי בת מלך היא ואשת חיל, עד אשר ישוב מצבא העבודה אשר שומה עליו, לכבוש את כל גלילות הארץ ולהביא כל יושביהן בברית האישלאם, אז ישים עינו עליה, לתת לה אחרית ותקוה טובה.

סעיד פנה ראשונה אל ירכתי צפון המדינה, מקום נמלטו ונשגבו שם שרידי חיל פרס, ויבריחם ויפיצם לכל רוח. משם פנה אל מדינת שושניא, ויך את חיל נציבה האחשדרפן הארמוזאן גבור החיל, ואותו תפשו חי ויביאוהו לפני שר הצבא, וכראות סעיד אותו צוה להמיתו. –

“מי יחמול עלי ויתן לי מעט מים לשתות בטרם אמות” התחנן הארמוזאן.

סעיד צוה ויביאו לו מים בכלי.

“ירא אנכי” אמר הנציב הפרסי "פן ימיתוני בטרם אכלה לשתות.

“על דברתי” אמר סעיד “לא תמות עד אשר אם שתית המים אשר בגביע”

אז לקח הארמוזאן את הגביע וישליכהו לארץ והמים נשפכו. ויאמר אל סעיד: עתה ידעתי כי לא תמיתני ואחיה לפניך, כדברך, כי לא אראה מות עד אשר אם שתיתי את המים אשר בגביע, והמים הלא נשפכו! הדבר הזה מצא שכל טוב בעיני סעיד, ויחשוך משלוח בו יד. הארמוזאן בא בברית האישלאם, ממנו ראו וכן עשו כל נציבי הארץ האחשדרפנים ושרי המדינות, ותורת צאראסטער כליל נגוזה עברה מן הארץ, לא נשארו נאמנים בבריתה כי אם מתי מספר הידועים בשם חִבָּרים (גועבערן), ומבניהם עד היום עובדים את האש.

ויהי כאשר כלה סעיד לכבוש את כל ארץ פרס שב אל קטיספון להנפש שם ימים אחדים וללכת משם עם חילו הגדול ארצה מצרים, ובטרם יצא אמר לבקר את רעהו בוסתנאי במחוזא, ולהביא לו את חלקו מן השלל הגדול אשר רכש במלחמה.

אך בוסתנאי לא אבה לקחת מידו כל מאום, מן הזהב הכסף וכלי החמדה אשר הביא לו סעיד כחלק היורד במלחמה.

“קחה נא מידי את אשר הבאתי לך” אמר שר צבא הערביים. והיה לך לשלם שכר אנשי חילך ולעזור את אחיך בני עמך, אשר התרוששו מתגרת יד מלכי פרס האחרונים כי אכלום בכל פה, ולך הבאתי תשורה אחרת, אשר תהיה לך לבדך ולא לזר אתך".

סעיד רזם לשריו הנצבים עליו והמה מהרו והובילו אשה אחת עטופה בצעיף.

“האשה הזאת נפלה בשבי לפני, ואמרתי טוב תתי אותה לך והיתה לך לשפחה ובידך לעשות עמה כרצונך”

השבויה הסירה את הצעיף מעל פניה.

“הלא היא דארא”! קרא בוסתנאי.

ודארא נפלה על פניה ארצה לרגלי בוסתנאי ותאמר: אדוני! הנני שפחתך לשרתך ולרחוץ רגליך, אם תעמידני לפניך.

בוסתנאי לא יכול להתאפק, ואגלי דמעה מלאו עיניו. – שארית פליטת בית סאססאן, בת מלכים אדירים, כורעת ומשתחוה לפניו, ולשפחה נתנה לו.

ויושט בוסתנאי את ידו ויקים את דארא ויקרא: הנני קורא לך דרור בת מלכים! וכל עוד נפשי בי לא אשכח את כל הטוב והחסד אשר עשית עמדי.

“לא אצא חפשי” ענתה דארא “עשה עמדי חסד ואהיה לך שפחה כל ימי חיי”

“הידעת דארא, כי בהיותך שפחה לאיש יהודי, לא תוכל לעשות אף אחת ממצות תורת משה וישראל אשר לא תעשינה”.

“ידעתי גם ידעתי” ענתה דארא "ועוד בימי נעורי כאשר למדתי לדעת אותך בבית אבי האומלל, פתחה אזני לשמוע דבר תורת היהודים מפיך, ונפשי נקשרה באהבתה.

“או אז” לא תהי שפחתי כי אם גברתי ורעיתי –

בוסתנאי הביא את דארא אל אמו ילתא ללמדה יסודות אמונת ישראל.

ביום המחרת יצא סעיד מאת פני מחוזא כי אץ לבוא עם חילו לארץ מצרים לעשות גבורות חדשות ולקצור גם שם בשמחה פרי נצחונותיו.

                                                                                ===========

מקץ חדשים אחדים קרא בוסתנאי לשלשה ראשי הישיבות הגדולות אשר בסורא פומבדיתא ונהרדעה לבוא אל מחוזא, ולפניהם באה דארא בברית תורת ישראל, ואחרי כן חגג בוסתנאי חג חתונתו בהדרת קדש.

ובהסב הקרואים אל המשתה על שולחנותיהם עמד רבינו כפנאי גאון ויאמר: רות בת מלך מואב היתה אם דוד המלך, נעמה בת מלך עמון אם מלכי יהודה. ועינינו רואות כי אלהי ישראל בחר לו סגולה מבנות מלכי עמי הנכר ויטען שורק בכרם בית יהודה, גם היום תהי דארא בת מלכי פרס אם נשיאי ישראל מבית דוד, אם ראשי כל הגולה.

ודבר כפנאי בא ונהיה, שלשלת חדשה וגדולה של נשיאי ישראל יצאה מבוסתנאי אשר הפליא ה' חסדו לו להצילו מכל רע – ומבניו ישבו כסאות לנשיאים על כל יהודי בבל ופרס עד תחלת המאה השמינית לאלף החמישי עד אשר שמו הכאליפים הקנאים שונאי היהודים קץ לכבוד הנשיאות, ובמות ראש הגולה דוד בן זכאי לא נתנו למנות נשיא אחר תחתיו. ובכן כבה נר כבוד בן ישי, וסר מחוקק מיהודה.

                                                                       -----------------

יותר מתשע מאות שנה עברו למן היום אשר גלה כבוד מישראל. – חדלו נשיאים בפרס חדלו. אך גם ממלכת רומא האדירה ספה תמה מן בלהות, גם ממלכת ביצאנץ הגדולה נפלה שדודה לפני התורקים בני תורת מחמד, וגם גבורת המחמדים כשלה, וממשלתם הולכת הלוך וחסור מדור אל דור. –

האמנם לא ידענו איה אפוא הם צאצאי דוד גם עקבותיהם לא נודע לנו. אך סמוך וביטוח לבנו בדברי נביאינו חוזי מחזה שדי, כי לא כבה נר בן ישי, ולא ידעך אורו לנצח.

גם תורת ישראל עודה חיה בקרבנו, ורוחה מתנוססת ברוחם.

יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ,

וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם:

הַחִלּוּף / מאיר להמן / שמואל יוסף פין

1. האובד

לא רחוק מפראג העיר מעבר הנהר מאלדוי נמצא הכפר הקטן בובענץ, ועל ידו פרדס המלך הנודע בשמו בוים גארטען מקום שם יתהלכו לשוח לרוח היום כל אנשי פראג בימי החגים והמועדים, ולעתים מזומנים ינגנו שמה להקת מנגני הצבא, ולנעים מנגינתם יאספו ויבואו שמה לאלפים. אולם לעת תחלת ספורנו זה, דממה חרישית בכל פנות הפרדס, ואך זעיר שם זעיר שם יתהלכו אנשים אחדים בין משדרות האילנות, וביניהם איש צעיר לימים אחד אשר ימשוך עינינו ולבבנו להתבונן עליו. האיש הזה בחר לו למקום מהלכו את אחת הפנות הרחוקות והשוממות. ואיננו מתהלך כי אם רץ הנה והנה בחמת רוחו, וכמו נלאה מכעס ורגז, וכמו שפכו אשוריו במרוצתו נפל לו על אחד הספסלים בגן ­­– האיש הזה יפה תאר ויפה מראה, חכמתו תאיר פניו, שערותיו שחורות קוצותיו תלתלים עיניו מפיקות דעת, גבה הקומה, וכלו אומר חן ויופי.

“אהה”; קרא מנהמת לבו, “חלפו נגוזו כל תקותי, קללת אבות אבותי שפוכה על צאצאיהם לארך ימים ועד דור אחרון, ובני בניהם הנדחים אין להם צדקה לשאת עין אל אשר חשקה נפשם, אשר יאהבו יביטו עליהם בגעל נפש, בדי ריק ייגעו להסיר מעליהם את האלה הישנה הרבוצה עליהם. – השתרגה עלתה על צואריהם –”

ובדבר העלם הזה – והוא כבן עשרים וארבע – את הדברים האלה כסה פניו בשתי כפות ידיו ויתן את קולו בבכי.

וכה ישב לו בתמהון לבב רגעים אחדים ולא ראה כי נגש אליו איש זקן נכבד ונשוא פנים וישב על ידו, ובמרירות נפשו הוסיף לאמר:

“למה לי חיים – וכל תקות ששון ישעי חלפה עברה, איה איפוא אמצא לי מנוח, ואיזה דרך ישכון אור לנדח כמוני, האם בקרב היהודים בני אמונתי? האם בני אמונתי המה, התאמין נפשי בכל אשר יאמינו המה – הלא מימי נעורי נפרדתי מהם ומאמונתם, לא באתי להתפלל בתוכם, לא אכלתי מלחמם אף לא למדתי לדעת משפטי תורתם ומנהגיהם. – והנוצרים יהודי אנכי בעיניהם לעולם אף כי… אומלל ואובד אנכי ואין תקווה – למה קדמוני ברכים? ומדוע זה איפוא אשא ואסבול עוד את נטל החיים המרים והמאררים האלה – תקותי הלא רמתני, וגבר לא יצלח הנני. רבים אומרים לי מה מאושר חלקו בחיים, הלא הוא עשיר, מלא כח עלומים, אף יודע מדע להשכיל, אבל לבי חלל בקרבי, אמרתי האהבה תנחמני והנה כחלום חזיון לילה חלפה אהבתי, ספה תמה מן בלהות. –”

ובהתימו לדבר לקח קנה רובה קטן מחיקו “האח נחמתי בעניי! אתה תחלצני מן המצר ותשים קץ לכל עמלי”.

עוד דבריו בפיו וכלי המות נשמט מידו ונפל לארץ, נפקחו עיני העלם לראות מי עשה לו כזאת, וירא והנה איש שיבה נכבד ונשוא פנים יושב על ידו, ויחר אפו ויקרא:

“אדון נכבד! מי נתן לך המשפט לעשות את הדבר הזה?”

“הרגע נא מעט” ענה הזקן “אתה נתת לי צדקה להציל ממות חייך, ונפשך מן העון הגדול הזה. – עלם רך ואובד, הה מה גדול שברך, ומה אָנוש רוחך?”

“אֲַנוּש-רוח אנכי?”

“כן דברת, אנוש-רוח אתה, הן לא תמצא עז בנפשך לשאת כבד צרתך אך תאמר להמלט ממנה.”

וגבר חכם בעז לא יחלץ נפשו מצרה בעון ופשע, נשא ישא משך עניו בהשקט ובבטחה, עד יבוא מרום קצו. אך אל יפול לבך עליך גול עלי ושים בי מבטחך. ראה נא כי גדול לימים הרבה אנכי ממך, אולי אוכל אושיעך – ה' ברכני בכל טוב."

“גם לי יש רב אדוני”

“ומה זה איפוא ממך יהלוך? הגד נא לי אל תכחש דבר אחרי אשר הקרה אלהים אותנו יחד לעת כזאת”

“אלהים הקרה אותנו יחד אמרת? אכן יש אלהים?”

“השמש חם ובוער פה מאד, קומה ונשבה מנגד, תחת צללי הענפים” אמר הּזקן ואחרי שנותם מקומם פנה אליו הזקן ויאמר.

“הגד נא לי אם יש שמש בשמים?”

“יש ויש” ענה העלם “ומידו הלא הקרנים הבוערים האלה.”

“ומה נעשה ליום יטה השמש ממסלתו ויגע בארץ והיתה למאכלת אש?”

“לא יוכל השמש לעשות כדבר הזה.”

“ומי זה יעצור בעדו ויניא אותו?”

“חק נתן לו מידי הטבע ולא יוכל לשנות את תפקידו.”

“הטבע? אכן יש טבע בעולם.”

“כל מעשי העולם כלו בכחותיו פנימה, צאתם לאור החיים, ושובם לעפרם, חוקות שמים וארץ, את כל אלה בשם טבע נכנה.”

“ומדוע זה לא נקרא שם אלהים עליהם?”

“קראהו בשם אלהים אם חפצת, אך במקום אשר אמרת אלהים הקרה אותנו יחד הלא נוכל גם לאמר: הטבע הקרה אותנו, וכן קרה ויאתה מבלי כל חפץ ותכלית”

“כן דברת” ענה הזקן, “אך אם אתה לו שמעני, מן הדברים אשר נמלטו מפיך ובאו לאזני למרות רצוני, שמעתי כי איש יהודי אתה, הגד נא לי הידעת את דברי ימי עמנו.”

“שמץ דבר לקחה אזני מזה בימי ילדותי, אך זאת נפשי יודעת מאד כי עם קשה עורף אנחנו דבקים ואחוזים בכל עז באמונות ודיעות בלות מזקן, ובגלל הדבר הזה הננו שנואי-נפש כל העמים, בזוים ונקלים.”

“לא ידעת את עמך בני! נסתרו דרכיהם מעיניך, לו הקשבת לתורת אבותיך ושמת לב להתבונן אל פקודיה או אז ידעת כי אור אלהים המאיר בכל פנות הבריאה, מאיר ומופיע גם בתורתו, קומה בני לכה עמדי אנהגך אביאך אל אהלי יעקב ומשכנות ישראל וראית ונהרת כי רוח אלהים מתנוססת בקרבם, ונוכחת לדעת כי אל חי מרום וקדוש קונה שמים וארץ, ידו בכל משלה, עיניו פקוחות על כל מעשי בני אדם, ולו נתכנו עלילותיהם; תאלף לדעת כי תורתנו תורת אלהים חיים, מאירת עינים ומשיבת נפש, אף תביא לבב חכמה להבין בינה לעתות בני עמך קורותיהם בימי הצלחתם ומרודיהם וראית כי תמיד עיני אלהים עליהם, ומסבות מהפך להובילם אל מחוז חפצו. אם תבקש את האלהים ודעת דרכיו תחפוץ בואה נא עמי בני לבתי ישראל, ומפי עוללים ויונקים, מלב בחורים ובתולות תשמע עז לאלהים, בסוד איש ואשתו תראה אמונת אמון, ובערש התם לגוע יאיר לך אור תקות נצח. התעודד נא בני לכה עמדי סורה אל ביתי גם שמה תלמוד לדעת את היהודים ומשפטי תורתם, ולבי סמוך ובטוח כי תמצא נחם וישע, מנוחת אמת ואמונה. ולא תכלם בפניך כי מזרע היהודים הנך.”

2. רפאל דיל מונטו

שם האיש הצעיר לימים אשר ראינו בגן הוא רפאל דיל מונטו בן איש יהודי מן הספרדים אשר נאחזו בהאמבורג, יחיד היה לו לאבותיו ובעודו ילד מתו עליו ויאספהו דודו הוא קרובו ושארו האחד מכל משפחתו ובביתו גדל ויהי לו כבן. אך דודו לא שם לבו אל הנער ללמדו תורה ולאלפו דעת קדושים. לא ידע רפאל כי הוא יהודי כי אם באשר מילידי היהודים הוא. ורפאל היה בן חכם ונבון דבר והשכיל בכל למודיו, ובהגיעו לימי הבחרות נשאו לבבו ללמוד מדעי הטבע בבית מדרש החכמה, וכאשר גמר חק למודו לא בקש לעשות חכמתו למקור מחיתו כי עשיר גדול היה, ויתהלך למסעיו לראות ולבקר בערי איירופה. ובעיר וויען עמד ימים הרבה, כי מצא לו שם מהלכים בבתי גדולי השועים האפרתים בגלל עשרו והשכלתו, גם כגוי שם משפחתו דיל מונטו (מן ההר) הדומה לשמות משפחות האפרתים גדולי היחס בארץ הלך לפניו ובכל מקום בואו חשבוהו לבאראן איטאליאני או שפאני ויאספוהו בכבוד. ובהיותו יוצא ובא בבתי הגדולים האלה נשא עיניו אל הבאראנית הצעירה אגנעס מבית האהענשטיין ונפשו חשקה בה וגם היא השיבה לו אהבה. ואבותיה גם המה הפיקו להם רצון וכל באי שעריהם ידעו כי אגנעס מיועדה לדיל מונטו. והנה מקרה קרה ולאגנעס הוגד לאמר כי רפאל איש יהודי. פלצות אחזה את העלמה ובגעל נפש הסתירה פניה ממנו, אף צותה עליו לבלי ירהיב עז בנפשו להראות לפניה. לשוא הבטיח רפאל לעזוב את עמו ודתו ולבוא במסרת ברית הנוצרים, כי לא אמונתו לבד כי אם גם עמו עם היהודים הנבזים היה לה לתועבה. אבל וחפוי ראש נכלם ונדהם יצא רפאל מאת פני העיר וויען ויבוא לפראג, שמה מצאנוהו, וראינו כי הקרה ה' לו מושיע פודהו ממות בעצם הרגע ההוא אשר הרים ידו לשלחה בנפשו.

הזקן אשר בו בחר ה' לחשוך ממות את נפש רפאל נודע בשמו ר' יצחק קאלעמבערג מגדולי הסוחרים בעירו. משלומי אמוני ישראל נוצר תורה ואוהב חכמה ואחד המצוינים בעירו אשר נתנה להם הממשלה הרשיון לדור מחוץ לשכונת היהודים. קאלעמבערג הביא את העלם דיל מונטו לביתו והפציר בו כי ישב עמו כי אמר הזקן הנדיב הזה תהיה עיני פקוחה עליו תמיד ולא ישוב לכסלה, אף ילמד דעת דרכי אמונת ישראל ושב ורפא לו ונושע תשועת עולמים. ודיל מונטו שמע לעצת הזקן ושאלתו שמרה רוחו כילד אמונים, לבו נשבר בקרבו ונפשו אנושה, גם שלום עצמיו חלף עבר, ומתשואות סערות רוחו התנודדו גם עמודי גופו ויחלה ויאנש. אש קדחת בערה בו ויגיע עד שערי מות, אך בעזרת ה' ובחמלת כל בני בית קאלעמבערג איש חסדו, אשר שמרוהו כבבת עינם מצא תעלה ויחי מחליו. בעלות ארוכה למחלתו, עלה והאיר לו גם אור תקוה טובה ורגשי תודה טהורה מלאו את לבבו לאוהביו ואנשי חסדו החדשים. בבית הזה טעם רפאל לראשונה טעם חיי המשפחה בישראל. האהבה והיקר אשר יאהבו ויוקירו ראשי הבית הזקן והזקנה זה את זה, יראת הכבוד הטהורה אשר לב הבנים והצאצאים לאבותיהם מלא ממנה, האחוה העדינה המקשרת את נפשות האחים והאחיות, עצת השלום ואהבת החסד הנשקפת מעיני כל בני הבית למגדול ועד קטן, המנוחה הקדושה המרחפת על פני הבית בימי מועד ושבת, אשר לא ראה רפאל גם במחזה עד היום, כל אלה חברו יחד לחדש רוח נכון בקרבו, ועבודת הצדקה והחסד אשר כלם עובדים לפניו בנפש נדיבה, והוא גֵר בביתם לא ידעוהו מתמול שלשום, מלאה אותו רוח תקוה טובה ואמונת בטחון. אדון הבית והגברת, בניהם ובנותיהם, החזיקו משמר מטה על יד ערשו ושקדו לנחמו מיגונו ולהניס עצבונו ומדי ישיחו עמו אהב רפאל לסבב את הדברים אל חקר האמונה ומשפטיה, שאל לדעת טעם מנהגי ישראל ונימוקם ונפשו דבקה אחרי בני בית קאלעמבערג. גם בשובו לאיתנו חלה את פני מיטיבו כי יתן לו לשבת עמדו לחדות בנעימות את משפחתו היקרה, אף לקח לו מורה ללמדו שפת עבר ולהבינו סדר התפלה, ובנפש חפצה למד גם מקראי קדש ומפרשיהם, המשנה והתלמוד, והשכיל בלמודו. ויאהב לבוא בסוד גדולי חכמי פראג והמה קרבוהו באהבה וברצון, ונוראות נפלא העלם הזה לראות מה טובו אהלי יעקב, ומה יקרים ונכבדים הליכות חייהם במשכנותיהם פנימה, חדל להתאונן כי לבו חלל בקרבו, כי כל מורשי לבבו מלאו כח את רוח האמונה ונפשו שבעה לה אהבה אל אלהיו אל תורתו ואל עמו. ומדי התרגשו בו סעפי שקר אשר הכו שרש בלבבו בימי נעוריו פנה לו אל ספרי חכמת ישראל, אל ספר חובת הלבבות, מורה הנבוכים, הכוזרי, ויקח תורה מפיהם ויאירו לו את המאפל, באורם ראה את אויבו היושב לו בחדרי לבו, בעזרתם נלחם בו ויגרשהו כלה.

שנה אחת ישב רפאל בבית ר' יצחק קאלעמבערג מיטיבו ומשגבו, מצילו ממות, ומלמדו להועיל. מנוחת אהבה באה בלבבו ושמחת אֹשֶר חדש לא ידעו מלפנים מלאה את נפשו, וכבר שכח את העלמה פאָן האהענשטיין וזכרה מש מלבו, כי גם אז לא אהבה אהבה טהורה, ורק חמדת שקר עורה את עיניו, ומרירות עצבונו לא היתה כי אם פרי החרפה, הן גביר היה מעודו שבע כבוד ורוה תענוג כל הימים נכבד ויקר בעיני כל רואיו, ופתאום השלך כנצר נתעב עקב היותו חטר מגזע היהודים. הבזיון הזה המר לו מאד וענה את גאונו בפניו, ובהתחמץ לבבו ולא מצא לו מנחם, ומשען לנפשו המרעדת, היו חייו לו למעמסה וכל שכיות חמדתו משא לעיפה, ויאמר לפרוק עולו מעליו. אך עתה נהפך לאיש אחר, ובריאה חדשה, עתה נפשו יודעת כי בן עמו הוא ואלהיו קרוב אליו, עתה נפקחו עיניו לראות כי יש אחרית קדושה לחייו ותקוה מאד נעלה לימי חלדו.

כל בני ר' יצחק קאלעמבערג ובנותיו היו נשואים ונשואות ואך בת זקונים היתה לו והיא נערה בתולה בת שמונה עשרה. ווילהעלמינא לא היתה ברוכה ביופי, אך רוח חן וחסד שפוכה עליה, נפשה אמונה ותמימה את אלהיה, ואביה שקד ללמדה לדעת דתה ולהשכילה גם שכל טוב בלשונות ומדעים ככל בניו ובנותיו.

לתקופת השנה ביום אשר הציל קאלעמבערג אותו ממות, ארש רפאל את בתו לו לאשה. את כספו נתן ביד חותנו ויהי לו חלק בעסקיו אשר נהלו וכלכלו בניו, יודעי הלכות המסחור, למען אשר יוכל להקדיש את רבי עתותיו לתלמוד חכמת ישראל ולמעשה הצדקה.

3. מארינקא

אולמי ארמון השוע האהענשטיין מלאים זיו ומפיקים אור יקרות, חג שמחה לו חג כלולת בתו עם הגראף העשיר דארנבאך. הגראף הזה עבד עבודת פקיד גדוד בצבאות הקיסר ויתפטר ממשמרתו לבלות ימיו בנעימים את הרעיה אשר בחר לו.

בלילה הזה אור ליום חתונתם עשה האהענשטיין משתה גדול לאוהביו ומיודעיו. עגלות צב, ומרכבות מרקדות באו ונהרו אל פתחת השער, ואביר משרתי השוע לבוש בגדי מדו עומד בפתח האולם וקורא בקול שמות הקרואים הבאים הלא המה גדולי השרים והשועים בקרית מלך רב, כבר התאספו מרבית הקרואים כלם עלזים ושמחים ועיניהם נשואות לראות את החתן והכלה באים צמדים לברך את החג. הכלה יושבת באפריונה עדוית עדיה וכלולת שכיות חמודותיה, יושבת ומחכה בכליון עינים אל בוא הגראף דודה ורעה. והגראף איננו – מה היה לו ומה הגיע אליו כי כה התמהמה ובושש לבוא לעת שמחת גילו וכל הקרואים נועדו עומדים ומשתאים? אך באמת לא מעצלות ורפיון ידים אחרו פעמיו הן גם הוא היה נכון ללכת, ופגע רע עמד לו לשטן. לשמע יום חתונתו באה מעיר ברין, שמה חנה הגראף עם גדודו, אשה אחת אהובתו לפנים התנפלה לרגליו בכתה ותתחנן אף השביעתהו בכל קדש כי לא יעזבה ולא יטשה. הגראף לקח כיס מלא זהב ויתן ביד הבוכיה. אך מארינקא, זה שם העזובה, השליכה בחמת רוחה את הכיס מידה ותתן קולה בחרפות וקללות נמרצות ותקרא: הוי בוגד בליעל! יום נקם ושלם צפון לי ואנקמה ממך – ותפן שכמה ותנס. הגראף עמד מחריד משתומם ולא ידע את נפשו. מארינקא היתה יתומה אין לה אב ואם, וכלכלה את נפשה בעניה ממעשי ידיה והגראף ראה אותה וחשקה נפשו בה ותחבולות התהפך למצוא את לבבה ולקנות את אהבתה, עתה עזבה ונטש את בת דלת העם! ואך מכתב שלח לה להצדיק נפשו ויוכח בדברים כי אנוס ונאלץ הוא לקחת לו אשה כערכו לפי מצבו כי הוא הנצר האחרון משרש בית דארנבאך, והנכסים הרבים והטובים אשר לו, נתנו אך במתנה מאת הממשלה לבית אבותיו ולא יוכל להנחילם לזרעו אחריו אם לא יולדו לו מאשה בת אפרתים כמוהו. מארינקא קראה את המכתב ותאיץ לבוא לוויען, ויקר מקרה לבוא ביתה הגראף אור ליום חתונתו. אך לשוא חרדה החרדה הגדולה, לשוא ירדה בבכי, לריק בקשה והתחננה, לב הגראף יצוק כמו אבן ולא פנה אליה. בכל זאת נבהל הגראף ארטהור מראות את מארינקא לפניו נעוה לשמוע אלותיה וקללותיה. כשעה ישב נדהם ושומם עד אשר התעודד וימצא עז, קם כנעור משנתו ויאיץ לבוא אל ארמון האהענשטיין, להוביל את רעיתו בשמחות וגיל לפני הקרואים ולפתוח את החג.

למחרת היום חגגו חג החתונה בבית התפלה הגדול שטעפאנסדאם בהדרת תפארת, ולעת נשא הכהן את ברכתו נשמע הד קול צחוק מכאיב בכל פנות הבית הגדול. תחת אחד העמודים הגדולים אשר הבית נשען עליהם עמדה מארינקא לראות בחופת כלולת אהובה, ומקירות לבבה התמלט הקול הנורא הזה.

עברו ימי המשתה והגראף נסע את אשתו הצעירה לאיטאליא ויחדה בשמחה אתה כל ימי החרף, תור האביב הגיע וישובו ויבואו אל טירת משפחת הגראפים לבית דארנבאך וישבו שם כל הקיץ, ותקוה חדשה שמחה את נפש הצמד, נשמת רוח החרף חשפה עצי היער והעלה נבל, וחוטר חדש יצא מגזע דארנבאך הזקן, הגברת אגנעס ילדה תאומים.

***

בלב נשבר ונדכה עזבה מארינקא את בית התפלה, ובתמהון נפשה החישה למצוא לה קבר עולמים בנבכי הנהר דאנוי, אך התשוקה הנוראה לנקום נקמתה מאת הבוגד האכזרי עוכר הצלחתה וכבודה עצרה בעדה ותתן לה עז וחיל לשאת ולסבול עמל החיים – מארינקא השכילה בכל מלאכות הנשים לתפור ולרקום להפליא ותגמור אמר לשבת בוויען ולכלכל נפשה במלאכתה, ועד מהרה מצאה לה די מלאכה באחד בתי חרשת המעשה הגדולים ומפרי ידה אכלה ותשבע ותוֹתר, אך כל שמחה ערבה לה, צער ותוגה מנת חלקה כל הימים, ורק רגשות הנקמה מלאו את כל מורשי לבבה – אפס איזה דרך תמצא יד בת דלת העם לפגוע באחד השועים הגדולים והאדירים! –

ויהי היום והבאראנית האהענשטיין סרה אל בית המסחור אשר מארינקא עושה שמה, ראתה דברי חפץ הרבה ותקחם ובקשה כי עוד הכן יכינו לה דברים יקרים כאלה וכאלה, ובשמחת נפש ספרה אל העלמה המשרתת כי בתה יחידתה אשת הגראף דארענבאך יושבת בטירתה דארנבאך ומחכה ליום ישמחה אלהים לראות פרי בטנה. ולמועד שמחתה זאת היא הבאראנית מכינה את כל החפצים היפים האלה אשר לקחה ועתידה לקחת. – ומארינקא שמעה גם היא את הדברים האלה יוצאים בשמחה מפי הבאראנית, ותמלא חמת עבדות, כל זכרונות מרוריה התעוררו כמלאכי זעם מירכתי לבבה הנדכה. רעיון נורא עבר כברק בקרבה ושמחת נקם מלאה את נפשה פתאום: בגלל הילדים אשר תלד לו בת אפרתים עזבה דודה ורעה הגראף דארנבאך, אשר על כן אין טוב לה כי אם לגזול ממנו את הילד אשר יולד לו. החטר היקר מגזע שועי ארץ, יגדל כבן אסופי בעני וחסר כל, או אז תחזה בת דלת העם נקם מאת בן האפרתים אשר הוליכה שולל בשאט נפש, או אז ישבר לב הגראף והתאבל אל בנו כל הימים, ומה תילל ותיבב גם רעיתו העשירה שבעת הצלחה מעודה, וראתה עמל ויגון כאחת בנות דלת העם. המחשבה הזאת עלתה לפני מארינקה, ותשמרה בלבבה להוציאה לאור לעת מצוא. אי לזאת עזבה את מלאכתה בוויען ותלך לה אל באהמען להתגורר במסבי טירת דארנבאך.

הילדים התאומים היו בני ארבעה שבועות בבוא מארינקה למחוז חפצה, עיפה ויגעה מעמל הדרך הרב אשר עשתה ברגליה, באה אל הכפר דארנבאך ותשים פניה אל הטירה הגדולה העומדת בראש ההר, ויהי בקרבה אל הארמון ותרא כי כל בני החצר נבוכים מבוכה גדולה, הגראף יצא בבקר היום הזה היערה לצוד ציד והשמועה הגיעה עתה כי חזיר היער אשר ירה בו הגראף התנפל עליו ויפגעהו, הגראפין החישה היא ונערותיה אל היער, להביא עזר ומרפא אל הגראף הנפצע, והנשארים רצו הנה והנה מבוהלים ודחופים בלא דעת נפש, ואין משים על האשה הנכריה הלבושה כאחת מבנות העשירים, אשר באה אל הארמון, והיא גם היא לא הביטה כה וכה, ותלך לה מחדר לחדר עד בואה אל חדר מקום שם ערש ילד קטן. שתי מיניקות שכנו בשני חדרים סמוכים זה לזה, שמה כלכלו את הילדים אשה אשה בחדרה. ומארינקא, אשר לא ידעה כי שנים ילדה הגראפין, נגשה אל ערש האחד ותביט בו, המינקת עזבה את היונק הישן בחדרה ותצא לשוחח את נערות הבית בדבר האסון הגדול אשר קרה את אדוניהם. ומארינקה חטפה את היונק הישן, שמתהו בחיקה ותסתירהו בסתר כנפי בגדה הרחב ותמהר ותצא.

בין כה וכה הכינו ביער מטה והשכיבו את הגראף הנפצע עליה, חזיר היער שלח שנו בחזהו, והרופא אשר מהר לבוא ראה את הפצע ויחרד ויאמר כי אנושה מכתו, לאט לאט נשאו במוטות את החולה לביתו, ורעיתו האומללה ישבה על יד מטתו ותרד בבכי. והיום הזה יום עברות למו ושבר על שבר נקרא, אחד הילדים הקיץ ומינקתו החישה להרגיעהו, אז באה גם המינקת השנית לראות את שלום הילד אשר הפקידו בידה. והנה הערש ריק והילד איננו. פלצות אחזה את המינקת ותצעק צעקה גדולה ומרה, כל בני הבית חרדו וחשו לקולה, גם הגראפין אשר שמעה קול הצעקה באה וכראותה כי ברונה, שם הילד השדוד, איננו, עזבה כחה ותפול תחתיה ותתעלף. “אהה הנה היא מתה! היא מתה!” קראו כל בני הבית כאחד קול רעש גדול, והנה הגראף נראה בסף החדר, עדיו הגיעו הצעקות והיללות המרות האלה ויתחזק ויקם ממטתו וברב עמל ויגיעה התהלך והתגודד עד בואו החדרה “מה היה לנו, אוי!” קרא ממעמקי לבבו, “הילד ברונא איננו והגראפין אחזה השבץ ולא נותרה בה נשמה” אז הרים הגראף ידיו ויאמר: “עתה באה ונהיתה קללתך מארינקא” – ויפול מלא קומתו ארצה, וכאשר התנערה הגראפין מתרדמתה ותשב אליה נפשה, ראתה כי בעלה נופל מת לרגליה.

4. יוסף

מארינקא אצה לברוח עם הילד ורגליה נשאוהו היערה, בכל כחה רצה בין משעולי היער הגדול עד כי עיפה נפשה, אז הביטה מאחריה. ובראותה כי אין איש רודף אחריה עמדה כמעט רגע שתה לבה לדרך הלכה ותפנה אל המסלה הגדולה ההולכת אל העיר הקטנה הקרובה אל היער. בכל הדרך הזה ישן הילד וכאשר הקיץ ובקש אכל בקול תמרורים, לקחה מארינקא צנצנת ודד של גומי קשור בראשה, ותסר אל המלון ותקח חלב ותשם בצנצנת ותינק את הילד. אך כמעט שתק הילד מהרה מארינקא לצאת מאת המלון כי יראה לנפשה פן ידביקוה הרודפים ומצאוה, ותלך באשר הובילוה רגליה וכאשר הרבתה ללכת כן הכביד משא הולד עליה, ותרא ותבין כי לא לה לגדל את הילד ותשם אל לבה למצוא נתיבה להתפטר ממנו – חשבה דרכיה ותזכור כי עוד נמצאו אל תחת ידה חמשים שקלים מאשר הותירה מפרי מעשיה, ותגמור אמר לתת את הכסף הזה אל אשר ירצה לקחת את הילד מידה. עוד היא מדברת אל לבה ותשא עיניה ותרא והנה עגלה אסורה לחמור מתנהגת בכבדות לפניה, מארינקא עמדה ותבט בפני הנוסעים ותראה כי יהודים עניים הלכים המה, איש ואשתו, ושלשה ילדים, כלם כסויי בלויי סחבות נוסעים אל פילזען אל יום השוק.

“עמדו נא” כמעט קראה אליהם מארינקא “היש את נפשכם להרויח חמשים שקלי כסף?”

“חמשים שקלי כסף”! “יש ויש” – ענה ראש המשפחה בשמחה רבה סך גדול כזה לא ראה בעיניו מעודו.

“ראה נא את הילד הזה” אמרה מארינקא "בן אחותי הוא ולמגנת לבבי מתה אמה עליו בהקשותה ללדת, ואביו גם הוא, אוהבה, גראף אחר מת ואני אנה אני באה עם הילד היתום הזה, ואני נערה עניה ועצובת רוח, קחו לכם אתם את הילד, יגדל בין ילדיכם, וחמשים שקל אשקול על ידכם.

“אבל! יהודים אנחנו!”

ידעתי כי יהודים אתם. ומה מני יהלוך אם יהיה בן הגראף בן יהודי הלך כמוך?

“חמשים שקלים!” אמר ההלך לנפשו, “סך רב ועצום, בכסף הזה אוכל לקחת לי סחורות מסחורות שונות בפילזען ולנסות דבר מסחור, מה דעתך רבקה?”

ורבקה אשתו הביטה בפני הילד היפה להפליא ותאמר: “דעתי לקחת את הילד, נשים עין עליו לטובה לגדלהו כאשר יהי לאל ידנו. ואל אישה פנתה ותאמר בלאט: הידעת קלמן את אשר עלה על לבבי, בבואנו לפילזען נאמר כי בננו הוא זה אשר ילדתי, ונכבד את הגבירים מפראג הבאים על השוק, בסנדק, ובמוהל, הילד יובא בבריתו של אברהם אבינו, ולנו יביא שכר טוב, כי לא יקפצו הגבירים ידיהם מאתנו, ונוסף כסף נדבתם על כספנו זה, והיינו עשירים.”

“יהי כדברך עלמה נכבדה” אמר קלמן אל מארינקא את הילד נקח מידך, אך העלמה תואיל תוסיף לנו מעט בשכר עמל אשתי, הלא ידעת כמה יגדל טרחה ומשאה עד יגדל והיה לאיש.

“כנים דבריך” – ובכל חפץ נתתי מתת לאשתך, אך מה אעשה ולי אין מאומה זולת חמשים השקל – זה כל הוני ורכושי, ואתה ראה את מלבושי הילד היפה הזה כי טובים ויקרים המה – ואת מטבע הזהב התלויה לו בצוארו. הלא את כל אלה הנני נותנת לכם.

"ההלך לקח את המטבע וישם עינו עליה, והנה תמונת הגראף דארנבאך צורה עליה לבוש בגדי מדו כשר הצבא. ויאמר: שר גדול יפה תאר ויפה מראה, היה אבי הילד הזה, והוא מת! – "

"במלחמת בינים הומת, על דבר אחותי, נצח הגראף את רעהו ויצאו למערכה ובדמי ימיו ירד הגראף קבר – ".

“הבי נא את הכסף”.

מארינקא הניחה את הילד בחיק האשה ואת הכסף נתנה לבעלה ותפנה שכמה ותחפוז ללכת, אך עד מהרה עמדה ותבט אל עגלת ההלכים המתנהגת בכבדות ותקרא "נקמתי נקמתי הפעם! בנך היוצא מחלציך שוע נכבד! אשר אמרת הוא יירש את כבודך ואחוזת נחלותיך הרבות והגדולות, יהיה יהודי הלך נודד ללחם. – " וכהתימה לדבר את הדברים האלה, שמה לדרך פעמיה ותלך במנוחה שאננה.

ובבוא קלמן עם בני ביתו לפילזען עשה בעצת אשתו, הלך ומצא לו איש נכבד מקציני פראג, ויהי לסנדק, וגם מוהל שחר וימצא, הילד בן הגראף ארטהור מדארנבאך ואשתו מבית השועים האהענשטיין נמול ויבוא בברית אברהם. הסנדק והמוהלים בני פראג אשר לא ידעו דבר מה על אודת הרך הנמול נתנו לקלמן איש איש מתתו מנה יפה, ובכסף הזה ובחמשים השקל אשר לקח מיד מארינקא קנה לו סחורה בפילזען, ויהי שתי שנים עושה במסחור ויחיה את נפשו ונפש בני ביתו בכבוד איש נושא ונותן.

בשתי השנים האלה גדל הילד אשר קראו שמו בישראל יוסף כשם הסנדק, וייף בגדלו עד מאד, ומחלת החלי רע גברה בארץ ותגזר על ימין ועל שמאל, חללים רבים הפילה בכל מקום מעבר מטה זעמה. ותגע גם בבית קלמן אשר ישב לו בפראג ויאנש הוא ואשתו ובניו, המה הובלו אל בית החולים ועד מהרה תמו לגוע כלם לא נשאר מהם כי אם יוסף הקטן.

בעת הזעם הזאת בשוט שר הקטב בפראג גבר רפאל דיל מונטו חילים בעבודת הרחמים והחסד, עמד לנצח על בתי החולים, שחר שלום חולי העניים המתהפכים על משכבותיהם בבתיהם, השכיל אל דלים, יומם לא נח ולילה לא שקט להחיש עזר ומרפא לכל אומלל.

הצרה אשר מצאת את כל משפחת קלמן הגיעה עד לבבו, ורחמיו נכמרו על יוסף הקטן העזוב והשומם ויקחהו ויוליכהו אל אשתו ויאמר:

“ווילהעלמינא הנה הבאתי לך ילד רך ואומלל ועזוב כי מתו עליו אבותיו העניים ביום אחד ולא השאירו לו ברכה, גם אח ואחות אין לו כלם ספו תמו בקטב הנורא, ולנער האומלל הזה אין כל בארצות החיים, כי אם את אבי היתומים אשר נטע רגשות רחמים וחמלה בלב יצוריו להחיות לב נדכאים. הבה נהיה נא אנחנו מלאכיו עושי רצונו להריק שפעת רחמיו על הנער העזוב הזה. אם יש את נפשך נקח אותו אל ביתנו, לכלכלו ולגדלו.”

“רצונך אישי יקירי הוא רצוני כל הימים” ענתה ווילהעלמינא “והנער יפה מראה ונחמד להשכיל הלא יפק לו גם אהבתי”.

הילד נשאר בבית רפאל, ומבית החולים מסרו לו את כל רכוש קלמן המת וקנינו הלא המה: מעט בגדים בלים ומעט סחורה ישנה, ובהם מטבע הזהב (מעדאלליאן) אשר היתה על צוארי הילד בבואו לקלמן. רפאל מכר את מעט החפצים האלה אך את המעדלליאן השאיר ושמרה משמרת אתו למען תהי אל הנער כאשר יגדל, מזכרת מכל קניני אבותיו.

ויהי אך שמו עין פקוחה על הילד, נתנו לו אכלו בעתו רחצוהו חפפו שער ראשו, החליפו בגדיו, ותאר פניו הצהיל מיופי, לתפוש לב כל רואיו.

“ראה רפאל בפני הילד” אמרה ווילהעלמינא. “האמנם הוא יפה להלל, אך לפי ראות עיני אין צלם תמונת יהודי עליו, גם אין דמיון לו לתאר פני אבותיו אחיו ואחיותיו, אשר ראיתי טרם מותם.”

“אין דבר” ענה רפאל “כזה יקרה ויאתה לפעמים, כבר אבדו היהודים בימי גרותם בארצות לא להם, זה מימים רבים, את סגולת צלם תמונתם, ושער צהוב ועיני תכלת הלא מצאנו ראינו גם בבני עמנו למרבה.”

“כנים דבריך, בכל זאת עיני תחזה ביוסף צלם תמונת עם אשכנז, ומזיו פניו היפים נשקפה לי דמות תמונה שמורה בזכרוני לא ידעתי אכנה, אך יהיה איך שיהיה אחרי אשר בא האומלל הזה בצל קורתנו נגדלו ונחנכו ביראת ה' ובאהבת הצדקה והחסד.”

וכאשר אמרה כן היה, רפאל ואשתו שמו אל יוסף לב אהבה ורצון, כלכלוהו ונהלוהו בכל חפץ נפש, וגם אחרי אשר נתנה להם בת וקראוה בשם אם רפאל שפרינצה, לא קפצו אהבתם ממנו, ויהי להם כבן, ויוסף גם הוא לא ידע כי בן אבות אחרים הוא כי יתום נעזב היה, ובחמלת רפאל ואשתו נאסף אל ביתם, לרפאל קרא אבי, ואמי לווילהעלמינא.

5. בבית מדרש החכמה

ויוסף הקטן הלך הלוך וגדול וטוב לשמחת לב מאספיו ומיטיביו ביפי מראהו, בשלום עצמיו, ובהכשר שכל ודעת, רפאל לא התוה לו דרך למודו ויתן לו לבחור באשר לבו חפץ, ויוסף בחר לו ללמוד חכמת הרפואה כי אהבה. שנים אחדות בקר את בית מדרש החכמה בפראג ואחר כן הלך בעצת אביו לארץ אשכנז למען הרחיב גבולות מדעיו, בהיידעלבערג למד גם רפאל בימי נעוריו, ולשם שלח את יוסף חמדת נפשו.

יוסף בא אל היידעלבערג בטרם החלו ימי הלמוד עד לא התאספו התלמידים, לפנות בקר יצא לו לשוח ולראות את הארמון הישן הקרוב אל העיר, בשובה ונחת הלך, עינו שטה על פני חמדת הבקעה הנפלאה ונפשו התענגה על הדר גאון הטבע.

והנה לפתע פתאום חבקוהו מאחריו וידים פרושות על שתי עיניו, וקול נשמע לאמר “חוד נא פרחח נכבד מי אנכי!” – יוסף שת לבו לדעת מי הוא זה ויען “אינני יודע, הקול אשר אנכי שומע חדש הוא באזני” “בושה וחפורה” קרא הקול שוב שנית “הכי שכחת ולא תכיר רעיך?” –

הידים אשר כסו עיני יוסף הוסרו ויוסף נבהל ממראה עיניו לראות אחוזת תלמידי בית המדרש בסביב לו אשר לא ראה ולא ידע מעודו.

“אבל דארנבאך!” קרא האחד אשר הניח ידיו על עיני יוסף “למה זה איפוא תעמיד פניך, ומה תשתאה ותחריש לדעת – מה זה גבה לבך ורמו עיניך, לכחש ברעיך הטובים, הכי בן שוע באהמען אתה וכאין נחשבנו בעיניך!”

“שאו נא אדוני הנכבדים!” ענה יוסף “לא צדקתם הפעם, האמנם יליד באהמען אני, אך לא דארנבאך אנכי גם לא זכיתי עד היום לדעת את בני המשפחה הזאת.”

“לא צדקת אענך, דארנבאך היית ודארנבאך הנך גם היום – ראות פניך יענו בך לא תוכל להתחפש”.

“מה לכם כי נזעקתם!” קרא קול אחר מרחוק. לשמע הקול הזה חרדו כל עצמות יוסף, כי כמו מתוך גרונו נשמע הקול מדבר אליו.

כל הנצבים פנו לראות מי הוא הקורא להם, ויוסף נבהל עד מאד לראות את צלם דמותו לפניו.

“דארנבאך שני! שני בני דארנבאך לפנינו!” קראו כלם פה אחד.

“אדוני!” אמר יוסף אל העלם הקרב אליהם. "היטבת חסדך עמנו לבוא הלום לעת כזאת, עתה ידעו נא כל הנכבדים האלה, כי שגו ברואה כי דמו אותי תחתיך – "

“אבל גם אנכי נוראות נפלאתי לראות, איש אחד דומה לי דמיון גדול כזה, ומה שם אדוני?”

“שמי דיל מונטו, מפראג אנכי, וחכמת הרפואה אנכי לומד.”

“הכי בני מדינה אחת אנחנו! גם אני יליד באהמען, שמי דארנבאך וחכמת הקאמעראליא אנכי לומד.”

חברי הגראף בעננא מדארנבאך לא חדלו להשתאה ולהתפלא על הדמיון הגדול הזה אשר בין שני העלמים האלה. ומה מאד גדלה פליאתם עוד בהתודע להם דיל מונטו כי הוא איש יהודי.

הגראף בעננא מדארנבאך גדל על ברכי אמו אשר האמינה בכל שוא ותפל ולגאות יחס אבותיו, אך טוב טעם שכלו למדו לראות נכוחה, ומאז בא באנשים וראה באור מדעי חכמה השליך מעליו את כבלי הבלי שוא, על כן מצא דיל מונטו חן בעיניו אף כי יהודי הוא, ובימים אחדים נקשרו נפשות שני הנערים המשכילים האלה קשר אמיץ. ויהיו למופת לכל תלמידי בית מדרש החכמה. בעננא היה אמיץ כח וידיו לו רב להכות מכה רבה את המתחרים עמו, ושאת גבורתו היתה למגן בעד דיל מונטו, וסתרה מכל חרפה וכלימה אשר השיגו את היהודי בקרב הסטודנטים לפנים עוד וגם היום, ודיל מונטו בענות רוחו, וישרת נפשו ידע לבצור רוח הגראף הצעיר ולהצילו מזרם המאווים יזורמו ויסחפו בו מרבית בני הנעורים העשירים אדירי עם.

הגראף הצעיר במכתביו אל אמו, הודיע אותה בשמחה כי הקרה אלהים לו אוהב יקר ונכבד, מזרע היהודים וגם שמו הגיד לה. אך הגראפין בשנאתה את היהודים חרדה ורגזה על האהבה הזאת, ומה גם כי בשמעה את שם דיל מונטו, לבה אמר לה כי הוא בן האיש דיל מונטו אשר גרשה מעל פניה בגעל נפש.

-–

ביום העברות ההוא, ביום אשר רגע אחד נחמס בנה הקטן ונקטף בעלה עודו באבו, נפלה הגראפין אגנעס למשכב מרוב יגון ומכאובות ותתהפך בחליה ימים רבים, ובשובה לאיתנה החלה לדרוש ולחקור אחרי בנה האובד. אך כבר עברו ימים רבים, ולשוא היו כל הדרישות והחקירות. ואך זאת נודע כי בעצם היום ההוא ראו אשה נכריה באה מן הכפר אל הארמון, ובו ביום ההוא באה גם אשה אחת נכריה אל העיר הקטנה עמוסה ילד קטן ולקחה צנצנת כסוית מכסה גומי, ואך זה היה כל פרי הדרישה. וגם בדברי הגראף האחרונים “מארינקא קללתך באה ונהייתה” אמרה האם האומללה למצוא בית יד כל שהוא לחקירותיה, ותתן לבה לדעת את הליכות חיי הגראף ארטהור בטרם היה לה לאיש, ונודע כי בחנותו בעיר ברין נטה לבבו אחרי עלמה אחת נקראת בשם מארינקא, אך היא כבר חמקה עברה ולא נודעו עקבותיה. ובכן נוחלה הגראפין אבדה תקותה לשוב ולמצוא את בנה האובד. האמנם התנחמה בבנה השני בעננא ותתן לו את כל אהבתה, אך גם זכר ברוננא פלח כחץ לבבה כל הימים ויגזול שנתה. מה הגיע אליו, ומה גורלו פן נפל בידי הציגאנים השטים בארץ והיה בנה, בן גדולי השועים בממלכה, בזוי-עם, חבר לגנבים, ופן שולח גם ביד פשעו לבתי הכלא או מתהלך באשמיו ומוסיף חטא על פשע יום יום, ועכר נפשו הטהורה לעולמים, הרעיון הנורא הזה הרגיז מנוחתה ותפן אל הכהן אשר עמה בטירתה לקחת מפיו תורה מה תהי אחרית הנפש החוטאת בלא דעת. והכהן דבר על לבה וינחמה לאמר: כי בתפלות ובצום יכופרו כל העונות אשר ישיא עליו בנה האובד – פקודת הכהן שמרה אגנעס, הרבתה תפלה ענתה בצום נפשה כל הימים – ובן האשה הזאת האחד, הנשאר לה אהב איש יהודי, ונפשו קשורה בנפשו!! –

גם את דאגתה זאת שפכה בחיק הכהן, ובעצתו כתבה מכתב גדול אל בעננא מלא מוסר תוכחות – והזהירה אותו מהתחבר אל העלם היהודי, שנוא-אלהים:

ובעננא לא הכחיד את המכתב הזה מאת רעהו דיל מונטו וכמעט קראו נתנו אל רעהו אשר היה עמו בבית.

“עליך יוסף ידיד נפשי” אמר בעננא “לגרש את המחשבות התפלות האלה מלבב אמי, בחכמתך תפקח עיניה לראות כי אך שקר נחלה על אודות היהודים, ותראה כי גם היהודי בן אדם הוא ולא יליד תפתה. כהתם ימי הלמוד תבוא עמי אל דארנבאך, וראתך אמי, ותלמד לדעתך, ושבה לבבה לאהוב אותך.”

“מדברי אמך במכתבה זה אליך” ענה יוסף “הנני רואה כי אשית יגון על יגונה להכעיסה תמרורים בבואי עמך אל תחת צל קורתה. זאת ועוד אחרת הלא ידעת כי לא אוכל לאכול לחם, בבית אבותיך”

“אל הדבר הזה אל תשים לב” אמר בעננא "בכפר דארנבאך יושבים יהודים נכבדים, הלא המה יכלכלו אותך כל ימי עמדך עמנו בכל חפץ נפש. ועמי תעשה חסד גדול, רעות רבות ותלאות מצאו את אמי, ונפשה עליה תתעטף מתוגה וצער על כן חשכו גם עיני שכלה ולא תראה אור כי יהל, אולי יהי אלהים עמך ורפאת אותה מחליה, הן היה לאל נפשך העדינה למשוך אותי אחריך, על כן לבי אומר לי כי תמצא חן גם בעיני אמי ודבקה נפשה בך ואור חדש עליה יאיר.

6. בטירת הגראף

באחד מימי הבציר היפים והנעימים לפנות היום נסעה מרכבת הגראף דארנבאך אשר שולחה לקבל את שני הסטודנטים מאת תחנות מסלת הברזל, דרך משעולי היער צומח כל עץ רענן, ולאט לאט עלתה על ההר מכון הארמון. הגראף בעננא היה עיף מעמל הדרך ותנומה אחזה שמורות עיניו. אך יוסף ירד מעל המרכבה וישא רגליו ויעבר את הסוסים המטפסים ועולים בכבדות על הפסגה הנשאה. בבואו אל הראש ומחזה נפלא לפניו, כר נרחב כלול בהדר שדי תרומות ועצי חמד, ומנכח נגדו יתנוסס הארמון על גבעה נעימה, וכעטרת גדולה יקיפוה בתי החצר מסביב.

ממראה עיניו השתאה יוסף ויעמוד כמעט להתענג על נעם המחזה. והנה אשה כבודה אחת לקראתו עולה במעלה ההר, גם היא ראתהו ממרחק ותניף את המטפחת אשר בידה לדרוש בשלומו. ויוסף הקריב אליה, ומורד ההר החיש רגליו, ובטרם יכון אשוריו לעמוד הכן, והנה הוא חבוק בזרועות האשה הזאת ונשיקות פיה כסו את פניו, “בני בני”; קראה בשמחת נפש “עתה באת וכבר אמר לבי לי כי בוא תבוא ואצא לקראתך – השלום לך בני יחידי, השריד והפליט מכל חמודות נפשי –”

ונחלי דמעה שטפו מעיני הגראפין, כי היא היתה האשה הכבודה הבאה, דמעות שמחה מהולה בתוגה לזכרון התלאות אשר מצאוה.

ויוסף חמק יצא מזרועותיה נסוג אחור כמעט ויאמר: “לא כן הגבירה שגית לראותך לא בנך אני. הגראף בעננא נשאר במרכבה הנוסעת אחרי ובעוד רגע הוא לפניך.”

פנה לב הגראפין וכמו לא האמינה לדברי יוסף, אמרה “למה זה תהתל באמך בעננא יקירי? התחשוב כי שער זקנך אשר כמעט החלו לצמוח שנה את תאר פניך עד כי לא אוכל אכירך עוד?”

“חלילה לי להתל בכבוד הגברת האמנם משגה בעיניך – ואני שמי יוסף דיל מונטו.”

טרם כלה לדבר והמרכבה באה, ותחפז לרדת במורד הסוסים עמדו ובעננא קפץ מעל המרכבה ויתנפל על צוארי אמו.

הגראפין עמדה נבהלת ושוממה ועיניה שוטטו הנה והנה, מן יוסף על בעננא ומן בעננא על יוסף. ותקרא:

“ה' אלהים! מה תחזינה עיני! מה גדול הדמיון ואיך שוו יחד, כאחים, כתאומי בטן. –”

ובדברה כזאת נתנה קולה בבכי הילילה ותיבב. ושני הרעים, אשר ידעו דבר הבן האובד לה, כי לא העלים בעננא את הדבר הזה מיוסף רעו, נכמרו נחומיהם גם המה עמדו והחרישו ולא ענו דבר.

ושלשתם יחד עלו במרכבה לבוא אל הארמון.

עברו רגעים אחדים והגראפין התעודדה ותתאפק ותפן אל יוסף ותשאל:

“הכי לא רפאל דיל מונטו שם כבוד אביך ואם לא בן האמבורג הוא?”

“כן הדבר בהאמבורג נולד, אך זה שנים רבות הוא גר בפראג עיר מולדת אמי”

לב הגראפין אגנעס השתער בקרבה, וכליותיה השתוננו, הדמיון הגדול הזה אשר יוסף דומה אל בנה, ועוד ביתר עז אל בעלה המת, העיר רעיון נורא בקרבה כי העלם הזה היושב ממולה הוא בנה האובד, שם דיל מונטו אשר בו יקרא, הוסיף אמץ לרעיונה זה.

“הלא יתכן מאד” אמרה בלבבה “כי היהודי הזה אשר הכלמתיו, וגרשתיו מעל פני, הרהיב עז בנפשו לעשות בי נקמה ויחמוס את בני ממני, לגדלו על ברכי תורת היהודים, ובסאסאה רב עמד וימד לי במדתי. מי יתן ויואל אלהים לפקוח עיני ומצאתי את בני האובד” –

יוסף לא בא אל הלחם בערב.

“איה איפוא רעך?” שאלה הגראפין את בעננא.

“אנא שא נא ליוסף אמי חמדת נפשי – כי משלומי אמוני היהודים הוא את פקודתם ישמור ולא יט, ולא יאכל מלחמנו. ואנכי בקשתי את היהודי שמשון הזקן היושב בכפר כי ימנה לו מאכלו ומשתהו כל ימי היותו עמנו.”

ובבוא יוסף אל האולם אחרי אשר כלו לאכול, פנתה אליו הגראפין ותאמר:

“מדוע נפקד מושבך בקרבנו לעת האכל?”

“הכי לא הגיד הגראף בעננא למעלת הגבירה” ענה יוסף “כי יהודי אנכי, ולא אמר לצדקני בעיניך?”

“בעננא מלא אחרי שאלתך” אמרה הגראפין “והצדיקך כמשפט. אך פליאה דעת בעיני לא אבין הלא ידעתי את אביך לפנים, והוא לא חדל לאכול אתנו לחם על שולחן אחד?”

“אבי אכל אתכם על שולחן אחד”!

“כן דברתי, אם האיש רפאל דיל מונטו אשר לפני זה עשרים ושתים שנה חנה בוויען ימים רבים כתור מעלת שוע איטאליה, ואשר אך מקץ הימים נודע לי כי הוא איש יהודי מהאמבורג – אם האיש הזה הוא אביך”

“ימי נעורי אבי אינם נודעים לי – אך מעת ידעתיו, מאז ימי עלומי, הנה הוא משלומי אמוני היהודים שומר תורתנו בכל לב, וברוח אמונתו זאת אלפני וגדלני מעודי.”

“האיש דיל מונטו” הוסיפה הגראפין לדבר “אשר ידעתיו היה איש יפה מראה גבה הקומה, שערותיו היו שחורות וכן היו עיניו. ואתה אינך דומה לו כל מאום.”

“כמראה אשר כבוד הגברת מראה לי”, ענה יוסף “כן הנהו גם היום, אבי תהלה לאל מלא כח עלומים!”

“אולי דמית לאמך”?

“גם לאמי גם לאחותי אינני דומה בצלם תארי, וכבר בעודני ילד שאלו כזאת כמה מן האורחים המבקרים את בית אבי, אך אבותי שחקו החרישו ולא ענו דבר”

“הוא הוא ולא אחר” – אמרה הגראפין אל לבה.

הגראפין לא מצאה מענה עוד, גם שני הנערים החרישו ויפנו וילכו לחדרי משכנותיהם. –

הגראפין נשארת לבדה תפושה במחשבותיה, קמה מכסאה ותתהלך אנה ואנה בסערת נפשה ותאמר: כן הדבר! דיל מונטו גנב או צוה לגנוב את בני לגדלו ולחנכו באמונת היהודים, בחרפה ובוז הרחקתיו מעלי אז באמר לי כי יהודי הוא – אי לזאת תחת אשר בתחלה אמר להמיר דתו למעני, ולהתנצר, התחזק אחרי כן באמונתו לשמור פקודיה בכל לב, למען יסיר גם את בני מאחרי אמונתו – הוי אויב ומתנקם!

כל הלילה ההוא נדדה שנת הגראפין, הבקר אור ותשלח ותקרא את הכהן איש סודה, ותגד לו את כל לבבה.

“האם לא היה לבן הגברת?” שאל הכהן “איזה סימן מובהק בבשרו, בו נוכל להכירהו כי הוא הוא ולא אחר”.

“הזכרתני ואזכור” ענתה הגראפין “כי היה לו סימן מובהק. עודני זוכרת כי בהולד לי בני בכורי ברונא אמרה המילדת: אם יהיה גם הילד השני בן זכר, הכי נוכל להכיר ולהבדיל בין שני בני הגראף, אשר יצא ראשונה נמצא כֶתֶם הַכְּבֵד ככוכב קטן על צד חזהו השמאלי. ובצאת בעננא אחיו אחריו לאור עולם, לא נמצא עליו כל מאומה. והכתם הזה היה לנו האות האחד, על ידו הבדלנו בין שני הילדים”.

טרם כלתה לדבר ובעננא בא אל חדר אמו לברכה ולדרוש בשלומה. ואחרי אשר ברך את הכהן לשלום וישק את ידי אמו, פנתה אליו הגראפין ותשאלהו.

“האם רחצת בשרך בנהר נעקאר בהיותך בהיידעלבערג?”

“למוד הייתי לרחוץ בו לפעמים” ענה בעננא.

“ורעך האם רחץ גם הוא עמך יחד?”

“פעמים הרבה רחצנו יחד ושחוק היה לנו ברחצה תמיד. בהתפשטנו את בגדינו, בבואנו אל הנהר ובעלותנו ממנו נדמינו יחד לאין הבדל, ואך באחת נבדלנו איש מאת רעהו, ובזאת נכרנו, כי על צד חזה דילמונטו השמאלי נמצא כתם כבד בתמונת כוכב.”

“הוא הוא ולא אחר; קראה הגראפין בקול גדול, ותפול על כסאה כמעט אמרה לקום, ותתעלף –”

7. הַפְּפַארֶער

הגראף בעננא נבהל ממראה עיניו חרד אל אמו ויזרוק מים קרים על פניה ורוחה שב אליה.

“מה לך אמי? שאל בעננא, מה לך עטרת ראשי כי כה התעלפת?”

“בעננא בני יקירי”; צפצפה הגראפין “רעך דיל מונטו, הוא אחיך ברונא האובד הוא הוא ולא אחר; –”

“גם לבי אמר לי כן; –”

“”האמנם גם אתה בני אמר לבך לך כזאת?"

“כן דברתי אמי, מאז ראיתיו ראשונה בהיידעלבערג, נפעמתי וכמו נחשתי, כי הוא אחי, אך אם גם אז נקשרה נפשי בנפשו לאהבה אותו אהבת-אמת מאין פנות אל דתו ואל מולדתו, לא מצאתי ידים לתת אמון אל מעלות רוחי, והגות נפשי. ועתה אמי הגידי נא במה נודע לך עתה אל נכון. ומה ראית אות כי הוא הוא ולא אחר?”

ותספר הגראפין לבנה לבעננא את תולדות ימי עלומיה ואת אשר קראה כי היתה מיועדת לרפאל דילמונטו, וכי גרשתהו מעל פניה אחרי הודע לה כי הוא יהודי; וכבר אמר לבה לה כי עשה דילמונטו בה נקמה, ויגזול את בנה, וכתם הכבד על חזה יוסף הלא ברור ימלל כי צדקה במשפטה. –

“כנים דבריך אמי; עתה אחישה אפול על צוארי אחי, ואעמידהו לפני אמו.”

“לאט לאט לך אדוני” אמר הפפארער איש סוד הגראפין “לאט לך גבר צעיר לימים, התאפק נא כרגע, האם שכחת כי אחיך עודנו יהודי ואם לא בדעת נפש, וטרם יסיר אולתו ממנו וטרם ימהר נפשו מהבלי אמונת היהודים לא נאוה לו לנחול כבוד בית אביך ולהקרא בשם הגראף מדארנבאך.”

“מישרים ידבר האדון הפפארער, תורת אמת על לשונו” ענתה הגראפין, “כמה כלו כליותי בחיקי, לחבוק את בני ולרחוץ פניו בדמעותי, ובכל זאת אחריש אתאפק, אשים מעצור לרוחי ומחסום לתשוקתי עד יצא כאור משפטי – אנכי הנני ללכת לפראג לדרוש ולחקור כאשר תשיג ידי, ואתה ורעך תשבו פה, ובין כה וכה יקח הפפארער דברים אתו להוכיח כי אך שקר הנחילהו דילמונטו הפושע, שולל הוליכוהו מוריו האוילים, אף יורנו צדקת אמונתנו ואמת למודיה. ואתה בעננא הנני נוטל עליך כי לא תגלה אזן רעך שמץ מכל הדברים האלה עד שאשוב מפראג.”

“אמי מחמל נפשי”; ענה בעננא, “אם יוסף אחי הוא, כאח אהבהו יהיה יהודי או נוצרי, אך פקודתך תשמור רוחי –”

למחרת היום היתה הגראפין דארנבאך נכונה לעשות דרכה, ויוסף בא עם רעהו בעננא לברך אותה ברכת הפרידה, וכאשר נגש יוסף וישק את ידה אמרה לו.

“גשה נא עלם נחסד וחבקני בזרועותיך, דע בני יקרת בעיני כבני”, וככלותה לדבר הקריבה אליו ותשקהו וזרמי דמעות פרצו מעיניה.

הגראפין עלתה במרכבתה ותסע, ויוסף פנה אל רעהו בעננא ויאמר: “הזאת אמך אשר חמת עכשוב תחת עטה על היהודים וחרפות מלאו מכתּביה אליך, עלינו ועל דתנו?”

“הלא אמרתי לך” ענה בעננא “כי תמצא חן בעיני אמי?”

אחרי סעודת הצהרים בא הפפּארער אל הארמון לעשות דברו. הגראף בעננא נגש אליו ויעמידהו לפני יוסף ויאמר: “הנכבד הזה היה מורי בימי ילדותי ואיש עצת אמי עד היום.”

“אדוני דיל מונטי”; אמר הפפארער אל יוסף “האם חכמת הרפואה אתה לומד?”

“כן אדוני, בחכמה הזאת בחרתי כי יקרה ונכבדה בעיני”

“אי לזאת לך גאוה תהלה דילמונטו” ענה הפפארער “כי הנך מחזיק בתומתך, ובאמונתך דבקה נפשך, ולא הלכת בדרך הרופאים הבחורים אשר ישליכו את אמונתם אחרי גוום –”

“נקיה החכמה הנכבדה הזאת מכל רע” ענה דילמונטו “ולא עליה כל תלונה, כי אם על אבות הבחורים האלה אשר ישלחו את בניהם מעל פניהם בטרם ילמדום יסודות התורה. הרופאים הצעירים מבני עמי אשר ראיתים הולכים שובב בדרך לבם, רבם נעורים וריקים מידיעת חכמת הדת, על כן כשלו ונפלו. האנשים האלה, לא למדו לדעת כי האלהים גדול העצה ורב העלילה, אשר אין מספר לתבונתו ואין קצה לגבורתו, ברא ועשה תבל ומלואה, תכן בחכמה נפלאה כל חוקות שמים וארץ. המה בגשתם להתבונן אל בנין גוף היצורים אבריהם וכחותיהם ויראו את יושר משפט הליכותיהם, ויופי משטר חקי חייהם, יכסלו ויִוָאלו לחשוב כי מחיק החומר לבדו יצאו ויהיו כל אלה, וכל רוח אל חי מרום וקדוש אין בקרבם. ואנכי לא לי נאוה תהלה, לא בחכמתי מצאתי און לי להחזיק במעוזי האמונה, כבוד ינחל אבי אשר הורני תורת אל חי, ובחכמתו וביראתו את ה' כונן אשורי בנתיבותיה אמת.”

“אשריך עלם נחמד” אמר הפפארער “כי נתן ה' חכמה לאביך, והריחך ביראת ה', ומה המה הספרים אשר למדך אביך?”

“הספרים, הלא המה כתבי הקדש, ספרי התלמוד, וספרי גדולי חכמי ישראל, אשר רוח כתבי הקדש מתנוסס בהם מלאים חכמה ויראת ה'.”

“כתבי הקדש” ענה הפפארער “הן המה גם חיי רוחנו ונשמת דתנו, אך ספרי התלמוד. סלח לי עלם משכיל אם אמר כי הם עותו את הישרה והחשיכו מאור כתבי הקדש, אשר יאיר ויופיע בעצם תומו באמונתנו אמונת הנוצרים הקאתוליקים. השמת לבבך, לב חכם להתחקה על שרשי דתנו, ובמה נבדלו מיסודות דת היהודים?”

“לא לאיש צעיר לימים כמוני” אמר יוסף “לפלס נתיבות הדתות, ולהביאן במשפט, תורה צוה לנו משה מורשה לחכמי ישראל מדור דור, המה ידעו השכילו לדעת אמתה, ואני בתומי אלך בדרכי אבותי בצדקתם אחזתי ולא ארפה, ולא יקחני לבבי, לדרוש לחקור אחריהם, כי מה אנכי ומה חיי?”

“אבל הלא ידעת כי גם בנו יש חכמה וגם לנו נתן אלהים עינים לראות ולב להבין, ובראותך כי נפרדנו אנחנו מן היהודים, מדוע איפוא לא תבקש לדעת, מה יש בלבבנו ובמה הוכח נוכיח שגגת בעלי התלמוד וזדונם?”

“שא נא בטובך אדון יקר” ענה יוסף “לתומת עלם כמוני אם יחפוץ לחיות חיי מנוחת הנפש על מוצא פי אמונת אבותיו, נעזבה נא את הוכוחים האלה נשתעשע ונשיח בדברים אחרים ולא נבוא במשפט.”

“הלא ידעת אדוני”, אמר הפפארער “כי כהן לאמונת הנוצרית הקאטלוקית אנכי, באהבתה אשגה והיא שיחתי כל היום, ומדעתי כי שומר תורה אתה, משכיל ומבין במקראי קדש, אמרתי אין טוב כי אם לקחת עמך דברים ביסודות האמונה, אולי יעלה בידי להבינך דעת אמונתנו ולהשכילך באמתה, אוציא יקר מזולל, ופעולתי את אלהי, וגם נפשך תברכני סלה”

“בדי ריק תיגע אדוני לעקור נטוע זה ימים רבים, ממעי ישראל יצאתי, על ברכי אבות משלומי אמוני ישראל גדלתי, מורים חכמים ומשכילים שקדו ללמדני דעת קדושים, ותורת ישראל באה בקרבי והיתה לדמי לבבי ורוח חיי, ואיך יקחך לבך להפוך משרש אמונתי כמו-רגע”,

“ולמען לא אכחיד את האמת תחת לשוני, הנני לאמר לך אדוני כי לכח אמיץ הנני לערוך עמך אף כי צעיר לימים אנכי, ולבבי סמוך ובטוח כי לא תכריעני בהשפטך עמי, אך למה זה אנכי נשפט על דבר אמת ואמונה, והמשפט לאלהים, ילך כל איש בשם אלהיו, ובתורתו אשר ירש מאבותיו יחיה.”

“ומה תאמר” שאל הפפארער “בבן ברית הנוצרית אשר לוקח משדי אמו בתרמית או בחזק יד, ובבית היהודים גדל ואכפו עליו תורתם. מה תאמר באיש כזה, האם אין לנו המשפט להצילו מיד עושקי נפשו? והוא גם הוא אחרי הודעו כי נוצרי הוא מבטן ומלידה האם איננו מחויב לשוב אל דת אבותיו?”

“”איש כזה" ענה יוסף “אם אך אורו עיניו באור תורת ישראל, ולבבו הבין והשכיל באמתה יעוז וישמח במתנת חלקו.”

“אם כה חשבת למשפט” קרא הפפארער בחרות אפו, “איש יהודי עקש אתה –”

"בי אדוני! קרא בעננא אשר ישב עד כה ומקשיב ומחריש “אל תכלים את רעי הבא לשבת בטח בצל קורתי! זכור ואל תשכח כי אתה החלות לבוא בדברי ריבות עמדו, והוא הלא בקשך מאז לחדול ממנו.”

הפפארער נבהל לשמוע כדברים האלה מפי בעננא הביט אליו והתפלא ועד ארגיעה התאפק, ויגש אל יוסף ויאחז את ידו ויאמר: “סלח לי עלם נחמד כי מהרתי להתעבר ודברי און התמלטו מפי, נעזבה נא טענותינו הפעם ולעת מצוא נשובה ונשיחה בדבר הזה – כי הכי נכבד הוא.”

8. תחלת דין

הגראפין באה לפראג ותפנה אל אחד השרים הגדולים בכהני הנוצרים ותספר לו את כל אשר נודע לה, ואשר תחשוב על אודות בנה השדוד, והשר הגדול הזה שמע ויתמוך את מחשבותיה כי יד רפאל דיל מונטו במעל, ולנקום את נקמתו ממנה גזל את בנה ויביאהו בברית דת היהודים, ויהי דברו אל שרי פקודות העיר לתת את רפאל בכלא. הדת נתנה והגראפין לקחה עמה אחד הפקידים, ואנשי חיל ותלך אל בית רפאל.

היום נטה לערוב ורפאל דיל מונטו ישב את אשתו ואת בתו על השולחן ויקרא לפניהם את המכתב אשר כמעט קבל מיוסף, בו יודיעו כי בא עם רעו להנפש ימים אחדים בטירת דארנבאך, פתאום נפתחה הדלת והגראפין אגנעס באה ותגש אל רפאל ותאמר:

“רפאל דיל מונטו האם תכירני ותדע מי אנכי?”

“אגנעס מהאהענשטיין!” קרא רפאל בתמהון לבב.

“זה שמי לפנים, וכעת אגנעס גראפין מדארנבאך אנכי”

“גראפין מדארנבאך? אולי גם אם רע יוסף יקירי?”

“עול לא ידע בשת! מה עשית לבני אשר גזלת ממני?”

“גראפין לא בדעת תדברי”, ענה רפאל “אנכי גזלתי את בנך?”

“אתה גזלתו לקחת נקם ממני יען גרשתיך מעל פני, על היותך יהודי, הבאת את בני בברית דת היהודים.”

“נפלאו דבריך ממני! גראפין, אין תבונה בהם”

“עד מהרה תבין ותדע” ענתה הגראפין בזעף אף, ותפן אל הדלת ותפתחה ופקיד הפאליצייא ואנשיו באו החדרה.

“רפאל דיל מונטו” אמר הפקיד הנני בא לתתך במאסר, עליך השיאו עון אשמה כי גזלת ילד נוצרי והבאתו במסרת דת היהודים.

“מי זה ירהיב עז בנפשו בימינו אלה!” קרא רפאל “להתעולל ולהתגולל בעלילות הבל כאלה – ילידי ימי החשך; ואיזה רוח עבר על שרי העיר הנאורים, לחבוש במאסר איש סוחר מתהלך בישרו נכבד בעמו, על דברת אשה משוגעת?”

“עלי למלא אחרי פקודת השרים” ענה הפקיד “אם נקי אתה מחטא זה משפטך אור יצא חפשי תהיה. אך עתה הואל והשיבני אל שאלותי אלה, העלם אשר נקרא יוסף דיל מונטו בנך הוא אשר ילדה לך אשתך אם לא?”

“איננו בני” ענה דיל מונטו.

“הלא יכונו דברי” אמרה הגראפין.

“ואיזה דרך בא הילד לביתך?” הוסיף הפקיד לשאול.

“הוא בן איש יהודי רוכל עני, מעיר יונג בונצלאוי, האיש הזה הוא אשתו ושלשה ילדיו כלם מתו זה כעשרים שנה במגפת החולירע בבית החולים לעדת ישראל, ורק בנו הקטן יוסף נשאר לבדו, ואחמול עליו ואספתיו אל ביתי ויהי לי לבן.”

“האם לא נמצאו שמורים בידך דברים אחדים מעזבון הרוכל הזה? הוסיף הפקיד לשאול.”

“נמצאו דברים קטני הערך אשר הנחתי למזכרת.”

“קחם אלי”

"ורפאל הביא את יתר הפליטה. ויתנם לפני הפקיד. – "

ויהי כראות הגראפין את המעדאלליאן, והנה תמונת בעלה המת עליו, ותצעק צעקה גדולה:

"זה הוא המעדאלליאן אשר היה על צוארי בני ברונא, תמונת בעלי המנוח גראף ארטהור מדארנבאך צורה עליו! ואתה זד יהיר עוד תשים מצחך נחשה להכחיש כי גנבת או צוית לגנוב את בני ממני! –

“הנך רואה דילמונטו” אמר הפקיד “כי כל הדברים האלה יענו בך ועל פניך יוכיחוך. אכן נודע עתה אל נכון כי העלם אשר נקרא עד עתה בשם יוסף דיל מונטו, הוא הגראף ברונא מדארנבאך. אשר נֻגב מבית אבותיו בהיותו ילד קטן. – לכה איפוא עמדי אדוני רפאל דיל מונטו.”

“הנני הולך עמך” אמר רפאל "ואלהים אמת שופט צדק ידין דיני וענתה בי צדקתי. ואל הגראפין פנה ויאמר: “גראפין! אלהים בחר בך להיות לי למפגע רע בנתיבות חיי, לפנים הבאתני באולתך עד שערי מות ואל עברי פי עון רצח. והיום הפלת בלהות, בחמת עברתך, על בני ביתי החפים מכל פשע – אלהים מצא את עוני – וחימה אין לי עליך. אך החסד הזה תעשה עמדי, אחת אשאלך והשיבני, האם יודע יוסף מחמל נפשי את העלילה אשר שמת עלי.”

“עודנו איננו יודע מאומה” ענתה הגראפין “איננו יודע עוד כי אמו אנכי, עוד אב יקראך, ולתוגיון נפשי עוד תהלתך בפיו, ושפתיו ישבחו תמיד את האיש אשר גזל כבודו, עשרו – חיי נפשו ואמונתו.”

“אם כן איפוא” אמר רפאל “ברוך ה' אלהי ישראל כי אצל לי נחמה אחת בעניי וחשך ממני הדאגה הזאת. וְאַתֵּנָה אהובות נפשי!” אמר אל אשתו אשר ירדה בבכי, ואל בתו אשר עמדה נדהמה. “יהי לבבכן סמוך ובטוח באלהי ישענו כי עד מהרה ישיב לנו ששון ישענו, והניס כל יגון ואנחה מקרבנו”.

ככלותו לדבר יצא רפאל את אנשי הפקודות מביתו אל בית הכלא.

-–

הקול נשמע כי רפאל דיל מונטו נתן בכלא ותהום כל העיר, האמנם כל דברי רפאל נחקרו ונמצאו נכונים, ומשגיחי בית החולים הודיעו את השופטים כי נמצא כתוב בספריהם מפרש כי יוסף הוא בן קלמן אשר מת בבית החולים במגפה ורפאל אסף את היתום לביתו, בכל זאת עוד רחקה ישועתו, באמור השופטים מי יודע אם לא ידו היתה במעל ועל פיו עשה קלמן לגנוב את הילד. כי הלא גם זה נחקר ונודע כי יוסף הוא הילד אשר נגב מבית הגראף דארנבאך, ומה לקלמן ולבית דארנבאך? איזה רוח עבר על קלמן לעשות הרעה הזאת אם לא הסיתהו רפאל, למען הנקם מהגראפין. ולמען עשות לה כגמולה אסף גם את בנה לביתו והביאו במסרת דת היהודים. בכנף ההשערה הזאת החזיקו השופטים, ולא קראו דרור לרפאל. ובימים ההם נתיבות המשפט בארץ אסטרייך נתיבות עקלקלות, השופטים יצרו עמל עלי חק, ואסיריהם לא פתחו ביתה, ובנפול רפאל לפני בני עולה כאלה על פי עלילות הגראפין ובדבר עון אשר פשע כנגד האמונה. – מי יחמול עליו ומי ידין דינו למזור:

הגראפין שבה אל דארנבאך ותקרא ליוסף ותאמר אליו:

“דבר נכבד לי אליך אדוני, הלא ידעת כי זה לפני עשרים שנה נגנב לי בן, עתה שבתי מצאתי את בני האובד.”

“ברוכה את לאלהים גברתי, וברוך יהי בנך המושב לך! האם יודע הגראף בעננא את דבר המציאה היקרה הזאת? –”

“בעננא יודע מאד, מפיו שמעתי ונודע לי כי עלם אחד הדומה לו בצלמו ודמותו, יש לו כתם הכבד בתבנית כוכב על חזהו.”

“מה ירמזו מליך גראפין!” ענה יוסף בתמהון לבב.

“גשה אלי ואחבקך בני!” קראה הגראפין – “גשה אלי ברונא בני ראות פניך לא פללתי –”

פלצות אחזה את העלם הזה, ובמשמר נטוע עמד תחתיו ולא זע. "האנכי יוסף דיל מונטו בנך? משגה בידך גברתי, הכתם הזה איננו אות נאמן, מקרה קרה ויאתה כמו דמיוני אל בעננא בנך, איש יהודי אנכי בן לאבותי היהודים.

-–

“נוצרי מלידה ומבטן אתה ולא יהודי!” קראה הגראפין “לא יוסף שמך כי אם ברונא, בני בכורי אתה, וממעי יצאת. רפאל דילמונטו היהודי הארור הזה, אשר לאב תחשבהו, הוא צוה לנגבך מחיקי בעודך יונק – אכן נודע הדבר כי זרחה עליו השמש, גם את המעדאלליאן, תמונת אביך הגראף מדארנבאך צורה עליו, אשר נתתי על צואריך, מצאו ביד היהודי הזה.”

“הזה ימריצך גבירה” ענה יוסף “לתת את אבי לגונב נפש? חלילה לך כי הוא איש צדיק וחכם”.

“יהודי איש צדיק!” אמרה הגראפין “כבר ענתה צדקתו בו, הגניבה נמצאת בידו, ולא יכול להצטדק עוד, ובאזני שרי פקודות העיר הודה עלי פשעו. וכבר נתן בכלא, משפטו לא יאחר, וכרשעתו יושב לו.”

“אבי נתן בכלא!” קרא יוסף מנהמת לבו. “מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואוכיח צדקתו, ואצילנו מידי מבקשי נפשו לספותה. –”

“ואל אמך העומדת מצפה לחבקך בזרועותיה לא תשים לב, תקשיח לבך מאהבתי ברונא בני?”

אך כבדו אזני יוסף הנדהם משמוע, עודה הגראפין קוראת ומדברת, והוא פנה וירץ החוצה.

לא עברו רגעים אחדים, ויוסף עלה על המרכבה לבוא אל פראג, אך גם הגראפין לא אחרה גם היא ותמהר לבוא אחריו פראגה.

9. האם ובניה¹

בחדר אחד בטירתה הגדולה אשר בעיר פראג ישבה הגראפין מדארנבאך עגומה ועצובת רוח, על ידה ישב בנה בעננא אשר ארח לחברתה פראגה העיר גם הוא כאיש נדהם הלום מחשבות ממחשבות שונות. בבוא הגראפין לפראג היה ראשית דברה לשחר את פני שרי פקודות העיר לתת משמר על רפאל דיל מונטו לבלי יוכל בנה ברונא, המכונה בשם יוסף דיל מונטו, לבוא אליו ולהתראות עמו, ולשמור גם ארחות ברונא לפקוח עין על כל צעדיו, ולמגנת לבבה גלתה את אזן השרים לאמר: כי בנה ברונא אשר נתגדל בבית דיל מונטו דבקה נפשו לאהבה אותו אהבת בנים את אבותיהם, ובאין משים כי עשוק הוא בדמי נפש וגדול עונו מנשוא ישים ברונא נפשו בכפו, לחלץ את רפאל ממאסרו. וגם אל סגן הכהנים באה הגראפין לבקש על נפשה ונפש בנה האובד ברשעו, לפניו קרעה סגור לבבה ותשפוך שיחה כי בנה בכורה אשר באשמת הפושע דילמונטו למד מנעוריו תורת היהודים נתעה לבבו בשוא להאמין כי אך בתורתם ישכון אור האמת, באמונת הרשעים הבוגדים האלה יחזיק בכל לב ונפש ולא ירפה אף אם יודע לו אל נכון כי נוצרי הוא מבטן ומלידה ובא בברית אמונתנו בעודו יונק. הסגן הרעים פניו בשמעו את הדברים האלה אך למען הרגיע את נפש האם הסוערה, נחמה ודבר על לבה כי יחשוב מחשבות להשיב את הנדח ינסה דברים אל העלם להשיבו מאולתו, ואם לא יקשיב וישמע דברי חן ונחת, הלא ימצא און לו להצר צעדיו ולאכוף עליו בחזקת היד לעזוב דרך כסלו ושב אל אמונתו ואחוזתו. כשמע לדברים האלה רעדו כל עצמות הגראפין כי אם כל ישעה וחפצה לראות את בנה שב אל אמונת אבותיו, ולא תאמין בחייה אם לא ישוב והיה יהודי, בכל זאת נפשה ירעה לה להביא בצרה את מחמל לבבה ולתתו בכור עני ותלאה, כי ידעה את עז משפטי הממשלה וחזקי הכהנים עם איש כזה, על כן ישבה נפוגה ונדכאה, ענני תוגה כסו פניה, ורסיסי דמעה נזלו מעפעפיה.

ובעננא אשר שב כמעט מבית דיל מונטו מלכתו לראות את יוסף ולקחת עמו דברים, ישב בלב נשבר ונדכא, התוגה הגדולה אשר החשיכה אור פני כל בני הבית הזה, האימה והפחד אשר נפלו עליהם, הדאיבו והכאיבו את נפשו הנדיבה, שם ראה ונוכח כי תומת ישרים תנחם, וצדקת ענוים תענה בם, כי אם גנב יוסף מבית הוריו, לא גנוב הוא עמם, לא מכעס קנאה, כי אם מאהבת חסד אספו את היתום הנעזב אל ביתם, ומחמלתם עליו היה להם כבן, ולישרים אלה גאוה תהלה וכבוד, לא בוז וקלון, אהבה ורצון לא יגון ואנחה, ושם למד לדעת כי כל עוד תכבד יד הגראפין על רפאל לעצרו בכלא לא תצלח לקנות לבב ברונא לאהבה, וכל כלי יוצר עליו להשיבו אל דת הנוצרית לא לעזר ולא להועיל, כי מאז נודע אל יוסף כי לא בן רפאל הוא נוספה בו רגשת התודה על האהבה אל רפאל ואל ביתו ולא ינקה את כל הנוגע בהם לרעה. על כן גמר בעננא אומר ליעץ את אמו ולבקשה כי לא תאחר לקרוא דרור אל רפאל ואף לבוא אליו לבקשו כי יסלח לה על כל הרעה אשר גמלה עליו ולהודות לו על חסדו עם ברונא בנה. ואת יוסף העיר כי יבוא גם הוא אחריו למלא את דבריו אך לא ימנע להתודע אל אמו כי אכן נודע הדבר. במחשבות האלה ישב בעננא על יד אמו, אך לא מצא עז בנפשו לפתוח פיו בראותו את תוגיונה והלך נפשה.

כחצי שעה ישבו יחדיו ואין דובר דבר, אחרי כן פנתה הגראפין אל בעננא ותאמר “האם ראית היום את ברונא אחיך? העודו אומר כי הוא בן דיל מונטי?”

“ברונא אחי יודע” ענה בעננא, “כי איננו בן לדילמונטו, אשת דילמונטו הגידה לו ולא כחשה, כי לא פרי בטנה הוא, וכמעט נוכח לדעת כי אחי ובנך הוא אך נעצב ברונא אל איש חסדו אשר אספו וגדלו כבן ימים הרבה, כי לא כגמול ידיו עשית עמו ותרדפהו באף תחת רדפו טוב. –”

“הגם אתה בעננא נואלת” קראה הגראפין לתת אמון לדברי בני בית רפאל הרשעים החטאים בנפשותם.

“חלילה לך אמי לשום תהלה בנפשות הנקיים האלה, חלילה לך להשיא עליהם אשם גזל בן מידי הוריו. – לוא לקחת דברים את אשת רפאל ואת בתו, וראית ונוכחת כי תמימות וישרות הנה, רוח חן ותחנונים שפוך עליהן, תומת ישרים וישרת אמונים תאיר פניהם. ועולה לא נמצא בלבבן ובשפתן. מי ומי גנב את ברונא מביתנו – לא נודע, ומי יודע אם יִוָדע עוד, אך אמת הדבר ברור כאור השמש בצהרים, כי יד רפאל לא היתה במעל, ואך מאהבתו חסד אספו כיתום אומלל ונעזב. תומת נפשות בני בית רפאל תעיד בם, די עדות נאמנה, אך הלא גם נחקר ונמצא כתוב בספרי עדת היהודים בפראג תולדות יוסף, זה להם יותר מעשרים שנה, ובא האות הנאמן כי נקי רפאל וחף מכל פשע. – ומדוע זה איפוא אמי יקירתי תדכא נקיים חנם למה זה תדאיב נפש בנך ברונא ותקשיח את לבבו מאהבתך”.

“אוי לדור החדש הזה”! ענתה הגראפין במרירות נפש “דור אהבת האמונה הולכת הלוך וחסור ומקנאי קנאתה נאספים, דור יתערבו ביהודים ויתרעו אתם, יאמינו לדבריהם, ויתנו לפעלם צדק, ראה בני גם ראה גם בך נגעה יד הזמן הזה, וגם אתה ילך לבבך להאמין כי נמצאו ישרים ותמימים בין היהודים, אויבי דתנו. עדות הרשום בכתב ספרי עדת היהודים לא נאמנו בעיני, היהודים האלה כרשעתם כן ערמתם מדאגה מדבר פן תודע ותגלה גניבת הילד באחרית הימים כתבו ראשי הקהל, אשר אולי גם ידם היתה במעל עם דילמונטו, זכרון שקר בספר לעד ליום אחרון, אך לוא ידעתי כי אקנה את לבב ברונא להתודע אלי ולהכירני כי אמו אנכי, לוא ידעתי כי בזאת יאות לנו ברונא לשוב אל חיק משפחתו ודתו, כי עתה נשאתי עון דיל מונטי וחליתי את פני שרי הפקודות לשלחו חפשי, ואל גמולות ישלם לו – הבוא יבוא ברונא הנה?”

“עוד מעט וברונא בא” ענה בעננא “כי אמר ברונא אנחמה נא כמעט את הנפשות הנקיות האלה והנני אחריך”, טרם כלה לדבר ויוסף בא, חשך משחור תארו, וחכלילי עינים מדמעה, את הדלת פתח ויעמוד בסף ולא מצא ידיו ורגליו.

והגראפין מהרה לקראתו ותקרא: “גשה הנה ושקה לי בני. עתה נודע לך אל נכון כי בני אתה”, ויוסף נגש וישק להגראפין, והיא נפלה על צוארו.

“אכן נודע לך כי בני אתה, וכי ברונא שמך ולא יוסף?”

“אכן נודע לי” אמר יוסף “כי אינני בן לדילמונטי ואותותי לא ינכרו כמו יענו בי כי בנך אנכי, אך אם אינני בן לדילמונטי מבטן ומלידה, בן חסדו וצדקתו אנכי כי חמל עלי בהיותי ילד נעזב ואומלל, וגדלני כאב זה יותר מעשרים שנה. ואם אמי את הלא עליך להודות לו על חסדו זה – אף כי לא יקוה לתודה – חלילה לך נפש עדינה לשום לו עלילות דברים כי מאתו היתה שומה לגנוב אותי מביתך. חלילה לך להכאיב את לבבו ולבב בני ביתו היקרים והנעימים בגלל הדבר הזה, אנכי גדלתי בביתו ולמדתי לדעתו כי צדיק וחכם הוא אוהב מישרים ורודף חסד, משלומי אמוני ישראל הוא, אך עצת קנאים רחקה ממנו, אוהב וחובב את כל בני האדם כיהודים כנוצרים”.

“רחוק לשמוע” אמרה הגראפין “כי ימצא איש אמונים כזה בין היהודים ולא האמנתי כי יספר לי איש אחר זולתך, אך בני אתה ודמי רוזנים נוצרים הלא בעורקיך יזולון. ונכון לבי כי לא תשקר. אף כי מאד יתכן כי בדבר הזה רמה אותך כי בנפשו הוא, אך יהי כדבריך ולמענך אעשה לדון דינו למזור ומשפטו אור יצא, אך אתה בני למה תתראה ומדוע זה איפוא לא תמהר ותחיש לשוב אל אמונת אבותיך, אל שמם, ואל אחוזתם?”

“הקשית לשאול גראפין”! ענה יוסף במבוכת נפש, “היחליף איש אמונתו כאשר יחליף בגדיו, פשוט ולבוש בגדים. הלא ידעת אשה חכמה כי גדלתי על ברכי היהודים ותורתם בתוך מעי, אבי איש חסדי הפליא לי חסד ללמדני מימי נעורי תורת ישראל לטעת למודיה על לבי, ולפחת רוחה ברוחי, ואיככה אוכל להוציא מלבבי ומרוחי את התורה הזאת עד ארגיעה, ולבוא במסרת ברית חדשה, אשר לא ידעתי – הלא אקל גם בעיניך ותחשבני לקל הדעת, לאיש אין אמון בו”.

“חלילה לך בני לחשוב עלינו כזאת גם כנסיתנו לא תקבל אותך בחיקה עד אשר תלמוד לדעת יסודות אמונתנו ומשפטיה, ראה בני הלא הכהן רע בית אביך עמנו ובכל חפץ נפש ילמדך תורה. אמונת ישראל כסויה בעלטה ובמחשכים היא יושבת ולפני קרני אור תורתנו הטהורה, החשך כליל יחלוף עד ארגיעה ונסו הצללים.”

“אך למה זה תבקש לי אור חדש גברתי! ודי אור לי בתורת ישראל חשכת ערפל עליה לאשר לא באו בסודה ולא ידעו נתיבותיה – ומה מנך יהלוך אמי, אם אחיה על מצא פי האמונה אשר כבר האירה את עיני ואת רוחי מלאה דעת מוסר השכל ויראת ה', הן יעיד עלי אחי בעננא הנוצרי – כי לא נופל אנכי ממנו באהבת מישרים ובעשות טוב אף כי יהודי אנכי.”

“אן הלך לבך ברונא” קראה הגראפין "איך התבלעה עצתך? איך יעלה על דעתך כי הגראף מדארנבאך יהיה איש יהודי? – "

ובעננא אשר עמד עד כה מחריש ומשתאה לשמוע מצא את לבבו לבוא למלא את דברי אמו ויאמר: “הלא ידעת ברונא את משפטי הארץ כי לא יתנו לאיש יהודי להיות בתור מעלת הגראפים ולא יקיימו בידו נחלות אבותיו. ואם תעמוד על דעתך להיות יהודי אין לך כל חלק ונחלה לא בתור מעלת משפחתנו הכבודה, ולא בנכסי אבותינו הרבים והטובים ואיך תעשה בנפשך הרעה הגדולה הזאת למאוס בכבוד שועים ונחלות רוזנים, ולבחור בחיי בוז וקלון, עוני ודלות, זה חלק היהודים ומנת כוסם בחיים חייתם.”

“ואיך תעשה בנפשך הרעה הגדולה הזאת” הוסיפה הגראפין “להסגירה לשחת עד נצח לא תראה אור? כי ארורים המה היהודים, ארור חלקם בחיי עולם.”

“מה אמר ואדבר” ענה יוסף “במה אצטדק ואזכה דרכי. אך אחת אמרתי לא אוכל לעשות בנפשי שקר, לעזוב את האמונה הכתובה על לבי וחרותה עמוק עמוק במורשי נפשי. יהי לך אחי תורת המעלה ואחוזת הנחלה. ואני יהיה שמי דיל מונטי ואראה חיים ביגיע כפי ומאשר יחנני אלהי חיי”.

והגראפין לא יכלה להתאפק עוד ותתן בבכי קולה קול עז, ומשבר רוח יללה בכח ותקרא: “לכן ישב רפאל דילמונטו בבית הסהר עד יכנע לבבך הערל, הפושע הזה יצק בך רוח עועים חמס שארך ונפשך, עכר שלומי ומנוחתי, חלל כבוד בית אבותי ואבותיך – ישא ויסבול פשעו עד יפקחו עיניך לראות כי הוליכך שולל, או אז ירצה עונו. –”

“אלהי חסדו לא יעזבנו, ולאמת יוציא משפט” ענה יוסף “ואני כל עוד רוחי בי אחזיק באמונתי” – ולא יכול יוסף לדבר עוד כי גבר עליו יגונו ודמעותיו אשר פרצו כמו נחל לא נתנוהו השב רוחו. וגם בעננא עזבה כחו ויבך בכי גדול. – אך כאיש מקיץ מתרדמתו התעודד ויקרב אל יוסף אחז את ימינו ויוציאהו מן החדר – וטרם יצא נשא את עינו אל אמו לאמר: “הרגעי נא אמי, עוד לא אבדה תקוה. –”

10. פחד ותקוה

רגליו הוליכו את יוסף אל בית אביו מגדלו, כי לא ידע את נפשו וכל זמותיו נתקו. ובעננא אחיו הלך על ידו, נדהם ונדכא גם הוא, ובסורם אל הרחוב אשר שם בית דילמונטו עומד לתלפיות, עמד יוסף נצב ויפנה אל בעננא ויאמר: “מה הבשורה אשר אני מביא אל אסירי התקוה האלה בעננא? כי ישאלו את פי מה ענתה הגראפין, מה אומר אליהם? –”

“לבי נשבר בקרבי” ענה בעננא, “מעי יחמרו אחי בזכור את בני בית דילמונטי התמימים והכשרים, את אשר נגזר עליהם, ואת הרעה המתחוללת עוד.”

“מה ירזומון דבריך האחרונים האלה?” שאל יוסף וכל עצמותיו רעדו.

“למה זה אעלים ממך את אשר יגורתי, ידעתי את אמי כי עזה כמות אהבתה את דתה, קשה כשאול שנאתה את היהודים ואת אמונתם, ומי יודע אם לא יוליכה הפפארער הקנאי איש סודה שולל לתת במאסר גם אשת רפאל ובתה, למען ענותך?”

“כן דברת אחי”! קרא יוסף וכחץ מקשת מהר לרוץ ביתה דילמונטו.

האם ובתה עמדו בחלון הבית מצפות לראות את יוסף ולשמוע מפיו בשורה, ובראות יוסף אותן מרחוק התעודד להשביח שאון רוחו כמעט, ולהעמיד את פניו ובבואו אמר: “קרוב מצדיקנו אמי ואחותי, ואלהי ישראל ישלח לנו עזרו מקדש וצדקתנו כאור יוציא. אך עד יעבור זעם אמרתי אתכן טוב כי תעבורו מזה ותצאנה מאת פני העיר, ונסתרתן באחד המקומות ימים אחדים. הגראפין, כמו יודעת כי יד אבי לא היתה בגנבת בנה. אך ירא אנכי את הקנאים החנפּים העוטרים אותה פן יסיתוה בשפק להביא גם אתכן בפלילים אולי יצילו מפיכן דבר.”

“אך אנה נחישה מפלט? ואנה נסתר מזעם מתי רשע?” קראו הנשים העדינות וחורת מות כסתה פניהן.

“אל בית אבינו הזקן ר' יצחק קאלעמבערג נשמתו עדן, אשר בכפר פ' ביער הסמוך לברין העיר. שמה תשבו ימים אחדים ואנכי אשאר פה אחקור ואדעה איך יפול דבר, ולא אמנע להודיע אתכן. – והנה שם הפפארער הזקן אשר היה מאוהבי אבינו הזקן נאמן בבריתו, אף כי כהן הוא, יהיה עליכן סתרה כי איש אמונים הוא ויקר רוח.”

היום רד צללי ערב נטיו, ווילהעלמינא ובתה שפרינצא עלו במרכבה לנסוע, ויוסף עומד עליהן לשלחן ולברכן. דעת לכל קורא נבון נקל לצייר לו את מחזה הפרידה הזאת למוג לב ולשבר רוח, נהרי נחלי דמע אשר נגרו מעיניהם, האנחות אשר פרצו מלבביהם, התפלות והברכות אשר נשאו, אך לזאת ישאנו הקורא אם נעתיר עליו דברים אחדים לאמר, כי אמונת שלשת האומללים האלה בצדקתם ובבר כפם, ובטחונם באלהי ישראל כי לא יעזוב חסד מאתם החיו את לבביהם הנדכאים והחליפו את כחם, אשר כמעט עזבם, אור תקוה טובה נשקף מרסיסי דמעותיהם, רוח נכון התנוסס בם, יוסף נשק את ידי אמו ואחותו, אף המה הרווהו מנשיקות פיהן והמרכבה נסעה. –

-–

נוהג הסוסים אץ בהם ללכת כאשר יכולו כל הלילה ההוא, הבקר אור והנשים באו אל כפר פ'. ויסורו אל בית אביהן אשר ביער. ואל שומר הבית אשר חרד לקראתם אמרו כי באו הנה להנפש ימים אחדים מתשואות המון הקריה ולשאוף רוח צח ביער, ולמען לא יפריעו מנוחתם הדרושה להן לחפץ בריאותם אל יודע לאיש כי באו הנה.

המסע בין שדי תבואות, ובין יערים צומחים כל עץ רענן כל הלילה, הרוח הצח והנעים הנושב בכל הככר ההוא השיב רוח העצובות והעגומות האלה, כמעט הנפשו מעט מעמל הדרך, רחצו סכו ולבשו בגדיהן ותצאנה לשוח במשעולי הכרמים ובנתיבות הגנים.

“מה יפה הכּכר הזה אמי!” אמרה שפרינצא “מה טוב ומה נעים הרוח המרחף פה ופה כחו להשיב נפש נענה, ראי אמי גם ראי יגון אנחה צמתו את לבבי ובכל נשימה ונשימה אשום נופש, ומקור דמעותי אשר נסתם ממצוקתנו גם הוא נפתח פה ולפי אידנו יזל, וירוח לי, מה נפלאים מעשיךּ אדון כל תולדות! מה יקר אף נעים החסד והחן השפוך עליהם ומה עקוב לב האדם ומה רבה דעתו, מה לה אל הגראפין ומתי סודה כי יחמסו עלינו מזימות – מה עשה לה אבי רעה?”

“אל תתני את פיך בתי” ענתה ווילהעלמינא “לחטוא לשים תהלה בבני איש, אלהי כל הרוחות עשה גם האדם ישר ומחסדו וטובו הגדול אצל גם אליהם, ומרביתם מתהלכים בתומם רודפי צדק וחסד. וגם הגראפין חימה אין לי עליה, נכרים דברי אמת כי גנב גנב לה בנה האחד ואותותיה ראתה כי יוסף אשר כבן גדל בביתנו הוא בנה זה, ואיכה לא תטפול עון הגניבה עלינו, ולא אכחד ממך בתי כי מאז בא יוסף אל ביתנו מאז שמתי עיני בו ראיתי מצאתי הכרת פניו עונה בו כי מילדי האשכנזים ולא מילדי היהודים הוא, האלהים הרואה ללבב יודע צדקתנו, אך אשר יראה לעינים ימצא כי אשמים אנחנו.”

“אי לזאת אמי – נוחלה אבדה תקות ישועתנו. איזה דרך יהל אור על החשכה הנוראה הזאת, מי יגלה את הסוד הכמוס זה יותר מעשרים שנה? ומי ימצא המפתח אל מנעולי החידה הזאת, אשר אבד עליה כלח?”

“אל אלהי הרוחות לכל בשר” ענתה ווילהעלמינא בנהמת לבה, אשר לפניו נגלו כל תעלומות, ולילה כיום אור לפניו, מסכות יהפך להתר חרצובות הסוד הזה ותעלומה יוציא אור."

“מי יתן והיה! – וזכות אבותינו הקדושים תעמוד לנו.”

עודן מדברות והנה קול קורא: “ברוך בואך בת קאלעמערג אוהבי!” יוצא מפי איש הולך לקראתם, פלצות אחזה ברגע את הנפשות הרכות והנענות האלה, לשמוע קול איש יודע כי באו הנה, אך בשאת ווילהעמינא עין לראות מי הוא הקורא אליהן, שב רוחה אליה, ותען: “ברוך אתה לה', כהן צדק.” – ואל בתה אמרה, הוא הפפארער אשר אמר יוסף, והאיש זקן ונשוא פנים, קווצותיו תלתלים לבנות ככסף, עיניו מפיקות רצון וחסד, ועל שפתיו אהבת חן ותחנונים.

“הלא בתך זאת העלמה הנעימה הלא, שרתי דילמונטי” אמר הזקן “ואיה איפוא בעלך? כי תלכנה לשוח ביער ואין איש עמכן. האם לא תיראנה בנותי מפחד שודד בערבה.”

“בעלי נשאר בפראג כי עסקיו עכבוהו ומפינו תקבל ברכת שלומו ואנחנו פה במקום משכן כבודך לא נירא רע. מי יתן ולא יאונה לנו כל און בקרית מלך.”

“אל מה ירזומון מליך? עדינה בנשים! מי זה ירהיב עז בנפשו, להרגיז מנוחת נות צדקך. כאביך אוהבי הצדיק נשמתו בצרור החיים, כבעלך החכם ועושה טוב, תומתם וישרם חומה עליכן סביב, צדקתם וחכמתם מגן בעדכן, ומה לך בתי כי תגורי, ראי בתי הלא פניכן רעות ודלות ובעיני בתך הרבה אגלי דמעה, הלא דבר הוא – אם יקרתי בעיניך כאשר יקרתי בעיני אביך ובעלך ספרי נא לי האם קרכם אסון הלילה, הלא לה' הישועה, סורנה אלי בנותי הנפשנה מעט בצל קורתי מעמל הדרך, הלא זה ביתי העומד אחר כתלנו.”

הזקן הושיט ימינו אל ווילהעמינא ושמאלו נתן אל בתה, ושלובי יד הלכו יחד אל ביתו.

דברי הפפארער הנעימים אשר כתומם כברם יצא מקירות לבב ישר, המריצו את ווילהעלמינא והעירו את לבבה לשפוך שיחה לפניו, הזקן ישב בכר כסאו הרחב והישן נכון להאזין ולהקשיב והנשים ישבו לפניו דומם, רגעים אחדים, טרם מצאה ווילהעלמינא עז לה לפצות פיה כי גדל כאבה ופחדה ולא אֵחר הזקן להרהיב עזה במבט עיניו מְזָרות רצון, אז פתחה ווילהעלמינא וספרה לו כל המוצאות את ביתה. באזנים קשובות שמע הפפארער את כל דבריה ומדי דברה הצהילו פניו ואור תקות שמחה הופיע בעיניו. – וכמו התאפק להחריש עד אשר כלתה המספרת לדבר. –

ווילהעלמינא הביטה בפני הפפארער ותחרד לראות כי נחה רוח שמחה עליו וכרגע אמרה בלבבה אולי שמח הוא באידה, אך הפפארער אָץ לשאול מדוע זה באתן הנה?

“להסתר מרגשת עם, ולהמלט משוט לשון” ענתה ווילהעלמינא בקול עמום מפחד ובהלה, מאת יוסף היתה שומה. –

“אל תיראי בתי ואל תחתי, לא להמלט באתן” ענה הזקן “כי אם לישועת נפשכם שולחתן הנה, גדול העלילה אדון הנפלאות שלחכן לגול את האבן מעל פי הבור, יהי שמו מבורך! כי הקרה לפני להוציא לאור צדקת בני יצחק, ועתה בנותי אל תאצנה בי להודיע אתכן פשר דבר פן יבולע לכן. אחת אשאל אותה אבקש האמנה לדברי, והתרשנה. ועתה מהרנה שובנה העירה, אל תעצורנה בדרך ואל יודע לאיש כי באתן הנה וכי ראיתן את פני מחר אהיה גם אנכי בפראג – ובטרם יבא השמש יאיר אור ישועתכן. – מהרנה עבורנה בנותי מזה – וברוכות תהיינה בצאתכן ובבואכן.”

11. ישועת רפאל וצרת יוסף

השמש בא אל מכון שבתו, פעמון המגדל בעיר פראג הכיש שנים עשר מכושות, ובאולם בית המשפט העליון נאספו שרי המשפט ואלופי פקודות העיר, גם הכהן הראש בא בתוכם, כלם לבושים בגדי מַדָם לתפארה, באו וישבו כסאות למשפט, אחר כן בא גם הפפארער מן הכפר פ' וישתחוה לפני השרים ויברכם וגם המה השיבו לו ברכתם, קמו מפניו וראש השופטים שחרו לשבת עמהם. ובכותל הימיני נפתחה דלת והגראפין דארנבאך נשענת על יד בנה בעננא, באה אל האולם ואחריה יוסף, דומית תוחלת שררה בבית רגעים אחדים. אחרי כן קם ראש השופטים מכסאו פנה אל הפפארער הזקן ויאמר: “הואילה נא אדון נכבד להגיד לפני כבוד האלופים הנועדים פה את אשר הגדת היום בבקר אל כבוד אדונינו הכהן הראש”. הזקן קם מלא קומתו ויעמוד לפני השולחן ויאמר: “שמוע שמעתי כי נודעו עקבות בן הגראף מדארנבאך, אשר גנב מבית אבותיו זה יותר מעשרים שנה, בבית יהודי אחד מנכבדי הסוחרים בעירנו, וניתן האיש בכלא למען יודה על פשע גניבתו, ואל אלהי הרוחות לכל בשר שופט צדק הקרה לפני עבדכם בעצם הימים האלה למצוא את ראש מסבי הגנבה, על כן חשתי ולא התמהמהתי לבוא ולהביא את החייב ההוא לפניכם לא למען תשפטוהו המשפט הנאוה לו, כי הולך הוא למות וכבר התודה לפני כדת אמונתנו על עונו זה ונכפר לו, אך למען הצילכם מבוא בדמי נקיים, ולמען ישוב הבן האובד אל משפחתו ואל נחלת אבותיו. ועתה הואילו נא וצוו להביא את האשה השוכבת בעגלתי לפניכם כי עוד הדבר בפיה ועוד דעתה צלולה.”

ראש השופטים רזם אל משרתי הבית, והמה הביאו במטה אשה אחת דלת הבשר וצנומת התאר, עיניה נמקו בחוריהן, כלה אמרת כי כבר אכלה הדלקת וחורת מות על פניה המטה העמדה בתוך הבית וראש השופטים על יד הפפארער הזקן נגש אליה ויאמר אליה: “מה שמך נפש נענה?”

“שמי מארינקא ומעיר ברין אנכי –”

“הגידי נא מארינקא באזני כל השרים הנועדים פה את הדברים, אשר הגדת אל הכהן הנכבד הזה בהתודתך לפניו. ובאלהים השופט הצדיק אשר את נכונה לעמוד למשפטו, הנני משביעך כי תאמרי רק אמת ולא תפילי דבר.”

“הנני הולכת למות” ענתה מארינקא “ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת לשאת שם ה' לשקר. – האמנם חטאתי חטאת גניבת נפש, אך דבר שקר שנאתי מעודי ואתעבה.” ותתחזק מארינקא על המטה ותספר את כל המוצאות אותה וכל דבר פשעה. וסופר בית המשפט כותב את כל דבריה בספר, וכמעט כלתה דבריה הרימה את ראשה ותפקח עיניה להביט מסביב לה והנה כמו בעתתה רוח רעה התאמצה לקום ולרדת מעל המטה ותקרא בקול גדול: “עודך חי דארנבאך? עודך שבע כח עלומים האם גם אתה באת פה למען אראך בטרם אמות? אהה! מה תחזינה עיני, דארנבאך אחד! שני דארנבאך לנגד עיני! ואת שתי ידיה הושיטה אל המקום אשר עמדה הגראפין ובניה.”

“הגראף ארטהור דארנבאך כבר מת, ואלה שני בניו, והאחד מהם היה בידך” ענה ראש השופטים.

“שנים הולידה לו אשתו אגנעס מהאהענשטיין, תאומים היה בבטנה! ואני לא ידעתי, אני אמרתי אגנוב את בנו בכורו האחד, ולא יהיה לו חלק בנחלת אבותיו. אהה איך נואלתי וחטאתי! ועתה קרבו נא בני דאראנבאך אהובי למען אראה בכם תמונתו בטרם אגוע ואינני”, בעננא ויוסף הקריבו ומארינקא אמרה: “כאחד כן משנהו תארם כתאר אביהם כשני אגלי טל.”

עוד מלתה על לשונה והשבץ אחזה, עיניה יצאו מחוריהן וכל יצוריה התפרקו ולא נותרה בה נשמה.

"הוציאוה קרא שר השופטים. “והביאוה אל בית החולים, כי קרוֹב קצה. –”

מארינקא הוצאה, וראש השופטים צוה ויאמר: מהרו את רפאל ובני ביתו הנה ואמרו לו ולהם, כי לא למשפטנו יעמוד היום, כי אם לשמוע דבר צדקתו ופדות נפשו.

הגראפין ברכה את השופטים ואת הפפארער הזקן ותחבוק את יוסף בזרועותיה ותרוהו נשיקות ודמעות שמחה, וגם בעננא חבקו ונשקו. ויוסף גם הוא נשק ידי אמו ואחיו אך כאיש נדהם מפחד וחרד.

רפאל בא אל האולם וישתחוה לפני שרי המשפט, וראש השופטים קם ויאמר: “רפאל דילמונטו, ברוך אתה לאל עליון, כי הוציא לאור צדקתך, אדון כל התולדות עושה נפלאות גדולות לבדו הפליא חסדו עמך ועמנו אנחנו כלנו הנועדים פה, ושלח מלאכו להביא את הגנב, גונבת נפש בן הגראף דארנבאך אל בית החולים אשר תחת השגחת הפפארער הזקן הנכבד הזה בטרם תמות, ולפניו התודתה על פשע גניבתה. וכהן צדק זה, לשמע אזן כי נודע עקבות הבן הנגנב וכי נתנו בכלא אנשים נקיים, מהר לבוא ולהביא את האשה החוטאת, ובפנינו שבה נתנה תודה, ונודע הדבר כי חף אתה מכל פשע, לא חטאת רפאל כי אם הגדלת לעשות צדקה וחסד עם יתום עני נעזב ואומלל, הנך יוצא לחפשי וכרב טובך תסלח לנו כי חטאנו נגדך עיני בשר לנו ולמראה עינינו נשפוט. –”

והגראפין גם היא נגשה אל רפאל ותאמר: "גם על חטאי עבור תעבור רפאל, כי הרביתי להרע לך חנם, אך לא בצדיה, צדיק מתהלך בתומך אתה ועמך הסליחה, הואילה נא וקבל תודתי וברכתי על כל הטוב אשר עשית לבן אמתך, ידעתי כי לא לתקות תודה עשית זאת ובמה אכף ואקדם פניך, אלהי הגמולות יגמול עליך כצדקך.

"ידעתי כי לא בזימות רשע הרעותם לי, אי לזאת הנני סולח לכל אשר נגע בי לרעה – אלהים אמת ושופט צדק ישלח לכם אורו ואמתו, יושבי כסאות למשפט! ושפטתם צדק כל הימים, ולך כבוד הגראפין יברא ה' לך לב חדש ויפקח עיניך לראות כי לא כל היהודים משחתם בם, אכן נמצאו גם בקרבם אנשי אמת רודפי צדקה וחסד – והיה זה כל שכרי. – "

ראש השופטים ברך את רפאל את אשתו ואת בתו פטרום לשלום, ויצאו.

“ועתה אדוני הנכבדים” הוסיף השר לאמר: "נכתוב נא זכרון בספר היחש: כי נמצא הבן האובד לבית הגראף ארטהור דארנבאך וכי האיש הנקרא יוסף דילמונטי הוא הוא ברונא בן הגראף ארטהור והגראפין אגנעס לבית דארנבאך, לא יקרא שמו עוד יוסף ולא בשם דילמונטי יכונה כי ברונא שמו וגראף מדארנבאך הוא.

וכל השרים קמו איש איש ממקומו וקול אחד ענו ואמרו “יחי הגראף ברונא בן ארטהור דארנבאך”! –

הקולות חדלו וכהן הראש עמד וכמו בפנים נזעמים הביט על כל השרים הנועדים ויאמר: הלא ידעתם אדוני! כי לא יקום בן הגראף על שם אבותיו ונחלתם בטרם ישוב לאמונת אבותיו."

"כן דברת אדונינו נשיא אלהים בתוכנו! ענו כל השרים פה אחד. “אך הלא לא יתמהמה הנצר הנאמן הזה לפנות שרשיו אל מקור חייו ולשאוב לו משם אושר ועושר, יקר וגדולה. –”

“ועתה” פנה כהן הראש אל יוסף “הכון בן יקיר לקראת אלהיך”.

ויוסף אשר ידע מראש כי צפוי הוא אלי עמל ואון הרהיב עז בנפשו ויאמר: “אלהי חיי יגיה חשכי וכתורה וכמצוה אעשה.”

תשובת יוסף מצאה חן ושכל טוב בעיני השרים ברכוהו קמו ויצאו מאת אולם המשפט, אך כהן הראש הבין לרעו מרחוק ואור פניו מפל וכצאתו פנה אל יוסף ויאמר לו בלאט: “הלא תבוא בן יקיר אלי היום לפנות ערב כי דבר לי אליך.”

-–

“לא האמנתי לשמוע בן יקיר!” אמר כהן הראש אל יוסף בבואו לפניו אל המועד אשר יעד, “כי עודך מחזיק באמונת היהודים ועצתך נכונה עמך להיות יהודי דילמונטי ולא גראף דארנבאך.”

“כן שמעת אדוני” ענה יוסף, “יהודי אנכי ואיך אמיר דתי – הלא איש אלהים אתה, הורני ואני אשמע. אם ימיר איש את דתו במחיר כבוד ועושר הישא ה' פניו? הירצהו? –”

“ממעי נוצרים יצאת ובברית דת הנוצרית הובאת, אך מקרה לא טהור השליכך בקרב היהודים ובלא דעת נפש למדוך תורתם. אי לזאת בבואך היום בברית אמונתנו אינך כי אם שב אל מקורך הראשון אשר עכרוהו וסתמוהו לך ימי הרעה. –”

“אבל נשיא אלהים! כבר נפתח לי מקור חיים המפכה ונובע ממקום הקדש, ממנו שתיתי ואורו עיני. ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת לעזוב את מעין ישועתי זה וללכת ולחצוב לי בארות חדשים, והמקרה אשר אמרת אדוני, אלהי הרוחות אשר בידו עתותינו הקרה לפני ומשדי אמי קראני להיות לעבד לו”.

“צעיר לימים הנך בני” אמר הכהן הראש “לא עמדת בסוד אלהים ועצתו לא הודיעך. הסכן הסכנת בלימודי דת היהודים על כן טובה היא ויקרה לך, ובתומת נפש תאמין כי אך בה מקור חיים, ולמען יאורו עיניך באורו הביאך אלהים בקרב היהודים, אולם כמעט יפתחו לפניך שערי אמונתנו הקדושה, וראית ונוכחת, כי אך בה ישכון אור האמת כי אך היא אמונת ישראל הטהורה, עליה נבאו הנביאים מראש לטענה נגלה נגלה ה' לבני האדם, אך היהודים בסכלותם ואולתם עכרו ורפשו את המקור הטהור אשר הפקיד ה' בידם לשמרו, אשר על כן מאס ה' בם וישליכם מעל פניו עד היום הזה.”

“צעיר לימים אני, אדוני! ולא בינת נבונים לי להתוכח עמך גבר חכם בעז, אך כבר באתי בסוד אמונת היהודים, יהודי הקנני אלהים מנעורי כבר באה בנפשי ובעצמי ולכל בה חיי רוחי, הרף ממני אדון נכבד והניחה לי, מעודי לא הלכתי בגדולות, ולא אבקש לי כבוד ויקר גם כיום, יהי שמי יוסף ולא גראף דארנבאך ונחל אחי את חלקי בנחלת אבותי.”

“נער חסר לב אתה!” קרא כהן הראש בחדות אפו, “האם לא ידעת ולא הוגד לך כי הבא בסוד ברית הנוצרית ומים קדושים זרק עליו, אף בעודו יונק שדי אמו, לא יוכל להיות יהודי כל ימיו חק לכנסיתנו הוא ומשפט לכל מלכי ארץ, ולכה איפוא מה אעשה? הלמענך תופר תורה, ויעתק צור אמונתנו ממקומו? נוצרי נוּלדת, בסוד אמונתנו הובאת – ונוצרי תהיה כל ימיך.”

“הנני בידך אדון נכבד לעשות כרצונך בבשרי ובעצמותי, אך לא בבשר תשכון האמונה ודעת אלהים לא בעצמות, רוחי נאמנה את ה' אלהי ישראל וכל יד לא תגע בה להדיחה מאחריו.”

“חלילה לנו לנגוע בך לרעה” אמר הכהן הראש “לא כימים הראשונים הימים האלה, לא באש ולא בחרב אנחנו נשפטים את העקשים, כי אם ברוח השכל ודעת, תשב אתנו באחד הקלאסטרים ימים אחדים שמה יעדתי לך מורה צדק הוא יורך ויתמך לבך עד אשר מישרים תחזה, וידעת כי אך תשועת נפשך אנחנו מבקשים וברכתנו כל ימי חייך. המורה ההוא יודיעני את אשר יהיה עמך ושלחתי ולקחתיך. ואתה לך לשלום – יאר ה' פניו אליך ויחנך. –”

12. יוסף איננו

ימים עברו ושבועות חלפו ויוסף איננו, אף עקבותיו לא נודעו, חשך כסה את בית רפאל דילמונטו, כל לב נמס ובכל מתנים חלחלה. אנה פנה יוסף אנה חמק עבר? מה היה לו, מה קרהו? – ידעו כי הלך אל כהן הראש אך מדוע לא שב? בשני הימים הראשונים אמרו בלבבם אולי נפתה לבב יוסף על כבוד אבותיו ואחוזת נחלתם וגמר אמר לבא בברית הנוצרים ובוש יבוש להראות לפניהם. אולם אחרי אשר בא בעננא ביום השלישי אל ביתם לראות את שלומו ולדבר על לבו כי יסור אל בית אמו חרדו חרדה גדולה, הדאגה והפחד הפכו את לבבם בתחלה לחשוד איש את רעהו. רפאל וביתו אמרו בלבבם יודע בעננא, אנה יוסף ספון וכמתחפש בא אליהם לבלע עצתם, ובעננא חשב אכן החבא החביא רפאל את יוסף למען לא תאונה לו רעה, ולא יאלצוהו להתנצר. אך עד מהרה נוכחו כי אין רמיה בפי איש לאחיו ופלצות אחזה את כלם כאחד, ונפשם יצאה בדברם.

“יודע אנכי את יוסף את רוחו הכביר ודעתו הנאמנה” אמר בעננא אחרי אשר שב רוחו אליו כמעט “יודע אנכי כי נפלאתה אהבתו את אמונתו עד מאד לא יערכה כל כבוד ויקר ולא ישוו בה כל סגולות מלכים, אף לא יחרידנו כל און ועוני כל צרה ומצוקה לא תבעתנו לשוב מאחריה – כי עשוי לבלי חת, על כן יאמר לבי לי, כי מצא יוסף את לבבו לענות קשה את כהן הראש אשר קראו לבוא אליו לדבר על לבו, והנשיא הגדול הזה אשר מפניו יחילו כל באי שערי ארצנו ובכבודו יתימרו, חרה אפו ביוסף העלם כי הרהיב עז בנפשו לבוא במשפט עמו, ויצו להביאו באחד הבורות אשר בקלאסטרים הסרים למשמעתו, ליסרו ולענותו עד ישוב יכנע מפניו. אהה! ידעתי את כהני דתנו את אפם כי עז ותגרת ידם כי קשה”. –

“קרובים דבריך בעננא לשמוע” ענה רפאל “והגברת אמך הגם היא איננה יודעת אנה איפוא ברונא בנה?” –

“אמי שלחתני לראות את שלום ברוּנא” ענה בעננא “חלילה לה להתל בי”. –

“גם אנכי חלילה לי לתת את אמך הגברת לדוברת שקרים” אמר רפאל, “אך הלא ידעת גם ידעת בעננא את עז אהבתה את דתה. מי יודע אם לא בלעה האהבה הזאת את אהבתה וחמלתה על בנה, ועל פיה היה שומה לענות את יוסף ולהביאו בכור הנסיון, אך היא קצפה מעט והמה אהה! יעזרו לרעה, לא ישימו לו רחמים. תרעד נפשי בקרבי, ותסמר שערת בשרי בזכרי את השפטים הנוראים אשר עשו שופטי הדת ליהודים בשפאניא ובפארטוגאל, חוטר מגזע אנוסי פארטוגאל אנכי, רבת נעותי משמוע את כל התלאה אשר מצאה את זעומי עברת האינקוויזיציה, אוי אללי לנו! – טרוף טורף יוסף!” ורפאל ספק את כפיו ויתן את קולו בבכי ואשתו ובתו קרעו בגדיהן, ותיללנה יללה גדולה ומרה, וגם בעננא בכה עמם בכי גדול, אך עד מהרה התעודד ויאמר:

“אבל לא כימים הראשונים הימים האלה, גם אנכי יודע את משפטי האינקוויזיציאן ומעשיה, אך כבר חלפה עברה מנשמת רוח ההשכלה, היא וכל תועבותיה מן הארץ, כבר כבתה האש האוכלה, ומוקדי עולם כלו בעשן כלו, בצל מלכי חסד ישכנו היהודים לבטח, ועל מוצא פי דתם יחיו וישבעו מטוב הארץ באין מכלים דבר. ומי אכזר כיום לגעת בעצמות יוסף ובבשרו? יענו אותו במשמר ימים אחדים, ירעימו ויבהילוהו בדברים ובראותם כי לא יכלו, ישלחוהו שלם לנפשו.”

“מי יתן והיה בעננא כדבריך” אמר רפאל “אך אשר אני אחזה לי כי אם חלפו עברו משפטי קנאת הדת הנוראים, קנאת הדת לא חלפה ואם תבוש ותכלם כיום להשפט בחרב ובאש, הלא תמצא נתיבותיה להצר ולהעיק על איש חרמה בערמת חסד, ותחבולות תקנה להשיבו עד דכא ובענות צדק – ראה בעננא חקור נא את אמך ודע את לבבה והיה אם תדע כי באמת נעלם ממנה מקום משמר יוסף, העירה את לבבה ללכת אל כהן הראש לחלות פניו, כי לא יכבד אפו על יוסף כי ייסרו אך במשפט ולא ישחית רחמיו, פן יבולע ליוסף כי רך וענוג הוא.”

-–

בעצם היום הזה אחרי לחם הצהרים באה הגראפין ביתה כהן הראש לשאול את פיו על אודות בנה.

“את ברונא בנך גברתי” אמר הכהן הראשי “שלחתי אל אחד הקלאסטרים לשמוע תורה מפי משרתי אלהינו, שם יכון ושם יתקדש לבוא במסרת אמונתנו”

“ברוך אתה לאלהי ישענו כהן צדק” אמרה הגראפין “כי שמת לבך אל בן אמתך, וברוכה פעולתך כי אצלת מרוח קדשך עליו ויאורו עיניו לראות כי הלך חשכים ואין נוגה לו”.

“עיניו עוד הוכו בסנורים סגורות חותם צר מראות אור כי יהל” ענה הכהן הראש "אך תקותי עמדי, כי בהיותו ימים אחדים מפרד מאחוזת מרעיו היהודים אשר יועילו להותו, רחוק גם מאמו ומאחיו אשר יבטח באהבתם ובחמלתם ובסוד ישרים ישב ומפי חכמים ושלמים ישמע תורה, אז תאורנה עיניו וראה ויבין כי שקר הנחילוהו אבותיו שקר, ושב ורפא לו.

“קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר תעשה את אמתך איש אלהים אתה ורוחו תנחך משרים, ואנכי אשה נבערת וקשת רוח, אמרתי אלכה נא גם אנכי כפעם בפעם אל המקום אשר הוא יושב שמה לשחרו שלום ולדבר על לבו הלא בן בטני הוא ולא יוכל לראות בצרת נפשי”

“ואנכי לא כן עמדי, אמו את ורחמיך רבים, והיה כי יכמרו נחומיך עליו כמעט רגע בהתחננו אליך, ומצא און לו להכביד את לבבו לארך ימים, אי לזאת אמרתי לא תדעי גם את מקום משכן בנך. עד אשר אראה איך יפול דבר הלא צויתי את פקיד הקלאסטער להודיעני מדי שני שבועות מה יהיה משפט העלם הזה ומעשהו, ומה תקותנו בו כי ניחל, סורי אלי אחרי ימים ארבעה עשר ואשר אשמע אגיד לך.”

ליום המועד באה הגראפין אל כהן הראש לשמוע דבר מה ולמגנת לבבה לא מצאה בשורה טובה, ומה נבהלו עצמיה לשמוע כי כמעט אפסה תקוה, ברונא הכביד את לבבו והקשה את ערפו מֵאן קחת מוסר.

“צר לי מאד” אמר הכהן הראשי “לשמוע כי בדי ריק עמלו הישרים והתמימים ההם, כבר החלו גם לענותו מעט, וכל זה לא לעזר ולא להועיל, לא יתוכח עמהם ולא ישיב על תוכחתם לא יהלל אמונתו ולא יחרף אמונתנו, אין אמר ואין דברים, כי אם: הנני בידכם ואני יהודי אנכי ויהודי אמות”.

“ומה דעתך קדוש אלהים לעשות עוד?” שאלה הגראפין.

“פליאה דעת ממנה” ענה כהן הראש בנפש מרה. “אבדה עצה, אם אמרתי אוסיף לענותו עמל ואון הוא בעיני, הן לא במעלו בא באמונת היהודים ולא במרדו מחזיק בה היום, אמונה קשורה בלב איש שבט מוסר לא ירחיקנה, ולשלחו לנפשו הלא ידעת גבירתי כי לא אוכל מטעם חקי הכנסיה.”

“תנה אותו על ידי אבי כהן צדק!” אמרה הגראפין “אולי יראה אלהים בעניי והורני את אשר אעשה?”

“גם את הדבר הזה לא אוכל עשוהו, גברתי! מאז נודע דברו אל נכון גלוי לכל העם, נתון נתון הוא בידי חוקי הכנסיה. ולמשפטה יעמוד, ולאבותיו אין כל צדקה ומשפט, לכלכל דבריו, לא לשבט ולא לחסד”.

“ומה תהי איפוא אחרית בני האומלל הזה?” נאנחה הגראפין בשבר רוח.

“הלא הגדתי לך הישרה בנשים כי פליאה דעת ממני, אך אם ממנו יפלא לא יפלא מה' לעשות עמו אות לטובה”. –

-–

ובעננא אשר ידע את כל דברי כהן הראשי, כי הגידה לו אמו, מהר והודיע אותם את רפאל וביתו כפעם בפעם, בכליון עינים חכו למו דבריו וכליותיהם השתוננו להתבונן עדיהם, שקלו במאזני ההשערה כל אמר ומלה בארו ופרשו אותם באורים מבאורים שונים, למצוא בהם פתח תקוה, וברק תוחלת, אך כל חקרי לבבם לא הועילו כי אם להגדיל יגונם וכל נחם נסתר מהם. גם היום בשבתם יחד להבין בדברים אשר ספר בעננא בעטף נפשם שפכו שיחם ורוחם איש בחיק רעהו, דרשו וחקרו, ושקלו ונלאו למצוא יד, אך כנוח רוח על רפאל התעודד ויקרא: מדברי הכהן הראש אני שומע כי אם היה יוסף ממלט נפשו מבית כלאו היה שמח בלבו. איש צדיק וחכם להיטיב האיש הנכבד הזה, כגבוה שמים מן הארץ גבהו מחשבותיו ממחשבות כהני הנוצרים בימים עברו, ראה ונוכח כי יוסף מחזיק באמונתו בדעת נפש, ויחשבה לו לצדקה."

“כנים דבריך!” קראו כלם בפה אחד.

“ואולי אל האות הזה יחכה הכהן הצדיק הזה” ענתה ווילהעלמינא “כי יפליא ה' חסדו אל יוסף, ויתן לו יד לצאת מבאר שביו” –

“אמנם הגדיל ה' לעשות עמנו ועם יוסף נפלאות מעודנו” ענה רפאל “ולא יבצר ממנו גם הפעם לשלוח לנו עזרתו מקדש. אך מאז גלה כבוד מישראל לא יברא אלהים בריאה חדשה ולא יצוה לנו מלאכי מרום כי על כפים ישאונו ואך מסבות יתהפך בנתיבות מעשי בני האדם והן המה מלאכיו עושי רצונו בימים האלה. – ויוסף לא ידענו עד היום מקומו איהו, הבו נא איפוא, נשית עצות נחשוב מחשבות – אולי יחוס אלהים אולי ירחם ועשה עמנו נפלאות”. –

13. המלון ביער

“השלום לך ברוך?” קרא איש נוצרי זקן הבא אל המלון לעת הצהרים ויגש אל השולחן הטעון כלים מלאים יין שרף גביעים וכוסות ומיני מאכל שונים, ואדוני המלון עומד עליו הכן לשרת בכל טובו את כל עובר אורח. –

“גם היום תתן לי כוס יין שרף חנם מן האדום הזה, ברוך!” הוסיף הזקן הבא לאמר: “כי באתי גם היום לקחת ממך נזיד ובשר במחיר אשר תאמר.”

“ברוך בואך וואצלאוו” ענה אדוני המלון, איש בא בימים גם הוא, “אורח טוב אתה לי תמיד, מאז ידענו איש את רעהו, ולא מנעתי חפצך מעודי, וגם היום אתן לך גביע יין שרף ולא מן האדום הזה, כי אם הצהוב ההוא אשר במגדל המרקחים, יין שרף ישן הוא שמור ליודעי ומכירי. – גם דינר כסף אתן לך. אם תאמר לי בעד מי הנך לוקח את הנזיד והבשר הכשר הזה לפעמים? וזה יותר מחדש ימים?” –

“הלא אמרתי לך ברוך שלשום, כי נגיד בית הקלאסטער רוצה לעת זקנתו להתיהד על כן הוא אומר לטעום טעם מאכלי היהודים אם יערבו לחכו”.

“למה זה וואצלאוו תהתל במכירך” ענה ברוך, “לא ימי התולים לנו ראה שערת ראשך כבר הלבינו, ואני גם אני שיבה זרקה בי – ולא נאוה לנו שחוק ולצון”.

“אם שיבה זרקה בך ברוך למה זה אתה תאב לדעת חדשות וצפונות כאחד מבני הנעורים”.

“די לנו הישנות, דבר אין לי לכל חדש, ולא אשא דעי למרחוק, עיני ולבבי לכלכל את בני ביתי, ולשלם את שכר המלון אל נגיד הקלאסטער במועדו, אך בדבר הזה אודה ולא אבוש כי כבר השתוננתי כליותי, ואשיחה עם לבבי למצוא פשר החידה הזאת, זה כארבעים שנה אנכי גר במלון הזה, ולא בא יהודי אך לעת הזאת להתלונן בצל הקלאסטער ומה מעשהו שם?” –

“הלא ידעת כי איש יהודי הוא האוכל מלחמך, ולמה זה תשאל את פי? אולם לא ברצונו וחפצו בא הנה, כי אם למרות רצונו הובא הנה. אך איה היין השרף הטוב אשר אמרת, תנהו לי, ואדע כי כנים דבריך”. –

ברוך מהר אל המגדל ויקח משם צלוחית גדולה כסוית אבק, נגש אל השולחן ויבחר לו גביע גדול וימלאהו על כל גדותיו מן הצלוחית אשר בידו ויאמר “שתה וואצלאוו וינעם לך ויהי שקוי לעצמותיך.”

