א. תּוֹלְדוֹת רַבִּי גֵרְשֹם    🔗

הרב הגדול רבי גרשם בן יהודה, אשר נקרא שמו בישראל “מאור־הגולה”, נולד בעיר מיטץ אשר בארץ צרפת; עוד בילדותו חשקה נפשו בלמוּדֵי התורה ויתן את לבו לדרוש בספרי התלמוד בשקידה נפלאה. בעת הזאת ישב על כסא הרבנות במאינץ רבי קלונימוס השלישי מלוקא, הוא רבי קלונימוס אשר חִבר פיוטים רבים אף חבר ספר שאֵלות ותשובות רבות. ובעזוב רבי קלונימוס הגדול את העיר מאינץ ויסע אל ארץ צרפת, עלה על כסאו רבי ליאון הנודע בין אנשי דורו בחכמת התורה ובהשכלתו הרבה. וּבַעֲפַר הרבנים המצוינים האֵלה הִתְאַבֵּק רבי גרשום וישתה בצמא את דבריהם ויעש ימים כלילות בלמוּדיו, עד אשר גדל וַיֶחְכַּם מאד.

כּשֶׁבת ר' גרשם במאינץ ויקשב לֶקַח¹ מפי מורהו, עלה על לבו רעיון נכבד לכתוב על ספר את באורי התלמוּד אשר שמע מפי רבו הגדול, למען הָקֵל בזה למודי הקֹדש מאת התלמידים הבאים אחריו. אך בחפצו להוציא מתחת ידו דבר מתֻקָן, נדד ממאינץ עד ארץ בבל לְהִשְׁתַּלֵם בלמודים אצל רבנו שרירא גאון ראש יְשִׁיבַת פומבדיתא. אל המורה הגדול הזה כלו עיני ר' גרשם, וכן עזב את מאינץ וילך לבבל אחרי אשר ארש לו את העלמה דבורה בת הגאון רבי ליאון מורהו, רב לעדת ישראל במאינץ.

וישב רבי גרשם שנים רבות לפני מורו רבי שרירא גאון, אפס לא על התלמוד לבדו חיתה נפש רבי גרשם, כי אם גם ליֶתר החכמות שם את לבו, וילמוד שפת יוָנית וערבית, פרסית וסורית, חָקַר בסתרי חכמת הטבע וגם ממלֶאכת מחשבת² לא הניח ידו, וּביחוד אהב את מלאכת חָרָשׁ וְחשֵׁב³ לעשות בזהב ובכסף, וילמדה ככל חֻקותיה ופרטיה למען תהיה לו לְמִחְיָה ולכלכלת ביתו בעת יכתוב בֵּאוּרוֹ הגדול על התלמוד.

ויהי רבי גרשום עושה חיל בלִמודיו, והנה לפתע פתאם הגיעתהו הבשורה המעציבה, כי לקח אלהים את אביו עֲטֶרֶת ראשו מעליו ואיננו. וימהר רבי גרשם לשוּב אל עיר מולדתו מיטץ, אך בעברו דרך קונסטנטינופול נֶאֱלַץ⁴ לְחַכּוֹת שמה ימים אחדים בטרם מצא אניה אשר תּובילהו⁵ למחוז חפצו. במשך שבתו בעיר הבירה הזאת ראה את טובה ויפיה, סַחֲרָהּ וְעָשְׁרָהּ, ויגמור אֹמר להשתקע בתוכה לימים הבאים. פה יהיה לאל ידו לעסוק במלאכתו, וגם ימצא לו אנשים חכמים וידועים, גדולי התורה וְרַבֵּי הַתְּבוּנָה, אשר אתם ישתעשֵׁע בדברי תורה. ויבוא רבי גרשם העירה מיטץ וימכור את נחלתו, ביתו ואחוזתו, אשר הורישו אביו ואחרי כן בא למאינץ מקום מושב מורהו רבי ליאון ובתו דבורה ארוסתו אשר חִכּו בכליון עינים לקראת יוֹם בואו. בנפש נבהלה הקשיב רבי ליאון את דברי חתנו, החפץ להרחיק נְדוֹד שנית לבוא עד קונסטנטינופול, וינס לדבר על לבו פן ישוּב ממחשבתו, אך⁶ ר' גרשם עמד על דעתו. וגם אשתו דבורה היפה והצנועה הסכימה לדעת אישה האהוּב, על כן נאלץ גם רבי ליאון למלא משאלות לב חתנו ואחרי אשר מלאו לו שלשים יום מיום חתונתו נפרד ר' גרשם מחותנו וילך עם אשתו ממאינץ לקונסטנטינופול.

רבים היו המכשולים וגדולי הסכנה לעוברי ים בימים ההם, ורבות שבעו רבי גרשם ואשתו נְדוּדִים, עד אשר באו בשלום לעיר קונסטנטינופול וישבו בה. פה שָֹכַר לו רבי גרשם מעון לשבת והתחיל לעשות מלאכתו, מלאכת אמן בכסף ובזהב, ויהי לו היום למלאכה והלילה לֶהֱגוֹת⁷ בתורת אל חי. לא ארכו הימים ובית מלאכת ר' גרשם “הצרפתי” הזה נודע לשם ולתהלה בכל העיר, והקול נשמע גם בית הקיסר לאמר: בא הֵנה איש צרפתי חָרָש וחושב בזהב ובכסף, איש מלא רוּח חכמה ודעת לְהַלֵל מאד, ומשפחת הקיסר גם היא הִטְתָה חַסְדָּהּ לאיש הגֵר הבא לגור בעיר הבירה, ותקנה תמיד כלים יִקְרֵי הָעֵרֶךְ העשוים בבית מלאכת רבי גרשם, וכאשר הרחיב ה' את גבולו, וישכור לו פועלים חָרוּצִים לעשות מלאכתו תחת פקודתו. וה' בֵרך את רבי גרשם מאד ויגדל מיום ליום וירכש לו עשׁר וּנְכָסִים רַבִּים וביתו היה מלא כל טוב. אפס לא היתה שמחת רבי גרשם שלֵמה כי נחלת ה' – בנים, לא שִׂמחה את לבו, כי ה' מנע ממנו פרי בָטֶן⁸.

 

ב. מֶלִיטָא    🔗

וַתַּרְא דבורה ותתבונן באישה רבי גרשם והנה פניו רעים כל היום, ויגון ועצב נשקפים מעיניו. ותבן האשה הטובה את סבת עצבונו, כי זה עשר שנים מיום לקחה רבי גרשם לו לאשה, וקול ילד שעשועים לא נשמע בביתו.

ובין כה וכה ובית מסחר רבי גרשם עשה לו שם בין גדולי הסוחרים בקונסטנטינופול ולא רק בגלל חריצות מלאכתו הנפלאה נודע לשם ולתהלה, אך גם חכמתו הגדולה והונו הרימוהו שֶׁבת בין נדיבי עם וגדולי הבירה.

ויהי היום, בנטות צללי ערב, אחרי אשר סגר ר' גרשם את דלתות בית מסחרו הגדול ואחרי שפכו שִׂיחַ⁹ לפני ה' בתפלת הערב ויאכל לחם, פנה לבו מכל עסקיו, ויבוא לחדר למודו להגות שָׁם בלמודי התלמוד כדרכו תמיד, אולם מחשבות לבו ויגונו הפריעוהו מהעמיק חֵקר בספר התלמוד הפתוח לפניו. “אהה ה' אלהי” דבר ר' גרשם בהתבּודדו בחדרו “מה רבה אנחתי ועצב נפשי! הן פתחת לי את אוצרך הטוב, את מעשה ידי ברכתָּ, ותמלא ביתי כסף וזהב, וכל טוב לא אָצַלְתָּ¹⁰ ממני, ומה תתן לי עוד? אך אהה! מה יִסכון¹¹ לי עשרי ותהלתי, אם לא הִפְלֵאתָ לי חסדך לתת לי זֶרע אנשים אשר ינחמוני ממעשי ומעצבון ידי, ואנכי הולך ערירי! הנה כטבעות שַׁרְשֶׁרֶת גדולה אשר חֻבּרו יחד זה בזה אראה את תולדות בני האדם מיום ברוא ה' אלהים את התבל ויושביה עד היום הזה, אך האם אהיה אנכי הטבעת האחרונה מהשרשרת הנפלאה הלזו? הַאֲדַמֶּה לעץ יבש אשר ימות בארץ גזעו ולא יעש עוד בדים וּפֹארוֹת”?¹².

ככה התאונן רבי גרשם וישפך את מרי לבבו. הוא דמה בלבבו כי בודד הוא ואין איש אתו, אך פתאם נפתחה הדלת ודבורה באה חִוְרַת פָּנִים החדרה.

“אישי אהובי” – אמרה אליו – “מה מאֹד ידאב לבי לראותך הולך עצב כל הימים. ועוד יוסיף רעיוני לְדַכֵּא את רוּחי¹³ בידעי נאמנה כי אנכי אשמה בעצבונך ומכאוב לבבך. הבה, אִישי היקר! נזכרה נא ימים מקדם, נביטה על מעשה אמותינו שרה רחל ולאה ובעקבותיהן נֵלך גם אנחנו, אנכי אתאמץ להביא אל ביתך עוד אשה אחת, אשר תקחנה לך לאשה¹⁴ לבעבור תלד לך בנים ובנות אשר יִקָרֵא שמך עליהם, וה' אלהים יבנה לך בית נאמן, וזכרך לא יסוף לדור ודור”.

"האם אַתְּ, אהובתי, תחפצי לעשות כדבר הזה? הנה נפש יקרה אַתְּ מאז ידעתיך. אמנם חלילה לי מעשות כדבר הזה! לא אקח מידך קרבן כזה להביא אשה אחרת אל ביתך.

"אל תירא, אהובי, ואל תדאג לי. אם ימצאו דברי חן בעיניך ולקחת לך עוד אשה, כי אז בשלום ובמישור אהיה עמך יחד, אנכי לא אקנא אותה ועיני לא תֵצר בכבודה וגדולתה, כי רק אשרך אנכי מבקשת כל הימים, וכאשר אהבתיך עד כה כן לא יסור לבי ואהבתי ממך תמיד, בידעי נאמנה כי רק למענך ולמען חייך וכבודך אחיה על פני האדמה.

“טובים וּטהורים דבריך, אשתי האהובה, כלבבך התמים והטהור. מי יתן ואַתְּ, משאַת נפשי, תלדי לי בנים ולא תתערב זרה בתוכנו, כי אז מה מאֻשר חלקי בחיים! נשפוך נא שיחנו יחד לפני ה' מלא רחמים, אולי ישמע בקולנו ויתן לנו משאלות לבנו”.

ושניהם יחד פרשו כפיהם לאל שוכן שמים ויתפללו ברגש לב ובעינים נוזלות דמעה, כי יאזין תפלתם.

אך עוד שנה אחת חלפה, ומיום ליום ירבה כבוד בית רבי גרשום ועשרו, אך כִּרְבוֹת להונו כן רבתה תוגתו על דבר אשר מנע ה' ממנו פרי בטן, כי למי הוא עמל.

בעת ההיא חי בקונסטנטינופול איש יהודי רוֹכל ושמו מנחם, ויהי האיש ההוא יְרֵא אלהים ותמים דרך, ויחיה את נפשו מיגיע כפיו ועמלו הרב בעשותו מקנה וקנין בכלי כסף וכלי זהב אשר לקח תמיד בבית רבי גרשם וישאם מבית לבית למכרם. אשתו מתה עליו ותשאר לו אחריה בת יחידה יפת תואר ויפת מראה להלל מאד מליטא שמה, היא הנחמה האחת לאביה האמלל, כי בכל העיר הבירה לא נמצאה עלמה יפה כמוה; אפס רק בתֹאר פניה ויפי מראֶהָ הצטינה הנערה, אבל לא בנפש זַכָּה ורוח ישרה, כי מימי ילדותה חסר לה החִנוך הטוב ובעזוב אמה את ארץ החיים, נעזבה מליטא לנפשה ואיש לא שם עין על דרכיה; את פני אביה – אשר סבב כל היום בַּשְׁוָקִים וברחובות למען מצוא קונים למשלח ידו – ראתה אך רגעים אחדים ביום, וככה גדלה הנערה באין מורה דרך ותבָּדל לרעה מבנות ישראל הטובות והכשֵׁרות ותשא את נפשה רק לבגדים יפים ועדיים יקרים ועליהם היו מחשבותיה כל הימים.

ויהי היום ומליטא יושבת על יד פתח בית אביה, והנה שר צבא אחד משומרי ראש הקיסר, צעיר לימים, יפה עינים, רוכב על סוס קל עובר על יד הבית. העלם הזה, הנודע בשם מיכאל מפאפלוגוניען, היה אחד השרים הצעירים בן אחיו של הסריס יוהאן אשר ישב ראשונה במלכות ודבריו היו נשמעים להקיסר תמיד.

כראות מיכאל את מליטא היפה־פיה ויחזק בּרֶסֶן סוסו הדוהר ויעצרהו מעבור הלאה.

“היפה בנשים!” קרא מיכאל בעודנו יושב על כַּר הסוס, “הַפְלִיאִי נא לי חסדך והשָׁארי פה עוד רגעים אחדים למען תשבענה עיני ממראך כי נָאוה! השבעתיך, כי תגידי לי את שמך ושם אביך וַאֲחַלֶּה¹⁵ פניו כי יתנך לי לאשה”.

מליטא נבהלה למשמע אזניה ותקם ותברח אל הגן, אך ברגע ההוא נחפז מיכאל וירד מעל הסוס ארצה וימהר ויקפץ מעל החומה הנמוכה הסובבת את הגן ויחזק ביד מליטא וכפרץ מים רבים שטפו דברי חן ונעם אהבה מבין שפתיו על הנערה הנבוכה¹⁶.

פני מליטא התאדמו, אך נשארה על מקומה ותט אֹזן־קשבת¹⁷ לדבריו.

“מה שמך, בת אלהים?” שאל אותה מיכאל.

“אדוני היקר! מליטא הוא שמי אשר קראו לי אבותי”.

“ומה שם אביך?”

“שם אבי מנחם הרוכל”.

“הוי, אביך יהודי! צר לי מאד; אפס זאת לא תעמוד לי לשטן, אנכי אוציאך מאהל אביך ואביאך בשמחות וגיל אל היכלי ענֶג וארמנות מלכים. דעי נא, כי אנכי מיכאל מפאפלוגוניען, שר צבא הקיסר, ודודי הוא היושב ראשונה במלכות, הנודע בשם יוהאן, ועוד היום אדברה עם דודי על אודותיך; הוא אוהב אותי אהבה בלי מְצָרִים¹⁸ וכל חפצי לא ימנע ממני, והיה כי יֵאות גם הוא לרצוני – כי אז תמירי גם את דתך ותהי לי לאשה”.

לב מליטא חרד בקרבה כדבר מיכאל את דבריו. “האח! מי כמוני מאֻשרה בארץ” אמרה בלבה “עת אהיה לאשה לאחד מגדולי המלך, בהופיעי אל המשתה לחול במחולות אשר בארמון הקיסר, ואנכי אהיה לבושה מחלצות שש וארגמן, ועדי זהב ישית על הוֹדי נוספות…” וּמליטא השיבה אמרי אהבה וידידות אל חיקו, ואך בהקשיבה קול צעדי השפחה הולכת לקרוא לה לבוא הביתה, נִשְׁמְטָה ממנו בחזקה ותברח מפניו, וגם הוא דלג מעל החומה וירכב על סוסו וינס וילך לדרכו.

יוהאן, דודו של מיכאל, היה איש מזמות¹⁹ וּבסתר לבו נשא את נפשו לגדולות. מוּבן מאליו, כי לא נתן את בן אחותו לקחת את בת מנחם היהוּדי לאשה.

“המשוגע אתה, נער חֲסַר־לב²⁰?” גער בו יוהאן בהודיעו לו מיכאל את חפצו. "הלבעבור זאת קראתיך מפאפלוגוניען הֵנה, ואתן לך מהלכים בין העומדים בחצר המלך, למען תהיה חתן לאיש יהודי, לְבָשְׁתְּךָ ולבושת כל בני משפחתך? הֲעִדוֹתי בך היום כי אם אשמע כי תְבַקֵר עוד הפעם את הנערה העבריה, אז אעיר בך כל חמתי, אגרשך ואשליכך מעל פני בחרי אף ותשוב להיות גבר לא יצלח כבתחלה.

מיכאל שמע את מוסר כלִמתו וידום, וכראות יוהאן את מבוכתו שב אפו ממנו, ויחל לדבר על לבו דברים טובים, אף גִלה את סודו אתו ואת מטרתו הנשגבה כי גדולות וּנצוּרות הוא חושב עליו וכי בימים הבאים עוד כסא מלוכה נכון לפניו. אז הבין מיכאל, כי לא טוב לו לבוא בריב עם דודו וישבע לו, כי לא יוסיף עוד לראות את פני העלמה העבריה.

ויהי ממחרת ומליטא יושבת עוד הפעם בגן, ועיניה צופיות וכלות אל העלם הנחמד מיכאל כי יבוא גם היום לֵרָאות פנים אתה, אך לשוא! מיכאל חלל את שבועתו ולא יסף שוב אליה מן היום ההוא והלאה, והיא גם היא בראותה כי תּוֹחַלְתָּהּ²¹ נכזבה ותתאמץ להשכיח אותו מלבבה.

בעת ההיא ודבורה אשת רבי גרשם חשבה מחשבות להרגיע את לב אישה ותדבר אליו יום יום כי יקח לו עוד אשה אחת, אשר תוליד לו בנים ובנות עד אשר באחרונה הסכים לזה, אך בתנאי כי תדרוש היא עצמה אחרי עלמה ישרה אשר תאבה להִנָשֵֹא אליו; ולמען הוכיח לעיניו כי רק את טובתו היא דורשת, התאמצה בכל עֹז למצוא לו עלמה יפה־פיה וטובה, וכאשר שמעה אזנה את תהלת מליטא ונֹעם יפיָה לא אֵחרה דבורה אף רגע, ותודיע את חפצה למנחם אבי הנערה. מנחם היה שבע רצון ויחשבו לו לכבוד ולתפארת להיות חותן העשיר הגדול וראש החכמים רבי גרשם, ויען כי הרבנית דבורה אשת רבי גרשם בכבודה היא המבקשת אותה, ראה מנחם מראש כי תיטיב לבתו בבית רבי גרשם, ולא דאג לה פן תֵצר עין האשה הראשונה בכבודה ואשרה. ויהי לתקופת הימים ורבי גרשם בא בברית החתונה עם מליטא היפה בעלמות ויביאה אל ביתו ויאהבה כנפשו, וימלא את כל משאלות לבה וכל אשר שאלה עינה לא אָצל ממנה, ויענדנה בכסף ובזהב ובבגדי חֲמֻדות²², גם מליטא שבעה רצון ותהי מאֻשרה בארץ, כי תאות לבה אשר אליה עיניה נשואות מאז, נִתַּן לה, ומיכאל כבר נשכח מלבה ולא עלה זכרונו לפניה, אך לבב דבורה נמלא עצב ויגון כי ראתה את נפשה עֲזובה ושוממה בגלל האשה הצעירה לימים הזאת קלת הדעת; ובמהרה הִכִּירה את חטאתה, יען מעט מעט נָגֹלוּ לעיניה דרכי מליטא ולב האבן אשר בקרבה, אבל הסתירה יגונה מעיני אישה ותהי כמחרישה, כי על מי תזעק חמס²³? הן היא בעצמה דברה על לב רבי גרשם לקחת לו אשה חדשה – ואך היא הֵסַבּה את הרעה בבחרה את מליטא לו לאשה, על כן שמה לפיה מחסום²⁴, כי כן הבטיחה לאישה לחיות עמה בשלום ובמישור ולא שִׁנְתָה אחרי דבריה, אך מה טוב ומה נעים היה לו לא שמרה הבטחתה!…

 

ג. הַתַּבְעֵרָה²⁵    🔗

הקורא היקר כבר יודע את הסריס יוהאן היושב ראשונה במלכות הקיסר באזיל השני, כי רודף הוא אחר הכבוד ואיש מזמות ומרמה הוא מאין כמהו. האיש הזה היה שונא את היהודים וצורר אותם בכל אשר פנה והדבר אשר הוסיף עוד שֶׁמן לאש שנאתו היה המקרה הזה: על פי יהודי אחד היה בימי נעוּריו ללעג ולקלס בפי כל יושבי קונסטנטינופול, כי פעם אחת ישב בחברת רעיו ואוהביו בבית משתה אחד וּכטוב לבם ביין, והנה איש יהודי בא אל הבית ורגליו יחפות, והציע לפניהם את סחורתו למען יקנוה ממנו. ויקרא אליו יוהאן את היהודי ויאמר אליו: “לא לקנות ממך סחורה קראתיך, כי אם ללמדך בינה. ראה נא, הנה האיש היושב מרום ורוכב על סוס הנהו מלך; ואשר יסע במרכבה הנהו אציל²⁶, ואשר ילך בנעליו על הארץ הנהו בן אדם. אבל מי הוא האיש אשר אין ידו מַשֶֹגֶת לקנות נעלים לרגליו לכסות מעֲרומיהן? התדע? אני אגיד לך: זה הוא יהודי נבזה וַחֲדַל אִישים!”

