בפתח הספר

חין־יצירתו של שופמן וברק־אישיותו ליוו את הספרות העברית במשך תשעים ושתיים שנים (1880—1972). לשינויים ולתמורות, שחלו בעם־ישראל בדורות האחרונים, יש הד בסיפוריו וברשימותיו, וטעמם נשתמר בכל חליפות העתים. באישיותו ובסיפוריו איחד את הספרות העברית החדשה לדורותיה, קישר בין הישן והחדש, נסך את הישן לתוך החדש וחיבר עבר והווה. הוא היה מעין חוט־השדרה, שעליו נסמכו ואליו נקשרו ראשונים ואחרונים.

הספר מגולל את תולדות חייו על תחנותיהן הגיאוגראפיות והרוחניות, ומשלבן ביצירתו לסוגיה, לנושאיה ולצורותיה, מתוך הדגשת הזיקה ההדוקה בין תולדותיו ליצירתו. צירוף פרטי הביוגראפיה, שנעשה בהסתמכות על חליפת־מכתבים ענפה, קיבוץ פזורי סיפוריו ורשימותיו למאותיהם ועדויות הנוגעים־בדבר נותן תמונת־פסיפס לקורותיו בתוך הדורות וההיסטוריה וחותר לבניין מיכלולו של שופמן. קשר־הגומלין ההדוק בין חייו ויצירתו מודגש בפרקים הביוגראפיים ומשמש רקע בפרקים הדנים באמנות־הסיפור ובאמנות־הכתיבה. יחסיו עם סופרים בני־דורו, עמדתו בפולמוסים בנושאים שונים ופעילותו כעורך הודגמו בפרקים אחדים, השופכים אור על ההוויה התרבותית והספרותית של התקופה ועל אישיותם והשקפותיהם של עמיתיו ובני־שיחו.

כל תחנה מתחנות־חייו, מאופק אל אופק, ממזרח אירופה דרך מערב־אירופה ועד לתחנה האחרונה בארץ־ישראל, היא גם נתח מן ההיסטוריה של העם ותהפוכות־הגורל, שהיו מנת חלקו. זווית־הראייה האישית מאד מייצגת את המשותף לרבים ומחשקת את המאורעות השונים לחטיבה אחת באמצעות תולדותיו של יוצר זה, שנתן להם ביטוי עקיף וישיר בכתיבתו.

על־אף היקפו של הספר וריבוי העניינים והפרטים שבו עדיין רבים מאד אלה, שלא נזכרו כלל או נסקרו בחטף בלבד. חיי אדם ויצירתו יהיו תמיד מלאים ועשירים יותר מסיכומם שבכתב, ויהיה מפורט ומקיף ככל שיהיה, ומה גם שהמדובר במי שחי־על־עטו וכתב בהתמדה מדי יום במשך למעלה משבעים שנה ברציפות. בין הנושאים, הראויים לעיון מיוחד, שלא נכללו בספר, אם מחמת ההכרח לשמור על מסגרת מסויימת, ואם משום קוצר־היד, יש להזכיר את ההשפעות, שנקלטו בו מן הספרות הרוסית ומסופרים מסויימים בתוכה (צ׳כוב, טולסטוי, דוסטוייבסקי, לרמונטוב ואחרים), מן הספרות הגרמנית, במיוחד השפעתו של אלטנברג, ומן הספרות העברית, ובמיוחד השפעת מנדלי. לא נכללו פרקים על יחסי־הגומלין עם סופרים כגון ח״נ ביאליק ודבורה בארון, כפי שהם משתקפים בחייהם וביצירתם; לא הוקדשו פרקים מיוחדים לסיפוריו מהווי הצבא (“יצירתי הצבאית”, כלשונו), ליחסו לנושאים שונים, כגון לזיקנה ולמוות, לקשריו עם ספרות יידיש, לבחינת מעמדו בתוך ״השלישייה המובילה״: ברנר– גנסין—שופמן, למקומו כיוצר סיגנון עברי מיוחד, לז׳אנרים שייצר ופיתח; אם כי פה ושם שולבו רמזים והערות על כל אלה.

השלבים הבאים במחקר הכולל על חייו ויצירתו של שופמן הם: כינוס סיפוריו ורשימותיו, או לפחות מבחר מקיף מהם, בכרכים נוספים על חמשת כרכי כתביו, המצויים כיום בידי הקורא; הוצאת מכתביו לאלפיהם, או לפחות מבחר מייצג מתוכם, מלוּוים בהערות מבארות; ולבסוף, התקנת בבליוגראפיה שלמה של כתביו ושל הכותבים עליו, כדי לאפשר היכרות והתמצאות בשפע הגדול והכנסת כל יצירתו מחדש למחזור־החיים של התרבות והספרות. גם סופרים אחרים, מענקי־הרוח של הספרות העברית, טרם זכו להגשמת תכנית־תשתית זו על כל שלביה: מונוגראפיה, כינוס, מכתבים, בבליוגראפיה, אם כי לאט לאט מתמלא חסר זה והולך, זעיר פה וזעיר שם.

בספר משוקעת עבודת־חקר של חמש־עשרה שנה, שתחילתה בחיי שופמן וסיומה במלאת 10 שנים לפטירתו. במרוצת שנים אלה התפרסמו חלק מן הפרקים בבמות ספרותיות שונות, ואחדים אף חזרו ונכללו בספרַי. כולם נערכו מחדש, ונוספו עליהם תוספות שונות, שנתחדשו לי במהלך התוודעותי הגוברת והולכת עם החומר, ובעקבות הערות ותגובות של הקוראים. פרקים אחדים רואים אור כאן לראשונה.

בספר שבעה מדורים, המבליטים את שילובה של הביוגראפיה במסכת היצירה והפרדתה ממנה, כאחת. הוא פותח בהבחנות־יסוד וממשיך בחטיבה מרכזית של פרקי החיים לתחנותיהם הגיאוגראפיות השונות. שני המדורים שלאחריהם דנים באמנות־הסיפור ובאמנות־הכתיבה, באמצעות דוגמאות נבחרות של עיון בסיפורים מתקופות שונות ודיון בסוגיות שונות בתחום הפואטיקה של שופמן. שלושת המדורים האחרונים עוסקים במהלך הביקורת על יצירתו מראשיתה ועד ימינו, בדוגמאות נבחרות מתוך יחסיו ההדדיים עם סופרים בני־דורו, ובראשם ברנר, ובדוגמאות לפעילותו כעורך, כפי שזו באה לידי ביטוי בשני כתבי־עת.

שזירת פרקי הביוגראפיה והרקע לסיפוריו ולדברי־העיון שלו נעשתה, כאמור, על־סמך חליפת־המכתבים הענפה, שנשתמרה בארכיונים. קריאת מכתבים פרטיים יש בה תמיד משום הצצה לרשות־היחיד, ועם זה אין אפשרות לחוקר לוותר עליה. השתדלתי כמיטב יכולתי להימנע מפירסום דברים, העלולים לפגוע בנוגעים־בדבר, ובו בזמן לשרטט את התמונה בנאמנות, בלי ליפותה או לכערה. בכך שימשה לי דרכו של מנחם פוזננסקי באופן טיפולו בעזבונו של ברנר, נערצו, כדוגמת־מופת:

שופמן, שכתב קצרות, הטיף לכתוב קצרות וטען כנגד “הדבר הגדול” בבלטריסטיקה השתוקק לכך, שעליו דווקא ייכתבו ארוכות, לפי הכלל: שופמן צריך לכתוב קצרות, ואילו על שופמן צריך לכתוב ארוכות. ברוח זו כתב לידידו שלום שטרייט, שקיווה, שהוא אשר יגשים שאיפה זו: "כתוב נא, שטרייט, ספר שלם עלי, ספר בן כמה חלקים, ואח״כ למכרו לאיזה מו״ל כהוגן. אני כבר מצפה לכך…״ (5.5.1927).

בספר זה יש משום מילוי משאלה זו, לא פחות משיש בו תוספת נדבך הכרחי בחישוף פעלו של אחד מגדולי יוצריה של הספרות העברית בדורות האחרונים.

*

חובה נעימה היא לי להודות לכל הרבים שסייעו בידי. לבתו ולבנו של שופמן, אסתר קולטאץ׳ (שופמן) ומשה גרשוני (שופמן), שהעמידו לרשותי את חליפת המכתבים הפרטית שלהם ואת זכרונותיהם וסייעו לי בהבהרת פרטים שונים; לחיה הופמן, שסייעה בידי באיסוף החומר ובסידורו בשנים האחרונות, ולאבנר הולצמן, שהצטרף לא מכבר, ושניהם יחד עמלו גם בהתקנה הסופית של כתב־היד, המפתחות, הנספחים והבבליוגראפיה. פרקים אחדים נכתבו בתמיכת האקדמיה הלאומית למדעים, הזרוע למחקר בסיסי, ובתמיכת קרן הזכרון לתרבות יהודית, ופרקים אחדים נכתבו באווירה הנעימה של המרכז ללימודים עבריים בירנטון, שליד אוכספורד, אנגליה, המנוהל על־ידי פרופ׳ דוד פטרסון. תודתי לידידי שופמן, שענו לי במכת­ביהם על שאלותי, ושמם מוזכר כל אחד במקומו; לישעיהו אברך, ראש המחלקה להשכלה גבוהה בוועד־הפועל של ההסתדרות, שתמך בהוצאת הספר ועודד אחרים לעשות כן; לארכיונים, שהעמידו את מכתביהם לרשותי, ולאנשיהם, שסייעו לי באופן אישי בפרטים רבים, ובראשם בן־יעקב, מנהל מכון “גנזים”, ורפי וייזר במחלקת כתבי־היד בבית־הספרים הלאומי בירושלים. יבואו על התודה גם מרדכי ברנשטיין ובנימין סלע בהוצאת “יחדיו”, שקיבלו עליהם את הוצאת הספר, וזאב קרת, שהיה המלבה״ד.

ואחרונים חביבים, יבורכו אבי מורי, ישראל כהן, ואמי הורתי, צביה, ועמהם שלמה בעלי ושלושת בני, שעמדו לימיני וקיבלו עליהם באהבה את חבלי־כתיבתי במשך שנים רבות.

הבחנות־יסוד

נפש־המסכת

א. “פרטי ומשותף לרבים”

בין מסותיו של שופמן, המביעות את ה“אני מאמין” שלו בענייני ספרות, מצויות כאלה, שיש בהן כדי לשמש מפתח להבנה טובה יותר של יצירתו ומגמותיה. הכלל הפועל במסכת הלכה ספרותית זו של שופמן הוא, שיותר משיש בה כדי לשמש תורת־ספרות בעלת תוקף כללי, היא משמשת מפתח ליצירתו של שופמן עצמו, ומכילה את הבסיס העיוני ואת העקרונות הספ­רותיים המשמשים אותו בכתיבתו.¹

מסה מסוג זה, הפותחת שער נרחב ליצירתו הכוללת של שופמן לתקו­פותיה, ולכל סיפור וסיפור בנפרד, היא: “פרטי ומשותף לרבים”.²

עצם ההבחנה בין “הפרטי” לבין “המשותף לרבים” אינה, כמובן, בגדר חידוש, אולם ההטעמה היתרה, שמטעים שופמן נושא זה, מעידה על מידת החשיבות, שהוא מייחס לה, ועל כך, שבאמצעותה הוא מנסח לא רק את ההבדל בינו לבין האחרים,³ אלא בעיקר מבליט את ייחודו.

קנה־המידה, שנוקט שופמן כדי להבחין בין “פרטי” לבין “משותף לרבים” הוא סובייקטיבי, מנקודת מבטו של הקורא, כלומר, מידת העניין, שמגלה הקורא בתיאור. נקודת המוצא היא, שהקורא הוא “אגואיסטי” וענייני אחרים (“הפרטי”) משעממים אותו. ואילו מנקודת מבטו של הכותב קובע חוש ההבחנה האינסטינקטיבי, שצריך הכותב להיות מצוייד בו, כדי להבדיל בין דברים, שיש בהם עניין לכותב עצמו ולחוגו הצר בלבד (“הפרטי”), לבין דברים שיש בהם עניין לכל (“המשותף לרבים”). משעה ש״הפרטי" חדל להיות מקרה חד־פעמי ומצליח לייצג אמת כללית ומציאות בעלת־תוקף, הוא נעשה “משותף לרבים”, והשם “ספרות” יאה לו.

באמצעות צמד־מושגים זה אפשר לאפיין אחת התכונות היסודיות בסיפוריו של שופמן לאורך שבעים שנות יצירתו, לסמן בעזרתו את העליות והירידות שבה, את מהלכה בתחנותיה השונות וכן את ההבדלים ביניהן.

אחת התכונות המאפיינות את סיפוריו של שופמן היא, שהם שאובים ממציאות שבה חי, באופן שמרבית הגיבורים והאפיזודות אחוזים בחוויותיו של שופמן ועוצבו על־פי דמויות ומעשים, שהיו מעורבים בחייו. תכונה זו בכתיבתו הבליט שופמן פעמים רבות בהזדמנויות שונות. כך, למשל, בראיון עם רות בונדי ליובל השבעים וחמש אמר בתשובה לשאלתה: “לעולם אינני מוצץ דבר מהאצבע.⁴ בכל קטע יש משהו מהמציאות. האימפולס בא מבחוץ.”⁵ קשר זה למציאות הוא כה הדוק, עד שניתן במקרים רבים מאוד לזהות את האנשים, ששימשו כאב־טיפוס לגיבור הספרותי, שנברא בצלמם, ואת המאורעות, ששימשו כדגם לאלה, שתוארו בסיפורים. צמידות זו של החוויה לבדיה ביצירתו של שופמן היא כמעט בגדר חוק בעל תוקף כללי. מובן, שחמרי־מציאות אלה עברו את בית־היוצר (“האפאראט המדעי שלי”, כביטויו של שופמן),⁶ הותכו ואורגנו מחדש בהתאם לרוחו, לאישיותו ולתפיסתו, ונהפכו ממקרים פרטיים למציאות טעונת משמעות כללית. תהליך זה, שאין בו חידוש ומשותף ליוצרים רבים, מיוחד אצל שופמן בכך, שנשמרת ביודעין ובמכוון הזיקה ההדוקה אל המציאות כפי שהיתה, כביכול, ללא עיבוד וללא הסוואה, המאפשרת זיהוי ופיענוח על־ידי קוראים רבים בני־הדור, או לפחות על־ידי קוראים נבחרים. בד בבד עם השמירה על פרטי המציאות כפי שהיו, תוך הטלת שינוי מינימאלי בהם, מתגלה באמצעותם מציאות רוחנית וחברתית כללית של היחיד ושל הדור, ועולות משמעויות, המאפשרות הבנה חדשה, רעננה וחריפה, של מערכת היחסים בין האדם והעולם, בין היהודי והחברה בגילוייה השונים.

צורת כתיבה כזו יוצרת מזיגה בין “הפרטי”, כלומר בין חומרי־המציאות, שנשארו בהם סימני־ההיכר של המקור, לבין “המשותף לרבים”, היינו, בין המשמעויות הכוללות, העולות בסיפור באמצעות אירגונם של חמרי־מציאות אלה. דומה, שמזיגה כזו היא מסגולותיה של יצירת שופמן.

סיפורי שופמן במיטבם ממזגים בתוכם שלוש ספירות בעת ובעונה אחת: ספירת־היחיד, ספירת־האומה וספירת־האנושי־כללי. הפרט, כשהוא נבחר בהצלחה ומעוצב כהלכה, יש בכוחו לא רק ליצג את המשותף הלאומי, אלא גם את המשותף האנושי. לא תמיד ההדגשה שווה, יש וההעדפה היא במכוון כלפי האנושי־כללי, תוך התעלמות מן הפן הלאומי, ולהיפך. בניית המשמעות נוצרת בדרך־כלל תוך הליכה מן הפרטי אל הכללי, אולם לא פעם הדרך היא מן הכלל אל הפרט. כשמזיגה זו אינה עולה יפה, נשאר הפרטי בבידודו, והסיפור או הרשימה הם בגדר אנקדוטה, או שהמשותף שרוי בתחום ההפשטה הכוללנית, ללא אחיזה בקונקרטי, ומצטמצם לאפוריזם בלבד. ואילו כשהמזיגה מצליחה, מצמצם הסיפור את ההוויה האנושית בפרט הנבחר ומייצגה באמצעותו.

מזיגה זו, שבין “הפרטי” לבין “המשותף לרבים”, אינה מצויה במידה שווה בכל יצירתו של שופמן על תקופותיה ושלביה השונים. מסתמן בה מהלך מן “המשותף לרבים” בראשית יצירתו, אל “הפרטי” באחרית יצירתו, כשהמזיגה המאזנת מצויה בשתי תחנותיה האמצעיות בלבד. בהתאם לתרכובת, שבין שני יסודות אלה, “הפרטי” ו“המשותף לרבים”, אפשר להעריך את יצירתו ולסמן את שיאיה ואת שיפוליה.

ויש לדייק: כל סיפוריו של שופמן נכתבו על סמך מאורעות ואנשים, שהיו במציאות ושנלקחו מסביבתו הקרובה, וממה שאירע לו גופו, אולם ההבדל הוא בטיב העיבוד של חמרי־מציאות אלה.

חלוקה כללית ביותר של תחנות חיי שופמן, המקבילות (שלא במדוייק) גם לתחנות שביצירתו, תגלה שלוש תקופות, שאינן שוות באורך זמנן, ושיוגדרו על־פי הערים והארצות, שבהן ישב: א) תקופת וארשה (תרס״א–תרס״ג)⁷ ולבוב (תרס״ד–תרע״ג); ב) תקופת אוסטריה (תרע״ג–תרצ״ח); ג) תקופת ארץ־ישראל (תרצ״ח–תשל״ב) – תל־אביב (תרצ״ח–תשי״ג) וחיפה (תשי״ד–תשל״ב).

בתקופת וארשה, שבה יצא לאור ספר סיפוריו הראשון ׳סיפורים וציורים׳ (תרס״ב), גובר “המשותף לרבים” על “הפרטי”. סיפוריו מתקופה זו, אם כי יש בהם מסימני ההיכר האחרים של כתיבתו של שופמן, הרי הגיבורים, המאורעות והאווירה, המתוארים בהם, לקוחים מן ההתנסות הקולקטיבית של הדור (דמות ה״תלוש", למשל), וכמעט שאין לתלותם באדם מסויים זה או אחר. בתקופה זו מתגלה מידה מסויימת של אחידות בכתיבתם של בני־דורו המתחילים כגון: נומברג, אנכי, ברנר וגנסין. ההבדל בינו לבינם בטיב העיבוד של חמרי־המציאות, תוך יצירת אותה מזיגה מיוחדת, שופמנית, הולך ומתפתח ומתבלט בסיפורים מתקופת לבוב: אלה המתארים את ימי הקסרקטין המיוחדים, שבהם היה שופמן שרוי, ואלה שהרקע שלהם הוא האווירה המיוחדת בלבוב, בייחוד בקרב חבורת הסופרים והאמנים, כגון: “נקמה של תיבת זמרה” ו״נקרעה השלמות".⁸ גיבוריהם של סיפורים אלה כבר לקוחים בצלמם ובדמותם מבין אנשים שהיו, והקוראים, לפחות בני־החבורה, זיהו אותם בנקל.

מגמה זו, להשאיר את סימני ההיכר של “הפרטי” ועם זה להופכו ל״משותף לרבים", שהסתמנה בחלק מן הסיפורים בתקופת לבוב, הולכת ומקבלת תוקף של חוק בסיפוריו מתקופת אוסטריה, ובייחוד אלה שנכתבו לאחר מלחמת־העולם הראשונה. בתקופה זו מגיעה המזיגה בין שני יסודות אלה לכלל הרמוניה, ונכתבים בה כמה מסיפוריו הטובים והשלמים ביותר.

בתקופת ארץ־ישראל חלה התפתחות נוספת, והפעם בכיוון ההפוך. האיזון בין “הפרטי” לבין “המשותף לרבים” הולך ומתרופף, ו״הפרטי" מתבלט יותר ויותר על חשבון “המשותף לרבים”, ולא פעם חסר האחרון לגמרי. המרחק בין פרטי המציאות, כפי שהם מתוארים ברשימה של שופמן, לבין רשימה עיתונאית פשוטה, הולך ומצטמצם, וגוברת הסכנה, שעליה הצביע שופמן עצמו במסתו זו משנת תרפ״ט. דומה, שתהליך מורכב רב־­­שנים הגיע אל מיצויו ואל תחנתו האחרונה, שלאחריה שוב אין חזרה. העובדות־כמות־שהן “גברו” על היוצר ו“השתלטו” עליו, הופר האיזון העדין בינן לבין העיבוד הספרותי, ונתערערה הרקמה הספרותית העדינה, היוצרת משמעות בעלת תוקף כללי, שבה היה נעוץ סוד כוחו וקסמו של שופמן. מהדגשת “המשותף לרבים” בלבד בראשית דרכו, הגיע שופמן להעדפת “הפרטי” בסוף דרכו, אם כי פה ושם עדיין נשתמר ניחוחה של אמת־החיים השופמנית, העולה מתוך “הפרטי” המייצג.

ייתכן, שלשלב אחרון זה יש הסבר, הנעוץ הן במציאות החדשה (ארץ־ישראל), שלתוכה נקלע שופמן במאוחר, כשהוא כבר קרוב לגיל שישים, והן במאורעות, שעברו על העולם בכלל ועל היהדות בפרט,⁹ אולם בעינה נשארת העובדה, שתקופת ארץ־ישראל לא רק שלא הביאה עלייה ופריחה ליצירתו, אלא אדרבה, דומה שהיא בבחינת "יום־קטנות״ ביצירתו, תרתי־משמע.

ב. אימת־הקיום כמניע ליצירה

בראשית היה הפחד. זוהי חווית־היסוד בחיי שופמן וביצירתו, וממנה תוצאות רבות־משמעות בכל פינה מפינות חייו, הסבר לכל התנהגותו ומפתח להבנת יצירתו.¹⁰ ככל שהעמדת חייו ויצירתו של סופר על חווית־יסוד אחת נראית כמצמצמת, דומה, שבמקרה זה מוצדק הדבר. הסבר זה אינו מפשט את הדברים, אלא אדרבה, מגלה את מורכבותם ומעמיקם. שופמן, שהיה מונע על־ידי הפחד בחייו, הפך אותו למקור ליצירתו, ועיצב בדרכים רבות ומגוונות הרגשה זו ואף ניסה להתגבר עליה. הוא הצליח להפוך רגש משתק זה למקור רב־עוצמה ביצירתו, המניע אותה ומספק לה את היסודות המרכיבים אותה.

בצידה של חווית־הפחד קיים גם היסוד המנוגד, המנסה לאזן: הבית, ובתוכו הסב והאח, כדמויות המעניקות חסות ומשרות בטחון. אולם אין הכוחות שווים, ובהתמודדות ביניהם גובר הפחד, והבטחון והחסות הם קצרי־ימים ומתגלים כאשליה.

הרגשת הניתוק והבדידות של הגיבור, במיוחד בסיפורים מן התקופה הראשונה, שהיא חוויה של דור שלם בספרות,¹¹ היא משנית אצל שופמן ומקורה בחווית־היסוד של הפחד ואינה שווה לה בעוצמתה ובהיקפה. חווית התלישות, הניזונה מהרגשת הפחד, מהווה שכבה עליונה ודקה על גבה ואינה מקיפה את כל יצירתו. הגיבורים התלושים, שהם תמיד גם “יראים”, מאכלסים קבוצה מוגבלת של סיפורים, בעיקר בתקופת יצירתו הראשונה, אם כי אלה הם סיפורים חשובים ונכבדים, ומהם שהיקנו לו את מקומו המיוחד בספרות העברית. אולם יסוד הפחד מצוי ביצירתו לכל אורכה, והוא מחשק אותה לאחדות אחת. אפילו בתקופה הארץ־ישראלית לא סולק והוסיף להיות המניע שמאחורי ההתרחשות.

זהו פחד הניזון מאותן שלוש שכבות שבנפש, המפרנסות רגש בעל־עוצמה, עמוק ויסודי: הפחד האישי – שמקורו בתולדות חייו; הפחד הלאומי – שמקורו במוצאו היהודי; והפחד הקיומי – הנובע מעובדת היותו אדם בודד ומעונה בעולם. אדם פרטי, שרגש זה שולט בו, חייו הם שורה ארוכה של פחדים ונסיונות להתגבר עליהם, אולם כשרגש זה נעשה כדחף ליצירה, הרי עצם הכתיבה יש בה נסיון לגבור עליו, וכל סיפור הוא התמודדות לשם פורקן.

ביטוי ממצה לפחד זה, הניזון מאותן שלוש שכבות שבנפש, ניתן בסיום רשימתו על כתבי מנדלי, שבה הוא מצטט שורות אחדות מכתביו: “זאת היא ראשית דעתי את עצמי, את האלוהים ואת תבל ארצו,” ומסיים בגוף ראשון רבים, מתוך עמדה של הזדהות מלאה:

גיל ורעדה, ברכה ומבול, אלה שני היסודות המתמודדים ביניהם, ושעליהם מושתתת ראיית העולם השופמנית, האנושית, היהודית, הפרטית, כשגדול כוחו של יסוד הרעדה והמבול מכוחו של יסוד הגיל והברכה.

המימד הלאומי של הפחד מופיע כבר בשלב מוקדם למדי ביצירתו של שופמן, לצדו של המימד האישי וכמעט בד בבד עמו. על “הפחד העתיק, הישראלי”, כתב כבר ברשימתו “בליל תשעה באב”, שבה ביטא את הרגשת ה“אין מפלט” של היחיד, המתלכדת עם ה״אין מפלט״ של הלאום: “עיניהן ‘הדורסות’ של הנערות הנוצריות יונקות מאנדרלמוסיות־הדמים של כל הדורות.”

לעומת זאת, הפחד כיסוד קיומי אנושי־כללי מתבלט בעיקר ביצירתו המאוחרת. זה הפחד של עצם הקיום הרופף של האדם בעולם. הפחד מפני המחלות, העוני, הזיקנה, אובדן כושר היצירה, אובדן היכולת לאהוב ולהיות נאהב, יראת הבדידות, אובדן הידיד והמוות.

כשחל השילוב של שלוש שכבות אלה ביצירה אחת, שופמן הוא במיטבו, אולם כשמובלט היסוד של הפרט בלבד או של הקיום הערטילאי, כשהוא מנותק מן היחיד ומן הלאום, הרי הרשימה הבלטריסטית היא על גבול ההפשטה המסאית והאפוריזם, והיסוד הבלטריסטי הקונקרטי מיטשטש בה.

המקום, הבית והמשפחה, שבתוכם נולד שופמן, היו מקורות הפחד הראשונים: בית עניים, האב אינו מצוי בבית, שכן הוא מקיים “חדר” בעיירות בסביבה, הילד גדל אצל הסב, שאף הוא מלמד. לרגע נדמה, שכאן מצא מקור חסות כהגנה מפני רפיפות הקיום ותחליף לאב, אולם הסב חולה־השחפת מת בגיל 58, כשהילד בן התשע עד־ראייה למותו ולתגובת בני־הבית עליו. החסות, שנמצאה לזמן קצר, אבדה והשאירה חלל ריק. הילד נשלח מביתו ללמוד ב“חדר” של אביו ובמקומות שונים בסביבה ללא אחיזה וללא בית חם. גם השנה, שבילה כשוליה של עושה־חבלים, לא הוסיפה להרגשת בטחונו האישי, אלא להיפך. מאורעות נוספים במשפחה גם הם הגבירו את רגשי הפחד ופירנסו אותו דרך־קבע: האם היולדת “נפל”, השריפה הנופלת בכפר ומכלה את בתיו. גם הנוף מאיים: בתקופת הפשרת השלגים והמים הגואים, הקור מפחיד מחשש לקיפאון, אם לא יימצאו עצים לחימום, יש לעבור מרחקים גדולים ברגל ביחידות ובקור, והזאבים מהלכים בחוץ ואורבים.

חוויות־פחד אלה מתעצמות ומקבלות ממדים גדולים במיוחד, כיון שהמדובר במשפחה יהודית, הגרה בתוך שכונה גויית, וגויים אלה, עיתים הם שכנים טובים, ועיתים מאיימים, אולם תמיד הם זרים, עם צלבם, כנסיותיהם ומנהגיהם, ותמיד חזקים. הזרות, שמרגיש בה הילד, אינה רק ביחס לגויים, ששכונתם נמצאת מאחור, אלא גם ביחס לשכונת היהודים מלפנים, בשל הבדלי המעמדות, שבין משפחתו הדלה לבין בתי היהודים האמידים. ויש גם ניגודים ברוח. לשכונה היהודית הולכים כדי לאכול עוגות, אולם לבית־משפחתו באים כדי ללמוד. פה ושם יש גם חזקים בין היהודים, אולם כוחם נופל מזה של הגויים. המצב היסודי הוא, שהבית, בית־משפחתו, בית־היהודים, הוא ישן וחלש ומוקף כוחות עוינים: גויים, אש, זאבים.

לפחד זה אין מוקדם ומאוחר. זמנו הוא כל־הזמנים, ומקומו – כל המקומות. הפחד האישי מתגלגל בפחד הלאומי הקולקטיבי הישן־חדש. ביטוי לאותה חווית־פחד לאומית קולקטיבית נמצא ברשימה “פרעות”: “מיום שעמדתי על דעתי אינם פוסקים הפרעות;” “איני מאמין בשום מאורע בהיסטוריה חוץ מבפרעות. בראשית היו הפרעות.”

פרעות אלה מלוות אותו במשך כל חייו, והבקשה היחידה שלו ברשימה זו היא: “אל נא אפול כחלש, כפחדן.” וברשימות אחרות חוזר ונשנה הרעיון, שכוח הזרוע, היכולת להשיב מלחמה שערה, “ללמד את בני יהודה קשת”, זהו “המוצא היחידי מימי דוד ועד היום”. ניסוח חריף זה מוסבר גם על רקע אקטואלי של מאורעות תרפ״ט בארץ־ישראל.

סכנת ההשמדה הפיסית והאמצעים, שבהם משתמשים האויבים, לא השתנו מימי קדם ועד היום, מימי חורבן הבית השני ועד ימי עליית הנאציזם: “ככה מתעללים בנו דברי הימים” (“כיונה פותה”).

הפחד, הניזון מן העבר ומן ההווה, משמש סימן גם לעתיד לבוא, ואושוויץ ומיידאנק יוכיחו, כי הזוועה עשויה לחזור גם בעתיד: “מעשי עבר סימן לעתיד”, וכן ברשימות נוספות רבות, כגון: “בלוע הארי”, “אשר יגורנו בא!” ובמכתב לדוד זכאי: "והפוגרומשצ׳יק הקדמון שלנו עומד בשער… מה נעשה, זכאי?!״¹²

לכוחות אדירים ועוינים אלה אין משקל הולם שכנגד, אין תשובה נאותה. הכוח המאזן הוא זמני, ארעי, מצומצם וחלש. לאחר מותו של הסב הוא חוזר ומתגלה בדמותו של האח הבכור משה, היפה, הגבוה, הבהיר, המצליח לאחד את ארבעת הילדים לחבורה אחת כנגד האחרים ומשמש ככוח נגדי, אך חולף. אח זה נמצא בבית רק לעיתים רחוקות, וגם אז אין הוא יכול לעמוד כנגד השכן, הגוי השיכור, המשתולל בתוך הבית.

לפחד של הילד יש הצדקה, יש שורשים, הוא אמיתי, הוא המציאות, ואילו הרגשת הבטחון של המבוגרים היא מדומה, היא אשליה. מצב־היסוד הוא של חוסר איזון.

שופמן הילד, שגדל בחוסר בטחון כזה, בהרגשה שהבית אינו יכול לספק מחסה, והמבוגרים אינם יכולים להעניק חסות, הקיום אינו מובטח, לא המזון ולא החום, ובכל רגע עלול להתפרץ אחד הכוחות המאיימים: המוות, האש, הזאבים, השטפון, הקור, הרעב או השכנים הגויים – גדל והיה לעלם המפחד תמיד מפני העולם, המחפש לו תמיד מקום בטוח להס­תתר בו ולהמעיט ככל האפשר את מגעו עם עולם זה. הנסיונות להתגבר על הפחד הם שונים, אולם התוצאה זהה. נסיונות אלה נעשים במישור הביוגראפי ומוצאים מיד את ביטוים במישור הספרותי. יש שהגיבור הירא מנסה לבוא בין הבריות, להיות חלק מן החברה, או לקנות לו חבר; יש שהוא מנסה ליצור קשר עם נערה, עם אשה, כדי להוכיח, שאין הוא מפחד וכי כוחו עמו; ויש שהוא מנסה לעזוב את ביתו, לברוח ממנו, כדי להשתחרר ולהשתנות. נסיונות אלה אינם מצליחים ומתגלים כאשליה בלבד, וחוסר האפשרות ליצור יחסי קירבה ואהבה עם נערה גורם לנסיון המסולף להפנות את המאמצים לקשר הגופני בלבד, זה שאפשר לקנותו בכסף, על מנת ליצור תחליף־של־מגע כדי להתגבר על הבדידות ועל הפחד. אולם הוא קצר־ימים ומתבטא בחיפוש מתמיד אחרי הנשים, כדי להוכיח שוב ושוב את הגברות, את הכוח, את המאמץ להתמודד עם הפחד ולהתגבר עליו.

הרגשת הפחד יוצרת גם משיכה אל הכוח, הערצתו. קיימת תאווה מתמדת להיות במחיצתו של החזק, לנגוע בו, לחוש אותו, כאילו להידבק ממנו, לשאוב ממנו חסות, לקבל משהו מכוחו. מכאן הערצת האתלטים, אנשי־השרירים, הבריאים והחזקים, ובמיוחד אם הם יהודים, וכן הערצת הנשק, שיש בכוחו לעזור לחלש ביום צרה (“גיבורינו אינם מאריכים ימים”).

המדים מקנים הרגשת־כוח, אולם מתברר, שגם הם אינם אלא אשליה, כשהמדובר בחייל יהודי. הוא נשאר חלש, על אף מדיו, בקרב החיילים, שאינם יהודים, ואפילו על בני־עמו אינו יכול להגן ביום פרעות.

מי שגדל בתוך מחסור ודלות, מפחד כל הימים, שהעוני ישוב וישיג אותו גם בבגרותו, ובמיוחד כשהוא כבר אב למשפחה. פחד זה מפני המחסור גם הוא אחד ההסברים להבנת התנהגותו של שופמן במשך שנים ארוכות, להפצרותיו החוזרות ונשנות לתמוך בו ולסייע לו מקרנות שונות וממקורות שונים. ואמנם, לא היה זה פחד־שווא, שכן המחסור היה אורח קבוע בביתו במשך תקופות ממושכות, והגובה והמעקל היו מבאי ביתו. ומי שפרנסתו על יצירתו הספרותית בלבד, בידוע שגורלו מר.

גם ההשתקעות בכפר האוסטרי והדחייה החוזרת ונשנית של העלייה לארץ־ישראל, מקורם באותו פחד, פחד מארץ־ישראל, מחוסר הבטחון הפיסי והכלכלי שבה. פחד זה התחזק לאחר רצח ברנר, והרצון לדבוק בחזקים, באיכרים הפשוטים, הבריאים, היה בין המניעים למגוריו במקום זה. גם כאן מתברר, שהחשבון היה מוטעה, והווית הבית המתמוטט של הילדות חזרה ביתר שאת על ביתו של שופמן ועל משפחתו עם עליית הנאציזם. העובדה, שחי בפינה נידחת של העולם, לא רק שלא הצילה אותו מן הגורל היהודי המשותף, אלא שהתברר, למרבה האירוניה, שדווקא פינה נידחת זו היא ערש הנאציזם ומולדת שנאת־היהודים.

ניתנה רשות לשער, שגם המשיכה לאשה, שאינה יהודיה, הנישואים עם הנערה האוסטרית ממשפחת האיכרים הכפרית, מקורה באותו רצון לדבוק בחזק, להיות לידו, כדי לשאוב מכוחו ולקבל חסות.

מתולדות חייו של שופמן וממכתביו ידוע חוסר הרצון שלו לצאת מן הבית, חוסר המשיכה שלו לצאת לנסיעות ולטיולים מחוץ לסביבתו הקרובה והמוכרת. הקושי לשנות צורת חיים שגורה והרגלי חיים קבועים מקורו באותו פחד של היציאה מחוץ לתחום הבית, וביראה מפני כל זר, מפני כל שינוי (“חדש וישן”).

הפחד מפני הבלתי ידוע, ההיאחזות במוכר ובקרוב, ניכרים היטב גם בתחום היצירה הספרותית שלו. לאחר הפריצה הראשונה אל הספרות העברית ועיצובו של סגנון כתיבה חדש, תפיסת עולם מיוחדת ומערכת גיבורים חדשה, שוב לא נעשו על ידיו פריצות חדשות. החדש והמהפכני נתבססו והחלו חוזרים על עצמם. לא נמשך הרצון להוסיף ולחפש, להוסיף ולנסות וליצור צורות חדשות ולפתח כיוונים חדשים. נוח היה בקיים, במורגל, בידוע, ואותו הוסיף לטפח בוירטואוזיות גדולה. שופמן חזר על עצמו במשך שנים רבות, אם כי בתוך חזרה זו הצליח לגוון ולהעשיר את הקיים. הוא לא היה הטיפוס של המחפש הנצחי, היוצר חסר־המנוחה, שאינו נח לרגע על כרי הצלחתו והישגיו ומנסה שוב ושוב להגיע להגשמת איזה אידיאל, שהוא רואה לנגד עיניו ואינו מצליח להתקרב אליו. אדרבה, שופמן היה תמיד מן המרוצים מעצמם וממעשי ידיהם, והערכתו העצמית היתה גבוהה. לא היתה לו סיבה פנימית, שתדחוף אותו להמשך החיפוש, לשינוי ולהתחדשות. לאחר שקבע את הצורות המיוחדות ליצירתו, היה מרוצה מן התוצאות ושיכלל אותן בתוכן, וראה בדרכו את שיא ההישג הספרותי, הן בשעת כתיבה והן ממרחק הזמנים.

את מקומו בתוך הספרות העברית ראה כמרכזי, והיה בטוח, ששינויי הטעם והמהפכות הספרותיות השונות יפסחו עליו. ההתבצרות ההולכת וגדלה בתוך הדרכים הכבושות שלו הולידה בו גם חוסר סובלנות לחדש, חוסר פתיחות אליו. לכן דחה צורות כתיבה מודרניות, זרמים ואסכולות הנותנים מקום של כבוד לבלתי־מודע, להזיה, להינתקות מן המציאות. הוא התנגד לפרויד ולקאפקא ולא גרס את השירה המודרנית, את זרם־התודעה ואת הבלתי־מובן בשירה. הוא הקיף את עצמו בחסידים ובמעריצים ובמבקרים אומרי־הן, וכל מי שלא היה ממעריציה המוחלטים של יצירתו, לא היה כשר בעיניו, ולא יכול היה ליצור עמו יחסי ידידות אישיים. לעיתים קיבל “חוזרים בתשובה”, אדישים שנהפכו למעריצים, אולם גם אז היו צריכים להוכיח את הערצתם חדשות לבקרים. היה מוכרח להיות מוקף אהבה, קבועה ומתמדת, של מעריצים, ובמיוחד של נשים, נשים יפות, כדי לחזק שוב ושוב את הרגשת הבטחון שלו.

ראיית עצמו כאחד מאבות הספרות העברית, כמי שממשיך את שלשלת־הזהב של גדולי הספרות העברית, יש לה שורשים גם במצב המשפחתי, בהערצת דמותו של סבו ובשאיפה להידמות אליו: "באביו־זקנו זה היה הנכד מתגאה ביותר״ (״סבא ונכדו״); “והנכד היה מקנא בו אז על שהוא יכול להשיג את כל אותם ׳המקומות הגבוהים׳, שממנו, מאשר, הם נשגבו כל־כך” (שם). “בשעות של פנאי כאלה מסתכל הנכד באביו־זקנו מרחוק, אורב לכל תנועה ותנועה שלו ומשתדל לכוון את כוונתו ולרדת לסוף דעתו.” ועם מותו “הוא מבקש אחיזה בכל מה שנשתייר ממנו” (שם).

מכאן, אולי, ההסבר ליחס הכבוד, שרחש שופמן לראשונים בכלל ול“אבות ספרותנו” בפרט. ברשימות רבות חזר והביע יחס זה, מתוך רצון להתייחס על, להמשיך את, להימנות עם בני־משפחה, ולא לבעוט או למרוד או להתחיל מחדש. חשיבות המשפחה והיחס ההרמוני בין הדורות בתקופת הילדות משפיעים גם על אופן ההתייחסות לאבותיו הרוחניים, בעיקר בספרות העברית, אולם גם בין גדולי הספרות הרוסית שהעריץ.

כך, למשל, בא יחס זה לידי ביטוי ב“ראשונים”, “אד״ם הכהן”, “אבות ספרותנו” וכן ב״אבות ספרותנו ואנחנו“. ב”אבות ספרותנו" בא לידי ביטוי הרעיון, שגדול כוחו של הדמיון בתקופת הנעורים מכוחה של המצי­אות המאוחרת. והערצת המשוררים־האריות של ימי הילדות היא “האמת העליונה”, שאין בכוחו של המחקר היבש להרוס אותה. תפיסה דומה מובעת ב“ימי מיכ״ל”, ששופמן מוצא בשיריו את “האטמוספירה”, ש“בה נכתבו אותם השירים שטללי בוקר־ילדותנו רועדים בהם”, ואטמוספירה זו היא של פחד מפני מחלת הכולירה וסכנת “החטפנים”. וכן יחסו ליל״ג: “הנהו עדיין אקטואלי גם כיום” (“שיר ישן־חדש”). וכן גם על גדולתם של “אבות ספרותנו” (“ביד לשון”) ועל ערכו של ליליינבלום (ברשימה בשם זה). ואפילו לסופר היידי שמ“ר, בעקבות ספר תולדותיו שנכתב בידי בנותיו, הוא מתייחס כאל אב ומכנה אותו: “אונזער פאטער שמ”ר”.

*

הפחד הבולם והמשתק נהפך לכוח מפרה ביצירתו של שופמן, וסיפוריו הם התמודדות בלתי פוסקת עמו מתוך רצון לתארו ולהתגבר עליו. חוויה מרכזית זו היא אחת הסיבות לייחודה של יצירת שופמן ולהרגשת האחדות, המפעמת בכל רשימה וסיפור משלו. יסוד זה לא נשאר נחלתו של הפרט, אלא נצטרפה לו ההוויה האנושית־קיומית, בצד החוויה הלאומית־קיבוצית, והוא נעשה “משותף לרבים”.

בעבותות־הילדות

א. “ילדות בעלת־עיניים פתוחות לרווחה” (ברנר)

1. במסתו “בלהב הילדות” משווה שופמן בין המקום, שתופסת הילדות בשירתו של ביאליק, לבין המקום שהיא צריכה לתפוס, לדעתו, ביצירתם של סופרים אחרים, קרי: ביצירתו שלו. הנחת היסוד שלו היא: “כולנו יונקים מילדותנו, ברב או במעט, אבל אצל ביאליק היתה זו חזות הכל.” ואילו “משוררים אחרים, מכיון שהם עוברים מילדות לנוער, הם רואים את העולם ראייה ראשונה מחדש. תקופה תקופה ו׳צורות היסוד׳ שלה, תקופה תקופה ו׳מראות־השתייה׳ שלה.” השתלטות זו של עולם הילדות גם על ראייתו המאוחרת של ביאליק פגם היא לו, כיון שבעטיה נצטמצמה ראייתו, ומשום כך, למשל, מסביר שופמן, “פגום כל כך היסוד הארוטי בשירתו,” אותו יסוד, שהוא תנאי ליצירה.

שופמן עצמו, כמי שמסותיו על אחרים מבטאות בראש ובראשונה את הפואטיקה של עצמו, היה עקבי גם הפעם, ואכן, יצירתו ניזונה מכל התקו­פות של חייו. כל נסיון שהתנסה בו, שהוא חלק ממהלך החיים האנושי, הפרה אותה ושימש לה מקור השראה: ידיעת האשה, חיי הנישואים, אבהות. ובצדן של חוויות אלה התנסויות נוספות, פרטיות וקיבוציות כאחת, כגון: שירות צבאי, מאסר, הווית פליט, הרגשת זרות.

אולם עולם הילדות איננו רק אחד המקורות ליצירתו ואיננו שווה־ערך למקורות האחרים, אלא הוא המקור החשוב והמרכזי השולט ביצירתו. אמנם אין הוא “חזות הכל”, אולם בלעדיו אין להבין את יצירתו, אף לא את זו שבה, לכאורה, אין לילדות זכר כלל. זהו מקור של קבע, המצוי בכל התקופות ומתמזג עם המקורות החדשים, פרי ההתנסויות המאוחרות, החד­שות. תרכובת זו של המוטיבים מעולם הילדות עם המוטיבים המאוחרים מתחדשת ומשתנה מסיפור לסיפור ומשַווה משמעות חדשה ורעננה למוטיב המוכר והידוע. סוד־צירופים זה, של המוטיבים מעולם הילדות עם אלה מן התחנות הבאות של חייו, הוא האופייני ליצירתו של שופמן. הילדות היא יסוד־הקבע בתוך המתחלף והמשתנה. אולם יסוד זה עצמו משנה את תפקידו ומשמעותו, בהתאם למקומו בכל סיפור וסיפור.

כמעט שאין סיפור, שבו לא יהדהדו סיטואציות שלמות, רמזי עלילה, הדים ובנות־קול מעולם ילדותו. עולם זה שוכן דרך־קבע בגלוי או בסתר כמעט בכל סיפור וקושר את כל סיפוריו לחטיבה אחת. הכלל הוא, שאין מוקדם ומאוחר. הוויות מוקדמות מופיעות בסיפורים מאוחרים, ללא כל קשר בין זמן־ההתרחשות לזמן־הכתיבה.

2. תפיסת־היסוד היא, שהמאורעות שארעו בילדות הם החזקים והעזים מכל, וכל מה שיבוא לאחר מכן הוא דל ועלוב לעומת עוצמת החוויה הראשונה. כך הדבר בהצצה דרך סדק לתוך חלל הקירקס ב״ויטבסק“, כך בקולו של “ה׳בעל־תפילה׳ של ימי ילדותי” וכך עקבות הזאב ב”לפנים בישראל", ועוד הרבה.

לא רק שמאורעות, שארעו בילדות, הם היסודיים, וכל השאר אינו אלא בבואתם החיוורת בלבד, אלא שמספרם של המאורעות ושל טיפוסי האנשים בעולם הוא מועט, וכולם התגלו לראשונה כבר בילדות. בהמשך החיים מתוספים ניואנסים מעטים בלבד, וכל השאר אינו אלא חזרה על מה שכבר נתגלה. תיאוריה זו מנוסחת בתמציתיות ברשימה הקצרצרה: “פרצופים לא רבים בעולם”, ולא עוד אלא שנשמע הרמז, ספק ברצינות ספק על דרך ההלצה, שהרגשת ההיכרות היא הדדית:

הרגשה זו, שכל המאורעות בבגרות אינם אלא הישנותם של מאורעות, שכבר ארעו בעבר בילדות, בולטת במיוחד באחד הסיפורים הבודדים (ואולי היחיד), שבו הנציח שופמן את חווית עלייתו לארץ סמוך מאד לפרוץ מלחמת־העולם השנייה: " ׳על צד…׳ מרשימותיו של מעפיל".¹³ הנסיעה באנייה, המוליכה אותו הרחק ממקום הסכנה ומביאה אותו לחוף מבטחים, היא מקבילתה של הצלה אחרת מן השריפה, שארעה בילדות, בשעה שהמיילדת ציפה נשאה אותו ממיטתו והביאה אותו אל בית אביו־זקנו, שבקצה הפרבר, כדי למלטו מן השריפה, שנפלה בביתם. לא רק ההצלה דומה, אלא גם סופן של המַצילות: האישה ציפה “מתה באלמנותה־בדידותה מיתת־פתאום – בחשאי חשאים,” והילד חזה בה, כשהיא “מוטלת על הרצפה בביתה מכוסה שחורים,” והאנייה, שנשאה אותו באישון־לילה, משהגיעה לחוף – נטתה על צדה ונשארה מוטלת במצב זה.

ההרגשה, שאין חדש תחת השמש, מנוסחת על דרך ההומור ב“צלחות מעופפות”. הצלחות המעופפות אינן, כפי שעשוי הקורא לחשוב מלכתחילה, עצמים מעולם אחר הנראים בשמים, אלא צלחות־מטבח, שמשליך הגבר על אשתו ומגלה, לעיני הילד הנדהם את הצד האחר, האפל, האמיתי, של חיי הנישואים.

דוגמה אחרת לכך, שחוויות הילדות חוזרות ונשנות במהלך החיים, נמצאת בסיפור “סיוט”, שאינו סיפור־ילדות, אולם תחנותיו הראשונות של הגיבור, בן־דמותו של שופמן, מקבילות לסיפור חייו בילדותו. כשם שבתקופת הלימוד בישיבה¹⁴ היו הנערים עונים ב״צחוק־חונף" להלצותיו הבנאליות של ראש־הישיבה הקפדן, כך בתקופת השירות בצבא חוזרת אותה תחושה לנוכח הקורפוראלים והקצינים. וכן, מה ראש־הישיבה מכה, אף הקצין כך.

3. התפיסה, שחוויות הילדות הן המשוכללות והיפות ביותר, וכל האחרות אינן אלא בבואתן הרופסת והחיוורת, היא חלק מהתפיסה, שהעולם מזדקן ונתון בתהליך מתמיד של ירידה והתנוונות, שמקורה בתפיסה כוללת, שלפיה טוב החזון מהתגשמותו, ועדיפה הראייה המעורפלת של החלום מן הראייה הברורה של המציאות (“הנגזל”). תפיסה זו איננה בעלת תוקף של חוק ביצירת שופמן, אולם היא מצויה בסיפוריו. כך, למשל, ב“מזדקן היקום”, כשמתבונן המספר באביב, כפי שהוא מתגלה בכפרים שבסביבה, הוא מחפש את “שפע הלשד של האביבים הראשונים, אביבי ילדותנו” ואינו מוצא. “כדור האדמה מתנוון בינתיים, ותנובתו מתמעטת משנה לשנה.” חזון אחרית־הימים שלו הוא חזון ההצטמקות:

דברים אלה נכתבו על רקע מצוקה אישית גוברת והולכת, שמקורה במצב כלכלי קשה ובהתגברות האנטישמיות במקום מושבו.

ברוח דומה נכתב גם “הצרצר”, שבו גדול כוחה של חווית־הילדות, “הצרצר הבלתי־נראה”, מזו של הבגרות הדהויה, המפוכחת. כאן כוחה של הילדות באשליה, ואילו הבגרות היא התפכחות ממנה. אולם תפיסה כזו היא במיעוט, ובדרך־כלל גדול כוחה של הילדות ללמד את האדם לקח־חיים: “אל תעשה לך אילוזיות, בן־אדם!” הרושם הראשון מטעה, אינו נכון, מתגלה כהיפוכו. הצועניה המנחשת, המעוררת “רחשושי־יצר ראשונים”, היא, לאמיתו של דבר, מסוייגת מאד, ואפילו מפגינה “שנאה כבושה” (“צוענים”).

4. לזכרונות־הילדות חשיבות מכרעת בחיי האדם. הכלל הוא, שיחסיו של האדם אל משפחתו “קובעים אחר־כך את טיב זכרונותיו של אדם, זכרונות ילדותו ונעוריו, ואת טיב יחסו אל המולדת הרחוקה בכלל” (“גורל”). עם זה, מטשטשים “החיים החדשים” את הזכרונות הללו ו“מכריעים אותם”, אולם כשהאדם עצמו נעשה בעל־משפחה, “בילדיו הריהו חוזר ורואה את אביו ואמו, את אחיו ואחיותיו – גילגולי פרצופים!” רק אז חוזרים וניעורים יחסיו והרגשותיו הקודמים בעבר, הדומים לאלה המתהווים בהווה, המעוצב בצלמו של העבר. מכאן כוחו וחשיבותו המכריעים של העבר, היינו, של הילדות.

חשיבותה של ילדות עשירה במאורעות ובהוויות רבה במיוחד אצל יוצר ואצל מנהיג גדול. שופמן, שנטר לי״ל פרץ על קבלת הפנים הראשונה הזעופה, שערך לסיפוריו הראשונים, הסביר את הסיבה בכך ש“פרץ היה כוויזיונר, [ואילו] שירת המציאות שלו – רפויה,” וזאת בשל העובדה, שילדותו ושחרותו היו “נטולי פואסיה מלבר”, שכן “העיירה היהודית בפולין אין כמוה לכיעור מכל הבחינות” (“זכרונותיו של י״ל פרץ”).

ברשימותיו על חיים וייצמן הוא מדגיש במיוחד את בית ההורים ועיירות ילדותו, מוטיל ופינסק, שהשפיעו על גידולו כמנהיג גדול, ורישומם בא בספרו ׳מסה ומעש׳ (“עוד על וייצמן”, “משהו על וייצמן”). כך גם כשהוא כותב על אישיותו של יצחק שדה, הוא מועיד מקום מכריע לגורם הילדות בעיצוב דמותו כמנהיג (“יצחק שדה”).

תפיסה זו מגיעה למיצויה במעין אפוריזם, שנוּסח על דרך השלילה: "אם ראית אדם שכולו שיעמום, אין זאת, כי אם מתוך שיעמום חוללוהו הוריו״ (ה׳ 222).

5. בעולם יצירתו של שופמן הילדות היא מקור הראייה היסודי של העולם והאדם בתוכו. כל מערכת היחסים האנושיים כבר מצויה בעולם הילדות: חזק־חלש; יהודי־גוי; חיים־מוות; יפה־מכוער; טוב־רע; רוחני־מגושם.

עולם הילדות הוא עולם המיתוס האישי, שנעשה למיתוס של העם, שהוא גם המיתוס של הקיום האנושי. שופמן עצמו הגדיר את זכרונות־הילדות כמיתוס וקבע את חשיבותם:

מיתוס זה הוא “השאור שבעיסת הוויתנו” (שם), וסכנת כליה מאיימת עליו, כשהוא בא במגע עם אלה, שכביכול היו שותפים לאותן חוויות ילדות וזוכרים כאילו אותם זכרונות.

מיתוס זה מקפל בתוכו את שלושת הרבדים – האישי, הלאומי, הכללי – במעגלים המתרחבים והולכים, מן הגרעין האישי, דרך הלאומי, וגמור בהוויה האנושית כולה. אולם אין הוא זהה לתקופת גן־העדן. אין זו כמיהה והתרפקות על התקופה שאך טוב היה בה, אותה רוצים לשמר ואליה רוצים לחזור. ילדותו של שופמן היא ילדות מבוגרת, פקוחת־עיניים וגלוית־עיניים, הרואה נכוחה את החיים כמות־שהם ומבינה מה שהיא רואה. הילדים אצל שופמן, לא רק שאינם מסרבים להתבגר ואינם רוצים להישאר בילדותיותם, כדרך שמוצאים אצל סופרים רבים אחרים, אלא אדרבה, הם נולדים מבוגרים מלכתחילה: ראייתם מפוכחת ובוגרת ומבינה יותר מזו של המבוגרים סביבם. אלה הצריכים להעניק להם חסות ולהושיט להם עזרה, לא רק שאי אפשר להישען עליהם, ואינם יכולים לתמוך (“הגנה”), אלא שהם עצמם אינם תמיד מבינים את המתרחש לנגד עיניהם. הילד הוא הניצב מול המאורעות פקוח־עינים, מסיק את המסקנות ופועל בהתאם לנדרש. הילד הוא התמה על הוריו ועל עולם המבוגרים סביבו, לנוכח האשליה, שהם חיים בתוכה, ולמראה חוסר יכולתם לראות דברים כהוויתם.

זוהי תפיסה אנטי־נוסטאלגית קיצונית, ובתוכה רואים את הראשונים כבני־אדם ולא כמלאכים: “לא גרועים אנחנו מאבותינו…” “אין אבותינו טהורים וקדושים” בלבד, כפי שמקובל לחשוב, אלא גם אצלם שלטו היצרים, והם נלחמו על כבוד והשפעה.

כמי שנולד למשפחה ענייה, חש שגם הילדות היא מאבק על ההישארות בחיים, ולא פעם במלחמת־הקיום הקשה מצליח דווקא זה שיודע להתכופף ולהסתגל למצבים הקשים. כבר בילדות ניכר, מי מן הילדים יָדע לפלס את דרכו בחיים (בן־החנווני), ומי יפול מאחרים בכושרו להילחם את מלחמת־הקיום (הילד־המספר) (“סימן לא טוב”). וכך ברשימה מוקדמת יותר, על האב המתבונן בבנו, שאינו יודע לחטוף כילדים אחרים: “סימן רע הוא זה לו ולמלחמת קיומו בעתיד” (“בעד החלון”). כל מאבקי החיים העתידים מקופלים כבר בילדות.

הראייה הילדותית דומה לזו של “האמנים הקדמונים”, היא “סגפנית יותר” ולכן מיטיבה לראות (“תרנגול קדומים”).

כשם שגדול כוחם של “הראשונים”, שהיו קרובים אל האמת, “אל שורש ההוויה וסודה”, וספרי הקדמונים יוכיחו זאת, כך גדול כוח ראייתו של הפרט בתקופת הראשית: “לפנים בשחרותנו, הבינונו יותר משאנו מבינים עתה” (“ראשונים”).¹⁵ תפיסה זו בדבר הילד המבין יותר מן המבוגרים, היא המובילה ב“לפנים בישראל” ובמרבית סיפורי הילדות האחרים.

6. הילד־הרואה, השרוי במחיצתם של המבוגרים־שאינם־רואים, הוא אב־טיפוס למשורר־הרואה, המצוי בתוך העולם האנושי שמסביבו, שאינו רואה. יכולת הראייה, שהיא עניין מרכזי בעולמו של שופמן, פירושה בעיקר ראייה מפוכחת, החודרת לשורשי הדברים וחושפת אותם כמות שהם. הילד, כמוהו כמשורר, רואה את העולם ראייה בלתי־אמצעית, וכמותו הוא רגיש לכל זיוף והעמדת־פנים. הפחד של הילד אינו מדומה, כפי שחושבים המבוגרים, ואין לפוטרו במילות נחמה של מה־בכך. הוא ממשי ומוחשי, ורק כשיודעים אותו, אפשר להתמודד עמו.

הכלבים, החושך, הגויים, האש, המוות – המקיפים את הילד וגורמים לו סיוטים, הם אותות־מבשרים לכל מה שעתיד הוא לחזור ולפגוש בעולם במשך כל חייו. וכשהמדובר בילד יהודי, על אחת כמה וכמה. המאבק בין דור הבנים לדור ההורים נעדר כמעט לחלוטין מסיפורי שופמן, כיון שהמתח העיקרי הוא בין האדם לבין העולם העוין, שהוא נתון בתוכו, כשצעירים ומבוגרים כאחד עומדים מול חוויות־אימים משותפות. המשפחה רק היא יוצרת עולם מאוחד, המנסה להתמודד כנגד עולם החוץ, העולם הגויי, ולא תמיד בהצלחה.

כבר בעולם הילדות פתוכים זה בזה הטוב והרע, החיים והמוות, ובכך אין הוא שונה מעולמם של המבוגרים. רק בתור שכזה הוא משמש כדגם יסודי לכל המצבים, שבהם עתיד האדם להתנסות במרוצת חייו. ההיזכרות בילדות, הפוקדת את גיבוריו של שופמן לעיתים קרובות, בוחרת להיאחז פעם ביסוד החסות והבטחון, ופעם ביסוד האימה וההתערערות.¹⁶ עם זה, ההיאחזות בילדות על שני קטביה היא היאחזות במשהו ממשי ומוחשי, שהיה בעבר, ויש בה משום גילוי האנושי והמשותף לבני האדם כולם.

פנים מיוחדות אלה של הילדות ביצירתו של שופמן תפס י״ח ברנר כבר בשנת תרס״ח, עם הופעת ספר סיפוריו השלישי ׳רשימות׳ בהוצאת ׳המעורר׳:

כתביו של שופמן שלאחר תרס״ח, לא רק שלא שינו תפיסה זו, אלא אדרבה, חיזקו ואיששו אותה. יסודות, שהיו מרומזים ונסתרים, ורק עינו החדה של ברנר הבחינה בהם, נתבלטו ונתחדדו. התפתחות זו אופיינית לשופמן גם בכך, שמרבית יצירתו כבר היתה מקופלת בראשיתו.

7. העלייה לארץ־ישראל נתפסת לעתים כילדות שנייה (“כאן בארץ…”), ולכן אך טבעי הוא, שאותם מאורעות וטיפוסים חוזרים בה. ב״אחרון" בעלי המלאכה שבילדות, שהילד אהב להתבונן בעבודתם, חוזרים ומופיעים בארץ־ישראל. בעלי־מלאכה ארצישראלים אלה הם, כביכול, צאצאיהם הישירים: קורנס־הנפחים של ביינש הפחמי, הפטיש הקטנטן של השען, מקבץ הנדבות ואחרים (“ליד הדרך” ועוד). גם בתו של הנפח בעיירה חוזרת ומתגלה בארץ־ישראל (“אבישג”).

המראות הראשונים בארץ־ישראל גם הם חזרה על מראות הילדות: הולדת תינוק, התבוננות בשמים ובכוכבים, עדרי הצאן בשרונה מזכירים את דמותו של “הרועה החרומף קירילא” (“מערב עד צהריים”). אולם גם הפחד משכבר חוזר ומופיע בארץ־ישראל בשל ימי המלחמה וההפצצות והצורך לשבת במקלט (“תל־אביב”, ועוד). חוזרת גם ההכרה היסודית בזכות כוח הזרוע “על כל הנעשה לנו” ובהכרח להשיב מלחמה. עם זאת אין התעלמות מן העובדה, שהנסיון לחזור לארץ־ישראל ולמצוא בה את מראות הילדות כפי שהיו, הוא אשליה בלבד: בנות הארבע־עשרה ובנות החמש־עשרה “הילדות הנאהבות הראשונות” נעלמו. “כאן בארץ הן עתה, נשי השׂיבה” (“כאן בארץ…”). ארץ־ישראל היא בכל זאת הראייה השנייה, הנופלת, לכן, בעוצמת החווייה מן הראייה הראשונה בילדות: “ואותה הצצה ראשונה בערב, בליל התקדש החג, כלפי מעלה: כוכבים כאלה, אותם ראינו אז דרך הסכך, לא הוספנו ראות, לא הוספנו ראות” (“סוכתנו הנופלת”).

העלייה לארץ־ישראל איננה רק שיבה לילדות של הפרט, אלא היא גם שיבה לילדות של האומה, המקופלת בתנ״ך. לימוד התנ״ך חיזק את הרגשת המולדת עוד בגולה, והעלייה לארץ־ישראל חיזקה את הרגשת התנ״ך: "בכוחה של ספיגת התנ״ך בילדותנו הרגשנו את עצמנו מושרשים בארץ כל ימי גלותנו״ (״הגם אתה ברוטוס?״), תפיסה שמייחס שופמן למנדלי נערצו; וכן, הארץ ממחישה את מה שנלמד בחדר: "המלחמה בין עם ישראל לאויביו היא נצחית (“והגיא ביניהם”). מכאן המסקנות בהווה בדבר חשיבות הכוח (“חזק ונתחזק” ועוד).

8. אחת הסיבות, שנותן שופמן, לכתיבתם של סיפורי ילדותו ולהעלאת דמויות ומצבים מן העבר, היא הצורך לשמר ולהנציח את העבר, ההולך ונעלם, אולם עדיין חי בתוכו. הפחד, שמא גם הוא לא יאריך ימים, ובמותו שוב לא יישאר זכר לכל אותם מראות ודמויות, מתגבר לאחר כל מלחמה וחורבן:

הנמקה זו, המנוסחת ברשימה “וכולן מתו… מתו…”, עילתה בהתחדשות קשר המכתבים, לאחר הפסקה ארוכה, בין המספר לבין אחותו הצעירה, שבעקבותיו חזר ועלה זכר ילדותו לפניו בתמציתה ועל כל מרכיביה: גגות־התבן מכוסי־האיזוב, התרנגולים, הארובה, עשנה וריחה. אולם, מתוכנם של מכתביה נתברר לו, שכל הנערות שהכיר לשעבר כבר מתו. פחד זה, פחד־המוות, הוא הממריץ אותו לחזור ולתאר את ילדותו. הדברים נכתבו לאחר מלחמת־העולם הראשונה, ששינתה את פניה של יהדות תחום־המושב ברוסיה, אולם הם נקראים כדברי נבואה לימים שלאחר מלחמת־העולם השנייה, ובייחוד הזכרת העשן…

חובה זו לשמר את העבר היא חובתו של המשורר, שגדול כוחו מזה של ההיסטוריון: “כי על כן שומה על המשורר, החי בימים היסטוריים, לצוד את זה ה׳שאר׳ המתחמק מכותבי דברי הימים – ולהנציחו” (ללא כותרת, [“פימן, כותב דברי־הימים”]). הדברים נכתבו בתקופת מלחמת העצמאות, ושופמן כתב באותן שנים תגובות על המאורעות ההיסטוריים המתרחשים לנגד עיניו, גם כדי למלא את התפקיד, שההיסטוריון, לדעתו, אינו מסוגל לו. תחילתה של רשימה זו מבטאת הרגשה זו: "פימן, כותב דברי־הימים (ב׳בוריס גודונוב׳) במונולוג הנעלה שלו, אומר: ׳אישים לא הרבה שמר לי זכרוני, מילים לא הרבה מגיעות עדי, והשאר אבד לעד…׳ " את “השאר” הזה בא הסופר לשמר.

ב. ״לפנים כישראל״ – צומת־הילדות

1. דרכו של שופמן בתיאור ילדותו, בין בסיפורים המיוחדים המוקדשים לנושא זה, ובין בסיפורים שבהם הילדות היא רק אחד היסודות המרכיבים, אינה שונה מדרכו בעיבוד חמרי־מציאות אחרים שלו. החוויה הקונקרטית האוטוביוגראפית היא המקור המרכזי ליצירתו. הווית הילדות מפורקת למוטיבים בודדים, המופיעים בצירופים שונים בסיפורים. המשמעות המוענקת להם משתנה מסיפור לסיפור, אולם עצם הופעתם שומרת על סימני־ההיכר החיצוניים המשותפים ומעניקה הרגשת אחדות בסיסית לכל יצירתו.

ההתנסות האישית, שהיא הבסיס לכל כתיבתו, מתרחבת לחוויה לאומית ולחוויה אנושית כללית, כשההדגשות משתנות. יש וניתנת העדפה לחוויתו של היחיד, יש שהדגש הוא בחוויה הלאומית, ויש שבמרכז עומדת ההוויה האנושית־הכללית. במיטבם של סיפוריו מתאחדים שלושת המעגלים הללו ופועלים כאחד.

כדרכו בהחדרת חמרי־הגלם מן המציאות לסיפוריו, כך גם בסיפורי הילדות שלו לא הרבה שופמן לשנות את המאורעות והדמויות, כפי שהיו במציאות, אלא הכניסם כמות שהיו לסיפוריו. בסיפורים רבים לא שינה שופמן את שמות בני משפחתו, שנעשו לגיבורים ספרותיים, שמר על שמות המקומות, על תאריכי המאורעות ועל האווירה כפי שהיתה.

סיפורי־הילדות המיוחדים או אלה, שהילדות היא אחד ממרכיביהם, נכתבו בזמנים שונים, לאורך כל תקופת יצירתו, והקו השולט הוא חוסר השינוי שבהם. אותן הדמויות ואותם המאורעות מופיעים בסיפורים, שנכתבו בשנים שלפני מלחמת־העולם הראשונה ובסיפורים, שנכתבו בחיפה, בשנות החמישים והשישים.

הסיפורים הם כעין ואריאציות על נושא אחד: מובלט בהם בכל פעם מוטיב אחר בהדגשות שונות. בכל פעם מוצבת דמות אחרת בקידמת הסיפור, כשאחרות מוסטות לרקע, ובכל פעם מוצג מאורע שונה, כשהאחרים מוזזים הצדה ומחכים לתורם להיות מוצגים אף הם. הסיפורים הקצרים והקצרצרים מוקדשים לדמות אחת או למאורע אחד, ואילו הארוכים יותר מכילים מספר גדול יותר של דמויות ושל מאורעות.

2. הסיפור הארוך ביותר, ועל כן גם המורכב והכולל ביותר, הוא “לפנים בישראל”, שבו מרוכזים מרבית הדמויות, האירועים והמוטיבים, שבודדו ופורקו בסיפורים הקצרים. אפשר לראות בסיפור זה את המפתח לסיפורי הילדות של שופמן, אם לא את המפתח לכל יצירתו. זהו סיפור־צומת, המסכם ומרכז את סיפורי־הילדות הקצרים, שנכתבו לפניו, וממנו משתלשלים סיפורי הילדות, שנכתבו אחריו. תפקיד דומה ממלא הסיפור “אדם בארץ”, שהוא, מבחינה כרונולוגית־ביוגראפית, ממשיכו של “לפנים בישראל”, ובו המשך סיפור קורות חייו של הילד, המתבגר ונהפך לאדם צעיר, נשוי ואב לילדים,¹⁷ אף־על־פי שהתפרסם, ויש לשער שגם נכתב, זמן קצר לפניו.

העובדה, ששני הסיפורים הארוכים ביותר של שופמן, המשלימים זה את זה בטוויית הביוגראפיה של הגיבור האוטוביוגראפי, נכתבו באותה שנה קשורה בכמה גורמים, מהם חיצוניים ומהם פנימיים, שאין לנתקם אלה מאלה.

שנות העשרים הראשונות היו תקופה מבורכת בחיי שופמן.¹⁸ השינוי במצבו המשפחתי, מחיי רווק חסר דאגה לבעל לאשה ואב לבן, גרם לא רק להרגשה של כובד האחריות, אלא גם, תוך התבוננות בבן הגדל והולך, להיזכרות בשנות ילדותו ולכושר לשוב ולחיות אותן מחדש ולבטאן ביצי­רתו. עם הישיבה בכפר וגידולו של הבן נתעוררו הצורך והרצון לכתוב את הסיפור השלם של ילדותו, ולא להסתפק בהעלאת אפיזודות בודדות מתוכה. קרוב לוודאי, שגם העובדה, שבינתיים הואץ תהליך ההתפוררות של עולם זה עקב מלחמת־העולם הראשונה, הגבירה את הדחף לשחזר את עולם ילדותו ולשמרו בזכרון־הדורות. גם השם “לפנים בישראל” מעיד על המרחק בין הכותב לבין העולם המתואר על־ידו. מכאן גם זווית הראייה הכפולה, שנבחרה לסיפור זה: של ילד החי את המאורעות בשעת התרחשותם, ושל מבוגר, היכול להסיק מסקנות, לסכם, להפיק מוסר־השכל. שם זה, הלקוח מספר שמואל (ט׳ 9), הוא אחת ההערות ההיסטוריות הבולטות בתנ״ך, המעידה על השינוי, שחל בין דורו של המספר, לבין הדורות, שעליהם מסופר, וקשורה לדמותו ולתפקידו של “הרואה”.

וייתכן שעובדה חיצונית נוספת היתה אף היא בין הגורמים, שהביאו לכתיבתו של “לפנים בישראל”. באותן שנים (תרע״ט; תרפ״ג) פירסם ביאליק את ההמשך לפרקי “ספיח” שלו, ושופמן נתעורר לכתוב את גירסתו שלו לילדותו גם כתשובה שכנגד לזו של ביאליק.

3. חווית היסוד היא חווית הפחד, הרגשת חוסר הבטחון, החיפוש אחר חסות, כשזו אינה בנמצא, ואין בכוח המבוגרים או הבית לספקה לזמן ארוך.¹⁹ בתוך הבית יש חום, ערכים (הכנסת אורחים), רוחניות (ניגון, לימוד תורה), אולם מחוצה לו נמצא העולם המאיים, הגויי, שבו שיכורים, זאבים, שלג וקור. עולם זה חודר לתוך הבית, ואף המוות קונה בו שביתה. זוהי חווית־היסוד, ולא חווית־הילדות הנהרסת בידי עולם המבוגרים, כמו אצל ביאליק באותם פרקי “ספיח” שנכתבו בראשונה (פרקים ב־ז). המאבק הוא של הבית, של המשפחה, עם העולם כחזית אחת, ולא בתוך המשפחה בין אבות לבנים. הסכנות הן ממשיות ונצחיות ולא מדומות וארעיות. אלה הן סכנות לעצם הקיום ולא לצורתו. דוגמה להפגתה של הווית פחד זו נמצא, למשל, ב“לילות ללא פחד”, כשנתברר באורח פראדוקסאלי, שהלילות השלווים היחידים היו רק בשעה שישן גנב במחיצתו, ורק בכוחו היה להשרות הרגשת בטחון.

זוהי חווית־היסוד של הילדות ושל החיים בכלל, שמתוכה רואה הגיבור השופמני בכל גילגוליו את העולם, וזוהי גם “תשובתו” לתפיסת־הילדות של ביאליק.

על דרך זו קורא שופמן ב׳פרקי ילדות׳ של י״ד ברקוביץ ומגלה את הזדהותו עם המתואר, תוך הבלטת היסודות המשותפים לשניהם: הפחד בליל־הסדר עם פתיחת הדלת, הפחד מפני החיות הרעות ביער ומפני המתים בבית־הקברות, ההתבוננות במעשיו של המתופף, הבכי המוסרי של מי שעתיד להיות סופר ("על י״ד ברקוביץ ו׳פרקי ילדותו׳ ").

דיון מפורט בכל אחד מפרקי “לפנים בישראל” יגלה את הנסיון החוזר להתמודד עם הפחד, שמקורו בעולם החיצוני, ואת הכשלון הקבוע לעמוד כנגדו. תוך־כדי דיון תובאנה דוגמאות מסיפוריו האחרים, שבהם מופיע במבודד ובנפרד אחד המוטיבים, שנשזר ברשת המוטיבים הצפופה ב“לפנים בישראל”.

פרק ראשון: הזכרון הראשון מימי הילדות, מגיל ארבע, הוא השריפה. האש מכלה את ביתו של השכן, יש צורך לפנות את הילד מביתו, ועליו לישון בבית זרים. סופו של המאורע הוא הפעם בכי־טוב: הילד מוחזר הביתה בידי האח הגדול משה. מתברר כבר אז, שהבית אין בכוחו להעניק חסות, הוא פגיע, אם כי הפעם מדובר בבית־השכן, והמבוגרים עדיין יש בכוחם להגן ולעזור: האשה רחה “שבאשר צרה שם היא” והאח הגדול משה. עזרה זו, לא רק שאינה מרגיעה את הילד, אלא אדרבה, מגלה לו את חוסר־האונים שלו ואת רפיסות הקיום. די בבדל־סיגריה של משוגע כדי להצית אש, והמשוגע אינו רחוק, אלא יושב בתוך הבית.

חווית ההצלה מן השריפה בילדות חוזרת לימים, מתמזגת עם ההימלטות מן הנאציזם והעלייה לארץ (“על צד”) ומצטרפת לחוויות היסוד.

דמותו של מרדכי אחי־האם, “שנחשב לחדל־אישים ולמטורף קצת”, חוזרת גם בסיפורים האחרים, שהווי הילדות ובית־הסב הוא הרקע שלהם (“ליד הדרך”), אולם הוא גם האמן־היוצר, הנאבק לאמנותו בתוך הבית המוקף אויבים; וכן חוזרת דמות מטורף “נוח לבריות” גם ב״לא יהודי, לא רוסי…" שהיא ואריאציה קבועה, המשנה מקום וזמן, על אותה דמות־יסוד עצמה מן הילדות. דמותו של מרדכי המשוגע חוזרת ומבזיקה בניצנוץ קצר גם ב“חלף עם הרוח” כחלק בלתי־נפרד מזכרונות הילדות.

בית־השכן שנשרף אמנם נבנה מחדש, אולם יושבוֹ אינו מאריך ימים ונפטר זמן קצר לאחר־מכן – הוכחה נוספת לאזלת־ידו של האדם.

החיים והמוות, הבנייה וההרס, כרוכים זה בזה לבלי הפרד: נולדת האחות חסיה, בית־המדרש עולה באש, מוקם בית־מדרש חדש, והאם יולדת “נפל”. “ריח חדר־יולדת, ריח מתוק של תינוק בן־שעה” חוזר גם בסיפור “מערב עד צהריים”, כחלק מאותה תפיסה כוללת, שהעלייה לארץ־ישראל היא כילדות שנייה, על כל הכרוך בכך. וקו־יסוד נוסף: היום, שבו מתייסרת האם בחבלי־לידה, הוא יום חופש לתלמידי החדר – ייסוריו של האחד הם מקור להנאתו של האחר.

ברשימת זכרון אחרת²⁰ מתקופה זו של גיל שמונה חזר שופמן ותיאר את דמותה של המילדת מרה, שהיתה גם אופת לחם, ושל הנחתומית השנייה מריאשה, כשהאחרונה קשורה במעשים בלתי־חוקיים. היא משת­משת בבית הסב, ר׳ יוסף המלמד, כמקום מקלט לבן־אחיה הגנב, המסתתר מפני המשטרה, ומשרה בעצם היותו הרגשה של שלווה ארעית, לאחר הרגשת הפחד הקבועה מפני הגנבים (“לילות ללא פחד”). גם כאן מעורבים הפחד והבטחון, הגנב המשרה שלווה והבית המרוד, שנעשה לרגע מקום מסתור בטוח. חווית־ילדות זו של הבטחון בצל החזק, השייך לעולם אחר, פותחת את הסיפור “כל הימים”.

זהו ביתו של הסב, אבי אמו, ר׳ יוסף המלמד, שהילד לומד אצלו. סב זה, המשמש לו תחליף לאב, הנמצא במרחקים, ומורה גם יחד, הוא אולי הדמות המרכזית בילדותו של הגיבור השופמני וידוע מן הביוגראפיה של שופמן.

ממרחק השנים סיכם שופמן תקופה זו של ילדותו בגיל שש־שבע, כשהזכרון הדומיננטי האישי של השריפה מתמזג עם השריפה “הלאומית”, עם בית־המדרש, שנשרף ונבנה מחדש, מתגלה המחזוריות של הרס וקימום: “המושג של יצירה ובנייה קשור אצלי עד היום עם הרשמים הללו” (“׳פָּתח׳ ו׳פֶתח׳”).

פרק שני: אופק הראייה מתרחב, מתגלה העולם שמחוץ לבית, ואף הוא עולם רעוע. הקשר בין הפרבר לבין העיר הוא בלתי־יציב: בחורף – ״גשר דוברות״ על פני הקרח, ובאביב – באמצעות המעבורת בין “בתרי־הקרח” המתבקע. בתוך הפרבר עצמו ניצבים זה מול זה “שכונת־הגויים” ו“רחוב היהודים”, ובתווך – “ביתנו”. מרחוק נמצא ענף נוסף של המשפחה, שלא רק שאינו מגדיל את הרגשת הבטחון, אלא ממעיט אותה: “הרחק ליד הכביש המוהילובי, בצריפו השחור והמעוקם של דוד־אבי, אברהם הכהן.”

המשפחה היחידה ברחוב היהודי, שיכולה להתמודד עם הגויים החזקים, היא משפחתה של “זלטה־גולדה, זו האשה השחצנית, אֵם הבנים הגיבורים ועזי הפנים, מאיר וחיים.” הללו חוזרים ונזכרים גם ב“סבא ונכדו” כמשפחת נפחים, וכן חוזרת ונזכרת משפחת הנפח ובתו היפה גם ב“אבישג”. בני המשפחה היו בעבר מתלמידיו של הרבי־הסב ר׳ יוסף, והם מגלים כלפיו “יראת־רוממות מהולה בחיבה” (“סבא ונכדו”) יחס זה הריהו בשביל הנכד הוכחה ליתרון הרוח על הכוח, אולם עד מהרה מסתבר לו, שיתרון זה הוא זמני בלבד, וההיפך הוא הנכון.

זה כנגד זה מוצבים גם שני המנַסרים: הגוי החרומף קירילא, והיהודי, הוא אברהם הכהן, הדוד הזקן, הגבוה והחזק, איש־האדמה. ואולי לא במקרה עומד הגוי גבוה והיהודי מתחתיו. סיטואציה דומה חוזרת גם ב“ויטבסק”.

בפרק זה בא לידי ביטוי אחד המצבים הטיפוסיים מימי הילדות, המרבה להופיע בסיפורים, והוא הילד העומד אצל בעלי־המלאכה לסוגיהם ומתבונן במעשי־ידיהם. חשיבות מיוחדת יש לנפח ולמפחה לילד, המסתכל בהם, זוהי מעין התגלות אלהית מתוך האש והעשן (“נטפי מטר גדולים…”). באופן דומה הוא מתבונן במלאכתם של בעלי־מלאכה אחרים ורואה במעשי­הם יסוד מנחם בימים קשים כמו ימי־מלחמת־העצמאות (ללא כותרת, [“בימים קשים אלה…”]).

גם לסנדלר שמור בעולמו של שופמן מקום מיוחד של חיבה, שמקורו בחוויות ילדות אלה. רשימה מיוחדת הקדיש לנושא זה, “בני סנדלרים” שבה התוודה:

שופמן חש קירבה לכל מי שהרגיש כך בילדותו, ובאותה רשימה הוא מזכיר, בעניין זה, שיר של אברהם קריב.

הרגשה זו פוּתחה לתיאוריה שלמה, האומרת, שחווית ההסתכלות בילדות בעבודתו של בעל־מלאכה, ובייחוד של סנדלר, היא ערובה להצלחה בחיים. כך ברשימתו "לויד ג׳ורג׳ " כתב:

לשליאפין אכן הקדיש רשימה מיוחדת, בהבליטו את עניין הסנדלרות כמפתח לאישיותו וליחסו ליהודים ולציונות (“מהיכלי יפת לאהלי שם”). הסנדלר הוא גם מקור־השראה (“בעל־ביתיות”).

ברשימה מיוחדת, שהוקדשה לסנדלר, מתואר בעל־מלאכה זה, בעיני המסתכל עליו, כמאושר ונטול דאגה, הראוי לקנאה, אולם למעשה אין הדבר כך, והדאגה שוכנת בקרבו והוא אומלל (“הסנדלר”, 1953). חוסר־הדאגה מתגלה גם כאן כאשליה בלבד.

העמידה מול הסנדלר חוזרת גם בשנות הבינה ומעידה על “חולשתו” של שופמן לבעל־מקצוע זה במיוחד (“הסנדלר”, 1955).²¹ באחד מפרקי זכרונותיו מספר משה, בנו של שופמן, אנקדוטה, המעידה על יחס הכבוד של שופמן לבעלי־מלאכה בכלל:

הבית ב“לפנים בישראל”, הנמצא בין שכונת הגויים מאחור ושכונת היהודים מלפנים, זר לשתיהן בהוויתו “הנאצלת”. הוא מתואר כאי של רוחניות, תרבות והשכלה בתוך החולין המקיפים אותו. עמידתו של הבית רעועה: “סדוק־הקורות, עם גג־השחיפים שעלה איזוב”, אולם פנימיותו מלאה וגדושה ספרים רבים, עתיקים ומופלאים, ובעיקר – דמות המופת של הסב המלמד.

בית זה, ובמיוחד הגג שעליו, עם האיזוב הצומח בו, עתיד לחזור הרבה כאחד המוטיבים היסודיים, המבטא את תמצית הילדות. כך ב״הגג" שנכתב עם עלייתו לארץ, שבו מושווה הגג השטוח שבארץ אל הגג המשופע שבילדות, והמסקנה: “קשה לי לצייר משורר גדול, שעריסתו עמדה בין בתים שטוחי גגות,” כביכול, הגג השטוח הוא מטונימיה לשטחיות, והמשופע – להעמקה. הגג משמש מקור השראה לכל משורר גדול, והעלייה לגג “היתה בבחינת־מה עלייה למרום” (שם).

לבתים של האחרים הולכים כדי לאכול ממתקים, ואילו לבית־הילד באים כדי לשאוב רוחניות, כדי ללמוד בחדרו של הסב. תיאורו של הבית הוא כשל מקדש, מרכז הרוחניות. במישור הריאלי של התיאור, הרי מכיון שבית־המרחץ נמצא בשכונת־הגויים, יש לעבור על פני הבית, בשעה שהולכים לבית־המרחץ בכל יום שישי, אולם יש בתיאור יותר משמץ של “עלייה לרגל”, של מעין טקס פולחני: ההתקדשות לקראת שבת כרוכה במעבר על פני הבית. גם מתנתו של אברהם הכהן, הניתנת כאילו בהיסח־הדעת, נתפסת כהבאת קרבן־מנחה של החול לקודש, ודווקא הכהן הוא שמביאה: “בדרכו לבית־הרחצה, סר אלינו אברהם הכהן בהיסח־הדעת, הוציא מתחת כנף אדרתו כיכר־לחם שחומה, פרי אדמתו, הניח אי־בזה בלי אומר – ונעלם.”

בהדפסה חוזרת של קטעים מפרקי “לפנים בישראל”, בשם “מימים ראשונים”, הוסיף שופמן קטע על סבו, שבו תיאר אותו כ“משורר”: “משורר גדול לפי שורשי נשמתו”, ואף נתן ביטוי מוחשי לכוחו, הדומה לשעה קלה לכוחו של האלהים, בשעה שהוא מצליח להביא לרגע את האור­לוגין הזקן לידי תנועה וכביכול לחדש לזמן קצר את חיי האלמנה ובכך להתגבר לרגע על המוות.

בית־המרחץ הוא שממחיש את חלוקתו של העולם כולו לשתי רשויות נפרדות: חומר ורוח, כוח ותרבות, חזק וחלש: “ושם בבית־הרחצה, שתי רשויות: אחת להזעה ואחת לרחיצה. כאן חם ביותר, וכאן קר ביותר,” אולם ההתמודדות היא גם בין אנשי הרוח לבין עצמם (“לא גרועים אנו מאבותינו…”).

פרק שלישי: לאחר ששורטט מערך הכוחות, אין ההתמודדות מאחרת לבוא, וכל צד בוחן תחילה את כוחותיו בתוך עולמו. “איבת־עולם” בין האח הצעיר טרישקא לבין האח הגדול מיטרא על הבית, ירושת־אביהם ניקיפור. שמו של טרישקא (או טרישקו) השכן הגוי, חוזר גם בסיפורים אחרים, כגון: “ב׳ימים הנוראים׳ ההם”. בתוך משפחת האח הצעיר מכוונת האלימות כנגד האשה הצעירה וַרוורה, שבעלה מפליא בה את מכותיו. שנאת־האחים עוברת גם לנשותיהם, ושתי הגיסות, וַרוורה ומרינה, רבות זו עם זו, תוך שהן מעבדות את האדמה. ההתמודדות הסופית בתוך העולם הגויי איננה נערכת, כיון שהאח הצעיר נסוג, מוכר את ביתו כדי לבנות אחר במקומו. ביתו הישן מועבר כמות שהוא למקום אחר, ונדבך נוסף מתערער בעולמו של הילד המסתכל: "היעתק בית ממקומו?! הלא כבית כהר, כעולם כולו!…״

הרגשת חוסר־הבטחון בבית מומחשת גם ב״נאלוג" [מס], שבו מתאר הילד את שוטר־הפרבר הנכנס לתוך הבית: “את מלוא חדרנו הצר תופס הגב הרחב והחסון של שוטר הפרבר־שלנו,” כדי לגבות ממנו את חובו, שאין בידו של הסב להחזיר. השוטר עושה בבית כבתוך שלו, ואם כי נפטרים ממנו בשוחד ובשלום, הרי הרגשת חוסר האונים והאימה מלווה את הילד כל ימי חייו.

הערצת הכוח וההכרה בחשיבותו מקורה בחוויות ילדות אלה (“ויחל שער ראשו לצמח”), וכבר אז הוכח הכלל הנושן של “כל דאלים גבר”: “בנימין השמש” הוא רע כלפי הילדים, כיון שהוא חזק מהם, אולם יש חזק ממנו, וסופו רע. אין כאן תיאור במונחים של שכר ועונש, אלא הכרה, שהחזק יותר ידוֹ על העליונה.

פרק רביעי: נוף הקיץ בעולמו של הילד מורכב מהתמודדות בין ניגודים, כשבתחילה גובר כוחו של היסוד הנעים על היסוד הדוקר: האבנים החלקות מול האבנים המחודדות. בינתיים מתקיימת הרמוניה: הישיבה על האבנים המחודדות – מתוקה. מוטיב האבנים בילדות חוזר גם ב“כאן בארץ”. את עולם הילדות מלווים יסודות נוספים: פרחי פרג, רוחות בוקר, שמים ורודים וציפורים. הציצים והפרחים, כאחד המרכיבים של עולם הילדות, נזכרים גם ב“בחיק הטבע” וב“פרחי ילדותנו”, אולם הם מלוּוים גם הרגשה קשה וכבדה של פחד ועצבות: “עצבות, אשר רק ילדים יודעים אותה” (שם), וכן ב“לאמנים” וב“צעקה”, שבה נזכרות “מרגניות ילדותנו” בסמיכות פרשיות לאימה הגדולה. פרחי הפרג של עולם הילדות הם גם חלק מן הפחד, וסמל לדם היהודי שנשפך (סיום הסיפור “קול הדמים”). וכך ברשימה “והגיא ביניהם”: המלחמה היא מלחמה לדורות, והכלניות המאדימות, המזכירות את הפרחים שבילדות, הן המחשה לדם הנערים שנשפך.

ההתמודדות בין עולם־החוץ ועולם־הפנים נעשית בין “היריד” שבחוץ והלימוד ב״חדר“, המתחרים זה עם זה, כוחו של מי גדול יותר. אולם בינתיים יש איזו אפשרות של הרמוניה ביניהם בדמותה של רות הגיורת, הידועה מן הלימוד בחדר, הנעשית מוחשית יותר בדמותה של הצועניה עם התינוקת שבזרועה, השייכת ל”עולם היריד". היא מנחשת בכף היד ויוצרת מגע קרוב ונעים. השפעת הלימוד בחדר מתמזגת עם הרגשת הצורך בחסות תוך הזדהות עם דמותו של “יתרו”.

חשיבותן של דמויות כיתרו וכרות גדולה בעולמו הפרטי של שופמן וידועה מן הביוגראפיה שלו, ובדרכו, הצליח לשלבן בחווית הלימוד בחדר ובזכרונות ילדותו ולהפכן לחלק מהמיתוס האישי והקיבוצי כאחד. האשה הנכרייה אינה זרה ואינה חדשה, והיא חלק מהמורשה שלנו בכלל, כשם ש“מגילת־רות” היא חלק מעולם הילדות. היא נלמדת על־ידי הסב־המלמד, המצטט את פסוקי ההזדהות המוחלטת: “אל אשר תלכי אלך!”

חווית הלימוד בחדר קשורה גם בפחד מפני המוות, והיא חוזרת הרבה בסיפורי שופמן, כגון ב“סוף”. חוויות אלה תוארו בצורה סלקטיבית, באופן שידגימו את עולם החוץ הנגלה לעיני הילד, שבו חשיבותו של הכוח הגופני מכרעת. בכל אשר יקרא, ילמד ויראה, הוא חוזר ונפגש עם אמת זו, כגון ב“קרן אחת”, המתאר את חווית הלימוד בספר דניאל, וכגון ב“ויחל שער ראשו לצמח”, המתאר את ההתרגשות של הילד לנוכח אבדן כוחו של שמשון הגיבור, ושמחתו בשעה שכוחו מתחיל לחזור אליו. דמותו של האתליט היהודי ברייטברט חוזרת בכמה מרשימותיו, וניכרת ההתרגשות שמעורר יהודי זה, המפגין את כוחו לעיני הגויים (“ברייטברט בשעתו”), או “האתליט היהודי – חיים וילדמאן”, תוך התרפקות על הכוח כשהוא לעצמו בדמותו של “סרגי ממוטוב”, ועוד הרבה.

ההתמודדות עם עולם הגויים אינה מאחרת לבוא. נערך קרב־אבנים, הנהפך לקרב־אגרופים בין ילדי היהודים לבין בריוני הגויים, המקבל ממדים מועצמים: “צמאון־נקם עולמי מתרווה”. ואריאציה אחרת של “צמאון” זה חוזרת בסיפור ארץ־ישראלי: “חמסין בעמק”. הילד היהודי נס על נפשו לתוך הבית, לאחר שהשיב מלחמה שערה, אולם הגויים בחוץ ממשיכים לרגום את הבית באבנים עד כי “הבּריח הקטן ריקד וחישב להיעקר.” הבית חלש מכדי לשמש מקלט לזמן ממושך.

הילד, העומד בפני בריוני הגויים, מחקה את נערצו מאיר בן זלטה־גולדה, הנלחם עם מתנגדיו ולוקח לו בכוח כל דבר. המלחמות נערכות גם בתוך העולם היהודי, כשמאיר ואחיו חיים מכים את הגבאי ואת בניו ולוקחים בחזקה, להם ולבני־ביתם, את המקומות הטובים בבית־הכנסת ואת מיטב “העליות”. דמיונו של הילד־המספר משולהב לנוכח מלחמות אלה, מעריץ את בעלי הכוח הללו, שרק כבודו של אביו־זקנו, שהיה המלמד שלהם, גדול בעיניהם, ורק בו נהגו כבוד והערצה וריסנו בפניו את כוחם. אותה סיטואציה חזרה ותוארה ב“מלחמה”, אולם הפעם בלם המספר־המבוגר מלחמת גיבורים זו בהערה מסתייגת.

ביתם של בעלי זרוע אלה, כדייריו, “משוח בששר אדום”, כלב שחור רובץ על המעקה ואורב בשנאה לכל העוברים, ושלוש הבנות, כמובן, חצופות ונאות. רק משפחת בעלי־גוף שכאלה יש בכוחה לנסוך הרגשת בטחון לנוכח “אימת־הגויים השיכורים”.

פרק חמישי:²² ההתמודדות אינה מצטמצמת בתחום עולם החוץ בלבד, אלא היא נמצאת בתוך הבית פנימה, המחולק לשני חצאים: “בחצי הבית מזה דר איצי המלמד ובחצי הבית מזה דר ליפא הבלן,” ושניהם מתכוננים לתפילה, “זה עם ׳משורריו׳ במעונו, וזה עם ׳משורריו׳ במעונו.” ניגונים דווקא היו להם, ותפילתם יצאה מן הלב, אולם העיקר היה חסר: הקול. ולכן, בסופו של דבר, עובר לפני התיבה ב“ימים הנוראים” חזן אחר: קוליה דבורקין. חזן זה נזכר גם ב“ה׳בעל־תפילה׳ של ימי ילדותי”, וכן ב" ׳שחרית׳ ו׳מוסף׳“. שופמן אף הקדיש רשימה מיוחדת לאותו קוליה דבורקין ובה הסיק מסקנות ביחס לדרכו של אמן בכלל.”²³ גם ליפא הבלן, זה שאין לו קול, אולם הוא יודע לבכות בשעת התפילה, ושני עוזריו: בנו ירוחם והילד־המספר, חוזרים ומופיעים ברשימות סיפוריות נוספות: “ב׳ימים הנוראים׳ ההם”, וכן מתוארת התמודדות “רוחנית” נוספת מסוג זה, גם ב" ׳פָּתח׳ ו׳פֶתח׳ “, בין נחום־בר, “הלמדן המופלג”, לבין איצי “המלמד הקטן”, ודווקא ידו של האחרון על העליונה. גם כאן המסקנה היא כללית: “הנה כי כן, יש אשר מצוקים ינצחו את האראלים!” וכן מופיע אותו נחום־בר, הלמדן המופלג, גם ב”ווארשה לא מוסקבה היא". בדרך זו מצטמצמות כל המלחמות האנושיות לסוגיהן השונים באותה פינת־ילדות, והן משמשות כבבואתן הנאמנה.

קולו המרעים של קוליה דבורקין מרעיד את הלב, ולא רק שאינו משקיט את החרדה, אלא אדרבה, מעורר אי־שקט: הבית נשאר ריק, ונר דלוק בתוכו, ושמא פרצה שריפה, ואין איש מרגיש.

התמודדות זו בתוך הבית בין שתי חבורות המשוררים על הניגון נתפסת כאשליה, כעיסוק ביופי תוך הזנחת העיקר: השמירה על הבית מפני הכוחות העוינים האורבים תמיד בחוץ. המבוגרים נתפסים לאשליה זו ומזניחים את חובת השמירה, ורק הילדים הם שחשים באחריות שהם נוטלים עליהם: לפקוח עין תמיד, גם באמצע התפילה והניגון, וגם בליל “כל נדרי”.

הילד ואחיו משה משמשים בתפקיד של שומרי־הבית. האחריות מוטלת על שכמם, לאחר שהגדולים שקועים בתפילה ומסיחים דעתם מן הסכנות: “בינתיים חרד הלב על ביתנו.”

בפרק זה מתגלה, עד כמה גדול כוחו של הניגון עד “כלות הנפש”, שאחריו נוטה הלב, אולם יש בו גם סכנה. הוא עלול להסיח את הדעת, בשל יופיו וכוח משיכתו, מן האימה הממשית שבחוץ. “כלות־הנפש” איננו רק מטאפורה לקסם שבניגון, אלא גם ריאליזציה שלה: סוף, קץ והשמדה. המבוגרים הם הנמשכים אחר הקסם, ורק הילדים מצליחים להישאר מפוכחים. מוטיב זה של הניגון עד “כלות־הנפש” חוזר הרבה בסיפורים כתמצית עולם הילדות, יופי הטומן בחובו את גרעיני הסכנה.

בסיפור “ליד הדרך” ממשיך מרדכי הבן את ניגונו של הסב ואת תנו­עות ידיו. ב“ימים נוראים בנערותי” חוזר קטע הסיום כמעט כלשונו, כשהשינויים מצביעים על בטחון גדול יותר: הדלת הפעם נעולה היטב והמנעול חדש.

פרק שישי: הרגשת אי־הבטחון מתגברת. יש לחזק את הבית מפני הקור, המתגבר בחוץ עם בוא הסתיו, אולם את פעולות ההתקנה הללו עושים גויים: קוסטיוק, הגוי הזקן “החי על קרדומו” –אסוציאציה ברורה לאותו רוצח החי על חרבו – הוא זה שסותם את סדקי הבית “באניצי־נעורת”, הקלים להתלקח. על אף זיקנתו וחולשתו מתגלה טבעו האמיתי בדרך שבה הוא שותה יי״ש: “צמא בל־ירווה חילחל בה” [בפיקת־גרגרתו]. זהו צמא מאיים, שהשנים רק מגבירות אותו, ובקלות הוא יכול להתהפך לצמא ל“דם־יהודים”. ואריאציה שונה של צמאון זה נמצאת בסיפור “חמסין בעמק”. הקרדום מצוי הרבה אצל שופמן כסמל הכוח הממית (“הניה”, “הקרדום”, “הפליט”, “סוכתנו הנופלת”).

הגנה נוספת על הבית מפני הקור המתגבר מספק הזגג, המתקין את הזגוגיות החדשות מפני הרוחות החזקות של החורף, ובתוך הבית פנימה מתקין “סמיון עושה־התנורים” כירה חדשה. יחסו של האחרון אל חסיה, האחות הקטנה, הוא ספק חיבה ספק איוּם. בחוץ מתהלכים הגויים, החוגגים את חגיהם, ואימת הקור איננה עליהם, וצלב־הקרח, הצבוע כחול שהכינו, נשמר זמן רב בחוץ. אליהם מיתוספת סכנת הזאבים המסתובבים בחוץ ליד הבית, שאפילו הכלבים אינם מעיזים לצאת נגדם. הבית עם הזאבים המס­תובבים סביבו הוא הוויה קבועה, מלאת־אימה, והוא נזכר פעמים אחדות בסיפורים (“חלף עם הרוח”, “לפני כלוב הזאב”). גם ב“חנוכה” מודגש הקור בחוץ, החודר לתוך הבית. מלאכת עשיית הסביבונים, הנעשית באולר החד, רק היא יש בכוחה להחיות את הרוח. הווית המעטים נגד הרבים, הזקוקים לנס – חוזרת.

בתוך הבית נמשכים החיים כרגיל, ולנוכח הסכנות הרבות הוא נראה חלש עוד יותר מתמיד. האהבה הראשונה מופיעה בדמותו של נער דווקא, ש“עור פניו חלק־שחרחר והבטה לו אחרת לגמרי,” שלא כמו מרבית הנע­רים ב“חדר” של סבא, ש“רובם היו נערים לבנוניים, זרועי נמשים.” תיאור נערים יפים בספר דניאל מחזק את הרגשת האהבה הזו, וכאילו מספק לה בסיס ושושלת יוחסין – כבר היו דברים מעולם. מוטיב זה של אהבת־נער חוזר הרבה בסיפורי שופמן, ולצדו קיימת גם המשיכה למין השני, בדמותה של אחות־הנער האהוב, שגם היא אהובה כמותו.

בתוך הבית שוֹרה האמנות באמצעות נציגה מרדכי, הדוד אחי־האם, המאחר לשבת בלילות ומפסל בעץ דפוסים לסביבונים. תמונה זו של האמן, השוקד על אמנותו, בבית המוקף כוחות עוינים חוזרת גם בסיפורים אחרים, ובראשם “ליד הדרך”. גם שם יושב מרדכי, אחי־האם, כותב מזוזות ונאבק עם העולם המתנכל לאמן.

בסופו של הפרק, כדי שלא לגלוש יותר מדי לנעימה קודרת, חוזרת שוב הראייה הילדותית: הילד הסקרן מתעלם מן הסכנה ומצפה בקוצר־רוח לראות זאב, אולם אינו מצליח. הסיום הוא על דרך ההומור, המבליט את האכזבה מן האופן שבו מתגשמים חלומות הילדות: את הזאב ראה לבסוף, אולם בגן־החיות וביום שרב, והרושם היה עלוב. בסיום זה נכללת גם הראייה של המספר המבוגר, היוצרת מרחק בין המסופר למספר, ומבליטה את עליונותה של הראייה הילדותית: הילד הוא שראה את הזאב הטורף, ואילו המבוגר ראה את הזאב בגן־החיות, כשתש כוחו. כך גם ב“לפני כלוב הזאב” ובסיפורי “גן־חיות” נוספים. יש בכך הכנה לראייה המבוגרת, המכלילה ומסיקה מסקנות, שתופיע בפרק האחרון של הסיפור.

פרק שביעי: הפחד הילדותי אינו פוסח על החפצים שבבית, גם הם, התמימים לכאורה, יכולים יום אחד לשנות את תפקידם וליהפך לתליינים לבעליהם. אמנם אין הניסוח כה חריף, אולם זוהי התמונה העולה מן התיאור. התיבה העתיקה, הממלאת תפקיד של ארון בגדים, לא רק שהיא דומה לארון מתים, אלא שהיא עצמה עלולה להיות הגורם הממית: “כשפתחוה והתכופפו לתוכה, צריך היה לאחוז בדלת הכבדה בזהירות יתרה, שלא תשוב ותיפול ותתיז את הראש.” בתיאורה של תיבה זו יש משום גרעינו הראשון של מוטיב התליין עורף־הראשים, המצוי בסיפורי שופמן. תיבה זו מכילה גם את סודות המשפחה וגונזת בתוכה את ההיסטוריה שלה. הילד־הנכד, הנובר בה, מגלה לא רק את “התנאים” של אביו ואמו, אלא גם את אלה של סבו וסבתו. תוך־כדי קריאה בהם הוא לומד משהו חשוב על הרגשת־החלוף של הזמן: מי שהיה פעם “הבחור החתן”, וכעת הוא סבא, עתיד ללכת בדרך כל בשר. ואכן, הרגשת האימה של הילד מפני התיבה, האוצרת את זכרונות חיי המשפחה ויכולה לקום על בעליה, מתממשת עד מהרה עם מותו של הסב הנערץ, והוא בן חמישים ושמונה שנים בלבד. הרופאים השונים, המסתובבים בבית, אין בכוחם לרפא את המחלה ולמנוע את המוות, כולם כאחד חסרי אונים ומסוגלים אך לזלזל בעמיתיהם ולהבליט את עצמם. אזלת ידו של המדע לנוכח המחלה והמוות גם הוא מוטיב חוזר בכמה מסיפורי שופמן, המלגלגים לא פעם על הרופאים. אולם העיקר כאן הוא בתיאור הפגישה הראשונה של הילד עם מותו של אדם אהוב ונערץ, ובתוך הבית פנימה. בדרך זו נעשית גם כאן חווית־המוות חווית־יסוד בילדות, ורישומה מופיעה גם בסיפורים אחרים. כך ב“הדודה צביה” מבכה דווקא הסב החולני את הדודה הבריאה ואשת־החיל. כוחו של המוות גדול כל כך, עד שגם מרדכי, הבן היחיד, שהיה מסוכסך עם אביו בחייו, אינו עומד כנגדו, ועל אף החלטתו הנחושה, שלא לבכות ושלא לומר “קדיש”, הוא נכנע ונוהג אבלות, כמקובל.

מות הסב במחלת השחפת בגיל צעיר יחסית, לנגד עיני נכדו, נעשה חווית־יסוד בחיי שופמן עצמו, שהיה אז כבן תשע, ובסיפוריו חוזר ומתואר מאורע זה (“סבא ונכדו”) וכן המוות בכלל. במציאות אכן שינה מות הסב את חייו של שופמן הילד, שכן לאחר מותו הוצרך להתחיל בנדודיו לשם לימוד, תחילה אצל אביו ולאחר מכן במקומות שונים. הקיום הרופף בתוך הבית הרעוע נתערער עוד יותר.

פרק שמיני: אין רע בלי טוב. אמת ישנה זו כוחה יפה גם כאן, שכן בשל מות הסב משתנים חייו של הילד, והוא נאלץ לעבור לעיירה אחרת, שבה יש לאביו “חדר”, וכך הוא רואה את “העולם”. תפיסתו מתעמקת ומתעשרת, והוא מתבגר. חיים אלה בנכר תוארו בהרחבה בסיפורים: ״ידיד נפש״, “דוברובנה”, ״חבלים״, ״ויטבסק״, ואילו כאן פוסחים עליהם, כיון שבמרכז עומד הבית.

ההתרחקות מן הבית גורמת לפיקפוק בעצם מציאותו וממחישה עד כמה רפה כוחו ודלה אחיזתו. השיבה הביתה מגלה את השינויים שחלו בילד המתבגר והולך: האם נראית לו “כל־כך קטנה, כל־כך רזה…” ואת עצמו הוא מרגיש גיבור, גבר, הרגשה שביטויה ברדיפה אחר התרנגול, שנמלט מידי האם, ובתפיסתו. ואמנם, התרנגול מופיע לא־אחת בסיפורים הקשורים בהתבגרות ובמין (“יונה”). מיד, בסמיכות פרשיות מכוונת, מתוארת ראשית ההתבגרות המינית של הנער, המגלה את האשה ויפי גופה. הכרת עצמו, שלב נוסף בתהליך ההתבגרות, נרמזת בשתי סיטואציות שונות הקשורות זו בזו: המשך מתוך ביקורת. בליל־הסדר הוא לוקח לו את ההגדה האהובה עליו על שני “פירושיה”: “האחד לרב מלאדי והשני לתלמידו ר׳ אהרן מסטארוסלייה.” האחרון הוא מאבות־אבותיו של שופמן, ובכך “מתייחס” הילד על משפחתו וממשיך את השלשלת. הגדה זו נזכרת גם ב“פסח לפנים בישראל”. הסיטואציה השנייה מעידה על הביקורת כלפי עצמו ומשפחתו: הוא רואה את בבואתו מתוך בקבוק היין “בבואה סגלגלה, משונה”, וכן את זו של אחותו חסיה “הקטנה והענוגה”. שלב נוסף בתהליך זה הוא הפניית הביקורת לבני המשפחה האחרים: בית הדודים אידה ואברהם כהן, שמתח שרוי בינם לבין האב. בית הדוד הוא בית ציוני, שתמונת משה מונטיפיורי תלויה על קירו, וכנגדה תמונת הגאון מווילנה, לעומת בית האב החסידי. הדוד מדבר על “קרקע” בהתאם לז׳רגון הציוני, אולם במציאות ריצפת ביתו משמשת ניגוד לדיבור זה: “הקרקע הוא ערום, בלי ריצפה, תלוליות ושיפועים.” על־אף התנגדותו לדיעותיו של הדוד ממשיך האב לבקר בביתו כדי ליהנות ממאכליה הטובים של הדודה, והתנגדותו לדיעותיו מתפוגגת. ועוד נוכח הילד המתבגר, המתבונן בבני משפחתו, לדעת, שהדוד אינו חושב את אביו “לבר־דעת גדול”. הבחנה זו, מגמדת את האב, אם כי היא נמסרת כדעת־אחרים, אין בה כדי להוסיף לאב חשיבות בעיני בנו, ואכן בתיאורו בסוף הפרק יש יותר משמץ של של גיחוך. ההתבגרות כרוכה בהתגמדות דמותו של האב ובהכרה, שאין הוא יכול לשמש משען וחסות.²⁴

פרק תשיעי: הנסיון לקיים את האידיליה בתוך הבית, ולו רק לתקופת החגים, מצליח בחלקו בלבד בתוך המשפחה ונכשל במגע עם עולם החוץ. השמחה לבואו של האח האהוב משה מושבתת בשל האכזבה מן הקנייה. רכישת הבגד נהפכת לסיוט, כשההליכה בשוק דומה למעבר “בין שתי שורות של מלקים”, והמגפיים מתגלים כמיקח טעות. על אף הבטחות החנווני הם אינם מתרחבים אלא לוחצים, “מרעילים את שמחת החג וממררים את חייך.” מגפיים אלה הם סמל ותמצית לכל העתיד להתרחש בחיים: ההנאה נהפכת לסבל, ההבטחה היא הבטחת־רמייה, וההרגשה היא של לחץ גובר והולך באמצע ימי החג.²⁵ ועל כך נוספת עוד אונאה, כדי להמחיש שאין זה מקרה, אלא כך דרכו של עולם. משה עצמו, שהוציא את כל משכורתו על חליפת בגדים חדשה, רומה על־ידי המוכר, וגם מיקחו היה מיקח־שווא. מוטיב הבגד חוזר גם בסיפורים נוספים, כגון “בגדים נאים” – כשהוא חסר – לא־טוב, אך כשהוא קיים – גם אז לא טוב; וכן ב“במצור ובמצוק”, שבו מוכרות בנות־וינה את גופן “בעבור נעליים”. כך גם בסיפור “נעליים”, וגם האיכר הגלר (ב“אדם בארץ”) מאבד את הסיכוי האחרון שלו למצוא אשה בגלל האדרת.

מבעד לחזות הקשה על החיים מלאי־הרמייה והאכזבות מבצבצת אווירת הבית, בית העניים, שבו בגד חדש הוא משאת־נפש נעלה ומאורע יוצא־דופן, שבשבילו מוכנים להקריב משכורת של חצי שנה.²⁶

בתוך הבית נשמרת האחווה בראש ובראשונה בין האחים בני הדור החדש: “בין ארבעתנו נתבצרה חזות־עולם משותפת, שלנו, זרה לאחרים, ואיש מבית אחר לא היה יכול להבין בשום אופן את שיחנו־ושיגנו ובייחוד את צחוקנו.” עניין הצחוק גם הוא תופס מקום חשוב ביצירתו של שופמן, בחייו כבסיפוריו. כך בסיפורים “בשרב” ו“צחוק” וכך בזכרונותיה של בתו, אסתר.²⁷ לברית־אחווה זו מצליח האח משה לגרור גם את האב, על אף הבדלי ההשקפות ביניהם. האח המשכיל קורא בספרי ההשכלה (יצחק ארטר) ומרתיע את האב שומר־המסורת, אולם “רגש ההערצה אל הספר היה טבוע בו עמוק כל־כך, עד שלא היה יכול להשליך ארצה אפילו איזה קונטרס מסית לשמד,” ובזכות רגש זה אל הספר באשר הוא, נשמרה האחדות בבית.

אולם זוהי אידיליה על־פי התהום, לשעה בלבד. העולם הגויי, האורב בחוץ, מתפרץ פנימה בדמותו של טרישקא, השכן השיכור, וכל דברי השכנוע, המנסים לנגוע “בנימים השכנותיות”, אינם מועילים. כוחו של האח משה, המנסה להתייצב בפניו, אינו מספיק, ולנוכח הסכנה הממשית או המדומה, אין ברירה אלא להעמיד כנגדו את הגיבור “שלנו” היהודי את מאיר. רק לנוכח האיום של כוח־כנגד־כוח, מסתלק הגוי.

בסיטואציה זו מסתיים סיפור־הילדות, שהמחיש בוואריאציות שונות את מקורו של הפחד היהודי, הרגשת אין־האונים ואת הערצת הכוח ובעלי־הזרוע, שהיו מנת חלקו של הילד המספר.

פרק עשירי: זהו פרק הסיכום וההכללה, שנכתב מנקודת מבטו של המספר המבוגר, המסתכל מקץ שנים על עולם־ילדותו. מסקנותיו קשורות לתקופה שבה נכתב הסיפור, כלומר, לשנים שלאחר מלחמת־העולם הראשונה והרס תחום־המושב בעקבות מלחמת־האזרחים והמהפכה ברוסיה:

במקום המשיח, העומד מאחורי כתלנו, עומדים הליסטים, ו“אחרית הימים” היא אכן “אחרית”, סוף, קץ וכליה. זוהי התגשמות אירונית־טראגית של חזון האשליה של עולם המבוגרים. הילד היטיב לראות מהם, אולם שומע לא היה לו, וכוחו היה דל מלהושיע.

שתי אפיזודות נוספות חוזרות וממחישות את הרגשת הפחד של הילד לנוכח הרגשת השאננות של המבוגרים. הילד בודק לילה לילה אם הדלת החיצונית נעולה. הוא חש במציאותם של כוחות נעלמים מבחוץ המנסים לפתוח אותה, ומסתבר, במבט לאחור, שאכן אין זה בדמיונו בלבד. והשנייה: הילד נטפל לאביו־זקנו, המלווה את ידידו בליל־קיץ לביתו הרחוק, אינו מתיירא והולך הרחק בשדות ומדַבר. פחדו של הילד גובר והוא תמה: "על מה יש לדבר הרבה כל־כך? אין קץ!״ ועוד תמה: “היאך אינו מתיירא הוא ללכת יחידי שלוש וירסטאות אלה?” רק בכיו של הילד גורם לסב לשוב חזרה הביתה. והמסקנה של המספר המבוגר: “כן, הגדולים לא יראו, הלכו בלילות, בדרכים שוממות, אבל אנו הקטנים היטבנו לראות מהם, אנו הרגשנו את האמת.”

המחשה אחרת לפחד מימי הילדות, שמקורו בבית היהודי העומד בודד בשכונת הגויים, נמצאת ב“אניוטה”, וגם כאן צדק הילד בפחדו מפני הסביבה כולה, לרבות הנשים. אניוטה, על אף העובדה שידעה לשיר, נספחה גם היא על האויבים ויידתה גם היא אבן בסוכת השכנים היהודים.

הרגשת הבית המוקף מימי הילדות תוארה, לימים, כסמל לאומי: הבית מוקף אויבים ובני־הבית רבים, לשמחת לבם של הליסטים בחוץ (“והליסטים מחייכים…”).

המסקנה כוחה יפה לא רק לעבר, אלא גם להווה: המפחד מיטיב לראות ולהרגיש באמת, ולא זה המתעלם מן הסכנה ומתנהג כאמיץ.

סיום הסיפור חוזר לנקודת מבטו של המספר המבוגר, הנזכר בביתו המוקף אויבים ובעמידתו הרופפת, ויודע, שאין מי שיוכל להגן עליו: “בני זלטה־גולדה בוודאי כבר זקנו וכוחם תש, ובריח דלתנו כה קטן וקל, כה קטן וקל.”

זהו מצבו של הבית היהודי לא רק בעבר, ובאותו פרבר שליד הדנייפר, אלא בכל מקום ובכל זמן, וזוהי חווית־היסוד המפרנסת את סיפוריו של שופמן.

ג. דמות הסב

בסיפורים רבים הרחיב שופמן אפיזודות שונות, שסופרו בקצרה ב“לפנים בישראל”, והמשיך לטוות את הביוגראפיה של הילד־המספר, העשוי בצלמו של האני האוטוביוגראפי. הארוך והמורכב מכולם הוא “סבא ונכדו”,²⁸ המוקדש כולו לדמותו הנערצה של הסב־המלמד, אבי האם, ולחווית מותו מול פני נכדו בן התשע.

סיפור זה משנת תרע״ב קדם ל“לפנים בישראל” (תרפ״ג) וסוּפר בגוף שלישי, כשנקודת הראות צמודה לזו של הנער אָשר, שקל להכיר בו את בן־דמותו של שופמן. הופעתו הראשונה חלה, כשהוא מבקש חסות מאחורי סבו, מפּחד אנשים זרים, ובהרגשת הגאווה על סבא זה, תוך יצירת הרגשת אשליה שאחרים מקנאים בו בגללו, שכן זהו יתרון הרוח והאצילות על המגושמים והגסים. יופיו הגופני של הסב הוא ביטוי חיצוני ליופיו הרוחני, וגם האביזרים, המשמשים אותו, יופיים משלים את אצילותה של הדמות. גובה־קומתו עושה אותו, כביכול, קרוב יותר “למרומים” ומסמל את גדולתו הרוחנית. סב זה ממשיך את גדולי הרוח של האומה, ואפילו את הקב״ה בעצמו, בניגוד לרביים אחרים, שאינם יפים, ועקב כך גם תורתם מזדלזלת. כאן נעוץ אחד המוטיבים החשובים ביצירתו של שופמן כבחייו: החשיבות היתרה שייחס לצורה החיצונית הנאה של האדם, שהיתה בשבילו ביטוי ליופיו הפנימי.

כסופרים רבים אחרים תיאר גם שופמן את הבית בדמותו של בעליו: “ארובת העשן האדומה, הגבוהה והפיקחית, היודעת ספר, כביכול.” הבית הוא תמצית הילדות, ותמצית הבית – גגו: “עם גג־השחיפים שלו שעלה איזוב, מסביב לארובת העשן האדומה.” התפוררותו האיטית והמתמדת היא חלק ממציאות זו: “זיזי הקורות הישנות והסדוקות בזוויות הבית היו רקובים ומפוררים במקצת.”

דמות־מופת זו של הסב מצטיינת גם בתבונת כפיים ובאהבת הניגון. הסב מפסל לנכדו משרוקית מעץ דובדבן, שורק בה ומעבירה אליו, וההבנה ביניהם מלאה, ללא צורך במילים. הסב שולט לא רק באולר, אלא גם בכלי־הכלים, סמל הגבורה והכוח – הקרדום. אחת מחוויות היסוד היא ההליכה אל המפחה עם הסב כדי להשחיז את הקרדום אצל שני גברתני העיירה, תלמידיו לשעבר של הסב־הרב, המגלים כלפיו “יראת־רוממות מהולה בחיבה.” בשביל הנכד, הרי זה אות נוסף לנצחון הרוח על הכוח, אם כי בנציג הרוח דבק משהו גם מעולם הכוח.

הבקיעים הראשונים בחומת הבטחון שבטח הנכד בסבו הכל־יכול מתגלים, בשעה שהוא מתבונן כיצד אין בידו להושיע לחיה־שרה האלמנה, והצלחתו היחידה היא בהתנעת האורלוגין הקודר שבביתה. מותו של אותו “נגיד” מכניס את אווירת המוות לסיפור ומכין את הקורא למה שצפוי לבוא. שלב נוסף בהתגלות אזלת ידו של הסב בעיני נכדו מתבטא בכך, שהוא מבין, שהסב יכול אולי לעזור לאחרים, אולם אינו יכול לעזור לעצמו ו“הדחקות הציצה מסדקי־הכתלים, מקני־החיפושיות, מפינות־הטחב, ממדפי־הספרים.” צרכי המזון הבסיסיים נלקחים בהקפה, והסב מנהל פנקס־חובות מסודר למופת. תנאי הדחקות שבהם חיה המשפחה, המתגברים לאחר מותו של הסב, מתוארים גם ב“וארשה לא מוסקבה היא”. גם כאן מתגלה, שהעושר הוא זמני, ומי שחשבו, שאפשר לסמוך על עזרתו, מתדלדל והולך. יש בכך אישור נוסף להרגשה היסודית, שכל חסות וכל סיוע הם זמניים בלבד, ואין על מי לסמוך.

הסב מעיין ב׳תניא׳, סימן שהמדובר במשפחה מחסידי חב״ד, כשהחובות המעיקים דוחקים את רגלי הספר הזה. אולם עדיין גדול כוחו של הסב בעיני נכדו, ובשעה שהוא מתעלף מחמת עשן התנור, מצליח הסב להשיבו לתחייה. מוטיב ההחייאה מתואר גם ב“ביום ההוא” כאחד הזכרונות מימי הילדות, שיש בו גם המחשה לפסוק המקראי, והוא גם ראשית התעוררותו של רגש האהבה לנערה.

הסבתא שתומת־העין מתוארת כאוכלת “פת חרבה בבצל חריף” המדמיע את עיני הנכד, אולם עיניה שלה נשארות יבשות. תיאור זהה נמצא גם ב“דמויות־זכרונות”: “ויהי הבצל גם מר מן המר – עיניה אינן דומעות.”

כוחות ההרס הולכים ומתגברים מבפנים ומבחוץ עם בוא החורף: האווזים המפוטמים נשחטים, העולם חוזר לתוהו ובוהו, במקביל ללימוד ספר בראשית בחדר. גרונות האווזים שנשחטו משמשים כמשרוקיות, אולם בניגוד למשרוקית עץ־הדובדבן, שעשה הסב, הם מוציאים קולות של “אנקת־אווז קטועה”. עץ הדובדבן נזכר גם בסיפור “בחיק הטבע” כחלק מעולם הילדות, הקשור לפחד. בבוקר נראים עקבות הזאבים על השלג מסביב לבית ומתגלים שרידי טרפם. שיעולו של הסב, המפיג את פחד הנכד בלילות (למשל בסיפור “נס”), מתגלה כסימן למחלת השחפת המקננת בו, ותהליך אבדן החסות מואץ. האם בוכה, הרופאים מבקרים בבית, וביניהם גם הרופא היהודי זרחי, המופיע גם ב“לפנים בישראל” וגם ב“חלף עם הרוח” וכן ב“איגרות ליליינבלום אל יל״ג”. קילוח הדם הולך ומתגבר וצובע את השלג הלבן, וריח המוות נודף בבית, אותו ריח שנדף בביתה של האלמנה חיה־שרה. רק מבטו המיוחד של הסב נשאר עדיין עמו, וגם זה לא לאורך ימים. הסב נפטר בביתו ולעיני אשתו ונכדו, וחווית־יסוד זו חוזרת הרבה בסיפורים, לא רק ב“לפנים בישראל”, אלא גם ב“חנוכה בילדותי”, “אנחת הנער” ועוד. הנכד נשלח לקרוא לאנשים ולהודיע דבר מותו וריצה זו, שרץ על פני הרחובות המושלגים מבית לבית, גם היא לא נמחתה מלבו, ורישומה חוזר בסיפורים אחדים (“קול הדמים”; “עיניים ונהרות”). הנכד מתבונן ב“טהרה”, באבל, בבכי ומצליח להשאיר את סבו בחלומותיו. עם זה, הרגיש “איזה חופש חדש ומעין התרת הרצועה” ורגש רחמנות על הסב המוטל בקבר מתחת לשלג. מה שנשאר בפועל מן הסב הוא חפציו ופנקס־חובותיו.

דמות הסב היא מדמויות־התשתית ביצירתו של שופמן, כמו גם מותו שנתרחש לנגד עיניו, ושתי חוויות אלה ניכרות היטב ביצירתו.

ד. תחנות בביוגראפיה של הילד־המספר

1. סיפורי־הילדות של שופמן, שנכתבו בזמנים שונים, ניתנים לסידור בהתאם לביוגראפיה של הילד־המספר הנגולה בהם. סידור זה פורש מגילת־חיים שלמה ומפורטת לתחנותיה השונות, שבמתכונת הנוכחית של כתבי שופמן אינה גלויה לעין. מגילת־החיים של הגיבור הספרותי מקבילה בעקביות רבה לתולדות חייו של הסופר עצמו, כפי שהם ידועים ממקורות חוץ־ספרותיים. חוויות הילדות משמשות נושא מרכזי בסיפורים אחדים, ובאחרים כאחד ממרכיביהם בלבד. “לפנים בישראל” הוא, כאמור, הארוך, הרצוף והמפורט שבהם, שבו הריכוז הגדול של המאורעות מתקופת הילדות. יש מן הסיפורים החוזרים ומרחיבים מאורעות ופרטים, שכבר נזכרו ב“לפנים בישראל”, ויש הממלאים פערים ומתארים דברים, שסיפור זה פסח עליהם או שלא הגיע אליהם מבחינה כרונולוגית. “לפנים בישראל” פותח כשהילד־המספר הוא בן ארבע שנים, ומסיים זמן מה לאחר מות הסב, בגיל תשע־עשר. הסיפורים האחרים מקבילים בחלקם לתקופה זו, ובחלקם ממשיכים אותה, עד לזמן שבו הגיבור נעשה מורה פרטי במקומות שונים ומצטרף לחבורת “התלושים”, תוך שמירת זיקה מסויימת עם בית הוריו. לאחר שהגיע לווארשה, מתחילה תקופה חדשה, המשמשת חומר־גלם לסיפורים אחרים. אין מוקדם ומאוחר בסיפורים, ואין קשר בין זמן־הכתיבה לזמן ההתרחשות.

2. בית סבא ניזון משני מקורות פרנסה: “החדר” של הסב ומלאכת הסריגה של סבתא. ב“לפנים בישראל” וב“סבא ונכדו” מודגש בעיקר “החדר”, ב“שני התרנגולים” נזכרת גם מלאכתה של סבתא. זמנו הוא לפני מות הסב, לפני הפרק השביעי של “לפנים בישראל”. עיקרו של הסיפור הוא בשני התרנגולים, שהתקבלו כתשלום בעד מלאכת הסריגה של סבתא, לבן ושחור, כשהמצב בבית הוא המצב היסודי המוכר גם מסיפורי “הבית” האחרים: בפנים חם ונעים, ושולט הניגון הנפלא של הסב ובחוץ חושך, קור, נביחת כלבים וזאבים. אולם גם לתוך הבית פנימה חודר ההרס בדמותם של העכברים בפינות, שהחתולה אין בכוחה לגרשם. עדיין העולם מוגן באמצעות דמותו מענקת־החסות של הסב, ונציגו כביכול, התרנגול השחור והיפה, המשמיע קריאה של “כלות הנפש”.

התרנגול הוא אביזר חשוב מימי הילדות, ולא רק כמסמל את ראשית ההתעוררות המינית. כך, למשל, בסיפור “…!Vater” ובסיפור הארץ־ישראלי “חמסין בעמק”, מתוך התפיסה שהעלייה לארץ־ישראל היא שיבה אל הילדות, וכך ב“תרנגול קדומים”, שבו דומה ראייתם של הקדמונים לזו של הילדים ביכולתה לראות נכוחה, ובזכות התרנגול “לא ימות מנדלי” (“שירה בתוך פרוזה”).

הסיפור “לא לעולם” איננו סיפור ילדות, אלא סיפור אבדן הילדות, אבדן הנעורים והאהבה, אולם חלקו הראשון מתאר את הילדות וחוזר ומעלה את כל המוטיבים המוכרים מסיפורי־הילדות המובהקים, תוך שיעבודם למטרה שונה. מבחינת הביוגראפיה של גיבור זה מקומו של החלק הראשון הוא בחיי הסב, תיאור מותו וזמן קצר לאחר מכן, והמשכו הוא בתקופה מאוחרת יותר (לבוב, וינה). גם כאן מופיעה דמות הסב במפורש כדמות מעניקה חסות והרגשת בטחון: “סבא – עליון על כל. מפחד הגויים מסביב, מפחד המתים והזאבים בלילות – אך לחסות בצלו.” זהו אחד הניסוחים הישירים והמפורשים על תפקידו של הסב בחיי הנכד. לאחר מותו תופס את מקומו האח הבכור משה, בן־דמותו של “משה הראשון איש האלהים”. בואו הביתה לפסח הוא יום חג, ושיתוף הפעולה הרוחני בין האחים שלם: הילד המספר מריץ אליו מכתבים ארוכים ושולח אליו את השירים שכתב כדי לשמוע דעתו. ואכן, ממקורות חוץ־ספרותיים מתאשרת עובדה זו על חלקו הנכבד של האח משה בהתפתחותו הספרו­תית של שופמן. כך גם ב“ימים נוראים בנערותי” וב“כאן בארץ…” ועוד. אולם, כאמור, כיוונו של סיפור זה הוא שונה, ותפקידו של האח משה כתחליף לדמות הסב הוא קצר־ימים. בין שני האחים מפרידה דמות הנערה, ודרכיהם נפרדות. רק דמותו של הסב נשארת בלתי־מעורערת. האכזבה מן התחום האירוטי בתקופה זו של גיל ההתבגרות מתוארת גם ב“מסכות” וב“צוענים”, כאשליה, שהיא מצב קבוע בחיים: “אל תעשה לך אילוזיות, בן אדם!”

הסיפור המוקדם “ליד הדרך” זמנו חודשים אחדים לאחר מות הסב. גיבוריו הם הסבתא “בעלת־הבית הזקנה, עצומת העין”, הנזכרת גם ב“דמויות־זכרונות”, וכמובן ב“סבא ונכדו”.²⁹ כן נזכר בנה היחיד, מרדכי, שהוא בסיפור זה בן שלושים־וחמש, והאורחים העניים הרגילים להתאכסן בבית. עיקרו של הסיפור הוא באווירה הקודרת שבו ובדמותו של מרדכי, הדבק באומנותו־אמנותו על אף התנאים המגבילים. דמות דיוקנו היפה והאצילית של הסב, שמת בשנת החמישים־ושמונה לחייו מוסיפה לרחף בבית. לאורך כל הסיפור נמשך המאבק הסמוי בין כוחות היצירה והרוחניות שבתוך הבית: כתיבת המזוזות, הכנסת האורחים, התפילה, הניגון, לבין העולם המאיים שבחוץ: הקור, זמרת השיכורים, הגויים ועקבות הזאבים בחוץ. כך גם ב“חנוכה בילדותנו” נמשכת יציקת הסביבונים בתוך הבית, כשבחוץ סופת־שלג, וכך בשלוש הרשימות “ביילורוסים בילדותי”, החוזרות ומתארות את “הבית היהודי היחיד שבשכונת הגויים” לאחר מות הסב, כשהגויים זורקים אבנים בחוץ, והזאבים מסתובבים מסביב. זמרתו של מרדכי היא המשך לניגונו של הסב, ותמצית עולם־הילדות מתבטאת באביזרים הקבועים: “גגות, גדרי־גנים, כבסים מתנפנפים ברוח ליד הדנייפר” וארובת העשן, שמתעורר הרצון “להיאחז” בה, והיא מעין תחליף לסב שאיננו. הדוד, מרדכי, חוזר ומופיע גם ב“כחום היום” וב“אונזער פאטער שמ״ר”, ומתואר כיצד היה מתענג על הקריאה בסיפוריו של מספר זה.

אין זה סיפור־ילדות, ואין בסיפור גיבור־ילד־מספר, אולם ההווי, הדמויות והאביזרים זהים לאלה שב“לפנים בישראל” ובסיפורי הילדות הישירים. לדמותם של שני העניים, “שלמה הגבוה” ור׳ ניסן העני, יש המשך בסיפורים נוספים, ובהם נאמר במפורש, שהבית בסיפור “ליד הדרך” הוא ביתו של הילד־המספר. כך ב“צעקת הצוחק”, שבו מתואר שלמה הגבוה, כמי שצוחק תמיד ורגיל להצחיק את הילדים שבבית, אולם פעם כשהתנפל עליו כלב־השכן (הנזכר גם הוא ב“ליד הדרך”) “הוא, הצחקן הנצחי צעק פתאום לקרוא לעזרה,” והלקח הוא: “שבעתיים מחריד הסבל, כשאנו רואים אותו במקום… הסֵבֵר.” כן מופיעים שני עניים אלה בסיפור “בזיעת אפיהם”, שבו מתואר הקבצן המחנך את בנו בדרכו, אולם לרגע עזר לילד־המספר לבקע בקרדום בול־עץ, כשהלקח הפעם הוא: “פושטי־יד בזיעת אפיהם.”

שלב נוסף בביוגראפיה של הילד־המספר הוא " ׳ידיד־נפש׳“, שזמנו לאחר מות הסב, כשהילד בן התשע נאלץ לעזוב את הבית ולעבור לעיירה החסידית קוכאנוב, שבה נולד אביו ובה עסק ב”מלמדות“. סיפור זה ממלא פער ב”לפנים בישראל“, ומקומו בפרק השמיני שלו, שבו נזכרת העיירה ק. והרבי הקוידאני. שם הבית הוא במרכז, וכאן – הנכר. זוהי התחנה הראשונה לנדודיו של הילד, שיתמותו מסבו מתוארת כיתמות מאב. באותה עיירה חסידית מתגורר הילד בביתו של דודו השען, שבעבודתו הוא צופה כעת, כתחליף להתבוננות הקודמת במלאכתו של הסב. סדרו של העולם שנתערער עליו, מתבטא באמצעות השעונים התלויים בביתו של הדוד, ש”השמיעו תכופות לסירוגין את מספרי־השעות הכוזבים, איש־איש ככל העולה על רוחו המטורף." דמות השען חוזרת גם ב“אחרון”, וכבר דובר לעיל על המעמד של ילד המתבונן בבעל־מלאכה בשעת עבודתו. ההשוואה בין העיירה הזרה לבין עיירת־מולדתו אינה לטובת הראשונה, שכן האריות שבבית־הכנסת שלה “היו דומים יותר לעגלים מאשר לאריות.” גם הערכתו לרבי “הקוידאנובי” אינה רבה, והוא רואה את בבואתו נשקפת “מתוך כל העיניים המפולבלות של באי בית הכנסת”. את התחליף לאביו־זקנו הוא מנסה למצוא בדמותו של “המלמד השׂב נוח טשאפליוק”, המזכיר לו את סבו, אולם הערצתו מתפרשת שלא כהלכה, ואותו מלמד מתרחק ממנו ומעליבו לעיני כל. מבעד לשיטין נשמעת המסקנה, שאין ולא יהיה תחליף לדמות הסב, וכל הנסיונות למצוא תחליף יהיו מרים ומאכזבים. לכוחות העוינים את הילד מצטרפת גם הדודה, אשת־השען, ומסייע לה “כלב שחור גדול”, המתנפל על הילד ההולך בשליחותה. בהתמודדות בין הילד הבוכה לבין הכלב, ידו של הראשון על העליונה בשל בכיו העז.³⁰

הפיצוי על הזרות במקום החדש נמצא בדמותו של הנער נחום, מתלמידיו של האב, שהילד המספר “מתאהב” בו והוגה בו על משכבו בלילות. זהו בן דמותו של שכנא, הנער השחרחר מתלמידיו של הסב בעבר. עצם הרגשת ההתאהבות היא החשובה, והיא המספקת כוחות נפשיים להתגבר על המצוקה. לאהבה זו מעלות ומורדות, רגעי “ברוגז” והתפייסות. בזכותה מתגלה העיירה ביופיה, שלא הורגש קודם. רגע הפרידה מגיע עם התקרב הפסח ושובו של הילד לעיר מולדתו, תיאור המתרחב ב“לפנים בישראל” ובסיפורים אחרים, כגון “כאן בארץ”. דמותו של נחום, הנער־האהוב, מתרחקת והולכת ונשמרת בזכרון כ“אגדה”, “כמו בחלום”, אולם בשל ביקורו השנתי של הרבי חוזר האב לעיירה עם בנו. ערגתו של האב מתערבת בזו של הבן, הראשון – לקולו של ״הרבי שלו״, והשני – לדמותו של נחום אהובו, ושניהם באים על סיפוקם. מילות התפילה, ובמיוחד הניגון, מביעים את רגשות האהבה של הילד: “נפשי חולת אהבתך.”

תחנה נוספת בביוגראפיה של הילד־המספר היא העיירה דוברובנה, שאליה נשלח לאחר העיירה קוכאנוב. בסיפור בשם זה נפרד הילד דוד בן השתים־עשרה מעירו, כשהוא עולה לגג־הבית ומתבונן מלמעלה אל העיירה ומראותיה. התרנגול האדום נראה קטן משהיה, הבית ישן ומתפורר, אך אצל השכנים־הגויים נבנה בית חדש בעזרת הקרדום. האם חולנית ואינה יכולה לסייע, ואילו היחסים עם הסבתא שהיא “מרת־נפש, סתומת־עין, שסורגת בדממה את האנפילאות הנצחיות שלה” – אינם טובים. זכרו של הסב שוב אינו עולה, והילד דוד הולך לדוברובנה יחד עם “אברהם העני ‘המחזר על העולם’”, שכבר נזכר ב“ליד הדרך” ובסיפורים אחרים. לאחר פרק הפרידה בא פרק ההליכה ברגל לצדו של אברהם העני, כשהילד מתאמץ שלא לפגר אחריו בלכתו, והעייפות והעלבון בגלל מעמדם שהשתווה מפריעים ליהנות ממראות הטבע הנגלים בדרך. ואריאציה אחרת של אותה הליכה לדוברובנה, מדכאה לא פחות, נמצאת בסיפור: “בכייה שהועילה”. שם הגיבור הוא בן אחת־עשרה, והוא מגיע לדוברובנה במגררה של איכר רוסי. כשהוא מתעורר, מתגלה לו, שהחבילה שנתנה לו אמו, שהיתה “מעין פיסת ׳היים׳ [בית]” – איננה. בכיו הנורא באותה שעה הועיל, והאיכר החזירה לו.³¹ התגובה הראשונה על העיר החדשה הזרה היא אכזבה מרה, והילד נעזב בבית־המדרש של הישיבה בלא שום סיוע. הפרק השלישי הוא פרק הלימוד בישיבה ואכילת “ימים” מבוישת בבית האורג. מעמד מבייש זה חזר בסיפורי וינה מתקופת מלחמת־העולם הראשונה, בשעה שנאלץ לאכול, כפליטים רבים אחרים, בבית־התמחוי היהודי העירוני. את ההרגשה הקשה מפיגה אחת הבנות, המשגיחה בו ואומרת עליו: “נער יפה מאד!”

בראש־הישיבה מנסה דוד למצוא תחליף לדמות הסב, אולם נסיון זה מתגלה כאשליה. בהתחלה הוא רואה בו שילוב של כוח־הרוח וכוח־הזרוע, שכן היטיב לפרש מקום קשה ברש״י, ודימוּיוֹ כ“האתליט הגדול נטל בידיו את פרסת־הברזל השבירה,” ואין שבח גדול מזה. אולם כשכוח־הזרוע של אותו ראש־ישיבה מתגלה באמנות־הסטירה שלו, הפוגעת גם בנער־המספר, מתפוגגת אותה אשליה, “ששלמה־בר נתן בו עינו לטובה; שנתבצרה ביניהם כביכול מעין הערצה הדדית אילמת.” כך גם בחלקו הראשון של הסיפור “סיוט”. דמותו של ראש־ישיבה זה חזרה ותוארה, בשינוי היחס, ב“ראש הישיבה”, שבו הוא מופיע “כמין אדם עליון”, אך גם כמיטיב לסטור, כשההדגשה כאן היא על איש־מופת ללא המרירות של התיאור בסיפור “דוברובנה”.

בית נוסף, שבו אוכל הנער את “יומו”, מתואר בפרק הרביעי, אולם הפעם אין מי שישובב את רוחו, שכן הבת אינה יפה והארוחה דלה. הבדידות קשה על הנער, ודמויות משוגעי־העיר מגבירות אותה ואת חוסר האפשרות ליצור קשר עם הזולת. דמות המשוגע, כחלק מהווית הילדות בכלל ובדוברובנה בפרט, נזכרת גם ב“לא יהודי, לא רוסי”. גם הנסיון לקשור קשר עם נער בן־גילו אינו עולה יפה, ו“הסך־הכל” הוא בדידות קשה בתנאי דלות מדכאים. המשך לדמותו של אותו נער אפשר שהיא מצויה בסיפור “סיוט” בגיבור בנימין ריבלין.

המועקה הולכת ומתגברת. בפרק החמישי מתואר הנער הישן בבית־המדרש על הספסל, ואין לו היכן לאכול ביום חמישי. בגדיו נקרעים ונעליו מתבלות. השיא מתבטא בנפילתו של “העקב” מן המגף, ואולי מכאן הרגי­שות הרבה לנעליים (“הערדל”). הגעגועים לבית גדלים, וגם הלימוד אינו עולה יפה. מן הקשר המועט שיש לו עם הבית נודע, שסבתא מתה, והכאב המהול כעת בחרטה על היחסים המתוחים עמה, מתגבר.

סיומו של סיפור מריר זה בנעימת פיוס. בפרק האחרון חוזר הנער לביתו לימי ראש־השנה. עיירת־המולדת נדמית כאגדה, אולם שלא כבאגדות סבתא אכן איננה. בבית נמצאת רק האם, האוספת את הפרי שצמח מאותם זרעים שזרעה, כשנסע לישיבה. שמחת הפגישה רבה, ואין צורך במילים. האוכל הביתי והשכיבה במיטת האם מחזירים לילד את תחושת החום והחסות, שכה חסרו לו בנכר.

בסיפור “הפטיש הקטן והפטיש הגדול” גילו של הילד־המספר הוא “כבן עשר”, וזמנו לאחר מותו של סבא, כשהסבתא הולכת לעולמה אף היא זמן מה אחריו. בסיפור זה חשובה הראייה הילדותית יותר מאשר הדיוק הכרונולוגי. במרכזו – תכונת הסקרנות המאפיינת את הילד למדוד כוחו של מי גדול: יהודי מול גוי; גוי מול גוי; יהודי מול יהודי. כרגע מתמודדים לפניו שני בעלי־מלאכה ושני דורות: הסנדלר הצעיר ופטיש קטן בידו, והנפח הבא־בימים ופטיש ענקי בידו. וגדול כוחו של האחרון מן הראשון. על אף עליונות הגיל מנצח “פטיש הנפחים הגדול, הפטיש הענק”, את “פטיש־הסנדלרים הקטן”. לדמות הנפח ולקורנסו יש המשך בסיפורים אחדים, כגון “אחרון”, “אבישג”.

חג הפסח ומות סבתא, האח משה והקריאה בספרי אברהם מאפו הם המוטיבים הבונים את הסיפור “פסח לפנים בישראל”. זהו סיפור ההחמצה הגדולה של המאורע הנכסף: הילד המצפה לחג־הפסח בכל ימות השנה, אינו מחזיק מעמד ונרדם ומתעורר רק בבוקר לאחר הכל. את הפסח חגגו בלעדיו, כשם שכעבור שנים חגגו את החג בלעדי סבתא שנפטרה. השלב החסר בסולם הרעוע, שבו עלתה סבתא להוריד את כלי הפסח מעליית הגג, הוא המבשר על מותה הקרוב, כשהסולם הרעוע מסמל את החיים, והסבתא, המטפסת בו, נשמטת ממנו בגלל השלב האמצעי שחסר. גם כאן לא נעדר מוטיב הפחד, בשעה שהילד פותח את הדלת לאליהו ושומע את פסוקי “שפוך חמתך”. גם ברשימה “פסח ואביב בילדותי” מופיעים כל המוטיבים הללו: התרנגולים, הנערות, הסיוד, האח, הספרות העברית והפחד מפני הגויים.

השלב הבא, בגיל שלוש־עשרה, מתואר בסיפור “חבלים”, כשהילד נמסר לידי עושה־חבלים לעבוד אצלו כשוּליָה בשל העוני הרב בבית. האווירה בסיפור, המסופר מנקודת־מבטו של ילד, היא של שמחת־העשייה והשתלטות על הטכניקה של עשיית החבלים. יש טעם ותכלית במלאכה, וההתקדמות משלב ההתחלה לשלב המקצועי יותר ניכרת. זוהי שנה של הפוגה בהרגשת הסבל והבדידות, שנה של הרווחה ותחושת כוח. המחסור בבית, שגרם להפסקת לימודיו ומסירתו לבעל־מלאכה, והניתוק מן הלימוד נשארים ברקע בלבד ואינם מפריעים להרגשה הטובה: “אבל חשתי את עצמי ברקיע השביעי.” זוהי שנה של הגשמת חלום הנער, שתמיד נמשך לבעלי־המלאכה ונהנה להתבונן בעשייתם, ומה גם ששני האחים שעבד אצלם היו “חסונים ורעננים, בהירי עיניים, עליזים ושופעי הומור”, והמלאכה נעשתה “ללא פחד כלשהו מפני הגויים מסביב”.

שם הסיפור “חבלים”, נוסף על משמעותו הקונקרטית כמציין את טיב המלאכה המתוארת, כולל בתוכו גם דבר והיפוכו: כלפי חוץ הוא רומז לפסוק: “חבלים נפלו לי בנעימים” (׳תהילים׳ ט״ז 6), אולם בה בשעה הוא מרמז גם על הסבל והכאב, שמאחורי ההכרח לשלוח נער צעיר לשמש כשוליה במקום שימשיך את לימודיו.

בשלב הבא, שנת הארבע־עשרה, מחזיר האח הבכור משה את אחיו הצעיר אל תלמודו לישיבת סלובודקה בפרבר העיר ויטבסק.³² בסיפור “ויטבסק” נזכרים גם מקומות הלימוד הקודמים: אצל ר׳ הירש בעיר המולדת אוֹרשה ואצל ר׳ שלמה בר בישיבה בדוברובנה.

האווירה הכללית היא קשה וקודרת, אולם יש גם “שעות מופלאות”, אם כי הן נדירות, ובעזרתן קל יותר להתגבר על עקת חיי היום־יום. אולי בזכותן שר שופמן, לימים, שיר תהילה לחדרים ולישיבות בתפוצות־הגולה, למלמדים ולראשי־הישיבות, שבזכותם הוקמה המדינה (ללא כותרת, [“עתה מתגלה”]), וכן כתב על “הלמדנים הגדולים” בעלי השכל הישר והערום, שנתגלגלו בראשי המדברים ביהדות המודרנית (ללא כותרת, [“עוד לפנים בישראל”]).

גם במקום חדש זה החוויה הראשונה היא הפחד, בשעה שהנער מוצא את עצמו כלוא בית־המדרש ביום הראשון לבואו, וגם כאן מעסיקה אותו שאלת ההתמודדות בין הכוחות השונים: מי חזק ממי. הרגשת הקלה קיימת, כשהוא מתבונן בקרדום, סמל הכוח, בידיו של בנאי יהודי, ומסקנתו: “הקרדום הרחב והחד של שמעון ה׳פלוטניק׳ [בנאי], לא נפל מקרדומותיהם של חבריו הנוצרים כלל וכלל.” מציאות זו חזרה ותוארה, לימים, בפגישתו, שכנראה לא עלתה יפה, עם שאגאל בחיפה (“עירו של שאגאל”).

את שעות הבדידות בנכר מנעים ראש־הישיבה וולף רקובר, הנוהג עם תלמידיו “בנחת ובסבר פנים יפות”, והללו מוצאים בו דמות־אב, בשביל הנער־המספר הריהו תחליפו של הסב. שמו של ראש־הישיבה הזה נזכר גם בסיפור “סיוט”, אולם דמותו שונה והולמת את אופיו של ראש־הישיבה המתואר ב“דוברובנה”. לעומת זה, ברשימה הפולמוסית “הטרגדיה הגדולה” הוא נזכר כאחת מדמויות המופת, המייצגות את הנאצל והיפה שבעם ישראל.

בין המאורעות המופלאים, שארעו למספר בוויטבסק, נזכרים שניים, המופיעים גם בסיפורים אחרים: ההליכה של האקרובט על חבל המתוח מעל נהר (“עיניים ונהרות”) והופעת קירקס, הנזכרת בסיפורים רבים, ביניהם: “הנביא”, “בקירקס”, “צוענים”.

על אף מאורעות מופלאים אלה חיי היום־יום הם קודרים: המספר יחד עם אחיו לגורל, ישנים בבית־המדרש על הריצפה ואף נאסרים באחד הלילות וצפויים לגירוש בשל חוסר־תעודות. רק הודות להתערבותם של הרופא ד״ר ליברמן וראש־הישיבה שוחררו. מאורע זה של מאסר וסכנת גירוש חזר בחיי שופמן פעמים אחדות (לבוב, וינה, וצלסדורף) ונעשה למוטיב של קבע בסיפוריו. בסיפור משולבת הראייה הבוגרת ממרחק־הזמנים בראייה הילדותית: “כזאת וכזאת נתרחשו דברים לפני כחמישים שנה בוויטבסק,” וגם המסקנה המכלילה מקורה בעמדת תצפית זו:

ייתכן שגם הסיפור “הכפר הראשון” שייך לתקופת ההתבגרות של הגיבור השופמני, שכן במרכזו עומדת דמותו של מורה “עול־ימים, נער כמעט! לבן, ענוג כנערה”, שהאח הבכור משה, בנו של המוזג הכפרי מרדכי, מביא מן העיר בשביל שתי אחיותיו. ייתכן שמורה צעיר זה הוא בן־דמותו של שופמן עצמו, שלאחר שלמד בישיבת ויטבסק, קיבל את מישרתו הראשו­נה כמורה פרטי בבית משפחה יהודית בכפר. על תקופה זו בחיי ג. שופמן אין לי ידיעות ממקור חיצוני, אולם מהלך חיים זה הוא טיפוסי לצעירים רבים, שקיבלו חינוך דומה, והיה בה גם משום המשך “המסורת” בבית משפחת שופמן, שבה הסב והאב היו מלמדים והבן הבכור משה היה מורה בכפרים בסביבה.³⁴

במרכזו של הסיפור “הכפר הראשון” קשר האהבה בין המורה־העלם לבין שתי הבנות תלמידותיו וניתוקו, על־ידי האח משה, שהחזירו כלעומת שבא. אין הסבר ישיר לסילוקו של המורה, אולם בעקיפין ניתן להבין שיחסי האהבה, שנתרקמו בין המורה לבין שתי האחיות תלמידותיו, הם שגרמו לכך. חוויה דומה של מורה צעיר, המתאהב באחות תלמידו, מתוארת גם ב“עד יום מותך…”, ב“מעין מכתב אל העורך” וב“רצידיב”, ורישומה בוואריאציות שונות, נמצא בסיפורים נוספים. דרך־עקיפין זו מעוצבת בתיאור שני הסוסים, הרע והרזה, לעומת הטוב והשמן, כשהאחרון מת לפתע, ופושט־העורות מסיים את מלאכתו. זהו רמז מקדים לגורלו של המורה הצעיר, שהעדיף את אחת האחיות, “פרידה הצעירה דקת־הגו” על “בתיה העבה”, ובסופו של דבר נשלח חזרה בעגלה הרתומה לאותו הסוס הרע.

ייתכן שסיפור זה, “הכפר הראשון”, חותם מבחינת הביוגראפיה של הגיבור־המספר את הפרק הראשון של ילדותו ונעוריו, במישרה הראשונה שלו כמורה פרטי ובסופה הנמהר. הפרק הבא בביוגראפיה זו יתווה את דרכם של הגיבורים “התלושים”, אותם בחורים כבני שבע־עשרה שמונה־עשרה, המתפרנסים כמורים פרטיים במשפחות אמידות למחצה, והם עצמם בנים ונכדים של “מלמדים” מדלת־העם. כך בסיפור “רפאל”, מסיפוריו הראשונים של שופמן, שבו נאמר במפורש, שהגיבור נאלץ ללכת בדרכי אביו המלמד, שמת במחלת־השחפת, והוא הוצרך “בעצמו להשתכר משיעו­רים כדי לפרנס את אמו, אחיו ואחיותיו הקטנים.”

מבחינה כרונולוגית קדמו סיפורי התלושים לסיפורי הילדות, והפנייה הראשונה שלו כסופר היתה אל ההווה ואל העבר הקרוב, ורק מקץ זמן מה, אולי לאחר שנתמצתה הוויה זו מיצוי ראשון, השתחרר ממנה, ויכול היה לחזור אחורנית, ולעשות את ילדותו כחומר־גלם לסיפוריו האחרים. מכאן ואילך שוב לא פסקו חוויות הילדות בסיפוריו ונשארו דרך קבע כמרכיב חשוב בכל יצירתו כל ימיו.

פרקי ביוגראפיה

מתולדותיו

גרשון שופמן נולד בט״ז באדר תר״ם (28/15.2.1880) באוֹרשָׁה, פלך מוהילוב (רוסיה הלבנה) בפרבר “בעבר הדנייפר”. לפי כמה עדויות היה שמו הפרטי גרשֹם ולפי אחרות – גרשון. נראה שהצורה האחרונה היא הנכונה. הוא עצמו חתם תמיד באמצעות האות הראשונה של שמו הפרטי.³⁵

פלך מוהילוב אשר ברוסיה הלבנה היה אחד הפלכים של תחום המושב והשתרע משני עברי הדנייפר והסוז'. זהו מישור מכוסה יערות, שבדרומו גדלו תפוחי־אדמה ובצפונו – משק־חלב ופשתן.

אורשה היתה עיר־נמל על הדנייפר, והיה בה צומת של מסילות ברזל ומרכז תעשיות בירה ולבֵנים, וכן היו בה טחנות־קמח, בתי־חרושת לעיבוד פשתן, מוצרי עץ ומתכת, שימורי בשר ועוד. פעמים אחדות בהיסטוריה עברה מיד ליד, ואחרי חוזה השלום של ברסט³⁶־ליטובסק (1918) היתה תחנת גבול בין איזור הכיבוש הגרמני ובין רוסיה הסובייטית.

אורשה היא עיר המחוז בפלך זה, והקהילה היהודית שבה, מן העתיקות והחשובות שברוסיה הלבנה, היתה קיימת כבר במאה הט״ז וכפופה לקהל בריסק. בכתב הזכויות, שנתן המלך יוהן קזימיר ליהודים (17.2.1649), נזכרת קהילת אורשה בין הקהילות הגדולות שבמדינה. בשנת 1897 היוו היהודים 56% מכלל התושבים (7,383). הקהילה היהודית נפגעה קשה בפרעות של שנת 1905 (ראה להלן), נתדלדלה לאחר מלחמת־העולם הראשונה ונשמדה במלחמת־העולם השנייה. הגרמנים כבשו את אורשה באמצע יולי 1941, ובסוף אותה שנה נורו אלפי היהודים בבית־הקברות היהודי. בשנת 1970 הוערכה האוכלוסיה היהודית שבה בכאלף נפש, אולם ללא חיים מסורתיים מאורגנים.

שופמן נולד בפרברה של עיר זו “מעבר לדנייפר, כשמאחוריו ה’שליאך' [דרך] המוליך לדוברובנה, בין השדות והיערות מזה ומזה; אותו המישור הביילורוסי, יפה הנוף, עם הדנייפר בתווך.”³⁷ נוף הילדות שוּקע ברבים מסיפוריו והטביע על יצירתו את רישומו העז.³⁸ הזכרון הראשון שלו, מגיל שלוש, קשור בגביר שלמה פוליאקוב, גאוות העיירה (“שלמה פוליאקוב”).³⁹ אחד מבני אורשה היה הצלם הארץ־ישראלי הידוע סוסקין, שהיה בן־גילו של שופמן, ויחד למדו בישיבה באורשה אצל ראש־הישיבה, שעסק גם בסחר יערות, ואם כי היה מורה טוב, הרבה לסטור לתלמידיו.⁴⁰

עם הגיע הידיעות על השואה, הספיד שופמן את עיר מולדתו בקינה קצרה ותמציתית:

אמו, פייגה־חיה, היתה בתו של ר׳ יוסף לוין, שהיה מלמד באורשה, ואצלו למד שופמן עד מותו ממחלת השחפת בגיל 58, כשהיה כבן תשע. דמותו בעלת הדרת הפנים היתה אהובה על הנכד ותוארה מתוך יחס של הערצה ברבים מסיפוריו, בכללם סיפור מיוחד שהוקדש לו (“סבא ונכדו”).⁴¹ יעקב־לייב בקר תיאר את דמותה של האם, דודתו, בזכרונותיו: “אשה נמוכה, עם עיניים כחולות טובות, היתה נוהגת לשבת בפינה ולסרוג גרב, ודיברה מעט מאד. בהיותה חרשת, היו הילדים זליג וחאשקה צריכים לצעוק לתוך אזניה, עד ששמעה מה שאומרים לה” (211).

לימים הקדיש שופמן רשימה נרגשת לאמו, בשעה שנתברר לו שהיא עדיין בחיים, לאחר שהקשר עמה נותק למשך שנים רבות (“אמי”). האם נפטרה בשיבה טובה בגיל 80.

אביו, זלמן־דב (אלתר), היה חסיד חב״ד, חוטר מגזע ר׳ אהרן מסטארוסלייה, נכדו של מרדכי אחי ר׳ אהרן מסטארוסלייה,⁴² אשר ברוסיה הלבנה. ר׳ אהרן היה תלמידו של ר׳ שניאור זלמן בעל ה׳תניא׳ ומפרשו המובהק ולמד יחד עם בנו, ר׳ בער (“האמצעי”), והיו ביניהם יחסי רעות הדוקים. עזר לאסוף כסף לשחרורו של ר׳ שניאור זלמן ממאסר. לאחר פטירתו עזב את ליאדי והיה בעצמו לאדמו״ר בסטארוסלייה, ומאז גדל הפירוד בינו לבין ר׳ בער. בניגוד לגישה האינטלקטואלית של חב״ד, העדיף ר׳ אהרן את התפשטות הגשמיות בהגות ואת התפילה הנאמרת ברגש, המובילות, לדעתו, לאהבה וליראת כבוד. חיבורן של כמה מן המנגינות החסידיות היפות ביותר מיוחס לר׳ אהרן. לאחר מותו נפסקה שלשלת אדמו״רות חב״דית סטארוסלית. ספריו הם ביאורים חריפים ועמוקים לתורת רבו. לדעת הורודצקי, היה ר׳ אהרן מסטארוסלייה לחסידות חב״ד, מה שהיה, כמעט באותו זמן, ר׳ נחמן מברצלב לחסידות האוקראינית. הוא טען, שהחסידות החב״דית התרחקה מן המקור, נעשתה למדנית, חריפה ואריסטוקראטית מדי, ולכן שאף לחבר את השכל עם הרגש.

התייחסותו של שופמן על ר׳ אהרן מסטארוסלייה נזכרת בסיפוריו בעקיפין בלבד, בשעה שסיפר כיצד אהב בהיותו ילד כבן תשע את ה“הגדה” המשפחתית “היחידה במינה, שלא מצאתיה בבית אחרים, עם שני הפירושים מזה ומזה: פירושו של ר׳ זלמן מלאדי מימין, ופירושו של תלמידו ר׳ אהרן מסטארוסלייה משמאל” (“לפנים בישראל”, “פסח לפנים בישראל”). זוהי, כנראה, ההגדה “סוד קדושים”.

האב היה מלמד, שנאלץ לנדוד ממקום למקום לפרנסתו, כיון שלא היה לו “מעמד” קבוע. יעקב־לייב בקר מספר, שהיה מלמד לנערות בעיירתו קוכאנובה (211). לכן למד שופמן אצל סבו, אבי אמו, שהיה לו “חדר” באורשה, והשפעתו עליו היתה רבה מהשפעת אביו. בסיפורי־הילדות, שבהם נזכר האב, מתגנבת לעתים נעימה של זילזול בו (“לפנים בישראל” ועוד). יחס בלתי־אוהד מתגלה גם בכמה מתיאוריו את דמותה של סבתו, אם־אמו ומתבטא בעיקר בעיצוב חיצוניותה. טפח מיחסו המורכב לבני משפחתו גילה ברשימתו “גורל”, ששיווה לה מראית־עין של אמת כללית, אולם זוהי בראש ובראשונה האמת של הכותב עצמו:

אהבה־שנאה זו חוזרת ומתעוררת גם ביחסו של האדם לילדיו, שהם גילגוליהם של בני־משפחתו.

שמץ ציונות חדר לבית באמצעות דמותו של הדוד אברהם הכהן, שתמונת מונטיפיורי היתה תלויה בביתו, והמלה “קרקע” היתה שגורה על לשונו (“לפנים בישראל”), אם כי את עולם ההשכלה הכניס לבית אחיו הבכור משה, למורת רוחו של האב. אולם לידי קרע שיל ממש לא הגיעו היחסים בשל כך. יעקב־לייב בקר מספר בזכרונותיו, כי בבואו לבית משפחת שופמן השתחרר מהשפעת אביו האדוק, ולמד עם בני־דודיו לימודים חילוניים שונים, כגון רוסית, חשבון וגיאוגראפיה (207).

דוד אחר, מרדכי, אחי האם, הבן היחיד שיל ר׳ יוסף המלמד, נזכר לעתים קרובות בסיפורי הילדות, וניכר, שדמותו יוצאת־הדופן משכה את תשומת לבו של הילד.⁴³

חיי הדחקות בבית הוריו ובבית סבו וסבתו, הורי אמו, תוארו הרבה בסיפוריו, וחווית־היסוד של ילד במשפחה ענייה, בבית מוקף גויים, היא אחד המפתחות החשובים להבנת יצירתו.

לאחר שעזב את אורשה, שמר שופמן על קשר מכתבים קבוע עם משפחתו. מן המכתבים, שנשלחו לשופמן, נשארו בודדים בלבד. אחד מהם של אחיו זליג, נכתב, כנראה, כשנה לאחר שעזב שופמן את הבית ומעיד על מצב־הרוח של הנשארים:

הוא מתאר את שמחתה של רבקה (נזכרת בסיפורים: “לא לעולם”, “עיניים ונהרות” ועוד)⁴⁵ על מכתבו ומביא את תוכנו:

על האווירה בבית יעיד מכתבו של האח, כנראה זליג, לשופמן, כנראה עם הגיע השמועה אליהם על גיוסו לצבא:

מכתב אחר מביתו, כנראה מאחיו משה, נכתב, קרוב לוודאי, לאחר שנודע למשפחה ששופמן בלבוב, והוא נשלח לפי כתובתו של גרשום באדר ברוסית: “מכתבך קיבלנו ביום שישי. לומר את האמת, לגמרי לא חיכינו לו. אנחנו כבר התייאשנו מלקבל ממך מכתבים.” הכותב שוטח לפניו את תכניותיו לעזוב את הבית ומבקש לשמוע את דעתו על כך. בשולי המכתב הוסיף האב בעברית: “גם אני פב״ש [פורש בשלומך] בני יקירי. ג' [גאט, אלהים] יברכו בכתיבה וח״ט [וחתימה טובה]. יתן ד׳ שלום בגבולך וימלא משאלות לבך. אביך ש״ז [שופמן; זלמן]”.⁴⁷

בשנת 1905, לאחר מתן הקונסטיטוציה ברוסיה, סבלה אורשה מפוגרום קשה. על פוגרום זה כתב האח זליג לשופמן:

יעקב־לייב, שביקר בעיירה לאחר הפוגרום, מצא בביתם שמשות חדשות בחלונות, שנשברו כתוצאה מהפוגרום, ואת זליג, חסיה ואמם מצטופפים בחדר אפל, לאחר שהוכרחו להשכיר את ביתם, אותו בית “מאחורי הדנייפר”, לזרים (213).

לאחר שעזב את תחום המושב, ובמיוחד לאחר מלחמת־העולם הראשונה, נותק הקשר בינו לבין משפחתו, שהוסיפה לגור באורשה. יעקב־ליב בקר מספר, כי בשעה שביקר בפעם האחרונה באורשה בשנת 9121 שירת זליג האח כחייל, וחאשקה ואמה עברו לחדר אפל אחר בסביבת התלמוד־תורה. כששאל על גרשון, הצביעה חאשקה על אמה, שישבה ליד החלון והחזיקה ביד ספרון פתוח. “זה כל מה שיש לנו ממנו” אמרה חאשקה ברוגז. זו היתה ההוצאה האחרונה מכתבי שופמן. ספרון זה היה השכר במקום המכתבים, שחיכו להם, אבל לעולם לא הגיעו. היא, האם, לדברי חאשקה, אינה מוציאה את הספר מידה, ותמיד מביטה על התמונה הנחמדה מבנה הנע ונד אי שם (213).

בהזדמנויות שונות ניסה שופמן לחדש את הקשר עם בני משפחתו באמצעות ידידיו. כך, למשל, מתברר ממכתבו לח״ש בן־אברם, שבעזרת אחיו משה חיוג חזר ומצא את משפחתו באורשה: “אגב, באמצעותו [של האח משה] מצאתי את אמי, אחי ואחותי שבאורשה, וע״ז [ועל זה] אני מחזיק לו טובה הרבה.”⁴⁹ ובגלויה אחרת אליו: “אני מבני משפחתי, מאורשה, מקבל מכתבים לא טובים.”⁵⁰ במכתב לפוזננסקי מזכיר שופמן את קשריו עם אחיו: “אחי שלח לי מאורשה את קובץ כתביו הראשון [של יֵפים זוזוליה].”⁵¹

יעקב־ליב בקר מעיד בזכרונותיו כי החל משנת 1922, כשחודש הקשר עם משפחתו לאחר המלחמה והמהפכה, וחסיה אחותו כתבה לו, שהם זקוקים לעזרה, עזר להם שופמן באופן קבוע, ובכסף זה יכלו לקנות בחנויות המיוחדות “טורגסין” ברוסיה. בכסף העזרה התחלקה חסיה גם עם אחיהם זליג, שחזר לא־בריא מהמלחמה. עזרתו של שופמן נמשכה עד שנת 1935, שאז קיבל שופמן מחסיה מכתב תודה על העבר בצירוף בקשה לא לשלוח יותר כסף. החנויות המיוחדות נסגרו, וכעת אפשר היה לקנות סחורה רק בחנויות המקומיות. היה זה בתקופת סטאלין (215). על כך אין לי עדות משום מקור אחר.

במשפחת שופמן היו ארבעה ילדים, שלושה בנים ובת: משה, האח הבכור, גרשון, זליג, הצעיר ממנו בשלוש שנים, וחסיה [חאשקה] האחות הצעירה. על הרגשת האחווה בין האחים סיפר שופמן ב"לפנים בישראל’׳ וברשימותיו וסיפוריו הזכיר מדי פעם את אחיו זליג (“שלמה פוליאקוב”) ואת אחותו חסיה, במיוחד עם התחדשות קשר המכתבים עמה לאחר הפסקה של שנים (“וכולן מתו… מתו…”).

יעקב־ליב בקר, שהיה קרוב לחסיה יותר מאשר לשאר בני המשפחה, העיד עליה בזכרונותיו, שהיתה בת 15 וכבר גמרה בהצטיינות בית־ספר פרטי לנערות, ששפת הלימוד בו היתה רוסית. בבית דיברו האחים ביניהם רוסית, חוץ מאשר בשעה שדיברו אל האם או אל אנשים מהדור הקודם (209). לאחר שסיימה את לימודיה, רצתה להירשם לבית־ספר לאחיות, ולא התקבלה, משום שהיתה צעירה מדי, ולכן הלכה לעבוד בבית־מלאכה לשמלות, והיתה אומללה מאד בשל גסותן של בעלת־הבית והעובדות. בד־בבד המשיכה בלימודיה בכוחות עצמה ובשיעורים פרטיים, ושקדה על קריאתם של טולסטוי, דוסטוייבסקי, טורגנייב, היינה, פושקין ונקראסוב, ואף ידעה בע״פ הרבה משירי היינה בתרגום רוסי. מאוחר יותר נעשתה מורה בתלמוד־תורה באורשה, לאחר שלמדה בסמולנסק כאקסטרנית לתעודת הוראה בגימנסיה המקומית (212).

על זליג, שהיה הצעיר בשלושת האחים, מספר יעקב־ליב בקר, שסיים בגיל צעיר את בית־הספר למלאכה, מפני שלא היה באורשה בית־ספר גבוה מזה. בני העשירים היו נוסעים לפטרבורג או לערים, שיש בהן אוניברסיטאות, אולם בני משפחת שופמן היו נאלצים להישאר בבית ולהיות אוטודידקטים. כדי להרוויח את המינימום למחייתם היו צריכים ללמד “לפי שעות” בבתים פרטיים (211־212).

בארכיון נשתמר מכתבה האחרון של חסיה לשופמן,⁵² המבקשת אותו לכתוב על הנעשה אצלם, ומתארת כיצד האם מזכירה את שמו תמיד. הדברים נכתבו, לאחר שנודע למשפחה, באמצעות יעקב־ליב, על נסיעתו לארץ־ישראל, ועל העובדה שיש לו אשה, בן ובת.

זליג וחסיה נספו באורשה בימי מלחמת־העולם השנייה, יחד עם שאר אנשי הקהילה היהודית. תגובה עקיפה, כמי שמביא דבר בשם אומרו, אפשר אולי לראות ברשימות “ברגע זה” ו“כי לא תדע…” המסופרות “מפי חברי”.

מקץ שנים, כשהוא מסתכל בתמונתה של אחותו, ששלח לו מקנדה בן־דודו יעקב־ליב, הוא שואל אותו בלב כואב: “מדוע לא לקחת אותה עמך לקנדה?”⁵³

השפעה מכרעת על חינוכו והשכלתו של שופמן היתה לאח הבכור משה, ובמיוחד על התפתחותו כסופר. ב“ערך”, שכתב שופמן על עצמו בגוף שלישי באנציקלופדיה של דוד תדהר, תיאר בהרחבה את חלקו של אחיו זה בחייו וחזר על כך בכל פעם, כשסיפר את תולדות חייו:

אח זה, שהיה גדול ממנו בשש שנים, תואר כ“עלם יפה־תואר ובעל־שאר רוח” (שם), והוא שקבע, בתוקף אישיותו וסמכותו כאח בכור, וכאחד המפרנסים של המשפחה, בשל העדרותו הקבועה של האב מן הבית, את כיוון התפתחותו וחינוכו של שופמן. כך, למשל, לא השלים עם מסירתו, בשל הדחקות שבבית, להיות שוליה אצל עושה־חבלים, והחזירו ללימודים בהדרכת מורה פרטי.

משה עצמו “שלח ידו” בכתיבה, ועל נסיונותיו אלה ועל אישיותו מעיד יעקב־ליב בקר בזכרונותיו:

גם על דבורה בארון, שהכירה אותו מן התקופה ששהה באוזדה עיר מולדתה, עשה משה שופמן רושם רב: “ואחיך משה, זה האיש היפה שצחק לא כיהודי כלל. מין צחוק עסיסי ורב־קומות.”⁵⁴ אח זה, שעל שמו קרא שופמן את בנו, נפטר כבן 40 במינסק.

האח משה נזכר בסיפורים רבים כמי שקירב אותו לספרות העברית, לאברהם מאפו (“כאן בארץ…”), ובמיוחד לראובן בריינין. באחד מדפי שאלוני האוטוביוגראפיה שלו תיאר שופמן כיצד קרא יחד עם אחיו משה בכתביו של ראובן בריינין, ששניהם אהבו מאד את סיגנונו, וביותר את המונוגראפיה שלו על פרץ סמולנסקין, ש“כל שורה יפה בה היה אחי קורא לפני בניגון מיוחד.”⁵⁵ אח זה הוא שהכניס לבית, למורת רוחו של האב, “ספרים חיצוניים” (“לפנים בישראל”), ו“הנושא העיקרי של שיחותינו היו הספרים שקראנו בעת האחרונה” (“ימים נוראים בנערותי”). בין הסופרים, שהשפיעו עליו היו אחד־העם (“הפשטה והגשמה”, “אחד־העם”), וכן הרבה לקרוא בשנתוני ׳אחיאסף׳ (“איגרות ליליינבלום אל יל״ג”). אח זה הוא גם שהביא הביתה ספרים רוסיים או בתרגום רוסי, וביניהם נזכר מופּסן (“ימים נוראים בנערותי”, “לפנים בישראל” ועוד). הוא גם שדאג מדי פעם לבגדיו ולנעליו של אחיו, ואת משכורתו כמלמד בכפרים הקדיש לכך. אין צורך להדגיש עד כמה גדול מעשה זה, המעיד על אווירת האחווה בתוך הדלות של המשפחה (“לפנים בישראל” ועוד). ייתכן, שהרשימה “אחי מת” נכתבה לזכרו של אח זה: “אני ממשיך את חייך, אח יקר, אני שומר את עולמך הנהדר.”

עד גיל תשע למד שופמן אצל סבו, אבי־אמו, ובישיבה המקומית. לאחר מות הסב נסע לעיירה הסמוכה קוכאנוב, שבה נולד אביו ועסק במלמדות (“ידיד נפש”), ובה חיה משפחתו. לאחר מות הסב “ירש” האב את תלמידיו והקים לו “חדר” באורשה ושוב לא הוצרך לנדוד מן הבית. לעיירות ילדותו האחרות, שמר שופמן אמונים כל חייו. כשנודע לו, למשל, מן העיתון ׳וואכנבלאט׳ על מותו של זליג, בן העיירה קוכאנוב, כתב ליעקב־ליב,⁵⁶ עד כמה העציבה אותו ידיעה זו, ובמיוחד העובדה ש“יוצאי קוכאנוב הולכים ופוחתים.”⁵⁷ במכתב אחר אליו⁵⁸ הוא מספר לו על חגיגות יובל השמונים שלו אצל שר החינוך, שבהן פגש אשה בת־גילו, שזכרה אותו מקוכאנוב, בשעה שנקרא “אלטערס אינגל” [בנו של אלתר. הכתיב כמו במכתבו]. ועוד הוא מעלה זכרונות מעיירה זו:

לעיירה זו הוא מייחס בהומור את סוד אריכות ימיו, במכתב ליעקב־ליב: “יוצאי קוכאנוב חיים לנצח. רק זליג היה יוצא מן הכלל. אני זוכר, שמול בית דודנו בקוכאנוב, ישראל ואחותו, היה בית משפחת אהרן ושם על התנור שכבו יהודים בני מאה. אני זוכר זאת טוב מאד. הרושם היה חזק.” ⁶⁰

בן אחת־עשרה נשלח ללמוד בישיבה בדוברובנה (“דוברובנה”), שבה אכל “ימים” כנהוג באותה תקופה.

על עיירה זו, שהיתה בה תעשיית טליתות, כתב לימים לוולפובסקי, שערך את כתביו בשביל הוצאת שטיבל, בתשובה לשאלתו על פרט מסויים בסיפורו “דוברובנה” בפתיחת הפרק השלישי:

בן שלוש־עשרה, בגלל הדחקות בבית, ולשם “תכלית” בחיים, הופסקו לימודיו והוכנס כשוליה אל עושה־חבלים, ובמשך כשנה עסק באומנות זו (“חבלים”). מקץ שנים, בהיותו בן 86, התלוצץ במכתבו לבן־דודו יעקב־ליב על “מקצועו” זה, שבזכותו זכה לאריכות ימים: “סולדאט ועושה חבלים, אי־אפשר שלא יהיה בריא.”⁶² בהשפעת אחיו הבכור משה עזב מלאכה זו ועבר ללמוד בישיבה בוויטבסק בהיותו כבן ארבע׳עשרה (“ויטבסק”). לימים הזכיר בהרגשת גאווה את המלמד שלו בוויטבסק, ברשימתו “הטרגדיה הגדולה”, שכוונה כנגד הרמן באהר:⁶³

קשה לדעת כמה זמן למד שם. לפי הסיפור, המתאר פרשת־חיים זו, נאסר יחד עם שאר חסרי־תעודות, וכנראה, גורש חזרה לעיר־מולדתו.

על שנים אלה, עד גיל תשע־עשרה, אין ידיעות רבות, אולם ברור, שהיו אלה שנים מכריעות בהתפתחותו הרוחנית. כאמור, בהשפעת אחיו משה ובהדרכתו, הִרבה לקרוא בספרות העברית והרוסית והמתורגמת לרוסית, וחליפת המכתבים עמו היתה התנסותו הראשונה בכתיבה יוצרת. בתקופה זו למד לימודי־חול בהדרכת מורה פרטי.

בהיותו בן 89 כתב על כך לבתו:

על האווירה בבית תעיד האנקדוטה, שסיפר לאייזיק רמבה, שראיין אותו לרגל מלאת לו תשעים שנה, בתשובה על שאלת ההשפעות עליו מן הספרות הרוסית:

דב סדן במכתבו אלי סיפר, ש“שופמן כתב בנעוריו רוסית ושלח לקורולנקו והוא לא הדפיסו. וסיפר לי בנציון דינור, כי בפגישתו עם קורולנקו, שאל אותו: מר דינבורג, האם מכיר אתה איש ושופמן שמו – הוא שלח לי דבר, ואין הוא יודע רוסית, אבל הוא בעל כשרון.”⁶⁶

הד אחר לאווירה שבבית נשמע במכתבו ליעקב־ליב, בשעה שהוא מגיב על חוש ההומור המתגלה במכתביו: “חוש הומור זה אצלנו במשפחה.”⁶⁷

בן תשע־עשרה היה שופמן, כשכתב את חמשת סיפוריו הראשונים (“הערדל”, “רפאל”, “הקרדום”, “בבית־זר”, “מחיצה”). באותו זמן נפגש עם חיים דב הורביץ,⁶⁸ שהיה כלכלן ומבקר ספרותי, ובעצתו פנה אל בן־אביגדור, שייסד זה מקרוב בווארשה את הוצאת “תושיה”, כדי שיוציא לאור את סיפוריו.

על תקופה זו בחייו העיד יעקב־ליב, שגר באותו זמן בביתו: "גרשון היה עסוק בהעתקת סיפוריו. הוא קנה לעצמו מעיל שחור, עם כובע חדש רך, וארז בתיק־נסיעה את הספרים: עין־יעקב, משניות, חומש, מילון, וביום יפה אחד, באביב 1901 נסע לווארשה״ (210).

משעה זו מתחילה הביוגראפיה שלו כסופר עברי.

ראשיתו (תרס״ב—תרע״ג)

א. ההתחלה

שופמן נתגלה לראשונה לקורא העברי ללא חבלי צמיחה וגידול, בבגרותו, בצביונו ובשיעור קומתו. לא טיפין טיפין, סיפור פה וסיפור שם בכתב־עת זה או זה, אלא בספר הכולל שבעה סיפורים. שושבינו הראשון היה בן־אביגדור, שהוציא בהוצאת “תושיה”, שייסד בווארשה, את ספרו הראשון ׳סיפורים וציורים׳ בשנת תרס״ב. שופמן היה אז בן 22 שנה.

למען הדיוק מן הראוי להזכיר שני פירסומים קודמים שלו, שיותר משהם בעלי חשיבות ספרותית הם בגדר קוריוז ספרותי, והועילו בעיקר לחיזוק בטחונו ולקירובו ל׳חבורת־הסופרים׳ בווארשה. שניהם קשורים בסופר אברהם רייזין. הדבר הראשון היה – הקדמה ביידיש לקובץ שיריו הראשון ׳צייט ליעדער׳ של אברהם רייזין בתחילת שנת תרס״ב, והשני – תרגום סיפור של רייזין, “מעלה עשן כל שהוא. (ציור מחיי הישיבה)”, מיידיש לעברית בשביל ׳הצפירה׳.⁶⁹ בשני המקומות לא נזכר שמו של שופמן כלל, לא כמחבר ההקדמה ולא כמתרגם הסיפור.⁷⁰

שני הדברים נכתבו לאחר חמשת הסיפורים הראשונים, אבל נדפסו לפניהם. באותה שנה גרו אברהם רייזין ושופמן בווארשה והתידדו מאד. הם התפעלו הדדית, זה משיריו של זה וזה מסיפוריו של זה, שקראו אותם עוד בכתב־יד. (לימים כתב שופמן רשימה נלבבת עליו: “אברהם רייזן – משורר הדלות”). רייזין עמד אז להוציא את קובץ שיריו הראשון, והמו״ל יעקב לידסקי עמד בתוקף על כך שתיכתב הקדמה, ושי״ל פרץ יכתבנה. לדעתו, תועיל ההקדמה להצלחת הקובץ, שהיה ממושכן בידי הדפוס, כיון שלמחבר לא היו אמצעים לפדותו. פרץ הסכים בתנאי שרייזין יתקן כמה חרוזים בשיריו, שלא נראו בעיניו. רייזין היה מוכן לכך, אלא שכבר היה מאוחר. הקובץ היה מסודר בדפוס. שופמן, שהיה עד לכל זה, הציע שהוא יכתוב את ההקדמה בעילום שמו, ולידסקי הסכים. רייזין, שהתלהב מאד מסיפורי שופמן, הסכים אף הוא. ההקדמה שכתב שופמן נשאה חן בעיניו, ולאחר מכן תרגם שופמן סיפור שלו לעברית.⁷¹

חמשת סיפוריו הראשונים (“הערדל”, “רפאל”, “הקרדום”, “בבית זר”, “מחיצה”) נכתבו בהיותו בן י"ט. עוד בעיר מולדתו אורשה.

חליפת המכתבים בינו לבין אחיו משה, שהיה גדול ממנו בשש שנים והיה מורה בכפרים בסביבה, הכילה את נסיונותיו הספרותיים הראשונים, שבעקבותיהם ניסה כוחו בכתיבת סיפוריו הראשונים. נסיונות הבוסר הספרותיים נשארו במקרה זה גנוזים במכתבים הפרטיים לאח ולא נתגלגלו לרשות הרבים לפני זמנם. האח היה לו מעין עורך ספרותי מעולה, שסייע בידו לחזק את הכרת עצמו ולהבליט את ייחודו.

גם שני אחיו, משה הבכור וזליג הצעיר, ניסו בעצמם לכתוב, ברוסית וביידיש, וכל האווירה בבית, על אף הדלות החמרית, היה בה עידוד לגישושי־יצירה.

השפעתו של האח משה, חליפת המכתבים עמו ואווירת היצירה והקריאה בבית יש בה כדי לתת הסבר־מה לעובדה, שמיד עם סיפוריו הראשונים הופיע שופמן כאמן בעל סימני־היכר בולטים ומיוחדים, ללא גישושי־נוער, ללא היסוסים וללא תעיות בשבילים צדדיים.

זו היא אולי תשובת־מה לשאלתו של יעקב פיכמן: “איך יוולד אמן שלם יום אחד?”⁷²

ב. בווארשה

ההחלטה של בן העשרים לנסוע לווארשה ולהסתופף בצל חבורת הסופרים שבה נבעה לא רק ממניעים חיצוניים, כמו השפעתו של ח״ד הורביץ, הכלכלן ואיש הספרות, ומדיניות ההוצאה לאור של בן־אביגדור, אלא היה בה גם משום קביעת עמדה ויחס לאווירה הספרותית ששררה בווארשה, ומשום הסתייגות מזו שבאודסה. השפעתו של מנדלי, שהביאה עמה את “שבירת הנוסח” שלו ואת הרצון שלא לעשות כמתכונתו, היא בוודאי אחד הטעמים הכמוסים שבהליכה זו לווארשה.

ח״ד הורביץ (1865–1933),⁷³ שהיה בן עיירה הסמוכה לעיירתו של שופמן (הורי־הורקי בפלך מוהילוב אשר ברוסיה הלבנה) וגדול ממנו בשנים, כבר היה בעל ׳עבר ספרותי׳ באותם הימים (החל לכתוב ב׳המליץ׳ בשנת 1882). עוד בתקופת לימודי הכלכלה שלו השתתף הורביץ בכתבי­־עת רוסיים ובהיותו בברלין התקרב לאחד־העם ולברדיצ׳בסקי שהשפיעו עליו השפעה מכרעת. הורביץ הירבה לכתוב בכתבי־העת העבריים של התקופה, היה בקי בספרות העברית, ובייחוד בזו הצעירה, ופירסם בעברית וביידיש סיפורים, מסות ספרותיות ומאמרים בשאלות כלכלה. באותה שנה (תר״ס) הדפיס ב׳הצפירה׳ מאמר ארוך בהמשכים רבים על ברדיצ׳בסקי, שהיה קרוב מאד ללבו. קרוב לוודאי שהורביץ השפיע לא במעט על שופמן המתחיל, וייתכן כי האחרון נתן לו לקרוא את חמשת סיפוריו וביקש עצתו. יש לשער, כי הללו מצאו חן בעיניו, ואולי הוא שעודדו לפרסמם. בכל אופן, באותה שנה הוציא הורביץ בווארשה את ספרו ׳הממון (פרק בכלכלה הציבורית)׳ ב“ביבליותיקה עברית” של הוצאת “תושיה” בווארשה_, וכ“בעל נסיון” בוודאי צייד את ידידו הסופר הצעיר והמתחיל בכמה עצות מעשיות והיפנה אותו אל בן־אביגדור, מייסד ההוצאה.

לח״ד הורביץ זכות גם בעידודו של שמעון הלקין בראשית דרכו (1910). הוא חיזק את ידיו ואף יעץ לו לפרסם מסיפוריו בכתבי־העת.⁷⁴

בווארשה התרכזה באותן שנים פעילות מו״לית אינטנסיבית ביותר, שחלקה רב בעידוד סופרים צעירים, שראשוני סיפוריהם ושיריהם יצאו לאור באותו זמן, ורבים מהם נעשו אח"כ לעמודי התווך של הספרות העברית. עיר זו נעשתה למרכזו של הדור הצעיר בספרות, שאווירת הבוהמה הספרותית־טרקלינית שבה, דמויותיהם של י״ל פרץ ודוד פרישמן ומצי­אותם של עיתונים והוצאות־ספרים משכו אותו אליה, אף על פי שלא פעם הסתייג ממה שמצא בה.⁷⁵

בכמה וכמה מרשימותיו חזר שופמן ותיאר את האווירה שמצא בווארשה בבואו אליה בשנת תרס״א, בשעה ש“כוכב הספרות העברית היה בעלייתו” (“וארשה בשנת תרס״א”), ואת אורחם ונוהגם של הסופרים שבה: אברהם רייזין, בן־אביגדור, פרץ, דינזון, נומברג, פרישמן:⁷⁶ “פרחי הסופרים המתחילים, בעברית וביידיש, עולי־הימים הללו, הרעבים למחצה והבלתי־לבושים כהוגן, אשר התלקטו ובאו מאוקראינה ומרוסיה הלבנה וכו', נמשכו אל מעון פרץ זה כפרפרי לילה אל האור” (“י״ל פרץ”). ועל בן־אביגדור: "אפילו בן־אביגדור בשעתו, עם כל ׳צלליו׳, גישה של סופר ואוהב ספרות מונחת היתה ביסודה של ׳תושיה׳, ׳ביבליותיקה עברית׳ וכו׳.⁷⁷

תקופה זו הטביעה חותמה על שופמן לכל חייו, וההיכרות עם האישים שבווארשה וההשפעות האירופיות, שספג שם תוך לקיחת חלק בפעילות הספרותית העברית המגוונת, היו לו, כמו לסופרים אחרים, חלק מהמטען הרוחני, שנשא עמו לכל מקום וממנו שאב כל ימיו.

ההחלטה לבוא לווארשה היתה גם פרי תפיסה ספרותית, שראתה צורך בשינויים בספרות העברית, בהשתחררות מן הנוסח הקבוע ומן השיגרה, בחיפוש אחרי צורות הבעה חדשות וריתמוס חדש של השפה. כבודם של הסופרים הגדולים, ובראשם מנדלי, במקומם מונח, ואין מקום לערער על כך,⁷⁸ אולם הפחד מפני ההשתעבדות להם ולדרך כתיבתם וההכרה, שכעת יש הכרח לכתוב אחרת, לשבור את הנוסח, היו מן הסיבות האמיתיות, שדחפו סופרים מחדשים כשופמן להסתופף בווארשה דווקא. דברים, שניסח מקץ שנים לא מעטות שלמה צמח במאמרו “בעבותות ההווי”⁷⁹ בדבר השיעבוד של הפרוזה העברית למנדלי וכנגד “סבל־ירושה זה”, שנהפך ל“צור מכשול ליצירה העברית”, כוחם יפה להסביר את הסיבה האמיתית המסתתרת מאחורי העדפתה של וארשה על אודסה ביחס לסופרים כשופמן, שכבר עם הופעתו המקובצת הראשונה נתגלה כאחד מיוצרי הנוסח החדש בפרוזה העברית, שעמו הוכנסו הערכות וטעמים חדשים לספרות העברית.

ג. קבלת־הפנים הראשונה

קבלת הפנים הראשונה לשופמן היתה מעודדת ומאכזבת כאחד. בן־אביגדור קיבל מיד עם קריאתו את חמשת הסיפורים לדפוס, וכנראה אף ביקש ממנו להוסיף עליהם עוד סיפורים, כדי שהספר לא יצא צנום מדי. כתוצאה מפניתו זו נכתבו בווארשה שני סיפורים נוספים: “כחום היום” ו“יוגה”, והספר הראשון יצא כשהוא כולל בתוכו 7 סיפורים (63 עמודים). נלהב פחות, אך עדיין אוהד, היה גם ש״ל גרדון, שהיה באותו זמן עורך עיתון הילדים ׳עולם קטן׳ (הוא היה גיסו של בן־אביגדור), שמתח ביקורת על הסיפורים בגלל “מיעוט העלילה” שבהם. לאוהדיו של שופמן הצעיר והמתחיל שייך, כאמור, גם אברהם רייזין. מן הסופרים הצעירים המתחילים, שידידותם חיזקה הרבה את רוחו של שופמן היה גם ה״ד נומברג, ששיחותיהם המשותפות ברחובות וארשה ודעותיו בזכות סיפוריו היה להם חלק רב בהחזרת הבטחון העצמי: “דעתו בנוגע לדבר כתוב בידי אחד מחבריו הצעירים היתה קריטריון” (“ה״ד נומברג”).

בקיץ תרס״א שהה ברדיצ׳בסקי במעון־קיץ ליד וארשה עם אשתו (ולא כפי שכותב שופמן עם ארוסתו, שהיתה אחר כך לאשתו), ושופמן הביא אליו את סיפוריו הראשונים, שעמדו להופיע בהוצאת “תושייה”, לעיון. שופמן, כצעירים רבים אחרים, העריץ את ברדיצ׳בסקי וחוות דעתו על כתיבתו היתה חשובה לו מאד. חווית הפגישה עמו היתה כבירה, וברדיצ׳בסקי מצדו, לאחר השיחה פנים־אל־פנים ולאחר הקריאה בסיפוריו, נעשה מתומכיו וממעודדיו הגדולים של שופמן (“פגישתי עם מ״י ברדיצ׳בסקי”) ואף כתב עליו שתי רשימות ביקורת נלהבות (בשנת תרס״ד ותרס״ט). שופמן היה זה שקישר לראשונה בין ברנר לבין ברדיצ׳בסקי.

לעומת קבוצה זו של חסידי כתיבתו לא מצאו סיפוריו הראשונים חן בעיני “האריות” שבחבורת סופרי וארשה, כגון דוד פרישמן וי״ל פרץ. כפי שהיה מקובל, “עלה שופמן לרגל” לביתו של פרץ ושם, במחיצת סופרים נוספים (נומברג, דינזון), קרא לפניו מתוך סיפורו הראשון “הערדל”.⁸⁰ נומברג העיר ברוסית, כי מורגשת בסיפור זה השפעתו של צ׳כוב, ואילו פרץ, שראה גם בהערה זו מחמאה בלתי מוצדקת, העיר ברוסית אף הוא: “אין כאן דבר מעין צ׳כוב.” פרץ, כפי שמתאר שופמן, “הביע את אי רצונו” בנימוק, ש“זהו תרגום מרוסית – אין זה עברית לחלוטין. אילו הייתי אני במקום בן־אביגדור, לא הייתי מקבל את זה לדפוס.” למותר לתאר את הרגשתו של הסופר המתחיל לשמע דברים אלה, וכפי שהוא מעיד על עצמו: “יצאתי מלפניו על מנת שלא לשוב אליו עוד” (“וארשה בשנת תרס”א"). בשעת פגישתו עם ברדיצ׳בסקי אף פלט “על חשבונו אי־אלה דברי זלזול,” דברים, שהביאו את ברדיצ׳בסקי ללמד סניגוריה על פרץ וללמד הלכות דרך־ארץ את הסופר הצעיר והמאוכזב ביחסו לסופרים גדולים וחשובים.

לימים, במלאת מאה שנה להולדתו של פרץ, הקדיש לו שופמן רשימה ובה “החליק” על אותו מאורע ראשון, שבו החליט שלא לשוב אליו עוד. הוא תיאר את התה הרענן והריחני, שחלט פרץ בעצמו לנומברג, לדינזון ולו, כאשר ביקרו במעונו בווארשה באביב תרס״א, את צורתו החיצונית הרעננה ושופעת החמימות, שבגללה נמשכו אליו הנערות ופרחי־הסופרים כאחד, וכתב בנימה של שוויון נפש מוחלט על אותו מאורע, שהוציאו מרשות היחיד ועשאו עניין לרבים: “קרא את כתבי־היד שלנו, קרא בהתעניינות, העיר מה שהעיר.” הביקורת היחידה, הנשמעת בקטע זה, אף היא נרשמת לזכותו של פרץ: “אבל למצבנו החמרי, מהיכן אנו חיים כאן, בבירה פולנית זרה לו, לא חקר ולא דרש, ודווקא זה היה נהיר לנו ועודד את רוחנו” (“י״ל פרץ”). עם זאת, לא שכח לו את ביקורתו לעולם ופה ושם עשה עמו “חשבון”.⁸¹

עוינת לא פחות היתה תגובתו של פרישמן על שני הסיפורים “כחום היום” ו“יונה”, שנכתבו בווארשה, שכן הפטיר מבין שפתיו ברוסית: “לא מתאים בשביל ׳הדור׳.” בחוות דעתו החיובית של פרישמן היה כדי להביא לשופמן סכום כסף כמקדמה, ובהערתו זו ביטל גם את תקוותו זו.

ברשימת הזכרון, שכתב שופמן לאחר מותו של פרישמן, מורגשת הערצה לסופר גדול זה ולכוח המבקר שבו, על אף האכזבה הראשונה ממנו: “לצעירים לא ידע חיבה יתרה, אבל בכל מה שיצא מפיו ומעטו עורר את החשק לכתיבה” (“דוד פרישמן”). הוא חזר ותיאר את השפעתו עליו כעורך ׳הדור׳ עוד לפני שהגיע לווארשה (“מעין מכתב אל העורך”), ראה בכתביו “חן פרישמני מיוחד” וסיכם: “פרישמן הוא בכל זאת פרישמן” (“אגרות פרישמן ליל״ג”).

ד. ‘סיפורים וציורים’

קובץ הסיפורים הראשון ׳סיפורים וציורים׳, שכלל, כאמור, שבעה סיפורים, הורגש בו מיד החידוש שבצורת הכתיבה וההתבוננות, והבליט את ייחודו של הכותב. נראה, שבלי הגזמה אפשר לומר, כי בקובץ סיפוריו זה הגיע שופמן לשיא יכולתו כמספר, וסיפוריו האחרים, שנכתבו בתחנותיה השונות של תקופה ראשונה זו, עד שנת תרע״ג, עם נסיעתו לווינה ופרוץ מלחמת־העולם הראשונה – היו כהמשך לאותה מדרגה אמנותית גבוהה, שגובהה וטיבה כבר נסתמנו בספר ראשון זה. דומה, שמקומו בספרות העברית שמור לו בעיקר בגלל סיפוריו מן התקופה הראשונה, והרושם, שעשה על קהל הקוראים בשעתו, נוצר בזכות ספר הסיפורים הזה והשלושה שבאו מיד בעקבותיו.

בשבעת סיפורי הקובץ מקופלים, למעשה, המשכו והתפתחותו העתידים לבוא. אחת התכונות המהותיות, שכבר זכתה לציון ולהבלטה בביקורת, היא ריכוז המציאות בפרט אחד, שהוא חסר־חשיבות לכאורה, שבאמצעותו מתגלה ההוויה כולה. פרט זה יכול להיות חפץ כל שהוא, כגון קרדום או ערדל, והוא יכול להיות מעשה כל שהוא, כמו בקשת הלוואה וביקור בבית חבר. לימים, נשאר השלד העירום בלבד – החפץ או האביזר ובדל־העלילה, המעידים על המציאות והטבע האנושי.