“כן דברת ברוך” אמר וואצלאוו כמעט הגיעו את הגביע אל פיו – “לשלומך אשתה את הגביע”. ואחרי כלותו לשתות עד היסוד הוסיף לאמר: “לוא גם ידעתי את שם העלם הזה אל נכון לא הייתי אומר לך ברוך על אשר חשכת ממני את המשקה היקר והטוב הזה עד היום.”

“צדקת ממני הפעם על כן כוס משנה כוס ענושים אשיב לך הפעם בטרם צאתך, שבה עמדי כמעט עד תכון אשתי את הנזיד, כי מהרת לבוא הפעם”. –

“קדמתי לבוא היום כי זה שני ימים אשר לא טעם העלם הרך והענוג ההוא כל תבשיל, נסה ינסוהו כהני הבית, יחשכו מאכל כשר ממנו יום או יומים, אולי ירעב ויאכל ממטעמיהם הטובים והערבים, אך הוא לא ילחם במנעמיהם, ואין נפשו כי אם אל מעט המרק הדל והרזה אשר אתה מוכר לי בעדו – וגם את המאכל הדל הזה אינו מבקש, כי די לו בפת חרבה, אפס מצות נגיד הבית על הכהנים לבלי ירבו לענותו. כי בן עשירי ארץ הוא ומפונק מנער. – מהרה ברוך החיש מעשה אשתך ואלך לדרכי יאכל וישיב נפשו.”

וברוך מהר ויצא אל חדר הכירים ובתו הצעירה אשר עמדה על יד השולחן תחת אביה פנתה אל וואצלאו ותשאל: “הואילה אדוני וואצלאוו הגידה נא לי האם יפה מראה ויפה תאר העלם הזה?” –

“גם את בת הגעות גם את תאמר לאלצני בשאלות. מה לך ואל העלם הזה – איש נוצרי הוא ודבר אין לך עמו.” – וכהפנותו ללכת אל הספסל הגדול הנשען על יד הכותל לשבת ולהשתרע עליו אמר בינו ובין עצמו: רמות ונצורות מרוח מבינתי דבר העלם הזה, כהני הבית אומרים כי נוצרי הוא מבטן וגם הכרת פניו תענה בו כי בן שועים ואפרתים הוא, והוא אומר כי יהודי הוא. –

“כדבריך עשיתי וואצלאוו” אמר ברוך “אצתי באשתי לכלות מעשי התבשיל, ובידי שפכתי את המרק ושמתי את הבשר בסיר הקטן הזה, היום יערב לו הנזיד כי טוב הוא וגם הבשר שמן. ועתה מוצא שפתי אשמור, אער לך גביע שני מן היין השרף הישן ושתהו לשלומי – עוד הפעם, וגם אני אשתה לשלומך ולשלום העלם היפה אשר אמרת, כי לא ידעת תכנהו.” –

ברוך עשה כדברו מלא שני גביעים את האחד נתן לוואצלאוו ואת השני לקח לו, ברך וישת לשלום וואצלאוו ולשלום העלם הפלמוני כאשר אמר. ולא יכול וואצלאוו להתאפק ויקח הגביע בידו ויאמר אשתה גם אנכי לשלום העלם היפה, יהי שמו דארנבאך כדברי הכהנים או דילמונטו פילמונטי כדבריו – יהי שלום בחילו – ובגמיעה אחת הריק את הגביע ויעמידהו על השולחן. ויקח את הסיר ויכון ללכת.

“עמוד נא כרגע” אמר ברוך “אכרוך את הסיר ואחתום בחותמי”. –

“כן דברת ברוך לולא נזכרת כמעט שכחתי את דבר החותם מפני היין שרף הטוב הזה, והיה לריק לכתי ושובי – ועתה ראה גם ראה כי תהיינה אותיות חותמך נכרות היטיב, כי לא יחפוץ העלם הזה לטעום מן התבשיל אם לא יוכל לקרוא את האותיות, כאשר ראיתי בעיני זה פעמים.” –

צר לי עליך עלם רך וענוג למה הביאוך הלום? - ומדוע זה יראוך קשה – לאלהים פתרונים!

ברוך הביט בחותם אשר עשה ויקרא: ברוך שוחט – האותיות נכרות היטיב. ועתה קחה נא וואצלאוו ולך בשלום. –

“וגם אתה יהי שלום במעונך” ענה וואצלאוו “אך ראה נא ברוך כי בשובי אליך עוד הפעם לקחת נזיד בעד העלם הזה, תשקני מן היין השרף הישן הזה – והפלית ביני ובין שאר אורחיך – אף כי לא מלאתי את שאלתך ולא הגדתי לך מאומה, כי מצות נגיד הבית עלי – ועבדו הנאמן אנכי” – ויפן וישא רגליו וילך. –

“כן דברת וואצלאוו עבד נאמן הנך לנגיד הקלאסטער ולא גלית את סודו” אמר ברוך בצאת העבד הזקן הזה מאת פני המלון, בכל זאת שמעתי מדבריך שמץ דבר על אודות האיש האוכל מלחמי כי עלם יהודי מבני עשירי הארץ, אסור כמו אסיר עוני בקלאסטער, כי נתון הוא בידי הכהנים ליסרו ולענותו. ואך את נפשו ישמורו, כי שני שמות לו – השמעת חנה את השמות אשר נקב וואצלאוו? – פנה ברוך אל בתו הצעירה “ולא שכחת? כי אנכי כבר זקנתי ולא אאמין באזני כי כבדו משמוע כמעט”.

“שמעתי אבי שמעתי ולא שכחתי – הכהנים יקראו לו דארנבאך והוא קורא לו דילמונטו או פילמונטו. – וגם זאת שמעתי מפיו…”

“חכי נא כמעט רגע בתי” אמר ברוך “ואחר תספרי – אכתוב לי את שני השמות האלה הזרים לי למען לא אשכחם – ומה שמעת מפיו את אשר לא שמעתי אנכי?”

“בצאתך אל בית הכירים שמעתי את וואצלאוו מדבר אל עצמו כי גם בעיניו יפלא משפט הנער – הכהנים אומרים כי הוא נוצרי מבטן, והוא אומר כי איש יהודי הוא –”

“איש יהודי הוא!” קרא ברוך “איש יהודי נאמן לאלהיו, אשר נפל שדוד בידי מצודדי נפשות” – ויספוק את כפיו, “אהה! שבו הימים הראשונים אשר הציבו משחית ללכוד צעירי הימים מבני ישראל, ולתפשם ברשתם. ימים רבים ישבנו לבטח בצל מלכי אסטרייך הטובים, מאז זרחה עלינו שמש יאזעף השני לא ראינו רעה ואין פרץ ואין צוחה במשכנותינו. ומה ראו איפוא ומה הגיע אל הכהנים לחדש את רעות השנים הקדמוניות. אך ידעתי את קנאת האנשים האלה כי קשתה, ותשוקתם ללכוד נפשות כי עזה היא מאד, ולמרות עיני הממשלה הטובה לא יחדלו לעשות במחשך מעשיהם ובסתר יחתרו להם לחטוף ברשתם לעת מצוא. – יהי מה אמהרה לנסוע העירה ואודיע דבר העלם האומלל אל הרב, והוא הלא חכם כמלאך האלהים, ידע דרכו להביא משפטו לפני הממשלה. לבי אומר לי כי גם פקיד הקלאסטער הזקן אין נפשו לדבר הזה, ידעתיו מאז כי ישר לבב הוא ותמים דרך, וגם וואצלאוו אמר כי עינו פקוחה על העלם לחמלה, ולא יתיצב כצר להחזיק בעלם הזה בחזקה.” –

“הלא תשמע רבקה” אמר ברוך אל אשתו הזקנה אשר באת מבית הכירים אל הבית “כי נכון אנכי לנסוע העירה עוד בעצם היום הזה, כי דבר נחוץ לי.” –

“ועל מי תעזוב את הבית ברוך, עלי ועל חנה הצעירה? האם תאמר לבטל את אלחנן בננו מלמודו את רבו?” –

“גבריאל בננו הגדול ישוב היום מדרכו אותו אבקש כי יעמוד לכלכל את כל דברי המלון עד שובי, ראי רבקה אל תעצרני אם את האלהים את יראה, גדולה הצלת נפשות” – ויספר ברוך לאשתו את כל אשר נודע לו על דבר האיש העצור בקלאסטער האוכל מלחמם, ואת אשר הוא אומר לעשות בלכתו לפראג – וישביעה ואת בתו חנה כי תשמורנה דל שפתוֹתיהן ולא יתמלט מפיהן אף חצי דבר. לאן נסע ומה חפצו.

“אם תבטיח לי ברוך” אמרה רבקה “לתת לי חלק במצוה זאת לעולם הבא לא אעצרך מלכת ואף אאיצה בך.”

“חלק כחלק” ענה ברוך –

היום רד וגבריאל בא מדרכו, וירא כי סוס אביו רתום לעגלתו, עומד הכן לצאת לדרך. ובפתחו הדלת ברך את אביו ואת אמו וישאל: “אנה פניך מועדות אבי, ומה חפצך במסע היום ולעת ערב? וראה אבי גם ראה הלא התקדרו השמים בעבים וגשם סוחף החל לרדת ארצה.”

“חכיתי אל בואך גבריאל יקירי ואחר עד עתה” ענה ברוך “עתה אבקשך בני אל תשב פני ריקם דבר נחוץ לי בעיר, ועד אשוב היה אתה במלון ושמת עיניך על עסקי הבית, והחשך אשר יכסה ארץ יהי סתרה עלי ולא יפגשני איש” – בדברים אחדים ספר לו חפץ מסעו ויברכהו.

ויפן ויצא ויעלה על העגלה, הסוס ידע קונהו וישא רגליו וילך – “יהי אלהים עמך” קראו בני הבית “ושמרך בדרך אשר אתה הולך” –

14. בבית הרב

כל הלילה ההוא לא נתן ברוך לא תנומה לעפעפיו ולא מנוחה לסוסו. לא עצרהו הגשם הסוחף ולא עכבוהו הסערות הגדולות אשר הרגיזו את היער והפכו משרש מבחור עציו הגדולים אלוני זקן, נהג וילך בלא חשך, הבקר אור והוא בא אל פראג, את עגלתו ואת סוסו העמיד במלון והוא לקח את הטלית והתפילין וילך להתפלל אל בית הכנסת מקום יתפלל רב העדה, ככלות תפלת הבקר, המתפללים החלו לצאת מבית הכנסת, והרב נשאר על מקומו וישב לו ללמוד שעורו כמשפט, נגש אליו ר' ברוך ביראה ופחד ויאמר: שלום לך רבינו ומורינו –

“שלום לך זקן נכבד” ענה הרב ויקום ממקומו כמעט "ומה חפצך אלי האם שאלה יש לך לשאול? –

“לא בשאלת אסור והתר באתי אל אדוני היום, כי אם דבר סתר לעבדך אל כבוד מורנו ומאורנו.”

“דבר חול לך אלי” ענה הרב “הואילה זקן נכבד סורה אלי הביתה – כי קדוש המקום הזה לאלהים קדוש לתפלה ותורה.”

“שאני אדונינו כי נסיתי דבר אל כבודך במקום הזה, אף כי דברי איננו חול גם הוא, על דעתי, אך אמרתי ידע רבינו כי דבר לעבדך אולי יקדים לצאת היום מבית הכנסת, כי נחוץ אנכי לשוב אל ביתי עוד היום.”

“רואה אנכי כי דבר גדל-ערך אתך, על כן לא אעצרך סורה נא אל ביתי, ואני אחריך”. ועד מהרה פשט את טליתו, חלץ את תפליו, כרכם והניחם בכיסם, וימסרם אל השמש, התעטף בבגדיו וימהר אל ביתו, ור' ברוך עמד בעזרה ויחכה אל צאת הרב וילך לרגליו כי לא ידע מקום משכנו ולא רצה לשאול פי איש – הרב סר אל חדר למודו המיוחד לו וירמז אל האורח לבא אחריו, בבואו אליו שאל מה שמו וענינו, וברוך ספר להרב את כל דבר חפצו. בלב חרד ובאזנים קשובות שמע הרב את כל דברי הזקן עד תמם. ויאמר: ברוך אתה זקן נכבד לה' אלהי ישראל כי גלגל זכות על ידי להחיות לב נדכאים בבשורה טובה כזאת כי עוד יוסף חי, ועודו מחזיק בתומתו.

"ה' יגלה סודו אל יראיו, ואין דבר נעלם מאת רבינו הקדוש אמר ברוך.

"לא נביא אנכי, תמים דעות! ומחזה שדי לא אחזה. אך קרוב אלי האיש המתאבל על העלם הזה, וידעתי את כל אשר התענה כבר בגללו. האמנם צדקת רבי ברוך כי נחוץ אתה לדרכך, לבלי יודע במקומך כי הרחקת ללכת, אך עצתי כי תחכה פה רגעים אחדים עד אשר יבוא האיש הנה כי אשלח ואקראהו. אולי ימצא דבר לשאלך או להודיעך וה' ישמר צאתך ובאך “שלוחי מצוה אינן נזוקין” אמרו חכמינו. ועד בואו סורה נא אל בית האכל, ואת הנער אצוה כי יכין לך פת שחרית וסעדה לבך, והשיבה גם נפשך במעט יין, כי הלא ענית בדרך כחך כל הלילה. וכבר באת בימים, ה' יאריך ימיך. ברוך יצא אל בית האכל והרב שלח לקרוא את רפאל דילמונטו. ורפאל אץ וחרד ללכת לקול הקורא, ולבו אמר לו כי בדבר יוסף הנהו קרוא.

הרב בראותו בחלון את רפאל ממהר ללכת יצא לקראתו אל החדר הראשון, ואך פתח רפאל את הדלת הקדים הרב לברכהו, ויאמר: סורה יקירי אל חדרי כי בשורה בפי אליך. ובבואו הושיבהו הרב על ידו ויספר לו את כל הגיד לו ברוך השוחט. – וככלותו דבר הספור אמר: תהלה לאל אלהי ישראל, כי עוד יוסף חי כי עוד נאמנה את אלהי ישראל רוחו וכי קרוב הוא אלינו, ונודע מקומו, האמנם ידעתי בני כי סגר הדרך בעדך לבוא אליו ולראותו וקרבת המקום עוד תוסיף תגדיל צרת פרידתך ממנו – אך פלאות תולדות יוסף בן חסדך, וכבר עשה אלהי ישראל נפלאות גם עמך להוכיח תומתך לעיני כל מבקשי נפשך וקראו לך דרור. למרות רוחם – היפלא מה' לבצע את אשר החל –

“החייתני רבינו בדבריך” ענה רפאל “נתת שמחת תקוה בלבי הנכאה, כי רבים רחמי אבינו שבשמים וקרוב לקוראיו באמת, סערות רבות קמו עלינו להפיצנו, ושבו לדממה, אנית תקותנו אשר כבר חשבה להשבר במשברי ים נגרש בזעף, הולכת ועוברת לבטח הלוך וקרוב אל החוף – על כן סמוך לבי ובטוח כי ינחה ינהלה עד מחוז החפץ, וכלה את אשר החל – כי לא בדי ריק הפליא חסדיו עד היום. – ועתה הואילה נא רבינו” הוסיף רפאל “הגד נא לי האוכל לראות את פני איש הבשורה הזה אם לא חלף עבר לשוב אל ביתו.”

“עצרתיו עד בואך” ענה הרב. ועד מהרה בא ברוך החדרה כי צוה הרב לקרוא לו. “זה הוא האיש אשר אמרתי לך, רבי ברוך, העלם התפוס הוא בן חסדו.” –

“ברוך אתה לה' זקן ונשוא פנים” אמר רפאל בקרבו אליו והחזיקו בידו, כי לא חסה עינך על זקנתך, וחרפת נפשך לנסוע כל הלילה ליל מטרות עז ואפלה מנודה בין סבכי יער איתן, למען הודיע לרבינו את אשר שמעת על דברת העלם אשר לא ידעת ולא ראית, שכרך הרבה מאד ופעולתך גדולה את אלהי ישראל – ועתה כי הגדלת חסדך לחכות גם אל בואי הנה. אף כי נחוץ אתה לשוב אל ביתך, שאני ואשאלך, השמעת אל נכון את שם העלם האסור מפי המגיד לך.

“למען תדע כי נכונה שמעתי” ענה ברוך “הא לך אדוני את הרשום בכתב יד בתי הקטנה אשר שמעה גם היא כמוני וצויתיה לכתוב את השמות האלה מפי האיש וואצלאוו עבד פקיד הקלאסטער, ומדי דברו הוציא מחיקו פסת נייר קטן ויתנה על יד רפאל.”

“דארנבאך דילמונטי או פילמונטי” קרא רפאל ויקרא בקול: הוא הוא ולא אחר – ואחרי רגעים אחרים פנה אל ברוך ויאמר: הגד נא לי איש חסדי התדע דרך לבוא ולראות את פני העלם ההוא. – או היוכל איש מאתנו לסור אל ביתך לעת מצוא –"

“לא אדוני!” ענה ברוך ויאנח "אין דרך ונתיב לפני ולפניך לבוא את תוך הקלאסטער לעת אשר הוא עצור שמה, זה לי ארבעים שנה אשר אנכי גר על יד הקלאסטער, ומהלכים לי תמיד בחצרותיו ובתאיו, כי היה לי דבר אל פקידו ואל עוזריו ומשרתיו. אמנם מים הובא העלם שמה, נסגרו שעריו [—] ²והאיש וואצלאוו, הבא בפקודת אדוניו לקחת ממני לפעמים מאכלי בשר בעד האסיר, צוה גם הוא בחזקת היד לשמור דלתי פיו לבלי יתמלטו שמו ודברים אחדים על אודותיו. נפשי בשאלתי כי לא יסור אחד מכם אל המלון פן יודע הדבר כי אנכי גליתי הסוד ובאה אלי צרה לא אוכל כפרה, ואנכי הלא חיי וכל בני ביתי תלוים ברצון פקיד הקלאסטער, אך בני גבריאל, הגר כשתי פרסאות ממני בעמקי היער, אל ביתו יוכל איש מכם לסור לעת חפץ והוא יעמוד הכן לשרת בכל אשר תצוו עליו – כי תהלה לאל איש אמונים הוא וגבור חיל. ועתה אל תעצרני אדוני יותר, ה' אלהי ישראל ישוב לרחם עליך וישלח לך את בנך האובד לך. – ואחרי אשר ברך את הרב פנה ללכת. ורפאל מהר ויוציא מחיקו כיס מלא ויתקע בידו ויאמר קחה נא איש אמונים ממני את המשאת הקטנה הזאת ותהי לך חלף עמלך.

"חלילה לך אדוני לקחת את מִצְוָתִי ממני במחיר, אנכי הלא הבטחתי לתת משכרה חלק לאשתי הזקנה. גם אל תפצר בי ולא תכלימני. –

15. מחשבות [בעצה]³

בשוב רפאל לביתו מצא את בעננא, יושב ומחכה [-] ⁴בואו. בראותו אותו אמר: "האלהים שלחך הנה בעננא היום, יהי שם אלהי חסדנו מבורך כי מסכות מהפך לקרב קץ ישועתנו. – ובני אדם עשה מלאכיו להוציא לאור תעלומה, היום הודיענו איה איפוא יוסף ספון וטמון, ועוד מעט ויער ריחו על איש רצונו להוציא ממסגר אסיר, ויספר רפאל באזני אשתו בתו ובעננא את כל אשר שמע מפי ברוך על אודות העלם העצור בקלאסטער צ. וככלותו לספר פנה אל בעננא ויאמר: ידענו את הבור אך נחשים כרוכים עליה. עתה שית לבך בעננא וחשוב מחשבות בעצה איזה דרך נבחרה לנו ומה יש לנו לעשות.

אשת רפאל ובתו נפלו על צואריו ותבכינה, ובעננא נשאר על מקומו כמו תפוש במסמרים, חרדת שמחה ורגזה הרעידה את כל עצמותיו ומחשבות ממחשבות שונות עלו על מעלות רוחו וכמו באו כן חלפו ולא ידע עד מה, אך פתאום נעור מתמהון רוחו, אור עצה טובה האיר בקרבו וימהר ויחליטה, וכאיש נחה עליו הרוח עמד ויקרא: מצאתי אהובי נפשי מצאתי דבר עצה אשימה נא כה לפניכם ואתם תבינו משפט תבוננהו להוציאו לפעלו, אנכי הסבותי בכל הרעות והמסות אשר באו עליו ועליכם, ואנכי אשים נפשי בכפי למלטהו ולהוציאו לרוחה, דמיון מראה שנינו היה בעוכריו, והוא הוא יקום עתה והיה בעוזריו – הלא תבינו אשר ירזמון מלי ולבי יאמר לי כי אעשה ואצליח, בוא אבוא אליו אל הקלאסטער, לפני הלא יפתחו דלתותיו כי גראף נוצרי אנכי ואחיו, שם אבקש תחבולות לאחוז את עיני השוערים שומרי הסף, אלביש את יוסף את בגדי ולא יכירוהו ויצא לו תחתי מאת הקלאסטער, ואני אדע דרך תבונות להנצל מידם גם אנכי.

“הפלאת עצתך” קראו כלם פה אחד ואלהי ישענו יופיע אור על עצתך ויתן לך חכמה ועז לכוננה ולסערה.

רגעים אחדים ישב רפאל מחריש ומתבונן ויפנה אל בעננא ויאמר: “ראה בעננא פלאים יעצת, אך הגד לי אם יש לך איש נאמן אשר יעמוד על ימינך לקדם פני יוסף בצאתו מאת הקלאסטער ולהוליכו עד מהרה אל אחד המקומות שם ימלט ונשגב.”

“בעבדי הזקן אף כי נאמן דבר הוא” ענה בעננא “לא יבטח לבי בדבר הזה – כי משלומי אמוני הנוצרים הוא. וכבר נדר נדר לענות בצום נפשו יום או יומים בשוב ברוננא אל אמונת אבותיו. גם מבני ביתך אין טוב לקחת איש עמדי פן יודע הדבר, והבאתי עליך רעה.”

“ברוך הזקן” ענה רפאל "אשר הביא את הבשורה אל הרב אמר לי כי בנו גבריאל איש אמונים הוא ובן חיל, והוא יעמוד הכן לשרתנו לעת מצוא אליו נפנה אותו נבקש אולי לא ימנע עזרתו ממנו. אף כי אפונה אם יאות לנו לקחת שכר פעלו מידנו, כי יניאו אביו הזקן אשר יחשוב את המעשה הזה כפעולה רצויה בעיני ה' לא תסולח בכל הון יקר ונעים, ובאין שכר לפעלו מי יודע אם יחרף נפשו אל העבודה הזאת, אך אנכי אשחר את פני הרב כי יתן אות או מכתב אל האיש גבריאל, ואת פּני הרב לא ישיב ריקם, ועתה שמע בעננא עצתי ושית לבך אליה.

את נאמן ביתי אשלח היום לעת ערב אל הכפר אשר גבריאל גר שמה במרכבה רתומה לשני סוסים טובים קלי הרגלים. הוא יבוא אל הכפר כלוקח תבואה יתארח בבית גבריאל יקח דברים עמו וימצאו נתיבה לדעת הליכותיך בקלאסטער ויחד יתיעצו. המרכבה והסוסים יעמדו הכן לקבל את יוסף לעת רצון. מן הכפר אל גבול פרוססיא מהלך חצי יום, וסוסי כאשר תדפוק בם יד חזקה יעשו דרכם בשש שעות – בעיר הקטנה על יד הגבול בפרוססיא יחכה עליו איש בריתי ק. הגר שם, אשר גם יוסף יודע ומכיר אותו, הוא יאספו אל ביתו, אתו ישב יוסף ימים אחדים עד יכין לו בגדים וחפצים די מחסורו ועד אבוא שמה ולקחתיו והביאותיו אל אמסטרדאם או אל לאנדאן, זאת עצתי לעת עתה, והחונן לאדם יורנו בינה לעתים לכלכלה ולערכה אל כל מקרה ומוצא. לב אדם יחשב דרכו, וה' יכונן צעדיו. –

“חכם לבב אתה ואמיץ כה רפאל” ענה בעננא, יודע לפלס עצות ולתכון עלילות, יהי ה' עמנו ובעת רצון יעננו וינחנו בדרך אמת. –

היום לעת ערב הנני נוסע אל הקלאסטער – יהי שלום במעונכם – שלוה בלבבכם –

16. החלוף

“השלום לרפאל? השלום לאשתו ובני ביתו היקרים והנעימים?” שאל יוסף את אחיו בעננא אחרי אשר התאפק כמעט, ממראה עיניו, ואחרי אשר מצא עוז לעצור בעד זרם הדמעות אשר שפך מעיניו על פני אחיו אשר לא פלל לראותו, “הראית אותם טרם נסעך? האם תסור לשאול בשלומם ולנחמם מיגונם?” –

“כבר חדל רפאל ממך ודואג לעסקיו” ענה בעננא “יודה לה' חסדו כי פדה נפשו מצרה, ועל אודותך שמעתיו אומר: הייתי לו לאב בהיותו יתום נעזב גדלתיו על ברכי אמונת ישראל כל עוד אמרתי, כי ממעי ישראל יצא, אכן עתה יש לו אם ואח, ומשפחה גדולה וכבודה מרוזני הארץ – ונוצרי הוא מבטן ומלידה, הטוב בעיניו יעשה, ומי יודע אם לא לחרפה יחשב לו להסתפח על נחלת איש יהודי”.

"לחרפה יחשב לי! קרא יוסף בתמהון לבב, ושטף דמעות פרץ מעיניו “אויה לי איך נדמיתי! עלם אובד עצות נחשבתי, נדמיתי בעיניו – הלא הוא כבודי, אור עיני, ומקור חיי נפשי!”

“שא לי אחי כי באתי להדאיב נפשך, הוספתי מעט על דבריו ונכזבתי, יודע רפאל כי לב מבין לך לדעת את כל הטוב אשר עשה עמך מעודך עד היום, ויקר זכרון אהבתו וחסדו בעיניך כל ימי חייך, אך אמור יאמר כי לא יקצר רוחך ולא יצר לבבך מהכיל גם אהבה לאמך זו ילדתך, ולבני משפחתך הרמה והנשאה, וטוב טעם לך להבדיל בין מסבות המקרים ובין חקות עולמים, במקרה באת לביתו ובמקרה הובאת בברית ישראל, וצור ילדך מחלצי נוצרים אפרתים, ומחולליך הביאוך במסרת אמונתם כתורה וכמשפט, ולה עז ותושיה בארץ, כבוד ויקר, כזאת וכזאת יחשוב רפאל, ולבבו אומר לו כי תאהב ימים לראות טוב, עושר וכבוד, בחיק משפחתך, מלהסתפח אל היהודים שבעי עמל וידועי רגז כל הימים.” –

“בחרת לשון ערומים אחי” ענה יוסף “אמרתי תמתיק לי מרירות דבריך אך ראה הוספת למסוך ראש ורעל כמו, אוי לנפשי כי לא מצאתי שכל טוב בעיני מטיבי להכירני, כי עד היום לא נודעתי לו בדעת נפשי פנימה, עלם צעיר לימים אנכי בעיניו אשר אין עוד עמדה למחשבותיו ואין אמת נצבה ברעיונותיו, ומסוד הבחורים עודני, המחליפים דיעותיהם לפי חליפות עתותיהם, השוקלים חיי נפשם במשקל חמודות חיי בשרים. ואנכי ברוך ה' חונן הדעת לא כן עמדי צרופה דעתי בקרבי ואמונתי טהורה תעמוד לעד, נפשי יודעת מאד כי אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות, אין מקרה במלא רחב עולמו הגדול והנורא קרה ויאתה, והוא לא ידע איך להכינו מראש, האמנם הסכן הסכינו קצרי עינים לראות רצון אלהים חיים אך בסדרי המעשה השומרים את תפקידם, ואת כל אשר הונה מן המסלה כל נפלא וזר בעיניהם, חדשות לא שערו, בשם מקרה יקראו, לא ה' פעלם ולא רצונו צום. אכן אשר לב לו לדעת, יודע, ומפי רפאל שמעתי ואבין, כי המקרים האלה המה מפעלות תמים דעים, מלאכיו עושי דברו המה, רוממות אל בפיהם, קול קורא בכח להעיר נרדמים בחיק ההרגל. – מקרה כזה הביא את רפאל אל בית ר' יצחק קאלעמבערג הישר באדם, ונער שובב הולך בשרירות לבו, בוחר מחנק לנפשו, נולד איש חכם נוצר תורה, מקרה כזה הביאני ביתה רפאל, ואורו עיני באור תורת ישראל – האור הזה מלא את נפשי ומנגה נגדו הופיעו כל מחשבותי והגיונותי, ומה איפוא נשבר לבי בקרבי לשמוע כי מצמיח קרני ועורך נרי יחשוב עלי חטאה כי לא למדתי דעת קדושים ולא באה תורתם בקרבי, כי כקצף על פני מים כל למודי מחכמת ישראל, אשר אך רוח קל ישב בו ועלה בתהו. אוי לנפשי כי כזה ידמה עלי רפאל ובדי ריק כל עמלו למעני בעיניו” ובדברו יוסף כזאת נתן קולו בבכי.

“הרגע נא אחי יקירי” אמר בעננא, ויבך גם הוא, “יקרת ונכבדת מאד בעיני רפאל לא שכחך ולא ישכחך. גם הוא יודע חין ערך אהבתך את אמונתך. אך אמר בלבבו מי יודע היעמוד לבך אם תעצר כח לשאת ולסבול כל התלאה אשר באה עליך בגללה. – יודע הוא כי הובאת בכור עני, כי ליסרך ולענותך שולחת הנה, והנה כבוד, יקר, וסגולה מעבר מזה, צרה ומצוקה מעבר מזה. ואתה, צעיר לימים רך וענוג, יד עמל לא פגעה בך להקשות את לבבך, פגע ואון לא מצאוך לאמץ רוחך – ובחרת בחיים.”

“לכן אחי עשה עמדי חסד” ענה יוסף “כי תחדהו בשמחות בראותך את פניו ותאמר לו: כי גם פה לא מצאתיני רעה, פקיד הבית איש צדיק באמונתו ומשכיל אל דבר אמת, האמנם הרבה להוכיח לי כי שגיתי במשפטי ונסה דברים אלי להשיבני אל אמונת אבותי, אך בראותו כי מוצק אנכי חזק באמונתי הרפה ממני, ורואה ומבין אנכי כי צר לו בצרת נפשי, וכעמל ואון בעיניו ליסרני ולענותני חנם, וזה כל פרי ענותי כי ימנעו הכהנים העומדים עליו מאכל כשר מפי, יום או יומים והנני אוכל לחם יבש. אך אור פני לא נפל והנני שלם ומוצק ככחי בהיותי בבית רפאל כן כחי עתה” –

“אך מה תהי אחריתך אחי!” אמר בעננא “הלא תשב פה לארך ימים כי אסיריהם לא יפתחו ביתה, ומי יודע אם לא תבהל נפש הפקיד בך אם לא תקצר נפשו מנשוא קשי ערפך ויחל לענותך או ימגרך בידי אכזרים.”

“ה' הטוב בעיניו יעשה” ענה יוסף “הימים אשר ישבתי פה לא כליתי בהבל, המנוחה השלטת פה נתנה לי ידים להתבונן בתורת ה', ולהעמיק במחקרי למודיה, ורוח נכון חדש בקרבי לחרף כל מערכות עמל ותלאה בעדה, והיה בפקדם חטאת מריי ועקשות רוחי ימצאוני כביר כח לשאת ולסבול את כל אשר ישיתו עלי – ואלהי חסדי יקדמני, יקח נפשי לראות בנעימות נצח”.

“הזאת חשבת למשפט”? שאל בעננא “הזאת עצתך גמרת אמר?”

“זאת אחרית עצתי” ענה יוסף “ומגן אברהם בעזרי”.

“אם כן איפוא” אמר בעננא “שמע את אשר אומר לך, לא לבקרך לבד באתי הלום לראות שלומך, שוב אשוב לי ואתה תשאר פה, כי אם להוציאך מאת הבית הזה באתי – ומטעם רפאל איש חסדך, מגינך וצור משגבך אשר לבו הומה אליך כל היום והשקט לא יוכל, שא נא לפשעי סלח נא לי אחי, אם המתקתי את הבשורה הזאת בפי ולא מהרתי להגידה לך כראותי את פניך – אמרתי אנסך אדע את לבבך אראה עד כמה כחך גדול באמונתך ועוזך באלהי ישראל – והנה נוראות נפלאתי אחי לראות כי אל חי בקרבך קדוש, כי לא בעקשות לובש נאות הנך מחזיק באמונתך. ולא מאשר לא לכבוד לך לעזוב את אשר בחרת, כי אם גבה לבך בדרכי אלהיך והליכותיך בקדש, כל מחשבותיך אמונה וכל רגשותיך תפלה, על כן לך נאוה ישועה ויקר פדיון נפשך בעיני, נוצרי אנכי כי נוצרי נולדתי, ואיש ישראל אתה כי מישרים נוכחת לדעת תורתם ולהשכיל באמתתה – אי לזאת דרכה נפשי עז לחלצך ממסגרים ולהוציאך לרויה, ועתה תנה לי אחי ואשקך עוד הפעם תנה לי ואפול על צואריך – כי רם ונעלה אתה ממני.”

ויוסף נגש אליו ויחבקהו וישקהו ויפלו איש על צוארי אחיו ויבכו, רגשות נפשו גברו עליו ולא מצא מענה רגעים אחדים וכשוב רוחו אליו אמר: אחי אתה בעננא ואנכי אחיך, לא נעליתי ממך ולא רוממתי, רוחך נדיבה, ומחשבותיך אלי רמו וגבהו מאד – נוצרי אתה ובאת להוציאני לחפשי לחיות על מוצא פי אמונת ישראל! ואולי גם למרות פי אמנו אשר שלחך הנה, לדבר על לבבי, לשוב אל אמונת אבותינו כי איזה דרך נודע לך מקום מאסרי, אם לא היא הגידה לך."

“בזאת לא צדקה השערתך אחי! אמנו איננה יודעת עד היום מקום מאסרך כי העלים ממנה כהן הראש אשר שלחך הנה ולא הגיד לה אף כי הפצירה בו עד מאד – אך האלהים אשר הפליא חסדו עמך עד היום הראה לנו נפלאות גם בדבר הזה” ויספר בעננא ליוסף את כל הקרה ה' לפניהם על ידי ברוך השוחט הגר במלון, ואת כל דברי רפאל ומחשבותיו. ויאמר: “אל פקיד הבית הזה באתי והגדתי לו כי באתי לדבר על לבבך לשוב אל אמונת אבותינו, כי אחיך אני ורע נעוריך אולי תשמע לי, וירצני ויתן לי לראות פניך, והנה אהיה פה עמך ימים שנים או שלשה עד אשר אכין את כל הנדרש לחפץ צאתך מפה. ולמען לא יודע סודי ולמען אסול מסלה בעדך לצאת מאת פני הבית הזה, חליתי את פני הפקיד כי יתנני לצאת לבקרים על שעות שתים או שלש לשוח ביער העוטר את הבית לשאוף רוח צח ולצוד ציד חיה ועוף כי כן הסכנתי. ובכן אצא ואבוא לי באין מכלים, והיה בערב אור ליום המועד אודיעך את אשר תעשה ויצאת ונמלטת” –

אור ליום המועד בא בעננא אל יוסף ויפשט את בגדיו החמודות וילבש בגדים אחרים ויאמר לו: את בגדי אלה תלבש אחי מחר בבקר לעת צאתי לשוח ביער גם תליי וקנה-רובה תשים עליך, והלכת לתומך אל נכח פתח השער לצאת, השוערים אשר לא ראיתי פניהם ריקם יפתחו לך השער כי יאמרו: הגראף האורח הוא, ויצאת בהשקט ובטחה, והלכת ביער במסלה היורדת אל העמק ובאת עד המשעול הצר הפונה תימנה, ועברת בו עד בואך אל עץ התפוח הגדול, בצלו תעמוד ותקרא בשם: גבריאל – ואיש יהודי צעיר לימים גבה הקומה, שערות ראשו שחורות, ועיניו מפיקות אימה מהולה באהבה, יגש אליך ויקראך בשם – האיש הזה ינהגך דרך נתיבות עד מקום המועד, שמה תמצא מרכבה קלה, מרכבת איש חסדך רפאל רתומה לשני סוסים קלי הרגלים, ובמרכבה נאמן ביתו הזקן יושב ומחכה עליך. מהרה ועלה על המרכבה ולך לדרך ובאת אל המקום אשר יעד לך רפאל – ואלהי ישענו יגן עליך וישמור צאתך ובואך."

“חלילה לי אחי לתת אותך כפר נפשי” אמר יוסף “הלוא בהודע בדבר כי נמלטתי מידיהם, יבינו כי אתה שלחתני ויאמרו: בא אלינו העלם הזה לצחק בנו ולרמותנו ולקחת איש חרמנו מידנו, ויכלו בך חצי זעמם – ומה בצע בצאתי חפשי, ואתה תאסר תחתי, ומצאתך רעה רבה?”.

“בי אחי אל תשים לבך אל הדבר הזה, נוצרי אנכי וגראף דארנבאך, ולא ירהיבו עז בנפשם לנגוע בי לרעה, וכבר חשבתי דרכי והכינותי לי תשובות ותוכחות להסר מעלי כל חשד עון אשר חטא. ומה גם כי פקיד הבית הזה כאשר אמרת לבב חכמה לו ורוח נדיבה, ומדבריו עמדי למדתי לדעת כי למורת רוחו שולחת הנה, ישמע יבין ולא יתבונן, וגם הכהן הראש אשר שלחך הנה, כפי אשר שמעתי מפי מתי סודו ישמח במסתרים כי נמלטת מידו. לא באמת ולא בתמים שמך במאסר כי אם לצאת ידי חובת משמרתו הרמה, את כל הדברים האלה הבאתי במאזני שכלי – שקלתי וראיתי כי אין רעה נגד פני – בשלחי אותך. ואתה יוסף אל תשים לאל את כל עמלי ואל תסכל עצתי ועצת רפאל מיטיבך”.

“אך בזאת אאות לך אחי” אמר יוסף "לצאת מזה כי תשבע לי להודיעני אם יאונה לך כל און למען אוכל לבוא לפדות נפשך – כי בי העון, ואתה מה כי תשא ותסבול בגללי.

"לכן בעוד ימים – אבוא אליך בעצמי והודעתיך את אשר יעשה עמדי – אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה – מחר כאור הבקר עשה דרכך וצא, ולך לשלום.

17. יוסף ושפרינצה

כבוא יוסף ומוליכיו אל העיר הקטנה אשר על יד הגבול בפרוססיא בשלום אין פגע ובסורו אל הבית אשר אמר רפאל ויהי אך פתח את הדלת והנה שפרינצה לקראתו, כי בקשה את אביה ויתן לה לראות את יוסף ולברכו בשמו ובשם אמה, חרדת שמחה אחזה את יוסף ויעמוד נצב בפתח הבית כרגע.

“מה לך יוסף אחי כי כה נבהלת?” שאלה שפרינצה אשר מהרה לגשת אליו “הלא אחותך שפרינצה אנכי, אשר באתי לברכך בשם אבותינו היקרים” –

“גדלו חסדי אביך הצדיק עלי” ענה יוסף “גברו ועצמו עד מאד לא יוכל לבבי הצר להכילם, גדולים ועצומים גם רחמיך נפש עדינה לא ידעתי אשערם כי חרפת נפשך לעבור בדרך הזה לבוא לברכני ובמה מצאתי חן בעיניכם אנכי איש זר ונכרי לכם.”

“אחי אתה יוסף! תנה לי ואשקך, וגם אתה השביעני שובע שמחות מנשיקות פיך”. – יוסף נפל על צוארי שפרינצה וגם היא נפלה על צואריו ויבכו שניהם גם יחד.

“הגידי לי נפש עדינה” אמר יוסף “האם עוד כבן נחשבתי בעיני אבותי וכאח אנכי לך?”

“מה זה תשאל אחי – כבן היית לאבותי ובנם תהיה לאורך ימים – אהובך מאז ועתה הוסיפו לך אהבה כי ראו את עז נפשך הטהורה וכביר כח לבבך, כי לא נפתה לבך על כבוד שועים ורוזנים, על אחוזת נחלות גדולות ורחבות, ערים יערים וכפרים מלאים כל טוב, ובחרת בחיי עני, בעם בזוי ושסוי – עזבת את אמונת אבותיך, שבעת כבוד יקר וגדולה, ובאת לחסות תחת כנפי תורת ישראל השפלה הסוערה לא נוחמה, האמנם לא הלך לבב אבי, לחזק לבבך, ולהטות רצונך להחזיק באמונת ישראל, כי אמר אבי ילך כל איש בשם אלהיו, יוסף איש חכם ונבון דבר, יבחר לו את הטוב בעיניו, ולנו אין צדקה להטות חפצו ואף לדבר על לבבו, בכל זאת הלא אין ערוך אל שמחתו בראותו כי עז לך באלהי ישראל, ובנפשך ולבבך בחרת בתורתו. על כן יקרת ונכבדת בעיני אבי עד מאד, וחמודות אתה לו.”

“לא ידעתי שפרינצה” אמר יוסף “מה הפלאתי לעשות, לא כחדתי אמרי קדוש, לא בגדתי באמונתי, לא נאצתי את רוח מבינתי, הזאת לצדקה יחשב לי? כל שאר רוח לו עשה יעשה כמוני.”

“אם קטנו מעשיך בעיניך יוסף הלא גדולים הם בעינינו, הלא ידעת את בני הנעורים בדור החדש הזה, אשר אין נפשם אמונה אל אמונתם ודתם ומצות אנשים מלומדה היא להם, אל קרבם לא באה, ורחוקה מכליותיהם, יתהפכו כחומר חותם בגעת בהם יד הזמן ואל אשר יהיה הרוח שמה ילכו, ואתה כשן סלע בלבב ימים, חרפת כל מערכת הסערות, ואמונת אומן מצבתך, ובן שועים ורוזנים הלא אתה מלידה מבטן. –”

“הגידי לי נפש עדינה האם ידעת זה מימים רבים כי זר אנכי בבית אביך? הידעת כי יתום נעזב אנכי, ואביך בחמלתו עלי אספני אליו? –”

“זה לי כחמש שנים אשר גלה אבי היקר את אזני לאמר: דעי שפרינצה הנה יוסף אשר אבי יקראני ואני בני אכנהו, לא אחיך הוא, כי אם יתום נעזב בן אנשים טובים וישרים. אך דעי וראי כי כאח תחשבהו גם מהיום ואח תקראי לו, כי יקר הוא בעיני עד מאד, עלם חכם ומשכיל הוא, וחרד אל דבר ה', ולבי אומר לי כי לגדולות נוצר – מי יתן וראו עיני את אשר אני חושב לעשות עמו – כדברים האלה דבר לי אז אבי, ולא ידעתי מה ראה אבי על ככה להודיעני כזאת לעת ההיא, והנה נאמנו דברי אבי ואשר אמר לבו לו אפס קצהו בא ויאתה, גדולות עשית ונפלאות חזינו ברוחך הכביר, ולגדולות איפוא נוצרת, אך מה היה את לבבו לעשות עמך, ומה היתה תקותו, כמוס ממני.”

“ומה ראית אחותי” אמר יוסף “ללכת לקראת פתרונים רחוקים, ורצונו גלוי וידוע ממעשיו הטובים, אספני אל ביתו נער נעזב עני וגוע, כלכלני נהלני למדני והדריכני בנתיבות תורה וחכמה, כגאוה לבן עשירים נכבדי ארץ, ומחשבותיו לכלול למורי להביאני להגיעני אל מחוז החפץ אשר יעד לי להיות איש יודע ויכול להחיות נפשי בעמלי בכבוד, אשר על כן שלחני ללמוד חכמת הרפואה, והיתה החכמה הנכבדה הזאת למשען לחמי להרים קרני בכבוד. –”

“תמה אנכי יוסף אחי ולא אדע – אך לבי אומר לי – והאור הנעים אשר האיר את עיני אבי אז בדברו הדברים ההם – הוסיף אמץ להשערתי כי לנכבדות מזה נשא דעו” –

ברק אור חדש לא שערו עד עתה עבר את כל חדרי נפש יוסף כשמעו את הדברים האלה, חם לבו כאש בוערה ודמו אץ לרוץ בעורקיו בעים רוח פניו חורו כחבצלת והאדימו כשושנה, עיניו אשר זרחו כעפעפי שחר והופיעו כשמש בצהרים, שוטטו הנה והנה באין מעמד. נדהם וחרד עמד יוסף רגעים אחדים ולא ידע עד מה, ובשוב הסערה לדממה כמעט, ועיניו היישירו לנכח שפרינצה ראה כי שנו פניה גם היא, למראה חרדת יוסף תקפה חרדת שמחה גם אותה, ואותותיה נראו על כל יצוריה, גם עיניה הבריקו יפעת אור גילה מהולה בענות צדק, ורוח חן ותחנונים הוצק בשפתותיה.

עיני יוסף פגשו את עיני שפרינצה חדרו עברו במשכיות לבביהם ונסוגו אחור עד ארגיעה, ובאין אמר ודברים שבו התחבקו ויחרדו, ויעמדו מרחוק. – והנה קול בעל הבית דופק על הפתח. ויוסף כאיש נעור מתרדמתו נגש ויפתח לו. –

“שאו לי יקירי” אמר בעל הבית איש נכבד ונשוא פנים בבואו החדרה “כי באתי להפריע את שמחת ראותכם פנים בשלום לבטח. אך מצות ידידי רפאל אביכם עלי לכלכל את כל מחסוריכם, על כן הואילו וסורו אל בית האכל וסעדו לבכם בארוחה הקטנה אשר הכינותי, כי זה כחצי היום אשר לא טעמתם מאומה – ולא לצום באתם הנה – והיה בשבתנו יחד על השולחן אשבע גם אנכי שובע שמחות את פניך יוסף איש חמודות, אחרי אשר מצאתי חן בעיני רפאל ובחר בביתי לשבתך ימים אחדים”. –

כיוסף כן שפרינצה הודו לו בקרב לבם את החסד אשר עשה עמהם להוציאם מן המבוכה אשר סגרה עליהם, ובשמחת נפש ברכוהו וילכו אחריו אל השולחן אשר ערך לפניהם – שמה מצאו את בעלת הבית וביניהם את נאמן בית רפאל – וגם גבריאל נקרא אל הלחם –

עוד המה נסבים על השולחן ומטיבים את לבם והנה קול נחרת סוסים, ושעטת מרכבה מרקדה, וכרגע בא רפאל ואשתו אל הבית – כל המסבים נבהלו נחפזו באמרם אכן נודע הדבר כי נמלט יוסף ומפחד צרה ברח רפאל ואשתו מפראג להמלט על נפשם, כי ידעו דבר רפאל ועצתו לבוא הנה בעוד ימים שלשה. – ורפאל ראה את מבוכתם והבין ויעמוד ויאמר: אל תיראו אהובי ואל תפחדו. אמרתי לבוא הנה בעוד שלשה ימים, אך אתמול נזכרתי כי היום יום בוא יוסף בברית ישראל, על כן חשתי לכלכל את כל דברי ביתי ואצתי לבוא עוד היום לראות את יוסף ולברכהו ולחוג אתכם יחד חג פדות נפשו ביום בואו בברית.

המבין יבין וישוה שלפניו את שמחת הגילה, התודות, הברכות הנשיקות הדמעות אשר נראו נשמעו במקום הזה, בראות רפאל ואשתו את יוסף ובראותו אותם – ויפטור את כותב הספור הזה מלספרם ומלציירם לפניו על חנם.

הרגעים הראשונים עברו, בעבור כל חמדת ימי בני חלוף, וגם רפאל ישב על השולחן ויאמר: גם אנכי הנני ואוכל אתכם לשבור רעבוני, אך בטרם שלח ידו אל פיו פנה אל יוסף ויאמר: התבשר נא יוסף כי אחיך בעננא אשר שלחך ונשאר תחתיך יצא בשלום מאת הקלאסטער וכל רע לא קרב אליו, עברו כשעות ארבע למן צאתך מן הבית והוא בא אל הפקיד ויאמר: אודה על פשעי אבי! שגיתי וחטאתי, חמלתי על אחי אשר הרבה להפציר בי כי אתן לו ידים לצאת מאת שערי הקלאסטער ולשוח ביער שעות אחדות לשאוף רוח צח, כי זה ימים רבים הוא עצור פה ולא ראה בגאון הטבע ולא התענג על הדר תפארתה – נעתרתי לבקשתו ואתן לו את בגדי ללבשם למען לא יעצרוהו השוערים, ועתה ראה אבי כי זה כארבע שעות ויוסף לא שב עוד, מי יודע האם קרהו אסון ביער או נמלט על נפשו? ועתה הואילה אדוני לשלוח עמי מאנשיך נצא ונחפשנו אולי נמצאהו ואעמידו לפניך. לשמע הדבר הזה נבהל הפקיד כמעט, גער בו וכההו בדברים, כי הרהיב עז בנפשו לעשות כדבר הזה ואת פיו לא שאל. אך האמין לדבריו וישלח אתו אנשים לחפשך, ובעננא הלך עמם בדרך אשר ידע כי לא עברת בו, שוטטו בקשו, חפשו, קראו, שאלו כל עובר אורח ואינך. ובלא דבר שב אל הפקיד, הפקיד רגז ושחק ויאמר: חכם יוסף ממך בעננא והכלימך לעיני ולעיני כל בני הבית הזה – ובדבר הזה פטר הפקיד את בעננא ויצא וישב פראגה – האמנם מהר הפקיד והודיע את הדבר אל הכהן הראש. והוא גם שלח וקרא את בעננא והוכיחו על פניו – אך בעננא השכיל לשים אשם בנפשו ובקש כי יסלח לו חטא חמלתו על אחיו וכסלות אמונתו בו, ויצא בשלום. ובא האות כי כן פקיד הבית וכן הכהן הראש, שמח לבבם בקרבם כי נמלטת מידיהם – ולא תהיה להם למכשול עון לענותך וליסרך ללא הועיל – כדברים האלה ספר לי בעננא ובקשני להודיעך יוסף ועתה לכו חזו מפעלות אלהי חסדנו עמנו.

יוסף נשא עיניו וכפיו ויברך ויודה לה' –

"עוד זאת הגיד לי בעננא אחיך לבשרך כי גם אמך שמחה כי נמלטת, כי נכמרו רחמיה עליך, עז אפה על היהודים כמו נשבר ועברת קנאתה הולכת הלוך וחסור מאז יצא כאור צדקתי ולמדה לדעת כי יש רחמים וחסד גם בקרב ישראל, גם קשי ערפך להחזיק באמונתך אשר הכעיסה תמרורים בראשונה, שב ורפא לה אחרי אשר שככה חמתה והתבוננה בו בינה כי מצאה את לבבך נאמן בדיעותיך ורוחך בקרבך נכון לתמוך כבוד האמונה אשר בחרת בה – ותקוה טובה נשקפת לו לבעננא אחיך להטות ברב הימים לבבה אליך לסליחה, ולאהבה.

“מי יתן והיה” ענה יוסף ויאנח “מי יתן ובא תקות אחי בעננא והיתה שמחתנו שלמה כי הלא אמי היא וממעיה יצאתי – ובצרתה לי צר, תמימה היא עם אלהי השמים והארץ, ונפשה נאמנה את אמונתה”.

“כן דברת יוסף יקירי!” אמר רפאל “אשת חיל היא, וכבירת כח באמונתה ולה גאוה תהלה, וחכמי ישראל אמרו: חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם – ובדברו קם ממושבו ויקח כוס בידו ויאמר: הבה נשתה נא לחיי הגראפין דארנבאך, ולחיי כל החסידים בבני ברית הנוצרים!” –

אחרי כלו לאכול והמסובים קמו, ויברכו את בעל הבית, יצא רפאל עם יוסף אל הגן אשר על יד הבית לשוח בו, אחריהם יצאה גם ווילהעלמינא ובתה אל הגן, כשעה קטנה התהלכו לרוח היום, האנשים לבד והנשים לבד – ובשובם בקש רפאל את אוהבו בעל הבית לפנות את הבית הגדול ולהכין הכל לעת ערב משתה-שמחה לחג יום בוא יוסף בברית אברהם – ולהקדיש גם קרואים את רב העדה ונכבדיה מאוהביו. –

בעצם הערב ההוא, הובא יוסף במסרת ברית הארוסין את שפרינצה, לעיני כל הקרואים. –

18. השלום

מרוב יגון וכעס חלתה הגראפין ותפול למשכב בשובה אל טירתה דארנבאך מפראג, ובלא דבר. האמנם שמחה בלבה בשמעה מפי בעננא כי נמלט יוסף מאת הקלאסטער בשלום, וכבר החלה גם להכיר לטוב את אמונת אמון לבבו, בכל זאת עוד החרידה הרעיון, כי בנה יהיה יהודי, ולא יכלה להשלים עמו, ובהעלותה על לבבה כי לא תשוב תראהו עוד מפני חוקי המדינה, נפוגה ונדכאה עד מאד, צרות לבבה הרחיבו ושלום עצמותיה נהרס, ימים רבים גברה המחלה עליה מאד, והרופאים לא האמינו בחייה. אך מעט מעט חלף זעם המחלה, ומעת אל עת החליפה כח, ומדי הלוך הלכה ותתחזק כן גברה ועצמה אהבתה אל בעננא ובקשתו כי לא יעזבה ולא יטשה “ראה נא בני בעננא” אמרה אליו “כי מעיני אהבתי בך ובאור פניך חיי נפשי, מספר חדשים חוצצו לי להשאות נפשי במשאות שוא, כי בני האובד יושב לי ומקור אהבה חדשה נפתח בלבבי – עתה חלפה כצל תקותי, ברוננא לא הכירני הפך אלי ערף, ועתה גם חלף גם הלך לו, ומי יודע אם אשוב אראהו עוד – גשה אלי בעננא ואחבקך בני האחד!”

“בנך הנני” – ענה בעננא – “אך לא האחד; וגם ברוננא – אף כי בשם יוסף נקרא, בן-אמונים הוא לך. לו ידעת אמי כמה גדלה שמחתו בשמעו כי נכמרו רחמיך עליו וכי לא רע בעיניך המעשה כי נמלט מאת הקלאסטער, כל הגיונותיו תפלה, כי יהפך לבבך לאהבה אותו אף כי יהודי הוא כאשר נפשו מלאה אהבה לך אף כי נוצרית הנך.”

“ראה בני בעננא” אמרה הגראפין “המחלה העזה אשר עברה עלי שנתה טעמי ורוחי, לפנים הייתי מלאתי רגז וקצף על כל אשר לא ישר בעיני, ועתה כל הנעשה עמדי טוב וישר בעיני – אהבתי את אמונת אבותי היתה מהולה בשנאה לכל בני אמונה אחרת. ועתה שבה טהורה עמדי, אהבת אמת התעוררה בי לאהוב את כל האדם באשר הוא אדם אם זך לבבו לאלהיו וישר פעלו לרעהו. הנני אוהבת את ברוננא או את יוסף גם באשר הוא יהודי, וחימה אין לי גם על רפאל וביתו. הפפארער איש סודי מאז בהתודותי לפניו בעמדי על שערי מות הוכיחני ואמר לי: כי יסר יסרני ה' על אשר נכמרו רחמי כמעט על יוסף וכמו אמר להסב לבבי גם מאחריך, כי לא טוב גם אתה בעיניו. אך אנכי לא כן עמדי מאז שמעתיו מדבר אלי כזאת פגה אמונתי בו. צדקו ממנו דברי הפפארער הזקן מכפר פ. אשר על ידו היתה ישועת רפאל כי מאז ראיתיו בבית המשפט בהביאו את מארינקא ראיתי כי איש יקר ונכבד הוא, אשר על כן שלחתי וקראתי לו למען אשפוך שיחי לפניו, שאני בעננא כי העלמתי ממך את הדבר ולא הגדתי לך אז מדוע זה קראתי לו, ועתה שמע נא ודע כי האיש הזה איש אלהים קדוש הוא, הוא תמך לבבי בדבריו הישרים והנכוחים, הרגיע המית רוחי, נחמני והחייני – גם היום אחרי הצהרים בוא יבוא האיש הנכבד הזה כי כן הבטיחני והיום תשב גם אתה עמנו ושמענו מפיו תורה.”

לעת המועד בא הפפארער הזקן מכפר פ. ואחרי אשר דרש בשלום הגראפין וברכה, ואחרי העמידה הגראפין לפניו את בעננא, ובעננא נשק את ידיו וקבל ברכתו, ישבו שלשתם יחד לשיח.

“ראה נא אבי!” אמרה הגראפין אל הפפארער “בני בעננא עומד בברית האחוה את ברוננא אחיו הנפשע, כותב אליו, והוא משיב לו, וגם היום קבל מכתב ממנו. האם לא לחטאה תחשב לו?” –

“אח בעננא לברוננא מבטן ומלידה” ענה הפפארער “ואיך יפר את האחוה הזאת? – הלא אמרתי לך היקרה בנשים כי אינני רואה עמל בברוננא כי בחר באמונת היהודים מאשר ישרה בעיניו, לא במרד ולא במעל עזב אמונת אבותיו ולא מחפצו ללכת אחרי שרירות לבבו נתק מוסרותיה, ומה פשעו כי באה אמונת היהודים בקרבו ותפשה את לבבו לאהבה – ירא אלהים הוא באמונתו, וכל דרכיו אמונה – ונכון וסמוך לבבי כי לא ינסה דבר במכתביו אל אחיו לרומם ולפאר את דתו ולתת דפי באמונת הנוצרים – הכנים דברי בני?” –

“כנים דבריך אבי!” ענה בעננא “חלילה לברוננא לדבר דבר עמדי במכתביו בדברי אמונה ודת, עוד בהיותנו יחד בבית מדרש החכמה ולא ידע כי אחים אנחנו, לא אחת ולא שתים הוכיחני בראותו אותי לפעמים אורח לחברת נערים שובבים – את חטאי ילדותי אנכי מזכיר לפניך איש האלהים – ויורני ויאמר לי: יראת אלהים ראשית דעת, היהודי לפי אמונתו והנוצרי לפי אמונתו”.

“וגם אחרי נודע הדבר כי אחי הוא לא חדל להעיר מוסר אזני להיות תמים ושלם באמונתי ודברו בפיו לאמר: אנכי דבקה נפשי באמונת ישראל – ואתה אחי החזק באמונת אבותיך כי היא חלקך, ובה תמצא חיים לנפשך ואור לתבונתך כמוני באמונתי”.

“בן יקיר הוא בנך ברוננא” אמר הפפארער אל הגראפין “יקר חזיונו בין בני הנעורים בימינו אלה, ומידי רפאל דילמונטי וביתו היתה זאת לו למנה ועליך גראפין לברך את אלהי הרוחות, כי הביא את בנך האובד אחרי אשר נגזר עליו להפרד מבית אבותיו, אל בית האנשים האלה”.

“הידעת את אבי רפאל וביתו?” שאלה הגראפין.

"ר' יצחק קאלעמבערג חותן רפאל היה רעי ואהובי – יקר רוח חכם ונבון היה, שומר תורה ורב חסד, ממנו למדתי לדעת את היהודים כי נמצאו גם בקרבם אנשים ישרים עושי טוב וחובבי את כל בני האדם.

וממנו ישר נוכחתי כי יש חכמה, מוסר השכל בספרי גדולי ישראל, מרוחו אצל על חתנו רפאל ועל ביתו וכלם אנשים תמימים את אלהיהם ישרים וטובים את כל בני האדם." –

“ידעתי כי צדק עדותיך” ענתה הגראפין “וישרים משפטיך, ועתה יגדל נא חסדך אבי, להבינני דעת מדוע זה איפוא היהודים שנואי נפש הנוצרים, ואיזו דרך יטפלו עליהם כל עון וחטאת” –

“שאלה גדולה שאלת גבירתי” אמר הפפארער – "אך המתבונן בינה לעתות העם הזה בקרב עמי הנוצרים ידע למצוא לה פתרונים. אמנם כן נמצאו בקרב היהודים אנשים רעים וחטאים לנוצרים. אך מידנו היתה זאת להם ומנגעי בני בריתנו פשע למו, רבות צררנו להם מאז ומקדם, רבות הגלינו אותם מעיר אל עיר מממלכה אל ממלכה, הביאנום במועקה וסגרנו בעדם כל שערי המחיה והכלכלה להחיות נפשם ביגיע כפים ובישרת לבב, לא נשאר לפניהם כי אם המסחרים הקטנים הרחוקים מצדקה וקרובים למרמה. ובכן השחיתו היהודים דרכיהם, אכפנו עליהם לעשות רמיה ויד חרוצים עמדה להם להשכיל במעשיהם להכעיסנו, ואנחנו מבלי משים כי בשלנו כל הרעה הזאת לנו, לא אמרנו להרחיב צעדיהם תחתיהם, למען אשר ייטב לנו בטוב להם, כי אם הוספנו להכביד ידינו עליהם להצר מעגלותיהם. הוספנו רעה על רעה והיהודים ירדו פלאים – היהודים המעונים והמדוכאים חשבו למשפט צדק להונות את מעניהם ועושקיהם-כח בכל אשר ימצאו וכל הנוצרים כלם כצרים נחשבו בעיניהם. ובכן נעכרו ונדלחו גם מעיני היושר והצדק בנפשות היהודים, החזיקו בתרמית ויתחזקו בה, ואנחנו טחו עינינו מראות ראשית חטאת לבית ישראל, אמרנו כי כמוסה וצרורה היא בדתם, ונחפא גם עליה דופי וקלון. –

ויהי היהודי לנו חותם תכנית כל נבזה ושפל, כל עון ופשע – ולשמו ולזכרו סמרה שערת בשרנו. וגם אנכי חשבתי כמו בימי עלומי, שנאתי מאסתי את היהודים ואת אמונתם – אך האלהים הקרה לפני להכיר את קאלעמבערג ראיתי מרחוק דרכיו את הנוצרים טובים וישרים, ומצאתי עז בנפשי לנסות דברים עמו – שמעתיו מדבר בחכמה ודעת, בתם לבב וברוח נכון, ונפשי דבקה בו, ומה נפלאתי לשמוע מפיו כי לא יחיד הוא בבני עמו, כי יש ויש בקרבם אנשי אמת מבקשי דעת שוחרי טוב כי לא כבו הסערות הגדולות אשר סערו עליהם את רשפי אהבת חסד ואמת מקרבם. בלב נשבר ונדכא, הודה ולא כחד כי נמצאו בישראל אנשים רעים וחטאים במשאם ומתנם את הנוצרים, ובענות צדק הוכיח כי לא התעיבו מעלליהם עד להשחית נפשם, כי עוד רגש מוסרי חי וקים בקרבם, ותקוה טובה נשקפת ליהודים להיטיב דרכם בנתיבות מוסר חכמה בימים האלה כאשר החלו מלכי הארצות לתת להם רחמים, וצדקה. בדברים האלה דבר ידידי קאלעמבערג זה כארבעים שנה – ועין בעין ראינו כי נאמנו דבריו למן העת אשר ידעו כי יש להם אחוזה בארץ כי אפס המץ שבת המציק, כי זכות המסחור, המלאכה, נתנה להם, גם שערי בית מדרשי החכמה נפתחו לפניהם, הפליאו להעזר בכל מלאכה וחכמה להשכיל אל דרכי המסחור באמונה ובישרת לבב, והמה הולכים הלוך והשכל, הלך וטוב ולשמחת לבב כל אוהב אדם ההולכים לרוח העת החיה המשכילים לבחון את הרעות הנושנות מורשת ימי קדם ולהגות סיגיהן.

“מה נמרצו אמרי יושר מפיך אבי! ומה נואלו רבים מאתנו להשפֵק בילידי הדמיון פרי חטאת נעורינו גם בבואנו בימים ועד זקנה ושיבה, עודני ילדה קטנה, שוו לפני אומנתי ומשרתות בית אבותי את היהודים לפני כבזויי נפש מתעבינו, כנגעי בני האדם, וארורים לה'. מאסתי שנאתי אותם מאז, ולא הלך לבי מעודי להתבונן עדיהם ולבחון מעשיהם – ואת חטאי אני מזכרת לפניך, כי גם כל הטוב אשר שמעתי אומרים וכותבים עליהם עמל היה בעיני – מקנאה ומצרות עין.”

“לא את היא האחת בזאת גבירתי” ענה הפפארער “ידעתי רבים גם ממרומי העם אשר היו להם דברים עם יהודים, חכמים וישרים, וראו את דרכיהם ומעשיהם, ולא מצאו כל און בהם רק כי באשר מעשי יהודים המה, חכמת היהודים ערמה בעיניהם, וחסדם חטאת. חלילה לי להשיא את האשם באחינו בני בריתנו באשר המה נוצרים – שנאת קנאה שוכנת בלב כל בני האדם, ולא רבים יצדקו לתת צדק לפעלי רעיהם. ומה גם לקטנים מהם ביחס, בעשר וכבוד. – לדאבון לבבנו רבות ראינו כי גם את הטובה אשר יקבל איש מאת רעהו יכבד כמשא כבד עליו, ולמען לא ימצא נפשו מחויבת להכיר בטובה, יבקש לו תואנה להקטין את ערכה, או גם למצוא בה און ותרמית. חטאת בני האדם היא ולא חטאת עם ועם, מכוסה ישקו איש את רעהו, ושמריה ימצו ישתו היהודים העומדים מאז בשפל המדרגה ובסוד רֵעים לא יתחשבו. – אולם אך זאת נחמתנו כי נמצאו גם ברי לבב בכל עם ועם, שוחרי טוב ורודפי צדק, יודעים להוקיר אנוש לפי מעלליו מאין פנות אל דתו ואל מעמדו. כאלה ראיתי בעיני בין אחינו הנוצרים לכל מפלגותיהם, ושמוע שמעתי מפי קאלעמבערג ידידי כי אם רבות צררוהו הנוצרים בהליכות חייו, גם רבות משכו לו חסד והתהלכו עמו בתמים ובישרת לבב, וביותר הפליא להלל את אחד השועים מגדולי וויען, אשר זכר לקאלעמבערג את הטוב אשר עשה עמו, לעת נגשוהו נושיו, ואמרו למכור את טירתו ונחלותיו, קאלעמבערג אשר ידע את אבותיו נמצא לו ללא דרשוהו, ויעמוד לימין עזרתו בעצתו ובכספו. השוע הזה זכר לקאלעמבערג חסדו כל ימי חייו ושקד להראות לו לכל עת מצוא כי צדקתו נגדו תמיד” –

“הזכרתני אדוני ואזכור” ענתה הגראפין “ואודה ולא אבוש. כי השוע ההוא, הוא אשר נשא קאלעמבערג שמו על שפתיו לתהלה, מאד יתכן שהוא הוא אבי, כי שמעתיו לפעמים זוכר חסדי איש יהודי אחד אשר היה בעזרתו להצילו מכף נושיו. אך אמי אשר היתה עינה צרה ביהודים גערה בו תמיד ואמרה: הלא תבוש ותכלם לזכור חטאות נעוריך, וחסדי איש נוכל יהודי – אשר אמר לתפשך בלבבך בתרמית נכליו.” –

“בידי אלהים נצפנו עתותינו, ומי יבוא עד תכונתם” אמר הפפארער – “את יצחק קאלעמבערג שלח לישע אביך, ואת זרעו אחריו הקים למשגב בנך.” –

“אלהים מצא עון בית אבותי” נאנחה הגראפין.

“וברגז רחם זכר” ענה הפפארער “ואולי גם את החסד אשר עשו אבותיִך ליהודים לפנים, כי אם פקד עליך אפו לקחת את בנך מחיקך, נתן לו וגם לך רחמים להביאו ביתה דילמונטו הישר באדם. הוא נהלו וכלכלו כבנו הדריכו באורח מישור, והריחו ביראת ה'. וגם עתה לא יעזוב חסדו ממנו ויהי לו כאב.” –

“לוא חפצה אמי לשמוע שמץ דבר ממכתבי אחי” אמר הגראף בעננא, “כי עתה ידעה מה רב טוב רפאל לברוננא, מה יקרה נפשם, ומה נדיבה רוחם”.

“הואילה נא גבירתי לדעת שלום בנך” אמר הפפארער, “יספר נא בעננא באזנינו מאשר שמע מפי מכתבי אחיו.”

הגראפין חכתה לדבר הפפארער ולא אחרה למלא אחריו, ובעננא ספר להם את הדברים אשר דבר רפאל ויוסף על השולחן בבית אוהב רפאל בעיר פ. ואת הברכה אשר נשא רפאל על הכוס לשלום הגראפין ולשלום כל הישרים בקרב הנוצרים. רגשות מרגשות שונות התרוצצו בלב הגראפין בשמעה את בדברים האלה, רגשת תוגה ועצב, כי לוקח ממנה בן יקיר, כיוסף, חכם ומשכיל ביראת ה', רגשת אהבה ושמחה כי יקרה ונכבדה היא בעיניו, רגשת נחם כי הכלימה את רפאל, כי שנאה ומאסה את היהודים מעודה, גברו הרגשות השונות עליה ולא יכלה להציל דבר מפיה, אגלי דמעות ירדו כמטר [מ]עיניה ואנחות שבר וחמלה התמלטו לרגעים מעמקי לבבה – והפפארער גם הוא זלגו עיניו דמעות, השתאה והחריש עד אשר ראה והבין כי נחו שקטו [ס]ערות לבב הגראפין כמעט ויאמר: הלא אמרתי לך גבירתי כי מישרים דרכי רפאל ובני ביתו, חסד ואמת אהבו, וחסד ואמת נטעו בלב בנך. – ועתה [גב]ירתי יהי רצון אלהים מבורך. אל תרגזי אשת חיל כי לא פתח לך את כל [—] ⁵והשביעך רצון כחפצך כי לא השיב לך את בנך שבות-שלמה ושמחי בטוב אשר חננך. קחי נא את אהבת בנך באהבה, והשיבי לו את לבבך."

“אהבתי ולבבי נתונים לו” קראה הגראפין, מי יתן ואוכל לראותו, ולחבקו בזרועותי – הגד נא בעננא בני, אנה יפנה יוסף ואיזה מקום אוה למושב לו. – ומה מחשבת רפאל איש חסדו לעשות עמדו?"

“לא יאומן כי יסופר” ענה בעננא “עד כמה גדלה אהבת רפאל ליוסף, למענו יאמר לעזוב את בית מסחרו בפראג, למענו יבוא הוא וביתו להאחז באמסטרדם, שם יגמור יוסף את חק למודיו בחכמת הרפואה למען אשר יהיה לו תור מעלת חכם, ואחרי כן יבוא לעזור לו בדברי עסקיו הגדולים ובתוך בניו ינחל נחלה – ורפאל הון ועשר בביתו כאחד הבאנקירים הגדולים.”

“מי יתן ואשוב לאיתני” אמרה הגראפין “ואחישה לראות את פני רפאל לברכו על כל הטוב אשר הוא עושה עם בני – בטרם יצא מפראג.”

“אם תאמרי אמי – לקבלו ברצון – בא יבוא רפאל אליך לברכך, כי נשאת עון בנך והשבת לו ששון אהבתך – וכנראה לי גם דבר לו אליך אמי לבקשך –”

“אתחזקה נא כמעט” ענתה הגראפין “אלהי חיי יקימני ממשכבי ואקבלה פני רפאל בשמחה.”

ימים כעשרה עברו, הגראפין קמה ממשכבה, אור פניה שב אליה ותבקש את בעננא להגיד לרפאל כי נכונה היא לקבל פניו וגם את הפפארער הזקן בקשה לבוא ליום המועד.

אחרי אשר ברכו איש את רעהו בשלום כמשפט, אחרי אשר ישבה הגראפין על כסאה ולבקשתה ישב גם הפפארער, רפאל, ובעננא על ידה – מחרישים כלם דומיה רגעים אחדים – קם רפאל מכסאו ויגש אל הגראפין ויאמר:

“בנך מלא את ידי לבקשך גבירתי כי תשכחי ראשונות, ועל המעשה שכבר נעשה והיה אל תתבונני – בנך הוא, היי לו לאם.”

“בני הוא יוסף – ואני אמו” – ענתה הגראפין. “כבר החלותי אנכי לחשב דרכיו ואשיבה אל לבבי כי בר לבב הוא ורוח נכון בק[רבו] ואלופי ומורי האב הנכבד הזה סמכני וסעדני, האיר עיני במאור חכמה וילמדני דעת מה האמונה הטהורה שואלת מידנו – אף העירני למו[–] [—] ⁶כי בעול שנאתי מאסתי את היהודים. כי איש חמודות היה חותנך קאלעמבערג וזך וישר פעלך רפאל מעודך. אי לזאת אודה לך חסדך רפאל כי היית אב לבני – אשר לוקח ממני בחטאותי – כי הדרכתו במעגלי צדק, ותם ויושר יצרהו. – בני הנהו ואמו אנכי – ואתה אב היית לו, ואב תהיה לו כל ימי חייך” ובדברה חם לבה בקרבה ומקור דמעותיה נפתח ויזולו פלגיו בשובה ונחת. –

“מנעי עיניך מדמעה בתי” אמר הפפארער הזקן. ואגלי דמעה פרצו גם מעיניו. – “התעודדי והתחזקי באלהי-ישעך כי אשת חיל את. בנך מושב לך, קבלהו באהבה ובשמחה – התפללי לאלהי אבותיך בעדו כי יאר פניו אליו באשר הוא שם. אל דעות ה' וכל הנפשות לו המה – ועתה התחזקי פקדי נא בשלום בנך ושים לבך עליו לכונן צעדיו בנתיבות החיים.” –

“אל מה ירזמון מליך אבי?” –

“בנך יוסף” ענה הפפארער “בא עתו עת דודים, ונפש רפאל אותה לתת לו את בתו לאשה.”

“אביו הוא ובידו עתותיו – ובת רפאל שמעתי כי כמוה כאביה נפש נדיבה וטהורה.”

“הואילי גבירתי תני למו ברכתך” אמר רפאל.

“ברכתי נתונה להם – ענתה הגראפין, ותקם ממושבה ותאמר: מה נפלאו מעשי ה‘, נשגבו לא אוכל למו – בלולאות סתר נקשרו עתותי בעתותיך רפאל – מאנתי היות לך לאשה אף כי אהבתיך – ועתה יהי בני איש לבתך – קורא הדורות מראש אמר ויהי ומי ישיבנו – יהי רצון ה’ מבורך, ובאור פניו יברך את בנינו.” –

“ברוכה את בתי” ענה הפפארער במעל ידים “וברוכים יהיו בניך ועיניך ועיני רפאל רואות.” –

א

עַל-יַד הָאֲלַמֶּדָּה, הִיא נְתִיבַת-עֵצִים נֶחְמָדָה לְמַרְאֶה, עֲצֵי רִמּוֹנִים, תּמָרִים וְתַפּוּחֵי-זָהָב, הַנְּטוּעִים שׁתֵּי שְׂדֵרוֹת מְלֹא אֹרֶךְ הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר בֵּין הָעִיר וַלֶּנְסִיאָה וּבֵין הַקִּרְיָה גְרוּאָה, הָיָה בְּעֵת כְּתִיבַת סִפּוּרֵנוּ זֶה, בְּאַחֲרִית הַמֵּאָה הַשְׁבַע-עֶשְׂרֵה לִסְפִירַת הַנּוֹצְרִים, בַּיִת יָפֶה וְּרְחַב יָדַיִם כְּאַרְמוֹן שָׂרִים, וּמִסָּבִיב לוֹ גַּן גָּדוֹל וְעַל-יַד הַגַּן שָׂדוֹת וּכְרָמִים וּפַרְדֵּסִים, נְטוּעִים הֲמוֹן עֲצֵי-פְרִי שׁוֹנִים. בַּעַל הַנָּוֶה הַשַּׁאֲנָן הַזֶּה וְכָל-אֲשֶׁר סְבִיבוֹ הָיָה הַגְּבִיר דּוֹן עִמָּנוּאֵל לְבֵית אַגּוּלַאר, שָׁם יָשַׁב הוּא וְאִשְׁתּוֹ דוֹנָה אֲנוּנציאטה וִילָדָיו דִּיֶגוֹ וְאִיֶנץ וַיְחִי עִם מִשְׁפַּחְתוֹ חַיֵּי שַׁלְוָה וָאֹשֶׁר.

וִּבְסְפָרַד, הַמֻּקֶפֶת שַׁרְשֶׁרֶת הָרִים הַסֹּוגְרִים בַּעֲדָהּ מִכָּל עֲבָרֶיהָ, גָּדוֹל הַחֹם בַּקַּיִץ מִנְּשׂוֹא וְיוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ יִסְתַּתְּרוּ פְעָמִים רַבּוֹת בְּצֵל קוֹרָתָם פְּנִימָה, פֶּן יִפְגָּעוּם קַוֵּי הַשֶּׁמֶשׁ הַמְלַהֵט כָּאֵשׁ.

בְּיוֹם שָׁרָב כָּזֶה אֶנְהָגְךָ אֲבִיאֲךָ, קוֹרֵא יָקָר, אֶל בֵּית דּוֹן עִמָּנוּאֵל וְאֶל חֲדַר מִשְׁכָּנוֹ. הַחַלוֹנוֹת סְגוּרִים הֵיטֵב בַּתְּרִיסִים מִחוּץ וִירִיעוֹת פְּרוּשׂוֹת עֲלֵיהֶם לְמָסָךְ מִבַּיִת לְבִלְתִּי נְתֹן אֶת קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַיּוֹקְדוֹת לַחְדּוֹר אֶל-תּוֹךְ הַחֲדָרִים, וְשָׂרְרָה בַּבַּיִת אַפְלוּלִית, וְאֵד יַעֲלֶה מִתּוֹךְ הַמְּקָרְרִים וּפָשַׁט בַּבַּיִת, וְהָיָה לְרוּחַ צוֹנֵן קַל מֵשִׁיב נָפֶשׁ. וְהַמְּקָרְרִים הֵם סִירוֹת מֻזְהָבוֹת עֲשׂוּיוֹת חֵמָר אָדֹם מוֹצָאוֹ מֵאֲמֶרִיקָה, וִּמִלְּאוּ אֶת הַסִּירוֹת מַיִם וְהִצִּיגוּן בְּתוֹךְ הַבַּיִת, לְצַנֵּן בְּאֵדִים אֶת הָאֲוִיר הֶחָם.

וְדוֹן עִמָּנוּאֵל מְשׂוֹחֵחַ עִם אִשְׁתּוֹ. זֶה עַתָּה הוּא שָׁב מֵעִיר הַחוֹף גְּרוּאָה, שֶׁשָּׁם יָרַד אֶל אֳנִיַּת-סוֹחֵר הַבָּאָה מֵהוֹלַנְדְ וְקִבֵּל מִכְתָּבִים שֶׁנִּשְׁלְחוּ עַל שְׁמוֹ.

וַיִּשְׁאַל אֶת אִשְׁתּוֹ: “הֲסָגַרְתְּ הֵיטֵב אֶת דַּלְתוֹת הַבַּיִת, תַּמָּתִי”?

“כָּל הַדְּלָתוֹת סְגוּרוֹת; הִנְנוּ יוֹשְׁבִים עַתָּה לְבָדָד לָבֶטַח”.

"אִם-כֵּן אֵפוֹא – אָמַר לְאַחַר שֶׁנּוֹכַח, כִּי דַלְתוֹת הַבַּיִת סְגוּרוֹת. אֶפְתַּח אֶת הַמִּכְתָּבִים אֲשֶׁר חִכִּינוּ לָהֶם בְּקֹצֶר רוּחַ כָּל כַּךְ הַרְבֵּה זְמָן.

הֲלֹא יָדַעַתְּ כִּי זֶה אַרְבָּעָה שָׁבוּעוֹת אֲנִי הוֹלֵךְ יוֹם-יוֹם גְּרוּאָה וְעֵינַי מְשׁוֹטְטוֹת עַל-פְּנֵי הַחוֹף לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר אַחֲרֵי אֳנִיָּה הַבָּאָה מֵהוֹלַנְדְ. עַד בּוֹא הַיּוֹם שֶׁקִּוִּיתִי וָאֶשָׂא עֵינַי וָאֵרֶא דֶגֶל הוֹלַנְדְ מִתְנוֹסֵס עַל אֳנִיָּה בַּעֲלַת שְׁלֹשָׁה תְרָנִים. מִהַרְתִּי לָרֶדֶת אֵלֶיהָ בְּסִירַת-דּוּגָה וּבְעוֹד רְגָעִים מִסְפָּר בָּאתִי אֶל תּוֹכָהּ, וַיְבִיאוּנִי עַד לִפְנֵי רַב הַחוֹבֵל וָאֶשְׁאָלֵהוּ: “הֲמֵאַמְשְׂטֶרְדַּם אַתָּה בָא, אֲדוֹנִי?” וַיַּעֲנֵנִי בִלְשׁוֹן עִלְגִּים סְפָרַדִית; “כֵּן, אֲדוֹנִי”. וָאֶשְׁאָלֵהוּ שֵׁנִית: “הֲלֹא הֵבֵאתָ בְּיָדְךָ מִכְתָּבִים אֶל דּוֹן עִמָּנוּאֵל לְבֵית אֲגוּלַאר?” אַךְ הוּא לֹא הֱשִׁיבַנִי דָבָר עַל שְׁאֵלָתִי זֹאת כִּי אִם שָּׁאַל מִמֶּנִּי לָתֶת-לוֹ אוֹת כִּי בְמַלְאֲכוּת דּוֹן עִמָּנוּאֵל אֲנִי בָא אֵלָיו. וַאֲנִי עָנִיתִי וְאָמַרְתִּי: “מַה מְאֻשָׁרָה אֶרֶץ הַשְּׁפֵלָה, כִּי פָרְקָה אֶת-עֹל הַסְּפָרַדִים מֵעַל צַוָּארָהּ!” אָז נָתַן לִי אֶת הַמִּכְתָּבִים בְּלִי דַבֵּר דָּבָר, וַאֲנִי מִהַרְתִּי וְצָפַנְתִּי אוֹתָם בְּסֵתֶר בְּגָדָי. וְעַתָּה הָבָה נִקְרָאֵם יָחַד".

בְּדַבֵּר דּוֹן עִמָּנוּאֵל אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הוֹצִיא צְרוֹר מִכְתָּבִים מֵחֵיקוֹ וַיְפַתְּחֵם מִן הַחוֹתָמוֹת וְהַמַּעֲטָפוֹת אֲשֶׁר עֲלֵיהֶם וַיֹּאמֶר אֶל אִשְׁתּוֹ: “הִנֵּה בָזֶה מִכְתָּב שָׁלוּחַ מֵאֵת דּוֹן פֶּדְרוֹ תַּכְּסֵירָה, אוֹתוֹ אֶקְרָא אֲנִי רִאשׁוֹנָה; וְהִנֵּה מִכְתָּב מֵאִשְׁתּוֹ הִיא אֲחוֹתֵךְ בֵּיאַתְּרִיסָה, אֶת-זֶה תּוּכְלִי אַתְּ לִקְרֹא רִאשׁוֹנָה; וְהִנֵּה בָזֶה עוֹד מִכְתָּבִים מֵאֵת פֶרְדִינַנְדְ אוֹבַלְסְ, רוֹדְרִיגָה גוַּאַלְדִילְבָה, דּוֹלוֹרוֹז מוֹרְטֵירָה וְיוֹאַן בְּנָם. אֶת אֵלֶּה נַנִּיחַ לְעֵת כַּלּוֹתֵנוּ לִקְרֹא אֶת מִכְתְּבֵי גִיסֵךְ וְגִיסָתִי”.

בְּעוֹד הָאִישׁ וְאִשְׁתּוֹ מַעֲמִיקִים לִקְרֹא בַמִּכְתָּבִים שֶׁכָּכָה נִזְהַר לְקַבֵּל אוֹתָם בַּלָּט וּלְהַסְתִּירָם מֵעֵין זָרִים, נִתְבּוֹנֵן נָא אֶל דְּמוּיוֹתֵיהֶם וְתָאֲרֵי פְּנֵיהֶם: הָאִישׁ הָיָה יְפֵה תֹאַר, מַרְאֵהוּ כְּבֵן שְׁלֹשִים שָׁנָה; דְּמוּת פָּנָיו כִּדְמוּת פְּנֵי כָל-הַסְּפָרַדִּים לְכָל-דָּבָר; רַק אִם יִתְבּוֹנֵן אִישׁ בּוֹ הֵיטֵב, וְרָאָה וְהִנֵּה הוּא מָהִיר מְעַט בְּמַעֲשֵׂהוּ מִן הַסְּפָרַדִּים הַמִּתְנַהֲלִים בִּכְבֵדוּת וּבַעֲצַלְתַּים בְּכָל הֲלִיכוֹתֵיהֶם כְּמִשְׁפַּט הָאֲצִילִים. וְדוֹנָה אֲנוּנְצִיאַטָה הָיְתָה צְעִירָה מִבַּעֲלָה לְמִסְפַּר שָׁנִים וּכְלִילַת יֹפִי, לֹא הָיְתָה אִשָּׁה יָפָה כָמוֹהָ גַם בְּאֶרֶץ סְפָרַד הַמִּתְהַלֶּלֶת בִּיפִי נָשֶׁיהָ.

וַיְהִי כְּכַלוֹתָם לִקְרֹא אֶת-כָּל הַמִּכְתָּבִים, וַיֹּאמֶר דּוֹן עִמָּנוּאֵל: “וּבְכֵן בָּאוּ כָל-אַחֵינוּ וּקְרוֹבֵינוּ הַנֶאֱהָבִים אַמְשְׂטֶרְדַּמָּה בְּשָׁלוֹם וְגַם נִתַּן לָהֶם מִשְׁפַּט אֶזְרַח-הָאָרֶץ, הַמִּכְתָּבִים הָאֵלֶּה פִּטְרוּנִי מִדְּאָגָה גְדוֹלָה אֲשֶׁר דָּאַגְתִּי לְאַחֲרִיתָם”.

“וַאֲנִי – הֱשִׁיבַתְהוּ אֲנוּנְצִיאַטָה – לֹא חָרַדְתִּי לָהֶם פֶּן לֹא יָבֹאוּ שָׁמָּה בְשָׁלוֹם; בָּטַחְתִּי בַּיְיָ הַטּוֹב כִּי יָגֵן עֲלֵיהֶם וְשִׁלְּחָם בְּדֶרֶךְ טוֹבָה. הָהּ, עִמָּנוּאֵל יַקִּירִי, לוּ הוֹאַלְתָּ לְהַשְׁלִים אַדִּיר כָּל-חֶפְצִי, וְיָצָאנוּ גַם אֲנַחְנוּ וִילָדֵינוּ אַחֲרֵי קְרוֹבֵינוּ הַיְקָרִים”.

“אַל-נָא תַקְשִׁי לִשְׁאֹל מִמֶּנִי כָזֹאת, אִשְׁתִּי הָאֲהוּבָה. לֹא אוּכַל לַעֲזֹב אֶת-סְפָרַד אַרְצִי הַנֶּחְמָדָה וְהַנָּאוָה, עַל שִׁמְשָׁהּ הַבָּהִיר וְשָׁמֶיהָ הַזַּכִּים, לָלֶכת אֶל-אֶרֶץ הַצָּפוֹן אֶרֶץ קֹר וְקִפָּאוֹן, אֶרֶץ אֲשֶׁר שָׁמֶיהָ בַרְזֶל וְעוֹפֶרֶת וַעֲרָפֶל שׁוֹכֵן עָלֶיהָ רֹב יְמֵי הַשָּׁנָה”. “אֲבָל שִׂים נָא מַחְמַדִּי, אֶת לִבְּךָ אֶל הַדָּבָר הַטּוֹב אֲשֶׁר יַכְרִיעַ אֶת-כָּל הָרָעוֹת הָאֵלֶּה: הֵן שָׁם נוּכַל לַעֲבוֹד אֶת-אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ וְלַעֲשׂוֹת אֶת-מִצְוֹתָיו כַּאֲשֶׁר עִם לִבֵּנוּ! שָׁם לֹא יִסָּתְרוּ אַחֵינוּ וְאַחְיוֹתֵינוּ בַמִּסְתָּרִים וְלֹא יָבֹאוּ בְתַחְתִּיוֹת-אֶרֶץ לְהִתְפַּלֵל לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בִּלְשׁוֹן אֲבוֹתֵינוּ הַקְּדוֹשָׁה; שָׁם יֵשׁ לָהֶם בֵּית-תְּפִלָּה כְּלִיל-תִפְאֶרֶת וּמוֹרֵי צֶדֶק לְהוֹרוֹתָם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ; אִישׁ לֹא יְאַלְּצֵם לַעֲבוֹד לְעֵין רוֹאִים אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא נַעֲרִיצֵם בִּלְבָבֵנוּ; לֹא עֲלֵיהֶם לְהִתְוַדּוֹת אֶת-עֲוֹנָם לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים, לְהִתְכַּחֵשׁ וְלַעֲשׂוֹת בְּנַפְשָׁם שָׁקֶר! הֲלֹא קָרָאתָ אֶת-דִּבְרֵי הַמִּכְתָּבִים? גִּיסֵנוּ הִנֵּה נִכְנַס בִּבְרִית אַבְרָהָם אָבִינוּ וְרֵעָיו גַּם-הֵם יַעֲשׂוּ בְקָרוֹב כָּמֹהוּ. מַה-טּוֹב יִהְיֶה חֶלְקִי לוּ יָכֹלְתִּי לְחַלֵּץ נַפְשׁוֹת דְיָגוֹ וְאִינֶץ מִן הַחַטָּאת הָרוֹבֶצֶת עַל מִשְׁפַּחְתֵּנוּ זֶה מָאתַיִם שָׁנָה”.

“גַּם אָנֹכִי, תַּמָּתִי, דָּבֵק בֶאֱמוּנַת אֲבוֹתַי בְּכָל-לְבָבִי וְּבְכָל-נַפְשִׁי, אַךְ אוֹהֵב אֲנִי גַם אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת, אֶת-פְּנֵי-אֵירוֹפָּה¹ וְיוֹתֵר אֶת-וַלֶנְסִיאָה וְאֶת-בִּקְעַת גּוּאֵירְתָה. בְּשׁוּם אֶרֶץ אַחֶרֶת לֹא יִיטַב לִבִּי עָלַי, אַף כִּי בְּאֶרֶץ קֹר וַעֲרָפֶל כְּהוֹלַנְדְ שֶׁשָּׁם אָקוּץ בְּחַיַּי מִפְּנֵי יוֹשְׁבֶיהָ קָרֵי-הָרוּחַ, אֲשֶׁר דָּמָם בְּקִרְבָּם כְּדַם הַדָּגִים. גַּם לֹא סוֹחֵר אָנֹכִי כִּי אִם אִישׁ-אֲדָמָה, וְּבְאֶרֶץ הַשְׁפֵלָה לֹא אוּכַל לְהַחֲזִיק בְּמִשְׁלַח יָדִי זֶה, כִּי אֵין לַיְהוּדִים הַמִּשְׁפָּט לִקְנוֹת לָהֶם שָׁם נַחֲלַת שָׂדֶה וְכֶרֶם, אַף לֹא אוּכַל לַעֲבוֹד בְּרָצוֹן וְּבְשִׂמְחָה אֲדָמָה נָכְרִיָה”.

“לוּ הוֹאַלְתָּ וַתִּמְכּוֹר אֶת-נַחֲלָתֵנוּ, כִּי עַתָּה הָיָה כֶסֶף מִמְכָּרָהּ דֵּי מִחְיָתֵנוּ וּמִחְיַת בֵּיתֵנוּ בְּהוֹלַנְדְ וְלֹא יִהְיֶה עָלֶיךָ לִשְׁלוֹחַ בְּמִסְחָר יָדֶיךָ אַף לֹא לַעֲבוֹד אַדְמַת נֵכָר”.

“לֹא נָקֵל לִמְכּוֹר אֶת-נַחֲלָתֵנוּ זֹאת, פֶּן יִפְקַח הַדָּבָר הַזֶּה אֶת עֵינֵי עַם-הָאָרֶץ עָלֵינוּ. וְהָיָה כִּי יִוָּדַע לָהֶם הַדָּבָר, וְנָפַלְנוּ בְיַד הַבִּקֹּרֶת הַקְּדוֹשָׁה אֲשֶׁר עֵינֶיהָ מְשׁוֹטְטוֹת בְּכָל-הָאָרֶץ”.

“אֲהָהּ, בַּעֲלִי, אַל-נָא תַזְכִּיר אֶת-הַשֵּׁם הַנּוֹרָא הַזֶּה וְלֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ! לְזֵכֶר הַשּׁוֹפְטִים הַזְּעוּמִים הָאֵלֶּה יֶחֱרַד לִבִּי בִּי מֵאֵימָה. מֵאָז תָּפְשׂוּ אֶת-אָבִי הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בָּאָדָם וַיַּתִּיקֻהוּ מִתּוֹךְ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ וַיִּסְחָבֻהוּ אֶל בֵּית-הַסֹּהַר הַנּוֹרָא, וַיְעַנֻּהוּ וַיָּדוּשׁוּ אֶת-בְּשָׂרוֹ בְּכָל כְּלֵי-מָוֶת וְהוּא אִמֵּץ אֶת-לִבּוֹ לְהַחֲזִיק בְּצִדְקָתוֹ בְּכָל הַחֲבָלִים הַנּוֹרָאִים אֲשֶׁר חִלְקוּ לוֹ מְעַנָּיו , וְאַחַר שְׂרָפֻהוּ חַי בְּיוֹם חֲתוּנַת מַלְכֵּנוּ קַרְל הַשֵּׁנִי – מִן הַיּוֹם הַהוּא לֹא אוּכַל לִשְׁמוֹעַ אֶת-שֵׁם הַבִּקֹּרֶת הַנּוֹרָאָה מִבְּלִי שֶׁאֶרְגַז תַּחְתָּי. פְּעָמִים רַבּוֹת אִיקַץ מִשְּׁנָתִּי בַלֵּילוֹת וְאֶחֱרַד וְקוֹל הָמוֹן עוֹלֶה בְאָזְנַי, וְּבְנָפְשִׁי אֲדַמֶּה, כִּי קוֹל מַשַּׁק כַּבְלֵי הַבַּרְזֶל הוּא אֲשֶׁר יַגִּישׁוּ לְאָסְרֵנִי בָהֶם”!

“מָה-אֻמְלָלָה אַתְּ! וְאוּלָם הַדָּבָר אֲשֶׁר נָשָׂא אָבִיךְ, מְנוּחָתוֹ כָבוֹד, אֶת-כָּל-עֻנּוֹתוֹ בְּלֵב אַמִּיץ וַיִּמְשֹׁל בְּרוּחוֹ לְבִלְתִּי גַלּוֹת סוֹדוֹ, הוּא-הוּא מִבְטָחֵנוַ וּמַחֲסֵנוּ. אִישׁ לֹא יַחְשֹׁב עָלֵינוּ רָעָה, וְאַף כִּי נוֹדַע לַכֹּל כִּי מִצֶּאֱצָאֵי הָאֲנוּסִים אֲנַחְנוּ וְדַם הַיְּהוּדִים יָצוּק בָּנוּ, הִנְנוּ נֶחְשָׁבִים כְּנוֹצְרִים נֶאֱמָנִים”.

“אֲבָל, יַקִּירִי, הֲטוֹב כִּי נִקְרָא לְעֵין רוֹאִים בְּשֵׁם אֱמוּנָה אַחֶרֶת אֲשֶׁר הִיא זָרָה לָנוּ, כִּי נְכַבֵּד בְּלֵב וָלֵב אֶת-הַחֻקִּים וְאֶת-הַתּוֹרוֹת אֲשֶׁר בִּגְלָלָם שָׁפְכוּ דַּם אֲבוֹתֵינוּ כַמָּיִם? הָבָה נָסִירָה נָא אֶת הַמּוּעָקָה הַזֹּאת מֵעָלֵינוּ, נַעֲשֶׂה נָא גַם אֲנַחְנוּ כְּמַעֲשֵׂה אַחֵינוּ וְנֵצֵא אֶל-אֶרֶץ אֲשֶׁר יִמְצְאוּ בָהּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָם תַּחַת הֱיוֹתָם פֹּה צְפוּיִם תָּמִיד אֶל-חֶרֶב וּמוֹקְדֵי-אֵשׁ”!

“אַל-נָא יִדְאַג לִבֵּךְ לְלֹא דָבָר! יְיָ אֲשֶׁר הֵגֵן עָלֵינוּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה הוּא יִשְׁמוֹר נַפְשֵׁנוּ מִצָּרָה גַם בַּיָּמִים הַבָּאִים”.

“הֲלֹא עָלֵינוּ הַמִּצְוָה לָצֵאת מִן-הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּנִיא אוֹתָנוּ מֵעֲבוֹד אֶת-אֱלֹהֵינוּ, אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֵכִין יְיָ מְקוֹם-מִקְלָט לָנוּ בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת”!

“אוּלַי צָדַקְתְּ מִמֶּנִּי – וּבְכָל-זֹאת לֹא יִתְּנֵנִי לִבִּי לְהָמִיר אֶת-אַרְצִי הַטּוֹבָה בְּאֶרֶץ הַצָּפוֹן הָאֲפֵלָה וְהַקָּרָה. הֲלֹא זֶה מֵאָה שָׁנִים מָאז הִתְמַלְּטוּ הָאֲנוּסִים הָרִאשׁוֹנִים אַרְצָה הוֹלַנְד וַיִּמְצְאוּ שָׁם מְנוּחָה לְנַפְשָׁם. מִנִּי אָז יָצְאוּ רַבִּים בְּעִקְבֵיהֶם וְרַבִּים בֲּחרוּ לָשֶׁבֶת תַּחְתָּם מִגּוּר בְּאֶרֶץ נָכְרִיָה. וְעַתָּה אִם אָמְנָם כָּכָה חֲזָקָה עָלֵינוּ הַמִּצְוָה מַדּוּעַ אֵפוֹא לֹא שָׂמוּ אֲבוֹתַי וַאֲבוֹת-אֲבוֹתַי אֶל-לִבָּם לָצֵאת אֶת-הָאָרֶץ”?

“לֹא אֶתְוַכַּח עִמְּךָ עַל הַדָּבָר הַזֶּה. אַךְ זֹאת אוּכַל לְהַגִּיד, כִּי מְשַׁבַּחַת אָנֹכִי אֶת חַיֵּי-אַחֵינוּ וּקְרוֹבֵינוּ אֲשֶׁר בְּהוֹלַנְד עַל חַיֵינוּ אָנוּ”.

“לוּ בָאת שָׁמָּה וַתִּרְאִי אֶת-אָרְחוֹת חַיֵּיהֶם, וַתֵּדְעִי מֶה חֲדֵלִים הֵמָּה בְּחָסְרָם אֶת-אַדְמַת אֶרֶץ מוֹלַדְתָּם וְאֶת-נֹגַהּ בְּרַק שִׁמְשָׁהּ, בְּהַבְדִיל אוֹתָם עַם הָאָרֶץ מֵעֲלֵיהֶם לְבִלְתִּי בוֹא בִקְהָלָם וּלְבִלְתִּי הִתְעָרֵב בְּשִׂמְחָתָם וּבְתַעֲנוּגֵיהֶם וּלְבִלְתִּי הֱיוֹת לָהֶם חֵלֶק בְּמֶמְשֶׁלֶת הַמְּדִינָה וְהָעִיר, בְּשֵׂאתָם חֶרְפָּה וְלַעַג מֵאֵת הָאֲסַפְסוּף בִרְחוֹבוֹת עִיר, בִּהְיוֹתָם עַל עַם-הָאָרֶץ לְמַשָּׂא וְשִׁבְתָּם בְּתוֹכָם כְּגֵרִים וְלֹא כְאֶזְרָחִים בְּאֶרֶץ הַחֹפֶשׁ הַזֹּאת הַמִּתְהַלֶּלֶת בְּחֻקֶּיהָ הַטּוֹבִים לַכֹּל – לוּ יָדַעַתְּ כֹּל-אֵלֶּה כִּי עַתָּה לֹא הוֹסַפְתְּ לְשַׁבֵּחַ אוֹתָם. וְאוּלָם נַעַזְבָה נָא שִׂיחֵנוּ זֶה וְנָשִׁיבָה דָבָר עַל הַמִּכְתָּבִים הָאֵלֶּה, וְאַחַר נִשְׂרֹף אוֹתָם בָּאֵשׁ; כִּי אִם יִמָּצְאוּ בְיָדֵנוּ וְהָיוּ לָנוּ לְמוֹקֵש. גַם הִנֵּה רַב הַחוֹבֵל אֲשֶׁר אֶשְׁלַח בְּיָדוֹ אֶת-הַמִּכְתָּבִים לְאַמְשְׁטֶרְדַּם נָכוֹן לְהַסִּיעַ אֶת-אֳנִיָּתוֹ בְּקָרוֹב מֵחוֹף גְּרוּאָה וְלָלֶכֶת לְמַסָּעָיו. עַל-יַד הָרָצִים נוֹשְׂאֵי הַמִּכְתָּבִים לֹא נוּכַל לָתֵת אֶת-מִכְתָּבֵינוּ פֶּן יַזִּיק לָנּוּ הַדָּבָר”.

עִמָּנוּאֵל שָׁב וַיָּשֶׂם עֵינוֹ עַל הַמִּכְתָּבִים בְּטֶרֶם יָשִׁיב דָּבָר עֲלֵיהֶם. וְגַם דּוֹנָה אֲנוּנְצִיאַטָה עָשְׂתָה כָמֹהוּ.

ב

וְהַמֶּלֶךְ קַרְל הַשֵּׁנִי, אֲשֶׁר מָלַךְ אָז בִּסְפָרַד, הָיָה הוֹלֵךְ עֲרִירִי. גַם אִשְׁתּוֹ הָרִאשׁוֹנָה גַם הַשְּׁנִיָּה לֹא יָלְדוּ לוֹ. וַתָּבֹא מַחֲשָׁבָה בְּלֵב הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אוֹתוֹ וַיֹּאמֶר: אֵין-זֶה כִּי אִם מַעֲשֵׂה כְשָׁפִים וְהַשָּׂטָן וּבַעֲלֵי בְרִיתוֹ מָנְעוּ מִמֶּנּוּ פְרִי-בָטֶן. וַיְנַסּוּ לְגָרֵשׁ אֶת-הָרוּחַ הָרָעָה מִקֶּרֶב הַמֶּלֶךְ בְּהַשְׁבָּעוֹת וּבִלְהָטִים לְמַעַן הַכְשִׁירוֹ לְהָקִים זֶרַע, וְלֹא הוֹעִילוּ. וַיִּוָּדַע לַכֹּהֵן כִּי בְאַחַת הֶעָרִים אֲשֶׁר בִמְחוֹז אַסְטוּרִיָה יֶשְׁנוֹ נָזִיר דּוֹמִינִיקַנִי, הַמְלַחֵשׁ עַל נְזִירָה אֲשֶׁר בָּא הַשָּׂטָן אֶל-קִרְבָּהּ וּמַשְׁבִּיעַ אוֹתָהּ וּמַכְבִּיד יָדוֹ עַל-הַשֵּׁד לַהֲשִׁיבוֹ דָבָר עַל-כָּל-אֲשֶׁר יִשְׁאָלֵהוּ. אָז שָׁלַח הַכֹּהֵן הַמְחַטֵּא אֶת-הַמֶּלֶךְ וְרֵעָיו, הַגְּדוֹלִים וְהַנִכְבָּדִים בְּכֹהֲנֵי סְפָרַד, דָּבָר אֶל-הַנָּזִיר הַדּוֹמִינִיקַנִּי וַיְצַוֻּהוּ לִשְׁאוֹל אֶת-הַשֵּׁד הַשּׁוֹכֵן בְּקֶרֶב הַנְּזִירָה: אִם יַד מְכַשֵּׁף הִיא אֲשֶׁר הָיְתָה בַמֶּלֶךְ לַעֲצֹר בַּעֲדוֹ מֵהָקִים זֶרַע, וּבַמֶּה יֵרָפֵא וְסָרוּ הַכְּשָׁפִים מִמֶּנּוּ. נָקֵל לְהָבִין כִּי הַשֵּׁד עָנָה אֶת-שׁוֹאֲלוֹ: כֵּן הַדָּבָר; וְגַם אָמַר, אִם פָּתוֹחַ יִפְתַּח הַמֶּלֶךְ אֶת-יָדוֹ לַדּוֹמִינִיקַנִּים לְהַעֲנִיק לָהֶם מֵהוֹנוֹ וְאֶת יְדֵי שׁוֹפְטֵי הַבִּקֹּרֶת יְחַזֵּק לְמַעַן יוֹסִיפוּ לַחֲקוֹר וְלִדְרוֹשׁ הֵיטֵב וּלְבַעֵר הַקּוֹצִים מִן הַכֶּרֶם, וְנִרְפָּא וְרָאָה זָרַע. וּבְכֵן נִתְּנָה הַדָּת בְּכָל מַלְכוּת סְפָרָד לְהַגְדִּיל וְּלַהְאְדִּיר אֶת-הַבִּקֹּרֶת וְאֶת-מַעֲשֶׂיהָ בְּכָל-תֹּקֶף וְעֹז מִשְׁפָּט, וְלִשְׁלֹחַ אַנְשֵׁי לָשׁוֹן לְדַבֵּר בְּאָזְנֵי הָעָם וּלְהַזְהִירָם לְבַל יַעֲלִימוּ עֵינֵיהֶם מִכָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יַכִּירוּ בוֹ שֶׁמֶץ דָּבָר רָע, אוֹ אֲשֶׁר לֹא יַאֲמִינוּ בְצִדְקוֹ וּבְתֻמּוֹ עִם אֱלֹהִים, כִּי אִם לְגַלּוֹת עַל עֲוֹנוֹ לִפְנֵי הַשּׁוֹפְטִים הַקְדוֹשִׁים. כָּל-נִבְחָר וָטוֹב בַּמַּטִּיפִים, כָּל-אֲשֶׁר לְשׁוֹנוֹ מְמַהֶרֶת לְדַבֵּר צַחוֹת, יָצְאוּ בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ אֶל-כָּל-מְקוֹמוֹת מַלְכוּתוֹ לְהָעִיר אֶת-רוּחַ הָעָם וּלְהַמְרִיצָם לְהָבִיא אֶת-דִבַּת כָּל-מִסְתַּתֵּר, בַּיְהוּדִים, בָּעַרְבִים וְּבְנוֹצְרִים לֹא-נֶאֱמָנִים, אֶל שׁוֹפְטֵי הַבִּקֹּרֶת. גַּם לְוַלֶנְסִיאָה בָּא אַחַד הַמַּטִּיפִים, נָזִיר אֲשֶׁר קִנְאָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ כָאֵשׁ, לְדַבֵּר בְּאָזְנֵי הָעָם בְּבֵית תְּפִלַּת הַפְרַנְצִיסְקַנִּים. כָּל אֲשֶׁר הָיָה פַּחַד הַבִּקֹּרֶת לְנֶגֶד עֵינָיו בָּא לִשְׁמוֹעַ אֶת-הַנְּאוּם, אִישׁ לֹא נֶעְדָּר, וְגַם דּוֹן עִמָּנוּאֵל וְאִשְׁתּוֹ הָיוּ בְתוֹךְ הַבָּאִים. דִּבְרֵי הַמַּטִּיף הִצִּיתוּ אֵשׁ-קְנָאוֹת בְּלֵב הֶהָמוֹן עַד-לְהַשְׁחִית; וּבְצֵאתָם מִשָּׁם וַיֵדְעוּ הַכֹּל כִּי אַךְ בְּזֹאת יְזַכֶּה אִישׁ אֶת-אָרְחוֹ וּבְזֹאת יִתְרַצֶּה אֶל-אֱלֹהִים. בְּהְיוֹתוֹ עֵד מְמַהֵר לַעֲנוֹת בְּכָל-אִישׁ אֲשֶׁר יִרְאֶה בוֹ מַשֶּׁהוּ אָוֶן וּבְהַגִּידוֹ לְשׁוֹפְטֵי הַבִּקֹּרֶת הַקְּדוֹשָׁה כָּל-מִבְטָא שִׂפְתֵי אִישׁ אֲשֶׁר נִשְׁמַע בּוֹ שֶׁמֶץ דְבַר בְּלִיַּעַל אוֹ אֲשֶׁר יַכִּירוּ בוֹ כִּי אֵין לִבּוֹ תָמִים בֶאֱמוּנָתוֹ, לְמַעַן יִתַּמּוּ הַכּוֹפְרִים מִן הָאָרֶץ בַּחֶרֶב וּבָאֵשׁ.

וְדוֹנָה אֲנוּנְצִיאַטָה יָצְאָה מִבֵּית הַתְּפִלָּה וְלִבָּהּ חָלַל בְּקִרְבָּהּ, וּכְבוֹאָהּ הַבַּיְתָה הִתְרַפְּקָה עַל בַּעֲלָהּ בְּמַר נַפְשָׁהּ וַתֵּבְךְּ וַתִּתְחַנֶּן-לוֹ לְהָכִין הַכֹּל לְמַעַן יוּכְלוּ לָצֵאת אֶת-הָאָרֶץ בִּמְהֵרָה בְקָרוֹב בְּטֶרֶם יַעֲבֹר הַמּוֹעֵד וּבְטֶרֶם תִּדְבָּקֵם הָרָעָה וְאָבָדוּ.

גַם בְּלֵב דּוֹן עִמָנוּאֵל בָּאוּ דִבְרֵי הַנָּזִיר הַקַּנָּא כְּחִצִּים שְׁנוּנִים: אַךְ לְעֵינֵי אִשְׁתּוֹ הִתְאַפֵּק וַיֵּיטֶב פָּנִים וְגַם הִתְאַמֵּץ לְדַבֵּר עַל-לִבָּהּ דְּבָרִים טוֹבִים.

וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ: “הֵרָגְעִי וְדֹמִּי, אִשְׁתִּי הָאֲהוּבָה, כִּי אֵין הָרָעָה נֶגֶד פָּנֵינוּ כַּאֲשֶׁר תְּדַמִּי בְּנַפְשֵׁךְ. הֲלֹא אֲנוִּסים הָיוּ כָל-אֲבוֹתַי מִדּוֹר דּוֹרוֹת זֶה מָאתַיִם שָׁנָה וַיֵּלְכוּ תָמִיד בְּדַרְכֵי עַמָּם בַּסֵּתֶר, וְאִישׁ לֹא נִתְפַּשׂ בְּכָל-בֵּית-אָבִי וּמֵעוֹלָם לֹא שָׂמוּ שׁוֹפְטֵי הַבִּקֹּרֶת פְּנֵיהֶם בָּם לְרָעָה; כִּי הָיוּ עֵינֵיהֶם בְּרֹאשָׁם וַיְכוֹנְנוּ מַעֲשֵׂיהֶם בְּתַחְבֻּלּוֹת חָכְמָה וַיַּצְלִיחוּ לְהָסֵב אֶת-עֵינֵי הַבִּקֹּרֶת מִנֶּגְדָּם. כִּי הַקְדֵּש הִקְדִּישוּ תָּמִיד אֶת-אֶחָד מִבְּנֵיהֶם לְכֹהֵן, וַיְהִי הַדָּבָר הַזֶּה לָהֶם לְמַחֲסֶה וּלְמִסְתּוֹר מִפְּנֵי הַשּׁוֹפְטִים לְהָסִיר מֵעֲלֵיהֶם כָּל מַחֲשָׁבָה רָעָה. רַבִּים מִבְּנֵי מִשְׁפַּחְתִּי עָלוּ לְמַעְלָה רֹאשׁ בְּמִשְׁמֶרֶת כְּהוּנָתָם, גַּם דּוֹן אַלְפוֹנְזָה פֶרְנַנְדֵץ לְבֵית אֲגוּלַארֹ, ראׁשׁ כֹּהֲנֵי קוֹרְדוֹבָה וְכֹהֵן גָּדוֹל לָאֲפִיפִיוֹר אֲשֶׁר בְּרוֹמָא, הוּא דוֹד-אָבִי. הֲלֹא רוֹב עֶרְכּוֹ וְכֹחַ הַשְׁפָּעָתוֹ יָגֵנּוּ עָלַי וְיִמְנְעוּ כָּל-אִישׁ מִדְּרוֹשׁ לְחַטָּאתִי וּמִנְּגוֹעַ בִּי לְרָעָה”.

“מִי יִתֵּן וְהָיָה גַם לְבָבִי שׁוֹקֵט וּבוֹטֵחַ כָּמוֹךָ; וְאוּלָם אֲנִי מְלֵאָה חֲרָדָה וְלִבִּי יִנָּבֵא לִי רָעָה! אִם הַגֵּד יַגִּידוּ עָלֵינוּ, חָלִילָה מַה-יּוֹשִׁיעֵנּו דוֹד-אָבִיךָ? הֵן גַּם אֶת נְסִיכִים וּבְנֵי מְלָכִים, רָאשֵׁי כֹהֲנֵי הַמְּדִינוֹת וּמִשְׁנֵיהֶם הוֹעִידוּ שׁוֹפְטֵי הַבִּקֹּרֶת הַנּוֹרָאִים הָאֵלֶּה לַעֲמוֹד לְמִשְׁפָּטָם, וְהִנֵּה כֹה עָשׂוּ בִימֵי מְלָכִים אַנְשֵׁי-חַיִל כַּבִּירֵי-כֹחַ; וְאַף כִּי עַתָּה בִּמְלוֹךְ עַל הָאָרֶץ מֶלֶךְ רְפֵה-יָדַיִם אֲשֶׁר רַק שְׁמוֹ נִקְרָא עַל הַמְּלוּכָה”!

"אָמְנָם כִּדְבָרֵךְ כֶּן-הוּא, אִם יַלְשִׁינוּ אֶת-אִישׁ אֶל שׁוֹפְטֵי הבקרת, לֹא יִמָּלֵט עוֹד מִיָּדָם בִּלְתִּי אִם לְעִתִּים רְחוֹקוֹת מְאֹד. וְאוּלָם מִי זֶה יַלְשִׁין אוֹתָנוּ? בְּכָל מַכָּרַי אֵין אוֹיֵב לִי וְלֹא מְבַקֵּש רָעָתִי. גַּם הִנֵּה מִכָּל הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לֹא בָאוּ בְסוֹדֵנוּ אֵין יוֹדֵעַ כִּי יְהוּדִים אֲנַחְנוּ בְּסֵתֶר, וּמְתֵי סוֹדִי לֹא יִבְגְּדוּ בָנוּ, כִּי לֹא כַחַשׁ וְלֹא בֶגֶד בָּהֶם, אָנֹכִי בָּטוּחַ בַּדָּבָר.

“מִי יוֹדֵעַ אֶת-אֲשֶׁר נִצְפַּן לָנוּ בָּעִתִּים הַבָּאוֹת, כִּי יִפּוֹל דָּבָר לֹא פִלַּלְנוּ מֵרֹאשׁ, מִקְרֶה אֲשֶׁר לֹא נֵדַע לְהִזָּהֵר מִמֶּנּוּ וִיגַּלֶּה מַצְפּוּנֵנוּ. אֲהָהּ, לֶקַח-הַכֹּהֲנִים הַזֶּה, הַמֵּסִית בֵּן בְּאָבִיו וְאָח בְּאָחִיו, עֶבֶד בַּאֲדוֹנָיו וְשִׁפְחָה בִּגְבִרְתָּהּ, הַמֵּקִים אֶת-כָּל- הָאָדָם לְאוֹיֵב וּלְאוֹרֵב וְלִמְרַגֵּל חֶרֶשׁ אִישׁ עַל-אָחִיו, יַרְבֶּה עַצְבוֹתַי מְאֹד”.

“אַל-נָא, יְדִידַת נַפְשִׁי, תָּשִׁיתִי אֶת-לִבֵּךְ לַדָּבָר הַזֶּה; הֵן כָּל אַנְשֵׁי בֵיתֵנוּ, מִבַּלְעֲדֵי יוֹאֲנָה מֵינֶקֶת בִּתֵּנוּ, הֵם יְהוּדִים וִיהוּדִיּוֹת כָּמוֹנִי כָמוֹךְ. וְיוֹאֲנָה גַם-הִיא לֹא תְגַלֶּה מִסְתָּרֵינוּ, כִּי אֵינֶנָּהּ יוֹדַעַת מִסּוֹדֵנוּ דָבָר”.

“אֲהָהּ, כִּי מְנָעַנִי יְיָ מֵהָנִיק אֶת-אִינֶץ כַּאֲשֶׁר הֵנַקְתִּי אֶת-דִּיֶגוֹ; וְלוּ יָכֹלְתִּי לְכַלְכְּלָהּ כִּי עַתָּה לֹא בָאָה הַנּוֹצְרִית הַזֹּאת אֶל-בֵּיתִי. מִי יוֹדֵע אִם לֹא יַעֲלוּ דְבָרִים עַל לְבָבָהּ לְמַרְאֵה הֲלִיכוֹת בֵּיתֵנוּ וּמַעֲשֵׂינוּ אֲשֶׁר לֹא רָאַתָה כְמוֹהםֶ בְּבָתֵּי הַנּוֹצְרִים”.

“הֲלֹא עַל-כֵּן הֲבֵאתִיהָ מִקֹרְדוֹבָה לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִרְאֶינָה עֵינֶיהָ זָרוֹת בַּהֲלִיכוֹת בֵּיתֵנוּ וְלֹא תִתְמַהּ עַל-כָּל-דָּבָר, כִּי תֹאמַר בִּלְבָבָהּ אַךְ זֶה דֶרֶךְ אַנְשֵׁי וַלֶּנְסִיאָה וְכֹה מִשְׁפָּטָם; הֵן יוֹדַעַת הִיא כִּי רֹאשׁ כֹּהֲנֵי הַמְּדִינָה הַיּוֹשֵב בְּעִיר מוֹלַדְתָּהּ, הַנִּכְבָּד וְהַנַּעֲרָץ בְּפִי-כֹל, דּוֹד-אָבִי הוּא, וְלֹא יַעֲלֶה עַל לִבָּהּ כִּי בְּבֵית כּוֹפְרִים הִיא יוֹשָׁבֶת. כַּאֲשֶׁר הֲבֵאתִיהָ הֵנָּה עָשִׂיתִי בְּעָרְמָה וְקָשַׁרְתִּי עִמָּהּ שִׂיחָה עַל אֹדוֹת הַיְהוּדִים, אָז תֵּאַרְתִּי לְפָנֶיהָ אֶת הַיְהוִּדי בְּצוּרָה מוּזָרָה מְאֹד כְּכָל הָעוֹלֶה עַל-רוּחִי; וּמִי יוֹדֵעַ אִם לֹא תַחְשוֹב הַנַּעֲרָה אֶת-הַקּוֹף לִיהוּדִי, כִּרְאוֹתָהּ אוֹתוֹ, וְאִם לֹא תְמַהֵר אֶל-בֵּית הַפְּקִידוּת אֲשֶׁר לַבִּקֹּרֶת הַקְּדוּשָׁה לְהַלְשִׁין אֵלָיו אֶת-הַחַיָּה בַעֲלַת הַזָּנָב אֲשֶׁר כְּמַרְאֵה אָדָם מַרְאֶהָ, לֵאמֹר: יְהוּדִי מִסְתַּתֵּר מָצָאתִי”.

לַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מִלְּאָה דּוֹנָה אֲנוּנְצִיאַטָה שְׂחוֹק פִּיהָ, וּבַעֲלָהּ הֵעִיר לָהּ: “מַה-טוֹב כִּי אָשׁוּב לִרְאוֹתֵךְ מְצַחֶקֶת, הֵן בִּשְׂחוֹק יִיטַב לֵב! וְעַתָּה הָסִירִי נָא דְאָגָה וְעֶצֶב מִלִּבֵּךְ, כִּי לֹא בְאֵלֶּה נִוָּשֵׁעַ. הֵן לֹא נוּכַל כָּעֵת לְבַקֵּשׁ לִמְכּוֹר נַחֲלָתֵנוּ. אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָהֵם אֲשֶׁר שָׁמַע כָּל-הָעָם. נַעֲזָב-נָא אֶת-דְּבַר-הַמֶּכֶר לְמוֹעֵד אַחֵר טוֹב מִזֶּה. בְּעוֹד שָׁבוּעוֹת מִסְפָּר יַעֲבָר-זַעַם, יֶחְדְּלוּ לִדְרוֹש וּלְחַפֵּשׂ, וְשָׁב הַכֹּל לִהְיוֹת כְּשֶׁהָיָה, וְאָז אֶמְצָא עֵת רָצוֹן לַעֲשׂוֹת אֶת בַּקָּשָׁתֵךְ, וּמָכַרְתִּי אֶת-בֵּיתִי וַאֲשֶׁר עַל-יָדוֹ וַאֲנַחְנוּ וִילָדֵינוּ נֵצֵא הוֹלַנְדָּה, הֲלֹא הִבְטַחְתִּיךְ”.

“אוֹדְךָ, מַחְמַדִּי, כִּי נִחַמְתַּנִי וְכִי הֲשִׁיבוֹתָ נַפְשִׁי לִמְנוּחָתָהּ בְּהַבְטִיחֲךָ אוֹתִי כָזֹאת”.

כְּדַבְּרָהּ אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, נִפְתְּחָה הַדֶּלֶת וְדִיֶגוֹ בֶן עִמָּנוּאֵל וַאֲנוּנְצִיאַטָה, נַעַר יְפֵה-מַרְאֶה בֶּן שֶׁבַע שָׁנִים, בָּא הַבָּיְתָה; וַיִּגַּשׁ וַיִּשַׁק יְדֵי אָבִיו וִידֵי אִמּוֹ, וְדוֹנָה אֲנוּנְצִיאַטָה אִמְּצָה אֶת-הַנַּעַר אֶל לִבָּהּ וַתְּשָׁקֵהו מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהָ וַתֹּאמֶר אֵלָיו: “אֵיפֹה הָיִיתָ, בְּנִי, מַחְמַד עֵינָי?”

“מֵעִם רְפָאֵל אֲנִי בָא, אִמִּי הָאֲהוּבָה, הֶאָח, מָה-אָהַבְתִּי לִהְיוֹת עִם-רְפָאֵל; הוּא מְסַפֵּר-לִי דְבָרִים נֶחְמָדִים עַל-הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, הֶחָכָם מִכָּל הָאָדָם, אֲשֶׁר הָיָה מוֹשֵׁל בְּכָל הַיְצוּרִים וְגַם בַּשֵּׁדִים”.

וַתִּפֶן ַאֲנוּנְצִיאַטָה אֶל-בַּעֲלָהּ וַתֹּאמֶר אֵלָיו בְּחֶרְדַּת לִבָּהּ: “עִמָּנוּאֵל, אִירָא פֶּן יִהְיֶה לָנוּ הַיֶּלֶד הַזֶּה בְּתֻמּוֹ”…

וְהַנַּעַר, אֲשֶׁר חָכַם לִבּוֹ לְפִי שָׁנָיו, עָנָה כְשָׁמְעוֹ אֶת-דִּבְרֵי אִמּוֹ לֵאמֹר: “אַל תִּפְחֲדִי, אִמִּי, אָנֹכִי אֵדַע לִשְׁמוֹר פִּי וּלְשׁוֹנִי, וְגַם יוֹאֲנָה וְגַם כָּל-אִישׁ נוֹצְרִי לֹא יִשְמְעוּ מִפִּי דָבָר אֲשֶׁר יוּכַל לִפְקוֹחַ עָלֵינוּ עֵין זָרִים”.

וְעִמָּנוּאֵל אָמַר: “בְּנִי דִיֶגוֹ הוּא בֵן חָכָם, וְלוּלֵא יָדַעְתִּי זֹאת כִּי עַתָּה לֹא גִלִּיתִי לוֹ סֹודֵנוּ. הֲלֹא זֶה מִשְׁפַּט בֵּית אֲבוֹתַי מֵאָז, כִּי יְגַלּוּ סוֹדָם לִבְנֵיהֶם לְפִי מְלֹאת לָהֶם מִסְפַּר שָׁנִים כִּימֵי שְׁנֵי דִיֶגוֹ עַתָּה וְיוֹרוּ אוֹתָם בְּדַרְכֵי אֲבוֹתֵינוּ וּבְדָתֵיהֶם, וּמֵעוֹלָם לֹא אֻנָּה כָּל-פֶּגַע רָע בַּדָּבָר הַזֶּה”.

כְּדַבֵּר עִמָּנוּאֵל אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לָקַח אֶת-הַנַּעַר וַיְשַׁעַשְׁעֵהוּ עַל-בִּרְכָּיו, וַאֲנוּנְצִיאַטָה מָשְׁכָה אֶת חוּט הַפַּעֲמוֹן הָעוֹבֵר בְּעַד הַקִּיר אֶל-הַחֶדֶר הַשֵּׁנִי, וּכְרֶגַע בָּאָה יוֹאֲנָה מֵינֶקֶת אִינֶץ וְהַיַּלְדָּה הַקְּטַנָּה בַּת שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים עַל-זְרֹעוֹתֶיהָ; וַתִּקַּח אֵם הַיַּלְדָּה אוֹתָהּ מִיַּד הַמֵּינֶקֶת וַתְּאַמְּצֶנָה אֶל-לִבָּהּ, וַתִּשַׁק לָהּ בְּאַהֲבָה רַבָּה וּבְרַחֲמִים גְּדוֹלִים. וְלוּ רָאָה אִישׁ אוֹתָם בָּעֵת הַהִיא וְאָמַר: הֲנִמְצָא כָאֵלֶּה אָבוֹת מְאֻשָּׁרִים וּשְׂבֵעֵי רָצוֹן? הָאִישׁ יְפֵה-הַתֹּאַר וּבְנוֹ, נַעַר נֶחְמָד וְנִלְבָּב, עַל בִּרְכָּיו. וְאִשְׁתּוֹ, אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת-חֵן, נִצֶּבֶת לִימִינוֹ וּבִתָּהּ הַקְּטַנָּה כְּלִילַת יֹפִי וָנֹעַם עַל-זְרוֹעָהּ – מִי יוּכַל לַעֲרוֹךְ דְּמוּת לְשַׁלְוַת הָאֲנָשִׁים הַשַּׁאֲנַנִּים הָהֵם וּלְבִרְכַת יְיָ אֲשֶׁר עֲלֵיהֶם?

וְהִנֵּה רְפָאֵל מְשָׁרֵת עִמָּנוּאֵל זְקַן-בֵּיתוֹ בָּא אֲלֵיהֵם הַחַדְרָה וַיַגֵּד לַאֲדוֹנָיו לֵאמֹר: הִנֵּה אַחַד הַנְּזִירִים הַדּוֹמִינִיקַנִּים, הֶחָבֵר בֵּלְטְשַׁאצַר, עוֹמֵד בַּבִּיאָה וְהוּא מְבַקֵּש לִרְאוֹת פָּנֶיךָ. “יָבוֹא”, – אָמַר אֲדוֹן הַבָּיִת.

ג

הַמְשָׁרֵת פָּתַח אֶת-הַדֶּלֶת וְהַנָּזִיר בָּא הֶחָדְרָה. וַיָקוּמוּ הַגְּבִיר וְאִשְׁתּוֹ, וְהַיַּלְדָּה עוֹדֶנָה עַל-זְרוֹעָה, וַיַּעַמְדוּ עַל-רַגְלֵיהֶם לְקַדֵּם פְּנֵי הַכֹּהֵן; אָמְנָם כִּי לְפִי מִשְׁפַּט הַסְּפָרַדִּים אַל לַגְּבִירָה לָקוּם מִפְּנֵי הַבָּא אֶל בֵּיתָהּ, כִּי לֹא לְכָבוֹד הוּא לָהּ, אַךְ לֹא-כֵן אִם מִן הַכֹּהֲנִים הוּא. וְכִרְאוֹת הַנָּזִיר אֶת-דּוֹנָה אֲנוּנְצִיאַטָה בְּיָפְיָהּ עָמַד עַל-עָמְדוֹ מֻכֵּה-תִמָּהוֹן כְּמוֹ אוֹר גָּדוֹל רָאוּ עֵינָיו.

וַיֹּאמַר: “שָׁלוֹם, גְּבִרְתִּי, לָךְ וְלַיַּלְדָּה אֲשֶׁר אִתָּךְ! אַשְׁרֵיךְ, אֶרֶץ, שֶׁאֵלֶּה נָשָׁיִךְ! אֶרֶץ אֲשֶׁר בָּהּ הַהֲדַסִּים וְהַזָּהָב, אֲשֶׁר הֵקִימָה מִבָּנֶיהָ לִקְדוֹשִׁים וּמִבַּחוּרֶיהָ לְגִבּוֹרִים; עֹז לָךְ אֶרֶץ מוֹלַדְתִּי כִּי הִנָּךְ מוֹשֶׁלֶת בָּאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר נִגְלְתָה לָךְ רִאשׁוֹנָה וְאֲשֶׁר לָקַחַתִּ בְּחַרְבֵּךְ וּבְקַשְׁתֵּךְ; וְיֶתֶר עֹז לָךְ כִּי דוֹנָה אֲנוּנְצִיאַטָה לְבֵית אֲגוּלַאר עַל-בְּנוֹת מְדִינוֹת מַלְכוּתֵךְ תֵּחָשֵׁב. – וְאַתָּה, אֲדוֹנִי הַגְּבִיר, סְלַח-נָא לִי כִּי אַךְ עַתָּה אֲבָרֶכְךָ! יְפִי אִשְׁתְּךָ הוֹפִיעַ כַּבָּרָק לְנֶגֶד עֵינַי וַיֶּהֶלְמֵנִי. אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ כִּי אִשּׁה כָזֹאת לָךְ, וִילָדִים נְעִימִים נֶחְמָדִיםָּ כָּאֵלֶּה! גְּשָׁה-נָא אֵלַי, בְּנִי, וְאֵתְּנָה לְךָ מַתָּת, תְּמוּנַת אַחַד הַקְּדוֹשִׁים”.

וַיִּגַּשׁ דִּיֶגוֹ אֶל-הַנָּזִיר וַיִּשַׁק יָדוֹ לְפִיו, כִּי כֵן הוֹרֻהוּ. וְהַנָּזִיר הוֹצִיא תְּמוּנָה מֵחֵיקוֹ וַיִתְּנֶהָ אֶל-הַנַּעַר וַיֹּאמַר:

“הֵא-לְךָ, בְּנִי, תְּמוּנַת הַקָּדוֹשׁ פֶּטֶר אֲרַבּוּיֶץ, שַׂר וּמָגֵן מִמְּכוֹן שִׁבְתּוֹ לִמְדִינַת וַלֶּנְסִיָה. הוּא הָיָה הָרִאשׁוֹן בְּשׁוֹפְטֵי הַבִּקֹּרֶת בָּעִיר הַזֹּאת וְהַיְּהוּדִים הָאֲרוּרִים הֲרָגֻהוּ. הֶרֶב לְהִתְפַּלֵּל אֵלָיו וְשָׁמַר אוֹתְךָ מִסּוּר מִדַּרְכֵי אֱמוּנָתֵנוּ”.

וּכְדַבֵּר הַנָּזִיר אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הִתְבּוֹנֵן הֵיטֵב בִּפְנֵי עִמָּנוּאֵל וְלֹא הֵסֵב עֵינָיו מִמֶּנּוּ. וְאוּלָם עִמָּנוּאֵל הִסְכִּין מֵאָז לִמְשׁוֹל בְּרוּחוֹ; עַל-כֵן לֹא נִכַּר בְּפָנָיו מְאוּמָה כִּי לֹא יָשְׁרוּ דִבְרֵי הַנָּזִיר בְּעֵינָיו.

וַיִשְׁאַל אֶת-הַנָּזִיר וַיֹּאמַר: “מַה שְׁאֵלָתְךָ, אָבִי, וּמָה-חֶפְצְךָ בְּבֵיתִי?” וַיַּעֲנֵהוּ הַנָּזִיר: “בָּאתִי לָשֶׁבֶת אִתְּךָ בְּבֵיתֶךָ, שָׁבוּעוֹת אֲחָדִים אֶהְיֶה עֲלֵיכֶם לְמַשָּׂא. שְׁמִי בֵּלְטְּשַׁאצַר וַאֲגֻדָּתִי אֲשֶׁר אֲנִי חָבֵר לָהּ הוּא חֶבֶר הַנְּזִירִים הַנִּקְרָא בְּשֵׁם הַקָּדוֹשׁ דוֹמִינִיק, הֲלֹא מְעִילִי יַגִּיד לְךָ זֹאת”.

“בָּרוּךְ בּוֹאֲךָ, אָבִי, בְּצֵל קוֹרָתִי! וְאוּלָם הוֹאִילָה נָא וְהוֹדִיעֵנִי בְּשֶׁלְמָה הַכָּבוֹד הַזֶּה לִי, כִּי בָא אַחַד מְשָׁרְתֵי כְהוּנָתֵנוּ הַקְּדוֹשִׁים לִשְׁכּוֹן בְּבֵיתִי”?

“הֲלֹא תֵדַע, הֲלֹא תָבִין מַה שֹּׁרֶשׁ דָּבָר נִמְצָא בָּזֶה?”

“אוּלַי בִּדְבַר הַלֶּקַח אֲשֶׁר הִטִּיף הַמָּטִיף הַיוֹם בְּבֵית תְּפִלַּת הַפְרַנְצִיסְקַנִים בָּאתָ אֵלָי”?

“כִּדְבָרְךָ, אֲדוֹנִי! זֶה יָמִים רַבִּים לֹא עָרְכוּ הַמְּדוּרָה לְכוֹפְרִים לְשֵׁם הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה; וְהָיָה בְּהַרְבּוֹת לִשְׂרוֹף כּוֹפְרִים בָּאֵשׁ, אוּלַי תִּפְקוֹד מַלְכַּת הַשָּׁמַיִם בְּחַסְדָהּ אֶת-הַמַּלְכָּה לָתֵת לָהּ הֵרָיוֹן. עַל-כֵן הָיְתָה שׂוּמָה לְהַפְקִיד שׁוֹמְרִים בְּבָתֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ אֲבוֹתֵיהֶם אֲנוּסִים אוֹ מוֹירִים וּלְהַשְׁכִּין בְּבָתֵּיהֶם כֹּהֲנִים אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ שָׁם עַד עֵת מוֹעֵד וְשָׂמוּ עֵינָם עַל-הֲלִיכוֹת הַבַּיִת וְעַל-כָּל-דַּרְכֵי יוֹשְׁבָיו. וְאַתָּה וּבֵיתְךָ יָדַעְתִּי כִּי כֵנִים אַתֶּם כֻּלְּכֶם וְאֵין הַדָּבָר נָחוּץ לָשׂוּם עֲלֵיכֶם מִשְׁמָר, כִּי עַל-כֵּן לֹא אֶמָּנַע מֵהַגִּיד לְךָ מְפֹרָשׁ עַל-מָה שֻׁלַּחְתִּי הֵנָּה. נֶכֶד אֲחִי הַכֹּהֵן הָרֹאשׁ לְקוֹרְדוֹבָה לֹא יָסוּר מִדֶּרֶךְ אֱמוּנָה, בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ. וַאֲנַחְנוּ בְּשָׁלוֹם נֵשֵׁב יַחְדָּו וּבְאַהֲבָה נִפָּרֵד אִישׁ מֵעַל אָחִיו.”

“זֹאת תִּקְוָתִי גַם-אֲנִי, וְעַתָּה שְׁבָה עִמָּדִי וְיִיטַב לִּבֶּךָ. צַוִּי-נָא רַעְיָתִי, וְיָכִינוּ לָאָב הַנִּכְבָּד אֶת-לֶחֶם-הַצָּהֳרָיִם!”