עֵיני היהודי מלאו דם ויחר לו עד מָוֶת, אך ענה בנפש שוקטת:

“אודך אדוני בכל לבב על נועם לקחך אשר הטפת אלי, אך סלח נא לי אם גם אנכי אטיף לך לֶקח אחר תחתיו. ראה נא, הן תפארת הגבר – זקָנו, מחמד עינו – אשתו, ששון לבבו – ילדיו! מחֻלל שם ה', אשר מנע כל אלה ממך, הסריס!”²⁷ ככלותו את דבריו מהר ויאסוף אליו את סחורתו ויעזוב את בית המשתה, אך יוהאן נדהם וישב בלי נוע כאלו הֲלָמוֹ²⁸ רעם, ורק השחוק הנורא אשר פרץ מפי כל הנאספים עוררהו ממבוּכתו. אז חרק שניו, ואת ידיו הרים ונשבע לקחת נקם, ויבז בעיניו לשלוח יד בהיהודי הרוכל הזה לבדו, כי אם מכל היהודים בני אמונתו.

הֲתוּלֵי איש היהודי העני נִתְפּרְסְמוּ²⁹ מהרה בין כל יושבי קנסטנטינפל. וכשמוע שונאיו את דברי הבוּז אשר יצאו מפי היהודי נגדו, וישמחו בלבם ויתגרו ביוהאן בכל עת מצוא.

ובכל פעם מדי שִׁמעַ יאהאן את דברי הבוז הנשפכים על כבודו, חרק בשניו, רקע ברגליו, ונשבע לעשות נקמה ביהודים.

אחרי כן הלך יוהאן הלך וגדול ויהי רם ונשא וגבוה מאד, כי הקיסר באזיל שם את כסא מעל כל השרים אשר אתו. “עתה – אמר יוהאן בלבו – עתה הגיעה העת להִנָקם מן היהודים ולהכרית מארץ זכרם”; אפס כל עמלו היה לריק. כי צדקת לבב הקיסר עמדה לו לשטן לבלי הפיק זממוֹ³⁰, וַיִבָּצֵר ממנו³¹ לעשות דבר רע ליהודים.

ויהי בליל חשך ואפלה וכל יושבי העיר נמו שנתם, ופתאם נראה אור פלדות על פני רקיע השמים; כרגע צלצלו כל פעמוני העיר אשר בשרו אסון רב: כי פרצה אש בתוך העיר וברגע נהפכו כל בתי העץ, בתי המרזח, בתי המסחר לַעֲרֵמַת גחלים ואפר. האש הגדולה והנוראה לא ידעה שבעה, וכנחש סבבה עברה דרך רחובות העיר, ותדלג על החצרים ותקפץ על המבצרים באין מעצור, ותהי מהומה ומבוכה רבה. ויען כי פרצה האש בחצות לילה, עת כל העיר היתה שקטה ושאננה ויושביה נמו שנתם, על כן נרעשו ונבהלו לפתע פתאם ולא ידעו את אשר יצילו מהונם ורכושם. יש אשר נמלטו בעור שניהם, ותהי להם נפשם לשלל, ויש אשר עלו חיים על המוקד, כי האש סגרה עליהם הדרך מֵהִמָלֵט על נפשם ויש אשר ראו נשיהם וטפם הגיעו עד שערי מָוֶת, ויואילו להצילם מרעתם ויקָברו חיים תחת משברי החומות אשר נפלו תחתיהו.

בית רבי גרשום היה מהראשונים אשר להבת אש אחזה בו. כל בני ביתו כבר ישנו את שנתם ורק הוּא היה עֵר, כי הגה בתורה וכתב את באורו הגדול על התלמוד, ובגלל זאת היה גם מהראשונים אשר הספיקו עוד להמלט על נפשם ולהציל חלק גדול מהונם. חיש מהר העיר את שתי נשיו, ויעמס אותן בזהב ובאבנים יקרות כאשר יכלוּ שאֵת, והוא הציל את כתבי ידיו היקרים, וימלטו אל בית אחד מאוהבי רבי גרשם אשר גר בקצה העיר. פה עזב את נשיו במנוחה שאננה, וימהר לשוב ולראות מה עשה ה' בביתו, ומה מאד נבהל ולבו נשבר בקרבו לראות את החֻרבָן האיום אשר נעשה בעיר ברגעים המעטים אשר מלט את חיי נשיו. שוקים ורחובות רבים נהפכו לגלים וחרבות, והבתים והחומות נהרסו עד היסוד בם ולא נִכַּר עוד מקומם, ואנשים רעים וחטאים אשר מצאוּ להם עתה שעת הַכּשֶׁר לשלול שלל ולבוז בז פשטו למאות בכל חוצות העיר, ויחמסו ויהרגו את כל הבא בידם ואין מציל. אז זכר רבי גרשם את חותנו רבי מנחם אשר גר הרחק מעט ממקום השרפה, ונשאר לבדו בביתו ואין איש אתו. חיש מהר רץ רבי גרשם לבקש את חותנו ולהצילו מלהבות אש, אך בהגיעו לביתו מצא את הדלת נשברה, והזקן מנחם שכב מתבוֹסס בדמו. שודדי לילה אשר זה ימים רבים לטשו עיניהם על כלי הכסף והזהב הנמצאים בביתו, רצחוהו עתה נפש ויבוזו את כל אשר לו.

לרגלי הַּתַּבְעֵרָה הנוראה בא עוד אסון נורא אשר לא חזה איש מראש: כי הרעב והדחקוּת הנוראה הביאו גם המון מחלות קשות רעות ומגֵפת אדם נתפשטה בעיר. המחלה האיומה הזאת דבקה באלפים ורבבות עד כי לא מצאו אנשי חסד ידיהם לקבור את המתים הרבים יום יום.

ורבי גרשם בראותו כי רוב הונו עלה על המוקד, ויחשב מחשבות לחדש את בית מלאכתו כקדם, אך בעת הזאת פרץ הדֶבר הנורא ועל כן הניח רבי גרשם את כל מסחריו כי אמר: עת לעשות לטובת בני האדם ולהצילם ממות. עוד בעת שבתו מפומבדיתא למד גם את חכמת הרפואה, ועל כן חגר את כל כחו, סבב מרחוב לרחוב ומבית לבית, ובכל מקום אשר צעדו רגליו על מפתן בית החולה, באה גם הישועה ומלאך המָוֶת נס וימלט מפני מלאך מושיע זה. סַמֵי־תרופה אשר הֵכין פעלו פעֻלתם לטוב על החולים, הֵקַלו את מכאובם כרגע, וכעבור ימים אחדים שבו לאיתנם ונרפאו. לא ארכו הימים ורבי גרשם נודע בכל העיר לרופא חכם ומומחה מאין כמוהו ויציל אלפי אנשים ממות.

בין כה וכה והעיר קונסטנטינופול נבוכה מאד; הסריס יוהאן הוציא דבה כי מבית יהודי פרצה האש, וכי ידו היתה במעל הזה. האשמה הנוראה הזאת עוררה את חמת העם על היהודים מאד ומדי יום ביומו נהרו הֲמונים המונים לפני ארמון הקיסר, ובקול גדול דרשו ממנו לענוש קשה את היהודים אשר גרמו להאסון הגדול הזה בעיר הבירה. ימים רבים מֵאן הקיסר באזיל לשמוע בקולם, אך הסריס יוהאן החכם להָרֵעַ, העיר גם את כהני הדת כּי יבאו אל הקיסר וימלאו אחרי דרישות העם וּלהפחידו, כי סרה נפש כל העם על היהודים, וכי ההמון יתפרץ כנגד המלך אם לא יעשה שפטים בהם, עד כי הוציא המלך הישר באזיל למרות רצונו פקודה, כי בעוד שלשה ירחים יְגוֹרְשוּ היהודים כלה מן הארץ, הם וכל אשר להם, לא יִשָׁאֵר אף אחד, והאיש אשר ימרה את פי הקיסר ויעבור על דברי הפקודה הזאת להשאר במדינה אחר עבור מועד, אחת דתו להמית, ורק אם יָמיר את דתו בדת הנוצרית ונסלח לו.

תֵּלא כל לשון להביע את רגשות החרדה אשר תקפוּ את היהודים האֻמללים בשמעם את הפקודה האכזריה הזאת. על רִבבות משפחות יהודה החוסים בצל ממשלת באזיל נגזרה גזֵרה לעזב את מקומות מושבותיהם וארצות מולדתם במשך שלשה ירחים, וללכת לנוע על ארצות אחרות מבלי דעת לא ישימו את פניהם. ואף אם נִתַּן למו הרשיון מטעם הקיסר לקחת אתם את כל הונם ורכושם, אך מי יקנה בכסף מָלֵא את אֲחֻזת נחלתם בבתים ובשדות, אם לאחר שלשה ירחים יאָלצו לעזוב אותם בלי כל כסף ובלי מחיר? ועל כן בכל מדינה ומדינה מקום אשר דבר הקיסר ודתו מגיע, אֵבל גדול ליהודים, חגרו שקים וגזרו צום, ומקטן ועד גדול נאספו בבתי תפלותיהם לזעוק מרה ולחנן את פני האלהים ואלהי אבותם, אוּלי יחוּס עליהם ויעביר את רע הגזרה.

 

ד. הַנְּסִיכָה טֶהוֹדוֹרָא    🔗

עוד היהוּדים שרוּיִים באימה ונושאים את עיניהם אל אלהי אבותיהם, והנה קרה מקרה, אשר שנה את מצבם לפתע פתאם.

חרדה אֲיומה ועצב כבד בבית הקיסר. הנסיכה טהודורא, הבת הצעירה של הקיסר קונסטאנטין השמיני, היתה אהובת נפש דודה הקיסר באזיל. ביפי תאר פניה ובנדבת רוחה מצאה חן בעיני כל רואיה, ביחוד בעיני הקיסר דודה, כי היתה נחַם לנפשו העגומה ותדע לשמח את לבבו בכל עת אשר דברי ממשלתו והליכות מלכותו העציבו את רוחו. פתאם והנה נחה עצבת נוראה על טהודורא, מבלי אשר ידע איש על מה ולמה. דוּמם ישבה כל היום, כל אכל תעבה נפשה ולא טעמה מכל המאכלים והמגדנות אשר הגישו לה, וככה הלכה הלוך ודלה מיום ליום, עד כי החלו לדאֹג לנפשה ולחייה, כי ראו את המות הולך וקרוב אליה ואין מושיע. כל הרופאים החכמים נקראו לבוא אל חצר המלכות ורפואות שונות הביאו וינסו כחם להקימה מחליָה, אך לשוא! בעמל רב עלה בידי אנשי בית הקיסר להגמיאה רק מעט יין להשיב נפשה, ותחלש הנסיכה מאד עד אשר לא היה בה כח לעזוב את מטתה ולקום על רגליה עוד.

ובין כה וכה והיהודים יושבי קונסטנטינופול הכינו את עצמם לצאת מן הארץ ליום המועד. נסו בראשונה אמנם להשתדל אולי יָשיב הקיסר את פקודתו אחור, אך כל עמלם ויגיעם היה ללא הועיל; אז נסו דָבָר עם הסריס יוהאן ויאמרו לשקול על ידו הון עצום למען ידבר טובות עליהם באזני הקיסר, אך הוא גרשם מביתו וילעג להם ולאסונם. רבי גרשום לא התעצב אל לבו ולא דאג לנפשו על דבר פקודת הקיסר, כי אף אם יעזוב את קונסטנטינופול, הן יוכל לשוב למיטץ עיר אבותיו, או למאינץ, מולדת אשתו דבורה, ובשתי הערים האלה בטח יקבלוהו יושביהן בזרועות פתוחות וגם ידיעתו הגדולה וחכמתו הָרַבָּה בכל דְבר חכמה ומלאכת מחשבת תעמדנה לו למצוא חיַת ידו בכל מקום בואו – אבל צרת עמו נגעה עד לבו. יומם לא נח ולילה לא שקט, ויחשוב מחשבות להושיעם מצרתם, והנה פתאם הגיעה אליו השמועה ע"ד מחלת הנסיכה טהודורא ויגמור אֹמר³² לנסות כחו לרפאותה, אוּלי יחוס הקיסר וישיב את פקודתו הרעה ולא יגרש עוד את היהודים מארץ ממשלתו.

וילך ר' גרשם ויבא אל ארמון הקיסר. בבואו לפני הקיסר השתחוה לפניו, אך לא כרע על ברכיו.

“מדוע לא תכרע בֶּרך לפני?” נתן עליו הקיסר בקולו.

“עברי אנכי, אדון ומלך, ואת אלהי השמים אני ירא, רק לפניו נכרע בֶּרֶךְ, אך האמינה לי, הוד מלכות, כי גם אנחנו עבדיך היהודים לא נופלים באמונתנו אליך מיֶתר העמים והלשונות יושבי ארצותיך, ויודעים אנו את החוב הקדוש לאהוב אותך וליראה את שמך בכל לבבנו ובכל נפשנו”.

“מה שמך?” שאל הקיסר.

“גרשם בן־יהודה”, ופה יקראוּני בשם “הצרפתי”.

“האם יליד צרפת הנך?”.

“עיר מולדתי היא מיטץ בארץ לוטהוריען”.

“ואיך באת לקונסטנטינופול?”.

"שנים רבות ישבתי על נהר פְּרָת ולבי ראה שם הרבה חכמה ודעת, ויהי בשובי לביתי, ואעבור בדרך מסעי גם את קונסטנטינופול בירת מלכותך, ובראותי את טוּבה ויפיה, ותמצא חן בעיני, וגמרתי בלבי להשתקע בה

האתה זה האיש חָרָשׁ וחושב מלפנים בזהב ובכסף?".

“כן הדבר, הוד מלכות! אך השוד והשבר אשר כתֻמם באו על יושבי עיר מלכותך לרגלי הדבר הנורא, נגעו עד לבי, וקמתי להיות לעזר להם כיד חכמת הרפואה הטובה עלי”.

“שמעתי אומרים עליך, כי לא לשוא עמלת, וכי רופא מֻמחה אתה לכל מיני חלָיים רעים, אך האם יֶעֱרַב לבך לרפוא את הנסיכה טהודורא אחרי אשר כל הרופאים החכמים לשוא עמלו להקימה מחליה?”,

“אנכי באלהים אשימה מבטחי, הוא יאיר עיני ויורה לי את הדרך הנכונה, ולבחור את הרפואה הטובה לרפאות את הנסיכה הַכְּבוּדָה מחָליה”.

“אם כן השבעה לי בה' אלהי העברים, כי לא תעוֹנֵן ולא תְנַחֵשׁ³³ ברפואות, אשר תעשה להנסיכה החולה”.

“הנני נשבע בה' אלהים האל הגדול הגבור והנורא!”.

“ואם לא יצלח בידך להשיב את הנסיכה לאיתנה?”.

“וְחִיַּבְתִּי את ראשי למלך”³⁴ ענה רבי גרשם בנשאו עיניו השמימה.

“טוב איפוא, כדברך כן אעשה לך”, אמר הקיסר, “אך אם תשכיל ותצליח להקימה מחליה, שכרך הרבה מאד, והיטב³⁵ איטיב עמך כיד מלכותי הטובה עלי, ועתה לך נא אל חדר החולה, ואלהים יהיה עמך!”.

 

ה. הָרְפוּאָה    🔗

כבוא רבי גרשם לחדר הנסיכה החולה, ראה כי מחלתה גברה עליה מאד עד אשר כמעט לא נותרה בה נשמה. כאיש אובד עֵצות עמד רבי גרשם על יד המטה, ויצוה על כל אנשי הבית כי יֵצאו מחדר משכבה ויניחו אותו לבדו עם החולה המתאבקת את המָוֶת האכזר. ויהי בראותו כי לבדו הוא בחדרה ואין איש אתו, ויתנפל מלא קומתו ארצה וזרם דמעות פרץ מעיניו, ויתפלל אל ה' לאמר:

אנא ה' אלהים, הושיעני נא ועשה חסד עם עבדך. אתה אלהי יוצר האדם, לפניך נגלו מחשבות אנוש; גלוי וידוע לפני כסא כבודך, כי לא למעני, לא למען בצע כסף, לא למען הון ועשׁר, לא למען כבוד ותהלה חֵרַפְתִּי את נפשי למות³⁶ וערבתי את לבבי לגשת לרפוא את החולה הזאת אשר כבר אבדה תקוה ממנה, הה! רק למען כבוד שמך ה' הנערץ והנקדש, ולמען עמך ונחלתך עשיתי זאת לבעבור מַלֵּט משַּׁחת חייהם לבל ישלטו בם ידי זרים, ולא יהיו לחרפה לכל סביבותיהם; לך ה' הגדולה והגבורה, החכמה והרפואה. בידך הכח והעוז לעשות כרצונך ולא יבָּצר ממך כל ישע, אתה ה' החותך חיים לכל חי, מחיה מתים ברחמים רבים, כאשר החיית את בן הצרפתית על ידי אליהו, את בן השונמית על ידי אלישע, ואלפי עצמות יבשות על ידי יחזקאל, שמע בקולי והשב אל החיים את החולה הנוטה למות, למענך ולא למעני עֲשֵֹה, למען יונקי שדים שלא חטאו, עשה למען תינוקות של בית רבן – אֵל נא רפא נא לה".

ככה התפלל רבי גרשם ממעמקי לבב וידום. ואחרי כן קם מעל הארץ וימח דמעותיו מעל פניו, ויקרב אל החולה וירא והנה – נהפך מראיה מעט לטובה, עיניה הכהות אוֹרוּ, ופניה הזועפים לא היו לה עוד.

רבי גרשם קרא לאחד מעבדי המלך ויצוהו לשים עין על החולה ולשמרה, והוא הלך אל בית המִטבחים, ויַּחְתֹּךְ לו נֵתך בשר טוב ויתנהו על יד אחד המשרתים ויצוה לנפצו לחלקים קטנים מאד ולבשל מהם מָרָק, וזמן הבשול יִמָּשֵׁךְ עד אשר לא ישאר אף תמצית מעט בתוך הבשר, ורפואות שונות שֹם בו, ומהמרק הזה הגמיא את הנסיכה בכל רבע שעה כפות אחדות, וכל אשר הרבתה לשתות מן המרק כן התחזקה מעט מעט, ופניה הרעים הלכו הלך וטוב. אחרי אשר הגמיאהּ רבי גרשם מהמרק כמשפט הזה פעמים אחדות נפלה תרדמה עליה ותישׁן. בין כה וכה צוה רבי גרשם להכין עוד מן המרק הזה, והוא לא סר ממטת החולה ויעמוד כל הלילה ויתפלל. בחצות הלילה הקיצה הנסיכה.

“איה איפוא אנכי?” קראה בלחש.

“מחלום רע הקיצות” ענה הרופא.

“ומי אתה?” הוסיפה לשאול.

“אני רופאך אשר בישועת ה' אושיעך וארפאך מחליך, ועתה, שָֹרָתִי, קחי נא מהמרק הזה למען תתחזקי ותחליפי כח”.

הנסיכה עוד אין אונים היתה, ולא יכלה להקריב את הכף אל פיה, אך ברצון טוב גמאה את המרק מיד רבי גרשם, ואחרי כן ישנה עוד הפעם.

גם רבי גרשם היה עָיֵף ויָגֵע מאֹד, וישכב לנוח מעט מעמלו הרב, אחרי אשר הפקיד את אחד מעבדיו לשבת על יד עֶרש החולָה לשמרה ולמלא משאלותיה.

בבוקר יום המחרת הופיעה אשת הקיסר קונסטאנטין אֵם הנסיכה החולה, לבקר את בתה האהובה ולראותה, ובפעם הזאת הִכּירה הבת את הָאֵם אחרי אשר לא הכּירה זה אותה שבועות אחדים.

“הה! אמי אמי!” – אמרה טהודורא – “האם ככה חליתי וכה מסוכנה היתה מחלתי?”.

זרם דמעות פרץ מעיני האֵם ולא יכלה דַבֵּר דָבר. ורבי גרשם חִלה פניה לעזוב את החדר ולמנוע מאת החולָה אף קול דממה דקה לבלי הרעיש נפשה.

והקול נשמע בית הקיסר לאמר: הנסיכה תשוב לאֵיתנה ורפא תֵרפא. שני הקיסרים באזיל וקונסטאנטין באו גם הם לְבַקֵּר את החולה אהובת נפשם, למען יראו בעיניהם ויִוָּכחו לדעת אם אמת הדבר, אך רבי גרשם מנע אותם מבוא החדרה לבל תִּתְרַגֵּש נפש החולה.

בין כה וכה נשלחו רצים מבית הקיסר לכל רחבי המדינה להביא את בעלי החיים והצמחים השונים אשר פקד רבי גרשם, למען הכין מהם מאכל ומשקה בעד הנסיכה. הוא לבדו הכין בידו את כל המטעמים וירקח את הסמים בעבורה. שמונה ימים רִחֲפָה הנסיכה בין החיים והמות, אך ביום התשיעי הודיע רבי גרשם לכל בית המלכות כי אֵימת המות כבר חלפה עברה ואין לפחד עוד לחיי הנסיכה. עתה הרשה אותה לאכול מכל מאכל הערוך לכל בני הבית, גם לשתות יין מכל אשר תאוה נפשה.