סיפוריו של שופמן שייכים לסוג סיפורי “התלושים”, שהיה רווח מאד באותו דור. אלה הם וריאציות על מוטיב התלישות, כשהגיבור מנותק מן החברה ומרגיש עצמו בודד בעולם. לגיבורים אלה ייחוד משלהם, בחולניותם המרובה ובארוטיות היתרה שהם מגלים, הגובלות לפעמים בסטייה מן הנחשב כנורמאלי. דמות כ“יונה” היא דמות של אדם, הנמשך לנערים ולנערות קטנים, ובעיקר לנערים. כמיהתו למשהו, שאין הוא יודע פשרו, כשרק אהבת דוד ויהונתן משמשות לו מוקד הזדהות והשראה, אינה מאפשרת לו להתקיים בעולם. החמדה הגופנית הגדולה, שלא יכלה לבוא על סיפוקה, היא שהביאה למותו. כמוהו גם גיבור “כחום היום”, נתניה המורה, אשר משיכתו לתלמידו רק נרמזת בסיפור ואינה מתוארת תיאור ישיר, ורק תמונת הסיום של אחת הפרות, העולה ומטפסת על גבי חברתה, מגלה במה דברים אמורים.

יש להעיר, ששופמן עצמו לא ראה בהתנהגות זו דבר־מה חולני או סוטה, אלא משהו ענוג ועדין מאד.

גם שאול, גיבור “בבית זר”, מגלה נטיות דומות וכמה למגע ידו של חברו ראובן; עצביו המגורים גורמים להגברת הרגשת בדידותו ועליבותו ולאפסות העולם הפנימי, שיצר לו בעקבות הספרים שקרא, המתנפץ לנגד עיניו.

נטייתו זו של שופמן לתאר את החלש, את החולני, את המצבים הקיצוניים, שאליהם מגיע האדם, מתגלית הרבה בהמשך יצירתו, וגם היא מסימני ההיכר שלה.

האכזריות שבחיים, אדישותם של בני־האדם לסבלו של הזולת, ההנאה ששואבים הבריות מייסוריהם של האחרים, כל אלה וכיוצא בהם, שנעשו לימים מסימניה המובהקים של כתיבתו והופיעו כמוטיבים טהורים ללא תוספת של סממני תיאור ועלילה – מצויים כבר בסיפורים ראשונים אלה, כשהם משובצים בתיאורי הגיבורים ועולמם. כך, למשל, מתוארת תגובתה האדישה של נערה אחת בסיפור “בבית זר” על מות “עלם מוכה שחפת הגר באותו הרחוב,” ותוך כדי דיבור על נושא זה היא מעוררת יצרו של אחד הצעירים, המתהולל עמה. הגיבורים ״התלושים״ של הסיפורים הראשונים מְפַנים את מקומם לגיבורים החלשים, שמולם עומדים חזקים מהם, אם בקסרקטין, אם בבית־הסוהר, אם בעיר ואם בכפר, ההירארכיה המחלקת את בני האדם לחזקים ולחלשים, קיימת תמיד, ורק המקומות והמסיבות משתנים.

מיעוט היסוד העלילתי בסיפורים והעתקת נקודת הכובד שבהם אל יצירת האווירה המיוחדת, האופפת את הגיבורים, גם היא אופיינית לסיפורים אלה. דימויים כגון “העששית על השולחן [– – –] ומראיה הזכיר את העוויית פני האיש המתאווה להתעטש…” או “ממבוא הבית, מחדר המבשלות, הגיעו לאזניו קול נפילות נטפי מים, נפילות רכות, ירקרקות־קודרות, עצובות” (“מחיצה”) – מייחדים את סיפוריו מתקופה זו.

כמיהת הגיבורים אל ילדותם ונסיונם להיאחז בה, כמשהו הנותן בטחון וכוח להמשיך ולשאת את החיים העלובים, אך גם כמקור לצער ולסבל של ההווה, נרמזים כבר בסיפורים הראשונים.

עם הופעתו של ספר ראשון זה נעשה שופמן אחד מחבורת המספרים הצעירים, שהחלו את צעדיהם הראשונים בראשית המאה. מכאן ואילך נזכר שמו בנשימה אחת יחד עמהם, ובמיוחד עם שני חבריו האחרים, ברנר וגנסין.

ה. בהומל

קובץ הסיפורים הראשון ׳סיפורים וציורים׳ הופיע בקיץ תרס״ב, ועוד קודם, בחורף תרס״ב, נלקח שופמן לשרת בצבא הצארי בעיר הומל. במכתב למנחם פוזננסקי⁸² מספר שופמן כיצד הגיע לידיו לראשונה ספרו זה: “קובץ ׳תושיה׳ שלי קבלתי בקסרקט, בעצם הצרות הגדולות של חייל בשנתו הראשונה. ומובן, שלא יכולתי ליהנות אז מזה הנאה כל שהיא. התעללות הגורל.” ⁸³

תקופת הומל של שופמן (תרס״ב־תרס״ד) שרויה במזל של שתי חוויות מרכזיות, המנוגדות זו לזו ומשלימות זו את זו, שהקנו לה את חשיבותה המכרעת בחייו ושהשפעתה ניכרת בכל יצירתו. הכוונה לשירות בצבא הרוסי מזה ולחופשות הקצרות, שבהן נפגש עם משכילים וסופרים, בעיקר בבית משפחת הופנשטיין בהומל – מזה.⁸⁴

ידידותו עם בני משפחת הופנשטיין, משה, אליעזר, רבקה ואמם שבביתם היה מרכז ספרותי למשכילים ולפרחי־סופרים, הקלה עליו את תקופת הצבא, הרחיבה את חוג ידידיו והיתה לה השפעה מרובה גם על התקופות הבאות בחייו.

בבית משפחת הופנשטיין הכיר את אורי ניסן גנסין, את אהרן שאול ניבילוב ואת ז״י אנכי, ומאותו זמן נקשרה ידידות עמוקה ביניהם. דמויותיהם של בני משפחה זו ושל באי ביתה הונצחו בכמה מסיפוריו של שופמן, ששינה, כדרכו, אך מעט את חמרי המציאות.

שופמן במדי חייל, הומל 1903.

משמאל לימין: ג. שופמן, טורצ׳יכין(?), פבזנר.

בתקופת השירות בצבא נפגש שופמן לראשונה גם עם דוד שמעוני (אז שמעונוביץ), שהיה כבן שש־עשרה, אולם שיריו העבריים כבר נדפסו בכתבי־העת. שמעוני היה יליד בוברויסק ברוסיה הלבנה, ולמקום זה הגיע הלגיון, ששופמן שירת בו, בעונת הקיץ. באמצעות קבלן־צבא יהודי שהפגישו עם בחור משכיל יהודי, שמע אז את שמעו של הנער־המשורר שמעונוביץ.⁸⁵

הפגישה עם גנסין בשנת תרס״ג בהומל נתקיימה עם צאת ספרו הראשון של שופמן, והשיחה ביניהם נסבה על ספר זה, ששופמן מכנה אותו ברשימה זו “קובץ כתבי הקלוקל” (“אורי ניסן גנסין”). קרוב לוודאי, שדעתו של גנסין עליו היתה קרובה לדעותיהם של ברנר ושל אנכי, שאף־על־פי ש“עוד הרבה חסר לו,” הרי גם “הרבה יש בו.”⁸⁶ ההרגשה, ש“הכותב הוא אחד מאתנו,” נתאשרה על־ידי שני הצדדים לאחר הפגישות והשיחות ברחובות הומל. שופמן ברשימתו זו מציג את הפגישה עם גנסין כ“הונוראר” האמיתי שלו, שכן בזכות ספר־סיפוריו הבין, “שכל עיקרו של עניין הכתיבה בכלל אינו אלא מין החלפת מכתבים בין אנשים־אחים מעטים מפוזרים ומפורדים על פני תבל, שרובם אינם מכירים זה את זה.” את חווית השיחה עם החבר החדש והנפלא הזה, שהבנה הדדית מלאה שררה ביניהם עוד לפני הפגישה הראשונה, הוא מתאר במילים נרגשות ביותר: “כל כגון דא טועמים אך סופרים מתחילים, סופרים־נערים, בשעה שהם מוצאים מין את מינו בנכר, בנדודים, בתחילת הסתיו… כן, כן. יש אושר שמור רק לנו המשוררים.”

ההרגשה של “אנשים־אחים” היתה אחת מחוויות היסוד של הסופרים הצעירים באותה תקופה, והיא מצאה את ביטויה בעיקר בחליפת המכתבים ביניהם ומעט בפגישות ובשיחות, שכן רובם נדדו ממקום למקום ונפגשו לעיתים נדירות בלבד, לזמן־מה. הידיעה, כי אי־שם באחד המקומות מצויים אנשים קרובים בלב ובנפש, שאליהם בעיקר כותבים והם הקוראים הנבחרים, סייעה להם הרבה להתעודד בשעת משבר ולהתגבר על אכזבות.

חליפת המכתבים בין “אנשים־אחים” אלה, שמקצתה פורסמה ברבים וברובה עדיין טמונה בארכיונים, יש בה מעין המשך לסיפורים, שנתפרסמו, שכן היו אלה מכתבים המבטאים מצב־רוח, תחושות והרגשות, כיסופים וגעגועים לידיד קרוב, למשהו בלתי־נתפס, בתוספת תיאורים הומוריים־ביקורתיים על תנאי החיים ומצבי הרוח, שהכותבים וחבריהם האחרים נתונים בהם. כמה מן המכתבים נראים כאילו נלקחו מאחד מסיפוריו של שופמן, אנכי או גנסין, ללא שינוי ועיבוד.

גם הפגישה עם ז״י אנכי (“ז״י אנכי”) בהומל בשנת תרס״ג באה לאחר שאנכי קרא בסיפורי שופמן, והתעורר בו הצורך לפגוש את הכותב ולהכירו. היכרות זו, כפי שמספר שופמן,⁸⁷ נעשתה במחנה הצבא, שאליו באו גנסין ואנכי לפגוש את "החייל במדים בעל הסיפור הנפלא ׳יונה׳ ".

הפגישות בין גנסין ואנכי לבין שופמן נמשכו, בעיקר בבית משפחה הופנשטיין, שאליו היו באים כל אחד ממקומו, וכפי שמתאר זאת שופמן:

באותו זמן, ימים מספר אחרי הפוגרום בעיר הומל בסוף קיץ 1903,⁸⁹ נפגש גם עם הלל צייטלין.⁹⁰ הוא תיאר כיצד עמד צייטלין “חיוור ומזועזע, אבל עם זה קורן בשאר־רוחו”, תהה על פשר המאורעות הללו ודיקלם בע"פ מדברי ברדיצ׳בסקי, שהיו כעין נבואה לעתיד־לעתידו שלו (“הלל צייטלין ומ”י ברדיצ׳בסקי", “הומל”).

את מקומו של שופמן ואת אווירתו של “חוג הומל” תיאר לימים הלל צייטלין:

מקום נכבד תופסת בסיפוריו של שופמן משפחת הופנשטיין (שתוארה גם בסיפורו של גנסין “בטרם”), אֵם המשפחה, שני האחים אליעזר ומשה ואחותם הצעירה רבקה, שמילאו תפקיד גדול בחייו, “עליו אני צריך להיות אסיר־תודה להם עד היום” (“הומל”).

בביתה של משפחה זו שהה שופמן בזמן החופשה שלו מן הצבא וביקר בו בכל הזדמנות שניתנה לו, בשעה שנשלח בשליחויות שונות מן הקסרקטין אל העיר. ברשימה “עזר למשטרה” (נקראה בגירסה הקודמת: “עזר לבולשת”) מן הסידרה “מעתות בצבא” הוא מתאר מה היה בית זה בשבילו באותה תקופה קשה ומרה:

יש בסיפור זה רמזים לאהבה החשאית, שהחלה צומחת בין החייל לבין האחות הצעירה, והזעזוע, שהיה עד לו, כאשר נלכדו האחים והאחות בידי המשטרה והושמו במאסר, והחיילים הרוסים הציצו דרך חור המנעול למקום “תפיסת־הנשים”, שבו היתה גם סוניה…

תיאור אחר של אותה משפחה והתפקיד, שמילאה בחייו באותה תקופה, נמצא בסיפורו: “סיוט”. הפגישה הראשונה ביניהם נערכה בשעת־שריפה בעיר, כשפלוגתו של החייל מנחם סמוּטני [עצוּב], גיבור הסיפור, אחד מבני­־דמותו המרובים של שופמן עצמו בסיפוריו, נשלחה העירה בתורת עזר משטרה בשעת השריפה. כאן שמה של האחות הוא “ליבקה” [אהובה], והיא בת שש־עשרה, גיל שהיתה לו אחיזה ביוגראפית. רמזים שאינה אדישה כלפי החייל הצעיר מובלעים בין השורות:

יש לשער, שגם נאטאשה שבסיפור “הפליט”, המוזגת לו כוס תה, בשעה שהוא משוחח עם אחיה, ושוברת בהתרגשותה את הכוס, עוצבה בדמותה של רבקה לבית הופנשטיין, והסיפור על העזרה, שהגישו לו אחיה בשעת בריחתו למקום אחר ונשיקתה במעמד זה, יש לו אחיזה במציאות.

בארכיונו של שופמן ב“גנזים” מצויה חליפת המכתבים עם משה ואליעזר הופנשטיין, והיא בעלת חשיבות מרובה להבנת האווירה, שבה היה נתון באותה תקופה. אליעזר הופנשטיין עצמו פירסם שני שירים ב׳השילוח׳ (תרס״ג, תרס״ו), ודמותו “הונצחה” בסיפור “סיוט” בשם הגיבור: “שלום”, שהוא “האח הגדול”, “מי שכבר נדד הרבה בנכר, בחוץ לארץ”, ומעיד על עצמו: “אני אוהב לשוט במרחקים איזה זמן, אבל לאורך ימים – לא.”

את סיפורו “טיול” הקדיש שופמן לאליעזר הופנשטיין וכן רצה לעשות גם בסיפורו “ליד הדרך”, שנשלח לביאליק, עורך ׳השילוח׳, אלא שביאליק כתב לו מאודסה: “את האקדשה להופנשטיין אשמיט, כדרכי עם כל האקדשות. אין דרך להכניס לתוך ׳השילוח׳ אקדשות פרטיות. מנהג הוא – ואין לשנותו.”⁹² במכתבו לברנר דואג שופמן: “הנשתיירה האקדשה להופנשטיין?” ומבקש: "שלא לחטוא להיסטוריה הואילה לרשום תחת ה׳טיול׳ ׳פברואר 1905׳.״⁹³

סיפורים אלה, שנכתבו על רקע אווירת הומל והחבורה שנמצאה בה, תיארו אנשים מסויימים, מקומות מסויימים ומאורעות שהתרחשו במציאות, והיה בהם משהו מחליפת מכתבים בין אנשים־אחים, שנתגלגלה לרשות הרבים, ש“זר” לא יוכל לרדת לסוף משמעותה.

ברוח זו כותב משה הופנשטיין לשופמן בתגובה על סיפורו “קטנוּת”: “הכרתי את הגיבור…”⁹⁴ וכך כותב שופמן לביילין בלונדון על סיפורו של גנסין: “ב׳בטרם׳ בכל זאת ישנם מקומות יפים, אעפ״י שיש להם אופי פרטי, מובן רק בחוג ידוע של הנפשות הביתיות.”⁹⁵ דברים שכוחם יפה גם לכמה וכמה מסיפוריו של שופמן עצמו.

כך, למשל, הנציח שופמן בסיפורו “אהבה” את דמותו של אהרן שאול ניבילוב, חברם של גנסין, ברנר ומשפחת הופנשטיין ושלו עצמו מתקופת הומל, שהיה בן פּוצ׳פּ ומת ממחלת השחפת בתחילת אוגוסט 1907,⁹⁶ אף על פי שהרקע לסיפור זה הוא מתקופת לבוב ולא מתקופת הומל.⁹⁷ תיאורו של ניבילוב בסיפור כתוב ברוח המכתבים, שהחליף שופמן עם רעיו על מותו, ויש הרגשה ששופמן הכניס קטעים ממכתבי משה ואליעזר הופנשטיין לסיפורו זה כמעט ללא שינוי כאמצעי ליצירת האווירה המיוחדת בו.

על מחלתו של ניבילוב כתב משה הופנשטיין לשופמן:

וכך מתואר ניבילוב ב“אהבה”:

במכתבו של משה הופנשטיין לשופמן מתוארים מותו של ניבילוב והרגשתו של הכותב בעקבותיו:

חוויתו של שופמן בצבא היתה אחת המרכזיות בחייו ונעשתה לאחד מחמרי־הבניין היסודיים של יצירתו. תקופה זו מצאה את ביטויה הישיר בסיפורי־הקסרקטין שלו, שנכתבו סמוך מאד לאותה תקופה, ובכמה סיפורי־צבא, שנכתבו מאוחר יותר, ואת ביטויה העקיף ברשימותיו המאוחרות. לשירות בצבא היתה השפעה מרובה על תפיסת העולם הכוללת שלו, ועל ראייתו המקיפה את האדם בעולם בכלל ואת היהודי בפרט.¹⁰²

ההפסקה, שחלה בכתיבתו ובפירסום סיפוריו בגלל שירותו בצבא, היתה קצרה ביותר. לאחר כשנתיים של שירות,¹⁰³ מיד כשעבר את הגבול לגליציה עם פרוץ מלחמת יפאן־רוסיה בשנת 1904/1905, “השתחרר” הכל מתוכו ו“סיפורי־המלחמה” שלו החלו להתפרסם מעל דפי העיתונות. נראה, שהסיפור הראשון היה “בין החומות”, הנזכר במכתבו של ביאליק אליו¹⁰⁴ ונכתב זמן מה קודם לכן. מכתב זה נשלח כתשובה למכתבו של שופמן אליו מלבוב, המודיע לו ששלח לו בשביל ׳השילוח׳ “ציור” זה. במכתב רומז ביאליק להברחת הגבול של שופמן: “שמענו את כל ההרפתקאות שעברו עליך ועל חבריך – ונרגז.”

בכמה מסיפורי הקסרקטין של שופמן מצוי גיבור, שהוא בן־דמותו של המספר עצמו, ולו סימני־היכר מיוחדים החוזרים ונשנים. באחרים – מצויה לא פעם דמותו של חייל יהודי אחד לפחות. ב“בין החומות” זהו ניסן לוין, “החייל מן הרוטה השישית”, המתיירא “שמא יפגע בכידונו של ההולך לפניו”, חולם על ביתו בעיר מולדתו ועל פייגיל בת צמחון, שהיתה בת ארבע־עשרה בלכתו ממנה. עליו אומרים חבריו: “זהו לוין שלנו. הוא צוחק תמיד. [– – –] ׳עלם׳ טוב הוא; ׳מלומד׳, כמוהו, אחי, מעטים המה גם בין ׳שלנו׳. אותו הכל אוהבים. גם מפקד־הרוטה, גם הפלדפבל. הוא גם בצורתו אינו דומה ליהודי!” “בן־דמות” אחר לשופמן הוא המספר ב“מעתות בצבא”, המתואר כפזור־נפש; מנחם סמוטני בסיפור “סיוט”, שאינו יכול להסתגל לחיי הקסרקטין ואף מחוצה לו, בעיר הזרה, מתלבט בחוסר כל.

בסיפור “כל הימים” זהו נחום בונדי, שאינו יודע כיצד מטפסים על “הגדר” או כיצד דוקרים בכידון, אבל לעומת זה יודע הוא את שמו של טורגנייב ואת הנערות.

בכמה מסיפורי הצבא, שנכתבו מקץ שנים, מוותר שופמן לחלוטין על אמצעי ההסוואה של הגיבור בן־דמותו ומופיע כמות שהוא עם כל סימני ההיכר שלו במציאות, כסופר שספרו מגיע אליו לקסרקטין (“ביום אביב” בסידרה “מימי צבא”).

דמות קבועה אחרת בסיפורים אלה היא דמותו של “הפלדפבל חריטונוב”, שהיה חייל בכל רמ״ח אבריו, אולם בשעה שהוצא מחוץ למסגרת הצבאית, שלח יד בנפשו. דמות זו, שהוקדשה לה רשימה מיוחדת, נזכרת גם ברשימות נוספות, שנכתבו ממרחק הזמנים, המתארות את זכרונות תקופת הצבא (“מרוץ”, “הרובה”).

לימים, תיאר שופמן על דרך ההומור את חשיבות השירות בצבא כ“תנאי” לכתיבה טובה: "כמה שאני נוטה לחשוב שכדי לכתוב כהוגן, צריך לעבוד תחילה בצבא הרוסי.״¹⁰⁵

לתקופת הצבא שלוש חוויות יסוד: האחת – עצם השירות בצבא הצארי והמעבר מחיים אזרחיים למשמעת קסרקטינית. השנייה – היות יהודי יחיד, או כמעט יחיד, בין חיילים רוסים בני פלכים שונים מכל רחבי רוסיה. והשלישית – אולי המזעזעת ביותר, חוויתו כחייל יהודי בצבא, שהיה עֵד לפרעות, שנעשו ביהודי העיר, שבה חנה הצבא, והשתתפותם של “חבריו” החיילים במעשים אלה (“מעתות בצבא”).

הרגשת חוסר האונים של הגיבורים התלושים בסיפורים הראשונים בגלל מוצאם העלוב מול אלה החזקים, השבעים, העשירים הבטוחים בעצמם, נתגלגלה בהרגשת חוסר האונים של החייל הפשוט בכלל ושל החייל היהודי בפרט. תקופת השירות בצבא הגבירה את הכמיהה לכח הגופני והערצתו. (“כח”, “סרגי ממוטוב”, “ויחל שער ראשו לצמח”, “אמנים”, “הפטיש הקטן והפטיש הגדול” ועוד הרבה).

ו. הברחת־הגבול והמאסר

באביב תרס״ד (13.3.1904),¹⁰⁶ עם פרוץ מלחמת רוסיה־יפאן, ערק שופמן מן הצבא הרוסי, הבריח את הגבול לגליציה והתיישב בלבוב (למברג), שבה גר כתשע שנים עד קיץ 1913.

תשע השנים שעשה בלבוב, תחנתו הארוכה ביותר בתקופתו הראשונה, הטביעו חותם מיוחד על יצירתו, והן שביססו את מעמדו כסופר מן השורה הראשונה בספרות העברית.¹⁰⁷

הפגישה הראשונה עם “החופש” בגליציה עמדה בסימן מאסרו של שופמן באשמת חוסר־תעודות. על מאורע זה חזר שופמן וסיפר פעמים אחדות, אם בגוף ראשון ובמפורש כאחד מסיפורי זכרונותיו המאוחרים, ואם בצורה מוסווית, בסיטואציה מרכזית או צדדית בכמה מסיפוריו מאותה תקופה או מתקופה מאוחרת יותר. גם בסיפור על דרך ההסוואה אפשר לזהות על נקלה את סימני ההיכר של שופמן באחד הגיבורים הבדויים הללו, המעוצב בצלמו ובדמותו.

באחת הרשימות מסידרת “פרקי לבוב”, המוקדשת לגרשום באדר, הוא מספר:

תיאור מוסווה של אותו ליל מאסר, ששינוי המסיבות הקנה לו עוצמה דרמאטית־אירונית, נמצא בסיפור “אורות באופל”, שבו בלשי המשטרה תופסים את המהגר חסר־התעודות בבית־הזונות, והם מחכים לו עד שיתלבש כדי להובילו אל בית־הסוהר.

בסיפור “סיוט” – “קושמר” בנוסח הראשון שלו – נזכרת אותה אפיזודה של הברחת הגבול והימים הראשונים הקשים “בחוסר כל, לרבות גג מעל לקדקוד”, שהם מנת חלקו של הגיבור מנחם סמוטני, העשוי בדמותו של שופמן, אלא שבו ההדגשה היא על הגיבור השני, ניגודו של מנחם “הנער הטוב”, שיש בו “איזו חיוניות בהמית”, שבכוחה הוא מצליח “להסתדר” בכל מקרה ובכל מצב.

אלה הם סיפורים וזכרונות, שנכתבו ממרחק השנים, אולם מרבית הסיפורים על המאסר ובית־הסוהר נכתבו זמן קצר לאחר המאורע, היינו בתקופת לבוב. פחד הגירוש והמאסר הוא אחת ההרגשות הקבועות של גיבורי הסיפורים, ולמעשה, מעשיהם מכוונים להפיג פחד זה (“בגולה”). גיבור הסיפור “טיול”, גדליה שור, מופיע בראשונה לפני הקורא לאחר שיצא מבית־האסורים, ויש לו הרגשה, שהישיבה שם הוסיפה לו משהו “מעניין”, שיש בו כדי למשוך את לב הנערות.

תיאור מפורט של הברחת הגבול בעזרת מבריחים מקצועיים נמצא בסיפור “הפליט”, שבו מתוארת בהרחבה ההליכה הלילית, הפחדים המלווים אותה והרגשת הרווחה לאחר המעבר: “רק מי שנמלט מחצר־הגרדום יכול לטעום כראוי את אוויר הנשימה הפשוט,” ובן־דמותו של שופמן הפעם, דניאל קוראן, אמנם טועם בכל ישותו את הרגשת השיחרור והחופש. אולם הרגשה זו באה אל קיצה לאחר שקוראן נתפס על־ידי סוכני הבולשת והושם בבית־הסוהר באשמת חוסר תעודות. הווי בית־הסוהר הקודר מתואר בהרחבה כניגודו של חלקו הראשון של הסיפור, שבו תוארה הרגשת החופש, ובסופו של הסיפור שם הגיבור קץ לחייו בתלייה בתא הסוהר. נושא זה חוזר גם בסיפור “במאסר”, השייך כולו לסוג “סיפורי בית־הסוהר” ומתאר את האווירה במקום זה ואת היחסים בין הכלואים. גם כאן נוצרת הירארכיה כמו “בחוץ” בהתאם למוצא, לדעות ולתכונות: חזקים וחלשים, יהודים וגויים, בעלי סוגי עבירות שונות, “פליליים” ו“פוליטיים”.

ז. בסימן נשים

נושא המאסר, הישיבה בבית־הסוהר וההרגשות המתלוות לפרשה זו – תופסים, אמנם, מקום נכבד בסיפורים מתקופה זו או אלה המתארים תקופה זו ממרחק השנים, אולם אינם הנושא העיקרי והאופייני.

במרכזם של “סיפורי גליציה”, עומדת האשה בהופעה כמעט קבועה, החוזרת בוואריאציות רבות מאד ובגיוונים עשירים ומפתיעים. הילדה־הנערה האהובה של ימי הילדות והנערה־האשה, בת המשפחה המיטיבה של תקופת הצבא, פינו את מקומן לאשה־הזונה בבית הקלון, שהיא עתים צעירה ועתים זקנה, יפה ובלה לסירוגין, מבינה ואדישה חליפות. בצד הזונה מופיעות גם דמויותיהן של נערות ונשים אחרות, שהגיבור הפליט חסר־הבית נפגש בהן בכל מקום, אך אינו מצליח ליצור עמהן קשר אלא לעתים רחוקות. סידרת “סיפורי גליציה” מעבירה לפני הקורא גלריה עשירה של דמויות נשים יהודיות ונכריות, ובכולן מחפש הגיבור את הכוח להתגבר על הסיאוב והכיעור שמסביב ואת היכולת להמשיך ולחיות:

בתקופה זו נכתבה סידרת הסיפורים על בתי־הזונות (“בקצווי הכרך” “הניה”), על ה“ביקורים” בבתים אלה (“הפליט”, “קטנוּת”), על “המשולש הנצחי”, היינו על בגידת האשה בבעלה, בדרך כלל עם ידידו,¹⁰⁹ (“שלג נפל”, “גלידה”, “אהבה”, “נקמה של תיבת זמרה”) או סיפורים, שבהם חווית הפגישה עם אשה, בדרך כלל בביטויה הגופני, עומדת במרכזם. (“אם”¹¹⁰ “כאב”).

צורת הכתיבה המיוחדת של שופמן ותפיסתו את המצבים השונים, שבהם שרויים הגיבורים, נותנות לנושא הנועז טעם מיוחד והרגשה חריפה של ראייה מקורית. באמצעים מיוחדים הצליח שופמן להימנע מלגלוש אל הזול והמגרה מזה ואל הפאתיטי ומעורר הרחמים מזה. נימת ההומור, הצינית במקצת, שהוגנבה אל בין השורות, משאירה את המתואר ללא פרשנות כביכול, וללא התייחסות רגשית מצד הכותב. כך הדבר, למשל, בסיפור המאוחר יותר “מלחמה ושלום”, שבו מתוארות על דרך ההכללה ה“פגישות” עם הנערות הזרות ב“הוטלים” השונים על רקע שנות מלחמת־העולם הראשונה, כשהסיום הופך את המתואר למשהו גרוטסקי: “איום הדבר, כשאתה שוכח שם אחר־כך את המאנז׳טים והנך מוכרח לשוב ולקחתם.”

דמות האשה, שסביבה מתרחשת העלילה, שהתבלטה במיוחד בסיפורים שנכתבו בתקופת לבוב או בסיפורים שנכתבו לאחר שנים על תקופה זו, נעשתה אחד הנושאים והמוטיבים המרכזיים בסיפוריו של שופמן בכל התקופות, אף־על־פי שבמרוצת השנים חלו שינויי הדגשה וחשיבות. גם ממרחק השנים, בסיפורי זכרונות על אותה תקופה, מצטיירת תקופת לבוב קודם כל בדמויות הנשים שלה. על דרך זו מופיעה, למשל, בסיפור “עתה ידענו” מלכה׳לה האלמנה הצעירה “דקת הגו, שאנחנו בחורים אקסטרנים, דייריה, היינו בפנסיון הקטן אשר לה ואוכלי שולחנה. כולנו חיזרנו אחריה בחשאי.” וכזאת היא גם בת־דמותה פסיה, ברשימה “לבוב”, אשה צעירה, רעננה ועליזה, שבין כתלי דירתה, שבה השכירה חדרים לאמיגראנטים הרוסים, התחוללו דראמות וטראגדיות רבות.

למקום המרכזי, שתופסת האשה בסיפורי־שופמן וברשימות־הזכרון שלו, יש אחיזה ביוגראפית, כפי שמתברר מחליפת המכתבים בין שופמן ורעיו וממקורות אחרים (זכרונותיו של מ. חיוג). לשופמן הצעיר היתה הצלחה רבה אצל הנשים, ובכמה ממכתביו לחבריו וממכתביהם אליו נזכרות נערות, בדרך כלל ברמז, שתפסו מקום בחייו באותה תקופה. איזכור זה נעשה בנעימה של הומור וקלות־ראש, והנערות אינן נקראות בשמן המפורש, אלא על־פי איזה שהוא סימן היכר חיצוני: “הצהובה”, “הבלונדינקה” וכד‘. למשל במכתב לביילין: "כאן נפלה לי מן השמים ׳נפש׳ חדשה שכל הפיינקעס תהיינה כפרתה. עוד כדאי לחיות אני אומר לך! –״¹¹¹ ובשולי גלויה לביילין הוא כותב: “׳הצהובה׳ בקיוב.”¹¹² אותה “צהובה” נזכרת במכתבו של ביילין לשופמן: "ואם גם פה גם שם אין מאומה והשיעמום מחניק והרגשות מתחילים קהים אז פוגשים ב׳צהובה׳ לא חכימא ולא טפשית, נופחים בה רוח ונשמה וקוראים ׳היינו הך’ –."¹¹³

ובמכתב הבא של ביילין: "ושנית דע נא, כי במקום ׳הצהובה׳ כבר ישנה ׳ערמונית׳ – אהא! התפקע מקנאה,״¹¹⁴ ועוד.

במכתב אחר לביילין: “כך היא ההוויה כאן. אילך ואילך. הלילות לפע­מים לא רעים. לא מכוער הוא הסתיו. [– – –] הולכין לכאן, הולכין לשם. מקבלים מכתב מכאן, מקבלים מכתב משם. מופיעות יפהפיות חדשות גם כאן גם שם.”¹¹⁵ שופמן ששמח על תכניתו של ביילין לבוא ללמברג בגפו כותב: “(זה! הלא דבר נפלא)” ומוסיף: “׳הפרה השחורה׳ שלך, כמדומני כבר מתרגשת כאן.”¹¹⁶

מכתב אחר של ביילין רומז על שמו של שופמן, שהלך לפניו כבעל־הצלחה אצל נשים: “מה אתך שופמן? סח לי הבחור הזצר שבא מלמברג, כי אוכל אתה בבית אשה יפה ומשלם גולדן ליום, גולדן ליום, הלוואי שתחנק. רבש״ע!”¹¹⁷ אשה זו תוארה, כאמור, בכמה מרשימותיו המאוחרות של שופמן.

בקיץ 1908 כותב שופמן לברנר מן הקיטנה אליה יצא לנוח:

במכתב אחר, לביילין, כנראה זמן קצר לאחר שעזב ברנר את לבוב בדרכו לארץ־ישראל, הוא כותב: “עם ברנר היה הסוף לא טוב. נפטר ב׳ברוגז׳.”¹¹⁹ והמכתב הבא לביילין מסביר פשרו של “ברוגז” זה:

באותו מכתב נזכרת “היפיפיה הקטנה”, שאחיה היה תלמידו של ביילין ואח״כ תלמידו של שופמן, ובהערת שוליים באה תוספת: “הלא עודנה קטנה ויפה כמו שהיתה, אלא שיחד עם גידולה, כמדומני היא מאבדת דבר־מה.”¹²⁰

מ. חיוג בזכרונותיו מצטט את שופמן, המתאר את ההבדל בינו לבין ברנר ביחסם לנשים: “ברנר וחיים [הוא הסופר חיים שלום בן־אברהם, אחיו של מ. חיוג] שלו – כבדי שעל, אני ומשה [חיוג] – כנפיים. מעולם לא נתקשר אל אשה אחת. נרים את הכנפיים ונעבור לאחרת…”

מזכרונותיו מסתבר, שהנערה שבגללה היה ה“ברוגז” היא אסתרקה למפרט, שנחשבה לכלתו של ברנר, ואילו “לדעתו של שופמן לא היתה אסתרקה כלה ראויה בשבילו,” ו“היה כל הזמן מדבר על לבו שהוא מפריז ביפיה.”¹²¹

פרשה נוספת בחיי שופמן של אותם ימים, שזכרה נשאר בכמה מודעות בעיתונות של התקופה ההיא והדיה נמצאים בחליפת המכתבים של שופמן, היא פרשת אירוסיו, וכנראה גם נישואיו, שלא עלתה יפה והיתה קצרת ימים ביותר.

ב׳הפועל הצעיר׳, שנה רביעית, גל׳ 7, ט״ו טבת תרע״א (15.1.11), נתפרסמה מודעה המכריזה על אירוסיהם של ג. שופמן ושפרה פליגלמאן. המקום: לבוב והתאריך: טבת תרע״א. מודעה דומה נתפרסמה גם ב׳הצפירה׳ וייתכן כי גם בעיתונים אחרים. כשנה קודם לפירסומה של מודעה זו כתב שופמן לברנר: “ס– קה פ– ן [סבינקה פליגלמן] זוהי בלונדינקה קטנה כבת שש־עשרה שהכרתי לא כבר.”¹²² יש לשער, שהכוונה לאותה נערה, שפרה, שעל אירוסיו עמה הוכרז בפומבי. הסיפור “אהבה” ב׳שלכת׳ הוקדש לנערה זאת.

ברנר, שקרא את המודעה ב׳הפועל הצעיר׳, כותב לו: “ועל אירוסיך שמעתי. לא צריך היה להכריז על זה. אבל אם היא נערה טובה – אז גם ההכרזה הבל. מדוע לא להכריז? אם תצטלם אתה, תשלח לי את התמונה. רוצה הייתי, שאוהב אותה גם אני.”¹²³ ותגובתו של שופמן במכתבו לברנר^: “האכרזה על ארוסי נעשתה בעטיו של אבי הנערה דלא חכים. מה לעשות? הפרוצדורה נדחתה לע״ע לאחר שבועות.”¹²⁴

גם ביילין, שקרא את המודעה ב׳הצפירה׳ ושמע את השמועות מסביב לפרשה זו כותב לו לאחר זמן: “ומה אתך? קראתי פעם ב׳הצפירה׳ ששופמן היה ל׳חתן׳. שמעתי אח״כ שהחתן היה לרווק, שוב: מוטב. אל תבנה לך בית, שופמן. בנה לך היכל.”¹²⁵ ובהמשך, בתגובה על דבריו של שופמן שהוא מתכונן לעזוב את לבוב ואולי לבוא ללונדון: “הבאמת רוצה אתה לבוא? חושד אני בך שכתבת לי ע״ד יציאה מלמברג בשביל להכעיס איזו מטרוניתא ותיכף אחרי זה נתפייסת והחלטת להשאר שוב.”

ותשובתו של שופמן:

קרוב לוודאי, שהסיפורים: “האושר”, “המשורר והנערה המתוקה”, “געיית השור”, נכתבו על רקע פרשה זו, שכן המוטיב המשותף להם הוא הכמיהה לאושר, שיבוא עם כיבושה של הנערה, והרגשת האכזבה, שבאה לאחר שהמטרה הושגה.

ח. אווירת לבוב

באותן שנים נתרכזו בלבוב פליטים רבים, שברחו מן הצבא, כדי שלא לקחת חלק במלחמת רוסיה־יפאן, וביניהם היו יהודים רבים. כך נוצר בעיר זו “מרכז ספרותי” ניכר, שבו ישבו במשך כמה שנים סופרים עברים, ורבים אחרים שהו תקופות זמן קצרות וארוכות בעיר זו. האווירה בלבוב באותן שנים נזכרת הרבה בזכרונותיהם ובמכתביהם של הסופרים שעשו בעיר זמן־מה, ואף זכתה לכמה תיאורים מפורטים בדפוס.¹²⁷ אולי הדבר האופייני ביותר לאווירה הבוהמית הספרותית, שנוצרה בעיר זו, היתה הישיבה בבתי־קפה קבועים, שכל אחד מהם שימש מקום מפגש קבוע לבני חבורה זו או אחרת, הקרובים ברוח ובדעה.¹²⁸ בתקופה זו התרחב חוג ידידיו של שופמן, ונוצרו קשרים הדוקים ביותר עם סופרים רבים, שחלקם ישב בלבוב שנים אחדות, וחלקם שהה בה זמן־מה. חליפת המכתבים, שניהל שופמן בשנות שהייתו בלבוב, היא ענפה ביותר, ובייחוד רב בה מספר המכתבים, שהחליף עם חבורת הסופרים, שהתרכזה באותו זמן בלונדון, כגון ברנר, ביילין, ר׳ בנימין, לרגל הופעת ׳המעורר׳ והש­תתפותו הערה של שופמן בו.

מיד עם הגיעו ללבוב נעשה שופמן סופר מבוקש, והתרבו אליו הפניות להשתתף בכתבי־עת, כבר בסוף 1904 ביקש בן־אביגדור את “עזרתך הקבועה” ב׳הזמן׳;¹²⁹ ביילין התחנן בשביל ׳המעורר׳;¹³⁰ פיכמן תבע במפגיע, שלא “יעמוד מנגד” וידפיס את דבריו ב’העולם׳ בעריכתו;¹³¹ לחובר ביקשו להשתתף ב’נתיבות' בעריכתו;¹³² יוסף קלוזנר – ב’השילוח‘;¹³³ ב״נ סילקינר ואב. גולדברג – ב’התורן’ של אגודת “אחיעבר” בניו־יורק;¹³⁴ ורבים אחרים.¹³⁵

ואכן, לשופמן היה חלק נכבד בפעילות ספרותית־עיתונאית ענפה זו, אם בהשתתפותו בכתבי־עת שונים מקומיים (׳היום׳) ולא־מקומיים (׳השילוח׳, ׳רשפים׳, ׳הזמן׳, ׳המעורר׳), אם בסיוע פעיל לעריכת כתבי־עת מקומיים (׳סנונית׳, ׳רביבים׳) ואם בייסוד מאסף ספרותי עצמאי בעריכתו (׳שלכת').

באותן שנים התחולל גם פולמוס חריף מאד בביקורת נגד “הצעירים” ובעדם, ושופמן, שהיה אחד הסופרים המושמצים ביותר, לא טמן ידו בצלחת והשיב למבקריו ולמחרפיו מנה אחת אפיים.¹³⁶ פעילות ענפה זו של כתיבה, ביקורת ופולמוס, עריכה ותכניות ספרותיות אחרות, המוצאת את ביטויה הגלוי בסיפורים ובמאמרים שפורסמו ואת ביטויה הסמוי בחליפת המכתבים, תידון כאן בחלקה בלבד, הנוגע לחוג ידידיו וליצירתו.

באחד ממכתביו לביילין מעיר שופמן: “זה עתה קיבלתי גם את הכרטיס [היינו, את הגלויה]. אלו הם כתבים. הכרטיסים יקרים מכל. כדאי, אני אומר לך, בשבילם לבד, לחיות בפירוד. חי נפשי!”¹³⁷

בתקופת לבוב חזר ונפגש עם ה״ד נומברג (“ה״ד נומברג”), הכיר את צבי דיזנדרוק, שהיה באותו זמן “עלם חסידי רענן עם פיאות בסטרי־לבוב” (“צבי דיזנדרוק”. סטרי – עיר בגליציה מדרום ללבוב), שהקשרים עמו נתהדקו בתקופת וינה,¹³⁸ וחליפת המכתבים ביניהם נמשכה כל חייהם.

ידידות רבת שנים, שתחילתה בלבוב, היתה גם עם המשורר אברהם בן־יצחק (“אברהם בן־יצחק”), ועם אשר ברש, שהיה אז “עלם כבן עשרים. שחרות כולו”, שבא לאגודת “תקוות ציון” בלבוב מעיירתו לופטין־ברודי (“אשר ברש”). באחד ממכתביו לביילין, בתשובה על שאלה, מי הוא אשר ברש שדבריו נדפסו ב’שלכת', כותב שופמן: “אשר ברש הוא עלם גליצאי לא רע.”¹³⁹ במכתב ללחובר ממליץ שופמן על אשר ברש כ“מתרגם נפלא, ביחוד מפולנית ומגרמנית”.¹⁴⁰ יחסיהם רבי־השנים ידעו מעלות ומורדות.¹⁴¹

בלבוב נפגש גם עם נחום סוקולוב (“ישראל סבא”) ועם שלום־עליכם וי״ד ברקוביץ, ששהו בה כעוברי אורח בדרכם לארה״ב לאחר הפרעות (“שלום־עליכם בלבוב”, “פרקי לבוב”, “בימי שלום־עליכם”).¹⁴²

בשנת תרס״ז או תרס״ח ביקר גם י״ל פרץ בלבוב, הופיע בנשף שנערך לכבודו וקרא מיצירותיו ביידיש (“י״ל פרץ בלבוב”).

את אווירת הבוהמה של הפליטים המסתופפים בבתי־הקפה בלבוב תיאר שופמן כמה פעמים כרקע לפגישותיו עם כמה מן הסופרים והאישים של התקופה. לכל קבוצה היה בית־קפה שלה או השולחן הקבוע שלה בבית־הקפה, וסביב אישיות זו או זו נתלקטו האחרים. שני מקומות חוזרים ונזכרים בשמותיהם ברשימות אלה: המסעדה של באכחוס בסימטת בּוֹז׳ניצה (“לבוב”) וקפה “אובאציה” (“פרקי לבוב”). בקפה זה נפגש עם שלמה שילר, שהיה בא לשם בוקר בוקר וקורא עיתונים, וכך הוא מופיע גם בתיאורו של קליינמן, אלא שלפי גירסתו שם בית־הקפה הוא “אדיסון”… הוא מתאר את הפסנתרן העיוור ארליך ומנהגיו – תיאור, שאולי הוא גרעינו של הסיפור: “נקמה של תיבת זמרה”¹⁴³ – את הסופרים בני הדור הקודם “משיירי ההשכלה”, וביניהם המשכיל שור, ואת אווירת הפעלתנות הספרותית, שהתרכזה סביב גרשום באדר. מספר הסופרים, העיתונאים, האמנים והמשכילים, שנמצאו באותה תקופה בלבוב היה, כמובן, רב מאוד, ורק מקצתם נזכר ברשימות שפירסם שופמן בדפוס. רבים אחרים נזכרים בזכרונותיו של קליינמן, ועוד אחרים נזכרים במכתביו של שופמן לידידיו בלונדון, ומהם שכתבו בעצמם זכרונות ותיארו את תקופת לבוב שלהם ואת פגישותיהם עם שופמן.

שופמן “הרוסי”, שישב בלבוב וכבר יצא שמעו בעולם הספרות העברית, היה מוקד משיכה נוסף לביקורם של כמה מן הסופרים בעיר זו, ומציאותו בה הועילה להם להתגבר על הדעות הקדומות ששררו אז בקשר ל“בטלנות” הגליצאית. כך, למשל, תכנן גנסין לבוא אליו בקיץ 1908, תכנית שלא יצאה אל הפועל, וכך הגיעו ללבוב סופרים נוספים במטרה מוצהרת להיות במחיצתו. משה קליינמן מתאר בזכרונותיו את הקושי שהיה לו להשתחרר מן המשפט הקדום על הסופרים הגליצאים, שהם חסרי־טעם ופטפטנים, ועל ההפתעה הגדולה שהיתה לו, כשגילה “שגם ג. שופמן נמצא במקום הזה”.¹⁴⁴

נדמה, ש“גולת הכותרת” בתקופת לבוב של שופמן היא בואו של ברנר אליו ללבוב ועשייתם יחד במשך כשנה (תחילת 1908־תחילת 1909).

בתקופת ׳המעורר׳ היתה חליפת המכתבים בין ברנר לשופמן תכופה ביותר. שופמן הרבה להשתתף בו והרגיש עצמו כשייך מרחוק לחבורה זו. שיאה של הידידות בתקופה זו היה בהוצאת כתבי שופמן כתחליף לקבצי ׳המעורר׳ שנפסק. מדי פעם חוזרת ועולה ההזמנה לברנר ולביילין לבוא ולהשתקע בלבוב וההצעה לעזור להם במציאת פרנסה בדרך זו או אחרת. התכנית המקורית היתה, שביילין וברנר יבואו שניהם אל שופמן ללבוב, אלא שלאחר התלבטויות רבות, ובעיקר בשל כך שביילין היה בעל משפחה, הגיע לבסוף רק ברנר.¹⁴⁵ שופמן מנסה לבטל את פחדם של חבריו מפני בטלנות גליציה ומתאר מדי פעם את הסופרים המבקרים בלבוב, את האווירה המאפשרת פעילות תרבותית וספרותית ומדגיש את מציאותו של קהל־קוראים ער. כך, למשל, מתרעם שופמן על מספר העותקים הקטן של הקובץ שלו וכותב: “הכל יש, הכל – יש צורך בספרות, יש קוראים, יש קוראות, יש מבינים וכו׳. [– – –] וגליציה עצמה היא ספוג לגבי ספרות!”¹⁴⁶ וכן הוא כותב באחד ממכתביו לביילין: “העת האחרונה היתה אצלי עשירה ברשמים. – מבריינין נהניתי. לא פיללתי כי כ״כ סימפתי האיש. היה אצלי פה גם אברהם רייזען. אחלום אוויר ספרותי כאן ברבות הימים. דווקא כאן!”¹⁴⁷ ועוד לביילין: “כאן נזדעזע קצת האוויר הספרותי. היה פה פרץ, עכשיו שוהה פה בריינין”¹⁴⁸

מכתבי ההפצרות לברנר ולביילין לבוא לחיות עמו בלבוב הם רבים, בעיקר לביילין:

במכתב אחר הוא מפרט לפני ביילין, דברים המכוונים גם לברנר, בדבר אפשרויות הפרנסה בגליציה, וביחוד בלבוב, וטוען, שמישרת מורה בבית־ספר בוודאי תימצא ומסיים: “השליכו את לונדון עם האוויר המחניק שלה – מוכרחים אתם לבוא, והכרח שאני!” ובשולי הגלויה תוספת: “בואו שניכם ודי להתיישב –” [היינו – להתלבט בדבר].¹⁵⁰ ובמכתב אחר לביילין: “בוא כבר, וסוף – והיית שב לתחייה!”¹⁵¹ ובמכתב נוסף, שייתכן כי כבר לא מצא את ברנר בלונדון, לביילין:

שופמן התפרנס בלבוב ממתן שיעורים פרטיים, אם כי לא תמיד היו אלו מצויים. “שופמן לא השתכר פה כלום זה יותר מחצי שנה,” כתב ברנר לאשר ביילין המתעניין.¹⁵³ וכן, “שיעורים – אלהים יודע, גם לשופמן אין שיעורים,” כתב לו ברנר שוב.¹⁵⁴ זכר לפרנסתו זו נמצא בסיפורו “נקרעה השלמות!”, שגיבוריו הם מורים עברים, העשויים בצלמם של אלה שעמהם נפגש שופמן בלבוב, כגון אברהם ויוויוּרקה, הוא חיים יאשצ׳ורקא בסיפור ואחרים, ששמם בסיפור נשאר כפי שהיה במציאות (בן־דוד, ויטבסקי), ודומה ש“לא היה שלום בין שופמן לבינם”.¹⁵⁵

את התקופה המשותפת עם ברנר בלבוב תיאר שופמן כמה פעמים, ובמיוחד ברשימתו “ברנר בלבוב”: “תקופה של חיים חדשים התחילה בשבילנו, כי שנינו בודדים היינו קודם איש במקומו.”¹⁵⁶

הוצאת קבצי ׳רביבים׳ וההדיפה המשותפת את התקפות המבקרים כנגדם הם עדות לשיתוף הפעולה הרוחני ההדוק ביניהם, אולם במישור האישי גברו הניגודים, ונפל ביניהם, כאמור, “ברוגז” “בשל אשה”. ברנר עלה לארץ־ישראל מתוך “סיכסוך” זה. בארץ־ישראל נמשך שיתוף הפעולה הרוחני ביניהם עד יומו האחרון של ברנר, אולם רישומו של הריב ביניהם היה עמוק מאד, וכל אחד מהם נתן לו ביטוי סמוי בסיפוריו.¹⁵⁷

ט. במרכז הפעילות הספרותית

עבודתו הספרותית של שופמן בשנות שבתו בלבוב היתה אינטנסיבית ומגוונת ביותר: ביקורת, שירה, תרגום ועריכה ובעיקר, פרוזה.

רשימות הביקורת הפולמוסיות שלו, שנכתבו בתקופה זו, לא כונסו בכתביו וידועות למעטים בלבד. חלקן נחתמו בפסבדונים: ה. סנפיר או הלל סנפיר. אפשר לראותן כמבשרות את ראשית כתיבתו של שופמן בתחום הביקורת, המסה והפולמוס.¹⁵⁸

באותה תקופה כתב גם שירים ותרגומי שירים, אולם בעוד שלכתיבתו הפולמוסית והביקורתית היה המשך בשנים הבאות, נשארה “שירתו” אפיזודה קצרת־ימים. באחד הראיונות עמו ענה שופמן לשאלתה של המראיינת: “האם ניסית את כוחך בצורה ספרותית אחרת? – בעבר בימי נעורי, כתבתי שירים. אבל עד מהרה נוכחתי לדעת, כי פרוזה הולמת אותי יותר. שירה בפרוזה.”¹⁵⁹ זכר ל“שירתו” נישאר בארכיונו של מנחם פוזננסקי ב“גנזים”, שבו נמצאו חמישה שירים של שופמן בכתב־ידו, מהם שיר אחד שהוא תרגום.¹⁶⁰ ארבעת השירים המקוריים הם שירי־אהבה, הכתובים בגוף ראשון, שבהם מתוודה הדובר על אהבתו ומתאר את המיפנה שקיבלה: כשאהבת הסתר נעשתה גלויה, היא נהפכה לטינה (“לפנים ועתה”); האהובה נעלמה (“בשדה”); האהובה, שהיתה אשת־איש, נהייתה לאם, ויופיה והאהבה אליה לבשו צורה חדשה (“אֵם”); האהובה, השייכת לאחר, כמהה בלבה לדובר (“שלשתנו”). השיר המתורגם “בטרם בוקר” עניינו בפרידה של העולם מן הלילה בשעה שה“נערות שנפלו – פרחים נרמסים – הולכות הביתה…”

יש לשער, ששירים אלה מקורם באותה חוויה ביוגראפית, שהולידה גם את סיפורי “המשולש” האחרים של שופמן, כגון: “אם”, “כאב”, “האושר”, ובמיוחד הסיפור “אהבה”, שבו הסיטואציה היסודית זהה לזו שבשיר “שלשתנו”, וייתכן שהריב עם ידידו הקרוב ברנר, “בשל אישה”, הוא שהונצח בהם.¹⁶¹

שניים משירים אלה פורסמו בפסבדונים: “בשדה”¹⁶² בחתימת: ג. ש. ו“שלשתנו”¹⁶³ בחתימת ג־ן. בשניהם הנוסח שונה במקצת מאשר בכה״י. וכן נדפס השיר המתורגם, “בטרם בוקר”.¹⁶⁴ (ראה בנספח ב).

עבודות התרגום של שופמן, שתחילתן בתקופה זו, היה להן, אמנם, המשך גם בשנים הבאות, אולם אלו מספרן קטן, וגם הן אינן אלא אפיזודה בעלת חשיבות מוגבלת בפעילותו הספרותית.¹⁶⁵ מיעוט מספרם של התרגומים – נובע מיחסו של שופמן אל עבודת־התרגום. בתשובה לבקשתו של לחובר לתרגם משהו בשביל כתבי־העת, שהיה שותף לעריכתם, ענה: “עבודה תרגומית לא אקבל על עצמי. אם לשבת אל שולחן־הכתיבה – מוטב לעסוק בעבודה מקורית מאשר לתרגם. הטירחה אחת היא.”¹⁶⁶

על המסיבות לתרגום סיפורו של מ. גורקי “קין וארטם” כותב משה קליינמן בזכרונותיו, כשהוא מתאר את העיתון ‘היום’, שייסד בגליציה יחד עם יונה קרפל, ואת סיועו של שופמן: “שופמן התחיל לתרגם בשבילו את הסיפור ׳ארטם׳ של גורקי, שניתן בהוספה מיוחדת. התרגום, כפי שאני זוכר, היה מעשה אמן, ואיני יודע אם נשאר בידי שופמן ואם השלימו.” תרגום זה הושלם ויצא לאור לאחר־מכן בנפרד בלבוב, בשנת תרס״ה.

יש עדות לכך, שבתקופת לבוב כתב שופמן גם סיפורים ביידיש, לצרכי פרנסה, אבל “אל כתביו ביידיש לא התייחס ברצינות. בשעה שאחד מחסידיו התאונן, שאת דבריו ביידיש הוא כותב ברשלנות, עד שנוצר הרושם שזהו העתק חיוור מסיפוריו המקוריים בעברית, ענה שופמן: בשביל עמי־הארצות היידישאים, זה גם כן יותר מדי טוב.”¹⁶⁷ כתיבתו ביידיש היתה “פירורים”¹⁶⁸ בלבד, ודומה, שלא היה לה המשך.¹⁶⁹

נסיונו של שופמן כעורך, שהיה לו המשך גם בתקופות חייו האחרות, החל אף הוא בימי לבוב. תחילה, כפי שהעיד משה קליינמן, לקח חלק פעיל בעיתון ׳היום׳, שלא האריך ימים, לאחר מכן סייע בידי ברנר בהוצאת קבצי ׳רביבים׳,¹⁷⁰ אולם “גולת־הכותרת” של פעילותו כעורך עצמאי היתה המאסף הספרותי ׳שלכת׳ בהוצאת “רביבים” (לבוב תרע״א).

יש לשער, שהחליט לקחת על עצמו משימה זאת לאחר שברנר עלה לארץ־ישראל, והוא, כעורך יחיד, רצה להוציא מאסף, שיהיה טבוע בחותמו האישי. ייחודו של מאסף זה היה בכך, שהוקדש כולו לסיפורת ולשירה ונעדרו בו לגמרי מאמרי ביקורת, לא היתה בו פרוגרמה, והוא הצליח לרכז את מיטב סופרי התקופה, מהם ידועים היטב (ביאליק, שניאור) ומהם צעירים בראשית דרכם (ברש, שמעוני), שהיו מפוזרים ברחבי העולם.

כבר בסוף 1909 הבטיחו ברנר, ברדיצ׳בסקי,¹⁷¹ שניאור, פיכמן, יעקב כהן, ביילין, גנסין ושופמן עצמו את השתתפותם במאסף,¹⁷² וחלק מכתבי־היד כבר היו בתיק המערכת.¹⁷³ שופמן קיווה, שהוא יצא לקראת פורים, אולם המאסף הופיע רק בסוף 1910, ועיכוב זה הרגיז מאד את המשתתפים, שחששו שמא לא יצא כלל והביעו אי־אימון ביכולתו של שופמן. במיוחד התעצבן ברנר, שבשלב מסויים אף ביקש להחזיר לו את כתב־היד של סיפורו (“עצבים”).¹⁷⁴

חלק מן המו״מ שניהל שופמן עם הסופרים, נשאר רישומו בחליפת המכתבים עמהם. מתברר, שמלכתחילה התכוון לכלול בו גם מאמרים וחיכה לאלה של לחובר על “המודרניזם בספרות העברית”,¹⁷⁵ של ברנר, נומברג ופיכמן.¹⁷⁶ ורק לאחר שהתייאש מקבלת מאמרו של לחובר,¹⁷⁷ ועוד לפני שהגיעו מאמריהם של שלושת האחרים, הירהר בקול־רם באזני ברנר: “אולי כדאי כבר שיהא הספר בעל ספרות טהורה, כלומר בלי ביקורת כלל. ובאמת – יהא פעם מה בלי אודות! ברם אם יהיו מאמרים אחדים ושונים – מהיכא תיתי!”¹⁷⁸ ואמנם, בסופו של דבר החליט לכלול ב׳שלכת׳ רק “ספרות טהורה”.¹⁷⁹

ההיענות היתה גדולה: “ולפי זה שמבטיחים לי בחשק מעברים שונים, עתיד להיות ׳שלכת׳ (שם המאסף) זו יפה ביותר,” ושופמן אופטימי ביותר: “רוצה אני שהמאסף שלי יהא בא ללמד את ׳הספרות׳ שלכם כיצד לשלם…”¹⁸⁰ וכן לברנר: “את הסכום אתה יכול בעצמך לנקוב בדיוק, וכך יישלח לך. אצל המו״ל שלי ׳דיבורים אחרים׳ לגמרי – בלי שום ׳קונצין׳…”¹⁸¹ ובתשובה לשאלתו של ברנר: “המו״ל הוא בן־אדם אחד – זיידמאן. אינך יודע אותו.”¹⁸²

אלה ששופמן הזמינם להשתתף ולא נענו, (כגון: ברקוביץ), עוררו את זעמו של שופמן, שקיבל זאת כפגיעה אישית.¹⁸³ גם לביאליק, ששופמן חיזר אחריו זמן רב: “דע שטינא נצחית תשתייר בלבי עליך טינא שאחר־כך לא תוכל למחותה בשום פיוס שבעולם,”¹⁸⁴ נטר שופמן על העיכוב וזכר לו זאת כשבא לערוך את ׳גבולות׳¹⁸⁵ ואת ׳פרט׳.¹⁸⁶ אין הוא חוסך מאמץ, ואינו מקמץ בדברי ריצוי ו“פיוסים”, ובלבד להשיג חומר מאת הסופרים שהוא מעוניין בהם (דבורה בארון).¹⁸⁷

לברנר, המקשר בינו לבין שמעונוביץ, שהיה בארץ באותו זמן, כתב: “את שיריו של שמעונוביץ קיבלתי גם כן. ייכנסו גם אלה. לא פניתי אליו פשוט משום שנבהלתי קצת מן ה׳ציקלוס׳. שהרי שירים רבים כבר יש לי והרבה מובטחים.”¹⁸⁸ ברוח זו הוא כותב גם ליעקב פיכמן, ששלח לו שלושה שירים:¹⁸⁹ “אני שונא את ה׳ציקלוסים׳ – (כמה מן הציקלוס איכא בשוקא!), איני רוצה שתהיה כאן איזו נגיעה עם שיריך ב׳העברי החדש׳.” באותו זמן כבר החליט: “המאסף יהיה בלטריסטי טהור,” ולכן הוא מבקש מפיכמן באותו מכתב לא לשלוח את “הביקורת”.¹⁹⁰

הוא מציף את “סופריו” במכתבי זירוז והמרצה – “כל פעם, שאני מקבל ממך אזהרה של זירוז, הרי רקותי מתחילות הומות מחמת קדחת, וכשכבר אני סוחט את ה׳לאו׳ שלי, הרי אתה בא שוב וחוזר בכך – ואני מתחיל שוב מחדש,” כתב לו גנסין בתגובה על נגישותיו בו,¹⁹¹ ולאחר שהודיע לו, שהוא שולח כתב־יד בשבילו, הוא מתנצל: “וסלח על הצער שאולי גרמתי לך – באמונה, שישא בד בבד את אותם היסורים, ששבעתי אני מ׳השלכת׳ שלך.” ¹⁹²

שניאור, שהיה בין המשתתפים, שלח לשופמן, לאחר היסוסים רבים, שני שירים, תחת הכותרת המשותפת “בשביל”, שכן לא קל היה לו למצוא “‘שיר׳ל’ של 12 חרוזים”, כפי דרישתו של שופמן, מכיון שרק “פואמות” היו תחת ידו.¹⁹³ גם א״א קבק, שישב באותה עת בקושטא, והוא ש“גייס” את דבורה בארון “להיות שכנתו ב׳השלכת׳ “,¹⁹⁴ התלבט לא מעט, ולאחר שערך “חקירה” על “טיבו של המאסף שלו, כלומר האם יהיה בעל גון ספרותי מיוחד,” וכיוצא באלה שאלות משאלות שונות,¹⁹⁵ שלח לו בתחילה סיפור בשם “אגב אורחא”, שידע מלכתחילה שהוא “דבר רפה” והודיע לו ש”יש בדעתי לכתוב בשבילך עוד דבר אחד, מן החיים במזרח. אם לא תטרף עלי השעה [– – –] מפני שאגודת ההתעמלות שלנו בקושטא מתעתדת לחג גדול, ואני בתור חבר בפועל משתתף בהכנות ובתרגילים, וזה גוזל ממני הרבה זמן.”¹⁹⁶ בסופו של דבר פורסם ב׳שלכת׳ סיפורו “נאנו”, שהוא אכן “מן החיים במזרח”.

׳שלכת׳ נפתח בשירו של ביאליק “והיה כי תמצאו…” ונחתם בסיפורו של שופמן “אהבה”, והוא ערוך באופן ששיר וסיפור מתחלפים בו לסירוגין.¹⁹⁷

הביקורת לא התלהבה ממאסף זה:

ביקורת מפורטת, שכותרתה “יער בציר”, כתב יוסף קלוזנר וגם הוא אינו מאוהדיו של מאסף זה. “חשבונו” עמו מתגלה בדבריו על שמו של הקובץ (ששופמן אכן הירבה להתלבט בו): " ׳שלכת׳ – שם זה נאה הוא מאד לקובץ־סיפורים שיתוארו בו רק אותם הצעירים המזדקנים קודם זמנם, או בכלל אותן הנפשות החולניות, שהם כעלים נובלים בימי־הסתיו." במאסף זה, אם כי יש גם שירים וסיפורים מסוגים אחרים, הרי “על רוב הציורים והשירים מתוחה באמת רוח כהה ועגומה.” רובם – “תיאור רגזני סובייקטיבי, מלא חימה ומלא יאוש כאחד, שבו מתאר חולה את החולה, רצוץ את הרצוץ, כמוש את הכמוש. [– – –] ומפני זה ראויים רוב הציורים והשירים שב׳שלכת׳ לשם מקורי זה.” ברוח זו נכתבו גם דברי הסיכום^: “חוששני, שכל מה שבא במאסף זה באמת אינו אלא ׳שלכת׳: עלים מאדימים באדמומית של שחפת – ונושרים…” ¹⁹⁹

שופמן עצמו מתגונן כנגד הביקורת, כגון במכתבו ללחובר:

ואכן, הביקורת, ששיבחה פה־אחד את “אהבה”,²⁰¹ לא עשתה צדק עם המאסף כולו. ממרחק־השנים נראה, שצדק שופמן, וב׳שלכת׳ נתפרסמו ממיטב הסיפורים והשירים של הדור. יש בו תרומה בעלת־משמעות לספרות העברית, ותחנה חשובה בהתפתחותם של היוצרים שהשתתפו בו.

נסיונו כעורך ‘שלכת’, לא רק שלא ריפה את רוחו למשוך את ידיו מן העריכה, אלא, אדרבה, חיזק אותו בבטחונו ביכולתו כעורך.

עוד במכתבו לברנר בעיצומה של העריכה, התוודה לפניו על הנאתו מן העריכה: “ולהיות עורך לפעמים כדאי, חי נפשי. מענין קצת ה׳תהו ובהו׳ שבדבר, מעניין כל ה׳טאראראם׳ ועל הכל סגנונם של מכתבי ברדיצ׳בסקי. מן ׳והיית כמתעתע׳ שלו דאשתקד אני פורץ בצחוק עוד היום.”²⁰²

וכך גם לאחר הופעת המאסף הוא מתייעץ עם ברנר: “אולי כדאי להוציא ׳שלכת׳ שנייה? בחומר הלא לא יהיה דוחק, וההוצאות תמצאנה גם כן. מה דעתך? נסיונותי מהקובץ הראשון ודאי יעמדו לי, שהשני יעלה יותר יפה.”²⁰³

זמן קצר לאחר מכן נתן את שמו לעריכת ׳סנונית׳ והיה הרוח החיה מאחורי כתב־עת זה. תחילה הופיעו שתי חוברות בכתב־יד (אדר־ניסן תר״ע), שכל מה שנכתב בהן נחתם בפסבדונים; החל מכסלו תרע״א החל כתב־העת לצאת בדפוס תחת הכותרת: ׳סנונית, ירחון לענייני חיים לספרות ומדע׳, ובשער נרשם: “יו״ל על־ידי ׳צעירי ציון׳ בלבוב”; החל מחשוון תרע״ב נרשם: “יו״ל על־ידי ׳צעירי ציון׳ נערך בהשתתפותו של ג. שופמן”. ‘סנונית’ הופיע במשך שנתיים (תרע״א־תרע״ב). בשנה א׳ יצאו 9 חוברות ובשנה השנייה 7 חוברות. בין משתתפי ׳סנונית׳ שבכתב־יד: קופל שוורץ ויוסף טננבוים. מאסף ׳שלכת׳ ניתן בהנחה לחותמי ׳סנונית׳.

רישומה של עריכת ׳סנונית׳ בחליפת המכתבים עם שופמן הוא מועט, וגם כתב־העת עצמו נדיר. דוגמה, כמעט יחידה, למאמציו של שופמן לגייס משתתפים לכתב־עת זה מחוץ לאנשי המקום נמצאת במכתבו אל יוסף קלוזנר, בנוסח ההפצרות הנמרצות, שאפיינו את מכתביו כעורך ׳שלכת׳:

באותו מכתב אף מאיים שופמן ב“סנקציות”: אם לא ישלח לו קלוזנר את מאמרו ואת ספרו (׳הספרות העברית החדשה׳ ברוסית) לא ישלח לו את “ציורו” המובטח בשביל ׳השילוח׳.²⁰⁴

בתקופה זו היו שופמן ואשר ברש ביחסי ידידות קרובים ושיגרו זה לזה אגרות גלויות־לב. בין שאר עניינים כתב לו ברש: “כתבו לי שקבלת את עריכת ׳הסנונית׳, אדרבא! פעל גדולות!”²⁰⁵ שניהם היו ממשתתפיו הקבועים של ירחון זה: ברש פירסם בו שישה שירים וארבעה סיפורים, ושופמן – שיר אחד ולפחות ארבעה סיפורים.²⁰⁶ שופמן אף פירסם בו ארבע רשימות ביקורת תחת הכותרת “שרטוטים ביבליוגראפיים”, כולן בחתימת: G. רשימת הביקורת הראשונה מגיבה בקצרה על ספרו של שאול טשרניחובסקי ׳שירים׳ (״הספר החדש והיפה הזה"); על ׳מכאן ומכאן׳ של ברנר (״הטון השחור, הברנרי״); על קובץ א׳ של ‘יפת, מבחר תרגומים מספרות העולם’, שמתוכו הוא משבח את תרגומיהם של וילקנסקי ל׳ייסורי ורטר׳, של ברנר ל׳מיכאל קרמר׳ ושל שמעונוביץ לשירי לרמונטוב, ומסתייג ממאמריהם של ר׳ בנימין ושל יעקב רבינוביץ ומן “המתרגמים מאמריקה”. הרשימה מסתיימת בעידוד לחוברות האחרונות של ׳הדרור׳ בעריכתו של ראובן בריינין בניו־יורק. רשימת הביקורת השנייה מבקרת קשה את ספרו של שמריהו הורליק ׳פרצופים ספרותיים׳, שהופיע בהוצאת ׳נסיונות׳ (קיוב תרע״א), שכן “מר הורליק” “נופל” “לתוך תהום ׳המליצה׳ הריקה שאיננה אומרת כלום”, ואיננו מצליח להבליט את פרצופיהם של הסופרים שהוא בא לשרטט את דמותם (קנוט המסון, אוגוסט סטרינדברג, אוסקר וויילד ועוד). הרשימה מסתיימת במשפט העוקצני חסר־הרחמים: “הדבר היחידי הנותן ערך להספר הקטן הזה הרי הם אך הציטטים המו­באים בו פה ושם במרכאות כפולות. אולם מכל מה שכתוב בינות לציטטים קשה להציל אף רעיון אחד שהוא ראוי להישמע.”

שופמן מביע כאן את הרעיון שעתיד לחזור לימים במסותיו בדבר “ההתבטלות” וה“עבדות היהודית” שמרגיש הכותב ביחס ליצירות הגויים, ואין לו כל ספק, שאילו היו סיפורים אלה “כתובים בידי סופר עברי, כי אז היה הורליק זה עצמו או אחר, פוטר אותם בעקימת־החוטם ובהזלזולים השגורים.”

רשימת הביקורת השלישית היא על ׳העברי החדש׳, מאסף לספרות, לאמנות ולחיים, ספר ראשון, ערוך על־ידי ד״ר יעקב כהן (וארשה, תרע״ב).²⁰⁷ זוהי ביקורת אוהדת, אם כי מסוייגת, הזהירה מאד בשבחיה, שאינה מגיעה לקיצוניות של אמירת גנאי:

בין המשוררים, שאינם מוצאים חן בעיניו, הוא מציין את אברהם בן־יצחק: “פגומים הם שיריו”; “חסר כאן עוד דבר־מה”, ובין המספרים אין דעתו נוחה מי״ל פרץ. לעומת זה הוא משבח, למשל, את אשר ברש, שרשימתו (“מייטה”) כתובה “בידיים אמונות”.

על רשימת ביקורת זו היה יעקב כהן אסיר תודה לשופמן: “בין המון הדברים הטפלים והחצופים שנדפסו על ׳העה״ח׳ היתה לי הערה קטנה זו עליו ב׳סנונית׳ לקורת־רוח מיוחדת. אמנם, אשר לפרטים אי־אפשר לי להסכים בכל עם המבקר שם, ובייחוד למשפטו הקשה על שירי א. ב. י־ק.”²⁰⁸

רשימת הביקורת הרביעית דנה בספרו של אליעזר מאיר ליפשיץ על רש״י, ומבטאת את הניגוד בין חיבת רש״י (“הרי זה המצע של כל עולם הילדות שלנו!”) לבין חוסר־הנחת מהספר בעיקר בגלל סגנונו הגרוע.

בירחון ׳סנונית׳ (סיון תרע״ב) פירסם אורי צבי גרינברג את שירו העברי הראשון: ״מוביל המשעול״ ואת סיפורו העברי הראשון: “הנסיעה” (תשרי תרע״ג), ובכך נעשה שופמן שושבינו בספרות העברית.²⁰⁹ בין המשתתפים האחרים: ח״ש בן־אברם, דוד שמעונוביץ, שמאי חלטניקוב, י״צ רמון, צבי דיזנדרוק.

שלא כמאסף ׳שלכת׳, נודע ירחון זה לאנשי המקום בלבד ונצטרף לכל אותן חוברות צנומות, פרי יוזמות מקומיות, שבין דפיהן צעדו את צעדיהם הראשונים כמה מן הסופרים והמשוררים המובהקים.

י. סיפורי־לבוב

פעילות מגוונת זו, עם כל חשיבותה, אינה אלא כנספח לעיקר – לסיפורים.

כחמישים סיפורים כתב שופמן בשנות שהייתו בלבוב, ראשון שבהם הוא “בין החומות”,²¹⁰ והאחרון הוא “בקצווי הכרך”.²¹¹ שופמן יצא מלבוב לווינה ביולי 1913 ואת הרשימה “א״נ גנסין”, שנכתבה בשביל קובץ הזכרון ׳הצדה׳, התחיל לכתוב עוד בלבוב והביאה לידי סיום בווינה.²¹²

בחליפת המכתבים עם עורכי כתבי־העת, לפני פירסום הסיפורים בדפוס, ועם חבריו, שקראו אותם לאחר פירסומם, יש הערות רבות וחשובות, המעידות על התהוותם של הסיפורים ועל גילגוליהם השונים עד שקיבלו את נוסחם האחרון בדפוס, וכן על ההערכה שזכו לה מפי חבריו הקרובים.

בדרך כלל השינויים בין כתב־היד שהוגש לבין הנוסח שנדפס אינם מרובים ואינם מהותיים. גם חריגה אחת, בסיפור “קטנוּת”, מחזקת דעה זו. סיפור זה, שהיה, כנראה, השני שנכתב בלבוב, נשלח לביאליק בשביל ׳השילוח׳, ועליו היה דין ודברים בין הסופר לבין עורכו.²¹³ ממכתבו של אליעזר הופנשטיין מהומל לשופמן מסתבר, ששופמן התלבט אם לקרוא לסיפורו זה “קטנות” או “לא הָא”.²¹⁴

הוויכוח סביב הסיפור היה יוצא דופן ב“קאריירה” של שופמן, שבדרך כלל נתקבלו סיפוריו על־ידי העורכים ללא הערות או לכל היותר תוך הערות קלות בלבד. שופמן הבליג, כנראה, משום כבודו של ביאליק, על כעסו, הוסיף לשלוח אליו סיפורים בשביל ׳השילוח׳, אולם כשבא לכנס את הסיפור במהדורות השונות של קבציו, החזיר את הנוסח הראשון לתוקפו, השמיט את התוספת של ביאליק והוסיף את ההשמטה שעשה בו, כפי ש“יעץ” לו ביאליק במכתב ההתנצלות שלו.

כתב ביאליק: “רוצה אני לשנות מעט בסופו, היינו, מקום זה שהוא ׳מגולה׳ ביותר (פתיחת החזה). אין צורך ב׳גלוי׳ זה אפשר גם בלעדיו.” בשולי המכתב הוסיף ביאליק הערת ביקורת, בוודאי כדי לרכך מעט את דבריו אלו: “קליטת הרשמים של הרחוב ב׳קטנות׳ – יפה ומצויין. ההבנה הפסיכולוגית של ׳הנושא׳ טובה מאד. אבל הסוף רפה וקצר יותר מדי.”²¹⁵

כשראה שופמן את הנוסח, כפי שנדפס ב׳השילוח׳, “חשכו עיניו” ושיגר מכתב חריף לביאליק:

ותשובתו המצטדקת של ביאליק:

הפיסקה שצונזרה על־ידי ביאליק והושבה אחר־כך למקומה הראשון היתה:

נוסח ׳השילוח׳:

נוסח שופמן:

הקטע, שנכתב על־ידי ביאליק ונוסף לנוסח הסיפור ב׳השילוח׳ לקראת סופו, אומר במפורש, כדרכו של ביאליק ובניגוד לדרכו של שופמן, את ה“מוסר־השכל” של הסיפור, והוא קטע של מעין הירהור־פנימי, ששופמן לא הירבה בשכמותו, אפילו בסיפוריו הראשונים, ונשמט כמעט לגמרי בסיפוריו המאוחרים. אפשר לומר שזהו קטע “ביאליקי” טיפוסי, וזרותו בסיפורו של שופמן בולטת לעין.

לאחר המשפט: “אחרי כן התפרקד, שם ידו תחת מפרקתו, כדי להתרכז מעט,” באה התוספת:

עד כאן התוספת. מכאן – שינוי.

נוסח ׳השילוח׳:

נוסח שופמן:

לימים, הזכיר ביאליק במכתבו לדניאל פרסקי פרט נוסף הקשור בסיפור זה, אם כי לא נקב במפורש בשמו:

שיעורו של המשפט ב׳קטנות׳ הוא: “כשחלוקו החדש מבעבע ומרשרש על כתפיו המלאות [– – –].” והוא בא בכל המהדורות (א׳ 90).

מקץ שבועיים, שופמן עצמו בסיפור “אחרי הרעש”: “חרקו דלתות ושערים חריקות קטועות ורישרשו גדרי־הזמורות” (א׳ 99), ומקץ זמן קצר בסיפור “ליד הדרך”: “עלים רחבים, צהובים, מתגלגלים ומרשרשים ברוח הקל” (א׳ 109), ובסיפור “לא”: “על העיקר שאיננו רישרשה השלכת” (א׳ 157), ועוד הרבה.

כאמור, המשיך שופמן לשלוח לביאליק מפרי־עטו, והפעם את הסיפור “ליד הדרך”, וביאליק כתב לו: “שמח אני שלא הפריד בינינו עניין של ׳קטנות׳. סוף סוף אין זה אלא קטנות ואתה גדול מזה.”²²⁰

על סיפורו “ליד הדרך” מעיר ביאליק במכתבו הנ״ל: “הרשני לתקן פה ושם את הלשון. לשונך, עם כל דקותה ודייקנותה – ריח זר נודף ממנה שאיני יודע מה הוא. מובן מאליו שלא אגע בעיקרים, אלא בנוגע ל׳דקדוק׳.”

כאן באה הפיסקה על דבר השמטת האקדשה להופנשטיין, שכבר נזכרה לעיל, והצעת תיקון נוספת של ביאליק, שלא נתקבלה על־ידי שופמן: “שם־התואר ‘כחולות’ המוסב על שריקות הלוקומוטיב בלילה – אם כי הוא נאה למקומו כאן – אבל כבר היו שה״ת [שמות התואר] אלו ללעג. אפשר להשמיטו בלא הפסד.” בכל נוסחי הסיפור בקובצי סיפוריו של שופמן נשאר שם־תואר זה, שנעשה סימן־היכר לכתיבתם של “הצעירים”, והלוקומוטיב שונה תחילה ל“מסע־הברזל” (מהדורות תרס״ח, תרע״ט, תרפ״ז) ולאחר מכן ל“רכבת” (תש״ו).

כמה מן השינויים, שנעשו בסיפורים שנשלחו לברנר, בעיקר בשביל ‘המעורר’, אם ביוזמתו של ברנר ואם ביוזמתו של שופמן, נזכרים בחליפת המכתבים ביניהם ובייחוד בולטת תשומת הלב המיוחדת, שהקדיש שופמן לסיומי סיפוריו. כך, למשל, כותב שופמן לברנר על הסיפור “טיול”, שנדפס ב׳המעורר׳: “עם ׳הטיול׳ עשה כטוב בעיניך. אע״פ שהייתי רוצה לסלקו – וסוף. מתגלגל הוא כבר כשנתיים. ׳חולף כברק את׳ [– – –] צריך לתקן: בוקע וחולף׳.”²²¹ ואמנם זה הנוסח בכל המהדורות.

גילגוליו וטילטוליו של “טיול”, שהערתו זו של שופמן רומזת אליהם, אופייניים מאד לסיפורי “הצעירים” וממחישים “את חבלי־לידתה של תקופה ספרותית, הקרויה ספרות ׳הצעירים׳”.²²² תחילה היה הסיפור צריך להישלח לביאליק בשביל ׳השילוח׳, ולא נשלח, כיון ששופמן דרש שישלמו לו דמי־קדימה.²²³ במכתבו של ביאליק לשופמן נאמר: “גמור את סיפורך ‘בלב ים’ ושלחו אלי.”²²⁴ יש לשער שהכוונה לסיפור “טיול”, שכן קרוב לסופו מתוארים שני הגיבורים כך: "שניהם הרגישו את עצמם רגע אחד כנאבקים על כפיס־עץ בלב־ים.״ ²²⁵

שופמן שלח את הסיפור ליעקב פיכמן בשביל מאסף שתיכנן להוציא לאור בעריכתו בשם ׳יבנה׳, שירכז סביבו את חבורת “הצעירים”.²²⁶ הסיפור היה מונח כשנה בתיקו של פיכמן, ומשתכנית המאסף לא יצאה אל הפועל, ביקש שופמן את סיפורו בחזרה, אולם במקום לשלחו ל׳המעורר׳ של ברנר, כבקשתו, שלחו לגנסין בשביל המאסף ׳האדם׳, שהוא והלל צייטלין עמדו להוציא, שכן חשש ש׳המעורר׳ לא יאריך ימים. המאסף לא הופיע, וגם תכניתו של גנסין לפרסם סיפור זה בסידרת “נסיונות” שלו לא יצאה אל הפועל.²²⁷ בסופו של דבר נשלח הסיפור לברנר בשביל ׳המעורר׳ בהמרצתו של אשר ביילין: “טוב תעשה כשתישלח עוד ציורים כאשר הבטחת. מצבו של ׳המעורר׳ ומצבו של מו״לו נורא הוא ובציוריך תעודד את רוחו. מדוע תחכה לתשובת גנסין? הלא יש בידך העתקה מ׳טיול׳, והרי יכול אתה לשלוח אותה; סוף סוף אין לחכות מ׳נסיונות׳ מאומה.”²²⁸ היה זה גנסין עצמו, ששלחו לברנר,²²⁹ שהתפעל ממנו מאד.²³⁰

הערת תיקון נוספת, לסיפור אחר, נמצאת במכתבו של שופמן לברנר: “סוף ׳האשמורת התיכונה׳ יהי בלי ה׳שריקה הידועה׳.” וכן הוסיף כמה מילים לאחד המשפטים בסיפור אחר, שנשלח ל׳המעורר׳: “ב׳בליל תשעה באב׳ אני רוצה להכניס אחרי, ׳הפחד העתיק, הישראלי ממלא את האוויר' משתטח על הערבות המשופעות!' ו׳משחיר בלילות׳ וכו'. (בדפוס, כמובן, שלא יבוא זה משורטט) [– – –].”²³¹

על הסיפור “באשמורת התיכונה” מעיר גם ברנר: “לעצמי לסדר במקום ׳חניכי צבא צעירים׳ – ׳חניכי צבא טירונים׳. במקום 'ראש הרוטה׳ (בנוגע ל׳רוטני קומאנדיר׳) – ׳שר הרוטה׳.”²³² שופמן קיבל תיקון זה, שנשאר בכל המהדורות פרט לשינוי במהדורה האחרונה, שהותאם להתפתחות השפה: “מפקד הרוטה” במקום “שר הרוטה”.

דוגמה להערה נוספת של ברנר על ביטוי בסיפור “בקצווי הכרך”, שנשלח אליו ליפו בשביל ׳רביבים׳: " ׳ואחרי הצהריים נפה את פניה בשרק׳. מה זאת ׳נפה׳?"²³³ שופמן השאיר ביטוי זה בכל מהדורות ספריו פרט לאחרונה, שבה כתב: “ואחרי הצהריים בזקה פודרה על פניה” (א׳ 313).

רמז לשינוי בסופו של הסיפור “לא”, שאף הוא נשלח ל׳המעורר׳, נזכר במכתבו של שופמן לאשר ביילין: “את ה׳לא׳ קרא נא עם השינוי המצורף בזה, ובמטותא להתעכב על רשימה זו קצת יותר.”²³⁴ יש בכך עדות ליגיעות הרבות, שיגע שופמן לשכלל את סיפוריו, עד שישיגו את הצורה הסופית שתשביע את רצונו.²³⁵

ממכתבו של אליעזר הופנשטיין לשופמן מתברר, שהסיפור “למלחמה”, שנדפס ב׳השילוח׳ תרס״ט, נכתב כשלוש שנים קודם לכן ונקרא לראשונה בשם: “למזרח הרחוק”.²³⁶

על “המשורר והנערה המתוקה” כתב אשר ברש לשופמן:

גם כאן לא שמע שופמן לעצת חברו והשאיר את ה“נקודה הכהה המהבהבת” בכל המהדורות.

עצה שלאחר מעשה משמיע צבי דיזנדרוק:

שופמן לא הירשה לעורכיו להחליף מילים לועזיות בסיפוריו לעבריות:

ובשולי המכתב תוספת של אזהרות חמורות נוספות: “גם ה׳לאפטיות׳²³⁹ תשארנה. לה יש זכות־קיום מיוחדת: היא מצויה אצל מנדלי.”²⁴⁰ ואכן, מילים אלה נשארו בכל המהדורות של ספריו.

היתה לו מדיניות מיוחדת במתן שמות לסיפוריו, שלה נשאר נאמן כל ימיו. הוא מסביר אותה בתשובה להשגותיו של קלוזנר על הכותרת המשותפת “רשימות”, שאותה נתן לשני סיפוריו “בשרב” ו“בשביל מי?” שפורסמו ב׳השילוח׳:

יא. כינוסי הסיפורים

חמש פעמים כינס שופמן את סיפוריו ועוד מספר פעמים כינס חלק מהם.²⁴² שלושה מן הכינוסים הללו – שניים שלמים ואחד חלקי – שייכים לתקופת לבוב. הכינוס הראשון בשם “רשימות”, שבו נכללו 17 סיפורים ובו 117 עמודים, יצא לאור על־ידי ברנר בלונדון בדצמבר תרס״ח וניתן כתמורה לחותמי ׳המעורר׳, במקום הקונטרסים י׳, י״א, י״ב, שברנר לא יכול היה להוציאם.

שנה לאחר מכן כינס שופמן חמישה מסיפוריו (“מאידך גיסא”, “באמצע”, “הניה”, “אם”, “כאב”) בקובץ מיוחד בשם ׳מאידך גיסא׳, שיצא לאור בלבוב בתרס״ט בהוצאת ש״ז סירוטה (הוא סירוטה, ששמר, לימים, את מכתבי גנסין־ברנר־שופמן) ובו 23 עמודים. סיפורים אלה נדפסו באותה עת (תרס״ח־תרס״ט) בקבצים ספרותיים שונים (׳רביבים׳, ׳ספרות׳, ׳רשפים׳), להוציא את הסיפור שעל שמו נקרא הקובץ, שנתפרסם פה לראשונה. כפי שמעיד מכתבו של שופמן לברנר, נכתבו הסיפורים הללו בהעלם אחד, בשעה ששופמן נמצא במקום נופש מחוץ ללבוב, ומפאת הגשמים לא יכול היה לצאת מביתו. שופמן היה מאד מרוצה מהם, כדבריו באותו מכתב, שנאמרו ספק בלצון ספק ברצינות: “ברשימה אחת, ששמה ‘כאב’, לא גדולה מ׳שלג נפל׳, השיג ה׳גאון׳ שלי את נקודת־זהבו. אחרי יצירה זו איני יודע כבר מה יש לסופרים לכתוב!”²⁴³ על דעתו זו הוא חוזר גם במכתב ללחובר: “מזה ש׳הניה׳ מצאה חן בעיניך בוודאי שאני נהנה ביותר, אלא, כשאני לעצמי, חושב את ה׳כאב׳ הקטן להדבר היותר מוצלח שלי.”²⁴⁴ כל הסיפורים הללו נכתבו בהשפעתה של אותה חוויה ביוגראפית.

הכינוס השלישי שייך אף הוא לתקופת לבוב. הקובץ ׳סיפורים וציורים' יצא לאור על־ידי ביאליק בהוצאת “מוריה” באודסה בשנת תרע״ד והוא כולל 41 סיפורים, שרובם הגדול נכתבו בתקופת לבוב ומיעוטם, 4 סיפורים, נשלחו מווינה.²⁴⁵ ספר זה חזר ונדפס פעם נוספת ללא כל שינויים פרט להשמטת תמונתו של המחבר, באודסה בשנת תרע״ט. נראה שהמהדורה השנייה שלו ידועה יותר, והיא שהביאה לדעה המוטעית, שמהדורת תרע"ד לא הופיעה כלל.²⁴⁶

בדיקת היחס בין מספר הסיפורים, שהופיעו לראשונה בכתבי־העת עד שנת 1913, לבין הסיפורים שכונסו בספרים, מגלה, כי מספר הסיפורים שלא כונסו אינו גדול, וגם הללו חזרו ונכללו (פרט לשניים) בכרך הראשון של מהדורת “עם־עובד” (תש״ו).

עד שנת תרס״ח כתב שופמן 23 סיפורים, ומהם 6 לא נכללו במהדורת לונדון. בין השנים תרס״ט־תרע״ג נכתבו 31 סיפורים נוספים, מהם 6 לא נכללו במהדורת אודסה.

מספרים אלה מעידים, שמרבית הדברים, שיצאו באותה תקופה מעטו שיל שופמן, הניחו את דעתו לאחר מכן ולא ראה צורך לשנותם, קל וחומר לגונזם. דברים, שאמר בראיון עמו, מחזקים הנחה זו: “אני קורא דברים שלי שנכתבו לפני ארבעים שנה והם בעיני יפים מאד.”²⁴⁷ כמעט לגבי כל סיפור שכתב היתה לו הרגשה, שזהו הדבר הטוב ביותר שהוציא מתחת ידיו, וכמעט תמיד היה מרוצה מעצמו. תגובה על הרגשה זו נמצא במכתבו של ביילין אליו: “אך גוזמא היא ג״כ כי ׳השלג נפל׳ הוא אולי הדבר היותר טוב שלך. לו היה באמת ה׳שלג נפל׳ הדבר היותר טוב שלך, כי אז לא היה מחברו לבעל ׳התלוי׳, ׳טיול׳, ׳עייפים׳ וכו'.”²⁴⁸

נוכח מגמה זו תמוה הדבר, ששלושת סיפוריו הראשונים: “הערדל”, “רפאל”, ו“הקרדום”, שהופיעו לראשונה במהדורת “תושיה” (וארשה, תרס״ב), נשמטו מהספרים בהוצאת “המעורר”, “מוריה” ו“שטיבל”²⁴⁹ וחזרו ונכללו רק במהדורת “עם־עובד”. מחמת־כך לא נזכרו שלושה סיפו­רים אלה במשך שנים רבות על־ידי הביקורת, שנכתבה על יצירת שופמן, ואילו הסיפור “בבית זר” צוין כסיפורו הראשון.

הסבר פורתא לאי הכללתם של שלושת הסיפורים הראשונים ואחרים בקובצי הסיפורים, נמצא בחליפת המכתבים שבין שופמן לברנר ולביילין, שהיו עורכי הקובץ ׳רשימות׳, ונראה ששלושת הסיפורים הללו וכן הסיפור “שלג נפל” לא מצאו חן בעיניהם, ושופמן, שהיה צעיר ועדיין לא היה בטוח בעצמו וביכולתו, קיבל את דעתם של חבריו. וכך הוא כותב לביאליק מלבוב: “את שלושת ציורי הראשונים שבאו בקובץ ׳תושיה׳, אני חושב לבוסר ולבלתי ראויים להיכנס במהדורה החדשה ולפיכך לא שלחתים.”²⁵⁰ ברוח זו הוא מכנה באותו זמן ברשימת הזכרון על גנסין את ספרו הראשון: “קובץ כתביי הקלוקל”.

רק בשלב מאוחר (עם הכינוס ב״עם־עובד", תש״ו) שינה דעתו ונתן מקום לראשוני סיפוריו כיאה להם.²⁵¹

רמז להערכתו הנמוכה של ברנר את סיפורי שופמן הראשונים נמצא במכתבו לז״י אנכי, שבו החלה התעניינותו בשופמן, והרושם מספרו הראשון לא היה טוב:

לאחר מכן חל מיפנה בהערכת סיפוריו של שופמן, אולם נראה, שהגישה השלילית לשלושת הסיפורים הראשונים לא נשתנתה.

יש לציין, שגם מיכה יוסף ברדיצ׳בסקי ברשימתו הראשונה על שופמן²⁵³ מזכיר אך ורק את הסיפורים “מחיצה” ו“כחום היום” ועובר בשתיקה על ארבעת האחרים. וידידי שופמן, הסופרים אנכי וגנסין, מדברים עליו כעל מחבר הסיפור “יונה”.

בחליפת המכתבים בין שופמן לבין ברנר ואשר ביילין, יש דין ודברים בעניין צורת הקובץ והסיפורים שייכללו בו. במכתבו של שופמן לברנר, הוא כותב:

במכתב לביילין יש הד לוויכוח על סיפורו “שלג נפל”, שלא מצא חן בעיני “חבורת המעורר” ולא רצו להכניסו לקובץ, וגם על הסיפורים הראשונים, ובייחוד “הערדל”. שופמן חזר בו ממה שכתב במכתבו לברנר: “ועל ׳השלג נפל׳ עודכם מתעקשים? אַ? נו. לא אתעקש – השמיטוהו (אלא שאולי לא כדאי?) אבל מתעקש אני בנוגע ל׳הערדל׳. זאת לחלוטין לא!”²⁵⁶ אחרי כן חזר בו שופמן גם מוויתורו על “שלג נפל” וכתב לביילין: “ה׳שלג נפל׳ הוא אולי הדבר היותר טוב שלי. – כך חשבתי ברגעים ידועים. ולפתע אין הוא מתקבל אפילו.”²⁵⁷

ברנר לא חזר בו מדעתו, וביילין מנסה לפשר:

קרוב לוודאי, שהסיבה לכך, ששני הסיפורים, ׳בכפיפה אחת׳ ו׳שיחת חולים׳, לא נכללו בכל המהדורות של כתבי שופמן, נעוצה ביחסו הביקורתי של שופמן עצמו אליהם, שראה בהן אנקדוטות, שהשיחות שמנהלים הדוברים בהן, ובייחוד סיומיהן, אין להן ערך רב.

עם זאת, למרות חולשתן, טבוע בהן חותמו המיוחד של שופמן, ששילב מצבים ותיאורים משתי רשימות אלה בסיפוריו האחרים. תיאור הלינה באכסניה זרה בגליציה בכפיפה אחת עם שכן לחדר תואר קודם לכן בסיפור “ליד הדרך”, ואילו את הרשימה “שיחת חולים” אפשר לראות כפותחת את סידרת סיפורי “בית החולים” של שופמן, שנכתבה מאוחר יותר, ב־1913 (“באגף הכירורגי”). סיפורים אלה הם פרי התנסות אישית, ונכתבו זמן קצר לאחר ששופמן שכב בבית־החולים בלבוב (ינואר 1913) לצורך ניתוח. הוא הסתיר את הדבר מחבריו, שכן “איני רוצה שיוליכו את הקול אל ביתי שבאורשה.”²⁵⁹ כתיבתם הושלמה רק בווינה.²⁶⁰

יב. שינויי־נוסח

השינויים, שחלו בסיפורים, כפי שנדפסו בכתבי־העת ובמהדורות השונות, אינם מהותיים בדרך־כלל, אולם מספרם גדול. רובם נעשו בידי המביאים־לבית־הדפוס של כתביו, מנחם פוזננסקי ומ״ז ולפובסקי, ומיעוטם – בידי שופמן עצמו. זאת בהתאם למה שכתב שופמן למנחם פוזננסקי על “עצלותו”: “חולשה יש לי: איני אוהב לטפל בדברי הראשונים, וע״כ לא עברתי עליהם בקולמוסי כהוגן בטרם מסרתים לדפוס.”²⁶¹ העיקרון המנחה בעשייתם היה: התאמת הכתוב להתפתחותה של השפה, היינו, החלפתן של מילים, ששוב אינן מקובלות בלשון, במילים הנהוגות בה, או החלפתן של מילים, שבאותה תקופה טרם היה להן מונח עברי משלהן, או שמשמעותן בעברית לא נתייחדה לעניין זה או אחר במילים עבריות, שקנו להן בינתיים זכות־אזרח בלשון. חלק מן השינויים נעשה בשעת התקנת מהדורת “שטיבל” לדפוס, בשנות העשרים ובשנות השלושים, בחו״ל ובא״י, וחלק – מאוחר יותר, בשעת התקנת מהדורת “עם־עובד” לדפוס, בא"י בתחילת שנות הארבעים. עם זאת יש גם שינויים, שמקורם במניעים אמנותיים טהורים, כתוצאה מהשינוי שחל בטעם הספרותי ובדרכי הכתיבה.

דוגמה לסוג הראשון נמצא, למשל, בשם הסיפור “גלידה”, שנקרא קודם (ב’רשפים׳ ובמהדורת אודסה) “נופת־קרח”. דוגמה נוספת מן הסיפור “כוח”, שבו החליף “הכעך” את מקומה של “העוגה החלולה”, ו״מפקד הרוטה" את “שר הרוטה”. וכן בסיפור “הניה”, שבו “טיול” בית־הספר מחליף את המלה המוזרה “תעופת” בית־הספר, “הערסל” את “עריסת הקלע” או “העריסה”, והפועל “מתערסלת” – את “מתקלעת”, אם כי נשאר גם “מקלע את הערסל”. באותו סיפור החליפו “חיפושיות־שדה כחלחלות” את “חסילי־שדה כחלחלים”.

על אף מגמה זו, השאיר שופמן בסיפורים מספר ניכר של מילים לא־עבריות, שנראו לו הולמות יותר את מה שרצה להביע וחלק מאמצעי יצירת האווירה.²⁶²

דוגמה לשינוי מן הסוג השני נמצא באותו סיפור, “הניה”, שבו הנוסח האחרון רומז רמיזה מפורשת יותר לעתידה של הניה. בעוד שקודם נאמר על חסילי־השדה: “ברגע שהם פורשים כנפיהם לעוף”, הרי לאחר השינוי נכתב: “ברגע שהן מפשקות גפיהן לעוף…”

אין ספק, כי מחקר מפורט יגלה בשינויי הנוסח בסיפורים בעיקר את הצד הנוגע להתפתחות הלשון, אולם נראה, שבגלל צביונה המיוחד של לשונו, חלשות תנודות אלה יותר מאשר ביצירתם של סופרים אחרים, והעדר המליצה בסיפוריו של שופמן מראשיתו יש לה חלק נכבד בכך, ששופמן היה והווה סופר “מודרני” ואקטואלי, שמחיצות של לשון מיושנת אינן קיימות בינו לבין הקורא בן־הדור.

נספח א: הקדמתו של שופמן לספר שיריו של אברהם רייזין ׳צייט ליעדער׳

(ללא חתימה).

פארווארט

פיעל נייע ניגוּנים האֶרען בּיי יוּדען אין דער לעצטער צייט, פיעל נייע מייסטערישע ליעדער בּעגעגענען מיר דאָ אוּן דאָרט, ווי אין העבּרעאיש, אזוי אין זשאַרגאָן. ווען מיר זאללען זיך אָבּער גוּט צוּהאֶרען צוּ אוּנזערע טאֶגליכע אֶמת’ע ליידען, ווענן מיר זאָללען טיעף אַריינקוּקען אין דער נאַקעטער ווירקליכקייט, וועלען מיר דאנן שפירען, אַז די אללע פערשיעדענע געזאַנגען זענען עפיס נישט “דאָס”, וואָס דאָס האַרץ בּעט… גאנץ אפט קוּמט אויס צוּהאֶרן פאַלשע סענטימענטאַלע טאֶנער, אין דער צייט וועגן עס בּעט זיך האֶרען עפיס גאר איין אַנדער מין נאטע… כמעט דאָס רוב פוּן אונזערע אַללע נייע זינגער פארמאַכען פשוט די אויגען, כדי צוּ שפיעלען זיך מיט די אַללערליי־פאַרבּיג שפּרינגענדע רעדעליך אוּן פינטעלעך, וואס ווערען גלייך פערשווינדען, ווי מען אֶפענט נוּר אויגן צוריק²⁶³ גיעבּן מיר ארויס מיט גרויס חשק דאָס ביכעלע “ליעדער” פוּן א. רייזען, וואוּ דער הויפט טאָן קלינגט נאֶמליך, “דאָס וואָס מען דאַרף”…

לעזענדיג די קליינע ליעדער פון דיעזען יוּנגען דיכטער, איבּערצייגסט דוּ זיך בּאַלד, אַז דוּ האָסט דאָ צוּ טהוּן מיט א ריהרענדע, טיעף ליידענדע נשמה, וואס פיהלט יעדענס לייד, וואס רוּפט זיך אַבּ אויף איטליכענס זיפץ. די גרינגע, דאָך מעכטיגע שוּרות, וועלכע בּעגעגענען זיך דאָ אין בּיכעלע אַזוי אַפט, רוּפען ארויס א ווידער־קלאנג בּיי יעדערען, וועמענס הארץ דאָס לעבּען האָט ניט אין גאַנצען פערשטיינערט… אזעלכע ליעדר ווי: “אין קישען בּעהאַלט איך מיין פנים”, “אָרימע מענשען”, “אַגעזונד זאָלבע אַכט”, “דער נאַכט וואָכטער”, “אין וואלד”, “אין אשטילען טאָג”, “אַ ווינטער ליעד” זענען ממש איין עכאָ פוּן די צרות אַלליין, פון די פינסטערע צרות… אֶמת, די קריטיק קאָנן נאָך, אפשר, פאָרוואַרפען אוּנזער דיכטער אייניגע פעהלער, ווי למשל: איינזייטיקייט א. ד. ג. מיר פערגעסען אָבּער ניט – אוּן קיינער דאַרף עם ניט פערגעסען – אַז:

אוּן נאָך פיעל האָפפען מיר אוּן ערווארטען פון אונזער יוּנגען דיכטער אין דער צוּקוּנפט; מיר זאָגען אין דער צוּקונפט אוּן מוּזען דעריבּער בּעמערקען, אַז דיזעס געגענוואַרטיגעס קליין־בּיכעלע ענטהאלט זעהר א קליינע טהייל פוּן א. רייזענ׳ס אַללע ליעדער. אויסער וואָס אַהער זענען נישט אַריין פיעלע ליעדער, וואָס זענען שוין געדרוּקט געווען אין די יודישע אויסגאַבּען, ווי “ליטעראַטוּר אוּן לעבּען” “הויז פריינדען” “דאָס צוואַנציגסטע יאָהר־הוּנדערט” “דער יוּד” אוּן אַנדערע, זענען נאָך בּיי׳ן דיכטער פערבּליעבּען אַ גרויסע צאָהל נישט געדרוּקטע, וועלכע וואַרטען נאָך זייער צייט, ווייל אוּנזער פּובּליקוּם איז נאָך ניט אויף אַזוי פיעל “אויסגעוואַקסען”, צוּ פיהלען אַ נויטיגקייט אין “ליעדער”, אז עס זאָל קאֶנען אויסהאַלטען מעהר, ווי אַ קליין בּיכעלע. די מאַססע לעזט נאָך אַלץ, טראָטץ די אללע אלטע געשרעהען, “מעשה־בּיכליך”, די אינטעלליגענץ, וויעדער, וואָס רעדט שיין פריינדליכער וועגען זשאַרגאָן לעזט דאָך אלץ ליעבּער פרעמדע ליטעראַטוּר אוּן אַז עס קוממט צוּ אייגענער בּלייבּט זי נוּר בּיי׳ן רעדען אַלליין… בּיי אַזעלכע אוּמשטאֶנדען איז שווער ארויס צוּגעבּען גרעסערע זאַממלוּנגען ליעדער, עס זענען אַזעלכע קליינע אויך שווער…

דאָך, ווי אויבּען געזאָגט, גיעבּן מיר דאָס בּיכעלע אַרויס מיט גרויס פערגעניגען. אונז דאַכט, אַז די אֶמתע יודישע אינטעללעגענץ וועט פערשטעהן אוּן מודה זיין, אַז אזעלכע בּיכעלעך זענן די ערשטע שוואַלבּען, וואָס מעלדען דער ליטעראַטוּר, אז איהר פריהליג העבט זיך אָן, אז זי העבט אָן צו בליהען אוּן ווער עס ווינשט בּאֶמת צוּ אוּנזער ליטעראַטוּר אין אַ לייטיש־אויסזעהן, אַז אויך אללגעמיין־מענשליכע געפיהלען זאָללען געפינען אין איהר אַ וויעדער קול, – ווער עס ווינשט עס בּאֶמת, וועט זיך געוויס פרעהען מיט דיעזען קליין בּיכעלע ליעדער.

פערלאג “פראגרעסס”

וואַרשוי דען 1־סטען אָקטאבער.

תרגום:

הקדמה

ניגונים חדשים הרבה נשמעים בקרב יהודים בזמן האחרון, שירים רבים, מלאכת־מחשבת, מזמנים עצמם לפנינו פה ושם, בעברית וביידיש. אם נקשיב יפה לסבלותינו היומיומיים האמיתיים, אם נעמיק להביט לתוך המציאות העירומה, נרגיש, שכל השירות אינן “מה” שהלב נכסף אליו… לעיתים קרו­בות אנו שומעים צלילים סנטימנטאליים לא־אמיתיים, בשעה שאנו כמהים לשמוע נעימה אחרת לגמרי. כמעט רובם של משוררינו החדשים עוצמים בפשטות את עיניהם, כדי לשחק בעיגולים ובנקודות מגוונים שונים, הקופצים כנגדם והנעלמים מייד עם פקיחת העיניים.

אנו מוציאים לאור בחשק רב את הספר ׳ליעדער׳ [שירים] של א. רייזין, שמהם יוצא אפוא הצליל: “זה הדבר שאנו צריכים לו.”

בקוראך את השירים הקטנים של המשורר הצעיר הזה, אתה בא לכלל הכרה, שעניין לנו עם נפש רגישה וסובלת עמוקות, המרגישה צער כל חי ונענית לכל אנחה.

השורות הקלות, אך הכבירות, המצויות בספר בשפע, מעוררות הד בקרב כל מי שהחיים לא איבנו את ליבו. שירים כמו: “בכרי אכבוש פני”, “אנשים עניים”, “משפחה בת שמונה”, “שומר הלילה”, “ביער”, “ביום שקט”, “שיר חורף”, הם ממש בת־קול לצרות עצמן. אכן, אפשר שהביקורת תגלה למשורר כמה חסרונות, כגון חד־צדדיות וכדומה, אך אל לנו להסיח את דעתנו מכך, כי

רבות אנו מצפים ממשוררנו הצעיר בימים יבואו; אנו אומרים “בימים יבואו”, ומן הדין להעיר, שספר קטן זה שלפנינו מכיל רק חלק קטן מכל שירי רייזין. מלבד מה שלא נכללו בו שירים רבים, שכבר נתפרסמו בכתבי־העת היידיים, כגון ׳ליטעראטור און לעבען׳, ׳הויז פריינדען', ׳דאס צוואנציגסטע יאהרהונדערט׳, ׳דער יוד׳ ועוד, עדיין נשאר בידי המשורר מספר רב של שירים שלא ראו אור, המחכים לשעת־כושר; שכן הקהל שלנו עוד לא “הבשיל” עד כדי הרגשת צורך בשירים, התופסים יותר מספר קטן. ההמון עדיין קורא, על אף הצעקות הרגילות, ספרי־מעשיות, ואילו האינ­טליגנציה, המדברת באהדה על הז׳ארגוֹן, עדיין מעדיפה לקרוא ספרות לועזית, ובכל הנוגע לספרות שלנו אין אנו שומעים אלא דיבורים בעלמא… בתנאים כאלה קשה להוציא לאור אסופות־שירים גדולות, ואפילו אסופות קטנות עולות בקושי רב.

אולם, כאמור לעיל, אנו מפרסמים ספרון זה בעונג רב. לנו נדמה, שהאינטליגנציה היהודית האמיתית תבין ותודה, שספרים כאלה הם הסנוניות הראשונות, המבשרות לספרות את ראשית אביבה, שהיא מתחילה לפרוח. וכל המאחל לה באמת ובתמים מראה־פנים הגון ונאה, שגם הרגשות כלל־אנושיות ימצאו הד בקרבה – שמוח ישמח בספר־שירים קטן זה.

הוצאת “פרוגרס”

וארשה, אחד באוקטובר [1901].

נספח ב: חמישה שירים בכתב־ידו של שופמן

(מארכיונו של מנחם פוזננסקי ב“גנזים”)

תקופת אוסטריה (אב תרע“ג – תמוז תרצ”ח)

א. נוכחות מרחוק

עשרים וחמש שנים ישב שופמן באוסטריה וכתב בה מאות סיפורים, רשימות, דברי ביקורת ופולמוס, תרגומים ועריכה. הוא השתתף בכל כתבי־העת העבריים של אותה תקופה בכל העולם, הוציא לאור את ארבעת כרכי כתביו המכונסים (שטיבל, תרפ“ז–תרצ”ח) ונמנה עם חשובי הסופרים בכותל־המזרח של הספרות העברית. חליפת המכתבים הענפה שניהל שימשה אמצעי מרכזי לשמירת הקשר עם ידידיו ועם הנעשה בעולם הספרות ותחליף לשיחות שבעל־פה ולפגישות רעים. אלפי (!) המכתבים מתקופה זו מאפשרים לקבל תמונה מפורטת, עד כדי דיווח יום־יומי שוטף, על חייו ועל הלך־נפשו, ויש בהם תרומה חשובה להבנת סיפוריו ורשימותיו. חלקם משמשים כטיוטות ליצירתו, ורובם מספקים את הרקע האישי והציבורי לכתיבתו בתחומיה השונים.

תקופה זו נחלקת לשתיים. הראשונה: 1913– 1924;²⁶⁴ והשנייה: 1925– 1938. הראשונה מתאפיינת בריבוי המאורעות החיצוניים שבה, הכלכליים (מלחמת־העולם הראשונה וסיומה) והפרטיים (נישואים, הולדת ילדיו, חילופי מקומות מגורים) ופוריות גדולה של יצירתו (הרבה סיפורים, התרחבות היריעה הסיפורית, איכות גבוהה, עריכה ותרגום). השנייה היא היפוכה של הראשונה, ומתאפיינת בסטאטיות שבה (ישיבת קבע בכפר האוסטרי) ובתהליכים האיטיים אך הקבועים, של הידרדרות המצב הפוליטי הכללי והמצב הכלכלי הפרטי (התגברות האנטישמיות, שינויים במשטר האוסטרי, אבדן בסיס כלכלי קבוע, קשיי פרנסה גוברים והולכים, בעיות בחינוך הילדים), ובהתמעטות כתיבתו והצטמצמותה (הסיפורים הולכים ומתקצרים, היסוד המסאי גובר על היסוד הסיפורי, הרשימה האקטואלית תופסת את מקומו של הסיפור).

ממקומו בכפר האוסטרי וצלסדורף, אשר באזור שטיריה ליד העיר גראץ, השתתף שופמן באורח פעיל בכל הפעילות התרבותית והספרותית במרכזים השונים, ובמיוחד בארץ־ישראל. הוא הגיב באופן קבוע על תופעות שונות בעולם היהודי בתחום התרבותי, המדיני ובמיוחד הספרותי, סקר ספרי שירה ופרוזה וכתבי־עת וניהל בעוז ובנמרצות כמה וכמה פולמוסים בעניינים ספרותיים ואקטואליים שונים. מרבית רשימות הביקורת והפולמוס, שכתב בשנים אלה, ומספרן מגיע לעשרות רבות, לא כונסו, ופן זה של שופמן הפולמוסן והמבקר כמעט שאינו ידוע ברבים. עיון בהם מגלה שופמן אחר ושונה מזה, המתגלה מתוך רשימותיו שכונסו.²⁶⁵

אולם דומה, שהתופעה המיוחדת במינה, הבולטת בתקופה זו של ישיבתו באוסטריה, היא לא רק השמירה על רמת סיגנונו העברי הספרותי, אלא ההתחדשות המתמדת של כתיבתו, בד־בבד עם ההתחדשות הפוקדת את הלשון וספרותה בארץ־ישראל. אף אפשר להעיז ולומר, כי אילו לא הכיר הקורא את תולדותיו של שופמן, לא היתה הלשון מסגירה אותו, וקשה היה לשער, ואולי אף בלתי אפשרי, שהדברים נכתבו הרחק מסביבה דוברת עברית, רחוק מן הזירה המרכזית של ההתרחשות בספרות העברית ובתרבותה, בבידוד הכמעט גמור של הכפר האוסטרי. אמנם, הנושאים לקוחים מהווי זר ומרקע מיוחד, אולם הסיפורים עצמם יכלו להיכתב גם הרחק ממקום ההתרחשות שהם מתארים, כפי שאמנם נכתבו בארץ־ישראל סיפורים רבים, שבהם הגיבורים ומעשיהם נעוצים בנופים אחרים.

לפנינו, איפוא, סופר, היושב עשרים וחמש שנה בלב סביבה נכרית, כפרית־גויית, כשגם בביתו שפת־הדיבור אינה עברית, והוא שומר על נוכחות קבועה ומתמדת בזרם המרכזי של העשייה הספרותית בארץ־ישראל במאמריו, בתגובותיו ובפולמוסיו ויצירתו הספרותית היא חלק בלתי נפרד מן הספרות בת־הזמן, הנכתבת בארץ־ישראל. גם אישיותו תפסה מקום נכבד בהתרחשות הספרותית בארץ: בסמכותה התחשבו, עמה התווכחו, למוצא פיה ציפו, ממנה הושפעו ועליה חלקו.

תופעה זו, שסופר, היושב שנים רבות במרחקים, מצליח להתחדש עם ההתחדשות במרכז ומוסיף ממקומו להיות נוכחות ספרותית ורוחנית קבועה בו, שהיא יוצאת־דופן אצל עמים אחרים (אם כי פה ושם היא מצויה, בשל סיבות היסטוריות מסויימות, בספרות הרוסית, למשל, שנכתבה על־ידי סופרים־גולים), לא היתה נדירה, לכאורה, בספרות העברית, שפעלה במרכזים ולא במרכז. אולם, אם היתה זו תופעה מצויה בספרות העברית עד מלחמת־העולם הראשונה, היא נעלמה והלכה בתהליך מהיר אחריה, כשהמרכז הספרותי בארץ־ישראל נעשה למרכז העיקרי ואף היחיד, וכל המרכזים האחרים, הקודמים (במזרח אירופה) והחדשים (בארה"ב), מקבלים ממנו את השפעתם והשראתם. קבוצות סופרים ומרכזים, שלא יכלו או לא רצו לשמור על הקשר המתמיד והישיר עם ארץ־ישראל, קפאו על מקומם ונתאבנו, והיצירה הספרותית שבהם נעשתה שולית, אנכרוניסטית, עד שהלכה והידלדלה לגמרי בדור השני והשלישי. מגורל זה ניצלו אלה, שעלו לארץ בתקופות שונות בחייהם והצליחו לחזור וליצור מגע עם ההתקדמות בלשון ובספרות ולהתחדש עמהן.

הדוגמה של שופמן, שישב תקופה כה ארוכה מחוץ למרכז ובכל זאת הצליח לשמור על התחדשות ועל נוכחות, היא יוצאת־דופן, וסיבותיה המורכבות נעוצות בטיבה ובאופיה של יצירתו ולשונו, באישיותו ובתנאי חייו. על חידה זו עמד לאחרונה, דב סדן, ששאל: “איך לא חדל באווירת־בדידות זאת, מהיות הפתעת־הקבע החיה והמרעננת?”²⁶⁶

טיבם של יצירתו וסיגנונו, היינו ההתרחקות העקבית מן המליצה, הצמידות לריאלי ולממשי, מיצוי המשמעות באמצעות הפרט שנבחר ליצגו, החוויה האישית, המפרנסת את כתיבתו, הלקח האישי, הלאומי אבל גם האנושי־כללי, העולה מיצירתו, אהבת הקיצור ועוד תכונות כיוצא בהן, איפשרו לו התחדשות מתמדת, הצמודה להתפתחות הלשון בארץ־ישראל.

אישיותו ותנאי חייו, היינו סקרנותו, עירנותו, חיוניותו, הרגשת הבטחון בכשרונו כסופר ובחשיבות יצירתו אף הם היו גורם ליחודו זה. במשך כל שנות שבתו בכפר האוסטרי חי במתיחות מתמדת, בין ההרגשה, שארץ־ישראל, שפחד מפניה, היא מקומו האמיתי, ובין הנוחיות של ישיבתו במקום זה, שידע, שהיא ארעית.²⁶⁷ לא היה לו כל חלק וכל עניין בחיי הרוח והתרבות בארץ שבה חי, ובוודאי שלא באלה המצומצמים באיזורו. ממקומו חי את בעיותיה של ארץ־ישראל באינטנסיביות רבה, וראה עצמו איש ארץ־ישראל לכל דבר. באמצעות אלפי המכתבים, שכתב בקביעות לידידיו בעולם, ובייחוד בארץ, שמר על קשר מתמיד והדוק עם המתרחש, והיה בקי בפרטי הפרטים ובאווירה הספרותית שבה. הוא קיבל בקביעות ממערכות העיתונים, מהוצאות־הספרים ומידידיו כמעט כל ספר, עיתון וכתב־עת, שהופיעו בארץ, ובדרך זו עקב מקרוב אחר המתהווה וחי אותו. אמצעי־קשר שלישי, בצד המכתבים ומשלוח הספרים וכתבי־העת, היו הביקורים, שערכו סופרים ועסקנים אצלו, בשעה שבאו לוינה לרגל שליחויות וכינוסים שונים, וכאלה לא חסרו.

קשרים אלה בכתב ובעל־פה סייעו לו להיות אחד מן החבורה, לשמור על כוח יצירתו ועל התחדשותה המתמדת ועל השתתפות קבועה ופעילה בחיי התרבות והספרות בארץ. הרגשה זו היתה הדדית, והודו בה לא רק ידידיו, אלא אף ציבור המשכילים והקוראים בארץ.²⁶⁸

שופמן עצמו היה ער לסכנות, שהריחוק עלול להביא על יצירתו, והדבר מוצא את ביטויו הקבוע במכתביו. שוב ושוב הוא מפציר בחבריו, שיאמרו לו בגלוי את דעתם על סיפוריו, בנימוק: “שצריך אתה לדעת, שבמצבי הנוכחי ובבדידותי הנאוה כאן, הייתי עלול לכתוב גם איזה אבסורד. ע”כ חשובה לי מאד חוות־דעת של חבר. טוב שתודיעני גם מה שאחרים אומרים."²⁶⁹ במיוחד חשש לתקלות ברשימותיו האקטואליות: “בדבר בלטריסטי די לי, אם אני מספק את עצמי במידה ידועה, – ברם ב’שורות' אלה – בהיותי נעוץ כאן, בפינה נידחת ובבדידות מוחלטת – מי יודע, אם איני פולט לפעמים איזה אבסורד?…”²⁷⁰

שופמן עצמו היה ער גם לעובדה עד כמה הוא תלוי בזרם השוטף והקבוע של הספרים והעיתונים מארץ־ישראל וממקומות אחרים, ובמכתביו חוזרת בקשתו הקבועה מידידיו בכל מקום²⁷¹, אולם בעיקר בארץ, לשלוח לו בהשאלה לקריאה את כל מה שמתפרסם בעברית. פעמים רבות ביקש ספר מסויים או כתב־עת מסויים, ששמעו הגיע אליו, אולם בדרך־כלל הפציר שישלחו אליו בקביעות הכל, כשיגרה. מכתביו בעניין זה הם גם כעין יומן־הקריאה שלו, שמתוכם אפשר לעקוב במדוייק, מתי קרא משהו, ומה היתה דעתו על מה שקרא. מקצתן של דעותיו אלה נהפכו לרשימות ביקורת, שפורסמו ברבים, כשלעתים נזכר בהם שם הספר במפורש ולעתים ברמז בלבד, והמכתבים יש בהם סיוע חשוב להבנתן של רשימות ביקורת מסוג זה.

גם הביקורים אצלו היו חשובים לו מאד, ומעידים על כך המכתבים הרבים, שבהם הוא מזמין אנשים לבוא ולהתארח בביתו, ומי שנענה להזמנתו מקבל הוראות מדוייקות ומפורטות כיצד יגיע, היכן יבוא לפגשו, והוא מונה לפניו את שבחי משפחתו ומקומו. הוא ראה בביקורים אלה לא רק הזדמנות לפגישה פנים־אל־פנים ולשיחה אישית, שכה היתה חסרה לו, אלא גם “עלייה לרגל” של הקורא המעריץ אל הסופר הגדול. שופמן, שהערכת עצמו היתה תמיד גבוהה, התייחס לביקורים אלה כחובה, שעל כל סופר ועסקן, המזדמן לאיזור, לקיימה, ויותר משהיא מכבדת את המבוקר, היא חשובה למבקר. ואכן רבים פירסמו “רשמי ביקור אצל שופמן” וזכרוהו בלבם כל ימיהם. ללא שמץ של מבוכה והיסוס השווה את עצמו לטולסטוי, ואת כפרו וצלסדורף ליסניה פוליאניה. השוואה זו לא הסתיר בלבו, אלא אמרה במפורש לאלה שביקרו אצלו: “וצלסדורף עכשיו – יסניה פוליאניה,”²⁷² כתב על כך במכתביו: “כשקורולנקו נסע ליסניה פוליאניה. שם לא היו דאגות. אלא שאין לדעת, באיזו רגשות נסע קורולנקו אח”כ מיסניה – – –,"²⁷³ ואף ברשימותיו שנדפסו ברבים רמז על כך.²⁷⁴

הביקורים, משלוח הספרים והעיתונים וחליפת המכתבים, בצד אופי יצירתו ואישיותו ותנאי חייו, כל אלה יש בהם הסבר חלקי לתופעה יוצאת־דופן זו של קיום נוכחות ויכולת התחדשות ממרחקים. האירוניה הטראגית היא בכך, שלאחר עלייתו לארץ־ישראל וישיבתו בה דרך־קבע לא נמשכה התחדשותו הספרותית, ואף סמכותו הספרותית הלכה והתערערה. על אף הכבוד שרחשו לו, והעובדה שהיה בעל טור קבוע בעיתונות (‘דבר’, ‘ידיעות אחרונות’, ‘כרמלית’), נדחק לשוליים, נחשב כמי שמתפרנס בעיקר מנכסיו בעבר, וזיקתו לספרות ההווה והשפעתו עליה נצטמצמו והלכו.²⁷⁵

פרק זה, המבוסס בעיקרו על חליפת המכתבים העשירה ועל יצירתו, בא להבליט תופעה מיוחדת זו של הסופר הרחוק־הקרוב ואת מאמציו הרבים לשמור על רעננות יצירתו ועל מעררבותו בנעשה בארץ־ישראל. זאת בנוסף על תיאור מפורט של פרטי חייו ומהלכם לגופם וכרקע הכרחי ליצירתו מתקופה זו ומן התקופה שלאחריה.

מבעד לחליפת המכתבים הענפה מתגלה גם המציאות בארץ־ישראל בשנות העשרים והשלושים וההתרחשויות מאחורי־הקלעים בתחום הפעילות הספרותית של אותה קבוצה, ששופמן היה קשור עמה. בחליפת המכתבים המצומצמת עם אלה, שלא ישבו בארץ, מתגלה טפח מעולמם של רחוקים, שנקרעו בין כמיהתם אליה, לבין חוסר היכולת לממשה.

היריעה המפורטת כאן כוללת פרטים נבחרים בלבד, מתוך ידיעה, שאלה שנשמטו מעניינים לא פחות, והאחריות היא על הכותבת בלבד.

ב. ימי וינה (יולי 1913 – אפריל 1921

1. לפני המלחמה

ביולי 1913 עזב שופמן את לבוב וחיפש מקום להשתקע בו: לונדון, ברלין, ארץ־ישראל או אמריקה, ותחנתו הראשונה היתה וינה, “הצעד הראשון אל המרחקים”, כפי שהוא כותב במכתבו הראשון מוינה לברנר ומסיים: “להיכן פני מועדות עוד לא ברור לי לעצמי. הלוואי שלא אחזור ללבוב.”²⁷⁶ ברנר ניסה לשכנעו לבוא לארץ־ישראל,²⁷⁷ אולם נראה ששופמן עצמו נטה לנסוע לאמריקה. רעיון הנסיעה מלבוב עלה כבר בראשית 1912, בחליפת מכתביו עם אשר ביילין, עם דיזנדרוק ועם אברהם ויוויוּרקה,²⁷⁸ אלא שקשה היתה על שופמן לפי טבעו העקירה ממקום למקום – “עצלות”, כפי שהוא קרא לכך – נוסף על הבעיות הכספיות ושאלות הפרנסה, והביצוע נדחה מפעם לפעם. דיזנדרוק דירבן את שופמן לעקור ממקומו: “מה זה החלטת פתאום שלא לזוז ממקומך”²⁷⁹ ומערב בכך גם אחרים, ממוקירי שופמן, כגון ד"ר רובינזון: “בדבר ביאתך הנה יתעניין גם הוא.”²⁸⁰ דיזנדרוק, לאחר שעמד בבחינות, ביקר בעיר מולדתו סטרי ושהה במשך כשנה בארץ־ישראל (1913) כמורה בבית־הספר התיכון החקלאי בפתח־תקוה, חזר לברלין והמשיך במאמציו “להכניס את שופמן לספרות הגרמנית”²⁸¹ ולפתותו לבוא אליו לברלין, תוך שהוא מפיג את חששותיו של שופמן מפני עיר זו:

ממכתב שכנוע זה לא נעדר גם הנימוק על "מרכזיותה הספרותית של ברלין ועל מצבו השפיר של הכותב, שהשיג “דירה נאה, ועבודה תמידית לערך”.

שופמן עצמו, שכאמור נטה לנסוע לאמריקה, חיפש אמצעים כספיים מכל מקור אפשרי, ובמיוחד מקדמות והלוואות על חשבון הסיפורים, שהוא עתיד לכתוב ל’השילוח‘, באמצעות עורכו קלוזנר: “נסיעתי מכאן הכרחית לי עכשיו מכמה וכמה טעמים, והריני מרגיש שתיכף להתיישבותי במקום הרחוק והחדש, אוכל לכתוב דברים שיביישו את כל דברי הקודמים;”²⁸³ ול’התורן’ באמצעות ב“נ סילקינו וא”ב גולדברג ואח“כ, עם הגיעו לווינה, גם באמצעות דניאל פרסקי.²⁸⁴ לעומת זאת, ללחובר ולפיכמן, עורכי ‘נתיבות’, הוא מבטיח להשתתף דרך קבע בכתב־העת שלהם ומבקש דמי־קדימה תמורת הבטחתו זו והסיפורים, שהוא עתיד לשלוח להם, כיון ש”בקרוב אפשר שאצא למרחקים." אולם נראה, שפיכמן הבין “מרחקים” אלה כמכוונים כלפי ארץ־ישראל: “והיה כבר זמן, שהיה מוכן לנסוע אתי יחד לא”י."²⁸⁵

מארה"ב לא הגיע כל סיוע, שופמן לא השתתף ב’נתיבות‘, ורק קלוזנר שלח לו מקדמות על חשבון סיפוריו, שהוא עתיד לשלוח ל’השילוח’, שבסופו של דבר לא נשלחו.

רק בראשית 1914 החליט שופמן להשאר בווינה: “כך, כך, הריני וינאי, ולא בקרוב אזוז מכאן,”²⁸⁶ והתפרנס במשך חדשי החורף ממתן שיעורים פרטיים לבני־טובים, ולרגע היתה אצלו הרגשת רווחה המלווה בהשראה: “עכשיו אין אני זז משולחן־הכתיבה.”²⁸⁷ אולם “עונת־השיעורים”, כלשונו, נמשכה רק בחדשי החורף: “עכשיו, עונת הקיץ – והשיעורים האחרונים התנדפו!” ועמה גם ההשראה ליצירה: “הריני גאון אם עוד אני יכול ליטול את הקולמוס ביד.”²⁸⁸ “שעת־המשבר” נמשכה. גם זו עדות נוספת לקשר הקבוע בין דאגות הפרנסה ובין היצירה, שאפיין את שופמן כל חייו. כשמצבו הכלכלי היה בטוח, יכול היה ליצור, ובמיוחד סיפורים בעלי נשימה ארוכה, אולם ברגע שהוטרד בדאגות פרנסה, שוּתק כח יצירתו, ובקושי היה מסונל לכתוב רשימות קצרצרות.

הד לרגישותו הרבה של שופמן למצבו החמרי של סופר עברי, נמצא בתגובתו על רשימת־זכרון שכתב דרויאנוב לאחר מותו של אברהם בן־יהודה זרזובסקי.²⁸⁹ יש להעיר, שעצם התגובה גלוית־הלב נדירה מאד אצל שופמן, אם כי דעתו היתה כך תמיד. הדברים כתובים על דרך ההכללה, אולם אין ספק שהם נוגעים בנקודה אישית מאד:

בתקופה זו בווינה, עד פרוץ מלחמת־העולם הראשונה בקיץ 1914, עסק בעיקר בהשלמת סיפוריו, שהחל בהם עוד בלבוב, כדי לעמוד בהתחייבויותיו ובתשלום חובותיו וכדי לסיים את התקנת ספרו ‘סיפורים וציורים’, שביאליק, באמצעות הוצאת “מוריה”, היה המו"ל שלו. בראש ובראשונה השלים את הסיפור “בקצווי הכרך” בשביל ‘רביבים’, את רשימת־הזכרון “אורי ניסן גנסין” בשביל קובץ הזכרון ‘הצידה’, שניהם בעריכת ברנר, ואת פרקי “באגף הכירורגי”. אורי צבי גרינברג עזר לו באיתורם של סיפוריו שנדפסו ב’סנונית', (לבוב, תרע"ב), וביניהם הסיפור “האושר”.²⁹²

באותו זמן כתב גם כמה דברים חדשים: "כאן בווינה, קשה להסתייע בהוראה וכדומה, ובעל כרחי אכתוב עכשיו סקיצה אחרי סקיצה. אין מוצא אחר! "²⁹³ אורי צבי, שקרא את סיפוריו האחרונים, התפעל מהם מאד וייחס את איכותם המיוחדת להשפעת העיר וינה עליו:

2. בימי המלחמה

מועט הוא החומר הארכיוני, היכול לשפוך אור על תקופה זו בחייו של שופמן. קרוב לוודאי, שגורלו לא היה שונה מגורלם של נתיני מדינות זרות אחרים, ובמיוחד יהודים ובעיקר אלה, הנמנים עם חבורת הסופרים האמנים, שישבו בווינה בשנים שלפני מלחמת־העולם, ועליהם נוספו סופרים, שהגיעו אליה כפליטים.²⁹⁷ בין חבורת הסופרים והעיתונאים העברים והיידישאים, שהתלקטה בווינה בימי המלחמה ושעמה היו לשופמן קשרים, נזכיר את: דוד פוגל, אברהם בן־יצחק, צבי דיזנדרוק, מאיר הניש, מאיר וינר, משה אונגרפלד, משה זילבורג, מרדכי גוטפריד, מלך ראוויטש.²⁹⁸

הקהילה היהודית בווינה אירגנה רשת של מוסדות סיוע וצדקה שונים לפליטים היהודים, בכסף, במזון ובמלבושים, אולם צורת הגשתה של עזרה זו, בייחוד למי שלא היה רגיל בכך, היה בה לא מעט מן המעליב והמשפיל. שופמן אף הוא נאלץ להיזקק לסיוע בעזרת אהרן קמינקא, שהיה אותו זמן מזכיר חברת “אליאנס” בווינה,²⁹⁹ ואחרים,³⁰⁰ ואף פנה לעזרתם של סופרי אמריקה באמצעותו של י"ד ברקוביץ.³⁰¹

על דמותו של שופמן בתקופה קשה זו העיד מי שהיה תלמידו באותה עת, יעקב הורוביץ. משפחתו, שנמלטה לווינה, בחרה בשופמן לשמש כמורו הפרטי של בנה, שהיה אז כבן 14–15, כיון שהיה ידוע כקפדן, בייחוד בדקדוק:³⁰²

מכתביו המעטים של שופמן, שנשתמרו מתקופה זו, כתובים ברובם גרמנית, בהתאם להוראות הצנזורה, ובכולם בקשה חוזרת לעזרה. מכתב בודד בעברית מתקופה זו, שנשלח ללחובר בווארשה באמצעות אדם פרטי, מגלה טפח מהרגשתו הנואשת באותם ימים:

תקופה זו של ימי המלחמה בווינה שרויה בסימן שתי חוויות מרכזיות, מנוגדות זו לזו, שהטביעו חותמן על יצירתו של שופמן שנכתבה בתקופה זו ובזמנים אחרים, בכל מקום שאותה תקופה משמשת כרקע. האחת, אֵימי המלחמה, המצוקה הכלכלית, הרעב, הבדידות, החיים בעורף האזרחי על רקע המלחמה הקשה מסביב, התנהגות האנשים במצבי לחץ וכיוצא בזה תופעות של קבע המלוות מלחמה ממושכת ואכזרית. ובתוך זה, שופמן, סופר, יהודי, חסר תעודות, פליט, צפוי בכל רגע למאסר, נזקק לסיוע כספי ולבתי־תמחוי, כדי שלא יגווע ברעב, מנותק ממשפחתו, שאינו יודע גורלה, בתוך חבורת הסופרים היהודים הפליטים, שמצבם דומה לשלו. והשנייה, ההיכרות עם הנערה היפה אַני פלאנק בת השש־עשרה ממשפחת איכרים אוסטרית מאזור שטיריה, שנעשתה לימים אישתו וליוותה אותו בדרך חייו הארוכה למעלה מחמישים שנה.³⁰⁵ הנערה היפה במגבעת־הקש האדומה, שישבה על ספסל בשדרה, משכה את תשומת לבו של שופמן, שרגישותו ליופיה של אשה היתה רבה. זו היתה אהבה ממבט ראשון.³⁰⁶ שופמן היה באותה עת כבן 35 שנה, זר ובודד בעיר הגדולה, כשמלחמה מסביב, אולם בעל בטחון עצמי רב בייעודו כסופר. הוא עקב אחר הנערה היפה, שעבדה באותו זמן בחנות, והיה עומד ומחכה ליד הבית שבו גרה כדי לראותה, ורק מאוחר יותר החלו להיפגש.

מכאן קצרה הדרך לעיצוב תפיסת עולם כוללת, שלפיה אסונו של האחד מביא לששונו של האחר; האושר הפרטי הוא לעתים תוצאה ממצוקות החברה כולה; המלחמה הנוראה, שהביאה הרס ומוות על רבים, היא גם שהביאה אושר ליחידים, שכן רק על רקע סדרי העולם שנתערערו יכולה היתה להתרחש הפגישה בין שני העולמות: הסופר היהודי חסר־הנתינות והנערה האוסטרית בת למשפחת האיכרים, שהִגרה לווינה.

צירוף זה של המלחמה והאהבה, אותו צמד ניגודים, שחזה אותו מבשרו, מעוצב בסיפוריו מתקופה זו. חומר־גלם מציאותי זה, ששוקע ביצירתו, בתוספת פרטי הפרטים, הלקוחים ממאורעות אלה כפי שאירעו לו, מְשַווה לסיפוריו את ייחודם ומציל אותם מסכנת השיגרה, האורבת לסיפורים מ“הווי המלחמה” ומ“חיי פליט” מחד גיסא, ולסיפורי “אהבה־בצל־המלחמה” ו“אהבת־נכרייה” מאידך גיסא.

מובן, שחוויות ביוגראפיות אלה עברו את כור־ההיתוך של האמן, חלו בהן גילגולים, והן משמשות כחמרי־גלם בסיפורים, השונים זה מזה במשמעותם ובצורתם, אולם בכולם נשמע הדה של החוויה האוטוביוגראפית הכפולה והמנוגדת.

מכתבי שופמן לאַני בתקופת ה“חיזור” שלהם, שנשתמרו ב“גנזים”,³⁰⁷ מעידים על רומן סוער לכל פרטיו ודיקדוקיו, שידע מעלות ומורדות: פעם הוא חיכה לה, והיא לא באה, ופעם להיפך; פעמים האהבה בשיאה – “ילדתי היקרה, אני המתוקה, אני אוהב אותך וכו',”³⁰⁸ והאוהב סובל מן העינוי של הציפייה המתוקה – “האם את באה? עני!”³⁰⁹ ופעמים הם “ברוגז” זה עם זו, עד שדומה, שהכל נגמר ביניהם: “והנה עכשיו הכל נגמר בינינו,”³¹⁰ וכן: “כי בשבילי יש עכשיו רק הצלה אחת – לשכוח אותך כליל, כאילו לא הכרתי אותך מעולם,”³¹¹ אולם ככל זאת הוא נענה לבקשתה לפגוש אותה שנית: “ותהיה זאת הפעם האחרונה!”³¹² פגישה, שאחריה שוב לא נפרדו.³¹³

חליפת מכתבים זו נעשתה באמצעות ה“דינסטמן”, השליח, שהעביר הודעות מזה לזו: “עני לי באמצעות השליח הזה בכתב או בע”פ,"³¹⁴ ודמות זו הונצחה בסיפורים, שנכתבו על רקע תקופה זו, יחד עם שאר הפרטים, שנתלוו לחוויה זו.

אני פלאנק וג' שופמן נישאו ב־2.4.1920,³¹⁵ חיו זמן קצר בווינה ולאחר מכן חודשים אחדים בבאדן, מקום־מרפא ידוע, סמוך לווינה, לשם עברו בשל מצוקת הדיור בווינה ומחלתה של אני.³¹⁶

שני המאורעות היסודיים המנוגדים – המלחמה והאהבה – בלוויית הפרטים, שהצטרפו אליהם, משוקעים, כאמור, בסיפורי שופמן מאותה תקופה, ורישומם ניכר גם בסיפוריו בתקופות הבאות. המעבר מלבוב לווינה והרשמים הראשונים מווינה (“סוף־סוף”, “מלחמה ושלום”, “אל מעבר לגבול”); מעמד של מורה פרטי בבתי אמידים (“מלחמה ושלום”); רגע פרוץ המלחמה (“מפלט”, “כל הימים”, “סוף סוף”, “בימי הרג רב”, “הקיסר”); המצוקה הכלכלית והתערערות סדרי החיים (“טעות”, “במצור ובמצוק”,³¹⁷ “סיוט”); הבדידות והכמיהה לאשה (“בימי הרג רב”, “מלחמה ושלום”, “במצור ובמצוק”, “בין לילה ויום”, “סוף סוף”); על ספסל בשדרה (“סוף סוף”, “בימי הרג רב”, “מלחמה ושלום”); בנות־העשרה (“בין לילה ויום”, “סוף סוף”, “בימי הרג רב”, “כל הימים”, “קול הדמים”, “במצור ובמצוק”, “ריקוד”, “אדם בארץ”, “עיניים ונהרות”); אין רע בלי טוב (“בבית הרחצה”, “בימי הרג רב”, “הקיסר”, “מלחמה ושלום”, “קול הדמים”, “סוף סוף”); רגע סיום המלחמה (“במצור ובמצוק”, “בימי הרג רב”, “סוף סוף”).

נביא שתי דוגמאות בלבד למוטיב אחד, רגע סיום המלחמה, להמחשת ביטוים של מאורעות אלה בסיפורים מנקודת מבטו של המספר, שהוא עד ונפגע בעת ובעונה אחת.

רגע סיום המלחמה אינו מתקבל בשמחה וברווחה, הצפויות לכאורה, לא על־ידי הכלל ולא על־ידי הפרט. אמנם, הקטל נסתיים, אולם סכנות אלה הן ערטילאיות ורחוקות, ובשביל האדם הבודד בעיר עומדת שאלת הקיום במלוא אימתה: “אבל הנה השלום מתרחש ובא – ולב בודקו נפל עליו. מה יעשה עכשיו?! שוב שיעורים?!…. לא, לא, אל אלה לא ישוב לעולם!”³¹⁸ ובשביל הכלל זהו רגע ההתפכחות המרה: “רק עכשיו, רק עכשיו הבינו את אשר עולל להם! [– – –] כי לא קולות גבורה, קולות קרב היו אלה, כי אם ילל יאוש של הרוסי־החיים, ילל בני־אדם שהקיצו משנתם והנה הם שחוטים למחצה.”³¹⁹

ג. השנים הראשונות לאחר המלחמה (עד 1924)

1. בווינה

שנות השיתוק מאונס עקב מלחמת־העולם נסתיימו עם גמר המלחמה, והחלה פעילות אינטנסיבית ביותר בכל המרכזים היהודיים, ובמיוחד ברוסיה, בארה“ב ובארץ־ישראל. דומה, שכל הכוחות, שהיו בטלים מאונס בשנות המלחמה, ביקשו להם כעת פורקן, והפעילות, שנעשתה בתנופה רבה, היתה מגוונת ביותר: ייסוד הוצאות־ספרים וכתבי־עת, עידוד יצירה מקורית ותרגומים מספרות העולם. אופיה של פעילות זו היה שונה ממרכז למרכז עקב התנאים ההיסטוריים השונים. ברוסיה התחילה הפעילות בתנופה אדירה עם התקוות שהתעוררו לרגל עליית קרנסקי לשלטון, והאשליה, שהנה, לאחר המהפכה, נפתחו אפשרויות גדולות לפיתוח התרבות העברית בצל השלטון החדש. כידוע, האשליות נגוזו חיש מהר, ההתעוררות היתה קצרת־ימים, ונסתיימה בקיץ תרפ”א עם יציאתן של שתים־עשרה משפחות הסופרים העברים, ובתוכם משפחת ביאליק, את רוסיה. בכך בא הקץ למרכז הספרותי העברי במדינה זו. אולם היסודות, שהונחו בתקופה קצרה זו, לא נהרסו, ועל־אף שספגו מכה קשה, הוסיפו להתקיים במקומות אחרים: ברלין, ארה"ב, ארץ־ישראל.

באותן שנים נתחזק גם המרכז הספרותי בארה"ב, שקיבל תוספת נכבדה של קהל קוראי־עברית ושל סופרים, והיה מבוסס מבחינה חמרית. עדיין לא הסתמנו בו התהליכים, שפקדו אותו מקץ שנים אחדות, בשעה שהדור השני והשלישי של המהגרים היהודים יצאו ממעגל צרכני התרבות העברית. עדיין היתה הפעילות בו ערה ותוססת, והתקוות לתפוס את מקומם של המרכזים היהודיים הקודמים באודסה ובווארשה היו, לכאורה, מבוססות.

ארץ־ישראל הלכה וכבשה את מקומה כמרכז ספרותי עצמאי הולך וגדל, שתלותו במרכזים האחרים הולכת ופוחתת, וההגמוניה שלו הולכת ומתחזקת. תהליך זה הסתמן בבירור על אף הבסיס החמרי הרופף והרעוע, שאפיין את כל הפעילות בארץ־ישראל, במיוחד בתחום התרבות והספרות.

פריחה אינטנסיבית זו במרכזים השונים היתה קשורה גם בפעילותם הנמרצת של אברהם יוסף שטיבל, משפחות זלטופולסקי־פרסיץ ומצנאטים עשירים אחרים, שהיו אנשי תרבות, חובבי ספר ומוקירי הספרות העברית. הם הקדישו אחוז מסוים מהונם, שנצבר או גדל בשנות המלחמה, לספרות העברית, ונתנו תנופה חדשה למו"לות, ליצירה העברית המקורית, לתרגומים ולספרות לנוער.³²⁰

לענייננו חשוב במיוחד אברהם־יוסף שטיבל, שגורלו של שופמן נקשר בו. שטיבל מימן מעין תכנית־אב לקידומה של הספרות העברית לפי תכנית מקיפה ושיטתית: ייסד הוצאת־ספרים הקשורה בשמו, כדי להוציא במסגרתה ספרות עברית מקורית, ספרות מתורגמת ממיטב ספרות העולם, וספרות לנוער; וכן ייסד את כתב־העת המרכזי ‘התקופה’, שהיה צריך לצאת ארבע פעמים בשנה בהיקף של מאות עמודים, היקף שלא היה כדוגמתו עד אז, והאמת היא, שגם לא לאחריו. ההוצאה תמכה גם בכתבי־עת מקומיים בהיקף מצומצם, שישמשו במה לסופרים במרכזיהם השונים.³²¹

שטיבל לא רק שילם שכר־סופרים נדיב, שאיפשר לסופר לחיות מפרי־עטו, אלא הזמין ביוזמתו סופרים שונים מכל הגילים, הרמות והמקומות והמריץ אותם לכתוב בשביל הוצאתו, במקור או בתרגום, ואף היה מצרף מקדמה הגונה להזמנתו זו. הוא העסיק את טובי הסופרים ונתן להם יד חפשית בתכניות הספרותיות, ביניהם דוד פרישמן, יעקב פיכמן, פ. לחובר, ויעקב כהן, וכן הקים אגף עברי מיוחד באחד מבתי־הדפוס הגדולים במוסקבה.

תכנית גרנדיוזית זו התבצעה במוסקבה זמן קצר בלבד, ולאחר חיסול התרבות העברית ברוסיה נאלצה ההוצאה לנדוד למקומות שונים, אולם תנופת השנים הראשונות היתה בה חשיבות ממדרגה ראשונה, שכן הכניסה מימד חדש לספרות העברית, הצביעה על כיוון ועל תכנית מקיפה ויסודית שצריך להגשים אותה, וכל פעולה שוב לא נראתה בודדת ומקרית, אלא חולייה בתכנית־אב.³²²

היתה זו שעה גדולה לספרות ולסופרים העברים, נפתח לפניהם פתח להתגשמות חלומותיהם משכבר: להתפרנס בכבוד מן היצירה הספרותית בלבד, וזאת בנוסף על ההרגשה, שיש מי שקורא, יש היכן לפרסם, ויש מי שמשלם. אולי בשל כך, בשל התקוות המרקיעות שחקים, היתה האכזבה בגלל המשבר בהוצאת־שטיבל (1924) קשה ואכזרית כל־כך, מפני שהוכיחה פעם נוספת את עוניה של הספרות העברית וחולשתה, שאיננה יכולה לבטוח בנדיבים בלבד, אבל בלעדיהם אין כמעט מי שיעמוד לימינה.

שופמן קשר את גורלו בהוצאת שטיבל באופן מוחלט, והוא אולי היחיד מבין הסופרים, שהיה תלוי לגמרי בתשלומים שקיבל ממנה. קיים יחס ישר ומיָדי בין מצבה של ההוצאה לבין יצירתו של שופמן: שיגשוגה הביא את יצירתו לידי מיצוי ופריחה גדולה בכמות ובאיכות, ושקיעתה גרמה לדילדולה ולהצטמקותה בכמות ובאיכות.

מיד לאחר המלחמה השתלב שופמן בהוצאת־שטיבל כסופר, כמתרגם וכעורך. עריכת כתב־העת ‘גבולות’ היתה הפעולה הספרותית הראשונה (ראשית תרע"ח), שבה עסק. החל מכרך ד' (תרע"ט) השתתף שופמן כמעט בקביעות בכרכי ‘התקופה’ וקיבל שכר־סופרים מיוחד בעד כתבי־היד, שהתפרסמו בהם. סיפורו הראשון ב’התקופה' היה “סוף־סוף”, ובשל שיבוש סדרי הדואר עקב המלחמה נשלח פעמיים, בשני נוסחים שונים, בידי שני שליחים (אייזנר ופומרנץ) לעורכים פרישמן ולחובר.³²³

שופמן השתתף בקביעות גם ב’מקלט‘, שנערך בניו־יורק בידי י“ד ברקוביץ, ובתקופה קצרה (אייר תרע"ט – אוקטובר 1920) פירסם בו 8 מסיפוריו, עד שפסק מלצאת. על קשריו של שופמן עם הסניף האמריקני של הוצאת־שטיבל, שנמסר להשגחתו של י”ד ברקוביץ, מעידה חליפת המכתבים בין השניים, שבה דנים בהשתתפותו ב’מקלט’ בתרגום כתבי פטר אלטנברג ובעניינים שונים בין שופמן להוצאת־שטיבל. מתוך חליפת מכתבים זו מתגלה גם המציאות העגומה של הספרות והתרבות העברית באמריקה על־אף מראית־עין של שיגשוג ורווחה.³²⁴ על שטיבל האיש ומפעלו כתב ברקוביץ: “האיש היקר והנפלא, שקם לספרותנו, לכונן את מפעלו הטוב על יסודות בריאים ומוצקים – יסודות של פעולה מתמידה והולכת.”³²⁵ ועל סיפורו של שופמן, שנשלח ל’מקלט‘, לאחר שנוספו לו תיקונים ושינויים רבים וארוכים, שלא כדרכו של שופמן, כיון ש“במשך המלחמה שכחתי עברית לחלוטין וגם לכתוב בכלל”³²⁶ כתב ברקוביץ בהתפעלות: "הסיפור – מיוחד במינו. זה כבר לא קראתי כמותו. פראזה אחת, מעין ‘שערות־השיבה הכחלחלות שלה, מעל לעיני־הזוועה, נראו כמקור הרשע האנושי’ וכו’ – יש בה כדי לפתוח לעיני הקורא שערי עולם מלא. ברוך תהיה לנו, שופמן היחיד והמיוחד!"³²⁷

תלותו החמרית של שופמן בשטיבל היתה מוחלטת, והוא התחייב להמציא להוצאה זו את כל היוצא מתחת עטו, מקור ותרגום, תמורת תשלומים קבועים וגם חד־פעמיים, אולם במכתבים חוזרת הדרישה לתוספת תשלום, כיון שהשכר, גדול ככל שיהיה, אינו מספיק, ומצד שני, קשה לו לעמוד בהבטחתו ולהיות “דייקן וזריז” במשלוח החומר הספרותי:

על “פתרון מוחלט” זה, היינו תנאי החוזה בין שטיבל לשופמן, הוא כותב לברקוביץ כעבור חודשים אחדים ומבקש את התערבותו להקלת הלחץ:

באותה תקופה היה שופמן עסוק בתרגום כתביו של פטר אלטנברג לעברית בשביל הוצאת־שטיבל, וניכר שלא נהנה ממלאכת התרגום. כל ימיו העדיף כתיבה מקורית על פניה, כיון שהשקיע בתרגום מאמצים כמו במלאכת יצירה מקורית, ולא עוד אלא שמלאכת התרגום הפריעה לכתיבתו שלו: “שתי המלאכות – כתיבה מקורית והעתקת [היינו תרגום] אלטנברג – צוררות זו לזו, ואיני יודע מה לעשות.”³³⁰

התקשרותו הקבועה עם אני פלאנק, שהתרחשה באותה תקופה, הוסיפה על הרגשת הלחץ הכלכלי, שהיה נתון בה, והוא אף רומז על כך לברקוביץ, ודומה, שזו הפעם הראשונה, שהוא מכריז על כך במכתב לחבר: “(גם אני ‘ריחיים על צוואר’ אם כי לא באופן רשמי),”³³¹ וזו גם הסיבה, שהוא מחפש מקורות פרנסה נוספים; “ההונורר השטיבלי אינו מספיק,” ומציע לפני ברקוביץ את תכניתו: “למכור לאיזו הוצאת־ספרים בניו־יורק את ‘כל כתבי’ ביהודית.”³³² ומבקש את סיועו בכך. תכנית אחרת, הנובעת מאותה הרגשת מצוקה כספית, שהתגברה בגלל מחלתו ובגלל נישואיו, היא לסדר נשף ספרותי לכבודו באמריקה, שהכנסותיו יסייעו לו.³³³ תשובתו של ברקוביץ גלוית־לב וחד־משמעית ומתבססת על המציאות העגומה של התרבות העברית והיהודית באמריקה:

גם הרעיון של תמיכה אמריקנית מחוץ להוצאת שטיבל היא תקווה, “שאין בה ממשות מרובה מבזו הקודמת,” וברקוביץ מתאר בצבעים קודרים את העליבות וההשפלה, הכרוכים בנשפים ספרותיים. הוא מוכיח את שופמן על זילזולו במקור פרנסה בטוח ועל חיפושיו אחר מקורות אחרים, מפוקפקים, שאינם לפי כבודו ולפי כבודה של ההוצאה, ממריץ אותו למלא חובותיו לשטיבל ומסיים בכמה עצות בענייני שמירת בריאותו. שופמן אכן נסוג מתכניותיו אלה לנוכח תשובתו התקיפה של ברקוביץ ומתנצל: “בעיקר הדברים ודאי שצדקת, אבל גם אני איני שוטה כל־כך וידעתי והבינותי את הכל עוד קודם לכן, אבל פניתי אליך בבקשותי מתוך בהלה, כי חליתי וגם חולה אני עדיין באמת, ואין בזה משום הגזמה בלטריסטית.”³³⁵

מן המכתבים מתברר, ששופמן המשיך בתרגום אלטנברג ובכתיבת סיפורים לפי החוזה עם שטיבל, שהעיק עליו מאד, כיון שחשש “שהדבר אינו ‘גדול’ ביותר,” וביקש מברקוביץ שישכנע את שטיבל, “עד שיהא הסיפור כגדול בעיניו.”³³⁶ כאן אחת מנקודות התורפה של החוזה, המחייבו לכתוב ארוכות, ואילו עיקר כוחו בתמציתיות.

על אף התלונות החוזרות במכתבים על המצב החמרי ועל הלחץ, שבעמידה בתנאי החוזה, הרי זוהי אחת התקופות הפוריות ביותר בחיי שופמן בכמות ובאיכות. הוא עבד במרץ רב ושיגר לברקוביץ סיפור אחר סיפור וכן חלקים מתרגום אלטנברג, ואף שטיבל מצדו, בהשפעת ברקוביץ, הגדיל את התשלום – “מאתיים דולר לגליון כשכר־סופרים”³³⁷ – ועל אף כל זאת, מוסיף שופמן להתלונן ומגדיר את מצבו הכלכלי כמי שנמצא “על עברי פי פחת פשוטו כמשמעו”,³³⁸ ואת מצבו הרוחני: "דברים לא רעים ישנם במוחי בשביל ה’מקלט' אבל איני יכול לכתבם כל עוד לא הבאתי לידי גמר את אלטנברג. אפַטר את זה בקרוב – ואז!… "³³⁹

בקיץ 1920 מודיע שופמן לברקוביץ על מעברו מווינה לעיר הקטנה הסמוכה באדן וכן על ביקורם של פיכמן ושמעונוביץ אצלו בדרכם לארץ־ישראל.³⁴⁰ חדשיים לאחר מכן הוא מבשר לברקוביץ על מלאכת התרגום של אלטנברג שהסתיימה,³⁴¹ ועוד קודם הבטיח “לצרף” מסה קטנה עליו.³⁴²

מצוקת הדיור, ששופמן היה שרוי בה באותה שעה, מתבטאת גם בכך, שמדי פעם הוא חוזר ומודיע לו על כתובת חדשה שלו: “אפסו הדירות. בתים חדשים אין נבנים. [– – –] אשרי האנשים, שהספיקו להתבצר בבתים הקיימים מכבר, אבל מה יעשו הזוגות החדשים, המשפחות הנוספות?”³⁴³ גם הלחץ הכלכלי הבלתי פוסק מכריח אותו להתעניין בתרגום ספר נוסף על אף רתיעתו ממלאכה זו.³⁴⁴

עם הפסקת הופעתו של ‘מקלט’ נפסקה, כנראה, גם חליפת המכתבים עם ברקוביץ, ושופמן עבר לאכסניה אחרת של שטיבל, ‘התקופה’. ברקוביץ עצמו לא היה מסוגל לכתוב לו על כך, וההודעה נשלחה לשופמן על־ידי האדמיניסטרציה, ותגובתו: “היום קיבלתי מהאדמיניסטרציה את השיק (מאה דולר) בצירוף המלים העצובות. א – א – א – לא טוב! ובכן, גם ל’מקלט' סוף! תמיהני מאד על שאתה בעצמך אינך כותב לי מלה, בייחוד עכשיו כשאני צריך לדעת אם עוד אוכל לעבוד בשביל הוצאת־שטיבל ובאיזו צורה.”³⁴⁵ הסיפור האחרון שנדפס ב’מקלט' היה “דוברובנה”.³⁴⁶

2. בבאדן

בגלל מצוקת הדיור של הזוג הצעיר, שאך זה החל את חייו המשותפים, עברו לגור מווינה לבאדן ב־17.8.1920, וגם בעיר זו, שהיתה מקום־הבראה מפורסם, החליפו דירות בזו־אחר־זו, כפי שמסתבר מן היומן שניהלה אני פלאנק³⁴⁷ ומסיפוריו של שופמן, שמצוקת הדיור לאחר המלחמה חוזרת בהם כמוטיב של קבע (“אדם בארץ”, “קול הדמים”).

משפחת פלאנק קיבלה לתוכה את הצעיר היהודי המלומד, הסופר חסר־הנתינות, כבן ואף התגאתה בכך שחתנה הוא אישיות מיוחדת במינה. האב והאם היו מבקרים אצלם ומסייעים להם ככל יכולתם, ולשופמן היתה הרגשה לעתים, שיש הרבה מן המשותף בין משפחת איכרים אוסטרית זו לבין משפחתו בעיירה היהודים באוֹרשה (“קול הדמים”, “אדם בארץ”). לפי עדות הבת, תיאור שושלת היוחסין של המשפחה המתוארת בסיפור “אדם בארץ” הוא תיאור מדוייק של משפחת פלאנק ללא כל שינוי מן המציאות. אפילו השמות הפרטיים נשארו כפי שהיו. אותה זוזי, למשל, היתה אחותה של אני פלאנק־שופמן, וגם במציאות עבדה אצל דודתה, שניצלה אותה בדיוק כפי שתואר בסיפור.

שופמן שמר על קשרים עם משפחת אשתו באוסטריה כל השנים. במיוחד דאג לגורלה עם תום מלחמת־העולם השנייה. בהזדמנות הראשונה שנקרתה לו, בשעה שהמשורר דב חומסקי שירת בבריגדה והיה בשליחות קרן־היסוד בפולין והגיע גם לאוסטריה, ביקש ממנו לעשות כל מאמץ ולבקר את קרוביו בווינה ובווצלסדורף שליד גראץ, בצירוף הוראות כיצד להגיע אליהם ושמותיהם המדוייקים. אלה הם השמות המופיעים גם בסיפוריו.³⁴⁸

ביומנה של אני נזכרים שני רופאים, שקיימו עמם יחסי ידידות קרובים, ונראה שהם הונצחו ב“אדם בארץ”, תוך שינוי שמותיהם. יש לשער, שגם הרגשתו של הנשוי ה“טרי”, כפי שהיא מתוארת בסיפורים: “שוב מציק ערגון אל זר וחדש” (“אדם בארץ”), יש בה הד להרגשתו של שופמן במציאות זמן קצר לאחר נישואיו. אולם קשיי ההסתגלות היו גם נחלתה של האשה הצעירה, שהיתה צריכה לוותר על אורח חיי הנערה העליז והחפשי שלה, על הריקודים והבילויים, ועדות על כך נמסרת כשש שנים לאחר התקשרותה עם שופמן:

ב“אדם בארץ” נזכר עניין הריקודים כחלק מתקופת החיזור: “אחרי שלוש שנים של ראינוע, קרפיפי־קרח, בית־ספר לריקודים. וכו'.” [בנוסח הראשון: “אסכולת מחולות”].

מיומנה של אני פלאנק־שופמן מסתבר, שהזוג עבר לגור בווצלסדורף ב־28.4.1921, לאחר כשמונה חדשי מגורים בבאדן. מתקופה זו נשמרו מכתבים מעטים בלבד, וביניהם לדבורה בארון³⁵⁰ ולשלום שטרייט, שעמו נפגש.³⁵¹ וכן “הזדמן תכופות” עם יעקב רבינוביץ.³⁵²

בתקופה זו, שעד המעבר לווצלסדורף, כתב כ־18 סיפורים וכ־3 רשימות ביקורת³⁵³ שהתפרסמו ב’גבולות‘, ב’מקלט’ וב’התקופה'. ברובם משמשת וינה כרקע, בתקופה שלפני המלחמה, תוך הבלטת המרחק הקטן בין הנערות לבין הזונות במועדוני הלילה (“בין לילה ויום”, “צער בעלי־חיים”, “כשני קברנים”³⁵⁴), או וינה המתנכלת לחסרי התעודות (“מפלט”), ובמיוחד וינה בתקופת המלחמה, כפי שהיא נראית לאזרחים שנשארו בה (“בשדה־התעופה”, “הקטנים”, “בבית הרחצה”, “הקיסר”). האהבה והנישואים הולידו את הסיפורים “הכומר” ו“המבט הנוגה”, והפגישה עם משפחת אשתו הביאו להשוואה עם משפחתו ולגעגועים אליה (“לא לעולם”, “דוברובנה”). הקשר בין הגעגועים לחיק־האם לבין הנישואים עם האשה האהובה מצא את ביטויו בסיפור “דוברובנה”, שהוא, כביכול, סיפור־זכרונות־ילדות לכל דבר, אולם תאריך כתיבתו מעיד, שנמצא בו אחד הביטויים הבלתי־ישירים המובהקים לחווית־הנישואים ולחיי המשפחה.³⁵⁵ נעדרי סימני־היכר של זמן ומקום הם הסיפורים “צחוק”³⁵⁶ ו“עכשיו?!”, שבמרכזם סיטואציה אנושית טיפוסית. כל הסוגים האלה, שבחלקם ממשיכים סיפורים שנכתבו בעבר, יהיה להם המשך בעתיד בחוויות ששוקעו בהם, בתפיסת העולם המגולמת בהם ובדרכי עיצובם.

3. בווצלסדורף

באביב 1921 עברה משפחת שופמן לכפר וצלסדורף (Wetzelsdorf) באזור שטיריה, שגרה בו שבע־עשרה שנה. שופמן הרבה לתאר כפר זה בסיפוריו, ומן הראוי להקדיש משפטים אחדים לתיאור המקום, נופו ויושביו. הצורה הגרמנית של השם היא: שטיירמארק (Steiermark), וכך היא נזכרת לעתים במכתבי שופמן ובסיפוריו. היתה זו פרובינציה אוטונומית באוסטריה הדרומית־מזרחית, הגובלת באוסטריה עילית ותחתית, זלצבורג, קרינתיה, בורגנלאנד ויוגוסלביה. זוהי ארץ הרים (האלפים המזרחיים) ועמקי־נהרות, יערות, חורשים ערבות ואדמת־מרעה. שטחים נרחבים מעובדים, ומגדלים עליהם בקר ועצי־פרי. באיזור מכרות־ברזל וחמרי־גלם אחרים. מצוים בו מעיינות מינראליים וחמים, המשמשים מקומות־מרפא. הכפר נמצא במרחק של חצי שעה נסיעה בחשמלית מעיר הבירה גראץ. בגראץ היתה קהילה יהודית קטנה, ובבית־הספר היהודי שבה למדו בנו ובתו.

שופמן, לפי עדותה של בתו,³⁵⁷ הרבה לנסוע לגראץ לסידור ענייניו, בייחוד ענייני הכספים, והיה לו בית־קפה קבוע, שבו הרבה לשבת: Kaiserhof. לא היו לו בעיר חברים קרובים במיוחד ולווינה לא הרבה לנסוע בגלל הוצאות הדרך וטילטולי הנסיעה. בווצלסדורף – מקום מוצא המשפחה – היו לאני פלאנק דוד ודודה, ובביתם הכפרי המוקף שדות, רפת ולול, גרה משפחת שופמן בהתחלה. הכל כמעט כפי המסופר ב“אדם בארץ”. הם היו המשפחה היהודית היחידה בכפר והכל ידעו שהם יהודים. “האכרים הסתכלו על אבא כעל אדם מיוחד. הם ידעו שהוא סופר, והיה להם מין דרך־ארץ לפניו. האנשים שם היו רובם איכרים, אנשים פשוטים.” בכפר היה בית־קפה ובו תזמורת, וכאשר היה נכנס שופמן אליו, היתה התזמורת מנגנת את המנגינות האהובות עליו. המשפחה לא סבלה מאנטישמיות, ורק בשנים האחרונות שלפני מלחמת־העולם השנייה נעשתה האווירה בלתי־נעימה, אולם עד היום האחרון לא פגעו במשפחת שופמן לרעה, ועם עלייתם לארץ בא חלק מהשכנים להיפרד, וקצתם אף בכו עם הפרידה ואיחלו להם כל טוב.³⁵⁸

הרושם הראשון מן המקום החדש היה נפלא, כפי שמעיד מכתבו של שופמן לשלום שטרייט, שבו הפצרה נמרצת לבקרו כדי לחלק עמו את מנעמי המקום. יש במכתב ריכוז תמציתי ראשון של מוטיבים, העתידים להופיע בסיפורים רבים, שהרקע שלהם הוא כפר זה. בשלב זה בולט היסוד האידילי, המבוסס על הנוף היפה בלבד ועל ההשוואה עם נוף הילדות, אולם תוך זמן קצר יצטרף אליו גם הפן האחר, המבוסס על אכזריות האדם וכיעורו בתוך נוף יפה זה:

הסיפור הראשון, שנכתב על רקע נופו של כפר זה, הוא “בחיק הטבע”, הבנוי על המשמעות הכפולה של המלה “בשדה” – שדה־הקרב והשדה החקלאי. התקווה של המסַפר, שהשדה בכפר יהיה שונה משדה־המלחמה, מתגלה כאשליה כוזבת: שם הרגו ורצחו ואף בכפר “דוקרים” את התרנגול “לעיני נשיו”. האכזריות אחת היא בכל מקום.

אך מקרה הוא, שבדיוק באותו שבוע, שבו נרצח ברנר (2.5.1921) בשכונת אבו־כביר שליד יפו, הגיעה משפחת שופמן אל המנוחה והנחלה בחיק הטבע של הכפר האוסטרי. אולם מאורע זה כשלעצמו, וסמיכות הפרשיות המקרית שהתלוותה אליו, הטביעו חותמם על מהלך חייו של שופמן כל ימיו.³⁶¹

שנים ראשונות אלה היו מאושרות ונינוחות מכל הבחינות, כפי שמסכם שופמן עצמו:

אמנם היו קשיי דיור גם בכפר, כפי שמתואר ב“אדם בארץ” ובחליפת המכתבים מאותה תקופה, ואני היתה בהריון, שלא היה קל, אולם “בכלל – לא רע”,³⁶³ כפי שמגדיר שופמן את מצבו, ובאווירה זו כתב באינטנסיביות מרובה, פירסם הרבה והגיב על כל הנעשה ב“קריית־ספר שלנו”, בארץ־ישראל.³⁶⁴

בשנת תרפ"ב (2.2.1922) נולד הבן, שנקרא פטר על שמו של פטר אלטנברג, ושמו העברי משה, ומכאן ואילך אין כמעט מכתב, שבו לא יזכיר שופמן את פלא־העולם הפרטי שלו וידבר בשבחו. גידולו של הבן, התפתחותו ויחסיו עם העולם נעשו אחד הנושאים הקבועים בסיפורי שופמן וברשימותיו, יחד עם הרגשת האבהות והאחריות המשפחתית, ונתחזקו עם הולדת הבת גרטרוד־אסתר כשנתיים לאחר מכן (23.10.1924).

שופמן השתתף בקביעות ב’התקופה', קיבל שכר קבוע גבוה משטיבל: “מאתיים דולר הגליון”³⁶⁵ והרבה ליצור. חליפת המכתבים עם פ. לחובר, מ“ז ולפובסקי, שלום שטרייט, שלמה צמח, יוסף קלוזנר ואחרים מעידה על מה שהתרחש אצלו ומה שהעסיקו ועל מצב רוחו והרגשתו בפרטי פרטים. שופמן עצמו החשיב מאד את מכתביו, שהיו בשבילו תחליף לשיחה שבעל־פה, וראה בהם טיוטה ראשונה של סיפוריו ורשימותיו: “אגב, את הביטויים היותר מוצלחים והיותר אוריגינאליים אנו פולטים עפ”י רוב דווקא במכתבים או בשיחה פרטית. בבואנו לכתוב לשם דפוס מיד מלפפתנו הטפשות הספרותית!”³⁶⁶

ג. שופמן ורעייתו אַני עם בנם.

ההרגשה הכללית היתה אופטימיות רבה מן הפעילות הענפה, הקיימת בספרות העברית, ששכרה בצדה, ואם כי שופמן היה, למעשה, “משועבד” להוצאת־שטיבל, דאג להדגיש לפני לחובר, שיש לו גם אפשרויות נוספות מחוץ ל’התקופה' (“הוצאת ‘רמון’, ששם מציעים לי 1500 מרק גרמניות בעד סיפור גדול או קטן”³⁶⁷), בכל פעם שכעס על “הסירוסים והשיבושים בדברי” והאשים את העורך ולא רק את המגיה.³⁶⁸ באותו זמן (ראשית 1922) עלה הרעיון “לקבץ אצלי סיפורים חדשים אחדים” ולהוציאם בסניף הארצישראלי של הוצאת־שטיבל “בתור חוברת מיוחדת”, כתגובה על שגיאות הדפוס המרובות, שנפלו בסיפוריו ב’התקופה'.³⁶⁹

מתגובה זו התפתח הרעיון לחזור ולהוציא מחדש את ‘כל כתביו’, החדשים והישנים, בהוצאת־שטיבל, כיון שספרו בהוצאת “מוריה” “כבר אזל מן השוק לגמרי ואינו במציאות כל עיקר.”³⁷⁰ אברהם שטיבל מצדו עודד את שופמן לכתוב סידרת רשימות ביקורת על הסופרים הרוסים, כדוגמת רשימתו על דוסטוייבסקי, להדפיסן תחילה ב’התקופה' ולהוציאן אחר־כך בחוברת מיוחדת,³⁷¹ ושופמן תיכנן הוצאת מהדורה שנייה של תרגומו ל’גן הדובדבנים' מאת צ’כוב.³⁷² כל האווירה היא של אופטימיות ושל הרגשה, שיש ביקוש לספרות ויש שכר ליצירה. לתכנית להוציא את ‘כל כתביו’ נתקבלה תשובה חיובית עקרונית של לחובר בשם הוצאת־שטיבל, והחל מו"מ על התנאים. תכניתו של שופמן היתה, שיופיעו שני כרכים ובכל אחד כ־40 “סקיצות” “בהוצאה יפה”, והוא מתדיין על שיעור שכרו ועל כך שיישלח אליו בדולרים, והעיקר לנהוג לפי העקרון: שלא “להשתמש בבטלנותו של הסופר ולנצלו במפולש, אלא לעשות כמשובחות בהוצאות הגויים ביחס אל סופר גדול.”³⁷³ שופמן בטוח, שאם כי להוצאת “מוריה” יש זכויות על חלק מסיפוריו, לא יערים ביאליק קשיים, ולא יהיה עיכוב מצדה של ההוצאה, והוא נוטל את כל האחריות בעניין זה על עצמו.³⁷⁴

בקיץ 1922 החלו ההכנות להוצאת הקובץ הספרותי ‘פרט’, שהופיע בהוצאת שטיבל בסוף 1923 (תחילת תרפ"ד) בעריכתו של שופמן,³⁷⁵ ובד־בבד עסק בהכנת כתביו המקובצים שעמדו לצאת לאור בהוצאת שטיבל, אם כי, לפי עדותו לא טרח בהם הרבה:

ההתבוננות בסיפורים, שנכתבו ונתפרסמו בשנים אלה (עד 1924), מעידה על ההרגשה של אדם שהתיישב לנוח והחל לפרוק את מטען חוויותיו, כשהוא מרגיש עדיין את סימני המשא על כתפו, אם כי המטען עצמו כבר הוסר והונח בצד. על־אף השימוש החוזר באותם חמרי־מציאות, המועברים מסיפור לסיפור, קיימת הרגשה של התחדשות ושל הפתעה, הנובעת מהתפקיד השונה המוענק לפרטים, כשהם משתלבים במערך הכולל של כל סיפור ובמשמעות השונה העולה מכל סיפור. קבוצת הסיפורים, שהמלחמה משמשת להם כרקע, בולטת במיוחד, ובתוכם חוזר מוטיב החיפוש אחר פירור האושר הפרטי (מזון, אשה) על רקע המלחמה, שבה מתים מליונים, המביאה רעב, נכוּת וסבל. החיים נמשכים בחוקיות המיוחדת שלהם, ונמשכות גם המלחמות הקטנות הפרטיות בין גבר לאשה, בין גבר לגבר על אשה, בין מי שיש לו לבין מי שאין לו, ומובלט הקיום הגרוטסקי של העולם. דוגמה טיפוסית לכך נמצאת בסיום הסיפור “בימי הרג רב” בתמונת הכלב המשתין ברחוב הריק בעיר המתה, המובל בידי כנר וירטואוז, פליט מרוסיה, שהבעתו עייפה וקרה כשל אציל מלידה, לאחר שגיבור הסיפור הרג את עצמו בחדרו לעיני חברו, שהצליח לכבוש לעצמו את האשה שעליה התחרו שניהם.

בצד הסיפורים הארוכים מצויה קבוצת הסיפורים הקצרצרים, המרוכזים סביב מאורע אחד בלבד, שבו מתמצה המציאות האבסורדית, לעתים על רקע מסויים, כגון המהפכה או המלחמה (“האמן הזקן”, “מפלט”, “בבית הרחצה”, “כשני קברנים”), ולעתים הם על־זמניים ומתארים מצבים אנושיים כלליים (“עכשיו”, “צחוק”). חלקם נכתב מתוך מגמה לשלבם באחד הימים ביריעה סיפורית כוללת,³⁷⁸ וחלקם כסיפור עצמאי לכל דבר. סוג אחרון זה, שהיה תחילה מיעוט בתוך סיפוריו, הלך ונעשה בהדרגה צורת הכתיבה השליטה, עד כדי היעלמותו של הסיפור הארוך לגמרי לקראת סוף שנות העשרים ואילך.

תקופה זו, שעד שנת 1924, היתה תקופה של פריחה לסיפור הארוך של שופמן, ובה נכתבו מרבית סיפוריו בעלי היריעה הרחבה. שופמן עצמו היה ער להתרחבות הנשימה ביצירתו וכתב לשלמה צמח בהומור, לאחר ששלח ל“דפוס” את “אדם בארץ”: “כפי שאתה רואה, אני מדדה אל הרומן! פנו דרך!!”³⁷⁹ הקשר בין מצבו הכלכלי האיתן של שופמן, לבין התרחבות היריעה הסיפורית ביצירתו הדוק הוא ובולט, כשם שעם התרופפות מעמדו הכלכלי, עתידה לחול התקצרות בולטת בסיפוריו, עד־כדי היעלמותו הגמורה של הסיפור הארוך.

כעין חטיבה מיוחדת בסיפוריו היא קבוצת הסיפורים – ארוכים וקצרים כאחד – שהמשותף להם הוא שימוש בחמרי־מציאות, הלקוחים מחייו הפרטיים של המספר עצמו בהווה ובילדותו בעבר, ובראשם “אדם בארץ” ו“לפנים בישראל”.³⁸⁰ בתקופה זו נכתבו גם מסות, מאמרים ודברי ביקורת על סופרים עברים (ברנר, פרישמן) ולא עברים (דוסטוייבסקי, פטר אלטנברג, טולסטוי), אם לרגל פטירתם, או כחלק מן התכנית להוציא חוברת מיוחדת על סופרים רוסים, כהמשך לרשימותיו מסוג זה בעבר. מסות ורשימות כאלה המשיך שופמן לכתוב כל ימיו, ובהן מקופלת תורת־הספרות שלו ומשנתו הביקורתית.³⁸¹

בחליפת המכתבים מצויות הערות ביקורת של חבריו על סיפוריו, שלא תמיד היללו אותם בפה־מלא, ותשובותיו של שופמן להערות אלה, שבדרך כלל לא הסכים להן. שופמן היה תמיד מרוצה מאד ממה שכתב. “אני חושב את דברי החדשים, שנדפסו ב’מקלטים' וב’התקופות' לעולם הרבה על דברי הראשונים”³⁸² – כתב בתשובה לרשימת הביקורת של שלמה צמח על סיפוריו ב’התקופה'.³⁸³ אולם גם כשלא הסכים לדעתם על סיפוריו, הרי עצם הבעת הדעה והתגובה של ידידיו במכתביהם אליו היתה חשובה לו מאד, ולדבריו, אף יותר מרשימות הביקורת שהתפרסמו בכתבי־העת:

שתי דרישות נשנו בדבריהם של חבריו: שימשיך ויפתח את הסיפורים בעלי היריעה הרחבה, ושיכבוש נושאים ותחומים חדשים ביצירתו, אלא ששופמן לא הודה בצדקת דרישותיהם אלה:

מזכרונותיו של משה חיוֹג³⁸⁶ מתברר, שהיו גם אחרים, שדעתם לא היתה נוחה מסיפורי שופמן:

כך נחתך גורלם של הסיפורים. חיוג מספר עוד, שמסר אחדים מסיפוריו (ביניהם: “אדם בארץ”, “נקמה של תיבת זמרה”, “אהבה”) לקריאה לבּבּל, והללו לא מצאו חן בעיניו. יש לציין, שגם שופמן לא גרס את סיפורי בּבּל, וכפי שמציין חיוג, היתה זו אי־הבנה הדדית. עניין בּבּל נזכר גם בחליפת המכתבים של שופמן עם ח"ש בן־אברם (אחיו של משה חיוג), שאף הוא לא התלהב ביותר מבּבּל, כשופמן עצמו, ולא כאחיו: “בבּבּל יש איזה כוח. אבל טעמך בדרך־כלל הוא צודק ונכון יותר מזה של משה.”³⁸⁷

ד. בסימן המשבר בהוצאת־שטיבל (סוף 1924 – תחילת 1927)

1. השפעת המשבר על חייו

כבר בשעה שהחל שופמן בהכנות להוצאת המאסף הספרותי ‘פרט’ בקיץ 1922, הרגיש, שמשהו איננו כשורה בהוצאת־שטיבל, ולקראת סוף שנת 1924 כבר דובר בגלוי על המשבר בהוצאה: “הדברים יגעים, והעתיד בכלל לוטה בערפל…”³⁸⁸ המשבר גרם לא רק לעיכוב התכניות המיָידיות שעמדו על הפרק, כגון הוצאת כתבי ברנר,³⁸⁹ כתבי שופמן, וכרכי ‘התקופה’,³⁹⁰ אלא בעיקר לאכזבה הגדולה מן הבטחון שבטחו הסופרים ב“נדיבים”, שמהם תבוא לספרות העברית הישועה. וכגודל התקוות כך גדולה היתה האכזבה בחוגי־הסופרים בכלל, ואצל שופמן, שכל קיומו היה מבוסס על הוצאת שטיבל, במיוחד. והנה, דווקא בראשית 1924 הסתיים בכי־טוב המו“מ שלו עם לחובר, כבא־כוח ההוצאה, ועם שטיבל עצמו (“ודאי כבר נזדמנת עם ה' שטיבל בברלין וידוע לך מפיו, שהעסק בינינו נגמר”³⁹¹) בדבר התנאים להוצאת כתביו, בשלשה כרכים ולא בשניים, כפי שסבר תחילה. המו”מ היה על האחוזים ששופמן רצה לקבל ממחיר הספר (“אני מקבל עשרים וחמישה אחוזים ממחיר הספר, שאינו יכול להיות פחות משני דולרים”); על גודל המהדורה הראשונה (“שלשה אלפים אקסמפלרים”); על צורתו החיצונית (“ובלבד שיודפס לפי טעמי: בפורמט קטן ובאותיות נאות”); וכן על היקפו (“אני נוטה יותר לשלשה כרכים”).³⁹² שופמן טרח הרבה לקבץ את סיפוריו, שלא כולם היו תחת ידו, שכן את חוברות ‘מקלט’, למשל, השאיל לאלישבע ביחובסקי במוסקבה, שעמה קיים קשרים, וטרם הוחזרו לו. הוא תיכנן לחלק את סיפוריו לשלושה כרכים, ובכל כרך 25 סיפורים, “סקיצות” בלשונו, שיהיו מסודרים לפי הסדר הכרונולוגי, ורצה לתת שם כולל אחר לכל כרך: “לכרך הראשון – ‘ליד הדרך’, לכרך השני – ‘אהבה’ ולשלישי – ‘אדם בארץ’,” אבל השאיר את ההחלטה בידי לחובר. הוא מוסיף להתדיין על מחיר הספרים (“מחיר כל ג' הכרכים: חמישה דולרים”) מתוך העקרון, ש“כתבי שופמן צריכים להיות יקרים!” ובהתאם לכך גם “ההונורר” שלו “שאינו יכול להיות זה של אחרים”, שכן כדבריו: “הונורר אחד בעד כל כתבי צ’כוב והונורר אחד בעד כל כתבי בובוריקין!!”³⁹³ הוא חושש שמא ירמו אותו, שכן כך מנהגם של כל המו"לים, כולל בן־אביגדור וביאליק, וחוזר ומקפיד על הצורה החיצונית, שצריכה להיות “על־פי הדיקטטורה שלי”.³⁹⁴ ניכר ממכתב זה בטחונו הבלתי מעורער במעמדו בספרות העברית, שהוא כמעמדו של צ’כוב בספרות הרוסית, ואמונתו, שלו מגיעים תנאים מיוחדים, השונים מאלה שניתנים לסופרים אחרים.

חליפת המכתבים עם לחובר על פרטי הפרטים של הוצאת 3 הכרכים של כתביו התנהלה בחודשים מרץ – יולי של שנת 1924,³⁹⁵ עד שבראשית חודש אוגוסט 1924 כתב לחובר לשופמן (במכתב שלא הגיע לידי) “דברים כהוויתם” מן הנעשה בהוצאת־שטיבל. אולם שופמן, ניסה תחילה שלא להשלים אם המציאות המעציבה ולהסתמך על החוזה, שנחתם עמו, ולדרוש את קיומו. הוא מעודד את לחובר, ובמיוחד את עצמו, שטוב יהיה להוצאה, אם ספריו יצאו לאור: “סוף־סוף לא יחפוץ [שטיבל] בנפול בניינו! ועוד: ספרי, כשיצא לאור, אני בטוח, לא יהיה כאבן שאין לה הופכין. אני בעצמי מצדי אסייע במכירה. אגייס את כל ידידי שבאמריקה ובא”י, ואלה ודאי יעשו בשבילי הרבה."³⁹⁶

אולם טיעוניו אלה לא הועילו. המשבר בהוצאת־שטיבל החריף, והפעילות נפסקה כמעט לגמרי בשנים 1925 – 1928.³⁹⁷ מכתביו של שופמן נעשו נואשים יותר ויותר, ועורכי ההוצאה יעקב כהן, ובייחוד לחובר, ואף שטיבל עצמו, פסקו מלענות על מכתביו.³⁹⁸

בכמה ממכתביו ללחובר, ששופמן עשה אותו אחראי למתרחש בין הוצאת־שטיבל ובינו, הטיח כנגדו דברים קשים מאד, כגון: “אני מבין: המצב קשה, אצל שניכם, אבל אני הלא הנני שייך ג”כ לאותו ‘קיר החובות’ וצריך איפוא לשים לב גם אלי, יהי המצב איך שהוא. אתם יודעים היטב, שהנני בכל רע ובכ“ז עשיתם שניכם חזית־משותפת: לע"ע לא לתת לשופמן כלום. אני עומד עם ביתי לפני קטסטרופה מוחלטת –”³⁹⁹ ובאחרים התנצל ודיבר בלשון רכה, במיוחד לאחר שלחובר שלח לו סכום כסף, כגון: “אפשר שהטחתי כנגדך דברים יותר מדי (‘לא מתוך כעס’, אלא מתוך צרות!), אבל אתה מוכרח להודות, שהוצאת־שטיבל ובהכרח שגם אתה כלול כאן, עשתה ועושה לי עוול גדול, בזה שהיא מתעלמת ממני לגמרי.”⁴⁰⁰

שופמן נאלץ לחפש לו מקורות פרנסה אחרים, ובעיקר במות ספרותיות לפרסם את סיפוריו, שבהן ישלמו לו שכר־סופרים הגון, וכאלה כמעט שלא היו בנמצא. כתבי־העת הספרותיים, שהופיעו באותן שנים, היו מעטים, ורובם החזיקו מעמד בקושי ולא יכלו לשמש בסיס, ולו גם רופף, לקיומו של סופר, שכל פרנסתו היתה על עטו. שופמן נאלץ לפנות בבקשות לסיוע חמרי מיָדי ומשמעותי מכל מקור שהוא, שכן לא היתה לו כל אפשרות לעסוק בעבודות אחרות בכפר שבו גר. גם מבחינה נפשית לא באו בחשבון עבודות ספרותיות צדדיות, כגון תרגום ועריכה, שיש בהן כדי פרנסה של ממש.

בארכיונו מצויים מכתבים רבים מאד, שבהם בקשות לסיוע וקריאות נואשות לעזרה, החל מתקופה זו (סוף 1924) ועד עלייתו לארץ (קיץ 1938). פרשה זו של חיפוש מקורות מחיה והיזקקות לתמיכה מכל מקור שהוא אינה מן הנעימות בחיי שופמן, והיא מהווה במידה רבה תעודת־עניות לספרות העברית בכלל, שאיננה מסוגלת לפרנס את סופריה, החיים מכתיבתם היוצרת בלבד. על־אף בקשותיו החוזרות לתמיכה כספית מופיע שופמן במכתבים אלה כסופר גא, הבטוח בעצמו ובחשיבות הגדולה של יצירתו לספרות ולתרבות העברית. בזכות הכרת ערך זו ובשמה הוא רשאי לפנות ולבקש סיוע, המגיע לו מאת אלה שידם משגת ומאת העם כולו, שהוא כסופר מופקד על תרבותו הלאומית. כשם שבחורי הישיבה היו סמוכים על שולחנות בעלי־הבתים, כדי שיוכלו להקדיש את כל זמנם ללימוד התורה, ופרנסתם על הכלל, כך האומה, באמצעות בעלי־היכולת שבה, צריכה לפרנס את הסופר, שכתיבתו היא מלאכתו היחידה, באופן שיוכל להתפנות מדאגות פרנסה ולהקדיש את כל זמנו ליצירתו.

גישה זו לא נאמרה במפורש במכתבי שופמן, אולם מן האופן שבו נוסחו בקשותיו לסיוע, בפשטות, בישירות, וכמי שרק מזכיר את המגיע לו ומקבלו כמובן מאליו, ניכרת עמדתו היסודית. שוב ושוב הוא מתאר את המצב הדחוק שבו הוא נמצא, המחייב הושטת סיוע, אם כי מה שמחריף את המצב הוא הצורך לפנות גם לעזרתם של אלה, שעמהם לא היה ביחסים קרובים.

כך, למשל, הוא שולח באמצעות פוזננסקי מכתב לביאליק, שתכנו, כפי שהוא מפרט בפני פוזננסקי:

ברוח זו, וכמעט באותן המילים, “ה’קרק' הפתאומי של הוצאת־שטיבל”; “הנני עתה בלב ים,” הוא כותב גם לקלוזנר: “אני קורא אליך פשוט מן המצולה – – –”, ומבקש לחזור ולהשתתף ב’השילוח' ותמורת זאת “למצוא איזו אפשרות לשלוח לי במשך עת זו [חצי שנה לפחות] סכום לא גדול, אבל בקביעות, חודש חודש.” ועוד לפני התקשרות זו הוא מבקש “‘להשתדל’ בשבילי ולהמציא לי סיוע הצלה סתם – תיכף ומיד.”⁴⁰²

קלוזנר לא עמד לו הפעם בשעת דחקו, ושופמן נטר לו בלבו. השתתפותו ב’השילוח' החלה רק בשנת תרפ"ו, לאחר שפיכמן קיבל עליו את העריכה,⁴⁰³ ובינתיים ממשיך שופמן לחפש במות אחרות לסיפוריו:

“מגליונות דפוס בעד ‘המצפה’⁴⁰⁴ אני רחוק עתה, אבל ב’הדים' אני נכון לתמוך ככל האפשר. צריכים, אגב, לטפח חוברת זו ולעשותה לירחון, לירחון ניגודי ל’השילוח' הירושלמי של בעל ‘ישו הנוצרי’ [– – –]⁴⁰⁵ הפורמט הקטן שלו, מעורר חשק להדפיס שם דברים קטנים. –”⁴⁰⁶

מצבו החמור של שופמן עורר את ידידיו לחפש פתרון יסודי לבעייתם של סופרים נזקקים בכלל, ולבעייתו של שופמן בפרט. בין התכניות, שהועלו על־ידי ר' בנימין, היתה להקים קרן “עזרה תכופה לסופרים” וחתימה מראש על קניית מספר ניכר של ספרים,⁴⁰⁷ וכן לסדר, בחסות הוועד המרכזי של אגודת־הסופרים בירושלים ובתל־אביב, נשפים ספרותיים לכבוד חצי יובל שנים לעבודתו הספרותית של ג. שופמן. הכניסה לנשפים אלה תהיה “דווקא בכרטיסים”, והוחלט “לבקש מאת ביאליק להשתתף בנשפים אלה”, ויצאה קריאה אל “הגולה העברית כי תלך בעקבות הארץ!”⁴⁰⁸ תכנית אחרת לסייע לשופמן, שנרמזה במכתבו לשלום שטרייט, היתה להדפיס בחוברת מיוחדת את “אדם בארץ” ולשלם לשופמן “קצת יותר, לפנים משורת השכר הקצוב”. שופמן מתלהב ממנה ומציע, ספק בהומור ספק ברצינות: “ידפיס נא ככה כל סיפור וסיפור שלי!!–”⁴⁰⁹

שופמן התרגש מאד, בעיקר מיוזמותיו של ר' בנימין, כפי שהוא כותב בשני מכתבים כמעט זהים מאותו יום לשלום שטרייט ולפוזננסקי: “אבל נאה הדבר מצדו של ר' ב‘. דווקא הוא, שאליו לא פניתי בבקשות, נתעורר לעשות מה, ואילו האחרים – – ר’ בנימין הוא אדם נפלא באמת! חומר אנושי אחר לגמרי, מה שבעצם ידעתי בעצמי זה כבר.”⁴¹⁰

אולם יוזמות אלו לא הצליחו: “האינציאטיבה שלו [של ר' ב‘] בנוגע אלי, שעליה קראתי ב’היום’, כנראה, עורבא פרח!”⁴¹¹ ובקשותיו של שופמן מחבריו לעשות הכל כדי לסייע לו נמשכות: “הנני עתה בכל רע. [– – –] ה’גדולים' בעלי ההשפעה, שאילו רצו היו יכולים לעשות מה בשבילי באמת, לא נענו לי. [– – –] אולי בכוחות מאוחדים יעלה בידכם לעזור לי יותר.”⁴¹²

כתבי־העת החדשים, שבהם החל שופמן להשתתף באותן שנים בקביעות, היו ‘העולם’ ו’דבר', וכאלה שהשתתף בהם מדי פעם היו ‘היום’, שהופיע בווארשה,⁴¹³ ‘הדים’, ‘כתובים’, ‘השילוח’, ואפילו השתתפות חד־פעמית בעיתון לנוער ‘עדן’, שהופיע בארה"ב. בכל הבמות האלה קיבל שכר־סופרים מיוחד, ואף־על־פי־כן היה מצבו בכי־רע כל הזמן.

הצורך להשתתף בכתבי־עת רבים הביא בעקבותיו שינוי בולט בצורת הכתיבה. לא עוד סיפורים רחבי יריעה, בעלי פרקים אחדים, המתארים מחזור שלם בחיי אדם או אפיזודות נבחרות בו; מעתה הקיצור המופלג הוא השולט בכיפה וגורם גם לשינויים מהותיים. חלקו של הסיפור בכלל כתיבתו מתמעט אף הוא, והרשימה המסאית, הביקורתית והפובליציסטית, תופסת את מקומו. החל מתקופה זו היעלמותו של הסיפור הארוך מכתיבתו⁴¹⁴ נעשית תופעה של קבע, שסיבתה בראש ובראשונה בגורמים חיצוניים, אם כי מתמיד היתה ידועה חיבתו של שופמן לצורה הקצרה. זוהי דוגמה מובהקת לקשר שבין התנאים החיצוניים לבין צורת הכתיבה ואופיָה: “מחמת מצב רוחי עכשיו איני מסוגל להתרכז בשביל דברים גדולים.”⁴¹⁵ אל צורת הכתיבה הקצרה כצורה יחידה נדחף שופמן בגלל התנאים הכלכליים ולא כתוצאה מבחירתו ומהכרתו הספרותית, אולם הוא הפך את ההכרח לאידיאולוגיה והטיף בצורה קיצונית, ולכן מעוררת חשד, לשלטונו הבלעדי של הסיפור הקצר ולעליונותו על הסיפור הארוך והרומנים רחבי־היריעה. בד־בבד השכיל להפוך צורת כתיבה זו לצורת הביטוי המובהקת שלו, לשכללה ולפתחה, עד כדי זיהוי שמו עם צורת כתיבה זו, והוציא מתוק מעז.

סימן־היכר חיצוני לשינוי זה, שחל בכתיבתו, מתבטא בכותרות המשותפות, שהוא נותן לקבוצת סיפורים קצרים הנדפסים יחד: “שירטוטי פחם”⁴¹⁶ ולקבוצת רשימת קצרצרות הנדפסות יחד: “שתיים שלוש שורות”. בעתיד, כשיתקצרו הרשימות עוד יותר, תעיד על כך גם הכותרת החדשה: “ניצנוצים”.

משהחל שופמן את השתתפותו הקבועה בעיתונים ובכתבי־העת המופיעים בארץ־ישראל, נתחדדה עוד יותר רגישותו לענייני לשון וסיגנון ברשימותיו ובסיפוריו, ובמיוחד בעניינים הקשורים באביזרים מחיי יום־יום, המשמשים בשפת הדיבור בארץ־ישראל. הוא חשש, שבגלל הבדידות וחוסר הסביבה העברית, שהוא שרוי בהן, יפלוט עטו מוזרויות שונות. לכן ביקש מחבריו בארץ להיות ערים לבעיה זו ולהצילו מסכנותיה. כך, למשל, במכתב לברש, המצורף לסיפורו “יתומות” שנשלח ל’הדים', הוא תוהה אם המלה “כְבֵּנָה” היא אכן “המלה הנכונה למושג זה” ומבקש ממנו “אם יודע אתה מלה הולמת יותר (אולי שביס?) הואילה נא לשנות!”⁴¹⁷ ואמנם, בכל הנוסחים הופיע המלה “שביס”.