וַתֵּצֵא דוֹנָה אֲנוּנְצִיאַטָה הִיא וִילָדֶיהָ וְעוֹד מְעַט עָרְכוּ שֻׁלְחָן לִפְנֵי הַנָּזִיר, גַּם דוֹן עִמָּנוּאֵל מָצָא לוֹ תוֹאֲנָה לָצֵאת מֵאֵת פְּנֵי הַנָּזִיר וַיִּוָּתֵר הַנָּזִיר לְבַדּוֹ בֶּחָדֶר. וְהוּא וְאִשְׁתּוֹ נוֹעֲדוּ יַחְדָּו בְּאַחַד הַחֲדָרִים הָרְחוֹקִים אֲשֶׁר בְּיַרְכְּתֵי הַבַּית וַיִּתְיָעֲצוּ עַל-צְפוּנֵיהֶם; כִּי מֵעַתָּה הָיָה עֲלֵיהֶם לְהִזָּהֵר בְּכָל דַּרְכֵיהֶם וּלְשַׁנּוֹת דְּבָרִים אֲחָדִים בְּבֵיתָם כֹּל יְמֵי שֶׁבֶת הָאֹרֵב לָהֶם בֶּחָדֶר. וַתְּהִי רֵאשִׁית מַעֲשֵׂיהֶם לִמְנוֹעַ בְּעַד הַיְּהוּדִים הַמִּסְתַּתְּרִים מֵהֵאָסֵף יַחַד בְּתַחְתִּיוֹת בֵּיתוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם; וַיִּסְתְּמוּ אֶת-הַמָּבוֹא הַיּוֹרֵד אֶל-בֵּית-הַכְּנֶסֶת אֲשֶׁר מִתַּחַת לְבֵיתוֹ בַמַּרְתֵּף וַיִּצְבְּרוּ שָׁם עָפָר וָדֹמֶן; וְעַל רְפָאֵל זְקַן בֵּיתוֹ, אֲשֶׁר הוֹרָה אֶת-דִּיֶגוֹ יוֹם-יוֹם, אָסַר מִתֵּת לוֹ לֶקַח; וְהַטַּבָּחוֹת צֻוּוּ לַחְדֹּל מֵעֲשׂוֹת בַּמִּטְבָּח כָּל-דָּבָר אֲשֶׁר אִם יִרְאֶה הָרוֹאֶה אוֹתוֹ, וְעָלָה עַל-לִבּוֹ זִכְרוֹן חֻקּוֹת הַיְהוּדִים.

בָּרִאשׁוֹנָה הָלַךְ הַכֹּל לְמֵישָׁרִים; הֶחָבֵר בֵּלְטְשַׁאצַר הָיָה אִישׁ צָעִיר לְיָמִים וְנוֹחַ לַבְּרִיוֹת וַיִּתְרַע עִם-כָּל-בְּנֵי הַבַּיִת וַיְחִי עִמָּם בְּאַהֲבָה. לְעִמָּנוּאֵל הָיָה עוֹזֵר בְּכָל עֲבוֹדָה בַשָּׂדֶה וּבַכָּרֶם; לְדוֹנָה אֲנוּנְצִיאַטָה הֵבִיא סִפּוּרֵי אֲהָבִים וְסִפּוּרִים עַל-דִּבְרֵי שׁוֹדְדִים וְאַבִּירִים וַיְדַמֶּה בְנַפְשׁוֹ לְהָפִיק רָצוֹן מִמֶּנָּה בַּדָּבָר הַזֶּה; לַנַּעַר דִּיֶגוֹ סִפֵּר דִּבְרֵי-חֵפֶץ עַל-עֲלִילוֹת הַגִּבּוֹרִים הַסְּפָרַדִּים אֲשֶׁר הָיוּ בִימֵי קֶדֶם, עַל מַעַשֵׂי הַמַּצְבִּיא הַגִּבּוֹר סִיד, עַל-פָּעֳלֵי קֹלוּמְבּוּס אֲשֶׁר מָצָא אֶרֶץ חֲדָשָׁה. אַךְ הִנֵּה עָבְרוּ שִׁשָּׁה שָׁבוּעוֹת וַיִּתֹּם הַמֹּועֵד אֲשֶׁר שָׂם רֹאשׁ כֹּהֲנֵי וַלֶּנְסִיאָה לַנָּזִיר לָשֶׁבֶת בְּבֵית עִמָּנוּאֵל; וְאוּלָם בֵּלְטְשַׁאצַר עוֹדֶנּוּ מִתְמַהֲמֵהַ לָשִׁים לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו, וְדוֹן עִמָּנוּאֵל לֹא נוֹעַז לְהַגִּיד לוֹ כִּי כָלוּ יְמֵי מְגוּרָיו. וְכַאֲשֶׁר הִתְרַגֵּל הָאֹרֵחַ הַלֹא נִכְסָף עִם בֵּית אֲגוּלַר, וַיְהִי בְעֵינָיו כְּגֵר וְתוֹשָׁב, כֵּן הֵעֵז פָּנָיו וְכֵן הוֹסִיף לְהָצִיק לְבַעֲלַת הַבַּיִת אֲשֶׁר נָשָׂא אֶת-עֵינָיו אֵלֶיהָ, וְהִיא בִקְּשָׁה מֵאֵת בַּעֲלָהּ לְהָסִיר מֵעַל פָּנֶיהָ אֶת-הָאִישׁ וְאֶת-טָרְחוֹ וּמַשָּׂאוֹ. וְדוֹן עִמָּנוּאֵל הִתְאוֹנֵן עַל-הַנָּזִיר בְּאָזְנֵי רֹאשׁ כְּהוּנַת וַלֶּנְסִיָה, וְהוּא שָׁלַח דְּבָרוֹ אֶל-הַנָּזִיר לָצֵאת מִבֵּית עִמָּנוּאֵל; וְגַם הוּשַׂם עָלָיו עֹנֶש לָשֶׁבֶת בַּכֶּלֶא שָׁבוּעוֹת אֲחָדִים.

הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה עוֹרְרוּ אֶת דּוֹן עִמָּנוּאֵל וַיַּמְרִיצֻהוּ לְהָחִישׁ מִפְלָט לוֹ מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת בִּהְיוֹת לְאֵל יָדוֹ. וַיְהִי הַיּוֹם בְּהִתְאַסֵּף קְהִלַּת הַיְהוּדִים בַּסֵּתֶר בְּתַחְתִּיוֹת בֵּיתוֹ (כִּי שָׁבוּ לְהִתְאַסֵּף שָׁמָּה כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם אַחֲרֵי צֵאת הַנָּזִיר מִבֵּיתוֹ), וַיּוֹדִיעַ לָעֵדָה הַנֶּאֱסָפָה אֶת אֲשֶׁר הָיָה עִם-לְבָבוֹ.

מִתַּחַת לְבֵית עִמָּנוּאֵל בְּמַעֲמַקִּים הָיָה בֵית-תְּפִלָּה לָאֲנוּסִים אֲשֶׁר בְּוַלֶּנְסִיָה זֶה מָאתַיִם שָׁנָה. כַּמָה שָׁפְכוּ כַמַּיִם לִבָּם, כַּמָּה דְמָעוֹת הוֹרִידוּ בִמְקוֹם-סֵתֶר זֶה לִפְנֵי אֵל מִסְתַּתֵּר בְּכָל עֵת צָרָה וְצוּקָה! יְדֵי בוֹנִים מִבְּנֵי הָאֲנוּסִים בָּנוּ אֶת הַבַּיִת הַזֶּה בְּבֶטֶן הָאֲדָמָה, וְהַבּוֹנִים עָשׂוּ מְלַאכְתָּם רַק בְּחֶשְׁכַּת-לַיְלָה וַיִּשָּׁמְרוּ מְאֹד לְנַפְשׁוֹתָם לְבַל יִוָּדְעוּ מַעֲשֵׂיהֶם לְאִישׁ זָר.

וְהָיָה מִדֵּי הֵאָסְפָם שָׁמָּה לְהִתְפַּלֵּל² תְּפִלָּתָם, וְעָמַד אֶחָד מִמְּשָׁרְתֵי דוֹן עִמָּנוּאֵל עַל-מִשְׁמַרְתּוֹ, וְכִי יִהְיֶה לְאִישׁ דָּבָר אֶל-אֲדוֹנָיו, וְהוֹדִיעוֹ בְּיַד תִּקְוַת-הַפַּעֲמוֹן כִּי דָּרֹשׁ יִדְרְשֻהוּ וְכִי עָלָיו לַעֲלוֹת וְלָבֹא הַבַּיְתָה, וְאִם אַחֲרֵי עֲלוֹתו יִמְשׁוֹךְ אֶת-חוּט הַפַּעֲמוֹן בְּחָזְקָה פַעֲמַיִם וְהָיְתָה זֹאת לְאוֹת כִּי צָרוּ הַשּׁוֹטְרִים עַל-הַבַּיִת וְכִי רָעָה נֶגֶד פְּנֵי הָעֵדָה. וְאָז יָכְלוּ לְהָחִישׁ מִפְלָט לָהֶם דֶּרֶךְ הַמָּבוֹא אֲשֶׁר מִתַּחַת לָאָרֶץ הַחוּצָה אֶל-הַיָּעַר; וְתֵבָה מְלֵאָה זָהָב הָיְתָה מוּכָנָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, מִמֵּנָּה יִקְּחוּ לָהֶם הַנָּסִים וְהָיָה לְכַלְכֵּל נַפְשָׁם בַּדֶּרֶךְ עַד-בּוֹאָם אֶל-הַמְנוּחָה.

וַיְהִי בְּיוֹם הַשַּׁבָּת אֲשֶׁר אַחֲרֵי חַג הַסֻּכּוֹת, הִיא שַּׁבַּת-בְּרֵאשִׁית, וַיַּעַל דּוֹן עִמָּנוּאֵל עַל הַבָּמָה אֲשֶׁר בְּבֵית-הַכְּנֶסֶת הַתַּחְתִּי, וַיְדַבֵּר אֶל-עֲדַת-הַיְהוּדִים אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:

יְדִידַי וְרֵעַי, אַחִים לְצָרָה!

“הִנֵּה זה עַתָּה שָׁמַעְנוּ אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר קָרְאוּ לְפָנֵינוּ בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה לֵאמֹר, אֱלֹהִים בָּרָא אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ וְכָל-צְבָאָם, תֵּבֵל וּמְלוֹאָהּ הוּא יָסַד, וְאֶת-אֲבוֹתֵינוּ בָּחַר לְנַחֲלָה לוֹ לְעָבְדוֹ וְלִהְיוֹת לוֹ סְגוּלָה מִכָּל הָעַמִּים. אַךְ בַעֲוֹנוֹתֵינוּ וַּבַעֲוֹנוֹת אֲבוֹתֵינוּ גָלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ וְהִנְנוּ פֹה בִּסְפָרַד בְּרָעָה וּבְצָרָה גְדוֹלָה, פַּחַד תָּמִיד יְבַהֲלֵנוּ וְחֶרֶב פִּיפִיוֹת נְטוּיָה עַל-רֹאשֵׁנוּ לְשַׁחֲתֵנוּ. רַבִּים מֵאֲבוֹתֵינוּ וּמֵאַחֵינוּ נִתְּנוּ לָאֵשׁ לְאָכְלָה, רַבִּים נָדְדוּ מִקִּנָּם וַיֵּצְאוּ לָגוּר בְּאֲרָצוֹת נָכְרִיּוֹת, שֶׁשָּׁם יִתְּנוּ חֲנִינָה לַשֵּׂיוֹת הַנִּדָּחוֹת. גִּיסִי דוֹן פֶּדְרוֹ תַּכְּסֵירָה בָּא שָׁלוֹם אַמְשְׁטֶרְדַּמָּה הוּא וּבֵיתוֹ אִתּוֹ; וַאֲנִי יֵשׁ אֶת נַפְשִׁי לָצֵאת אַחֲרֵיהֶם שָׁמָּה גַם-אָנִי”.

וַיְהִי כְּכַלוֹתוֹ לְדַבֵּר, וַיִּלֹּנוּ כָל-הָעֵדָה; הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָם כִּי הַשְּׁמוּעָה אֲשֶׁר הִשְׁמִיעָם דּוֹן עִמָּנוּאֵל הֶחֱרִידָה אוֹתָם מְאֹד; וְאִישׁ זָקֵן קָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיֹּאמַר:

“הַלְעָזְבֵנוּ אַתָּה אוֹמֵר, דּוֹן עִמָּנוּאֵל? וּמַה תִּהְיֶה אַחֲרִיתֵנוּ פֹה בִּלְעָדֶיךָ? הֵן אַתָּה מַבָּטֵנוּ וּמָגֵן יִשְׁעֵנוּ וְאֵלֶיךָ עֵינֵינוּ תְּלוּיוֹת; כִּי אִישׁ עָשִׁיר אַתָּה וְרַב לְהוֹשִׁיעַ, רַבִּים וְנִכְבָּדִים בַּעֲלֵי בְרִיתֶךָ, וּמִן-הַהִתְחַבְּרוּת אֲלֵיהֶם יְבוֹאֵנוּ רֶוַח וְהַצָּלָה בִּימֵי צַר וּמְצוּקָה כָאֵלֶּה. אָנָא, אַל-תַּעֲזֹב אוֹתָנוּ.”

וַיַּעַן דּוֹן עִמָּנוּאֵל וַיֹאמַר: “חָלִילָה לִי מֵיְיָ מֵעֲזֹב אֶתְכֶם! הֵן דֵּי זָהָב לִי וְיֶשׁ-לְאֵל יָדִי לְהוֹצִיא אֶת-כֻּלְּכֶם מִזֶּה אִתִּי וְלַהֲבִיאֲכֶם אֶל-הָאָרֶץ הָרְחוֹקָה אֲשֶׁר אֵלֵךְ לָשֶׁבֶת שָׁמָּה. אִם-יֵשׁ אֶת-נַפְשְׁכֶם לָצֵאת בְּעִקְבוֹתַי אֶקְנֶה-לִי אֳנִיהָ גְדוֹלָה דֵי אֱסוֹף אֶת-כֻּלָּנוּ, וְיָצָאנוּ יַחַד אֶת-הָאָרֶץ הָאַכְזְרִיָּה וְהָאֲהוּבָה הַזֹּאת. אַךְ הִתְבּוֹנְנוּ אַחַי וְשִׂימוּ לְבַבְכֶם לַדָּבָר הַזֶּה בְּטֶרֶם תָבִיאוּ עֵצָה. כַּאֲשֶׁר גֵּרֵשׁ פֶרְדִינַנְד וְאִיזֶבֶל, יִמַּח שְׁמָם, אֶת-כָּל-הַיְהוּדִים מִסְּפָרַד בִּשְׁנַת רנ”ב, שָׁבוּ אַחֲרֵי כֵן רַבִּים, כִּי לֹא יָכְלוּ לִנְשׂוֹא אֶת עֲמַל הַנְּדוּדִים בְּאֶרֶץ נָכְרִיָה, שָׁבוּ לְהִתְעַנּוֹת תַּחַת יְדֵי אֲדוֹנִים קָשִׁים וְגַם מָצְאוּ צָרָה וְיָגוֹן וַיִּשְׁתּוּ אֶת-קֻבַּעַת כּוֹס הַחֵמָה. גַּם אָנֹכִי, אַחַי הַיְקָרִים. נַפְשִׁי עָלַי תָּשׁוּחַ מִדֵּי הֲשִׁיבִי אֶל-לִבִּי כִּי עוֹזֵב אֲנִי אֶת-אֶרֶץ-חֶמְדָּתִי אֲשֶׁר יְלָדַתְנִי, לָלֶכֶת לָנוּעַ אֶל-אֶרֶץ רְחוֹקָה, אֶרֶץ קֹר וַעֲרָפֶל. וְאוּלָם עָשׂה אֶעֱשֶׂה זֹאת, כִּי אָכַף עָלַי גּוֹרָלִי; יָצֹא אֵצֵא מִזֶּה, כִּי הָרָעוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ עָלֵינוּ הוֹלְכוֹת הָלֹךְ וָרֹב מִיּוֹם לְיוֹם וְאֵין אַחֲרִית וְתִקְוָה. וּבְכֵן אַחַי, שִׂימוּ לִבְּכֶם עָלֶיהָ עוּצוּ עֵצָה וְהוֹדִיעוּנִי אֶת-אֲשֶׁר עִם-לְבַבְכֶם".

וְהַזָּקֵן הַדּוֹבֵר בּוֹ עָנָהוּ וַיֹּאמַר: “הִנְנוּ וְהִגַּדְנוּ לְךָ בַּשַּׁבָּת הַבָּאָה אֶת אֲשֶׁר יָעַצְנוּ לַעֲשׂוֹת; הֲלֹא אָז יִקְרְאוּ בַּתּוֹרָה סֵדֶר נֹחַ, אוּלַי יַעֲשֶׁה אֱלֹהִים גַּם-לָנוּ כְּכָל נִפְלְאוֹתָיו וְנִמְלַטְנוּ מִשֶּׁטֶף הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים כַּאֲשֶׁר נִמְלַט נֹחַ בַּתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בִּדְבַר יְיָ, אַךְ אִם-כֹּה וְאִם-כֹּה יִפּוֹל דָּבָר, קַח-נָא עַתָּה מֵאִתָּנוּ בִּרְכוֹת פִּינוּ עַל-הַטּוֹבָה אֲשֶׁר אַתָּה אוֹמֵר לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ”.

הָעֵדָה הִתְפַּלְּלָה אֶת-תְּפִלַּת הַמּוּסָף, וְאַחַר עָלוּ מִשָּׁם בַּלָּט וַיֵּצְאוּ מִבֵּית עִמָּנוּאֵל בְּהֵחָבֵא אִישׁ אִישׁ לְבַדּוֹ, וַיָּפוּצוּ מִשָּׁם אִישׁ לְדַרְכּוֹ.

ד

וְלֵב הַנָּזִיר בֵּלְטְשַׁאצַר כַּיָּם נִגְרָש, וַיִּשְׁאַף נָקָם וְשִׁלֵּם; אַךְ בְּחָשְׁבוֹ מַחֲשָׁבוֹת עַל-עִמָּנוּאֵל לָדַעַת בַּמֶּה יוּכַל לוֹ לְהַדִּיחַ עָלָיו אֶת-הָרָעָה, וַיְחַפֵּשׂ רוּחוֹ וְלֹא מָצָא עָלָיו כָּל-תְּנוּאָה לְבָד מוֹלַדְתּוֹ וּמוֹצְאוֹתָיו מִזֶּרַע הַיְהוּדִים הָאֲנוּסִים. הֲיִצְלַח לְהָמִיט עָלָיו אָסוֹן מֵהַצַּד הַזֶּה? שְׁלֹשָה חֳדָשִׁים יָשַׁב הַנָּזִיר בְּבֵית דּוֹן עִמָּנוּאֵל וְלֹא מָצָא אִתּוֹ כָּל שֵׁמֶץ דָּבָר אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה; אַךְ לִבּוֹ הַשּׁוֹאֵף נָקָם לֹא נָתַן דֳּמִי לוֹ. וַיִּדְרוֹשׁ מֵעַל סִפְרֵי זִכְרוֹנוֹת הַבִּקֹּרֶת מִשָּׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת, לְמַעַן דַּעַת בָּהֶם אֵיכָה הִתְחַכְּמוּ בַיָּמִים הָהֵם לַיְהוּדִים הַמִּסְתַּתְּרִים לְגַלּוֹת צְפוּנֵיהֶם וּלְהוֹעִידָם לַמִּשְׁפָּט לִפְנֵי שׁוֹפְטֵי הַבִּקֹּרֶת, וַיִּמְצָא כָתוּב כִּי יֵשׁ אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ וְדָרְשׁוּ אֶת-פִּי הַמְּשָׁרְתִים אַנְשֵׁי הַבַּיִת מַה-מִּשְׁפַּט אֲדוֹנֵיהֶם וְהֲלִיכוֹת בֵּיתוֹ, וְאֵיךְ יָכִינוּ אֶת-הָאֹכֶל בַּמִּטְבָּח. וַתִּיטַב בְּעֵינָיו הַתַּחְבֻּלָּה הַזֹּאת, וַיְקַו לִמְצֹא חֶפְצוֹ בָהּ גַּם-הוּא. וַיִּמְצָא עוֹד בְּזִכְרוֹנות רִאשׁוֹנִים דְּבָרִים רַבִּים אֲשֶׁר לֹא יְדָעָם לְפָנִים; כִּי בְעֵת הִכָּתֵב סִפּוּרֵנוּ זֶה הָיוּ דַרְכֵי הַיְהוּדִים וְחֻקּוֹתֵיהֶם זָרִים לְיוֹשְׁבֵי סְפָרַד, תַּחַת הֱיוֹתָם גְּלוּיִם וִידוּעִים לַכֹּל בְּעֵת הָחֵל הַבִּקֹּרֶת לַעֲבוֹד עֲבוֹדָתָהּ הַנּוֹרָאָה בָאָרֶץ, כְּעֶשֶׂר שָׁנִים לִפְנֵי צֵאת הַיְהוּדִים גּוֹלָה מִסְּפָרַד, כִּי אָז רַבּוּ קְהִלּוֹת הַיְהוּדִים בְּכָל-אֶרֶץ סְפָרַד, וּבְרֹב הַיָּמִים הַבָּאִים הַכֹּלּ נִשְׁכָּח. בְּסִפְרֵי הַזִּכְרוֹנוֹת הָהֵם קָרָא הַנָּזִיר וַיֵּדַע כִּי כִמְעַט הִגִּידָה הַשִׁפְחָה עַל-אֲדוֹנֶיהָ אֲשֶׁר מִבְּנֵי הָאֲנוּסִים כִּי בְּבֵיתוֹ יָדִיחוּ אֶת-הַבָּשָׂר בַּמַּיִם וּמְלָחֻהוּ בַמֶּלַח לִפְנֵי בַשֵּׁל אוֹתוֹ, וְתָפְשׂוּ אֶת-הָאִישׁ הַהוּא וְשָׂמוּ אוֹתוֹ בַּבּוֹר. אָז יְיַסְּרוּ אוֹתוֹ בִּכְלֵי-מַשְׁחִית לְהוֹצִיא לָאוֹר צְפוּנָיו; וְהָיָה בִנְגוֹעַ כְּלֵי הַמַּשְׁחִית אֶל-עַצְמוֹ וְאֶל-בְּשָׂרוֹ וְלֹא יוּכַל עוֹד לְהִתְאַפֵּק לְכָל הַמַּכְאוֹבִים הַנּוֹרָאִים וְהִגִּיד לָהֶם אֶת-כָּל-לִבּוֹ וְגִלָּה סוֹדוֹ וְסוֹד אֲחֵרִים, כְּכֹל אֲשֶׁר יְבַקְּשוּ מִפִּיו בְּעֵת עֻנּוֹתוֹ; וְנִתַּן הוּא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הִגִּיד עֲלֵיהֶם בֶּאֱמֶת או בְשֶׁקֶר, לָאֵש לְאָכְלָה לְעֵינֵי כָל-הָעָם לִכְבוֹד “אֵל רַחוּם וְחַנּוּן”.

לוּ מָצָא לוֹ הַנָּזִיר דֶּרֶךְ לַחְקֹר וְלִדְרֹש אֶת-אַחַד הַמְשָׁרְתִים או הַמְשָׁרְתוֹת אֲשֶׁר לְבֵית דּוֹן עִמָּנוּאֵל! אָז יָחֵל לִפְקֹד אוֹתָם בְּלִבּוֹ אֶחָד אַחַר אֶחָד. רְפָאֵל, הַסּוֹכֵן אֲשֶׁר עַל-הַבַּיִת, סַנְחָה, הַמְּבַשֶּׁלֶת הַזְּקֵנָה, בֶּנִיטָה, הַנַּעֲרָה הָעוֹמֶדֶת לִפְנֵי הַגְּבִירָה, פֶרְנַנְדוֹ, עֶבֶד הַבַּיִת – כָּל-אֵלֶּה אָמְנָם נָתְנוּ לוֹ כָּבוֹד וְהָדָר בִּימֵי שִׁבְתּוֹ בְּבֵית אֲדוֹנֵיהֶם, אַךְ הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָם כִּי לֹא הָיָה לְבָבָם שָׁלֵם אִתּוֹ; אִם מִן הַיְהוּדִים הַמִּסְתַּתְּרִים עִמָּנוּאֵל, אָכֵן בָּחַר לוֹ גַם אֶת-מְשָׁרְתָיו אַנְשֵׁי בֵיתוֹ מִבְּנֵי עַמּוֹ, כִּי זֶה דֶּרֶךְ הָאֲנוּסִים מִנִּי-אָז. וְיוֹאֲנָה הַמֵּינֶקֶת? הֵן שְׁעַר רֹאשָׁהּ הָיָה צָהֹב וְעֵינֵיהָ כְמַרְאֵה הַתְּכֵלֶת; אוֹת הוּא כִּי מִזֶּרַע הַגָּתִּים הִיא וְכָל-דָּם עִבְרִי לֹא יָצוּק בָּהּ. אָז יוֹסִיף הַנָּזִיר לְדַבֵּר אֶל-לִבּוֹ לֵאמֹר: “הֵן מֵּינֶקֶת לֹא יוּכַל אִישׁ לָקַחַת לוֹ מֵאֲשֶׁר יִבְחַר, וְאַף כִּי עַתָּה אֲשֶׁר הַיְהוּדִים הָאֲנוּסִים כִּמְעַט כָּלוּ בָאָרֶץ מִתִּגְרַת יַד הַבִּקֹּרֶת הַמְבַעֶרֶת אַחֲרֵיהֶם, וְלֹא נוֹתְרוּ בָהֶם כִּי אִם שְׂרִידִים, וְגַם אֵלֶּה יֵשׁ אֲשֶׁר לֹא נוֹדַע מְקוֹמָם אַף לַאֲחֵיהֶם.” גַּם-הִנֵּּה הַמֵּינֶקֶת הִרְבְּתָה לְכַבֵּד אוֹתוֹ וְלִדְאוֹג לוֹ מִכֹּׁל יֶתֶר אַנְשֵׁי בית עִמָּנוּאֵל. וְהַנָּזִיר יָדַע כִּי מִשְׁפָּטָהּ לָלֶכֶת לְהִתְוַדּוֹת אֶת-עֲוֹנוֹתֶיהָ לִפְנֵי הַפְרַנְצִיסְקָנִּים, וַיְבַקֵּש מֵאֵת הַכֹּהֵן הַפְרַנְצִיסְקָנִּי, כִּי בַעַל-בְּרִיתוֹ הָיָה, וַיִּתֵּן אוֹתוֹ לָשֶׁבֶת בִּמְקוֹמוֹ עַל-מוֹשַׁב-הַוִּדּוּי בַּיּוֹם הָרִאשוֹן הַבָּא, בְּבוֹא שְׁלוּמֵי אֱמוּנֵי הַנּוֹצְרִים לְהִתְוַדּוֹת לְפָנָיו כְּמִשְׁפָּטָם.

וַיְהִי כְּבוֹא יוֹאֲנָה לִפְנֵי הַכֹּהֵן הַפְרַנְצִיסְקַנִּי לְהִתְוַדּוֹת וְהִנֵּה הַנָּזִיר בֵּלְטְשַׁאצַר יוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ עַל-כִּסֵּא- הַוִּדּוּי!

וַתִּתְוַדֶּה הַנַּעֲרָה בְּאָזְנֵי הַנָּזִיר הַדּוֹמִינִיקַנִי; וְהוּא עָשָׂה בְעָרְמָה לְהַגְדִּיל אֶת-דִּבְרֵי עֲוֹנוֹתֶיהָ עַל-אַחַת שֶׁבַע וְלָשׂוּם אֶת חֲבְלֵי הַשָּׁוְא לַעֲבוֹת הָעֲגָלָה.

וַתֹּאמֶר הַנַּעֲרָה בְּהִתְוַדּוֹתָהּ: “אָבִי קְדוֹשִׁי, חָטָאתִי חַטָּאָה גְּדוֹלָה, כִּי עָשִׂיתִי בְנַפְשִׁי שָׁקֶר. שָׁאֹל שָׁאַלְתִּי מֵאֵת הַגְּבִירָה לָלֶכֶת אֶל בֵּית הַתְּפִלָּה, וַאֲנִי הָלַכְתִּי לִרְאוֹת פְּנֵי רְעוּתִי.”

“הַדִבַּרְתְּ שֶׁקֶר, יוֹאֲנָה! הֲטֶרֶם תֵּדְעִי כִּי הוּא עָוֹן פְּלִילִי? לֹא אוּכַל לְהָפִיק סְלִיחָה מֵאלֹהִים בְּעַד נַפְשֵׁךְ הַחוֹטֵאת, עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים שָׁנָה נָכוֹנוּ לָךְ שְׁפָטִים רָעִים בְּגֵיהִנֹּם, וּדְעִי כִּי חֶסֶד יַעֲשֶׂה עִמָּךְ אֱלֹהִים אִם-לֹא יוֹסִיף לְיַסְּרֵךְ כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה.”

וּכְמוֹ לֹא הֶאֱמִינָה יוֹאֲנָה לְמִשְׁמַע אָזְנֶיהָ אָמְרָה: “אֲהָהּ, אָבִי מְכֻבָּדִי, הַאֻמְנָם כָּכָה הִרְבֵּיתִי אַשְׁמָה?”

“דְּבַר-שֶׁקֶר הוּא עָוֹן פְּלִילִי, עָוֹן גָּדוֹל מִנְּשׂוֹא.”

כִּשְׁמוֹעַ יוֹאֲנָה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֵּצֶר לָהּ מְאֹד. וַתִּתְחַנֵּן אֵלָיו לֵאמֹר: “אָנָא חַטְּאֵנִי נָא, אָבִי קְדוֹשִׁי!”

“לֹא אֲחַטְּאֵךְ עַד אִם הֲשִׁיבוֹת אוֹתִי בֶּאֱמוּנָה וּבְתָם-לֵבָב דָּבָר בָּרוּר עַל כָּל אֲשֶׁר אֶשְׁאָלֵךְ.”

“הֲרַק אַךְ בְּזֹאת תְּכֻפַּר חַטָּאתִי? שְׁאַל אָבִי קְדוֹשִׁי לְכָל אַוַּת נַפְשֶׁךָ, וְאָנֹכִי אֶעֱנֶךָ.”

“הֲתַעֲנִינִי דְבַר אֱמֶת וְנָכוֹן?”

“אַךְ אֱמֶת יְדַבֶּר פִּי.”

“הַגִּידִי נָא לִי, אֵפוֹא, הֲטוֹב בְּעֵינַיִךְ שִׁבְתֵּךְ בְּבֵית הַגְּבִיר עִמָּנוּאֵל?”

“אָמְנָם כֵּן; כִּי גַם הַגְּבִיר גַּם הַגְּבִירָה טוֹבִים לִי מְאֹד.”

“הֲתָבוֹאִי בְּכָל-עֵת אֶל הַמִּטְבָּח.”

“בּוֹא אָבוֹא שָׁמָּה בְכָל-עֵת; וְיֵש אֲשֶׁר אֶעֱזֹר לְסַנְחָה הַזְּקֵנָה בִּמְלָאכְתָּהּ.”

“הֲשַׂמְתְּ לִבֵּךְ לִרְאוֹת מַה תַּעֲשֶׂה בַּבָּשָׂר בְּטֶרֶם תְּבַשְּׁלֵהוּ?”

“הִיא עוֹשָׂה בוֹ כְּמִשְׁפַּט יוֹשְׁבֵי וַלֶּנְסִיָּה.”

“וּמַה מִשְׁפַּט יוֹשְׁבֵי וַלֶּנְסִיָה בַּדָּבָר הַזֶּה?”

“הֲלֹא לְךָ לָדַעַת זֹאת יוֹתֵר מִמֶּנִי, אָבִי קְדוֹשִׁי, כִּי הִנֵּה וַלֶּנְסִיָּה עִיר מוֹלַדְתֶּךָ.”

“לֹא, כִּי בְקֹרְדוֹבָה נוֹלַדְתִּי.”

“אִם-כֵּן, אֵפוֹא, הֲלֹא שְׁנֵינוּ יְלִידֵי עִיר אַחַת אֲנַחְנוּ, וְאָנֹכִי לֹא יָדַעְתִּי! הָהּ, מָה-רַב הַדֶּרֶךְ מִקֹּרְדוֹבָה לְוַלֶּנְסִיָה, וּמַה קָּצְרָה נַפְשִׁי בְּמַסָּעִי בְּעֵת קַחַת אוֹתִי הַגְּבִיר מִשָּׁם, וְלוּלֵא סִפּוּרָיו הַנְּעִימִים אֲשֶׁר שִׁעְשְׁעַנִי בָהֶם, כִּי אָז כִּמְעַט קַצְתִּי בְּחַיַּי מֵרֹב הַדֶּרֶךְ מְאֹד”

“וּמַה סִפֵּר לָךְ?”

“סַפֵּר סִפֵּר לִי עַל אֹדוֹת הַיְהוּדִים הַנִּלְעָגִים וַיְתָאֵר לִי אֶת דְּמוּתָם, לֵאמֹר: מִצְחָם קָצָר וְהוּא שָׂעִיר; בִּמְקוֹם הָרַגְלַיִם יֵשׁ לָהֶם יָדַיִם; הֲשָׁמַעְתָּ, אָבִי קְדוֹשִׁי, אַרְבַּע יָדַיִם וְרַגְלַיִם אָיִן! וּזְנָבוֹת אֲרֻכִּים לָהֶם מִתַּחַת, וְנוֹעַ יָנוּעוּ תָמִיד וְהִתְנוֹדְדוּ וְהִתְהוֹלְלוּ עַד כִּי יִשְׁתּוֹמְמוּ כָּל רוֹאֵי בָם! מַה שִּׁעְשְׁעָה נַפְשִׁי הַתְּמוּנָה הַזֹּאת אֲשֶׁר שָׂם הַגְּבִיר לְנֶגֶד עֵינָי! כָּל הַיּוֹם נִמְלָא צְחוֹק פִּי!”

וּפְנֵי הַנָּזִיר נָהֲרוּ וְעֵינָיו כַּבְּרָקִים יְרוֹצֵצוּ. עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה יָדַע אֶל נָכוֹן כִּי אָמְנָם יְהוּדִי מִסְתַּתֵּר עִמָּנוּאֵל. וְכִי בְעָרְמָה עָרַךְ אֶת הַדְּמוּת הַזֹּאת לַיְהוּדִים לְמַעַן הָסֵב אֶת לֵב הַמֵּינֶקֶת הַנָּכְרִיָּה וְלֹא תִמְצָא דוֹפִי בּוֹ וּבְבֵיתוֹ בְּכָל מַרְאֵה עֵינֶיהָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה.

וְיוֹאֲנָה הוֹסִיפָה לְדַבֵּר, וַתֹּאמַר: “יָדוֹעַ תֵּדַע, אָבִי קְדוֹשִׁי, כִּי בְעֵינֵי סַנְחָה הַזְּקֵנָה לֹא טוֹב אַתָּה.”

וַיִּצְחַק הַנָּזִיר וַיֹּאמַר: “גַּם הִיא אֵינֶנָּה טוֹבָה בְעֵינַי, כִּי זְקֵנָה הִיא וְרָעַת מַרְאֶה. וְאוּלָם הַגִּידִי נָא לִי, יוֹאֲנָה, אֵיךְ יָדַעַתְּ כִּי לֹא טוֹב אֲנִי בְּעֵינֶיהָ?”

“כִּי כָל יְמֵי שִׁבְתְּךָ אִתָּנוּ שָׁקְדָה תָמִיד עַל הַמִּטְבָּח לִהְיוֹתוֹ סָגוּר הֵיטֵב. וַיְהִי הַיּוֹם וָאֶשְׁאָלֶהָ לֵאמֹר מַדּוּעַ אַתְּ עוֹשָׂה כָּכָה וַתְּכַחֵשׁ וַתֹּאמֶר אֵין דָּבָר וְגַם הִרְחִיבָה לִפְתּוֹחַ אֶת דַלְתוֹת הַמִּטְבָּח. הַדְּלָתוֹת נִפְתְּחוּ וְהִנֵּה אֲדוֹנִי עוֹבֵר וְגַם בָּאתָ הַבַּיְתָה וַתִּפְקַח עֵינֶיךָ עַל-כֹּל וַתְּמַשֵּׁשׁ אֶת כָּל הַכֵּלִים וַתִּשְׁאַל לְכָל כְּלֵי הַמִּטְבָּח וּלְכָל אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָהֶם. וְאוּלָם אֶת הַקֶּרֶשׁ הַגָּדוֹל הַנָּקוּב נְקָבִים נְקָבִים מִהֲרָה סַנְחָה לְהַסְתִּיר מִנֶּגֶד עֵינֶיךָ אֶל תַּחַת הָאָרוֹן”.

“הַקֶּרֶשׁ הַגָּדוֹל הַנָּקוּב? לָמָּה זֶה לָכֶם?”

“לַעֲשׂוֹת אֶת-הַבָּשָׂר בְּטֶרֶם יְבֻשַּׁל, כְּמִשְׁפַּט יוֹשְׁבֵי וַלֶּנְסִיָה.”

“וּמַה יֵּעָשֶׂה בוֹ?” “כִּי יָבִיא בֶּנֶדִיטוֹ הַטַּבָּח אֶת הַבָּשָׂר וְשָׂמוּ אוֹתוֹ בִּכְלִי מָלֵא מַיִם וְהָיָה שָׁם כְּשָׁעָה אֶחָת; וְאַחַר תַּנִּיחֵהוּ סַנְחָה עַל-הַקֶּרֶשׁ הַגָּדוֹל וּמָלְחָה אוֹתוֹ בְּמֶלַח סָבִיב סָבִיב וְהָיָה הַבָּשָׂר עַל הַקֶּרֶשׁ לְפִי מְלֹאת-לוֹ הַמּוֹעֵד כַּמִּשְׁפָּט עַד אֲשֶׁר יְדִיחֻהוּ בַמַּיִם, וְאָז יוּכְלוּ לְבַשְּׁלוֹ. כּה מִשְׁפַּט יוֹשְׁבֵי וַלֶּנְסִיָה.”

עַתָּה יָדַע הַנָּזִיר דַיּוֹ, וַיְחַטֵּא אֶת הַנַּעֲרָה וַיְשַׁלְּחֶהָ וַתֵּלֶךְ.

ה

עַל-דֶּלֶת אוּלַם הַבִּקֹּרֶת נִשְׁמַע קוֹל אִישׁ דּוֹפֵק, הוּא הֶחָבֵר בֵּלְטְשַׁאצַר. הַדֶּלֶת נִפְתְּחָה וְהוּא הִגִּיד לְשוֹמֵר הַסַּף כִּי דָבָר לוֹ אֶל רֹאשׁ שׁוֹפְטֵי הַבִּקֹּרֶת.

וּכְבוֹאוֹ לְפָנָיו וַיֹּאמַר: “אָבִי קְדוֹשִׁי, יָדַעְתִּי כִּי אוֹצְרוֹת הַבִּקֹּרֶת דָּלְלוּ וְחָרְבוּ; וְהִנְניִ בָא לְמַלֵּא אוֹתָם.”

“אִם-כֵּן אֵפוֹא שָלוֹם בּוֹאֲךָ, אֶת-מִי אַתָּה אוֹמֵר לְהַקְרִיב לְמִשְׁפָּטֵנוּ?”

“אֶת הַגְּבִיר עִמָּנוּאֵל לְבֵית אֲגוּלַר.”

“כִּגְמוּלְךָ אָשִׁיב לְךָ; וְאוֹדִיעֲךָ כִּי הוּא הָאִישׁ אֲשֶׁר הֵבִיא אֶת דִּבָּתְךָ אֶל נְשִׂיא הַכֹּהֲנִים.”

“הֲזֹאת יָדַע אֲדוֹנִי אֶל נָכוֹן?”

“מִן הַבִּקֹּרֶת הַקְּדוֹשָׁה לֹא יִפָּלֵא כָל-דָּבָר, וְעַתָּה הָבָה וְאֶשְׁמְעָה מַה שֵּׁמֶץ דָּבָר תַּעֲנֶה בּוֹ?”

“הִנְנִי בָא לַעֲנוֹת בּוֹ כִּי יְהוּדִי נֶעְלָם הוּא. הֵן מִמִּשְׁפַּחַת אֲנוּסִים מוֹצָאוֹ; גַּם הִנֵּה חוֹתְנוֹ נִתַּן לְמַאֲכֹלֶת אֵשׁ חַיִּים לְיוֹם חֲתוּנַת מַלְכֵּנוּ רַב-הַחֶסֶד קַרְלְ הַשֵּׁנִי בִּשְׁנַת אֶלֶף וְשֵׁש מֵאוֹת וּשְׁמוֹנִים.”

“הַעַל-כֵּן יִשָּׂרֵף גַּם הֶחָתָן בְּטֶרֶם יָבוֹא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת כִּי עֲוֹנוֹ בוֹ גַּם הוּא? גַּם הִנֵּה דוֹן אַלְפוֹנְזָה פֶרְנַנְדֶץ לְבֵית אֲגוּלַר, נְשִׂיא רֹאשׁ כְּהוּנַת קֹרְדוֹבָה, דּוֹד-אָבִיו הוּא, וְהוּא יַעֲמֹד לְמַחֲזִיק וּלְמָעוֹז לוֹ וְהִתְאַמֵּץ לְהַצִּילוֹ. וְאוּלָם לַדָּבָר הַזֶּה לֹא לָנוּ לָשׂוּם לֵב. הֵן מִשְׁמַרְתֵּנוּ לְהָשִׁיב רַגְלֵי הַכּוֹפְרִים מִדְּחִי וּלְיַסְּרָם בָּעוֹלָם הַזֶּה לְמַעַן סוּר נַפְשָׁם מִשְּׁאוֹל מָטָּה. הֲרַב עֹשֶׁר הַגְּבִיר.”

“רַב מְאֹד עָשְׁרוֹ, בֵּיתוֹ הוּא הַטּוֹב בְּבָתֵּי וַלֶּנְסִיָה; גַּנָּיו שְׂדוֹתָיו, כְּרָמָיו, יְעָרָיו וּפַרְדֵּסָיו עוֹלִים בְּטוּבָם וּבְרֹב פִּרְיָם וּבִתְבוּאוֹת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר הֵם מְבִיאִים לְבַעֲלֵיהֶם, עַל כָּל הַכְּרָמִים וְהַפַּרְדֵּסִים וּשְׂדֵי הַתְּבוּאוֹת אֲשֶׁר בְּכָל-גְּלִילוֹת גּוּאֶרְתָּה; אוֹצְרוֹתָיו מְסֻבָּלִים זָהָב וּכְלֵי-יְקָר; מְזָוָיו מְלֵאִים כְּלֵי-כֶסֶף מִקְשָׁה, כֶּסֶף צָרוּף. הֵן כֹּל רָאֲתָה עֵינִי בְּשִבְתִּי בְּבֵיתוֹ, כִּי אָרְכוּ לִי שָׁם הַיָּמִים; לְדַעְתִּי יַעֲלֶה כָל-הוֹנוֹ לַחֲמֵש מֵאוֹת אֶלֶף שֶׁקֶל זָהָב.”

“אֲדַמֶּה, כִּי פָּחוֹת הוּא מֵעֶרְכְּךָ זֶה.”

“הַאֲמִינָה לִי אָבִי קְדוֹשִׁי כִּי לֹא הֶעְדַּפְתִּי, וְאוּלַי גַּם גָּרַעְתִּי מֵעֶרְכּוֹ.”

“אָמְנָם הוֹן רַב כָּזֶה שֹׁוֶה בַעֲמַל הַבִּקֹּרֶת! הֲרָאִיתָ שֵׁמֶץ דָּבָר רָע בְּבֵית הַגְּבִיר בִּימֵי שִׁבְתְּךָ שָׁמָּה?”

“מִפִּי הַמֵּינֶקֶת אֲשֶׁר בְּבֵית הַגְּבִיר נוֹדַע לִי כִּי יִמְלְחוּ בַמֶּלַח אֶת-הַבָּשָׂר לִפְנֵי בַשֵּׁל אוֹתוֹ.”

“וּמָה-אוֹת?”

“בַּסְּפָרִים אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ בִּימֵי הָחֵל הַבִּקֹּרֶת מַעֲשֶׂיהָ, בִּימֵי פֶרְדִינַנְדְ הַקַּתּוֹלִי, לִהְיוֹת לְעֵינַיִם לְחַבְרֵי הַבִּקֹּרֶת וְלָעוֹזְרִים עַל-יָדָהּ, נִתְּנוּ כָל-הָאוֹתוֹת אֲשֶׁר בָּהֶם יַכִּירוּ אֶת-הַיְהוּדִים הַמִּסְתַּתְּרִים. וְאַחַד הָאוֹתוֹת הָאֵלֶּה הוּא מְלֹחַ הַבָּשָׂר לִפְנֵי בַשֵּׁל אוֹתוֹ.”

“רְאֵה זֶה חָדָשׁ הוּא לִי! הִנְנִי לְחַפֵּשׂ אֶת-הַסְּפָרִים הָהֵם וְאָשִׂימָה עֵינִי בָם. וְאַתָּה כְּתָב נָא אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הִגַּדְתָּ עַל דּוֹן עִמָּנוּאֵל וּשְׁלַח לִי אֶת הַכְּתָב כַּמִּשְׁפָּט.”

“בְּשָׁלְחֲךָ לִתְפּוֹשׂ אֶת הַגְּבִיר, תִּפְרוֹשׂ רִשְׂתְּךָ גַּם עַל אִשְׁתּוֹ וְעַל כָּל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ, כִּי אִם אָמְנָם הֲלִיכוֹת בֵּיתוֹ עַל-פִּי חֻקּוֹת הַיְהוּדִים הֵנָּה, אֵין זֶה כִּי אִם יְהוּדִים מִּסְתַּתְּרִים הֵמָּה כֻלָּם.”

והַנָּזִיר עָרַךְ בִּכְתָב אֶת דִּבְרֵי הַשִּׂטְנָה עַל עִמָּנוּאֵל, וַיַעֲנֶה בוֹ וּבְאִשְׁתּוֹ וּבְכָל-נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ, מִלְּבַד הַמֵּינֶקֶת יוֹאֲנָה, כִּי יְהוּדִים מִּסְתַּתְּרִים הֵמָּה כֻלָּם. וְאַחַר נִשְׁבַּע שְׁבוּעָה כִּי כֵנִים דְּבָרָיו.

וַיִקַּח הַשּׁוֹפֵט אֶת-כְּתָב-הַשִּׂטְנָה מִיָּדוֹ בְרָצוֹן וַיֹּאמַר: “לֵךְ לְשָׁלוֹם וַאֲנִי אֲצַוֶּה לִתְפּוֹשׂ אֶת-דּוֹן עִמָּנוּאֵל.”

בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה נִקְרָא דוֹן אַנְטוֹנִיָא דִי פּוֹילָא, שׁוֹפֵט וַלֶּנְסִיָה, לָבוֹא אֶל הֵיכַל הַבִּקֹּרֶת.

וּכְבוֹאוֹ אָמַר אֵלָיו שׁוֹפֵט הַבִּקֹּרֶת: “דָּבָר לִי אֵלֶיךָ, דּוֹן אַנְטוֹנִיָא. לֵךְ קַח לְךָ מִמַּחֲנֵה הַשּׁוֹטְרִים אַנְשֵׁי צָבָא מְזֻיָּנִים, וּפָשַׁטְתָּ עַל בֵּית הַגְּבִיר דּוֹן עִמָּנוּאֵל לְבֵית אֲגוּלַר, וְתָפַשְׂתָּ אוֹתוֹ וְאֶת-אִשְׁתּוֹ וְאֶת כָּל נַפְשוֹת בֵּיתוֹ.”

וַיִבָּהֵל דּוֹן אַנְטוֹנִיָא, כְּי הָיָה אוֹהֵב וְרֵעַ לְדוֹן עִמָּנוּאֵל, וַיֵּלֶךְ בְּלֹא חֶמְדָה לַעֲשׂוֹת כַּאֲשֶׁר צֻוָּה.

וְהָאֲנוּסִים הָאֻמְלָלִים עוֹדָם יוֹשְׁבִים לָבֶטַח בָּעֵת הַהִיא וְלֹא יָדְעוּ כִּי נָכוֹן לָהֶם יוֹם חֹשֶׁךְ.

בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בַּבֹּקֶר יָרְדוּ עִמָּנוּאֵל וְאִשְׁתּוֹ, וְגַם הַיַּלְדָּה אִינֶץ אִתָּהּ, אֶל בֵּית הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר בְּתַחְתִּיּוֹת הָאָרֶץ, לִשְׁפּוֹךְ שִׂיחַ לִפְנֵי יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַמִּסְתַּתֶּרֶת הַנּוֹעָדָה שָׁמָּה; רַק אֶת הַיֶּלֶד דִּיֶגוֹ, אֲשֶׁר חָלָה אָז חֳלִי הָאֲבַעְבֻּעוֹת, הִשְׁאִירָה בְיַד הַמֵּינֶקֶת יוֹאֲנָה לִשְׁמרֹ עָלָיו.

בְּלֵב קָרוּעַ וּמֻרְתָּח שָׁפְכָה הָעֵדָה הַקְּטַנָּה שִׂיחָהּ לִפְנֵי יְיָ; - בִּקְרֹא אֶת-הַקַּדִּישׁ הָאַחֲרוֹן הוֹרִידוּ כֻלָּם כַּנַּחַל דִּמְעָה, וַיֹּאמְרוּ פֶה אֶחָד כִּי נְכוֹנִים הֵמָּה לָצֵאת בְּעִקְבוֹת הַגְּבִיר וּלְהָחִישׁ מִפְלָט לָהֶם מֵאֶרֶץ מוֹלַדְתָּם הָאֲיֻמָּה אֶל-אֶרֶץ הָצָּפוֹן. וְהִנֵּה קוֹל צִלְצַל הַפַּעֲמוֹן נִשְׁמַע פִּתְאֹם, לְאוֹת כִּי דוֹן עִמָּנוּאֵל קָרוּא לַעֲלוֹת הַבָּיְתָה. הוּא עָלָה וּרְפָאֵל אֲשֶׁר עָמַד עַל-מִשְׁמָר חָרַד לִקְרָאתוֹ וַיֹּאמֶר אֵלָיו בַּלָּט: “אֲדוֹנִי הַגְּבִיר, דּוֹן אַנְטוֹנִיָא הַשּׁוֹפֵט בָּא אֵלֶיךָ וְהוּא מְבַקֵּשׁ לְדַּבֵּר אִתְּךָ. הִנֵּה הוּא יוֹשֵׁב וּמְחַכֶּה לְךָ בְּחֶדְרֶךָ.”

וַיָּבֹא עִמָּנוּאֵל הַחַדְרָה וַיֹּאמֶר אֶל הַשּׁוֹפֵט: “בְּשֶׁל-מָה הַכָּבוֹד הַזֶּה לִי, כִּי הוֹאִיל רֹאשׁ שׁוֹפְטֵי עִירֵנוּ לָבֹא אֶל בֵּיתִי?”

“אֲדוֹנִי הַגְּבִיר, הִנְנִי שָׁלוּחַ אֵלֶיךָ קָשֶׁה. עָלַי לֶאֱסֹר אוֹתְךָ וְאֶת כָּל אַנְשֵׁי בֵיתְךָ, כִּי הַבִּקֹּרֶת הַקְּדוֹשָׁה הוֹעִידָה אוֹתְךָ לַעֲמוֹד לְמִשְׁפָּטָהּ.”

פְּנֵי דוֹן עִמָּנוּאֵל חָוְרוּ כְּשָׁמְעוֹ, וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיֹאחֶז בְּאַחַד הַכִּסְאוֹת לְמַעַן יַעֲצָר-כֹּחַ לַעֲמֹד עַל-עָמְדוֹ. אַךְ עַד מְהֵרָה שָׁב רוּחוֹ אֵלָיו, וַיְמַהֵר אֶל הַמְצִלָּה וַיִּמְשׁוֹךְ אֶת חוּט הַפַּעֲמוֹן בְּחָזְקָה פַּעֲמָיִם.

וַיִּשְׁאַל אוֹתוֹ הַשּׁוֹפֵט וַיֹּאמַר: “מָה אַתָּה עוֹשֶׂה?”

וַיַּעֲנֵהוּ עִמָּנוּאֵל: “קוֹרֵא אֲנִי לִמְשָׁרְתִי”, וַיּוֹסֶף לִמְשׁוֹךְ אֶת הַחוּט – בִּמְצִלָּה אַחֶרֶת.

וַיָּבֹא רְפָאֵל וַיַעֲמֹד בַּפֶּתַח, וַיֹּאמֶר אֵלָיו עִמָּנוּאֵל עִבְרִית: “לֵךְ מַהֵר, אַל תַּעֲזֹב אֶת-אִשְׁתִּי וְאֶת-בִּתִּי; וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי.” וְאֶל-הַשּׁוֹפֵט אָמַר: “מְשָׁרְתִי זֶה הוּא לוּדִי, וָאֲצַו אוֹתוֹ בִּלְשׁוֹנוֹ לִקְרֹא לְאַנְשֵׁי בֵיתִי, וַאֲנִי הִנְנִי לָלֶכֶת אִתְּךָ אֶל אֲשֶר תִּדְרְשֵׁנִי”.

וּרְפָאֵל בָּא אֶל הָעֵדָה וְהִנֵּה מְהוּמָה וּמְבוּכָה וְחֶרְדַּת אֱלֹהִים. וַיִּגַּש אֲלֵיהֶם בַּחֲרָדָה וַיֹּאמַר: “אַחַי וְאַחְיוֹתַי, מַהֲרוּ וְנִבְרְחָה! כִּי בָא הַשּׁוֹפֵט לִתְפּוֹשׂ אֶת- הַגְּבִיר וְאֶת כָּל נַפְשוֹת בֵּיתוֹ. הַבַּיִת נָצוּר מְצוּרָה, עַל כָּל דְּלָתַיִם מִשְׁמָר, וּמָנוֹס לָנוּ אַיִן בִּלְתִּי אִם דֶּרֶךְ הַמָּבוֹא אֲשֶׁר בְּתַחְתִּיּוֹת הָאָרֶץ.”

וַיֶּחֶרְדוּ כָּל-הַנּוֹעָדִים חֲרָדָה גְדוֹלָה: וְדוֹנָה אֲנוּנְצִיאַטָה פָּרְצָה וַתַּעֲבֹר עַל-פְּנֵי רְפָאֵל וְכָל הַנִּצָּבִים שָׁם, וְהַיַּלְדָּה אִינֶץ עַל-זְרוֹעוֹתֶיהָ, וַתְּמַהֵר לַעֲלוֹת הַבָּיְתָה.

וַיַעֲצָר-בָּהּ רְפָאֵל וַיִּקְרָא: “אָנָה תֵלְכִי גְּבִרְתִּי.”

“אֶל-אִישִׁי, אֶל-בְּנִי, הָהּ, הַנִּיחָה-לִי, רְפָאֵל!”

ורְפָאֵל הִתְיַצֵּב בְּפָנֶיהָ וַיִּקְרָא: “אַל-נָא יֹאבַד לִבֵּךְ, גְּבִרְתִּי, בְּחֶרְדָּתֵךְ; לִבְנֵךְ לֹא יְאֻנֶּה כָל-רָע וְאִישֵׁךְ הֲלֹא הִנֵּה הוּבַל מִבֵּיתוֹ! הֲתֹאמְרִי לְהוֹסִיף רָעָה עַל-רָעָתוֹ כִּי תֵלְכִי לְהִמָּסֵר גַּם-אַתְּ אֶל-פִּי הָאַרְיֵה הַטּוֹרֵף? דּוֹן עִמָּנוּאֵל יָצֹא יֵצֹא לַחָפְשִׁי; כִּי דוֹד אָבִיו, רֹאשׁ כְּהוּנַת קֹרְדוֹבָה, יִמְצָא לוֹ פְדוּת. הֲתַחְפְּצִי לְהַכְשִׁיל כֹּחַ מַעֲשָׂיו בְּתִתֵּךְ גַּם אֶת-נַפְשֵׁךְ בְּיַד אוֹיֵב? הֲתֹאבִי לִנְפּוֹל בְּיַד הַנָּזִיר בֵּלְטְשַׁאצַר לַעֲשׂוֹת בָּךְ כִּרְצוֹנוֹ?”

וַתִּתֵּן דוֹנָה אֲנוּנְצִיאַטָה אֶת-קוֹלָהּ בִּבְכִי.

וְהָעֶבֶד הַנֶּאֱמָן הוֹסִיף לְדַבֵּר עַל-לִבָּהּ וַיֹּאמַר: “הִתְחַזְּקִי, גְּבִרְתִּי, כִּי גוֹאֲלֵנוּ חָזָק, אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ יִהְיֶה עִמָּנוּ!” וְאַחַר הֶחֱזִיק בְּיָדָהּ וַיּוֹלִיכֶהָ דֶּרֶךְ הַמָּבוֹא אֲשֶׁר בְּתַחְתִּיּוֹת-אֶרֶץ, וְאַחֲרֵיהֶם הָלְכוּ כָל הַנֶּאֱסָפִים שָׁם, הָלוֹךְ וּבָכֹה.

ו

וְהַשּׁוֹפֵט יוֹשֵׁב וּמְחַכֶּה לְאַנְשֵׁי בֵית עִמָּנוּאֵל, וְכִרְאוֹתוֹ כִּי אֵין בָּא, וַיִּרְעַם פָּנִים; וַיִּפְתַּח אֶת-הַדֶּלֶת וַעֲדַת שּׁוֹטְרִים מְזֻיָּנִים אֲשֶׁר עָמְדוּ עַל-מִשְׁמָר בַּחוּץ, בָּאָה הַבַּיְתָה בִּדְבָרוֹ. דּוֹן עִמָּנוּאֵל הוּבַל לְבֵית הַסֹּהַר אֲשֶׁר לַבִּקֹּרֶת, וְהַבַּיִת נֶחְפַּשׂ וְנִבְדַּק כֻּלּוֹ; אַךְ לֹא נִמְצָא שָׁם אִיש לְבַד הַנַּעַר הַחוֹלֶה דִיֶגוֹ וְיוֹהֲנָה הַמֵּינֶקֶת.

ועִמָּנוּאֵל הוּבָא אֶל-בּוֹר לַח מָלֵא אֵד וַעֲרָפֶל, אֵין קֶרֶן אוֹר וְאֵין רוּחַ צַח. בְּמַחְשַׁכִּים יָשַׁב מַשְׁמִים, נִבְדָּל מִכָּל הֶחָי. מִי גִלָּה סוֹדוֹ? מַה-תְּהִי אַחֲרִיתוֹ? מֶה-הָיָה לְאִשְׁתּוֹ וּלְבִתּוֹ הַקְּטַנָּה? הֲנִמְלְטוּ מִיַּד מְבַקְּשֵׁי נַפְשָׁן? וְאֵיפֹה תִמְצֶאנָה מָנוֹס, תֵּשַבְנָה בֶטַח? וּמַה-תְּהִי אַחֲרִית בְּנוֹ הַשּׁוֹכֵב עַל עֶרֶשׂ דְּוָי? כָּל-הַשְּׁאֵלוֹת הָאֵלֶּה הִרְעִישׁוּ אֶת לֵב עִמָּנוּאֵל וַיֶּהֶלְמֻהוּ, וְדַאֲגָתוֹ הָיְתָה בְלִבּוֹ כְּאֵש בּוֹעָרֶת.

וַיֹּאמֶר בְּנַהֲמַת לִבּוֹ: “מִי יִּתֵּן וְשָׁמַעְתִּי אָז לְקוֹל תַּחֲנוּנֵי אִשְׁתִּי הָאֲהוּבָה, מִי יִּתֵּן וְיָצָאתִי אֶת הָאָרֶץ הֲזֹּאת, אֶרֶץ הַקְּנָאוֹת וְהָאַכְזְרִיּוּת, בְּעוֹד הֱיוֹת עִתּוֹתַי בְּיָדִי! מַה תִּקְוָתִי, מַה קִּצִּי אַחֲרֵי אֲשֶׁר בָּאתִי בְכַף הַשּׁוֹפְטִים הַנּוֹרָאִים הָאֵלֶּה!”

הוּא הוֹגֶה נְכָאִים וְדֶלֶת בֵּית-כִּלְאוֹ נִפְתָּחָה; וְשׁוֹמֵר הָאֲסִירִים בָּא וַיֹּאמֶר לוֹ; קוּם לֵךְ אִתִּי. וַיְבִיאֵהוּ אֶל אוּלַם הַמִּשְׁפָּט עַד לִפְנֵי הַשׁוֹפֵט לַחֲקוֹר אוֹתוֹ בַּתְּחִלָּה.

וְשׁוֹפֵט הַבִּקֹרֶת חָקַר אוֹתוֹ, הֶעְתִּיר עָלָיו דְּבָרָיו, דָּרַשׁ מִמֶּנּוּ כִּי יוֹדֶה עַל חַטָּאתוֹ, כִּי יְהוּדִי מִסְתַּתֵּר הוּא וּבְנֵי בֵיתוֹ, וְאָז יִשָּׁפְטוּ אִתּוֹ בְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים.

אַךְ דּוֹן עִמָּנוּאֵל בְּאַחַת: “נֶּאֱמָן אָנֹכִי וּבֵתִי עִם הַדָּת הַקַּתּוֹלִית וְאֵין בִּי כָל-עָוֹן.”

וַיֹּאמֶר הַשּׁוֹפֵט: “הַגִּידָה לִי קׂשְׁט אִמְרֵי אֱמֶת, וְאִם-לֹא, יוּבְאוּ כְלֵי הַמַּשְׁחִית וִידוֹבְבוּ שְׂפָתֶיךָ.”

וַיִּקְרָא דּוֹן עִמָּנוּאֵל וַיֹּאמַר: “כְּלֵי הַמַּשְׁחִית, אֲדוֹנִי? הַאוֹתִי תֹאמַר לְעַנּוֹת בִּכְלֵי הַמַּשְׁחִית? אוֹתִי, אֶת-הַגְּבִיר לְבֵית אֲגוּלַר? הִשָּׁמֵר-לְךָ, כִּי הִנְּנִי…”

“הֲתָעֵז לְאַיֵּם עַל-הַבִּקֹּרֶת הַקְּדוֹשָׁה? הוֹי סָכָל אֵין לֵב! הֵן עַל-רוֹזְנִים וּבְנֵי מְלָכִים, כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים, שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וְשָׂרֵי הַמְלוּכָה נָטָה בֵּית-הַמִּשְׁפָּט הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה אֶת-יָדוֹ וְגַם הוֹעִידָם לְמִשְׁפָּטוֹ וְגַם עָשָׂה בָהֶם שְׁפָטִים, וְאַתָּה הִנָּקֵה תִנָּקֶה! מִי אַתָּה וּבַמָּה כֹּחֲךָ גָּדוֹל? אִם אָשֵׁם אַתָּה נָשׂא תִשָּׂא אֶת-עֲוֹנְךָ וְלֹא תִנָּקֶה. עַל-כֵּן תֵּן תּוֹדָה עַל-אַשְׁמָתְךָ בְּטֶרֶם יַעֲבֹר הַמּוֹעֵד, כִּי אַךְ אִם הַגֵּד תַּגִּיד לָנוּ אֶת-כָּל לִבְּךָ, יַטּוּ אֵלֶיךָ חֶסֶד וְרַחֲמִים, וְאִם-אַיִן, וְהָיְתָה אַחֲרִיתְךָ מָרָה…”

וְלֵב עִמָּנוּאֵל הָמָה לוֹ מְאֹד לְזֵכֶר כְּלֵי הַחוֹבְלִים. כִּמְעַט רֶגֵע הָיָה עִם לְבָבוֹ לְהַגִּיד אֶת הַכֹּל בְּטֶרֶם יַעֲבֹר גֵּווֹ תַּחַת שֵׁבֶט הָרֶשַׁע, וְהִנֵּה זָכַר אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר הוּגַד לוֹ מֵאָז, כִּי מִכָּל הַמּוּבָאִים לְמִשְׁפַּט הַבִּקֹּרֶת אֵין נִמְלַט מִכְּלֵי הַחוֹבְלִים גַּם – כִּי יִתְוַדֶּה אֶת כָּל חַטָּאתוֹ לִרְצוֹנוֹ, גַּם-כִּי יָשִׁית עַל נַפְשׁוֹ כָּל עָוֹן וְכָל חַטָּאת וְכָל דְּבַר בְּלִיַּעַל אֲשֶׁר יַעֲנוּ בוֹ בִּן הַכּוֹת הוּא וּבִן עַנּוֹת נָפֶשׁ. זֹאת חֻקַּת הַבִּקֹּרֶת הַקְּדוֹשָׁה מֵאָז וְזֶה מִשְׁפָּטָהּ.

וַיַּחֲרֵשׁ דּוֹן עִמָּנוּאֵל. וְהַמְבַקֵּר צִוָּה אֶת-אַחַד מַלְאֲכֵי הַמַּשְׁחִית הַמְשָׁרְתִים לְפָנָיו וַיָּבֵא אֶת כְּלֵי הַחוֹבְלִים וַיַעַרְכֶם לְעֵינֵי הָאֻמְלָל אֶחָד אֶחָד וַיִּקְרָא לְפָנָיו אֶת כָּל פָּרָשַׁת מַעֲשֵׂיהֶם, לֵאמֹר זֶה מִשְׁפַּט הַכֵּלִים וְכָזֹאת יֵּעָשֶׂה בָהֶם.

עִמָּנוּאֵל רָאָה אֶת כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה וַתֹּאחֲזֶנּוּ פַלָּצוּת! הַלְאִישׁ כָּמֹהוּ נָכוֹנוּ שְׁפָטִים כָּאֵלֶּה! הַהוּא יְעֻנֶּה כְעַנּוֹת בֶּן-עַוְלָה וְנִקְלָה לְעֵינֵי כָל יוֹדְעָיו וּמְכַבְּדָיו לְפָנִים! וּבְשֶׁל-מָה זֹאת לוֹ? יַעַן אֲשֶׁר עָבַד אֶת אֱלֹהֵי אֲבוֹתָיו וַיְכַבְּדוֹ בְּסֵתֶר לְבָבוֹ.

עַל פְּנֵי הָאֻמְלָל נִרְאֲתָה נַהֲמַת לִבּוֹ וְהַמְּבַקֵּר הִתְבּוֹנֵן אֵלָיו וַיִּשְׂמַח לְאֵידוֹ; וְאַחַר צִוָּה לַהֲשִׁיבוֹ אֶל בֵּית כִּלְאוֹ הַצַּר וְהַנֶּאֱלָח.

שָׁם בְּשֶׁבֶת הָאַסִּיר לְבָדָד, נִדְכֶּה וּנְכֵה רוּחַ, יְבַהֲלֻהוּ רַעְיוֹנֵי לִבּו בְּזָכְרוֹ אֶת הַחֲבָלִים אֲשֶׁר הוּא צָפוּי לָהֶם לְיוֹם מָחָר, עַד כִּי יַמְרִיצֻהוּ צַלְמֵי בַלָּהוֹת אֵלֶּה לְהִתְוַדּוֹת אֶת כָּל חַטָּאתוֹ כְּבֹאוֹ שֵׁנִית לִפְנֵי הַמְבַקֵּר, גַּם בְּטֶרֶם יוּחַל לְעַנּוֹתוֹ; וְאָז תְּהִי נַפְשׁוֹ לְשָלָל לַבִּקֹּרֶת וְאַחֲרִיתוֹ לְהַכְרִית. כֹּה יִהְיֶה תָמִיד וְכֹה, חָשַׁב הַמְּבַקֵּר, הָיֹה יִהְיֶה גַם בַּפַּעַם הֲזֹּאת, עַל כֵּן הוּשַׁב עִמָּנוּאֵל אֶל הַבּוֹר.

בְּשׁוּבוֹ אֶל בֵּית כִּלְאוֹ אִמֵּץ לִבּוֹ בֵּאלֹהֵי אֲבוֹתָיו וַיִּשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשׁוֹ בְּשִׂיחוֹ וַיֹּאמַר:

“צַדִּיק אַתָּה יְיָ עַל כָּל הַבָּא עָלָי. מַדּוּעַ לֹא שָׁמַעְתִּי בְקוֹל תַּחֲנוּנֵי אִשְׁתִּי? מַדּוּעַ לֹא קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת? לָמָּה לֹא יָצָאתִי לִפְנֵי שָׁנָה בְּעִקְבוֹת אַחַי וּקְרוֹבַי בְּלֶכְתָּם הוֹלַנְדָה? לָמָּה זֶה יָשַׁבְתִּי פֹה לְשַׁקֵּר בֶּאֱמוּנָתִי לְהִתְכַּחֵשׁ לֵאלֹהִים, תַּחַת אֲשֶׁר יָכֹלְתִּי לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי אֲבוֹתַי בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת לְעֵינֵי הַשָּׁמֶשׁ? אֲהָהּ, אַהֲבָתִי אֶת אֶרֶץ סְפָרַד הַנָאוָה הֲזֹּאת הִיא הוֹלִיכַתְנִי שׁוֹלָל! אָמְנָם כֵּן, לְךָ יְיָ הַצְּדָקָה, כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשֵׂה עִם עַבְדְּךָ, וַאֲנִי נָכוֹן לִבִּי לִקְרַאת כָּל הַבָּא עָלַי כִּי אַתָּה עִמָּדִי, אֱלֹהֵי צוּרִי וּמְפַלְּטִי!”

וַיֹּאכַל דּוֹן עִמָּנוּאֵל וַיֵּשְׁתְּ מִן הַלֶּחֶם וְהַמַּיִם אֲשֶׁר מָצָא בַּחֲדַר כִּלְאוֹ; כִּי רַק לֶחֶם וָמַיִם נִתְּנוּ לַאֲסִירֵי הַבִּקֹּרֶת; וְאַחַר שָׁכַב עַל עֲרֵמַת הַתֶּבֶן אֲשֶׁר הוּכַן לוֹ לְמִשְׁכָּב, וַיֵּרָדַם. וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וְהִנֵּה יָד נָגְעָה בוֹ וַתְּעִירֵהוּ, וַיַּרְא וְהִנֵּה תְמוּנָה כֵהָה לְנֶגֶד עֵינָיו וּבְיָדָהּ מְנוֹרָה מְפִיצָה אוֹר קִפָּאוֹן. וַיִּשְׁמַע קוֹל הָאִישׁ מְדַבֵּר אֵלָיו: “הֵא לְךָ אֶת זֶה, אֲדוֹנִי, וּקְרָא, וַהֲשִׁיבֵהוּ לִי כְּרָגַע. הַטַּבָּח בֵּנֶדִיטוֹ שְׁלָחָהוּ אֵלֶיךָ.”

וַיְמַהֵר דּוֹן עִמָּנוּאֵל וַיָקָם מִמִּשְׁכָּבוֹ וַיִּקְרָא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶה: “רְפָאֵל מוֹלִיךְ בֶּטַח אֶת אִשְׁתְּךָ וְאֶת בִּתְּךָ; וְכִי יָבִיא אוֹתָן אֶל-מְקוֹם מִקְלָט, יָשִׂים פְּעָמָיו קֹרְדוֹבָה אֶל דּוֹדֶךָ. חֲזַק וְאַמֵּץ לִבְּךָ לְבִלְתִּי הִתְוַדּוֹת מְאוּמָה.”

כִּמְעַט קָרָא דוֹן עִמָּנוּאֵל אֶת דִּבְרֵי הַגִּלָּיוֹן לְאוֹר הַמְּנוֹרָה הַכֵּהֶה וְהָאִישׁ מִהֵר וַיַחְטְפֵהוּ מִיָּדוֹ, וַיֵּצֵא וַיִּסְגֹּר אֶת הַדֶּלֶת בְּחָפְזָה וַיִּלֶךְ לוֹ.

ז

בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי נִקְרָא דוֹן עִמָּנוּאֵל שֵׁנִית לָבֹא לִפְנֵי הַמְבַקֵּר. וְהַמְבַקֵר דִבֵּר עַל לִבּוֹ גַם הַפַּעַם כִּי יוֹדֶה עַל חַטָּאתוֹ, נִסָּהוּ לָדַעַת אִם הַוִּדוּי הַקַּתּוֹלִי " אֲנִי מַאֲמִין" וְהַתְּפִלָּה הַנּוֹצְרִית “אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם” שְׁמוּרִים בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו; שְׁאָלָהוּ הַאֵין לוֹ אוֹ לִבְנוֹ עוֹד שֵׁם עִבְרִי עַל הַשֵּׁם הַנּוֹצְרִי; חֲקָרוֹ עַל דְּבַר הַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִמְלְחוּ בְּבֵיתוֹ כְּדַת הַיְהוּדִים; הֶאֱשִׁימוֹ, כִּי צָם בְּיוֹם הַשְּׁלֹשָׁה עָשָּׂר לְחֹדֶשׁ מַרְסְ וְהַיוֹם הַזֶּה לֹא יוֹם צוֹם הוּא לַקַּתּוֹלִים (בָּרְשִׁימוֹת, אֲשֶׁר הָיוּ בִידֵי שׁוֹפְטֵי הַבִּקֹּרֶת עַל חֻקּוֹת הַיְהוּדִים, הָיָה כָתוּב, כִּי יוֹם הַשְּׁלֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר (=מַרְסְ) יוֹם צוֹם הוּא לַיְהוּדִים. וְהַמְּבַקֵּר לֹא יָדַע, כִּי עִתּוֹתֵי הַיְהוּדִים אֵינָן מַתְאִימוֹת בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה עִם עִתּוֹתֵי הַנּוֹצְרִים). אַךְ דּוֹן עִמָּנוּאֵל יָדַע לְהִזָּהֵר וְהַמְּבַקֵּר לֹא הִצִּיל מִפִּיו דָּבָר לִמְצֹא עֲוֹנוֹ. עַל מְלִיחַת הַבָּשָׂר עָנָהוּ, כִּי גַם הוּא גַם אִשְׁתּוֹ אֵינָם בָּאִים אֶל הַמִּטְבָּח, וְהַכֹּל נַעֲשֶׂה שָׁם בְּיַד הַזְּקֵנָה סַנְחָה. וְעַל דְּבַר הַצּוֹם עָנָה: “מֵעוֹדִי לֹא צַמְתִּי כִּי אִם בִּימֵי הַצּוֹם אֲשֶׁר צִוְּתָה עָלֵינוּ אֱמוּנָתֵנוּ. בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ מַרְסְ? הֲלֹא זֶה יוֹם הוּלֶדֶת הַגְּבֶרֶת אַפְרוֹזִיָה, אֵשֶׁת הַשּׁוֹפֵט דּוֹן אַנְטוֹנִיָא דִי פוֹילָא, וּבַיּוֹם הַזֶּה הָיִיתִי בְּבֵיתוֹ אֲנִי וְאִשְׁתִּי לְבָרֵךְ אֶת הַגְּבֶרֶת בְּיוֹם שִׂמְחָתָהּ, וְגַם שָׂמוּ לְפָנֵינוּ מַמְתַּקִּים וַנֹּאכַל. הֲלֹא תוּכַל לַחְקֹר זֹאת.”

וְהַמְבַקֵּר הִשְׁתּוֹמֵם לִשְׁמוֹעַ: הֵן הוּא יָדַע כִּי יוֹם הַשְּׁלֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ מַרְסְ יוֹם צוֹם הוּא לַיְהוּדִים; וְגַם קָרָא בְּאַחַד הַסְּפָרִים כִּי הַיְהוּדִים שׁוֹמְרִים מְאֹד אֶת יוֹם צוֹמָם – הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה נִכְתְּבוּ עַל צוֹם הַכִּפּוּרִים – וְהוּא לֹא יָדַע לְהַבְדִּיל בֵּין צוֹם לְצוֹם, בֵּין צוֹם הַכִּפּוּרִים וּבֵין תַּעֲנִית אֶסְתֵּר.

דּוֹן עִמָּנוּאֵל הוּשַׁב אֶל בֵּית כִּלְאוֹ; כִּי אָמְרוּ לַחְקֹר עוֹד עַל אֹדוֹתָיו בְּטֶרֶם יִגְּשׂוּ לְעַנּוֹתוֹ בִּכְלֵי הַחוֹבְלִים.

וּבְנוֹ דּיֶּגוֹ הַחוֹלֶה הוּבָא אֶל בֵּית הַנְּזִירִים הַדּוֹמִינִיקַנִּים, וְשָׁם הֵחֵל לָשׁוּב לְאֵיתָנוֹ. וְאֵשֶׂת עִמָּנוּאֵל וְכָל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ בֻּקְּשׂוּ וְלֹא נִמְצְאוּ, בְּכָל אֲשֶׁר הִרְבּוּ עוֹשֵׂי דְבַר הַבִּקֹּרֶת לַחְקֹר וְלִדְרֹשׁ אַחֲרֵיהֶם. וְיוֹתֵר מֵהֵמָּה בִּקְשׁוּ לִתְפֹּשׂ אֶת הַזְּקֵנָה סַנְחָה, אוּלַי הִיא לְבַדָּהּ הַנֶּפֶשׁ הַחוֹטֵאת וְהַמַּחֲטִיאָה, כִּי גַם בִּשְׂרֵפַת טַבַּחַת זְקֵנָה יִמְצְאוּ חֵפֶץ כַּאֲשֶׁר בְּהִשָּׂרֵף גְּבִיר וּבַעַל בְּעַמָּיו.

וְאַנְשֵׁי בֵית עִמָּנוּאֵל וְהַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם נִמְלְטוּ עַל נַפְשׁוֹתָם בְּעַד הַמָּבוֹא אֲשֶׁר מִתַּחַת לַבַּיִת, וּבַיַּעַר הַנִּזְכָּר לְמַעְלָה יָצְאוּ הַנָּסִים אֶל תַּחַת שְׁמֵי יְיָ, וְלִפְנֵי לֶכְתָּם לָקְחוּ חֶלְקָם מִן הַזָּהָב הַמּוּכָן לִהְיוֹת לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ. הַיְהוּדִים יוֹשְׁבֵי וַלֶּנְסִיָה שָׁבוּ לְבָתֵּיהֶם אֶחָד אֶחָד וְאִישׁ לֹא יָצָא בַעֲקֵב אָחִיו. וּרְפָאֵל חָשַׁב לְהוֹלִיךְ אֶת דּוֹנָה אֲנוּנְצִיאַתָּה וְאֶת אִינֶץ בִּתָּהּ הַקְּטַנָּה אֶל מַדְרִיד עִיר הַמַּמְלָכָה. בָּעִיר הַזֹּאת, בְּפַרְוַר Las Infantos (הַיְלָדִים), יָשְׁבָה דוֹדַת הַגְּבִירָה, דּוֹנָה קַתֵּרִינָה לְבֵית מוֹנְטְאַלְטוֹ, אִשָּׁה אַלְמָנָה עֲשִׁירָה. בְּבֵית הָאִשָּׁה הַזֹּאת קִוָּה רְפָאֵל לִמְצֹא לִגְבִרְתּוֹ מְקוֹם מִקְלָט וּמָנוֹחַ לָהּ וּלְבִתָּהּ. וְאַחַר יֵלֵךְ קֹרְדוֹבָה וְהִטָּה אֶת לֵב רֹאשׁ הַכֹּהֲנִים, דּוֹן אַלְפוֹנְזָה פֶרְנַנְדֶץ, לְהַצִּיל אֶת שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ מִיַּד הַבִּקֹּרֶת. אֶת מַחֲשַׁבְתּוֹ זֹאת הִגִּיד לאֶחָיו הַיְהוּדִים הַמִּסְתַּתְּרִים לִפְנֵי הִפָּרְדוֹ מֵעִמָּם; וַיַּשְׁבִּיעֵם לַעֲשׁוֹת כָּל אֲשֶׁר בְּכחָם לְמַעַן אֲדוֹנָיו; וּבְטֶרֶם כָּל לְהִשְׁתַּדֵּל כִּי יִוָּדַע לוֹ, לַאֲדוֹנָיו, כִּי נִמְלְטָה אִשְׁתּוֹ וּלְהַזְהִירוֹ כִּי יִתְאַפֵּק לְבִלְתִּי הִתְוַדּוֹת עַל שׁוּם דָּבָר. וְגַם עָשׂוּ אֶת בַּקָּשָׁתוֹ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ, כִּי הִצְלִיחַ בֵּינֶדֵיטוֹ הַטַּבָּח לְשַׁחֵד אֶת שׁוֹמֵר הָאֲסִירִים לְהָבִיא אֶת הַבְּשׂוֹרָה הַטּוֹבָה הַזֹּאת עַד עִמָּנוּאֵל הָאַסִּיר.

וְדוֹנָה קַתֵּרִינָה אָסְפָה אֶת אֲנוּנְצִיאַטָה וְאֶת בִּתָּהּ בְּרַחֲמִים אֶל בֵּיתָהּ, אַף כִּי לֹא נֶעְלָם מִמֶּנָּה כִּי אִם יִוָּדַע הַדָּבָר כִּי אָסְפָה אֶל בֵּיתָהּ אִשָּׁה אֲשֶׁר הִתְמַלְּטָה מִידֵי הַבִּקֹּרֶת, וְהָיְתָה דָתָהּ לְהָמִית. רַק דָּרְשָׁה מֵאִתָּהּ לְשַׁנּוֹת אֶת שְׁמָהּ; וַתִּקָּרֵא מֵעַתָּה דוֹנָה גְרַצִיָה דִי-לִימָה וַתְּהִי כְאַלְמָנָה הַבָּאָה מֵעִיר לֵיאוַן לָגוּר שָׁם.

וְאַחֲרֵי אֲשֶׁר הִסְתִּיר רְפָאֵל אֶת גְבִרְתּוֹ מִפַּחַד אוֹיֵב, שָׂם לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו לָלֶכֶת קוֹרְדוֹבָה. וַיִּסַּע בִּכְבֵדוּת יָּמִים רַבִּים הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ עַד אֲשֶׁר בָּא בְשָׁלוֹם אֶל מְחוֹז חֶפְצוֹ. וַיִּתְהַלֵּךְ קוֹדֵר בְּחוּצוֹת הָעִיר הַשּׁוֹמֵמִים. וַיִּזְכּוֹר בְּמַר נַפְשׁוֹ אֶת הָאֲנָשִׁים הַגְּדוֹלִים, אַנְשֵׁי הַמּוֹפֵת מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בָעִיר הַזֹּאת בִּימֵי מֶמְשֶׁלֶת הַחַלִיפִים³ וַיְלַמְּדוּ תוֹרָה בַעֲדָתָם וַיַּעֲשׂוּ גְדוֹלוֹת בְּקֶרֶב עַמָּם; וּבָהֶם: רַבִּי שְׁמוּאֵל הַנָּגִיד, אֲשֶר הָיָה רֹאשׁ הַשָּׂרִים בְּמַלְכוּת קֹרְדוֹבָה וַיְהִי חָכָם וּמְשׁוֹרֵר נוֹדַע לְשֵׁם, וְהָעוֹלֶה עָלָיו, רַבֵּנוּ מֹשֶׁה בֶּן-מַיְמוֹן, הַמָּאוֹר הַגָּדוֹל בַּתּוֹרָה וּבְחָכְמַת יִשְׂרָאֵל.

בְּרוּחַ נִשְׁבָּרָה עָלָה רְפָאֵל אֶל-הֶ“חָצֵר”, הוּא בֵּית-מוֹשַׁב הַנָּשִׂיא וְהָרֹאשׁ לְכֹהֲנֵי קֹרְדוֹבָה. הֲיֹאבֶה רֹאשׁ הַכֹּהֲנִים לְהוֹשִׁיעַ לִשְׁאֵר-בְּשָׂרוֹ בַּצַּר-לוֹ. הֲיוּכַל לְהוֹשִׁיעַ לוֹ?

ח

וְהַחַשְׁמַן דּוֹן אַלְפוֹנְזָה פֶרְנַנְדֶץ לְבֵית אֲגוּלַר, הוּא רֹאשׁ הַכְּהוּנָה לְכָל גְּלִיל קֹרְדוֹבָה, הָיָה בְּבֵיתוֹ וְשׁוֹמֵר הַסַּף הִגִּיד לוֹ כִּי בָא אוֹרֵחַ לִרְאוֹת פָּנָיו. רְפָאֵל יָשָׁב בַּבִּיאָה רְגָעִים מִסְפָּר, וַיִּגַּשׁ עַד הַחַלּוֹן וַיַּשְׁקֵף עַל פְּנֵי הָעִיר, וְהִנֵּה נִפְתְּחָה הַדֶּלֶת וּרְפָאֵל הֵסֵב אֶת פָּנָיו וַיַּרְא אֶת הַחַשְמַן בְּבוֹאוֹ, וַיֹּאמַר: “הוֹד קְדוֹשִׁי!”

וַיִּפָּעֵם נְשִׂיא הַכֹּהֲנִים וַיִּקְרָא: “לְמִי הַקּוֹל הַזֶּה! הֲקוֹלְךָ הוּא רְפָאֵל רֵעִי וִידִידִי מִימֵי נְעוּרַי הַטּוֹבִים?” וַיִּפְרוֹשׂ זְרוֹעוֹתָיו וַיְחַבְּקֵהוּ וּרְפָאֵל נָפַל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ בְּכִי גָּדוֹל.

דּוֹן אַלְפוֹנְזָה פֶרְנַנְדֶץ וּרְפָאֵל נִשְׁתַּוּוּ לְמִסְפַּר שְׁנוֹתֵיהֶם, בִּנְעוּרֵיהֶם שָׁקְדוּ יַחַד בַּסֵּתֶר עַל כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ וְעַל הַתַּלְמוּד וְיַחְדָּו שָׂחֲקוּ וְהִשְׁתַּעְשְׁעוּ. וּמֶה עָגְמָה נֶפֶשׁ הַנַּעַר אַלְפוֹנְזָה בְּהוֹדִיעַ אוֹתוֹ הוֹרָיו יוֹם אֶחָד, כִּי יָעֲצוּ לְשׂוּמוּ לְכֹהֵן, לְמַעַן יוּכַל לִהְיוֹת בַּיָּמִים הַבָּאִים לְמָגֵן וּלְמוֹשִׁיעַ לִבְנֵי עַמּוֹ, הָאֲנוּסִים, מִפְּנֵי הַבִּקֹּרֶת. אַךְ לֹא יָכוֹל לְחַלֵּץ נַפְשׁוֹ מִן הַגְּדוּלָה הַשְּׂנוּאָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר נִגְזְרָה עָלָיו, כִּי חֹק לְבֵית אֲגוּלַר מֵאָז נֶאֶנְסוּ לְקַבֵּל עֲלֵיהֶם אֶת הַדָּת הַנּוֹצְרִית לְמַרְאֵה עֵינַיִם, כִּי יָקִימוּ אֶחָד מִבְּנֵיהֶם לְכֹהֵן בְּדוֹר דּוֹר; וְהַדָּבָר הַזֶּה הָיָה לָהֶם לִכְסוּת עֵינַיִם וּלְמִבְטָח לְכָל הַמִּשְׁפָּחָה. וְכִרְאוֹת הַנַעַר אַלְפוֹנְזָה כִּי אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת, וַיָבֵא אֶת צַוָּארוֹ בָּעֹל וַיֵּלֵךְ סַלַּמַנְקָה לִלְמֹד אֶת תּוֹרַת הַכְּהוּנָה; אַף כִּשְׁרוֹנוֹ וּמַכָּרֵי בֵית אָבִיו עָמְדוּ לוֹ לַעֲלוֹת מְהֵרָה מַעְלָה מָעְלָה: בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה לְמוֹרֶה בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ לְחָכְמָה אֲשֶׁר לָמַד בּוֹ, וּמִקֵּץ שָׁנִים אֲחָדוֹת הָיָה לְרֹאשׁ כֹּהֲנֵי אֲלַמֶּדָה, וְעַתָּה הִנֵּה הוּא זֶה שָׁנִים רַבּוֹת נְשִׂיא רֹאשׁ כְּהוּנַת קֹרְדוֹבָה וְהַגָּלִיל וְחַשְׁמַן לָאָב הַקָּדוֹשׁ הַיּוֹשֵׁב בְּרוֹמָה.

וּרְפָאֵל רֵעוֹ לֹא הִתְהַלֵּךְ בִּגְדוֹלוֹת בִּימֵי חֶלְדּוֹ; אַחֲרֵי מוֹת אָבִיו קָם תַּחְתָּיו עַל מִשְׁמַרְתּוֹ בְּבֵית אֲגוּלַר וַיְהִי הַסּוֹכֵן אֲשֶׁר עַל הַבַּיִת לְמַעְלָה וּמוֹרֶה עִבְרִית וְדַת אָבוֹת לַיְלָדִים לְמַטָּה בְּסַתֶר בֵּית הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר בְּתַחְתִּיּוֹת הָאָרֶץ. כִּשְׁנָתַיִם יָמִים לִפְנֵי הָחֵל סִפּוּרֵנוּ זֶה מֵתָה עָלָיו אִשְׁתּוֹ וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ. וַיְהִי מֵעַתָּה כָּל חֶפְצוֹ בְּבֵית אֲגוּלַר וַיִּהְיוּ עֵינָיו וְלִבּוֹ שָׁם כָּל הַיָּמִים.

יָמִים רַבִּים לֹא רָאוּ הָרֵעִים מִנֹּעַר אִישׁ אֶת-אָחִיו; עַל-כֵּן הִשְׁתּוֹמֵם רֹאשׁ הַכֹּהֲנִים לְבוֹאוֹ. וַיֹּאמֶר לוֹ: “שָׁלוֹם לְךָ רְפָאֵל, אָחִי וְרֵעִי, מַה לְךָ פֹּה בְּקֹרְדוֹבָה וּמָה הִמְרִיצְךָ כִּי נָדַדְתָּ מִקִּנְךָ לְעֵת זִקְנָה? מַה שְּׁלוֹם עִמָּנוּאֵל, נֶכֶד אָחִי, וּמַה שְׁלוֹם אִשְׁתּוֹ הַנְּעִימָה דוֹנָה אֲנוּנְצִיאַתָּה וּשְׁלוֹם הַיְלָדִים הַנֶּחְמָדִים?”

וּרְפָאֵל עוֹדֶנּוּ מַחֲשֶׁה, רַק עֵינָיו נִגְּרוּ דְּמָעוֹת.

“הִנְךָ בּוֹכֶה, נַעַר זָקֵן? הַגֵּד מַה נִּהְיָתָה? הֶעָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנוֹת וַלֶּנְסִיָה וַיַּכְרֵת נִין וְנֶכֶד לְבֵית אָבִי? אוֹ הַהִכָּה הַבָּרָק וַיִבְעַר בַּבַּיִת וּבְיוֹשְׁבָיו וַיֹאכְלֵם? הוֹי אָחִי, הוֹי רֵעִי, דַּבֶּר נָא!”

“הוֹד קְדוֹשִׁי…”

“הַנַּח לְחַבְלֵי שְׁמוֹת הַכָּבוֹד וּקְרָא לִי אַלְפוֹנְזָה כְּבָרִאשׁוֹנָה.”

“אֲהָהּ, אַלְפוֹנְזָה, רָעָה גְדוֹלָה בָּאָה עַל בֵּית אֲגוּלַר: דּוֹן עִמָּנוּאֵל עָצוּר בְּבֵית-כֶּלֶא הַבִּקֹּרֶת.”

“הֲלֹא הִנֵּה הִכָּה הַבָּרָק אֶת בֵּית אֲגוּלַר כִּדְבָרִי; אַךְ אָיֹם וְנוֹרָא הוּא מִן הַבָּרָק הַיּוֹרֵד מֵעָבֵי שְׁחָקִים. וּמֶה הָיָה לְאִשְׁתּוֹ?”

“עַל כֻּלָּנוּ הָיְתָה הָרֶשֶׁת פְּרוּשָׂה, אַךְ אֲנַחְנוּ נַסְנוּ וְנִמְלָטְנוּ. רַק הַנַּעַר דִיֶגוֹ חָלָה אָז אֶת מַחֲלַת הָאֲבַעְבֻּעוֹת; דוֹנָה אֲנוּנְצִיאַתָּה וּבִתָּהּ אִינֶץ עָבְרוּ שָׁלוֹם וְהִנָּן יוֹשְׁבוֹת כָּעֵת בֶּטַח.”

“הֲלֹא תֵדַע מִיַּד מִי הָיְתָה זֹאת לָכֶם?”

“נָזִיר דּוֹמִינִיקָנִּי בֵּלְטְשַׁאצַר שְׁמוֹ, הִתְגּוֵֹרר בְּבֵיתֵנוּ יָמִים רַבִּים, עַד אֲשֶׁר הִשְׁלִיכוֹ אֲדוֹנִי מֵעַל פָּנָיו, עֵקֶב אֲשֶׁר עָגַב עַל אִשְׁתּוֹ. הוּא, אוֹמֵר לִבִּי לִי, הִכָּה אוֹתָנוּ בְּלָשׁוֹן.”

“אֲהָהּ, רְפָאֵל מַחְמַדִּי, הַכְרֵעַ הִכְרַעְתָּנִי! לוּ מָצְאָה יָדִי לְהוֹשִׁיעַ!”

“אַלְפוֹנְזָה אָחִי, חָלִילָה לְךָ מֵהִתְרַפּוֹת בְּיוֹם צָרָה. הֲלֹא לְעֵת כָּזֹאת הִקְדִּישׁוּךָ אֲבוֹתֶיךָ לַכְּהוּנָה. אָנָא הוֹשִׁיעָה-נָא, הַצִּילָה אֶת-נֶכֶד אָחִיךָ וְאֶת כָּל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ!”

“לָמָה זֶה לְךָ לְבַקֵּשׁ עַל זֹאת וּמִשְׁפָּטוֹ נָגַע עַד לִבִּי; גַּם אֶת נַפְשִׁי נָתַתִּי תַחַת נַפְשׁוֹ, אַךְ הִנֵּה אָח לֹא פָדֹה יִפְדֶּה אִישׁ מִפִּי חַיַּת טֶרֶף זֹאת אֲשֶׁר אֵין תְּקוּמָה לְפָנֶיהָ. בְּכָל זֹאת אֶעֱשֶׂה כָל-אֲשֶׁר בְּכֹחִי לְהַצִּיל אֶת נֶכֶד אָחִי, אוּלַי יַצְלִיחַ יְיָ בְּיָדִי. וְאַתָּה יְדִידִי עָלֶיךָ לְהִשְׁתַּנּוֹת וּלְהִקָּרֵא בְשֵׁם אַחֵר. אִישׁ אַל יֵדַע כִּי מִוַּלֶּנְסִיָה אַתָּה וְכִי יְדִיד נְעוּרַי הִנֶּךָ. שִׁמְךָ מֵעַתָּה שְׁטֵיפַאנוֹ וְעִיר מוֹלַדְתְּךָ סַרַגּוֹזָה; וּדְבַר בּוֹאֲךָ הֵנָּה – לְשַׁלֵּם אֶת נִדְרְךָ אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לְהִתְפַּלֵּל בְּבֵית הַתְּפִלָּה הַגָּדוֹל; וַאֲשֶּׁר בָּאתָ אֵלַי – כִּי דָבָר שָׁלַח אֵלַי רֹאשׁ כֹּהֲנֵי סַרַגּוֹזָה בְּיָדֶךָ. אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל כָּל אֲשֶׁר יִשְׁאָלֶךָ; אַךְ אִישׁ לֹא יִשְׁאַל וְלֹא יַחְקֹר אוֹתְךָ. הַהֲבִינוֹתָ לִדְבָרַי, אֲדוֹנִי שְׁטֵיפַאנוֹ?”

“הֲבִינוֹתִי, הוֹד קְדוֹשִׁי!”

וַיְצַלְצֵל הַחַשְׁמַן בַּמְּצִלָּה, וְאַחַד הָעֲבָדִים בָּא וַיִּתְיַצֵּב לְפָנָיו.

וַיֹּאמֶר אֵלָיו הַחַשְׁמַן: “הָבֵא אֶת הָאָדוֹן שְׁטֵיפַאנוֹ אֲשֶׁר מִסַּרַגּוֹזָה אֶל אַחַד הַחֲדָרִים, כִּי פֹה יֵשֵׁב בֶּ”חָצֵר" כָּל יְמֵי מְגוּרוֹ בְּקֹרְדוֹבָה. גַּם שׂוֹם תָשִׂים לְפָנָיו לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת."

וַיַּבֵּט רְפָאֵל אֶל הַחַשְׁמַן בְּעֵינַיִם מְפִיקוֹת תַּחֲנוּנִים, וְהַחַשְׁמַן הֵבִין לְמַחֲשַׁבְתּוֹ וַיֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד: “כִּמְעַט שָׁכַחְתִּי לְהַגִּיד לְךָ, בֶּרְנַרְדוֹ, כִּי נֵדֶר נָדַר הָאָדוֹֹן שְׁטֵיפַאנוֹ לְבִלְתִּי אֱכֹל כָּל מַאֲכַל בָּשָׂר בִּימֵי שִׁבְתּוֹ בְּקֹרְדוֹבָה, תֶּן לוֹ אֵפוֹא לֶחֶם וּפְרִי עֵץ וַאֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשׁוֹ מִלְּבַד אֵלֶּה.”ֹ

הָעֶבֶד הִשְׁתַּחֲוָה וּרְפָאֵל נָשַׁק אֶת יַד הַחַשְׁמַן בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ וַיֵצֵא אַחֲרֵי הָעֶבֶד לָבֹא אֶל הַחֶדֶר אֲשֶׁר יָעֲדוּ לוֹ. וְהַחַשְׁמַן בָּא אֶל הַחֶדֶר אֲשֶׁר לוֹ לְבַדּוֹ לַחְשׁוֹב עִם נַפְשׁוֹ מַה לַּעֲשׁוֹת לִשְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לְהָסִיר מֵעָלָיו אֶת הָרָעָה הַנִּשְׁקָפָה.

וַיְּהִי בִּהְיוֹתוֹ שָׁם לְבַדּוֹ, וַיִּשְׁפּוֹךְ שִׂיחוֹ לִפְנֵי יְיָ. וְטֶרֶם יִתְפַּלֵּל הֵסִיר מֵעָלָיו אֶת הַבְּגָדִים אֲשֶׁר הָיָה עֲלֵיהֶם כָּל סֵמֶל, וַיָּלֶט אֶת הַתְּמוּנָה אֲשֶׁר עַל הַקִּיר מִמַּעַל לְשֻׁלְחָנוֹ, וַיִּפְרֹשׂ כָּפָּיו וַיִּתְפַּלֵל אֶל-יְיָ בְּקוֹל דְּמָמָה דַקֶּה, לֵאמֹר:

“יְיָ אֱלֹהֵינוּ, יְיָ אֶחָד, אֲשֶׁר אֲכַבֶּדְךָ בְּלִבִּי וּבִשְׂפָתַי אֲכַחֵשׁ בְּךָ לַמּוֹרָא! בָּאָה הָעֵת, הִגִּיעַ הַיּוֹם אֲשֶׁר לְמַעֲנוֹ כָלוּ בְּהֶבֶל חַיָּי. אָנָא יְיָ, יְהִי-נָא חַסְדְּךָ לְשַׁלֶּם-לִי הַפַּעַם נִחוּמִים עַל אָבְדַּן חֶלְדִּי וְהַצְלִיחָה-נָא לְעַבְדְּךָ הַיּוֹם לְמַלֵּט אֶת הַנְּפָשׁוֹת הַיְקָרוֹת מִכִּלָּיוֹן חָרוּץ. אָנָא, אֵל רַחוּם, הָאִירָה עֵינַי וְתֵן בְּלִבִּי בִינָה לְמַעַן אֵדַע וְאַשְׂכִּיל אֵיזֶה דֶרֶךְ אֵלֶךְ בּוֹ לְהַצִּיל נֶפֶשׁ תּוֹרֶךָ מִפִּי אַרְיֵה מַשְׁחִית!”

וְלֹא עָצַר הַיָּשִׁישׁ כֹּחַ לְהִתְפַּלֵּל עוֹד, כִּי זָרְמוּ עֵינָיו כְּנַחַל דִּמְעָה וַיַּעְתִּיקוּ מִמֶּנוּ מִליִּם. רַק שְׂפָתָיו עוֹדָן נָעוֹת וְקוֹלוֹ לֹא יִשָּׁמַע.

ט

וְהַחַשְׁמַן שָׁלַח מְהֵרָה אֶחָד מִכֹּהֲנָיו הַנֶּאֱמָנִים לוֹ עִירָה וַלֶּנְסִיָּה, לְהַטּוֹת אֶת לֵב הַמְּבַקֵּר לְטוֹב עַל דּוֹן עִמָּנוּאֵל. וְגַם הָיְתָה מְִׁשַלַחת מַלְאָכוֹ זֶה לְעִמָּנוּאֵל לְעֵזֶר מְעָט, וַיִּדְחוּ אֶת דְּבַר עַנּוֹתוֹ לְעֵת אַחֶרֶת, גַּם הֶעֱבִירוּ אוֹתוֹ לְחֶדֶר מְרֻוָּח מָלֵא אוֹר וְרוּחַ צַח וַיִּתְּנוּ לוֹ לִקְרֹא וְלִכְתּוֹב כְּחֶפְצוֹ. אַךְ לְשַׁלְּחוֹ לַחָפְשִׁי לֹא נֵאוֹתוֹ לוֹ, עַד אֲשֶׁר יִמְסוֹר רִאשׁוֹנָה אֶת אַנְשֵׁי בֵיתוֹ, וּבְיִחוּד אֶת סַנְחָה הַטַּבַּחַת, אֶל שׁוֹפְטֵי הַבִּקֹּרֶת לִשְׁאוֹל אֶת פִּיהֶם וּלְחָקְרָם. וְאוּלָם הַחַשְׁמַן יָדַע אֶת אֲשֶׁר לְפָנָיו, עַל כֵּן לֹא נִפְתָּה לִבּוֹ לְקַבֵּל אֶת הַתְּנָאי הַזֶּה. כִּי מַה נָּקֵל לַבִּקֹּרֶת לְהוֹצִיא לָאוֹר תַּעֲלוּמָה בְּחָקְרָה אֶת הַנָּשִׁים. אֶת הָעֲבָדִים וְאֶת הַשְּׁפָחוֹת אֲשֶׁר אֵין מַעֲצוֹר לְרוּחָם – וְהָיְתָה אַחֲרִית כֻּלָּם לְהַכְרִית.

וַיְהִי הַיּוֹם ודוֹן אַלְפוֹנְזָה פֶרְנַנְדֶץ וּרְפָאֵל לְבַדָּם בַּבַּיִת, וַיֹּאמֶר דוֹן אַלְפוֹנְזָה אֶל רְפָאֵל: “רוֹאֶה אָנֹכִי, כִּי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלַכְנוּ בָהּ עַד כֹּה לֹא נִמְצָא חֶפְצֵנוּ; עָלֵינוּ לְהִתְיַצֵּב אֵפוֹא עַל דֶּרֶךְ אַחֶרֶת. אִם אֵין לְאֵל יָדִי לְהַצִּיל אֶת נֶכֶד אָחִי מִיַּד הַבִּקֹּרֶת, הִנְנִי וְעָשִׂיתִי בָהּ כָּלָה פַּעַם אַחַת; וְאָז אֵדַע כִּי לֹא לְתֹהוּ וְהֶבֶל חָיִיתִי.”

וּרְפָאֵל מִשְׁתּוֹמֵם לְמִשְׁמַע אָזְנָיו וְהַחַשְׁמַן הוֹסִיף לְדַבֵּר וַיֹּאמֶר: “זֶה יָמִים רַבִּים אֲנִי אוֹסֵף חֹמֶר רַב אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים נֶאֱמָנִים עַל כָּל תַּעֲלוּלֵי הַבִּקֹּרֶת, לְגַלּוֹת נַבְלוּתָהּ וְרָעָתָהּ בַּקָּהָל. אֶת כָּל זֶה כָּתַבְתִּי בְסֵפֶר זִכָּרוֹן, וְאֶשְׁלָחֶנּוּ לְיוֹעֵץ הַמֶּלֶךְ, הַנְּסִיךְ פְרִיגִילִיאַנוֹ, וַאֲקַוֶּה כִּי פְעוּלָתוֹ לֹא תָשׁוּב רֵיקָם. גַּם הִנֵּה הַמְבַקֵּר הָרֹאשׁ, רִיקַבֶּרְטִי, חוֹלֶה לָמוּת, וַאֲנִי חָקַרְתִּי, בְּיַד מַלְאָכִי, אֶת לֵב שָׂרֵי הַמְלוּכָה לָדַעַת הֲיֵשׁ לִי תִקְוָה לָקוּם תַחַת רִיקַבֶּרְטִי בְּמוֹתוֹ. וְהִנֵּה הָרַבִּים בָּהֶם נוֹטִים אַחֲרַי, וְאִם יֵשׁ אֲחָדִים אֲשֶׁר לֹא יַחְפְּצוּ בִי, בַּאֲשֶׁר אֵין “דַּם סְפַרְדִי טָהוֹר” בִּי מִדּוֹר דּוֹרִים – לְאֵלֶּה יִהְיֶה כַסְפִּי כְּסוּת עֵינַיִם, כִּי בְשׁוֹחַד יוּכְלוּ הַיּוֹם לִפְתֹּחַ כָּל-דְּלָתַיִם, לְבַד הַבִּקֹּרֶת אֲשֶׁר כֶּסֶף לֹא תַחֲשֹׁב. וְהָיָה בִּהְיוֹתִי מְּבַקֵּר-רֹאשׁ, אוֹעִיד לַמִּשְׁפָּט אֶת-כָּל-חַבְרֵי הַבִּקֹּרֶת אֲשֶׁר עָבְרוּ חֻקָּם, וְאַחֲזִיר עֲלֵיהֶם אֶת הַּגַּלְגַל. אָז אֲמַלֵּא בָתֵּי-כִלְאֵיהֶם כָּל-פְּקִידִי הַבִּקֹּרֶת הָעֹשִׂים בְּכֹחַ מִשְׂרָתָם מַעֲשִׂים אֲשֶׁר לֹא יֵעָשׂוּ, וְאָז אֶפְתַּח אֶת-בָּתֵּי-הַכֶּלֶא אֲשֶׁר לַבִּקֹּרֶת, וְהַקְּבוּרִים חַיִּים יָשׁוּבוּ לִרְאוֹת אוֹר, וְהִגִּיעַ תּוֹר נֶכֶד אָחִי גַם-הוּא לָצֵאת מֵאֲפֵלָהּ לָאוֹרָה.”

הַחַשְׁמַן כִּלָּה לְדַבֵּר וּרְפָאֵל הִבִּיט אֵלָיו וַיְרוֹמְמֵהוּ בְלִבּוֹ, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: “אַלְפוֹנְסָה, אִם יִצְלַח בְּיָדְךָ לְהַכְחִיד מִן הָאָרֶץ אֶת-הַנָּמֵר הַטּוֹרֵף הַזֶּה הַנִּקְרָא בְשֵׁם הַבִּקֹּרֶת הַקְּדוֹשָׁה, וְהָיָה שִׁמְךָ לִבְרָכָה עַד עוֹלָם, וְהִגְדַּלְתָּ לַעֲשוֹת עִם-סְפָרַד מִכֹּל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ!”

וְרִיקַבֶּרְטִי מֵת. וְכַעֲבוֹר יְמֵי הָאֵבֶל נּוֹעֲדוּ יוֹעֲצֵי הַמַּלְכוּת יַחְדָּו לָדַעַת בֵּינֵיהֶם אֶת-מִי יַצִּיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לְשׂוּמוֹ תַחַת רִיקַבֶּרְטִי. וַיַחֲלִיטוּ כֻלָם פֶּה אֶחָד (כִּי הֵרִיחוּ אֶת-הַמִּנְחָה אֲשֶׁר הִקְרִיב לָהֶם עוֹשֵׂה דְבַר הַחַשְׁמַן) לְיָעֵץ לַמֶּלֶךְ לָתֵת אֶת-מִשְׂרַת רֹאשׁ הַבִּקֹּרֶת לְדוֹן אַלְפוֹנְזָה פֶרְנַנְדֶץ, רֹאשׁ כְּהוּנַת קֹרְדוֹבָה. וְהַמֶּלֶך קִבֵּל וְקִיֵּם, כְּפַעַם בְּפַעַם, אֶת-כָּל-אֲשֶׁר שָׂמוּ שָׂרָיו לְפָנָיו.

י

וְהַנָּזִיר בֵּלְטְשַׁאצַר שָׂמַח לִרְאוֹת כִּי גָמְלָה רָעָתוֹ וַתַּעַשׂ פְּרִי וְכִי הוּרַד עִמָּנוּאֵל אֶל בֵּית הַכֶּלֶא הַנּוֹרָא, אֲשֶׁר לַבִּקֹּרֶת, אֶל מָקוֹם אֲשֶׁר כָּל בָּאָיו לֹא יָשׁוּבוּ עוֹד מִמֶּנּוּ. וְאוּלָם מִשְׁפָּטוֹ טֶרֶם יִקְרַב אֶל קִצּוֹ, כִּי לֹא הִתְוַדָּה מְאוּמָה וְגַם מֵעַנּוֹת נַפְשׁוֹ נִמְנְעוּ עַד כֹּה, אֲשֶׁר לֹא כְּמִשְׁפְּטֵי הַבִּקֹּרֶת. כָּל-זֶה נוֹדַע לְבֵלְטְשַׁאצַר מִפִּי חַבְרֵי הַבִּקֹּרֶת אֲשֶׁר הָיוּ בַעֲלֵי בְרִיתוֹ; גַּם לֹא נֶעְלַם מִמֶּנּוּ כִּי מֵאֵת רֹאשׁ כְּהוּנַת קֹרְדוֹבָה הָיְתָה זֹאת לְהִתְהַלֵּךְ עִם עִמָּנוּאֵל בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. עוֹדֶנּוּ חוֹשֵׁב מַחֲשָׁבוֹת אֵיכָה יַעֲשֶׂה לְבִלְתִּי תֵת תְּקוּמָה לְאִישׁ חֶרְמוֹ, וְהִנֵּה עָבְרָה הַשְּׁמוּעָה בָאָרֶץ כִּי רֹאשׁ כְּהוּנַת קֹרְדוֹבָה הָיָה לְרֹאשׁ הַמְבַקְּרִים. עַתָּה הָיְתָה מְבוּכָתוֹ, כִּי הַאֻמְנָם יֶשׁ-לוֹ תִקְוָה מֵעַתָּה לְשְׂבּוֹעַ נָקָם⁴ בְּדוֹן עִמָּנוּאֵל כְּכָל אַוַּת נַפְשׁוֹ?

וְדוֹן אַלְפוֹנְזָה פֶרְנַנְדֶץ מִהֵר לָלֶכֶת מַדְרִידָה לַעֲמֹד שָׁם עַל מִשְׁמַרְתּוֹ הַחֲדָשָׁה. מַה נִכְבַּד לְעִיר הַמְּלּוּכָה הַיּוֹם הַהוּא, יוֹם בּוֹא רֹאשׁ הַבִּקֹּרֶת הֶחָדָשׁ בִּשְׁעָרֶיהָ בְּרֹב פְּאֵר וְהוֹד מַלְכוּת!

כַּאֲשֶׁר הוּקַם הַחַשְׁמַן עַל מִשְׁמַרְתּוֹ הֵאִיץ בּוֹ רְפָאֵל לְהָחִישׁ גְּאוּלָה וּפְדוּת לְדּוֹן עִמָּנוּאֵל; אַךְ דּוֹן אַלְפוֹנְזָה אָמַר: "לֹא יִתָּכֵן הַדֶּרֶךְ הַזֶּה, רְפָאֵל יַקִּירִי, הֵן הָיְתָה כָזֹאת לֹא אַחַת כִּי הוֹרִידוּ מְבַקֵּר רֹאשׁ מִמַּצָּבוֹ לְמַעַן הוֹעִיד אוֹתוֹ לְמִשְׁפַּט הַבִּקֹּרֶת. אָנֹכִי אֲצָוֶּה לִשְׁלֹחַ אֵלַי הֵנָּה אֶת זִכְרוֹנוֹת דִּבְרֵי הַמִּשְׁפָּט מִוַּלֶּנְסִיָה, וְאָז אֶמְצָא תוֹאֲנָה לִקְרֹא דְרוֹר לְנֶכֶד אָחִי.

וְהַמְבַקֵּר הָרֹאשׁ עָשָׂה אֶת אֲשֶׁר זָמַם וַיָּשֶׂם לִפְנֵי יוֹעֲצֵי הַמְלוּכָה אֶת סֵפֶר הַזִּכָּרוֹן אֲשֶׁר עָרַך, וּבוֹ הֲמוֹן תְּלוּנוֹת לְאֵין מִסְפָּר עַל הַבִּקֹּרֶת וְעַל כָּל מַעֲשֵׂי הֶעָוֶל וְהֶחָמָס אֲשֶׁר עָשׂוּ חֲבֵרֶיהָ בְּכָל הָאָרֶץ. הֵמָּה מִנּוּ וַעַד שָׂרִים לַחֲקֹר וְלִדְרֹשׁ אֶת דְּבַר הַתְּלוּנוֹת, וַיְבֻקַּשׁ הַדָּבָר וַיִּמָּצֵא כִּי אָמְנָם כָּל עוֹשֵי דְבַר הַבִּקֹּרֶת הֹשְׁחִיתוּ הִתְעִיבוּ עֲלִילָה עַד מְאֹד, וְלֹא עָבַר זְמָן רַב וַיִּמָּלְאוּ בָתֵּי הַכֶּלֶא אֲשֶׁר לַבִּקֹרֶת אַנְשֵׁי מַעֲשֶׂיהָ וּפְקִידֶיהָ. הַנְּמֵרִים רָגְזוּ בִמְעוֹנוֹתָם וְחֵבֶר הַדּוֹמִינִיקַנִּים חָרַד עַל כְּבוֹדוֹ כִּי גָלָה מִמֶּנּוּ וְעַל מֶמְשַׁלְתּוֹ הַשְּׁפוּכָה עַל כָּל הָאָרֶץ כִּי תָּשׁוּב וּתְהִי לְאָיִן. אָז נוֹעֲדוּ הַדּוֹמִינִיקַנִּים בַּסֵּתֶר וַיִגְמְרוּ לְהָמִית אֶת הַמְּבַקֵּר הָרֹאשׁ וְאֶת יַד הַנִּזיר בֵּלְטְשַׁאצַר מִלְּאוּ לַעֲשׂוֹת אֶת דְּבָרָם.

הַנָּזִיר בֵּלְטְשַׁאצַר בָּא מַדְרִידָה וַיְבַקֶּשׁ לוֹ דֶּרֶךְ לָבוֹא אֶל הֵיכַל הַמְּבַקֵּר הָרֹאשׁ. וְלֹא יָכוֹל; כִּי הָיוּ שׁוֹמְרִים לְרֹאשׁוֹ בְּשִׁבְתּוֹ בְּבֵיתוֹ וּבְצֵאתוֹ הַחוּצָה. וַיָּתָר אֶת-הַהֵיכָל מִסָּבִיב הוּא וּמְתֵי סוֹדוֹ; וַיִּדְרֹשׁ וַיַּחְקֹר אֶת דַּרְכֵי הַמְבַקֵּר הָרֹאשׁ וְאֶת כָּל הֲלִיכוֹת בֵּיתוֹ, וַיַּכֵּר וַיֵּדַע כִּי אֵין כָּל-תִּקְוָה לוֹ לְהָמִית אֶת דּוֹן אַלְפוֹנְזָה פֶרְנַנְדֵץ בְּנֶשֶׁק בַּרְזֵל אוֹ לָשׂוּם רַעַל בְּאָכְלוֹ. וַיְהִי בְּעָבְרוֹ בָרְחוֹב וַיַּרְא אִישׁ לָבוּשׁ קְרָעִים וַיַּכִּירוֹ וְהִנֵּה הוּא מְיֻדָּעוֹ מִקֶּדֶם, יַנוּאַרִיוֹ, מְשָׁרֵת בְּבֵית הַמִּרְקַחַת אֲשֶׁר בְּבוּרְגַס לְפָנְים. אֶת הָאִישׁ-הַזֶּה מָשַׁךְ הַנָּזִיר אֵלָיו לִהְיוֹת כְּלִי לְמַעֲשֵׂהוּ; כִּי נוֹדַע לוֹ כִּי הָיָה דֶּרֶךְ הַמְּבַקֵּר הָרֹאשׁ לִשְׁכַּב וְלִישׁוֹן בַּלַּיְלָה לְאוֹר שְׁנֵי נֵרוֹת שַׁעֲוָה; וַיַּעַשׂ בְּיַד יַנּוּאַרְיוֹ נֵרוֹת שַׁעֲוָה מְלֵאִים רַעַל חָזָק וַיִּמְכְּרֵם בִּמְחִיר מִצְעָר לָרוֹכֵל הַמְּכַלְכֵּל אֶת בֵּית הַמְּבַקֵּר הָרֹאשׁ.

וְדוֹן אַלְפוֹנְזָה עוֹדֵנוּ שׁוֹקֵד עַל מַעֲשֵׂהוּ וּמֵכִין אֶת הַכֹּל לְהָסִיר אֶת הַבִּקֹּרֶת מִשִּׁלְטוֹנָהּ וְהוּא לֹא יָדַע כִּי הֵכִינוּ לוֹ כְּלֵי מָוֶת.

וְסִפְרֵי הַזִּכְרוֹנוֹת לְמִשְפַּט דּוֹן עִמָּנוּאֵל בָּאוּ מִוַּלֶנְסִיָה וּרְפָאֵל בִּקֵּשׁ מֵאֵת דּוֹן אַלְפוֹנְזָה לָשׂוּם עֵינוֹ עֲלֵיהֶם, וַיֹּאמֶר: “לְמָחָר; הַלַּיְלָה נֵלֵךְ לִרְאוֹת אֶת דּוֹנָה אֲנוֹנְצִיאַתָּה.” וַיִּתְחַפֵּשׂ וַיִּלְבַּשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים לְמַעַן הִתְנַכֵּר, וַיֵּלְכוּ בַּלַּיְלָה הַהוּא הוּא וּרְפָאֵל יְדִידוֹ הָלוֹךְ וָסֹב בְּאָרְחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת עַד בּוֹאָם אֶל פַּרְוָר הָעִיר, מְקוֹם מוֹשַׁב הַגְּבִירָה קַתֵּרִינָה לְבֵית מוֹנְטְאַלְטָה. וַיִּדְפֹּק רְפָאֵל עַל דֶּלֶת הַבַּיִת; הַדֶּלֶת נִפְתְּחָה וְדוֹנָה אֲנוֹנְצִיאַתָּה נָשְׁקָה יַד דּוֹדָהּ הַזָּקֵן וַתִּתֵּן אֶת קוֹלָהּ בִּבְכִי.

וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אַלְפוֹנְזָה: “הֵרָגְעִי, יוֹנָתִי, בְּעוֹד יָמִים אֲחָדִים תָּשׁוּבִי לִרְאוֹת חַיִּים עִם דּוֹן עִמָּנוֵּאל: וְאַף גַּם זֹאת, בַּיָּמִים הַבָּאִים לֹא יִהְיֶה עוֹד כָּל פַּחַד לְנֶגֶד עֵינֵיכֶם, כִּי בוֹא יָבֹא הַקֵּץ לַבִּקֹּרֶת בְּקָרוֹב.” וְאַחַר הִבִּיעַ דִּבְרֵי תוֹדָה לְדוֹנָה קַתֵּרִינָה עַל אֲשֶׁר אָסְפָה אֶת קְרוֹבָתוֹ אֶל בֵּיתָהּ.

וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה: “הוֹד קְדוֹשִׁי, הִנֵּה…” וַיֹּאמֶר הַחַשְׁמָן: “הָס! הַנִּיחִי לִשְׁמוֹת-הַכָּבוֹד, כִּי אָזְנַיִם לַכֹּתֶל, וְאַל לְאִישׁ לָדַעַת כִּי בָאתִי הֵנָּה.” וַיִּשְׁאַל וַיַּרְאֻהוּ אֶת הַיַּלְדָּה אִינֶץ וְהִיא יְשֵׁנָה בְעֶרֶשׂ יְצוּעָהּ. וַיִּשָׁקֶהָ מִנְשִׁיקוֹת פִּיהוּ וַיְבָרְכֶהָ.

עוֹד רַבּוֹת נִדְבְּרוּ הָאִישׁ הַמּוּרָם מֵאֶחָיו וּשְׁתֵּי הַנָּשִׁים; וְכַחֲצוֹת הַלַּיְלָה שָׁב הוּא וּרְפָאֵל אֶל הֵיכָלוֹ. וְנֵרוֹת הַשַּׁעֲוָה אֲשֶׁר בַּחֲדַר מִשְׁכָּבוֹ דָעֲכוּ וַיָּפִיצוּ אוֹר כֵּהֶה וְאֵד קַל כְּהִנְדּוֹף עָשָׁן עָלָה מֵהֶם.

“מַה יִּדְעַךְ אור הֵּנרוֹת הָאֵלֶּה! אֲבַקֵּשׁ מִמְּךָ רְפָאֵל, לְהָגִיד לַאֲשֶׁר עַל בֵּיתִי וִיבַקֵּשׁ לוֹ רוֹכֵל אַחֵר לִקְנוֹת מֵאִתּוֹ אֶת כָּל צָרְכֵי בֵּיתִי. וְעַתָּה לֵךְ לְשָׁלוֹם! שְׁלַח נָא לִי אֶת שׁוֹמֵר הַסָּף; וּמָחָר נְבַקֵּר יַחַד אֶת סִפְרֵי זִכְרוֹנוֹת הַמִּשְׁפָּט.”

אֲהָהּ, מָחָר! מִמָּחֳרָת הַלַּיְלָה הַהוּא נִמְצָא דוֹן אַלְפוֹנְזָה פֶרְנַנְדֶץ לְבֵית אֲגוּלַר. הַמְּבַקֵּר הָרֹאשׁ. הַחַשְׁמַן, נְשִׂיא רֹאשׁ כְּהוּנַת קֹרְדוֹבָה, מֵת מֻשְׁכָּב עַל מִטָּתוֹ.

וְהַשְּׁמוּעָה עַל מוֹת הַמְּבַקֵּר הָרֹאשׁ בְּפֶתַע פִּתְאֹם יָצָא כַּבָּרָק עַל כָּל דּוֹרְשֵׁי צֶדֶק וּמִשְׁפָּט; כָּל תִּקְוֹתֵיהֶם אֲשֶׁר קִוּוּ כִּי יָבֹא הַקֵּץ לַבִּקֹּרֶת הָיוּ כְמוֹ אַכְזָב. אַחֲרֵי אֲשֶׁר נִקְבַּר דּוֹן אַלְפוֹנְזָה בְּכָבוֹד גָּדוֹל וּבְרֹב פְּאֵר, הָפְקַד דּוֹן בֵּלְטְשַׁאצַר דִּי-מֶנדוֹזָה, רֹאשׁ כְּהוּנַת שִׂיגוֹבָה, לְכַהֵן תַּחְתָּיו בְּמִשְמַרְתּוֹ. וְהוּא הָיָה בִמְכַבְּדֵי הַבִּקֹּרֶת בְּכָל לְבָבוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ, וַיַּאֲמֵן בְּלִבּוֹ כִּי מְלֶאכֶת שָׁמַיִם בְּיָדוֹ. וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ לְפַזֵּר אֶת וַעַד הַשָּׂרִים אֲשֶׁר נוֹעֲדוּ לְבַקֵּר אֶת הַבִּקֹּרֶת, וְלִקְרֹא דְרוֹר לְכָל חַבְרֵי הַבִּקֹרֶת הָאֲסוּרִים וְלַהֲשִׁיבָם אִישׁ עַל כַּנּוֹ. וְאֶת סִפְרֵי הַזִּכְרוֹנוֹת לְמִשְׁפַּט עִמָּנוּאֵל, אֲשֶׁר מָצָא בְּלִשְׁכַּת הַסּוֹפְרִים, הֵשִׁיב וַלֶּנְסִיאָה, וְגַם גָעַר בִּמְבַקְּרֵי הָעִיר הַזֹּאת עַל אֲשֶׁר לֹא עִנּוּ אֶת עִמָּנוּאֵל בִּכְלֵי הַחוֹבְלִים עַד כֹּה.

חֲצִי שָׁנָה עָבְרָה מֵאָז נֶאֱסַר דּוֹן עִמָּנוּאֵל. הַתְּלָאוֹת וְהַמּוֹרָאִים הַגְּדוֹלִים אֲשֶׁר עָבְרוּ עָלָיו כָּל יְמֵי שִׁבְתּוֹ בַּכֶּלֶא, שִׁנּוּ אֶת תֹּאַר פְּנֵי הָאֻמְלָל וְהִכְשִׁילוּ כֹּחוֹ, וְתַחַת הֱיוֹתוֹ לְפָנִים יְפֵה תֹּאַר וְנֶחְמָד לְמַרְאֵה נֶהֱלַךְ עַתָּה כְּצֵל כִּנְטוֹתוֹ, כִּשְׁאֵרִית פְּלֵיטָה מִיָּמִים רִאשׁוֹנִים. מִקֵּץ יָמִים רַבִּים נִקְרָא שֵׁנִית לָבֹא לִפְנֵי הַמְבַקֵּר.

וַיֹּאמֶר לוֹ הַמְבַקֵּר: “דּוֹן עִמָּנוּאֵל, הִנְנִי דוֹרֵשׁ מִמְּךָ הַפַּעַם כִּי תַּגִיד לִי אֶת כָּל לִבְּךָ, אַל תְּכַסֶּה דָבָר.”

וַיֹּאמֶר עִמָּנוּאֵל: “עַד אָנָה אֶהְיֶה עָצוּר בַּכֶּלֶא וְלֹא אֵדַע מָה, וּמָתַי יֵעָשֶׂה מִשְׁפָּטִי וְדִינִי?”

אַךְ הַמְבַקֵּר לֹא עָנָהוּ דָבָר עַל שְׁאֵלָתוֹ זֹאת, וַיֹּאמַר: “דּוֹד אָבִיךָ, אֲשֶׁר אַתָּה בוֹטֵחַ בּוֹ, הִנֵּה מֵת.”

דּוֹן עִמָּנוּאֵל נִבְהַל מִשְּׁמוֹעַ; אְך אִמֵּץ לְבָבוֹ וַיֹּאמַר:

“לֹא בְאָדָם בָּטַחְתִּי, כִּי אִם בֵּאלֹהִים.”

“הַעוֹדְךָ מְמָאֵן לְהִתְוַדּוֹת?”

“מָה-אֶתְוַדֶּה לְלֹא דָבָר?”

הַמְבַקֵּר קָרַץ בְּעֵינָיו וּמַלְאֲכֵי מַשְׁחִית בָּאוּ וּכְלֵי הַחוֹבְלִים בִּידֵיהֶם; אַחֲרֵיהֶם בָּא הָרוֹפֵאַ, אֲשֶׁר יְחַוֶּה דֵעוֹ עַד מָה יְעֻנֶּה הַמֻּכֶּה וָחָי.

וַיֹּאחֲזוּ אֶת- דּוֹן עִמָּנוּאֵל וַיַּפְשִׁיטֻהוּ אֶת בְּגָדָיו וַיַּשְׁכִּיבֻהוּ עַל מִטָּה הָעֲשׂוּיָה לַדָּבָר, וַיֹּאחֵז הָאֶחָד בְּרֹאשׁוֹ וְהַשֵּׁנִי בְּרַגְלָיו וַיִּמְשְׁכֻהוּ כֹּה וָכֹה, וְהַשְּׁלִישִׁי עוֹרֵר עָלָיו שׁוֹט גָּדוֹל וְכָבֵד וַיַּכֵּהוּ מַכּוֹת נִמְרָצוֹת עַל-גֵּווֹ הַמְמֻתָּח. הָאֻמְלָל לֹא הוֹצִיא הֶגֶה מִפִּיו אַף-כִּי רַבּוּ מְאֹד מַכְאוֹבָיו.

וַיִּשְׁאָלֵהוּ הַמְבַקֵּר: “הֲתִתְוַדֶּה?”

וְדוֹן עִמָּנוּאֵל מַחֲרִישׁ.

וַיֹּאחֲזוּ הָעֲבָדִים הַמְיַסְּרִים אֶת-הַמֻּכֶּה וַיּוֹשִׁיבוּ אוֹתוֹ עַל-כִּסֵּא; וְלוֹחֲצֵי הַבְּהוֹנוֹת הוּבָאוּ. וַיּוּבְאוּ בְהוֹנוֹת שְׁתֵּי יָדָיו בַּחַרְצֻבּוֹת, וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶן מוּעָקָה הָלֹךְ וְהָעִיק, עַד אֲשֶׁר חָרְבוּ פִּרְקֵי הָעֲצָמוֹת מִמִּסְגְּרוֹתֵיהֶן. וְהַנַּעֲנֶה עִוָּה אֶת-פָּנָיו, כִּי גָּדוֹל הַכְּאֵב מְאֹד; אַךְ שְׂפָתָיו לֹא נָעוּ בְּכָל-זֹאת.

“הֲתִתְוַדֶּה?”

וְדוֹן עִמָנוּאֵל לֹא יַעֲנֶה.

אָז הֵבִיאוּ הָעֲבָדִים הַמְיַסְּרִים אֶת “הַנְּעָלִים הַסְפָרַדִּים” וַיֹּאמְרוּ לְהָבִיא בָהֶם אֶת-רַגְלֵי הָאֻמְלָל. וְהַנְּעָלִים הַסְפָרַדִים עֲשׂוּיִם בַּרְזֶל וְהֵם מְלֵאִים מִפְּנִימָה סַכִּינִים קְטַנִּים וְחַדִּים; וְהֵבִיאוּ אֶת-רַגְלֵי הַמְעֻנֶּה בַנְּעָלִים וְאִמְצוּ אוֹתָם בַּחַרְצֻבּוֹת עַל הָרַגְלַיִם וְשָׂמוּ עֲלֵיהֶם מוּעָקָה הָלֹךְ וְהָעִיק עַד אֲשֶׁר יָבֹאוּ הַסַּכִּינִים בַּבָּשָׂר. וַיִּקְרָא עִמָּנוּאֵל פִּתְאֹם:“אִסְפוּ יְדֵיכֶם, מֵחֲבָלִים כָּאֵלֶּה טוֹב לִי הַמָּוֶת; דְּעוּ אֵפוֹא כִּי יְהוּדִי אָנֹכִי! שָׂנֵאתִי מָאַסְתִּי אֶת-אֱמוּנַתְכֶם אֲשֶׁר בִּגְלָלָהּ תְּעַנּוּ אֲנָשִׁים נְקִיִּים. שִׂרְפוּנִי נָא בָאֵשׁ! הִנְנִי מֵת לִרְצוֹנִי, וּבְמוֹתִי אֲקַדֵּשׁ אֶת-שֵׁם הָאֵל הַקָּדוֹשׁ, אֱלֹהֵי אֶחָד, אֲשֶׁר חָטָאתִי לוֹ.”

וְהַמְבַקְּרִים וְהָעֲבָדִים הַמַּכִּים וְהָרוֹפֵא נִדְמוּ כָאֶבֶן כְּשָׁמְעָם אֶת-דִּבְרֵי עִמָּנוּאֵל אֵלֶּה. וְהַמְבַקֵּר נֶאֱחַז בִּדְבָרָיו הָאַחֲרוֹנִים וַיֹאמַר: “הִנְךָ יוֹדֵעַ אֵפוֹא כִּי חָטָאתָ? וְעַתָּה הֲלֹא תִנָּחֵם וְתָשׁוּב מֵעָוֹן?”

“לֹא בַנְתָּ לִדְבָרַי, מַלְאָךְ אַכְזָרִי, הַנּוֹשֵׂא חֶרְפָּה בַּעֲלִילוֹתָיו עַל-הָאֱמוּנָה וְהַדָּת! אָמְנָם אָנֹכִי חָטָאתִי כִּי לֹא קִדַּמְתִּי לָצֵאת אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לְבַקֵּשׁ-לִי מָנוֹחַ בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת. וְאֶת-חָטָאתִי זֹאת הִנְנִי לְכַפֵּר בְּדָמִי; שִׂרְפוּנִי נָא בָאֵשׁ וּבְמוֹתִי אֲקַדֵּשׁ אֶת-שֵׁם יְיָ!”

וְהַמְבַקֵּר הוֹסִיף לִשְׁאֹל: “הֲגַם אִשְׁתְּךָ דְבֵקָה בֶאֱמוּנַת הַיְהוּדִים?”

וְדוֹן עִמָּנוּאֵל מַחֲרִישׁ.

“הֲשִׁיבֵנִי דָבָר!”

“הוֹי כְּלָבִים שׁוֹאֲפִים לְדָם, הַמְעַט לָכֶם הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הוֹדַעְתִּיכֶם? הַעוֹד לֹא תֹּאמְרוּ דַי בִּשְׂרוֹף אוֹתִי בָאֵשׁ חַי? מֵעַתָּה לֹא אוֹסִיף עוֹד לַעֲנוֹת מְאוּמָה.”

וַיֹאמֶר הַמְבַקֵּר: “אֲנַחְנוּ נֵדֶע מַה-נַּעֲשֶׂה לְךָ לִפְתֹּחַ סְגוֹר שְׂפָתֶיךָ.”

וַיּוּבְאוּ הַנְּעָלִים הַסְּפָרַדִים, וַיָּשִׂימוּ אוֹתָם עַל-רַגְלֵי הָאֻמְלָל וַיְאַמְּצוּ אוֹתָם בַּחֲרְצֻבּוֹת; וַיִּלָּחֲצוּ רַגְלָיו וַיְשֻׁפּוּ עַצְמוֹתָיו, וְהֶגֶה לֹא יָצָא מִפִּיו.

וַיּוֹסֵף הַמְבַקֵּר וַיִּשְׁאַל: “הֲגַם אִשְׁתְּךָ דְּבֵקָה בֶּאֱמוּנַת הַיְהוּדִים?”

וְאֵין מַעֲנֶה.

וַיּוֹצִיאוּ אֶת- הַנְּעָלִים הַסְּפָרַדִים, וְאַחַר הֵבִיאוּ אֶת בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית עִם בֹּהֶן רַגְלוֹ הַשְּׂמָאלִית יַחַד בַסּוּגַר, וְאֶת בֹּהֶן יָדוֹ הַשְׂמָאלִית עִם בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית בְּסוּגַר שֵׁנִי, וַיִּלְחֲצוּ אוֹתָן בַּחֲרְצֻבּוֹת. כָּל-בַּדָּיו כִּמְעַט הִתְפָּרָקוּ; אַךְ הָאֻמְלָל לֹא עָנָה דָּבָר לְכָל אֲשֶׁר שְׁאָלֻהוּ.

אָז הוֹסִיפוּ לְיַסְּרוֹ בִּכְלֵי חוֹבְלִים שְׁלִישִׁים. אֶת גֵּווֹ מָתְחוּ עַל סֻלָּם וּגְלִילֵי בַרְזֶל בַּעֲלֵי פִּיפִיּוֹת קֵהִים הֶעֱבִירוּ בָאֵשׁ וַיָּגֹלּוּ אוֹתָם עַל גַבּוֹ. וַיֵּאָנַח הַמְּעֻנֶּה מִמַּעֲמַקֵּי לִבּוֹ. וְהַמְבַקֵּר הוֹסִיף לִשְׁאֹל אוֹתוֹ אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ. וַיִּפְתַח הָאֻמְלָל אֶת פִּיו כִּמְבַקֵּשׁ לְהָשִׁיב דָּבָר, וַיָּשָׁב וַיִּקְפֹּץ אוֹתוֹ; כִּי גָבַר כֹּחַ לְבָבוֹ עַל כָּל מַכְאוֹבָיו. אַךְ בַּפַּעַם הַזֹּאת יָצְאוּ עֵינָיו מֵחוֹרֵיהֶן וְקֶצֶף עָלָה מִפִּיו. וַיִּקְרָא הָרוֹפֵא אֶל הַמְיַסְּרִים: “אִסְפוּ יְדֵיכֶם כְּרֶגַע, וְאִם-לֹא – יָמוּת הַנִּשְׁפָּט תַּחַת יֶדְכֶם!”

