לגדולי הדור ואנשי המופת בקהל הצדיקים עושי פלא ועמוקי דעת והגיון, יחשב בודאי ר' שמחה בונם מפשיסחא. ובדברנו על אודותיו, אין כונתנו לכתוב עליו תולדה מפורטת רק להזכיר מעשיות ועובדות מספר, שמסוגלות להפיץ אור על מהות אישיותו הגדולה והמקפת, יחסו לצדיקים אחרים בני גילו, ויחסו לעולם ומלואו.

מה שמבדיל את ר' שמחה בונם מבני גילו הוא זה, שלא היה צדיק מבטן ומלידה כאחרים, מפני שהתחיל כרוקח ואחר כך טפל במסחר העצים ולרגלי זה רגיל היה לנסוע עם שותפו או עם בן שותפו לדצניג וכדומה, מקום מסוים מסבת הירידים המפורסמים דהתם. ובמשליו הוא רגיל הרבה לדבר מעיר רוכלת עמים זו. ומסבת עסקיו אלו בדנציג רגיל היה לאמר על עצמו, שהרי הוא גלגול “זבולון” שעליו נאמר זבולון לחוף ימים ישכון.

ובבוא אדם לעולם הגדול הוא רגיל להסתכל בו. והוא מספר באמת בכתביו כי בקר אפלו את התיאתרון. לא מפני שרצה בכך, רק משום מעשה שהיה. הוא היה פעם עם בנו של שותפו בדנציג¹, והנה ארע שהצעיר הנדון נעלם ולא נודע מקומו איו, והתחיל מהרהר אם לא הלך למקום קלון ח"ו. ובבואו לפרוזדור, הוא מוצא שיושבת שם אשה ומנגנת על הפסנתר. הוא משלם לה שכרה ומחפש לו איזו נגינה והיא² מתחלת מנגנת, ולמנגינה יש כח אדירים כזה שהיא מוציאה את הצעיר ממקום מחבואו ומביאתו אליו. ר' שמחה בונם מחשה ואינו מעיר דבר, ושואל רק, איפוא נעלמת? בינתים הן חפשך סוחר מסוים ורוצה היה לקנות את כל עציך.

איך שהוא הוציאו ממקום הבושת. אבל משם מושכהו הלה לתיאתרון, והוא הולך אחריו, אבל רק לתכלית זו כי יגרש את “היצר הרע” מתוכו. ובתיאתרון אין ר' שמחה בונם מתבונן כל עיקר, הוא יושב רק בהחבא בקרן זוית נעלמת, ואומר “תהלים” ושאר דברי תורה ותפלה. אך גמרו את החזיון והמשחק ור' שמחה בונם תוקף את הצעיר כלו ומושכהו בכחו. ומאז יצר הרע פסק הימנו. ובמקום אחר הוא מדבר פעם למקורבו: אויה אחי, לא היית עדין בתיאתרון ובכן אינך יודע מה זה “יצר רע”.

ר' שמחה בונם היה איש ההמון ושם אזניו כאפרכסת לשמוע את דברי ההמון.

ופעם בא וילנאה וישמע איך שני סבלים מדברים מפרשת השבוע האחד שואל את משנהו: מה כונת התורה באמרה בנוגע לאבימלך ואברהם ויכרתו שניהם ברית. איך זה אפשר לו ליהודי לכרות ברית עם “גוי”. ע“ז ענה השני הן נאמר ויכרתו “שניהם” ברית כלומר אע”פ שכרתו ברית נשארו האלה “שניהם” כלומר נבדלים. באור זה מצא חן בעיניו מאד.

ומענין הוא באיזה אופן הוא מסמן את “הרביים” ומהותם. והנה הוא מטפל במאמר הגמרא: מי שאינו חגר וסומא, ועושה עצמו כאחד מהם, אינו מת מן הזקנה, עד שהוא נעשה סומא. ובכן מי שאינו צדיק ועושה עצמו צדיק ורבי, הרי זה ענשו שנעשה צדיק ממש, ובכן הרי זה עסק משובח. נמצא חוטא זריז ונשכר". ובכן הוא מסביר את זה על פי משל מוצלח:

היה מעשה ופריץ אחד נסע לטיל בכרכרה אשר לו, והנה רואה הוא גוי שכור מוטל על פרשת דרכים, ויאמר לעגלונו הרימהו והביאהו אל תוך העגלה ויסע אתנו. העגלון שמע בקולו. בבואו הביתה צוה הפריץ לרחוץ ולגלח אותו ולהכניסו ללשכה יפהפיה, להשליך את סחבותיו הישנות החוצה, ולהניח אצלו בגדי כומר, וכאשר יעור משנתו, לחלק לו כבודי־כומר, וכך היה. הגוי השכור נתפכח ויעור משנתו קם ויעביר שנה מעיניו ומתחיל מתבונן מסביבו ואינו יודע היכן הוא נמצא. הן אין זו אותה הלשכה השחורה שבה בלה את מיטב ימיו ושנותיו. בכל פנה זוהר, יופי וחן. והוא מתחיל מפשפש בבגדיו וסחבותיו וגם הם אינם. ובמקומם הוא מוצא בגדי שרד של כומר. ואך הוא מתבונן קצת וכבר נכנס שמש ומתחיל מחלק לו כבודי כומר. ובכן מה אתו? והוא מתחיל מהרהר ואומר, ממה נפשך, או שמצבי הקודם מצב השכרון והעלבון והדלות הוא דבר שבמציאות, ועכשו הריני רק חולם חלום, או מה שהוא עכשו הוא אמת וכל מה שהיה קודם לכן הוא חלום. וראשו עליו סחרחר. אבל איך הוא מסוגל לעמוד על אמתו של דבר? והנה נעורה בו מחשבה טובה, כי יצוה להביא לו מספרי הכומרים ו“תורת כהנים” והיה אם יבין מה שיש בהם סימן הוא, שהוא כומר, ואם לא אינו יותר משכור מזוהם גרידא. והנה מביאים לו ספר כזה, והוא מסתכל בו כתרנגול ב“בני אדם”. ובכן נמצא הוא מחליט שהריני שכור, ולא כומר, ואח"כ ותוך כדי דבור הוא מהפך את הסדר ואומר לעולם הריני כומר לכל דקדוקיו ופרטיו, והא קשיא, מדוע איני יודע לקרוא, אין דבר, גם כומרים אחרים ודאי שאינם יודעים לקרוא.

הוא הדבר את צדיקים הרבה, שיהודים רבים רודפים אחריהם וצווחים צדיקים אתם, והנה יודע פלוני אלמוני שאינו “רבי”, והוא מתחיל מהרהר, כלום רבי אנכי או לא? בכדי לעמוד על אמתו של דבר, הוא מתחיל מצוה להביא לו תכריך של כתבים, ספרי “הזוהר” וספרי הקבלה, מתחיל קורא ואינו יודע, ובכן הוא אומר לעצמו סימן הוא שאיני “רבי” אבל תומ"י הוא תוהה על הראשונות וחוזר תוך כדי דבור ואומר לעולם הריני רבי ומה שאיני יודע לקרוא, גם האחרים בודאי אינם יודעים.