אחרי עבור שמונת ימים אחרים, נתן לה ר' גרשם רִשיוֹן לעזוב את מטתה וללכת בבית לשאוף רוח צח, ואך עתה הִרשה לאבות הנסיכה ולאחותה וגם לדודה הקיסר באזיל לחבק את טהודורא הַשָּׁבה מִמָּוֶת לחיים.

וישאר רבי גרשם עוד שמונת ימים בארמון הקיסר לשום עין על מצב הנסיכה ובריאותה, ואחרי כן הודיע להקיסר כי שבה לאיתנה ורופא איננו דרוש לה עוד; בטרם עזב רבי גרשם את הארמון באה אליו הפקודה כי יופיע בחדר הקיסר באזיל.

“אתה מלאת את דברי הבטחתך” אמר הקיסר אליו, “הנסיכה טהודורא נרפאה מחליה ושבה לאיתנה; אני וכל אשר לי לנצח לא נשכח את פעֻלתך הרוממה, ועד עולם נודה לך על חסדך ועל אמתך, ועתה גם עלי לְשַׁלֵּם לך, רב פעלים, שָֹכר טוב כיד המלך. קח נא איפוא מידי חמשים אלף שקלי־זהב בעד עמלך, וכרגע אשלחם אל ביתך”.

“גדול עד שמים חסדך, אדון ומלך, אך סלח נא לי, הוד מלכות, אם לא אוכל לקחת ממך מתנת ידך הנדיבה”.

הֲיֶעֱרַב לבך³⁷ להשיב את פני ולבלי קבל את מתנתי – מתנת המלך?".

“לא, כן מלך רם ונשא, כי מַתּת ידך יקרה לי מאד אבל הרשֵׁני נא להחליפה באחרת. אהה! אדוני המלך, חוס ורחם נא עלי ועל עמי בני אמונתי! אנשי לשון טפלו שקר על בני עמי האֻמללים והוציאו דבה עליהם, אף אותך אדוני המלך התעו בשוא עד אשר נתת אֵמון לדבריהם ותתן פקודה לגרשם מן הארץ, מבלי לדעת לאן ישימו את פניהם, ומדוע נשפכה חמתך עליהם? הן חפים הם מכל פשע, כל עון לא פעלו ורק בחטאת שונאיהם עלה עליהם הגורל הרע והמר הזה. ועתה, מלך אדיר! רק בזאת תעשה עמי חסד אלהים ותשלם לי ככל תגמולי, אם תבטיחני לרחם על בני האמללים הישרים והתמימים ולהיטיב עמם, להשיב פקודתך לבלי יגרשו ממקומות מושבותיהם אשר ברוב ימים נאחזו שמה, ולארצות מולדתם יחשבו להם”.

“ואם אשיב אחור את פקודתי זאת, האם לא תבקש שכר אחר מידי?”.

“כל דבר לא אבקש עוד ממך, אדון ומלך!”

“וכמה יתנו לך בני אמונתך בגלל טובתך לָמו? האם יותר מחמשים אלף שקלי זהב?”

“הנני נשבע בה' אלהים אם אקח מיד אחי בני עמי אף גֵרה אחת או אף מנחה קלת הערך, אם יכבדוני בה!”

“הנך איש יקר ונדיב רוח, וראה כי למענך אשיב אָחור פקודתי, והיהודים ישקטו במכוֹנָם ואיש לא יגע בהם לרעה – כי מצאת חן בעיני, אפס רב מאד הנֵזק אשר יגיע לאוצרי בהשיבי הפקודה, יען היה את נפשי לקנות את כל אחֻזות היהודים בעזבם את הארץ במחיר מצער, למען מכור אותן אחרי כן במחיר רב, כי בעת הזאת דרוש לי כסף רב להוצאת מלחמתי אשר אני נלחם עם הבולגאַרים שנואי נפשי”.

"בני עמי יודעים להוקיר חסדי מלך רחום כמוך, וישקלו – ברצון טוב ובנפש חפצה – אל גִנְזֵי³⁸ הוד מלכותך את אשר ישימו עליהם.

“לא! לא אעשה כזאת, לדרוש בגלל זה מהיהודים כסף, לבל יאמר ראש הכהנים כי בעד בצע כסף מכרתי את חפצי והשיבותי את פקודתי, אבל חמשים אלף שקלי־הזהב אשר אמרתי לתתם לך…”

“יהי נא הכסף הזה שכר טוב לגבורי החיל אנשי הצבא העובדים אותך באמונה, אדוני המלך רב החסד”.

שבע ענג ורצון יצא רבי גרשם מאת פני הקיסר ובעצם היום הזה נשלחו ספרים³⁹ ביד הרצים אל כל מדינה ומדינה גלוי לכל העמים, כי הפקודה לגרש את היהודים בטלה והיהודים יֵשבו לבטח בכל מקומות מושבותיהם כמקדם באין מַחֲרִיד והאיש אשר יגע בהם לרעה עָנשׁ יֵעָנֵש.

האח! מה מאד רָחש לבב כל היהודים תודה וברכה להרב רבנו גרשם פודם ומצילם! בלב אחד ועצה אחת גמרו אמר לכבּד אותו מהונם ולהקריב לו מנחה וברכה בשמעם כי רק למענו מֵאן לקבל מאת הקיסר חמשים אלף שקלי זהב, אך הוא בתמת לבבו וגם בשמרו את השבועה אשר נשבע להקיסר, לא שמע אליהם ולא האזין להם, ולא לקח מידם אף אגורה אחת.

ובכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר מקום אשר דְבַר הקיסר ודתו מגיע, שמחה וששון ליהודים, משתה ויום טוב, ויברכו את שם ה', ושם רבי גרשם גדול מאד ליהודים ויהי ברוך ומבורך בפי כלם מקטן ועד גדול.

והסריס יוהאן כראותו כי לשוא היה עמלו ותקותו מפח נפש, וכל נְכָלָיו⁴⁰ הרעים לא עמדו לו הפעם לנקום נקמתו ביהודים שנואי נפשו, וימלא חמה וזעם על רבי גרשם אשר הפיר עצתו ויושיע את ישראל, ויחרק שן וישבע לכלות ברבי גרשם חרון אפו בכל עת מצוֹא.

 

ו. כִּסֵּא שְׁלֹמֹה    🔗

כשוב רבי גרשם מארמון הקיסר לביתו, ותצאנה שתי נשיו לקראתו לקדם פניו. “מהלל שם ה'”! קראה דבורה אחרי אשר ספר להן רבי גרשם, כי בטל הקיסר את פקודתו לגרש את היהודים. “מהלל שם ה', אשר בחר בך להיות למלאך מושיע את עמו ישראל מצרתם ומצוקתם”.

מליטא החרישה ותדום, כי חרה לה עד מות על דבר אשר לא לקח רבי גרשם את מתנת הקיסר חמשים אלף שקלי זהב.

“ואַתְּ, מליטא” שאל אותה רבי גרשם “הלא יעלוז לבך ותשמחי עם בני עמך כי נִתְבַּטְּלָה הגזרה הרעה?”

“אמנם כן” ענתה מליטא בתלונה, “בכל זאת הלא יכול הֲכֵּלַי באזיל לתת לך גם את הכסף אשר אמר לשקול על ידך”.

“הֵרָגְעִי⁴¹ נא, בתי”, דִבר רבי גרשם בחן שפתים, “בביתי לא יחסר דבר ובעזרת ה' אמלא כל משאלותיך”.

מליטא לא ענתה דבר, אך בקרב לבה שמרה עֶבְרָתָהּ⁴² לאישה על אשר מֵאן לקחת מיד הקיסר עושר רב כזה.

רבי גרשם בִּקר פעם בפעם את ארמון הקיסר, לחקור ולדעת את שלום הנסיכה טהודורא אשר הצילהּ מרדת שחת ויהי היום וימצא בחדר טהודורא את דודה הקיסר באזיל אשר קדם פניו בפנים מאירים וישאלהו לשלום.

“הגידה נא לי, רבי” אמר הקיסר אליו, “האם למדת גם את התלמוד?”.

“כן הדבר, אדוני המלך”.

“האם יודיע התלמוד דבר גם ממלאכת כסא שלמה?”.

“התלמוד לא יספר לנו מזה אבל ידענו את הדבר הזה מפי ספרים אחרים אשר יִתְיַחֲסוּ⁴³ גם הם אל התלמוד”.

“התוכל לספר ולתאר לי את הוד הכסא וגאון תפארתו?”,

“אדוני המלך! יכול אוכל”.

“אם כן איפוא עשה זאת, כי נכסֹף נכספתִּי⁴⁴ לדעת את מלאכת הכסא הנפלא הזה”.

“את הכסא הנפלא הזה בנה חירם מצֹר בחכמה רבה. כל הכסא נבנה מזהב טהור ומקושט במיני ציצים ופרחים של אבנים יקרות. שנים עשר אריות זהב עמדו לעֻמת שנים עשר נשרי זהב, רגל ימין האריה האחד נגע בכנף השמאלית של הנשר האחד אשר ממולו, וכֻלם יחד נשאו עליהם את הכסא. שש מעלות לכסא, ועליהן יעלה המלך שלמה למקום מושבו. על המעלה הראשונה רבץ שור העשוי מזהב טהור ולעמתו אריה זהב; על המעלה השנית עמד זאב זהב ולעמתו שה זהב, על המעלה הרביעית נשר זהב עם תֻּכּי⁴⁵ זהב, על המעלה החמישית עמדה חתול זהב ולעֻמתה התרנגול⁴⁶ זהב, ועל⁴⁷ המעלה הששית יונת זהב וממולה נֵץ⁴⁸ זהב. על ראש הכסא עמדה יונת זהב ובפיה אחזה נֵץ זהב. ואף מנורת זהב טהור היתה שם ושבעה קנים יוצאים ממנה ועליהם חרותים שמות האבות והנביאים אשר חיו בדורות הראשונים לפני המלך שלמה, וּבצעוֹד המלך על המעלה הראשונה ויקוּמו השור והאריה מרבצם ויגעו וישאגו בקול גדול ואדיר, וכה נהמו וישאגו כל החיה וכל הבהמה בנגוע המלך בכף רגלו בקצה המעלה אשר עליה הם חונים, אך כאשר עלה המלך וישב על מקום מושבו, ויחרישו כלם וידומו, ורק הנשר ממעלה הרביעית הִגְבִּיהַּ עוּף ובפיו נשא את כתר שלמה ויתן אותה על ראש המלך, וכה רחף ממעל לראש המלך עד אשר קם המלך ממושבו; אז שב הנשר ויסר את הכתר מעל ראש המלך וישיבה למקומה, וכל החיה וכל הבהמה וכל צפור וכל כנף קמו מְרִבְצָם וממקום מנוחתם, וינהמו וישאגו, וישרקו ויצפצפו עד אשר עזב המלך את הכסא”.

“הפלא ופלא!” קרא הקיסר בכלות ר' גרשם את דבריו, “הפלא ופלא! אשרי המלך שכּכה לו ואשר לו מפעל יקר מרום ונשגב כזה. אך לפי דעתי, אי אפשר בלא עזרת הרוחות וכחות הנעלמים אשר סרו כֻלם למשמעת המלך שלמה, לעשות כלי נפלא כזה!”

“כדבריך כן הוא, אדון ומלך, אך גם בחכמת בני אדם יעשה, כי בתוך הכסא נכונו אופנים וגלגלים שונים ובנגוע כפות רגלי המלך בכסא והתנועעו גם החיות ויתנו קול”.

“ואולי תוכל גם אתה, חכם לב, לעשות כסא כזה?”

“אאמינה כי בישועת ה' אוכל לעשות כסא כמוהו”.

“הוי, מי יתן ותעשה לי כסא כזה, אז איטיב עמך כיד מלכותי הטובה עלי וכבוד גדול אֵין־חֵקר – אשר מעולם לא נחל אָמן כבוד ויקר כזה – אנחילך”. “אמנם, אדוני רב חסד, תנה אל לבך כי בימינו אלה לא ימצא זהב אופיר רב כבימי שלמה. ואין מלך על פני האדמה בזמן הזה אשר תמצא ידו לאסוף זהב כמשקל הדרוש למלאכת הכסא”.

“הצדק אתך, אבל אולי יוכל להעשות מכסף?”.

“גם מכסף יוכל להבנות, אדוני המלך!”.

“היש את נפשך לבנות לי את הכסא, גרשם?”

“לעשות רצונך, אדוני המלך, חפצתי אפס בטרם אקרב אל המלאכה נֶאֱלָץ אנכי להגיד לך, אדוני מלכי, מראש, כי שרי מלכותך לא יחשבו אתּי את משקל הכסף אשר אקח למלאכת הכסא, כי להוציא המלאכה הכבדה הזאת לְפָעֳלָהּ דרושים לי עוזרים ופועלים רבים אשר יעשו מלאכתי אתי, ואני לא אוכל לשים עיני על כל אחד מהם לבל ישלח בגנבה ידו לקחת מעט מן הכסף לשימו בכליו, ומלבד זאת דרוּש הכסף לבוא בכּוּר⁴⁹ המצרף וגם זה יַמְעִיט את משקל הכסף מאשר יִשָׁקל בעת יֻתּן על יָדי”.

“אל נא תירא, רבי! חלילה לי מֵחֲשׂוֹד אותך בדברים קַלֵּי הערך כאלה, אך מהר נא להחל מלאכתך ואני אצוה על עושי רצוני כי ימלאו כל משאלותיך ויתנו על ידך כסף למכביר כאשר תשאל נפשך”.

בעוד ימים אחדים הוכן בית מלאכה גדול בעד רבי גרשם על פי פקודת הקיסר, והוא שכר לו אמנים ופועלים רבים אשר ישתתפו עמו במלאכתו הגדולה אשר לפניו, וסוכן גנזי הקיסר שקל על ידו כסף מבית האוצר, ככל אשר אמר אליו רבי גרשם.

יומם ולילה עשה רבי גרשם מלאכתו באמונה ובחריצות נפלאה לבנות את הכסא הנהדר, כי דברי הקיסר חזקו עליו, ובכל יום ויום בא הקיסר בלוית שריו לבקר את בית המלאכה ולראות בעיניו את מלאכת הכסא, וכל אשר יספה המלאכה לבוא עד קצה, כן רבתה שמחת הקיסר, כי בקרוב יוכל לשבת על כסא נפלא כזה. בכסא הזה דמה להתגדל בעיני צירי המלכים והעמים הפראים שכניו המבקרים כפעם בפעם בהיכל מלכותו, למען אשר בשובם לארצם יספרו ממנו נפלאות, ולא יִרְהֲבו עוד עוז⁵⁰ בנפשם לְהַסִּיג גבולות ארצו ולגזול מנוחתו ושלות יושבי ממשלתו.

בין כה וכה ומלאכת הכסא הלכה הלוך וקרֵב אל קצה. יותר ממאה פועלים חכמי לב עשו במלאכה יומם ולילה ככל אשר הורה אותם בחכמה ודעת האמן הגדול רבי גרשם, ובהיותו מנצח על העושים במלאכה, לא שָֹם לבו להתבונן כי בין בעלי המלאכה נמצאו גם אנשים חטאים אשר שלחו את ידם בכסף, גנבו, וישימו בכליהם.

בכל עת בוא הקיסר לבית המלאכה נִדְבְּרוּ יחד רבי גרשם והקיסר דברי אהבה וידידות, ומלבד אשר השתומם על כחו כי רב במלאכת מחשבת, עוד הוסיף להתפלא ולהשתומם על חכמתו הנשגבה בחכמת המדינה ומשפטי העמים והלשונות. לא ארכו הימים והקיסר באזיל לא עשה דבר וחצי דבר בטרם התיעץ את רבי גרשם, וידרוש את עצתו, כי היו דבריו נכונים כאשר ישאל איש בדבר האלהים. – הסריס יוהאן נמלא חֵמה וְזַעַם על רבי גרשם ואימה נפלה עליו בראותו את כל הדברים האלה, יען לבו נִבּא לו מראש לא טובות לו, כי רבי גרשם אשר שנאת מות ישנאהו יֶהֶדְפֵהוּ⁵¹ ממצבו וימלא מקומו להיות יועץ הקיסר.

ויהי היום וישאל הקיסר – בפני יוהאן – את רבי גרשם על דבר אנשי ביתו ומשפחתו, ויספר לו רבי גרשם את כל הקורות אותו, תהלוכת ביתו ומשפחתו, כי יליד מיטץ אשר בצרפת המדינה הוא, וכי שתי נשים לו אשר שם האחת דבורה בת רבי ליאון רב במאינץ, ושם השנית מליטא בת מנחם הרוכל מקונסטנטינופוֹל הנרצח בליל התבערה הגדולה. כשמוע יוהאן את שם מליטא ויזכר כי השם הזה נודע לו מאז. איפה שמע את השם מליטא? האם לא זאת היא הנערה העבריה אשר אהב אותה מיכאל מפאפלוגוניען? “חי אני כי היא היא האשה” אמר יוהאן בלבו, “ועתה אחכה נא מעט אולי תִּדָּרֵש לחפצי, ועל ידי האשה הזאת אצוד בְּמִכְמַרְתִּי⁵², את אויבי זה, בערמתי אפילהו ולא יוכל קום”.

 

ז. הַבּוֹגֵדָה    🔗

ימים עברו וַתְּכַל כל מלאכת הכסא הנפלא. הקיסר באזיל קרא לכל השרים הגדולים לבוא עירה קונסטנטינופול ליום אשר בו יציגו את הכסא על מקומו בחדר היכל הקיסר. ויתאספו כלם בתוך הארמון ויעמדו ויחכו בכליון עינים על האמן רבי גרשם אשר הוביל את הכסא, ויהי כאשר הֵסיר המסך והכסא נגלה לעיני הרואים, ותתפרץ תרועת שמחה וקול הידד נשמע מפי כל הנאספים, ועינם לא שבעה לראות את המחזה היקר הזה. כל החיה וכל הבהמה ⁵³ העומדים על מעלות הכסא נראו לעיני הנאספים כמו נשמת רוח חיים באפם, ועיניהם המזהירות מאבני ספיר יקרות, נוצצו כִּשְׁבִיבֵי־אש⁵⁴ ויבריקו.

באזיל הציג כף רגלו על המעלה הראשונה, וכרגע התקומם השור מֵרִבְצוֹ וַיִּגְעֶה בקול גדול, והנשר הגביה עוף ויניע כנפיו ברעש וקול המולה. אימה גדולה נפלה על הקיסר וַיִּבָּהל מאד ובצעדים נמהרים נָסֹג מהכסא אחור. “עֲלֵה אתה, האמן, לראשונה” אמר הקיסר לרבי גרשם “למען אראה ואדע גם אני איך לעלות על הכסא מבלי יקרני אסון”.

דומיה שוררת בבית, ועיני כל הנאספים נשואות אל רבי גרשם אשר קרב לעלות על הכסא. בעלותו על המעלה הראשונה והנה קם השור ממקום מנוחתו ויגעה בקול, והנשר הגביה עוף ויצפצף בכח קולו גם הוא. בצעדו על המעלה השניה, קפץ הזאב מרבצו, וּכְשׁוֹקֵק⁵⁵ לטרף הוציא את לשונו לעֻמת השה התמים; וכן קם הנשר עם הגמל אשר על המעלה השלישית וגם הנשר עם התֻּכִּי על המעלה הרביעית. ובקום התֻּכִּי על רגלו ויפרוש כנפיו ונוצותיו הארוכות וישתוממו כל הרואים על תארם. על המעלה החמישית קמו החתול והתרנגול ויהגו בגרונם. והיונה עם הנץ על המעלה הששית קמו גם הם ויצפצפו בקול. בהגיע רבי גרשם למרום קץ הכסא לא מהר לשבת, רק נשאר עומד על רגליו רגעים אחדים, ואז נשמעה שאגת כל החיה והבהמה ושאון קולם גם יחד, צפצוף הצפרים ומַשק כנפיהם אשר נעמו לאזני כל הנאספים כקול כְּלֵי־שיר. אחר כן ישב על מקומו, ופתאם היתה דממה, אך הנשר ממעלה הרביעית התנשא ויקח את כתר המלכות בפיו וַיְרַחֵף ממעל לראש רבי גרשם, ובנחת שֹם את הכתר על ראשו, וככה רחף ממעל לו כל עוד ישב רבי גרשם על מקומו.

כל הנאספים אשר עד כה נצבו כעמודי שַׁיִשׁ על עמדם בלי נוע, ויביטו על כל מחזה ועל כל תנועה אשר חזו ברבי גרשם, הריעו עתה בקול תרועה גדולה, וקול שמחה ותרועת הֵידד התפרצו מפיהם, והקיסר גם הוא מחא כף מטוב לב.

וכאשר קם רבי גרשם ממושבו, ויקח הנשר את הכתר מעל ראשו וכל החיה שבה לשאוג ולנהום, להגות ולצפצף, עד אשר ירד מכל המעלות ויעזוב את הכסא.