וַיִרְפּוּ מִמֶּנּוּ, וַיְבִיאֻהוּ אֶל חֲדַר כִּלְאוֹ כָּל עוֹד נַפְשׁוֹ בוֹ; וּפְצָעָיו זֹרוּ, חֻבָּשׁוּ וַיִּמְרְחוּ עֲלֵיהֶם סַמִּים לְמַרְפֵּא; כִּי אָמְרוּ לְהַעֲלוֹת אֲרוּכָה לוֹ בְּטֶרֶם יַעֲלֻהוּ עַל הַמּוֹקֵד. אַךְ יָמִים וְשָׁבוּעוֹת עָבְרוּ בְּטֶרֶם יֵרָפֵא מִמַּחַץ מַכּוֹתָיו. וּלְמִקֵּץ יָמִים, כַּאֲשֶׁר רָאָה הָרוֹפֵא אֶת הַחוֹלֶה וְהִנֵּה נִרְפָּא, וַיּוּבָא עוֹד לִפְנֵי הַמְבַקֵּר לַחְקֹר אוֹתוֹ; וְהִנֵּה לֹא שָׁב מִדְבָרָיו הָרִאשׁוֹנִים, וַיְמָאֵן גַּם הַפַּעַם לְגַלּוֹת סוֹד אַחֵר; גַּם לֹא יָכְלוּ לְהַטּוֹתוֹ לָשׁוּב וּלְהִנַּחֵם. וַיָּשׁוּבוּ לְיָרְאוֹ בִּכְלֵי הַחוֹבְלִים וְהָעֲבָדִים הַמְיַסְּרִים בָּאוּ וְכָל כְּלֵי מַשְחֵתָם בְּיָדָם. וַיֶּחֱרַד לֵב דּוֹן עִמָנוּאֵל לְזֵכֶר הַחוֹבְלִים הַנּוֹרָאִים הָהֵם; בְּכָל זֹאת לֹא נִפְתָּה לְהִנָּחֵם וְלֹא לְהוֹסִיף דָּבָר עַל אֲשֶׁר הִתְוָּדה בָרִאשׁוֹנָה.

וַיֹּאמֶר אֵלָיו הַמְבַקֵּר: “הַפַּעַם נְיַסֵּר אוֹתְךָ בִּכְלֵי הַחוֹבְלִים הַשְּׁלִישִׁים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ רַק קְצָתָם. תָּלֹה יִתְלוּ אוֹתְךָ בִּזְרוֹעוֹתֶיךָ וְקָשְׁרוּ בְרַגְלֶיךָ אַבְנֵי מִשְׁקָל כְּבֵדוֹת; וְאַחַר יָשִׂימוּ עַל רֹאשְׁךָ כֹּבַע, אֲשֶׁר יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ כֲּאֶשֶׁר לָחֲצוּ הַנְּעָלִים הַסְּפָרַדִים אֶת רַגְלֶיךָ; וַעל-צִפָּרְנֵי אֶצְבְּעוֹתֶיךָ יַטִּיפוּ חֹמֶר חוֹתָם בּוֹעֵר בָּאֵשׁ…”

“גַּם כִּי תִּקְרְעוּ אֶת בְּשָׂרִי בְּמֶלְקָחַיִם קְלוּיִם בָּאֵשׁ לִנְתָחִים לִנְתָחִים – לֹא אוֹסִיף לְהִתְוַדּוֹת כָּל מְאוּמָה.”

“קִרְבוּ, אֵפוֹא, הַמְיַסְּרִים וַעֲשׂוּ אֶת אֲשֶׁר עֲלֵיכֶם!”

וַיֹּאחֲזוּ הַמְיַסְּרִים אֶת הָאֻמְלָל וַיַּפְשִׁיטֻהוּ אֶת בְּגָדָיו. וְהַמְּבַקֵּר הוֹסִיף לְהַזְהִירוֹ וּלְדֵּבר עַל לִבּוֹ כִּי יַחְשֹׂךְ נַפְשֹׁו מֵחֲבָלִים אֲיֻמִּים כָּאֵלֶּה. אַךְ דּוֹן עִמָנוּאֵל אַחַת דִּבֵּר וְלֹא יָשׁוּב מִמֶּנָּהּ. וַיְצַו הַמְבַקֵּר וַיָּשׁוּבוּ וַיַּלְבִּישֻׁהוּ אֶת בְּגָדָיו; כִּי אָמְרָה הַבִּקֹרֶת לַעֲרֹךְ בְּקָרוֹב מְדוּרָה גְּדוֹלָה לְכוֹפְרִים רַבִּים יַחַד, וְגַם דּוֹן עִמָנוּאֵל יִשָּׂרֵף עַל הַמּוֹקֵד הַהוּא; עַל כֵּן נִשְׁמְרוּ הַמְּבַקְּרִים מֵהַכְשִׁיל כֹּחוֹ עַד מְאֹד, לְמַעַן יִתְּנֻהוּ לָאֵשׁ לְאָכְלָה בְּעוֹדֵנּוּ חַי וּבָרִיא. וַיּוּשַׁב עִמָנוּאֵל אֶל בֵּית-כִּלְאוֹ, וּבִהְיוֹתוֹ שָׁם לְבַדּוֹ הִתְנַפֵּל עַל הָאָרֶץ לְהוֹדוֹת לֵאלֹהִים חַסְדּוֹ כִּי נִמְלַט מֵחֶבְלֵי בְלִיַעַל בַּפַעַם הַזֹּאת. כִּי בַּמֶּה נֶחְשַׁב לוֹ הַמָוֶת לִפְנֵי הַמַּכְאוֹבִים הַנּוֹרָאִים הָהֵם?

לְעֵת עֶרֶב הוֹדִיעֻהוּ מִשְׁפָּטוֹ, אֲשֶׁר חִכָּה לוֹ, כִּי נִגְזַר עָלָיו לְהִשָּׂרֵף חַי. וַיֹּאמַר: “יְיָ אֱלֹהַי, הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה!”

וּבְצֵאת הַמְבַקְּרִים מֵאֵת פָּנָיו וַיַּעַל עַל יְצוּעוֹ וַיִּישַׁן שְׁנַת מְנוּחָה. וּבַעַל הַחֲלוֹם בָּא וַיּוֹבִילֵהוּ אֶל גֵּיא-חִזָּיוֹן וַיַּשְׁכִּיחֵהוּ אֶת הַהֹוֶה וְאֶת כָּל הַוָּתוֹ. בַּחֲלוֹמוֹ וְהִנֵּה הוּא יוֹשֵׁב בְּהֵיכָלוֹ וְאַנְשֵׁי בֵיתוֹ סְבִיבוֹתָיו; וְהִנֵּה הוּא מְחַבֵּק אֶת אִשְׁתּוֹ וּמְנַשֵׁק לִילָדָיו. וּפַחַד פִּתְאֹם יְבַהֲלֵהוּ וְלֹא יָדַע מָה, וְעוֹד מְעַט וּגְדוּד שׁוֹטְרִים בָּאִים לְתָפְשׂוֹ וּלְהַקְרִיב לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ. וְהִנֵּה קוֹל מִמָּרוֹם: “אַל תִּירָא, כִּי אִתְּךָ אֲנִי וּקְרוֹבָה יְשׁוָּעִתי לָבֹא.”

כָּזֹאת וְכָזֹאת חָלַם דּוֹן עִמָנוּאֵל, וְעַל שְׂפָתָיו כְּמַרְאֵה שְׂחוק. וַיִּישַׁן עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר.

יא

וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה וְהַפַּעֲמוֹנִים צִלְצְלוּ בְקוֹל הָמוֹן לְהוֹדִיעַ לְיוֹשְׁבֵי וַלֶּנְסִיָה כִּי בָא יוֹם עֲשׂוֹת מִשְׁפַּט הָאֱמוּנָה (Auto da-fe) בַּכּוֹפְרִים, הוּא הַיוֹם שֶׁיְקַוּוּ לוֹ כָּל-יוֹשְׁבֵי סְפָרַד וַיִּשְׂמְחוּ לִקְרָאתוֹ בְּכָל לֵב וָנָפֵשׁ. הָמוֹן עַם רָב נָהֲרוּ אֶל מְקוֹם הַמַּעֲשֶׂה כְּזֶרֶם מַיִם רַבִּים; וּבָמוֹת וּמוֹשָׁבוֹת בָּנוּ מִסָּבִיב לְכָל גָּדוֹל וְנִכְבָּד בְּשָׂרֵי הַמְּלוּכָה, לְרֹאשׁ הַכֹּהֲנִים וְחֶבֶר כֹּהֲנָיו, לִבְנֵי מְרוֹם עַם הָאָרֶץ וּלְאַנְשֵׁי בֵיתָם, לִפְקִידֵי הָעִיר וּלְכֹל אֲשֶׁר אִתָּם; וְעַם רָב מְאֹד מִלֵּא אֶת הַשְּׁוָקִים וְהָרְחוֹבוֹת וְאֶת כָּל הַכִּכָּר אֲשֶׁר מִסָּבִיב לְעֵמֶק הֶחָרוּץ. שְׁמוֹנָה עָשָׂר וּמֵאָה אִישׁ הָקְדְּשׁוּ לְיוֹם הַהֲרֵגָה הַהוּא לְהִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ חַיִּים, הֵמָּה – כָּל הַנִּמְצָא מֵהֶם – אוֹ צֶלֶם דְּמוּת תַּבְנִיתָם. שִׁשָׁה וּשְׁלֹשִׁים יֵחָנְקוּ בָרִאשׁוֹנָה וְאַחַר יִשָּרְפוּ; כִּי רַךְ לְבָבָם אַחֲרֵי אֲשֶׁר עֻנּוּ וַיִּכַּנְעוּ וַיִּנָּחַמוּ עַל עֲוֹנוֹתֵיהֶם; וְהַנּוֹתָרִים, וּבָהֶם דּוֹן עִמָנוּאֵל, יִנָּתְנוּ חַיִּים לְמַאֲכֶלֶת אֵשׁ.

הַתַּהֲלוּכָה הָאַיֻמָּה הַזֹאת הֵחֵלָה מֵהֵיכַל הַבִּקֹּרֶת. רִאשׁוֹנָה נָסְעוּ הַנְּזִירִים הַדּוֹמִינִיקַנִּים וְדֶגֶל הַבִקֹּרֶת בִּידֵיהֶם; אַחֲרֵיהֶם הַחוֹטְאִים הַשּׁוֹנִים וְהֵמָּה מְלֻבָּשִׁים בֶּגֶד דֵּרָאוֹן וְעָלָיו מְרֻקָּמִים צַלְמֵי צְלָב אֲדֻמִּים; אַחֲרֵיהֶם נִשְּׂאוּ הַתְּמוּנוֹת אֲשֶׁר תִּשָּׁרַפְנָה בָאֵשׁ, גָּלְמֵי עֵץ מְלֻבָּשִׁים בִּגְדֵי הַדֵּרָאוֹן; אַחֲרֵיהֶם הוּבְלוּ בַאֲרוֹנוֹת עַצְמוֹת הַמֵּתִים בְּבָתֵּי הָאֲסוּרִים בְּלֹא תְשׁוּבָה וַתְּהִי עֲוֹנוֹתָם עַל עַצְמוֹתָם, וְעַל הָאֲרוֹנוֹת כָּל צַלְמֵי בַלָּהוֹת לְמִינֵיהֶם; אַחֲרֵיהֶם הָלְכוּ הַחַטָּאִים אֲשֶׁר נֶחְרַץ מִשְׁפָּטָם לְהֵחָנֵק לִפְנֵי הִשָּׂרְפָם וָּבַאֲחרוֹנָה הַמּוּעָדִים לְהִשָּׂרֵף בָּאֵש חַיִּים. וְאַנְשֵׁי חַיִל מְזֻיָּנִים נוֹהֲגִים בָּם, וְהַמְאַסֵּף לְכָל הַמַּחֲנֶה הַזֶּה הָיָה הֲמוֹן כְּמָרִים וּנְזִירִים. הַתַּהֲלוּכָה עָבְרָה בְּרֹאשׁ כָּל דֶּרֶךְ עַד בּוֹאָהּ אֶל בֵּית הַתְּפִלָּה הַגָּדוֹל. וְנָזִיר דּוֹמִינִיקַנִּי עָלָה עַל הַבָּמָה וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַחַטָּאִים כִּי יָשׁוּבוּ מִדַּרְכָּם הָרָעָה וְעַל לֵב הַנֶּאֱסָפִים לְזַכּוֹת אֶת אָרְחָם וְלָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ הָאֱמוּנָה, וַיַּשְׁמִיעַ תְּהִלַּת הַבִּקֹּרֶת הַמְבַעֶרֶת קוֹצִים מִן הַכֶּרֶם כִּרְצוֹן אֱלֹהֵי הָרַחֲמִים וְהַסְּלִיחוֹת וְאַחַר יִכְרְעוּ עַל בִּרְכֵּיהֶם כָּל מוֹדֶה וְעוֹזֵב, אֲשֶׁר הוּחַנּוּ לָתֵת מַחֲנָק לְנַפְשָׁם בְּטֶרֶם יִשָּׂרְפוּ בָאֵשׁ. וְדִבְּרוּ הַדּוֹמִינִיקַנִּים עַל לֵב קְשֵׁי הָעֹרֶף לַעֲשׂוֹת כְּמַעֲשֶׂה אֲחֵיהֶם לְמַעַן יִשְׁווּ גַם הֵמָּה בַּחֶסֶד הַהוּא: לְהֵחָנֵק לִפְנֵי הִשָּׁרְפָם בָּאֵשׁ. וְהָאֻמְלָלִים הֶחֱרִישׁוּ, לֹא עָנוּ דָבָר.

עַל הַכִּכָּר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר מוּל הַמִּכְלָלָה נֶעֱרַךְ הַמּוֹקֵד. כָּל הַבָּמוֹת וְהַמּוֹשָׁבוֹת מָלְאוּ כְצֹאן אָדָם; גַּם אֲנָשִׁים זָרִים בָּאוּ מִמֶּרְחָק לִרְאוֹת בַּמַּרְאֶה. כִּי לֹא נִרְאָה מַחֲזֶה כָזֶה כָּל יְמֵי הֱיוֹת הַמְבַקֵּר הָרֹאשׁ דּוֹן אַלְפוֹנְזָה פֶרְנַנְדֶץ עַל מִשְׁמַרְתּוֹ. וְהָעָם מִלֵּא אֶת כָּל הַכִּכָּר הַגָּדוֹל עַד אֶפֶס מָקוֹם; גַּם-כָּל-חַלּוֹן וְכָל מַעֲקֶה בַּבָּתִּים אֲשֶׁר סָבִיב לִמְקוֹם הַתֹּפֶת הַהוּא מָלְאוּ אָדָם כַּיֶּלֶק.

וְהַמּוֹקֵד חוֹצֵב לַהֲבוֹת-אֵשׁ וְתַצְלוּמֵי דְמוּת דּוֹנָה אֲנוּנְצִיאַתָּה וּדְמוּיוֹת כָּל יֶתֶר הַנֶּעֱדָרִים הָשְׁלְכוּ אֶל תּוֹךְ הַשְּׂרֵפָה וְהַכֹּהֲנִים עוֹשִׂים כֹּה וָכֹה וּמִתְהוֹלְלִים כְּמִשְׁפָּטָם. וְאַחַר הוּבְאוּ בָאֲרוֹנוֹת עַצְמוֹת הַמֵּתִים אֲשֶׁר מֵתוּ בְּלֹא תְּשׁוּבָה וַתְּלַהֵט הָאֵשׁ גַּם אוֹתָם. אַחֲרֵי כֵן שָׂם הַהוֹרֵג מַחֲנַק לַחוֹטְאִים אֲשֶׁר יִשָׂרְפוּ בָאֵשׁ אַחֲרֵי מוֹתָם. אֶת- דּוֹן עִמָנוּאֵל הוֹתִירוּ לְרָעָה לִרְאוֹת בְּעֵינָיו עֱנוּת כָּל רֵעָיו הָאֻמְלָלִים, לִשְׂבּוֹעַ עָמָל וְיָגוֹן וּלְהִשָׂרֵף בָּאֵשׁ בָּאַחֲרוֹנָה.

גַּם הַיְהוּדִים הַנַּעֲלָמִים אֲשֶׁר בְּוַלֶּנְסִיָה בָּאוּ בְּתוֹךְ הַבָּאִים; כִּי לֹא יָכְלוּ לַחֲדֹל מִבּוֹא לַיּוֹם הַנּוֹרָא הַהוּא – הַנּוֹרָא עֲלֵיהֶם כִּפְלִים – פֶּן יִוָּדַע הַדָּבָר וְהָיָה עֲלֵיהֶם חֵטְא. וּבֶנֶדִיטוֹ הַטַּבָּח נָשָׂא עֵינָיו וַיִבָּהֵל לִרְאוֹת גַּם אֶת רְפָאֵל בֵּין הֶהָמוֹן, וְהוּא מִתְנַכֵּר, כִּי הִדְבִּיק בִּלְחָיָיו זָקָן לֹא-לוֹ וּשְׂעַר רֹאשׁוֹ וְגַבּוֹת עֵינָיו הָפַךְ שָׁחוֹר; אַךְ עֵין בֶּנֶדִיטוֹ הֵיטִיבָה לִרְאוֹת וּלְהַכִּירוֹ בְּכָל-זֹאת, וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ: “הוֹי אִישׁ חֵרֵף נַפְשֹׁו לָמוּת, הִנֵּה הוּא עוֹמֵד וְרוֹאֶה בִּשְׂרוֹף צֶלֶם דְּמוּתוֹ בָּאֵשׁ! לוּ יַכִּיר אִישׁ אוֹתוֹ! הֲלֹא כָל יוֹשְׁבֵי וַלֶנְסִיָה יְדָעֻהוּ.”

וְהַיּוֹם הַהוּא יוֹם סוּפָה וּסְעָרָה; הָשָּׁמַיִם לָבְשוּ קַדְרוּת, וְרוּחַ עַזָּה הִתְחוֹלְלָה מִפְּאַת יָם. וּדְבַר שְׂרֵפַת הַחוֹטְאִים כִּמְעַט תַּם כֻּלּוֹ; רַק דּוֹן עִמָנוּאֵל עוֹדֶנּוּ עוֹמֵד חָי. וּלְקֵץ הֶחָזוֹן נִגַּשׁ הַהוֹרֵג אֶל דּוֹן עִמָנוּאֵל, אֲשֶׁר יִשָּׂרֵף חַי, וַיִּקְרָא עִמָנוּאֵל: “אַל תִּגַּע בִּי!” וַיִּסֹּג הַהוֹרֵג אָחוֹר. אָז נִגַּשׁ אֵלָיו אֶחָד הַכֹּהֲנִים וַיּוֹשֵׁט לוֹ אֶת סֵמֶל הַצְּלָב וַיְדַבֵּר עַל לִבּוֹ לִנְשָׁק לוֹ וּלְהִנָּחֵם עַל חַטָּאתוֹ בַּפַּעַם הַזֹּאת כָּל עוֹד נַפְשׁוֹ בּוֹ. וַיִּתְפּוֹשׂ דּוֹן עִמָנוּאֵל בַּתְּמוּנָה וַיַּשְׁלִיכֶהָ אַרְצָה. וַיִּתְגָּעֲשׁוּ כָּל הַנֶּאֱסָפִים לְמַרְאֵה עֵינֵיהֶם וְקוֹל זְוָעָה נִשְׁמַע מֵאַלְפֵי פִּיּוֹת. וְכָל הָעָם קָרָא בְּזַעַם אַפּוֹ: “שַׁסְּעֻהוּ לִגְזָרִים!” וַיֶּהֶרְסוּ אֶל הַחַיִץ לִפְרֹץ אוֹתוֹ. וְהִנֵּה רָגָזה וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ; הַבָּתִּים הִתְנוֹדְדוּ, יְצִיעוֹת הַבָּתִּים הַמְלֵאוֹת אָדָם נֶהֶרְסוּ נָפְלוּ לָאָרֶץ; הַבָּמוֹת פּוֹר הִתְפּוֹרְרוּ; רוּחַ הַסְּעָרָה נָשְאָה אֶת אוּדֵי הַמְדוּרָה הַבּוֹעֲרִים הֵנָּה וָהֵנָּה; וְהַזְּעָקָה הֵקִיפָה אֶת כָּל הָעָם, כָּל הַנִּמְצָא יִתְיַפֵּחַ, יִפְרֹשׂ כַּפָּיו, יִזְעַק זַעֲקַת שֶׁבֶר, הֶהָמוֹן נָמוֹג, אִישׁ אָחִיו יִדְחֲקוּ, יִתְנַגְּשׁוּ יַחְדָּו, נָשִׁים וִילָדִים מֻשְׁלָכִים אְרָצה, נִלְחָצִים, נִרְמָסִים; הַמְּהוּמָה וְהַמְּבוּסָה גָדְלוּ מְאֹד, גַּם פְּלֵיטָה אַיִן מִפְּנֵי הַלַּחַץ. וְהִנֵּה רָגְזָה הָאָרֶץ שֵׁנִית וְאַחַד הַמִּגְדָּלִים אֲשֶׁר לַמִּכְלָלָה נָפַל וַיִּשָּׁבֵר בְּקוֹל הֲמוּלָה גְדוֹלָה. הַמְּבוּכָה וְהַבֶּהָלָה גָּדְלוּ שִׁבְעָתַיִם, הָעָם יָרֵא וְחָרֵד מִפְּנֵי הִשָּׁנוֹת רַעַשׁ הָאָרֶץ, וְהִנֵּה אִישׁ עוֹטֶה כֻּלּוֹ מְעִיל שָׁחוֹר נִגַּשׁ אֶל ההַוֹלֵךְ לָמוּת וַיֹּאמֶר אֵלָיו: “חוּשָׁה אֲדוֹנִי וְקוּם לֵךְ אַחֲרַי; הִנְנִי לְהַצִּלֶיךָ!”

וַיִּקְרָא דּוֹן עִמָנוּאֵל: “רְפָאֵל!”

וְהִנֵּה הַנָּזִיר הַדּוֹמִינִקַנִּי בֶּלְטְשַׁאצַר נָתַן עֲלֵיהֶם בְּקוֹלוֹ: “עִמְדוּ, עִמְדוּ!”

וַיִּשְלַח רְפָאֵל אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח מִן הַמְדוּרָה לַפִּיד בּוֹעֵר בָּאֵשׁ וַיַּךְ בּוֹ עַל רֹאשׁ הַנָּזִיר, וַיִּתְעַלֵּף וַיִּפֹּל לָאָרֶץ.

וּרְפָאֵל הִשְׁלִיךְ עַל דּוֹן עִמָנוּאֵל אֶת מְעִילוֹ לְמַעַן לֹא יִרְאֻהוּ בִּלְבוּשׁ הַדֵּרָאוֹן; אַךְ לֹא הָיָה הַדָּבָר נָחוּץ, כִּי נָטוּ הַכֹּל מִפְּנֵיהֶם בְּיִרְאָה וָרָעַד. בְּעָבְרָם שָׁמְעוּ אֲנָשִׁים מִתְלַחֲשִׁים לֵאמֹר: “הִנֵּה הַשָּׂטָן נוֹהֵג בַּיְהוּדִי, כִּי הָיְתָה לוֹ נַפְשׁוֹ לְשָׁלָל בַּחַיִּים, יַעַן אֲשֶׁר הִשְׁלִיךְ אֶת הַתְּמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה לָאָרֶץ. בְּמַטֵּהוּ הַלּוֹהֵט הִכָּה עַל רֹאשׁ נָזִיר דּוֹמִינִיקַנִּי, וּשְׁבִיבֵי אֵשׁ נִתְּזוּ מִמֶּנּוּ.”

וּרְפָאֵלְ וְדּוֹן עִמָנוּאֵל חָלְפוּ עָבְרוּ חִישׁ וַיָּבֹאוּ עַד עִיר הַחוֹף גְרוּאָה, וְשָׁם אֳנִיָּה הוֹלַנְדִית נְכוֹנָה לָלֶכֶת אֶל-הֹדוּ הַמַּעֲרָבִית. בָּאֳנִיָּה אָמַר רְפָאֵל לִבְרֹחַ מֵאֶרֶץ הַדָּמִים אַחֲרֵי אֲשֶׁר תִּרְאֶינָה עֵינָיו בְּמוֹת אֲדוֹנָיו. מִי מִלֵּל-לוֹ כִּי יְמַלֵּט אֶת נֶפֶשׁ אֲדוֹנָיו וְכִי יֵשְׁבוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו בָּאֳנִיָּה כַּיּוֹם הַזֶּה!

יב

וְהַנַּעַר דִּיֶגוֹ, אֲשֶׁר הָיָה חוֹלֶה בְּבוֹא הַשּׁוֹאָה עַל בֵּית עִמָּנוּאֵל, הוּבַל מִבֵּיתוֹ אֶל בֵּית מְעוֹן הַנְּזִירִים הַדּוֹמִינִיקַנִּים וְשָׁם כִּלְכְּלֻהוּ וַיִּסְעַדֻהוּ בְּחָלְיוֹ. וְהַטַּלְטֵלָה וְרִגְשַׁת לִבּוֹ וְגַעְגּוּעָיו אֶל-אָבִיו וְאֶל-אִמּוֹ וְאֶל-רְפָאֵל דִּכְּאוּ רוּחוֹ וּבְשָׂרוֹ וַיַּגִּיעַ עַד שַׁעֲרֵי מָוֶת. אַךְ מִבְנֵה-גֵווֹ הֶחָזָק גָּבַר עַל מַחֲלָתוֹ וַיֶּחֱזַק וַיֵּרָפֵא. לַשָּׁוְא שָׁאַל הַנַּעַר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ וְלַאֲחוֹתוֹ וּלְכָל אַנְשֵׁי הַבַּיִת. לַשַּׁוְא הִתְחַנֵּן לְשׁוֹמְרָיו לַהֲשִׁיבוֹ אֶל בֵּית-אָבִיו; הֵם הִגִּידוּ לוֹ כִּי נָסוּ כֻלָּם. וְאֶת הָרָעָה הַבָּאָה עַל אָבִיו הִסְתִּירוּ מִמֶּנּוּ. וְהַנַּעַר הַנָּבוֹן, אֲשֶׁר שָׁמַע מֵאָז אֶת הוֹרָיו נוֹעֲצִים לָצֵאת מִסְּפָרַד הוֹלַנְדָה. אָמַר בְּלִבּוֹ: אָכֵן נָגְעָה הָרָעָה אֶל בֵּית אָבִי פִּתְאֹם וַיַּחִישׁוּ מִפְלָט לָהֶם. וְאוֹתִי עָזְבוּ בְּמִטָּתִי מִבְּלִי יְכֹלֶת לְהַסִּיעֵנִי בְּחָלְיִי. וַיְהִי כִי נִסּוּ דָבָר אֶל דִיֶגוֹ, בִּחְיוֹתוֹ מֵחָלְיוֹ, לִשְׁאֹל לְכָל הֲלִיכוֹת בֵּית אָבִיו וּלְכָל הַמַּעֲשֶׂה שָׁם, לְמַעַן מְצוֹא בְּמַעֲנֶה פִּיו תְּנוּאוֹת חֲדָשׁוֹת עַל עִמָּנוּאֵל, וַיִּשְׁמֹר הַנַּעַר וַיִּצְפּוֹן בִּלְבָבוֹ אֶת כָּל אֲשֶׁר יָדַע עַל אֹדוֹת הַיְהוּדִים וְחֻקוֹתֵיהֶם. לְמַרְאֶה עֵינַיִם הָיָה סָר לְמִשְׁמַעַת מוֹרָיו וּמַדְרִיכָיו בְּדֶרֶךְ אֱמוּנָה; רַק בָּעֶרֶב בְּשָׁכְבוֹ עַל מִשְׁכָּבוֹ וְאִישׁ אֵין אִתּוֹ. תַּבַּעְנָה שְׂפָתָיו בְּקוֹל דְּמָמָה דַּקָּה אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר לִמֵּד אוֹתוֹ רְפָאֵל, וְאַחַר יָקוּם וְיָשַׁב עַל מִטָּתוֹ וְאָמַר: שְמַע יִשְׂרָאֵל. יְיָ אֵלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד!" – וְלֹא יָכוֹל לִישׁוֹן עַד אִם דִּבֵּר אֶת כָּל דְּבָרָיו לִפְנֵי יְיָ, וְיֵשׁ אֲשֶׁר לֹא הָיָה לְבַדּוֹ בַחֶדֶר וְהֶאֱרִיךְ לִשְׁכַּב עַל מִטָּתוֹ וְשֵׁנָה בְּעֵינָיו לֹא רָאָה עַד אֲשֶׁר יָכוֹל לִגְנֹב אֶת לֵב הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ וּלְהַבִּיעַ בַּלָּט אֶת הַדְּבָרִים הָהֵם.

וּלְעֵת קֵץ הַקַּיִץ הוּבַל דִיֶגוֹ אֶל מִחוּץ לָעִיר, אֶל בֵּית מָעוֹן לַנְּזִירִים, וּבְכֵן לֹא נוֹדַע לוֹ מְאוּמָה מִכָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מָצְאָה אֶת אָבִיו, וְאֶת אֲשֶׁר נִמְלַט מִמָּוֶת בְּיוֹם הָרַעַשׁ. פְּעָמִים רַבּוֹת זָכַר הַנַּעַר אֶת אֲבוֹתָיו וּמֵעָיו הָמוּ לָהֶם; אָז יְדַבֵּר אֶל לִבּוֹ לֵאמֹר: כַּאֲשֶׁר אֶגְדַּל וְאֶהְיֶה לְאִישׁ אָקוּמָה וְאֵלְכָה הוֹלַנְדָה לִרְאוֹת אֶת פְּנֵי הוֹרָי.

וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וְרֹב יָמִים מָחוּ מְעַט מְעַט אֶת זִכְרוֹנוֹת נְעוּרָיו מִלּוּחַ לִבּוֹ. בֶּן עֶשֶׂר שָׁנִים הוּבָא אֶל בֵּית סֵפֶר אֲשֶׁר יְגַדְּלוּ בוֹ נְעָרִים רַבִּים לִכְהוּנָה. וְלֹא יָשֵׁן עוֹד לְבַדּוֹ בְּחֶדֶר וְלֹא יָכוֹל עוֹד לְהַבִּיעַ בִּשְׂפָתָיו בְּשָׁכְבוֹ לְישׁוֹן אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הוֹרָהוּ רְפָאֵל. מַרְאֵה עֵינָיו וּמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹם יוֹם גָּבְרוּ עַל זִכְרוֹנוֹת יְמֵי הַיְּלּדּות, וּדִיֶּגוֹ יַחַד לְבָבוֹ לַכְּהוּנָה אֲשֶׁר הִקְדִּישֻׁהוּ לָהּ; וַיִּלְמַד תּוֹרוֹתֶיהָ וְחֻקּוֹתֶיהָ, וּכְבֹאוֹ בַיָּמִים לָבַשׁ תִּלְבֹּשֶׁת הַדּוֹמִינִיקַנִּים. וַתִּנָּתֵן לוֹ מִשְׂרָה תַּחַת פְּקוּדַת רֹאשׁ כְּהוּנַת בַּרְצְלוֹנָה, וַיַּעַל בְּמִשְׂרָתוֹ מַעְלָה מַעְלָה עַד הֱיוֹתוֹ סוֹפְרוֹ וְאִישׁ סוֹדוֹ.

בַּיָּמִים הַהֵם מֵת קַרְל הַשֵּׁנִי מֶלֶךְ סְפָרַד וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ, וְלִפְנֵי מוֹתוֹ צִוָּה לְהוֹשִׁיב אֶת פִילִיפּ בֶּן-מֶלֶךְ צָרְפָת עַל כִּסְאוֹ אַחֲרָיו. וַיָּבֹא פִילִיפּ מַדְרִידָה וַיֵּשֶׁב עַל כִּסְאוֹ; וְהִנֵּה קַרְל בֶּן יוֹסֵף קֵיסָר אַשְׁכְּנַז וְאוֹסְטְרִיָה בָּא סְפָרַדָּה וְצָבָא רַב עִמּוֹ לִלְכֹּד לוֹ אֶת הַמְלוּכָה מִידֵי פִילִיפּ. וְיוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ נִפְלְגוּ הֵנָּה וָהֵנָּה, אֶּלה נָטוּ אַחֲרֵי הַמֶּלֶךְ הָאָחד וְאֵלֶּה אַחֲרֵי הַמֶּלֶךְ הַשֵּׁנִי. וַיֵּשֶׁב קַרְל בְּבַרְצְלוֹנָה, הוּא וְשָרֵי מַלְכוּתוֹ, וּפִילִיפּ עָלָה מִמַּדְרִיד בְּחַיִל כָּבֵד עַל בַּרְצְלוֹנָה וַיָּצַר עָלֶיהָ. אָז נִשְׁקְפָה הָרָעָה עַל הָעִיר וְעוֹד מְעַט וְנִלְכְּדָה וְנִתְפַּשׂ גַּם קַרְל בְּיַד פִילִיפּ אוֹיְבוֹ. הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו הָיוּ אוֹבְדֵי עֵצוֹת וַיֹּאמְרוּ: “אֵין עֵצָה וְאֵין תַּחְבּוּלָה כִּי אִם לְהִכָּנֵעַ מִפְּנֵי הָאוֹיֵב.”

אַךְ דִּיֶגוֹ, אֲשֶׁר גַּם הוּא יָשַׁב בְּמוֹעֲצַת הַשָּׂרִים, יָעַץ עֵצָה לְהַצִּיל אֶת הָעִיר; כִּי הִתְנַדֵּב לָצֵאת חֶרֶשׁ מִבַּרְצְלוֹנָה וּשְׁנֵי שָׂרֵי צָבָא אִתּוֹ וּלְקוֹמֵם אֶת הָעָם הַיּוֹשֵׁב בְּעָרֵי הַשָּׂדֶה עַל חֵיל פִילִיפּ הַצָּרִים עַל הָעִיר. וַיַּעַשׂ וַיַּצְלִיחַ וְעַם הָאָרֶץ הִרְגִּיזוּ אֶת-חֵיל הַמָּצוֹר בְּלִי הֲפֻגּוֹת בְּהִתְנַפְּלָם פַּעַם בְּפַעַם עֲלֵיהֶם וְעַל עֶגְלוֹת הַמָּזוֹן וְהַנֶּשֶׁק הַמּוּבָלוֹת לָהֶם, עַד אֲשֶׁר עָלָה פִילִיפּ מֵעַל בַּרְצְלוֹנָה וַיְמַהֵר וַיֵּלֶךְ מַדְרִידָה.

וּכְשׁוּב דִיֶגוֹ הָעִירָה וַיִּשְׁלַח קַרְל לִקְרֹא לוֹ וַיֹּאמֶר אֵלָיו: הַנָּזִיר, דִּיֶגוֹ! מִיָּדְךָ הָיְתָה זֹאת לִי כִּי נֶחְלַצְתִּי מִיַּד אוֹיֵב וְעַתָּה הֲלֹא תָבֹא תִקְוָתִי וְקָמָה בִּידֵי מַמְלֶכֶת סְפָרָד. וְהָיָה כִּי נְגָרֵשׁ מִן הָאָרֶץ אֶת הַצָּרְפַתִּי הַזֶּה הַמִּתְנַשֵּׂא לִמְלֹךְ וְלֹא בְמִשְׁפָּט, אָשִׁיב לְךָ כִּגְמוּלֶךָ. בַּטח בִּי כִּי עַד עוֹלָם אֶזְכֹּר לְךָ זֹאת לְטוֹבָה."

אַךְ הִנֵּה בָאָה הַשְּׁמוּעָה כִּי מֵת הַקֵּיסָר יוֹסֵף אֲבִי קַרְל, וַיָּשָׁב קַרְל אֶל אַרְצוֹ וַיְהִי לְקֵיסַר אַשְׁכְּנַז וְאוֹסְטְרִיָּה, וּמַמְלֶכֶת סְפָרַד נָכוֹנָה בְּיַד פִילִיפּ.

בְּצֵאת קַרְל מִסְּפָרַד בִּקֵּשׁ לָקַחַת עִמּוֹ אֶת דִּיֶגוֹ לַעֲשׂוֹת לוֹ יְקָר וּגְדוּלָה בְּוִינָה עִיר מַלְכוּתוֹ. אַךְ דִּיֶגוֹ לֹא אָבָה לַעֲזֹב אֶת-אֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ בְּאַהֲבָתוֹ אוֹתָהּ. רַק אֲבוֹתָיו וַאֲחוֹתוֹ וּמוֹלַדְתּוֹ כָּלָה נִשְׁכְּחוּ מִלִּבּוֹ.

וַיָּשָׁב דִּיֶגוֹ לְתוֹרָתוֹ, הִיא תוֹרַת כֹּהֲנִים, וְעוֹד מְעַט וַיֵּצֵא לוֹ שֵׁם בְּחָכְמָתוֹ וּבְדַעְתּוֹ וּבְכִשְׁרוֹנוֹ הַגָּדוֹל לְהַטִּיף בַּקָּהָל. וַיְהִי לְמוֹרֶה בְּבֵית מִדְרַשׁ הַחָכְמָה בְּסַלַּמַנְקָה וְהוּא עוֹדֶנּוּ צָעִיר לְיָמִים. וְאַחֲרֵי עָמְדוֹ שָׁם עַל מִשְׁמַרְתּוֹ יָמִים רַבִּים שַׁלח דּוֹן פֶּדְרוֹ טֵנָרִיוֹ, רֹאשׁ כְּהוּנַת טוֹלֵדָה, לִקְרֹא לוֹ וַיְשִׂימֵהוּ לְרֹאשׁ לִשְׁכַּת הַסּוֹפְרִים אֲשֶׁר לוֹ.

וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹא הַנָּזִיר דִּיֶגוֹ אֶל בֵּית הַתְּפִלָּה el Transito (בֵּית הַחֲלִיפוֹת), הוּא בֵּית הַתְּפִלָּה הַגָּדוֹל לַיְהוּדִים, אֲשֶׁר נַעֲשָׂה לְבֵית תְּפִלָּה לַנּוֹצְרִים אַחֲרֵי אֲשֶׁר גֹּרְשׁוּ הַיְהוּדִים מִסְּפָרָד; שָׁם עָלוּ דְּבָרִים עַל לִבּוֹ, דְּבָרִים עַתִּיקִים, זִכְרוֹנוֹת קְדוֹשִׁים, וְלֹא יָדַע מָה. עוֹדֶנּוּ עוֹמֵד וּמַעֲמִיק לַהְגּוֹת בְּיָמִים מִקֶּדֶם וּמִתְבּוֹנֵן אֶל הָרָשׁוּם בִּכְתָב עִבְרִי וְאֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר שָׁכַן שָׁם אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי בוֹא חֲלִיפָתוֹ; וְזִכְרוֹנוֹת יָמִים נִשְׁכָּחִים נֵעוֹרוּ, זֹרְמוּ בְּרוּחוֹ כְּזֶרֶם מַיִם כַּבִּירִים, כְּגַלֵּי יָם רְחוֹקִים; וּתְמוּנוֹת שׁוֹנוֹת כָּעָב תְּעוּפֶינָה וַתַּעֲמֹדְנָה לְנֶגֶד עֵינָיו, וְהִנֵּה זָכַר הַנָּזִיר הַדּוֹמִינִיקַנִּי פִּתְאֹם כִּי גַם הוּא הִתְפַּלֵּל בִּימֵי יַלְדּוּתוֹ בְּבֵית תְּפִלָּה לַיְהוּדִים, כִּי הָיוּ לוֹ אָב וָאֵם, וְהֵם יְהוּדִים מִסְתַּתְּרִים, וְכִי גַם מוֹרֶה זָקֵן הָיָה לוֹ אֲשֶׁר הוֹרָהוּ חֻקֵּי הַיְהוּדִים וְתוֹרוֹתָם.

וַיִּסָּעֵר לֵב הַכֹּהֵן הַצָּעִיר לְיָמִים וּמֵעָיו הָמוּ לוֹ מְאֹד. מֶה הָיָה לְהוֹרָיו וְלִבְנֵי בֵיתוֹ? אָנָה בָאוּ? אֵיךְ יֵדַע אַחֲרִיתָם וּמִי יַגֶּד לוֹ? לַשָּׁוְא יָשִׂיחַ עִם לְבָבוֹ, יַעֲמִיק שְׁאֵלָה, כִּי אֵין אִתּוֹ יוֹדֵעַ עַד מָה. בְּרֹב שַׂרְעַפָיו בְּקִרְבּוֹ יָצָא מִן הַמָּקוֹם הַקָּדוֹשׁ וַיַּעֲבֹר דֶּרֶךְ חוּצוּת טוֹלֵדָה וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל הֵיכַל רֹאשׁ כְּהוּנַת הָעִיר הַזֹּאת.

יג

הִנְנוּ הַפַּעַם בְּמַדְרִיד עִיר הַמַּמְלָכָה. הָעִיר הוֹמִיָה וְעַלִּיזָה, בְּכָל חוּצֹותֶיהָ הֲמוֹן אָדָם רַב כַּהֲמוֹת יַמִּים יֶהֱמָיוּ, כֻּלָּם לְבוּשִׁים בִּגְדֵי חַג וְכֻלָּם נוֹהֲרִים אֶל מָקוֹם אֶחָד, אֶל כִּכַּר הַשְּוָרִים. שָׁם יַעַרְכוּ מִלְחֶמֶת שְׁוָרִים – אַחַד הַשַּׁעֲשׁוּעִים הַיְקָרִים לִבְנֵי סְפָרַד מִכָּל יְקָר. מְקוֹם הַמַּחֲזֶה רָחָב מְאֹד, אֲלָפִים רַבִּים יָשְׁבוּ רְוָחִים עַל הַמַּדְרֵגוֹת הַתַּחְתִּיּוֹת וְעַל הַמַּדְרֵגוֹת הַשְּׁנִיּוֹת מִמַּעַל, הַבְּנוּיוֹת מִסָּבִיב לַמַּעֲגָל, בָּהֵם הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים, הַכֹּהֲנִים וְהַנְּזִירִים, הַשּׁוֹפְטִים, הַפְּקִידִים, הַסּוֹחֲרִים וּבַעֲלֵי הַתַּעֲשִׂיָּה, מִלְבַד הָעָם הָרַב אֲשֶׁר עַל הַמַּעֲקוֹת וִיצִיעֵי הַבָּתִּים.

בַּמּוֹשָׁבוֹת הָרִאשׁוֹנִים בַּיָּצִיעַ יוֹשְׁבִים בְּתוֹךְ הַקָּהָל אִישׁ צָעִיר לְיָמִים וּשְׁתֵּי נָשִׁים צְעִירוֹת וְאַחַת מֵהֶן עַלְמָה יְפַת תֹּאַר לְהַפְלִיא. וְנָזִיר דּוֹמִינִיקַנִּי יוֹשֵׁב מִמּוּלָם וְלֹא יִגְרַע עֵינָיו מִן הָעַלְמָה; הֲלֹא זֶה הַנָּזִיר בֵּלְטְשַׁאצַר מְיֻדָּעֵנוּ. וְהוּא מִשְׁתָאֶה לָהּ וּשְׂפָתָיו דּוֹבְבוֹת לֵאמֹר: "חֵי הַקָּדוֹשׁ דּוֹמִינִיק, כִּי לוּלֵא עָבְרוּ תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה מִנִּי אָז, כִּי עַתָּה אָמַרְתִּי הֲלֹא זֹאת דּוֹנָה אֲנוּנְצִיאַתָּה לְבֵית אֲגוּלַר! אוֹ אוּלַי זֹאת בִּתָּהּ אִינֶץ אֲשֶׁר הָיְתָה אָז יַלְדָּה קְטַנָּה יוֹנֶקֶת שְׁדֵי אִמָּהּ? אָמְנָם כֵּן, נָכוֹן הַדָבָר לְפִי מִסְפַּר הַשָּׁנִים; כִּי מַרְאֵה הָעַלְמָה כְּבַת תְּשַׁע עֵשְׂרֶה שָׁנָה. הָבָה אֶחְקֹר נָא אֶת הַדָּבָר עַד תֻּמּוֹ.

אֲנַחְנוּ הוֹדַעְנוּ כְּבָר, כִּי דּוֹנָה אֲנוּנְצִיאַתָּה, אֲשֶׁר נִקְרְאָה אֲחֵרי כֵן בְּשֵׁם דּוֹנָה גַּרְצִּיָה די לִימָה. מָצְאָה מְקוֹם מִקְלָט לָהּ וּלְאִינֶץ בִּתָּהּ בְּבֵית דּוֹדָתָהּ קַתֵּרִינָה לְבֵית מוֹנְטְאַלְטוֹ. מִקֵּץ שָׁנִים אֲחָדוֹת אָסְפָה דוֹנָה קַתֵּרִינָה אֶל בֵּיתָה אֶת פְרַנְצִיסְקָה בַּת בְּנָהּ אֲשֶׁר יָשַׁב בְּבוּרְגַס וַיָּמָת שָׁם. וּפְרַנְצִיסְקָה כָּמוֹהָ כְּאִינֶץ לְמִסְפַּר שְׁנֵי חַיֵּיהֶן. וְעוֹד מְעַט וַתָּמָת גַם דּוֹנָה קַתֵּרִינָה אֵם אָבִיהָ. וַתְּהִי לָהּ דוֹנָה גְרַצִיָה לְאֵם וְאִינֵץ בִּתָּהּ לְאָחוֹת. וְהָאִשָּׁה הַטּוֹבָה הַזֹּאת הָיְתָה תָּמִיד נוּגָה וַעֲצוּבַת-רוּחַ, מִתְאַבֶּלֶת עַל בַּעֲלָהּ, כִּי אָמָרה בְלִבָּהּ אַךְ שָׂרֹף שֹׂרַף, וְעַל בְּנָהּ, אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעָה שִׁמְעוֹ מִנִּי אָז וְלֹא יָדְעָה מֶה-הָיָה לוֹ. וְלֹא יָצְאָה הַחוּצָה וְדָבָר לֹא הָיָה לָהּ עִם אָדָם. גַּם אֶת הַבָּנוֹת אָמְרָה לְהַסְתִּיר תָּמִיד בְּסֵתֶר כְּנָפֶיהָ; אַךְ הִנֵּה גָדְלוּ הָאֶפְרוֹחִים, הֶעֱלוּ אֵבֶר, וְגַם הָחֵל הֵחֵלּוּ לָצֵאת עַל פְּנֵי חוּץ. הֲלֹא שְׂחוֹק הַשְּׁוָרִים הַיּוֹם וּמִי לֹא יֵלֵךְ לַחֲזוֹת בּוֹ? וּבְכֵן שָלְחָה אֶת הָעֲלָמוֹת אֶל מְקוֹם הַמַּחֲזֶה וַתִּשְלַח אִתָּן אֶת דּוֹן יוֹסֵף דִי רוֹאַז מוֹנְטְאַלְטוֹ לְשָׁמְרָן, וְהוּא אִישׁ צָעִיר לְיָמִים בָּחוּר וָטוֹב וְקָרוֹב אֶל-דּוֹנָה קַתֵּרִינָה, מִמִּשְפַּחְתָּהּ.

וּמִשְׂחַק הַשְּׁוָרִים הֵחֵל – מִשְׂחָק אַכְזָרִי רַב דָּמִים. הַלּוֹחֵם יִשְׂתָּעֵר עַל הַשׁוֹר וְהוּא רוֹכֵב עַל סוּס. וְיֵשׁ אֲשֶׁר יְרַטֵּשׁ הַשּׁוֹר בְּקַרְנָיו אֶת הַסּוּס וְנִשְפְּכוּ מֵעָיו אַרְצָה וָנַפל רוֹכְבוֹ אָחוֹר וְהַכִּידוֹן בְּיָדוֹ, וְאִישׁ לֹא יָשִׂים אֶת לִבּוֹ לַסּוּס הַמִּתְבּוֹסֵס בְּדָמוֹ וּלְרוֹכְבוֹ הַנּוֹפֵל מִמֶּנּוּ; וְנִגַּשׁ לוֹחֵם אַחֵר לְהִתְפַּתֵּל עִם הַשּׁוֹר וְהַנּוֹפֵל יָקוּם וְהִתְעוֹדֵד בְּהִתְנַגֵּחַ הַשּׁוֹר עִם אִישׁ רִיבוֹ הַשֵּׁנִי. פַּעַם יָמִית הָאִישׁ אֶת הַשּׁוֹר וּפַעַם יִדְקוֹר הַשּׁוֹר בְקַרְנָיו אֶת הַלּוֹחֵם הָאֻמְלָל אֶל בִּטְנוֹ וְהוֹצִיא אֶת מֵעָיו וְנָשָׂא אוֹתָם עַל קַרְנָיו כַּעֲטֶרֶת גֵּאוּת.

וְלֵב אִינֵץ הָמָה לָהּ וַתֹּאמֶר לַאֲשֶׁר הָיוּ אִתָּהּ: “אֵל אֱלֹהִים מַה נּוֹרָא מַרְאֵה הָאַכְזְרִיּוּת הַזֶּה! הָבָה נֵלְכָה הַבַּיְתָה וְלֹא נוֹסִיף עוֹד לְהַבִּיט אֶל עָמָל!” וַתֹּאמֶר פְרַנְצִיסְקָה גַם הִיא: “כֵּן דִבַּרְתְּ, נָשׁוּבָה לָנוּ!”

וְדוֹן יוֹסֵף דִי מוֹנְטְאַלְטוֹ הוּא עִם שְׁתֵּי הָעֲלָמוֹת קָמוּ לַעֲזוֹב אֶת הַמָּקוֹם הַהוּא, וְהִנֵּה נָזִיר דּוֹמִינִיקַּנִי נִגַּשׁ אֲלֵיהֶם וַיֹּאמַר: “מַה לָּכֵן גְּבִירוֹתַי כִּי תְמַהֵרְנָה לָלֶכֶת בְּלֹא עֵת? הַעַל כִּי כָּשַׁל הַלּוֹחֵם וַיִּפֹּל לִפְנֵי הַשּׁוֹר? מִיָּדוֹ הָיְתָה זֹאת לוֹ, כִּי לֹא הָיָה מָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ. הַסְּפָרַדִּים טְהוֹרֵי הַדָּם לֹא יָשִׂימוּ לֵב לִדְבָרִים כָּאֵלֶּה. רַק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר דָּם יְהוּדִי אוֹ עַרְבִי נוֹזֵל בְּעוֹרְקֵיהֶם יַעֲשׂוּ זֹאת!”

וּבְדַבֵּר אֲלֵיהֶם הַנָּזִיר בֵּלְטְשַׁאצַר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּירְאוּ וַיֶּחֱרַד לִבָּם. וַיָּשׁוּבוּ לָשֶׁבֶת עַל מוֹשְׁבוֹתָם וְלֹא עָנוּ אֶת הַדּוֹבֵר אֲלֵיהֶם דָּבָר.

וְהַנָּזִיר דִּבֵּר אֶל לִבּוֹ, לֵאמֹר: “הֶאָח, מָצָאתִי אֶת אֲשֶׁר בִּקְּשָׁה נַפְשִׁי, יְהוּדִים מִסְתַּתְּרִים הֵם! מַה נִּבְהֲלָה נַפְשָׁם, מַה חָוְרוּ פְנֵיהֶם! גַּם הִנֵּה תֹאַר פְּנֵי הַנַּעֲרָה יַעֲנֶה בָּהּ, כִּי כָמוֹהָ כַאֲנוּנְצִיאַתָּה!”

כְּתֹם הַמַּחֲזֶה שָׁבוּ אִינֵץ וּפְרַנְצִיסְקָה הַבַּיְתָה בְּתוֹךְ כָּל הַקָּהָל אֲשֶׁר הִשְׁתַּפֵּךְ בְּצֵאתוֹ עַל פְּנֵי כָל הָעִיר. וּבֵלְטְשַׁאצַר לֹא גָּרַע עֵינָיו מִשְּׁתֵּי הַנְּעָרוֹת וּמִן הַהוֹלֵךְ אִתָּן; וַיֵּצֵא בְעִקְבוֹתֵיהֶם עַד בּוֹאָם אֶל מְעוֹנָם אֲשֶׁר בְּפַרְוַר הָעִיר. וַיִּתְבּוֹנֵן הֵיטֵב לַבַּיִת אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלָיו שְׁלֹשֶׁת הַצְּעִירִים הָאֵלֶּה, וַיֵּלֶךְ לוֹ.

וְדּוֹנָה אֲנוּנְצִיאַתָּה חִכְּתָה לִתְשׁוּבָתָם בְּרָגְזָה וּבִדְאָגָה וּכְבוֹאָם חָרְדָה לִקְרָאתָם וַתִּקְרָא: “הֶאָח, הִנֵּה בָאתֶם! מֶה חָרַד לִבִּי לִשְׁלוֹמְכֶם!”

וַתַּעַן אִינֵץ וַתֹּאמַר: “אִמֵּנוּ הַיְקָרָה, הִסְכַּלְנוּ עֲשֹׂה כִּי הָלַכְנוּ לְבַקֵּשׁ עֹנֶג לְנַפְשֵׁנוּ וְלִגְרוֹם לָךְ דְּאָגָה וְיָגוֹן. וְהַמַּרְאֵה אֲשֶׁר רָאִינוּ, אוֹי לָעֵינַיִם שֶׁכָּכָה רוֹאוֹת! בָּרוּךְ יְיָ אֲשֶׁר הִבְדִּיל אוֹתָנוּ מִן הָעַמִּים וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם חֶלְקֵנוּ בָּאֲסַפְסוּף הַפָּרוּעַ הַזֶּה, הַמִּתְעַנֵּג עַל חֶבְלֵי מָוֶת לָאָדָם וְלַבְּהֵמָה!”

וַיֹּאמֶר דּוֹן יוֹסֵף: “אָמְנָם, כֵּן דִּבֵּר הַדּוֹמִינִיקַנִּי בְּאָמְרוֹ כִּי לֹא דָם סְפָרַדִּי טָהוֹר דָּמֵנוּ.”

וַתִּשְׁתּוֹמֵם דּוֹנָה אֲנוּנְצִיאַתָּה וַתֹּאמַר: “מַה זֶּה תִּשְמַעְנָה אָזְנַי? הֲכָזֹאת דִבֵּר אֲלֵיכֶם נָזִיר דּוֹמִינִיקַנִּי?”

וַיּוֹכִיחַ דּוֹן יוֹסֵף אֶת דּוֹדָתוֹ וַיֹּאמַר: "מַה לָּךְ, דּוֹדָתִי הַיְקָרָה, כִּי תִבָּהֲלִי תָמִיד לְלֹא דָּבָר. הֲטֶרֶם תֵּדְעִי כִּי בִּסְפָרַד יֹאמַר אִישׁ לְרֵעֵהוּ בְּכָל עֵת מְצֹא: “זֶה יֻלַּד מִזֶּרַע יְהוּדִים אוֹ עֲרָבִים?”

אַחֲרֵי כֵן בָּאָה הַמִּשְׁפָּחָה הַקְּטַנָּה אֶל חֲדַר הָאֹכֶל, וְהַצְּעִירִים אָכְלוּ וְשָׁתוּ וַיֵּיטִיבוּ אֶת לִבָּם; רַק דּוֹנָה אֲנוּנְצִיאַתָּה לֹא חָדְלָה לִדְאֹג, כְּמוֹ הִגִּיד לָהּ לִבָּהּ, כִּי הַנָּזִיר בֵּלְטְשַׁאצַר שׁוֹקֵד עַל בֵּיתָהּ לְרַגְלוֹ וּלְחָקְרוֹ וּלְהַסְגִּיר אוֹתָהּ וְאֶת בִּתָּהּ אֶל הַבִּקֹּרֶת הַקְּדוֹשָׁה.

יד

חַג הַיּוֹם בְּטוֹלֵדָה, יוֹם שִׂמְחָה וְשָׂשוֹן לָעִיר וּלְיוֹשְׁבֶיהָ; כִּי בָאוּ בָהּ הַמֶּלֶךְ וְהַקְּרוֹבִים אֵלָיו. הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר שָׁלָחה אֶת-כָּל-יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ אִישׁ בְּרֵעֵהוּ הִנֵּה תַמָּה. וְהַמֶּלֶךְ פִילִיפּ אוֹמֵר לְהַטּוֹת אֶת-לֵבַב הָעָם אֵלָיו לְאַהֲבָה; עַל כֵּן יַעֲבֹר בָּאָרֶץ הוּא וְכָל כְּבוֹדוֹ. וְהִנֵּה הִגִּיעַ תּוֹר טוֹלֵדָה לָבֹא בָהּ הַמֶּלֶךְ וְלָתֵת מֵהוֹדוֹ עָלֶיהָ, וּבָא בִּשְׁעָרֶיהָ הוּא וְאִשְׁתּוֹ הַמַּלְכָּה וּרְעוּתָהּ הַנְּסִיכָה אוּרְזִינִי, וְכָל הַקְּרוֹבִים אֵלָיו רוֹאיֵ פָנָיו אֲנָשִׁים וְנָשִׁים, וְהָעִיר תַּעְדֶּה פְאֵר וְהָעָם יְקַדְּמוּ פְנֵיהֶם בְּשִׂמְחָה וּבְקוֹל מִצְהָלוֹת. רֹאשׁ כְּהוּנַת טוֹלֵדָה וְחֶבֶר כֹּהֲנָיו וְיֶתֶר הַפְּקִידִים אָסְפוּ אֶת הַמֶּלֶךְ אֶל הֶ“חָצֵר”, הוּא בֵּית מַלְכוּת הָעַרְבִים לְפָנִים, וְשָׁם אָכַל הוֹד מַלְכוּתוֹ אֶת לֶחֶם הַצָהֳרָיִם. אַחֲרֵי כֵן בִקֵּשׁ הַמֶּלֶךְ לָצֵאת הָעִירָה לַחֲזוֹת בָּהּ; וְהַנָּזִיר דִיֶגוֹ נָחַל כָּבוֹד וִיקָר, כִּי אֵלָיו הָיְתָה הַפְּקוּדָה לְהַרְאוֹת אֶת הַמֶּלֶךְ וְאֶת בְּנֵי לִוְיָתוֹ אֶת כָּל דִּבְרֵי הַחֵפֶץ וְכָל שְׂרִידֵי קַדְמוֹנִיּוֹת אֲשֶׁר בָּעִיר וּלְבָאֵר לָהֶם אֶת-הַכֹּל.

וַיַּעַשׂ כֵן הַנָּזִיר דִּיֶגוֹ, וַיּוֹלֵךְ אֶת הַמֶּלֶךְ וַאֲשֶׁר עִמּוֹ אֶל כָּל בַּיִת גָּדוֹל וְעַתִּיק יָמִים. בָּתֵּי הַתְּפִלָּה, הַמִּגְדָלִים, בָּתֵּי מְעוֹנוֹת הַנְּזִירִים וְחָרְבוֹת הָאַרְמוֹנוֹת, וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם בְּחֵן שְׂפָתָיו אֶת כָּל הָאוֹתוֹת וְהַנִּפְלָאוֹת אֲשֶׁר יְסַפְּרוּ עֲלֵיהֶם מִדּוֹר לְדוֹר. וְהַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה וְהַנְּסִיכָה אוֹרְזִינִי הִקְשִׁיבוּ רֹב קֶשֶׁב לְדִבְרֵי הַמְסַפֵּר.

וְהַנְּסִיכָה אוֹרְזִינִי הָיְתָה הַסּוֹכֶנֶת הָרֹאשָׁה לְבֵית הַמֶּלֶךְ וְרַעְיַת הַמַּלְכָּה יוֹשֶׁבֶת רִאשׁוֹנָה בַּמַּלְכוּת וּמוֹשֶׁלֶת, בְּכֹחַ רְעוּתָהּ הַמַּלְכָּה, בְּרוּחַ הַמֶּלֶךְ הַנִּרְפֶּה, וּבְכֹחַ הַשִּׁלְטוֹן הַזֶּה שָׁפְכָה אֶת רוּחָהּ עַל כָּל אֶרֶץ סְפָרַד.

וַיְהִי בְּעֶרֶב הַיּוֹם הַהוּא, וְהַנְּסִיכָה וּרְעוּתָהּ הַמַּלְכָּה לְבַדָּן בַּחֶדֶר, וַתֹּאמֶר הַנְּסִיכָה לִרְעוּתָהּ: מַה הַנָזִיר הַדּוֹמִינִיקִּני הַזֶּה בְּעֵינַיִךְ, גְּבִרְתִּי הַמַּלְכָּה?" וַתַּעַן הַמַּלְכָּה וַתֹּאמַר: “חָכָם הָאִישׁ מְאֹד וּשְׁאַר-רוּחַ לוֹ.”

וַתֹּאמֶר הַנְּסִיכָה: “עָלֵינוּ לְמָשְׁכוֹ אַחֲרֵינוּ מַדְרִידָה וְלָתֵת לוֹ מַהְלְכִים בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ; הֵן חַיֵּינוּ יִכְלוּ בְּהֶבֶל בְּבֵית הַמַּלְכוּת וְנַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה מֵאֵין חֲלִיפוֹת וְתַעֲנוּגִים חֲדָשִׁים לִבְקָרִים, וְהָיָה לָנוּ הָאִישׁ הֶחָכָם הַזֶּה לִמְקוֹר חַיִּים חֲדָשִׁים וְשׂבַע שְׂמָחוֹת וְשַעֲשׁוּעִים.”

“טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתְּ, רְעוּתִי הַנְּסִיכָה! וּמָה הַמִּשְׂרָה אֲשֶׁר נִבְחַר לוֹ לְמַעַן הֱיוֹתוֹ קָרוֹב לְבֵית הַמֶּלֶךְ?”

“הֲלֹא נִפְקַד מְקוֹם רֹאשׁ כְּהוּנַת אֲוִילָה; תְּהִי נָא הַמִּשְׂרָה הַזֹּאת עַל שְׁכֵם דִּיֶגוֹ. וְאָז נָקֵל יִהְיֶה לָנוּ לִמְצֹא תוֹאֲנָה לִקְרֹא לוֹ מַדְרִידָה וּלְשׂוּמוֹ בְּרוֹאֵי פְנֵי הַמֶּלֶךְ.”

וַיְהִי בְּצֵאת הַמֶּלֶךְ וְכָל בֵּיתוֹ מִטּוֹלֵדָה וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ לַנְּזִירִים לַכֹּהֲנִים וְלַפְּקִידִים מַתָּנוֹת רַבּוֹת כְּיָדוֹ הָרְחָבָה; רַק לַנָּזִיר דִּיֶגוֹ לֹא נָתַן מְאוּמָה. וּכְשֶׁבֶת הַמֶּלֶךְ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ הָרְתוּמָה לִשְׁמוֹנֶה פְּרֵדוֹת וַיָּשֵׂם פָּנָיו אֶל דִּיֶגוֹ וַיֹּאמַר: וְאַתָּה שָׁלוֹם, אֲדוֹנִי רֹאשׁ כְּהוּנַת אֲוִילָה, עַד אֶרְאֶה פָנֶיךָ בְּקָרוֹב בְּעִיר הַמְּלוּכָה!"

מִרְכֶּבֶת הַמֶּלֶךְ חָלְפָה עָבְרָה לָהּ וְרֹאשׁ הַכֹּהֲנִים וּסְגָנָיו וְשַׂר הַצָבָא וְכָל הַשׁוֹמְעִים אֶת דִּבְרֵי הַמֶּלֶךְ הֵאִירוּ פְנֵיהֶם אֶל רֹאשׁ הַכְּהוּנָה הַצָּעִיר לְיָמִים וַיְבָרְכֻהוּ.

וּלְמִקֵּץ יָמִים אֲחָדִים הָיָה דְּבַר הַמֶּלֶךְ אֶל דִּיֶגוֹ לָבֹא מְהֵרָה מַדְרִידָה וְהִפְקִיהוּ אוֹתוֹ עַל מִשְמַרְתּוֹ הַחֲדָשָׁה.

טו

וְדּוֹנָה אֲנוּנְצִיאַתָּה לֹא יָכְלָה הַשֵׁקט מֵאָז שָׁמְעָה כִּי חָשַׁב נָּזִיר דּוֹמִינִיקַנִּי אֶת הַיְלָדִים לְזֶרַע יְהוּדִים; וַתּוֹסֵף לְהִסְתַּתֵּר וְלִשְׁמֹר פִּתְחֵי בֵיתָהּ, עַל כֵּן לֹא יָכוֹל הַנָּזִיר בֵּלְטְשַׁאצַר לַחְדֹר אֶל בֵּיתָהּ כַּאֲשֶׁר בִּקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת: מִדֵּי הֲנִיעוֹ אֶת רֹאשׁ הָאַיִל, אֲשֶׁר יִדְפְּקוּ בוֹ עַל-הַדֶּלֶת לָבֹא אֶל הַבַּיִת, וּבְפִיו תּוֹאֲנוֹת שׁוֹנוֹת, תֵּצֵא הַשִּׁפְחָה וְהֵשִׁיבָה אֶת פָּנָיו בְּאֹמְרָה: הַגְּבֶרֶת חוֹלָה וְלֹא תוּכַל לְקַבֵּל אִישׁ.

וְכִרְאוֹת הַנָּזִיר כִּי אַנְשֵׁי הַבַּיִת יוֹדְעִים לְהִזָּהֵר מִפָּנָיו, וַיַּחְלֵט לִשְׁלֹחַ אִישׁ אַחֵר תַּחְתָּיו לְרַגֵּל אֶת מִסְתְּרֵי הַבַּיִת וּלְהַמְצִיא אֵלָיו אֶת הָאוֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר יִהְיוּ לוֹ לָתֵת אֶת אַנְשֵׁי חֶרְמוֹ בְּיַד הַבִּקֹּרֶת: לִמְצֹא חֶפְצוֹ זֶה בָּא בִּבְרִית עִם “סַכְסְכָן.”

וְהַסַּכְסְכָן הוּא אִישׁ צָבָא פּוֹשֵׂק שְׂפָתַיִם אֲשֶׁר יְסַפֵּר גְּדוֹלוֹת וְנִפְלָאוֹת עַל גְּבוּרוֹתָיו בַּמִּלְחָמָה, וְהוּא יִמְצָא חַיַּת יָדוֹ בִּמְזִמּוֹת שׁוֹנוֹת. פַּעַם יַעֲזֹר לְגוֹנְבֵי הַמֶּכֶס עַל הַגְּבוּלוֹת לְהַעֲבִיר אֶת סְחוֹרוֹתָם בְּלִי דַעַת הַפְּקִידִים; פַּעַם יִתְחַפֵּשׂ בְּתַחְבּוּלוֹתָיו וּבָא בְּבָתֵּי זָרִים וְגִלָּה אֶת מִסְתְּרֵיהֶם וּבָא עַל שׂכָרוֹ מֵאֵת שׁוֹלְחָיו; עֵינַיִם יִהְיֶה לִגְדוּדֵי הַשּׁוֹדְדִים לָתוּר הֲלִיכוֹת סוֹחֲרִים בַּעֲלֵי הוֹן וְלָדַעַת אֶת-הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ; וְאָזְנַיִם – לְשׁוֹפְטֵי הַבִּקֹּרֶת לְהַקְשִׁיב וְלִשְׁמוֹעַ סוֹד שִׂיחַ הָעֲשִׁירִים אֲשֶׁר תִּתְאַוֶּה הַבִּקֹּרֶת לְכַסְפָּם. אִישׁ תְּכָכִים כָּזֶה הָיָה אַנְטוֹנִיָא לוֹפִּיס, אֲשֶׁר עָבַד עֲבוֹדָתוֹ כְּאַחַד אַנְשֵׁי הַצָּבָא בְּחֵיל סְפָרַד, וּכְתֹם הַמִּלְחָמָה שִׁלְחֻהוּ לְנַפְשׁוֹ. אוֹתוֹ בָּחַר הַנָּזִיר בֵּלְטְשַׁאצַר לִהְיוֹת מַכְשִׁיר לְמַעֲשֵׂהוּ וַיִּקֹּב לוֹ שָׂכָר רַב אִם יוּכַל לְגַלּוֹת אֶת מִסְתְּרֵי הָאִשָּׁה הַנִּקְרָאָה בְּשֵׁם דּוֹנָה גְּרַצִּיָה. וַיִהְיוּ דְבָרָיו עִם לוֹפִּיס לְהִתְחַפֵּשׂ וְלָבֹא אֶל בֵּית הָאִשָּׁה כְּאַחַד הָאֲנוּסִים וּלְהִתְאַמֵּץ לָבֹא בְּסוֹדָהּ. וַיוֹרֵהוּ דְבָרִים אֲחָדִים מֵחֻקּוֹת הַיְהוּדִים וַיָּשֶׂם בְּפִיו מִבְטָאִים עִבְרִים מֵאֲשֶׁר מָצָאה יָדוֹ, לְמַעַן יִהְיוּ לוֹ כְּלֵי חֵפֶץ לְמַעֲשֶׂה תַּרְמִיתוֹ.

וְדוֹן יוֹסֵף לֵבית מוֹנְטְאַלְטוֹ בִּקֵּשׁ לָקַחַת אֶת אִינֵץ לוֹ לְאִשָּׁה. וְהוּא הָיָה בָּחוּר בַּעַל נֶפֶשׁ יְקָרָה וְדָבֵק בֶּאֱמוּנַת אֲבוֹתָיו בְּכָל לְבָבוֹ, וְלוֹ חֲנוּת מֶשִׁי גְדוֹלָה אֲשֶׁר מָצָא מִמֶּנָּהּ חַיַּת יָדוֹ לִרְוָחָה, לִפְנֵי שָׁנָה מֵתוּ עָלָיו הוֹרָיו זֶה אַחַר זֶה וְהוּא הָיָה בֵּן יָחִיד לָהֶם, וַיִּירַשׁ אֶת הַהוֹן הָרַב אֲשֶׁר הִשְׁאִירוּ אַחֲרֵיהֶם וְאֶת חֲנוּת הַמֶּשִׁי אֲשֶׁר הֵבִיא לִבְעָלָיו שָׂכָר טוֹב.

וַיִהי כַּאֲשֶׁר הִגִּיד אֶת כָּל לִבּוֹ לְדוֹנָה אֲנוּנְצִיאַתָּה וַיִּיטַב הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי הָאִשָּׁה וַתֹּאמֶר אֶל דּוֹן יוֹסֵף: “טוֹב אַתָּה בְּעֵינַי לִהְיוֹת לִי לְחָתָן, אַךְ לֹא אוּכַל לָתֵת-לְךָ אֶת בִּתִּי עַד אֲשֶׁר תַּבְטִיחֵנִי כִּי בְּקַחְתְּךָ אוֹתָהּ לְאִשָּׁה תֵּצֵא עִמָּהּ מִסְפָרַד וּבִקַּשְׁתֶּם לָכֶם מָנוֹחַ בְּהוֹלַנְד.”

“וְאַתְּ, דּוֹדָתִי הַיְקָרָה?”

“גַּם-אֲנִי אֵצֵא בְּעִקְבוֹת בִּתִּי וְגַם פְרַנְצִיסְקָה תֵּלֶךְ עִמָּנוּ.”

“טוֹב הַדָּבָר, הִנְנִי וְעָשִׂיתִי כִּדְבָרֵךְ: אַךְ הֲלֹא תְחַכִּי לִי עַד אִם מָכַרְתִּי אֶת-בֵּיתִי וֶאת-אוֹצְרוֹת סְחוֹרָתִי.”

“אַךְ הָחִישָׁה מַעֲשֶׂיךָ וְאַל תְּאַחֵר, כִּי אִם תִּתְמַהְמַהּ לְחַכּוֹת עַד אֲשֶׁר יִקָּרֶה לָך קוֹנֶה כִּלְבָבֶךָ, מִי יוֹדֵעַ מַה-יֵלֶד יוֹם. אֲהָהּ, מִי יִתֵּן וְהִרְחַקְתִּי נְדוֹד לִפְנֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה אֶל-עֵבֶר הַיָּם הַגָּדוֹל…”

וַתִּתֵּן דּוֹנָה אֲנוּנְצִיאַתָּה אֶת-קוֹלָהּ בִּבְכִי. וַיְנַחֵם אוֹתָהּ דּוֹן יוֹסֵף וַיֹּאמַר: “אַל-נָא תִּבְכִּי, דּוֹדָתִי הַיְקָרָה; אָנֹכִי אֲמַהֵר לִמְכּוֹר נַחֲלָתִי וְקִנְיָנַי, וּבְעוֹד שָׁבוּעוֹת מִסְפָּר נֵצֵא מִסְּפָרַד.”

וְדוֹן יוֹסֵף יָגַע וְלֹא מָצָא אִישׁ אֲשֶׁר יִקְנֶה מֵאִתּוֹ אֶת-בֵּיתוֹ וְאֶת-רְכוּשׁוֹ. בְּמַדְרִיד עוֹד הָיוּ כָּל-הַדְּבָרִים יְגֵעִים בַּיָּמִים הַהֵם מִפְּנֵי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר כָּבְדָה בָאָרֶץ שָׁנִים רַבּוֹת וַתַּשְׁאֵר אַחֲרֶיהָ קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה.

וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹא הֵלֶךְ אֶל-חֲנוּת דוֹן יוֹסֵף וַיֹּאמֶר אֵלָיו: “אֶמְצָא חֵן בְּעֵינַי אֲדוֹנִי, הַאַתָּה זֶה דוֹן יוֹסֵף לְבֵית מוֹנְטְאַלְטוֹ?”

וַיַּעֲנֵהוּ דוֹן יוֹסֵף: אָנֹכִי; וּמַה-שְּׁאֵלָתְךָ?"

“אִם-יֵשׁ אֶת-נַפְשְׁךָ, אֲדֹנִי, הָבָה-נָא אֶתְוַדַּע אֵלֶיךָ; שַׂר-אֶלֶף אָנֹכִי וּשְׁמִי אַנְטוֹנִיָא לוֹפִּיס; אֶת-עֲבוֹדַת הַצָּבָא עָזַבְתִּי. כִּי קָצָה נַפְשִׁי בְּחַיֵּי עָמָל וּנְדוּדִים. עִיר מוֹלַדְתִּי בוּרְגַס; וְאָבִי הָיָה סוֹחֵר בְּמֶשִׁי כָּמוֹךָ. כְּשׁוּבִי אֶל-עִירִי וְהִנֵּה אָבִי נֶאֱסַף אֶל-אֲבוֹתָיו וְאִמִּי חוֹלָה לָמוּת. לִפְנֵי מוֹתָהּ צִוְתָה עָלַי לָלֶכֶת מַדְרִידָה וְלִרְאוֹת אֶת-רְעוּתָהּ דוֹנָה קַתֵּרִינָה לְבֵית מוֹנְטְאַלְטוֹ. הֲלֹא בֶן-הָאִשָׁה הַזֹאת אֲדֹונִי?”

“דּוֹנָה קַתֵּרִינָה הָיְתָה דוֹדָתִי. וְעַתָּה הִנֵּה מֵתָה.”

“מֵתָה? אֲהָהּ, צַר-לִי עַל-הַדָּבָר הַזֶּה. אִמִּי צִוְתָה עָלַי לְדַבֵּר דָבָר בְּאָזְנֵי דוֹנָה קַתֵּרִינָה וְהָיָה לָהּ לְאוֹת לְהַזְכִּירָהּ אֶת-רְעוּתָהּ הֲלֹא זֶה הַדָּבָר: אֶחָד.”

וַיִּתְחַלְחֵל דּוֹן יוֹסֵף לִשְמֹעַ הַמִּלָּה הַזֹּאת; וְהַהֵלֶךְ רָאָה וַיִּתֵּן אֶל-לִבּוֹ; וַיִּתַּמֵּם וַיְהִי כְאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִרְאֶה וְלֹא יִתְבּוֹנָן. וְיוֹסֵף לְדַבֵּר וַיֹּאמַר: “לְדוֹנָה קַתֵּרִינָה הָיָה בֵן בְּבוּרְגַס, וְגַם-הוּא הָיָה אוֹהֵב לְבֵית אָבִי. הוּא וְאִשְׁתּוֹ הָלְכוּ בְּדֶרֶךְ כָּל-הָאָרֶץ, וְאוּלָם אִמִּי הִגִּידָה לִי כִּי הִשְׁאִירוּ אַחֲרֵיהֶם יַלְדָּה קְטַנָּה פְרַנְצִיסְקָה שְׁמָהּ. וְעַתָּה הֲלֹא תַגִּיד-לִי, אֲדוֹנִי, מֶה-הָיָה לַיַּלְדָּה הַזֹּאת?”

“שָׁלוֹם לְדוֹנָה פְרַנְצִיסְקָה; וְגַם-הִנֵּה הָיְתָה לְבַת-חַיִל, לְעַלְמָה כְבוּדָה.”

“וְאַיָּהּ?”

“הִיא יוֹשֶׁבֶת בְּבֵית דּוֹדָתָהּ.”

“יְהִי-נָא חַסְדְּךָ לְהַצִּיגֵנִי לְפָנֶיהָ. הֵן מִצְוַת אִמִּי חָזְקָה עָלַי לִדְרֹשׁ וְלָדַעַת אֶת-שְׁלוֹם הַנֵּצֶר הָאַחֲרוֹן לְמִשְׁפָּחָה הַנִּכְבָּדָה אֲשֶׁר הָיְתָה קְרוֹבָה לָנוּ מְאֹד.”

“אֲנִי אֶשְאַל מֵאֵת דּוֹדָתִי כִּי תִתֵּן אותִי לַהֲבִיאֲךָ אֶל-בֵּיתָהּ.”

“אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ, אֲדוֹנִי. מָתַי אָשׁוּב לְשַׁחֵר פָּנֶיךָ?”

“מָחָר, אֲדוֹנִי שַׂר הָאָלֶף.”

“אֱלֹהִים עִמֶּךָ!”

“יְבָרֶכְךָ אֱלֹהִים!”

וַיֵּלֶךְ הַסַּכְסְכָן לְדַרְכּוֹ לְהָשִׁיב שׁוֹלְחוֹ דָבָר וּלְהַגִּיד-לוֹ כִּי רֵאשִׁיתִ דַּרְכּוֹ צָלֵחָה.

טז

ויהי כַּאֲשֶׁר סִפֵּר דּוֹן יוֹסֵף לְדוֹנָה אֲנוּנְצִיאַתָּה אֶת אֲשֶׁר הָיָה שַׂר הָאֶלֶף בַּחֲנוּתוֹ, וַתִּשְׁמַע וַתַּאֲמֵן לְכָל-הַדְבָרִים הַהֵם, כִּי דָבָר הָיָה לְדוֹנָה קַתֵּרִינָה תָּמִיד עִם-אֲנוּסִים וּבְנֵי אֲנוּסִים מִבּוּרְגַס, גַּם-שֵׁם הָאִישׁ הַזָּר, לוֹפִּיס (זְאֵב), הָיָה בְעֵינֶיהָ כְּאוֹת כִּי מִזֶּרַע יְהוּדִים הוּא. עַל-כֵּן נוֹעֲצוּ לְתִתּוֹ לָבֹא לִפְנֵיהֶם; אַךְ הִשָּׁמֵר יִשָּׁמְּרוּ מִפָּנָיו וְלֹא יִוָּדַע לוֹ כִּי יְהוּדִים נַעֲלָמִים הֵם.

וְהַסַּכְסְכָן בָּא בַיּוֹם הַשֵּׁנִי אֶל-חֲנוּת דּוֹן יוֹסֵף כַּאֲשֶׁר אָמַר, וַיּוֹלֵךְ אוֹתוֹ דוֹן יוֹסֵף אֶל-הַבַּיִת אֲשֶׁר בְּפַרְוָר “הַיְלָדִים” וַיַּצִּיגֵהוּ לִפְנֵי הַנָּשִׁים.

אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָרִאשׁוֹנִים אֲשֶׁר נִדְבְּרוּ בְּהִתְוַדְּעוֹ אֲלֵיהֶן כַּמִּשְׁפָּט, אָמַר הַנִּקְרָא בְּשֵׁם שַׂר-אֶלֶף: “צַר-לִי כִּי לֹא מָצָאתִי אֶת רַעְיַת אִמִּי בַּחַיִּים, כִּי הָיָה לִי אֵלֶיהָ דָבָר גָדוֹל וְנָחוּץ מְאֹד.”

וַיֹּאמֶר דּוֹן יוֹסֵף: “אוּלַי דָּרוּשׁ לְךָ כֶּסֶף, אֲדוֹנִי שַׂר הָאֶלֶף, כִּי עַתָּה יִשְׂמַח לִבִּי כִּי יֵשׁ לְאֵל יָדִי לְמַלֵּא מַחְסוֹרְךָ מֵאֲשֶׁר חֲנַנִּי אֱלֹהִים.”

“לֹא אֲדוֹנִי, כֶּסֶף לֹא יֶחְסַר-לִי, כִּי הִגְדִּיל הַמֶּלֶךְ חַסְדּוֹ עִמָּדִי וַיָּשֵׁב-לִי בְּיָדוֹ הָרְחָבָה כִּגְמוּלִי שֶׁגָּמַלְתִּי לְאַרְצוֹ, וְאָמְנָם גַּם-אֲנִי הִגְדַּלְתִּי לַעֲשׂוֹת עִם דּוֹן פִילִיפּ, כִּי מֵאִתִּי הָיְתָה זֹאת כִּי גָבְרוּ הַסְּפָרַדִּים עַל-אוֹיְבֵיהֶם בַּמִּלְחָמָה אֲשֶׁר הָיְתָה אֵצֶל אַלְמַנְצָה. הָאַנְגְלִים וְהַפּוֹרְטוּגַלִּים הָיוּ רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּנּוּ וְכִמְעַט כָּשַׁלְנוּ וְנָפַלְנוּ לִפְנֵי אוֹיְבֵינוּ. כָּל-שָׂרֵי הַמֵּאוֹת אֲשֶׁר בִּגְדוּדִי נָפְלוּ בֶּחָרֶב; עַד-שֶׁקַּמְתִּי אֲנִי הַצָּעִיר בְּשָׂרֵי הָעֲשָׂרוֹת, הִתְיַצַּבְתִּי בְּרֹאשׁ הַגְדוּד אַף הִבְקַעְתִּי אֲנִי וְגִבּוֹרַי אֶל-מַחֲנֶה הָאוֹיֵב הַתִּיכוֹנָה. וְאַנְשֵׁי צְבָאֵנוּ, אֲשֶׁר שָׂמוּ פְנֵיהֶם לָנוּס מִן הַמַעֲרָכָה, הִתְחַזְּקוּ בִּרְאוֹתָם זֹאת וַיֵהָפְכוּ אֶל-הָרוֹדֵף וַיִשְׂתָּעֲרוּ עָלָיו וַיַּכֻּהוּ. וַיְהִי אַחֲרֵי הַמִּלְחָמָה וַיָּשֶׂם הַמֶּלֶךְ יָדוֹ אַל-כְּתֵפִי וַיֹּאמַר: “לְךָ, אֲדוֹנִי, הַתִּפְאֶרֶת עַל-הַתְּשוּעָה אֲשֶׁר הָיְתָה לָנוּ הַיּוֹם הַזֶּה.” וְכַאֲשֶׁר נִכְרְתָה בְרִית הַשׁ8לוֹם שָׁלַח הַמֶּלֶךְ לִקְרֹא לִי תֶּן-לִי אֶלֶף שֶׁקֶל זָהָב וַיָּשֶם אוֹתִי לְשַׂר-אָלֶף. – עַתָּה הֲלֹא תֵדַע, אֲדוֹנִי דוֹן יוֹסֵף, כִּי אֵינֶנִּי אִישׁ מַחְסוֹר. לֹא בִגְלַל כֵּסֶף נִמִאַס כִּי אִם בִּגְלַל דָּבָר גָּדוֹל וְנִכְבָּד מִזֶּה אַתְעַצֵּב עַל-מוֹת דּוֹנָה קַתֵּרִינָה.”

וַתֹּאמֶר דּוֹנָה אֲנוּצִיאַתָּה: “הֲלֹא תַגִּידּ לָנוּ אֶת-אֲשֶׁר עִם-לְבָבֶךָ?”

וַיַּען הַנּוֹכֵל וַיֹאמַר: “אַל-נָא תָּאִיצוּ בִי, כִּי לֹא אוּכַל עוֹד לְהַגִּיד לָכֶם, וְהִגָּדְתִּי בְיוֹם אַחֵר. אִם-טוֹב אֱנִי בְעֵינֵיכֶם אוֹסִיפָה נָא לְבַקֵּר בְּבֵיתְכֶם עוֹד.”

שְׁאֵלָתוֹ נִתְּנָה-לוֹ, וְהַנּוֹכֵל בָּא מִן הַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה יוֹם-יוֹם אֶל-הַבַּיִת אֲשֶׁר בְּפַרְוַר “הַיְלָדִים”; מִלַּחְמָם אָכַל וּמִכּוֹסָם שָׁתָה וּכְרֵעַ כְּאָח לָהֶם הִתְהַלְכוּ אַנְשֵׁי הַבַּיִת עִמוֹ.

וַיְהִי הַיּוֹם וַיָבֹא הַבַּיְתָה כְּפַעַם בְּפַעַם וְהִנֵּה דוֹנָה אֲנוּנְצִיאַתָּה לְבַדָּה בֶּחָדֶר; כִּי יָצְאוּ הַנְּעָרוֹת לְהִתְהַלֵּךְ בְּגַן הָעִיר לְרוּחַ הַיּוֹם, וְגַם דּוֹן יוֹסֵף הָלַךְ עִמָּהֶן.

וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הַסַּכְסְכָן: “זֶה יָמִים רַבִּים אִוְּתָה נַפְשִׁי לְדַבִּר עִמָּךְ גְּבִרְתִּי לְבַדֵּךְ בַּבָּיִת, לְמַעַן גַּלּוֹת לָךְ סוֹדִי. דְעִי, אֵפוֹא כִּי אַבוֹתַי הָיוּ אֲנוּסִים”.

דּוֹנָה אֲנוּנְצִיאֲתָּה הֶחֱרִישָׁה וְהַנּוֹכֵל הוֹסִיף לְדַבֵּר: כָּל-יָמַי לֹא נוֹדַע לִי כִּי הָיוּ אֲבוֹתַי יְהוּדִים מִסְתַּתְּרִים, עַד אֲשֶׁר שַׁבְתִּי מִמַּעַרְכוֹת הַמִּלְחָמָה וְלֹא מָצָאתִי מִכָּל נַפְשׁוֹת בֵּית-אָבִי מִלְבַד אִמִּי וְהִיא הוֹלֶכֶת למוּת. וַיְהִי כִרְאוֹתָהּ אוֹתִי וַתֹּאמֶר אֵלָי: “אַנְטוֹנִיָא בְנִי, דַּע כִּי אֲבוֹתֶיךָ כֻּלָּם הָיוּ יְהוּדִים. לֵךְ וְשׁוּב גַּם-אַתָּה לְדָת יְהוּדִית. וְאֶת-רְעוּתִי דוֹנָה קַתֵּרִינָה לְבֵית מוֹנְטְאַלְטוֹ תִּפְקוֹד לְשָׁלוֹם, אוֹתָה אוֹ אֶת-קְרוֹבֶיהָ, וְהִגַּדְתָּ לָהֶם אֶת-דְּבָרַי הָאַחֲרוֹנִים. וְהֵבִיאוּ אוֹתְךָ בִּבְרִית הַיְהוּדִים. – וְעַתָּה, גְּבִרְתִּי דוֹנָה גְרַצִיָה, תִּפָּל-נָא תְחִנָּתִי לְפָנַיִךְ, אוּלַי תּוּכְלִי לְעָזְרֵנִי לִמְצֹא חֶפְצִי זֶה.”

כִּמְעַט נִפְתָּה לֵב דוֹנָה אֲנוּנְצִיאַתָּה לְכָל-דִבְרֵי הַנּוֹכֵל וַתְּבַקֵּשׁ לְהַגֵּיד-לוֹ אֶת-כָּל-לִבָּה. אַךְ הִתְאַפְּקָה וַתֹּאמַר: “לֹא, אֲדוֹנִי, לֹא אוּכַל לִהְיוֹת לְךָ לְעֵזֶר בַּדָּבָר הַזֶּה.”

“הַלֹא אֲנוּסִים אַתֶּן, אַת וְנַפְשׁוֹת בֵּיתֵךְ?”

“מַה-יִּקָחֲךָ לִבְּךָ, אֲדוֹנִי, לַחְשׁוֹב עָלֵינוּ כָזֹאת?”

“הֲלֹא הָיְתָה דוֹנָה קַתֵרִינָה יְהוּדִית בַּסָּתֵר?”

“אוּלַי כִּדְבָרְךָ כֶּן-הוּא; וְאָנֹכִי לֹא יָדַעְתִּי וְלֹא שָׁמַעְתִּי זֹאת מֵפִּיהָ מֵעוֹלָם.”

“”הַאֶבְטַח בָּךְ, גְּבִרְתִּי, כִּי לֹא תְגַלִי סוֹדִי?“”

וַתִּשְׁתּוֹמֵם דוֹנָה אֲנוּנְצִיאַתָּה לִדְבָרָיו וַתַּבֵּט אֵלָיו בִּשְׁאָט-נֶפֶשׁ.

וַיֹּאמֶר הַנּוֹכֵל בְּפֶה חָנֵף: סִלְחִי לִי גְבִרְתִּי, כִּי הָיָה עִם לְבָבִי דְבַר בְּלִיַּעַל כָּזֶה עָלַיִךְ, וְאוּלָם… "

“בְּטַח-בִּי, אֱדוֹנִי שַׂר-הָאֶלֶף, כִּי לֹא אַכְּךָ בְּלָשׁוֹן.”

וַיֵּצֵא הַסַּכְסְכָן בַּפַּעַם הַּזֹּאת רֵיקָם מֵלְפָנֶיהָ; וְהוּא קִוָּה כִּי תִלָּכֵד הַגְּבִירָה בִּמְצוּדָתוֹ וְכִי תִשְׁפֹּךְ שִׁיחָהּ לְפָנָיו גַּם-הִיא אַחֲרֵי רוֹאָהּ כִּי הִגִּיד-לָהּ אֶת-כָּל-לִבּוֹ וְגִלְּתָה-לוֹ סוֹד תַּחַת סוֹד.

וַיְהִי כְּשוב בְּנֵי בֵיתָה מִמַּהְלְכָם הַבַּיְתָה, וַתְּסַפֵּר לָהֶם דּוֹנָה אֲנוּנְצִיאַתָּה אֶת-כָּל-דִּבְרֵי שִׂיחָתָה עִם-הָאִישׁ הַנִקְרָא שַׂר-אֶלֶף. וּכְכַלּוֹתָה לְסַפֵּר אָמְרָה: יְרֵאָהְ אֲנִי מִפְּנֵי הָאִישׁ הַזֶּה פֶּן יְסוֹבְבֵנוּ בְמִרְמָה. הֵן לְשׁוֹנוֹ מְדַבֶּרֶת גְדוֹלוֹת, וְכַאֲשֶר תְּמָאֵן נַפְשִׁי לְהַאֲמִין לְכָל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר יְסַפֵּר עַלְ-דְּבַר גְּבוּרוֹתָיו בַּמִּלְחָמָה, כֵּן אֵינֶנִּי מַאֲמִינָה בְּתֹם לְבָבוֹ בַּדָּבָר אֲשֶׁר יְבַקֵּשׁ לָבֹא בִקְהַל הַיְהוּדִים. אֶהְגֶּה בְכָל-דְּרָכָיו וְאֶחְשְׁדֵהוּ, אֶתְבְּוֹנֵן – וְאֶפְחַד מִמֶּנּוּ."

וַיֹּאמֶר דוֹן יוֹסֵף: “אִם-כֵּן, אֵיפוֹא, הִשָּׁמֵר נִשָּׁמֵר מִפָּנָיו, וְהָיָה לִבֵּנוּ נֶגְדּוֹ גַן נָעוּל, סֵפֶר חָתוּם, עַד-אֲשֶׁר נוֹסִיף לְהִתְבּוֹנֵון אֵלָיו וְלָבֹא עַד תְּכוּנָתוֹ.”

וַיְהִי כְבוֹא הַסַּכְסְכָן אֶל-שׁוֹלְחוֹ לְהוֹדִיעוֹ דָבָר, וַיָאָץ בּוֹ הַנָּזִיר לִשְׁקֹד עַל-הָרָעָה וּלְהִתְאַמֵץ לְגַלוֹת מִסְתְּרֵיהֶם עַד מְהֵרַה; כִּי שָׁמַע כִּי הַמְבַקֵר-הָרֹאשׁ הֶחָדָשׁ אֲשֶׁר הָפְקַד עַל-מַדְרִיד יָבֹא הָעִירָה בְּקָרוֹב, וּמַה-טּוֹב לְהָכִין זִבְחֵי אָדָם חֲדָשִׁים עַד-בּוֹאוֹ, לְקַדִּם פָּנָיו בְּ“מִשְׁפַּט-אֱמוּנָה”.

יז

וְהַמְכֻנֶּה בְּשֵׁם שַׂר-אֶלֶף עוֹדֶנוּ יוֹצֵא וּבָא בַּבַּיִת אֱשֶׁר בְּפַרְוַר “הַיְלָדִים” וַיִתְגַלֶּה בְּכָל עֵת מְצֹא בְּדַעְתּוֹ אֶת-דַרְכֵי הַיְהוּדִים וְחֻקוֹתֵיהֶם, וַיְבַטֵּא בִשְׂפָתָיו מִלִּים עִבְרִיּוֹת אֲשֶׁר שָמַּע, לְפִי דְבָרָיו, בִּימֵי יַלְדּוּתוֹ בְּבֵית אֲבוֹתָיו, עַד-אֲשֶׁר חָדְלוּ אַנְשֵׁי הַבַּיִת מְעַט מְעַט לְהִשָּׁמֵר מִפָּנָיו וְלַחְשׁוֹד אוֹתוֹ.

וַיְהִי הַיוֹם וַיְסַפֵּר אֶת-אֲשֶׁר הָיָה בְּוַלֶּנְסִיאָה וַיַרְא שָׂם “מִשְׁפַּט-אֱמוּנָה”, וּבְדַבְּרוֹ שָׁפַךְ מְרִי שִׂיחוֹ עַל-הַבִּקֹּרֶת וַיְקַלְלֶהָ קְלָלוֹת נִמְרָצוֹת, וַיֹּאמַר: “מֵאָה וּשְׁמוֹנָה עֶשְׂרֵה נֶפֶש אָדָם הִקְרִיבוּ אָז הָאַכְזָרִים לַמֹּלֶךְ, אֵלֶה שָׂרְפוּ בָאֵש חַיִים וְאֵלֶּה בְּצֶלֶם דְּמוּתָם. בְּתוֹךְ הַשׂרוּפִים בְּצֶלֶם הָיְתָה אִשָּׁה נִכְבָּדָה וּשְׁמָה דּוֹנָה אֲנוּנְצִיאַתָּה לְבֵית אֲגוּלַר, בַּת דּוֹן פֶּדְרָא קַצַּלָּה אֲשֶׁר נִשְׂרַף חַיִים בִּשְׁנַת 1680.”

וּבְדַבְּרוֹ אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הִתְבּוֹנֵן בִּפְנֵי הַשּׁוֹמְעִים אוֹתוֹ, וַיַרְא וְהִנֵּה חָוְרוּ פְּנֵי הַגְּבִירָה וְעֵינֶיהָ קמוּ.

וַיֹאמֶר אֵלֶיהָ לוֹפִּיס כְּדוֹאֵג לִשְׁלוֹמָה: הַאֵין שָׁלוֹם לָךְ, גְּבִרְתִּי?"

וְדוֹנָה אֲנוּנְצִיאַתָּה הִתְחַזְּקה וַתֹּאמַר: “אֵין דָּבָר, אֲדוֹנִי שַׂר האֶלֶף, סַפֶּר-נָא, כִּי שׁוֹמַעַת אָנֹכִי.”

וַיּוֹסֶף לְסַפֵּר וַיֹּאמַר: “בָּעֵת הַהִיא וַאֲנִי טֶרֶם אֵדַע כִּי גַם אֲבוֹתַי הָיוּ אֲנוּסִים, וּבְכָל-זֹאת הִתְחַמֵּץ לְבָבִי לְמַרְאֵה עֵינָי. וְיוֹתֵר הָמה לִי לִבִּי לְאִישׁ אֶחָד, צָעִיר לְיָמִים וִיפֵה-מַרְאֶה; גַּם בִּגְדֵי הַדֵּרָאוֹן אֲשֶׁר עָלָיו וְהַצָּנִיף הַמְשֻׁלָשׁ, הָאָיֹם כְּמִגְדָּל, אֲשֶׁר עַל-רֹאשׁוֹ, לֹא הֵעִיבוּ הֹדוֹ וְהֲדָרוֹ, עַד-מוּתוֹ מוֹת גִּבּוֹרִים בְּיַד הֶעָרִיצִים. הָאִישׁ הָיָה מִוָּלֶּנְסִיָה וּשְׁמוֹ דוֹן עִמָּנוּאֵל לְבֵית אֲגוּלַר.”

וְדוֹנָה אֲנוּנְצִיאַתָּה לֹא יָכְלָה עוֹד לְהִתְאַפֵּק בְּהַזְכִּירוֹ אֶת-אִישָׁה וַתִּזְעַק זְעָקָה אַחַת גְּדוֹלָה וּמָרָה וַתִּתְעַלֵּף וַתִּפֹּל אָרְצָה. אִינֶץ וּפְרַנְצִיסְקָה מִהֲרוּ לָבֹא לְעֶזְרָתָה, וְדוֹן יוֹסֵף הֵבִיא מַיִם וַיִזְרֹק עַל-פְּנֵי הַמִּתְעַלֶפֶת עַד-אֲשֶׁר שָׁב רוּחָה עֵלֶיהָ. וּכְשׁוּבָה לְאֵיתָנָה וַתַּבֵּט בִּפְנֵי לוֹפִיס וַתִּקְרָא: “הֲרָאִיתָ אֶת-אִישִׁי נִשְׂרַף בָּאֵשׁ?”

“הַאַתְּ גְּבִרְתִּי…?”

“אֵשֶׁת הַמּוּמָת אָנֹכִי.”

“דּוֹנָה אֲנוֹנְצִיאַתָּה לְבֵית אֲגוּלַר, אֲשֶׁר שָׂרְפוּ אֶת-תְּמוּנָתָהּ בָּאֵשׁ?”

“אָנֹכִי. וּמֶה-הָיָה לִבְנִי לַנַּעַר דִּיֶגוֹ?”

גַּם לַדָּבָר הַזֶּה, כִּי יִשְׁאָלֻהוּ, שָׂם הַנָּזִיר מַעֲנֶה בְּפִי הַנּוֹכֵל;

עַל-כֵּן לֹא בוֹשֵׁשׁ לְהֲשִׁיבָה דָּבָר לֵאמֹר: “הַנַּעַר דִּיֶגוֹ מֵת בָּחֳלִי הָאֲבַעְבּוּעוֹת.”

וַתִּרְגַּז הָאֵם הָאֻמְלָלָה וַתִּתֵּן בְּקוֹלָה קוֹל בְּכִי גָדוֹל וַתֹּאמַר: “בְּנִי יְחִידִי, בֵּן יַקִּיר לִי, הִנֵּה מַתָּ גַּם אַתָּה בְּלֹא עִתֶּךָ! לְךָ אָמַר לַבִּי עוֹד אָשׁוּב אֶרְאֶךָ בְּאֶרֶץ חַיִּים, וְהִנֵּה תִקְוָתִי נִכְזָבָה. כַּחֲלוֹם חָלְפוּ נָגוֹזוּ כָל-חֶזְיוֹנוֹתַי הַנְּעִימִים! דִּיֶגוֹ בְּנִי, מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ!”

וּכְדַבְּרָה וַתּוֹסֵף לִבְכּוֹת מָרָה, וְאִינֶץ וּפְרַנְצִיסְקָה בָּכוּ גַּם-הֵן; גַּם בְּעֵינֵי דוֹן יוֹסֵף נִרְאוּ דְמָעוֹת.

וַיֹּאמֶר לוֹפִיס: “צַר-לִי כִּי הִכְאַבְתִּי אֶת-נַפְשֵׁךְ, גְברְתִּי, בִּבְלִי-דַעַת, וְאוּלָם גַּם שָׂמֹחַ אֶשְׂמַח כִּי יָדַעְתִּי הַפַּעַם כִּי כֻלְכֶם יְהוּדִים נַעֲלָמִים. הוֹאִילוּ אֵפוֹא לְסַפֵּחַ גַּם-אוֹתִי אֶל-קְהַל עֲדַתְכֶם.”

וַיֹאמֶר דוֹן יוֹסֵף: “אֵין קָהָל וְאֵין עֵדָה לָנוּ בְּמַדְרִיד. וְאוּלָם נוֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל-אֶרֶץ הוֹלַנְד אַחֲרֵי מָכְרִי אֶת-בֵּיתִי וְאֶת-רְכוּשִׁי. הֲלֹא תֵצֵא גַם-אַתָּה עִמָּנוּ? בְּהוֹלַנְדְ תּוּכַל לָשׁוּב אֶל-דַּת-הַיְהוּדִים לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶש.”

וַיַּעַן לוֹפִּיס בְּחֻמּוֹ: “אָמְנָם-כֵּן, הִנְנִי וְעָשִׂיתִי כִדְבָרֶךָ. מַה-יָּגֶל לִבִּי כִּי בָאתִי הַפַּעַם עַד-קֵץ מַאֲוַיִּי!”

בַּפַּעַם הַזֹּאת לֹא דִבֶּר שֶׁקֶר; כִּי אָמְנָם שָׂמַח לִבּוֹ עַל-שְׂכָרוֹ אֲשֶׁר נָקַב-לוֹ הַנָּזִיר עַל מַעֲשֵׂה נַבְלוּתוֹ.

וַיֵּצֵא מֵאֵת דּוֹנָה אֲנוּנְצִיאַתָּה וַיֵלֶךְ אֶל-בֵּית-מְעוֹן הַדּוֹמִינִיקַנִִּים, וַיַגֵד לַנָּזִיר בֵּלְטְשַׁאצַר בְּשִׂמְחַת לִבּוֹ אֶת-כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר נִגְלוּ לוֹ. וַיִּכְתְּבוּ שְׁנֵיהֶם אֶת-דִּבְרֵי הַשִּׂטְנָה עַל-סֵפֶר; ויֹּאמְרוּ עִם הַסֵּפֶר לֵאמֹר: הִנְנוּ וְנִשְׁבַּעְנוּ כִּי הָאִשָּׁה הַזֹּאת הַנִּקְרָאָה בְשֵׁם דּוֹנה גְרַצִיָּה דִי לִימָה הִיא דוֹנָה אֲנוּנְצִיאַתָּה לְבֵית אֲגוּלַר אֲשֶׁר נֶחְרַץ מִשְׁפָּטָה לָמוּת; וְכִי גַם בִּתָּה אִינֶץ גַּם קְרוֹבָתָהּ פְרַנְצִיסְקָה דִי מוֹנְטְאַלְטוֹ גַם חֲתָנָהּ לוֹקֵחַ בִּתָּהּ, דוֹן יוֹסֵף דִי מוֹנְטְאַלְטוֹ הַסּוֹחֵר בְּמֶשִׁי, יְהוּדִים נַעֲלָמִים הֵם, וְהִנָּם אוֹמְרֵים לִמְכּוֹר אֶת-רְכוּשָׁם וְלָצֵאת אֶל-אֶרֶץ הוֹלַנְדְ לָשׁוּב שָׁם אֶל דַת הַיְהוּדִים לְעֵינֵי הַשֶׁמֶש.

בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי בַּבֹּקֶר נִתַּן כְּתָב הַשִּׂטְנָה עַל-יַד שׁוֹפְטֵי הַבִּקֹּרֶת וְהֵמָּה עָשׂוּ מַעֲשֵׂיהֶם וַיָכִינוּ אֶת-הַכֹּל כְּמִשְפָּטָם.

וּלְדוֹן יוֹסֵף נִמְצָא אִישׁ אֲשֶׁר בִּקִּש לִקְנוֹת מִיָּדוֹ אֶת-הַכֹּל וְגַם כִּמְעַט כִּלֳּה עִמּוֹ אֶת-דְּבַר הַמֶּכֶר. וּבְשִׂמְחַת לִבּוֹ בָּא וַיְבַשֵׂר לְאִינְץ וּלְאִמָהּ אֶת-הַבְּשׂוֹרָה הַטּוֹבָה הַזֹּאת.

וַתֹּאמֶר דּוֹנָה אֲנוּנְצִיאַתָּה: “מִי יִתֵּן וּכְבָר נַעֲשַׂה הַדָּבָר. לִבִּי יֶחֱרַד לִרְגָעִים מִשּׁוֹאַת פִּתְאֹם כִּי תָבֹא. אֲהָהּ, לוּ נַסְתִּי וְנִמְלַטְתִּי מִזֶּה לִפְנֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה; כִּי עַתָּה לּא נִסְפּוּ אִישִׁי וּבְנִי בְּלֹא מִשְׁפָּט. אַךְ הַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים לֹא יָשׁוּבוּ עוֹד. וְאוּלָם עַתָּה מַה-תִּכְלֶינָה עֵינַי לִרְאוֹת אוֹתִי וְאֶתְכֶם שָׁלוֹם מִפַּחַד עַל-אַדְמַת אֶרֶץ הַשֱׁפֵלָה.”

“אַךְ הַגִּידִי נָא-לִי, דּוֹדָתִי הַיְקָרָה, מַה-יִּהְיֶה לַבַּיִת הַזֶּה וּלְכֵלָיו וּלְכָה הַנִּמְצָא בִגְבוּלוֹ?”

“סָגֹר נִסְגֹּר אֶת-הַבַּיִת וְנִמְכַּר אַחֲרֵי-כֵן בְּיַד צִיר הוֹלַנְדְ אֲשֶׁר בְּמַדְרִיד; כִּי אִם הָיֹה נִהְיֶה לְאֶזְרָחִים בְּהוֹלַנְדְ לֹא יִהְיֶה עוֹד שִׁלְטוֹן לַבִּקֹּרֶת גַּם-בָּנוּ גַם בִּרְכוּשֵׁנוּ.”

כָּכָה הֵבִיאוּ הָאֻמְלָלִים עֵצוֹת מֵרָחוֹק וְחֶרֶב אוֹיֵב הִנֵּה עוֹפְפָה עַל-רָאשֵׁיהֶם וְהֵם לֹא יָדָעוּ.

הֵמָּה טֶרֶם יְכַלּוּ לְדַבֵּר וְהִנֵּה קוֹל אִישׁ דוֹפֵק עַל-הַדֶּלֶת בְּחָזְקָה. הַשִּׁפְחָה פָתְחָה אֶת-הַדֶּלֶת וְרֹאשׁ שׁוֹטְרֵי הַבִּקֹּרֶת בָּא וְאַחֲרָיו אֲנָשִׁים רַבִּים מְזֻיָנִים.

וַיְצַו הָרֹאשׁ וַיּוֹלִיכֻהוּ אֶל-דְּבִיר הַבַּיִת, וַיִּשְׁתַּחוּ בְּחֶן וּבְכָבוֹד לִפְנֵי הַנָּשִׁים וַיֹּאמַר: “סְלַחְנָה-לִי נָשִׁים עֲדִינוֹת כִּי הִנְנִי שָׁלוּחַ אֲלֵיכֶן לָקַחַת אֶתֱכֶן לְעֹצֶר וּלְמִשְׁפָּט. הַבִּקֹּרֶת הַקְדוֹשָׁה הוֹעִידָה אֶתְכֶן לְמִשְׁפָּטָה.”

הַנָּשִׁים נִבְהֲלוּ וְלֹא יָכְלוּ לְהוֹצִיא דָבָר מִפִּיהֶן, וְרֹאשׁ הַשּׁוֹטְרִים הוֹסִיף לֵאמֹר: “הִנֵּה הֵבֵאתִי לָכֶן מֶרְכָּבָה לָשֶׁבֶת בָּהּ.” וְאֶל דוֹן-יוֹסֵף פָּנָה וַיֹּאמַר: “וְאַתָּה אֲדוֹנִי, הֲלֹא הִנְּךָ הַסּוֹחֵר בְּמֶשִׁי דוֹן יוסֵף לְבֵית מוֹנְטְאַלְטוֹ? כִּי עַתָּה תוּכַל לַחֲשׂךְ נַפְשֵנוּ מִלֶּכֶת לִדְרֹש לְשִׁכְנְךָ, כִּי גַם עָלֶיךָ הָיְתָה מִצְוַת שׁוֹפְטֵי הַבִּקֹּרֶת לִתְפָּשְׂךָ; וְנִלְוִיתָ עַל-אֲרוּשָׂתְךָ, כִּי דֶרֶךְ אֶחָד לְשְׁנֵיכֶם.”

וַיָשֶׂם דּוֹן יוֹסֵף אֶל-לִבּוֹ כִּי אִם יִתָּפֵש גַם הוּא עִם אַנְשֵׁי בֵיתוֹ יַחַד בַּחֹשֶׁךְ יִדַּמּוּ, וְאִם בַּחוּץ יִתְהַלֵּךְ וּבִקֵּשׁ תַּחְבֻּלוֹת לְהוֹצִיא אֶת הַנָּשִׁים מִמַּסְגֵּר, עַל-כֵּן מִהֵר לַעֲנוֹת אֶת-רֹאשׁ הַשּׁוֹטְרִים לֵאמֹר: “מִשְׁגֶּה הוּא אִתְּךָ, אֲדוֹנִי; שְׁמִי דוֹמִינִיקוֹ דִי בוֹרִיס אֶתְמוֹל בָאתִי הֵנָּה מֵעִיר מוֹשָׁבִי סַרְגּוֹסָה.”

וַיִּשְׁתַּחוּ הָרֹאשׁ לְפָנָיו וַיֹּאמַר: “אִם-כֵּן אֵיפוֹא שָׁגִיתִי וּלְךָ אֲדוֹנִי הַסְלִיחָה. וְאַתֶּן גְּבִרוֹתַי אִם-יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶן הוֹאַלְנָה לָלֶכֶת אַחֲרָי.”

וְהַנָּשִׁים הִתְנַכְּרוּ לְדוֹן יוֹסֵף וַתַּעֲבֹרְנָה עַל-פָּנָיו בְּאֵין אֹמֶר וּדְבָרִים, כְּאִישׁ לֹא נוֹדַע לָהֶן מֵאָז. וְהוּא מִהֵר לָלֶכֶת אַחֲרֵיהֶן וַיַעבֹר בִּצְעָדִים מְהִירִים עַל-פְּנֵי הַנָּשִׁים וְעַל-פְּנֵי רֹאשׁ הַשּׁוֹטְרִים וַיָבֹא עַד-פֶּתַח הַבַּיִת, וְהִנֵּה יָד אוֹחֶזֶת בּוֹ וְקוֹל קוֹרֵא אֶל-רֹאשׁ הַשּׁוֹטְרִים וְהַקּוֹל קוֹל הַסַּכְסְכָן אַנְטוֹנְיָא לוֹפִּיס אֲשֶׁר בָּא הֵנָּה הוּא וְרֵעֵהוּ הַנָּזִיר בֵּלְטְשַׁאצַר, לֵאמֹר: “וּמַדּוּעַ תַּעֲזֹב אֶת-הַצִּפּוֹר הַזֹּאת לְהִמָּלֵט מִן הַפָּח? הַלֹא-זֶה דוֹן יוֹסֵף לְבֵית מוֹנְטְאַלְטוֹ.”

הַדָּבָר יָצָא מִפִּיו, וְאַנְשֵׁי הַצָּבָא מִהֲרוּ תָפְשׂוּ אֶת הָאֻמְלָל. וַתִּשָּׂא דוֹנָה אֲנוּנְצִיאַתָּה אֶת-עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת הַסַּכְסְכָן וְאֶת-הַנָּזִיר הַנִלְוֶה עִמוֹ, וַתַּכֵּר אוֹתוֹ כְּרֶגַע כִּי בֵּלְטְשַׁאצַר הוּא. וַתִּקְרָא מִנְהֲמַת-לִבָּה: “אֲההּ יְיָ אֱלֹהִים, לִבִּי נִבָּא-לִי כָּזֹאת מֵרֹאשׂ! הוֹי בְּנֵי בְלִיַּעַל! תִּסֹּב עֲלֵיכֶם חֲמַת אֱלֹהִים וְרָבְצָה בָכֶם כָּל-הָאָלָה!”

וְלִפְנֵי הַבַּיִת נֶאֱסַף עַם-רָב, אֲשֶׁר בָּאוּ לִרְאוֹת וְלִשְׁמוֹעַ אֶת-הַנַעֲשָׂה, הָאֲנָשִׁים נִגְּשׁוּ אֶחָד בְּאֶחָד עַד אֶפֶס מַקוֹם לַעֲבֹר, וְאִישׁ אֶחָד כְּבֶן חֲמִשִּׁים שָׁנָה, וְהוּא לָבוּשׁ בִּגְדֵי נֵכָר, הִתְאַמֵּץ לְהַבְקִיעַ בְּעַד הֶהָמוֹן וְלֹא יָכוֹל.

יח

תְּשַׁע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְרוּ מִיּוֹם הֱיוֹת “מִשְׁפַּט הָאֱמוּנָה” הַגָּדוֹל בְּוַלֶּנְסִיָּה, אֲשֶׁר הָיָה לְזַעֲוָה בָּאַחֲרוֹנָה בְּהִתְגָּעֵשׁ הָאֲדָמָה פִּתְאֹם וַתְּהִי זּאת יְשׁוּעָה לְדוֹן עִמָּנוּאֵל בְּיַד רְפָאִל עַבְדּוֹ זְקַן-בֵּיתוֹ.

הֲלֹא הִנֵּה הוֹדַעְנוּ כִּי בָּאוּ שְׁנֵי הַנִּמְלָטִים בְּשָׁלוֹם עַד-חוֹף. גְּרוּאָה וְכִי ישְׁבוּ בָאֳנִיָּה הוֹלַנְדִית. הָאֳנִיָה בָאָה לְבַעַל-פֹּוֵרֵזָה, הָעִיר הֵרֹאשָׁה בִּמְדִינַת חִילִי; שָׁם נֶעֶצְרָה מִפְנֵי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר הָיְתָה בֵּין הוֹלַנְדְ וּבֵין סְפָרַד. אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיְתָה הַמִּלְחָמָה וְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לֹא יָכְלוּ הַפְּלִיטִים לָצֵאת מֵאֲמֵרִיקָה הַדְּרוֹמִית וְגַם לֹא לִשְׁמוֹעַ אֶת-שֵׁמַע אַנְשֵׁי בֵיתָם. וְכִרְאוֹת דוֹן עִמָּנוּאֵל כִּי לֹא יוּכַל לָצֵאת אֶת הָאָרֶץ בְּקָרוֹב, וַיִּקֶן לוֹ בִּמְעט הַכֶּסֶף אֲשֶׁר הֵבִיא רְפָאֵל בְּיָדוֹ חֶלְקַת אֲדָמָה גְדוֹלָה בְּמִגְרַש הָעִיר, וַיַּעַבְדֶהָ וַיִּטָּעֶהָ עֲצֵי-פֶּרִי. גַם עֲבָדִים אֲחָדִים מָצְאָה יָדוֹ לִקְנוֹת לוֹ שָׁם וַיַּעַזְרוּ לוֹ בִּמְלַאכְתּוֹ, וְגַם רְפָאֵל הֶחֱזִיק עַל ידוֹ. וְלֹא אָרְכוּ הַיָּמִים וְדוֹן עִמָּנוּאֵל הָיה לְבַעַל אֲחוּזָה גְדוֹלָה מְלֵאָה גַנִּים וּפַרְדֵסִים רַעֲנַנִּים. וּלְקֵץ הַיָּמִים בְּהִכָּרֵת בְּרִית הַשָּׁלוֹם מָכַר דוֹן עִמָּנוּאֵל אֶת אֲחוּזָתוֹ בִּמְחִיר רָב, וַיֵּשְׁבוּ בָאֳנִיָּה הוּא וּרְפָאֵל לִנְסוֹע הוֹלַנְדָה. וְדוֹן עִמָּנוּאֵל אָמַר: “מִי יוֹדֵע, הַאֶמְצָע אֶת אִשְׁתִּי הָאֲהוּבָה אוֹ אֶת-יְלָדַי הַיְקָרִים בְּאַמְשְׂטֶרְדַם?”

וַיַעֵנֵהוּ רְפָאֵל: “רָחוֹק רָחוֹק הַדָּבָר הַזֶּה. גַּם כִּי הָיָה לְדוֹנָה אֲנוּנְצִיאַתָּה דֵי-כֶּסֶף, הֲיָכְלָה לָלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ כָּל-יְמֵי הֱיוֹת הַמִּלְחָמוֹת וְהַמְהוּמוֹת בָּאָרֶץ? גַּם-הִנֵּה הַנַּעַר אֲשֶׁר פָּרְשׂוּ עָלָיו הַדּוֹמִינִיקַנִּים רִשְׁתָּם, הָתוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ עוֹד?”

וַיֵאָנַח דּוֹן עִמָּנוּאֵל וַיֹּאמַר: “רְפָאֵל יַקִּירִי, אִם-לֹא אֶמְצָא אֶת-אַנְשֵׁי בֵיתִי בְּהוֹלַנְד, הִנְנִי וְהָלַכְתִּי סְפָרַדָה לְבַקֵּש אוֹתָם שָׁם.”

“מָה הַמַעֲשֶׂה הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה אוֹמֵר לַעֲשׂוֹת? הַאִיש כָּמוֹךּ בֶּן-מָוֶת לַבִּקֹּרֶת, יָשוּב אֶל-פִּי אַרְיֵה?”

“אִם-לֹא אָשׁוּב לִרְאוֹת אֶת פְּנֵי אִשְֹתִּי וִילָדַי לָמָּה לִי חַיִּים?”

“אֵלֱכָה-נָא אָנֹכִי שָׁמָּה וְאֶדְרְשָׁה אַחֲרֵיהֶם.”

“לֹא, רְפָאֵל, גַּם-אַתָּה חִיַּבְּתָּ אֶת רֹאשְׁךָ לַבּקֹּרֶת כָּמוֹנִי. וְהַשֵּׁנִית הֵן לֹא תוּכַל עוֹד לַצֵאת וְלָבֹא כִּי זָקַנְתָּ וְשַׂבְתָּ.”

וַיְהִי כְבוֹא דוֹן עִמָּנוּאֵל וּרְפָאִל בְּשַׁעֲרֵי אַמְשְׂטֶרְדַם וַיִּמְצְאוּ שָׁם אֶת רֵעֵיהֶם וּקְרוֹבֵיהֶם. וְאֵלֶּה הִשְׁתּוֹמְמוּ לִרְאוֹת אֶת-פְּנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר נֶחְשְבוּ בַּמֵּתִים זֶה יָמִים רַבִּים. וּלְבָבָם פָּחַד וְרָחַב בְּשָמְעָם אֶת כָּל הַקֹּרוֹת אֶת-דּוֹן עִמָּנוּאֵל וְאֶת-קֵץ הַפְּלָאוֹת לְצָרוֹתָיו עַל-אַדְמַת סְפָרַד; כָּל-עֲדַת הַיְהוּדִים הַסְּפָרַדִּים אֲשֶׁר בְּאַמְשְׂטֶרְדָּם מִהֲרוּ וּבָאוּ אֶל-בֵּית דּוֹן פֶּרֶץ תַּכְּסֵירָה לִרְאוֹת פְּנֵי דּוֹן עִמָּנוּאֵל גִּיסוֹ. וְדוֹן עִמָּנוּאֵל שָׁאַל אֶת-פִּי כָל-אִישׁ וְאִישׁ לְאַנְשֵׁי בֵיתוֹ, וַיֶּרֶב לַחְקרֹ וְלִדְרֹשׁ; וְאֵין מַגִּיד לוֹ דָבָר, אַף אֵין יוֹדֵע מֶה-הָיָה לְדוֹנָה אֲנוּנְצִיאַתָּה וְאִינֶץ אוֹ לְדִיֶגוֹ. כִּי הַמִּלְחָמָה הִפְרִידָה בֵּין אַרָצוֹת וְלֹא נָתְנָה עוֹבֵר וָשָׁב לִסְפָרַד, וּבְרִית הַשָּׁלוֹם נִכְרְתָה רַק עַתָּה מִקָּרוֹב. וְגַם מָה-הַשְׁמוּעָה אֲשֶׁר יִשְׁמִעוּ וְיַשׁמִיעוּ עַל-אֹדוֹת אִשָּׁה מִתְנַכֵּרָה אֲשֶׁר נִסְתְּרָה דַרְכָּה מֵאָדָם?

וְדוֹן עִמָּנוּאֵל הֶחְלִיט לָלֶכֶת סְפָרַדָּה וְלִדְרֹשׁ לדַעַת מֶה-הָיָה לְאַנְשֵׁי בֵיתוֹ, וְאַף כִּי קְרוֹבָיו דִּבְּרוּ עַל-לִבּוֹ לְהִמָּנֵעַ מִצַּעַד מְסֻכָּן כָּזֶה, לֹא שָׁמַע אֲלֵיהֶם.

וְכִרְאוֹת גִּיסוֹ כִּי כָלָה וְנֶחְרָצָה הִיא מֵעִמּוֹ לַעֲשׂוֹת אֶת-מַחֲשַׁבְתּוֹ, וַיָּכֶן-לוֹ כְּתָב-מַסָּע הוֹלַנְדִי וַיִּתֵּן בְּיָדוֹ מִכְתָּב כָּתוּב בְּיָד אַחַד הַשָּׂרִים אֶל-צִיר הוֹלַנְד הַיּוֹשֵׁב בְּמָדְרִיד. בִּכְתָב-הַמַּסַּע נִקְרָא בְּשֵׁם וַן סְבִיָיטִין, וְהַשֵׁם הַזֶּה הָיָה לוֹ כְּסוּת-עֵינַיִם וַיַעֲבֹר אֶת-הַגְּבוּל בְּשַׁלוֹם וַיָּבֹא אַרְצָה סְפָרַד; וּכְבֹאוֹ שָׁמָּה לֹא נָתַן מָנוֹחַ לְכַף רַגְלוֹ וַיְמַהֵר מַדְרִידָה וַיִּדְרֹש לְ“פַרְוַר הַיְלָדִים” וַיָּבֹא עַד לִפְנֶי הַבַּיִת אֲשֶׁר הִתְוָה-לוֹ רְפָאֵל בָּאֵר הֵיטֵב, וַיַּרְא וְהִנֵה עַם-רָב נֶאֱסָפִים שָׁם מִסָּבִיב. הוּא הָאִיש הַלָּבוּש בִּגְדֵי נֵכָר אֲשֶׁר אָמַרְנוּ כִּי הִתְאַמֵּץ לְהַבְקִיעַ בְּעַד הֶהָמוֹן, בְּהִתָּפֵש דּוֹנָה אֲנוּנְצִיאַתָּה וַאֱשֶׁר אִתָּהּ, וְלֹא יָכוֹל. וַיַרְא עוֹד וְהִנֵּה מֶרְכָּבָה יוֹצֵאת מִשָּׁם וְאַנְשֵׁי צָבָא מְזֻיָּנִים עוֹטְרִים עָלֶיהָ. לְמַּרְאֶה הַזֶּה רָחַשׁ לִבּוֹ דָבָר מָר. הֶהָמוֹן נָמוֹג וַיֵּלֶךְ, וַיָּבֹא אֶל-הבַּיִת וְהִנֵּה שָׁם עַבְדֵי הַבִֹּרֶת אֲשֶׁר יַחֲרִימוּ אֶת-רְכוּשׁ הַנִּתְפָּשִׂים לְאוֹצַר הַבִּקֹּרֶת הַקְדוֹשָׁה, וְהַשְּׁפָחוֹת בּוֹכוֹת וּמְקוֹנְנוֹת.

וַיִּשְׁאַל אֶת-אַחַת הַשְׁפָחוֹת וַיֹּאמֶר: “לְמִי הַבַּיִת הַזֶּה?” וַתֶּעֶן הַנַּעֲרָה בְּקוֹל בְּכִי וַאֲנָחָה:

“לָאַלְמָנָה דוֹנָה גְרַצִיָה דִי לִימָה. הָהּ, גְּבִרְתִּי הַטּוֹבָה, גְּבִרְתִּי הָאֻמְלָלָה!”

דּוֹן עִמָּנוּאֵל נִבְהַל מִשְׁמוֹע, כִּי הִנֵּה זֶה הַשֵּׁם אֲשֶׁר נָקַב לוֹ רְפָאֵל. וַיוֹסֶף לִשְׁאֹל: “הַיָשְׁבָה הָאַלְמָנָה לְבַדָּ בַּבַּיִת הַזֶּה?”

“לֹא, אֲדוֹנִי, כִּי גְבִרְתִּי הַנֶּאֱהָבָה הָעַלְמָה הָעֲדִינָה דוֹנָה אִינֶץ בִּתָּה, וּגְבִרְתִּי הַנְעִימָה דוֹנָה פְרַנְצִיסְקָה קְרוֹבָתָה, יָשְׁבוּ אִתָּה בַּבָּית. אוֹיָה לִי כִּי שֻׁדַּד רִבְצָן וְאֵינָן. גַּם אֶת-דּוֹן יוֹסֵף מוֹנְטְאַלְטוֹ חֲתַן הָעַלְמָה הוֹלִיכוּ מִזֶּה. אוֹי מֶה-הָיָה לָנוּ!”

“וְאָנָה הוֹבִילוּ אוֹתָם?”

“אֶל-בּוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר לַבִּקֹּרֶת הַקְּדוֹשָׁה. הֵם אוֹמְרִים עֲלֵיהֶם כִֹי כּוֹפְרִים הֵם; שֶׁקֶר טָפְל עֲלֵיהֶם זֵדִים.” וּבְדַבֵּר הַנַּעֲרָה אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הוֹסִיפָה לְהִתְיַפֵּחַ וּלְפָרֵשׂ כַּפָּיהָ.

וְדוֹן עִמָּנוּאֵל הָיָה כְּאִישׁ מֻכֶּה בְתִמָּהוֹן. וַיִּגְדַּל כְּאֵבוֹ בַּיוֹם הַהוּא מִכָּל הַמַּכְאוֹבִים אֲשֶׁר חִלּוּ בוֹ מְיַסְּרָיו לְפָנִים בִּכְלֵי הַמַּשְׁחִית הַנּוֹרָאִים בְּבֵית-כֶּלֶא הַבִּקֹּרֶת. הַעַל-כֵּן הִפְלִיא אֱלֹהִים חַסְדּוֹ-לוֹ וַיַרְעֵש אֶרֶץ וְיוֹשְׁבֶיהָ וַיַּצִּילֵהוּ מִמָּוֶת אַכְזָרִי, הַעַל-כֵּן נֶעֱבַד לְשָׂדֶה כַּחֲמֵש עֶשֱׂרֵה שָׁנָה בְּאֶרֶץ נוֹד וְלֹא נָח וְלֹא שָׁקַט כָּל-הַיָּמִים הָהֵם, לְמַעַן תִּרְאֶינָה עֵינָיו עַתָּה בִּנְפוֹל מַחְמַדֵּי נַפְשׁוֹ בְּיַד שׁוֹטְרֵי הַבִּקֹּרֶת הַנוֹרָאִים מֵחַיּוֹת טֶרֶף, הָאַכְזָרִים אֲשֶׁר אֵין לִפְנֵיהֶם חֲנִינָה וְרַחֲמִים? בְּכָל-הַיָּמִים הָרַבִּים וְהָרָעִים הָהֵם עוֹדְדָה אוֹתוֹ הַתִּקְוָה כִּי בְאַחֲרִית הַיָּמִים עוֹד יָשׁוּב לִרְאוֹת אֶת-פְּנֵי אִשְׁתּוֹ וִילָדָיו, וְכִי יֶש-יוֹם וְנִפְגְּשׁוּ יַחַד, יִתְלַכְּדוּ וְלּא יִפָּרֵדוּ וְשָׂם קֵץ לְכָל עֲמָלוֹ, וְהִנֵּה זֹאת אַחֲרִית תִּקְוָתוֹ!…

כְּאֶבֶן כְּבֵדָה הֵעִיקָה עָלָיו הָרָעָה הַזֹּאת, מַחְשְׁבוֹתָיו נִתְּקוּ, רוּחוֹ בְּקִרְבּוֹ הִתְעַטֵּף וַיָּקָץ בּחַיִּים וּבְכָל-עֲמָלָם וַיִּשְׁאַל אֶת-נַפְשׁוֹ לָמוּת בַּצַּר-לוֹ זָכַר אֶת-אֱלֹהָיו הַפּוֹדֶה אוֹתוֹ מִכֹּל-צָרוֹתָיו וַיִּתְחַזֵּק וַיִּשְׁפֹּךְ לְפָנָיו שְׂיחוֹ, אָז רָוַח לוֹ כִּמְעַט וַתָּסָר מֵעָלָיו הַחֲשֵׁכָה הַגְּדוֹלָה וְהַתִּמָהוֹן הַנוֹרָא אֲשֶׁר הֵעִיב אֶת-לִבּוֹ. אַךְ לַשָׁוְא שָׁת עֵצוֹת בְּנַפְשׁוֹ אֵי-זֶה דֶרֶךְ יוּכַל לְהוֹשִׁיעַ לָאֻמְלָלִים מִצָּרָתָם. רַק הַמִּכְתָּב אֲשֶׁר הֵבִיא בְיָדוֹ אֶל הַצִיר הַהוֹלַנְדִי הָיָה לוֹ לְפֶתַח-תִּקְוָה. וְאוּלָם מַה-כֹּח הַצִּיר כִּי-יְנַסֶּה דָבָר אֶל-הַבִּקֹּרֶת וְיוּכָל?

וַיְהִי הַיּוֹם וְדוֹן עִמָּנוּאֵל בָּא אֶל-“פַּרְוַר הַיְלָדִים” כְּפַעַם בְּפַעַם, לִדְרוֹשׁ דָּבָר מִפִּי יוֹשְׁבֵי הַמָּקוֹם עַל-אֹדוֹת בְּנֵי בֵיתוֹ, וְהִנֵּה הַסַּכְסְכָן אַנְטוֹנִיָא לוֹפִּיס מְשׁוֹטֵט בָּרְחוֹב לִרְאוֹת אֶת-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת שַׁמּוֹת בְּקִרְבּוֹ. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֲשֶׁר דּוֹן עִמָּנוּאֵל דִּבֵּר עִמָּה אָז, וַתֹּר בְּאֶצְבָּעָה אֶל-הַסַּכְסְכָן לֵאמֹר: “הִנֵּה הָאִישׁ אֲשֶׁר הָיָה יוֹצֵא וּבָא בְּבֵית הַגְּבִירָה.” וַיְמַהֵר עִמָּנוּאֵל אֶל-הָרְחוֹב וַיֹּאמֶר אֶל הַסַּכְסְכָן: “בִּי אֲדוֹנִי, הַיָדַעְתָּ אֶת-הַמִּשְׁפָחָה הַחוֹטֵאת אֲשֶׁר יָשְׁבָה בַּבַּיִת הַזֶּה?”

“יָדַעְתִּי אֲדוֹנִי, וְאַתָּה כַבְּדֵנִי נָא מָהוֹנְךָ וְהָכֵן לִי אֲרוֹחָה וּבַקְבּוּק-יַיִן וְסִפַּרְתִּי לְךָ אֶת-כָּל-אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וְהָיָה שַׁעֲשׁוּעִים לְנַפְשֶׁךָ.”

וַיִּרֶץ עִמּוֹ דּוֹן עִמָּנוּאֵל וַיִּתֵּן עַל-פִּיו כִּשְׁאֵלָתוֹ, וַיְסַפֶּר-לוֹ אֶת-כָּל-אֲשֶׁר זָדוּ הוּא וְרֵעֵהוּ עַל-אַנְשֵׁי בֵיתוֹ לְמָשְׁכָם בְּעָרְמָה בְּרֶשֶת זוּ טָמְנוּ לָהֶם.

יט

בְּעַרְבוֹת קַסְטִילִיָה הַחֲדָשָׁה, בְּאֶרֶץ צִיָּה וְנִצְרֶכֶת מִלַּהַט הַשֶׁמֶשׁ עוֹבֶרֶת עֶגְלַת-מַסָּע רְתוּמָה לְאַרְבַּע פְּרֵדוֹת. וַיְהִי בַּדֶּרֶךְ וַיִּשְׁאַל הַיּוֹשֵׁב בָּעֲגָלָה, וְהוּא אִישׁ נִכְבָּד מֵרַבֵּי הַכְּהוּנָה, אֶת-הָרַכָּב לֵאמֹר: הֲבָאנּו אֶל-מְחוֹז חֶפצֵנוּ?"

וַיַּעַן הָרַכַּב וַיּאמַר: “הַהֵיכָל הַלָּז הַמֵּרִיק מֵעָלָיו הַזָּהָב לְנֹגַהּ קַוֵּי הַשֶׁמֶש הַבָּאָה, הוּא הֵיכַל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בַּאֲרַנָיוֹת.”

מִבַּעַד לְחוֹמַת הַגַּן הַגָּדוֹל וְהַיָּפֶה אֲשֶׁר לְהֵיכַל הַמֶּלֶךְ הִתְהַלְכוּ לְעֵת עֶרֶב שְׁתֵּי נָשִׁים גְּדוֹלוֹת – הֲלֹא הֵן הַמַּלְכָּה וּרְעוּתָה הַנְּסִיכָה אוּרְזִינִי, וַתֹּאמֶר הַנְּסִיכָה לִרְעוּתָה: “גְּבִרְתִּי הַמַּלְכָּה, קַצְתִּי בְּחַיַּי מִקֹּצֶר נָפֶש! וְעַתָּה הֲנִיחִי לִי וְאָשׁוּבָה אֶל-מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי, אֶל הַרְרֵי סְבוֹאָה!”

“וּמַה-תְּהִי אַחֲרִיתִי בְּצֵאתֵךְ? אִם אֵין פָּנַיִךְ הוֹלְכִים אִתִּי וְשֵׂכֶל מִלַּיִךְ לֹא יְשַׁעְשְׁעֵנִי בְּכָל-עֵת, תִּקְצַר נַפְשִׁי בִּגְאוֹן אֲצִילֵי הַסְּפָרַדִּים וְהַסְּפָרַדִּיוֹת וְקָרָתָם, וְאֶמְאַס חַיָּי.”

וּשְׁתֵּי הַנָּשִׁים הַגְּדוֹלוֹת בָּאוּ בְּדַבְּרָן עַד הַשְֹׂבָכָה אֲשֶׁר לְחוֹמַת הַגָּן, וְהִנֵּה עֶגְלַת הַמַּסָּע אֲשֶׁר אמַרְנוּ עוֹלָה בְּמַעֲלֵה הָהָר וְהַפְּרֵדוֹת מוֹשְׁכוֹת אוֹתָהּ בִּכְבֵדוּת. וְכִרְאוֹת הַיּוֹשֵׁב בָּעֲגָלָה אֶת הַגְּבִירוֹת וַיְצַו לְרַכָּבוֹ לַעֲצָר לוֹ, וַיִּקְפֹּץ מִמּוֹשָׁבוֹ קַל מְהֵרָה וַיַעמֹד עַל הָאָרֶץ וַיִּשְׁתַּחוּ בְּהַדְרַת כָּבוֹד. וַתֹּאמֶר הַמַּלְכָּה: “הֶאָח, הִנֵּה הַמְסַפֵּר סִפּוּרִים אֲשֶׁר מִטּוֹלֵדָה! בָּרוּךְ בּוֹאֲךָ לַאֲרָנָיוֹת!”

וַתֹּאמֶר גַם הַנְּסִיכָה: “בָּרוּךְ בּוֹאֲךָ, אֲדוֹנִי, וּבָרוּךְ אֱלֹהִים אֲשֶׁר שְׁלָחֲךָ הַיּוֹם הַזֵּה לִקְרָאתִי לְהַצִּיל אֶת נַפְשִׁי!”

וַיִּצְחַק הָאִישׁ וַיֹּאמַר: “הֲכִי רָעָה נִשְׁקָפָה לְנֶפֶשׁ גְּבִרְתִּי?”

וַתֹּאמֶר הַנְּסִיכָה: “אָמְנָם כֵּן, נַפְשִׁי תִקְצַר לָמוּת בְּאֵין דִּבְרֵי-חֵפֶץ.”