הוא דואג, שיישלח לו כל מה שמופיע בארץ־ישראל, בייחוד בתחום הספרות היפה, ומרבה להעיר הערות־ביקורת כמעט על כל ספר וספר. מכתביו מתקופה זו הם מעין יומן־קריאה והתרשמות:

ברש עשה ככל שביכולתו לסייע לשופמן בתקופה קשה זו, לאחר שנתברר יותר ויותר, כדברי שופמן, ש“העניין השטיבלי הוא בעיקר קַפּוּט! שטיבל עני פשוטו כמשמעו, ואם כן הרי הוצאה זו עתה ככל יתר ההוצאות העבריות, היינו שאי־אפשר להוציא משם אף פרוטה. לפי החוזה בינינו הם חייבים לי עתה כאלף דולר, אבל איני יכול להוציא משם אף עשרים.”⁴¹⁹

ברש שלח לו כסף, ואף הציע לשלוח לו בקביעות סכום קבוע [שתי לירות] בכל חודש, כנראה בתנאי ששופמן יתחייב לשלוח כתבי־יד לבמות הספרותיות של אגודת־הסופרים: ‘הדים’ ו’כתובים'.⁴²⁰ ואכן, נראה שסידור זה אכן פעל בתחילתו, והרשימות בשביל ‘כתובים’, כשש במספר, נשלחו באמצעות אשר ברש. כסעיף נוסף ב“תכנית־הצלתו”, כפי שכותב שופמן, הוא מציע לברש, שאגודת־הסופרים תפנה לקרן ישראל מץ, שנוסדה בניו־יורק זה עתה (1925) לשם תמיכה במשפחות סופרים ומלומדים עברים בארה"ב ובמקומות אחרים, ותשפיע עליה לחדש את התמיכה החדשית בו, בסך 25 דולר לחודש, לשנה נוספת.⁴²¹ ואכן, שופמן נעזר רבות בקרן זו בתקופות שונות בחייו. המצב נראה לו כה נואש, עד שהוא מסיים את “תכנית־הצלתו” במילים: “מה לעשות, וכך נסתבכו הדברים. או להרעיש את העולמות, או… ללכת אל המוּר (הנהר בגראץ).”⁴²² ובמקום אחר: “אני צפוי כאן לכל הרעות שהדמיון יכול לצייר. פשוט, ישימוני במאסר, בשל החובות העצומים, שאיני יכול לסלקם.”⁴²³

שופמן אמנם חיפש בתקופה זו במות חדשות לפרסם בהם את סיפוריו, אולם לא “בכל־מחיר”. כאשר הוצע לו להשתתף בירחון המצוייר לבני־הנעורים ‘עדן’, שהחל לצאת בניו־יורק בעריכת בת־שבע גרבלסקי, בתנאי שיתאים את סיפוריו לקוראים ויסלק מהם עניינים שבינו לבינה, סרב וכתב לדניאל פרסקי:

גם ב’הדואר' בעריכת ריבולוב אינו משתתף, אם כי הבטיח לעשות כן, כיון ש“‘הדואר’ זה בצורתו הנוכחית אינו מעורר חשק גדול להשתתף בו,” וגם משום ש“אין לי עתה האפשרות להתרכז בשביל כתיבה הגונה” “מרוב צרות”. על אף סירוביו אלה הוא חוזר ופונה לפרסקי “להשתדל” בשבילו “ולהמציא לי באיזו דרך שהיא סיוע חמרי”, בנוסף על זה שנשלח לו על־ידי ריבולוב לפני זמן־מב, שכן “הלא סוף סוף צריך שיהיה לו לאדם, לפחות אחד בתבל, שאליו יוכל לקרוא בצר לו – –.” באותו מכתב הוא מטיח דברים קשים כנגד שטיבל, שאין לסמוך עליו כאדם, ועל כך שהתכניות להוציא את ‘כל כתביו’, שכבר נמסרו לדפוס, ולהמשיך את הוצאת ‘פרט’ הן “עורבא פרח!”⁴²⁵. אגב, במשך כל שנת 1925 עדיין ניסה לחובר להשלות את עצמו ואת הקשורים עם ההוצאה, ובתוכם שופמן, שהעניינים יסתדרו, ויש רק “לחכות עוד קצת” ולהתאזר בסבלנות.⁴²⁶

על אף סירובו העקרוני לשלוח סיפור לכתב־עת לילדים, שלח שופמן לפרסקי “דבר קטן, מין שיר בפרוזה, בשביל ‘העדן’”⁴²⁷ בשם “בן בלי בית”,⁴²⁸ שנדפס באותיות גדולות ומנוקדות וללא ביאורי מילים, בהתאם להוראות מפורשות של שופמן. רשימה זו היא רשימה שופמנית טיפוסית בראייתה הנוקבת את החיים, ללא ריכוך והמתקה: המספר בעט בכלב עלוב, שנקלע בדרכו, וזרק עליו רגבי עפר, עד שהצליח להיפטר ממנו, כיון שהוא עורר בו שאט־נפש. והמסקנה: “רע רע באין בית, באין גג, באין מחסה. וקשה אז ביותר זה שאט־הנפש הנורא מסביב.” זוהי רשימה בהחלט בלתי־שיגרתית ב“נוף” כתבי־העת לילדים והולמת היטב את מצבו של שופמן באותו זמן.

פוזננסקי, שגם הוא עשה הכל כדי לעמוד לשופמן בשעת דחקו במשך תקופה ממושכת מאד, עמד לנסוע לאירופה⁴²⁹ ולבקר את שופמן. האחרון מתרגש מאד לקראת הביקור, מצייד אותו בהוראות מפורטות כיצד להגיע אליו ומוסר לו את כתובותיהם של דיזנדרוק ושל פוגל בווינה, כדי “שכבר בשעות הראשונות לא תהיה בודד בווינה. שניהם הוגים לך אינטימיות.”⁴³⁰ הפגישה ביניהם באוקטובר 1925 לא עלתה יפה,⁴³¹ וחליפת המכתבים נפסקה. לאחר חודשים של שתיקה חידש אותה פוזננסקי, ושופמן שמח על כך ביותר: “כי כבר השלמתי עם הרעיון, שאתה אבדת לי, והנה – – –.” את הסיבות לכשלון הפגישה תולה שופמן בגורמים חיצוניים ופנימיים: חיצוני – “אתה באת אלי דווקא בימים הכי קשים שבתקופה האחרונה. רצתי אז מ’מושיע' אחד אל משנהו, וכנהוג לא מילאו את הבטחותיהם. במלה אחת, הייתי פזור־נפש ומדוכדך מאד.” פנימי – “ולאידך הרהרתי: אולי כאן סיבות יותר עמוקות. פוזננסקי סוף סוף אדם עם פרינציפים, עם יחס חמוּר אל העולם, ברנר – קריניצה – קרופוטקין, והנה הוא בא אל שופמן וזה… מחַיֵךְ! לא נהירא לו אולי משום הַא?”⁴³²

שופמן משווה את ביקורו של פוזננסקי אצלו לביקורו של קורולונקו אצל טולסטוי, אם כי אצלם, אולי, היה המצב שונה: “דבר אחר לגמרי הוא, כשקורולנקו נסע ליסניָה פוליאנה. שם לא היו דאגות. הגם שאין לדעת, באיזו רגשות נסע קורולנקו אח”כ מיסניָה – –.“⁴³³ בביקור זה הצטלמו שופמן ופוזננסקי, והתמונה לא מצאה חן בעיני פוזננסקי ו”המבינים" בארץ־ישראל, ואילו לדעתו של שופמן: “והתמונה שלנו טובה. יאמרו ה’מבינים' שלכם מה שיאמרו. הבעה? אנשים גדולים שכמותנו אין להם הבעה. שנינו עומדים נדהמים – מחוץ למקום ולזמן.”⁴³⁴

בראשית 1926 נשקפה תקווה להתחדשות הוצאת שטיבל ו’התקופה': “עם התנערות ‘התקופה’ גם אני מתחיל מתנער פורתא כמדומה…”⁴³⁵ ושופמן החל מתקין מחדש את כתביו לדפוס, והפעם בארבעה כרכים. ההדפסה עתידה היתה להיעשות בארץ־ישראל, ומלאכת ההבאה לדפוס נמסרה לוולפובסקי.⁴³⁶ גם ‘השילוח’ התחדש בעריכת פיכמן, ושופמן מוזמן לחזור ולהשתתף בו, לאחר “הברוגז” עם קלוזנר. ואכן, לאחר היסוס “לשוב אל ‘השילוח’ הרי זה לי טעם מיתה ממש,” ולאחר תקופה של “התרוקנות”,⁴³⁷ נהפך לבו עליו לטובה, והוא שולח לפיכמן “חמש רשימות קטנות בשביל ‘האותיות הקטנות’”⁴³⁸ ו“חמישה דברים קטנים בשביל החלק הבלטריסטי,” בצירוף ההפצרה לזרז את ההלוואה, שהובטחה לו, המתמהמהת לבוא, שכן “בהלוואה זו תלוי עתה כל קיומי! בלי שום מליצה.”⁴³⁹

מן המכתבים הנוספים מסתבר, שהמצב הכלכלי נשאר בכי־רע; ההלוואה לא סודרה, ואף התמיכה מקרן מץ לא חודשה.⁴⁴⁰ שלוש רשימות קטנות נוספות “בשביל האותיות הקטנות”, שנשלחו בשביל ‘השילוח’, לא היו לרצון לפיכמן, כפי ששיער שופמן מראש, והוא החזירן לשופמן, שהדפיסן ב’הדואר'.⁴⁴¹ ברשימות פולמוסיות אלה לא נזכרו שמות מפורשים, אולם מרבים הקוראים, המעורים בעולם הספרות, ידעו כנגד מי מכוונים הדברים, ופיכמן, סירב להדפיסן כדי שלא לפגוע ולהעליב את אלה שהן מכוונות אליהם (קלוזנר, קבק, ביאליק, יעקב רבינוביץ ואחרים).

במשך כל אותן שנים רעות ניסה שופמן להיטיב את מצבו גם באמצעות תרגומי סיפוריו בשביל העיתונות ביידיש (‘צוקונפט’ ועוד), בכוונה להוציא בסופו של דבר את סיפוריו המתורגמים ליידיש בספר מיוחד.⁴⁴²

בראשית תרפ“ז (תחילת אוקטובר 1926) הופיע סוף סוף הכרך הראשון של כתבי־שופמן בהוצאת שטיבל, שנדפס בתל־אביב, ופוזננסקי ליווה את הופעתו בתגובה “והוא טוב ופשוט ויפה,”⁴⁴³ ואילו שופמן עצמו לא היה מרוצה מצורתו החיצונית, ממספרי העמודים באותיות במקום בספרות, ובעיקר העכירו את רוחו שגיאות הדפוס המרובות: “כהה” במקום “קהה” ב”הניה"⁴⁴⁴ ועוד. במיוחד התעניין לדעת “הממכּר כיצד”, האם “האנשים עומדים בשורות יוצאות־זנב אל פתחי חנויות הספרים…” כפי שהוא כותב בהלצה לפוזננסקי ולוולפובסקי.⁴⁴⁵ ידידיו אלה תיכננו לערוך נשף בהזדמנות זו, ושופמן מסכים לכך, בתנאי “שכל טררם זה כדאי הוא רק אז אם יש סיכוי לעשיית כסף כל שהוא,” ומעיר, שיהיה בכך גם ציון יובל 25 שנה להופעת ספרו הראשון.⁴⁴⁶

בתשרי תרפ“ז החל שופמן את השתתפותו בעיתון ‘דבר’ (“עיתון סימפטי מאד”⁴⁴⁷), שנמשכה כמעט ללא הפסקות במשד שנים רבות (עד תשי"ז). על רשימתו הראשונה בו “תמיד, תמיד, תמיד!”, כתב לו פוזננסקי: “גם ‘תמיד, תמיד תמיד’ טוב, שופמני בהחלט, ומלווה הרגשה כי טוב יותר היה אילו באו רשימות כאלה מקובצות יחד. כך, בלי קשר וזיקה לאשר מהווה את המושג ‘שופמן’, הן מפסידות במשקלן.”⁴⁴⁸ פוזננסקי, שהיה תמיד קשוב לשופמן, היקר לו, גילה את דאגתו למצבו בפניו: “כתבך מדאיג אותי. הוא הולך ורע, כאשר כתבת למישהו.⁴⁴⁹ דווקא הוא בקוויו הקופצים היה תמיד יקר לי. הוא היה בלתי־נפרד ממהות־הדברים וממך. ואולם בימים האחרונים נדמה, כי מבצבץ משהו מתוך הקווים המשונים, משהו אחר, כאילו אפלולי ולא־טוב.”⁴⁵⁰ בד־בבד המשיך את השתתפותו הקבועה ב’העולם‘, וכמעט כל הרשימות, שהתפרסמו ב’דבר’, חזרו והתפרסמו גם ב’העולם' זמן־מה לאחריהן, מטעמי פרנסה ומחוסר האפשרות להספיק לכתוב מידי שבוע דברים חדשים לכל אחד מעיתונים אלה. הנסיונות למצוא מקורות נוספים באמצעות תרגום סיפוריו בעיתונות יידיש נמשכים, ורישומם ניכר בחליפת המכתבים עם צ”ז ויינברג (בשנים 1927–1930), שהיה באותן שנים בווארשה ונמנה עם מייסדי “התאחדות הסופרים והעיתונאים העברים בפולין, ואף כיהן זמן־מה כראשה. עמו התנהל המו”מ על פירסום סיפוריו בתרגום ליידיש ב’מומנט‘,⁴⁵¹ ואילו עם יוחנן טברסקי על פירסומם ב’צוקונפט’ בתנאי תשלום מיוחדים, ומתן היתר להדפסה חוזרת למה שכבר נדפס ביידיש בעיתוני וארשה לפני שנים, בנימוק: “מה שאתן יהא מעובד על־ידי, ואילו מה שנדפס באשר נדפס היה מתורגם בידי אחרים.”⁴⁵²

כל המאמצים הללו לא הועילו לשפר בהרבה את מצבו החמרי של שופמן, ובמכתביו מוסיף לחזור המשפט: “ואני, בעת האחרונה תלוי באוויר כמעט,”⁴⁵³ וכן: “חיי שלי הם עתה בדרך־כלל רעים מאד. הוצאת־שטיבל, כידוע לך אולי, כבר איננה – והסופר העברי חזר לעניותו הראשונה.”⁴⁵⁴

2. השפעת המשבר על יצירתו

בשנת תרפ"ז חגגה הספרות העברית את מלאת 25 שנים לעבודתם הספרותית של שניאור, ברקוביץ ושופמן (1902–1927) בנשפים ובמאמרי הערכה מסכמים.⁴⁵⁵ יובל זה “מזמין” סיכומים משני סוגים: של הסופר ובני־דורו, ושל החוקר ממרחק הזמנים.⁴⁵⁶ תגובתו של שופמן בחליפת המכתבים עם ידידיו, שתיסקר כאן בקצרה, מלמדת על תדמיתו העצמית ועל הצורה שבה הוא רוצה שהביקורת והקורא יראו אותו.

“המשבר” בהוצאת שטיבל מחלק את יצירתו מתקופת אוסטריה לשניים; הוא סוגר תקופה ביצירתו ופותח חדשה. יצירתו מסוף 1924, ובמיוחד משנת 1925, שונה מזו שנכתבה קודם, על אף קווי־המשך אחדים. סימני ההיכר המייחדים אותה עתידים מכאן ואילך ללוות את יצירתו של שופמן בשנים הבאות באוסטריה, והם נמשכים בעיקרם גם בארץ־ישראל, עם כל השינויים המתחייבים מהחלפת המקום והאווירה. בידודן של שלוש שנים אלה בלבד נעשה מטעמים מתודיים, כיון שאין כל אפשרות לתאר במפורט את כל התקופה, אבל גם משום ששנים אלה, שבהן נתגברו סימני־ההיכר החדשים, מייצגות את ההמשך.

בשנים אלה (1924–1927) פירסם שופמן 48 סיפורים ורשימות, כשני שלישים מהם נדפסו בקבוצות של למעלה מ־3 רשימות תחת כותרת אחת, ורק כשליש נדפס בנפרד או בזוג. מתוך 48 פירסומים אלה 24 הן רשימות בלטריסטיות ו־24 הם דברי־עיון, אם כי לא פעם קשה ההפרדה בין שני תחומים אלה, והיא מתבססת בדרך־כלל על חלוקתו של שופמן עצמו: הכותרת “אגב עלעול”, אולם בעיקר “שתיים שלוש שורות” – לדברי־העיון ו“שירטוטי פחם” – לרשימות הבלטריסטיות. אולם לא פעם לא נשמרה בעקביות הפרדה זו. מתוך 48 פריטים אלה 12 לא כונסו כלל, מהם 4 סיפורים, ו־2 כונסו רק במהדורת שטיבל והושמטו ממהדורת עם־עובד. בשנים הבאות הנטייה היא לכיוון הפרת־האיזון בין הבלטריסטיקה המתמעטת לבין דברי־העיון המתרבים, וכן יגדל וילך מספרן של הרשימות שלא יכונסו.

חמרי־הגלם, ששוקעו בסיפוריו וברשימותיו, נלקחו בעיקר מעולמו האישי של שופמן, ממשפחתו, מהתבוננות בבנו ובבתו הגדלים והולכים, מן הכפר האוסטרי, איכריו והתנהגותם, ששימשו מקור בלתי נדלה לטיפוסים, למצבים ולהסקת מסקנות על התנהגותו של האדם בעולמו ועל מקומו של היהודי בעולם זה. המקורות האחרים לכתיבתו היו ספרותיים טהורים: הספרים, כתבי־העת, העיתונות והמכתבים, שנשלחו אליו בקביעות והזינו את עולמו הרוחני ועידכנו אותו במתרחש בעולם היהודי, אולם בעיקר בארץ־ישראל.

העולם המתואר בסיפורים הוא אכזר, ורק הנשק מקנה הרגשת בטחון (“בחנות הנשק”). האלימות מסביב בתקופה, שיד־החוק קצרה מלענוש את הפושעים, מביאה לידי כך, שהלב נוהה אחר התליין, המסמל את שלטון החוק (“לנג”), וקיימת אף הרגשת הזדהות עם אלה הנמצאים מחוץ לחוק, פושעים ופליטים (“ריקוד”), המצוקה הכלכלית (“סקרנות”) והאלימות מסביב (“בשדה”, “בת צחוק”) מביאות לידי־כך, שאפילו ביקור אצל השען, הליכה ברחוב וישיבה בבית־קפה נהפכים למסוכנים (“צדיק הדור”). אין חדש בביוגראפיה של היהודי; השוני בינו לבין שכניו, שהיה בעבר, קיים גם בהווה ויהיה גם בעתיד (“לא יהודי לא רוסי”), ותורת הגזע, ההולכת ומתפשטת, מאלצת את המספר לבחון מחדש את בני עמו ומביאה אותו למסקנה המפתיעה, שבסופו של דבר אין לו להתבייש בהם (“גזעים”). בסיפור אחרון זה נזכרים ידידיו של שופמן תוך הסוואת שמותיהם האמיתיים: אליהו חמלניקוב, הרופא והמשורר, הוא אולי ידידו מלך חמלניצקי, שאת שיריו תרגם מיידיש; המשורר דוד קיכלי הוא אולי דוד פוגל. הגזענות מאלצת אותו לשאוב עידוד מהופעתו של האתליט היהודי (“ברייטבארט”), בצדה של הרגשת הפליט חסר־הבית, החוזרת ומתעוררת מידי־פעם (“הנודד והמבקר”, בן בלי בית"). קיימת חרדה מתמדת לגורל ילדיו, הגדלים בעולם של יסורים וביעותים (“בתי הקטנה”), והרצון להבטיח את עתידו של הבן מפני גורל המתאבד (“בימי שרב כבדים אלו …”) ולהגן עליו מפני המוות (“תמיד, תמיד, תמיד!”).

דברי־העיון רובם ככולם הם תנובה על אדם, מאורע, ספר, או מאמר מסויימים מאד. בחלק מהם טושטשה העילה האקטואלית, והמסקנה קיבלה לבוש תיאורטי כללי, ובחלק מהם הושרו סימני־זיהוי מפורשים או מרומזים, שיש לשער, שהקוראים, שהיו בקיאים ב''שדה־ספר", יכלו לזהות את אלה שכנגדם כוונו. אולם כבר אז, ועוד יותר כיום, יש לדברים ערך קיים לעצמו, והם מצטרפים למִשנה ביקורתית אחידה ועקבית, לפואטיקה שופמנית טיפוסית.⁴⁵⁷

השאלה המרכזית, החוזרת ומעסיקה אותו, היא בדבר סימני־ההיכר של היצירה הספרותית האמיתית, שיש בה סוד (“מצד אחד”), שהמבקרים אינם מגלים אותו מכיון שאינם יודעים, ואילו הסופרים אינם רוצים לגלותו (“לא תמצא!”), ובכוח סוד זה אפשר להבחין בין יצירה ספרותית לבין אֶסיי (“בלטריסטיקה של אסיאיסטים”). הקריטריון להכרת יצירה ספרותית אמיתית הוא דעתו של אבטוריטט־משורר, כיון שרק האמיתי מכיר את האמיתי (“קריטריון”). יצירה ספרותית אמיתית אינה זקוקה לרקע ולאווירה (“השראה מלאכותית”) ואינה זקוקה לשמות מפורסמים, המשובצים בה כדי לפארה (“שמות”), והוצאה מהודרת של “כל כתבי” מחפה על העניות הפנימית של הכתוב, יחד עם הרטוריקה הלשונית (“הידור בתוך הידור”).

מעסיקה אותו הרבה שאלת ההשפעה, שמקבל סופר מאחרים, החל מהשפעות מַפרות (“השפעת קטנים על גדולים”) וכלה בהשפעות משעבדות (“שיעבוד בשירה”), וכן הוא מנסה להסביר את הנטייה לקבל השפעה תוך השוואתה לספירה הארוטית (“כמו בספירה הארוטית…”).

שופמן מרבה לקרוא בזכרונות וביומנים מתוך סקרנות להציץ “דווקא אל אותו ה’אפור חסר־הצורה'” (“יומנה של אשת דוסטוייבסקי”, “זכרונותיו של גורקי על טולסטוי”), וחשוב לו להכיר את האדם שמאחורי היוצר.

ברשימות הפולמוס מאותן שנים רב במיוחד הוא הפולמוס כנגד יעקב רבינוביץ (“טומאה בתוך יראה”, “סטודנטים”, “עקשנות משונה”),⁴⁵⁸ וכנגד אחרים: יעקב קופליביץ וחבריו (“על הראשונות ועל האחרונות”), מאמרו של יעקב קלצקין כנגד מי“ב (“נְפָלים אבל לא קלי משקל”),⁴⁵⁹ ספרו של יעקב קלוזנר ‘ישו הנוצרי’ (“תעודת עניות”); המחקים את ביאליק (“שיעבוד בשירה”); כנגד תפיסת היהדות של ד”ר קמינקא ובעד זו של אחד־העם (“אחד־העם”), וכנגד התנהגותו האנושית של קמינקא (“מעניין”).⁴⁶⁰

כאמור, כרבע מתוך הסיפורים והרשימות לא כונסו, והסיבות המשוערות לכך שונות. ארבעת הסיפורים שלא כונסו (“גזעים”, “ברייטבארט”, “זמרינג”, “בן בלי בית”), שבחלקם מצויה תגובה על תורת הגזע והתגברות הנאציזם בשנות העשרים, נראו ממרחק השנים פושרות ופשטניות ובלתי הולמות את המציאות שהשתנתה, אולם ייתכן גם שלא כונסו בשל סיבות טכניות, כיון שנדפסו בעיתון הנדיר ‘היום’ וב’עדן', ושופמן, שלא היטיב לשמור על כתביו, התקשה להשיגם לקראת כינוס סיפוריו.⁴⁶¹ גם על חלק נכבד מדברי־העיון שלא כונסו חל חוק ההתיישנות. באחדים הוזכרו עניינים אקטואליים, שפג תוקפם ("על המשבר, “אחד־העם”), ולגבי האחרים, שהיו מכוונים כנגד אנשים מסויימים, נמנע שופמן מ“להנציח” את הפולמוס, אם משום שבינתיים הלכו לעולמם, אם משום שבינתיים התפייס עמהם, או שהזמן הקהה את חריפות הפולמוס ("שמות, “על הלהג”, “מעניין”, “נפלים אבל לא קלי משקל”), והוא העדיף להשאיר רק אותם דברי־עיון, שבהם הדיון “הטהור” בבעיות הספרות הוא העיקר.

זכר להתלבטותו ניכר בשתי הרשימות, שכוונו כנגד יעקב רבינוביץ (“טומאה בתוך יראה” ו“סטודנטים”), שכונסו במהדורת שטיבל ונשמטו ממהדורת עם־עובד, על אף הניסוח העקרוני והכללי שבהן. קל היה לזהות כנגד מי הן מכוונות, וזאת רצה שופמן למנוע, כיון שבשנים האחרונות התקרב ליעקב רבינוביץ, והרשימה שכתב לאחר מותו תעיד.

השמטות אלה גרמו לכך, שדמותו של שופמן כפולמוסן חריף נעלמה כמעט לחלוטין מעיני הקורא המכיר את כתביו המכונסים בלבד, ונותרה רק זו של איש ההלכה הספרותית, הכללית והעקרונית, בעוד שההיפך הוא הנכון, וכמעט כל ההלכות הספרותיות הללו מקורן בפולמוסים שניהל ולידתן בגורם אקטואלי מסוים.

הביקורת בת־הזמן סקרה את יצירתו של שופמן בת 25 השנה אם כחטיבה אחת ואם תוך תשומת לב לסיפורים, המרוכזים בכרך הראשון של כתביו, מתקופתו הראשונה, ורק זעיר פה וזעיר שם הזכירה את כתיבתו בשנים הבאות.

הזכרות אלה היו בדרך־כלל לשבח, והדגישו את הקווים המעטים, המצטרפים לתמונה,⁴⁶² את “ידיעת סוד הצימצום”, ה“מועט המחזיק את המרובה”, את ה“תמציות של עולמות” שמכילים סיפוריו,⁴⁶³ את “משפטו הממצה ומרוכז – כגרזן בחודו”.⁴⁶⁴ בנשף “היובל המשולש” למלאת 25 שנה ליצירתם של שניאור, שופמן וברקוביץ היטיב ביאליק לאפיין את “ראייתו החדה של שופמן המרחיקה ראות יותר משאר הסופרים. [– – –] את אשר כולם רואים אינו מתאר ורק מה שנעלם באוויר החיים, עינו תופסת והוא מתאר.”⁴⁶⁵ רק לעתים רחוקות נמצא מי שהתנגד לכך וציטט ציטוט עויין את הדעה, שהובעה ב’דבר', ש“שרטוטי הפחם” של שופמן הן “יצירות עולמיות, גאוניות”.⁴⁶⁶

אלה הסוקרים את כרך סיפוריו הראשון, יחד עם הדברים האחרונים, משבחים את “דבריו הקטנים, השקולים כנגד גדולים”, משווים אותם ל“אבני־חן”⁴⁶⁷ ורואים בו את “אמן הרשימה הקצרה והתמציתית בספרותנו”.⁴⁶⁸ מסקנה זו התבססה במידה רבה על הרושם מכתיבתו בשנים האחרונות בלבד, שהכל ראו בה המשך טבעי לזו שלפניה. השינוי, שהסתמן ביצירתו, עדיין לא נראה לעין.

שופמן עצמו הגיב בעיקר על מאמרי ההערכה, שכתבו ידידיו עליו, כיון שעמהם יכול היה להיות גלוי־לב ולומר במפורש מה מדבריהם נראה בעיניו, מה אינו נראה ומה הוא רוצה שיכתבו עליו. תגובתו על “פרקים ממסה” מאת שלום שטרייט⁴⁶⁹ היא אחד המקורות החשובים להכרת תדמיתו העצמית:

שטרייט (במכתב תגובה שלא הגיע לידי) נפגע מסיגנונו החריף של שופמן במכתבו זה, ושופמן הרגיש צורך להתנצל, על דרך ההומור, אם כי לא חזר בו מהתנגדותו לדיעותיו:

על־אף הרצון לרצות את שטרייט אין הוא יכול להתאפק ומוסיף:

ד. המעקל עומד בפתח (1927–1930)

1. לחץ כלכלי מחריף

לכרך הראשון של ‘כל כתבי’, שהופיע בתרפ"ז בהוצאת שטיבל, לא בא המשך: “כרכי הבאים הן לא יצאו בהוצאת שטיבל עולמית. את התשלומים כידוע לך הפסיק.”⁴⁷⁵ מצבו של שופמן ממשיך להיות בכי־רע: “בכל לשון של בקשה: חושו נא להצלתי. [– – –] הכסף הכרחי־הכרחי לי ביום שבת הבא. ולא – אבדתי!”⁴⁷⁶ הנושים רדפו אחריו, והמעקל היה אורח קבוע בביתו ובסיפוריו (“בלי דאגות”, “האדם טוב”, “שמות תחת שמות”, “אדם על אופנים”, “תליינינו־ידידינו” ועוד). הוא מתעניין, שמא הוצאת “דבר” שנוסדה לאחרונה, יכולה לקבל על עצמה להוציא את כרכיו הבאים, ושמא אין היא “הוצאה ממש, או רק כך, מין כסות עיניים?”⁴⁷⁷

נמשכים הנסיונות לעזור לו. הוא מוזמן באמצעות פוזננסקי על־ידי ברל כצנלסון להשתתף ב’דבר' בשכר “פונט לכל ‘השתתפות’”,⁴⁷⁸ הנשף המשותף לכבוד מלאת 25 לעבודתו הספרותית יחד עם שניאור וברקוביץ היה בו כדי להפחית במשהו את “מידת היתמות האיומה”⁴⁷⁹ ונמשך משלוח החבילות והכסף של ידידיו בארץ (שטרייט, פוזננסקי ואחרים). שופמן מנסה להמשיך את השתתפותו בעיתונות יידיש (‘מומנט’ בעריכת פרילוצקי)⁴⁸⁰ ומוסיף להיזקק לסיוע של יחידים ושל מוסדות, ואלה לא פחות משהם מסייעים, מביאים עמהם גם עגמת נפש.⁴⁸¹

נקודות האור היחידות היו התגובות הנלהבות על סיפורו “עיניים ונהרות”: “נפלא הוא ומרעיד”, כפי שכתב לו פוזננסקי⁴⁸² וכפי שכתבו לו גם אחרים, כגון שלום שטרייט,⁴⁸³ והיחסים המיוחדים עם ‘דבר’ וברל כצנלסון. “נאה הדבר, שלמרות ‘מפלגתיותך’ ועסקנותך וכו' עוד יש בלבך פינה קטנה גם בשביל שופמן…” כתב שופמן לברל בתשובה על הערכתו הנלהבת על סיפורו זה, ובהזדמנות זו חזר ושיבח את ‘דבר’, ש“הוא בלי ספק העיתון הכי־סימפטי שיש לנו.”⁴⁸⁴ יחסים מיוחדים אלה, שתחילתם באותו זמן,⁴⁸⁵ מצאו את ביטויים בחליפת מכתבים ענפה, שרק חלקה השתמר, בקירובו של שופמן לעיתון ‘דבר’ והגיעו לשיאם במאמציו של ברל להעלות את שופמן לארץ־ישראל ולאחר מכן בהשתדלותו להוציא לאור את מהדורת ‘כל כתביו’ בהוצאת “עם־עובד”.⁴⁸⁶

חליפת המכתבים בשנים אלה (1927–1930) עד יובל החמישים של שופמן, עיקר תפקידה לשמור על הקשר המתמיד וההדוק של שופמן עם המתהווה בספרות בארץ, והיא כוללת הרבה בקשות למשלוח קבוע של ספרים וכתבי־עת, שהיו נחוצים לשופמן גם “לשם פרנסה”, כלשונו,⁴⁸⁷ כדי לכתוב את ה“שתיים שלוש שורות” שלו. לשם כך לא היה יכול אפילו להרשות לעצמו להיות “ברוגז” עם אשר ברש בגלל סיפורו “מן המאסר”, שבו זיהה את עצמו, ובשל כך נפסקו משלוחי כתב־העת ‘הדים’ והספרים בהוצאת ‘מצפה’,⁴⁸⁸ ועל אף היחסים המתוחים פנה אליו בבקשה לעזור לידידו ח"ש בן־אברם,⁴⁸⁹ שעמו קיים חליפת מכתבים בהפסקות.

נושא אחר, החוזר הרבה במכתבים, הוא בענייני לשון שונים, בעיקר תיקונים ושינויים, שהכניסו ידידיו של שופמן בארץ ברשימותיו, כדי להתאימן לעברית המדוברת בארץ, ששופמן סמך ידו עליהם בברכה בדרך־כלל. כגון התיקון “קוטב” במקום “ציר” ברשימתו “על כדור אדמה אחד” בנימוק:

הסיום על דרך ההומור בא להמעיט מחריפותה של ההערה, המגלה את המרחק בין מי שיושב בסביבה דוברת עברית לבין זה הנמצא בחוץ־לארץ, מרחק ששופמן עצמו חש אותו היטב: “הלא בתל־אביב סוף־סוף יודעים עברית, יותר מבווצלסדורף” הוא כותב לוולפובסקי, שהיה המלביה"ד של ‘כל כתביו’ בהוצאת שטיבל, בתגובה על התלבטויות לשוניות נוספות (אם לכתוב מכוון־פסנתרים, מכונן־פסנתרים או מכשיר־פסנתרים בסיפור “נקמה של תיבת זמרה” ועוד).⁴⁹¹

כמו כן חשוב לו מאד לשמוע את דעתם של ידידיו, בעיקר, אבל גם של הקוראים בארץ, על דבריו המתפרסמים בקביעות בעיתונות: “אל נא תשכח להודיעני במכתבך הבא, כיצד מתקבלות ‘שתיים שלוש שורות’ שלי בת"א בכלל? לא רק אצלך. אני מוכרח לדעת זאת.”⁴⁹² מתשובתו של פוזננסקי, הנאמרת זהיר זהיר כדי שלא להעכיר את רוחו של שופמן וגם כדי לומר את האמת, מסתבר שבחוג ידידיו קיבלו את דבריו בהתפעלות, אולם ביחס לאחרים אין פוזננסקי יודע, ש“הרי לא ‘ישמיעו באזני’ שום דברים עליך.”⁴⁹³ “חוג־אוהדי־שופמן” כלל בעיקר את ולפובסקי, פוזננסקי, שמעונוביץ, ברקוביץ, דבורה בארון, ברל כצנלסון, ש. הרברג. על תגובתה של אחת הקוראות הנלהבות – דבורה בארון – כתב לו פוזננסקי:

שופמן מתוח מאד גם לקראת פירסומה של רשימת ביקורת עליו ב’כנסת‘, מאת פוזננסקי, הכוללת סיכום של עשרים שנות כתיבה,⁴⁹⁵ כיון שהוא חושש, שפגישתם הבלתי מוצלחת בווינה בקיץ 1920 תשפיע שלא לטובה על מה שייכתב בה, וזה יוסיף על “השחרת־פניו” בידי ריבולוב במאמרו עליו ב’הדואר.’⁴⁹⁶ פוזננסקי ממהר להרגיעו, ששני הדברים אינם נכונים: הפגישה ביניהם אז לא איכזבה אותו, ו“כל הרשימה כולה ל’טובתך' היא,”⁴⁹⁷ ואכן, בסופו של דבר היה שופמן מרוצה ממה שנכתב עליו.⁴⁹⁸

מאמציו של שופמן לפרסם גם בעיתונות יידיש כדי להוסיף עוד מקור פרנסה נמשכים, והוא רואה את עצמו לא רק כאחד ממשתתפיו הקבועים של העיתון ‘מאמענט’,⁴⁹⁹ אלא אף מציע לאשר ביילין, שהקשר עמו נתחדש לאחר הפסקה של שנים ארוכות, בשעה ששלח לו את כתב־העת ‘איים’ בעריכתו:

“הלא יד לך ב’צייט' הלונדונית, אולי יש איזו אפשרות להדפיס שם – בהשתדלותך כמובן – אי אלו מסקיצותי הקלות. מפקידה לפקידה. בעת האחרונה למדתי לכתוב אידית קצת. הייתי יכול לתרגם בעצמי ולשלוח לך. ישולם לי כמה שישולם.”⁵⁰⁰

זו אחת העדויות הבודדות, אם לא היחידה, לנסיונו של שופמן לתרגם את עצמו ליידיש, כנראה מסיבות חמריות, ואולי גם משום שלא נמצא בקרבתו מתרגם ליידייש שיהיה לפי רוחו. כל העדויות האחרות מספרות על אחרים שתירגמו את סיפוריו, וכן איני יודעת אם אמנם בסופו של דבר תירגם בעצמו את דבריו ליידיש ופירסמם.

במשך התקופה הזאת היו תנודות במצבי רוחו של שופמן, ולעתים הוא משתף בכך את ידידו פוזננסקי: “לי היו ימים קשים בעת האחרונה (לא במובן החמרי). דיפרסיות נוראות, שלא היו לי כמותן מימַי.”⁵⁰¹ פוזננסקי ממהר לחוש לעזרתו ממרחק: “והנה דבריך המעטים. עצבות מציצה מתוכם. של ‘הימים הקשים’, כנראה. אם אפשר לך, הָשַׂח לי מעט. אין אני בין המתהלכים ו’מפרסמים'.”⁵⁰² ושופמן סָתם ולא פירש: “שאלת על טיבן של אותן ה’דיפרסיות' שלי. קשה לי לשוב אל זה עתה. נכשלתי בעניין אחד, שהסב לי צער־חרטה כבד מנשוא.”⁵⁰³

שמחתו של שופמן על ביקורו של שלום שטרייט אצלו (אוקטובר 1928) מגלה עד מה גדולה ועמוקה היתה בדידותו, ועד כמה היה זקוק לחברת ידידים ולשיחה קרובה פנים־אל־פנים.⁵⁰⁴

באותו זמן ביקר אצל שופמן גם העיתונאי יצחק בריינין,⁵⁰⁵ שפירסם את רשמיו מביקור זה גם בעיתונות יידיש, כנראה בארה“ב, וממנה העתיק גם ה’היינט' בווארשה.⁵⁰⁶ כּתבה זו עסקה בחייו הפרטיים של שופמן, והעמידה במרכזה את תיאור אשתו הלא־יהודיה ואת התלבטויותיו של שופמן סביב עניין הגיור של בני משפחתו והמילה של בנו. שופמן נפגע מאד מדברים אלה, שנכתבו עליו ושלדעתו הראו אותו באור שלילי והטילו עליו צל.⁵⁰⁷ בעקבותיהם פירסם תגובה קצרה ונרגזת תחת הכותרת “כשלון” ב’העולם', שבה האשים את “העיתונות האידית הצהובה שלנו” ב”עשיית מטעמים" “על ידי סירוסים והפרזות”, ובכך שהיא “ירודה כל כך, עד כדי להדפיס את הכל ומבלי התחשב עם הכל.”

מדברים שסיפר שופמן ליצחק בריינין מתברר, שטקס הגיור וברית־המילה, דווקא בתקופה זו, נעשו כיון ש“בחורף זה צריך בני להתחיל ללמוד בבית־הספר, וכנוצרי היה זוכה לחינוך נוצרי, ואחרי שנה, בהיותו בן 7, לא היתה לי יותר הזכות החוקית ליהד את בני.” בכל אופן, לאחר שנסתיים הכל “נגולה אבן מלבי, בני נהיה ליהודי.” כך סופר באותה כתבה מפיו של שופמן. ועוד סיפר, לפי כתבה זו, שפחדו של הבן גרם לו לרצות “לוותר ולקחת אותו בחזרה”, אולם אשתו היא שעודדה אותו להמשיך.

על טקס הגיור באה ידיעה קצרה ב’העולם': “התגיירות. במשרד הרבנות של הד”ר הרצוג בגראץ, נתגיירו אשתו של הסופר ג. שופמן ושני ילדיהם ונקראו שמותיהם בישראל: רות (האשה), משה ואסתר (הילדים)."⁵⁰⁸

ממכתבים שנשתמרו בארכיון, מסתבר ששאלת המילה העסיקה את שופמן, והוא שיגר בעניין זה מכתבים כדי לדעת את דעתם של רופאים, “אם נטו לחיוב או לשלילה.”⁵⁰⁹

בסוף שנת 1928 התחדשו במרץ ההכנות לפירסום יתר כרכי כתביו בהוצאת־שטיבל בארץ־ישראל (נסיון להעביר את ההדפסה לווילנה, לדפוס האלמנה והאחים ראם, נכשל).⁵¹⁰ ולפובסקי קיבל עליו את תפקיד המביא־לבית־הדפוס בברכתו של שופמן. חליפת המכתבים ביניהם עוסקת בהגהה, צורת ההדפסה ופרטיה ובענייני לשון וסיגנון. בדרך־כלל סמך שופמן את ידו על תיקוניו ונתן לו יד חפשית כמעט, ורק לעתים רחוקות התנגד להם ולא אישרם.⁵¹¹

בשנת תרפ“ט הופיעו כרכים ב' וג' של ‘כל כתבי’ שופמן בהוצאת־שטיבל, ואילו הופעתו של הכרך הרביעי נתעכבה עד שנת תרצ”ה. תהפוכות אלה חזה שופמן מראש: “ההתנהגות ההפכפכה מצד הוצאת־שטיבל כבר נעשתה להם טבע. כך הוא ביחס אלי ולאחרים. אבל אעפי”כ יש לי הרגש, שעתה יתהווה הכל לטובה. את הבטחותיהם פחות או יותר יקיימו עתה. צריך אך להזדיין בסבלנות קצת."⁵¹²

עם הופעת ‘מאזניים’, שבועונה של אגודת־הסופרים העברים בארץ־ישראל, בעריכת י"ד ברקוביץ ופ. לחובר, הוזמן שופמן להיות בין המשתתפים הקבועים, ולפי החוזה שנחתם עמו היה עליו להשתתף בו פעמיים בחודש תמורת משכורת קבועה. ואמנם קיים במלואם את תנאי החוזה ובכרך הראשון פירסם ב־22 חוברות מתוך 50 שהופיעו. קצב זה היה מאמץ קשה מאד בשבילו, ומה גם שהסכום לא הספיק למחייתו והוא המשיך לפרסם בקביעות גם ב’העולם', ואפילו תר אחר במות נוספות,⁵¹³ ביניהן עיתונות יידיש,⁵¹⁴ ואחרי ככלות הכל עוד היה נאלץ לחזר אחרי סיוע כספי מכל מקור שהוא: “אולי יש לאל ידך להמציא לי בשעה זו בסיוע אי־אלו ‘אפנדים’ ממקורביך הבעל־ביתיים – איזה סכומ’ל. כמה שאפשר. אני נתון בצבת. אני פונה אליך לאחר שכבר דפקתי על דלתות אחרים (בא"י) ללא תוצאות כמעט.”⁵¹⁵

חליפת המכתבים עם עורכי ‘מאזנים’ ועם אחדים מחברי המערכת (ברקוביץ, לחובר, צמח) דנה, בין השאר, בתיקונים שונים, שביקש שופמן לעשות בכתבי־היד ששלח להם, בהקפדה על ההגהה, בענייני כספים⁵¹⁶ וגם בדיעות שונות, שהביע שופמן ברשימותיו הפולמוסיות.⁵¹⁷ אחת מבקשותיו, המעידה על הלחץ שהיה שרוי בו, היא לאפשר לו להדפיס הדפסה חוזרת ב’העולם' דבר, שנדפס קודם ב’מאזניים',⁵¹⁸ וכן חוזרת ההתנצלות על כך שהוא מפגר לעתים בלוח־הזמנים של משלוח כתבי־היד למערכת.⁵¹⁹

2. כתיבה בלחץ כלכלי (1927–1930)⁵²⁰

“דברים גדולים נכתבים בחיי רווחה” (שופמן לשלום שטרייט).

בשלוש שנים אלה, שבין יובל ה־25 שנה לכתיבתו לבין יובל החמישים שלו, הופיעו כאמור, שני כרכים נוספים במהדורת ‘כל כתביו’ בהוצאת־שטיבל בארץ־ישראל, ומבחר כולל מיצירתו הסיפורית הונח לפני הקורא, פרט לרשימות העיון שלו. אלה כונסו בכרך ד', שראה אור רק בתרצ"ה.

בשלוש שנים אלה חי שופמן כמעט אך ורק על עטו. הסיכום המספרי, שיובא כאן, מטרתו להמחיש את משמעותן המעשית של כורח זה – הצורך להתפרנס מן הכתיבה בלבד.

התופעה הבולטת ביותר היא ריבוי מספרן של הרשימות (שם־כולל לסיפורים ולדברי־העיון), שמניינן כ־200 פריטים: כ־80 סיפורים ו־113 דברי־עיון.⁵²¹ מבין הסיפורים רק אחד (“עיניים ונהרות”) הוא סיפור ארוך וכל השאר – קצרים וקצרצרים. רשימות רבות חזרו ונדפסו במקומות אחדים תוך החלפת הכותרת ובשינויים קלים אחרים; ופרקים מיצירה אחת הופרדו לרשימות בפני עצמן, בעלות כותרת חדשה, שאף הן נדפסו במקומות אחדים.⁵²² מספר הגליונות, שבהם השתתף (כולל דברים שנדפסו בהדפסה חוזרת), הוא: 102; 53 חוברות שבהן דברי־עיון ו־59 חוברות שבהן סיפורים. פירושו של דבר, שבתקופה זו השתתף לפחות פעמיים בחודש באחד מכתבי־העת, וכתב רשימות בקצב של רשימה אחת לפחות בשבוע. תכיפות זו היתה בהתאם לחוזים, שהיה קשור בהם עם כתבי־העת (בעיקר ‘העולם’, ‘דבר’, ‘מאזניים’), שהתחייב להשתתף בהם בקביעות פעמיים בחודש, תמורת תשלום חודשי קבוע.

למותר להוסיף שזהו קצב “רצחני”, מעין ייצור המוני, “השורף” את כוח היצירה של היוצר, שוחק אותו ומכלה את אונו, ומה עוד, שהמדובר בסופר כשופמן, שגם בדברי־העיון שלו הקפיד על המבנה המשוכלל וליטש כל מלה. כמות זו ממחישה אולי יותר מכל, מדוע לא הגיע שופמן לכתיבת סיפור ארוך ומורכב, והדוגמה יוצאת־הדופן של “עיניים ונהרות” מעידה על כך, שכן בסיפור זה הובלעו סיפורים קצרצרים, שנדפסו כיחידות עצמאיות.⁵²³ דומה, שגם יתר סיפוריו הקצרצרים היו סקיצות לסיפורים ארוכים ומורכבים, אלא שהתנאים החיצוניים מנעו את חיבורם.

בעוד שבתקופות הקודמות היה איזון בין הסיפורים לבין דברי־העיון, הרי בתקופה זו מצטמצם מספרם של הסיפורים בהשוואה למספרם של דברי־העיון – 113 לעומת 80. הסיפורים כונסו בדרך־כלל תחת הכותרת הקבועה “שירטוטי פחם”, ודברי־העיון ב’העולם' וב’דבר' – בכותרת “שתיים שלוש שורות” וב’מאזניים' – בכותרת “עיונים קלים”.⁵²⁴ כ־18 סיפורים נדפסו שלא בכותרת “שירטוטי פחם”, אלא בנפרד.

כ־20 סיפורים מתקופות קודמות נדפסו שנית, כ־10 סיפורים חדשים נדפסו פעמיים (בעיקר ב’העולם' וב’דבר'), 5 סיפורים כונסו רק במהדורת שטיבל ולא נכללו במהדורת עם־עובד ו־4 סיפורים לא כונסו מעולם. מספר דברי־העיון, שלא כונס כלל, מגיע ל־57; כ־8 כונסו רק במהדורת שטיבל וכ־3 כונסו רק ב’בטרם ארגעה'. כלומר, בולט ההבדל בין מספרם המועט של הסיפורים שלא כונסו,⁵²⁵ לבין העובדה, שכמחציתם של דברי־העיון לא חזרו ונדפסו. הושמטו, כצפוי, דברי־הפולמוס, רצנזיות, רשימות בעניינים אקטואליים שונים, וכאלה, שלא עמדו במבחן הזמן, במיוחד לאחר מלחמת־העולם השנייה.

אין חידוש בנושאים ביחס לסיפורים מן השנים הקודמות, אלא בהרחבתם בלבד. הרקע הוא החיים בכפר האוסטרי, המראות והטיפוסים שבו, הדמויות היהודיות בעיר־המחוז הסמוכה, חיי המשפחה של המספר ומצבו הכלכלי המתערער והולך. תשומת־לב מיוחדת נתונה להתגברות האלימות והאנטישמיות בעולם, לאמת־החיים היהודית וכן לראייה היהודית המיוחדת, היורדת לשרשי צמיחתה של האנטישמיות בנוף טבעי ואנושי זה והבלטתה כטבע שני אצל כפריים אלה. עולם ילדותו של המספר הוא מרכיב קבוע בסיפוריו, במיוחד לנוכח ההתבוננות בילדיו שלו ההולכים וגדלים, ועובדת היותו אב היא אולי היסוד היחיד, המחזק אותו ונותן לו כוח להתמודד עם קשיי המציאות בפנים (הלחץ הכלכלי הגובר) ובחוץ (האנטישמיות המתחזקת).

כתב־היד של הסיפור “אלהים”. נדפס לראשונה ב’דבר‘, י’ בסיון תרפ"ט. כונס: ב': 207.

סיכום סטאטיסטי זה מעיד בבירור על התהליך, המסתמן ביצירתו בתקופה זו, והמתגבר בעיקר לאחר עלייתו לארץ־ישראל. גם בארץ, במצב כלכלי דומה, כלומר בשעה שחי כמעט אך ורק מכתיבתו, התבטא תהליך זה בחמישה מאפיינים: א) תכיפות גדולה יותר של פירסום בעיתונות ובכתבי־העת; ב) גידול ניכר במספרם של דברי־העיון; ג) התקצרותם הניכרת; ד) התמעטות גוברת של היסוד הסיפורי; ה) אי־הכללתן של מספר גדול יותר מרשימותיו בכתביו המכונסים.

בתהליך זה חש מנחם פוזננסקי, שהצטער מאד עליו, וניסה בעדינות להחזיר את שופמן לכתיבת סיפורים רחבי יריעה, שבהם ראה את עיקר כוחו וחשיבותו. במכתבו אליו העז לומר לו בזהירות, אבל במפורש, מה שגם אחרים חשו וחשבו, אולם לא תמיד העזו לבטא בגלוי באזני שופמן:

מתגובתו של שופמן על מכתבו של ידידו שלום שטרייט כשנה לאחר מכן (שלא הגיע לידי), מתברר, שגם הוא כתב אליו באותה רוח והפציר בו לחזור על “הסיפור הגדול”: “במכתבך האחרון עוררתנו לכתוב איזה דבר גדול. אבל גם מבלי שאומר לך, תדע ודאי, שדברים גדולים נכתבים בחיי רווחה, ולו גם רווחה כלשהי (כגון בתקופת שטיבל) ואילו באופן חיי הנוכחתי, נס הוא פשוט, אם מקולמוסי נפלטים לפעמים ‘שירטוטי פחם’ אפילו.”⁵²⁸

גם להלקין, שניסה לדרבנו (במכתב שלא הגיע לידי) לכתוב “סיפור גדול”, הוא משיב: “במצב כזה [הררי חובות] נס הוא ממש אם עטי פולט מה שהוא פולט – ואתה שואל ע”ד ‘הספור הגדול!’…"⁵²⁹

ו. מן־המיצר (1930–1938)

הופעת שני כרכים נוספים בסידרת ‘כל כתביו’ בהוצאת־שטיבל בארץ־ישראל בשנת תרפ“ט, שחלה סמוך לחגיגות יובל החמישים של שופמן בתר”ץ–תרצ“א, גרמה לכך, שהכותבים עליו כרכו את שני המאורעות יחד, באופן שההערכות לרגל היובל התבססו על שלושת כרכי כתביו, שהיו מונחים לנגד עיני הקורא. התגובות על שני מאורעות אלה, שחלו בשעה שהפולמוס בין ‘מאזנים’ ל’כתובים' היה בשיאו, פולמוס ששופמן נטל בו חלק בלהט רב, הושפעו מעמדתו של שופמן בפולמוס זה ובפולמוסים נוספים, שהתלקחו עמו בעניינים שונים חדשות לבקרים. ‘מאזנים’ ו’דבר' הקדימו גליונות מיוחדים ליובלו, בעוד שעל דפי ‘כתובים’, ‘העולם’ וכתבי־עת אחרים המשיכו להתנהל ה”חשבונות" עמו, כולל הביקורת על ההגזמה שנכשלו בה מקצת ממברכיו וממעריכיו.⁵³⁰

יובלו של שופמן צויין מטעם “ועדת התרבות המרכזית” גם בנקודות ההתיישבות השונות בארץ (נהלל, גבת, יגור ועוד), שבהן היה לשופמן קהל מעריצים ואוהדים.⁵³¹ יש להעיר, ששופמן עצמו הכחיש את העובדה, שמלאו לו 50 שנה, והודה בשלושים ושמונה שנים בלבד,⁵³² אם כי היה מרוצה מעצם החגיגה סביבו. גם בשנים שלאחר מכן נהג להתלוצץ בעניין הגיל, ולראות בעצמו ובחבריו בני גילו את הצעירים הנצחיים ובדור שקדם לו את הזקנים, כפי שהוא כותב ללחובר בתגובה על שהעז לומר: “אנו הזקנים”: “מה זה היה לך?! כל בר־בי־רב יודע, שהזקנים הם מנדלי, מל”ל וכו' ואילו שופמן, פיכמן, לחובר וכו' הם צעירי הצעירים. כיצד נעלמה ממך פתאום הכרונולוגיה האלמנטרית?!!…"⁵³³ עד כדי כך היה הדבר חשוב לו, שכתב רשימה מיוחדת על בני דורו הצעירים תמיד.⁵³⁴

אולם בעוד שבארץ־ישראל חוגגים את יובלו ומדגישים את היותו אחד מן השלושה: ברנר־גנסין־שופמן⁵³⁵ – הלך המצב אצלו הלוך והידרדר. שמונה השנים האחרונות לישיבתו של שופמן בכפר האוסטרי היו שמונה שנים קשות ואף איומות. אם קודם גרם המצב הכלכלי הקשה לכך, ששופמן ישנס מתניו ויאבק בעזרת עטו, באופן שככל שיכתוב יותר ויפרסם יותר כך יקבל יותר שכר־סופרים ויוכל להחזיק מעמד, הרי כעת התהפך הגלגל. המצב הכלכלי, שנעשה גרוע וקשה מיום ליום, בד־בבד עם האנטישמיות המתגברת מכל צד, מחלישים את כוח המאבק שלו ומביאים את יצירתו לידי שיתוק. קצב כתיבתו פוחת והולך, השתתפותו בכתבי־העת מתמעטת ובאמצע שנת תרצ"ה נשתתק לגמרי.

בשנים 1931–1932 נמשך זרם כתיבתו כבעבר, אם כי כבר החל להסתמן בה רפיון־מה, ובמותיו העיקריות היו ‘דבר’ ו’העולם'; ב־1933 לא התפרסם דבר חדש משלו, אלא שתי (!) הדפסות חוזרות בלבד; ב־1934 פורסמו כ־10 רשימות חדשות, שרובן דברי־עיון; ובראשיתה של 1935, כמאמץ אחרון, פורסמו שני סיפורים חדשים, אחד ארוך: “אור חדש”, ואחד קצר: “לפי שעה”, שהם האחרונים מתקופת אוסטריה.⁵³⁶

מכתביו מתקופה זו עדיין שומרים על הרגשה של ימים כתיקונם, ובהם נמשכו ההפצרות כמימים ימימה לשלוח לו ברציפות מכל היוצא־לאור: מקור, תרגום, כתבי־עת. החלפת־הדעות על ספרים ומאמרים ועל דברי שופמן עצמו, ועניינים שופטים שונים מוסיפים להיות נדונים במכתבים. אולם הקריאות לחוש לעזרתו בכסף הולכות ונעשות תכופות, מפורטות ונואשות יותר ויותר, ומעידות על מצבו, המחריף והולך, ועל הסתבכויותיו הכספיות בבתי־דין ובערכאות. סכומי הכסף, שנשלחו אליו לאחר מאמצים רבים, נאכלו במהירות והיו כלא היו, ונדרשה תמיכה חודשית קבועה, שתאפשר לו קיום מינימאלי. להרגשה הקשה הוסיפה גם האנטישמיות, שהתגברה והלכה וחדרה לכל פינה. אעפ"כ לא הביאו שני גורמים אלה – המצב הכלכלי והאנטישמיות – את שופמן לעזוב ולעלות לארץ־ישראל, והוא נשאר יושב במקומו, עד שהוצא מאוסטריה ברגע האחרון ממש.⁵³⁷

בשנים אלה נאחז שופמן לא רק בידידיו הוותיקים, אלא גם בכל מי שידע, ששמו אינו זר לו, כדי להשיג באמצעותו סיוע חמרי; עד כדי־כך גדלה מצוקתו. ואכן, מספר האנשים, שאליהם כתב בשנים אלה, רב ממספרם בשנים הקודמות. על חליפת המכתבים הקבועה עם שלום שטרייט, מנחם פוזננסקי, פ. לחובר נוספה חליפת מכתבים עם אלה, שהכירם קודם ורק לעתים רחוקות כתב להם בעבר: יצחק למדן, דוד זכאי, ש“י עגנון, יעקב פיכמן, אברהם שרון־שבדרון, יוסף קלוזנר, א”א קבק, א“צ גרינברג, ברל כצנלסון – כל אלה בארץ־ישראל; עם ח”ש בן־אברם בגרודנה; עם שמעון הלקין, ד“ר שמואל פרלמן וצבי דיזנדרוק בארה”ב; ועם יוסף פאלק וירוחם טולקס בווינה.

שמץ מהלך רוחו באותו זמן, ועוד יותר מן האופן שבו הגיב על מצוקתו החמרית הקשה, מבצבץ ברשימתו “'דחילו־ורחימו בפני ממון”, שבה הוא מלגלג על יחס ההערצה של האנשים בפני הכסף ובפני אלה שיש להם, כולל חתני פרס־נובל ובעל הוצאת שטיבל. כוחו של הכסף גם להאדיר סופרים בינוניים ולגרום ליחס ההערצה של הקהל אליהם. המסקנה, שאיננה נאמרת מקריאת רשימה זו, היא בראש ובראשונה אישית: אל תראוני שאני עני, ואל תזלזלו בי. אני יודע שאני סופר גדול, והאחרים, אפילו הם שופטי פרס־נובל, אינם מבינים הרבה, ואפילו אלה, המקבלים פרס־נובל, נשארים סופרים בינוניים. מכאן גם מקור התוקף של בקשותיו החוזרות ונשנות לעזור לו, לתמוך בו ולאפשר לו ליצור.

ח"ש בן־אברם שלח לו בהשאלה בעיקר ספרים רוסיים וספרים בתרגומו,⁵³⁸ ואלה שימשו לשופמן חומר לכתיבת רשימות הביקורת שלו בכתבי־העת. גם לחובר שלח אליו ספרים, שהופיעו בארץ בהוצאת “מצפה”, ספרים בעריכתו ואחרים, והמשיך להיות מקשר בינו לבין ‘מאזנים’, שהשתתפותו של שופמן בו פחתה והלכה.⁵³⁹

באותה תקופה מתנהלים עם שופמן כמה פולמוסים סוערים, ביניהם על רשימתו “ספרות העבודה”,⁵⁴⁰ שציערה את פוזננסקי, שאהב את שני הצדדים, והוא, כדרכו, העיר לשופמן בעדינות דברי־אמת:

בשל אותו ריחוק לא הבדיל שופמן בין רחל רובשוב [שזר] לרחל המשוררת, והוא מתוודה על כך במכתבו לפוזננסקי ומוסיף: “אגב, את רחל המשוררת, אני חושב למשוררת גדולה. מאד אפשר, ששירתה נעלה משירת כל המשוררים החיים כיום בא”י. – אולי תוכל למסור לי אי אלו ידיעות, מי היא, מה טיבה, מה מעשיה, נערה או אשה וכו'."⁵⁴² את הערכתו הרבה עליה ביטא ברשימתו: “על המגע שבתעלומה”.⁵⁴³

בקיץ 1930 ביקרו אצל שופמן שלמה צמח ודניאל פרסקי, ושופמן היה מרוצה מאד מעלייה־לרגל זו אליו.⁵⁴⁴ דניאל פרסקי, שכתב את רשמיו מפגישתו זו עם שופמן, פירסמם רק כשמונה שנים לאחר מכן, בעיקר כדי לעורר את דעת הקהל להצלתו ולסייע לו.⁵⁴⁵ לכן יש ברשימה קטעי תיאור, שנכתבו תחת רושם אותה פגישה, וקטעים אחרים, שנוספו במאוחר, המדגישים, שגראץ היא “מרכז האנטישמיות”:

בהמשך מזכיר דניאל פרסקי את שבח פומרנץ, "טיפוס נפלא של צעיר עברי אחד בווינה, שנתפס לפולחן שופמן עד כדי הפרזה לא־תאמן. [– – –] לא רק שהוא יודע על־פה ישר והפוך, את כל יצירות שופמן, לא רק שהוא בקי בכל אות ואמרה בכתביו – ממש כיהודי בתפילת ‘אשרי’. עוד יתרה. בכל אשר ידבר וישוחח – יתבל פסוקים שנונים וציורים חריפים מתוך ספרי שופמן.⁵⁴⁷ לימים, כתב שופמן לדניאל פרסקי, לאחר שהאחרון שלח לו את ספרו, וכתב עליו “דברים נעימים”: “לשעבר, פרסקי – את חטאי אני מזכיר – לא החזקתי ממך ‘הרבה’, אבל עתה שאני! עתה, אילו באת לווצלסדורף הייתי מדבו עמך אחרת לגמרי…”⁵⁴⁸ שבח פומרנץ היה רק אחד מחבורת הצעירים מעריצי שופמן, שעליהם מעיד גם המשורר יצחק עוגן, שהתרועע עמהם בתקופת לימודיו באוניברסיטה בווינה (1933–1932):

בין הקריאות לעזרה, שמשגר שופמן לאנשים שונים, המכירים אותו, במקומות שונים, פנה גם לא“ל יעקובוביץ [עקביא], שהיה בין עורכי ‘הצפירה’, ‘היום’ ו’בדרך', בווראשה ומבקש ממנו “להמציא לי בלי דחייה סכום כסף איזה־שהוא. אני צבוּת עתה במיצר גדול – ואיני יודע אל מי לפנות?”⁵⁵⁰ וכן אל שמעון הלקין בניו־יורק: “חוץ ממך אין לי עתה אל מי לפנות. ידידי האינטימיים ביותר הם כולם בא”י, ושם, האנשים, כידוע לך, נטולי יכולת,” וביקש ממנו לגייס את “חברינו הלבביים ביותר”.⁵⁵¹

ואמנם, נחלץ הלקין לעזרה, יחד עם הלל בבלי, ד“ר ש. ברון, ב”נ סילקינר ואחרים, וממכתב התודה, ששיגר לו שופמן, ניכר כמה היתה חשובה: “הצלתני, הלקין, באמת – כבר הייתי בכל רע.”⁵⁵² אולם שלושה חדשים לאחר מכן:

בסוף 1930 קרא גם לעזרתו של שטרייט: “שוב אני נלחץ אל הקיר קצת – ואתה הואילה נא בטובך לחוש לעזרתי ככל אשר תוכל. מה לעשות?!”⁵⁵⁴ שטרייט נחלץ לעזרתו פעם ופעמיים ויותר,⁵⁵⁵ אך גם עזרה זו לא הספיקה:

שופמן סבר, שמצבו של שלום שטרייט טוב, ונתברר שלא כך הדבר: “נהרסה האילוזיה שלפחות אחד משלנו מעורה בהוויה איתנוֹת.”⁵⁵⁷ שופמן המאוכזב מוסיף לכתוב אליו ומסביר, שהתכוון “שתפנה כה וכה ותשתף עמך אי־אלו מכרים טובים,” שכן “איני רוצה שאתה לבדך תשא את טרחי הפעם.”⁵⁵⁸ המצב החמור נמשך והולך:

בנוסח כמעט זהה כתב גם לאחרים, כגון לפוזננסקי: “כלתה הרעה אלי עתה כאן מכל עברים, יש לי עסק עם ערכאות ואם אקזקוציות וכו' – ואין עוזר! [– – –] הקץ, הקץ, אינו רחוק עוד!”⁵⁶⁰ וכגון לש"י עגנון:

ואכן, גם פוזננסקי וגם עגנון באו לעזרתו, והוא, אף־על־פי שלא הודה להם מיד על כך, אולי משום שנראתה לו מעטה מדי, חזר לאחר חודשים אחדים וביקש פעם נוספת את עזרתם,⁵⁶² כשם שחזר וביקש את שטרייט, והדגיש שאינו מבקש ש“יזיל את הכסף מכיסו”, אלא “שתאסוף את הסכום מידי יחידי סגולה בפ”ת [בפתח־תקוה], בעלי יכולת וידידי הספרות העברית, והלא יהודים כאלה מוכרחים להיות שם (בהשפעתך…)!"⁵⁶³

בשל ריחוקו של שופמן מהארץ טעה לעתים וביקש סיוע ממי שאין בידו לסייע (ראה לעיל בעניין שלום שטרייט), או ממי שהוא בעצמו נצרך. כך קרה לו עם אברהם שרון־שבדרון, ששופמן הכירו מן התקופה, שהשתתף בכתב־העת ‘גבולות’ שבעריכתו, וקיבל תשובה עצובה ונרגשת מאד: “הייתי איש אמיד, רכושנו נהרס כולו בימי המלחמה, ומה שרכשתי בשנים שלאחריה הכנסתי לאוספי אוסף אובטו' שהשקעתי בו גם עבודה של שלושים שנה ושהוא עתה הגדול במינו בכל העולם. [– – –] עתה הנני פה בלי כל רכוש וכסף בלי משרה וחי בדחקות גדולה.”

על־אף מצבו הקשה פנה שבדרון לאנשים אחדים (ברל כצנלסון, מיכל רבינוביץ, מרדכי בן יחזקאל, ש“י עגנון, א”מ ליפשיץ), כדי שיעזרו בעצמם או יפנו לבעלי יכולת (מרדכי בן־הלל הכהן) או למוסדות (אגודת־הסופרים), אולם מכל זה לא יצא דבר: “רציתי לפנות לאגודת־הסופרים, ונודע לי שאין כל תקווה מהם: בעצמם דלפונים גדולים.”⁵⁶⁴

ודוגמה אחרונה למכתבי הבקשות לעזרה מאותה תקופה, לד"ר שמואל פרלמן, שהיה בשנים 1926–1932 דיקאן המכללה העברית בבוסטון, ועלה לארץ בשנת 1932 ונעשה עורך ‘בוסתנאי’. פרלמן סייע לשופמן בעבר, ושופמן מבקש את סיועו פעם נוספת ומפרט בפניו את מצבו הקשה, בגילוי־לב, שלא נהג כלפי האחרים:

עצוב מאד לקרוא מכתב זה, המעיד על המצב הכלכלי הקשה, ובמיוחד על מצבו הנפשי, שאילצוהו לנקוט טון זה של נמיכות־רוח. אולי גם בשל כך, בשל התערערות בטחונו העצמי, הלך מעיין יצירתו וחרב באותן שנים. ואמנם, ד"ר פרלמן עמד לשופמן גם הפעם בשעת דחקו ושלח לו בשלושה תשלומים כמאה דולרים: “בימי מצוקה אלה והתאבנות־הלבבות מסביב אני יודע להעריך חסדכם זה.”⁵⁶⁶

יש לזקוף לזכותם של ידידי־שופמן, ובראשם פוזננסקי, שטרייט, שמעוני, ולפובסקי וצמח, שהכירוהו על מעלותיו ומגרעותיו, שלא נטרו לו בשל התנהגותו הבלתי־נאותה, בייחוד בשל כך שפעמים לא מעטות לא הודה ואף לא אישר את קבלת הכסף, שנאסף בעמל רב, והמשיכו לסייע לו ככל יכולתם (כשהעיר לו פעם פוזננסקי בעדינות על מנהגו זה, שלא לענות ושלא להודות על העזרה, שהוא מקבל, כתב: “לא טוב, פוזננסקי, שנתהווה בינינו כעין ‘ברוגז’. לאיש כפוזננסקי אסור להיות מרוגז, ועל שופמן אסור להיות ברוגז, ועל אחת כמה וכמה – – הזנחתי פעם תשובה ובכן?!”⁵⁶⁷. בשבילם היה בראש ובראשונה סופר עברי גדול, השרוי במצוקה, “יושב על עקרבים”,⁵⁶⁸ ידידם של ברנר וגנסין; ועם עליית היטלר לשלטון בגרמניה בשנת 1933 עוד גברה הדאגה לשלומו, והם עשו הכל כדי להוציאו ממקומו ולהעלותו לארץ־ישראל.⁵⁶⁹

את המעט, שכתב שופמן באותן שנים (1933–1935), פירסם בעיקר ב’מאזנים‘, שנהפך באותו זמן משבועון לירחון (תרצ"ג)⁵⁷⁰ וחידש את החוזה עם שופמן, שלפיו ישלח רשימה אחת בכל חודש ויקבל 3 לירות בתחילת כל חודש. סידור זה התנהל בעצלתיים ותוך תקלות רבות משני הצדדים. שופמן לא תמיד הצליח לעמוד בהתחייבותו זו, וגם הכסף מ’מאזנים’ התמהמה לעתים קרובות להגיע.⁵⁷¹ בשל נסיון העבר העגום עם שופמן, שלא יכול היה לעמוד בהתחייבויותיו, אבל הוסיף לבקש את שכרו החדשי, עשתה הפעם מערכת ‘מאזנים’ את החוזה עמו לשלושה חדשים בלבד, “ואם עד סוף יוני אעמוד בהתחייבותי זאת כהלכה, נוכל לחדש את העניין לעוד ג' חדשים.”⁵⁷² הפעם נאלץ גם להבטיח, ש“הדברים הבאים שאתן ל’מאזנים' לא יודפסו בשום מקום אחר.”⁵⁷³ הוא המשיך לחפש מקורות מחיה נוספים והתעניין אצל לחובר “מה טיבה של ‘קרן זנגויל’ בלונדון.”⁵⁷⁴

רשימותיו הסיפוריות מתקופה זו הן עדות מזעזעת על מצבו החמרי הקשה ועל התגברות האנטישמיות מסביב, כגון: “תליינינו – ידידינו” ו“בים התכלת” (ב’בוסתנאי', ששם פירסם בהשפעת ידידו ד"ר שמואל פרלמן, שהתחיל לערוך כתב־עת זה).

כוח היצירה שנתדלדל וההתחייבות ל’מאזנים‘, (“אני התמכרתי בבחינה ידועה ל’מאזנים' [הם שולחים לי סכום חדשי קבוע] וכל היוצא מתחת עטי אני מוכרח לתת להם. ופורה ביותר הלא איני, כידוע לך.”)⁵⁷⁵ בצד המצב הכלכלי הקשה ואנטישמיות המחריפה והולכת מסביב, מאלצים אותו לדחות בקשות להשתתף בכתבי־עת אחרים, כגון של יוסף קלוזנר, המזמינו להשתתף בכתב־העת ‘ביתר’ בעריכתו,⁵⁷⁶ של לחובר להשתתף ב’ספר־השנה’ בעריכתו,⁵⁷⁷ של א"א קבק⁵⁷⁸ ושל יצחק למדן, שהזמינו להשתתף ב’גליונות' שלו.⁵⁷⁹ עם זאת עשה נסיון לחזור ל’דבר' ושלח למערכת כתב־יד בצירוף בקשה כפולה: לשלם את שכרו מיד ולדחות את החזרת הכסף, שקיבל מהם כמפרעה, “לימים טובים יותר, לכשירחיב”.⁵⁸⁰ איני יודעת לאיזה כתב־יד הכוונה. בכל אופן, באותה שנה ובשנים שלאחר מכן, לא פירסם ב’דבר‘, ונראה שהגדיש את הסאה בדרישותיו. על־אף זאת, והעובדה שלא כתב דברים חדשים, פירסם ברל כצנלסון ב’דבר’ במרוצת שנת 1938 מרשימותיו של שופמן, שכבר פורסמו קודם. בדרך זו יכול היה גם לשלם לו שכר־סופרים וגם לשמור על כך, ששמו ימשיך להתנוסס דרך־קבע בעיתון, ויישמר הקשר שלו עם קהל־הקוראים.

מצבו הקשה של שופמן לא נעלם מעיניו של ביאליק, אף־על־פי שלא היו ביניהם יחסי ידידות קרובים, ושופמן לא הסתיר את הסתייגותו מיצירתו של ביאליק ואף מאישיותו. היה זה דווקא ביאליק, שנחלץ לעזרתו, השתדל בשבילו והצליח במקום שאחרים נכשלו להשיג לשופמן תמיכה חדשית קבועה, שתאפשר לו קיום צנוע, בגייסו לעזרתו את ידידו התעשיין האמיד מכס דלפינר.

טפח מהשתדלותו של ביאליק בשביל שופמן מבצבץ באיגרותיו מאותה תקופה. במכתבו למכס דלפינר בווינה כותב ביאליק מתל־אביב בסיפא של מכתבו:

ובאותו יום כותב ביאליק גם לדוד רוטבלום בווינה: “היום כתבתי גם לידידנו מר דלפינר ועוררתיו לשים לבו לסופר – – – הנמק במצוקתו. חסד־אלהים תעשה עם הסופר הנ”ל, אם תשפיע גם אתה על ידידינו הנ“ל ותעוררהו להושיט ל – – – יד־עזרה ולעמוד לו בשעת דחקו. אל מי יפנה בצר לו, אם לא אל אנשים כמוכם?”⁵⁸²

מכס דלפינר התכונן לעלות לארץ־ישראל ולהקים “בית מבשל שיכר”. הוא היה זה שהלווה לביאליק כסף למימון הוצאת ספר שיריו וסייע לו בהוצאות הניתוח וההחלמה, וביאליק עשה כל מאמץ כדי להחזיר לו את כל הוצאותיו.⁵⁸³

ואכן יכול שופמן לבשר לפוזננסקי: “מצבי החמרי הוטב עתה. הלוואי שיתמיד כך. על־ידי אינטרוונציה של ביאליק אצל דלפינר.”⁵⁸⁴ מכתביו המשוועים לעזרה מתמעטים והולכים,⁵⁸⁵ אבל דומה שגם יצירתו נדַמה, אם משום ששוב לא היה קיומו תלוי בשכר־הסופרים שקיבל, אולם כנראה בעיקר בשל התגברות הלחץ האנטישמי מסביב.

שופמן נעשה תלוי יותר ויותר בתמיכתו זו של מכס דלפינר, עד שהיא נעשתה אחד הנימוקים לדחיית עלייתו לארץ־ישראל, כיון שחשש להפסידה כשישנֶה מקום.⁵⁸⁶

בגלל בדידותו וריחוקו נודע לשופמן על מותו של ביאליק באיחור של כשלושה חודשים, ובשולי מכתבו לשלום שטרייט הוא מוסיף: “וביאליק איננו!!!”⁵⁸⁷ היה זה בדיוק באותה תקופה, ששופמן היה אסיר־תודה לביאליק, על שקישר בינו לבין דלפינר, שהבטיח את קיומו, ומתוך הלך־רוח זה כתב שלוש רשימות לזכרו: “עצם היותו”, “לבי, לבי!…” ו“בלהב הילדות”, השונות ביחס החם ואף המעריץ, המפעפע בהן, מן היחס המסתייע, שביטא לא פעם בעבר. עם זאת, נותר יותר משמץ מהסתייגות זו, בתוספת רמז, שכעת לאחר מותו, נשכחים החשבונות:

ברשימתו השלישית “בלהב הילדות”, שהתפרסמה מקץ חודשים אחדים, חזר שופמן והדגיש את השוני בינו לבין ביאליק, אם כי מתוך זהירות רבה שלא לפגוע בכבודו ובחשיבותו.⁵⁸⁸

סיפורו של שופמן “אור חדש” היה מאמצו האחרון לא רק לחזור אל “הסיפור הגדול”, אלא להמשיך את כתיבתו באוסטריה בכלל. אחריו שלח למערכת ‘מאזניים’ את רשימתו הסיפורית האחרונה “לפי שעה”,⁵⁸⁹ והשתתק. רק בארץ־ישראל חזרה יצירתו ונתחדשה.

ידידיו (פיכמן ולחובר), שאזנם קשובה לכל ניד שלו, היו מרוצים מאד מסיפורו “אור חדש” כדבר ספרות מעולה, אולם מתוכנו הבינו את המצב החמור, ששרוי בו שופמן, וכתבו לו מכתב חם מאד (שלא הגיע לידי) והגבירו את מאמציהם להוציאו ממקומו ולהעלותו לארץ־ישראל.⁵⁹⁰ סיפור זה, ששופמן העריכו מאד, פתח את הכרך הרביעי של ‘כל כתביו’ במהדורת שטיבל, שהופיע בשנת תרצ"ה לאחר הפסקה של כחמש שנים.

התגובות על הכרך הרביעי היו בדרך כלל אוהדות, אם כי שופמן לא היה מרוצה מאחדות מהן,⁵⁹¹ ומטרתן היתה ליצור, בין השאר, אווירה אוהדת לשופמן כדי לעודדו לבוא לארץ.⁵⁹² יוצאים מכלל זה היו, למשל, דבריו של יעקב שמעוני, שיצא כנגד דבריו של דוד מלץ על שופמן בזכות הרשימה הקטנה השופמנית, שאך היא “מסוגלת לבטא את חיינו”, בעוד שלדעת הכותב: “ביטוי שלם יימצא לחיינו אך ברומן, אך ברומן הגדול.”⁵⁹³ באותו עניין, אולם בחריפות רבה יותר, כותב ש. גורליק וטוען, שבאהבתו הבלעדית לרשימה הקצרה אורבות לשופמן שלוש סכנות: האחת, “אדם טועה בחשבו, כי הדברים אומרים הרבה רק משום שנכתבו במעט שורות,” השניה, “ההצטעצעות הגנדרנית ב’כוס הקטנה אבל שלי' שאדם שותה ממנה” והשלישית, היא שמתהווה “יחס של יהירות אל סופרים [– – –] בעלי היריעה הרחבה.” במיוחד גדולה הסכנה השלישית ביחס לשופמן, כשהמדובר בספרות העולם, והוא “מנפץ אלילים” ולוקח לעצמו תפקיד של “עומד ברשות עצמו” ופוחד, שמא יחשדוהו בכך, “שהוא מושפע מאיזה מבקר או חוקר ספרותי הנודע לשם בעולם.” ובפחד זה יש, לדעתו של הכותב, “משהו קרתני מאד”.⁵⁹⁴

אולם, כאמור, רשימות מסוג זה היו במיעוט, ובדרך־כלל נוצרה אווירה אוהדת, חמה ומעריכה מסביב ליצירתו של שופמן.

מכאן ואילך מוקדשת חליפת המכתבים בעיקרה לעניין העלייה לארץ־ישראל, ורק פה ושם נידונים בה גם נושאים אחרים,⁵⁹⁵ כגון הירהורו של שופמן בשעת מחלתו על המוות: “בימים האחרונים הייתי מוטל במיטתי בגריפּה, שפעת בלע”ז – והלב נתגלה ברפיונו. תש. היו לילות שהרהרתי במוות ברצינות. איני מפחד מפני המוות, איני חס על החיים ביותר, אבל למות אני מתעצל קצת…“⁵⁹⁶ נושא המוות מופיע לא־פעם בסיפורי שופמן, וגם ביסוס תדמיתו כ”עצל" חוזר לעיתים קרובות במכתביו ואף בדברים שנכתבו עליו.⁵⁹⁷ במכתבו אל א"א קבק, כתגובה על הערכתו החמה על סיפורו “אור חדש”, מביע שופמן דעתו על הרומן ההיסטורי ועל הרומנים ההיסטוריים של קבק עצמו:

יש בדברים אלה המשך, על דרך ההסתייגות, למה שכתב כנגד “הרומן ההיסטורי” בעבר,⁵⁹⁹ כדי שלא לצער את קבק ידידו יותר מדי, במיוחד לאחר הדברים הטובים, שכתב לו על סיפורו.

באחד המכתבים, בתגובה על סכום כסף, שנשלח לו לאחר שנאסף בעמל רב אצל ידידיו בארץ, הוא כותב:

יש בדברים אלה המשך להרגשתו היסודית, שלסופר העברי יש זכות לקבל סיוע לקיומו מקוראיו וממוקיריו, בצד האנחה על הצורך להיזקק לתמיכות אלה, ובתוספת ההודאה, שהיא חדשה אצלו, על הקץ הקרוב. זו נובעת מן האנטישמיות הקשה, המתגברת מסביב.

מבחינה ביוגראפית נסתיימה התקופה האוסטרית בחיי שופמן ביולי 1938, כשעלה בידי ידידיו לחלצו מאוסטריה ברגע האחרון, אולם למעשה, מן הבחינה הרוחנית, היא נסתיימה כשלוש שנים קודם לכן, בשנת 1935, בשעה שפסק מלכתוב. שלוש שנים אחרונות אלה נאה להם ההגדרה “התקופה המתה” בחייו.

היה זה סיום עגום מאד לתקופה שבחלקה הראשון (עד 1924) הגיע שופמן לפסגת יצירתו. בארץ־ישראל אמנם התחדשה כתיבתו, אולם הישגיה הגדולים כבר היו מאחוריה.

המאבק עם ארץ־ישראל

א. ישיבת־עראי קבועה

עשרים־וחמש שנים ישב שופמן באוסטריה (יולי 1913 – יולי 1938) והגיע לארץ־ישראל כשהוא בן 58 שנים. אילו היה הדבר תלוי בו, היה דוחה את עלייתו עוד ועוד, כפי שחזר ודחה אותה במשך למעלה משלושים שנה. אולם האנטישמיות והנאציזם גברו והלכו, ולולא חבריו בארץ־ישראל, שעשו מאמצים כבירים כדי לחלצו, ממש ברגע האחרון, היה מאחר את המועד.

עלייה מאוחרת זו אין פירושה, ששופמן הסיח את דעתו מן העלייה לארץ והיה מרוצה מישיבתו בכפר וצלסדורף שליד גראץ באיזור שטיריה, אשר באוסטריה. אדרבה, העלייה לארץ היתה שאלת־תמיד מעיקה, הצפה ועולה מדי יום ביום. כל אותן שנים ארוכות ידע, שישיבתו בכפר האוסטרי היא זמנית בלבד, ויבוא יום שיצטרך לזוז משם, אלא שלכלל החלטה ומעשה לא הגיע, והעלייה נדחתה משנה לשנה. שלושים שנה, מיום עלייתו של ברנר לארץ־ישראל בראשית 1908, ובמיוחד בשנים שלאחר מלחמת־העולם הראשונה, נאבק שופמן עם ארץ־ישראל, עד שהמאבק הוכרע כתוצאה מגורמים חיצוניים ולא מהחלטתו הפנימית.

הרתיעה מארץ־ישראל, דחיית העלייה אליה וההיצמדות לכפר האוסטרי מהווים סתירה בולטת וחריפה בין המשמעות העולה מסיפוריו מתקופה זו, לבין המסקנות האישיות המתבקשות ממנה, שלא הוסקו. כבר בשנות העשרים בישרו סיפוריו, שנכתבו על הכפר האוסטרי, את עליית הנאציזם, עוד לפני שנעשה לתורה רישמית, והראו, על רקע הנוף היפה מסביב, את האכזריות החבויה עמוק בנפשו של האדם בכפר. אכזריות זו מתבטאת בדרך שבה שוחטים האיכרים חזיר, דוקרים שפן, צולים גוזלים או עוקרים עץ זקן.⁶⁰¹ יצרי ההרס והאכזריות מחפשים את פורקנם, ורק שאלה של זמן היא, מתי יתחלפו בעלי החיים והעץ בבני־אדם, ביהודים.

סיפוריו, שנכתבו בשנות השלושים, מתארים את התפשטות הנאציזם בקרב כל שכבות האוכלוסיה כמגפה, שאין כמעט בית ומשפחה הנקיים ממנה, ואת סכנת החיים הנשקפת ליהודים, נוסף על ההתעללות בהם, הצרת צעדיהם וההתנכלות לילדיהם.⁶⁰²

שופמן, שהצטיין בראייתו החדה, המפוכחת וחסרת־האשליות, היטיב לראות גם הפעם את מקור צמיחת האנטישמיות, היונקת מן האכזריות הטבועה באדם, אולם לא עמד לו כוחו להפוך את המסקנות למעשים, לקחת את משפחתו וללכת. הסתירה בין “המשורר המוכיח” לבין התנהגותו האישית, כפי שהוא עצמו מתארה ב“ילד זר”,⁶⁰³ התקיימה גם בו.

מדוע פחד שופמן מארץ־ישראל? מדוע דחה את עלייתו משנה לשנה, על אף גלי האנטישמיות המתגברת? מדוע היתה האשליה “עדי לא תגיע הרעה” חזקה כל כך אצל הסופר חסר־האשליות הזה? התשובות על כך הן המפתח להבנת שופמן האיש והיוצר, אולם הן גם חורגות מן המקרה הפרטי, ויש בהן כדי ללמד על הלך־נפשה של קבוצת הסופרים ה“בלתי־ציונים” ואולי אף על דרך־המחשבה של דור שלם.

מאבקו של שופמן עם ארץ־ישראל, במידה שבא לידי ביטוי מפורש, התגלה במכתביו לידידיו. מכתבים אלה מבטאים את רתיעתו מארץ־ישראל, בעוד שיצירתו מבטאת את סכנות הישיבה באוסטריה. המכתבים והסיפורים יחד נותנים ביטוי למאבק הטראגי הכפול: ההכרה בהכרח לעזוב את מקום מושבו, וחוסר הרצון להתיישב בארץ.

ב. חליפת המכתבים וטיבה

בשביל שופמן, שישב בבדידות בכפר האוסטרי, היתה כתיבת המכתבים תחליף לשיחה, וכך נשאר רישומם של הגיגי לבו בכתב גם בשאלת יחסו לא“י, בעוד שבדרך־כלל זהו מן הנושאים, שאדם מסיח בהם בינו לבין עצמו. מרבית ידידיו ישבו בארץ־ישראל, ואך טבעי הדבר, שיעלו את שאלת בואו במכתביהם במישרין, וגם בעצם ישיבתם בארץ שימשו תזכורת קבועה בעניין זה. שופמן, שלא היסס מעולם להביע את דעותיו והרגשותיו במפורש, גם בשעה שידע שלא ימצאו חן והן חורגות מן המקובל, נהג גם במקרה זה בגילוי לב ותיאר במפורש במכתביו את רתיעתו מעלייה לארץ. העובדה, שנתמך על־ידי חבריו אלה בכסף ובחבילות, וכן העובדה, שלקח חלק בוויכוחים שונים, שהתנהלו בארץ, והביע דעתו בשאלות שעמדו על הפרק, לא הפריעה לו לומר את אשר עם לבו גם על ישיבתו שלו בארץ־ישראל. מעורבותו העמוקה בוויכוחים, שהתנהלו בארץ־ישראל, ושמילאו את כל עולמו, יצרה אצלו אשליה, שבכך הוא יוצא ידי חובת הישיבה בארץ־ישראל, מרחוק. לזכותם של ידידיו בארץ יש לומר, שאם כי דבריו בוודאי לא נעמו לאזניהם, הרי לא השפיעו על יחסם אליו ואף לא על הסיוע שהמשיכו להעניק לו במאמצים מרובים. הם קיבלו אותו כמות שהוא, ובשבילם היה בראש ובראשונה סופר עברי גדול, ידידם של ברנר וגנסין. הוא הדין גם ביחסם של קוראיו־מעריציו־מבקריו בארץ־ישראל. הביקורת, שנתפרסמה על ספריו, סיפוריו ומאמריו, בין אוהדת, בין מסתייגת, היא עניינית וממעיטה עד מאד מלהשתמש בעובדת ישיבתו מרחוק כאמצעי לנגח אותו. מבקריו־מעריציו הכמהים לדברו מתעלמים מעובדה זו או רואים בה יתרון או קוראים לו לבוא כדי להיות קרובים אליו, כל זה ללא נימת תרעומת וביקורת. האחרים, בעיקר המתפלמסים עמו בשאלות שונות, מזכירים אמנם את ריחוקו, אולם אין זה משמש כ”קלף" בוויכוח עמו. אלה ואלה אינם פוסלים את זכותו להשמיע ממרחק את דברו.⁶⁰⁴

נושא זה צף ועלה במכתבים בכל פעם שאחד הסופרים, שהיו לו קשרים עמו, עלה לארץ־ישראל (דבורה בארון, אשר ברש, יוסף פאלק ואחרים), בכל פעם שאחד מן הסופרים ביקר אצלו (יעקב רבינוביץ, שלום שטרייט, פוזננסקי, שמעוני ואחרים), בכל פעם שמתרגשות פרעות או מתחוללות מהומות בארץ־ישראל (1921, 1929, 1936 ועוד) ובכל פעם שהמאורעות המדיניים מחריפים את מצב היהודים באוסטריה, במיוחד בשנות השלושים.

מחליפת המכתבים אפשר לבנות תמונה שלמה ומלאה על מאבקו של שופמן עם ארץ־ישראל. במאבק זה יש הרבה מן הטיפוסי לקבוצת הסופרים הלא־ציונים ולהכרת הלך־מחשבתו של דור שלם, שעמד מנגד עד הרגע האחרון.

מידת החשיפה העצמית במכתבים משתנה בהתאם לנמענים השונים, וכן מידת האמון, שהוא רוחש לנכתב בהם. ממכתביו לאנשי ארץ־ישראל המובהקים (ברש, פוזננסקי, שמעוני, שטרייט, ולפובסקי, צמח, כצנלסון, לחובר ואחרים) ניכר, שהוא מאופק בגילוי־ליבו, והוא מזכיר ברמז ובדברים כלליים את הסיבות לרתיעתו מא"י, וכן שאין הוא סומך על “הדברים הטובים” שהם כותבים, על־אף האיפוק הרב שבהם, על ארץ־ישראל בכלל ועל הצפוי לו בה בפרט.

אולם במכתביו לאלה היושבים מחוץ לארץ (דיזנדרוק ואחרים) הוא מבטא במפורש את הסיבות לחוסר־ההתלהבות שלו מארץ־ישראל, ואל הכתוב במכתביהם על ארץ־ישראל ותנאיה הוא מתייחס באמון מוחלט.

בדרך דומה הוא מגיב על מכתביהם של אלה, שאינם נמנים עם נותני הטון בא"י, אלא עם המיעוט הלוחם ברוב, ורוחש לדבריהם אמון רב, ואף גילוי לבו אליהם – מלא (א"צ גרינברג ואחרים).

בכל מכתביו בולט הרצון לשמוע “אמת מארץ־ישראל”, שפירושה: קשיים, ליקויים, סכנות, ביקורת, והוא ממש תובע זאת ותר אחר כל גילוי שלילי כדי להתחזק ולהתבצר בעמדתו מנגד.

ג. הפחד וסיבות נוספות

הסיבות לרתיעתו של שופמן מארץ־ישראל מצטרפות ממרכיבים שונים, שכל אחד לחוד אולי אינו מכריע, אולם בהתחברם יחד כוחם רב. הנסיון לחשוף את הסיבות הללו יישאר בסופו של דבר חלקי, כיון שבעיות מסוג זה, לאחר כל החסברים, נשארות בחלקן בלתי מוסברות.

הפחד שימש יסוד חשוב ברתיעתו של שופמן מארץ־ישראל. היה כאן הד ל“פחד העתיק, הישראלי”,⁶⁰⁵ ששופמן נתן לו ביטוי מגובש ורב־עוצמה בסיפוריו כאחת מחוויות היסוד של הילד היהודי בגולה ושל האדם מישראל. הוא לא ראה בארץ־ישראל שיחרור מ“פחד עתיק” זה, אלא אדרבה, מקום להתגברותו ולהתעצמותו.⁶⁰⁶ רק הגוי משתנה, אולם הסכנה הממשית קיימת. האוקראיני התחלף בערבי, המחכה לשעת הכושר להרוג.⁶⁰⁷

פחד זה, שניזון דרך־קבע מן הפרעות, המהומות, המאורעות ואי־הבטחון, שהיו מנת־חלקו הקבועה של היישוב העברי בארץ־ישראל, התבסס עם רציחתו של ברנר בפסח תרפ"א. מאורע זה, שהיתה לו השפעה מכרעת על הימנעותו של שופמן מלעלות לארץ־ישראל, מבצבץ ועולה מדי־פעם במכתביו, אם כי מטבע הדברים שלא ניתן לו ביטוי גלוי מלא.⁶⁰⁸ היחיד, כמדומה שהבין את משמעות מאורע זה בחייו של שופמן וגם העז לתת לו ביטוי מפורש במכתב היה מנחם פוזננסקי, בשעה ששאלת עלייתו נעשתה אקטואלית ולוחצת.⁶⁰⁹

לפחד מפני הערבים ניתוסף הפחד מאקלימה של ארץ־ישראל ומן המחלות המהלכות בה, במיוחד בשנות העשרים. סיפורי הקדחת והביצות לא עוררו את התלהבותו של שופמן, אלא את חששותיו לבריאותם של אשתו וילדיו.

מטבעו לא היה שופמן אוהב שינויים ולכן נמנע מנסיעות ומנדודים. כל מעבר ממקום למקום היה קשה עליו ועירער את שלוות־נפשו לפני המעשה ולאחריו למשך תקופה ארוכה. “עצלות” קראו לתכונה זו הוא וחבריו, אולם אין ספק שהדבר עמוק יותר. דרך קליטתו של שופמן את העולם היא באמצעות הפרט המלמד על הכלל, והיא מתאפשרת בעיקר על רקע מציאות קבועה, מסודרת, מוכרת, שבה מזדקר היוצא־דופן, והבלטתו חוזרת ומעידה על הכלל. במציאות חדשה ובלתי־קבועה הכל חדש, הכל יוצא־דופן, וכל דבר מעיד על עצמו בלבד. ועד כמה שאפשר לנסח כללים דומה שכך פועל מנגנון־הקליטה של שופמן. שופמן הרגיש, ביודעין או שלא־ביודעין, שכוחו היצירי עומד לו ביותר בסביבה שבה הוא נטוע בשתי רגליו, המאפשרת לו לפתח הרגלים קבועים ולהפנות את כוחותיו הרוחניים להתבוננות חוזרת במוכר ובידוע. הוא זקוק להרבה פנאי ולשלוות־נפש מקסימאלית כדי שיוכל ליצור, ואלה מצויים בדוחק בסביבה חדשה ובלתי־מוכרת. לימים היטיב להגדיר את טיבה של ה“עצלות” הזאת ידידו נחום בנארי:

טבעו זה גרם לכך, שכל נסיעה היתה קשה עליו, לא רק מאוסטריה לא"י, אלא גם מתל־אביב לחיפה ומחיפה למקומות אחרים בארץ. הוא לא אהב לטייל, והיה צריך להוציאו ממש בכוח מן הבית, בפיתויים רבים, כדי להראות לו מקומות חדשים.⁶¹¹ אולם עובדה זו גרמה גם לכך, שבשעה שכבר הצליחו להוציאו לטיול ראה את הסובב אותו בעיניים רעננות, ראייה חדשה, כפי שלא ראו אותה אחרים.

העובדה שאשתו לא היתה יהודיה במוצאה, אלא בת־וינה שמשפחתה ישבה בכפר מדורי דורות, היה לה חלק נכבד ברתיעתו של שופמן מארץ־ישראל. על אף העובדה שמשפחתו התגיירה, חשש שופמן מן הבעיות המיוחדות שעלולות להתעורר עקב כך בארץ־ישראל בגלל מוצאה. בכפר האוסטרי היתה אשתו בת־בית, ואף הוא בזכותה נעשה, כביכול, חלק מן המקום. אנשי הכפר הפשוטים כיבדו את “היהודי המלומד” שחי בתוכם, ועד הימים האחרונים ממש, בשעה שהאנטישמיות כבר מלכה בכיפה, בו ובמשפחתו לא נגעו לרעה.⁶¹² כאן מקור האשליה, שנמשכה כמעט עד לרגע האחרון, שהוא ומשפחתו יצליחו להישאר מחוץ לכל זה,

ואכן, גם לאחר העלייה לארץ התקשתה אַני, אשתו, להסתגל למקומה החדש. מעולם לא קלטה היטב את השפה, והיתה חולת־געגועים תמידים לארצה ולמשפחה. מדי־פעם הצליח שופמן, תוך קשיים מרובים, לגייס סיוע ממקורות שונים כדי לאפשר לה לנסוע לווינה ולכפרה ו“לספוג” קצת מולדת, לאסוף כוחות ולשוב ולחיות בארץ־ישראל.

מצבו החמרי של שופמן לא היה מעולם טוב ובמשך תקופות ארוכות בחייו היה בכי־רע. כל ימיו התפרנס מכתיבתו בלבד, ונאלץ להיזקק דרך־קבע לתמיכות, של אנשים פרטיים וגופים ציבוריים. תמיכות אלה באו מארץ־ישראל ומארצות־הברית. הוא חשש, כי בשעה שיֵשב בארץ־ישראל יִגדלו הוצאותיו, ויקשה עליו לגייס את התמיכות בו כבעבר. באוסטריה הוא אחד ויחיד, ואילו בארץ־ישראל יהיה אחד מרבים. נימוק זה בשיקוליו כנגד העלייה חוזר ועולה במכתביו פעמים רבות.

כוח־המשיכה הרוחני של ארץ־ישראל, כפי שנצטיירה לפניו ממכתבי חבריו ומן העיתונות וכתבי־העת, לא היה רב. אדרבה, דומה שלא היה דבר שימשוך את לבו אליה. היא נצטיירה לו בדמות מקום קטן, מחניק, מגמד, שבו אדם מתחכך בחברו, במיוחד בקרב חבורת הסופרים הקטנה. “חשבונות”, “כיתות”, מפלגות, מריבות וסיכסוכים מעבירים את האדם על דעתו, גוזלים ממנו את הפנאי ואת השקט הנפשי הדרושים ליצירה. זהו מקום נידח בקצה־המזרח, שהלבנטיניות המקיפה אותו מכל צד עלולה, כך חשש שופמן, להשתלט גם עליו, כשהוא רחוק ממרכזי התרבות האירופיים, ממוקדי הספרות, האמנות, הפילוסופיה והעשייה התרבותית החשובה. עתידו של מקום זה מן הבחינה הרוחנית והתרבותית מפוקפק, ולא־כל־שכן מן הבחינה הכלכלית והמדינית.⁶¹³

במשך כל השנים הארוכית הללו ניסה שופמן לחיות בשני העולמות בעת ובעונה אחת, והיה נראה לו שהצליח בכך ונהנה מן היתרונות, שבכל עולם, מבלי לסבול מן המגרעות שבשניהם. באופן פיסי חי עם משפחתו בשלווה גמורה בתוך הכפר האוסטרי ובמרחק של נסיעה מווינה המעטירה, ואילו ארץ־ישראל, שמילאה את כל עולמו, הגיעה אליו באמצעות מכתבים, ביקורים, עיתונים, ספרים וכתבי־עת. ממקומו חי את המתרחש בארץ־ישראל ולקח חלק פעיל בעשייה התרבותית והספרותית.

הוא נהנה ממעמד מיוחד, כבן־דורם ה“אגדי” של ברנר וגנסין, כמי שאליו עולים־לרגל, ונוכחותו משפיעה מרחוק. הוא חשש לפגיעה במעמדו ובתדמיתו זו כתוצאה מן המגע היום־יומי עם שופמן הבשר־ודם וחשש זה היה מודע לו ומופיע במפורש גם בזכרונותיו של בנו, משה:

במעמדו המיוחד המרוחק פיסית וקרוב רוחנית ראה את עצמו כמקור סמכות והשראה, והשווה את עצמו בהומור, שיש בו יותר משמץ של רצינות, לטולסטוי, שחסידיו עלו אליו לרגל לאחוזתו ביסניה פוליאנה, וברור היה לו, שעם עלייתו לארץ־ישראל יאבד את בדידותו המזהירה.⁶¹⁵

כשלונם של כמה מידידיו הסופרים להיקלט בארץ־ישראל, בתקופות שונות (צבי דיזנדרוק, א"נ גנסין, דוד פוגל ואחרים) שימש לו אות אזהרה למה שעלול לקרות גם לו. שופמן היה עֵד לצורך הנפשי של הסופרים, שישבו דרך־קבע בארץ־ישראל, לחזור ולבקר מדי־פעם באירופה, לתקופות קצרות או ארוכות, לנוח קצת מארץ־ישראל ולספוג קצת “אירופיות” לפני שיחזרו אליה: יעקב רבינוביץ, אשר ברש, שלום שטרייט, יעקב פיכמן, דוד שמעוני, יצחק למדן ורבים אחרים. הוא היה שותף לייסוריה של המשוררת אלישבע, שקשרה את גורלה בעם היהודי, ונסיונה האישי הקשה הרחיק אותו אף הוא מארץ־ישראל. גם ההתבוננות מרחוק בחייהם וביצירתם של הסופרים אנשי ארץ־ישראל לא שינתה את דעתו, אלא אדרבה, חיזקה אותו בהסתייגותו מישיבה בארץ. פוזננסקי, שהמעיט לכתוב והקדיש עצמו לעריכת כתבי ברנר ומכתביו; שלום שטרייט, שהפסיק לכתוב סיפורים וכתב מדי־פעם רשימות ביקורת בלבד; המאבקים שניהל הישוב כנגד אורי צבי גרינברג, שהיה אהוב וחשוב בעיני שופמן; מעמדו הרם של שלונסקי, שלא היה לטעמו של שיפמן; חוסר ההערכה ליצירתו של ולפובסקי, שהחשיבו מאד, ועוד כיוצא באלה תופעות ומעשים שלא היו לפי רוחו כלל.

יעקב הורוביץ בשיחה עמי (10.11.1974) השיב בתשובה לשאלתי על הסתייגותו של שופמן מארץ־ישראל: “כאן היה שלטון ביאליק וכולם היו ביאליקיסטים, חוץ מקבוצת ‘כתובים’. והוא לא היה שייך אף לאחד מהם ולכן פחד, שמא לא יהיה לו מקום באחת מן החבורות הספרותיות שכאן.”

צירופן של כל הסיבות האלה יחד מסביר את רתיעתו של שופמן מארץ־ישראל, עד כמה שאפשרי הסבר מלא במקרה זה. עם זאת בעינה עומדת הסתירה, בין מי שחזה את עליית הנאציזם ותוצאותיה הנוראות בסיפוריו, לבין מי שלא עמד בו כוחו להתגבר על כל הסיבות “הצודקות” הללו ולעלות לארץ־ישראל מרצונו.

בפרקים הבאים יתגולל לפרטיו מאבק זה של שופמן עם ארץ־ישראל, כפי שהוא בא לידי ביטוי בעיקר בחליפת המכתבים, ופה ושם, לצורך השוואה מאלפת, גם בדוגמאות מסיפוריו וממאמריו, חישוף זה יש בו כדי להסביר, ולו טפח, מכוחה הגדול של האשליה העצמית ולעמוד על המנטאליות של “לי זה לא יקרה” ו“עדי לא תגיע הרעה”.

ד. שאלת “לאן” (1908–1914)

הנסיעה לארץ־ישראל כאפשרות ממשית מתעוררת בכל פעם שמישהו מן הסופרים בני־חוגו עולה לארץ־ישראל, במיוחד ברנר (אדר תרס"ח) ודבורה בארון (ראשית תרע"א). כשהגיעה השמועה על כוונתה של דבורה בארון לעלות, היה שופמן עסוק בעריכת ‘שלכת’, כשסיפורה “על יד החלון” כבר היה מצוי בתיק המערכת, והוא שואלה: “ואיך הוחלט? לאן את נוסעת, הלקְרים או לארץ־ישראל? אם לא”י אפשר שתעברי דרך כאן? מה? [– – –] וכתבי נא לי מכל מקום!“⁶¹⁶ ובמכתב אחר אליה לארץ־ישראל הוא מתעניין: “כתבי נא לי מחייכם ביפו בכלל. [– – –] על הכל כתבי נא.”⁶¹⁷ מהו “כל” זה הוא מפרט במכתביו הבאים: “בבקשה לכתוב לי מעט יותר. מה בדעתך לעשות בא”י וכמה תשהי שם? הרואה את את ברנר? מה עושים שם בכלל? וכיצד הם שם הייחוסים והחיכוכים בין הסופרים, שמספרם ביפו כל כך רב עכשיו?”⁶¹⁸ וכן: “איך אתם חיים שם? המזדמנת את עם ברנר? מה עמו? מה אתם עושים שם כל הימים וכו' וכו'?”⁶¹⁹

תשובותיה של דבורה בארון הרתיעו את שופמן מלהצטרף אליה: “ומחיי מה אכתוב לך שופמן? חליתי בשנה האחרונה, חליתי הרבה מאד, והיה קצת לא טוב. עכשיו הוטב אמנם, אולם הולכים ומתקרבים ימות הגשמים. [– – –] ומה בנוגע לנסיעה לארצנו?”⁶²⁰ וכך גם במכתב אחר שלה:

שופמן לא קיבל את עצתה והתחמק מתשובה: “ולא”י אפשר שברוב הימים – אבוא, הכל – אפשר."⁶²² מה ששמע ומה שקרא הספיק לו כדי לגבש דעה שלילית על ארץ־ישראל, שאינה בשבילו ואינה לפי טעמו.

רעיון הנסיעה עולה מדי־פעם בתקופת לבוב, אולם עדיין איו הוא יודע לאן: ללונדון, אל אשר ביילין,⁶²³ לווינה או לברלין, בעקבות צבי דיזנדרוק,⁶²⁴ לארץ־ישראל, אחרי ברנר ודבורה בארון, או לאמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי־מוגבלות.⁶²⁵

בשעה שהגיע שופמן לווינה, ביולי 1913, ראה בה תחנה ארעית בלבד: “הצעד הראשון של המרחקים”, כפי שכתב לברנר, והוסיף: “לאן פני מועדות עוד לא ברור לי לעצמי. הלוואי שלא אחזור ללבוב.”⁶²⁶ ברנר עצמו שיער ש“הוא [שופמן] רצה גם לבוא הנה [לארץ־ישראל] אלא שהעניות עיכבה”,⁶²⁷ ולכן הוא מנסה בדרכו המיואשת לשכנעו לבוא לארץ: “שופמן, אם לא תוכל לנסוע לאמריקה, וגם לא להישאר בווינה, אל תשוב ללבוב ובוא הנה.”⁶²⁸

ההתלבטות ניכרת גם בדברים השונים שכתב או אמר לבני שיחו. לקלוזנר, שערך את המדור הספרותי של ‘השילוח’ באותה עת, רמז על תכניתו לנסוע לאמריקה: “התייישבותי במקום הרחוק והחדש”, ותלה תקוות מופלגות בכוח היצירה הגדול שלו, שעתיד להתחדש שם, כדי לפתותו לעזור לו: “אוכל לכתוב דברים שיביישו את כל דברי הקודמים: חומר יש מרובה ונפלא בצירוף כוח־כתיבה חדש…”⁶²⁹ ואילו את פיכמן שיכנע, שהוא עומד לנסוע לארץ־ישראל, ורק הכסף מעכב, וגם זאת כדי שישתדל בשבילו אצל לחובר כעורך ‘נתיבות’, שישלח לו כסף לשם כך, על חשבון השתתפותו העתידה הקבועה בכתב־עת זה.⁶³⁰

רק בראשית שנת 1914 החליט, כנראה, להשתקע בווינה: “כך, כך, הריני וינאי, ולא בקרוב אזוז מכאן”⁶³¹ וחדל לדבר ולכתוב על עלייתו לארץ־ישראל או נסיעתו לאמריקה, כיון שמצבו הכלכלי השתפר, “שעת־המשבר” עברה, ופרנסתו התבססה על מתן שיעורים פרטיים, שנמצאו לו בתקופה זו, ורוח היצירה שרתה עליו: “עכשיו אין אני זז משולחן־הכתיבה.”⁶³²

ה. “וצלסדורף ופתח־תקוה הן שתי מושבות שכנות”⁶³³ (1918–1928)

מלחמת־העולם הראשונה שמה קץ לכל התכניות, ועם סיומה חלו שינויים גדולים בחייו של שופמן: הוא התקשר עם שטיבל (1918), ערך כתבי־עת וחלה פריחה גדולה ביצירתו; עבר לגור לבאדן (1920), נשא אשה (1921), השתקע בכפר וצלסדורף שליד גראץ (1921), נולדו לו בן (1922) ובת (1924) וחייו נעשו נוחים ומסודרים, לפחות בשנים הראשונות (עד 1924).

ביומנה מתארת אני פלאנק את ביקורו של דוד שמעונוביץ אצלם בתקופת שבתם בבאדן, כיצד טיילו יחד "ביערות ובהרים של באדן (9.9.1920) וכיצד ליוו את שמעונוביץ ואת אחותו לרכבת: “הם נסעו לפלשתינה. נפרדנו ואמרנו: ‘להתראות בפלשתינה (הלוואי)’ וחזרנו הביתה” (11.9.1920).⁶³⁴ כלומר, עניין הנסיעה לארץ־ישראל ליווה גם את אני פלאנק, כבר בצעדיה הראשונים עם בחיר־לבה, שכן היה זה זמו קצר לאחר שהחלו את חייהם המשותפים.

שאלת העלייה לארץ־ישראל איננה נעלמת, אלא נדחקת הצדה וצפה ועולה בעתות משבר, אם בחייו של שופמן ואם במתרחש בארץ־ישראל. רצח ברנר (מאי 1921) היה בעל ההשפעה המכרעת על מהלך חייו של שופמן, ובמיוחד על פחדו מארץ־ישראל. רק שמץ מעוצמת הזעזוע בא לידי ביטוי בכתביו ובמכתביו, אולם די בו כדי להעיד על מה שהתרחש בנפשו של שופמן, שלעולם לא השתחרר ממנו.⁶³⁵

מאותו זמן ואילך עוקב שופמן בהתמדה אחר כל המתרחש בארץ־ישראל, במיוחד בחיי התרבות והספרות ואצל ידידיו, וכל התופעות השליליות שמצא וכל מה שלא היה לפי רוחו חיזק אותו בדעתו, שמקומו אינו בארץ־ישראל. הוא אינו מתאים לה, והיא אינה מתאימה לו. יש אפילו הרגשה, שהוא מחפש “בנרות” אחר סימני דחייה כאלה ושׂשׂ כשהוא מוצא אותם, כדי להצדיק את עצמו בעיני עצמו ובעיני ידידיו. כך למשל, במכתב לשלמה צמח, זמן קצר לאחר רצח ברנר, בתגובה על דברים שכתב לו צמח (במכתב שלא הגיע לידי), הביע שופמן דעתו על הנעשה בארץ־ישראל:

בד־בבד אין הוא משלה את עצמו בדבר המציאות, שהוא שרוי בה בכפר האוסטרי, ובכך שאין כל עתיד אישי ולאומי מחוץ לארץ־ישראל. כבר בסיפור משנת תרפ"ב, “בחיק הטבע”, שהיה אולי הראשון שתיאר את הנוף האנושי והפיסי של כפרו באזור שטיריה, עמד על הניגוד בין הנוף היפה, הכפרי והאידילי, לבין האדם המכוער החי בתוכו, שהאכזריות טבועה בו. סיפורים מסוג זה הולכים ומתרבים ונעשים מוטיב קבוע ביצירתו בשנות העשרים.

ידידיו, היודעים את חששותיו מארץ־ישראל, ממשיכים לדבר על לבו לעלות, כל אחד בדרכו. תשובתו לשלום שטרייט על זירוז כזה אופיינית: “ואשר לביאתי לא”י – עתה קשה הדבר מכמה טעמים. אולי ברוב הימים – –."⁶³⁸

על טקס פתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים מגיב שופמן בליגלוג ובביקורת על סיגנונו של ביאליק, שאינו לפי רוחו, ובמיוחד מהשתלטותו של סיגנון זה, ושל ה“ביאליקיזם” בכלל, בא"י:⁶³⁹

התבטאויות מפורשות כנגד האווירה המעיקה בארץ־ישראל בתחום התרבות והספרות אינן אופייניות, כמובן, לשופמן בלבד. הרגשה דומה מבטא, למשל, יצחק למדן במכתביו לאשר ברש וליעקב רבינוביץ בשעה ששהה באירופה (ספטמבר 1927–אוגוסט 1928) ומרחוק יכול היה לסכם לעצמו את ה“אמת מארץ־ישראל” שלו:

הלך־נפש כזה אצל חבריו בוודאי לא היה זר לשופמן, אולם ההבדל היה בין מי שיושב בארץ ומבקרה מבפנים, לבין מי שמצא מפלט מחוצה לה.

שופמן הרבה להביע דעתו בשאלות אקטואליות שונות ולקח חלק לא רק בפולמוסים הספרותיים, שהתנהלו בארץ־ישראל, אלא גם בעניינים מדיניים וציוניים. כך, למשל, הוא מותח ביקורת על מנהיגי התנועה הציונית ועסקניה⁶⁴³ ועל ההבדל בין אלה, שנאה דורשים לבין אלה, שנאה מקיימים, בתוך התנועה הציונית ביחס לעלייה והתיישבות בארץ־ישראל.⁶⁴⁴ הוא עצמו אינו חש בכל סתירה, כיון שהוא מרגיש עצמו חלק מעולמה של א"י, על אף ישיבתו הפיסית מחוצה לה.

באותה תקופה אף כתב סיפור “ציוני” מובהק, “דמעת החלוץ”, שבו מתואר בנם החלוץ של בעלי חנות מכולת בכפר השטיירי, הבא לביקור מאחת המושבות בארץ־ישראל אל הוריו, והם, שבהתחלה “לא היתה דעתם נוחה מדרכי בנם זה ומ’חלוציותו',” מתגאים בו עכשיו, ואף שוקלים בהשפעתו את עלייתם שלהם לא“י. הבן חוגג את “נצחונו”, והוא, שבצורתו החיצונית “שזוף, מגושם ונקשה” ודומה ל”בחורי שטיריה הגזעיים הללו", מתרגש ומזיל דמעה, כשהוא שומע את שיעולם החולני של ילדי משפחות הצוענים בכפר. ארץ־ישראל איננה מטשטשת את הרגישות היהודית המיוחדת, אלא מצרפת אותה אל התכונות הארציות החיוביות ויוצרת טיפוס אידיאלי ממש.

ביקורו של הבן החלוץ מתרחש על רקע התגברות האנטישמיות בכפר: “עתה, כשהנוער הנכרי מסביב הפך אנטישמי כולו, כשצלבי־הקרס חרותים על כל קיר, על כל גדר ועל כל עמוד, כשהקונים פוחתים והולכים מיום ליום בעטיו של בויקוט חשאי, עתה כש… אבן נזרקת לפעמים בלילה אל החלון…” על רקע זה ברורה גם מסקנתם של ההורים: “יהי שם איך שיהיה – טוב מאשר כאן!” ואם משפחה פשוטה כזאת מגיעה לכך, קל וחומר – האחרים. ואף־על־פי־כן לא זזה משפחת שופמן ממקומה.

מכתב מפורש ומפורט, שלא כדרכו, כתב שופמן לשלום שטרייט, לאחר שהאחרון ביקר אותו במקום מושבו בכפר וצלסרורף באמצע אוקטובר 1928. משחזר שטרייט לארץ־ישראל ניסה, כנראה, לברר את אפשרויות השתקעותו של שופמן בארץ (השתתפות קבועה ב’דבר', עבודות תרגום ועריכה) וכתב לו בעניין זה. על מכתבו זה, שלא הגיע לידי, ענה שופמן ופירט באריכות את כל הסיבות המונעות אותו מלעלות לעת־עתה, מהם עניינים שברוח – חשש משיתוק היצירה; מהם עניינים שבחומר – “יהא נחוץ לי כסף רב הרבה יותר מאשר כאן;” ומהם עניינים של אווירה – “וצלסדורף ופתח־תקוה הן שתי מושבות שכנות”:

ו. בסימן “פרעות” (1929–1932)

באב תרפ"ט התרחשו בארץ הפרעות הידועות לשמצה, בעיקר בחברון, אולם גם בצפת, במוצא, בבאר־יעקב, בשכונות בירושלים ובחיפה. מאורעות אלה, שזיעזעו את היישוב בארץ ואת העולם היהודי כולו, החרידו גם את שופמן בפינתו וחיזקו וחידשו את אימתו מפני ארץ־ישראל.

במכתב לי"ד ברקוביץ, שאך זה הגיע לארץ־ישראל מאמריקה כתב:

ניכר שהוא מתחזק בדעתו שלא לעלות לארץ־ישראל, לנוכח המציאות שאליה נקלע ברקוביץ עם הגיעו לארץ, וכן הוא מודד את עצמו ביחס לאנשי ארץ־ישראל המובהקים, כדוגמת שלמה צמח:

ובפני לחובר הוא מתנצל על שקצב כתיבתו הואט: “מחמת הזעזועים האחרונים קשה היה לכתוב.” סיומו של מכתב זה בברכה בלתי שגרתית במכתביו: “ושלום רב לכולכם וה' צבאות יגן עליכם.”⁶⁴⁸

עם זאת, הוא אינו יכול לוותר על הסיוע המוגש לו מארץ־ישראל וממשיך לתובעו, תוך כדי התנצלות: “הגם שלבי נוקפי על שאני נושא עיני עתה אל עזר מא”י."⁶⁴⁹

במכתב הבא לשטרייט מתחלפים התפקידים, כביכול הוא הצודק ולא שטרייט: “את מכתבך האחרון כתבת לי ערב המאורעות – ואתה עוד לא ידעת אז עד מה. חרד הלב לך, שטרייט, באותם הימים. לא טוב, לא טוב לכולנו.”⁶⁵⁰ בולטת הזדהותו האמיתית עם אנשי ארץ־ישראל, מרחוק.

באחת מרשימותיו מתקופה זו, שבה נתן ביטוי ל“פרעות”, ראה אותן כיסוד הקבע היחיד בעולם, מאורע, שאינו פוסח על היהודים בשום תקופה ובשום מקום, ואין הבדל, אם כן, בין אוסטריה לארץ־ישראל:

בסוף רשימה זו חזות קשה, מפוכחת וחסרת אשליות: “אך תפרוץ מלחמת־האזרחים – והאספסוף יתפרץ למעוני. האספסוף? האפרתים עצמם, מַכּרי וידידי מאתמול.”

ואעפ“כ, אין המסקנה מובילה לארץ־ישראל, אדרבה, כיון שגם בה פרעות, מה טעם להחליף פרעות בפרעות. רשימה שנייה באותו מקום, “ללמד את בני יהודה קשת”, מתארת את ההגנה על קבוצת חולדה ומבליטה את ההבדל בין ארץ־ישראל, שבה משיבים מלחמה שערה, ב”אי אלו מקומות“, לבין מקומות אחרים, שבהם אין אפשרות כזאת כלל. ואעפ”כ גם כאן עולה המסקנה, שאין מקומו של שופמן בא"י, כיון שרק “בני־הנעורים” נלחמים, והוא איננו נמנה עמהם.

לאחר שוך הזעזוע מן המאורעות חוזר שופמן ל“סדר־היום”, שפירושו: השתתפות פעילה בוויכוחים הנערכים בארץ־ישראל בנושאים שונים, ובין ה“מחנות” הספרותיים שהתגבשו באותן שנים.⁶⁵² הוא ידע, שבנקיטת עמדה לטובת אחד המחנות ובהבעת דעות המרגיזות חלקים נכבדים בציבור (הפולמוס בעניין “ספרות העבודה”, למשל), אין הוא קונה לו רק ידידים, אלא גם מרבה לו מסתייגים ויוצר כנגדו דעת־קהל עויינת, שעלולה להקשות את קליטתו בארץ ואת הרגשתו בתוכה. שופמן חש בנוח רק במחיצת ידידים ומעריצים, שכן היה לו צורך בהרגשה מתמדת של הערכה ואימון, אולם עם זאת לא ויתר על עמדותיו העצמאיות, שלא פעם הרגיזו רבים. הפתרון שנמצא לו הוא המשך ישיבתו באוסטריה, רחוק מחיכוך עם מתנגדיו, קיום מגע עם ידידיו באמצעות מכתבים וביקורים והשתתפות בנעשה בארץ־ישראל בדרך הכתיבה. הביקורת כנגדו הגיעה אליו, אם כי “מסוננת” באמצעות מכתבי ידידיו. כך, למשל, הגיב על הערה במכתבו של פוזננסקי אליו: “‘יש גם שאינם רוחשים טוב לך.’ אלה הם אותם האנשים שאינם יכולים לשכוח לי את פגיעתי בהם, אבל בחשאי אולי הם מבינים אותי יותר ‘מהרוחשים טוב’.”⁶⁵³

קו נוסף בארץ־ישראל שלא מצא חן בעיני שופמן, ודווקא עליו היתה גאוותה של ארץ־ישראל העובדת, היה שותפות הנשים כשוות זכויות לגברים בכל עבודה קשה: בסלילת כבישים, בשמירה ובחקלאות. שופמן לא רק שאינו מתפעל למקרא הקובץ ‘דברי פועלות’, אלא רואה בכך טרגדיה של גורל הנערה היהודיה:

דוגמה אחרת, מני רבות, של תופעות בארץ־ישראל, שאינן לפי רוחו של שופמן, נמצאת ברשימתו “אבדן אילוסיה”. הוא מצטט מתוך רשימתו של ר' בנימין ב’מאזנים‘⁶⁵⁵ על האווירה של אדישות לספרות העברית וחוסר קוראים בארץ־ישראל, וניכרת עמדתו הכפולה: מחד גיסא הוא מצטט "לתיאבון " את דברי ר’ בנימין: “חוסר אינטרס, שובע עד כדי הקאה, ריפרוף, מצב של נים ולא נים. הספרות פסקה לעניין את מי שהוא,” אולם מאידך גיסא צר לו על כך מאד, ובנימה של הומור ציני הוא מייעץ ללכת בעקבות. “אחינו שבא”י " ולא לקרוא את מאמרו של ר' בנימין, וכך, לפחות, לשמור על האילוסיה, שבארץ־ישראל “קוראים וקוראים”.

שופמן עוקב מקרוב לא רק אחר הנעשה בארץ־ישראל בתחום התרבות והספרות, אלא גם בתחום המדיני, ואינו נמנע מלהביא דעתו גם בשאלות אלה בנקטו עמדה ציונית גאה מובהקת. בדרך זו הוא ממשיך לחיות, לפחות לפי הרגשתו, בשני העולמות ולקיים חובת ישיבת ארץ־ישראל מרחוק. דוגמה להגנה מסוג זה על הציונות המדינית כנגד מתנגדיה מכיוונים שונים היא רשימתו: “אויבי הציונות המדינית”,⁶⁵⁶ שבה הוא מתווכח עם נורמן בנטוויץ, שבספרו הוא “מתחנף” לאנגלים, ורואה בו “עבדות בכל שורה ושורה!” ומן הצד השני הוא יוצא כנגד ספרו של “אחד מנושאי כליו של הרבי ממונקאץ' לאחר שביקר בארץ־ישראל” ורואה בו אוייב נוסף.

שופמן מצטער על חוסר התגובה, ולו גם המילולית, כנגד תורת הגזע הנאצית וטוען שאזלת היד התבטאה במיוחד בקונגרס הציוני בפראג.⁶⁵⁷ הוא מופיע ברשימותיו אלו כיהודי גאה ועונה, למשל, על האשמתו של יצחק למדן ברשימתו “ראשי פרקים לכתב אשמה גדול”,⁶⁵⁸ הקובל על הסופרים והעיתונאים היהודים גרמנים, שאינם מגיבים על מה שמעוללים להם בגרמניה ובמקומות אחרים, בהסברו: "כולם שייכים למשפחת היהודים האומללים, “שונאי־עצמם.”⁶⁵⁹

לא רק שופמן לא הרגיש סתירה בין ישיבתו מרחוק והבעת דעתו בשאלות א"י העומדות על הפרק, גם אנשי ארץ־ישראל עצמם, לא רק שלא עירערו על זכותו זו, אלא, אדרבה, מעריציו ואוהדיו היו מייחלים לדברו: “פרעות. העיניים נמשכות. מה יגיד הוא כיום הזה?”⁶⁶⁰ ויש אפילו הרגשה, שבגלל ישיבתו מחוץ לארץ־ישראל הוא מיטיב לראות מהם: “יגלה לפנינו שופמן כל הטרגיקה הישראלית – נדודינו בגויים.”⁶⁶¹ ישיבתו בכפר האוסטרי הנידח אף נדרשת כסמל לאומי: “שופמן לבדד ישכון. מקיים בדידות עמו בגופו. גדולה בדידותו בגויים, והיא לא של יחיד – בדידות גזעו החי בין נכרים.”⁶⁶² ויש אפילו המנסה להתעלם מעובדת ישיבתו בכפר האוסטרי ולדרוש אותה כמין משל על ארץ־ישראל: “מאותו כפר שטיירי רחוק־קרוב (במפּתי משום מה מבליחה נקודה גיאוגראפית זו אי־שם על החולות שבשפלה, בצל אקליפטים בודדים, או על רקע הנוף השרוני דווקא, אשר גם השלג וגם ה’קנקריצלרים' אינם אלה משל. [– – –])”⁶⁶³

הכמיהה לביטוי האמת היהודית והארץ־ישראלית בסיפוריו, שמצאה את מקומה במיוחד בעיתונות תנועת־הפועלים (‘דבר’, ‘הפועל הצעיר’, ‘מבפנים’) מתקבלת ללא עוררין, ורק כשהוא משתתף בוויכוחים בשאלות ציבוריות שונות, נשמעת פה ושם הטענה, כשהיא מנוסחת בזהירות, שבגלל ישיבתו מרחוק אין הוא מבין, או אינו מכיר ויודע. גם במקרים אלה אין כופרים בזכותו להתערב ולהביע דעתו.

כך, למשל, בוויכוח הסוער שהתנהל ב־1930 על רשימתו “ספרות העבודה” כתב י. לופבן: “כי מה יודע הוא [שופמן] על הפועל הארץ־ישראלי ממש, [– – –] ומה הוא יודע על היצירה התרבותית של הפועל.”

וכך גם ק“י סילמן, המגיב על רשימתו הנ”ל, “אבדן אילוסיה”, פונה אליו בשפה רכה: “אכן יש כמה דברים בתוכנו שאינם מובנים למדי בגולה, ומשפט שאצלנו מובנו ידוע כך, – בגולה מובנו אחר, נתפס באופן אחר ומושג באופן אחר.”

סילמן מסיים במשאלה כללית, שאין בה תביעה מפורשת: “לאחוז בציצית ראשיהם של כל אחינו בני־ישראל” כדי להביאם הנה “למען תהיה לנו הבנה אחת!”

אפילו בחגיגות יובל החמישים של שופמן, שהן שעה יפה לעשיית חשבון נפש, כמעט שאין איש הקורא לו בפומבי, במישרין ובמפורש לעלות לארץ־ישראל, מבין משתתפי הגליון החגיגי של ‘מאזניים’⁶⁶⁴ שהוקדש ליובלו: י. קלוזנר, פ. לחובר, שלום שטרייט, ש. הרברג, אלישבע, ומבין הכותבים בעיתונים אחרים. יוצא־דופן הוא, כמדומה, רק משה קליינמן, המביע תקווה מפורשת לעלייתו בקרוב: “הרבה גלים עברו עליו, וספינתו עוד טרם הגיעה לנמל בטוח. ויהי רצון ששנת היובל תעקרהו מאדמת נכר ותכניסהו תחת כנפי המולדת.”⁶⁶⁵

הקריאה, במידה שבאה, נשמעה רק במכתבים פרטיים.

עגנון, למשל, היה בין אלה, שדירבנו את שופמן לעלות לארץ־ישראל, ותשובתו למכתבו של עגנון (שלא הגיע לידי) נאחזת בנימוק החמרי בלבד, שלא כמו במכתביו לידידיו הקרובים יותר, שבהם פירט סיבות נוספות מהותיות יותר: “יעצת לי אז לנסוע לא”י. אבל לשם כך הלא נחוץ לי הון רב (סילוק החובות המרובים כאן, הוצאות הדרך ו’ההסתדרות' במקום החדש וכו ' וכו') – וזה מאין יימצא?"⁶⁶⁶

מצבו החמרי של שופמן הולך ומחמיר, הוא מסתבך בחובות, בעיקולים, במשפטים ואף צפוי למאסר בשל כך. קריאותיו לעזרה נעשות נואשות יותר ותכופות יותר, והוא פונה לכל מי שרק הכירו אי־פעם, שכן כבר מיצה את יכולת העזרה, שמסוגלים להגיש לו ידידיו הוותיקים.

ז. “צלב־הקרס מושל בכיפה”⁶⁶⁷ (1933–1935)

עם עליית היטלר לשלטון בראשית 1933 והידיעות על מצבם ההולך ומחמיר של היהודים גברה הדאגה גם לשלומו של שופמן, במיוחד בקרב אנשי חוגו בארץ־ישראל, והלכו והתרבו הפצרותיהם, שיעזוב את מקומו ויעלה. הם מוכנים הפעם לעשות מאמץ מיוחד ולסייע לו בהשגת רשיון עלייה ובסכומי כסף מיוחדים כדי לפרוע חובותיו, לסייע בהוצאות הדרך ובסידורים הראשונים בארץ. הכל תלוי, כמובן, רק בהסכמתו. עליו רק לומר הן ולהתחיל בהכנות לעלייה. שוב אין הם דואגים למצבו החמרי בלבד, אלא לחייו ממש. הם, מרחוק, מיטיבים לראות את הסכנה, הנשקפת לו ולמשפחתו, ומתחננים, כל אחד בדרכו, שיחליט ויצא לדרך, ואילו הוא – מרגיע את ידידיו בדברי ניחומים שונים, המסתכמים בהרגשה: אין המצב נורא כל־כך, כפי שמצטייר לכם שם מן העיתונים, ואצלי באופן פרטי בכלל לא רע ואף טוב. אין כל סיבה למהר, ואין כל סיבה לדאגה. הדבר היחיד החמור אצלו באמת הוא מצבו הכספי, וכל השאר – יעבור. ובשעה שהצליח לקבל תמיכה חדשית קבועה (משנת 1934) מאת מכס דלפינר בתיווכו של ביאליק, השתפר אצלו גם המצב הכלכלי, והיתה לו הרגשת רווחה. ולא עוד אלא שחשש, שאם יעלה לארץ, תיפסק תמיכה זו, ומצבו יוחמר.

חמש שנים תמימות נמשכו היסוסיו של שופמן, חמש שנים של התגברות גלי השנאה ליהודים והחמרת מצבם. והוא, שביטא בסיפוריו את המציאות החמורה כהוויתה, ללא כיסוי ואשליות, המשיך לכתוב במכתביו דברים מתחמקים בעניין זה והוסיף להשלות את עצמו ואת ידידיו המודאגים, שהמצב אצלו בכי־טוב, והתנהג כאילו הימים הם כתיקונם. עד הרגע האחרון הוא ממשיך לבקש במכתביו, שישלחו לו ספרים וכתבי־עת, מקפיד על הגהת סיפוריו ורשימותיו, דוחק בעניין שכר־הסופרים ועוד כיוצא בזה ענייני יום־יום, ורק התאריך בראש המכתבים מסגיר את המציאות הקשה מסביב, ואת האשליה העצמית העולה מתוכנם. לא כך בסיפוריו, שבהם ניכר כוח ניחוש הבאות.

כבר ביוני 1932 הוא צופה בעלייתו של מנהיג “חדל־אישים, פרא־אדם”, שההמון דבק בו באמונה עיוורת, כיון ש“אמונה ושכל אינם זוג.”⁶⁶⁸ ועוד קודם, בסוף שנת תר“ץ, הוא מתאר את האווירה מסביב: “האוויר בארץ מורעל עד היסוד, השנאה לישראל צועקת מכל קיר, צלב־הקרס מושל בכיפה,”⁶⁶⁹ ואת השנאה החודרת גם לבתי־הספר, שבו לומדים גם ילדיו: “התלמידים הנוצרים, בעברם על־פני שער הטמפל, מציצים הנה בליגלוג ומתווים בקרטון על הגדר את צלב־הקרס.”⁶⁷⁰ ובסיפור זה במיוחד מבצבצת לרגע ההרגשה, שאולי ילדיו אינם שייכים אף לא לאחד מן המחנות, שכן “ילדים הם לנישואי תערובת” ולכן יינצלו מן הגורל היהודי. אולם אין לכך המשך, והרגשה זו חולפת כלעומת שבאה. הגורל היהודי הוא ש”ניצח“. כך בסיפור הידוע: “יהודי זקן”, שהוא אחד הביטויים המפורשים, לשינאה המצויה תמיד, שרק עניין של זמן הוא מתי תופנה מן העץ הזקן אל העם היהודי, ולא רק מידי “גדודי צלב־הקרס במדיהם”, העורכים את אימוניהם בכפר, אלא מאת האנשים כולם. גם הסיפור: “בים התכלת”, שבו נספחת גם אינגה היפה על עונדי צלב־הקרס, מסתיים במסקנה הבלתי נמנעת ש”עתה כלתה הרעה."

יש אף סיפורים, שבהם חוזה שופמן במדוייק את העתיד לקרות במונחים, שיעשו שכיחים ומקובלים בעוד שנים אחדות. בסיום הסיפור: “אחרי הרעש”, שבו שני בחורים נאצים קורעים את שרידי תמונתו של מרכס מעל קיר “בית הפועלים”, שעוד נשאר עומד לאחר הרס הבית עצמו, נאמר: “פתאום צצו אצלי שני בחורים במדים מגדודי ‘מגיני המולדת’ ובחמת נקם קרעו מעל הקיר והשמידו את שארית הפליטה.” שארית הפליטה היא שרידי תמונתו הקרועה של מרכס, הנחשב בעיני הקורעים לא רק קומוניסט, אלא בעיקר יהודי.

אולם בצד סיפורים חסרי־אשליות אלה מצויים סיפורים, שבהם יש נסיון להמעיט בחומרת המצב, לגלות את ניצוצות האור המעטים בתוך החושך ממש בכל מחיר, כך בסיפור “האחד”, שבו מתוארת מציאות קשה: כיצד בית המספר מוחרם על־ידי תושבי המקום, האוסרים על ילדיהם לשחק עם הילדים היהודים, מוצא המספר נחמה בכך, שיש אחד, שלא הצטרף לאויבים, אולם אחד זה הוא פושע… אכן נחמה!

“נחמה” דומה מתוארת בסיפור “אור חדש”, שהוא אחד הסיפורים האחרונים, שנכתב לפני ששופמן השתתק כמעט לגמרי בשלוש השנים האחרונות שלפני עלייתו, ובו רואה המספר את “נקמתו” בכך, ששריפת ה“פירמה” היהודית על־ידי הנאצים מחסלת גם את חובותיו לה. “נחמה” נוספת הוא מוצא בכך, שבנו הגיע בשלום מן העיר, שבה מתחוללות מהומות ולא אונה לו כל רע. הוא יודע שגזר דין המוות כבר נחרץ, בין אם במחלת הסרטן, במחלה אחרת או במלחמה, אולם הנחמה היא ש“לפי שעה” – “לא כלום”. “לפי שעה” היה הסיפור האחרון, ששלח שופמן מאוסטריה בשנת תרצ“ה, ו”לפי שעה" זה נמשך כשלוש שנים, עד שחילצו אותו ברגע האחרון ממש ממקומו.⁶⁷¹

סיפורים ברוח זו, של תיאור התפשטות הנאציזם, כפי שחזה אותו בכפרו, ושל נסיונות האשליה בכל מחיר המשיך שופמן לפרסם גם בתקופה הראשונה לאחר עלייתו לארץ, בשנים הראשונות לפרוץ מלחמת־העולם השנייה,⁶⁷² אולם אינה דומה כתיבתם בארץ־ישראל לכתיבתם באוסטריה.

כאמור, גברה הדאגה בקרב ידידיו של שופמן במיוחד משנת 1933 ואילך, גם למקרא הידיעות מן הנעשה בגרמניה ובאוסטריה, וגם למקרא סיפוריו ומה שתואר בהם במפורש ובין השיטין. כל אחד בדרכו המריץ אותו לעלות. פוזננסקי, שעמו התנהלה חליפת מכתבים קבועה במשך כל השנים, ושלפניו היה שופמן גלוי־לב יותר מאשר עם אחרים, ידע את רתיעתו הגדולה של שופמן מארץ־ישראל ואת סיבותיה וחזר והעלה את השאלה בעקיפין כמעט בכל מכתב מתקופה זו. לאחר שזמן רב לא נתקבלו ידיעות משופמן אצל איש מידידיו בארץ כתב: “אילו ידענו שלא קרה כל רע – ולא דאגנו לך. אבל אין אנו יודעים. גם שמעונוביץ תמיה על שאין ממך מה בשבועות האחרונים. תמיד יזכור אותך ותמיד כמעט יעיר, כי לדעתו מצוּוה אתה לעקור מאוסטריה ולבוא לכאן.”⁶⁷³ פוזננסקי מגייס גם את שלמה צמח, שיכתוב לשופמן בעניין זה במפורש, ומנסה לשכנע את שופמן, שיש לו אוהדים ואף מעריצים בארץ־ישראל, וכי ימצא כאן אווירה חמה ומעודדת, אולם גם הוא מאבד לעתים את סבלנותו לנוכח היסוסיו של שופמן ותירוציו. כך, במכתב אחר, לאחר הפסקה של שנה, הוא כותב אליו: “אשר לעניין שופמן לארץ־ישראל, ז”א לעניין בואו לא“י [כאן בא משפט ברוסית שתרגומו:] דעתי מיוחדת בנדון זה, וביתר דיוק, אין לי דעה מסויימת. [מכאן המשך המכתב בעברית:] לי היו תמיד פיקפוקים בנדון זה.”⁶⁷⁴

בשעה שקרא פוזננסקי את סיפורו של שופמן “אור חדש”, אחזה בו חרדה, כיון שראה בו לא רק ספרות, כאחרים, אלא "קודם כל את שופמן. מכתב תגובתו עליו הוא מלאכת מחשבת של יצירת אווירה אוהדת לשופמן, שרק בה יש לעודדו לבוא לארץ־ישראל, וכל זאת בעקיפין, כמי שמוסר את דעת־הקהל ולא את דעתו שלו. פוזננסקי תיאר את קבלת הפנים האוהדת שלה זכה סיפור זה, הבליע את ההסתייגות ממנו והתעכב בעיקר על דעתו של מעריצו זאב יוסקוביץ, העושה נפשות ליצירתו של שופמן בכלל ולסיפורו זה בפרט, אשר מסקנתו:

זאב יוסקוביץ התכוון גם לבקר אצל שופמן, אגב ביקורו בפולניה אצל משפחתו, והשתעשע ברעיון להביא את שופמן לארץ. בסיומו של המכתב מעז פוזננסקי להביע בעדינות גם את דעתו:

על מכתב זה באה תשובתו המרגיעה של שופמן, הפעם בלא כיסוי והתחמקויות, אלא בניסוח ישיר ומפורש:

שופמן ממשיך “לחפש בנרות” אחר כל גילוי שלילי בארץ־ישראל, במיוחד במה שקשור באווירה הרוחנית בה, כדי להצדיק בפני עצמו ובפני אחרים את המשך ישיבתו מחוצה לה. כך, למשל, כשהוא מקבל את יצירתו החדשה של יעקב פיכמן ‘ימי שמש’ (שטיבל תרצ"ד), הוא כותב:

לזכותם של ידידי שופמן בארץ־ישראל יש לזקוף את מאמציהם להביאו לא“י, בלי לשעות לדבריו המרגיעים. במסגרת מאמצים אלה מבקש ממנו יעקב פיכמן פרטים (במכתב שלא הגיע לידי), כדי שאפשר יהיה לסדר לו סרטיפיקט. ולמותר להוסיף עד כמה היה קשה סידור רשיון־עלייה באותן שנים. שופמן מצדו אמנם נענה והמציא את הפרטים המבוקשים, אולם לא הקל על חבריו את המלאכה. במכתבו זה הוא מוסיף שתי פיסקאות לעניין עלייתו לארץ. האחת, כדי להרגיע את חבריו (ואת עצמו), שהמצב באוסטריה ובכפרו אינו כ”כ גרוע, כמו שהוא מצטייר מן העיתונות, ולכן אינו ממהר לצאת משם, והשנייה – שכוח המשיכה של א"י לגביו אינו גדול, ולכן אינו ממהר לבוא אליה. יש לזכור כי הדברים נכתבו באוסטריה של מאי 1935, והם מעידים על תוקפה הרב של האשליה העצמית אפילו אצל סופר חסר־אשליות כשופמן, ומכאן, גם על תוקפה של האשליה אצל כלל היהודים:

זה באשר לחוסר הדחיפות ביציאה, ואשר לחוסר כוח המשיכה של ארץ־ישראל:

במכתב זה מביע שופמן גם את החשש שמא תופסק, עם עלייתו לארץ, התמיכה החדשית, שקיבל מידי מכס דלפינר.

בין הרעיונות, שצצו באותו זמן כדי לפתות את שופמן לעלות, היתה גם התכנית, שדלפינר יבנה בשבילו בית, ושופמן, שחשש שלאחר בקשה מופרזת זו יאבד את תמיכתו, שעליה מושתת קיומו הגיב: “(אגב, מה כתבתם לדלפינר? – יבנה בית, הריהי פנטסטית ביותר. הלוואי שימשיך את התמיכה החדשית גרידא!).”⁶⁸⁰

על אף חומרת המצב, הרי גם בשנה זו (תרצ"ה) ממשיכים מעריציו של שופמן לצפות לכל היוצא מתחת עטו ומגיבים בשקיקה לכל סיפור חדש שלו ואינם קוראים לו במפורש לעזוב את מקומו ולבוא, אם כי יוצרים אווירה אוהדת לו וליצירתו. מרבית רשימות הביקורת נכתבו עם הופעת הכרך הרביעי של כתביו בהוצאת־שטיבל, לאחר הפסקה של כשש שנים, ועם פירסום סיפורו “אור חדש”, שהשאיר רושם מיוחד. כך, למשל מגיב דוד מלץ על “אור חדש “: “עדיין נשאר שופמן עד היום הזה האיש, אשר המעטים בכל מקום, בכל נקודת יישוב, החיים את חיי הספרות, נמשכים ברטט ובצפייה לכל שורה היוצאת מתחת ידו.” מלץ רואה בסיפור זה את ימי השתלטותה של " החיה באדם”, את “ישראל נטול הקרקע”, ורומז לגיבורי סיפוריו של שופמן, אולם לא לשופמן עצמו, ל”נעריו" “עקורי־המולדת”, ש“המולדת הישנה הקיאה אותם והחדשה לא קלטה.”⁶⁸¹

כך אברהם קריב ברשימתו על הכרך הרביעי של כתביו: “איזו זקיפות קומה גזעית והרגשת־עולם יהודית־שרשית דווקא אצל יוצר שיצירתו נושקת כולה בעולמות־חוץ.”⁶⁸² וכך א"א קבק, שגם הוא רומז לישיבתו במרחקים של שופמן וליתרון שיש בה: “בתוך האווירה של קטנות־המוחין של צרות־עין המלפפת אותנו לפעמים בקריית־ספר שלנו, יש שאתה נושם לרווחה אוויר צח ורענן בשעה שאתה מזדווג ברוחך עם רוחו של האח הגדול השולח לך מרחוק את שורותיו הקצרות…”⁶⁸³

דומה שלמותר להעיר, שיותר משהיה בדברים אלה יצירת אווירה אוהדת לשופמן שתמריץ אותו לבוא לארץ, היה בהם משום הכשר להמשך דחיית עלייתו.

למרות הדברים, שכתב שופמן במכתביו, לא רצה בשום אופן, שהמאמצים להביאו לארץ ייפסקו. הוא רק תימרן את עצמו לעמדה כזו, שכל מלאכתו תיעשה בידי אחרים, בעל־כורחו, באופן שהם יהיו אלה שהביאוהו לארץ, והאחריות עליהם, ולא הוא שבא מרצונו או בלית ברירה, והאחריות עליו. ולכן, משחשש, שדבריו הבלתי־נלהבים מעלייה לארץ יחבלו במאמצים להביאו, ופחד, שהרחיק לכת בעמדתו זו, חשש שהיה מבוסס על הפסקת חליפת־המכתבים ועל שתיקה מתמשכת והולכת של חבריו – נבהל והריץ מכתב בעניין זה, וזרזם להמשיך, אולם מנסה גם לשמור על עמדתו הקודמת, ולכן מכניס יסוד של הומור וקלות־דעת לדבריו:

בהמשך המכתב הוא מעמיד־פנים כמי שזנחו אותו, ושוב אין חפץ בו, גם כסופר, כדי לעורר את דעתם של ידידיו ולגרום להם לרצותו: “וגם בשביל ‘מאזנים’ חדלתם לבקש. הרי ששוב אין לכם חפץ בי. – וַאֵשלח סיפור גדול ל’גליונות'.”⁶⁸⁴ ‘גליונות’ היה מתחרהו של ‘מאזנים’ באותה תקופה, ובאִיום זה, שלא מומש, כיון ששופמן חדל בכלל לכתוב באותו זמן, גרם עגמת נפש רבה ללחובר ולפיכמן ולשאר ידידיו אנשי ‘מאזנים’. פיכמן, המתון ואוהב־השלום, יצא הפעם מכליו ושיגר לו מכתב נרגז מאד (שלא הגיע לידי), ועל כך באה תגובתו של שופמן:

ועוד בשולי המכתב: “צחקתי: הרי ששוב אין לכם ‘חפץ בי’ וכו' – – הליצנות בולטת.”⁶⁸⁵

מהתנצלות זו, שאינה אופיינית לשופמן, ניכר, שהרגיש שעבר את הגבול, וכדרכו, הפיס את דעתם של חבריו בכך, שניסה לעשות צחוק מכל העניין. אולם, מתגובתם של פיכמן וידידיו, ניכר, שהאמינו ששופמן “מסוגל לכל”.

יותר משנאמנה על שופמן עדותם של חבריו יושבי ארץ־ישראל, נאמנה עליו עדותם של חבריו, שאינם יושבים בארץ, ובהם הוא נאחז כדי לקבל אישור וחיזוק לדחיית עלייתו, ובראשם צבי דיזנדרוק, אשר כתב לו: “אולי טוב הדבר שלא זזת מפינתך: אתה הלא האחד הנותן את הביטוי התמציתי לפחד הישראלי שבקרן־העולם הזאת בימים האלה…”⁶⁸⁶ תשובתו של דיזנדרוק חשובה לו מאד, כיון שהוא עצמו ניסה להשתקע בארץ ולא הצליח, היה נשוי לאשה ממוצא לא־יהודי והכיר היטב את שופמן ואת המצב בארץ ובארה"ב. ואכן, מכתבו זה של דיזנדרוק לשופמן נכתב מתוך הרגשת כובד האחריות, של מי שיודע שדבריו יכולים לשנות גורלו של אדם:

שופמן ממשיך להתלבט: “אני עודני עפ"ר [על פרשת דרכים] בפנימיותי,”⁶⁸⁷ ומרגיז בכך את פוזננסקי, העונה לו באירוניה, שלא כדרכו: “שופמן יקר! לא כתבתי לך זמן כל כך רב מפני שקיימת שאלת בואך לארץ. בנקודה זו, ביחס אליך, גם אני הנני ‘בפנימיותי’ – כפי שאתה כותב ומדגיש – ‘על פרשת דרכים’. – – –”⁶⁸⁸ שוב הוא חוזר על דברי מעריצו יוסקוביץ: “אין לשקוט ואין לנוח, את שופמן צריך להוציא משם,” ומוסר לו פרטים על המשוררת פניה, שהיא “מאד אדוקה בכתביך”, כדי לפתותו בקהל מעריצים ומעריצות. אולם, הפעם שוב אין פוזננסקי יכול להתאפק ומטיח בפני שופמן את דעתו במפורש על עלייתו לארץ ועל הסיבות האמיתיות המעכבות אותו. זהו, אולי, המכתב החשוב ביותר להבנת מניעיו של שופמן, כפי שפורשו על־ידי מי שהיטיב מאד להכירו, והפחד השופמני הוא המרכזי שבהם. מכתבו זה של פוזננסקי יכול לשמש כדוגמה ומופת לוויכוח המתמיד בין מי שיושב בארץ־ישראל לבין מי שמהסס מלבוא אליה בנימוקים שונים, והוא מכתב ציוני במלוא מובן המלה, שכן הוויכוח עם שופמן הוא ויכוח בין מי שעושה חשבונות, לבין מי שארץ־ישראל בשבילו היא הכרח מעבר לכל החשבונות. ולכן אין זה ויכוח פרטי, אלא יש בו כדי ללמד על שתי הגישות העקרוניות, הקיימות עד היום בין הארץ והתפוצות. העובדה, שהדכרים נכתבו בסוף שנת 1935 באוסטריה, רק מעניקה להם מימד דרמאטי ומבליטה את גורם האשליה העצמית, הנשענת על הגיון כביכול:

כצפוי, לא שינה מכתבו של פוזננסקי את יחסו של שופמן, והוא הוסיף להתחזק בהיסוסיו. אכזבתו מאי־קבלת פרס־ביאליק⁶⁸⁹ שימשה לו תירוץ נוסף לאווירה הבלתי־אוהדת השוררת כנגדו בחוגים רחבים בארץ.

הדברים הגיעו עד כדי כך, שכאשר נשלח אליו סרטיפיקט בסוף 1935, לא הגיב כלל, ורק כששלח לו פיכמן מכתב נרגז (שלא הגיע לידי), הואיל לענות לו בתירוצים ובהתחמקויות שונות בקשר לעניין הסידורי ובתשובה גלויה ומפורשת בדבר אי־רצונו לחיות באווירה “הספרותית הדחוסה” בארץ:

ותוספת בשולי המכתב: “לא טוב, לא טוב. ומעטה בכלל השמחה בלבי. ואיך איפוא, אבוא אליכם?!…”⁶⁹⁰

רק לידידו יוסף פאלק, שישב בווינה, הוא אומר במפורש: “בעניין הסרטיפיקטים עלי לפנות אל משרד הא”י בווינה. איני אַץ."⁶⁹¹ וכך גם בגלויה נוספת אליו: “עדיין אני עומד על פרשת דרכים בפנימיותי. כל המתרחש בארץ, כל השטימונגים [מצב־רוח] שם אינם מעוררים אצלי חשק גדול לנסוע. אני צופה שם שחורות.”⁶⁹²

חליפת המכתבים עם יוסף פאלק משנים אלה שלפני עלייתו (1935–1937) היא אינטנסיבית וגלויית לב. יוסף פאלק, שהכיר את שופמן בווינה ונעשה ידידו ומעריצו הנלהב עד סוף ימיו, היה בעצמו סופר יידי וכתב סיפורים מהווי החסידים, וכן תירגם ליידיש מיצירותיהם של ביאליק, עגנון, אברהם בן־יצחק, והיה מתרגמו הקבוע של שופמן ליידיש בישראל (ב’לעצטע נייעס'). בווינה היה נוהג לשבת בבתי־הקפה של אנשי הבוהמה, ומראהו החיצוני, כאחד מבני האצולה, בוודאי משך אליו את עינו של שופמן.⁶⁹³ אחד הנסיונות של יוסף פאלק לעזור לשופמן היה לערוך לכבודו, יחד עם מוקירי שופמן האחרים בווינה, נשף ספרותי (סוף 1935 או תחילת 1936), שמטרתו היתה לאסוף כספים בשבילו, אולם ממכתבו של שופמן אליו, ניכר, ששופמן חושד שהמסיבה לא עלתה יפה: “אני רואה שקהל השומעים היה מצומצם מאד. ההיה לפחות כדי מניין?”⁶⁹⁴

במכתביו אליו גילה שופמן מה שסתם במכתביו לידידיו בארץ־ישראל באשר לאי־רצונו לעלות לארץ והסתייע בו הרבה בקשר לסידורים המינהליים הכרוכים בהכנות לעלייתו, שנמשכו במשך כל הזמן. ממכתבים אלה מסתבר, שבחודש מרץ 1936 כבר היה מונח הסרטיפיקט של משפחת שופמן במשרד הא“י בווינה, אבל שופמן לא הספיק להכין את ה”דרכיות" המיוחדות שלו – דרכון־ננסן⁶⁹⁵ – וגם לא הספיק לגייס את סכום הכסף הדרוש להוצאות הנסיעה,⁶⁹⁶ ולכן אבד תוקפו של סרטיפיקט זה, והוא היה צריך לבקש חדש, וכך נדחתה שוב הנסיעה לסתיו: “נו, בדיעבד, אולי יותר טוב כך, היינו שהנסיעה תהיה בסתיו, אחרי עונת החום.”⁶⁹⁷ במכתביו לפאלק הוא גם מבקש את תיווכו בינו לבין הנדבן דלפינר בעניין הוצאות הדרך, וכן לדעת בעזרתו את רשמיו של קרובו קלינגהופר, ששב זה עתה מארץ־ישראל. באמצעותו הוא מבקש לקבל הערכה כספית של הסכומים הדרושים לו להוצאות הנסיעה ולסידורים הכרוכים בכך, ומגיב על הודעתו של פאלק, שגם הוא עתיד לנסוע בקרוב לארץ־ישראל: “כן, פאלק, מאד אפשר הדבר שניסע בקרוב יחד. כן, עלה נעלה – מה לעשות?! מובן, שרגשותינו בנוגע לכך שונים… לא צריך לשכוח, שאתה נוסע קודם כל אל בנך. בכלל הייתי יועץ לכל העומדים לעלות לא”י שישלחו לשם את בניהם לפניהם…"⁶⁹⁸

ממכתביו עולה דבר מעורבותו הנמרצת והבלתי־נלאה של ברל כצנלסון בהבאת שופמן לארץ־ישראל: “קיבלתי מכתב מברל כצנלסון. הוא שמח לבואי ומזדרז להזמינני בתור עובד קבוע ב’דבר'.”⁶⁹⁹ באחד ממכתביו לשופמן כתב ברל: “קציר ספרותי זה, שהתחיל בברנר ובך והמשיך בשמעונוביץ – יש בו… מן הגבורה המנצחת. יותר ממה שנגלה לכם.”⁷⁰⁰

ח. "מאורעות 1936 (1936–1937)

מאורעות תרצ“ו “סיפקו” לשופמן תירוץ נוסף ו”חיזקו", כביכול, את עמדתו לדחות שוב את עלייתו.

למעלה מחודש לאחר ביטול הסרטיפיקט הוא משלים בשל “המאורעות” עם דחיית עלייתו לארץ־ישראל לזמן־מה, ובגלויה לפאלק הוא כותב בגילוי־לב:

מנוסחת כאן תיאוריית־הפחד של שופמן בתמציתיות ובמלוא גילוי־הלב. אולם בעוד שהוא מהסס ונשאר, קם ידידו פאלק ועלה, ושופמן מגיב על גלויית־הפרידה שלו:

היתה לו הרגשה, שמאורעות 1936 חיזקו את עמדתו והחלישו את זו של היושבים בארץ־ישראל, ומכתביו בתקופה זו נכתבו בנימה של רחמים עליהם הנתונים בסכנה:

עם הגיעו לארץ־ישראל שיגר פאלק לשופמן מכתב ראשון מרשמיו בארץ, ועל כך עונה לו שופמן במכתב ארוך שלא כדרכו:

ובשולי המכתב:

ניכר, שעניין החום והקור איננו קשור רק לטמפרטורה, אלא יש כאן רמז גם לאווירה, ושופמן מנסה להסיק שהאווירה בא"י שפגש פאלק היא קרה.

שופמן מוסיף לחקור את פאלק על המוצאות אותו בארץ־ישראל:

פוזננסקי ווולפובסקי ממשיכים לעודד את שומפן בנקודה רגישה אצלו, שבה הם יכולים לסייע בצורה הטובה ביותר, ביצירת הרגשה של דעת־קהל אוהדת ואף מעריצה הקיימת בחוגים רחבים בארץ־ישראל. כך, למשל, כותב לו פוזננסקי, ששלח לו חוברת של ‘מבפנים’ ובה: “רשימה על ספר ד' שלך. הכותב – עלם טוב, בעל כוונות טובות. תמצית דבריו – קריאה לך לבוא לכאן…”⁷⁰⁶ ועל־גבי אותו דף מוסיף ולפובסקי ברוח דומה: “מאז נזדמן לי לבקר פעמים אחדות במסיבות פועלים, ובכל מקום הייתי נוכח, במקרה בשעת שיחות עליך. בקבוצת ‘נענה’ פגשתי בחורה צעירה ונאה, תמימת־חן, שקראה בספר ד' שלך ודיברה בטעם ובהנאה על רשימותיך. כדאי היה לך לבוא – לו גם לשם ראייה ושמיעה מעין אלו.”⁷⁰⁷

ואכן, אותה רשימה של זרובבל גלעד שרומז עליה פוזננסקי, אופיינית למעריצי שופמן בארץ־ישראל, והיא מתארת את ישיבתו של “אותו אח גדול ויקר” “בין זאבים”, כשהוא יודע “כי אין ואין אחיזה שם – ‘הן דמנו הפקר’…”. הרשימה מסתיימת, שלא כרגיל, בקריאה: “– בואה, בוא! כאן, למרות הכל, האור עוד גנוז.”⁷⁰⁸

גם קריאה נרגשת זו לא עשתה את שליחותה, ושופמן מוסיף להסס ולהביע את הסתייגויותיו במכתביו ליוסף פאלק (שלא הגיעו לידי), הנמצא כבר בארץ־ישראל ומוסר לו רשמיו ממנה, ומצטרף לאחרים בהמריצו אותו לבוא. ראשון המכתבים לפאלק בארץ, ארוך שלא כרגיל, חוזר ומסכם את כל הנימוקים בעד ונגד:

בסיומו של המכתב, ברכות לא"צ גרינברג ובקשה לקבל את ספרו ‘הקטרוג והאמונה’ וכן לליכטנבום, ובקשה לקבל את תרגומו לספרו של ורפל ‘ארבעים יום’.

עידוד ותמיכה להישארותו מחוץ לארץ־ישראל מקבל שופמן ממקור בלתי צפוי ביותר, מידידו משכבר א“צ גרינברג. בראשית 1936 יצא לאור ‘ספר הקטרוג והאמונה’, שבו הגיעה לשיאה השירה הפוליטית של אצ”ג. באותה תקופה גם הגיעה המחלוקת בינו לבין המחנה הפועלי לשיאה.⁷¹¹ על רקע זה הוא שולח לשופמן את ספרו החדש ומוסיף: “אתה צריך להתברך, ששירתך היא בת נופים אחרים: נופי חמד ומעיינות.”⁷¹² שופמן קרא בעיון רב ספר זה וכתב לו דעתו עליו (במכתב שלא הגיע לידי), ובהזדמנות זו תמה על שאורי צבי אינו קורא לו, כאחרים, לבוא לא"י.⁷¹³

מתוך אותו הלך־רוח הוא יכול להמשיך ולכתוב לפוזננסקי: “ואשר לי – הרי אני שרוי עדיין בעפ”ד [על פרשת דרכים] מציק – לא לכאן ולא לכאן…" ומנסה לעודד את עצמו, בשבחו את סיפורו של ולפובסקי “ילד יוּלד לנו”: “הרי שהחומר בא”י אינו חומר גרוע כל עיקר, אלא שזקוק היה ליוצר – וזה בא!!"⁷¹⁴

עד כדי כך לא חש שהקרקע מתמוטטת תחת רגליו, שעוד בסוף 1937, כשקרא על התמשכות המאורעות בא"י, הוסיף לכתוב לידידיו: “לבי חרד לכם ולשלוות נפשכם עם התחדשות המהומות תחת שמיכם.”⁷¹⁵ באותו פרק זמן ביקר אצלו שוב שלום שטרייט, והיה זה, כנראה, הביקור האחרון אצלו, לפני שעלה לארץ־ישראל.⁷¹⁶

שופמן מחפש עידוד גם אצל דניאל פרסקי “האמריקני”: “ספר נא לי מרשמיך בא”י. ידידי שם רוצים להעבירני אליהם, אבל אני – מהסס מאד. העובדה שסופרים אמריקאים (היודעים אנגלית וכו') חוזרים, סימן לא טוב. [– – –] מה דעתך אתה?"⁷¹⁷

דניאל פרסקי, שעשה בארץ־ישראל שלוש שנים (1930–1933), ביקר אצל שופמן בווצלסדורף (אוגוסט 1930), הזכיר מידי־פעם את שמו ברשימותיו הרבות בעיתונות העברית ונמנה עם חוג ידידיו.⁷¹⁸ התנהלה ביניהם חליפת מכתבים, שרובם לא הגיעו לידי, ובתוכם גם תשובתו של פרסקי למכתבו זה של שופמן, ואיני יודעת מה יעץ לו. ייתכן, שרשמי ביקורו, שנתפרסמו דווקא במועד זה, מטרתם היתה לעורר את דעת הקהל לסייע לשופמן ולעשות הכל כדי להוציאו מכפרו השרוי בסכנה.

ט. שנה אחרונה (1938): “מין שכרון כללי”⁷¹⁹

גם בראשיתה של שנה זו עדיין שומר שופמן על מראית־עין של חיים תקינים, ובמכתביו לידידיו הוא מוסיף לבקש כמנהגו, שישלחו לו מן הספרים המתפרסמים בארץ־ישראל. מברקוביץ הוא מבקש את ‘ימות המשיח’ שלו,⁷²⁰ וליעקב פיכמן הוא כותב מכתב מפורט על תכניותיו להשתתף ב’מאזנים', לכתוב “טרילוגיה”, כלשונו, ומפציר לשלוח לו קבוצה שלמה של ספרים: כרך איגרותיו של ביאליק, סיפורו של פוגל “לנוכח הים”, ‘ספר הדמעות’ לברנפלד, ומוסיף להתעניין בוויכוחים הספרותיים, המתנהלים מעל דפי העיתונות בארץ.⁷²¹

באותה שנה מתנהלת חליפת מכתבים ערה עם ירוחם טולקס, שהיה המורה לעברית של משה, בנו של שופמן, במסגרת ההכנות של משפחת שופמן לעלייה לארץ־ישראל. מרבית המכתבים מוסבים על לימודיו של הבן,⁷²² אולם בחלקם הם נוגעים גם לעניין עלייתו (במיוחד החל מאפריל 1938), שכן טולקס הציע “לחוש לעזרתו” של שופמן ולסייע לו גם בכסף וגם בסידורים שונים, ואכן עמד בכל הבטחותיו במלואן.⁷²³

דומה, שרק בראשית חודש מרץ 1938 החל שופמן להרגיש, שאכן הקרקע בוערת מתחת לרגליו, וכי העלייה לארץ־ישראל היא עתה הכרח, ושוב אין לדחותה יותר. מכתבו ליוסף פאלק בארץ־ישראל מעיד על הכרה זו, והוא נקודת־מיפנה, אם כי גם בו הוא מנסה עדיין להתלוצץ ולא להיתפס לבהלה:

ברוח זו הוא כותב גם לדיזנדרוק, ויש במכתב לא רק בקשה נואשת לעזרה כספית, אלא גם נימה של צוואה:

בסוף חודש מרץ ותחילת אפריל 1938 נתפרסמה על־ידי סוכנות סט“א שמועה, ששופמן נאסר, שהגיעה גם לעיתונות בארץ והקפיצה מיד את כל ידידיו של שופמן, וביניהם משה ברסלבסקי, נחום בנארי ובמיוחד ברל כצנלסון. האחרון, שטיפל ללא לאות בהעלאתו לארץ־ישראל, חשש, שלא הספיק, וכי כל מאמציו עלו בתוהו, ושיגר מיד מכתב בגרמנית לאַני, אשת־שופמן, בצירוף חמש לי”ש, ושאל על מצב בריאותו של בעלה, כיון שלא רצה להזכיר במפורש את המאסר, כדי שלא להזיק לו.⁷²⁶

לשופמן עצמו נודע על מאסרו ממכתבו של ברל כצנלסון, כפי שהוא כותב לדיזנדרוק במכתב, שבו הוא חוזר ומבקש את עזרתו בענייני הכספים, שהסתבכו והלכו, ומסיימו בנימה נואשת שלא כדרכו: “אני נושא את נפשי אל אותה שעה, בה נשב שנינו יחד, אני ואתה, אי בזה בת”א. האזכה לכך?"⁷²⁷

מקור הטעות בשמועה על מאסרו של שופמן היה, כפי הנראה, בגלל הדמיון בשמות בידיעה שפורסמה על מאסרם של האחים שיפמן – “ברוידער שיפמן”, שהיו פירמה מפורסמת בווינה. שופמן כעס מאד משנודע לו על כך, כיון שחשש שזה עלול להזיק לו.⁷²⁸ ב’מפנים' התפרסמו שתי תגובות על מאסרו של שופמן. משה ברסלבסקי הגניב הערה על כך ברשימתו על גנסין.

בנימה ביקורתית יותר הגיב נחום בנארי, תחת הכותרת: “בּטחָה פטאלית”, בהאשימו בגלוי, אולי בפעם הראשונה והיחידה, את שופמן, על שלא הסיק את המסקנות מן המצב שהיה עֵר לו:

בכך הגדיר בנארי בתמציתיות את הסתירה, שבתוכה חי שופמן באוסטריה במשך תקופה ארוכה מאד.

בינתיים הסתבכו והלכו לא רק ענייני הכספים של שופמן, אלא גם סידור הדרכונים. במצב נואש זה הציע לו ירוחם טולקס “לחוש לעזרתו”, ושופמן מקבל את ידו המושטת לעזרה, אם כי מפקפק ביכולתו: “נגעה עד לבי נכונותך ‘לחוש לעזרתי’. אבל האמנם יש לאל ידך?… [– – –] אם יש בכוחך לעשות מה למעני בכיוון זה מיד – הייתי אסיר תודה לך כל הימים. ברצונך איני מפקפק. אבל התוכל?!”⁷³¹

ואכן, טולקס לא הכזיב ושלח לו משלו סכום כסף נכבד, והצליח אף לגייס סכומים נוספים ממוסדות הקהילה ומאנשים פרטיים, ושופמן מודה לו בהתרגשות: “פעלך זה העמידני על אופייך לגמרי. רק בכגון דא ניכר הידיד, ניכר האדם… בעת צרה מרגישים זאת במיוחד.”⁷³² וכן: “באמת הגדלת עשה! אבל לבי נוקפני, ידיד יקר, שמא הציקות על־ידי כך לעצמך. אני מהסס מאד…” – ובאותו מכתב: “כי חוץ מהצד החמרי שבדבר אני שמח מאד, על שרכשתי לי בהיסח הדעת – הרשני נא להגיד לך את כל לבי – ידיד, אדם, שמעטים כמותו…”⁷³³ ולאחר מאמץ נוסף של טולקס: “תודות אין קץ. אזכור לך זאת לברכה כל הימים.”⁷³⁴

שופמן מזמין את טולקס לבקר אצלו בווצלסדורף לפני נסיעתו ולבחור לו מספריו כאוות נפשו, כיון שהחליט שלא לקחתם לארץ־ישראל: “כי למה אסחבם ואכניס תבן לעפרים?”⁷³⁵ אולם בחודש לאחר מכן הוא חוזר בו מהזמנתו זו, שכן: “עם כל רצוני לארחך, אני סובר שאין זה דבר בעתו. חוששני מאד, שלא תהיה לך קורת־רוח יתרה מזה. חוץ מקושי הנסיעה בכלל בשרב זה, טילטולי הדרך וכו', הרי גם אצלנו עתה תוהו־ובוהו, ערבוביה – ואין נחת. [– – –] איני חושש אלא לאי־נוחיות הצפויה לך.”⁷³⁶ ואשר לעניין הספרים, הרי הם יועברו לווינה ליונה גלרנטא יחד עם הרהיטים, שאותם לוקחת לעצמה, אחות אשתו, בצירוף הוראה מיוחדת לאפשר לירוחם טולקס לבחור מתוכם כל מה שיירצה: “ובכן, הספרים נתונים־נתונים לך אצל גלרנטר.”⁷³⁷

שופמן לקח את הכספים מירוחם טולקס כהלוואה, על מנת להחזיר, כפי שהוא כותב במכתביו אליו, אולם לפי דברי טולקס לא הוחזרו הכספים, והוא לא תבע אותם מעולם. בשעה שכבר היו שניהם בארץ, וטולקס היה במצב קשה בגלל הניתוח בעיניו ואבדן כוח ראייתו וביקש משופמן הלוואה – זו לא ניתנה לו, מאז לא נמשכו היחסים הקרובים ביניהם. גם מספרייתו של שופמן לא נהנה טולקס, לפי עדותו, שכן קיבל מגלרנטר חוברות חסרות־ערך בלבד.⁷³⁸

ביום 7.5.1938 מודיע שופמן לטולקס, שהדרכונים סודרו, רשיון היציאה ניתן ומחכים לסרטיפיקט, שהובטח מתל־אביב. ביום 9.6.1938 הוא מבשר לו שהודיעוהו מתל־אביב, שהסרטיפיקט נשלח למשרד הא“י בווינה, וכן נשלחו כרטיסי אנייה לטריאסט. ביום 29.6.1938 מסתדרים כל העניינים, והוא מבשר לו, שיוכלו לנסוע בעוד כשבועיים. בגלויה מיום 7.7.1938, שנשלחה כבר ללא כתובת השולח, בישר לטולקס: “נראים הדברים שניסע ביום ב' או ביום ג' הבא” ומוסר לו את כתובתו בתל־אביב, אצל דוד שמעונוביץ. והסיום: “והריני לוחץ את ידך בתודה על כל אשר גמלתני. הודיעני נא מכל אשר אתך – באשר אני וגם באשר אתה שם. ושא שלום!!”⁷³⁹ ירוחם טולקס עצמו אף הוא היה בר־מזל ועלה לארץ בשנת תרצ”ט, לאחר שנתקבל כתלמיד באוניברסיטה העברית בירושלים.⁷⁴⁰

את הגלויה האחרונה מאוסטריה (9.7.1938) שיגר שופמן לברל כצנלסון, שטרח ללא ליאות⁷⁴¹ לחלץ את שופמן ממקומו ולציידו לא רק בסרטיפיקט, אלא גם בהוצאות הנסיעה ובכסף הדרוש לו לסידוריו הראשונים בארץ, וכן דאג למקום עבודה קבוע ב’דבר‘: "כצנלסון יקר! מחרתיים ביום ב’ אנו יוצאים לטריאסט, וביום ד' הבא, היינו ב־13 ליולי, אנו מפליגים באניה ‘גליליה’. להתראות!!"⁷⁴²

ביום 18.7.1938 הגיעה משפחת שופמן לארץ־ישראל, והחלה תקופה חדשה בחייו כביצירתו. בין הרשימות והסיפורים שנכתבו בשנים הראשונות לישיבתו בארץ, שהיו גם שנות מלחמת־העולם השנייה, ישנן כאלה המתארות לא רק את הרשמים הראשונים מארץ־ישראל, אלא גם את הרשמים האחרונים מהישיבה בכפר האוסטרי.⁷⁴³ “תאוות הרציחה” של האיכרים בכפר (“טבטונים”); התמוטטות סדרי החברה עם השתלטות הנאציזם: "עד שבא אותו היום המר והנמהר שבו חרג הברדלס הנאצי ממסגרותיו וזינק החוצה בכל פראותו (“הדירקטור וולף”) וגרם לכך, שהסוחר היהודי הישיש, יחד עם מנהל הבנק, יעמדו בפני התאבדות; הרגשת חוסר־האונים וחוסר־המוצא של המשפחה היהודית היחידה בכפר, שהנאציזם הקיף בו את הכל (“לבדנו”); הבדידות וההתנכרות שהיתה מנת חלקה של משפחה זו (“פרנצל”), העובדה שההפצצה פגעה דווקא בשכן הטוב, היחיד שלא התנכר להם (“דווקא…”); ההכנות האחרונות של מכירת הרהיטים וכלי המטבח, האריזה והסידורים הפורמאליים השונים, כשהמאסר צפוי בכל רגע: “מעם האוטו יקחוני אל הגרדום!!…” (“הז’נדרם”); הסידורים האיטיים והמעצבנים של הדרכונים, כשלפקיד במשרד יש זמן, וההרגשה היא: “שוב אין לשהות כאן אף רגע,” “בכל רגע אתה עלול להיחטף באמצע הרחוב ולהישלח למחנה־הסגר. ומסביב קול עם־הארץ ברעו; תהלוכות־נצחון שאין להן סוף. רועדת האדמה. ההידרה הנאצית משתוללת בכל קדקדיה!” (“אל מעבר לגבול”); והקללה הנמרצת לעיר וינה, שהפכה את עורה, בסיגנון התוכחה, החורג מסיגנונו המאופק של שופמן:

בארץ (תמוז תרצ“ח – סיון תשל”ב)

א. “על משמרת החיים” (יולי 1938 – יוני 1972)

שלושים וארבע שנים חי שופמן בארץ־ישראל, מהן 16 שנים ראשונות בתל־אביב ו־18 בחיפה. שתי התקופות שונות זו מזו. שנות תל־אביב היו שנים סוערות ביותר: חבלי ההתאקלמות בארץ, מלחמת־העולם השנייה, המאבק להקמת המדינה, שנות המדינה הראשונות. שופמן לקח חלק בפעילות זו, בעריכה (‘הד ירושלים’, ‘מעט מהרבה’, המדור הספרותי של ‘ידיעות אחרונות’); בפולמוסים שונים (ספרות־הקיבוץ); בהוצאת ספרים חדשים (‘בטרם ארגעה’, ‘במלקחיים’) ובהוצאה מחודשת של ארבעת כרכי כתביו (תשי"ב); ובעיקר בהשתתפות קבועה מדי שבוע בעיתונות (‘העולם’, ‘דבר’ ולאחר־מכן ‘ידיעות אחרונות’) ובכתבי־העת (‘מאזניים’). שנות חיפה, שנות הזיקנה והשיבה, היו היפוכן, לא רק בגלל גילו המתקדם, שכן הוסיף לכתוב עד גיל 90, אלא בעיקר בשל העדר מאורעות חיצוניים מיוחדים. על־אף ההתרחשויות (מלחמת־קדש ומלחמת־ששת הימים),היו אלה שנים שקטות למדי, שבראשיתן המשך הכתיבה האינטנסיבית (‘דבר’, ‘ידיעות אחרונות’) והוצאת כרך חמישי של כתביו, ובסופן, בשנות השיבה, כתיבה לעתים מזומנות ונדירות בלבד (‘כרמלית’).

שתי תקופות אלה שונות זו מזו גם במקום שתופס שופמן בחיי התרבות והספרות בארץ. עד קום המדינה הוא משתתף פעיל במתרחש, נדרש ואף נענה להשמיע את קולו בהזדמנויות שונות, מכובד בזכות כתיבתו בהווה ובעבר, נלחם בחדש ההולך ותופס את מקומו. לאחר קום המדינה, ובעיקר עם המעבר לחיפה, על־אף השתתפותו הקבועה במדורים המיוחדים שלו בעיתונות, שמו ידוע בעיקר לבני דורו, ואילו הדור החדש רואה בו לא־פעם “מי שהיה”, שיש להתייחס אליו בכבוד, שעצם נוכחותו מעוררת תמיהה והשתאות, אולם שוב אין לו השפעה על ההתהוות הספרותית בהווה. גם התקווה, שיחדש ימיו כקדם וישוב לכתוב סיפורים ארוכים, שנגוזה, ותוספת קיצור־על־הקיצור, שחלה בכתיבתו, סייעו לדחיקת מעמדו, אפילו בקרב אוהדיו משכבר. לא מעטים מקהל הקוראים החדש הכירוהו אך ורק לפי “ניצנוציו” ולא ראו בו סופר במובן המקובל עליהם. עם זאת, במשך כל השנים הוסיפו מעריציו הקודמים לשמור לו אמונים בכל אשר כתב. ועליהם אף נוסף קומץ קוראים־נאמנים חדשים.

בשנים אלה כתב שופמן הרבה מאד על נושאים רבים מאד, שונים ומגוונים, מהם ספרותיים טהורים, מהם אקטואליים מובהקים, ומהם המשלבים את שאלות הספרות והשעה. יש הממשיכים בעקביות נושאים, שכתב עליהם בעבר, ויש חדשים, הקשורים במדינה ובכל הכרוך בה.

מספר הדברים שכתב מגיע למאות רבות, ורק מיעוטם כונס. הקריאה בהם כמוה כקריאה ביומנו הפרטי של אדם, הרושם לעצמו את הגיגיו על המתרחש סביבו ובנפשו, אולם בה בשעה יש בהם מן היומן־הציבורי של הכלל. זוהי השתקפות אישית של ההתרחשות החיצונית־ציבורית, כמעט בכל תחומי החיים, תוך נקיטת עמדה, הבעת דיעה, השמעת ביקורת ומתן עצות. זהו קולו הקבוע של איש־הרוח העצמאי, המגיב בהתמדה על המתרחש והחייב דין־וחשבון אך ורק לכוח השיפוט שלו.

השפעתה של כתיבה מסוג זה תלויה בדור הקרואים ובמעמדו של הסופר בתוכו, לא פחות משהיא תלויה באיש הרוח עצמו, ומטבעה שהיא מוגבלת, ומדידתה קשה. אם חל פיחות במעמדו של איש־הרוח בכלל, לא פסח גם על שופמן. ללא אבק־מליצה אפשר לומר, שלמעלה משנות דור עמד שופמן בהתמדה “על משמרת החיים” במדוריו הקבועים בעיתונות, בעיקר ב“ניצנוצים”, וההרגל לקרוא בהם נהפך לטבע שני לקוראיו. אבל לא־פעם ההרגל מפיג את החידוש וההפתעה, והביקורת מאבדת מיעילותה ומכוחה. גם העובדה, שבעל־ה“ניצנוצים” שייך לדור הקודם, ואין עמו בשורה חדשה לדורו ביצירתו (כנתן אלתרמן, למשל), סייעה למעמדו השולי. עם זאת, רווחה ההרגשה, שטוב שיש עמנו איש־רוח מדור־הראשונים, שעינו פקוחה על הנעשה, והוא נותן ביטוי ללא־חת לאשר עם לבו, מוכיח ומייסר, מנחם ומעודד. שכן, זהו התפקיד המסורתי, שהועידה החברה היהודית, משכבר, לסופר ולאיש־הרוחב בקרבּה.

פרק זה, כקודמיו, מתבסס על חליפת המכתבים בין שופמן לאחרים ועל דבריו ודברי אחרים עליו, המפוזרים בעיתונות ובכתבי־העת. התקופה מתאפיינת בריבוי העניינים, ששופמן קשור בהם והאישים, שבא עמהם במגע, ועל־אף מידת הפירוט שבו, נכלל בו מיבחר בלבד מתוך השפע הגדול. ככל שמתקרבים לזמן שבו נכתבים הדברים, מתרבים האנשים החיים עמנו כיום, הקשורים בנושאים הנדונים כאן, ויש לשער שרבים עדין טרם מסרו את ארכיוניהם לרשות המחקר. ביחס לאנשים ולעניינים רבים, טרם נוצר מירווח הזמן ההולם, המאפשר דיון חפשי ומשוחרר.

ב. קבלת הפנים (תמוז תרצ"ח)

ביום י“ח בתמוז תרצ”ח (18.7.1938) הגיעה משפחת שופמן לתל־אביב ונתקבלה בחמימות מרובה על־ידי “משפחת הסופרים” והקהל הרחב. העיתון ‘דבר’ הקדיש את דבר־המערכת שלו “דבר היום” לבואו, בצירוף תמונתו בעמודו הראשון,⁷⁴⁴ וב’הארץ' הפליג משה בן־אליעזר⁷⁴⁵ בשבח יצירתו של שופמן וסיכם בהתרגשות:

למחרת התפרסם ב’דבר' תיאור מפורט של קבלת־הפנים הכפולה, שנערכה לו מטעם פועלי־הנמל ואגודת־הסופרים: “בשם כל פועלי הנמל, סבלים, סוורים וספנים, בירך חבר המועצה בן־אברהם וראש קבוצת הסבלים בן־יעקב: ‘[– – –] הים העברי ימצא את גאולתו יחד עם הידיים העבריות בידי הסופר העברי.’”⁷⁴⁶

במשלחת מטעם אגודת־הסופרים שבאה לפגשו היו: אשר ברש, אברהם ברוידס, שלמה הלל’ס, שאול טשרניחובסקי, פ. לחובר, יעקב פיכמן, מנחם פוזננסקי ודוד שמעונוביץ, ומנחם גנסין מטעם “הבימה”. בין הבאים היו גם נציגי הסוכנות. הכתבה מתארת, כיצד הגיעה האנייה “גליל”, ובה כמאתיים נוסעים,⁷⁴⁷ לנמל תל־אביב, וכיצד נתקבלה המשפחה בירידתה, לאחר ביקורת התעודות, בקריאות, במחיאות־כפיים ובדמעות־גיל. “בין שאר דבריו הקצרים אמר שופמן, כי בשעה שעזב את וצלסדורף, כפר מושבו באוסטריה, בכה כל הרחוב.”⁷⁴⁸

היו אלה ימים קשים בארץ ובעולם, והידיעות המרכזיות בעיתונות סיפרו על מאורעות הדמים בארץ. התנפלויות על יישובים, רצח יהודים, הפרעות לתחבורה בכבישים היו מעשים שבכל יום. ב־21.7.1938 נערך סיכום האבידות במשך השבועיים שחלפו: 77 הרוגים ו־247 פצועים. היישוב השיב מלחמה שערה, ונזכרים שמות היישובים שהתגוננו: בית יוסף, רמת־יוחנן, גבעת עדה. הידיעות מן העולם היהודי סיפרו על התארגנויות בעולם לסיוע לפליטים, על הדאגה ליהודי אוסטריה וגרמניה והמאמצים להשיג רשיונות עליה בשבילם, על גל ההתאבדויות בווינה (“הדירקטור וולף”), ועל זוועות הטירור הנאצי באוסטריה. הידיעות מן העולם הגדול עוסקות במוסוליני, בפרנקו, במדיניות “הגזע” הנאצית ובהתארגנויות שונות של המדינות באירופה.

הרשמים הראשונים של שופמן היו נלהבים מאד. שישה ימים לאחר בואו, בשעה שישב עם דוד שמעונוביץ בדירתו החדשה (ברחוב ריינס 17 בת"א), כתב לצבי דיזנדרוק:

למכתב זה הצטרף גם שמעונוביץ, שסייע למשפחה בקניות הנחוצות, ודיווח: “זה שישה ימים שהוא אתנו, וכבר הספיק לשכור דירה, ואם איני טועה גם התאקלם במקצת. מצב רוחו טוב וגם בריאותו בסדר גמור. כה לחי!”⁷⁴⁹

המכתב השני מאותו זמן הוא לברל כצנלסון, תומכו ומסייעו: “הרהיטים, הוצאות שונות ומשונות בלתי צפויות מראש כלל וכו' וכו' (יחד עם סילוק חוב גַרַצי) – אכלו את כל הכסף שנתת לי ונשארנו פתאום בלי פרוטה.” והוא מבקש לדעת: “איזה סכום משלי עוד ישנו ברשותך.”⁷⁵⁰

תשובתו של דיזנדרוק על חבלי ההתאקלמות של שופמן: “נו, עכשיו בוודאי כבר הגעת אל אותה הרגשה ראשונה של ‘בבית’ כשמתהלכים בחוצות תל־אביב. חבל רק שדווקא הימים הראשונים לבואך ימים לא טובים היו, מהצד הפוליטי, כי למרות הבטחון הגמור בת”א הרי ההזדעזעות הכללית ניכרת ומורגשת שם ביותר."⁷⁵¹

כל העיתונות העברית הקדישה מקום נרחב לציון המאורע. היו שהסתפקו בברכה קצרה בלבד, ובמילים היפות למעמד זה: ל.ר. (גבריאל טלפיר) ב’גזית‘; מ.ק. (משה קליינמן) ב’העולם’; כ. (ישראל כהן) ב’הפועל הצעיר‘; י. מתבונן (יצחק למדן) ב’גליונות’; מ. בן־אליעזר ב’הדואר'.⁷⁵² אגודת־הסופרים ערכה מסיבה לשופמן, שנוכחו בה “למעלה ממאה סופרים למן הישישים והוותיקים, ידידים מנוער, ועד לפרחי סופרים צעירים, וגם קוראים מעריצים רבים.”⁷⁵³ מרשים הוא ריבוי המדברים והמברכים: דוד שמעונוביץ, יעקב פיכמן, פ. לחובר, אשר ברש, יהודה בורלא, שלום שטרייט, שאול טשרניחובסקי ודוד זכאי בשם ‘דבר’.

המברכים רואים בשופמן בן או אח אובד החוזר למשפחתו, משפחת הסופרים. רבים מזכירים את חווית הקריאה בסיפוריו ומנסים לסכם את הנושאים שהכניס לספרות העברית ואת סימני־ההיכר של כתיבתו. בדברי המברכים חוזרות המלים: תמציתי, סוד־הצימצום, משורר החוויה תעלומת החיים, האהבה, הגבר והאשה. כמעט הכל מזכירים את היותו אחד מן “השלישייה המהוללה” – ברנר, שופמן וגנסין – ואת השמחה על כך, שנדודיו ב“מדבר הגלות” נסתיימו: “מעתה על קרקעה המוצק של המולדת” (מ.ק.) הכותבים מביעים תקוותם, שהישיבה בארץ תהיה “מקור ברכה ליצירתו החדשה במקלטנו האחרון הזה” (י. מתבונן). בנסיון לאפיין את המיוחד שביצירתו מרבים המדברים להסתייע בפסוקים מסיפורי שופמן, ובמיוחד “אדם בארץ” (טשרניחובסקי), וכן: “יהודי יפה בארץ היפה” (אשר ברש).

דומה, שרק ב’גליונות', שלעורכו היו “חשבונות” קודמים עם שופמן, נזכרו הנסיבות המיוחדות של התקופה, שבעטיין הגיע שופמן לארץ, ואילו האחרים בחרו להתעלם מהן ביום חג זה: “הנסיבות שהביאוהו משם והימים שבהם הוא בא לכאן, אינם יפים לתשואות־פגישה ולחגיגות קבלת־פנים. הבורח משם ועולה לכאן, הוא כבורח מן האש ובא אל האש. אלא שהבריחה היא מאש המפולת והחורבן, והעלייה היא לאשו של כור ייסורי־תקומה וחבלי־בניין, כור־מסה אחרון לאומה.”

תשובתו של שופמן למברכיו מכילה בתוכה את כל סימני־ההיכר של אישיותו: היא קצרה, חכמה ותמציתית, נהנית וחוששת, מתלהבת וצינית כאחד:

בשנים תרצ“ח–תרצ”ט הוסיפו מרבית העיתונים לפרסם מאמרי הערכה על יצירתו, שיש בהם ניסוח ראשון של כמה מן התכונות המאפיינות אותה.⁷⁵⁵

ג. “הזמנה חברתית” (תרצ“ח–תרצ”ט)

לא בקלות חידש שופמן את כתיבתו בארץ. דומה, שהדבר הראשון שפרסם היה סיפורו: “קיבוץ גלויות”, שנכתב ארבעה חדשים לאחר עלייתו, ומסקנתו: “עם העבר לא כדאי לבוא במגע.” הד לקושי לחזור ולכתוב נשמע במכתבו לצבי דיזנדרוק:

שופמן מבקש ממנו סיוע כספי נוסף, “עד שאתחיל לעבוד”, ומבטיח: “אני אתחיל לעבוד – בקרוב!” תוך התעניינות במצב בריאותו של דיזנדרוק הוא מגלה: “אגב, בווצלסדורף חשתי גם אני בלבי מאד, והרופאים הזהירוני ואילפוני הרבה: כך וכך להתנהג וכו' וכו'. והנה כאן, בת”א כמעט שאיני מרגיש כלום. כך דרכו של לב!…"

גם במכתב לירוחם טולקס, שעשה מאמצים לעלות לארץ כתלמיד האוניברסיטה העברית בירושלים, נשמע הד ממצבו הכלכלי הקשה: בווינה היה לי ציור כוזב ממצב הדברים כאן, היינו, מעניין היכולת והרצון של האנשים העומדים כאן ליד ההגה. האדם היחידי שעל ידו אולי יכולתי לבצע מה, הוא ברל כצנלסון, וב.כ. זה היה קודם בירושלים ועכשיו הריהו בלונדון."⁷⁵⁷

כך הוא מפרט את מצבו הקשה, שהורע עוד יותר בשל קיצוץ התמיכה החדשית מקרן מץ ו“היקרוּת”, גם במכתב לברל כצנלסון ומבקש להגדיל את המיקדמות שהוא מקבל.⁷⁵⁸

תשובתו של דיזנדרוק, שנכתבה חודשים אחדים לפני פרוץ מלחמת־העולם השנייה, חברית ומעודדת:

אולם,דיזנדרוק אינו יכול לעמוד הפעם לשופמן בשעת דחקו, כיון ש“כל המקורות חרבו בשעה זו, שהכל נתבעים ונותנים לצרכים התכופים המרובים באירופה.”

לאחר שהצליח שופמן לארגן את כל “התוהו הזה” שבקרבו, החלה השתתפותו הקבועה ב’דבר‘, שפירסם בו במרוצת תרצ"ט כ־20 רשימות וסיפורים. כבר בדברי הסופרים־המברכים, מיד עם בואו לארץ, חזרה ועלתה התביעה החברתית להשמיע את קולו, קול הסופר, “בימים קשים אלה” ולעשות את הארץ “מקור ברכה ליצירתו החדשה” (י. מתבונן). עוד יותר חזקה היתה ציפייתו של קהל־הקוראים ששופמן יתן ביטוי למציאות הארץ־ישראלית, והיא מוצאת את רישומה בקריאה “לשופמן”, שהתפרסמה ב’דבר’ ונחתמה: “ללא חתימה”,⁷⁶⁰ המשמשת כפה למעריצי שופמן מן השורה, שרבים מהם היו חברי קיבוצים. הכותב מתאר בלשון ציורית את הרגשת הקירבה לספרי שופמן השאולים מן הספרייה המקומית, שיש להם דרישה מתמדת והם חומר הקריאה המדבר ביותר אל הלב, המתאים לחינוך־הנוער וההולם להביא אל מיטתו של חבר שנפצע, הנמצא בבית־החולים. הקדמה ציורית־לירית זו מסקנתה, שהגיע תורו של הכרך החמישי של שופמן, והיא מלוּוה בסידרת שאלות רטוריות, המעידות על עוצמתה של הציפייה משופמן:

המשפט החוזר בקריאה נרגשת זו הוא: “חרד הלב”.

באווירת ציפייה דרוכה זו החל שופמן את תקופת יצירתו הארץ־ישראלית, ומיד נקלע למילכוד שאין מנוס ממנו: אם יישמע לקול־האמת שבו ויַראה כתביעתו של בעל “לשופמן”, את “העקום שבקוממיות”, יעורר את חמתם של רבים, שיטענו, שאינו רואה את הטוב והיפה שבהוויה הארצישראלית ואינו “מטה שכם לסבלנו”; אבל אם יתאר את הטוב והיפה, לא יהיה נאמן לעצמו ולמציאות המורכבת שראה בארץ, וייפגם כוח האמת של יצירתו. שופמן בחר, כצפוי, בדרך הראשונה ונשאר נאמן לעצמו ולדרך הראייה המיוחדת שלו את העולם, שלפיה אין שינוי בהוויה העכורה כתוצאה מהחלפת מקום במקום, ואפילו מקום זה הוא ארץ־ישראל, ואפילו מקום זה הוא הקיבוץ, גולת־הכותרת של מפעל ההתיישבות הציוני. שופמן רואה את שני צדי המטבע בכל תופעה, אינו מתפתה לשיר אך ורק שיר הלל להוויה החדשה, וחוזרת ההרגשה, שלא חל שינוי בין אז לעתה. ב“בעיגול”, אחת הרשימות שנכתבו על רקע כיכר דיזנגוף בתל־אביב, הקרובה למקום מגוריו, שאהב לטייל בה בקביעות,⁷⁶¹ נערכת השוואה בין שם וכאן לבין אז ועתה, שתוצאותיה הן תיקו, והסוף כאילו מטה את הכף דווקא לכיוון השלילה של כאן ועתה: “הלא מכאן, ממקלט אחרון זה, שוב אין לברוח.” בהרגשה דומה, ואף כבדה יותר, מסתיימת הרשימה “מסדה”, שנכתבה לאחר שיִט בים־המלח, סיור במפעל האשלג בסדום והצצה אל צוק מצדה: “כפליטי חרב נדמינו לפתע, כמורדפים, ואנייתנו – כאחת האניות התועות, הנודדות, אשר חוף אין להן.” הדברים, שנכתבו זמן קצר לפני פרוץ המלחמה וביטאו את הרגשתו הקשה של הכותב לאחר הגיעו ארצה, נקראים, ממרחק־הזמנים, כדברי נבואה קודרת, שנתגשמה במלוא אימתה.

הרגשת הפחד מפני הערבים חודרת לכל פינה, גם ליחסים שבינו לבינה, שהם השתקפות היחסים בין היהודי לארצו: כשם ש“המאהב הראשון עודנו אורב, מחכה לשעת כושר” להחזיר אליו את אהובתו, שדבקה באחר, כך גם ביפו: “הבעלים הקודמים הללו החושבים את עצמם ל’נגזלים' לא ינוחו ולא ישקטו” (“עם שקיעה”). הערבים כאן הם הגויים של שם, וזוהי הרגשת קבע בסיפוריו (“נכרים”).

קשיי התאקלמותם של ילדיו, כבנים למשפחה מעורבת, בארץ ובקיבוץ משמשים רקע לכמה סיפורים, כגון: “עמוס”, המסתיים בתלונה: “–למה הבאתם אותי?!…” כשם שחיבוטי הכתיבה שלו במקום החדש הם המקור לביקורתו על אווירת־החולין בארץ: “אין תחנת בינים בין ארץ ושמים.” היתרון לאווירה שם על זו שכאן מתמצה בהבדל, שבין הגג המשופע שם לבין הגג השטוח כאן: “אכן, יתרון לגג המשופע על הגג השטוח, וקשה לי לצייר משורר גדול, שעריסתו עמדה בין בתים שטוחי גגות” (“הגג”).

בשנה ראשונה זו כתב גם סיפורים על רקע הכפר השטירי (“פרנצל”, “הז’נדרם”), שהמשיך בהם כל ימיו, ואף החל בסוג חדש: “מסיפורי־הפליטים” (“הגם אתה?!”), שנהפכו לסיפורים מפי ניצולי השואה, ואף באלה התמיד שנים רבות.

ד. הוויכוח על סיפורי־הקיבוץ (תרצ"ט)

רבים ממעריצי שופמן וממוקיריו התרכזו בקיבוצים, והקשר אתם נוצר עוד בשעה שישב באוסטריה. במיוחד היה קשר קרוב עם אנשי עין־חרוד, ובראשם דוד מלץ, וגם העובדה, שבנו משה התחנך בעין־חרוד ובקיבוצים אחרים, הועילה לחיזוק הקשרים עמהם. סיפר דוד מלץ:

סיפוריו, שנכתבו על רקע חיי הקיבוץ, לא היו שונים מאלה, שנכתבו על רקע תל־אביב, ונתנו בראש ובראשונה ביטוי לאמת הפנימית של הכותב. לשני הסיפורים הראשונים מסוג זה (“לא לישון, לא לישון” ו“בין גלבוע וגלעד”) משותפת אווירת הפחד, הרגשת האימה וחוסר הבטחון, שאין מפניהם מנוס. בשניהם מופיעה דמותה של הנערה, שהמשיכה והאהבה אליה בלבד יש בכוחן להקל על האימה ולסייע בעול החיים הקשה, המוטל על הבחורים. אלא, שהרגישות לדבריו הפעם היתה גדולה יותר, אם משום שהקיבוץ היה תמיד רגיש לדברים שנכתבים עליו אם משום שהמדובר בסופר מן השורה הראשונה וברמת־ציפיות גבוהה ממנו, ואם משום שקהל הקוראים והמעריצים התרכז בקיבוצים.

על רשימות אלה, ואחרות שבאו בעקבותיהן, יצא הקצף, תחילה במכתבים פרטיים אליו ולאחר־מכן בפרהסיה, מעל דפי העיתונות.

שלמה רייכנשטיין, שבעיניו דווקא מצאה הרשימה “בין גלבוע לגלעד” חן: “והיא טובה, טובה,” צפה את הסערה העתידה להתחולל: “הלוואי שלא ינטרו לך ומסר לו את דעת־הקהל המתרעמת, ובעיקר של הבחורות, על כך ש”רק אחת בקיבוץ ושתיים בקבוצה מצא." “ובאמת: יש יותר, יש” והוא מצטרף לדעת המתרעמים:

רייכנשטיין מערער גם על ההפרזה, שנקט שופמן בכתבו: “והרובה לצדם…”, ה“מחלישה את הרושם”, ו“בעיקר מפריעות לי שלוש הנקודות.” שכאן הן גורעות.⁷⁶³

יש להעיר, ששופמן נכנע לדעת־הקהל, וכשכינס סיפור זה, שינה “לטובת” הקיבוץ וכתב על “הנערות היפות המעטות”: “אחת בקבוצה ושתיים בקיבוץ.”

רבקה גורפיין, מקוראותיו הנאמנות והרגישות במשך שנים רבות, מבטאת את דעת “הבנות” בקיבוץ, שנעלבו, אולם החוש הספרותי שלה מתגבר:

רשימתו של החותם ה.ק. ב’דבר' נושאת את הכותרת, ששופמן עצמו נתן לרשימה אחרת שלו, שהכותב מזכירה ומתנגד לה: “המשורר ובנות עמו”.⁷⁶⁵ גם הוא מגיב בהרגשת אכזבה על “הצגת הנערה היפה ‘כנקודה בתוך הנקודה’, כיחידת סגולה אשר בגללה כדאי לעבוד ולסבול” ורואה בתפיסה זו “סילוף מהותה של אותה העבודה וההאבקות” ו“פגיעה לנערה עצמה”. הרשימה פותחת בגודל הציפיות “מטבילתו הראשונה באווירת גלבוע וגלעד”; האם יוצת “זיק קודש בלב המשורר?” הידע “להקשיב להמיית התחייה?” “הייפלא, אם הלב מבקש, ולוּ אך פסוק אחד, מלה אחת אשר צליל פעמי המשיח דבק בה?” ומתארת את גודל האכזבה: “ולמקרא הדברים מתמלא הלב תמהון ואכזבה.” בהמשכה מלמד הכותב את הסופר פרק בהלכות “הנערה התחייתית הארצישראלית”, שאינה יצור רומנטי, אלא “מטה את שכמה למאמץ המלוכד של תחיית ישראל, לעבודה, לסבל ולהגנה”. בסיום הוא מייעץ לסופר, ש“יסתכל־נא נכונה אל הדמות האמיתית של גבורת התחייה העברית, אז ינשא דברו, צלול ועז, על תפארת בנות עמו בין גלבוע וגלעד.”