וכך מסים ר' בונם, שאינו מת מן הזקנה עד שנעשה “רבי” וזה הוא ענשו היותר גדול.

מענין הוא מה שמספרים על אודותיו כי בהיותו פעם בגרמניה ושבת שם את שבתו, ובשעת הסעודה התכנפו אנשי שלומו וחסידיו.

ר' שמחה בונם מתחיל מגיד תורה, והמשכילים מתחילים מתלוצצים, אבל ר' שמחה בונם לא שם לב, כי הוא דבוק “בעולמות העליונים” עד אשר בנו אברהם מעיר אותו על זה. מוצא הוא בזה בזיון תורה ומעיר שלהבא כבר ישגיח על זה.

והנה באה שבת אחרת, ושוב שוכח ר' בונם ושוב באו אותם המשכילים הליצנים, ושוב מעיר אותו על זה בנו אברהם, שישנם כאן אפקורסים ועל זה עונה ר' בונם, גם אלו אפקורסים במחילה, אך הם מתחילים חשים בראשם הם צועקים “שמע ישראל”. אפקורס אמתי היה פרעה, שכבר אחר “עשר המכות” אמר: “מי ה' אשר אשמע בקולו”.

ומענין הוא מה שמספר, כי הראו לו בחלום את הגאון הוילנאי בפמליא של מעלה, שהוכיחו אותו מרה, על כי רדף עד חרמה את כת החסידים.

הגאון ר' אליהו ז"ל הצטדק “שכונתו היתה לשמים” ומיד התפרץ צחוק בפמליא של מעלה.

וגדול ערכו של הצדיק בעיני ר' שמחה בונם, שכל בני האדם משועבדים אליו דוגמת החיה והבהמה. וכך הוא מבאר: “ויזכור אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה”. נח הוא הצדיק, וכל החיה וכל הבהמה – שאר בני אדם עד כמה שהם שפלים “מהצדיק”.

על “פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה” הוא אומר, שכשיש למי לנסוע ללייפציג ליומא דשוקא, לעשות עסקים גדולים, והוא נודד, וחי חיי צער ואין לו אותה הרוחה שיש לו בבית בנוגע לאכילה ולשתיה ולשינה, הכי בשביל זה לא ישלים עסקיו? אתמהה? כך הוא בנוגע לאותו האדם ששואף לשלמות ולסגולה, שום דבר ומכשול לא יעצרהו לעלות בסלם העולה בית אל.

אלו קצות דרכיו ומחשבותיו של אדם עילאה וגבר הוקם על הזה.

(מאת מאיר צבי הכהן רבינוביץ פיוטרקוב 1933).

לגדולי הצדיקים ואנשי המופת שראויים לתאור מפורט יחשב בודאי גם הצדיק ר' יעקב יצחק “היהודי הקדוש” מפשיסחא. עודו נער קטן בא פעם לדודו, שהיה ל"ו נסתר, ובהשתעשעו בשדה ראה יעקב יצחק הצעיר כי התפרצה קטטה בין העזים עלי הכר שלא יכלו לרעות בשלום לרגלי המרעה, ויתערב יעקב יצחק ויעשה שלום ביניהם.

דודו עמד לו מן הצד וירא את כל הנעשה ויאמר הנה הרועה הנאמן לעתיד, כי כך היתה גם ראשית דרכו של משה (“ומשה היה רועה”) ושל דוד (“מאחר עלות הביאו”) ונבואת הדוד נתקיימה.

ברבות הימים היה לתלמיד הצדיק ר' משה ליב הססובי ושל ה“חוזה” מלובלין.

אצל ר' משה ליב למד את תורת ההסתפקות במועט. כי היה ר' משה ליב חנוני זעיר וכך היה מנהגו, אך פדה כמה שהיה צריך מלחיתו, וצרכיו היו כמובן זעירים מאד, וכבר סגר את חנותו, וילך ללמוד תורה ולעבוד את השם. או כשבא איש לקנות מאתו דבר מה, הזכירו מראש אצל מי עוד אפשר לו להשיג את זה ולבסוף הזכיר כי גם אצלו כלומר אצל ר' משה ליב, אפשר לקנות את זה.

כמובן שבאופן של מסחר כזה, נשאר תמיד עני ואביון וחגור היה אבנט של תבן.

וכשהיה מעשה וברח בעל עבירה ממקום העבירה ורדפו אחריו אז פתח לו ר' משה ליב את הדלת ויאכילו וישקהו. אמנם חטא ויעבור עבירה, אבל בן האדם מסוגל לחטוא.

ואת כל המדות האלו סגל לו היהודי הקדוש, אבל בנגוד לבעש“ט ולגדולי תלמידיו והבאים אחריו העמיד הכל על התורה ועל למוד התורה היינו ש”ס ותוספות וכו' ולא השלים עם החסידות הנבערת.

והודות לזה היה באמת לגאון וחריף גדול, כך שאפילו גאון עולם כהרבי ר' יהונתן אייבשיץ ז"ל לא נשא חן בעיניו ויחליט שבספרו המפואר “אורים ותומים” לא מצא יותר מג' חדושים ראויים.

בשעת מלחמתו של נפוליאון ברוסיה ראה מעין “חבלי משיח” ויצפה בכל רגע ל“קץ” שיבוא. בינתים נתקלקל דבר מה, ועל זה האשים את עצמו. לדעתו, גלה יותר מדי סתרי תורה שצריכים היו להשאר טמירים ונעלמים.

והיה היה ממבארי התורה העמוקים ורק דברים מספר הרינו מעתיקים כאן:

קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם כלומר קדושים צריכים אתם להיות, על כי מה שהשגתם מאתי הוא קדוש כלומר הנשמה חלק אלהי ממעל. “איש אמו ואביו תיראו” ועליכם לירוא רק מה שבא מצד האב והאם, כלומר את הדם ואת הבשר שמהם מקור החטא: הסכנה היא בחומר וממנו צריכים להזהר.

“אין לנו שיור רק התורה הזאת” הרינו מחליטים, אבל בתורה יש לנו הכל, היא משלימה לנו הכל, כלומר את המזבח ואת המקדש ועל ידה אפשר להגיע לכל המדרגות.

“והייתם לי סגולה” הרי זו הוראה בנוגע ליחסנו לה' – יחסנו זה אליו צריך להיות לא כסם מרפא עשוי ומורכב על פי חשבון ודעת רק מעין “סגולה” כלומר ענין של אהבה נשמה ולב בלי תחבולות ובלי כל חכמות.