וַיִּשְׁאַל הַכֹּהֵן וַיֹּאמַר: "וּבְכֵן שַׂמְתֶּן עָלַי פְּנֵיכֶן כִּי אֶהְיֶה לָכֶן לְרוֹפֵא, הַלֹא?'

וַתֹּאמֶר הַנְּסִיכָה: “רְפָאֵנוּ וְנֵרָפֵא, הֲלֹא בִגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה הִפְקַדְנוּ אוֹתְךָ לְרֹאשׁ כְּהוּנַת אֲוִילָה וַנִּקְרָא לְךּ לִהְיוֹת מְבַקֵּר רֹאשׁ בְּמַדְרֵיד.”

“וּבַעַל הַפְּקוּדוֹת הָאֵלֶּה הַיִצְלַח לְשַׁעֲשֵׁעַ אֶת בְּנֵי אדָם וּלְהֵיטִיב אֶת לִבָּם?”

וַתַּעַן הַמַּלְכָּה וַתֹּאמַר: “אָמְנָם כִּי קְדוֹשָׁה מִשְׁמַרְתְּךָ אֲשֶׁר הָפְקַדְתָּ עָלֶיהָ, וְּבְכָל זֹאת תֵּחָשֵׁב לְךָ לִצְדָקָה כִּי תְשַׂמַּח אֶת נֶפֶשׁ הַנְּסִיכָה לִהְיוֹת לִבָּהּ טוֹב עָלֶיהָ. הֵן הִיא סָרָה וַעֲצוּבַת רוּחַ; כִּי נִכְסֹף נִכְסְפָה לָשׁוּב אֶל אַרְצָהּ, אֶל אִיטַלִיָה הַנָּאוָה: וְעַתָּה הָשִׁיבָה נָא אֶל לְבָבְךָ אֶת הָרָעָה אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת סְפָרַד כִּי תֶחְדַל הַנְסִיכָה לִהְיוֹת לְעֵזֶר בְּמֶמְשֶׁלֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה וְהָרְחָבָה הַזֹּאת. וּמִשְׁמַרְתְּךָ הַקְדוֹשָׁה הֵן לֹא תַעֲצֹר בַּעַדְךָ לַעֲבֹד אֶת עֲבוֹדַת אַרְצְךָ וְלַעֲשׂוֹת הַטּוֹב לָהּ!”

וַיֹּאמֶר דִּיֶגוֹ: “מָה אַעֲרִיצֵךְ, גְּבִרְתִּי הַמַּלְכָּה! הֲלֹא אַתְּ הַמּוֹשֶׁלֶת בְּאֶרֶץ סְפָרַד וְהַמּוֹשֶׁלֶת גַּם בְּמִכְמַנֵּי הַיּוֹפִי וְהַחֵן וְהַשֵּׂכֶל הַטּוֹב.”

וַתֹּאמֶר אֵלָיוֹ הַנְּסִיכָה כְּמִתְאוֹנֶנֶת: “וְאָנֹכִי מָה אֲנִי אֵיפוֹא?”

אַתְּ גְּבִרְתִּי הִנֵּךְ עֶצֶם הַיּוֹפִי וְהַחֵן וְהַשֵּׁכֶל."

“מַה תֵּיטִיב לְהַחֲלִיק לָשׁוֹן! וְאוּלָם אֲנַחְנוּ לֹא זֶה מַשָׂא נַפְשֵׁנוּ לְךָ, אֲדוֹנִי. אִם לָשִׁית בַּחֲלָקוֹת – הֵן רַבִּים עַתָּה הַמַּחֲלִיקִים לְשׁוֹנָם וּמְשַׂחֲקִים לְפָנֵינוּ בְּדִבְרֵי חֹנֶף.”

“וּמָה רָאֲתָה גְבִרְתִּי הַנְּסִיכָה כִּי הִקְרִיבָה אוֹתִי אֶל בֵּית הַמֶּלֶךְ?”

“כִּי חֲשַבְתִּיךָ לְאִישׁ וְלֹא לְעֶבֶד מֶלֶךְ.”

“אֲנָשִׁים רַבִּים יָצְאוּ מִמִּשְׁפַּחְתִּי וְעֶבֶד-מֶלֶךְ לֹא אֶחָד. מֵעוֹלָם לּא יָשַׁב אִישׁ מִבֵּית אֲגוּלַר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ.”

וְהַנָּשִׁים שָׁבוּ אֶל תּוֹךְ הַגָּן בְּבַדְּרָן עִם דִּיֶגוֹ וְדִיֶגוֹ הוֹלֵךְ עִמָּהֶן. וְעֶגְלַת הַמַּסָּע אֲשֶׁר לוֹ סָרָה אֶל תּוֹךְ הָאַרְמוֹן וּמְשָׁרְתוֹ הוֹדִיעַ לַאֲשֶׁר עַל הַבַּיִת אֶת דְּבַר בּוֹא אֲדוֹנָיו הֲלוֹם, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה וְהֵכִינוּ לְרֹאשׁ כְּהוּנַת אֲוִילָה וְרֹאשׁ הַבִּקֹּרֶת לְמַדְרִיד אֶת הֲחַדָרִים הָרְאוּיִם לָתֶת לוֹ.

– וַתְִשְׁאַל אוֹתוֹ הַנְּסִיכָה לֵאמֹר: “הַמִמְּשְׁפַּחַת בֵּית אַגוּלַר אַתָּה? הַעוֹד לְךָ אָב וְאֵם, אָח אוֹ אָחוֹת?”

וַיַּעַן דִּיֶגוֹ וַיֹּאמַר: “אֲהָה, גְּבִרְתִּי, זֶה עֵנְיָן רָע בִּימֵי חַיֵי הֶבְלִי, כִּי אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ העוֹד לִי אָב וְאֵם, אָח אוֹ אָחוֹת – אוֹ אָיִן.” וּבְדַבְּרוֹ נָטָיוּ עֵינָיו אֶל מוּל פָּנָיו וַיְהִי כְּחוֹלֵם.

וַתֹּאמְַרְנָה שְׁתֵּי הַנָּשִׁים פֶּה אֶחָד: “אֵינְךָ יוֹדֵעַ?”

“כֵּן הַדָּבָר, גְּבִרְתִּי הַמַּלְכָּה, אֵינֶנִי יוֹדִעַ. כִּי אָשִׁיב אֶל לִבִּי אֶת יְמֵי יַלְדוּתִי הָרִאשׁוֹנִים, זַכֹר אֶזְכֹּר נָוֶה שַׁאֲנָן, גַּן יָפֶה, יַעֲרֵי חֶמֶד. כְּרָמִים וְזֵיתִים. אָמְנָם לֹא יֵצַר לִי מְאֹד עַל אָבְדַן כָֹל הַחֲמ,דּוֹת הַאֵלֶּה. וְאוּלָם גַּם אָב וְאֵם הָיוּ לִי, גַּם אָחוֹת וּמוֹרֶה זָקֵן, וַאֲנִי אַהַבְתִּים מְאֹד מְאֹד. אִמִּי דָמְתָה לְאַחַת הַנָּשִׁים הַיְפֵהפִיּוֹת אֲשֶׁר בִּתְמוּנוֹת מוֹרִילָא, אָבִי הָיָה אִישׁ צָעִיר לְיָמִים, יְפֵה-תֹאַר וְתָם-לֵב, אֲחוֹתִי הָיְתָה יַלְדָּה רַבַּת-חֵן וּמוֹרִי הַזָּקֵן הָיָה אִישׁ נִכְבָּד וּנְשׂוּא פָּנִים כְּאַחַד הָאָבוֹת הָרִאשׁוֹנִים אֲשֶׁר בְּכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ. וַיְהִי הַיּוֹם וְהִנֵּה חָלִיתִי וַיְהִי חָלְיִי חָזָק מְאֹד; יָמִים רַבִּים שָׁכַבְתִּי עַל עֶרֶשׂ דְּוֹתִי וְרוּחִי בְּקִרְבִּי חבָּלָה, וַיְהִי כְּשׁוּב רוּחִי אֵלַי – וְהִנֵּה אֵין בַּיִת וְאֵין גָּן, אֵין אָב וְאֵם, אֵין אָחוֹת וְאֵין מוֹרֶה, הַכֹּל עָשָׂה לוֹ כְּנָפַיִם וַאֲנִי בְּתוֹךְ הַנְזִירִים אֲשֶׁר לְחֶבֶר דּוֹמִינִיק הַקַּדוֹשׁ.”

“הֲכִי לֹא שָׁאַלְתָּ אָנָה בָאוּ כָּל מַחְמַדֵּי עֵינֶיךָ?”

“שָׁאַלְתִּי וְשָׁאַלְתִּי; אַךְ לֹא מָצָאתִי מַעֲנֶה בָרוּר. כִּי דִבְּרוּ אִתִּי לְשוֹן תַּהְפּוּכוֹת.”

“וּמַה יַחְשֹׁב לְבָבְךָ עַל זֹאת?”

“דּוֹאֵג אָנֹכִי, כִּי שָׂרְפוּ אֶת הוֹרַי וְאֶת מוֹרִי בָאֵשׁ וְכִי עָשׂוּ אֶת אַחוֹתִי לִנְזִירָה כַּאֲשֶׁר שָׂמוּ אוֹתִי לְנָזִיר.”

וַתֹּאמַרְנָה שְׁתֵּי הַנָּשִׁים בְּשִׁמָּמוֹן: “שָׂרְפוּ בָאֵשׁ?”

“מִטַּעַם הַבִּקֹּרֶת הַקְּדוֹשׁה אֲשֶׁר שָׂמַנִי הַמֶּלֶךְ בְּחַסְדוֹ לְרֹאש מַחְלֻקְתָּהּ נִּכְבָּדָה בְּכל אֶרֶץ סְפָרַד.”

וַתִּשְׁאָלֵהוּ הַנְּסִיכָה: “וּמַדּוּעַ יַחְשֹׁב לִבְּךָ כָּזֹאת?”

“יַעַן כִּי אֲנוּסִים היוּ אֲבוֹתַי מִנִּי אָז.”

“מַה זֹאת וּמַה מִשְׁפַּט הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר לֹא שָׁמַעְתִּי עַד כֹּה?”

"בְּיָמִים קַדְמוֹעִים יָשְׁבוּ בִּסְפָרַד יְהוּדִים רַבִּים, עֲשִׁירִים, נִכְבָּדִים וּנְשׂוּאֵי פָנִים. וַיְהִי כְֹי אָרְבוּ לָהֶם הַיָּמִים וַיֵּהָפֵךְ לְבַב הָעָם וּמוֹשְׁלָיו וְכֹהֲנָיו לִשְׂנֹא אוֹתָם וּלְהַבְדִּילָם לְרָעָה, וַיְּתְגּוֹלְלוּ עֲלֵיהֶם פַּעַם בְּפַעַם וְגַם הִכְבִּידוּ אֶת יָדָם עֲלֵיהֶם לְהָמִיר דָּתָם בַּדָּת הַנּוֹצְרִית אוֹ לָמוּת בַּחֶרֶב הֵם וּנְשֵׁיהֶם וְטַפָּם וּשְׁלָלָם לָבוֹז. רַבִּים בָּהֶם הֶעֱרוּ לַמָּוֶת נַפְשָׁם; וְהַנוֹתָרִים הִתְנַצְּרוּ לְמַרְאֵה עֵינַיִם וְלִבָּם בַּל עִמָּם. וַיִּקְרְאוּ לָהֶם וּלְזַרְעָם “אֲנוּסִים” וְהַסְּפָרַדִּים יִקְרְאוּ לָהֶם “מָרנִּים”.

“וְהוֹרֶיךָ הַאֻמְנָם הָיוּ יְהוּדִים בַּסָּתֶר?”

“זֹאת לֹא אֵדַע אֶל נָכוֹן; אַךְ אִם כֹּה ואִם כֹּה מִזֶּרַע יְהוּדִים הֵמָה.”

“הֲכִי לֹא שָׁמַעְתָּ אֶת שִׁמְעָם מֵאָז לֻקְחוּ מֵעַל רֹאשְׁךָ?”

“לֹא שָׁמַעתִּי כָּל מְאוּמָה וְלֹא יָדַעתִּי מֶה הָיָה לָהֶם אוֹ לַאֲחוֹתִי.”

וַתֹּאחַז הַנְסִיכָה בִּידֵי דִיֶגוֹ כִּי נָגַע דְּבָרוֹ עַד לִבָּהּ, וַתֹּאמַר: “צַר לִי עָלֶיךָ, אֲדוֹנִי דִיֶּגוֹ, מַה נּוֹרָא הַדָּבָר הַזֶּה כִּי תֹאבַדְנָה לְאִישׁ פִּתְאֹם כָּל הַנְּפָשׁוֹת הַיְקָרוֹת לוֹ. וַאֲנִי הִנְנִי וְהָיִיתִי לְךָ שִׁלוּמִים כִּמְעָט. אֱמָר לִי יְדִידָתִי אַתְּ, קְרוֹבָתִי, אֲחוֹתִי.”

וַיַּגַע דִיֶגוֹ אֶת יַד הֶנְּסִיכָה אֶל פִּיו וַיִּשַּׁק לָהּ בְּהַדְרַת כָּבוֹד, וּדְמָעוֹת נִגְּרוּ מֵעֵינָיו, כִּי הָמָה לִבּוֹ לוֹ. וַיֹּאמֶר אֶל הַנְּסִיכָה: “מַה גָּדוֹל חַסְדֵּךְ עָלַי, גְּבִרְתִּי הַטּוֹבָה, מַה יָּקְרָה לִי יְדִידוּתֵךְ מִכָּל הוֹן יקָר וְנָעִים! וַאֲנִי אֲשִׂימֶנָּה עַטָרָה לְרֹאשִׁי וּבָה אִכָּבֵד.”

וַיָּבֹא דִיֶגוֹ וְהֵנָה עַד פֶּתַח שַׁעַר הָאַרְמוֹן, וַתֹּאמר הַמַּלְכָּה אֶל דִּיֶגוֹ: “לֶךְ נָא בּוֹא אֶל חֶדְרְךְָ וְהַחֲלֵף תִּלְבָּשְׁתְּךָ לַאֲרוּחַת הָעֶרב; וּכְבוֹא עֵת האֹכֶל, וְהִצַּגְתִּי אוֹתְךָ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.”

וַיַּעַשׂ כֵּן דִּיֶגוֹ. וּכְבֹאוֹ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הֵאִיר אֵלָיו פָּנִים וַיְעַטְּרַהוּ רָצוֹן וְאַהֲבָה, וּבְטֶרֶם בֹּקֶר יָדְעוּ הַכֹּל כִּי דָרַךְ כּוֹכָב חָדָשׁ בְּבֵית הַמֶּלֶךְ פִילִיפּ. וְכָל הַשָּׂרִים וְהַשָּׂרוֹת אֲשֶׁר בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ הִתְאַמְּצוּ לְבַקֵּש אַהֲבַת רֹאשׁ כְּהוּנַת אֲוִיִלָה וְלַעֲשׂוֹת הַטּוֹב בְּעֵינָיו.

כ

וְדוֹן עִמָּנוּאֵל יָדַע מִפִּי הַסַּכְסְכָן אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשֶׁה וְאֵת אֲשֶׁר הִתְנַכְּלוּ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ לְהָבִיא עֲלֵיהֶם אֶת הָרָעָה; יָדַע כִּי גַם הָרָעָה הַזֹּאת יָצְאָה מֵאֵת הַנָּזִיר בֵּלְטְשַׁאצַר אוֹיְבוֹ מֵאָז – אַךְ מָה הוֹעִיל כִּי יָדַע כָּל זֹאת וְעֵצָה אָבְדָה מִמֶּנוּ! הֵן גֵר הוּא בָאָרֶץ, וּמֵאַיִן יָבֹא עֶזְרוֹ? אֶת הַמִּכְתָּבִים אֲשֶׁר הֵבִיא בְיָדוֹ אֶל צִיר הוֹלַנְד בְּמַדְרִיד נָתַן לוֹ; אַךְ הַצִּיר אָמַר לוֹ כִּי לֹא יוּכַל לְהִתְעָרֵב בְּדִבְרֵי מַלְכוּת סְפָרַד הַפְּנִימִיים.

עוֹד עִמָּנוּאֵל תָּר בְּלִבּוֹ וְחוֹשֵׁב מַחֲשָבוֹת לָדַעַת אֵי-זֶה דֶּרֶךְ יוּכַל לְהָבִיא יְשוּעָה וּפְדוּת לְאַנְשֵׁי בֵיתוֹ, וְהַמֶּלֶךְ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ שָׁבוּ מֵאֲרַנָיוֹת מַדְרִידָה, וְשֵׁם רֹאשׁ כְּהוּנַת אֲוִילָה וְרֹאשׁ הַבִּקֹּרֶת לְמַדְרִיד, דִּיֶגוֹ לְבֵית אַגוּלַר, נִשָּׂא עַל כָּל שְׂפָתַיִם. וַיִּשְמַע גַּם עִמָּנוּאֵל קוֹרְאִים בַּשֵּׁם הַזֶּה, וַיִּתַּר לִבּוֹ מִמְּקוֹמוֹ: הַאֻמְנָם בְּנוֹ הָאוֹבֵד זֶה? הֵן הַשֵׁם כְּשֵׁם בְּנוֹ; וְאוּלָם רַבִּים בְּיוֹשְׁבֵי סְפָרַד נִוְשָאִים גַּם בְּשֵׁם דִּיֶגוֹ גַּם בְּשֵׁם אֲגוּלַר. אָז יָשִׂים פָּנָיו לִדְרֹשׁ הֵיטֵב לִמְבַקֵּר-הָרֹאשׁ הֶחָדָש וּלְכָל עִנְיָנָיו; וַיִּוָּדַע לוֹ כִּי עוֹדֶנּוּ צָעִיר לְיָמִים וְכָמֹהוּ כִבְנוֹ לְמִסְפַּר שָׁנָיו; וַיִּוָּדַע לו עוֹד כִּי הָאִישׁ הַזֶּה דִיֶגוֹ לְבֵית אֲגוּלַר יְלִיד וַלֶנְסִיָה הוּא – כָּל הָאוֹתוֹת הָאֵלֶּה נוֹתְנִים עֵדֵיהםֶ כִּי אָמְנָם בְּנוֹ הוּא!

וּבְדַעְתּוֹ זֹאת נָשָׂא רוּחוֹ אוֹתוֹ לָלֶכֶת כְּרֶגַע אֶל מְבַקֵּר-הָרֹאשׁ; ןְאוּלָם עוֹד הוּא דָן עִם נַפְשׁוֹ וּלְבָבוֹ בוֹ מְהַסֵּס: מִי יוֹדֵעַ אֶת רוּחַ דִּיֶגוֹ וּלְבָבוֹ אָנָה הוּא פוֹנֶה הַיּוֹם; מִי יודֵֹעֵ אִם לֹא שָׁפְכוּ הַנְּזִירִים אֶת רוּחָם עָלָיו וַיַּעַשֻׂהוּ לְנָזִיר קַנָּא וְנוֹקֵם כְּאֶחָד מֵהֶם. הֵן הָיְתָה כָזֹאת כִּי הִסְגִּירוּ בָנִים אֶת הוֹרֵיהֶם אֶל הַבִּקֹּרֶת. וְכִי לֹא יַשׁחִית רַחֲמָיו וּבִקֵּשׁ לְהוֹשִׁיעַ לְאִמוֹ, הַיוּכַל, הֲתַשִׂיג יָדוֹ? הֲיכֹל דּוֹן אַלְפוֹנְזֶה פֶרְנַנְדֶץ בְּשַׁעְתּוֹ לְהוֹשִיעַ, וְגַם הוּא הֵן הָיָה מְבַקֵּר-רֹאשׁ?

מַחֲשָׁבוֹת כָּאֵלֶה וְכָאֵלֶה עָלוּ עַל לֵב עִמָּנוּאֵל, וּבְכָל זֹאת רָאָה ויִּתְבּוֹנִן כִּי אֵין דֶּרֶךְ אַחֶרֶת לְפָנָיו. וִיהִי מָה– עָלָיו לְנַסּוֹת כָּל אֲשֶׁר בְּכֹחוֹ לְמַעַן הַצֵּל נֶפֶשׁ אִשְׁתּוֹ וּבִתּוֹ.

וַיֵּלֶךְ וַיַּגֵּד לְשׁוֹמֵר הַסַּף אֲשֶׁר לְבֵית רֹאשׁ הַכְּהוּנָה כִּי דָבָר לוֹ אֶל אֲדוֹנָיו. וְגַם הוּבָא הַבַּיְתָה וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי דִיֶגוֹ מַרְעִיד. הֶאָח, רָאוּ עֵינָיו, בְּנוֹ זֶה, אִישׁ צָּעִיר לְיָמִים מָלֵא עוֹז וְהָדָר! כָּמֹהוּ עַתָּה כְּדוֹן עִמָּנוּאֵל אָז בְּבוֹא עָלָיו שׁוֹאַת רְשָׁעִים.

וְדִיֶגוֹ הִתְבּוֹנֵן בִּפְנֵי הָאוֹרֵחַ וַיִּשׁאָלֵהוּ לֵאמֹר: “מַה שֱׁאֵלָתְךָ, אֲדוֹנִי?”

וַיַּחְגֹר עִמָּנוּאֵל שְׁאֵרִית כֹּחוֹ וַיֹּאמַר: “אֲדוֹנִי רַב-הַחֶסֶד דֱּבַר-סֵתֶר לִי אֵלֶיךָ.”

וַיִרְמֹז דִּיֶגוֹ לְסוֹפְרוֹ הַיּוֹשֵׁב לְפָנָיו, וַיֵצֵא מִן הַחֶדֶר.

וַיֹּאמֶר עִמָּנוּאֵל: “אִישׁ סוֹחֵר אָנֹכִי מֵאַמְשְׂטֶרְדַם וּשְׁמִי אַנְדְרֶס לְבֵית סֱבִיֶטוֹן.”

וַיִּשְׁאַל דִּיֶגוֹ בְּרוּח נִבְהָלָה לֵאמֹר: “הֲמֵאַמְשְׂטֶרְדַם הִנְךּ?” כִּי קִוָּה לִשְׁמֹעַ דָּבָר מִפִּי הָאִישׁ עַל אֹדוֹת בִּית אָבִיו.

וַיֹּאמֶר הָאוֹרֵחַ: “אָמְנָם כֵּן, מֵאַמְשְׂטֶרְדַם אָנֹכִי, וְגַם גַרְתִּי יָמִים רַבִּים בְּבַעַל-פּוֹרֵיזָה. וּמִשָּׁם הֵבֵאתִי אֶל אֲדוֹנִי דִבְרֵי שָׁלוֹם.”

''וּמִי פְּקָדַנִי לְשָׁלוֹם, אִם לֹא הַנָּזְיר סֶבַּסְטִיוֹן, חֲבֵרִי מִנֹּעַר הָעוֹמֵד עַל מִשְׁמַרְתּוֹ כְּפָקִיד בַּמִּקְדָּשׁ אֲשֶׁר בְּבַעַל-פּוֹרֵיזָה?"

"לֹא, אֲדוֹנִי רַב-הַחֶסֶד! כִּי אִישׁ זָקֵן הוּא אֲשֶׁר נוֹדַע לִי בְּבַעַל-פּוֹרֵיזָה. וְכֹה הָיוּ דְבָרָיו אֵלַי בְּהִפָּרְדִי מֵעִמּוֹ: “אֲדוֹנִי סְבִיֶטוֹן, אִם שׁוֹב תָּשׁוּב סְפָרַדָּה וְעָשִׂיתָ נָא עִמָּדִי חֶסֶד וּבִקַּשְׁתָּ אֶת דּוֹן דִּיֶגוֹ לְבֵית אֲגוּלַר וּפָקַדְתָּ אוֹתוֹ לְשָׁלוֹם בְּשֵם מוֹרוֹ הַזָּקֵן.”

''מוֹרִי הַזָּקֵן? הַאֻמְנָם יִתְגּוֹרֵר אַחַד הַמּוֹרִים, אֲשֶׁר הָיוּ לִי בְּוַלֶנְסִיָה אוֹ בְסַלַּמַנְקָה, בְּהֹדוּ הַמַּעֲרָבִית וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי?"

“הַזָּקֵן רְפָאֵל הָיָה מוֹרְךָ בִּימֵי יַלְדּוּתְךָ, אֲדוֹנִי.”

“הַזָּקֵן רְפָאֵל? הָס, אַל תָּרִים קוֹלְךָ! בְּטֶרֶם תּוֹסִיף לְדַבֵּר אֵלְכָה-נָא וְאֶרְאֶה אִם אֵין שׁוֹמֵעַ וּמַקְשִׁיב לָנוּ בַמָּקוֹם הַזֶּה… עַתָּה דַבֵּר דְּבָרֶיךָ. הָהּ, מוֹרִי, מוֹרִי הַזָּקֵן רְפָאֵל! הַאֻמְנָם נִמְלַט מֵן הַפָּח? מָה-הִגִּיד לְךָ עַל אֹדוֹת אֲבוֹתַי וַאֲחוֹתִי?”

“רַבּוֹת דִּבֵּר אִתִּי עַל דְּבַר אָבִיךָ.”

“לִבִּי לִבִּי לְאָבִי הָאֻמְלָל, כִּי נִשְׁרַף בְּוַלֶנְסִיָּה. וַאֲנִי אָז חוֹלֶה שֹׁכֵב עַל עֶרֶש דְּוָי, וּבְקוּמִי מֵחָלְיִי וְהִנֵּה הַכֹּל נָגוֹז וְעָבָר, הַכֹּל אָבָד!”

וַיִּצְנַח רֹאשׁ כְּהוּנַת אֲוִילָה עַל הַכִּסֵּא וַיָּלֵט פָּנָיו בְּמִטְפַּחְתּוֹ וַיִּמַּח אֶת דִּמְעוֹת עֵינָיו; כִּי זִכְרוֹן אָבִיו הִרְעִישׁ אֶת לְבָבוֹ עַד הַיְסוֹד.

וַיֹּאמֶר עִמָּנוּאֵל: “לֹא אֲדוֹנִי, עוֹד אָבִיךָ חָי. בְּהוֹצִיאָם אוֹתוֹ לְהִשָּׂרֵף רָגְזָה וַתִּרְעַשׁ הָאֲדָמָה וַתְּהִי מְהוּמָה וּמְבוּכָה, וְהַזָּקֵן רְפָאֵל נָתַן לוֹ יָדַיִם לְהִמָּלֵט עַל נַפְשׁוֹ.”

“עוֹד אָבִי חָי? הֶאָח, הֶאָח! הַגִּידָה-נָא לִי אֵיפֹה הוּא, וְאָרוּצָה, אָבוֹא עָדָיו, אֲחַבְּקֶנּוּ, אֲנַשְׁקֶנּוּ מִנְּשִׁיקוֹת פִּי! מְהֵרָה חוּשָׁה, אֲדוֹנִי אַנְדְרֶס, הוֹסִיפָה וְהַגֵּד לִי אֵיפֹה אָבִי?”

“לְאַט לִי אֲדוֹנִי רֹאשׁ כְּהוּנַת אֲוִילָה וְרֹאשׁ הַבִּקֹּרֶת לְמַדְרִיד. אָבִיךָ בֶּן-מָוֶת לַבִּקֹּרֶת. וְאִם מְעַט אַגִּידָה לְךָ כִּי יְהוּדִי אָבִיךָ, בֶּן מֶמֶר לַכְּנֵסִיָּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה!”

“רַב, עוֹד אָבִי חַי, אָבִי אַשֶׁר חֲשַׁבְתִּיוֹ בַּמֵּתִים. וּמַה לִּי עוֹד? שְׁמַע-נָא אֲדוֹנִי אַנְדְרֶס. בִּהְיוֹתִי יוֹם אֶחָד בְּטוֹלֵדָה בָּאתִי אֶל “בֵּית הַחֲלִיפוֹת”, הוּא בֵית הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר הָיָה לְפָנִים בֵּית כְּנֶסֶת לַיְהוּדִים. אָז הָיְתָה עָלַי רוּחַ חֲדָשָׁה וָאֶזְכֹּר אֶת בֵּית אֲבוֹתַי וּבֵית הַתְּפִלָּה לַיְהוּדִים אֲשֶׁר מִתַּחַת לְקַרְקַע הַבַּיִת. וָאֶזְכֹּר אֶת אָבִי וְאֶת אִמִּי, אֶת אֲחוֹתִי וְאֶת מוֹרִי וְנַפְשִׁי כָלְתָה לָצֵאת לִשְׁמָם וּלְזִכְרָם! קוֹל קוֹרֵא בְקִרְבִּי בְכּחַ וָעֹז: אֲהָהּ, מִי יִתְּנֵנִי בְּבֵית הַתְּפִלָּה לַיְהוּדִים הִתְפַּלַלְתִּי שָׁם אַךְ הַפַּעַם, מִי יִתְּנֵנִי כְּיַרְחֵי קֶדֶם בְּשׂוּם אָבִי אֶת יָדָיו עַל רֹאשִׁי וַיְבַרְכֵנִי לֵאמֹר…”

וְטֶרֶם יְכַלֶּה לְדַבֵּר כִּי הֹגָה לִזְכֹּר נִשְׁכָּחוֹת, וַיְסַיֵּם עִמָּנוּאֵל אַחֲרָיו אֶת דִּבְרֵי הַבְּרָכָה וַיֹּאמַר: “יְשִׂימְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה.”

וְדִיֶגוֹ הֵתְעוֹרֵר וַיַּבֵּט אֶל הָאִישׁ הַדּוֹבֶר בּוֹ פָּנִים אֶל פָּנִים וַיִּקְרָא לֵאמֹר: מַה זֹּאת? מָה הַקּוֹל הַזֶּה בְאָזְנַי. וּמָה הַזְּכְרוֹנוֹת הָעוֹלִים עַל לְבָבִי מִימֵי יַלְדוּתִי? אֲדוֹנִי, לֹא הוֹלַנְִדִי אַתָּה כִּי אִם…"

וַיִּפְרֹשׂ עִמָּנוּאֵל זְרוֹעוֹתָיו וַיִּקְרָא: “דִּיֶגוֹ בְּנִי, בְֵּן יַקִּיר לִי!” וַיָרָץ דִּיֶגוֹ אֶל עִמָּנוּאֵל וַיִּקְרָא: “אָבִי, אָבִי!”

וַיְחַבְּקוּ וַיְנַשְּׁקוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ וַיֵבְךְּ עִמָּנוּאֵל עַל צְוָּאר דִּיֶגוֹ וְדִיֶגוֹ בָכָה עַל צַוָּארוֹ.

וְאַחַר אָמַר עִמָּנוּאֵל: “דִּיֶגוֹ בְּנִי, הַבֵּן הָאוֹבֵד וְהַנִּמְצָא, עֲצֹר בְּרוּחֲךָ וְאַל תִּשְׂמַח עַד מְאֹד; כִּי עוֹד דָּבָר גָּדוֹל וְכָבֵד עָלֶיךּ לַעֲשׂוֹת. לֵךְ וְהַצֵּל בְּכֹחֲךָ אֶת-אִמְּךָ וְאֶת אֲחוֹתְךָ הַלְּקוּחוֹת לַמָוֶת.”

וַיִּרֶף דִּיֶגוֹ מֵאָבִיוֹ וַיַּבֵּט אֵלָיוֹ בְּתִמְהוֹן-לֵבָב וַיֹּאמַר:

“אִמִּי וְאֱחוֹתִי? וְאַיָּן?”

“הִנָּן שׁוֹכְבוֹת לְמַעַצֵבָה בְּבֵית הַכֶּלֶא אֲשֶֹר לַבִּקֹּרֶת”. וַיְסַפֵּר עִמָּנוּאֵל לֵבְנוֹ אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָּׂה וְאֶת אֲשֶׁר נוֹדַע לוֹ מִפִּי הַסַּכְסְכָן.

“הוֹי בֵּלְטְשַׁאצַר מַטֵּה-זַעַם לְבֵיתֵנוּ! וַאֲנִי הִנְנִי אֵלָיו בַּפַּעַם הַזֹּאת גַם אַכְרִיעֵהוּ וְגַם יִפֹּל שָׁדוּד. הִנָּקֵם אֶנָּקֵם מִמֶּנּוּ עַל כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה לָנוּ הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה. וּלְאִמִּי וְלַאֲחוֹתִי וְגַם לַחֲתָנָהּ וְלִקְרוֹבָתֵנוּ לּא יְאֻנֶּה כָל רָע. אָנֹכִי אוּכַל לְהַגֳּיד לְךָ כָּזֹאת, כִּי אֵין גָּדוֹל בָּאָרֶץ הַזֹּאת מִמֶּנִּי”.

“אֲבָרְכָה אֱלֹהַי חַסְדִּי כִּי שָׁב לְהַגִּיהַּ אוֹרוֹ עַל דַּרְכִּי וְלֹא נִצְמַתִּי מִפְּנֵי חֹשֶׁךְ; וּבָרוּךְ אֱלֹהִים כִּי עוֹדֶנִּי רוֹאֶה אֶת פָּנֶיךָ וכִּי מָצָאתִי אֶת לְבָבְךָ נֶאֱמָן לְפָנָי.”

“הֲכִי דָאֹג דָאַגְתָּ, אָבִי, פֶּן נֶהְפַּכְתִּי לְאִישׁ אַחֵר?”

“מַה נָּקֵל הֱיוֹתְךָ, עַד בּוֹאִי אֵלֶיךָ, לְנָזֱיר קַנָּא!”

“אָמְנָם לֹא חָשְׂכוּ הַנְּזִירִים הַקַּנָּאִים אֶת נַפְשָׁם מִכָּל עָמָל וּמִכָּל תַּחְבּוּלָה לִשְׁפֹּךְ אֶת רוּחָם עָלַי, וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי שָׁלַח לִי אוֹרוֹ וַאֲמִתּוֹ וַיַּסֵּב אֶת לִבִּי אֲחוֹרַנִּית; הַדָּם הָעִבְרִי אֲשֶׁר יָצוּק בּי הִתְפָּרֵץ מִפְּנֵי מוֹרֵי הַשֶּׁקֶר וּמִפְּנֵי כָל תַּחְבֻּלוֹתֵיהֶם וּמַחְשְׁבוֹתֵיהֶם עָלַי וַיָּשַּׂר אֶל כֹּל וַיּוּכָל. וְעַתָּה אָבִי שָׁלוֹם לְךָ; כָּעֵת אַל יִוָּדַע עוֹד לְאִישׁ מָה אֲנִי לְךָ. וְאָנֹכִי לֹא אֶתְמַהְמַהּ לְסַבֵּב פְּנֵי הַדָּבָר לְהוֹצִיא אֶת הָאֲסִירִים מִמַּסְגֵּר. כָּעֵת אֲחַכֶּה לְךּ וַאֲקַוֶּה כִּי אָז תִּהְיֶה לְאֵל יָדִי וּלְבַשֶּׂרְךָ בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת.”

כא

בְּ“בֵית הַנִּדָּחִים” אֲשֶׁר בְּמַדְרִיד שׁוֹכֵב עַל עֶרֶשׂ דְּוָי אִישׁ אֻמְלָל מֻכֶּה שַׁחֶפֶת, גֹוֵעַ, הוּא יַנוּאֲרִיוֹ הַמְשָׁרֵת בְּבֵית המִרְקַחַת לְפָנִים, אֲשֶׁר הָיָה כְּלִי-חֵפֶץ בְּיַד הַנָּזִיר בֵּלְטְשַׁאצַר לְהָמִית אֶת הַמְבַקֵּר הָרֹאשׁ דּוֹן אַלְפוֹנְזָה פֶרְנַנְדֵץ לְבֵית אֲגוּלַר, בָּרַעַל אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּנֵּרוֹת. כְּתְשַע עֶשְׂרֶה שָׁנָה הִשְׁחִית אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ וַיֵצֵא מֵרָעָה אֶל רָעָה; וַיְהִי כִּי הִכְשִׁיל כֹּחוֹ בַּעֲלִילוֹתָיו הַנִּשְׁחָתוֹת, וַיִדַּל וַיִּמַּק וַיֵאָכֵל חֲצִי בְשָׁרוֹ, וַיַּךְ לִבּוֹ אוֹתוֹ לְקֵץ הַיָּמִים וַיָּשָׁב וַיִּנָּחֵם. הַפֵּשַׁע הַהוּא, אֳשֶׁר שָׁת יָדוֹ עִם הַנָּזִיר לַהֲרֹג בַּמִּסְתָּרִים נָקִי, כָּבֵד עָלָיו מִכָּל פְּשָׁעָיו, וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם, וְיַעַן הֱיוֹת הַמֵסִית אוֹתוֹ נָזִיר, לֹא הָלַךְ לִדְפֹּק עַל דַּלְתוֹת בָּתֵּי מְעוֹן הַנְּזִירִים וְלִשְׁפֹּךְ אֶת לִבּוֹ לִפְנֵיהֶם; וַיֵּלֶךְ וַיָּבֹא אֶל “בֵּית הַנִּדָּחִים” הוּא בֵית הַמִּקְלָט אֲשֶׁר כּוֹנְנוּ יְדֵי אֲנָשִׁים רַחֲמָנִים לְשָׁבֵי פֶשַׁע לְמַלֵּט נַפְשָׁם מִשְּׁחִיתוֹתָם. וְגַם אָסְפוּ אוֹתוֹ אַנְשֵי הַבַּיִת בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים כַּאֲשֶׁר יַעֲשׂוּ לְכָל הַבָּא שָׁמָּה. וּכְשִׁבְתּוֹ שָׁם נֶהְפַּךְ לוֹ לֵב אַחֵר וַיִּנָּחֵם עַל חַטֹּאתָיו אֲשֶׁר חָטָא, עַתָּה הִנֵּה הוּא שׁוֹכֵב עַל מִשְׁכָּבוֹ וְחַבְלֵי מָוֶת אֲפָפֻהוּ.

הָאִישׁ אֲשֶׁר עַל הַבַּיִת יִפְצַר בּוֹ לְהִתְוַדּוֹת עַל חַטֹּאתָיו לִפְנֵי הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יָבִיא אֵלָיו. והוּא לֹא יֹאבה וְלֹא יִשְׁמָע. לְאַחַד הַכֹּהֲנִים לֹא יוּכַל לְהַגִּיד אֶת אֲשֶׁר עִם לֱבָבוֹ; הֲלֹא הִנֵּה הַנָּזִיר בֵּלְטְשַׁאצַר כִּפֵּר עָלָיו זֶה יָמִים רַבִּים מֵחַטַּאת הָרֶצַח אֲשֶׁר הָיְתָה יָדוֹ בָהּ וּבְכָל זֹאת עוֹד לִבּוֹ הוֹלֵךְ וְסוֹעֵר עָלָיו.

וַיְהִי הַיּוֹם וַיִּשְׁמַע הָאֻמְלָל אֶת שֵׁם הַמְבַקֵּר הָרֹאשׁ אֲשֶׁר מַדֱרִיכוֹ, הַיּוֹשֵׁב רִאשׁוֹנָה בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ. הַשֵּׁם אֲגוּלַר נָגַע עַד לִבּוֹ וַיַרְעִישֵהוּ; וַיֹּאמַר: לַכֹּהֵן הַזֶּה אוֹדֶה עֲלֵי פְשָׁעַי וְלֹא לְאַחֵר, כִּי אָמַר בְּלִבּוֹ אָכֵן קָרוֹב הָאִיש לַמְבַקֵּר הָרֹאש הַנִּרְצָח. וְלֹא אֵחֲרוּ רָאשֵׁי הַבַּיִת לַעֲשׂוֹת אֶת בַּקָּשַׁת הַגֹּוֵעַ; וַיִּשְׁלְחוּ אֶל דּוֹן דִּיֶגוֹ וַיְשַׁחֲרוּ פָנָיו לָבֹא אֶל הַבַּיִת. וְדִיֶגוֹ יָשַׁב בְּמֶרְכַּבְתּוֹ הָרְתוּמָה לְאַרְבַּע פְּרֵדוֹת וַיָבֹא אֶל בֵּית הַנִּדָּחִים הָרָחוֹק מִמְקוֹם מוֹשָׁבוֹ הַרְחֵק מְאֹד בִּקְצֵה הָעִיר.

הָאִישׁ אֲשֶׁר עַל הַבַּיִת הֵבִיא אֶת רֹאשׁ כְהוּנַת אֲוִילָה עַד מִטַּת הַחוֹלֶה וְהַחוֹלֶה אָמַר אֵלָיו: “אַל יֵרַע בְּעֵינֶיך אָבִי קְדוֹשִׁי כִּי הִרְגַּזְתִּי אוֹתְךָ לְהֲבִיאֲךָ הֲלוֹם לְהִתְוַדּוֹת אֶת חַטָּאתִי בְּאָזְנֶיךָ. יוֹדֵעַ אֲנִי כִּי הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אֲדַבֵּר בְּאָזְנָיךָ דִּבְרֵי חֵפֶץ הֵם גַּם לְךָ, וְלִי מַה יְקָרָה כַּפָּרָתְךּ אֲשֶׁר תְּכַפֵּר עָלַי אָתָּה. הֲלֹא חֹטֶר מִגֶּזַע אֲגוּלַר אַתָּה., אֲדוֹנִי?”

“כִּדְבָרְךָ, יְדִידִי.”

הֶהָיָה הַמְבַקֵּר הָרֹאש דּוֹן אַלְפוֹנְזָה פֶרְנַנְדֵץ לְבֵית אֲגוּלַר קָרוֹב לְךָ?"

"דון אַלְפוֹנְזֶה הָיָה דוֹד אָבִי-אבִי.

“גַם אָנֹכֶי דִמִּיתִי כָזֹאת. וֱעַתָּה, אֲדוֹנִי, הַיֵשׁ אֶת נַפְשְׁךָ לִשְׁמוֹעַ אֶת דִּבְרֵי וִדּוּיִי?”

“הִנֵּנִי.”

וַיֵּצֵא אֲשֶׂר עַל הַבַּיִת מִן הַחֶדֶר; וַיִּשָּׁאֲרוּ דִיֶגוֹ וְהַחוֹלֶה לְבַדָּם. וַיֹּאמֶר יַגּוּאֲרִיּוֹ: “אָבִי, קְדוֹשִׁי, אִישׁ כֶּבֶד עָוֹן אָנֹכִי; בִּימֵי חַיֵּי הֶבְלִי הִרְבֵּיתִי לַחֲטוֹא; אַךְ בְּכָל-זֹאת לֹא נְגֹאֲלוּ כַפַּי בַּדָּם אוֹ בְכָל דְּבַר בְּלִיַּעַל. וְהִנֵּה הִקְרָה הַשָּׂטָן לְפָנַי אֶת אַחַד הַנְּזִירִים הַדּוֹמִינִיקָנִּים, בֵּלְטְשַׁאצַר שְׁמוֹ, מְיֻדָּעִי לְנָפִים. וַיְהִי כִּי יָדַע כִּי מָצְאָה יָדִי בִמְלֶאכֶת הַחִימִיָּה, וַיְסִיתֵנִי לַהֲפֹךְ אֶת מְלַאכְתִּי לְמַשְׁחִית וְלַעֲשׂוֹת נֵרוֹת שַׁעֲוָה בְּלוּלִים בְּרַעַל. בַּנֵּרוֹת הָאֵלֶה נִגְזַר הַמְבַקֵּר הָרֹאשׂ דּוֹן אַלְפוֹנְזָה פֶרְנַנְדֵץ מֵאֶרֶץ חַיִּים, כִּי בְהַעֲלוֹתוֹ אֶת הַנֵּרוֹת בַּחֲדַר-מִשְׁכָּבוֹ עָלָה הַקִּיטוֹר וַיְהִי לְרוּח קֶטֶב בְּאַפּוֹ. הַנָּזִיר בֵּלְטְשַׁאצַר הִבְטִיחַנִי לֵאמֹר מַעֲשֵׂה הָרֶצַח הַזֶּה טוֹב לִפְנֵי הָאֳלֹהִים, כִּי אָמַר, הַמְּבַקֵּר הָרֹאש חוֹשֵב מַחֲשָׁבוֹת עַל הַבִּקֹּרֶת הַקְּדוֹשָׁה לְהַשְׁבִּיתָה לְמַעַן הַצִּיל מִמָּוֶת אֶת נֶכֶד אָחִיו אֲשֶׁר בְּבֵית כֶּלֶא הַבִּקֹּרֶת בְּוַלֶּנְסִיָּה, וְהוּא בֶּן-כַּחַשׁ אֲשֶׁר אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחוֹ.”

“הָאִישׁ הַהוּא הָיָה אָבִי!”

אָבִיךָ? וּבְכֵן הֵבֵאתִי רָעָה רַבָּה עַל בֵּיתֶךָ; אֶת דּוֹדְךָ הֵמַתִּי וְאַחַר נִשְׂרַף אָבִיךָ בָּאֵש! וְהַנָּזִיר בֵּלְטְשַׁאצַר הִגִּיד לִי כִּי טוֹב וְכָשֵׁר הַדָּבָר לִפְנֵי הָאֱלֹהִים, כִּי הַמּוּמָת חָרַשׁ רָעָה עַל הַבִּקֹּרֶת הַקְּדוֹשָה."

“לֹא, יַנוּאֲרִיוֹ, כִּי חָטָאתָ חַטָּאָה גְדוֹלָה. מִנְּשׂוֹא. כִּי מִי שָׂמְכֶם, אוֹתְךָ וְאֶת הַנָּזְיר, לִשוֹפְטִים עַל הַמְּבַקֵּר הָרֹאשׁ? הַמֶלֶךְ אֵין בְּמַדְרִיד? אִם אָפֶס כֹּהֵן גָדוֹל יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ בְּרוֹמָא? מַכֵּה נֶפֶשׁ רֵעֵהוּ בַסֵּתֶר עָוֹן פְּלִילִי הוּא. מַה תְּהִי אַחֲרִיתֵנוּ אִם יָשִׂים כָּל אִישׁ אֶת נַפְשׁוֹ לְשׁוֹפֵט וְדוֹרֵשׁ מִשְׁפָּט עַל רֵעֵהוּ, אִם יַחְרֹץ אִישׁ וָאִישׁ מִשְׁפַּט רֵעֵהוּ כַטוֹב בְּעֵינָיו? הֲלֹא אָז תִּמָּלֵא הָאָרֶץ דָּמִים וְכָל הַשָּׁתוֹת יַהָרֵסוּן!”

“גַּם אָנֹכִי דִּבַּרְתִּי עִם לִבִּי כָזֹאת פְּעָמִים רַבּוֹת ועַל-כֵּן אֵין שָׁלוֹם בְּנַפְשִֹי, וּמֵאָז וְעַד הַיּוֹם זֶה תְּשַׁע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה לֹא חָדַל לְבָבִי לְיַסְרֵנִי עַל הַמַּעֲשֶׂה הָרַע הַהּוּא, וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד. הַיִסְלַח לִי אֵל טוֹב וְסַלָּח, הַיִרְצֵנִי אַחֲרֵי שׁוּבִי, הַתְכַפֵּר עַל נַפְשִׁי הַחוֹטֵאת, אָבִי קְדוֹשִׁי?”

“אֶל רַחוּם אֱלֹהִים וּמַרְבֶּה לִסְלוֹחַ! אַךְ בְּזֹאת תָּפִיק רָצוֹן וּסְלִיחָה מֵאֱלֹהִים אִם תְּסַבֵּב פְּנֵי הַדָּבָר לִשְׁפֹּט אֶת הָרוֹצֵחַ אֲשֶׁר הָיָה רֵאשִׁית חַטָּאת, כִּי הַדָּם הַשָּׁפוּךְ לֹא יְכֻפַּר כִּי אִם בְּדַם שׁוֹפְכוֹ. אָנֹכִי כְּכֹהֵן הַמְחַטֵּא בּאתִי אֵלֶיךָ וְלֹא כְשׁוֹפֵט, וְהַדָּבָר אֲשֶׁר הִתְוַדֵּיתָ בְּאָזְנַי כָּמוּס יִהְיֶה עִמָּדִי עַד-נֶצַח. וְאַתָּה אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁךָ לְהַעֲבִיר מֵעָלֶיךָ עֲוֹנְךָ, יָבֹא נָא רֹאשׁ שׁוֹפְטֵי מַדְרִיד הוּא וְחֲבֵרָיו עִמּוֹ; וְשַׁבְתָּ וְהִגַּדְתָּ בְּאָזְנֵיהֶם בְּכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הִתְוַדֵּיתָ לְפָנָי. אַחֲרֵי-כֵן אֲחַטִּא אוֹתְךָ לְכַפֵּר עָלֶיךָ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים.”

"הֲיַאֲמִינוּ לִי הַשׁוֹפְטִים כִּי אָקוּם עֵד בְּאֵישׁ אֲשֶׁר כָּזֶה? הַיַרְשִׁיעוּ נָזִיר דּוֹמִינִיקַנִי לָמוּת?

“עָלַי הַדָּבָר הַזֶּה. וְעַתָּה שְׁמַע בְּקוֹלִי וַעֲשֵׂה כִדְבָרִי.”

“אִם-כֵּן אֵפוֹא שְׁלַח וְהָבֵא הֵנָּה א^ת רֹאשׁ הַשּׁוֹפְטִים! אַךְ חוּשָׁה אַל תִּתְמַהְמַהּ, כִּי קָרוֹב קִצִּי.”

וַיִּמְשֹׁךְ דּוֹן דִּיֶגוֹ בְּחוּט הַמְּצִלָּה וְשׁוֹמֵר הַחוֹלִים בָּא. וַיְצַוֵהוּ דִּיֶגוֹ וַיִּתֵּן שִׁקּוּי לַחוֹלֶה לְחַזְקוֹ וּלְהָשִׁיב רוּחוֹ, וְהוּא עָלָה עַל מֶרְכַּבְתּוֹ וַיָבֵא אֶת רֹאשׁ הַשּׁוֹפְטִים וְאֶת חֲבֵרָיו אֶל בֵּית הַנִּדָּחִים. וַיִשְׁנֶה יַנוּאֲרִיו בְאָזְנֵיהֶם אֶת דִּבְרֵי הִתְוַדּוֹתוֹ וְהַסּוֹפֵר כָּתַב אֶת דְּבָרָיו עַל סֵפֶר. וְאַחַר חִטֵּא דִיֶגוֹ אֶת הַגֹּוֵעַ וַיְכַפֵּר עָלָיו וַיִּתֵּן תַּנְחוּמוֹת אֵל לָאִישׁ אֲשֶׁר הֵסֵב בְּנֶפֶשׁ דּוֹר אָבִיו. אָז שָׁבָה נַפְשׁוֹ לִמְנוּחָתָהּ וַיִּגְוַע וַיָּמָת וְיָדו אוֹחֶזֶת בְּיַד דִּיֶגוֹ.

וּכְשׁוּב רֹאש כְּהוּנַת אֲוִילָה אֶל הֵיכָלוֹ, אָמַר: “מַה נִּפְלְאוּ מַעֲשֶׁיךָ, אֱלֹהִים! עַיִן בְּעַיִן אֶרְאֶה כִּי מֵאִתְּךָ הָיְתָה זֹאת וְאַתָּה הִסְגַּרְתָּ הַיּוֹם בְּיָדִי אֶת אוֹיְבִי וְאֶת מַחֲרִיב בֵּית אָבִי!”

כב

וַיְהִי אַחֲרֵי שׁוּב דִּיֶגוֹ אֶל הֵיכָלוֹ וַיֹּאמֶר לָלֶכֶת בְּרֵאשִׁית כֹּל אֶל הַמְעָרָה אֲשֶׁר לַבִּקֹּרֶת בְּתַחְתִּיוֹת הַהֵיכָל לִרְאוֹת אֶת פְּנֵי אִמּוֹ וַאֲחוֹתוֹ הָעֲצוּרוֹת שָׁם; אַךְ תַּאֲוַת לִבּוֹ זֹאת טֶרֶם תִּנָּתֶן לוֹ; כִּי בָא אִישׁ לִרְאוֹת פָּנָיו וְהוּא לֹא פִלֵּל. שוֹמֵר־הַסַּף בָּא וַיַּגֵּד לַאֲדוֹנָיו לֵאמֹר: הִנֵּה בֵלְטְשַׁאצַר הַנָּזִיר הַדּוֹמִינִיקַנִּי עוֹמֵד בַחֶדֶר הַחִיצוֹן.

וַיֹּאמֶר דִּיֶגוֹ בְלִבּוֹ: הֲלֹא זֶה הָאִישׁ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ וְהִנֵּה שְׁלָחוֹ אֱלֹהִים הַיּוֹם לִקְרָאתִי! אֵל נְקָמוֹת נָתַן אוֹתוֹ בְּיָדִי – לֹא יִמָּלֵט עוֹד.

דִּיֶגוֹ רָמַז אֶל מְשָׁרְתוֹ וּבֵלְטְשַׁאצַר בָּא הֶחָדְרָה.

מַה־שֻּׁנּוּ פְּנֵי הַנָּזִיר הַדּוֹמִינִיקַנִּי מֵאָז הֵחֵל לְעוֹלֵל עֲלִילוֹת בְּדִבְרֵי יְמֵי בֵית אֲגוּלַר וְעַד עָתָּה; בְּשָׂרוֹ כָחַשׁ מְאֹד וּמֵרֹב כַּחֲשׁוֹ כְּאִלּוּ הֶאֱרִיךְ מַרְאֵהוּ יוֹתֵר, אַפּוֹ הָאָרֹךְ צָפָה כְמִגְדָּל עַל־פְּנֵי לְחָיָיו הַצּוֹמְקוֹת; שְׂפָתָיו הַצְּנוּמוֹת וְהַדַּקּוֹת הִרְחִיבוּ אֶת פִּיו, לְמַרְאֵה עֵינַיִם, עַד מְאֹד וְעֵינָיו הַמְּפִיקוֹת אֵימָה שָׂמוּ לוֹ דְמוּת כִּדְמוּת עוֹף־טֶרֶף שׁוֹאֵף דָּם. עַל פָּנָיו תָּלִין הַוַּת־נַפְשׁוֹ; כִּי עַתָּה יָבֹא עַד קֵץ מַאֲוַיֵּי לְבָבוֹ בְּנִקְמָתוֹ אֲשֶׁר יִתֵּן בְּאַנְשֵׁי חֶרְמוֹ. הַבֵּן יַחְרֹץ מִשְׁפַּט אִמּוֹ לַמָּוֶת וְהָאָח יִגְזֹר לִשְׂרֹף אֶת אֲחוֹתוֹ בָאֵשׁ, כִּי עָדָיו, עֵד רֹאשׁ הַבִּקֹּרֶת, יָבֹא דְבָרָם וּמִלְפָנָיו מִשְׁפָּטָם הַנּוֹרָא יֵצֵא.

וַיִשְׁתַּחוּ הַנָּזִיר לִפְנֵי רֹאשׁ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמַר:

“הִנְנִי בָא לְבָרֵךְ אוֹתְךָ, אֲדוֹנִי רַב הַחֶסֶד, לְכָל הַגְּדוּלָה וְהַתִּפְאֶרֶת אֲשֶׁר הִגַּעְתָּ אֲלֵיהֶן בְּעוֹדְךָ בִּימֵי עֲלוּמֶיךָ. הַעוד תֵּדָעֵנִי, אֲדוֹנִי?”

“הֲלֹא אַתָּה הַנָּזִיר בֵּלְטְשַׁאצַר מִוַּלֶּנְסִיָה! וּמַה חֶפְצְךָ בְּבֵיתִי? הֲתִשָׂא נַפְשְׁךָ אֶל מִשְׂרָה וּפְקִידוּת?”

“אוֹדְךָ אֲדוֹנִי עַל הַטּוֹב אֲשֶׁר אַתָּה אוֹמֵר לַעֲשׂוֹת עִמָּדִי! וַאֲנִי הִנֵּה יְמֵי עֲלוּמַי עָבְרוּ וַיַּגִּיעוּ לִי יָמִים אֲשֶׁר אֵין חֵפֶץ בָּהֶם בְּהַבְלֵי כָבוֹד וִיקָר. לֹא לְבַקֵּשׁ מִמְּךָ דָבָר בָּאתִי אֵלֶיךָ כִּי אִם לִרְאוֹת פָּנֶיךָ וּלְבָרֶכְךָ.”

“תּוֹדָתִי לְךָ עַל בִּרְכוֹתֶיךָ.”

“הֵן עַתָּה מִקָּרוֹב הִפְקִידוּ אֶת אֲדוֹנִי לְרֹאשׁ הַבִּקֹּרֶת. הֲשַׂמְתָּ עֵינְךָ עַל סִפְרֵי זִכְרוֹנוֹת הַמִשְׁפָּט?”

“עוֹד לֹא שַׂמְתִּי עֵינִי עֲלֵיהֶם, הֲיֵשׁ דִּבְרֵי־חֵפֶץ בְּמִשְׁפְּטֵי הַיָּמִים הָאַחֲרוֹנִים?”

“אָמְנָם כֵּן, אֲדוֹנִי; זֶה עַתָּה נוֹדְעוּ עִקְּבוֹת אִשָּׁה מִיּוֹשְׁבֵי וַלֶּנְסִיָה, אֲשֶׁר נִשְׂרַף צַלְמָהּ בָּאֵשׁ זֶה תְּשַׁע־עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וְהִיא בָרְחָה וַתִּמָּלֵט מִכַּף שוֹפְטֵי הַבִּקֹּרֶת הַקְּדוֹשָׁה; שְׁמָהּ דּוֹנָה אֲנוּנְצִיאַטָּה לְבֵית אֲגוּלַר.” וְהַנָּזִיר הוֹסִיף לְדַבֵּר וַיֹּאמַר:

“קֵן מָלֵא נִקְרָה הַפַּעַם לִפְנֵי הַבִּקֹּרֶת הַקְּדוֹשָׁה: אֵם וּבִתָּהּ וּשְׁאֵרָהּ וַחֲתָנָהּ לוֹקֵח בִּתָּהּ. הֵמָּה שָׂמוּ פְנֵיהֶם לִבְרֹחַ וּלְהִמָּלֵט הוֹלַנְדָה וְהִנֵּה נוֹדַע הַדָּבָר לַבִּקֹּרֶת הַקְּדוֹשָׁה בְּעִתּוֹ. וְעַתָּה יֵשׁ לְאֵל יָדְךָ לִקְנוֹת לֵב יוֹשְׁבֵי מַדְרִיד לְאַהֲבָה אוֹתְךָ, כִּי תָשִׂים לִפְנֵיהֶם מַחֲזֶה נֶהְדָּר לְרַאֲוָה בּוֹ: מִשְׁפַּט אֱמוּנָה וּשְׂרֵפַת כּוֹפְרִים בָּאֵשׁ חַיִּים אֲשֶׁר לֹא נִרְאָה כָמֹהוּ זֶה יָמִים רַבִּים וְלֹא יֵרָאֶה עוֹד, לְצַעֲרֵנוּ, כִּי אִם לְעִתִּים רְחוֹקוֹת מֵאָז הִרְבּוּ הַיְהוּדִים הָאֲרוּרִים לִבְרֹחַ מִסְּפָרָד…”

בְּדַבְּרוּ הִשְׁגִּיחַ אֶל דִּיֶגוֹ וַיִּתְבּוֹנֵן בְּפָנָיו לָדַעַת הֲיַעֲלוּ עַל לִבּוֹ דְבָרִים עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הִזְכִּיר אֶת שְׁמָהּ, הַיְשָׁעֵר בְּנַפְשׁוֹ מָה־הִיא לוֹ?

וְדוֹן דִּיֶגוֹ הִתְפַּלֵּץ בְּשָׁמְעוֹ אֶת הַנָּזִיר מְדַבֵּר בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ דְבָרִים אֲיוּמִים כָּאֵלֶּה; אַךְ עָצַר בְּרוּחוֹ וַיַּעֲמֵד אֶת פָּנָיו לְבִלְתִּי הִגָּלוֹת רִגְשַׁת לִבּוֹ; וַיֹּאמֶר אֵלָיו:

“בֵּלְטְשַׁאצַר, הֵן יָדַעְתָּ אוֹתִי בְּעוֹד הֱיוֹתִי נַעַר קָטָן. הֲיָדַעְתָּ גַם אֶת הוֹרָי?”

“לֹא, אֲדוֹנִי, כִּי יָתוֹם הָיִיתָ בְּהָבִיא אוֹתְךָ אֶל בֵּית מְעוֹנֵנוּ, וְעַל הוֹרֶיךָ אָמְרוּ בַּמַּגֵפָה מֵתוּ.”

“גַּם לִי הִגִּידוּ כָזֹאת בְּבֵית מְעוֹנְכֶם, אַךְ אַחֲרֵי כֵן שָׁמַעְתִּי מְסַפְּרִים אֶת הַקּוֹרוֹת אֶת בֵּית אָבִי בְּלָשׁוֹן אַחֶרֶת: אֲבוֹתַי הָיוּ אֲנוּסִים וְדוֹן עִמָּנוּאֵל אָבִי נִשְׂרַף בְּוַלֶּנְסִיָה וְאִמִּי נִמְלְטָה עַל נַפְשָׁהּ הִיא וַאֲחוֹתִי, יַלְדָּה קְטַנָּה, עִמָּהּ. וְעַתָּה אוּלַי הַנְּפָשׁוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אֶחְרֹץ עֲלֵיהֶן מִשְׁפַּט מָוֶת אִמִּי וְאֲחוֹתִי הֵנָּה?”

“לֹא, אֲדוֹנִי, לֹא יִתָּכֵן הַדָּבָר הַזֶּה. הֵן אִמְּךָ מֵתָה בַּמַּגֵּפָה גַם הִיא כְּאָבִיךָ; וְאָחוֹת לֹא הָיְתָה לְךָ מֵעוֹדְךָ!”

וְלֹא יָכֹל עוֹד דּוֹן דִּיֶגוֹ לְהִתְאַפֵּק. וַיִּתַּר מִמְּקוֹמוֹ וַיִּתְיַצֵּב מִמּוּל הַנָּזִיר, וַיִּתֵּן עָלָיו בְּקוֹלוֹ קוֹל רַגָּז מִשֶׁצֶף־קֶצֶף, וַיּאמַר:

“הוֹי נָבָל וּבְלִיַּעַל, נוֹשֵׂא כְלֵי הַשָּׂטָן, חֶרְפַּת־אָדָם וּבְזוּי־נָפֶשׁ! הַבְכָל אֵלֶּה לֹא שָׂבְעָה נַפְשְׁךָ דֵי נָקָם בְּאַנְשֵׁי חֶרְמֶךָ? הֲגַם לְהַמְרִץ אֶת הַבֵּן לַחְרֹץ מִשְׁפַּט מָוֶת עַל אִמּוֹ אֲשֶׁר יְלָדַתּוֹ וְעַל בַּת אָבִיו אֲשֶׁר נִרְצַח בְּלֹא פָשַׁע? הַמְעַט כִּי עָגַבְתָּ עַל אֵשֶׁת הִגְּבִיר וַתָּצֶק לָהּ בְּעַגְבָתְךָ בְּעֵת הֱיוֹתְךָ בְּאוֹכְלֵי שֻׁלְחָנוֹ, וְכִי נָתַתָּה אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר עָוִיתָ עָלָיו לָאֵשׁ לְאָכְלָה וְאֶת אִשְׁתּוֹ וּבִתּוֹ גֵרַשְׁתָּ מִקַּן חַיֵּיהֶן לְהִתְהַלֵּךְ כַּצֵּל מִבְּלִי דַעַת אַחֲרִיתָן? הַמְעַט כִּי הִתְקַשַּׁרְתָּ אַתָּה וְרֵעֲךָ אֲשֶׁר כָּמוךָ, אַנְטוֹנִיָא לוּפִּיס, עַל הָאֻמְלָלִים לְגַלּוֹת מַצְפּוּנֵיהֶם לְמַעַן הָבִיא אוֹתָם אֶל בּוֹר־הַבִּקֹּרֶת הַנּוֹרָא – כִּי תֹאמַר…”

וְהַנָּזִיר נִבְהַל עַד מְאֹד וַיְהִי כְּאִישׁ נִדְהָם, וּכְאוֹב מֵאֶרֶץ צִפְצֵף אִמְרָתוֹ לֵאמֹר: “אַנְטוֹנִיָא לוֹפִּיס! אֲהָהּ כִּי הַסַּכְסְכָן הָאָרוּר הַזֶּה גִלָּה סוֹדִי!”

וַיַּרְעֵם עָלָיו דִיֶגוֹ בְּקוֹלוֹ וַיֹּאמַר: “כִּדְבָרֶךָ! הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי בְּנֵי בְלִיַעַל לֹא יַאֲמִינוּ וְלֹא יֵאָמְנוּ אִישׁ לְאָחִיו? וַאֲנִי הִנְנִי אֲלֵיכֶם וְנִקַּמְתִּי אֶת נִקְמָתִי בְּךָ וּבַסַּכְסְכָן!”

וַיֹּאמֶר בֵּלְטְשַׁאצַר: “אַחֲרֵי רְאוֹתִי כִּי נוֹדַע לְךָ הַכֹּל. לֹא אֲכַחֵשׁ אֶת הַנַּעֲשָׂה. וְעַתָּה אֲדוֹנִי הִשָּׁבְעָה לִי כִּי לֹא תִקַּח נָקָם מִמֶּנִּי, וְהִנֵּה יָדִי עִמְּךָ לְהַצִּיל אֶת אִמְּךָ וְאֶת אֲחוֹתֶךָ.”

וַיַּבֵּט הַכֹּהֵן הָרֹאשׁ אֶל הַנָּזִיר הַמִּתְחַנֵּן לְפָנָיו בְּכָל שָׁאטוֹ בְּנֶפֶש וַיֹּאמַר; "עַתָּה תֹאמַר לָתֶת לִי אֶת בְּרִיתְךָ שָׁלוֹם אַחֲרֵי אֲשֶׁר הָיָה עִם לְבָבְךָ לָשׂוּם אוֹתִי לְהוֹרֵג אִמִּי וַאֲחוֹתִי? וְעַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר הֵבֵאתָ עַל בֵּית אָבִי הִנָּקֵה תִנָּקֶה? לֹא תִנָּקֶה. בָּא יוֹמְךָ, רוֹצֵחַ שָׁפָל, לִקְצוֹר אֶת אֲשֶׁר זָרָעְתָּ.

כְּדַבֵּר דִּיֶגוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיָּרֶם הַנָּזִיר רֹאשׁוֹ וַיִּתְיַצֵּב נֶגְדּוֹ קוֹמְמִיּוּת וַיֹּאמַר: “אִם לַמִּלְחָמָה אַתָּה, אִם נִבְזֶה אֲנִי בְּעֵינֶיךָ לְהַשְׁלִים אִתִּי, טוֹב אֵפוֹא, הִנְנִי לַמִּלְחָמָה גַם אֲנִי וְנִלְחַמְתִּי בְּךָ עַד רִדְתֶּךָ! הִנְנִי וְקָרָאתִי בְּאָזְנֵי כָל הָעָם כִּי רֹאשׁ הַבִּקֹּרֶת לְמַדְרִיד יְהוּדִי נִסְתָּר הוּא, אָבִיו נִשְׂרַף בָּאֵשׁ וְאִמּוֹ חֵרֶם לַבִּקֹּרֶת.”

“קְרָא וְהָרִיעַ לְכָל אַוַּת נַפְשֶׁךָ – הֵן לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ.”

“הַאֲמֵן יַאֲמִינוּ לִי; הֵן עוֹד הַבִּקֹּרֶת שַׁלֵטֶת בִּסְפָרַד, וְגַם אֲנִי כֹהֵן כָּמוֹךָ, אַף יִתְרוֹן לִי מִמְּךָ, כִּי אֵין דַּם יְהוּדִים וְדַם אֲנוּסִים בְּעוֹרְקָי.”

“לֹא יַאֲמִינוּ לְךָ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקוֹלֶךָ; כִּי עֵד בְּלִיַּעַל אַתָּה, רוֹצֵחַ אֲשֶׁר נִגְלָה עֲוֹנו קוֹל דְּמֵי הַמְבַקֵּר הָרֹאשׁ דּוֹן אַלְפוֹנְזָה פֶרְנַנְדֶץ אֲשֶׁר רָצַחְתָּ עוֹדָם צוֹעֲקִים עָלֶיךָ מִן הָאֲדָמָה.”

וַיֶּחֱרַד בֵּלְטְשַׁאצַר חֲרָדָה גְדוֹלָה וַיֹּאמֶר לוֹ: “מִי הִגִּיד לְךָ כִּי אָנֹכִי סַבּוֹתִי בְּנֶפֶשׁ דּוֹן אַלְפוֹנְזָה פֶרְנַנְדֶץ?”

“יַנוּאֲרִיוֹ הָרוֹקֵחַ מֵת וְלִפְנֵי מוֹתוֹ הִתְוַדָּה לְפָנַי אֶת עֲוֹנוֹתָיו.”

“הַלְגַלּוֹת סוֹד הַוִדּוּי אַתָּה אוֹמֵר?”

“גַּם שָׁנָה יַנוּאֲרִיוֹ אֶת דִּבְרֵי וִדּוּיוֹ בְּאָזְנֵי רֹאשׁ הַשּׁוֹפְטִים לְמַדְרִיד וְכָל חֲבֵרָיו עִמּוֹ; וְגַם נִכְתְּבוּ דְבָרָיו בְּסֵפֶר זִכָּרוֹן לִפְנֵיהֶם, וְגַם הִנֵּה יָצָא דָבָר מִלִּפְנֵי רֹאשׁ הַשׁוֹפְטִים לְבַקֶּשְׁךָ וּלְהַסְגִירְךָ בְּיָדָם.”

וַיִּקְרָא הַנָּזִיר מְיֹאָשׁ: “הֵן אָבַדְתִּי!” וַיִּפֹּל מְלֹא קוֹמָתוֹ אַרְצָה, וַיִּתְעַלֵּף.

וְדוֹן דִּיֶגוֹ צִלְצֵל בַּמְּצִלָּה וְאַחַד הָעֲבָדִים בָּא.

וַיֹאמֵר אֵלָיו דִּיֶגוֹ: “הֶנְרִיקֶץ, לֵךְ וְקַח עִמְּךָ אֲנָשִׁים וְאִסְרוּ אֶת הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה וַהֲבִיאֻהוּ אֶל בֵּית אֲסִירֵי הַמֶּלֶךְ. הַשּׁוֹפְטִים נָקְבוּ שָׂכָר לַאֲשֶׁר יִתְפְּשֻׂהוּ וְיַסְגִּירֻהוּ בְיָדָם, כִּי רוֹצֵחַ הוּא וְכִי הֵמִית אִיש בְּרַעַל. וְאַתָּה כִּי תַסְגִּיר אֶת בֵּלְטְשַׁאצַר אֶל דּוֹרֵשׁ הַמִּשְׁפָּט וְהָיָה לְךָ הַשָּׂכָר הַזֶּה.”

וְלֹא אֵחַר הָעֶבֶד לַעֲשׂוֹת כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּהוּ אֲדוֹנָיו. וּכְשׁוּב רוּחַ בֵּלְטשַׁאצַר אֵלָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה הוּא מֻשְׁכָּב בַּמֶּרְכָּבָה וְיָדָיו וְרַגְלָיו אֲסוּרוֹת, וְשוֹמְרָיו הוֹבִילֻהוּ אֶל בֵּית הַסֹּהַר וַיַּנִּיחֻהוּ שָׁם.

כג

גָּדוֹל הָיָה הַיּוֹם הַהוּא לְדִיֶגּוֹ! בּוֹ רָאָה אֶת פְּנֵי אָבִיו אֲשֶׁר חֲשָׁבוֹ בַמֵּתִים, בּוֹ שָׁמַע אֶת שְׁמוּעַת אִמּוֹ וַאֲחוֹתוֹ, אַף כִּי לֹא טוֹבָה הַשְּׁמוּעָה, בּוֹ נוֹדַע לוֹ דְבַר מוֹת דּוֹדוֹ הַזָּקֵן אֲשֶׁר הָיָה לְפֶתַע פִּתְאֹם וּבוֹ הִסְגִּיר אֶת רֹצְחוֹ, הוּא אוֹיֵב בֵּית אָבִיו וּמְבַקֵּשׁ נַפְשָׁם, בִּידֵי הַשּׁוֹפְטִים. וְעוֹד לוֹ אַךְ לִרְאוֹת פְּנֵי אִמּוֹ וַאֲחוֹתוֹ בְּבֵית הַסֹּהַר וְלִקְרֹא לָהֶן דְּרוֹר. מָה אִוְּתָה נַפְשׁוֹ לָתֵת לָהֶן גְּאוּלָה וּפְדוּת רֶגַע אֶחָד וְלֵאמֹר לָאֲסוּרִים “צֵאוּ”; אַךְ עוֹד לֹא עָרַב אֶת לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת זֹאת, כִּי מִי אִישׁ גָּדוֹל בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַקְשֶׁה אֶל הַבִּקֹּרֶת וְיִשְׁלָם? הֲלֹא מֵעַתָּה נָקֵל הָיָה הַדָּבָר לְהוֹצִיא לָאוֹר מִשְׁפַּט הָאֲסוּרִים וּלְהַצְדִּיקָם מִטַּעַם הַבִּקֹּרֶת. וּבְכֵן הָיָה אֶת לְבַב דִּיֶגוֹ לָלֶכֶת לִרְאוֹת אֶת פְּנֵי הָאֲסִירִים בַּסֵּתֶר בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וּלְבִלְתִּי הֵרָאוֹת אֶל אִמּוֹ בַּפַּעַם הַזֹּאת בְּכָל כְּבוֹדוֹ וְגָדְלוֹ, כִּי אִם לְהִתְחַפֵּשׂ וְלָבֹא לְפָנֶיהָ בִּלְבוּשׁ שׁוֹמֵר הָאֲסִירִים וּלְהוֹדִיעָהּ כִּי דִיֶגוֹ בְּנָהּ אֲשֶׁר אָבַד לָהּ זֶה שָׁנִים רַבּוֹת עוֹדֶנּוּ חָי; כִּי אָמַר פֶּן יְבֻלַּע לָהּ בְּהִתְפָּעֵם רוּחָהּ פִּתְאֹם מִשִּׂמְחָה כְּפוּלָה עַל בְּנָהּ הָאוֹבֵד כִּי נִמְצָא וְעַל הַשְּׁמוּעָה הַטוֹבָה כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתָהּ לָבֹא.

וְדִיֶגוֹ שָׁקַד עַל דְּבָרוֹ וַיָּכֶן אֶת הַכֹּל לְהַשְׁלִים חֶפְצוֹ. וְעַד כֹּה וְעַד כֹּה נִקְרָא אֶל בֵּית הַמֶּלֶךְ לָשֶׁבֶת יַחַד עִם הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה וְרֵעֵיהֶם הַנּוֹעָדִים אִתָּם שָׁמָּה לַאֲרוּחַת הָעָרֶב.

וְדִיֶגוֹ הָיָה תָמִיד כְּלִי־חֵפֶץ לַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ בִּגְלַל חָכְמָתוֹ וְדַעְתּוֹ וְחֵן שְׂפָתָיו; עַל־כֵּן נִקְרָא אֶל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ בָּעֶרֶב בָּעֶרֶב לְשַׂמֵּחַ אֶת הַקְּרוּאִים. וְאוּלָם בַּפַּעַם הַזֹּאת הָיָה לִבּוֹ סְחַרְחַר וּבִלְשׁוֹנוֹ אֵין מִלָּה. וְתַחַת אֲשֶׁר הִבִּיעוּ שְׂפָתָיו תָּמִיד דִּבְרֵי חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב וַיְשַׁעֲשַׁע אֶת לֵב כָּל הַיּוֹשְׁבִים אִתּוֹ, וְסָרָה הָרוּחַ הָרָעָה מֵחַדְרֵי הַמֶּלֶךְ, הָיָה לָהֶם עַתָּה כְּמוֹ אַכְזָב; הוּא יָשַׁב אֶל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ וְלִבּוֹ בַל עִמּוֹ; וְכִכְלוֹת עֵת הָאֲרוּחָה שָׂמַח כִּי יוּכַל לָקוּם מִמּוֹשָׁבוֹ וְלָשׁוּב אֶל בֵּיתוֹ.

כְּשֶׁבֶת דִּיֶגוֹ בְּמוֹשַׁב הַמֶּלֶךְ וַעֲדָתוֹ, שָׁכְבָה אִמּוֹ בְּבֵית כִּלְאָהּ הַצַּר עַל קַרְשֵׁי הָעֵץ אֲשֶׁר הָיוּ לָהּ לְמִשְׁכָּב וְהִיא עֲצוּבָה וְשׁוֹמֵמָה בְּלַחַץ לְבָבָהּ. כְּעֶשְׂרִים שָׁנָה עָבְרוּ מִימֵי הַטּוֹבָה וְהָאוֹרָה, וּמָה רַבּוּ צָרוֹת הָאֻמְלָלָה מֵאָז וְעַד עָתָּה! וּבְזָכְרָהּ אֶת כָּל צָרוֹתֶיהָ שָׁפְכָה שִׂיחָהּ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתֹּאמַר: “נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי גַם אֲנִי לַעֲלוֹת בַּלַּהַב הַשָּׁמַיְמָה, לָבֹא אֵלֶיךָ אֱלֹהַי, צוּרִי וְגוֹאֲלִי, לִרְאוֹת שָׁם בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן אֶת פְּנֵי אָבִי וְאִמִּי. בַּעֲלִי וּבְנִי! אַךְ אֲהָהּ, מַה־תִּהְיֶה אַחֲרִית בִּתִּי? הֲתוּכַל הָעַלְמָה הָרַכָּה וְהָעֲנוּגָה לָשֵׂאת אֶת כָּל עֻנּוֹתָהּ וְלֹא תְכַחֵשׁ בֵּאלֹהִים? וּפֶן יִפְתֶּה לְבָבָהּ בַּצַּר לָהּ לְכַחֵשׁ לִמְעַנֶּיהָ לְמַעַן חַלֵּץ נַפְשָׁהּ מִמָּוֶת אַכְזָרִי, וְהָיָה כִּי תֵצֵא מִבֵּית הָאֲסוּרִים לְבַדָּהּ וְאֵין גּוֹאֵל וְאֵין עוֹזֵר וְאֵין מִשְׁעָן לָה, אָנָה הִיא בָאָה? אָנָא, יְיָ אֱלֹהֵי אֲבוֹתַי, רַחֶם־נָא אֶת בִּתִּי! וַאֲנִי הִנְנִי וְהִקְרַבְתִּי לְפָנֶיךָ אֶת נַפְשִׁי עוֹלָה כָלִיל בְּשִׂמְחָה וּבְלֵב שָׁלֵם. יְהִי־נָא קָרְבָּנִי לְפָנֶיךָ לְרָצוֹן, וּפְרוֹשׂ כַּנְפֵי חַסְדְּךָ עַל יוֹנָתִי הַתְּמִימָה וְלֹא תִהְיֶה טֶרֶף לְעֵיט הָרִים אֲשֶׁר סָבִיב שָׁתוּ עָלֶיהָ! יְיָ אֱלֹהֵי הַחֶסֶד וְהָרַחֲמִים, שְׁמַע אֶת תְּחִנַּת אֲמָתְךָ וְהֶגְיוֹן לִבָּהּ לְפָנֶיךָ!”

הָאִשָּׁה קְשַׁת־הָרוּחַ כִּלְּתָה לְהִתְפַּלֵּל וּדְמָעוֹת נִגְּרוּ עַל לְחָיֶיהָ וַיִּרְוַח לָהּ מְעַט מִלַּחַץ לְבָבָהּ. וְהִנֵּה נִפְתְּחָה הַדֶּלֶת וְאִישׁ צָעִיר לְיָמִים בָּא, וְהוּא לָבוּשׁ בִּגְדֵי שׁוֹמֵר הָאֲסִירִים וּמְנוֹרָה בְיָדוֹ.

וַתִּתַּר דּוֹנָה אֲנוּנְצִיאַתָּה מִמְּקוֹמָהּ, וַתֹּאמֶר אֶל הַבָּא לַחֲדַר כִּלְאָהּ:

“לָמָּה בָאתָ הֵנָּה? הַלְהוֹבִילֵנִי לַמָּוֶת אַתָּה אוֹמֵר? אָנָא הַנִּיחָה לִי וְאֶרְאֶה עוֹד הַפַּעַם אֶת פְּנֵי בִתִּי לִפְנֵי לֶכְתִּי לָמוּת!” וַתָּקָם מֵעַל מִטַּת הָעֵץ וַתִּפְרֹשׂ כַּפֶּיהָ כְּמִתְחַנֶּנֶת אֶל מוּל פְּנֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר הָיָה בְעֵינֶיהָ כְּשׁוֹמֵר הָאֲסִירִים.

וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ דִיֶגוֹ, כִּי הוּא הָאִישׁ: “הֵרָגְעִי, גְּבִרְתִּי, כִּי לֹא בְרָעָה אֲנִי בָא, כִּי קַרְנַיִם מִיָּדִי לָךְ לְהַגִּיהַּ חָשְׁכֵּךְ, קַרְנֵי אוֹרָה וְתִקְוָה טוֹבָה.”

“תִּקְוָה? אֲהָהּ, כִּי אֵין תּוֹחֶלֶת וְתִקְוָה לְאוֹבֶדֶת כָּמוֹנִי.”

“אַל תֹּאמְרִי נוֹאָשׁ וְאַל יֹאבַד לִבֵּךְ, גְּבִרְתִּי! הֲלֹא זֶה הַדָּבָר הַכָּתוּב בְּסֵפֶר תְּהִלּוֹת דָּוִד: קַוֵּה אֶל יְיָ, וְאִם לֹא תְמַהֵר יְשׁוּעָתְךָ לָבֹא, חֲזַק וְיֶאֱמַץ לִבְּךָ וְקַוֵּה אֶל יְיָ! אָמְנָם כִּי הֵמַר שַׁדַּי לָךְ מְאֹד! אֲנִי יְדַעְתִּיךְ, גְּבִרְתִּי, בְּעוֹד הֱיוֹתֵךְ בְּוַלֶּנְסִיָה יוֹשֶׁבֶת וְשׁקֶטֶת וְכָל יוֹשְׁבֵי עִירֵךְ נָתְנוּ לָךְ כָּבוֹד וִיקָר! מֶה עִוּוּ הֶעָמָל וְהַיָּגוֹן אֶת פָּנַיִךְ אֲשֶׁר קֻמְּטוּ וְלֹא עֵת!”

“הֲלַחְקֹר אוֹתִי בָּאתָ, אֲדוֹנִי? הַאֻמְנָם חָבֵר לַבִּקֹּרֶת אָתָּה? הֵן לְשׁוֹנְךָ מְדַבֶּרֶת צַחוֹת כְּאַחַד אַנְשֵׁי הַמַּעֲלָה וּלְבוּשְׁךָ לֹא כֵן. וְעַתָּה אִם לִגְנֹב אֶת לְבָבִי וְלָבֹא בְסוֹדִי בָּאתָ הֲלוֹם, אַל־נָא תִיגַע לָרִיק. דַּע אֵפוֹא כִּי אֵין אֶת נַפְשִׁי לְכַחֵד כָּל מְאוּמָה. בְּשֵׁם אֱלֹהַי אֶקְרָא וְעַל כְּבוֹד שְׁמוֹ אֵלֵךְ בּמוֹ־אֵשׁ וְאָמוּת מוֹת יְשָׁרִים!”

וַיִּשְׁתּוֹמֵם לֵב דִּיֶגוֹ בְּתוֹכוֹ וַיַּרְא אֶת תְּמוּנַת הָאִשָּׁה וַיַּבֵּט אֶל פָּנֶיהָ הַדַּלִּים אֲשֶׁר לָבְשׁוּ עֹז וְהָדָר מֵרוּחַ אֱלֹהִים עָלֶיהָ וּכְמַרְאֵה עֲנַן אוֹר יְקָרוֹת סָבִיב לָהֶם לְנֹגַהּ הַמְּנוֹרָה הַמְּאִירָה אֶל עֵבֶר פָּנֶיהָ, וּבְלִבּוֹ כֻּלּוֹ אוֹמֵר אַהֲבָה וְרוֹמְמוֹת אֵין־קֵץ.

וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ: “הֲלֹא אָמַרְתִּי לָךְ גְּבִרְתִּי כִּי לֹא בְרָעָה בָּאתִי אֶל חֶדְרֵךְ, וְאַתְּ אִם תַּאֲמִינִי לִי לֹא תִּכָּשְׁלִי אַחֲרֵי אֲשֶׁר הָיָה עִם לְבָבֵךְ לְהַגִּיד אֶת כָּל הַדְּבָרִים וְהָאֱמֶת לְשוֹאֲלָיִךְ. וְאוּלָם שִׁמְעִי לַעֲצַת הַדּוֹרֵשׁ טוֹבָתֵךְ וְכִי תוּבְאִי לִפְנֵי שׁוֹפְטֵי הַבִּקֹּרֶת לַחְקֹר אוֹתָךְ וְכִחַשְׁתְּ אֶת הַכֹּל! כִּי עוֹד לֹא נָגְעָה אֵלַיִךְ הָרָעָה כַּאֲשֶׁר תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ וְעוֹד יֵשׁ תִּקְוָה לְחַיִּים לָךְ וְלַאֲשֶׁר אִתָּךְ. עַל־כֵּן אַל תְּבַהֲלִי בְרוּחֵךְ וְאַל תְּסַכְּלִי אֶת הָעֵצָה הַיְעוּצָה עָלַיִךְ לְטוֹבָה. הֲתַבְטִיחִי אוֹתִי גְבִרְתִּי לַעֲשׂוֹת כִּדְבָרִי?”

“הִנְנִי מַבְטִיחָה אוֹתְךָ לַעֲשׂוֹת כֵּן. וּמִי הֵמָּה דוֹרְשֵׁי טוֹבָתִי אֲשֶׁר אָמָרְתָּ?”

“הֲלֹא בֵן הָיָה לָךְ לְפָנִים.”

“בְנִי אֵינֶנּוּ; כִּי מֵת בִּנְעוּרָיו בַּחֲלוֹתוֹ אֶת חֳלִי הָאֲבַעְבּוּעוֹת.”

“בְּנֵךְ דִּיֶגוֹ אֲגוּלַר לֹא מֵת בָּחֳלִי הָאֲבַעְבּוּעוֹת: כִּי חַי מֵחָלְיוֹ אַחֲרֵי אֲשֶׁר נַסְתְּ וְנִמְלַטְתְּ עַל נַפְשֵׁךְ. וְגַם עוֹדֶנוּ חָי.”

“מַה־זֶה תִשְׁמַעְנָה אָזְנָי? בְּנִי… יְחִידִי… אֲהוּבִי… עוֹדֶנוּ חָי? וַחֲזוֹן לִבִּי לֹא הָיָה אֵפוֹא חֲזוֹן שָׁוְא? הֶאָח, אֵל אֱלֹהֵי אֲבוֹתַי, בַּמֶּה אוֹדֶךָ? הַרְאֵנִי נָא עוֹד חַסְדְּךָ וְעֵינַי תֶּחֱזֶינָה אֶת בְּנִי אַךְ הַפָּעַם!”

וְדִיֶגוֹ עוֹדֶנּוּ מִתְאַפֵּק בְּכָל מַאֲמַצֵּי כֹחַ! כִּי אָמַר לְהָכִין עוֹד אֶת לְבַב אִמּוֹ בְּטֶרֶם יִתְוַדַּע אֵלֶיהָ, פֶּן יְבֻלַּע לָהּ בְּשִׂמְחָתָהּ הַגְּדוֹלָה פִּתְאֹם.

וְדוֹנָה אֲנוּנְצִיאַתָּה הוֹסִיפָה לִשְׁאֹל:

“הֲיָדַעְתָּ, אֲדוֹנִי, אֶת בְּנִי, אִם שָׁמַעְתָּ אֶת שָׁמְעוֹ? אָנָא הַגִּידָה־נָא לִי אֵיפֹה הָיָה בִנְעוּרָיו, וְאַיֵּה מְקוֹמוֹ הַיּוֹם?”

בְּנֵךְ הָפְקַד עַל אַחַת הַפְּקוּדוֹת הַקְּטַנּוֹת בְּמַדְרִיד, וּבְמַצָּבוֹ זֶה יֵשׁ תִּקְוָה כִּי יוּכַל לְסַבֵּב אֶת פְּנֵי הַדְּבָרִים לִישוּעָתֵךְ. הוּא נִשְׁבַּע שְׁבוּעָה לְבִלְתִּי שׁוּב מִפְּנֵי כֹל עַד אֲשֶׁר תִּרְאֶינָה עֵינָיו בְצֵאתֵךְ לַחָפְשִׁי אַתְּ וְכָל אֲשֶׁר עִמֵּךְ."

“אַךְ אַל־נָא יִתְגָּרֶה בְרָעָה עַד מְאֹד! לֶךְ־נָא אֲדוֹנִי אֵלָיו וֶאֱמָר לוֹ בִשְׁמִי אֲשֶׁר לֹא יַעֲמֹד בְּדָבָר רָע.”

“לֶב־אֵם מְפַחֵד תָּמִיד! וְאוּלָם הַתְדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ, גְּבִרְתִּי, כִּי יִשְׁמַע בְּקוֹלִי וְכִי יְחַבֵּק אֶת יָדָיו וְעָמַד עַל דַּם אִמּוֹ וַאֲחוֹתוֹ? אַךְ אַל־נָא תֶחֶרְדִי אֵלָיו אֶת כָּל הַחֲרָדָה הַזֹּאת, כִּי חָכָם הָאִישׁ וְיוֹדֵעַ לְהִזָּהֵר.”

“הֲיוֹדֵעַ הוּא כִּי הָיוּ אֲבוֹתָיו יְהוּדִים? וּמַה מַחְשְׁבוֹתָיו עַל זֹאת?”

“מִנְּעוּרָיו הָיָה לִבּוֹ תָמִים בֶּאֱמוּנָתוֹ; אַךְ זֶה יְרָחִים אֲחָדִים עָלוּ זִכְרוֹנוֹת יְמֵי יַלְדּוּתוֹ עַל לִבּוֹ וַיָּחֶל לִפְסֹחַ עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים; וְעַתָּה כָלְתָה נַפְשׁוֹ לְדָת אֲבוֹתָיו.”

“וּמִי אַתָּה כִּי גִלָּה לְךָ מַצְפּוּנֵי לְבָבוֹ – הֲכִי מִבְּנֵי בְּרִיתֵנוּ אָתָּה?”

“כִּדְבָרֵךְ, הִנְנִי מִבְּנֵי בְרִיתְכֶם. וְעַתָּה מַה־יֶשׁ־לָךְ דָּבָר אֶל בְּנֵךְ וְשָׁלַחְתְּ בְּיָדִי?”

“תֶּן לוֹ אֶת בִּרְכָתִי שָׁלוֹם, בִּרְכוֹת אֱלֹהִים, שָׁלוֹם אֵין קֵץ! הַגִּידָה לוֹ כִּי רַק אַחַת תַּאֲוָתִי: לִרְאוֹת אֶת פְּנֵי בְנִי מַחְמַד עֵינִי וְלָשׂוּם כַּפּוֹ בְּתוֹךְ כַּפִּי בְּטֶרֶם אָמוּת”.

וַיָּרֶם דִּיֶגוֹ אֶת הַמְּנוֹרָה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ עַד הוֹפִיעַ אוֹרָהּ עַל פָּנָיו. אָז רָאֲתָה דוֹנָה אֲנוּנְצִיאַתָּה אֶת מַרְאֵהוּ וַתִּקְרָא: אֵל אֱלֹהִים! רוֹאָה אֲנִי אֶת פָּנֶיךָ כִּרְאוֹת פְּנֵי בַעֲלִי!"

“אֵלֶּה פְנֵי בְּנֵךְ. אִמִּי! אָנֹכִי דִיֶגוֹ בְּנֵךְ הָאוֹבֵד אֲשֶׁר חֲשַׁבְתּוֹ בַמֵּתִים.”

וַיֹּאחֶז בְּיַד אִמּוֹ וַיַּגַּע אוֹתָהּ אֶל פִּיו, וְדוֹנָה אֲנוּנְצִיאַתָּה פָּרְשָׂה זְרוֹעוֹתֶיהָ וַתִּקְרָא:

“בְּנִי, בְּנִי, צוּר לְבָבִי וְחֶלְקִי! אָמוּתָה הַפַּעַם אַחֲרֵי רוֹאִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי.”

וַיְחַבֵּק דִּיֶגוֹ לְאִמּוֹ וְעֵינָיו נִגְּרוּ דְמָעוֹת חַמּוֹת, וַיֹּאמַר: “לֹא תָמוּתִי, אִמִּי, כִּי חָיֹה תִחְיִי, וְעוֹד תִּרְאִי חַיִּים טוֹבִים! כָּלוּ יְמֵי הֶעָמָל וְהַיָּגוֹן, שְׁנוֹת רָאִינוּ רָעָה, וּכַשַּׁחַר יִבָּקַע אוֹרֵנוּ וְהִגִּיעוּ לָנוּ יָמִים טוֹבִים, שְׁנוֹת שִׁלּוּמִים לְכָל עֲמָלֵנוּ.”

כד

בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה אֶת לְבַב דִּיֶגוֹ לָלֶכֶת לִרְאוֹת בַּלַּיְלָה הַהוּא גַם אֶת פְּנֵי אֲחוֹתוֹ וְיֶתֶר הָאֲסִירִים; אַךְ לֹא עָצַר כֹּחַ לַעֲשׂוֹת כֵּן, כִּי בְּהִתְוַדְּעוֹ אֶל אִמּוֹ רָגַשׁ לְבָבוֹ וַיִּתְגָּעַשׁ מְאֹד וְכָל קְרָבָיו הָמוּ לוֹ עַד אֲשֶׁר עָיְפָה נַפְשׁוֹ, וָיֵּלֶךְ לִשְׁכַּב עַל מִשְׁכָּבוֹ וַיִּישַׁן עַד הַבֹּקֶר. וַיְהִי אַךְ לָבַשׁ אֶת בְּגָדָיו וַיֻּגַּד לוֹ לֵאמֹר: הִנֵּה הָאָדוֹן שְׂבִיֶּיטַן עוֹמֵד בַּחֶדֶר הַחִיצוֹן וְהוּא מְבַקֵּשׁ לִרְאוֹת פָּנֶיךָ. וַיְבִיאֵהוּ דִיֶגוֹ הַחַדְרָה וַיִּסְגֹּר אֶת הַדֶּלֶת בַּעֲדָם, וְאַחַר מִהַר אֶל אָבִיו וַיְחַבְּקֵהוּ וַיֹּאמַר:

“אָבִי, נְבָרְכָה אֶת הָאֵל הַטּוֹב כִּי הִפְלִיא חַסְדּוֹ עִמָּנוּ.” וַיְסַפֵּר לְאָבִיו אֶת אֲשֶׁר הִתְוַדָּה יַנוּאֲרִיוֹ חַטָּאתוֹ בְּאָזְנֵי הַשּׁוֹפְטִים, וְאֶת אֲשֶר הִתְעָשֵּׂק עִם בֵּלְטְשַׁאצַר וַיַּסְגִּירֵהוּ בִּידֵי לֹא יוּכַל קוּם, וְאֶת דְּבַר הִתְוַדְּעוֹ אֶל אִמּוֹ בְּבֵית כִּלְאָהּ, וָיּוֹסֵף דִּיֶגוֹ וַיֹּאמַר: בְּעוֹד יָמִים אֲחָדִים יָבֹא הַקֵּץ לְכָל צָרוֹתֵינוּ. וְעוֹד לָנוּ כָּעֵת אַךְ לִקְרֹא לַסַּכְסְכָן אַנְטוֹנְיָא לוֹפִּיס וּלְהַמְרִיצוֹ כִּי יָשִׁיב אֶת דְּבָרָיו הָרִאשׁוֹנִים וְיַגִּיד לִפְנֵי הַשּׁוֹפְטִים כִּי בֵלְטְשַׁאצַר הָיָה רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִיו לְהַאֲשִׁים אֲנָשִׁים נְקִיִּים. וְעַתָּה, אָבִי, לֶךְ־נָא בַקֵּשׁ אֶת הַסַּכְסְכָן וְהֲבִיאֵהוּ הֵנָּה."

וַיֵּלֶךְ עִמָּנוּאֵל וַיָּבֹא אֶל בֵּית מִשְׁתֵּה הַקָּפֶה, שֶׁשָּׁם נוֹעַד לוֹ לוֹפִּיס פְּעָמִים רַבּוֹת, וַיִּדְרֹשׁ לְשִׁכְנוֹ וַיַּגִּידוּ לוֹ. וּכְבוֹא שָׁמָּה דוֹן עִמָּנוּאֵל וַיִּשְׁתּוֹמֵם לִשְׁמוֹעַ מִפִּי הַשְּׁכֵנִים כִּי נִתְפַּשׂ הַסַּכְסְכָן בִּפְקוּדַת הַשּׁוֹפְטִים; וַיְמַהֵר וַיָּשָׁב אֶל בְּנוֹ וַיַּגֶּד־לוֹ אֶת הַשְּׁמוּעָה.

וַיְצַו דּוֹן דִּיֶגוֹ לֶאֱסֹר אֶת מֶרְכַּבְתּוֹ וַיִּרְכַּב וַיָּבֹא אֶל הַשּׁוֹפֵט הָרֹאשׁ אֲשֶׁר לְמַדְרִיד, לָדַעַת עַל מַה נִתְפַּשׂ הַסַּכְסְכָן. וְהַשּׁוֹפֵט קִדַּם פָּנָיו וַיֹּאמַר: "יָדַעְתִּי, אֲדוֹנִי, כִּי בִדְבַר בֵּלְטְשַׁאצַר בָּאתָ אֵלַי לָדַעַת מוֹצָא דָבָר. דַּע אֵפוֹא, כִּי הוֹדָה הָרוֹצֵחַ עַל פִּשְׁעוֹ וְגַם נָקַב בְּשֵׁם אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר הָיְתָה יָדוֹ עִמּוֹ בָּרֶצַח הַזֶּה, אַנְטוֹנִיָא לוֹפִּיס שְׁמוֹ. וַאֲנִי הִנֵּה שָׁלַחְתִּי וַיִּתְפְּשׂוּ אֶת לוֹפִּיס וְגַם חָקַרְתִּי אוֹתוֹ כְּבוֹאוֹ לְפָנַי, וְגַם פִּיו עָנָה בוֹ לֵאמֹר: “אָמְנָם אָנֹכִי הָיִיתִי חָבֵר לְאִישׁ מַשְׁחִית.”

וְדִיֶגוֹ הִשְׁתּוֹמֵם לִשְׁמוֹעַ כִּי לְפִי דִבְרֵי יַנוּאֲרִיוֹ אֲשֶׁר הִתְוַדָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֹא הָיְתָה יַד אִישׁ בְּמוֹת הַחַשְׁמָן זוּלָתִי הַנָּזִיר בֵּלְטְשַׁאצַר וְיַנוּאֲרִיוֹ. וַיֹּאמֶר דִּיֶגוֹ בְּלִבּוֹ: “אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִיא, הֵן מִשְׁפַּט מָוֶת לַבְּלִיַּעַל הַזֶּה עַל עָוֹן אַחֵר אֲשֶׁר לֹא יִפְקְדוּ עָלָיו בְּמִשְׁפְּטֵי הַסְּפָרַדִּים; וְשָׁפְטוּ אוֹתוֹ הַשּׁוֹפְטִים עַל עָוֹן פְּלִילִי אֲשֶׁר נִקָּה מִמֶּנּוּ.”

וּכְבוֹאוֹ הַבַּיְתָה וְהִנֵּה אָבִיו יוֹשֵׁב וּמְחַכֶּה לוֹ. וַיֹּאמֶר אֵלָיו: “אָבִי, גַּם הַפַּעַם שְׁמוּעָה טוֹבָה בְּפִי. הַנָּזִיר הִגִּיד עַל הַסַּכְסְכָן כִּי עוֹזֵר הָיָה לוֹ, וּרְאֵה זֶה פֶּלֶא, כִּי הוֹדָה הַסַּכְסְכָן עַל חֵטְא אֲשֶׁר לֹא חָטָא. וּמָה־טּוֹב לָנוּ הַמִּקְרֶה הַזֶּה; כִּי בִּשְׁפוֹט הַשּׁוֹפְטִים אֶת שְׁנֵי הַנְּבָלִים הָאֵלֶּה מִשְׁפַּט מָוֶת תָּשִׂים הַבִּקֹּרֶת לְאַל אֶת דִּבְרֵיהֶם אֲשֶׁר הִגִּידוּ עַל הָאֲסִירִים וְיָצְאוּ הָאֲסִירִים לַחָפְשִׁי.”

וְדִיֶגוֹ נִקְרָא אֶל בֵּית הַמֶּלֶךְ וּבְטֶרֶם יֵשְׁבוּ הַקְּרוּאִים לֶאֱכֹל הָלַךְ לִרְאוֹת אֶת פְּנֵי הַנְּסִיכָה אוּרְזִינִי. וַתֹּאמֶר אֵלָיו הַנְּסִיכָה כִּרְאוֹתָהּ אוֹתוֹ: "מֶה־הָיָה לְךָ אֲדוֹנִי אֶמֶשׁ? אָנָה הָלַךְ לִבְּךָ, וּמַדּוּעַ עָצַרְתָּ בְּמִלִּים אֲשֶׁר לֹא כְמִשְׁפָּטְךָ מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם?

וַיַּגֶּד־לָהּ דִּיֶגוֹ אֶת כָּל לִבּוֹ וַיְסַפֶּר־לָהּ כִּי מָצָא אֶת אָבִיו, אֲשֶׁר לֹא נִשְׂרַף בָּאֵשׁ כִּי אִם נִמְלַט בְּדֶרֶךְ פֶּלֶא, וְכִי אִמּוֹ וַאֲחוֹתוֹ כְּלוּאוֹת בְּבֵית הַכֶּלֶא אֲשֶׁר לַבִּקֹּרֶת וְיֶשׁ לוֹ תִּקְוָה לְהוֹצִיאָן מֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה אַחֲרֵי אֲשֶׁר הָאִישׁ, אֲשֶׁר עַל פִּי עֵדוּתוֹ נֶאֶסְרוּ, עוֹמֵד לַמִּשְׁפָּט עַל עָוֹן פְּלִילִי. וַיּוֹסֵף לֵאמֹר: “אַךְ אִם לֹא יִצְלָח חֶפְצִי בְּיָדִי לְהוֹצִיא מִשְׁפָּטָן לָאוֹר עַל פִּי שׁוֹפְטֵי הַבִּקֹרֶת, הֲיִי נָא אַתְּ לְפֶה לָאֲסִירִים אֶל הַמֶּלֶךְ וּמִלְּפָנָיו מִשְׁפָּטָם אוֹר יֵצֵא.”

“אָמְנָם לֹא עַל נְקַלָּה יֵאוֹת הַמֶּלֶךְ לְהִתְעָרֵב בְּדִבְרֵי הַבִּקֹּרֶת הַפְּנִימִים, וְאוּלָם…”

“יָדַעְתִּי, גְבִרְתִּי הָעֲדִינָה, כִּי כֹל תּוּכְלִי בְּחָכְמָתֵךְ וּבְחֵן שְׂפָתַיִךְ, וְלֹא יִבָּצֵר מִמֵּךְ מְאוּמָה.”

“אֲקַוֶּה כִּי אוּכַל לְהַשְׁלִים חֶפְצֶךָ; וְעַתָּה הוֹאִילָה נָא גַם אַתָּה וְשׁוּב לְאֵיתָנְךָ וְאָצַלְתָּ מֵרוּחַ חָכְמָתְךָ וְדַעְתְּךָ עַל קְרוּאֵי שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ לְהֵיטִיב אֶת לִבָּם, כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיִיתָ לָנוּ שַׁעֲשׁוּעִים יוֹם יוֹם.”

וַיָּכֶן דִּיֶגוֹ אֶת לִבּוֹ וַיָּסַר בְּחָזְקָה אֶת כָּל עֲמָלוֹ וְכַעַס עִנְיָנוֹ, וַיָּבִיא לְבַב חָכְמָה וַיְהִי מִדְבָּרוֹ נָאוֶה וְעַל כָּל דָּבָר קָטָן וְגָדוֹל דִּבֵּר נִכְבָּדוֹת.

וּכְכַלּוֹת הַקְּרוּאִים לֶאֱכֹל וְהוּא שָׁב אֶל הֵיכָלוֹ. וַיְצַו וַיָּבִיאוּ לוֹ מְהֵרָה אֶת הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יִתְחַפֵּשׂ בָּהֶם וַיֵּלֶךְ אֶל בֵּית הַכֶּלֶא לִרְאוֹת אֶת אֲחוֹתוֹ וְאֶת יֶתֶר הָאֲסִירִים, וְיוֹאָן עַבְדּוֹ הַנֶּאֱמָן הוֹלֵך עִמּוֹ. שָׁם הִתְוַדַּע אֶל אֲחוֹתוֹ וְאֶל דּוֹן יוֹסֵף מוֹנְטְאַלְטוֹ וְדוֹנָה פְרַנְצִיסְקָה וַיְצַוֵּם לְהִזָּהֵר בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם כִּי יוּבְאוּ לִפְנֵי שׁוֹפְטֵי הַבִּקֹּרֶת, וַיֵּצֵא מֵאֵת פְּנֵיהֶם וְלֹא הִתְמַהְמָה. אַךְ מֵאֵת דּוֹנָה פְרַנְצִיסְקָה לֹא יָכֹל לְהִפָּרֵד חִישׁ קַל, כִּי עָרְכָה הַנַּעֲרָה אֵלָיו הֲמוֹן מִלִּים וּשְׁאֵלוֹת. לָאַחֲרוֹנָה שָׁאֲלָה אוֹתוֹ: “הֲלֹא תָשׁוּב אֶל דָּת הַיְהוּדִים?”

וְדִיֶגוֹ הִבִּיט אֶל הָעַלְמָה הָעֲצוּרָה בְּבֵית כֶּלֶא הַבִּקֹּרֶת וּמְנַסָּה דָבָר אֶל הַבָּא לְהַצִּילָהּ לְהָשִׁיב אֶת לִבּוֹ אֶל דָּת אָבוֹת, וַיִּצְחַק בְקִרְבּוֹ. וַיֹאמֶר לָהּ: “הֲתִהְיִי לְאִשָּׁה לְשׁוֹמֵר הָאֲסִירִים לְמַעַן הָשֵׁב אִישׁ נִתְעָה בַשָּׁוְא אֶל עַמּוֹ וְאֶל אֱלֹהָיו?”

וַתַּעֲנֵהוּ הָעַלְמָה: “הֵן דּוֹנָה גְרַצִּיָּה הָיְתָה לִי תָּמִיד כְּאֵם רַחֲמָנִיָּה, עַל־כֵּן נָכוֹן לִבִּי לַעֲשׂוֹת לְמַעֲנָהּ כָּל דָּבָר, לְמַעַן תִּתְעַנֵּג עַל בְּנָהּ הַנִּמְצָא.”

וַיִּכְבֹּשׁ דִּיֶגוֹ אֶת דִּמְעָתוֹ אֲשֶׁר הִתְפָּרְצָה לָצֵאת מִבַּת עֵינוֹ וַיֹּאמֶר לָהּ: “עַלְמָה טוֹבַת־לֵב אָתְּ! וְעַתָּה שָׁלוֹם לָךְ, וְעוֹד נָשׁוּב נִתְרָאֶה פָּנִים.”

נָשִׁים רַבּוֹת, נָשִׁים יָפוֹת וְנִכְבָּדוֹת בִּנְשֵׁי בֵית הַמַּלְכוּת בִּקְּשׁוּ אַהֲבַת דִּיֶגוֹ בְּחִיר הַמֶּלֶךְ, אַךְ לֹא אַחַת מֵהֵנָּה לִבְּבָה אוֹתוֹ כַּאֲשֶׁר לִבְּבַתְהוּ הָעַלְמָה הַנְקַלָּה הַמְגֻדֶּלֶת מִנְּעוּרֶיהָ בְּמִגְרַשׁ “הָיְלָדִים” הַרְחֵק מְאֹד מֵאָדָם, אֲשֶׁר בְּשִׁבְתָּהּ בְּבֵית כִּלְאָהּ הָיָה אַדִּיר כָּל חֶפְצָהּ לְעַטֵּר אֶת יוֹם חֶדְוַת אִמּוֹ וְלָשׂוּם אֶת שִׂמְחָתָהּ בִּבְנָהּ הָאוֹבֵד וְהַנִּמְצָא לְשִׂמְחָה שְׁלֵמָה.

וּבְצֵאתוֹ דוֹבְבוֹ שְׂפָתָיו לֵאמֹר: “מִי כָמוֹהָ נֶפֶשׁ יְקָרָה!” וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב אֶל חֶדְרוֹ לְהִנָּפֵשׁ וּלְהַחֲלִיף כֹּחַ וּלְהִכּוֹן לִקְרַאת הַבָּאוֹת.

כה

וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיִּכְתֹּב הַשּׁוֹפֵט הָרֹאשׁ לְמַדְרִיד אֶל רֹאשׁ כְּהוּנַת אֲוִילָה וַיּוֹדִיעֵהוּ כִּי שְׁנֵי הַחוֹטְאִים, הַנָּזִיר הַדּוֹמִינִיקַנִּי בֵּלְטְשַׁאצַר וְאַנְטוֹנִיָא לוֹפִּיס, הוֹלְכִים לָמוּת וְכִי חָרְצוּ הַשּׁוֹפְטִים אֶת מִשְׁפָּטָם לְהִתָּלוֹת עַל הָעֵץ.

כְּכַלּוֹת דִּיֶגוֹ לִקְרֹא אֶת דִּבְרֵי הַמִּכְתָּב, שָׁלַח וַיִּקְרָא לְשׁוֹפְטֵי הַבִּקֹּרֶת לְהִוָּעֵד יַחְדָּו. הֵמָּה יָשְׁבוּ עַל מוֹשָׁבָם וְדִיֶגוֹ אָמַר אֲלֵיהֶם לֵאמֹר: “אֲדוֹנַי, עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים נִתְפְּשָׂה מִשְׁפָּחָה שְׁלֵמָה בֶּאֱמֹר עָלֶיהָ כִּי נָטְתָה מִדֶּרֶךְ אֱמוּנָה לָלֶכֶת בַּסֵּתֶר אַחֲרֵי דָת הַיְּהוּדִים. וְעַתָּה הִנֵּה נוֹדַע הַדָּבָר כִּי הָעֵדִים אֲנָשִׁים חַטָּאִים וְגַם שָׁפְטוּ אוֹתָם הַשּׁוֹפְטִים לַמָּוֶת. לְפִי מִשְׁפְּטֵי אֱלֹהִים וְאָדָם לֹא יָקוּמוּ אֲנָשִׁים רְשָׁעִים לַעֲנוֹת בְּאִישׁ לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָּאת. עַל־כֵּן אֲחַוֶּה דֵעִי לְהוֹצִיא אֶת הָאֲסִירִים לַחָפְשִׁי וּלְהָשִׁיב לָהֶם אֶת רְכוּשָׁם.”

וַיַעַן רֹאשׁ הַחֲבֵרִים, דּוֹן יוֹאָן דִי מִירַאלִיס, וַיֹּאמַר: “שָׂאֵנִי אֲדוֹנִי, הֵן עַתָּה מִקָּרוֹב בָּאתָ לְכַהֵן בְּתוֹכֵנוּ וְטֶרֶם תֵּדַע אֶת מִשְׁפְּטֵי הַבִּקֹּרֶת הַקְּדוֹשָׁה לְמַדַּי. בִּדְבָרִים כָּאֵלֶּה הִנֵּה זֹאת חֻקַּת הַבִּקֹּרֶת: שְׁנֵי הָעֵדִים יֵחָקְרוּ שֵׁנִית לִפְנֵי מוֹתָם, וְאִם הָקֵם יָקִימוּ אֶת דִּבְרֵיהֶם אֲשֶׁר הִגִּידוּ עַל הָאֲסִירִים וַאֲשֶׁר נִשְׁבְּעוּ עֲלֵיהֶם, לֹא יִגָּרַע מֵעֶרְכָּם וּמֵאֲמִתָּם מְאוּמָה בִּגְלַל הַחֵטְא אֲשֶׁר חָטְאוּ הָעֵדִים.”

וְיֶתֶר הַחֲבֵרִים הֵנִיעוּ רֹאשָׁם לֵאמֹר; “כֵּן דִּבַּרְתָּ.”

אָז הִסְכִּיל דִּיֶגוֹ עֲשׂה וַיְבַהֵל בְּרוּחוֹ וַיֹּאמַר:

“אֲדוֹנַי, שְׂאוּ־נָא פָנַי לַדָּבָר הַזֶּה וְהוּסַג אָחוֹר מִשְׁפָּט וְחֻקָּה. עֲשׂוּ־נָא שְּׁאֵלָתִי הַיּוֹם וְגַם אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם בְּיוֹם אַחֵר.”

וְדִיֶּגוֹ הַגָּדוֹל וְהַנִּכְבָּד בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ הִסְכִּין מִתְמוֹל שִׁלְשֹׁם לִהְיוֹת כָּל אֲשֶׁר אִתּוֹ מַקְשִׁיבִים לְקוֹלוֹ וְעוֹשִׂים רְצוֹנוֹ. אַךְ בַּפַּעַם הַזֹּאת הָיוּ לוֹ חֲבֵרָיו כְּמוֹ אַכְזָב. בִּסְפָרַד הָיוּ כָל הַפְּקִידִים וְהַשָּׂרִים מִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם אוֹהֲבֵי בֶצַע וְרוֹדְפֵי שָׁלְמוֹנִים, רַק הַבִּקֹּרֶת לְבַדָּהּ לֹא לָקְחָה שֹׁחַד וְלֹא נָתְנָה חֲנִינָה וְרַחֲמִים, וְאִישׁ לֹא יָכֹל לְהַטּוֹתָהּ מִדַּרְכָּהּ וְלָתֵת רוּחוֹ עָלֶיהָ.

וַיֹּאמֶר דּוֹן יוֹאָן אֶל דִּיֶגוֹ: “מַה תַּחְשֹׁב עָלֵינוּ, אֲדוֹנִי? וַאֲנַחְנוּ כָל מַעֲשֵׂינוּ בֶּאֱמוּנָה וְלֹא נָסוּר יָמִין וּשְׂמֹאל מֵאָרְחוֹת מִשְׁפָּט.”

וַיָּקָם דִּיֶגוֹ מִמּוֹשָׁבוֹ סָר וְזָעֵף וַיְשַׁלַּח אֶת הַשּׁוֹפְטִים לְבָתֵּיהֶם. כִּי לֹא אָבָה לָתֵת אֶת הַנָּזִיר בֵּלְטְשַׁאצַר לָבֹא שֵׁנִית לִפְנֵי שׁוֹפְטֵי הַבִּקֹּרֶת וּלְהָקִים אֶת דְּבָרָיו הָרִאשׁוֹנִים כִּי יַחְקְרֻהוּ. אַךְ אֶת הַסַּכְסְכָן חָשַׁב דִּיֶגוֹ לְהַצִּיל מִמָּוֶת; כִּי אֵין מִשְׁפַּט מָוֶת לוֹ וְכִי קִוָּה לְהַטּוֹת לְבָבוֹ לְהָשִׁיב אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הִגִּיד עַל הָאֲסִירִים בַּעֲצַת הַנָּזִיר.

וַיִּכְתֹּב דִּיֶגוֹ אֶל רֹאשׁ הַשּׁוֹפְטִים וַיְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוֹ לְמַהֵר לָתֵת אֶת שְׁנֵי הַחוֹטְאִים לַמָּוֶת כַּאֲשֶׁר נִגְזָר עֲלֵיהֶם; וְאַחַר שָׁלַח לִקְרֹא אֶת הַתַּלְיָן וַיְדַבֵּר אִתּוֹ דְּבַר־סֵתֶּר. בְּקָרוֹב נֵדַע מֶה־הָיָה חֵפֶץ דִּיֶגוֹ בַּדָּבָר הַזֶּה.

מִמָּחֳרַת הַיּוֹם הַהוּא נִשְׁמַע בִּרְחוֹבוֹת מַדְרִיד קוֹל הַפַּעֲמוֹנִים לְאוֹת כִּי חַטָּאִים בְּנֵי מָוֶת יוּמְתוּ לְעֵינֵי כָל הָעָם בִּרְחוֹב “סִיבֵדָה” הוּא מְקוֹם הַהֲרֵגָה. וְכָל הָרְחוֹב הַהוּא מָלֵא פֶּה לְפֶה הֲמוֹן עַם רָב הַבָּאִים לִרְאוֹת אֶת הַמַּרְאֶה. וְהַנָּזִיר בֵּלְטְשַׁאצַר נָמוֹג כֻּלּוֹ. לִפְנֵי לֶכְתּוֹ לָמוּת הִבְדִּילוּ אוֹתוֹ מִקְּהַל הַנְּזִירִים הַדּוֹמִינִיקַנִּים. וַיּוֹבִילוּ אוֹתוֹ אֶל הָעֵץ וְעַל פָּנָיו שָׂמוּ מַסְוֶה, וְאֶת צַוָּארוֹ הֵבִיאוּ בַחֶבֶל וְהַתַּלְיָן יוֹשֵׁב לוֹ עַל שִׁכְמוֹ. דְּמָמָה כַמָּוֶת בְּקֶרֶב הֶהָמוֹן, וּכְמוֹ אָחֲזָה פַלָּצוּת אֶת כָּל הַקָּהָל הַגָּדוֹל, עוֹד רֶגַע אֶחָד וְהַתַּלְיָן בִּצַּע מַעֲשֵׂהוּ; נִבְלַת הַתָּלוּי תִּצְנַח מֵעַל הָעֵץ וְעַל גַּבּוֹ יוֹשֵׁב הַתַּלְיָן – וּמֵעַל לְמִגְדַּל בֵּית תְּפִלַּת סט. מִילַאן יִשָּׁמַע קוֹל הַפַּעֲמוֹן מְבַכֶּה אֶת הַמֵּת.

וְהִגִּיעַ תּוֹר הַשָּׂעִיר הַשֵּׁנִי, הַסַּכְסְכָן אַנְטוֹנְיָא לוֹפִּיס. אַךְ אַחֲרֵי עֲשׂוֹת לוֹ הַתַּלְיָן כַּמִּשְׁפָּט, וַיַּרְא הָעָם וְהִנֵּה הַחֶבֶל לְבַדּוֹ תָלוּי בָּעֵץ. הַחֶבֶל נִתַּק וּבֶן־הַמָּוֶת נָפַל לָאָרֶץ וּזְקַן הַחֶבֶר “חֶסֶד וְרַחֲמִים” נָגַע בּוֹ בַּשַּׁרְבִיט אֲשֶׁר בְּיָדוֹ. וּבְכֵן לֹא יוּכְלוּ עוֹד הַשּׁוֹפְטִים לִנְגּוֹעַ בּוֹ לְרָעָה; כִּי הַתָּלוּי אֲשֶׁר נִשְׁמַט מִן הַחֶבֶל בְּיַד הַתַּלְיָן הִנֵּה נִרְצָה עֲוֹנוֹ וְחָסָה מֵעַתָּה בְּצֵל אַנְשֵׁי הַחֶסֶד וְהָרַחֲמִים, הֵמָּה יָשִׂימוּ עֵינָם עַל הַשָּׁב מִשַּׁעֲרֵי מָוֶת וְהֵמָּה יַעַמְלוּ בוֹ וְהוֹרוּ אוֹתוֹ בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה.

וַיָּרַע כָּל הָעָם וַיִּקְרָא: "הִנֵּה נִמְלַט! הִנֵּה נִמְלָט! וַיְבָרְכוּ אֶת הַחֶבֶר “חֶסֶד וְרַחֲמִים” לֵאמֹר: “חֲזַק וֶאֱמָץ!” אַךְ אִישׁ לֹא יָדַע כִּי לֹא מִקְרֶה הָיָה לַחֶבֶל כִּי נִתַּק – רַק הַתַּלְיָן וְדוֹן דִּיֶגוֹ יָדְעוּ זֹאת.

הַצַּר הַצּוֹרֵר לְבֵית אֲגוּלַר אֲשֶׁר הָיָה כְּקוֹץ מַכְאִיב לְכָל הַמִּשְׁפָּחָה הִנֵּה הֹגָה מִן הַמְסִלָּה וַתָּבֹא עָלָיו כָּל רָעָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה לַאֲנָשִׁים נְקִיִּים, אַךְ לָאֲסִירִים לֹא הָיְתָה יְשוּעָה בְּכָל זֹאת. לַשָּׁוְא עָמַל דִּיֶגוֹ בְּשוֹפְטֵי הַבִּקֹּרֶת לְהַטּוֹת אֶת לִבָּם לְחֶפְצו, כִּי לֹא הִצְלִיחַ. הֵמָּה בְּאַחַת: לְבִלְתִּי שַׁלַּח אֶת הָאֲסִירִים חָפְשִׁים עַד אֲשֶׁר יָשׁוּבוּ וְחָקְרוּ אוֹתָם וְעַד אֲשֶׁר יֻכּוּ מַכַּת מַרְדּוּת כְּחֻקּוֹת הַבִּקֹּרֶת.

וְדִיֶגוֹ בָא פַּעַם בְּפַעַם לִרְאוֹת אֶת אִמּוֹ וְאֶת אֲחוֹתוֹ וְאֶת יֶתֶר הָאֲסִירִים, בַּפַּעַם הַשֵּׁנִית לֹא הוֹסִיף עוֹד לְהִתְחַפֵּשׂ כְּבִגְדֵי הַנֵּכָר, וּפְרַנְצִיסְקָה רָאֲתָה וַתִּתְמַהּ כִּי נָדְרָה לְרֹאשׁ כְּהוּנַת אֲוִילָה וּמְבַקֵּר הָרֹאשׁ לְמַדְרִיד לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁה.

וַיָּכֶן דִּיֶגוֹ אֶת לְבַב אִמּוֹ מְעַט מְעַט אֶל הַשְּׁמוּעָה הַטּוֹבָה אֲשֶׁר אָמַר לְהַשְׁמִיעָהּ כִּי עוֹד אִישָׁהּ חַי, לְבַל יְבֻלַּע לָהּ מִשִׂמְחַת פִּתְאֹם. וְאַחַר הֵבִיא אֶת אָבִיו אִתּוֹ אֶל בֵּית כִּלְאָהּ. אֶת פָּרָשַׁת הַמַּרְאֶה הַזֶּה לֹא יוּכַל אִישׁ לְסַפֵּר, כִּי אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים לְהַבִּיעַ אֶת שִׂמְחַת עִמָּנוּאֵל וְאִשְׁתּוֹ בְּהִפָּגְשָׁם יַחַד אַחֲרֵי הֱיוֹתָם נִפְרָדִים זֶה מִזֶּה יָמִים רַבִּים וְרָעִים כָּאֵלֶּה.

וְדִיֶגוֹ בִּקֵּשׁ לְסַבֵּב פְּנֵי הַדָּבָר לְהִנָּתֵן פְּקוּדָה מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ עַל אֹדוֹת הָאֲסִירִים לִקְרֹא לָהֶם דְּרוֹר. וַיִּרְכַּב בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וַיָּבֹא אֶל בֵּית הַמַּלְכוּת לִרְאוֹת אֶת הַנְּסִיכָה אוּרְזִינִי. כְּבוֹאוֹ הַבַּיְתָה וַיַּרְא וְהִנֵּה הִיא עֲצוּבָת־רוּחַ וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחְיָהּ. וַתֵּאָנַח וַתֹּאמֶר אֵלָיו: “יְדִידִי, רָעָה גְדוֹלָה הִנֵּה בָאָה; הַמַּלְכָּה חָלְתָה וְחָלְיָהּ חָזָק מְאֹד, לֹא יַאֲמִינוּ בְחַיֶּיהָ.”

וַיִּבָּהֵל דּוֹן דִּיֶגוֹ וַיֵּדַע כִּי עַתָּה לֹא יָפִיק מִן הַמֶּלֶךְ מְאוּמָה; כִּי הַנְּסִיכָה לֹא מָשְׁלָה בְּרוּחַ הַמֶּלֶךְ כִּי אִם בְּיַד הַמַּלְכָּה, וּבְכֹחָהּ זֶה יָכְלָה לְהַטּוֹת אֶת לְבָבוֹ לְכָל חֶפְצָהּ. וּבְכֵן הֶחֱרִישׁ דִּיֶגוֹ מִמֶּנָּה וַיֹּאמֶר לְחַכּוֹת בְּבַקָּשָּׁתוֹ עַד אֲשֶׁר תְּחִי הַמַּלְכָּה מֵחָלְיָהּ.

וַיָּשָׁב דִּיֶגוֹ אֶל בֵּיתוֹ. גַּם שָׁם תְּבַהֲלֵהוּ שְׁמוּעָה לֹא טוֹבָה: הַנָּזִיר פֶּדְרָא סָלוּטָא הָפְקַד לִהְיוֹת מְבַקֵּר־רֹאשׁ.

עַתָּה יִדְאַג אֶת שוֹפְטֵי הָבִּקֹּרֶת חֲבֵרָיו וְדוֹן יוֹאָן מִירַאלִיס בְּרֹאשָׁם, פֶּן יוֹעִידוּ אוֹתוֹ לַמִּשְׁפָּט עַל אֲשֶׁר נָטָה חֶסֶד לַאֲסִירֵי הַבִּקֹּרֶת וְהִגִּידוּ עָלָיו לֵאמֹר: בִּקֵּשׁ דִּיֶגוֹ לְשַׁחֵד אֶת הַשּׁוֹפְטִים לְעַוֵּת מִשְׁפָּט. אִם תֵּרָפֵא הַמַּלְכָּה עוֹד יֵשׁ לְאֵל יָדוֹ, בְּכֹחַ הַנְּסִיכָה אוּרְזִינִי, לְהִתְגַבֵּר עַל צָרָיו. אַךְ אִם מוֹת תָּמוּת? הֲלֹא אָז יָבֹא הַקֵּץ לְשִׁלְטוֹן הַנְּסִיכָה וְעָבְרוּ יְמֵי דִיֶגוֹ גַם הוּא וְלֹא יוּכַל עוֹד לָקוּם וּלְהִתְעוֹדֵד מִפְּנֵי הַמְבַקְּשִׁים אֵלָיו רָעָה. וּבְמוֹט רַגְלוֹ, וְכָלְתָה הָרָעָה גַם אֶל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ.

בַּיּוֹם הַהוּא בָעֶרֶב מֵתָה הַמַּלְכָּה.

כו

וַיִּשְׁלַח דִּיֶגוֹ וַיִּקְרָא לְאָבִיו. הוּא בָא הַחַדְרָה וְדִיֶגוֹ סָגַר הַדֶּלֶת בַּעֲדָם, וַיֹּאמַר: “אָבִי, הֵן תּוֹחַלְתֵּנוּ נִכְזָבָה. הַמַּלְכָּה מֵתָה, וּבְמוֹתָהּ חָדַל לִהְיוֹת לַנְּסִיכָה אוּרְזִינִי יָד עַל כֵּס מַלְכוּת. וַאֲנִי הִנֵּה הִרְכִּיבוּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשִׁי, אֶת הַנָּזִיר פֶּדְרָא סַלוּטָה, וְהוּא אַחַד הַכֹּהֲנִים הַקַּנָּאִים, הֲלֹא מֵעַתָּה יִסְפְּרוּ צְעָדַי וְכָל מַעֲשֶׂה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְרַוְחַת אֲסִירֵינוּ יָסֵב עָלַי עֵין שׁוֹרְרַי לְרָעָה; גַּם הִנֵּה שׁוֹפְטֵי הַבִּקֹּרֶת עוֹיְנִים אוֹתִי. סוֹף דָּבָר, אָפְסָה כָל תִּקְוָה לִקְרֹא דְרוֹר לְאִמִּי וְלַאֲחוֹתִי בְּיַד הַשּׁוֹפְטִים.”

וַיִּשְׁאָלֵהוּ אָבִיו לֵאמֹר: “וּמַה יֵשׁ אֶת לְבָבְךָ לַעֲשׂוֹת?”

וַיַּעַן דִּיֶגוֹ וַיֹּאמַר: “כָּעֵת עוֹדֶנִּי עוֹמֵד עַל מִשְׁמַרְתִּי: וְהָיִיתִי לִישׁוּעָה לְאַנְשֵׁי בֵיתִי בְּעוֹד עִתּוֹתַי בְּיָדִי – שׂוֹם אָשִׂים לָהֶם יָדַיִם לָנוּס וּלְהִמָּלֵט.”

“הֲלֹא אִם יְבַקְּשׁוּ אֶת הָאֲסִירִים אַחֲרֵי כֵן וְלֹא יִמְצָאוּם, יִדְרְשׁוּ אוֹתָם מִיָּדְךָ, כִּי יוֹדְעִים חֲבֵרֶיךָ כִּי אַתָּה דָרַשְׁתָּ טוֹב לָהֶם; הֲתֹאמַר אֵפוֹא לְהָבִיא עָלֶיךָ אָשָׁם וּלְהִתְגָּרוֹת בְּרָעָה כָזֹאת?”

“לֹא, אָבִי, כִּי בָרֹחַ אֶבְרָח גַּם אֲנִי עִמָּכֶם.”

“אֱלֹהִים יְבָרֶכְךָ, בְּנִי! הֲלֹא עַתָּה אֶשְׂמַח בָּךְ; הַפַּעַם יָדַעְתִּי כִּי לִי אַתָּה, אַחֲרֵי אֲשֶׁר תּוֹאִיל לַעֲזֹב מִשְׂרָה וּכְהוּנָה, עֹשֶר וּגְדוּלָה, וּלְהַשְׁלִיךְ אֶת כָּל חֲמוּדוֹת הַחַיִּים אַחֲרֵי גַוֶּךָ לְמַעַן הַצִּיל אִמְּךָ וַאֲחוֹתֶךָ.”

“לֹא, אָבִי, לֹא רַק לְמַעַן הַצִּיל אִמִּי וַאֲחוֹתִי אֶעֱשֶׂה זֹאת, כִּי אִם גַּם לְמַעַן אָשוּב לִהְיוֹת לְךָ, לְעַמִּי וּלְדָתִי. וְהָיָה כִּי יְבִיאֵנִי אֱלֹהִים אַמְשְׂטֶרְדַמָּה בְשָׁלוֹם וּבָאתִי שָׁם בִּבְרִית אַבְרָהָם אָבִינוּ.”

וְלֹא יָכֹל עִמָּנוּאֵל לַעֲנוֹת אוֹתוֹ; וּמֵעֵינָיו זֹרְמוּ דְמָעוֹת כַּמַּיִם מֵרֹב שִׂמְחָה וַיְחַבֵּק לִבְנוֹ בְּאֵין אֹמֶר וּדְבָרִים; וַיִּתְרַפְּקוּ אִישׁ עַל רֵעֵהוּ, גַּם דִּיֶגוֹ בָּכָה הַרְבֵּה בֶכֶה, וַיְהִי בְעֵינָיו כְּאִלּוּ מָצָא עַתָּה אֶת אָבִיו הָאוֹבֵד.

וַיִּמַח דִּמְעוֹתָיו מֵעֵינָיו וַיֹּאמֶר לְאָבִיו: “אָבִי, הָבָה נִשְׁתָּעָה אַף נִוָּעֲצָה יַחְדָּו עַל דְּבַר הַמְּנוּסָה אֲשֶׁר אֲנִי אוֹמֵר לְהָנִיס אֶת הָאֲסִירִים, וְלֹא יִהְיֶה לָנוּ מִכְשוֹל. עַל דַּעְתִּי טוֹב כִּי נָשִׂים פָּנֵינוּ פּוֹרְטוּגַלָה, וּמִשָּׁם נֵרֵד הַיָּמָה. וְאַתָּה קְנֵה לְךָ עֲגָלָה וּשְנֵי סוּסִים טוֹבִים וְהוֹצֵאתָ אוֹתָם אֶל הַמְסִלָּה הָעוֹלָה סַלַּמַנְקָה. וּמָחָר בַּצָּהֳרַיִם בִּהְיוֹת רְחוֹבוֹת מַדְרִיד עֲזוּבִים מֵאֵין אָדָם מִפְּנֵי חֹם הַיּוֹם הַבּוֹעֵר כַּתַּנוּר, אֶשְׁלַח לְךָ אֶת הָאֲסִירִים בְּיַד עַבְדִּי הַנֶּאֱמָן יוֹאָן. וְהֵמָּה מִתְנַכְּרִים בַּבְּגָדִים אֲשֶׁר אָשִׂים עֲלֵיהֶם. וְהָיָה כְּשֶׁבֶת אִמִּי וְיֶתֶר הַנְּפָשוֹת הַיְקָרוֹת בָּעֲגָלָה וְנָשָׂאתָ אוֹתָן עַד סַלַּמַנְקָה וְעָבַרְתָּ מִשָּׁם וְהָלְאָה עַד מֵעֵבֶר לִגְבוּל פּוֹרְטוּגַל, עַד פּוֹרְטא. וְכִי תַעֲבֹר אֶת הַגְּבוּל וְשָׁלַחְתָּ וְהִגַּדְתָּ לִי. כְּבוֹאֲךָ פֹּרְטָאָה תִּשְׂכָּר לְךָ אֳנִיָּה לָלֶכֶת הוֹלַנְדָה, אַךְ לֹא תֵצֵא מִשָּׁם עַד בּוֹאִי אֵלֶיךָ אוֹ עַד אִם שָׁלַחְתִּי דְבָרִי לְךָ. הֲיֵשׁ לְךָ כֶּסֶף דַּיֶּךָּ?”

“יֶשׁ לִי רָב בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָרוֹת; כָּל רְכוּשִׁי אֲשֶר רָכַשְׁתִּי בְּבַעַל־פּוֹרֵיזָה שָׁמוּר בְּיָדִי.”

“הֲגַם נֶשֶׁק יֵשׁ אִתֶּךָ?” “יֵשׁ אִתִּי שְׁנֵי קְנֵי־רוֹבִים טוֹבִים.”

“קְנֵה עוֹד שְׁנַיִם וְהָיוּ לְדוֹן יוֹסֵף.”

וַיֵּצֵא עִמָּנוּאֵל מֵאֵת בְּנוֹ וַיֵּלֶךְ לִקְנוֹת אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָהֵם.

וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיַּגֵד לְדִיֶגוֹ כִּי הֵכִין הַכֹּל. וַיְבָרְכוּ אִיש אֶת אָחִיו וַיִּפָּרְדוּ זֶה מִזֶּה.

וְדִיֶגוֹ הָלַךְ אֶל בָּתֵּי הַכְּלָאִים אֲשֶׁר לַבִּקֹּרֶת וְעַבְדוֹ יוֹאָן אִתּוֹ. וּבְיַד יוֹאָן בְּגָדִים כַּבְּגָדִים אֲשֶׁר יִלְבְּשׁוּ בְנֵי הָעָם יוֹשְׁבֵי מַדְרִיד.

וַיָּבֹא דִיֶגוֹ בָרִאשוֹנָה אֶל גִּיסוֹ לוֹקֵחַ אֲחוֹתוֹ, וַיֹּאמֶר לוֹ; “יוֹסֵף אָחִי, קוּם לְבַשׁ אֶת הַבְּגָדִים הָאֵלֶּה, בִּגְדֵי אִיש מִתְהַדֵּר בִּלְבוּשוֹ מִבְּנֵי הָעָם: הֵמָּה יִהְיוּ לְךָ כְּסוּת עֵינַיִם לְכֹל אֲשֶׁר יִפְגָּשֶׁךָ.”