בניגוד לסיגנון הפאתטי – המוכיח, שנקט ה.ק., מְשַוה יצחק דמיאל לרשימתו, הכתובה כ“מכתב כמעט אינטימי”,⁷⁶⁶ אופי אירוני־סרקאסטי. המכתב מכוון אל “החברות”, כיון ש“נתעורר בי הרצון לשים באזנכן ובלבבכן את דברי אלה.” לאחר שהוא מצטט את הקטע על “הנערות היפות המעטות” ואת הסיפור על ליטי, שביקשה חופש מעבודתה כאחות ונתלוותה לאורחים המטיילים, הוא ממשיך, כביכול, אל קו־המחשבה של שופמן וקורא לנערות בקיבוץ “לנהוג בעצמכן זהירות וחרדה”, כדי לשמור על “חלקת עור הפנים ועל עדנתו וזיוו ורכותו”, על "הפיגורה והטאליה והידיים, ולשם כך "אתן אל השדה אַל תצאו. “אל מסעי הטיול של אורחים חשובים בהפליגם בסירת המוטור”, ואז, כשתתפרקד נערה כזו “חשופת שוקים על הסיפון – וחשבון עולמנו ייעשה ביסודיות שאין אחריה כלום.”

שתי התגובות משקפות את עוצמת האכזבה מסיפורו של שופמן, כתוצאה מגודל הציפיות, ובעיקר את הרגישות היתרה, שבה התייחסו אל כל הנוגע בחיי הקיבוץ, ואת האופן שבו קרא הציבור דברי־ספרות.

נחום בנארי, ידידו ומעריצו של שופמן, יצא להגנתו⁷⁶⁷ וטען כנגד המבקרים, שגילו פנים שלא כהלכה בסיפורו, שכן שופמן מטעים, “כי היופי הגופני, שהוא לרוב גם ראי נכון ליופי הנפשי, הוא התמצית ונותן טעם שבחיים,” ומכאן רב המרחק לסברה, ש“המשורר מבכר את היופי הריק מתוכן פנימי ונפשי.” ולמסקנה,“כי בארצנו צריכה הנערה היפה לפרכס את עצמה, להיזהר חלילה משרב השמש ומעבודה קשה המנוונת את הגוף, ובלבד שתשמור על רעננותה ויופיה החיצוני. והרי באותה רשימה של שופמן נאמרים היפוכם של הדברים.”

בנארי מביא דוגמה “מתוך ההיסטוריה של חיי הספרות שלנו בארץ, איך קידמו, למשל, את הופעת י”ח ברנר, איך קראו בזמנו את ‘מכאן ומכאן’ שלו, ספר זה שנעשה עתה כמעט כספר־הבשורה של החלוציות העברית בארץ." בסיום הוא מתרעם על החבר שוויגר, על “חוסר הדיסטנציה” שבכתיבתו, כי גם אם טעה שופמן, “הרי לו מותר,” “אבל לך, אסור לכתוב על טעות זו מה ואיך שכתבת.”

תגובה על תגובות אלה פירסם יורם כפירי תחת הכותרת “בין אדם לסופרו”.⁷⁶⁸ הוא מסכם את טענות הקוראים, הנעלבים והכועסים, שמחו על הדרך, שבה העריך שופמן “את תפקיד הבחורה בקיבוץ”, וטוען להפרדה מוחלטת בין תפקיד הסופר לתפקיד הקורא ומדגיש את נזקי הפירסום המידי, “עוד לפני שהתייבשה הדיו” של דיעות הקוראים, הגורם לכך “שכל אפשרות של עבודה ספרותית נהרסת,” הצעתו היא: “הניחו לסופר ותנו לו לעבוד בשקט.” לעצם הוויכוח הוא מעיר: “אל תיפגע הבחורה מהוקרתו של המשורר, כי תמיד יתעורר חשד, וחשד מוצדק, שרגשנות זו היא רק צורה של גנדרנות, הקיימת מששת ימי בראשית, שכנראה, גם בקיבוץ אין מפלט ממנה”.

גם הוא, כאחרים, מחכה ל“כרך החמישי של כתבי שופמן, הכרך הארצישראלי. ולעת עתה, מוטב שג. שופמן יכתוב, והקוראים יקראו –ויסתפקו בזה.”

לוויכוח הצטרף גם נתן גרינבלאט, ברשימה הנושאת את השם השופמני “הוא, הוא”,⁷⁶⁹ שיש בה נסיון לסיכום שנת יצירתו הראשונה של שופמן בארץ, כשלנגד עיניו מונחות כבר כ־26 רשימות וסיפורים. הכותב מגיב על “ההזמנה הסוציאלית”, שנחתה על שופמן עם בואו לארץ: “וכשעלה שופמן לארץ, הומטרו עליו, עם דברי קילוס והערצה, גם הזמנות ודרישות: הב, הב, אמן נערץ, והעלה מזמרת הארץ, המצא תיקון לסיפור העברי החדש וכו' וכו' בנוסח שטרות שמגישים לגוביינא ל’גביר' שמפקפקים בעושרו.”

הרשימה משקפת את דעות שני המחנות. מעריצי שופמן “סגי להם בעצם בקרן היצירה הקיימת שלו, כלום אין הוא בלבד מנחילה לו את המקום המכובד בספרותנו!” והמחנה השני: “והקנטרנים רוגנים ורוטנים: אין אמן גדול רשאי להיות סמוך על שולחן עברו, חייב הוא ליצור תמיד. אמן כי ישבות – סימן רע הוא לו…” הכותב מעלה על נס את רשימותיו הא“י שרובן יניקתן מהארץ, מנופה, מקצה הווייתה”, ובהן, לכאורה, “מראות החיים הפשוטים והשכיחים”, “ואולם תוכם רצוף סמליות שירית אמיתית.” הוא מזהיר את “המזמינים”, שלא ישלו את עצמם,שהאמן אכן נענה להזמנתם, שכן את רשמיו שלו העלה על הכתב, ו“אין הוא עבד המציאות,” “אלא בורר הוא בחוש דק את הנסתר שבה, את המקופל במחבואיה.”

מעין סיכום יש גם במכתב נוסף של רבקה גורפיין, הרואה את שני צדי המטבע, כאיש־ספרות מחד־גיסא וכקוראת וחברת־קיבוץ מאידך־גיסא:

לימים, כשנתבקש שופמן על־ידי חיים תורן לכלול את סיפורו “בין גלבוע לגלעד” באנתולוגיה ‘ספרותנו היפה (מביאליק ועד ימינו)’, סירב וכתב: “במקום רשימתי ‘בין גלבוע וגלעד’ הייתי מציע את הרשימה ‘חמסין בעמק’. הראשונה עוררה תרעומת בחוגים מסויימים, ואין לקבעה בספר כספרכם.”⁷⁷¹ ואמנם כך היה.

ייתכן, שהסיפור “הנשיקה”, שנכתב על רקע “המאורעות” בארץ, בא לכפר על “העוון” שתלו בו על היחס לנערה הארצישראלית בקיבוץ, שכן במרכזו הרעיון, שאהבת הארץ קשורה באהבת הנערה שבארץ, ובמותה ציוותה לנו את האהבה.

ויכוח נרגש זה יש בו חזרה על הוויכוח, שהיה מנת חלקה של יצירתו הארצישראלית של ברנר, והקדמה לזה שעתיד להיות על ספרו של דוד מלץ ‘מעגלות’. הוא מעיד על מעמדו המרכזי של שופמן בציבור, ועל מעמדו של הסופר בחברה בכלל, וגם על תוקפה של התביעה הבלתי־אפשרית ל“ארץ־ישראליות” ביצירה הספרותית.

על מעמדו הנכבד של שופמן תעיד גם הצעתו של מאיר מוהר, ידידו, “להוציא את כל מה שנכתב עליך בקובץ אחד, והיה בידי כל הננהים אחרי דבריך בתור ספר־שעשועים, מאיר עין ולב,” שכן “לא נכתבו עוד על שום סופר, מלבד על ביאליק ז”ל, דברי חיבה והערצה נאמנים ולבביים כל־כך, כמו שנכתבו עליך, ועל פרי־רוחך. מובטחני, שרבים יהיו הקופצים על ‘ספר־שופמן’ זה." האנשים שהוא מציע “הראויים לעיסוק זה, הם: נתן גרינבלאט, דוד מלץ ורייכנשטיין ואולי גם קריב.”⁷⁷² הצעה זו לא יצאה אל הפועל, אם משום שלא נראתה בעיני שופמן, אם בשל המלחמה.

ה. שנות המלחמה (ת“ש – תש”ה)

1. קשת נושאים

חושיו המחודדים של שופמן ורגש הפחד המפעם בו תמיד הביאוהו גם הפעם לחוש את העתיד לקרות ברשימתו “אחד”, שהתפרסמה כחדשיים בלבד לפני ההכרזה הרשמית על פרוץ מלחמת־העולם. הרשימה מתריעה על השאננות בארץ, שהתבוננות בבני הנעורים הרוחצים בים ממחישה אותה: “חוסר דאגה, בטחון, הוללות, צווחת תענוגות. האין בני־אדם מריחים את המתרחש, את המתחולל, את המתרגש לבוא?…” היתה זו זעקה אחת מלא־רבות, שהתפרסמה בעיתונות בארץ, אולם, גם היא לא היה בכוחה להמחיש “את כל חומר המצב, את הקושי העולמי בכלל – –”. רגע פרוץ המלחמה מאופיין על־ידי ה“קוביוסטוסים”, המפסיקים להרף־עין את משחקם הנצחי בפינת בית־הקפה, ולאחר־מכן ממשיכים בו, כשם שעשו לפני עשרים וחמש שנה, עם פרוץ המלחמה הקודמת.

בחמש שנות המלחמה (ת“ש–תש”ה) השתתף שופמן בקביעות ב’דבר' ופירסם בו, בהתאם לתנאי החוזה, פעמיים בחודש, כשבדרך־כלל מתפרסמים כל פעם שני סיפורים או שתי רשימות יחד. לעתים השתתף גם ב’מאזנים' או בקבצים חד־פעמיים שונים. בסך־הכל פירסם בשנים אלה כ־260 סיפורים ורשימות. “אני משתומם בעצמי על ‘פוריותי’.”כתב לצבי דיזנדרוק לסיכום שנתו הראשונה בארץ.⁷⁷³ בספרו ‘בטרם ארגעה,’ שהופיע בעצם ימי המלחמה (תש"ב), כונסו מרבית הדברים שכתב בתקופה זו (135 סיפורים ורשימות).

יצירתו בשנים אלה, ואף אחריהן, שייכת לסוג הרשימה־הסיפורית, שעלילתה קיימת, אך היא קצרה, מרוכזת ותמציתית, ותמיד מוסר־השכל בצידה. צורה זו התאימה הן להתחייבותו להשתתף בקביעות ב’דבר' והן לחוסר הבטחון הכלכלי, שהיה מנת חלקו ולא איפשר לו נשימה ארוכה והתפנות לפרישׂת יריעה רחבה, אולם בעיקר הלמה את הלך־נפשו באותו זמן, שיפה היתה לו התגובה הקצרה והמרוכזת, ובעיקר המידית, על המתחולל סביבו ובעולם.

לרשימותיו הסיפוריות יש אופי של יומן אישי וקולקטיבי, ורובן משקפות מזווית ראייה אישית מאד את מאורעות הזמן, כפי שהם מתרחשים בארץ־ישראל, וכפי שהם מגיעים ממקומות אחרים לידיעתם של יושבי־הארץ. המאורע המסוים טבוע בחותם המקום וזמן, אולם בעת ובעונה אחת מבטא, בטובות שברשימות אלה, את הנצחי והקבוע במצב היהודי והאנושי בכלל. ההתחקות אחר רשימותיו, לפי הסדר שבו נדפסו לראשונה,⁷⁷⁴ מגלה לעיני הקורא את מהלך החיים בצל מלחמת־העולם השנייה, את ההסתגלות אלה, ובעיקר את הסתננות הידיעות על הנעשה שם והתגלות אימת השואה לאט לאט ליושבים בארץ. אולם בצד המלחמה ומוראותיה, משקפות הרשימות גם את המשך חיי השיגרה בארץ, על הוויכוחים שהתנהלו בה בשאלות תרבות וספרות, על חילוקי הדיעות כמעט בכל הנושאים האפשריים ועל חיי היום־יום של האנשים באשר הם, שהמלחמה לא שינתה בהם דבר, ולכן הביקורת עולה כאילו מאליה.

קשת הנושאים רחבה ומגוונת: סיפורים על רקע המציאות בעיר ובקיבוץ, מהם הקשורים למלחמה ומהם ללא קשר אליה, בצד סיפורים על רקע העבר בילדות ובכפר האוסטרי. רבים הם הסיפורים שבהם נערכות השוואות בין כאן לשם, אז ועתה, ולצדם סיפורים על־זמניים ועל־מקומיים, שנושאיהם “נצחיים”. מקום מיוחד הולכים ותופסים הסיפורים הקשורים בידיעות על היקף השואה, ההולכות ומסתננות לארץ מפי אלה שהצליחו להימלט על סמך המתפרסם בעיתונות, ואולי אלה הם סיפורי־השואה הראשונים.

דברי־העיון, הנכתבים בשנים אלה, תופסים אט־אט את מקומן של הרשימות־הסיפוריות, ומספרם גדל והולך על חשבונן. גם בהם נושאים רבים ומגוונים, ובראשם: תגובות על סופרים וספרים, ובתוכם על ספרים הקשורים בשואה ועל ספריהם של נופלים, המתחילים להופיע בשנים אלה. וגם כאן, זהו לא רק יומן־קריאה קולקטיבי המשקף את פני־הדור, אלא ראשיתו של ז’אנר, שהלך והתרבה, ונעשה חלק בלתי נפרד מן המציאות הספרותית, ובעיקר החברתית־תרבותית. לצדם ממשיכות להתפרסם רשימות בנושאים הקבועים של התרבות והספרות – תגובות על תופעות שונות בחיים ובספרות ובמדיניות המקומית והעולמית.

חליפת המכתבים בתקופה זו הצטמצמה מאד בשל הקשר עם חוץ־לארץ שנפסק. בארץ אפשר היה להסתפק בשיחות פנים־אל־פנים להוציא אותם מקרים של חילוקי דעות או בקשות והמלצות, שהכתיבה יפה להם. נשמרה בעיקר חליפת המכתבים עם ידידיו בעין־חרוד ובקיבוצים אחרים (דוד מלץ, נחום בנארי, שלמה רייכנשטיין). גם הודות לכך שילדיו של שופמן התחנכו בקיבוצים (גבע, עין־חרוד ועוד), וכמובן, עם הבן והבת עצמם.

2. בין שופמן לברל

חילוקי הדיעות המרובים ביותר באותה תקופה היו עם ברל כצנלסון, דווקא משום שהוא היה זה שביסס את מעמדו הכלכלי, ולא רק הכלכלי, של שופמן ב’דבר‘, ולאחר־מכן גם ב“עם־עובד”. שופמן טען בקביעות, שהשכר שהוא מקבל מ’דבר’ אינו די ואינו הולם את מעמדו ואת תרומתו לעיתון:

המתח ביניהם גבר עד כדי־כך, שבמכתב המלצה, ששיגר שופמן לברל, על מרדכי עובדיהו, שהוא “אחד מבני ‘משפחתנו’”, ש“נהרס מעמדו פתאום על־ידי שרירות לבם של נותני העבודה שלו,” וביקשו שיתערב בדבר, שכן “יש הרגשה שמפניך הם יראים,” כתב גם בעניינו שלו: “מאחר שגם בלאו הכי, אני משער שהנך מתחרט, בסתר לבך על שהעליתני הנה, הריני בא אליך שוב בהטרדה אחת. אני עושה זאת בלב כבד, לאחר שראיתיך בוועידה החקלאית ואתה עייף ויגע עייף־הסבל הכללי…”⁷⁷⁶

סיום המכתב מכוּון למומלץ ולממליצו כאחד ואינו נעדר שמץ התרסה כלפי ברל כצנלסון על־אף הכל: “כל מעיינינו, כרגיל, בכלל, בכלל – ואילו האחד שייפול – –.” למותר להעיר, שזהו סיום “שופמני” טיפוסי, שיש בו גם כדי לגלות כיצד מתרקמות רשימותיו הסיפוריות מתוך מקרי החיים הממשיים.⁷⁷⁷ סיום טיפוסי אחר מצוי במכתבו לבתו: “בבית לא חָפצת לחַייךְ. אולי תחייכי לנו, לפחות, מרחוק, מעין־חרוד?…”⁷⁷⁸

על־אף שפרנסתו היתה תלויה ב’דבר', בברל כצנלסון ובמשה ביילינסון, ולמרות העובדה, שידידיו הקרובים הם מבין אנשי ‘מאזנים’, לא נרתע שופמן מלהתווכח עמהם, הוסיף ללכת ללא חת בדרכו העצמאית, ולא היסס מלהביע בגלוי את עמדתו בענייני ספרות ובעניינים אקטואליים העומדים על הפרק. דיעותיו אלה, שבוודאי לא נשאו חן ולא נעמו לאזני הנוגעים בדבר ורבים מקהל הקוראים, לא רק שלא עירערו את מעמדו, אלא אדרבה, חיזק אותו. אלה שעמהם התווכח עשו הכל כדי שיוסיף לומר את כל אשר עם לבו, והשתבחו בחופש הדיעות ובזכות־הוויכוח, שיש בהם ברכה וחיזוק.

כך, למשל, זכר לראובן בריינין חסד נעורים ושיבח אותו, בניגוד מפורש לנידויו מן המחנה העברי והציוני באותן שנים בשל דיעותיו בזכות התיישבות יהודים ברוסיה (“ראובן בריינין”), וכן, לא היסס לשבח, אם כי בהסתייגות את ‘מחברות לספרות’ ואת נתן אלתרמן מעל דפי ‘מאזנים’, ואף דיבר בזכותם של המשוררים החדשים (אלתרמן, טסלר, יחיאל פרלמוטר [אבות ישורון], יונתן רטוש, א"ד שפירא), אם כי הוא עצמו הודה, שאינו מבין אותם (“‘סער ופרץ’”, “הבאר”).⁷⁷⁹

עם ברל וביילינסון התווכח על שהם משבחים את מלחמתם של פועלי וינה “בעד הסוציאליזם, ובעד הדמוקרטיה, בעד זכויות העם ובעד כיבושי העובד, בעד עצמאות אוסטריה ובעד שוויון היהודים.” לדעתו, זוהי אילוסיה לחשוב, שהללו נלחמים בעד כל הדברים היפים האלה, שכן “מה ל’שגץ' הווינאי ולדמוקרטיה ולצדק העולמי ולשוויון היהודים?!” ובתגובה על “גלי־הזעם שהכתה הרשימה באי־אלה עיתונים מפלגתיים” הוא עומד על זכותו להביע את דעתו: “כך נתרשמתי אנוכי במקום המעשה ומי הוא זה ואי זה הוא, אשר יאמר לי כיצד להתרשם או יאסור לי לגלות התרשמותי זו?!” (“על אילוסיה אחת”, “מה כל המהומה?!”)

גם עמידתו לצידו של אצ“ג, שנאסר בראשית תש”א, מאפיינת את עמדתו העצמאית, האיתנה ללא חת.⁷⁸⁰

ויכוחים דומים היו לו גם עם דוד זכאי, על רקע רגישותו למעמדו ב’דבר' בפרט, וכסופר־הדור בכלל,⁷⁸¹ וכשהיה נדמה לו, שדבריו אינם נדפסים במקום הראוי להם, דרש: “אבקשך להדפיס את ‘שתי רשימות’ במרכז (כאסטרונום, ודאי יודע אתה מה זה מרכז). כי רק במרכז יוצאים הדברים ללא טישטוש.”⁷⁸²

בדצמבר 1940 החל רעיונו של ברל כצנלסון בדבר הוצאת־ספרים משלו לקרום עור וגידים, ובראשית 1941 אושר במועצת ההסתדרות המ"ב.⁷⁸³ אחד הסופרים, ששמם נכלל בראש הרשימה להוצאת ספרם היה ג. שופמן, על־אף העובדה שבמשך כל הזמן היה הקשר עמו מלווה חיכוכים, מתח וחילופי דברים קשים. באחד המכתבים הראשונים בעניין זה מאשים שופמן את ברל בהתחמקות מפגישה עמו, כדי שלא למלא את בקשתו, וברל מצדו עונה לו באותו יום עצמו, “ערב א' במאי”, בנימה של התנצלות:

מאותו זמן ניהל ברל משא־ומתן עם שופמן על הוצאת ספריו, על־אף המתח ביניהם. הוויכוח היה אם להוציא מהדורה חדשה של כתביו או ספר ובו דברים חדשים. שופמן נטה לתכנית הראשונה, וברל – לשנייה. אחד מנימוקיו של ברל היה: “אותו נייר פשוט, העומד לרשותי, ספק אם יתאים למהדורה שלמה, וגם מנגנון ההוצאה עודנו צריך חיזוק שיוכל לבצע קומפלט שלם.” הוא מדגיש, שלא חזר בו מכוונתו להוציא גם מהדורה חדשה, אולם “כרך חדש קודם.”⁷⁸⁵

מרגע שנתקבלה ההחלטה להוציא ספר חדש, נעשה שופמן קצר־רוח מאד, והוא מלווה את מהלך הוצאת הספר והסידורים הכרוכים בכך במתח רב, בחששות, בחשדות ובעצבנות גוברת והולכת. מתקופה זו נשארה חליפת־מכתבים מרוגזת ונסערת מאד עם ברל כצנלסון, ובמקום שהוצאת הספר תהיה מעשה נעים – נהפכה בשביל שניהם לא־פעם לסיוט.

בסוף שנת תש“ב הופיע הכרך ‘בטרם ארגעה’ בהוצאת ספריית “לדור” של “עם־עובד”, שכלל את סיפוריו ורשימותיו החדשים. מן התכנים להוצאת מהדורה מחודשת של כתביו הופיע רק הכרך הראשון, בשנת תש”ו, לאחר מותו של ברל, ואילו שאר שלושת הכרכים בהוצאת “עם־עובד” הופיעו רק בשנת תשי"ב.

גם לאחר הופעת הספר נמשך דין ודברים ביניהם, בענייני ממון, פירסום והפצה, אבל גם על המשך מימוש התכנים להוצאה מחודשת של ‘כל כתביו’, שגם הוא נעשה באותה אווירה של מתח, חשדנות ועצבנות, ונפסק לפתע עם מותו של ברל (12.8.1944).

חליפת המכתבים הנסערת ביניהם התקיימה גם משום שקשה היה להיפגש לשיחה עם ברל, העסוק תמיד, וגם משום שעניינים מסוג זה נוח להם להיכתב, כדי שיישמרו דברים מפורשים.⁷⁸⁶ דוגמאות מחליפת מכתבים זו משקפות את אווירת המתח, שלא פגעה בעצם העשייה. כך, למשל, לאחר שלא קיבל תשובה מברל על שלושת מכתביו האחרונים, האשימו שופמן: “אתם, אנשי המפלגות ומנהיגיהן, מהיותכם נתונים לכלל, ‘החוש’ שלכם קָהָה לגבי הפרט, לגבי האחד. לא טוב הדבר, לא טוב!” (2.11.1942). ותשובתו העוקצנית של ברל: “סוף־סוף עמדת על כך שאנשי המפלגה לבם קהה לגבי הפרט. אני יודע זאת מכבר” (5.11.1942). בתשובה על הבקשה להוציא לאור את כתבי שלמה רייכנשטיין,⁷⁸⁷ כתב ברל לשופמן:

ועל מכתביו הכעוסים של שופמן, המאשימים אותו בהתחמקות מלהוציא את כתביו במהדורה חדשה, הוא משיב:

באחד השלבים “מאיים” שופמן, שיוציא את כתביו בהוצאה אחרת (“ספריית פועלים”), ובתנאים משופרים מאלה שמציעה לו “עם־עובד” (5.1.1944); מבשר לברל שקיבל בכוחות עצמו “רשיון נייר” (23.3.1944) וזועם על שאינו מצליח להיפגש עמו, ועל שההוצאה אינה מתחילה בהדפסת כתביו, אף־על־פי שכבר הכניסה אותם ל“פרוספקט” (4.5.1944). על שיחת הטלפון ביניהם (23.4.1944), שבה ביקש מיפרעה נוספת, ולא נענה בטענה שבן־שיחו חולה, הגיב שופמן בכעס רב:

על מכתב זה נתקבלה תשובתו המרירה של ברל, שהשתמרה בשני נוסחים. ניכר, שהרבה להתלבט בניסוחה, ונראה, ששלח בסופו של דבר נוסח מרוכך:

הרשימה הסיפורית “אינני!”, ששופמן מזכירה במכתבו לברל, נדפסה כשלוש שנים קודם לכן ב’דבר', ויש לשער, שהמודל למספר שם לא היו יחסי ברל־שופמן, ורק בדיעבד ייחס שופמן סיטואציה זו למערך היחסים ביניהם.

על־אף החלפת דברים קשה זו, לא הרפה ברל ממאמציו להוציא לאור מהדורה מחודשת של כתבי שופמן, ובמכתבו “תוך נסיעה” (23.6.1944) סיפר לו עליהם: “אתמול רבתי עם ועדת הנייר על הכמות הזעומה של נייר שהקציבה לך,” והוא מקווה, “כי בסוף יולי או במחצית אוגוסט אוכל לשוב ל’עם־עובד', ובין הדברים הראשונים שחפץ אני לטפל בהם – מהדורת כל כתבי ג. שופמן.”

אולם, באותו מכתב, מגיב ברל בחומרה יתרה על “מעשה עשוי” של שופמן,⁷⁹¹ בדבר מסירת חוברת מדבריו החדשים ל“ספריית השעות”,⁷⁹² ועל כך “איני יכול לדון אותך לכף זכות”. יש ביניהם חילוקי דיעות על פירוש החוזה, שלפי שופמן הוא כולל רק דברים שנכתבו לפני החתימה, ואילו לדעת ברל לא כך הדבר, והעובדה, שב’בטרם ארגעה' נכללו דברים שנכתבו גם לאחר חתימת החוזה – תוכיח. אין ספק, שצדק ברל, ושופמן “מתחכם” כדי להצדיק את מעשיו, שיש בהם משום הפרת חוזה. סיום מכתבו של ברל הוא בטון מריר־עצוב: “צר לי שאני צריך לכתוב לך דברים אלה. חפצתי לעסוק במהדורת כל כתבי ג. שופמן מתוך שמחה.” על כך מגיב שופמן מיד (27.6.1944), וזהו המכתב האחרון שבידי בחליפת המכתבים שביניהם. כחודש וחצי לאחר־מכן נפטר ברל. במכתב אחרון זה מנסה שופמן לשכנע את ברל, כי “תוכל לעסוק בהוצאת ‘כל כתבי’ ‘מתוך שמחה’ גמורה כיון שהחוברת היא עניין חד־פעמי (רק אלפיים אקס‘, ומובן שכל הדברים שבאו בחוברת זו, ייכנסו ל’כל כתבי’ ב’עם־עובד'.” ולא עוד אלא ש“החוברת לא תזיק לכם, להיפך, היא רק תגרה את יצר הקריאה ביחס אלי – לטובת המהדורה המלאה ב’עם־עובד'.”

לאחר הסבר זה באה גם התנצלות והסבר נוסף: “סהדי במרומים. שעשיתי זאת בלב ולב, לא חפצתי לעשות דבר למורת רוחך. אבל לא היה מוצא אחר. הייתי קרוב לאיבוד הדירה, פשוטו כמשמעו! [ –– –] איך שהוא –ו’סטייה' זו לא תשנה!”

לאחר מותו של ברל, עם פירסומם של קטעים מהאוטוביוגראפיה שלו,⁷⁹³ יצא שופמן ברשימה נלהבת: “ב. כצנלסון והאריה”, שמסקנתה: “כאן ב.כ. מתגלה כאיש הראייה הפנימית.” במיוחד שובה את לבו סיפורו על תגובתו כילד למקרא הסיפור על הצדיק שומר השבת, והוא מעיר, הערה שיש עמה התפייסות שלאחר המוות: “אנשי המפלגות ודבריהן, יש אשר אישיותם מיטשטשת בהמולה המפלגתית, עד אשר קשה לעמוד על אופיה, ודווקא פרט קטן כזה מימי הילדות (הבכי הנורא של הילד) עשוי להאירה.”

3. ספרים חדשים

בשנת תש“ב, זמן מה לפני הופעת ‘בטרם ארגעה’, יצא לאור ספרון קטן ‘מתוך כתבי ג. שופמן: רשימות’, בהוצאת “עדי”, ת”א, ובו 147 עמ'. הוצאת “עדי” היתה מפעל משותף של אנדה עמיר ושל מרדכי ברנשטיין: “אנדה ערכה את הספרים, קיבלה את הזכויות, ואני הוצאתי אותם לאור. קראנו לזה ‘עדי’. מפני שהתבנית היתה קטנה ויפה. לצערנו, הנייר בזמן ההוא לא היה נטול־עץ והעמודים הצהיבו.”⁷⁹⁴ בהוצאה זו הופיעו כ־15 ספרונים, ביניהם של ש. שלום ושל אנדה עצמה. על הוצאה זו יצא, כאמור, קצפו הצודק של ברל. אנדה סייעה לשופמן בהבאת ספרו ‘בטרם ארגעה’ לדפוס לפי בקשתו המפורשת,⁷⁹⁵ ומאז היו ביניהם יחסי ידידות הדוקים. לפני נסיעתה לגרמניה למחנות העקורים בשליחות הסוכנות שיגר לה “מכתב־אהבה” בעקבות דבריה של אנדה עצמה על מה שאמר לה אחד הילדים, מניצולי השואה, כשרצה להביע את גודל אהבתו אליה: “אנדה יקרה! אני אוהב אותך כמו לחם”⁷⁹⁶.

הספר ‘בטרם ארגעה’, שהופיע בסוף תש"ב, היה בו כינוס כמעט שלם של סיפוריו ורשימותיו שנכתבו בארץ,⁷⁹⁷ והביקורת הגיבה עליו בעירנות רבה.⁷⁹⁸ “שמחת הפגישה” עם כרך חדש של שופמן (מרדכי עובדיהו) משותפת לכל הכותבים.

בשנת תש"ד הופיע ספרון נוסף: ‘במלקחיים’, בהוצאת “ספריית השעות” בתל־אביב, השייכת למשורר יהושע טן־פי. כפי שמעידה כותרת המשנה, נכללו בו “דברים חדשים”, שנכתבו לאחר הופעת ‘בטרם ארגעה’. בספרון 22 סיפורים והוא בן 45 עמודים. ‘במלקחיים’ זכה לתגובה ערה למדי של הביקורת ובמיוחד של אותם מבקרים, שעקבו בהתמדה אחר כל היוצא מתחת עטו (מיכלי, עמנואל בן־גוריון, מרדכי עובדיהו, יוסף שה־לבן).⁷⁹⁹

4. ‘הד ירושלים’

שופמן כעורך המדור הספרותי. בראשית שנת תש“ה החל שופמן בהכנות לעריכת המדור הספרותי של השבועון ‘הד ירושלים’. שבועון זה החל לצאת עוד בשנת 1939 בעריכת שלום שווארץ (בן־ברוך), ובשנתו השישית החל לערוך אותו יהושע טן־פי,⁸⁰⁰ ונוספה לו כותרת משנה: ‘הד ירושלים – שבועון לספרות, פובליציסטיקה וביקורת’. שופמן היה העורך של המדור הספרותי ב־28 גליונות (13.10.1944 – 29.4.1945), ולאחר־מכן נפסקה גם השתתפותו בו. תחילה נדפס בירושלים, ואח”כ הועברה הדפסתו לתל־אביב.⁸⁰¹

לפי עדותו של יהושע טן־פי,⁸⁰² היה זה אורי צבי גרינברג, שהכניס את שופמן כעורך המוסף הספרותי. יש לשער, שהיה כאן נסיון להעביר את שופמן “מרשות”‘דבר’ ומחוגי מפלגות הפועלים ולשלבו בחוגים הימניים, שהתרכזו בעיתון זה, ואף הוצאת ספרונו ‘במלקחיים’ היה חלק מן “החיזור” הזה אחריו.

טן־פי שינה את כיוונו של השבועון, ומעיתון בעל גוון לוקאלי, ירושלמי, בעריכתו של שלום שווארץ (“‘הד ירושלים’ יפעל למען ירושלים [– – –] הוא הבטאון היחידי המוקדש לירושלים,” נאמר בהקדמה לגליון הראשון שלו) ניסה לעשותו עיתון חברתי־פוליטי־ספרותי: “טוב יהיה אם בצד הבמות המפלגתיות הרבות, תהיה אחת, מעליה תהא נשמעת מלה חפשית, בלתי מרותקת ל’קו'. [– – –] מגמת השבועון החדש [– – –] טיפוח היצירה העברית המקורית,” נאמר בהקדמה לגליון הראשון בעריכתו של טן־פי. אולם למעשה, הקו שלו היה ימני, קיצוני למדי, והוא אף הגן על פעולות אצ“ל ולח”י. עם זאת, נעשה בו גם נסיון לרכז סביבו אנשים משני המחנות. כך, למשל, השתתף בוֹ יהודה גוטהלף, מן הצד האחד,⁸⁰³ והרצל רוזנבלום, שחתם בכינוי: רזים, מן הצד האחר.

על־אף עדותו של יהושע טן־פי, ששופמן לא הטביע את חותמו על המדור הספרותי שהיה מופקד עליו, הרושם המתקבל מקריאתו הוא שלא כך הדבר. שופמן הזמין להשתתף בו סופרים שהחשיב ושהיו מחוג ידידיו הקרוב, כגון נחום בנארי, יעקב פיכמן, דוד מלץ, מאיר מוהר, משה שלנגר (בן־מנחם), אהרן קווה, דוד שמעונוביץ, מרדכי עובדיהו, יצחק עוגן, ואחרים. כולם היו “אנשי־שלומו”,ידידיו הוותיקים והחדשים, וקרוב לוודאי, שבלעדיו לא היתה קבוצת אנשים זו, שרבים בה היו חברי קיבוצים, אנשי תנועת־הפועלים מובהקים, נותנת את ידה לכתב־עת שהיה בטאון של חוגי הימין, הרביזיוניסטים, שלא נודעו כמתונים דווקא. ואכן, יש ניגוד בין המאמרים הפוליטיים בשבועון זה והקו המדיני שלו (שהגן, למשל, על רצח הלורד מוין), לבין הספרות שנדפסה בו. עם זאת, היו גם בין משתתפי המדור הספרותי, שהוזמנו להשתתף על־ידי טן־פי בלבד.⁸⁰⁴

יש לשער, שהסכמתו של שופמן לערוך את המדור הספרותי בעיתון זה קשורה בפטירתו של ברל כצנלסון (12.8.1944), שאחריה הרגיש כמי שנשאר ללא חסות, והוא חיפש תחליף ל’דבר‘, ואולי גם רצה להדגיש את עצמאותו ואת מעמדו הרם ו“להוכיח” לאנשי ‘דבר’, שהוא יכול להסתדר גם במקום אחר ואינו תלוי אך ורק בהם, ובכך “ליַקר” את עצמו. ומובן,שזה היה מקור פנסה נוסף, ששופמן לא יכול היה לזלזל בו. ייתכן גם, שהיחס אל אורי צבי גרינברג בקרב מפלגות הפועלים לא היה לפי רוחו, ובמעברו ל’הד ירושלים’ ביטא את מורת־רוחו על כך.

כל אלה הן השערות נסיבתיות, ולא נשתמרו עדויות בכתב כדי להוכיחן. ארכיון ‘הד ירושלים’, לפי עדותו של טן־פי, לא נשתמר, ובארכיונו של שופמן נמצאו רק מכתבים אחדים, המעידים על מתח בינו לבין דוד זכאי,⁸⁰⁵ כגון:

כשם שלא נשתמרו מסמכים המעידים על הסיבה שקיבל על עצמו את עריכת המדור הספרותי, כך לא נשתמרו מסמכים שיעידו מדוע החליט להפסיק. ייתכן, שידידיו במפלגות הפועלים, שהרגישו ששופמן “שייך” להם, עשו הכל כדי שיחזור אל “מחנם”, וכתחליף הציעו לו לערוך את ‘מאסף סופרי ארץ־ישראל’. ואכן, מרגע שהפסיק לבקש את השתתפותם של הסופרים ב’הד ירושלים‘, החל לבקש את השתתפותם ב’מאסף’.

על הפסקת עבודתו של שופמן כעורך המדור הספרותי באה הודעה בגליון ה־29 של השבועון (27.4.1945), שנערך כבר בלעדיו: “החל מגליון זה אין המדור הספרותי בידי ג. שופמן. התפתחותו של ‘הד ירושלים’ ועלייתו העלה מעלה תלויה לא במעט בקוראינו הנאמנים, ואני תקווה שמאמצינו ימצאו את תמיכתם.” להודעה זו קדמה “מודעה אל הקוראים”, המבקשת, ש“החלטנו להכניס שיפורים נוספים ב’הד ירושלים, הן על־ידי הרחבת היריעה והן על־ידי הוספת מדורים חדשים וחיזוק יתר של המדורים הקיימים.” הגליון האחרון של ‘הד ירושלים’, מס' 46, הופיע בסוף תש"ה (ט“ו באלול תש”ה – 24.8.1945), לאחר שעבר גילגולים אחדים במחצית שנתו האחרונה.

גיוס משתתפים. מן המכתבים המעטים שנשארו בעניין זה בארכיון,⁸⁰⁷מסתבר, ששופמן התייחס לתפקידו כעורך ברצינות רבה ועשה מאמצים ניכרים כדי לשתף את הסופרים שהעריך, לגלות כשרונות חדשים ולשוות לו את האופי, ההולם לדעתו, מדור ספרותי. הוא מתייחס לשבועון “שלנו” כאל “שבועון חדש” ואינו רואה בו המשך לזה שנערך באותו שם בידי שלום שווארץ.

המכתב הראשון לגיוס משתתפים, הנמצא בארכיון, הוא לעגנון: “עגנון יקר! אני מבקשתך מאד, שתואיל להשתתף בשבועון שלנו ‘הד ירושלים’. רצוי יותר איזה דבר ‘יווני’, מסוגם של ‘שבועת אמונים’, ‘הרופא וגרושתו’ ו’פנים אחרות'.”⁸⁰⁸ עגנון לא היה בין משתתפי ‘הד ירושלים’. באותו יום עצמו כתב גם לדוד מלץ: “כידוע לך, מופיע בירושלים שבועון חדש ‘הד ירושלים’, שאני עורך בו את המדור הספרותי. הייתי רוצה מאד, שאתה תהיה בין המשתתפים הקבועים שלנו. תן אשר תיתן: אם סיפור ואם רשימה ספרותית או פובליציסטית. הכל יֵרָצה.”⁸⁰⁹ ובמכתב נוסף אליו הוא חוזר ומבקש, “שתשוב ותשלח לי איזה דבר בשביל עיתוני זה.”⁸¹⁰ השתתפותו של מלץ היתה מועטת ודומה שנעשתה בעל־כורחו, כדי לא להשיב את פניו של שופמן ריקם (ראה להלן).

ממכתב למשה שלנגר (בן־מנחם) מתברר, ששופמן היה עורך־מתערב, שפסל והכשיר ושינה וקיצץ, לעתים מבלי לשאול את פי הכותב, וכי כבר בהתחלה נתעוררו קשיים עם המו"ל בקשר לתשלומי שכר־סופרים ולעניינים אחרים:

חודש לאחר מכן מסתבר, שהענין טרם סודר, ושופמן מתנצל, “שאין כאן אלא הזנחה ורישול ושלאמפעריי,” ומבטיח שיעשה הכל – “אחרף ואגדף” – כדי שהעניין יסודר. הוא מתרעם עליו על שהוא מדבר על “עושק”: ‘עושק’! מה אתה סח, חבר שלאנגר?! האם יצוייר עושק במקום שידי באמצע?! וכלום במקומות אחרים אתה מקבל את שכרך מניה וביה?"⁸¹²

לאחר שעמד דוד מלץ לשופמן בשעת דחקו ושלח לו מפרי עטו,⁸¹³ הודה לו שופמן על רשימתו “הטובה”, ובהזדמנות זאת גם על ספרו ‘מעגלות’, שאת הקריאה בו דחה “לשעה בה דעתי תהא פנויה יותר”, וסיים: “אגב, הרואה אתה את גליונות ‘הד ירושלים’ כסדרם? פירסמתי שם אי־אלו דברים והייתי רוצה שתקראם.”⁸¹⁴

שופמן קיים את הבטחתו, קרא את ספרו של מלץ והתלהב, וכתב שתי רשימות ב’הד ירושלים‘; האחת, המדברת ישירות בשבחו כנגד “המתאנים” לו (“מעגלות”), והשנייה – בעקיפין: “יש יצירות, שאסור לגשת אליהן גישה קטנונית, ‘לוקאלית’ אלא צריך לשים לב לאנושי־כללי־נצחי שבהן” (“שתי מידות”). הרשימה השנייה פורסמה לאחר היוודע דבר מתן פרס־ברנר לדוד מלץ בעד ספרו זה, שעורר מהומה גדולה, ושופמן,שזה לא מכבר עמד במרכזה של סערה־קיבוצית דומה, חיזק את ידיו במשך כל הזמן: "רוצה אני לומר לך, שלא תוסיף ליתן דעתך על כל המדובר מסביב ל’מעגלות’. הספר טוב – וכל הדיבורים ההם אינם אלא פרי קטנות מוחין, רוע־עין וגסות־רוח. המבינים האמיתיים מבינים."⁸¹⁵

במכתב הברכה לרגל קבלת הפרס, שנוספה לו התנצלות על שלא היה נוכח בטקס, משום שפשוט לא ידע על כך, גילה לו, שב’הד ירושלים' “שהופיע היום, יש ממני שוב רשימה קטנה על ‘מעגלות’, אם כי לא אמרתי זאת בפירוש.”⁸¹⁶ ספק ברצינות, ספק בהומור הוא שואלו במכתב אחר: “אולי יופיע בקרוב כרך שני של ‘מעגלות’?”⁸¹⁷ הרגשת שיתוף הלבבות ביניהם היתה מלאה, וכששיבח מלץ את רשימתו “המשוררים”, שבה גינה שופמן את המשוררים על שהם “לוקחים יותר משהם נותנים”, וכי ברגע שהם נותנים עינם במשהו, הוא נפגם, ענה: “אשר לרשימתי ‘המשוררים’ – בפירוש כדעתך. כך ‘מרגיש’ המשורר את חבריו הרבים כשהוא נמצא עמהם בכפיפה אחת.”⁸¹⁸

הרגשת קירבה הדדית זו נמשכה כל חייהם.

שופמן כמשתתף. כעשרים וחמישה סיפורים פירסם שופמן ב’הד ירושלים' שבעריכתו, מקצתם פרי התנסותו כעורך, מקצתם מגיבים על ענייני דיומא בתחומים שונים, וכמה נכתבו על רקע המציאות בימי המלחמה, והם משתלבים בנושאים המאפיינים את כתיבתו העיונית והסיפורית בשנים אלה בעיקר מעל דפי ‘דבר’.

ניכר, ששופמן לא שבע נחת מעבודתו כעורך המדור הספרותי, מן המו“מ עם סופרים שונים, מכתבי־היד, שלא מצאו חן בעיניו, ומהתביעות והלחצים המופעלים על כל עורך בתוקף תפקידו. רשימתו “עומדים במרדם” מכוונת כנגד אלה, ה”כותבים שירים וסיפורים שאין להם טעם“, ו”דווקא הם אומרים להיות מורי־דרך!" ורשימתו “שינוי ערכים” – כנגד אלה, הכותבים מאמרים במגמה לשנות ערכים, ואינם יודעים, שזאת יכול לעשות “רק היוצר הגדול בעצם יצירתו”, וכי יש ערכים, “שכל שינוי שבעולם לא יצלח עליהם”, כגון אותו סיפור מתורגם שנדפס ב’הד ירושלים' הקודם, שנכתב לפני שישים שנה, ו“טעמו עמד בו כביום היכתבו.” הכוונה לסיפורו של צ’כוב “אוכלי לחמו” בתרגומו של שופמן עצמו אולם הכותב בטוח מראש, שאלה שאליהם הוא מדבר על כך, לא יבינו זאת.

ייתכן שגם רשימות נוספות הן פרי התנסותו הבלתי־נעימה כעורך, כגון “הדברים המפריעים”, שבה הוא מדבר על הקשר שבין טרדות היום־יום והכתיבה ואולי יש בה גם “איום מוסווה” לאלה המציקים לו בענייני כספים, שהם עלולים לשמש כחומר־גלם ביצירתו הספרותית. ואולי גם הרשימה “לא ברוח כי אם בכוח…” המתארת את הצפת השוק ביצירות ספרותיות של כותבים הסובלים מעודף כוח פיסי.

בנו מספר בזיכרונותיו, כי באותה תקופה "השכימו לפתחו סופרים צעירים שהביאו לו את יצירותיהם לעיון. ופעם הקשבתי לשיחה מאחורי הדלת:

– ‘הדברים לא נראים לי, הם פשוטים מדי!’

– ‘אבל גם אתה כותב בפשטות’.

– ‘כן, אבל יש פשטות ויש פשטות. יש פשטות פרימיטיבית ויש פשטות מלוטשת.’"

על אף זאת, הרגיש שופמן עצמו שותף ואחראי, ולא רק למדור הספרותי, ויצא לריב את ריבו של העיתון מידי מבקריו. ל. שץ, במדור “פולסין” ב’משמר',⁸¹⁹ נחלץ להגנתו של אליעזר שטיינמן כנגד ‘הד ירושלים’. שלדעתו פגע בכבודו, ובהזדמנות זו יוצא בהתקפה חריפה על שלושת מדוריו: הספרות – “רוב רובם [– – –] רמתם הספרותית נמוכה מאד;” הביקורת – סעיף זה “פשוט אינו קיים”; ובמדור הפובליציסטי – אין ‘הד ירושלים’ מקים מה שהבטיח, שלא יהיה מרותק ל“קו” מפלגתי ולמעשה, זוהי עיתונות לאומנית צרת־אופק, משסה וחסודה".

שופמן נחלץ להגנתו במרץ רב (“פולסין”) ומאשים את סופרי ‘משמר’, ובמיוחד את אליעזר שטיינמן, בר־הפלוגתא שלו מימים, הקשור בכך. כנגד הטון השחצני הוא טוען: “באיזה זכות”, ועל האשמה בדבר חסרון הקו הוא משיב: “איזה קו? אין ל’הד ירושלים' קו. אם יתקבלו במערכת שני מאמרים, אחד מאת מאיר יערי, והשני מאת אבא אחימאיר, נדפיס את שניהם, זה בצד זה, בחינת וגר זאב עם כבש ברצון רב, ובלבד שיכילו דברים של טעם וכתובים בכשרון – זהו הקו!” ועל הטענה, ש“רוב רובם של הדברים – רמתם הספרותית נמוכה מאד,” תשובתו היא, שמכאן יש ללמוד, ש“מיעוטם טוב”, וגם זה משהו, ובכלל הוא מעמיד את “מבינותו” של הכותב “בנוגע לרמה הספרותית” בספק גדול.

על רשימה חריפה זו יצא הקצף, ושופמן נאלץ להתנצל על ש“הכשילני קולמוסי לנקוט במקום אחד לשון רבים,” ו“חלילה לי לפגוע בסופרי ‘משמר’ בכלל, שכבודם במקומם מונח” (פליטת קולמוס").

כחצי שנה לאחר מכן חזר ל. שץ לטפל שוב ב’הד ירושלים' והפעם בלשון בוטה עוד יותר:⁸²⁰

גם הכותב ב’הפועל הצעיר'⁸²¹ לא שבע נחת משבועון זה, ועירער על ה“אספקלריה הניטראלית והאובייקטיבית”, שהשבועון טוען לה, ציטט קטע על ההסתדרות והעיר: “מכל מקום ‘הד ירושלים’ אינו הד לגישה אובייקטיבית וניטראלית לחזיונות ציבוריים בחיינו, ההולמת עיתון ספרותי, ששמו של ג. שופמן מתנוסס עליו.”

הפעם לא ענה שופמן, אולי משום שזמן קצר לאחר־מכן כבר לא היה עורך המדור בעיתון זה.

את אחת הרשימות הסיפוריות, “בין אין ויש”, מלווה הערה: “הדבר עלה במחשבתי לאחר שקראתי את הרשימה ‘ממך אליך אברח’ ב’חזון' (ער“ש תש”ה).” ואכן פתיחתה תמימה ומיתממת: “חן עליון לבנותינו הרכות בשנים אשר לתנועת הנוער הדתית,” אולם סיומה שופמני טיפוסי: המשורר הצעיר, המתאהב בנערה המאמינה, מודה לבסוף בקיומו של אלוהים, ובזכות הודאתו זו הוא מצליח להשיג את אהובתו ה“אלוהית”.⁸²²

המשתתפים ומדיניות־העריכה. רשימת משתתפי ‘הד־ירושלים’ היא ארוכה ומגוונת: “הכוונה של ‘הד ירושלים’ היתה לשתף בבמה זו גם את ד”ר רוזנבלום וגם את יהודה גוטהלף ואת ד“ר ברגר (מ’דבר'), שבאותם הימים כמעט שאין להאמין שהצלחתי לשתף כותבים משני מחנות קיצוניים.”⁸²³

בין המשתתפים הקבועים במדור הספרותי: מאיר מוהר, נחום בנארי, אהרן ראובני, אהרן קווה,⁸²⁴ אפרים תלמי, ב. מרדכי, יוסף חנני, נחום סלוץ – כולם השתתפו יותר משלוש פעמים. בין אלה שהשתתפו פעמיים־שלוש בלבד: יעקב פיכמן, דב חומסקי, יחיאל מר, משה שלנגר, דוד מלץ, יצחק עוגן,⁸²⁵ ש“י פנואלי, דב שטוק (סדן), יהודה גוטהל, הרצל רוזנבלום (“רזים”). בין אלה שהשתתפו פעם אחת בלבד: ז”י אנכי, אברהם ברוידס, יעקב אורלנד, דוד שמעונוביץ, חיים תורן ופנחס לנדר. רבים מהם היו ידידיו של שופמן וכתבו עליו, ואף הוא הקדיש להם רשימות מיוחדות.

בולט מספרם הגדול של כינויי־העט המופיעים בעיתון, אם משום שאותו אדם השתתף יותר מפעם אחת באותה חוברת, או פירסם סוגים שונים וחתם על כל אחד מהם בשם אחר, אם משום רצון אמיתי להסוואה. ממרחק הזמנים לא קל לפענח את כל בדויי־השם, כגון: “דבורה” – כינויָים הקבוע של ד"ר דוד לאזר ויהושע טן־פי, שכתבו לסירוגין את המדור “דבש ועוקץ”; “פרשן ותיק” – כנראה, א. ראובני; פנינה בת שלה – היא פנינה נוה; י. עמיקם הוא ישראל עמיקם; ח. סמיל – אברהם כהנא; י. פום – יהושע טן־פי, שכינוייו הנוספים היו: י.ד. וכן י. דובר, ב. הוגן ועוד.⁸²⁶

בולטת המדיניות המכוונת של שופמן לשתף נשים במדורו: אלה שמטרלינג, שרה ארליך, שולמית קלוגאי, ירדנה בת־דרור, מרתה הופמן,⁸²⁷ כשם שבולטת המגמה לשתף צעירים ולגלות כוחות חדשים: יחיאל מר, אפרים תלמי, אמציה ברלס, פנינה נוה ואחרים.

בצד המגמות האקטואליות של המדור, שאין מנוס מהן, במיוחד בתקופה הרת־גורל כזו, ניכר הרצון לתת גם ספרות “נצחית” וממיטב ספרות העולם, קרי: מן הסופרים האהובים על שופמן. ואמנם הוא עצמו תירגם למדורו זה מסיפוריהם של צ’כוב, מופסן, וטולסטוי. וכן התפרסמו בו מיצירתם של יוליאן טובים, הלדרלין, בודליר, וולט ויטמן, לרמונטוב, ז’ורז' דיהמל ועוד.

תופעה בולטת נוספת שבמסגרת זו יש רק אפשרות להצביע עליה,⁸²⁸ היא ריבוי הרשימות והסיפורים המחקים את שופמן ויוצרים כעין “נוסח שופמני”, או לפחות אווירה שופמנית. העובדה ששופמן הדפיס זאת, מאפשרת לשער, שדעתו היתה נוחה, שיש כאלה ההולכים בעקבותיו (“גם אתה כותב בפשטות”) ומנסים לעשות כמותו. כגון: רשימותיה הסיפוריות של ירדנה בת־דרור, סיפוריהם הקצרצרים של אהרן קווה, אלה שמטרלינג, אמציה ברלס,⁸²⁹ ישראל קוז’ניצקי, מרדכי עובדיהו, שרה ארליך, אריה אורליאנסקי ואחרים.

גם בכתב־עת זה, כמו בכתבי־העת הקודמים שערך שופמן, מצביע הרכב המשתתפים על מדיניות עריכה מכוונת, לא רק שיתופם של ידידי שופמן הוותיקים והחדשים, אלא בעיקר הצבתם של סופרים, הנמצאים בדרך־כלל בשולי הספרות, במרכז והימנעות מכוונת משיתופם של סופרים מרכזיים, ששמם אינו נעדר משום כתב־עת בולט של התקופה. משימה זו היתה הפעם קלה, שכן סייע לכך הקו המדיני של כתב־העת, שהרחיק מלכתחילה סופרים רבים מלהשתתף בו.

5. פולמוסים בשנות המלחמה (ת“ש–תש”ה)

בתוך אימי המלחמה הוסיף הישוב בארץ לנהל את חייו במסלולם הרגיל, היום־יומי, ובכלל זה גם את הפולמוסים בשאלות אקטואליות ואחרות. שופמן, כמי שאינו עומד במרכז העשייה המדינית והחברתית, אלא משקיף מן הצד, עורר פולמוסים והשתתף בפולמוסים קיימים באינטנסיביות מרובה. במדורו הקבוע ב’דבר' הגיב על תופעות שונות, ודבריו גירו לא פעם תגובות של החולקים עליו. בדרך טבע, יש מן הפולמוסים, שהם לגופו של ענין, ויש שמשולבים בחשבונות אישיים. שופמן היה רגיש במיוחד לכל מה שנדמה לו כפגיע בכבודו, ובעיקר בכבוד יצירתו.

ממרחק־הזמנים, קשה שלא להזדעזע לנוכח הנושאים השנויים במחלוקת והלהט שהשקיעו הכל, ושופמן בתוכם, בוויכוחם אלה, כשבחוץ מתרחש מה שמתרחש. אולם זוהי “חכמה שלאחר מעשה”. בשביל הנוגעים בדבר נראו הדברים טבעיים, ואולי גם בשל כך הצליח היישוב בארץ לאזור כוחותיו לקראת המאבקים הצפויים לו.

הדוגמאות, שתוזכרנה כאן בקצרה, תמחשנה את מגוון הנושאים השנויים במחלוקת, ששופמן קשור בהם, אולם יש בהן גם עדות טיפוסית לאוירה בארץ בשנות המלחמה, בתחומים שאינם קשורים לשאלת הפוליטיות המרכזיות.⁸³⁰

ויכוח עם אברהם קריב. מאמרו של קריב, הדן ביצירתו של חיים הזז,⁸³¹ עורר את התנגדותו של שופמן, שביטאה ברשימתו בעלת הכותרת הבוטה: “מין חומר בשביל פרויד”, שבה טען, שקריב “מרד בו בעצמו ובבני מינו, ודווקא הוא, אסייאיסט רך כקנה, התחיל תובע מספרותנו טיפוס קשה כארז, יהודים מגושמים עם ‘יצרים ותסיסות’. יצרים ותסיסות הבו לו!”

כצפוי, לא שתק קריב וענה לו ברשימה ארוכה: “פיליטון קטן (קצתו בגוף ראשון ועיקרו בגופי דברים)”,⁸³² הכתובה בטון כעוס ומלגלג ועושה חשבון עם שופמן לא רק על דבריו ברשימתו זו, אלא גם באחרות. לאחר “המס” הפולמוסי הנהוג של התגוששות לשם התגוששות טוען קריב לגופו של עניין: “מעודי לא תבעתי יהודים מגושמים מספרותנו. [– – –] נכון הדבר שרמזתי שם, ולא בלי קורת רוח, על הסתלקותו של אותו ‘טיפוס’ ידוע בפרוזה הסיפורית שלנו, הוא איש הדימדומים, טרף השיממון וגיבור החטיטה בנפשו החתומה.” בהמשך תובע קריב את עלבונו של גיתה מידי שופמן, המעדיף עליו את אלטנברג ואת המתכונת הקטנה על היריעה הרחבה, ולועג לפולחן־הקטנות": “נזכור, נזכור היטב, כי הננו נושאי גורל גדול, נושאי חזון גדול, וכי ארץ־ישראל עניין גדול הוא, וספרותנו צריכה להיות גדולה, וכל חלל האווירה בעולמנו הרוחני צריך להיות מלא רוח גדולה.”

מיד עם פירסום רשימה זו משגר שופמן מכתב חריף לדוד זכאי, שהוא רואה בו את האחראי לפגיעה בו וביצירתו: “איך זה ייתכן, שבשעה שאתם מושיטים דברי לקוראיכם בתור דברים מעולים – הלא כן? – הנכם מפרסמים מאמר בגנותם בכל אופן – בהקטנת ערכם?”⁸³³

שנים אחדות לאחר־מכן יצא שופמן לתבוע גם את עלבונו של מנדלי מידי קריב, אם כי הפעם ללא הזכרת שמו (“אויבי מנדלי”, “הכרך האחד”).⁸³⁴

הוויכוח עם דוד זכאי. זמן קצר לאחר מכן יצא שופמן גם כנגד דוד זכאי עצמו, והגיב בכעס על מה שנראה לו כפגיעה בכבודם של הסופרים העברים בכלל, ובתוכם הוא עצמו. באחת מרשימותיו של דוד זכאי במדורו “קצרות”⁸³⁵ הוא רואה “התנשאות” ו“טון עוקצני”, שכן כתב: “את מי מסופרי ישראל ומשורריו לא ראיתי במשך שש־עשרה השנים האלו מאז היות ‘דבר’? ראיתי גם ראיתי, אם כי הם בטוחים כי אין אנו רואים אותם כלל.” זכאי רומז במפורש כנגד שופמן, “סופר חד־עין”, ש“הנה זה עתה ‘הרביץ בהן, ב’רדיקציות’ הללו [– – –]. לוּ כקטקוֹב המלווה את דוסטוייבסקי מבית־המערכת היינו, החטאים!”

על כך ענה שופמן במכתב פרטי לזכאי, כעוס והומוריסטי כאחד:

בסיפא של מכתבו זה הוא חוזר על תחושת עלבונו הכפול:

ויכוח דומה היה עם דוד זכאי גם כארבע שנים לאחר מכן, בשעה שזכאי נתן מקום לרשימת ביקורת: “בבואה נכונה?”,⁸⁴⁰ המבקרת את רשימתו הסיפורית של שופמן: “בבקשה”. שופמן מתאר שם כיצד רק לאחר שנשק לנערה ניצולת השואה בלחיה, תפס “את כל גודל האסון”, ואילו הכותב תוהה: “למה רק עם פורקן הרגש הפרטי” תפס “סופר עברי בארץ־ישראל בפעם הראשונה את גודל האסון. ואילו חלילה לא הגישה הנערה את לחיה אי־אפשר היה לתפוס את גודל האסון?” ושופמן מתרעם: “טינה בלבי עליך. [– – –] נתת מקום לדברי איזה שווענצל⁸⁴¹ בקשר עם רשימתי ‘בבקשה!’ לא צריך היית להדפיס זאת!”⁸⁴²

חילופי דברים קשים ביניהם היו גם בעקבות התרעומת של דוד זכאי על כך ששופמן מדפיס פעמיים אותה רשימה, במקום אחר וב’דבר', מבלי לציין זאת.⁸⁴³

ויכוח עם מרטין בובר. בעקבות מאמרו של מרטין בובר “עם ומנהיג (לבירור מהותו של הפאשיזם)”,⁸⁴⁴ “שבו הוריתי, כי לאמיתו של דבר תנועה זו מיוסדת על הכפירה בעצם האידיאה ועל ניבובה של המחשבה”,⁸⁴⁵ הגיב שופמן ברשימתו “‘פילוסופיה’ שלא במקומה”, שבה האשים את בובר ב“ניצ’יאניות” וטען, שהוא נמנה עם “אנשים מישראל, שיש להם חשק גדול לקשור למוסוליני ולהיטלר כאחד גם כתרי פילוסופים!” ו“הפילוסופים שלנו אין דעתם מתקררת, עד שהם מכניסים גם את הנאציות לתוך מסגרת של שיטה פילוסופית מסויימת,” בעוד שלמעשה יש לנו ענין עם “כלב שוטה”. בובר הנעלב הגיב על כך ב“עצה למבקרים יוצרים”, שבו הסביר מה היתה כוונתו במאמר זה, וטען, ששופמן משתייך לאלה, הכותבים דברי ביקורת על דבר מבלי להכירו. על האשמה זו ראה שופמן את עצמו מחוייב להגיב שוב ברשימה: “עוד על ה’פילוסופיה' שלא במקומה”,⁸⁴⁶ שבה לא רק הדגיש, שאכן קרא כהלכה, אלא הצדיק גם את גישתו הקודמת: “אסור להבליע את היטלר וניצשה ובורקהרט בנשימה אחת, ואפילו לשלילה.” והוסיף לטעון, שאסור לטפל “בשני הבנדיטים כבאישי־הרוח ולא בלי התבטלות”. אולם עיקר טענתו מכוון כנגד “הגישה כשלעצמה”, האובייקטיביות כביכול“, ומסיים בהתרגשות “בלתי־פילוסופית”: “בנדיט מתועב, בסטיה בצורת בּסטיה, עומד עלינו לכלותנו, [– – –] והם מדברים עמו בשלווה פילוסופית [– – –].” על דברים קשים ומתלהמים אלה הגיב שוב בובר, בנוסח “שופמני”. תחת הכותרת המשותפת “שני משלים” הוא מביא את משל “הציידים” ו”הכבש והביבר", כשלכל אחד מהם מוטו, שהוא ציטטה מדברי שופמן באותו ויכוח, ומתווכח עמו בנשקו שלו, הוא נשק המחשבה המולבשת על סיפור־מעשה.⁸⁴⁷

ויכוח על תנ"ך וספרות. במרכזו עמדה השאלה, אם מותר לעשות את הדמויות התנ“כיות גיבורים ביצירה ספרותית מודרנית. היה זה ויכוח ישן־חדש, שהתעורר מחדש בכל פעם שפורסמה יצירה ספרותית שגיבוריה נלקחו מן התנ”ך (ש. שלום).⁸⁴⁸ כשלמה צמח לפניו, הכריז גם שופמן על דמויות התנ“ך כ”אסורות במגע" (“צער בעלי־חיים”),⁸⁴⁹ וכנגדו יצא פיכמן במדורו “קטעי שירה ופרוזה”: “דמויות תנ”כיות בשירה המודרנית“,⁸⁵⁰ שבו טען בעד הכנסתן ליצירה הספרותית המודרנית, בתנאי שלא יהיה בה חזרה על התנ”ך. אלא “צירוף השגה מודרנית”. תגובה נוספת של שופמן בוויכוח זה שהשתרע על פני שנים רבות היא רשימתו “נושאים תנ”כיים".

מחאה כנגד הצגת תיאטרון. בעצם ימי המלחמה (י“ג בסיוון תש”ד) הוצג ב“הבימה” מחזהו של דוד ברגלסון “לא אמות כי אחיה”. במהלך ההצגה קם שופמן ומחה כנגד הצגת נאצים “יפים” על הבמה, “הפריע” למהלכה וזעק: להפסיק את ההצגה!!" לדעתו יש בה “חילול התוגה הגדולה”. בנו מספר בזיכרונותיו,⁸⁵¹ כי אמו שישבה לצדו, כה נבהלה, עד שבקושי התאוששה:

בעקבות מחאתו ו“הפרעתו” התעורר ויכוח ציבורי.⁸⁵² יצחק לופבן הצטרף למחאתו ותבע: “הורידו את השטות הזאת מעל הבמה! הורידו אותה מעל כל הבמות!”⁸⁵³ ושופמן לא נרגע, עד שכתב גם הוא רשימה “על ההצגה”, שבה הסביר (ולא התנצל) מה הוציאו מגדרו, כגון:

“לשם מה ולמה עלינו לשכוח ולהביט אל צלב־הקרס הענקי? לא די שראינוהו שם? [– – –] האם אין זה משום חילול הארץ ו’הבימה' בעצם הדקורציה? [– – –] צופה ‘נייטראלי’ אילו ישב בתוך הקהל, ודאי שכל הסימפאטיה שלו היתה על צד המאיור, איש־השילטון הזה, ולא על צד קרבנותיו העלובים.”

“ל’אובייקטיביות' אין כאן מקום,” טען, את הנאצים אפשר להציג כדרך שעושים זאת הרוסים, רק בצורה גרוטסקית־קריקטורית.

כנגד הביקורת המקצועית. במשך כל חייו, וגם בשנים אלה המשיך שופמן ללא ליאות את מלחמתו במבקרים המקצועיים. דוגמה עקרונית, אחת מני רבות, מתקופה זו היא רשימתו “צבת בצבת”, שכנגדה כתב המבקר ג. קרויאנקר: “צבת שלא בצבת עשויה”.⁸⁵⁴ דוגמה פרטית היא מלחמתו כנגד ישראל זמורה, אחד מבני־הפלוגתא שלו בעבר,⁸⁵⁵ שפירסם ב’הארץ' רשימה בשם “הירהורים אלגיים של מבקר”,⁸⁵⁶ שבה התוודה על אי־הנחת שלו מן הביקורת והמבקרים, ואם כי לא הזכיר שמות, הרי הרמזים שפיזר היו מובנים למי שחי ב“קריית־ספר”. מסקנתו העגומה על המצב בקריית־ספר שלנו כיום: כמעט כמין בורסה הפכה מלאכת הביקורת אצלנו;" “חדל ונמחה ההווי של חילוקי דיעות, של ויכוחים מעמיקים, ואפילו בעולם הספרות משתלט והולך הווי של ‘מנהיגים’ בזכות יד־חזקה. אין צורך לומר ששופמן שמח, כמוצא שלל רב, על רשימה זו, שביטא במדוייק את דיעותיו שלו מימים ימימה, והוא מגיב עליה באירוניה ברשימתו “פלאי־פלאים”, בצטטו ממנה “ככל אשר יעלה הקולמוס”, תוך עקיצות לבעל הרשימה, בהדגשת הקיטרוג על המבקרים, וכנגדם השבח הצפוי ל”אחד משורר ‘מלא חכמה’", בחינת “הוא אשר אמרתי לכם תמיד; וראו, איך מלאכתי נעשית בידי אחרים.” אלא שלקוראים מובן, שהוא כולל בתוך הקיטרוג על המבקרים גם את המקטרג ב’הארץ' עצמו.

על הקריקטורה. תמיד היה שופמן רגיש מאד לפרצופיהם של אנשים, ומה גם לדמות דיוקנו שלו. במכתבים רבים הגיב על תמונות, שבהן צולם יחד עם חבריו, ועל תמונות שלו שהתפרסמו בעיתונות, שמצאו או לא מצאו חן בעיניו כיון שהפרצוף הוא הד לנפש, ותמונה מוצלחת מעידה על אדם מוצלח. בעבר כבר הגיב שופמן על קריקטורות, שלא מצאו חן בעיניו: “מנהג מגונה הוא אצל כמה מהעיתונים האידיים המפורסמים שלנו,להדפיס במדור ההיתול קריקטורות של פרצופים יהודיים בנוסח האנטישמי, עם החוטמים היהודים המופרזים” (“קריקטורות”, 1931). וכאשר הוצגה קריקטורה שלו עצמו, במלאת עשרים שנה ל’דבר', שלא מצאה חן בעיניו,⁸⁵⁷ חזר וגינה את עצם הצורה האמנותית הזאת:

בקריקטורה זו מתואר שופמן עומד, ובידו גליון נייר קטן, שעליו רשום: “2–3 שורות”. לשמאלו נראה פיכמן, יושב כפוף ליד שולחן, ובידו דף, שעליו רשום: “שירה”. ומכיסו מציץ דף אחר, שעליו רשום: “ופרוזה”. לשמאלו של שופמן יוכבד בת־מרים, ובידה גליון נייר, ובסמוך לה עזרא זוסמן, המחזיק שני דפים, שעל אחד רשום “שיר” ועל השני – “ביקורת”. מאחורי גבו נראים זלמן רובשוב (שזר) עורך ‘דבר’ ונח רטנובסקי, מנהל הדפוס, כשטיפות זיעה נושרות מפניהם.

כנגד השגות אלה יצאה רבקה כצנלסון ברשימתה “הקיטרוג על הקריקטורה”,⁸⁵⁸ שטענה לזכות קיומו של סוג אמנות זה, “בעל הזכויות ובעל המסורת”. ושופמן לא נשאר חייב גם הפעם ומגיב “על ה’תגובה'”. לדבריו, זוהי דעתו מימים ימימה “על קלקלה זו”, והיא אינה נוגעת בקריקטורה המסויימת, הקשורה בדמותו, וכוונתו “לסוג־קריקטורה מסויים, והוא: סילוף פרצוף במזיד ובכוונה בולטת להמאיסו ככל האפשר,” ואלה אינם אלא “חשבונות פרטיים” באיצטלה של “אמנות”.

כנגד השגות אלה יצאה גם לאה גולדברג ברשימתה “בעינים הצוחקות של הזולת” החתומה כדרכה: עדה גרנט,⁸⁵⁹ מבלי להזכיר במפורש את שמו של שופמן:

באמצע שנת תש“ה באה ההודעה הרשמית על מות היטלר (1.5.1945) ועל כניעת גרמניה (7.5.1945), והמלחמה נסתיימה. על מאורעות מכריעים אלה קיימת תגובה עקיפה בלבד, כגון ב”עם שקיעת האש", שבה תיאר את נקמתו העצובה של נער בלונדיני, בן לנישואי תערובת, בהיטלר, כשהוא שורף את צלמו במדורה שהכין לו. ברשימות אחדות בשנות המלחמה תבע שופמן את הנקמה הגדולה וציפה לבואה. אולם השמחה על סיומה, המעורבת בכאב ובזעזוע הנוראים על השואה, החניקו כל אפשרות לתגובה ספרותית מידית, מכל סוג שהוא.

ו. ‘מעט מהרבה’ (תש“ה–תז”ז)

ההכנות לעריכת המאסף השנתי של אגודת־הסופרים החלו כשלושה חודשים לאחר תום מלחמת־העולם השנייה, וכחמישה חודשים לאחר שהפסיק שופמן לערוך את המדור הספרותי של ‘הד ירושלים’. התכנית היתה להוציאו לקראת פסח תש“ו, אולם הוא הופיע רק בטבת תש”ז, בעיצומה של מלחמת העצמאות.

במאסף בולטות מגמות אחדות. שמו, ‘מעט מהרבה’, הלקוח מספר ירמיהו: “כי נשארנו מעט מהרבה” (מ"ב, 2) ומופיע גם בסיפורו “נשף פרידה”, מעיד על הצורך וההכרח לתת ביטוי קיבוצי כפול לאותות הזמן: לשואה, למוראות המלחמה, להרגשתם של הניצולים ושל החיים בארץ, אבל גם לנסות ולטוות את החיים היום־יומיים, ואת חיי התרבות והספרות בכלל זה. השארית בארץ־ישראל נשארה מרכזו היחיד של העם היהודי, ועליה להמשיך ולהתקיים וליצור למרות הכל.

ניכר המאמץ המיוחד, שנעשה לכלול בו הדים ראשונים לאימי השואה: הובא בו פרק מתוך ‘סלמנדרה’: “אושוויץ” מאת ק. צטניק (יחיאל דינור); שירת־החורבן של אצ"ג “לישיבה של מטה”,⁸⁶⁰ ותגובה עליה (שלום שטרייט); וראיית העיירה היהודית באור חדש (“בהקיץ ובחלום” מאת דוד מלץ, “ר' אהרנ’צה” לדוד שמעונוביץ).

בולטת המגמה לגוון מבחינת הסוגים הספרותיים: שירים מסוגים שונים, כולל פואמות וסונטות, סיפורים, מסות, מסות ביקורת, רשימות ואף מחזות. לסוג אחרון זה, שהוא נדיר, תרמו אנדה פינקרפלד ושופמן עצמו.

במאסף השתתפו כחמישים איש, ומורגש המאמץ לאיזון בין הצורך לייצג את אגודת־הסופרים לבין ההעדפות האישיות. רוב המשתתפים הם מידידי שופמן משכבר: אצ"ג, שמעונוביץ, מלץ, בנארי, פיכמן, שלום שטרייט (שנפטר באותו זמן);⁸⁶¹ או מידידיו החדשים, שקנה לו בארץ: זאב מאיר מוהר ובנו יחיאל מר, י. ליכטנבום, משה שלנגר, מ. עובדיהו, אהרן קווה, אברהם ברוידס, אנדה פינקרפלד (עמיר). שנות המלחמה פייסו בין יריבים לשעבר ויישרו את ההדורים עם אלה, שהיו עמהם מריבות ומתחים, ויושבו חשבונות ישנים עם אשר ברש, יעקב רבינוביץ, אליעזר שטיינמן, ישורון קשת ויצחק למדן. בולטת השתתפותן של הנשים: שושנה שרירא, פניה ברגשטיין, שרה אמתי, אנדה פינקרפלד, רבקה אלפר. ניכרת ההשתדלות לגלות צעירים ולקרבם: דוד שחם, אפרים תלמי, יחיאל מר, משה טבנקין, שושנה שרירא. אל חלק מהם התקרב שופמן באמצעות אבותיהם הסופרים: דוד שחם, יחיאל מר. רב הוא חלקם של המשתתפים מן ההתיישבות העובדת: דוד מלץ, נחום בנארי, פניה ברגשטיין זרובבל גלעד.⁸⁶²

מחליפת המכתבים שנשמרה בארכיונים מתברר חלקו של שופמן בתיכנון כמה מן הדברים שהתפרסמו במאסף ובגיוס משתתפיו. בין הכותבים, שאליהם פנה, היו דוד מלץ, ש“י עגנון, שרגא קדרי, לאה גולדברג ודבורה בארון.⁸⁶³ דוד מלץ נענה מיד ושלח את סיפורו “בהקיץ ובחלום”, שמצא חן בעיני שופמן: “טוב הדבר מאד. [– – –] ערך כל דבריך הוא בעיקר בכנותם ובאדם שבהם… וד”ל.”⁸⁶⁴ לאה גולדברג לא היתה בין המשתתפים, וכמוה גם עגנון, שעל יצירתו התפרסמה מסת־ביקורת מאת ישראל כהן. שרגא קדרי, שנענה אף הוא, שלח סיפור ארוך ו“כבד”, בלשונו של שופמן, בשם “אל מלא רחמים”, שלא מצא חן בעיניו, ושופמן לא נרתע מלכתוב לו את דעתו הגלויה:

קדרי, שידע את דעתו החיובית של שופמן עליו בדרך־כלל, שלח לו סיפור אחר, כבקשתו, אבל גם ממנו לא היתה דעתו של שופמן נוחה:

יש להעיר, שכאן חוזר הגלגל, ושופמן כעורך מגיב כדרך שהגיב ביאליק כעורך ‘השילוח’ על סיפורו “קטנות”.⁸⁶⁸ גם הערתו של שופמן בסיפא של מכתבו לקדרי: “אגב, יש מקומות בכת”י קשים לקריאה. גיבובי מחיקות ותיקונים. כת“י צריך להיות ברור ונקי” – היא בבחינת “כל הפוסל במומו פוסל”.

את טעמו וסמכותו כעורך הפעיל שופמן פעמים אחדות. כך, למשל, קיבל את שירו של משה שלנגר “הלילה האחרון של רשב”ג“, אבל דחה את מסתו של יעקב לרנר.⁸⁶⁹ לעומת זאת, מעיד ישראל כהן, שבשעה שהזמינו להשתתף במאסף, אמר: “אינני נוהג לתקן; מי שצריך תיקון אינו רשאי להשתתף, ילך לעורך אחר, לעורך־מטליא. שכזה נהנה להטיל ביצים בקן של חברו. אני לא.” ואמנם לא הטיל שום שינוי במסתו על ש”י עגנון שפורסמה במאסף.⁸⁷⁰

אליעזר שטיינמן היה שושבינו של בנו, דוד שחם, שהחל באותה שנה לפרסם מפרי עטו, ושלח לשופמן את מחברות שיריו וסיפוריו לבחירה. שופמן בחר שיר (“הנערות על דרך המלך”) וסיפור (“בריכות הדיִג”) וכתב לאביו: “לזה הבכור (כאיש גבורתו!) אני מנבא עתידות ודווקא בפרוזה…”⁸⁷¹ אליעזר שטיינמן עצמו השתתף בשתי מסות: “דממה וקול” ו“בינינו לבין הלל צייטלין”, ובכך הושגה התקרבות בין בעלי הפלוגתא לשעבר.

ליעקב קופליביץ, שהתייעץ על מה לכתוב, ענה שופמן: “על האנתולוגיות העבריות, אדרבה! ל’כיסופים',⁸⁷² אין לי כיסופים מיוחדים. על הֶרצן⁸⁷³ – לא כדאי. אולי תואיל לכתוב משהו ‘בבחינת’ ‘שטרייפונג’ [קווים, ריפרופים] על נתן אלתרמן, לאה גולדברג, שלונסקי? לטיפול קולמוס ולחיוב ראוי במיוחד הראשון.”⁸⁷⁴ בקשתו לא התמלאה, וישורון קשת השתתף במסה כללית: “על דרך היצירה בישראל” ובשני שירים, ועל שלושת המשוררים לא נכתב במאסף זה.

שופמן היה מעוניין מאד בהשתתפותו של ר' בנימין: “אָמַן אומר אני לך: אם לא תדפיס דבר בקובץ שאני עורכו, לא תבוא במלכות האלמוות”⁸⁷⁵ הוא הפציר בו כמה וכמה פעמים וציפה ממנו למאמר על ברנר: “הדבר היחידי החסר לי עדיין;”⁸⁷⁶ “הלא אמרת שהמאמר על ברנר כבר כתב, ובכן, מה מעכב?”⁸⁷⁷ הקשר עם ר' בנימין שישב באותו זמן בכפר־עציון, היה קשה, גם בגלל המצב הבטחוני המחמיר, ועל אף ההפצרות, לא השתתף במאסף. על ברנר כתבו אחרים: יעקב שטיינברג ואהרן קווה.

“חשבון” רב־שנים, שאיבד מחריפותו בשנות המלחמה, יושב סופית עם הזמנתו הלבבית, ואף הנלהבת, של יעקב רבינוביץ:

את המסה על הלל צייטלין כתב אליעזר שטיינמן, ורבינוביץ’ השתתף בסיפור “נער עם אופניים (מימי תרפ"ט)”. גם השתתפותו של יצחק למדן ופירסום מסתו של שטרייט עליו יש בהם יישוב חשבון.⁸⁷⁹ מן המכתב, שבו מאשר שופמן את קבלת שירו “היפה”, מתגלה, שגם באותה תקופה לא היו השניים קרובים, ושופמן מעיר על כך בדרכו ההומורית־צינית: “הטעות בכתובתי לא מובנה לי. אבל לא יפה, מר למדן, שלא ידעת את כתובתי בכלל. ‘נצח ישראל 21’, צריך לדעת ולזכור, כשם שזכרנו לפנים את הכתובת: ‘יסניה פוליאנה!’” כעורך, הוא מעיר לו הערה לשונית, שלמדן אכן קיבלה ותיקן בשירו: “אתה משתמש בפועל ‘ניפנף’ כבפועל עומד והוא יוצא! עליך לתקן זאת: מתנפנף, או מרפרף, או מהבהב.”⁸⁸⁰

אחד משני המחזות, שנכללו במאסף, היה, כאמור, פרי עטו של שופמן עצמו: “נהיה נא ידידים!” זהו המחזה היחיד שכתב שופמן, אם לא לקחת בחשבון את “מחזהו” הסטירי בגנות הביקורת: “טרגדיה קטנה”. דמויותיהן של האם והבת במחזה עוצבו על־פי המודל של רחל קטינקא ובתה תרצה.⁸⁸¹ הן שימשו לשופמן כמודל גם בסיפורים אחרים, כגון:“האם”, “היא וחברתה”, “עצב ואושר”. רחל קטינקא, אשר עליה כתב שופמן “כי מעולם השירה לוּקחה” (“אלזה לסקר־שילר ורחל קטינקא”), הכירה את שופמן עוד מתקופת וינה. בין שתי המשפחות שררו יחסי ידידות עמוקים, ופעם, בשעה שחלה, כתב במעין צוואה: “זאב ישא את מיטתי!”⁸⁸² זאב עצמו היה בין משתתפי המאסף.

על־אף המאמץ לגוון בתוכן ובהרכב המשתתפים, להכניס “פנים חדשות”, ובעיקר להעמיד במרכז סופרים, המצויים בשוליים, ולבנות מאסף בעל הרכב שונה מן המקובל, היתה התוצאה שמרנית למדי. זהו מאסף סולידי, שאין בו שום דבר יוצא־דופן ומלהיב, אם כי אין בו גם זיבורית. אמנם הקו המנחה הוא, שעל השארית המעטה בארץ להמשיך ולחיות ולטוות את חוט־יצירתה, אולם יש הרגשה, שהמיזוג בין ק. צטניק ושירי אצ"ג לבין יתר הדברים, שנכללו במאסף, לא עלה יפה, והניגוד בין “הפלאנטה האחרת” לבין “עולם כמנהגו” אף צורם משהו. מרבית הדברים יכולים היו להידפס גם עשר שנים קודם, והשבר הגדול בתולדות האומה כמעט שאינו ניכר. אין זכר גם למאורעות המסעירים בהווה: המלחמה בבריטים, ההעפלה ומלחמת־השחרור. החדש, שכבר תפס את מקומו בפרוזה, ובעיקר בשירה, בארץ, אינו מורגש, וגם בכך לא נענה המאסף לדופק־הזמן.

המאסף ‘מעט מהרבה’ הופיע, כאמור, בטבת תש"ז, וטפסיו הראשונים חולקו שעה קלה לפני פתיחת הטקס, שבו הוענק לשופמן פרס־ביאליק על הכרך הראשון של כתביו המכונסים. הדי הימים נתנו אותותיהם בשני מאורעות ספרותיים אלה: “הטקס, היה מלווה יריות – שוב היתה ‘מלחמה בעיר’ בערב ההוא. גם נתפרדו המוזמנים מיד עם גמר הסדר הרשמי, במקום להסב עוד לשעה קלה עם בעל־היובל ולחוג את חגו – והמלים הכשרות לאותו מעמד נשארו תקועות בגרון” – דיווח עמנואל בן־גריון, אגב ביקורתו על המאסף.⁸⁸³

התהודה לא היתה חזקה, אם משום המלחמה, שהתנהלה בכל עוזה, ודחקה את כל השאר לקרן־זווית, אם משום ההתלהבות המועטת שעורר. מאיר מוהר, ידידו הנאמן של שופמן ואחד ממשתתפי המאסף,⁸⁸⁴ סקרוֹ מתוך אהדה⁸⁸⁵ והוסיף מילות הערכה קצרות ליד כל אחד מן השמות שבחר להזכיר, כגון: “כוח הביטוי הגדול שבה” (אצ"ג); “יצירה בעלת משקל” (אש ברש); “ברכה לעצמו” (קופליביץ); “נאה ורענן” (שמעונוביץ); “תופס מרובה – ותופס!” (אליעזר שטיינמן); “חרוזים רכים וזכים” (יעקב כהן); “שופמן בשלו”; “חרוזיו היפים של פיכמן”; “חכמת־לב וחרדת־נפש” (יעקב שטיינברג):“מאמרו־מחקרו המעמיק והמקיף” (ישראל כהן), וסיכומו:

במדורו “עם קריאה ראשונה” הגיב עמנואל בן־גריון על המאסף⁸⁸⁶ וראה בו “מאותות הזמן בו ומעקבותיו. שמו הנוגה והנמרץ כאילו קובע את תכנו.” קו העריכה שהוא רואה בו: “בולט חלקם של ה’בלתי־רשמיים'. סופרי הכפר, צעירי הצעירים, גם ותיקים־חדשים – ניתן להם להשתתף ולהתבטא. ערכים מצאו כאן את איכסונם, אף יצירות פרובלמאטיות – את מקלטן. טעמו של העורך ורחבות לבו באו להשלים זה את זה.” השמות, שהוא בוחר להזכיר, שונים ברובם מאלה שציין מאיר מוהר: משה שלנגר, דוד מלץ, מ. לבנוני, יעקב שטיינברג, אצ"ג, אנדה פינקרפלד. במיוחד הוא מתעכב על מחזהו של העורך עצמו: “מן המפתיע יש במחזהו הקצר של שופמן עצמו (עלילת אהבה מודרנית), דומה נסיונו הראשון בשדה השיחה הדרמטי. המוחי מתעלה בו בנתינתו לדרגת המופשט, בלי לצאת מגדר המציאות. המשורר קוטף בשבילך אגוזים מאילן גן החיים. ‘תצא בשן’ ותפצחם.”

ב’הפועל הצעיר' הקדיש עמנואל בן־גריון רשימה ארוכה ומפורטת יותר למאסף זה⁸⁸⁷ וכרך יחד את הענקת פרס־ביאליק לשופמן ואת הופעת המאסף. הוא הרחיב במה שקיצר קודם והבליט את הקשרים בין ההווה לבין פרקי הספרות המכונסים בקובץ, בין חורבן הגלות וגאולת הארץ, בין ההיסטוריה לבין ההווה, בין ראשונים לאחרונים.

דומה, שלא היו תגובות נוספות, ושופמן – חלשה דעתו במקצת. על כן כה שמח, כשכתב לו משה שלנגר דברים טובים על מחזהו, והשיבו: “שימחתני מאד גם דעתך על המחזה הקטן שלי במאסף. רק יחידי סגולה מעטים דעתם כדעתך. אם הוא נהר לך – סימן טוב הוא לשנינו⁸⁸⁸.” במיוחד שמח על המשך קשרי הידידות עמו, לאחר שחשד בו, “ששוב אין נפשך אלי,” כיון שהחזיר לו את כתב־היד על יעקב לרנר.

בנו מספר בזיכרונותיו, כי לאחר שהופיע המאסף, “לא יכול היה לסלוח לעצמו, על שהכניס בו מאמר על ישו שלא היה לפי רוחו (צבי קארל, ‘מוסרו של ישו הנוצרי’). ולא נחה דעתו, עד שכתב את רשימתו הדמיונית־פובליציסטית ‘בנצרת’.” ברשימה זו רואה את עצמו נכנס עם “צבאנו עטור הנצחונות” לנצרת ובסימטה צדדית הוא פוגש את ישו: “–תמה אני עליך, מר שופמן – פנה אלי – שבמאסף ‘מעט מהרבה’ נתת מקום למאמרו של צבי קארל. קראתי את הדברים וצחקתי. אני מדבר כנביא, כמשורר, והוא בא עלי בבוקי סריקי!”

תגובה עקיפה אחרת על מה שלא היה לפי רוחו במאסף זה אפשר, אולי, לראות לימים ברשימה: “אבות ובנים”, על “סופרים בני־סופרים, שנופלים מאבותיהם”. באמצעות הסופרים ידידיו, שבניהם סופרים אף הם, ניסה שופמן להתקרב לדור החדש של הסופרים, אולם מסתבר, שלא תמיד היתה דעתו נוחה מהם.

שופמן הוסיף לעקוב אחר "סופריו והגיב מדי־פעם ברשימות ביקורת עם הופעת ספריהם, כגון עם הופעת ‘סלמנדרה’ מאת ק. צטניק, ספרה של שושנה שרירא ‘היאור הירוק’ וספרי יוסף ליכטנבום, מאיר מוהר, אהרן קווה וזאב. עם רבים מהם היה בידידות רבה וקיים חליפת מכתבים רבת שנים, שכללה את כל בני המשפחה; יחיאל ונינה דינור,⁸⁸⁹ מאיר מוהר, אברהם ברוידס, אהרן קווה, מ. עובדיהו, י. ליכטנבום, נחום בנארי וזאב.

ז. ‘ידיעות אחרונות’ וה“ניצנוצים” (תש“ח–תש”ך)

בשנים שעד קום המדינה הוסיף שופמן לכתוב בקביעות ב’דבר' פעמיים בחודש. סיפוריו מכילים מהווי הארץ על רקע המנדט הבריטי ומהדי השואה, וברשימותיו הוא מגיב על ספרים וסופרים בספרות העברית והכללית ועל ענייני דיומא. בשנת תש"ו הופיע הכרך הראשון של כל כתביו, שעליו קיבל את פרס־ביאליק (טבת תש"ז), ושני מאורעות אלה שימשו עילה לביקורת לחזור ולכתוב עליו.

בטקס חלוקת הפרס אמר דוד שמעונוביץ:⁸⁹⁰

הקשיים, שהיו מנת חלקו של הישוב כולו, לא פסחו גם על שופמן: בנו נמצא בקבוצת “גשר” “בהגנה ובביצור”, והוא דואג לו ומשתדל שיקבל חופשה, כדי שיוכל לראותו;⁸⁹¹ המחסור במצרכי מזון מעיק: “אולי יש ביכולתם לשלוח לנו מעט תפוחי־אדמה? לא ענבים ולא תפוזים, אלא… בולבוסים!!”⁸⁹² ובמיוחד גדול הכאב על נפילתם של הבנים, בני ידידיו: “‘ואין דובר אליו דבר’ – לנוכח ‘הכאב הגדול’,” כתב לידידו הטוב דוד מלץ, עם נפילתו של בנו רפי מלץ,⁸⁹³ ואף סייע להוצאת ספרו והציע את השם: “באיבו” (שלא נתקבל) במקום השם “ביקוֹד”, שלא מצא חן בעיניו,⁸⁹⁴ והגיב על הספר ברשימה (“מכתביו של רפי מלץ”) ובמכתב:

מאותה עת הוא עוקב בהתמדה אחר ספריהם של הנופלים, שהחלו להופיע באותן שנים, ומגיב עליהם, כשם שהגיב בהתמדה על ספריהם של ניצולי השואה, זיכרונותיהם, מכתביהם ויומניהם.

בחליפת המכתבים שלו עם בנו הוא מעודד את נסיונותיו בכתיבת רשימות: “לא רעות”;⁸⁹⁷ ולבתו הוא כותב, שהוא רואה בה “קוראת־מבינה” שלו,⁸⁹⁸ ומשתפה בנעשה אצלו.

בט“ו באדר ב' תש”ח (26.3.1948) החל שופמן את השתתפותו בעיתון ‘ידיעות אחרונות’ כעורך המדור הספרותי שלו. היה זה זמן קצר בלבד, לאחר שפרש עזריאל קרליבך, ועמו חבר עוזרים, מעיתון זה, שייסדו יחד עם יהודה מוזס (דצמבר 1939), וייסד את עיתונו, שנקרא תחילה ‘ידיעות מעריב’ ולאחר־מכן ‘מעריב’ (15.2.1948). ‘ידיעות אחרונות’ נערך מאז הפרישה על־ידי ד"ר הרצל רוזנבלום, והוא, כנראה, שהזמין את שופמן לערוך את המדור הספרותי בו.⁸⁹⁹

הודעה על שופמן כעורך המוסף הספרותי התפרסמה בעמוד הראשון באותו יום (26.3.1948). שמו נרשם כעורך במשך כשישה חודשים (עד 17.9.1948), ולאחר־מכן החל אשר נהור לערוך את המוסף הספרותי, מבלי ששמו נרשם כעורך.

בתקופת עריכתו הרבו להשתתף במדור הספרותי יעקב פיכמן, דוד שמעוני, אשר ברש, משה נאדיר, שמואל בס, אהרן קווה, אסתר איזקסון, מאיר מוהר, אברהם ברוידס, אנדה פינקרפלד, משה שלנגר, א. פויארשטיין. מרבית התרגומים היו מן הספרות הרוסית, ובין המתרגמים: ח“ש בן־אברם, והתקיים מדור: “דף אחד מתוך ספר עברי חדש”. לאחר שהעריכה עברה לידיים אחרות, תפסו הדיווחים על אירועים בתחום הספרות, התיאטרון, הקולנוע והמוסיקה, וכן ראיונות עם סופרים לרגל מאורעות ספרותיים שונים, את מקומם של הסיפורים והשירים. שופמן הוסיף להשתתף בקביעות בידיעות אחרונות' מדי שבוע בשבוע עד שנת ה־80 לחייו, והדבר האחרון שפירסם בו היה בראשית 1960 (1.1.1960).⁹⁰⁰ וכך, במשך שתים־עשרה שנה, מדי שבוע, הגיב שופמן במדורו הקבוע, הנתון בתוך מסגרת, שבו שולבה תמונתו וצילום חתימתו, על כל מה שצד את עינו. מספר רשימותיו הקצרצרות בעיתון זה מגיע למאות רבות. אמנם, חלקן פורסם גם ב’דבר' וגם במקומות אחרים, אולם מרביתן פורסמו אך ורק בו. רובן טרם כונס ונשאר גנוז בין דפיו. כשנפסקה השתתפותו ב’דבר‘, עם פרישתו של דוד זכאי מעריכתו (26.7.1957),⁹⁰¹ לאחר 30 שנה רצופות, נשאר ‘ידיעות אחרונות’ במתו הקבועה בשנות יצירתו הפוריות האחרונות. על הרגשתו הנוחה בעיתון זה כתב לדוד מלץ: "חבל שאינך רואה את ה’ידיעות אחרונות’. אני נותן שם על־פי־רוב דברים טובים. יש לי שם חירות רוחנית יותר מזו. עובדה!”⁹⁰² לאחר־מכן, השתתף בקביעות ב’כרמלית‘, פעם בשנה, ולעתים נדירות ב’מאזנים’.

שופמן החשיב מאד את השתתפותו ב’ידיעות אחרונות' וראה בכך פתיחת פרק חדש ביצירתו. למנחם פוזננסקי, שבירך אותו ליובל ה־75 והזכיר את סיפורו “יונה”,⁹⁰³ כתב בתרעומת: “אתה כותב על ‘יונה’, דבר שכתבתי לפני 55 שנה! עליך להתפעל מ’ניצנוץ' שנכתב אתמול, ואז אדע שאתה מבין מה.”⁹⁰⁴ וליעקב פיכמן, שבירך אותו לרגל יובל זה, ואף כתב עליו ב’דבר‘, אמר בצער: "צר לי קצת, על ש’ניצנוצי’ ב’ידיעות אחרונות' – כך אני משער – אינם מגיעים אליך."⁹⁰⁵ ולעומתו, שיבח את אהרן קווה: “טובה מאד רשימתך עלי, בעיקר בזה, שהדגשת דבר אהרון שלי.”⁹⁰⁶

כדי להבליט שלב חדש זה ביצירתו “המציא” סוג כתיבה חדש, שייחד אותו אך ורק בשבילו: “ניצנוצים”, והיה גאה בו מאד. הוא פיתחו ושיכללו ועשאו כלי מרכזי להבעת דיעותיו, קליטתו את העולם וביקורתו, בסיגנונו המיוחד. “בניצנוץ” הגיע תהליך הצטמצמותה והתגבשותה של הפרוזה השופמנית אל שיאו ואל קיצוניותו. זכות קיומו של ה“ניצנוץ” הוא ברעיון הגלום בו, במוסר־ההשכל המשתמע ממנו, בנסיון־החיים, בחריפות ובניסוח המושחז והמעודן, שהוא פרי של תרבות עמוקה ומבט חכם וספקני על העולם. זהו סוג, הקרוב מאד לאפוריזם, אולם אף שונה ממנו לא פעם בכך שהוא משתדל לשמור על מסגרת עלילתית כל שהיא, בדל־עלילה ואחיזה במציאות, לפני שמתגבש מוסר־ההשכל, שהוא על זמני ועל־מקומי. ה“ניצנוץ” טבוע בחותמו המיוחד של מחברו, ושילוב זה בין ה“פרטי” ו“המשותף לרבים”, כשהוא עולה יפה, תורם תרומה ייחודית לספרות העברית, שאיננה עשירה בסוג זה לשמו. “סיפור אפוריסטי” קרא ישראל זמורה ל“ניצנוציו” של שופמן,⁹⁰⁷ ויצחק סלע ראה בהם “עיקר יצירה”.⁹⁰⁸

הקורא “ניצנוצים” אלה כסדרם, ומדי־פעם פורסמו בבת־אחת 2 עד 7 “ניצנוצים” יחד, יגלה בהם את הדי־הימים, כפי שהם משתקפים דרך עיניו של הכותב, שילוב היומן־האישי, השזור ביומן־הציבורי עד לבלי הפרד. למרבית ה“ניצנוצים” אין כותרת, והם מובדלים זה מזה באמצעות כוכב, הממחיש את משמעות ה“ניצנוץ”. לעתים, מילות הפתיחה הן גם הכותרת.

בנו מעיד בזכרונותיו, עד כמה טרח בכתיבתם של ה“ניצנוצים”, שתיקן ומחק, מחק ותיקן וחזר וכתב, עד שאמו, שראתה ביגיעתו הרבה, כינתה אותו בהלצה: “ניכטסנוץ”, כלומר, לא־יוצלח.

תגובת קהל־הקוראים למיפנה זה בכתיבתו היתה מעורבת. היו, ובמיוחד מקרב מעריציו הוותיקים, שלא איבדו את התקווה, ששופמן עוד יחזור אל הסיפור הארוך, וראו ב“ניצנוציו” הכרח־לא־יגונה, מטעמי פרנסה וחוסר־השראה בלבד. היו, בעיקר מקרב הדור החדש, שלא הכירו את שופמן “הקודם”, אלא מ“ניצנוציו” בלבד, וגבישי־חכמה מרוכזים אלה לא דיברו אל לבם כלל, וכותבם אף לא נחשב בעיניהם כסופר של ממש, אולם היו גם כאלה, ותיקים וחדשים, שסוג זה מצא מאד חן בעיניהם, והם קנו, לדבריהם, את 'ידיעות אחרונות" אך ורק כדי לקרוא בו את ה“ניצנוצים”, שכן הם בלבד נותנים לעיתון את זכות קיומו.⁹⁰⁹

במשך כתשע שנים הוסיף שופמן לכתוב בקביעות ובהתמדה ב’דבר' וב’ידיעות אחרונות' כאחד. בראשון פעמיים בחודש תחת הכותרת הקבועה “שתיים שלוש שורות”, ובשני – בכל שבוע תחת הכותרת “ניצנוצים”. כתיבה מרובה זו מתישה מאד, ובוודאי שהיא מקשה על שופמן, שהיה כבר בעשור השמיני לחייו. מספר גדול של “ניצנוצים” נדפסו פעמיים, בשני העיתונים, ללא קו ברור של מוקדם ומאוחר וללא מתן זכות קדימה של פירסום ראשון לאחד העיתונים. הסיבות להדפסה חוזרת זו הן: הקושי לכתוב דברים חדשים בקצב מזורז כזה, הסתמכות על זכרונו הקצר של הקורא וההערכה, שלשני העיתונים קהל קוראים שונה. העורכים, שדעתם לא היתה נוחה מכך,⁹¹⁰ העלימו עין בשתיקה, אם משום שהכירוהו (‘דבר’) ומשום כבודו, ואם משום שחשוב היה להם מאד, ששופמן יימנה בין משתתפיהם הקבועים (‘ידיעות אחרונות’). אין תימה, אם תחת עומס כתיבה כזה כתב לרוחמה, אשת דוד מלץ: “תסלחי לי על שעיכבתי את תשובתי כ”כ. היו כל מיני טרדות ובכלל – עייפות. עייפות החיים, עייפות־הכתיבה (רע לאדם, שעל הכתיבה פרנסתו)."⁹¹¹

בארכיון נשאר זכר מועט מאד לתקופה, שבה ערך שופמן את המוסף הספרותי של ‘ידיעות אחרונות’. פה ושם נשמר מכתב לאחד הסופרים בעניין שכר־סופרים (יצחק סלע, ש. שלום)⁹¹² או הבעת דיעה על כתב־יד (רוחמה מלץ).⁹¹³ נראה, שמרבית המגעים התנהלו בע“פ, בטלפון ובמו”מ ישיר. גם בפומבי לא נתן ביטוי לפרשה זו בחייו. הרמז היחיד הוא, אולי, ברשימה לזכרו של יהודה מוזס, שיש בה הד לאווירה, ששררה בעיתון בהנהלתו, ולהרגשתו של שופמן במחיצתו:

ח. נחת־מדינה וייסוריה (תש“ח–תשי”ג)

רגע ההכרזה על הקמת המדינה הונצח על־ידי שופמן ב’ידיעות אחרונות' בלבד בקישור האנלוגי המשולש בין הידיעה על הקמת המדינה, הילדה תמי בת השלוש והפצצות הערבים (“היא עוד לא התעוררה כראוי…”). משמעותה של הרשימה, הנמסרת לקורא בעקיפין, היא, שכולנו עדיין איננו קולטים את פשר המאורע הגדול, המתרחש לנגד עינינו, אם משום שטרם התבגרנו, טרם התעוררנו מן השינה שהיינו שקועים בה, אם משום שהדאגה המידית לחיים מסיחה את הדעת מן המאורע ההיסטורי.

במלאות שנה למדינת ישראל, ביטא שופמן בהתפעמות את הרגשת הגאווה והקדושה המהולות בכאב, ברשימתו “שלוּ נעליכם”. מכאן ואילך נכללה באנתולוגיות רבות, כביטוי תמציתי לחווית המדינה.

עם כל השמחה על הנצחון ועל הקמת המדינה, שעלו במחיר כה יקר, אין מנוס מן התגובה היהודית המוסרית למראה הכפר הערבי שנעזב מיושביו, לאחר שנסיונם להשמידנו לא עלה יפה: “אין נחת במלחמה גם עם הנצחון” (“אין נחת!”). גם האכזבה מתגובתם של אומות העולם, שאינן שמחות על הקמתה של המדינה היהודית, מוסברת מתוך התבוננות בטבע האנושי בכלל: “יש בטבע האנושי משהו, שמתקשה לוותר על ראיית פירפורי הזולת… דווקא מפני שהם רואים את תקומתנו רובצת לפתח – יעכבוה עד כמה שידם מגעת!!” (“לכאורה…”).

בין התגובות האקטואליות, שיש בהן ביקורת על הנעשה במדינה הצעירה, אופייני הוא “הניצנוץ” על המריבות מבית, המכאיבות במיוחד לנוכח האויבים הרבים מחוץ: “בית בודד בלב היער. באחד הלילות באים שודדים ודופקים על החלונות המוארים. והנה קמים בני הבית ומתחילים להתקוטט איש את אחיו – והליסטים רואים!”

דוגמאות ספורות אלה, מתוך עשרות רבות, מעידות על כוחן האקטואלי־הנצחי של רשימותיו במיטבן, המבטאות הרגשה אישית וקיבוצית, אקטואלית וקיימת־לדורות כאחד. בכך המשיך למלא את שליחותו של הסופר העברי, כפי שנקבעה בתודעה המקובצת של הדורות, כמי שעומד ב“שער בת־רבים”, מגיב ומתריע על הנעשה ומשמש כמצפון וכמצפן.

באדר תש"י מלאו לשופמן 70 שנה, ויובלו נחוג במסיבות ובמאמרי הערכה בעיתונות.⁹¹⁴ במסיבה מטעם אגודת־הסופרים השמיע שופמן נאום קצר,⁹¹⁵ ובו כמה אמיתות שופמניות מובהקות ורמזים על מקומו בספרות העברית כממשיכו של מנדלי, ושל משה רבנו, אולם אין הוא “זקן”, שכן הצעירים של היום הם הזקנים של מחר:

בראיון ליובל זה, שערך ד. נחום (אשר נהור)⁹¹⁶ נשאל: “האם יש בדעתך להופיע לפני הקוראים בעתיד הקרוב באיזה דבר גדול יותר?” ושופמן השיב: “לא מן הנמנע שכן, אבל בדרך־כלל עודני מחזיק באפיקורסותי בנוגע ל’ידיעות הרחבות'. [– – –] הרומנים הארוכים – זמנם עבר!”⁹¹⁷ באותו ראיון הוא מביע את דעתו כנגד “פולחן האמנות המופרז שאינו במקומו ואינו בשעתו”, ומביע חששו, “שהאוייב עלול לנצל את היסח־הדעת שלנו,” ולכן, אסור “להסיח את דעת האוכלוסים בעניינים מופשטים”, ויש לתת בידיהם “לכל היותר רשימה קצרה כזו שלי. ‘ניצנוץ’… יש לשער, שדיעות מוזרות אלה, אם אכן נאמרו ברצינות באזניו של המראיין, באו כדי לתת גושפנקא לדרך כתיבתו של שופמן בהווה, לבססה על “הצורך הבטחוני”, שהוא צו־השעה. בולט הרצון להראות, שאין הוא מנותק מן הנעשה, וכי הוא קשוב לרוח־הזמן ופועל מתוכו. שופמן היה גם מודע לציפיות של חלק מקוראיו, שיחזור ויכתוב סיפורים ארוכים כמקודם, והוא כותב על כך לדוד זכאי בהומור: “אני נוטל לי חופשה מ’דבר' לזמן לא רב. אח”כ אחדש את השתתפותי ביתר עוז. אתן לכם רומן בהמשכים רומן ארוך־ארוך; כפליים כ’אנה קרנינה'.”⁹¹⁸

בשנת תשי"ב הופיעו סוף־סוף שלושת הכרכים של ‘כל כתביו’ (ב’–ד'). “המהדורה נמכרה במשך שלושה ימים”,⁹¹⁹ והביקורת נתנה דעתה עליהם.⁹²⁰

משנים אלה בתל־אביב, ועוד יותר מן השנים שבהן חי בחיפה, נמצא בארכיון מספר עצום של מכתבים עם הרבה מאד אנשים, שיש בכוחם לשקף את הנעשה אצלו כמעט מדי יום ביומו. אין ספק, שגם זהו חלק קטן בלבד, שכן מרביתם טרם נמסרו לארכיון ונמצאים ברשותם של הנמענים ומשפחותיהם, ורבים אחרים בוודאי לא נשתמרו. רובם הגדול עניינו ברכות ותגובות לרגל יום־הולדת, יובל, הופעת ספר או סיפור, קבלת פרס, וכיוצא באלה אירועים משמחים; אחרים דנים בהדפסת סיפוריו אצל עורכים שונים, או בקשותיהם של עורכים אליו להשתתף (דוד זכאי, ק“א ברתיני, ב”ח מיכלי, נח פניאל, צבי וויסלבסקי,⁹²¹ יצחק למדן⁹²²).

שופמן שוקד לקיים קשרים וחליפת מכתבים עם הסופרים בני־דורו (י“ד ברקוביץ, שלמה צמח, אצ”ג, דוד מלץ, דוד זכאי, ש"א הורודצקי) ועם בני דור צעיר יותר (דוד לאזר, יצחק סלע, אהרן קווה, ש. שלום, יוסף אריכא),ואף עם דור הסופרים הצעיר. עם האחרונים נוצר קשר רופף בלבד, במיוחד עם אלה שהכיר את הוריהם הסופרים (נתן ודוד שחם, אדר קיסרי, יחיאל מר, יהודית הנדל, יהודה האזרחי).

ידידיו, שידעו את כמיהתו להתקרב לדור הצעיר של הקוראים, ובמיוחד את שאיפתו שהדור הצעיר יקרא בכתביו ויוקירם, השתדלו לספר לו בכל הזדמנות על בניהם או נכדיהם הקוראים בכתביו (דוד מלץ, שלמה צמח) או על תלמידיהם הנהנים מן הפגישה עם יצירתו (דוד מלץ, רבקה גורפיין).⁹²³ ישראל כהן מעיד על הרושם הגדול שעשה עליו ביקור של משלחת תלמידי בתי־ספר בחיפה, שהרבה לדבר עליה גם לאחר שנה, ואמר לו: “מן החבורה הזאת עתידים לצאת קוראי־שופמן ושוחרי הספרות העברית. בייחוד מצפה אני זאת מנערה אחת, ששמתי עיני בה. בת־ישראל אמיתית.”⁹²⁴ עם זאת, לא החניף לדור הצעיר, לא ניסה לשנות מדרכו על־מנת למצוא חן בעיניו, וברשימותיו מצויים, בצד ביטויים של רצון עז להיות סופר המקובל עליהם (“כהרף עין”), גם גילויים הפוכים של “ציפצוף” עליהם (“‘אשר לא ידע את יוסף’…”) והשלמה עם המציאות ש"אנו, בני הדור ההולך, לא נקלוט ולא נבין כלום לחלוטין, עולם אחר בתכלית (“דור הולך ודור בא”).⁹²⁵

ביטוי קריקטורי לדרך שבה ראה “הדור הצעיר” את שופמן, שהיה בעיניו דוגמה טיפוסית לבן־דור־אחר, כלול, בשתי אנקדוטות, שסופרו עליו בסידרת “ילקוט הכזבים”. האחת, נותנת ביטוי לכך שאינו מדבר בלשונו “העכשווית” של הדור, היינו, בסלנג הרווח – “כלי” בלשונו של שופמן הוא סיר־לילה, ולא כלי־ירייה; והשנייה, מתארת את האשליה, שהוא חי בה בחשבו שהוא סופר מוּכּר, ולמעשה, לא כך הדבר.⁹²⁶

במשך שנים רבות התכתב עם ידידו ומתרגמו הקבוע ליידיש יוסף פאלק, ונתן לו מדי שבוע בשבוע הוראות חדשות מה לתרגם מכתביו. בולטת קבוצת המכתבים, שבהם מגיב שופמן על מילים חמות, שנאמרו או נכתבו עליו, ומורגש עד כמה הוא צמא לכל שבח. “התרשמותך חשובה בעיני מאד,” כתב לאהרן קווה;⁹²⁷ “באווירה זו, בה אנו נושמים, בתוך רוע־עין, חוסר־הבנה, וקטנות־מוחין וכו', הרי מילים כאלה אני יודע להעריך. הנך עלם יקר באמת. טוב לשבת בתל־אביב – תחת כיפת שמים אחת עם ברקוביץ!”⁹²⁸ “מילים טובות באמת –מלב ללב. בתוך אווירה לא טובה זו, בה אנו אנשי העט מתנועעים ונושמים, הרי מכתב כזה אני יודע להעריך,” כתב ליוסף אריכא.⁹²⁹

הסופרים, שעל ספריהם כתב רשימה או “ניצנוץ”, או בני משפחותיהם, הודו לו במכתבים חמים ואסירי־תודה (יוסף אריכא, עמוס אריכא, רעיה גולני שלמה לביא, מאיר מוהר, דוד מלץ, משפחת פוזננסקי, אהרן צייטלין, אדר קיסרי, דוד שחר, ש. שלום) וכן מצויים בארכיון עשרות רבות של מכתבים מאת קוראים מעריצים, ותיקים וחדשים.

על־אף הרצון להמשיך ולקיים נוכחות פעילה מעל דפי העיתונות ולהיות נקרא בקרב דור הקוראים החדש, לא הסכים שופמן להתראיין אצל מראיין, שלא קרא בכתביו ולא היה לו כל מושג מיצירתו (“ואלה הצאן מה חטאו?!”), והסתמך בכך על טולסטוי: “טולסטוי היה נוהג לשאול אל פי ‘עולי הרגל’, שהיו באים אליו מכל קצווי ארץ כ’חסידים' נלהבים, איזו מיצירותיו נהירה להם ביותר. ואז הוברר, שלא קראו ממנו כלום! באי־אמון התייחס הסופר הגדול לכל החגיגות הפומביות לכבודו” (“לא קראו!…”).⁹³⁰

טולסטוי משמש לו כמופת אישי, לא רק ביחס ההערצה אליו ובעלייתם של הקוראים לרגל לאחוזתו, אלא גם בתנאי החיים הלא הולמים שחי בהם (“מכת העכברים”), ובקנאתו לבנותיו, אולם “אנו סולחים לו את הכל” עם הקריאה ביצירתו, שכן המסקנה היא: לסופר גדול הכל נסלח, ויצירתו מכפרת על דברים שאינם כשורה באורח חייו ובהתנהגותו (“עוד מסביב לטולסטוי”).

שופמן מלווה ב“ניצנוציו” וב“שתיים שלוש שורות” שלו את שנותיה הראשונות של המדינה והבעיות הקשות, שהיא עומדת בפניהן, כגון קשיי הקליטה של ניצולי השואה (“באין שורשים”), קשיי החיים באהלים של העולים החדשים (“מחנה עולים”), בדידותם של היהודים בארצות־ערב (“הבודדים”), הפילוג בקיבוץ (“אי הצדיקים”, “בעין חרוד”). תופעה אחרונה זו הכאיבה לו מאד, וכאב זה עוצב ברשימת־סיוט על אי־הצדיקים, שיושביו נרצחו זה בידי זה בשם אהבת־האדם.⁹³¹ לימים, סיפר לו דוד מלץ, כי האהבה ההדדית ליצירתו גרמה לכך, שחברה מעין־חרוד האחר והוא החלו לדבר ביניהם, לאחר שנים של שתיקה: “מאז הפילוג לא דיברנו מלה אחת, פתאום ניצבה וחייכה לעומתי, ואמרה: אוי, מלץ, מה יהיה? הרי אין עם מי להחליף מלה על שופמן. וכך נתפייסנו והתחלנו שוב לדבר זה עם זה. נתגלגלה זכות על־ידי זכאי.”⁹³²

גם האווירה המתוחה בין הסופרים לבין עצמם, שבאה לידי ביטוי בפגישתם עם ראש־הממשלה, מעכירה את רוחו, ועצתו ההומוריסטית־העצובה היא, שראש־הממשלה, שהוא גם שר הבטחון, טוב יעשה אם "לפגישה הבאה ידאג לכך שפלוגות צבא על כל תחמושתן תהיינה מוכנות ועומדות – על כל צרה שלא תבוא (“כחתולים בשק אחד…”)

חיבה יתרה היתה נודעת ממנו למדינה ולמדינאים, והרבה מאד רשימות הוקדשו להם. לחיים וייצמן (“משהו על וייצמן”, “עוד על וייצמן”, “‘מסה ומעש’” “חיים וייצמן והקברטינים האנגלים”), ששופמן ראה בו “אישיות רבת־כוח”; לדוד בן־גוריון ולתפקידו הקשה כראש־ממשלה (“שר האומה דיבר מתוך גרונו”, “ראש־הממשלה”, “קשה להיות ראש־ממשלה”, “אין לקנא בהם..”); לגולדה, ששופמן ראה בה את “האם”, מרגע שנפגשו על סיפון האנייה בעלייתו לארץ (“גולדה”,⁹³³ “גולדה תציל”). הוא קרא הידד לנשיא המדינה החדש יצחק בן־צבי (“הנשיא”) והיה מרוצה עם העלאת עצמותיו של הרצל לירושלים (“עתה עמנו הוא עצמו”).

הגאווה על המדינה שהוקמה, הגורמת צביטה בלב (“ה’צביטה'”), היא הכרחית גם בשביל הספרות, שיש לה כעת מקורות השראה חדשים (“גם בשביל הבלטריסטיקה..”), אולם אין היא מסיחה את הדעת גם מתופעות שליליות רבות, שיש להתריע עליהן ולסלקן, כגון: יחסם של הפקידים לקהל (“איננו”, “הוא משוחח בטלפון…”), האווירה הפוליטית המביאה לאלימות (“בוכס באמצע אלנבי”), פירוד הלבבות בעם (“חבלי מקלט”), חזרה לעסקים פורחים באוויר כבעבר (“לא בא אל החוף”) והפשיעה הגוברת (“הירהורים מעציבים”).

גם בתחום חיי התרבות אין נחת. “המנחה” דוחק את רגלי כל קודמיו: המשורר, המספר, המבקר, המתרגם, ו“עוד מעט הוא יהא המושל בכיפה” (“המנחה”). שופמן מתריע על “בולמוס הכתיבה” (“יותר מדי”), “בולמוס החיים” (“תל־אביב לפנות ערב”) ו“בולמוס־הירידה” והשיחות בגרמנית ברשות־הרבים על הנעשה שם (“הכל נשאר בעינו”).

בצד נושאים חדשים אלה, שהמציאות החדשה שימשה להם מקור השראה, חוזר שופמן אל הנושאים הישנים, האקטואליים תמיד, ומחזיק בדבקות בדיעותיו משכבר כנגד המבקרים המקצועיים, כנגד ה“תעתועים” של הציור המודרני, השירה המודרנית ושאר אמצעי הכתיבה המודרנית, כנגד “זרם התודעה”, קאפקא ופרויד, ועוד כיוצא בזה.⁹³⁴ הוא מרבה לפתח את נושא האהבה־המאוחרת, האהבה בימי הזיקנה, החשיבות שבמצב ההתאהבות המתמיד וייסורי האהבה, שאינם רק מנת חלקם של הצעירים, אלא גם של “בן־השבעים” (“בת”⁹³⁵ “רצידיב”).

רבות הן הרשימות, שבהן הוא מבכה את ידידיו שמתו על פניו (יהודה קרני, אברהם רייזין, גרשום באדר, יהודה מוזס, ש“א הורודצקי, בן־ציון כץ, יעקב פיכמן, י”ד ברקוביץ, זאב); מגיב על ספריהם של בני דורו (רורודצקי [‘עולי ציון’, ‘כבשונו של עולם’], ש. שלום [“ריפרוף על טיב שירתו למלאת לה כ”ה שנה"], יעקב קופליביץ [‘בדור עולה’], יוסף ליטנבום [‘סופרינו – ממאפו עד ביאליק’, ‘מתחום אל תחום’, ‘מספרי העולם’], מאיר מוהר [‘עין־בעין’, ‘בחרט אנוש’], חיים גליקסברג, [‘ביאליק יום־יום’], יעקב פיכמן [‘בני דור’], ז. שניאור [‘ביאליק ובני דורו’], נתן גורן [‘דמויות בספרותנו’], ד. זכאי [‘קצרות’], יעקב כהן [‘סיפורים’]); ואף על ספרי בני הדור הצעיר (יגאל מוסינזון [‘בערבות הנגב’], נתן שחם [‘האלים עצלים’], ברוך אביבי [‘כנפי רוח’], אדר קיסרי [‘אל מי’], דוד שחר [‘על החלומות’], שלמה טנאי [‘כוכבי דרך’], עמוס אריכא [‘המסך עולה’]).

במלאת 50 שנה להופעת ספרו הראשון (תרס“ב–תשי”ב) נבחר שופמן כאחד מארבעת הסופרים, שלהם הזכות לקבל מענק חדשי קבוע מאת המדינה על כך “שתרמו תרומה בעלת חשיבות לספרות העברית ולתרבות ישראל, ושזכו להגיע לימי זקנה בארצנו”. על ההחלטה, “בהתאם להכרזת הממשלה מקווי היסוד”, הודיע לו ב. דינבורג (דינור), שר החינוך והתרבות, במכתב, שבו פירט תרומה זו והביע את תקוותו, “כי ביטוי צנוע זה של הוקרה, ישמש לך עדות נאמנה, כי יצירתך הביאה ברכה לעם והוא מכיר בה, וכי לא מעט חלקך בתהליך זקיפת קומת ישראל – קומתו של האדם מישראל וקומתה של האומה כולה.”⁹³⁶

ט. חיפה – ממרומי הכרמל (תשי“ד–תש”ך)

כחלק מתכניתו של אבא חושי, ראש העיר חיפה, להעביר אליה סופרים ואנשי־רוח ממקומות שונים החלו גם המגעים עם משפחת שופמן בראשית 1953. בעניין זה טרח הרבה ש. שלום, שתיווך בין שני הצדדים.⁹³⁷ שופמן ורעייתו ביקרו בדירתו של ש. שלום, שהועמדה לרשותו על־ידי עיריית חיפה, והביעו רצונם, לאחר ביקור זה, לעבור לחיפה: “הלא בעצם לא חפצנו לעבור לחיפה סתם, ויהי זה היכן שהוא, אלא למצוא שם מין מקום כזה שלך, מין זמרינג⁹³⁸ (בייחוד בשביל אשתי הסובלת מאד מהקיץ התל־אביבי), או לדור במקומך ובשכנותך ממש – אז זה היה באמת ‘כדאי לנו’.”⁹³⁹

מיד עם המעבר הוא כותב לדוד מלץ בהומור: “הייתי רוצה מאד שמזמן לזמן תזכרני ותכתוב לי מכתב קטן או גדול. הלא מעין־חרוד לחיפה יותר קל לכתוב מאשר לתל־אביב.”⁹⁴⁰ המעבר הושלם באפריל 1954.

את הרגשתו הטובה במקום החדש ביטא שופמן במעין “אודה” ל“חיפה”: “אכן היטיב מאד האיש אשר קרא לנו,” הפגישה עם “נערה נפלאה” ו“עם יפי עיניה” יוצרת סקרנות מבטיחה ומשמשת מקור־השראה. “חיי נשמות אוויר כרמל”, הוא כותב בסיגנונו המרומם של יהודה הלוי. וכך גם במכתבים פרטיים: “ובחיפה טוב מאד!!” כתב לדוד זכאי,⁹⁴¹ “ואנחנו בחיפה והיא שפרה עלינו. טוב לסופר כי ישנה את מקומו מזמן לזמן, הרים וגבעות ומורדות וירק ו…אנשים אחרים. ועוד זאת: עין־חרוד קרובה יותר,” כתב על דרך ההכללה לדוד ולרוחמה מלץ.⁹⁴²

אחד מביטויי ההערכה לשופמן במקום החדש היה פרס־רופין שהוענק לו (1953) באולם המוזיאון של חיפה, וידידו הנאמן ש. שלום היה אחד מחבר השופטים.

גולת־הכותרת של הפיכתה של חיפה למרכז לאנשי רוח וספרות היתה הוצאת שנתון, שיהיה הבמה הספרותית של סופרי חיפה. ‘כרמלית’ החל להופיע בשנת תשי"ד בעריכתו של ש. שלום, ושופמן שקד להשתתף בו מראשיתו ועד שנתו התשעים (תש"ל) בקביעות,⁹⁴³ גם בשעה שהפסיק, בשנותיו האחרונות ממש, לפרסם במקומות אחרים. הוא היה משתתף־הכבוד של השנתון – סיפוריו ורשימותיו פתחו אותו ונדפסו באות מיוחדת ובחגיגיות יתרה, והעורכים דאגו לציין את ימי יובלו במאמרי הערכה מיוחדים.⁹⁴⁴

שופמן גמל ל’כרמלית' ולעורכיו על היחס המיוחד שנהגו בו, והשתדל לתת למאסף זה דברים חדשים ממיטבו, גם בשעה שכבר קשתה עליו הכתיבה מאד, ולזכותה של במה זו יש לזקוף, אולי, את העובדה, שהתאמץ להמשיך וליצור עד גיל תשעים, כיון שהרגיש וידע, שיש דרישה, הערכה ואווירה מעודדת.

המאמץ המיוחד שעשה כדי לתת ל’כרמלית' ממיטבו מתגלה כבר בסיפור הראשון שפירסם בו: “על הגג”, שנכתב עוד בתל־אביב, ובו חזר, לשמחת לב קוראיו־מעריציו משכבר, לסיפוריו “מן הימים הטובים”. שופמן עצמו היה מודע ל“נס” זה, שהתרחש ביצירתו.

תגובתו של ש. שלום היתה נלהבת: “‘על הגג’ – גבוה מעל גבוה. באמת נפלא מכל! דמעות הודיה בעיני, שנתגלגלה הזכות על ידי.”⁹⁴⁶ ותגובתו גלויית־הלב של שופמן:

יומיים לאחר מכתבו הנלהב הראשון מרגיש ש. שלום צורך לשגר מכתב נלהב נוסף בתגובה על מכתבו זה של שופמן, וכתוצאה מקריאה חוזרת בסיפור:

מכאן ואילך התפתחו הדברים בכיוון בלתי צפוי, ומן הראוי להביא במלואה את חליפת המכתבים בעניין זה, שיש בה כדי להאיר את משמעותו של הסיפור אופן התהוותו, הרושם שעשה על הקורא, כוונותיו של יוצרו המשוקעות בו, וגם את דרכם של ש. שלום ושופמן כקוראים, כעורכים וכיוצרים ומערכת היחסים ביניהם. יש בכך מעין הקבלה, כפי שכבר רמז על כך שופמן, למה שאירע בינו לבין ביאליק בראשית דרכו.

לאחר שקרא, כדבריו, “שתי קריאות” ראשונות, חזר ש. שלום וקרא בו לאחר זמן קריאה נוספת, והרושם כעת היה שונה, וכתוצאה ממנו הרגיש צורך לבקש משופמן, בכל הזהירות וההסתייגות הראויות, לשנות את הסיפור, לפי מה שהוא מרגיש שיהיה לטובתו:

תגובתו של שופמן על כך לא הגיעה לידי, אלא תשובתו המסבירה של ש. שלום בלבד: “ב’עזות שבקדושה' שבי נתכוונתי רק לכבודך, כפי שהבנת גם אתה במכתבך השני, וכל מה שתחשוב אלה לכבוד לך – הריהו כבודי. מכאן תבין, שבכל צורה שתחליט להדפיס את ‘על הגג’ ב’כרמלית' הנני עמך לגן־עדן או לגיהנום.”⁹⁵⁰

לזכותם של שופמן ושל ש. שלום כאחד, יש לומר, שהבלתי־יאומן אכן התרחש, ושופמן תיקן את הנוסח הראשון, ולמעשה, כתבו מחדש. השוואת שני הנוסחים מתאפשרת הודות לנוסח הראשון, שנשמר בידי ש. שלום ואף פורסם ברבים.⁹⁵¹ לנוסח שנדפס נוספה דמותו של נחום, “ידיד־נפשה הראשון בארץ מוצאה” של האם החורגת, שנחום, בנה החורג, מזכיר לה אותו “בכל מהותו”. שֵם הגיבור שונה מגדעון לנחום, כדי שיתאים לגיבור מן העבר ומן ההווה כאחד. נוספו המלים: “מעין אווירו של גג דוד”, כדי להבליט את אווירת ה“דרור” שעל הגג ולקשור את תשוקתה של האשה לבנה החורג, בן־דמותו של אהובה הראשון, לתשוקתו של דוד לבת־שבע, כתפאורה דומה “מעל הגג”. שופמן אמנם לא נתן לנער ליפול מעל הגג, כבקשתו של ש.שלום, אולם גם לא נתן לו “להסתדר” עם אמו החורגת “סתם”, ללא הערה נוספת. הנער אכן שמע את קול אמו האמיתית,כפי שיעץ ש. שלום, אולם לא הטיל עצמו לזרועותיה מעל הגג, אלא ענה לה והצדיק את מעשהו בפניה בפה מלא.

בשעה שאמו המתה באה אל “צרתה” בטענות, לאחר שקרה ביניהם מה שקרה, הוא משמש לה סניגור: “היא רשאית” בשל מה שעבר עליה, ומגיע לה פיצוי לסבלה ולאהבתה האבודה באהבתה הכפולה לאב ולבנה החורג. הנער נענה לה, גם כדי שלא יחזור ויקרה לה כמקרה אשר קרה לאמו, שמתה בעלותה על הגג לחפשו, ומכיון שגם הוא מוצא בה, בדרך זו, תחליף לאמו שאבדה לו. בכך נשאר שופמן נאמן לעצמו ולא סיים את הסיפור “סיום מוסרי”, כדרך שיעץ לו ש. שלום.

על שינוי זה באה מיד תגובתו של ש. שלום:

עוד יותר מתמיד היה הפעם שופמן מתוח לדעת, “מה אומרים אחרים על ‘הגג’?”⁹⁵³ וש. שלום משיבו:

הביקורת אכן שיבחה סיפור זה וחשה בייחודו.⁹⁵⁵

שביעות רצונו של שופמן מחייו בחיפה הביאה פריחה ליצירתו, שכמו בעבר צלחה בידו ביותר, כשדאגות הפרנסה סולקו הצידה. כך, למשל כתב בראשית 1955, עם יובל ה־75 שלו סידרה של זכרונות־ילדות תחת הכותרת המשותפת “עוללות”, שעולה מהם ניחוח סיפוריו הראשונים, וכבעבר, הוא מבקש לעשות את ביתו למקום “עלייה לרגל”. הוא נהנה מאד מן ההרגשה, שאנשים באים ממקומות רחוקים במיוחד כדי לראותו ולשוחח עמו, ואם לא באו מיוזמתם, עודדם והזמינם לבקרו: “ומדוע לא תעלה אלינו פעם, למרומי הכרמל? כבר היו אצלי רבים, ואפילו שלום אַש!” כתב לדוד לאזר,⁹⁵⁶ כשם שכתב לאחרים, בתוספת הוראות מפורטות כיצד להגיע אליו.⁹⁵⁷ על שאלתו של פוזננסקי בעניין מגוריו בחיפה ענה בהרגשת־נחת: “ואני איני מתחרט על שינוי המקום. טוב לי כאן מכמה בחינות. יש חברים טובים, יש ידידים, וגם מתל־אביב באים לפעמים יחידי־סגולה: קווה, ברלינסקי וגם מאיר מוהר.”⁹⁵⁸

רגישותו לדעת הסובבים אותו עליו, מחד גיסא, ושריון־הבטחון־העצמי, שהוא מעטה על עצמו, מאידך גיסא, באים לידי ביטוי במכתב לש. שלום, בתגובה על דבריו במסיבת יובל ה־75 לכבודו:

על שביעות רצונו מיצירתו באותן שנים כתב בהכללה: “האמן הגדול באמת, כל שהוא מזקין הוא מוסיף כוח. להתקדמותו אין מעצור וזהו סימן־ההיכר שלו. לאחר שעשה במקצועו היום מה שעשה, הוא צריך להרגיש: אתמול לא הייתי יכול לעשות זאת” [“האמן הגדול….”].

בתשובה לשאלתו של אברהם קריב, שהיה אז עורך ‘מאזנים’, “מי ומי באים בחשבון” שיכתבו עליו ליובלו, ניכרת תשוקתו שתופיע חוברת זו. “יכתבו אלה אשר יכתבו וכמה שיכתבו!”⁹⁶⁰ הוא מסיים את מכתבו לקריב, לאחר שמנה את ידידיו הסופרים הבאים בחשבון לכתיבה כזו: דבורה בארון, יעקב כהן, ראובן אבינועם, ברתיני, משה בן־מנחם, וקריב עצמו. בסופו של דבר לא יצאה התכנית אל הפועל.

על־אף המסיבות והברכות בעיתונים, אין מנוס מן ההרגשה, שלא רבים הם המבינים אותו: “רק שניים הם שקולטים את כתיבתי כהלכה: אתה ומאיר מוהר. ‘השניים’ הנצחיים הללו…” כתב לאהרן קווה.⁹⁶¹ וכשם שבעבר, בשבתו בודד בכפר האוסטרי, חשש שמא יפלוט קולמוסו דברים מוזרים, שאינם בהתאם להתפתחות הלשון בארץ, כך מתגנב חשש זה ללבו גם הפעם: “האם אין כאן אי־אלו אנאכרוניזמים?” הוא שואל את דוד זכאי.⁹⁶² “אדם היושב כאן על ההר ‘כציפור בודד על גג’ מסוגל לכתוב גם דברי שטות.”

הקושי לכתוב מתבטא גם בכך, שאימץ את הצעתו של ש. שלום לכתוב ליובל ה־75 שלו “מעין מכתב אל העורך”, במקום רשימה חדשה,⁹⁶³ שבו שזר את שושלת היוחסין של העורכים הגדולים וסופריהם מימי אחד־העם ופרישמן ועד אליו וש. שלום.

ביום העצמאות תשט“ז הוענק לשופמן פרס ישראל “על כלל מפעלו בספרות העברית.” השופטים היו: דב סדן, שלמה צמח ושלמה שפאן. דב סדן קרא את נימוקי השופטים שבהם נאמר, בין השאר: “לאות הערכה על סיפוריו הקצרים, שבהם לימד לראות דברים בתמציתם.” בטקס נשא נאום שופמני טיפוסי, ובו, בצד השבח למדינה, שלא נעדרת ממנו גם אירוניה, יותר משמץ של ביקורת על “האיחור” במתן הכרה גבוהה זו”⁹⁶⁴

בין הנושאים החדשים, המופיעים בכתיבתו בשנים אלה, בולטות רשימות אחדות, בהן הוא מתערב בענייני מדיניות־חוץ. שופמן נותן עצות למנהיגים, ספק ברצינות ספק על דרך הלצון, במיוחד כשהדברים נוגעים לרוסיה ולמנהיגיה, שלגביהם הוא מרגיש את עצמו בר־סמכא כיון שנולד בה ומכיר את המנטאליות של אנשיה ותרבותם. נראה שהתגברות התקפותיהם של הפדאיון, הרגשת הבטחון שהתערערה ביישובים ברחבי הארץ והתקפותיו של חרושצ’וב, החוזרות ונשנות, על מדינת ישראל הפחידו את שופמן, והוא הרגיש צורך לעשות משהו. אותו “משהו” היה שיגור “מכתב קטן אל ניקיטה חרושצ’וב” מעל דפי ‘דבר’, שכשבמכתב המלווה כתב לדוד זכאי על דרך ההומור־הרציני כדרכו: “הריני בטוח, שאחרי פירסומו יחול מיפנה חד ביחסי ברה”מ אלינו:"⁹⁶⁶

על “מכתב” תמים ומיתמם זה כתב שופמן עצמו לזכאי למחרת פירסומו: “נ.ב., חרושצ’וב כתב לי, שבָכָה כאשר קרא את המכתב.”⁹⁶⁸ וברוח זו גם לברקוביץ, ש“לפי האינטואציה שלי קיבלתי פרס־ישראל הודות להשפעתך”: “היום קיבלתי מכתב מניקיטה חרושצ’וב, בו הוא כותב: ‘קראתי את מכתבך אלי ב’דבר’ ובכיתי'.”⁹⁶⁹ וברוח זו גם דוד זכאי: “‘הרבצת’ כראוי. [– – –] ובשבוע הבא יקרא מר חרושצ’וב – ויתפקע.”⁹⁷⁰

על רשימה זו הגיב ברצינות גמורה יעקב הר־אבן,⁹⁷¹ שראה בה “טעם לפגם” וביקר “אותה מידה של פמיליאריות”, העולה ממנה, וטען, ש“המכתב ‘פשוט’ לא יגיע לתעודתו.” הוא מתווכח עם שופמן על כך שהוא “מנסה לקבוע טיבו של ניקיטה ס. לפי הסתכלות בפרצופו” ושאר תיאוריות שהוא מוצא באותו “מכתב”.

שופמן, “שש אלי קרב”, מגיב בהתגרות בפומבי: “בחוברת ‘מאזנים’ האחרונה משיג סופר אחד על ‘מכתבי אל ניקיטה חרושצ’וב’ ותולה בו בוקי סריקי. אני קורא את הדברים ומושך בכתפי: מה זה סח?! לא ייאמן, עד לידי איזו קילמוס עלול לפעמים להביא את האדם יצר הכתיבה.” ובמכתב פרטי אליו הוא מוסיף בהתחכמות: “מדוע אתה חושב, שהמכתב לא יגיע לחרושצ’וב? יגיע ויגיע. האם בשמים הוא? גולדה הבטיחה לי בפירוש, שהיא תעביר לו את המכתב. וייתכן שכבר קרא אותו. וכי מפני שיש בינינו בטלנים [– – –] לא הייתי צריך לכתבו?! [– – –].”⁹⁷²

דומה, ששופמן נהנה מן התגובה, שעורר “מכתבו” זה, והוסיף להתערב ולהביע דעתו, כגון, בהבעת תקווה, שמוצאו היהודי של מנדס־פראנס יסייע למדינה וליהודים (“מנדס־פראנס”). ובאותה רוח הוא מנסה להפיג את הפחד מפני חרושצ’וב על סמך המחשבה על נכדו, “אשר חציו להם וחציו לנו”, ולמראה “צחוקו, ליצנותו וריקודיו” של חרושצ’וב (“חרושצ’וב”). וברשימה דומה, “סבתא ונכד”, הוא מביע תקווה, “שבזכות נכדו היהודי למחצה”, “ייהפך לב חרושצ’וב אלינו לטובה.” ברוח דומה נכתב גם “עודני מאמין…”, בעל המוטו הברנרי “כל החשבון עוד לא נגמר –”, על כך שיש “ניצוץ” בנשמתם של הרוסים, וצריך רק “לדעת כיצד לדבר אתם”. והמסקנה, כמקודם: “שומה עלינו לפנות אל חרושצ’וב בדרישה שישלח את נכדו לישראל. כי כאן מקומו, ניקיטה סרגייביץ!” מטריד אותו מאד, שדווקא רוסיה, שהיא “מקור תרבותנו, היא נגדנו” (“לכאורה”), ועל כן הוא חוזר על “התיאוריה” בדבר כוחה של הספרות, של הרוח, מתוך ידיעה ברורה, שאין לה כוח כזה (“באספקלריה ספרותית”).

עם פרישתו של דוד זכאי מן העריכה ב’דבר‘, נפסקה, כאמור, גם השתתפותו של שופמן ב’דבר’, לאחר 30 שנה כמעט רצופות (תרפ“ז–תשי”ז): “אם תאמין ואם לא תאמין – קשה לי עתה לכתוב בשביל ‘דבר’. אני חושש מאד לסילוק שכינה –באין זכאי העורך… עובדה! העורך החדש הוא אדם זר. לא משלנו. לא נהיר לי.”⁹⁷³ וכך גם לדוד מלץ: “ב’דבר' חדלתי להשתתף. הרגיזני העורך הספרותי החדש שלהם.”⁹⁷⁴ ובפני משפחת פוזננסקי הוא מתנצל, על שיכתוב על ספרו של פוזננסקי ב’ידיעות אחרונות' ולא ב’דבר‘, כיון ש"אני שרוי ב’רוגז’ עם העורך הספרותי שלהם, וזה מזמן שאיני משתתף בעיתון זה. [– –] ברם, אל תשכחו שמנחם קרא את ה’ניצנוצים' כסדרם והיה ‘נאמן’ להם. את מיטב דברי אני מפרסם שם עכשיו.“⁹⁷⁵ באחת הפעמים הנדירות שהוא משתתף ב’מאזנים' הוא מעיד בפני העורך, ק”א ברתיני, על הקשר בין העורך והיצירה: “אני רואה בך המשך לעורכינו הראשונים, שרק הודות להם, ורק להם נכתבו כל הדברים היפים ביאליק, ברנר, פיכמן ואולי עוד שניים שלושה.”⁹⁷⁶

עוד כשנתיים וחצי המשיך שופמן את כתיבתו הקבועה ב’ידיעות אחרונות', ובדיוק ב־1.1.1960, לקראת מלאת לו 80 שנה, נפסקה השתתפותו גם כאן, לאחר כ־12 שנים רצופות, שבהן פירסם מאות “ניצנוצים”.

י. בין גבורות לשׂיבה (תש“ך–תשל”ב)

בעשר מתוך שתים־עשרה שנות חייו האחרונות הוסיף שופמן להשתתף בכתבי־העת בקצב של פעם פעמיים בשנה, בעיקר ב’כרמלית' וב’פרקים', ומדי־פעם גם ‘במאזנים’ ובמקומות אחרים.⁹⁷⁷ בחלקן אלו הדפסות חוזרות ובחלקן – חדשות, שבהן הוא מברך את ידידיו או מבכּה אותם (“על י”ד ברקוביץ ו’פרקי ילדותו‘", "’כתפיו רעדו'" [לזכרו]; “על זאב”), אבל גם חוזר ומספר על ימי ילדותו ותקופת שירותו בצבא הרוסי, כשמוסר־זקנים ולקחם בצדו. גם בשנות השיבה אין ראייה נוסטאלגית של הילדות, אלא הבנה עמוקה יותר של ההווה והעבר כאחד.

בשנים אלה הוא מנהל חליפת מכתבים ענפה ביותר עם כל ידידיו, שוקד להשיב לכל מי שכותב אליו ומגיב על הכותבים עליו ועל ספרים ועניינים המושכים את תשומת לבו. בכך נסגר המעגל. ראשיתו בשנות־ההתבגרות, בחליפת־מכתבים עם אחיו הבכור, ששימשה לו בית־אולפנא לנסיונות היצירה הראשונים שלו, וסיומו בשנות השיבה, כשחליפת־המכתבים משמשת תחליף ליצירה.

בראשית 1960 התנהל משא־ומתן בין שופמן לברוידא, כנציג הוצ' “דביר”, בשיתוף עם הו' “עם־עובד”, על הוצאה מחודשת של ארבעת כרכי כתביו בצירוף כרך חמישי חדש.⁹⁷⁸ חמשת הכרכים הופיעו בשנת הגיעו לגבורות, וכל העיתונים וכתבי־העת הקדישו מדורים נרחבים להערכת יצירתו,⁹⁷⁹ וכן הופיעה החוברת ‘פרקי שופמן’ מאת מרדכי עובדיהו. באותה שנה קיבל גם אזרחות כבוד של העיר חיפה, ומעמדו מעתה הוא כ“זקן שבחבורה” וכ“זקן־סופרי־ישראל”. שופמן לא אהב תארים אלה, וכשכינה אותו שרגא קדרי “זקן־הסופרים”, גער בו בהומור: “אבל מאימתי אני כבר ‘זקן־הסופרים’?! יש לך כתבי מי”ב? פתח את ספר המאמרים שלו, עמ' רסז: ‘מספר צעיר, ג. שופמן’. וכלום אין דברי מי“ב נאמנים עליך?!”⁹⁸⁰

במכתביו, ופה ושם גם בכתביו (“האפיקורוס הזקן”, “שתי מידות”), הוא מרבה להזכיר את גילו ואת גילם של ידידיו, בני־דורו, וכמעט תמיד הוא מעודדם ומתלוצץ על הזיקנה וכל הכרוך בה ומנסה להפיג את פחדיהם מפניה. “בגילי, צריך אדם להיות מוכן,” כתב לדוד לאזר ביובל ה־75;⁹⁸¹ ובברכתו ליובל ה־86 של ידידו ש“א הורודצקי כתב בהומור מעודד: “יהי גילנו אשר יהיה – ההשגחה העליונה דואגת לכך, כי לנו לא יאונה כל רע, וזאת מטעם פשוט: על שלושתנו העולם מושתת, עליך, עלי ועל מאיר מוהר, ובלעדינו הוא עלול לחזור לתוהו ובוהו. עובדה. ובכן, ביד רמה!!”⁹⁸² זהו המשך רעיון “השלישייה המובילה”, שהרכבה משתנה בהתאם למסיבות, פרט לשופמן עצמו. את בתו הדואגת הוא מרגיע: “מה את חושבת, שאני זקן באמת? לא, לא, אני אוכל ושותה ומטייל ומתארח פעם פה ופעם שם.”⁹⁸³ על מותו, בשיבה טובה, של אבי־אשתו הוא מגיב בהערצה: “ניכר, שהוא מת כגיבור. בלי פחדים. יליד הטבע.”⁹⁸⁴ הוא מתגאה בגילו, אבל דואג שלא יזקינו אותו יותר מדי: “הואילה נא בטובתך להכחיש בשמי את הכתוב ב’אידישער קעמפפער' שהנני כבר בן שמונים. [– – –] באדר הבא תמלאנה לי אמנם שבעים ותשע, אבל עד שמונים עוד רב הדרך. ובכן, מה החפזון?!”⁹⁸⁵ עם שלמה צמח, הצעיר ממנו בשש שנים הוא עושה “חזית אחת”: “אגב, בן כמה אתה היום? באדר הבא תמלאנה לי 79 ובכ”ז אין לי הרגשה שהנני שבע ימים. עלינו, צמח, עוד לחיות ולחיות, שלא לתת לגראפומאנים הצעירים להשתלט יותר ויותר.”⁹⁸⁶ בכל פעם, כשמת על פניו אחד הסופרים מבני־דורו, הוא מחזק את הקשר עם הנשארים: “חבל על שניאור!” – כתב לברקוביץ, הצעיר ממנו בחמש שנים – “השמנדריקים שלנו, כוותיקים כצעירים, קיצרו כאן את ימיו! הוא עוד יכול היה לחיות הרבה למרות כל מחלותיו.”⁹⁸⁷

רק לעתים רחוקות הרשה שופמן לעצמו להתלונן על מצב בריאותו ועל חולשת הזיקנה עקב מיחושים שונים שפקדוהו או מצב־רוח רע, ובעיקר שפך את לבו בפני בן־דודו, יעקב ליב בקר בקנדה, שעמו החליף מכתבים בקביעות (ביידיש), והוא שתמך בו במשך שנים רבות, שלח לו רפואות שונות, ובמיוחד סייע לאשתו לנסוע לעתים מזומנות למשפחתה בווינה, ולהקל בכך על געגועיה ועל קשיי התאקלמותה בארץ, שלא התרגלה אליה (“מזמן לזמן היא מוכרחת לנשום את האוויר הווינאי”).⁹⁸⁸ באותם מכתבים העיר מדי פעם הערות־זכרונות על ילדותם המשותפת בעיירה:⁹⁸⁹ “קר על הכרמל ולא טוב לבן ה־80;” “אחרי 80 צריך להיות מוכן לכל!” “אתה ואני נשארים צעירים בני 21 ו־11.”⁹⁹⁰ כתרופה למאיר מוהר החולה, שדאג לו מאד, הוא מציע “בכל הרצינות”: “לדעתי – תרופה אחת ויחידה באה בחשבון: לתת לו ‘אחות’ הבקיאה בחולים כאלה, שתטפל בו יפה. אחות יפה, כמובן כאחת אבישג. הלא הוא מטבע ברייתו ארוטי מאד, והדבר ישפיע לטובה על רוחו.”⁹⁹¹

בתגובה על הדרישה של אגודת־הסופרים, שישלם מס־חבר, הוא כותב בהומור־זועף: “מחָבר בן 82 אין לדרוש מס. עליהם להודות לו על שעודנו חי.”⁹⁹² את ברקוביץ, המתאונן על מחושי הזיקנה הוא מעודד:

וכן:

את שלמה צמח שלקה בלבו, הוא מעודד: “צריך להתגבר, צמח, להתגבר ויהי מה, ‘כי מעטים אנחנו’. כן, כן, כי מעטים אנחנו.”⁹⁹⁵ ועוד לברקוביץ:

ובמכתב הבא, לתמיהתו של ברקוביץ, מה ראה להזכיר את גופו היפה, הסביר: “חפצתי לעורר בך אהבה פורתא אל עצמך. זאת היא ‘חולשה’ אצלי מקדמת דנא. עמדתי על כך בסיפורי ‘אהבה’. עיין שם בהתחלה.”⁹⁹⁷

בעניין השתלת־לב כתב לבתו, שעמה הרבה להחליף מכתבים של קירבת־לב והבנה הדדית, במיוחד בשנים האחרונות (“נראה שכבר אפשר לדבר עמך כמו עם טולסטוי, עם דוסטוייבסקי וכו'. את מבינה, את מבינה: את הכל”):⁹⁹⁸ “אין את שוכחת גם את הלב, שמעבירים לאדם. גם אני מהרהר בעניין זה הרבה. עושים בכך טובה לא רק לחַי, אלא גם למת. הרי זה כאילו הוא ממשיך לחיות… את מבינה? העיניים רואות שוב ולו גם מתוך גוף אחר… נפלא, נפלא. בקרוב נדבר על זה פנים־אל־פנים.”⁹⁹⁹

בקיץ תשכ"ט קיבל שופמן, יחד עם לאה גולדברג, את הפרס על שם ישראל ובלהה ניומן מטעם המכון ללימודי היהדות באוניברסיטת ניו־יורק,¹⁰⁰⁰ וביום הולדתו ה־90 ערך לכבודו נשיא המדינה, זלמן שזר, מסיבה בביתו בירושלים,¹⁰⁰¹ ובין המברכים היה חיים הזז,¹⁰⁰² וכל מדורי הספרות בעיתונות ובכתבי־העת הוקדשו לו. בשנה זו הופיע גם מבחר מסיפוריו ומרשימותיו, שתורגם ליידיש בידי יוסף פאלק.¹⁰⁰³

עד הזמן האחרון, שמר שופמן על צלילותו והיה קשוב למתרחש סביבות ופעיל למדי. כשנודע לו, שנדפסה רשימה על ברנר (ב’מבפנים'), שלח בחשאי את אהרן קווה לרכשה וצווהו: “לא לומר שזה בשבילי.”¹⁰⁰⁴

בנו מספר בזיכרונותיו, כי בגיל 88 עדיין נהג לטייל על פני הכרמל, ובבואו הביתה היה מספר בהתפעלות על פינות חמד וקטעי נוף מקסימים ש“גילה”. “ניכר היה, כי לא אהב יותר ‘לאונסם’ על גבי הנייר והעדיף להביעם באומר.” “פעם בבואו הביתה מאחד מטיוליו אלה, והנה בגדיו זרועים מחטי־אורן, עלים ועשבים. חפצתי לשאול אותו – ‘היכן התגלגלת?’אבל חיוכו המסתורי הרתיע אותי, ועד היום לא אדע בבירור מה אירע לו.”

במסיבה בבית הנשיא זלמן שזר ביום הולדתו ה־90, כ“ח באדר ב' תש”ל (5.4.1970).

משמאל לימין: דוד זכאי, חיים הזז, ג. שופמן, נורית גוברין, ישראל כהן. ברקע נראה ש. שלום.

שלמה רזניק, מידידיו הנאמנים בחיפה, שהקל עליו את שנות חייו האחרונות, מספר כי “בחג הפסח, בשעה מאוחרת בלילה, כשירד להגיש ספר עם הקדשה לאחד השכנים – כרע ונפל.”¹⁰⁰⁵ גירסה רומנטית יותר מביא צבי שרפשטיין, מפי ש. שלום, שלפיה ירד להביא את הספר כשי לשכנתו היפה.¹⁰⁰⁶ לאחר־מכן הובא לבית־החולים בגדרה. בהגיעו לשם, העיד בנו, הביט סביבו ואמר בלחש כאל עצמו: “כאן אני אמות!” עוד בימיו האחרונים פיזם לעצמו ברוסית את שירו של לרמונטוב “לבדי אצא עלי דרך”, וברגעי צלילותו ביקש מבנו “להסביר כאן לאנשים סביב – מי אני”, הצטער על “דילדול האדם” השוֹרה במקום, שהשווה אותו ל“אגף הכירורגי”, ודאג לשמירת צורתו החיצונית ולתגלחתו, כדי “שלא יעלו עשבים בלחיי.”¹⁰⁰⁷

שופמן נפטר בל' בסיון תשל"ב (12.6.1972) והובא למנוחות בבית העלמין בחוף הכרמל.¹⁰⁰⁸ ישראל כהן, שליווה אותו בדרכו האחרונה, תיאר את הלוויתו, שהשתתפו בה כ־70 איש בלבד:¹⁰⁰⁹

נשיא המדינה, זלמן שזר, אמר בדברי הספדו:¹⁰¹² “ירדתי מירושלים כדי לשתף את מדינת ישראל באבלה של הספרות העברית החדשה, שעכשיו הוסרה מעליה עטרת שיבתה.” וחנוך ברטוב, תחת הכותרת “אחרון הראשונים” כתב:¹⁰¹³ “ניתק החוט האחרון המחבר את ההווה שלנו אל הדור היחידי ההוא, שידע שפע מפליא כל־כך של כשרונות מקוריים כל־כך.” וכך חיים הזז במלאת שלושים לפטירתו:¹⁰¹⁴ “הוא אחרון הוא ראשון.”

נספח בבליוגראפי

רשימת מאמרי הביקורת שנתפרסמו בעיתונות עם בואו של שופמן לארץ

(י“ח תמוז תרצ”ח – 18.7.1838 – דצמבר 1939)

1. מ.ד. [מערכת ‘דבר’]. “דבר היום”, ‘דבר’, 18.7.1938 [ברכות לבואו בצירוף תמונתו. הכותב הוא, כפי הנראה, דב שטוק (סדן)].

2. מ. בן־אליעזר. “ג. שופמן (לבואו לארץ)”, ‘הארץ’, 18.7.1938.

3. “פועלי נמל ת”א עם ג. שופמן“, ‘דבר’, 19.7.1938, עמ' 1. באותו גליון, עמ' 7: “ג. שופמן בא” [תיאור קבלת הפנים על־ידי פועלי הנמל ומשלחת אגודת הסופרים]. באותו גליון, עמ' 8: ח”א זוטא. “מי הוא גרשון שופמן? זכור ימות עולם – שאלות ותשובות בדברי ימי ישראל וספרותו”.

4. ל.ר. [גבריאל טלפיר]. “סופרים. (ג. שופמן לבואו לארץ)”, ‘גזית’, כרך ב‘, חוב’ י“ב, תמוז תרצ”ח, עמ' 48.

5. [ללא חתימה. שלונסקי?]. “טור ראשון. לבואו של ג. שופמן”, ‘טורים’, שנה ב‘, חוב’ י“ב, תמוז תרצ”ח (20.7.1938).

6. מ.ק.[משה קליינמן]. “ברוך הבא שופמן!”, ‘העולם’, שנה כ“ו, גל' מ”ו, 21.7.1938, עמ' 882.

7. כ. [ישראל כהן]. “עם בואו של שופמן”. ‘הפועל הצעיר’, שנה 31, גל' 21, 22.7.1938, עמ' 15.

8. י. מתבונן [יצחק למדן]. “לבואו של ג. שופמן”, ‘גליונות’, כרך ז‘, חוב’ ד' תמוז תרצ"ח, עמ' 327– 328.

9. מ. בן־אליעזר. “אורחים”, ‘הדואר’, כרך י“ז, גל' ל”ו, 12.8.1938, עמ' 587.

10. [ללא חתימה]. “בשדה התרבות”, ‘העולם’, שנה כ"ו גל' נ‘, 18.8.1938, עמ’ 970 [דיווח על “פגישת סופרי תל־אביב עם ג. שופמן”. מובאים תמצית דבריהם של המשתתפים: שמעונוביץ, פיכמן, לחובר, ברש, בורלא, שטרייט, טשרניחובסקי, זכאי ושופמן].

11. יעקב פיכמן. “על שופמן”, ‘מאזנים’, כרך ז‘, חוב’ ד‘, תמוז־אב תרצ"ח, עמ’ 505־507. בהערה: “מילואים לקטעי דברים, שנאמרו במסיבת הסופרים שנערכה לשופמן בבואו לא”י". כונס: ‘בני־דור’, עמ' 122־128.

12. אלישבע. “יצירתו של ג. שופמן. (רשמים בשעת קריאה)”, ‘הארץ’, כ“ו באלול תרצ”ח (23.9.1938).

13. י. זמרה, “יצירתו של ג. שופמן”, ‘טורים’, שנה ב‘, גל’ כ"ח, 26.0.1938.

14. ד.ש. [דב שטוק = דב סדן]. “על ג. שופמן. לשעה זו”, ‘דבר’, מוסף לשבתות ולמועדים, ח' בטבת תרצ"ט (30.12.1938) [כל הגליון מוקדש לג. שופמן], כונס: ‘בין דין לחשבון’, עמ' 155־160.

15. רבקה גורפיין, “עם קריאת שופמן”, ‘דבר’, ח' בטבת תרצ"ט (30.12.1938).

16. מרדכי עובדיהו. “נקודות”, ‘דבר’, ח' בטבת תרצ"ט (30.12.1938).

17. משה שלאנגר [בן־מנחם].“משהו על ג. שופמן”, ‘דבר’ ח' בטבת תרצ"ט (30.12.1938). כונס ב’נתיב האור‘, עמ’ 169–170.

18. יעקב קופליביץ [ישורון קשת]. “על שופמן”, ‘דבר’, ח' בטבת תרצ"ט (30.12.1938). כונס: ‘בדורו של ביאליק’, עמ' 197־228.

19. אברהם קריב. “פרקים על שופמן”, ‘דבר’, כ“ט בטבת תרצ”ט (20.1.1939); כ“ו באדר תרצ”ט (17.3.1939).

20. ללא חתימה. “לשופמן”. ‘דבר’, ז' בשבט תרצ"ט (27.1.1939) [תגובת קורא מעריץ מאחד הקיבוצים].

21. י. מן [ ]. “במות” [על הצגת “גן הדובדבנים” לצ’כוב בתרגום ג. שופמן], ‘גזית’, כרך ג‘, גל’ ד‘, ניסן תרצ"ט, עמ’ 43 [אין תגובה על התרגום].

22. עמנואל בן־גוריון. “רשימות. על המשורר שופמן (ברכה מאוחרת)”, ‘מאזנים’, כרך ט‘, חוב’ א' (מ"ז), אייר תרצ"ט, עמ' 129־128.

23. יורם כפירי. “רשימות בודדות. בין אדם לסופרו”. ‘הארץ’, י“ג בתמוז תרצ”ט (30.6.1939).

24. מרדכי עובדיהו. “נקודות ביצירת ג. שופמן. על המשורר ועל הבקורת”, ‘גזית’, כרך ג‘, חוב’ ז', אב–אלול תרצ"ט.

25. רשימת סיפוריו של שופמן ב’מוסף דבר' לשנת תרצ“ט. 19 רשימות. ‘דבר’, כ”ד באלול תרצ"ט.

26. נתן גרינבלאט [גורן]. “הוא הוא (על הרשימות האחרונות של ג. שופמן)”, ‘דבר’, י“ז בכסלו ת”ש (28.11.1939).

27. ק“ן [יצחק למדן?]. “ילקוט קטן. ‘אין מה לראות’”, ‘גליונות’, כרך י‘, חוב’ ז’־ח‘. טבת־אדר א’ ת”ש, עמ' 100.

אמנות־הסיפור

אל התהום

(“כאב”; “אח”)

ג. שופמן חותר בסיפוריו למיצוי מלוא אפשרויותיו של הביטוי . המימרה “מאיגרא רמא לבירא עמיקתא”, שהיא ציור של נפילה מגג גבוה לבור עמוק, משמשת בלשון במשמעות מושאלת, הן בחיי המעשה והן בתחום היחסים שבינו לבינה. הנפילה לתוך תהום היא אחד הציורים הקבועים, שבו מתלבש רגש האכזבה, המלווה את יחסיהם של גבר ואשה.

שניים מסיפוריו של שופמן, הבנויים על מימושו של ביטוי מטאפורי זה, מתגבשים בהם כל עלילתם ופרטי המעשים בתנועה יסודית של מלמעלה למטה, שבסופה באה הנפילה אל התהום. תנועה זו יש שהיא ניכרת בצימצומה: הסרת המגבעת מן הראש; ויש שהיא ניכרת בגודלה: מסלולו של כוכב שביט מן השמים אל האדמה. התנועה השלטת מופיעה בין במחשבותיהם של הגיבורים ובין בדימויים המרכיבים את הסיפור, בין במעשיהם של הגיבורים ובין בדמיונם ובדיבורם. תנועת הירידה או הנפילה מלמעלה למטה יש לה, כמובן, תפקיד עלילתי בסיפור, אבל היא מקפלת בתוכה משמעות נוספת, חבויה, אירונית. צירופם של כל הרמזים האירוניים בסיפור, המתגלים מבעד לממשות הריאלית שלו, יוצר מסכת צפופה של רמזים, המכינים את הקורא לקראת סופו של הסיפור.

שני הסיפורים הנידונים, “כאב” ו“אח”, שונים זה מזה בזוויות הראייה ובדרכי הסיפור, באופן שהראשון, הסכימאטי, כולל בתוכו את השני, המשמש לו כדוגמה פרטית, אישור למקרה הכללי המסופר בו.

בסיפור “כאב” מתאר שופמן שתי סיטואציות של נפילה אל התהום, הבאות כתוצאה מאהבה נכזבת. האחת היא מנקודת ראות הגבר, והשנייה – מנקודת ראות האשה. הגבר המאוכזב והמיואש רץ אל הים ונופל לתוכו מהר תלול וגבוה.¹ ואילו האשה, שהתחילה לאהוב אדם אחר, “עיניים אחרות”, לפי הגדרתו של שופמן (כדרכו באיפיון בני־אדם בעזרת עיניהם), טעמה גם היא את הכאב האמיתי: באותה שעה באה הנפילה שלה, “ובצעקה הרגישה את הנפילה מהר תלול וגבוה – אל התהום.” נפילתה אינה ממשית כנפילתו של הגבר, המאבד עצמו לדעת, אבל כאבה מוחשי ביותר, כאב הנפילה: “מאיגרא רמא לבירא עמיקתא”. ההתפכחות מן האשליה של תחושת האושר לנוכח המציאות המאכזבת.

סיפור זה, דרך תיאורו סכימאטית ומופשטת ביותר, והיא בבחינת הדגמת הכלל של “מידה כנגד מידה”; כלומר, חלקו הראשון הוא מימוש ריאליסטי של הדימוי, המופיע בחלקו השני.

האשה שהיתה גורם לנפילתו הממשית של הגבר אל התהום, חוזה מבשרה את התחושה של נפילה מסוג זה. אמנם נפילתו של הגבר היא ממשית, ונפילתה של האשה קיימת בהרגשתה בלבד, ובכל זאת ממקור אחד הן נובעות, מן “הכאב האמיתי” שבאהבה הנכזבת.²

בספור אחר חזר שופמן ועיצב את מוטיב הנפילה אל התהום כתוצאה מאהבה נכזבת, אלא שהפעם פיתח את המוטיב על כל פרטיו וגילם את כל האפשרויות הלשוניות הרמוזות בלשון נפילה, עד־כדי הפיכתן לפעולות ולמעשים קונקרטיים המרכיבים את הסיפור.

הסיפור “אח”³ מבוסס כולו על ציור ההקבלה בין האכזבה מן האהבה לנפילה אל התהום. הדימוי עצמו אינו נזכר כלל, אלא מופיע על דרך המימוש הקונקרטי שלו, תוך מיצוי האפשרויות הטמונות בו. שולטת בו התנועה מלמעלה למטה, בשינוי גירסאות, מן התנועה הקלה ביותר של הסרת המגבעת מן הראש, ועד התנועה העזה ביותר של הנפילה אל התהום מצוק סלע.

זהו אחד הסיפורים המעטים של שופמן, שעלילתו דראמטית ביותר וגובלת בסיפור־מתח ממש, בניגוד לרוב סיפוריו, שבהם העלילה החיצונית צומצמה למינימום ההכרחי.

שמו של הסיפור מצביע, לכאורה, על יחסי המשפחה בין שניים מגיבורי הסיפור, שהם אח ואחות, ועל יחסי הריעות והאחווה בין כל גיבורי הסיפור לבין עצמם: האחות ואהובה; האח ואהובה של אחותו, אבל עם סיומו של הסיפור מקבל השם מימד אירוני, שכן האסוציאציה מתייחסת לרצח הראשון שבוצע בעולם – רצח אח. כאן הרצח הוא רציחת חבר בידי אח, המקנא לכבודה של אחותו שחוּלל, ונוקם נקמת התאבדותה כתוצאה מאהבתה הנכזבת.

הסיפור מתחלק לארבעה חלקים, וכל חלק קשור לעונה אחת מעונות השנה: קיץ, ראשית הסתיו, בוקר אחד בין חורף לאביב ושוב קיץ. משך־הזמן בסיפור הוא שנה אחת, באופן שהחלק הראשון והאחרון מקבילים ביניהם, וזמן עלילתם אחד: עונת החופש בקיץ. הקבלה זו מתקיימת גם מבחינת מקום ההתרחשות: החלק הראשון והאחרון מקומם בהרים, ואילו השני והשלישי מתרחשים בכרך. הקבלה זו נשמרת גם מבחינת הסיטואציה, שכן בשני חלקים אלה עולים שני הגברים יחד להרים.

כדרכו, משתמש שופמן בתיאור סיטואציות מקבילות באותם הביטויים עצמם, או תוך הטלת שינוי־מה בהם, ובדרך זו מרמז הסיפור, שעל־אף ההקבלה, שהיא כמעט מדוייקת, קרה משהו בין עלייה ראשונה להרים לעלייה שנייה.

זאת ועוד. כל החלק הראשון רצוף סידרה שלמה של רמזים מסויימים, המכינים את הקורא למה שעתיד לקרות בחלקו האחרון של הסיפור. על דרך זו מקבלת ההקבלה בין הפרטים המתוארים בשני החלקים משמעות אירונית, מאחר שאותן התנועות, הדיבורים והמעשים התמימים, המצויים בחלק הראשון, מצטרפים בחלק השני למסכת של רמזים, שבסופם האחד רוצח, והשני נרצח.

בחלק הראשון חוקקים שני המטיילים את שמותיהם בצלעות הסלעים, ואילו בחלק האחרון, כאשר מונדק מחפש את שמו, שחרת כאן לפני שנה, הריהו מוצא רק את שמו של חברו, ואילו שמו איננו. זהו רמז ברור ביותר לקצו הקרב, שכן זהו מימוש הביטוי: “יימח שמו”, יימחה שמו מספר־החיים. וכאן המחיקה היא הן על דרך הממש והן על דרך הרמז לעתיד לבוא.

בשני החלקים מבצעים שני החברים אותה תנועה עצמה של הסרת המגבעת מן הראש בגלל הרוח החזקה. לכאורה, זוהי תנועה כפשוטה, אבל מכיון שתנועה זו חוזרת אחר־כך גם אצל ליוֹרקה, האחות, יש בה משום מוטיב חוזר, שנועד לו תפקיד מבני בסיפור, וכן רמז הוא לעריפת הראש ולתנועת הנפילה מלמעלה למטה. הנערות האחרות, הזריזות והעירניות, מטיילות ברחובות “עם מגבעותיהן החדשות, המופלאות” בראשיהן, והן מספרות על התנועה האחרונה, שעשתה ליורקה לפני התאבדותה: “עוד בהיותה על המדרגות של הדיוטה הראשונה, הסירה את מגבעתה מעל ראשה, כדי שלא תפריע.” פרט זה נשנה אחר־כך גם בסיוטי החלומות של אחיה נורד, המתהפך על משכבו בלילה “ולא פסק לראות את אחותו ליורקה, זו התינוקת התמימה והיקרה כל־כך, כשהיא עולה מדיוטה לדיוטה ובדרכה היא מסלקת את מגבעתה מעל לראשה…”

ליורקה עושה אותן התנועות שעושים שני החברים: היא עולה, מסירה את מגבעתה ומשליכה עצמה למטה.

בחלק הראשון רק שתיים משלוש פעולות אלה מבוצעות: העלייה והורדת הכובע, ואילו בחלק השלישי נסגר המעגל: נורד דוחף את חברו מראש הצוק אל התהום למטה כדי למלא את צוואתה של אחותו. עוד לפני מעשה־הנקם ביקש האח נורד לחזור על מעשיה של אחותו ולקפוץ מן החלון למטה, אבל כשכבר היו ראשו וצוואר נטויים כלפי מטה, ונראה למסתכל מאחוריו כגוף ערוף, הריהו חוזר בו, מאחר “שניצנץ בו רעיון חדש, רעיון ברק, שהרגיעו תיכף. רעיון נפלא.” כאן מגיע המתח של הסיפור לשיאו, הואיל והקורא עדיין אינו יודע, מהו אותו רעיון נפלא, שעלה במוחו של נורד ושמנע אותו מלחזור על מעשיה של אחותו ולהשליך עצמו למטה. לאחר מכן, בסופו של הסיפור, מתברר לו, שהוא לא ויתר על תנועת הנפילה מלמעלה למטה, אבל החליף את האובייקט: לא הוא יהיה הנופל, אלא רעו מונדק. הרעיון, המנצנץ בו כברק, מזכיר אף הוא את התנועה היסודית של: מלמעלה למטה.

בחלק הראשון של הסיפור, כאשר שני הרעים מטפסים על ראשי ההרים, הרי שניהם “בפיק ברכיים בחנו והביטו למטה למעמקים”. ומיד לאחר תנועת הבטה זו של מלמעלה למטה נזכרת האחות, שאיננה אתם כעת. ואילו בחלק האחרון רק אחד מהם מציץ למטה, זה שעתיד להיזרק לשם: “מונדק התייצב על שפת הפסגה ובפיק־ברכיים גחן והציץ למטה אל התהום.” אף הערתו הפעם היא רמז אירוני־טראגי לסופו הקרב: “נפלא הדבר, כשאני בעומק, נדמה לי שהעיקר הוא כאן, ועכשיו נדמה לי להיפך, שהעיקר הוא דווקא שם…” ואמנם הדיפת יד חזקה מאחוריו שלחה אותו אל העיקר, שהוא שם… שכן נורד, האח, רואה משם “את אחותו ליורקה, כשהיא עומדת בפישוט זרועות, זרועות־התינוקת שלה – מאושרת, מוכנה לקלוט – – –” (בנוסח הראשון נכתב: “מאושרה, בלי מגבעת”) ובכך הוא ממלא את צוואתה שבה כתבה: “אהבתי את עיניך הנוגות, ואם לא עלה בידי להתאחד עמהן בחיי – אפשר שיעלה לי הדבר במותי…”

בסיפור קצר זה חלה התפתחות ביחסיהן של הדמויות זו לזו מתחילת הסיפור עד לסופו. הגלגל מתהפך. יחסי האח והאחות, שנראו בראשונה קרירים וחסרי־חיבה, מתגלים בחלקו השלישי של הסיפור כהדוקים ביותר: מותה מעורר בו רצון לאבד עצמו לדעת, המתחלף בתכניתו לנקום. ואילו יחסי מונדק וליורקה, הנראים בתחילה קרובים ואוהבים, מתגלים בחלקו השני של הסיפור כחד־צדדיים: הוא, שהתגעגע אליה בהרים, משהשיג את מבוקשו ממנה, פגה אהבתו.

רמז למיפנה זה ולתוצאותיו כבר ניתן בראשיתו של החלק השני, כאשר עיני ליורקה האוהבת והמתרפקת “מכוערות מלחלוחים אהבה”,⁴ והיא “דמתה לדג קטן שנאחז בוו־החכה”. דימוי אחרון זה יש בו כדי לרמוז על סופה הטראגי, והוא משתלב בתנועה הכללית של הסיפור, והפעם מלמטה למעלה: דג קטן, שנאחז בוו החכה, ויש להעלות אותו כדי שימצא מותו.

סיטואציה דומה מתרחשת בחלק הרביעי, ואף היא על דרך האירוניה הטראגית. מונדק ונורד מטיילים בהרים ומגיעים אל נחל קטן. מונדק, שמתאווה להתרחץ, מתפשט ונכנס למים ומוצא אותם קרים. נורד יושב מנגד על זיז סלע ומביט למטה אל חברו המתרחץ ומעיר: “אל־נא תשהה במים יותר מדי, אפשר להצטנן.” הערה זו היא אירונית־טראגית טיפוסית, שכן הקורא יודע מהו הרעיון המלווה כל הזמן את מונדק. הוא “דואג” לבריאותו של נורד ורוצה שיעלה מן המים, כדי שיוכל לבצע את תכנית־הנקם שלו.

בתחילת החלק השני של הסיפור מתוארת ליורקה, הבאה אל ראיונות האהבה שלה בדייקנות יתרה יום־יום ונראית “מגובנת קצת, כעמוסה נטל כבד לא נראה, ולא הציצה בדרכה בפני שום איש. דרך אחת לפניה”. דימוי זה של האשה, הכורעת תחת נטל אהבתה, חוזר גם בסופו של חלק זה. הפעם היא בחברתו של מאהבה: “הולכת על ידו עייפה, מגובנת קצת ככורעת תחת סבל אהבתה.” מבחינת הדימוי בשני המקומות, הרי שוב נראית התנועה של מלמעלה למטה, והפעם תנועה קטנה ביותר: “כעמוסה נטל כבד – ככורעת תחת סבל אהבתה”. התכופפותה למטה התחזקה. אבל דימוי זה אינו נשאר ערטילאי, אלא לובש ממשות: ליורקה אמנם כרעה תחת סבל אהבתה והשליכה עצמה למטה.

ועוד לפני כן נוקט הסיפור לשון “נפילה”, בשעה שמתואר בו מונדק המהלך ולצדו הנערה הבלתי־אהובה עליו, והוא מביט בנערות האחרות: “מונדק מקנא בלבו באותם המאושרים, שבחלקם עתידות לנפול כל הנערות הנפלאות הללו.” לכאורה, זהו שימוש־לשון, שאינו יוצא־דופן, אבל לאחר כל רמזי הלשון האחרים בסיפור, הסובבים על ציר “הנפילה”, מקבל גם ביטוי זה משמעות שמעבר לריאלי, ויש בו גם רמיזה לדעתו של הסופר על גורלם של יחסי אהבה כאלה בכלל.

רמז נוסף לגורלו של מונדק נמצא בחלק השני בדמיונותיו על העתיד, הניזונים מפרשת התאבדותה של ליורקה בגללו. הוא רואה בדמיונו “איך שהדורות הבאים מטיילים על פני איזה בית־עלמין ישן, בין מצבות נשכחות, דהויות ומחוקות, שבין הקברים שמתחתיהם נמצאים גם קבר ליורקה, גם קבר נורד, גם קברו הוא.” בסופו של הסיפור חלום קברו שלו נהפך למציאות, חלום הנצח, האלמוות והתהילה מקבל משמעות אירונית, לנוכח התגשמותו המהירה.

הרגשת האושר של הגיבור מול פני התאבדותה של אהובתו היא אחד המוטיבים המרכזיים ביצירתו של שופמן: “התגברות יצר־החיים וחמדתם נוכח פני־המוות”.⁵

התנועה היסודית של הסיפור מלמעלה למטה אינה מתייחדת רק לבני־אדם ולמעשיהם, אלא חלה גם על גרמי־שמים. החלק הרביעי של הסיפור נפתח בסימן ציפייה לכוכב־שביט, העתיד להיראות בנפילתו, ולדברי כמה אסטרונומים, ייתכן ויהיו תוצאות חמורות לפגיעתו. ציון פרט זה בסיפור יוצר את האווירה הגורלית, הרת־האסון, ומשתלב אף הוא בכל אותה מערכת רמזים, המכינה לקראת סופו של הסיפור. את המימד האירוני של המאורעות יוצר גיבור הסיפור מונדק, המביע בלשון רבים את צערו חסר־הפשר על כך, שהנבואה הרעה של האסטרונומים אינה מתקיימת. בכך חתם במו־פיו את גורלו, שכן הנבואה אמנם נתקיימה בגופו שלו. אמירה פטאלית זו מקרבת את שני החברים: הראשון נורד, ש“הרעיון הנפלא” ממלא אותו, והשני מונדק, שבהערתו זו הכין עצמו להתקיימותה של אותה נבואה רעה של האסטרונומים.

אבל לא רק כוכב־השביט מרמז על סופו של הסיפור. גם האדמה משתתפת בתיכנון זה. כאשר עלו שני הרעים על ראש הפסגה, לא ראו את השקיעה, כי ההר הסמוך הפריע, ותנוחתו וצורתו של אותו הר הן כתנוחתו וצורתו של הקרבן, שעתיד ליפול כאן בעוד רגע, וכך הוא עתיד לשכב, כשפניו כלפי השמים: “זה ההר שמבין שירטוטי־גבנוניו מזדקר כעין פרצוף־אדם ענקי מוטל פרקדן כלפי עצם־השמים: הנה חוטם, מצח, פֶ…”

הדיפתו למטה אל התהום מתלבשת בביטוי “קרקע נשמט מתחת כפות־רגליו”, שהוא רגיל בשימוש במשמעות מושאלת: אבדן המעמד, היציבות, וכאן הוחזר למשמעותו הקונקרטית, שכן הכוונה היא לאבדן הקרקע מתחת לרגליים ממש.

צוואתה של האחות קוימה על־ידי אחיה, אשר שלח לזרועותיה את אהובה ומילא בכך את משאלתה: “ואם לא עלה בידי להתאחד עמהן בחיי – אפשר שיעלה לי הדבר במותי…” שימוש בניבים אלה דווקא מתחומים מוחשיים, שמציינים גובה והישג־יד, אף־על־פי שהוא רוֹוח בלשון, הרי בסיפור זה הוא משתלב היטב במעגל התנועה של עלייה שאחריה ירידה, עליה שאחריה נפילה אל התהום.

מידה כנגד מידה

(“נקמה של תיבת־זמרה”)

א. חטא ועונשו

שם הסיפור “נקמה של תיבת־זמרה”⁶ מעיד על המוטיב המרכזי שלו: זהו סיפור על חטא ועונש. המלה “נקמה” עצמה אינה נזכרת בגוף הסיפור, אלא בכותרת בלבד. הסיפור מסופר באופן כזה, שהעונש אינו בולט מיד לעין הקורא, ולעתים גם לא בקריאה חוזרת. אדרבה, נראה שברובד הגלוי אין כלל חטא, ולכן העונש הוא, לכאורה, בלתי־צודק, שרירותי. ולא כן הוא. קיים חטא בסיפור, ולמעשה, קיימת מערכת של חטאים, והעונש הוא על חטאים אלה. זהו עונש ממין החטא, על דרך “מידה כנגד מידה”, וקיים קשר ישיר בין החטאים לבין העונש.

במישור הקונקרטי העליב הפרופסור למוסיקה את תיבת־הזמרה, שהפריעה לו בעבודתו, ונעל את הדלת, כדי שלא לשמוע את נגינתה. תיבת הנגינה נפרעת ממנו בכך, שהדלת הסגורה מסַפקת תנאים הולמים לבגידתה של אשתו עם תלמידו. קודם הוא נעל את דלת כדי שלא תפריע לו תיבת־הזמרה, וכעת המאהב נועל את הדלת עם הישמע קולה של תיבת־הזמרה, כדי שלא תפריע לו במעשיו עם אשת הפרופסור.

אולם, תיבת הזמרה והקבצן העיוור המנגן בה אין להם עמידה עצמאית אלא מייצגים משהו מעבר להם. בסיפור זה הם נציגי האנושיות, ההומניות, היחס החם והבלתי־אמצעי אל העולם ואל האנשים ומעשיהם. כנגד אנושיות זו מוצבת הגישה המקצועית הטהורה אל העולם, זו שאינה מתחשבת באדם וברגשות, והצד המקצועי גרידא הוא היחיד המעניין אותה. מקצועיות טהורה זו מייצג הפרופסור למוסיקה, והשקפתו המקצועית הטהורה, הבלתי־אנושית, על העולם – היא חטאו. הוא מודד את העולם ואת הסובבים אותו באַמת־מידה מקצועית בלבד, וכל דבר אנושי זר לו. ביטויה הקיצוני של גישה זו מתגלה בתגובתו בלבד, וכל דבר אנושי זר לו. ביטויה הקיצוני של גישה זו מתגלה בתגובתו של הפרופסור על נגינתו של המנגן בעוגב באופֶרה, שלה הוא מאזין:

בתחילה נתפס משפט אחרון זה, כמטאפורה, כדרך ביטוי מוגזמת להבעת הסתייגות רגילה, אולם, מסתבר, שמשפט זה הוא משפט־מפתח לאופיו של הפרופסור ולדרך שבה הוא מתייחס אל העולם, התייחסות בלתי־אנושית לחלוטין.

הפרופסור הוא קודם כל מוסיקאי, איש־מקצוע, ורק אחר־כך – אדם, וזה חטאו, ולא רק כנגד המוסיקאים מכוון סיפור זה, כפי שאפשר לשער, אלא כנגד כל אנשי המדע, שנעשו אטומים לאדם וקשובים לצד המקצועי הטהור בלבד.

גם בבית־הקפה, בשעה שהפרופסור צריך לשלם, אין הוא קורא למלצר בלשון בני־אדם, אלא “מוציא את הקמרטון מתוך כיס־חזיתו ומקיש בו על גבי שולחן־השיש: לשלם!” הצליל המכוון משמש לו תחליף ללשון האנושית, שהיא דרך יצירת הקשר בין בני־אדם, ובכך הוא הופך את היחס אל המלצר, ששימש אותו, לבלתי־אנושי, ללא־מילולי, בדרך דומה מתקבלת הערתו של הפרופסור על הנשים השכנות הנכנסות מדי פעם בפעם אל הבית, כדרך שכנות מאז ומתמיד: “מאלו אי־אפשר להיפטר עולמית.” גם זו הערה שהיא, לכאורה, שיגרתית, מטאפורית, אולם בסיפור חוזרת למוחשיותה ומעידה של חוסר־אנושיותו של הפרופסור.

ב. חטא האנוכיות

בחטא זה של המקצועיות הטהורה, הקודמת ליחס האנושי, לא די, לפרופסור משה ריין חטאים נוספים. פרופסור זה למוסיקה הוא עיוור משנת התשע לחייו וחונך בבית־החינוך לעיוורים בווינה. קווי ביוגראפיה אלה מוליכים לכיוון מסוים מאד. לכאורה, לפנינו סיפור של אדם עיוור, שהצליח לשקם את עצמו על־אף מגבלות מומו, ליעשות לפרופסור למוסיקה, להתפרנס ממקצועו, לשאת אשה פיקחת ולהוליד ילדה בריאה. סיפור חייו היה צריך לעורר הערצה והשתאות, ואין כאן מקום לדבר על חטא ועל עונש. ולא כן הוא.

הסיפור שובר את המוסכמה המקובלת על העיוור המסכן, שיש להתייחס אליו בצורה שונה מאשר לאדם רגיל, וכי בשל מומו הכל מותר לו. זוהי אחת מדרכי ההסוואה של הסיפור, המוליכות שולל את הקורא בקריאה ראשונה ויוצרות בו ציפיות, שמתגלות בקריאה חוזרת כמוטעות. הפרופסור הוא אדם ככל אדם, ועל־אף עוורונו הוא חייב בכל כללי ההתנהגות האנושית המקובלים. אם הוא חורג מהם, הריהו נענש. עוורונו אינו רק מום חיצוני בלבד, זהו גם מום שבאופיו. הוא עיוור כלפי העולם, כלפי הסובבים אותו, כלפי אשתו וכלפי הצד האנושי שבעולם. עוורונו גורם לו להסתגר בעצמו בלבד, ובאמנותו־מקצועו, ולהיות עיוור ביחס לכל השאר.

חטאו הוא בהעמדת עצמו במרכז ובראייתם של כל האחרים, כולל אשתו, כמי שנועדו לשרת אותו, ולא כבני־אדם בעלי ערך עצמי השווים לו. קו אגוצנטרי זה שבאופיו בא לידי ביטוי עוד בהיותו בבית־היתומים, כשנשאל מדוע לא נשא לאשה את הנערה העיוורת שאהבה אותו, תשובתו היא תשובה־של־חשבונות, של אדם אנוכי, שהכל צריכים לשרת אותו:

רגינה, אשתו הפיקחת, לא נועדה אלא כדי לשמש אותו, ואף אמנם נאמר, שהיא אשר אהבה אותו, ואין שום רמז לכך שגם הוא אוהב אותה. היא נישאה לו מפני ש“שאיפה אמהית היתה לה להגן על נפש טהורה זו הזקוקה לחסות.”

יחסים אלה ביניהם נמשכים, כשהוא מתרכז בעולמו ואינו מסוגל לצאת ממנו, ואילו היא אינה מצליחה להחדיר אליו את עולמה על־אף מאמציה. כשהיא מתארת לפניו את הנוף אין הוא מסוגל לראות מה שהיא מראה לו, אלא נשאר בעולמו שלו:

על־אף מסירותה של אשתו אליו אין הוא מרגיש אפילו בצורך בהכרת־תודה לה, אדרבה, כשהוא נאלץ, כדי לפרנס את אשתו ובתו, לעסוק בכיוונון־פסנתרים, הוא מתלונן בקול רם על הקרבן, שהוא מקריב למען אשתו ובתו: “כשיש אשה וילד, על כרחך אתה טורח! – משיב הפרופסור בקול רם ביותר, כדרכו.”

תלונה זו, המגיעה לאזני האשה, מגלה לה בוודאות אכזרית את טיבו האמיתי של בעלה ועוזרת להסרת המסווה מעל פניו. קרבנה היא, של האשה הפיקחת בהינשאה לעיוור, אינו נחשב כלל, והיא בבחינת מכשיר לנוחיותו ולרווחתו בלבד, ואילו טירחתו בפרנסת אשתו ובתו היא לו לעול ולכורח. ואכן, היא מסיקה את המסקנות המתבקשות ממצב יחסים זה שביניהם – ובוגדת בו. בכך הוא נענש על חטא שחטא גם כלפי אשתו.

ג. חטא הילדותיות

תכונתו האגוצנטרית של הפרופסור, הרואה את עצמו במרכז דרך־קבע ואת האחרים כמי שחייבים לשרת אותו ולדאוג לרווחתו ולנוחיותו, גם בשל עוורונו וגם בשל היותו מוסיקאי מעולה, מצטרפת לתכונה נוספת שלו. הפרופסור למוסיקה לא התבגר. הוא נשאר ילדותי ומתנהג כתינוק, שהעולם סובב סביבו, והכל מגיע לו, הוא, שנסתמא בשנת התשע לחייו, יש לו, במידה מסויימת, מנטאליות של בן תשע, המסרב להתבגר, ונוח לו בכך שהכל משרתים אותו. ואם חלילה הוא נאלץ לעשות דברים שאינם לפי רוחו, ליטול עליו אחריות ולמלא חובות, הריהו רוטן, נרגז, ורואה עצמו מקופח.

ילדותיות זו שבו מסופרת, לכאורה, על דרך השבח לו, אולם למעשה, בהתאם לטכניקה הסיפורית השלטת בסיפור כולו, גנאי היא לו, וגם היא נוספת על חטאיו.

בפתיחת הסיפור מודגשת תמימותו הילדותית, אולם תמימות זו מנוגדת לחלוטין לתוכן דבריו בסַפרו מדוע לא נשא לאשה את הנערה העיוורת שאהבה אותו. חוסר־האונים הילדותי שלו הוא שמשך את רגינה אשתו אליו, ששאפה לפרוש עליו את חסותה האמהית, אולם הוא ניצל שאיפה זו שלה כדי לעשותה כלי לנוחיותו. הוא נשאר בראייתו הילדותית ולא הצליח להתבגר ולהשתחרר ממנה, והעולם נצטייר לו יפה וצח, כפי שרואים אותו “אך הילדים”. עולמו ועולמה של רגינה לא התאחדו, והוא נשאר בראייתו זו, אם כי אין הוא משתמש בה כדרך שאמן עשוי היה להשתמש בתכונה זו לצורך אמנותו.

התרשמות ילדותית זו, שנשתמרה גם בבגרותו, היא חלק מאישיותו האגוצנטרית, ואין רמז לכך, שהיא מפרנסת את אישיותו כאמן יוצר.

פעמיים מוזכרת העובדה, שהוא אמן גדול, ופעמיים מתלווה לה הערה על התנהגות בלתי־אנושית. בפעם הראשונה מעיד על כך ליונק, תלמידו שנעשה אהובה של אשתו, המדבר על אמנותו במונחים של כסף: “אילו היו עיניו רואות, כי אז עמדה לו אמנותו להרבות כחול זהב;” ואילו בפעם השנייה מסופר, שאינו יכול להירדם בלילה, ולצדה של אשתו, ואינו חושב עליה אלא על המוסיקה, ולה אין ברירה אלא להתהפך אל צדה השני.

בשיחות החברה הוא במרכז המדברים, ואין הוא חש את אשר מתרחש סביבו, וגם במעמד זה הוא “מתפרץ בצחוקו התמים, התינוקי”. בקשתו להדליק את המנורה, בשעה שהיא כבר דולקת, מגלה עד כמה אין הוא קשוב לנעשה סביבו, אלא לעצמו בלבד.

צחוקו התינוקי נשמע גם בשעה שהרומן בין אשתו לבין תלמידו נמצא בעיצומו, וגם אז הוא נשאר עיוור למתרחש אצל אשתו. עד לסיומו של הסיפור אין הוא מרגיש במתרחש ועומד במקצועיותו הטהורה, “מבאר ומסביר בטון שמעל הקתדרה” ענייני מוסיקה שונים. אם עוורונו הפיסי לא עמד לו לרועץ בדרך התפתחותו המוסיקאלית המקצועית, הרי עוורונו האנושי היה בעוכריו בחיי נישואיו.

ד. התפתחות הבגידה

בגידתה של האשה אינה פתאומית, אלא היא פרי תהליך ממושך, המתפתח לאט, משעה שהיא נוכחת לדעת מה מקומה בחיי בעלה. היא מגלה לאיטה, שיחס האהבה שלה אליו אינו הדדי, וכי הוא שקוע בעצמו בלבד ואינו רואה צורך כלל לתת ולהעניק לה, אלא לקבל ממנה בלבד, ולא עוד, אלא שבשעה שהוא נאלץ לתת – לעבוד לפרנסת המשפחה כמכוונן פסנתרים – והוא מתמרמר ורוטן בקול רם.

במערכת יחסיהם חלה התפתחות בכיוון של הידרדרות: מאהבה ורצון להקדיש את החיים לאמן העיוור, להתפכחות ולידיעה, שאמן עיוור זה הוא אגואיסט, שאין לו תקנה, ללא רגש אנושי, ועד למציאת הניחומים בזרועות המאהב, תלמידו של הבעל.

בשלב הראשון, לאחר ההיכרות בין רגינה למנגן העיוור, המשמש כמורה לפסנתר בבית הוריה, היא נלחמת בהוריה המתנגדים לנישואיה ומבכרת את העיוור עליהם. בשלב השני, היא מרעיפה את חסותה עליו, טורחת להקנות לו את העולם־עולמה, אך ללא הצלחה. בשלב השלישי, היא מופיעה לעיני חבורת ידידי הפרופסור המתלקטת בביתם, כשהיא מרוחקת וקרה ובלתי־מושגת. בשלב הרביעי, אין הפרופסור יכול להירדם במיטתו, וכשהיא שואלת אותו מדוע אינו ישן, מסתבר לה, שאינו חושב עליה, אלא על המוסיקה. גם בלילה דוחקת המוסיקה את מקומה של האשה. מרגע זה מתחילה האשה להיות מודעת למקום שהיא תופסת בחיי בעלה. לאחר שהוא מנסה להשמיע את המנגינה, שנולדה אצלו בלילה על משכבו, ותיבת־הנגינה מן הרחוב מפריעה לו, נוצר הקשר בין רגינה אשתו וליונק תלמידו.

הפרופסור המכוונן את הפסנתרים המשמשים בבתי־ההוללות השונים בעיר, מסייע בכך לטפח את חיי ההוללות הללו, המתהווים על רקע המוסיקה של הוואלסים התאוותניים, כשם שהוא מסייע במו־ידיו לקרב את אשתו לזרועות תלמידו, בכך שסגר את הדלת בעד קולה של תיבת־הזמרה האנושית ובלילה על משכבו עסק במוסיקה והתעלם מאשתו.

לאחר שנוצר קשר המבטים בין רגינה וליונק, אין השלב הבא ביחסיהם מאחר לבוא. לא במקרה נוצרו הקשרים ביניהם באמצעות המבט, כיון שזו הדרך ההפוכה ליצירת הקשרים עם בעלה העיוור. לשלב המגע הגופני בין רגינה וליונק קודם שלב אחר, שבו משמשת התינוקת תחליף ליחסי הקירבה ביניהם. רגינה עושה לתינוקת מה היא רוצה שייעשה בה, כשם שהבחור עושה לתינוקת מה שהוא רוצה לעשות לרגינה. זוהי אחת הסיטואציות האירוטיות החריפות ביותר, דווקא בשל דרך התיאור המוסט הפועל בה.

רק לאחר שלב זה חלה ההתקרבות הגופנית בין שניהם, כשקולה של תיבת־הזמרה מספק להם את העילה לנעול את הדלת ולהתייחד באין מפריע. התקרבות זו מתוארת במונחים, שהם הניגוד לעולמו של האדם העיוור: “ינקה בצמא את אור־עיניו”, תוך הדגשה שרגינה מוצאת אצל ליונק מה שבעלה אינו מסוגל לתת לה בשל עוורונו הנפשי ואטימותו האנושית.

הפסוק הציני־אירוני: “והחיים זלפו להם בשובה ונחת” מבטא את המצב בבית זה, שבו הפרופסור ממשיך במקצועיותו הטהורה והבלתי־אנושית ורואה את עצמו כמרכז העולם, אולם אשתו כבר מצאה את נחמתה בזרועות אחר באין מפריע. וכך, כל אחד מהם ממשיך בשלו, הפרופסור עיוור לנעשה בביתו, והאשה נוקמת בו על יחסו אליה.

הבת הקטנה נמצאת, מבלי־דעת, במחנה אחד עם האם ומזדהה עמה באינסטינקטים שלה. כשמנסה האב לגלות לה את רגשי חיבתו באמצעות “אצבעותיו הענוגות חדות־המישוש”, היא נרתעת ומפחדת ממנו ובורחת לזרועות אמה. גם היא אינה חפצה במגעו של אביה, כאמה. לעומת זה אין התינוקת מתנגדת למגעו של ליונק, כאמה.

השינוי שחל ביחסי המשפחה בא לידי ביטוי בטיול בחיק הטבע. בעוד שקודם היו מטיילים בשניים, רגינה ובעלה, כעת הם מטיילים ארבעתם, יחד עם התינוקת והמאהב. הפרופסור נשאר קשוב לעצמו ו“מחטיא את המטרה” לא רק בכך שהוא מסתכל בכיוון ההפוך לשקיעת השמש, אלא גם בכך שהוא מוסיף להיות שקוע בעולם ילדותו. אולם אם בטיול הקודם נאמר, שהוא רואה את העולם הקסום והיפה, הרי כעת הוא רואה את העולם “מבעד לענפי הערבה הבודדה שליד בית האיכר מיקיטא”, ופניו אל עבר היער השחור.

גם ברגינה חל שינוי. בעוד שקודם, בעברה בחדר האורחים היתה יהירה ובלתי מושגת, הרי כעת יהירות זו נעלמה ומתוארות “עיניה העמוקות והעגמומיות”. היא נעשתה אנושית ועגומה ומוּשׂגת.

ה. הקבלה ניגודית

האמצעי הספרותי המרכזי, שבו ממחיש הסיפור את ההתפתחות שחלה ביחסים בין בני הזוג, או ליתר דיוק ביחסה של האשה לבעלה שכן הבעל אינו משתנה לאורך הסיפור, הוא ההקבלה הניגודית. אמצעי זה הולם להפליא את המוטיב המרכזי של הסיפור, שהוא: מידה כנגד מידה, עונש ממין החטא. מצבים רבים חוזרים בסיפור פעמיים, כשהסיטואציה היסודית לכאורה זהה, אולם הפרטים שהשתנו מעידים על ההיפוך, שחל ביחס של האשה לבעלה.

בתחילה, כשרגינה היתה שייכת לעולמו של בעלה, והאורחים בבית הביטו עליה, היתה רחוקה ובלתי־מושגת:

לאחר שמתרקם הרומן שלה עם ליונק, חוזר תיאור זה בשינוי, המעיד על השינוי שחל ברגינה:

היהירות נעלמה ואת מקומה תפסה העגמומיות.

בטיול הראשון של הפרופסור ורגינה לאחר החתונה, הם מטיילים “שלובי־זרוע”, והיא מנסה להסביר לו את כל מה שעיניה רואות, והוא רואה את עולמו, עולם ילדותו (232).

בטיול השני, כשמטיילים ארבעתם, “רגינה מוליכה את בעלה בשילוב־זרוע”, וליונק מוביל את התינוקת ליולה, אולם בחיק הטבע עצמו יושבת רגינה בין שניהם, וליונק “נוטל בחשאי את כף ידה [של רגינה] ומהדקה אל שפתיו” (237). רגיעה שוב אינה מנסה לתאר את העולם באזני בעלה, אלא מעירה הערה סתמית על יופיה של שקיעת השמש, והפרופסור, כאז, שוב רואה את עולם ילדותו, והפעם הוא מחטיא עוד יותר, כיון שאין פניו מופנים אל שקיעת השמש, אלא אל היער השחור.

וכך נוהגות גם סיטואציות נוספות בסיפור כגון: קודם הרגיזו השכנות את הבעל (233) וכעת הן מרגיזות את האשה (236).