אחרי כן עלה גם הקיסר על הכסא, וכל החזיון הנפלא הזה שב שנית לעיני כל הרואים. אין אֹמר ואין דברים לתאר שמחת הקיסר ואָשרו. אחרי רדתו ממעלות הכסא נפל על צוארי האמן המשכיל ויחבקהו לעיני כל השרים הנאספים. אחר כן הֵסיר טבעת יקרה מְעֻלֶּפֶת סַפירים מעל ידו, וַיִּתְּנָהּ לרבי גרשם ויאמר: “דע נא כי עוד שכרך אתי ופעֻלתך לפניך, כי שכר טוב אשלם לך בעד עמלך, אך בראשונה קח נא את הטבעת הזאת מידי, והיא תהיה לך למגן ולסִתְרָה מכל רע לבל יקרך כל אָוֶן, בכל צרה ואסון כי יבואו עליך, או איש כי ילשין עליך לפני, אז תַראה את הטבעת הזאת והיתה לאות ברית ביני וביניך עד עולם, ובזכרי את הברית הזאת לא אמיש חסדי מאתך נצח”.

רבי גרשם השתחוה אפים ארצה ויברך את הקיסר בכל לבבו וילך וישב לביתו.

כראות הסריס יוהאן את כל הכבוד אשר נחל רבי גרשון, ויפלו פניו מאד, וימלא חֵמה וזעם, וימהר וישב אל היכלו סר וזעף, וישלח ויקרא את בן אחותו מיכאל מפאפלוגוניען לבוא אליו.

“מיכאל”! אמר אליו יוהאן בבואו אל הבית “האם לא הגדת לי לפני ימים רבים כי אהבת נערה עבריה אחת?”.

“אבל אנכי נשבעתי לך, אדוני דודי, כי מאז ועד עתה לא ראיתיה כאשר הבטחתי לך”.

“ידעתי, בני, ידעתי כי אחרי דברי לא תְשַׁנֶה; אך לא זאת היא מטרת שאֵלתי. הידעת מה היתה אחרית הנערה הזאת?”.

“לא ידעתי ולא שמעתי מאומה, דודי יקירי” ענה מיכאל במנוחת לב.

“ואני אספר לך. אביה מת בליל התבערה הנוראה, אך בטרם עזב את ארץ החיים לקח אותה לאשה האמן היהודי גרשם, אשר מלא כל הארץ כבודו ותהלתו בעת הזאת”.

“ולמה תספר לי את הדברים האלה, דודי היקר?”.

“הטה אלי אזנך ושמע”. “אתה, בני, ידעת את אשר בלבי להיטיב לך. ידעת את מטרתי הנשגבה להושיבך לכסא באחרית הימים, אם אֶשָּׁאֵר על כַּני⁵⁶ לעמוד בראש כל שרי המלוכה עד מות שני הקיסרים באזיל וקונסטאנטין, אפס כעת הנה ירגז כסאי תחתי ומאד מאד יראתי פן יהדפוני ממצבי”.

“מה זה תדבר, אדוני דודי!”.

“לדאבון לבי, אמת נכון הדבר!”.

“ומי הוא זה העומד לשטן לך בדרך?”.

“היהודי הארור הזה, גרשם”.

“בכל זאת אאמינה, דודי מחמדי, כי הָתֵל תְּהָתֵל⁵⁷ בי, כי איככה יוכל היהודי השפל הזה להרגיזך ממנוחתך?”

“אמרי אמת הגדתי לך. הקיסר הֻכּה בסנורים ומאמין כי גרשם חכם מאד יתר מכל האדם אשר על פני האדמה; והוא לא ידע כי כל חכמתו ותחבולותיו אך מעשה כשפים המה”.

“האשכור מרַצחים לֶהֱגוֹת⁵⁸ אותו מן הַמְּסִלָּה?” אמר מיכאל.

“לא כן, בני, לא בחיל ולא בכח נגבר עליו, כי אם ברוח חכמה נגיע למטרתנו. אולי תוכל, מיכאל, לגנוב את לב אשתו! אולי יִוָּדע לנו על פיה מעט מתחבולות קסמיו ומעשה כשפיו, ואז נוכל להקריבו למשפט ולהאשימו; לך נא לביתו, ואתה הלא ספרת לי כי העבריה אוהבת אותך”.

“אבל אנכי עזבתיה מעת ההוא עד היום הזה והיא תקצף אל נכון ולבה יִזְעַף עלי” ענה מיכאל.

“הֲכָבֵד ממך לִבְדּוֹת לה דְבַר כזב אשר יכסה על כל פשעיך נגדה? הגד לה כי נקראת לצאת בצבא המלחמה, וזה מעט אשר שבת לביתך, אף תבטיחנה כי תקחנה לך לאשה, ועינך לא תחוס על כלי זהב ואבנים יקרות לתתן לה, ועלי לשַׁלֵּם לך כפלים ככל אשר תוציא על הדבר הזה”.

ולא אֵחר מיכאל לעשות דבר דודו, כי עוד בעצם היום ההוא שָֹם פְּעָמָיו⁵⁹ לבית רבי גרשם. בבואו אל הבית מצא את מליטא לבדה בחדר ואין איש מאנשי הבית אתה. כראותה פתאם את מיכאל, ותבּהל מאד, אך הוא מהר ויגש אליה ויאחז בידיה.

“אדוני!” קראה מליטא ועיניה הפיקו זעם “מה לי ולך כי באת אלי היום? הן אתה עזבתני ולא שבת אלי עוד, ועתה הנני נשואה לאיש”.

“מליטא” דבּר מיכאל בקול בוכים “אהה, מליטא! עוד ביום השני אשר נשבעתי לך באהבתי ונפרדתי מעליך נפקדתי לצאת בצבא הקיסר למלחמה על הבולגארים, שתי שנים תמימות חלפו מיום רחקתי ממך, ועיני כָלוֹת אליך כל היום. בהיותי בִשְֹדֵה הַמַעֲרָכָה⁶⁰ וחיי תלואים לי מנגד, אז זכרונך בא לפני וישב את רוחי, ויהי כל ישעי וכל חפצי להשאר עוד בחיים למען אשוב לראות את הוד פניך ולהיות קרוב אליך, כי זולתך לא חפצתי בארץ, וביום אתמול שבתי לקונסטנטינופול, ותהי ראשית דרכי להתראות את דודי ולגלות לו כי אהבתיך אהבה עזה כמות. והוא אשר מאהבתו אותי לא ימנע כל חפץ ממני, ישרו דברי בעיניו, אך דרשתי אחרי אביך ויֻגד לי כי איננו עוד בחיים, חקרתי אחריך והנה, הה! הקשבתי כי נשאת לאיש יהודי נבזה ונמאס! מליטא, מליטא! מדוע ככה עשית לי?!”

בכלות הנוֹכל⁶¹ הזה את דבריו וישא את קולו ויבך. גם מליטא בכתה בכי תמרורים. “הוי” קראה מליטא “ומאין יכולתי לדעת כי עוד לא נמח זכרוני מקרב לבך, אם לא פקדתני במכתב אף פעם אחת!”.

“אם כן, לא השגת איפוא את מכתבי אשר הריצוֹתי⁶² לך?”

“אין גם אחד!”

כן, כן הדבר, לדאבון נפשנו. בעתותי מלחמה כל הדרכים אבלות, והשליחים לא יגיעו למחוז חפצם".

“עתה, אדון, עזב נא את ביתי, כי כרגע יוכל אישי או דבורה לשוב אל הבית”.

“מי זאת דבורה?”.

“האשה הראשונה אשר לאישי”.

“מה זה תשמענה אזני, היהודי הארור הזה יש לו שתי נשים כעובד אלילים – עוד אשה אחת זולתך, אשר היא לך לצרה, ואַתּ תחרישי? האלהים⁶³, אם לא בקרב ימים מעטים אֲשַׁנֶּה את פני הדבר הזה!”.

“ומה בלבך לעשות?”.

“עוד לא אוכל לדעת, אך זאת אדע נאמנה, כי תהיי לי לאשה, לי ולא לאחר… ראי נא, ידידות נפשי, את אשר הבאתי לך מִשְּׁלַל אויבי ארצנו!”.

ובדברו הוציא מחיקו צמיד זהב יקר מאד מעֻלף סַפירים ואבני חפץ. מליטא התפלאה מאד ותלטוש עיניה על הָעֲדי היקר הזה. “קחי נא זה” אמר אליה מיכאל “כי לך נתתיו במתּנה”.

מליטא היתה תפושה רגעים אחדים במחשבותיה ותמאן עוד לקחתו, אך מיכאל אמר: “התמאני לקחת למזכרת אהבתנו את מתנת ידי אשר רק בהשליכי נפשי מנגד הצלתיה מיד האויב בעבורך?”.

אז לקחה מליטא את הצמיד מיד מיכאל ובנפש סוערה נפלה על צוארו ותחבקהו. אחרי אשר הבטיחתהו לבוא ביום המחרת במקום סֵתר אשר יָעַד לה מיכאל, עזב את הבית וילך לו. ומהיום ההוא והלאה נוֹעֲדוּ שניהם יחדו מדי יום ביומו. ומעיני רבי גרשם ואשתו דבורה נעלם המעל הזה, ולא ידעו צאתה ובואה.

 

ח. הַשָֹּכָר    🔗

אחרי אשר כלה רבי גרשם את כל מלאכת הכסא ויעמידהו על מְכוֹנוֹ, ואחרי אשר נחל כבוד ויקר מכל עֲברים בעד עמלו וחכמתו, שב בעליצות נפש לביתו. שתי נשיו מהרו יצאו לקראתו והוא ספר להן מכל אשר עשה ומכל הכבוד והגדולה אשר נעשה לו. לבו אמנם חזה מראש כי נכונים לו ימי חשך, כי לא נעלמו ממנו פני יוהאן הזועפים, ואש עֶבְרָתוֹ וקנאתו אשר התנוצצה בעיניו, מלאו את נפשו יגון ובלהות, אך זאת היתה כל נחמתו כי נתן לו הקיסר את טבעתו להיות לו לאות אהבה וחסד בכל עת צרה, ועל כן הבליג⁶⁴ עלי יגונו וישקט את רוחו ההומיה.

אחרי ימים אחדים אסף הקיסר את כל יועציו ושריו לבית המוֹעֵצה למען יְחַווּ⁶⁵ דעתם גם הם על דבר השכר והגמול אשר על הקיסר לגמוֹל⁶⁶ להאמן הגדול עושה הכסא הנעלה הזה. כי לא ידע הקיסר במה להיטיב חסדו עמדו, כי היה נקל בעיניו כל שכר וכל גמול לעמת עמלו הרב ומלאכתו הנפלאה אשר אין ערוך אליה.

“יועצי מלכותי” דבּר הקיסר אליהם ממרום כסאו “אתם ידעתם לאיזה מטרה קראתיכם להתאסף אלי היום, הן כלכם ידעתם את האיש אשר הציל את נפש בת אחי ממות, ואשר בנה לי את הכסא הגדול והנפלא הזה אשר עיני אדם לא תשבענה מראות נֹעם יָפיו והדר תפארתו. מאד נכספה גם כלתה נפשי לשַּׁלם לו שכר טוב כמפעלו, להיטיב עמו ולעשות לו חסד אשר לא נחל עוד עבד מאדוניו כמוהו. מי יתן ואוכל לנשאהו ולהפקידהו למִשְׁנֶה בארצי כאשר עשה פרעה מלך מצרים ליוסף העברי. כי אַשְׁרֵי הארץ אשר החכמה תֵשב שם לכסא ולצדק תמלך בה, אבל האיש המרומם הזה הנהו יהודי ואיך אוכל לתת לאיש זר אשר לא מבני דתנו הוא חלק ונחלה בממשלתי? אֵי לזאת⁶⁷ נאלץ אנכי לדרוש ולחקור אחרי שכר אחר אשר ישוה לו בעמלו. אך עד היום לא מצאתי לי עצה ישרה במה להראות לכל יושבי ארצי כי כפעל אדם ישלם לו מידי; על כן הבו לכם עצה מה לעשות לאיש אשר המלך חפץ ביקרו?”.

פני הסריס יוהאן שֻׁנו וכמת חוָרו, עת דִבר הקיסר את דבריו. כרגע אבה לדבר לפני הקיסר והנאספים, אך קול מליו נחבאו מחֵמה וכעס ולא יכל להוציא הֶגֶה מפיו.

אז קם ראש הכהנים מכסאו, הוא הכהן הגדול בכל הממלכה, ויאמר: אדוני המלך! כמוני כמוך נפלאתי והשתוממתי על חכמת היהודי. לפי דבריך, אדוני המלך, נראה כי בגלל אשר רבי גרשם יהודי הנהו על כן לא יאתה לו המשרה הגדולה הזאת, ומדוע לא ישליך אחרי גוו את אמונתו אשר האמין בה עד כה, לבעבור יוכל שבת בסוד שרי המדינה ויועצי מלכותך?

“אולי צדקת בדבריך, אבי” ענה הקיסר “אך רבי גרשם מאן ימאן בזה? ננַסה נא דבר אליו!”

כרגע צוה באזיל אל אחד ממשרתיו לרתום את מרכבת הקיסר ולנסוע לבית רבי גרשם להביאהו להיכל הקיסר.

“רַבִּי”, אמר הקיסר לרבי גרשם בבואו אל הבית, “מאד תִּכְלֶה נפשי⁶⁸ לגמול אתך בעד חכמתך ועמלך, כאשר עשה פרעה מלך מצרים ליוסף; אבל דבר אחד עומד לשטן לי מֵהָפִיק⁶⁹ חפצי, והוא אמונתך היהוּדית. על כן עזב נא איפוא את אמונת אבותיך אשר אתה מאמין בה, ובא נא לחסות בצל כנפי הדת הנוצרית ואז אעלך גם עלה לראש שרי ממשלתי הגדולה והאדירה”.

רבי גרשם נבהל מאד כשמעו את הדברים האלה יוצאים מפי הקיסר, יען כי יקרה ונכבדה בעיניו דת אבותיו מכל סגֻלות ארץ ומכסא שר ומלך גם יחד, וכי נכון הוא להקריב את חייו על מזבח אהבתה, ויחשב לו⁷⁰ מחשבות איך לצאת ממבוכתו.

“אדוני מלך אדיר ורב חסד” אמר ר' גרשם בקול רועד “אל יחר בעיניך אם אחלה פניך לכל תפקידנו ליועץ מלכותך, הניחה נא לי לעשות מלאכתי ולדרוש בחכמה כאשר הסכנתי עד כה, וגדולות לא אבקש. רבים הם יועציך החכמים העומדים על ימינך, ולמה לך להוסיף עוד על מספרם? ומי אנכי כי אֶמנה בין חכמי יועציך ולקחת חלק בממשלתך הגדולה והאדירה?”

“ידעתי” ענה הקיסר “כי רק למען מצוא תוֹאֲנָה⁷¹ תדבר כדברים האלה, ידעתי כי מאן אתה לבוא בברית הדת החדשה”.

“ואיככה אוכל לבגוד בדתי ואמונתי אשר נחלתי מאבותי? הלבעבור שבוֹע מטוב הארץ אשקר באמונתי אשר גֻדלתי בה?”

“לא בגלל טוב הארץ” שִסַּע⁷² ראש הכהנים את דברי רבי גרשם “כי אם בגלל חייך ואשרך לעולם הבא!”

“הֶרף נא, אָדון נִכבד, מהתוַכּח עמי בדבר זה” ענה רבי גרשם “אתה נולדת בדתך הדת הנוצרית ואני נולדתי וגֻדלתי על ברכי דת היהודים. בעיניך נחשבה דתך ליותר נאמנה ונכונה, ואני לא אוכל למצוא את האמת והאמונה רק בדת היהודים העַתִּיקָה. – הה, אדוני המלך, ידעת כי עבדך הנאמן הנני, ולכל אשר תצוני סר אני למשמעתך, אך בדבר אמונתי אשר רק לפני אלהי הצבאות ומלך מלכי המלכים עלי לתת דין וחשבון, – לא אוכל שמוע בקולך”.

פני הקיסר רָעֲמוּ⁷³ כשמעו את דברי רבי גרשם ויצוה עליו לצאת מן החדר, למען יוסיף להתיעץ עם מְתֵי סוֹדוֹ⁷⁴, השרים הגדולים היושבים ראשונה במלכותו, והוא יחכה בחצר בית המלך החיצונה עד אשר יודיעו לו את החלטת שָֹרי המועֵצה.

אחרי עזב רבי גרשם את החדר אמר הקיסר: לא נשאר לנו איפוא בלתי אם לתת לו הון עצום חֵלף עמלו, כי כָבֵד לב היהודי הזה משמוע לעצתנו הטובה.

עד כה החריש יוהאן ולא דִבֵּר דבר, אך עתה בראותו כי לב הקיסר מלא תלונה על גרשם, האמין כי הגיעה העת הנכונה להסית את הקיסר ברבי גרשם, ויען ויאמר: אדוני המלך, התדמה בלבבך כי לא קדם היהודי לקחת לו שכרו די ויותר? מי יודע מה רב משקל הכסף אשר גנב ושֹם בכליו מן הכסף הרב אשר נתן על ידו סוכן בית האוצר!".

“לא כן!” ענה הקיסר ואמר: “כדבר הזה לא עשה רבי גרשם, כי ידעתיו לאיש שונא בצע”.

“התאמין, אדוני המלך?” ענה ראש הכהנים “כי ישנם יהודים תמימים וישרים שונאי בצע?”.

“יש ויש” השיב הקיסר “ורבי גרשם, הוא הוכיח לעיני את הדבר הנאמן הזה, כי ברפאו את הנסיכה טהודורא ויצילה ממות לחיים מֵאן לקחת מידי אף גרה אחת בשכרו, וכל אלה רק למען אשיב פקודתי בדבר היהודים!”.

“כן הדבר” ענה ראש הכהנים “אם נוגע הדבר ליהודים אז רבי גרשם הוא הנכבד ביניהם, אבל לעֻמת הנוצרים נחזה כי כֻלם יחד אין אֵמון בם. הנך רואה, אדוני המלך, כי גם היהודי החכם והחרוץ הזה יכביד לבו ויקשה ערפו, כאחד היהודים הנבערים”.

“אל נא, אהובי” ענה הקיסר “לא תעשו עָוֶל במשפט זה לחשדהו כי גנב ושֹם בכליו. לבי בטוח, כי שמר לי אמונתי ולא לקח מן הכסף מאומה”.

“מה לנו להרבות דברים” קרא יוהאן “הן נוכל לבחון הדבר, אם נשקול את הכסא במאזנים. בלי ספק רשם סוכן בית האוצר על ספר את משקל הכסף אשר מסר ליד היהודי”.

“את הכּל כתבתי עֲלֵי ספר” ענה הסוכן “יותר מחמשים ככרי כסף לקחתי מבית האוצר במְטִילֵי⁷⁵ כסף וכלים, ואתן אותם על יד היהודי למלאכת הכסא הנפלא”.

“טוב איפוא” אמר הקיסר “הנני פוקד עליך כי תחיש לשקול את הכסא; ואז תראו, שָֹרַי ויועצַי הנכבדים, ונוכחתם לדעת כי לא יחסר אף מעט מן הכסף הנִתּן על יד היהודי”.

“אבל” ענה הסוכן “איך אוכל לשקול את הכסא, אם לא אשברהו לִרְסִיסִים⁷⁶? הן הכסא גדול מאד מאד, ותקצר יד כל איש להכין מאזנים כאלה אשר על ידם ישקלוהו ולהוכיח לנו את משקלו אל־נכון”.

“אם כן איפוא” אמר הקיסר “קראו לרבי גרשם הֵנה, כי איש חכם חרשים כמוהו ידע לעשות גם מאזנים לשקול את הכסא”.

כבוא רבי גרשם לחדר המועֵצה אמר הקיסר אליו: שמע נא, רבי גרשם, שרי עצתי החליטו ויגמרו אֹמֶר כי כבר לקחת לך דֵי שכר חֵלף עמלך מסכום הכסף הנִתָּן על ידך למלאכת עבודת הכסא, ואני הצדקתיך אמנם ודברתי עליך טובות בפניהם יען ידעתיך לאיש ישר, בכל זאת נִכְסְפָה גם כלתה נפשי מאד להוכיח גם לעיני השמש צדקתך ותֻמתך. הגידה לנו איפוא איך נוכל לשקול את הכסא".

“אדוני המלך” ענה רבי גרשם ורוחו נבוכה “הזה חלקי מכל עמלי, כי יִמָּתח עלי קו חשד בְמַעַל גדול כזה? הלא זה הדבר אשר דברתי אליך, הוד מלכות, בטרם קרבתי אל המלאכה, כי לא יחשב אתי במשקל הכסף אשר למלאכת הכסא! אני לא שלחתי ידי בכסף ובכפי לא דבק מאום; אפס האוכל לדעת ולהבטיח כי גם העוזרים על ידי והפועלים הרבים אשר עשו מלאכתם אתי נקיים הם מכל חטא? אולי שמו אנשים מהם מעט מן הכסף בכליהם ואנכי לא ידעתי, וגם צֵרוף הכסף, הֵקל את משקלו מאשר נתן על ידו, וכל אלה הגדתי לך מראש, אדוני המלך, ועתה ישאו עלי עון אשמה, בחפצם לשקול את הכסא ולשום קלון על כבודי!”