וַיִּלְבַּשׁ יוֹסֵף אֶת מִכְנְסֵי הַשֵּׁשׁ אֲשֶׁר הָיוּ מֵהַמָּתְנַיִם עַד הַבִּרְכַּיִם, וַיָּשֶׂם עַל רַגְלָיו אֶת הַגַּרְבַּיִם הָאֲרֻכִּים הָעֲשׂוּיִם מֶשִׁי, וַיִּנְעַל אֶת הַנְּעָלִים הַקַּלִּים אֲשֶׁר יְכַסּוּ אֶת הָעֵקֶב עַד חֶצְיוֹ, וַיֶּאְפַּד אֶת הָאֵפוֹד הַקָּצָר וְהַצַּר אֲשֶר מִגְרָעוֹת לוֹ מִלְּמַעְלָה מִמּוּל הַלֵּב; וַיָּשֶׂם רָבִיד עַל צַוָּארוֹ, וַיַּעֲבֵר אֶת שְׁנֵי קְצוֹתָיו בְּטַבַּעַת זָהָב וַיְחַבֵּר אֶת הַקְּצָווֹת אֶל כַּפְתּוֹרֵי הַחֲגוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בְּמָתְנָיו. וְאַחַר לָקַח אֶת הַכִּנּוֹר בְּיָדוֹ, וְהִנֵּה הָיָה סוֹחֵר הַמֶּשִׁי לְנַעַר מִתְהַדֵּר לְכָל מִשְׁפָּטוֹ.

וַיּוֹלֶךְ אוֹתוֹ דִיֶגוֹ אֶל הַתָּא אֲשֶׁר אֲחוֹתוֹ עֲצוּרָה שָׁם וְיוֹאָן הוֹלֵךְ אַחֲרֵיהֶם. וַיִּתְלוֹצֵץ דִּיֶגוֹ וַיֹּאמַר: “רְאִי־נָא אֲחוֹתִי מַה יָּפֶה דוֹדֵךְ. נַעַר מְסֻלְסָל, כֻּלּוֹ אוֹמֵר כָּבוֹד!”

וְאִינֶץ רָאֲתָה אֶת חֲתָנָהּ אֲשֶר לֹא רָאַתְהוּ מֵאָז נִתְפְּשׂוּ בְיַד שוֹטְרֵי הַבִּקֹּרֶת, וַתְּמַהֵר וַתָּרָץ לִקְרָאתוֹ.

וַיֹּאמֶר לָהּ דִּיֶגוֹ: “הַרְפִּי, אֲחוֹתִי, כִּי הַזְּמָן קָצָר. עֵת גְּאוּלָתֵךְ הִנֵּה בָאָה, וְעַתָּה שִׂימִי נָא עָלַיִךְ אֶת הַבְּגָדִים הָאֵלֶּה, בִּגְדֵי עַלְמָה מִתְהַדֶּרֶת; וְעוֹד מְעַט נָשוּבָה אֵלַיִךְ לְהוֹצִיאֵךְ מִזֶּה.” הָעַלְמָה מִשְׁתָּאָה וְיוֹאָן נָתַן לָהּ: מְעִיל קָצָר, נְעָלִים קְטָנּוֹת, אֵפוֹד מֶשִׁי נֶהְדָּר בְּכַפְתּוֹרֵי כֶסֶף, רְדִיד, מַעֲטָפָה וּמְנִיפָה.

לְאִמּוֹ הֵכִין בְּגָדִים כְּבִגְדֵי בְנוֹת הָעָם וּלְדוֹנָה פְרַנְצִיסְקָה – מַלְבּוּשׁ שִׁפְחָה. וַיָּבֹא גַם בַּחֲדַר פְרַנְצִיסְקָה וַיָּאֶץ בָּה לְהָחִישׁ מַעֲשֶׂיהָ וַיֵּצֵא וַיֵּלֶךְ אֶל אִמּוֹ, וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ: אִמִּי, לִבְשִׁי־נָא אֶת הַבְּגָדִים הָאֵלֶּה. מַשָּׂא נַפְשֵׁךְ הִנֵּה זֶה בָא, כִּי קָרָא לָךְ אֱלֹהִים דְּרוֹר."

"וַתֹּאמֶר אֲנוּנְצִיאַתָּה: “יְהִי שֵׁם אֱלֹהִים מְבֹרָךְ: הַהִצְדִּיקוּ אוֹתָנוּ הַשּׁוֹפְטִים, הֲיוּשַׁב לָנוּ רְכוּשֵׁנוּ?”

“לֹא, אִמִּי, כִּי בִמְנוּסָה תֵצְאוּ מִזֶּה. אָבִי מְחַכֶּה לָךְ וְלַאֲשֶׁר אִתָּךְ בַּמְּסִלָּה הָעוֹלָה סַלַּמַנְקָה. מִשָּׁם תַּעַבְרוּ פּוֹרְטוּגַלָּה. וַאֲנִי אָבֹא אַחֲרֵיכֶם פּוֹרְטָאָה, וּמִשָּׁם נִסַּע וְנַעֲבֹר יַחְדָּו דֶּרֶךְ הַיָּם עַד בּוֹאֵנוּ אַמְשְׂטֶרְדַמָּה, וּבִרְצוֹת אֱלֹהִים דַּרְכִּי אָבֹא שָׁם בִּבְרִית אַבְרָהָם אָבִינוּ.”

“הִמָּלֶט־נָא גַם אַתָּה עִמָּנוּ; בְּרַח־נָא עַתָּה, בְּנִי!”

“לֹא כֵן, אִמִּי; לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת כֵּן. אֲנִי אָבֹא אַחֲרֵיכֶם בְּקָרוֹב.”

“אִם כֵּן אֵפוֹא נַעֲזָב נָא אֶת דְּבַר הַמְּנוּסָה, פֶּן תָּבֹא עָלֶיךָ רָעָה בִגְלָלֵנוּ.”

“אַל נָא, אִמִּי, תִּתְמַהְמְהִי, כִּי אָץ לָנוּ הַמּוֹעֵד. וְהָיָה כִּי תֵשְׁבִי בָעֲגָלָה אֲשֶׁר תִּשָּׂא אֶתְכֶם סָלַּמַנְקָה, וְנָשָׂאת תְּפִלָּה לֵאלֹהִים בַּעֲדִי וּבַעַדְכֶם כִּי יִשְׁמֹר אוֹתָנוּ וְיָשֵׂם לָנוּ שָׁלוֹם. וְעַתָּה, אִמִּי, לִבְשִׁי אֶת הַבְּגָדִים, כִּי יָקָר רֶגַע מִפָּז.”

בְּעַד פֶּתַח הַשַּׁעַר הָאַחֲרוֹן אֲשֶׁר לְהַיכַל הַבִּקֹּרֶת יָצְאוּ עֶלֶם וְעַלְמָה לְבוּשֵׁי פְאֵר, וּלְיַד הָעֶלֶם מְהַלֶּכֶת אִשָּׁה מְלֻבֶּשֶׁת בְּגָדִים כְּבִגְדֵי הַנָּשִׁים מִבְּנוֹת הָעָם אֲשֶׁר בְּמַדְרִיד. הִיא אֵם הָעַלְמָה, וְאַחֲרֵיהֶם עֶבֶד וְשִׁפְחָה. הָרְחוֹבוֹת רֵיקִים מֵאָדָם מִפְּנֵי חֹם הַיּוֹם הַקָּשֶׁה מִנְּשׂוֹא. עַל־כֵּן לֹא רָאָה אִיש אוֹתָם, וְלוּ רָאָה הָרוֹאֶה וְאָמַר בְּלִבּוֹ: אוֹהֵב וַאֲהוּבָתוֹ הֵם הַהוֹלְכִים לָשׂוּחַ וּלְתַנּוֹת אֲהָבִים בִּ“שְׂדֵה הָעֲדָנִים”, מְקוֹם שָׁם יֵלְכוּ כָל יוֹשְׁבֵי מַדְרִיד לִשְׁאֹף רוּחַ וּלְהִנָּפֵשׁ אִישׁ אִישׁ מִמַּעֲשָׂיו וּמֵעִצְּבוֹן יָדָיו.

וְדוֹן עִמָּנוּאֵל חִכָּה לָהֶם בָּמְּסִלָּה הָעוֹלָה סַלַּמַּנְקָה וְעֶגְלָתוֹ אִתּוֹ; וַיְהִי כְבוֹאָם וַיַּעֲלוּ אֵלָיו אֶל הָעֲגָלָה הָעֶלֶם וְהָעַלְמָה וְהָאֵם וְהַשִּׁפְחָה, רַק הָעֶבֶד לֹא עָלָה.

וַיִּקְרְאוּ הַיּוֹשְׁבִים בַּעֲגָלָה אֶל הָעֶבֶד לֵאמֹר: “פְּקֹד אֶת אֲדוֹנֵיךָ בִּשְׁמֵנוּ לְשָׁלוֹם!” וַיַּעַבְרוּ מִשָּׁם וְהָלְאָה וְהַסּוּסִים שׁוֹטְפִים בִּמְרוּצָתָם וְאֵד יַעֲלֶה מִבְּשָׂרָם מִפְּנֵי חֹם הַשֶּׁמֶשׁ הַלּוֹהֵט.

וּכְשוּב יוֹאָן אֶל הֵיכַל הַבִּקֹּרֶת וְהִנֵּה אֵין דִּיֶגוֹ אֲדוֹנָיו בַּבַּיִת, כִּי הָלַךְ אֶל בֵּית הַמַּלְכוּת לְהִלָּווֹת אֶל הָעוֹלִים לִקְבּוֹר אֶת הַמַּלְכָּה.

וְדִיֶגוֹ הוֹדָה לֵאלֹהִים בִּלְבָבוֹ כִּי נִמְלְטוּ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ מִבּוֹר תַּחְתִּיּוֹת; כָּל יְמֵי עָמְדוֹ עַל כַּנּוֹ עוֹד יוּכַל לְהַסְתִּיר דְּבַר מְנוּסָתָם, כִּי אֶת כָּל פְּקִידֵי הַבִּקֹּרֶת הַתַּחְתִּיִּים אֲשֶׁר בְּעִיר הַבִּירָה הִטָּה בְּשֹׁחַד וִיִּהְיוּ שְׁלֵמִים עִמּוֹ. עַל־כֵּן הָיָה עִם לְבָבוֹ לְבִלְתִּי הַנִּיחַ אֶת מְקוֹמוֹ עַד אֲשֶׁר יִשְׁמַע כִּי בָאוּ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ בִּגְבוּל פּוֹרְטוּגַל וְסָר מֵעֲלֵיהֶם פַּחַד הַבִּקֹּרֶת.

וְלַשְּׁמוּעָה הַזֹּאת כִּי תָבֹא כָּלוּ עֵינָיו מִיַּחֵל, כִּי דִבְרֵי בֵית הַמַּלְכוּת בְּמַדְרִיד הָיוּ הָלֹךְ וְרַע לְדִיֶגוֹ. אַלְבָּרוֹנִי, רֹאשׁ הַצּוֹרְרִים לַנְּסִיכָה אוּרְזִינִי, הוּקַם עָל וְהַנְּסִיכָה יָרְדָה פְלָאִים כִּי הֵסִיר הַמֶּלֶךְ אֶת חַסְדּוֹ מִמֶּנָּה, וְתוֹאֲנוֹת בִּקְּשׁוּ מִכָּל הַגְּדוֹלִים וְהַנִּכְבָּדִים, אֲשֶׁר הָיוּ חוֹסִים בְּצֵל חַסְדֵי הַנְּסִיכָה, לְהַדּיחָם מִשְּׂאֵתָם. וְאַחַד הַשָּׂרִים הָרִאשׁוֹנִים אֲשֶׁר יָשוּב עֲלֵיהֶם הָאוֹפָן בִּנְפול הַנְּסִיכָה לִפְנֵי צוֹרְרֶיהָ, הָיָה דוֹן דִּיֶגוֹ לְבֵית אֲגוּלַר.

כז

בְּיַעַר הַזֵּיתִים אֲשֶׁר עַל יַד מְסִלַּת סַלַּמַּנְקָה עָצַר עִמָּנוּאֵל לִרְכֹּב, וַיְפַתַּח הַסּוּסִים וַיִּתֵּן לָהֶם מִסְפּוֹא וַיַּאַסְרֵם אֶל אַחַד הָעֵצִים. וּבְנֵי הַמִּשְׁפָּחָה הַמְפֹרֶדֶת שֶׁחֻבְּרוּ לָהֶם עַתָּה יַחְדָּו יָשְׁבוּ לָנוּחַ בְּצֵל הָעֵצִים הָרַעֲנַנִּים. וּמָה-רַבּוּ הַדְּבָרִים אֲשֶׁר יְסַפְּרוּ אִיש לְרֵעֵהוּ! דּוֹן עִמָּנוּאֵל סִפֵּר בָּרִאשׁוֹנָה אֶת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאַתְהוּ וְאֶת אֲשֶׁר הִפְלִיא אֱלֹהִים חַסְדּוֹ לוֹ לְהַצִּילוֹ מִמּוֹקְדֵי אֵש, אֶת כָּל הַקּוֹרוֹת אוֹתוֹ בְּשִׁבְתּוֹ בְּאַמְשְׂטֶרְדַּם וּבַאֲמֵרִיקָה וְאֶת אַשֶׁר נִבְהַל מֵרְאוֹת בְּבוֹאוֹ מַדְרִידָה. וַיְהִי כִּי רַד הַיּוֹם וְהַשָּׁרָב הָיָה הוֹלֵך וְרָפֶה וַיְבַקְּשׁוּ לַעֲלוֹת בָּעֲגָלָה לַעֲשׂוֹת דַּרְכָּם לְמַעַן יַעַמְדוּ עוֹד הַיּוֹם בַּאֲוִילָה, וְהִנֵּה לִקְרָאתָם גְּדוּד אֲנָשִׁים מְזֻיָּנִים מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ וּמַרְאֵה פְּנֵיהֶם אֵימָה

וַיֹּאמֶר עִמָּנוּאֵל בְּקוֹל דְּמָמָה דַקָּה: “הִנֵּה שׁוֹדְדִים בָּאִים, אֱלֹהִים יָגֵן עָלֵינוּ! דּוֹן יוֹסֵף, הַהוּכְנוּ קְנֵי-הָרוֹבִים אֲשִׁר אִתֶּךָ?”

“בְּשֵׁם אֱלֹהִים, הָס! מַה-כֹּחֵנוּ כִּי נַעֲמֹד אֲנַחְנוּ שְׁנֵינוּ לִפְנֵי הַגְּדוּד הַבָּא עָלֵינוּ? הַנִּיחָה לִי וַאֲנַסֶּה דָבָר אֲלֵיהֶם, אוּלַי נוּכַל לְכַפֵּר פְּנֵיהֶם בְּמִנְחָה. וְעַתָּה שְבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו שְׁקֵטִים, וְחִכִּינוּ עַד אֲשֶׁר יְדַבְּרוּ אֵלֵינוּ.”

וְהַגְּדוּד נִקְרַב, וְרֹאש הַשּׁוֹדְדִים הֵסִיר אֶת כּוֹבָעוֹ וַיְבָרֵךְ אוֹתָם בְּהַדְרַת כָּבוֹד.

וַיֹּאמֶר דּוֹן יוֹסֵף: “בֵּרַכְנוּ אוֹתְךָ, אֲדוֹנִי, בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲנִי וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עִמִּי. – בַּמֶּה נוּכַל לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ, אֲדוֹנִי…”

“דּוֹן פְרַנְצִיסְקוֹ אֶשְׁתְּבוֹן.”

כְּשָׁמְעָם אֶת הַשֵּׁם הַזֶּה חָרְדוּ כֻלָּם חֲרָדָה גְדוֹלָה עַד מְאֹד וּפְנֵיהֶם חָוְרוּ כַסִּיד.

וַיֹּאמֶר לָהֶם רֹאשׁ הַשּׁוֹדְדִים; “לָמָּה תִשְׁתָּאוּ? וּמַה-לָּכֶם כִּי נִבְהַלְתֶּם מִפָּנָי? הַיְדַעְתֶּם אוֹתִי?”

וַיַּעֲנֵהוּ דוֹן יוֹסֵף מַרְעִיד: “לֹא אוֹתְךָ, אֲדוֹנִי, כִּי אִם אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר שְׁמוֹ כְּשִׁמְךָ, אֶת…”

“אֶת רֹאשׁ הַשּׁוֹדְדִים הַיָּדוּעַ לְכָל יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, אֲשֶר יֵאָמֶר-לוֹ בֶן אֲחוֹת הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה? הֲלֹא אָנֹכִי הָאִישׁ!”

הַאַתָּה זֶה הָאִישׁ הַגָּדוֹל וְהַנּוֹדָע לְשֵׁם, הַשּׁוֹכֵן בְּהַרְרֵי טוֹלֵדָה זֶה שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים שָׁנָה? שָׂמַחְתִּי מְאֹד כִּי רְאִיתִיךָ פָּנִים אֶל פָּנִים ואֵדָעֲךָ בְּשֵׁם."

“תּוֹדָה עַל דְּבָרֶיךָ הַטּוֹבִים, לִי הַכָּבוֹד וְהָעֹנֶג.”

“בַּמֶּה נוּכַל לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ, אֲדוֹנִי דוֹן פְרַנְצִיסְקוֹ אֶשְׁתְּבוֹן?”

“הַתְדַמֶּה כִּי מְבַקְשִׁים אֲנַחְנוּ אֶת נַפְשְׁכֶם אוֹ אֶת כַּסְפְּכֶם? דְּעוּ לָכֶם כִּי הִתְעֵיתֶם בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם! כִּי אֵין תִּקְוָה לָנוּ לִמְצֹא שָׁלָל רַב מֵאִישׁ כָּמוֹךָ, וַאֲנַחְנוּ לֹא לְשֹׁד עֲנִיִּים נִשְׁאַף כִּי אַךְ אֶל הָעֲשִׁירִים עֵינֵינוּ, וְהַשֵּׁנִית, הֵן יוֹם הֻלֶּדֶת אוֹתִי הַיּוֹם הַזֶּה. הַיּוֹם לֹא נַעֲבֹד עֲבוֹדָתֵנוּ; וּלְהֶפֶךְ, הַיּוֹם אֲבַקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת דָּבָר טוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים לְפַלֵּס חֲמַס יָדִי אֲשֶׁר אֲנִי עוֹשֶׂה כָל הַיָּמִים. אָנָה פְּנֵיכֶם מוּעָדוֹת?”

“לַאֲוִילָה, אֲדוֹנִי, דוֹן פְרַנְצִיסְקוֹ.”

“הַתְּחַתִּים בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה וְכָל דּוֹרֵךְ בּוֹ לֹא יֵדַע שָׁלוֹם. מִימֵי הִכָּרֵת בְּרִית הַשָּׁלוֹם יְשׁוֹטְטוּ בוֹ חַבְרֵי גַנָּבִים שׁוֹאֲפִים לְדָם, אַנְשֵׁי צָבָא אֲשֶׁר מָלְאוּ צְבָאָם וְכָל עֵרֶב וַאֲסַפְסוּף לְמִינוֹ. וַאֲנִי הִנְנִי וְשִׁלַּחְתִּי אֶתְכֶם אֲנִי וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בְּרַגְלַי עַד בּוֹאֲכֶם לִפְנֵי שַׁעֲרֵי אֲוִילָה. הַנָּשִׁים תַּעֲלֶינָה לָשֶׁבֶת בָּעֲגָלָה, וְאַחַד הַנְּעָרִים יִנְהַג בַּסּוּסִים. וּמֵאֵת שְׁנֵי אֲדוֹנַי אֶשְׁאֲלָה כִּי יוֹאִילוּ לָלֶכֶת עִמִּי בְּרַגְלֵיהֶם; כִּי שִׂיחוֹת אַנְשֵׁי הַמַּעֲלָה שַׁעֲשׁוּעִים הֵמָּה לִי.”

וַיִּרְאוּ הָאֲנָשִׁים וַיֵּדְעוּ כִּי אֵין לְהֵימִין וּלְהַשְׂמְאִיל. וַיּוֹדוּ לֵאלֹהִים חַסְדּוֹ כִּי לֹא הֵרֵעוּ לָהֶם הַשּׁוֹדְדִים בְּפָגְעָם בָּם וְכִי נֶהְפַּךְ לָהֶם הַפֶּגַע הַזֶּה מֵרָעָה לְטוֹבָה. וַתֵּשַׁבְנָה הַנָּשִׁים בָּעֲגָלָה וְאַחַד הַשּׁוֹדְדִים עָלָה בְּמִצְוַת אֲדוֹנָיו וַיֵּשֶׁב לוֹ עַל הַמֶּרְכָּב וַיֹּאחֵז בְּרֶסֶן הַסּוּסִים וַיְנַהֲלֵם לְאִטּוֹ, וְדוֹן פְרַנְצִיסְקוֹ אֶשְׁתְּבוֹן מְהַלֵּךְ בֵּין דּוֹן עִמָּנוּאֵל וּבֵין דּוֹן יוֹסֵף וְאַנְשֵׁי גְדוּדוֹ אַחֲרָיו.

דּוֹן פְרַנְצִיסְקוֹ אֶשְׁתְּבוֹן בֶּן אֲחוֹת הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, הַשּׁוֹכֵן זֶה שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים שָׁנָה בְהַרְרֵי טוֹלֵדָה מְפַקֵּד גְּדוּד שׁוֹדְדִים, הוּא אִישׁ-רוּחַ, יְלִיד הַגָּדַת הָעָם, וְאַחַר לָבַש עוֹר וּבָשָׂר וַיְהִי לְנֶפֶשׁ חַיָּה הַנּוֹתֶנֶת פַּחֲדָהּ וּמוֹרָאָהּ עַל כָּל עוֹבֵר וָשָׁב בִּסְפָרַד. הֲלֹא כֹה יְסֻפַּר בָּעָם: דּוֹן פְרַנְצִיסְקוֹ נִין וְנֶכֶד לַאֲחוֹת שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. אָבִיו הָיָה אֶחָד מִגְּדוֹלֵי יְרוּשָׁלַיִם; וַיְהִי כַאֲשֶׁר נִלְכְּדָה יְרוּשָׁלַיִם בְּיַד נְבוּכַדְנֶצַר מֶלֶךְ בָּבֶל וַיִּפֹּל הוּא וְאִשְׁתּוֹ בַמִּלְחָמָה, וּפְרַנְצִיסְקוֹ אָז נַעַר קָטָן יוֹנֵק שְׁדֵי אִמּוֹ, וַתִּשָּׂא אוֹמַנְתּוֹ אֶת יֶלֶד טִפּוּחֶיהָ וַתָּנֹס; וַתֵּלֶךְ הָלֹךְ וְנָסוֹעַ בְּחִפָּזוֹן וּבִמְנוּסָה, וְלִקְּטָה צִמְחֵי שָׂדֶה וְאָכְלָה וְכִלְכְּלָה אֶת הַנָּעַר. וְהַנַּעַר הוֹלֵךְ וְגָדֵל וְטוֹב וְעוֹדֶנּוּ בַדֶּרֶךְ הוּא וְאוֹמַנְתּוֹ. וּלְקֵץ מַסְעֵיהֶם בָּאוּ בִמְסִבֵּי טוֹלֵדָה וַיַּחֲנוּ שָׁם בִּמְעָרַת צוּרִים. וַיְהִי הַיּוֹם בְּצֵאתָהּ לְלַקֵּט צִמְחֵי שָׂדֶה וְהִנֵּה שַׂר גְּדוּד שוֹדְדִים לִקְרָאתָהּ בַּדֶּרֶךְ, וַיַּרְא אוֹתָהּ וַיִּתְפְּשֶׁהָ וַיְבִיאֶהָ אֶל מְעוֹנוֹ. וְאֶשְׁתְּבוֹן מְחַכֶּה לְבוֹא אוֹמַנְתּוֹ, וְאֵינֶנָּה. וְשַׂר הַגְּדוּד אֲשֶׁר לָקַח אֶת הָאוֹמֶנֶת שְׁבִי לֹא הָיָה רָצוּי לְרֹב אֶחָיו; וַיֵּצְאוּ רַבִּים מֵאֲנָשָׁיו וַיֵּלְכוּ לְשַׁחֵר פְּנֵי אֶשְׁתְּבוֹן, וְהַנַּעַר גְּדָל-קוֹמָה וְכַבִּיר-כֹּחַ, יָדָיו רָב לוֹ לְשַׁסֵּעַ כְּפִיר אֲרָיוֹת וְרַגְלָיו קַלּוֹת מִצְּבָאות וּמֵאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה. וַיִּכְרְתוּ הַשּׁוֹדְדִים בְּרִית עִם אֶשְתְּבוֹן וַיַּהַרְגוּ אֶת אֲדוֹנֵיהֶם וַיְשַׁלְּחוּ אֶת הָאוֹמֶנֶת לַחָפְשִׁי, וְאֶת אֶשְׁתְּבוֹן שָׂמוּ עֲלֵיהֶם לְרֹאש. וַיְהִי לָהֶם לְרֹאשׁ וּלְקָצִין עַד הַיּוֹם הַזֶּה. וְיֵשׁ אֲשֶׁר יָמוּת אוֹ יִתָּלֶה עַל הָעֵץ אוֹ יַעֲבִירוּ עָלָיו אוֹפָן אוֹ יִשְׂרְפֻהוּ בָאֵשׁ – אַךְ קוֹם יָקוּם תָּמִיד וְיִחְיֶה לִפְנֵי אֲנָשָׁיו, לֹא הָיְתָה עֲדָתוֹ גַלְמוּדָה וְלֹא בָא לָהּ שְׁכוֹל וְאַלְמוֹן עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

בְּלֶכְתָּם יַחַד בַּדֶּרֶךְ בִּקֵּשׁ מִמֶּנּוּ דוֹן עִמָּנוּאֵל וַיֹּאמֶר: “הוֹאִילָה נָא וְסַפֶּר-לָנוּ דִּבְרֵי יְמֵי חַיֶּיךָ.”

וַיְסַפֶּר לוֹ הַשּׁוֹדֵד לֵאמֹר: "עֶלֶם מִתְהַדֵּר וּמְרַדֵּף רֵקִים הָיִיתִי לְבָנִים, כָּעֶלֶם הַלָז; וַאֲנִי אֵרַשְׂתִּי לִי עַלְמָה וְאִישׁ מִבְּנֵי מְרוֹם עַם הָאָרֶץ בִּקֵּשׁ לִגְזֹל אוֹתָה מִמֶּנִּי. חַרְבִּי בָאָה בְלִבּוֹ וְאוֹתִי אָסְרוּ וַיְשִׂימוּנִי בְּבֵית הַכֶּלֶא. שָׁם בָּא אֵלַי אַחַד הַכְּמָרִים לִפְדּוֹת נַפְשִׁי מְעֲוֹנוֹתָי; וָאָקוּם עָלָיו וָאֱהֶרְגֵהוּ וָאֶלְבַּשׁ אֶת בְּגָדָיו וָאִמָּלֵט. בָּאתִי אֶל בֵּית-הַתְּפִלָּה וְהִנֵּה לְפָנַי שְׁנֵי אֲנָשִׁים מִתְלַחֲשִׁים, נָטִיתִי אָזְנִי וְהִנֵּה הֵם מְדַבְּרִים זֶה אֶל זֶה לֵאמֹר:

“הִנֵּה נִתְלָה עַל הָעֵץ וַיֵּלֶך בְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ. וַאֲנַחְנוּ שַׁבְנוּ לִהְיוֹת כּצֹאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רוֹעֶה, כִּי הֵן לֹא נוּכַל לָשׂוּם עָלֵינוּ רֹאשׁ מִקֶּרֶב עֲדָתֵנוּ…”

– לֹא נוּכַל! כִּי יְדוּעִים אֲנַחְנוּ לְכָל יוֹשֵׁב אֹהֶל וּלְכָל רוֹעֶה וְאִכָּר. וְהָיָה כִּי יַכִּירוּ וְיֵדְעוּ עַם הָאָרֶץ כִּי בֶּאֱמֶת נִתְלָה בֶן אֲחוֹת הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וְלֹא הוֹסִיף עוֹד לָקוּם וְלִחְיוֹת לְפָנֵינוּ, לֹא תִהְיֶה עוֹד יִרְאָתֵנוּ עַל פְּנֵיהֶם…

וְאַחַר הִתְפַּלְלוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֶל כָּל הַקְּדוֹשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ בָאָרֶץ כִּי יַקְרֶה אֱלֹהִים לִפְנֵיהֶם שַׂר-גְּדוּד אַחֵר, הֵמָּה יָצְאוּ מִבֵּית הַתְּפִלָּה וַאֲנִי הָלַכְתִּי אַחֲרֵיהֶם וָאַעַשׂ עִמָּהֶם חוֹזֶה. בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי הִצִּיגוּ אוֹתִי לִפְנֵי עֲדָתָם לֵאמֹר: “הִנֵּה אֲדוֹנֵנוּ דוֹן פְרַנְצִיסְקָה אֶשְׁתְּבוֹן בֶּן אֲחות הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר קָם מִתּוֹךְ רְפָאִים וַיְחַדֵּשׁ נְעוּרָיו לָשׁוּב לְהִתְהַלֵּךְ בְּאֶרֶץ הַחַיִּים.”

הֵמָּה הוֹלְכִים הָלֹך וְדַבֵּר וַיָּבֹאוּ עַד גִּבְעָה אַחַת הַנִּשְׁקָפָה עַל פְּנֵי מִגְדְּלֵי אֲוִילָה. וַיֹּאמֶר לָהֶם הַשּׁוֹדֵד: “הִנֵּה אֲוִילָה לִפְנֵיכֶם, וְעַתָּה תֵלְכוּ לָבֶטַח דַרְכְּכֶם. לְכוּ לְשָׁלוֹם אֲדונַי וּגְבִירוֹתָי! יַעֲלֶה נָא זִכְרוֹנִי לִפְנֵיכֶם וּנְשָּׂאתֶם תְּפִלָּה פַּעַם בְּפַעַם בְּעַד הַשּׁוֹדֵד הָאֻמְלָל!”

וַיִּפֶן וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם הוּא וְהָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו, וְדוֹן עִמָּנוּאֵל עָלָה וַיֵּשֶב עַל מוֹשָׁבוֹ, עַל הַמֶּרְכָּב, לִנְהֹג בַּסּוּסִים, וְדוֹן יוֹסֵף יָשַׁב לוֹ בָּעֲגָלָה מִצַּד הַנָּשִׁים. וַיַּעַבְרוּ וַיָּבֹאוּ בְשָׁלוֹם עַד סַלַּמַּנְקָה וְלֹא קָרָה אוֹתָם בַּדֶּרֶךְ כָּל מִקְרֶה וָפֶגַע, וּמִשָּׁם בָּאוּ בִּגְבוּל פּוֹרְטוּגַל; רַק אָז בָּטְחוּ כִּי לֹא תִמְצָאֵם עוֹד יַד הַבִּקֹּרֶת הַסְּפָרַדִּית.

וּכְבוֹאָם פּוֹרְטָאָה וַיִּשְׂכָּר-לוֹ עִמָּנוּאֵל אֳנִיָּה וַיִּשְׁלַח לְהַגִּיד לִבְנוֹ כִּי בָא בְשָׁלוֹם אֶל מְחוֹז חֶפְצוֹ.

כח

שְׁנֵי יְרָחִים עָבְרוּ מֵאָז בָּרְחוּ הָאֲסִירִים. בַּיָּמִים הָהֵם אֵרַשׂ לוֹ הַמֶּלֶךְ אִשָּׁה חֲדָשָׁה, וְאַלְבָּרוֹנִי הָיָה הָלֹךְ וְגָדוֹל בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וְהַנְּסִיכָה אוּרְזִינִי שֻׁלְּחָה מִבֵּית הַמַּלְכוּת וַתָּשָׁב לְאִטַּלְיָה. וַיַּרְא דוֹן דִּיֶגוֹ אוֹתוֹ בְרָע וַתִּקְצַר רוּחוֹ מְאֹד וְעֵינָיו כָּלוּ מִיַּחֵל לִקְרַאת הַדָּבָר אֲשֶׁר יִשְׁלַח לוֹ אָבִיו. וּבְכָל יוֹם וָיוֹם הֵאִיצוּ בוֹ לְכַלּוֹת אֶת מִשְׁפַּט הָאֲסִירִים; כִּי חָפֵץ דּוֹן פֶדְרוֹ סַלּוּטָה, הַמְבַקֵּר הָרֹאשׁ, לָשׂוּם לִפְנֵי הָעָם יוֹשְׁבֵי מַדְרִיד מִשְׁפַּט אֱמוּנָה לְרַאֲוָה בּוֹ. וְדוֹן דִּיֶגוֹ בִּקֶּשׁ-לוֹ תּוֹאֲנוֹת לְהַעֲבִיר הַמּוֹעֵד מִיּוֹם לְיוֹם, עַד אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ חֲבֵרָיו לְחָשְׁדוֹ עַל זֹאת בִּלְבָבָם. וּלְקֵץ הַיָּמִים בָּא אֵלָיו מֵעִם אָבִיו הַדָּבָר הַטּוֹב אֲשֶׁר חִכָּה לוֹ זֶה-כַּמָּה, וַיְמַהֵר וַיְבַקֵּשׁ רִשְׁיוֹן לָלֶכֶת לִפְקֹד אֶת אֲוִילָה עִיר כְּהוּנָתוֹ, וַיִּתְּנוּ לוֹ שְׁאֵלָתוֹ בְּחֵפֶץ לֵב; כִּי בִּהְיוֹת הַמְבַקֵּר נֶעְדָּר יוּכְלוּ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט הָאֲסִירִים בִּלְעָדָיו.

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשֵּנִי לְצֵאת דִּיֶגוֹ אֶת הָעִיר וַיִּוָּעֲדוּ חַבְרֵי הַבִּקֹּרֶת וַיֵּשְׁבוּ כִסְּאוֹת לַמִּשְׁפָּט, וְדוֹן פֶּדְרוֹ סַלּוּטָה יָשַׁב רֹאשׁ. וַיְצַו לְהָבִיא לְפָנָיו אֶת הָאֲסִירִים וְהִנֵּה שַׂר בֵּית הַּסֹּהַר שָׁב אֶל בֵּית מוֹעֵד הַשּׁוֹפְטִים לְבַדּוֹ; הַתָּאִים הָיוּ רֵקִים וְהָאֲסִירִים אֵינָם.

וַיִּקְרָא דוֹן יוֹאָן מִירַאלִיס וַיֹּאמַר: “יַד רֹאשׁ כְּהוּנַת אֲוִילָה הָיְתָה בָזֹאת וְהוּא הֵנִיס אֶת הָאֲסִירִים. כִּי הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נֶחְרַץ מִשְׁפָּטָהּ לַמוּת נִקְרְאָה לְפָנִים בִּשְׁמוֹ; אֲגוּלַר; אָכֵן קְרוֹבָה הָיְתָה אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ.”

וַיֹּאמְרוּ לְהוֹעִיד אֶת רֹאשׁ כְּהוּנַת אֲוִילָה לַמִּשְׁפָּט; וַיִּשְׁלְחוּ אַחֲרָיו גְּדוּד רוֹכְבִים מִשּׁוֹמְרֵי הַבִּקֹּרֶת לְתָפְשׂוֹ.

וְדִיֶגוֹ מִהַר לְכַלּוֹת מַעֲשֵׂהוּ בַּאֲוִילָה וּלְהִכּוֹן לַדָּרֶךְ; רַק עַבְדוֹ יוֹאָן לְבַדּוֹ בָּא בְסוֹדוֹ, כִּי מָצָא אֶת לְבָבוֹ תָמִיד נֶאֱמָן לְפָנָיו. עֲגָלָה כְבֵדָה מְאֹד בְּכֶסֶף וּבְכָל כְּלֵי חֵפֶץ עָמְדָה אֵצֶל הַשַּׁעַר הָאַחֲרוֹן אֲשֶׁר לְהֵיכַל הַכֹּהֵן הָרֹאשׁ וְיוֹאָן יָשַׁב לוֹ עַל הַמֶּרְכָּב. וַיְהִי אַךְ שָׂם דִּיֶגוֹ אֶת פָּנָיו לָצֵאת מֵחֶדְרוֹ וְלַעֲלוֹת בָּעֲגָלָה וְהִנֵּה קוֹל שַׁעֲטַת פַּרְסוֹת סוּסִים עוֹלֶה בְאָזְנָיו. וַיַּשְׁקֵף דִּיֶגוֹ בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה גְדוּד שׁוֹטְרִים רוֹכְבִים עַל סוּסִים בָּאִים בַּדֶּרֶךְ וּפְנֵיהֶם אֶל הֵיכַל מוֹשַב הַכֹּהֵן הָרֹאשׁ.

וַיְמַהֵר וַיֵּצֵא דֶרֶךְ הַגָּן וַיָּרָץ עַד הַשַּׁעַר הָאַחֲרוֹן. וַיִּקְרָא אֶל עַבְדּוֹ וַיֹּאמַר: “יוֹאָן, מַהֲרָה וְנִבְרְחָה; כִּי הִנֵּה שׁוֹטְרֵי הַבִּקֹּרֶת בָּאִים לְתָפְשֵׂנִי!”

וַיַּעַל מְהֵרָה בָעֲגָלָה, וְיוֹאָן עוֹרֵר שׁוֹט עַל הַסּוּסִים וַיּדְפְּקֵם בַּמְסִלָּה הָעוֹלָה סַלַּמַנְקָה.

וְהַשּׁוֹטְרִים הִגִּיעוּ, וַיְבַקְּשׁוּ אֶת הַכֹּהֵן הָרֹאשׁ בְּהֵיכָלוֹ, וְאֵינֶנּוּ; כִּי חָמַק עָבַר וְאִישׁ לֹא יָדַע דַּרְכּוֹ. וַיִּתְפָּרְדוּ וַיִּפְנוּ אִיש אֶל עֵבֶר אַחֵר (כִּי רַבִּים הָיוּ) לִרְדוֹף אַחֲרֵי אִישׁ חֶרְמָם.

וְדִיֶגוֹ נִמְלַט עַד הִתְמַהְמְהָם וַיַּעֲבֹר אוֹתָם, רַב הַדֶּרֶךְ בֵּינֵיהֶם; אַךְ הַדֶּרֶךְ הָעוֹלֶה סַלַּמַנְקָה הָיָה דֶּרֶךְ רְכָסִים וּגְבָעוֹת, וְהַסּוּסִים מוֹשְׁכִים אֶת הָעֲגָלָה בִּכְבֵדוּת בְּמַעֲלֵה הַגִּבְעָה, וְהָרוֹכְבִים עַל סוּסִים קַלִּים דּוֹהֲרִים דַּהֲרוֹת אַבִּירִים מַעְלָה מָעְלָה. וּכְבוֹא הָעֲגָלָה עַד הָרֹאשׁ וַיַּבֵּט דִּיֶגוֹ מֵאַחֲרָיו וַיַּשְׁקֵף בְּמַשְׁקֶפֶת וְהִנֵּה רוֹכְבִים בָּאִים מִמֶּרְחָק. אָז מִהֲרָה הָעֲגָלָה לָרוּץ אֹרַח בְּמוֹרַד הָהָר; אַךְ בַּעֲלוֹת הַדֶּרֶךְ שֵׁנִית הֲלֹא יַדְבִּיקוּ הָרוֹכְבִים אֶת הָעֲגָלָה וְהִשִּׂיגוּהָ. הָעֲגָלָה עָבְרָה בַמּוֹרָד וְאַחַר בָּאָה בְּבִקְעָה, אַךְ עוֹד מְעַט נִהֲגוּהָ הַסּוּסִים בִּכְבֵדוּת וּכְזוֹחֲלֵי אֶרֶץ עָלוּ לְאִטָּם אֶל רֹאשׁ הַגִּבְעָה.

וְיוֹאָן עוֹרֵר שׁוֹט עַל הַסּוּסִים וַיְמַהֲרוּ לִמְשֹׁךְ אֶת הָעֲגָלָה אֶל עָל; וְאֵד יַעֲלֶה מִן הַסּוּסִים הַדּוֹהֲרִים. עַד מָתַי יַעַצְרוּ כֹחַ מִפְּנֵי הָעֲבוֹדָה הַקָּשָׁה אֲשֶׁר עֻבַּד בָּם, וְהַסּוּסִים בָּשָׂר וְלֹא רוּחַ?

וַיֵּצֶר לְדִיֶגוֹ מְאֹד וַעֲצָתו הִתְבַּלָּעָה. אַךְ אַחַת גָּזַר אֹמֶר לְבִלְתִּי הִמָּסֵר חַי בְּיַד רוֹדְפָיו. וַיִּקַּח אֶת קְנֵה-הָרוֹבִים וַיִּבְחָנֵהוּ, וְאֶל עַבְדּוֹ אָמַר: “יוֹאָן, כַּאֲשֶׁר יִקְרְבוּ הָרוֹכְבִים לָבֹא עָדֵינוּ תַּעֲצֹר אֶת הַסּוּסִים.”

וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָעֶבֶד הַנֶּאֱמָן: "מַה-יֶּהְגֶּה לִבְּךָ, אֲדוֹנִי?

“שׂוֹם אָשִׂים קֵץ לְחַיַּי וּבְיַד אוֹיְבַי אַל אֶפֹּלָה.”

פִּתְאֹם נִשְׁמַע קוֹל אַדִּיר וְחָזָק: “עֲמֹד!” וְהַקּוֹל לֹא מֵאַחֲרֵי הָעֲגָלָה נִשְׁמַע כִּי אִם מִלְּפָנֶיהָ. וַיִּשׁתּוֹמְמוּ הַנּוֹסְעִים וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה עֲדַת אַבִּירִים רַבִּים חֲגוּרִים כָּל כְּלֵי מַשְׁחִית לְמִינֵיהֶם נִצָּבִים לִקְרָאתָם, כְּמוֹ פָתְחָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וַתְּקִיאֵם. וְרֹאשׁ הַגְּדוּד קוֹרֵא: “עִמְדוּ, עִמְדוּ, אִם חֲפֵצֵי חַיִּים אַתֶּם.”

יוֹאָן עָצַר אֶת סוּסָיו הַנּוֹטְפִים רְסִיסֵי זֵעָה, וְדִיֶגוֹ שָׂמַח שִׂמְחָה גְדוֹלָה; וַיִּקְפֹּץ מֵעַל הָעֲגָלָה וַיִּגַּשׁ אֶל שַׂר הַגְּדוּד וַיֹּאמֶר לוֹ: “הֲלֹא אַתָּה אֲדוֹנִי דוֹן פְרַנְצִיסְקוֹ אֶשְׁתְּבוֹן בֶּן אֲחוֹת הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה!”

“כִּדְבָרְךָ. אָנֹכִי הָאִישׁ, וְעַתָּה תְּנָה-לִי אֶת חֻקִּי, אֶת חֲצִי הַכֶּסֶף אֲשֶׁר הִצְטַיַּדְתֶּם, כֹּפֶר נַפְשְׁכֶם. הִנְּךָ רוֹאֶה כִּי לֹא אַרְבֶּה לִשְׁאֹל.”

“שָׁלֹשׁ הַיָּדוֹת אֶתֶּן לְךָ, אֲדוֹנִי דוֹן פְרַנְצִיסְקוֹ! אַךְ הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ הָרוֹדְפִים אַחֲרָי. הֲשׁוֹמֵעַ אַתָּה קוֹל פַּרְסוֹת הַסּוּסִים? הִנֵּה הֵם הוֹלְכִים הָלֹך וְקָרוֹב! הֲלֹא קְרוֹבִים אֲנַחְנוּ אִישׁ לְאָחִיו! אַתָּה בֶן אֲחוֹת הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַאֲנִי מִיּוֹצְאֵי יֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ דָּוִד: אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ.”

“אָכֵן שְׁאֵרִי אָתָּה! וְהַשּׁוֹטרִים הַמְבַקְּשִׁים אֶת נַפְשִׁי מְבַקְּשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ? מְהֵרָה תִהְיֶה לְךָ תְּשׁוּעָה! שׁוּב וְשֵׁב בָּעֲגָלָה, אֲדוֹנִי. יָבֹאוּ נָא עַד הֵנָּה וַאֲנַחְנוּ נְקַדֵּם פְּנֵיהֶם כַּמִּשְׁפָּט. וְאַתֶּם נְעָרַי, מַהֲרוּ אֶל הַמַּאֲרָב!”

דִּיֶגוֹ עָלָה בָעֲגָלָה וְיוֹאָן הוֹלִיךְ אֶת הַסּוּסִים לְאִטָּם. הַשּׁוֹדְדִים נִסְתְּרוּ מִנֶּגֶד עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה הַשּׁוֹטְרִים רוֹכְבֵי הַסּוּסִים נִרְאוּ עַל הַגִּבְעָה. וַיִּרְאוּ אֶת הָעֲגָלָה מִנֶּגֶד וַיִּקְרְאוּ בְשִׂמְחַת לִבָּם: “עֲמוֹד!” וַיְפַתְּחוּ מוֹשְׁכוֹת הַסּוּסִים וַיְמַהֲרוּ אֶל טַרְפָּם.

וְהִנֵּה קוֹל מַשַּׁק קְנֵי הָרוֹבִים וּמִבֵּין סִבְכֵי הַיַּעַר הַמִּשְׂתָּרֵעַ לְיַד הַמְסִלָּה עָפוּ הַכַּדּוּרִים בְּקוֹל שְׁרִיקוֹת מֵעַל לְרָאשֵׁי הָרוֹכְבִים. הַסּוּסִים הִשְׁתּוֹלְלוּ, הִתְקוֹמְמוּ מִפַּחַד פִּתְאֹם. עוֹד צַעַד אֶחָד לְפָנִים וְהִדְבִּיקָה אוֹתָם הָרָעָה. וַיִּשְׁתּוֹמְמוּ הָרוֹכְבִים וַיַּעַמְדוּ תַחְתָּם וַיַּשְׁקִיפוּ עַל פְּנֵי הַיַּעַר, וּמְפַקֵּד צְבָא הַשּׁוֹטְרִים קָרָא: “הִנֵּה יָצָא הַשָּׂטָן לִקְרָאתֵנוּ!”

וְקוֹל אַדִּיר וְחָזָק עוֹנֵהוּ בְּסֵתֶר רָעַם: “לֹא, כִּי דוֹן פְרַנְצִיסְקוֹ אֶשְׁתְּבוֹן יָצָא לְנֶגְדֶּךָ!”

וַיֶּחְרְדוּ הַשּׁוֹטְרִים חֲרָדָה גְדולָה עַד מְאֹד וַיִּזְעָקוּ: “דּוֹן פְרַנְצִיסְקוּ אֶשְׁתְּבוֹן! אוֹי-נָא לָנוּ כִּי אָבָדְנוּ!” וַיִּפְנוּ עֹרֶף וַיְמַהֲרוּ וַיָּנוּסוּ עַל נַפְשׁוֹתָם. וּגְדוּדֵי אֶשְׁתְּבוֹן יָרוּ עוֹד פְּעָמִים אֲחָדוֹת עַל הַנָּסִים וְהַנִּמְלָטִים; וְאֵלֶּה מִהֲרוּ לִבְרֹחַ וְעוֹד מְעַט וְאֵינָם.

וַיַּעֲצֹר יוֹאָן אֶת הַסּוּסִים, וְשַׂר הַגְּדוּד נִגַּשׁ אֶל הָעֲגָלָה בְּעַנְוַת חֵן וְכָבוֹד וַיֹּאמַר: “נִצַּלְתָּ, אֲדוֹנִי, הַשּׁוֹטְרִים גִּבּוֹרֵי הַחַיִל נָסוּ וְאֵינָם.”

“אֲדוֹנִי דוֹן פְרַנְצִיסְקוֹ, אוֹתְךָ שָׁלַח אֱלֹהִים לִקְרָאתִי בְּעֵת צַר לִי וַתְּהִי לִי לְמוֹשִׁיעַ, וְעַתָּה קַח לְךָ אֶת כָּל כַּסְפִּי.”

“וּמֵאַיִן תִּמְצָא מִחְיָתְךָ בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה? לֹא, אֲדוֹנִי, לֹא אֶקַּח מִמְּךָ יוֹתֵר מֵחֲצִי כַסְפְּךָ, כִּי לֹא כֵן דַּרְכִּי, וְלֹא תֹאמַר דּוֹן פְרַנְצִיסְקוֹ אֶשְׁתְּבוֹן הָפַךְ אֶת רָעָתִי לוֹ לְטוֹבָה. וְיַעַן אֲשֶׁר תִּקְרָאֵנִי גוֹאֵל וּמוֹשִׁיעַ, עַל-כֵּן אוֹסִיפָה לַעֲשׂוֹת עִמְּךָ חֶסֶד וְשִׁלַּחְתִּיךָ עַד גְּבוּל פּוֹרְטוּגַל. אֲנִי וּנְעָרַי אֵינֶנּוּ יְרֵאִים מִפְּנֵי אִישׁ, וְאַף לֹא מִפְּנֵי כָל צְבָא סְפָרַד.”

אִם אָמְנָם לֹא לָקַח הַשּׁוֹדֵד כִּי אִם מַחֲצִית הַהוֹן אֲשֶׁר לְדִיֶגוֹ, בְּכָל זֹאת מָצָא שָׁלָל רָב; כִּי הָיָה דִיֶגוֹ כָבֵד מְאֹד בְּכֶסֶף וּבִכְלֵי יְקָר אֲשֶׁר לָקַח עִמּוֹ בְּצֵאתוֹ.

וּכְבוֹא דִיֶגוֹ אֶל עִיר מוֹשָׁב וַיִּמְכֹּר אֶת הָעֲגָלָה וְאֶת הַסּוּסִים, כַּאֲשֶׁר יָעַץ לוֹ דוֹן פְרַנְצִיסְקוֹ; וַיִּקֶן לוֹ וּלְעַבְדוֹ שְׁתֵּי פְרֵדוֹת טוֹבוֹת. וַיִּסְעוּ וַיֵּלְכוּ אָרְחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת וּגְדוּד הַשּׁוֹדְדִים הוֹלֵךְ עִמָּהֶם לְשַׁלְּחָם עַד בּוֹאָם אֶל גְּבוּל פּוֹרְטוּגַל. שָׁם הֶעֱנִיק דִּיֶגוֹ לַשּׁוֹדְדִים וַיִּתֵּן לָהֶם מַתָּנוֹת רַבּוֹת, אִישׁ חֶלְקוֹ, וַיַּעֲלוּ מֵעָלָיו.

וּלְמִקֵּץ יָמִים אֲחָדִים בָּא דִיֶגוֹ עִירָה פוֹרְטָה, אֶל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ בְּשָׁלוֹם. שָׁם יָרְדוּ בָאֳנִיָּה לַעֲבֹר אָרְחוֹת יַמִּים.

כט

מִי יְמַלֵּל אֶת הַשָּׂשוֹן וְהַשִּׂמְחָה אֲשֶׁר הָיוּ בְּקֶרֶב עֲדַת הַיְּהוּדִים יוֹצְאֵי סְפָרַד וּפוֹרְטוּגַל אֲשֶׁר בְּאַמְשְׂטֶרְדַם בְּיוֹם בּוֹא שָׁמָּה עִמָּנוּאֵל וּבֵיתוֹ, מֻצָּלִים מֵאֵשׁ וּמֵאֲבַדּוֹן וּנְכוֹנִים לְהִסְתַּפֵּחַ אֶל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל! וְשִׂמְחַת הַזָּקֵן רְפָאֵל גָּבְרָה לְמַעְלָה רֹאשׁ, וַיְחַבֵּק פְּעָמִים רַבּוֹת לְעִמָּנוּאֵל וּלְדִיֶגוֹ, וְהֵם סִפְּרוּ לוֹ אֶת מִשְׁפַּט הַמָּוֶת אֲשֶׁר נַעֲשָׂה בַנָּזִיר בֵּלְטְשַׁאצַר, כִּי נִגְלָה עֲוֹנוֹ אֲשֶׁר הִתְנַקֵּשׁ בְּנֶפֶשׁ דּוֹן אַלְפוֹנְזָה פֶרְנַנְדֵץ. וְאַחַר מִהַר אֶל דּוֹנָה אֲנוּנְצִיאַתָּה וְאֶל דּוֹנָה אִינֶץ וַיַּבֵּט אֲלֵיהֶן וְעֵינָיו לֹא שָׂבְעוּ לִרְאוֹת פְנֵיהֶן.

וּמַה-גָּדְלָה הַשִּׂמְחָה בְּיוֹם בּוֹא דוֹן עִמָּנוּאֵל וְדוֹן דִּיֶגוֹ וְדוֹן יוֹסֵף בִּבְרִית אַבְרָהָם! מִקֵּץ שָׁבוּעוֹת מִסְפָּר חָגְגוּ אֶת יוֹם חֲתוּנַת דּוֹן יוֹסֵף וְדוֹנָה אִינֶץ בְּרֹב שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן, וְכָל עֲדַת הַיְּהוּדִים יוֹצְאֵי סְפָרַד וּפוֹרְטוּגַל שָׂמְחוּ עִמָּהֶם. בְּעֵת הָאֹכֶל קָרְאָה דוֹנָה אֲנוּנְצִיאַתָּה לִבְנָהּ הַחוּצָה אֶל הַגַּן וַתְּדַבֵּר אֵלָיו עַל דּוֹנָה פְרַנְצִיסְקָה, נַעֲרָה תְּמִימָה וְטוֹבָה, הָרְאוּיָה לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁה.

וַיַּעַן דִּיֶגוֹ וַיֹּאמֶר לְאִמּוֹ: “אִמִּי, גַם אָנֹכִי הָיָה עִם לְבָבִי זֶה מֵאָז לְבַקֵּשׁ אֶת דּוֹנָה פְרַנְצִיסְקָה כִּי תִהְיֶה לִי לְאִשָּה; וְאוּלָם עַתָּה יֵשׁ אֶת נַפְשִׁי לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה, כִּי לֹא בְאֶרֶץ כְּהוֹלַנְדְ אוּכַל לָשֶׁבֶת לְאֹרֶךְ יָמִים. הִנֵּה נָא לִי יְדִיד וְרֵעַ בְּאֶרֶץ מֶרְחָק, אִישׁ גָּדוֹל וְאַדִּיר מְאֹד; אֵלָיו אָבֹא. וְהָיָה אִם זָכֹר יִזְכְּרֵנִי עוֹד וְלִבּוֹ טוֹב לִי כְקֶדֶם, וְשַׂמְתִּי מִשְׁכָּנִי אִתּוֹ וְהָיִיתִי קָרוֹב אֵלָיו. אָז אָשׁוּב וְלָקַחְתִּי אֶת פְרַנְצִיסְקָה וְאֵרַשְׂתִּיהָ לִי לְעוֹלָם.”

וַתִּמַח דּוֹנָה אֲנוּנְצִיאַתָּה אֶת דִּמְעָתָהּ מֵעַל לֶחְיָהּ וַתֹּאמַר: “אֱלֹהִים יְבָרֶכְךָ, בְּנִי.”

כָּל הַלַּיְלָה הַהוּא הָיָה מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה עַד הַבֹּקֶר. עֵינֵי כָל הַקְּרוּאִים הָיוּ אֶל דִּיֶגוֹ, כָּל הַשּׁוֹמֵעַ נָתַן גֹּדֶל לָאִישׁ אֲשֶׁר הָיָה רֹאשׁ הַכֹּהֲנִים וְרֹאשׁ הַבִּקֹּרֶת וַיִּטֹּשׁ אֶת כָּל כְּבוֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וַיָּשֶׂם נַפְשׁוֹ בְּכַפּוֹ לְמַעַן שׁוּב אֶל הַדָּת אֲשֶׁר שָׁפְכוּ אֲבוֹתָם עָלֶיהָ אֶת דָּמָם כַּמָּיִם.

וְדוֹן עִמָּנוּאֵל כּוֹנֵן לוֹ בֵית-מִסְחָר בְּאַמְשְׂטֶרְדַם הוּא וַחֲתָנוֹ דוֹן יוֹסֵף; וַיִּשְׁלְחוּ אֳנִיּוֹת אֶל אֶרֶץ הַקֶּדֶם לְהָבִיא מִפְּרִי אַרְצוֹת הַנֶּגֶב וְלִמְכֹּר אוֹתָם בְּאֶרֶץ מַעֲרָב. אַךְ דּוֹן דִּיֶגוֹ לֹּא שָׁת יָדוֹ עִמָּהֶם בַּמִּסְחָר הַזֶּה; כִּי מַחֲשָׁבוֹת אֲחֵרוֹת לָקְחוּ אֶת לִבּוֹ. וַיְבָרֵךְ אֶת אַנְשֵׁי בֵיתוֹ וַיִּפָּרֵד מֵעֲלֵיהֶם לִנְסוֹעַ לְמַסָּעָיו, וְיוֹאַן עַבְדוֹ הַנֶּאֱמָן אִתּוֹ; וְאִישׁ לֹא יָדַע אָנָה פָנָיו מוּעָדוֹת.

וְהַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַר דִּיֶגוֹ לַעֲבָר-בָּהּ רְחוֹקָה מְאֹד, וּבַיָּמִים הָהֵם הָיָה הַמַּסָּע לְמַשָּׁא לְעוֹבְרֵי אֳרָחוֹת. גַּם דִּיֶגוֹ נָשָׂא עָמָל וּתְלָאָה רַבָּה עַד בּוֹאוֹ בְּעֶגְלָתוֹ לִפְנֵי שַׁעֲרֵי וִינָה עִיר מְלוּכַת אוֹסְטְרִיָּה מִקֵּץ שְׁנֵי יְרָחִים לְצֵאתוֹ.

וְשַׂר הַצָּבָא שְׁטָרֶמְבֶּרְגְ, אֲשֶׁר הָיָה עִם קָרְל הַמֶּלֶךְ בִּימֵי מְצוֹר בַּרְצְלוֹנָה, יוֹשֵׁב וּמְסַפֵּר לְרֵעָיו בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן אֶת כָּל הַגְּדוֹלוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה נָזִיר סְפָרַדִּי דִיֶגוֹ אֲגוּלַר בַּמִּלְחָמָה הַהִיא. עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר וְעֶבֶד בָּא וַיֹּאמַר: “אִישׁ בָּא מֵאֶרֶץ נָכְרִיָּה וְהוּא מְבַקֵּשׁ לִרְאוֹת אֶת פְּנֵי אֲדוֹנִי.”

וְהַגְרַף שְׁטָרֶמְבֶּרְג יָצָא אֶל הַחֶדֶר הַחִיצוֹן וְהִנֵּה דוֹן דִּיֶגוֹ יוֹשֵׁב וּמְחַכֶּה לוֹ.

וַיְמַהֵר שַׂר הַצָּבָא וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ בְּאַהֲבָה רַבָּה וַיֹּאמַר: “יְהִי בוֹאֲךָ בָּרוּךְ, וַאֲנִי לֹא פִלַּלְתִּי כִּי אָשׁוּב עוֹד לִרְאוֹת פָּנֶיךָ,”

ל

וְהַקֵּיסָר קָרְלְ יוֹשֵׁב בַּחֲדַר עֲבוֹדָתוֹ וְעִמּוֹ בַחֶדֶר בִּתּוֹ הַיְחִידָה מִרְיָם תֵּרֵזִיָה, הַנּוֹדַעַת לְשׁם אַחֲרֵי כֵן בִּהְיותָהּ קֵיסָרִית אוֹסְטְרִיָּה, וְאָז עוֹדֶנָּהּ יַלְדָּה קְטַנָּה. וַיָּבֹא שוֹמֵר הַסַּף וַיַּגֶּד-לוֹ לֵאמֹר: הִנֵּה הַגְרַף שְׁטָרֶמְבֶּרְג, וַיִּתֵּן הַקֵּיסָר אוֹת וְהַגְּרַף בָּא הֶחָדְרָה.

וַיִּקְרָא אֵלָיו קָרְלְ לֵאמֹר: “וּמָה רֵעִי וְגֶבֶר עֲמִיתִי מִימֵי הַמִּלְחָמוֹת, מָה הַחֲדָשׁוֹת אֲשֶׁר תַּשְׁמִיעֵנִי?”

וַיַּעַן הַגְּרַף וַיֹּאמַר: “אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, הִנֵּה אִתִּי מַזְכֶּרֶת מִימֵי מִלְחֶמֶת סְפָרַד. הֲתִזְכֹּר אֶת הַנָּזִיר הַדּוֹמִינִיקַנִּי דִיֶגוֹ?”

“הָאִישׁ אֲשֶׁר הָיָה לָנוּ מוֹשִׁיעַ וּמָגֵן בְּבַרְצְלוֹנָה וַיַּצִּילֵנוּ מִלֶּכֶת כֻּלָּנוּ שְׁבִי לִפְנֵי צָר?”

“הוּא הוּא, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ.”

“אָמְנָם זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד. הֲשָׁמַעְתָּ דָבָר עַל אֹדותָיו. שַׂר-צְבָאִי הַיָּקָר?”

“הִנֵּה הוּא בָזֶה, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ,”

“הִנּהוּ בָזֶה? וְאַיּוֹ? הֲבִיאֵהוּ נָא אֵלַי מְהֵרָה; כִּי נִכְסֹף נִכְסַפְתִּי מְאֹד לִרְאוֹת פָּנָיו.”

וַיְמַהֵר הַגְּרַף שְׁטָרֶמְבֶּרְגְ הַחוּצָה, וְהַקֵּיסָר הָלַךְ בַּחֶדֶר אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה, וְעִם לְבָבוֹ יָשִׂיחַ לֵאמֹר: “הַנָּזִיר דִּיֶגוֹ, מַה-יָקָר הָאִישׁ הַזֶּה, וּמָה-רַבָּה אֱמוּנָתוֹ לִי. מִי יִתֵּן וְיָכֹלְתִּי לְעָצְרוֹ וְלָתֶת לוֹ יָד בְּהֵיכָלִי וּבְבֵית מַלְכוּתִי.”

וְאַחַר יָשַׁב הַקֵּיסָר וַיִּקַּח אֶת בִּתּוֹ הַקְּטַנָּה עַל בִּרְכָּיו וַיִּשַּׁק לָהּ וַיֹּאמַר: “וְאַתְּ, בִּתִּי יְחִידָתִי, יָדַעְתִּי כִּי רָעוֹת רַבּוֹת וּמוֹקְשִׁים רַבִּים יִתְיַצְּבוּ בְּפָנַיִךְ בְּבוֹאֵךְ לָרֶשֶׁת אֶת כִּסֵּא מַלְכוּתִי אַחֲרָי! עַתָּה אֵין טוֹב לִי כִּי אִם לִמְצֹא עֲבָדִים חֲרוּצִים וְנֶאֶמְנֵי-רוּחַ אֲשֶׁר יִהְיוּ בְּעוֹזְרַיִךְ לְהָקִים בְּיָדֵךְ אֶת הַמְּלוּכָה עַל מְדִינוֹת אוֹסְטְרִיָּה. וַאֲקַוֶּה כִּי גִם הָאִישׁ אֲשֶׁר יָבִיא לִי שְׁטָרֶמְבֶּרְגְ עַתָּה הָיֹה יִהְיֶה לִי עֶבֶד כָּזֶה.”

הַדֶּלֶת נִפְתְּחָה וְהַגְּרַף שּׁטָרֶמְבֶּרְגְ בָּא וְעִמּוֹ הָאִישׁ אֲשֶׁר חִכָּה לוֹ הַקֵּיסָר. וַיּוֹשֶט הַקֵּיסָר אֶת שְׁתֵּי יָדָיו לָאֹרֵחַ הַבָּא אֵלָיו; וַיַּחֲזֵק בָּהֶן דִּיֶגוֹ וַיַּגַּע אוֹתָן אֶל שְׂפָתָיו. וְהַקֵּיסָר חִבֵּק לוֹ וַיִּשָׁקֵהוּ מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ.

וַיּוֹלִיכֵהוּ אֶל בִּתּוֹ הַקְּטַנָּה וַיֹּאמֶר לוֹ: “זֹאת בִּתִּי הַיְחִידָה יוֹרֶשֶׁת מְלוּכַת הַבְּסְבּוּרְג, הַנְּסִיכָה מִרְיָם תֵּרֵזִיָה.”

וַתִּשְׁאַל הַיַּלְדָּה וַתֹּאמַר: “וּמִי הָאִישׁ הָאֹרֵחַ הַזֶּה?”

וַיֹּאמֶר הַקֵּיסָר: “הֲלֹא זֶה אוֹהֵב טְהָר-לֵב וְנֶאֱמַן-רוּחַ, עִמּוֹ גַם חָכְמָה גַם גְּבוּרָה; הוּא הִצִּלַנִּי לְפָנִים מִשְּׁבִי וְאוּלַי גַם מִמָּוֶת. שְׁמוֹ דוֹן דִּיֶגוֹ לְבֵית אֲגוּלַר. וְאַתְּ, בִּתִּי, זִכְרִי וְשִׁמְרִי אֶת שֵׁם הָאִישׁ הַזֶּה, וְהָיָה כְּשִׁבְתֵּךְ עַל כִּסֵא אֲבוֹתַיִךְ וּבָא וְשָׁאַל מִמֵּךְ דָּבָר עָשֹה תַעֲשִי שְׁאֵלָתוֹ; כִּי לֹא יְבַקֵּשׁ מִמֵּךְ דָּבָר אֲשֶׁר לֹא כַדָּת.”

וַיִּשְׁתַּחוּ דִיֶגוֹ וַיֹּאמַר; “יְבָרֶכְךָ אֱלֹהִים, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ; וְתֶחֱזֶינָה עֵינֶיךָ בְּיֶלֶד שַׁעֲשׁוּעֶיךָ זֶה אֶת כָּל חֲזוֹן לִבְּךָ וְכָל מַשָּׂא נַפְשֶׁךָ.”

וְהַקֵּיסָר אָמַר לְדִיֶגוֹ: “וְעַתָּה סַפְּרָה נָא לִי מָה הֱבִיאֲךָ עַד הֲלוֹם?”

“אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ יְדַבֶּר-נָא עַבְדְּךָ דָּבָר בְּאָזְנֶיךָ בְּאֵין אִישׁ זוּלָתֵנוּ.”

הַקֵּיסָר נָתַן אוֹת וְהַגְּרַף שְׁטָרֶמְבֶּרְג יָצָא; וְאַחַר בָּאָה הָאוֹמֶנֶת וַתּוֹצֵא אֶת הַנְּסִיכָה מִן הֶחָדֶר.

וַיֹּאמֶר הַקֵּיסָר: “הִנֵּה אֲנַחְנוּ לְבַדֵּנוּ בַחֶדֶר, וְעַתָּה דַבֵּר דְּבַרֶיךָ. אַךְ לֹא עָלֶיךָ לְסַפֶּר-לִי אֶת הַכֹּל מֵרֹאשׁ; כִּי מַלְאָכִי הַיּוֹשֵׁב בְּמַדְרִיד הוֹדִיעַנִי פַּעַם בְּפַעַם עַל אֹדוֹתֶיךָ. הֲלֹא הִנְּךָ רֹאשׁ כְּהוּנַת אֲוִילָה וְשׁוֹפֵט הַבִּקֹּרֶת לְמַדְרִיד?”

“זֹאת הָיִיתִי לְפָנִים, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, וְעַתָּה בָרַחְתִּי מֵעַל הָאָרֶץ.”

“וּמַדּוּעַ? מָה-הַחַטָּאת אֲשֶׁר שָׂמוּ עָלֶיךָ?”

“מֵאָז שָׂמָה הַבִּקֹּרֶת אֶת פָּנֶיהָ לְרָעָה בְּהוֹרַי וּבַאֲחוֹתִי וַתִּרְדְּפֵם בַּחֲמָתָהּ, לֹא שָׁמַעְתִּי אֶת שִׁמְעָם וְלֹא יָדַעְתִּי מֶה-הָיָה לָהֶם, וְזֶה כְשָׁנָה מָצָאתִי אֶת אָבִי וְהוּא הִגִּיד לִי כִּי אִמִּי וַאֲחוֹתִי עֲצוּרוֹת בְּבֵית הַכֶּלֶא אֲשֶׁר לַבִּקֹּרֶת, עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מִשְׁפָּטָן מֵאִתִּי, מֵאֵת הַבֵּן וְהָאָח, לְהִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ חַיִּים.”

“נוֹרָא הַדָּבָר הַזֶּה? וּמֶה-עָשִׂיתָ?”

עָשִׂיתִי כָל אֲשֶׁר הָיָה לְאֵל יָדִי לְהָבִיא לָהֶן גְּאוּלָה וּפְדוּת עַל פִּי הַשּׁוֹפְטִים, וְלֹא יָכֹלְתִּי; וּבִרְאוֹתִי כִּי כָל יְגִיעִי לָרִיק נָתַתִּי לָהֶן יָדַיִם לָנוּס וּלְהִמָּלֵט. וְכַאֲשֶׁר נוֹדַע דְּבַר הַמְּנוּסָה בִּקְּשׁוּ לְהוֹעִיד אוֹתִי לְמִשְׁפַּט הַבִּקֹּרֶת עַל זֹאת; אָז בָּרַחְתִּי גַם אָנִי."

“גַּם אָנֹכִי כָמוֹךָ עָשִׂיתִי לוּ הָיְתָה נַפְשִׁי תַחַת נַפְשֶׁךָ! וּמַה-טּוֹב כִּי בָאתָ אֵלָי. אָנֹכִי אֲבַקֵּשׁ מֵאֵת הָאֲפִיפִיוֹר וְכִפֵּר עָלֶיךָ לְטַהֵר אוֹתְךָ וְכִי אֶמְצָא מָקוֹם לְךָ בְּאַחַד הַגְּלִילוֹת בְּאַרְצִי וְשַׂמְתִּיךָ לִנְשִׂיא רֹאשׁ הַכְּהוּנָה.”

“קָטֹנְתִּי מִכָּל הַחֲסָדִים אֲשֶׁר אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ אומֵר לַעֲשׂוֹת עִמָּדִי, וַאֲנִי…”

“הִנְּךָ עָנָו מְאֹד! וְאָנֹכִי לֹא חֶסֶד אֶעֱשֶׂה עִמְּךָ כִּי אִם הָשֵׁב אָשִׁיב לְךָ כְּכָל תַּגְמוּלֶיךָ עָלָי; אַף לֹא לְמַעַנְךָ לְבַד אֲנִי אוֹמֵר לְקָרֵב אוֹתְךָ אֵלַי כִּי אִם גַּם לְמַעֲנִי. הֲלֹא הָיֹה תִהְיֶה לִי עֶבֶד נֶאֱמָן, חָרוּץ וּמָהִיר בִּמְלַאכְתּוֹ.”

“שָׂא-נָא לִי אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, וַאֲנִי לֹא הִגַּדְתִּי לְךָּ עוֹד אֶת כָּל אֲשֶׁר עִמִּי.”

“הֵן לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר אֲשֶׁר לֹא לְכָבוֹד לְךָ; יָדַעְתִּי כִּי לֹא אִישׁ כָּמוֹךָ יִתְיַצֵּב עַל דֶּרֶךְ לֹא טוֹב.”

“אֲקַוֶּה לַאֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי יִשְׁקְלֵנִי בְמֹאזְנֵי צֶדֶק וְלֹא יַחְשָׁב-לִי לְעָוֹן הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי: בְּאַמְשְׂטֶרְדַם שַׁבְתִּי לְדָת אֲבוֹתָי; גַּם אָבִי וְאִמִּי וַאֲחוֹתִי יְהוּדִים הֵם.”

וַיֹּאמֶר הַקֵּיסָר: “הוֹי שָׁדוּד, מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ? הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי בְּאוֹסְטְרִיָה מִשְׁפַּט מָוֶת לָאִישׁ הַשָּׁב מֵאַחֲרֵי הַדָּת הָנּוֹצְרִית?”

“יָדַעְתִּי, וְאוּלָם גַּם יוֹדֵעַ אָנֹכִי כִּי גַם אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ גַם שַׂר הַצָּבָא הַגְרַף שְׁטָרְמְבֶּרְגְ, אֲשֶׁר יַחְדָּו נִלְחַמְנוּ אֶת מִלְחֲמוֹת מַלְכֵּנוּ, לֹא יְגַלּוּ סוֹדִי וְלֹא יַסְגִּירוּנִי בְּיַד הוֹרֵג.”

וַיִּצְחַק הַקֵּיסָר וַיֹּאמַר: " אִם אָמְנָם לֹא אֲגַלֶּה סוֹדְךָ לְרַע לְךָ; אַךְ הֲלֹא מְעַתָּה לֹא אוּכַל עוֹד לָתֵת לְךָ יָד בֵּין שָׂרֵי מַלְכוּתִי. וַאֲנִי מַה-שָּׂמַחְתִּי מֵרֹאשׁ בַּעֲבוֹדָתְךְ אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי."

“מַלְכִּי וַאֲדוֹנִי! גַּם עַתָּה בִּהְיוֹתִי יְהוּדִי יָכֹל אוּכַל לִהְיוֹת לַאֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ וּלְבֵית-מַלְכוּתוֹ לְעֵזֶר וּלְהוֹעִיל. מָה-הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַדָּרוּש לְמַעַן כּוֹנֵן מַמְלָכָה עַל תִּלָּהּ? הֲלֹא כֶסֶף, וְאוֹתוֹ אַמְצִיא אֶל אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ בְּיַד בְּנֵי עַמִּי וּבַעֲלֵי בְרִיתִי אֲשֶׁר בְּאמַשְׂטרְדַּם, בְּלוֹנְדוֹן וּבְהַמְבּוּרְגְ. וְהָיָה אָנֹכִי אֶעֱנֶה אֶת הַכֶּסֶף, וְהַכֶּסֶף יַעֲנֶה כָּל מַחְסוֹרֵי הַחַיִל כִּי יֵחָלֵץ לַצָּבָא, וְהַחַיִל יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם בֵּית הַמַּלְכוּת.”

“וּמָה אִם בְּכָל זֹאת אֶפְגַּע בְּךָ לָשׁוּב אֶל הַכְּנֵסִיָּה הַקַּתּוֹלִית שֶׁהִיא לְבַדָּהּ מְאַשֶּׁרֶת תּוֹמְכֶיהָ? וְאִם אַבְטִיחֲךָ לָשׂוּם אוֹתְךָ לְרֹאשׁ שָׂרֵי מַלְכוּתִי כִּי תָשׁוּב לִהְיוֹת נוֹצְרִי?”

“אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, לֹא כְאִישׁ נִמְהָר עָשִׂיתִי מַעֲשַׂי, כִּי בְדַעַת וּבְחֶשְׁבּוֹן שַׁבְתִּי אֶל אֱמוּנַת אֲבוֹתַי אֲשֶׁר עָלֶיהָ נִשְׂרְפוּ רַבִּים מִמִּשְׁפַּחַת בֵּית אָבִי בָּאֵשׁ חַיִּים.”

“אִם-כֵּן אֵפוֹא לֹא אֶפְצַר בְּךָ עוֹד. הִנֵּה הָעִיר וִינָה לְפָנֶיךָ, בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ שֵׁב. אָמְנָם לְפִי חֻקֵּי הַמַּמְלָכָה לֹא יוּכְלוּ הַיְּהוּדִים לָשֶׁבֶת בָּעִיר הַזֹּאת, אַךְ לְמַעַנְךָ אֶעֱשֶׂה זֹאת לְהַבְדִּילְךָ לְטוֹבָה. וְעַתָּה שׁוּב בּוֹא אֵלַי מָחָר כָּעֵת הַזֹּאת, וְנִשְׁתָּעָה וְנִרְאֶה יַחְדָּו אֵי-זֹה דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁתָּבֹר לְךָ.”

וַיִּשַּׁק דִּיֶגוֹ לְיַד הַקֵּיסָר עַל חַסְדּוֹ וְטוּבוֹ וַיֵּצֵא מֵאֵת פָּנָיו.

לא

וְדִיֶגוֹ בָא לִפְנֵי הַקֵּיסָר בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְאַחֲרֵי דַבְּרָם אִישׁ לְרֵעֵהוּ דִבְרֵי יְדִידוּת, אָמַר לוֹ הַקֵּיסָר: “אֲנִי זָכֹר אֶזְכָּר-לָךְ לְטוֹבָה אֶת אֲשֶׁר גָּמַלְתָּ עָלַי לְפָנִים. שׂוֹם תָּשִׂים אֵפוֹא מִשְׁכָּנְךָ בְּוִינָה וּבְכָל מִשְׁלַח יָדֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה הִנְנִי לִהְיוֹת לְמַחֲזִיק וּלְמָעוֹז לְךָ.”

וַיִּשַּׁק דִּיֶגוֹ לְיַד הַקֵּיסָר וַיִּשְׁאַל מִמֶּנּוּ זְמָן עַד אֲשֶר יָשִׂים עֵינוֹ עַל הָעִיר וְיוֹשְׁבֶיהָ לְמַעַן יֵדַע אֶת אֲשֶׁר יִבְחָר.

מִקֵּץ שָׁבוּעוֹת מִסְפָּר בָּא אֶל הַקֵּיסָר וַיֹּאמַר:

“הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְיָעֵץ אֶת אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי יִתֵּן אֶת מְלֶאכֶת הַטַּבָּק עַל יַד אִישׁ אֶחָד בְּכָל מְדִינוֹת מַלְכוּתוֹ, כְּמַעֲשֵׂה מֶמְשֶׁלֶת צָרְפַת. הָרִשְׁיוֹן הַזֶּה יָבִיא בְּפִרְיוֹ הוֹן רַב לְאוֹצַר הַמַּמְלָכָה שָׁנָה שָׁנָה. וְאִם טוֹב בְּעֵינֵי אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ יָשִׂים נָא אֶת הַסֵּבֶל הַזֶּה עַל שִׁכְמִי. אָנֹכִי אֶטַּע אֶת הַטַּבָּק בְּאוֹסְטְרִיָּה וּבְכָל מְדִינוֹת הַמַּמְלָכָה וְאָבִי, אִישׁ הָאֲדָמָה, יַעַזְרֵנִי בַּעֲבוֹדָה הַזֹּאת; אֶת מִמְכָּרוֹ אֶתֵּן עַל יַד גִּיסִי דוֹן יוֹסֵף לְבֵית מוֹנְטְאַלְטוֹ, כִּי נְבוֹן-דָּבָר הוּא; וַאֲנִי אֲכוֹנֵן אֶת הַמַּחְלְקוֹת בְּכָל עָרֵי הַמַּמְלָכָה אֲשֶׁר לִמְדִינוֹת אוֹסְטְרִיָה; וַאֲנִי אַפְקִיד אֶת הַפְּקִידִים עוֹשֵׂי הַמְּלָאכָה וְאָשִׂימָה עֵינִי עֲלֵיהֶם.”

וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַקֵּיסָר וּבְעֵינֵי סוֹד-שָׁרָיו, וּלְמִקֵּץ יָמִים אֲחָדִים נִתְּנָה לְדִיֶגוֹ שְׁאֵלָתוֹ וַיְמַלְּאוּ אֶת יָדוֹ לַעֲשׂוֹת כַּאֲשֶׁר יָעָץ.

וַיִּסַּע וַיָּשָׁב דִּיֶגוֹ מִוִּינָה אַמְשְׂטֶרְדַמָה, שָׁם חָגַג אֶת יוֹם חֲתוּנָתוֹ עִם דּוֹנָה פְרַנְצִיסְקָה וְאַחַר שָׁב וִינָה הוּא וְאִשְׁתּוֹ עִמּוֹ וַיְכוֹנֵן שָׁם אֶת מוֹסְדוֹת עֵסֶק הַטַּבָּק. גַּם אַנְשֵׁי בֵיתוֹ בָּאוּ אֵלָיו. וְעִמָּנוּאֵל שָׂמַח כִּי יָשׁוּב לַעֲבוֹדַת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אָהַב מֵעוֹדוֹ; וְדוֹן יוֹסֵף עָשָׂה אֶת הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר הִפְקִידוֹ דִיֶגוֹ עָלֶיהָ בְּדַעַת וּבְכִשְׁרוֹן וּבְיַד חָרוּצִים. וְהָאֱלֹהִים שָׁלַח אֶת הַבְּרָכָה בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם וַיְהִי לְבֵית אֲגוּלַר הוֹן וְעֹשֶׁר רַב וְגַם אוֹצַר הַמַּלְכוּת מָלֵא כֶסֶף וְזָהָב.

וְהַקֵּיסָר קָרְלְ מָשַׁךְ חַסְדּוֹ לְדִיֶגוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו; וַיִּשָּׂא אֶת רֹאשׁוֹ בְּתוֹךְ אֲצִילֵי הָאָרֶץ.

וְעִמָּנוּאֵל וַאֲנוּנְצִיאַתָּה הֶאֱרִיכוּ יָמִים וַיִּתְעַנְּגוּ עַל רֹב טוֹבָה; וַיִּרְאוּ בָנִים וּבְנֵי בָנִים וַיָּבֹאוּ אֱלֵי קֶבֶר זְקֵנִים וּשְׂבֵעֵי יָמִים.

לב

וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַיִּהְיוּ כַּחֲצִי יוֹבֵל שָׁנִים. וְהַקֵּיסָר קָרְלְ מֵת וּבִתּוֹ מִרְיָם תֵּרֵזִיָה יָשְׁבָה עַל כִּסֵּא מַלְכוּתָהּ, וּבְרֵאשִׁית מַלְכוּתָהּ הִתְחוֹלֵל עָלֶיהָ סַעַר גָּדוֹל, כִּי קָמוּ עָלֶיהָ אוֹיְבִים רַבִּים וַעֲצוּמִים מִכָּל עֲבָרִים וַיִלָּחֲמוּ בָהּ. וַיְהִי בִימֵי הַמִּלְחָמוֹת הָאֵלֶּה וַיּוֹצִיאוּ אֶת דִּבַּת הַיְהוּדִים יוֹשְׁבֵי בֵהְמֶן וּמֵהְרֶן רָעָה וַיַּגִּידוּ עֲלֵיהֶם כִּי נָטוּ אַחֲרֵי הָאוֹיֵב וַתּוֹצֵא הַקֵּיסָרִית מִרְיָם תֵּרֵזִיָה פְּקוּדָה לְגָרֵשׁ אֶת כָּל הַיְהוּדִים מִשְׁתֵּי מְדִינוֹתֶיהָ אֵלֶּה. כָּל צְעָקָה כָּל תְּחִנָּה אֲשֶׁר הִתְחַנְנוּ הָאֻמְלָלִים הָאֵלֶּה עַל נַפְשָׁם לֹא הוֹעִילוּ; גַּם מַלְאֲכֵי אַנְגְלִיָה, הוֹלַנְדְ, שְׁוֵדֶן וְדֵנֶמַרְק הִתְאַמְצוּ לְהָשִׁיב אֶת חֲמַת הַקֵּיסָרִית מֵעַל הַיְהוּדִים וְלֹא יָכֹלוּ. וַיִּשְׁמַע הַבָּרוֹן דִּיֶגוֹ לְבֵית אֲגוּלַר אֶת הָרָעָה הַנִּשְׁקָפָה עַל בְּנֵי עַמּוֹ. וַיָּבֹא עַד בֵּית הַמַּלְכוּת וַיְבַקֵּשׁ מֵאֵת שׁוֹמְרֵי הַסַּף לָבֹא וּלְהֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי הַקֵּיסָרִית; וְהוּא אָז זָקֵן וְאִישׁ שֵׂיבָה, אַךְ עוֹדֶנּוּ הוֹלֵךְ קוֹמְמִיּוּת וּמַרְאֵה פָנָיו יָפֶה אַף נָעִים.

וּכְעָמְדוֹ לִפְנֵי הַקֵּיסָרִית וַיֹּאמַר: “גְּבִרְתִּי הַמַּלְכָּה, יְהִי נָא חַסְדֵּךְ לְהַגִּיד לִי: הֲתִזְכְּרִי אֶת יוֹם עָמְדִי רִאשׁוֹנָה לִפְנֵי אָבִיךְ הַמֶּלֶךְ. הַשׁוֹכֵן בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן, בְּהִיכַל-הַמַּלְכוּת הַזֶּה?”

וַתּעַן הַקֵּיסָרִית וַתֹּאמַר: “אָמְנָם זָכֹר אֶזְכֹּר זֹאת. אָבִי צִוָּה עָלַי בָּעֵת הֵהִיא לָתֵת לָךְ כָּל חֶפְצְךָ אֲשֶׁר תִּשְׁאַל מִמֶּנִּי, בְּאָמְרוֹ אִישׁ כָּמוֹךָ לֹא יְבַקֵּשׁ דָּבָר כִּי אִם לְפִי צֶדֶק וְיֹשֶׁר.”

“וְעַתָּה גְבִרְתִּי הַמַּלְכָּה, שְׁאֵלָתִי לָךְ הִיא כִּי לֹא תָסִירִי חַסְדֵּךְ וְרַחֲמַיִךְ מִבְּנֵי עַמִּי הַיּוֹשְׁבִים בִּמְדִינוֹת בֵּהְמֶן וּמֵהְרֶן!”

“הַנִּיחָה לִי, בָּרוֹן דִּיֶגוֹ, וְאַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הַיְּהוּדִים יוֹשְׁבֵי בֵהְמֶן! יָדַעְתִּי כִּי גַם אָבִי הִשָּׁפֵט יִשָּׁפֵט עִמָּהֶם כָּמוֹנִי.”

“אַל-נָא יִחַר בְּעֵינֵי הוֹד מַלְכוּתֵךְ בִּנְטוֹתִי מִדְּבָרַיִךְ; לֵב הַקֵּיסָר קָרְלְ הָיָה טוֹב עַל הַיְהוּדִים יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר תְּדַמִּי, גְּבִרְתִּי הַמַּלְכָּה.”

“הֲיִתָּכֵן הַדָּבָר הַזֶּה!”

“הֲתֵדְעִי גְבִרְתִּי הַמַּלְכָּה אֶת הַקּוֹרוֹת אוֹתִי בַּיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים?”

“רַק אַחַת יָדַעְתִּי כִּי הִגְדַּלְתָּ לַעֲשׂוֹת טוֹב עִם אָבִי בִּימֵי נְעוּרֶיךָ.”

וַיְסַפֶּר-לָהּ הַבָּרוֹן אֶת כָּל דִּבְרֵי יְמֵי חַיָּיו הָרִאשׁוֹנִים, וְהַקֵּיסָרִית הִקְשִׁיבָה לְכָל דְּבָרָיו וַתִּשְׁתּוֹמֵם לְמִשְׁמַע אָזְנֶיהָ. וּכְכַלּוֹתוֹ לְסַפֵּר וַתִּקְרָא: “הוי, הַאֻמְנָם הָיִיתָ נוֹצְרִי, נָזִיר וְרֹאשׁ הַכְּהוּנָה וַתְּהִי לִיהוּדִי וְאָבִי יָדַע בְּכָל זֹאת?”

“אֲבִי הוֹד מַלְכוּתֵךְ הָיָה מוֹשֵׁל צַדִּיק וְיָשָׁר וּמַכִּיר טוֹבָה.” אֶת הַמִּלִּים “מַכִּיר טוֹבָה” בִּטֵּא דִּיֶגוֹ בְּיֶתֶר עֹז לְהַעִיר לָהּ אֹזֶן.

וַתֹּאמֶר אֵלָיו הַקֵּיסָרִית: “וּבְכֵן תֹּאמַר נַפְשְׁךָ כִּי אֶזְכָּר-לָךְ גַּם אֲנִי אֶת הַגְּמוּלוֹת שֶׁגָּמַלְתָּ לִי עַד עַתָּה וְאֶסְלַח לְמַעַנְךָ לַעֲוֹן הַיְּהוּדִים יוֹשְׁבֵי בֵהְמֶן וּמֵהְרֶן?”

“מְאֻשָּׁר אֶהְיֶה אִם תּוֹאִילִי גְבִרְתִּי הַמַּלְכָּה לַעֲשׂוֹת עִמָּדִי אֶת הַחֶסֶד הֶזֶּה.”

“הֵן רַבִּים יִפְצְרוּ בִי, זֶה בְּכֹה וְזֶה בְּכֹה, הָבָה אֲחַשְּׁבָה דְרָכַי וְאֵדְעָה מָה אֶעֱשֶׂה. כָּעֵת טֶרֶם אוּכַל לְהַבְטִיחֲךָ כָּל דָּבָר; אַךְ אִם אֶתְעַשֵּׁת לַיְהוּדִים יוֹשְׁבֵי הַמְּדִינוֹת הָהֵן וְצִוִּיתִי לְהָשִׁיב אֶת הַסְּפָרִים אֲשֶׁר שָׁלַחְתִּי לְגָרְשָׁם, וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבְךָ כִּי לְמַעַנְךָ עַשִׂיתִי זֹאת.”

גְּבִרְתִּי הַמַּלְכָּה…

“לֵךְ לְשָׁלוֹם! אַל תּוֹסֵף דַבֵּר אֵלַי עַתָּה בַדָּבָר הַזֶּה.”

וֶיֵּלֶךְ לוֹ הַבָּרוֹן. וַיְהִי בְּהָשֵׁב הַקֵּיסָרִית אַחֲרֵי-כֵן אֶת מַחֲשַׁבְתָּהּ הָרָעָה מֵעַל הַיְּהוּדִים, וַתְּמַהֵר וַתּוֹדִיעֵהוּ זֹאת בְּמִכְתָּב כָּתוּב בְּעֶצֶם יָדָהּ.

גַּם לִפְנֵי הַיָּמִים הָהֵם הָיָה שֵׁם דִּיֶגוֹ לְבֵית אֲגוּלַר גָּדוֹל וְנִכְבָּד לְרֹב אֶחָיו, אַף כִּי אַחֲרֵי עֲשׂוֹתוֹ אֶת הַתְּשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל, כִּי מֵעַתָּה הָיָה שְׁמוֹ מְבֹרָךְ בְּפִי רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל יוֹשְׁבֵי הַמְּדִינוֹת הָהֵן וְרָב אָדָם קְרָאֻהוּ אִישׁ חַסְדָּם, מוֹשִׁיעָם בְּעֵת צָרָה.

תַּמּוּ דִבְרֵי סִפּוּרֵנוּ.

מוחמד השני והיהודים

זה היה בשׁמנה עשר לירח ינואר 1595 למספרם. אנית־תרן קטנה רחפה על פני הבוספורוס הנהדר. היום ההוא היה יום בהיר ואביבי. השדות התעטפו במעטה ירק, ריח עדין ובשמי מלא את כל חלל האויר, והטיול על גדות הבוספורוס היה ענג שמימי.

בתוֹך הספינה הקטנה ישב עלם יפה־עינים וגבה־קומה, עיניו השחורות והגדולות נעו בחוריהן במהירות חשמלית ויבט בתאב דעות¹ גדולה על כל סביביו. פניו השזופות והמלאות הביעו שמחה ואשר ועל שפתיו הורודות רחף חיוך קל. לפניו ישבה ביראת הכבוד, קבוצת אנשים מאילי הארץ ורוזניה ויביטו על פני העלם החולם ברגשי אהבה ושמחה. הרוח נשב לאטו וינפנף את מפרשי האניה ודגליה, השמים טפטפו טללי אביב והספינה קרעה את הגלים בחפזון נמרץ ותעבור הלאה.

העלם החולם הביט מרחוק בענג מיוחד על פני כל הארמנות הבנויים לתלפיות, על המסגדים הענקים, על בתי־הכנסיות והגנות היפים שבעיר הבירה ובעיניו נוצצו זיקי גיל ושמחה. האניה התקרבה לאט לאט אל החוף ואלפי סירות ודוגיות שטו לקראתה. רגע אחרי כן השליכה האניה את עגנה ויריות רבות נשמעו מעל החומות הגבוהות, המון רב ועצום עמד צפוף ודחוק על החוף וקריאות: “יחי השולטן מוחמד השני!” קרעו את האויר. הסירה השולטנית נגעה בחוף וכל השרים הגבוהים, הוזירים ופקידי הממשלה סבבו ויכתירו סביב סביב את השולטן וינשקו איש איש את ידו ביראת הכבוד. כרוזים למאות יצאו ויכריזו בחוצות עיר הבירה וברחובותיה, שהשולטן מוראד השלישי גוע וימת ועל כסאו עלה בנו היחיד מוחמד השני, אשר הושב מארץ גלותו.

השולטנית סופיה

לפני ההמּון הרב, אשר עמד על החוף לקבל את פני השולטן החדש, עמדה אשה כבודה בתלבשת יקרה, אשר למרוֹת כובד מספר שׁנותיה נכרו עוד בשרטוטי פניה סמנים של יופי וחן. שני סריסים מזוינים, מסריסי השולטן מוראד, עמדו מימינה ומשמאלה ושר גדוד שומרי המלך מאחריה. ברגע אשר דרכו כפות רגלי השולטן הצעיר על רציף החוף השתערה הגברת העדינה ותפל על צואריו ותעטרהו בנשיקות חמות.

– "אהה בני, בני! – התפרץ קול מחניק מגרונה – “בני יקירי! מה מאושרה אנכי לראותך עוד בחיים!”.

זאת היתה המלכה סופיה אם השולטן הצעיר, אלמנת השולטן מוראד השלישי. המלכה סופיה לא היתה מושלמית מלידה; היא נולדה בעיר וניציה למשפחה אצילית ונכבדה מאד, היא משפחת בוף. אביה היה אז נציב האי קורפו אשר חסה אז תחת ממשלת ויניציה. סופיה היתה אז צעירה לימים, יפה וברה כאלילה. אביה אשר אהבה אהבה בלי מצרים לא יכל לחיות מבלי חברתה, וישלח ויקחנה אליו אל האי קורפי. בדרך התנפלו עליהם שודדים וישללו ויבוזו את כל אשר להם, וגם את סופיה היפהפיה לקחו אתם לשלל ויביאוה קושטאה. שמה מכרוה בכסף מלא לראש סריסי ארמון השולטן סלים, וזה האחרון יעדה לבנו מוראד השלישי, יורש־העצר, ותהי לו לאשה.

סופיה ידעה למשוך אליה את לב אישה לא בלבד ביפיה הצודד נפשות ובהוד החן השפוך על פניה, אלא גם בחכמת לבבה ובתבונתה הרבה, ותחי חיים מאשרים כל ימי חיי השולטן אישה. ועתה, אחרי מות השולטן נשענה היא על חסדי בנה השולטן החדש.

קבורת השולטן מוראד

למחרת היום ההוא נעשו ההכנות לקבורת השולטן מוראד. שבוע ימים הסתירו את מיתתו מההמון ויחכו בכליון עינים לבואו של יורש־העצר אשר הגלה בחיי אביו, כי הלא חק ומנהג ברברי שרר בימים ההם בממשלת עותמניה להמית את כל נסיכי המלכות בחיי המושלים.

וככה, נהרגו כל בניו של השולטן מוּראד, למן הבכור ועד היתר צעיר, הנסיך מוסטפה; כלם הומתו בפקודת אביהם האכזרי, ורק מוחמד השני הצליח, בעזרת אחדים מגדולי הממשלה, להמלט על נפשו רחוק מגבולות עותמניה.

העם, אשר לא ידע מזה מאומה, חשב כי אחרי מותו של השולטן מוראד תפרץ מלחמה חזקה בקרב המושלים והשרים הגדולים והממלכה תקרע לקרעים רבים. מפני זאת הסתירו את מיתתו של השולטן מעיני ההמון עד אשר בא בנו וימלוך תחתיו.

המרד הגדול ותוצאותיו

לרגלי עלותו של מוחמד השני על כסא ממלכת עותמן באה מהפכה גדולה בחוגי הוזירים, השרים ופקידי הממשלה. השולטן הצעיר פטר ממשרתם את כל הוזירים, השרים וכל נושאי המשרה בממשלה, אשר משלו בימי השולטן אביו ממשלה בלי מצרים. וימנה תחתם אנשים אחרים, לפי רוחו הוא וחפצו. גם את הוזיר הגדול סיפ’אן פשה הדיח השולטן החדש מעל כסא ויזירותו ויקם תחתיו את פ’ירחד פשׂה, איש עריץ ועזם, ארי טורף המתחפש בעור כבשה תמימה, ואויבו בנפש של הוזיר המודח. ויהי מוחמד השני איש מצליח בכל אשר יפנה, ואהוב ורצוי לעמו ולצבאותיו אשר הקריבו את נפשם בעד מלכם ומשיחם וככה חי השולטן הצעיר חיי אשר ומנוחה ימים רבים, אין רעש מלחמה ואין צלצול חרבות.

אבל לא לעולם אשר, ולא לנצח חיי שקט ומנוחה! ובמשך הימים האחרונים למלכות מוחמד השני פרצו בלבולים וסכסוכים רבים אשר הקדירו את שמי ההצלחה של השולטן הצעיר. גדודי חיל ה"איספהים" דרשו מאת הממשלה הוספה על משכרתם החדשית. הממשלה נעתרה בראשונה לבקשתם, אך לבסוף מאנה להטות להם אזן קשבת ותדחה בשתי ידים את דרישתם. גדודי האיספהים הגבורים נסו להגן על זכיותיהם ויתקוממו כאיש אחד ויארבו לוזיר הגדול פירחד פשה, ופעם, בצאתו מארמונו, השתערו עליו ויעצרו את מרכבתו, ויאיימו עליו למלאות את דרישתם. הוזיר הגשור² והיהיר, אשר מפניו חלו כל צבאות תורקיה, לא נבעת מפניהם ולבו לא נפל בקרבו, בקול מושלים פנה אליהם וירעים:

– “אוי מורדים! הטרם תדעו כי קצר לא קצרה ידי מהעניש את החוטאים בנפשותיהם?! אם דין ודברים לכם, פנו לכם אל וזרת³ המלחמה, שמה תמצאנה לכם אזנים קשובות אם רק צודקות הנה תביעותיכם!”

האיספהים השפנים חרדו מאד לקול מושלם ויתפזרו לכל רוח; אך אחרי זמן קט שבה רוח הגבורה שנית לפעמם ויתקצפו ויתרגזו מאד על חוצפתו של הוזיר העריץ הזה וילכו באלפיהם לבית ה“מופתי” וידרשו ממנו במפגיע לערוך פסק דין נגד פירחד פשה ולפסלו מכהונתו.

המופתי הזקן נסה להשקיט מעט את סערת רוחם; אך לשוא! הם עמדו על דעתם בכל תקף, והממשלה נאלצה לשלם שמנה וארבעים מליון אגורות כסף בתור פיוס. ואולם, למרות הכסף אשר קבלו לא נחה עליהם דעתם של האיספהים ויחלו לרקום בחשאי מזימות רצח ונקם נגד הוזיר הגדול אשר העיז לבזותם ולחלל את שמם הגדול בתתי אותם למורדים, ונגד הממשלה אשר עמדה לימינו.

עברו ימים וירחים וקצף האיספהים הלך הלך וגדל, ומרד גדול וכללי התעתד לפרוץ. אבל המרד הזה אחר מעט לבוא מפני כי חסר היה להם ראש ומנהיג אשר ילחום את מלחמתם בגבורה ובמסירות נפש, עד שמצאו להם את האיש הראוי לכך.

האיש אשר מצאו היה אמנם איש גבור, אך יחד עם זה הוזה וחולם חלומות; האיש הזה היה מזרע היהודים ועבדאללה שמו. אביו בגד בעמו וימיר את דתו בדת המוחמדית. הצעיר עבדאללה האמין אמונת אמן כי יבא יום ועלה גם הוא על כסא ממלכת עותמן. האמונה הטפלה הזו הכתה שרשיה בלבבו בעודנו צעיר לימים, ועתה בראותו כי גדודי האיספהים התרפסו לפניו שיהיה להם לראש, ראה הגבור ההוזה, קצת מהתגשמות נבואתו, ושהיום אשר לו חכה בכליון נפש ־ בא, ויקם וילחם את מלחמתם.

האיספהים, בראותם כי גבורם מפליא לעשות במחנה האויב, יצקו שמן על ראשו וימליכוהו בפומבי על כל חבל תורקיה המערבית.

אז התלקחה המלחמה בעצם תקפה בין גדודי האיספהים ובין מחנה השולטן ותעש שמות בשני המחנות. חללים רבים מאד נפלו מעבר מזה ומעבר מזה, אך בכל פעם יצאו האיספהים והנצחון על ידם, עד אשר התאזר פרחאד פשה כח ויכה את גדודי האיספהים שוק על ירך והגבור עבדאללה נפל שדוד לפני צבאות השולטן.

הגזרה נגד היהודים

כשנודע לשולטן הצעיר כי האיש אשר לחם בגבורה נפלאה נגד צבאותיו ואשר זמם לרשת את כסא ממשלתו, היה מזרע היהודים, חרה בו אפו עד להשחית ויאמר לשפוך את חצי נקמתו על כל היהודים תושבי עיר הבירה ויצו לגרש את כל היהודים מארצו. העם הנדכא, אשר נטל עליו זה אלפים שנה לנוד ולנוע בתבל מדחי אל דחי ומפנה לפנה, התחנן ויתרפס לפני המושל הצעיר להעביר את רוע הגזרה. אך כל תחנוניו ובקשותיו עלו בשיא: השולטן ווזיריו מאנו להטות אזן קשבת לתחנתם וזעקתם, והיהודים בעיר הבירה קראו צום ויזעקו ויתפללו לפני מלך מלכי המלכים להטות את לב השולטן לטובה עליהם.

בינתים והשוטרים אצים ביהודים למהר ולצאת מן הארץ בטרם יבא היום המוגבל..

דר' אשכנזי רופא החצר

באחד הארמונות היפים הבנויים לתלפיות בעיר סלוניקי, ישבו שני אנשים וישוחחו בידידות ובחביבות רבה. הראשון היה איש זקן ונשוא פנים, זקנו הארוך והלבן היורד על פי מדותיו הוסיף לו לוית חן וכבוד, ונקל היה להכיר ברשמי פניו את חכמתו, תכונת רוחו וישרת לבו; זה היה הרופא הישיש המפורסם דון רודריגס.

לפניו ישב צעיר אדמוני ויפה עינים, אשר קראהו הרופא הזקן בשם שלמה אשכנזי.

– ובכן, גם אדוני למד חכמת הרפואה? – שאל הרופא הישיש את איש־שיחו.

– כן, אדוני הנכבד! – השיב הרופא הצעיר – אנכי למדתי חכמת הרפואה בפראג ואחרי כן נסעתי לאיטליה ואגמור שמה את חק למודי. שמה, התודעתי להוד מעלתו אחמד פשה, ציר תורקיה בוניציה. המקרה אנה לידי להצילו ממות בטוח לרגלי מחלה אנושה וממושכת שחלה בה ימים רבים והרופאים נואשו להמציא לו ארוכה. הציר התורקי משך אלי חסד עבור זה וישלם לי כפעלי. הוא לקחני אתו אל בירת עותומניה ויציגני לפני השולטנית סופיה, ילידת וניציה, אשר לקחתני בחצר המלכות בתור רופאה הרשמי והמיוחד. השולטנית היפה האוהבת ומוקירת את השפה האיטלקית הפיקה הרבה רצון ממני על אשר מצאתני בקי ב“שפת האם” שלה ותמשכני חסד. עברו ימים מועטים והשולטנית סופיה מצאה בי איש נאמן לפי רוחה וחרוץ לא בלבד בחכמת הרפואה אלא גם בענינים מדיניים ובהנהגת הממשלה ותשתמש בי בענינים נכבדים מעניני הממשלה. ועתה גדול כבודי בעיניה ובעיני השרים הגדולים ורואי פני השולטן.

– ירשני נא, אדוני – פנה הרופא הישיש בשאלה אל אורחו – לשאול ממנו את הסבה אשר הכריחתהו לבוא אלי, ובמה אוכל לשרתו?

– אדוני הנכבד! – קרא האורח ויקרב את כסאו אצל הזקן, ויוסיף: אנכי בּאתי אליו להציע לפניו הצעה נכבדה אשר אולי תמצא חן בעיניו ואולי לא. אך בטרם דברי את דברי, אבקש ממנו להבטיחני כי השב ישיב לי תשובה ברורה על שאלתי למען אוכל לפנות על ימין או על שמאל.

– בכל לבי אעשה למענו ככל אשר לאל ידי.

– המענה הזה שמח מאד את לב הרופא הצעיר אשר ענה בשחוק על שפתיו:

"זה ירחים אחדים אשר החלטתי בנפשי להתחתן. חפצי הוא לקחת לי אשה מבנות הארץ, כי נפשי געלה בבנות ארפה אשר אופין ותכונתן זרו לרוחי. אנשים רבים הרבו לספר באוזני בשבחה של בת אחיו אסתר, ויהללו את יפיה וירוממו את חין ערכה לפני עד שלבי ונפשי נמשכו אחריה בטרם עוד ראיתיה פנים בפנים. התקוה, כי הורי אסתר לא ימנעו אותה ממני, אלצתני לבוא סלוניקה ולהציע לפניו להציגני לפניה, והיה אם אמצא חן בעיניה והיא גם היא תמצא חן בעיני, הושט תושיט לי את ידה והייתי מאושר בארץ.

לשמע דברי האורח נהרו פני הרופא הזקן ועיניו כמו הביעו את רגשי שמחתו החבויה. הוא שמע פעמים רבות את שמע הרופא הצעיר דר' אשכנזי, הרופא הרשמי⁴ רשאי לשולטן הגדול מוחמד השני, את חריצותו, חכמתו ותבונתו, ואת מרצו ועזמַתו, ועתה רואה הוא בעיניו כי אמת בפי מספרו. דר' אשכנזי הוא צעיר חכם ונבון, אמיד בנכסים, יפה תאר ורם הקומה ועתיד מזהיר נשקף לו לימים הבאים. ובכן, מה יבקש לו עוד בכדי לאשר את בת אחיו היקרה לו בתבל? הוא התבונן ויתעמק רגעים אחדים במחשבותיו וימצא כי טוב וכשר הדבר להשתמש בהזדמנות זו, ויפן אל אורחו ויאמר:

– אדוני החביב! מה מאד אהיה מאושר בארץ בתתי את בת אחי היחידה לו והיקרה לי מכל חמודות תבל בידי איש אשר יאשרנה ויאהבנה כנפשו, איש אשר יוקיריה וירכיבנה עֶל במתי האשר וההצלחה, כי רבות סבלתי בימי חלדי, תלאות רבות ורדיפות אין מספר עברו על ראש משפחתנו האמללה, ורק אסתר היא חלקנו מכל עמלנו בחיים. יקרה היא לנו מזהב ומכתם אופיר, יקרה היא לנו מכל סגולות תבל ומלואה, אתה אנו חיים ובלעדה החיים נחשבו לנו כאין וכאפס, ויחד אנכי ואחי אלי קבר נרד.

אהה! – הוסיף הזקן בהעבירו את קצה הממחטה מעל לעיניו הדומעות – אהה, לו ידע אדוני כמה סבלנו, כמה שבענו מרורות במשך גלותנו בספרד! בטח שמע אדוני החביב את תולדותיה העגומים של משפחתנו האומללה.

– יודע אני בכלל את “ההיסתוריה” הספרדית, אך בנוגע למשפחתכם, בפרט, לא שמעתי מאומה.

– משפחתנו – קרא הזקן בהתרגשות הנפש – משפחת קירה. היתה אחת המשפחות היותר עשירות והיותר מפורסמות שבספרד. לפני מאה ושלש שנים, בעת אשר גזרה המלכה אזבלה גרוש על היהודים מארץ ספרד, מאותה הארץ שבה התאזרחו היהודים אלפים שנה, נמנה זקני המנוח בין הרכושנים היותר גדולים שבארץ, ולכן לא היה יכל להפרד מאת הונו העצום אשר רכש בזעת אפו וללכת לגור בארצות זרות ולחיות חיי עני ולחץ, וילך וימיר את דתו רק למראית עין, כי במסתרים החזיק וישמור את כל חקותיה ומשפטיה בקדושה ובטהרה. גם את בנו היחיד דון גונזלס – הוא אבי – אשר היתה חיי רוחו ויחבק חיק דת נכריה. ואולם, הוא המיר את דתו רק למראית־עין, כי במסתרים החזיק וישמור את כל חקותיה ומשפטיה בקדושה ובטהרה. גם את בנו היחיד דון גונזליס – הוא אבי – חנך זקני המנוח על ברכי תורתנו כאיש יהודי כשר המסור לעמו ודתו. אבי גם הוא הלך בעקבות אבותיו ויחנך את שלשת בניו, אותי ואת שני אחי בדרכי תורת משה הקדושה. במעבה האדמה, עמוק עמוק, היה בית תפלתנו. שמה התאספנו שלש פעמים ביום להתפלל ולשפוך שיחה ורנה לפני אלהי השמים והארץ. שמה חגגנו את חגינו ושמה שבתנו את שבתינו ומועדינו, ונזהר מאד לבלי נפול ברשת מרגלי־החרש אשר פרשו לרגלינו ויארבו בכל פנה נסתרה את צעדינו.

לא ארכו הימים ומגורתנו באה, כי נפול נפלנו בצפרני החקירה (ה“אינקויזיציה”) האכזריה אשר גלתה את מקום מקדשנו למרות כל זהירותנו והתחפשותנו בפניה. ובאחד מימי החגים, בעת אשר שפכנו את שיחנו לפני אלהי המשפט, חדרה אל תוך המערה להקת כהנים ויאסרו את כלנו בזקים ויובילונו ביתה האסורים. את אחי הצעיר הובילו אל אחד מבתי המנזר ויענוהו בענויים קשים ומרים ואת אבינו שפטו… למולך. – המולך! אוי מה נורא היה השם הזה! מפניו חרדו גוים רבים, רגזו וחלו כל שומעיו, אך לא היהודים! השם הנורא הזה לא הפיל את חתתו על עמנו. אחינו היהודים רצו אל במת המוקד כאל בית משתה וחזיון, כי במה נחשבו החיים מול אהבתם היוקדת להדת, לחקותיה ולמשפטיה? ומה לא עשה העם הנרדף הזה, העם העשוק והרצוץ הזה בעד אלהיו, דתו ועמו?!

אבינו קבל באהבה את גזר דינו. הוא לא התרעם, לא התאונן, גם לא פצה את פיו, הוא קדש את עצמו ויכון לקראת הנצחון, לקראת המות.

הדבר היותר נורא והיותר מרגיז היה כי גזרו עלינו, על שלשת בניו להיות נוכחים בשעת השרפה. באחד מימות הקיץ הבהירים הוציאונו מבית הכלא, אשר בו ענו את נפשותינו בכל מיני ענויים קשים, ויסחבונו סחב והשלך אל בית השרפה.

אוי, מה איום ונורא היה המחזה ההוא! שערות ראשי תסמרנה בזכרי את הרגעים הארורים ההמה. את אבינו, מחמל נפשנו, מצאנו מתאבק עם מר המות, מתעקם ומתפתל מכאב עצום ונורא בתוך ים להבה.

הוא פתח את עיניו הגדולות, אשר הפיצו אור כהה ומבט קודר, מבט עגום מלא געגועים ויביט אל עבר פנינו. צעקה נוראה התפרצה פתאם מתוך גרונו ותקרע את האויר ותגיע לאזנינו החרשות מהכאב העצום אשר הרגישה נפשנו, והמלים: “שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד”… אשר צלצלו בראשונה כקול רעמים באזנינו כמו נבלעו בהמולת הלהבה אשר לחכה את גופת אבינו הקדוש…

– אבינו! צרחנו בקול מר ונפול באין אונים על הארץ.

המחזה המבהיל והמרגיז הזה דכא אותנו עד עפר. ימים רבים שחקנו בין משברי המות והחיים, ויש אשר חפצו לשוב ולאסרנו שנית, לולא הקים לנו אלהים איש גואל ומושיע, אחד ממכרי אבינו המנוח ויחלצנו מידי האכזרים הפראים אשר יזמו לקחת את נפשנו. האיש המודע הזה לקחנו אל ביתו וידאג לנו במשך ימי חליינו עד אשר שבנו לאיתננו ונרד מערש דויינו. אז נוכחנו לדעת כי חרפה היא לנו לשוב ולחיות עוד באותה הארץ אשר בה הועל אבינו על במת המוקד, ונחליט להזניחנה לנצח.

בעמל רב הצליח בידנו להמלט מכל מבקשי נפשנו וגם אחרי אשר השתחררנו מלחץ תגרת ידם, לא הונח לנו במאומה, כי כיסנו היה ריק ובידנו לא היה מאומה, ולכן לא לפלא נחשב אם המסע ה“טיולי” ההוא ארך לנו ימים רבים עד בואנו לבירת תורקיה. שמה התמהמהנו ימים אחדים ונסע דרך סלוניקה. עדת סלוניקו קבלתנו בזרועות פתוחות ותדאג לכל מחסורינו. עמרם אחי נספח אל בית מדרש הרבנים ואנכי אל בית מדרש הרפואה. אחי נמנה אחרי כן לראש הרבנים בסלוניקו ואנכי בליתי את כל ימי במסע.

ההצלחה האירה לנו את פניה ונחיה חיים של עושר וכבוד. אחי עמרם נשא לו אשה, אשר מתה עליו לפני שנים אחדות ותשאיר אחריה את אסתר, זו הבת היקרה והיחידה ואנכי חייתי תמיד חיי בדידות. דאגתי האחת היתה בחיים להדריך את בת אחי אשר היא מנת חלקי מכל עמלי בחיים – בדרך הישרה, לאלפנה דעת, בינה והשכל, למען תוכל באחד הימים להיות עזר ומשען לבחיר נפשה.

הנה מדוע – הוסיף הרופא הישיש בשאפו רוח בכבדות – הנה מדוע רחש לבי רגשי שמחה וגיל מאין כמותם בשמעי מפי אדוני את חפצו הכּביר להתחתן את בת אחי אסתר. כי מדוע זה אכחיש את האמת תחת לשוני? הן מאושר אנכי בארץ אם אסתר העדינה תפול חבל בחיק איש יקר ונכבד כמוך – אדוני שלמה!

אלילת היופי

אסתר קירה, הבת היחידה אשר לרבי עמרם קירה, ראש רבני סלוניקו, היתה בת שבע־עשרה שנה. היא היתה סמל היופי והחן. ביפיה המקסים, בהדרת החן השפוך על פניה, בתכונתה ובחריצות כפיה, משכה אליה כזרם חשמל את עיני כל רואיה. אדיקותה לאמונת אבותיה ומסירות נפשה לעמה ודתה, הוסיפו על סגולותיה הטבעיות לוית חן, תפארת וכבוד. אביה הפילוסוף ודודה הרופא התאמצו לחנך את בתם היחידה בדרך הישרה, וישפיעו עליה השׁפעה דתית ומוסרית כאחת. רעותה של אסתר היפה, רבקה נוניס, עלמה יתומה, חרוצה ומשכלת, אשר אספה רבי עמרם אל ביתו, היתה גם היא יפה ועדינה, ותגדל יחד את אסתר בבית רבי עמרם כאחיות תאומות מבטן. שתי היונות הלבנות לא נפרדו אשה מאת רעותה אף רגע. יחד למדו, יחד אכלו ושתו ויחד יצאו לשוח בשחרי האביב ובערבי הקיץ.

הארושים

דון רודריגס הזקן הציג את הרופא הצעיר לפני רבי עמרם אחיו ויודיעהו מטרת בואו סלוניקה. רגע אחרי כן הוצג רופא החצר לפני היפיפיה, אשר ברגע הראשון נקשרו שני הלבבות הודפקים⁵ בעבותות אהבה טהורה.

שני ימים עברו ואסתר היפה באה בברית הארושים את הרופא הצעיר דר' שלמה אשכנזי.

ערבה כל שמחה

דר' אשכנזי כתב לאמו בקרקובה ויבשרה את דבר התחתנותו עם משפחת קירה הוא תאר לה בצבעים בהירים את תמונת ארושתו היפיפיה, את צלמה המלאכי ואת סגולות נפשה האצילות. "לו ראית, אמא, את הצביה – כתב החושק השכור מאהבה בין יתר דבריו – "לו ראית את בת האלהים, את הנפש הרעננה, בעיניה הצידדות, בשערותיה הלטיפות, ותחבקיה בין זרועותיך והיא גם היא חבקתך בשתי זרועותיה השישיות, – כי אז "…

עוד לא הספיק החושק הצעיר להביע בכתב את המון רגשות חזיונותיו, אשר הסתערו וישתפכו בקרב בתי נפשו – והנה הדלת נהפכה על צירה, ואיש אחד, עמוס בשתי חבילות־מסע על כתפו בא החדרה.

אליעזר!… מה לך פה?.. איך זה באת הנה? מתי יצאת את עיר הבירה? אוי! מדוע זה פניך מפיקות אימה ופחד?.. מה קרה? דבר!…

ככה סבב הרופא הצעיר בשאלות רבות את בן משק ביתו אליעזר, אשר שמר את ביתו בקושטא.

– הרגע־נא אדוני ואיש חסדי – ענה אליעזר אשר ראה כי בואו הפתאמי הפתיע את אדוניו – הן אמנם אין בשורה טובה בפי, אך אם עוד לא תאחר את המועד יכול תוכל להטיב במעט את אחיך האומללים הנתונים בצרה גדולה.

– אבל מדוע זה תדבר בחידות? – התרגז הרופא אשר פקעה סבלנותו – יאירו נא דבריך ואדעה – הגדולה היא הרעה כאשר תראנה אתה בעיני רוחך!

– מי יתן והיה כדברי אדוני – רטן אליעזר וישא למרום עיניו – אנכי באתי אליך בשליחות רבנו הגדול וראשי עדתנו, לבקשך כי תחוש מיד לעזרת אחינו השרויים בצרה גדולה, לרגלי הגזרה הרעה אשר גזר עליהם השולטן החדש לגרשם מן הארץ.

– השולטן החדש? ומוראד השולטן איהי?

– השולטאן מוראד גוע וימת ועל כסאו עלה בנו מוחמד השני. אשר שב מארץ גלותו.

– זה הוא הכל? – קרא הרופא כמנצח ואבן גדולה נגולה מעל לבבו וישאף רוח בחזקה – הנך רואה כי צדקתי בדברי. המצב לא כל כך שחור כאשר תתארהו וכאשר יחשבהו רבנו, הן די לי להתרפס מעט לפני ה“אמא” (ולידה) סופיה ובערתי אחרי ה“גזרה הרעה” כבער החמץ בפסח.

– הסכת־נא, אדוני החביב, שמע את כל דברי – קרא אליעזר ויתאנח – הן אמר אמרת להתרפס לפני אם השולטן ובזה תעביר את רוע הגזרה, אך מפקפק אנכי אם הפעם יצליח הדבר בידך, כי קצף השולטן נגד אחינו גדול מאד עד כי כל בקשותיה של השולטנית סופיה תעלינה בתוהו.

– האם כה גדולה היא האשמה אשר אשמו אחינו לשולטן החדש? הן במבוכתי הגדולה שכחתי גם לבקש ממך את סבת הגזרה.

– הנני לספר לפניך את הכל – קרא אליעזר אחרי אשר ישב על הכסא אשר הביאו לו, – במותו של השולטן מוראד ירד גם הוזיר הגדול סיסאן פשה אשר היה רצוי ואהוד ליהודים, והצורר הגדול פירחד פשה ירש את מקומו. עריצותו של הוזיר החדש והנהגתו הגפתנית העירה את חמת גדודי האיספהים כנגדו ויקשרו קשר נגד הממשלה ונגד השולטן. המורדים לקחו להם לראש איש נבוב ופוחז, עבדאללה שמו, אשר אביו הזניח את דת ישראל ויתאשלם הוא וכל משפחתו. עבדאללה זה האמין בעצמו כי גלגל התגלגל בנפש מוסטפה, אחי הנביא מוחמד, וכי לו יאתה המלוכה, וילך וילחום בחרף נפש ובגבורה בגדודי השולטן ויעש נפלאות בתוך מחנהו. פירחד פשה הצליח סוף סוף לנצח את האויב הנורא ובאחת המלחמות נפל עבדאללה חלל לפני גדודי השולטן. השולטן, אשר ידע כי האיש אשר לחם כנגדו ואשר זמם לרשת את כסאו, הוא מזרע היהודים – בערה בו חמתו עד להשחית, וישפוך את חצי נקמתו על אחינו האומללים בצותו לגרשם מן הארץ.

– אכן נורא הדבר! – קרא שלמה ופניו הפיקו צער ויאוש – עתה רואה אנכי את המעמד בצבעים שחורים. כן! מצב נורא מאד, ועלי מוטלת החובה לחוש לעזרת אחי ברגע זה. כן, עשה אעשה ככל אשר תמצא לי ידי, אלך אל השלטונית סופיה, אתחנן ואתרפס לרגליה, אתאר לפניה את מעמד אחי הנרדפים והנענים, והאל הגדול, אשר לא עזב חסדו ואהבתו מאת עם בריתו, הוא יתנני לחסד לפניה, וקרע מעל עמו ישראל כל גזר דין רע וקשה.

את הדברים האלה דבר הרופא הצעיר בכל חום התרגשותו ובמסירות נפש מאין כמוה, הוא לבש בחפזון את מעילו ולאליעזר אמר: חכה נא לי פה עד לכתי ביתה אסתר ארוסתי והגדתי לה כי נכון אנכי לשים לדרך פעמי למען הצל את עמי; הן בטוח אנכי כי היא לא תמנעני מזאת כי נפש יקרה לה – נפש אלהית!

נשף הפרידה

אסתר היפה ישבה לבדה בחדרה אצל השלחן, ותהגה בעיון עמוק בספר עד כי הרגש לא הרגישה ברגע אשר נפתחה הדלת וארוסה בא החדרה.

– שלום יונתי! – קרא הרופא בצעדו צעדים אחדים לפניה ויקרב אליה.

– אוה, שלום! – קראה גם היא בהניחה את הספר מידה ותושט לו את ידה – אתה פה ואנכי לא הרגשתי?

– אולי הפרעתיך, יפתי, מקריאתך – קרא הוא בלטפו את קוצות שערותיה המתולתלות – אבל, הן בטוח הנני כי תסלחי לי הפעם, כי ענין נכבד מאד אלצני לבא אליך בשעה כזו ולקבל ממך את… את ברכת הפרידה לימים מועטים…

ובדברו השפיל את עיניו ארצה, כי לא יכל להביט ישר בפני העינים הלוהטות אשר לבבוהו ואשר רעדו רעד קל לשמע דבריו האחרונים.

– להפרד מאתנו כל כך מהר אתה אומר?… – מרמרה היונה בתלונה חרישית –זה לא נעים כלל!…

– אבל… אלתי… גמגם הוא בקול מחניק, מה יכלתי עשות ולי אין דרך אחרת! הדבר נחוץ מאד. הן קול אחי הנתונים בצרה בעיר הבירה קורא אלי מרחוק לחוש לעזרתם. הקול הגדול והחזק הזה יאלצני להקריב את כל היקר והקדוש לי על מזבח אהבת עמי, ומדי דברו את דבריו אלה אדמו פניו מאד ומעיניו נגרו אגלי דמע, וישב ויספר באזניה ככל אשר שמע מפי אליעזר בן משק ביתו.

– נפש עדינה! – קראה אסתר בקומה מעל הכסא – נפש זכה וברה, לך לך בשם האלהים! הן אמנם חברתך יקרה לי מאד מאד, אבל, הצלת אחי יקרה לי יותר מכל החיים ומכל חמודות תבל ומלואה. לך לך בשם האלהים ועשית חיל. לבי ינבא לי כי הצל תציל את אחיך אשר עיניהם לך תלויות ושבת אלי בשלום!…

ברגע ההוא נכנסו רבי עמרם ואחיו דון רודריגיס בחדר האהובים ודר' אשכנזי ספר לפניהם את כל פרשת הדברים אשר ספר אליעזר. שני האחים הצטערו אמנם על הפרידה הפתאומית הזו, אבל בראותם כי תשועת אחיהם תלויה בזה, האיצו בחתנם למהר ולהחיש את פעמיו עיר הבירה בטרם יעבור המועד.

אחרי ברכות ונשיקות חמות נפרד הרופא הצעיר מאת ארוסתו היפיפיה ומאת חתנו ודודו וישם את פניו עירה קושטא.

פורשי רשת

אחרי אשר הודח הוזיר הגדול סיפ’אן פשה, מעל כסא ממשלתו, יצא סיפ’אן מעיר הבירה וישתקע בסלוניקי. שמה, בסלוניקי, היו לו, לסיפ’אן פשה, שדות וכרמים, גנים רבים והיכלים מפוארים. הוא השתקע בסלוניקי במחשבה תחלה כי יבוא יום וקשר הידידות אשר בין השולטן החדש ובין אויבו בנפש, פירחד פשה, נתק ועלה הוא שנית על כסא וזירותו. התקוה הזו הפיחה בקרבו רוח חדשה ויחבל תחבולות כל הימים להבאיש את ריחו של הוזיר הגדול הנוכחי בעיני השולטן, אך ימים וירחים עברו וווזירנו המודח טרם הצליח לבצע את זממו, וילא⁶ למצא את האמצעי המיוחד אשר בעזרתו ימשוך אליו את לב השולטן לאהבה אתו ולמגר ארצה את אויבו. הנה מדוע הלך סיפ’אן פשה קודר כל היום, עצוב ונוגה תחת סבת עשתונותיו ומזמות רוחו.

ובאחד הימים, בעת אשר ישב סיפ’אן פשה וישוחח את עבדו הנאמן חמיד, התאונן סיפ’אן באזני עבדו הנאמן על חייו, הנוכחים ויתמרמר על חיי יאוש כאלה, כי הקנאה בנפש אויבו בערה בחבו כאש להבה ותאכל כעש בקרב בתי נפשו.

חמיד, אשר דברי אדוניו נגעו עד נפשו, ישב ויקשיב בקשב רב את כל דברי אדוניו, ואחר ישב לו על הכסא ויצלול בים שרעפיו.

– הנני רואה כי מצבי נגע עד לבבך – קרא האדון המתיאש ועפעפיו בחנו את חמיד עבדו הנבוך – היש עצה בפיך חמיד? דבר! עוץ נא עצה, אם גבר באנשים אתה!

– הוד וזירי הנכבד! – קרא חמיד הערום – יש עצה בלבבי אם רק תמצא חן בעיני מעלתו.

– דבר נא חמיד, דבר נא ויהי מה.

– הוד מעלתו יודע את ה“היסטוריה” של השולטנית סופיה, אם השולטן החדש, היא איננה מושלמית מלידה, היא נולדה על ברכי הורים נוצרים וגנב גונבה מחיק אביה ונמכרה אחרי כן להרמון השולטן, אשר חשק בה ותהיה לו אשת חיקו.

– לא אבין אל מה ירמזון מליך – קרא סיפ’אן ויקמט את מצחו.

– זה ימים אחדים ראיתי פה, בשלוניקי, “סופיה” שניה – קרא חמיד כמנצח – ראה ראיתי עלמה צעירה אשר אין ערך ליופיה ואין חקר לתאר צלמה. אה, לא ראה אדוני אותה אך פעם…

– העלמה הזו – הוסיף חמיד ברגש – ראיתיה פעמים רבות בין שדרות עצי היער אשר בתוך הגן הגדול אשר לאדוני, אשר פתח את שעריו לפני ההמון. ראיתיה מטיילת תמיד בלוית עלמה שניה בכירה ממנה לימים אך יפה ונחמדה גם היא. שתיהן עבריות הן, אביהן הוא הרב הראשי אשר לעדת היהודים כאן הנני בטוח כי השתגע ישתגע השולטן מקדחת האהבה ברגע הראשון אשר יראה את צלמה…

פני הוזיר המודח אשר כוסו לפנים בעננה הרת תוגה, נהרו פתאם לשמע דברי העבד, ומעיניו נוצצו זיקי שמחה וגיל, עצתו של חמיד מצאה לה קן בלבבו ותישר בעיניו בה הוא ראה התגשמות תאותו הוזירית אשר התאוה לה בחלום ובהקיץ.

– עתה ידעתי – קרא הזקן בקול מלא געגועים – כי גבר חכם אתה, ועצה ותושיה לא נדחו ממך. עוד בערב הזה הנני יוצא הגנה, והיה כי תעבור העלמה על פנינו תודיעני למען אסתכל בה ונוכחתי אם כנים דבריך.

בערב היום ההוא יצאו שתי העלמות, כדרכן יום־יום, לשוח בתוך הגן אשר להוזיר הקודם. שתיהן הלכו שלובות זרוע ותטיילנה בין שדרות האלונים הגבוהים והברושים הרעננים ותהלכנה הלוך וקרב עדי באו אל גולת המים החיים אשר מימיה הבשמיים זרמו⁷ למרומי שחקים דרך צנורות השיש, וישובו וירדו ירוד וטפטף כרסיסי טל אורות, על הפרחים הרבים אשר על האגנים מסביב וירטיבום, וריחם נדף למרחוק.

שמה עמדו שתיהן, אסתר נשענה על המעקה, על פניה רבצה עננת תוגה חרישית, נכר היה כי רגשותיה המו בקרבה ולא ידעה מנוח. הפעם לא הביטה היא ולא השגיחה על כל אשר סביב לה, המון עשתונותיה ושרעפיה התרכזו בנקודה אחת: על דודה, בחיר נפשה אשר נפרד ממנה, ועל גורל אחיה הנדחים. רעוּתה, רבקה, עמדה על צדה ותנסה להשקיט את רוחה הסוער בתנחומות פיה ולשמחה מיגונה.

סיפאן פשה, אשר ארב להן הרחק משם כמטחוי־קשת, עמד נפעם ונדהם בראותו את זהר פני אסתר היפה בבנות, ואת מבנה גוה החטוב כפסל שיש.– – באיזו שפה מדברות הנה? שאל סיפאן את עבדו בלחש.

– ספרדית! – קרא העבד בקול נמוך – עבריות ספרדיות הן, אשר באו מספרד לפני זמן לא כביר ואת שפתן לא הזניחו.

– אך זה הוא יופי! קרא סיפאן בתקעו את כפו אל תוך כף העבד – אך זה הוא קסם! מבט אחד מהעינים האלה הלוהטות אש־יה, דבוב קל מהשפתים האלה הנוטפות מיץ ורדים ושולטננו היהיר יכרע ברך, יפול שדוד ברשת האהבה הצורבת… אך מדוע זה נשב פה בחבוק ידים? הבה נתנפלה נא על שתיהן, נחסמה את פיהן ונשאנו אותן הביתה, הלא אין עוברים ושבים לפנינו!

– אל נא בחפזון, אדוני הרם! אל נא נשחית ברגע אחד את כל תכניתנו, כי אין השעה מוכשרת לכך. הגה קל כי יצא מפיהן, צעקה היותר קטנה והיהודים אשר רבו מספרם בעיר הזאת, ינהרו בהמוניהם ויחושו לעזרתן, ואז אויה! פ’ירחד אויבך ידע את הכל ואבדת לנצח!

– ומה עלינו לעשות? נהם אדוניו ברגשי יאוש.

– עלינו לכלכל את צעדינו במשפט, ענה חמיד בקול מושלים, עלינו להכין בראשונה את הכל, צריך שהעלמות תתפשנה על ידי אנשים חרוצים, אנשים מהירים ובעלי כח אשר יסתמו את פיהן ואשר יגלמו את גויותיהן בשמיכות רחבות, ישאון על כתפותיהם ויקחון אל תוך עגלה סגורה ורתומה לסוסים דוהרים ועין אדם לא תשורן.

– צדקת, חמיד, צדקת, אמנם חכמת ממני ועלי להכנע למשמעתך.

למחרת היום ההוא היה הכל מוכן לצידת שתי הצפורים. ה“ציידים” חכו לקראת הציד בכליון נפש ויארבו אחרי אחד השיחים ויהיו נכונים להרגע המקווה. אבל, לצערם הגדול, עברה שעה תמימה ועקבות שתי הצפורים לא נראו בכל עפאי העצים הרבים ולא בכל פנות הגן, גם ביום השני וגם ביום השלישי. סיפ’אן־פשה התרגז ויתקצף נגד חמיד עבדו אשר לא נתנהו בערב ההוא לבצע את מעשהו, כי אמר בטח לקחו אזני העלמות שמץ דבר מדבריהם ותתחבאנה בבית לבלי צאת עוד החוצה.

ובאמת, אסתר ורבקה לא יצאו הפעם לשוח כדרכן, לא מפני כי הקשב הקשיבה אזנן את דברי פורשי הרשת, ותשמורנה על נפשן, אלא מפני כי נפש אסתר בחלה בטיול ובכל מנעמי החיים מיום קבלה את מכתב ארוסה. הרופא הצעיר תאר לה בצבעים שחורים את מצבם הנוכחי של היהודים בעיר הבירה. – "אבדה כל תקוה, יקירתי, כתב לה בסוף דבריו – “השולטנית סופיה לא הצליחה להטות את לב בנה השולטן לחמלה על אחינו, כי הצורר הגדול פירחד (הוזיר הנכחי), מפיח בקרבו רוח שנאה ומשטמה נגד אחינו עד כי נפתה השולטן אחריו וישבע שבועת ה' להנקם בם ולרדוף אותם עד חרמה”.

דברי המכתב הפילו אימה וסער בנפש אסתר העדינה. היא חשבה פעם על אחיה האמללים ופעם על דודה. המחשבה כי סכנת מות מרחפת על ראש מחמד־נפשה, אשר פירחאד פשה ארב את צעדיו – הלמה ומחצה את ראשה המתפוצץ ותגזול את מנוחת לבבה. לשוא עמלו אביה ודודה להשבית את שאון המית רוחה, לשוא הפצירה בה רעותה רבקה לצאת מעט השדה לשאוף רוח צח ולהשיב את נפשה; לבבה הלך הלוך והמה, הלוך והתרגש, ומשבריו נשאו דכים בקרבו כים נגרש.

שושנה בין החוחים

שלשה ימים עברו והרוח המר־שחורי אשר תקף את אסתר היפהפיה רפה ממנה מעט. תנחומות אביה ודודה פעלו על לבה לטובה ויפיחו בקרבה רוח גבורה לשאת ולסבול בדומיה עד בא מכתב שני משלמה, אשר בו קותה למצא חדשות משמחות.

ביום השלישי בין הערבים, השמש נטה לערוב, אך עוד הפיץ מרחוק את קרני אורו האחרונים על פני כל הככר המשתרע לארך הגן הנחמד אשר לסיפ’אן פשה מיודענו, וישלח אור חדש גם על פני אסתר אשר התרפקה על שכם רעותה רבקה ותטייילנה לאטן סביב גולת המים, בין הארזים והברושים הרעננים. האורבים אשר עקבו את צעדיהן מעת הכנסן הגנה, הצליחו וסוף סוף להביא את צידם בין המיצרים ויקיפו אתהן מסביב. סיפ’אן פשה היה הראשון אשר התנפל כזאב ערבות על אסתר ויסתום את פיה במטפחתו. אחריו קפצו עבדיו הנאמנים ויגלמו את שתי העלמות בשמיכות שבידיהם וישאון ויביאון אל תוך העגלה.

שתי השבויות לא נסו להחלץ מבין זרועות שוביהן, כרחל נאלמה נשארו שתיהן על ספסל העגלה מבלי פצות פה ונדנד עפעפף, כי התעלף התעלפו האומללות מפחד ובהלה והרגש לא הגישו מאומה מכל הנעשה סביבותיהן.

אחרי עבור רגעי הבהלה והפחד קרעו שתיהן את הצעיפים אשר כסו את פניהן ותבטנה אשה בפני רעותה בשממון ובחלחלת מות בראותן כי אסורות הנה, כי מי יודע אם לא להתעמר בהן אסרון או למכרן ממכרת בשת…

– אוי אבי ואוי דודי! – התפרץ קול מחניק מתוך גרונה של אסתר ומעיניה נגרו נהלי דמעות.

– אלהי אבותי! התיפחה רבקה גם היא ותמרוט את שערות ראשה – למה זה לא מרחם גועתי כי עתה לא ראיתי בבשתי ובחרפתי…

אסתר נסתה לפתוח את שמשית העגלה, אך לשוא! הדלתות היו סגורות על מסגר, לאור הירח יכלו שתי האסירות לראות מבעד להשמשות גדוד פרשים חמושים אשר הקיפו את העגלה מסביב.

העגלה התמידה את מרוצתה משך כל הלילה ושתי היונות לא יכלו לסגור עפעף ותחכנה בקצר נפש למחרת היום ההוא.