הוא לא היה בן חמשים אפילו (נולד בש' תקכ“ו – ונפטר בש' תקע”ה) כשנעדר מן העולם, ושמש חייו שמש התורה שקע אתו בלא עת.

החבור מתחלק לד' חלקים, והרי הוא מלאכת צורבא מרבנן שמשתמש בו בהרבה תורה שבעל פה של מומחים לחסידות.

נוסף על זה מחזקת ההקדמה הרקטריסטיקה מפורטת של ענפי החסידות הבודדים היינו של הבעש“ט כלומר המעשית־תורנית (חלקים בודדים של הפילוסופיה) ואח”כ החב“דית־פילוסופית טהורה ואח”כ הרופצ’יצית כלומר זו שעומדת על המצוות המעשיות ולבסוף זו הפשיסחאית הקשורה בהדגשה מיוחדת של הלמדנות, ביחוד זו של התלמוד ונושאי כליו.

הרי זו הוספת נופך חשוב לספרות החסידות הקימת.

“השרף” קראוהו והוא היה באמת חוצב להבות אש. בן בעל־עגלה עני ודל, שהיה אח"כ לחיט, צריך היה ר' אורי להאבק לא מעט, בכדי להתעלות למדרגתו, מדרגת צדיק ובעל מוח חריף. זולת זה היה עני מדוכא, שהיה אנוס לדור אחרי חתונתו במרתף. ואשתו עסקה בממכר ירקות, בכדי שיוכל הוא להקדיש את עצמו למלאכת שמים. ומקום משכנו היה אז בלבוב.

וכדאי לדעת מה שמסופר על אודותיו¹ כי התקרב אליו ויתחיל מתענין בו אחד מגבירי לבוב הגדולים, שהתחיל תוהה על קנקנו ומתחקה על שרשי פרנסתו.

ע“ז ענה לו ר' אורי כי יש לו שני “כי”. הגביר סבר כי עומדות בביתו שתי פרות (צוויי קיה) שנותנות לו חלב, ויצו על בני־ביתו שמהיום והלאה יקחו חלב רק מר' אורי וכשבאו לקחת את החלב נתברר כי לא מיניה ולא מקצתיה. אח”כ מוצא הגביר את ר' אורי שלנו ושואלהו: ובכן היכן הפרות שלכם? ור' אורי עונה:

“כי בו ישמח לבנו”, “כי בשם קדשו בטחנו”.

אבל למרות דחקו הלך מחיל אל חיל, וילך הלוך ונסוע מצדיק אחד למשנהו: לבעל “נועם אלימלך”, להרבי ר' זושא, לר' פנחס הקוריצי, וכו' עד אשר קנה שביתה אצל ר' שלמה הקרליני הקדוש שנהרג אח"כ על קדוש השם.

ובהפגש אתו ר' אוריה ראשונה, עמד על מה שאמרו חז"ל “ומורא רבך כמורא שמים”.

בינתים היתה אשתו משרתת בבית הגאון ר' הירש סוכסטובר, ובבואו סוף סוף לרגלי חג הפסח הביתה, שאלהו הגאון:

– הן נאמר “ותקם את דבריך כי צדיק אתה”. כלומר שצדיק צריך שיקיים את מוצא שפתיו והן כתבת בכתובתך, “ואנא אפלח ואוקיר ואוזין ואפרנס”. ופרנסה יפה כזו אתה נותן לאשתך?

על זה ענהו ר' אורי: “כהלכות גוברין יהודאין דמפרנסין נשיהון בקושטא”. וקושטא הוא “אמת” ובכן נסעתי לצדיק, בכדי שאעמוד על האמת. וזה היה באמת תוכן כל חייו, כלומר בקשת האמת והתרוממות רוחנית.

בנוגע ל“אחדות ישראל” אמר בשם רבו, שאמר לו, שבמקום שיש ב' “יודים” יש “שם”, ובכן חשב כי במקום שיש ב' יודים זעג“ז כמו בסוף פסוק הוא גם כן “שם”. על זה ענהו רבו “שב' יודים” זעג”ז אינן שם. (כלומר רק כששני יהודים הנם בצותא חדא, ולא זה על גבי זה אז מתהוה מזה שם). ומאחר שגדל בעניות ודוחק ויתעלה אל על, לא נגע לו כלל ענים של חסידיו ואנ"ש. ובכן היו באמת עניים מרודים, עד שאשתו הוכיחתו על זה, על פניו, ועל זה ענה ר' אורי: הריני להראות לך שחסידי אינם זקוקים לעושר כל עיקר.

ביום השני בבוקר, כשהגיע ב“ויברך דוד” למקום “והעושר והכבוד מלפניך” הרים את שולי בגדיו ויאמר לכל חסיד וחסיד, מי שרוצה בכסף יתחוב את ידיו בשולי בגדי ויהיה לו כסף תועפות. אבל איש לא שם לב לכך.

וארע פעם שר' אורי ישב עם צדיק אחד, ששאלהו מדוע אין חסידיו “עשירים” והנה קרא תיכף ומיד לחסיד אחד שהיה באותו מעמד ויאמר לו: הנני יושב יחד עם ידידי הצדיק, והרי זו “עת רצון” ויכול אתה להשיג כל מה שאתה חפץ.

על זה ענהו החסיד: רצוני לזכות, כי אומר בכל יום “ברוך שאמר” ואכון לכונת הצדיק.

אז העיר ר' אורי את הצדיק ויאמר: ובכן רואה אתה שאין לב חסידי הולך אחרי העושר וההון.

אבל במקרה היה אחד מחסידיו עשיר והנה אמר לו פעם ר' אורי: זאב חביבי, אמנם מוצא אתה חן בעיני, אבל חביב היית עלי הרבה יותר, אלמלי היית עני ודל.

והרבה חסידים נהרו אליו כגון ר' שלון הבלזאי, ר' הירש הרימנובי, ור' אייזיק הזידצ’ובי שהטעים ביחוד, כי מעט ההתלהבות שיש לו בתפלתו, בא מזה, שראה את ר' אורי ראיה בעלמא, ואלמלי היה שומעהו גם כן, אזי היה בעל התלהבות גדול הרבה יותר.

ובנוגע לצדיקים אחרים היה מדקדק כחוט השערה, ואומרים בשמו, “כי שומר נפשות חסידיו מיד רשעים יצילם”, הפירוש הוא, כי בעקבתא דמשיחא יעמדו צדיקים, שבאמת יהיו רשעים, רק ההמון הפשוט יטעה בהם ויחשבם לצדיקים, ובכן ישמרם הקב"ה שלא יטעו בהם חלילה.