“לא תוכל, אדוני המלך” אמר ראש הכהנים “לתת לו שכר עמלו בטרם תדע אל־נכון כמה לקח לו מן הכסף!”

“כן דברת, אדוני הכהן” אמר הקיסר “ואתה, רבי גרשם, כרגע תאמר לנו איך נוכל לשקול את הכסא מבלי נַפְּצֵהוּ⁷⁷ לרסיסים”.

“לא ידעתי” ענה רבי גרשם.

“האתה לא ידעת?” אמר אליו הקיסר בשצף קצף “אתה אשר כל דבר חכמה לא נעלם ממך לא תדע את הדבר הזה? הנני מצוה עליך, כי ברגע הזה תגיד לנו איך לשקול את הכסא! השמעת?”

“אין על כל איש לצוֹת עלי להגיד את אשר לא ידעתי!”.

“היערב לבך למרות את פי? שמע נא איפוא את דברי: אני לא אתן לך אף קְשִֹיטָה⁷⁸ אחת בעד מלאכתך כל עוד לא שקלנו את הכסא, אך אם יצליח חפצנו בידנו לשקול אותו ויבֻקש וימצא כי יחסר משקל הכסא ממשקל הכסף הנתן על ידך מבית האוצר, דע לך כי מות תמות מות בליעל! ועתה צא לך מזה”.

סר וזעף עזב רבי גרשם את הארמון, והקיסר שלח לקרוא לכל חכמי חרשים הגדולים בקונסטנטינופול, ויצום להכין מאזנים גדולים רחבי ידים לשקול בנקל את הכסא הנפלא אשר עשה רבי גרשם.

ימים רבים חשבו האמנים מחשבות וינסו עשר פעמים להכין מאזנים כרצון הקיסר, וגם הסריס יוהאן הבטיח לשַׁלֵּם שכר טוב להאמן אשר יצלח חפצו בידו לעשות את המאזנים האלה, אך לשוא! כל עמלם נשאר מָעַל, ומשקל כסא הקיסר לא נודע.

 

ט. הַגְּנֵבָה    🔗

בכליון עינים חכתה הנסיכה טהודורא לעת שוב הקיסר מבית המועֵצה למען תשמע מפיו החלטת היועצים על דבר הגמול אשר יגמלו לרבי גרשם הגואל משחת חייה.

כבוא הקיסר לחדר מְעוֹנָהּ היו פניו זועפים מאד, וגלי יגון הוסיפו לסעור בקרב לבבו בראותו את הנסיכה טהודורא, כי היתה לו מזכיר עונו לרבי גרשם, אשר זה פעם שנית שב ריקם מלפניו מבלי קַחת מידו אף אֲגוֹרת כסף חֵלף עמלו הרב. וכרגע התנחם הקיסר על דבריו הרעים אשר דבר בחָפְזוֹ לרבי גרשם; אבל לא בנקל יוכל לשנותם לטוב אחרי אשר דבר אותם בפני קהל יועצי המדינה ושרי המלוכה, לבל יֵראה לעיניהם כאיש רך הלבב והַפַכְפָךְ במעשיו; ויירא לנפשו מאד, יען כי קורות קיסרי קונסטנטינופול למדוהו לדעת, כי פעמים רבות הורדו הקיסרים מכסאותיהם רק בגלל רפיון רוחם ורוך לבבם. – ורק קיסר אמיץ לב אשר לא ישוב מפני כל ורוח עז וחזק כסלע בלב ים ימשול ביד חזקה וישב נכון על כסאו.

“בלי ספק”, אמר הקיסר אל בת אחיו “נכספתְּ מאדף משאַת נפשי, לדעת את הגמול אשר שלמתי לחכם חרשים גרשם. דעי נא, כי אנכי חפצתי ולנשאהו על כל שרי מלכותי, ולמסור בידו משרת משנה למלך, אך כבד לב היהודי הזה ואינו חפץ לעזב את דת אבותיו ואמונתו”.

“התקצר ידך לשלם לו שכר אחר אשר ינעם לו, לבל יצטרך לעזוב דתו? ואי זה שכר יעדת לו אדוני המלך?”

“מות נבל יהיה שכרו! כי גנב דַיו מכסף הנִּתָּן על ידו למלאכת הכסא, וזה האות כי לא ישרה נפשו בו, כי מאן ימאן לגלות אזנינו איך נוכל לשׁקול את הכסא”.

כשמוע הנסיכה את דברי הקיסר, נשאה את קולה וַתֵּבְךְ בכי תמרורים. “הוי” קראה טהודורא וזרם דמעות נזלו מעפעפיה “הככה אתה עושה לאיש אשר השיב נפשי מרדת שחת? הזה יהיה שכר הָאֳמן הגדול אשר בנה לך את הכסא הנפלא אשר כל סגֻלות מלכים לא תשוינה במחירו? התחת טובות כאלה ישֻׁלם לו רעה גדולה כזאת?!”

“הרגעִי נא, בתי” אמר הקיסר “כי לא תכלה אליו הרעה, הלא ידעת כי הקדמתי לתת לו את טבעתי למזכרת ברית חסדי אתו, והיא תצילהו מכל רע”.

בשוב רבי גרשם מבית המועצה לבית מושבו, ויספר לנשיו את המוצאות אותו, ואשר דברו אתו הקיסר והיועצים ותתעצב דבורה אל לבה מאד על צרת אישה האהוב; אך מליטא לא חדדה מאומה על אדותיו ותִּבֶז לו בלבה; כי זה פעם שנית אשר מאן לקחת מאת הקיסר עושר ונכסים אשר יקרו בעיניה אף מדתה ואמונתה.

“הנני רואה מראש” אמרה מליטא בלבה “כי בהיותי אשת גרשם אהיה תמיד אשת יהודי עני, ועד⁷⁹ עולם לא אתרומם משפל מצבי, טוב לי איפוא כי אשמע בקול מיכאל השר ולהקשיב לעצתו להיות לו לאשה”.

והסריס יוהאן אחרי אשר בקש לשוא עד עתה אמן אשר יכין מאזנים לשקול את הכסא, שָׁמע פּתאם ע"ד אָמן גדול בעיר אַתּונא אשר ארץ יָון ושמו באסיליקוס. וימהר יוהאן לקרוא את האמן הזה לקונסטנטינופול ויבטיחהו להעשירהו עושר רב, אם יצלח בידו להכין מאזנים כחפצו, והאמן נֵאות לדבריו ויכרות עמו ברית. “אבל” אמר יוהאן “הן מה יועיל לי, אם הכינותי מאזנים לשקול את הכסא, הלא עוד נמצאת טבעת הקיסר ביד היהודי והיא תצילהו מכל רע ומכל אסון ופגע ואף אם יָחרץ משפטו למות”.

וימהר ויקרא אליו את בן אחותו, מיכאל. ויספר מיכאל ליוהאן את כל הדברים אשר עשה, ואיך הצליח חפצו בידו להטות את לבב אשת ר' גרשם אליו.

“התדע אשת היהודי הארור הזה” שאל הסריס “גם מחטאת קסמיו ומהכלי כשפיו?”

“אין כל מאומה, אדוני; ונהפוך הוא, כי היא הבטיחתני נאמנה, כי גרשם תעב יתעב אף שקץ ישקץ דברי קוסמים ומכשפים ככל אשר תצוה עליו תורת משה”.

“אחת היא לי” הרעים יוהאן ברוגז קולו “אני אני ארדפהו עד חרמה. האמן באסיליקוס יכין בקרוב מאזנים, ואחרי אשר נשקול את הכסא, אז אחרית רבי גרשם תהיה מרה. אך יָרֵא אנכי מטבעת הקיסר אשר ביד גרשם, היא תעמוד לשטן לי ותפריע עצתי”.

“אני אתאמץ להביא לך את הטבעת” אמר מיכאל.

“היש לאל ידך לעשות כזאת”? שאלהו יוהאן בתאות נפש.

“יש לאל ידי, אדוני! מליטא תשמע לקולי ותגנוב את הטבעת מאישה”.

“האח! לך, בני, לך בכחך זה ועשה כן כאשר דברת! ולא נכחד ממך, בני, כי רק אתה תקצר ברנה את פרי מעלליך. כי מה חלקי מכל עמלי? הלא רק לקחת נקם מהיהודי הארור הזה; אך לפניך נכון כסא מלוכה באחרית הימים”.

בְּהִוָעֵד מיכאל עם מעליטטא בערב היום ההוא כאשר הסכינו לעשות מדי יום ביומו, אמר אליה: “דעי נא, חמדת לבבי, כי⁸⁰ לא יארכו הימים ואנחנו נגיע למטרתנו, ותקותנו אשר אליה תכלינה עינינו זה כמה תמלא עתה. האמן באסיליקוס יכונן מאזנים לשקול את כסא הקיסר, ואז יומת האיש העומד לשטן לנו ואני אקחך לי לאשה”.

“אבל” ענתה מליטא “גרשם יש לו טבעת יקרה אשר נתן לו הקיסר להיות לו למזכרת חסדו בכל עת צרה, והיא תהיה מחסה לו נגד כל הקמים עליו לרעה”.

“הראית את הטבעת הזאת?”

“פעמים רבות ראיתיה, כי הוא יִשָׁאנה על אצבע ידו הימנית”.

“אם כן דרוש לחפצנו, כי תהיה הטבעת בידנו ולא ביד גרשם”.

“הן דבר נקל לי לעשות כדבר הזה! אנחנו היהודים נרחוץ ידינו במים בטרם נשב לאכול לחם, אך בראשונה נסיר את טבעותינו מעל אצבעות ידינו, והיה בהסיר גרשם את טבעתו מעל ידו, אז אקחה ואשימה בצלחתי ואיש לא יֵדע מזה”.

“האח! מה טוב ומה נעים אם תמהרי לעשות זאת ותמסור את הטבעת לידי! ותחת הטבעת הזאת אשים אני את טבעתי על אצבעך וארשתיך לי בה לעולם”.

ביום המחרת בבוא רבי גרשם לאכול בצהרים הֵסיר את טבעותיו מעל אצבעותיו לרחוץ ידיו, ומליטא היתה לבדה אתו בחדר, כי ידי דבורה היו מלאות עבודה להכין את מאכל הצהרים בבית המבשלות, ומיום שוב רבי גרשם מבית המועֵצה, היתה רוחו סוערת מאד, ועל כן שכח לשום את טבעותיו על אצבעות ידיו. ומליטא שמרה הבטחתה למיכאל, ותקח בלאט את הטבעות ותשימן בצלחתה ואין רואה. את משתה הצהרים אכלו בשלות השקט, אין פוצה פה ודובר דבר. גם פני דבורה הביעו יגון ועצב, כי מלבד אשר נפשה יָדעה לה על צרת נפש אישה ולבה לא ידע נחם על שברו הגדול כים, הצטערה מאד על הליכות מליטא אשר נפלאו ממנה, כי בכל יום ויום ראתה אותה מתהלכת מאהל ביתה למקום לא נודע לה, ויהי הדבר כחידה סתומה בעיניה. ובכל זאת שׂמה לפיה מחסום, כאשר הסכינה לעשות עד כה ולא גלתה את אֹזן אישה מכל אלה.

אחרי סעודת ההרים הלך רבי גרשם לבקר את החולים אשר רַפֵּא ירפא אותם – כי שב גם עתה להיות רופא חולים – ובכל הדרך אשר הלך לא עלה על לבו כי שכח לתת טבעותיו של אצבעותיו; ואך בשובו לעת ערב לביתו זכר כי הטבעות אינן על אצבעות ידיו ויחפש אחריהן ולא מצאן; וכדבורה כמליטא אמרו, כי לא תדענה מהן אף לא ראו אותן.

ויבהל רבי גרשם מאד וישתומם; כי לא נעלמו ממנו מחשבות שונאיו הרעות עליו, ותהי רק זאת נחמתו בעניו כי טבעת הקיסר תמלטהו מכל רע ועתה אבדה ממנו פתאם הטבעת היקרה הזאת ואבדה גם תקותו להִנָצל מפח אשר יטמנו לרגליו אויביו הרבים המבקשים את נפשו, ועל כן חפש בנרות את כל חדרי הבית, וגם דבורה התאמצה לבקש אותן ומליטא גם היא התחפשה כמו תבקשן, אך לשוא. כי הבוגדה הזאת כבר מסרתן ליד אוהבה מיכאל, והוא מהר לתת אותן ליד דודו יוהאן הסריס אשר שמח עליהן שמחה גדולה, ולא נמצאו עוד בבית רבי גרשם.

אחרי אשר בקשו ויחפשו זמן רב לא נמצאו, אמר רבי גרשם: “לא יתכן הדבר, כי אבדו הטבעות בביתנו, מי יודע אם לא ידי שוֹדֵד וגנב היו במעל!”

ואולם מי הוא הגנב? איש נכרי לא בא אל הבית פנימה כל היום, והשפחה המשרתת בבית רבי גרשם היתה אשה ישרה מאד ותבך בדמעות שליש, כי יראה לנפשה פן יחשדוה אדוניה כי ידה היתה במעל הזה, ורק מליטא עמדה על דעתה כי יחפשו בכל בגדי השפחה אבל גם שם לא מצאו מאומה.

עתה לא יכלה דבורה להתאפק עוד ותאמר: “מליטא, אל יחר בעיניך אם אשאלך בפני אישנו, כי תגידי לי אנה תלכי מדי יום ביומו?”

“ומה לך כי תשאליני כזאת?” השיבה מליטא “האם נטל עלי לתת לפניך דין וחשבון על מעשי?”

“לא לי” ענתה דבורה “אבל לאישך הלא תגידי”.

“האם חדלה אמונתך בי, גרשם?” שאלה מליטא.

“חלילה לי מזאת!” ענה רבי גרשם בתֻמת נפשו.

“ובכל זאת” אמרה מליטא “אגידה לך אנה אנכי הולכת בכל יום, הנני מבקרת תמיד בבית רעוּתי מנעורי; היא צפורה אשת אפרים סוחר המשי”.

“דבריך אינם נכונים” ענתה דבורה “כי בלכתי תמול בשוק לקנות ירק לארוחת הצהרים פגשתי את צפורה והיא שאלתני עליך, ותאמר כי זה ימים רבים לא ראתה פניך”.

“מה זאת” קראה מליטא בחרי אף “הגם את צעדי תספרי? הן אמת כי שגיתי בדבר צפורה, עוד לי נשים רבות אהובות מנעורי אשר אבקר גם אותן, אבל מה תחפצי אַתּ ממני! מי שמך לשומר עלי כי תחקרי את צאתי ובואי? אהה! ידעתי גם ידעתי, כי אֵש הקנאה אכלתך, ועינך צרה באהבת אישי אלי, ועל כן תחפשי עלי עֲלילות שקר להבאיש את ריחי בעיניו!” ומליטא הרימה קולה ותבך.

“דבורה” אמר רבי גרשם אליה, “הככה תמלאי אחרי דבריך אשר הבטחתיני בעת הפצרת בי לקחת לי עוד אשה? המעט לי עמל ותלאה, רוגז ויגון, כי תבואי גם אַתּ, יקירתי, לשית על צרותי נוספות?”

דבורה בענות צדקתה החרישה; אך עתה נפלה מליטא בעיניה ותבזה אותה בלבה, וקו חשד אשר מתחה עליה זה כבר, התעורר עתה בנפשה ביתר שאת, ועל כן גמרה בלבה לשים מהיום והלאה עין פקוחה על כל דרכי מליטא ולשמור ארחותיה ותוכח לדעת הֲאמת חזה לה לבה, כי מליטא תפזר דרכיה לזרים.

אהה! דבּרה דבורה אל נפשה אחרי אשר נשארה לבדה בביתה. אך צדיקים וישרים דברי אישי אשר יסרני בם; הן רק אני הפצרתי בו כי יקח עוד אשה, וגם אנכי בחרתי לו את האשה המבישה הזאת. ועתה אנה אוליך את חרפת אישי הטוב?

 

י. הַסּוֹד    🔗

אך לשוא שמח הסריס יוהאן ויתבּרך⁸¹ בלבבו, כי בקרב הימים תכלה מלאכת המאזנים לשקול את הכסא; כי אחרי אשר נסה האמן באסיליקוס מאתּונא פעמים רבות להחל את המלאכה הגדולה הזאת, נוכח לדעת כי כל עמלו לריק, ועל כן הודיע להסריס יוהאן כי אין לאל ידו גם הוא לעשות את המאזנים אשר הוא מבקש. עתה התבונן יוהאן כי רק לשוא יתאמץ עוד הפעם לבקש לו אמן לעשות מאזנים, ויחשוב מחשבות אולי יצלח חפצו בידו לשקול את הכסא בדרך אחרת; ויקרא אליו את מיכאל בן אחותו ושניהם יחד נדברו ויוָעצו במשך שעות אחדות.

ויהי בערב יום אחד ורבי גרשם יושב בחדר למודו והוגה בספרי התלמוד, ודבורה נמה שנתה בחדר משכבה, ואך עיני מליטא עוד לא ראו שֵׁנה, ותבוא גם היא אל חדר הלמוד ותשב על יד אישה. ורבי גרשם אשר כּל מעינו ומחשבות לבו בדברי התלמוד, לא שמע ולא האזין כי אשתו יושבת אצלו, ורק אחרי אשר נאנחה מליטא, נשא את עיניו ויראֶה.

“האם הנך פה בחדרי, מליטא?” שאל אותה רבי גרשם “מדוע לא תשכבי לנוח ולהחליף כח, ומה לך כי ככה תאנחי מעמקי לבבך?”

"אהה, קראה מליטא וזרם דמעות פרץ מעיניה “איך לא אאנח ואני מר לי מר!”

רבי גרשם סגר את ספרו הפתוח לפניו ויבט בפני אשתו משתומם ומשתאה.

“מה זה היה לך, אהובת נפשי” אמר רבי גרשם אליה “הגידי נא לי מה זה יחסר לך”?

“מה יחסר לי? ומה יש לי? הן בודדה אנכי פה בתבל, אבי ואמי עזבוני בעזבם את ארצות החיים, גם אָח גם אָחות אין לי אשר בצלם אחסה!”

“ואני אישך?”.

“אהה! בעיניך נִבְאַשְׁתִּי⁸² מאד, כי דבורה אשר תשנאני תכלית שנאה בקנאתה אלי, תספר את כל צעדי, ותטפיל עלי שקר ככל העולה על רוחה הרע”.

“אל תיראי, בתי! הן ידעתּ עוצם אהבתי אותך ומה גדולה אמונתי בך”.

“לא כֵנים דבריך, כי חדלת מהאמין בי⁸³!”

“איך תוכלי להוציא מפיך דברים כאלה? האם נוכחתּ אף פעם אחת כי לא אתּן אמון בך?”

“לא פעם אחת, אך פעמים רבות! האם נתת לי אות מאז ועד עתה, כי אתה אוהב אותי ובוטח באמונת רוחי?”

“שאלי ממני ואתן לך אות בכל לבי!”

“ומה אשאל כרגע? ־ טוב איפוא, בזאת תבּחן: אם תתן ספר־כריתות⁸⁴ לדבורה אשר תמרר את חיי ותשלחנה מביתך”.

רבי גרשם נרעש מאד וַיִתּר⁸⁵ ממקומו.

“לא כן, אהובתי” דבר רבי גרשם אליה בנפש נבוכה “שאֵלה כזאת אל תשאלי ממני, אל תבקשי מאתי כדבר הזה! דבורה היא אשת נעוּרי, והיא בת מורי האהוב והנחמד וזכרונו קדוש הוא בעיני, והיא גם היא נפש זַכָּה ותמימה ואשה יקרה; אם חטאה נגדך לא עשתה זאת משנאתה אותך, אך מאהבתה הגדולה אלי! אהה, טוב מותי מעשות רעה גדולה כזאת לדבורה הישרה!”

“דבורה הישרה! ואני אינני שׂוָה לך; ימי חיי יכלו בהבל ובדאגה, אשת נעוריך תוכל להדאיב את נפשי כל הימים, ומה ממך יהלוך?”

“מליטא! אל תוסיפי לדבר אלי כדברים האלה. ידעת כי אוֹריד נפש דבורה שאולה, אם אמלא חפצך זה. בקשי ממני את כל אשר תשאל נפשך, אך את הדבר הזה בל תעלי על שפתיך”.

“כדבריך כן אעשה, לא אוסיף להרגיזך בשאלתי זאת! אבל איזה אות אחר אבקש ממך כי באמת ובתמים תאהבני?”

מליטא עצרה במלים, ותלטוש עיני אהבה לאישה, והיא, אשר יְפִי פניה וחמדת יפעתה לקחו נפש כל גבר בשומו עיניו עליה שפכה רוח קֶסם עליו ותקחהו בעפעפיה.