השחר הבקיע את אורו והעגלון עצר בעד סוסיו ויעמוד על יד בית בנוי כמו רמים על אם הדרך. הדלת נפתחה ושתי העלמות ירדו מתוך העגלה ותשאפנה מעט רוח צח. הבקר היה קריר מאד. עננים ונשיאים רבים כסו את כל חלל האויר עד כי קשה היה להכיר איש את רעהו. האסירות הביטו על כל סביבותיהן ולא ידעו את מקום בואן. עבד אחד פתח להן את דלתות הבית ויבקשן לשבת על הכסאות אשר הביא להן.

– התאבו לסעוד פת שחרית? – שאל העבד באדיבות.

– חפצנו לדעת בראשונה את המקום אשר הביאונו, ולמה זה הביאונו הנה – שאלה אסתר בפנים נזעמים.

– אדוני הבית יבוא בעוד רגעים אחדים והוא ישיב על כל שאלותיכן – השיב העבד בהשתחותו – אנכי צויתי לשרת לפניכן את סעודת הבקר, ואת פקודת אדוני אשמור.

– טוב, איפוא, אנחנו לא נחפוץ בלתי לחם ומים.

– אבל הן יכל תוכלו לשאול כל מיני מטעמים הערבים לחיך – העיר העבד.

לא! כי רק לחם ומים חפצנו.

העבד השתחוה ויצא, ואחרי רגעים אחדים שב ובידו שתי גריסות לחם ובקבוק מים.

עברו רגעי מספר והדלת נפתחה שנית. שתי האסירות הסבו את עיניהן לעומת הפתח והנה איש אחד רם הקומה ורזה הבשר בא החדרה.

זה היה סיפ’אן־פשה, הוזיר הגדול המודח.

סיפ’אן פשה השתחוה לפני העלמות ויברכן ביראת הכבוד.

אז תקפוץ אסתר ממקומה ותצעד בצעדי און לקראת האורח ותפקיד עליו בקול מושלים:

– מי אתה, ומה שמך?

אוה! גברתי מדברת תורקית צחה – קרא סיפ’אן בשפת עלגים

– זה יפה מאד, עדינתי. בזה תמצאי עוד יותר חן בעיני אדוננו…

– אבל, מי אתה. – הוסיפה אסתר ברגש ואדם חכלילי כסה את לחייה הרכות – מי אתה, כי תאמר לאסרנו כשבויות חרב בביתך? טרם תדע כי יש משפט וצדקה בארץ, ומה תעשה ביום הכסה, עת תבוא במשפט לפני כסא מושלנו?

– אל־נא ברגז אלילתי – התחנן סיפ’אן בגחוך קל – אל־נא בשצף קצף פן תשחיתי את הוד יפעתך. לו ידעת את האשר והכבוד הצפון לך לרגלי, כי אז אחרת דברת עמדי היום.

– רב לך התל, זקן אשמאי – הרעימה אסתר בחמתה – אין לנו חפץ באשרך ועשרך, השיבנו כרגע אל הורינו פן יבולע לך.

– הוי עבריה יפה! לשוא רגשך ועצבך, אך לחנם תסבי לך התרגשות עצבים. הרגעי עדינה כי כוכב מזלך רם ונשא מאד. הן בעוד שעות אחדות תשבי בהיכל מלך; שנים ורקמה תלבשי ושמן על ראשך לא יחסר; נזר מלכות תצנופי ומלכות ופלגשים תלחכנה עפר כפות רגליך, כי השולטן האדיר מוחמד השני בחר בך, ובאת בחצרות כבודו לחסות תחת כנפיו…

לשמע הדברים האלה חרדה היפיפיה ותתפלץ; צור לבבה נמס כמים ותצעק צעקה גדולה ומרה. היא לא תשוב לראות עוד את פני אביה היקר? את פני דודה אשר אהבת־מות אהבתהו, ואת פני… חתנה! אוי, מה נורא הרעיון הזה!

סיפ’אן־פשה הנבהל נסה לדבר על לבה דברים רכים וישבע שבועת אמונים כי כנים דבריו, אך היא לא שעתה אליו ותתכס בצעיף ותבך תמרורים.

אז יתחמק סיפ’אן ויצא מהחדר ושתי העלמות הובאו שנית אל תוך העגלה אשר הובילתן לקושטא הבירה.

פחד ופחת

והיהודים בעיר קושטא קראו צום ועצרה ויזעקו לאלהי אבותיהם בשועתם ובמר שיחם, כי יום הכסא הולך וקרב וכל תחנוניהם מלפני השולטן לא הועילו במאומה. השולטן אטם את אזניו גם לקול השולטנית סופיה אשר התחננה ותתרפס לפניו. הוזיר פירחד־פשה פתה את השולטן ויפת — והמצב היה נורא מאד.

ובית רופא־החצר, דר' שלמה אשכנזי היה מלא מפה אל פה, כל ראשי ונשיאי העדה ובראשם החכם בשי התאספו לאספה ויטכסו עצה ביניהם איך ובמה להקדים את פני הרעה.

— ובכן, מה נשאר לנו לעשות ולא עשינו — קרא החכם־בשי לפני צאן מרעיתו ברגשי תוגה — הן הרבה דמעות שפכנו לפני הדום כסא הוד מלכותו ולא הועיל לנו. רבות התרפסנו לרגליו, גם כסף וזהב לרב נדרנו, ומה נוכל לעשות עוד? עלינו איפוא לקבל באהבה את גזרת הבורא ולברך על הרעה כשם שמברכים אנו על הטובה.

— כנים ונאמנים דבריך רבנו — קראו כלם פה אחד ויסוב את עיניהם לעומת רופא החצר אשר התעמק ברוב מחשבותיו.

— אדוני! — קרא דר' אשכנזי אחרי רגעי דומיה — הן מודעת זאת לכם כמה עמלתי ויגעתי בכל כחי בכדי להטות אלינו את לב השולטנית סופיה לחמלה עלינו. הן לא נכחד מכם כי עשה עשתה המלכה הרבה למעננו. היא לא חשכה מעמל נפשה ותלך ותתנפל לפני בנה להעביר את רוע הגזרה מעלינו. השולטן הבטיח לה אמנם למלאת את חפצה, אך הנה בא השטן פ’ירחד ויהפוך את הקערה על פיה ויצת אש נקמה בלבב השולטן הצעיר ויניא אותו…

עוד מלתו על לשונו וקול דפיקות חזקות הגיע לאזני הנאספים, הדלת נפתחה ואלעזר בן משק ביתו של הרופא נכנס וישתחוה לפני הנאספים.

— אדוני! — קרא אליעזר אל אדוניו — אחד משלישי הארמון בא ויבקש בשם השולטנית כי תבא אליה ברגע זה.

כל היושבים הביטו איש בפני רעהו בפחד ובתמהון ואיש מהם לא העיז לדבר דבר.

— אולי רחם ירחם האלהים על צאן מרעיתו — קרא הרב בנשאו עיניו השמימה — אולי שמע האלהים לקול שועתנו ויהפוך את לב השולטן לטוב לנו כי הלא: “לב מלך ביד ה'!”

— מי יתן והיה כדבריך — קראו כלם פה אחד, וימהר הרופא וירץ אחרי אליעזר משרתו.

אחרי רגעים אחדים נתקבל רופא החצר בארמון השולטן, בכל טקסי הכבוד כדרכו תמיד, ויבא ויעמוד לפני השולטנית סופיה.

— ברוך בואך, אשכנזי! — פנתה השולטנית לרופאה אשר חבבתהו מאד ותכבדהו תמיד, — הידעת כי סוד כמוס עמדי היום, לכן הבהלתיך לבוא אלי הפעם למען תהיה לי לעזרה בענין נכבד מאד?

— עבדה הנאמן אנכי, הנכון לשרתה בכל עת ובכל רגע אשר תפקוד עלי הוד מלכתי.

— ידעתי, רופאי החביב, ידעתי, כי נאמן רוח אתה לי, לכן קראתיך הפעם למען תעזור לי להפיל את הוזיר פ’ירחד ולהקים במקומו את הוזיר הקודם סיפ’אן, ובזה לא בלבד כי מלא תמלא את חובתך לי, אלא כי הצל תציל בזה את אחיך בני אמונתך מיד הבליעל הזה השואף לדם נפשות נקיות.

— הוד מלכות…! מה זה יהגה פיך…!

— הסכת, רופאי, ושמע — הפריעה השולטנית את דברי דר' אשכנזי — הסכת־נא ושמעת את דברי ואחר תדבר.

— לפני שני ימים — הוסיפה השולטנית בהעמידה פנים רצינים — הביאו הארמונה עלמה עבריה אשר אין דוגמתה בכל התבל ליופי ולחן. בני, השולטן, השתגע מאהבה למראה העלמה ובקרבו בערה אש קודחת, כי לא בלבד ביופי ובהדר חוננה הבריה הזו מאת בוראה, אלא גם בבינה ודעת. מה אומר לך רופאי הנאמן ומה אדבר! הן ראה לא ראיתי באמת נערה יפה ומשכלת כזאת, הן בעיניה הקודחות תצודד כל נפש חיה ובתבונתה תעלה על כל בני חלד. העלמה הפלאית הזו תוכל להטות את לב בני כרסן בידי הרכב, היא תוכל ברגע אחד להפיל את פירחאד פשה מעל כסאו ולבטל כחרס הנשבר את כתב הגזרה אשר נחתם על אחיה בני אמונתה. אבל — הוסיפה היא בקול עצוב — הדבר המרגיז אותי הוא כי העלמה הזו היא קנטרנית יותר מדי, היא תבוז בלבה את כל האשר והכבוד הצפון לה ותמאס גם בכתר המלוכה. היא דחתה את בני בשתי ידיה פעמים ושלש ותבז לו ולשולטנותו כאחת. פעמים רבות דברתי על לבבה ואשית לנגד עיניה את כל האשר והכבוד הצפונים לה, אם רק תכנע לפקודת אדוניה לאהבה אותו ולמלאת אחרי תאותו והיא לא שתה את לבה לדברי ותלעג לכל הבטחותי. הי נפשי כי לא ראיתי עוד עבריה כזאת הקשורה בכבלי ברזל כל כך חזקים לדתה ואמונתה. בני זה, אשר כל מלכי הארץ ילחכו את עפר רגליו, יכרעו וישתחוו לפניו כל לאמים, בני זה עמד לפניה כעבד לפני רבו וככלב לפני אדוניו ויבך ויתחנן לפניה לחוס, לרחם עליו ולמשוך אליו אהבת כלולותיה. והיא הקנטרנית הפנתה לו ערף ותצהיר, בבת־צחוק על שפתיה שושנים, כי המות באמונת אבותיה ינעם לה מכתר מלכות ולחבק חיק דת נכריה…

— בני השולטן — הוסיפה המלכה בכאב — איננו חפץ בשום אופן להשתמש נגדה בכח הזרוע. הוא אומר כי עון פלילי היא למרות את רצון ה"אלהות".

— ומה אוכל לעשות אנכי בדבר הזה, מלכה נשאה? — שאל דר' אשכנזי ברגשי עצב ותוגה.

— יכל תוכל הרבה! — השיבה המלכה — הן בני אמונה ודת אחת שניכם, ואם תנסה לדבר אליה נתון תתן היא ערך לדבריך יותר מאשר לדברינו. הנה מה שחשבתי לעשות: אנכי אנהגך אביאך אל ההרמון ואציגך לפניה, אתה תנסה לדבר על לבה, תבאר לה באר היטב את החובה הקדושה המוטלת עליה להושיע את חיי בני השולטן, אשר חייו תלויים לו מנגד מבלעדה. כי הצהר הצהיר בני לפני ולפניה היא, למות מות גבורים על מזבח אהבתה אם לא תשיב היא אהבה אל חיקו. תבאר לה את חובתה לעמה אשר תשועתו תלויה ברצונה. הגה קל יצא מפיה, פקודה קטנה והיהודים הקושטאים לא בלבד שלא יניחו את הארץ אלא כי התאזרח יתאזרחו בה כאות נפשם, יאכלו מפריה וישבעו מטובה מבלי אשר יהין איש להצר להם להפריע את מנוחתם. כל זה תבאר לה באר היטב ועשית כיד חכמתך ובינתך הרחבה והאלהים הגדול יצליח בדרכך ודבריך יתנו את פריים בלב הנערה ועשו את פעולתם. אבל, ראה צויתיך להיות זהיר מאד בדבריך פן תשחית והרעות לנפשך.

— פקודתה תשמור רוחי, מלכת המלכות!

השולטנית קרצה בעיניה לאחד מסריסיה וזה האחרון בקש את הרופא לעקב את צעדיו. הסריס הלך דרך אולמים רבים ומסדרונים שונים עדי בא אל אולם גדול ורחב, מקושט ומרוהט ברהיטים עשירים ויקרים מאד. שמה עמד הסריס ויצביע לרופא על אחת הדלתות וישתחוה ויצא.

בזהירות ובחן רב הדף דר' אשכנזי את קצה הדלת וישקיף מבעד הפרץ פנימה והנה, טרם הספיק לסקר סקירה שטחית על פני האסירה ורעד חשמלי עבר על כל אברי גופו ויקפיאם. נאקה חרישית התפרצה מחדרי לבבו וישאר תקוע כבמסמרות על צד הדלת. הוא הרגיש כי העלמה אשר הביאו ההרמונה ואשר הופקד עליו לפתותה לתאות השולטן, היא… אוי! מה נורא הוא השם הזה! היא היתה ארוסתי!… אסתר קירה היפה!…

עוד מעט ורופאנו המסכן נפל ארצה מתעלף מפגישה נוראה זו, אבל הצעיר הגבור והשליט ברוחו ידע לכבוש את היצר אשר המה ויתגעש בים רוחו ויתעורר ויתאזר בכח גבורה מאין כמוה.

אסתר היפה ישבה בכפיפת ראש ותצלול בים שרעפיה, הרגש לא הרגישה בראשונה את צעדי האורח הבא, ורק כאשר הרימה מעט את ראשה ותמונת ארוסה רחפה לנגד פניה, רעדה הצביה בכל אבריה ותתחלחל. רגע חשבה ותאמן כי רק בחלום רואה היא את תמונת בחירה, אבל כאשר אך נשאה את עיניה השחורות כלפי הפתח אשר על צדה עמד רופאנו כנציב שיש, הזדעזעה היפה ותחרד חרדה אשר תוצאותיה היו מסוכנות מאד לצמד הנחמד, לולא חש הוא לעזרתה ובתנועת עין לוחשת הבינה היא, הודות לפקחותה הרבה, את הסכנה הגדולה הנשקפת לשניהם אם לא תתאמץ להבליג על סערת רוחה, ועד ארגיעה העמידה פנים רצינים ותצעד צעדים אחדים לאחוריה.

— מי אתה אדוני, כי באת אלי פתאם ותפתיעני? קראה אסתר רתת.

— עבד השולטנית אנכי, אשר שלחתני אליך למען אבאר באזניך את חובתך הקדושה להכנע לפקודת מלכנו האדיר.

— לך מזה, צעיר נכבד, לך ואמור לשולחיך כי אין איש תחת כפת השמים אשר יצליח לפתותני ולמשוך את לבי אחרי השולטן ולהזניח את דת אבותי אשר היא חיי רוחי ונשמתי. לך ואמור לגבירתך כי תטיב נא את חסדה עמדי ותוציאני למרחב, או תשיבני אל חיק הורי, אל המקום אשר ממנו גונבתי או ישימו קץ לחיי. אסתר קירה לא תזניח את דתה לעולם ולעולמי עד! אסתר קירה היא בת לאותם הגבורים, לאותם אבירי הלב אשר רצו בתרועת שמחה אל במת המוקד ולא חללו את דת אבותיהם הקדושה. אמור נא לשולחיך כי נפש אסתר העברית תבחל בגדולות ובנפלאות; היא תבחל בנזר מלכות למען השאר נאמנה לעמה ולדתה. אסתר העבריה לא תפל חבלים אלא לאותו האיש אשר בחרו בו אבותיה, או לא תנשא לאיש כל ימי חייה!

שמעי נא עבריה עדינה — קרא שלמה תחנונים — הטרם תדעי כי אחיך בני אמונתך נתונים בצרה גדולה ותשועתם תלויה רק בך?

— ידעתי אדוני, ידעתי, השולטן הודיעני את זאת פעמים ושלש; אבל יכל לא אוכל לעשות למענם מאומה, בן בכל לבבי ובכל נפשי הייתי מקריבה את חיי, את רוחי ונשמתי על מזבח אהבת עמי אבל… לא את דתי!

לוא היה איש אחר במקום שלמה כי אז חבלי מות אפפוהו לשמע דברי יונתו, כי אז כרע וירבץ תחתיו מכאב לב אנוש. אך לא איש כגבורנו, כשלמה! הן אמנם מר ממות היה לו הדבר לבקש מלפני אהובת נפשו, אשר אהבת־מות אהבה, אהבה נצחת וטהורה כעצם טוהר השמים להתחנן לפניה כי תפר את ברית אהבתם ולתת את דודיה לאחר. קור וקפאון־מות תקפוהו ברגעים האחדים ההם, אבל עד ארגיעה, ורוחו הנכונה שבה אליו ובלב נשבר נדכא, אך בקול אמיץ יחזק בקשתה להקריב את קרבן אהבתם הם על מזבח אהבת העם והלאום, אבל, החשוקה הנאמנת־רוח הקשתה את ערפה ותעמד נגדו כמבצר צור.

— אוחילה אדוני הצעיר — התחננה היא בקול נרגש — אחלה־נא את פניך עלם נחמד, לבאר לי הדבר, אם בקיא אתה בחדרי תורתנו: “האם תרשה לנו תורתנו הקדושה לעשות נבלה כזאת!?”

— תורה כזו את למדה מאסתר המלכה, אם לא נעלמו ממך קורות ימי קדם — ענה החושק בנפש סוערה — כי מי לנו גדולה מאסתר המלכה אשר הושיטה את ידה למלך אחשורוש מבלי בקש חשבונות רבים, ואת גם את עליך ללכת בעקבות אסתר המלכה אחרי כי גם שמה נקרא עליך!

— אבל, אדוני המטיף, הן נפש אסתר המלכה לא היתה קשורה בנפש אחרת בחבלי אהבה, וגם אחשורוש המלך לא הכריחה להמיר את דתה!

— שגתה הגברת במשפטה — ענה הרופא — הן עפ"י המסורת אשר בידינו, היה היתה אסתר יעודה למרדכי אשר אהבה אהבה עזה, ורק כאשר הובאה אסתר אל חצר המלכות התאמץ מרדכי לכבות את אש האהבה אשר צרבה ותלהט את חללי לבו, ויצליח לאט לאט לכלא את רוח אהבתו בקרבו, אף כי קשה היה לו מאד מאד הקרבן הגדול הזה, אבל הוא נאלץ להקריבו למען הצל את חיי אחיו האומללים!

את הדברים האלה דבר שלמה בשפתים דולקות; מעיניו התמלטו כידודי אש ועל פניו שכנה עננה הרת תוגה ויאוש מר.

כחץ משוח ברעל באו הדברים האלה בלבב אסתר היפה אשר לא יכלה להאמין כי יצאו מפי אותו האיש, אשר למענו נכונה היא לבוא באש ובמים, שתי דמעות חמות כחרוזי פנינים פזזו בין עפעפי עיניה אשר נשאתן למרום ותאנק דום, כי מרוב התרגשות נפשה לא יכלה לבטא אף הגה קל. שלמה אשר מעיו המו בקרבו למראה פני אהובתו לא יכול עוד למשול ברוחו ועוד מעט והתנפל בין זרועותיה הפתוחות כלפי תכלת השמים הנשקפים מבעד לאשנב… לולא עזר המקרה וברגע ההוא הורם המסך והשולטנית סופיה הופיעה בגאון עוזה.

— הטרם ידעת אדון נכבד — דובבו שפתי אסתר, אשר הרגישה את פעמי הגברת — כי בעשותי את הצעד הנורא הזה, ומלאתי אחרי מוסר דבריך או אז יגוע ארוסי האומלל מכאב אנוש ומיאוש מר?

חורת מות כסתה את פני שלמה לשמע הדברים האלה.

— אסתר! — הרעימה השולטנית — אל תשובי לדבר עוד באזני על ארוסך, פן תשחיתי בזה את חייו והרעות לנפשו. לוא ידע בני כי יש איש אחר בתבל אשר לבו ירחש לך אהבה, ובפרט אם ידוע ידע כי גם את תשיבי אהבה אל חיקו, אז אויה לו לארוסך, כי המות יאספהו אליו ברגעים אחדים, יחטפהו ויראה לו את לועו בטרם יראה את פניך!

— ובכן יפתי, לא נשאר לך אלא להכנע לפני אותו האיש אשר ירכיבך על במתי האשר וההצלחה, ואשר נזר מלכות ירכיב על ראשך.

— לעולם! המר לא אמיר את דתי ואם גם את ראשי מעלי יגזורו. עבריה אנכי ועבריה אשאר. את אלהי השמים אנכי יראה וחלילה לי מחטוא לו.

— שמעי, בת עדינה והטי אזנך; הן נפשי יודעת מאד כי שום דת מן הדתות לא תרשה למאמיניה להמירנה באחרת, ומה גם הדת העבריה העתיקה אשר אל קנא מחוללה, אל נוקם למפירי בריתו. אבל ישנם גם משפטים רבים בתורתכם, וכמו כן מצוות וחקים רבים התלויים ברוח הזמן והמקום ובמעמד האנשים והגופים השונים. הטרם תדעי בתי כי האיש אשר אהבת מות יאהבך, כי האיש הנכון להקריב את כל היקר לו בעד שערה אחת משערותיך, האיש הזה הוא מלך אדיר ונורא! מלך אשר מפניו יחולו כל מלכי ארץ. ואת כי תאותי לדרישתו לא בלבד כי חטוא לא תחטאי בזה לאלהים הגדול אלא כי גם הפק תפיקי ממנו רצון ומשך לך את חסדו בהצילך היום הזה אלפי נפשות אומללות מנדוד בגולה אשר בה אך חרפת־רעב ומהומת־מות מנת חלקם. הנקל בעיניך, יפתי, לראות את אחיך אלה עוזבים את הארץ אשר היתה להם עד כה כגן עדן, להשאיר את כספם, קנינם ונחלתם לעם אחר ולהגרש ממנה בחרפה? כלי גולה יעשו למו וינודדו על אדמת נכר לבקש להם מפלט! הן בפעם העשירית קראתי לפניך את מזמורי זה, שאם רק תחפצי, אם רק תואילי, ובתנועת יד קטנה תמגרי לארץ את אויב אחיך, את הדוב השכול הזה ורוח להם ובאו אל המנוחה ואל הנחלה. האמיני לי בת העברים, כי רבות תפעל ידך בקרב הימים, רבות ונפלאות אחזה בך בעיני רוחי. כי חכמתך ובינתך תעמודנה לימינך כחומה בצורה לפעול וליצר נצורות. בני ימצא בך רעיה נאמנה, חרוצה ומשכלת לשפוט את עמו במשפט ולהוכיח במישור צאן מרעיתו.

— אל נא תקשיחי עוד את ערפך יפתי! — הוסיפה השולטנית בקול חנון — הן גם עלי עברו המים הזדונים בימי עלומי, גם אני ניסיתי במסה כמוך. אז הייתי עלמה צעירה, יפה וענוגה, ילידת ויניציה אני, ועל ברכי הנצרות חונכתי. גם אנכי הייתי מיועדת לאיש אשר כבבת־עין אהבתיהו, והנה צור צדוני באבי ילדותי מחיק הורי ויביאוני ההרמונה, והימים הראשונים לגלותי פעלו עלי רושם נורא ואכזרי מאד. נפשי כלתה בחובי ואלך קודרת כל היום בלחץ יגוני בהרגישי את עצמי נפרדת מאבותי, מבחיר נפשי ומדתי, אבל לאט לאט הסכנתי אל החיים החדשים ואהיה מאושרה בחיק אישי המנוח. גם את תהיי כמוני, יעברו הימים הראשונים ושכחת את הראשונות, חיים חדשים ועליזים יגולו לפניך וחיית ורבית והיית למאושרת בתבל.

התשועה

ברגע ההוא הורם המסך המבדיל בין חדר אסתר וחדר שני, מסתרי, והשולטן הצעיר הופיע בהדר גאונו על מפתן הבית. דר' אשכנזי כרע על ברכיו וישתחו שבע פעמים, השולטנית סופיה מהרה אל בנה ותשק את ידו ביראת הכבוד, ואסתר אחותנו גם היא רצה לנגדו ותגיש את קצה מעילו למו פיה.

השולטן עמד רגעי מספר נבהל ונפעם בראותו איש זר בחדר יונתו.

— מי האיש הלז היושב בזה? — פנה השולטן בפנים זועמים אל אמו, בהצביעו על הרופא הכורע.

— הוא רופאי המיוחד — ענתה האם במבוכה — איש דגול מרבבה אשר אין חקר לתבונתו ואין קצה לחכמת לבבו. איש עברי הוא ושלמה אשכנזי שמו. הוא שרת את אביך המנוח באמונה ויעבוד הרבה לטובת ממשלתנו. אנכי הביאותיו הנה למען יבאר לה לאסתר, עפ"י חוקי תורת העברים אשר חוקיה ומשפטיה לא נעלמו ממנו — את חובתה הקדושה להשמע לפקודתך העליונה.

— קומה מכרוע, עלם עברי! — קרא השולטן בחננו את קולו — צא לך מפה וישבת בארמוני עד קראי אותך אלי. ראה צויתיך לבלי צאת מארמוני כי דבר לי אליך. ולהשולטנית “האם” אמר: גם את, שרתי, צאי לך מזה ותני לי האפשרות להתבודד אתה רגעי מספר.

השולטנית ורופאה יצאו מהחדר והשולטן נשאר יחד עם אסתר היפה. הוא נסה שנית לדבר על לבה ויפתח לפניה את סגור לבבו, את אהבתו העזה אליה. הוא התחנן והתרפס לפניה להמיר את דתה בדת המחמדית למען יוכל לקחתה לו לאשה לעיני השמש ולשים כתר מלכות בראשה עפ"י חוקי דת האשלאם.

— הבאמת ובתמים תאהבני? — דובבו שפתי העבריה היפה בלטשה לו את עיניה הצודדות

— הוי, אלילה! העוד תפוני באהבתי הקודחת? האם עוד יכך לבבך להאמין כי רמיה בפי? הוי קנטרנית מה נעימה את גם בשעת רגזך. אהבתיך יפתי כאשר יאהב הנער עת ידם לבבו, אהבתיך כאשר יאהב איש בעזוז גבורתו, אהבתיך אהבה טהורה, אהבת קדש. לך נפשי תערוג בחלומי ובהקיצי ובשכבי ובקומי, לך תהמה, לא תשקוט ולא תנוח עדי ארשתיך לי לעולם!

כה דבר השולטן האדיר בחם נפשו ובלבת האש אשר בערה בחבו.

— הוד מלכות! קראה היפה בקסם על שפתותיה. זה לי האות כי כנים דבריך, בהעבירך את רוע הגזרה אשר גזרת על עמי!

השולטן צלצל בכח באחד הכפתירים התחובים בקיר וראש הסריסים חרד ויתראה על מפתן החדר.

— קרא אלי את הרופא אשכנזי!

הסריס השתחוה ויצא ויעף כחץ מקשת דרך המסדרון הגדול. בינתים הוציא השולטן מחיקו פסת ניר ויכתב עליו טורים אחדים ויחתם עליו בטבעתו.

דר' אשכנזי בא ויעמוד על הסף בברכים כושלות. השולטן צעד צעדים אחדים לקראתו בהחזיקו בידו את הכתב החתום ויקרא:

— הא לך הכתב הזה; בו מבטל אני את גזר הדין אשר גזרתי על היהודים ונהפך יום אבלם ליום ששון ושמחה.

אז יכרע הרופא הנרעש על ברכיו, וישא אליו את עיניו הדומעות ויפתח את פיו ברנה ותודה, אך השולטן ישסעהו בדבריו בקראו ברגש:

— לא לי חיבים אתה ואחיך היהודים את תודות תשועתכם, אלא לזאת היפה בבנות, לזו בת האצילים ורוזנים, זו הנפש האלהית ששלחה אלי האלהים למען עשות אך טוב וחסד בימי מלכותי. חפצי הכביר הוא לעשות ממנה אסתר שניה, דוגמת אותה אסתר העבריה אשר בהיסטוריה העברית הקדומה, חפצי האחד הוא כי אסתר השניה תהיה לי עזר כנגדי ותעמוד לימיני למען אוכל לרדוף אך טוב וחסד, למען עשות משפט וצדקה בארץ, ומה מאד הייתי מאושר בארץ לו הבינה היא כי לא טוב לה להתנגד לי וללכת עמי בקרי, כי בזה מכאיבה היא את לבי באופן אכזרי ובה בשעה ממרה היא את פי ההשגחה העליונה אשר יעדתה לי.

דר' אשכנזי התעתד לכרוע ברך, בפקודת השולטן, לפני אהובת נפשו אשר מידה באה תשועת עדת היהודים בקושטא. אך ברכיו כשלו ותרעדנה רעוד וישאר תקוע כמו במסמרות על מקומו מבלי מוש ממנו. אסתר, אשר הרגישה במעמד נפש בחירה, רעדה גם היא בכל אבריה ממגור פן עיני השולטן תפגשנה בתנועות דודה והביא על ראשו שואה אשר לא ידע שחרה. אמנם לאשרה קרץ השולטן ברגע ההוא לרופא לאות כי יצא החוצה.

— את שמחה בזה יפתי? — פנה השולטן בשאלה אל אסתר ברגע אשר יצא הרופא מהחדר — האם תצהילי את פניך היפות אלי?

— תשואות חן לך הוד מלכות! אסירת תודה אשאר לך לנצח, ולעולם לא אשכח את חסדך זה. אבל אם מצאתי חן בעיניך הוד מלכות הרשני נא לבקש מלפני כסא כבודך עוד בקשה אחת מצערה וקלת הערך.

— דברי, יונתי, כי נכון אני למלאות כרגע את כל חפצי לבבך.

— בערב היום ההוא אשר חטפני סיפ’אן פשה מתוך הגן, הייתי אז בלוית עלמה עבריה אשר כאחות מבן היא לי ואהבתי אליה היא כל כך גדולה עד כי קשה לי לחיות מבלעדה. היא חונכה בבית אבותי ויחדיו גידלנו וטופחנו כאחיות תאומות מלידה ומבטן, יחדיו אכלנו ושתינו, יחדיו קראנו ויחד יצאנו לשוח בין הערבים. בערב היום ההוא חטפונו ויביאוני לקושטא. אותי הביאו הנה ואת רעותי הובילו ביתה אחות סיפ’אן פשה. ועתה הוד מלכות, אם תיקר נפשי בעיניך צוה־נא ויביאו את רעותי רבקה אלי ותברכך נפשי.

— בכל חפצי ולבבי הייתי עושה זאת לולא יראתי פן רעותך זו, אשר עבריה היא כמוך, ואולי אדוקה לאמונתה יותר ממך, פן רעותך זו תהיה לך לעזרה לעמוד בקשיות ערפך.

— אך לשוא תפחד פחד, הוד מלכות! הן אותי לא תוליך שולל שום בריה שבעולם! ואם גמרתי אמר בנפשי לעשות ולפעול דבר, אף אם יבואו כל הרוחות שבעולם לא יזיחוני מדעתי.

השולטן צלצל בפעמון וראש הסריסים נראה על המפתן.

— החישה אלי את הרופא אשכנזי, אמר לו השולטן.

אחרי רגעים אחדים בא דר' אשכנזי ויפקיד עליו השולטן לחפש אחרי דברי רבקה נוגיס אשר לפי אסתר כלואה היא בבית אחותו של הוזיר הקודם.

שלמה לא עמל הרבה בחפושיו, כי הודות לגדוד שוטריו אשר נתנו לו בפקודת השולטן הצליח לגלות את מצפונה במשך שעות אחדות. העלמה המסכנה נמכרת ממכרת־עבד לאחד התורקים העשירים אשר ענה את נפשה בענויים אכזריים למען תמיר את דתה. הדבר המענין, הוא כי רעותה של אסתר גם היא סבלה לרגלי אותה הסבה אשר סבלה אחותה. את אסתר הכריחו להמיר דתה ולכחש בעמה, וגם את רבקה ענו בענוי כזה. אסתר התאבקה עם עושקה בגבורה נפלאה ותעמוד בנסיונה וגם רבקה לחמה בעז וגבורה נגד מציקיה ותעמוד בנסיונה, ומי יודע עד כמה נוטל עליה לסבול ולענות את נפשה לולא חש ידי נפש רעיתה ויחלצנה מן המצר.

עוד בעצם היום ההוא הובאה רבקה אל ארמון השולטן בחדר אסתר, ומה גדלה שמחת שתי היונות הכלואות והתרגשות נפשותן עת נפלו אשה בחיק רעותה ואלפי נשיקות חמות עפו מפה אל פה. דמעות חמות נזלו מעיניהן ותבכינה אשה על צואר רעותה מאין הפוגות, כי הרגש הרגישו עתה את מעמדן הנוכחי ותמונת האבות רחפה לנגד עיניהם.

— מי יודע אם לא גועו אבותינו היקרים ברעה מכליון עינים ומדאבון נפש? — קראה אסתר ותתיפח — מי יודע אם לא התמוגגה נפשם עת אשר יצאו לחפש אחרינו ועקבותינו לא נודעו להם?

— אל נא תתיפחי אחותי היקרה — נחמה רבקה בדבריה — אל נא תתיאשי מרחמי אלוה, קוי אל ה' והוחילי אל תשועתו, כי קרוב ה' לנשברי לב!

אז תשפוך אסתר את כל מרי שיחה לפני רעותה ותספר לפניה את כל אשר עבר על ראשה למן היום הראשון אשר הובאה ההרמונה ועד היום. היא ספרה לפניה את אהבתו העזה של השולטן אליה, אשר איננה אהבה שטחית ועוברת, איננה תאוה בשרית רגעית, אלא אהבה זכה וטהורה, אהבה בכל חום ושלהבת הנפש האוהבת. היא ספרה לה כמו כן את דרישתו הגדולה להמיר את דתה למען יוכל להכתירנה בכתר מלכות לפני כל זקני עמו ואת התנגדותה העצמית על תביעתו זו. ותבקש מלפניה להדריכנה בעצתה ולהראות לה את הדרך אשר עליה לעקב בענין זה.

רבקה נוגיס העירה את אסתר על התנגדותה העצמית לחפץ השולטן. "שערי בנפשך — קראה היא בתוכחת מגולה — כי לא בלבד את אחיך הקושטאים תאשרי, בהשתעבדך לרגשות השולטן אלא גם לכל אחינו היהודים ולכל העמים והלאומים השונים אשר בכל רחבי הממלכה, אשר חשך ורקבון יכסוה. היי את, אסתר, האופן המתגלגל בחיי רוחו של השולטן החביב, והבאת שנויים רבים לטובה בהנהגת הממשלה.

ברגע כלות רבקה את דבריה אלה, הורם המסך ופני השולטן נראו. הוא שלח מבט בוחן על פני רבקה אשר כנראה הפיקו רצון ממנו, כי כן העידו בו פניו הצוהלים.

רבקה כרעה מיד לפני השולטן ותביע לפניה את רגשי תודתה העמוקה על אשר חלץ את נפשה מעבדות, והוא פנה אליה בצחוק על שפתיו:

— “רק באחת תוכלי להביע לפני את רגשי תודתך, ורק באחת תשאי חן וחסד מלפני: בהטותך את לב אסתר רעותך לאהבה אלי”.

— היא עשתה כבר את זאת! — קראה אסתר בלטפה את שערות רבקה — היא מלאה כבר אדרי פקודתך בטרם פקדת עליה.

השולטן בחן בעין חודרת את פני אסתר והנה לשמחתו הגדולה מצא בהן שנוי פתאומי וגדול מאד. העננה הכבדה המלאתי עצבון ותוגה אשר רבצה עד כה על פניה היפים, חלפה לה כליל מבלי השאיר אחריה זכרון. רוחה שקט ודומם, עיניה הגדולות והשחורות מביעות רוח חים ועליזות ועל שפתותיה הורודות פזזה בת צחוק קלה.

לשמחת השולטן אסיר־האהבה לא היה קץ, הוא לא האמין למראה עיניו, ויקרוץ בעיניו לרבקה לסור אל החדר השני.

— הידעת יפתי כי הפחת בקרבי היום הזה רוח חיים ותקוה בראותי את זהר פניך ואת עליזות רוחך? זאת אומרת כי העתר נעתרת לבקשתי ולתחנתי, האין זאת יפתי? ובכן הכוני־נא לקראת האשלמות ולקראת כתר המלוכה. הידד! מה יפה הרעיון הזה.

— הוד מלכות! — התחננה היפה — אל־נא תמרר את חיי אם יקרה נפשי בעיניך. זאת לא אוכל, הוד מלכות, המרת הדת קשה לי ממר המות.

— עוד הפעם סירובים! עוד הפעם קשיות־עורף! — קרא המושל ברגשי יאוש — האם תסרבי עוד להיות אשת חיקי?

אסתר החרישה ותשפיל את עיניה לארץ.

— שתיקתך כהודאה היא, האין זאת יונתי?

— אבל, הוד מלכי, הן אסתר הראשונה היתה מלכת אחשורוש גם מבלי המר את דתה!

— הוי, מה נוראה את בעזוז גאותך! הן בידך האחת תקריביני אליך, תרכיביני על במתי האהבה ממעל לכרובי האשר וההצלחה, ובידך השניה תמגריני ארצה, תקלעיני קלוע והשלך לתהומות רבה…

— אחת דברתי וממנה לא אשנה, עבריה אנכי ועבריה אשאר עד יום מותי!

— אבל — נהם המושל בהתפקעות הנפש — הן חקי הממלכה לא ירשו לנו להמליך בת דת נכריה על עם נביאנו, ומה גם לעשות ממנה שולטנית מוכתרת בכתר מלכות!

— הסכת־נא, מלך רם ונשא: הן אמר אמרת כי חוקי הממלכה לא יתנונו לעשות מעשה נורא כזה. אבל, אדוני המלך, מדוע זה לא תראה כי הגיעה השעה לנתק מעל צוארנו את העול המעיק אשר שם מחנק לנו זה אלפים בשנה! כי הגיעה השעה להתנער בפעם אחת מכל החקים, המשפטים והטקסים המחפירים האלה אשר עבר עלימו כלח ואשר אינם אלא שריד מימי החשך והבערות! הגיעה השעה, שאתה, המלך האדיר, אתה המלך המשכיל, אשר חננך האלהים בדעת, בבינה ובהשכל, אשר נתן לך לב רגש וחוש בריא להפליא בין טוב לרע ובין מר למתוק, צריך שאתה, המושל הצעיר תבער כליל אחרי החקים הברבריים האלה ולחק במקומם חקים חדשים, חקים ישרים, המתאימים לרוח הזמן ולהתפתחותו, חקי אמת, חקי חפש ודרור…

— מה זה תשמענה אזני! — הרעים השולטן אשר נדהם לשמע דברים נשגבים ונעלים כאלה יוצאים מפי עלמה צעירה, מפי… בת העברים — מה זה יהגה פיך, את, אלת השמים! אין זאת כי אם רוח ממרום מדבר מתוך גרונך, אין זאת כי אם….

— הסכת־נא, מושל עליון, ושמעת את כל דברי — קראה אסתר ברוח חזוני מבלי תת להשולטן לכלות את דבריו — שהם דברים היוצאים מקרב ולב עמוק:

— ממשלתך, ממשלת עותמן, נמשלה לאותו הצלם הענקי אשר ראה נבוכדנצר בחלומו: ראשו זהב טהור, גויתו מרכבת מהרבה מיני מתכות ורגליו עשויות מחרס, אשר רוח מצויה תזעזעהו, תפצפצהו ותשברנו לרסיסים. ארצך, הוד מלכות, ארץ גדולה היא ורחבת ידים, ארץ אשר עמים רבים ישכנו בה, מלכים קטנים ולאמים שונים. ארץ אשר רבו בה חכמיה, חוקריה ותוכניה, קוסמיה ומנחשיה וחוזים בכוכבי השמים. ארץ אשר אדמתה תזוב חלב ודבש והרריה יזילו מים חיים להחיות כל נפש חיה. ארץ אשר אוירה מזוג, הטוב, חם וקריר כאחת. ארץ אשר רוב תושביה גבורים, ענקים, חזקים ובריאים. אבל, אדוני המלך, במה נחשבו כל הסגולות האלה אם אין צדק ומשפט בארץ? אם אין סדר, אין משטר ואין אף קורטוב של תרבות אנושית. העריצות והזדון שולטים בה בעצם תקפם, העני רובץ תחת משאו, תחת סבל המסים הכבדים אשר אדוני הארץ מטילים עליהם. את עורו יפשיטו מעליו, ימוצו את לשדו ואת עצמותיו גרם יגרמו. אנשי הצבא שודדים וחומסים ככל אשר תשיג ידם מפני כי לא נותנים להם לא משכרת חדשית ולא ארוחה טובה לשובע נפשם. העם הנדכא הולך שחוח תחת סבל משאו, תחת דכדוך נפשו ובסתרי לבבו מתמרמר הוא על העול והחמס הנעשים לעיני השמש. הרוח הצבאי הולך וכבה, הולך ונדעך מיום ליום. איה אותה רוח הגבורה אשר פעמה את צבאותינו בימי קדם? אים אותם הכח והעז, אותו המרץ והעזמה אשר הצטינו בהם צבאותינו המנצחים בימי אבותינו? הוא אשר אמרתי: המצב הכללי הולך ופעט, הולך ומתנון מיום ליום, בה בשעה שהממשלות צרפת ואיטליה, אנגליה ורוסיה ואפילו גרמניה הולכות הלוך וגדול, הלוך וחזק ובצעדים מהירים צועדות הן לקראת ההצלחה, ההשכלה, התרבות והאור. ראה־נא הוד מלכות איך הצליחו העמים האלה ליצר בזמן קצר מאד כח צבאי גדול וחזק במים כמו ביבשה, צבא תרבותי ונאמן רוח, צבא המסור בכל נפשו לארצו ולהמולדת, צבא אשר יוכל לעמוד באחד הימים בפני הענק הגדול ולהכות את צבאותיו שוק על ירך…

ואם יתמיד המצב הנורא הזה בקרב ממשלתנו, דע לך, אתה המושל הגדול, כי יבוא יום והענק יפול על פניו, רגליו תמעדנה וגויתו תתפורר לפרורים דקים…

את הדברים האחרונים האלה הדגישה היפה בקול חוצב להבות אש. מעיניה הגדולות והשחורות התמלטו כידודי אש־יה ופניה קדחו ותתאדמנה באדמימות ארגונית. בתלתלי שערותיה השחורות ובתנועות עיניה וידיה דמתה היא בעיני המושל — אשר היכה בשממון ובתמהון למראה עיניו ולמשמע אזניו — למלאך ממרומים, לנביאה ולחוזה אשר רוח אלהים מדברת מתוך גרונה.

— ובמה איפוא נוכל לקדם את פני הרעה? — גמגם השולטן ויתאנח.

— לקדם את פני הרעה? — קראה אסתר אחרי רגעי דומיה — צריך איפוא להביא שנויים רבים בהנהגת הממשלה, צריך טרם כל דבר לסדר את מפלגות הצבא. לאגד ולרכז את כחותיו המדולדלים, הן ביבשה והן בים ולעשות ממנו צבא תרביתי וחפשי, צבא אשר יהיה להמולדת משען צור ומבצר חזק, צבא אשר יחרף את נפשו מנגד בעד מלכו, עמו וארצו, לא כגדודי ה“סיפאהים” הגנדרנים האלה, ולא כאחיהם ה“פרשים” וה“בחריים” היהירים אשר הם מולכים עליך ולא אתה עליהם!

— דברי, אסתר יפתי, מה יש עלי לעשות ואעשני כרגע.

— עליך להקטין בראשונה את מספר הצבא אשר עולה לך כעת בדמים יקרים, לגרש מתוכם כל זקן וידוע חולי, כל בעל מום וכל בעל חטוטרת, כל רזה, חור ונכפה, וליצר לך חיל צעיר, בריא ומלא כח עלומים. צריך לשבות ממלחמה משך זמן פחות או יותר מוגבל עד אשר תביא הסדרים הנחוצים בתוך הארץ פנימה ומנוחה כללית תשרר בכל רחבי הממלכה. הקם תקים לך וזרה חדישה מאנשים חכמים ונבונים, אנשים לאמיים וחפשנים אשר התפתחות ארצם נוגעת בלבבם. עליך להשתמש בכל האמצעים הנחוצים להתפתחות עבודת־האדמה, בתי־החרשת והמסחר. תן־נא שויון זכיות לכל עם ועם ולכל אזרח ואזרח בארצך, מבלי הבדל דת ולאם, למען תשלוט אחדות שלמה ביניהם ויעבדוך בלבב שלם, באהבה ואחוה גמורה. כבד ואהב את נתיני ממשלות החוץ כנתיניך אתה למען יאהבוך ויכבדוך גם המה. יסר־נא את החוטאים בנפשותם ואל תפליא בין מושלמי ללא־מושלמי למען יראו כל העמים כי מלך אוהב משפט ורודף צדק אתה. אל תניח שהיהודי או הנוצרי יחרוש את שדהו, ישדדהו ויפתחהו בזעת אפו, יזרעהו בדמעה והמושלמי יבוא ויקצרהו ברנה! אלה יצאו השדה, יעמלו, יעבדו ויזיעו בעמל נפשם ואלה יאכלו את פרים בשבתם באהליהם לבטח! תן לנו, מושל נערץ, תן לנו, אנחנו ההמון: דרכים מתוקנים, תן לנו מזרקי־מים, תן לנו הארה מספקת, תן לנו צנורות מים להשקות את האדמה, ביבים ומזחילות לשפיכה, תן לנו בפרט בתי חרשת ומסחר ועבודת־אדמה ואל־נא תניח את ארצנו הלוך וירוד מטה מטה, טובעת בים של בוץ וחלאה, בשעה שארצות אחרות הולכות מעלה מעלה, על גפי מרומי האשר וההצלחה, התרבות והאנושיות החפש והדרור!

— חכמה את כשלמה המלך בשעתו — קרא השליט אשר הקשיב בתאבדעות רבה אל דברי אסתר — האלהים הגודל חננך בבינה יתרה, ותעלי בחכמתך על כל בני חלד!

— לא חכמה ונבונה יצאתי מבטן אמי — העירה אסתר בצחוק קל — אלא מורי ומלמדי הם המה אשר החכימו אותי ויורוני דעת והשכל.

— ומי המה מוריך אלה אשר האצילו עליך מחכמתם? חי נפשי כי מלמדיך אלה ראוים לתהלה ולכבוד גדול!

— הראשון הוא דודי, אחי אבי, הרופא דון רודריגיס, אשר היה לי מורה ומחנך מקטנותי ועד היום הזה, ויאלפני דעת ותבונה בכונתו הרחבה ובשכלו החד והישר, והשני הוא אבי, הפלוסוף ר' עמרם קירה, ראש הרבנים בסלוניקי.

— אה, לו היה דודך זה פה, כי עתה לקחתיהו לי ליועץ ויהי לי למשנה.

— אבל, הוד מלכות! דודי זה לא יאות להמיר את דתו ואם גם יסירו את ראשו מעליו.

— אם אפשר הדבר כי עבריה תהיה לשולטנית אפשר גם כן שעברי יהיה לוזיר גדול!

ובזה תמה שיחתם הארוכה של המושל הגדול מוחמד השני ואסתר היפה בת ר' עמרם קירה ראש הרבנים בסלוניקו.

מזמות נקם

מיום אשר הובאה אסתר ההרמונה, משך השולטן הצעיר חסד את סיפ’אן־פשה, הוזיר הקודם, אשר מידו בא לו אשרו ועשרו הנצחי. וסיפ’אן פשה האמין כי השולטן יוסיף לאהבה אותו והשב ישיב לו את משרתו הוזירית שהיתה כל שאיפתו בחיים. אך לצערו הגדול, חלפו ימים וירחים ונבואתו טרם התקימה. השולטן הצעיר שכח כנראה את איש חסדו וכל חלומותיו של סיפ’אן נגוזו וחלפו כלעמת שבאו.

ובאחד הימים קבל סיפ’אן־פשה בביתו אורח אשר בקורו הפתיעהו מאד. פ’ירחד פשה, הוזיר הגדול הנוכחי, ואויבו בנפש של סיפ’אן בא אליו לביתו, מתחפש בבגדיו, ומבלי טקסים רבים פנה האורח אל בעל הבית בצחוק מעושה ויאמר:

— חברי סיפ’אן! הגיעה השעה לשכח לגמרי את ענינינו הפרטיים, להניח הצדה את איבתנו האשית ולעבוד שכם אחד לטובת כלנו, להגן על זכיותינו ולאמיותנו וללחם מלחמת מצוה נגד אלה הזוממים לשלול מאתנו את שכיותינו אנו ולפגם בזה בחקי דתנו הקדושה.

— לא אבין אל מה ירמזון מליך — קרא סיפ’אן ויקמט את מצחו.

— הנני לבאר לך את הכל — ענה פ’ירחד פשה בפנים זועפות — אבל טרם דברי את דברי הנני להודיעך כי לא אנכי ולא אתה נהיה הוזיר הגדול.

— ומי איפוא?

— יהודי אחד!…

— מה?… יהודי?….

— כן, יהודי אחד מתושבי סלוניקי ודון רודריגיס קירה שמו. הוא דוד הנערה היפה אשר הבאת לשולטננו. אהה! לו ידעת כי רעות וצרות רבות נכונו לנו ולמולדתנו בעקבות אהבתו המשוגעת של השולטן אליה, כי אז לא ששת כעל כל הון על המציאה היפה הזו!

בפעם אחרת תשמיעני את מוסר דבריך — קרא סיפ’אן בנפש סולדת — הגד נא לי כעת, האם באמת גמר אמר השולטן לתת משרה נכבדה כזו על שכם איש מגזע אמונה אחרת?

— הלא מאז ידעתיך הכרתי בך כי מקטני אמנה אתה — נהם פ’ירחד בלעג מר — ומה תאמר ביום אשר יונתך אסתר העבריה תעמוד לימין שולטננו כאחת השולטניות הגדולות וכתר מלכות ינצנץ ממעל לראשה, והיא עודנה מחזקת באמונת אבותיה? האם לא תאמין גם אז למראה עיניך, ותאמר אך חלום הוא?

— זאת אומרת כי יהודיה פשוטה תהיה לשולטנית ותמלוך עלינו כאות נפשה?!

— כדבריך, ידידי! ולא זאת בלבד, אלא כי העבריה היפה הזו, אשר צוד צדתהו בקסם יפיה ותקח את לבו שבי בחלקת לשונה, הצליחה להטות את לבו גם בענינים אחרים נכבדים מאד. והוא, הנלכד ברשת אהבתה, ינהה אחריה כרחל נאלמה לפני גוזזיה וקדוש קדוש יאמר לכל מוצא שפתיה. היא בקשתהו להביא שנויים הזרים לרוחנו אנו בהנהגת הממשלה, והוא נעתר לה מבלי פקפק הרבה. שער־נא בנפשך, להנהיג את ממשלתנו עפ"י חוקי העמים הזרים! איזה רעיון ארור! להכריז שויון זכיות לכל העמים ולכל הלאומים הנכרים אשר בארצנו! לעשותם לאזרחים אמתיים ולתת להם הזכות ליהנות מחסדי מושלנו כמונו כמוהם!

— ואם לא נתעורר כלנו כאיש אחד — הוסיף הוזיר הגדול בהתרגשות גדולה — להגן על זכיות העם המושלמי, ואם לא נתאזר כח ועז לקדם את פני הרעה ולהכריע תחתינו את מחוללי המהפכה, או אז מרה תהיה אחריתנו, כי העבריה היפה הזו תעצור כח להביא שואה נוראה על ראשנו ועל כל חבל ארצנו, הנה מדוע באתי אליך הפעם למען העיר את אזנך על הרעה הנשקפת לנו ולמען אחז באמצעים הנחוצים לשים קץ לכל תעתועי השולטן. אנכי התקשרתי בקשר אמיץ עם כל הכהנים והשיכים ועם שרי גדודי צבאותינו המוכנים להלחם בחרף נפש ולשפוך את טפת דמם האחרונה על מזבח אהבת אחינו המאמינים ועל קיום דתנו, והזמנתים היום אל ביתי למועצה מסתרית אשר בה יחוה איש איש את דעתו איך ובמה לסכל את עצת החשוקה ולהשיב שבעתים אל חיקה. ועתה, אם עוד לא נדעך בתוך לבבך הזיק האחרון של קנאת הלאם והדת ואם רוח האדיקות תפעמך כבימי קדם, היה־נא לנו לעזרה והנחנו בעצתך הישרה.

— הפעם נכון אנכי למלאת אחרי דבריך, כי עמך עמי ואלהיך אלהי!

אחרי חלוף דברים קלי הערך ביניהם הוחלט לפתו את המועצה בלילה ההוא בין סיפ’אן פשה הוזיר הקודם, ופ’ירחד קם ויפרד מאת אויבו הקודם בידידות ובאחוה רבה.

החשך פרש את כנפיו על הארץ ושמונה שרים מגדולי הממשלה התקבצו ויבואו ביתה סיפ’אן פשה, וישבו סביב השלחן איש איש ומקטרתו הארוכה בידו. פ’ירחד פשה ישב בראש הקרואים, אחריו ישב סגנו אברהים פשה, אחריו סלים אפנדי, המופתי הקדוש, אחריו ג’יראט ושאמי פשה, שרי המלחמה, אחריהם באקי אפנדי, ראש כהני הצבא ועל צדו ישב אליקו בי, שר גדודי הפרשים, ובעל הבית סיפ’אן פשה עומד עליהם ויתן פקודות נמרצות לעבדיו הרבים להזדרז ולשרת את אורחיו בחריצות כפים.

המועצה נפתחה, והמופתי סלים אפנדי עמד על רגליו ובקסם על שפתיו תאר לפני החברים את הסכנה הגדולה המרחפת על ראש האשלאם אם לא יחושו לעזרתו בטרם יעבור המועד.

— ובכן, אחי היקרים — קרא המופתי בסוף דבריו — הבו־נא עצה ותושיה איך ובמה לקדם את פני הרעה.

— עצתי האחת היא — חוה את דעתי פ’ירחד פשה — לשים קץ לחיי היהודיה הזו אשר היא מקור כל חרבננו והויתנו.

— באי־אלה אמצעים?

— פשוט מאד! אנחנו נסית את גדודי הסיפאהים והפרשים האבירים למען יחטפוה חטוף מתוך הארמון.

— התחשוב כי יעלה בידך הדבר על נקלה? — העיר המופתי בצחוק התולי — והשולטן? ומה תעשה ביום הדין, עת תבוא במשפט לפני כסא כבודו…?

— דברים בטלים! הוא יתמרמר אמנם ברגע הראשון, אך בראות כי אין דרך אחרת לפניו ירכין את ראשו לפני שריו וגדוליו אשר באי־כח העם המה.

— הוד מעלתו הוזיר שוגה במשפטו — השמיע באקי אפנדי גם הוא את דעתו — לא בנקל ישכח השולטן את העבריה היפה. אהבתו אליה היא אהבה קודחת אשר לא במהרה תכבה אישה. ואוי לו לאותו האיש אשר יעיז לגשת אליה, כי לא ינקה מיום הדין הקשה.

— מה? — קרא שמי פשה בחמת אפו — האם נטל עלינו להכנע לפני עלם כזה אשר כל אישיותו וישותו נתונות המה בידי תענוגיו ותאוותיו הבשריות? לא! לעולם לא נסכים להיות עבדים לאיש כזה אשר בעינים סגורות הולך הוא אחרי שרירות לבו בהסגירו ממשלה שלמה בידי נערה עבריה, להתעמר בה כאות נפשה.

— הס! — הרעים המופתי הקדוש בקול מלא פחד וחלחלה — אל נא יעברו עוד פעם המלים האלה על דל שפתיך ואין לנו הרשות אפילו להרהר בהן, כי הלא מודעת זאת לכל באי שער עירנו כי אין לנו יורש־עצר אחר בלעדו, ואם חלילה יקרה לו מקרה בלתי טהור, אז סכנה גדולה נשקפה לנו ולממשלתנו. מלחמה נוראה תדביקנו מבית ומחוץ והממשלה תקרע לקרעים.

— צדקת בדבריך — קראו כלם פה אחד — חיי השולטן יקרים וקדושים המה לנו ומבלעדו צפויים לנו פגעים רבים ותלאות שונות.

— ובכן אחים! — קרא אליקו, שר הגדוד — הנה עבר עלינו חצות הליל ואנחנו טרם החלטנו דבר! הבו נא אחים עצה ותושיה, איך ובמה להשמיד את היהודיה הזו מן העולם!

דממה דקה שררה בכל פנות הבית, וכל העינים היו נשואות אל פ’ירחד־פשה, גבורם, אשר ישב לפני השלחן, ראשו נשען על שתי כפות ידיו ויצלול בים שרעפיו.

— היא אשר אמרתי אליכם — קרא פ’ירחד בנשאו את עיניו כלפי חבריו — אין דרך אחרת לפנינו בלתי אם להסית את גדודי הסיפאהים וראשי הפרשים נגד שאיפות השולטן ועלילותיו ולהפיח בקרבם ריח קנאה ושנאה נגד העלמה היהודיה, והמה יחדרו אל תוך הארמון בתרועת מלחמה, יתפשו את העבריה ויגזרוה לגזרים מבלי אשר יפול משערת ראש השולטן ארצה.

— ואם ידע השולטן סוף סוף כי ידנו היתה במעל הזה, מי יושיענו אז מידו הקשה? הן נקם ינקם בנו במדת הדין הקשה, בלי כל חמלה וחנינה!

— גם לדבר הזה אל תדאגו רבותי! כל אחד מאתנו היושבים בזה ישבע שבועת ה' ב“קוראן” הקדוש לבלי גלות שמץ דבר מהחלטתנו זו ואז לא נירא שום פחד כי הלא עוף השמים לא יוליך את הקול!

ההצעה הזו מצאה חן בעיני הנאספים וישבעו כלם שבועת אמונים להסתיר את הדבר ולבלי גלות סוד המועצה אם גם יכריעוהו לטבח.

האבות השכולים

למן היום אשר עקבות שתי העלמות נעלמו פתאם, לא יצאו האחים קירה מפתח ביתם החוצה, ויתהלכו יומם ולילה בלחץ יגונם. קול ששון וקול שמחה שבת באהליהם, ועל מקומם נשמעו קול אנחות ויללות האב השכול, והגה וקינים מפי הדוד הערירי. גם עדת היהודים בסלוניקו לבשה את בגדי אבלותה, וכלם, מקטנם ועד גדולם לקחו חלק בצערו של רבם האהוב ואחיו הרופא, לשוא חפשו בימים הראשונים אחרי העלמות בכל פנות העיר, ברחובותיה וחוצותיהן לשוא כתתו הרצים את רגלי סוסיהם ויסובו את כל מגרשי העיר, חיתיה וכפריה וכל סביבותיה; עקבות העלמות לא נודעו וישובו אחור בפחי נפש.

ועיר אלכסנדריה היתה בימים ההמה לרוכלת בעמים בכלל ולמרכז ראשי למסחר נפשות אדם בפרט, שודדים רבים שוטטו בכל רחבי תורקיה, על החופים ועל פרשות דרכים ויארבו אחרי כל צעיר יפה־עינים, חזק ורחב המתנים, ואחרי כל עלמה יפיפיה. חטיף חטפום במרמה ובכחש וישאום עדרים עדרים באניותיהם ויביאום אל אלכסנדריה, שמה מכרום בבצע כסף לעבדים ולשפחות, לההוללים ולבתי הבשת והזמה, הנה מדוע שלחה עדת סלוניקי גם שטח שליח מיוחד ותפקוד עליו לחפש בכל מיני חפושים אחרי השבויות ולפדיתן בכסף מלא ובכל מטמונים, גם לעיר הבירה קושטא שלחו שליח מיוחד בכדי לבשר את הבשורה, הרעה להרופא שלמה אשכנזי למען יהיה להם לעזר בחפוש העלמות כי הלא לאיש כשלמה היתה השפעה רבה בחוגי השרים הגדולים ופקידי הממשלה אשר בעזרתם אפשר יהיה בנקל מאד לגלות את מצפוני העלמות השבויות.

עברו שבועות מספר ושום ידיעה משמחת לא הגיעה להאבות הדוויים על דבר אסתר ורעותה. דאגתם של רבי עמרם ואחיו עלתה למרום קצה, יומם ולילה לא נתנו פוגה לעיניהם ויזילו, כנחל דמעה בהתעטפם בשק ואפר וישפכו את לבכם נכח פני יוצרם להשיב להם את בתם החמודה, מנת חלקם ואשרם בחיים.

ורופא החצר, דר' אשכנזי, נסע בפקידת השולטן סלוניקה למען הבא אתו את הרועה הזקן דון רודריגיס לעיר הבירה, אשר בה צפויה לו המשרה היותר נכבדה והיותר עליונה בממשלה. כי השולטן הצעיר נשבע בשבועת האלה כי דוד אסתר היפה יהיה, הוא ולא אחר, הוזיר הגדול בממלכה למען ינהלנה בעצם חכמתו הגדולה ובינתו הרחבה ויביא בה כל השנויים הנחוצים להרמת קרן ההשכלה והתרבות בארץ. כי הדברים הנשגבים אשר דברה היפה־בבנות ביום ההוא, הכו שרש חזק בלבבו הרענן והפוריי וכל שאיפתו למן היום ההוא היתה להגשים בפעל את דברי אסתר אשר נשלחה אליו מאת ההשגחה העליונה־כך האמין בתומת לבבו–למען הפיץ אור וקדמה בתיך עמו, אשר מי יודע עד כמה נטל עליו לטבוע בבוֹץ הבערות והחשך־מבלעדה.

למותר לתאר לפני קוראינו את התרגשותם ואת השתפכות נפשם של האחים קירה עת ראו את חתנם הרופא אשכנזי עומד על מפתן ביתם בעיר סלוניקי, כאשה אשר תחבק את עולה, פרי בטנה, כן חבקו שני האחים את הרופא הנרעש ויבכו על צואריו בכי גדול וחזק. והרופא גם הוא בכה על צואריהם ויתלכדו שלשתם יחד משך רגעים אחדים, באין פוצה פה ומצפצף. כי העז לא העיזו האבות להדאיב את לב שלמה לזכר המאורע העגום, אחרי עבור רגעי הבהלה וההפתעה פנה שלמה אל חותניו ברוח נכאה ובלב נשבר:

– הידעתם כי אסתר בתכם היא בריאה ושלמה ומתעתדת היא לקראת אשר גדול?

– יהי שם יי' מבורך! ־ קראו האחים פה אחד בנשאם למרום עיניהם־ישמחך אלהים כאשר שמחתנו וכאשר הפחת רוח חיים בקרבנו.

– אבל מדוע כה נפלו פניך?

– דבר־נא בני־קרא דון רודריגיס ־ראה השבעתיך בשם האלהים! אמור נא לנו איה נמצאת כעת אסתר כלתך?

– אסתר־קרא שלמה בעצבון על פניו ־־ גונבה ע“י עבדי סיפ’אן פשה, הוזיר הקודם, בטיילה בערב היום ההוא יחד את רבקה רעותה, ויביאוה לעיר הבירה קושטא בהרמון השולטן, אשר התקשרה נפשו אליה בעבותות אהבה עזה למן הרגע הראשון אשר ראוה עיניו, אהבת השולטן הצעיר אליה היא כל כך עזה עד אשר גמר אמר בנפשו לקחתה לו לאשה עפ”י דת חוקי האשלם ולשים כתר מלכות בראשה.

– אל אלהים! – שאג ר' עמרם מנהמת לבו – אסתר בתי המירה את דתה ואמונתה?!

– לעולם! – קרא דר' אשכנזי בקול גדול ־ האסתר בתכם תמיר את דתה? הזאת הנפש העדינה, הזכה והטהורה, תשכח בנקל את אלהיה, עמה ודתה? לעולם! אסור לך רבנו להרהר הרהורי־פגול כאלה ומה גם לשאתם על דל שפתיך! אוי, לא ראיתם בעיניכם את הלביאה עת התנגשה היא בחרף־נפש את מסיתיה, לא ראיתם את עזוז וגבורתה ואת רוחה הכביר, עת עמדה לפני אותו האיש המרעיש את הארץ ותצהיר בפעם המאית, בגודל ובגאוה, את המלים: "עבריה אנכי ועבריה אשאר עד יום מותי! "

ולולא אהבתו העורת של השולטן אליה, ולולא לבת־אשו המתלקחת בקרב בתי־נפשו כשלהבת יה, כי אז היתה מכבר לברות לדגי הים ולתניניו. אבל השולטן מוחמד השני חדל כבר מהיות השליט בנפשו מיום בוא אסתר בצל קורתו, כי לבו, רוחו ונשמתו נתונים נתונים המה בידי אסתר; היא הפוקדת בהם, היא השולטת בהם שלטון בלתי מוגבל, על פיה הוא חי ועל פיה הוא מת ובטל מן העולם.

הנה מדוע יכולה אסתר העבריה המר את דתה, הנה מדוע יכולה היא להעטר בנזר מלכות גם מבלי כחש בעמה ובאלהיה!

אסתר־הוסיף הוא בקול מלא יגון ותוגה ־תהיה באחר הימים לאחת המאושרות בתבל תחת צל מאהבה, תשתה ותרוה מכוס תענוגי החיים וממנעמיו ותשתכר, ויחד אתה ישישו אחי בני עמי וישאפו רוח, חפש ודרור לרגלה, כי נתק תנתק היא את הזיקים וכבלי הברזל המעיקים, אשר העמיסי על צוארו זה מאות בשנים – ורוח לו. רק נפש אחת בתבל, רק נפש שלמה הנכאה תשאר אומללה וזעומת אלהים על פני חלד. כי מה תחכה עוד נפש דואבה זו הערומה מכל תקוה ותוחלת בחיים?…

למרות כל התאמצותו של האוהב המתיאש לעצור בעד זרם דמעותיו אשר שמו מחנק לנפשו, התפרצו בכח ועז ותרדנה הלוך ושטוף על לחייו החורות כפלגי מים.

– אל נא, בני ־ התחנן רבי עמרם בקול רועד ־ אל־נא תתיאש מרחמי אלוה; קוה אל ה' והוחילה לו, כי “קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע!”

– אם כה תעשה בני־הוסיף דון רודריגיס גם הוא בתוכחת מגולה ־ושחת לנפשך אתה ולנפש ידידת נפשך, הן לא תמו עוד חסדי אלוה “ותשועת ה' כהרף עין!”

– שאוני־נא אבותי היקרים, אם הדאבתי את נפשכם העדינה ואם הוספתי מכאב על מכאובכם ברוב שיחי וכעשי עד אשר נשיתי כמעט את מטרתי הגדולה אשר למענה באתי אליכם הפעם ־ובדברו הסב את פניו לעמת דון רודריגיס ויוסף:

– הנני שלוח אליך, אדוני דון רודריגיס, בפקודת אדוננו השולטן.

– אלי? מטעם השולטן?־ שאל הרופא הישיש ברגשי פלא ותמהון.

אז יספר הרופא שלמה לפני שני האחים את כל פרשת הדברים אשר חלפו בין אסתר בתם ובין השולטן הגדול ביום אשר הסכים זה האחרון לקחתה לו לאשה, אם גם לא תסכים להזניח את דתה, הוא ספר לפניהם הרושם העמוק אשר פעלו דבריה הנלהבים בלב השולטן בנוגע להנהגת הממשלה העומדת בשפל המדרגה ואת השפעתה הגדולה עליו, עד אשר גמר אמר השולטן להוציא לפעולה את כל דבריה ולהכריז שווי זכיות ומשפט צדק בכל רחבי הממלכה מבלי שים פדות בין עם לעם ולאם מלאם.

– אבל־קרא דון רודריגיס, אשר חזה בדברי שלמה אך חלום שוא וחזון נטעה־הן לא הגדת לנו את פקודת השולטן אלי?

– צדקת אדוני־התנצל שלמה, בהוסיפו: השולטן הגדול, מחמד השני שלחני אליך למען אציע לפניך בשמו את המשרה הנכבדה של וזיר גדול!

– מה? אנכי? וזיר גדול?!

– כן, אדוני הנכבד, השולטן אשר הלך לבו שבי אחרי תוכחתה של אסתר, מאמין אמונה שלמה כי אתה, בעלותך על כסא הוזירות תצליח להביא, ברוב חכמתך ובינתך, את הסדר הכללי בממשלה האובדת. לסדר העבודה הצבאית בסדרים הנאותים לפי רוח הזמן והתרבות המדינית, לפתח את המסחר הכללי בארץ, את עבודת האדמה ובתי החרשת והתעשיה, לשפת שלום בפנים הארץ ומחוצה לה ולעורר בקרב אזרחיה ונתיניה רגשי אהבה וחבה לאומית, ומסירות־נפש להמולדת ולמלכה. עבודתך הראשונה תהיה להקים כעין מועצה וזירית מקרב השרים הגדולים, מאלה אשר התפתחות ארצם וקדמתה נוגעת בלבבם, ולעבוד בחריצות כפים, בלב אחד ובשאיפה אחת לטובת הממלכה ולבטחון תושביה; לחוק חוקים ישרים ונכוחים, לכונן משפט צדק ואמת בארץ, מבלי עוות הדין ומבלי לרמוס ברגל גאוה את זכיות ההמון הפשוט ומשפט אביוני עם ועם.

– רואה אנכי כי דברי אלה הטילו בקרבך רוח סופה וסער ־ קרא שלמה אל הרופא הישיש אשר העמיק ברוב מחשבותיו.

– אם לעצתי תשמעו ־קרא הוא בהאנחו ־ אז אין דרך אחרת לפניכם בלתי אם לצאת מזה בטרם מועד. ברחו לכם מן הארץ הזאת אל ארץ נכריה, אשר שמה תוכלו לבלות את שארית ימיכם במנוחה ושקט מבלי מגור מסביב, כי לבי מנבא לי מהפכות גדולות בארץ, הנני רואה בעיני רוחי כי יום מהומה ומבוסה, יום משבר ונקם מתרגש לבא על ארצנו האמללה.

– לבקש לנו מפלט ומנוס אתה אומר־קרא רבי עמרם ברוח נכאה בשעה שחמדת לבי ואור עיני אין אתי? ללכת ולנוע בתבל בשעה שבתי יחידתי היא בתוך כבשן האש?

– דבר זה אתה למד מאדון הנביאים ־ קרא הרופא הישיש, אשר לא נעמו לו דברי אחיו – כאשר נעתר משה לדברי האלהים לרדת מצרימה ולהציל את אחיו הלחוצים והמעונים מכור הברזל, ויקח את אשתו ואת בניו אתו, יצא אהרן אחיו לקראתו בדרך ויפגשהו ויעץ לו להשיב את אשתו ואת בניו אל ארץ מדין, כי אין זה מצד היושר והצדק האנושי להביאם אל כור העני והלחץ בשעה שמשרתו הגדולה היתה לחלץ משמה את אחיו בני עמו. ומשה בחוש שכלו הישר, מצא כי עצת אחיו היא ישרה ונכונה וישב את צפורה אשתו ובניה שנית ארצה מדין.

– אנכי את חובתי מלאתי – העיר דר' אשכנזי ־ ואשמיע לפניכם את פקודת השולטן ואתם עשו כטוב בעיניכם.

– לא!־קרא ר' עמרם בהחלט־ אנכי לא אניח את בתי החמודה בודדה ושוממה בארץ גלותה, הלך אלך אחריה ואם גם אדע אל ברור כי המות ישיגני.

–באשר תלך אלכה גם אני ־ מלא אחריו דון רודריגיס ־ אחריך ארוץ ועל אלהינו אשליך יהבי, בו אשים, מבטחי ולא אירא רע.

– מה' יצא הדבר־ קרא דר' אשכנזי ־ הכונו־נא אחים לקראת המסע והאלהים יעשה בנו כטוב וכישר בעיניו.

היום הגדול

אסתר היפה הסכינה לאט לאט לחיי ההרמון, כי באמת בגבירה בין שפחותיה ישבה לה בהיכל ענג, בחדרה היפה והמרהיב כל עין ברהיטיו העשירים והיקרים והנשקף על פני הים הגדול. שרות ופלגשות רבות שרתוה ותשתחוינה לרגליה וכל נשות ההרמון, בקטנה כגדולה, היו משועבדות תחת רצונה של העבריה היפה, על פיה יצאו ועל פיה באו. גם השולטן בעצמו לא נקף אצבע קטנה בכל עניניו הפרטיים והכלליים מבלי שאול את פי ה“נביאה” ולדרוש בעצתה, ולכן לא לפלא הוא אם הוסיפה הצביה לפרוח יום יום כגפן פוריה בפרחי לחייה, בשושני שפתותיה ובקסם עיניה־יונים ותגדל ותיף ותהי לחמדת כל רואיה.

– שלום, יונתי!־קרא פעם השולטן בהכנסו אל חדר אסתר אשר קראה מעל הספר יחד את רבקה רעותה ־יום בשורה היום לך יפתי! מבשר טוב הנני לך היום הזה, כי בשורה משמחת בפי. בשורה אשר תבוא כשמן המור בעצמותיך הדשנות.

אסתר פתחה את עיניה הגדולות והשחורות, אשר לבבו את המושל הנלכד ותבט בו במבט חנון.

אנכי שלחתי להביא הנה את אביך ואת דודך והנס כעת פה, בארמוני!

– ילא כל עט סופר לתאר את מעמד נפשה של אסתר לשמע הדברים האלה. המלה אבי!" התפרצה מתיך גרונה בקול צעקה נוראה מאד. כי הלא, זו הבת היחידה והענוגה אשר לא מלאו לה עוד שבע עשרה שנותיה, זו הבת אשר לא ידעה מעולם מאהבת אם רחמניה־ אהבה את אביה ואת דודה אהבה עזה מאד, אהבה בלי מצרים ועתה, בשמעה מפי השולטן כי אבותיה אלה, אשר זה ירחים רבים לא ראתה את הוד פניהם, מיום חטפוה מבין זרועותיהם, – עתה התלקחה בקרבה התשוקה בעצם תקפה, ותסתער בסערת־מלחמה לקראת הדלת.

אנא, מלך חנון! ־ התחננה היפה בעיניים דומעות בראותה כי אין איש באולם ־ אנא צוה להביא הנה את אבותי במהירות היותר אפשרית כי נפשי כלתה בקרבי.

השולטן קרץ בעיניו לראש הסריסים ורגע אחרי כן הופיעו שני הזקנים בהדרת קדש על פניהם ויבואו החדרה.

המחזה היה מבהיל ומרעיש מאד. אסתר לפתה בשתי זרועותיה את צוארי אביה ודודה והדמעות התלכדו יחד ותגרנה על השטיח בהמולה דקה.

דממה דקה שררה בבית משך רגעים אחדים, ועל לחייו של השולטן הגדול, אשר השקיף מנגד למחזה המרגיז הזה, ־ התגלגלו שתי דמעות חמות…

אחרי עבור רגעי התרגשות וסערת הרוחות הרגישו אסתר, אניה ודודה כי עומדים המה לפני המושל הגדול אשר מפניו יחולו ממלכיה וגויים רבים וימהרו שניהם ויכרעו על ברכיהם לפניו וינשקו את שולי מעילו בחרות קדש.

– קומו, ישישים נכבדים!־פקד השולטן בקול מלא געגועים.

אז יקומו האחים על רגליהם ויעמדו לפניו ביראת הכבוד, כשידיהם שלובות על חזיהם.

– האתה הוא זה אבי אסתר? ־פנה השולטן בשאלה אל רבי עמרם ־ אשריך איש זקן כי חננן האלהים בפנינה יקרה כזו אשר אין ערוך לשויה. ואתה הדוד! ־ הוסיף הוא בפנותו אל דון רודויגיס ־ לך נאוה תהלה על החנוך הגדול אשר בו חנכת את בת אחיך, יש לי לדבר אתך הרבה מאך על ענינים נכבדים רבים. אבל דוחה אני את דברי לעת אחרת, אחרי אשר תנוח ותנפש מעמל הדרך ומבהלת הפגישה הגדולה. אמנם, מעתה אוכל לבשר לך כי מנה מניתיך מהיום לוזיר גדול בממלכתי, היה תהיה לי מהרגע הזה ליועץ נאמן בכל עניני הממשלה הפנימיים והחיצונים. חפצי הכביר הוא כי תוציא לפעולה את כל הציורים היפים אשר ציירת בדמיונה של אסתר, ידידת נפשי, הנני בטוח כי עשה תעשה הרבה, והצלח תצליח בכל דרכיך, כי חזות פניך מעידה בך על גודל חכמתך ועל השפעתך הכבירה.

– הוד מלכות! ־ קרא דון רודריגיס בנשקו את כנף מעילו ־ פקיד־נא על עבדך הנכון לשרתך בכל לבו ובכל נפשו. הקרב יקריב עבדך את שארית מספר ימיו על מזבח אהבת המולדת והתפתחותה. עבד יעבוד במסירות נפש מאין כמוה למען שתל בלבב עבדיך רגשי אהבה לאומית וחבה נפשית להארץ ולמלכה ואני תפלה להאלהים הגדול כי יצליח את דרכי ועזרני להוציא לאור את כל שאיפותי הטובות לקדמת העם ואחדותו.

– כאחד המשכילים תדבר וזירי הנכבד־ קרא השולטן בשמחה

– אמונתי תאמצני כי לא יארכו הימים והיית לשם ולתהלה ותפארת בכל רחבי התבל, ולמען הקל לך העבודה הכבדה אמנם בראשיתה, הנני לתת לך עוזר, איש חכם ונבון, חרוץ ובקי במהלך הענינים המדיניים בממלכה, הוא הרופא הצעיר שלמה אשכנזי.

– קטנתי מכל הכבד הזה ־ענה הוזיר הגדול החדש בהתרגשות הנפש במה אוכל להביע לפני הדום כסא מלכותו את רגשי תודתי העמוקה על אמונו הגדול בי? אמנם באחת אוכל להגות את רגשותי, בעשותי תמיד את רצון מלכי הנאור וחפצו הכביר למען הפק תמיד רצון מלכותו.

ברגע זה עלו באזני ארבעתם קול רעש מוזר מקצה הארמון וצעקות בלולות, אך השולטן לא שם לבו לזאת ויסב את פניו אל אסתר היפה ויקרא בחביבות:

– ואת יונתי..

עוד מלתו על לשונו והדלת נפתחה בשאון וראש הסריסים קרא במבוכה בכרעו על ברכיו:

– הוד מלכות! השולטנית האם" שלחתני הנה בבקשה לסור אליה ברגע זה כי סוד כמוס אתה…

השלטן שלח בו את חצי עיניו במבט מלא קצף ועברה והסריס הזדחל על בטנו לאחור ויגיף את הדלת מבלי כלות את דבריו.

– הידעת יפתי את הסוד הגדול אשר לאמי אלי? – פנה השולטן אל אסתר כאשר נעלם הסריס –היא מבקשת לעקרני מבין זרועותיך הענוגות מפני כי עבריה את, היא תציקני יום יום במוסר דבריה על אשר חפץ אנכי לתת את משרת וזיר הגדול על שכם דודך הישר באדם. היא מאמנת בתם לבבה כי בזה פוגם אנכי בעקרי הדת והאמונה, בפרט בשנותי את סדרי הממשלה לתת חפש ודרור לנתיני ארצי ושווי־זכיות לבני דת אחרת, אבל עוד טרם חפצה היא להבין כי לשוא תשחית את כל דבריה אלי. כי אטום אטמתי את אזני ואשבע לבלי שמוע עוד בעצת אם ויועץ אחר זולתך. בי נשבעתי! – הוסיף הוא בחומו – כי לא אשקוט ולא אנוח עדי הוצאתי את רעיון רוחך לפעל ידים. די! די לי בכל אותן השנים אשר עברו עלי בחבוק־ידים ובתרדמת־מות. אינני חפץ עוד להיות בידים שלובות! אינני חפץ עוד להרדם; עבודה חפצתי! עבודה רצינית ותנועה, תנועה חיונית לאשר ארצי ועבדי העצלים, ואת אלה אמצא לי בעזרתך את ובעזרת דודך זה. בפעם השלישית הנני מביע לפניכם את רגשי אמוני הגדול בכם, כי ידע ידעתי כי אנשים טובים וישרים אתם. ומחר! ־מחר תהיי לי, את היפה בבנות, לעזר כנגדי. השמעת יונתי? מחר אקחך לי, לעיני כל באי שער עירי, לרעיה נאמנה ולעטרת תפארת, ולי תהי לעולם ולנצח נצחים!־ היי בשלום יפתי!־ להתראות! – ביום מחר!

זאבי ערב

אחרי אשר נפרד המושל הגדול מאת אסתר, אביה ודודה נכנס אל חדר השולטנית אמו היפה והעשיר מכל חדרי הארמון, אשר היה מקושט מרוהט עפ"י האפנה הוניציאית.

ברגע אשר דרכו כפות רגלי השולטן על מפתן הבית חרדה האם לקראתו ותאחז בידו אשר הושיט לה ־ באהבה ותאמר:

– בני יחידי, צוה־נא להוציא כרגע את כל הסריסים והעבדים מעלינו כי דבר לאט לי אליך.

– ויהי אך יצא יצאו סריסי המלך ועבדיו החוצה ותמהר האם לקראת הדלת ותסגרנה על מסגר ואת המפתח השליכה הימה מבעד להאשנב הפתוח.

– מה זה פעלת אמי? ־ קרא המושל ברגשי תמהון. ־ הצל הצלתי את חייך, בני, השיבה האם בנפש שקטה.

– הצלת את חיי? ־ הרעים השולטן בחמה שפוכה־מה זה יהגה פיך? הלהתל בי כאחד העבדים את אומרת?

– חלילה לך בני מחשוב על אמך־יולדתך כזאת! הן אמר אמרתי כי הושעתי בזה את חייך היקרים לי ודברי דברי־אמת המה. הן רבות העירותי את אזניך בני על הרעה הגדולה הנשקפה לך ולכסאך מצד ההמון האדוק והקנא על אהבתך המשוגעת להעבריה הזו. ההמון הפרוע חרק שן על המעשה הנורא הזה, אשר אמרת להמליך עליהם עלמה עבריה ולשים עליהם לשליט ומפקד את אחד העברים, ויקומו איש אחד לתבע את עלבון הדת הקדושה אשר אמרת לחללה ברגע של שגעון אהבה. ראה נא בני, הט אזנך והקשב את קול הסערה הגדולה, ההולכת הלוך וקרב הארמונה. מהפכה! מרד! אלה הם תוצאות שגעונותיך. עוד רגעי מספר ושמעת את גלי ים האדיקות והקנאות מתדפקים גם על דלתותיך ומי יודע אם לא שטפוך גם אתה בשצף קצפם לולא חשתי אנכי להציל את נפשך!

השולטן עמד רגעים אחדים נדהם ונפעם לשמע דברי אמו אשר כרעם בגלגל הלמו ומחצו את ראשו, אך עד ארגיעה התאושש ויפן אל אמו בקול פחדים ויאמר:

– זאת אומרת… כי סכנה גדולה… מרחפת על ראש… אסתר, חמדת לבבי?!

– כדברך בני.

– אוי, בשם ה', אמי, הבי ופתחי לי את הדלת כי חפץ אנכי לחוש לעזרתה ויעבור עלי מה!

– צר לי, בני, כי לא אוכל למלאת את בקשתך כי הלא השלך השלכתי המפתח הימה, כאשר חזית בעיניך.

– האם אין פתח מסתרי אחר בחדר זה? ־ אין!

אז ישלוף השולטן את חרבו, יסתער בגבורה נפלאה על הדלת וינסה לגדע את הבריח, אך לשוא! הבריח עמד על מקומו כמטיל מוצק.

וקול המית ההמון הלך הלוך וקרב, הלוך וסער. הכדורים עפו בכל חלל האויר, קשקוש חרבות וצלצול מגנים ושריונים, רומח וכידון נשמעו מכל העברים.

– השומע אתה בני?־ קראה האם באיומים ־ הנה פשטו המורדים בארמוננו, ואם לא תשאר פה אז תביא עליך שואה נוראה.

– הסי!־שאג השולטן הגשור ברגשי בוז ־ אלמלא לא אסרתיני בבית הזה ולוא חפשי הייתי, כי אז מחצתי את ראש כלם כאחד, כי אז עשיתי בהם כלה וארקעם תחת רגלי. אבל, אל אלהים! מה זה תשמענה אזני? קול צפורי הוא זה, קול יונתי החמודה, היא תהגה, היא תהמה ותצפצף בענות נפשה… הוי, הילל בן שחר! איכה זה נפלת בידי עוילים וזדים? הוי! פראים שתו עליך מסביב, זאבי ערב וחיתו טרף השואפים לדמך הטהור והמתוק. אויה לכן, רגלי האסורות, מדוע זה לא תמהרנה, מדוע זה לא תעופנה לעזרת הצביה? אהה! אמי, אמי, מדוע פעלת ככה לבנך האומלל?

פתאם שלף בחמתו את חרבו מתערה ויעמוד כעמוד ברזל לפני השולטנית ומעיניו התמלטו חצי דם ואש.

– הרגני־נא בני אם תתאו נפשך לנקם־קראה האם במנוחת נפש,

ידי השולטן רופפו וישליך את חרבו על הארץ ויגהר על השטיח ויבך בכי תמרורים.

– אהה אמי, אמי, מדוע זה לא מרחם חנקתיני חנוק כי עתה נסתר עמל מעיני? מדוע זה לא שסעני אבי גם אותי כיתר אחי כי עתת ישנתי ורוח לי? כי מרים ומאוררים המה לי החיים מבלעדי אסתר…

בינתים והסערה הלכה הלוך וחזק מרגע לרגע, צעקות ויללות, אנחות ובכיות, גניחות וקולות של התאבקות עם המות עלו מקצות חדרי ההרמון. השולטן השתגע, דמו רתח בקרבו כסיר נפוח, וירץ בחדרו אחת הנה ואחת הנה. הוא נסה שנית לשבור את הדלת, לנפץ את שבכת החלון, אך כחותיו עזבוהו ויפול על הארץ באין אונים. אמו נסתה לדבר על לבו ולהשקיט את סערת לבבו בתנחומי הבל, אך הוא הדף אותה ברגשי בוז ומשטמה באמרו כי מידה באה לו רעתו וכי היא היתה הגלגל החוזר והרוח החיה במחוללי המהפכה.

וככה שכב לו המושל הגדול על הרצפה מתאנח ומתיפח בים דמעותיו. אך נניח־נא את השולטן האסיר המתהפך בציריו בחדר מאסרו ונסורה מעט קט אל תוך האולם השולטני אשר בו מתהוים דברים נוראים ואיומים,

פ’ירחד פשה הוזיר הגדול, יחד עם יתר השרים הגדולים, הפחות ופקידי הממשלה אשר ראו כי כוכב הצלחתם יועם ביום עלות היהודי דון רודריגיס על כסא הוזירות, וכי ממשלתם העריצית והבלתי מוגבלה תחלוף לה כליל מידם לרגליו–התאמצו בכל מאמצי כחם לפתות את ההמון ההולך בחשך ולהפיח בקרבו רגשי איבה ומשטמה דתית נגד מעלליו של השולטן אשר חשב לפרוץ את גדר הדת והאמונה, ויצליחו אמנם לרכוש להם חלק גדול מהצבא ומהמון העם. הקרבן הראשון והעקרי אשר לו שאפו בנפש שוקקה היתה אסתר היפה; כי הלא היא היתה מקור שברם והותם. הכהנים והשיכים היו מן הראשונים אשר התריעו בפומבי תרועת מלחמת־מצוה, גם אחד מעשירי העם, עומר שמו, האיש אשר קנה את רבקה נוניס מיד סיפאן פשה להתעמר בה, עמד בראש ההמון וישחד להם מהונו הגדול בכדי לבצע הוא את זממו, כי אהב אהב עומר אהבת מות את רבקה וישטום משטמה עזה את השולטן אשר בפקודתו נגזלה העלמה מהיכלי תענוגיו.

חיילי הפרשים וגדודי הסיפאהים עברו על פני התהלוכה ואחריהם התנהלה בהמוניה דלת העם, כל אלה השופאים לנקם, לרצח ולבזה, מזוינים כלם מכף רגלם ועד קדקדם, ויבואו עד הארמון. שמה פגשו בתחילה התנגדות קלה, למראית עין, מצד חיילי הארמון ושומרי החצר, אך עד מהרה הכריעום הפרשים תחתיהם ויפתחו לפניהם את דלתותיו, המורדים חדרו אל תוך הרמון הנשים תחת הנהלתו של עומר, אשר היה להם למורה דרך. נקל לשער את סערת רוחן של אלפי הנשים אשר קמו כלן בצעקה ובהלת־מות.

עומר חפש בכל החדרים ובכל פנות ההרמון את רבקה משאת־נפשו, והעם חפש אחרי אסתר זעומת־נפשו. אחדים מהם העיזו בנפשותם לחדור אל חדר כסא השולטן. אחד מעבדי השולטן הנאמנים, צדיק שמו, אשר שמו התאים לאמון רוחו באדוניו, עמד כאריה משחית לפני גדודי הסיפאהים אשר אמרו לחלל את כסא השולטן ויפיל במחנה האויב, בעזרת עבדי השולטן הנאמנים ־ חללים רבים. אז התלקחה המלחמה בין שני המחנות בעצם תקפה. כמובן נשאר הנצחון לצד ההמון הרב.

המחזה היה איום ונורא. ההמון הפרוע עשה שמות בנשי ההרמון. רצחו, דקרו וירטשו את כל הבא בידם, אך עוד לא שבעה בזה נפשם הצמאה, כי עוד לא הצליחו לגלות את מצפוני העבריה היפה. פתאם קמו התהוללות וגעשנות במחנה, האספסוף התריע תרועת הידד, כי את העבריה היפה ראתה עינם… זו היתה האומללה רבקה נוניס, אשר חשבה להמלט על נפשה בתוך הסערה ואשר נתפשה בידי שנים מגדודי הסיפאהים, שחסמו לה את הדרך מעבר מזה ומעבר מזה, ההמון אשר ראה את גודל יופיה התנפל עליה כדוב שכול ואחד מאנשי הצבא תקע את חרבו בלבה רגע אחרי כן נודע להם כי העלמה הנרצחה היתה עבריה ושנית הסתערו על גויתה, קרעו את שמלותיה מעליה וידקרוה בחרבותם הלוך ודקור, את עיניה נקרו ואת גופתה נתחו לנתחים רבים, כי חשב חשבוה לאסתר, זו הבת אשר שלטה ברוח השולטן כאות נפשה.

תשועה ממרום

אבל, אסתר היפה נושעה באמת בדרך נס. הרופא שלמה, בלוית דון רודריגיס ואחיו, יצאו מחדר אסתר אחרי אשר יצא השולטן משם ויבוא אל חדר אמו. ויהי אך יצא יצאו את החדר, והנה קול שאון ותרועת מלחמה הגיעו לאזנם. דר' אשכנזי, אשר לבו נקפו וינבא לו עתידות בלתי נעימים עוד מלפני היום ההוא ־ שם מיד על עקביו ויבוא אל חדר אסתר אשר הקשיבה גם היא בנפש רועדת אל הקולות שלמה פקד על אסתר להניח מיד את החדר וללכת אחריו דרך המסדרון. אסתר בקשתהו בתחנונים לתת לה הזמן לבקש את רעותה רבקה אשר סרה אל חדרה לפני רגעים אחדים. אך לצערם הגדול לא יכלו להתמהמה כי ברגע ההוא והנה חדר ההמון הסוער אל תוך הארמון. הרגעים היו נוראים מאד, עוד מעט ונפלו ארבעתם בצפרני אנשי הצבא, אשר מלאו בין־רגע את כל חלל המסדרון הגדול ויחסמו את הדרך לפניהם. עוד מעט והיו לברות לשני הפראים ואכזרים, לולא שלח לפניהם האלהים ממרום מלאך מושיע ויחלצם מן המצר. זה היה הציר התורקי חסאן־פשה, אשר הציל הרופא שלמה ממחלתו האנושה. הוא נגש אל דר' אשכנזי וילחש לו באזניו לעקבהו בדרכו. הם צעדו אך צעדים אחדים לפניהם וחסאן־פשה פתח לפניהם דלת למבוא מסתרי ויביאם אל תוכו.

– חכו לי פה מעט–אמר חסאן־פשה בקול דממה – בעוד רגעים אחדים אשוב אליכם, אל־נא תיראו, היו בטוחים כי אין איש זולתי היודע את המבוא המסתרי הזה.

לאשרם, לא ארכו הרגעים ומלאך מושיעם בא אליהם וינהלם דרך המעבר ההיא לתחת האדמה משך ־ שלש שעות תמימות עדי בואם אל שדה גדול ורחב רחוק מקרית קושטא הרבה מאד.

שׁלומת רשיעים

שתי שעות רצופות ארכה המהפכה הגדולה בארמון השלטן. ובמשך הזמן הקצר הזה השחיתו הפראים השחתה גדולה מאד. מלבד הנפשות הרבות אשר רצחו נפש, הרהיבו עז בנפשותם לשכר, לנתץ ולהרוס ככל אשר השיגה ידם, עד אשר באה עזרה מרחוק, הפעם היו ה“בחריים” האבירים אשר באהבתם ואמונתם הגדולה להשולטן מהרו אל מקום המהפכה ויצורו על הארמון וילכדוהו אחרי מלחמה גדולה ויאסרו בכבלים את כל המורדים, מלבד פ’ירחד פשה אשר הצליח לברוח על נפשו יחד עם פלוגה גדולה מגדודי הפרשים.

הפעולה הראשונה אשר עשו הבחריים בהכנסם אל הארמון. היתה לשבור את דלת חדר מאסרו של שולטנם המדוכדך.

־א ס ת ר! זו היתה המלה הראשונה אשר התפרצה מפי השולטן בקול צרוד, בצאתו לחפשי, איה אסתר יונתי?־ שאל הוא שנית ועיניו שוטטו בכל פנות הארמון, ובראותו כי שום מענה לא הגיע לאזניו, קפץ הוא כאיל ויזדרק⁸ לעומת חדר אסתר, בתקוה למצא שם את שאהבה נפשו. אך מה גדלה הותו בראותו כי אסתר איננה. בברכים כושלות ישב לו על הארץ ובקול מרעיש גם את הלבבות היותר נחושים, נשא הגה ונהי וקינים על השואה הגדולה הבאה עליו ממרומים. יגונו גבר עוד יותר בראותו שמה על הרצפה מתגולל הספר אשר בו קראה הצביה יום יום. בידים וועדות הרים את הספר מעל הארץ ויקריבהו אל שפתיו הדולקות וירטיבהו וימיסהו בדמעות עיניו…

לשוא חפש השולטן בכל פנות ההרמון ובכל סדקיו למצוא את גופת אסתר או אבר אחד מאבריה. לשוא בדק הוא בעצמו בין הגויות הרבות הנערמות בקצה האולם, כי אמנם את גלגלת רבקה האומללה הכיר הוא מיד, בחוש מבטי הדקיק, למרות פצעיה הרבים ורסיק לחייה, ויקונן עליה קינה קצרה. אך מאסתר יחידתו לא מצא אף ציון קל, אף סימן פחות או יותר חשוב אשר בעזרתו אפשר לדעת מה נעשה בה. פתאם השתלשלה מחשבה ארורה במחי: ואביה? ודודה? והרופא שלמה? אים? שאל הוא את עצמו בלב דופק אז נפחה בקרבו רוח חיה, רוח תקוה, אסתר לא מתה!

– השיבו לו שרעפיו ־ אסתר עודנה בחיים!־ הרעימה בת קול באזניו ־ כן, בודאי, הם נעלמו בתוך הסערה, כי לולא זאת מדוע לא נשאר מהם אף ציון קטן. אבל איך הצליחו לברוח? אנה ברחו? ומי הורה לפניהם את הדרך? השאלות הללו נקרו במוחי ותאכלנה כעש את לבבו.

השולטן שבע שבועת־האלה להנקם נקמה נוראה מכל אלה אשר השתתפו במהפכה הגדולה, וישלח ויביא לפניו את סיפ’אן פשה וימנהו לוזיר ויפקיד עליו להביא לו את ראש פ’ירחד פשה הצורר, אשר מידו באה אליו השואה הגדולה הזאת סיפ’אן פשה שלח לגיונות צבא בכל רחבי הממלכה ומחוצה לה לחפש אחריו ויתפשוהו ויביאוהו חיים עיר הבירה. שמה ישב ימים רבים בבור עד אשר תפשו את כל הקושרים, אשר ידם היתה עמו במעל. ובאחד מימות הקיץ הבהירים הוציאו את פ’ירחד אל הרחבה הגדולה, ובהמון חוגג חנקוהו חנק בשרט משי מפותל כנהוג בימים ההם, ואת שאר המורדים תלו על העצים, מגדולם ועד קטנם לא נעדר מהם אף אחד.

והוזיר סיפ’אן פשה ירא מאד מפני חמת השולטן, פן יגלו לו את חטאתו גם הוא, בהשתתפו במועצה המסתרית וישתמר כל היום משונאיו הרבים אשר היו עוינים אותו בכל תנועותיו. לאשרו בא מקרה מדיני וישכיח מעט את זכרונות יום המאורע ההוא.

הנסיך מיכאל, נציב ולכיה מרד בימים ההם בשולטן וישלח השולטן מיד את סיפ’אן־פשה שמה עם צבא רב להכריע את המורדים. סיפ’אן פשה הצליח אמנם במלחמותיו. ויבוא עד בוקרישט ויכה את האויב מכה רבה עד אשר נכנעו וישובו לעבוד את השולטן ולחסות תחת דגלי. ובאמת לא בנקל עלה לו, לסיפ’אן פשה, הנצחון הזה היא התענה ימים רבים ויחרף את נפשו למות למען רכש יתר כבוד ולמען הפק רצון מאת הוד מלכותו, כי באחת התגרות הוכה סיפ’אן־פשה מכה אנושה מאד באחת מירכותיו ויפרפר ימים רבים בין החיים ובין המות. ואך בעמל רב הצליחו הרופאים להעלות לו ארוכה, וישב אי עירו מוכתר בזר הנצחון.

ונצחונה הגדול של תורקיה על צבאות הנסיך מיכאל, וגבורתם הנפלאה של צבאות התורקים על שדה הקרב, לא פעלו שום רושם לטובה בלב השולטן, ולא שנו את דכאות נפשו. כאז כן גם עתה הלך קודר כל היום ושחוח תחת סבל יגונו אשר גבר מיום ליום. רוח מר־שחורי תקפהו ולא רפה ממנו למרות כל עמל הרופאים.

המנוסה

נשובה־נא, קוראים יקרים, ונראה מה נעשה, לפני שבועות מספר באסתר יפתנו, בהרופא שלמה מיודענו ובאנשיו, חסאן־פשה נראה להם באמת כמלאך מושיע במלוא מובן שתי המלים הללו. כידוע, בקשם הוא אחרי פתחו לפניהם את דלת המבוא המסתרי, להשאר שמה רגעים אחדים ער שובו אליהם. ומה עשה הוא במשך הרגעים ההמה? שמעו נא ותמהו: הוא עף כחץ מקשת אל בית הרופא אשכנזי ויפקוד על אליעזר, בן משק ביתו לצרור את כל כלי הבית, הרהיטים והחפצים וכל דבר אשר לו ערך פחות או יותר חשוב ולהביאם אל המקום אשר ציין לו. הן אמנם בראשונה התנגד לו אליעזר וימאן לשמע בדבריו, אך עד מהרה הצליח הציר התורקי להטות אליו את לב אליעזר ולהשמע לפקודתו בתארו לפניו את המצב החמור אשר בו נמצא אדוניו ואנשיו, ואליעזר עשה ככל דברי המושיע. הנה כי כן הצליח סאן פשה להציל את⁹ ־־־־־ אהבתו והוריה, אותם¹⁰־־־־־־־

שלובי זרוע על ספון אניה וניציאית אשר פניה כלפי האי מלטה. שמה, הרחק מהם צעדים אחרים כרעו האחים קירה על ברכיהם וישאו רנה ותפלה לאלהי השמים אשר עשה את כל הגדולות והנפלאות האלה ויצילם מתוך האש הגדולה, לשוב ולראות באור החיים, האניה התמידה את דרכה הלאה לאי מלטה ומשם הפליגה לעיר הגדולה ויניציה.

והשולטן מוחמד לא נואש עוד מלחפש אחרי אסתר משאת נפשו. לבו לא נתנהו להאמין כי במתים חלקה ולכן הוסיף לשלח יומ יום מרגלי חרש בכל רחבי הממלכה ומחוצה לה לעקב אחרי עקבותיה ולגלות את מקום מחבואה, והנה לשמחתו הגדולה נתקיימה נבואתו, ובאחד הימים נתבשר השולטן אסיר־האהבה כי אסתר היפה עודנה בחיים, ובעיר ויניציה הארופית תתגורר יחד את ארוסה, שלמה הרופא, וישלח השולטן את שלישו, אסטרחן בי אל ויניציה לבקש במפגיע מלפני ה“דוז'”, נשיא הקהליה למסור לו את הצפור הבורחת, כי אמנם בימים ההמה היה, היתה ממשלת עותמן לאחת הממשלות הכבירות והאדירות בארץ, אשר מפניה חתו כל ממשלות ארופה. נשיא הקהליה גם הוא בחפצו לחיות בשלום את “רועה המוחמדים האבירים”, שלח להביא לפניו את הרב יהודה אריה מודינא ראש הרבנים בויניציה ויצהיר לפניו את בקשתו הגדולה של השולטן, ויפקוד עליו להביא לפניו את האורחים היהודים אשר באו מקרוב אל ארצו. רבי יהודה אשר ידע באמת¹¹ ־־־־־־־־־־־־־־

־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־

– - - רופאה הראשי של השולטנית סופיה בארמון השולטן, וכי גם אשתו שושנה איננה אלא אותה אסתר קירה, אותה העבריה היפה אשר באהבתה נלכד השולטן הגדול מחמד ויחלה את מחלתו האנושה, ־ יעץ הוא את שלמה ואת רבי עמרם. לצאת מיד את הארץ להמלט על נפשם בטרם תשיגם הרעה, כי פקודה נמרצה יצאה מלפני הנשיא לאסרם ולתתם בידי שליח השולטן למען משך אליו את חסדי השולטן.

בעצם היום ההוא יצאו ארבעת הבורחים מן העיר ויניציה וישימו את פניהם אל העיר קורקובה, עיר מולדתו של הרופא שלמה ומקום מגורת אמו. שמה נחל לו הרופא הצעיר עשר וכבוד ויהי לרופא המלך סגסמונד, מושל פולניה, וילך שמו הלוך¹² ־ ־ ־

לתהלה ולתפארת. אסתר גם היא הוסיפה לפרוח כשושנה ¹³־ ־ ־

האביב בחיק אישה ותמשוך אליה ביפיה המקסים את¹⁴ ־ ־ ־ ־

רואיה. אביה ר' עמרם נהיה אחרי כן לראש הרבנים¹⁵ ־ ־ ־ ־

אשר שמה חבר את חבוריו המצוינים בפלוסופיה וב¹⁶־ ־ ־ ־

רודריגיס גם הוא נלוה אתם ויחי חיים מאושרים בקרבת¹⁷ ־ ־ ־

אחיו, מנת חלקו ואשרו בחיים.

מחמד השני בלה את שארית ימיו בחיי התבודדות ומנוחה וינזר מכל תענוגי החיים והמונם, כי עצוב רוח ומר־נפש נשאר כל הימים ־ המועטים אמנם־ אשר חי על פני האדמה וישאיר אחריו את שני בניו הנסיכים מוסטפה ואחמד. ימים אחדים לפני מותו קרא אליו את שני בניו וישביעם בשבועת האלה לבלי הפר את ברית האחוה ביניהם ולחיות תמיד בחברה ובאהבה כל הימים, בנו הבכור, יורש העצר, קיים אמנם את שבועתו הגדולה לאביו.

וזו היתה הפעם הראשונה בתורקיה, אשר עלה שולטן חדש על כסא המלוכה ולא הרג את אחיו וקרוביו. השולטן מחמד השני השאיר אחריו את שמו לתהלה ולכבוד ויכנוהו בשם ה“ישר באדם” כי אמנם אהב אהב הוא משפט אמת וצדק וירדוף כל ימיו אחרי הצדק האנושי והיושר השכלי. רגעים אחדים לפני מותו קונן השולטן הגוע בלב נשבר ורוח נכאה את הקינה הזאת:

"אהה אסתר יונתי!…

מיום סר צלך מעל ראשי…

ערבה כל שמחתי…

ונדמו כל רגשות נפשי…

עצבות ותוגה, בכי, דמעות ואנחה…

היו מנת חלקי מיום המהפכה…

־ ־¹⁸ יום בו שמש פניך בעדי חשכה…

־ ־ ¹⁹ אסתר הבורחה!….

־ ־ ־ ־ ־ ־ ־

ויעצם השולטן את עיניו ויגוע וימת ויאסף אל אבותיו מר נפש ובגעגועים על העבר…

תם

א. תּוֹלְדוֹת רַבִּי גֵרְשֹם

הרב הגדול רבי גרשם בן יהודה, אשר נקרא שמו בישראל “מאור־הגולה”, נולד בעיר מיטץ אשר בארץ צרפת; עוד בילדותו חשקה נפשו בלמוּדֵי התורה ויתן את לבו לדרוש בספרי התלמוד בשקידה נפלאה. בעת הזאת ישב על כסא הרבנות במאינץ רבי קלונימוס השלישי מלוקא, הוא רבי קלונימוס אשר חִבר פיוטים רבים אף חבר ספר שאֵלות ותשובות רבות. ובעזוב רבי קלונימוס הגדול את העיר מאינץ ויסע אל ארץ צרפת, עלה על כסאו רבי ליאון הנודע בין אנשי דורו בחכמת התורה ובהשכלתו הרבה. וּבַעֲפַר הרבנים המצוינים האֵלה הִתְאַבֵּק רבי גרשום וישתה בצמא את דבריהם ויעש ימים כלילות בלמוּדיו, עד אשר גדל וַיֶחְכַּם מאד.

כּשֶׁבת ר' גרשם במאינץ ויקשב לֶקַח¹ מפי מורהו, עלה על לבו רעיון נכבד לכתוב על ספר את באורי התלמוּד אשר שמע מפי רבו הגדול, למען הָקֵל בזה למודי הקֹדש מאת התלמידים הבאים אחריו. אך בחפצו להוציא מתחת ידו דבר מתֻקָן, נדד ממאינץ עד ארץ בבל לְהִשְׁתַּלֵם בלמודים אצל רבנו שרירא גאון ראש יְשִׁיבַת פומבדיתא. אל המורה הגדול הזה כלו עיני ר' גרשם, וכן עזב את מאינץ וילך לבבל אחרי אשר ארש לו את העלמה דבורה בת הגאון רבי ליאון מורהו, רב לעדת ישראל במאינץ.

וישב רבי גרשם שנים רבות לפני מורו רבי שרירא גאון, אפס לא על התלמוד לבדו חיתה נפש רבי גרשם, כי אם גם ליֶתר החכמות שם את לבו, וילמוד שפת יוָנית וערבית, פרסית וסורית, חָקַר בסתרי חכמת הטבע וגם ממלֶאכת מחשבת² לא הניח ידו, וּביחוד אהב את מלאכת חָרָשׁ וְחשֵׁב³ לעשות בזהב ובכסף, וילמדה ככל חֻקותיה ופרטיה למען תהיה לו לְמִחְיָה ולכלכלת ביתו בעת יכתוב בֵּאוּרוֹ הגדול על התלמוד.

ויהי רבי גרשום עושה חיל בלִמודיו, והנה לפתע פתאם הגיעתהו הבשורה המעציבה, כי לקח אלהים את אביו עֲטֶרֶת ראשו מעליו ואיננו. וימהר רבי גרשם לשוּב אל עיר מולדתו מיטץ, אך בעברו דרך קונסטנטינופול נֶאֱלַץ⁴ לְחַכּוֹת שמה ימים אחדים בטרם מצא אניה אשר תּובילהו⁵ למחוז חפצו. במשך שבתו בעיר הבירה הזאת ראה את טובה ויפיה, סַחֲרָהּ וְעָשְׁרָהּ, ויגמור אֹמר להשתקע בתוכה לימים הבאים. פה יהיה לאל ידו לעסוק במלאכתו, וגם ימצא לו אנשים חכמים וידועים, גדולי התורה וְרַבֵּי הַתְּבוּנָה, אשר אתם ישתעשֵׁע בדברי תורה. ויבוא רבי גרשם העירה מיטץ וימכור את נחלתו, ביתו ואחוזתו, אשר הורישו אביו ואחרי כן בא למאינץ מקום מושב מורהו רבי ליאון ובתו דבורה ארוסתו אשר חִכּו בכליון עינים לקראת יוֹם בואו. בנפש נבהלה הקשיב רבי ליאון את דברי חתנו, החפץ להרחיק נְדוֹד שנית לבוא עד קונסטנטינופול, וינס לדבר על לבו פן ישוּב ממחשבתו, אך⁶ ר' גרשם עמד על דעתו. וגם אשתו דבורה היפה והצנועה הסכימה לדעת אישה האהוּב, על כן נאלץ גם רבי ליאון למלא משאלות לב חתנו ואחרי אשר מלאו לו שלשים יום מיום חתונתו נפרד ר' גרשם מחותנו וילך עם אשתו ממאינץ לקונסטנטינופול.

רבים היו המכשולים וגדולי הסכנה לעוברי ים בימים ההם, ורבות שבעו רבי גרשם ואשתו נְדוּדִים, עד אשר באו בשלום לעיר קונסטנטינופול וישבו בה. פה שָֹכַר לו רבי גרשם מעון לשבת והתחיל לעשות מלאכתו, מלאכת אמן בכסף ובזהב, ויהי לו היום למלאכה והלילה לֶהֱגוֹת⁷ בתורת אל חי. לא ארכו הימים ובית מלאכת ר' גרשם “הצרפתי” הזה נודע לשם ולתהלה בכל העיר, והקול נשמע גם בית הקיסר לאמר: בא הֵנה איש צרפתי חָרָש וחושב בזהב ובכסף, איש מלא רוּח חכמה ודעת לְהַלֵל מאד, ומשפחת הקיסר גם היא הִטְתָה חַסְדָּהּ לאיש הגֵר הבא לגור בעיר הבירה, ותקנה תמיד כלים יִקְרֵי הָעֵרֶךְ העשוים בבית מלאכת רבי גרשם, וכאשר הרחיב ה' את גבולו, וישכור לו פועלים חָרוּצִים לעשות מלאכתו תחת פקודתו. וה' בֵרך את רבי גרשם מאד ויגדל מיום ליום וירכש לו עשׁר וּנְכָסִים רַבִּים וביתו היה מלא כל טוב. אפס לא היתה שמחת רבי גרשם שלֵמה כי נחלת ה' – בנים, לא שִׂמחה את לבו, כי ה' מנע ממנו פרי בָטֶן⁸.

ב. מֶלִיטָא

וַתַּרְא דבורה ותתבונן באישה רבי גרשם והנה פניו רעים כל היום, ויגון ועצב נשקפים מעיניו. ותבן האשה הטובה את סבת עצבונו, כי זה עשר שנים מיום לקחה רבי גרשם לו לאשה, וקול ילד שעשועים לא נשמע בביתו.

ובין כה וכה ובית מסחר רבי גרשם עשה לו שם בין גדולי הסוחרים בקונסטנטינופול ולא רק בגלל חריצות מלאכתו הנפלאה נודע לשם ולתהלה, אך גם חכמתו הגדולה והונו הרימוהו שֶׁבת בין נדיבי עם וגדולי הבירה.

ויהי היום, בנטות צללי ערב, אחרי אשר סגר ר' גרשם את דלתות בית מסחרו הגדול ואחרי שפכו שִׂיחַ⁹ לפני ה' בתפלת הערב ויאכל לחם, פנה לבו מכל עסקיו, ויבוא לחדר למודו להגות שָׁם בלמודי התלמוד כדרכו תמיד, אולם מחשבות לבו ויגונו הפריעוהו מהעמיק חֵקר בספר התלמוד הפתוח לפניו. “אהה ה' אלהי” דבר ר' גרשם בהתבּודדו בחדרו “מה רבה אנחתי ועצב נפשי! הן פתחת לי את אוצרך הטוב, את מעשה ידי ברכתָּ, ותמלא ביתי כסף וזהב, וכל טוב לא אָצַלְתָּ¹⁰ ממני, ומה תתן לי עוד? אך אהה! מה יִסכון¹¹ לי עשרי ותהלתי, אם לא הִפְלֵאתָ לי חסדך לתת לי זֶרע אנשים אשר ינחמוני ממעשי ומעצבון ידי, ואנכי הולך ערירי! הנה כטבעות שַׁרְשֶׁרֶת גדולה אשר חֻבּרו יחד זה בזה אראה את תולדות בני האדם מיום ברוא ה' אלהים את התבל ויושביה עד היום הזה, אך האם אהיה אנכי הטבעת האחרונה מהשרשרת הנפלאה הלזו? הַאֲדַמֶּה לעץ יבש אשר ימות בארץ גזעו ולא יעש עוד בדים וּפֹארוֹת”?¹².

ככה התאונן רבי גרשם וישפך את מרי לבבו. הוא דמה בלבבו כי בודד הוא ואין איש אתו, אך פתאם נפתחה הדלת ודבורה באה חִוְרַת פָּנִים החדרה.

“אישי אהובי” – אמרה אליו – “מה מאֹד ידאב לבי לראותך הולך עצב כל הימים. ועוד יוסיף רעיוני לְדַכֵּא את רוּחי¹³ בידעי נאמנה כי אנכי אשמה בעצבונך ומכאוב לבבך. הבה, אִישי היקר! נזכרה נא ימים מקדם, נביטה על מעשה אמותינו שרה רחל ולאה ובעקבותיהן נֵלך גם אנחנו, אנכי אתאמץ להביא אל ביתך עוד אשה אחת, אשר תקחנה לך לאשה¹⁴ לבעבור תלד לך בנים ובנות אשר יִקָרֵא שמך עליהם, וה' אלהים יבנה לך בית נאמן, וזכרך לא יסוף לדור ודור”.

"האם אַתְּ, אהובתי, תחפצי לעשות כדבר הזה? הנה נפש יקרה אַתְּ מאז ידעתיך. אמנם חלילה לי מעשות כדבר הזה! לא אקח מידך קרבן כזה להביא אשה אחרת אל ביתך.

"אל תירא, אהובי, ואל תדאג לי. אם ימצאו דברי חן בעיניך ולקחת לך עוד אשה, כי אז בשלום ובמישור אהיה עמך יחד, אנכי לא אקנא אותה ועיני לא תֵצר בכבודה וגדולתה, כי רק אשרך אנכי מבקשת כל הימים, וכאשר אהבתיך עד כה כן לא יסור לבי ואהבתי ממך תמיד, בידעי נאמנה כי רק למענך ולמען חייך וכבודך אחיה על פני האדמה.

“טובים וּטהורים דבריך, אשתי האהובה, כלבבך התמים והטהור. מי יתן ואַתְּ, משאַת נפשי, תלדי לי בנים ולא תתערב זרה בתוכנו, כי אז מה מאֻשר חלקי בחיים! נשפוך נא שיחנו יחד לפני ה' מלא רחמים, אולי ישמע בקולנו ויתן לנו משאלות לבנו”.

ושניהם יחד פרשו כפיהם לאל שוכן שמים ויתפללו ברגש לב ובעינים נוזלות דמעה, כי יאזין תפלתם.

אך עוד שנה אחת חלפה, ומיום ליום ירבה כבוד בית רבי גרשום ועשרו, אך כִּרְבוֹת להונו כן רבתה תוגתו על דבר אשר מנע ה' ממנו פרי בטן, כי למי הוא עמל.

בעת ההיא חי בקונסטנטינופול איש יהודי רוֹכל ושמו מנחם, ויהי האיש ההוא יְרֵא אלהים ותמים דרך, ויחיה את נפשו מיגיע כפיו ועמלו הרב בעשותו מקנה וקנין בכלי כסף וכלי זהב אשר לקח תמיד בבית רבי גרשם וישאם מבית לבית למכרם. אשתו מתה עליו ותשאר לו אחריה בת יחידה יפת תואר ויפת מראה להלל מאד מליטא שמה, היא הנחמה האחת לאביה האמלל, כי בכל העיר הבירה לא נמצאה עלמה יפה כמוה; אפס רק בתֹאר פניה ויפי מראֶהָ הצטינה הנערה, אבל לא בנפש זַכָּה ורוח ישרה, כי מימי ילדותה חסר לה החִנוך הטוב ובעזוב אמה את ארץ החיים, נעזבה מליטא לנפשה ואיש לא שם עין על דרכיה; את פני אביה – אשר סבב כל היום בַּשְׁוָקִים וברחובות למען מצוא קונים למשלח ידו – ראתה אך רגעים אחדים ביום, וככה גדלה הנערה באין מורה דרך ותבָּדל לרעה מבנות ישראל הטובות והכשֵׁרות ותשא את נפשה רק לבגדים יפים ועדיים יקרים ועליהם היו מחשבותיה כל הימים.

ויהי היום ומליטא יושבת על יד פתח בית אביה, והנה שר צבא אחד משומרי ראש הקיסר, צעיר לימים, יפה עינים, רוכב על סוס קל עובר על יד הבית. העלם הזה, הנודע בשם מיכאל מפאפלוגוניען, היה אחד השרים הצעירים בן אחיו של הסריס יוהאן אשר ישב ראשונה במלכות ודבריו היו נשמעים להקיסר תמיד.

כראות מיכאל את מליטא היפה־פיה ויחזק בּרֶסֶן סוסו הדוהר ויעצרהו מעבור הלאה.

“היפה בנשים!” קרא מיכאל בעודנו יושב על כַּר הסוס, “הַפְלִיאִי נא לי חסדך והשָׁארי פה עוד רגעים אחדים למען תשבענה עיני ממראך כי נָאוה! השבעתיך, כי תגידי לי את שמך ושם אביך וַאֲחַלֶּה¹⁵ פניו כי יתנך לי לאשה”.

מליטא נבהלה למשמע אזניה ותקם ותברח אל הגן, אך ברגע ההוא נחפז מיכאל וירד מעל הסוס ארצה וימהר ויקפץ מעל החומה הנמוכה הסובבת את הגן ויחזק ביד מליטא וכפרץ מים רבים שטפו דברי חן ונעם אהבה מבין שפתיו על הנערה הנבוכה¹⁶.

פני מליטא התאדמו, אך נשארה על מקומה ותט אֹזן־קשבת¹⁷ לדבריו.

“מה שמך, בת אלהים?” שאל אותה מיכאל.

“אדוני היקר! מליטא הוא שמי אשר קראו לי אבותי”.

“ומה שם אביך?”

“שם אבי מנחם הרוכל”.

“הוי, אביך יהודי! צר לי מאד; אפס זאת לא תעמוד לי לשטן, אנכי אוציאך מאהל אביך ואביאך בשמחות וגיל אל היכלי ענֶג וארמנות מלכים. דעי נא, כי אנכי מיכאל מפאפלוגוניען, שר צבא הקיסר, ודודי הוא היושב ראשונה במלכות, הנודע בשם יוהאן, ועוד היום אדברה עם דודי על אודותיך; הוא אוהב אותי אהבה בלי מְצָרִים¹⁸ וכל חפצי לא ימנע ממני, והיה כי יֵאות גם הוא לרצוני – כי אז תמירי גם את דתך ותהי לי לאשה”.

לב מליטא חרד בקרבה כדבר מיכאל את דבריו. “האח! מי כמוני מאֻשרה בארץ” אמרה בלבה “עת אהיה לאשה לאחד מגדולי המלך, בהופיעי אל המשתה לחול במחולות אשר בארמון הקיסר, ואנכי אהיה לבושה מחלצות שש וארגמן, ועדי זהב ישית על הוֹדי נוספות…” וּמליטא השיבה אמרי אהבה וידידות אל חיקו, ואך בהקשיבה קול צעדי השפחה הולכת לקרוא לה לבוא הביתה, נִשְׁמְטָה ממנו בחזקה ותברח מפניו, וגם הוא דלג מעל החומה וירכב על סוסו וינס וילך לדרכו.

יוהאן, דודו של מיכאל, היה איש מזמות¹⁹ וּבסתר לבו נשא את נפשו לגדולות. מוּבן מאליו, כי לא נתן את בן אחותו לקחת את בת מנחם היהוּדי לאשה.

“המשוגע אתה, נער חֲסַר־לב²⁰?” גער בו יוהאן בהודיעו לו מיכאל את חפצו. "הלבעבור זאת קראתיך מפאפלוגוניען הֵנה, ואתן לך מהלכים בין העומדים בחצר המלך, למען תהיה חתן לאיש יהודי, לְבָשְׁתְּךָ ולבושת כל בני משפחתך? הֲעִדוֹתי בך היום כי אם אשמע כי תְבַקֵר עוד הפעם את הנערה העבריה, אז אעיר בך כל חמתי, אגרשך ואשליכך מעל פני בחרי אף ותשוב להיות גבר לא יצלח כבתחלה.

מיכאל שמע את מוסר כלִמתו וידום, וכראות יוהאן את מבוכתו שב אפו ממנו, ויחל לדבר על לבו דברים טובים, אף גִלה את סודו אתו ואת מטרתו הנשגבה כי גדולות וּנצוּרות הוא חושב עליו וכי בימים הבאים עוד כסא מלוכה נכון לפניו. אז הבין מיכאל, כי לא טוב לו לבוא בריב עם דודו וישבע לו, כי לא יוסיף עוד לראות את פני העלמה העבריה.

ויהי ממחרת ומליטא יושבת עוד הפעם בגן, ועיניה צופיות וכלות אל העלם הנחמד מיכאל כי יבוא גם היום לֵרָאות פנים אתה, אך לשוא! מיכאל חלל את שבועתו ולא יסף שוב אליה מן היום ההוא והלאה, והיא גם היא בראותה כי תּוֹחַלְתָּהּ²¹ נכזבה ותתאמץ להשכיח אותו מלבבה.

בעת ההיא ודבורה אשת רבי גרשם חשבה מחשבות להרגיע את לב אישה ותדבר אליו יום יום כי יקח לו עוד אשה אחת, אשר תוליד לו בנים ובנות עד אשר באחרונה הסכים לזה, אך בתנאי כי תדרוש היא עצמה אחרי עלמה ישרה אשר תאבה להִנָשֵֹא אליו; ולמען הוכיח לעיניו כי רק את טובתו היא דורשת, התאמצה בכל עֹז למצוא לו עלמה יפה־פיה וטובה, וכאשר שמעה אזנה את תהלת מליטא ונֹעם יפיָה לא אֵחרה דבורה אף רגע, ותודיע את חפצה למנחם אבי הנערה. מנחם היה שבע רצון ויחשבו לו לכבוד ולתפארת להיות חותן העשיר הגדול וראש החכמים רבי גרשם, ויען כי הרבנית דבורה אשת רבי גרשם בכבודה היא המבקשת אותה, ראה מנחם מראש כי תיטיב לבתו בבית רבי גרשם, ולא דאג לה פן תֵצר עין האשה הראשונה בכבודה ואשרה. ויהי לתקופת הימים ורבי גרשם בא בברית החתונה עם מליטא היפה בעלמות ויביאה אל ביתו ויאהבה כנפשו, וימלא את כל משאלות לבה וכל אשר שאלה עינה לא אָצל ממנה, ויענדנה בכסף ובזהב ובבגדי חֲמֻדות²², גם מליטא שבעה רצון ותהי מאֻשרה בארץ, כי תאות לבה אשר אליה עיניה נשואות מאז, נִתַּן לה, ומיכאל כבר נשכח מלבה ולא עלה זכרונו לפניה, אך לבב דבורה נמלא עצב ויגון כי ראתה את נפשה עֲזובה ושוממה בגלל האשה הצעירה לימים הזאת קלת הדעת; ובמהרה הִכִּירה את חטאתה, יען מעט מעט נָגֹלוּ לעיניה דרכי מליטא ולב האבן אשר בקרבה, אבל הסתירה יגונה מעיני אישה ותהי כמחרישה, כי על מי תזעק חמס²³? הן היא בעצמה דברה על לב רבי גרשם לקחת לו אשה חדשה – ואך היא הֵסַבּה את הרעה בבחרה את מליטא לו לאשה, על כן שמה לפיה מחסום²⁴, כי כן הבטיחה לאישה לחיות עמה בשלום ובמישור ולא שִׁנְתָה אחרי דבריה, אך מה טוב ומה נעים היה לו לא שמרה הבטחתה!…

ג. הַתַּבְעֵרָה²⁵

הקורא היקר כבר יודע את הסריס יוהאן היושב ראשונה במלכות הקיסר באזיל השני, כי רודף הוא אחר הכבוד ואיש מזמות ומרמה הוא מאין כמהו. האיש הזה היה שונא את היהודים וצורר אותם בכל אשר פנה והדבר אשר הוסיף עוד שֶׁמן לאש שנאתו היה המקרה הזה: על פי יהודי אחד היה בימי נעוּריו ללעג ולקלס בפי כל יושבי קונסטנטינופול, כי פעם אחת ישב בחברת רעיו ואוהביו בבית משתה אחד וּכטוב לבם ביין, והנה איש יהודי בא אל הבית ורגליו יחפות, והציע לפניהם את סחורתו למען יקנוה ממנו. ויקרא אליו יוהאן את היהודי ויאמר אליו: “לא לקנות ממך סחורה קראתיך, כי אם ללמדך בינה. ראה נא, הנה האיש היושב מרום ורוכב על סוס הנהו מלך; ואשר יסע במרכבה הנהו אציל²⁶, ואשר ילך בנעליו על הארץ הנהו בן אדם. אבל מי הוא האיש אשר אין ידו מַשֶֹגֶת לקנות נעלים לרגליו לכסות מעֲרומיהן? התדע? אני אגיד לך: זה הוא יהודי נבזה וַחֲדַל אִישים!”

עֵיני היהודי מלאו דם ויחר לו עד מָוֶת, אך ענה בנפש שוקטת:

“אודך אדוני בכל לבב על נועם לקחך אשר הטפת אלי, אך סלח נא לי אם גם אנכי אטיף לך לֶקח אחר תחתיו. ראה נא, הן תפארת הגבר – זקָנו, מחמד עינו – אשתו, ששון לבבו – ילדיו! מחֻלל שם ה', אשר מנע כל אלה ממך, הסריס!”²⁷ ככלותו את דבריו מהר ויאסוף אליו את סחורתו ויעזוב את בית המשתה, אך יוהאן נדהם וישב בלי נוע כאלו הֲלָמוֹ²⁸ רעם, ורק השחוק הנורא אשר פרץ מפי כל הנאספים עוררהו ממבוּכתו. אז חרק שניו, ואת ידיו הרים ונשבע לקחת נקם, ויבז בעיניו לשלוח יד בהיהודי הרוכל הזה לבדו, כי אם מכל היהודים בני אמונתו.

הֲתוּלֵי איש היהודי העני נִתְפּרְסְמוּ²⁹ מהרה בין כל יושבי קנסטנטינפל. וכשמוע שונאיו את דברי הבוּז אשר יצאו מפי היהודי נגדו, וישמחו בלבם ויתגרו ביוהאן בכל עת מצוא.

ובכל פעם מדי שִׁמעַ יאהאן את דברי הבוז הנשפכים על כבודו, חרק בשניו, רקע ברגליו, ונשבע לעשות נקמה ביהודים.

אחרי כן הלך יוהאן הלך וגדול ויהי רם ונשא וגבוה מאד, כי הקיסר באזיל שם את כסא מעל כל השרים אשר אתו. “עתה – אמר יוהאן בלבו – עתה הגיעה העת להִנָקם מן היהודים ולהכרית מארץ זכרם”; אפס כל עמלו היה לריק. כי צדקת לבב הקיסר עמדה לו לשטן לבלי הפיק זממוֹ³⁰, וַיִבָּצֵר ממנו³¹ לעשות דבר רע ליהודים.

ויהי בליל חשך ואפלה וכל יושבי העיר נמו שנתם, ופתאם נראה אור פלדות על פני רקיע השמים; כרגע צלצלו כל פעמוני העיר אשר בשרו אסון רב: כי פרצה אש בתוך העיר וברגע נהפכו כל בתי העץ, בתי המרזח, בתי המסחר לַעֲרֵמַת גחלים ואפר. האש הגדולה והנוראה לא ידעה שבעה, וכנחש סבבה עברה דרך רחובות העיר, ותדלג על החצרים ותקפץ על המבצרים באין מעצור, ותהי מהומה ומבוכה רבה. ויען כי פרצה האש בחצות לילה, עת כל העיר היתה שקטה ושאננה ויושביה נמו שנתם, על כן נרעשו ונבהלו לפתע פתאם ולא ידעו את אשר יצילו מהונם ורכושם. יש אשר נמלטו בעור שניהם, ותהי להם נפשם לשלל, ויש אשר עלו חיים על המוקד, כי האש סגרה עליהם הדרך מֵהִמָלֵט על נפשם ויש אשר ראו נשיהם וטפם הגיעו עד שערי מָוֶת, ויואילו להצילם מרעתם ויקָברו חיים תחת משברי החומות אשר נפלו תחתיהו.

בית רבי גרשום היה מהראשונים אשר להבת אש אחזה בו. כל בני ביתו כבר ישנו את שנתם ורק הוּא היה עֵר, כי הגה בתורה וכתב את באורו הגדול על התלמוד, ובגלל זאת היה גם מהראשונים אשר הספיקו עוד להמלט על נפשם ולהציל חלק גדול מהונם. חיש מהר העיר את שתי נשיו, ויעמס אותן בזהב ובאבנים יקרות כאשר יכלוּ שאֵת, והוא הציל את כתבי ידיו היקרים, וימלטו אל בית אחד מאוהבי רבי גרשם אשר גר בקצה העיר. פה עזב את נשיו במנוחה שאננה, וימהר לשוב ולראות מה עשה ה' בביתו, ומה מאד נבהל ולבו נשבר בקרבו לראות את החֻרבָן האיום אשר נעשה בעיר ברגעים המעטים אשר מלט את חיי נשיו. שוקים ורחובות רבים נהפכו לגלים וחרבות, והבתים והחומות נהרסו עד היסוד בם ולא נִכַּר עוד מקומם, ואנשים רעים וחטאים אשר מצאוּ להם עתה שעת הַכּשֶׁר לשלול שלל ולבוז בז פשטו למאות בכל חוצות העיר, ויחמסו ויהרגו את כל הבא בידם ואין מציל. אז זכר רבי גרשם את חותנו רבי מנחם אשר גר הרחק מעט ממקום השרפה, ונשאר לבדו בביתו ואין איש אתו. חיש מהר רץ רבי גרשם לבקש את חותנו ולהצילו מלהבות אש, אך בהגיעו לביתו מצא את הדלת נשברה, והזקן מנחם שכב מתבוֹסס בדמו. שודדי לילה אשר זה ימים רבים לטשו עיניהם על כלי הכסף והזהב הנמצאים בביתו, רצחוהו עתה נפש ויבוזו את כל אשר לו.

לרגלי הַּתַּבְעֵרָה הנוראה בא עוד אסון נורא אשר לא חזה איש מראש: כי הרעב והדחקוּת הנוראה הביאו גם המון מחלות קשות רעות ומגֵפת אדם נתפשטה בעיר. המחלה האיומה הזאת דבקה באלפים ורבבות עד כי לא מצאו אנשי חסד ידיהם לקבור את המתים הרבים יום יום.

ורבי גרשם בראותו כי רוב הונו עלה על המוקד, ויחשב מחשבות לחדש את בית מלאכתו כקדם, אך בעת הזאת פרץ הדֶבר הנורא ועל כן הניח רבי גרשם את כל מסחריו כי אמר: עת לעשות לטובת בני האדם ולהצילם ממות. עוד בעת שבתו מפומבדיתא למד גם את חכמת הרפואה, ועל כן חגר את כל כחו, סבב מרחוב לרחוב ומבית לבית, ובכל מקום אשר צעדו רגליו על מפתן בית החולה, באה גם הישועה ומלאך המָוֶת נס וימלט מפני מלאך מושיע זה. סַמֵי־תרופה אשר הֵכין פעלו פעֻלתם לטוב על החולים, הֵקַלו את מכאובם כרגע, וכעבור ימים אחדים שבו לאיתנם ונרפאו. לא ארכו הימים ורבי גרשם נודע בכל העיר לרופא חכם ומומחה מאין כמוהו ויציל אלפי אנשים ממות.

בין כה וכה והעיר קונסטנטינופול נבוכה מאד; הסריס יוהאן הוציא דבה כי מבית יהודי פרצה האש, וכי ידו היתה במעל הזה. האשמה הנוראה הזאת עוררה את חמת העם על היהודים מאד ומדי יום ביומו נהרו הֲמונים המונים לפני ארמון הקיסר, ובקול גדול דרשו ממנו לענוש קשה את היהודים אשר גרמו להאסון הגדול הזה בעיר הבירה. ימים רבים מֵאן הקיסר באזיל לשמוע בקולם, אך הסריס יוהאן החכם להָרֵעַ, העיר גם את כהני הדת כּי יבאו אל הקיסר וימלאו אחרי דרישות העם וּלהפחידו, כי סרה נפש כל העם על היהודים, וכי ההמון יתפרץ כנגד המלך אם לא יעשה שפטים בהם, עד כי הוציא המלך הישר באזיל למרות רצונו פקודה, כי בעוד שלשה ירחים יְגוֹרְשוּ היהודים כלה מן הארץ, הם וכל אשר להם, לא יִשָׁאֵר אף אחד, והאיש אשר ימרה את פי הקיסר ויעבור על דברי הפקודה הזאת להשאר במדינה אחר עבור מועד, אחת דתו להמית, ורק אם יָמיר את דתו בדת הנוצרית ונסלח לו.

תֵּלא כל לשון להביע את רגשות החרדה אשר תקפוּ את היהודים האֻמללים בשמעם את הפקודה האכזריה הזאת. על רִבבות משפחות יהודה החוסים בצל ממשלת באזיל נגזרה גזֵרה לעזב את מקומות מושבותיהם וארצות מולדתם במשך שלשה ירחים, וללכת לנוע על ארצות אחרות מבלי דעת לא ישימו את פניהם. ואף אם נִתַּן למו הרשיון מטעם הקיסר לקחת אתם את כל הונם ורכושם, אך מי יקנה בכסף מָלֵא את אֲחֻזת נחלתם בבתים ובשדות, אם לאחר שלשה ירחים יאָלצו לעזוב אותם בלי כל כסף ובלי מחיר? ועל כן בכל מדינה ומדינה מקום אשר דבר הקיסר ודתו מגיע, אֵבל גדול ליהודים, חגרו שקים וגזרו צום, ומקטן ועד גדול נאספו בבתי תפלותיהם לזעוק מרה ולחנן את פני האלהים ואלהי אבותם, אוּלי יחוּס עליהם ויעביר את רע הגזרה.

ד. הַנְּסִיכָה טֶהוֹדוֹרָא

עוד היהוּדים שרוּיִים באימה ונושאים את עיניהם אל אלהי אבותיהם, והנה קרה מקרה, אשר שנה את מצבם לפתע פתאם.