ועוד הלצה יש משמו בקשר למאמר חז"ל שמי שאינו סומא ואינו חגר ועושה עצמו כאחד מהם, אינו מת מן הזקנה עד שנעשה כאחד מהם, נמצא שמי שאינו צדיק, ועושה עצמו כאחד מהם, אינו מת מן הזקנה עד שנעשה צדיק, נמצא שחוטא זריז ונשכר. אלא שהענין הוא כך, יודעים אנו שהצדיקים הקדמונים רגילים היו לקחת מעט, ואל של האידנא לוקחים הרבה. מהיכן הוא זה? אבל התירוץ הוא פשוט, מפני שדבר טבעי הוא זול הרבה יותר מדבר מלאכותי, ובכן לפנים היו לנו צדיקי אמת, אשר על כן השיגו מעט, לעומת זה המלאכותיים והמעושים של האידנא לוקחים הרבה. ובכן זה יהיה ענשם שלא ימותו מהזקנה עד שיהיו לצדיקי אמת, ואז ישיגו שוב מעט.

ומטעם זה באמת סבר, כי נוח לו לאדם להפיל את עצמו לכבשן האש, מלהיות צדיק מפורסם.

ועוד דבר אמר ר' אורי, שיש ב' מיני בני אדם. יש כאלו שמאמינים במופתים. זה הוא ההמון הפשוט. אבל אנשי הדעת יודעים שאין במופת כל ממש. והם מאמינים רק כשרואים קדושה ומלכות. ודור המדבר היה דור דעה, אשר על כן לא האמינו במופת.

רק בשעת קריעת ים סוף, בראותם את גלוי השכינה האמינו.

והשגות גדולות היו לר' אורי. וכך אמר ואכלת ושבעת וברכת. סתם אכילה הוא “כזית” ואם מסתפק אדם בכזית, בכדי להיות שבע אז “וברכת” ראוי אדם לברך.

הוא היה שונא עושר והון. אשר על כן שנא גם כן את הנסיעות וטלטלה גבר.

וצרות ישראל אינן מסוגלות לכלות את ישראל, רק ממרקות עוון ומקרבות את הגאולה, לפי דעתו.

הרי אלו דוגמאות מספר של הצדיק הלוהט הזה שנפרט בש' תקכ"ו.

בנו מחמדו ואישון עינו אמר “קדיש” על קברו אבל לא יותר מארבע המלים הראשונות גרידא, כי סגי בלאו הכי, וגם כך נתעלה אבי תכלית עלוי והוא נמצא תחת כסא הכבוד.

ועל זה העיר ר' צבי הזידצ’ובי: היכן יש בנים כאלו שידעו, היכן שורה אביהם? ר' שלמה בנו צריך היה לרשת את כסא אביו. אבל לבו נשבר בקרבו. ויאמר היך אפשר לחיות אחרי מות אב כזה? ארבעה ירחים אח"כ הלך לעולמו.

ספרות החסידות היא ים גדול ורחב ידים ומרגליות אין קץ נמצאות בו וצריכים לחפש ולדלות, וסוף הכבוד רק לבוא. ויגעתי ומצאתי תאמין. הפעם רצוננו לטפל בחבור “מאור עינים” של הצדיק המובהק ר' מנחם נחום מטשרנוביל. הוא היה תלמיד ותיק של הבעש“ט ותלמידו הרבי ר' בר והוא הולך בדרך הכבושה על ידם, אין פלא שהוא חוזר ושונה בספרו על התורה לעתים קרובות מאד, את דברי הבעש”ט וכו' אבל מוצאים אנו אצלו גם מחשבות מקוריות לא מעט ובאלו כדאי להתענין ולהתעמק:

על אודות העולם שאנחנו שרויים בו, דעתו של ר' מנחם נחום היא שאין זה העולם העצמי, רק החיצוני, כי הפנימיות, נשמת העולם הוא הקב"ה, כך שעלינו לראות בכל החזיונות שאנו רואים מסביבנו משלים גרידא, שאל עלינו להחליפם בנמשל, וזו היא כונת “ומלכותו בכל משלה”. כלומר שמלכות ה' מתגלה ומתבטאת בכל רק במשלים ובסמלים, או בבחינת “ואהי להם למשל”.

ובנוגע לרגשות אנוש, כאהבה, יראה ועוד, דעתו היא שהאהבה לענינים עוברים חולפים וגועים, או לבני אדם או הפחד והיראה מפניהם, היא שפלה ונבזה. כי מה יש פה לאהוב, ומה יש פה לירוא. אם הכל חולף. היום כאן ומחר בקבר. ובכן מכנה הוא את כל ההרגשות הללו בשם “נובלות” בנוסחו של הבעש“ט, כלומר פירות בוסר, שנשרו שלא בעתם מהאילן. והתפלה צריכה להיות בכונת הלב לא מעשה מכונה, כי אז אין לה כל ערך. ואם מתפללים אנו אזי לא תהי כונתנו לדברים שכלים, כגון בני חיי ומזוני, רק לענינים שיש להם “ערכי נצח” כגון צער גלות השכינה. ובכן צריכה התפלה לשאוף רק להתקרב לה' שהכל יכול וכוללם יחד, כי זולתו לא היה יכול להניע אפילו אבר. ובכן איזו זכות יש לו בעשותו את מעשי המצוות? לא כלום! ובכן כל מה שהוא משיג בשכרו הרי הוא רק בבחינת “חסד”. וזאת כונת חז”ל “אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס”. כלומר מאחר שכל המעשים הם רק את הרב כלומר בעזרת הרב היינו ה', ובכן באיזו זכות מגיע לכם פרס?

וזאת כונת המקרא: ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. כלומר זה חסדו של השם שהוא משלם לאדם על מעשיו, כאלו היה עושה אותם בעצמו ובכוחו הוא, ובאמת הן אינו עושה ולא כלום, כי הכל בעזר השם כאמור.

ותביעות ודרישות גדולות יש לו לצדיקי הדור. ובקשר לדברי “שיר השירים” מצאוני השומרים הסובבים – כמעט שעברתי: “השומרים” המה מנהיגי הדור ובחפשו אותם הוא מוצא שנטורי קרתא אלו מעטים הם (ראיתי בני עליה והמה מועטים) אשר על כן מוכרחים להתרחק מהם. דעתו היא שהצדיק צריך ללכת מחיל אל חיל בלי הרף.

וזאת כונת חז“ל בגמרא “הני ברכי דרבנן דשלהי מינייהו הוי” (ברכות) כלומר כי אך מתחילות רגלי הרבנים להיות כואבות ויגעות – הרי זה בא מהם, מהמזיקין כלומר מהסטרא אחרא וממעשי היצר ר”ל.

ואף רגע אסור לו לאדם להסיח דעת מקב"ה ושכינתיה, כי אך מסיחים דעת ומתרחקים, הרינו שרויים כבר בתוך “העבודה הזרה”, כמו שנאמר וסרתם – ועבדתם אלהים אחרים (בעש"ט). אכן גדולים ועמוקים דברי הצדיק וגדול הדור הזה.