אחרי דומיה ממוּשָכה אמרה מליטא: “השמעתּ, גרשם, כי באסיליקוס מאתונא נתן תודה בפני השרים ורבי המלוכה, כי גם ידיו קצרו מעשות את המאזנים לשקול את הכסא? כן יבושו כל אויביך החושבים עליך רעה”.

“אַתּוּנָא” השיב רבי גרשם “היתה לפנים עיר מושב חכמים גדולים ואמנים מפוארים, אבל בני הדורות האחרונים נטו מני אורח הישר ויאבדו דרך, ועמה גם דעת אבותיהם אבדה מהם”.

“היש לאֵל יד איש לבנות מאזנים גדולים כאלה?”

“אך למותר הוא לבנות מאזנים, כי גם בלעדם יש לשקול את הכסא”.

“האח! הגידה נא לי איך יוכל הכסא לְהִשָּׁקֵל?” קרה מליטא בחפזה, ותעף בו עיניה היפות בערמה; אך רבי גרשם נחם כרגע על דבריו ויאמר: “דבר זה לא ידעתי גם אני!”

“גרשם אהוב נפשי” התחננה מליטא “נפשך יודעת זאת עד מאד, אנא הגידה נא לי זאת, ואתה הלא רמזת בדבריך, כי לא נעלמה ממך גם החכמה הזאת ורק לא תחפוץ להגיד לי, ראה נא כי גם בדבר מצער כזה לא תאמין לי ולא תבטח בי”.

ובדבר הרימה קולה ותבך בכי תמרורים.

“על תבכי, אהובתי” אמר רבי גרשם “ובאמת מדוע לא אגיד ואספרה לך אם אך ידעתי זאת”.

“אבל אתה ידעת; כי אין דבר חכמה נעלם ממך, ובטח תדע גם את הדבר הזה, ולולא זאת כי אז לא קלו בעיניך בני עיר אַתּוּנא! הגידה נא לי למצער כי ידעת, ורב לי”.

“לוא יהי כדבריך, הן אודה כי ידעתי, אבל לא אגלה סודי הכמוס הזה לאדם, כי חיי תלואים בסוד הזה, ואותך, מליטא, אבקש כי תשימי מעצור לרוחך ובל תפצרי בי לגלותוׂ”

“התאמין, אישי, כי אני אגלה סודך לאיש אחר?”

“לא, זאת לא אאמין; אבל לב האדם רך ורפה הנהו ולא יעצור כח לעמוד בנסיון!”

"הוי! קראה מליטא, “הוא הדבר הזה אשר דברתי, כי לא תאהבני ולא תבטח באמונת לבי! כי כל אשר אבקש ממך תחשוך ממני!”

“הנה ענֹה תעני בי, החשכתי ממך מאז ועד עתה את כל אשר שאלתּ ממני בכסף ובזהב? האם לא מלאתי את כל משאלות עיניך, ותאות לבך האם מנעתי ממך?”

“מה יועילו לי כל שכיות חמדה אלה, אם נפשי מלאה יגון דאגה ועצב כל הימים! מה לי הכסף והזהב אם לבך איננו שלם עמדי? קח לך תשורותיך אלה אשר לא תועילנה לי, ואשר רק יוסיפו להרבות תוגת נפשי!”

“מליטא! מדוע תדברי דברים כאלה אשר יפלחו כחץ לבי? ולמה לך לדעת איך יִשָּׁקֵל כסא הקיסר?”

“אמנם אין צרך לי בזה, אך בהגידך לי, אִוָכח לדעת כי תאהבני ולבך בטח בי, אבל ידעתי כי לא תאהבני! הניחה לי איפוא לצאת מביתך ולעזבהו, ובזה תעשה לי חסד כי תחשוך ממני צער ועצב”.

“מליטא חמדת לבבי, לא אוכל לחיות בלעדיך, הן ידעת זאת! הרגעי נא ואמלא אפוא משאלת לבך ואגלה לך סודי… אך לא, לא אגיד… כי לא אוכל, וגם ירא אנכי מהגיד לך!”

“מדוע לא תוכל? ממי תירא? ומי זה יעצור בעדך?”

“שמעי נא אלי ואני אספר לך מקרה אחד אשר קרה בימים קדמונים, אר קראתיו בספר ישן נושן: שלמה המלך החכם מכל אדם ידע והבין גם את שיחת החיות והבהמות וצפצוף העופות והצפרים. ויהי היום ויואל המלך שלמה לעשות טובה עם עבדו הנאמן אלימלך ולתת לו עושר נכסים, וימאן אלימלך ויאמר: אדוני המלך, אל תתן לי כסף וזהב, עושר ונכסים, כי תודות לאל יש לי רב, אך אם יש את נפשך להיטיב עמי, הורני נא לדעת את שיחת החיות וצפצוף העופות, כי באלה חפצתי, וכל ימי חיי לא אשכח חסדך”. “אני אמלא רצונך” אמר המלך “אבל ידוע תדע כי ביום גלותך את הסוד הכמוס הזה למאיש ועד אשה, כי אז מות תמות, וחייך לשאול יגיעו”. “פקודתך תשמר רוחי” ענה אלימלך, “ועבדך יהי נזהר מִגַּלות סודך לאיש אחר”.

וילמדהו המלך שלמה לדעת שיחות החיות והבהמות וצפצוף העופות והצפרים, ואלימלך שמח מאד ויודה למלך על טובו וחסדו וילך וישב לביתו, ויקח לו אשה וירא עמה חיים מאֻשרים. ויהי היום ואלימלך יושב על יד אשתו, והנה בא השור ממלאכתו בשדהו, ויביאנו העבד אל הרפת ויעמידהו אצל החמור אשר היה חולה ביום ההוא, ויתן מספוא לשניהם, וישמע אלימלך את השור והחמור מדברים איש אל רעהו:

"השלום אתה, אחי?, שאל החמור את השור.

“אהה! אין שלום” ענה השור “כל היום אשבע עמל ותלאה, יעמיסו עלי משא לעיפה, ורבצתי תחת משאי; העבד יקללני קללה נמרצת, יכני ואין מציל”.

“הקשיבה נא לעצתי” אמר אליו החמור בערמה “אנכי אבקש לך מנוח אשר ייטב לך: שכב על משכבך וְהִתְחָל ולמען אשר יאמין אדוננו כי אינך בריא, זאת עשה, אל תאכל מספוא כל הלילה, ואז תראה איך יניח אדוננו את ידו הקשה ממך ותנוח מרגזך ומעמלך, וכן עשיתי גם אני בלילה העבר, ועל כן נשארתי היום ברֶפת ולא יצאתי לפעלי ולעבודתי אל השדה”.

וייטיבו דברי החמור בעיני השור ויאמר: “עצתך טובה ונכוחה, וכדברך אעשה”. ויהי בחצות הלילה ויקם החמור ויאכל את כל המספוא אשר שמו לפניו וגם לפני השור ולא השאיר רק מעט מזער. כשמוע אלימלך את עצת החמור וכראותו את כל אשר עשה, מלא שחוק פיו על ערמתו. ותשאלהו אשתו ותאמר:

“למה זה תשחק?”.

ויען אלימלך: “נזכרתי דבר אחד אשר קרה לי לפני ימים כבירים ושחקתי”.

ויהי בוקר ויאמר אלימלך לנערו: הן השור חולה את חליו ואין בו כח לעשות מלאכתו, לכן חבוש את החמור ויעבוד היום כפלים למען יעשה גם את מלאכת השור". ויעש העבד כאשר צוה עליו אדונו, ויהי בערב והחמור שב מן השדה עיף ויגע מאד וישאלהו השור לשלום. “אין שלום”, אמר החמור, "שמעתי אומרים: “כי אם לא ישוב השור לאיתנו נשחטהו ונאכל את בשרו!” ויחרד השור חרדה גדולה עד מאד, ויקם מרבצו ויתנפל על בלילו כארי על טרפו ויאכל את כל אר שמו לפניו לא נשאר שריד. כשמוע אלימלך את ערמת החמור גם בפעם הזאת, וימלא פיו שחוק נורא עד כי השתוממה אשתו עליו ותאמר:

“הפעם לא אניחך עד אם תגיד לי למה זה צחקתּ”.

"אני האמת אגיד לך, ענה אלימלך “כי שמעתי את אשר נדברו החמור והשור איש אל רעהו, ואשחק”.

“ומאין ידעת את שיחתם?”.

“זאת למדני המלך שלמה”. “אהה, אישי היקר! הן ידעת את החכמה הנפלאה הזאת ולי אני אשתך לא הגדת! אנא למדני גם אותי לדעת את החכמה זאת!”

“זאת לא אוכל” ענה אלימלך “הרוחות הסרים למשמעת שלמה, ינָּקמו בי על גלותי את הסוד”.

אפס לשוא התחנן אלימלך לאשתו, כי היא הציקתהו מאד עד אשר אמר לגלות לה את סודו, אך בראשונה לקח לו גליון ועט וישב אל השלחן לכתוב בספר את אשר יצוה לביתו בטרם ילך ואיננו. פתאם הקשיבו אזני אלימלך קול המולה ומהומה רבה בתוך החצר,וישקף בעד החלון וירא והנה הכלב רב בחזקה את התרנגול. הכלב שכב עצב לפני פתח סכּתוֹ, כי דאבה נפשו על אדות אדוניו ההולך למות; אך התרנגול בא בפנים צהלים אל תוך החצר בחברת נשיו הרבות ויקרא בתרועה גדולה כדרכו: קוּקיריקו!

"אוי לך, אכזרי! אמר אליו הכלב בשצף קצף “אינך רואה כי אדוננו הישר הגיע עד שערי מָוֶת, ואתה תגיל ותשמח ולא תנוד לו, אף לא תשית לב לאסונו!”

“האתעצב אל לבי” אמר התרנגול “בגלל הפתי הזה אשר באולתו יִשִּׁית מָוֶת עליו רק למען מלאת חפץ אשתו? ראה נא, לי עשרים נשים, לבנות ושחורות, ירקות ואדומות, – ואין אחת מהן אשר תזיד את לבה למרות את פי, ואדוני הסכל, לו אשה אחת והנהו הולך למות רק יען כי כן תחפץ אשתו! אין רחמים לפתי כמוהו!”.

כתרועה גדולה מהר התרנגול ללכת מן החצר ונשיו הרבות הלכו בעקבותיו. כשמוע אלימלך את דברי התרנגול צלח עליו רוח אמץ, וימהר ויקרע את הגליון אשר כתב לגזרים ולא גלה לה את סודו וככה בלו ימיהם בטוב וסודו הכּמוס ירד אִתּו קבר"

“ידעתי אל מה ירמזון מליך” אמרה מליטא ככלות רבי גרשם את דבריו “אפס המזל אינו דומה לנמשל, כי אני אינני חפצה במותך, רק לדעת כי לבך שלם עמי; אבל אתה תירא ותפחד פן אגלה סודך – ולו באמת ובתמים אהבתני, כי אז לא יראת פן אשקר באמונת לבי אליך”.

וימאן עוד רבי גרשם לשמוע למשאלות לבב אשתו. אך באחרונה אלצתהו בדברים ותציקהו עד מות ולא נתנה ל מנוח כל הימים, עד כי למרות חפצו גלה לה את כל סודו וימסור את נפשו ביד האשה המבישה והבוגדה הזאת.

 

יא. מִשְׁפַּט מָוֶת    🔗

עברו שלשת ימים אחרי אשר נקרו ויאתיו כל הדברים אשר ספרנו לפניכם, קוראים יקרים, ורבי גרשם הושם בבית הסהר, ועוד בעצם היום ההוא הֻצג לפני שופטיו, הסריס יוהאן ישב ראשונה בבית המשפט וכל יתר השופטים ושרי המלכות היו כלי חפץ בידו, ולכל אשר חפץ הטה את לבבם.

“שמע נא, גרשם” אמר יוהאן אליו “הן אותך האשימו כי נִצַלת את אוצר הקיסר, ושלשה וחצי ככר מהכסף הרב אשר נתַּן על ידך למכנה הכסא גנבת גם ירשת, וִתְּמָאֵן להגיד איך לשקול את הכסא לבל תוָדע תַּרְמִיתְךָ ועוד הוספת חטא על פשע כי נועזת לכזב בפני הקיסר ואמרת כי נעלם ממך איך יוכל הכסא להשָּׁקֵל. הן כבר נתת תודה כי חטאת והדבר הזה לבדו רב לו לחייב אותך במשפט”.

“ומי נתן לך הצדקה לשפוט עלי, כי ידעתי איך ובמה לשקול את הכסא?”

“יען כי עשינו כאשר דברת, ולפי עצתך שקלנו אותו. אנחנו שלחנו אניה גדולה על פני המים, ורשמנו את המקום בקיר האניה מחוצה לה אשר עליו הגיעו המים; אחרי כן העמסנו את הכסא על האניה ותוסף לטבוע בתוך המים, וגם הפעם רשמנו את המקום אשר המים הגיעו אליו, ואחרי אשר הסרנו את הכסא מעל האניה, מלאנו אותה באבנים עד אשר צללה במים עד המקום אשר רשמנו בהיות הכסא עליה, ואחרי כן שקלנו את האבנים ההן ומצאנו ראינו כי משקלן – אשר הוא גם משקל הכסא – החסיר שלשה וחצי ככר ממשקל הכסף הַנִּתָּן על ידך למלאכת הכסא. – ועתה הגד נא האם נטינו מדבריך ימין ושמאל מכל אשר הודעת וגלית לאשת חיקך?”

רבי גרשם התפלץ מאד ופניו כמת חוָרו. ויאמר אל לבו: מליטא, מליטא! היא גלתה סודי ותמסרני בכף שונאי! וכרגע עזבוהו כל כחותיו, ברכיו כשלו, ויאבה לדבר דָּבר ולהצדיק את נפשו, ראך קול מליו נחבאו, ורק אנחות דוממות פרצו מבין פתחי פיהו מאין הפוגות.

“הנך מחריש” אמר יוהאן אליו “התתן תודה איפוא כי אשמת?”

כל השרים אשר שמעו דברי יוהאן ואשר הביטו על פני רבי גרשם הזועפים, נכמרו נחומיהם עליו בדעתם כי צדיק הוא בכל דרכיו וישר בכל מעשיו, אך לא יכלו להצילו מרעתו.

“לא” ענה רבי גרשם אחרי אשר שב רוחו אליו “לא! חף אנכי מפשע, אך בטרם אקח עמי דברים להצדיק את נפשי, אשאלה ממך, אדון ושר, כי תגיד לי אמרי אמת איך חרשתם בעגלתי – זו אשתי – כי גלתה לכם סודי?”

פתאם נגש מיכאל הפאפלוגאני אל רבי גרשם וילחש לו באזניו ויאמר: אני אגלה לך סוד כמוס, שמעהו ודע לך, כי אשתך אשתי. אני ידעתיה בטרם לקחת אותה לך לאשה, וזה ארבעה עשר יום אשר כרתי שנית ברית אתה.

“שקר תדבר” ענה רבי גרשם בחרדה.

מיכאל פתח פיו בשחוק ויאמר: ואיה איפוא טבעת הקיסר אשר תצילך ממות, הגד נא אם ידעת, ואני אגלה לך גם סוד זה: “את הטבעת הזאת לקחה אשתך עת הסירות אותה מעל אצבעותיך לרחוץ ותּתּנֵהָ לי למזכרת אהבתה” ובצחוק רֶצח צעד מיכאל אחורנית. רבי גרשם הביט אחריו בשממון ובתמהון לבב, ויפול מלא קומתו ארצה.

וימהרו להזות עליו מים קרים, ורוחו שב אליו מעט מעט. אז פנה אליו שנית הסריס יוהאן ובשחוק אכזרי הוסיף לשאול:

“התתן תּודה איפוא, כי אשמת?”

“נקי אנכי מעון” ענה רבי גרשם בקול דממה דקה “בכפי לא דבר מאום; עוד בטרם קרבתי אל המלאכה מראש הגדתי להקיסר, כי לא אוכל לשים עין על הפועלים הרבים ולשמרם לבל ישימו מעט מן הכסף בכליהם; וגם צרוף הכסף הקל את משקלו”.

“כדבריך כן הוא” השיב יוהאן “מדוע איפוא לא מֵאנת להודיע להקיסר איך יכול הכסא לְהִשָּׁקֵל?”

“יען כי יראתי מפני אויבי, המבקשים את נפשי”.

"שקר תדבר! פשעך גלוי ונראה לעינים כשמש בצהרים. “הבוגד הזה – אמר לעיני השופטים הסרים למשמעתו – יתלה על עץ”.

“צדקת מאד, צדקת” קרא השופט השני.

“דבריך ישרים ונכוחים מאד” קראו כל יתר השופטים אחד אחד.

“ובכן נחרץ המשפט” אמר יוהאן “גרשם בן־יהודא הצרפתי יִכָּרֵת מארץ החיים ועל העץ יִתָּלֶה, נבלתו לא תורד מן העץ עד אשר יאכל העוף את בשרו מעליו, ואז יסחבו את גויתו ויקברוה קבורת חמור באדמה טמאה – ועתה הוציאו את האסיר מן הבית”! כרגע אסרו את רבי גרשם בכבלי ברזל, וַיּוּשָׁב אל בית־האסורים.

כאשר הציע הסריס יוהאן את משפט המות לפני הקיסר לבעבור יְאַשרהו ויקימהו, שנה הקיסר את דבר המשפט: כי רבי גרשם לא יומת מות נבל ולא יתלה על העץ, רק יומת כחוטא נגד חֻקי הממשלה. “בזה” אמר הקיסר בלבו “יקל לי לכפר על פשעו אם יחיש רבי גרשם ויראה לעיני את הטבעת אשר נתתי לו”. ובגלל הדבר הזה לא מהר הקיסר גם לחתום שמו על כתב הדת, רק גזר אֹמר כי עוד ימים אחדים יעברו טרם יָחְרץ משפטו.

לשוא קוה הקיסר ויחכה כי יביאו לפניו את הטבעת להזכיר חסדו לרבי גרשם, וַיִתְמַהּ מאד על הדבר הזה, ויודיע את פליאתו זאת לשריו ויועציו, אשר לבם היה שּׁלֵם עם רבי גרשם.

“מה זה תתפלא, אדוני המלך?” אמר יוהאן אליו “בלי ספק מכר היהודי את הטבעת היקרה הזאת בעד בצע כסף”.

“כן דברת” ענה הקיסר “גם לבי יְנַבֵּא לי כדברים האלה, ועל כן מות ימות גרשם!” ובדברו חתם בידו את כתב־הדת כִּי משפט מָוֶת לרבי גרשם, ואין להשיב עוד.

 

יב. בֵּית הָאֲסוּרִים    🔗

ויהי רבי גרשם כלוא בבית האסורים. פחד ויגון מלאו את כל חדרי לבבו, ויאוּש עמוק מלא את נפשו.

“אהה ה' אלהים” דבר רבי גרשם במר רוחו “צדיק אתה על כל הבא עלי ואני הרשעתי, כי גליתי את סודי לאחר! איך נסכלתי עֲשׂו לתת אֵמון לדברי האשה המבישה והבוגדה הזאת, אשר כרוב יפה כן רבה רשעת לבה ונפשה! אותך, דבורה, בזיתי על אשר חשדתְּ את הארורה הזאת, ומה נכונים היו דבריך! ועתה אמות מות נבל ופושע במקום רואים! אהה ה' אלהי, הן רבות פעמים שמעת תפלתי, שמע בקול תחנוני גם הפעם והטה נא גם את לבב הקיסר באזיל לטוב לי וישוב ירחמני…”

הדבר עודנו בפיו ושר בית הסֹהר בא פתאם לחדר רבי גרשם להסיר את הכבלים מעל ידיו, כי שנה הקיסר את דבר המשפט, ויחשבהו רק לחוטא נגד חקי המדינה – וחוטאים כאלה לא יֵאָסרוּ בכבלים.

בעת ההיא היה ענש החוטאים כנגד חקי המדינה למות ברעב; החוטא הוּבל אל תוך מגדל בודד, ושם העמידו לפניו מאכל ומשקה לימים אחדים וסגרו את דלת המגדל בעדו, ולא נפתחה עד אשר כבר גוע שמה האסיר ברעב, ואז נקברה גויתו בכבוד לעיני הרואים.

רבי גרשם חִלה את פני שר בית הסֹהר כי יֵלך אל הקיסר להגיד לו, כי הטבעת היקרה, מזכרת החסד, נגנבה מאתו; אך השר הקשה את לבו משמוע בקולו, כי גם הוא ירא מאד לנפשו מפני פחד הסריס יוהאן.

 

יג. תִּקְוַת שָׁוְא    🔗

בעת אשר שמו את רבי גרשם בבית הסֹהר לא היתה דבורה בבית, ורק בשובה אל ביתה הקשיבה את הבשורה הנוראה, כי הושם רבי גרשם בבית האסורים! זמן רב בכתה בכי תמרורים, אך באחרונה הבליגה על יגונה ותאמץ את לבה לחשוב מחשבות אולי תוכל להציל את אישה מרעתו, אפס למרות עמלה הרב לא עלה בידה לדעת את המקום אשר הוא אסור שם, אף לא ידעה את דבר האשם אשר בעבורו הושם בבית האסורים. ותרץ דבורה אל ראשי עדת ישראל אשר בקונסטנטינופול לבקש מהם עזרה, אך גם הם אובדי עצות היו; מאד כלתה נפשם להושיע את רבי גרשם, פודם ומצילם בעת צרה, אך לא היה לאל ידם.