חרדה אֲיומה ועצב כבד בבית הקיסר. הנסיכה טהודורא, הבת הצעירה של הקיסר קונסטאנטין השמיני, היתה אהובת נפש דודה הקיסר באזיל. ביפי תאר פניה ובנדבת רוחה מצאה חן בעיני כל רואיה, ביחוד בעיני הקיסר דודה, כי היתה נחַם לנפשו העגומה ותדע לשמח את לבבו בכל עת אשר דברי ממשלתו והליכות מלכותו העציבו את רוחו. פתאם והנה נחה עצבת נוראה על טהודורא, מבלי אשר ידע איש על מה ולמה. דוּמם ישבה כל היום, כל אכל תעבה נפשה ולא טעמה מכל המאכלים והמגדנות אשר הגישו לה, וככה הלכה הלוך ודלה מיום ליום, עד כי החלו לדאֹג לנפשה ולחייה, כי ראו את המות הולך וקרוב אליה ואין מושיע. כל הרופאים החכמים נקראו לבוא אל חצר המלכות ורפואות שונות הביאו וינסו כחם להקימה מחליָה, אך לשוא! בעמל רב עלה בידי אנשי בית הקיסר להגמיאה רק מעט יין להשיב נפשה, ותחלש הנסיכה מאד עד אשר לא היה בה כח לעזוב את מטתה ולקום על רגליה עוד.

ובין כה וכה והיהודים יושבי קונסטנטינופול הכינו את עצמם לצאת מן הארץ ליום המועד. נסו בראשונה אמנם להשתדל אולי יָשיב הקיסר את פקודתו אחור, אך כל עמלם ויגיעם היה ללא הועיל; אז נסו דָבָר עם הסריס יוהאן ויאמרו לשקול על ידו הון עצום למען ידבר טובות עליהם באזני הקיסר, אך הוא גרשם מביתו וילעג להם ולאסונם. רבי גרשום לא התעצב אל לבו ולא דאג לנפשו על דבר פקודת הקיסר, כי אף אם יעזוב את קונסטנטינופול, הן יוכל לשוב למיטץ עיר אבותיו, או למאינץ, מולדת אשתו דבורה, ובשתי הערים האלה בטח יקבלוהו יושביהן בזרועות פתוחות וגם ידיעתו הגדולה וחכמתו הָרַבָּה בכל דְבר חכמה ומלאכת מחשבת תעמדנה לו למצוא חיַת ידו בכל מקום בואו – אבל צרת עמו נגעה עד לבו. יומם לא נח ולילה לא שקט, ויחשוב מחשבות להושיעם מצרתם, והנה פתאם הגיעה אליו השמועה ע"ד מחלת הנסיכה טהודורא ויגמור אֹמר³² לנסות כחו לרפאותה, אוּלי יחוס הקיסר וישיב את פקודתו הרעה ולא יגרש עוד את היהודים מארץ ממשלתו.

וילך ר' גרשם ויבא אל ארמון הקיסר. בבואו לפני הקיסר השתחוה לפניו, אך לא כרע על ברכיו.

“מדוע לא תכרע בֶּרך לפני?” נתן עליו הקיסר בקולו.

“עברי אנכי, אדון ומלך, ואת אלהי השמים אני ירא, רק לפניו נכרע בֶּרֶךְ, אך האמינה לי, הוד מלכות, כי גם אנחנו עבדיך היהודים לא נופלים באמונתנו אליך מיֶתר העמים והלשונות יושבי ארצותיך, ויודעים אנו את החוב הקדוש לאהוב אותך וליראה את שמך בכל לבבנו ובכל נפשנו”.

“מה שמך?” שאל הקיסר.

“גרשם בן־יהודה”, ופה יקראוּני בשם “הצרפתי”.

“האם יליד צרפת הנך?”.

“עיר מולדתי היא מיטץ בארץ לוטהוריען”.

“ואיך באת לקונסטנטינופול?”.

"שנים רבות ישבתי על נהר פְּרָת ולבי ראה שם הרבה חכמה ודעת, ויהי בשובי לביתי, ואעבור בדרך מסעי גם את קונסטנטינופול בירת מלכותך, ובראותי את טוּבה ויפיה, ותמצא חן בעיני, וגמרתי בלבי להשתקע בה

האתה זה האיש חָרָשׁ וחושב מלפנים בזהב ובכסף?".

“כן הדבר, הוד מלכות! אך השוד והשבר אשר כתֻמם באו על יושבי עיר מלכותך לרגלי הדבר הנורא, נגעו עד לבי, וקמתי להיות לעזר להם כיד חכמת הרפואה הטובה עלי”.

“שמעתי אומרים עליך, כי לא לשוא עמלת, וכי רופא מֻמחה אתה לכל מיני חלָיים רעים, אך האם יֶעֱרַב לבך לרפוא את הנסיכה טהודורא אחרי אשר כל הרופאים החכמים לשוא עמלו להקימה מחליה?”,

“אנכי באלהים אשימה מבטחי, הוא יאיר עיני ויורה לי את הדרך הנכונה, ולבחור את הרפואה הטובה לרפאות את הנסיכה הַכְּבוּדָה מחָליה”.

“אם כן השבעה לי בה' אלהי העברים, כי לא תעוֹנֵן ולא תְנַחֵשׁ³³ ברפואות, אשר תעשה להנסיכה החולה”.

“הנני נשבע בה' אלהים האל הגדול הגבור והנורא!”.

“ואם לא יצלח בידך להשיב את הנסיכה לאיתנה?”.

“וְחִיַּבְתִּי את ראשי למלך”³⁴ ענה רבי גרשם בנשאו עיניו השמימה.

“טוב איפוא, כדברך כן אעשה לך”, אמר הקיסר, “אך אם תשכיל ותצליח להקימה מחליה, שכרך הרבה מאד, והיטב³⁵ איטיב עמך כיד מלכותי הטובה עלי, ועתה לך נא אל חדר החולה, ואלהים יהיה עמך!”.

ה. הָרְפוּאָה

כבוא רבי גרשם לחדר הנסיכה החולה, ראה כי מחלתה גברה עליה מאד עד אשר כמעט לא נותרה בה נשמה. כאיש אובד עֵצות עמד רבי גרשם על יד המטה, ויצוה על כל אנשי הבית כי יֵצאו מחדר משכבה ויניחו אותו לבדו עם החולה המתאבקת את המָוֶת האכזר. ויהי בראותו כי לבדו הוא בחדרה ואין איש אתו, ויתנפל מלא קומתו ארצה וזרם דמעות פרץ מעיניו, ויתפלל אל ה' לאמר:

אנא ה' אלהים, הושיעני נא ועשה חסד עם עבדך. אתה אלהי יוצר האדם, לפניך נגלו מחשבות אנוש; גלוי וידוע לפני כסא כבודך, כי לא למעני, לא למען בצע כסף, לא למען הון ועשׁר, לא למען כבוד ותהלה חֵרַפְתִּי את נפשי למות³⁶ וערבתי את לבבי לגשת לרפוא את החולה הזאת אשר כבר אבדה תקוה ממנה, הה! רק למען כבוד שמך ה' הנערץ והנקדש, ולמען עמך ונחלתך עשיתי זאת לבעבור מַלֵּט משַּׁחת חייהם לבל ישלטו בם ידי זרים, ולא יהיו לחרפה לכל סביבותיהם; לך ה' הגדולה והגבורה, החכמה והרפואה. בידך הכח והעוז לעשות כרצונך ולא יבָּצר ממך כל ישע, אתה ה' החותך חיים לכל חי, מחיה מתים ברחמים רבים, כאשר החיית את בן הצרפתית על ידי אליהו, את בן השונמית על ידי אלישע, ואלפי עצמות יבשות על ידי יחזקאל, שמע בקולי והשב אל החיים את החולה הנוטה למות, למענך ולא למעני עֲשֵֹה, למען יונקי שדים שלא חטאו, עשה למען תינוקות של בית רבן – אֵל נא רפא נא לה".

ככה התפלל רבי גרשם ממעמקי לבב וידום. ואחרי כן קם מעל הארץ וימח דמעותיו מעל פניו, ויקרב אל החולה וירא והנה – נהפך מראיה מעט לטובה, עיניה הכהות אוֹרוּ, ופניה הזועפים לא היו לה עוד.

רבי גרשם קרא לאחד מעבדי המלך ויצוהו לשים עין על החולה ולשמרה, והוא הלך אל בית המִטבחים, ויַּחְתֹּךְ לו נֵתך בשר טוב ויתנהו על יד אחד המשרתים ויצוה לנפצו לחלקים קטנים מאד ולבשל מהם מָרָק, וזמן הבשול יִמָּשֵׁךְ עד אשר לא ישאר אף תמצית מעט בתוך הבשר, ורפואות שונות שֹם בו, ומהמרק הזה הגמיא את הנסיכה בכל רבע שעה כפות אחדות, וכל אשר הרבתה לשתות מן המרק כן התחזקה מעט מעט, ופניה הרעים הלכו הלך וטוב. אחרי אשר הגמיאהּ רבי גרשם מהמרק כמשפט הזה פעמים אחדות נפלה תרדמה עליה ותישׁן. בין כה וכה צוה רבי גרשם להכין עוד מן המרק הזה, והוא לא סר ממטת החולה ויעמוד כל הלילה ויתפלל. בחצות הלילה הקיצה הנסיכה.

“איה איפוא אנכי?” קראה בלחש.

“מחלום רע הקיצות” ענה הרופא.

“ומי אתה?” הוסיפה לשאול.

“אני רופאך אשר בישועת ה' אושיעך וארפאך מחליך, ועתה, שָֹרָתִי, קחי נא מהמרק הזה למען תתחזקי ותחליפי כח”.

הנסיכה עוד אין אונים היתה, ולא יכלה להקריב את הכף אל פיה, אך ברצון טוב גמאה את המרק מיד רבי גרשם, ואחרי כן ישנה עוד הפעם.

גם רבי גרשם היה עָיֵף ויָגֵע מאֹד, וישכב לנוח מעט מעמלו הרב, אחרי אשר הפקיד את אחד מעבדיו לשבת על יד עֶרש החולָה לשמרה ולמלא משאלותיה.

בבוקר יום המחרת הופיעה אשת הקיסר קונסטאנטין אֵם הנסיכה החולה, לבקר את בתה האהובה ולראותה, ובפעם הזאת הִכּירה הבת את הָאֵם אחרי אשר לא הכּירה זה אותה שבועות אחדים.

“הה! אמי אמי!” – אמרה טהודורא – “האם ככה חליתי וכה מסוכנה היתה מחלתי?”.

זרם דמעות פרץ מעיני האֵם ולא יכלה דַבֵּר דָבר. ורבי גרשם חִלה פניה לעזוב את החדר ולמנוע מאת החולָה אף קול דממה דקה לבלי הרעיש נפשה.

והקול נשמע בית הקיסר לאמר: הנסיכה תשוב לאֵיתנה ורפא תֵרפא. שני הקיסרים באזיל וקונסטאנטין באו גם הם לְבַקֵּר את החולה אהובת נפשם, למען יראו בעיניהם ויִוָּכחו לדעת אם אמת הדבר, אך רבי גרשם מנע אותם מבוא החדרה לבל תִּתְרַגֵּש נפש החולה.

בין כה וכה נשלחו רצים מבית הקיסר לכל רחבי המדינה להביא את בעלי החיים והצמחים השונים אשר פקד רבי גרשם, למען הכין מהם מאכל ומשקה בעד הנסיכה. הוא לבדו הכין בידו את כל המטעמים וירקח את הסמים בעבורה. שמונה ימים רִחֲפָה הנסיכה בין החיים והמות, אך ביום התשיעי הודיע רבי גרשם לכל בית המלכות כי אֵימת המות כבר חלפה עברה ואין לפחד עוד לחיי הנסיכה. עתה הרשה אותה לאכול מכל מאכל הערוך לכל בני הבית, גם לשתות יין מכל אשר תאוה נפשה.

אחרי עבור שמונת ימים אחרים, נתן לה ר' גרשם רִשיוֹן לעזוב את מטתה וללכת בבית לשאוף רוח צח, ואך עתה הִרשה לאבות הנסיכה ולאחותה וגם לדודה הקיסר באזיל לחבק את טהודורא הַשָּׁבה מִמָּוֶת לחיים.

וישאר רבי גרשם עוד שמונת ימים בארמון הקיסר לשום עין על מצב הנסיכה ובריאותה, ואחרי כן הודיע להקיסר כי שבה לאיתנה ורופא איננו דרוש לה עוד; בטרם עזב רבי גרשם את הארמון באה אליו הפקודה כי יופיע בחדר הקיסר באזיל.

“אתה מלאת את דברי הבטחתך” אמר הקיסר אליו, “הנסיכה טהודורא נרפאה מחליה ושבה לאיתנה; אני וכל אשר לי לנצח לא נשכח את פעֻלתך הרוממה, ועד עולם נודה לך על חסדך ועל אמתך, ועתה גם עלי לְשַׁלֵּם לך, רב פעלים, שָֹכר טוב כיד המלך. קח נא איפוא מידי חמשים אלף שקלי־זהב בעד עמלך, וכרגע אשלחם אל ביתך”.

“גדול עד שמים חסדך, אדון ומלך, אך סלח נא לי, הוד מלכות, אם לא אוכל לקחת ממך מתנת ידך הנדיבה”.

הֲיֶעֱרַב לבך³⁷ להשיב את פני ולבלי קבל את מתנתי – מתנת המלך?".

“לא, כן מלך רם ונשא, כי מַתּת ידך יקרה לי מאד אבל הרשֵׁני נא להחליפה באחרת. אהה! אדוני המלך, חוס ורחם נא עלי ועל עמי בני אמונתי! אנשי לשון טפלו שקר על בני עמי האֻמללים והוציאו דבה עליהם, אף אותך אדוני המלך התעו בשוא עד אשר נתת אֵמון לדבריהם ותתן פקודה לגרשם מן הארץ, מבלי לדעת לאן ישימו את פניהם, ומדוע נשפכה חמתך עליהם? הן חפים הם מכל פשע, כל עון לא פעלו ורק בחטאת שונאיהם עלה עליהם הגורל הרע והמר הזה. ועתה, מלך אדיר! רק בזאת תעשה עמי חסד אלהים ותשלם לי ככל תגמולי, אם תבטיחני לרחם על בני האמללים הישרים והתמימים ולהיטיב עמם, להשיב פקודתך לבלי יגרשו ממקומות מושבותיהם אשר ברוב ימים נאחזו שמה, ולארצות מולדתם יחשבו להם”.

“ואם אשיב אחור את פקודתי זאת, האם לא תבקש שכר אחר מידי?”.

“כל דבר לא אבקש עוד ממך, אדון ומלך!”

“וכמה יתנו לך בני אמונתך בגלל טובתך לָמו? האם יותר מחמשים אלף שקלי זהב?”

“הנני נשבע בה' אלהים אם אקח מיד אחי בני עמי אף גֵרה אחת או אף מנחה קלת הערך, אם יכבדוני בה!”

“הנך איש יקר ונדיב רוח, וראה כי למענך אשיב אָחור פקודתי, והיהודים ישקטו במכוֹנָם ואיש לא יגע בהם לרעה – כי מצאת חן בעיני, אפס רב מאד הנֵזק אשר יגיע לאוצרי בהשיבי הפקודה, יען היה את נפשי לקנות את כל אחֻזות היהודים בעזבם את הארץ במחיר מצער, למען מכור אותן אחרי כן במחיר רב, כי בעת הזאת דרוש לי כסף רב להוצאת מלחמתי אשר אני נלחם עם הבולגאַרים שנואי נפשי”.

"בני עמי יודעים להוקיר חסדי מלך רחום כמוך, וישקלו – ברצון טוב ובנפש חפצה – אל גִנְזֵי³⁸ הוד מלכותך את אשר ישימו עליהם.

“לא! לא אעשה כזאת, לדרוש בגלל זה מהיהודים כסף, לבל יאמר ראש הכהנים כי בעד בצע כסף מכרתי את חפצי והשיבותי את פקודתי, אבל חמשים אלף שקלי־הזהב אשר אמרתי לתתם לך…”

“יהי נא הכסף הזה שכר טוב לגבורי החיל אנשי הצבא העובדים אותך באמונה, אדוני המלך רב החסד”.

שבע ענג ורצון יצא רבי גרשם מאת פני הקיסר ובעצם היום הזה נשלחו ספרים³⁹ ביד הרצים אל כל מדינה ומדינה גלוי לכל העמים, כי הפקודה לגרש את היהודים בטלה והיהודים יֵשבו לבטח בכל מקומות מושבותיהם כמקדם באין מַחֲרִיד והאיש אשר יגע בהם לרעה עָנשׁ יֵעָנֵש.

האח! מה מאד רָחש לבב כל היהודים תודה וברכה להרב רבנו גרשם פודם ומצילם! בלב אחד ועצה אחת גמרו אמר לכבּד אותו מהונם ולהקריב לו מנחה וברכה בשמעם כי רק למענו מֵאן לקבל מאת הקיסר חמשים אלף שקלי זהב, אך הוא בתמת לבבו וגם בשמרו את השבועה אשר נשבע להקיסר, לא שמע אליהם ולא האזין להם, ולא לקח מידם אף אגורה אחת.

ובכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר מקום אשר דְבַר הקיסר ודתו מגיע, שמחה וששון ליהודים, משתה ויום טוב, ויברכו את שם ה', ושם רבי גרשם גדול מאד ליהודים ויהי ברוך ומבורך בפי כלם מקטן ועד גדול.

והסריס יוהאן כראותו כי לשוא היה עמלו ותקותו מפח נפש, וכל נְכָלָיו⁴⁰ הרעים לא עמדו לו הפעם לנקום נקמתו ביהודים שנואי נפשו, וימלא חמה וזעם על רבי גרשם אשר הפיר עצתו ויושיע את ישראל, ויחרק שן וישבע לכלות ברבי גרשם חרון אפו בכל עת מצוֹא.

ו. כִּסֵּא שְׁלֹמֹה

כשוב רבי גרשם מארמון הקיסר לביתו, ותצאנה שתי נשיו לקראתו לקדם פניו. “מהלל שם ה'”! קראה דבורה אחרי אשר ספר להן רבי גרשם, כי בטל הקיסר את פקודתו לגרש את היהודים. “מהלל שם ה', אשר בחר בך להיות למלאך מושיע את עמו ישראל מצרתם ומצוקתם”.

מליטא החרישה ותדום, כי חרה לה עד מות על דבר אשר לא לקח רבי גרשם את מתנת הקיסר חמשים אלף שקלי זהב.

“ואַתְּ, מליטא” שאל אותה רבי גרשם “הלא יעלוז לבך ותשמחי עם בני עמך כי נִתְבַּטְּלָה הגזרה הרעה?”

“אמנם כן” ענתה מליטא בתלונה, “בכל זאת הלא יכול הֲכֵּלַי באזיל לתת לך גם את הכסף אשר אמר לשקול על ידך”.

“הֵרָגְעִי⁴¹ נא, בתי”, דִבר רבי גרשם בחן שפתים, “בביתי לא יחסר דבר ובעזרת ה' אמלא כל משאלותיך”.

מליטא לא ענתה דבר, אך בקרב לבה שמרה עֶבְרָתָהּ⁴² לאישה על אשר מֵאן לקחת מיד הקיסר עושר רב כזה.

רבי גרשם בִּקר פעם בפעם את ארמון הקיסר, לחקור ולדעת את שלום הנסיכה טהודורא אשר הצילהּ מרדת שחת ויהי היום וימצא בחדר טהודורא את דודה הקיסר באזיל אשר קדם פניו בפנים מאירים וישאלהו לשלום.

“הגידה נא לי, רבי” אמר הקיסר אליו, “האם למדת גם את התלמוד?”.

“כן הדבר, אדוני המלך”.

“האם יודיע התלמוד דבר גם ממלאכת כסא שלמה?”.

“התלמוד לא יספר לנו מזה אבל ידענו את הדבר הזה מפי ספרים אחרים אשר יִתְיַחֲסוּ⁴³ גם הם אל התלמוד”.

“התוכל לספר ולתאר לי את הוד הכסא וגאון תפארתו?”,

“אדוני המלך! יכול אוכל”.

“אם כן איפוא עשה זאת, כי נכסֹף נכספתִּי⁴⁴ לדעת את מלאכת הכסא הנפלא הזה”.

“את הכסא הנפלא הזה בנה חירם מצֹר בחכמה רבה. כל הכסא נבנה מזהב טהור ומקושט במיני ציצים ופרחים של אבנים יקרות. שנים עשר אריות זהב עמדו לעֻמת שנים עשר נשרי זהב, רגל ימין האריה האחד נגע בכנף השמאלית של הנשר האחד אשר ממולו, וכֻלם יחד נשאו עליהם את הכסא. שש מעלות לכסא, ועליהן יעלה המלך שלמה למקום מושבו. על המעלה הראשונה רבץ שור העשוי מזהב טהור ולעמתו אריה זהב; על המעלה השנית עמד זאב זהב ולעמתו שה זהב, על המעלה הרביעית נשר זהב עם תֻּכּי⁴⁵ זהב, על המעלה החמישית עמדה חתול זהב ולעֻמתה התרנגול⁴⁶ זהב, ועל⁴⁷ המעלה הששית יונת זהב וממולה נֵץ⁴⁸ זהב. על ראש הכסא עמדה יונת זהב ובפיה אחזה נֵץ זהב. ואף מנורת זהב טהור היתה שם ושבעה קנים יוצאים ממנה ועליהם חרותים שמות האבות והנביאים אשר חיו בדורות הראשונים לפני המלך שלמה, וּבצעוֹד המלך על המעלה הראשונה ויקוּמו השור והאריה מרבצם ויגעו וישאגו בקול גדול ואדיר, וכה נהמו וישאגו כל החיה וכל הבהמה בנגוע המלך בכף רגלו בקצה המעלה אשר עליה הם חונים, אך כאשר עלה המלך וישב על מקום מושבו, ויחרישו כלם וידומו, ורק הנשר ממעלה הרביעית הִגְבִּיהַּ עוּף ובפיו נשא את כתר שלמה ויתן אותה על ראש המלך, וכה רחף ממעל לראש המלך עד אשר קם המלך ממושבו; אז שב הנשר ויסר את הכתר מעל ראש המלך וישיבה למקומה, וכל החיה וכל הבהמה וכל צפור וכל כנף קמו מְרִבְצָם וממקום מנוחתם, וינהמו וישאגו, וישרקו ויצפצפו עד אשר עזב המלך את הכסא”.

“הפלא ופלא!” קרא הקיסר בכלות ר' גרשם את דבריו, “הפלא ופלא! אשרי המלך שכּכה לו ואשר לו מפעל יקר מרום ונשגב כזה. אך לפי דעתי, אי אפשר בלא עזרת הרוחות וכחות הנעלמים אשר סרו כֻלם למשמעת המלך שלמה, לעשות כלי נפלא כזה!”

“כדבריך כן הוא, אדון ומלך, אך גם בחכמת בני אדם יעשה, כי בתוך הכסא נכונו אופנים וגלגלים שונים ובנגוע כפות רגלי המלך בכסא והתנועעו גם החיות ויתנו קול”.

“ואולי תוכל גם אתה, חכם לב, לעשות כסא כזה?”

“אאמינה כי בישועת ה' אוכל לעשות כסא כמוהו”.

“הוי, מי יתן ותעשה לי כסא כזה, אז איטיב עמך כיד מלכותי הטובה עלי וכבוד גדול אֵין־חֵקר – אשר מעולם לא נחל אָמן כבוד ויקר כזה – אנחילך”. “אמנם, אדוני רב חסד, תנה אל לבך כי בימינו אלה לא ימצא זהב אופיר רב כבימי שלמה. ואין מלך על פני האדמה בזמן הזה אשר תמצא ידו לאסוף זהב כמשקל הדרוש למלאכת הכסא”.

“הצדק אתך, אבל אולי יוכל להעשות מכסף?”.

“גם מכסף יוכל להבנות, אדוני המלך!”.

“היש את נפשך לבנות לי את הכסא, גרשם?”

“לעשות רצונך, אדוני המלך, חפצתי אפס בטרם אקרב אל המלאכה נֶאֱלָץ אנכי להגיד לך, אדוני מלכי, מראש, כי שרי מלכותך לא יחשבו אתּי את משקל הכסף אשר אקח למלאכת הכסא, כי להוציא המלאכה הכבדה הזאת לְפָעֳלָהּ דרושים לי עוזרים ופועלים רבים אשר יעשו מלאכתי אתי, ואני לא אוכל לשים עיני על כל אחד מהם לבל ישלח בגנבה ידו לקחת מעט מן הכסף לשימו בכליו, ומלבד זאת דרוּש הכסף לבוא בכּוּר⁴⁹ המצרף וגם זה יַמְעִיט את משקל הכסף מאשר יִשָׁקל בעת יֻתּן על יָדי”.

“אל נא תירא, רבי! חלילה לי מֵחֲשׂוֹד אותך בדברים קַלֵּי הערך כאלה, אך מהר נא להחל מלאכתך ואני אצוה על עושי רצוני כי ימלאו כל משאלותיך ויתנו על ידך כסף למכביר כאשר תשאל נפשך”.

בעוד ימים אחדים הוכן בית מלאכה גדול בעד רבי גרשם על פי פקודת הקיסר, והוא שכר לו אמנים ופועלים רבים אשר ישתתפו עמו במלאכתו הגדולה אשר לפניו, וסוכן גנזי הקיסר שקל על ידו כסף מבית האוצר, ככל אשר אמר אליו רבי גרשם.

יומם ולילה עשה רבי גרשם מלאכתו באמונה ובחריצות נפלאה לבנות את הכסא הנהדר, כי דברי הקיסר חזקו עליו, ובכל יום ויום בא הקיסר בלוית שריו לבקר את בית המלאכה ולראות בעיניו את מלאכת הכסא, וכל אשר יספה המלאכה לבוא עד קצה, כן רבתה שמחת הקיסר, כי בקרוב יוכל לשבת על כסא נפלא כזה. בכסא הזה דמה להתגדל בעיני צירי המלכים והעמים הפראים שכניו המבקרים כפעם בפעם בהיכל מלכותו, למען אשר בשובם לארצם יספרו ממנו נפלאות, ולא יִרְהֲבו עוד עוז⁵⁰ בנפשם לְהַסִּיג גבולות ארצו ולגזול מנוחתו ושלות יושבי ממשלתו.

בין כה וכה ומלאכת הכסא הלכה הלוך וקרֵב אל קצה. יותר ממאה פועלים חכמי לב עשו במלאכה יומם ולילה ככל אשר הורה אותם בחכמה ודעת האמן הגדול רבי גרשם, ובהיותו מנצח על העושים במלאכה, לא שָֹם לבו להתבונן כי בין בעלי המלאכה נמצאו גם אנשים חטאים אשר שלחו את ידם בכסף, גנבו, וישימו בכליהם.

בכל עת בוא הקיסר לבית המלאכה נִדְבְּרוּ יחד רבי גרשם והקיסר דברי אהבה וידידות, ומלבד אשר השתומם על כחו כי רב במלאכת מחשבת, עוד הוסיף להתפלא ולהשתומם על חכמתו הנשגבה בחכמת המדינה ומשפטי העמים והלשונות. לא ארכו הימים והקיסר באזיל לא עשה דבר וחצי דבר בטרם התיעץ את רבי גרשם, וידרוש את עצתו, כי היו דבריו נכונים כאשר ישאל איש בדבר האלהים. – הסריס יוהאן נמלא חֵמה וְזַעַם על רבי גרשם ואימה נפלה עליו בראותו את כל הדברים האלה, יען לבו נִבּא לו מראש לא טובות לו, כי רבי גרשם אשר שנאת מות ישנאהו יֶהֶדְפֵהוּ⁵¹ ממצבו וימלא מקומו להיות יועץ הקיסר.

ויהי היום וישאל הקיסר – בפני יוהאן – את רבי גרשם על דבר אנשי ביתו ומשפחתו, ויספר לו רבי גרשם את כל הקורות אותו, תהלוכת ביתו ומשפחתו, כי יליד מיטץ אשר בצרפת המדינה הוא, וכי שתי נשים לו אשר שם האחת דבורה בת רבי ליאון רב במאינץ, ושם השנית מליטא בת מנחם הרוכל מקונסטנטינופוֹל הנרצח בליל התבערה הגדולה. כשמוע יוהאן את שם מליטא ויזכר כי השם הזה נודע לו מאז. איפה שמע את השם מליטא? האם לא זאת היא הנערה העבריה אשר אהב אותה מיכאל מפאפלוגוניען? “חי אני כי היא היא האשה” אמר יוהאן בלבו, “ועתה אחכה נא מעט אולי תִּדָּרֵש לחפצי, ועל ידי האשה הזאת אצוד בְּמִכְמַרְתִּי⁵², את אויבי זה, בערמתי אפילהו ולא יוכל קום”.

ז. הַבּוֹגֵדָה

ימים עברו וַתְּכַל כל מלאכת הכסא הנפלא. הקיסר באזיל קרא לכל השרים הגדולים לבוא עירה קונסטנטינופול ליום אשר בו יציגו את הכסא על מקומו בחדר היכל הקיסר. ויתאספו כלם בתוך הארמון ויעמדו ויחכו בכליון עינים על האמן רבי גרשם אשר הוביל את הכסא, ויהי כאשר הֵסיר המסך והכסא נגלה לעיני הרואים, ותתפרץ תרועת שמחה וקול הידד נשמע מפי כל הנאספים, ועינם לא שבעה לראות את המחזה היקר הזה. כל החיה וכל הבהמה ⁵³ העומדים על מעלות הכסא נראו לעיני הנאספים כמו נשמת רוח חיים באפם, ועיניהם המזהירות מאבני ספיר יקרות, נוצצו כִּשְׁבִיבֵי־אש⁵⁴ ויבריקו.

באזיל הציג כף רגלו על המעלה הראשונה, וכרגע התקומם השור מֵרִבְצוֹ וַיִּגְעֶה בקול גדול, והנשר הגביה עוף ויניע כנפיו ברעש וקול המולה. אימה גדולה נפלה על הקיסר וַיִּבָּהל מאד ובצעדים נמהרים נָסֹג מהכסא אחור. “עֲלֵה אתה, האמן, לראשונה” אמר הקיסר לרבי גרשם “למען אראה ואדע גם אני איך לעלות על הכסא מבלי יקרני אסון”.

דומיה שוררת בבית, ועיני כל הנאספים נשואות אל רבי גרשם אשר קרב לעלות על הכסא. בעלותו על המעלה הראשונה והנה קם השור ממקום מנוחתו ויגעה בקול, והנשר הגביה עוף ויצפצף בכח קולו גם הוא. בצעדו על המעלה השניה, קפץ הזאב מרבצו, וּכְשׁוֹקֵק⁵⁵ לטרף הוציא את לשונו לעֻמת השה התמים; וכן קם הנשר עם הגמל אשר על המעלה השלישית וגם הנשר עם התֻּכִּי על המעלה הרביעית. ובקום התֻּכִּי על רגלו ויפרוש כנפיו ונוצותיו הארוכות וישתוממו כל הרואים על תארם. על המעלה החמישית קמו החתול והתרנגול ויהגו בגרונם. והיונה עם הנץ על המעלה הששית קמו גם הם ויצפצפו בקול. בהגיע רבי גרשם למרום קץ הכסא לא מהר לשבת, רק נשאר עומד על רגליו רגעים אחדים, ואז נשמעה שאגת כל החיה והבהמה ושאון קולם גם יחד, צפצוף הצפרים ומַשק כנפיהם אשר נעמו לאזני כל הנאספים כקול כְּלֵי־שיר. אחר כן ישב על מקומו, ופתאם היתה דממה, אך הנשר ממעלה הרביעית התנשא ויקח את כתר המלכות בפיו וַיְרַחֵף ממעל לראש רבי גרשם, ובנחת שֹם את הכתר על ראשו, וככה רחף ממעל לו כל עוד ישב רבי גרשם על מקומו.

כל הנאספים אשר עד כה נצבו כעמודי שַׁיִשׁ על עמדם בלי נוע, ויביטו על כל מחזה ועל כל תנועה אשר חזו ברבי גרשם, הריעו עתה בקול תרועה גדולה, וקול שמחה ותרועת הֵידד התפרצו מפיהם, והקיסר גם הוא מחא כף מטוב לב.

וכאשר קם רבי גרשם ממושבו, ויקח הנשר את הכתר מעל ראשו וכל החיה שבה לשאוג ולנהום, להגות ולצפצף, עד אשר ירד מכל המעלות ויעזוב את הכסא.

אחרי כן עלה גם הקיסר על הכסא, וכל החזיון הנפלא הזה שב שנית לעיני כל הרואים. אין אֹמר ואין דברים לתאר שמחת הקיסר ואָשרו. אחרי רדתו ממעלות הכסא נפל על צוארי האמן המשכיל ויחבקהו לעיני כל השרים הנאספים. אחר כן הֵסיר טבעת יקרה מְעֻלֶּפֶת סַפירים מעל ידו, וַיִּתְּנָהּ לרבי גרשם ויאמר: “דע נא כי עוד שכרך אתי ופעֻלתך לפניך, כי שכר טוב אשלם לך בעד עמלך, אך בראשונה קח נא את הטבעת הזאת מידי, והיא תהיה לך למגן ולסִתְרָה מכל רע לבל יקרך כל אָוֶן, בכל צרה ואסון כי יבואו עליך, או איש כי ילשין עליך לפני, אז תַראה את הטבעת הזאת והיתה לאות ברית ביני וביניך עד עולם, ובזכרי את הברית הזאת לא אמיש חסדי מאתך נצח”.

רבי גרשם השתחוה אפים ארצה ויברך את הקיסר בכל לבבו וילך וישב לביתו.

כראות הסריס יוהאן את כל הכבוד אשר נחל רבי גרשון, ויפלו פניו מאד, וימלא חֵמה וזעם, וימהר וישב אל היכלו סר וזעף, וישלח ויקרא את בן אחותו מיכאל מפאפלוגוניען לבוא אליו.

“מיכאל”! אמר אליו יוהאן בבואו אל הבית “האם לא הגדת לי לפני ימים רבים כי אהבת נערה עבריה אחת?”.

“אבל אנכי נשבעתי לך, אדוני דודי, כי מאז ועד עתה לא ראיתיה כאשר הבטחתי לך”.

“ידעתי, בני, ידעתי כי אחרי דברי לא תְשַׁנֶה; אך לא זאת היא מטרת שאֵלתי. הידעת מה היתה אחרית הנערה הזאת?”.

“לא ידעתי ולא שמעתי מאומה, דודי יקירי” ענה מיכאל במנוחת לב.

“ואני אספר לך. אביה מת בליל התבערה הנוראה, אך בטרם עזב את ארץ החיים לקח אותה לאשה האמן היהודי גרשם, אשר מלא כל הארץ כבודו ותהלתו בעת הזאת”.

“ולמה תספר לי את הדברים האלה, דודי היקר?”.

“הטה אלי אזנך ושמע”. “אתה, בני, ידעת את אשר בלבי להיטיב לך. ידעת את מטרתי הנשגבה להושיבך לכסא באחרית הימים, אם אֶשָּׁאֵר על כַּני⁵⁶ לעמוד בראש כל שרי המלוכה עד מות שני הקיסרים באזיל וקונסטאנטין, אפס כעת הנה ירגז כסאי תחתי ומאד מאד יראתי פן יהדפוני ממצבי”.

“מה זה תדבר, אדוני דודי!”.

“לדאבון לבי, אמת נכון הדבר!”.

“ומי הוא זה העומד לשטן לך בדרך?”.

“היהודי הארור הזה, גרשם”.

“בכל זאת אאמינה, דודי מחמדי, כי הָתֵל תְּהָתֵל⁵⁷ בי, כי איככה יוכל היהודי השפל הזה להרגיזך ממנוחתך?”

“אמרי אמת הגדתי לך. הקיסר הֻכּה בסנורים ומאמין כי גרשם חכם מאד יתר מכל האדם אשר על פני האדמה; והוא לא ידע כי כל חכמתו ותחבולותיו אך מעשה כשפים המה”.

“האשכור מרַצחים לֶהֱגוֹת⁵⁸ אותו מן הַמְּסִלָּה?” אמר מיכאל.

“לא כן, בני, לא בחיל ולא בכח נגבר עליו, כי אם ברוח חכמה נגיע למטרתנו. אולי תוכל, מיכאל, לגנוב את לב אשתו! אולי יִוָּדע לנו על פיה מעט מתחבולות קסמיו ומעשה כשפיו, ואז נוכל להקריבו למשפט ולהאשימו; לך נא לביתו, ואתה הלא ספרת לי כי העבריה אוהבת אותך”.

“אבל אנכי עזבתיה מעת ההוא עד היום הזה והיא תקצף אל נכון ולבה יִזְעַף עלי” ענה מיכאל.

“הֲכָבֵד ממך לִבְדּוֹת לה דְבַר כזב אשר יכסה על כל פשעיך נגדה? הגד לה כי נקראת לצאת בצבא המלחמה, וזה מעט אשר שבת לביתך, אף תבטיחנה כי תקחנה לך לאשה, ועינך לא תחוס על כלי זהב ואבנים יקרות לתתן לה, ועלי לשַׁלֵּם לך כפלים ככל אשר תוציא על הדבר הזה”.

ולא אֵחר מיכאל לעשות דבר דודו, כי עוד בעצם היום ההוא שָֹם פְּעָמָיו⁵⁹ לבית רבי גרשם. בבואו אל הבית מצא את מליטא לבדה בחדר ואין איש מאנשי הבית אתה. כראותה פתאם את מיכאל, ותבּהל מאד, אך הוא מהר ויגש אליה ויאחז בידיה.

“אדוני!” קראה מליטא ועיניה הפיקו זעם “מה לי ולך כי באת אלי היום? הן אתה עזבתני ולא שבת אלי עוד, ועתה הנני נשואה לאיש”.

“מליטא” דבּר מיכאל בקול בוכים “אהה, מליטא! עוד ביום השני אשר נשבעתי לך באהבתי ונפרדתי מעליך נפקדתי לצאת בצבא הקיסר למלחמה על הבולגארים, שתי שנים תמימות חלפו מיום רחקתי ממך, ועיני כָלוֹת אליך כל היום. בהיותי בִשְֹדֵה הַמַעֲרָכָה⁶⁰ וחיי תלואים לי מנגד, אז זכרונך בא לפני וישב את רוחי, ויהי כל ישעי וכל חפצי להשאר עוד בחיים למען אשוב לראות את הוד פניך ולהיות קרוב אליך, כי זולתך לא חפצתי בארץ, וביום אתמול שבתי לקונסטנטינופול, ותהי ראשית דרכי להתראות את דודי ולגלות לו כי אהבתיך אהבה עזה כמות. והוא אשר מאהבתו אותי לא ימנע כל חפץ ממני, ישרו דברי בעיניו, אך דרשתי אחרי אביך ויֻגד לי כי איננו עוד בחיים, חקרתי אחריך והנה, הה! הקשבתי כי נשאת לאיש יהודי נבזה ונמאס! מליטא, מליטא! מדוע ככה עשית לי?!”

בכלות הנוֹכל⁶¹ הזה את דבריו וישא את קולו ויבך. גם מליטא בכתה בכי תמרורים. “הוי” קראה מליטא “ומאין יכולתי לדעת כי עוד לא נמח זכרוני מקרב לבך, אם לא פקדתני במכתב אף פעם אחת!”.

“אם כן, לא השגת איפוא את מכתבי אשר הריצוֹתי⁶² לך?”

“אין גם אחד!”

כן, כן הדבר, לדאבון נפשנו. בעתותי מלחמה כל הדרכים אבלות, והשליחים לא יגיעו למחוז חפצם".

“עתה, אדון, עזב נא את ביתי, כי כרגע יוכל אישי או דבורה לשוב אל הבית”.

“מי זאת דבורה?”.

“האשה הראשונה אשר לאישי”.

“מה זה תשמענה אזני, היהודי הארור הזה יש לו שתי נשים כעובד אלילים – עוד אשה אחת זולתך, אשר היא לך לצרה, ואַתּ תחרישי? האלהים⁶³, אם לא בקרב ימים מעטים אֲשַׁנֶּה את פני הדבר הזה!”.

“ומה בלבך לעשות?”.

“עוד לא אוכל לדעת, אך זאת אדע נאמנה, כי תהיי לי לאשה, לי ולא לאחר… ראי נא, ידידות נפשי, את אשר הבאתי לך מִשְּׁלַל אויבי ארצנו!”.

ובדברו הוציא מחיקו צמיד זהב יקר מאד מעֻלף סַפירים ואבני חפץ. מליטא התפלאה מאד ותלטוש עיניה על הָעֲדי היקר הזה. “קחי נא זה” אמר אליה מיכאל “כי לך נתתיו במתּנה”.

מליטא היתה תפושה רגעים אחדים במחשבותיה ותמאן עוד לקחתו, אך מיכאל אמר: “התמאני לקחת למזכרת אהבתנו את מתנת ידי אשר רק בהשליכי נפשי מנגד הצלתיה מיד האויב בעבורך?”.

אז לקחה מליטא את הצמיד מיד מיכאל ובנפש סוערה נפלה על צוארו ותחבקהו. אחרי אשר הבטיחתהו לבוא ביום המחרת במקום סֵתר אשר יָעַד לה מיכאל, עזב את הבית וילך לו. ומהיום ההוא והלאה נוֹעֲדוּ שניהם יחדו מדי יום ביומו. ומעיני רבי גרשם ואשתו דבורה נעלם המעל הזה, ולא ידעו צאתה ובואה.

ח. הַשָֹּכָר

אחרי אשר כלה רבי גרשם את כל מלאכת הכסא ויעמידהו על מְכוֹנוֹ, ואחרי אשר נחל כבוד ויקר מכל עֲברים בעד עמלו וחכמתו, שב בעליצות נפש לביתו. שתי נשיו מהרו יצאו לקראתו והוא ספר להן מכל אשר עשה ומכל הכבוד והגדולה אשר נעשה לו. לבו אמנם חזה מראש כי נכונים לו ימי חשך, כי לא נעלמו ממנו פני יוהאן הזועפים, ואש עֶבְרָתוֹ וקנאתו אשר התנוצצה בעיניו, מלאו את נפשו יגון ובלהות, אך זאת היתה כל נחמתו כי נתן לו הקיסר את טבעתו להיות לו לאות אהבה וחסד בכל עת צרה, ועל כן הבליג⁶⁴ עלי יגונו וישקט את רוחו ההומיה.

אחרי ימים אחדים אסף הקיסר את כל יועציו ושריו לבית המוֹעֵצה למען יְחַווּ⁶⁵ דעתם גם הם על דבר השכר והגמול אשר על הקיסר לגמוֹל⁶⁶ להאמן הגדול עושה הכסא הנעלה הזה. כי לא ידע הקיסר במה להיטיב חסדו עמדו, כי היה נקל בעיניו כל שכר וכל גמול לעמת עמלו הרב ומלאכתו הנפלאה אשר אין ערוך אליה.

“יועצי מלכותי” דבּר הקיסר אליהם ממרום כסאו “אתם ידעתם לאיזה מטרה קראתיכם להתאסף אלי היום, הן כלכם ידעתם את האיש אשר הציל את נפש בת אחי ממות, ואשר בנה לי את הכסא הגדול והנפלא הזה אשר עיני אדם לא תשבענה מראות נֹעם יָפיו והדר תפארתו. מאד נכספה גם כלתה נפשי לשַּׁלם לו שכר טוב כמפעלו, להיטיב עמו ולעשות לו חסד אשר לא נחל עוד עבד מאדוניו כמוהו. מי יתן ואוכל לנשאהו ולהפקידהו למִשְׁנֶה בארצי כאשר עשה פרעה מלך מצרים ליוסף העברי. כי אַשְׁרֵי הארץ אשר החכמה תֵשב שם לכסא ולצדק תמלך בה, אבל האיש המרומם הזה הנהו יהודי ואיך אוכל לתת לאיש זר אשר לא מבני דתנו הוא חלק ונחלה בממשלתי? אֵי לזאת⁶⁷ נאלץ אנכי לדרוש ולחקור אחרי שכר אחר אשר ישוה לו בעמלו. אך עד היום לא מצאתי לי עצה ישרה במה להראות לכל יושבי ארצי כי כפעל אדם ישלם לו מידי; על כן הבו לכם עצה מה לעשות לאיש אשר המלך חפץ ביקרו?”.

פני הסריס יוהאן שֻׁנו וכמת חוָרו, עת דִבר הקיסר את דבריו. כרגע אבה לדבר לפני הקיסר והנאספים, אך קול מליו נחבאו מחֵמה וכעס ולא יכל להוציא הֶגֶה מפיו.

אז קם ראש הכהנים מכסאו, הוא הכהן הגדול בכל הממלכה, ויאמר: אדוני המלך! כמוני כמוך נפלאתי והשתוממתי על חכמת היהודי. לפי דבריך, אדוני המלך, נראה כי בגלל אשר רבי גרשם יהודי הנהו על כן לא יאתה לו המשרה הגדולה הזאת, ומדוע לא ישליך אחרי גוו את אמונתו אשר האמין בה עד כה, לבעבור יוכל שבת בסוד שרי המדינה ויועצי מלכותך?

“אולי צדקת בדבריך, אבי” ענה הקיסר “אך רבי גרשם מאן ימאן בזה? ננַסה נא דבר אליו!”

כרגע צוה באזיל אל אחד ממשרתיו לרתום את מרכבת הקיסר ולנסוע לבית רבי גרשם להביאהו להיכל הקיסר.

“רַבִּי”, אמר הקיסר לרבי גרשם בבואו אל הבית, “מאד תִּכְלֶה נפשי⁶⁸ לגמול אתך בעד חכמתך ועמלך, כאשר עשה פרעה מלך מצרים ליוסף; אבל דבר אחד עומד לשטן לי מֵהָפִיק⁶⁹ חפצי, והוא אמונתך היהוּדית. על כן עזב נא איפוא את אמונת אבותיך אשר אתה מאמין בה, ובא נא לחסות בצל כנפי הדת הנוצרית ואז אעלך גם עלה לראש שרי ממשלתי הגדולה והאדירה”.

רבי גרשם נבהל מאד כשמעו את הדברים האלה יוצאים מפי הקיסר, יען כי יקרה ונכבדה בעיניו דת אבותיו מכל סגֻלות ארץ ומכסא שר ומלך גם יחד, וכי נכון הוא להקריב את חייו על מזבח אהבתה, ויחשב לו⁷⁰ מחשבות איך לצאת ממבוכתו.

“אדוני מלך אדיר ורב חסד” אמר ר' גרשם בקול רועד “אל יחר בעיניך אם אחלה פניך לכל תפקידנו ליועץ מלכותך, הניחה נא לי לעשות מלאכתי ולדרוש בחכמה כאשר הסכנתי עד כה, וגדולות לא אבקש. רבים הם יועציך החכמים העומדים על ימינך, ולמה לך להוסיף עוד על מספרם? ומי אנכי כי אֶמנה בין חכמי יועציך ולקחת חלק בממשלתך הגדולה והאדירה?”

“ידעתי” ענה הקיסר “כי רק למען מצוא תוֹאֲנָה⁷¹ תדבר כדברים האלה, ידעתי כי מאן אתה לבוא בברית הדת החדשה”.

“ואיככה אוכל לבגוד בדתי ואמונתי אשר נחלתי מאבותי? הלבעבור שבוֹע מטוב הארץ אשקר באמונתי אשר גֻדלתי בה?”

“לא בגלל טוב הארץ” שִסַּע⁷² ראש הכהנים את דברי רבי גרשם “כי אם בגלל חייך ואשרך לעולם הבא!”

“הֶרף נא, אָדון נִכבד, מהתוַכּח עמי בדבר זה” ענה רבי גרשם “אתה נולדת בדתך הדת הנוצרית ואני נולדתי וגֻדלתי על ברכי דת היהודים. בעיניך נחשבה דתך ליותר נאמנה ונכונה, ואני לא אוכל למצוא את האמת והאמונה רק בדת היהודים העַתִּיקָה. – הה, אדוני המלך, ידעת כי עבדך הנאמן הנני, ולכל אשר תצוני סר אני למשמעתך, אך בדבר אמונתי אשר רק לפני אלהי הצבאות ומלך מלכי המלכים עלי לתת דין וחשבון, – לא אוכל שמוע בקולך”.

פני הקיסר רָעֲמוּ⁷³ כשמעו את דברי רבי גרשם ויצוה עליו לצאת מן החדר, למען יוסיף להתיעץ עם מְתֵי סוֹדוֹ⁷⁴, השרים הגדולים היושבים ראשונה במלכותו, והוא יחכה בחצר בית המלך החיצונה עד אשר יודיעו לו את החלטת שָֹרי המועֵצה.

אחרי עזב רבי גרשם את החדר אמר הקיסר: לא נשאר לנו איפוא בלתי אם לתת לו הון עצום חֵלף עמלו, כי כָבֵד לב היהודי הזה משמוע לעצתנו הטובה.

עד כה החריש יוהאן ולא דִבֵּר דבר, אך עתה בראותו כי לב הקיסר מלא תלונה על גרשם, האמין כי הגיעה העת הנכונה להסית את הקיסר ברבי גרשם, ויען ויאמר: אדוני המלך, התדמה בלבבך כי לא קדם היהודי לקחת לו שכרו די ויותר? מי יודע מה רב משקל הכסף אשר גנב ושֹם בכליו מן הכסף הרב אשר נתן על ידו סוכן בית האוצר!".

“לא כן!” ענה הקיסר ואמר: “כדבר הזה לא עשה רבי גרשם, כי ידעתיו לאיש שונא בצע”.

“התאמין, אדוני המלך?” ענה ראש הכהנים “כי ישנם יהודים תמימים וישרים שונאי בצע?”.

“יש ויש” השיב הקיסר “ורבי גרשם, הוא הוכיח לעיני את הדבר הנאמן הזה, כי ברפאו את הנסיכה טהודורא ויצילה ממות לחיים מֵאן לקחת מידי אף גרה אחת בשכרו, וכל אלה רק למען אשיב פקודתי בדבר היהודים!”.

“כן הדבר” ענה ראש הכהנים “אם נוגע הדבר ליהודים אז רבי גרשם הוא הנכבד ביניהם, אבל לעֻמת הנוצרים נחזה כי כֻלם יחד אין אֵמון בם. הנך רואה, אדוני המלך, כי גם היהודי החכם והחרוץ הזה יכביד לבו ויקשה ערפו, כאחד היהודים הנבערים”.

“אל נא, אהובי” ענה הקיסר “לא תעשו עָוֶל במשפט זה לחשדהו כי גנב ושֹם בכליו. לבי בטוח, כי שמר לי אמונתי ולא לקח מן הכסף מאומה”.

“מה לנו להרבות דברים” קרא יוהאן “הן נוכל לבחון הדבר, אם נשקול את הכסא במאזנים. בלי ספק רשם סוכן בית האוצר על ספר את משקל הכסף אשר מסר ליד היהודי”.

“את הכּל כתבתי עֲלֵי ספר” ענה הסוכן “יותר מחמשים ככרי כסף לקחתי מבית האוצר במְטִילֵי⁷⁵ כסף וכלים, ואתן אותם על יד היהודי למלאכת הכסא הנפלא”.

“טוב איפוא” אמר הקיסר “הנני פוקד עליך כי תחיש לשקול את הכסא; ואז תראו, שָֹרַי ויועצַי הנכבדים, ונוכחתם לדעת כי לא יחסר אף מעט מן הכסף הנִתּן על יד היהודי”.

“אבל” ענה הסוכן “איך אוכל לשקול את הכסא, אם לא אשברהו לִרְסִיסִים⁷⁶? הן הכסא גדול מאד מאד, ותקצר יד כל איש להכין מאזנים כאלה אשר על ידם ישקלוהו ולהוכיח לנו את משקלו אל־נכון”.

“אם כן איפוא” אמר הקיסר “קראו לרבי גרשם הֵנה, כי איש חכם חרשים כמוהו ידע לעשות גם מאזנים לשקול את הכסא”.

כבוא רבי גרשם לחדר המועֵצה אמר הקיסר אליו: שמע נא, רבי גרשם, שרי עצתי החליטו ויגמרו אֹמֶר כי כבר לקחת לך דֵי שכר חֵלף עמלך מסכום הכסף הנִתָּן על ידך למלאכת עבודת הכסא, ואני הצדקתיך אמנם ודברתי עליך טובות בפניהם יען ידעתיך לאיש ישר, בכל זאת נִכְסְפָה גם כלתה נפשי מאד להוכיח גם לעיני השמש צדקתך ותֻמתך. הגידה לנו איפוא איך נוכל לשקול את הכסא".

“אדוני המלך” ענה רבי גרשם ורוחו נבוכה “הזה חלקי מכל עמלי, כי יִמָּתח עלי קו חשד בְמַעַל גדול כזה? הלא זה הדבר אשר דברתי אליך, הוד מלכות, בטרם קרבתי אל המלאכה, כי לא יחשב אתי במשקל הכסף אשר למלאכת הכסא! אני לא שלחתי ידי בכסף ובכפי לא דבק מאום; אפס האוכל לדעת ולהבטיח כי גם העוזרים על ידי והפועלים הרבים אשר עשו מלאכתם אתי נקיים הם מכל חטא? אולי שמו אנשים מהם מעט מן הכסף בכליהם ואנכי לא ידעתי, וגם צֵרוף הכסף, הֵקל את משקלו מאשר נתן על ידו, וכל אלה הגדתי לך מראש, אדוני המלך, ועתה ישאו עלי עון אשמה, בחפצם לשקול את הכסא ולשום קלון על כבודי!”

“לא תוכל, אדוני המלך” אמר ראש הכהנים “לתת לו שכר עמלו בטרם תדע אל־נכון כמה לקח לו מן הכסף!”

“כן דברת, אדוני הכהן” אמר הקיסר “ואתה, רבי גרשם, כרגע תאמר לנו איך נוכל לשקול את הכסא מבלי נַפְּצֵהוּ⁷⁷ לרסיסים”.

“לא ידעתי” ענה רבי גרשם.

“האתה לא ידעת?” אמר אליו הקיסר בשצף קצף “אתה אשר כל דבר חכמה לא נעלם ממך לא תדע את הדבר הזה? הנני מצוה עליך, כי ברגע הזה תגיד לנו איך לשקול את הכסא! השמעת?”

“אין על כל איש לצוֹת עלי להגיד את אשר לא ידעתי!”.

“היערב לבך למרות את פי? שמע נא איפוא את דברי: אני לא אתן לך אף קְשִֹיטָה⁷⁸ אחת בעד מלאכתך כל עוד לא שקלנו את הכסא, אך אם יצליח חפצנו בידנו לשקול אותו ויבֻקש וימצא כי יחסר משקל הכסא ממשקל הכסף הנתן על ידך מבית האוצר, דע לך כי מות תמות מות בליעל! ועתה צא לך מזה”.

סר וזעף עזב רבי גרשם את הארמון, והקיסר שלח לקרוא לכל חכמי חרשים הגדולים בקונסטנטינופול, ויצום להכין מאזנים גדולים רחבי ידים לשקול בנקל את הכסא הנפלא אשר עשה רבי גרשם.

ימים רבים חשבו האמנים מחשבות וינסו עשר פעמים להכין מאזנים כרצון הקיסר, וגם הסריס יוהאן הבטיח לשַׁלֵּם שכר טוב להאמן אשר יצלח חפצו בידו לעשות את המאזנים האלה, אך לשוא! כל עמלם נשאר מָעַל, ומשקל כסא הקיסר לא נודע.

ט. הַגְּנֵבָה

בכליון עינים חכתה הנסיכה טהודורא לעת שוב הקיסר מבית המועֵצה למען תשמע מפיו החלטת היועצים על דבר הגמול אשר יגמלו לרבי גרשם הגואל משחת חייה.

כבוא הקיסר לחדר מְעוֹנָהּ היו פניו זועפים מאד, וגלי יגון הוסיפו לסעור בקרב לבבו בראותו את הנסיכה טהודורא, כי היתה לו מזכיר עונו לרבי גרשם, אשר זה פעם שנית שב ריקם מלפניו מבלי קַחת מידו אף אֲגוֹרת כסף חֵלף עמלו הרב. וכרגע התנחם הקיסר על דבריו הרעים אשר דבר בחָפְזוֹ לרבי גרשם; אבל לא בנקל יוכל לשנותם לטוב אחרי אשר דבר אותם בפני קהל יועצי המדינה ושרי המלוכה, לבל יֵראה לעיניהם כאיש רך הלבב והַפַכְפָךְ במעשיו; ויירא לנפשו מאד, יען כי קורות קיסרי קונסטנטינופול למדוהו לדעת, כי פעמים רבות הורדו הקיסרים מכסאותיהם רק בגלל רפיון רוחם ורוך לבבם. – ורק קיסר אמיץ לב אשר לא ישוב מפני כל ורוח עז וחזק כסלע בלב ים ימשול ביד חזקה וישב נכון על כסאו.

“בלי ספק”, אמר הקיסר אל בת אחיו “נכספתְּ מאדף משאַת נפשי, לדעת את הגמול אשר שלמתי לחכם חרשים גרשם. דעי נא, כי אנכי חפצתי ולנשאהו על כל שרי מלכותי, ולמסור בידו משרת משנה למלך, אך כבד לב היהודי הזה ואינו חפץ לעזב את דת אבותיו ואמונתו”.

“התקצר ידך לשלם לו שכר אחר אשר ינעם לו, לבל יצטרך לעזוב דתו? ואי זה שכר יעדת לו אדוני המלך?”

“מות נבל יהיה שכרו! כי גנב דַיו מכסף הנִּתָּן על ידו למלאכת הכסא, וזה האות כי לא ישרה נפשו בו, כי מאן ימאן לגלות אזנינו איך נוכל לשׁקול את הכסא”.

כשמוע הנסיכה את דברי הקיסר, נשאה את קולה וַתֵּבְךְ בכי תמרורים. “הוי” קראה טהודורא וזרם דמעות נזלו מעפעפיה “הככה אתה עושה לאיש אשר השיב נפשי מרדת שחת? הזה יהיה שכר הָאֳמן הגדול אשר בנה לך את הכסא הנפלא אשר כל סגֻלות מלכים לא תשוינה במחירו? התחת טובות כאלה ישֻׁלם לו רעה גדולה כזאת?!”

“הרגעִי נא, בתי” אמר הקיסר “כי לא תכלה אליו הרעה, הלא ידעת כי הקדמתי לתת לו את טבעתי למזכרת ברית חסדי אתו, והיא תצילהו מכל רע”.

בשוב רבי גרשם מבית המועצה לבית מושבו, ויספר לנשיו את המוצאות אותו, ואשר דברו אתו הקיסר והיועצים ותתעצב דבורה אל לבה מאד על צרת אישה האהוב; אך מליטא לא חדדה מאומה על אדותיו ותִּבֶז לו בלבה; כי זה פעם שנית אשר מאן לקחת מאת הקיסר עושר ונכסים אשר יקרו בעיניה אף מדתה ואמונתה.

“הנני רואה מראש” אמרה מליטא בלבה “כי בהיותי אשת גרשם אהיה תמיד אשת יהודי עני, ועד⁷⁹ עולם לא אתרומם משפל מצבי, טוב לי איפוא כי אשמע בקול מיכאל השר ולהקשיב לעצתו להיות לו לאשה”.

והסריס יוהאן אחרי אשר בקש לשוא עד עתה אמן אשר יכין מאזנים לשקול את הכסא, שָׁמע פּתאם ע"ד אָמן גדול בעיר אַתּונא אשר ארץ יָון ושמו באסיליקוס. וימהר יוהאן לקרוא את האמן הזה לקונסטנטינופול ויבטיחהו להעשירהו עושר רב, אם יצלח בידו להכין מאזנים כחפצו, והאמן נֵאות לדבריו ויכרות עמו ברית. “אבל” אמר יוהאן “הן מה יועיל לי, אם הכינותי מאזנים לשקול את הכסא, הלא עוד נמצאת טבעת הקיסר ביד היהודי והיא תצילהו מכל רע ומכל אסון ופגע ואף אם יָחרץ משפטו למות”.

וימהר ויקרא אליו את בן אחותו, מיכאל. ויספר מיכאל ליוהאן את כל הדברים אשר עשה, ואיך הצליח חפצו בידו להטות את לבב אשת ר' גרשם אליו.

“התדע אשת היהודי הארור הזה” שאל הסריס “גם מחטאת קסמיו ומהכלי כשפיו?”

“אין כל מאומה, אדוני; ונהפוך הוא, כי היא הבטיחתני נאמנה, כי גרשם תעב יתעב אף שקץ ישקץ דברי קוסמים ומכשפים ככל אשר תצוה עליו תורת משה”.

“אחת היא לי” הרעים יוהאן ברוגז קולו “אני אני ארדפהו עד חרמה. האמן באסיליקוס יכין בקרוב מאזנים, ואחרי אשר נשקול את הכסא, אז אחרית רבי גרשם תהיה מרה. אך יָרֵא אנכי מטבעת הקיסר אשר ביד גרשם, היא תעמוד לשטן לי ותפריע עצתי”.

“אני אתאמץ להביא לך את הטבעת” אמר מיכאל.

“היש לאל ידך לעשות כזאת”? שאלהו יוהאן בתאות נפש.

“יש לאל ידי, אדוני! מליטא תשמע לקולי ותגנוב את הטבעת מאישה”.

“האח! לך, בני, לך בכחך זה ועשה כן כאשר דברת! ולא נכחד ממך, בני, כי רק אתה תקצר ברנה את פרי מעלליך. כי מה חלקי מכל עמלי? הלא רק לקחת נקם מהיהודי הארור הזה; אך לפניך נכון כסא מלוכה באחרית הימים”.

בְּהִוָעֵד מיכאל עם מעליטטא בערב היום ההוא כאשר הסכינו לעשות מדי יום ביומו, אמר אליה: “דעי נא, חמדת לבבי, כי⁸⁰ לא יארכו הימים ואנחנו נגיע למטרתנו, ותקותנו אשר אליה תכלינה עינינו זה כמה תמלא עתה. האמן באסיליקוס יכונן מאזנים לשקול את כסא הקיסר, ואז יומת האיש העומד לשטן לנו ואני אקחך לי לאשה”.

“אבל” ענתה מליטא “גרשם יש לו טבעת יקרה אשר נתן לו הקיסר להיות לו למזכרת חסדו בכל עת צרה, והיא תהיה מחסה לו נגד כל הקמים עליו לרעה”.

“הראית את הטבעת הזאת?”

“פעמים רבות ראיתיה, כי הוא יִשָׁאנה על אצבע ידו הימנית”.

“אם כן דרוש לחפצנו, כי תהיה הטבעת בידנו ולא ביד גרשם”.

“הן דבר נקל לי לעשות כדבר הזה! אנחנו היהודים נרחוץ ידינו במים בטרם נשב לאכול לחם, אך בראשונה נסיר את טבעותינו מעל אצבעות ידינו, והיה בהסיר גרשם את טבעתו מעל ידו, אז אקחה ואשימה בצלחתי ואיש לא יֵדע מזה”.

“האח! מה טוב ומה נעים אם תמהרי לעשות זאת ותמסור את הטבעת לידי! ותחת הטבעת הזאת אשים אני את טבעתי על אצבעך וארשתיך לי בה לעולם”.

ביום המחרת בבוא רבי גרשם לאכול בצהרים הֵסיר את טבעותיו מעל אצבעותיו לרחוץ ידיו, ומליטא היתה לבדה אתו בחדר, כי ידי דבורה היו מלאות עבודה להכין את מאכל הצהרים בבית המבשלות, ומיום שוב רבי גרשם מבית המועֵצה, היתה רוחו סוערת מאד, ועל כן שכח לשום את טבעותיו על אצבעות ידיו. ומליטא שמרה הבטחתה למיכאל, ותקח בלאט את הטבעות ותשימן בצלחתה ואין רואה. את משתה הצהרים אכלו בשלות השקט, אין פוצה פה ודובר דבר. גם פני דבורה הביעו יגון ועצב, כי מלבד אשר נפשה יָדעה לה על צרת נפש אישה ולבה לא ידע נחם על שברו הגדול כים, הצטערה מאד על הליכות מליטא אשר נפלאו ממנה, כי בכל יום ויום ראתה אותה מתהלכת מאהל ביתה למקום לא נודע לה, ויהי הדבר כחידה סתומה בעיניה. ובכל זאת שׂמה לפיה מחסום, כאשר הסכינה לעשות עד כה ולא גלתה את אֹזן אישה מכל אלה.

אחרי סעודת ההרים הלך רבי גרשם לבקר את החולים אשר רַפֵּא ירפא אותם – כי שב גם עתה להיות רופא חולים – ובכל הדרך אשר הלך לא עלה על לבו כי שכח לתת טבעותיו של אצבעותיו; ואך בשובו לעת ערב לביתו זכר כי הטבעות אינן על אצבעות ידיו ויחפש אחריהן ולא מצאן; וכדבורה כמליטא אמרו, כי לא תדענה מהן אף לא ראו אותן.

ויבהל רבי גרשם מאד וישתומם; כי לא נעלמו ממנו מחשבות שונאיו הרעות עליו, ותהי רק זאת נחמתו בעניו כי טבעת הקיסר תמלטהו מכל רע ועתה אבדה ממנו פתאם הטבעת היקרה הזאת ואבדה גם תקותו להִנָצל מפח אשר יטמנו לרגליו אויביו הרבים המבקשים את נפשו, ועל כן חפש בנרות את כל חדרי הבית, וגם דבורה התאמצה לבקש אותן ומליטא גם היא התחפשה כמו תבקשן, אך לשוא. כי הבוגדה הזאת כבר מסרתן ליד אוהבה מיכאל, והוא מהר לתת אותן ליד דודו יוהאן הסריס אשר שמח עליהן שמחה גדולה, ולא נמצאו עוד בבית רבי גרשם.

אחרי אשר בקשו ויחפשו זמן רב לא נמצאו, אמר רבי גרשם: “לא יתכן הדבר, כי אבדו הטבעות בביתנו, מי יודע אם לא ידי שוֹדֵד וגנב היו במעל!”

ואולם מי הוא הגנב? איש נכרי לא בא אל הבית פנימה כל היום, והשפחה המשרתת בבית רבי גרשם היתה אשה ישרה מאד ותבך בדמעות שליש, כי יראה לנפשה פן יחשדוה אדוניה כי ידה היתה במעל הזה, ורק מליטא עמדה על דעתה כי יחפשו בכל בגדי השפחה אבל גם שם לא מצאו מאומה.

עתה לא יכלה דבורה להתאפק עוד ותאמר: “מליטא, אל יחר בעיניך אם אשאלך בפני אישנו, כי תגידי לי אנה תלכי מדי יום ביומו?”

“ומה לך כי תשאליני כזאת?” השיבה מליטא “האם נטל עלי לתת לפניך דין וחשבון על מעשי?”

“לא לי” ענתה דבורה “אבל לאישך הלא תגידי”.

“האם חדלה אמונתך בי, גרשם?” שאלה מליטא.

“חלילה לי מזאת!” ענה רבי גרשם בתֻמת נפשו.

“ובכל זאת” אמרה מליטא “אגידה לך אנה אנכי הולכת בכל יום, הנני מבקרת תמיד בבית רעוּתי מנעורי; היא צפורה אשת אפרים סוחר המשי”.

“דבריך אינם נכונים” ענתה דבורה “כי בלכתי תמול בשוק לקנות ירק לארוחת הצהרים פגשתי את צפורה והיא שאלתני עליך, ותאמר כי זה ימים רבים לא ראתה פניך”.

“מה זאת” קראה מליטא בחרי אף “הגם את צעדי תספרי? הן אמת כי שגיתי בדבר צפורה, עוד לי נשים רבות אהובות מנעורי אשר אבקר גם אותן, אבל מה תחפצי אַתּ ממני! מי שמך לשומר עלי כי תחקרי את צאתי ובואי? אהה! ידעתי גם ידעתי, כי אֵש הקנאה אכלתך, ועינך צרה באהבת אישי אלי, ועל כן תחפשי עלי עֲלילות שקר להבאיש את ריחי בעיניו!” ומליטא הרימה קולה ותבך.

“דבורה” אמר רבי גרשם אליה, “הככה תמלאי אחרי דבריך אשר הבטחתיני בעת הפצרת בי לקחת לי עוד אשה? המעט לי עמל ותלאה, רוגז ויגון, כי תבואי גם אַתּ, יקירתי, לשית על צרותי נוספות?”

דבורה בענות צדקתה החרישה; אך עתה נפלה מליטא בעיניה ותבזה אותה בלבה, וקו חשד אשר מתחה עליה זה כבר, התעורר עתה בנפשה ביתר שאת, ועל כן גמרה בלבה לשים מהיום והלאה עין פקוחה על כל דרכי מליטא ולשמור ארחותיה ותוכח לדעת הֲאמת חזה לה לבה, כי מליטא תפזר דרכיה לזרים.

אהה! דבּרה דבורה אל נפשה אחרי אשר נשארה לבדה בביתה. אך צדיקים וישרים דברי אישי אשר יסרני בם; הן רק אני הפצרתי בו כי יקח עוד אשה, וגם אנכי בחרתי לו את האשה המבישה הזאת. ועתה אנה אוליך את חרפת אישי הטוב?

י. הַסּוֹד

אך לשוא שמח הסריס יוהאן ויתבּרך⁸¹ בלבבו, כי בקרב הימים תכלה מלאכת המאזנים לשקול את הכסא; כי אחרי אשר נסה האמן באסיליקוס מאתּונא פעמים רבות להחל את המלאכה הגדולה הזאת, נוכח לדעת כי כל עמלו לריק, ועל כן הודיע להסריס יוהאן כי אין לאל ידו גם הוא לעשות את המאזנים אשר הוא מבקש. עתה התבונן יוהאן כי רק לשוא יתאמץ עוד הפעם לבקש לו אמן לעשות מאזנים, ויחשוב מחשבות אולי יצלח חפצו בידו לשקול את הכסא בדרך אחרת; ויקרא אליו את מיכאל בן אחותו ושניהם יחד נדברו ויוָעצו במשך שעות אחדות.

ויהי בערב יום אחד ורבי גרשם יושב בחדר למודו והוגה בספרי התלמוד, ודבורה נמה שנתה בחדר משכבה, ואך עיני מליטא עוד לא ראו שֵׁנה, ותבוא גם היא אל חדר הלמוד ותשב על יד אישה. ורבי גרשם אשר כּל מעינו ומחשבות לבו בדברי התלמוד, לא שמע ולא האזין כי אשתו יושבת אצלו, ורק אחרי אשר נאנחה מליטא, נשא את עיניו ויראֶה.

“האם הנך פה בחדרי, מליטא?” שאל אותה רבי גרשם “מדוע לא תשכבי לנוח ולהחליף כח, ומה לך כי ככה תאנחי מעמקי לבבך?”

"אהה, קראה מליטא וזרם דמעות פרץ מעיניה “איך לא אאנח ואני מר לי מר!”

רבי גרשם סגר את ספרו הפתוח לפניו ויבט בפני אשתו משתומם ומשתאה.

“מה זה היה לך, אהובת נפשי” אמר רבי גרשם אליה “הגידי נא לי מה זה יחסר לך”?

“מה יחסר לי? ומה יש לי? הן בודדה אנכי פה בתבל, אבי ואמי עזבוני בעזבם את ארצות החיים, גם אָח גם אָחות אין לי אשר בצלם אחסה!”

“ואני אישך?”.

“אהה! בעיניך נִבְאַשְׁתִּי⁸² מאד, כי דבורה אשר תשנאני תכלית שנאה בקנאתה אלי, תספר את כל צעדי, ותטפיל עלי שקר ככל העולה על רוחה הרע”.

“אל תיראי, בתי! הן ידעתּ עוצם אהבתי אותך ומה גדולה אמונתי בך”.

“לא כֵנים דבריך, כי חדלת מהאמין בי⁸³!”

“איך תוכלי להוציא מפיך דברים כאלה? האם נוכחתּ אף פעם אחת כי לא אתּן אמון בך?”

“לא פעם אחת, אך פעמים רבות! האם נתת לי אות מאז ועד עתה, כי אתה אוהב אותי ובוטח באמונת רוחי?”

“שאלי ממני ואתן לך אות בכל לבי!”

“ומה אשאל כרגע? ־ טוב איפוא, בזאת תבּחן: אם תתן ספר־כריתות⁸⁴ לדבורה אשר תמרר את חיי ותשלחנה מביתך”.

רבי גרשם נרעש מאד וַיִתּר⁸⁵ ממקומו.

“לא כן, אהובתי” דבר רבי גרשם אליה בנפש נבוכה “שאֵלה כזאת אל תשאלי ממני, אל תבקשי מאתי כדבר הזה! דבורה היא אשת נעוּרי, והיא בת מורי האהוב והנחמד וזכרונו קדוש הוא בעיני, והיא גם היא נפש זַכָּה ותמימה ואשה יקרה; אם חטאה נגדך לא עשתה זאת משנאתה אותך, אך מאהבתה הגדולה אלי! אהה, טוב מותי מעשות רעה גדולה כזאת לדבורה הישרה!”

“דבורה הישרה! ואני אינני שׂוָה לך; ימי חיי יכלו בהבל ובדאגה, אשת נעוריך תוכל להדאיב את נפשי כל הימים, ומה ממך יהלוך?”

“מליטא! אל תוסיפי לדבר אלי כדברים האלה. ידעת כי אוֹריד נפש דבורה שאולה, אם אמלא חפצך זה. בקשי ממני את כל אשר תשאל נפשך, אך את הדבר הזה בל תעלי על שפתיך”.

“כדבריך כן אעשה, לא אוסיף להרגיזך בשאלתי זאת! אבל איזה אות אחר אבקש ממך כי באמת ובתמים תאהבני?”

מליטא עצרה במלים, ותלטוש עיני אהבה לאישה, והיא, אשר יְפִי פניה וחמדת יפעתה לקחו נפש כל גבר בשומו עיניו עליה שפכה רוח קֶסם עליו ותקחהו בעפעפיה.

אחרי דומיה ממוּשָכה אמרה מליטא: “השמעתּ, גרשם, כי באסיליקוס מאתונא נתן תודה בפני השרים ורבי המלוכה, כי גם ידיו קצרו מעשות את המאזנים לשקול את הכסא? כן יבושו כל אויביך החושבים עליך רעה”.

“אַתּוּנָא” השיב רבי גרשם “היתה לפנים עיר מושב חכמים גדולים ואמנים מפוארים, אבל בני הדורות האחרונים נטו מני אורח הישר ויאבדו דרך, ועמה גם דעת אבותיהם אבדה מהם”.

“היש לאֵל יד איש לבנות מאזנים גדולים כאלה?”

“אך למותר הוא לבנות מאזנים, כי גם בלעדם יש לשקול את הכסא”.

“האח! הגידה נא לי איך יוכל הכסא לְהִשָּׁקֵל?” קרה מליטא בחפזה, ותעף בו עיניה היפות בערמה; אך רבי גרשם נחם כרגע על דבריו ויאמר: “דבר זה לא ידעתי גם אני!”

“גרשם אהוב נפשי” התחננה מליטא “נפשך יודעת זאת עד מאד, אנא הגידה נא לי זאת, ואתה הלא רמזת בדבריך, כי לא נעלמה ממך גם החכמה הזאת ורק לא תחפוץ להגיד לי, ראה נא כי גם בדבר מצער כזה לא תאמין לי ולא תבטח בי”.

ובדבר הרימה קולה ותבך בכי תמרורים.

“על תבכי, אהובתי” אמר רבי גרשם “ובאמת מדוע לא אגיד ואספרה לך אם אך ידעתי זאת”.

“אבל אתה ידעת; כי אין דבר חכמה נעלם ממך, ובטח תדע גם את הדבר הזה, ולולא זאת כי אז לא קלו בעיניך בני עיר אַתּוּנא! הגידה נא לי למצער כי ידעת, ורב לי”.

“לוא יהי כדבריך, הן אודה כי ידעתי, אבל לא אגלה סודי הכמוס הזה לאדם, כי חיי תלואים בסוד הזה, ואותך, מליטא, אבקש כי תשימי מעצור לרוחך ובל תפצרי בי לגלותוׂ”

“התאמין, אישי, כי אני אגלה סודך לאיש אחר?”

“לא, זאת לא אאמין; אבל לב האדם רך ורפה הנהו ולא יעצור כח לעמוד בנסיון!”

"הוי! קראה מליטא, “הוא הדבר הזה אשר דברתי, כי לא תאהבני ולא תבטח באמונת לבי! כי כל אשר אבקש ממך תחשוך ממני!”

“הנה ענֹה תעני בי, החשכתי ממך מאז ועד עתה את כל אשר שאלתּ ממני בכסף ובזהב? האם לא מלאתי את כל משאלות עיניך, ותאות לבך האם מנעתי ממך?”

“מה יועילו לי כל שכיות חמדה אלה, אם נפשי מלאה יגון דאגה ועצב כל הימים! מה לי הכסף והזהב אם לבך איננו שלם עמדי? קח לך תשורותיך אלה אשר לא תועילנה לי, ואשר רק יוסיפו להרבות תוגת נפשי!”

“מליטא! מדוע תדברי דברים כאלה אשר יפלחו כחץ לבי? ולמה לך לדעת איך יִשָּׁקֵל כסא הקיסר?”

“אמנם אין צרך לי בזה, אך בהגידך לי, אִוָכח לדעת כי תאהבני ולבך בטח בי, אבל ידעתי כי לא תאהבני! הניחה לי איפוא לצאת מביתך ולעזבהו, ובזה תעשה לי חסד כי תחשוך ממני צער ועצב”.

“מליטא חמדת לבבי, לא אוכל לחיות בלעדיך, הן ידעת זאת! הרגעי נא ואמלא אפוא משאלת לבך ואגלה לך סודי… אך לא, לא אגיד… כי לא אוכל, וגם ירא אנכי מהגיד לך!”

“מדוע לא תוכל? ממי תירא? ומי זה יעצור בעדך?”

“שמעי נא אלי ואני אספר לך מקרה אחד אשר קרה בימים קדמונים, אר קראתיו בספר ישן נושן: שלמה המלך החכם מכל אדם ידע והבין גם את שיחת החיות והבהמות וצפצוף העופות והצפרים. ויהי היום ויואל המלך שלמה לעשות טובה עם עבדו הנאמן אלימלך ולתת לו עושר נכסים, וימאן אלימלך ויאמר: אדוני המלך, אל תתן לי כסף וזהב, עושר ונכסים, כי תודות לאל יש לי רב, אך אם יש את נפשך להיטיב עמי, הורני נא לדעת את שיחת החיות וצפצוף העופות, כי באלה חפצתי, וכל ימי חיי לא אשכח חסדך”. “אני אמלא רצונך” אמר המלך “אבל ידוע תדע כי ביום גלותך את הסוד הכמוס הזה למאיש ועד אשה, כי אז מות תמות, וחייך לשאול יגיעו”. “פקודתך תשמר רוחי” ענה אלימלך, “ועבדך יהי נזהר מִגַּלות סודך לאיש אחר”.

וילמדהו המלך שלמה לדעת שיחות החיות והבהמות וצפצוף העופות והצפרים, ואלימלך שמח מאד ויודה למלך על טובו וחסדו וילך וישב לביתו, ויקח לו אשה וירא עמה חיים מאֻשרים. ויהי היום ואלימלך יושב על יד אשתו, והנה בא השור ממלאכתו בשדהו, ויביאנו העבד אל הרפת ויעמידהו אצל החמור אשר היה חולה ביום ההוא, ויתן מספוא לשניהם, וישמע אלימלך את השור והחמור מדברים איש אל רעהו:

"השלום אתה, אחי?, שאל החמור את השור.

“אהה! אין שלום” ענה השור “כל היום אשבע עמל ותלאה, יעמיסו עלי משא לעיפה, ורבצתי תחת משאי; העבד יקללני קללה נמרצת, יכני ואין מציל”.

“הקשיבה נא לעצתי” אמר אליו החמור בערמה “אנכי אבקש לך מנוח אשר ייטב לך: שכב על משכבך וְהִתְחָל ולמען אשר יאמין אדוננו כי אינך בריא, זאת עשה, אל תאכל מספוא כל הלילה, ואז תראה איך יניח אדוננו את ידו הקשה ממך ותנוח מרגזך ומעמלך, וכן עשיתי גם אני בלילה העבר, ועל כן נשארתי היום ברֶפת ולא יצאתי לפעלי ולעבודתי אל השדה”.

וייטיבו דברי החמור בעיני השור ויאמר: “עצתך טובה ונכוחה, וכדברך אעשה”. ויהי בחצות הלילה ויקם החמור ויאכל את כל המספוא אשר שמו לפניו וגם לפני השור ולא השאיר רק מעט מזער. כשמוע אלימלך את עצת החמור וכראותו את כל אשר עשה, מלא שחוק פיו על ערמתו. ותשאלהו אשתו ותאמר:

“למה זה תשחק?”.

ויען אלימלך: “נזכרתי דבר אחד אשר קרה לי לפני ימים כבירים ושחקתי”.

ויהי בוקר ויאמר אלימלך לנערו: הן השור חולה את חליו ואין בו כח לעשות מלאכתו, לכן חבוש את החמור ויעבוד היום כפלים למען יעשה גם את מלאכת השור". ויעש העבד כאשר צוה עליו אדונו, ויהי בערב והחמור שב מן השדה עיף ויגע מאד וישאלהו השור לשלום. “אין שלום”, אמר החמור, "שמעתי אומרים: “כי אם לא ישוב השור לאיתנו נשחטהו ונאכל את בשרו!” ויחרד השור חרדה גדולה עד מאד, ויקם מרבצו ויתנפל על בלילו כארי על טרפו ויאכל את כל אר שמו לפניו לא נשאר שריד. כשמוע אלימלך את ערמת החמור גם בפעם הזאת, וימלא פיו שחוק נורא עד כי השתוממה אשתו עליו ותאמר:

“הפעם לא אניחך עד אם תגיד לי למה זה צחקתּ”.

"אני האמת אגיד לך, ענה אלימלך “כי שמעתי את אשר נדברו החמור והשור איש אל רעהו, ואשחק”.

“ומאין ידעת את שיחתם?”.

“זאת למדני המלך שלמה”. “אהה, אישי היקר! הן ידעת את החכמה הנפלאה הזאת ולי אני אשתך לא הגדת! אנא למדני גם אותי לדעת את החכמה זאת!”

“זאת לא אוכל” ענה אלימלך “הרוחות הסרים למשמעת שלמה, ינָּקמו בי על גלותי את הסוד”.

אפס לשוא התחנן אלימלך לאשתו, כי היא הציקתהו מאד עד אשר אמר לגלות לה את סודו, אך בראשונה לקח לו גליון ועט וישב אל השלחן לכתוב בספר את אשר יצוה לביתו בטרם ילך ואיננו. פתאם הקשיבו אזני אלימלך קול המולה ומהומה רבה בתוך החצר,וישקף בעד החלון וירא והנה הכלב רב בחזקה את התרנגול. הכלב שכב עצב לפני פתח סכּתוֹ, כי דאבה נפשו על אדות אדוניו ההולך למות; אך התרנגול בא בפנים צהלים אל תוך החצר בחברת נשיו הרבות ויקרא בתרועה גדולה כדרכו: קוּקיריקו!

"אוי לך, אכזרי! אמר אליו הכלב בשצף קצף “אינך רואה כי אדוננו הישר הגיע עד שערי מָוֶת, ואתה תגיל ותשמח ולא תנוד לו, אף לא תשית לב לאסונו!”

“האתעצב אל לבי” אמר התרנגול “בגלל הפתי הזה אשר באולתו יִשִּׁית מָוֶת עליו רק למען מלאת חפץ אשתו? ראה נא, לי עשרים נשים, לבנות ושחורות, ירקות ואדומות, – ואין אחת מהן אשר תזיד את לבה למרות את פי, ואדוני הסכל, לו אשה אחת והנהו הולך למות רק יען כי כן תחפץ אשתו! אין רחמים לפתי כמוהו!”.

כתרועה גדולה מהר התרנגול ללכת מן החצר ונשיו הרבות הלכו בעקבותיו. כשמוע אלימלך את דברי התרנגול צלח עליו רוח אמץ, וימהר ויקרע את הגליון אשר כתב לגזרים ולא גלה לה את סודו וככה בלו ימיהם בטוב וסודו הכּמוס ירד אִתּו קבר"

“ידעתי אל מה ירמזון מליך” אמרה מליטא ככלות רבי גרשם את דבריו “אפס המזל אינו דומה לנמשל, כי אני אינני חפצה במותך, רק לדעת כי לבך שלם עמי; אבל אתה תירא ותפחד פן אגלה סודך – ולו באמת ובתמים אהבתני, כי אז לא יראת פן אשקר באמונת לבי אליך”.

וימאן עוד רבי גרשם לשמוע למשאלות לבב אשתו. אך באחרונה אלצתהו בדברים ותציקהו עד מות ולא נתנה ל מנוח כל הימים, עד כי למרות חפצו גלה לה את כל סודו וימסור את נפשו ביד האשה המבישה והבוגדה הזאת.

יא. מִשְׁפַּט מָוֶת

עברו שלשת ימים אחרי אשר נקרו ויאתיו כל הדברים אשר ספרנו לפניכם, קוראים יקרים, ורבי גרשם הושם בבית הסהר, ועוד בעצם היום ההוא הֻצג לפני שופטיו, הסריס יוהאן ישב ראשונה בבית המשפט וכל יתר השופטים ושרי המלכות היו כלי חפץ בידו, ולכל אשר חפץ הטה את לבבם.

“שמע נא, גרשם” אמר יוהאן אליו “הן אותך האשימו כי נִצַלת את אוצר הקיסר, ושלשה וחצי ככר מהכסף הרב אשר נתַּן על ידך למכנה הכסא גנבת גם ירשת, וִתְּמָאֵן להגיד איך לשקול את הכסא לבל תוָדע תַּרְמִיתְךָ ועוד הוספת חטא על פשע כי נועזת לכזב בפני הקיסר ואמרת כי נעלם ממך איך יוכל הכסא להשָּׁקֵל. הן כבר נתת תודה כי חטאת והדבר הזה לבדו רב לו לחייב אותך במשפט”.

“ומי נתן לך הצדקה לשפוט עלי, כי ידעתי איך ובמה לשקול את הכסא?”

“יען כי עשינו כאשר דברת, ולפי עצתך שקלנו אותו. אנחנו שלחנו אניה גדולה על פני המים, ורשמנו את המקום בקיר האניה מחוצה לה אשר עליו הגיעו המים; אחרי כן העמסנו את הכסא על האניה ותוסף לטבוע בתוך המים, וגם הפעם רשמנו את המקום אשר המים הגיעו אליו, ואחרי אשר הסרנו את הכסא מעל האניה, מלאנו אותה באבנים עד אשר צללה במים עד המקום אשר רשמנו בהיות הכסא עליה, ואחרי כן שקלנו את האבנים ההן ומצאנו ראינו כי משקלן – אשר הוא גם משקל הכסא – החסיר שלשה וחצי ככר ממשקל הכסף הַנִּתָּן על ידך למלאכת הכסא. – ועתה הגד נא האם נטינו מדבריך ימין ושמאל מכל אשר הודעת וגלית לאשת חיקך?”

רבי גרשם התפלץ מאד ופניו כמת חוָרו. ויאמר אל לבו: מליטא, מליטא! היא גלתה סודי ותמסרני בכף שונאי! וכרגע עזבוהו כל כחותיו, ברכיו כשלו, ויאבה לדבר דָּבר ולהצדיק את נפשו, ראך קול מליו נחבאו, ורק אנחות דוממות פרצו מבין פתחי פיהו מאין הפוגות.

“הנך מחריש” אמר יוהאן אליו “התתן תודה איפוא כי אשמת?”

כל השרים אשר שמעו דברי יוהאן ואשר הביטו על פני רבי גרשם הזועפים, נכמרו נחומיהם עליו בדעתם כי צדיק הוא בכל דרכיו וישר בכל מעשיו, אך לא יכלו להצילו מרעתו.

“לא” ענה רבי גרשם אחרי אשר שב רוחו אליו “לא! חף אנכי מפשע, אך בטרם אקח עמי דברים להצדיק את נפשי, אשאלה ממך, אדון ושר, כי תגיד לי אמרי אמת איך חרשתם בעגלתי – זו אשתי – כי גלתה לכם סודי?”

פתאם נגש מיכאל הפאפלוגאני אל רבי גרשם וילחש לו באזניו ויאמר: אני אגלה לך סוד כמוס, שמעהו ודע לך, כי אשתך אשתי. אני ידעתיה בטרם לקחת אותה לך לאשה, וזה ארבעה עשר יום אשר כרתי שנית ברית אתה.

“שקר תדבר” ענה רבי גרשם בחרדה.

מיכאל פתח פיו בשחוק ויאמר: ואיה איפוא טבעת הקיסר אשר תצילך ממות, הגד נא אם ידעת, ואני אגלה לך גם סוד זה: “את הטבעת הזאת לקחה אשתך עת הסירות אותה מעל אצבעותיך לרחוץ ותּתּנֵהָ לי למזכרת אהבתה” ובצחוק רֶצח צעד מיכאל אחורנית. רבי גרשם הביט אחריו בשממון ובתמהון לבב, ויפול מלא קומתו ארצה.

וימהרו להזות עליו מים קרים, ורוחו שב אליו מעט מעט. אז פנה אליו שנית הסריס יוהאן ובשחוק אכזרי הוסיף לשאול:

“התתן תּודה איפוא, כי אשמת?”

“נקי אנכי מעון” ענה רבי גרשם בקול דממה דקה “בכפי לא דבר מאום; עוד בטרם קרבתי אל המלאכה מראש הגדתי להקיסר, כי לא אוכל לשים עין על הפועלים הרבים ולשמרם לבל ישימו מעט מן הכסף בכליהם; וגם צרוף הכסף הקל את משקלו”.

“כדבריך כן הוא” השיב יוהאן “מדוע איפוא לא מֵאנת להודיע להקיסר איך יכול הכסא לְהִשָּׁקֵל?”

“יען כי יראתי מפני אויבי, המבקשים את נפשי”.

"שקר תדבר! פשעך גלוי ונראה לעינים כשמש בצהרים. “הבוגד הזה – אמר לעיני השופטים הסרים למשמעתו – יתלה על עץ”.

“צדקת מאד, צדקת” קרא השופט השני.

“דבריך ישרים ונכוחים מאד” קראו כל יתר השופטים אחד אחד.

“ובכן נחרץ המשפט” אמר יוהאן “גרשם בן־יהודא הצרפתי יִכָּרֵת מארץ החיים ועל העץ יִתָּלֶה, נבלתו לא תורד מן העץ עד אשר יאכל העוף את בשרו מעליו, ואז יסחבו את גויתו ויקברוה קבורת חמור באדמה טמאה – ועתה הוציאו את האסיר מן הבית”! כרגע אסרו את רבי גרשם בכבלי ברזל, וַיּוּשָׁב אל בית־האסורים.

כאשר הציע הסריס יוהאן את משפט המות לפני הקיסר לבעבור יְאַשרהו ויקימהו, שנה הקיסר את דבר המשפט: כי רבי גרשם לא יומת מות נבל ולא יתלה על העץ, רק יומת כחוטא נגד חֻקי הממשלה. “בזה” אמר הקיסר בלבו “יקל לי לכפר על פשעו אם יחיש רבי גרשם ויראה לעיני את הטבעת אשר נתתי לו”. ובגלל הדבר הזה לא מהר הקיסר גם לחתום שמו על כתב הדת, רק גזר אֹמר כי עוד ימים אחדים יעברו טרם יָחְרץ משפטו.

לשוא קוה הקיסר ויחכה כי יביאו לפניו את הטבעת להזכיר חסדו לרבי גרשם, וַיִתְמַהּ מאד על הדבר הזה, ויודיע את פליאתו זאת לשריו ויועציו, אשר לבם היה שּׁלֵם עם רבי גרשם.

“מה זה תתפלא, אדוני המלך?” אמר יוהאן אליו “בלי ספק מכר היהודי את הטבעת היקרה הזאת בעד בצע כסף”.

“כן דברת” ענה הקיסר “גם לבי יְנַבֵּא לי כדברים האלה, ועל כן מות ימות גרשם!” ובדברו חתם בידו את כתב־הדת כִּי משפט מָוֶת לרבי גרשם, ואין להשיב עוד.

יב. בֵּית הָאֲסוּרִים

ויהי רבי גרשם כלוא בבית האסורים. פחד ויגון מלאו את כל חדרי לבבו, ויאוּש עמוק מלא את נפשו.

“אהה ה' אלהים” דבר רבי גרשם במר רוחו “צדיק אתה על כל הבא עלי ואני הרשעתי, כי גליתי את סודי לאחר! איך נסכלתי עֲשׂו לתת אֵמון לדברי האשה המבישה והבוגדה הזאת, אשר כרוב יפה כן רבה רשעת לבה ונפשה! אותך, דבורה, בזיתי על אשר חשדתְּ את הארורה הזאת, ומה נכונים היו דבריך! ועתה אמות מות נבל ופושע במקום רואים! אהה ה' אלהי, הן רבות פעמים שמעת תפלתי, שמע בקול תחנוני גם הפעם והטה נא גם את לבב הקיסר באזיל לטוב לי וישוב ירחמני…”

הדבר עודנו בפיו ושר בית הסֹהר בא פתאם לחדר רבי גרשם להסיר את הכבלים מעל ידיו, כי שנה הקיסר את דבר המשפט, ויחשבהו רק לחוטא נגד חקי המדינה – וחוטאים כאלה לא יֵאָסרוּ בכבלים.

בעת ההיא היה ענש החוטאים כנגד חקי המדינה למות ברעב; החוטא הוּבל אל תוך מגדל בודד, ושם העמידו לפניו מאכל ומשקה לימים אחדים וסגרו את דלת המגדל בעדו, ולא נפתחה עד אשר כבר גוע שמה האסיר ברעב, ואז נקברה גויתו בכבוד לעיני הרואים.

רבי גרשם חִלה את פני שר בית הסֹהר כי יֵלך אל הקיסר להגיד לו, כי הטבעת היקרה, מזכרת החסד, נגנבה מאתו; אך השר הקשה את לבו משמוע בקולו, כי גם הוא ירא מאד לנפשו מפני פחד הסריס יוהאן.

יג. תִּקְוַת שָׁוְא

בעת אשר שמו את רבי גרשם בבית הסֹהר לא היתה דבורה בבית, ורק בשובה אל ביתה הקשיבה את הבשורה הנוראה, כי הושם רבי גרשם בבית האסורים! זמן רב בכתה בכי תמרורים, אך באחרונה הבליגה על יגונה ותאמץ את לבה לחשוב מחשבות אולי תוכל להציל את אישה מרעתו, אפס למרות עמלה הרב לא עלה בידה לדעת את המקום אשר הוא אסור שם, אף לא ידעה את דבר האשם אשר בעבורו הושם בבית האסורים. ותרץ דבורה אל ראשי עדת ישראל אשר בקונסטנטינופול לבקש מהם עזרה, אך גם הם אובדי עצות היו; מאד כלתה נפשם להושיע את רבי גרשם, פודם ומצילם בעת צרה, אך לא היה לאל ידם.

בלב מלא דאגה שבה דבורה לביתה; כי מי יגלה לה סוד מלכות מדוע הושם בבית האסורים. כל עמלה עלה בתֹּהו ועקבות רבי גרשם לא נודעו לה.

כשובה לביתה מצאה את מליטא שמחה וטובת לב. האשה המבישה הזאת לבשה עתה את בגדיה החֲמֻדות; ואולם דבורה לא הוכיחה אותה על פניה על הדבר הרע הזה, כי כל הימים האחרונים לא דברה אתה מטוב ועד רע. פתאם עלה על לב דבורה הרעיון: אולי יד האשה הארורה הזאת היתה במעל אישה והיא הסבה באסונו? ואחרי אשר התבוננה כי מליטא נכונה לצאת מן הבית, גמרה בלבה ללכת אחריה בלאט, ולשמור צעדיה.

מליטא שמה פניה לרחוב אחד, הרחוק מאֹד מיֶתר רחובות העיר, ושם באה אל בית יין אחד; דבורה הלכה אחריה ותבוא בראשונה אל החדר הראשון ותמצא את אדוני הבית יושב שם לבדו ואין איש אתו, דבורה נגשה אליו ותאמר: “אדוני, הנה רעותי באה לפני רגע אל הבית הזה, אנא הגידה לי מה חפצה בזה?” ובדברה נתנה על ידו שקל זהב.

פני האדון אדמו למראה שקל הזהב, ויען ויאמר: “אם לא תְגַלִּי סודי לאיש, אז אומר אליך, דעי לך כי האשה הזאת תתראה פה יום יום עם גבר צעיר אחד”.

“ומי זה האיש הזה?”

“הוא שר נכבד לפי ראות עיני; ואם אמנם שמו לא נודע לי, אך מדי בואו לביתי ישלם לי שכר טוב כידו הטובה עליו”.

“הנה לך שקלי הזהב אשר בידי, אם תביאני אל חדר אחד הנשען אל חדר השר ואהובתו, למען אוכל להקשיב את אשר ידברו יחד”?

“כדבריך כן אעשה” אמר אדוני הבית, ובתאות נפש הושיט ידו ויקח את שני שקלי הזהב.

ואת דבורה הוליך אל חדר רחוק אשר בבית וַיּוֹר באצבעו דוּמם על אחד הפתחים אשר בתוך החדר, המוביל אל החדר הנשען על ידו.

דבורה הציצה בעד חור המנעול ותרא את מליטא יושבת על כסא ומחכה, וברגע זה בא גם השר מיכאל הפאפלוגוגי אל החדר.

“האח! הן קדמתיני לבוא היום, יונתי” קרא מיכאל בבואו אל החדר “חפצנו הצליח בידנו באופן מאד נעלה, עוד בלילה הזה יומת היהודי הנבזה”.

דבורה נבהלה מאד בשמעה את הדברים האלה אך השקיטה בכח רב את רגשותיה.

“אנא ה', חזקני ואמצני!” התפללה דבורה בקרב לבה.

“עתה הגענו איפוא אל מטרתנו, אהוב נפשי!” אמרה מליטא בשפתים דולקות.

“כן הדבר, הגענו אל המטרה” אמר מיכאל ויחבק את מליטא בין זרועותיו. “הוי, לוּ ראית את⁸⁶ פני היהודי בשמעו כי נגלה לנו סודו ושקלנו את הכסא! כחות נפשו עזבוהו, ויהי כאיש נדהם וכמעט גם הדִבֵּר לא היה בוא”.

“ומתי ימות?”

“זאת לא נודע עוד אל נכון, הקיסר משך חסדו אל הנבל הזה וישנה את דבר המשפט: כי לא ימות מות נבל ופושע לתלותו על העץ או לכרות ראשו מעליו, רק כחוטא נגד חקי המדינה יחשבהו, וענשו למות ברעב בתוך המגדל”.

“אם כן יחלפו עוד שבועות אחדים, בטרם יגיע מועד כלולותינו?”

“מועד כלולותינו? אהה, אהובת נפשי, מאד אירא כי היום הזה ירחק מאד. עוד ליום המחרת צויתי לצאת בצבא הקיסר למלחמה”.

“גם אנכי אלך אתך”.

“היש את נפשך להעמיד את חייך בסכנה?”

“אבל יהי מה! אני לא אעזבך ולא אפרד מעליך”.

“שמעי נא, מליטא, ואודיעך אמרי אמת. דודי, השר יוהאן, יודה לך בכל לבו בעד כל אשר פעלת לטובתנו ולמזכרת תודה שלח לך על ידי את הכיס הזה; בו מונחים אלף שׁקלי זהב, אך לא יאבה כי אקחך לי לאשה”.

“ומה יש את לבבך לעשות?”

“אני לא אוכל עשות מאומה, ולא אפנה על ימין או על שמאל אם לא ירשני דודי, ועלי לשמוע בקולו לכל אשר יצוני”.

“מיכאל! הככה אתה עושה לי לעזוב אותי גלמודה אחרי אשר עבדתיך בלב שלם, אחרי אשר רק למענך מסרתי את נפש בעלי היקר באדם למות מות אכזרי?”

“אמנם כן ידאב לבי מאד, אך דודי…”

“הזה חסדך עמדי, מיכאל, אהוב נפשי ומחמד עיני! ואל תשכח את שבועתך⁸⁷ אשר נשבעת לי בכל קדש!”

“ומי זה יכריחני למלאות אחרי דברי שבועתי אליך, אשה בוגדה, אשר הסגרת את נפש אישך בכף אויבו⁸⁸?”

“ופעלי זה תחשוב אתה לי לעון, אתה, אשר רק למענך עשיתי זאת?”

“אמת כי רבות פעלת, ופעלתך זאת היתה דרושה לחפצנו על כן כזבתי לך אף נשבעתי לך כי לבי נאמן לך. לפני שתי שנים באמת ובתמים אהבתיך אהבה עזה, ואוּלם עתה, אחרי אשר נוכחתי לדעת את זדון לבך הקשה כאבן נקעה נפשי ממך⁸⁹ ואשנאך”.

“נבל!” קראה מליטא בשצף קצף “כל אלה תחשוב אתה לי לעון אשר רק למענך עשיתים! דע איפוא כי קללת אלהים תרדפך ותשיגך על כל הרעה אשר עשית לי!”

“קללתך לא תפחידני” ענה מיכאל “כי אַתּ הרבית לפשוע ממני עשרת מונים ולבי בטוח, כי תמותי אַתּ מות בת־בליעל, ועתה הא לך את הכסף אשר שלח לך דודי, ודעי כי מיום הזה והלאה לא אוסיף שוב אליך – נכריה אתּ לי”. ובדברו השליך את צרור השקלים מול פניה. מליטא חטפה את הצרור ותזרקהו אחרי מיכאל בחרי אף, ובנפול הצרור על הארץ נקרע לגזרים, ושקלי הכסף נפזרו לכל רוח.

“אספי נא את השקלים, יונתי” קרא מיכאל ועקבות שחוק אכזרי נראו על פניו “כי זה חלקך מכל עמלך, ידעתי כי עוד יבאו ימים ותנועי על פת לחם”.

ככלותו את דבריו מהר ויעזוב את החדר ואת מליטא גם יחד.

“הה, מה זאת עשיתי”! קראה מליטא “את האיש אשר אהבני אהבה טהורה ונאמנה שִׁחַתִּי ואת לבי מסרתי בידי אדם נשחת אשר ישליכני אחרי גוו ויעזבני לנצח!… אך בכל זאת אתנחם על אשר עשיתי. אשה צעירה לימים ויפה אני והנה גם אלף שקלי זהב בידי ומה לי כי אדאג?” ובדברה ותאסוף את השקלים אחד אחד.

ודבורה אשר שמעה את כל הדברים האלה השתוממה מאד ורעדה אחזתה, כי לא יכלה לתאר ברוחה אשה מבנות ישראל אשר לבה יהיה מלא מרמה ותועבה כל כך.

יד. עַזַה כַּמָּוֶת אַהֲבָה

דבורה נמנעה גם עתה מִדַבֵּר עם מליטא מטוב ועד רע; רצון אחד מלא את כל לבה – להציל את אישה האומלל. ועל כן נשאה רגליה ותלך אל ארמון הקיסר ותבוא לפני הנסיכה טהודורא לבקש רחמים ממנה בעד אישה; אך שומרי הסף לא נתנוה לבוא, ויגרשוה מעל פניהם. ותמהר ללכת עוד הפעם לראשי עדת ישראל בקונסטאנטינופול.

“אנחנו כֻלנו”, – אמר ראש העדה, איש זקן ונשוא פנים – “נכונים לתת נפשותינו תחת נפש מורנו היקר רבי גרשם, ולמלטהו מרעתו, אך הגידי נא מה בידנו לעשות?”

“השתדלו נא כי ינתן לי הרשיון לבוא לפני הנסיכה טהודורא”.

ראשי העדה התאמצו למלא את שאֵלת דבורה, לא חסו על כל עמל – אך לשוא! יען כי גם על העבדים והשפחות אשר להנסיכה נפל פחד הסריס יוהאן, וייראו להביא את דבורה לפני⁹⁰ גברתם.

וַתֵּתַצֵב דבורה לפני פתח ארמן הקיסר ותחכה אולי תעזוב הנסיכה את ארמון ואז תתנפל לרגליה לבקש על נפש אישה; אך לדאבון לבה אל יצאה הנסיכה מפתח ביתה כל היום ההוא.

ביום השני שבה דבורה עוד הפעם לעמוד על המשמר לפני ארמון הקיסר, ובפעם הזאת באה תקותה כי הנסיכה נסעה במרכבתה בחברת אמה לשוח לרוח היום, ותקרא דבורה אל הנסיכה בקול גדול, אך המרכבה השתקשקה מאד והאופנים רעשו, ותסב ותעבור חיש קל על פני דבורה וקולה לא נשמע.

דבורה לא נואשה מתקותה האחרונה ולא עזבה את מקומה ותחכה לשוב הנסיכה מטיוּלה.

חלפה שעה אחת, והנה שבה המרכבה ולא אחרה דבורה אף רגע, ותתנפל לפני הסוסים השוטפים במרוצתם.

עוד מעט והסוסים רמסו את דבורה, אך עמל הרכב עצר אותם בכל כחו ויעמדו מלכת.

הנסיכה הושיטה את ראשה מאת המרכבה, וברגע זה הרימה דבורה קול בוכים ותקרא: “אהה, שרתי, הושיעי נא, הושיעי! אני אשת רבי גרשם הגואל משחת חייך, בשם ה' אשביעך כי תקשיבי אל תחנוּני; חוּסי נא על אישי האומלל!” “קומי נא, אשה ישרה!” אמרה הנסיכה “ובואי אלי לארמון מושבי”.

“זאת לא אוכל, כי שומרי הסף לא יתנוני לבוא לפניך, שרתי הנדיבה”.

“אם כן עֲלי ושבי נא אתי במרכבתי”?

כבואן אל הארמון ותספר דבורה אל הנסיכה את כל הדברים ואת כל הקורות את אישה; גם על תּרמית לב מליטה ספרה לה ואיך הסגירה אותו בכף שונאיו; גם לא העלימה ממנה את קנאת הסריס יוהאן ושנאתו את רבי גרשם אישה, ורק על דבר טבעת הקיסר לא ידעה להגיד לה נכונה.

הנסיכה התחלחלה מאד בשמעה את הבשורה הרעה הזאת, כי מצילה ממות ימות מות אכזרי כחוטא ופּושע, ותמהר ללכת אל הקיסר, אבל הוא לא נתנה לבוא לפניו.

הנסיכה כבר חפצה לשוב אל דבורה, אך רגשי התודה להאיש הישר אשר הציל אותה ממות, חזקו עליה ובחזקת היד התפרצה לתוך אולם הקיסר.

“מה לך טהודורא?” נתן עליה הקיסר בקולו “הלא שמעת את חפצי כי לא תבואי הפעם להפריעני ממנוחתי?”

“אמנם שמעתי, דודי היקר! אך בפעם הזאת לא יכלתי אחרת ותקותי רבה, כי גם עתה תסלח לעוני כאשר הראית לי את חסדיך הרבים מיום הולדי ועד עתה וכאב את בתו אהבתני, הוד מלך”.

“ואי־זה דבר נחוץ באת להודיעני?”

“האמן גרשם, שר הציל את נפשי, נגזר למיתה!”

“כגמוּל ידיו נעשה לו!”

“לא כן, אדוני המלך, משפט זה מעֻקל הוא ונורא! – הזה יהיה שכרו בעד עמלו וחכמתו?”

“ומה לי ולעמלו? הן משפטו נמסר לבית־דין והוא הוציא עליו גזר דינו”.

“ומדוע לא משכת אליו חסד לסלוח לו על פשעו?”

“יען לא שלח אלי את הטבעת, מזכּרת חסדי אליו”.

“ואם נגנבה הטבעת ממנו?”

“שמעי נא טהודורא! הן ידעת כי היהודי הזה בנה לי כסא גדול ונפלא, וכל סגלת המלכים והמדינות כאין וכאפס נחשבו לעמת יקרת מלאכת הכסא הזה, אך מי זה יבטיחני אשר לא יעשה היהודי עוד כסא כבוד כמוהו בעד אחד המלכים בני גילי? וכל עוד לא סמוך לבי בטוח בדבר הזה, לא אוכל לשמוח בכסאי היקר, והלא כה עשו המושלים בימים הראשונים אשר היו מלפנינו, כי רבות פעמים נִקְרו את עיני האמנים הגדולים אחרי השלימם את מלאכת ידם הנפלאה, למען לא יוסיפו לעשות עוד כמוה, ועל כן טוב כי ימות והייתי בטוּח, כי לא יהיה ככסא הזה עוד לכל משול על פני הארץ”.

“מלכי, ידידי היקר”, קראה הנסיכה “הבעבור זאת ימות האֻמלל גרשם? הלא תוכל להשביעו כי לא יעשה עוד כסא ככסא כבוד זה”.

“ואם יחלל שבועתי?”

“הוא את שבועתו לא יחלל! גרשם הנהו תמים דרך וירא אלהים, וזכר נא ואל תשכח את כל אשר היטיב עמדי, רפאני מחליי וישיבני לאיתני”.

“התדמי בלבבך כי למענך עשה זאת? רק למען אחיו בני עמו לבל יגרשו מן הארץ”.

“לוּ יהי כדבריך, מלכי ודודי, כי עשה זאת למען בני עמו, הכי לא הוכיח בזה את נדבת רוחו וטובת לבו? הן חמשים אלף שקלי זהב אשר אמרת לשקול על ידו מאן לקחת, ואיך יגנוב ממך כסף או זהב? הן ידעתי כי גם לבך לא יאמין בעלילה אשר בדו עליו שונאיו. רחם נא איפוא עליו והצילהו ממות נבלים”.

הקיסר התהלך בבית אחת הנה ואחת הנה ולבו נפעם מאד, אך באחרונה התיצב לפני טהודורא, ויאמר:

“ראי נא, יקירתי, הן אעשה חסד עם היהודי רק למלאות רצונך, ואם עודנו עָצוּר בבית האסורים ישולח לחפשי; אך אם הובל אל מגדל־הרעֵבים, קצרו ידי מהושיע לו, כי חקי ארצי לא ירשוני להוציא לחפשי את האסור במגדל הזה”.

כרגע שלחו מלאכים מארמון הקיסר אל בית האסורים; אך אהה! כבר אֵחרו את המועד, כי עוד בלילה העבר הובל רבי גרשם אל מגדל־הרעבים ואבדה כל תקוה להצילהו ממות.

כאיש אשר אחזהו רוח עִוְּעים עזבה דבורה את ארמון טהודורא, כי אל מי תפנה עתה לעזרה? מי יושיעה עתה?

כראות דבורה כי אין עוד תקוה ותגמר בלבה למות ברעב גם היא יחד עם אישה לרגלי המגדל, אר אישה סגור בקרבו.

דבורה יצאה את העיר אל מקום המגדל הבנוי על דשה נרחב ושָׁמֵם כמדבר, שמה התנפלה על הארץ, ובקול בוכים קראה בשם אישה האהוב היקר לה מחייה.

טו. הַמִּגְדָּל

רבי גרשם הובל אל המגדל אשר בו יגועו האסורים ברעב. המגדל היה גבוה מאד, ודלת ברזל גדולה וחזקה סָגרה את מבואו. כאשר הובילו את רבי גרשם אל תוך המגדל הניחו לפניו פת לחם וחמת מים, ואז נפרדו ממנו השומרים – והוא נשאר בדד בתוך החומה השוממה הזאת בחשכת לילה. דלת הברזל סוגרה אחריו בקול רעש גדול, וככה נפרד רבי גרשם לנצח מארץ החיים באשמת יוהאן צורר היהודים.

אחרי אשר נשאר רבי גרשם לבדו בתוך המגדל סגור ומסוגר נשא את קולו ויבך הרבה בכי. אז שקט לבבו כמעט וישפך שיחו⁹¹ לפני ה' ויאמר: “בידך, אל אמת, אפקיד רוחי, כי בעוּתֵי מות נפלו עלי. במקום שמם נסגרתי ומבטן שאול זה אקרא אליך, מלכי וקדושי! אתה, ה' אלהים, הבט משמים וראה עניי וצרות לבבי. ידעתי, אלהי, כי רבות חטאתי נגדך, יהי אפוא מותי כפרה על כל חטאי ופשעי אשר חטאתי ופשעתי לפניך בימי חיי על הארץ! רחם נא על עבדך וקבל חיש מהר את נשמתי למען תעלה אליך השמימה, הסתירה נא תחת צל כסא כבודך עד עת קץ, עת ישֵׁני עפר יקיצו כלם לחיי עולם”.

ככלותו להתפלל תפלתו יצאה שמש על הארץ וקרן אור הראשון חדרה דרך החלונות הצרים אשר במגדל, וישם רבי גרשם את לבו לבקר את מלאכת המגדל. הדלת היתה סגורה וחזקה מאד, החלונים היו צרים וסגוּרים בבריחי ברזל ואף אם יגבר כח איש לשבר את מוטותיהם, לא יוכל לצאת מבעד החלונים כי צרו מאד. וגם הגג היה מכוסֶה בשבכת ברזל חזקה וכבֵדה, ועליה מונח מכסה ברזל עָב מאד וסוגר את השבכה. המגדל הזה נבנה על פי פקודת הקיסר האכזר פהוקאס. החרש החכם אשר בנה את המגדל אבד חִנו בעיני הקיסר באחרית הימים, ובחרות אף הקיסר בו סגרהו בתוך המגדל אשר בנה בידיו למות בו ברעב, ובמלאת הימים לפתוח את המגדל למען הוביל את גְוִיַּת המת לקברות, מצאו את המגדל ריק ומגוית האסור לא נמצא כל מאומה, כי נעלם ואיננו. והקול יצא בקונסטנטינופול, כי הרוחות הנעלמות אשר סָרו למשמעת החרש החכם הוציאוהו מן המסגר וימלטו את נפשו. ככל הדברים האלה ספרו לרבי גרשם לתֻמם הפועלים אר עשו אתו את מלאכת הכסא הנפלא בעד הקיסר באזיל, ועתה זכר רבי גרשם את דבר הספור המוזר הזה.

“מי יודע” אמר רבי גרשם “אולי הכין בונה המגדל בחכמתו דלת מסֻתּרה באחד הכתלים ועל ידה נמלט וַיֵּעָלם אחרי אשר עלה עליו הגורל למות בתוך המגדל אשר בנה בידיו?”

ויבקר רבי גרשם עוד הפעם את קירות המגדל אך כֻּלָּם היו חזקים ובצורים, ויעל על המדרגות וידפוק על כל אחת מהאבנים אשר השיגה ידו אך לא מצא לו אף מקום אחד אשר יתן לו אות תקוה להציל את נפשו.

ברוח נבוכה ירד מאת המעלות, ויאכל וישתה מעט להשיב את נפשו.

“אהה!” דבר רבי גרשם במר רוחו “מה תהי אחריתי אחרי כלות הלחם והמים האלה אשר הֻשמו לפני? הרעב הנורא ילך הלוך וקרוב אלי לעשות אתי כלה!…” אבל היהודי התמים עם אלהיו הסכין לענות בצום נפשו, ונפשו קותה לאל כי יוסיף תת כח לי לסבול את הרעב, יהי שם ה' מבורך!

אחרי כלותו את דבריו למד דפים אחדים מן התלמוד – כי את כל ספרי התלמוד ידע על פה – והלמוד הזה חזק את רוחו ויאמץ את לבבו.

בהגיע עת הצהרים וקרנֵי אור השמש הִרבו להבקיע אל חלוני המגדל ויאירו את חשכתו, שָׁב רבי גרשם לְבַקֵּר את החומה עוד הפעם, וגם עתה עלה על המעלות הבנויות בתוכו. ויהי כאשר הגיע אל השבכה המכסה את המגדל ממעל, והנה נגלה לעיניו לשמחת לבבו, כי היא תֵעָתֵק הצדה! ואחרי אשר העתיקה ממקומה ויבקר את רקוּע הברזל המוּנח ממעל לשבכה וימצא מנעול אחד נעוץ בו בתוך, וילחץ את כּפות המנעול והנה רקוע הברזל הגדול נפתח בתוך, ועתה עמד תחת רקיע השמים ואין דבר המבדיל בינימו. תקוה חדשה האירה את לב רבי גרשם אחרי אשר שאף את האויר הזך וישב את נפשו, כי האויר הרע אשר בתוך המגדל לחצה את חזהו מאד. ממעל לגג הברזל היתה מדרגה אחת המובלת עד מרומי כתלי המגדל, ויעל רבי גרשם הגגה, וכה הגיע אל ראש המגדל ויעמוד עליו.

“בלי תפונה נמלט החכם החרש בונה המגדל ממקום הזה אחר אשר נסגר בתוך המגדל”, חשב רבי גרשם בלבו “ובטח הביאו אליו אוהביו סֻלם ארוך אשר ירד עליו ארצה”.

אך מה יסכון לרבי גרשם בהגלות לפניו דבר סתר זה? הן ידידיו ואוהביו לא ידעו דבר ממקום מַאֲסרו, ומי יחיש להביא אליו סֻלם כדרוש לחפצו? הן המקום אשר המגדל עמד עליו היה מקום מדבר ורגל אדם לא עברה בו, ואף אם יבוא איש במקום הזה לעתים רחוקות מאד, היעשה חסד עם רבי גרשם להושיעהו ולמלטהו? והמגדל היה גבוה ורם מאד ואין לאל יד איש לרדת מעליו בלי סֻלם.

בעוד אשר צלל רבי גרשם במחשבותיו איכה יוכל להמלט ממקום הצר והמר הזה, והנה הקשיבו אזניו קול קורא בחוץ, קול ענות חלושה: גרשם! גרשם! העודך חי?

“האין זה קול דבורה הישרה היקרה בנשים?”

וישען רבי גרשם על הכתל העומד מעל החומה, ולשמחת לבבו ראה, כי באמת תעמוד פה אשתו היקרה דבורה ובוכה על אישה.

“דבורה!” קרא רבי גרשם, “דבורה היקרה! האלהים שלחך הֵנה, ואַתּ תציליני ממות!”

העודך חי אישי יקירי? הנה באתי הֵנה לגוע פה ברעב, ובאשר תמות אמותה גם אנכי!"

“למה נמות, עוד חיה נחיה לארך ימים, כי כן רצה ה' הטוב המושיע בעת צרה. דבורה יקירתי, הושיעי נא לי להנצל ממות!”

“כה יתן ה', ופיך אמת ידבר, אך איככה אוכל להושיע לך, וידי קצרה, כי מי יעלה לראש המגדל הרם והנשא הזה? או מי יורידך ארצה?”

“הטי נא לי אזנך, דבורה, ושמעי: לכי נא מהרה העירה, וקני לך תכריך חוטי משי דק, אבל חזק מאד. וגם פתיל פשתים חזק וארוך מאד, ושובי הנה, גם תביאי אתך מעט חמאה, וגם שחיף עץ אחד”.

ותעש דבורה ככל אשר צוה אותה רבי גרשם.

“עתה – קרא אליה רבי גרשם מעם המגדל – עתה התאמצי נא לצוד חפושית⁹² אדמדמת כאשר הראיתי לך לפני ימים אחדים, לרגלי חכמה נפלאה אשר היתה נחוצה למלאכתי, ועל נקלה תמצאנה בשדה, ואחרי אשר תהיה בידך תקשרי בחוט המשי את שחיף העץ אל גופתה מלפניה; ואז תשימי מעט מן החמאה על ראש שחיף העץ, ותתני לה לזחול על כתל המגדל, והיא אוהבת חמאה עד מאד ולמען תוכל לטעם ממנה תתאמץ לעלות מעלה מעלה עד אשר תגיע אל ראש המגדל, ובין כה תעלה אלי את ראש פתיל המשי”.

דבורה מהרה לבקש את החפוּשית אף מצאתה, ככל אשר אמר לה אישה, ואז קשרה את שחיף העץ בפתיל המשי לפניה ותשם אותה על החומה. החפוּשית רדפה אחרי החמאה אשר על ראש שחיף העץ שהיה נגד עיניה ובין כה עלתה תמיד מעלה מעלה עד אשר הגיעה למרום קץ המגדל, ותעל אתו את חוט המשי. רבי גרשם מהר ויחזק בפתיל המשי, ויקשרהו אל המגדל ממעל. ועתה קשרה דבורה גם את פתיל הפשתים בקצה חוט המשי אשר מתחת ורבי גרשם משכהו למעלה.

“מהלל שם ה” קרא רבי גרשם בנשאו כפיו השמימה “וברוכה גם אַתּ, דבורה לה'! עתה נצלתי ממות הרעב, כי בפתיל הפשתים הזה אוכל להעלות אלי מאכל ומשקה ככל אשר תביאי אלי”.

ותמהר דבורה ותשב לבית מגורה למען הביא לחם ומים, בשר ויין בעד רבי גרשם, ורבי גרשם לחץ את כפת המנעול והגג נפתח כבראשונה, ולא יסף לסגור אותו עוד הפעם למען ינשב רוח צח אל תוך המגדל.

כעבור שעה אחת שבה דבורה אל המגדל עמוּסה מאכל ומשקה ככל אשר יכלה להסתיר בתוך בגדיה, ויורד רבי גרשם את חוט הפשתים, והיא – אחרי הביטה הנה והנה ואין איש רואה – קשרה בו את הסלים ואת הבקבוקים המלאים אוכל ומשקה, ויעלם רבי גרשם על ראש המגדל.

בעודם עושים כה וכה, והשמש באה ונטיו צללי ערב. “עתה לכי לך לביתך, אשה יקרה” קרא אליה רבי גרשם, שכבי לבטח ושנתך תערב לך, אמצי את לבבך וקוי אל ה', כי יוציא למרחב רגלי. ביום המחרת תביאי אלי חבלים רבים ככל אשר תוכלי להסתירם בתוך לבושיך".

ותשב דבורה לביתה ולבה רחש תודה וברכה לה'. עתה לא דברה עם מליטא מטוב ועד רע.

וגם רבי גרשם ירד מאת החומה אל תוך המגדל. “אודך, ה' אֵל טוב ומטיב, אֵל עשה פלא” דבר רבי גרשם בתם לבבו, “כי שמעת אל תפלת עבדך. עמוד נא על ימיני גם לימים יאתיו ותוסיף להפליא חסדיך אלי, למען אחיה עוד על האדמה ואספר מעשיך בקהל רב”.

ביום השני הביאה דבורה עוד הפעם מאכל ומשקה, גם הביאה חבלים חזקים ודקים רבים מאד פעם בפעם בכל היום ההוא. מהחבלים האלה קלע רבי גרשם – אשר ידיו רב לו בכל מלאכה – סלם ארוך המגיע מראש המגדל עד הארץ ועל ידו חשב להמלט מן מהגדל ולהציל את נפשו.

טז. הַגְּמוּל

אחרי אשר כלה רבי גרשם את מלאכת הסלם הורידהו אָרצה ויצוה לאשתו לעלות עליו על המגדל, וכן עשתה. ותשב דבורה אצל אישה האהוב בתוך המגדל, ויודו ויהללו את שם ה' על אשר גבר חסדו עליהם ותספר דבורה לרבי גרשם את כל אשר גלה לפניה מדרכי מליטא הבוגדה. רבי גרשם התעצב מאד אל לבו כשמעו את הדברים האלה, “אהה!” אמר אך לבו “הזאת היא מליטא, אשר אהבתי אותה כנפשי, והיא בגדה בי ותסגרני בכף שונאי וגם מעללי השר הצעיר מיכאל אשר גנב את לבבה ויהתּל בה רק למען השחית אותי – גם המה לא העירו בה רגשות חרטה על כל הרעה אשר עשתה עמי”.

אחת דתה להמית! דבר רבי גרשם בקול דממה דקה.

“מה תאמר?” שאלה דבורה בנפש נבהלה.

“מות תמות הבוגדה הזאת! ולא רק בעד עוֹנה הגדול מנשוא, כי אם לבל תעמוד לשטן לנו בדרכנו הלאה להמלט מזה”.

דבורה הרימה קולה ותבך.

“אל תבכי” אמר אליה רבי גרשם “ואל תנודי לה, כי אין רחמים לבת בליעל כמוה. – ועתה שמעי נא, דבורה, את אשר בלבי לעשות לבעבור הִמָּלט ממקום מאסרי הזה. עד הרגע האחרון אשר בו נעזוב את קונסטנטינופול לנצח, אשאר בדד במגדל הזה, כי פה הנני שוקט ובוטח ולא אירא דבר, ואַתּ, יקירתי, תחקרי ותדרשי אם תצא אניה בימים האלה, ואחת היא לנו אם תלך ארצה צרפת או לאיטליא, ואז תתני את שכרנו לרדת באניה, אשר אעלה עליה בלילה אחרון בטרם תעזוב את החוף, ואיש לא יֵדע מזה”.

“ומליטא?” שאלה דבורה.

“תגידי נא לה בלילה ההוא בטרם נִמָּלֵט לנפשנו, כי עודני חי במגדל. אף תספרי לה כי מלאכי אלהים יכלכלוני לחם ומים, וימלאו את כל משאלות לבי, והנני עָלֵז וְשָׂמֵחַ במקום סֵתר זה. מליטא תשתומם ותתפלץ לשמוע מפיך דברים כאלה אשר לא יֵאָמֵנו ואז תלך אחריך אל המגדל לראות ולהִוָּכח לדעת אם אמת הדבר”.

ותעש דבורה ככל אשר צוא עליה רבי גרשם, ותדרוש היטב על החוף וַיּוָּדַע לה, כי בעוד שלשת ימים תעזוב אניה אחת את קונסטנטינופול ללכת לוויניצא, ועל כן שכרה לה שני מקומות, ותבֵא את כל רכושה אל האניה.

בין כה וכה ומליטא חכתה בכליון־עינים, כי תעזוב צרתה דבורה את קונסטנטינופול ואז תוכל עשות את כל העולה על רוחה, כי אלף שקל כסף נחשבו בעת ההיא לרכוש גדול.

“מליטא” אמרה דבורה אליה בערב האחרון טרם נסעה מעיר הבירה “הן אני נוסעת לדרכי ביום המחרת, ועתה נכרתה ברית שלום בינינו, ונשכח את כל המריבות אשר בינינו, ואת כל התלאה אשר עברה עלינו מאז ועד עתה”.

“לכי לשלום, דבורה” השיבה מליטא “וחיי בטוב, בלי ספק תנשאי שנית לאיש בבואך לעיר מולדתך מיינץ?”

“חלילה לי מזאת! הן עוד גרשום חי!”

“הָתֵל תהתלי בי! כי איך יִתָּכֵן כדבר הזה?”

“מלאכי אלהים יכלכלוהו לשובע נפשו, כמעשה העורבים בהביאם לאליהו הנביא לחם ובשר עת התחבא מפני אחאב מלך ישראל”.

“ובכל זאת האם תחפצי לנסוע מזה?”

“כן צוה אישי עלי, בקרב הימים יבוא גם הוא אחרי לאשכנז”.

“ואיפה דברתְּ אם גרשם?”

“בתוך המגדל”.

“היוכל איש להגיע אליו?”

“כבר הייתי אצלו פעמים רבות”.

מליטא השתוממה מאד למשמע אזניה ותאמר: “לא אוכל להאמין לדבריך, אין זאת כי אם תהתלי בי”.

“היש את נפשך להִוָּכח, כי אמת דברתי?”

“חי אני, כי מאד תכסוף נפשי!”

“אם כן בואי נא אחרי!”

כאשר הגיעו שתיהן אל המגדל מצאו את סֻלם־החבלים מוּרד ארצה, כי כבר חכּה רבי גרשם להן.

ותעל דבורה על הסֻלם ותאמר למליטא, כי תעשה גם היא כמוה.

ותמאן מליטא בראשונה, כי פחדה לנפשה, אך יען כי נפשה אִותה מאד לראות בעיניה את הפליאה הנשגבה הזאת, כי רבי גרשם עודנו חי, עלתה גם היא לאט לאט על מעלות הסלם, ותבוא אחרי דבורה אל תוך המגדל.

פה מצאה את רבי גרשם עומד חי לפניה, ותאבה לגשת אליו, אך כרגע נסוגה אחור, כי עיני רבי גרשם המפיקות חרון אף וכעס הפילו עליה אימה ופחד, ותירא מגשת אליו.

“מליטא” אמר רבי גרשם “מי גלה לאויבי ומבקשי נפשי, איך ישקל כסא הקיסר?”

מליטא נבהלה מאד. “לא ידעתי!” ענתה בלשון עלגים⁹³.

“הגם את מיכאל הפאפלוגוני לא תכירי ולא תדעי?” שאל רבי גרשם בזעם.

פני מליטא כמוות חוָרו, ברכיה כשלו, שניה נקשו זו לזו, אך כרגע אמצה את לבבה ותאמר:

“לא ידעתי את האיש הזה מעולם”.

“מי זה” הוסיפה מליטא לדבר בקול בוכים “מי הוא זה אשר הוציא דבתו רעה עלי ויטפול עלי שקר ומרמה?”

“רב לך להוריד דמעות שוא” אמר רבי גרשם “עתה לא תוסיפי עוד להתעות אותי בשוא להאמין ולבטוח בך, כאשר עשיתי עד כה; מליטא, תני איפוא תודה כי חטאת, והנחמי על עונך ותועבותיך, למען ישוב וירחמך דין האמת ושופט צדק!”

“דין האמת ושופט צדק? גרשם, מה בלבך לעשות לי?”

“מות תמותי!”

“האתה תמיתני?” שאלה מליטא בחרדה.

“ידי לא תהיה בך, אבל אני ודבורה נעזוב את המגדל ואת תִּשָּׁארִי ותִּסָּגרִי פה, ותמותי תחתיך ברעב, וגמולך ישוב לך בראשך כאשר זממת⁹⁴ לעשות לי”.

כשמוע מליטא את דברי רבי גרשם נפלה לרגליו על הארץ, ותחבק את ברכיו ותבך בכי גדול.

“אהה, רחם נא עלי” קראה מליטא “רחם נא, כי לא חטאתי!”

“הגם עתה יערב עוד לבך להכחיש את חטאתך? הן הסריס יוהאן הגיד לי בעמדי לפני השופטים, כי אשתי גלתה את סודי הכמוס לבן אחותו”.

מליטא קמה מכרוע על ברכיה ותאמר בחפזה: “האין לך עוד אשה בלעדי? ומי יאמר, כי אני גליתי את סודך?”

“פְּתַיָּה!” נתן עליה רבי גרשם בקולו “העוד לא תדעי בושת לטפול שקר גם על דבורה הישרה? אך מה יועילו הדברים? הנה פה לפניך עוד מאכל ומשקה, תני אל לבך בימי חיך האחרונים האלה לשוב אל ה', למען יהי מותך כפרה עליהם ותזכי עוד לחיי הנצח. – ועתה, דבורה, מהרי נא ועזבי את המגדל ורדי אחרי מעל שׁלַבֵּי הסֻלם הנועד לנו”.

"גרשם, קראה דבורה ורגשי חמלה התעוררו בלבה, “סלח נא לה ואשא את עון חטאתה!”

“זאת לא אוכל” ענה רבי גרשם “כי מה אעשה עם מליטא כעת? הן המעל אשר מעלה בי כקיר מבדיל ביני ובינה ואנכי לא אישה והיא לא אשתי עוד”.

“תשלח לך ספר כריתות מארץ מושבנו אשר נבוא שמה!”

“ומי לידנו יתקע כי לא תגלה עוד בלילה הזה את סודנו?”

“זאת לא תעשה, אנא סלח נא לה למעני!”

רבי גרשם לא יכל לשית עצות בנפשו; אולם באחרונה רגשות לבו הטוב ונפשו העדינה המו לה, ויחמול על מליטא ויסלח לה על עון פשעה כדברי דבורה. אך בעוד אשר נדברו רבי גרשם יחד עם דבורה התחמקה מליטא ותמהר לעלות על המעלות אשר בפנים המגדל, ובהגיעה על המעלה העליונה בקראה בקול גדול: “האח! אני חפשית, חפשית! אבל אתם לא תמלטו עוד מזה!”

“אהה” קרא רבי גרשם בחרדה “עתה תוכל לרדת מעל המגדל ולהסיר את סֻלם החבלים מאת החומה, ולקרוא⁹⁵ הֵנה מרחוק גם את אנשי המשמר הסובבים בלילות!”

מליטא הגיעה בחפזה למרום קיר המגדל. ויהי כי בקשה לרדת מאת מעלות הסלם, והנה שמעה מאחריה את קול צעדי רבי גרשם אשר מהר לעלות ולרדוף אחריה ותִּבָּהֵל מאד ובמרוצתה מעדו רגליה ממעלות הסלם, ותפול מאת המגדל הגבוה ארצה. אזני רבי גרשם ודבורה הקשיבו פתאם קול אנקה איומה אך כרגע היתה לדממה. אז ירד רבי גרשום ודבורה משלַבֵּי הסלם ארצה, ואחרי כן הסירוהו מקיר החומה למען קחתו אִתם.

ומה נורא ואיום היה המחזה הנראה לעיניהם ברדתם על הארץ! מליטא שכבה וגֻלגלתה רצוצה ורוח חיים אין בקרבה עוד, כי נפלה על אבן גדולה המונחת על הארץ וַתְּנַפֵּץ ראשה לגזרים ותמת כרגע.

מפי דבורה התפרצה צעקה גדולה ומרה כראותה את נבלת ההרוגה המתגוללה בדמה לאור הירח אשר האיר באור כהה, וגם רבי גרשם לא יכול להתאפק ואגלי דמעה התגלגלו על לחייו. פה תנוח האשה היפה אשר אהב אותה אהבה בלי מצרים, ואשר הביאה עליו אל כל הרעה הנוראה הזאת!

“יהי מותה כפרה על פשעיה”, אמר רבי גרשם, “ויהי רצון מלפני ה' כי יטהר את נשמתה ויסלח לכל עונה!”

אז חפר רב גרשם אדמת עפר ויכסה בה את גוית המתה.

“נוּחי בשלום!” אמר רבי גרשם אחרי כסותו את מליטא בעפר ואז ימהרו ללכת אל החוף, ובישע אלהים השיגו את האניה אשר הפליגה בים בעוד שעות אחדות.

בקונסטנטינופול לא נפקדה מליטא ולא עלה על לב איש לבקשה, כי כלם האמינו כי בלי תפונה ארחה לחברה את דבורה לארץ המערב, אחרי אשר רבי גרשם מת ברעב בתוך המגדל.

יז. אַחֲרִית דָּבָר

אמרו צדיק כי־טוב כי פרי מעלליהם יאכלו אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו (ישעיה ג)

והאניה אשר נשאה את רבי גרשם ואשתו דבורה באה שלום אל חוף וויניציא. פה יָצאו מן האניה אל היבשה ורבי גרשם ברך ברכת הגומל בבית הכנסת אשר לעדת היהודים שמה, על אשר נמלט מבית האסורים וגם עבר בשלום ארחות ימים.

שמחה וששון שררו ברחובות מאינץ בבוא רבי גרשם ואשתו שמה. “אמותה הפעם” אמר הרב הזקן רבי ליאון “הארי הראה אותי אלהים את בני האהובים, אשר כמעט לא פללתי לראותם עוד!”

אחרי שנים אחדות גוע רבי ליאון בשיבה טובה ויאסף אל עמיו ותחתיו בחרה עֲדת היהודים במאינץ את רבי גרשם לשבת על כסא כבוד בתוכם להיות למו לרב ולרועה נאמן למלא מקום חותנו.

עדת מאינץ אהבה את רבה הגדול וה' הטוב ברכהו בפרי בטן, בנים ובנות, אשר ילדה לו אשתו היקרה דבורה, אשר כמעט לא קוה ולא פלל עוד כזאת. תהלת רבי גרשם מלאה כל ארץ ושמו היה מבורך בפי כל היהודים וינהרו אליו אלפי תלמידים וישתו בצמא את דבריו וַיִּקְָּרֵא שמו בישראל: מאור הגולה, כי האיר באור תורתו וחכמתו את לב אחיו. עשר שנים לפני מותו אסף אֲסֵפָה רבה ממאה רבנים גדולי ישראל בעיר ווירמייזא, ויתקנו תקונים רבים ונכבדים מאד לחזק את מוסדות הדת והאמונה, וכל היהודים יושבי ארצות המערב קימו וקבלו עליהם ועל זרעם את התקונים הטובה האלה, והתקון הכי־גדול היה כי מעת ההיא והלאה לא יקח לו איש יהודי בכל ארצות המערב יותר מאשה אחת. התקון הנעלה הזה נודע בישראל בשם: “חרם דרבנו גרשם”.