האמצעי של ההקבלה הניגודית אינו חל רק על הסיטואציות הזהות הבאות במהופך, אלא גם על הדמויות בסיפור. בן־דמותו המקביל המנוגד של הפרופסור משה ריין הוא הקבצן העיוור והזקן, בעל המשקפיים השחורים כמשקפי הפרופסור, ש“תיבת־הזמרה הקטנה, תלויה לו על חזהו ברצועה מופשלת לאחורי ערפו.” שניהם מנגנים כדי להתפרנס, זה באמנותו אולם גם במקצועו כמכוונן פסנתרים, וזה בתיבת־הזמרה שלו. הפרופסור חוטא לקבצן העיוור בכך שנעל את הדלת בפניו ובפני נגינתו, ומובן שלא זיכה אותו במתת כסף. על דפיקותיו המיואשות של הקבצן העיוור והזקן אין הוא עונה ומקווה, שלא יוסיף לבוא לביתו. לבו לא התרכך למצוקתו, וידו לא נפתחה לבוא לעזרתו. הנגינה של תיבת־הזמרה הפשוטה והאנושית היא שזכתה לביקורתו המקצועית: “נתמלא כעס־אמן בשעה שמפריעים אותו ברגעי יצירתו.” בשל כך פסע המנגן העיוור “פסיעות של יאוש” והתרחק מן הדלת הנעולה. לעומת זאת, הנגינה של הרומנס המתוק של תיבת־הזמרה דווקא מצאה אזניים קשובות אצל האשה והתלמיד, שהאזינו למוסיקה מאהבה.

נפרעה תיבת־הזמרה מן האמן ונקמה את עלבונה, נקמת האנושיות במקצועיות; עמדה האשה על אופיו האמיתי של בעלה והסיקה את מסקנותיה. רק האמן נשאר ללא שינוי, אטום לכל המתרחש סביבו, קשוב למוסיקה הטהורה בלבד. גם לאשתו חטא הפרופסור, ובאשתו נענש.

ו. מחוץ לסיפור

דמותו של הפרופסור העיוור משה ריין, עוצבה, כדרכו של שופמן להסתייע באנשים שהכיר כאב־טיפוס לדמויות גיבוריו הספרותיים, בדמותו של המוסיקאי א. ארליך.⁷ הרקע לסיפור הוא ההווי של חוגי הבוהמה בגליציה, שבה שהה שופמן בתקופה שנכתב הסיפור. לימים, בשעה שחזר ויתאר את אווירת הבוהמה בלבוב, הזכירו, וגם הפעם ללא שמץ של אהדה: “בתוך תוכה של בוהמה זו, אהב לשבת הפסנתרן הסומא, שחור־המשקפיים, הפרופ' ארליך, שהכיר יפה כל איש ואשה מסביב לפי הקול. תוך כדי דיבורו על בטהובן יש שהניח את ידו על ברך השחקנית, שישבה לצדו, ומיהר לסלקה משם, מששמע פתאום את קול בעלה” (“בימי שלום־עליכם”).

בסיום הסיפור מביע ליונק, התלמיד, את דעתו כנגד דעתו של המורה בשבח תיבת־הזמרה, ובכך לא רק שהוא רומז לרומן, שהוא מנהל בחסות הדלת הנעולה, אלא מערער על סמכותו של המורה בכלל. כמין “סוד פרטי” מופיע בסיומו של הסיפור גיבור נוסף, שאינו שייך במישרין לכל ההתרחשות, והוא גיבור־עֵד, “אחד מן האורחים, אמיגרנט רוסי ומשורר־מתחיל”, שגם הוא מביע את דעתו בוויכוח על כלי הנגינה למיניהם כנגד דעתו של הפרופסור המדבר בשבחו של הכינור. הפרופסור, כצפוי, אינו מביע את דעתו בלבד, אלא מצטט את אחד מבני־הסמכא בנושא. לעומתו, האורח “טוען, שהוא, להיפך, שונא את הכינור הצווח תחנונים, אוהב ביותר את ההרמוניקה, שיש בה הרבה מטללי־ערב ומאהבים של נערות הכפר הרעננות, וכו' וכו'.”

קרוב לוודאי, שאורח זה, “אמיגרנט רוסי ומשורר־מתחיל”, הוא בן־דמותו של שופמן עצמו, שהביע כאן את דעתו הפרטית בשבח ההרמוניקה ובגנות הכינור.

בנוסח הראשון, נוסח ‘השילוח’, היה הגינוי לכינור חריף עוד יותר, ונוספו שם השורות הבאות: “שונא את הכינור הצווח תחנונים, הוא מזכיר לו חתונות יהודיות עם עלמות יהודיות יוצאות במחול.” בנוסח השני, נוסח “שטיבל”, הוחרפה ההתנגדות לכינור עוד יותר: “שונא את הכינור הצווח תחנונים ומזכיר לו תמיד חתונות יהודיות עם עלמות מכוערות ומזיעות יוצאות במחול.” פיסקה “אנטישמית” זו נשמטה במהדורת “עם־עובד”, ונשאר הגנאי לכינור בלבד, הכינור שהוא נציג המקצועיות, בניגוד להרמוניקה שהיא נציגת הרגשות האנושיים.

רתיעתו של שופמן מן הכינור מצאה, לימים, את ביטויה ברשימה מיוחדת שהקדיש לגנותו (“הכינור”), כדרך שחיבתו אל ההרמוניקה מצאה את ביטויה ברשימה מיוחדת שהקדיש לה (“הרמוניקה”). יחסו העויין של שופמן לכינור עורר את הסתייגותו של אברהם שלונסקי, שהתפלמס עמו בעניין זה.⁸ בהערת־אגב אוסיף, שיחסו זה של שופמן אל הכינור מצא את המשכו בסיפורו של יהושע קנז: “מומנט מוסיקאלי”, שבו קורא הילד, גיבור הסיפור, באותה רשימה של שופמן “הכינור”, ובהשפעתה הוא מפסיק את הנגינה בכינור, שנכפתה עליו, ונפרד מן הכינור, ולאחר־מכן נרפא מן המיצמוץ שבעיניו.⁹

בשעה שכינס שופמן את סיפוריו בהוצאת־שטיבל, באמצעות ידידו מ"ז ולפובסקי, שהיה המביא־לבית־הדפוס שלהם, חזר והתלבט בכמה עניינים לשוניים בשעת קריאת ההגהות, המעידים על סוג הבעיות שהתחבט בהן ועל רגישותו למלה ולצירוף ההולם. במכתב לוולפובסקי כתב:

במהדורת “שטיבל” ובמהדורת “עם־עובד” נדפס “מכוון פסנתרים”, בעוד שבמהדורת ‘השילוח’ – מכונן. המונח שנתקבל הוא: מכוונן־פסנתרים (י. כנעני, ‘אוצר הלשון העברית’).

סיפור זה מצטרף לסידרת סיפוריו של שופמן, שנכתבו באותן שנים בלבוב, שהציבו במרכזם את הסיטואציה של“המשולש”: הבעל־האשה־המאהב, כגון: “אם” ו“אהבה”.¹¹ לסיפורים אלה רקע ביוגראפי,¹² אולם הם חורגים מן המשמעות הפרטית וחותרים לעבר המשמעות “המשותפת לרבים”,¹³ שכן בסיפור זה מביע שופמן את מחאתו כנגד ההתייחסות המקצועית הטהורה לחיים, שאין בה קורטוב של אנושיות, וממחיש אותה באמצעות דוגמה כללית, שמעבר להם, במאבק בין המקצועיות לאנושיות נוקמת האנושיות במקצועיות, והחוטא בא על עונשו.¹⁴

“במצור ובמצוק”

א. משמעות הכותרת

שמו של סיפור זה,¹⁵ החוזר שלוש פעמים בפרשת התוכחה בספר דברים ופעם אחת בנבואת־העתיד הקודרת בירמיהו, יש בו כדי להלך אימים על הקורא מיד עם קריאה ראשונה בו. נראה, שמבין כל הקללות “שנתברכה” בהן פרשת התוכחה, אכילת בשר הבנים והבנות בעת מצור על עיר היא הנוראה מכולן. הקורא, המכין עצמו לאווירה קודרת בסיפור ולמאורעות מחרידים שיארעו בו, ציפיותיו מתמלאות בנוגע לאווירה הקודרת, ואילו ביחס למאורעות המחרידים הרי גם הן מתגשמות, אמנם בשינויים: המלחמה המתנהלת בעולם מפילה קרבנות רבים, והאנשים הם בשר־התותחים; הרעב במחנות המעצר, שאליהם הובלו הנתינים הזרים, היה כה גדול, עד ש“אנשים חפרו באצבעותיהם עצמות מתוך האדמה וגירמון מחמת רעב.” ואין ציון באיזה עצמות מדובר. הרעב וכן הבעיה של השגת האוכל חוזרים לאורך הסיפור ולובשים צורות שונות: ההשפלה שבאכילה בבית־התמחוי; הארוחה במסעדה המהודרת, המשמשת כאתנן לבנות־וינה, שמכרו גופן בעד אוכל ובגדים: השַפעת הפורצת במוסד לחולי־רוח בשל המזון החדגוני והרעב. לכאן שייך, אולי, גם הביטוי הקניבאלי: “מוצצי דמנו”, שמטיחה אשה אחת בפני אחד הגיבורים, במשמעותו המטאפורית כמובן.

במיצוי מלוֹא אפשרויותיה של המלה באה לידי ביטוי אחת מתכונותיה המרכזיות של אמנות־הסיפור השופמנית. משחק־המשמעויות במילים אכילה ובשר, הקשור למקור שממנו נלקח שם־הסיפור, מנוצל בגיוונים שונים, אולם, נראה, שבעיקר הכוונה אינה לאכילה של ממש, מפני שאין האנשים אוכלים איש את בשר רעהו כפשוטו, אלא על דרך ההשאָלה: הם יורדים זה לחייו של זה, מנצלים איש את רעהו ומציקים זה לזה. גם תופעות הזנות, המוצגת בסיפור, הן על דרך ההכללה והן כמאורע פרטי, יש בה משום מימוש הציור: אכילת בשר־רעהו, שכן גופן של הנשים, בשרן, הוא מקור פרנסתן ומחייתן. “בנותיך” שבמקור אינן דווקא במשמעות של הקירבה המשפחתית, אלא במובן הכללי: “בנותיה הרכות” של העיר וינה, “בנות אויבם המנוצח”, ואולי אין זה מקרה, שחוזרת דווקא מלה זו: “בנות” ולא “נערות” או “בחורות”. במקור, האבות, האחים והקרובים אוכלים איש את בשר רעהו, ואילו בסיפור, המלחמה אכלה את בשר האבות והאחים הגדולים, ובכך גרמה לבנות ליהפך לטרף קל לגברים, שהם החיילים המנצחים. גם תיאור זה נעשה בדימויים של בשר ואכילה: “הצייד היה קל”; “כשיות נאלמות הלכו אחריהם” כיוָן שהיו רעבות.

הווית המצור, הנרמזת כבר בשמו של הסיפור, היא המציאות הממשית שבו, המטביעה חותמה על הכל. העיר שמדובר בה היא וינה (בספר דברים – עיר סתם – ובירמיהו – ירושלים), והמלחמה היא מלחמת־העולם הראשונה, המתחוללת בעולם ומפילה קרבנות רבים מאוד. מחמת מצוקותיה של המלחמה ומוראותיה מאבדים האנשים את צלם האנוש ונהפכים לחיות טרף. הגילויים השונים של תהליך זה הם מרכזו של הסיפור, וביטויים הישיר מועט הוא ורמוז בלבד, לעומת ביטויים המטאפורי הרב. החייתיות שבאדם מתבטאת בעיקר בפכים הקטנים של החיים, והידרדרותו המוסרית באה לידי ביטוי במגעים שבין אדם לאדם, ואין צורך בתיאורי זוועה ישירים. עם זה, פעמים שומר אדם על צלמו האנושי דווקא בתנאים קשים אלה, והגילויים האנושיים צצים במקום שאין מצפים להם. יש שמתוך יוון־המצולה מבצבצים היפה, הטוב, האנושי, שעם כל רפיפותם כוחם בעצם קיומם.

ייתכן, שההשראה לכתיבת סיפור זה באה לשופמן מסיפורו של א.קלאטשקא: “בעיר המצור”,¹⁶ שעניינו בחייל יהודי בצבא הרוסי, המשרת בעיר־מולדתו, והמוצאות אותו במצבו זה. שופמן, שעבר חוויה דומה, הזדהה בכל לבו עם המסופר ושיבח אותו: “קראתי זה עתה את סיפורו של א. קלאטשקו ב’התקופה' ג'. זה היה בלטריסטן גדול מאד. אם לעמוד על הדבר – הוא, ברנר וברדיצ’בסקי בזמן קצר כזה – איזה הפסד!!”¹⁷

הווית המצור משפיעה לא רק על תוכנו של הסיפור, אלא גם על צורת המבנה שלו. המצב היסודי הוא של עיר במצור, מוקפת, סגורה, באין יכולת לבוא ולצאת – מעגל סגור. תמונת־יסוד זו מהווה את העקרון המבני, שעליו בנוי הסיפור: מעגל לפנים ממעגל, מהמעגל החיצוני הגדול ביותר עד למעגל הפנימי הקטן מקודמיו. במהלך הסיפור נעשים כמה נסיונות פריצה ממעגל למעגל, אם מן הפנימי לחיצוני ואם להיפך. אולם בעיקרו נע הסיפור ונעים גיבוריו במעגלים נפרדים, המתקיימים זה לצדו של זה (פירוט המבנה המעגלי ראה בהמשך).

ב. משמעות הסיפור

הסיפור מעוגן במקום ובזמן מסויימים, הידועים בעיקר ממקורות חוץ־ספרותיים, ונעשה מאמץ יצירתי מכוון לשמור על המהימנות ההיסטורית ולדייק בכל הפרטים. אולם אין לראות בו סיפור, שמטרתו שיחזור אווירתה של וינה במלחמת־העולם הראשונה ובסיומה, תוך הדגשה מיוחדת של חבורת הסופרים והאמנים היהודים, שנקלעו אליה בתקופה זו; חבורה, שהמחבר, כפי הידוע מתולדות חייו, היה חלק ממנה. אדרבה, ככל שהדיוק בתיאורם של האווירה, המציאות, פרטי החיים ודמויות האנשים רב יותר בהשוואה למציאות שהיתה, כן גדלה הרגשתו של הקורא, שזהו אמצעי המסייע לבניית משמעות שאינה מצויה בתחום השיחזור ההיסטורי בלבד. שופמן, כדרכו, לש את חמרי המציאות ושיקעם כחומר־גלם ביצירתו, תוך השארת סימנים המעידים על מקורו, כשהעיקר הוא בדרך השימוש בחמרי־גלם אלה וכתוצאה שנתקבלה מלישה זו.

מרכזו של הסיפור הוא בהתבוננות העמוקה באדם ובחברה האנושית, כשהם נתונים במצבי לחץ: בשינויים החלים בהם, בתהליכים המתגלים, ביחסים החדשים ובדפוסי ההתנהגות. האם כל אלה הם חידוש, או שמא רק הגשמת תכונות ורצונות, שהיו חבויים באדם ובחברה מלכתחילה, וכעת הומרצה הבשלתם בשל התנאים החיצוניים? מה מקומם של ערכים כמו מוסר, יפה, טוב, עזרה הדדית וכד' במצב מלחמה, כשהתנאים הראשוניים לקיומו הפיזי של האדם אינם מובטחים? מהו גבול הסבל האנושי? מה כוחו להתנסות בייסורי־גוף ולהישאר אנושי, מוסרי, טוב? ומה פתרון בשגעון? היש הבדל בין שפויים לחולים? חלקו של מי טוב יותר?

שאלות אלה אינן נשאלות במפורש בסיפור, אולם הן נמצאות ברקעו, והמצבים, שאליהם נקלעים הגיבורים, ואופן התנהגותם יש בהם תשובה על שאלות אלה. בדרך כלל, זוהי תשובה חד־משמעית, הנשמעת גם בסיפוריו האחרים של שופמן, תשובה שאינה מלמדת זכות על האדם, אלא רואה אותו כמי ששכבת המוסר ועשיית הטוב הן רק ציפוי דק על־גבי היסוד של ההתקיימות בכל מחיר, גם אם פירושה המעשי הוא לא פעם אכזרי. בני־החבורה, המשקיעים מאמצים רבים כדי לעזור לאסתר, אחות הצייר שנשתגע, אינם עושים זאת ללא פניות. קרוב לוודאי, שלולא היתה צעירה, יפה, מושכת ומעוררת תקוות ליחסים קרובים יותר, לא היו עוזרים לה. הפקיד, שלפתע מצא את עצמו בעמדה של כוח, מנצל אותה כדי להתנקם באותם אנשים, הנזקקים לתמיכתו הכספית כעת, ואילו קודם לכן לא החשיבו את עבודתו הספרותית. אסתר, הנערה היהודיה שנהפכה לזונה, לא עשתה כן, אלא משום שגורל זה כבר היה טבוע באופיה מלכתחילה, והתנאים הכשירו אותה להוציא אל הפועל את שהיה בה כבר בכוח (עיין להלן). המלחמה אינה משנה את האנשים, היא רק מגלה להם, בתנאי הלחץ שהיא יוצרת, את אופיים האמיתי, יסוד השגעון היה מצוי עוד קודם בצייר מנדו, בעל העצבים הרגישים, וחשד הריגול שהודבק בו רק זירז את התהליך. על דרך זו, לא שינתה המלחמה את דוד גול, שנשאר גאה כשהיה, ורק ראייתו התעמקה (אחד השבחים הגדולים ביותר במשנתו הספרותית של שופמן).

אם המלחמה אינה משנה את אופיו של הפרט, אלא רק מזרזת תהליכים ומוציאה את החבוי לאור העולם במוקדם מן המתוכנן, הרי היא משנה את היחסים בין בני־אדם בתוך החברה עצמה. נוצרים מצבים חדשים, יחסי־גומלין חדשים: שיעבוד ותלות, לקיחה ונתינה, חזקים וחלשים, עשירים ועניים, מיוחסים ופשוטים. הבסיס להיירארכיה, הקיימת בין בני־אדם בכל התחומים, השתנה, וכתוצאה מכך השתנתה ההיירארכיה עצמה. החלש מוצא עצמו לפתע בעמדות של כוח: המושפל לשעבר יכול כעת להשפיל את משפיליו; עם־הארץ כורת ברית עם המשכיל העשיר. שמצא את עצמו וגילה סוף־סוף את האמת: הוא שייך לאנשי הרכוש ולא לאנשי־הרוח, כפי שהעמיד פנים בעבר; איש־הרוח־הגאה והשוטה־בחרוזים עושים מעשים דומים: שניהם מחזרים על פתחי נדיבים ומצפים ל“תמיכה” חמרית. נוצרת הבנה הדדית, המבוססת על אחוות־הנצרכים. האיסטניס וקבצן־הרחוב המלוכלך שניהם חייבים לאכול, ושניהם מסובים לשולחן אחד במהומה המשפילה של בית־התמחוי.

המלחמה רק מבליטה את פרצופו האמיתי של העולם ושל בני־האדם שבתוכו; וכדי שלא תתעורר האשליה, כי עם תום המלחמה יהיה העולם טוב ויפה יותר, וכי המצב המתואר הוא זמני בלבד, נמשך הסיפור גם על רקע סיום המלחמה והשלום שבא לעולם. והנה התברר, שרק הפרטים שונו, ואילו המצבים היסודיים בעינם עומדים. אז לא היה טוב, ולא טוב עכשיו. בעת המלחמה חיפשה המשטרה ומצאה מרגלים ואסרה אותם, ולאחריה היא מחפשת ומוצאת ספסרים ואוסרת אותם. החיפושים והמאסרים נשארו, רק כתב־האשמה נשתנה. צעקות המשוגעים הכלואים במוסד דומות לאלו שבימי המלחמה ולאחריה. אדרבה, בעת המלחמה, כשלאנשים לא היה לאן ללכת, ביקרו, לפחות, את חברם הכלוא, ואילו כעת נתפזרו כולם, והוא נשאר בבדידותו. קודם פגעה המלחמה בחפים מפשע, ברגישים ביותר (הצייר מנדו נחשד בריגול בשעה שצייר נוף), וגם לאחריה המשיכו החפים והרגישים לסבול על לא־דבר (הסופר שלמה פיק נאסר בעוון עסקי־מטבע, בשעה שישב בית־קפה וערך תכניות לקליטת התרבות האירופית).

המלחמה אמנם סיימה את ההרג וההרס החיצוניים, אבל הביאה עמה הרס מסוג אחר, הרס הגוף והמוסר. הנערות נהפכו לזונות עם סיום המלחמה דווקא.

ג. מבנה הסיפור

כאמור, הסיפור בנוי מעגלים מעגלים, מעגל לפנים ממעגל. מבנה מעגלי סגור זה תואם להפליא את ההרגשה של עיר במצור. המעגלים קיימים בנפרד זה מזה, אבל יש גם תנועת־מעבר ממעגל למעגל בשני הכיוונים, מן הפנימי לחיצוני ולהיפך. על רקע המעגלים הבונים את הסיפור קיימים גם שני נסיונות, לפחות של יציאה מוחלטת מתוך המעגלים לעולם אחר, וכניסה מעולם אחר לתוך המעגלים. מבנה מעגלי זה בא לידי ביטוי גם בהופעתם ובהיעלמם של הגיבורים השונים הפועלים בסיפור (על כך להלן).

המעגל הראשון, החיצוני ביותר, הוא מעגלה של המלחמה הגדולה המתנהלת בעולם. היא נמצאת אי־שם, יודעים עליה מן הקריאה בעיתונים, מן המחסור במצרכים, מהתנהגות המשטרה, מן המצוקה הכספית. המלחמה, לכאורה, רחוקה ואינה נוגעת במישרין, אולם, למעשה, היא משפיעה על כל תחומי החיים של החברה והיחיד. המלחמה מעוררת את יצר־ההרס והנקמה החבויים באדם, ללא חשיבות מי ינצח.

במעגל זה אין הבדל בין דת ומוצא ולאום, שכן המלחמה פוגעת בכולם. עם סיום המלחמה לא רק שלא נעלם מעגל זה, אלא אדרבה, התקרב וחדר פנימה והשלים את מלאכת ההרס מבפנים. קודם נהרגו האבות והאחים הגדולים, וכעת נהרסו הבנות. קודם השתמשו בתותחים, וכעת בוואלוּטה ובכיסים מלאים.

המעגל השני הוא מעגלם של תושבי וינה בעת המלחמה ולאחריה. גם במעגל זה מצויים יהודים וגויים כאחד: “בעלות־הדירות הללו, בין שהן נוצריות, וינאיות מלידה, ובין שהן יהודיות [– – –]”. המלחמה בתוך מעגל זה נטושה בין נתינים לבין זרים, שהם ממילא בחזקת אויבים; בין נציגי השלטון, סוכני המשטרה, לבין חסרי הנתינות, המשתמטים מהצבא, הנרדפים. ההיערכות היא בין אלה שיש להם לבין אלה שאין להם, בין חזקים לחלשים, נותנים ומקבלים, משכירים ושוכרים. סיום המלחמה אינו מביא שינוי ורווחה. המשטרה ממשיכה לחפש ולארוב. נשתנה רק סעיף העבירה. הנערות, שבימי המלחמה נפלו קרבן לרעב ולמחסור, נופלות עתה קרבן בידי החיילים המנצחים, והן מוכרות גופן “בעבור נעליים”, ללא הבדל מוצא.

המעגל השלישי הוא היחיד ההומוגני, המורכב כולו מבני “החבורה הרוסית הקטנה, חבורת אמנים וסופרים”, יהודים המתגוררים בווינה. המשותף להם הוא דבר היותם יהודים, נתינים זרים ואמנים במעמד של פליטים נרדפים וחסרי אמצעים. בגלל המלחמה גברה בדידותם עקב ניתוקם ממשפחתם ומידידיהם, והם נהפכים לנצרכים ולמקבלי גמ"ח. מעגל זה נפרץ מדי פעם, והחבורה הולכת ומצטמצמת: בראשית הסיפור נשלח הסופר דוד גול למחנה־המעצר, לאחר־מכן נשתגע הצייר מנדו ונשלח למוסד לחולי־רוח, ולאחריו יצאה אחותו לתרבות רעה ועברה למעגלן של בנות וינה. עם סיום המלחמה חזר רק הראשון למעגלו זה, ואילו השניים האחרים נשארו איש במעגלו החדש: הפנימי יותר והחיצוני יותר.

לפנים ממעגל זה מצוי המעגל הרביעי, זה של המוסד לחולי־רוח. מוסד מסוג זה תואר לא פעם בספרות כעולם לעצמו, בעל חוקים והיירארכיה עצמאיים. כאן שורטטו סימני־היכר אחדים שלו ברמז בלבד, אולם מהם מצטיירים מקומו ומעמדו בתוך העולם המסופר.

בית חולי הנפש תואר גם בסיפור “כל הימים”, יחד עם סימני ההיכר האחרים הנזכרים וגם כאן: חדר 8, שעות הביקור וכד'.

לכאורה, מחולק העולם בין בריאים לבין חולים ברוחם, אך למעשה אין הבדל ביניהם. הבריאים היום הם המועמדים להיכנס למוסד המיוחד מחר. הבריאים המבקרים את החולים מתקרבים במהירות למצבם: “בפרצופי אחדים מהם מחלחל חיוך משונה; באלה רואים כבר את קרובי המשוגעים…” הצייר, שנכלא במוסד, נכלא לפי בקשתו, כיון שלא עמד בלחץ ובמתח של החברה השפויה, שאיימה עליו כי תוציאו להורג בירייה. את חבריו המבקרים אותו הוא מפתיע בצלילות דעתו דווקא. ולא פעם נראה, שאינו מעוניין לעזוב את מקומו. אדרבה, הם, הבריאים, בעלי העצבים החולניים, מרגישים “פחד בפני המשגיחים החזקים הללו, שמתרוצצים אילך ואילך ומפתחותיהם בידיהם, שמא לא יתנום עכשיו לצאת מכאן…”

המציאות על מלחמותיה ומאסריה היא כמו חלום בלהות, וטושטש ההבדל בין עולם המשוגעים לעולם השפוי. ולעתים דומה, שיש יתרון לראשון על האחרון. היצירה האמנותית האמיתית נוצרת בין כותלי המוסד; רק במקום זה ניתנים לאדם טיפול והשגחה, והמחלה המסוכנת המצויה ביותר היא מחלת השפעת, בעוד שבעולם החיצוני צפוי האדם לסכנת רעב, למאסר, לגוויעה בראש חוצות, לאיבוד צלם האדם שבו. בעולם זה עדיין נשמעת הצווחה האנושית והמזעזעת, ובהשוואה למה שנעשה בחוץ – רעב, סבל, הידרדרות – נראה עולם זה מסודר ומתוקן: אפשר לקבל בו מרק ולמות משפעת. עולם זה שרוי בסימן גידול: אנשים מן החוץ עתידים להצטרף אליו, ואילו הנמצאים בתוכו לא יצליחו לצאת.

אנשי־החוץ באים למקום זה לכאורה כדי לעזור ולעודד, ולמעשה הם הם הזקוקים לעזרה ולעידוד. רק במקום זה קיימת רגישות ליצירה אמנותית, והפרימריוס, המשגיח, שמנדו הצייר “החולה” צייר את תמונתו, היה נרגש ביותר למראה, נתן לו הקלות כדי לעודדו להמשיך ולצייר והסכים לשלחו לחפשי בערבות של אדם מן העולם החיצוני, אלא שערבות כזו לא נמצאה (הפרימריוס כחול־העיניים נזכר גם בסיפור “כל הימים”).

בנוסף על ארבעה מעגלים אלה קיימות עוד שתי נקודות, שגם בהן מתרחשת תנועה, כלפי פנים וכלפי חוץ. הנקודה הפנימית ביותר, הנרמזת בסיפור פעמיים, היא “תחום המושב”,“המולדת”, אין נזכרים בה בגעגועים ובחיבה, אלא אדרבה, ב“חוסר־נחת”. מנקודה זו יוצאים פעמיים: אשתו של הסופר מאיר זלפר ובתם, המתאחדים עמו עם סיום המלחמה במעגל חבורת הסופרים היהודים. הבת הנאה רק מרחוק, החולה בעיניה, ממחישה בכך את מחלת המולדת ומפיגה את הרצון לחזור, ואפילו להתגעגע. הנמלטים האחרים מתחום־המושב הם חבורת “נערים שחרחרים [– – –] ‘חלוצים’ בדרכם לארץ־ישראל”. הללו “פליטי סערות”, פורצים את כל המעגלים בדרכם לנקודה החיצונית ביותר, הקיימת מחוץ לעולם־המעגלים; ארץ־ישראל. זוהי התנועה מן הפנים החוצה.

את התנועה מן הנקודה החיצונית פנימה למעגל השני והשלישי וחדירה גם לרביעי עושה הסופר הירושלמי שלמה פיק בדרכו מארץ־ישראל לווינה “לשאוב אירופיות”. תנועה זו יש בה הרבה מן הגיחוך, ולמעשה אינה מצליחה. בכל אחד מן המעגלים, שלתוכם הוא נתקע, הוא נוחל כשלון: במעגל וינה – הוא נאסר כחשוד בעבירות מטבע, ובמקום לשבת בקונצרט הוא יושב במאסר במעגל חבורת הסופרים – הוא מתפעל על דרך ההכללה מיופיה של אסתר כמופת וכערובה לעתידה של האומה: “אלהים! אם יש לנו בנות כאלה, עוד לא אבדנו.” סופה של אסתר מעמידה את הכרזתו זו באור מגוחך ביותר. ובמעגל המוסד לחולי רוח לא רק שאינו מצליח לעזור למנדו להשתחרר, אלא שהוא נעשה לאובייקט ציורו, ולאחר־מכן שוב אין בו צורך: “עכשיו היה שלמה פיק בעיניו כאימום זה, שהסנדלר הוציאו מתוך הנעל עם גמר המלאכה.” עמידתו בעולם היא רעועה ורופפת, אבל ציורו “יעמוד הכן”.

המשותף לשתי התנועות, החוצות את המעגלים בכיוונים ההפוכים, הוא שהן נעשות במהירות, בטיסה, בסערה, בעוד שהמעברים בין המעגלים האחרים אינם כה פתאומיים. מעברים אלה קשורים בתמורה העוברת על הגיבורים, וזו נעשית בהדרגה, צעד־אחר־צעד.

ד. הדמויות ועיצובן הספרותי

שלושת הפרקים הבאים ידונו בשלושה היבטים שונים של הדמויות: עיצובן הספרותי; השינויים בתיאורן עקב גילגולי הנוסח וזיהוי בני־דמותם שבמציאות.

הדמויות מתחלקות לשתי קבוצות: האינדיבידואליות והקולקטיביות. הגיבורים האינדיבידואליים שייכים ברובם למעגל השלישי, מעגל חבורת הסופרים והאמנים היהודים, אף שאחדים מהם, כאמור, חרגו ממעגלם כלפי פנים או כלפי חוץ. גיבורי המעגלים האחרים הם גיבורים קולקטיביים, המיוצגים על־ידי תפקידם ומקצועם בלבד: סוכני־המשטרה, הקומיסאר, הפקיד, הקבצנים, האחיות, המשגיחים, בעלות־הדירות, החיילים המנצחים, בנות־וינה, החלוצים, המלצרים, העשירים ועוד. פה ושם מתבלט ביניהם היחיד, שעתים הוא מייצג את הכלל (אחד הפקידים, בעלת־הבית הזקנה, האחות) ולעתים את היוצא מן הכלל (הפרימריוס). המשותף לגיבורים האינדיבידואליים הוא השם הפרטי שלהם, ובזאת הם נבדלים מן הגיבורים הפונקציונאליים. לרובם שם־דוֹבר, בעל כוח מאפיין, בדרך־כלל כאמצעי לעיצוב אירוני או מלגלג. אך כיון ששם זה קשור לא פעם לאב־הטיפוס של הגיבור במציאות, יש לדחות את הדיון בו לפרק העוסק בזיהוי.

גיבורים אלה מצויים בדרך־כלל במעגל השלישי, אולם אחדים מהם שרויים בשטח הביניים, שבין מעגל זה למעגל בני־וינה שמחוצה לו.

בהתאם להופעתן ולתפקידן בסיפור מתחלקות הדמויות האינדיבידואליות לשלושה סוגים: אלה שהופעתן חד־פעמית; אלה המופיעות פעמיים, כמסגרת לסיפור, בתחילתו ובסופו, ותורמות לאופיו המעגלי; ואלה המצויות לאורך כל הסיפור, עליהן עוברים הגילגולים והתמורות, והן בבחינת “הגיבורים המרכזיים”. המשותף לרבים מן הגיבורים ללא קשר להתמד שבהופעתם, הוא ריבוי בעלי־המומים שבהם, בין מומים שברוח ובין מומים שבגוף: חולה הרוח, היצאנית, בעל המרה השחורה, השוטה־בחרוזים, חולת־העיניים, שתום־העין, בעל התבלול בעין וכיוצא בזה. כל אלה, על רקע קולות המטורפים וצווחותיהם, יש בהם כדי להמחיש את העולם החולה והחברה המעוותת בכלל, שבתוכם לקתה חבורת היהודים והאמנים כפליים.

הופעה חד־פעמית. ארבע דמויות שייכות לקטגוריה זו, והצד השווה שבכולן: הן נתבעות לתת, לסייע ולטפל באחרים. כמקובל בסיפור זה, ארבע הדמויות מופיעות בהקבלה: שתיים בתקופת המלחמה ושתיים לאחריה, שניים נמנעים מעזרה – אחד בימי המלחמה ואחד לאחריה – ושניים נענים לה, שלא בהתלהבות – אחד בימי המלחמה ואחד לאחריה.

הראשון, בימי המלחמה, הוא הד"ר ישצ’ורקה, פקיד האליאנס, “שכל עיקר תפקידו במוסד זה אינו, כנראה, אלא לא לתת [– – –] ולא נתן!” הוא נפרע כעת, כשהכוח בידו, מאלה, שלפי הרגשתו השפילוהו בזמנים כתיקנם ולא העריכוהו כיאות לו. מקבילו לחוסר־עזרה הוא “העסקן הציבורי פריקר עם התבלול שבעינו”, שפרצופו מזדקר מתוך עשן “בבית־הקפה הקבוע של חשובי־העדה” בתקופה שלאחר המלחמה, ואינו מנסה אפילו לסייע לשלמה פיק במאמציו למצוא ערֵב בעד מנדו הצייר כדי לשחררו מן המוסד.

הראשון מבין המסייעים הוא “הפרופסור הישיש שמואל זקס”, המתואר בצורה בלתי אוהדת וביותר משמץ של זילזול מתנשא: “תלי־תלים של ספרים אין קץ. אבל המצח אינו גדול וברק לא־נאצל בעיניים. יהודי הונגרי,” ובנוסף לזה: “הפתיע בקולו הגס, השוקי.” לאחר התלבטויות והיסוסים, שמקורם בנסיונות מרים קודמים בלוֹוים שאינם פורעים, “נתן לבסוף את הסכום הזה, וידו רעדה, זו יד המלומד הנוקשה והשעירה.” העזרה הושגה “וזהו העיקר”. מקבילו לעזרה, לאחר המלחמה, הוא “הדוקטור הגליצאי וַלדשנפּ”, המטפל בנערים החלוצים בדרכם מתחום־המושב לארץ־ישראל. ואולם גם זה אינו מזדהה עם בני־טיפוחיו אלא “הביט אליהם בעיניו הלגלגניות”.

ארבעה אלה, למרות סימני־ההיכר האינדיבידואליים, שניתנו בהם, כדי לאפשר זהותם המדוייקת או המשוערת, משמשים נציגיה שאינם־מפוארים של קהילת יהודי וינה, ובייחוד העשירים והמשכילים שבתוכה, הנקלעים בין אהבת־עצמם, לבין ההכרח לסייע לזולת; בין השתייכותם לעם היהודי הסובל, לבין רצונם לחיות ללא הרגשת שייכות זו.

הופעה כפולה. גם כאן המדובר בארבע דמויות, וגם זאת בהתאם למבנה הסימטרי והמעגלי של הסיפור. דמויות אלה מופיעות כמסגרת לסיפור – בתחילתו ובסופו – ומה שעובר עליהן אינו מתואר, אלא משוער, ונמצא באותו חלל בין ההתחלה לסיום. כמו בקבוצה הקודמת מתחלקות הדמויות לזוגות: שניים שחרגו ממעגלם ועברו ממקום למקום, ושניים שנשארו באותו מעגל בימי המלחמה ולאחריה. ולפי עקרון אחר: צמד המתואר באהדה ובהערכה, וצמד המתואר על דרך הסאטירה והליגלוג. דוד גול ושלמה פיק נעו ממעגל למעגל, והסבל השאיר בשניהם אותותיו, לעומת מרדכי זיגפריד ומאיר זלפר, שנשארו במעגל השלישי בתקופת המלחמה ולאחריה. ובחתך אחר: דוד גול ומאיר זלפר מתארים על דרך האהדה, ואילו מרדכי זיגפריד ושלמה פיק על דרך הסאטירה המלגלגלת והפוגעת.

דוד גול מופיע בפתיחת הסיפור כשונה משאר בני “החבורה הרוסית הקטנה”, משום שלא הסכים כמותם ל“השתדלות” לשחררו ואמר: “–לי לא איכפת. ישלחוני נא לשם. לאכול יתנו לי?…” עם סיום הסיפור, לאחר המלחמה, כששוחררו כל הכלואים, חזר גם דוד גול, והופעתו היתה בבחינת עדות חיה מזעזעת לאותה שאלה רטורית, שהטיל בבטחון גמור בהתחלה: “לאכול יתנו לי?… והנה לא נתנו!” הייסורים שעברו עליו זיככו וצירפו אותו: “–מצחו גבה, רקותיו נתעלו, ועיניו קיבלו הבטה חדשה, מכוונת יותר כלפי פנים, – כמי שראה הרבה מה שלא ראו אחרים.” לא פעם הדגיש שופמן בדברי־העיון שלו, כי ההתנסות בחוויות הקשות היא תנאי לאמת שבאמנות: “ספרות הסבל והייסורים צריכה להיווצר על־ידי אלה שנתנסו בכך. רק הם רשאים!”¹⁸ התנאי ליוצר האמיתי אינה ה“עין החדה”, אלא דווקא “מעורפלת צריכה להיות העין, הוזה, רואה ואינה רואה.”¹⁹ ודבריו אלה על דוד גול, יש בהם שבח והערכה מופלגים לסופר זה (ראה בפרק על זיהוי הדמויות).

כאמור, ריכוז מאורעות המלחמה סביב שאלת האוכל ותיאור הרעב הנורא במחנות־המעצר מפי דוד גול קשורים לתמונה המרכזית של עיר במצור, כשברקע האחורי מהדהדים פסוקי התוכחה של ספר דברים.

הופעתו של מאיר זלפר, סופר־יידיש, כאחד מבני החבורה, אף היא קצרה ומרוכזת. שלא כמו דוד גול נשאר מאיר זלפר בווינה, אבל עקב המלחמה נותק מאשתו ומבתו הקטנה שבווילנה. דומה, שהוא בעל המשפחה היחיד בחבורה זו. הוא מתואר כמי “שכולו מרה שחורה וחולי חולין”, אם כי, בשעה שראה לראשונה את אסתר, אחות חברם הצייר מנדו, ביופיה, “התעורר קצת ופניו שחקו שעה קלה”, כוחו של יופי! תיאורו, הבא בתחילת הסיפור, בימי המלחמה, מקביל לזה הבא בסופו של הסיפור, עם בוא השלום, כצפוי, חוזרים ונזכרים אשתו ובתו של הסופר, שמיד עם סיום המלחמה באו אליו מווילנה, והאב חוזר וממלא את תפקידו, “הוליך את הילדה, בהחזיקו בידה, ברחובות וינה –.” לכאורה, הסתיימו צרותיו: המשפחה חזרה ונתאחדה; אולם למתבונן מן הצד נראה הסבל הצפוי למשפחה בעתיד, הנרמז בדלקת הקלה בעיניה של הילדה בת תחום־המושב, שסבל ילדותה בוודאי יתן בה אותותיו בעתיד. ילדה נאה זו מוחה את שארית הגעגועים ל”משעולי המולדת" בתחום־המושב, שכן הופעתה מזכירה את “חוסר־הנחת” שבהם, ותגובת המתבונן בה היא “צער בעלי־חיים!”

פעמיים נזכר גם “השוטה בחרוזים מרדכי זיגפריד” (רק בנוסח א' וב'), בתחילת הסיפור ובסופו. שתי הופעותיו הנלעגות, המעוררות חמלה, מתרחשות בבית־הקפה, ולשתיהן מטרה אחת: בקשת עזרה כספית מן העשירים היהודים, מוקירי הספרות, כביכול. התרוצצות זו לשם השגת “השנוֹר”, עם כל ההשפלה הכרוכה בכך, מקבילה פעמיים לנסיונות של הגיבורים האחרים להשיג אותו דבר עצמו, ומראה את מעשיהם באספקלריה עקומה: בראשונה – הקבלה למעשיו של המספר, המנסה להשיג הלוואה לשכר־דירה לאסתר, אחות הצייר, ובשנייה – הקבלה לנסיונותיו של שלמה פיק במאמציו להשיג שיחרור בערבות לצייר הכלוא במוסד.

ההסתכלות במרדכי זיגפריד “עם החיוך האידיוטי־שנוררי שבפניו, כשזה תועה משולחן אל שולחן”, היא, למעשה, התבוננות האדם בעצמו, הרואה את מדרגת השפל שאליה הגיע. וגרוע מזה מתרחש בהופעה החותמת את הסיפור: אותו מרדכי זיגפריד, אף־כי נסתיימה המלחמה, מוסיף להסתובב בבית־הקפה ומשמש מטרה לחצי לעגן של המלצריות הנוצריות, ה“מראות עליו באצבע: הנה המשורר היהודי!” – ובכך, למעשה, מלגלגות על כלל המשוררים היהודים, אם לא על היהודים כולם. גם הופעתו כשהוא מטייל “מעדנות במעיל הקטיפה המזוהם”, מראה על ירידתו של האיש, שאינו יודע לאן הוא צועד.

פחות נלעג אך לא פחות מגוחך הוא גם שלמה פיק, שעשה את כל המאמצים לפרוץ מן הנקודה החיצונית למעגלים (ארץ־ישראל) לתוך המעגלים פנימה והגיע כמעט לכולם, ובכל מקום נכשל (ראה בפרק הקודם).

הופעתו הראשונה, זמן קצר לפני המלחמה או בימיה הראשונים (המועד המדוייק אינו ברור), קשורה בהתפעלותו מיופיה של אסתר, ומצורפת לה הערה ארסית מפי המספר המתארת אותו: “שלמה פיק, שתום העין, זה שמפקידה לפקידה הוא בא הנה מארץ־ישראל לשאוב אירופיות.” סביב “שאיבת אירופיות” זו מתרכזות כל אישיותו והתנהגותו המצטיינות בתיאור סאטירי חריף ולועג, כנציג המתיימרים להיות אנשי־רוח, אנשי־העולם־הגדול, בעלי־תרבות אירופית. שלא כגיבורים האחרים, המופיעים בתחילת הסיפור ובסופו, הוא מתואר בחלקו האחרון של הסיפור בהרחבה, בריבוי פרטים, כשווה בחשיבותו לגיבורים המרכזיים. בכך הוא “מחליף” מבחינה מסוימת את אסתר, שנעלמה מן העין, לאחר שנהפכה לזונה, ותופס את מקומה ליד אחיה הצייר. ה“ארסיות” בתיאורו באה לביטוי, בין השאר, גם בכך, שמנצלים את מומו הגופני לצורך הגבּרת הגיחוך שבדמותו. הוא מתואר כשתום־עין, וכשהוא ממהר להגיע מארץ־ישראל לווינה מיד לאחר תום המלחמה “לשאוב אירופיות”, נאמר עליו: “הוא לארץ־ישאל ועינו לארץ־ישראל.” ולא עוד, אלא שביותר משמץ אכזריות אומר עליו המספר, כי “נדמה שבכוונה עצם את עינו האחת, כדי לראות נכוחה, כדי לקלוע ולא להחטיא…” כן מתוארת עמידתו הרפויה והמתנדנדת במשמעות הקונקרטית והמושאלת כאחת. במשמעות הקונקרטית – כ“מי שפוסע הוא ברפיון, ובטרמוויי המלא אדם הוא עומד ומתנדנד, נוטה ליפול”; ואילו במשמעות המושאלת מתוארת עמידתו מחוץ לארץ־ישראל, בווינה, שהיא תמצית האירופיות, כמי ש“כאילו אין קרקע תחת רגליו”, בניגוד להרגשתו בארץ־ישראל, שבה “הוא יושב בתוך עמו, בתוך ביתו”. ובעוד אשר לשלמה פיק “אין כאן [בווינה] קרקע תחת רגליו”, הרי “הפורטרט שלו יעמוד הכן; לזה יהיה מקום גם באירופה”. מומו הגופני ואותו רפיון עמידה גורמים לו להרגיש חוסר בטחון, “ובכל מקום נדמה לו תמיד שהכל מלגלגים עליו.” מדרך תיאורו בסיפור, דומה, שהמספר אמנם סבור, שלהרגשה זו יש בסיס.

צחוק הגורל הוא, שדווקא אורח זה, שבא “לשאוב אירופיות”, נקלע לבית־קפה מפוקפק, בשעה שתיכן תכניות לקליטת התרבות בווינה, והואשם בעבירת מטבע, ודווקא בו ראתה “אשה אחת” את “מוצצי דמנו!!” טעות המאסר תוקנה במהירות, שכן החוקר ראה מיד, שאין האיש מתאים ומסוגל לעבירה שחשד בה. אולם המילים, שבהן מתוארת החקירה של שלמה פיק, הזהות לאלה, שבהן תוארה קביעת אי־שפיותו של מנדו בתחילת הסיפור, יוצרות יותר משמץ של זהות ביחס ליציבות באופיים. בשני המקומות נאמר: “תהו עליו קצת.” מנדו לאחר תהייה זו הוכנס למוסד; שלמה פיק לאחר תהייה זו שוחרר מחשד שנחשד בו.

צד זכות מוצא לו המספר בסבל שעבר עליו. אם כי לא נמשך אלא “שעות מעטות”, הרי “הטיל חריצים חדשים, בלתי־שכיחים בפרצופו”, ונמצא ראוי לשמש כמודל לצייר, שגם עליו עברה חוויה דומה של חשד ומאסר, והכיר בו את אחיו לסבל, ואולי גם לתהפוכות הרוח. תיאור הציור, הנעשה מתוך בולמוס, מקביל לבולמוס, שתקף את שלמה פיק ב“טיסתו” מארץ־ישראל “לשאוב אירופיות”, וגם בכך יש קירבה בין השניים, העושים מעשיהם ב“שגעון”. טיולם המשותף של הצייר ושל הסופר הארץ־ישראלי בכנסיה הפגומה מביא לקירבה נוספת, כשהם יוצאים מן “החלל הגדול והריק, האפל והקריר [– – –] ותאורנה עיניהם”.

שלמה פיק מנסה למצוא “איש אמיד בעל־בעמיו”, שיסכים להיות ערב בעד מנדו, אבל נכשל במאמציו אלה. תקוות הצייר, שהתעוררו לרגע, נגוזו, והוא חזר לאמנותו. לאחר שנכשל בהשתדלותו בעדו ולאחר ש“תפס” את דמותו בציורו, שוב אין לו צורך בשלמה פיק: "שוב אין לו חפץ באורגינאל [בנוסח המאוחר: במקור]. עכשיו היה שלמה פיק בעיניו כאימום זה, שהסנדלר הוציאו מתוך הנעל עם גמר המלאכה, (ראה בפרק אחרון במכתב לפוזננסקי).

דימוי זה, של “האיש האירופי” לאימום, החותם את הסיפור, משלים את הנעימה חסרת־הרחמים, שבה מתואר שלמה פיק. ואולי יש בה גם ביטוי להשקפה שמאחורי הדמות הזאת: האמנות נוצרת בבית־המשוגעים, לה חיי נצח בניגוד לחיי האדם. האדם קיים רק כשבכוחו לפעול, וגם אם הוא מנסה ואינו מצליח, יש לשפטו לפי התוצאה ולא לפי הכוונה, בהתאם לפונקציה שהוא ממלא. משפט אחרון זה ניתן בפי המשוגע־האמן.

הדמויות המרכזיות. שלוש הן הדמויות העומדות במרכז הסיפור: הצייר מנדו, אחותו אסתר והמספר, אולם יש הבדלים במעמדן. בעוד שמנדו נמצא במרכז הסיפור מתחילתו ועד סופו, והוא הציר שסביבו סובבים האירועים השונים, הרי אחותו אסתר, משעה שנידרדרה, נעלמה מן הסיפור, ואת מקומה תפס שלמה פיק.

המספר שהוא אחד מבני החבורה, אינו נזכר בשמו, אינו מתייחד בקווי אופי אינדיבידואליים, אלא משתדל לייצג את הכלל, את החבורה. עתים הוא בתפקיד של עד למאורעות העוברים על בני החבורה, עתים הוא גיבורם הצדדי, ועתים הוא מספר הכל־יודע, שביכולתו למסור את מחשבותיהם של גיבוריו ולדעת על מעשיהם הנעשים ביחידות.

מדרך הסיפור מסתבר, שרבים מן המאורעות שקרו לבני־החבורה קרו גם לו, אבל הדברים אינם נאמרים במפורש. כך, למשל, מי אם לא הוא יכול להעיד על הדרך, שבה “התנהל בכבדות כתב־השיחרור” בהשווה ל“רהיטות”, שבה נכתב “כתב־האסירה”. כך הוא מעיד על “החדווה החשאית”, שתקפה את בני־ החבורה, בשעה שאסתר, אחות־הצייר, נשארה לבדה, נתונה לאפיטרופסותם ולתמיכתם החמרית. כך נרמז, כי בהתחרות זו של בני־החבורה “חד את חד” בשירות שיגישו לנערה, בחיפוש דירה ובסיוע כספי, זכה המספר, והוא שהתרוצץ עמה, עד שהצליח ללוות כסף לשכר־דירה, לנסוע עמה לביקור אל אחיה במוסד, ללוותה בטיוליה ברחובות ולהיות עֵד לתשוקתה לרכוש נעליים, כובע ושאר אביזרים.

קרוב לוודאי, שאותו מספר היה “ה’מאושר'”, שאסתר נתנה לו זלזל־אורן, ואף ביקרה אצלו פעם בחדר ביחידות, והוא שעבר מדירה לדירה כדי להימלט, ללא הצלחה, ממכת הפשפשים. בסיטואציות אלה הוא משמש כגיבור המרכזי ומדבר על כך בלשון נוכח: “ולבך כבר מנבא לך”; “בקומך בבוקר”; “והנך אץ”, כדי להימנע מן הנעימה האישית, להרחיק עדות, להפקיע את הדברים מן היחס האינטימי וליצור הרגשה, שהדברים קרו לרבים, לאחרים, באותה צורה ממש.

מספר זה נמצא בכל־מקום, גם בשעה שמבחינת העלילה ברור לקורא, שאין הוא נמצא במקום המעשה, והוא יודע את הנעשה בלב הדמויות השונות, גם בשעה שוודאי הוא, שלו לא סיפרו על כך, או שלא יכול היה לשער זאת מתוך היכרות עמהן. כך, למשל, הוא מעיד על דרך ציורו של מנדו את שלמה פיק, מתאר את הרגשתם של שני אלה בצאתם מן הכנסיה הפגומה, ומוסר את הלך מחשבותיו של הצייר, שאינו מעוניין עוד בביקוריו של שלמה פיק.

מספר זה, שהוא לעתים עד ולעתים כל־יודע, הוא האחראי לנעימות השונות המשתמעות מצורת התיאור, ובייחוד לנעימה הסאטירית, הגובלת ב“ארסיות” ובאכזריות, המתלווה לתיאורם של אחדים מגיבורי הסיפור.

מעברים אלה בין תפקיד העד, היכול לדעת רק מה שאזניו שומעות ועיניו רואות ולבו משער, לבין המספר הכל־יודע, הנמצא בכל מקום, מקובלים ביותר בספרות, אם כי אפשר גם לקבוע, שלפנינו שני סוגי מספרים: האחד הוא בתפקיד עד, הלוקח לעתים גם חלק בפעילות עצמה, והשני נמצא מעל להתרחשות, בתפקיד כל־יודע.

תיאורן של שתי הדמויות האחרות, העומדות במרכזו של סיפור זה – הצייר מנדו ואחותו אסתר – כבר נזכר בפרקים הקודמים. נוסיף כאן רק אותם סימני־היכר, שלא הובלטו עד כה. המשותף לשני אלה, פרט להיותם אח ואחות, הוא בכך שעל שניהם עוברת תמורה, שניהם חורגים ממעגלם, זה לכיוון המעגל הפנימי וזו לכיוון המעגל החיצוני, ולשניהם אין, כנראה, תקווה, לשוב מן המקום שאליו הגיעו. ההידרדרות, שעברה על שניהם, הרוחנית אצל האח והגופנית אצל האחות – אינה פתאומית ואינה תוצאה של גורמי־חוץ, אלא של נטייה פנימית, שיצאה בהדרגה מן הכוח אל הפועל. בייחוד בולט הדבר ביחס לאסתר. מנערה תמימה בת שש־עשרה, שאך זה עזבה את עיר מולדתה וזקוקה לחסות ולאפיטרופסות, היא נהפכה לזונה. תהליך הידרדרותה מקביל להידרדרות ולהרס הכלליים, העוברים על החברה כולה. מעבר זה אינו בא בבת־אחת, ואינו כפוי עליה, אלא נרמז כבר עם ראשית צעדיה ומפתיע רק את בני החבורה, אך לא את אחיה. למעשה, נרמז סופה בתחילתה, והיא צועדת אליו צעד־אחר־צעד, כאחותה לאופי ולגורל בסיפור “הניה”.

יופיה הבולט, השפעתה על הגברים, יחסו של אחיה אליה, נראים במבט לאחור כאירוניים: “וגם מנדו בעצמו, מכיון שלא ראה אותה מעצם ימי־ילדותה הראשונים, הגה אליה, בניכר, יותר מרחשי אח, ואי־מנוחה נראתה בהליכותיו עמה.” כאירונית מתגלית גם שמירתו הקפדנית של האח. בתחילה נראה, שמקורה באהבתו הגדולה אליה, אבל ממבט לאחור מסתבר, שלא בטח בה והרגיש, שהיא זקוקה לשמירה מיוחדת: “שלא נתנה לפסוע אף פסיעה אחת בלעדיו.”

הגברים בני־החבורה מתחרים על הזכות להעניק לה שירותים שונים, אבל התוצאות עלובות למדי. הנערה מגלה את ערך הכסף ורעבה לחפצי־מותרות נשיים. הרמז המפורש הראשון על הצפוי לה בקרוב נמצא בפירוש, שנותן המתבונן בה – המספר, כנראה – למבטה הנעוץ בקנאה ב“נעלי המטרונות” ברחוב ובחלונות הראווה, שמוצגים בהם כובעים: “אלה עוד יהיו לי!” מכאן מתפתח מוטיב הנעליים, המתגלגל בסיפור בצורות שונות, וביניהן על דרך מימוש המטאפורה “בעבור נעליים” (עמוס ב', 6). נערות וינה, ואסתר בתוכן, מוכרות את גופן “בעבור נעליים”, המשמשות כאתנן בצד הבגדים והמזון, הניתנים להן כתמורה על “חסדיהן”. מימוש מטאפורה זו נעשה בהרחבה ובפירוט, בתמונה שלמה, המתארת את “טקס” קניית הנעליים החדשות ומדידתן לנוכח “הקאוַואלר הנכרי” המחכה לקבל שכרו.

רמז נוסף לאופיה של אסתר נמצא בהתנהגותה בשעת הביקור במוסד אצל אחיה, בשעה שיופיה “מתלקח” ומזעזע את הנמצאים סביבה, ואילו היא “השתעשעה בינתיים ב’לב’־הזהב של שרשרת צווארה, נתנה את זה לתוך פיה וחייכה משהו”. בתנועה שיגרתית זו של הנערה מקובלת כל התנהגותה והשקפת־עולמה: ערך הזהב בעיניה; לב־הזהב שלה במשמעות הקונקרטית – זהב ממש – בניגוד למשמעותו המושאלת – לב טוב; הקשר בין הלב, הזהב והפה; שעשועיה בשלושת אלה לעיני הגברים וכיוצא בזה.

גם כאן חוזר ונזכר יחסו הדו־משמעי של האח אליה: “כאח וכאוהב גם־יחד”, והעובדה, שאינו יכול לציירה, מתפרשת במבט לאחור בכך, שאין היא אישיות יוצאת־מן־הכלל, ואין ביכולתה להתעלות ולהזדכך בייסורים, כדרך שקרה לשני האנשים האחרים שצוירו על־ידו.

בהמשך תיאורה נותנת אסתר לאחד מבני החבורה, המספר כנראה, זלזל־אורן ומעוררת בכך את קנאת האחרים. מתנה זו, בניגוד לפרחים שנותנות הנערות האחרות, אינה עולה בכסף והיא דוקרת… וכשהיא מבקרת בחדרו של “המאושר” – המספר(?) – אפילו בקצה צמתה לא נתנה לנגוע," ודאי משום שלא יכול היה לתת לה דבר ממשי בתמורה. בעוד שהוא לא ראה את הדברים נכוחה, הרי “בעלת המעון הזקנה” בחושיה החדים ובנסיונה הרב היא שקראה להם בשמם: “אצלי אין בית־זונות!!” והערתו של המספר על בעלת־המעון הזאת, ש“לא ידעה ולא הבינה”, מיתוספת גם היא לשורת “הטעויות” האירוניות בהערכתה של אסתר לאחר שנודע סופה.

אחרי קביעה זו מפי בעלת־המעון הזקנה בא קטע של הכללה, המתאר את גורלן של בנות־וינה שיצאו לתרבות רעה, גם בשל כך שהיו רעבות ולבושות קרעים וגם משום שלא היה איש שיגן עליהן. המשותף ביניהן לבין אסתר – היופי, התאווה למזון, לנעליים ולכובע – מוליך בהכרח למסקנה, שגם כגורלה של אסתר יהיה כך. דומה, שהיחיד, שאינו מופתע ממה שאירע לה, הוא אחיה, שבניגוד “לבהלה ולמהומה” של בני החבורה: “כאילו הכה מי בקורנס על קדקדם”, הגיב במעין אדישות: “– מה יש לדבר כאן? זונה!”

שוב אין אסתר נזכרת, ואחיה כאילו נרגע עתה, לאחר שבא סוף־סוף מה שחשש ממנו כל הזמן, ואולי היתה זו גם אחת הסיבות הנסתרות להתערערותו הנפשית, ודווקא עתה החל לצייר, וחל שיפור רב במצב בריאותו.

אולי אין זה מקרה, שמנדו, הצייר שנכלא במוסד, הוא היחיד היוצר יצירת אמנות, המעוררת רגש של אמת בעיני הרואים (הפרימריוס), והיא עתידה להיות בת־קיימא (תמונתו של שלמה פיק). הוא גם היחיד, המבחין במה שמתרחש באמת אצל הסובבים אותו: מתרגש לנוכח הסבל, שעבר על שלמה פיק, ונשאר אדיש לגורלה של אחותו, שניחש את בואו.

שהותו של מנדו במוסד, דומה שלא רק שלא הזיקה לו, אלא אדרבה, הביאה עלייה ליצירתו. קודם נאמר, שהיה מצייר נוף, ואילו בתקופת שבתו במוסד התחיל לצייר בני־אדם, ורק כאלה, שהרגיש בנשמתם משהו מיוחד, טוב, מזכך, מצרף. נדמה, שגם יכולת־ראייה כזו לפני ולפנים נוספה לו בשעה שישב במוסד, בזכות הסבל שחזה מבשרו. כצייר אמיתי הוא מצייר בהתלהבות, בשמץ טירוף, כדי לתפוס אותו משהו מיוחד בפניו של האדם היושב מולו, לפני שזה ייעלם, ואותה שעה אין עולם החוץ, על צווחות הטירוף שמסביב, קיים לגביו. הוא הדין גם ביחס לאובייקט הציור. לאחר שזה “נלכד” בתמונה, נעשית התמונה עיקר, והאובייקט, האדם המצויר, טפל, ושוב אין חפץ בו. מעבר זה מציור נוף לציור אדם, באמנות הציור כמו בספרות, הוא עניין חשוב במשנתו העיונית של שופמן, שכתב על כך:

שופמן עצמו קיים בכתיבתו כלל זה, ש“הנוף כשהוא לעצמו, כל כמה שיהא משוכלל, ‘אמנותי’, אינו אומר ללב הרבה. ורק בהרכב עם נפש חיה, עם מאורע, רק אז הוא עושה את הרושם הדרוש [– – –] בזכות הדבר האנושי הגדול, אשר התחולל סביבו.”²¹

ה. נוסחים

השינויים בעלי המשמעות בן שלושת הנוסחים מקורם בביקורת, שנמתחה על דרך תיאורן של כמה מן הדמויות, שקהל הקוראים זיהה אותן מיד, ועל הפגיעה בהן. לחץ זה של דעת־הקהל גרם לכך, שבנוסח השני הושמטו מתיאור דמותו של שלמה פיק כמה סימני־היכר והערות פוגעות, ואילו בנוסח השלישי נשמטה אחת הפיסקאות הפוגעות מתיאור דמותו של מרדכי זיגפריד. השינויים האחרים הם מעטים ומצויים רק בין נוסח ב' ל־ג', והם בעיקרם שינויי מילים, לרוב משמות לועזיים לעבריים ברוח הלשון בשנים האחרונות.

השינויים בתיאורו של שלמה פיק: פעמיים נשמט הכינוי המאפיין אותו: “שתום העין” (נוסח ג‘, עמ’ 126; 134), ובאותו עניין נשמט המשפט המתאר אותו בהופעתו השנייה לאחר המלחמה (נוסח ג‘, עמ’ 135), לאחר המלים: “שבו הוא רודף עוול ואבק־עוול באשר הם” נשמט המשפט: “נדמה, שבכוונה עצם את עינו האחת, כדי לראות נכוחה, כדי לקלוע ולא להחטיא…” וכבר נאמר, שיש יותר משמץ של רשעות בנערה זו. באותו מקום נשמט גם המשפט, המאפיין אותו בחוסר הבטחון שבו. לאחר המלים: “נוטה לנפול” היה כתוב: “ובכל מקום נדמה לו תמיד, שהכל מלגלגים עליו.”

גם בשעה שמתואר מנדו, המצייר את שלמה פיק שסבל בפניו, נשמט תיאור המום שבעין. בנוסח ג' (עמ' 126) לאחר המילים “את החריצים האפלולים” נשמטו המילים “העין העצומה…”

בשינויים אלה אמנם שילם המחבר “מס” לדעת־הקהל, אך לא מנע את אפשרות הזיהוי עם בן־דמותו של שלמה פיק במציאות ולא ריכך בהרבה את תיאורו הסאטירי הפוגע, ומה עוד שעניין “העין האחת” לא נעלם לחלוטין, אלא נשאר בפיסקה הלגלגנית (נוסח ג‘, עמ’ 134): “הוא לארץ־ישראל ועינו לארץ־ישראל”. הזיהוי עדיין מתאפשר על־ידי השוואת הפרטים הביוגראפיים: לווינה מארץ־ישראל עם סיום המלחמה, הביקור הדחוף בקונצרטים ובתיאטרון, תיאור ההליכה הרפויה, הציטוט העויין על דרך הפארודיה ממה שכתב בן־דמותו במציאות במאמריו ובמסותיו (נוסח ג‘, עמ’ 134–135): “לארץ זו, שהרבה סייע לבניינה; לא במעדר. אמנם, ולא בגרזן, אלא בקולמוסו השנון, שבו הוא רודף עוול ואבק־עוול באשר הם.”

הלחץ לרכך את דמותו של מרדכי זיגפריד בא, כנראה, מאוחר יותר, ולכן הושמטה הפיסקה הקשורה בו רק מנוסח ג‘, אבל עדיין נשארה בנוסח ב’. גם כאן לא שינה שופמן לגמרי את תיאור הדמות ולא השמיטה, אלא השאירה בנוסח ג' בהופעה חד־פעמית, נלעגת ומעוררת רחמים, בסופו של הסיפור. בכך פגם במשהו במבנה המעגלי, הסימטרי, המקורי של הסיפור, שבו שייך מרדכי זיגפריד לדמויות שהופעתן כפולה: בתחילת הסיפור ובסופו (ראה בפרק על הדמויות).

הפיסקה שנשמטה מנוסח ג' (עמ' 127) היתה לאחר המילים: “שעמו הוא משתעה באותה שעה, מתגברת פתאום…” וזו לשונה: “פצוע־גאוותך הנך סוטה מעליו ורואה את השוטה בחרוזים מרדכי זיגפריד, עם החיוך האידיוטי־שנוררי שבפניו, כשה תועה משולחן אל שולחן וטרוד אף הוא, כניכּר, באותו עניין עצמו; עיניכם נפגשות ומבינות אלה את אלה. רע, רע!!”

ההשמטה של פיסקה זו גרמה להשמטת ההקבלה, שנוצרה בין המספר למרדכי זיגפריד, וגם להשמטת ראיית מעשהו באספקלריה עקומה (עיין לעיל), באופן שלמעשה, החטיאה זו את מטרתה: כבודו של האיש לא הוחזר לו (הוא מתואר בסופו של הסיפור בצורה בלתי־מכובדת ביותר), ואמנותו של הסיפור נפגמה.

השמטה מאוחרת נוספת, בין נוסח ב' ל־ג‘, שגם מטרתה היתה למנוע זיהוי, או לפחות להקשות עליו, ולנתק בין הגיבור הספרותי לבין בן־דמותו במציאות, קשורה ב“פקיד האליאנס הדוקטור ישצ’ורקה”, וגם היא כחברותיה בבחינת “מס” בלתי־יעיל. בנוסח ג’ (עמ' 127), לאחר המילים: “קודם בימי השלום לא עלה על דעתך להיכנס אלי”, נשמט המשך: “ולשוחח עמי בענייני ספרות”. גם בכך נפגם במשהו התיאור של אלה העשירים־חובבי־הספרות, שבימי המצוקה שייכו עצמם בהתנהגותם למחנה בעלי־הרכוש ו“בגדו” באנשי־הרוח.

בין השינויים הלשוניים יש לציין דוגמאות אחדות: קסת=דיותה (הדוגמה הראשונה נוסח א' וב‘, והשנייה – נוסח ג’); פוליציה = משטרה; שפיון=מרגל; הסופר היהודי=הסופר האידישאי; בית הקהוה=בית הקפה; הכפתור האלקטרי=הכפתור החשמלי; ספקולאציה=ספסרות; ועוד.

ו. “סיפור־מפתח”²²

דומה, שכל הבקי בהווי חבורת הסופרים והאמנים היהודים, שהיתה דרה בווינה בימי מלחמת־העולם הראשונה וזמן קצר לאחריה, וכן בדמויות המרכזיות של הקהילה היהודית שלה, לא יקשה עליו לזהות קצת מגיבורי הסיפור הזה ולנחש את זהותם של האחרים.

דרכו של שופמן לתאר מאורעות ומעשים שהיו, אנשים שהכיר ונפגש בהם ודברים כהוויתם, מתבלטת ביתר שאת בסיפור זה. השינויים שחלו בדמויות גיבוריו, בהשוואה לבני־דמותן במציאות, לא רק שאינם מטשטשים את סימני־ההיכר, אלא אדרבה, מבליטים את זהותן האמיתית וחושפים את מומיהן הגופניים והרוחניים.

עם זאת יש לזכור, כי גם ב“סיפורי־מפתח” אין חובת הנאמנות לכל פרטי המציאות חלה על הכותב. לא פעם הקדים שופמן את המאוחר, לא שמר את סדר הזמנים והמאורעות וצירף קווי אופי וצורה מכמה אנשים בדמות אחת.

הסקרנות, הטבעית כשלעצמה, לגבי זיהוי הגיבורים סכנה בה, שכן היא עלולה לעשות את הטפל – יסוד הרכילות – לעיקר, ואת העיקר – האמנות שבסיפור – לטפל. עם זאת, כשנשמרת פרופורציה זו, נותן הזיהוי רקע־אחורי לדמויות הספרותיות ומקנה להן מימד של עומק, ויש טעם, ואף הכרח, לזהותן כדי לעמוד על דרכו של שופמן באירגונם של חמרי־המציאות והולכתם מן המציאות אל האמנות. בכך אין שומעים אפילו ליוצר עצמו. שופמן הקדיש אחת מרשימותיו לעניין זה עצמו: זיהוי הדמות בסיפור עם בן־דמותה שבמציאות. מצד אחד הוא מלעיג בקורא המחפש זיהויים, אולם בה בשעה הוא נותן היתר ליוצר לעצב את דמויותיו בחפשיות מוחלטת. יש ברשימה זו הד לחליפת המכתבים (ראה להלן) בעקבות סיפור זה, ולסערה שעורר “מכאן ומכאן” של ברנר בציבור, בשעה שזיהה את אבות־הטיפוס של גיבוריו:

עשרה גיבורים נזכרים בשמותיהם בסיפור, להוציא את דמות המספר, שיש בו מסימני־ההיכר של שופמן עצמו. הזיהוי נעשה מתוך הפרטים המובאים בסיפור עצמו, בעזרת חומר שנתפרסם, מכתבים השמורים במכון “גנזים” בארכיון שופמן וידידיו ובסיועם של אלה שהכירו את וינה ואנשיה בתקופה זו (בראש ובראשונה דב סדן).

הזיהוי יובא כאן על דרך הקיצור, שכן כל הרחבה עלולה לסרבל בפרטים רבים, שאין מקומם כאן. לעתים אי־אפשרית ודאות מוחלטת בזיהוי, והוא ייעשה על דרך ההשערה בלבד.

מהו “מנגנון־השינוי” של שופמן? – כאמור, נתן שופמן סימנים ברורים בגיבוריו: השם, שהוא מזכיר בצליליו את שמם המקורי, או שהוא כהמצאה חדשה, שתרגומה לעברית יש בו רמז לתכונה מעליבה בהם; המקצוע והעיסוק שבסיפור כמעט שלא שונו מן המקור: התנהגותם ומעשיהם מבוססים על “דברים שהיו”, או לפחות יכלו להיות לפי אופיים; הפרטים הביוגראפיים, הנזכרים אצל חלק מהם, מתאימים למה שאירע במציאות, אף שלעתים יש בהם כאמור, הקדמת המאוחר. חשיבות מיוחדת יש דווקא לסימנים החיצוניים, “המסגירים” את זהותה של הדמות, וזאת בניגוד לתיאוריה שלו עצמו (“פלוני הוא!”).

דוד גול – הוא המשורר דוד פוגל, לפי הזיהוי של דן פגיס.²³ סימני־היכר אחדים משותפים לא רק לפוגל ולבן־דמותו דוד גול, אלא גם לפוגל ולמספר וכן לפוגל ולהווי של חבורת הסופרים והאמנים; ואילו אחרים הוסיף שופמן מדעתו, לשם השלמת תיאור הדמות הספרותית, כפי שהצטיירה אצלו. כך, למשל, זהה תגובתו של פוגל על מעצרו מרצונו לתגובתו של דוד גול בסיפור: שניהם רואים בכך פתרון למצוקה החמרית (המזון), שינוי המצב הקיים ואפשרות להינצל מן האכילה בתמחוי. לעומת זה אין יומנו של פוגל מאשר את ה“נוראות”, שמספר עליהן דוד גול, שהיו מנת חלקו במקום מעצרו.²⁴ במציאות שוחרר פוגל עוד בזמן המלחמה, ביולי 1916, ואילו בסיפור – רק עם בוא השלום. אולם הן במציאות והן בסיפור “חוזר עמו גם הייאוש הישן”, אף שבסיפור, אליבא דשופמן, הוא מתעלה לאחר הייסורים שעברו עליו.

כאמור לעיל זהו אחד התיאורים האוהדים והחמים המצויים בסיפור, הבולטים במיעוטם. יש לציין, כי הדבר קשור בהערכה העמוקה, שרחש שופמן לכשרונו השירי של פוגל. הוא פירסם את שיריו בכתבי־העת שערך (‘גבולות’, ‘פרט’) ואף הזכירו ברשימות הביקורת שלו.²⁵

שלמה פיק – הוא הסופר יעקב רבינוביץ. הזיהוי נעשה הן על־פי סימני ההיכר המצויים לרוב בסיפור, והן על־פי מכתבים בארכיונו של שופמן (ראה בפרק ז').

סימניו הגופניים של שלמה פיק: עינו העיוורת והליכתו הרפופה, ישיבתו ישיבת סופר עברי בעל קולמוס שנון בארץ־ישראל, בואו מדי פעם לווינה “לשאוב אירופיות”, היינו לבקר בקונצרטים, באופרה, בהצגות ובהרצאות, – כל אלה הולמים להפליא את יעקב רבינוביץ, אף שאין דיוק בסדר הזמנים. למעשה, סדר הזמנים אינו ברור גם בסיפור, שכן בפתיחתו דומה כאילו שלמה פיק שוהה בווינה גם בימי המלחמה (עמ' 126), ובסופו מסופר ש“אותה שעה [עם סיום המלחמה] טס לקראתם מארץ־ישראל הסופר הירושלמי” וגו'. יש גם שירטוט קצר על דרך הפארודיה של דרך כתיבתו של יעקב רבינוביץ והרגשתו הרגשת “בעל־בית” בארץ־ישראל, שנקנתה בזכות כתיבתו.

הופעה חטופה מופיע, בסוף הסיפור, מתוך עשן בית־הקפה הקבוע של חשובי־העדה “העסקן הציבורי פריקר עם התבלול שבעינו”. מומו קרוב לזה של שלמה פיק וגם שמו כך. מסתבר, שכאן “התחכם” שופמן וצירף מומיהם של שני אנשים שהיו, לשתי דמויות בשמות קרובים. הכוונה כאן לסופר שלמה פיקר, שגר בווינה בשנים 1906–1935, עד עלייתו לארץ, והקדיש עטו לעיתונאות עברית, יידית וגרמנית.²⁶ שלמה פיקר, שלא היה אהוד ביותר על שופמן, היה בעל תבלול בעינו.

ייתכן שבהזכרת דמות זו “הצליח” שופמן לפגוע גם באדם נוסף והוא ד"ר רוברט שטריקר, מראשי העסקנים בווינה: פריקר־שטריקר, גם הוא לא היה אהוב ביותר על שופמן.²⁷

מרדכי זיגפריד – הוא מרדכי גוטפריד, שבנעוריו היה עילוי, אך עקב מקרה טראגי שקרה לו, נסתכסכה עליו דעתו. הוא הרבה לכתוב (פירסם כמאה ושמונים חוברות שירה והגות). ידידיו מנוער שמרו לו אמונים, אף כתבו עליו דברי הערכה.²⁸

מאיר זלפר – הוא הסופר משה זילבורג, יליד עיירה בפלך וילנה, שחי בווינה בשנים 1918–1923. היה מורה לעברית ועסק בעיתונאות ובספרות, בעיקר ביידיש. כן ערך את הירחון ‘קריטיק’ והיה אחד העורכים של הוצאת־הספרים החשובה “דער קוואל”.²⁹

דוקטור ישצ’ורקה, פקיד האליאנס, “שכל עיקר תפקידו במוסד זה אינו, כנראה, אלא לא לתת”, הוא הרב ד“ר אהרן קמינקא, שנודע בקמצנותו ובקנאתו בסופרים עברים. בייחוד לא הסביר פניו לאלה שבאו מרוסיה, אף שהוא עצמו היה יליד ברדיצ’ב. הוא היה מזכיר ה”אליאנס" בווינה³⁰ (נזכר גם בסיפור “מלחמה ושלום”). פירוש שם הגיבור, בן־דמותו בסיפור: לטאה, יש בו לא רק מן הגיחוך, אלא גם מיסוד החמקמקות. מאיר הניש, שהשתדל למצוא צד זכות כמעט לכל אדם שתיאר בזיכרונותיו, לא עשה זאת לגבי קמינקא, והוא מתארו כדרך שהוא מוצג בסיפור:

בניגוד לאי־הנתינה שלו מתאר הניש את רוחב־לבו של הרב הפרופ' צבי פרץ חיות, ששימש כרבה של וינה מ־1918.³²

הפרופסור הישיש שמואל זקס – הוא שמואל קרויס, שנולד בהונגריה והיה מרצה בבית־המדרש לרבנים בווינה משנת 1906, ולאחר־מכן שימש כמנהל המוסד עד לסגירתו. באותה תקופה היה כבן חמישים (נולד ב־1866), ובכינוי “ישיש” יש משום הקדמת המאוחר, המצויה בסיפור זה לא פעם. למעשה, גם בתיאורו בסיפור נזכר, ש“שׂיבתו לא נוקתה עדיין מהיסוד השחור.” הוא היה מן הפוריים שבחכמי ישראל במערב, ובסיפור מתוארים “תלי־תלים של ספרים, ספרים אין קץ”.³³ ואולי זהו “יישוּש פסיכולוגי”, כדעת דב סדן, “שמשורר בן ארבעים [כפי שהיה אז שופמן] הוא צעיר, ואילו חוקר, ובייחוד בחכמת ישראל, זקן. כביכול זה עניינו מצעירוֹ אפילו זקן הוא, וזה עניינו מזקינו אפילו צעיר הוא.”³⁴

תיאור בתו, היא העלמה הלא־נעימה, שפתחה למספר הסיפור את הדלת (“ניכר, שמכל מה שאביה כותב אין לה לזו מושג כלשהו”), נעשה בהתאם ל“מסורת”, שכבר נהפכה לאופנה שלפיה יש כאילו חשיבות למי שפותח את דלת ביתו של המלומד (צונץ)³⁵ או של המשורר (יל"ג)³⁶, כאילו אפשר ללמוד גזירה שווה בין פותח־הדלת לשוכן־הבית.

דוקטור אחר הוא הדוקטור הגליצאי ואלדשנפּ, המטפל בחלוצים בדרכם לארץ־ישראל ומביט אליהם בעיניו הלגלגניות. גם שם זה הוא שם־דוֹבר, שפירושו: חרטומן, שם ציפור ארוכת־מקור. בכך יש, אולי, רמז לאפו הארוך של האיש. קשה לדעת למי הכוונה, בעיקר בשל מיעוט הפרטים המסופרים עליו. ייתכן שמדובר בד“ר יוסף מאיר, יליד קוסוב אשר בגליציה המזרחית, שלמד רפואה באוניברסיטת וינה והיה פעיל בתנועת הסטודנטים הציונית והעברית.³⁷ ייתכן שהרמז הוא לד”ר בלאוּאר, שהיה מנהל המשרד הארץ־ישראלי בווינה עד עליית הנאציזם ועלה אחר־כך לארץ־ישראל. וייתכן שהכוונה לד“ר נפתלי זיגמן, ששינה את שמו למנצח, גם הוא יליד גליציה, שהגיע לווינה בשנת 1915 והיה פעיל בחיי הנוער הציוני ובארגוניו.³⁸ לפי השערתו של מנדל זינגר יש לזהותו עם ד”ר ישראל ואלדמן, שהיה בווינה בין חברי המשלחת של המועצה הלאומית היהודית לגליציה המזרחית בנשיאותו של אדולף שטאנד.³⁹

קשים ביותר לזיהוי הם גיבוריו המרכזיים של הסיפור: הצייר מנדו ואחותו אסתר, משום שבתוקף תפקידם בסיפור חלה עליהם חובת הנאמנות האמנותית, המחייבת שינוי פרטים. על כן הסטייה מן המציאות רבה בהם, עד־כדי טישטוש סימני ההיכר. מלבד זה, גורלם – השגעון והזנות – גם הוא חייב שינויים מאב־הטיפוס במציאות, וקרוב לוודאי, שיסוד הבדיה מרובה בהם.

אחת ההשערות היא, שאולי בן דמותו של מנדו הוא הצייר משה ברגנר, שהיה כעשר שנים בארץ־ישראל (1910–1919) ונודע בשם הרוֹני ואחר־כך הררי. הוא היה בין השומרים על תל־אביב בזמן הגירוש התורכי, למד ב“בצלאל”, בעל כשרון בציור (אחד מציוריו הוא פורטרט של חייל אנגלי), ואף כתב ופירסם (בפולנית). היה אדם מסוגר ביותר, בעל תרבות, בקי בספרות הגרמנית. ב־1920 נסע, כדי ללמוד ציור באקדמיה, לווינה, והתאבד שם (29.3.1921). סיפורו של שופמן נכתב זמן קצר לאחר התאבדותו ותחת רושם המאורע, וסמיכות־פרשיות זו מחזקת את הזיהוי הזה.

משה ברגנר הוא אחיהם של זכריה חנא ברגנר. הנודע בשם מלך ראוויטש (אביו של הצייר יוסף ברגנר), ושל המספר הרץ ברגנר. היה יליד רדימנו בגליציה ולא היתה לו אחות. שם החיבה שלו היה: מוניה, מונדיה, הקרוב בצלילו למנדו (מפי דב סדן, נחום גוטמן ויוסל ברגנר).⁴⁰ תואר בסיפורו של הרץ ברגנר “אחי הגיבור שוֹניה”.⁴¹

אסתר, אחותו בסיפור, היא, אולי, הדמות הבדויה היחידה בסיפור זה. שוקעו בה כמה מקוויה של גיבורה ספרותית אחרת – “הניה”. לדעת מנדל זינגר מנדו הוא הצייר אַדלמן, שחי שנים בווינה והיתה לו אחות יפה ושמה אסתר.

ז. התהודה

הסיפור עורר תגובות נזעמות של המתוארים ומקורביהם, רובן בעל־פה ובמכתבים פרטיים ומיעוטן בדפוס. כמדומה, שהביקורת היחידה בדפוס היתה זו של ז. דויד (דויד זכאי) תחת השם “קלון חברים”:

התגובות האחרות מצויות במכתבים מארכיוניהם של שופמן, ברש, פוזננסקי, צמח ויעקב רבינוביץ, ומגלות, כי עיקר הקצף, אצל קהל־הקוראים בארץ־ישראל בכלל ושל ידידי שופמן בפרט, יצא על תיאור דמותו של שלמה פיק, שזוהה מיד כבן־דמותו של יעקב רבינוביץ. סיפור זה גרם לא רק לניתוק הקשרים בין יעקב רבינוביץ לשופמן, שגם קודם לכן לא היו לבביים ביותר, אלא גם לעכירת היחסים בינו לבין ברש, שהיו קודם קרובים וחמים. ברש, שעשה אותה שעה עם יעקב רבינוביץ בהוצאת ‘הדים’, נחלץ להגן על ידידו האחד (רבינוביץ) כנגד ידידו האחר (שופמן), וכשנאלץ לבחור בין שניהם בחר בראשון.

היחסים עם ברש חזרו ונקשרו זמן־מה לאחר מכן, ואילו עם יעקב רבינוביץ השלים שופמן רק בשנותיו האחרונות. עדות לכך היא הרשימה הנלבבת, שכתב לאחר פטירתו, שבה השווה אותו לברנר.⁴³

כל המכתבים ב“גנזים”, הנוגעים לעניין זה, הם של שופמן ונשתמרו על־ידי מקבליהם, ואילו מכתביהם של צמח, פוזננסקי ויעקב רבינוביץ, שנשלחו אל שופמן – לא נשתמרו, או לפחות לא הגיעו לידי (להוציא אחדים ממכתבי ברש), ואת תוכנם אפשר לשער על־פי תשובתו של שופמן עליהם.

במכתבי שופמן מועט יסוד ההתנצלות, ומרובה ההסבר בדבר ההכרח האמנותי והחופש של הסופר ללוש את חמרי המציאות, כפי שמכתיבה לו הרגשתו. הם מגלים טפח מן המעבדה הפנימית שלו, את דרכו בעיצוב גיבוריו הספרותיים בהתאם למודלים במציאות ואת חשיבות יחסו הנפשי אליהם בשעת עיצוב דמותם.

אחת התגובות הראשונות היתה של ברש, שנחלץ להגן על ידידו. באותה שעה עמד שופמן בעריכת כתב־העת שלו ‘פרט’ וביקש מידידיו בארץ־ישראל, ביניהם מנחם פוזננסקי ואשר ברש, לא רק להשתתף במאסף ספרותי זה, אלא גם לגלות משוררים צעירים ומתחילים בארץ.

ברש מילא בקשתו, שלח לו משירי שלונסקי ולמדן הצעירים, שהתגלו באותה עת מעל דפי ‘הדים’, אולם מנע ממנו את שיריו שלו⁴⁴ והסביר את פשר הדבר במכתב חריף, שלא כדרכו:

על כך ענה לו שופמן במכתב הסבר ארוך ומפורט:

המכתב הבא לברש הוא תשובה על תשובתו של ברש למכתב שצוטט לעיל, קצר מקודמו, אבל תוכנו ונימתו דומים:

במכתב לשלמה צמח נאמרים דברים דומים בניסוח קצת יותר חריף:

גם במכתב לפוזננסקי נאלץ שופמן לחזור ולהסביר את עצמו, כתגובה על האשמותיו.⁵³ פוזננסקי ניסה להשתמט מלהיכנס לוויכוח: “יש רצון לכתוב לך על דברים אחרים (ביניהם – על ‘במצור ובמצוק’), אבל אין רצון לעשות זאת עכשיו.”⁵⁴ אולם שופמן לחץ עליו להביע דעתו וגררו לתוך הוויכוח. וכך כתב, ממש בעל־כורחו, דברים, שאחר־כך נכללו ברשימת הביקורת שלו על שופמן:

שופמן בתשובתו אינו מכסה גם בפעם על אי־ אהדתו לרבינוביץ:

על כך באה תגובתו של פוזננסקי:

באותו עניין נמצא מכתב נוסף של שופמן, המיועד ל“בעל הדבר” עצמו, ליעקב רבינוביץ, שיש בו הד לחילופי הדברים הקשים שהיו ביניהם, וניכר שנכתב בעידנא דריתחא:

אין ספק, ש“הפרשה” זו השאירה משקע מר ביחסים שבין שופמן לידידיו בארץ־ישראל, אף שכלפי חוץ, לפחות, חזרו הקשרים עם רובם (פרט, אולי, ליעקב רבינוביץ) לתקינותם. בקיץ תרפ"ה נסע פוזננסקי לאירופה וכתב לשופמן, שכוונתו לבוא גם אליו לביקור. שופמן בבדידותו שמח מאד על כך, אולם שניהם חששו שעניין רבינוביץ יטיל צל על פגישתם: “‘אל נא תחשוב עלי רעות’ – מה אתה סח, פוזננסקי?! האדם היחידי בתבל כיום הוא מנחם פוזננסקי (ולא יעקב רבינוביץ, כפי שאחרים סוברים). – ובכן, להתראות!!”⁶³

והיה עוד המשך לעניין. לא עברו שנתיים ופרשה זו שבה ועלתה, והפעם שופמן הוא זה המרגיש עצמו נפגע מן ה“נקמה” של הצד שכנגד על סיפורו. לדעתו, השיב לו אשר ברש מידה כנגד מידה באותו מטבע עצמו. לדבריו, זיהה את עצמו כאחד מגיבורי סיפורו של ברש, ולא עוד, אלא שכל הסיפור לא נברא אלא כדי להשחיר את פניו, וזאת בניגוד גמור לדרכו שלו ב“במצור ובמצוק”. ואלה דבריו:

תוספת בשולי הגליון:

הכוונה לסיפורו של אשר ברש “משא בהרים”, שהופיע באותו זמן בהוצאת “מצפה” (תרפ"ז). הגיבורה שמה יוטקה, ושופמן גילה את עצמו בדמותו של כּינוֹרין, חברו של הגיבור הראשי, המספר על עצמו בגוף ראשון, כינורין הוא יליד רוסיה ומתואר כ“אַקסמפלר יחיד במינו”. בין התכונות השליליות (מצויות גם חיוביות) שלו: “עצלן הוא מטבעו ובורח מצל של סכנה”; על־פי־רוב הוא רעב, אמנותו היחידה היא ההסתכלות, המרגיזה לפעמים בדקוּתה ובחריפותה.“מומחה הוא להמציא דימויים מוצלחים מכל מערכות הטבע לפרצופיהם של בני־אדם ולתנועותיהם”, “משולל הוא כל נימוס ויחסו אל הנשים הוא גס במקצת”. מזמן לזמן עולה בידו “לקשור קשרי ‘אהבה’ עם אחת הנערות, שסופה, כמובן, גהינום לנפש המרומה…”

השיחה בין הגיבור לבין חברו כינורין, שקטע ממנו ציטט שופמן במכתבו, כך היא:

כינורין זה מתואר כשהוא מפיל את כובעו לתוך שלולית ומעמיד עצמו במצב מגוחך בפני “שתי בתולות”, הוא אוכל על חשבונו של חברו, והלה נותן לו גם כסף להוצאות הדרך. כל אלה מן הדברים שהעלו את חמתו של שופמן.

מכתב התשובה של ברש מגלה גם הוא טפח ממה שנעשה “מאחורי הקלעים” ביצירתו, וניכר בו שנכתב מתוך התרגשות:

מן הראוי לציין, שבאותו זמן התפרסם פרק אחר בסידרה “פרקים מחיי יעקב רודורפר” תחת השם “מן המאסר” (‘הדים’, אב–אלול תרפ"ז), ובו מתוארת חבורת־הסופרים בלבוב בראשית שנת תרס"ט, וביניהם ברנר (פלאם) ושופמן (שטארק), ללא פגיעות והשחרת פנים.⁶⁸

עקבות המתח בפרשת “במצור ובמצוק” ניכרים גם ברשימת הביקורת שכתב פוזננסקי “על שופמן” במלאת 25 שנים לעבודתו הספרותית. משהוא מגיע לפרשת “במצור ובמצוק” כתב בין השאר: "רק צר היה על מקומות ספורים, מעטים מאד, ששטפם נדמה, בתוך האריגה החדשה, כבלתי־מגיע אל השלמות השופמנית המוחלטת. הכאיב גם דבר־מה אחר, צדדי.⁶⁹

דברים מאופקים אלה הם ברוח מכתביו של פוזננסקי לשופמן, שלפני שהתחיל לכתוב את רשימתו עיין בחליפת המכתבים שביניהם⁷⁰ שכן עניין רבינוביץ לא ירד מסדר היום, ונזכר לא־אחת בחליפת המכתבים שנמשכה ביניהם.⁷¹

אֶפילוג זה לפרשת “במצור ובמצוק”, שנסתיים ב“ברוגז” עם ברש ובמתח עם פוזננסקי,⁷² מגלה את הנעשה מאחורי־הקלעים של סיפורים אלה ודומיהם, שגיבוריהם עוצבו על־פי אנשים שהיו. ממרחק הזמנים, יש עניין לגלות “נסתרות” אלה, כדי להעמיק את קשבו של הקורא בסיפור וללמדו משהו על המעבדה הפנימית של היוצר, דרך אירגונו את החומרים החוץ־ספרותיים ואופן עיצובם האמנותי.

“במצור ובמצוק”, על־אף סימני־ההיכר בני זמנם ומקומם, ואולי דווקא בשלהם, נהפך לסיפור־מופת, המתאר את התנהגותם של בני־אדם במצבי לחץ ומצוקה.

רק שניים

(“השניים”; “ילד זר”)

א. מועט המחזיק את המרובה

חכמת החיים של שופמן בסיפוריו הקצרים, המקופלת באפיזודה קטנה מחיי יום־יום ונעשית סמל לאופן התנהגות האדם בעולם, מעוררת את הקורא לחזור ולקראם כדי לעמוד על טיבה המיוחד של אמנות הסיפור המרוכזת הזאת. לכאורה, מועט הוא אוצר המילים המשמש בסיפורים אלה, הלשון פשטנית ודלת אסוציאציות מקראיות ואחרות, ופעמים שקירבתה גדולה ללשון חיי המעשה. אולם תכונות אלה, העלולות להיות לרועץ למספרים אחרים, נעשו אצל שופמן לאחד מסימני־ההיכר המובהקים של דרך כתיבתו ונהפכו תחת ידו למועט המחזיק את המרובה, בבחינת התנזרות לשם התעלות. החסכון הקפדני, שנוהג שופמן באוצר המילים, עד־כדי חזרה על אותם צירופים ודימויים עצמם, הוא גם שמחייב אותו למצות מלוא כוונתו ותוכנו של כל ביטוי וביטוי וניצול כל אפשרויות ההבעה הטמונות בו.⁷³

ב. אחד מקרא ואחד סיפור

אחד מסיפוריו הידועים של שופמן הוא: “השניים”. לכאורה, הוא פשוט ובהיר, אבל עיון מדוקדק יגלה, עד כמה כפוף סיפור זה למרותה של חוקיות אמנותית חמורה ומדוייקת. העיקרון המבני השולט בו הוא עקרון ההדרגתיות, וזה אינו מתגלה לקורא אלא קימעה קימעה, עד שבסופו של העיון הוא עומד תמיה על עצמו, כיצד לא חש מלכתחילה במערכת מורכבת ועדינה זו של הדרגתיות עולה ויורדת, הפועלת בבת־אחת בכמה וכמה כיוונים.⁷⁴

על־אף הימנעותו של שופמן מלהכניס זכרי מקרא ומליצה לרשימותיו,⁷⁵ מגלה סיפור זה כרבים אחרים, זיקה הדוקה למקרא, אבל משתמש בפסוקיו מתוך חירות גמורה ומשעבד אותם לחוקיות האמנותית של כתיבתו ולדרך ראייתו את העולם. חוקיות זו תתגלה בבירור מתוך השוואת הסיפור לאותם פסוקי מקרא, ששימשו לו כנקודת מוצא.

שמו של הסיפור, “השניים”, וסיטואציית הנפילה החוזרת, שבה שניים מקימים את הנופל, מקשרים אותו למה שנאמר בכמה מפסוקי ספר קוהלת פרק ד':

השווה שבין פסוקים אלה לסיפור הוא משולש: המיספר שניים, הסיטואציה של הנפילה ובחירת שלושה מקרים להדגמת האמירה הכללית של: “טובים השניים מן האחד.”

אבל בסימני־היכר חיצוניים אלה מסתיים הדמיון, בעוד שהשונה המהותי בדרכי העיצוב ובתפיסת העולם הוא שמכריע. השניים שבמקרא אינם אותם הפועלים בסיפור. במקרא, אין להבדיל בין המאורע לבין התגובה עליו; המאורע קורה לאחד מן השניים, והללו פועלים יחד ומתגברים עליו, כלומר, הם נפעלים ופועלים כאחד, הם צד נוגע־בדבר וצד מגיב בעת ובעונה אחת. ואילו בסיפור, המאורע קורה לצד אחד, ואילו השניים הם צד נוסף בעניין, וקיים גם צד שלישי – ההמון.

הנימה בפסוקי המקרא היא אופטימית, אמונה בכוחה של החברות, של התקשרות אדם לחברו, שביכולתן להתגבר על סכנות ותקלות. ואילו הנימה בסיפור היא פסימית, שאולי אינה נתפסת בקריאה ראשונה.⁷⁶

המשפט המסיים: “כי על כן אל נא תירא, בן־אדם, בצאתך: באשר תיפול – להקימך יחושו… השניים” – כשהוא בא לאחר שלוש דוגמאות של נפילה והתגובות עליה, ובצורה שהוא כתוב, אין לתפסו אלא כאמירה אירונית ופסימית, הנוקטת דרך־תגובה עקיפה, במקום לומר ישירות, שרוב הציבור אינו בא לעזרה, שהעזרה היא נדירה, בבחינת נס, מנסח המספר מסקנה עגומה זו בצורה אירונית, שמשמעותה בקונטקסט הפוכה ממשמעותה בנפרד. שלוש הנקודות, הבאות לאחר המלה “יחושו” ולפני ציוּן מספר האנשים שיחושו, מאשרות מסקנה זו. שכן, אם לנימת בטחון ואמונה בטוב שבאדם היתה המסקנה מכוונת, היה הניסוח צריך להסתיים במלה “יחושו” ואחריו נקודה לסיום המשפט. התוספת של “השניים”, הבאה לאחר שלוש הנקודות, באה למעט, ללמדך, ש“רק” שניים יבואו, ואילו ההמון ברובו יעמוד מנגד שווה־נפש. בחינה מדוקדקת של שלושת המיקרים המובאים בסיפור עוד תחזק הרגשה זו, עד שתיהפך לוודאית.

הבדל נוסף בין פסוקי המקרא והסיפור הוא בדרך השימוש בלשון. במקרא ניתנות שלוש סיטואציות, ולכל אחת מתייחד פועל משלה: יפלו, ישכבו, יתקפו, ואילו שלוש הדוגמאות בסיפור מקושרות ביניהן על־ידי השימוש באותו שורש עצמו לצורותיו השונות, שורש זה משמש כמלת־מפתח לרשימה ומדגים את מידת החסכון, שנוהג המספר באוצר המילים ובמיצוי אפשרויות הביטוי שלהם. במקרה הראשון אדם נופל, בשני –“נכפה כי ייפול”, ויש לשים לב לבחירת המלה “נכפה”, ששניים מעיצוריה משותפים לשורש “נפל”, ופירושה אדם חולה במחלת הנפילה. באותו קטע חוזרת מלה זו פעם נוספת: “נוטלים את הנופל”, ובקטע השלישי בא שורש זה בבניין התפעל, לתיאור אדם המנסה להתאבד בקפיצה למים: “מישהו התנפל ביאושו אל הנהר הגדול,” וגם במשפט החותם את הסיפור מופיעה מלת־מפתח זו פעם נוספת: “באשר תיפול”. ברור, כי בסיפור כה קצר, שהוא בן 18 שורות בלבד, בולטת החזרה על צורותיו השונות של שורש אחד שש פעמים, ויש בה כדי ללמד על הקשר שבין שלוש הדוגמאות וההירהור הבא לאחריהן.

אבל ההבדל החשוב ביותר בין הדוגמאות, המובאות בפסוקי ספר קוהלת, לבין הדוגמאות בסיפור, הבדל, שיש בו כדי לגלות את החוקיות המיוחדת של כתיבה זו, הוא בסדר, שבו מובאים המקרים בשני המקומות. במקרא אין חשיבות לסדרם של המקרים, שנבחרו להדגמת העקרון של “טובים השניים”, אין לראות בהם הדרגתיות עולה או יורדת מן המקרה הקל אל החמוּר, או להיפך. לא כן אצל שופמן, הסדר חשוב. הסדר, שבו מסופרים המקרים השונים, הוא מן הקל אל החמור, עלייה בחשיבות המעשה: נופל מתעלף, חולה נכפה, מתאבד. ממקרה פתאומי של הרגשה רעה עד לסכנת חיים. לאחר שמתגלה הדרגתיות זו של המקרים השונים, מתברר, שהיא קשורה במערכות נוספות של הדרגתיות השולטות בסיפור, בעוד שהמקרים מובאים בסדר עולה מן הקל אל החמור, הרי תגובת הקהל היא הפוכה: ככל שהמקרה קשה יותר, כן סקרנותם רבה יותר, וככל שייסורי האדם קשים יותר, כן התרחקותם רבה יותר, והם נכונים פחות להושיט עזרה. בראשונה הם “סוטים מעליו, מתרחקים משתמטים”, במקרה השני: “סמרמורת זוועה תוקפת את העוברים והשבים, הרי הם אצים איש לעברו ועוצמים עיניהם מראות בפרפורי האדם.” מכיון שאין המראה נעים, אין הוא יכול לשמש מקור לסיפוק יצר הסקרנות מייסוריהם של אחרים, והתגובה היא של התרחקות. ובמקרה השלישי: “ההמונים הסקרנים צובאים צפופים עם הנערות אל מעקה־הגשר ומביטים מביטים –” ייסורי הזולת הם מקור לסיפוק הסקרנות. מעין מחזה, שבאים אליו בצוותא עם הנערות. תוספת זו מגלה את יסוד השעשוע שבתגובת ההמון, ובכך אין שוני בין המינים. בסיפורי שופמן אין האשה והילד מופיעים, כמקובל, כרחמנים ועדינים, ולעתים מתגלמת דווקא בהם האכזריות האנושית (“תלוי”,“אני רוצה לראות” ועוד). גם בחירת המילים, המתארות את ההמונים “צובאים צפופים”, מלבד האליטרציה שבהן, המפנה את תשומת לבו של הקורא אל המלים עצמן, מתלווה להן גוון שלילי של חטא, שכן הפועל “צובאים” זכוּר מן המקרא (שמואל א' ב', 2), כאשר בני עלי החטיאו את הנשים הצובאות פתח אוהל־מועד. שתי המלים: “הנה הנם!” המסיימות את הקטע השלישי, הן קריאות האנשים הצופים “במחזה”, העוקבים מלמעלה בסקרנות וקוראים זה לזה, לבל יפסידו חלילה שמץ מן המתרחש לעיניהם.⁷⁷

ההדרגתיות מתבטאת גם בדרך התיאור של הופעת השניים: ככל שחומרת המקרה גדולה יותר, הנס שבהופעת השניים גדול יותר. בתחילה: “רק שניים נמצאים תמיד,” וזה כשהמדובר הוא במקום סגור, כמו תיאטרון או אולם־זמרה, שבהם נעים פחות וקשה יותר לאדם להסתלק ולהתרחק. בשנייה: “אבל הנה כבר צצו השניים, כמו מן האדמה.” ברחוב קל יותר לעצום את העיניים,להתרחק, להשתמט, ולכן השניים מופיעים כבאורח פלא, באופן בלתי צפוי לחלוטין. ובשלישית, כאשר המדובר בהצלת חיים ובמאמץ גדול הדרוש לשם כך – יש לקפוץ למים, שזרמם אדיר וקר – הרי השניים הם כבר יצורים, שלא מן העולם הזה ומכוּנים: “מלאכי החיים”, והופעתם היא כבר בגדר נס ממש, מאורע נדיר כהופעתו של מלאך עלי אדמות.

גם ציון מידת ההצלחה של מעשי השניים היא הדרגתית בסדר יורד: ככל שחומרת המעשה גדולה יותר, כן מועטת מידת הצלחתם, אם כי גודל המאמץ, שהם משקיעים בכך, רב יותר. במקרה הראשון המאמץ קטן: “נושאים ומוציאים אותו למרחב”, ומידת ההצלחה שלמה: “עד שישיבוהו לאיתנו”. במקרה השני המאמץ מתגבר: “נוטלים את הנופל, זה בראשו וזה ברגליו, נושאים אותו אל פרוזדור בית [– – –]” ומידת ההצלחה היא מוגבלת: “ומתאמצים להקל לו ככל אשר יהיה לאל ידם.” ובמקרה השלישי המאמץ הוא עצום, עד־כדי סיכון חיי השניים: “כבר קפצו אחריו, שוחים ומפליגים בזרם האדיר והקר וחותרים למשותו ולהצילו,” ואילו על מידת ההצלחה עובר הפעם המספר בשתיקה ואינו מציין אותה.

הדרגתיות מכוונת זו בולטת גם מבחינת מקום ההתרחשות: מן המקום הצפוף, הסגור והצר, אל המרחב: תיאטרון – מדרכת רחוב – נהר. ומבחינת הגובה: מן הנמוך אל הנמוך מאד: נופל מתעלף – על הכסא: נופל – על המדרכה; מתנפל – אל תוך הנהר, וההמונים העומדים על הגשר מביטים למטה, מעל המעקה, אין ספק, כי על מערכת הדרגתיות עולה ויורדת זו אפשר להוסיף עוד פרטים, מבחינות אחרות, אבל גם בכך כבר יש כדי להראות על בניינו המדוקדק של הסיפור, על הזהירות הרבה בבחירת המילים, פרט התיאור ואופן הצגתם.

ואם פתחנו את דברינו בהשוואת פסוקי קוהלת לסיפור, תוך הבלטת השונה, ההופך אותו לחטיבה אמנותית בעלת חוקיות ומבנה קפדניים, נסיים את העיון בו בהבאת ידיעה, שנתפרסמה לפני שנים באחד העיתונים, שמבחינת הנושא ו“מוסר ההשכל” שבה קרובה מאד לסיפור זה, אך נבדלה, כמובן, ממנו בדרכי כתיבתה: “בניו־יורק החליק וואל מולרוני על קליפת בננה בתחנת רכבת תחתית, שמח לראות שני אנשים חשים לעזרתו, נדהם כאשר הראשון נטל את שעון־היד שלו והשני ניסה לכייס אותו, אך הוברח, ברגע האחרון, על־ידי עובר אורח שלישי, שהזמין סוף־סוף אמבולנס.”

ג. הצביעות האנושית

השקפת־עולם פסימית, כתיבה חסכנית, מתוכננת בקפדנות, מאורע שיגרתי הנעשה דגם להתנהגותו של האדם בעולם – כל אלה מצויים גם בסיפור הקצרצר, בן שבע השורות, “ילד זר”, הקשור ל“השניים” ומפרשו.

עיקרו של סיפור זה הוא הצביעות האנושית השלטת בעולם, וכדרכו, אין שופמן מוכיח ואינו מתריע על קלקלה זו, אלא מדגים אותה במאורע קטן־ערך, לכאורה, שבאמצעותו חוזרת ומתאשרת תכונה אנושית זו. עיסוק בנושא ישן־נושן, באנאלי, שרבים עסקו בו במשך כל התקופות, יש בו קושי, שכן גדולה סכנת החזרה והשיגרה. שופמן הצליח לרענן נושא זה באמצעות בחירת הפרט היום־יומי, שנעשה מרכז, והימנעות מביקורת ישירה. התיאור מדבר בעדו והפיאֶנטה משמשת כסיכום ומסקנה.⁷⁸ וכך, יכול המספר לומר דברו בעקיפין, לקצר בדיבורו, ועם זאת נשמעת יפה ההאשמה נגד ההתנהגות האנושית.

הפואֶנטה בסיפור זה בנויה בצורה השכיחה בסיפורי־הפואנטה של שופמן, כאשר שתי המלים האחרונות חוזרות על המילים בשורה האחרונה, המסיימת את “העלילה”, אלא שאותן מילים נאמרות על־ידי דוברים שונים.

המלים: “ילד זר בוכה” הן חלק מן העלילה ונאמרות על־ידי “הגיבור”, ואילו בחתימת הסיפור נאמרות המלים “ילד זר” על־ידי המספר־המסתכל, והן בבחינת מסקנה למה שתואר קודם לכן, ובהן טמונה האשמת החברה בצביעות.

סיפור קצר זה מורכב משני חלקים, המתייחסים זה־לזה יחס של ניגוד, וגם זהו אחד המבנים השכיחים בסיפורי שופמן. הניגוד מתבלט בין “נאה דורש”, שהוא עיקרו של החלק הראשון, לבין “אינו נאה מקיים”, שהוא הדוגמה המובאת בחלק השני. בראשון משפט־המפתח הוא: “האדישות האנושית”, שעליה מתריע “גיבור” הסיפור, “המשורר המוכיח”; ובשני – “שמחה גדולה”, שתוקפת אותו כאשר הוא נוכח לדעת, כי לא ילדו הוא הבוכה. היפוך הרגשות בשני החלקים, בניגוד למצופה או בהתאם למצופה, הכל לפי טיבו של הקורא, הוא הנותן מימד אירוני למסופר. אירוניה זו באה לידי ביטוי בכל מלה ומלה, שנבחרה בקפדנות יתרה.

צירוף התואר “מוכיח” לשם “משורר” מעלה מיד את נימת הליגלוג והביטול, שכן תואר זה טבעי הוא לנביאי־ישראל ואינו לשבחו של המשורר. אותו מתקן־עולם על גבי הנייר יושב ספון בחדרו וכותב “קובלנה נמרצת על האדישות האנושית”, כביכול נמצאה לו כתובת להטיח האשמתו זו, וכאילו יש בכתיבה כגון זו כדי לתקן משהו. אין הוא אלא חוזר פעם נוספת על “העניין הישן נושן”, וכדי להמחיש, שאמנם אין הוא מחדש דבר לא מבחינת הנושא ולא מבחינת הצורה, משתמש אותו משורר במטבע, שכבר טבעו לפניו: “איש לבצעו”, וזהו, כידוע, פסוק כצורתו (ישעיהו נ"ו, 11), שכבר הנביא השתמש בו כדי להוכיח את מנהיגי העם, המועלים בתפקידם. גם הדוגמה, שאותו משורר־מוכיח מביא כדי להמחיש טענתו זו, אף היא אינה מקורית, ושופמן מצטט את עצמו בסיפורו: “השניים” ואומר כאן במישרין, מה שאמר שם בעקיפין: “על שהנה נופל האחד באמצע הרחוב – ואין שם אליו לב!” גם כאן מהדהד זכר של צירוף לשון מקריא, אף־על־פי שעל־ידי הוספת מלה נשברה התבנית המקראית והופקעה המליצה, וגם זה מתאים לאותו משורר־מוכיח, הנוטל לעצמו פסוקים משכבר ומשתמש בסיגנונם ובלשונם של הנביאים, שכן אין הוא מחדש דבר.

הצירוף: “ואין איש שם על לב”, מצוי במקרא פעמיים (ישעיהו נ“ז 1 ירמיהו י”ב, 11) בהקשר לשאלות הנצחיות המעסיקות את האדם ללא תשובה: “מדוע דרך רשעים צלחה”; “הצדיק אבד ואין איש שם על לב.”

מחלקו הראשון של הסיפור ברור, שאין ערך לכתיבה כזו, אבל חלקו השני מגלה, שאף הכותב עצמו אינו מסוגל לעמוד במבחן הקל ביותר של תביעתו. תוך כדי כתיבתו הוא מזדעזע. לרגע מצפה הקורא, כי כעת יהיה עֵד למעשה של המשורר־המוכיח, שיסתור את האדישות־האנושית ויחיה בהתאם לדרישותיו מהזולת, אבל ההערה: “קול בכי ילד עלה באזניו מן החוץ, ששם שיחקו ילדיו” [ההדגשה שלי – נ"ג], מקדימה את המאוחר ורומזת על שעתיד להתרחש. הזדעזעותו וריצתו הבהולה באו רק מחמת היותו נוגע בדבר, ואילו לא היה כך, אין ספק שלא היה זו ממקומו. ואמנם ההמשך מאשר תחזית זו: “שמחה גדולה תקפתו: ילד זר בוכה.” נוצר כאן ניגוד בין מה שהקורא מצפה מאדם כמותו, ולנוכח העובדה, שילד בוכה אינו עשוי לגרום שמחה גדולה בשום פנים. בכוונה נבחר בכי ילד,⁷⁹ כדי להדגים את הכשלון שבאהבת האדם, אפילו בדבר שצריך היה לנגוע ללב, סמל חוסר הישע והצורך בהגנה. פרט נוסף, במשמעות אירונית, הוא ציון העובדה, שהמשורר־המוכיח רץ “עם הקולמוס ביד”, להראות לא רק על המהירות שבה הגיב, אלא בעיקר על חוסר הקשר המוחלט בין כתיבתו למעשיו: אותו מכשיר להבעת תוכחתו על ההתנהגות האנושית הוא המעיד על טיבם האמיתי של רגשותיו ועל התנהגותו.

יש בשתי דוגמאות אלה כדי להבליט את דרכו המיוחדת של שופמן בראיית העולם ובאופן עיצובו, כאשר התיאור מדבר בעדו, והפרט הנבחר, קטן־הערך לכאורה, מייצג את הדגם היסודי של היחסים בין אדם לאדם.

בין מאבק לכניעה

(“קול הדמים”; “אדם בארץ”; “עיניים ונהרות”)

א. בין חוויה לבדיה

אחת האמיתות המקובלות על שופמן במשנתו הספרותית היא, שהסופר חייב להתנסות במה שהוא כותב, וכי ביצירת־אמת ניכרת החוויה האישית של היוצר. הלכה זו חוזרת אצלו פעמים הרבה במסות־העיון שלו, והיא מעקרונות כתיבתו הבלטריסטית.⁸⁰ זהו חוק מחייב כמעט ללא יוצא מן הכלל ביצירתו, שאין בה דבר שלא חזה אותו מבשרו, והביוגראפיה שלו היא המקור לכל המתרחש בסיפוריו. המיוחד הוא בכך, שהשינוי שהטיל בגרעיני־מציאות אלה בבואו להתיכם ליצירה ספרותית דומה, שהוא מועט ביותר, כאילו אינו קיים כלל, לא רק שלא נעשה מאמץ להסוות את הקשר בין החוויה לבדיה, אלא אדרבה נראה, שנעשה מאמץ שלא לטשטש אותו, ולהשאיר, כביכול, את הדברים כפי שאירעו במציאות, מתוך כוונה לתאר את “הדבר כשהוא לעצמו”. וכך, לכאורה, אין שינוי בין המאורע, כפי שהתרחש במציאות, לבין תיאורו בסיפור הקצרצר או שיבוצו בסיפור המורכב. אולם למעשה השינוי הוא מכריע, והמאורע “הפרטי” נעשה "משותף לרבים. זהו ההבדל בין ספרות ללא־ספרות, הנוצר על־ידי המלה, הצורה, המבנה, ובכוח היוצר של האמן.

האפשרות הקלה, יחסית, לזהות את פרטי המציאות, המשוקעים בסיפורי שופמן, ואת אבות־הטיפוס הממשיים של דמויותיהם מספקת את הסקרנות הטבעית של הקורא, אבל חייבת לפנות את מקומה לשאלה המרכזית: כיצד מעבד שופמן את חמרי המציאות שלו? ומהו הדבר ההופך אותם ליצירה ספרותית בעלת־משמעות? דומה, שעל־אף כמה עקרונות כלליים משותפים למרבית סיפוריו, כל סיפור וסיפור הוא בגדר מקרה לעצמו, שיש לבחון אותו לגופו ולעמוד על דרך עיבוד החומרים והפיכתם לבעלי משמעות.

ככלל אפשר לומר, שאין שופמן משועבד למציאות, והוא מפריד אותה לאלמנטים בודדים, “משחק” בהם בחופשיות רבה, ומשנה אותם בהתאם לצרכי הסיפור המסויים. אותם חומרים עצמם ממלאים תפקידים שונים בסיפורים שונים ונושאים משמעויות שונות, גם בשעה שנדמה שלא חל שינוי בלשון המתארת אותם. עצם שיבוצם החדש בתוך הטקסט מעניק להם משמעות אחרת ומקנה להם תפקיד ותוקף שונים.

ב. שלוש תשובות לבעיה אחת

שלושה מסיפוריו החשובים ביותר של שופמן: “קול הדמים”, “אדם בארץ” ו“עיניים ונהרות” יש בהם כדי להדגים את דרכו של שופמן בעיבוד חמרי המציאות ובהענקת המשמעות לפרטים המרכיבים את סיפוריו.

בשלשת הסיפורים האלה, שנכתבו בתקופת שהייתו הארוכה באוסטריה (מרחק של כחמש שנים מפריד בין השלישי לשניים הראשונים), קיים דמיון בצד שוני. הדמיון קיים בעצם הצגת הבעיה המרכזית, במצבי היסוד בדמויות האפיזודות ובפרטים אחדים; והשוני, עם שהוא קיים גם בדמויות ובפרטים צדדיים, מתבטא בעיקר בתשובות השונות הניתנות בשלושת הסיפורים לבעיה המרכזית האחת.

שלושת הסיפורים הם, למעשה, שלוש ואריאציות על נושא אחד: האדם הנכנס בעול חיי המשפחה בעולם האכזר והאלים שמסביבי. הכניסה לחיי המשפחה פירושה קבלת אחריות לזולת ונשיאה בעול־החיים, המשכת המין האנושי בכלל והקיום הלאומי בפרט.

אף־על־פי שהמתרחש מתרחש בסביבה בעלת סימני היכר לוקאליים מובהקים לגיבור בעל ביוגראפיה חד־פעמית, חורג הוא מן המקרה הספציפי המסויים ונהפך למאבקו של האדם עם חיי משפחה, קבלת אחריות ונשיאה בעול החיים. מאבק זה מתרחש בשלושה מעגלים המתרחבים והולכים: פרטי־משפחתי; לאומי־היסטורי; אנושי־כללי.

לשלוש ואריאציות אלה שלוש תשובות שונות על בעיית המאבק של האדם עם עול כפול ומכופל זה: “קול הדמים” הוא סיפור האשליה, נסיון לפתור את הבעיה בדרך של התעלמות מקיומה, הדחקתה, בלי להתמודד עמה כלל; “אדם בארץ” הוא סיפור נצחונו של האדם על החיים, המתנכלים לו, ותיאור עמידתו האיתנה למרות הכל, תוך נכונות לקבלת האחריות שהוטלה עליו; ואילו “עיניים ונהרות” הוא סיפור כשלונו בהתמודדות זו.

שלושת הסיפורים, הדומים זה לזה בגרעיני המציאות המרכיבים אותם, שונים זה מזה בסידורם ובהרכבתם, ומכאן גם בתשובות השונות, שהם מוליכים אליהן. במבט לאחור מתקשרים שלושת הסיפורים הללו זה לזה בקונסטרוקציה אחת, שלפיה: המתחלקות לאחר־מכן בין שני הסיפורים הנפרדים. שתי אפשרויות אלה מתמצות בסיפור “קול הדמים” במילים: “קבר” ו“נער”, המנוגדות זו לזו. “אדם בארץ” הוא פיתוח מוטיב ה“נער”, המוביל לנצחון האדם על הכוחות העוינים, ואילו “עיניים ונהרות” הוא פיתוח מוטיב ה“קבר”, המוביל לתבוסתו של האדם במאבקו עם כוחות אלה.

ג. ניסוח השאלות

מה הביא את שופמן לכתיבת שלושה סיפורים, המורכבים מחמרי מציאות זהים והמנוגדים זה לזה בתשובות שהם נותנים לשאלה הזהה? מה דומה ומה שונה בסיפורים הללו? כיצד מעצב כל אחד את אמיתו?

התשובה לשאלה הראשונה מצויה בתחום הביוגראפי החוץ־ספרותי, היינו, במציאות שהולידה את “קול הדמים” ואת “אדם בארץ” ובשינויים, כחמש שנים לאחר מכן, שהביאו ל“עיניים ונהרות”. תשובה זו מטבעה שתהיה משוערת בלבד ולקוחה מן העדויות החוץ־ספרותיות, בעיקר מחליפת המכתבים של שופמן ומן המאורעות ההיסטוריים, שעברו על אוסטריה בשנים אלה.

התשובה לשאלה השנייה תינתן מתוך השוואת שלושת הסיפורים זה לזה, ולשאלה השלישית – מתוך בחינת כל סיפור לגופו. ההפרדה המוחלטת בין שלוש השאלות ותשובותיהן אינה אפשרית ותיעשה לנוחות הדיון בלבד.

ד. בתוך מציאות מתחלפת

מהי מציאות היסטורית וביוגראפית זו שבתוכה נוצרו שלושת הסיפורים הללו הדומים והשונים? “קול הדמים” פורסם לראשונה בתרפ“ב (‘התקופה’, כרך י“ד–ט”ו), ו”אדם בארץ" בתרפ"ג (‘התקופה’, כרך י"ח), כלומר, מציאות אחת הולידה את שניהם. "עיניים ונהרות נתפרסם לראשונה ב־8.7.1927 (ב’הדואר', ניו־יורק), מתוך מציאות שהשתנתה הרבה.⁸¹

תקופה זו של ראשית שנות העשרים היתה התקופה הטובה והמאושרת בחייו של שופמן, והצללים והקשיים שבה נבלעו בתוך האורות והשמחות. שנות מלחמת־העולם הראשונה, שבהן היה שופמן פליט חסר־נתינות ונתון במצוקה כלכלית בווינה, היו גם השנים, שבהן הכיר את הנערה הווינאית הנאה והצעירה, שהיתה בתום המלחמה לאשתו.⁸² מציאות זו גרמה לכך, ששנות המלחמה והסבל של הכלל הן בעת ובעונה אחת בשביל הפרט גם שנות האהבה הגדולה, ההתרגשות והחיזור אחרי הנערה האהובה.

שנות המלחמה על כל מוראותיהן הן גם הזדמנות חד־פעמית בשביל היוצר “לצבור חויות”, להתבונן סביבו ולהכיר מקרוב את התנהגותם של בני־האדם במצבי סבל ולחץ, שרק בהם יתגלו כהווייתם. ברשימתו “עזבונו של טולסטוי” מתפעל שופמן מפרט אחד בזכרונותיו של סופר זה: “הזוכרים אתם כיצד פנה פעם אל הרשות והתחנן: השליכוני אל התפיסה או שימו חבל בצווארי! יחד עם קול הצדיק, אנו שומעים כאן גם את קול הצייר־הסקרן, הרואה את עצמו מלבר.”

מיד עם סיום מלחמת־העולם הראשונה ועם חידוש הפעילות התרבותית והספרותית בעולם היהודי, לא במעט בזכות אברהם־יוסף שטיבל, שהקדיש את הונו לכך, לקח גם שופמן חלק בעשייה זו על־ידי התקשרותו עם הוצאת־שטיבל. התקשרות זו הבטיחה את מצבו הכלכלי ואיפשרה לו, עד “המשבר” בהוצאה זו (1924), לכתוב מתוך שלווה והרחבת הדעת. ואמנם נוצרו בתקופה זו מרבית סיפוריו הארוכים והמורכבים, שהם תוצאה ישירה מהבטחון הכלכלי, שלמרבה הצער היה קצר־ימים.

בתקופה זו, זמן־מה לאחר נישואיו, סבלו שופמן ואשתו ממצוקת הדירות בווינה לאחר המלחמה ונדדו מדירה לדירה בווינה עצמה ובעיירה הסמוכה לה, באדן, עד שהחליטו לעבור ולגור בכפר וצלסדוֹרף, שבאזור שׁטיריָה, במרחק מה מעיר הבירה המחוזית גראץ, במקום שבו גרה משפחת אשתו. משפחה זו תוארה בוואריאציות שונות בסיפורי הכפר האוסטרי, במיוחד בשלושת הסיפורים הנדונים כאן.

שופמן מצא עצמו בתוך סתירה, כמו בימי מלחמת־העולם, השלווה הכפרית, החיים בחיק הטבע, לבין האדם הגס והמכוער, החי בנוף זה, שהאכזריות מוטבעת בנפשו ומתגלה בדרכים שונות ביחס לבעלי־החיים, לצמחים, לבני־אדם אחרים, לכל מה שאיננו רכושו הפרטי.

בחיי הבדידות בתוך הנוף הכפרי היו ההליכה לדואר וביקורו של נושא־המכתבים הקשר הממשי הקבוע עם העולם החיצוני, ואמנם הללו תופסים מקום ניכר בסיפורים מתקופה זו. הטיולים היומיים בכפר והשיחה עם השכנים והאיכרים הם שהיוו את החומר האנושי להתבוננות באדם ובהתנהגותו בעולם. המקור השני למגע עם העולם היה באמצעות הספרים, כתבי־העת וחליפת המכתבים, היינו, קשר באמצעות המלה הכתובה, ורק מדי־פעם הגיע סופר־ידיד זה או אחר לביקור.

מכתבי שופמן מאותן שנים מגלים את הרגשת־הנחת שלו: חיי משפחה מאושרים בחיק הטבע עם אשה נאה ואהובה, והבן שזה עתה נולד והיה מקור גאווה רב. רוח היצירה שורה עליו והמצב הכלכלי שפיר. הביטוי: “בכלל – לא רע” מרבה לחזור במכתביו, על דרך ההמעטה, לתאר את הרגשתו הטובה, ומחשש “עין הרע”, אף־על־פי שכמובן לא חסרו גם קשיים מסוגים שונים.

זהו הרקע המציאותי ל“קול הדמים” ול“אדם בארץ”, וכמובן, גם לסיפורים האחרים מאותה תקופה. ההרגשה היא של אדם, שעבר עליו הרבה, אולם הגיע כעת אל המנוחה ואל הנחלה, התיישב דרך־קבע והחל פורק את מטען חוויותיו, סימני המשא עדיין על כתפיו, אם כי המטען עצמו כבר נפרק.

מה קרה למציאות זו במשך כחמש שנים, ששינה אותה מן הקצה והביא להלך־רוח מנוגד, שהוליד את הסיפור “עיניים ונהרות”?

השינויים היו אובייקטיביים וסובייקטיביים כאחד. בין השינויים החיצוניים נזכיר: המשבר בהוצאת־שטיבל החל משנת 1924, שהשמיט בבת־אחת את הבסיס הכלכלי של שופמן והשאירו ללא מקור־מחיה בטוח. בינתיים גדלה המשפחה, נולדו הבת והבן, הצרכים נתרבו ונוספו בעיות חינוך וגידול שהחריפו, הן כתוצאה מן המקום שבו גרו והן מן העובדה, שזוהי משפחה מעורבת. משפחת שופמן שקעה בחובות, הסתבכה במשפטי עיקול, והנושׁה היה מבאי־ביתה. בעיה חיצונית נוספת, קשה לא־פחות, היא התגברות האנטישמיות באוסטריה, שכוחה גדל כמפלגה מאורגנת, והשפעתה הגיעה לכל מקום וגם לאיזור הכפרי הרחוק מן המרכז, שבו חיה משפחת שופמן. לאנטישמיות זו, שהגיעה אל הכפר מן החוץ, הצטרפו גם חלק מאנשי המקום. כעת נמצא מוקד ברור, שסביבו יתמקדו רגשות האכזריות הטבועים בהם: שנאת היהודים, לאנטישמיות זו התלוותה גם אלימות, שהתחילה משתוללת ברחבי אוסטריה, כשיד החוק קצרה מלהגן על האזרחים ועל רכושם. אלימות זו, שהתבטאה בגניבות וברצח, במחתרת ולאור היום, בעיר ובמקומות הקיט, הפילה חתיתה על הכל ובפרט על משפחת שופמן, הלחוצה והמבודדת בתוך הכפר. הרגשת האחריות של ראש המשפחה לילדיו הגדלים בתוך עולם זה, המתאכזר לכל ברואיו ובמיוחד ליהודים, איננה נותנת לו מנוח.

בין הלחצים הסובייקטיביים המשוערים, שהיו מנת־חלקו, בלטו: התפוגגות הרגשת האושר של השנים הראשונות לחיי הנישואים, והתגנבות הרגשה של שיעבוד וחוסר־החופש, הכרוכים בהבדל שבין חיי רווק לבין חייו של אדם נשוי; הלחץ הכלכלי הגביר את הרגשת החובה לפרנס משפחה והמעיט את ההנאה מחיים אלה. הלחץ הכלכלי, ששינה את צורת כתיבתו, הביא גם לביקורת עצמית בלתי־מחמיאה על הדברים, שנאלץ לכתוב לפרנסתו (כפי שנרמז לעתים במכתביו).

באווירה זו נכתב “עיניים ונהרות”, ומתוכה מובן צעדו של הגיבור, השם קץ לחייו.⁸³

ה. דמיון ושוני בשלושת הסיפורים

דמיונם הוא בתחום חמרי המציאות, והבדלם – בסידורם ובמשמעות השונה המוענקת להם. המאורע הבסיסי המשותף ל“קול הדמים” ול“אדם בארץ” הוא הנישואים לנערה לא־יהודיה, עם כל הכרוך בכך. ב“עיניים ונהרות” חל שינוי מרחיק לכת, שכן הנישואים הם עם נערה יהודיה. הגורם לשינוי זה מן הביוגראפיה בא מטעמים אמנותיים:⁸⁴ הרגשת המועקה והלחץ, המתוארת בסיפור, היא כה גדולה, שכל המוסיף – גורע, והפרט בדבר האשה שאינה יהודיה עשוי היה למקד את תשומת־הלב לאפיק אחר, במקום למקדו בקושי המרכזי – עול־החיים הכבד מנשוא, כדי להתראות, שאין המדובר כאן בגורם חיצוני בלתי־רגיל, אלא בחיים השגרתיים עצמם, שהם בלתי־נסבלים. אולי גם הרקע של התגברות האנטישמיות חייב לתאר משפחה יהודיה “טהורה”, שלא תיתן שום פתח לאיזו הצלה מן הסביבה העויינת בזכות האשה שהיא “משלהם”.

בין־כה־וכה המאורע המשותף היסודי הוא: המעבר מחיי רווקות לחיי אדם נשוי,שהוא אב לבן. מאורעות אחרים הם: המעבר לחיים בכפר קטן לאחר החיים בכרך הגדול, הולדת הבן, הסביבה שלתוכה נקלע, והאנשים שעמהם נפגש. דמויות חוזרות בסיפורים, שיש להן אב־טיפוס במציאות, כפי שמתברר ממכתביו של שופמן, מזיכרונותיה של בתו⁸⁵ ומעדויות חיצוניות אחרות הן, למשל: הוואריאציות השונות של פקידת־הדואר או נושא־המכתבים; דמותו או דמויותיהם של הרופאים; בעלות הבית השונות, שבביתן מתגורר הזוג ויחסן אליו; טיפוסי האיכרים בכפר, דרך מחשבתם והתנהגותם; הפרטים הביוגראפיים מילדותו של הגיבור; תיאור משפחת האשה; הולדת הבן ותגובתו של האב; נופי העיר והכפר; הרגשתו של הגיבור מיד לאחר נישואיו וזמן מה לאחר מכן; חוויות מלחמת־העולם והרגשת הפליט.

כל הנושאים הללו מופיעים במרוכז בשלושת הסופרים, ובמבודד – בסיפורים הקצרים והקצרצרים של שופמן. מבחינת כרונולוגית קדם פירסומם של הסיפורים הקצרצרים, המרוכזים כל אחד סביב אחת החוויות שנזכרו כאן, לפירסומם, וקרוב לוודאי שגם לכתיבתם, של הסיפורים הארוכים והמורכבים. אלה האחרונים כוללים בתוכם את הראשונים, והיחס ביניהם הוא כיחס שבין סקיצות, שעושה לעצמו האמן, לבין התמונה השלמה, המורכבת מהן.⁸⁶ במיוחד בולטת דרך עבודה זו בסיפור “עיניים ונהרות”, שנכתב, כאמור, בתקופה, שבה הפסיק שופמן כמעט לגמרי לכתוב סיפורים ארוכים ומורכבים והסתפק (לדעתי, בשל הלחץ הכלכלי) בסיפורים הקצרצרים בלבד (אולי מתוך תקווה, שבאחד הימים ירווח לו, ויוכל לשוב ולהרכיבם יחד לסיפורים ארוכים ומורכבים – תקווה שנתבדתה). “עיניים ונהרות” הוא סיפור ארוך יחיד, העומד בודד בין הסיפורים הקצרצרים, שנכתבו לפניו ולאחריו.⁸⁷

ו. מכבשונו של בית היוצר

כדוגמה לדרך עבודה זו בהרכבת הסיפור הארוך מן הסיפורים הקצרצרים שקדמו לו נביא דוגמאות אחדות בלבד מתוך “עיניים ונהרות”, שבו התופעה בולטת במיוחד, אולם, כאמור, היא מצויה גם ב“אדם בארץ” וב“קול הדמים”.

אין כאן שיבוץ פסיפס טכני בלבד, שכן כל אחד מן הסיפורים הקצרצרים, שהתפרסמו לחוד, היא יחידה עצמאית, בעלת מבנה מושלם, משמעות מגובשת ועיצוב אמנותי קפדני, אולם אף־על־פי ששובץ כמעט ללא כל שינוי בסיפור, בכל זאת חל בו שינוי. הוא קיבל את משמעותו החדשה מתוך ההקשר, שעובד לתבנית הכוללת של הסיפור ונבלע בתוכו ולא נודע…

הדוגמאות: 1) הסיפור “גזעים” שובץ כמעט במלואו ב“עיניים ונהרות” בקטע המתחיל במילים: “לא בריונים, המונים ואספסוף” והמסתיים ב“כעין רחמים נכמרו אז אליו, אל חולה אהבה.” בסיפור העצמאי מגמת הכותב היא להפריך את הטענה האנטישמית, כי הגזע היהודי הוא מכוער, על־ידי־כך, שהכותב אמנם מכיר בעובדה, שיש יהודים מכוערים, אולם גם אצלם יש בריות מכוערות. ההוכחה היא אישית: זכרונותיו על חבריו־לקסרקטין מעוררי־הסלידה לעומת האנשים היפים מישראל שהוא מכיר: אביו זקנו, אחיו הגדול משה, הרופא והמשורר אליהו חמלניקוב,"⁸⁸ חברו ענוג־המחשבה־והרגש צבי הלם והמשורר הצעיר “חטוב החוטם ותכול־אפור העיניים דוד קיכלי.”⁸⁹

קרוב לוודאי, שהסיפור לא כונס בשל פשטנותו היתרה, נימתו האפולוגטית ורדידותו, לנוכח התפשטות האנטישמיות באוסטריה ותוצאותיה; ואילו שיבוצו ב“עיניים ונהרות” הוא טבעי ואורגאני לחלוטין, כי הקטע ממלא כאן תפקידים אחדים: ממחיש את התגברות האנטישמיות, מדגים את התלבטותו של הגיבור בעניין זה, ודמויותיהם של שניים מן “היהודים היפים” הנזכרים בו יש להם תפקיד חשוב בעלית הסיפור: האח דוד (ברשימה ובמציאות היה שמו: משה), שנלחם לסדר־עולם אחר ונפל במהפכה, ומשה הלם, הידיד, האוהב את רבקה אשת הגיבור (ברשימה שמו צבי, וכאן הוסב למשה, כדי להשאיר זכר לשם האח האהוב). דמותו של הידיד מנצנצת לעיני הגיבור ברגעיו האחרונים, כמי שבידיו הוא יכול להפקיד את אשתו ובנו, ועל־ידי מחשבה זו אין הוא מרגיש, שהוא מפקירם לגורלם; ודמותו של אחיו דוד ומאבקו למען עולם צודק יותר נעשים מובנים לו, בשעה שהלחץ הכלכלי מתגבר ללא נשוא, והוא מקנא בו על כך שהוא כבר מת ושוב אינו צריך לחיות חיים אלה – ובכך רמז מקדים מפורש לגורל, שהגיבור מייעד לעצמו.

2) במרכז הסיפור הקצרצר “אביב” עומד יוּרי, איכר יוגוסלבי זקן בן שמונים, המתאונן כל ימיו על אשתו הרעה. כשהיא מתה לבסוף, הוא מתאונן על גורלו המר לפני המספר, הלה מעודדו לשאת אשה אחרת, וסופו שהרעיון מתקבל על דעתו, והמספר מרגיש את האביב מפכה סביבו.

יוּרי הוא אחת הדמויות הצדדיות ב“עיניים ונהרות”, שיש לה תפקידים אחדים: העשרת גלריית הטיפוסים מאנשי הכפר כדי לתת הרגשת מלאות; דמותו, המקבילה לאלו שהכיר המספר בילדותו, תורמת להדגשת חוסר השינוי והמחזוריות הקיימים בעולם; יש הקבלות בין מצבו של יוּרי, המתאונן כל הזמן על מר גורלו, לבין מצבו של המספר. בהתחלה אינו מבין כיצד אדם מתאונן על אשתו; לאחר מכן הוא מרגיש, שהוא מסכן יותר מיוּרי, ולבסוף הוא מרגיש על דרך ההקבלה הניגודית, שיוּרי הוא מאושר, האביב מורגש אצלו בשל כוונתו לשאת אשה חדשה, צעירה, והחיים יתחילו אצלו מחדש, ואילו בשביל המספר החיים עומדים להסתיים.

דמותו של יורי מופיעה פעמים אחדות ב“עיניים ונהרות”, אולם הקטע המרכזי, המקביל לסיפור “אביב”, שבו מתוארת החלטתו לשאת אשה צעירה, נכלל רק במהדורת שטיבל ונשמט ממהדורת עם־עובד (מקומו היה צריך להיות לאחר המילים: “נוסף ריח אביב”). על־ידי השמטה זו נעלם הקשר בין יוּרי לבין האביב, והוחמץ אחד השלבים בהתפתחות ההקבלה הניגודית בין מצבו של יורי בין מצבו של הגיבור.

3) האלימות המתגברת ברחבי אוסטריה, המגיעה גם לפינות הנידחות ביותר, המשמשות כמקומות נופש בחיק הטבע, ויד השלטונות קצרה מלעצרה – היא נושא בכמה מסיפוריו של שופמן באותה תקופה. גם ההרגשה, שהרוצח של היום הוא ככל האדם, והפושע של אתמול דומה לצדיק־הדור, היינו התהפכות סולם הערכים בחברה, מוצאת את ביטויה בסיפורים אלה. בדרך זו נעשה התליין ידיד־האזרחים, כיון שהוא מייצג את החוק, שבזמן האחרון שוב אינו מורגש. דוגמה אחת מקבוצת סיפורים קצרצרים אלה, שקטעים מהם משובצים ב“עיניים ונהרות”, היא מתוך הסיפור: “צדיק הדור”, שסופו מצוי כלשונו בתוך “עינים ונהרות” בקטע הממחיש את הרגשת האדם, שהמוות אורב לו בכל מקום, ולית דין ולית דיין, האסירים, הממלאים את בתי־הסוהר, שייכים לתקופה הקודמת, שכן כעת הרוצחים מהלכים חופשיים, ולשומרי החוק לא איכפת, העולם הוא הפקר, פרוץ לכוחות הרשע, שאין שום סיכוי לפרט להגן על עצמו מפניהם.

ז. “קול הדמים”

כאמור, זהו הסיפור המוקדם והקצר בין השלושה, והוא מכיל בתוכו, בצורה תמציתית, את שתי האפשרויות השונות, המתפצלות לשני סיפורים נפרדים: “אדם בארץ”, האפשרות האופטימית, ו“עיניים ונהרות” – הפסימית. זהו סיפור האשליה, נסיון לראות את הבעיה כאילו אינה קיימת, להתעלם ממנה בלי להתמודד עמה. המחשתה הקונקרטית של התעלמות זו מובלטת בסיום הסיפור בשעה שהגיבור רדוף־הסיוט אינו מתעורר משנתו ואינו מתייצב פנים־אל־פנים מול המציאות. מציאות זו מורכבת משתיים: הולדת הבן, שאירעה בקיץ, וסיוט הפוגרום, החוזר אליו בחלומו, שני המאורעות מתערבים זה בזה ונעשים מאורע אחד, כשם שהשינה והעירות פתוכים זה בזה.

בחלום־הסיוט רואה המספר את עצמו בעיר מולדתו, שומע קול צעקה, רואה נערה נסה על נפשה כששערה פרוע, ושלושה שקצים ניצבים מולו ופוקדים עליו לחצוב לו קבר ב“גינת ילדותו… בין ערוגות הפרגים”. באותו רגע עצמו באה חמותו עם הבשורה על הולדת הבן, והוא אינו מקיץ.

כמה יסודות משותפים לחלום ולמציאות, העושים אותם חטיבה אחת: קול הצעקה הוא בעת ובעונה אחת גם צעקתו של הבן, שזה עתה נולד, וגם צעקתה של הנערה הבורחת, שלא במפורש אפשר להרחיק ולומר, שזוהי צעקת הנערה, שרודפיה השיגוה וביצעו בה את זממם; צעקתו של המספר בחלום, שחוצב לו את קברו, וגם צעקתו בהווה מחמת הסיוט בשנתו, החזרה לעולם ילדותו, הנגלית לפניו בחלום, מקבילה לעובדת היעשותו אב לבן, אולם בחלום חוזר ברמז גם זכרון תקופת הצבא שלו באמצעות הכובע הצבאי, החבוש לראשו של אחד השקצים, ועולה זכר החוויה הטראומטית בהיותו חייל יהודי בצבא הצאר, ועֵד לפרעות, שנערכו על־ידי חבריו לקסרקטין בבנות עמו. ברובד עמוק יותר חבוי רגש־האשמה מודחק על הנישואים עם בת עם נכר והולדת הבן ממנה, שמעלה את זכרם של מאורעות אלה לנגד עיניו. בנוסף לכך קיימת החרדה בדבר גורלו של בן־נישואי־התערובת שמא ברבות הימים ייספח גם הוא על המחנה שכנגד.

לכל אלה, פרט לצעקה ולהקבלה בין הילד שנולד לבין עולם ילדותו של המספר, אין רמז מפורש בכתוב, אולם הם מצויים בין השיטין, וחיזוק לדרך הבנה זו נמצא במהלכו של הסיפור, כשסיום מורכב ורב־שכבות זה מרכז בתוכו את כל המהלך, שפותח לאורך הסיפור.

ב“קול הדמים” המתיחות היא בין הקבר, המופיע עדיין בחלום כסיוט, לבין המאורע הגדול של הולדת הבן, המתרחש במציאות. “אדם בארץ” הוא המשך לבשורת הולדת הבן, במציאות, שבכוחה אפשר להתגבר על כל הסכנות והתלאות שבעולם. “עיניים ונהרות” הוא סיפור, שבו הסיוט שבחלום נהפך למציאות, והאדם נדחף לחצוב לעצמו את קברו.

מהו מהלך הסיפור “קול הדמים” המביא לסיום מורכב ורב־מתח זה? – לסיפור שלושה פרקים, שכל אחד מהם מדגיש פירוש אחר של המושג: “דם”, המצטרפים יחד למשמעות המורכבת של מושג זה בתודעתו של הגיבור. בכך הם ממלאים גם את הציפיות, המתעוררות בקורא כתוצאה משמו של הסיפור: “קול הדמים”, “דמים” בלשון רבים. ידוע לקורא, כי מלה זו: “דמים”, מוסברת עוד במקורות על־דרך הפירוש המתפצל לשתי הבנות שונות: “דמים תרתי משמע” (מגילה י“ד, ע”ב). ומשמעויות אלה הן: דם – ממון, כסף, מחיר, ערך, תשלום וגם תחליף או פיצויים (עפ“י פסחים קי”ב, ע"ב); דם – במובן דם ממש, דמו של פלוני. דם במובן דם הנידה, היינו קשר לאשה לדיני טומאה וטהרה הקשורים בה.

בסיפור נוצלו קצת ממשמעויות אלה, קצתן הוזנחו ונוספו עליהן חדשות: “קול הדמים” במשמעות: דם האדם הנשפך, והאנשים הנהרגים בעת מלחמה; “קול הדמים” – קול היצר, דמו של האדם התוסס בעורקיו; “קול־הדמים”, – דמי הגזע השונים, המתערבבים ביניהם עם הולדת הבן; “קול־הדמים” – הדם המלווה את הלידה.

שלושת הפרקים הם שלושת המעגלים השונים של גורל הגיבור, המתלכדים בסופו של הסיפור: הפרק הראשון עיקרו במעגל הכללי של המציאות החיצונית, שבה מתרחשת מלחמת־העולם הראשונה, ונסיונו הכפול של הגיבור שנכשל: לצאת מחוץ למקום ולמצוא את אושרו “מחוץ לעיר”, ולצאת מחוץ לזמן ולמצוא מפלט בזכרונות הילדות. הדם הוא דמם של ההרוגים במלחמה. הפרק השני עיקרו במעגל הלאומי, בנסיון שנכשל אף הוא לגשר על הבדלי הגזעים והאומות, והדם הוא קול היצר וקול הגזע. הפרק השלישי עיקרו בתחום מעגל המשפחה של היחיד, בנסיון, שנכשל כקודמיו, לשמוח בנער שנולד כתוצאה מעירבוב הדמים של שני בני הזוג, שמחה, המתחלפת בחלום־סיוט המכניס את העבר לתוך ההווה ורומז על הצפוי בעתיד.

הפרק הראשון: זהו המעגל החיצוני של העולם, שבו מתחוללת מלחמה, ובני־אדם נהרגים בהמונים: “בשעה זו עצמה גועשים הקרבות על כל הגבולים מסביב, דם שוטף פלגים פלגים, והמוני בני־אדם נהרגים על איזו חלקה קטנה, על איזו גבשושית,” הוא מתרחש בווינה, הנזכרת בעקיפין בלבד. על רקע זה מחפש היחיד את אושרו וחוזר בדמיונו לימי ילדותו, ולמעשה, מסתובב בודד בכרך.

אלא שגם הזכרונות על ימי הילדות אין בהם כדי לספק את הרגשת הבטחון, והם מתגלים כאשליה כפולה ומכופלה; גם בימים הטובים ההם התקיים הבית היהודי בנס, וכעת ודאי לא נשאר ממנו שריד. דווקא זכרונות הילדות מעלים, יחד עם ההרגשה הנעימה, את זכר הפוגרומים, שהתקיימו בהם, וערוגות הילדות המופיעות בתחילת הסיפור כמקום מפלט מאימי ההווה, חוזרות ומופיעות בסופו, כמקום שבו מצטווה הגיבור בחלומו־סיוטו לחצוב לו קבר, ערוגות אלה מנומרות בפרחי פרג מלבלבים, רמז מפורש לדם, ואינן שונות, למעשה, משדות הקטל בעולם. אין מפלט מן ההווה לא בזכרונות העבר ואף לא בחלומות (“בעיניים ונהרות” עתיד להיכשל נסיון נוסף של בריחה מן הזמן ומן המקום).

בצד נסיון הבריחה מן הזמן עושה הגיבור נסיון בריחה מן המקום. הוא נוסע מחוץ לעיר, אל השדות. אולם, כשם שלא מצא מפלט בזכרונות־הילדות מן המציאות של ההווה, כך אינו מוצא מרגוע בפרבר הכפרי מפני מציאות העיר, גם הטבע מזעיף פניו: על הדשאים אסור לדרוך, והם מגודרים בחוטי ברזל; החום מתיש את האדם, ומקום המנוחה היחיד, שהצליח למצוא, חשוף להשתוללותם של נערים חצופים המשחקים בכדור־רגל, נלחך על ידי העיזים ומגרה את ההלך הבודד הזה במראה הילדות־הקטנות “חשופות הערווה” המתגלגלות בדשא. מגוּרה הוא חוזר לכרך ומחפש על ספסליו בשדרות את האושר הגנוב והקנוי עם האשה. בשעת חיפוש ותעיה זו הוא משכנע את עצמו שטוב לו לבדו להשתרך כך זה חמש־עשרה שנה: “מה טוב היות האדם לבדו!” זהו משפט אירוני ברור, העומד בניגוד להרגשתו של הגיבור ולמעשיו; חיפוש נערה לגאלו מן הבדידות, האירוניה מושגת גם על־ידי השינוי שהוטל בו ביחס למקור. כידוע הוא מופיע בהיפוכו: “לא טוב היות האדם לבדו” (בראשית ב', 18) כהקדמה וכהצדקה לבריאת האשה. ובסיפור יש בו רמז להמשך מהלכו הצפוי של הסיפור.

המשפט המסיים פרק זה, המתאר את המספר בקומו ממקומו על כר־הדשא שהכזיב, יש בו משהו מן הקימה מן המתים, וחזרה מעולם הקברים אל עולם החיים. אולם בה בשעה אין תקוה בקימה זו: “והוא הזדרז וקם, התנער מעפר, מהנמלים והתולעים, ושב העירה.” יש כאן עירבוב מכוון של ההרגשה, שהאדם חי, לעומת אלה שמתו במלחמה, ושהוא עדיין מסוגל לתעות בכרך ולחפש אחר האושר הגנוב, בצד ההרגשה, כי חיים אלה אין בהם מפלט ונחמה בשום מקום ובשום זמן, לא בעבר, לא בהווה ואף לא בעתיד, וכמוהם כמוות.

הפרק השני בבית משפחת האשה תחילתו באשליה הגדולה, שנפסקה שפיכות הדמים בעולם, ויש אפשרות למצוא את האושר על רקע הסבל הכללי, להתגבר על הבדלי הגזע והדם ולגלות את המאחד בין בני־האדם. זוהי האשליה, שאפשר להוציא מתוק מעז, ייסורי המלחמה היו גם לברכה; “ייסורי המלחמה מורקו ושחקו כביכול, כל טפל וכל מקרי, החוצץ בין אומות וגזעים ונשאר אך האנושי הטהור בלבד…” הגיבור מצליח למצוא את אושרו, את אהבתו הגדולה, בדמותה של גרט’ל היתומה. העובדה שאין לה אב מתפרשת אף היא לטובה, כיון שאין מי שישמור עליה, יש לגיבור גישה אליה, יתמותה היא תוצאה מן המלחמה (מוטיב זה מפותח גם ב“אדם בארץ”), הגיבור מתקשר עמה בעבותות אהבה ובנישואים וגר בבית משפחתה. קיימת האשליה, שאפשר להתחיל הכל “מבראשית”, הן במדינה כולה והן בחיי הפרט. נסיון זה להתחלה חדשה במדינה מסתמל בהחלפת הכובע, המשווה, כביכול, מראית חדשה ומשוחררת מן העבר לחובשו. ובתחום הפרט: נסיון להתגבר על המפריד בין הגזעים והדתות ולגלות את המשותף. לנערה האהובה אח ואחות, כשם שלגיבור אח ואחות כוחה של משפחת הגיבור מתפוגג בשל ניתוק קשרי הדואר, וגם הוא כאילו משוחרר מקשרי המשפחה ויכול להתחיל מחדש.

הפגישה עם משפחת האשה מגלה לגיבור, כי בית־אמה דומה בהרבה לבית מולדתו גם בפרטים: שתי האמהות מתנהגות באופן שווה (משתעלות, מטליאות בגדים) ונראות דומות (מרכיבות משקפיים); האח דומה לאחיו שלמה: “ביישן ושתקן ונכון לכל מסירת־נפש”, ואפילו בפרטי ההתנהגות, ביחס למגפיים, מתגלה הדמיון הרב. גם האחות כאחותו: “אותו הטוהר, אותה התבונה, אותה הסבלנות”, אולם סופו של הפרק מציב זה לעומת זה את שתי התרבויות, את שתי הדתות, וההתנגשות נוצרת בין “ריח אילן חג־המולד”, המוצב בבית, לבין “ריח הסכך בימי הילדות”, העולה בזכרונו של הגיבור, והבכורה ל“ריח־הסכך”. סיום הפרק מעיד, כי הנסיון להתעלם מן ההבדלים אינו עולה יפה, וכי הגיבור חייב להכריע לטובת משפחתו, עברו, מסורתו, גזעו ודמו. אולם עדיין הכרעה זו אינה מלווה במעשים ואינה מחייבת הסקת מסקנות.

הפרק השלישי הוא פרק התמזגות הדמים והצעקה. פתיחתו ברוח הפרק הקודם, בדבר הדמיון שבין ההווה בקרב משפחת אשתו הזרה לבין העבר – עולם ילדותו; התנהגותה של האחות אחת היא, והמיילדת שבהווה היא “המיילדת העולמית, שבכל מקום אחת היא”. אולם המשכו של הפרק וסופו מפריכים אשליה זו, דווקא ברגע המכריע מתגברת העייפות על הגיבור כהקדמה לצפוי לו בעתיד. “בעוד שהחיים דרשו ממנו כוחות גדולים לקראת העול הבא” אין הוא מסוגל לגייס בקרבו כוחות גדולים אלה. העייפות⁹⁰ והשינה משתלטות עליו, וכידוע יש באחרונה “אחד משישים במיתה” (ברכות נ“ז, ע”ב). אולם גם בשינה אין אפשרות בריחה, סיוט העבר והצפוי לו בעתיד מחרידים את שנתו וגורמים לו שלא יתעורר ממנה. הולדת הבן ממחישה לו בעת ובעונה אחת כמה אמיתות קשות; עול המשפחה והאחריות המוטלים עליו, מצבו המיוחד במיזוג הגזעים ובעירבוב הדמים, והתסבוכת שהוטל לתוכה, בשעה שחיפש את אושרו הפרטי וחשב שיוכל לבדו להתגבר על המפריד, לנתק את זכר העבר ולהתחיל מבראשית.

בסיפור זה כל אלה עדיין נרמזים בלבד וטרם יצא מן הכוח אל הפועל. הגיבור עתיד להתעורר משנתו במוקדם או במאחר, אולם כבר נזרעו הזרעים לעתיד שמהם יצמחו שני הסיפורים הבאים.

ה. “אדם בארץ”

זהו הסיפור הארוך והמורכב בסיפורי שופמן, ואולי אף המפורסם מכולם. הביקורת הפליגה בשבחו וסיומו הוא המצוטט ביותר ונעשה למוטו ברבות מרשימות הביקורת על שופמן, יחד עם הסיפור “לפנים בישראל”, שהתפרסם מיד אחריו, שבמרכזו תקופת הילדות, הם מקפלים בתוכם לא רק את הביוגראפיה של הגיבור השופמני, אלא גם את זו של ה“אדם מישראל” ושל האדם בכלל, בשני סיפורים אלה מרוכזים מרבית המוטיבים, שכבר הופיעו בסיפוריו הקודמים ואף מרבית המוטיבים, שעתידים להופיע בסיפוריו הבאים. “אדם בארץ”, שהוא פרי הביוגראפיה של שנות הבגרות בהווה, הביא בעקבותיו את הצורך לבחון גם את המציאות שקדמה להווה זה, מכאן הצורך לכתוב את סיפור־הילדות השלם והכולל, לתהות על הראשית ועל השורשים, גם ההתבוננות בבן, שאך זה נולד, מחזירה את האב לשנות ילדותו שלו, מתוך השוואת הדומה והשונה.⁹¹

“אדם בארץ” הוא סיפור הקמת משפחה. מעשה זה נתפס במשמעותו היסודית והראשונית, שכן ישבו חזרה על מעשה בראשית. תפיסה זו של המאורע הפרטי העובר על היחיד, שיש בו חזרה על מעשה הבריאה והיווצרות המין האנושי, המקיים את הצו הראשוני האלוהי של “פרו ורבו”, מתבטאת הן בלשונו של הסיפור, הן במבנהו והן בתפיסה הכוללת בדבר משמעות החיים העולה ממנו.

המאורע, העובר על אדם מסוים בעל ביוגראפיה ספציפית במקום ובזמן מוגדרים ביותר, הוא בעת ובעונה אחת המאורע הטיפוסי, המשותף לרבים, החשוב ביותר עלי אדמות; הקשר עם האשה והמשך קיום המין האנושי, וכך, בעת ובעונה אחת, מובלט הפרטי, החד־פעמי, הקשור למקום ולזמן המסוימים, כדי לשוות לדמויות ולמה שעובר עליהן מהימנות, תוך הדגשת החזרה על התהליכים הראשונים והיסודיים ביותר של החיים. מתוך תפיסה זו מובנת גם התגברותה של הרגשת חיוב החיים בסיפור, ובמיוחד בסופו, על־אף כל הקשיים והמכשולים. הגיבור, החוזר ומקיים צו אלוהי, חוזר ומאשר, כי יש שיטה עליונה בהנהגתו של עולם, וכי יש טעם בסבל העובר על האדם, כיון שהוא מוליך, אם כי בדרך עקלקלות, שאינה תמיד גלויה וברורה, לקראת מטרה סופית רבת־חשיבות; יצירת אדם בארץ. תפיסה, שביסודה האמונה, שקיים סדר בעולם, וכי הוא מתנהל בהתאם לחוקיות קבועה, המביאה לתוצאות חשובות, אינה יכולה להיות פסימית, הואיל והיא מניחה, שיש טעם ותכלית בסבל, והתוצאה מצדיקה אותו בסופו של דבר.

כאמור, הסיגנון והמבנה מבטאים תפיסה זו של הראשוניות בהקמת המשפחה, שהיא מעין חזרה על מעשה בראשית. פתיחת הסיפור מעמידה סדר דורות קדום, כמין חזרה על המודל של המשפחה הפטריאכלית הראשונה רבת־הבנים, שממנה יצאו שבטי ישראל.⁹² משפחת האיכר יעקב פלאנק מקבילה למשפחת יעקב אבינו. בכך מושגת גם ההדגשה, שאין חשיבות למוצא: משפחת האיכר השטיירי, כמשפחת יעקב אבינו, הן דוגמאות למשפחת האדם בכלל מאז ועד היום.

גם ביסוד גילגוליה של המשפחה מונחת ההשקפה, שיש יד מכוונת בעולם הדואגת, שבסופו של דבר הכל יסתיים בכי־טוב, אף־על־פי שאותה שעה נראה הכל גרוע. מעברו של אחד בנים מן הכפר אל העיר אינו רק תוצאה מרוח־השטות שנכנסה בו, אלא “כך דאגה ההשגחה לווינה”, שלא תחסרנה בה הנערות היפות, שמוצאן מן הכפר. מתוך תפיסה דומה, הומוריסטית־רצינית, מתוארת גם המלחמה, שאמנם הביאה אסון על רבים וגרמה להטלת המום ברגלו של אבי הנערה, אולם מצד שני, בשל כך פחתה השמירה עליה, והגיבור יכול היה ליצור קשר עמה.

כל גילגוליה של המשפחה החדשה המעורבת, הסבל והייסורים שהיו מנת חלקה, חברו יחד לשם תכלית נסתרת, המתגלה בסיומו של הסיפור: קירוב לבו של הבעל לאשתו, חיוכו של התינוק, מול הקשת בשמים, המופיעה לאחר הסערה. הקשת מזכירה את ההבטחה הקדומה לנוח ולמשפחתו: הגזע האנושי לא יישמד, העולם יתנהל כסדרו, והאדם ימלא את תפקידו בפרייה ורבייה (בראשית ג‘, 21–22; ט’, 1 ואילך). וזו מסקנתו הבלתי־נמנעת של הסיפור:

סיכום זה יש בו גם הסבר למאורעות המתרחשים בסיפור, הנזכרים כאן בתמציתיות בלבד: כל המאורעות הללו הם פעולת הכוחות ונסיונותיהם ליצור משפחה. הדרך אינה ישרה, ולעתים באמצעה נסתרת המטרה, כאילו נשכחה או אבדה, אולם לא כן הדבר: יש חשבון סופי, שאז היא יוצאת מן הכוח אל הפועל. המהלכים השונים, גם אם אינם מובנים בפרטיהם, מצטרפים יחד בסופו של דבר. כל הסיפור אינו אלא הדגמה לנסיונות המשונים הללו, לקפנדריות העקלקלות הללו, לכוחות שנראו בשעתם עיוורים אולם מתגלים כהיפוכם.

תפיסה אופטימית כזו על סדרו של עולם ועל כוחו של הבן הנולד לאמץ את האב לעמוד במבחני הסבל, המזומנים לו בחיים, נולדה, כפי שתואר לעיל, מתוך מציאות ביוגראפית של אדם שהגיע אל המנוחה בפרנסתו, במשפחתו, ביצירתו, במקום מגוריו ומרגיש שכוחו עמו להתגבר על תלאות החיים.

בין פתיחה זו של הסיפור, שהדי ספר בראשית נשמעים בה להדגשת התחלת הקיום האנושי והלאומי (אדם הראשון, בני־יעקב), לבין סיומו, המביא את כל המאורעות לידי מכנה משותף ומגלה את ההיגיון שבפעולתם ואת התכלית שבסופם, ושהדי ההצלה מן המבול נשמעים בו – נמצאים פרקי הסיפור האחרים. פרקים אלה מדגימים את הנסיונות השונים והמשונים, שאדם עומד בהם עד שישיג את העיקר: משפחה מאוחדת ומאושרת ובן המחייך כלפי הקשת שבענן. נצחון הטוב על הרע, המוסרי והיפה – על הקלוקל והמכוער.

הפרקים הללו, המורכבים מחמרי המציאות, שכבר תוארו לעיל, שועבדו כאן לתפיסה האופטימית השלטת בסיפור. כל נסיון כזה, שהגיבור חייב לעמוד בו, מתחיל בהרגשת אין־מוצא ומסתיים במציאת איזה־שהוא פתרון. מתוך ראייה כזה יתוארו פרקי הסיפור כשורה של נסיונות ועמידה בהם.

הפרק הראשון הוא פרק הנישואים. בו מוצא הגבר את בחירת לבו דווקא בשנות המלחמה. בעוד שבימים כתיקונם היתה הנערה נתונה לשמירתו הקפדנית של האב, הרי בשל המלחמה נפצע האב, קפדנותו הקודמת נעלמה והוסרה התנגדותו להתקשרותה עם בחיר־לבה. מכשול אחר, שדומה שהוסר אף הוא, היה ההבדל הדתי בין האיש, שהיה “אדם מישראל מפליטי רוסיה, שמולדת אין להם וכל הארץ מולדתם כביכול”, לבין משפחת הנערה. הבדל זה מתבטא גם בשמותיהם: הלנה – השם הטיפוסי הלא־יהודי, ודוד – היפוכו. על כך נוספה המחיצה בין החתן המשכיל, איש־הספר, לבין חותנו, הנפח הפשוט. לא האם ולא האב התנגדו לחתנם בשל מוצאו, ואף הצליחה להתקשר ביניהם שיחה בשעת ההיכרות הראשונה, שבסיומה, החותם את הפרק הראשון נאמר: “וכולם מצאו חן איש בעיני אחיו.” ההתקשרות עם הלנה פותרת גם בעיה נוספת לדוד לוֹטה, שבתחילה נראתה כבלתי ניתנת לפתרון. בדידותו בעיר בתקופת המלחמה וכמיהתו לאשה הולידו בו את התשוקה למצוא שלווה, ודומה היה לו, שאך נערה כהלנה “יכולה לקבוע את המנוחה בנפשו”.

וכך, התנועה הכללית המתוארת בפרק הראשון היא ברוח של: הכל בא על מקומו בשלום, כל הבעיות מוצאות את פתרונן. משפחה חדשה קמה על חורבות העולם, שזה עתה יצא מן המלחמה ומנסה לשקם את עצמו. המשפחה נאבקת לבטל את הניגודים הלאומיים והתרבותיים, ולמצוא פתרון לבעיית הבדידות של היחיד.

הפרק השני הוא פרק מציאת מקום מגורים למשפחה החדשה. על רקע מצוקת הדיור הכללית בשנים שלאחר המלחמה והחוקים החדשים של הדיור, שהוצאו מטעם הרשות (קרוב לוודאי שהכוונה היא לזכות־קדימה־למגורים לחיילים משוחררים), אין הזוג החדש מצליח למצוא לעצמו מקום בעיר לגור בו. הפתרון נמצא בהצעת הנערה לגור בכפר, בבית דודתה, שעמה יש קשרים – אחותה עובדת אצלה, ואמה מתארחת בביתה – ויש לה בית בעל כמה חדרים. תקוותה: “היא תאספנו אליה בשמחה.” הסכמתו של דוד לוטה לנסוע לאותו כפר באה לא רק כדי לפתור את בעיית הדיור, אלא גם את הבעיה החברתית שלו, הנרמזת בין השיטין: תגובתם של מכריו וידידיו לנישואיו, והרגשתו, כי שוב אינו קשור אליהם כמקודם. יש להעיר, כי זהו אולי המקום היחיד, שבו נרמז עניין זה, המגלה טפח מעולמו של שופמן עצמו, ויש בו הסבר נוסף לפשר השתקעותו בכפר האוסטרי הנידח:

הדודה, שעליה השליכה המשפחה החדשה את יהבה, מתגלית כאחד מכוחות השחור שבעולם, שעמם יש צורך להיאבק, כמכשפה טיפוסית: עם כניסתה לבית, כשמדליקים את “העששית הקטנה”, מתגלים “שלושה חתולים: שחור, צהוב ומנומר”. היא בלתי־אנושית לחלוטין, אטומה לגמרי לסבל האנושי ודואגת אך ורק לעצמה ולרכושה:

בשלב ראשון זה מסכימה הדודה, שהזוג יגור בביתה במשך חדשי הקיץ, אולם לא לאורך־ימים: “אני אוהבת להיות לבדי…” העתיד נשאר עדיין בלתי ברור, אולם בינתיים הושג פתרון ארעי למשך חדשי הקיץ. גם מהלך זה נסתיים, בינתיים, בכי־טוב.

הפרק השלישי ממחיש את הקביעה: “כן, האדם ניוול כאן את הטבע,” באמצעות תיאורי האיכרים בכפר והתנהגותם האכזרית על רקע האדמה והנוף היפה. ראש המועצה “משחר לטרף” ומבשל גוּלש מאפרוחי הזרזירים, שהוא מולק את ראשיהם, על רקע צעקותיה הנואשות של האֵם הזרזירה. גם שחיטת תרנגוליו היא אכזרית עד לאימה, וכמוהו גם שאר האיכרים, המתעמרים באדם ובבהמה העובדים בשבילם מגינים על רכושם בשקידה רבה ומוכנים אף לרצוח את מי שיגע בו. גם הדודה כמותם: חזיריה יקרים לה מהלנה ומאחותה העובדת אצלה, והחיים במחיצתה קשים מאד. אף־על־פי־כן מצליח גם פרק זה להסתיים ב“מעין” “כי טוב”, וגם הוא כפוף לסכימה הכללית של הסיפור: זוזי, אחותה של הלנה, העובדת אצל הדודה המתעמרת בה, אוהבת את “דודתה־גבירתה למרות הכל”, את מקומה ואת בעלי־החיים הנתונים לפיקוחה, אהבת־נפש, אהבה, שהיא תחליף לחוסר האהבה המקיף אותה. כשהפרה חולה, היא מאבדת את עשתונותיה, וחוזרת – בסוף הפרק – להיות מאושרת, כשהוטב לה.⁹⁴ זוזי היא מעין “בהמה אנושית”, וסיפורה הוא סיפור “לכלוכית” במהופך (ראה המשכו בפרק התשיעי).

בפרק זה ממלאים בני הזוג תפקיד צדדי בלבד, שכן העיקר הוא לתאר את המקום, שבו הם חיים, ואת האנשים שבו, כהכנה למה שעוד מזומן להם בחייהם (בסיפורים מאוחרים יותר, ובמיוחד במציאות הממשית) מידי אנשים אלה, שהאכזריות היא טבע שני להם. אולם בינתיים יש רווחה, האכזריות מופנית אל בעלי־החיים בעיקר, ולבני־הזוג ניתנה אורכה.

בפרק הרביעי, כקודמו, מרכז ההתרחשות הוא בנעשה בכפר ובבית הדודה. כדרכו של עולם כך גם דרכה של דודה מרשעת זו, שמזלה משחק לה, ואנשים עובדים למענה: זוזי, האיכר הגלר, החושק בזוזי, ואף חלוץ צעיר, עלם יהודי מגליציה, הבא לביתה כדי להשתלם בעבודת האדמה. גם פרק זה מסתיים ברוח אידילית, כשהעלם הגליצאי ובנה של הדודה, פרנצ’ל, בן־האיכרים מדורי דורות, שהמלחמה שינתה את טבעו, עובדים עבודת כפיים במגל בקצירת חציר. ביד שניהם אין העבודה צולחת, הראשון בשל חוסר נסיונו, והשני בשל חולשתו והינתקותו הממושכת מעבודת כפיים. בכל אופן, עצם המאמץ המשותף של שני אנשים שונים אלה, שבו מסתיים הפרק, יש בו נימה הירואית.

מזלה של הדודה משחק לה גם בניהול משקה: היא מוכרת חלב, מספסרת במחירו, ותישה מרביע את עיזי הסביבה תמורת תשלום נכבד.

בפרק זה אין בני הזוג נזכרים כלל, אם כי הוא מסופר מנקודת ראותם. מטרתו לפרט ולהמחיש עד כמה קשים החיים בבית אשה שכזו ובקרב אנשי הכפר בכלל.

בפרק החמישי נפגמת האידיליה הזמנית, מתרבים הסימנים לרעה הצפויה לבני הזוג עם תום הקיץ ועם התקרב מועד פינוי חדרם אצל הדודה. אולם הקשיים אינם מתחום זה בלבד, שכן צרה גוררת צרה, דוד לוטה, שחשב קודם, שהגיע אל המנוחה ואל השלווה עם נישואיו, נטרד ממנוחתו ו“שוב מציק לו ערגון אל חדש וזר”. הוא נמשך לחיי הרווקות והחיפוש שלו, וכביכול רוצה להחזיר את גלגל הזמן אחורנית ולשוב ולחזר אחרי אשתו, תוך התעלמות מן העובדה שהיא כבר נשואה לו (מוטיב דומה נמצא גם בשני הסיפורים האחרים). גם כאן נמצא מוצא זמני מהרגשה זו של חוסר המנוחה של הבעל, שבו מרגישה האשה, באמצעות ביקורה של אמה, המחזירה לה לזמן־מה את “חינה הראשון” ומבליטה את “התינוקת” שבה. אולם אידיליה רגעית זו מופרת על־ידי הסערה הפורצת בחוץ, המשקפת את סערת הרגשות של הגיבורים, המנסים להיחלץ מן המשבר שבו נתונים יחסיהם. סערה חיצונית זו מועילה לקרב את הלבבות ולהרגיש רחשי תודה לדודה “למרות הכל, על שסוף־סוף נתנה לו לחסות בצל קורתה, ולוּ גם בעד כסף, ולוּ גם 'לא לאורך ימים.”

מחלתה של האֵם, המתגלית כמסוכנת למרות העמדת הפנים של הרופא, החותמת את הפרק, מבליטה את הפורענות המתרגשת לבוא על בני הזוג.

ואמנם, בפרק השישי נאלצים בני הזוג לפנות את הדירה, ושוב קשה למצוא מקום פנוי לגור בו, שכן מצוקת הדיור גדולה גם כאן. אנשים גרים במקומות, שאינם ראויים למשכן בני־אדם, וחוקי הרשות מגיעים גם לכפר זה. אולם שוב נמצא מוצא, באמצעות פקידת־הדואר “האשה היותר טובה שבאישלבך”, ושוב עובדה יסודית זו של מציאת מקום המגורים מהולה בקשיים רבים: “מעון חדש זה היה צר כקבר,” ההגנה והמחסה שסיפק היו מוטלים בספק, וגם בעלת־הבית החדשה נתגלתה כנציגה נוספת של כוחות־האופל, בת־דמותה של המכשפה הקבועה: “בעלת־הבית החדשה, שכיסוי ראש שחור, ספק מטפחת ספק מצנפת, על שערה הלבן והאשמדאי,” הפעם הקושי חמור יותר, שכן הלנה מתעתדת להיות אֵם, ובריאותה רופפת. כקודמיו, גם פרק זה מסתיים במין סיום של פיוס, אף שאין לסיום זה על מה שיסמוך במציאות הקשה: הרופא השני, הצנוע והלבוש בגדי־עוני, שעיניים טהורות ותמימות לו, משרה אווירה נוחה על החולה ומגלה התלהבות תמימה כשל גימנזיסט. רופא מהימן זה (שלדמותו יש אחיזה ממשית במציאות), עומד בניגוד לדמותו של הרופא הראשון, הקפדן ושומר־המרחק. יש הנאה רבה לא רק מעצם העובדה, שבריאותה של אֵם־הלנה השתפרה, אלא בייחוד מכך, שהשתפרות זו היא בניגוד לתחזיתו של אותו רופא קפדן, ו“יש בה חתירה תחת סמכותו, תחת קיומו. תחת תורת הרפואה כולה.” בכך, בעקיפין, יש גם תקווה, שבניגוד לכל חוקי ההיגיון והמציאות יחול שינוי לטובה גם במצבם של בני הזוג, גם באווירה זו של אין־מוצא נאחז האדם במין תקווה חסרת־יסוד, שדמותו האנושית של הרופא מעודדת אותה. ואמנם, בסופו של הסיפור, ביתו של הרופא הזה הוא המקום שאליו נמלטים בני הזוג עם תינוקם, בשעה שהם נותרים ללא קורת־גג.

הפרקים השביעי והשמיני מקבילים לפרקים השלישי והרביעי בכך, שבני הזוג אינם עומדים במרכזם, ונקודת־הכובד מועברת בהם לתיאור הדודה והתנהגותה, הכפר ואנשיו ומשפחתה של הלנה.

בשני פרקים אלה יש רמז לכך, שהגלגל עתיד להתהפך, ושהעולם בכל זאת מתנהל כשורה: יש עונש לרשעים ושכר לצדיקים. דרכה של הדודה המרשעת אינה צולחת כמקודם, ולעומתה, אביה של הלנה מגיע, אם כי במאוחר, אל המנוחה ואל הנחלה, ומשפחתו מתחדשת. זוהי שיבה מאוחרת ומדולדלת, ואף־על־פי־כן – שיבה. מביתה של הדודה קמה עליה הרעה, שכן בנה הוא אשר בא לגנוב ממנה, והיא שוחטת את חזיריה האהובים. כדי לעשות מהם שומן למכירה. זוזי נלקחת ממנה בחזרה לבית אביה, כנגד רצונה, אולם מוצאת פיצוי־מה בחברת העז. לאיכר הגלר שוב אין סיבה לעבוד בחצרה במסירות כמקודם, והעלם היהודי אינו חוזר. “ימים קשים ומרים הגיעו לדודה. מיום שזוזי נלקחה מעמה נזדקנה בעשר שנים” (פרק תשיעי, עמ' 29). ככלות הכל היא באה על עונשה. יש “עונש לרשעים”; על־אף הכל מתנהל העולם כשורה.

לעומת זה, מקבל אביה של הלנה חלקת אדמה באחד מפרברי וינה “ופגם רב־שנים תוקן אצלו בבת־אחת. סוף־כל־סוף, אחרי כל הגילגולים הארוכים, יש לו אחוזת נחלה אף הוא.” הוא מחזיר אליו את בתו, אם כי לא הכל מסתדר בכי־טוב: נסיון השתדכותו הגרוטסקי של הגלר לזוזי נכשל עקב מאורע בנוסח גוגול: אדרתו, מקור־גאוותו, נגנבה ממנו; שתי אחיותיה האחרות של הלנה יצאו מרשות אביהן, ושוב אין מוראו עליהן, וגם לו “כבר לא איכפת כלום”. מעשי האחיות מדגישים את חוק המחזוריות. הן חוזרות על מעשיה של אחותן הלנה, והפעם מוּסרת מעליהן גם השגחתה של אמן, שנסעה לעזור להלנה בלידתה.

פגישתה של האֵם בבית־בתה עם הרופא, שניבא את קצה הקרוב, היא רבת־עוצמה, שכן היא עדות ממשית לטעותו, טעות־המדע: “הוא הציץ עליה מלא רציחה, כתליין על קרבנו בהינתק החבל וזה נשמט ארצה וחי…” בעקיפין, יש בכך חיזוק להרגשת התקווה, שעל־אף הנבואות הרעות, המיוסדות על אדני־המציאות והמדע, יש סיכוי להתקיים וליהנות מן החיים. והראיָה – האֵם לא מתה כנבואת הרופא “הרע”, אלא צופה בהמשך השושלת בנכד שנולד לה.

פתח הצלה נשקף לזוג גם מהצעתו של האב לבוא לגור אצלו “בסוכת־גינתו”, אם כי אפשרות זו אינה ממומשת בסיפור.

מלחמת החיים נמשכת בפרק התשיעי, וביטויה במאבק שמנהלים בני הזוג עם בעלת־ביתם, המכשפה הרעה, הניגוד בין בני הזוג לבין בעלת־הבית ובתה מחריף והולך, שכן זוהי מלחמה בין הטוב והרע, בין היפה (הלנה ובנה) לבין המכוער (בת־בעלת־הבית). גם הטבע משתתף במאבק זה לטובתם של הטוב והיפה: כאשר תולה הלנה את הלבנים לייבוש – זורחת השמש, ואילו ביום הכביסה של בת־בעלת־הבית – יורד גשם.⁹⁵

הילד הגדל והולך מעורר את התפעלותם של כל אנשי הכפר למראה יופיו ומשמש כמשקל־נגד לכוח משיכתה ויופיה של פאולה פקידת־הדואר. יש כאן התמודדות בין יפי האשה הזרה לבין הרגשת האבהות, וכצפוי בסיפור זה גוברים רגשות האבהות על אלה של הגבר, ופאולה “שוב אין היא יפה כל־כך כאשר היתה בחורף.” כעת רואה אותה האב ולא הגבר.

פאולה מפסידה את כוח משיכתה לגמרי, בשעה שהיא מצדדת בזכותו של המכה, המתנפל על נער עני, שקטף אגוזים בגנו, בעוד שקודם הוותה ניגוד, לפחות בדמיונו של דוד לוטה, בין האכזריות של אנשי הכפר לבין דמותה היפה (סיום הפרק השביעי). מתברר, שאין היא שונה מהם, כשם שפקידת־הדואר הזקנה, שקודם נחשבה לאשה טובה, גם היא כמותם, היינו, מצדדת בכוח ללא שום רגישות מוסרית. אין היפה יכול להיות בלתי־מוסרי; אם הוא בלתי־מוסרי, הוא גם אינו יפה.

אולם המלחמה עם הכוחות העוינים נמשכת, והפעם באמצעות נציגים מעולם הטבע: סערות, זבובים, פרפרי־לילה ענקיים, גשמים.

הפרק העשירי והאחרון הוא פרק השיא, הן בתלאות המוצאות את בני הזוג, והן בהכרה החדשה, שהיא מנת חלקם, בדבר טיבו של העולם, שלמרות הכל אינו רע כל־כך.

בעלת־הבית ובתה, נציגת עולם האופל, אורבות לאסון, שיבוא על דייריהן ובנם. כל רופא, המבקר את הילד החולה, מגדיל את סקרנותן הרעה: “הכבר בא האסון?…”

בסופו של דבר נפגעה המשפחה מפגע־טבע, המתאר תיאור דמוני סוריאליסטי, בממדים מוגדלים, כשהקאטסטרופה דומה בממדיה למבול, שהביא אלהים על בני־האדם. אולם כשם שאז ניצלה משפחה אחת, ובזכותה נמשך קיום המין האנושי, כך גם עתה. המשפחה הקטנה ניצלת, על־אף פעולתם של הכוחות העוינים בדמותן של שתי “הנשים המכשפות הללו”. בני הזוג נמלטים, כשהילד עטוף בזרועותיהם, ודמיונו כאסיר שמצילים אותו מן התופס. הסערה שוככת בינתיים, והמשפחה עם הילד העטוף מוצאת מקלט בתיבת־נוח שלהם, בביתו של הדוקטור האנושי ש“חלונותיה של הווילה הנאה [שלו] כבר הציצו מבעד למפלשי הגן.”

סערה זו מתוארת, כאמור, מחוץ לממדיה הרגילים. “סערת גשם שאינה מצויה” מעיפה את הגג מעל לראשם ומגלה את “קטע השמים הנורא, שנִבעה לפתע” מלמעלה, ובתוכו למעלה רואים את “שתי הנשים, האם ובתה בשמחתן־נצחונן”, שלמטה.

דווקא בשעת פורענות זו מתחזקת אהבתו של הבעל לאשתו “כבימים הראשונים” והילד פוקח את עיניו ומחייך כלפי השמים. העולם מתבהר ונרגע, הקשת מופיעה מאופק אל אופק, ומתגלה טבעו האמיתי של העולם: “הכוחות העיוורים, שכנראה, אינם עיוורים כל־כך, השיגו סוף סוף את שלהם: אדם יפה בארץ היפה.” הובנו גם כל הנסיונות המרים, שנתנסו בהם בני הזוג, נסיונות שהם אנלוגיים לנסיונם של בני־האדם בכלל. אלה הן “קפנדריות עקלקלות”, המוליכות בדרכים משונות ונסתרות למטרה החשובה מכל, על־אף הכל יש חשבון, יש מטרה, “הכוחות העיוורים, שכנראה אינם עיוורים כל־כך”. יש יד מכוונת, המסדירה את הנעשה בעולם ויוצרת לא רק איזון בין הכוחות הטובים והרעים, אלא אפילו הכרעה לטובת הראשונים.⁹⁶

שם־הסיפור “אדם בארץ” מצביע על המשמעות הראשונית, היסודית, שלו, זו החופפת למעשה־בראשית ולהצלת גזע האדם לאחר המבול, ומובנו כולל ומופשט: כל־אדם בכל־מקום. הוא מצביע גם על שתי האפשרויות של אופן הקיום האנושי, שניתנו לאדם עם בריאתו: האחת – האדם המנַוול את הטבע; הארץ היפה המבליטה את האדם המסואב, היינו, צורת הקיום הבלתי־מוסרית ולכן גם המכוערת: “אדם” (מכוער) “בארץ” (יפה). השנייה – “אדם (טוב ויפה) “בארץ” (יפה). את האפשרות הראשונה מייצגים אנשי הכפר ובראשם הדודה ובעלות־הבית, ואת האפשרות השנייה – דוד לוטה, הלנה ובנם ובמידה מסויימת גם משפחת האשה. דמויות אחדות מתנודדות בין שני העולמות הללו, וסופן שהן נספחות על אחד מהם: שני הרופאים מתחלקים בין שני העולמות: ד”ר שטוס (שפירוש שמו: דחיפה) – קרוב יותר לעולם אנשי הכפר, לעומת ד"ר גרסונג. השייך לעולם האנושי של בני הזוג. שתי פקידות הדואר, זו הזקנה, שבתחילה נראתה כטובה, וזו הצעירה והיפה, שנראתה בתחילה כניגוד לכיעור של אנשי הכפר, נחשף מקורן האמיתי: הן שייכות לעולם הבלתי־מוסרי של אנשי כפרן, בהעדיפן את הצעיר החזק ובהתעלמן מהתנהגותו הבלתי־מוסרית. לעומתן זוזי, “הבהמה האנושית”, שייכת בסופו של דבר לעולם האנושי בכוח אהבתה הבלתי־מסוייגת לבעלי־החיים ובשל הצורך החזק שלה לאהוב, ואמנם היא נלקחת חזרה מן הכפר לבית אביה. בניגוד לה, אצל האיכר הגלר גוברת אהבת הרכוש על אהבת הנערה, וגניבת האדרת שמה לאל את אהבתו לזוזי, ואין הוא חוזר על הצעת הנישואין שלו, אלא שב למקורו, לכפרו.

המאבק בין הכוחות הטובים והרעים הוא מאבק נצחי, הטבוע ביסודו של העולם והאדם מתחילת בריאתו. בסיפור זה גובר, לזמן מה, כוחו של הטוב, אם כי הקרב אינו נגמר, והמאבק נמשך.

ט. “עיניים ונהרות”

זהו סיפור הפסימיות והיאוש. ביטוי הוא להרגשה, שבעולם אין דרך אחרת לאדם אלא לשים קץ לחייו, כיון שעול החיים כבד משאת. אם “אדם בארץ” עמד בסימן ה“נער”, הרי “עיניים ונהרות” עומד בסימן ה“קבר”.⁹⁷

שלושת המעגלים של המאבק, הבולטים ב“קול הדמים” ומעומעמים ב“אדם בארץ”, חוזרים ומתחדדים בסיפור זה בהדגשות אחרות: א) המעגל האנושי־כללי, שבו נאבק האדם עם הזמן, מנסה לעצרו, להחזירו אחורנית, ונכשל, כצפוי מראש. ב) המעגל ההיסטורי־הלאומי: האנטישמיות הרודפת את היהודי, ללא מנוס. ג) המעגל המשפחתי־פרטי: עול המשפחה, המוטל על האדם, כולל את הקשר עם האשה ואת האחריות לגורל הבנים.

המוטיב המרכזי של הסיפור מתבטא בשמו: “עיניים ונהרות”. עיניים הן מטונימיה לנערות, לנשים; והנהר – לערים הנמצאות על חופו, למקומות השונים, במטונימיה נהר־מקום חלה התפתחות: מן הפרט, המייצג את הכלל, אל הפרט, הנעשה תחליף לכלל, משתלט עליו ובא במקומו. מהלכו של הסיפור הוא מן העיניים, המייצגות את הנערות, אל הנהרות, המייצגות בתחילה את המקומות השונים ואחר־כך את המפלט מן החיים, המוות.⁹⁸

זהו סיפור המתאר מעגל חיים שלם של אדם מן הילדות ועד לחיי האדם המבוגר בעל המשפחה, כשהתיאור סובב על צירם של שני המוטיבים: עיניים ונהרות, וממקד בהם את כל ההתפתחות שחלה בחיי האדם. יש כאן ניצול מירבי של המשמעויות והאסוציאציות השונות המקופלות במלים הללו. המעקב אחרי הופעתן, גילגוליהן השונים בסיפור והשינויים החלים בהן הוא למעשה מעקב אחרי ההתרחשות בסיפור. סופו נרמז בתחילתו באמצעות מערכת מסועפת של רמזים־מקדימים המפוזרים לאורכו.

הקשר בין האשה לבין הנהר הוא מסוגים שונים: הנערה שאהב לראשונה גרה ליד הנהר; בוויטבסק⁹⁹ הלכה נערה אקרובטית צעירה ויפה על חבל מעל לנהר “בזיו השקיעה”; שמות הנהרות הם שמות המקומות, שבהם נדד בנכר, וברמז – מזכירים לו את הנערות, שהכיר במקומות אחרים.

בתיאור האקרובטית, ההולכת על חבל מעל לנהר, יש משום מימוש המטאפורה של “הליכה על חבל”, שפירושה: סכנה. הפעם הסכנה כפולה, שכן החבל מתוח מעל נהר. יש כאן רמז גם לסוג המוות, המופיע עדיין ברקע בלבד: טביעה בנהר. תיאור זה מקבל משמעות אירונית בקריאה חוזרת, לאחר שהקורא כבר יודע את סופו של הסיפור. גם הציון הנופי האידילי: “בזיו השקיעה” מתגלה כרמז אירוני־טראגי: שקיעת החמה היא שקיעת־החיים.

הקטע הפותח את הסיפור הוא תיאור על דרך ההכללה של חיי הגיבור מתחילתם ועד סופם. המשכו של הסיפור הוא פיתוח, פירוט והרחבה של המצבים והמקומות הנזכרים בקטע הפתיחה. מילות הפתיחה: “בראשית היה הדנייפר ועיני ליבקה”, משוות לה ולסיפור כולו אופי של משהו אלמנטרי וראשוני מאד; ההתחלה הבסיסית של חיי האדם בכלל, התחלת המחזוריות של חיי אדם מסויים כפרט וראשית הקמת המשפחה.¹⁰⁰ עם זה יש בפתיחה זו גם אסוציאציה לתהום, למים, הקשורים ליום הבריאה הראשון, וממלאים תפקיד מרכזי בסיפור.

הדגשת המחזוריות של החיים וחידושם באה לידי ביטוי בהתחלפות עונות השנה, היום והלילה. אולם בתוך מחזוריות זו של כליון והתחדשות שונה גורלם של בני־המשפחה: האביב, הפוקד את כל הכפר, פוסח עליהם, ובשבילם נמשך החורף הארוך; הבן, שנולד בליל חורף עז, נולד עייף, שכן הוא נושא עמו את כל סבל הדורות; מילות ההספד של הכומר גורמות להתרגשות רק לזה שלא קרא ספרים, והביטוי חי בו בעוז ראשוני. לגבי דידם אמנם חוזרת האנושות לתקופת הבראשית, אולם פירושה לא התחדשות, אלא פחד וסכנות: “לאדם קדמון נהפכת, לאדם קדמון ביערו, ער על קנו בהריחו את הסכנה – מוכן להרוג וליהרג.”

העובדה, שקטע הפתיחה מכיל בתוכו בצורה מרוכזת את מהלך ההתפתחות של הסיפור ואת הביוגראפיה של הגיבור, מתגלה לקורא רק בקריאה חוזרת, שכן בקריאה ראשונה נדמה, שנזכרים בו שמות נהרות כדי להמחיש את תחנות הנדודים השונות של הגיבור ולרמוז על קשריו עם הנערות בכל מקום. רק בקריאה חוזרת מסתבר, שהזכרת הדונאו [נהר הדנובה], החותמת את קטע הפתיחה, רומזת לסיומו של הסיפור, שבו מאבד הגיבור את עצמו לדעת בקפיצה אל נהר זה.

הנהר הראשון שנזכר, המכונה “הנהר היפה הזה וכביר־התבונה, כביכול”, מרמז על תפקידו המודע, כמכוון גורלו של הגיבור לא בדרך מקרה, אלא מתוך “תבונה”. יש חשבון מאחורי כל זה, אלא שהוא היפוכו של חשבון־העולם ב“אדם בארץ”.

רמז אחר לאיבוד עצמו לדעת בדרך זו נמצא בסופו של הגיבור, שהוא בן־חורין לשוטט ברחובות גם בלילה ולהביט אל עיני הנערות ואל שיבולת הנהר, שוב מסתבר בקריאה חוזרת, שאין כאן הנאה מן הנוף האנושי (עיני הנערות) ומיפי הטבע (שיבולת הנהר), אלא ביטוי לייאוש, ורמז נוסף לדרך שבה ימצא את סופו. הגיבור עצמו עדיין אינו יודע וחי באשליה, שהשתחרר מכל עול. אולם גורלו כבר נחתם.¹⁰¹

הגיבור מנסה, אולי בלא יודעין, לברוח מפני גורלו, ומתיישב עם אשתו בכפר, בווילה סמוכה ליער, כשמסביב שדות “רבי־תנובה”, ללא נהר. עצה זו, להתיישב בכפר, נשמעת מפי אשתו, ותגובתו של הגיבור: “הצעה זו מצדה נהרה לו.” משחק מילים, המזכיר את “הנהר” ורומז לנסיון לברוח ממנו, מן הגורל.

כשם שבראשית היה הנהר, כך היו בראשית גם העיניים, “עיני ליבקה, חברתה של אחותו הצעירה”. כאמור מנוצלת גם מלה זו בכל משמעויותיה. היא מסמלת את נסיונו של הגיבור, במעגל הראשון, האנושי־כללי, להתמודד עם הזמן, לעצור אותו, מתוך האשליה, כי גם אם הכל מסביבו ישתנה, יזדקן, לו לא יקרה כדבר הזה: “בעיניים ונהרות קפאה ההוויה. הכל מסביב מזדקנים ונובלים, חברים, מכרים, קרובים ורחוקים, והוא – בעינו.” המשכו של הקטע מתאר את השינויים שחלו באנשים שהכיר ואת הלך מחשבותיו של הגיבור: “דורות עוברים על פניו, והוא – כשהיה.” נסיונו לעצור את גלגל הזמן, שנועד מלכתחילה לכשלון, הוא אחת הסיבות להתאבדותו בקפיצה אל הנהר. ולא זו בלבד שהוא רוצה לעצור את הזמן, אלא רצונו להחזירו אחורנית. לשם כך הוא עוזב את הכפר ואת אשתו וחוזר לווינה. לכאורה, הסיבה לנסיעה זו שונה, והיא נעוצה במעגל המשפחתי – חובות המשפחה מצטברים מבלי יכולת לפרעם – ובמעגל ההיסטורי־הלאומי – גם בכפר משתוללת האנטישמיות. אולם כשהגיבור מגיע לווינה, הוא שוכח את הסיבות הללו, ובמקום לחפש דירה יחד עם חברו משכבר, הוא מחפש את הזמן שעבר, את עברו, כדי להחזיר את הימים שחלפו:

כמו בעבר גם כעת מצויות נערות יפות, הנראות לו יפות מבעבר: “כאלה לא ראה מעולם!” אולם, שלא כבעבר אין הן הפעם בהישג ידו: “מכוכבי לכת אחרים נפלו”, ויופיין המתואר באמצעות עיניהן: “עיניים חדשות עם אור חדש, מופלא”, לא נועד לו. הכרה זו פולחת את הגיבור וממחישה לו את העובדה, שאין להשיב את הזמן לאחור. היא מגדילה את הפער בין הנערות שבהווה, הנראות לו כעת יפות מ“כל הנשים היפות מעתים עברו, שמשתמרות בציור ובפיסול”, שהן “כקופות” לעומתן, לבין חוסר האפשרות שלו לא רק להשיגן, אלא אפילו להתבונן בכל היופי הזה. הגיבור מאבד את ראייתו בהדרגה; תחילה הוא רואה לפניו פרצופים פגומים ופנים בעלי מומים, ולאחר־מכן הוא רואה “כתמי אופל בכל”. בתחילה הוא מנסה להיאבק עם טישטוש ראייה זה, הפוקד אותו, על־־ידי שפשוף משקפיו, אולם “ללא הועיל”. “כעין צלבי קרס של אש” מופיעים לנגד עיניו, “ואור עיניו פוחת והולך מרגע לרגע.”¹⁰³ הגיבור עומד לאבד את ראייתו ולהתעוור באמצע הרחוב.¹⁰⁴ ואז, “בשארית ראייתו”, הוא קופץ אל נהר הדונאו ושם קץ לחייו. אותה שעה הוא רואה בבת־אחת את דמותה של אהבתו הראשונה ליד הדנייפר ואת דמותה של אשתו רבקה: התמזגות העיניים והנהרות.

כשם שנכשל הנסיון במעגל החיצוני הגדול, האנושי־כללי, שבו התרחש המאבק־האבוד־מראש עם הזמן, כך נכשל הנסיון במעגל השני, ההיסטורי־הלאומי. במעגל זה נעשית ההתמודדות בין המשפחה היהודיה לבין התפשטות האנטישמיות מסביב. כדי לרכז את המאבק במעגל זה שינה שופמן את דמות אשתו של הגיבור, וכאן היא נערה יהודיה כמותו, ואין המדובר במשפחה מעורבת.

עם סיום מלחמת־העולם הראשונה, כששררה אשליה קצרת־זמן כי עתידה לבוא רווחה לעולם, נתברר, שבשביל היהודים מחריף דווקא כעת המצב, ואורבת להם סכנה ממשית. על סכנה זו מעיד הסיפור הצדדי, כביכול, על “הפרופסור הישיש, הדור השיבה, וילהלם ירושלם”¹⁰⁵ המרצה “בנעימה אבהית, מוכיחה ומנחמת כאחת”, שדמותו משפיעה חסות במשך תקופת המלחמה. אולם מיד לאחריה, כשפוסקים הקרבות בין המדינות, מתחילים הקרבות בין התלמידים היהודים והנוצרים, “והפרופסור ירושלם מת!” כל העולם מתאחד כנגד היהודים.

הסכנה האנטישמית אורבת ליהודי וינה בכלל ולמשפחת הגיבור בפרט: על שער ביתם נרשמה האזהרה: “יהודים צאו!” רבקה מציעה לנסוע לכפר ל“מקום שה’פוליטיקה' עוד לא חדרה לשם”. הנסיעה לכפר היא בעת ובעונה אחת גם בריחה מן “הנהר” ומן “הנערות”, שהגיבור עדיין נמשך אליהם. בריחה זו מן הנערות נרמזת בעקיפין בדברי ההסבר של רבקה, שאולי אינה מודעת לכך: “ובכלל כבר קצתי בכרך!” ובזה הד לדברי רבקה האחרת, הראשונה, האומרת לבעלה, ליעקב:“קצתי בחיי מפני בנות חת” (בראשית כ"ז, 46). וכאן, בשינוי משמעות, הכוונה לסכנה האורבת לנישואיה מפני הימשכותו של בעלה לנערות בכלל.

ההליכה לכפר היא בעת ובעונה אחת בריחה מן הפוליטיקה, היינו מן האנטישמיות – במעגל ההיסטורי; מן הנערות, העלולות להרוס את חיי המשפחה – במעגל הפרטי; וגם מן הגורל, האורב לגיבור בדמות הנהר “כביר־התבונה” – במעגל האנושי־כללי. אולם הבריחה מתגלית כבלתי אפשרית. בעלת־הבית הזקנה, “בת אצילים שירדה מנכסיה”, סמל לדור הישן, לפני היות הפוליטיקה, שבחדרה צלב וכתובת עברית כאחד, נרצחת ונשדדת. האלימות, שהגיעה גם לכפר, נפסקת בשל תנופת הבנייה והפיתוח, המביאה בטחון לכל התושבים, פרט ליהודים, שבשבילם היא מכניסה את האנטישמיות. זו משיגה אותם גם כאן, ושוב נרשמת אותה כתובת איומה על דלת מעונם, בבואתה של אותה כתובת עתיקה, שנרשמה על קיר היכלו של בלשאצר ובישרה את קצו. האשליה, כי אפשר לברוח מן האנטישמיות אל חיק הטבע, הפנוי ממנה, התנפצה; היהודים נרדפים בכל אתר, ואין מפלט ממנה בשבילם. בסיום הסיפור, זמן קצר לפני התאבדותו, רואה הגיבור שחזר לעיר, בשעה שראייתו מיטשטשת והולכת, “כעין צלבי־קרס אש מבליחים באוויר”. זהו רמז נוסף לאנטישמיות הנמצאת בכל מקום, לחוסר האפשרות להימלט ממנה ולנבואת־הלב שבקרוב תשיג אותו ואת משפחתו.