בלב מלא דאגה שבה דבורה לביתה; כי מי יגלה לה סוד מלכות מדוע הושם בבית האסורים. כל עמלה עלה בתֹּהו ועקבות רבי גרשם לא נודעו לה.

כשובה לביתה מצאה את מליטא שמחה וטובת לב. האשה המבישה הזאת לבשה עתה את בגדיה החֲמֻדות; ואולם דבורה לא הוכיחה אותה על פניה על הדבר הרע הזה, כי כל הימים האחרונים לא דברה אתה מטוב ועד רע. פתאם עלה על לב דבורה הרעיון: אולי יד האשה הארורה הזאת היתה במעל אישה והיא הסבה באסונו? ואחרי אשר התבוננה כי מליטא נכונה לצאת מן הבית, גמרה בלבה ללכת אחריה בלאט, ולשמור צעדיה.

מליטא שמה פניה לרחוב אחד, הרחוק מאֹד מיֶתר רחובות העיר, ושם באה אל בית יין אחד; דבורה הלכה אחריה ותבוא בראשונה אל החדר הראשון ותמצא את אדוני הבית יושב שם לבדו ואין איש אתו, דבורה נגשה אליו ותאמר: “אדוני, הנה רעותי באה לפני רגע אל הבית הזה, אנא הגידה לי מה חפצה בזה?” ובדברה נתנה על ידו שקל זהב.

פני האדון אדמו למראה שקל הזהב, ויען ויאמר: “אם לא תְגַלִּי סודי לאיש, אז אומר אליך, דעי לך כי האשה הזאת תתראה פה יום יום עם גבר צעיר אחד”.

“ומי זה האיש הזה?”

“הוא שר נכבד לפי ראות עיני; ואם אמנם שמו לא נודע לי, אך מדי בואו לביתי ישלם לי שכר טוב כידו הטובה עליו”.

“הנה לך שקלי הזהב אשר בידי, אם תביאני אל חדר אחד הנשען אל חדר השר ואהובתו, למען אוכל להקשיב את אשר ידברו יחד”?

“כדבריך כן אעשה” אמר אדוני הבית, ובתאות נפש הושיט ידו ויקח את שני שקלי הזהב.

ואת דבורה הוליך אל חדר רחוק אשר בבית וַיּוֹר באצבעו דוּמם על אחד הפתחים אשר בתוך החדר, המוביל אל החדר הנשען על ידו.

דבורה הציצה בעד חור המנעול ותרא את מליטא יושבת על כסא ומחכה, וברגע זה בא גם השר מיכאל הפאפלוגוגי אל החדר.

“האח! הן קדמתיני לבוא היום, יונתי” קרא מיכאל בבואו אל החדר “חפצנו הצליח בידנו באופן מאד נעלה, עוד בלילה הזה יומת היהודי הנבזה”.

דבורה נבהלה מאד בשמעה את הדברים האלה אך השקיטה בכח רב את רגשותיה.

“אנא ה', חזקני ואמצני!” התפללה דבורה בקרב לבה.

“עתה הגענו איפוא אל מטרתנו, אהוב נפשי!” אמרה מליטא בשפתים דולקות.

“כן הדבר, הגענו אל המטרה” אמר מיכאל ויחבק את מליטא בין זרועותיו. “הוי, לוּ ראית את⁸⁶ פני היהודי בשמעו כי נגלה לנו סודו ושקלנו את הכסא! כחות נפשו עזבוהו, ויהי כאיש נדהם וכמעט גם הדִבֵּר לא היה בוא”.

“ומתי ימות?”

“זאת לא נודע עוד אל נכון, הקיסר משך חסדו אל הנבל הזה וישנה את דבר המשפט: כי לא ימות מות נבל ופושע לתלותו על העץ או לכרות ראשו מעליו, רק כחוטא נגד חקי המדינה יחשבהו, וענשו למות ברעב בתוך המגדל”.

“אם כן יחלפו עוד שבועות אחדים, בטרם יגיע מועד כלולותינו?”

“מועד כלולותינו? אהה, אהובת נפשי, מאד אירא כי היום הזה ירחק מאד. עוד ליום המחרת צויתי לצאת בצבא הקיסר למלחמה”.

“גם אנכי אלך אתך”.

“היש את נפשך להעמיד את חייך בסכנה?”

“אבל יהי מה! אני לא אעזבך ולא אפרד מעליך”.

“שמעי נא, מליטא, ואודיעך אמרי אמת. דודי, השר יוהאן, יודה לך בכל לבו בעד כל אשר פעלת לטובתנו ולמזכרת תודה שלח לך על ידי את הכיס הזה; בו מונחים אלף שׁקלי זהב, אך לא יאבה כי אקחך לי לאשה”.

“ומה יש את לבבך לעשות?”

“אני לא אוכל עשות מאומה, ולא אפנה על ימין או על שמאל אם לא ירשני דודי, ועלי לשמוע בקולו לכל אשר יצוני”.

“מיכאל! הככה אתה עושה לי לעזוב אותי גלמודה אחרי אשר עבדתיך בלב שלם, אחרי אשר רק למענך מסרתי את נפש בעלי היקר באדם למות מות אכזרי?”

“אמנם כן ידאב לבי מאד, אך דודי…”

“הזה חסדך עמדי, מיכאל, אהוב נפשי ומחמד עיני! ואל תשכח את שבועתך⁸⁷ אשר נשבעת לי בכל קדש!”

“ומי זה יכריחני למלאות אחרי דברי שבועתי אליך, אשה בוגדה, אשר הסגרת את נפש אישך בכף אויבו⁸⁸?”

“ופעלי זה תחשוב אתה לי לעון, אתה, אשר רק למענך עשיתי זאת?”

“אמת כי רבות פעלת, ופעלתך זאת היתה דרושה לחפצנו על כן כזבתי לך אף נשבעתי לך כי לבי נאמן לך. לפני שתי שנים באמת ובתמים אהבתיך אהבה עזה, ואוּלם עתה, אחרי אשר נוכחתי לדעת את זדון לבך הקשה כאבן נקעה נפשי ממך⁸⁹ ואשנאך”.

“נבל!” קראה מליטא בשצף קצף “כל אלה תחשוב אתה לי לעון אשר רק למענך עשיתים! דע איפוא כי קללת אלהים תרדפך ותשיגך על כל הרעה אשר עשית לי!”

“קללתך לא תפחידני” ענה מיכאל “כי אַתּ הרבית לפשוע ממני עשרת מונים ולבי בטוח, כי תמותי אַתּ מות בת־בליעל, ועתה הא לך את הכסף אשר שלח לך דודי, ודעי כי מיום הזה והלאה לא אוסיף שוב אליך – נכריה אתּ לי”. ובדברו השליך את צרור השקלים מול פניה. מליטא חטפה את הצרור ותזרקהו אחרי מיכאל בחרי אף, ובנפול הצרור על הארץ נקרע לגזרים, ושקלי הכסף נפזרו לכל רוח.

“אספי נא את השקלים, יונתי” קרא מיכאל ועקבות שחוק אכזרי נראו על פניו “כי זה חלקך מכל עמלך, ידעתי כי עוד יבאו ימים ותנועי על פת לחם”.

ככלותו את דבריו מהר ויעזוב את החדר ואת מליטא גם יחד.

“הה, מה זאת עשיתי”! קראה מליטא “את האיש אשר אהבני אהבה טהורה ונאמנה שִׁחַתִּי ואת לבי מסרתי בידי אדם נשחת אשר ישליכני אחרי גוו ויעזבני לנצח!… אך בכל זאת אתנחם על אשר עשיתי. אשה צעירה לימים ויפה אני והנה גם אלף שקלי זהב בידי ומה לי כי אדאג?” ובדברה ותאסוף את השקלים אחד אחד.

ודבורה אשר שמעה את כל הדברים האלה השתוממה מאד ורעדה אחזתה, כי לא יכלה לתאר ברוחה אשה מבנות ישראל אשר לבה יהיה מלא מרמה ותועבה כל כך.

 

יד. עַזַה כַּמָּוֶת אַהֲבָה    🔗

דבורה נמנעה גם עתה מִדַבֵּר עם מליטא מטוב ועד רע; רצון אחד מלא את כל לבה – להציל את אישה האומלל. ועל כן נשאה רגליה ותלך אל ארמון הקיסר ותבוא לפני הנסיכה טהודורא לבקש רחמים ממנה בעד אישה; אך שומרי הסף לא נתנוה לבוא, ויגרשוה מעל פניהם. ותמהר ללכת עוד הפעם לראשי עדת ישראל בקונסטאנטינופול.

“אנחנו כֻלנו”, – אמר ראש העדה, איש זקן ונשוא פנים – “נכונים לתת נפשותינו תחת נפש מורנו היקר רבי גרשם, ולמלטהו מרעתו, אך הגידי נא מה בידנו לעשות?”

“השתדלו נא כי ינתן לי הרשיון לבוא לפני הנסיכה טהודורא”.

ראשי העדה התאמצו למלא את שאֵלת דבורה, לא חסו על כל עמל – אך לשוא! יען כי גם על העבדים והשפחות אשר להנסיכה נפל פחד הסריס יוהאן, וייראו להביא את דבורה לפני⁹⁰ גברתם.

וַתֵּתַצֵב דבורה לפני פתח ארמן הקיסר ותחכה אולי תעזוב הנסיכה את ארמון ואז תתנפל לרגליה לבקש על נפש אישה; אך לדאבון לבה אל יצאה הנסיכה מפתח ביתה כל היום ההוא.

ביום השני שבה דבורה עוד הפעם לעמוד על המשמר לפני ארמון הקיסר, ובפעם הזאת באה תקותה כי הנסיכה נסעה במרכבתה בחברת אמה לשוח לרוח היום, ותקרא דבורה אל הנסיכה בקול גדול, אך המרכבה השתקשקה מאד והאופנים רעשו, ותסב ותעבור חיש קל על פני דבורה וקולה לא נשמע.

דבורה לא נואשה מתקותה האחרונה ולא עזבה את מקומה ותחכה לשוב הנסיכה מטיוּלה.

חלפה שעה אחת, והנה שבה המרכבה ולא אחרה דבורה אף רגע, ותתנפל לפני הסוסים השוטפים במרוצתם.

עוד מעט והסוסים רמסו את דבורה, אך עמל הרכב עצר אותם בכל כחו ויעמדו מלכת.

הנסיכה הושיטה את ראשה מאת המרכבה, וברגע זה הרימה דבורה קול בוכים ותקרא: “אהה, שרתי, הושיעי נא, הושיעי! אני אשת רבי גרשם הגואל משחת חייך, בשם ה' אשביעך כי תקשיבי אל תחנוּני; חוּסי נא על אישי האומלל!” “קומי נא, אשה ישרה!” אמרה הנסיכה “ובואי אלי לארמון מושבי”.

“זאת לא אוכל, כי שומרי הסף לא יתנוני לבוא לפניך, שרתי הנדיבה”.

“אם כן עֲלי ושבי נא אתי במרכבתי”?

כבואן אל הארמון ותספר דבורה אל הנסיכה את כל הדברים ואת כל הקורות את אישה; גם על תּרמית לב מליטה ספרה לה ואיך הסגירה אותו בכף שונאיו; גם לא העלימה ממנה את קנאת הסריס יוהאן ושנאתו את רבי גרשם אישה, ורק על דבר טבעת הקיסר לא ידעה להגיד לה נכונה.

הנסיכה התחלחלה מאד בשמעה את הבשורה הרעה הזאת, כי מצילה ממות ימות מות אכזרי כחוטא ופּושע, ותמהר ללכת אל הקיסר, אבל הוא לא נתנה לבוא לפניו.

הנסיכה כבר חפצה לשוב אל דבורה, אך רגשי התודה להאיש הישר אשר הציל אותה ממות, חזקו עליה ובחזקת היד התפרצה לתוך אולם הקיסר.

“מה לך טהודורא?” נתן עליה הקיסר בקולו “הלא שמעת את חפצי כי לא תבואי הפעם להפריעני ממנוחתי?”

“אמנם שמעתי, דודי היקר! אך בפעם הזאת לא יכלתי אחרת ותקותי רבה, כי גם עתה תסלח לעוני כאשר הראית לי את חסדיך הרבים מיום הולדי ועד עתה וכאב את בתו אהבתני, הוד מלך”.

“ואי־זה דבר נחוץ באת להודיעני?”

“האמן גרשם, שר הציל את נפשי, נגזר למיתה!”

“כגמוּל ידיו נעשה לו!”

“לא כן, אדוני המלך, משפט זה מעֻקל הוא ונורא! – הזה יהיה שכרו בעד עמלו וחכמתו?”

“ומה לי ולעמלו? הן משפטו נמסר לבית־דין והוא הוציא עליו גזר דינו”.

“ומדוע לא משכת אליו חסד לסלוח לו על פשעו?”

“יען לא שלח אלי את הטבעת, מזכּרת חסדי אליו”.

“ואם נגנבה הטבעת ממנו?”

“שמעי נא טהודורא! הן ידעת כי היהודי הזה בנה לי כסא גדול ונפלא, וכל סגלת המלכים והמדינות כאין וכאפס נחשבו לעמת יקרת מלאכת הכסא הזה, אך מי זה יבטיחני אשר לא יעשה היהודי עוד כסא כבוד כמוהו בעד אחד המלכים בני גילי? וכל עוד לא סמוך לבי בטוח בדבר הזה, לא אוכל לשמוח בכסאי היקר, והלא כה עשו המושלים בימים הראשונים אשר היו מלפנינו, כי רבות פעמים נִקְרו את עיני האמנים הגדולים אחרי השלימם את מלאכת ידם הנפלאה, למען לא יוסיפו לעשות עוד כמוה, ועל כן טוב כי ימות והייתי בטוּח, כי לא יהיה ככסא הזה עוד לכל משול על פני הארץ”.

“מלכי, ידידי היקר”, קראה הנסיכה “הבעבור זאת ימות האֻמלל גרשם? הלא תוכל להשביעו כי לא יעשה עוד כסא ככסא כבוד זה”.

“ואם יחלל שבועתי?”

“הוא את שבועתו לא יחלל! גרשם הנהו תמים דרך וירא אלהים, וזכר נא ואל תשכח את כל אשר היטיב עמדי, רפאני מחליי וישיבני לאיתני”.

“התדמי בלבבך כי למענך עשה זאת? רק למען אחיו בני עמו לבל יגרשו מן הארץ”.

“לוּ יהי כדבריך, מלכי ודודי, כי עשה זאת למען בני עמו, הכי לא הוכיח בזה את נדבת רוחו וטובת לבו? הן חמשים אלף שקלי זהב אשר אמרת לשקול על ידו מאן לקחת, ואיך יגנוב ממך כסף או זהב? הן ידעתי כי גם לבך לא יאמין בעלילה אשר בדו עליו שונאיו. רחם נא איפוא עליו והצילהו ממות נבלים”.

הקיסר התהלך בבית אחת הנה ואחת הנה ולבו נפעם מאד, אך באחרונה התיצב לפני טהודורא, ויאמר:

“ראי נא, יקירתי, הן אעשה חסד עם היהודי רק למלאות רצונך, ואם עודנו עָצוּר בבית האסורים ישולח לחפשי; אך אם הובל אל מגדל־הרעֵבים, קצרו ידי מהושיע לו, כי חקי ארצי לא ירשוני להוציא לחפשי את האסור במגדל הזה”.

כרגע שלחו מלאכים מארמון הקיסר אל בית האסורים; אך אהה! כבר אֵחרו את המועד, כי עוד בלילה העבר הובל רבי גרשם אל מגדל־הרעבים ואבדה כל תקוה להצילהו ממות.

כאיש אשר אחזהו רוח עִוְּעים עזבה דבורה את ארמון טהודורא, כי אל מי תפנה עתה לעזרה? מי יושיעה עתה?

כראות דבורה כי אין עוד תקוה ותגמר בלבה למות ברעב גם היא יחד עם אישה לרגלי המגדל, אר אישה סגור בקרבו.

דבורה יצאה את העיר אל מקום המגדל הבנוי על דשה נרחב ושָׁמֵם כמדבר, שמה התנפלה על הארץ, ובקול בוכים קראה בשם אישה האהוב היקר לה מחייה.

 

טו. הַמִּגְדָּל    🔗

רבי גרשם הובל אל המגדל אשר בו יגועו האסורים ברעב. המגדל היה גבוה מאד, ודלת ברזל גדולה וחזקה סָגרה את מבואו. כאשר הובילו את רבי גרשם אל תוך המגדל הניחו לפניו פת לחם וחמת מים, ואז נפרדו ממנו השומרים – והוא נשאר בדד בתוך החומה השוממה הזאת בחשכת לילה. דלת הברזל סוגרה אחריו בקול רעש גדול, וככה נפרד רבי גרשם לנצח מארץ החיים באשמת יוהאן צורר היהודים.

אחרי אשר נשאר רבי גרשם לבדו בתוך המגדל סגור ומסוגר נשא את קולו ויבך הרבה בכי. אז שקט לבבו כמעט וישפך שיחו⁹¹ לפני ה' ויאמר: “בידך, אל אמת, אפקיד רוחי, כי בעוּתֵי מות נפלו עלי. במקום שמם נסגרתי ומבטן שאול זה אקרא אליך, מלכי וקדושי! אתה, ה' אלהים, הבט משמים וראה עניי וצרות לבבי. ידעתי, אלהי, כי רבות חטאתי נגדך, יהי אפוא מותי כפרה על כל חטאי ופשעי אשר חטאתי ופשעתי לפניך בימי חיי על הארץ! רחם נא על עבדך וקבל חיש מהר את נשמתי למען תעלה אליך השמימה, הסתירה נא תחת צל כסא כבודך עד עת קץ, עת ישֵׁני עפר יקיצו כלם לחיי עולם”.

ככלותו להתפלל תפלתו יצאה שמש על הארץ וקרן אור הראשון חדרה דרך החלונות הצרים אשר במגדל, וישם רבי גרשם את לבו לבקר את מלאכת המגדל. הדלת היתה סגורה וחזקה מאד, החלונים היו צרים וסגוּרים בבריחי ברזל ואף אם יגבר כח איש לשבר את מוטותיהם, לא יוכל לצאת מבעד החלונים כי צרו מאד. וגם הגג היה מכוסֶה בשבכת ברזל חזקה וכבֵדה, ועליה מונח מכסה ברזל עָב מאד וסוגר את השבכה. המגדל הזה נבנה על פי פקודת הקיסר האכזר פהוקאס. החרש החכם אשר בנה את המגדל אבד חִנו בעיני הקיסר באחרית הימים, ובחרות אף הקיסר בו סגרהו בתוך המגדל אשר בנה בידיו למות בו ברעב, ובמלאת הימים לפתוח את המגדל למען הוביל את גְוִיַּת המת לקברות, מצאו את המגדל ריק ומגוית האסור לא נמצא כל מאומה, כי נעלם ואיננו. והקול יצא בקונסטנטינופול, כי הרוחות הנעלמות אשר סָרו למשמעת החרש החכם הוציאוהו מן המסגר וימלטו את נפשו. ככל הדברים האלה ספרו לרבי גרשם לתֻמם הפועלים אר עשו אתו את מלאכת הכסא הנפלא בעד הקיסר באזיל, ועתה זכר רבי גרשם את דבר הספור המוזר הזה.

“מי יודע” אמר רבי גרשם “אולי הכין בונה המגדל בחכמתו דלת מסֻתּרה באחד הכתלים ועל ידה נמלט וַיֵּעָלם אחרי אשר עלה עליו הגורל למות בתוך המגדל אשר בנה בידיו?”

ויבקר רבי גרשם עוד הפעם את קירות המגדל אך כֻּלָּם היו חזקים ובצורים, ויעל על המדרגות וידפוק על כל אחת מהאבנים אשר השיגה ידו אך לא מצא לו אף מקום אחד אשר יתן לו אות תקוה להציל את נפשו.

ברוח נבוכה ירד מאת המעלות, ויאכל וישתה מעט להשיב את נפשו.

“אהה!” דבר רבי גרשם במר רוחו “מה תהי אחריתי אחרי כלות הלחם והמים האלה אשר הֻשמו לפני? הרעב הנורא ילך הלוך וקרוב אלי לעשות אתי כלה!…” אבל היהודי התמים עם אלהיו הסכין לענות בצום נפשו, ונפשו קותה לאל כי יוסיף תת כח לי לסבול את הרעב, יהי שם ה' מבורך!

אחרי כלותו את דבריו למד דפים אחדים מן התלמוד – כי את כל ספרי התלמוד ידע על פה – והלמוד הזה חזק את רוחו ויאמץ את לבבו.