לגדולי הדור ואנשי המופת בקהל הצדיקים עושי פלא ועמוקי דעת והגיון, יחשב בודאי ר' שמחה בונם מפשיסחא. ובדברנו על אודותיו, אין כונתנו לכתוב עליו תולדה מפורטת רק להזכיר מעשיות ועובדות מספר, שמסוגלות להפיץ אור על מהות אישיותו הגדולה והמקפת, יחסו לצדיקים אחרים בני גילו, ויחסו לעולם ומלואו.

מה שמבדיל את ר' שמחה בונם מבני גילו הוא זה, שלא היה צדיק מבטן ומלידה כאחרים, מפני שהתחיל כרוקח ואחר כך טפל במסחר העצים ולרגלי זה רגיל היה לנסוע עם שותפו או עם בן שותפו לדצניג וכדומה, מקום מסוים מסבת הירידים המפורסמים דהתם. ובמשליו הוא רגיל הרבה לדבר מעיר רוכלת עמים זו. ומסבת עסקיו אלו בדנציג רגיל היה לאמר על עצמו, שהרי הוא גלגול “זבולון” שעליו נאמר זבולון לחוף ימים ישכון.

ובבוא אדם לעולם הגדול הוא רגיל להסתכל בו. והוא מספר באמת בכתביו כי בקר אפלו את התיאתרון. לא מפני שרצה בכך, רק משום מעשה שהיה. הוא היה פעם עם בנו של שותפו בדנציג¹, והנה ארע שהצעיר הנדון נעלם ולא נודע מקומו איו, והתחיל מהרהר אם לא הלך למקום קלון ח"ו. ובבואו לפרוזדור, הוא מוצא שיושבת שם אשה ומנגנת על הפסנתר. הוא משלם לה שכרה ומחפש לו איזו נגינה והיא² מתחלת מנגנת, ולמנגינה יש כח אדירים כזה שהיא מוציאה את הצעיר ממקום מחבואו ומביאתו אליו. ר' שמחה בונם מחשה ואינו מעיר דבר, ושואל רק, איפוא נעלמת? בינתים הן חפשך סוחר מסוים ורוצה היה לקנות את כל עציך.

איך שהוא הוציאו ממקום הבושת. אבל משם מושכהו הלה לתיאתרון, והוא הולך אחריו, אבל רק לתכלית זו כי יגרש את “היצר הרע” מתוכו. ובתיאתרון אין ר' שמחה בונם מתבונן כל עיקר, הוא יושב רק בהחבא בקרן זוית נעלמת, ואומר “תהלים” ושאר דברי תורה ותפלה. אך גמרו את החזיון והמשחק ור' שמחה בונם תוקף את הצעיר כלו ומושכהו בכחו. ומאז יצר הרע פסק הימנו. ובמקום אחר הוא מדבר פעם למקורבו: אויה אחי, לא היית עדין בתיאתרון ובכן אינך יודע מה זה “יצר רע”.

ר' שמחה בונם היה איש ההמון ושם אזניו כאפרכסת לשמוע את דברי ההמון.

ופעם בא וילנאה וישמע איך שני סבלים מדברים מפרשת השבוע האחד שואל את משנהו: מה כונת התורה באמרה בנוגע לאבימלך ואברהם ויכרתו שניהם ברית. איך זה אפשר לו ליהודי לכרות ברית עם “גוי”. ע“ז ענה השני הן נאמר ויכרתו “שניהם” ברית כלומר אע”פ שכרתו ברית נשארו האלה “שניהם” כלומר נבדלים. באור זה מצא חן בעיניו מאד.

ומענין הוא באיזה אופן הוא מסמן את “הרביים” ומהותם. והנה הוא מטפל במאמר הגמרא: מי שאינו חגר וסומא, ועושה עצמו כאחד מהם, אינו מת מן הזקנה, עד שהוא נעשה סומא. ובכן מי שאינו צדיק ועושה עצמו צדיק ורבי, הרי זה ענשו שנעשה צדיק ממש, ובכן הרי זה עסק משובח. נמצא חוטא זריז ונשכר". ובכן הוא מסביר את זה על פי משל מוצלח:

היה מעשה ופריץ אחד נסע לטיל בכרכרה אשר לו, והנה רואה הוא גוי שכור מוטל על פרשת דרכים, ויאמר לעגלונו הרימהו והביאהו אל תוך העגלה ויסע אתנו. העגלון שמע בקולו. בבואו הביתה צוה הפריץ לרחוץ ולגלח אותו ולהכניסו ללשכה יפהפיה, להשליך את סחבותיו הישנות החוצה, ולהניח אצלו בגדי כומר, וכאשר יעור משנתו, לחלק לו כבודי־כומר, וכך היה. הגוי השכור נתפכח ויעור משנתו קם ויעביר שנה מעיניו ומתחיל מתבונן מסביבו ואינו יודע היכן הוא נמצא. הן אין זו אותה הלשכה השחורה שבה בלה את מיטב ימיו ושנותיו. בכל פנה זוהר, יופי וחן. והוא מתחיל מפשפש בבגדיו וסחבותיו וגם הם אינם. ובמקומם הוא מוצא בגדי שרד של כומר. ואך הוא מתבונן קצת וכבר נכנס שמש ומתחיל מחלק לו כבודי כומר. ובכן מה אתו? והוא מתחיל מהרהר ואומר, ממה נפשך, או שמצבי הקודם מצב השכרון והעלבון והדלות הוא דבר שבמציאות, ועכשו הריני רק חולם חלום, או מה שהוא עכשו הוא אמת וכל מה שהיה קודם לכן הוא חלום. וראשו עליו סחרחר. אבל איך הוא מסוגל לעמוד על אמתו של דבר? והנה נעורה בו מחשבה טובה, כי יצוה להביא לו מספרי הכומרים ו“תורת כהנים” והיה אם יבין מה שיש בהם סימן הוא, שהוא כומר, ואם לא אינו יותר משכור מזוהם גרידא. והנה מביאים לו ספר כזה, והוא מסתכל בו כתרנגול ב“בני אדם”. ובכן נמצא הוא מחליט שהריני שכור, ולא כומר, ואח"כ ותוך כדי דבור הוא מהפך את הסדר ואומר לעולם הריני כומר לכל דקדוקיו ופרטיו, והא קשיא, מדוע איני יודע לקרוא, אין דבר, גם כומרים אחרים ודאי שאינם יודעים לקרוא.

הוא הדבר את צדיקים הרבה, שיהודים רבים רודפים אחריהם וצווחים צדיקים אתם, והנה יודע פלוני אלמוני שאינו “רבי”, והוא מתחיל מהרהר, כלום רבי אנכי או לא? בכדי לעמוד על אמתו של דבר, הוא מתחיל מצוה להביא לו תכריך של כתבים, ספרי “הזוהר” וספרי הקבלה, מתחיל קורא ואינו יודע, ובכן הוא אומר לעצמו סימן הוא שאיני “רבי” אבל תומ"י הוא תוהה על הראשונות וחוזר תוך כדי דבור ואומר לעולם הריני רבי ומה שאיני יודע לקרוא, גם האחרים בודאי אינם יודעים.