גם המעגל השלישי, מעגל־המשפחה הפרטי, מתנפץ. במרכזו של מעגל זה עומדים קבלת האחריות והצורך לשאת בעוֹל. עול זה רודף את הגיבור מילדותו והוא חי בהתחלה באשליה, שיצליח להימלט ממנו. גם הפעם מתנדפת אשליה זו ומתברר, שאין אפשרות כזו. אדרבה, העול נעשה כבד יותר ויותר, עד שהוא כבד מנשוא. גם ביטוי מטאפורי זה: “העול כבד מנשוא”, מוענקת לו משמעות קונקרטית, והוא מתממש בסיפור: הגיבור בילדותו נשא בעול מהשפחה, במשמעות המושאלת והמוחשית כאחד – הוא אחראי לגורלה, ונושא מהחנות דברי־מכולת וכד חלב. לשם הגברת הקושי הפיסי של נשיאה זו היא מתוארת כמבוצעת למרחק רב (הבית עומד בקצה העיר סמוך ליער) ובמאמצים נפשיים (בערב החורף עם חשכה) ופיסיים גדולים (על פני השלג הכחלחל).

עול זה של ימי הילדות עומד להביא את הגיבור “עד דכא”, ביטוי המתגלה אף הוא בהמשך כממשות, אלא שגורלו עקרו מבית אביו והביאו למרחקים. כאן חשב שנפטר מעול זה: “שם בנכר, בכרך, אין עול, אין דאגות־הבית (מרחוק הכל אחרת!) ואין פחד בלילות” אולם עד מהרה התברר, שלא כך הדבר. הוא רק החליף עול בעול. במקום עול בית־אביו הוא נכנס בעול משפחתו שלו. העובדה, שהנישואים לא יביאו את הרווחה המקווה, נרמזת כבר מתחילתם, באמצעות מוטיב העיניים: השפנים בסל, שבעלת־הבית מביאה מן הכפר “בין יתר צרכי־אוכל”, ושהגיבור מסתכל בהם “בעיניהם הענוגות, המלאות בעתה אפלה”, עתידים להישחט.

הנישואים מביאים עמהם פחדים חדשים: הבעל חרד, שמא לבה של אשתו נוטה אל גבר אחר, אל חברו; פחד פן לא יוכל להגן עליה מפני אימי הרחוב, ויד הבריונים האנטישמיים תשיגה. לאחר המעבר לכפר, המתואר כבריחה משולשת, תופסים את מקום הפחדים הקודמים פחדים חדשים, המתגברים עם גידול המשפחה. הולדת הבן מחזירה את הגיבור־האב אל ימי הילדות, הכרוכים בנשיאה בעול ובסחיבת צרכי אוכל, שכן שוב עליו לחזור ולעשות אותו דבר עצמו, שכבר דימה שנפטר ממנו לחלוטין, ובאותם תנאים קשים. שוב הוא מוצא את עצמו נושא לחם וחלב הביתה, כשמסביב אין בטחון והדרך ארוכה, רחוקה ומושלגת. הגעגועים ל“עיניים ולנהרות” מתגברים והולכים, והתיאור נעשה מעין הירואיזאציה של חיי בעל־המשפחה לעומת חיי הדרור הקלים של הרווק. הנשיאה הקשה בעול מתממשת בדמות “הסבל הזקן ההולך שחוח תחת משאו הכבד” או בדמותה של “אשה גרומה ומרת־נפש הרתומה לעגלת־משא”, שבהם הוא רואה את עצמו ואת חייו. בעיני העוברים והשבים הוא מגלה “ביעותי־תהומות” (כבעיני השפנים בסל), ומוטיב העיניים והנהר מופיע בגילגולו המאיים הרומז למוות.¹⁰⁶ המשכו של תיאור חיי המשפחה ממחיש באפיזודות שונות את עול החיים, ההולך ומתהדק סביב צווארו, עד שאינו יכול עוד לשאתו: מחלת הילד והריצה בלילה בסופת שלג אל הרופא; המחסור והדלות, שבעטיים הוא חייב כספים לרשות, אינו יכול לשלם מסים ונתבע לדין; הנוֹשה פוקד את ביתו ומעקל את “אדרת החורף של האשה”; החנווני מפסיק לתת בהקפה;¹⁰⁷ שוב אין בבית מה לתת בעבוט; האלימות מסביב מתגברת ובעלת־הבית נרצחת בשנתה ונשדדת. מופיע הסיוט של הבן הגדל בעולם אלים זה, שסופו להיעשות לבעל־מום. המוות הולך ומתקרב, אולם שוב אינו נראה נורא כל־כך, שכן הוא טוב מחיים שכאלה. דמותו של האח דוד מנצנצת לפניו, והוא מתקנא בגורלו ורוצה למות כמותו. גם כאן רמז נוסף במערכת הרמזים המבשרים את מותו של הגיבור. ועל כל אלה איבדה האשה את יופיה הקודם, ורק “קולה הלבבי נשאר לה.” בתחינתה־אִיוּמה, שגם בו יש משחק־מילים על המלה “עיניים”, נשמע הד לשינוי, שחל ביחסי הבעל והאשה: “אם לא תשוב עד מחר, אלך עם הילד אל אשר עיני ישאוני!”

הגיבור, המגיע לווינה, אמנם רואה רגע לפני מותו את דמותה, אולם גם את דמותה של הנערה הראשונה שאהב. בהזייתו הוא מפקיד את אשתו ואת בנו בידי חברו־מתחרו.

בסיומו של הסיפור מתלכדים שלושת המעגלים: האנושי־כללי – חוסר־האפשרות להחזיר את גלגל הזמן אחורנית; ההיסטורי־לאומי – הכשלון לברוח מן האנטישמיות; והמשפחתי־פרטי – הכשלון להשתחרר מן העול ומקבלת האחריות, או לפחות לשאתם בכבוד.

אמנות־הכתיבה

בין הלכה למעשה

א. נאה דורש ונאה מקיים

הביקורת נתנה דעתה על אמנות הסיפור של שופמן, ניסחה את הקווים האופייניים לדרך כתיבתו ועמדה על כמה מן האמצעים והטכניקות ביצירתו. סיגנונו המיוחד של שופמן, יחסו למלה, מבנה סיפוריו, קשת נושאיו, מקומו בשורת היוצרים החשובים – כל אלה ואחרים הם מן הנושאים שהביקורת טיפלה בהם.

אולם, הבחנות וסימני־היכר, שניתנו ביצירתו, כמעט שלא התייחסו לאותן רשימות מרובות, המרוכזות בעיקר בשני הכרכים האחרונים של חמשת ספריו, שבהן נותן שופמן עצמו ביטוי להשקפתו על מהותה של הספרות, הצורות שעליה לקבל, הנושאים הצריכים להעסיק אותה, וכיוצא בהן בעיות תיאורטיות מתחום תורת־הספרות, המגלות מִשנה מקיפה ומסויימת ביותר, שאינה חוששת לדחות דעות מקובלות ולקרב דעות בלתי־שיגרתיות, בחינת “דין הנין לי, יתהון לא הנין לי”. לא תמיד מגיעים הדברים לכלל מסכת מונחים ומושגים המנוסחת על דרך ההפשטה. לעתים הם נתונים במסגרת עלילתית כל־שהיא, ויש שהם מנוסחים כקטעי הרהורים, התרשמויות ומסקנות. ואף־על־פי־כן, בהצטרפם יחד הם עולים לכדי משנה סדורה, להשקפת־עולם ספרותית, מקורית ועקבית.

תהייה זו של ג. שופמן על כבשונה של היצירה הספרותית שתי צורות יסודיות לה בכתביו. האחת מתגלה ברשימות המוקדשות לעיון בשאלות ספרותיות טהורות, שבהן בא לידי ביטוי הירהור או מחשבה, הנוגעים למהות היצירה כתופעה אנושית, בלי להיזקק לדוגמה מסויימת. השנייה מתגלה ברשימות, שלכאורה שייכות לביקורת יצירותיהם של יוצרים אחרים, אבל למעשה, יותר משיש בהן כדי ללמד על האישיות הנידונה בה ועל ערך יצירתה, יש בהן כדי לגלות את דרכו של הכותב־המבקר עצמו ביצירתו שלו. שכן, הכתיבה על אחרים אינה אלא אמצעי בידי שופמן לגלות את עצמו לעצמו ולקוראיו, וכך יש גם להתייחס לרבות מדעותיו על טיבן של יצירות אחרים, שכוחן יפה בראש ובראשונה להבליט את טיב יצירתו שלו. לכן מתעכב לעתים הסופר המבקר, בדונו בכתביהם של אחרים, על עניינים, שאינם מרכזיים אצל אותם סופרים, ולא בהם ייחודם ונקודת מרכזם, אבל הם קרובים ביותר לרוחו של הכותב, ומשגילה אותם נתחבבה עליו, בזכותם, כל היצירה כולה וכותבה, שכל כך יפה היטיב לראות ולתאר, כשופמן עצמו…¹⁰⁸

לקורא הבקי בסיפורי שופמן יש עניין מיוחד להכיר את “דברי העיון”, לא רק בשל מקוריותם ורעננותם, אלא גם כדי להיווכח אם הסופר עצמו עומד בסיפוריו באותן דרישות, שהציב לספרות ולנושאיה, אגב ביקורת יצירתם של האחרים או במסות־ביקורת, שההלכה הספרותית עומדת במרכזן. כלומר, האם ההלכה והמעשה עולים בכתביו בקנה אחד? התשובה על שאלה זו היא חד־משמעית: שופמן הוא נאה דורש ונאה מקיים, וסיפוריו מקיימים במלואם את משנתו האסתטית ועומדים בדרישות, שהוא דורש מן הספרות ויוצריה, באופן שהם מהווים דוגמה לאחדות ההלכה והביצוע. אמנם ניכר, שהמספר קדם לבעל־ההלכה, והעשייה הספרותית השפיעה על תפיסת הספרות שעוצבה בבית היוצר, אף־על־פי־כן אין כאן הצטמצמות בדל"ת אמות של ראייה פרטית צרה וחד־צדדית, אלא תורת־נוי כוללת ומקיפה שחותמה של האישיות היוצרת המקורית טבוע בה.

ב. “הכתיבה כשהיא לעצמה”

שופמן כופר ביכולתו של המבקר המקצועי להתרשם התרשמות של אמת מן היצירה שלפניו, שכן, לדעתו, אין ניתוח ביקורתי חריף בא אלא כדי להסביר את הרושם של המבקר “ומי יערוב לנו בעד טיבו של החומר המתרשם? מהיכן ניקח את האמון בו בזה?” “במקרים כאלה על כרחנו אנו נזקקים לדעתו של אבטוריטט־משורר.” “האמיתי מכיר את האמיתי בעד כל האסכולות והמרחקים…” (“קריטריון”), “אבל גם המשוררים, המשוררים הגדולים, שגם מוח להם, בבואם לדבר על ענייני שירה ויצירה אינם אומרים את הטעון אמירה” (“לא תמצא”). הכתיבה אינה “עשייה בידיים”, אלא היא פרי הרגשה, אינטואיציה, הארה, רוח הקודש, ולכן “האינטלקט גרידא אינו מספיק בשביל הבנה בענייני שירה ויצירה” (“שתי דוגמאות”). מכאן ברורה התנגדותו ל“ביקורת של ‘דרך־המלך’, הביקורת הרשמית, הביקורת הבנאלית, הפרשנות הדוקטורית־פרופסורית, זו, שהכל מחוור לה, שהכל כה פשוט אצלה” (“עם הספר השמיני של כל כתבי ברנר”).¹⁰⁹ בכתיבה יש מסתורין, סוד, שאינו ניתן להיגלות. ורק אלה מקנים את הזכות לכותב להיקרא בשם “משורר”, תואר, ששופמן מייחס לו חשיבות רבה ומבדילו מן “אמן”: “המשורר מותח את השעון מבפנים, והאמן מושך במחוגיו” (“אל תאמר ‘אמן’ אלא ‘משורר’”), כשם שהוא מבדילו מן התואר “פייטן”, ש“כתיבתו עבודה, עבודת־פרך אמנם, ולא יצירה” (“מחוסרי מעט”). היצירה הספרותית צריכה להשאיר בצל דברים לדמיונו של הקורא, עליה לרמוז, לא לגלות הכול: “יצירה פיוטית אינה עבודה מדעית, שתפקידה להפיץ אור על כל הצדדים.” אם מפרשים גם את הצד שכנגדה ומראים מה שחייב להישאר סמוי, “כי על־ידי־כך אנו מפסידים את כל הסודי, את כל… המיסטי שבדבר, אם אתם רוצים דווקא במלה זו, שאני שונא אותה כל כך” (“מצד אחד”).

ואמנם, אחד מסימני־ההיכר המובהקים של הסיפורים הוא הרמז הניתן בהם, שכוחו בכך שאינו חד־משמעי, ניתן להתפרש לכמה פנים, משאיר את הקורא תוהה על הנאמר ומתאווה לחזור ולקרוא, וכל קריאה חוזרת מביאה עמה גילוי נוסף במשמעות הדברים. אחד האמצעים המכוון להכריח את הקורא לחזור ולקרוא לשם הבנה אחרת, ואולי אף בניגוד למה שהבין עם קריאה ראשונה, הוא הסיום על דרך הפואנטה, המשחיזה את המסופר ומאירה אותו באור חד.¹¹⁰ דרך אחרת של רמז, המוותרת על האמירה המפורשת, היא זו המתארת גיבור בשלב מסויים של חייו, ולאחר מכן בשלב מאוחר יותר, שלכאורה הוא מפתיע, בלתי־צפוי וללא קשר לשלב הראשון. ברם, בקריאה חוזרת מסתבר לקורא, כי אותו שלב מאוחר אכן נרמז כבר בתחילה. אם כי בעקיפין ואין לו אלא להתפלא על עצמו שלא עמד כבר מבראשית על מהלך־הדברים הצפוי. כך, למשל, בסיפור “הניה” הנפתח בתיאור אידילי של נערת־כפר בת שתים־עשרה, ילדת־הטבע “שאין כמוה בבנות ליופי ולחן”, ומסתיים במותה של נערה זו בבית־הזונות עוד לפני שמלאו לה 20 שנה. סוף זה, הנראה כבלתי צפוי, מתגלה כ“טבעי” לאחר קריאה חוזרת בחלקו הראשון של הסיפור, כאשר הקורא נותן דעתו על תיאורה של הניה והימשכותה לנערים ולעיר הגדולה; על אביה הדואג לחצרו ולמשקו, אבל אינו שומר על בתו; על הבית הנאה והמסוייד, שחלונותיו פרוצים; על הרפש הנדבק לרגליה, של הניה, ועל חוסר מנוחתה המתמיד ואהבתה להתכנס ולהסתתר בחיקו של חפץ כלשהו.¹¹¹ למעשה, כמעט כל סיפוריו עיקר כוחם במרומז שבהם, במסקנה שהקורא צריך להגיע אליה בכוחות עצמו על סמך פרטים שונים, הנמסרים לו בצורה אובייקטיבית, שהוא צריך לארגן אותם במחשבתו מחדש ולהשלים את החסר, בבחינת וד"ל. עם זה, צריכה היצירה להיות מובנת ולא להוליך שולל את הקורא, המבקר והכותב גם יחד. “מישהו הטיל לתוך חללו של עולם להג מנוקד – ‘וילדו כל הצאן נקודים’ בדמותו־כצלמו.” "ורבים, בכל זאת, קוראים את כל אלה, אינם מבינים כלום לחלוטין, מושכים בכתפיהם – ומתפעלים. מין פסיכוזה כזו – ואנשי המדע, שאומנותם בכך, יתנו אל לבם… (“למהות הגרפומניה”).

ג. כוח־ראייה מיוחד

“מה בעצם אנו דורשים מהמשורר?” שאלה זו חוזר שופמן ומציג לעצמו, אם במישרין אם בעקיפין, ותשובתו עמו: “אנו דורשים ממנו אותו דבר, שנבוכדנאצר דרש מדניאל, היינו, שיזכיר לנו את חלומנו הנשכח, כלומר, אשר הרגשנו והירהרנו במעומעם, אותו עליו לומר במפורש” (“אנת מלכא חזה הוית”). כדי שהיוצר יהיה מחונן בסגולה זו, עליו להיות מצוייד בכוח־ראייה מיוחד, השונה מזה של האדם שאיננו יוצר. כאן חורג שופמן מן התפיסה המקובלת על המבקרים, המשבחים סופר בשל עינו החדה. סופר כזה, לדעתו של שופמן, רואה את הכל, היינו, אינו מבדיל בין העיקר לבין הטפל, “אינו מבחין בין הפרטי ובין המשותף לרבים”. חסר לו למספר, במקרה כזה, חוש־ההבחנה – להבחין בין הפרטי, שהוא פרטי ממש, אך ורק שלו, ובין אותו הפרטי שהוא משותף לרבים, לכל" (“פרטי ומשותף לרבים”). לא “בעין חדה” צריך היוצר להיות מחונן, אלא “מעורפלת צריכה להיות העין, הוזה, רואה ואינה רואה. כלפי רובם של הדברים על היוצר להיות עיוור לגמרי. וזהו סוד עיוורונו של הומירוס וסוד חרשותו של בטהובן. הראשון לא ראה מה שלא כדאי לראות, והשני לא שמע מה שלא כדאי לשמוע. לא בראייה כבשונה של יצירה אלא… באי־ראייה” (“עין חדה”).¹¹² אבל אין להבין ראייה זו שלא כהלכה. יש במושג זה משום משמעות קדמונית, מקראית: “כי לנביא היום ייקרא לפנים הרואה” (שמואל א' ט', 9). ראייה זו היא בבחינת “התגלות”, זוהי ראייתם של “הבלטריסטים הגדולים, שכתבו דברים נצחיים, לא הביטו ועל כן ראו” (“ראייה מתוך פיזור הנפש”). מבחינה זו, שופמן הוא אחד הרואים הגדולים שבספרות העברית, ולא לחינם הדגישו רבים מן הכותבים עליו תכונה זו שבו.¹¹³ שופמן עצמו מכתיר את ברנר באחת מרשימותיו עליו בתואר נכבד זה “הרואה” (“הרואה”).

ראייתו של שופמן עצמה יש בה מן התכונות הללו, היינו, יכולת הבחירה של הפרט המסוים, שבכוחו לייצג את המציאות כולה. למעשה, כל סיפוריו מדגימים כוח־ראייה זה, המבליט פרטים ואפיזודות קלי־ערך לכאורה, שעינו של אדם רגיל פוסחת עליהם, ואילו בידי היוצר הם מתעצמים עד־כדי יכולת לשאת על גבם את המציאות כולה ולהמחיש את דרכי התנהגותו של האדם בעולם. שופמן מגלה תכונה יסודית זו בכתיבתו שלו בדרך עקיפין, אגב כתיבה על אחד מסיפורי טולסטוי, בהביעו את דעתו נגד הכתיבה רבת־הכמות, הגוררת אחריה גיבוב דברים שאינו משיג את העיקר. על דעתו זו חזר לא־אחת בדברו על יצירותיהם של אחרים ואף קיים אותה ביצירתו. אצל טולסטוי מושג “עיקר” זה על־ידי “הסרפד”, המתואר בשעה שהגיבור רץ לפגישה עם בת־הכפר. “על־ידי סרפד זה מוסר לנו טולסטוי את כל נשמת הסיטואציה: הלהיטות, המבוכה, וגם עצם שייכותו לכאן, לספירה הארוטית, של עשב רענן ועוקץ זה…” (“הסרפד”).¹¹⁴ פרט זה משך את תשומת לבו של שופמן, משום שזו דרך התיאור שהוא עצמו נקט, היינו בעקיפין, במרומז, על־ידי הסטת המבט לעניין צדדי, כביכול, החוזר ומאיר את הסיטואציה המרכזית או את הגיבורים באור חזק יותר, נאמן יותר.¹¹⁵ כך, למשל, מתרכזת כל האכזריות והחייתיות של ה“טבטונים” באופן שבו הם טובחים עגל רך, “אצלי הדבר, כאילו אני חותך לחם” (“טבטונים”),או “דוקרים” שפן (“אור חדש”) או גודעים עץ (“יהודי זקן”).

ד. אהבת הקיצור

תכונת־שתייה אצל שופמן היא כידוע, אהבת הקיצור. שופמן עושה את הקיצור כאחת מאבני־הבוחן לגבי ערכה של כל יצירה ספרותית. יצירה ארוכה חשודה עליו מראש, וברשימותיו העיוניות הוא חוזר כמה פעמים לעניין זה.

ספרו של ריימונט “האיכרים” דוחה אותו בשל כמה תכונות שבו, ובראש־ובראשונה בשל אריכותו: “על פני ארבעה כרכים, כרכים עבים”. אין שופמן יכול לתפוס כיצד יכול אדם לכתוב כל־כך הרבה, מדוע אין הוא מסתפק בדיבור הקצר, “הרי הכל משעמם כאן מאוד”, ומסקנתו, שלמלרות כמה תכונות שליליות ומגרעות בדרך הכתיבה ובאופן הראייה שלו, הרי “זה היה בדרך־כלל סיפור־אידיליה טוב, אילו היה ספר אחד. אבל ארבעה ספרים? ארבעה ספרים עבים? ברם, בחוגים ידועים יש התבטלות בפני הכמות, ‘אפוס!’ – אומרים לזה בדחילו ורחימו – ‘אפּוס!’…” (“הפולנים – משוררים קטנים”). ברשימה עוקצנית בולטת ובכותרת, המתגלית כאירונית מובהקת, כתב שופמן כנגד “אנשי העבודה”, אלה שבמקום אחר קרא להם פייטנים, ה“מציפים את העולם ברומנים ארוכים, שאין להם סוף, בטרילוגיות, בדרמות, בחזיונות, בטרגדיות, שמטמטמים את המוחות והלבבות וחומסים את הזמן היקר כל־כך.” סופרים אלו “אנשי העבודה”, לועג להם הכותב ומסיים בקריאה נוקבת: “אבל – הלוואי והיו עצלים!” (“אנשי העבודה”).¹¹⁶ לבעלי ה“יריעות הרחבות” נטפל שופמן לא פעם, ותמיד לא ביד רכה, אלא בהבעת דעה מפורשת כנגדם: “השאלה היא אם הם נותנים לנו משהו, אם הם מעשירים את עולמנו במשהו.” ומסקנתו: “בשליטה בטכניקה ובכוח תיאור בלבד לא סגי. הם יודעים לכתוב, אבל זה עוד לא הכל. שאר־רוח אין. התוכן לא מעלה ולא מוריד ופעמים גם מוריד ומוריד. אנו סוגרים את הספר ויוצאים עניים משהיינו” (“יכולת ונתינה”). שופמן מנסה להבין את “הפסיכולוגיה” של סופר־ארכן מסוג זה, “האוהב את עצם הכתיבה. כתיבה לשם כתיבה”. “מכאן כל הטרילוגיות והרומאנים הארוכים מטיפוס מסויים וכו', המכניסים מהומה לתוך בתינו והמטמטמים את המוחות והלבבות. כל אלה אינם אלא פרי התאוה לעצם הכתיבה. כתיבה לשם כתיבה” (“הכתיבה כשהיא לעצמה”).

דברים בוטים אלה בגנות הרומאנים הארוכים יש לראותם, בראש ובראשונה, כהסבר שנותן שופמן לכתיבתו שלו, כהעמדת דרך כתיבתו המיוחדת מופת לרבים ועשיית שביל־היחיד שלו כדרך־המלך היחידה. ודאי, אין לקבל קריטריון זה של כמות הכתיבה ואורך הספר כמודד אחד ויחיד בהערכתה של יצירה, ולמעשה אף שופמן עצמו אינו עושה כך. בכל אופן הוא שמח מאד, כשמצא ברשימות הביקורת של ברנר, הנערץ עליו, דעה דומה לשלו בעניין אריכות וקיצור ביצירה, דעה, שהיא בגדר אפיזודה אצל ברנר, וספק אם אמנם נתכוון למה ששופמן מייחס לו: “הנה כי כן הביע פעם ספקות בנוגע לרומן, בנוגע לערכו האבסולוטי של הדבר הגדול, אף־על־פי שהוא עצמו היה חניך הרומאנים הרוסיים הגדולים וכתב בעצמו דברים גדולים ואהב לקרוא דברים גדולים.” וכאן באה הציטטה מדברי ברנר, שיש בה בעיקר מהירהורי־לבו של הכותב, שמצא בהם מה שביקש למצוא: “וכי אמת המציאות היותר עצמית, היותר חיונית, היא דווקא בתמונות קטנות הניתנות קרעים קרעים, נטפים נטפים, מן החיים…” (“עם הספר השמיני של כל כתבי ברנר”), לי נראה, שאין ברנר מדבר דווקא על אריכות וקיצור, אלא על הדרכים לתפיסה נאמנה של המציאות. בכל אופן, פירוש כזה של ברנר המבקר, ששופמן נמשך אליו ומאמין בו, נותן הצדקה ליחסו אליו, כשם שביצירות ארוכות, שבכל זאת מוצאות חן בעיניו, הוא מחפש אותם דברים המתאימים לדרכו שלו ביצירה. יצירתו של טולסטוי נתכשרה בעיניו בזכות משפטים “שופמניים” טיפוסיים שהוא מצטט אותם, והם נראים כאילו נלקחו מאחד מסיפוריו: “ה’כותונת שהתבלטה נואשות בשרווליה' (באותה סופת־שלג ב’אדון ועבדו') או את ‘הירח הפגום, שהאיר דבר־מה שחור ואיום’ (אחרי כיבוש קאטושה ב’התחייה')” (“עוד מסביב לטולסטוי”).

שופמן, שהוא ממעריציו הנלהבים של מנדלי ואף הקדיש לו כמה וכמה רשימות ביקורת, מבליט ביצירת מנדלי אותם פרטים, שיותר משיש בהם גילוי מנדלי לקורא, יש בהם כדי להכיר את דרכו של שופמן. מכל יצירתו הוא מבליט את סיפורו הקצר “ליום השבת”, “זה שלפי צימצומו וצלילותו אינו אלא מין שיר בפרוזה.” מכל תיאורי הילדוּת, שמתאר מנדלי, מבליט שופמן אותו פרט, שגם הוא בחר לתאר אותו בכמה מסיפורי “לפנים בישראל” שלו. את הילד המתבנן במעשי הנפח; ומתיאורי הטבע מציין הוא את “פרצוף האדם”, שראה מנדלי בסוס, תיאור המזדהה עם התפיסה העקרונית שלו על נוף וטבע בספרות, שעוד נייחד עליה את הדיבור. אבל את השיא ביצירתו של מנדלי רואה שופמן באחד התיאורים, שיותר מכל הוא מבטא את תפיסת העולם של שופמן, הרואה את החיים והמוות, האור והחושך פתוכים זה בזה ומתעצמים זה מכוחו של זה. ברם, אצל מנדלי אין תיאור זה אלא בגדר אפיזודה בלבד, ששופמן תולה בה הרבה יותר משיש בה, ומשעשה כך, נתקבלה בזכות זו על דעתו גם שאר יצירתו הארוכה של מנדלי. הקטע שהוא מצטט לקוח מן “הפתיחתא” ל“בימים ההם”, והוא תיאור סערת הגשם שהיתה באביב, הקשורה אצל הילד המספר בראשית הכרת עצמו.¹¹⁷ מסקנתו של שופמן מתיאור זה, שהוא מצטט ממנו פסוקים נבחרים בלבד, אינה נובעת בהכרח מתוך תיאורו של מנדלי, אבל היא הולמת יפה את ראייתו היסודית של שופמן:

ה. פנס ביער

אם ליצירתם של סופרים־ארכנים צריך שופמן למצוא “הכשר” לעצמו באהבתו אותם בדמות קטע תיאור הקרוב לרוחו, הרי ביחס לאותם סופרים, שדרך הסיפור הקצר דרכם, אין הוא זקוק לכל הצדקה ומגלה את יחסו הנלהב אליהם בכל לבו. אולם גם כאן התכונות העיקריות, שהוא מציין בדרך כתיבתם הן, למעשה, בבואה לאופיה של כתיבתו. הקרוב ביותר לרוחו הוא פטר אלטנברג, שאת מבחר כתביו תירגם לעברית, וברשימות שכתב עליו התווה את תכונות כתיבתו ואופן ראייתו את העולם, והדגיש את “קרבת־הרוח” ואת יחס האהבה המיוחד שלו אליו. תכונות שמנה שופמן באלטנברג יש בהן הרבה מן האופייני לעצמו, כמו: היסוד הארוטי בכתביו, מקומו של היופי הגופני, החיים הפעוטים, היושר, האווירה האינטימית, יסוד הווידוי שבהם ועוד (“פטר אלטנברג”).

על־אף זיקתו העמוקה לסופר זה לא הסתיר שופמן את כעסו, בכל פעם שמישהו השווה אותו אליו וראה בו את תלמידו המובהק. הכינוי “אלטנברג העברי”, שהודבק לו, היה לצנינים בעיניו, ולא פעם טען (במכתביו לידידיו), שהוא כתב כדרך שכתב, זמן רב לפני שהכיר סופר זה.

ברשימתו “ש. שלום, ריפרוף על טיב שירתו למלאת לה כ”ה שנים" הוא מצטט משיריו אותם טורי־שיר, שבהם מתמצה ראייתו היסודית של שופמן עצמו ביצירתו: “צהל לקראת חיים / וצהל לקראת המוות.” או: “אֵי הכיעור ואֵי הפאר?” והוא מציין את “האחדות השרשית שבהוויה” בתפיסתו של ש. שלום ואת דרך טיפולו “בדברים שבצינעה”, אשר “מזדככים אלה תחת קולמוסו ואינם מעוררים בלב הקורא סלידה כלשהי.” ציונים אלה הולמים ביותר את סיפורי שופמן על “קצווי הכרך” ועל נערות־הסימטאות, והמובאות משיריו של ש. שלום יכולות להתנוסס כמוטו בראש רבות מיצירותיו, שבהן תאוות החיים מתגברת לנוכח פני המוות, והיופי קורן דווקא מתך הרשעות והניוול.¹¹⁸

גם ברשימתו על זכרונותיו של היינה מבליט שופמן פרט, המשקף את עצמו: “היינה ובת התליין”. זהו תיאור אהבתו הראשונה של היינה לבתו של תליין, אשר מקצועו של אביה הוא שמשך את דמיונו של היינה והשפיע על אופן הסתכלותו בה בצל חרב התליין. גם הנשיקה הראשונה שנשק לה נתרחשה תחת להט החרב, שהחזיקה בת התליין בידיה. דמותו של התליין תוארה לא־אחת בסיפורי שופמן, ובדרך־כלל כדמות אנושית אהודה. דמותו של “לנג” התליין, למשל, מתעלה לדרגת סמל אנושי כללי לכל הוויתו של האדם בעולם: “הרי זה יסוד האור, שנאבק עם יסוד החושך.” “היום היה זה, שנלחם עם הלילה. הפנס החשמלי בעבי היער.” ולא לחינם בחר דב סדן במסתו על ג. שופמן משפט זה ככותרת, המבטאת את תמצית השקפתו של שופמן על החיים.¹¹⁹ ברשימתו “תליינינו – ידידינו”¹²⁰ אין המדובר בתליין של ממש, אלא במעקל־רכוש, המגלה יחס אנושי ומשוחח עם הנידון לעיקול שיחת־רעים אינטימית ונרגשת, כביכול. כך משוחח הרוצח עם קרבנו לפני שהוא מבצע בו את גזר־הדין, ולשיחה מעין זו יש טעם מסוג מסויים: “והיכן, היכן יחוש לב־אדם מפרפר לעומתו, אם לא אצל קרבנותיו?” למרות השיחה הידידותית אין איש משלה את עצמו – הוא יחזור. לאהבה מול החרב השלופה יש טעם מיוחד. אצל היינה חרב זו היא ממשית, ואילו בסיפורי שופמן חרב זו היא לעתים מטאפורית, אהבה על עברי פי פחת, אהבה על פי התהום לנוכח פני המוות.¹²¹

ברשימתו “על אמיל זולה”, לרגל הופעת ‘אני מאשים’ בעברית, מבליט שופמן אפיזודה אחת מתוך ‘ז’רמינאל’, שבה הוא רואה “מציאות – סמל”. זוהי “הפגישה בבטן האדמה בין שני הסוסים: בין הסוס הצעיר, שהורידוהו זה עתה, ובין הסוס הזקן העובד כאן, בחושך, זה שנים הרבה.” פגישה זו, לדעתו של שופמן, היא סמל למצבו של האדם בעולם: “כי כלום אנו כולנו בסדר־עולם זה, אנו כולנו, מסוּבלי דאגות פרנסה כל ימינו, רואים את השמש?…” משמצא פרט סמלי כזה אצל זולה, נתכשרה בזכותו יצירתו כולה, ומה עוד שקיימת ביניהם גם קירבה שבנושא, שכן שופמן, כזולה, “סקר בחוש את כל מחשכינו הפנימיים ויצרינו האפלים”. ונושאים אלה, “התיאורים הדראסטיים, מזוקקים בראייה עליונה, אינם פוגעים. עם הכורים חצב בגלמי החומר השחור.” ברשימתו “איש המרתף” מתאר שופמן איש זה, העובד במחצבה הסמוכה, “וכעבודתו כן הוא: כבד, קודר, עיניים פוזלות לו, עיני אדם שלא מן היישוב, עיני ליסטים.” אולם רק האדם יראה לעיניים. למרות עבודתו הקשה ולמרות עייפותו התמידית, רך ועדין הוא בפנימיותו: “אביהם עוד לא הרים ידו עליהם מעולם. איני יכול, הוא אומר, להכות ילד. אינו יכול!…” כך גם בסיפור “האחד” מתגלה הפושע הגדול כאב מסור ודואג, ועיניו טובות כעיני מנקה־ארובות. ובסיפור: “שְחור” ילדיו של מנקה־הארובות נאים ויפים ונמשכים, למרות רצון הוריהם, למקצוע אביהם, “מְשחור יצא מבהיק ונאה.”

ו. ההמון

בסיפוריו של שופמן מופיע ההמון בדרך־כלל כגוש אכזרי, אטום, חסר־רגש, בעל־יצרים, אשר ייסורי הזולת משמשים לו חומר לסיפוק סקרנותו והעשרת עניינו בחיים. הביטוי: “ההמונים הסקרנים” חוזר בסיפורים רבים. בביקורתו על יוצרים אחרים מחפש שופמן בכתביהם תפיסה ודרכי עיצוב דומים, ורק בדרך זו יכול הוא לחוש קירבה אליהם ושיתוף שבלב. כך, למשל, הוא מבליט אצל פושקין את הנקודה המרכזית, שלדעתו רוב הכותבים עליו הלכו סחור־סחור ואליה לא הגיעו:

קל להטות את ההמון מקיצוניות אחת לחברתה, וגם בכך חשיבותה של היצירה האמנותית הטובה, שבכוחה ליצור הזדהות בינה לבין ההמון (“ההמון”). גם ברשימתו על “אנדרסן” בעל האגדה, הרחוק לכאורה מן המציאות ומן החיים הממשיים ורחוק עד מאוד משופמן, מדרך הסתכלותו בעולם ומכתיבתו, הוא מצליח לגלות מתחת למעטה האגדות שלו את “תמציתה של המציאות העירומה”, ומכל יצירתו מבליט הוא קטע, שנדמה כאילו צוּטט מתוך יצירתו של שופמן עצמו:

תיאור דומה נמצא אצל שופמן עצמו בסיפוריו: “השניים”, “תלוי”, “גיבור”, “פחד וסקרנות”, “אין מה לראות”, ועוד. כך הוא מסביר, למשל, את אחת התופעות ההיסטוריות ביחס שבין ישראל לאומות העולם: “יש בטבע האנושי משהו,המתקשה לוותר על ראיית פירפורי הזולת…” לכן אין הגויים שמחים על תקומת מדינת ישראל (“לכאורה…”).

ז. בין הוויה לבדיה

אחד הקריטריונים, המשמשים בידי שופמן להערכתה של יצירה ספרותית, הוא היחס בין החוויה לבדיה, כאשר היסוד הראשון עדיף מחברו. “בכל יצירה ספרותית אנו מבחינים בין חוויה ובדיה” (“רסקולניקוב”). הנחתו היא, כי היוצר חייב להתנסות במה שהוא כותב עליו, וכי ביצירת־אמת ניכרת החוויה האישית של הכותב. לכן הוא תוהה על ‘החטא וענשו’, יצירה "שחותם המציאות טבוע בה, אולם אינו מוצא נקודת־אחיזה לכך, שאמנם מונחת ביסודה חוויה אישית ממשית, ולא נותר לו אלא לייחס הצלחתה על חשבון גאונותו בלבד של דוסטוייבסקי. אבל זהו יוצא מן הכלל, ואילו לגבי יצירות ויוצרים אחרים פוסק שופמן, כי “ספרות הסבל והייסורים צריכה להיווצר רק על־ידי אלה שנתנסו בכך. רק הם רשאים!” (“רק הם רשאים…”) אחרת פסול הדבר כמעשה־יצירה, שכן זוהי מלאכה שהעיקר, החוויה, חסר בה.¹²²

מתוך השקפה זו הוא מטיל ספק באפשרות לתאר את המוות בספרות (“תיאורי מוות בספרות”), ומסביר את הצלחתו של אנטוקולסקי היהודי בפיסול דמותו של “איוואן האיום” בכך ש“דווקא אמן יהודי מסוגל לחזות את ‘האיום’ ההוא כהלכה.” (“אנטוקולסקי”). שופמן מבין לנפשו של טולסטוי, המספר בזיכרונותיו “כיצד פנה פעם אל הרשות והתחנן: השליכוני אל התפיסה או שימו חבל בצווארי! יחד עם קול הצדיק אנו שומעים כאן את קול הצייר־הסקרן” (“עזבונו של טולסטוי”). שופמן מסביר את המניעים של סופרים גדולים העוזבים את שולחן הכתיבה ומתייצבים בראש תנועות לוחמות, בעיקר בכך שהסופר רוצה לחזות מבשרו את שהוא כותב. מתוך תפיסה זו מחשיב שופמן ביותר את “המימוארים”, מרבה להתעמק בזיכרונותיהם של סופרים ושל הקרובים אליהם, עד־כדי־כך שלעתים הוא מבכר את ה“זכרונות” על פני ה“יצירות”, כיוון שבהם מתגלית המציאות בעירטולה (“רומניסטים ו’זכרונותיהם'”). אחת הסיבות להערצתו את פטר אלטנברג היא בכך, ש“הקו היסודי של שירת אלטנברג, זה שאוצל לה מעין נשימת קודש, הוא הווידוי” (“פטר אלטנברג”). אבל גם ה“זכרונות” אינם נקיים מפיוט, ולכן הצורה שבה משתקפת המציאות כמות־שהיא יותר מכל היא – היומן, שאדם כותב בינו לבין עצמו בלי כוונה לפרסמו ברבים באחד הימים. שופמן מסביר את התעניינותו בסוג זה ברצונו להציץ “דוקא אל אותו אפור חסר־צורה”, היינו החוויה האישית, שממנה צמחה היצירה, שאחד ממניעיה הראשיים, לדעתו, הוא “בריחת הפייטן מחיי יום־יום שלו” (“יומנה של אשת דוסטוייבסקי”).¹²³ מנקודת־השקפה זו מובנת גם רגישותו לסוג מסויים של נושאים, שאסור לכתוב עליהם: “יש חוויות נוראות שלא ניתנו להיות חומר ליצירה, מפני שהן כואבות יותר מדי, מפני שקשה לגעת בהן, מפני שקשה להרהר בהן, מפני שההירהור הראשון ממית תיכף את כוח היצירה גופא..” (“יש חוויות…”), אחרי השואה שוב אין לכתוב כדרך שכתבו פעם, ואף לא כדוגמת הסופרים הלועזיים: “שוב אין אנו יכולים ואין אנו רשאים לתאר באהבה פינה נכרית, על נופה ואנשיה, תהיה אשר תהיה” (“נסתתמו מקורות ההשראה…”).

השקפה זו על הצורך בהתנסות אישית בחוויה כתנאי ליצירת־אמת, בניגוד ל“אילוזיה” (“אילוזיות”), מתממשת הלכה למעשה בכל יצירתו של שופמן, וכל הנושאים, המקומות, האנשים והחוויות, שעליהם הוא כותב, יש להם אחיזה בתחנות־חייו ובנסיונות שהתנסה בהם. גם זו דרך־עקיפין להסברת דרכו שלו ביצירה.

להשקפתו זו, המייחסת חשיבות עקרונית לחוויותיו הפרטיות, נתן מדי פעם ביטוי, על דרך ההומור, במכתביו לידידיו. כגון: מכיון שהוא שירת בצבא, הרי הכלל הוא, שסופר טוב יכול להיות רק מי ששירת בצבא (אצ"ג, ולפובסקי); או, לאחר שנעשה לו ניתוח טחורים קבע, שכל הסופרים הגדולים היו בעלי טחורים (דוסטוייבסקי, צ’כוב ושלום שטרייט), ועל כן יש להתפלא איך לטולסטוי, שהיה בעל־כשרון, לא היו טחורים.¹²⁴ וכן היה מודע לדרכו להפוך את הסובב אותו לחמרי־הגלם של סיפוריו ו“איים”, על דרך ההומור, על אלה המציקים לו בענייני כספים ושאר פגעי יום־יום, שהם עלולים לשמש “כחומר ביד היוצר” (“הדברים המפריעים”).

ח. נוף ואדם

סימן־ייחוד נוסף לסיפורי שופמן הוא דרך הצגתו את הנוף, שבתוכו פועלים גיבוריו. ברוב סיפורי שופמן, ובייחוד בקצרים שבהם, תיאורי הטבע הם מצומצמים ביותר, אינם עומדים ברשות עצמם, אלא פונקציונאליים במהותם. אין הם באים לשמש רגע סתמי למתרחש ואף לא לבטא משמעות משל עצמם, אלא לבטא את אופיו של הגיבור בצורה עקיפה. הנוף אינו תפאורה, אלא מעין הרחבה של דמויות הגיבורים. תיאורי־הטבע כשהם מסופרים מעיני מספר, שאינו בעל תפקיד בסיפור, יש בהם כדי לרמוז על מה שעתיד להתרחש במהלך העלילה, וכשהם נראים מעיניו של אחד מגיבורי הסיפור, יש בהם כדי לבטא את הנעשה בקרבו פנימה. פתיחתו של הסיפור “תלוי”, למשל, מתארת יום שרב בכרך, אבל יש בתיאור זה רמזים לאווירת המוות השלטת בסיפור כולו, הפותח בלוויה, ומסתיים בלוויה. עיקרו של התיאור מיועד להמחיש את השינויים, החלים בחומר ממוצק לנוזל, מהרענן לקמל, והרמזים למוות, השוכן בקירבת מקום, מובעים על־ידי הכינוי הבלתי־רגיל לפסלים המתנוססים בצלעי החומה, וכן על־ידי תיאור האדמה החפורה, המעוררת אסוציאציה של הכנת קבר למת: “גגות־הפחים, אבני־הכביש וגוויות־השיש העירומות שבצלעי החומות, היבהבו כמו עופרת נמסה, ונעים היה להביט אל העפר השחור שהחל נחפר מבטן־האדמה, מקום שם תוקנו צינורות־המים.” בסיפור “בשרב” מתאבדת הגיבורה, שנסעה לחפש את נעוריה ולא מצאה אותם, בטביעה, בהתנפלה אל הנהר. סיום זה נרמז כבר בפתיחתו של הסיפור בתיאור העיר, שאליה משתוקקת הגיבורה דוֹרה לנסוע, “ראשית, מפני שיש שם נהר (היא תלך רק להתרחץ ושם…)” ואחר־כך, כשהיא נוסעת ברכבת, היא חושבת על העיר שבה היא גרה ועל העיר שאליה היא נוסעת, ולאחר שהקורא כבר יודע את סופה, מקבלות מחשבותיה אלה נימה של אירוניה טראגית: “שנה ומחצה התענתה תחת ידי הגבר האהוב והאכזרי הזה בעירו הזרה, היבשה, חסרת־הנהר. מה מתוקים הם מימי־הוויסלה בעיר ק־ב! רק להתרחץ תלך, ושם…”

דוגמאות כאלה רבות הן מאוד בכל יצירתו של שופמן ונובעות מתפיסה מסויימת ומיוחדת של תפקיד הנוף ודרך תיאורו ביצירה הספרותית, כפי שנוסח כמה פעמים בדברי־העיון שלו, בין בדונו על יצירותיהם של האחרים ובין במסות העיוניות. במסתו “נוף ואדם”, אגב התפעלות מדרך תיאור הנוף הרוסי אצל טולסטוי, קובע שופמן את “האני מאמין” שלו בעניין זה, שהוא מקפיד לקיימו בכל כתביו:

שיעמום כזה מוצא שופמן ב“האיכרים” של ריימונט: “מה, מה יכול להביאנו כאן לידי התפעלות? שירת הטבע החוזרת ונשנית לבלי שיעור ולבלי קצב, עד לבלי ראות ולבלי זכור כלום?” (“הפולנים – משוררים קטנים”). ולעומת זה מוצא שופמן, דווקא “בספרותנו הרבה יותר מאשר אצל סופרי אומות העולם” (“רגישות כלפי הטבע”). הסיבה היא, לדעתו, הכנסת האדם לתוך תיאורי הטבע, ולכן: “שם תיאור חיצוני, ואילו כאן – התגלות!” כדוגמת־מופת לתיאורי טבע כאלה מביא שופמן את מנדלי (“רגישות כלפי הטבע”, “הכרך האחד”, “‘נטפי מטר גדולים’…”, אתמול בפורים…" ועוד). תפיסה זו של הנוף בספרות משפיעה גם על דרך ראייתו את הנוף במציאות, שגם אז הוא נתפס כסמל לאדם השרוי בתוכו. כך הוא מתאר את ביקורו ב“מקום מגוריו האחרון של ברנר”, רואה את הבית, החצר ואביזריה, את האדמה, את העצים המעטים, ומסיים: “ומאחורי כל אלה – הכנסיה הרוסית על צלילי פעמוניה, סמלי הדבר לגבי ברנר, שלכל מקום שהלך עברו הרחוק הלך עמו.”

על דרך זו רואה שופמן את עיקר גדלותו של צ’כוב בכך, ש“האהבה, הנוף והמוות התלכדו אצלו להרמוניה עליונה” (“על צ’כוב”). כך הוא מצטט קטע תיאורי מתוך סיפורי מופסן על יער קודר, שבו נאנסה ונרצחה ילדה בת שתים־עשרה: “הוא (הפושע) רץ על פני האיזוב הלח והרך, ושפעת עורבים, שבאה ללון בראשי האילנות הגדולים, המריאה לשמים כצעיף אֵבל ענקי המתלבט ברוח…” (“על מופסן”). מעניין להשוות קטע זה לתיאור אחר של שופמן. בסיפורו “האושר”¹²⁵ רוצה “הוא” לכבוש את הנערה שאליה הוא נמשך, ובעיני רוחו הוא רואה את עצמו עושה זאת “מחוץ לעיר, בתוך חורשה רטובה, בין איזוב, כמהין ופטריות רעננות!…” לאחר שהצליח לכבוש את הנערה, חוזר תיאור דומה, המזכיר חלומות ארוטיים מובהקים, שבהם יער, איזוב ולחות מהווים סמלים מיניים בולטים. בדרך עקיפין מתואר כאן גם אבדן תמימותה של הנערה: “רשת־הכשפים, רשת־המגן, פקעה ונסתלקה בבת אחת, ופעם מאחורי העיר, בחורה רטובה, בין איזוב, כמהין ופטריות רעננות, גחן ונשק את ידיה [– – –].”

זוהי דרכו המיוחדת של שופמן להכניס את “הפסיכולוגיה” ליצירה, להתבסס על התגליות שלה בתורת הנפש ובחלומותיה, אבל ללא הגזמה, לא בצורה ישירה, אלא בזהירות רבה, כפי שהוא עצמו דורש בכמה ממסותיו (“על ה’תסביך'”), ולא עוד, אלא שלדעתו קדם היוצר לפרויד, והאחרון הוא הלומד מן הראשון, ולא להיפך. בדברים אלה נותן שופמן הסבר לקוראיו על “הפסיכולוגיה” המצויה בסיפוריו. אין הוא מושפע מפרויד, אלא “יוצרם דלה אותם מנבכי עצמותו, בלי הביט ימין ושמאל, בלי הסתייע בשום מקור זר, איזה שהוא; היוצר שחוץ מהאני שלו אינו יודע ואינו רוצה לדעת” [ההדגשה שלי נ"ג]. מתרעם הוא בעקיפין על הביקורת, התולה בדבריו את השפעת פרויד “בעוד שבעל דברים אלה דווקא אינו אוהב את פרויד כל עיקר” (“פרויד ובלטריסטיקה”).¹²⁶

ט. השפעות

בכלל, עניין ההשפעות בתחום הרוח, ובייחוד בספרות, מעסיק את שופמן הרבה והוא נותן עליו את דעתו בכמה ממסותיו. “הפסיכיקה של הסופר מותנית במה שהוא קרא באקראי בגיל הנוער הראשון שלו, בגיל שש־עשרה – שבע־עשרה” קובע שופמן באחת המסות שלו (“הפולנים – משוררים קטנים”), ומשייך עצמו בעקיפין לסופרים ה“ליטאים”, חניכי הספרות הרוסית. ובהמשך לאותה הערה על כתיבה “פסיכולוגית”" בלא להיזקק להשפעת פרויד, הוא אומר:

בתחום הרוח לא תיתכן בעלות מוחלטת על מחשבות ורעיונות, על נושאים וסיטואציות: “בעניין ‘שלי שלי ושלך שלך’ אין מדקדקים גם בתורת ממלכת הרוח” (“הפלגיאט למינהו”), ומה עוד שידועים מקרים, שבהם הבינוני דווקא משפיע על בעל־הכשרון, והאחרון מצליח להפוך את מה שנטל מן הפחוּת ממנו ליצירה גדולה (“השפעת קטנים על גדולים”, “חלום”, “אין אַין מיש”). מצד שני תיתכן גם התופעה ההפוכה, כאשר הסופר הגדול, המוקף בינוניים, מושפע מהם בעל־כורחו: “בזה מתבאר החזיון, שסופרים בנאליים מתחילים לכתוב לפעמים בחינת לא רע, בעוד שהסופר הגדול מתקלקל באחרית ימיו ומתחיל לכתוב דברים קלושים” (“השפעה הדדית”).

סוג אחר של השפעה, שעליו מדבר שופמן, מגלה גם הוא משהו מאחורי הפרגוד על דרכו שלו ביצירה. חשיבותו של שופמן במהלך התפתחותה של הספרות העברית היא ב“מרידה על הנוסח”, והכוונה, כמובן, לנוסח מנדלי: “כך התלמיד, שבא לתאר הוויה אישית יותר, יחידיית יותר, ויתר על נוסח רבו והעלה צירופים ושווה־צירופים וברא את סיגנונו.”¹²⁷ שופמן עצמו מתאר את דרכו זו בניסוח כללי בר־תוקף לרבים: “אמת, כל המשוררים הגדולים התחילו מתוך ‘השפעה’, אבל אלה אישיותם בגרה־גברה ברוב הימים והתייצבה ברשות עצמה, ואילו הקטנים נשארו כפופים לרבם עד יומם האחרון” (“שיעבוד בשירה”). הדוגמה במסתו זו היא: התעלמות מנושא חיי המשפחה, משום ש“רבם” היה רווק או חשוך־ילדים ולא שר על ילדיו, ואף מחקיו עושים כמותו.¹²⁸

רשימה זו מסתיימת בקריאה נרגשת: “הניחו את הנערות לבניכם, ועליהם, על בניכם אלה, דברו שיר.” וגם בעניין זה הוא בבחינת נאה מקיים. רשימות וסיפורים רבים מוקדשים לילדיו, אם בגוף ראשון ואם כמספר המתעלם מאחורי גיבוריו. אחת הדוגמאות הבולטות לקיום דרישה זו הוא הסיפור “תוכן”, המסופר בגוף ראשון, שבו המספר מתהלך לעת ערב, זמן הזהה גם עם זמנו של המסתכל שגם הוא כבר בערב־חייו, ושוב “אין עמו האהבה, האהבה.” הנוף מאבד לגביו את חריפותו הראשונה, מאחר שהמתבונן בו אינו נושא עמו “כמיהה חשאית אל מישהו”, וכדי להחזיר לעצמו את רחשי הלב, שפירנסו אותו בעבר, הוא מנסה להיזכר: “העברתי בדמיוני את כל הנערות שאהבתי בחיי,” אבל ללא הועיל, “שוב אינן אומרות ללב כלום, כלום.” וכאן בא המיפנה. לכאורה, היה נדמה, שהעולם ריק ללא אהבת אשה, אבל לא כן הדבר. בערבו של אדם יש תחליף לכך, אהבת־הבת, הממלאה את היקום תוכן חדש, שבכוחה חוזר ונגלה הדרו לאדם ההולך בו. תיאור זה אופייני ביותר גם לתפיסה יסודית אחרת של שופמן, הבאה לידי ביטוי בסיפוריו, ובניסוחה בדברי־העיון שלו, שלפיה קליטת העולם וקליטת האמנות, והיצירה הספרותית בכלל זה, היא קליטה חושנית, ארוטית, כשם שכתיבת היצירה נעשית רק במצב נפשי מסויים, כאשר הסופר מאוהב. זו גם אחת הסיבות לכך, שאין שופמן מאמין בכוחה של הביקורת המקצועית המדעית, העושה מלאכתה בכוחה של המחשבה וההיגיון, מכיון שהספרות שייכת לאותם דברים, “ששרשם נקנה לנו תחילה באמצעות החושים”, “ואם ‘חוש’ זה פגום אצל מישהו, או חסר לו לגמרי, שוב לא יועיל לו לחדור לנבכיה שום כוח מחשבה שבעולם” (“שתי רשויות”).¹²⁹

לכן עדיף, לדעתו, כוחו של סופר בביקורתו על סופר אחר מכוחו של המבקר, שאיננו סופר או משורר בעצמו. בדעתו כנגד המבקרים שאינם בעצמם יוצרים החזיק שופמן מראשיתו, עוד בשעה שניהל “קרב” כנגד הביקורת, שהתקיפה אותו בשנת תרס"ח, ודבק בה כל ימיו (“צבת בצבת”).¹³⁰ כדוגמה אחת מני רבות הוא מביא את ביקורתו של “גוגול על פושקין ועל המבקרים”: “רק משורר גדול בעצמו יכול לתפוס כך את פושקין.” ושמח הוא על דבריו של גוגול, העולים בקנה אחד עם דבריו בענין “חוסר ההבנה של המבקרים שמלאכתם בכך”, מסקנה, כל אחד מהם הגיע אליה בכוחות עצמו ללא השפעה ישירה: “יותר שהמשורר נעשה משורר, יותר שהוא מתאר רגשות הידועים רק למשוררים בלבד, כן פוחת והולך חוג ההמון האופף אותו, ולבסוף, זה נעשה צר כל־כך, עד שהמשורר יכול לספור על פי אצבעותיו את כל מעריכיו האמיתיים.” דעה זו כוחה פה ביחסים שבין היצירה המוגמרת לבין קוראיה־מבקריה, אבל בכך לא די, שכן שופמן בוחן את תהליך היצירה עצמו ומתבונן במצבו של היוצר בשעת יצירתו. כוחם של גילויים אלה יפה, אולי, יותר מאחרים להעניק לקורא מושג נכון על תהליך היצירה אצל שופמן עצמו, והם מאפשרים היכרות קרובה ביותר, כמעט אינטימית, בין הסופר לקוראו, כשהוא משתף את האחרון במשהו מבית־היוצר שלו.

לימים, בראיון עם גליה ירדני ביובל השמונים שלו ענה לשאלתה בדבר ההשפעות: “אין השפעה מיסוד זר, אלא רק מן הקרוב לך. כאשר קורא אתה סופר שמעורר בך מחדש את הרשמים שלך, את ההרגשות שלך, עד־כדי־כך שנדמה לך שכך בדיוק ראית אתה – אז נולדת ההשפעה.”¹³¹

י. המשורר המאוהב

המשורר יכול לגשת לכתיבה רק אם הוא מאוהב. רק מצב נפשי זה יש בכוחו להראות את העולם ראייה חדשה, רבת־עניין, ואין חשיבות לדבר אם אהבה זו נענית או נתקלת בסירוב, אם היא הדדית או שלא בידיעת הצד השני, אם היא בת־הישג או שמלכתחילה היא בלתי־אפשרית. עצם הרגשת ההתאהבות היא הקובעת, והיא המקור העיקרי ליצירה, ובלעדיה מוטב לעסוק בדברים אחרים ולא לכתוב: “כמעט שניתן להבחין ביצירה, אם יוצרה כתב אותה בהיותו מאוהב או לא. או שיש כאן הרטט המיוחד או אינו. אם אינכם שיכורי־אהבה, פייטנים, טוב אשר לא תגעו בקולמוס” (“אשרי המתאהבים”). שופמן אף מרחיק לכת בתפיסתו זו את תהליך היצירה ומנסה לתת הסבר משלו לתופעה, שאין קומפוזיטורים־נשים: “מוסיקה, ראשיתה, אם בקול ואם בכלי־נגינה, ניתן לשער, לא היתה אלא קריאת הגבר אל האשה. כשם שאנו רואים תופעה זו בבעלי כנף מסויימים. מכאן פשר־מה לעובדה, שאין קומפוזיטורים־נשים” (“מוסיקה”).

באחד מן האפוריזמים שלו מנסח שופמן רעיון זה במפורש: “האהבה מתווכת ביננו ובין הבריאה כולה. כלומר, על־ידי האהבה אנו באים במגע אינטימי עם השמים וצבאם, עם השדות והאפרים, עם הים” [“האהבה מתווכת…”]. למשוררים הגדולים של אומות העולם, ששירתם ינקה מאהבתם לעמם, יש רקע ארוטי, “הם אהבו קודם כל את בנות עמם.” לכן, מודאג שופמן ביחס למשוררים העברים, שרקע ארוטי זה, שהוא תנאי בלעדי ליצירה, פגום אצלם מאוד ומביא בעקבותיו גם העדר “לאומיות” בספרותנו היפה. אחת התקוות, ששופמן תולה בתחייה הלאומית של העם בארצו, הוא תיקון פגם טראגי זה, צמיחתה של הנערה הארצישראלית הטבעית, שיהיה בכוחה למשוך את לב המשורר ולעורר אותו לאהבת עמו (“המשורר ובנות עמו”). אהבה זו, שהיא תנאי ליצירה, כוחה בראש ובראשונה בריגוש שהיא מעוררת אצל המשורר המתאהב, ולכן כוחה המניע חזק יותר כשאין היא באה על סיפוקה, כאשר יסוד הציפייה חזק בה ביותר, בחינת “אשרי המחכה”, כאשר הנערה מכבידה את לבה, כדי שיצירתו תוסיף לבטא נאמנה “אהבה וייסורי אהבה”, כדי שעל־ידי התרצותה לפייטן לא “תבַדה את כל יצירתו הכואבת” (“נצטרפה”). אופיו של מצב ההתאהבות, שיסוד “הערגון” חזק בו, שמצבי “הריחוק” והכמיהה הם העיקר בו, אינו מתייחד לבני גיל מסויים, אינו נחלתם של המשוררים הזקנים לא פחות מזו של המשוררים עולי־הימים, ולפעמים עוד יותר" (“לריחוק”). שופמן עצמו, כפי שהוא מתוודה באחת מרשימותיו בגוף ראשון, שרוי כל ימיו בהתאהבות מתמדת, וגם בשנותיו המאוחרות עדיין איכפת לו, והוא מקנא בכל בחור, שנערה נאה מתעלסת עמו (“עד מתי?!”, “בשל מה?!”).

ההנאה מן היצירה דומה לזו שבספירה הארוטית. לכן, “ליהנות ולהתפעל מדברי שירה אנו יכולים רק מאלה של אחרים ולא מאלה שלנו” (“כמו בספירה הארוטית”). גם פעולת הביקורת המדעית על השירה, שהיא סוד שלא ניתן להיגלות, תוצאותיה דומות לתוצאות הבדיקה המעבדתית של היצר המיני: כאן וכאן “עניין ענוג זה אינו סובל הסתכלות יתירה…” כיון “שנחשף לאור המדע – תש כוחו” (“חסל!”).

שופמן, המרבה לקרוא בתולדת חייהם של היוצרים הגדולים, בין שנכתבו בידי עצמם ובין בידי מקורביהם או מעריציהם, שמח בשעה שהוא מוצא בהן השקפות ותפיסות הדומות לשלו, וכשהוא מוצא כאלה, נעשה הסופר שמדובר בו, וכן גם הכותב עליו, קרובים וחביבים עליו ביותר. כך נעשים טוּרגנייב וכותב תולדותיו, בוריס זייצב, שותפים לתפיסתו בדבר כוחה המכריע של האהבה כמניע ראשי ליצירה, ואימרתו של טורקנייב בעניין זה יכולה להתנוסס כמוטו בראש יצירתו של שופמן: “אני יכול לכתוב רק כשאני מאוהב” (“חיי טורגנייב”).

הזיקה למקרא

א. בכבלי־הפָּסוק

אחד הסימנים שנתן ביאליק במסתו “שירתנו הצעירה” באבות ספרותנו המודרנית הוא כוח שליטתם בלשון, המתגלה בדרך שימושם בפסוקי המקרא: “בימיהם נתמעטה ממשלת המליצה. הפסוק לא היה מהלך לפניהם כמקל לפני הסומא, אלא רץ ומכשכש אחריהם.”¹³² הריסון והצימצום בשימוש ב“פסוק” המקראי, שהחלו נוהגים סופרי “דור התחייה” בכתיבתם, היה תגובה־שכנגד לאחר ההפרזה, שנהגו “המשכילים” בתקופת ההשכלה במליצה המקראית. “זו היתה ‘המליצה’ של תקופת ההשכלה. התאמצות יתרה להביע כל רעיון ברמזים ובעקיפים, גדישת ציורים והשאלות ללא צורך, עקירת פסוקים ושיגרות־לשון ממקורותיהם העתיקים, כדי להשתמש בהם ובשכניהם הנגררים אחריהם, בלא כל צורך לגוף העניין. הסיגנון נעשה מרושל, מלאכותי, מגובב ומנופח, בלא בהירות ודיוק וגם חנו העברי האמיתי פג וטושטש.”¹³³

בין הלוחמים הקיצוניים כנגד “שילטון המליצה” בספרות העברית היה גם ג. שופמן. הוא שנמנה עם אלה, שביקשו לאסור על השימוש במליצה בכלל בכתביהם של הסופרים בני דורו, ביקר חריפות את קודמיו, שכתבו “במליצות”, והוא עצמו, כך מקובל, נמנע בסיפוריו ובדברי־העיון שלו בכל כוחו מן השימוש במטבעות־לשון מוכנים מן המקורות הראשונים (מקרא) והמאוחרים יותר (משנה, תלמוד, מדרשים). קיצוניות זו, שנודע בה בראשית דרכו, מצאה את ביטויה “בהלצה הנתלית בו, שישב בגנה של וינה ועיין במקרא, וכשנשאל לעיון מה זה עושה, השיב, כי הוא מעיין שמא נשתרבבה מליצת־המקרא לתוך סיפוריו וישמטנה.”¹³⁴

התנגדות זו, שהיתה נחלת רבים מבני דורו, חוזקה על־ידי כמה תכונות מהותיות הטבועות באישיותו של שופמן, ובראש ובראשונה אהבת הקיצור שלו, שנהפכה לאחת הדרישות הבסיסיות בתורת הספרות שלו.¹³⁵ כבר הורה צבי דיזנדרוק באחת ממסותיו המקוריות: “מליצה ואטמוספירה”,¹³⁶ כי “שתי מידות הן, שנוהגים לראות בהן סימנים מובהקים למליצה – ההרחבה וההפלגה.” לדעתו של 'דיזנדרוק, שתי מידות אלה הן נכונות, אלא שהסיבות לכך אינן במבנה־הלשון ואף לא בחומר הלשוני, אלא “ביחס שבין הלשון והמבוטא”, “היחס אל הריאלי הוא המכריע – החפיפה והקשר המהודק עם המבוטא.”

כל המצוי אצל כתביו של שופמן והמכיר את השקפת עולמו ואת ביטויה בספרות לא יתמה על רתיעתו מן “הפסוק”, מן “המליצה”, מה“נוסח” המוכן מראש, העלול להוליך סחור סחור, ולא בדרך קצרה, אל העיקר, להביא לידי שגרה ולמנוע ראייה מקורית.

על דרך זו ציינו רבים מן הכותבים על שופמן ויצירתו את ייחוד סיגנונו, המתבטא בסילוק כמעט מוחלט של “זכרי־לשון וזכרי־סיגנון שאינם טבועים בידי יוצרם”.¹³⁷ מבקריו מדגישים את עמדתו הקיצונית בעניין זה, לא רק ביחס ליצירת עצמו, אלא גם ביחסו ליצירתם של אחרים. ונאמנה עדותו של פיכמן, המתאר את ביקורתו של שופמן על ביטוי אחד אצל ביאליק: “הציור ‘כבד־צל’ של ביאליק – אמר לי בשיחה אחת – הוא קולע מאד, כל עוד אינך זוכר, שלוּקח מן הביטוי המקראי ‘צל סלע כבד’. עכשיו שאתה יודע את מקורו אבדה לו חריפותה של תפיסה ראשונה, של חריתה ראשונה –.” בין שאר ההערות, שמוסיף פיכמן לשיחה זו מפיו, מעניינת ביותר ההערה, המובאת בסוגריים –שתעמוד במרכז הדיון – והיא עדות נוספת לחושו האינטואיטיבי של פיכמן בביקורת: “איני בטוח, שאין למצוא צירופים כאלה גם ביצירת שופמן עצמו…”¹³⁸

צדק פיכמן: ניתן למצוא צירופים רבים כאלה ביצירת שופמן עצמו, הרבה יותר מכפי שאפשר לשער בתחילה עם קריאת סיפוריו הראשונים ולאחר קריאת דברי ביקורת שונים על יצירתו.¹³⁹

בכמה מרשימותיו העיוניות נתן שופמן עצמו ביטוי, במישרין ובעקיפין, ליחסו ל“נושא התנ”כי" או לשימוש בפסוקי־תנ"ך בספרות.

באחת מרשימותיו על “אבות ספרותנו” הוא מצביע על ההבדל, שבין כתיבתם בעברית לבין כתיבתם בשפה אחרת. יל“ג כיהושע שטיינברג וכרמב”ם, שקדם להם בהרבה, “מכיון שכתבו לועזית, מיד נהפכו לאנשים אחרים ולא נפלו מהסופרים הלועזיים בני זמנם.” ואילו כשכתבו עברית “לא רק שהמליצה פגמה את הרצאת דבריהם, אלא שהרתיעה וחינקה את רעיונותיהם והסתכלויותיהם מעיקרם. [– – –] העברית החזיקה אותם בתחומים מסויימים והטילה מין אטרופיה ברוחם כלפי כל אנושי־כללי.” דבר זה כוחו יפה גם לגבי הרמב"ם: “בבואו לכתוב עברית חדל להיות פילוסוף…” (ביד לשון").¹⁴⁰

לרעיון זה, בדבר כוחם הכובל והמשעבד של הפסוקים, שצימצם את חופש המחשבה אפילו של גדולי ההוגים אצלנו, חוזר שופמן ברשימתו “הגות כבולה והגות־דרור”:

בהשוואה אל הפילוסופים והפייטנים של אומות העולם, הרי יוצאים אנו וידנו על התחתונה, שכן אצלם ניכר “כוחו של מוח חפשי, עצמאי, שאין ה’שנאמר' שולט בו.”

שופמן עומד על הקשר האורגאני שבין סופרי ההשכלה והתנ“ך: “הזיקה המופלאה [– – –]. ספר הספרים מובלע היה בדמם ממש” (“אבות ספרותנו ואנחנו”). אבל במקום אחר הוא מסביר מדוע הסופר החדש אינו יכול לכתוב כקודמיו. כולל השימוש במליצה התנ”כית (“אי יכולת”). על־אף ההבנה להכרח בהסתייעות במקרא אצל סופרי ההשכלה, אין לו שבח גדול למיכ“ל מזה “שכבלי התנ”ך לא ניכרו בו כל־כך; שהמליצה לא עשתה בו שמות כמו בקודמיו. שהרי אלה האחרונים היו עבדים נרצעים לפסוק, לחצי פסוק, לאיזו מלה תנ”כית בודדת" (“מיכה יוסף לבנזון”).

שופמן הכריז גם על “דמויות התנ”ך כעל “אזור האסור במגע” אפילו על אמנים גדולים. העילה להכרזה זו (“צער בעלי־חיים”) היתה העלאת ההצגה “בת־יפתח” ב“הבימה”.¹⁴¹

בשעה ששופמן בא להעריך את דרך כתיבתו של סופר החביב עליו – דוד זכאי, בעל “הקצרות” – אין הוא מוצא שבח גדול יותר מזה ש“כל משפט, כל ניב חצוב מהמקורות וברוחם ויחד עם זאת ללא אבק־מליצה. [– – –] דרך הפסוק החדש', רב הרושם, אשר בתנ"ך איננו” (“ד. זכאי”).

בין שאר ה“ניצנוצים” שלו, נמצא גם הירהור בעניין זה: “הייתי תמיד מחסידי הלשון הפשוטה והברורה, נוסח טולסטוי, ולא גרסתי את הסיגנון המצועצע, סיגנון לשם סיגנון [הייתי תמיד מחסידי…”].

לא כאן המקום להוכיח, כי התנגדות מוחלטת זו לשימוש ב“פסוק” היתה צורך השעה ובאה כתגובה־שכנגד על ספרות “ההשכלה”, שמקובל לכנותה בשם “מליצית”, אבל ככלל לדורות ולא כהוראת־שעה אין כוחה יפה. ברור, שאין לשון בלא מליצה, וכל סיגנון נזקק ל“פסוקים”. “אוי לה ללשון שאין לה פסוקים. [– – –] מאחורי כל לשון אמיתית, של סופר או משורר, עומדת לשון האבות ועומדים פסוקים נעלמים מן העין. 'הקונץ הוא להעלים את הפסוקים מן העין שלא להרגיש בהם. אילו לא עמדו הפסוקים מאחורי צירוף־המלים הזה, לא היה כוח במילים אלה, היה זה רק צירוף מקרי של מילים שאין בו אותה האטמוספרה התרבותית השוררת בתוך פסוקים נעלמים, השופכת רוח חן וחסד על החדש ונותנת לו צבע ואור.” דברים אלה שאמרם ביאליק¹⁴² כוחם יפה תמיד, והם נכונים גם ביחס ליצירתו של שופמן עצמו, המרבה להשתמש בפסוקים ובחלקי־פסוקים, אם כצורתם אם תוך הטלת שינוי־מה, בדרכים רבות ומגוונות.

ב. מגמות

עיון ביצירתו יגלה את היקפו הרב של השימוש במקרא, את שכיחותו של “הפסוק” ואת שפע הצורות והתפקידים, שנועדו לחומר המקראי. מהיבט זה של היחס למקרא מסתמנות כמה מגמות ביצירתו:

1) לא נמצא אצלו עיסוק תימאטי בנושאים מקראיים, וזאת מכמה סיבות שנמנה אותן בקצרה בלבד: יחסו הביקורתי אל “הרומן ההיסטורי”: “תארו לכם שפתאום נתגלה כי כל סיפורי התנ”ך אינם אלא מין ‘רומן היסטורי’ של איזה בלטריסט קדמון. האם לא היו מפסידים בעינינו בבת אחת את עיקר ערכם?" לדעתי, “סיפורי התנ”ך טובים כאשר הם," והכלל “כל המוסיף גורע” –כוחו יפה במיוחד לעניין זה (“נושאים תנ”כיים"). כדי לשמור על היחס המיוחד, שיש לנו אל התנ“ך חייבים לשמור מרחק מסויים מן הדברים והמקומות המסופרים בו. אמנם, “להביט אל הגלבוע, אל הכרמל [– – –] הרי זה אחרת לגמרי מאשר להביט אל הרים ונחלים בחוץ־לארץ. התנ”ך אוצל להם לראשונים פיקנטיות מיוחדת. [– – –] אבל מאידך, פועלים מקומות אלה מצדם על התנ”ך ועושים אותו חול. כי מכיון שראית את תוכו עין בעין, ניטלה רחקותו־עתיקותו והריהו נראה כספר חילוני, אשר חובר ונדפס בימינו ממש" (“פעולה הדדית”).¹⁴³ עם זאת התנ"ך הוא אקטואלי תמיד (“אנו משתוממים”).

2) מבחינה כרונולוגית מסתמנת מגמה של התגברות היסוד המקראי בכתיבתו, שכן בסיפורים וברשימות המאוחרים יותר, שהם גם הקצרים יותר, אפשר למצוא יותר ויותר פסוקים כצורתם וכלשונם, בעוד שבסיפוריו הראשונים, הארוכים וגם הקצרים, יסוד זה נדיר יותר, חבוי יותר. במידה שהיסוד המקראי מצוי בסיפוריו הראשונים, הרי הוא כמעט בלתי־מורגש, כיון שהפסוק מפורק לחלקים, ורק זכר עמום לו, מלה אחת או שתיים ממנו, שבדרך־כלל אינן מזדקרות לעין בשל שכיחותן בלשון.

3) התגברות היסוד המקראי בכתיבתו קשורה לעלייתו לארץ, לפגישה עם נופה ולהאזנה לדיבור העברי החי ברחובותיה. אולם, זניחת העמדה הקיצונית כנגד “הפסוק” הסתמנה עוד קודם וניכרה בסיפורים, שמקומם וגיבוריהם נלקחו מתוך הרקע של הכפר האוסטרי. עם ההשתחררות מן המליצה נוצר איזון ביחס אל הפסוק. שופמן היה מודע לשינוי זה ביחסו לתנ“ך עם העלייה לארץ, שמצא את ביטויו גם ביצירתו: “בכוחה של ספיגת התנ”ך בילדותנו, הרגשנו את עצמנו מושרשים בארץ כל ימי גלותנו” (“הגם אתה ברוטוס?”).

4) אפשר להבחין ביחס מיוחד לכמה מספרי התנ“ך, לכמה דמויות מבין גיבורי התנ”ך ולכמה סיטואציות מבין אלה המסופרות בתנ"ך. יחס מיוחד זה מתבטא בהיזקקות הרבה לאותם ספרים, דמויות ומאורעות החביבים עליו, בין במישרין ובין בעקיפין, בדימוי בבניית סיטואציה מקבילה בקוויה הכלליים לזו המקראית, וכדומה.

5) בכל מקרה, שבולטת זיקה למקור המקראי – בין השימוש בפסוק על כל צורותיו, בין בהיזקקות לספר מסויים – או זיקה לגיבור או למאורע, הגישה משוחררת מכל דיעה קדומה ביחס לפירושם של מאורעות, מעשים ואישים, ותפיסת הדברים נעשית מתוך ראייה ראשונית, רעננה, תוך קבלת הכתוב כנתינתו, ללא הסתייעות במסורת המקובלת ובפרשנות הדורות. לכן נעשה שימוש חפשי ביותר באלמנטים השונים, וסיטואציות קדומות מועתקות לזמן החדש ויוצרות הקבלה וסמיכות־פרשיות מפתיעות ומקוריות. נראה, שאין כאן –ביצירות עצמן, בניגוד לכמה התבטאויות קיצוניות ברוח הזמן ב“דברי־העיון” – הסתייגות מהיזקקות למקרא עצמו, אלא פחד מפני “עבותות־התנ”ך. כלשונו של יעקב שטיינברג, ובמידה שיש ליוצר כוח להשתחרר מן השיעבוד ולחזור ולהיזקק למקרא, לאחר שעבר את כור־ההיתוך האישי שלו, הרי כוחו המפרה חשוב להגברת אונה של היצירה.

השתנות היחס למקרא באה לידי ביטוי מפורש באחת הרשימות האחרונות, שבהן כאילו מגלה הכותב מחדש את הכוח האצור בפסוקי ספר־הספרים, גילוי מחודש זה מתרחש, בשעה שהוא שומע את קריאת הפסוקים הראשונים של ספר בראשית מפיו של גר־צדק יפני, ויחד עמו הוא יכול לראות את הדברים מחדש. לשם כך נבחרו דווקא הפסוקים המפורסמים והידועים לכל, כדי להדגיש שלעתים נחוץ אדם זר, הבא מן החוץ, למען יגלה לנו חשיבותם של דברים שהורגלנו להם: “אכן, אוצר כזה, פסוקים ראשונים אלה, יש לנו ואנחנו לא ידענו!” (“גר”), וכן: “אנו משתוממים על המקומות בתנ”ך בהם אנו רואים את הקדמונים והנה מחשבותיהם ורגשותיהם ואופן דיבורים דומים כל־כך לאלה שלנו. בני־אדם מלפני שלושת אלפים שנה והם ‘מודרניים’ כל כך!" (“אנו משתוממים”).

ג. יחס מיוחד לספרים

היחס המיוחד לספרים מסויימים, לגיבורים נבחרים, ובעיקר למאורעות ולמעשים במקרא, איננו מקבל ביטוי ישיר, ולא תמיד הוא גלוי לעין ממבט ראשון. בדרך־כלל אין הקבלות מדוייקות למקור, ואין כמעט שימוש בפסוקים כצורתם, אלא רמזים בלבד, בדרך של מילים וציורים המזכירים את המקור. הדגש הוא באווירה הדומה, בהישנותו של אותו מאורע גם בימינו, או בצורה הפוכה שהוא לובש היום, בניגוד ל“מודל” המקראי".

נראה, שאחד הספרים החביבים על שופמן מבין כ“ד ספרי התנ”ך אם לא החביב ביותר, הוא ספר דניאל. עובדה זו בולטת קודם כל בגלל המספר הרב של הרשימות המוקדשות במישרין לספר זה, מצטטות מתוכו, או רומזות אליו בעקיפין.

אולי אין זה מקרה, ששמו של גיבור הסיפור הראשון, “הערדל”, הוא דניאל, אם כי מלבד השם אין הוא מגלה כל זיקה לדניאל שבמקרא.

אפשר לשער כמה סיבות לכך ששופמן מעדיף ספר זה. דניאל, הפותר את חלומותיו של נבוכדנאצר, הוא הטופס הקדום של המשורר האמיתי, כפי שתופס אותו שופמן. נבוכדנאצר ביקש מעבדיו לא רק פתרון חלומו, אלא גם שיחזור חלומו הואיל והוא נשכח ממנו. דבר זה עולה בידי דניאל, החוזר ומספר למלך מה שראה בחלומו וגם מפרשו לפניו. וזהו מה שנדרש מן המשורר: “אנו דורשים ממנו אותו דבר, שנבוכדנאצר דרש מדניאל, היינו, שיזכיר לנו את חלומנו הנשכח. כלומר, אשר הרגשנו והירהרנו במעומעם, אותו עליו לומר במפורש” (“אנת מלכא חזה הווית…”). יש לציין את יחסו המיוחד של שופמן לחלומות בכלל (“חלומות”).

דניאל מוצא חן בעיני שופמן גם בשל מראהו החיצוני היפה, ומשיכה זו אליו מקורה עוד בימי הילדות הרחוקים. אהבתו הראשונה של הילד, המספר על ימי ילדותו ב“לפנים בישראל”, היתה לנער אחד, “שכנא היה שמו, שם לא רגיל במקומותינו, ועור־פניו חלק־שחרחר והבטה לו אחרת לגמרי, זו היתה אהבתי הראשונה.” בסמיכות פרשיות לווידוי־אהבה זה חוזר המספר לתאר את לימודיו ב“חדר” של סבו, כאשר נושא הלימוד הוא ספר דניאל, ותיאור הילדים שבו הולם להפליא את דמותו של הנער נושא־אהבתו. נראה, שזהו אחד התיאורים הבודדים בספרות העברית מהווי “החדר” המזכיר לימוד בספר זה: " – נלמד ‘דניאל’, – אמר סבא והוציא ספר ישן, ירוק־דפים, מירכתי־המדף, ‘ילדים אשר אין בהם כל מום וטובי־מראה’…ומה־יפו, מה־נפלאו חלומות־נבוכדנאצר!" (“לפנים בישראל”), וכן: “לימים כשהגעתי ב’חדר' לחזיונות דניאל המופלאים” (“קרן אחת”). משיכה ארוטית כזו חוזרת כמה וכמה פעמים, בין בסיפוריו בגוף ראשון ובין בסיפורים, שבהם מתעלם המספר מאחורי גיבוריו (“כחום היום”, “יונה”, “ידיד־נפש”, “אורות באופל”). ויש הרואים בהכנסת נימה זו לספרות העברית אחת מתרומותיו החשובות ביותר:

ברשימה מיוחדת, מן המאוחרות, המוקדשת ל“דניאל”, חוזר שופמן על תכונות אלה של דניאל – יופי גופני, שמצא בוודאי חן בעיניו של המלך, ויכולתו לא רק לפתור חלומות, “אלא גם להזכיר לו את חלומו הנשכח” – ומוצא בו תכונה נוספת המסייעת לו להמשיך לאהוב את גיבור ילדותו זה גם מקץ שנים רבות. דניאל, עם שנשא חן בעיני המלך, לא שכח את מולדתו (“בכל זאת, נהה לבו אחר אוויר מולדתו”), וחלונותיו היו פתוחים כלפי ירושלים. הערה צדדית זו של בעל ספר דניאל עשויה לפי רוחו של שופמן, ויש בה, לדעתו, “כדי לרענן את התודעה הציונית ואת הדביקות בארץ” (“ממזריטש ועד סומל”).¹⁴⁵

לעתים משמשים גיבורי ספר דניאל גם כאב־טיפוס לגיבורים אחרים, שמצבם מקביל; למשל, יש מי שמצבו דומה לזה של נבוכדנאצר, “לאחר שראה בחלומו בתוך כבשן האש את הרביעי” (“שני הזקנים”), או שהם משמשים כדימוי להמחשת אחד הפרטים המתוארים בסיפור, כמו, למשל, הפרה היפה באחד מסיפורי זכרונות הילדות (“קרן אחת”) שהיא בעלת קרן אחת, והיא כמין צאצא לפרתו של דניאל בחזיונותיו. וכן גם במשמעות אקטואלית: “עד מתי קץ הפלאות?” – שאלה שהיא “השאלה הדניאלית” של כל הזמנים (“אניית־קרב אורחת”). הסגולה לסַפר היא “סגולה דניאלית”, שמשמעותה “שהכותב עומד על גופי הווייה” ומזכיר לקוראיו, כדניאל לנבוכדנאצר בשעתו, “את החלום על כל פרטי פרטיו” (“הוא יודע לספר”).

מקום מיוחד מבין ספרי המקרא תופסות גם חמש־המגילות, שגם הן אינן מן הספרים המרכזיים שבמקרא, ומבין אלה הקרוב ביותר לרוחו הוא ספר קוהלת. חיבה יתרה זו באה לידי ביטוי באחת מרשימותיו, והיא ניכרת במיוחד בכך, שאפשר למצוא ביצירות רבות שלו פסוקים שלמים מספר קוהלת, או משפטים שמפעם בהם הריתמוס המיוחד לספר זה.

ברשימתו על “חמש המגילות” מבליט שופמן לגבי כל אחת מהן את המוטיב העיקרי הקרוב ללבו, תוך התעלמות משאר האספקטים שבספר: “חמש המגילות – ספרות מודרנית מהמין המשובח הן. ממגילת אסתר מדמדם בנפשנו הסירוב הקפריזי של ושתי: ‘ותמאן’… הרי זה המיאון הנצחי של היופי היהיר – הבו גודל לו!” כמה מסיפוריו של שופמן עצמו נותנים ביטוי למיאון הנצחי של האשה מול הפצרותיו של הגבר, ביניהם: “לא”, “בין לילה ויום” ואחרים.

גם האנטישמיות המודרנית, ששופמן מרבה לתארה ולתהות על מקורותיה, מתלבשת בדמות “פסוק” ממגילת אסתר: העיתון של התנועה הנאצית הוא “העיתון הקורא להשמיד להרוג ולאבד וכו'” (“והיה כי ישאלך בנך”, “בין אין ויש”).¹⁴⁶

אהבת ספר רות – אחד ממקורותיה הוא חווית הקריאה בספר זה מימי הילדות ב“חדר”, אחוזה בספר זה דמות האשה הזרה בת העם האחר, הצועניה־המנחשת, ומגע־ידה המושך. דמות זו של הצועניה ושל בני־שבטה, חייהם הפנימיים ויחסם לזרים, מתוארים ברבים מסיפוריו של שופמן אבל מגילת רות היא, בעיקר, בבחינת בניין־אב לכל הנשים הזרות, שנספחו על ישראל וקשרו את גורלן עמו לחיים ולמוות. גם דמות זו של הגיורת, שיש לה אחיזה ביוגראפית בחיי שופמן, חוזרת בסיפורים רבים, בין בסיפורים הכתובים בגוף ראשון ובין באלה הכתובים מנקודת תצפית שונה. ביניהם: “קול הדמים”, “אדם בארץ”, “נכרים”, “Vater”, “כבקרת רועה…” ועוד.

בשיר־השירים רואה שופמן “את ביטויי האהבה הדקים מן הדקים וה’מודרניים' כל־כך”, שאחדים מהם גם משוקעים בסיפוריו, כמו למשל: “על משכבי בלילות אני מסב פני אל הקיר ונלחץ אליו עד כמה שאפשר. מאחורי בוכה אשתי כבושות” (“סיוט”). וזהו, כמובן, היפוך הסיטואציה של שיר־השירים עד כדי הקבלה ניגודית מכוונת.¹⁴⁷

מגילת איכה היא תמצית הבכי, וגם פסוקי הסבל שבה מבצבצים פה ושם בכתבי שופמן: “אני הגבר ראה ענות ילדינו במשך הרבה שנים בנכר” (“רעש בתי־הספר”), וגם כאן ניגוד ל“איכה”, אלא שזהו ניגוד, שהמציאות הארץ־ישראלית החדשה יצרה אותו: “כאן הם האדונים.” אין להתפלא על פרץ כזה של פאתוס, שבדרך כלל שופמן סולד בו ונמנע מלתת לו ביטוי, שכן היחס אל הילד הוא מיוחד במינו, והוא משמש כמודד לטיבו של אדם, לטיבו של עם, לטיבה של הרגשת זרות או הרגשת מולדת. בהרבה מסיפוריו מצויה הסתכלות באדם מנקודת מבט זו. באחת הרשימות האינטימיות, “אמי”, נמצא שימוש בפסוק מספר זה, אם כי לא כצורתו, אלא תוך שילובו בזכר־פסוק מספר אחר, ולפי שהפסוק נמצא במקום מרכזי ברשימה ומהווה סיום לחלקה הראשון, הוא בולט ביותר. המספר חשב, שאמו כבר איננה בחיים, והנה נתבשר, שהיא עדיין חיה. הנחתו היתה: “והמוות הגדול הלא בילע שם בינתיים ולא חמל!” וזה במתכונת הכתוב: “בילע המוות לנצח” (ישעיהו כ"ה, 8), וכן: “בילע ה' לא חמל” (איכה ב', 2).

לא רק שימוש פאתטי נעשה בפסוקי ספר הבכי, אלא לעתים גם שימוש על דרך הפארודיה. כך הדבר ברשימה ששמה וסיומה הם פסוק ממגילת איכה: “ודמעתה על לחיה…”, כמו שנאמר: “בכו תבכה בלילה ודמעתה על לחיה אין־לה מנחם מכל אוהביה וגו'” (איכה א', 2).¹⁴⁸ נראה, שכאן קדם הפסוק לסיפור, הבא להמחיש ולפתור תמיהה אחת שמעורר הפסוק: מדוע נאמר “לחיה” בלשון יחיד, הלא הדמעות זולגות, כרגיל, על שתי הלחיים. והסיפור אמנם מתאר מקרה, שבו הולם הפסוק את המאורע, אבל עסקי האהבים המתוארים בו עומדים בניגוד גמור למקור שממנו נלקח הפסוק.

“ושיא השיאים בקוהלת, לדעתי הוא: ‘ויזכור את ימי החושך, כי הרבה יהיו’… ימי החושך הרבים־רבים, בהם נשכב בקברנו. את יגון המוות לא תינה איש כמשורר־ההוגה הקדמון בפסוק קצר זה!” פסוק זה חוזר גם באחת מרשימותיו המאוחרות של שופמן: “בין קברים ומצבות”. שופמן עצמו הרבה לתת דעתו על המוות, על ימי־הזיקנה, וברשימות רבות הוא תוהה על עניין זה ובוחנו מכל צדדיו. זהו נושא בפני עצמו בכתביו, שניכרת בו גם השפעת ספר קוהלת בצדה של ראייה אישית מקורית. אבל ספר קוהלת ניכר במקומות רבים בסיפוריו בלשונו המיוחדת, ששופמן נזקק לריתמוס שלה לאווירתה, ובמיוחד לעמדתה הספקנית והמפוכחת מול פני תופעות החיים.

השפעה זו ניכרת כבר בסיפורו הראשון, למרות ההתאמצות להכחיד בו כל זכר של “פסוק”: “וכי יש בכוח התועלת המסופקת הזאת, שאני מביא לעולם בכל עמלי הרב, למצוא בה ניחומים על צרת־הנפש וענות־הרוח שאני סובל במידה כזו?” אלה הן מחשבותיו של דניאל, המהרהר בחוסר המוצא והמפלט של מצבו (“הערדל”).

כמה רשימות או פיסקאות פותחות בפסוקי ספר קוהלת בשינוי קל, כדי להימלט מן “הפסוק כצורתו”, ופתיחות אלה מעידות גם על העמדה הנפשית של המדבר, שממנה הוא מביט על העולם ומוציא מסקנותיו. למשל: “שבתי וראיתי, כי האמנים הגדולים ברובם עיניהם ריקות” (“בד חלק”). ובמקור: “ושבתי אני ואראה את כל־העשוקים וגו'” (קוהלת ד', 1) נוסח זה – “שבתי וראיתי…” – חוזר ונשנה בכותרת וכפתיחה לאחת הרשימות הדנה בענייני “מוסר” בדברים שבינו לבינה. או: “ושבח אני את המת צ’מברליין על שקרא את המנוול בשמו: ‘כלב שוטה’.” ובמקור: “ושבח אני את החיים שכבר מתו וגו'” (קוהלת ד', 2). וכאן גם אסוציאציה לפסוק נוסף בספר זה: “כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת” (קוהלת ט', 4). גם סיפורו של שופמן “השניים” מגלה זיקה הדוקה ביותר לאחד הקטעים בספר קוהלת.¹⁴⁹ ואפשר להביא דוגמאות נוספו ליחס המיוחד לספר זה, הבא לידי ביטוי בכתביו.

ד. יחס מיוחד לדמויות

מבין גיבורי המקרא, הזוכים אצל שופמן ליחס מיוחד, נמצאות כמה דמויות נשים: “אבישג”, שהיא אחת מדמויות ילדותו: אסנה בת־הנפח, שחזר ומצא אותה אחרי שנים בארץ, בכפר מולדתה בשונם; “דבורה” (וכן “אם בישראל”, “נחל קדומים” ועוד); איזבל (“אור חדש”); מיכל בת שאול (“בעיגול”) ואחרות.

מבין הגברים קסמה לו דמותו של יהונתן, “זה העלם העדין, חולה־האהבה, שהנאהב לא הבין לו ולאהבתו” (“קיבוץ בעמק”, “דבורה”, "בעיגול ועוד); דמותו של משה, יחסו לעם הזר שבתוכו חי ולעמו אשר אהב, תלאותיו עם ההמון במדבר והווית "מנגד “שלו (“העצמות היבשות”, “המשורר”, “יתרו”, “למה תכה אחיך”, “מנגד”, “חטוף וקרא, חטוף והבן…”). דמויות תנ”כיות נוספות מתוארות במישרין, ובעיקר דרך רמז, תוך השוואה לדמויות בהווה. כמעט כל הגיבורים המקראיים, בין גברים ובין נשים, מופיעים בעיקר באותם דברים שנכתבו בארץ.

על דרך זו אפשר לקבוע כי בארץ חל מיפנה בכיוון חידוש הזיקה לגיבורים התנ“כיים, בעוד שקודם לכן היה נסיון מכוון להמעיט בכך ככל האפשר ולא להזכירם אלא בעקיפין. רשימה מוקדמת כגון “זכור את יום השבת”, שבה ניתן ביטוי חריף לדעה שלתורה אין מה לומר לאדם הסובל הנתון בשבי, שונה מאוד מאותה רשימה של חזרה בתשובה, כביכול, המגלה מחדש, יחד עם “הגר”, את הכוח האצוּר בפסוקי התנ”ך.

ה. יחס מיוחד למאורעות ולחזונות

כמה מן המעשים בתנ"ך תופסים מקום מיוחד בעולמו של שופמן ומשמשים כעין אב־טיפוס ומופת להתנהגותו של האדם בעולם. ראייה כזו של הסיטואציות המקראיות מצויה בכל כתבי שופמן, ושמא היא מורגשת ביתר עוצמה דווקא בשני הכרכים הראשונים שקדמו לעלייתו לארץ.

הרצח הראשון, רצח הבל על־ידי קין אחיו, חוזר ונרמז בדרכים שונות בכמה מסיפוריו. מעניינת אותו עצם התופעה של רצח אח,¹⁵⁰ ולא פחות מזה הסביבה שבה אירע הדבר – “ויהי בהיותם בשדה” (בראשית ג', 8). לא הועיל הנוף הפסטוראלי שמסביב, “הוד־הטבע”, לשכך את חמת־זעמו של האח, אלא להיפך, כיון שניתנה לו רשות להרוג את החי ולאכול מבשרו, נשא קל־וחומר של היתר גם לגבי האדם. אולי אפשר למצוא כאן את שורש הראייה האנטי־אידילית של הטבע, של הכפר, השולטת בסיפורי שופמן, שכן דווקא בכפר, בכפר האוסטרי, ששהה בו והכירו היטב, הוא מוצא את החייתיות שבאדם, המפעיל את יצרי האלימות שלו כלפי בעלי־החיים, כלפי הצומח וכלפי האדם הזר, היהודי. אבל במישרין מעצב שופמן את חוויית “בשדה”, שהוא לגביו מקום הרצח הראשון, ולא מקום “משכנות־שאננים”: “אד בראשית עולה מן האדמה, הנה הנו השדה בו קם קין אל הבל אחיו” (“בשדה”).

תפיסה כזו גורמת לקורא “לחשוד” מלכתחילה בכל כותרת כמו “בחיק הטבע” שמא משמעותה אירונית, והיא ההיפך מן התפיסה האידילית המקובלת של צירוף־לשון זה. ואמנם פתיחתו של סיפור זה מנצלת מיד את המשמעות הנוספת של “השדה”, שישנה בשפה העברית, הלא היא שדה־הקטל, שדה־ההריגה והגיבור שעזב את שדה־הקרב בתום המלחמה וברח אל הכפר, אל בית קטן העומד לבדד “באמצע השדה”, החליף, למעשה, שדה־קטל אחד בחברו, שכן גם הכפר נתגלה ככזה. התרנגול היפה, שהזכיר לו את ילדותו, “נדקר” בשדה: “מאורע זה, שנתרחש בהיותו בשדה, העיב את רוחו, נתייתמה החצר.” ועמו יחד נסתלקה התקווה למצוא מקום שבו אפשר לברוח מן ההריגה. זוהי גם הסיבה, שביתה של הדודה בסיפור “אדם בארץ” עומד דווקא “באמצע השדה”, ציון מקום שיש בו כדי להחשיד מלכתחילה אותה אשה על הקורא, המכיר את יחסו של המספר ל“שדה” זה. ואמנם מתברר, שאשה זו יקרים לה חזיריה מבני־אדם, אפילו הם בני־משפחה; “קודם בהמותי, ואחר־כך אתם!” ולדידה, היתה מלחמת־העולם יכולה להימשך עוד חמש־עשרה שנה.“כן, האדם ניוול כאן את הטבע.” וכן: “דווקא כאן, בחיק הטבע והדרו, מתחילה להשתולל האכזריות האנושית” (“סיוט”).

שינוי־מה ביחס אל “השדה” ניתן לראות רק בארץ, שבשדותיה יש תקווה לאדם להלך אי־פעם בשלווה (“בשדות שרונה”, “עתה נרחיק לכת”), אם כי הפחד מפני האידיליה שבנוף היפה, שהיא אשליה בלבד ועתידה להתפוגג, קיים גם בארץ, כיון שטבע האדם לא השתנה בהרבה. כך, למשל, הבית המתנוסס בתוך הנוף המרהיב של הכרמל אינו “ביתה של כת העורכת בסביבה נפלאה זו את פולחנה פולחן הנוף והמרחב והדרור.” אלא “בית־הסוהר” דווקא (“באמצע כל אלה”).¹⁵¹

חזון אחרית־הימים במטבע שטבע לו ישעיהו (בפרק י"א, ולא בפרק ב'), היינו חזון היחסים האידיאליים, שישררו בין אדם לאדם, בין אדם לחיה ובין חיה לחברתה, חוזר אצל שופמן פעמים רבות, עד כי אפשר לראותו כאחד מן המוטיבים המנחים ביצירתו. חזון זה מעסיק את שופמן ביותר, מכיון שאינו מאמין באפשרות שיתגשם אי־פעם, הואיל והוא מצריך שינוי מהותי בטבע האדם והחי, שאינו נראה לו מציאותי, ואולי אף אינו רוצה בהתגשמותו. מסיבה זו מופיע תיאור אחרית־הימים בצורה אירונית ולעתים גם גרוטסקית. ולא זו בלבד, אלא שבהתבוננותו בטבע האדם, משמשים לו פעמים רבות גן־החיות או הקירקס מקור להסתכלותו בהתנהגות האנושית דווקא, ומסקנותיו עומדות בניגוד גמור לחזון אחרית־הימים של ישעיהו.

כך, למשל, התבוננות בחיות בשעת אכילתן ממחישה למתבונן “את כל סטיכיותו של עניין האכילה – והנך מבין וסולח לכל הפשעים־הנפתולים על פת־לחם.” בהחבא מציץ כאן הפסוק: “ועל פת־לחם יפשע גבר” (משלי כ"ח, 21). ובהמשך משמשים דברי חזונו של ישעיהו לתיאור פארודי במקצת של הנמרה, ללמדך כי רק במצב כזה יכולים תבן, גור, חיק ויונק לשכון בכפיפה אחת: “קול פעייה עולה מסוגר אחר: שם, בערימת תבן, מוטלת נמרה יולדת, ובחיקה הגור היונק. פעייתו־צעקתו של זה מושכת אליה את כל האנשים המסתכלים.” הילד הנזכר בחזונו של ישעיהו כמה פעמים (נער, ילד, יונק, גָמול), אות לבטחון הגמור שישרור לעתיד לבוא, נזכר גם כאן, אולם הזכרה זו היא גרוטסקית ביחס למקור. כך קוראות הנשים והנערות המתבוננות בנמרה ובגור שבחיקה; והמספר מעיר: “זהו, זהו האידיאל שלהן: נמר וילד בבת־אחת. – כילד!…” (“כילד”).

בהזדמנות אחרת של התבוננות “בגן־החיות” נרמז מה יהיה גורל האריה, אם אמנם יתגשם חזון אחרית הימים, כיצד ייראה “זוג אריות נהדר, הוא עטור־הרעמה, והיא הלביאה היפהפייה, חלקת השוקיים”, בשעה שאוכלם יהיה קש ותבן, בשעה שמזונם יוּגש להם ולא יצטרכו עוד לשחר לטרף. אז יתקוף אותם השיעמום, אז יישאר לאריה מכל כוחו הקודם רק כוח־גברא שלו, והוא יבוא על הלביאה מתוך הפיהוק ומתוך השיעמום.

תיאור דומה נמצא גם ברשימה “ימות המשיח”,¹⁵² שגם בו מתבונן המספר בגן־החיות, נראות “כבהמות־בית שקטות ונוחות. האריות והדובים בסוגריהם מתפרקדים על מערומי־האבן, ללא כר וכסת (צער בעלי־חיים!), כבחורי הישיבה על ספסלי בית־המדרש לפנים בישראל.” חיות עלובות אלה הן הגשמתו הגרוטסקית של חזון אחרית־הימים: “כל החיות והעופות כאן נעשו פתאום קרובים כל־כך, שכיחים, יומיומיים, בחינת 'לא ירעו ולא ישחיתו – וארי כבקר יאכל תבן.” אכן, ימות המשיח!"

יש בתפיסה זו המשך למסורת “חזון אחרית הימים”, שמצייר יל"ג בפואמה “צדקיהו בבית הפקודות”, המדמה לעצמו כיצד ייראה העולם, אם יתקיימו דברי ירמיהו,¹⁵³ וממשיכו ז. שניאור בחזון הפארודי שלו, “והיה באחרית”;¹⁵⁴ “ואריה ילעס תבן, כבקר יעלה גרה / ושבע והותיר וגיהק בהבל־תבן; / לא יזעזע עוד את הסלעים בשאגתו / ולא יתמר את החול במכת כפתור־זנבו. / ועבר נער־איכר ובעט ברעמתו: / ‘עצל, עצל, תבן־חינם אתה אוכל!’ – / ולקקו הארי בלשונו. [– – –] ובחיק בתולות זקנות ינמנמו נמרים, כנמנם כלבים וחתולים מפונקים, – והיו ציפרניהם רכות כאצבעות.”

דרך אירונית אחרת של התייחסות לחזון אחרית־הימים נמצא בכמה רשימות אחרות. ב“הִשלימו!…” היהודי והנוצרי צועדים יחד, זה לשמאלו של זה “כחברים, כידידים, כאחים”, רק כשהם “כבולי־יד” “בין השוטרים המזויינים”. “כקטע חזון נראה הדבר, כקטע חזון מאחרית הימים.” וכן גם ב“אורח”.

ב“חיבוק” האחווה שוררת בין הילד היהודי והעוזרת הערביה, כאשר הראשון נלחץ אליה ביום של סופת גשם ורוחות: “בשתי זרועותיו לפת את צווארה וכבש בו את ראשו מתוך כלות־הנפש. לחיבוק כזה ממנו עוד לא זכתה אפילו אמו־יולדתו – וחבל שישעיהו בן־אמוץ לא ראהו!” וכיוצא בזה ברשימה “שלום!”

דרך כזו של ראיית דברים אופיינית לשופמן, הרואה בסכנות ובצרות צד חיובי. צרה משותפת הופכת אנשים זרים לאחים, סכנה משותפת מקרבת רחוקים, בשעת אסון מתאחדים הבריות כדי שיוכלו לעמוד יחד בפני הרעה. בדרך זו יכול הוא לסיים את “הסרטן” בקריאה: “הסרטן הוא דבר נפלא!” כיון שנוכח המחלה נופלות המחיצות בין בני־אדם, האפליה הגזעית נעלמת ונוצר שוויון בין בני־האדם לנוכח פני המחלה.

אחת הסיטואציות המקראיות, שאף היא משמשת לשופמן דגם יסודי להתנהגות אנושית, הוא מעשה דוד ובת־שבע. אחד מסיפוריו, שעוצב במתכונת מעשה זה, הוא “בבית־הרחצה”, ועניינו במיניסטר הזקן לענייני־חוץ, שנשא לו לאשה נכריה בת תשע־עשרה וראה בכל צעיר את מתחרהו, לכן הוא מצביע בישיבת הממשלה בעד מלחמה כדי לסלק את מתחריו הפוטנציאליים מן הדרך, וסופו שהוא מת משבץ־לב בבית־המרחץ. לכאורה, אין כל מגע בין מעשה דוד ובת־שבע לבין סיפור זה, אבל עיון מדוקדק יגלה כמה וכמה רמזים לכך, שהסיפור המקראי השפיע על חברו בבחירת היסודות המרכיבים אותו, אבל תוך שינויים רבים. דוד ראה את בת־שבע רוחצת וחמדה, והמיניסטר רואה את עצמו רוחץ, ולבו נופל עליו למראה גופו הערום. כדי להיפטר ממתחרה שלח דוד את אוריה החיתי אל מול פני המלחמה הכבדה למען ימות בה, והמיניסטר שולח את כל מתחריו, היינו כל בני־הנעורים, למלחמה. אוריה אינו חוזר, ולדוד אין מתחרה; ואלה מבני־הנעורים, שזכו לחזור מן המלחמה, חזרו בעלי־מום. נתן השמיע לפני דוד את קול המצפון, ובחטאו מת הילד; ואילו המיניסטר באותו בית־רחצה, שבו השווה את גופו לגופות הצעירים ומצא את עצמו חסר, פוגש את מצפונו בדמות צעיר שגופו מנוון, והוא רואה בו את כל מוראות המלחמה, שהוא גרם להם. כאשר הוא מנסה להימלט ממנו הוא “חש בלבו פתאום נקיפה־גוויעה, נבעת וברגע זה התחכך בו מאחוריו הגוף הרטוב הזר – ואחוז־שבץ נפל המיניסטר הערום ולא הוסיף קום.” הסיום בפסוק, שהוא מן הפסוקים הבולטים במקרא ומכוון במקור כנגד האומה כולה – “נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל” (עמוס ה', 2) – גם הוא מוסיף לחומרה הרבה, שבה רואה המספר את הדברים, ומצטרף להשקפתו הקבועה, שהובעה לא אחת, בדבר הגורם האמיתי למלחמות בעולם (“בשלי”, “אניית קרב אורחת”).

במקום אחר נרמז מעשה דוד על־ידי הזכרת הגג, שכל מי שעולה עליו נהנה מאווירוֹ של דרור, דרור גם ליצרים ולמוסכמות, גג שהמצוי עליו קל לו יותר לחמוד, ועם זה מזכיר הוא תמיד את החטא הקשור בכך. “אוויר מרומים, אוויר דרור על הגג, מעין אווירו של גג דויד” (“על הגג”). שיר הלל לגג, שהעלייה אליו היא “בבחינת־מה עלייה למרום”, משמיע המספר באחת מרשימותיו המוקדשת לגג (“הגג”), וכוונתו לגג המשופע של ימי הילדות, שהעלייה אליו קשה, בניגוד לגגות השטוחים כאן בארץ, “עליהם מטיילים האנשים, דרך חולין, כבחדר משכבם.” מעל הגג המשופע, שעליו היה מוטל תדיר הילד, המספר על זכרונות ילדותו ב“לפנים בישראל”, הוא לומד לדעת את עובדות החיים ומהרהר לו את הירהוריו על חשיבות הכוח הגופני, על יצרי האנשים המלהטים על־נקלה, ואף מגלה את האשה ביחסיה עם בעלה, בעבודתה ובשעת כעסה. מכאן ואילך נעשה הגג חלק מזכרונות הילדות של גיבורי שופמן, שילדותם מנצנצת לפניהם בשעותיהם הקשות; הבית “על גגו הישן והמעשנה הגבוהה והאדומה שלו” (“הפליט”, בליל תשעה באב" ועוד הרבה).

דמותו של הנביא הקדמון, המתהלך לו ברחובות, כשהוא לבוש באופן אחר ומתנהג שלא כשאר האדם ברחוב ומזעזע את שלוות נפשם של הבריות, משמשת גם היא אב־טיפוס לכמה מן הדמויות שהוא מתאר, אלא שבדרך־כלל אין הילת הקדושה חופפת עליהן. להיפך, הן מתגלות כ“נביאי־שקר”, לעיתם כפושעים, או כקבצנים רגילים.

“איש התלתלים” הוא אחת הדמויות המאכלסות כיום את העולם המודרני, דמות ה“ביטניק” או ה“היפי” או ה“צועני” בגירסה הקודמת, הבז למוסכמות החברה ועושה כל מה שלבו חפץ. הסיפור בנוי משני חלקים, המתייחסים זה לזה יחס של ניגוד: תיאור האיש בשנתו ולאחר שהקיץ. בראשונה הוא דומה לנביא קדום לנביא־אמת, לאליהו, אבל לאחר שפקח את עיניו ופתח את פיו, נתגלה בארציותו: נביא־האמת נהפך לנביא־שקר, והוא רוצה לנחש עתידות תמורת תשלום. תיאורו של האיש כאילו נלקח מן התמונה בעיתון שנדפס לא מכבר: “תלתלים צהובים, ארוכים ומדובללים וזקן צהוב מגודל ומדובלל אף הוא. ציקלונו למראשותיו וכלי־פחים לשתייה מהודק לו באיזורו.” מלה אחרונה זו, בתוספת התיאור המקביל לתיאור המקראי: “איש בעל שער ואיזור עור אזור במתניו” (מלכים ב‘, א’, 8), מוליכים היישר אל אליהו. נקודת דימיון נוספת ביניהם היא חוסר הדאגה למחייתו והבטחון שלא ימות ברעב, פניית עורף למוסכמות החברה וחוסר יחס לנכסים החמריים שבחיים. דמות זו, שהמתבונן מצייר לו בדימיונו, מוצאת מאוד חן בעיניו, והוא מהרהר בה מתוך קורת־רוח: “נמצא בכל זאת אחד בן־חורין, פורק עול, שפנה עורף לעיר ומָתים, שניתק את כל המוסרות עם עולם העשייה, וכתשבי לפנים, הרי הוא מוטל כאן, בשדה, לנפשו, בחינת: ‘והעורבים מביאים לו לחם’…” אלא שלמרבית האירוניה לא העורבים הם המביאים לו לחם, אלא בעד סכום פעוט מוכן האיש לנחש בקלפים למתבונן בו – פעולה מודרנית, המקבילה לפעולת נביא השקר הקדמון.

כשם שאיש־התלתלים לא היה התשבי, כך אין לעורבים של ימינו חלק עם אבותיהם המאושרים שהביאו לחם ובשר לאיש האלוהים". אלה של ימינו הם עצמם כחושים, עזותם רבה, ואינם יראים כלל מפני האדם. אדרבה, האדם הוא שצריך להתיירא מפניהם, כיון שהם מביטים בו, כמי שהמוות כבר קנה שביתה בגופו. הם עתידים לעשות סעודה מבשרו, ולא להיפך, להחיות נשמתו של ההולך למות. והיפוך דברים זה נעשה בימי המלחמה,כאשר האנשים יושבים במקלטים, והרגשת זרות שולטת בין אדם לאדם (“הטוב בידידים”).

“נביא־שקר” אחר הוא דמות הסופר, אשר בבוא המקרה לידו לקיים את מה שהוא דורש בנאומיו ובספריו, תש כוחו, והוא נסוג. “כנביא קדמון, בזקנו המגודל פרע ובאש עיניו, קרא תגר כל ימיו בכתב ובעל־פה, על כבלי הברזל, בהם כובלים את ידי הפושעים החמורים.”אולם בשעה שנסע ברכבת עם פושעים כבולי־יד, ונדמה היה לו, שהשוטרים מתירים אותם, “נבעת וחוור כמת”, “ברם תיכף נרגע בראותו, שאינם אלא בודקים את הכבלים, אם אלה נעולים כהלכה” (“כבלים”), מוטיב זה חוזר גם בסיפור “ילד זר”.¹⁵⁵ “נביא” אחר, המרעים בקולו על ההמון “כנביא קדמון”,הוא למעשה פושע, שהרג את אשתו בסכין, וכעת מנסה להתפרנס מרוכלות, ממכירת סכינים ואינו מצליח – והוא המכנה את ההמון “רוצחים!” (“הנביא”, ב' 238).

“נביא” אחר, שגם הוא הכזיב – ויש בו לא רק מדמותו של אליהו ("פרוע ראש וזקן, בחלוק לבן, “מוכיח בשער וצועק חמס”) אלא גם מדמותו של ישו – נהפך והיה “כאחד האדם”, כשמשון, שגולחו מחלפותיו, כך גם הוא: “לבוש חליפה פשוטה, שער ראש וזקנו עשויים וכו'.” המספר המתבונן מצטער על השגעון שעזב את האיש, שנעשה שפוי כאחד האדם, ולכן “האש, השילטון, דמות הנביא – הכל גז ונעלם” (“הנביא”, ג' 264). ובניגוד לו מתואר “הנביא” החוזה שחורות בעת המלחמה, והשנאה אל הנביא בימי קדם נעשית מובנת, אבל בשעת צרה ממשית הוא מגיב כנביא־נחמה טיפוסי (“הנביא”, ג' 177).

אפשר להביא עוד דוגמאות, כגון תיאור דמות של נערה סהרורית לפי המתכונת של שמואל הנער, השוכב בהיכל ושומע את קריאת האלוהים אליו (“שמים וארץ”),¹⁵⁶ או דמותה של האשה המצפינה את אהובה הפליט הנרדף על־ידי השילטון, שמאחוריה מנצנצת רחב המקראית (“מפלט”), או שאלתו הקדומה של יהושע לזהותו של הזר: “הלנו אתה אם לצרינו” (יהושע ה', 13),שהיא השאלה הנצחית של הלוחם, של הנרדף, של האדם המוקף אויבים, החוזרת במיוחד כשאלה יהודית “טיפוסית” של הפרט ביחס לשכניו (“האחד”) ושל העם כולו ביחסו לעולם שמסביבו (“אניית קרב אורחת”).

דוגמאות אלה ואחרות, שברובן הן חד־פעמיות ונשארות בגבולות הרשימה הבודדת, הרי בהצטרפן יחד מתברר, שמספרן רב מאד. שפע זה מגלה זיקה הדוקה ורבת־פנים למקור המקראי, ללשונו, לנושאיו, ובעיקר לרוחו המיוחדת; ועם זה משוחררת היא וחפשית מכל שיעבוד ומכל כבלי היסטוריה, העלולים לפגום במקוריות הראייה ובייחודה. כניסוחו: “הגות־דרור” ולא “הגות כבולה” (“הגות־כבולה והגות־דרור”).

ו. “ראיות מפסוקים”

מתוך שפע גדול של “פסוקים”, המשובצים בכתבי שופמן, בין כלשונם וכרוחם במקור ובין בשינויי גירסה, שתפקידים רבים ומגוונים להם, נצביע, כמעט ללא הערות־לוואי, על דוגמאות נבחרות בלבד. כאמור, גידול חלקו של “הפסוק” מורגש לאחר העלייה לארץ, אבל אין להסיק מכך, שקודם לכן לא היה מצוי. בכתביו הראשונים ניכר מיעוט של פסוקים כלשונם, וניכרת מגמה לתת להם הסתר־פנים ולטשטש קצת את עקבות מקורם הראשון, ואילו באחרונים הפסוק בולט ביותר, גם מבחינה גראפית, בהיותו נתון במרכאות, המצביעות על שייכותו לתנ"ך, וכן בולט הוא במקום הצבתו: בכותרת, בסיום־פואנטה, המשאיר את הרושם האחרון על הקורא, או באמצע, בחלקים מכריעים. גם כשמצוי ריבוי יחסי של שימוש בפסוקים, אין הסיגנון נעשה מליצי כלל וכלל. וכבר עמד צ. דיזנדרוק על תופעה זו:

קו ההתפתחות ביצירתו של שופמן מוליך להתקצרות היריעה הסיפורית, וכמעט שניתן להבחין בקו התפתחות מקביל: התגברות השימוש ב“פסוק” צועדת בד בבד עם התקצרותה של היריעה הסיפורית, כאילו ההיאחזות ב“פסוק” חוסכת מילים, ויש בו כדי למצות את העניין בכוחו בלבד.

1. פסוקים “מוצפנים”

כבר בסיפור הראשון, “הערדל”, ניתן לגלות שכבה צפופה למדי של פסוקים נחבאים,שאינם בולטים בקריאה ראשונה. על הירהורי הגיבור ב“נוסח קוהלת” כבר דובר לעיל, אבל מלבם נמצא אף מעֵין “חידודים” ברוח “ההשכלה”. למשל, לגיבור דניאל נדמה, שמכריו משתמטים מלדרוש בשלומו, והוא “תולה את הדבר רק במראה הערדל הקרוע: בשלו גלה כבודו בעיני הלז.” ויש בכך שימוש בפסוק מתחום הקדושה העליונה, דבריה האחרונים של כלתו של עלי לפני לידתה ומותה, בשעה שהגיעה אליה השמועה על ארון־האלהים שנשבה: “גלה כבוד מישראל, כי נלקח ארון האלהים” (שמואל א‘, ד’, 22).

דרך דומה של שימוש בפסוק, הנמצאת גם היא באותו סיפור ראשון, נראית בשעה שהגיבור עושה במחשבותיו קריקטורה מאחד הפסוקים:

מכיון שהרהוריו מתרכזים בערדלו הקרוע שלרגלו, הרי כל פסוק מעוררו לאסוציאציה אישית מגושמת.

המגמה להימנע עד כמה שאפשר מסיגנון המקרא מורגשת ביותר בהשוואה בין הנוסח הראשון של הסיפור (תרס"ב) לבין נוסח ה’כתובים', אלא שאי־אפשר לעמוד כאן על פרטי הדברים.¹⁵⁸

בסיפור "רפאל נמצא שימוש בצירוף “ים־הנחושת”, המופיע במקרא (מלכים ב' כ"ה, 13) במשמעות מטאפורית מובהקת, ואילו בסיפור מוחזרת לו משמעותו הקונקרטית, המענקת לו גם משמעות מטאפורית חדשה. הנחושת אינה זו המפוארת של בית־המקדש, אלא זו של חיי יום־יום קטנים: מטבעות נחושת. “הוא מרגיש כאילו הוא שוחה בים־הנחושת הזה בלי כל תכלית…”

דוגמה נוספת לדרך שימוש כזו במטבע־לשון מקובל נמצאת בסיפור “ויטבסק” כאשר ראש הישיבה עוזב את תלמודו והולך למשטרה לשחרר את הנערים שנעצרו: “ים התלמוד פלט אותו לרגע אל החוף, אל המציאות.”

אחת הפתיחות, שיש בה מעין פארודיה על “שירת הכרם” בישעיהו ה' יחד עם זכרי ספר קוהלת, היא הפתיחה לרשימה “ספל־הקפה”; “אשירה נא לספל־הקפה שירת בודהא גוטמה לנירווַה, ואל שותיו העייפים ‘בהדר ארנין’. הכל עובר ובטל, וספל־הקפה קיים לעד.” וגם בהמשכה של רשימה זו טון רם מהלך בה וריתמוס המקרא נותן בה אותותיו: “הזיקנה תבוא ותחמוס הרבה, תחמוס את הכל, אבל אל נא נירָאנה, כי הן את האחת לא תוכל קחת ממנו [– – –].” אין כאן אף פסוק כצורתו, אבל הד זכרם וניגונם עולה מן הלשון.

דוגמה אחרת לזכרי־פסוקים היא בסיפור “בחיק הטבע”, כאשר המספר מתבונן בתרנגול ובמינהגו בתרנגולות, והלשון יוצרת עימות עם הפסוקים המתארים את הנעשה בחצר־המלך בשעת חילופי שילטון: “הנה מנסה האחד לכבוש תרנגולת מנשי אביו, וזו מסרבת ודוחתו בחמת־כוח.”

דוגמה לפסוק “מסתתר”, שתפקידו להשלים את תמונתו של אדם “מסודר” ונטול דאגות: “המסמרים בפיו, כמשפט הסנדלרים מאז ומעולם, והאשה יושבת אצלו: (“זכרון יעקב”). זה, כמובן, זכר כפול למלכות, ל”משפט המלך" (שמואל א' ח', 9) ולאותו מעמד המתואר בספר נחמיה, כאשר הוא בא לפני המלך והשגל יושבת אצלו" (נחמיה ב', 6). אותו סנדלר יושב כמין מלך במסיבו ומקבל פני לקוחותיו. מעניין לציין שאותו פסוק עצמו מופיע במפורש גם ברשימה “הכובע”, ואז תפקידו שונה, שכן הוא מכוון להשלים את תמונת המתעשר החדש כתוצאה מן המלחמה, אשר רכש לו גם אשה צעירה – “השגל אצלו” – יחד עם שאר אביזרי המותרות: בגדים נאים, מכונית, דירה.

2. הפסוק ככותרת או כפואנטה

מספרם רב מאד, ולכן יוזכרו כאן אחדים מהם בשמם בלבד וללא הערות.

שמו של אחד הסיפורים המוקדמים, “כחום היום” (תרס"ב), הוא חלק מפסוק (בראשית י"ח, 1). שמות מסוג זה שכיחים יותר בכרך השני, כגון: “זכור את יום השבת”, “בעד החלון”, והיה כי ישאלך בנך…", “כאחד האדם”. “בנות הערלים” (בתוך: “מעתות הצבא”), “בשדה” ועוד.

בכרכים אחרים רבים הם השמות שהם פסוק כצורתו, או בשינוי: “הנה הנו”*, “על צד”*, “העצמות היבשות”, “למה תכה אחיך?!!”, “סוכתנו הנופלת”, “מנגד”*, “בלילה ההוא”, “אם בישראל”, “שלו נעליכם…”*, “ביד לשון”, “אשר לא ידע את יוסף”, “דור הולך ודור בא”, “ויחל שער ראשו לצמוח”*, “אחיות לנו קטנות”*, “כבקרת רועה”*, “בזיעת אפיהם”*, “ליל שימורים”, “אוד מוצל” ועוד. בסיפורים לא מעטים משמש הפסוק גם בכותרת וגם בפואנטה (אלה מסומנים בכוכב), ודבר זה מבליט את הפסוק עוד יותר.

הפסוק כפואנטה:¹⁵⁹ “בין גלבוע וגלעד”: “כמו אל הרי הגלבוע שמאחורינו, נמשכות העיניים: מחפשות הן שם בערפילי חריציהם, את… בת יפתח.” הסיום של “קיבוץ בעמק”: “אותה נערה־שוליה שוב לא נמצאה במסגריה, אלא עברה משום־מה לעבודה במטבח, והרי היא עכשיו, בשמלתה ובסינרה, כאחת הבחורות.” ויש כאן, כמובן, זכר לשמשון שחזר והיה “כאחד האדם”, צירוף, ששופמן השתמש בו לא אחת. “ההיסטוריון הישיש” סיומו: “– ובעצם אין הייסורים נוראים כל־כך. הנה אני חש אפילו מעין קורת רוח… הלא גם אתה הרגשת כזאת. אתה זוכר? ‘ובכל נפשך’…”¹⁶⁰

סיום ב“פסוק” ששוּנה על דרך ההומור: “אל ה’צביטה' הזאת התפללתי” (“הצביטה”); או בדומה לכך, על משקל “הלא לאלהים פתרונים” (בראשית מ', 8), מסתיימת אחת הרשימות שעניינה תיאור אניית קרב העוגנת בנמל, והמלחים המחפשים פינות־אפילות להם ולבנות־לווייתם, המעוררת שאלות על טיבה של האנייה ואנשיה, והתשובה: “להם, לזוגות־אהבים אלה, פתרונים” (“אניית קרב אורחת”).

יש מקרים של שימוש בפסוק באמצע סיפור, באופן שהפסוק כצורתו בולט ביותר בניגוד לנסיונות הקודמים להצפינו. הבלטה זו מושגת בעזרת כמה אמצעים:העמדתו בתוך מרכאות, כתיבתו בצורה בולטת לעין, בשורה נפרדת או באותיות מפוזרות; הצבתו כבודד בפיסקה, בעוד ששאר המשפטים שונים ממנו באופיים. כך הוא ממלא תפקיד מרכזי מבחינת ערכו הרגשי או התוכני, ולעתים אף נעוצה בו נקודת־הכובד של העניין כולו. לכן, אין השימוש בפסוק גורם להרגשת “לשון מליצית”, אלא להיפך, להרגשה של חסכנות, צימצום וקיצור מקסימאליים בלשון, שכן מילות הפסוק הידוע, ולעתים חלקו בלבד, דיין לבטא בבת־אחת את התוכן, את האוירה ואת המטען הרגשי, הקשורים לגיבור המסויים או לעניין הנדון. למשל, התופעה של אנשי־רוח, המתקרבים לקצם, ודווקא עכשיו נדמה להם, שעומדים הם לפני תגליתם הגדולה; ה“פסוק” ההולם פסיכולוגיה אנושית זו הוא: “מנגד תראה את הארץ,” ובו – ובהמשכו, שלא צוטט – נרמזות התופעה ודעתו של המתבונן בה כאחת. לאחר פסוק זה נעשות הדוגמאות, שהובאו כדי להוכיח הנחה זו, מובנות יותר (“חטוף וקרא, חטוף והבן…”, “החשש”). או הפסוק “פן יחדל אבי מן האתונות ודאג לנו”, הוא המחשה ציורית למצב, שבו התוצאות מדאיגות יותר מן העילה הראשונה (“מדינה”). ודוגמה אחרונה: הפסוק:,וחַרש לא יימצא בכל ארץ־ישראל" (שמואל א', י"ג, 19) מנוצל על־ידי המספר כדי להביע את חרדתו ביחס לאחד המקצועות האהובים עליו, שהדור החדש אין לבו הולך אחריו, ויש סכנה, כי “בעוד עשרים שנה לא יהיה שען בארץ” (“השען האחרון”). שם – גורם חיצוני, הפלישתים, ואילו בהווה התהליך הוא רצוני – מבפנים.

השימוש ב“פסוק” אינו מוגבל אך ורק לתחום המקרא, אלא שואב גם מן המקורות המאוחרים יותר, ובשפע רב, אבל לכך יש ליַחד עיון נפרד.

מעגלו של פולמוס

(הוויכוח עם חבורת ‘כתובים’)

א. עֵזר מבחוץ

הפולמוס בין חבורת ‘כתובים’ לבין הסופרים, שהתרכזו סביב אגודת הסופרים ו’מאזנים', היה מן הסוערים שידעה הספרות העברית, ולא מעט נכתב עליו על־ידי אלה שלקחו בו חלק, בעיקר לאחר ששכך להט הוויכוח, והאווירה הצטללה.

בשנים האחרונות מסתמנת התעניינות מחודשת בפרשה זו מצד אלה שלא היו, כמובן, שותפים בוויכוח, והם בוחנים אותה ממרחק השנים באמצעי המחקר הספרותי־ההיסטורי לגופו של עניין וללא משוא־פנים. אולם דומה, שעל־אף ריבוי החומר נשאר בצל חלקו של שופמן, שהיה אחד הפעילים בוויכוח, ולא הואר דיו, אם כי עצם השתתפותו ועמדתו ידועות, ופה ושם נזכר שמו בחטף.

שופמן שישב באותן שנים בכפר וצלסדורף באוסטריה, הגיב ממקומו על המתרחש בתחום הספרות העברית בארץ־ישראל ובמרכזים אחרים. הדי הפעילות הגיעו אליו בעיקר באמצעות כתבי־העת, שנשלחו לו בקביעות מן הארץ, במקצת במכתבי ידידיו, ולעתים גם באמצעות פגישות עם סופרים, שהוזמנו לווינה “ועלו לרגל” לביתו שבכפר.

זהו מקרה נדיר למדי, שאדם הנמצא תקופה ממושכת מאד רחוק ממקום ההתרחשות, בבדידות, מחוץ לסביבה יהודית ולפעילות תרבותית וספרותית עברית –יהיה מעורב כל־כך בפולמוס, שהוא בעל צביון “מקומי” מובהק, שצמח על רקע המציאות המיוחדת של ארץ־ישראל בסוף שנות העשרים ובראשית שנות השלושים. אמנם גם סופרים לא־מקומיים אחרים לקחו חלק בוויכוח (דניאל פרסקי “האמריקני”, צ“ז ויינברג בווארשה, א”ד שפירא בקובנה), אולם הללו נחשבו כאנשים־מן־החוץ, המתערבים בוויכוח “פנימי”, ואילו שופמן הגיב כאיש־מבית, וכך קיבלו זאת גם אחרים. על־אף העובדה שמתנגדיו לא חסכו ממנו עקיצות על חשבון מגוריו באוסטריה, הרי התחושה בדבר הקשר הטבעי שלו לעצם הוויכוח והשתייכותו הברורה לאחד “הצדדים” היתה נחלת הרבים.

אהדתו של שופמן, שהיתה נתונה מלכתחילה לאנשי המשמרת “הוותיקה” שהסתופפה מסביב ל’מאזנים', מקורה באופיו, הנרתע מחידושים, בטעמו הסולידי־שמרני ובידידות המסורתית שטיפח עם כמה מאנשי ‘מאזנים’ (שלמה צמח, י"ד ברקוביץ) עוד מתקופות קדומות ועם הקרובים אליהם (מ"ז ולפובסקי, מנחם פוזננסקי). לעומת זאת, לא מצא שפה משותפת עם חלק מאנשי ‘כתובים’ (אליעזר שטיינמן), ורתיעתו מהם, שמקורה בעבר, סייעה לחידוד הסתייגותו ממעשיהם. גם עניינים שבהשקפת עולם השפיעו על ויכוח זה, בייחוד בשנים מאוחרות יותר ושופמן, שהיה מתנגד חריף למהפכה הקומוניסטית ברוסיה מראשיתה, לא יכול היה למצוא שפה משותפת עם מי שתמך בה.

בשעה שהחל ‘כתובים’ להופיע (יולי 1926) כבטאונה של אגודת־הסופרים בעריכת אליעזר שטיינמן, השתתף בו גם שופמן,¹⁶¹ אולם כבר בשלב זה לא מצא השבועון חן בעיניו: “איני אוהב עיתון זה. עיתון מסוג זה צריך להיות בידי אדם ניטראלי, מין מייזל של ה’ליטערארישע בלעטער' ולא בידי סופר, שבעצם יש לו אמביציות ספרותיות מופרעות. הארס ורוע־העין תוססים בין השורות” (11.11.1926).¹⁶²

עם זה, היה שופמן סופר בעל מחשבה חפשית, ומדי פעם הגיב שלא בהתאם לפילוג הכיתתי, אלא לגופו של עניין. כך, למשל, שימש יעקב פיכמן, מאנשי ‘מאזנים’ המובהקים, מטרה לחצי כתיבתו, יחד עם בעל־דבבו משכבר יעקב רבינוביץ; ולעומת זאת זכה נתן אלתרמן לשבחיו זמן קצר לאחר עלייתו לארץ.

למעשה, הביע שופמן בקביעות את דעתו בנושאים רבים ומגוונים במשך תקופה ארוכה ועורר לא פעם את זעמם של נתקפיו. הללו לא טמנו ידם בצלחת והשיבו תגובה על תגובה, אלא שפולמוסים אלה היו מפוזרים בתחומי עניינים שונים וביחס לאנשים רבים והשתרעו על פני שנים ארוכות. אלה היו קצרים, וכשם שהתפרצו פתאום, כך שקעו בבת־אחת. לא כן הפולמוס על ‘כתובים’. הוא היה מרוכז סביב מוקד אחד, עבר שלבים רבים, והיו מעורבים בו פנייה אישית עם חילוקי דיעות ענייניים, כשלא פעם גבר הצד האישי על הצד המהותי. שִלפי־פולמוס אישיים עוד הוסיפו לצמוח גם לאחר עלייתו של שופמן לארץ־ישראל, בשעה שנושא הפולמוס כבר ירד מעל הפרק.

ב. נאמן בית־’מאזנים' – ויכוח מבית

בג' באדר ב' תרפ“ט הופיע הגליון הראשון של השבועון ‘מאזנים’, שהוצא על־ידי אגודת־הסופרים העברים בארץ־ישראל ונערך על־ידי י”ד ברקוביץ ופ. לחובר. בין חברי המערכת היו אשר ברש, יעקב פיכמן ושלמה צמח. שופמן הוזמן להיות בין המשתתפים הקבועים, ולפי החוזה, שחתם עם ‘מאזנים’, היה עליו להשתתף בו פעמיים בחודש תמורת משכורת קבועה. ואמנם, בכרך הראשון נתפרסמו דבריו בעשרים־ושתיים חוברות מתוך החמישים. כלומר, הוא הצליח לעמוד בתנאי החוזה, אם כי מחליפת המכתבים בינו לבין ברקוביץ וצמח מתגלה, שהיה זה מאמץ גדול בשבילו לכתוב בקצב כזה, מה גם שהסכום לא הספיק למחייתו. לכן נאלץ לחפש מקורות נוספים, ובייחוד במות חדשות, כדי שיוכל לפרסם בהן, ואחד הפתרונות שמצא: פירסום חוזר של אותן רשימות, לאחר שכבר נדפסו ב’מאזנים' או תרגומן ליידיש.

אופיינית היא הגלויה לברקוביץ שבה הוא שואל: “האין לכם נגד זה כלום אם אדפיס דבר ב’העולם' לאחר שכבר נדפס ב’מאזנים'. במטותא לענות לי ע”ז מיד" (25.4.1929).¹⁶³ במכתב אחר לברקוביץ, המצורף לרשימה ששלח ל’מאזנים', המתפלמסת עם אחד מעורכיו, נכתב “אני שולח לך בזה את הדבר הראשון לאוגוסט, ובקרב הימים תקבלו את הדבר השני. דבר זה – לבי מהסס קצת – אולי לא יהיה לרצון לכם מאי־אלו טעמים. אם כן, כמובן תוכלו להחזירו לי בלי שום עקיפים, ואני אשלח לכם דבר אחר במקומו” (19.8.1929).¹⁶⁴

הכוונה לרשימתו במדורו “עיונים קלים”, “על צ’כוב” (גל' כ“ד, ח' באלול תרפ”ט),¹⁶⁵ שבה הוא משיג על דיעותיו של פיכמן במסתו על סופר זה (‘מאזנים’, גל' כ'). אופייני הדבר, שרשימתו של שופמן אמנם נדפסה, ובצדה תגובתו של פיכמן “להערותיו של שופמן”. היה זה ויכוח מבית, בתוך החבורה.

בהמשכו של המכתב הנ"ל מביע שופמן צערו: “דבר יציאתך מ’מאזנים' מעציב אותי קצת. תחת עריכתך, ברקוביץ, שרייבט זיך בעסער [אני כותב טוב יותר]. באמת!”

בשולי מכתב אחר לברקוביץ, זמן קצר לאחר שהגיע לאמריקה, הגיב שופמן על ספרו, ‘שלום־עליכם בוך’, ורמז לוויכוח עם פיכמן ב’מאזנים‘: “ב’ש”ע בוך’ [‘שלום־עליכם בוך’] אני הופך והופך ואיני פוסק למצוא שם אוצרות. האסיים שלך על המומנטים השונים ביצירתו של ש“ע הם מצויינים. לא פיללתי שכוח אַסיאיסטי כזה עצור בך. פיכמן צריך להסיק אצלך את התנור! –” (5.11.1929).¹⁶⁶

הוויכוח עם פיכמן עורר סערה בתוך החבורה, וגם צמח הגיב עליו במכתבו לשופמן (שלא הצלחתי למוצאו), ורק מתשובתו של שופמן מתגלה הדבר. שופמן כתב לצמח, שהיה באותו זמן עורך ‘מאזנים’, זמן קצר לאחר פרעות תרפ“ט, שעשו עליו רושם קשה ומדכא: “והמאזנים', יתקיימו? ויש להם תקווה? אני פיגרתי קצת, אבל אתאמץ לצאת ידי חובתי. קשה לכתוב עתה על דברים שאין להם שייכות אל הזעזועים האחרונים.” ובעניין הוויכוח עם פיכמן: “שלום לפיכמן. כלום באמת אני ‘תוקף אותו על ימין ועל שמאל?’ מה הוא סח?! מה שפגעתי בו פעם בעניין נומברג¹⁶⁷ – הלא צדקתי. ועתה ג”כ הדין עמי, כי אסור לומר ‘לא כמופסן’… ביטוי זה כשהוא לעצמו לא ייתכן באיזה מובן שהוא.” ובהערת שוליים הוא מוסיף: “לא נהירא לי שאתה כותב: ‘האמנם נפל דבר ביניכם?’ כלום במקרה כזה יש לחשוד תיכף באיזו ‘נפילת דבר’?!” (19.9.1929).¹⁶⁸

חלק נכבד ממכתביו ללחובר ולצמח כולל בקשות בעניין הדיוק במשלוח שכרו, שכן “צ’יק זה – איני מפריז! – הוא עתה האבן הראשה של קיומי,” ומבטיח: “גם אני מצדי אתאמץ למלא את חובתי ל’מאזנים' באמונה.” (לצמח, 4.12.1929).¹⁶⁹

יש לזכור, שהבמה העיקרית שלו באותן שנים היתה ונשארה ‘העולם’, שבו פירסם בקביעות בכל שבוע, אולם משעה שהתקשר בחוזה עם ‘מאזנים’, הפסיק לפרסם בו סיפורים והמשיך לפרסם בו רק דברי־עיון, כשהיחס בין שני הסוגים הוא שווה.

לאחר השתתפותו העֵרה בכרך הראשון של השבועון ‘מאזנים’ פחתה והלכה השתתפותו של שופמן ונעשתה ארעית בלבד, אם כי נמשכה תוך הפסקות לאורך כל השנים.¹⁷⁰ בין הסיבות להתמעטות השתתפותו בכרכים הבאים של ‘מאזנים’ היו: אישיותם של העורכים שלא עם כולם מצא שפה משותפת, וכן סיבות כלכליות, כגון תנאים כספיים טובים יותר, שקיבל במקומות אחרים, וסיבות נפשיות, כגון אי־שקט בעקבות התגברות הנאציזם באוסטריה, שהקשה על התפנותו לכתיבה.

השתתפותו בכמחצית ממספר החוברות של השנה הראשונה עשתה אותו אחד מעמודי התווך בחבורת־הסופרים, שהתרכזה סביב ‘מאזנים’, על־אף הוויכוח הפנימי עם פיכמן. רושם ראשון זה לא נמחה גם לאחר שהמעיט להופיע מעל דפי כתב־עת זה בשנים הבאות. מצב זה הביא אותו, באופן טבעי, להימנות עם אותו מחנה שהתנגד לחבורות־הסופרים, שהתגבשו סביב כתבי־העת היריבים: קודם ‘כתובים’, ואחר־כך “יורשיו” – ‘טורים’ ו’עתים'. ואם כי שופמן שמר, כדרכו, על עמדה עצמאית, גם כשנמנה עם חבורת ‘מאזנים’ (והוויכוח עם פיכמן יוכיח), זוהה עמה לאורך כל דרכו, וכבר־פלוגתא חריף של מתנגדיה.

ג. איש־הפולמוס

למעשה, היה שופמן פולמוסן חריף ביותר, עוד מראשית עלייתו על במת הספרות העברית, שעה שספריו נעשו לזירת הקרב בין “צעירים” ל“זקנים”, ושופמן נטל חלק בוויכוח הסוער בכמה רשימות ארסיות ביותר.¹⁷¹

רב מספר הפולמוסים, ששופמן היה מעורב בהם בחייו, מהם ישירים: פולמוס עם אדם מסויים, הנזכר במפורש בשמו, ועל עניין מסויים, שכל פרטיו מובאים בגוף הרשימה; ומהם מוסווים: תגובה על תופעות ודיעות, שלא מצאו חן בעיניו, אולם בלי להזכיר את האיש ואת העניין, שכנגדם הוא כותב. בדרך־כלל, פולמוסים מוסווים אלה נכתבו סמוך לאותו עניין, שגירה את שופמן ועורר את התנגדותו, וקהל הקוראים המעוניין ידע היטב במי ובמה המדובר וזיהה מיד את האיש ואת העניין. היו אלה ויכוחים בתוך משפחת־הסופרים ושוחרי־הספרות, ולציבור הרחב, בדרך־כלל, לא היה עניין מיוחד בהם, כיון ש“זר לא יבין זאת,” להוציא שלושה ארבעה פולמוסים, שחרגו מתחום זה והסעירו גם קהל רחב יותר.¹⁷² התגובות הפולמוסיות המוסוות נוסחו בדרך־כלל, כאמיתות כלליות, כתיאוריה בעלת־תוקף עקרוני, שכוחה יפה בכל עת, ולא כתגובה אקטואלית. זו גם הסיבה, שחלק ניכר מאותן רשימות מוסוות, שנכללו בכתבי־שופמן, ברבות הימים נשכח הגורם האקטואלי שהולידן ונשארה התיאוריה הכללית בלבד. אותם הקוראים, שיכולים היו בזמנו לקרוא בין־השיטין ולהבחין כנגד מי וכנגד מה כוונו, התמעטו והלכו, והקורא המאוחר ראה אותן לגופן. ללא כל הקשר אקטואלי.

כלל הוא, שאין כמעט רשימה או דבר־עיון, שלא צמחו על רקע אקטואלי ועל־ידי גירוי חיצוני, כגון, שאיש או תופעה או נושא “הרגיזו” את שופמן ועוררו אותו להביא את גירסתו שלו. הסוואת הפולמוס והעלמת הצד האקטואלי שבו היו אחד מדרכי הוויכוח של שופמן; כביכול, הוא המדבר בשם האמת הנצחית הכללית.

שונה היא שיטת הוויכוח בפולמוסים הישירים. כאן לא בחל שופמן באמצעים. הכל כשר כדי לערער את מעמדו של היריב ולהבליט את חולשת עמדותיו: נימת לעג, סארקאזם, ציטוט עויין, הוצאת דברים מהקשרם, שימוש בדבריו ובדברי אחרים עליו כדי לעשותם חוכא ואיטלולא, “גיוס” תומכים ממקומות שונים וכיוצא בזה אמצעים מאמצעים שונים. כל אלה מגלים פולמוסן חריף ושנון, נועז ותוקפני, הנלחם בשצף קצף כנגד כל מי ומה שאיננו נושא חן בעיניו. אולם, הקורא בספריו של שופמן בלבד איננו מתוודע כלל לסוג זה של פולמוס ישיר בכתיבתו, אף־על־פי שהשתרע על פני שנים רבות וכלל עשרות רבות של רשימות. הסיבה לכך היא, שכל הפולמוסים הישירים מסוג זה הושמטו בכתביו המקובצים, ואותם מעטים, שנשאר רישומם, נותרו ללא קטעי הפולמוס הישירים, כשרק אותם קטעים שניסוחם כללי ועֵבר־זמני הושארו בכתבים. הקורא בספריו בלבד מקבל איפוא, תמונה בלתי נכונה משופמן, שכן הרושם שנוצר הוא של כתיבה מסאית המתנהלת על מי־מנוחות, של ניסוחים תיאורטיים, שלווים ומרוחקים, של אמת־כללית המבטאת את הפואטיקה של הכותב. נימת הפולמוס, המבצבצת אך לעתים רחוקות, חריפותה כמעט שאינה מורגשת. מובן, שבכתבי־שופמן לא הובאו התשובות והתשובות־לתשובות, שכתבו המתנגדים והמשיגים על דבריו ודעותיו, וכל השקלא וטריא הסוערת הזו נשארה גנוזה בכתבי־העת של התקופה ונסתרת מעינו של הקורא.

יש להעיר, כי מקצת מרשימות הפולמוס הישירות הללו נכללו בכרך ד' של כתבי שופמן במהדורת “שטיבל” (תרצ"ה), אולם גם הללו חזרו ונשמטו עם הכינוס המחודש, במהדורת “עם־עובד”, כרך ד' (תשי"ב).¹⁷³

שופמן לא היסס להתפלמס עם ידידיו, אולם אבוי לאלה שלא נמנו עליהם. הוא ממש “רדף” אותם באף ובחימה, ובכל מקום שפירסמו, מיד הגיב בקצף ואף בתוקפנות, ואחד מאלה שהיווה מטרה קבועה לחציו היה יעקב רבינוביץ.¹⁷⁴ כאמור, התגובות הפולמוסיות של שופמן הן ברובן תגובות מפוזרות, כלומר, כל פעם שמשהו עורר את התנגדותו היה מגיב, וקשה לראות שיטה בכך. עם זה מתרכזות חלק מהתגובות הפולמוסיות סביב כמה עניינים, והבולטים ביותר שבהם: הוויכוח האישי המובהק עם יעקב רבינוביץ, שנמשך שנים רבות והוויכוח הציבורי־רעיוני־אישי עם חבורת ‘כתובים’.

ד. הסבר ממרחק־הזמנים

מדוע נעשה שופמן יריבה של חבורת ‘כתובים’? מה לא מצא חן בעיניו והרגיזו אצלם? – בשיחתי עם יעקב הורוביץ, ממשתתפיו הקבועים של ‘כתובים’ ומעורכי ‘טורים’, ב־10 בנובמבר 1974, זמן קצר לפני פטירתו, בתשובה על שאלתי בדבר יחסו של שופמן לחבורה זו ענה:¹⁷⁵ המלחמה בין הסופרים, שהתחילה עם ‘כתובים’, לא היתה עניין אישי. היתה זו מלחמת דורות. מלחמת פרולטרים נגד בעלי־בתים קטנים. אנשי ‘כתובים’ היו מחוסרי כל ממש. רק יעקב רבינוביץ קיבל כוס תה אצל אשר ברש שנחשב עשיר, שכן קיבל משכורת כמורה, היה לו בית משלו עם גינה. בעוד שאנשי ‘כתובים’ היו ממש רעבים ללחם.

מדוע היה שופמן נגד ‘כתובים’? – שופמן היה מהפכן עד גבול מסויים; הוא עשה את המהפכה שלו ונעצר. ולמעשה היה בעל־בית קטן כמו בני דורו.¹⁷⁶ באורח חייו היה זעיר בורגני, למרות שחי עם גויה, שופמן לא אהב את ביאליק, אולם נשאר במסגרת ביאליק, הוא היה יוצא־דופן, אולם בתוך המעגל שלו, ולא יכול היה להצטרף למעגל של ‘כתובים’. האופק שלו לא היה רחב, הידע שלו היה של בחור ישיבה. לא היה לו רקע כללי אוניברסיטאי, כמו שלא היה רקע כזה לביאליק.

עד כאן דעתו של יעקב הורוביץ בעניין זה. יש לזכור, ששופמן פירסם את סיפורו הראשון של הורוביץ והמשיך להלל את סיפוריו גם לאחר מכן, בשעה שהורוביץ נמנה עם חבורת ‘כתובים’, כשם שלא נמנע מלבקר את פיכמן ואת יעקב רבינוביץ, שנמנו עם המחנה שלו.

ישראל זמורה, מאנשי ‘כתובים’, בזיכרונותיו מזכיר אף הוא את חלקו של שופמן בפולמוס זה. זמורה קושר את התפנית האופוזיציונית שקיבל השבועון ‘כתובים’ באישיותו של אליעזר שטיינמן, ש“חייב להבליט אי־פה אי־שם את ייחודו האופוזיציוני לשמו”, ואליו הצטרפו אחרים, במיוחד שלונסקי, “התוסס והמתסיס, בעל המזג החם, הדרוך לפעילות נועזת יותר, למשהו שיש בו שינוי־ערכים ספרותי וחברתי כאחד.”¹⁷⁷

לאחר שהתארגנו שני המחנות, החריפו היחסים, ואלה ואלה גייסו אישים וקבוצות. זמורה רואה בשופמן “סוכן” ‘מאזנים’ באוסטריה, ש“תודרך מן הארץ בכל פרטי הקיטרוג והקינטור על־ידי ידידו מנחם פוזננסקי, אלישבע ועוד.”¹⁷⁸ לדברי זמורה, “היו אנשי ‘כתובים’ בעלי יזמת־התקפה תמיד, ואילו אנשי ‘מאזנים’ הגיבו בהתגוננות, רק מתוך התגוננות גם תקפו מזמן לזמן.”¹⁷⁹ ובמקום אחר הוא כותב: “ג. שופמן (שחי בגראץ, אוסטריה) נלחם ביד רמה בשם ה’מימסד' ויש לו ‘סוכן־מודיעין’ בארץ־ישראל (מנחם פוזננסקי) [– – –].”¹⁸⁰

יש להעיר, ששופמן לא היה זקוק “לתידרוך” מן הארץ ואף לא ל“סוכן־מודיעין”, שכן גם לפי אופיו מוזר לראותו כ“סוכנו” של מישהו מלבד עצמו, ‘כתובים’, מגמותיו והאנשים, שהסתופפו סביבו, הרגיזו אותו, עוררו את התנגדותו והיו בניגוד לתפיסותיו, לכן פעל כנגדם, כשם שיצא כנגד תופעות ואנשים אחרים בתוך חבורתו שלו. מקריאתו בכתבי־העת, שנשלחו אליו מן הארץ על־ידי ידידיו ועל־ידי מערכות העיתונים עצמן, נעשה בקי בכל הפרטים ולא היה זקוק לתוספת המרצה לא של פוזננסקי (שהיה רודף שלום מטבעו) ולא של אחרים.¹⁸¹

הסבר נוסף להתנגדותו של שופמן ל’כתובים', מלבד ההסבר התולה זאת באופיו ובאורח חייו, נעוץ בעובדה, שחי שנים רבות מחוץ לארץ־ישראל, מחוץ למעגל ההתפתחות הספרותית החיה והשוטפת. תופעה אופיינית וידועה היא, שסופרים החיים בריחוק־מקום, נהפכים למשַמרים, אינם מסוגלים להתקדם, והם נאבקים כדי לשמור על הקיים, על הקלאסיות, על איזה מודל שהתקדש בשבילם, אין הם מרגישים את הקשר עם הקהל ועם דופק החיים, וכל שינוי נראה להם כהרס הקיים. זהו תהליך קבוע, המסתמן במקרים דומים בקשרים שבין מרכז ספרותי חי ומתפתח לבין “שוליים” ספרותיים.¹⁸² שופמן הגיב תגובה אופיינית למי שניתק מן המרכז וחי בשוליים. על־אף מעורבותו בהתהוות, הרי זו מעורבות שבכתב ולא בעצם נוכחותו. לכן אנשי “השוליים” הם לא פעם תוקפניים יותר מעמיתיהם היושבים במרכז העשייה (ראה גם תגובותיו של דניאל פרסקי על מאמריו של יצחק נורמן, ועוד).

ה. ניצני־הפולמוס

רשימתו של שופמן “המורה העברי” (‘העולם’, 11.5.1928) עוררה, כאמור, תגובות נזעמות מעל דפי ‘העולם’¹⁸³ אולם גם בכתבי־עת אחרים וביניהם ב’כתובים‘. פנחס שיפמן (ב־7.6.1928), מן המורים והמחנכים הבולטים בארץ, כורך יחד את רשימתו של שופמן עם זו של ז’בוטינסקי באותו עניין ב’היינט’ (10.2.1928) תחת הכותרת: “וועגן ‘אינהאלט’ און ערציאונג” [דרכים, תוכן וחינוך] ואומר: “ג. שופמן, כרגיל, בקיצור נמרץ, כשיעור טיפת דיו, רסיס, ונקודת התורפה נמצאת. [– – –] הרי עין בוחנת לג. שופמן, אלא שהוא לא טרח לעיין היטב בהלכה זו, לפי שאין החינוך ראוי, כנראה לתשומת לב מרובה.” יש להדגיש שמרבית תשובתו של שופמן נוגעת לדברי ז’בוטינסקי, וכי תגובה זו יכלה להידפס גם מעל דפי כתבי־עת אחרים ואיננה חלק מן המערכה שבין שופמן לבין ‘כתובים’. יחד עם זה, זהו הוויכוח הראשון עם שופמן מעל דפי ‘כתובים’, והחל בכרך השני, לאחר שהתחלפה המערכת, החלו להתפרסם בקביעות השגות כנגד שופמן, שהלכו והחריפו.

זמן קצר לאחר מכן ב’כתובים' (12.7.1928), העתיקה המערכת, במדור “זוטות”, שני קטעים מתוך שתי רשימות פולמוס של שופמן שנדפסו ב’העולם', בלי לציין את מראה המקום המדוייק של הקטעים ובלי להוסיף דברי הסבר ביחס למסיבות כתיבתם. הקטע האחד הוא מתוך “המלכה החיוורת וטיפוס הבהרות” (‘העולם’,15.6.1928, כונס במהדורת “שטיבל”, כרך ד‘, עמ’ 168–169, ונשמט ממהדורת “עם־עובד”), והשני מתוך: “הוויה ונצח בלבורטוריה” (‘העולם’, 29.6.1928).

בראשונה מתפלמס שופמן עם מאמרו של ה. ייבין “מהגרים ומהפכנים”, פורסם ב’דבר‘, מוסף לשבתות ולמועדים, ז’ באייר תרפ"ח – 27.4.1928). במאמר זה, שנכתב בעקבות “כלפי תשעים ותשעה” של אורי צבי גרינברג מחד גיסא, ובעקבות משאל (“אנקיטה” בלשונו), שערכה מערכת ה’יודישה רונדשוי' מאידך גיסא, בא ייבין להסביר את “סיבת התלישות ה’אולימפית', שבה התבצרו רוב הכותבים כעת בספרות זו.” לדעתו, נוצרות אצל עם “שתי ספרויות: המהפכנית [– – –] וספרות־המהגרים.” “המהגר מסיים במקום שהמהפכן פותח.” תופעה זו, המצויה אצל העמים הגדולים (הרוסים), קרתה בזעיר־אנפין גם אצלנו: “ישנה ספרות שהולכת עם זעזועים אלה [של בניין המדינה העברית] וישנם הרבה סופרים שהתעלמו מקטסטרופות אלו ונשארים תקועים בעבר. הם נשארו מהגרים גם אם חיים הם בארץ עשרים שנה.” הרמזים שמביא ייבין הם לאשר ברש (“סופר אחד בוחר לו לנושא, טיולו של בחור בין כפרים סלאביים לפני 1914” – הכוונה ל“פרקי רודורפר”, תרפ"ז) ולאחרים, כתבו על “המלכה החיוורת” ולא כתבו על “טיפוס בהרות”, מכאן לקח שופמן את הכותרת המוזרה לרשימתו.

תחזיתו של ייבין היא, שהסופרים המהגרים גורלם להתנוון, “כי התולש את עצמו מן הדור מוכרח להתנוון.” בין שמות הסופרים שהוא מזכיר, כמי שבקרבם ניכר “הרבה מן הלך הנפש המסוכן של המהגרים”, נמצאים שניאור ויעקב כהן.

שופמן ברשימתו זו נלחם, בראש ובראשונה, את מלחמתו שלו, אבל גם של בני דורו ושל הסופרים החשובים בעיניו, ומתלווה לכך גם נופך אידיאולוגי, בדבר “ספרות־המהפכה”. לדעתו, “המשורר האמיתי – האוויר מסביב לו נעשה בלטריסטי באשר הוא שם וסדן העולם סוף־סוף אחד הוא לא רק במקום כי אם גם בזמן.”

יש להעיר, שמסקנתו של ייבין, המובאת אצל שופמן ב’העולם‘, ושעמה הוא מתפלמס, איננה מדוייקת ומכניסה למאמרו של ייבין מסקנות שאינן בו. לפי שופמן, סובר ייבין, “שכל מה שנכתב בעולם, מימי הומרוס ועד היום פסול בהחלט” כספרות־מהגרים, “הפורטת על הנימים השמרניים”, והספרות האמיתית, הספרות לדורות, מתחילה, איפוא, אך בספרות הסובייטית ובזו של הסופרים המהפכנים “בזעיר אנפין שבא”י, זה המיעוט הלוהט בשלהבת היום וחי את מדווי הדור ומאווייו." על זה מעיר שופמן, ורק הערתו זו מצוטטת ב’כתובים’:

כאמור, בדברים אלה מגן שופמן על יצירתו, מעלה את ערכה מעל היצירה הספרותית הנכתבת בארץ־ישראל, ולמעשה, נלחם את מלחמת הסופר־המהגר כנגד סופרי־המרכז, וכן את מלחמת הספרות לשמה כנגד הספרות המגמתית והמגוייסת. ב’כתובים' הובא רק סיפא של רשימתו והעילה הישירה – הוויכוח עם ייבין – הושמט. מה שנתקבל כתוצאה מקיצוץ זה והוצאת הקטע מהקשרו, הוא זילזול מופגן של שופמן בספרות־הנכתבת בארץ־ישראל וברוסיה, בצד לעג לספרות המגוייסת. רושם זה בוודאי לא הועיל להגדיל את חנו של הכותב בעיני קהל קוראי ‘כתובים’.

ברשימה השנייה ב’העולם' התפלמס שופמן עם יעקב רבינוביץ, שכתב ב’הדים' (אב־אלול תרפ"ז) מאמר גדול על “שירתו של יעקב כהן” וטען, “שאנשים שההוויה היא להם ספר חתום בשבעה חותמות, שלא עבדו מעולם בשום לבורטוריה, שלא ראו אף מסתור אחד של הטבע כראוי [– – –] ורק מן הספר או מראיית־מרחק חיצונית באו להם הטבע וההוויה” (עמ' 160) – לאלה אסור לגשת אל ההוויה ואל הנצח.

שופמן, שבעיקרו מסכים להנחות אלה של רבינוביץ, אולם כל מה שיוצא מתחת עטו מרגיז אותו, בא להגן על כבודו של יעקב כהן, שהוא בעל תואר ד"ר ואין מאמינים לו ולידיעותיו, בעוד שכל מה שכותב “איזה שגץ רוסי, אלכוהוליקן וחוליגן למחצה, עומדים לפניו בדחילו ורחימו ומקבלים את דבריו כמפי הגבורה ואין בודקים כלל ללבורטוריה שלו ולידיעותיו של ה’הוויה הקוסמית והסוציאלית'.”

גם כאן השמיטה מערכת ‘כתובים’ את ההקשר, את הוויכוח עם יעקב רבינוביץ על שירתו של יעקב כהן, וציטטה רק את הסיפא על חוסר דרך־הארץ בפני המשורר העברי וההתבטלות בפני “השגץ הרוסי”. עמדתו זו אינה חד־פעמית, שכן ברשימות לא מעטות ב’העולם' הגיב שופמן על סופרי המהפכה הרוסית, ובדרך־כלל עמדתו מסתייגת, מלגלגת, ספקנית.¹⁸⁴

אחת מתגובותיו היא כנגד רשימתו של יצחק נורמן “קציר המהפכה” ב’התקופה‘, (תר"ץ), שבה סוקר נורמן את סופרי המהפכה הרוסים ובתוכם גם את ארנבורג, ומדבר עליהם בלשון מתגנדרת ושופעת מליצות. תגובתו של שופמן היא סרקאסטית ביותר, לאחר שהביא את הציטטה מדברי נורמן על ארנבורג: "לא כל הסופרים שהוא מעביר לפנינו ב’סקירתו’ זו נהירים לי, אבל ארנבורג הוא באקראי מאותם הסופרים הרוסים ה’חדישים' שאני מכיר היטב. מטיב ‘הערכה’ קצרה זו אני יכול, איפוא, בלי קושי להקיש על השאר."

תגובה זו, הנושאת את הכותרת הפרובוקטיבית: “שיא הלהג” (‘העולם’, 8.7.1930), היתה למעשה, האות להכרזת המלחמה הגלויה בין מחנה ‘כתובים’, שנורמן היה דוברו המובהק, לבין שופמן. המשך ההתגוששות לא איחר לבוא. אנשי ‘כתובים’, כצפוי, לא טמנו ידם בצלחת ופתחו בפולמוס נרחב, שיצא גם מחוץ ל’כתובים' אל כתבי־עת אחרים, כנגד דעותיו של שופמן בעניינים שונים.¹⁸⁵

ו. בלהט הפולמוס

מכיון שאחד מסימני ההיכר המובהקים של שופמן היה תכונת הקיצור שביצירתו, וידועה ברבים היתה תביעתו הנמרצת לקיצור גם ביחס לדבריהם של סופרים אחרים ורתיעתו מפני הדברים הארוכים, אך טבעי היה, שההתקפות כנגדו כוונו בראש ובראשונה לנושא זה.

ב’כתובים' (17.7.1930) הופיעה רשימה בשם: “הפחד מפני השפע” בחתימת: א.ב., שהוא, קרוב לוודאי, אליעזר שטיינמן עצמו,¹⁸⁶ ובה מתנצח הכותב עם ההתקפות, שעורך שופמן בשנים האחרונות “נגד החיבורים הגדולים”, ואיננו בוחל באמצעי הפולמוס כדי לנגח את שופמן" "אגב, ‘שתיים שלוש שורות’ שלו הן שתיים שלוש בפועל ממש. וברובן הן ציטטות משל אחרים, ורק הוא, שופמן, מוסיף משלו מלה חריפה וממצה או פיסקה שלמה, כגון: אתמהה! או ‘ככה, ככה!’ – ומוסיף המתפלמס: “אמנם העניות אינה בושה, אבל אין לעשות ממנה תואר־כבוד,” ומסיים בדאגה: “ואגב, יש חשש, כי עדת המחקים שלנו תאחז עוד מעט באמת נוחה זו, כי יצירה אמיתית היא רק במיני־סידקית ספרותיים. יש חשש, הואיל ויצר העצלות גדול מאד במחנה זה.”

בחטא העצלות הואשם שופמן כבר בראשית הופעתו בספרות, ואף הוא עצמו, במכתבים פרטיים, הכתיר את עצמו בתואר עצל, ספק ברצינות ספק בלצון.

באותו עניין ובאותו גליון כותב גם יצחק נורמן כנגד שופמן, בדרכו שלו וכצפוי, הוויכוח כאן הוא תוקפני יותר ובעל אופי אישי יותר. יצחק נורמן פירסם באותה תקופה סידרת מאמרים בשם “במקל נועם”, שבה התפלמס עם אישים וסופרים והגיב על תופעות ספרותיות ותרבותיות שונות. בסעיף השלישי, “דרך ארץ”, הוא מצטט מרשימתו של שופמן “שיאים” (‘העולם’, 24.6.1930)¹⁸⁷ על סוקולוב.

כדרכה של שרשרת פולמוסים זו, לקוחה הכותרת מרשימותיו של היריב, והיא משמשת כעין כדור־משחק, שכל אחד מן הצדדים זורקו לחברו ומגדיל בדרך זו את העלבון והליגלוג על זולתו, שכן השימוש בדברי הזולת כלשונם, על מנת להפריכם ולעשותם לצחוק, הוא מאמצעי הפולמוס המובהקים מאז ומעולם.¹⁸⁸

הביטוי “דרך־ארץ” לקוח מן הטקסט בשתי רשימות של שופמן, לפחות, ומן הכותרת של רשימה נוספת: הוא מופיע ברשימתו המגינה על כבודו של יעקב כהן כנגד יעקב רבינוביץ (‘העולם’, 29.6.1928, שציטטה ממנה הובאה לעיל), מרשימתו הנ"ל, “שיאים”, שהיא העילה הישירה לרשימתו של נורמן, והקטע שממנו נלקח השם מובא ב’כתובים' ומרשימתו “דרך ארץ”, שאף היא רשימת פולמוס בעניין אחר (“ספרות העבודה”, ‘העולם’, 1.4.1930)¹⁸⁹

כיום, ממרחק הזמנים, בולט הדבר, שלמעשה אין שופמן ונורמן חלוקים בדיעותיהם בעניין שעליו הם מתפלמסים, וסוקולוב הוא עילה בלבד כדי לפרנס את מדורת הוויכוח, שנעשה התכתשות לשמה.

גם נורמן מרגיש בכך, ואעפ"כ הוא תוקף: “שופמן הפטיר חרש את הרעיון שהבעתי. אלא אנשים האוהבים שפנים קטנים למעדנים גם הלל לא ידעו וגם קלל לא למדו. [– – –] שופמן מתייחס לסוקולוב כמו לאיזה אברך־משי, חסיד מהובהב השכלה ועל כן הוא פושט לו נדבה.” וכן הלאה בנוסח זה.

אופייני הדבר שרשימה זו, “שיאים”, חזרה ונכללה בכרך ד' (עמ' 65), אולם בחלקה הראשון, הכללי, בלבד. כל החלק המרכזי, הדן בסוקולוב ובסיפור “יוסל המשוגע”, שהוא דוגמה פרטית – נשמט. הקורא כיום אינו יכול להרגיש כלל בפולמוס, שהיה כלול ברשימה זו, או להבין את התגובה של יצחק נורמן כנגדה, אלא אם יטרח ויקרא אותה ב’העולם'.

חודש לאחר מכן, ב’כתובים' (24.7.1930), באותה סידרה, “במקל נועם” חזר נורמן והזכיר את שופמן בסעיף השמיני, שנקרא “פסנתר או גרמופון…” שעניינו: דרכי הביקורת השונות. שופמן אינו נזכר בשמו, אולם הרמז המכוון אליו הוא עבה וגס:

וינה וגראץ הם מקומות מושבו של שופמן, והרמז ברור. כצפוי, לא נשאר שופמן חייב למתקיפיו והגיב בשלוש רשימות בבת־אחת, כשכל אחת מטפלת בפן אחר של ויכוח זה. שלוש הרשימות נתפרסמו יחד ב’העולם' (26.8.1930). בראשונה, הנקראת “על השפע”, טען, שהכותב גילה בדבריו פנים שלא כהלכה:

קרוב לוודאי, שהרמז הוא בעיקר לכתיבתו של אליעזר שטיינמן, ששופמן שלל אותה וראה בה דוגמה לאריכות וגריעות.

הרשימה השנייה, “הבחור ועורכו”, יותר משהיא מכוונת כנגד יצחק נורמן, היא מכוונת כנגד אליעזר שטיינמן. זהו עוד שלב בוויכוח בין שופמן ו’כתובים', בין שופמן ונורמן על סוקולוב, על “הצעירות” ועל החיבורים רחבי־היריעה, והכל בטון מלעיג ומעליב, שלא חסרים בו גם עלבונות אישיים, כגון, שנורמן כותב כנגד שופמן: “שאין איש מטיל ספק שאיננו יותר צעיר־הצעירים,” ותשובתו של שופמן: “(איני יודע מספר שנותיו של מר נורמן;¹⁹² בכל אופן – להתגדר בצעירותם רשאים פחות מכל אנשים, שסימני עקרות ניכרים בהם).” אולם טענתו העיקרית של שופמן מכוונת בעיקר כלפי מי שעומד מאחורי נורמן ונותן לו גיבוי:

כדי שלא לסיים בטון פולמוסי חריף זה, הוסיף שופמן רשימה שלישית, שתפקידה היה לאזן במקצת את התמונה ולהפיג את המתח באמצעות דברי שבח והומור, אולם ספק אם זו אכן השיגה את המטרה. כותרת הרשימה השלישית,“הענן במכנסים”, מכוונת את תשומת לבו של הקורא לשירו המפורסם של מאייאקובסקי “ענן במכנסים” (1915), אם כי ברשימה עצמה אין מדובר עליו. צד הזכות, שמוצא שופמן ב’כתובים' הוא: “מה שהם מעניקים לנו ביד רחבה חומר מתורגם משובח,” ובראש ובראשונה את ה“ווידוי הנעלה של איסדורה דונקן השמיימית”.¹⁹⁵ אולם בעת ובעונה אחת אין שופמן מתאפק מלחלוק מכה נוספת לאנשי ‘כתובים’: “אילו רק התאפקו וכבשו את החומר המקורי שלהם!” והערכתו את החומר הזה: “כי חומר מקורי זה מהו בעצם? פסבדו־שירה, מושפעת מפסבדו־שירה, בצירוף התרעה קולנית על זו, כעל ‘מהפכה’.”

על משוררי ‘כתובים’ אומר שופמן שהם “לכל היותר פייטנים: משוררים אינם לחלוטין”, ובשבילו התואר הראשון פחות בהרבה מן האחרון.¹⁹⁶

שופמן מביא את טענתם, האבסורדית לפי דעתו, של אנשי ‘כתובים’ הקובלים על כך ש“את סיפורי ברנר ‘הפגומים’ מרבים להעריך ואין מעריכים את…‘אסתר חיות’! [של אליעזר שטיינמן]” וזהו, כמובן, ציטוט עויין, שתפקידו לדבר בעד עצמו.

רשימה זו, שתחילתה בשבח והמשכה בגנאי, סיומה – בהומור: “עתה אחרי ‘שתים שלוש השורות’ הללו, אני בטוח שה’כתובים' יתחילו להופיע בתבנית מוקטנת, וחוץ מ’הווידוי' של איסדורה דונקן לא יודפס שם כלום. אלה יהיו כתובים' נפלאים!” הומור זה לא הצחיק, כמובן, את אנשי ‘כתובים’.

הוויכוח נמשך גם מעל דפי ‘הארץ’, על־ידי אותן הנפשות הפועלות, בסידרת תגובות על עניינים אקטואליים תחת הכותרת “מאידך גיסא” (שהוא גם שם ספר וסיפור של שופמן), בחתימת “ספרא” (י“ב באלול תר”ץ). קרוב לוודאי,¹⁹⁷ שהכותב הוא אברהם שלונסקי עצמו, שחתם בדרך זו והשתתף ב’הארץ' באותן שנים. הכותב יוצא לריב את ריבו של נורמן מאנשים שונים וגם משופמן, שהוא רואה בדבריו את “שיא הפסלנות”, ו“שצף־הגידופים” שלו “מעורר רחמים”, “צד הזכות”, שמוצא הכותב בשופמן, הוא סרקאסטי ביותר ונכתב באותו סיגנון, שהכותב יוצא, כביכול, כנגדו, לדעתו, שופמן הוא בבחינת “יורד” החי מן “הפנסיה” שלו “על חשבון עברו”, ובמצב כזה הוא “מוכרח ממילא להשתולל ולנשוך את כל העובר דרך אגב סמוך לאותו ‘עבר’ – מחשש שמא, חס ושלום, יגדע את משענתו היחידה השרידה.” הוא קורא לאותם אנשים הגונים ומגונים (כלומר, אלה שגינו אותם), שיקראו תגר על דרכי “הוויכוח” של שופמן, ומזכיר את שמו של יעקב רבינוביץ, “שטעם כבר מטעם גסותו של שופמן באחד מסיפוריו.”¹⁹⁸

“ספרא” יודע שאיש לא יעשה זאת, מכיון שאצלנו אוהבים מאד לראות סופר בקלקלתו. והפעם יש הנאה כפולה: “גם שופמן יהיה ללעג וגם בנורמן ‘הרביצו’…”

סיום הקטע הוא בנימה אלגית, כביכול, המחריפה את הוויכוח ומגדילה את הפגיעה בשופמן:

שלונסקי(?) לא הסתפק בהתקפה פארודית זו, המסתתרת מאחורי שם־עט, ויחד עם שטיינמן יצא להגן על כתב־העת שלהם, ובמיוחד על כבודו של המותקף העיקרי: יצחק נורמן. שני העורכים שלחו מכתב לעורך ‘העולם’, משה קליינמן, והוא התפרסם ביום 22.9.1930, כשלפניו הקדמה “על חובת העורך וזכות הסופר” ובסיומו “תשובת העורך”, ובין שניהם נדפס המכתב עצמו, שחתומים עליו א. שטינמאן וא. שלונסקי.

בהקדמתו משיב העורך לדרישתם של הכותבים, ש“חובתו” להדפיס את מכתבם באותו מקום, שבו נדפסו ה“שתיים שלוש שורות” של שופמן, ועונה, כי מן הצד המשפטי אין זו חובתו כלל, אולם “אני עושה את רצונם של הכותבים הנכבדים, אם לא מתוך חובה, הרי מתוך התעניינות בנימוסים הספרותיים החדשים.”

המכתב עצמו נושא את הכותרת: “שתיים־שלוש שאלות לעורך ‘העולם’ מעורכי ה’כתובים'”, ובו כותבים העורכים, ש“אין לעבור בשתיקה על הגידופים, שכותבם, ג. שופמן, מכבד בהם את יצחק נורמן, בכוונה להוציא לעז על אחד מבעלי הכשרון, הטעם והבקיאות שבספרותנו,” ופונים אל העורך בסידרת שאלות, כגון:

“אנו שואלים אותך: – כיצד הרשית להדפיס על עמודי ‘העולם’ דברי לעז, שהעיתונות העברית לא ידעה דוגמתם עד כה?”

בתשובתו של העורך, ארבעה סעיפים: ראשית, הוא לא פירסם “דברי ליצנות”, אלא “דברי זעם צודק [– – –] כלפי נימוסים ספרותיים שעשו להם קן ב’כתובים' – להשליך שיקוצים על כל העוסקים בספרות העברית זולת חברי ה’כתובים'. שיקוצים ולא ביקורת!” שנית, הציטטה שמביאים העורכים מדברי שופמן, איננה מדוייקת, ואין בדבריו, כטענתם, “השמצה אישית הגובלת בפלילים”. שלישית, כצפוי, “אחריות כל סופר לדבריו”, אולם העורך חייב למנוע פגיעה בכבוד אנשים, אלא שדברי שופמן הם “הערכה ספרותית” ולא השמצה אישית. רביעית, מר נורמן, הפוגע באחרים, צריך להיות מוכן לסבול פגיעות בו: “מי שידו בכל, צריך להיות מוכן לכך שתהא יד כל בו.”

בולטת העובדה, שקליינמן לא רק שאינו נמנה עם מחנה ‘כתובים’, אלא אף שמח על ההזדמנות להיפרע מהם באמצעות שורותיו של שופמן, מכתב המחאה של העורכים ותגובתו הכפולה.

השלב הבא במערכה היה בהתקפה נוספת של שופמן על שטיינמן ושלונסקי כאחד ברשימתו “פסוקי זמרה חד בדוריים” ב’העולם' (13.10.30), כותרת, שהיא לפי מיטב “המסורת” של פולמוס זה, ציטטה עויינת ממאמרו הנלהב של שטיינמן על שלונסקי, שנכתב כתגובה על דברי דניאל פרסקי, שטען, כי איננו מבין את שיריו (“מכל הבא ליד: א. על פי פשט, או על פי דרש, א. שלונסקי?”, ‘כתובים’, 7.8.1930). שטיינמן, שנחלץ להגן על כבוד חברו, כתב: “ב’איני מבין' זה, שבו רוצה פרסקי לפסול את פסוקי־הזמרה החד־בדוריים בספרותנו של א. שלונסקי, קל לפסול כל דברי־היצירה, שלפי שעה לא נכנסו עדיין לתוך תחום ‘המובן’ של פלוני יחידיי או קיבוצי.” (“הבדלים”, ‘כתובים’, 7.8.1930).

הפעם ההתנגדות היא לעצם שירתו של שלונסקי, ללא גלישה לעניינים אישיים ושוליים. שופמן מלגלגל על שטיינמן, המכנה כך את שירי שלונסקי: “אכן ליצן גדול הוא שטיינמן זה – ואנכי לא ידעתי,” וחוזר ומצטט אותם טורים משירו של שלונסקי שמצטט אותם שטיינמן: זה – להוכחת גדולתו של המשורר וזה – להוכחת אפסותם של המשורר ומבקרו. טענתו העיקרית של שופמן כנגד שירתו של שלונסקי משתלבת בטענתם של אלה, שנלחמו בשירה זו בעלת המטפוריקה החדשה והבלתי מקובלת. הוא רואה בה שירה מלאכותית ולא שירת־הכרח אמיתית: “עוד לא נתקלתי אצלו אף בשורה אחת, שתהא נוגעת במיתרי הלב מגע כלשהו. הכל [– – –] אינו אלא קומבינציה של מוח (והמוח לא גדול!) רעיון כזנב הלטאה מתכרבל כאן במחלצות על גבי מחלצות [– – –].” שירתו של שלונסקי היא חלק מן המהלך הכללי של עשר השנים האחרונות, שבהן “רבו הפטפטנות, ההפקרות ואחיזת העיניים בכל הספרויות, ובייחוד בספרות הסובייטית,” אלא ששם ה“שונד” הוא מקורי, ואילו כאן – לא.

שופמן מוסיף, ספק בהומור ספק ברצינות, כי לדעתו, שטיינמן שהוא “איש התוכן”, “בסתר לבו הוא מתייחס אל שירי שלונסקי [– – –] כהתייחסו אל שירי נפתלי הרץ ויזל,” ומצטט מתוך “במזרה הזמן” שלו, שהתפרסם באותה עת, דברים שאמר על ויזל, ושופמן מחיל אותם על שלונסקי. לדעתו, הוא יוצא להגנתו, רק משום שהוא שותפו לעריכה, אך באמת אין הוא חושב כך. בדרך זו אין הוא אומר באופן ישיר את דעתו על שירי שלונסקי, עושה את שטיינמן כתנא דמסייע שלו, ומשתמש בשיטת “הפרד ומשול”, הכל בדרכי פולמוס חריפות ומושחזות ביותר, אם כי לא תמיד מעודנות.

שופמן ממשיך “לרדוף” את שלונסקי, גם כששיריו מתפרסמים במקומות אחרים, כגון ‘אחדות העבודה’, שעורכו, כפי שמעיד עליו שופמן, על־אף שהוא “אדם שכולו כובד ראש”, אינו יכול לעמוד בפני הלחץ ומדפיס את כתב־היד, שאינו אומר לו דבר, ושופמן, כביכול, משתתף בצערו של העורך ומסיים בכותרת של רשימה נוספת בסידרה זו: “צער בעלי־חיים”. עורכי ‘אחדות העבודה’ היו: חיים ארלוזורוב וזלמן שזר, והכוונה, ככל הנראה, לאחרון, שהיה אחראי למדור הספרות היפה. הכותרת של רשימה שלישית זו, לפי מיטב “המסורת” של שרשרת ויכוחים זו, לקוחה ממאמרו של יצחק נורמן, שכתב: “אולם הביקורת? כלום היא מוסד ל’צער בעלי־חיים?” (‘כתובים’, 17.7.1930, במדור “במקל נועם” בסעיף ב': “והלאה?”).

באותה רשימה מעמיד שופמן את שלונסקי כנגד משוררים אחרים בני־גילו: דוד פוגל, יוסף ליכטנבום, רחל, מאיר מוהר, שסביבם שקט, על־אף שהוא “אינו מגיע לקרסוליהם, וששורה אחת משלהם מכריעה את כל הסובין שלו.” הוא מביא זאת כדוגמה לטעות שטעה, במה שטען פעם: “במלכות השירה אין למלוך ביד חזקה!” והנה, אין הדבר כן, והדוגמה של שלונסקי – תוכיח. ממרחק־השנים, מסתבר, שטעותו של שופמן היתה גדולה הרבה יותר. שופמן עצמו פירסם משירי שלונסקי, כשהיה בראשית צעדיו, במאסף ‘פרט’ שערך בתרפ"ד, כשם שפירסם בו סיפור של שטיינמן. אולם עד מהרה הורעו היחסים עם האחרון, ולאחר זמן גם עם הראשון.²⁰¹

פולמוס זה היה חלק מהוויכוח, שהיה נטוש באותן שנים בביקורת העברית בין שתי “משמרות” בספרות העברית, ושבו עמדו שירי שלונסקי במרכז.²⁰²

תנא דמסייע לשופמן במלחמתו כנגד קבוצת ‘כתובים’, ושלונסקי בראשם, אפשר לראות בדוד פוגל בהרצאתו בפולין בנובמבר 1931.²⁰³ פוגל חילק את הסופרים לשתי קבוצות: היוצרים האמיתיים, שעמהם נמנים שופמן, גנסין, ברנר ודבורה בארון, והסופרים “המזייפים”, שעמהם נמנים שלונסקי, שהוא “מוקיון ספרותי”, ושטיינמן, שהוא “מזייף יצירה וסיגנון”. תמיכתו של פוגל בשופמן יש בה שמץ הסבר ליחסו האוהב והשולל לסופרים שהזכיר בשמם.

ז. יובל־שופמן – שמן למדורה

בראשית שנת תרצ"א נחוגו באיחור של קרוב לשנה חגיגות יובל החמישים של שופמן, שצויינו במאמרי הערכה בכל המוספים ובכל כתבי־העת הספרותיים בארץ ובעולם. יובל זה הביא עמו גל של דברי שבח, שלא פעם גרעו במקום להוסיף. מובן ש’כתובים' לא החמיצו את ההזדמנות לנגח את שופמן ואת צבא הכותבים עליו והפכו את חג – לחגא.

שני ביטויים בוטים ללעג זה לחגיגות היובל לשופמן: ברשימה ובחריזה, ושניהם במדור הסאטירי: “שער ההִִתלולה”. כותב הרשימה הוא יעקב העברי ושמה: “בשבילים” (‘כתובים’, 30.10.1930). לדעתו, לא נערכו חגיגות היובל אלא “לשם דמונסטראציה כביכול נגד ה’כתובים'”, ויובלו של שופמן היה עילה לשם כך בלבד. לריכוז כל המאמרים לכבוד בעל־היובל בתאריך אחד קורא הכותב “‘שבת שמברכין’ את שופמן” ומוסיף בהיתממות: “אמנם אין לראות בדבר כל פגם. לשם זה אדם נעשה בעל יובל שיהללוהו וישבחוהו, ואף־על־פי־כן גם מאמרי־יובל צריכים להיכתב בהיגיון־מה.”

בהמשך מביא הכותב קטעים מן המאמרים, שנכתבו לכבוד שופמן, ומלווה אותם בשאלות עוקצניות, שמטרתן להוכיח את אפסותם של הדברים שנכתבו וגיחוכם. המובאות הן מדברי ש. שטרייט, יוסף קלוזנר, יהודה בורלא ויצחק יציב, שנדפסו ב’דבר' וב’מאזנים'. וסיכומו של הכותב: “הרי זה לפי שעה כמעט סך הכל ממה שנכתב עד עכשיו ליובל החמישים של שופמן. ולא נשאר לנו אלא להשתתף בצערו של בעל היובל, שלא זכה כי מכבדיו יבטאו את רעיונותיהם בהסברה יותר הגיונית.”

כשבוע לאחר מכן נתפרסם ב’כתובים' (6.11.1930) באותו מדור מחזור ראשון של סידרת שירים סאטיריים־פולמוסיים תחת הכותרת: “מונולוגים” בחתימת “א. חפזי”, הוא אברהם שלונסקי. בשירים אלה נעשה “חשבון” עם המתנגדים למיניהם, וביניהם, כמובן, גם עם ג. שופמן. בראש השיר, הנקרא: “טיף־טף – – –”, מובאות ציטטות מדברי שופמן באותו גליון של ‘העולם’ (26.8.1930), שבו נדפסה ההתקפה “המשולשת” על אנשי ‘כתובים’. חרוזי השיר הסאטירי מכוונים כנגד דיעותיו וכנגד אישיותו של שופמן.

השם “טיף־טף” הוא, כמובן, רמז מלעיג על אהבת הקיצור של שופמן, שדבריו הם טיפטוף קל בלבד ואינם גשם של ממש. העניינים שאליהם רומז שיר־הלעג הם: יובל החמישים שלו: “חתן יובל אני, ועל ראשי הכתר!” זיקתו לפטר אלטנברג: “אני הוא אלטנברג’ל פטר / בספרותנו העברית;” אהבת הקיצור שלו: “אני שונא אנשי השפע, / לי יש אקדח’ל: פיף־פף – – / אני אוהב קומה של טפח / והגיגיונת של חטף;” כמו כן נרמזת בשורות אלה כתיבתו הפולמוסית. הכותב לא פסח גם על עניינים אישיים, כגון מצבו החמרי הקשה, שהכריחו להסתייע בהלוואות ובמענקים מקרנות שונות: “אני דורש גם גמילות חסד / נוסף על חסד אלהים;” הזכיר את אהבתו את הביקורת המשבחת את יצירתו: “הידד, ביקורת, אם ברור לה – לאן לבי נכסף…” וכן יש בו רמזים לדיעותיו של שופמן בעניינים שונים, כפי שהובעו ברשימותיו הביקורתיות והפולמוסיות. מבין המבקרים המהללים נזכר שמו של בורלא, שכתב ב’דבר' רשימה בשם “הלך (קווים ליצירתו של שופמן)” (י“ד בתשרי תרצ”א): “לאן? – עיין יהודה בורלא / לפני חדשים ב’מוסף';” וכן נרמז הוויכוח עם נורמן ועם שלונסקי מבלי לנקוב בשמם במפורש: “כבר התווכחתי, ולא פעם / הנה לכם משל קטן: / הלה אומר דבר של טעם, / אני אומר לו: שרלטן!”²⁰⁴

לאחר מכן, שוב אין שופמן מחמיץ שום הזדמנות לנגח את שלונסקי, גם בעניינים שכמעט אין להם קשר עמו ועם שירתו. כך, למשל, ברשימה בשם: “שיר ישן־חדש” (‘העולם’, 20.1.1931), שבה הוא מצטט שיר של יל“ג, שחזר והתפרסם ב’הפועל הצעיר‘, ומביא מתוך הסכמה את דברי־הטעם שכתב יעקב קופליביץ (ישורון קשת), הוא אומר: "כוח סטיכי, ‘כקרדום כבד יפלו הדברים’. איזה ציות מצד השפה והמוזות, משורר!… לא שלונסקי הוא זה עם ה’אושפיזין’ שלו. זהו… יל”ג." ה“אושפיזין” הם רמז לאותם טורי שיר של שלונסקי, שציטט שופמן ברשימתו הקודמת, “צער בעלי־חיים”, שבהם נזכרה מלה זו, שופמן, המצטט, כביכול, את קופליביץ, רומז למציאות קרובה, וכשהוא מדבר על “הערצת הרבי מגור או ממונקאץ”, הוא בלי־ספק “פוזל” ל“רבי” מסוג אחר, שגם הוא כופה את שילטונו על הציבור בארץ.

ההתנגדות לשמה בולטת במיוחד, כאשר הפולמוס מוסיף להתנהל גם בשעה שלא קיימים חילוקי דיעות ענייניים בין שופמן ליריביו, וגם כשהוא מוצא אצלם דברים נאים, שהוא מסכים להם, הוא מצליח להפוך את השבח לגנאי ומלגלג. כך, למשל, כשהוא קורא בדברי ג’ובאני פאפיני על הפוטוריזם, שתורגמו על־ידי יצחק נורמן ב’כתובים',²⁰⁵ הוא מצטט מהם, מהלל אותם, אולם אינו מתאפק מלהעיר: “מימרות די נאות, אילולא הורגשה בהן איזו השפעה מיצחק נורמן.” שופמן מצטט עוד מימרה, שספק מצאה חן בעיניו ספק לא,²⁰⁶ ומסיים בשבח מפוקפק, הנשמע כליגלוג סמוי: “לטיסה כזו לא היה מסוגל פאפיני בשום אופן, ואפילו אם היה יוצא מעורו ממש. לטיסה כזו – לא. סוף־סוף – ראש גוי!” (“הפוטוריזם המתורגם והפוטוריזם המקורי”, “העולם”, 19.5.1931).

המשך לרשימתו הפולמוסית, ‘שיא הלהג’ (‘העולם’, 8.7.1930), שהציתה בשעתה אש־ההתקפה על יצחק נורמן, יש לראות ברשימה אחרת: “דיו ללהג במקומו” (‘העולם’, 9.6.1931). בלהט מיוחד הוא מתקיף את צ“ז ויינברג, ש”שר" באחד מגליונות ‘הצפירה’ (8.5.1931) במדורו: “אדם באוהל – (קטעי מחשבה ורגש)” “הימנון ל’כתובים‘: "היות שהם, ה’כתובים’, נלחמים ב’מוסמך ומקובל', היות שהם בעד היצירה העברית המקורית. היות ש..” ושואל שופמן בסידרת שאלות רטוריות נזעמות ופולמוסיות:

שופמן מכנה את המאמרים ב’כתובים' על סופרי העולם: “להג העובר על גדותיו”, מזכיר את ריבוי השבחים החוזרים למאייאקובסקי: “מאייאקובסקי ושוב מאייאקובסקי ועוד הפעם מאייאקובסקי (מפני שגץ מתייראים הם אימת מוות!)” ומגדיל בכך, שהוא קורא לשירים המתפרסמים ב’כתובים‘: “להג מנוקד”. ושירי שלונסקי: “הגרוע מזה שבעתיים”: "אותו הלהג ‘על בלי, על שווא, על באר בלי דלי, על הלא־כלום המשתגע ועל השד יודע מה’. – –” סיומה של רשימה ארסית זו הוא: "באמת, השד יודע מה!… והנה קפץ חבר ב’הצפירה’ ושר הימנונים. דיו ללהג במקומו, חבר ויינברג!" יש לזכור, ששופמן עשה כאן “חשבון” גם עם צ“ז ויינברג, ולא רק עם ‘כתובים’ ועם שלונסקי, שכן הלה פירסם רשימת ביקורת עויינת עם הופעת ‘פרט’, וכאן יש גם הד סיגנוני לאותה רשימת ביקורת, שהיתה בה סידרת שאלות רטוריות בנוסח: “לשם מה, לשם מי, ובשם מי בא הקובץ הזה?” כמו־כן פירסם צ”ז ויינברג באותה שנה רשימת ביקורת מאוזנת על כוחו והמגרעותיו של שופמן,²⁰⁷ וקרוב לוודאי, שאיזון זה לא מצא חן בעיניו. יש להעיר עוד, ששופמן איננו מדייק בהבאת הציטטות ממאמרו של ויינברג על ‘כתובים’.

אולם שופמן לא הסתפק בעקיצת־אגב לשלונסקי, אלא הקדיש לו רשימה מיוחדת באותו גליון של ‘העולם’ (9.6.1931), שדנה בשירים מן הספר ‘אבני־בוהו’, שהתפרסמו באותה תקופה בגליונות ‘כתובים’. רשימה זו כונסה בכרך הרביעי של מהדורת “שטיבל” (עמ' 78–79). אולם נשמטה ממהדורת “עם־עובד”.

שופמן מכיר בקיומם של “פייטנים־ויזיונרים, חולמים בהקיץ”, אשר “אם אינם בעלי הלוצינאציות ממש, הרי הם בכל אופן בדרגה סמוכה ל’חולי־נפש'.” כזה, לדעתו, היה אדגר פו, ובספרותנו יעקב הורוביץ. האחרון, “עם כל תעיותיו והכאוטיות שבדבריו, הרי הוא כובש אתנו בחומר העכור, שממנו קורץ, בחומר העכור. ממנו הקושמרים [סיוטים] נארגים. לכל הזרות והתהפוכות שלו אנו מאמינים. על כרחנו אנו מאמינים.”

שופמן, שפירסם את סיפורו הראשון של יעקב הורוביץ ב"פרט' שבעריכתו, המשיך להחשיב את יצירתו ולרחוש לה אמון. לא כן לגבי שלונסקי, שהעמדה הראשונית כלפיו היא של חוסר־אמון מוחלט:

כדרכו, מסיים שופמן בסארקאזם: “רק ‘פורטוריזם’ אחד מוצלח מצאתי אצלו, והוא: ‘אבני בוהו’ (הכותרת) צירוף יפה, דק, מופלא, אבל את זה לקח אצל… ישעיהו.” מובן, שהתגובה לא איחרה לבוא, ומעל דפי ‘כתובים’ (25.6.1931) נתפרסמו, ללא חתימה, מספר שורות ארסיות תחת הכותרת המוכרת “טיף־טיף”:

ח. ‘טורים’ חדשים ופולמוס ישן

לאחר גלי פולמוס הדדיים סוערים אלה שקטה זירת הקרב לזמן־מה. כך, למשל, נזכר שמו של שופמן ללא כל קינטור, יחד עם שמם של סופרים “קלאסיים” אחרים, ברשימה של שלונסקי (בחתימת: אשל) “שאלה לדביר” (‘כתובים’, 21.7.1932), שבה הוא מנגח את ביאליק ואת הוצאת “דביר” על שאינם ממלאים את תפקידם ואינם מוציאים אפילו את כתבי־הסופרים הקלאסיים שלנו.

בסוף שנת תרצ"ב נפסקה השתתפותו של שופמן ב’העולם‘, ובשנים שלאחר מכן הצטמצמה מאד כתיבתו, שהתחדשה רק בקיץ 1938, בעיקר ב’דבר’, לאחר עלייתו לארץ. מכיון שחסרה לו במה קבועה, ממילא נעלם כמעט לגמרי הפולמוס שאיפיין את שנות 1929–1931.

היו אלה שנות התחזקות התנועה הנאצית באוסטריה ובגרמניה, ומשפחת שופמן היתה נתונה בפחד ובמתח מתמידים. בשנים אלה בולטת “שתיקתו” של שופמן, שאף משכה אליה את תשומת הלב של הביקורת.²⁰⁹

על־אף זאת, עם התחדשות ‘טורים’, מחליפם של ‘כתובים’, חזר שופמן והופיע על במת־הקרב ברשימת ביקורת, שהיא אולי חריפה ופוגעת יותר מכל קודמותיה, בעיקר בשל שימוש בטרמינולוגיה נאצית, שהוכנסה לוויכוח ספרותי זה. הרשימה “טורים” נתפרסמה ב’מאזנים' (ניסן תרצ"ד), חזרה וכונסה בכרך ד' של מהדורת “שטיבל”, שהופיע בתרצ“ה, היינו עוד לפני מלחמת־העולם השנייה, והושמטה ממהדורת “עם־עובד”, וסיבת ההשמטה ברורה. זוהי המשכה של אותה רשימה, “הבחור ועורכו” (‘העולם’, 26.8.1930), שהגבירה את להט הפולמוס בשעתה, הפתיחה דומה: “אחד מידידי (אחרי כל ‘שתיים שלוש השורות’ – עדיין יש לי ידידים!) שלח לי חבילת ‘כתובים’ גדולה [– – –] ומצאתי שם הפעם דברים נפלאים ממש.” – כך ב”הבחור ועורכו“; וב”טורים": “אחד מידידי בתל־אביב זיכני דרך־הדואר בחבילת ‘טורים’. כסבור הייתי שה’כתובים' הלכו לעולמם לבלי שוב עוד, והנה הנם בגילגולם החדש. הלהג מתמשך והולך!”

קל לגלות כאן גם המשך לרשימות הפרובוקאטיביות הקודמות: “שיא הלהג” (‘העולם’, 8.7.1930) ו“דיו ללהג במקומו” (‘העולם’, 9.6.1931). הדגשת רציפות זו באה להבליט את הקשר בין ‘כתובים’ ו’טורים, ששינוי־השם לא הביא עמו, לפי דעת הכותב, שינוי־מהות.

הרשימה כתובה בטכניקה שהיא מעין פסיפס של ציטטות ופאראפרזות ורמזים לדברים שהתפרסמו בחוברות ‘טורים’ אחדות, וכמעט שאין אפשרות להבינה ללא עיון מקביל בהן.²¹⁰

שופמן אינו מאמין לסופרי ‘טורים’ ולדבריה הנכתבים בתרגום ובמקור כאחד: “מעמידים הם פרצוף טראגי ומייבבים, כביכול, על צערו של עולם. ‘מוקיון כי יבכה’…” הרמז הוא לשירו של שלונסקי שהתפרסם ב’טורים' (28.3.1934). כמו כן הוא חוזר ומזכיר את ‘אבני בוהו’ ומלווהו בתואר: “קופלט מוקיוני”. הוא מצטט, ללא הזכרת השם, גם ממאמרו של יצחק נורמן “ולמתחילים” (‘טורים’, 16.3.1934), שהוא רואה בו את חקיינו של שלונסקי, ומובן, שכל המעורבים בעניין ידעו היטב למי הכוונה. שלונסקי ונורמן הם בעלי־דבבו הוותיקים של שופמן, ואליהם נוסף הפעם גם שם חדש: “עתה עוד נוסף עליהם ‘תכשיט’ חדש מקובנה.” הכוונה לא"ד שפירא (שפיר), שהיה מחבורת סופרי ‘פתח’ בקובנה שבליטא והשתתף, משם בשירים, בסיפורים ובמאמרים. שופמן מצטט משירו “לך” (‘טורים’, 15.2.1931) בהקדימו: “את תמצית מאמריו הראשיים של זה על ‘המלחמה הספרותית’ אפשר לסכם קצרות, היינו, ששירים צריך לכתוב כמותו.” בייחוד הרגיזה אותו השורה: “שפגעוֹ המגוֹר של הפדות”, שהוא חוזר ומבליטה, כשם שהרגיזה אותו הסתמכות הכותב על פרויד ועל “התסביך”, ששופמן התנגד לו לא אחת במסותיו.²¹¹

אחת הטענות המרכזיות, שטוען שופמן כנגד חבורת ‘טורים’, טענה שחזר והשמיעה פעמים רבות, היא: הרגשת ההתבטלות בפני הסופר הלועזי והמעטת דמותו של הסופר העברי ושל הספרות העברית:

שופמן יוצא לתבוע את עלבונו של טשרניחובסקי, ששירו “פרק באנטומיה” הופיע באותו זמן בכתב־העת ‘ביתר’ (חוברת כסלו) וזכה בדברי זילזול מעל דפי ‘טורים’ ברשימת ביקורת של ו. ל. מבקרו הקבוע של כתב־העת במדורו: “על שבעת ימים” בפרק “שידוכים” (י“ח בטבת תרצ”ד – 5.1.1934). הכותב, ו. לייכטר, היה עיתונאי שהביע דעתו בעניינים שונים בתחום הספרות והתרבות וגם בנושאים אקטואליים אחרים. ברשימתו יצא ו. ל. לא רק כנגד שירו זה של טשרניחובסקי, אלא גם כנגד הערכתו של יעקב רבינוביץ, שראה בשיר זה “פנינה”. שופמן ציטט רק מקצת מדברי הגנאי שלו: “שיר של אפס־אונים – של התאמצות להשתובב וגלישה אל שטח השונד – –.”