בהגיע עת הצהרים וקרנֵי אור השמש הִרבו להבקיע אל חלוני המגדל ויאירו את חשכתו, שָׁב רבי גרשם לְבַקֵּר את החומה עוד הפעם, וגם עתה עלה על המעלות הבנויות בתוכו. ויהי כאשר הגיע אל השבכה המכסה את המגדל ממעל, והנה נגלה לעיניו לשמחת לבבו, כי היא תֵעָתֵק הצדה! ואחרי אשר העתיקה ממקומה ויבקר את רקוּע הברזל המוּנח ממעל לשבכה וימצא מנעול אחד נעוץ בו בתוך, וילחץ את כּפות המנעול והנה רקוע הברזל הגדול נפתח בתוך, ועתה עמד תחת רקיע השמים ואין דבר המבדיל בינימו. תקוה חדשה האירה את לב רבי גרשם אחרי אשר שאף את האויר הזך וישב את נפשו, כי האויר הרע אשר בתוך המגדל לחצה את חזהו מאד. ממעל לגג הברזל היתה מדרגה אחת המובלת עד מרומי כתלי המגדל, ויעל רבי גרשם הגגה, וכה הגיע אל ראש המגדל ויעמוד עליו.

“בלי תפונה נמלט החכם החרש בונה המגדל ממקום הזה אחר אשר נסגר בתוך המגדל”, חשב רבי גרשם בלבו “ובטח הביאו אליו אוהביו סֻלם ארוך אשר ירד עליו ארצה”.

אך מה יסכון לרבי גרשם בהגלות לפניו דבר סתר זה? הן ידידיו ואוהביו לא ידעו דבר ממקום מַאֲסרו, ומי יחיש להביא אליו סֻלם כדרוש לחפצו? הן המקום אשר המגדל עמד עליו היה מקום מדבר ורגל אדם לא עברה בו, ואף אם יבוא איש במקום הזה לעתים רחוקות מאד, היעשה חסד עם רבי גרשם להושיעהו ולמלטהו? והמגדל היה גבוה ורם מאד ואין לאל יד איש לרדת מעליו בלי סֻלם.

בעוד אשר צלל רבי גרשם במחשבותיו איכה יוכל להמלט ממקום הצר והמר הזה, והנה הקשיבו אזניו קול קורא בחוץ, קול ענות חלושה: גרשם! גרשם! העודך חי?

“האין זה קול דבורה הישרה היקרה בנשים?”

וישען רבי גרשם על הכתל העומד מעל החומה, ולשמחת לבבו ראה, כי באמת תעמוד פה אשתו היקרה דבורה ובוכה על אישה.

“דבורה!” קרא רבי גרשם, “דבורה היקרה! האלהים שלחך הֵנה, ואַתּ תציליני ממות!”

העודך חי אישי יקירי? הנה באתי הֵנה לגוע פה ברעב, ובאשר תמות אמותה גם אנכי!"

“למה נמות, עוד חיה נחיה לארך ימים, כי כן רצה ה' הטוב המושיע בעת צרה. דבורה יקירתי, הושיעי נא לי להנצל ממות!”

“כה יתן ה', ופיך אמת ידבר, אך איככה אוכל להושיע לך, וידי קצרה, כי מי יעלה לראש המגדל הרם והנשא הזה? או מי יורידך ארצה?”

“הטי נא לי אזנך, דבורה, ושמעי: לכי נא מהרה העירה, וקני לך תכריך חוטי משי דק, אבל חזק מאד. וגם פתיל פשתים חזק וארוך מאד, ושובי הנה, גם תביאי אתך מעט חמאה, וגם שחיף עץ אחד”.

ותעש דבורה ככל אשר צוה אותה רבי גרשם.

“עתה – קרא אליה רבי גרשם מעם המגדל – עתה התאמצי נא לצוד חפושית⁹² אדמדמת כאשר הראיתי לך לפני ימים אחדים, לרגלי חכמה נפלאה אשר היתה נחוצה למלאכתי, ועל נקלה תמצאנה בשדה, ואחרי אשר תהיה בידך תקשרי בחוט המשי את שחיף העץ אל גופתה מלפניה; ואז תשימי מעט מן החמאה על ראש שחיף העץ, ותתני לה לזחול על כתל המגדל, והיא אוהבת חמאה עד מאד ולמען תוכל לטעם ממנה תתאמץ לעלות מעלה מעלה עד אשר תגיע אל ראש המגדל, ובין כה תעלה אלי את ראש פתיל המשי”.

דבורה מהרה לבקש את החפוּשית אף מצאתה, ככל אשר אמר לה אישה, ואז קשרה את שחיף העץ בפתיל המשי לפניה ותשם אותה על החומה. החפוּשית רדפה אחרי החמאה אשר על ראש שחיף העץ שהיה נגד עיניה ובין כה עלתה תמיד מעלה מעלה עד אשר הגיעה למרום קץ המגדל, ותעל אתו את חוט המשי. רבי גרשם מהר ויחזק בפתיל המשי, ויקשרהו אל המגדל ממעל. ועתה קשרה דבורה גם את פתיל הפשתים בקצה חוט המשי אשר מתחת ורבי גרשם משכהו למעלה.

“מהלל שם ה” קרא רבי גרשם בנשאו כפיו השמימה “וברוכה גם אַתּ, דבורה לה'! עתה נצלתי ממות הרעב, כי בפתיל הפשתים הזה אוכל להעלות אלי מאכל ומשקה ככל אשר תביאי אלי”.

ותמהר דבורה ותשב לבית מגורה למען הביא לחם ומים, בשר ויין בעד רבי גרשם, ורבי גרשם לחץ את כפת המנעול והגג נפתח כבראשונה, ולא יסף לסגור אותו עוד הפעם למען ינשב רוח צח אל תוך המגדל.

כעבור שעה אחת שבה דבורה אל המגדל עמוּסה מאכל ומשקה ככל אשר יכלה להסתיר בתוך בגדיה, ויורד רבי גרשם את חוט הפשתים, והיא – אחרי הביטה הנה והנה ואין איש רואה – קשרה בו את הסלים ואת הבקבוקים המלאים אוכל ומשקה, ויעלם רבי גרשם על ראש המגדל.

בעודם עושים כה וכה, והשמש באה ונטיו צללי ערב. “עתה לכי לך לביתך, אשה יקרה” קרא אליה רבי גרשם, שכבי לבטח ושנתך תערב לך, אמצי את לבבך וקוי אל ה', כי יוציא למרחב רגלי. ביום המחרת תביאי אלי חבלים רבים ככל אשר תוכלי להסתירם בתוך לבושיך".

ותשב דבורה לביתה ולבה רחש תודה וברכה לה'. עתה לא דברה עם מליטא מטוב ועד רע.

וגם רבי גרשם ירד מאת החומה אל תוך המגדל. “אודך, ה' אֵל טוב ומטיב, אֵל עשה פלא” דבר רבי גרשם בתם לבבו, “כי שמעת אל תפלת עבדך. עמוד נא על ימיני גם לימים יאתיו ותוסיף להפליא חסדיך אלי, למען אחיה עוד על האדמה ואספר מעשיך בקהל רב”.

ביום השני הביאה דבורה עוד הפעם מאכל ומשקה, גם הביאה חבלים חזקים ודקים רבים מאד פעם בפעם בכל היום ההוא. מהחבלים האלה קלע רבי גרשם – אשר ידיו רב לו בכל מלאכה – סלם ארוך המגיע מראש המגדל עד הארץ ועל ידו חשב להמלט מן מהגדל ולהציל את נפשו.

 

טז. הַגְּמוּל    🔗

אחרי אשר כלה רבי גרשם את מלאכת הסלם הורידהו אָרצה ויצוה לאשתו לעלות עליו על המגדל, וכן עשתה. ותשב דבורה אצל אישה האהוב בתוך המגדל, ויודו ויהללו את שם ה' על אשר גבר חסדו עליהם ותספר דבורה לרבי גרשם את כל אשר גלה לפניה מדרכי מליטא הבוגדה. רבי גרשם התעצב מאד אל לבו כשמעו את הדברים האלה, “אהה!” אמר אך לבו “הזאת היא מליטא, אשר אהבתי אותה כנפשי, והיא בגדה בי ותסגרני בכף שונאי וגם מעללי השר הצעיר מיכאל אשר גנב את לבבה ויהתּל בה רק למען השחית אותי – גם המה לא העירו בה רגשות חרטה על כל הרעה אשר עשתה עמי”.

אחת דתה להמית! דבר רבי גרשם בקול דממה דקה.

“מה תאמר?” שאלה דבורה בנפש נבהלה.

“מות תמות הבוגדה הזאת! ולא רק בעד עוֹנה הגדול מנשוא, כי אם לבל תעמוד לשטן לנו בדרכנו הלאה להמלט מזה”.

דבורה הרימה קולה ותבך.

“אל תבכי” אמר אליה רבי גרשם “ואל תנודי לה, כי אין רחמים לבת בליעל כמוה. – ועתה שמעי נא, דבורה, את אשר בלבי לעשות לבעבור הִמָּלט ממקום מאסרי הזה. עד הרגע האחרון אשר בו נעזוב את קונסטנטינופול לנצח, אשאר בדד במגדל הזה, כי פה הנני שוקט ובוטח ולא אירא דבר, ואַתּ, יקירתי, תחקרי ותדרשי אם תצא אניה בימים האלה, ואחת היא לנו אם תלך ארצה צרפת או לאיטליא, ואז תתני את שכרנו לרדת באניה, אשר אעלה עליה בלילה אחרון בטרם תעזוב את החוף, ואיש לא יֵדע מזה”.

“ומליטא?” שאלה דבורה.

“תגידי נא לה בלילה ההוא בטרם נִמָּלֵט לנפשנו, כי עודני חי במגדל. אף תספרי לה כי מלאכי אלהים יכלכלוני לחם ומים, וימלאו את כל משאלות לבי, והנני עָלֵז וְשָׂמֵחַ במקום סֵתר זה. מליטא תשתומם ותתפלץ לשמוע מפיך דברים כאלה אשר לא יֵאָמֵנו ואז תלך אחריך אל המגדל לראות ולהִוָּכח לדעת אם אמת הדבר”.

ותעש דבורה ככל אשר צוא עליה רבי גרשם, ותדרוש היטב על החוף וַיּוָּדַע לה, כי בעוד שלשת ימים תעזוב אניה אחת את קונסטנטינופול ללכת לוויניצא, ועל כן שכרה לה שני מקומות, ותבֵא את כל רכושה אל האניה.

בין כה וכה ומליטא חכתה בכליון־עינים, כי תעזוב צרתה דבורה את קונסטנטינופול ואז תוכל עשות את כל העולה על רוחה, כי אלף שקל כסף נחשבו בעת ההיא לרכוש גדול.

“מליטא” אמרה דבורה אליה בערב האחרון טרם נסעה מעיר הבירה “הן אני נוסעת לדרכי ביום המחרת, ועתה נכרתה ברית שלום בינינו, ונשכח את כל המריבות אשר בינינו, ואת כל התלאה אשר עברה עלינו מאז ועד עתה”.

“לכי לשלום, דבורה” השיבה מליטא “וחיי בטוב, בלי ספק תנשאי שנית לאיש בבואך לעיר מולדתך מיינץ?”

“חלילה לי מזאת! הן עוד גרשום חי!”

“הָתֵל תהתלי בי! כי איך יִתָּכֵן כדבר הזה?”

“מלאכי אלהים יכלכלוהו לשובע נפשו, כמעשה העורבים בהביאם לאליהו הנביא לחם ובשר עת התחבא מפני אחאב מלך ישראל”.

“ובכל זאת האם תחפצי לנסוע מזה?”

“כן צוה אישי עלי, בקרב הימים יבוא גם הוא אחרי לאשכנז”.

“ואיפה דברתְּ אם גרשם?”

“בתוך המגדל”.

“היוכל איש להגיע אליו?”

“כבר הייתי אצלו פעמים רבות”.

מליטא השתוממה מאד למשמע אזניה ותאמר: “לא אוכל להאמין לדבריך, אין זאת כי אם תהתלי בי”.

“היש את נפשך להִוָּכח, כי אמת דברתי?”

“חי אני, כי מאד תכסוף נפשי!”

“אם כן בואי נא אחרי!”

כאשר הגיעו שתיהן אל המגדל מצאו את סֻלם־החבלים מוּרד ארצה, כי כבר חכּה רבי גרשם להן.

ותעל דבורה על הסֻלם ותאמר למליטא, כי תעשה גם היא כמוה.

ותמאן מליטא בראשונה, כי פחדה לנפשה, אך יען כי נפשה אִותה מאד לראות בעיניה את הפליאה הנשגבה הזאת, כי רבי גרשם עודנו חי, עלתה גם היא לאט לאט על מעלות הסלם, ותבוא אחרי דבורה אל תוך המגדל.

פה מצאה את רבי גרשם עומד חי לפניה, ותאבה לגשת אליו, אך כרגע נסוגה אחור, כי עיני רבי גרשם המפיקות חרון אף וכעס הפילו עליה אימה ופחד, ותירא מגשת אליו.

“מליטא” אמר רבי גרשם “מי גלה לאויבי ומבקשי נפשי, איך ישקל כסא הקיסר?”

מליטא נבהלה מאד. “לא ידעתי!” ענתה בלשון עלגים⁹³.

“הגם את מיכאל הפאפלוגוני לא תכירי ולא תדעי?” שאל רבי גרשם בזעם.

פני מליטא כמוות חוָרו, ברכיה כשלו, שניה נקשו זו לזו, אך כרגע אמצה את לבבה ותאמר:

“לא ידעתי את האיש הזה מעולם”.

“מי זה” הוסיפה מליטא לדבר בקול בוכים “מי הוא זה אשר הוציא דבתו רעה עלי ויטפול עלי שקר ומרמה?”

“רב לך להוריד דמעות שוא” אמר רבי גרשם “עתה לא תוסיפי עוד להתעות אותי בשוא להאמין ולבטוח בך, כאשר עשיתי עד כה; מליטא, תני איפוא תודה כי חטאת, והנחמי על עונך ותועבותיך, למען ישוב וירחמך דין האמת ושופט צדק!”

“דין האמת ושופט צדק? גרשם, מה בלבך לעשות לי?”

“מות תמותי!”

“האתה תמיתני?” שאלה מליטא בחרדה.

“ידי לא תהיה בך, אבל אני ודבורה נעזוב את המגדל ואת תִּשָּׁארִי ותִּסָּגרִי פה, ותמותי תחתיך ברעב, וגמולך ישוב לך בראשך כאשר זממת⁹⁴ לעשות לי”.

כשמוע מליטא את דברי רבי גרשם נפלה לרגליו על הארץ, ותחבק את ברכיו ותבך בכי גדול.

“אהה, רחם נא עלי” קראה מליטא “רחם נא, כי לא חטאתי!”

“הגם עתה יערב עוד לבך להכחיש את חטאתך? הן הסריס יוהאן הגיד לי בעמדי לפני השופטים, כי אשתי גלתה את סודי הכמוס לבן אחותו”.

מליטא קמה מכרוע על ברכיה ותאמר בחפזה: “האין לך עוד אשה בלעדי? ומי יאמר, כי אני גליתי את סודך?”

“פְּתַיָּה!” נתן עליה רבי גרשם בקולו “העוד לא תדעי בושת לטפול שקר גם על דבורה הישרה? אך מה יועילו הדברים? הנה פה לפניך עוד מאכל ומשקה, תני אל לבך בימי חיך האחרונים האלה לשוב אל ה', למען יהי מותך כפרה עליהם ותזכי עוד לחיי הנצח. – ועתה, דבורה, מהרי נא ועזבי את המגדל ורדי אחרי מעל שׁלַבֵּי הסֻלם הנועד לנו”.

"גרשם, קראה דבורה ורגשי חמלה התעוררו בלבה, “סלח נא לה ואשא את עון חטאתה!”

“זאת לא אוכל” ענה רבי גרשם “כי מה אעשה עם מליטא כעת? הן המעל אשר מעלה בי כקיר מבדיל ביני ובינה ואנכי לא אישה והיא לא אשתי עוד”.

“תשלח לך ספר כריתות מארץ מושבנו אשר נבוא שמה!”

“ומי לידנו יתקע כי לא תגלה עוד בלילה הזה את סודנו?”

“זאת לא תעשה, אנא סלח נא לה למעני!”

רבי גרשם לא יכל לשית עצות בנפשו; אולם באחרונה רגשות לבו הטוב ונפשו העדינה המו לה, ויחמול על מליטא ויסלח לה על עון פשעה כדברי דבורה. אך בעוד אשר נדברו רבי גרשם יחד עם דבורה התחמקה מליטא ותמהר לעלות על המעלות אשר בפנים המגדל, ובהגיעה על המעלה העליונה בקראה בקול גדול: “האח! אני חפשית, חפשית! אבל אתם לא תמלטו עוד מזה!”

“אהה” קרא רבי גרשם בחרדה “עתה תוכל לרדת מעל המגדל ולהסיר את סֻלם החבלים מאת החומה, ולקרוא⁹⁵ הֵנה מרחוק גם את אנשי המשמר הסובבים בלילות!”

מליטא הגיעה בחפזה למרום קיר המגדל. ויהי כי בקשה לרדת מאת מעלות הסלם, והנה שמעה מאחריה את קול צעדי רבי גרשם אשר מהר לעלות ולרדוף אחריה ותִּבָּהֵל מאד ובמרוצתה מעדו רגליה ממעלות הסלם, ותפול מאת המגדל הגבוה ארצה. אזני רבי גרשם ודבורה הקשיבו פתאם קול אנקה איומה אך כרגע היתה לדממה. אז ירד רבי גרשום ודבורה משלַבֵּי הסלם ארצה, ואחרי כן הסירוהו מקיר החומה למען קחתו אִתם.

ומה נורא ואיום היה המחזה הנראה לעיניהם ברדתם על הארץ! מליטא שכבה וגֻלגלתה רצוצה ורוח חיים אין בקרבה עוד, כי נפלה על אבן גדולה המונחת על הארץ וַתְּנַפֵּץ ראשה לגזרים ותמת כרגע.

מפי דבורה התפרצה צעקה גדולה ומרה כראותה את נבלת ההרוגה המתגוללה בדמה לאור הירח אשר האיר באור כהה, וגם רבי גרשם לא יכול להתאפק ואגלי דמעה התגלגלו על לחייו. פה תנוח האשה היפה אשר אהב אותה אהבה בלי מצרים, ואשר הביאה עליו אל כל הרעה הנוראה הזאת!

“יהי מותה כפרה על פשעיה”, אמר רבי גרשם, “ויהי רצון מלפני ה' כי יטהר את נשמתה ויסלח לכל עונה!”

אז חפר רב גרשם אדמת עפר ויכסה בה את גוית המתה.

“נוּחי בשלום!” אמר רבי גרשם אחרי כסותו את מליטא בעפר ואז ימהרו ללכת אל החוף, ובישע אלהים השיגו את האניה אשר הפליגה בים בעוד שעות אחדות.

בקונסטנטינופול לא נפקדה מליטא ולא עלה על לב איש לבקשה, כי כלם האמינו כי בלי תפונה ארחה לחברה את דבורה לארץ המערב, אחרי אשר רבי גרשם מת ברעב בתוך המגדל.

 

יז. אַחֲרִית דָּבָר    🔗

אמרו צדיק כי־טוב כי פרי מעלליהם יאכלו אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו (ישעיה ג)

והאניה אשר נשאה את רבי גרשם ואשתו דבורה באה שלום אל חוף וויניציא. פה יָצאו מן האניה אל היבשה ורבי גרשם ברך ברכת הגומל בבית הכנסת אשר לעדת היהודים שמה, על אשר נמלט מבית האסורים וגם עבר בשלום ארחות ימים.

שמחה וששון שררו ברחובות מאינץ בבוא רבי גרשם ואשתו שמה. “אמותה הפעם” אמר הרב הזקן רבי ליאון “הארי הראה אותי אלהים את בני האהובים, אשר כמעט לא פללתי לראותם עוד!”

אחרי שנים אחדות גוע רבי ליאון בשיבה טובה ויאסף אל עמיו ותחתיו בחרה עֲדת היהודים במאינץ את רבי גרשם לשבת על כסא כבוד בתוכם להיות למו לרב ולרועה נאמן למלא מקום חותנו.

עדת מאינץ אהבה את רבה הגדול וה' הטוב ברכהו בפרי בטן, בנים ובנות, אשר ילדה לו אשתו היקרה דבורה, אשר כמעט לא קוה ולא פלל עוד כזאת. תהלת רבי גרשם מלאה כל ארץ ושמו היה מבורך בפי כל היהודים וינהרו אליו אלפי תלמידים וישתו בצמא את דבריו וַיִּקְָּרֵא שמו בישראל: מאור הגולה, כי האיר באור תורתו וחכמתו את לב אחיו. עשר שנים לפני מותו אסף אֲסֵפָה רבה ממאה רבנים גדולי ישראל בעיר ווירמייזא, ויתקנו תקונים רבים ונכבדים מאד לחזק את מוסדות הדת והאמונה, וכל היהודים יושבי ארצות המערב קימו וקבלו עליהם ועל זרעם את התקונים הטובה האלה, והתקון הכי־גדול היה כי מעת ההיא והלאה לא יקח לו איש יהודי בכל ארצות המערב יותר מאשה אחת. התקון הנעלה הזה נודע בישראל בשם: “חרם דרבנו גרשם”.