וכך מסים ר' בונם, שאינו מת מן הזקנה עד שנעשה “רבי” וזה הוא ענשו היותר גדול.

מענין הוא מה שמספרים על אודותיו כי בהיותו פעם בגרמניה ושבת שם את שבתו, ובשעת הסעודה התכנפו אנשי שלומו וחסידיו.

ר' שמחה בונם מתחיל מגיד תורה, והמשכילים מתחילים מתלוצצים, אבל ר' שמחה בונם לא שם לב, כי הוא דבוק “בעולמות העליונים” עד אשר בנו אברהם מעיר אותו על זה. מוצא הוא בזה בזיון תורה ומעיר שלהבא כבר ישגיח על זה.

והנה באה שבת אחרת, ושוב שוכח ר' בונם ושוב באו אותם המשכילים הליצנים, ושוב מעיר אותו על זה בנו אברהם, שישנם כאן אפקורסים ועל זה עונה ר' בונם, גם אלו אפקורסים במחילה, אך הם מתחילים חשים בראשם הם צועקים “שמע ישראל”. אפקורס אמתי היה פרעה, שכבר אחר “עשר המכות” אמר: “מי ה' אשר אשמע בקולו”.

ומענין הוא מה שמספר, כי הראו לו בחלום את הגאון הוילנאי בפמליא של מעלה, שהוכיחו אותו מרה, על כי רדף עד חרמה את כת החסידים.

הגאון ר' אליהו ז"ל הצטדק “שכונתו היתה לשמים” ומיד התפרץ צחוק בפמליא של מעלה.

וגדול ערכו של הצדיק בעיני ר' שמחה בונם, שכל בני האדם משועבדים אליו דוגמת החיה והבהמה. וכך הוא מבאר: “ויזכור אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה”. נח הוא הצדיק, וכל החיה וכל הבהמה – שאר בני אדם עד כמה שהם שפלים “מהצדיק”.

על “פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה” הוא אומר, שכשיש למי לנסוע ללייפציג ליומא דשוקא, לעשות עסקים גדולים, והוא נודד, וחי חיי צער ואין לו אותה הרוחה שיש לו בבית בנוגע לאכילה ולשתיה ולשינה, הכי בשביל זה לא ישלים עסקיו? אתמהה? כך הוא בנוגע לאותו האדם ששואף לשלמות ולסגולה, שום דבר ומכשול לא יעצרהו לעלות בסלם העולה בית אל.

אלו קצות דרכיו ומחשבותיו של אדם עילאה וגבר הוקם על הזה.

(מאת מאיר צבי הכהן רבינוביץ פיוטרקוב 1933).

לגדולי הצדיקים ואנשי המופת שראויים לתאור מפורט יחשב בודאי גם הצדיק ר' יעקב יצחק “היהודי הקדוש” מפשיסחא. עודו נער קטן בא פעם לדודו, שהיה ל"ו נסתר, ובהשתעשעו בשדה ראה יעקב יצחק הצעיר כי התפרצה קטטה בין העזים עלי הכר שלא יכלו לרעות בשלום לרגלי המרעה, ויתערב יעקב יצחק ויעשה שלום ביניהם.

דודו עמד לו מן הצד וירא את כל הנעשה ויאמר הנה הרועה הנאמן לעתיד, כי כך היתה גם ראשית דרכו של משה (“ומשה היה רועה”) ושל דוד (“מאחר עלות הביאו”) ונבואת הדוד נתקיימה.

ברבות הימים היה לתלמיד הצדיק ר' משה ליב הססובי ושל ה“חוזה” מלובלין.

אצל ר' משה ליב למד את תורת ההסתפקות במועט. כי היה ר' משה ליב חנוני זעיר וכך היה מנהגו, אך פדה כמה שהיה צריך מלחיתו, וצרכיו היו כמובן זעירים מאד, וכבר סגר את חנותו, וילך ללמוד תורה ולעבוד את השם. או כשבא איש לקנות מאתו דבר מה, הזכירו מראש אצל מי עוד אפשר לו להשיג את זה ולבסוף הזכיר כי גם אצלו כלומר אצל ר' משה ליב, אפשר לקנות את זה.

כמובן שבאופן של מסחר כזה, נשאר תמיד עני ואביון וחגור היה אבנט של תבן.

וכשהיה מעשה וברח בעל עבירה ממקום העבירה ורדפו אחריו אז פתח לו ר' משה ליב את הדלת ויאכילו וישקהו. אמנם חטא ויעבור עבירה, אבל בן האדם מסוגל לחטוא.

ואת כל המדות האלו סגל לו היהודי הקדוש, אבל בנגוד לבעש“ט ולגדולי תלמידיו והבאים אחריו העמיד הכל על התורה ועל למוד התורה היינו ש”ס ותוספות וכו' ולא השלים עם החסידות הנבערת.

והודות לזה היה באמת לגאון וחריף גדול, כך שאפילו גאון עולם כהרבי ר' יהונתן אייבשיץ ז"ל לא נשא חן בעיניו ויחליט שבספרו המפואר “אורים ותומים” לא מצא יותר מג' חדושים ראויים.

בשעת מלחמתו של נפוליאון ברוסיה ראה מעין “חבלי משיח” ויצפה בכל רגע ל“קץ” שיבוא. בינתים נתקלקל דבר מה, ועל זה האשים את עצמו. לדעתו, גלה יותר מדי סתרי תורה שצריכים היו להשאר טמירים ונעלמים.

והיה היה ממבארי התורה העמוקים ורק דברים מספר הרינו מעתיקים כאן:

קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם כלומר קדושים צריכים אתם להיות, על כי מה שהשגתם מאתי הוא קדוש כלומר הנשמה חלק אלהי ממעל. “איש אמו ואביו תיראו” ועליכם לירוא רק מה שבא מצד האב והאם, כלומר את הדם ואת הבשר שמהם מקור החטא: הסכנה היא בחומר וממנו צריכים להזהר.

“אין לנו שיור רק התורה הזאת” הרינו מחליטים, אבל בתורה יש לנו הכל, היא משלימה לנו הכל, כלומר את המזבח ואת המקדש ועל ידה אפשר להגיע לכל המדרגות.

“והייתם לי סגולה” הרי זו הוראה בנוגע ליחסנו לה' – יחסנו זה אליו צריך להיות לא כסם מרפא עשוי ומורכב על פי חשבון ודעת רק מעין “סגולה” כלומר ענין של אהבה נשמה ולב בלי תחבולות ובלי כל חכמות.