הערה זו עוררה את חמתו של שופמן כנגד חבורת ‘טורים’ כולה, עד כדי כך שהגיב עליה ועל כל דרכם במשפטים כה חריפים, שהיום קשה לקרוא אותם מבלי להרגיש חלחלה:

סיום הרשימה צורם עוד יותר את האוזן, שכן רצה שופמן להתבדח, אולם יש נושאים שהם מחוץ־לתחום, ויש אמצעי פולמוס פסולים, ולכן ההומור מחטיא את מטרתו לחלוטין:

גם העובדה, ששופמן כינס רשימה זו במהדורת “שטיבל”, היא פגיעה קשה בטעם הטוב, אלא שראוי להטעים, שהשימוש בתארים נאציים לפני השוֹאה פַסלותוֹ היתה רפה יותר. דבריו השאירו רושם קשה על קהל־הקוראים בארץ, בלי הבדל לאיזה מן המחנות השתייך או נטה²¹², אולם זכו לברכתו החמה של שלמה צמח:

צמח מונה בחריפות רבה אחד לאחד את כל הסופרים, שלא נלחמו כנגד ‘טורים’, אף־על־פי שגם דעתם לא היתה נוחה מהם, בעיקר לחובר, ביאליק ופיכמן, שמטעמים השמורים עמהם לא רצו לצאת בגלוי כנגד שטיינמן, שלונסקי וזמורה.

דומה, שזה היה האקורד האחרון בפולמוס סוער זה של שופמן עם קבוצת ‘כתובים’ ו’טורים', לפני עלייתו לארץ. המחלוקת נסתיימה לא רק בשל הפסקת הופעתו של השבועון (17.3.1935), אלא בעיקר בשל המאורעות ההיסטוריים האחרים, שדחקו לקרן־זווית את הבעיות הקודמות והעלו על הפרק בעיות חדשות, בעיות של קיום פיסי ממש.

לשם האיזון, כתב שופמן חודשים אחדים לאחר מכן, באלול תרצ“ד, באותה במה ('מאזנים), שתי רשימות במדורו “שתיים שלוש שורות”; “מה יעשו?” ו”הימנונים שלא במקומם“,²¹⁴ שבהן הוא מגיב על דברים שנכתבו גם בבמות אחרות (על רשימה של יצחק למדן ב’גליונות‘; על מסות ורשימות של ליכטנבום, הלקין וזילברשלאג ב’מאזנים’), אולי כדי להבליט שאין הוא מתפלמס רק עם ‘טורים’ ואנשיהם. אולם ההבדל בסיגנון, בטון וביחס מורגש מאד, שכן כאן ניכרים דברי־אוהב, המוכיח את אשר יאהב. טענתו העיקרית כנגד מה שהתפרסם ב’מאזנים' היא, שהכותבים מחקים את ספרי ‘טורים והולכים בדרכם: "מובן שב’מסות’ המשובחות, הראויות לשמן, הכתוב מדבר, ולא בטיח תפל ידוע (ממין 'מסות ‘ה’טורים’ וזמורותיהם),שהוא למטה מכל דיון.”

בהתנגדותו זו התמיד שופמן עד הרגע האחרון ממש. כשנה לפני עלייתו לארץ הוא מוסיף להביע את מורת־רוחו מ’מאזנים', ש“האקלים הספרותי של אלה אינו עתה שלי כל עיקר.” בעיקר הוא מתרעם על שכותבים, ובהערכה רבה, על שירת־שלונסקי ומסכם: “רע, רע, פיכמן!!” (לפיכמן, 17.8.1937).²¹⁵

ט. גישושי־התקרבות לאחר עלייתו לארץ

עם התגברות כוחו של הנאציזם באוסטריה נמצאה גם משפחת שופמן בסכנת חיים, וכל המאמצים היו מכוּונים להוציאה משם ולהעלותה לארץ. אך טבעי הדבר, שבין מקבלי פניו של שופמן עם עלייתו לארץ ביולי 1938 היו גם יריביו לשעבר, ומאמרי הערכה, שהתפרסמו לרגל מאורע זה בכל הבמות הספרותיות, לא פסחו גם על דפי ‘טורים’, שחידש את הופעתו באותה שנה (15.4.1938).

בעמוד הראשון של גל' י“ד של ‘טורים’ (כ“א בתמוז תר”ח – 20.7.1938) במדור: “טור ראשון”, שנכתב בדרך־כלל בידי אברהם שלונסקי, נתפרסמה רשימה קצרה תחת הכותרת: “לבואו של ג. שופמן”. הכותב כורך, כצפוי, את דבריו של שופמן בתגובה על “הדי הימים” ומבליט בשופמן שני יסודות: יסוד התוכן – פחד האדם ופחד הישראלי”, ויסוד הצורה – “ג. שופמן הוא מן הראשונים שחישל צורה בפרוזה העברית.” מן הפולמוס הקודם נשאר הד קלוש בלבד, שאין בו כדי להאפיל על חשיבותו של שופמן כאמן: “קולה של זו [היצירה] מדבר אלינו ממיטב הדברים של ‘כתבי ג. שופמן’, בחלקם הבלתי מפוקפק, שבו הוא גובר על הרפיון האנושי, אשר הוא גורל כל אדם, וזוכה, משום כך, לעלות למדרגת אמן.”

כשלושה חודשים לאחר מכן התפרסם מעל דפי ‘טורים’ מאמר רחב־יריעה מאת ישראל זמורה, גם הוא ממותקפיו הקודמים של שופמן, ובו הוא עומד על קווי אופיה של אישיותו היוצרת.²¹⁶ בהשפעת מאורעות ההווה ודברי העורך ב“טור ראשון” רואה זמורה את תכונת “הפחד” כיסוד ראשון בכתיבתו ואת “שנאת הרע” כיסוד השני. הדו של הוויכוח בשנים הקודמות נזכר כדי לבטל את ערכו, שכן חשיבותו של מספר בסיפוריו ולא בדעותיו על ספרות וסופרים:

זמן־מה לאחר מכן עושה שופמן מצדו מעין נסיון של התקרבות, גישוש ראשון להבנת החדש, ברשימתו “סער ופרץ” במדורו: “שתיים שלוש שורות” ב’מאזנים' (שבט ת"ש), שבה הוא מגיב על רשימתו בשם זה של נתן אלתרמן בחוברת הראשונה של ‘מחברות לספרות’ בעריכתו של ישראל זמורה (שבט ת"ש–ינואר 1940).²¹⁷ שופמן רואה בה “רשימה וירטואוזית, הרת הגות ושירה, והנשמעת כעין מניפסט”, שבה “מוסר נתן אלתרמן [– – –] את האטמוספירה המופלאה, המתהווית עם פעמי החדש.” שופמן מעריך את “עצם ההתפרצות”,“אבל ההישגים, ההישגים? מאלה, לפי שעה אין דעתי נוחה.” הוא מצטט את שירו של אלתרמן בחוברת זו, “הבאר” ומשבח: “עמוקים, עמוקים המים ב’באר' זו”. המשך הדברים יש בהם ספק שבח ספק גנאי: כל השירים האחרים של משורר זה “אותו הדבר”, וגם שיריהם של אחרים – אליהו טסלר, ויחיאל פרלמוטר (אבות ישורון) “שוב אותו הדבר”. יחד עם זה מודה שופמן: “אבל הם עצמם, כנראה מבינים איש את שפת רעהו. כי בעצם שפה אחת להם. הרושם הוא, שבין המשוררים הללו עצמם יש הבנה הדדית יש”. ההשוואה, שהוא עושה, מפיגה את הרושם החיובי, שעשוי להתקבל ממשפט זה, שכן הוא משווה אותם לקבוצת אילמים, המבינים זה את זה. בשפתם המיוחדת, ואילו הזר המתבונן בהם אינו מבין “כיצד הם מבינים זה את זה?” עם זאת הסיום הוא במילות שבח, אם כי הן לאקוניות ביותר, לשני שיריו של יונתן רטוש ולשירו של א"ד שפירא, שאך לפני שנים אחדות כינה אותו שופמן: “התכשיט מקובנה”.

ברשימה זו, שדברי שבח והסתייגות משמשים בה בעירבוביה, מודה שופמן במפורש, שהוא איננו מבין, כיון שאין הוא שייך לחבורה זו, ובשבילו – מודה מקצת זה הוא יוצא־דופן ביותר.

שנים אחדות לאחר מכן,²¹⁸ בשעה ש“החשבון” עם שלונסקי נמשך והלך, המשיך שופמן קו זה והודה הפעם כמעט בפה־מלא בחשיבותו של נתן אלתרמן היוצר ובחשיבות שירתו. הוא הקדיש לאלתרמן רשימה מיוחדת: “נתן אלתרמן” (‘מאזנים’, ז' בכסלו תש"ח – 20.11.1947) ופתח אותה בהצהרת־כוונות מפורשת:

כדוגמה לפריצה זו נבחר נתן אלתרמן, הודות לכך שאצלו לא מכריע “היסוד השכלי” כמו אצל רוב “הפורצים”, אלא הוא “אינטואיטיבי” יותר. הפעם מתרשם שופמן מהאסוציאציות הנועזות שלו, המקוריות והדקות“, ומצטט מתוך “הרוח עם כל אחיותיה”, “גשם שני וזכרון”, *[”אולי היד אותך"]. אמנם בהמשך מסתייג שופמן: “אלה ואלה, אמנם הברקות בודדות הן” ומזכיר נשכחות: “כי גם הוא שגה הרבה בדרכים משובשות וכתב כל מיני שירים משונים בבחינת ‘סתומים וחתומים הדברים’, ברם, לזכותו יצויין, שבעת האחרונה הוא נוטה יותר ויותר לפשטות.”

דומה, שאין שבח גדול מזה בפני שופמן מאשר הודאתו, ששורותיו של אלתרמן מתנגנות בפיו בשעת טיול לפנות ערב, שכן כדברים האלה אמר רק על המשוררים האהובים עליו, שליוו אותו בניגונם כל ימיו (לרמונטוב). לדעתו, שירו של אלתרמן “האסופי” הוא “בלי ספק, אחד הדברים היפים ביותר, שנכתבו אצלנו בשנים האחרונות” (‘עיר היונה’, שער ג' “כחוט השני”, שיר שלישי). שבה נוסף בפי שופמן על לשונו של אלתרמן, ומתוכו נשמעת גנותם של אלה ששבח זה אינו הולם אותם (שלונסקי?): “שפתו אינה עשירה כל־כך, וגם אין הוא להוט אחרי חידושי מילים, אבל לפקודתו נשמעות ‘כל המילים הטובות, שישנן, שישנן עדיין’.” דומה, שתכונה זו מאפיינת גם את כתיבתו של שופמן עצמו, ומשעה שמצא אותה אצל זולתו, נתחבבה עליו ונתכשרה בעיניו.

תכונה נוספת, שגילה שופמן באלתרמן, וגם היא מתכונותיו־שלו – עובדת היותו משורר “העומד על המיצפה והנושא את דבריו באומץ, ‘בהיר־עין ותקיף’, ללא משוא פנים לשום צד.” כך ראה שופמן את תפקידו של המשורר־היוצר בכלל, ואת מקומו שלו בפרט. סיומה של הרשימה באקורד נמרץ: “משורר ומוכיח”.

עד כמה שידוע לי, לא כתב אלתרמן על שופמן, ואיני מכירה חליפת מכתבים ביניהם, אולם יש לשער, שרשימה נלבבת ונלהבת כזו איננה עוברת מבלי להשאיר עקבות והועילה בוודאי לקירוב לבבות הדדי. מובן, שיש לראותה גם בהקשרה הכללי, בתקופת מלחמת־השחרור, הקמת מדינת ישראל, בשעה שניטשטשו היריבויות הקודמות, וחלה התקרבות והתפייסות בין המחנות, ובעיקר הבנה. “הצעירים” נעשו מיושבים וקיצוניים פחות, וה“ותיקים” הכירו בחדש שהצטלל בינתים וכבש לו את מקומו כנדבך נוסף בתוך הספרות העברית המתהווה.²¹⁹ עניינים חדשים עלו על הפרק, קם דור חדש, נוצרו התלכדויות אחרות של סופרים, והמורדים של אתמול נעשו לממשיכי המורשת והמסורת, אם כי לא כל חשבונות העבר נמחקו.

י. ספיחי־פולמוס בגוון אישי

לאחר עלייתו של שופמן לארץ לא נעלם, כאמור, הפולמוס הקודם, אלא שינה צורתו: היריבות הכיתתית הקודמת קיבלה גוון אישי. היא התבססה אמנם על משקעי העבר, אולם ניזונה מעניינים חדשים, שעלו על הפרק אחת לכמה שנים. בני הפלוגתא העיקריים נשארו שלונסקי ושטיינמן, ורק לעתים הצטרף שותף נוסף לוויכוח. מדי פעם הגיב שופמן על דברים שכתבו שלונסקי או שטיינמן, ולהיפך, אם כי הוויכוח הפעם אינו ממוקד ואינו מרוכז מחמת מרחק השנים, שבין התלקחות אחת לחברתה.

אחת הדוגמאות לצורה החדשה, שלבש הוויכוח, היא סביב סיפורו של שופמן “הכינור” (‘דבר’, 6.2.1942). שופמן מביע את סלידתו מכלי־נגינה זה, “שהקול יוצא כאן על־ידי חיכוך גוף בגוף” “והמיתרים הם אבר מן החי!” הוא מעדיף עליו את המפוחית ורואה בכינור כלי המַשרה דכאון ומרה שחורה, וכן “כל הסיוט הגלותי־גיטואי צועק מתוך כלי העץ הבטנוניים הללו.” הסיום האקטואלי מגלה את העילה לכתיבת רשימת־שטנה זו כנגד הכינור: גם תחת שילטון הנאצים, כשהחיים תלויים מנגד, ומחנות ההשמדה הם מציאות ממשית, המשיך הילד היהודי לקבל שיעורי נגינה בכינור מן המורה האַרי שלו: “ככה כינרו הבנים עד הרגע האחרון – והתליין עומד על גבם.” הכינור נראה לשופמן כתמצית האשליה, שטיפחו היהודים להסיח דעתם מן המציאות האימתנית ולטימטום לבם.

במדורו “דגש קל” ב’הארץ' (ב' באדר תש"ב– 19.2.1942) כתב שלונסקי, בחתימת אשל, באריכות כנגד רשימה זו ובעד כלי־נגינה זה, שהוא “מלך־מלכי הכלים, כל־כך ישראלי, כל כך יהודי.” “ובו, בו דיבר סרה סופר בישראל, ג. שופמן, על־פי דרכו הפטר־אלטנברגית, שיש בה זיווג מיוחד (לא תמיד בפרופורציה שווה) של חן ושרירות־לב.”

שלונסקי מגייס לעזרתו את שמות הכנרים הגדולים (חפץ, הוברמן, מנוחין) והסופרים (איציק מאנגר) להוכחת חשיבותו של הכינור, ואף מביא בתרגום לעברית שיר של המשורר הרוסי נ. גומילוב,²²⁰ שגם הוא התנגד לכינור אולם מטעם אחר: “מפחד הצצה לפרדס”. לדעתו ביזה שופמן את הכינור “באופן בלתי־יהודי כלל”, והוא מאחל לקוראיו, ברוח אותם ימי־קדרות: “ועוד נזכה לשמחות בישראל, וכינור זה יוסיף לשמח לבבות כמלך־מלכי־הכלים המנגנים.” זהו ויכוח ענייני, אם כי פה ושם נשמעים הדי ההתנצחויות הקודמות.

התלקחות אחרונה של הוויכוח הכיתתי מתעוררת עם הופעת השבועון ‘עתים’ ב־25 בספטמבר 1946 בעריכתו של אברהם שלונסקי, כשמטרתו להביא: “חדשות בספרות ובאמנות”. “היה זה נסיון אחרון לאחר ‘כתובים’ ו’טורים' לקיים במת־ליכוד של חבורת הסופרים המתרכזת סביב לא. שלונסקי.”²²¹ שבועון זה היה בטאונה של חבורת הסופרים, המשתייכת ל“תרבות המתקדמת”, בתקופה של שיא פעילותו החברתית והפוליטית של שלונסקי.²²² עם הופעתו של ‘עתים’, חידש גם שופמן את התנגדותו ליורשם זה של ‘כתוּבים’ ו’טורים'. שופמן איננו מזכיר את הרקע האידיאולגי־מפלגתי של השבועון, אלא את עמידתו המתרברבת ללא כל הצדקה.

ברשימתו “עתים” (‘מאזנים’, ט' בחשוון תש"ח – 23.10.1947) יש מעין הסבר־של־הבנה שלאחר־ מעשה לטון, שנקטו בשעתו אנשי ‘כתובים’ ו’טורים', אולם בולטת התנגדותו לחזרה על “נעימת־השחץ” בשבועון החדש:

יעקב פיכמן היה באותה עת בן 67 שנה…

התגובה לא איחרה לבוא: במדור “מכתבים למערכת” תחת הכותרת: “קצת סניגוריה על ג. שופמן” (‘עתים’, ז' בכסלו תש"ח – 20.11.1947), בחתימת: ב. גל.²²³ הכותב הוא, קרוב לוודאי, בנימין גלאי, ממשתתפיו הקבועים של שבועון זה בשיריו, שהיה אז כבן 25.

הכותב מאשים את שופמן ב“גניבת־דעת פשוטה”, “בצרפו שורה ראשונה מתוך שיר עם שורה שישית ושביעית ועשאן שורה אחת, כדי להגדיל את הרושם.” כוונתו לציטטה שמביא שופמן ברשימתו: “האפלה דומעת – ואמא מזגה לי יין בנפש מתחייכת.”²²⁴ הכותב מתאר את צפייתו לתגובת המערכת: “סבור הייתי שתהא חריפה, עוקצנית, ואולי גם מחוצפת, כדרכם. אך נתברר שהיתה זו תגובה גרועה יותר: לא זו בלבד שלא השיבותם לו בחריפות, אלא שלא השיבותם לו כלל.” לדעתו, “יחס של ביטול גמור” איננו צורה של ויכוח, ושופמן ראוי “למענה כלשהו”. שתיקת המערכת “כמוה כשפיכת־דמים”, והיא מזלזלת “באדם מר־נפש, שמעט מן ההשראה שהיתה לו – והיא היתה לו בכל זאת – ניטלה ממנו.”

הכותב מדבר על שופמן בזילזול מופגן כעל “מי שהיה”, שרק זכות העבר עדיין עומדת לו: “אל נשכח שבתקופה מסויימת העלו את שמו של שופמן בנשימה אחת עם שמותיהם של ברנר וגנסין. תקופה זו אולי עברה, אבל היא היתה. וזכות העבר גם היא זכות.” הוא שם עצמו לפה לדור הצעיר, מתוך חרדה, כביכול, לכבודו של הסופר. סיומה של הרשימה באותה היתממות והעמדת־פנים, כמי שמדבר בזכותו של הסופר ודואג לשמו הטוב, ולמעשה פוגע קשה בכבודו ומעליבו, באותו סיגנון שפותח והשתכלל לאחר שנים ונעשה לסימן היכר מובהק של בנימין גלאי. אולי בשל דברים פוגעים אלה הרגיש שופמן את עצמו מכאן ואילך כמנותק מהדור הצעיר, דבר שהכאיב לו מאד ובא לידי ביטוי בראיונות שונים שנתפרסמו בעיתונות.

ספיחים לוויכוח של שנות השלושים, שיש בהם הד ליחסים האישיים המתוחים, ששררו בין שופמן לבין כמה מבעלי הפולמוס הקודמים, אפשר לראות בכמה ויכוחים, ש“עלו על פני השטח” והגיעו לקהל הרחב מעל דפי העיתונות. במיוחד בולט הדבר ביחס לאליעזר שטיינמן, שבמדורו הקבוע ב’דבר' הגיב במשך שנים דרך קבע על תופעות שונות, וההתנגשות עמו היתה “טבעית” וצפויה. עם זה, הרי בשעה שערך שופמן את ‘מעט מהרבה – מאסף סופרי ארץ־ישראל’, שהופיע בשנת תש"ז, השתתפו בו גם אליעזר שטיינמן (בשתי מסות: “דממה וקול”, “בינינו לבין הלל צייטלין”) וגם בנו, דוד שחם, שעשה אז את ראשית צעדיו בספרות. לעומת זה, לא השתתפו בו לא שלונסקי ולא אלתרמן, אולם קרוב לוודאי שהסירוב היה מצדם ולא מצד העורך, שכן שניהם נעדרו באותן שנים כמעט לגמרי מכל המפעלים הספרותיים של אגודת־הסופרים.

נביא שתי דוגמאות לוויכוח עם אליעזר שטניימן. הראשונה היא תגובתו של שופמן: “חוצפה של קדושה” (‘דבר’ 17.12.1948) על רשימתו של שטיינמן ב’הד' בחתימת א. בורר (“פחות עניווּת ויותר אמת”, ‘הדור’, ח' בכסלו תש“ט – 10.12.1948, במדור:”צרור המור"), שבה הביע דעתו כנגד “סופרים המחבבים כותרות צנועות”. שטיינמן טען, שסופר כה “לא שולחני הוא שיש בידו טבין ותקילין אלא כל עיסוקו במיני סידקית”. בין הדוגמאות שהוא מזכיר: “שתיים שלוש שורות”, “שירטוטי עפרון” ו“ניצוצות” – מכוונת הראשונה במישרין כנגד שופמן, ואילו השתיים האחרות בעקיפין כנגדו (שופמן כתב: “שירטוטי פחם” ו“ניצנוצים”). לדעת שטיינמן לא זו היתה דרכם של אבות ספרותנו, והשמות שבהם הכתירו רנ"ק, אחר־העם, ברדיצ’בסקי ואחרים את ספריהם – יוכיחו.

שופמן, כדרכו, יצא לריב את ריב עצמו באיצטלא של אמת כללית. בקשתו משטיינמן היא: “אבל מה טעם לראות זרות ותהפוכות במקום שאינן? כל כותרת צנועה יש לקבל כפשוטה, ואפילו כותרת כ’עתר ענן אבק'.” ואין סיום זה נשאר בלא עקיצה כלפי שטיינמן עצמו. זוהי, כמובן, הכותרת של מאמר בהמשכים של אליעזר שטיינמן (‘הפועל הצעיר’, ה' בכסלו תש“ט; י”ב בכסלו תש"ט).

הדוגמה השנייה היא ויכוח, ששלביו השתרעו על פני שנים אחדות. תחילתו ברשימה שפירסם שופמן במדורו “שתיים שלוש שורות” ב’דבר' (27.3.1953) תחת הכותרת: “תופעה האומרת דרשני”, ובה כתב על סופרים, שגילו בקיאות רבה בשעה שפירסמו עבודות של פילוסופים אחרים, ואילו כשהם אומרים “דבר משלהם”, “מתקבל משהו קלוקל מאד.” ושאלתו: “האם מפני שנתנו לאחרים חיילם, דילדלו כל־כך את עצמם?”

מאחורי הקלעים הוסיף שופמן להיאבק כנגד שטיינמן, כגון במכתביו לדוד זכאי, בשעה ששטיינמן החליפו במערכת ‘דבר’ מדי פעם: “עם שטיינמן היו לי צרות. הוא היה עורך טוב ל’כתובים', כלומר לגרפומאנים, כי שם הלא כל שהוא משתבש, הוא משתבח” (7.11.1955). וכן: “ובכן, שוב העריכה בידי שטיינמן? מובן, שלא אתן כלום ל’דבר' עד שובך” (24.4.1956).²²⁵

כשלוש שנים לאחר פירסום “תופעה האומרת דרשני” כתב אליעזר שטיינמן ב’דבר' מסה (בשני המשכים) תחת הכותרת הפרובוקטיבית: “אין אוהבים סופרים”, שבסיומה (28.12.1956) נזכרה אותה רשימה של שופמן, ששטיינמן פירש אותה כמכוונת ליעקב קלצקין ולספרו ‘כתבים’, שהופיע בשנת תשי"ג “על ספר המסות האחרון של קלצקין, שיצא לאור ב’עם־עובד‘, בשם ‘כתבים’, אבן־חן בספרותנו, כתב ג. שופמן בזילזול נחפז ב’שתים שלוש שורות’. יסלח לי המלאך הממונה על הטעם הטוב.”

דברים אלה נאמרו במסגרת דיון מקיף של שטיינמן בסיבות “זרות־הגומלין” שהוא מוצא בין הסופרים לבין הפילוסופים: “אין הפילוסופים אוהבים סופרים,” אבל ראה זה פלא, “אף הסופרים אינם אוהבים סופרים.”

שופמן ממהר להגיב על האשמתו זו של שטיינמן בקצרה תחת הכותרת המביעה את הכל: “לא דובים ולא יער” (‘דבר’, 11.1.1957) ואומר: “האמת היא, שספרו זה של יעקב קלצקין לא הגיע לידי עד היום, עוד לא ראיתיו כלל וממילא לא יכולתי לכתוב עליו ‘שורות’ טובות או רעות. לא דובים ולא יער ועורבא פרח!” במכתב לדוד זכאי, שליווה את הכחשתו של שופמן, העיר, לאחר שהזהיר אותו “להשגיח היטב שלא תשתבש [ההכחשה]”: “כל המאמר (‘אין אוהבים סופרים’ – אין אוהבים רק סופר אחד!) מלא פלובעריי, עירבוב מין בשאינו מינו והציטטות מסולפות וכואבות.” והוסיף דברים בגנותו של שטיינמן [1956]29.12).²²⁶

ב“תשובה” (‘דבר’, 18.1.1957) מודה שטיינמן לשופמן, שהעמידו על טעותו, “שהיא פליטת הזכרון”, ומספר כיצד הגיע לטעות זו, בשל סמיכות הפרשיות שבין הופעת ספרו של קלצקין לרשימתו הנ"ל של שופמן, ומסיים:

ויכוח זה לא היה בא לעולם, אילו היו יחסי הידברות בין השניים.²²⁷

יא. בין ריחוק רגשי לקירוב אישי

על־אף נסיונו של שופמן להבין את החדש המתרקם בספרות ולהתקרב אל הסופרים והמשוררים הצעירים, נשאר שמרן בטעמו ובהעדפותיו ביחס ל“שירה המודרנית”. יעידו על כך הספרים החדשים שבחר להגיב עליהם, שברובם הם תרגומים, ספרי זכרונות, ספרות על השואה, ספרי הבנים שנפלו, סופרים ומבקרים בני דורו. במידה שהגיב על החדש, היה זה על סופרים, שאינם מכריזים על מהפכנותם שהולכים בדרכים הסלולות, וקולו של “המודרני” והנועז כמעט שאיננו נשמע בהם, כגון: “רחוב המדרגות” מאת יהודית הנדל (‘דבר’, 17.6.1955), “אדר קיסרי” על ספרו “אל מי” (‘דבר’, 16.3.1956), “המסך עולה” לעמוס אריכא (‘ידיעות אחרונות’, 30.1.1059), וכן דוד שחם ששופמן קירבו ושיתף אותו במאסף ‘מעט מהרבה’ (תש"ז) שערך, בשיר ובסיפור.²²⁸ יוצא דופן הוא דוד שחר, ששופמן הקדיש לו רשימה מיוחדת, עם הופעת ספרו "על החלומות (“דוד שחר”, ‘דבר’, 13.5.1955).

שופמן לא הצליח ליצור קירבה של ממש עם המספרים והמשוררים אנשי המשמרת הצעירה בשנות הארבעים והחמישים. החדש נשאר זר לו, וכל מה ששם “מודרני” נקרא עליו היה בלתי־מובן בשבילו, עורר בו יחס של חשד והרגשה שמתעתעים בו ומוליכים אותו שולל. סופרי הדור החדש מצדם ראו בו בן־דורם של ברנר וגנסין האגדיים ולא בן־דורם שלהם.²²⁹ מתוך עמדה נפשית זו שמח שופמן כמוצא שלל רב, משהוא קורא בזיכרונותיו של צ’כוב, הסופר האהוב עליו, כמה דברים בוטים בגנות החדש:

ברשימותיו משנות החמישים ואילך מפוזרות הערות רבות, אגב כתיבה על עניינים שונים, המעידות על הסתייגותו מן החדש ועל חוסר האפשרות להבינו, בשל פער הדורות. כך, למשל, ברשימתו: “דור הולך ודור בא” (‘דבר’, 8.3.1957): “כל כמה שנטה אוזן להם, אנו בני הדור ההולך, לא נקלוט ולא נבין כלום לחלוטין. עולם אחר בתכלית.” המדובר אמנם בשיחות נערים ונערות, אולם כוחם של הדברים יפה לחדש בכלל.

בעוד שהריחוק ביחס לשירה המודרנית נשאר, ולא נוצר מגע עם סופרי הדור החדש חלה התקרבות אישית בין שופמן לבין בעלי־הפלוגתא שלו לשעבר. הבדלי הגיל ניטשטשו, והם נעשו כמעט בני דור אחד, במיוחד בתודעתם של הצעירים, וחילוקי הדיעות הקודמים שוב לא היו אקטואליים. כך, למשל, התפייס שופמן עם יעקב רבינוביץ, ותעיד על כך הרשימה הנלבבת שכתב לזכרו ("יעקב רבינוביץ). בסוף שנות החמישים חל תהליך דומה ביחס לשטיינמן ולשלונסקי.

ביטוי להתקרבות לשטיינמן נמצא ברשימתו של שופמן “א. שטיינמן על מנדלי” (‘ידיעות אחרונות’, 31.1.1958), שבה הוא “מסמיך” את שטיינמן כבר־סמכא להבנת מנדלי: “שטיינמן עמד על האוניברסאלי שבמנדלי” ומודה, ש“רק במסה זו מצא מנדלי את תיקונו.” רשימה זו יש בה הודאה בחשיבותו של שטיינמן עצמו והכרה בערכו כמבקר, במיוחד כשהוא “מחלק” עמו את מנדלי הנערץ עליו.

עדות להתקרבות לשלונסקי ולהודאה בחשיבותו כמשורר נמצאת בגלויה של שופמן לשלונסקי, שבה כתב שורה אחת בלבד (ובניקוד):

סיום זה הוא טיפוסי למהלכם המעגלי של פולמוסים מסוג זה: ראשיתם בזרות אישית, צמיחתם ושיאם בהתרחבות הוויכוחים לתחומים אידיאולוגיים וענייניים, המשכם – במצב של רתיעה אישית, כשחילוקי הדיעות המהותיים מיטשטשים והולכים, וסיומם בהתקרבות אישית של בני־אותו־דור, מול הדור־החדש שקם.

בעיני הביקורת

מהלכה של הביקורת

מראשיתה ועד היום

א. שלוש תקופות

בפעולתו הספרותית של שופמן שלוש תחנות מרכזיות, שנקבעו בהתאם למקומות ישיבתו, השונות באורך זמנן ובאופיין. הראשונה, הנפתחת בשעה שהחל לכתוב, משתרעת על פני אחת־עשרה שנה (תרס“ב–תרע”ג) ומתאפיינת במעברים ממקום למקום (וארשה, תקופת הצבא בהוֹמל, לבוּב) ובריבוי המאורעות שהתרחשו בה. השנייה, בת עשרים וחמש שנים (תרע“ג–תרצ”ח), היא תקופת אוסטריה, שראשיתה בישיבה בווינה בימי מלחמת־ העולם הראשונה על כל הכרוך בכך, ולאחר מכן (תרפ"א) ישיבה רצופה בכפר האוסטרי וצלסדוֹרף שבאזור שטיריה, ללא מאורעות מיוחדים, פרט להתגברות האנטישמיות מסביב. השלישית, הארוכה שבכולן, נמשכת שלושים וארבע שנים (תרצ“ח–תשל”ב) בארץ־ישראל, ראשיתה בתל־אביב והמשכה בחיפה.

בחלוקה כוללנית למדי אפשר להבחין גם במהלכה של הביקורת על סיפורי שופמן שלוש תקופות, המושפעות רק בחלקן מן הביוגראפיה שלו ומהתפתחות יצירתו וקשורות בעיקר להתפתחויות הפנימיות שחלו בביקורת העברית במרוצת הדורות.

התקופה הראשונה (תרס“ב–תר”ף) מקבילה ברובה לתקופה הראשונה בביוגראפיה של שופמן, אם־כי בגלל מלחמת־העולם הראשונה היא כוללת גם את השנים שבהן כבר ישב בווינה. בתקופה זו קבעה הביקורת את ההבחנות היסודיות ונתנה סימני־היכר מובהקים ביצירתו, שכוחם יפה עד היום. הבחנות אלה נצרפו ונתגבשו מתוך ויכוח ופולמוס עזים, שאיפיינו את הביקורת העברית בראשית המאה וששופמן עמד לא־פעם במרכזם.

התקופה השנייה, הארוכה שבתקופות, משתרעת על פני ארבעים שנה (תר“ף–תש”ך), והיא כוללת את התקופה האוסטרית והארץ־ישראלית כאחת עד ליובל השמונים. זוהי ביקורת, הצמודה למאורעות חיצוניים ולתאריכים עגולים: הופעת ספר חדש, מהדורה חדשה, כינוס מחוּדש, יובלות, פרסים ואירועים מיוחדים (עלייתו לארץ־ישראל). המאפיינים את מהלכה של התקופה השנייה בביקורת הם מחזורי ההתחדשות והקפאון, הבאים לסירוגין בעקבות המאורעות החיצוניים הללו. בארבעים שנה אלו נכתב מספר לא־מבוטל של מאמרים חשובים ומקוריים באותם מחזורים, ובהצטרפם יחד הם מוסיפים נדבך חדש בביקורת שופמן; אולם למעשה היו מאמרים אלה בודדים ונבלעו בתוך שפע הרשימות, שאינן מעלות ואינן מורידות, ונוצר הרושם של חזרה על אמיתוֹת קבועות ושגורות. בתקופה זו התרחשו המאורעות המכריעים של שנות מלחמת־העולם השנייה והמאבק להקמת מדינת ישראל, והדעת לא היתה נתונה לתמורות מהותיות בתרבות, בספרות ובביקורת. אולם בעוד שהמיפנה בביקורת בכלל, ובגישה לסופרים לא־מעטים בפרט, חל כבר בראשית שנות החמישים, הרי ביחס לשופמן איחר להגיע, והוא ניכר רק כעשר שנים מאוחר יותר, בראשית שנות השישים.

בתקופה השלישית, מראשית שנות השישים ואילך, נעשתה יצירתו של שופמן לאחד מנושאי ההתעניינות הקבועים של הביקורת. אמנם גם בה עדיין קיימת הצמידות ל“תאריכים העגולים”, אלא שכבר מורגשת ראשיתה של הינתקות מהם. אף־על־פי שהביקורת בתקופה זו נשענת במידה רבה על הבחנותיה של זו שקדמה לה, הרי היא בוחנת אותן מחדש בכלים משוכללים יותר, חוזרת ומבססת אותן ומוסיפה עליהן. אולם עם כל הסתעפותה והתרחבותה של ביקורת שופמן, עדיין נשארו תחומים המצפים לטיפולו של המחקר הביקורתי.

סקירה זו תתרכז בעיקר בביקורת הסיפורים, ופחות בדברי־העיון שלו. היא תתעלם מן הפולמוסים והוויכוחים עם שופמן בנושאים אקטואליים שונים, אם כי אלה תורמים לא־פעם להבנת עמדתם היסודית של המבקרים ביחס לסיפוריו.²³¹

ב. ביקורת בסימן פולמוס (תרס“ב–תר”ף)

1. הבחנות ראשונות

את התקופה הראשונה בביקורת (תרס“ב–תר”ף) מאפיין מאבק ער בין “צעירים” ל“זקנים”, שבו משמשים סיפורי שופמן אחת הדוגמאות הראשיות שסביבן מתרכז הוויכוח. ביקורת זו מתלבּה עם כל ספר סיפורים חדש, שיוצא לאור, ולוחשת בתקופות הביניים שבין ספר לספר, אך אינה כּבה.²³²

הביקורת על ספרו הראשון, ‘סיפורים וציורים’ (תרס"ב), עומדת בסימן התהייה על “השתייכותו” של הסופר הצעיר והמתחיל, ונעשו בה הנסיונות הראשונים לנסח את הקווים האופייניים לדרך כתיבתו.

התגובות הראשונות נשמעו בעל־פה על־ידי כמה מבני חבורת סופרי וארשה, שאליהם הביא הסופר המתחיל את כתב־היד של חמשת סיפוריו הראשונים לעיון ראשון. לראשי המדברים – דוד פרישמן וי“ל פרץ – לא נראו הסיפורים, ואילו בעיני האחרים – בן־אביגדור, אברהם רייזין ה”ד נומברג, מ"י ברדיצ’בסקי – נשאו חן, והם עודדו אותו, לאחר שאכזבתו מתגובתם של “שני הגדולים” היתה רבה.

כבר בתגובות ראשונות אלה שבעל־פה נשמעו כמה הערות, שעתידות ללווֹת את סיפוריו כל השנים: מיעוט העלילה, השפעתו של צ’כוב, סיגנון עברי שונה מהמקובל וחשיבותה של האווירה האופפת את גיבוריו.

התגובה הפומבית הראשונה היתה של י"ח רבניצקי, בנימה אוהדת, במדורו הקבוע “ידיעות ספרותיות” שב’השילוח' (כרך י', אלול תרס"ב). הכותב מגלה בתוך “ספרותנו הסיפורית, שהיא בזמן האחרון רבת־הכמות בערך”, אך “איננה, כידוע, רבת־האיכות ביותר”, “כשרון חדש ורענן הנותן תקווה באמת”. הוא מבליט את כשרונו לתאר “את הדרמות הקטנות של החיים הפשוטים”, אם כי במידה לא מעטה של הפרזה, ומציין את לשונו המדוייקת מאוד, “כראוי לסופר ריאלי בזמננו”, עם כל “הזרות” שבה. לדעתו, סיפורי הקובץ אינם אחידים ברמתם, אולם הכותב הוא “בעל עין סוקרת וחדה”. התכונות החיוביות והשליליות, שהוא מוצא בסיפורים, ובייחוד יכולת ההתבוננות וסגולת הראייה החדשה, צוינו לימים בידי כל המבקרים.

בשעה שהופיע ‘סיפורים וציורים’, עשה ברנר את שנתו האחרונה בצבא הרוסי והִרבה לכתוב ולקרוא. בין השאר רשם ביומנו הספרותי הערכות על שופמן ועל שלום אַש.²³³ מכתבו לז“י אנכי (חורף תרס"ג) ²³⁴ מגלה את ראשית ההתעניינות באישיותו של שופמן ובסיפוריו. למרות הרושם הכללי הלא־חיובי מסיפוריו, והליקויים האמנותיים שהוא מגלה בהם: “הוא אינו יודע כלום מלבד את עצמו, [– – –] זהו ציור אחד במילים שונות, [– – –] והרושם, אם ישנו, אינו טוב מאוד. [– – –] הכל מרפרף ממעל וכתוב על רגל אחת, והעיקר – גוון אחד, מצב אחד ופסיכולוגיה אחת לכל.” חשוב מכל הוא המשפט הקובע, ש”הכותב הוא אחד מאתנו במובן ידוע." בכך “סיפח” ברנר את שופמן אל חבורת הסופרים “הצעירים”, ונפתח הפתח לקשרים המיוחדים בין השניים, שהתבטאו בחליפת מכתבים, בפעילות ספרותית משותפת ובקשרים אישיים וספרותיים מורכבים.²³⁵

הרגשה זו בדבר השתייכותו של שופמן למחנה “הצעירים”. שביטא ברנר במכתב פרטי, נעשתה כללית, משנתפרסמה ב’ספר השנה' סקירתו של אחד מחשובי המבקרים של אותו זמן, ח“י קצנלסון, על “הספרות העברית בשנת תרס”ב”.²³⁶ ספרו של שופמן, שנכלל בסקירה זו, הוטל בתנופה רבה לתוך הוויכוח בין “הזרמים” ובין “הספרות הישנה” ו“החדשה”. המבקר, הרואה בשופמן ובשלום אַש את ההתחלות של “הרוח האחרת שהיתה את הבלטריסטיקה העברית”, טוען, ש“שניהם כותבים ברוח אחד ובסיגנון אחד,” גיבוריהם “צעירים, עניים, חלשים ורפי כוח [– – –] בעלי ‘מחשבות’ עמוקות [– – –] ורעבים ללחם יבש”, והסיפורים הם למעשה “חקירות פסיכולוגיות, או יותר נכון – שברי חקירות [– – –] חסרי השתלמות ומשוללי תנועת החיים כמו שהם”. המגרעת העיקרית היא, שהדברים אינם מובנים, ושהפסיכולוגיה והפילוסופיה תופסות מקום נכבד יותר מן הראוי להן בספרות ההולכת ונכתבת.

יעקב רבינוביץ, שהיה באותן שנים מבקר צעיר ומתחיל, מצא בגיבוריו של שופמן במאמרו בן שלושת ההמשכים ²³⁷ שתי תכונות מרכזיות: תכונת “החלש” ותכונת “החולניות”. הוא ראה את חידושו של שופמן בכך, שהעמיד לעומת טיפוס “החלל”, שרווח עד כה בספרות, זה “הלוחם בעד קיומו, העומד על נפשו והנופל לאחרונה חלל במלחמת הקיום הקשה”, את טיפוס “החלש”. גיבורים “חלשים” אלה, ש“כוחות כבירים ספונים בעומקי נפשם, שנשק חד ניתן להם, ואמנם אינם יכולים להשתמש בו,” הם בעלי חושים עשירים והרגשות עמוקות, הנתונים בתנאי חיים שאינם מניחים להם לחיות, ולוּ יכלו ליצור היו בוודאי נעשים אמנים גדולים.

על התכונה השנייה, “החולניות” בגילויה ההומוסקסואלי, אין רבינוביץ מרחיב את הדיבור, מכיון ש“לדבר בו עוד לא הגיעה העת אצלנו.” דומה, שעד היום יש בביקורת מעצורים, המעכבים ניתוח ספרותי של תכונה זו בגיבורי שופמן.

אחת ממסקנותיו של רבינוביץ היא, ש“גדול הוא לא רק הסופר המגלה את מרחבי השמים, כי־אם גם זה, ואולי עוד יותר, המגלה את עמקי השאול,” וש“ספרות הגונה תוכל להיות רק זאת, הקולטת אל קרבּה את כל צדדי החיים [– – –] ומגלה לנו את כל נגעי החיים.”

מ. ארנפרייז ²³⁸ כורך יחד את שופמן עם ליפמן לוין, אף־על־פי שהוא מודה, ש“שופמן הוא היותר עצמי משניהם, הוא יותר עמוק, יותר דק, יותר אמן.” ארנפרייז חוזר על המגרעות שמנוּ קודמיו בסיפורי שופמן: “הוא מצייר רק פינה צרה שבחיים,” אולם רואה באלה “מגרעות של מתחילים”.

שני מאמרי הביקורת הנלהבים של מ“י ברדיצ’בסקי, הלועזי והעברי, ²³⁹ היו המשך טבעי להתרשמותו החיובית מכתב־היד, שהובא לו לקריאה בקיץ תרס”א, ומאישיותו של הכותב. הדבר הקוסם למי"ב יותר מכל בסיפוריו של שופמן הוא גילוי תכונות, שהוא עצמו שואף להגשימן בסיפוריו ומדבר עליהן במסותיו, בענייני אמנות ושירה: גילוי החטא בנפשם של הגיבורים, התאווֹת המצויות בהם שאינן נותנות להם מנוח, הבשר־ודם שביהודי. דברים, שאמרם על סיפורי שופמן הראשונים, הולמים להפליא כמה מסיפוריו ונשמעים כלקוחים מתוך הפואטיקה שלו:

קביעה זו, ששופמן הוא סופר אנושי בהשוואה לסופרים אחרים, שהם סופרים יהודים, חזרה אחר־כך פעמים הרבה בביקורת מהיבטים שונים. מי"ב מבליט תכונה נוספת בכתיבתו של שופמן, שגם היא הוזכרה אחר־כך בידי הביקורת: “כה יבטא שופמנן את הצער, את התהום שבחיים באיזה מגע־יד, בדרך־אגב.”

ברדיצ’בסקי מגיב גם על דברי הביקורת של ארנפרייז וטוען כנגדו: “ותמה אני על האזניים האטומות האלה, שלא שמעו ולא הרגישו מה נותן לנו המשורר ועד כמה יעיק בפחד כשרונו.”

עם ביקורת זו נסתיים גל־התגובות הראשון, נקבעה השתייכותו למחנה “הצעירים”, ניתנו סימני־היכר ראשונים בדרך כתיבתו, בנושאיו ובגיבוריו, ונסתמנה בבירור התפלגותה של הביקורת בהתאם להשתייכותו ה“כיתתית” של הכותב: שבח ממחנה “הצעירים”, והסתייגות, המעורבת לעתים בכמה הערות מעודדות, מן המחנה שכנגד.

בתקופה זו מתחילה גם כתיבתו הביקורתית של שופמן עצמו, שהיא חלק מהפּוּלמוּס שהתנהל מעל דפי העיתונות על דרכה של השירה והספרות, על “המהלך החדש” ועל טיבה, מטרותיה ואמצעיה של האמנות בכלל ושל הספרות בפרט. פּוּלמוּס זה עשה לו את ספריו של שופמן לאחת הדוגמאות הטיפוסיות להוכחת אמיתוֹתיו של צד זה או אחר, ושופמן, שחש עצמו נפגע ומושמץ, לא שתק ותרם אף הוא את חלקו לוויכוח. מאמריו אלה אינם ידועים ברבים, שכן נחתמו בפּסבדוֹנימים, נדפסו בכתבי־עת, שחלקם אינו מצוי, ולא כונסו מעולם. הם יתוארו כאן כחלק מהמחלוקת סביב יצירתו, ששיאה היה בשנים תרס“ח–תרס”ט.

למען השלמות והדיוק ההיסטורי מן הראוי להעיר, שהדבר הראשון שפירסם שופמן בדפוס היה הקדמה ביידיש לספר שיריו של אברהם רייזין, ‘צייט ליעדער’, שהיא שיר־הלל לשירתו של משורר זה.²⁴⁰ להקדמה זו, שיש לראות בה אפיזודה, שכן שופמן נמנע בדרך־כלל מלכתוב הקדמות לספריהם של אחרים, הצטרף מאמר נוסף, בעל גוון מדיני, וגם לסוג זה כמעט שלא היה המשך בכתיבתו בשנים הבאות. זהו המאמר: “ואנו היכן?” בעיתון הנדיר ‘היום’, שעליו מספר משה קליינמן בזכרונותיו ומעיד ש“יש לו זכות חשובה, כיון שבו נזרקה לראשונה [– – –] אותה הסיסמה, שנעשתה אחרי־כן הרקע למלחמת־עם כבירה של הקיבוץ היהודי בגליציה על מקומו בין עמי אוסטריה.” לדבריו, עשה המאמר רושם כביר, ו“הוא נתן את האות לתנועה שנתחוללה אחר־כך.” ניתן בו ביטוי בוטה להרגשת עלבון לאומי ליהדות, על רקע השאלה של זכות הבחירה הכללית וצורת הצבעתם של היהודים, שהיוו את לשון המאזנים בין הפולנים לרוּתינים:

2. השלושה: שופמן – ברנר – גנסין

בקול דממה דקה המשיכה הביקורת לעקוב אחרי סיפורי שופמן, שהתפרסמו בקביעות בכתבי־העת של התקופה. כגון: ביקורתו של ד. הילנער ²⁴² על “בין החומות”, שמסקנתו היא: “הציור כתוב ביד איש שיש לו כשרון: עין רואה ומסתכלת ולב הוגה,” וזאת למרות הליקויים שהוא מוצא בו; וביקורתו של פיכמן על “עייפים” ועל “תלוי”,²⁴³ שפיכמן מוצא בהם תכונות הקרובות לדרך הראייה שלו את העולם, כפי שהיא מתבטאת בשיריו:

אין צורך לומר, עד כמה שונה ביקורת פיכמנית זו מהדברים שמצא מי"ב בסיפוריו של שופמן. איש־איש מצא בהם את עצמו.

רשימתו של פ. לחובר ²⁴⁴ חותמת פרשה קצרה זו של הביקורת שבין ספר לספר (תרס“ג – תחילת תרס”ח) ומבשרת את ראשיתו של הגל הסוער השני בביקורת הפולמוסית הלוהטת, המאפיינת את קבלת־הפנים לספר השני (‘רשימות’, תרס"ח).

סדרת המאמרים של פ. לחובר, “כשרונותינו הצעירים”, דנה בקווי הדמיון והשוני שבין ברנר ושופמן, הנמנים עם מחנה “הצעירים”. הדמיון הוא בזה, ש“שניהם הם לפה לאותה הוודאוּת האכזריה, המבטת אל כל באספקלריה המאירה בלי כל מחיצה של אילוזיה כל־שהיא.” והשוני הוא באופן הביטוי האמנותי של תפיסת החיים: שופמן “הנהו בתור אמן כמעט ההיפך ממנו [מברנר].” המאפיין אותו הוא הקיצור המציין את סיפוריו, ש“הוד שירי שפוך עליהם,” “המומנטים הבודדים”, שהוא בוחר, כדי להבליט “בריאליות גמורה” את תפיסתו, ותיאורי הנוף, שתפקידם “להראות לנו את מצב־הנפש של גיבוריו במומנטים שונים”. “שופמן הנהו ריאליסט קיצוני, אבל [– – –] רועדת בו נשמה סימבוליסטית־מיסטית.” בתיאוריו יש “חיפוש אחרי הייחוס הנסתר שבין האדם והטבע”. זוהי איפוא “שירה ריאליסטית־סימבולית”, שיש בה עקבות אמנות חדשה, שביטויה נמצא אצל שופמן ובסיפור “בינתים” של גנסין, שכן אצל שניהם “הנשמה הרועדת אחת היא”.

תגובה עויינת ומלגלגת על ביקורתו זו של לחובר כתב בן־מרים (?): ²⁴⁵ “הידעתם עתה, קוראים עברים, מי זה ברנר? וכשיודעים הנכם את ברנר נקל עד מאד לדעת גם את שופמן, כי שופמן דומה הרבה לברנר.”

מכאן ואילך משתגר זימונה של “שלישיה” זו – ברנר – שופמן – גנסין – לכפיפה אחת, ושמותיהם נאמרים בנשימה אחת, כמי שבעיקר חוללו את השינוי הגדול בהתפתחותה של הספרות העברית החדשה. שיתוף הפעולה בין ברנר (העורך) ושופמן (המשתתף) בקובץ ‘הצידה’ (תרע"ד) לזכרו של חברם גנסין חיזק זימון זה וקבעו בתודעה הקולקטיבית של הדורות.²⁴⁶ אלה מן המבקרים, שהעמיקו בסוגיה זו, נטו לחפש את הדמיון ביניהם בתחום הנושאים, הגיבורים, הצורה ותפיסת־העולם, אולם הרגישו גם במרחק הרב ביניהם, שהלך והעמיק עם התבגרותם האמנותית.²⁴⁷ לאחרונה חזר ונדרש לכך מנחם ברינקר, שמסקנתו: “ברור, שיסודה של קירבה זו אינו באידאל אמנותי־ספרותי משותף, אלא בהרגשת מצב משותפת של סופרים עברים, שעלו על במת־הספרות באותן שנים רעות עצמן.” ²⁴⁸ השתרשותה של “שלישיה” זו בתודעה הקולקטיבית הספרותית מחייבת מחקר יסודי בטיבו של זימון זה על הדומה והשונה שבו.

3. בלהט הוויכוח

עם הופעת ‘רשימות’ (בהוצאת “המעורר” בראשית תרס"ח) התלבה מחדש הוויכוח בין המחנות. במחנה המתנגדים נמצאים: “בעל־מחשבות” (ישראל אלישיב), י“א לובצקי, גרשום באדר, “ספוג” (שמואל טשרנוביץ), חרמוני – כולם מבקרים “מקצועיים”, ובמחנה האוהדים: נומברג, אשר ביילין, בר־ טוביה, מי”ב, ברנר – רובם בעיקר מספרים. חלוקה זו חיזקה את שופמן בדעתו, כי רק היוצר עצמו מוכשר להשמיע דברי ביקורת, ולא המבקר “המקצועי”.²⁴⁹

“בעל־מחשבות” לועג, בקובץ השני של ‘ספרות’ ²⁵⁰ לעצם הכינוס של הסיפורים, ש“כשרונות ספרותיים יותר גדולים ויותר חשובים זוכים אליו רק שנה אחרי מותם,” למיספרם המועט ולקיצורם המופלג, המעיד שהכותב הוא “סופר עצל”. אך בעיקר הוא דן בפגמים הרבים שהוא מוצא בכתיבתו: סיגנונו – “הוא כבד והסר ריטם;” הדמויות – “גם צורה אחת מכל צורותיו לא הצליחה ביד שופמן;” הרושם – “אנו נשארים לגבי כולם יחד בשוויון־רוח לגמרי;” השקפת־העולם שלו קטנה וצרה, ובסיכום: “‘כל כתבי’ שופמן הם נסיונות ספרותיים, אבל בשום אופן לא ספרות.” על־אף כל מגרעותיו אלה רב כשרונו של שופמן מכשרונם של ז"י אנכי ונומברג חבריו.

ה“ד נומברג, שנסחף אף הוא לוויכוח כמסַפר ברשימת ביקורת בשם “שירת הכליון” ²⁵¹ הראה ש”אין פה לפנינו ‘ריאליסט’ מהמין הידוע, הכותב פרוטוקולים על דבר הטבע ועל דבר השולחן הסגלגל," אלא לפנינו שיטה אחרת, “המשווה את הקטן והגדול, את החשוב והבלתי־חשוב”. גם הוא, כקודמיו, מאפיין את גיבוריו של שופמן, מבליט את “התאווה החולנית” שבהם, ומדגיש ש“שופמן הוא סופר מלא הרגשות חולניות, אבל הוא איננו סופר חולני.” סיפוריו החדשים ב’רשימות', שנוספו לאחר ‘סיפורים וציורים’, “נופלים הרבה בערכם מן הראשונים”, שכן חסרה ברובם “השירה הקוסמת הצדה את הלב”.

הפולמוס נמשך בעוצמה רבה עם פירסום מאמרו השני של “בעל־מחשבות”, ²⁵² שדן בחריפות רבה בחומר הספרותי, שבו “מתעסקים הנומברגים, השופמנים והאנכי’ים וחבריהם”. הכותב משווה למאמרו אופי עקרוני כולל, ואחת מטענותיו היא, שלא כל חומר ראוי ליצירת האמנות, ומחומר גרוע לא יוכל גם האמן הגדול ביותר לברוא יצירה בעלת ערך. לדעתו, האישיות שבה מטפלים סופרים אלה “אינה ראויה בשום אופן להיות חומר ליצירה אמנותית מחמת גמדותה”, ולכל היותר היא ראויה להיות דמות משנית. חסרון נוסף הוא, שהסופרים הללו מזדהים הזדהות יתרה עם גיבוריהם, “עד כדי התדמוּת הצורה ליוצרה מבלי להכיר אם זהו רק ציור אמנותי או אוטוביוגראפיה של איש בלתי־מעניין.” בעוד שאצל גיבורי מנדלי, שלום־עליכם, פייארברג וביאליק, וגם של ברנר, החומר היה תמיד הכלל היהודי או העבר היהודי, וגיבוריהם היו “סמלי החיים הכוללים של היהודים”, הרי גיבוריהם של “אותם הנומברגים, השופמנים והאנכי’ים [– – –] אין להם שוב התקשרות עם העבר העברי. [– – –] גיבוריהם של אלו נראים בעינינו כמצורעים, שהגורל הקשה גירש אותם מחוץ למחנה. [– – –] ומצורעים אינם לעולם חומר לאמנות.”

זהו המשכו של הוויכוח עם המבקרים הצעירים (יעקב רבינוביץ, פיכמן, מי"ב, לחובר ונומברג), שראו בגיבורים החולניים, העייפים, הרגישים והמתלבטים את החידוש שהביא שופמן לספרות העברית.

ברנר, ש“בעל־מחשבות” הפריד בינו לבין “הצעירים” שכנגדם כתב, חש עצמו שייך אליהם והגיב במרירות על דברי העלבון שהושמעו בביקורת זו: ²⁵³

הוויכוח על החולשה והכוח שבגיבורי שופמן, על הבריאות והחולניות שבהם ועל “זכותם” של גיבורים בעלי מצב נפשי כזה לשמש חומר ליצירה ודמויות מרכזיות בה נמשך מעל דפי ‘השילוח’ במאמרו של בר־טוביה “עולם בפני עצמו”. ²⁵⁴ בר־טוביה, שלא נמנה במפורש עם חוגי “הצעירים”, היה קרוב אליהם ונקט מלכתחילה עמדה אוהדת, אף־על־פי שהשאלות שהעסיקו אותו היו בעיקר שאלות לאומיות־אידיאולוגיות.²⁵⁵ הוא ממשיך את הקו, שהחל בו יעקב רבינוביץ, ודן בהרגשות החולניות המפעמות את גיבוריו של שופמן: “אף־על־פי שהתאווה המינית מפותחת בקרב האנשים הללו במידה מרובה, אין הטיפוס המיני מפותח ברבים מהם כל צרכו. זכר ונקבה משמשים בהם בערבוביה.” הוא מדגיש את נסיונותיו של שופמן להבחין בניגודים, שהם תוצאה מן הגזע – השֵמי והאָרי – ולראות את סיבת המחיצה בין הגיבורים לבין העולם ב“פחד הישראלי העתיק” (“בליל תשעה באב”).

תכונות אלה – ובייחוד הפחד – חזרו ונדונו בביקורת בתקופות הבאות כחלק מן המאפיינים את דרך ראייתו את העולם והאדם.

כנגד ביקורת אוהדת זו נתפרסמה ביקורתו של לובצקי מן המחנה שכנגד, ²⁵⁶ החוזרת בעיקרה על מרבית הטענות, שהושמעו בפי חבריו לדיעה נגד שופמן וסיפוריו, ומסכמת אותן בפסקנות רבה:

בשלב זה נכנס שופמן עצמו לזירת הקרב, כשסיגנונו אינו נופל בחריפותו ובתוקפנותו מסיגנונם של מתנגדיו, ואולי אף עולה עליהם.

במאמרו בעל השם הפּרוֹבוֹקאטיבי “תולעים ספרותיים” הוא עורך חשבון עם כל מבקריו, הנזכרים לא בשמם המפורש אלא בתו בּיוֹגראפי כל־שהוא או בלשון רבים מזלזלת “הלובצקים, הפייטלזונים, והפרלמנים”, כדרך שעשו לו: “הנומברגים, השופמנים והאנכי’ים” (“בעל־מחשבות”).

לדעתו, מבקרים אלו משולים לתולעים, שיש צורך להתעכב עליהם “דרך דריסה”, אפילו “שאנו צריכים בשביל כך ללכלך קצת את העט.” הוא מזלזל לגמרי ב“מבינוּתם” של המבקרים האלה ובהכשרתם לתפקידם זה, ומתוך כך בא לידי זילזול כללי במבקרים בכלל, שביקורתם, “אפילו של המשובחים שבהם”, “היתה תמיד תועה ומתעה”. המבקר שאינו יוצר אינו יכול לרדת לעולם לסוף דעתו של המספר, שכן המקומות המעולים ביצירה נשארים בלתי־מובנים לו, והוא נתפס דווקא לאותם המקומות השטחיים, המובנים לו. היצירות האמיתיות היו תמיד נחלתם של יחידי סגולה, והקהל הרחב הכיר רק את היצירות השטחיות והפּוֹפּוּלאריות. רק היוצר עצמו מוכשר להשמיע דברי ביקורת, ולא המבקר “המקצועי”. האחרון הוא “כמין תולעת ספרותית, האוהבת עם כל הזדמנות לזחול דווקא על גבי אותם הנטיעים, שהם פאר ספרותנו, ושאלמלא הם לא היתה אצלנו ספרות כלל, ולא היה איפוא מקום גם לתולעים.”

כקוריוז אפשר להזכיר מאמר התקפה נוסף, מאת גרשום באדר, ²⁵⁷ המאשים את שופמן לא רק ברמה אמנותית נמוכה, אלא בעיקר בהשחתת המידות המוסריות של קהל הקוראות בכתבוֹ דברים בלתי־צנועים.

סקירה וסיכום של פולמוס רוגש זה שהלך והסתעף כתב “ספוג” ב’הד הזמן‘, ²⁵⁸ עיתון שהיה פעיל מאד בוויכוח זה. ברשימתו זו שׂם ללעג את “המחלוקות הגדולות בעיתונים העבריים”, שבכולן "’ביקורת' אישית ופולמוס פרטי תחת מסווה של ספרות ושל מחלוקת לשם שמים". לדעתו, אין צורך בכל “החשבונות הספרותיים” הללו, ואין להם ולספרות ולא כלום.

נאמן לדיעותיו בדבר היוצרים, שרק הם מתאימים להיות מבקרים, ממלא שופמן מיד, הלכה למעשה, אחרי השקפתו זו ושולח אל ברנר חמש רצנזיות קצרות, מהן ארבע הסוקרות קבצים וכתבי־עת שונים, ואחת – “‘געגועים’ ו’נשמה'” – המתריעה על אחד הגילויים של האטמוֹספירה הרוחנית, שבתוכה נוצרות יצירות ונכתבים דברי ביקורת. חמש רשימות אלה (‘רביבים’, [אוגוסט 1908]) נחתמו בשתי צורות של פּסבדוֹנים (ג.ש. ו־B) ואינן ידועות ברבים.

רשימתו הראשונה בסידרה זו, העוסקת בספרות יידיש ובמבקריה, יש לה קשר עם ההקדמה לספר שיריו של רייזין, אולם מבחינת סיגנונה ותחום דימוייה היא מעין המשך ל“תולעים ספרותיים”: “נתהוותה מין שלולית ספרותית בשפה המדוברת עם צפרדעים מקרקרות – מבקריה שנולדו ומתגדלים בתוכה.” סיומה חריף לא פחות:

והנמשל ברור: הסופרים ומבקריהם.

רשימתו זו נחתמה ג. ש., וקרוב לוודאי שהקוראים הצליחו לזהות את כותבה. לא כן הדבר ביחס לארבע הרשימות האחרות, שנחתמו .B. נראה, שרבים חשבו שהן פרי־עטו של ברנר עצמו. קשה היה לשער, ששופמן עצמו יצא להגן על עצמו בכתב כנגד מאמרו של “בעל מחשבות” וידבר בזכות דבריו שלו, כפי שאכן עשה ברשימתו על הקובץ השני של ‘ספרות’.²⁵⁹ ברשימה זו הוא סוקר את תוכנו של קובץ זה, מחלק ציונים טובים ובינוניים למשתתפיו, וכופר ביכולתו של “בעל מחשבות” לכתוב על “הנומברגים והשופמנים”, שכן, לדעתו, לכל היותר “יכול יוכל עוד לכתוב מאמרים טובים אודות מַאפו וברודס,” ואת הכתיבה על הצעירים יניח לאחרים. ולעניין “התולעים הספרותיים” הוא מעיר, שאמנם יש מקום להתווכח עם דעתו של הכותב (כלומר אתו עצמו), ש“מבקר אמיתי אינו אלא מבקר־מספר, מבקר־משורר,” אולם פגיעתו של שופמן “כלפי הקהים והמטומטמים שבספרותנו, בוודאי שהיא במקומה”.

אין ספק, שהעובדה ששופמן עצמו כותב בזכות מאמריו שלו, כשהוא מסתתר מאחורי פּסבדונים, אין בה כדי להוסיף כבוד לוויכוח זה.²⁶⁰ יתר על כן: רצנזיות אלה אינן שונות במהותן מאחרות, שנכתבו על־ידי המבקרים “המקצועיים”, ואין בהן דוגמה מאלפת, שיש בה כדי להוכיח את התיזה של שופמן בדבר יתרונו של המבקר־המספר.

ברדיצ’בסקי אף הוא נטל חלק בשלב זה של הוויכוח ברשימת ביקורת נוספת, ²⁶¹ שהיא המשך לדברים שכתב קודם. גם הפעם מוצא מי"ב את עצמו בסיפורי שופמן, המשמשים לו עילה להבעת רעיונותיו על אדם ועולם. הוא רואה את עיקר סגולתו של שופמן בכך, שיש בכוחו לתאר תיאור ריאלי ומוחשי, שטמון בו “איזה כוח נעלם, שיריי, צעריי”: “שירה נסתרית היא גם שירתו המוחשית, אבל אין קו מתוח מתחתה ואין דבריו עשויים לשם שירה גרידא. גניחת אדם היא זו בשם עצמו ובשם בני־אדם אחרים.” ממשפט צדדי אצלו “נפתח לך תהום הנפש לרגע.”

הוויכוח נמשך בסקירתו של לובצקי על שני קבצי ‘ספרות’, ²⁶² שיש בה גם תגובה על מסקנותיו של לחובר במאמריו על ברנר ושופמן, ובייחוד כנגד קווי הדמיון, שהוא מוצא בין ברנר לדוסטוייבסקי ובין ברנר לשופמן. לובצקי גם מטיף מוסר לשופמן על דרך הוויכוח שלו ועל תוכן דבריו, ואליו מצטרף גם חרמוני ברשימתו העויינת על ‘רביבים’ קובץ א'.²⁶³

בשלב זה התערב גם ביאליק בוויכוח ברשימת הביקורת האירונית שלו על ‘רביבים’ א' בחתימה “נון”.²⁶⁴ לכאורה, בא המבקר לשבח: “‘רביבים’ הוא קובץ ספרותי נחמד ונעים,” אולם למעשה, יש בו מידה מרובה של זילזול וביטול, בעיקר נגד ברנר, אבל גם נגד שופמן. ואמנם שניהם, ברנר ושופמן, נפגעו מאוד מנעימתו זו של מאמרו של ביאליק, ודומה ששופמן לא סלח לו על כך לעולם.²⁶⁵

שופמן הגיב גם הפעם על מאמרו של לובצקי והכתיר את מאמר־התשובה שלו בכותרת מדבריו של לובצקי עצמו: “‘על אודות ה’שכל המבאר’”. מאמר זה נחלק לשני חלקים: המשך הדיון העקרוני בעניין המבקרים המקצועיים והמבקרים היוצרים והדגשת חוסר יכולתו של “מבקר מקצועי” כלובצקי, באמצעות ניתוח ביקורתו על ברנר. דברים שאומר שופמן על ברנר כנגד ראייתו של לובצקי, כוחם יפה גם ביחס לסיפוריו שלו, בייחוד במה שנוגע ל“קווים הטפלים והמקריים”, שבאמצעותם “קום תקום לפנינו תמונה חיה”. בסיום דבריו עונה שופמן להטפת המוסר של לובצקי, ומתשובתו נשמע שמץ של התנצלות על הנימה והטוֹן, אולם לא על תוכן הדברים עצמם:

כהוכחה נוספת לדעתו, שהצהיר עליה ב“תולעים הספרותיים”, שרק הסופר עצמו יכול להיות מבקר, כתב שופמן מעין מחזה, המתנהל כשיחה בין שלושה מבקרים “מקצועיים” בבית־קפה של סופרים בשעת ערב, בשם: “טרגדיה קטנה”. על מחזה־שיחה זה חתם “הלל סנפיר”, כשם גיבור סיפורו “קטנות”.²⁶⁶

דמותו של כל אחד מן המבקרים מייצגת לא רק גישה מסויימת בביקורת העברית, אלא יש בה סימני־היכר מובהקים לדמותו של מבקר מסויים, מאלה שלקחו חלק בפוּלמוס־שופמן, ויש לשער, שהקוראים זיהו את בני־דמותם שבמציאות. בדבריהם של אותם מבקרים שובצו קטעים ממאמרי הביקורת שלהם, כדי להקל עוד יותר את זיהויים. שניים מהמבקרים מחליטים, לאחר דיבוריהם השדופים על האמנות וחוקיה, לאזור עוז ולהראות לסופרים כיצד צריך לכתוב, כל אחד לפי השקפותיו, והם סומכים מעשה למחשבה ומתחילים בו־במקום לחבר את יצירת המופת הזאת. תיאור כתיבתם הוא פּארוֹדי־סאטירי קיצוני, ובייחוד בשעה שהם באים להתייעץ עם המבקר השלישי, הצעיר, בדבר פרט זה או אחר שאותו הם רוצים לתאר: הראשון מתלבט בשאלה, האם ליל־ירח יתאים יותר להבליט את ייסוריו של האמן, שהקהל אינו שׂם לב אליו, או ליל חושך ואפילה, ואילו השני “רוצה לגלם את סערת הרבולוציה וסערת המחשבות הרמות של האינטליגנט היהודי בעל האישיות הענקית”, אולם אינו יודע מה טיבה של רבוֹלוּציה, מכיון שאשתו אינה מרשה לו לצאת לרחוב, ונוסף לכך הוא גם פחדן מטבעו. סופו של הדבר, שמבקר א' ומבקר ג' קוטלים את יצירת המופת של מבקר ב' באותן מילים עצמן, השגורות בפיהם בדברי־הביקורת שהם כותבים על דברי אחרים, ואילו המבוקר פורץ ביללה נוראה על חוסר ההבנה ליצירתו ומתעלף.

ייתכן ששופמן בחר בכתיבת “טרגדיה קטנה” בצורה זו, משום שהרגיש, שכוחו גדול יותר בתיאור מצבים ממשיים ובהמחשתם מאשר בוויכוח עקרוני ובהוכחות מופשטות. ואמנם עלה בידו להחיות את הנחתו העקרונית בדבר אפסוּת כוחם של המבקרים להפוך בעצמם ליוצרים, ובכך “להוכיח” את דעתו המבטלת את “הביקורת המקצועית”.²⁶⁷

את הביקורת על ‘רשימות’ חותמת רשימתו של ברנר ב’רביבים', ²⁶⁸ המגיבה גם על סיפוריו החדשים של שופמן שנתפרסמו בינתים. ברנר אינו מתעלם מחולשותיה של הכתיבה השופמנית: “כי לשופמן חסור יחסר המעוף הרחב, ההיקף הגלוי, המרובה המחזיק את המרובה; חסר תחסר לו תפיסת הניגודים הקשים שבין מה שהווה ומה שצריך להיות.” אולם כנגד חוסר זה מעלותיו גדולות ומיוחדות אך ורק לו: “הערצת הרגע, חריפות הקו, וחלום בעל־ילדות”. חשובה מאוד הדרך, שבה יש לקרוא את סיפורי שופמן: “עצבות רעננה… הֶעקה חמימה… לאט־לאט! ייקָרא־נא לאט… ייקָרא בלחישה…”

4. ‘מאידך גיסא’

בשנים תרס“ט–תרע”ד המשיך שופמן בפירסום סיפורים בכתבי־העת השונים, שחמישה מהם אף נאספו לקובץ הצנום ‘מאידך גיסא’ (תרס"ט), שלא זכה לתשומת־לב מיוחדת של הביקורת. ההערכה על סיפוריו היתה במסגרת הסקירות על כתבי־העת, שנתפרסמו בהם, ובסיכומים שסקרו את היבול הספרותי של שנה זו או אחרת.²⁶⁹ בין הסיפורים, שזכו להערכתה הרבה של הביקורת היו “הניה” ²⁷⁰ ו“אהבה”.²⁷¹ בתקופת רגיעה זו בביקורת החלו להתגבש התרשמויותיו של יעקב פיכמן ביחס ליצירתו של שופמן, ומאז לא חדל במשך שנים ארוכות לעקוב אחרי כל מה שיצא מתחת עטו.²⁷²

אחת הביקורות המעטות, ואולי היחידה, על הקובץ ‘מאידך גיסא’ היא זו של “איזמל” ב’הבקר' בעריכת דוד פרישמן.²⁷³ הכותב, שהיה בעל מדור הביבליוגראפיה בעיתון זה, לא נמנה עם אוהדי שופמן, וגם הוא הולך בדרכם של קודמיו ורואה בהוצאת קובץ מיוחד של חמישה סיפורים, שארבעה מהם כבר נדפסו קודם בכתבי־עת אחרים, “בהילוּת של שכיב מרע”. באופן התיאור בסיפור “מאידך גיסא”, המתפרסם בקובץ זה לראשונה, הוא רואה הליכה בעקבות ברנר וצירוף מאורעות מקרי ופתאומי. לדעתו, בסיפור זה “שופמן לועג מתוך גועל־נפש,” והצורה, שבה הוא מוסר את תוכנו של הסיפור, אינה עשויה להרבות לו קוראים ואוהדים.²⁷⁴

כחודש לאחר מכן פירסם שופמן מאמר פולמוסי נוסף: “מה אנו יוצרים?” בחתימת: ה. סנפיר, באותו עיתון. הפעם מכוון שופמן את חִציו לא כנגד הפוגעים בו, אלא כנגד מי שפגע בסופרים הצעירים, ביניהם ברנר וברדיצ’בסקי, אם כי בעקיפין נשמעים גם במאמר זה הדי חשבונות אישיים. כוונתו לסידרת מאמריו של מ. רבינזון ב’הד הזמן', הנושאת את השם “מה אנו יוצרים?” ומוקדשת לכמה יוצרים בספרות העברית. בתחילת דבריו ובסיומם עושה שופמן חוכא ואיטלולא מתואר הד"ר של המבקר, ואחרי־כן סוקר בדרך פּארוֹדית את מהלכה של הביקורת מלובצקי דרך “ניצוץ” ²⁷⁵ ועד לרבינזון:

שופמן מתריע על תוכן דבריו של רבינזון ונגד צורתם, שבמקום לתת מושג לקורא על הסופר ויצירתו הוא מביא ציטטות קטועות “בצירוף אותה הערה היוצאת כבר מאפנו, על דבר חולשת הגיבורים”. לעומת זה, אין שופמן מסכים לדברי ההלל הגדולים שמשמיע המבקר לסיפוריו של פרץ, וטוען, שלמרות מעלותיו “י”ל פרץ זה, אחרי ככלות הכל, אינו לא פחות ולא יותר מ…פיליטוניסט לא רע!" ונדמה שגם כאן עשה שופמן את חשבונו האישי עם סופר זה, שעלבון קבלת־הפנים הראשונה, שהלה ערך לו, לא נמחה מלבו במשך שנים רבות.²⁷⁶

5. בכותל־המזרח

סמוך לסופה של התקופה, בשנת תרע"ג, התפרסמו שני מאמרים, שיש בהם משום סיכום הוויכוח הקודם וחתימתו. האחד נכתב בידי מי שהיה אחד הלוחמים הנמרצים בדור החדש ובשופמן נציגו ועסק בקבוצת הסופרים הצעירים כולה, והאחר נכתב בידי מי שעד כה לא נטל חלק פעיל בוויכוח ועסק בשופמן בלבד.

בשנת תרע“ג פירסם “בעל־מחשבות” את אחד המאמרים המסכמים החשובים ביותר, שבו הוא מבליט את ההבדלים בין הסופרים בני הדור הישן לבין הסופרים של הדור החדש. ²⁷⁷ עם הקבוצה הראשונה נמנים: מנדלי, שלום־עליכם, א”מ דיק, י"ל פרץ ואחרים, ועם בני הדור החדש: נומברג, ברנר, שופמן, אנכי, אַש, רייזין. במאמר זה חזר בו, למעשה, “בעל־מחשבות” מעמדתו הקודמת, העויינת את הסופרים הצעירים ואת הנושאים והדמויות המאכלסים את יצירתם, והשכיל לנסח את החידוש שהביאו עמהם לעומת ראייתם וכתיבתם של הסופרים בני הדור הקודם. אולי לראשונה הוצגו הסופרים בני הדור החדש כקבוצה מגובשת בעלת סימני־היכר משלה, שתפיסתם את החיים היהודיים שונה מזו של קודמיהם ובאה לידי ביטוי בעיצוב גיבוריהם. במאמר זה חוזר בו “בעל־מחשבות” ממה שכתב במאמריו הקודמים, ובו מסתיים הוויכוח בין שני המחנות: שתי קבוצות הסופרים נמצאות בתוך המחנה; הראשונים תיארו את כלל ישראל, את הטיפוסי, את ההוויה, ואילו האחרונים – את הפרט, את האינדיבידואלי, את המתהווה.

במאמרו של דוד שמעוני בשלושה המשכים ב“הפועל הצעיר”, שנחתם בפסבדונים “בן־מלכה”, ²⁷⁸ יש משום סיכום תקופה זו ביצירתו של שופמן, לפני הופעת ספר כתביו המקובצים כשנה לאחר־מכן, ומתן סימני־היכר כוללים ל“תכונתו האמנותית” של המספר, כפי שנאמר בכותרת המשנה של המאמר. למרות הנימה הכללית האוהדת, ניכר שהכותב, הבקי במאמרי הביקורת שקדמו לו, מתקשה להחליט אם התכונות האופייניות, שהוא מוצא בסיפוריו של שופמן, חסרון הן או יתרון. שם מאמרו, “על העיקר שאיננו”, שהוא מובאה מסיפורו של שופמן “לא”, ²⁷⁹ מכוּון ספק כנגד הסופר ספק כנגד גיבוריו. גם סימן־היכר נוסף, שמוצא שמעוני בכתיבתו של שופמן, שבשבילו אין עיקר, ולכן “גם הטפל נעשה עיקר, הכל הוא עיקר” – קשה לדעת אם שבח הוא או גנאי. לדעתו, המספר “נמצא תמיד במצב של ציפייה בלתי־פוסקת” כדי למצוא פתרון לחידתו, וחוסר הבדלה זה בין עיקר לטפל גורם לחוסר ההבדל בין אידיליה לטרגדיה בסיפוריו.

ברשימה זו נטבעו במרוכז כמה מסימני־ההיכר, שנזכרו קודם בנפרד במאמר זה או זה, נתגבשה בה דמות דיוקנם של סיפורי שופמן באותה תקופה, והונח היסוד לראייה כוללת ומקיפה של יצירתו, אם־כי מצויה בה מידה לא־מעטה של הססנות בקביעת העמדה הסופית. כמה מהבחנותיו של שמעוני זכו להמשך ולפיתוח בביקורת שופמן המאוחרת, כמו שוויון־הנפש הגמור, שאינו אלא “הד של יללה צורבת”, תכונת הבדידות המאפיינת את גיבוריו, שאינה תלויה כלל בשייכותם הלאומית, וכן הסיגנון המיוחד, שהקורא מרגיש בו “הכרחיות אכזרית”.²⁸⁰

בשנת תרע“ד הופיע באודסה בהוצאת “מוריה” הספר ‘רשימות’, שכונסו בו ארבעים ושניים סיפורים. בגלל המלחמה לא זכה הספר לתהודה, ומהדורת תרע”ד נעשתה נדירה וחזרה ונדפסה לאחר המלחמה (תרע"ט). ארבע רשימות הביקורת על ספר זה חותמות את התקופה הראשונה בביקורת שופמן. הדבר המאחד אותן הוא היעדרוֹ של הפולמוס בדבר טיב יצירתו, התחזקות מעמדו של שופמן כאמן גדול ומקורי, בעל ייחוּד וסימני־היכר מובהקים, והתגבשותו של נוסח ביקורתי בעל מטבעות־לשון קבועים.

ארבעת המבקרים – צמח, קלוזנר, גורן וקבק – בונים את הערכותיהם איש על דברי חברו שקדם לו, ויחד קובעים את מקומו של שופמן בשורה הראשונה. שלמה צמח ²⁸¹ מבליט את שוויון־הנפש, לכאורה, שבו כתובים סיפורי שופמן ואת “פחד החיים” האופייני לגיבוריו. אמנותו היא אמנות המיניאטורה; הוא סופר הכותב לעצמו, והקוראים צריכים להיות בעלי הסתכלות חדה כדי להבחין בכל החן שהשקיע האמן בגיבוריו. סיפוריו, אף־על־פי שאינם לאומיים בגלוי, הרי “הן [הרשימות] אוצרות בקרבן איזה הגה מוסרי־לאומי, החבוי עמוק־עמוק בין השורות.” צמח רואה בקיצורם של הסיפורים מעלה, בחינת “מועט המחזיק את המרובה”, והריאליות שלהם היא חיצונית ומדומה, שכן העיקר אצלו הוא ההרגשה הפנימית שבנפש האדם, כתוצאה של הרושם החיצוני: עולם החוץ מסתנן אך ורק דרך ההרגשה הפנימית.

צמח דן בסיגנונו של שופמן ורואה בו את “הסופר העברי היותר עשיר במילות ובמושגים”, אם־כי לא־פעם אך כפשׂע בין חידושיו בציורי הלשון לבין הזרוּת. יצירתו היא תמצית, ולכן “כתביו [– – –] אינם בעלי נפח, [– – –] הם בעלי משקל.”

קלוזנר ²⁸² מרחיב ומפתח את סימני־ההיכר האופייניים לדרך כתיבתו של שופמן, שניסחו קודמיו, ומוסיף עליהם משלו. עקבות מאמרו זה ניכרים כמעט בכל מאמרי הביקורת, שנכתבו מאז על שופמן. ייחודו של שופמן הוא ב“סוד הצימצום”, בהתגברותו על הפוּבליציסטיקה, על ההתפלספות ותוכחת המוסר, המצויות ביצירותיהם של הסופרים העברים, ואפילו הטובים שבהם. שופמן ניחן בסגולות ההסתכלות וההתבוננות, בעמקות הראייה ובדקותה, ובכך אין שני לו בספרות העברית. קלוזנר משווה, אולי לראשונה, בין שופמן לבין קנוט המסון ופטר אלטנברג, השוואה – בייחוד האחרונה – שהרבו להזכירה בביקורת, אולם טרם נערך המחקר שיוכיחה ויגלה את טיבה או יפריכנה, כדרך שניסה שופמן עצמו לעשות פעמים אחדות. קלוזנר, כקודמיו, מציין ששופמן, אף־על־פי שעברי מובהק הוא, הרי גיבוריו הם בני אדם “בעלי שאיפות והשגות אנושיות־כלליות. [– – –] היהודי נעשה כאן אדם [– – –] ואף־על־פי־כן נשאר יהודי בעצם.” קלוזנר מבליט את מציאותם של גיבורים גויים בתפקידים מרכזיים בסיפוריו ואת העובדה, ש“לשופמן אין תימות אסורות”; הוא מתאר טיפוסים ובעיות, שאחרים נרתעו מפניהם, ומצליח לגלות את “היופי שבתוך הכיעור”.

מאמרו של נתן גורן (גרינבלאט) ²⁸³ מעיד על התגבשותה של המסורת הביקורתית, הבחנותיה ומטבעות־הלשון שלה. גם הוא מבליט את הקדרות ושבסיפורי שופמן, את גיבוריהם החלשים והחולניים, את דרך תיאורו, שכוחו במציאת “הביטוי המוחשי לעצב שבנשמה”, ב“גשר בין העולם שאינו נראה ובין מראות החיים הגלויים”, ומתעכב, ואולי בזה עיקר חשיבותו של מאמרו, על מקומו של המוות בסיפורי שופמן. לדעתו, “מחזות החיים של שופמן הם בעיקרם מחזות המוות”. כמעט על כל גיבוריו מרחף צלו של המוות, ורובם מתים קודם זמנם. אין זה המוות בהודו הטרגי, אלא, בדומה לחיים בכלל, גם הוא מין מצוקת אימים, חלום זוועה שנתממש.

כקודמיו מדבר גם גורן על יסוד הפחד, הלובש בסיפורים צורות מוחשיות, ורואה את ייחודו של שופמן ביכולתו “למזג את היסוד המוחשי והריאלי עם היסוד המיסטי שבחיים”. סיכומו: “אפשר שהוא הספר הקודר ביותר של הבלטריסטיקה העברית החדשה,” אולם האמנות שבו “אפשר שהיא המוצקה ביותר בבלטריסטיקה החדשה שלנו”.

כאפילוג לתקופה הראשונה בביקורת שופמן וכפותח את התקופה שלאחריה משמשת הרשימה השירית של צמח, שנתפרסמה בבטאונם המרדני של הצעירים החדשנים באודסה, ‘ארץ’, מיד עם תום מלחמת־העולם הראשונה (תרע"ט).²⁸⁴ זהו שיר הלל לשופמן וליצירתו, הכתוב בלשון גבוהה, מליצית ופיוטית, באותיות גדולות ומנוקדות, ונשמעים בו הדיה של הביקורת המשבחת: ההשוואה לפסַל, סוד הצימצום, השלווה והאדישות לכאורה, שמאחוריהן רגישות רבה, מקומו המיוחד במסורת של הספרות העברית ובתוך בני דורו, נימת העצב והעדינות הרוטטת בסיפוריו. תכונות אלה נאמרות פסוקים־פסוקים על דרך השיר, כגון: “כלוטש אבני־חן תוציא מגושי חומר רשפי אש ושלל צבעים;” “אמרנו: שכבות קרח – ומתחתן יפכו מים חיים;” “לבדד תשכון כניצת חבצלת, כהדס במישור;” והסיום: “נוגה וטהורה בת־שירתך. טהורה וענוגה.”

באותו מאסף, ‘ארץ’, הופיע גם מאמרו הידוע של צמח “בעבותות ההווי”, שבו שׂם לו הכותב למטרה לשחרר את הספרות העברית מחיקוי מנדלי ובית־מדרשו, כדי שתברא לעצמה צורות ודרכים חדשות, וָלא – צפויה לה סכנת התנוונות. שלושת הסופרים, שאותם מביא צמח כדוגמה למי שניתקו מעבותות ההווי, הם ברנר, שופמן וגנסין.

רשימת הביקורת של א"א קבק על ספר זה (מהדורת תרע"ט), שפורסמה באיחור ניכר בארץ־ישראל, ²⁸⁵ היא מעין אפילוג לאפילוג. קבק מבליט את הרגשתו הכבדה של הקורא בספר זה: “איזה לחץ יורד לאטו אל לבך ומעיק עליו, והנה נשימתך נעשית כבדה,” רואה בו “ספר עצוב ומר” ומדגיש במיוחד את הדרך, שבו מאפיין שופמן את “דעת־הקהל” בדמותו של ביסקא, גיבור הסיפור “בשביל מי?”. ומסקנתו: כל סיפור וסיפור “הוא פנינה שחורה אחת במחרוזת האבל שתלה על צוואר האנושיות; מחרוזת פנינים מלוטשות ונוצצות בכל צלעיהן בברק הומור לא טוב או אירוניה מרה.”

בסוף התקופה הראשונה לביקורת שופמן ניצב שופמן בספרות העברית כאחד הסופרים החשובים בעל סימני־היכר וייחוד מובהקים, שכבר החלו לקנות שביתה בהכרת רבים ולהיעשות לשיגרה. על חשיבותו ומרכזיותו שוב לא היו עוררין. מקומו זה הובטח לו, לאחר שנקלע לאחד הפולמוסים הסוערים שידעה הביקורת העברית, והוא יצא ממנו מחוזק ובוטח. מכאן ואילך היתה נוכחותו מורגשת ככוח מַפרה ומשפיע בספרות העברית, בין בגלוי ובין בסתר.

ג. מחזורי התחדשות וקפאון (תר“ף–תש”ך)

1. שתי תקופות

ארבעים שנות ביקורת אלה, הצמודות למאורעות חיצוניים בחיי שופמן, שהמאפיין אותן הוא מחזורי התחדשות וקפאון, מתחלקות לשתי תקופות מן הבחינה הביוגראפית: תקופת אוסטריה (עד יולי 1938) ותקופת ארץ־ישראל, עד מלאת לשופמן שמונים שנה (אדר תש"ך). שינויי המקום, הניכרים היטב בנושאי סיפוריו, העלו את אחת השאלות המרכזיות בביקורת בתקופה זו, בדבר התמורה שחלה ביצירתו כתוצאה משינויים אלה. למעשה, נתעוררו השאלות הללו פעמיים: בתחילתה של התקופה, תוך השוואה בין כתיבתו לפני מלחמת־העולם הראשונה ולאחריה, ובאמצעיתה של התקופה, לאחר עלייתו לארץ־ישראל וההשתקעות בה. בשתי הפעמים היו השאלות שנשאלו כמעט זהות: האם חלה תמורה בכתיבתו בעקבות הישיבה במקום החדש (אוסטריה, ארץ־ישראל)? האם סיפוריו שנכתבו במקום החדש יש בהם המשך וחיזוק מסורת הכתיבה הקודמת, ותכונותיהם היסודיות בעינן עומדות, או חלו בהם שינויים מהותיים? אם חלו – מה הם? והאם שבח הם לו, אם לאו?

בייחוד נדונו שאלות אלה בהרחבה לאחר עלייתו לארץ־ישראל, עם פירסום האסופות הארץ־ישראליות (‘בטרם ארגעה’, ‘במלקחים’). יש לציין, כי בשני מחזורי שאלות אלה לא היתה הסכמה, אם אכן חלה תמורה, וכן אם היתה לברכה ליצירתו. דומה, שהדיון בהערכת יצירתו, שנכתבה לאחר מלחמת־העולם הראשונה, בייחוד לאחר אמצע שנות העשרים, טרם נסתיים.

כאמור, נכתבו בשנים אלה רשימות ודברי ביקורת רבים, שהקורא אותם כסדרם אינו יכול להימנע מהרגשת דישדוש במקום אחד וחזרה על אותן הבחנות ובאותם מטבעות־לשון, ללא כל חידוש. במידה שהיו פולמוסים, הם נגעו לא בסיפוריו, אלא בתגובותיו האקטואליות של שופמן על תופעות שונות בחיים ובספרות, תגובות שעוררו את מורת־רוחם של מתנגדיו. הדו של הפולמוס הספרותי, שאיפיין את התקופה הקודמת, נדם לחלוטין, ובלי ספק תרמה לכך גם העובדה, ששופמן ישב בכפר האוסטרי הרחק מן המרכזים היהודיים ומן הפעילות הציבורית והתרבותית והשתתף בה מרחוק. במשך הזמן נעשתה נוכחותו הרחוקה־קרובה כמין אגדה שיש להשתאות לה, אולם היתה מורגשת רתיעה מפולמוס מהותי מעבר לתגובה אקטואלית מקרית.

עם זה, בצד רשימות רבות, שאינן מעלות ואינן מורידות, התפתחה בשנים אלו ביקורת רצינית, שהיה בה המשך לתקופה שקדמה לה ונקודת אחיזה לביקורת שאחריה. תיאור מהלכה של הביקורת בתקופה זו ייעשה מתוך הבלטת כמה מן הנושאים המרכזיים, שהיא טיפלה בהם.

2. חידוש והמשך

בראשית התקופה, עד שנת 1924, הדהים שופמן והפתיע את קהל הקוראים בשפע הסיפורים שפירסם ובשיעור גדלם. בשנים אלה גם לקח חלק בפעילות הספרותית כעורך ‘גבולות’ (1919) ו’פּרט' (1924). פריחה זו בכתיבתו משכה את תשומת־לבה של הביקורת, וממילא עלתה שאלת ההשוואה אל סיפוריו הקודמים.

ניסוחו של ישורון קשת (יעקב קופלביץ) ²⁸⁶ מבטא את דעתם של רוב המבקרים, ששופמן “מנגן תמיד רק מנגינה אחת, רק מנגינה אחת כל ימיו”, אולם הם נחלקים לכמה קבוצות ביחסם לדברים, שנכתבו לאחר מלחמת־העולם הראשונה: הרוב רואה בסיפוריו אלה המשך לרמת הכתיבה המעולה, שכבר הורגל אליה הקורא (ברנר, קשת, ד"א פרידמן, קמחי, ריבולוב, הומלסקי, פיכמן); אחרים רואים בה המשך שיש עמו עליָה (שמואלי, אליאב); ושוב אחרים רואים בה המשך ופיתוח למגרעות, שכבר נרמזו קודם בכתיבתו (ב. פרידמן, א. תשבי, קשת, ריבולוב).²⁸⁷

אין אלה אלא התרשמויות, שנכתבו על יסוד סיפורים בודדים בלבד, במסגרת סקירות ביקורתיות על כתבי־העת שבהם נתפרסמו גם סיפורי שופמן ורשימותיו, שכן מעטים ייחדו רשימה לסיפור מסויים של שופמן (בעיקר “אדם בארץ”, שמואלי).

אופיינית לקבוצה הראשונה היא הערתו של ברנר: “הכל כיד החדירה השופמנית;” לקבוצה השנייה – משפטו של שמואלי: “מכל שפע הבלטריסטיקה שלנו [– – –] רק אליו האחד יחרד הלב ויקו, והאחד הזה אינו מאכזב. בסיפוריו הקצרים והתמציתיים יש כמעט תמיד נתינה ממש בשביל הקורא הוותיק, המקדם כל יצירה ברטט נאמן.” מן הקבוצה השלישית חריף במיוחד הוא ניסוחו של ישורון קשת:

מקום מיוחד תופס מאמרו של שלמה צמח, ²⁸⁹ ששאלות ההמשכיות, החידוש וטיבם עומדות במרכזו. צמח רואה את הסכנה המאיימת על שופמן היוצר בכך, שהתכונות שנתבלטו בראשיתו תחזורנה על עצמן ותיהפכנה למַניה או אף למניָרה ותיעשינה מושרשות, קבועות, בטוחות; זוהי סכנת “החיקוי העצמי”. ומסקנתו היא, ששופמן ער לסכנה זו ומצליח להימלט ממנה, אם כי לא תמיד, “אך שופמן משתחרר, מתאמץ להשתחרר מלחצו” באמצעות “הגימגום הנפלא”, הרחבת האופק, שנעשה יותר עולמי וכללי. הוא “קולט מנשימת הדור, מפגעיו. הוא מודרני לא על־פי צורתו והרגשותיו בלבד [– – –], אלא אף על־פי תכנו, הוא שר ומרומם לסמל את ההוֹוה [– – –].” יש שינוי בסיפוריו החדשים של שופמן: “האנדרלמוסיה השופמנית, הידועה לנו מכבר והטיפוסית לו מכבר, היתה למורכבת, למסובכת ולאכזרית משהיתה.”

צמח מודה, שקשה לו להגדיר אותה “תוספת של מה־שהוא” בשופמן שלאחר המלחמה, שהוא חש בה. “רשימותיו מן המלחמה והלאה – מורגשת בהן ההבנה האמיתית, שלהמשיך את הקו שלפני זה אי־אפשר,” אם־כי הבנה זו לא באה עוד לידי גילוי מלא. בכך שונה שופמן, לדעת צמח, מן המספרים העברים האחרים, ש“עודם קופאים על הטיפוסים שהם בודים מלבם”.

ב“נ. ב.” הוסיף צמח, כי לאחר כתיבת דבריו אלה נתפרסם הסיפור “אדם בארץ”, שהוא “מחרה־מחזיק אחרי כל אשר אמרתי מלמעלה”, והסיפור הוא “אחת מהאבנים הכבדות הגדולות אשר נגולה מעל לוח־לבו…”

מעין תשובה לרשימתו זו של שלמה צמח אפשר למצוא בדברי פוזננסקי: ²⁹⁰

הסיפור “אדם בארץ” זכה לדברי הערכה נלהבים מיד עם התפרסמו (תרפ"ג), ובמשך כל השנים צוטטו שמו ומשפט הסיום שלו כמאפיינים את מצבו של שופמן, השקפת־עולמו, דרך כתיבתו וצורת חייו (שמואלי, מרשקט, ריבולוב, קריב ורבים אחרים).

יש עניין גם ברשימתו של ח. מושקט, ²⁹¹ המוקדשת ל“יובל העשרים ליצירתו הספרותית של ג. שופמן”, הקובעת בפתיחתה, ששמו “רחוק וזר קצת” “לאוזן הקורא”, ומסיימת בזימון הקבוע, החוזר ונשנה שוב ושוב בביקורת, של ברנר, גנסין ושופמן, תוך הבלטת אופן ראייתם השונה את העולם: ²⁹²

בין התכונות, שמציינים הכותבים בתקופה זו בסיפורי שופמן: לשונו, שהיא כמעט סינתזה בין לשון הדיבור ולשון הספרות (קשת); ראייתו המרוכזת, החותרת והחודרת (ריבולוב); השלמוּת המיניאטורית שבסיפוריו הקצרים (שמואלי); הבלטת הקו האחד המעיד על השלם (שמואלי, מושקט); היסוד האוטוביוגראפי, שטבוע עליו חותם אנושי כללי (מושקט); היסוד הארוטי וחיבתו לילדים (מושקט); ניגודי אור וצל וחשיבותו של הסיום (יעקב הורוביץ ²⁹³) ועוד. בעיקר חוזרים הניסוחים: “סוד הצימצום”, “חריפות הביטוי”, “מועט המחזיק את המרובה”, “תמציות של עולמות”, “המלה הקולעת וההכרחית” וכיוצא באלה. ביטויים אלה נשנים בכל הווריאציות האפשריות בשפע הרשימות והמאמרים, שעתידים להיכתב על שופמן במרוצת השנים.

3. יובל החמישים

החל בשנת תרפ"ו החלו לצאת כתביו של שופמן בארבעה כרכים בהוצאת־שטיבל במשך כעשר שנים (עד תרצ"ה), והופעתו של כל כרך שימשה הזדמנות נאותה לחזור ולדון ביצירתו. וכן היה גם במלאת עשרים וחמש לכתיבתו (1927) וביובל החמישים שלו (1930). כל אותן השנים הוסיפו להתפרסם רשימותיו הקצרות בקביעות ועוררו תגובות נלהבות ופולמוסיות כאחת. מקום מיוחד תופסת העובדה, ששופמן ישב במרחקים, בנכר, ונוכחותו האישית והספרותית היתה רחוקה־קרובה, כהגדרתו הנלהבת של החותם: “אש” (אברהם שלונסקי?) ב’כתובים': ²⁹⁴ “לך, קורא, אל דפי הספר ושאף משם את נשימתה הסוערת של אמנות ישראלית נדה על אדמת לועז.”

במלאת 25 שנה ליצירתם של שניאור, שופמן וברקוביץ נערך נשף , “יובל משולש” (אוגוסט 1927), ובו ייחד ביאליק דברים על כל אחד מחתני־היובל, שאיש מהם לא ישב באותה עת בארץ. הבחנתו בטיבו המיוחד של כוח־הראייה של שופמן נשתגרה מאז בביקורת ומהדהדת בה עד היום: ²⁹⁵ “ג. שופמן מתייחד בראייה חדה המרחיקה ראות יותר משאר הסופרים־האמנים שלנו. [– – –] את אשר כולם רואים אינו מתאר ורק מה שנעלם באוויר החיים עינו תופסת והוא מתאר.”

קהל אוהבי שופמן בארץ־ישראל היה מחכה בקוצר־רוח להופעת רשימותיו, סיפוריו ותגובותיו ופותח בהם את קריאת העיתון: “מה יגיד הוא כיום הזה? מה יגיד זה, בעל המלה התמציתית, שאין כמוהו יודע את הסוד של העלאת המלה הנכונה, הקולעת?” כתב דוד מלץ ²⁹⁶ לאחר מאורעות תרפ"ט. היתה זו יותר מאשר ציפייה לספרות טובה – זו היתה הכמיהה למורה, לבעל סמכות, שיראה את הדרך ויבחן את המציאות בראייתו השקולה והחכמה.

מכאן ואילך שוב אין מרבית הכותבים מפרידים בין דברים שנכתבו לפני מלחמת העולם־הראשונה ולאחריה, אלא דנים בכולם יחד, אולם משום שהסיפורים מן התקופה הראשונה כונסו בכרך הראשון של כתביו, והאחרונים היו עדיין מפוזרים בכתבי־העת, רב חלקם של הראשונים מן האחרונים בדיונים. בין האחרונים מוזכרים בעיקר הסיפורים שנדפסו ב’התקופה', שהיו בהישג־יד יותר מאחרים. למרות זאת, הדוֹ של הוויכוח בדבר תמורה ביצירתו טרם תם.²⁹⁷

גם הפעם הכל מתנבאים בסיגנון אחד ועוסקים בתכונות כתיבתו, בנושאיה, באמצעיה, בהערכתה ההיסטורית, תוך שינויי הבעה קלים בלבד. אין פירוש הדבר, שמוסכמות אלה בטעות יסודן; אדרבה, דומה שהכותבים היטיבו לחשוף את סימני־ההיכר המייחדים את שופמן וציירו כהלכה את פרצופו הספרותי. אף־על־פי־כן ההתרשמות הכללית היא, שאין בדברים תוספת העמקה, אלא השתגרות מליצה ביקורתית, ההולכת ומתרוקנת מן המגע הישיר עם הסיפורים ללא התמודדות מחודשת עמהם. עובדה נוספת, התורמת להרגשה זו היא בכך, שהכל עוסקים בכל, בלי להצטמצם בנושא או בסיפור מוגדרים ובלא חובת ההוכחה, וממילא גובר והולך החשד ביחס להכללות, לתארים ולתכונות החוזרים והולכים.

נביא בקצרה רשימה של כמה מן הנושאים, התכונות והתארים, המצויים ברשימות הביקורת בתקופה זו. אין טעם להביא דברים בשם אומרם, שכן הדברים דומים זה לזה ושונים רק שינויי דגש וניסוח.

הכל מטעימים את היסוד הארוטי בסיפורים, את כוחה של האהבה, את הפחד האופף את הגיבורים, את היופי המציץ מתוך הכיעור, את תקפו של היסוד הביוגראפי. שופמן הוא אמן הצורה, הוא רומנטיקן לירי, הוא הפלסטיקן, האמן בהא הידיעה. הוא המספר הריאליסטן, שאצלו היום־יומי נהפך לסמל, השכיח מרמז על האפל והמסתורי, וכל פרט חי חיים כפולים. הוא מצליח תמיד למצוא את המלה הקולעת והנכונה וראייתו היא יהודית למרות היסודות האנושיים הכלליים שביצירתו.

התחרות זו בקשירת כתרים הגיעה לשיאה עם יובל החמישים של שופמן בראשית תרצ"א ועוררה ביקורת ותרעומת, שמצאו את ביטויין מעל דפי ‘כתובים’, שלא נמנו עם אוהדי שופמן המושבעים, ²⁹⁸ אלא דומה, שהפעם צדקו בנתנם מקום לרשימתו של יעקב העברי. ²⁹⁹ לאחר שהוא סוקר את כל דברי השבח וההלל ומצטט קטעים נבחרים, הוא מסיים: “ולא נשאר לנו אלא להשתתף בצערו של בעל היובל, שלא זכה כי מכבדיו יבטאו את רעיונותיהם בהסברה יותר הגיונית.” ³⁰⁰

באותה עת עצמה ערך דוד פוגל מסע הרצאות בפולין, שבו הרצה על “תופעות לשון וסיגנון בספרות העברית החדשה” (נובמבר 1931), ובין הדוגמאות של הסופרים המעטים בעלי הסיגנון הוא מביא גם את שופמן: “עצמיותו בולטת כל־כך, עד שאם נקרא פסוק אחד משלו גם בלי התימת שמו, מיד נדע את יוצרו.” ³⁰¹

4. קבלת־הפנים בארץ

לאחר השפע, שירד על שופמן בשנת היובל, נשתררה דממה ארוכה, ובמשך שנים אחדות (1938–1932) כמעט לא נכתב עליו דבר. פה ושם זכה סיפור זה או אחר שלו לתשומת לב, כמו ברשימתו של דוד מלץ, שהוקדשה לסיפור “אור חדש”, ³⁰² הבוחנת סיפור זה על רקע סיפוריו האחרים של שופמן, אך במיוחד על רקע עליית הנאציזם: “השתלטותה של החיה שבאדם”. לתשומת־לב מסויימת זכה גם הכרך הרביעי של כתבי שופמן בהוצאת־שטיבל (תרצ"ה), שבו כונסו סיפוריו ורשימות הביקורת שלו (שמואלי, קריב, זרובבל גלעד, נתן גורן ואחרים). אופיינית לדברי הכותבים הללו, קוראיו הנאמנים, היא הציפייה שהם מחכים לכל דבר היוצא מתחת ידו של שופמן, וההדגשה שהדברים נכתבים “משם, מארצות הגויים” (זרובבל גלעד ³⁰³). עם זה, לא נעדרת גם נימת ביקורת: בצד הרשימות של שופמן, שמקופלות בהן בינה ושירה, והן נעשות בניין־אב להכללת כמה חזיונות חיים, יש גם כאלה ש“אינן מתרוממות לגובה שירי” ואינן מועט המחזיק את המרובה (אברהם קריב ³⁰⁴). הכותבים מרגישים בהתגבשות ובהצטמצמות הנוספות, שחלו ברשימותיו של שופמן, ובדרך־כלל כותבים על תהליך זה מתוך יחס אוהד באמצעות הדימוי והמשל: “מסנן את חומר החיים, מגבשו ומכניסו לתוך צנצנות קטנות בדמות בדולחית מחוטבת;” “מסנן את מיץ רשמיו והם מטפטפים לתוך כדו טיפין־טיפין, רסיסים־רסיסים, אולם ברסיסים הללו מבהיק השמש” (נתן גרינבלאט [גורן] ³⁰⁵). דומה, פנס קטן ומופלא יש לו, שבו הוא מאיר מבפנים את פרודות החיים הבאות לשדה ראייתו באור אנושי נאצל" (קריב, שם).

אהבת הקיצור של שופמן, כפי שהיא באה לידי ביטוי בסיפוריו ובתורת הספרות שלו, היתה אחד המוקדים, שסביבם התרכזו כותבי הביקורת בשנים הללו. א“א (קבק) ³⁰⁶ ממשיך את הדימוי שלו משנות העשרים, וכותב על “שורותיו הקצרות”, שהן “המרגליות הנהדרות שמזדמנות לפעמים בדרכנו”, ושמח לגלות, ש”הוא לא בגד בנו, לא רימה אותנו במשך שלושים שנות עבודתו, [– – –] ואעפ“כ מתגלה לפנינו מתוך דפי הספר הזה אופק חדש בנפש המשורר, הברקה חדשה;” דניאל פרסקי ³⁰⁷ השווה בין שופמן לסוקולוב, שני הפכי הסיגנון; יעקב שמעוני ³⁰⁸ התווכח עם שופמן ועם מהלליו (מלץ) על כך, ש“רק הרומן הגדול הוא אשר בכוחו להקיף את כל חיינו בשלמותם ולתת להם ביטוי מלא;” וגורליק ³⁰⁹ מתפלמס עם דיעותיו של שופמן כנגד כותבי היצירות הגדולים מסופרי העולם, ויהיו חשובים כאשר יהיו.

עם עלייתו של שופמן לארץ־ישראל, ביולי 1938, ברגע האחרון ממש, בשעה שהנאציזם הלך והשתלט, וסכנה ממשית ריחפה עליו ועל משפחתו בכפר האוסטרי הקטן שישבו בו, הקדישה כל העיתונות העברית מקום נרחב לבואו, הן ברשימות קבלת־פנים קצרות והן במאמרי הערכה ארוכים ומפורטים יותר. נשפים נערכו, נאומים נישאו, והיתה זו שעת כושר לחזור ולסכם את דרכו כסופר ולהביע תקוות לעתיד.³¹⁰

מובן שברגע מסוג זה, על רקע עליית הפאשיזם והנאציזם והִתרבות הידיעות הנוראות על הנעשה באירופה, נאמרים ונכתבים דברים הטבועים בחותם הזמן, ואין השעה כשרה ואין הלב פנוי לדיונים שקולים ואובייקטיביים. חותם השעה טבוע על הכל, והכל משועבד למתרחש בהווה. רק מתוך הבנה זו יש לקרוא את שפע הרשימות ומאמרי ההערכה, שהתפרסמו על שופמן בשנים 1938–1939. עם זה, התפרסמו דווקא באותה תקופה כמה ממאמרי הביקורת החשובים ביותר על שופמן.

אופייניים לקבלת־הפנים הם הדברים שנתפרסמו ב’גזית' בחתימת ל.ר. (גבריאל טלפיר):³¹¹ “בואו של ג. שופמן לארץ חג הוא לספרותנו ולסופר; חבל רק שהחג הזה הופרע במקצת בגלל בלהות ימים טרופים אלה.” וכן אופיינית היא הבעת התקווה, הנשמעת בפי רוב הכותבים: “ההסתכלות האמנותית־הישראלית [– – –] עוד תשמש, בוודאי, מקור ברכה ליצירתו החדשה של שופמן במקלטנו האחרון הזה” (י. מתבונן [יצחק למדן] ³¹²).

בין התכונות הבולטות, שכותבי מאמרי ההערכה מציינים בתקופה זו בסיפוריו ובתפיסת־העולם שלו, נמצא “הפחד”. תכונה זו היתה תמיד בשרשה של כל יצירה, ושופמן הוא “אחד ממשוררי הפחדים שבספרותנו: פחד האדם ופחד הישראלי” (ללא חתימה [שלונסקי?] ³¹³). תכונה זו חוזרת ומובלטת בהרחבה במאמרו המקיף של י. זמורה על שופמן, ³¹⁴ המבליט את שנאת הרע כיסוד שני בכתיבתו: “בהסתכלו מקרוב, בהיותו עם החיים האלה ובתוכם – גילה ומצא את הרע והכיעור גם באנשי הכפר, שכגודל טבעיותם וכריבוי בריאותם כן גדולים ורבים וטבעיים כוחות הרע והכיעור שבהם. בית מטבחים ממש!” תכונה נוספת בסיפוריו היא מספרם הגדול של גיבורים “גויים”, שהוא “מספר עליהם כספר על אדם”, ודווקא משום כך “יפים סיפוריו לטיפוח הלאומיות העברית,” ויש בהם טנדנציה שבדיעבד. כיון שהוא יודע יפה את “לב הרע ואת כוח פריונו והידבקותו מאדם לאדם – על־כן חזה עוד לפני שנים רבות את חזון הנאציות המנצחת. [– – –] כיין עתיק־ימים מפעפעת הנאציות אצלו, שכן לא חדש הוא יין רעל זה, לא מקרי ולא חולף – שופמן שמע את קילוחו ממרחקי זמנים.”

הרגשה זו, שביטא זמורה על שופמן, שחזה את הנאציזם באימתו הרבה, לפני שחשף את ציפורניו, חוזרת הרבה מאוד בדברי המבקרים באותן שנים, וגם בשנים שלאחר מכן.

אלישבע, מעריצתו הגדולה של שופמן, מסכמת במאמרה ³¹⁵ את “ההנחות הקבועות ודברי ההערכה השגורים למדי בנוגע לשופמן” ומוסיפה קו נוסף בסיפוריו, שאף הוא יש בו מרווח הזמן. לדעתה, התמזגו בשופמן שני מקורות יניקה: “השורשים העבריים והקרבה האסטתית־אמנותית לדרכי הסיפור שבספרויות העולם”. התמזגות זו הקנתה ליצירתו שיווי־משקל, שבלעדיו לא תוכל יצירה להתקיים, והוא המאזן את אכזריות ה“מה”. אלישבע מדגישה את הקושי לתפוס את יצירתו המגוּונת על דרך ההכללה, שכן “דרושה ליצירתו של שופמן מעין ‘קונקורדנציה’ שלמה, שתוכל למנות ולרכז בתוכה את נקודות העניין המפוזרות, המוטיבים ואופני הביטוי,” ודבר זה מצריך “עבודות מחקר קפדניות”, שאין העוסקים יום־יום בענייני הספרות פנויים להן, ולכן עליהם להמשיך בעל־כרחם ולהסתפק בהגדרות הכוללות. כשהיא בוחנת את יצירתו של שופמן מבחינת תכנה, מגיעה אלישבע למסקנה, כי “על כל מערכת המחזות האלה מרחפת אווירה של קדרות ודיכוי, המגיעה לפעמים [– – –] עד לאכזריות ממש.” למרות זאת מתגלים מבעד לסיוטים קרעים של תפיסה אחרת: “מבעד לשכבת הבלהות – שכבה יותר עמוקה של יסודות חיים מוצקים, חיי אנוש, [– – –] ומתוך היצירה הזאת עולה אליך קול זהיר ומתאפק, אבל בטוח ביסודו: אל פחד!”

קריאה דומה לאלה היא קריאתה של רבקה גורפיין, ³¹⁶ הרואה בו סופר, ש“אי־פעם נגעה בו יד המוות נגיעה קרובה מאוד.” אולם היא מוסיפה גם היבט נשי לקריאתה זו בהדגישה את גישתו המיוחדת, אהבתו הגדולה ורחמיו הרבים לזונות, ומאידך גיסא, שנאה לאלה העושים רווחים באמצעותן.

דומה, שלא היה אפשרי לקרוא קריאה אוהבת אחרת בסיפורי שופמן בסוף שנת תרצ“ח ובתחילת תרצ”ט.

המוסף הספרותי של ‘דבר’ מיום ח' בטבת תרצ"ט (30.12.1938), שהוקדש כולו לשופמן, משמש בבואה לדרך קריאתם של המבקרים בסיפוריו על רקע אימי הימים. בדברים, שנדפסו בו במרוכז ובעיתוני התקופה האחרים, יש משום סיכום תקופתו הטרום־ארץ־ישראלית של שופמן. מלבד מאמרה של רבקה גורפיין, שכבר נזכר לעיל, נכללו במוסף זה גם מאמריהם של משה בן־מנחם (שלנגר), מרדכי עובדיהו, דב סדן (ד.ש.) וישורון קשת (יעקב קופליביץ).

דב סדן, ³¹⁷ היוצא אף הוא מן הרקע האקטואלי של סיפורי שופמן, מגיע למציאת המכנה המשותף התמציתי לראיית־העולם של שופמן, כפי שהיא באה לידי ביטוי בעשרות סיפוריו. גם הוא רואה בסיפורים את שרשיה של הברבריות החדשה, את חישוף שרשי אפילת הנפש, את היצר בעירטולו. מכנה משותף זה הוא “השכנוּת הצפופה של צמד הניגודים הגדול, האור והאפילה, ויניקתה בשכנות הצפופה שבצמד הניגודים הגדול ממנו, החיים והמוות. גילויה הבולט ביותר של שכנות סמוכה זו היא תגבורת יצר החיים וחמדתם נוכח פני המוות, וכאילו בתוכו ממש.” כמבקרים אחרים באותה שעה מדגיש גם סדן את מציאותו של “האור האחר”, של “קמצוץ החיים”, של “הפנס האלקטרי בעבי היער”, את הֶבל המתעורר לעמוד על נפשו.

במאמרו המקיף של ישורון קשת ³¹⁸ אין חותם התקופה טבוע במובלט, והוא מנסה להביע “במלואה את הנוסחה לאופי יצירתו של שופמן”. הוא רואה בו את “הריאליסטן של הנעלם”, את “בעל ההבנה הכי גדולה בבלתי־מובן”, את מי ש“עוסק בעולם הנגלות רק למען חשוף את עולם הנסתר בקרבנו”. הדימוי של המספר, המהלך בעולם ופנס בידו, הנעשה אחד מדימויי המפתח בביקורת על שופמן (בעקבות סיפוריו של שופמן עצמו), חוזר גם כאן. שופמן הוא “רואה הנפש השכלי”, ובכתיבתו “לא יחסר לעולם גרגיר התבלין השכלי”, ומכאן אחד מסודות כוח־המשיכה המיוחד, שיש לו על קהל הקוראים העברי, המתגעגע על החידוד השכלי.

קשת מתחקה על היסודות המרכיבים את אופיו של שופמן היוצר ועל סוד מזיגתם המיוחדת במינה, המביאה למתחים בין ניגודים, שמתרוצצים בקרבו ומעניקים לו את ייחודו. יסודות כאלה הם: הרגשת הגורל והחלוף, מצד אחד, ואהבת ההנאה, מצד אחר; ההתרוצצות בין איש החזון לבין איש העין; החומד והשונא; הטרגי והנהנה.

אחת השאלות המרכזיות שמציג ישורון קשת, שחוזרת בניסוחים שונים גם במאמרי ביקורת רבים אחרים, היא: “המשקף שופמן ביצירתו את פרצוף הדור? המצאו בה ביטוי חיי הציבור, היהודי או האנושי?” תשובתו של קשת היא שלילית: "שופמן כלל אינו צייר של מידות החברה, אלא “רואה' של ממדי היחיד.” “שופמן ויתר על־כרחו על התיאור האובייקטיבי של בני הדור – למען הציור־המפתח, המגלה, לאור הברק הפנימי”, את היחיד, את הסובייקטיבי.

קשת מוסיף לחשוף את הניגודים, שבהם גנוזים סוד נפשו וסוד יצירתו של שופמן, ומנסה לבאר אותם ולנסח את החוקיות ואת ההגדרה של “האדם השופמני כטיפוס מסויים”, העולות מתוך סיפוריו, ומסקנתו היא כי בעוד ששופמן הוא “אמן מעניין, דק ומגרה”, הרי “האדם השופמני, יצירו, ‘חסר מעט’ בעינינו.”

דומה, שזוהי אחת המסות המקוריות והעמוקות שנכתבו על שופמן, מתוך מאמץ רוחני גדול לחשוף את היסודות המרכיבים את אופייה של יצירתו.

גם במסתו של אברהם קריב ³¹⁹ יש נסיון לסכם את אמנות הסיפור שלו על־סמך הסיכומים, שהשמיעה הביקורת באותו זמן, ותוך חריגה מהם. קריב מסביר את טיבו של החידוש, שהביא עמו שופמן לספרות העברית: “הוא רואה את העולם בעין־עצמו, ולא בעין הקיבוצית,” והוא רואה בו ובעגנון את שתי הקצוות, “אשר המרחק שביניהם הוא רוחב תנודתה של הספרות העברית בין תכלית ההתרפקות על זכרי מורשה ותכלית ההתפשטות מהם. שתי הנטיות הללו, המכחישות זו את זו, שנסתכסכו יחד בספרותנו למימי ההשכלה, נפרדו לבסוף אצל שני האמנים הללו וכל אחת בגפה הגיעה בידם ליכולתה הבשלה.”

גם קריב מבליט את “כושר הראייה” של שופמן, אולם דומה שהוא מוסיף בו קו חדש: “העולם ניתן לו להסתכלות־תמיד, ולא לבדיקת־תמיד,” ולכן “אינה מולידה תגובה מוסרית”, ו“אין בכללותה שאיפת־מה לתקן עולם”. בתכונת הקיצור המופלגת שלו, שעליה עמדו כל המבקרים, רואה קריב תכונה “אתית ואסתטית”, זהירות מופלגת “מכל הוצאת ניב לבטלה”. ו“המסקנה הפרדוקסלית של אורח־כתיבתו היא זו: מיטב הפרוזה – שירה, גוף השירה – פרוזה.” ואמנם מבליט קריב את תכונות השירה אשר בפרוזה של שופמן. וגם הבחנה זו בדבר התכונות השיריות בפרוזה שלו חוזרת לא־מעט במאמרי הביקורת.

בין השאלות האחרות שעוסק בהן קריב: “מיהו ומהו האדם הנשקף אלינו ממרבית כתביו?” ותשובתו על כך היא, ש“היחיד מתגלה אצל שופמן לא דרך כוחו וגורלו [– – –], אלא בעיקר דרך יצריו,” ויש אצלו נטייה מרובה “להעמדת גילוי האדם על מספר מצומצם של עיקרים והעמדת העיקרים על מספר מצומצם של גילויים, עד כי מתקרבים אנו למוניזם מוזר.”

בסיכום מאמרו קובע קריב “שלושה מעגלים, שבהם שהה שופמן מראשית דרכו, והם גם שלושה שלבים בסולם יצירתו. תחילתו במעגל שמעבר למחיצה, והמשכו במעגל שלפנים מן המחיצה, ואחר באה חוליה שלישית ביצירתו, שניתן לכנותה: המעגל שמעל למחיצה.” וקריב מפרט בהמשך את הקשר בין שלושה שלבים אלה, וכן בין הביוגראפיה של שופמן ובין תפיסת העולם שלו בסיפורי שלושת המעגלים הללו וגיבוריהם.

5. גילוי – המולדת

גם לאחר תקופת פריחה זו, שהיו בה סיכומים חשובים, נשתתקה ביקורת שופמן למשך שנים אחדות. שתיקה זו קשורה במידה רבה בגורמי חוץ, דהיינו, שנות הפורענות הנוראה שירדה על העולם במלחמת־העולם השנייה. אולם גם גורמי פנים השפיעו עליה. קהל הקוראים והמבקרים חיכה ליצירה הארץ־ישראלית של שופמן, ליבולים, שתניב ישיבתו בארץ־ישראל, לתוצאה הספרותית מן המיפגש הזה, שבין הסופר החשוב והארץ; כדברי אחד ממעריציו: “וחרד הלב – היראה כאן בארץ את העיקר בשבילנו?” ³²⁰

באותן שנים פירסם שופמן בקביעות את סיפוריו ורשימותיו, בעיקר מעל דפי ‘דבר’, מעט ב’מאזנים' ותקופה קצרה גם ב’הד ירושלים', שהיה עורך המדור הספרותי שלו. אלה עוררו מדי־פעם תגובות שונות, בין דברי הערכה ובין פולמוס, שהיה לא פעם סוער למדי, בעיקר סביב סיפוריו על רקע הקיבוץ.³²¹

הכינוס הראשון של רשימותיו הארץ־ישראליות היה בספרו ‘בטרם ארגעה’, שהופיע בעצם ימי המלחמה (תש"ב) ³²² וזכה לתשומת־לב מרוכזת של הביקורת. כמעט כל הכותבים בדקו את הספר מבחינת החידוש, שהוסיפה ארץ־ישראל לכתיבתו והקשר שבין ספר זה לארבעת הכרכים שקדמו לו, כדרך שאירע בראשית שנות העשרים עם הופעת סיפוריו מתקופת וינה.

כל הכותבים תמימי־דיעים, כי יש בספר חידוש בנושא, אולם לא מבחינה מהותית ולא בדרך הראייה, התפיסה והכתיבה. המשכיות זו היא מעלה גדולה לספר. הופעת ‘בטרם ארגעה’ שימשה עילה לחזור ולהגדיר מחדש את ייחודו ועיקרו של שופמן על־פי סיפוריו החדשים תוך השוואה לקודמים.

“מה נוסף בכרך זה של גילוי מולדת?” שאל פיכמן, ³²³ ותשובתו: “ברור, שהחידוש הבולט כאן מאליו הוא הנושא,” “ארץ־ישראל כאן היא מרכז הדברים.” עם זה, “טרם נכבשו השטחים הגדולים. העין הבודקת הבחינה, שיש כאן משהו מוצק כאבן ושותק כאבן, אך היא עדיין מתבוננת מרחוק, מלטפת מרחוק.”

תשובתו של ישורון קשת: ³²⁴ “לא שינוי תפיסה שבהתחדשות פנימית, כזו שזכו לה כמה מסופרי העבר, ששתלו את עצמם כאן בקרקע חדשה, אלא בעיקר העלאת פליאות נפש נוספות מכאן על־מנת לצרפן כהמשך ישר אל הקודמות מהתם מתוך המשכת תפעול יצירתו העיקרי, הלא הוא מיצוי המדומה הקוסם מתוך הממשות המושכלת.” המיוחד בספר זה היא היכולת להאיר את “הרשמים הארץ־ישראליים עם אופן התרשמות אנושי־כללי” בכוחה של “חירות נפשית גדולה”, המביאה להארה ראשונית.

גם ב"י מיכלי ³²⁵ קבע במפורש: “עם כרך רשימות חדש זה נתעשרה יצירת שופמן, נתגוונה בתוכנה, אך לא נשתנתה במהותה.” ועמנואל בן־גריון: ³²⁶ “ציוריו לא נבדלו גם בסיגנונם וגם בכיווּנם מקודמיהם, מעשה השנים שקדמו לעלייתו: אותו המועט המחזיק את המרובה, אותה התפיסה של רגע הכושר המציב זמנים ומקומות ומצבים, מסירת ‘העוקץ’ ללא תוספת לוואי; אלא שהתוכן נתחדש עם חידושי חייו של הסופר.” עמנואל בן־גריון רואה בספר אחדות משולשת: אחדות הנושא – “שיבה בתוך שיבה”; אחדות המבנה – זכר העבר ושאלת העתיד שזורים בתוך מלחמות ההווה; ואחדות הגיבורים – “סמלים חיים לצד החיובי והשלילי שבמציאותנו”. על־כן מתאים לספר זה השם: “יומן”. הגדרה זו חוזרת בדברי מבקרים נוספים ביחס לכל כתביו של שופמן.

כשנתיים לאחר־מכן הופיע עוד קובץ קטן, ‘במלקחיים’ (תש"ד), שהרשימות המכונסות בו נותנות ביטוי לאימי המלחמה, וברוח אקטואלית זו נכתבו כמה מדברי הביקורת, הבודקים את “צללי המלחמה ברשימות שופמן” (מיכלי); ³²⁷ עמנואל בן־גריון: ³²⁸ “במספר דפים של יומן־עתים הציב מציבה לשעה זו שבחיי היישוב המיותם;” מרדכי עובדיהו: ³²⁹ “רגע גדול כזה היא עצם הפגישה החדשה נושנה עם נוף המולדת;” ויוסף שה־לבן: ³³⁰ “כמעט כל ציור בקובץ זה הוא סיפור על אילוסיות שנתבדו, על שמחה שאבדה, על חיים שנסתאבו.”

6. נוכחות מרתיעה

גם לאחר מלחמת־העולם השנייה המשיכה הביקורת להיות צמודה ל“מאורעות” ולתאריכים, ועובדה זו השפיעה על רוח הדברים ועל תוכנם. משנת תש“ו החלו להופיע מחדש כתבי שופמן במהדורת “עם־עובד (הכרך הראשון בתש“ז ושלושת האחרים בתשי”ב); שנה לאחר מכן, בתש”ז, הוענק לו פרס ביאליק; בתש”י מלאו לו שבעים שנה; בתשי“ג קיבל פרס רופין; ובתשט”ו הוחג יובל השבעים וחמש שלו.

בתגובתה על הכרך הראשון של כתביו במהדורת “עם־עובד”, הכולל את הסיפורים מתקופת רוסיה וגליציה, חוזרת הביקורת, למעשה, לימי הביקורת הראשונים בתוספת נופך אקטואלי (פ. לנדר, ג. טלפיר, פנואלי, יצחק עוגן, דוד שמעוני, י. יציב, מאיר מוהר ואחרים), אם־כי קהל הקוראים שהשתנה יש בו “הצדקה” לחזרה על המפורסמות.

בדברי הכותבים בתקופה זו מורגש הצורך לבחון את תרומתו של שופמן לספרות העברית מבחינה היסטורית, ולתאר את מצבה של הספרות העברית בראשית המאה, שעה שנכנס לתוכה יחד עם חבריו הסופרים, ובעיקר עם ברנר וגנסין. מקום מיוחד מוקדש לשאלת עמידתה של יצירת שופמן בחליפות הזמנים מבחינת תכניה, נושאיה וסיגנונה. השאלות חשובות ומהותיות, אלא שרוב הכותבים מסתפקים בכמה אמירות כלליות, אם בניסוחים חדשים ואם, לעתים, גם תוך חזרה על קודמיהם. קשה להימנע מן ההרגשה, שגם הכותבים חשים, כי כבר נאמר על שופמן כל מה שניתן להיאמר, ואין מה לחדש, ולא עוד, אלא שהדברים מוכרים וידועים לכל: “שבע נבדק דינרו ונשקל,” כתב דוד זכאי לרגל מלאת שבעים שנה לשופמן.³³¹ והם כותבים רק משום שלא ייתכן לעבור על מאורע זה או זה בחיי שופמן בשתיקה.

עם זה, נעשים גם נסיונות לפריצת השיגרה בביקורת שופמן. נ. בנארי, ³³² מעריצו הנלהב, עשה את הנסיון הראשון למיון שיטתי של סיפורי שופמן לפי נושאים והגיע לרשימה המונה עשרים ואחד נושאים. מטרתו במיון זה, לדבריו, “לאפשר לחוגי עיון, אשר יעסקו ביצירתו של שופמן, את הגישה השיטתית אליה” מעידה על ההתעניינות הרחבה, שזכו לה סיפורי שופמן בקרב קהל הקוראים.

הערות חורגות, המנוסחות בזהירות רבה, משמיע יהודה בורלא ברשימתו הקצרה “חותמו של שופמן”.³³³ בשאלה, שהביקורת עסקה בה לא־מעט: האם חל שינוי בדרכי יצירתו עם עלייתו לארץ? מסקנתו היא, כי אמנם חל שינוי כזה, והוא מונה שלושה גורמים לכך: א. כאן, בארץ, ההיקף מצומצם, וחומר החיים כבר מבורר ומתומצת, “ואין טעם ואין עניין בניפוי המנופה ובבירור המבורר.” ב. אחד היסודות העיקריים ביצירתו, האֶרוטיקה, נתערער כאן, בארץ, בשל “המכנסים הקצרים”, ה“עושים חולין את הרומנטיקה ומתנקשים בחיי היצירה”. ג. לאישיות “בעלת יסודות נפש איתנים” כשופמן קשה ההסתגלות שבעתיים בסביבה ובאווירה חדשות, ודרוש לה זמן רב כדי “להשריש שורש”.

נראה, שלפי דעת בורלא, לא היה שינוי זה לברכה בסיפוריו הארץ־ישראליים של שופמן, והדבר מתרמז בסוף הרשימה: “גדולה התקווה, שבבוא העת – אם־גם תתמהמה – עלול לצמוח מאישיות כזו – פרי שווה לה.” הדברים נשמעים אירוניים במיוחד, כשהם מושמעים כברכה לרגל יובל השבעים.

דעה שונה מביע מיכלי ברשימתו “הארץ ביצירת שופמן”.³³⁴ שלושה יסודות, שבעיקרם הם מעשה הרכבה של חדש בישן, שמרו על יצירתו “מפגעיו של שינוי אקלים והצילוה מדחי”. שלושה אלה הם: א. היסוד “הנצחי” העומד כעיקר, והמקום והזמן שנשארו ברקע. ב. ראיית המציאות החדשה כיונקת מן העבר הקרוב ואחוזה בו. ג. ראיית המציאות החדשה כחוליה בשלשלת העבר הרחוק.³³⁵

דומה, שהיה יותר משמץ מן המרתיע באישיותו של שופמן ובנוכחותו האישית והספרותית, שהפריעו למבקרים, שגדלו על ברכי יצירתו, להשתחרר מן המוסכמות ולחזור ולבדוק אותה מחדש. וכך אירע, שבעוד שביחס לסופרים אחרים קיבלה הביקורת תנופה חדשה בשנות החמישים וחלה בה “תחייה”, נתאחר תהליך זה ביחס ליצירתו של שופמן בעשר שנים לפחות, וביקורת שופמן פיגרה אחרי הביקורת החדשה שטיפלה בחבריו (ברנר, ברדיצ’בסקי, פיכמן).

אופייניים לקושי זה הם דבריו של נתן גורן, ³³⁶ הפותחים את הרשימה שנכתבה ליובל השבעים: “קשה במקצת לכותב הטורים האלה לכתוב על שופמן [– – –] והן הוא בשבילי יותר מספרות: לי ולדכוותי [ולשכמותי] הוא בחינת אהבת נעורים שלא פגה ולא התנדפה, התקשרות נפשית פנימית, הנמשכת זה כארבעים שנה.”

יחד עם זאת, הצטרפו באותן שנים גם מבקרים צעירים, בני הדור החדש בביקורת, והחלו לעסוק בסיפוריו. השינוי שהביאו עמהם מתבטא בעיקר במתן תשומת־לב מיוחדת לצד הצורני, בגישה שונה לסיפורים, במונחים ובהגדרות. דומה, שמאמרו של גרשון שקד “צורות וראיית־עולם ביצירתו של ג. שופמן”, שנתפרסם בבטאון הצעירים ‘מבואות’, ³³⁷ מבשר את ראשיתה של הביקורת “המודרנית” על יצירתו של שופמן.

אין ספק, כי להרצאותיו של שמעון הלקין בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית שבירושלים בראשית שנות החמישים, שפרשו לפני קהל השומעים “הבנה היסטורית ביקורתית בדרכי התפתחותה של הסיפורת העברית לסוגיה ולצורותיה”, יש חלק נכבד בהיווצרותו של דור המבקרים החדש, בהעדפותיו וברתיעותיו. הלקין, שכלל גם את שופמן במסגרת הרצאותיו אלה, דיבר עליו בהערכה רבה ו“הדביק” בכך את קהל שומעיו.³³⁸

עיקר השוני במאמרו של שקד מתבטא בחתירתו לסווג ולנתח לא על־סמך דוגמאות בודדות ומקריות, אלא על פי כל הסיפורים כולם, ולעגן כל מסקנה והכללה בניתוח המפורט של הסיפורים, ולא על־סמך התרשמות כללית גרידא. דברים, שנאמרו קודם במאמרים רבים על צורת כתיבתו של שופמן, על ראיית־העולם שלו ועל סיגנונו, רוכזו כאן לתפיסה כוללת אחת, מתוך רצון לקשר “בין הצדדים הצורניים השונים והשתלבותם למסכת ראייה, צורנית ותכנית אחידה”. שקד מבחין בארבע צורות יסוד בסיפוריו של שופמן: המעגלית, האפיזודית, הדימויית והסמלית, והוא מדגים כל אחת תוך ניתוח האמצעים הספרותיים המגוּונים וקביעת הסוגים הסיפוריים השונים מבחינה צורנית. בדבריו של פיכמן, שהוא מצטט, הוא רואה סיכום מלא לבעיית לשונו של שופמן, ומדגיש את הקשר העמוק הקיים אצל שופמן “בין צורות ותכנים”. בסיכום מאמרו מותח שקד ביקורת על כמה צדדים בכתיבתו של שופמן. השגתו בתחום הצורני היא על הפרספקטיבה הכפולה בסיפוריו, דהיינו, היסוד האֶפי־סיפורי דורש מרחב, וכשהוא מבוטא על דרך הליריקה, המצומצמת מטבעה, נגרם צימצום אופק הראייה, נוצרות חזרות, הגורמות ל“דלות הראייה והקליטה”. טענתו בתחום התוכן הספרותי היא כנגד “איחורה של ראיית־העולם” של שופמן, שלדעתו אינה נענית לשאלות המציאות האובייקטיבית והסובייקטיבית, ושופמן “איננו מגיב כבן המאה, איננו חי את המציאות לכל עומקה האינטנסיבי”. “פחדיו ויחסיו אל העולם” הם “אנכרוניסטיים”, ובכך הוא משמש “חוליה בשלשלת האיחורים והפיגורים שפיגרה הספרות העברית החדשה אחר המציאות הספרותית האירופית”, אם־כי “כיוצר בגבולותיו לפנינו אמן.”

לימים חזר בו שקד מהשגותיו אלה, ופיתח רק את היסודות, שעליהם הצביע במאמרו זה. למאמר היתה השפעה מרובה, והיא ניכרת ברבות מרשימות הביקורת שנכתבו אחר־כך, אם־כי בגלל הבמה שנתפרסם בה, שלא האריכה ימים ולא נפוצה הרבה בקהל, נתרכזה השפעה זו בעיקר בקרב המבקרים והחוקרים ה“מקצועיים”.

כנגד דעתו של שקד בסיפא של מאמרו חוזרת ומופיעה ברשימות רבות הדעה, כי שופמן הוא סופר מודרני, “המודרני ביותר בין הסופרים העברים ואפילו הצעירים ביותר” (אשר נהור ³³⁹). וכנגד הדעה שהקיצור הנמרץ, בייחוד בשנים האחרונות, גורע ואינו מוסיף כתב, למשל, ישראל זמורה: ³⁴⁰ “יש סוברים סברה מוטעית, שג. שופמן הגיע בסוף דרכו לכתיבת רשימות קלות בלבד, מעין רשימות פיוטיות על ענייני דיומא; והיא לא כן, כי גם רשימותיו על מאורעות היום, ויותר מזה, אפילו הערותיו הביקורתיות, סיפורים הם, סיפורים אפוריסטיים,” שכן “דרך התפתחותו האמנותית של ג. שופמן היא מצימצום אל צימצום נוסף – מן הסיפור הקצר אל הנובלה, ומן הנובלה לסיפור שכמוהו כרישום בציור, או, אם תרצו – לסוג חדש של פרוזה – לסיפור אפוריסטי.” הדיו של ויכוח זה, שראשיתו נעוצה הרבה קודם־לכן, עתידים לחזור ולהישמע בביקורת המאוחרת.

מבקרים אחרים בתקופה זו רואים בסיפוריו, המכונסים בארבעת הכרכים, אספקלריה לתולדות חייו של שופמן (יהושע גלבוע ³⁴¹) וכן אספקלריה ל“תולדות דורותינו” (אליעזר ירושלמי ³⁴²), והם בוחנים את נתיב הייסורים הפרטי והכללי שהסופר ודורו עברו בו, כפי שהוא משתקף בסיפוריו.

על־אף גילו (בינתים חגג את יובל השבעים וחמש) הוסיף שופמן לפרסם את רשימותיו הקצרות – בעיקר ב’כרמלית' וב’ידיעות אחרונות' – ולצד הרשימות, הדנות בסיפוריו הקודמים, עקבה הביקורת גם אחרי רשימותיו החדשות, בייחוד בשעה שסקרה את כתבי־העת שבהם ראו אור. מורגשת בביקורת שמחה לחזור ולהכיר את סימניו המובהקים של אמן זה גם בכתביו החדשים. בייחוד זכתה לשבחים מרובים רשימתו “על הגג”, ש“בעשרים ושבע שורותיה היא מקפלת עולמות שלמים” (ק. א. ברתיני ³⁴³). עם זה, לא נעדרו גם תגובות פולמוסיות, על דעות שהביע ברשימותיו בשאלות הזמן.

נוכחותו האישית והספרותית של שופמן הביאה לריבוי ראיונות עמו, כשהמראיינים (רובם בני הדור החדש) מתפעלים מעצם העובדה, שלפניהם סופר בן דורם של ברנר וגנסין ה“אגדיים”. הם חוזרים שוב ושוב על אותן השאלות הצפויות־נדושות (ממי הושפעת? מדוע בחרת לכתוב סיפורים קצרים? מה דעתך על הספרות הנכתבת כיום? וכדומה) ומתארים בפעם המי־יודע־איזו את נושאי סיפוריו ואת המיוחד לדרך כתיבתו.³⁴⁴

דומה, ששוב הגיעה הביקורת, כמו במחזוריה הקודמים, לקפיאה על שמריה, באופן ששופמן ויצירתו נהפכים למעין שמורת־טבע וחדלים להיות מקור להשפעה ולהתחדשות.

ד. ביקורת ברוח הזמן (תש“ך–תש”ם)

1. שופמן כיום

במלאת שמונים שנה לשופמן נפתח מחזור חדש במהלכה של ביקורת שופמן, שראשיתו נסתמנה, כאמור, באמצע שנות החמישים. תאריכים עגולים נוספים ממריצים את התרחבותו של מעגל זה (יובל השמונים וחמש, יובל התשעים, הופעת הכרך החמישי ועמו מהדורה חדשה של כל כתביו, ולבסוף, פטירתו), אולם דומה, שמתחזקת מגמת ההתנתקות מן ההזדמנויות החיצוניות, וביקורת שופמן שוב אינה זקוקה להצדקה מבחוץ.

יש להעיר, כי תהליך דומה מצוי שנים אחדות קודם־לכן גם במהלכה של הביקורת ביחס ליצירתם של סופרים אחרים (פיכמן, ברדיצ’בסקי, ברנר, דבורה בארון ואחרים) במסגרת השינויים שחלו בשנות החמישים בטעם הספרותי של הדור, שהתבטאו ביצירה כבביקורת.

בהתפתחות זו לקחו חלק מבקרים ותיקים וצעירים כאחד, ודומה, שההקשבה ההדדית אלו לאלו היתה לברכה לשני הצדדים. רבים מן הכותבים, מבני שתי המשמרות כאחד, משתאים לעובדה, שאף־על־פי שסיפוריו החלו להיכתב בראשית המאה, שפתם “עדיין היא בשורה” גם בימינו, כלשונו של יעקב רבי, ³⁴⁵ וחוק ההתיישנות לא חל לא על לשונו ולא על התוכן הסיפורי. על דרך זו קורא גם משה הנעמי ³⁴⁶ את שופמן ובודק “עד כמה היה שופמן בן זמנו ועד כמה הוא בן זמננו” ושואל את השאלה האקטואלית: מה צפון ביצירת שופמן למעני, לקורא הצעיר בן הדור? מהי זיקתה של יצירתו לבני דורי? הנעמי משייך את שופמן למשפחה שונה מן המקובל: לא ברנר, גנסין, שופמן, אלא פוגל, פרייל, אפלפלד ואחרים, ש“המשותף להם – קולם המינורי, ההולך וחזק בימינו בהשפעת הנטייה להימנע ממליצה ומיופי חיצוני ולבקש בספרות הבעה מדוייקת ושקטה של ההוויה.”

ועל דרך זו שואל גם דוד מלץ: ³⁴⁷ “מה הוא שופמן בשבילנו?” ותשובתו: “אין לך כמעט מצב בחיים, שלא תמצא לו סימוכים בשופמן.”

הביקורת במיטבה מתרכזת כעת בנושאים מוגדרים ומותחמים, ופוחת שיעורם של מאמרי ההתרשמות המרפרפים. מתרבה מספרם של המחקרים המקיפים והשיטתיים ביצירתו של שופמן, תוך הדגשת צורות הכתיבה שלו, טכניקות ההבעה, הקשרים בין התכנים והצורות, ראייה היסטורית של כתיבתו על רקע בני דורו האחרים, מעקב אחרי התפתחות כתיבתו והתגובות עליה ועוד. נעשים נסיונות לסיווג מחודש של סיפוריו השונים בהתאם למבנה, לגודל ולדרכי ההבעה. נושאים ובעיות שונים בכלל יצירתו זוכים לעיון נפרד, ובמיוחד מתרבים המאמרים והאינטרפרטציות הדנים בסיפורים בודדים. חשיבות מיוחדת נודעת לניסוחים המחודשים של סימני־ההיכר שבאמנות הסיפור של שופמן. השימוש במונחים ובמושגים מדוייקים יותר מאפשר יתר רגישות לדקויות, תוך ביסוס ההבחנות הללו על הטקסט עצמו.

להלן יוזכרו כמה מן התחומים והנושאים, שעסקה בהם ביקורת שופמן משנות השישים ואילך.

2. הבחנות מרכזיות בניסוח מחודש

עיקר תרומתה של ביקורת שופמן בתקופה זו היא ההטעמה הנוספת שהטעימה את ההבחנות המרכזיות בטיבה של אמנות הסיפור שלו, בניסוחים ובמונחים חדשים, בני־הזמן. לעתים נעשתה הטעמה זו מתוך ראייה היסטורית וגישה השוואתית בין שופמן לקודמיו ובינו לבין בני דורו. את ההצדקה לדיון מחודש זה, שבחלקו אינו מחדש בתכנים, אלא בניסוחים ובגישה, אפשר לראות בדברי דב סדן: “גם המפורסמות צריכות ראיה”, ³⁴⁸ וכן בדברי י. ליכטנבום,³⁴⁹ שליווה את שופמן ברשימותיו במשך שנים רבות: “כל כמה שהרבית להגות בכתבי שופמן ונדמה לך, כאילו מיצית את סגולותיהם עד תום, הרי כשאתה חוזר לעיין בהם, מתגלות לך פעם בפעם סגולות חדשות.”

דב סדן חוזר ובוחן את המרידה של שופמן בנוסח מנדלי, ומסקנתו: “כי לפנינו מרידת תלמיד על רבו כדי להיות ולעשות כרבו;” אברהם שאנן ³⁵⁰ מבליט את החידוש שהביא עמו שופמן לספרות העברית; גדעון קצנלסון³⁵¹ משווה את השוני בין ראייתו של שופמן את “הבית השוקע” לבין ראייתה של סיפורת ההשכלה; ישעיה רבינוביץ ³⁵² עומד על ההבדלים בין אופן תיאורו של שופמן את התלישות לבין אלו של גנסין, ברנר והלל צייטלין. הנושא, שזכה לתשומת־לב מרובה של הביקורת, עדיין נמצא בראשיתו של מחקר: עד עתה טרם נקבעו היחסים בין “שלישיה” זו (ברנר, גנסין, שופמן) בספרות העברית.³⁵³

דן מירון ³⁵⁴ מנסח את הרושם המתקבל כתוצאה מן הקריאה במיטב סיפוריו של שופמן ומגיע למסקנה, כי רושם זה “עומד בעיקרו על הלם, הנולד מתוך גילוי מחודש וחריף של הברוטליות והדורסניות שבקיום האנושי”. הוא מוכיח את קיומו של עולם אחד לכל אורך שנות יצירתו של שופמן, שבתוכו שפע של וריאציות על נושא האלימות והאכזריות. הניגוד בין הטון המאופק והניסוח המצומצם רק מחריפים את אווירת האימה האפוקליפטית האופפת את הסיפורים.

אברהם שאנן מטעים מחדש את תקפו של היסוד הביוגראפי בסיפורי שופמן; ³⁵⁵ וגרשון שקד ב“ארבעה מדורים והחוף השקט” ³⁵⁶ יוצא מנקודת מוצא זהה ומדגים את דרכי האירגון של חמרי המציאות ביצירתו של שופמן. גם יעקב בהט ³⁵⁷ עוסק בנושא: “עיצוב המציאות בידי שופמן” ועומד על יסוד החזרה, כתוצאה מגישתו המיוחדת של שופמן אל המציאות. ברוח זו נעשתה גם האינטרפרטציה של נורית גוברין לסיפור “במצור ובמצוק”, ³⁵⁸ (ולסיפורים נוספים, שנכללו בספר זה), שיש בה המחשה לאופן עיבודו של שופמן את חמרי המציאות שסביבו מתוך ראייה כפולה של הסיפור כמבנה אמנותי וכסיפור־מפתח.

בסידרת מאמרים המשלימים זה את זה מנתח שלום קרמר ³⁵⁹ מחדש את התכונות המאפיינות את דרך כתיבתו האמנותית של שופמן, ובכך יש משום סיכום דרכם של קודמיו ויסוד לבאים אחריו. בנושא ישן־חדש דנה גם לילי נדב, ³⁶⁰ והוא: “לעניין הטיפוסי והאופייני לעומת האינדיבידואלי ביצירת שופמן”. ולאחר סקירה קצרה על כמה מן המבקרים בני הדורות הקודמים ובני דורה, היא מגיעה למסקנה, כי צדקו הראשונים בראותם בשופמן את אמן העיצוב האינדיבידואלי, המתחמק מתיאור הטיפוסי, בניגוד למבקרים של היום, הרואים בו את המכליל והטיפוסי.

שמעון הלקין ³⁶¹ רואה בשופמן את “היחיד בסיפור העברי העומד כרומנטיקן מושבע”, ובכך הוא מצטרף לקבוצה גדולה של מבקרים שהטעימו את חשיבותה של האהבה ביצירתו של שופמן ואת עמדתו המיוחדת ביחס אליה. דומה לזו גם גישתו של גרשון שקד, ³⁶² הרואה בשופמן יוצר ניאו־רומנטיקן, שהשקפת־עולמו “קרובה ברוחה לניאורומנטיקה האוסטרית, ששופמן היה סמוך לשולחנה בהלכה ובמעשה”.

שיוכו של שופמן לזרמים אלה אינו חדש, אולם חדשים הם הביסוס, ההוכחה וההדגמה.

קבוצה אחרת של מחקרים, המתפרסמים והולכים, עוקבת אחרי התפתחותו של שופמן כאמן למן ספר סיפוריו הראשון, ובמקביל מתחקה גם על מהלכה של ביקורת יצירתו. כגון יצחק ברזילי, ³⁶³ שמסקנתו היא, ש“במידה שיצירתו מראה סימני התפתחות פנימית, יש להעמידה על התגברות גדלה והולכת של היסודות היהדותיים שבה וכנגדה נסיגה ממקורות היניקה ‘המערביים’,” וכן, שהמעבר מן הסיפור הארוך יחסית לרשימה הקצרה והאפוריסטית, היה בו משום ביטוי לאותו כיוון של התגברות התפיסה המוסרית־תכליתית של הספרות כנגד האסתיטית."

יחסי הגומלין המורכבים בין ברנר לשופמן בחייהם וביצירתם שייכים אף הם לתחום זה של המחקר הספרותי הנכתב בשנים האחרונות, כגון, המעקב אחר “הגיבור השופמני בצמיחתו”, כחלק מהדיון הכולל ב“צעיר הבודד כגיבור הספרותי של התקופה”, שעוסק בו יצחק בקון, ³⁶⁴ וכגון מחקריהם של יצחק בקון ונורית גוברין על הדו־שיח, שמנהלים ביניהם ברנר ושופמן בין־השורות של סיפוריהם.³⁶⁵

3. קשרים בין תוכן לצורה

זהו אחד התחומים, שבו נתחדשו חידושים רבים, השופכים אור חדש על דרכי ההבעה של הסיפור השופמני. לאחר עבודתו, הטכנית בעיקרה, של נ. בנארי ³⁶⁶ נעשו נסיונות חשובים למיין את סיפוריו של שופמן בהתאם לקריטריונים שונים, המשלבים תוכן וצורה. כגון, מאמרו המוקדם של ג. שקד ב’מבואות' ³⁶⁷ ופיתוחו במאמר מאוחר, הדן בשלושה טיפוסים של סיפור קצר ביצירתו של ג. שופמן: “הרשימה הלייטמוטיבית”, “הנובלה האפיזודית” והרשימה המבוססת על “הדוגמה”.³⁶⁸ וכגון בדיקתו השיטתית של ראובן קריץ ³⁶⁹ את תבניות המבנה בכל סיפורי שופמן, שכונסו בחמשת הכרכים, וחלוקתם לקבוצות מרכזיות אחדות: סיפורי פּוּאָנטה, אנטיתזות, אנטיתזות והקבלה, פרדוקס, מַעבר מן המשמעות המילולית למושאלת, סיטואציה ותגובה ועוד. מבין קבוצות אלה נחקרו ביסודיות תפקידי הפואנטה ובסיפורי התקבולת הניגודית, דרכי האסוציאציה, ההסבר והקישור המפתיע בסיומי סיפוריו והדגמת הפרדוקס כמוטיב מבני בסיפורי שופמן. נוסף על כך פירסם שם ראובן קריץ מפתח לכל סיפורי שופמן, שבו סיכם את הנתונים על כל סיפור וסיפור, כגון הרקע, הנושא, העניין והחיווּי, הדגיש מוטיבים חוזרים והבליט את תבניות המבנה המצויות בסיפור. לתחום זה שייכים גם מאמרו של יוסף אבן, העוסק ב“סיפוריו הארוכים של ג. שופמן”,³⁷⁰ של ש. קרמר, ³⁷¹ הדן בסיפוריו הקטנים של שופמן, ושל הלל ברזל, ³⁷² המציע את ההבחנה בין “סיפור” לבין “תמונה”.

4. השפעות

רשימות לא־מעטות מזכירות את שמו של שופמן בהשוואה לסופרים עברים ולא־עברים, שמהם הושפע והם שהיו לו מקור השראה, אולם תחום זה טרם זכה למחקרים שיטתיים ומעמיקים. כאמור, יש צורך לחזור ולבדוק מחדש את הזיקה בין “השלישיה”, ברנר, גנסין, שופמן, ולראות באילו מובנים יש לה עדיין תוקף. בהקשר זה של השפעות נזכר הרבה גם שמו של מנדלי, ומספרות העמים – שמותיהם של צ’כוב, מופסן, אלטנברג ואחרים. בעיקר נכרך שמו של שופמן עם שמו של פטר אלטנברג החל בשנות ה־20, לאחר ששופמן תירגמוֹ לעברית, אולם, כאמור, טרם נחקר תחום זה של השפעות מבית ומחוץ באופן יסודי, כשם שטרם נחקרה פעולת התרגום של שופמן.

גם מחקר השפעתו של שופמן על בני דורו ועל הדורות שאחריו ³⁷³ עודו בראשיתו (שקד ³⁷⁴).

בין הרשימות, שנכתבו בנושא זה החל בשנות השישים, היכולות לשמש נקודת־מוצא למחקר השוואתי על מקורותיו של שופמן, ההשפעות עליו והטמעתם, יש לציין את מאמרו של י. זמורה, ³⁷⁵ המבליט את ההבדלים שבין עמדתו של שופמן לבין אלו של היינריך קלייסט ופטר אלטנברג וסופרים אחרים, ואת מאמרו של שאנן, ³⁷⁶ המבליט את נקודות המגע בין שופמן לסופרי דורו העברים (ברנר, גנסין), את השוני שבינו לבין סופרים אחרים (מנדלי, פרץ) ואת זיקותיו לפטר אלטנברג ולמופסן.

את הגישה המנוגדת: “כל הסופרים לצד אחד ושופמן לצד אחד, אין בו כלום מן המשותף שביניהם ולא מן השוני שנשתנו בו זה מזה,” מנסח חיים הזז בדבריו לרגל יובל התשעים של שופמן.³⁷⁷

כאמור, אלה כן אלה הן התרשמויות בלבד, שכמוהן רבות בביקורת שופמן בכל שנותיה, והבדיקה היסודית והמעמיקה טרם נעשתה.

5. אינטרפרטציות

העיסוק המפורט בסיפור הבודד גם הוא אחד מסימניה המובהקים של ביקורת שופמן למן שנות השישים. המאמרים בתחום זה, המתרבים והולכים, מעידים על העיון המתמיד בסיפורי שופמן ועל ההתעניינות הגוברת בהם. עיונים אלה בסיפור הבודד מדגימים את דרכי העיצוב השונות של הסיפור השופמני והטכניקות השונות הרווחות בו.

בין הסיפורים שזכו לעיון מפורט החל בשנות השישים: “הערדל”, “מחיצה”, “יונה” (הלל ברזל, יצחק בקון); “הקרדום”, “בבית זר”, “כחום היום”, “קטנות”, “עייפים” (יצחק בקון); “טיול” (סילביה בן־דוד, יצחק בקון) ; “הניה”, “לא”, “נקודת־זהב” (דוד צימרמן); “צדיק הדור” (דב סדן); “ליד הדרך” (דוד מלץ); “בשרב” (חיים ויזל); ³⁷⁸ וכן ניתוחי הסיפורים הכלולים בפרקי ספר זה: “אח”, “כאב”, “נקמה של תיבת זמרה”,³⁷⁹ “במצור ובמצוק”, “השניים”, “ילד זר”, “קול הדמים”, “אדם בארץ”, “עיניים ונהרות”.

6. נושאים שונים

בין הנושאים, שמוקדשים להם מאמרים מיוחדים, נמצאים “היהודי והאדם בכתבי שופמן” מאת משה גיל, ³⁸⁰ ובאותו עניין – מאמרה של גיטה אבי־נור “יהודי ונכרי ביצירת שופמן”.³⁸¹ נחום טרנור ³⁸² מפנה את תשומת־הלב לסיפורי בית־החולים של שופמן, תהום מוּכר ושכיח בספרות העולם, ואילו אצלנו רק מעטים תרמו דברים הראויים לציון בסוג ספרותי זה. משה מוסקוביץ, בספרו (באנגלית) שהוקדש כולו לשופמן, בוחן את היסודות ההומניים ביצירתו, על רקע הסופרים שקדמו לו והסופרים בני־דורו.³⁸³

הנושאים הכלולים בפרקי ספר זה, יש בהם דיון בתחומים, שעד עתה הוזנחו בביקורת ובמחקר, כגון: הקשר בין דברי העיון לסיפוריו, זיקתו למקרא, פעילותו כעורך, יחסיו עם סופרים בני דורו, והפולמוסים שהיה מעורב בהם. הדיון נערך תוך הסתייעות בסיפוריו וברשימותיו הרבים מאד, שלא כונסו. ועדיין נשארו תחומים, המצפים להשלמה ולהעמקה, ועדיין לא נתגלו לקורא כל פניה של יצירת שופמן.

עם סופרים

שופמן וברנר – דו־שיח גלוי

א. בחייהם

1. שתי תקופות

שתי תקופות מסתמנות ביחסי שופמן וברנר: הראשונה בחייו של ברנר (1902–1921), והשנייה – לאחר מותו (1921–1972). ולכל תקופה חלוקת־משנה: הראשונה, בחיי ברנר, שבה קיימת הדדיות ביחסים, כוללת כמה מצבים: לפני שהכירו זה את זה פנים־אל־פנים (1902–1908); בשעה שגרו יחד בלבוב (1908–1909); בעת שברנר היה בא"י, ושופמן נשאר עוד שנים מספר בלבוב, שממנה נסע לאוסטריה. בפרק־זמן אחרון זה כלולות גם שנות מלחמת־העולם הראשונה והשנים הראשונות שלאחריה (1909–1921).

התקופה השנייה, שבה אפשר, כמובן, לבחון רק את יחסו של שופמן לברנר, כוללת את שנות שהייתו באוסטריה (1921–1938) ובא"י (1938–1972).

מערכת היחסים ביניהם בחייו של ברנר היא כפולה: גלויָה וסמויה. הגלויָה מוצאת את ביטויה בחליפת־המכתבים, ברשימות הביקורת שכתבו זה על זה, בזכרונות בני־דורם ובמכתביהם לאחרים. הסמויָה, הקיימת במקביל, מוצאת את ביטויה המוסווה בסיפוריהם.³⁸⁴

מובן שאין אפשרות לדבר על הדדיות בפרשת־יחסים זו, שכן שופמן זכה והגיע עד זיקנה ושיבה, ואילו ברנר נרצח באמצע שנותיו. לכן, רק בתקופה הראשונה אפשר לדון ביחסים ההדדיים, ואילו בתקופה השנייה יהיה הדיון מצד שופמן בלבד, כאשר את תפקיד “הצד השני” ממלאים ידידיו של ברנר בא"י.

2. צד מעניק וצד מקבל

בדיקת יחסי שופמן וברנר תוכיח, שלא היו אלה יחסי־גומלין בין־שווים, המתקיימים בין שני סופרים המעריכים זה את יצירתו של זה ומתרפקים זה על ידידותו של זה; היה בידידות זו צד חזק וחלש, צד מקבל וצד נותן. ברנר היה זה שהרעיף שבחים נלהבים על סיפורי חברו, אם בדפוס ואם במכתבים פרטיים, ועשה מאמצים רבים להוציאם בספר מיוחד. לא כן שופמן. הוא היה המקבל, ולא הנותן. בחייו של ברנר פירסם בדפוס רק שתי תגובות על סיפורי ברנר: האחת, מסוייגת מאד, על “מכאן ומכאן”, ובשנייה הוא מגן בעצם על עצמו באמצעות ברנר. ולא עוד, אלא שבמכתביו אל ברנר, גם בשעה שהוא מגיב על סיפוריו או על פעולותיו הספרותיות האחרות (הוצאת ‘המעורר’, למשל), אין למצוא כמעט דברי שבח, וברוב המקרים דבריו דברי הסתייגות.

קביעה זו שונה מן הדיעה המקובלת, שלפיה היה זה ברנר שעליו התרפקו סופרים, ממנו קיבלו עידוד, ובאישיותו ראו דוגמה ומופת בחייו, וביותר לאחר מותו. אולם אם כוחם של הדברים יפה לגבי רבים מבני־פמלייתו של ברנר, אינו יפה לגבי שופמן.

שופמן היה בעל בטחון עצמי רב, וגדולה היתה אמונתו בכתיבתו. דומה, שלא היה לו צורך להישען על זולתו. ביקורת טובה על כתיבתו חיזקה אצלו את הידוע לו, ורעה – לא ריפתה את ידיו, אלא גרמה לכך שהחל לזלזל בכוח שיפוטו של הכותב. רק אם היה הכותב חשוב בעיניו, הרגיש צורך לשכנע אותו שיחזור בו מ“טעותו”, ושמח כשהצליח בכך.

ואילו ברנר, שהיה מבקר לא פחות משהיה מסַפר, העריך את שופמן המספר הערכה גבוהה ביותר, ובייחוד כיבד בו סגולות, שהיו חסרות בכתיבתו שלו, ושכל ימיו השתוקק להשיגן. לא היתה זו הערכה מעריצה־עיוורת, המתעלמת מן החולשות ואינה מכירה בחסרונות, אדרבה, ברנר היטיב לדעת מה שאין בשופמן, ואף ניסח חסרונותיו אלה במאמרי הביקורת שלו עליו.³⁸⁵ אולם מה שהיה בו, די היה בו כדי לבסס את יחסו החם, האוהב והנלהב. ברנר העריך בשופמן את העובדה, שיצק דפוס מיוחד בלשון העברית; שופמן ידע לבחור במלה המתאימה; אצל שופמן אי־אפשר להחליף מלה אחת בחברתה, בלי לשנות את לב הדברים. ואילו הוא, ברנר, מתלבט בבחירת המילים הנכונות ומרגיש תמיד, שזה עדיין לא זה, וכי כדי לבטא נאמנה מה שביקש לבטא עליו להכביר מילים.

“לכאורה, מה ראה ברנר בו. באמן־הנובלה שלנו, ומדוע הלך לבו שבי כל־כך אחריו? – את היתרון האמנותי הקר העריץ בו, בשופמן.”³⁸⁶ “ולגבי שופמן משתומם היה ברנר על חריפותו ועל כוח בטחונו בעצמו, ואין צורך לומר על סיגנון ראייתו.”³⁸⁷

מכאן סוד ההערכה הרבה, שרחש ברנר לשופמן, ורצונו להכירו פנים־אל־פנים ולשהות במחיצתו. ואולם השניים נפגשו רק ב־1908, ועל הטעות הנפוצה בציבור, שברנר ושופמן נפגשו כבר בעיר הומל, העיר לימים שופמן: “הנה אני וברנר לא היינו בהומל בעת אחת; נפגשנו בפעם הראשונה רק כעבור כמה שנים – בלכוב.”³⁸⁸

בדיקה מפורטת של יחסי שופמן וברנר, כפי שבאו לידי ביטוי בחליפת־המכתבים ביניהם, ברשימות הביקורת, בזכרונות בני־דורם ובבדיקת סיפוריהם, תמחיש את התמונה שתוארה כאן: ברנר הרעיף על שופמן דברי הערכה חמים ונלהבים, סיפח אותו על חבורת ה“צעירים”, נתן לו מקום ב’המעורר', הוציא לאור את ספר סיפוריו, השתוקק להיות בכפיפה אחת עמו, ראה בכתיבתו מופת – ואילו שופמן קיבל ידידות זו בשמחה, השתוקק אף הוא להכיר את ברנר מקרוב והִרבה לשכנע אותו שיבוא מלונדון להיות לידו בלבוב, אולם כמעט שלא כתב לו במכתביו אפילו שורה חמה אחת על סיפוריו, ובמידה שהגיב עליהם, היו אלה דברי אי־הסכמה וביקורת. בחיי ברנר לא כתב עליו כמעט דברי ביקורת, וגם כשגרו יחד והיו קרובים זה לזה, לא נמנע מלמתוח ביקורת על הליכותיו של ידידו, על טעמו בנשים, על אהבתו את חיי הדוחק והעוני, וכיוצא בזה.

שופמן, כסופר ש“אינו יודע כלום מלבד את עצמו”,³⁸⁹ חיבב את ברנר, משום… שברנר אהב אותו והעריכו. ודומה שכל ימיו, ובייחוד לאחר מותו של ברנר, משראה את גודל ההערצה אליו, הירהר בה, ניסה להסבירה לעצמו ומעט גם בכתיבתו עליו, אולם לא היה שותף לה. אפילו ברשימת זכרון מאוחרת (1954), הנושאת את השם הנלהב “צמאתי למבט עיניו…” אין הוא מביע את דעתו ואת הרגשתו שלו, אלא מצטט את יחסם של האחרים אל ברנר.

3. קירבה מרחוק

עוד לפני שהכיר ברנר את שופמן פנים־אל־פנים, הכיר את ספר סיפוריו הראשון והכין עצמו לכתוב עליו רשימת ביקורת. כששמע שאף הוא, כמותו, משרת בצבא, גברה התעניינותו וביקש מז“י אנכי פרטים על חייו: “אני הייתי חפץ לדעת יותר מפורט ע”ד שופמן. על איזו תנאים הוא עובד בצבא? כמוני? [– – –] איזה רושם הוא משאיר? חיצוניותו אירופית או יהודית?” ברנר מצטט ברשימותיו על סיפוריהם של שופמן ושלום אש, מונה את שמות מרבית סיפוריו הראשונים ומסקנתו: “זהו ציור אחד במילים שונות. [– – –] אף שגם בסיפורים הנ”ל יש מקומות רציניים ומגלים את לבב הכותב, שהוא אחד מאתנו, במובן ידוע."³⁹⁰ ואכן, כבר בחוברת הראשונה של ‘המעורר’ הזכיר ברנר את שמו של שופמן, יחד עם שמם של שניאור, גנסין והירשביין, שכשרונותיהם “הולכים וטובים לעינינו”, ומסקנתו: “לא דעכו עוד כל הניצוצות, לא תמו!”³⁹¹

בשעה שהחל ברנר להוציא את ‘המעורר’, יחד עם ר' בנימין ובסיועו של יצחק וילקנסקי, פנו שני האחרונים לסופרים מכרים, ולשופמן בתוכם, בבקשה להשתתף בכתב־עת זה, כפי שכותב ר' בנימין מטשרנוביץ לשופמן:

כשנודע לברנר, שחבריו פנו אל שופמן, כעס ואף נעלב, ועל תגובתו זו כותב ר' בנימין לשופמן מלוזאן: “ברנר כותב לי: ‘פניתם לשופמן. מי ביקש מידכם? עם שופמן אני עומד בעצמי בקשר נפשי מאוד. היו גיבורים ופנו לברדיצ’בסקי [– – –].’”³⁹³

וכך היה שופמן, כמדומה, היחיד בין משתתפי ‘המעורר’, שהוזמן על ידי ברנר לכתוב בו מבלי שהיתה היכרות קודמת ביניהם, אלא על סמך הקירבה שהרגיש ברנר אל סיפוריו, כפי שכתב למשה קליינמן:

שש רשימות ביקורת כתב ברנר על סיפורי שופמן, ומיספר גדול של הערות ביקורת נמצא במכתביו לשופמן, בעיקר עם קבלת סיפור לכתב־עת שבעריכתו, ובמכתביו לאחרים. רובם דברי שבח מופלגים, שאינם מתעלמים גם מחסרונותיו של שופמן. פה ושם הרשה ברנר לעצמו לתקן מלה זו או אחרת, ואף לפסול כמה מסיפוריו, בעצה אחת עם שאר בני “חבורת ‘המעורר’”, כגון שלושת סיפוריו הראשונים (“הערדל”, “רפאל”, “הקרדום”) ו“שלג נפל”.

מ“תלוי”, שהיה הסיפור הראשון שנדפס ב’המעורר', התלהב ברנר מאד: “כל עומק לבי מלא תודה. ‘תלוי’ זה דבר שופמני באמת. צר רק, שאין נקודות בבית־הדפוס ולהרבה מילים יאבד קול־המחט אשר להן…”³⁹⁵ ועל “עייפים”: “כמה דק הוא מכחולך, כמה חדים צבעיך.”³⁹⁶

שופמן עצמו היה מרוצה מאד מסיפורו “תלוי” בשל ההשגחה הקפדנית על ההדפסה שמנעה שגיאות־דפוס, שלא נעדרו כמעט משום סיפור שלו, בעיקר בגלל הקושי לפענח את כתב־ידו. הוא משתף את ברנר ב“נחת” שלו, שהגבירה את חשקו לשלוח אליו כתבי־יד נוספים: “קיבלתי את ‘תלוי’ נדפס, וכמעט זו היא הפעם הראשונה, שלא נצטערתי את צער טעויות הדפוס וחיטוטי המערכת. אַ חיוּת!” לכך הצטרפה גם הרגשת רווחה כלכלית, שהיתה נחלתו באותה עת, שהביאה אותו לוותר לברנר על שכר־הסופרים שלו, ויתור, שלא יכול היה להרשות לעצמו לחזור עליו יותר:

לעומת־זה, ממעיט שופמן לדבר במכתביו לברנר על סיפוריהם של אחרים, ובשעה שהוא מזכיר סיפור של ברנר, הרי הוא מלא טענות כנגדו. כך, למשל, הוא מגיב על סיפוריו של ברנר “לא כלום” ו“הוא סיפר לעצמו” (תרס"ז):

שופמן מבליט כאן את ההבדל המהותי בינו לבין ברנר בתפיסת תפקיד הספרות והסופר.

תגובה דומה נשמעת גם במכתבו לאשר ביילין: “ה’לא כלום' מדכא עד היסוד. צלה של בעלת־המכתבים (‘הוא סיפר לעצמו’) נגרר אחרי ברחובות למברג ומשעוליה. אַ!”³⁹⁹

שופמן לא העלים את אי־שביעות רצונו מן השם ‘המעורר’, והדבר בא לידי ביטוי ב“רכילות” שכותב ברקוביץ לברנר: “ידידנו שופמן הריהו מטבעו – כך אמר לי בפירוש – עצל ואוהב מנוחות, ולפיכך אינו סובל את הקולות הרמים, ‘המעוררים’. יהי אלוהיו עמו – כי אלוהיו הוא.”⁴⁰⁰

גם במישרין הוא כותב לברנר ומביע את מורת־רוחו משם זה:

" קודם לכל – השם. זה היה צריך להיות יותר נוח. תמה אני בייחוד עליך היודע את טעם ה־’вставать' [‘לקום’]. באמת למה שם צעקני ואחראי כל־כך? ובכלל, עושה החוברת הראשונה רושם של ‘אנשי־חבורה’."⁴⁰¹

ותשובתו של ברנר בלשון רפה, המודה בצדקת הטענה ומתנצלת על כך:

“טענותיך צודקות. אלא… הלא יודע אתה שלכל דבר יש אלא… ‘עוד לא הא’ – ומהיכן יהא ‘הא’? רצון ודאי שיש, ורצון עז, ל’הא', הדבר היה צריך בוודאי להיות באופן אחר, אלא… עוד פעם אלא…”

ובסיום: בתור כתבן, הרי אני קרוב לו [לברקוביץ] יותר מלשופמן. אלא שאת שופמן אני מבין. הרבה אני מבין."⁴⁰²

שיאה של תקופה זו הוא בהוצאת סיפורי שופמן לאור בספר ‘רשימות’, שהוענק לחותמי ‘המעורר’ במקום שלוש החוברות האחרונות שהתחייב עליהן ברנר, כיון ש’המעורר' חדל מלהופיע. בכך יצא ברנר ידי חובתם של חותמיו ותרם את תרומתו, בדרכו המיוחדת, להערכת יצירתו של שופמן ולפרסומה.⁴⁰³ מיד לאחר השלמת המלאכה עזב את לונדון בדרכו לשופמן בלבוב.

4. בכפיפה אחת

ברנר הגיע ללבוב (בראשית פברואר 1908) כדי להיות במחיצתו של שופמן ולשאוב ממנו עידוד. למעשה, רצה שופמן שברנר וביילין יבואו יחד ללבוב: “אם לבוא, אז דווקא שניכם בבת־אחת. אחרת אי־אפשר.”⁴⁰⁴

עוד קודם העיד ביילין, במכתב לשופמן, על יחסו החם של ברנר אליו: “שלום לך מברנר. אַי, מה סובל הוא גם עתה ‘מעבר לסוף’! ישנם רגעים שירא אני לשבת אתו בחדר אחד. – אותך הוא אוהב מאד מאד.”⁴⁰⁵

עם בואו של ברנר לבדו, שמח מאד לקראתו, עזר לו בסידורים ראשונים, ותיאר זאת כפתיחתה של תקופה חדשה בשביל שניהם:

לימים, תיאר מנחם פוזננסקי, בהזדמנויות שונות, את נסיעתו ללבוב בקיץ 1908, כדי להיות במחיצתו של ברנר, ואת יחסיהם של שופמן וברנר, כפי שנראו בעיניו, עיני “מסתכל נסתר”.⁴⁰⁶ באחד מהתיאורים האלה, במכתב לאברהם רייזין כתב:

את ברנר במחיצתו של שופמן בלבוב תיאר גם ש"י עגנון בזיכרונותיו:

וברנר עצמו במכתב ליצחק קצנלסון: “אתה מקנא בי ששופמן אצלי, בעוד שאני הוא אצל שופמן.”⁴⁰⁹

בתקופת לבוב, היה שיתוף־הפעולה הרוחני ביניהם מלא, ולפחות בהתחלה נראה היה, שההחלטה לחיות ולפעול יחד עלתה יפה. הם הוציאו יחד את קבצי ‘רביבים’ (פברואר 1908–ינואר 1909), נלחמו יחד כנגד המבקרים משמיציהם, בשעה שהוויכוח בין “צעירים” ל“זקנים” היה בשיאו,⁴¹⁰ ואף יצרו יחד, “כשברנר יודע מה ששופמן כותב ושופמן – מה שברנר כותב עד לפרטים הקטנים ביותר.”⁴¹¹

בשיאו של הוויכוח, בשעה ששופמן נחלץ להגן על התזה שפיתח בדבר אזלת־ידו של “המבקר המקצועי” כנגד יכולתו של “מבקר־מספר” או “מבקר־משורר”, הביא את סיפוריו של ברנר כראיָה לכך שמבקר מן הסוג הראשון (לובצקי) אינו מסוגל כלל להבין אותם (“על אודות ‘השכל המבאר’”). בזה חרג שופמן ממנהגו ושיבח את יצירתו של ברנר בחייו; אולם בכך, כאמור, הגן, בעצם, על סיפוריו שלו.

שתיקתו של שופמן ביחס לסיפורי ברנר בולטת במיוחד, בשעה שקוראים ב’רביבים' את ביקורתו של שופמן על הקובץ השני של ‘ספרות’ (תרס"ח), שבו התפרסם סיפורו של ברנר “שלושה פרקים”, ומגיעים למקום שבו היה צריך המבקר להקדיש לפחות הערות מספר לסיפור זה. והנה, במקום זה נאמר: “אנו מדלגים על סיפורו של י”ח ברנר ‘שלושה פרקים’ וניגשים אל [– – –]," אמנם, דילוג זה נעשה בעיקר כדי לתעתע בקהל־הקוראים ולגרום לו לחשוב, שברנר הוא כותב הרשימה ולא שופמן (הרשימה נחתמה בפסבדונים B.),⁴¹² אולם בעינה נשארת העובדה, ששופמן כמעט ולא כתב דבר על ברנר בעודנו בחיים.

לאחר תקופת־מה נתברר, שהחיים בצוותא לא עלו יפה. ההבדלים האישיים התגברו על השיתוף הרוחני ועשו את חיי היום־יום לבלתי־נסבלים. נוצרו חיכוכים מסוגים שונים, שהתמקדו בעיקר ביחסם השונה לנשים. מקץ שנים, בראיון עם גליה ירדני ביובל השמונים שלו סיפר שופמן: “הוא [ברנר] בא ללבוב בעיקר כדי להכיר אותי. הוציא אז את ה’רביבים' ואני עזרתי לו קצת. נתיידדנו מאד. הוא דבק בי עד אשר… היחסים בינינו נתקלקלו קצת בשל נערה.”⁴¹³ הסופרים בני־החבורה, שהתבוננו מן הצד בשניהם, תיארו אותם ואת המתח שביניהם בסיפוריהם ובזיכרונותיהם, כשם שעשו זאת הנוגעים בדבר עצמם.⁴¹⁴ דוגמה אחת לעדות “ספרותית” כזו תובא מסיפורו של אשר ברש “מן המאסר” (‘הדים’, אב–אלול תרפ"ז). הסיפור מתאר את חבורת הסופרים, שהתרכזה בלבוב בשנים תרס“ח–ט, וביניהם את ברנר – הוא פלאם, ואת שופמן – הוא שטרק. אחת השיחות נסבה על פלאם, העומד לנסוע בעוד שניים־שלושה חודשים לא”י, ושטרק מביע את דעתו עליו:

אם כי אין לשכוח, שהמדובר בדמויות ספרותיות ובסיפור שהתפרסם כעשרים שנה לאחר ההתרחשות, ובשעה שיחסי שופמן וברש לא היו קרובים ביותר, הרי בעיקרי הדברים, ברוחם ובנימתם, קיימת קירבה גדולה למציאות כפי שהיתה.

בדרך־כלל מצב רוחו של ברנר באותה שעה לא היה טוב. הוא נסתבך בוויכוח עם ש“מ לאזר, עורך ‘המצפה’,⁴¹⁶ וה”ברוגז" עם שופמן “בשל אשה”, ובוודאי לא רק בגלל זה, הגביר את מתיחותו וסבלו. שופמן רומז על כך, שברנר מטבעו “נחוץ היה לו סבל, ואלוהי היצירה כבר דאג לכך שזה לא יחסר. במרוצת הימים נסתבך בעניין נפשי קשה, ואז נתגלה ברנר כצורתו” (“ברנר בלבוב”). מה היה גילוי זה? – סָתם שופמן ולא פירש. בכל אופן, כשעלה ברנר לא"י נפרד משופמן מתוך רוגז.

ומשנתרחקו, לאחר תקופת “צינון” קצרה וחשבון נפש, כשכל אחד מהם כותב את גירסתו שלו לפרשה בסיפורו, שוב יכלו לקיים דיאלוג רוחני מתוך הערכה ומשיכה הדדית. ואמנם, עד מהרה נתחדשו הקשרים ביניהם והיו כבתקופת ‘המעורר’, היינו: ברנר מרבה להלל את סיפורי שופמן, אם במכתבים פרטיים אליו ולאחרים, ואם ברשימות ביקורת בכתבי־העת, ואילו שופמן כמעט שאינו מפרסם דבר על סיפורי ברנר, ובמכתבים פרטיים, במידה שהוא מגיב עליהם, זוהי תגובה ביקורתית חמורה למדי. כבעבר, מוסיף שופמן להשתתף בכתב־העת שעורך ברנר בא"י (‘רביבים’), והפעם נתאפשר גם לברנר להשתתף בכתב־העת שעורך שופמן (‘שלכת’).

5. ושוב קירבה מרחוק

כבר באחד ממכתביו הראשונים מירושלים לש"ז סירוטה, שואל ברנר לשלומו של שופמן, שהוא קורא לו “בעל ה’מאידך גיסא'”, על שם סיפורו,⁴¹⁷ ובמכתב אחר, למ. גינצבורג, גם הוא מירושלים, הוא מייעץ לידידו זה: “הנפגש אתה בלבוב את ג. שופמן? השתדל להיוודע אליו [כתוב ומחוק: “אדם גדול”], אם עוד נשמר בך החשק [נוסח קודם: “אם יש את נפשך”] לטעום נפש מעניינת.”⁴¹⁸

כשם שברנר מתעניין במעשי שופמן באמצעות “צד שלישי”, כך גם שופמן. בחליפת המכתבים עם דבורה בארון לאחר עלייתה לארץ חוזרת השאלה: “היכן הוא עכשיו ברנר? [– – –] או כבר העתיק את מושבו ליפו?”⁴¹⁹ ותשובתה התמהָה: ´ברנר לא העתיק – ולא יעתיק גם, כנראה, את מושבו ליפו. האם איננו כותב לך?"⁴²⁰ ושוב: “הרואה אַת את ברנר?”;⁴²¹ “המזדמנת את עם ברנר? מה עמו?”⁴²² ותשובתה: “עם ברנר אני יושבת בסימטה אחת ועוברת על חדרו שלוש ביום. ופעם בשבוע (או בשבועיים) אנחנו מתראים גם ומדברים על הספרים והסופרים וכולי וכולי. –”⁴²³

עם הגיע לארץ־ישראל הידיעה על אירוסיו של שופמן, כותב לו ברנר: “אם תצטלם אתה, תשלח לי את התמונה. רוצה הייתי שאוהב אותה גם אני.”⁴²⁴ ויש במשפט זה אירוניה על על מה שקרה ביניהם בעבר, בד בבד עם ההתגברות על הריב.

ברנר שלח לשופמן בשביל המאסף ‘שלכת’ שבעריכתו את אחד הסיפורים הראשונים שכתב בארץ־ישראל, “עצבים”, ואף הבטיח לכתוב בשבילו מאמר־ביקורת.⁴²⁵

במכתבו של שופמן לברנר, שבו הוא מאשר את קבלת “עצבים”, נמצאת, כמדומה, הביקורת הראשונה על סיפור זה:

באותו מכתב הבטיח שופמן לברנר, כי “גמר צאת הספר – בתקופת ניסן. כך אני משער.”⁴²⁶

דברים טובים מעטים ומסוייגים על סיפור זה כתב שופמן לפיכמן, כשפירט את החומר שנתקבל בשביל הקובץ הספרותי: מברנר (סיפור הגון, שיהיה אחד מדבריו היותר טובים שלו) [– – –]." ובניגוד לכך הוא כותב על סיפורו שלו, “אהבה”: “נו – וציור לא קטן ולא רע – שלי.”⁴²⁷

ביקורת אחרת נמצאת במכתב לביילין:

עם הופעת “מכאן ומכאן”, כתב שופמן ביקורת מסוייגת למדי על סיפור זה, שהוא, כמדומה, הביקורת היחידה שפירסם שופמן על יצירתו של ברנר בחייו לגופה. בגלל חשיבותה להבנת יחסי שופמן־ברנר ובשל נדירותה, מן הראוי להביאה במלואה:

בשעה שניגש ברנר להוציא את הקובץ השלישי של ‘רביבים’, כתב לו מירושלים:

“מן הדין הוא שבקובץ שלישי של ‘רביבים’ שאני ניגש להוציא, לא ייפקד מקומך. שלח מה שאתה רוצה, דבר גדול או קטן, בלטריסטיקה או לא בלטריסטיקה. מעין ‘באמצע’, או מעין ‘נקמה של תיבת־זמרה’ או מעין ‘געגועים ונשמה’ (העודך זוכר?)”

וחתם: “בידידות ישנה ומתחדשת תמיד”.⁴³⁰

“געגועים ונשמה” הוא שם רשימתו של שופמן, שנדפסה ב’רביבים‘, א’ (לבוב, תרס"ח), ועניינה: ביקורת על האטמוספרה הרוחנית, שבתוכה נוצרות יצירות ונכתבים דברי ספרות. היא כתובה בלשון חריפה, ודימוייה לקוחים מתחום “נמוך”.⁴³¹ מהערתו שבסוגריים לרשימה תוקפנית זו ניכר רצונו להזכיר לו את שיתוף הפעולה הרוחני המלא שהיה ביניהם ואת המהומה שחוללו שניהם יחד.

סיפור אחר שהוא מזכיר, “באמצע”, נדפס אף הוא באותו קובץ והשפיע מאוד על ברנר (כמוטו לסיפור “בין מים למים” הציב שורות מסיפור זה).⁴³² ואילו “נקמה של תיבת־זמרה” היה הסיפור האחרון של שופמן באותה תקופה שזה עתה גמר ברנר לקראו והזכירו במאמר הביקורת שלו ב’האחדות' (ז' בשבט תרע"ב) בתגובתו על חוברת זו.

שופמן נמצא אותה שעה על פרשת־דרכים: הוא עמד לעזוב את לבוב וחיפש מקום להשתקע בו: לונדון, א"י, ובייחוד אמריקה, אולם הדבר לא עלה בידו, והוא התיישב בווינה (יולי 1913). לכן לא הגיעה ממנו תשובה: “משופמן אין קול ואין קשב”, כותב ברנר לשמעון ביחובסקי.⁴³³ ברנר, שידע על תכניותיו של שופמן, כתב לפ. לחובר: “שופמן, ברגע כתבי המכתב הזה הוא אולי כבר לא בלבוב, [– – –] הוא נסע ללונדון או לניו־יורק. הוא רצה גם לבוא הנה, אלא שהעניוּת עיכבה.”⁴³⁴

על התכנית לעלות לארץ־ישראל מספר גם אשר ברש במכתבו לברנר: “החלטתי לעלות באביב לא”י, ולעשות שם כשישה ירחים. על האפשרות להיראות אתך אני שמח למפרע. אפשר שגם שופמן יילווה אלי."⁴³⁵

רק בתחילת אוגוסט 1913 הצליח שופמן לסיים את סיפורו “בקצווי הכרך” ושלחו לברנר. אולם ברנר, אע"פ שציפה לסיפור בכליון־עיניים, לא יכול היה לחכות לו ונאלץ להוציא את קובץ ג’–ד' של ‘רביבים’ בלעדיו.⁴³⁶

במכתבו לברנר, כנראה הראשון מווינה, משתף שופמן את ברנר בלבטיו, ויש בכך גם התנצלות על האיחור במשלוח הסיפור המובטח:

לאחר שהוא מפציר בברנר להשגיח על ההגהה, הוא מוסיף: “ה’דבר' הוא מסתפינא, שלא ימצא חן בעיניך ביותר – ברם אני עמלתי עליו. ענני נא. [– – –]” ובסיום המכתב: “להיכן פני מועדות עוד לא ברור לי לעצמי. הלוואי שלא אחזור ללבוב.”

בנ.ב. מוסיף שופמן: “יש ברשימתי הרבה מאד פוֹלניוּת (השיר ועוד). רדקטורים אחדים, כמו קלוזנר למשל, נוהגים לתרגמן בשולי הגליון, למה שאני מתנגד בהחלט. התרגום עושה רושם רע. והמבין יבין! יוצאות מן הכלל תירגמתי בעצמי.”⁴³⁷ ואמנם, נשמר רצונו של שופמן, ובכל המהדורות, בהן נדפס סיפור זה, לא בא תרגום בשולי הדף.

הערכתו הנלהבת של ברנר לא איחרה לבוא:

בסופו של המכתב, תגובה על הסיפא במכתבו של שופמן: “שופמן, אם לא תוכל לנסוע לאמריקה וגם לא להישאר בווינה, אל תשוב ללבוב ובוא הנה.”⁴³⁸

בתגובתו זו של ברנר על “בקצווי הכרך” הגדיר, למעשה, ברנר עצמו את טיב יחסיו עם שופמן בקצרה והוא בארוכה; ואת הערכתו לכתיבתו של ידידו ולכתיבת עצמו – בידי שופמן הדברים עולים יפה, לא כך הרגשתו ביחס לדברים שהוא כותב.

ובמכתב לפוזננסקי: “שופמן שלח דבר כיד שופמן הדקה והשחורה עליו.”⁴³⁹

ברנר סמך על חוות־דעתו של שופמן ללא עוררין, וכששלח לו שופמן שלושה שירים משל המשורר הצעיר א"צ גרינברג, בתוספת דברי המלצה חמים עליו (במכתבו הנ"ל), מילא ברנר את בקשתו: “שירי גרינברג יבואו, אם אתה מוצא אותם ראויים לכך.”⁴⁴⁰

באותו זמן עסק ברנר בעריכת קובץ־הזכרון לא"נ גנסין, ‘הצידה’, ושופמן שלח לו את רשימתו “גנסין”, שעליה באה תגובתו המיידית של ברנר: “על הרשימה ‘גנסין’ כולה אין מה לדבר: יד אמן! אבל הסוף אינו שופמני, כי אם נפילה ברנרית. דע לך זאת, ואם עוד תימלך למחוק את השורות או לתת אחרות תחתיהן – עוד יש שהות.”⁴⁴¹

מדברי הביקורת של ברנר על רשימתו זו של שופמן מסתבר, ששופמן לא תיקן את הסוף. בכל אופן, עובדה מאלפת היא, שברנר מצא את סימני השפעתו שלו על כתיבתו של שופמן ורצה להשמיטם ולחזק דווקא את היסוד השופמני שבה, ואילו שופמן עצמו לא חשש כלל: “ג. שופמן נתן לקובץ הזה עמוד אחד – שופמני מתחילתו ועד סופו, אבל לא עד בכלל. הסוף מפתיע את הקורא באיזה צל זר שלא הורגל אליו אצל שופמן.”⁴⁴²

בשנות מלחמת־העולם שקד ברנר על כתיבת הנוסח הסופי של “שכול וכשלון”, שהחל בו עוד קודם לכן. בדיקתם של יוסף אבן וּויליאם קאטר⁴⁴³ את תהליך התהוותו של הנוסח הסופי גילתה, עד כמה ספוג היה ברנר השפעתו של שופמן. באחד הדפים העתיק ברנר שני קטעים מתוך “באמצע” ו“מאידך גיסא”, ולדעתם, “ברנר מצא לו כאן קטע, היפה לסמל את אחד ממצבי־היסוד הבונים גם את יצירתו שלו” [הכוונה ל“מאידך גיסא”], ואילו הקטע מתוך “באמצע” – יש בו כדי לציין את:

בסופו של תהליך הכתיבה השמיט ברנר את המובאות, שהשתמש בהן “כתמרור שערכו בטל לאחר שהוליך את הכותב אל מטרתו”.

ב. בחבלי ההעדר

1. הזעזוע

הבשורה המרה על דבר מותו של ברנר הגיעה אל שופמן בשעה שעבר לגור מבאדן לווצלסדרוף אשר ליד גראץ, כאשר מצבו המשפחתי והחמרי היה שפיר: לא מזמן נשא אשה, וקיבל הזמנה משטיבל להשתתף ב’התקופה', בצירוף מיקדמה נדיבה.

קשה מאד להעריך את עוצמת הזעזוע שגרם המוות לשופמן, ובייחוד צורת מותו של ברנר. נראה, שההשפעה העמוקה והמזעזעת לא הגיעה לידי ביטוי ישיר כלל. הד לה אפשר למצוא במכתביו לידידיו בא“י, ומשהו גם ברשימותיו על ברנר, שנכתבו במרוצת השנים. אולם הוא השפיע בלי ספק על כל מהלך־חייו של שופמן, ויש יסוד להנחה, שגם גרם לדחיית עלייתו של שופמן לא”י. שופמן חשש מפני א"י, מן הערבים שבה, וכן התרופפה אמונתו בכוחם של ידידים לעשות למען חבירם הנאמן כדי להצילו. דברים כגון אלה אין אדם סח אלא לנפשו, ולכל היותר הוא רומז עליהם במכתב פרטי לידיד.

לימים, העז פוזננסקי, שהכיר היטב את שופמן, לומר לו דברים מפורשים בענין זה, כשעלייתו לארץ עמדה על הפרק, ושופמן דחה אותה מדי פעם בתירוצים שונים:

התגובה הראשונה על מות ברנר היא, כנראה, במכתב לשלום שטרייט, ששהה אז בברלין: “לא טוב, לא טוב, שטרייט יקר! בוכה אני יחד אתך, אבל רק אתך! טוב שאיני בווינה ושיכול אני להתאבל ביחידות בשדה. כיצד נפל הדבר? מה היה שם? מי זה פילל, פי זה פילל? – – –”⁴⁴⁵ ובפירוט רב יותר, לאשר ברש וליעקב רבינוביץ, אנשי ארץ־ישראל, בדברים שלא נעדר מהם שמץ האשמה:

יש בדברים אלה הד לרשימה, ששופמן עסק בכתיבתה באותו זמן, על מותו של ברנר. התגובות זהות, ואף הלשון כמעט אחת.⁴⁴⁸

לשלמה צמח כתב: “ואת הכאב הנורא של סוף־ברנר – מה שהתרחש שם בלילה באותו בית, באותה שכונה – לא ירפא גם הזמן. אלא, להיפך, עוד יגבירהו ויחזקהו.”⁴⁴⁹

ועוד לשלום שטרייט: “תודה בעד ה’קונטרס'. – כל ‘ההספדים’ לא יקלו את הכאב הגדול, הכאב לדורות: נהרג…”⁴⁵⁰

ואמנם לא ריפא הזמן את חרדת אותו ליל־הרצח, וניכר שהוא מרבה לחשוב על סופו של ברנר ועל א"י זו, שבה יכולים לקרות דברים כאלה (טרם ידע, שבעצם הוא היושב על לועו של הר־געש). ובמכתבו הבא לצמח הוא שואל, בין השאר: “כיצד עכשיו ביפו? האפשר להתנועע אילך ואילך דרך חירות?”⁴⁵¹

ולדבורה בארון: “עתה קיבלתי מכתבך. את תמונתו של ברנר ודאי שתשלחי לי. הייתי רוצה לראות את כל תמונותיו מהזמן האחרון. קינה קטנה ‘על מות ברנר’ שלחתי אתמול ל’התקופה'.”⁴⁵²

קינה זו חושפת בבהירות את ברנר, כפי שהוא ראה אותו, ואת הזעזוע הגדול, שהביא עליו מותו והאופן בו נרצח.

הקינה פותחת בקללה נמרצת לרוצחים, שהם אחד בכל מקום ומתאנים ליהודי באשר הוא, ויש בה הד להירהורי שופמן בינו לבין עצמו. פתיחה זו הושמטה מכל המהדורות, שבהן חזרה ונדפסה, ותובא כאן במלואה:

ברנר נשא בלבו את הטרגדיה הישראלית כטרגדיה אישית, פרטית, שלו, בחינת אותה דמות שעליה מדבר ישעיהו: “אכן חליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם” (נ"ג, 4), ובקשת פתרון לסבל הישראלי היתה, כביכול, בקשת פתרון בשביל ברנר, “כדי שיוקל לו קצת”.

שופמן רומז להתלבטויותיו המרובות של ברנר בשעה שכתב את “שכול וכשלון”, ולתקוות שתלה בעתידה של א"י בזכות היות ברנר בתוכה: “כיון שברנר היה בין מניחי היסודות, היה יסוד לקוות שהכל, אולי, ייבנה שם על יסוד ברנרי…”

כששופמן מזכיר את “האדמה שבחיקה, ניכר, מצא את תיקונו סוף סוף”, כוונתו לכתב־העת ‘האדמה’, שערך ברנר לאחר מלחמת־העולם הראשונה והשקיע בעריכתו עמל רב, אולם גם לאדמה הממשית, שבתוכה נטמן ומצא את מנוחתו האחרונה.

בולטים הכאב והזוועה מן הצורה שבה מצא את מותו: “נרצח בהתעללות, בידי פראים משוסים שגם דורם העשירי לא יידע את מי הרגו.” ומבעד לדברים ניכר, שהדבר אינו מרפה משופמן ואינו נותן לו מנוח, והוא מרבה לחשוב על הרגעים האחרונים שלו.

מה הם החיים כעת ללא ברנר? זוהי השאלה ששופמן מגדירה כעומדת “בשורה השנייה”. ניטל טעמם של החיים, אין בשביל מי לכתוב, שוב אין למה לצפות. בהיות ברנר חי, אף “הספרות העברית היתה נפש חיה!” שופמן מתאר כמה חשובה היתה בשבילו בקשתו של ברנר לכתוב משהו לכתבי־העת שלו, איזו הרגשת־אושר היתה זו לשמוע, שהדבר מצא חן בעיניו. לאחר־מכן, דעתם של האחרים שוב לא היתה בעלת ערך: “האמת היא אחת, וזו הלא היתה אצלו ורק אצלו.”

שופמן מתוודה בלשון רבים על הרגשתו, כי בשעה שהיה כותב, חש “כאילו עמד הוא על גבנו תמיד וקרא את הכתוב מאחורי שכמנו…” לא פעם, בשעת ייאוש, נעים היה לחשוב, שהנה תתקבלנה מספר מילים מברנר וההרגשה הרעה תחלוף – “והנה – – –”. כך מסתיימת הרשימה.

רשימה זו נכתבה, כאמור, בגוף ראשון רבים, ולא, כצפוי, בגוף ראשון יחיד, כשם שנכתבה, למשל, רשימת־הזכרון לגנסין. היא משקפת נאמנה את טיב יחסיהם האישיים של ברנר ושופמן, כשברנר משמש לשופמן גורם מדרבן לכתיבה וביקורתו, המשבחת תמיד, – חשובה ומעודדת. יש בה התבוננות בטיבו המיוחד של ברנר המתייסר, שאינו יכול בלא סבל, אם זה סבל הכלל ואם חבלי־הכתיבה שהרבה להתייסר בהם. ומעל לכל – הכאב והרחמים על שכך עלה לו בסופו.