הוא לא היה בן חמשים אפילו (נולד בש' תקכ“ו – ונפטר בש' תקע”ה) כשנעדר מן העולם, ושמש חייו שמש התורה שקע אתו בלא עת.

החבור מתחלק לד' חלקים, והרי הוא מלאכת צורבא מרבנן שמשתמש בו בהרבה תורה שבעל פה של מומחים לחסידות.

נוסף על זה מחזקת ההקדמה הרקטריסטיקה מפורטת של ענפי החסידות הבודדים היינו של הבעש“ט כלומר המעשית־תורנית (חלקים בודדים של הפילוסופיה) ואח”כ החב“דית־פילוסופית טהורה ואח”כ הרופצ’יצית כלומר זו שעומדת על המצוות המעשיות ולבסוף זו הפשיסחאית הקשורה בהדגשה מיוחדת של הלמדנות, ביחוד זו של התלמוד ונושאי כליו.

הרי זו הוספת נופך חשוב לספרות החסידות הקימת.

“השרף” קראוהו והוא היה באמת חוצב להבות אש. בן בעל־עגלה עני ודל, שהיה אח"כ לחיט, צריך היה ר' אורי להאבק לא מעט, בכדי להתעלות למדרגתו, מדרגת צדיק ובעל מוח חריף. זולת זה היה עני מדוכא, שהיה אנוס לדור אחרי חתונתו במרתף. ואשתו עסקה בממכר ירקות, בכדי שיוכל הוא להקדיש את עצמו למלאכת שמים. ומקום משכנו היה אז בלבוב.

וכדאי לדעת מה שמסופר על אודותיו¹ כי התקרב אליו ויתחיל מתענין בו אחד מגבירי לבוב הגדולים, שהתחיל תוהה על קנקנו ומתחקה על שרשי פרנסתו.

ע“ז ענה לו ר' אורי כי יש לו שני “כי”. הגביר סבר כי עומדות בביתו שתי פרות (צוויי קיה) שנותנות לו חלב, ויצו על בני־ביתו שמהיום והלאה יקחו חלב רק מר' אורי וכשבאו לקחת את החלב נתברר כי לא מיניה ולא מקצתיה. אח”כ מוצא הגביר את ר' אורי שלנו ושואלהו: ובכן היכן הפרות שלכם? ור' אורי עונה:

“כי בו ישמח לבנו”, “כי בשם קדשו בטחנו”.

אבל למרות דחקו הלך מחיל אל חיל, וילך הלוך ונסוע מצדיק אחד למשנהו: לבעל “נועם אלימלך”, להרבי ר' זושא, לר' פנחס הקוריצי, וכו' עד אשר קנה שביתה אצל ר' שלמה הקרליני הקדוש שנהרג אח"כ על קדוש השם.

ובהפגש אתו ר' אוריה ראשונה, עמד על מה שאמרו חז"ל “ומורא רבך כמורא שמים”.

בינתים היתה אשתו משרתת בבית הגאון ר' הירש סוכסטובר, ובבואו סוף סוף לרגלי חג הפסח הביתה, שאלהו הגאון:

– הן נאמר “ותקם את דבריך כי צדיק אתה”. כלומר שצדיק צריך שיקיים את מוצא שפתיו והן כתבת בכתובתך, “ואנא אפלח ואוקיר ואוזין ואפרנס”. ופרנסה יפה כזו אתה נותן לאשתך?

על זה ענהו ר' אורי: “כהלכות גוברין יהודאין דמפרנסין נשיהון בקושטא”. וקושטא הוא “אמת” ובכן נסעתי לצדיק, בכדי שאעמוד על האמת. וזה היה באמת תוכן כל חייו, כלומר בקשת האמת והתרוממות רוחנית.

בנוגע ל“אחדות ישראל” אמר בשם רבו, שאמר לו, שבמקום שיש ב' “יודים” יש “שם”, ובכן חשב כי במקום שיש ב' יודים זעג“ז כמו בסוף פסוק הוא גם כן “שם”. על זה ענהו רבו “שב' יודים” זעג”ז אינן שם. (כלומר רק כששני יהודים הנם בצותא חדא, ולא זה על גבי זה אז מתהוה מזה שם). ומאחר שגדל בעניות ודוחק ויתעלה אל על, לא נגע לו כלל ענים של חסידיו ואנ"ש. ובכן היו באמת עניים מרודים, עד שאשתו הוכיחתו על זה, על פניו, ועל זה ענה ר' אורי: הריני להראות לך שחסידי אינם זקוקים לעושר כל עיקר.

ביום השני בבוקר, כשהגיע ב“ויברך דוד” למקום “והעושר והכבוד מלפניך” הרים את שולי בגדיו ויאמר לכל חסיד וחסיד, מי שרוצה בכסף יתחוב את ידיו בשולי בגדי ויהיה לו כסף תועפות. אבל איש לא שם לב לכך.

וארע פעם שר' אורי ישב עם צדיק אחד, ששאלהו מדוע אין חסידיו “עשירים” והנה קרא תיכף ומיד לחסיד אחד שהיה באותו מעמד ויאמר לו: הנני יושב יחד עם ידידי הצדיק, והרי זו “עת רצון” ויכול אתה להשיג כל מה שאתה חפץ.

על זה ענהו החסיד: רצוני לזכות, כי אומר בכל יום “ברוך שאמר” ואכון לכונת הצדיק.

אז העיר ר' אורי את הצדיק ויאמר: ובכן רואה אתה שאין לב חסידי הולך אחרי העושר וההון.

אבל במקרה היה אחד מחסידיו עשיר והנה אמר לו פעם ר' אורי: זאב חביבי, אמנם מוצא אתה חן בעיני, אבל חביב היית עלי הרבה יותר, אלמלי היית עני ודל.

והרבה חסידים נהרו אליו כגון ר' שלון הבלזאי, ר' הירש הרימנובי, ור' אייזיק הזידצ’ובי שהטעים ביחוד, כי מעט ההתלהבות שיש לו בתפלתו, בא מזה, שראה את ר' אורי ראיה בעלמא, ואלמלי היה שומעהו גם כן, אזי היה בעל התלהבות גדול הרבה יותר.

ובנוגע לצדיקים אחרים היה מדקדק כחוט השערה, ואומרים בשמו, “כי שומר נפשות חסידיו מיד רשעים יצילם”, הפירוש הוא, כי בעקבתא דמשיחא יעמדו צדיקים, שבאמת יהיו רשעים, רק ההמון הפשוט יטעה בהם ויחשבם לצדיקים, ובכן ישמרם הקב"ה שלא יטעו בהם חלילה.

ועוד הלצה יש משמו בקשר למאמר חז"ל שמי שאינו סומא ואינו חגר ועושה עצמו כאחד מהם, אינו מת מן הזקנה עד שנעשה כאחד מהם, נמצא שמי שאינו צדיק, ועושה עצמו כאחד מהם, אינו מת מן הזקנה עד שנעשה צדיק, נמצא שחוטא זריז ונשכר. אלא שהענין הוא כך, יודעים אנו שהצדיקים הקדמונים רגילים היו לקחת מעט, ואל של האידנא לוקחים הרבה. מהיכן הוא זה? אבל התירוץ הוא פשוט, מפני שדבר טבעי הוא זול הרבה יותר מדבר מלאכותי, ובכן לפנים היו לנו צדיקי אמת, אשר על כן השיגו מעט, לעומת זה המלאכותיים והמעושים של האידנא לוקחים הרבה. ובכן זה יהיה ענשם שלא ימותו מהזקנה עד שיהיו לצדיקי אמת, ואז ישיגו שוב מעט.

ומטעם זה באמת סבר, כי נוח לו לאדם להפיל את עצמו לכבשן האש, מלהיות צדיק מפורסם.

ועוד דבר אמר ר' אורי, שיש ב' מיני בני אדם. יש כאלו שמאמינים במופתים. זה הוא ההמון הפשוט. אבל אנשי הדעת יודעים שאין במופת כל ממש. והם מאמינים רק כשרואים קדושה ומלכות. ודור המדבר היה דור דעה, אשר על כן לא האמינו במופת.

רק בשעת קריעת ים סוף, בראותם את גלוי השכינה האמינו.

והשגות גדולות היו לר' אורי. וכך אמר ואכלת ושבעת וברכת. סתם אכילה הוא “כזית” ואם מסתפק אדם בכזית, בכדי להיות שבע אז “וברכת” ראוי אדם לברך.

הוא היה שונא עושר והון. אשר על כן שנא גם כן את הנסיעות וטלטלה גבר.

וצרות ישראל אינן מסוגלות לכלות את ישראל, רק ממרקות עוון ומקרבות את הגאולה, לפי דעתו.

הרי אלו דוגמאות מספר של הצדיק הלוהט הזה שנפרט בש' תקכ"ו.

בנו מחמדו ואישון עינו אמר “קדיש” על קברו אבל לא יותר מארבע המלים הראשונות גרידא, כי סגי בלאו הכי, וגם כך נתעלה אבי תכלית עלוי והוא נמצא תחת כסא הכבוד.

ועל זה העיר ר' צבי הזידצ’ובי: היכן יש בנים כאלו שידעו, היכן שורה אביהם? ר' שלמה בנו צריך היה לרשת את כסא אביו. אבל לבו נשבר בקרבו. ויאמר היך אפשר לחיות אחרי מות אב כזה? ארבעה ירחים אח"כ הלך לעולמו.

ספרות החסידות היא ים גדול ורחב ידים ומרגליות אין קץ נמצאות בו וצריכים לחפש ולדלות, וסוף הכבוד רק לבוא. ויגעתי ומצאתי תאמין. הפעם רצוננו לטפל בחבור “מאור עינים” של הצדיק המובהק ר' מנחם נחום מטשרנוביל. הוא היה תלמיד ותיק של הבעש“ט ותלמידו הרבי ר' בר והוא הולך בדרך הכבושה על ידם, אין פלא שהוא חוזר ושונה בספרו על התורה לעתים קרובות מאד, את דברי הבעש”ט וכו' אבל מוצאים אנו אצלו גם מחשבות מקוריות לא מעט ובאלו כדאי להתענין ולהתעמק:

על אודות העולם שאנחנו שרויים בו, דעתו של ר' מנחם נחום היא שאין זה העולם העצמי, רק החיצוני, כי הפנימיות, נשמת העולם הוא הקב"ה, כך שעלינו לראות בכל החזיונות שאנו רואים מסביבנו משלים גרידא, שאל עלינו להחליפם בנמשל, וזו היא כונת “ומלכותו בכל משלה”. כלומר שמלכות ה' מתגלה ומתבטאת בכל רק במשלים ובסמלים, או בבחינת “ואהי להם למשל”.

ובנוגע לרגשות אנוש, כאהבה, יראה ועוד, דעתו היא שהאהבה לענינים עוברים חולפים וגועים, או לבני אדם או הפחד והיראה מפניהם, היא שפלה ונבזה. כי מה יש פה לאהוב, ומה יש פה לירוא. אם הכל חולף. היום כאן ומחר בקבר. ובכן מכנה הוא את כל ההרגשות הללו בשם “נובלות” בנוסחו של הבעש“ט, כלומר פירות בוסר, שנשרו שלא בעתם מהאילן. והתפלה צריכה להיות בכונת הלב לא מעשה מכונה, כי אז אין לה כל ערך. ואם מתפללים אנו אזי לא תהי כונתנו לדברים שכלים, כגון בני חיי ומזוני, רק לענינים שיש להם “ערכי נצח” כגון צער גלות השכינה. ובכן צריכה התפלה לשאוף רק להתקרב לה' שהכל יכול וכוללם יחד, כי זולתו לא היה יכול להניע אפילו אבר. ובכן איזו זכות יש לו בעשותו את מעשי המצוות? לא כלום! ובכן כל מה שהוא משיג בשכרו הרי הוא רק בבחינת “חסד”. וזאת כונת חז”ל “אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס”. כלומר מאחר שכל המעשים הם רק את הרב כלומר בעזרת הרב היינו ה', ובכן באיזו זכות מגיע לכם פרס?

וזאת כונת המקרא: ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. כלומר זה חסדו של השם שהוא משלם לאדם על מעשיו, כאלו היה עושה אותם בעצמו ובכוחו הוא, ובאמת הן אינו עושה ולא כלום, כי הכל בעזר השם כאמור.

ותביעות ודרישות גדולות יש לו לצדיקי הדור. ובקשר לדברי “שיר השירים” מצאוני השומרים הסובבים – כמעט שעברתי: “השומרים” המה מנהיגי הדור ובחפשו אותם הוא מוצא שנטורי קרתא אלו מעטים הם (ראיתי בני עליה והמה מועטים) אשר על כן מוכרחים להתרחק מהם. דעתו היא שהצדיק צריך ללכת מחיל אל חיל בלי הרף.

וזאת כונת חז“ל בגמרא “הני ברכי דרבנן דשלהי מינייהו הוי” (ברכות) כלומר כי אך מתחילות רגלי הרבנים להיות כואבות ויגעות – הרי זה בא מהם, מהמזיקין כלומר מהסטרא אחרא וממעשי היצר ר”ל.

ואף רגע אסור לו לאדם להסיח דעת מקב"ה ושכינתיה, כי אך מסיחים דעת ומתרחקים, הרינו שרויים כבר בתוך “העבודה הזרה”, כמו שנאמר וסרתם – ועבדתם אלהים אחרים (בעש"ט). אכן גדולים ועמוקים דברי הצדיק וגדול הדור הזה.