רשימה זו, הנותנת ביטוי אמיתי וכן ליחסי ברנר ושופמן, ללא ייפוי המציאות וזיוף ההרגשות, יש לראות בה, אולי, את אחת ההתחלות, שלא מדעת ובוודאי שלא מרצון, לאותה נטיה המציינת את ביקורת ברנר של שנות העשרים, שלא להבדיל בין ברנר האיש לבין גיבורי יצירתו, נטייה שגרמה נזק רב הן להערכת מפעלו הספרותי והן לכתיבת הביוגראפיה שלו.⁴⁵³

מכאן ואילך מוסיף שופמן לחיות במחשבתו עם ברנר, לא רק משום מעשה שהיה, שעליו הוא מספר לשלום שטרייט, ששהה באותה עת בווינה: “יודע אתה: אתמול קיבלתי מכתב מברנר… איזו נערה הביאתהו אל דיזנדרוק, אל הפדגוגיון. המכתב נכתב בספטמבר אשתקד ‘במושב שמעונוביץ וברש’ ונשלח בידי בחור אחד, אחיה של הנערה. וכך נתגלגל כשישה־עשר חודש עד שהגיע לידי. ברם בדיעבד – היתה לי סיקונדה אחת נפלאה. פשוט שכחתי את הכל – מכתב מברנר!…”⁴⁵⁴

במשך כל השנים הוא עוקב בדריכות אחר הדברים הרבים שנכתבו על ברנר ומגיב עליהם לעתים במכתביו לידידיו. ובדרך־כלל התייחס אליהם בביקורתיות מרובה שכן לא התאימו לברנר “שלו”, שהוא הכיר מקרוב, כגון לזיכרונותיו של פיכמן:⁴⁵⁵ “ברנר ביחס לפיכמן הלא היה ‘רואה ואינו נראה’. כמו חיים בין שניים, שהאחד פיקח ביותר והשני אינו פיקח כל־כך, ולפיכך, אי־אפשר ש’הרשמים והזכרונות' יהיו מוצלחים ביותר.”⁴⁵⁶

אין הוא פוסק מלהתעניין בפרטי הפרטים של המאורע אצל ידידיו: “מעניין אותי” – כתב לוולפובסקי, שעלה לארץ סמוך למותו של ברנר – “ההספקת לראות את ברנר. אם כן – ספר נא לי את הכל.”⁴⁵⁷ ומכאן ואילך אין לו שבח גדול מזה לכותב מאשר לזכותו בתכונה “ברנרית”: “כבר כתבתי לפוזננסקי” – הוא כותב לוולפובסקי, בתגובה על סיפורו “מֵהָתם” – “שרק מי שהיה סולדט יודע לכתוב כהוגן. מחלחלת בך, ולפובסקי, איזו נעימה ברנרית…”⁴⁵⁸

כשהגיעה לידי שופמן תמונתו של ברנר ההרוג, שהמחישה את הזוועה, חזר ועלה הזעזוע ביתר שאת, וביטויו – ברשימה “בת־צחוק”: “הצצתי – וחשכו עיני. הוא נרצח, נרצח באמת. הוא, הוא ולא אחר – ואבךְ.” מובעת בה התפיסה, שה“רֵע הרליגיוזי” “הבכיין”, ש“חתר תמיד אל המקומות המסוכנים ביותר”, הגשים את שאיפתו, וכעת התחלפו ביניהם התפקידים: קודם חייך המספר ורעו בכה, וכעת בכה המספר, “ואילו הוא, החלל – בת־צחוק על שפתיו.”⁴⁵⁹ מסה זו על “רעי־אחי” יש בה מן הדיאלוג הסמוי, שכן לא נזכרו בה שמות, אולם על רקע זמנה היו רמזיה גלויים לכּל.

2. ברנר – אפיקורס־רליגיוזי

מעטות הן הרשימות, שהקדיש שופמן לברנר לאחר מותו בתקופת ישיבתו באוסטריה, ולעומתן ממקומו אחרי כל המתפרסם והנעשה בא“י, קרא גם את כל מה שנכתב על ברנר, והדברים לא מצאו חן בעיניו. הפיכתו של ברנר ל”קדוש" ויחס ההערצה העיוור אליו, יחד עם תופעות אחרות בספרות, בביקורת ובעשייה התרבותית בא“י לא היו לרוחו, ולכן בחר בשתיקה. אין ספק, שלא רצה להילחם ב”האלהת" ברנר וראה, שאין השעה כשרה לתיאור מאוזן ואובייקטיבי של אישיותו ופעלו. ייתכן גם שתהה בינו לבין עצמו כיצד נעשה ברנר זה, שהכירו כפי שאחרים לא הכירוהו, ל“קדושה של ארץ־ישראל”. בכל אופן, מקצת דברים, שלא ביטא בפומבי, כתב במכתביו לידידיו ובייחוד לפוזננסקי, שראה בו מעין תחליף לברנר: “כי שורותיו של מי יקרות עכשיו – אחרי מות ברנר – יותר משלך?”⁴⁶⁰ כך הוא עונה בסירוב לבקשתו שיכתוב משהו על ברנר לקובץ ‘פרט’ שבעריכתו ויקדיש לו מדור מיוחד: “ב’המעורר' וב’רביבים' השתתפת אתה, ב’שלכת' השתתף הוא; כמה נכון לשתף את זכרו בקובץ שלך ודווקא על־ידי דבר כתוב על ידיך!”⁴⁶¹ ותשובתו של שופמן: “בעניין דבר־מה על ברנר ודאי שהדין עמך. אבל ראשית, הלא הקובץ יהיה בלטריסטי, בלי שום מאמר והערות; והשנית, קשה לי להוסיף על מה שכבר כתבתי ב’התקופה'.”⁴⁶²

והיתה גם סיבה נוספת לסירוב זה. לשופמן היה יחס שלילי לנעשה בא“י, והוא קיווה שברנר יוכל לטהר את האווירה. ועם מותו של ברנר רמז על כך, שכעת יסתלף שם הכל עוד יותר, והוא לא רצה להוסיף ל”פולחן" ברנר, שנמצא בעיצומו, ולסילוף דמותו האמיתית, כפי שהכירה.

בכמה ממכתביו הפרטיים הוא מביע הרגשתו זו במפורש, שהמציאות בא"י, שהוא עוקב אחריה מקרוב, רק מחזקת את חששותיו הראשונים: “מתיירא אני מאד שעכשיו” – כתב לפיכמן – “באין ברנר, ירימו ראש כל הכתבנים הללו⁴⁶³ וירעילו את האוויר לגמרי. קודם, לפחות, היו בכל זאת מפחדים קצת…”⁴⁶⁴

שופמן מתלהב מסיפורו של ברנר “מהתחלה”, שפורסם מעזבונו (‘התקופה’, תמוז–אלול תרפ"ב): “נתפעלתי מ’ההתחלה' (רק השם לא טוב, וגם ההקדמה למותר). היה ג”כ ‘גנב’![⁴⁶⁵] התחפש תמיד כלפי חוץ כאינו מומחה במקצועות ידועים, ובחשאי עבד על גבי דברים שכאלה! כאותו הנער, שגוזל את מנתו, ורק אח“כ, לאחר שאחיו כבר אכל את זו שלו, הוא מוציאה ואוכלה לעיניו…”⁴⁶⁵

ובתגובה על ספרו של יערי־פולסקין על ברנר, שנשלח אליו על־ידי שטרייט ומצא דווקא חן בעיניו: “‘מהתחלה’ של ברנר עשה עלי רושם גדול. ברנר הוא ברנר!!…”⁴⁶⁶

בשעה שהגיעו מארץ־ישראל התגובות הנזעמות על סיפורו “במצור ובמצוק”, כעס שופמן ו“גייס” גם את עובדת העדרו של ברנר כהסבר לאווירה הצדקנית בארץ כנגדו:

באותה שנה היה כבר פוזננסקי עסוק באיסוף כל החומר הקשור בברנר, והוא פנה בבקשה גם אל שופמן לשלוח אליו מה שמצוי אצלו, ותשובתו:

“מן ‘המעורר’ פוזננסקי, אין לי כלום. אין יותר עני בספרים כמוני. וגם מכתבי ברנר אלי ברובם – אל נא תתרעם! – אבדו ואינם! בייחוד אלה שהריץ אלי מא”י. פשוט, עם הנדודים והטילטולים והגילגולים הרבים מדירה לדירה וממקום למקום. גלויות אחדות מלונדון, מתקופת ‘המעורר’, הציל איצקוביץ.⁴⁶⁸ גלויות אלה שלח לי איצקוביץ לא מכבר מזקופנה [מקום נופש בגליציה], ואותן אמציא לידך עם הפוסטה הבאה."⁴⁶⁹

ובמכתב הבא לפוזננסקי: “הנני מצרף בזה את מכתבו האחרון של ברנר. יותר אין. היו הרבה, הרבה! – ואינם! מה לעשות. אולי יוכל להשיג עוד מה, איצקוביץ? את כתובתו הודעתיך פעם.”⁴⁷⁰

את יחסו המיוחד לפוזננסקי מנסח שופמן במכתבו לשלום שטרייט, שהתידד עמו מאז שביקר אצלו במקום מושבו בראשית שנות העשרים:

מי שיודע כמה חשובים היו לשופמן מכתבי “אחיו”,⁴⁷² מכתבי גנסין ומכתבי ברנר, עם דברי השבח שבהם על סיפוריו, יכול להעריך נכונה את יחסו של שופמן לפוזננסקי. ואמנם, חליפת־המכתבים ביניהם היתה קבועה ונמשכה עד יום מותו של פוזננסקי.⁴⁷³ בכך חוזר שופמן ומבסס את תדמית השלישיה: שופמן–ברנר–גנסין, שהיתה חשובה לו מאד.

החיפושים הועילו, ומכתבי ברנר נמצאו, יחד עם מכתבי גנסין, וגרמו לתגובה נלהבת של שופמן שמעטות כמותה:

בהמשכו של אותו מכתב מגיב שופמן על הערת ביקורת של פוזננסקי על רשימתו, של שופמן, על צבי שץ:

“בנוגע לרשימתי על שץ, כתבת לי בין השאר: ‘את הכל יש לתפוס תוך איזה ריחוק.’ מאד אפשר, שדווקא מחמת ‘ריחוק’ זה אני קרוב אל האמת יותר משיעור ה’קירוב'. – רשימתי על שץ טובה בהחלט – אמרו מה שתאמרו!”⁴⁷⁵

נראה הדבר, שרשימה זו לא נתפרסמה, אפשר משום ששופמן לא קלע בה אל האמת, לדעתם של פוזננסקי ושל אחרים. בכל אופן, בשעה שהופיע קובץ כתביו ומכתביו בלוויית מבוא של פוזננסקי בראשית 1929, ושופמן קרא בו, נתרשם ממנו עמוקות וכתב עליו “רצנזיה קטנה”, ואף התעניין מאד בגורלה של המשפחה.⁴⁷⁶

העובדה, ששופמן כתב על אדם שלא הכירו פנים־אל־פנים, קשורה לא רק בזכרו של ברנר, ברושם שעשו עליו סיפורי שץ ובתולדות חייו, אלא גם בצורה שבה מצא את מותו, דבר ששופמן לא הפסיק להרהר בו כל חייו. נזכרת בה “אותה ה’שכונה הערבית' ההיסטורית, שסמרמורת חולפת לזכרה.”

שופמן, שהעריך מאד את כתיבתו הבלטריסטית של פוזננסקי (סיפורו “דמויות מלוות” נדפס ב’פרט' שבעריכתו), היה מעורר אותו מדי פעם במכתביו להוסיף ולכתוב, אם דברי־סיפור ואם דברי־ביקורת. וחשוב מכל הוא נימוקו של שופמן לערך הרב בכתיבתו של פוזננסקי:

לא פחות ולא יותר!

בקיץ 1925 נפגשו שופמן ופוזננסקי פנים־אל־פנים בווינה. אפשר לקרוא לפגישה זו ראשונה, כיון שבהיותו בלבוב בשנת תרס“ח התקרב פוזננסקי בעיקר אל ברנר, ושופמן לא זכר אותו מתקופה זו:⁴⁷⁸ (“מה שהיית ‘נסתר’ בלמברג – לא אוכל סלוח לך עד היום.”)⁴⁷⁹ פגישה זו בווינה לא עלתה יפה, אולי בגלל הניגוד בין הרצינות של פוזננסקי – ה”סריוזיות", בלשונו של שופמן – לבין הקלוּת, ואולי הציניוּת, של שופמן. אפשר לשער, שבין השאר נפגע פוזננסקי בשל צורת דיבורו של שופמן על ברנר, הנערץ עליו, שכן שופמן דיבר עליו כעל אדם שהכירו מקרוב ושאינו נקי מחולשות.

שופמן חש, שפגע בפוזננסקי הרָגיש, שבאמת היה אהוב עליו, אלא שמטבעו לא יכול היה לשאת יחס של הערצה עיוורת לאדם, ומה עוד לאדם שהכירו מקרוב, וזה גירה אותו לביקורת מופרזת. כל אלה הן השערות. מה שברור הוא, שהמכתב לפוזננסקי נכתב בנימה של התנצלות כתוצאה מהרגשת אי־נוחות מצד שופמן, שהחמיץ ביקור של ידיד, שכה חיכה לו בבדידותו בכפר האוסטרי. בין שאר הסיבות להצדקתו והנסיונות להסביר את התנהגותו כתב:

הערכה דומה של ברנר משמיע גם יוסף ליכטנבום, המתאר אגב־כך את היחס המיוחד שהיה לברנר אל שופמן:

לימים תיאר שופמן לא פעם את ברנר ברשימותיו כאיש, שמצבי־רוח קיצוניים ומתחלפים מאפיינים אותו (ראה להלן).

פוזננסקי מצדו, טרח הרבה לשכנע את שופמן, שחשש שהפגישה הלא־מוצלחת תשפיע על רשימות ביקורת לא־אוהדות שייכתבו נגדו, שלא היתה כל אכזבה בפגישתם: “עד מתי אעמול– ולשווא! לשווא! – לעקור מלבך את ההרגשה, כי היה שם אז, בווינה, איזה ‘איכזוב’? היה משהו לא־טוב, אבל בשום אופן לא בשטח שאתה מדבר עליו. אף לא במשהו. אני, לפחות, לא באתי לידי התאכזבות, גם לא יכולתי לבוא לידי כך.”⁴⁸²

בהזדמנות אחרת, אגב תגובה על ביקורתו של פיכמן על נומברג, איפיין שופמן את יחסם של נומברג ושל ברנר, ובעקיפין גם שלו עצמו, אל גיבוריהם:

בראשית 1930 קיבל שופמן את הכרך השמיני של כתבי ברנר, שגם לו היה חלק בו,⁴⁸³ והתעורר להגיב עליו במאמר מיוחד: “עם הספר השמיני של כל כתבי י”ח ברנר". זוהי תגובה “שופמנית” מובהקת. היא מתארת את ברנר, כמו שהוא הכיר אותו וללא יחס ההערצה העיוור המקלקל את השורה. ברנר המבקר קרוב לו לא רק בגלל מלחמתם המשותפת בביקורת,⁴⁸⁴ אלא גם מפני שמצא אצלו “ספיקות בנוגע לרומאן, בנוגע לערכו האבסולוטי של הדבר הגדול”.⁴⁸⁵ תפיסה זו מונחת ביסוד השקפתו הספרותית של שופמן, ומשעה שמצא אותה אצל ברנר יכולה היה לראות בו מבקר כלבבו, אם כי לא נקי מפגימות.⁴⁸⁶

שופמן משווה את יחסו של ברנר אל הספרות ליחסו של “איש המערה של אפלטון לשמש”: כשיצא ספרו הראשון “נפתחו השמים לפניו,” וכשחל המשבר הספרותי בשנת תרס“ו – “העולם חשך בעדו! חזרה אל המערה!…” וזה היה גם הרקע ליסוד ‘המעורר’: להמשיך את החוט ויהי מה, [– – –] את החוט היחידי, שבלעדיו החיים אינם חיים.”

ניכר, שהכותב אינו שותף לעוצמה זו של רגשות, ומן הריחוק שבו נכתבו הדברים נרמז, שאין לראות אותם ברצינות עצומה כזו. עם זה, יש כאן נסיון להסבר מקורי להבנת מניעיו של ברנר. מלחמתו של ברנר בזיוף ובמלאכותיות מקורה בדרך תפיסתו הבלטריסטית “ככתיבת רשימות מבית־המוות”, ושופמן, כדרכו, מכניס גם לתוך הסברו זה נימת הומור, שיש בה יותר משמץ של ליגלוג, בהערתו שאינו מבין כיצד היתה לברנר סבלנות לקרוא את כל הדברים הארוכים הללו מן ההתחלה ועד הסוף. בכך כמעט שהוא מבטל את הרושם הראשון, שנוצר כתוצאה מדבריו על יחסו של ברנר לכתיבה הבלטריסטית, המתבטא גם ברשימות הביקורת שלו. יש כאן מעין קריצת־עין מאחורי הגב כלפי הקורא, מעין קנוניה בין הקורא לבין הכותב, כאילו שניהם מבינים שגישה כזו אין רוב בני־האדם יכולים לעמוד בה.

גם הקטע הבא אינו מוסיף ליחס ההערצה, אלא ליחס הביקורתי, והפעם לא בהבאת נימוקים ענייניים: ברנר המבקר היה נתון למצבי־רוח, ולכן הפריז לעתים בשבח או בגנאי של הדבר המבוקר, ויש לא פעם סתירות בהערכותיו. מכאן “שלא תמיד היה לאמת לפה.”

לאחר דברים אלה, המבליטים את החסרונות, שנטו בשנים האחרונות לטשטשם, יכול שופמן להבליט את החיוב בביקורתו על ברנר, היינו, את דיעותיו העולות בקנה־אחד עם שלו (ספיקות ביחס ל“דבר הגדול”), ואין צורך לומר – מלחמתו של ברנר ב“ביקורת השבלונית”, שהיא גם מלחמתו של שופמן.

סופה של הרשימה בהערה אקטואלית, שכבר נזכרה לפני שנים אחדות במכתבי שופמן – ונראה שלא נתנה לו מנוח מאז – כנגד מהלכה של הביקורת העברית בשנים האחרונות, שכעת, ללא ברנר, חזרה לאותו מסלול שבו הלכה לפני זמן רב, בשעה שנלחם בה ברנר. על ביקורת זו מסתער שופמן בזעם: “שוב מושלת בכיפה הביקורת הבנלית, הפרשנות הדוקטורית־פרופסורית, זו שהכל מחוור לה, שהכל כה פשוט אצלה, שאת הכל היא מגשמת, מנוונת, מחללת.” לא מעט מרשימות הביקורת של שופמן, שנכתבו לאורך כל שנות חייו, הוקדשו למלחמה כנגד סוג זה של ביקורת. ואולי היה גם צד אישי בהתקפה זו, שכן באותן שנים כתב שופמן רשימות פולמוס רבות ועורר את זעמם של סופרים ומבקרים.⁴⁸⁷

על רשימה זו כתב לפוזננסקי: “את הכרך השמיני של ברנר קיבלתי בשעתו. גם כתבתי עליו ‘שתיים־שלוש שורות’ שמסופקני אם דעתך תהא נוחה מהן.” וכאן בא ‘גילוי’ של שופמן, שהוא ראה אותו כבדיחה פרטית שלו ושל ברנר:

כצפוי, היתה תגובתו של פוזננסקי הרגיש נרגשת ונסערת:

המשכו של המכתב מגיב על ה“שתיים שלוש שורות” של שופמן על הכרך השמיני:

במכתב ארוך, שלא כרגיל, מנסה שופמן לפייס את פוזננסקי ולהמעיט מערכו של כל העניין:

באותו מכתב של פוזננסקי, שנכתב מתוך צער וכעס על שופמן, נכתבו גם כמה דברים ביקורתיים כנגד רשימתו “ספרות העבודה”, שעוררה פולמוס נרגז בארץ, ורמז גם על אחרות שלא נראו בעיניו: “יש שאתה שוגה, מחטיא את המטרה או מטפל בו שלא לצורך כלל.” על כך כעס שופמן, כצפוי, והגיב באותו מכתב:

ובתגובה על תמיהתו של פוזננסקי על שלושת שמות הסופרים, שהזכיר בנשימה אחת, הוא מתעקש ומתגרה: “מאז העולם עומד – שלושה משוררים הם, שתפסו את העיקר, והם צ’כוב, שופמן וזוזוליה. כל השאר הסתובבו ומסתובבים מסביב לנקודה.”

יש כאן יותר משמץ של פגיעה בברנר, שהוזכר במכוון בעקיפין. וסופו של המכתב: “ואחרי כל אלה, פוזננסקי, אל נא תהא ‘ברוגז’ והוסף נא לכתוב לי [– – –].” ואכן, הבליג פוזננסקי והוסיף לקיים את חליפת־המכתבים עמו.⁴⁹³

כהמשך לאותו קוריוז של הכללת רשימה של שופמן בכתבי ברנר כתב שופמן לפוזננסקי: “במאמרו ‘לדרכי לשונו של ברנר’ (ב’מאזנים')⁴⁹⁴ מסתייע דב שטוק [הוא דב סדן] גם באותה רשימת ביקורת על חוברת ה’ספרות'…”⁴⁹⁵

עיון ברשימה זו מגלה, כי בין הדוגמאות, שמביא הכותב כהוכחה לכך ש“לא היה זה מדרכו של ברנר לתלות בטבע מידות טובות,” גם ציטטה מביקורתו של שופמן על ‘ספרות’ ב':

“לא בכדי מעיר ברנר דרך־ליגלוג על צד אחד בשירתם של יצחק קצנלסון וז. שניאור: כזה כן זה אוהבים לפעמים לראות באיתני־הטבע מהירהורי־לבם של עולמם הקטן, הפרטי, הילדותי־ביתי, אבא ואמא, סבא וסבתא, ‘בובות’, ‘צעצועי סוכר’ (עמ' 109, כרך ח') וכדומה.”

שופמן מוסיף וקורא באותו כרך שמיני, ומשהו מרשמיו הוא מביא לרשות־הרבים ברשימתו “אפילו הוא!…”, עניינה ביחסי ה“גוי”, הוא טולסטוי, עם היהודי, הוא המשורר העברי המומר ק"א שפירא.

לאחר מותו של ביאליק נענה שופמן, קצת באי־רצון, לבקשתם של פיכמן ולחובר ושלח להם רשימת־זכרון עליו: “עצם היותו”, שלבו לא היה שלם עמה ביותר. בתגובה על חוות דעתם הטובה עליה רמז, שכתבה למענם יותר מאשר למען הנושא: “סוף־סוף אתם שניכם הינכם הגחלת הנשארה מימי ברנר… ולא יצוייר כלל, שהייתי יכול לכתוב עתה דבר הגון בשביל עורכים אחרים. באמת ובתמים!!”⁴⁹⁶

בשעה שפוזננסקי היה עסוק בהכנת כתבי ברנר ומכתביו לדפוס, שאל את שופמן שאלות שונות, הקפיד לשלוח לו כל כרך שיצא, ושופמן ענה לא פעם שלא בנאמנות למציאות. כך, למשל, באחת התשובות לשאלה בדבר זיהוי דמויות בסיפורי שופמן, שאולי יש להן נגיעה כל־שהיא לברנר,⁴⁹⁷ ענה: “אותה תינקה למפרט אינה ב’גלידה'. כמו”כ אין זכר לה בכל סיפורי."⁴⁹⁸

אשה זו נזכרת בזיכרונותיו של מ. חיוֹג בשמה העברי: אסתרקה למפרט, ככלתו של ברנר, שדעתו של שופמן לא היתה נוחה ממנה, ולמרות זאת לא פעם היה מטייל עמה. קרוב לוודאי, שה’ברוגז' בין שופמן לברנר, לפני עזיבתו של ברנר לא"י, היה קשור בנערה זו.⁴⁹⁹

בשנים 2־1931 נזכר שמו של ברנר בשתי רשימות שפירסם שופמן, ובשתיהן חזר על דברים, שכתב בזמנו לפוזננסקי, בדבר ברנר “האחר”, “האפיקורס”.⁵⁰⁰ הוא מפקפק באמיתותם של זכרונות בני־דורו ומביא כדוגמה את זכרונותיו של דניאל פרסקי על ברנר:

לרגל יובל החמישים של פיכמן הגיב שופמן על דברים, שכתב טשרניחובסקי בחוברת ‘מאזנים’ שהוקדשה לו (ל' בכסלו תרצ"ב), וראה ביובל זה חג משותף לכל “חברי אותה הכנופיה הצעירה”, שנכנסה יחד עמו אל הספרות, והוא בתוכה. המשותף להם, לדעתו, הוא בכך שהם “קפאו בצעירותם” ונשארו ‘אינגלעך’ כשהיו:

בכך המשיך שופמן במאמציו לתאר את ברנר כמו שהיה, כמו שהוא הכירו, ללא אותם סילופים ועיוותים, שבהם, לדעתו, הצטיינו כמה מתיאוריהם של חסידיו־תלמידיו.

שופמן מוסיף לסייע בידי פוזננסקי לאסוף את אגרות ברנר ותמונותיו, ובעקיפין דואג גם למקומו שלו בהיסטוריה:

בינתיים הוקם בית־ברנר בתל־אביב, ופוזננסקי כותב לו עליו שנבנה “שלא בסגנון ברנר”, אלא דווקא “הסביבה מעין שופמנית”, אולם באותו מכתב עצמו הוא מוכיחו על כך ש“יסוד־הפחדים” חזק בו, ורצח ברנר, הוא אחד מסיבותיו, מעכב אותו מלעלות לארץ.⁵⁰²

3. “בכייה לדורות”

לאחר עלייתו של שופמן לארץ הקדיש מדי פעם רשימות מיוחדות לברנר, בעיקר לרגל ימי־השנה לזכרו, מהדורה חדשה שהופיעה מכתביו או מאורע אחר הקשור בו. במיוחד מתרבות הרשימות המוקדשות לעניינים שונים, שבהן נזכר שמו של ברנר כמעט דרך־קבע. בארץ־ישראל מסתמן שינוי־מה בעמדתו. שופמן אמנם מוסיף לראות את ברנר “כאחד האדם”, ללא יחס הקדושה וההערצה של הסביבה, אולם יחד עם זה הוא מנסה להבין ולהצדיק תכונות מסויימות באישיותו ובדרך כתיבתו, שקודם לכן דחו אותו בקיצוניות שבהן.

אותן רשימות, שנכתבו בשנות מלחמת־העולם השנייה ובתקופת מלחמת־העצמאות, יש בהן נימה אקטואלית המשפיעה על הטון הגבוה והמרומם שבו נכתבו. שינוי זה בנימה מוסבר גם בכך ש“קם דור חדש”, אשר “לא ידע” את ברנר, ובחלקו רחוק היה מ“פולחן ברנר”. הפעם הורגש הצורך בפעולה הפוכה מבעבר: לקרב את ברנר אל הדור הזה, לגלות לו את אקטואליותו.

בוודאי אין זה מקרה שהתכונה, שאותה בחר שופמן להבליט אצל ברנר, להצדיקה ולהגן עליה, היא דווקא זו שביאליק גינה אותה בזמנו אצל ברנר:

שופמן, שנפגע מאוד בזמנו, יחד עם ברנר, ממאמר זה של ביאליק, שכביכול בא לשבח את ‘רביבים’, לא שכח את העניין, וכשהוא בא להפוך בזכותו של ברנר, בחר דווקא באותה “בכייה” של ברנר, ומצדיקה בתורת “בכייה־לדורות”, ובכך מיישב את החשבון ההיסטורי עם ביאליק.

הרשימה “הרואה. עשרים שנה למות י”ח ברנר" (1941) היא הראשונה, שנכתבה בא“י על ברנר, ועומדת בצלן הכבד של שנות מלחמת־העולם השנייה. שופמן מצביע על האקטואליות של ברנר, שכל מוראות המלחמה “לא באו, כביכול, אלא להוכיח, כמה הרחיק־העמיק ראות. להוכיח, כי לא בכיין סתם היה האיש, אלא… רואה.” יש בתואר זה ביחס לברנר הד מן הדברים, שאמר ביאליק על שופמן עצמו, שהוא “מתייחד בראייה חדה המרחיקה ראות יותר משאר הסופרים־האמנים שלנו”.⁵⁰⁴ וכן מהדהד בה גם משהו נוסף מדברי ביאליק על שופמן. ביאליק, במקום לתאר את שופמן וכתיבתו, המשיל עליו משל (הנערים המסתכלים בעוף הפורח), וגם שופמן ממשיל משל על ברנר (הקברניט הרואה את נוסעיו רוקדים בשעה שהקטסטרופה מתקרבת). האם מקרה הוא הדבר, או מכוון? – קשת לדעת. בכל אופן, ראייתו את ברנר כ”נביא" יוצאת־דופן היא בכתיבתו עד כה ומבשרת תחילתו של מיפנה מסוים, ומושפעת מהתנאים המיוחדים שבהם נכתבו הדברים: אימי מלחמת־העולם השנייה מצדיקים, במבט לאחור, את הפסימיזם של ברנר.

גם סיום הרשימה הוא בטונים גבוהים, בריתמוס פסוקי הנבואה של עמוס (ג', 8): “ולאות־ארגעה איך נאמין, אם לא הוא יתנהו?!!”

אולי יש ברשימה גם הד להתנצחות הפנימית של שופמן עצמו בדבר מהותו של ברנר, שלא גרס את הפסימיות הקיצונית שלו, והנה בימים מרים אלה נתברר לו כי “לא בכיין סתם היה האיש, אלא… רואה.”

בעצם ימי המלחמה חוזר שופמן ובוחן את יצירות הספרות השונות ומידת האקטואליות שבהן על רקע ההיסטוריה המתרחשת לנגד העיניים. מסקנתו ביחס לתפיסת העיירה של מנדלי ושל ברנר, שהלך בעקבותיו, היא, שהעיירה שלהם עומדת במבחן הזמן על האנטי־רומנטיקה והרומנטיקה שראו בה. ברנר הושפע בנושא זה ממנדלי, שתמונת הסעת־העגלות המפורסמת שלו ב’ספר הקבצנים' “לא משה מנגד עיני ברנר כל הימים” (“‘נראים כדוחפים’”). גם ברשימתו “ש. ברלינסקי” הוא חוזר ומזכיר “ילדות גיטואית זו”, שגילגלו בה מנדלי וברנר.

בסיוון תש“ד יצא לאור בעריכתו של מרדכי קושניר (שניר) הקובץ 'מבחר דברי זכרונות על י”ח ברנר', ושופמן השתתף ברשימה, שנכתבה במיוחד בשבילו: “בהיותי בלבוב” (נכללה אח"כ בכתביו בשם: “ברנר בלבוב”). גם ברשימה זו, שיש בה מזיגה של סיפור־זכרונות וציור קלסתר־פנים רוחני, ממשיך שופמן במאמציו לתאר את ברנר כמות שהיה, כמו שהוא הכירו, ללא הילת הקדושה שעטרוהו בה.

הרשימה פותחת בתיאור הפגישה הראשונה, ומראהו של ברנר, כפי שנגלה אז לעיני שופמן, רומז על קשיים של הסתגלות למקום החדש: “מה’שִכרות הראשונה' עברנו אל המציאות החילונית וחבלי ‘הסתדרותו’.”

שופמן מתאמץ להפריך את ה“בדותה”, כלשונו, “שלפיה חי ברנר כל ימיו חיי מחסור ודחקות”. לדבריו בחר ברנר מרצונו בחיים אלה, כיון ש“מחבב את הצרות היה”. למעשה, לפי עדותו של שופמן, השׂתכר ברנר סכומי כסף ניכרים, ויכול היה לחיות ברווחה ולהתלבש בהידור, אלא שזה לא היה לפי רוחו: “העוני והרוח הכהה עוררו בו את ההשראה והיו יפים לכתיבה.” דברים דומים כתב גם יעקב פיכמן בזיכרונותיו: “היה הרושם, כי המשיכה אל העזובה היא אצלו הרגשה נפשית יסודית.”⁵⁰⁵

שופמן מתאר את עוצמת השפעתם של טולסטוי ודוסטוייבסקי על ברנר ומעיר גם על אהבת האריכוּת שלו, דבר שלא היה לפי רוחו של שופמן כלל. הוא מצביע על הניגוד, המתגלה אצל ברנר בין דברי הזילזול שלו על יצירתו לבין הערכתו העצמית הגבוהה, ומתאר את תגובתו האמיתית על תיקוני הסיגנון של ביאליק לסיפוריו, שפגעו בו ביותר, כיון שהרגיש ששינו משהו בייחוד ונטלו מעצמיותו.

דברים, שהוכיח אותם המחקר משנות ה־50 ואילך בדבר ה“רישול” המכוון, שנהג ברנר ביצירתו, ו“הבניין האמנותי המחושב” שלה,⁵⁰⁶ נאמרו על־ידי שופמן כעדות ממקור ראשון כבר בשנים אלה. שופמן, הרגיש מאוד לצורתו החיצונית של כל אדם, ובכלל זה גם לתמונתו ולצילומיו, מעיד על כך כי כל תמונותיו של ברנר (להוציא אחת) אין בהן ממש, שכן “פרצופו היה מאותו הסוג שאינו נוח לצילום.”

שופמן חוזר כאן על דברים, שכתב באותו מכתב ‘התנצלות’ לפוזננסקי, כי “מבעד לכל הכובד הרליגיוזי הציץ וצחק האפיקורס שבו,” ולעתים ידע ברנר לצחוק צחוק ללא מעצורים.

סיום הרשימה בנימה אקטואלית. בכייתו של ברנר, אותה “יבבה על־אנושית”, מקבלת את מובנה לנוכח מציאות השנים האחרונות. מבין השורות נשמע, כי אז היתה זו בכייה־של־חינם, אולם כעת מסתבר, שהיתה זו בכייה־לדורות.

שופמן מוצא בברנר קווים המצויים גם בו עצמו, ורק בשלהם יכול היה לאהוב אותו, שכן אילו היו בברנר רק תכונות המנוגדות לאלו של שופמן (אהבת האריכוּת בכתיבה, אהבת הסבל לשמו, פסימיות קודרת) לא היה יכול לחבבו. ותכונות אלה הן: הערכה עצמית גבוהה, הדגשת ייחודו למרות ביקורתם של גדולים וטובים (ביאליק), שמץ של אפיקורסות, כשרון לצחוק כהלכה, בינה יתרה.

דברים, שכוחם יפה לגבי שופמן המבקר ביחסו ליצירות אחרים, יפים גם לגבי יחסו לבני־אדם: משעה שמצא בהם תכונות, המצויות גם בו, נעשו כשרים בעיניו, עם כל מידותיהם, שלא כולן היו לפי רוחו.

ברשימה מאותה שנה (תש"ד) על העיר הומל, כתגובה על ספרו של א“ל כהנוביץ על עיר זו, סיפר שופמן זכרונות משם ומן האנשים שבהם נפגש בתקופה ששירת בצבא. בין היתר הזכיר גם את ברנר, ש”רוחו ריחפה" בעיר זו זמן מועט לפני־כן, כיון שגם הוא שהה בה בעת שירותו הצבאי (“הומל”).

לנושא זה של אהבת־הסֵבל לשמו חזר שופמן ברשימתו “חיבוב צרות”, כשכתב על אשתו המכוערת של ואן־גוך, שהצייר בחר בה “אך ורק בשל חריצי הסבל שלה”, והוסיף במשפט מוסגר: “מהמחבבים את הצרות היה ואת בעלי־הצרות – כברנר.”⁵⁰⁷

בהזדמנויות שונות הזכיר שופמן את שמו של ברנר דרך קבע, אגב כתיבה על עניינים שונים. “מי לנו רציני כברנר – " כתב ב”אבות ספרותנו ואנחנו“, כשהפריד בין דורו דור־”האינגלעך" לבין “אבות־הספרות” כמאפו, סמולנסקין, יל“ג וליליינבלום. לברנר המבקר חוזר שופמן ברשימתו “מבקרים” ומזכירו בצד שמותיהם של פיכמן, ברדיצ’בסקי ונומברג. כקבוצת “המשוררים־המבקרים”, ש”הם בשעתם השפיעו, חפרו הכניסו –והודות להשפעה המגית ההיא, יש לנו עתה אשר יש."

חוש־הביקורת של ברנר לא היה מעולם שנוי במחלוקת אצל שופמן, והוא חזר והזכירו גם בביקורתו האוהדת על סיפורי ל"א אריאלי: “סופר חזק־עט וחזק־אופי. ברנר סמך ידו עליו, ולברנר היה ‘חוש’! דברים נועזים כאן, אשר דרשו אומץ־לב לא מעט. חזון וריאליזם כרוכים יחד” (“סיפורי ל”א אריאלי").

שופמן מצטט את ברנר, שקרא פעם “מנהמת לבו” “לעזאזל השירה”, בשעה שהוא בא לריב את ריבו של מנדלי מידי יעקב קופליביץ (ישורון קשת), שמנה אותו בספרו ‘בדור עולה’ עם “הלא־משוררים” (“על שני ספרי מסות”). בהזדמנות אחרת, הוא סומך ידיו על מסותיו של פיכמן בספרו ‘בני־דור’ ובתוכן זו על ברנר (“‘בני־דור’ ליעקב פיכמן”).

אחד הסימנים להתפייסותו של שופמן עם יעקב רבינוביץ בשנותיו האחרונות, לאחר ריב שנמשך שנים רבות, היה השוואתו לברנר ברשימת הזכרון שכתב אחריו: “יעקב רבינוביץ היה אחד מהטיפוסים הישראליים המעטים – ובזה היה אח לי”ח ברנר,עם כל הבדלי האופי שביניהם – שנכנסו בעובי הקורה הגורלית אשר לנו" (“יעקב רבינוביץ”).

4. “צמאתי למבט עיניו”

מאז רצח ברנר נמשך שופמן לאותו מקום נורא, שהִרבה להטרידו. היה לו צורך נפשי רב לראותו במו־עיניו, כידיד וכסופר. עם ההזדמנות הראשונה שבאה לידו, בסיום מלחמת־העצמאות, כשהאיזור נפתח מחדש לביקורים, נסע ל“מקום מגוריו האחרון של ברנר”, באותה שכונה ערבית, אבו־כביר, מאחורי מקווה־ישראל, בבית יצקר שבפרדס. תחת הרושם של ביקור זה נכתבה אותה רשימה, שנקראה תחילה: “מסביב לנקודה”.

מכיון שהקטע הפותח רשימה זו הושמט בנוסח ה’כתבים‘, ויש בו עניין להבנת מצב־רוח של שופמן ביחסו למקום זה, שהילך עליו אימים שנים רבות, הוא יובא כאן במלואו, כפי שנדפס בזמנו ב’דבר’:

עיניו שהו על כל פרט ופרט, סקר את כל העצמים המזדקרים בנוף זה, ובתיאורו הצליח לשוות להם מימד סמלי: “ומאחורי כל אלה – הכנסיה הרוסית על צלילי פעמוניה. סמלי הדבר לגבי ברנר, שלכל מקום שהלך, עברוֹ הרחוק הלך עימו.” שופמן מוצא ניגוד בין הנוף הגלוי הפשוט לבין מעשה הרצח שאירע בו, תפיסה החוזרת לא פעם בסיפוריו האחרים (“בחיק הטבע”, “בשדה”, “הנשיקה” ועוד). חוזרת ברשימה זו גם השאלה, ששאל שופמן את חבריו במכתביו מיד לאחר הרצח, ושבוודאי שאל את עצמו לא פעם: מה חשב ברנר ברגעים האחרונים? “ואולי היה הירהורו האחרון: 'היבואו הנה אי־פעם ידידי הרחוקים ויראו, לפחות, את המקום?…”⁵¹⁰ וכך, ביקורו במקום הוא מעין מילוי משאלתו האחרונה של ברנר. הרשימה מסתיימת בנימה פסימית, המזכירה את סיום רשימתו של גנסין – אותו סיום, שברנר קרא לו בזמנו “נפילה ברנרית” – המוות עתיד לבוא גם על הנשארים, ואז יצטרפו גם הם אל ברנר.

מאלף הדבר, כי שופמן נמשך גם לאותו מקום, בו רצח, כביכול רסקולניקוב, גיבורו של דוסטוייבסקי, את הזקנה, ורצה לראותו במו־עיניו. וכששופמן תיאר משיכה זו שלו למקום הרצח, צף ועלה גם שמו של ברנר. (“‘אוגוניוק’ עם דוסטוייבסקי”).

במלאת שלושים שנה למותו של ברנר (מאי 1951) הקדיש לו שופמן רשימה נוספת, שגם בה חזר לאותו הירהור שהרבה להעסיקו (“הרואה”, 1941): בכייתו של ברנר, קינתו ופסימיותו היו מעין נבואה לעתיד, שרק עכשיו, לאחר השואה, אפשר להבינן. ברשימה זו, “ברנר בן העשרים”, מצטט שופמן דברים, שכתב ברנר הצעיר לגנסין בדבר ההכרה שלא להסיח את הדעת מן ההווה, שכן “עמנו הולך למות.” דברים אלה, שנראו בזמנו כמחוסרי־בסיס, נראים היום כ“תחושת־עתידות מתוך הצצה אינטואיטיבית לתוך מצבנו בתפוצות”, והם, שנכתבו בזמנם על־ידי צעיר מתבודד, מגלים את כל גדולתו.

רשימה זו ממשיכה את הקו, שנסתמן כבר קודם, ושוב מורגשת בה נימה של מעין התנצלות על כך, שכל אדם “נורמלי” בזמנו היה דוחה דיאגנוזה קודרת זו.

ביתו של ברנר ומה שהתרחש בו מוסיפים להדיר שינה מעיניו של שופמן, והוא חוזר ומבקר בו ומקדיש לו רשימה נוספת: “מי אשם?”. שופמן רואה סמל בכך, שבהפצצה במלחמת־השחרור ניזוק הבית, אך “בדרך נס, כאילו על פי צו ההשגחה העליונה, נשארו חדר־ברנר והמרפסת הנשענת אליו שלמים.” הבית נוקה וגודר בידי אנשי גבעת־ברנר, ודוּבר אז “על המשך” מפי אותם “שרידים־יחידים”, “אשר ידעו את ברנר”, במגמה “לעשותו בית־גנזים לעזבונו”, שכן הוא “אצל מרוחו” על רבים מקברניטינו היום, “ולולא ברנר עמהם אז, מי יודע, אם היו עתה אשר הם.” אולם בביקור נוסף התגלה המקום כ“תל שממה! חורבן גמור”, “ורק הבאר הריקה בחצר קיימת בעינה ו’האימה החשכה הגדולה' בקרקעיתה.”הרשימה מסתיימת בזעקת־שאלה משולשת: “מה קרה? מי אשם בדבר? מי?” וניכר, שלא רק כלפי מה שאירע בהווה היא מכוונת.

ביום־זכרון אחר לברנר (אפריל 1954) כתב שופמן רשימה נוספת המוקדשת לברנר, תחת הכותרת המבטיחה: צמאתי למבט־עיניו…“. ניסוח זה בגוף ראשון אינו אלא ציטטה ממעריצה של ברנר – גאולה שרתוק⁵¹¹ – והיא מתאימה גם למעריציו האחרים, שההיכרות עמו נעשתה לחוויה המרכזית של חייהם (ל"א אריאלי ואחרים). למרות שסיומה של הרשימה יש בו מעין הזדהות של הכותב עם המובאה שבכותרת, לא נאמרים הדברים במפורש ע”י שופמן בגוף ראשון, אלא נשמר מרחק־מה, עם כל ההבנה להרגשתם של המעריצים והמעריצות. גם נימת הביקורת המסותרת לא נעדרה הפעם, ויש בה המשך ישן לביקורתו של שופמן על ברנר בעניין יחסו לנשים, ביקורת שהחלה עוד בלבוב: “ברנר עצמו חש את המיית־הלבבות אליו מצד בני־לווייתו, וממנה שאב ריפאות לרוחו הנכאה. אבל מה שלא ידע, הוא – ועל כך יש להצטער, שכן זו היתה הנקודה הכואבת שלו – שגם לב אשה נתפס לו, ובכוח לא ישוער.”

גם בימי הזיקנה ממשיך שופמן בקריאת כתבי הסופרים האהובים עליו, הרוסים והעברים, וביניהם ברנר, והוסיף לעקוב אחר מה שנכתב עליהם, בייחוד על־ידי ידידיו. בשעה שהופיעה האנתולוגיה ‘הסיפור העברי ממאפו ועד שניאור’ בעריכת יוסף ליכטנבום, שיבח שופמן, ברשימה בשם זה, את הכללת סיפורו של ברנר “עוולה”, שכן זהו “דבר יפה מאד, עם ההומור הברנרי הספציפי, ואפילו אקטואלי.” על כך כתב לו פוזננסקי: “את ‘עוולה’ בחרתי אני בשביל האנתולוגיה ולא העורך ליכטנבום,” והוא מנסה להבין, מה גרם לכעסו על מהדורת כתבי ברנר שנשלחה אליו.⁵¹² ותשובתו של שופמן: “מה אתה סח, פוזננסקי, על ‘ברוגז’?! 'הלנצח תאכל חרב?!, את ברנר־הענק קיבלתי וגם דיפדפתי בו. מה יש עוד לומר כאן ולא אמרנו? אגב, איך הוא מבחינת התפוצה? כדאי לדעת.”⁵¹³

בשעה שהופיע ספרו של דויד זכאי ‘קצרות’, מיהר שופמן לקרוא בו ולהגיב במכתב לזכאי על דבריו על ברנר.

שופמן ודויד זכאי היו ידידים קרובים, וחליפת־המכתבים ביניהם היתה ממושכת, בייחוד בתקופה שבה היה זכאי עורך ‘דבר’, ושופמן – ממשתתפיו הקבועים. גם העובדה שזכאי כתב “קצרות” הכשירה אותו: “תמול שלשום דיפדפתי הרבה בספרך. מצויינת היא רשימתך על ברנר. (אגב: אם מישהו יחפש רשימה זו בתוכן העניינים, לא ימצאנה. סתם ‘לדמותו’ – ומי חכם וידע?!) ‘אנה דוידובנה!’… ברנר כולו מקופל כאן.”⁵¹⁴ הכוונה לאותה פיסקה, המתארת את השבת האחרונה לחיי ברנר:

אפיזודה זו, המלמדת על הכלל, היתה לפי רוחו של שופמן, שכן זו היתה דרך־כתיבתו שלו, ומשעה שמצא כזאת ברשימה, נתכשרה בעיניו בזכותה, ועמה הספר כולו.

“י”ח ברנר וההווי הקסרקטי" היא, כנראה, הרשימה האחרונה שהקדיש שופמן לברנר (ינואר 1957). בשנותיו האחרונות פירסם שופמן מדי פעם רשימות החוזרות ומתארות את מאורעות העבר: ילדותו (“עוללות”), תקופת שירותו בצבא (“מימי צבא”), ימי לבוב (“עתה ידענו”), זכרונות על ידידים (“אל אברהם רייזין”) ועוד הרבה. לצורך רשימותיו אלה חזר וקרא בספרים האהובים עליו. על דרך זו יש להבין מדוע נדרש “פתאום” לסיפורו של ברנר “שנה אחת”, המתאר את תקופת שירותו בצבא, חוויה שעברה גם עליו. הוא משווה את סיפורו זה של ברנר ל“רשימות מבית־המוות” מאת דוסטוייבסקי הנערץ עליו, ומוצא שהראשון יכול להתמודד עם האחרון בשל “התיאורים הממצים, התפיסה העמוקה וההארה מבפנים”. שופמן תוהה על השאלה, מדוע לא תיאר דוסטוייבסקי, ששירת בצבא בסיביר, תקופה זו ביצירתו, ומשיב, ספק ברצינות ספק בהומור: “ואולי צפה באיצטגנינות שלו, שהווי זה עתיד להיכתב בידי סופר עברי, בן־אופיו, ואמר בלבו: ‘הוא יעשה זאת לא גרוע ממני.’”.

שופמן רואה ב“שנה אחת” מדריגה גבוהה של מהימנות וקובע, ש“לא ריפורטז’ה כאן אלא יצירה,” ומסיים גם את הקטע השני ברשימתו זו ספק ברצינות ספק בהומור: “‘שנה אחת’, אילו נתרגמה לרוסית, היה הקורא הרוסי מוצא בה עניין רב יותר מהקורא העברי, שהרי משלו ניתן כאן לו.”

הסיום המפורסם של “מכאן ומכאן” משמש לשופמן כמוטו וכלייט־מוטיב לרשימתו “עודני מאמין”. זוהי אחת מסידרת רשימות פוליטיות, על גבול הרצינות וההומור, שבהן ניסה שופמן את כוחו במתן עצות למדינאים, בהרגשה שהוא מיטיב להבין את הרוסים מאחרים. לדעתו, אפשר “להפוך את קברניטי הקרמל ל’ציונים' מובהקים”, ו“כל החשבון עוד לא נגמר.”

עם הופעת המהדורה השנייה של ספרו של מנחם פוזננסקי ‘דמויות מלוות’ (תשי"ח), לאחר פטירתו, הקדיש לו שופמן רשימה מיוחדת. בין ההערות לאיש ולספרו, מתעכב שופמן על דברי פוזננסקי על ברנר: “על שיעור־קומתו של י"ח ברנר ועל חין־ערכו אפשר לעמוד רק מתוך דברי פוזננסקי עליו. האינטימיות ההדדית ביניהם סימן טוב הוא לשניהם.”⁵¹⁶

באחת מרשימותיו האחרונות, ואולי האחרונה, שבה נזכר ברנר,⁵¹⁷ חוזר שופמן ומעמיד את ברנר על יסוד אחד בלבד שבו, יסוד הבכי. לכאורה, אין לבו שלם עמו, וכשהוא מהלל את ספרו של י"ד ברקוביץ ‘פרקי ילדות’ ומשבח את המהות ההרמונית שבו, הוא כותב: “מהות שלמה, לכאורה, מהות הרמונית מטבע ברייתה, שאין בה כלום מהיסוד הבכייני־הברנרי, בכל זאת… בכל זאת פטור בלא־כלום אי אפשר.” ומסתבר מסיומה של הרשימה, שהבכי הוא תנאי הכרחי לסופר בישראל (“על י”ד ברקוביץ ו’פרקי ילדותו'").

בדברים אלה אפשר לראות סיומו של תהליך, שנסתמן אצל שופמן ביחסו לברנר, לאחר שעלה לא"י, והתגבר בייחוד בשנות מלחמת־העולם השנייה ומלחמת־העצמאות. לא מעט תרמו לתהליך זה גם שנות הזיקנה, שהחלישו את כוח הפולמוס וחיזקו את יסוד ההבנה ולימוד הזכות, בייחוד לנוכח הדור החדש “אשר לא ידע את” ברנר. מגמה זו בולטת לא רק ברשימותיו המדברות בשבח מי שהיו בעלי־פלוגתא שלו (יעקב רבינוביץ), אלא גם בסוגיה זו של היחס לברנר. דומה, שכעת מבין שופמן את ברנר טוב יותר משהבינו אז, ובעוד שקודם סמך אך ורק על עצמו ודחה את שיפוטם של האחרים, הגיע כעת להכרה, שאפשר לעמוד על טיבו של ברנר מתוך דברי פוזננסקי עליו. ויש כאן כמעט הודאה שאכן, “לא ככל האדם ברנר.”

על־אף תפנית זו, יש טעם לצטט דברים שכתב שופמן:⁵¹⁸

נספח בבליוגראפי

רשימות שכתב שופמן על ברנר (מסומנות בכוכב *) או ששם ברנר נזכר בהן (מסומנות בשני כוכבים **) או מכוונות לברנר, מבלי ששמו נזכר במפורש (מסומנות בשלושה כוכבים ***), לפי סדר כרונולוגי. מראה מקום מלא ראה ברשימה שבסוף הספר. קרוב לוודאי, שהרשימה אינה מלאה. תודתי נתונה לכל מי שישלים אותה.

בחייו:

** “ספרות מאסף לספרות היפה ולביקורת. קובץ שני”, ‘רביבים’, תרס"ה.

** “על אודות ‘השכל המבאר’”, ‘ספרות’, תרס"ט.

* “שרטוטים ביבליוגראפיים”, ‘סנונית’, חשון תרע“ב, עמ' 102. [על “מכאן ומכאן” בהוצאת ‘ספרות’, תרע”א].

לאחר מותו:

* “על מות ברנר”, ‘התקופה’, תרפ“א. כונס בשם: “י”ח ברנר”.

*** “בת צחוק”, ‘התקופה’, תרפ"ה.

** סטודנטים“, ‘השילוח’, תרפ”ו.

** “לא ‘אינטליגנטים עלובים’, כי אם משוררים!”, ‘העולם’, 9.11.1928.

** העלם היהודי הקדוש והיפה“, ‘מאזנים’, י' באדר ב', תרפ”ט.

* “עם הספר השמיני של כל כתבי י”ח ברנר“, ‘העולם’, 11.3.1930. נדפס גם ב’דבר', כ”ח באדר תר"ץ.

** “אפילו הוא!…”, [? 1930].

** “‘זכרונות’”, ‘העולם’, 10.3.1931.

** “יובלות של ‘אינלעך’”, ‘העולם’, 14.1.1941.

* “הרואה (עשרים שנה למות ברנר)”, ‘דבר’, 2.5.1941.

** “חיבוב צרות”, ‘דבר’, 27.8.1943.

** “‘נראים כדוחפים’”, ‘דבר’, 28.1.1944.

** “הומל. עם המונוגראפיה של א”ל כהנוביץ על הומל“, ‘מאזנים’, סיוון תש”ד.

* “בהיותי בלבוב”, ‘יוסף חיים ברנר – מבחר דברי זכרונות’, תש"ד. במהדורה שנייה בשם: “בלבוב”. כונס בשם: “ברנר בלבוב”.

** “אבות ספרותנו ואנחנו”, ‘דבר’, 16.1.1945. נדפס שוב ב’ידיעות אחרונות', 10.12.1948.

** “זכרונו הטעהו”, ‘דבר’, 8.11.1946.

** “מבקרים”, ‘דבר’, 31.1.1947.

** “יעקב רבינוביץ”, ‘דבר’ ו’ידיעות אחרונות', 9.4.1948.

** “ש. ברלינסקי”, ‘דבר’, 1.4.1949.

* “מסביב לנקודה”, ‘דבר’, 15.7.1949. נדפס שוב ב’ידיעות אחרונות', 1.9.1950. כונס בשם: “מקום מגוריו האחרון של ברנר”.

** “על שני ספרי מסות”, ‘דבר’, 2.6.1950.

* “ברנר בן העשרים”, ‘ידיעות אחרונות’, 18.5.1951.

* “מי אשם?”, ‘דבר’, 2.11.1951.

** “‘בני דור’ ליעקב פיכמן”, ‘דבר’, 2.5.1952. נדפס שוב ב’ידיעות אחרונות', 20.8.1954.

** “סיפורי ל”א אריאלי", ‘ידיעות אחרונות’, 2.4.1954.

* “‘צמאתי למבט עיניו’… (ליום מותו של י"ח ברנר)”, ‘ידיעות אחרונות’, 23.4.1954.

** “הסיפור העברי ממאפו עד שניאור”, 'ידיעות אחרונות 14.10.1955.

** "‘אוגוניוק’ עם דוסטוייבסקי:, ‘דבר’, 13.4.1956.

* “י”ח ברנר וההווי הקסרקטי", ‘ידיעות אחרונות’, 11.1.1957.

** “עודני מאמין”, ‘ידיעות אחרונות’,20.12.1957.

** “על מנחם פוזננסקי ועל ספרו”, ‘ידיעות אחרונות’, 3.1.1958.

** "על י. ד. ברקוביץ ו’פרקי ילדותו' “‘מאזנים’, תשכ”ו.

שופמן וברנר – דו־שיח סמוי⁵¹⁹

א. דראמה בארבע מערכות

שנה אחת בלבד עשו שופמן וברנר יחד בלבוב, ושנה זו היתה לה השפעה רבה על חייהם ויצירתם. לפניה הכירו זה את זה מיצירתם ומחליפת המכתבים, ואף לאחריה כך. שנה זו, שהחלה בטוב ובשיתוף פעולה רוחני מלא, נסתיימה בברוגז. ההבדלים ביניהם, שהיו ידועים גם קודם, נתבלטו ונתחדדו, והובילו למתח, שלאחריו נעשו החיים במחיצה אחת קשים מנשוא. תופעה זו, שקירוב הלבבות אפשרי רק מתוך ריחוק גיאוגרפי, ידועה גם מתולדותיהם של סופרים אחרים, שהפגישה ביניהם, שאליה השתוקקו מאד, לא עלתה יפה. כך אירע לברנר בעבר ביחס לגנסין ולברדיצ’בסקי, וכך אירע לאחר מכן לשופמן ביחס למנחם פוזננסקי. דומה, שהדיאלוג ביניהם יכול היה להתקיים רק מרחוק, ללא המגע האישי, המבליט את ההבדלים הגוברים על השיתוף הרוחני, ואולי היה בכך הוכחה נוספת למהלך אנושי צפוי ומוכר, שבו ההשתוקקות טובה מהתגשמותה, הכמיהה למגע – מן המגע עצמו, ותהליך ההתאהבות חשוב מהגשמת האהבה (“אשרי המתאהבים…”). ואכן לאחר שנפרדו, ולאחר שעברה תקופת “צינון” מסויימת, שוב יכלו לקיים דיאלוג בתוך הערכה ומשיכה הדדית, מרחוק.

ברנר עלה לארץ־ישראל מתוך “ברוגז” “בשל אשה”, ושופמן נשאר בלבוב, ושניהם המשיכו לתהות על מה שקרה ביניהם. ביטויה של תהייה זו מיעוטו גלוי, במכתביהם, ורובו סמוי, בסיפוריהם. באלה ניסו, כל אחד בדרכו, לתאר את מה שקרה, לפרשו ולאפיין את דמות דיוקנו של חברו ושלו. סיפוריהם אלה היו תחליף לשיחת בירור גלויה והדדית, שלא יכלו לקיים ביניהם.

הדיאלוג בין שופמן לברנר באמצעות סיפוריהם החל מיד עם היכרותם האישית, “כשברנר ידע מה ששופמן כותב, ושופמן – מה שברנר כותב עד לפרטים הקטנים ביותר.”⁵²⁰ בדו־שיח ספרותי סמוי זה היתה לא רק תגובה ספרותית, כשכל אחד מהם מעצב אותו נושא משותף על־פי דרכו,⁵²¹ כדי להבליט את השוני הספרותי שביניהם, אלא סיפוריהם מנציחים איש את דמותו של חברו ואת דמות עצמו, ובעיקר את מערכת היחסים המורכבת שביניהם. בשעה ששיתוף הפעולה הספרותי ביניהם היה בשיאו, ניהלו יחד מאבק כנגד הביקורת שהתקיפה אותם, כשחלקים מדברי שופמן משולבים במאמרי ברנר, ולהיפך. פעם אף הצליחו להוליך שולל את המבקרים והקוראים, שלא ידעו מי כתב מה.⁵²²

לא רק הנוגעים בדבר הנציחו את פרשת יחסיהם ההדדיים בסיפוריהם, אלא גם אחרים, שהתבוננו בהם מן הצד, או היו שותפים לאותה חבורה ספרותית. ההווי של חבורת הסופרים, שהתרכזו באותה תקופה בלבוב, מצא ביטוי נרחב ביצירתם ובזיכרונותיהם של רבים, אם כי היקפה של התופעה טרם נתגלה במלואו.⁵²³

בפרק זה יובלט חלקו של שופמן בלבד במתן ביטוי לפרשת יחסיו עם ברנר בסיפוריו, מזווית הראייה האישית שלו.

בארבעה סיפורים, לפחות, הנציח שופמן את פרשת יחסיהם ההדדית מראשית היכרותם ועד לאחר עלייתו של ברנר לארץ. הסיפורים צמודים להתפתחות שחלה ביחסיהם, והם מגלים התפתחות דומה. כל סיפור מנציח שלב מסויים בהתרחשות זו, וכולם יחד מהווים דראמה שלמה בארבע מערכות.

במערכה הראשונה, עם המגע הראשון בין ברנר לשופמן, בשלב העובּרי, עוצב גיבור המחובר מדמויותיהם של ברנר ושופמן כאחד, השונה משאר בני החבורה (“מאידך גיסא”); במערכה השנייה, עם התגלות הניגודים ביניהם, הופרדו דמויותיהם והתגלגלו בשני גיבורים מנוגדים, המתחרים על אהבתה של נערה אחת, כשהאחד עושה הכל כדי להשיגה ולהרחיקה מחברו, וסופו שהוא משיג את ההיפך. הסיפור מציג “עובדות כהווייתן”, מתוך עמדה של ליגלוג וריחוק, ספק טראגדיה ספק בדיחה מרה, של מי שידו היתה על התחתונה. אמנם הוא סובל, אולם זהו סבל חיצוני, המתבטא באסוציאציה של אכילת גלידה (“גלידה”). במערכה השלישית, לאחר שברנר עלה לארץ־ישראל כפי שעלה, נעשה נסיון לפייס להתנצל ולהסביר את המעשה, בעקבות תגובתו הקשה. לכן שונה הטון ונעשה אלגי, מלא רוך והשתפכות נפש, כשההסבר הוא, שלא קנאה ותחרות פשוטים היו כאן, אלא רצון להחזיר את אהבת החבר היקרה, שהנערה הפרידה ביניהם, תוך סילוק הגורם המפריד. כל המעשה נעשה מתוך “אהבה”, כשם הסיפור. במערכה הרביעית והאחרונה, שנכתבה ממרחק השנים, לאחר המלחמה, נעשה נסיון להחזיר את המאורע למימדיו היום־יומיים, לראות בו אפיזודה חולפת קלת־ערך האופיינית לגיל הנעורים, הנמוגה עם הזמן מבלי להשאיר עקבות (“לא לעולם”).

לאחר רצח ברנר והזעזוע, שנזדעזע שופמן בעקבותיו, לא חזר יותר בסיפוריו לפרשה זו על דרך הדיאלוג הסמוי, אלא על דרך הדיאלוג הגלוי בלבד, להוציא חריג בודד ברשימתו “נצחתני”. שמו של ברנר ושל בן־שיחו לא נזכר במפורש, אולם קרוב לוודאי, שהדברים מכוונים אליהם, ויש בכך מעין אפילוג לדראמה שנסתיימה.

ב. שניים שהם אחד

בסיפור “מאידך גיסא” (תרס"ט), שהוא מן הראשונים שפורסמו לאחר בואו של ברנר ללבוב, הונח היסוד לעיצוב דמויותיהם של הגיבורים הספרותיים בדמות דיוקנם של בני־החבורה, ובראשם ברנר ושופמן. כבר “איזמל” מבקרו הראשון של סיפור זה, הרגיש בקשר שבינו לבין סיפורי ברנר. בעלילה מצויים קווי־ההיכר הראשונים ממה שהתרחש במציאות בעולמם. יצחק בקון, הרואה ב“מאידך גיסא” פארודיה ל“מן המיצר” של ברנר, מזהה אחדים מן הגיבורים בדמותם של בני חבורת ברנר בלבוב, שכפי הנאמר עליהם בסיפור: “רובם היו אנרכיסטים־קומוניסטים,” וביניהם צבי, הוא צבי ליפט־ארם; דורה ובעלה הסנדלר, שהם בני־דמותם של דורה גלוכמאן־אברהמית, מחברת ‘חיים…’. אולם דומה, שגם בגיבורים נוספים בסיפור ניתנו סימני־היכר מזהים, המסגירים את בני־דמותם שבמציאות.

בין בני החבורה נזכרים שניים, השונים זה מזה באופיים ובתגובותיהם על העולם: ורביצקי ולעומתו – וילקין. הראשון, שעל שמו נקראת החבורה “כנופיית ורביצקי”, מעריץ את הכוח ומביע דעתו בזכות השימוש בו: “אני בעצמי יהודי, ובכל זאת, נסו לתת לי לגיונות, ואני אעשה פוגרומים עוד יותר נוראים! מלחמה לעשוקים בעושקיהם. עוד לא כך הייתי מחנק אותם!” השני, וילקין, “עלם תמים־עיניים, לבן־בשר ויפה־שער, שבא לא כבר מסמולנסק ונפל תיכף לתוך כנופיית ורביצקי ודבק בה.” וילקין מתעניין בילד, המוצג לראווה בהופעת אקרובאטיקה, ומתרגש ממראהו. כשהוא יושב בבית־הקפה, הוא מתגעגע לביתו, ויחד עם ורביצקי מקבלים את ספרו של קרופוטקין מן הזר המהפכן. בעוד שוורביצקי הולך אל ה“חוליגאן” לעשות אותו ל“חבר” “נפלא”, תועה וילקין יחידי ברחובות הזרים, בבקשו לו מקום ללון. להלווייתה של ברוניה בא וילקין “עטוף פלרינה”, ויחד עם צבי הוא מכסה את קברה בעפר, כש“כנפי הפלרינה שלו התבדרו אילך ואילך [– – –], ובעיניו התמימות והדומעות ניצנצה עכשיו מעין אותה בת־צחוק של תקווה” לשוב הביתה.

הניגוד בין ורביצקי לבין וילקין עדיין אינו מפותח, ועד כמה שהדבר נראה מוזר, הרי בדמותו של וילקין חברו יחד תכונות, שלאחר מכן הופרדו וניתנו לבני־דמותם של ברנר ושופמן. כלומר, לפנינו השלב הראשון, שבו מחוברות עדיין תכונותיהם של שופמן ושל ברנר בדמותו של גיבור אחד, וילקין, המוצג כשונה משאר בני־החבורה. ולעומת זאת, שני הגיבורים המנוגדים עדיין אינם מעוצבים בדמות דיוקנם של ברנר ושופמן. בשלבים מאוחרים יותר, קרוב לוודאי לאחר היכרות עמוקה יותר של ברנר ושופמן, משנתגלו הניגודים ביניהם, התפצלה דמות זו לשתי דמויות מנוגדות: האחת, בת־דמותו של ברנר; והשנייה, בת־דמותו של שופמן.

תכונותיו של שופמן בדמות של וילקין: הגעגועים הביתה “לבית רעו נחום היקר כל־כך, בשעה שאחותו היפה של זה ניגנה על גבי הפסנתר בחדר השני”; התעייה ברחובות הזרים של העיר בחיפוש אחר מקום לינה בימים הראשונים לאחר הבריחו את הגבול ובואו לעיר ל. בגליציה; תיאורו לבוש פלרינה,⁵²⁴ כשהוא מתגעגע אל ביתו, בשעה שהוא עומד ליד קברה של ברוניה ומזכיר את מישה, שהוא, אולי, משה, אחיו האהוב של שופמן. הערתו על גופה של ברוניה– “שיִש”– שראה אותו בשעת הטהרה, יש בה במיוחד, כדי “להסגיר” את בן־הדמות שמאחורי הגיבור הספרותי.

תכונותיו של ברנר בדמותו של וילקין הן בעיקר התעניינותו הרבה בילד, מתוך התרגשות יתרה: “הילד הוא שלך? – שאל וילקין רתת את האקרובט.” מיד כשלוקח האקרובט את הילד מבית־הקפה, עוזבים וילקין וחברו את המקום. מודגש, שוילקין הגיע לעיר ל. אשר בגליציה “לא מכבר” “ונפל תיכף לתוך כנופיית ורביצקי ודבק בה.”

בסיפור זה, “מאידך גיסא”, נשלחים שני רמזים “פרטיים” לעבר ברנר ולבני־החבורה הקרובים. הראשון הוא רמז פאתטי, המקביל באווירת המוות שבו לסצינה דומה בסיפורו של ברנר “מסביב לנקודה”. תיאורו של הזר, אחיה של ברוניה, המגיע בשליחותו של פייר מפאריס לקפה ואלדיבוסטוק מתמקד בצווארו: “הזר הסיר מעליו את ה’טוז’רקה' חסרת־הצבע, ונתגלה צווארו – עזוב וקודר; זה היה אחד מאותם הצווארים השחרחרים והגלוחיים, שאילו צל־העניבה מרפרף עליהם…”

תיאור זה מכוון את הקורא לתיאורו של אוריאל דוידובסקי בפרק הי"ח של “מסביב לנקודה”, בשעה שאברמזון נכנס אליו: “וכעבור רגע פתח בעל המעון את הדלת, כשהוא לבוש כל בגדיו ורק צווארו ערום….” ובהמשך: “ורק צווארו הערום והארוך נדמה כאילו נתארך יותר ויצא ממידתו”. האווירה דחוסה ומאיימת, שכן נרמז שאוריאל היה קרוב לאיבוד עצמו לדעת. בסיפורו של שופמן, “צל־העניבה” מעורר גם הוא את האסוציאציה של המוות, החוזר ונזכר ברגע גסיסתה של אחותו, “בשעה שהתליין עם סדקי העיניים הארוכים והמלגלגים שׂם את העניבה על צוואר אחיה בידו האחת”. הזר נפרד מוילקין ומוורביצקי בנשיקה, כשהוא מכריז על כך שלא יהיה לו זמן להיפגש עם אחותו. הביקורת המשתמעת היא, שיש לו זמן לתקן את העולם, אולם אין לו זמן לאחותו, הנתונה בצרה הגורמת לאבדנה. קשה לדעת אם אמנם מצא הזר את מותו, או שמא רק בהזיותיה של אחותו התרחש הדבר.

הרמז השני כיוונו מנוגד, והוא פארודיה צינית ואף וולגארית על החסידות ועולם הדימויים שלה. הסרסורית בודקת את שדיה של ברוניה, בשעה שהיא עומדת לשכור אותה כמינקת, ומעירה על חלב־האם שלה:⁵²⁵

קרוב לוודאי, שיש כאן רמזים ל’המעורר' של ברנר ולמוטו שהוצב בראשו, וכן למאמרו של ברנר על החסידות, ששופמן קראו בשעתו, או שקרא את כתב־היד שברנר הביא עמו ללבוב.⁵²⁶

שופמן הופך את “מקורות היניקה הרוחניים” לממשיים ועושה ריאליזציה של הביטוי המטאפורי, וכך גם ביחס ל“צינורות”, המשמשים בהשאלה במשמעות של “דרך־השפעה”, הוא מדבר על יניקה ממש, משדי אשה, ועל תינוק שיש להעירו ולעוררו.

ג. התהפך הגלגל

בסיפור “גלידה” (תרס"ט) מתחרים שלושה גברים על אהבתה של נערה אחת, ואם כי מופיעה בסיפור גם נערה נוספת, רוזה, הרי יש לה תפקיד שולי בלבד בעלילת־התחרות זו. שלושת הגברים מתחלקים לשתי קבוצות: סוקולין והמכונה אנקור מצד אחד, ומרקוליס מן הצד האחד. אצל שני הראשונים היחס לאשה בכלל ולנערה פנ’קה ה“בלונדינית כבת חמש־עשרה או שש־עשרה” הוא של מישחק אהבהבים רומנטי, כשיצר התחרות ואהבת ההוללות מפעילים אותם. לעומת זה, לחברם השלישי רגשות עזים ואמיתיים: הוא סובל ייסורים של ממש, ויחסו לאשה בכלל ולנערה זו בפרט הוא רציני מאד.

סיפור זה, כסיפוריו האחרים של שופמן מאותה תקופה: “באמצע” ו“הניה”, משקף את הווי חייהם של בני־החבורה בגליציה באותו זמן, אולם דומה, שהפעם יש בו מישקע ביוגראפי ממשי יותר, ושלושת הגיבורים עוצבו בדמותם של בני־החבורה שבמציאות: שופמן, ברנר, וכנראה אשר ברש, כשסימני הזיהוי החיצוניים שונו לצורך הסוואה, ונשארו סימני־ההיכר המהותיים. סוקולין, שפירוש שמו הוא בּז, הוא בן־דמותו של שופמן; אנקור, הוא כנראה בן־דמותו של ברש; ומרקוליס הוא בן־דמותו של ברנר. הסיפור הסתיים דווקא ב“נצחונו” של הרֵע הסובל, שרגשותיו כנים, ושנדמה היה שהנערה כלל אינה שמה לב אליו ומעדיפה את שני חבריו. בסיומו של הסיפור מתהפך הגלגל, והוא חוגג את נצחונו על שני חבריו “הציפורים”.

במרכז הסיפור עומדות תגובותיהם השונות של שני החברים מזה, ושל חברם השלישי מזה אל האשה. הסיפור מסופר מפיו של סוקולין לחברו, בן־ארצו, שאינו לוקח חלק בעלילה ומשמש אוזן־שומעת בלבד.⁵²⁷

סוקולין מספר באזני חברו בגוף ראשון, כיצד לא התאהב בפנ’קה, ורק משראה שחברו מרקוליס התאהב בה, גבר בו יצר התחרות, והחל לראותה “בעיניים אחרות”. הוא מחלק את הנערה עם חברו אנקור, שגם הוא כמותו, רואה בקשרים עמה עניין שטחי, חולף, מעין מישחק, שבו מתחרים שניים על כיבושה אל אחת:

אנקור מתואר כידידו הטוב של המספר סוקולין: “זה ידידי הטוב והחביב, שבדיבורו הנאה, בפניו היפים והרענננים, בקמט־שפתיו ובעיניו הטובות, שליבבו מבעד למשקפים, משך את הלבבות עם ההיכרות הראשונה”. כניגוד לשניהם מואר מרקוליס, שהוא “בן דירתו” של סוקולין: “צעיר גליצאי, גבה־קומה, עם העוויות עצבניות, שדר עמי אז בחדר אחד ושהכרתיו כאומלל בעולם־הנשים.” הוא מאוהב בפ’נקה ומתייסר על כך שחברו זוכה בה, “בהביטו אלי בעיני־הדג שלו, שייסורי־אהבה מידיים עשו אותן לדלות־צבע”. יחסו אליה הוא פאתטי ביותר: “ילדה כזו רק לנשא על כפיים ולנשק – לא יותר!” בשעה שסוקלין מתגושש עם פנ’קה, “היבהב מרקוליס לנגד העיניים עלוב ומדוכא ביותר, וקשה היה להתגבר אז על אותה ההרגשה הבהמית, שבה דורסים ברגליים את המכרים, את הידידים בשעת אנדרלמוסיה של עמידה על הנפש…” מרקוליס הסובל “מתהפך במיטתו מצד אל צד מתוך סערה פנימית”, בעוד שסוקולין ישן “שינה רעננה”: “כמה מתוקה היא השינה באותה שעה, שחברך, סמוך לך, אינו יכול למצוא לו מקום על משכבו מתוך אותם ייסורי היאוש, שאתה גרמת להם…” (“נופת־קרח”. שורות אלה נשמטו ממהדורת עם־עובד). הוא ואנקור ממשיכים להתעלל ברגשותיו, לועגים בפני פנ’קה על ייסורי אהבתו אליה “באכזריות קהה”, והשיא הוא, בשעה שסוקולין חוזר לחדרו, לאחר ליל־אהבהבים עם פנ’קה, ומוצא את בן־דירתו מרקוליס “מוטל פרקדן על משכבו, כשעודו לבוש, והוזה וממלמל מתוך נים־ולא־נים. הבטה זו שזרק עלי באפלולית־החדר לאור פנס־הרחוב, קשה לשכוח. כך, בוודאי מביט האיש אל עיני רעהו כשזה קם עליו בלילה לרצחו נפש.”

בסופו של דבר, כשסוקולין מתאהב באמת בפנ’קה, הוא מגלה את הקירבה שבינה לבין מרקוליס: “צער שחור אחד התיזו עיני שניהם,” ומיד לאחר מכן מאשרת רוזה, חברתה, את ה“דיאגנוזה”:“היא [פנ’קה] אוהבת את מרקוליס!” חברו אנקור מצטרף אף הוא לחוות־דעת זו ונהנה לומר, ש“סימנים ראשונים לדבר” הרגיש מכבר, ולא עוד אלא שהוא מוסיף על סבלו של סוקולין בכך, שלדעתו שניהם גרמו לזה: “ואנו בעצמנו בלחישותינו שלחשנו לה תמיד מתוך ליגלוג: ‘מרקוליס אוהב, אוהב, אוהב…’ הרי לך!”

אהבתה של פנ’קה למרקוליס באה לידי ביטוי במשחק “מכונות”, כשנגזר עליה לנשק אותו, וסוקולין מתבונן בהם: “ראיתי כיצד היתה הנשיקה – צווארה הדק כמו נשתרבב באותו רגע, כצווארו של אווז צמא זה, השואף ונמשך אל המים.”⁵²⁸ כעת מתהפכים היוצרות: מרקוליס הוא הישן בשלווה, וסוקולין הוא זה שאינו יכול להירדם.

שמו של הגיבור, מרקוליס, רומז למוטיב המרכזי של הסיפור, שהוא היפוכה של האסוציאציה הקשורה בשם זה. “כזורק אבן למרקוליס” הוא "דיבור של מי שנתכוון לעשות טובה ונמצא עושה רעה (הוא נתכוון לזרוק אבן באליל, ולמעשה קיים סדר פולחן כלפיו").⁵²⁹ ובסיפור, שני החברים, שפירוש שמם הוא “ציפורים”, אנקור ובז, התכוונו לעשות רעה לחברם השלישי, ונמצאו עושים לו טובה ומקרבים את לבה של הנערה אליו.

שופמן מרכז את העלילה בנקודה, שבה בלט השוני בינו לבין ברנר יותר מכל – ביחס אל האשה. כמותו עשו גם אחרים, כגון אשר ברש (“אחת ושלושה”). הסיפור כתוב מתוך עמדה של ליגלוג וריחוק, ביותר משמץ של ציניות, ומתוך יחס של ביטול לעצם הטרגדיה שהיתה במאורע וראייתה כסבל חיצוני.

לימים, חזר שופמן והזכיר בעקיפין את תגובתו על קריאת סיפור־אהבה המתאר מעמד דומה:

לדעתו של שופמן, זהו צחוק סדיסטי מובהק, שאינו מתגאה בו (“צחוק”, 1953).

ד. הסבר והתנצלות

בינתיים נפרד ברנר משופמן ועלה לארץ־ישראל מתוך “ברוגז” עמו “בשל אשה”, ופירוד זה סיפק חומר־דלק נוסף לעלילות סיפוריו של שופמן, אולם גם לסיפוריהם של ברש ושל ברנר עצמו. הפירוד חידד את הניגודים בין שופמן לברנר, שהתמקדו ביחס לאשה, והמוטיב הידוע בספרות על שני חברים המתחרים על אהבתה של אשה אחת, או של שני חברים שהאחד גוזל מחברו את הנערה שאהב, פולש למערכת היחסים הממשית שהיתה בין שניהם.

החידוש בסיפור “אהבה” ביחס לסיפור “גלידה” הוא בראש ובראשונה בטון ובאווירה המהלכים בו. אולם עלילת “המשולש” עצמה כמעט ולא נשתנתה: שני חברים, השונים זה מזה, אוהבים אותה אשה, וכשהאחד זוכה בה ונושאה, מנסה חברו לגזלה ממנו. נסיונות אלה, שתחילה הם מצליחים ובסופם הם נכשלים, בשעה שהאשה נכנסת להריון, מסתיימים במותה. המוות מחזיר לקדמותם את יחסי הריעות ביניהם.

צמד הגיבורים המנוגדים מעוצבים בדמויות ברנר ושופמן: יוסף שמיד, שפירוש שמו נפח, הוא בן־דמותו של שופמן, ומשה אובסקורוב, שפירוש שמו הוא המעורפל, המסתורי, הוא בן־דמותו של ברנר. בין שני החברים שוררת קירבת רוח הדוקה, והם מרגישים עצמם כגילגולם של “המשוררים וכל דקי המחשבה והרגש של הדורות הראשונים”. הם מרבים להיות יחד עם חברם השלישי ניבילוב, הוא אהרן שאול ניבילוב מחבורת הומל, ששמו תיאורי ופרטי חייו נמסרו בסיפור כהוויתם.⁵³⁰ כשהם בחדרו של ניבילוב, מתואר משה אובסקורוב כך:

שני החברים, שמיד וניבילוב, מנסים להרגיעו, “מתבטלים בעיני עצמם לגבי יללה אי מובנת זו, איזו יללה עילאית, שלא מעולם זה.”

אין כאן דיוק ביוגראפי, שכן ברנר ושופמן לא היו יחד בתקופת הומל והכירו זה את זה פנים־אל־פנים רק משבא ברנר ללבוב, אולם את האווירה של חבורת הומל מסר כאן שופמן כפי שהכירה מקרוב, והפגיש את שלושת הגיבורים על סמך השיתוף הרוחני והנפשי החזק, שהיה קיים ביניהם מרחוק.

יוסף שמיד ומשה אובסקורוב נפרדים, ועל־אף ריחוקם זה מזה הם ממשיכים את הקירבה הנפשית ביניהם:

יש בקטע זה תיאור נאמן של יחסי שופמן–ברנר בתקופת ‘המעורר’, ובסיומו רמז לאותו משפט של שופמן בסוף סיפורו “לא”, שהתפרסם ב’המעורר' (1907), שהיה אהוב על ברנר ועל סופרי הדור: “על העיקר שאיננו רישרשה השלכת.”

חליפת המכתבים בין שני הריעים מתוארת גם בסיומו של הפרק השני, לפני הידיעה שאובסקורוב עומד לבוא עם אשתו יוליה להשתקע בעירו של שמיד:

עם הפגישה חש שמיד, שאובסקורוב השתנה בהשפעת נערתו: “עיני אובסקורוב, שלפנים, בשכבר הימים, היו תמיד אפילות כל כך, קרנו עכשיו, ועשו רושם של חלונות קבועים בבניין חדש, חלונות, שבמקומם עד עכשיו היתה העין רגילה לראות רק את החורים הנבובים השחורים.”

יחסי הקירבה הקודמים לא קמו לתחייה בין הרעים, כיון שיוליה הפרידה ביניהם כעת: אבל המילים שנזרקו עכשיו מפיהם, כל כמה שהיו רוטטות־נפשיות, לא הלמו את העיקר." ויושם לב למלה “עיקר”, שהיא מלת־מפתח בסיפור וביחסי ברנר–שופמן. לא רק ניבילוב מת בינתים גם יחסי הריעות כך. יוסף שמיד מרגיש שאיבד את חברו בגלל אשתו:

שמיד מתחיל לחזר אחר יוליה, אשת־חברו, וכשמאמציו עולים יפה, והיא מביטה בו ולא בבעלה, נעכרים יחסי הידידים:

כששמיד מצהיר, בתשובה לשאלתו של אובסקורוב, שלא אהב את אולגה מעולם, יש בכך, בעקיפין, הצהרת אהבה ליוליה, והיחסים ביניהם מגיעים לנקודת משבר: “הציצו זה לתוך עיני זה. כטובעים בלב ים, ברגעים שהם נאבקים חד את אחד בשל כפיס־עץ – בשארית הכוחות, בלי מילים.”

הדימוי לקוח מסיפורו של שופמן “טיול” (1906) ומבטא את היחס החדש והרַע שנוצר ביניהם: זהו מאבק לחיים ולמוות. אובסקורוב, המרגיש בבגידתם של יוליה אשתו ושל שמיד רעו מגיב, כדרכו משכבר, בבכי, ושמיד, למרבה האירוניה, הוא המנחם אותו אחת בפה ואחת בלב:

לאחר ששמיד מצליח לכבוש את יוליה, והאושר נעשה תפל בעיניו, עוזבים אובסקורוב ויוליה ועוברים לגור בעיר אחרת.⁵³¹ שמיד, המחליט לנסוע אחריהם, לאחר שקיבל גלויה מצויירת מיוליה, מוצא אותה בהריון, ואת אובסקורוב “בוטח באשרו”, כמי שיודע, “כי שום כוח מעתה לא יגזלהו ממנו.” שמיד עוזב את מקומם בהרגשת מנוצח: “לא היתה שום אחיזה,” ומוותר על חברו בלית ברירה. בפרק האחרון חלה תפנית. אובסקורוב מבשר לחברו על מותה של יוליה בלידתה וקורא לו לבוא אליו. כשהוא בא והולך אחר מיטתה, הוא מרגיש הקלה, שכן חברו הוחזר לו, ושוב לא יהיה בודד בעולם:

רק אובסקורוב, בעל עיני־הסתיו, יכול להיות ידידו של שמיד; רק עיניו הדומות לחלונות נבובים ושחורים יכולות לדבר אליו, ורק כשהם יכולים לשאת יחד את “הסבל העולמי”, הם יכולים להיות ידידי־אמת. בשעה שעוזר שמיד לשאת את ארונה של יוליה, הוא קובר את המכשול שעמד ביניהם והפריע לידידותם, שמשמעותה היא נשיאה משותפת במשא־החיים.⁵³²

עם מותה של יוליה, מצטרף שמיד לראשונה לבכיו של רעו ומבין אותו. הפעם זהו בכי משותף, שהושג עם הסתלקותה של האשה וחידוש הידידות.

סיפור זה, שנכתב, כאמור, לאחר שנפרד ברנר משופמן ב“ברוגז” ו“בשל אשה” ועלה לארץ־ישראל, ממשיך את הדיאלוג שבין שני הסופרים באמצעות יצירתם. זהו הסיפור המובהק ביותר, הנותן ביטוי ליחסי שופמן־ברנר, בדרך זו מבקש שופמן להסביר לברנר מדוע ניסה “לגזול” ממנו את נערתו, ולתת את גירסתו שלו למה שאירע ביניהם. האווירה המיוחדת בסיפור, העדינות והרגישות היתירה, הם הם התנצלותו של שופמן לפני ברנר. משמעותו של הסיפור, כפי שמבקש שופמן שברנר יבינו, היא בכך ש“הגזלה” של הנערה ממנו לא נעשתה מתוך רוע־לב ואף לא מתוך יצר תחרות וקנאה, אלא דווקא מתוך אהבה רבה, מתוך רצון להחזיר אליו את לב חברו, שסר ממנו בשל אשה, ומתוך הרצון שלא יחצוץ איש ביניהם.

ייתכן, כדעת יצחק בקון,⁵³³ שסיפור זה הוא תגובתו של שופמן על “בין מים למים” של ברנר, שהופיע בספטמבר 1909,⁵³⁴ הנותן את גירסתו של ברנר לפרשה שהתרחשה ביניהם.⁵³⁵ וייתכן, ש“אהבה” נכתב על־ידי שופמן ללא מגע ישיר עם סיפורו של ברנר, אלא בנפרד, בעת ובעונה אחת עמו, ולפנינו שני סיפורים עצמאים, שנכתבו מבלי שהאחד ידע דבר על סיפורו של חברו. דומה, ששניהם סבלו ממה שאירע וניסו בדרך זו גם להשתחרר מחוויה קשה זו וגם להסבירה איש באזני חברו: שופמן כמי שפגע, על דרך ההתנצלות והצדקת מעשהו; וברנר, כמי שנפגע, על דרך ההאשמה שאינה רואה צד זכות במעשה.

שופמן עצמו מספר לברנר על כתיבתו של סיפור זה: “אני עוסק עכשיו בכתיבת איזה דבר שעתיד להיות לא רע ולא קטן בשם ‘אהבה’ או ‘אחרית הימים’ או ‘בחשאי’, או בשם אחר.”⁵³⁶ אולם כחודש לאחר מכן הוא רומז לו על השוני שחל אצלו: “מהאוויר של אשתקד נתרחקתי תכלית ריחוק, והריני עכשיו בעולמות אחרים, לגמרי אחרים.”⁵³⁷ בכך הפנה את תשומת לבו של ברנר לסיפור זה. ברנר עצמו הגיב פעמיים על הסיפור, כדרך שהגיב בקביעות כמעט על כל סיפור וסיפור של שופמן: לראשונה בביקורתו על ‘שלכת’ (תרע"א), ובשנייה במסגרת דיון על ספרות “הצעירים” (תרע"ב). בשתי תגובות אלה מהלל ברנר עד מאד את הסיפור. בראשונה: “רשימה מצומצמת חדה, חודרת בכל מלה ומפליאה בכל שירטוטיה, שירטוטים הדומים לחגורת־חצים שנונים לקלוע בהם.”⁵³⁸ ובשנייה, הוא כורך יחד את “מאידך גיסא” ואת “אהבה”: “אין כאן ההבל העולה מנשמת החיים, והרבה־הרבה חסר בפרטיות, אבל יש ויש העומק של מהות־החיים.”⁵³⁹ בשתי פעמים אלה מצניע ברנר את תגובתו האישית לדו־השיח הפרטי שביניהם, וכאילו מתעלם ממנו לחלוטין, אם כי ייתכן שאוזן רגישה אכן תשמע כאן בנות־קול לכך.⁵⁴⁰

מאז שיבח קלוזנר סיפור זה⁵⁴¹ ועד היום⁵⁴² נחשב “אהבה” לאחד משיאי יצירתו של שופמן, אולם הדיון בו במשך כל השנים, להוציא את העת האחרונה, לא הזכיר אפילו ברמז את ההבט הביוגראפי החבוי בו.

לימים הזכיר שופמן בן ה־86 סיפור זה במכתבו לי"ד ברקוביץ בן ה־81, שבו רצה לעודדו, לאחר “נעימת־הנכאים” שנשמעה במכתבו האחרון אליו, וסיפר לו על דברי הצייר חיים גליקסברג עליו, שהעיד “שיש לך גוף יפה”.⁵⁴³ ולתמיהתו של ברקוביץ על מה ראה לכתוב לו כזאת, ענה: “חפצתי לעורר בך אהבה פורתא אל עצמך. זאת היא ‘חולשה’ אצלי מקדמת דנא. עמדתי על כך בסיפורי ‘אהבה’. עיין שם בהתחלה.”⁵⁴⁴ וכך נאמר שם:

ה. גלגל חוזר בעולם

בסיפור “לא לעולם” (תר"ף), שבו רמזים מפורשים לסיפור “אהבה”, נעשה נסיון לסכם את “הפרשה” ולהחזירה, כביכול, לסדרו־של־עולם. בסיפור זה חוזרת אותה סיטואציה ארבע פעמים, כשהאשה היא המפריעה לאהבת האחים והרֵעים וחוצצת ביניהם, והגלגל מתהפך כל הזמן: מי שגזל את נערתו של ידידו הטוב, עתיד להיגזל בעצמו על־ידי ידידו הטוב. בסופו של דבר הכל זמני, הכל חולף, ושום דבר אינו מחזיק מעמד לנצח, כשם הסיפור: “לא לעולם חוסן”, “גלגל חוזר בעולם”. בפעם הראשונה מתחרים על אהבת הנערה רבקה המספר ואחיו משה; בפעם השנייה המספר “נטפל לזוג צעיר וחתר להציל מעיני האשה, בהתרפקה על בעלה, הבטה טובה גם אליו;” בפעם השלישית גוזל המספר את נערתו, המכוערת אמנם, של חברו “הרווק, כבד־הרוח והרעב לאהבה”, מינה, ש“האהבה העיוורת ורבת הייסורים שנאהבה, אצלה לה סוף־סוף גם איזה קסם,” ונושאה לאשה, לאחר שהתייחד עמה, ושניהם סגרו בעדם את הדלת, כשהחבר דופק דפיקה של יאוש עליה. בפעם הרביעי, נשוי המספר לאותה מינה, שיש לו ילד ממנה, אולם הקסם שבה פג, והוא מוצא לו נערה חדשה, את לידוינה, ומשתף באושרו את חברו השלישי סוקול, “זה עול־הימים שטוהר בדולח לו”. הפעם התהפך הגלגל, וסוקול, הבּז, חומד את לידוינה, וחברו מרגיש מה שהרגישו חבריו בעבר, כשגזל הוא מהם את אהובותיהם. סיומו של הסיפור בהרגשת עייפות של זיקנה, ששוב אין אשה מהפעימה את הלב, אלא דמות־דיוקנו של סבא בלבד.

הסיטואציה השנייה היא זו המקבילה לסיפור “אהבה”, שבה מתערב המספר בחייו של זוג נשוי ומנסה להסיר את לב האשה מעל בעלה, ואילו הסיטואציה השלישית היא זו שבה מנצנצת דמותו של ברנר מאחורי דיוקנו של הגיבור, שהוא חברו הרווק של המספר: “זה כבד־הרוח והרעב לאהבה”, שהיה “מסור וטוב כל עוד לא מצא את הנערה המכוערת מינה”.

בוודאי אין זה מקרה, ששם הגיבור בסיטואציה הרביעית, ההופך את הגלגל ולוקח את נערתו של המספר ממנו, הוא סוקול, כשמו של הגיבור בסיפור “גלידה”: סוקולין. בכך נרמז הקשר בין שני הסיפורים ושתי הסיטואציות. ב“גלידה” היתה ידו של סוקולין, בן־דמותו של שופמן, על התחתונה, וגם ב“לא לעולם” ידו של המספר, בן־דמותו של שופמן, על התחתונה, ורעו סוקול משיב לו מידה כנגד מידה.

ו. כעין אפילוג

רצח ברנר, שהשפיע עמוקות על חייו של שופמן, קטע את מערכת היחסים ביניהם בשלבי הפיוס האחרונים. שופמן לא חזר עוד לפרשה זו בסיפוריו והזכיר את שמו של ברנר ברשימותיו ובמכתביו בלבד, ובמפורש.

לכלל זה יש, כמדומה, יוצא מן הכלל אחד, שגם אליו יש להתייחס בזהירות מרובה, שכן קריאה כזו היא על דרך ההשערה בלבד. ברשימה “ניצחתני!” (תרצ"ד) יש, אולי, דו־שיח משוער בין מה שהיה יכול להתרחש בין ברנר לשופמן, אילו נשאר ברנר בחיים והיה קורא בסיפורי שופמן החדשים והישנים. שמם של ברנר ובן־שיחו אינם נזכרים כלל,⁵⁴⁵ ומוצבים בה זה כנגד זה “שני משוררים. האחד, ששירתו במהותה וידויית היתה, לא סבל את חברו, בן־גילו, זה שביצירותיו התקשט, כביכול הצניע את הווייתו האינטימית וחתר להקיף על עצמו איזו הילה, הילה לפי מושגי הרחוב.” אבל המשורר הוידויי (ברנר) יודע בסתר לבו, שגם הוא לא סיפר הכל ביצירתו, אלא “התוודה ושייר”, ובאחד הימים, כשהוא קורא ביצירה חדשה של “חברו הנקלה” (שופמן), הוא מגלה, שהלה “מצא עוז בנפשו להגיד, מה שהוא עצמו לבו לעטו לא גילה” ומסקנתו: “ניצחתני!”

אם נכונה קריאה כזו הרי היא משקפת לא רק את מערך היחסים בין ברנר לשופמן בעבר,⁵⁴⁶ ואת משאת־נפשו של שופמן להערכתו של ברנר אליו, אלא בעיקר את שאיפתו לעתיד, המבוססת על המקום הבלתי־שווה ששניהם תופסים בהווה בתודעת הדור, שהציבור יראה בשניהם משוררי־אמת במעמד שווה.

ידידות עמוקה ו“איבת־עולם” – שופמן וברדיצ’בסקי

א. מאור־פנים ראשון

מיכה יוסף ברדיצ’בסקי היה אחד הסופרים שהאירו פנים לסופר הצעיר והמתחיל ג. שופמן, שבא לווארשה בשנת תרס“א, כשבלבו תקוות גדולות ובידו כתב־היד של חמשת סיפוריו הראשונים. הארת־פנים זו של הסופר המפורסם והנערץ כלפי מעריצו, המתחיל את דרכו בספרות, היתה לה חשיבות רבה בתולדותיו של שופמן, שכן היא חיזקה את הרגשת ייעודו כסופר, שנפגעה לא במעט בגלל קבלת־הפנים הצוננת, שזכה לה מפרישמן ומי”ל פרץ. שופמן, כצעירים רבים אחרים, הכיר את כתביו של ברדיצ’בסקי, העריצו, ראה בו מורה־דרך רוחני, וברור שדעתו היתה חשובה לו מאד. בהערצתו זו לברדיצ’בסקי היה לח"ד הורוביץ,⁵⁴⁷ כלכלן וסופר, ידיד־נעוריו של שופמן, חלק נכבד. ייתכן שהוא גם עודד אותו להתראות עמו ולהראות לו את כתב־היד של סיפוריו.

חווית הפגישה עם ברדיצ’בסקי היתה כבירה. הסופר המפורסם תהה על קנקנו של הצעיר המתחיל, וחוות־הדעת, ששלח לו לאחר־מכן על סיפוריו, היתה בין חורצי גורלו: “דבריך עשו עלי רושם גדול מאד. עלה בכוחך! – מי”ב.“⁵⁴⁸ פגישה זו הונצחה ברשימה “פגישתי עם מ”י ברדיצ’בסקי”, שבה תיאר שופמן, בין השאר, את השינוי שחל בחייו כתוצאה מפגישה זו: “הייתי כשיכור. מסביב סאנו החיים הפולניים, האלגנטיים רבי הברק. אבל בעיני נדמו אלה דלים וריקים לעומת החוויה הכבירה אשר לי.”

משהכיר ברדיצ’בסקי בכשרונו של הסופר הצעיר והמתחיל, לא הסתפק בחוות הדעת הפרטית בשיחה שבעל־פה ובמכתב, אלא הרגיש צורך לפרסם שמו ולהודיע את טיבו ברבים. שלוש רשימות כתב ברדיצ’בסקי על שופמן, ולכולן משותפים ההתלהבות מכשרונו ומדרך כתיבתו והיחס הנפשי הקרוב, שחש המבקר כלפי מבוקרו.⁵⁴⁹

מה מצא בסיפורי שופמן הראשונים, שעשהו לאחד מאוהדיו הגדולים? דומה, שהדבר שקסם לברדיצ’בסקי בסיפורי שופמן יותר מכל הוא גילוי תכונות שהוא עצמו שאף להגשימן בסיפוריו, כגון: גילוי החטא בנפשם של הגיבורים, התאוות המצויות בהם, שאינן נותנות להם מנוח, גילוי הבשר־ודם שביהודי. בפולמוס, שהתלקח סביב סיפורי שופמן, נטל אף ברדיצ’בסקי חלק, ויצא להגן על הסופר כנגד “האזניים האטומות האלה, שלא שמעו ולא הרגישו מה נותן לנו המשורר ועד כמה יעיק בפחד כשרונו” (“שירה חדשה”).⁵⁵⁰

ב. רגע קשה, רגע מוזר

בשנים שלאחר־מכן לא היה קשר־מכתבים הדוק בין שופמן וברדיצ’בסקי. אולם שניהם עקבו ממקומם, זה אחרי מה שכתב חברו. מה היתה בשביל שופמן “נוכחותו” ממרחקים של ברדיצ’בסקי, אפשר ללמוד ממכתב, ששלח לו מלבוב, בידי ידיד משותף, משנודע לו, כי בדרכו יסור לראות את ברדיצ’בסקי:

קשה לדעת מהו בדיוק אותו “רגע קשה, רגע מוזר”, שאליו מתכוון שופמן. בכל אופן ב“נגנזי מיכה יוסף” נשתמרה תשובתו של ברדיצ’בסקי:

שופמן, שקישר בין ברנר לבין ברדיצ’בסקי,⁵⁵⁴ היה מזועזע ממכתב זה וכתב לברנר: “אגב – טראגי הדבר בנוגע ל’גדול' זה, בנוגע להיחס המנוול, שבו התייחסו אליו בעת האחרונה. הוא סח לאחד שביקר אותו: ‘גם עלון או חוברת אין רוצים עכשיו לשלוח לי!’ וכו' וכו', לו שמעת אתה את כל אלה!”⁵⁵⁵

תשובה מסתייגת זו, שענה ברדיצ’בסקי לשופמן, בה ביקשו לא להוסיף על צערו, כי יש לו רב משלו, ושיצאה מלב נשבר ומיואש ומאדם השרוי בבדידות גדולה, נתקבלה בהבנה על־ידי שופמן, כדרך שנתקבלה בהבנה על־ידי ברנר, ש“זכה” אף הוא לתשובה דומה באותו זמן.⁵⁵⁶

ג. ביקורת בלתי־מחמיאה

בשעה שקיבל שופמן על עצמו את עריכת ‘שלכת’, מיד פנה לברדיצ’בסקי בבקשה שישתתף בו. עוד קודם השתתף שופמן עם ברנר בעריכת ‘רביבים’, וברדיצ’בסקי פירסם בו סיפורים ורשימות־ביקורת. כעת, משנעשה שופמן עורך יחיד, לא העלה על דעתו, שברדיצ’בסקי ייעדר ממאסף ספרותי בעריכתו. הפנייה אל ברדיצ’בסקי נעשתה, בשעה שהופעתו של הקובץ היתה ודאית, הן מצד הבטחת השתתפותם של סופרים ששופמן רצה בהם, והן מן הבחינה החמרית, שכן שופמן ידע את רגישותו של ברדיצ’בסקי בעניין זה.

וזה לשון מכתב ההזמנה:

ותשובתו של ברדיצ’בסקי:

על כך ענה שופמן מיד:

בתשובה לשאלה נוספת של ברדיצ’בסקי (במכתב שלא הגיע לידי) ענה שופמן לשאלת הכמות: “כמותו של המאסף תלויה פשוט בכמות החומר, שיצטבר אצלי. העיקר איכותם של הסיפורים או הציורים – יתפסו מקום איזה שיתפסו. שום ‘מיטת סדום’ לא אעשה בשבילם.”

ועוד, כנראה בתשובה לשאלה אחרת: “ל’דברי אגדה או גם ענייני דת', אתוודה לפניך, אין לי חשק ביותר.”⁵⁶⁰

מיכה יוסף ברדיצ’בסקי קיים הבטחתו ושלח לשופמן בשביל המאסף, ששמו כבר נקבע – ‘שלכת’ – את סיפורו “איבת־עולם”. מן הגלויה, שבה אישר את קבלת הסיפור, מתברר ששופמן לא התלהב ביותר מסיפור זה, ואף לא הסתיר את דעתו. דברים אלה הם הביקורת הראשונה הבלתי־מחמיאה, על סיפור זה, ששופמן אמנם הדפיסו, אם כי לא בהתלהבות יתרה, לא לפני שביקש רשות לעשות כמה תיקונים ושינויים חיצוניים קלים המלמדים גם על דרכו של שופמן כעורך:

במכתב תשובתו, שלא נמצא בארכיון, הגיב ברדיצ’בסקי הן על בקשתו של שופמן כעורך והן על דעתו כמבקר. ממכתב התשובה של שופמן אפשר לשער את תוכנו של מכתב זה ולהכיר את עמדתו של שופמן בוויכוח הספרותי שביניהם:

“כיבוש הסער” או “כיבוש הרוח” הוא עניין נכבד במשנתו האסתטית של ברדיצ’בסקי. במסתו “כיבוש הרוח”, שנתפרסמה לראשונה סמוך לאותה חליפת המכתבים, כתב, בין השאר: “איזהו משורר אמיתי? הכובש את סערו, כובש את מהותו וכל תוגת מהותו ומדבר על אודות אחרים בהשקט ובמנוחה ורועה את החיים של אחרים כרועה את עדרו.”⁵⁶⁴

בינתים חלו עיכובים בהופעת המאסף, שהיה צריך לצאת לפני פסח תר"ע. וחליפת־המכתבים בין ברדיצ’בסקי לשופמן עוסקת בעיכובים אלה. ברדיצ’בסקי נעשה קצר־רוח כיון שההגהות מתמהמהות וההוצאה הולכת ונדחית. ואילו שופמן מסביר, מצטדק וממתנצל: “שניאור וגנסין מתמהמהים לשלוח לי את דבריהם, ובשלהם מוכרח אני לעכב את היציאה. [– – –] בכל אופן, מוטב שיתאחר הדבר קצת ויהא מתוקן ויפה מלהיפך.”⁵⁶⁵

בטיוטת מכתב של ברדיצ’בסקי, שנשתמרה בארכיון, נשמע היטב כעסו של ברדיצ’בסקי:

תשובתו המצטדקת והמפייסת של שופמן אינה מעלימה את הסתייגותו מהסיפור:

לאחר שסוף־סוף נשלחו ההגהות לברדצ’בסקי, העיר שופמן בגלויה שצורפה אליהן: “בכמה מקומות בנוגע רק לסיגנון ול’דיקדוק',הרשיתי לעצמי לשנות קצת לפי עניות דעתי, ומובטחני שעכשיו תסכים לכך אתה בעצמך.”⁵⁶⁹

אין לדעת מה היו שינויים אלה. בכל אופן, בהשוואת נוסח ‘שלכת’ לנוסח המאוחר של הסיפור אין שינויים משמעותיים, וקרוב לוודאי, שאלה נעשו בסיפור זה, כבאחרים, על־ידי ברדיצ’בסקי, כשהכין את כל כתביו למהדורת “שטיבל”.

ד. “צללים יפים בלא חיים”

כשהופיע המאסף, בתחילת 1911, כתב ברדיצ’בסקי לשופמן את רשמיו הראשונים מקריאתו:

“מחברת” זו, “חורב”, הדנה “בענייני דת” (תרע"א), נשלחה לשופמן, ועליה כתב לברדיצ’בסקי: “‘חורב’ שלך קיבלתי וקראתי. הרבה מרשמי ביטא הורודצקי ב’הזמן'.”⁵⁷¹

לאחר שנסתיימו הקשרים בעניין ‘שלכת’, נמצאה בארכיון עוד גלויה אחת, ששלח ברדיצ’בסקי, ובה הוא מודיע לו בקצרה על מעשיו ומביע תמיהתו על השתתפותו של שופמן ב’השלוח', שאותו הוא מגנה בחריפות.⁵⁷²

סמוך לסיום מלחמת־העולם הראשונה נתחדשו המגעים בין ברדיצ’בסקי לשופמן. מיד כשהחל שופמן לתכנן את כתב־העת ‘גבולות’, שערך יחד עם צבי דיזנדרוּק בווינה לאחר מלחמת־העולם הראשונה, היה ברדיצ’בסקי מן הראשונים שאותם הזמין להשתתף בו, וזהו המכתב האחרון שנמצא בארכיון.⁵⁷³ ואמנם ברדיצ’בסקי נענה להזמנתו של שופמן והיה בין המשתתפים.

לאחר פטירתו של ברדיצ’בסקי (י“ז בחשוון תרפ”ב) ביכה שופמן את מותו, שהיה כה סמוך לזה של ברנר. הרשימות המיוחדות, שהקדיש לו, נכתבו במשך כל חייו, בצד הזכרת שמו בקביעות במכתביו וברשימותיו, שנכתבו על נושאים אחרים.

ברדיצ’בסקי היה מן הדמויות שאת זכרן נשא עמו בהערצה, וביצירתו חזר וקרא כל ימיו.

טשרניחובסקי בעיני שופמן

א. עצם היותו

לכאורה, איזו קירבה קיימת בין שופמן לטשרניחובסקי? ידידים קרובים לא היו, חליפת מכתבים לא התנהלה ביניהם, בקבצים שערך שופמן לא השתתף טשרניחובסקי, ולהיפך, ואיני יודעת אם הכירו זה את זה פנים־אל־פנים, לפחות עד עלייתו של שופמן לארץ, בשנת תרצ"ח. לכאורה, ללא מגע של הסכמה וללא מגע של חיכוך; כל אחד סובב הולך במעגלו, ולא קרב איש אל אחיו. ואף־על־פי־כן לא כך הדבר. מוזרות הן דרכי ההשפעה ונסתתרות מן העין. גם ביחסי שופמן–טשרניחובסקי רב המכוסה על הגלוי, ורק שמץ גילה שופמן ברבים זעיר פה זעיר שם בהזדמנויות שונות לאורך כל ימי חייו, פרטים, שבהצטרפם יחד הם יוצרים תמונה מעניינת, שיש בה כדי להפריך את ההרגשה הראשונה בדבר חוסר כל מגע ביניהם.

שופמן הקדיש לטשרניחובסקי רשימות אחדות, ולא פעם הזכיר את שמו באחרות. בחינה מדוקדקת שלהן תאיר לא רק את יחסו של שופמן לטשרניחובסקי, אלא יהיה בה גם כדי להעיד על המורכבות הרבה, שבזיקת סופרים זה לזה, על ההשפעות שמהן הם ניזונים כל ימיהם ביודעים ובלא יודעים בסתר ובגלוי, גם בשעה שהמגע האישי רופף, או דומה שלא היה כלל. יש בכך עדות מאלפת טיפוסית לדרך קריאתו של סופר אחד ביצירותיו של סופר אחר.

כאן תידון רק פרשת יחסו של שופמן לטשרניחובסקי, שמצאה את ביטויה, כאמור, ברשימותיו, ולא יחסו של טשרניחובסקי לשופמן, שייתכן כי יישאר עלום, הואיל ואין לו, עד כמה שידוע לי, עקבות במכתבים או ברשימות.

לא המגע האישי והישיר הוא שפירנס את יחסו של שופמן לטשרניחובסקי, אלא עצם היותו ויצירתו, לרבות תרגומיו, הם שליוו את שופמן מראשיתו ולאורך חייו. יש להעיר, שיחס כזה נדיר ביותר אצל שופמן, שחשוב מאד היה לו להכיר מקרוב את הסופרים בני־דורו, ולא פעם הושפע היחס ליצירתם מן המגע האישי הנעים או הבלתי־נעים שהיה ביניהם. שיתוף הלבבות היה כה חשוב לשופמן, עד שהכריע לא פעם בבחירת המשתתפים לקבצים שהופיעו בעריכתו, ולעתים, די לו לסופר שיהיה לו ולשופמן ידיד משותף, כדי שיכשר להימנות עם נערכיו של שופמן, גם כשלא הכירו זה את זה, ובלבד שיישמר הקשר האישי.⁵⁷⁴

ב. הרגשת קירבה

מה גרם לשופמן לראות את עצמו קרוב לטשרניחובסקי ומושפע ממנו? – כמקובל אצל שופמן, ובוודאי לא רק אצלו, מעורבים זה בזה גורמים חיצוניים ופנימיים, היוצרים מיקשה אחת. שופמן מוצא קירבה בינו לבין טשרניחובסקי בכך ששניהם נשאו נשים נכריות, עם כל הכרוך בסבך זה. יפי־תארו של טשרניחובסקי כשלעצמו אף הוא גרם ליחס של חיבה, שכן שופמן היה רגיש מאד לצורתו החיצונית של אדם, של יהודי, ובפרט של משורר.⁵⁷⁵ יחסו של טשרניחובסקי לנשים, ובעיקר ביטויו בשירתו, היה מאד לפי רוחו, הואיל וראה בכך קנה־מידה לאישיות גדולה ותנאי הכרחי ליצירה אמיתית של משורר: מצב מתמיד של מאוהבות.⁵⁷⁶

הסתייגותו של שופמן מביאליק, “שלא היה ממשורריו”, לפי ביטויו באחד ממכתביו, הובילה כמעט באופן טבעי אל “מתחרהו” על כתר המשורר הגדול, אל מחנהו של טשרניחובסקי. גם העובדה, שטשרניחובסקי שירת בצבא הרוסי כמוהו, הגדילה את הרגשת הקירבה. שופמן אף פיתח “תיאוריה ספרותית” בענין זה.⁵⁷⁷

עמידתו הגאה של טשרניחובסקי בעולם, הסבל והייסורים, שהיו לא־פעם מנת־חלקו, בייחוד בשנותיו האחרונות, מגבירים את יחסו זה של שופמן לטשרניחובסקי, המתבונן בו מן הצד.

מובן, שכל הגורמים החיצוניים הללו היו חסרי־משמעות, אילולא הצטרפו אליהם תכונות ביצירתו של טשרניחובסקי, ששופמן העריך אותן מאד, ראה עצמו קרוב אליהן, והעיקר – מגשימן ביצירתו שלו. כדרכם של יוצרים רבים בעלי עצמיות חזקה, שהם גם מבקרים לעת־מצוא, מגלה שופמן בטשרניחובסקי סימני־היכר וקווי־אופי, שהוא שואף אליהם בכתיבתו, והם הולמים את הפואטיקה שלו ואת דרישותיו מן הספרות. ומשעה שמצא את עצמו ביצירתו של חברו, נתייקרה בעיניו, לפי הכלל: יותר משמגלה הקורא את טשרניחובסקי בדבריו של שופמן עליו, הוא מגלה בראש ובראשונה את שופמן עצמו, באמצעות טשרניחובסקי.

מה שקירב את טשרניחובסקי לשופמן היה, בראש ובראשונה, דרך הכתיבה הפלאסטית שלו והפירוש המיוחד, שנתן שופמן ל“יוונותו” של טשרניחובסקי.

מבין נושאי שירתו של טשרניחובסקי היו קרובים ללבו בייחוד היחס אל האשה, אל המוות ואל המהפכה הרוסית, היסוד הארוטי בשירתו והיכולת לראות את העולם מחדש בכל תקופה מבלי להשתעבד למראות־הילדות.

על אף כל אלה, לא היה שופמן מעולם “חסיד־שוטה”, ומדי פעם לא נמנע גם מלמתוח ביקורת על נושאים שונים ביצירתו של טשרניחובסקי, על פעולותיו הספרותיות או על עמדותיו בעניינים שונים. פעמים הרבה הוא מגיב על דברי הערכה וביקורת שנכתבו על טשרניחובסקי, או ששמו נזכר בהם, ומביע דעתו בהתאם לעניין, ולא רק בהתאם לעמדתו האוהדת הראשונית.

ג. מקור השראה

ביטוי מפורש וגלוי ליחסו לטשרניחובסקי ולתפקיד שמילא בחייו וביצירתו נתן שופמן ברשימתו האוטוביוגראפית “משהו לתולדות כתיבתי”. רשימת־מפתח זו מפנה את תשומת־הלב לקיומה של הזיקה בין שופמן לטרשניחובסקי ומדרבנת לחזור ולקרוא ברשימותיו ולהתחקות אחריה. ואמנם מסתבר, כי אותה רשימה אוטוביוגראפית אינה אלא סיכומו של תהליך ממושך, שהבשיל במשך עשרות שנים, והדו נשמע ברשימותיו של שופמן המוקדשות לטשרניחובסקי, או ששמו רק נזכר בהן, או אף ברשימות ששמו אינו נזכר בהן, אולם הדברים מתכוונים אליו. רבות מן הרשימות הללו טרם כונסו, ועל כן תהליך זה ברובו הגדול, אינו ידוע ברבים.

המעקב אחרי התבטאויותיו של שופמן על טשרניחובסקי ייעשה כאן לפי סדר כרונולוגי, כשנקודת־המוצא חורגת מסדר זה, מקדימה מאוחר למוקדם ופותחת באותה הצהרה מאוחרת מפורשת על מקומו של טשרניחובסקי בחייו של שופמן והשפעתו על יצירתו, בבחינת סיכומו הגלוי של תהליך סמוי.

באותה רשימה אוטוביוגראפית יוצאת־דופן (שופמן מיעט בחשיפה ישירה של עצמו) גילה שמץ מן ההשפעות המכריעות עליו בראשיתו: של אחיו הגדול משה, של מנדלי ושל הסופרים הרוסים הגדולים. וסיכומו: “הרבה קירבת־רוח עושה.” אולם הוא מסיים ביוצא־מן־הכלל אחד:

המעניין בעדות זו הוא גם בכך, ששופמן לא דייק בה. הוא זכר את ההשפעה העצומה, שהיתה לקריאת ‘היאוותה’ עליו, את ההשראה שנתנה לו, ואת ההתעוררות הנפשית שהביאה עמה דחף של יצירה. אולם ממרחק הזמנים שוב לא זכר איזהו הסיפור שנכתב תחת השפעתה וייחס לה את “אהבה”, אחד מסיפוריו המעולים, בעיני אחרים ובעיני עצמו. אולם סיפור זה נדפס לראשונה, ב’שלכת' ב־1911 ונכתב כשנתיים קודם לכן,⁵⁷⁸ ואילו ‘היאוותה’ פורסם לראשונה בעברית בתרגומו של טשרניחובסקי באודסה ב־1913, ולא קדמו להופעת הספר קטעי תרגום בעיתונות התקופה. קשה לשער איזהו הסיפור, שאכן נכתב בהשראת הקריאה בתרגומו של טשרניחובסקי, אולם לעצם העניין חשובה העובדה, שלאחר למעלה מחמישים שנה רואה שופמן אחד ממקורות השראתו ביצירה זו, בתרגומו של טשרניחובסקי. דומה, שזוהי הפעם האחרונה שבה נזכר שמו של טשרניחובסקי ברשימותיו.

בשבחה של שירה זו כתב שופמן עוד קודם, בלי להזכיר את שמו של טשרניחובסקי, שהיה בבחינת מובן־מאליו. ברשימתו “שירי אהבה” הוא מפליג בחשיבותה של האהבה “באשר היא שם”, בכך שהיא “מסייעת הרבה, מפיגה את הפחדים ומחזקת את רוח הגבורה”. שופמן מפריד בין “שירי האהבה אשר לראשונים, הרחוקים מאתנו ריחוק מקום וזמן, ובין שירי האהבה של הפייטנים החיים אתנו היום”. והיתרון לראשונים, שכן “אהובתם מצטיירת בדמיוננו כמשהו שמימי, חד־פעמי, בחינת אין־כמוה, ואילו האחרונים – נושא אהבתם מוכר לנו מקרוב או מרחוק, וכאן נקודת־התורפה.”

הדוגמאות שהוא מביא להזדהות מוחלטת של הקורא עם הגיבורים ורגשותיהם הן משירת לונגפלו, שממנה הוא מצטט שש שורות, וכן מזכיר את היינה ולרמונטוב. לשירת־אהבה של ראשונים אלה השפעה רבה, בהיותה “אותה השירה הנעלה אשר הובלעה בדמנו ממש ועיצבה את כל הפסיכיקה שלנו.” כאן מתגלה במפורש גרעינם של הדברים, שאמרם שופמן ב’כרמלית' מקץ שנים, על מקורות השפעתו והשראתו.

אל “שירת־היאוותה” של לונגפלו חזר שופמן עם הופעת ספר תרגומיו של ראובן אבינועם ‘מבחר שירת אמריקה’, שבו גם משירי לונגפלו האחרים. ברשימתו “לונגפלו” שב שופמן ומדגיש, עד כמה מיוחדת שירה זו מיתר שיריו של משורר זה: “אילו מת לונגפלו בטרם כתב יצירה מופלאה זו, כלום היה לנו מושג־מה מכוחו?” והוא חוזר ומטעים, עד כמה הוא “אסיר־תודה על העונג העליון שהרווני בשעתו ב’היאוותה' שלו.” מובן, שעונג זה אין להפרידו מתרגומו של טשרניחובסקי: “אין לקפח כאן, כמובן, גם את זכותו של טשרניחובסקי. מצא מין את מינו!”

ד. עידוד למותקף

הסקירה על יחסו של שופמן לטשרניחובסקי תיפַּתח דווקא בעדות עקיפה, שאינה שייכת במישרין לכאן, עדות שאינה רק משעשעת אלא גם מאלפת. מתגלה ממנה עד כמה היתה שירתו של טשרניחובסקי מוסכמת ומקובלת על שופמן ובני־שיחו, ששיריו היו שגורים על פיהם ונזדמרו בתוכם.⁵⁷⁹

כידוע, עמד שופמן במרכזו של פולמוס ספרותי גדול בין “הצעירים” ל“זקנים”, ששיאו היה בשנים תרס“ח–תרס”ט, אולם הדיו נשמעו גם בשנים שלאחר־מכן, עד מלחמת־העולם הראשונה.⁵⁸⁰ אחד ממאמרי ההערכה המקיפים על שופמן נכתב על־ידי דוד שמעוני,⁵⁸¹ שהכיר את שופמן עוד מתקופת שירותו בצבא, כששהה בעירו בוברויסק. למאמר זה, שנכתב, לפי הרשום בשוליו, בחודש שבט תרע"ב, קדם מכתב היתולי פרטי של שמעוני מברלין אל שופמן בלבוב, שבו הוא מגיב על דרך הפארודיה וההיתול על הביקורת העויינת לשופמן, ובמיוחד על דברי חרמוני ולובצקי.⁵⁸² במרכזו נמצא שיר־פארודיה על הבית האחרון של שירו של טשרניחובסקי “חרבות” (פורסם ב־1895), שחיבר שמעוני, בצירוף הוראות דיקלום סאטיריות, שמטרתן לעודד את שופמן המותקף:

עיקרה של הגלויה, היינו “החלק השימושי” שבה, להזכיר לשופמן לשלוח שכר־סופרים בעד השתתפותו של שמעוני ב’שלכת', ואגב כך הגיב על ההתקפות החריפות על שופמן מצד חרמוני ולובצקי. שופמן, הוא “החייל הבוברויסקאי”, עירו של שמעוני, שבה הכירו זה את זה בתקופת שירותו הצבאי של שופמן, וחייל זה נהפך “לעורך למברגאי”, לאחר ששופמן התיישב בלבוב־למברג וערך את ‘שלכת’.

שמעוני הכיר היטב את יחסו של שופמן לטשרניחובסקי, גם מתוך רשימת הביקורת הנלהבת שפירסם ב’סנונית' על ספר שיריו, שהופיע בהוצאת ‘השילוח’ (תרע"א) ונשלח אליו על־ידי קלוזנר על פי בקשתו. זוהי כמדומה, הרשימה הראשונה שפירסם שופמן על טשרניחובסקי והיא נלהבת ביותר:

שופמן העמיד את טשרניחובסקי מעל לוויכוח האקטואלי שהיה נטוש בין “זקנים” ל“צעירים”, ומצא בו מה שניסה בעצמו לעשות בסיפוריו שלו: בחילה בצירופי־המילים והביטויים שכוחם תש מחמת “מישמוש מרובה” ועיבודם מחדש על־פי דרכו.

ה. בין המקדיש למוקדש

הקדשות משמשות תמיד ביטוי גלוי לקירבה שרוחש סופר לחברו, לחוויה משותפת, להכרת תודה או להשפעת־גומלין. לא פעם יש ביצירה, שאליה מצורפת ההקדשה, זיקה לבעל־ההקדשה, ביטוי לקירבה שבתפיסה הספרותית ובראיית העולם. לימים, סיפר בנו של שופמן, משה גרשוני, בזיכרונותיו, על ההקדשה, שרשם טשרניחובסקי על אחד מספרי תרגומיו שנתן כשי לשופמן: “לשופמן גרשון, / היקר לי כאישון – / עינה של ספרות ישראל.” לעתים ניתן לראות ביצירה בעלת ההקדשה מעין דיאלוג ספרותי בין המקדיש למוקדש. כך רשימתו של שופמן “בשדה”, שהוקדשה לשאול טשרניחובסקי (ההקדשה נשמטה בשעת הכינוס) והיתה תגובה שבהסכמה לסיפור של טשרניחובסקי באותו שם, שנדפס בכתב־העת לנוער ‘עדן’, שהופיע באותו זמן בארה"ב,⁵⁸⁵ ושופמן היה אף הוא בין משתתפיו.

ההקדשה והרשימה הן עדוּת לדו־שיח שהיה ביניהם בתוך הספרות ובאמצעיה. “בשדה” של טשרניחובסקי הוא אגדה, שנועדה לקורא הצעיר של ‘עדן’, אולם כמרבית האגדות הטובות יש בה גם מוסר־השכל לקורא המבוגר. “בשדה” משמש זירת־התנגשות בין עכבר־השדה הצעיר המתגאה בצעירותו, לבין אדני־השדה הזקן, שימיו כימי עולם. אדני־השדה הוא אותו “יציר אגדי, החי בשדה וקשור בטבורו אל הקרקע”,כפי שהוסבר בהערות. לעכבר הצעיר אויבים רבים, ואילו אדני־השדה אינו מתיירא אלא מפני הקור. בשעה שהעכבר הצעיר מתגאה בצעירותו ואדני־השדה מסכים, לכאורה: “אין לך בעולם דבר יפה מן הנוער,” מגיח פרס ממרומים ונועץ בעכבר את ציפורניו, ומסקנתו של אדני־השדה: “– לא, כי זקן היית גם אתה, זקנת ממני ולקץ ימיך הגעת!”

גם “בשדה” של שופמן, שפורסם זמן קצר לאחר “בשדה” של טשרניחובסקי, משמש כשדה־קרב, שבו הורג החזק את החלש, ולא תפאורה אידילית של “חיק־הטבע”, אדרבה, הנוף היפה מגביר את הזוועה שבמעשי הקטל, זוהי דרכו של עולם מאז קין והבל, כפי שתופס זאת גם טשרניחובסקי, שכן אדני־השדה שלו היה עֵד לכל ההתרחשויות שנעשו בשדה: “לצמחים שכלו ואבדו מן העולם ואין להם שם ולא זכר בערבה. צמחים חדשים צומחים עתה בשדה. גם אני כבר שכחתי כמה מהם.”

בשתי הרשימות יש לתפיסת “השדה” גוון מיתי: ההתרחשות בהווה אינה אלא המשך להתרחשויות מאז מקדם. אולם בעוד שאצל טשרניחובסקי הגיבורים אינם בני־אדם, אלא יצורים אגדיים מן הטבע, כיון שהסיפור נועד לקורא הצעיר, הרי אצל שופמן ההתרחשות מעוגנת במציאות בת־הזמן.

ו. ראָיה מטשרניחובסקי

ביטוי מפורש להערכה הרבה שרוחש שופמן לטשרניחובסקי, ולמקום המכובד, שהוא מקצה לו בספרות בכלל ולא רק בספרות העברית, נמצא ברשימתו “קריטריון”,שבה הוא עושה את “חשבונו” משכבר עם “המבקרים המקצועיים”, שהוא פוסל אותם מלהביע דיעה על משורר ושירתו. טענתו היא, שרק משורר מסוגל להביע דעה על משורר אחר, כיון שרק “האמיתי מכיר את האמיתי בעד [היינו מעֵבר] כל האסכולות והמרחקים…”⁵⁸⁶

בסיומה של הרשימה הוא קורא בשמות משוררים, שאת דעתם צריך לשאול, בשעה שקם “משורר חדש־משונה לעולם”; “צריך לשאול עליו את… מטרלינק או את קנוט המסון או את שאול טשרניחובסקי שלנו. קריטריון אחר אין.”

שמו של טשרניחובסקי נזכר ברשימתו של שופמן “בממשלת היצר”, שהיא תגובת־לילגלוג על שתי רשימות ביקורת של ד“א פרידמן על טשרניחובסקי ועל שניאור.⁵⁸⁷ שופמן, המחקה את הכותרת של הרשימה על שניאור, מבליט את האבסורד בביקורת של ד”א פרידמן, המחפש בכל משורר את היסוד הגברי, ואומר: “פרידמן הוא מבקר, שהיסוד הפמיני, צריך לשער, הוא המכריע בו. שאם לא כן, לא היו תביעותיו על גברותו של המשורר גדולות כל כך, עד שאפילו טשרניחובסקי בבחינה זו לא זך בעיניו (יעויין נא במאמר אחד שלו ב’העולם‘, ועתה במאמר הנדון ב’כנסת’).” והוא מוסיף, על דרך הסאטירה: “הזכרות היא עניין חשוב מאד – לית מאן דפליג! ברם, בשירה מסופקני, אם אפילו הנערות מבקשות אותה: ובשירה להיות זכר – אין זו גבורה גדולה כל כך.” שופמן דוחה ממש בשאט־נפש את “שירת הסקסוס” ומפריד בין שירה לבין “סקסוס” הפרדה חד־משמעית. הפרדה זו מתקיימת גם בסיפורי שופמן, כגון “הניה” ו“בקצווי הכרך”, וניכר, שלדעתו עומד טשרניחובסקי בדרישה זו, שהוא עצמו מנסה לקיים בסיפוריו.

המשפטים, שהרגיזו אותו מאד במאמרו של פרידמן ועוררו אותו לתגובה לגלגנית חריפה, היו: “[– – –] ידבר מגרונו האמן החושב, שלמחשבתו יש תמיד אותו ברק ואותה חריפות שישנם לדברי גברים עזים בחברת נשי־חמד.” ומגיב שופמן: “אידיאל!…” או משפט אחר, שבו נזכר טשרניחובסקי: “רבים מקווי הגברות שביצירת טשרניחובסקי הנם רק מדומים וביאורם בטבעיות ובבריאות הרבה של אישיותו.”

שופמן, המראה את הגיחוך שבתפיסתו זו של פרידמן, מגן בכך לא רק על טשרניחובסקי ועל ביאליק, שלדעתו המעיט פרידמן בערכם, תוך שהוא מרבה בשבחיו של שניאור, אלא גם על דרכו שלו בסיפוריו “הארוטיים”.

נושא “גבריותו” של טשרניחובסקי בשירה ושירתו על האשה ועל האהבה עולה מדי פעם ברשימותיו של שופמן, וניכר, שלדעתו עושה טשרניחובסקי בשירה מה שהוא, שופמן, עושה בפרוזה.

ז. כנגד טשרניחובסקי ועִמו

כחודש לאחר מכן מגיב שופמן ברשימתו “לא נהירא לי” על סיפורו של טשרניחובסקי על ליליינבלום.⁵⁸⁸ טשרניחובסקי מתאר את ביקורו בדירתו של ליליינבלום “בחצר הקהילה ובאמצע הגיטו היהודי שבאודסה”. תיאור ביקור בביתו של סופר והפרחת רמיזות על הקשר בין צורת מגוריו, בני־ביתו ושאר פרטים כגון דא לבין יצירתו הספרותית נהפך כבר למסורת בספרות העברית, מאז תיאר יל“ג את ביקורו בביתו של צונץ, ובריינין – את ביקורו בביתו של יל”ג, ומי פתח להם את הדלת. טשרניחובסקי ממשיך “מסורת” זו, אולם מה שהרגיז את שופמן במיוחד היה הקטע הבא באותה רשימה סיפורית:

שופמן יוצא לתבוע את עלבונו של ליליינבלום מידי טשרניחובסקי שהוא מתנגד לתפיסת־העולם הקלוקלת שלו, שהיא בעיניו “עבדות־בתוך־עבדות”. הוא רואה בגאוותו של טשרניחובסקי על מבטאו הרוסי הצח “מין אנטישמיות”, פולחן הדיבור הרוסי, ומסיים בעקיצה: “מפיליטון זה שלו ב”העולם" מתקבל הרושם, שבמבטאו הרוסי הוא מתייהר יותר מבשיריו העבריים." על עצם העניין הוא מעיר בביטול: “ובכן, לא דיבר מל”ל רוסית צחה! כלום חשוב הדבר כל כך?"

גם כאן אין מנוס מן ההרגשה, שלא רק את עלבון מבטאו הרוסי הגרוע של מל“ל יצא שופמן לתבוע, אלא גילה טפח מהרגשתו שלו, כמי שלמד גרמנית בגיל מאוחר, בכוחות עצמו, ומבטאו הזר הלא־ווינאי־”הטהור" בוודאי לא נעם לו במרוצת השנים הרבות שישב בווינה ובאוסטריה.⁵⁸⁹

אחרת היא תגובתו של שופמן על יצירתו השירית של טשרניחובסקי, שהוא קורא בה דרך־קבע, ומשעה שהוא מוצא בה את עצמו ואת אופן הסתכלותו שלו בעולם, יחד עם תפיסת העולם המתנגדת למהפכה הרוסית, היא מתכשרת בעיניו יותר ויותר. ברשימתו: "צער בעלי־חיים הוא מגיב על תיאורי הכלים בפואמה “מים שלנו”:⁵⁹⁰

לאחר מובאה של חמישה טורי־שיר מתיאור הכלים, הוא מוסיף: "נוגעים עד הלב הכלים העלובים הללו, העומדים בשורה ברחוב המהפכה… כלי כלי ודמות דיוקנו –´ומסיים, לאחר ציטוט נוסף: “צער בעלי חיים!…”

בפרקי ילדותו של שופמן: “לפנים בישראל”, שנדפסו באותן שנים בהמשכים ב’התקופה‘, ב’העולם’ ובכתבי־עת אחרים, תיאר שופמן מנקודת מבטו של ילד את המתרחש סביבו במשפחה, בבית ומסביב לו, ובכלל זה תיאורי חפצים, רהיטים ומבנים. טבעי הוא, שיתעניין ויעריך תיאורים מסוג זה, הקרובים ללבו ומוכרים לו, אצל אחרים. ביקורתו של טשרניחובסקי על המהפכה ברוסיה, באמצעות הכלים העלובים העומדים ברחוב בתור למים ובעליהם העלובים לא פחות מהם, וקינתו על העולם היהודי שנהרס עלו איפוא בקנה־אחד עם דיעותיו.

ח. הזדהות אישית

אחת מאמיתותיו של שופמן היא, שהמשורר יכול ליצור רק כשהוא מאוהב. עליו להיות במצב מתמיד של התאהבות, כדי שתנוח עליו ההשראה. את העובדה הביוגראפית־הפרטית, שנשא אשה לא־יהודיה, הוא “מצדיק” בהפכו אותה למצב לאומי־כללי ובהאשימו בכך את המציאות ואת הנערה. במציאות הגלותית־היהודית “הנערה היהודית הגלותית, הנערה היהודית־הרוסית, או הנערה היהודית־פולנית, לא היה בה כדי למשוך את לבו [של המשורר העברי] ביותר, מה שהשפיע ביודעים או בלא יודעים גם על יחסו הפנימי אל עמו בכלל” (“המשורר ובנות עמו”). לדעתו, “עובדה” זו יש בה “תשובה למקובלים על העדר ‘לאומיות’ בספרותנו היפה”.

ברשימה זו, “המשורר ובנות עמו”, לא נזכר שמו של טשרניחובסקי, כשם שלא נזכר, שהדברים נוגעים לשופמן עצמו. אולם העובדה שלשניהם נשים לא־יהודיות,⁵⁹¹ ושניהם “הואשמו” לא פעם בכך, שאין הם סופרים “לאומיים”, יש בה כדי לרמוז שהם עצמם הדוגמאות שעמדו לנגד עיני שופמן.

הנחת היסוד שלו היא, שהמשוררים, שהקדישו את עיקר שירתם לעמם ולגורלו, וששירתם ינקה מאהבתם לעמם, לא היו מאוהבים בעמם, אלא בבנות־עמם, והרקע לשירתם הלאומית הוא ארוטי. ומכיון שרקע זה פגום אצל המשורר העברי, בשל חוסר־משיכתה של הנערה הגלותית, נעדרת “הלאומיות” מספרותנו היפה.

רשימה זו אופיינית לשופמן, גם בשל הפואטיקה הפרטית והאישית שעיצב לו, כבעלת תוקף כללי. קרוב לוודאי, שהוא עושה את טשרניחובסקי ל“שותפו” לתפיסה זו ולפירותיה האישיים.

יש להעיר, שבסופה של הרשימה מביע שופמן תקווה: “אולי תתקן פגם טראגי זה הנערה הארץ־ישראלית, התחייתית, הטבעית?”

על דרך ההומור ממשיך שופמן את קו המחשבה הקודם ברשימתו בעלת השם הפרובוקטיבי: “טולסטוי ודוסטוייבסקי היו יהודים”, ואין זה הומור בלבד. בין יתר תווי האופי היהודיים “בשני עמודי־התווך של הגניוס הרוסי”, הוא מוצא גם את זה: “זכרו נא את ה’חולשה' של טולסטוי אל השפחה, אל הנערה הכפרית, ה’שיקסה' (‘השד’), אל בנות גזעו אין איש מתייחס כך…”⁵⁹²

דוגמה נוספת לכך ששופמן ראה בנישואיו לאשה נכרייה דרך טבעית, נמצא ברשימה ללא כותרת בסידרה “ניצנוצים” [“שלמה, טיפוס קוסמופוליטי היה…”], שבה הוא מציג את שלמה המלך כטיפוס קוסמופוליטי, ש“לא רק שלא שנא את העמים הזרים, אלא גם הגה אליהם רחשי לב טובים”, וסופו של דבר, ש“קוסמופוליטיות” זו קיבלה ברוב הימים מימדים גדולים יותר: “והמלך שלמה אהב נשים נכריות רבות…”

מקומו של הארוס ביצירה הספרותית מעסיק את שופמן הרבה, ואחת הסיבות להסתייגותו משירת ביאליק נעוצה בהעדרו של יסוד זה ביצירתו. לכן, משקרא שופמן את “אגדת שלושה וארבעה”, הופתע לגלות “סערות חשק ואון” והרגיש שהושלם איזה חסר בשירת ביאליק: “העניין בא במאוחר קצת – אבל בא.”⁵⁹³

ט. בלהט הפולמוס

בפולמוס, שניהל שופמן עם אנשי ‘כתובים’ מעל דפי ‘העולם’, יצא כנגד דברי ההלל של צ“ז ויינברג ב’הצפירה' על ‘כתובים’. בעיקר מתנגד הוא לחלוקה האבסורדית, שמחלק ויינברג את הסופרים ל”אנו" ו“אתם”, ומביא דוגמה להפרכתה: “הנה מתרגם טשרניחובסקי שלכם את גיתה שלנו!” לדעתו, אין ‘כתובים’ מטפחים “יחס חיובי כלשהו אל היצירה העברית המקורית (חוץ מזו של בעלי ה’כתובים עצמם)”. אין ספק, שמו של טשרניחובסקי נשתרבב לתוך ויכוח זה, גם משום שלא היה ממשתתפי ‘כתובים’, ושופמן ראה בכך את “ההוכחה” לדרכם הנלוזה של עורכי כתב־עת זה.

הרשימה,שהיא אחת מסידרת רשימות־הפולמוס עם ‘כתובים’, נושאת את השם התוקפני: “דיו ללהג במקומו” ומופנית כקריאה אל ה“חבר ויינברג”.⁵⁹⁴

אחת ההתקפות החריפות ביותר של שופמן על חבורת הסופרים, שנתקבצה סביב ‘כתובים’ ואח"כ סביב ‘טורים’, היא רשימתו “טורים”. ברשימה זו, בין יתר דברי הביקורת הקשים שמשמיע שופמן על טיבו של כתב־עת זה ועל משתתפיו,⁵⁹⁵ הוא יוצא לתבוע את עלבונו של טשרניחובסקי, ולמעשה, את עלבונו של היוצר העברי לעומת הפייטן הלועזי:

המדובר בשירו של טשרניחובסקי “פרק באנטומיה” וברשימת של ו.ל. במדורו הקבוע ב’טורים' “על שבעת ימים”, בסעיף: “שידוכים”.⁵⁹⁶ הכותב, ו. לייכטר, עיתונאי שהביע דעתו בעניינים שונים מתחום הספרות והתרבות וגם בנושאים אקטואליים אחרים, יצא בהתקפה לא רק על שירו זה של טשרניחובסקי, אלא גם על יעקב רבינוביץ, שראה בשיר זה “פנינה”, “רעננות”, “ארוטיקה יפה ובריאה ואיזו חיבה והערכה לגוף ולבשר שהמשורר הרופא יודע לפרט בהם כל איבר ואיבר ולקרוא בשמותיהם.” ו.ל. מזלזל בערכו של שיר זה, ומקצת דברי הגנאי שלו ציטט שופמן.

תגובתו של שופמן הובעה במשפטים, שאינם פחות חריפים, המכוונים כנגד עורכי ה’טורים', וזאת הסיבה, כפי הנראה, שרשימה זו לא כונסה במהדורת כתביו שלאחר מלחמת־העולם השנייה:

ההשוואה למעשי הנאצים, שמעלה שופמן, אינה לכבוד לו, ומוטב שלא להאריך בכך. אולם חרדתו העמוקה לגורל הדור, שיגדל על ברכי ה’טורים', ילמד לזלזל באבות־ספרותנו וינהה אחר היצירה הרוחנית הזרה, הביאה אותו להטחת דברים קשים אלה.

י. בעלי־יובל

רשימה הומוריסטית: “יובלות של ‘אינגלעך’”⁵⁹⁷ כתב שופמן בתגובה על דברי ברכתו של טרשניחובסקי ליובלו של יעקב פיכמן.⁵⁹⁸ שופמן, שהוא בן־גילו של פיכמן, אמנם לא נזכר במפורש בדברי ברכתו של טשרניחובסקי, אולם הוא ראה אותם, ובצדק, כמכוונים גם אליו, אחד מ“חברי הכנופיה הצעירה” – והגיב עליהם. אמנם, לפי הלוח, הגיעו הסופרים בני גילו לשנת החמישים, אולם לדברי שופמן:

מבעד להומור ולקוקטיות להופיע כצעיר נצחי ולא להודות בגיל וביובל החמישים מנסה שופמן לומר דברים רציניים ביותר. הוא מצביע על ההבדל, שבין דורו לבין דור הסופרים הקודם, ונותן סימני־היכר, המבדילים את משמרות הסופרים זה מזה. עם הדור הקודם נמנים: יל"ג, ליליינבלום, פרישמן, שלום־עליכם, לוינסקי, בוקי־בן־יגלי, ועם בני דורו – פיכמן, טשרניחובסקי, ברנר, ושופמן עצמו. ההבדל אינו רק בצורה החיצונית, שגם היא מעידה על תכונות פנימיות, כגון שסופרי הדורות הקודמים היו “מגודלי זקן, אנשי צורה ובעלים בעמם”, אלא גם בכך, שהם היו “סריוזיים סולידיים”, “רציניים במהותם”. הם נולדו זקנים: “אבות ספרותנו נולדו בגיל היובלות”, ואילו בני דורו: “אין רצינות במהותנו. עמוק־עמוק בתוך־תוכנו, לפני ולפנים אורב הצחוק.” בני דורו נשארו “אינגלעך” “לשבח וגם לגנאי. מכאן קלות הראש שלנו, מכאן זריקת האבנים הקונדסית במחננו. עדיין חשים אנו את עצמנו נערים – ולנערים הלא הכל מותר!”⁵⁹⁹

בניגוד לבטחונות של הדור הקודם, מקננים בדור החדש הספק, חוסר הבטחון וחוסר האמונה בוודאויות. לתכונות אלה יש טעם לשבח ולפגם, ואחת מתוצאותיהן, כפי שסבור שופמן, היא בכך שהסופר בן־דורו בודד וגלמוד, ואין לו אל מי לפנות ועל מי להישען, בעוד שקודם יכול היה הסופר בצר לו לפנות אל בני־דורו ולהיוושע. כעת “יתום הדור”, נערים מושלים בו, לטוב ולרע.

המעניין בתפיסה זו הוא לא רק בצורתה השובבנית, המחפה על תוכן עמוק ורציני, אלא גם בכך ששופמן שותף להרגשתו של טשרניחובסקי, כפי שביטא אותה בדברי ברכתו לפיכמן, בדבר חברותו של האחרון ב“אותה הכנופיה הצעירה”, והוא רואה בטשרניחובסקי סופר, שקורץ מאותו החומר עצמו. והראיה לכך – סיפורו “הלניגנגרדית”,⁶⁰⁰ שהיה מאד לפי טעמו של שופמן. הרקע שלו הוא תקופת מלחמת־העולם הראשונה וימי המהפכה ברוסיה. הוא מסופר מנקודת ראותה של אשה, בונדאית לשעבר, שהשליטים של היום החזירו אותה מגלותה בסיביר, וכעת היא חברת המפלגה הקומוניסטית. אולם, משחלתה בתה במחלה אנושה, לא נמנעה מלפנות לאחיה הבורגנים־העשירים באמריקה בבקשת עזרה להצלת בתה ונסעה עמה לברלין. עיקרו של הסיפור בפרשת־האהבים, שהיתה לכותב המכתב בסיפור עם אשה זו, ופרידתם בידיעה הברורה, ששוב לא יתראו, בשל השילטון הקומוניסטי בברית־המועצות.

סיפור זה קסם לשופמן בשל היחס העויין למהפכה המובע בו, בשל תיאור פרשת האהבים ובשל אופן העמדת הבעיה: בשעה שעל האדם לבחור בין אהבתו לבני משפחתו לבין נאמנותו לאידיאולוגיה ולעקרונות, הוא בוחר בראשונה. אמת זו היא גם אמיתו של שופמן. תכונות אלה הן שהביאו אותו להכניס את טשרניחובסקי במחיצה אחת עמו ועם “הצעירים” האחרים.

ברשימה “בלהב הילדות”, הדנה בקשר שבין ביאליק לילדותו, רואה שופמן את “הנקודה הטראגית” אצל ביאליק, בכך שהילדות “היתה לו חזות־הכל”. טשרניחובסקי אינו נזכר, אולם בעקיפין, מבין השורות, יש להניח, שהוא הדוגמה־שכנגד, יחד עם שופמן כמובן, המסתתרת מאחורי ההכללה: “משוררים אחרים”. שכן, בעוד שלדעת שופמן הילדות צימצמה את ראייתו של ביאליק, הרי “משוררים אחרים, מכיון שהם עוברים מילדות לנוער, הם רואים את העולם ראייה ראשונה מחדש. תקופה תקופה ו’צורת היסוד' שלה, תקופה תקופה ו’מראות השתייה' שלה. ביאליק– לא. [– – –] (על כן פגום כל כך היסוד הארוטי בשירתו).”⁶⁰¹

גם רשימה זו מגלה את השורשים העמוקים של החלוקה שעושה שופמן: ביאליק מצד אחד, וטשרניחובסקי והוא מן הצד השני. קו החצייה הוא: הילדות כחזות־הכל לעומת היכולת לראות בכל פעם את העולם מחדש והטעמת חשיבותו של היסוד הארוטי ביצירה.

כאמור, אין, ככל הנראה, עדויות ישירות על יחסו של טשרניחובסקי לשופמן, אולם מצויות בידי שתי עדויות בלתי־ישירות על כך, שתיהן מן התקופה שלאחר עלייתו של שופמן ארצה. האחת מצויה בדיווח על “פגישת סופרי תל־אביב עם ג. שופמן מטעם אגודת־הסופרים” עם בואו של שופמן לארץ. בין המדברים גם שאול טשרניחובסקי, שהכתב מוסר את תמצית דבריו:

ניכר הדבר, שגם טשרניחובסקי מבליט אצל שופמן תכונות, המצויות ביצירתו שלו.

העדות השנייה מצוייה בזיכרונותיו של הבן:

יובל החמישים לשירתו של שאול טשרניחובסקי חל בעצם ימי מלחמת־העולם השנייה הנוראים. אימת הימים וחרדתם מורגשים ברשימתו של שופמן “שאול טשרניחובסקי”, שהוקדשה למאורע זה,⁶⁰⁴ ומשפיעים על נימת הכתוב ועל תוכנו: “שאול טשרניחובסקי אינו משורר סתם, אלא סמל החיים, חיי כולנו, סמל קיומנו תחת השמש.” מובלט הניגוד בין הימים “כבדי האבל האלה” לבין שירתו, “שכולה אור ושמש”. שופמן מזכיר את “שירת־הדבורים רבת־האון, אשר שר לנו כבר – הימנון נאדר הוא ליקום בהדרו, לקסמי תבל ולדבשה,” ומצטט טורים אחדים ממנה.

בהבעת התקווה לאריכות ימיו ולבריאותו יש לא רק רמז למחלתו, אלא גם הרגשה של עידוד בעצם נוכחותו בימים קודרים אלה: “יש מין רגש: כל עוד הוא אתנו, לא אבדנו. ותוך כדי התרפקות עליו ועל שירתו אני תפילה: יאריך נא ימים עד אין קץ!”

עם כל ההערכה וההוקרה לטשרניחובסקי, העולה משורות אלה של שופמן, אין הרשימה יוצאת מידי אמירת דברים נאים היפים לזמן ולשעה, ואין בה ייחוד.

יא. בין ביאליק לטשרניחובסקי ושונות

אחת ההלכות במשנתו הספרותית של שופמן חוזרת ומטעימה את הרגשת הערך העצמי של הספרות העברית ומזהירה מפני התבטלות מסופרי־אומות־העולם. בכל פעם שנדמה היה לשופמן, שהוא מוצא המעטת ערך מסוג זה, יצא חוצץ נגדה. אחת מתגובותיו בתחום זה היא הרשימה “‘בדורו של ביאליק’”, שבה הוא מתנגד לדיעה, המובעת בספרו בשם זה של יעקב קופליביץ (ישורון קשת): “בספרות העברית נפקד מקום הגאונים – [– – –] גורדי השחקים לא שמו את משכנם בתוך ערמת־הנמלים שלנו.”⁶⁰⁵ וטענתו של שופמן: “פיסקה זו יש בה כדי להטיל צל על הספר כולו, שמחשיבותו, בבחינה ידועה אין להתעלם.” לדעתו, “אי אפשר שיצא דבר מתוקן בתכלית,” כשיוצאים מתוך גישה כזו “מזויינים בדאנטי”. הוא מביא בקיצור נמרץ את הבחנתו של המחבר בדבר שלוש דרגות בספרות העברית: “הישג אנושי” (טשרניחובסקי), “תופעת־טבע' מובהקת – יתפלסף לו כלבבו!” מכאן, במפורש, דעתו של שופמן על טשרניחובסקי בשירה בכלל, ובמקרה זה, מבין השיטין, נרמזת העפתו של ביאליק, בכך שייחס לו את המקום, שנתן קשת לביאליק, תוך שימוש על דרך הפארודיה בשורה משירו של ביאליק: “ינסר לו כלבבו”.⁶⁰⁶

בהזדמנות זו, כהוא “מגן” על הספרות ועל הסופרים העברים מפני מה שהוא חושב כ“התבטלות”, ועל מקומו של טשרניחובסקי, שהוא רואה בו המעטת־דמות, הוא “עושה חשבון” עם קופליביץ, שלא אחת התפלמס עמו.

יש לזכור, שבספר זה נכללה גם מסה על שופמן, וייתכן, שהוא לא היה לגמרי מרוצה ממה שנכתב על אודותיו, וכ“בא חשבון” עם קשת בדבר טשרניחובסקי והטיל ספק בעצם יכולת ההתרשמות שלו כקורא וכאסאיסטן, עשה גם את “חשבונו” שלו.

זוהי, כמדומה, הרשימה האחרונה, שכתב שופמן על טשרניחובסקי בחייו.

ברשימת הזכרון במלאת שבעה לפטירתו של שאול טשרניחובסקי, “השבוי הגא”, בא לידי ביטוי יחסו של שופמן לתופעת המוות, לא פחות מאשר יחסו למשורר. נושא המוות הרבה להעסיק את שופמן בסיפוריו וברשימותיו,⁶⁰⁷ ובין השאר הוא מעיר על התופעה, ש“הבלטריסטים חולשה מיוחדת להם לתאר את המוות,” שמא “על־ידי־כך יתגברו עליו; על־ידי־כך תהא לה איזו שליטה בו…” (“תיאורי מוות בספרות”).

בדרך, שבה מתאר שופמן את יחסו של טשרניחובסקי אל המוות, יש, קרוב לוודאי, הד גם ליחסו שלו, כפי שהוא עולה מרשימותיו הרבות בנושא זה. טשרניחובסקי, לפי שופמן, לא ראה במוות “כל רומנטיקה”, לא כאדם ולא כמשורר, והשתדל להתעלם ממנו. את צוואתו כתב, “כמי שכפאו שד”, וחזר לעסוק בעיקר, בשירתו. הוא משווה את טשרניחובסקי לשבוי־מלחמה, שנפל בידי האוייב, אולם אינו מתרפס לפניו, אינו מחניף לו ואינו בוגד, אלא מתנהג “כשבוי גא וזקוף, שאינו נופל ברוחו והמתייחס אל שובהו בזילזול עקשני ובשנאה גלויה.” מכאן שם הרשימה וסיומה: “השבוי הגא”. על יחסו זה של טשרניחובסקי למוות לומד שופמן מן הדרך, שבה הוא מתאר את המוות בשירתו, ובייחוד ב“כוכבי שמים רחוקים”, אולי בשורות כגון אלה:

ההשוואה בין ביאליק לבין טשרניחובסקי ממשיכה להעסיק את שופמן, כדרך שהיא ממשיכה להיות לחם חוקם של המבקרים במשך שנים ארוכות. בדרך כלל, כאמור לבו נוטה אחר טשרניחובסקי, אולם לא תמיד, ודומה, שמאורעות התקופה יש הפעם חלק ב“תזוזתו” לעבר ביאליק.

ברשימתו “בשדה” הוא מגיב על דברי שניאור על טשרניחובסקי וביאליק, שנתפרסמו זמן־מה קודם לכן.⁶⁰⁸ אולי לא במקרה נבחר שוב השם “בשדה” בכותרת לרשימה זו. קודם היעד השם על הקירבה, שבין שופמן לטשרניחובסקי, וכעת משמש אותו שם עצמו כדי “להגן” על ביאליק מפני שניאור, ואולי לבטא בכך את הקירבה, שהחל שופמן חש לביאליק בהשפעת “ההסיטוריה”. התפיסה היסודית של “השדה” לא השתנתה: השדה אינו “חיק־הטבע”, אלא “שדה־קרב”, ושופמן מעיד על עצמו, שהוא מבין כעת אחרת את יציאתו של ביאליק אז אל השדה".

שופמן איננו מסכים לדבריו של שניאור על שירתו של ביאליק בתקופתה הראשונה, ש“קינות הנפש הרצוצה והשפלת ערך עצמו של המשכיל היוצא אל ‘השדה’ והמבכה את מזלו ומזל ישראל, תחת ליהנות מלוא העין והריאה מהיופי… וכו'.” לדעתו, “ההיסטוריה” של ימינו הוכיחה את חוסר־הבגרות שבגישתו זו של שניאור, שלא למד ממנה דבר, וכוחו של ביאליק הוא דווקא בכך, “שעוד אז, ב’תקופת הזהב' ובעצם צעירותו הכיר את טיב עמידנו בשדות נכר. [– – –] ומי יודע, אם אותה שעה לא חזה את החזות הקשה עד הסוף. ואם הוא לא חזה, מזלו חזה.” דברים ברוח זו, המגלים שינוי־יחס דומה, כתב שופמן באותם ימים גם על ברנר.⁶⁰⁹ המלחמה היא שהביאה אותו לחשבון נפש. שכתוצאה ממנו חזר בו מכמה מעמדותיו הקודמות.

בתגובתו זו על מאמרו של שניאור על טשרניחובסקי אין שופמן חוזר בו מדבקותו בטשרניחובסקי, אולם הוא “מצדיק” את ביאליק, שלא ייפגם ערכו לנוכח ההשוואה אל טשרניחובסקי, ובעיקר הוא משמיע בהזדמנות זו את “האני מאמין” החדש, כמי “שחוזר בתשובה” אל ביאליק, לאחר שלמד את לקח ההיסטוריה.

ברשימתו “זאת – לא!” מגן שופמן בקנאות על “יוונותו” של שאול טשרניחובסקי, כפי שהוא מבין אותה, ויוצא כנגד רשימתו של יעקב רבינוביץ, בר־הפלוגתא שלו משכבר: “על טשרניחובסקי ושירתו”:⁶¹⁰ “את היוונות בכל־זאת אינו נותן לו. [– – –] את הכל הוא נותן לו שם חוץ מיוונות. זאת – לא! ‘שירה דשנה(!) וחיונית’, ‘פלסטיות בלתי־מצויה’ וכו' ורק לא יוונות. ‘רצון ליוונות’ – כן, אבל יוונות ממש – לא!”

היוונות, כפי שמבין אותה שופמן, כוונתה לתיאור פלאסטי מדוייק, המשתהה על קטנות ופרטים ומוסר אותם במילים ממצות: “‘נסתכלתי בזנבו המדולדל’⁶¹¹ – זוהי כל היוונות כולה.” ומתוך הרגשת שליחות, שלא להתבטל בפני סופרי־אומות־העולם, הוא מוסיף בהומור: “הומירוס בכבודו ובעצמו אילו קרא את מנדלי–ביאליק–טשרניחובסקי, היה בלי ספק מתרשם מאד והיה עוד מגביר על ידם את יוונותו. אני יודע, שבאפיקורסותי זו אני מכאיב מאד לקנאי היוונות שלנו, אבל מה לעשות, וזאת היא אמת לאמיתה.”

בהתאם לתפיסתו זו, גם מנדלי וגם ביאליק “יוונים היו”, ואין צורך לומר, שגם בכתיבתו שלו הוא רואה תכונה זו.

הרשימה כתובה בעוקצנות ועל דרך ההתרסה כנגד יעקב רבינוביץ וביקורתו, כהמשך ליריבות משכבר ביניהם.⁶¹²

בהמשך לפולמוס עם יעקב רבינוביץ בכלל, ובעניין "יוונותו של טשרניחובסקי בפרט, וכהמשך לוויכוח עם ישורון קשת כנגד ההתבטלות בפני סופרי־אומות־העולם נכתבה הרשימה “נחמה מוקדמת”. שופמן חולק בה על מאמרו של יעקב רבינוביץ על טשרניחובסקי “הערות”,⁶¹³ שבו הוא מרגיש התבטלות בפני הסופרים “הגויים”, פגיעה בכבודו של טשרניחובסקי והמעטת ערכו. כנגד דבריו של יעקב רבינוביץ: “רק רצון ליוונות ולא יוונות ממש”, וכן: "השפיע, כמובן, גיתה ומייקוב הרוסי הוא מעיר: “ובכן, יש רצון, ויש נסיון ויש גיתה ויש מייקוב, אך טשרניחובסקי איננו! אין כיעקב רבינוביץ אמן להבליע בעצם הפניגירקה את מיעוט הדמות. אלא ששניהם טועים.⁶¹⁴ ספרותנו עתידה לעורר התפעלות בעולם הגדול, וטשרניחובסקי הגיע ליוונות ואיך הגיע!” ובהערת סוגריים הוא מבליע: “‘מחותן’ גדול הוא [יעקב רבינוביץ] עם היוונות הטהורה!”

תפיסה יהודית מאד תופס שופמן את ה’איליאס' בתרגומו של טשרניחובסקי ברשימתו: “איליאס”. זוהי “מלחמה בשל ‘הלנה יפת המחלפות’. תיאורי נוף בודדים, תיאורים נעלים. ברם, העיקר בשירה רבתי זו הוא ההכאה. והיא היא מקור ההשראה.” ניכרת כאן הגישה היהודית המסתייגת מתכונה זו, אם כי “כל זה אינו אלא משחק־ילדים לעומת ‘לקיחת הנשמה’ בימינו.” יחד עם זה, חוזר שופמן על דעתו משכבר בזכות הכוח והצורך “ללמד את בני־יהודה” של ימינו “קשת וכידון”. ההבדל הוא בין ההנאה מן ההכאה, שהיא דרכם שלהם, לבין ההכרח להכות, שהיא דרכנו שלנו.

סופה של הרשימה, ברוח של הומור, מכוון לטשרניחובסקי המתרגם: “בכל זאת היתה רחמנות קצת על טשרניחובסקי שלנו שעה שמוכרח היה לשקוד כל כך על הדקירות הללו בתרגומו.”

לסוגיית ביאליק–טשרניחובסקי חוזר שופמן פעם נוספת, ועל־אף הרגשת הקירבה הראשונית לטשרניחובסקי, אינו נמנע מלצדד בזכותו של ביאליק, הפעם משום שהוא מרגיש, שמה שנאמר על דרכו של ביאליק בתיאורי־הטבע, בניגוד לזו של טשרניחובסקי, הולם אותו (את שופמן) להפליא.

ברשימת הביקורת על ספרו של חיים גליקסברג ‘ביאליק יום יום’⁶¹⁵ בשם: “אנו והם” מתעכב שופמן על אותם מקומות בספר, שבהם מזכיר גליקסברג את היחסים בין ביאליק לטשרניחובסקי:

עד כאן התגובה כמעט ללא נקיטת עמדה “לטובת” אחד הצדדים. אולם מן ההמשך מתברר, שלבו של שופמן דווקא עם ביאליק, ש“שתה סתם” ושידיעות־הטבע לא היו לחם חוקו, כיוון שהוא מביא ראיה מן הסופרים הלועזים האהובים עליו, כגון מופסן, ש“אינם מתביישים לכתוב: ‘פרחים שונים’ וכדומה. אינם חוששים, שמא יאמרו עליהם שבטלנים הם ומנותקים מהטבע.” גם הדוגמאות האחרות ברשימתו זו קובעות, שאפשר להיות אמן־יוצר גדול מבלי לגלות בקיאות מדעית בטבע הקרוב.

עיון בסיפורי שופמן מנקודת־מבט זו מגלה, שגם הוא “לא התבייש” לכתוב “מיני עשבים” (“תלוי”), “איזו נטיעות אמולות” (“עייפים”), וכי רבים אצלו האילנות, העצים והציצים “סתם”, ללא ציון שם מדויק. דרך כתיבה זו הולמת את אחת מתפיסותיו הפואטיות על מקומו של הנוף ביצירה הספרותית, לפיה “הנוף כשהוא לעצמו [– – –] אינו אומר ללב הרבה” (“נוף ואדם”).⁶¹⁶

יב. לזכרו

במלאת שנתיים למותו של טשרניחובסקי פירסם שופמן רשימה נלבבת לזכרו: “שנתיים”.⁶¹⁷

הביטוי הנאמן להרגשת הכאב עם מותו מתמצה, בעיני שופמן, באותה “צווחה”, שהשמיעה הנערה התורנית בחדר־האוכל ב“מצפה הים”, תוך כדי עריכת השולחנות לארוחת הצהריים ושמיעת הודעת הרדיו על מותו. המשורר האמיתי הוא זה, שהנערות צווחות בשעה שהוא מסתלק. אמנם קצרה היתה הצווחה, “אבל גם לצוויחה קצרה כזו לא כל משורר זוכה.” ניכר, שזוהי גם התגובה, שאליה משתוקק שופמן בבוא יומו…

פתיחת הרשימה, המתארת את הרושם שעשתה הודעת הרדיו על מותו של טשרניחובסקי על שופמן, ששהה באותו זמן בקיבוץ “מצפה־הים”, נתפרסמה לראשונה ברשימת־הזכרון שלו במלאת שבעה למותו בשם “השבוי הגא” ונשמטה בשעת כינוס הכתבים. באותה פתיחה עצמה חזר שופמן והשתמש ברשימת זכרון זו, במלאת שנתיים למותו, בשינוי משמעותי: לא הוא ששומע את הודעת הרדיו, אלא הנערה המגישה בחדר־האוכל, אותה נערה שלה נועדו השירים…

הקטע השני ברשימה זו מעמת שורה מתוך “אני מאמין” של טשרניחובסקי (1897): “לו לצעיר מעל קברי פרחים יילקטו לזר” עם המציאות בבית־הקברות: “והפרחים הרבים היכן? רק עציץ ביתי עלוב אחד – ולא יותר.” השורה האחרונה נשמטה מן הנוסח שכונס ב’כתבים' בוודאי כדי שלא לבייש… לדעת שפמן, הטור השירי שצוטט, שנכתב מתוך “שפע עלומים וגבורת עלומים”, בשעה שהכותב עצמו לא האמין בדבר, כדרכם של צעירים, נהפך למציאות. אולם על־אף חוסר הפרחים על הקבר, אוצל המשורר “חוסן ואון על סביבותיו גם כאן. גם כאן”, היינו, בבית־הקברות.

הפיסקה השלישית מתארת את שנתו האחרונה רבת־המכאובים של טשרניחובסקי, שסבל כפליים בשל הרגשתו, שהמחלה מכערת אותו. שופמן, כטשרניחובסקי, שהיה רגיש מאד ליופי ולצורה החיצונית, הטיב להבין לנפשו והעיר על כך, שלא צדק טשרניחובסקי בהרגשתו זו: “והוא לא ידע שדווקא היא [המחלה] שהשלימה אותו, בהוסיפה לו על כל מתנותיה הקודמות, גם את הוד הסבל.” ומבין השיטין נשמעת ההשוואה למשה, ש“לא ידע כי קרן עור פניו” (שמות ל"ד, 29), וכן הוא אשר “האציל מהודו” על יהושע.

בפיסקה זו מביע שופמן את דעתו משכבר, שדווקא הסבל הוא אשר איפשר לטשרניחובסקי “להציץ” “לאיזורים שהיו זרים לו קודם, ואולי גם לא היה שר את שירתו האחרונה, את שירת הכוכבים,” שכן החוויה וההתנסות הם תנאי לכל יצירת־אמת.

קטע הסיום בדבר הכוכבים, השומרים את דמות דיוקנו וזוכרים בגאווה את כל אשר אמר להם לפני מותו, אולי נשמע בו שמץ ביקורת כלפי הציבור, ששכח אותו, לעומת הכוכבים הזוכרים. אולם, אין הדברים חורגים מן המליצה הסתמית, וקשה לתלות בהם יותר ממה שנאמר במפורש.

יג. השלישייה המובילה

לאחר מלחמת־העולם השנייה נזכר שמו של טשרניחובסקי ברשימותיו של שופמן לעתים רחוקות בלבד, אולם תמיד כאחד הגדולים ביותר.⁶¹⁸

עם בואו של שניאור לארץ, “שׂבע נדודים וזעזועים”, מקדמו שופמן ברשימת־ברכה: “ז. שניאור” ומבליט את מקומו בספרות העברית בתוך “השלישייה המובילה”: כל שיר חדש שלו העלה אותו יותר ויותר, וביאליק וטשרניחובסקי לא עממוהו."

שלישייה זו נזכרת גם ברשימתו “לא קראו”, המכוונת כנגד “פירסומם של משוררים”, הנעשה בדרך של “היפנוזה המונית” ולא “מתוך התפעלות מעצם היצירה”. בין השאר, הוא מתריע על התופעה, שכמעט אין קוראים כלל אפילו את הגדולים ביותר: “ביאליק וטשרניחובסקי ושניאור”.

שתי סיבות עיקריות לשבחי שופמן לרגל הופעת ספרו של ז. שניאור ‘ח"נ ביאליק ובני דורו’,⁶¹⁹ ברשימתו הנושאת את שם הספר: האחת, עצם העלאתה של ה“פלייאדה” הספרותית – ביאליק, מנדלי, פרישמן, טשרניחובסקי בהארה חדשה, והשנייה: העובדה שהדברים נכתבו על־ידי משורר־אסייאיסטן. “פלייאדה” זו, שהיתה חד־פעמית, כדוגמת ה“פלייאדה” הספרותית הרוסית הידועה, מייצגת את הספרות בשיאה, וספרו של שניאור מחזק את גישתו של שופמן משכבר, שביקורת ספרותית אמיתית יכולה להיכתב לא על־ידי מבקר “מקצועי”, אלא רק על־ידי מי שהוא בעצמו יוצר.

במלאת עשר שנים לפטירתו של שאול טשרניחובסקי שב שופמן והקדיש, במדורו הקבוע “ניצנוצים”, רשימה נוספת לזכרו: “שאול טשרניחובסקי” וסיפר על שתי אפיזודות מימיו האחרונים, שיש בהן כדי להקל על עובדת העדרו, מצד הקהל ומצד המשורר עצמו. הראשונה מתארת את המשורר, כמי ש“לא אהב לדבר על עסקי שירה ויצירה ונאחז דווקא בטפל, בחיצוני. – אתה כתבת ‘טאגורה’ – והנכון הוא ‘טאגור’!” ומסקנתו: “גם בעודנו מתהלך בינינו כאן, היה זה במקצת בחינת בלעדיו. ריפרף, התחמק, הסתייג.” היעדרות זו היא ביחס לקהל, לקוראים לכותב. האפיזודה השנייה רומזת, שבמותו היה גם יסוד רצוני. זאת הוא מסיק מהתבוננות המשורר, שעמד והביט לתוך אחת החנויות הנעולות שעל הקיר שלה היתה תלויה תמונתו: “דמות־דיוקנו קסמה לו ביותר, והוא רצה שתהא נראית רחוקה אגדית. רצה שנראהו ולא נראהו… ודבר זה אולי, הוא אשר הקל לו קצת את דרכו האחרונה.”

*

קריאה זו שקרא שופמן ביצירת טשרניחובסקי, והדברים, שאמר עליו במשך עשרות שנים, מבטאים זיקה בין יותר ליוצר והמחשה לאופן קריאתו של יוצר אחד בספרי חברו. יצירתו מתייקרת עליו משעה שהוא מוצא בה את עצמו. לכך דרושה גם מידה מסויימת של קירבה בחיים הפרטיים. דמיון בדעות ובהתנסות.

עם זה, אין שופמן נרתע מלמתוח ביקורת על תופעות ודיעות אצל טשרניחובסקי, שאינן לפי רוחו, ואף לשנות את עמדותיו הקודמות בהשפעת מאורעות התקופה.

המעקב אחרי קריאתו של שופמן בטשרניחובסקי תורם לסוגיה הסבוכה בדבר חשיפת מקורות ההשפעה וההשראה של היוצר, הגלויים והסמויים, הישירים והעקיפים.

נספח בבליוגראפי

רשימות שכתב שופמן על טשרניחובסקי (מסומנות בכוכב *), או ששם טשרניחובסקי נזכר בהן (מסומנות בשני כוכבים **), או מכוונות לטשרניחובסקי, מבלי ששמו נזכר במפורש (מסומנות בשלושה כוכבים ***), לפי סדר כרונולוגי. מראה מקום מלא ראה ברשימה שבסוף הספר. קרוב לוודאי, שהרשימה אינה מלאה. תודתי נתונה לכל מי שישלים אותה.

בחייו:

* “שרטוטים ביבליוגראפיים”, ‘סנונית, חשון תרע"ב, עמ’ 102. [על ‘שירים’, הוצאת ‘השילוח’, תרע"א]. חתום G.

*** ‘בשדה’, ‘התקופה’, תרפ"ה.

** “קריטריון”, ‘השילוח’, תרפ"ו.

** “בממשלת היצר”, ‘העולם’, 9.11.1928.

* “לא נהירא לי”, ‘העולם’, 21.12.1928.

* “צער בעלי־חיים”, ‘העולם’, 25.1.1929.

*** “המשורר ובנות עמו”, ‘העולם’, 10.1.1930.

*** “במאוחר קצת – אבל בא!”, ‘העולם’, 8.7.1930.

*** “טולסטוי ודוסטוייבסקי היו יהודים”, ‘העולם’, 11.11.1930.

** “דיו ללהג במקומו”, ‘העולם’, 9.6.1931.

** “יובלות של ‘אינגלעך’”, ‘העולם’, 14.1.1932.

** “טורים”, ‘מאזנים’, ניסן תרצ"ד.

*** “בלהב הילדות, ‘מאזנים’, אלול תרצ”ד.

** "מעל עמודי “הארץ”, ‘דבר’, 27.11.1942.

* “שאול טשרניחובסקי”, ‘מאזנים’, טבת תש"ג.

** “‘בדורו של ביאליק’”, ‘דבר’ 18.6.1943.

לאחר מותו:

* “השבוי הגא”, ‘דבר’, 29.10.1943.

** “בשדה”, ‘דבר’, 28.1.1944.

** “זאת – לא!”, ‘דבר’, 11.8.1944.

** “נחמה מוקדמת”, ‘הד ירושלים’, 20.10.1944.

** “איליאס”, ‘דבר’, 8.6.1945. חזר ונדפס ב’ידיעות אחרונות'. 21.1.1949.

** “אנו והם”, ‘דבר’, 27.7.1945 חזר ונדפס בשינויים בשם: “כשרון וידיעה” ב’ידיעות אחרונות', 4.5.1951.

* “שנתיים”, ‘דבר’, 12.10.1945. חזר ונדפס בשינויים קלים בשם: ‘שאול טשרניחובסקי (חמש שנים למותו)" ב’ידיעות אחרונות’, 17.10.1948.

*** “שירי אהבה”, ‘דבר’, 4.1.1946 נדפס שוב ב’ידיעות אחרונות', 22.4.1949. ושוב שם, 6.7.1951.

*** [“שלמה טיפוס קוסמופוליטי היה…”], ‘ידיעות אחרונות’, 6.8.1948.

** “לא קראו!…”. ‘ידיעות אחרונות’, 18.11.1949.

** “‘ביאליק ובני דורו’ לז. שניאור”, ‘ידיעות אחרונות’, 19.12.1952. חזר ונדפס ב’דבר', 13.3.1953.

* “שאול טשרניחובסקי”, ‘ידיעות אחרונות’, 2.10.1953.

** “לונגפילו”, ‘ידיעות אחרונות’, 11.12.1953.

** “משהו לתולדות כתיבתי” ‘כרמלית’, תשכ"ו.

בין ג. שופמן לאורי צבי גרינברג

"אחרי ואחריך יהא עצוב בשדה־ספר שלנו (אצ"ג לשופמן)

א. שופמן – שושבינו של אצ"ג בספרות העברית

ג. שופמן ואורי צבי גרינברג הכירו זה את זה בשעה שהראשון שהה בעיר לבוב (1904–1914), ואורי צבי, שגר עם הוריו בעיר זו, היה נער רך בשנים. שירו הראשון של אצ“ג בעברית התפרסם בכתב־העת ‘סנונית’ (סיוון תרע"ב), שג. שופמן היה עורכו הסמוי. באותו כתב־עת נדפס גם סיפורו הראשון “הנסיעה” (תשרי תרע"ג), ובכך נעשה שופמן במידה רבה שושבינו של אצ”ג בספרות העברית.

לימים, תיאר שופמן את אורי צבי בלבוב: “בלמברג, לפני חמישים שנה, התהלך עם פיאות (אדומות) גם אורי צבי גרינברג, וברחוב הפשיל גם הוא אותן לאחורי אזניו.”⁶²⁰

הקשרים ביניהם נמשכו כל השנים, עד יומו האחרון של שופמן (תשל"ב), כשבחליפת המכתבים שביניהם מצטייר אורי צבי כמעריצו הנלהב של שופמן האיש והיוצר. הערצה זו לא פגה לאורך השנים והתמידה על־אף החליפות והתמורות שעברו עליו. גם שופמן שמר כל השנים אמונים לאצ“ג. באותם כתבי־עת שערך (כגון: ‘גבולות’, ‘פרט’, ‘מעט מהרבה’), דאג תמיד שמקומו של אצ”ג לא ייפקד.

כחודש לפני שעזב שופמן את לבוב בדרכו לווינה כתב אורי צבי לדבורה בארון, שהיתה אז עורכת המדור הספרותי של הפועל הצעיר', מכתב, שנכתב, בלי ספק, בעידודו של שופמן:

ניכר חששו של אורי צבי להישאר ללא שופמן, תומכו ומעודדו, והוא מחפש לו, יחד עמו, אוהדים בעלי־השפעה נוספים.

מיד עם בואו לווינה דאג שופמן גם לבן־חסותו אורי צבי וכתב, בהערת שולים, ללחובר, עורך ‘נתיבות’: “אפשר שתקבל שירים מאת א”צ גרינברג. בבקשה להתייחס אליהם בתשומת לב."⁶²² אולם התכנית לא יצאה אל הפועל, והשירים, כנראה, לא נשלחו. ימים אחדים לאחר מכן שלח שופמן לברנר לארץ־ישראל שלושה משירי אורי צבי בשביל ‘רביבים’, בתוספת מילות המלצה חמות מאד: “זהו משורר מצויין [בתחילה היה כתוב “צעיר”, ונמחק, ובמקומו: “מצויין”] מבית ‘רבי’, ואני מתעניין בו ביותר. רוצה הייתי, שתיתן להם איזה מקום ב’רביבים'.”⁶²³ ותשובתו של ברנר: “שירי גרינברג יבואו, אם אתה מוצא אותם ראויים לכך.”⁶²⁴

ואכן, שירי אורי צבי נדפסו הן ב’הפועל הצעיר' בעריכתה של דבורה בארון והן ב’רביבים' בעריכתו של ברנר, ושמו החל להיות ידוע לקהל הקוראים בארץ.

בתקופות שהיחסים בינו לבין “ארץ־ישראל העובדת” התחדדו, ולא ניתנה לו דריסת־רגל ב’דבר', ניסה שופמן לעמוד בפרץ והפך בזכותו באזני העורך, ידידו דוד זכאי.

שופמן מילא תפקיד לא־מבוטל בחייו של אצ“ג וביצירתו, והאחרון אכן ראה את עצמו במשך כל ימי חייו כתלמידו וכמי שחייב לו הרבה, עצם נוכחותו של שופמן, יצירתו, דיעותיו וטעמו הספרותי, ואף הדרך העצמאית והבלתי תלויה שבה ניהל את חייו, כשכל פרנסתו על הספרות בלבד, ללא פשרות, שימשו לאצ”ג מופת, שעמד תמיד לנגד עיניו. במכתבים, שכתב לו במשך כל שנות ידידותם, מתגלה מדי־פעם טפח מיחס־הערצה זה של אצ"ג לשופמן וליצירתו וביטוי להכרתו בדבר התפקיד החשוב, שמילא שופמן בחייו. מעולם לא ניסה לשכוח והשכיח או להתנער מאבהוּת זו, שנטל עליו עם ראשית כתיבתו העברית, ונשא אותה בגאווה כל ימיו.

תופעה זו אינה חזון נפרץ, שכן לא פעם מסתייגים סופרים לאחר זמן משושביניהם, כופרים באבהוּתם והופכים את פניהם כנגדם, משעה שהתפרסמו ברבים (כגון: עגנון ביחס לש. בן־ציון). במיוחד בולט הדבר, כשמתגלים הבדלי השקפות קיצוניים, והתפיסות האידיאולוגיות ודרכי היצירה נפרדות.

דוגמאות ממכתבי אצ“ג לשופמן, מתקופות שונות, יעידו בעיקר על יחסו של אצ”ג אליו, אולם גם על הרגשתו של שופמן כלפיו. מכתבי שופמן לאצ“ג לא הגיעו לידי, ועל יחסו אליו אפשר ללמוד מדברים שכתב עליו לאחרים (ברנר, זכאי) וממכתביו של אצ”ג, המגיבים על דברים שכתב אליו.

ב. “אתה מופסן העברי” (אצ"ג לשופמן)

עם בואו של שופמן לווינה (קיץ 1913) ועד פרוץ מלחמת־העולם הראשונה עסק בהשלמת סיפוריו, שהחל בהם בלבוב, ובהתקנה לדפוס של ספרו ‘סיפורים וציורים’, שביאליק היה מו“לו, בהוצאת “מוריה”. אצ”ג עזר לו באיתור סיפוריו, שנדפסו בשעתם ב’סנונית', ביניהם סיפורו “האושר”:⁶²⁵

גלויה אחרת, שנכתבה באותם ימים, היא תגובה על שני סיפורים של שופמן: “שני התרנגולים” ו“ידיד נפש”:

ג. “שופמן החזירני ללב הצער של העם” (אצ"ג)

לאחר שהשתחרר אצ“ג מן הצבא, חזר ללבוב וכתב לשופמן, שהיה כבר באותו זמן בווינה. במכתב זה הוא נותן לפני שופמן דו”ח מפורט על מעשיו והרגשותיו לאחר שיחרורו מן הצבא ומספר לו עד כמה הוא משתוקק לפגשו:

אצ"ג מעוניין להשתתף בירחון, ששופמן עומד להוציא (‘גבולות’), ומעיד על עצמו: “הרבה יצרתי עד כה, ותמיד מתוך הנאה על היצירה, הירהרתי עליך: אוי שופמן! אלמלי היה שופמן מסתכל בי עכשיו! סוף־סוף מי מבין ומחבב אותי יותר ממך?”⁶²⁸

בשעה שקיבל אצ“ג את פרס האוניברסיטה של ניו־יורק ע”ש ישראל וברטה ניומן, באב תשכ“ה, נשא משא ובו סיפר: “זכוּר לטוב אוהבי אהובי ג. שופמן, שבקראו בשנת תרפ”א ספרי ‘מעפיסטאַ’ כתב לי: הייתכן שאחרי מלחמת־עולם וטבח אוקראיינה אין זכר בשירתך לגורל העם? וזה החזירני ללב הצער של העם.”⁶²⁹

עדוּת זו על תפקידו של שופמן בהחזרתו “ללב הצער של העם” ובהמרצתו לבטא בשירתו את גורל עמו היא רבת חשיבות. היא מחזקת את ההנחה, שלעתים יש צורך בהשפעה חיצונית כדי שתעמיד את היוצר על סוד כוחו ותכוון אותו לייעודו.

לנושא זה של המשורר המגוייס חזר אצ“ג גם במשא אחר שנשא, לרגל קבלת פרס יצירה מטעם ראש־הממשלה, בניסן תש”ל, ובו התייחס על גדולי הספרות העברית, שהוא רואה בהם משוררים מגוייסים, וביניהם גם ג. שופמן.⁶³⁰

במשך כל השנים עקב שופמן ממקומו אחר יצירתו של אצ“ג, אף כי לא הגיב עליה, להוציא הערת־אגב ברשימתו “המלכה החיוורת וטיפוס הבהרות”⁶³¹. זוהי תגובה על מאמרו של ה. ייבין “מהגרים ומהפכנים”⁶³², ששופמן ראה אותו כמכוּון גם כנגדו וכנגד הסופרים החשובים בעיניו, ובשעה שיצא למלחמה מסוג זה, לא חסך את ביקורתו גם מספרו של אצ”ג:⁶³³ “ולבסוף – הערה קטנה בנוגע ל’האמת הקדושה למחבר' (של החוברת ‘כלפי תשעים ותשעה’). אשר ל’אמת קדושה' זו הרי אני אפיקורס גדול. איני מאמין בקדוּשה צעקנית, שתשעים ותשעה אחוזים בה מהווה הארס.”

ד. “אתה ואני הננו אומה לעצמה” (אצ"ג לשופמן)

בסוף 1936 עלה יוסף פאלק, ידידו של שופמן, לארץ־ישראל. שופמן שואלו במכתבו הראשון אליו לארץ־ישראל: “הכבר ראיתת את א”צ גרינברג?“⁶³⁴ במכתב אחר הוא שולח ברכות לא”צ גרינברג ומבקש מפאלק לומר לו, שישלח לשופמן את ‘ספר הקיטרוג והאמונה’ שלו.⁶³⁵

הפגישה בין פאלק לאצ“ג לא עלתה יפה. שופמן חש בכך מרחוק: “גם במכתב לאצ”ג שאלתי עליך, אבל מתשובתו ניכר, שאיזה חתול שחור עבר ביניכם. האמנם?”⁶³⁶

ואכן, אצ“ג שלח לשופמן את ספרו זה, שהופיע בראשית 1936, שבו הגיעה לשיאה שירתו הפוליטית, בד בבד עם שיא המחלוקת בינו לבין המחנה הפועלי. לספר צירף אצ”ג מכתב, ובו רמז לו על “גיהנום – הזמן והמקום שלי”, ולא רק שלא קרא לו כאחרים לעלות לארץ־ישראל, אלא כתב: “צריך אתה להתברך, ששירתך היא בת נופים אחרים: נופי חמד ומעיָנות.”⁶³⁷

שופמן קרא בעיון ספר זה וכתב לו את דעתו עליו (במכתב שלא הגיע לידי), ובהזדמנות זו תמה, על שאורי צבי אינו קורא לו, כאחרים, לבוא לארץ־ישראל. על כך באה תשובתו של אורי צבי, שניכר בה שנכתבה בשעת התרגשות גדולה:

על פגישתו עם יוסף פאלק, ידידו של שופמן, שלא עלתה יפה, כותב אצ"ג:

סיום המכתב בדברי ההערצה לשופמן וליצירתו:

והחתימה: “שלך באהבה כמו תמיד (הרי עודני נער!).” ועוד תוספת לחתימה, מצד ידידו של אצ“ג, ד”ר ייבין: “ברכה מקרב לב לסופר טהר־הרגש, היושב לו מרחוק ל’מרכז האנטי־רוחני'”⁶³⁹

גם לאחר עלייתו של שופמן לארץ־ישראל (יולי 1938), ממשיכה ידידותם לעמוד בכל המבחנים, ודיעותיו של אצ“ג ויחס היישוב אליו אינם פוגמים בה. בשעה שנאסר אורי צבי גרינברג ב”ירח סתיו, בתש“א השנה…”, כפי שהוא כותב בשירו: “עם ראובני ומולכו בחצר המטרה”,⁶⁴⁰ שיגר לו שופמן מכתב (שלא הגיע לידי), שבו הביע את חרדתו לו, ואצ"ג עונה לו במכתב קצר:

תגובת קורא־מעריץ שולח אצ"ג לשופמן על רשימותיו במדורו הקבוע ב’דבר', המתפרסמות בערבי־שבתות:

ה. “אצ”ג הוא אדם קדוש" (שופמן לדוד זכאי)

בראשית 1945 כתב שופמן מכתב סניגוריה ארוך בזכותו של א“צ גרינברג אל דוד זכאי, שבו הוא מנסה לתקן את המעוּות ביחס אליו מצד המחנה הפועלי, עיתון ‘דבר’ ודוד זכאי עצמו. המכתב נכתב, כנראה, כתגובה על תגובת זכאי על דברים שכתב שופמן בזכותו של אצ”ג ברשימה “אבן מקיר תזעק” במדורו הקבוע ב’דבר' “שתיים שלוש שורות”, שבה הגיב על האנתולוגיה בשם זה, שהופיעה באותה שנה (תש"ה) בעריכתם של יוסף חנני וב. מרדכי. לדעת שופמן, “משוררינו בדרך־כלל אינדיבידואליסטים הם, והאני הפרטי קרוב לבת־שירתם מהאני הקיבוצי. ורק ארבעה אני יודע, שכאב האומה עולה מדבריהם בכל סטיכייתו והם: ביאליק, ברדיצ’בסקי, ברנר ואורי צבי גרינברג.” על השם האחרון יצא קצפו של דוד זכאי במדורו “קצרות” או במכתב לשופמן או בשתי הדרכים כאחת,⁶⁴³ ועל כך כותב לו שופמן:

ובשולי המכתב מוסיף שופמן:

ייתכן שהכוונה לרשימתו של שופמן “נשק פסול”, שבו פוסל שופמן את השימוש במלה “פאשיזם” בפולמוסים מפלגתיים וספרותיים: “אסור ואסור להשתמש ב’נשק' זה עכשיו, לאחר שפאשיזם ונאציזם נעשו שמות נרדפים,” וטוען: “איך אפשר לומר על יהודי – ויהי מי האיש – ‘פאשיסט’?!” וסיומה: “אחד־העם בשעתו, בדברו על עלילת־הדם, נזדעזע: ‘יהודי ודם?!’ האין יש להזדעזע: יהודי ופאשיזם?! משורר עברי ופאשיזם?!! הנה עד היכן קטנות וקנאה ותחרות מגיעות!!”

אם אין הכוונה לרשימה זו, אלא למוקדמת יותר, יתכן שנכתבה כהמשך לאותו ויכוח וכתוספת למלחמתו של שופמן בעד יחס הוגן לאצ"ג.⁶⁴⁷

יש לשער, שדבר מלחמתו של שופמן לצדו של אצ"ג הגיע לאזני האחרון, וגם על רקע זה נכתב מכתב הברכה שלו לשופמן לשנה החדשה:

ו. “אחרי ואחריך יהא עצוב בשדה ספר שלנו” (אצ"ג לשופמן)

בשנים הבאות נמשכה חליפת המכתבים בין אצ“ג לשופמן, אולם בהפסקות ארוכות, אם משום שיכלו להתראות ולשוחח פא”פ ואם מסיבות אחרות. בארכיונו של שופמן ב“גנזים” נשמרו 7 מכתבים של אצ“ג לשופמן בין השנים תשי”ג–תשל"ב.⁶⁵⁰

מכתבים אלה נכתבו כתגובה על מאורעות שונים בחיי אצ“ג או לרגל פירסום סיפור של שופמן, שמצא חן בעיניו והרגיש צורך לשבחו באזני המחבר. יש שהם הצהרת ידידות והערצה מתמשכת, העומדת במבחן הזמנים, ומתהדקת עם הגיל, בצד הבעת דיעות על סופרים ותופעות ב”קריית ספר שלנו".⁶⁵¹

בנוסח שופמני, מבשר אצ"ג לשופמן על הולדת בתו: “והיא חמדה לעיניים. אני כבר נושא בי את דאגת־המגן בפני הבחורים.”⁶⁵²

סיפורו של שופמן “אם־הנער” מצא מאוד חן בעיני אצ"ג, שכתב לו: “ענוגה הרשימה ‘אֵם הנער’. אין כמוך! לאורך ימים בעיניך הרואה נסתרות עד דק ב’חדר האפלולי'… שלך באהבה תמיד, ברעננות הריעוּת! אורי צבי.”⁶⁵³

עם ביקורו של ידיד משותף – ארליך – בביתו של אצ“ג, הרגיש אצ”ג צורך לכתוב לשופמן:

ובסיפא: “ארליך סיפר לי ששלח לך את ספרה של אשתי. אילו ידעתי שהספר ישמח את לבך – ושלחתיו לך בזמנו. אשתי ‘לא העיזה’ מרוב ענווה באמת.”⁶⁵⁴

שופמן היה אז בן 84.

לאחר ביקורו של אצ"ג אצל שופמן בחיפה, כתב לו רשמי פגישתם:

אצ“ג רומז כאן לכתב־ידו המעוקל והקשה מאד לקריאה של שופמן, שנעשה לשם־דבר בין ידידיו. המובאה היא מתוך סיפורו של שופמן “לא”, שהיתה אהובה מאד על קהל הקוראים, והרבו לצטטה. המשכוֹ של המכתב הוא תשובה לבקשת שופמן מאצ”ג להשתתף ב’כרמלית' ונימוקיו הבוטים לסירובו לעשות כן, שהוא מסיימם במילים: “אילולא מכתבך, שבו אתה מביע רצונך לראותני ב’כרמלית', לא הייתי מעלה שורות אלו בפניך, כי למה לדבר בינינו דברים שאינם צריכים להישמע באזנינו.”

חתימת המכתב: “שלך באהבה בכל לב, בכל לב, אורי צבי.”⁶⁵⁶

כשנה לאחר מכן, עם פירסום סיפוריו של שופמן ב’כרמלית', כתב לו אצ"ג:

במלאת תשעים שנה לשופמן שיגר לו אורי צבי מכתב־ברכה נלהב, ובין השאר כתב:

במכתבו האחרון של אצ“ג לשופמן, חודשים אחדים לפני פטירת שופמן, מסביר לו אצ”ג, מדוע נמנע ממנו עד כה לטפל בבקשתו, ומבטיחו: “עכשיו – עכשיו לא אתן מנוחה לאלו שיש הכוח הכספי בידם,” ומסיים: “הייה בריא ושלום לאורך ימים. אי־אפשר בלעדיך להיות בארץ. אתה שומע?”⁶⁶⁰

כאפילוג לידידות ארוכת־השנים, שבין אצ"ג לשופמן, שעמדה בכל מבחני השנים ובכל תהפוכות ההיסטוריה, אביא מקצת דברים שכתב לי אורי צבי גרינברג, בתשובה לבקשתי אליו לספר לי על קשריו עם שופמן בתקופת ‘גבולות’ ו’פרט':

בהמשכו של המכתב חוזה אצ"ג חזות קשה למדינת־ישראל ומאשים אף את הסופרים במצב זה שהגענו אליו, ומצב רוחו הקשה באותן שנים משתקף במלוא עוצמתו במכתב זה. לאחר מכתב עצוב זה שוב לא זכיתי לקבל ממנו מכתבים, ורק לכשייפתח ארכיונו לציבור, אפשר יהיה להשלים פרק זה של אהבת־רֵעים־משוררים אמיתית.

שופמן העורך

‘גבולות’ (תרע“ט; תרפ”א)

א. הרקע

מלחמת־העולם הראשונה הביאה לווינה עשרות אלפי פליטים יהודים, שנמלטו בעיקר מערי־הספר בגליציה ובבוקובינה. פליטים אלה, שבאו ממרכזי היהדות המסורתיים, שימשו כעירוי־דם לקהילה היהודית בווינה, ופיתחו פעילות תרבותית ענפה ומגוונת ביותר, מחרדית קיצונית ועד פעילות ציונית ועברית. סעיף חשוב בה היה הוצאתם של עיתונים וכתבי־עת בעברית וביידיש בשביל אותו קהל קוראים, שהיה לו צורך עז בכלי מבטא כאלה.⁶⁶² מספרם הגדול של הסופרים, העיתונאים, הפובליציסטים, הוגי־הדעות והמלומדים היהודים, שנמצאו בווינה באותה תקופה של המלחמה ולאחריה, הביא לידי התעוררות תרבותית וספרותית מסועפת זו. מלבד זה, שימשה וינה בשנים 1919–1922 מקום מעבר וריכוז לעולים לארץ־ישראל, ואלפים רבים עברו דרכה ודרך הלשכות המיוחדות, שהוקמו בה לשם טיפול בהם. גם באוניברסיטאות ובמוסדות החינוך האחרים שבווינה התרכז מספר גדול של סטודנטים יהודים, ואף זה הוסיף לאווירת הפעלתנות, שאיפיינה את וינה היהודית באותן שנים.⁶⁶³

על רקע זה מובנים רצונם ומאמציהם של ג. שופמן וצבי דיזנדרוק לתת ביטוי “למלה העברית”, שנאלמה בתקופת המלחמה, על־ידי הוצאת כתב־עת עברי אקטואלי־ספרותי. אולם אין ספק, שרצון זה לא היה יכול לצאת מן הכוח אל הפועל, לולא נמצא המימון המתאים לכך.

הופעת הירחון ‘גבולות’ בווינה שלאחר מלחמת־העולם הראשונה חלה בעת ובעונה אחת עם התעוררות התנופה המו“לית, שהיתה ברחבי העולם היהודי, הקשורה בפעילותו של שטיבל, שהביאה בראש ובראשונה לייסוד הוצאת־שטיבל והרבעון גדול־המימדים ‘התקופה’. באותו זמן החל להופיע גם כתב־העת ‘מקלט’ בארצות־הברית, בעריכתו של י”ד ברקוביץ, אף הוא בהוצאת־שטיבל, באמצעות סניפה האמריקני. עם כל החיוב והברכה שיש בהופעתם של כתבי־עת ספרותיים חשובים במקומות שונים ברחבי העולם (ולא נזכרו כתבי־העת בא"י, כגון: ‘האדמה’, ‘מעברות’ וחידוש הופעתו של ‘הפועל־הצעיר’), לא גדל מספרם של הסופרים העברים, וממילא נוצרה התחרות, שהתקיימה בתנאים בלתי שווים לחלוטין, המתבטאת בראש ובראשונה בספרות היפה. ‘גבולות’ לצדו של ‘התקופה’ דומה לננס בצד ענק, שאין לו ברירה אלא להתפרנס ממה שהלה משייר לו.⁶⁶⁴ עד דצמבר 1918, הוא החודש שבו הופיעה החוברת הראשונה של ‘גבולות’, יצאו לאור לפחות 3 כרכים של ‘התקופה’,⁶⁶⁵ שכל אחד מכיל כשבע מאות עמודים ורשימת משתתפים מפוארת ומגוונת, ביניהם: ביאליק, טשרניחובסקי, פרישמן ופיכמן. סביר להניח, שהשתתפותם ב’התקופה' מנעה מהם להשתתף גם בבמות אחרות, וביניהן ‘גבולות’. התחרות כגון זו לא היתה קיימת, או לפחות לא בחריפות כזו, בתחום הפובליציסטיקה וההגות, ומה גם שמספר ניכר של חוקרים התרכז דווקא בווינה ובברלין. התוצאה נראתה מעל דפי ‘גבולות’, שבו מדור הספרות היפה היה מצומצם לעומת ההיקף והגיוון של דברי־העיון וההגות.

ייתכן, שעם מעבר ‘התקופה’ לברלין ניטל גם יתרון זה של ‘גבולות’, היינו, קירבה למקום הימצאם של חוקרים והוגי־דעות, וגם עובדה זו היתה אחת הסיבות להפסקתו, שכן, לא ייתכן, שבעת ובעונה אחת, ובקירבת מקום, יופיעו שני כתבי־עת בעלי אופי ומגמה זהים. ההצדקה לקיומו הנפרד של ‘גבולות’ בווינה ניטלה ממנו עם העברת ‘התקופה’ לברלין.

בכל אופן, בתקופה הקצרה שבה הופיע ‘גבולות’ מילא חלל ריק בריכוז היהודי בווינה שלאחר מלחמת־העולם הראשונה.

בהוצאת כתב־העת ‘גבולות’ על־ידי שני עורכיו, שופמן ודיזנדרוק, וחבר משתתפיו יש משום המשך למסורת קודמת של הוצאת כתבי־עת עבריים בעיר זו, היינו, העורכים אינם מבני וינה, אלא כאלה שמקום גידולם אחר, גליציה ותחום המושב ברוסיה, וכמותם אף המשתתפים, ובמידה רבה גם קהל הקוראים.⁶⁶⁶

ב. ייסודו והופעתו

כתב־העת ‘גבולות’ יצא לאור בווינה בעריכתם המשותפת של שופמן וצבי דיזנדרוק מיד לאחר תום מלחמת־העולם הראשונה. הופיעו שש חוברות, שהאחרונה כפולה. החוברת הראשונה יצאה בטבת תרע“ט (דצמבר 1918), והאחרונה, ה’–ו', היא ללא תאריך וזמנה, כנראה, מתחילת תרפ”א.⁶⁶⁷

הכרך כולו כולל 170 עמודים, ובכל חוברת כשני גליונות דפוס (32 עמודים), ובאחרונה, הכפולה – כשלושה גליונות דפוס.

האינפורמציה הטכנית נכתבה בשולי כל עמוד אחרון: “הסידור בהוצאת מ. היקל – המנהל י. לאנדאן. – דפוס ‘אדריא’.” כך בשתי החוברות הראשונות, ואילו בשתי החוברות הבאות נשמט שמו של מ. היקל, ובחוברת האחרונה לא נדפסה אינפורמציה טכנית זו כלל. בדף השער נרשם: “בהוצאת מ. היקל, וינה.” ישראל לונדון היה מומחה בענף הדפוס, עבד כסַדר בהוצ' מאכס היקל, והיה שותף להוצאת הספרים “דער קוואל” (“המעיין”), שנוסדה באותה עת בווינה. בשנת 1957 חידש את ההוצאה בניו־יורק.⁶⁶⁸

לשש החוברות, שהצטרפו לכרך א', לא היה המשך.

בגוף הירחון לא נזכר מי עמד מאחורי הוצאתו ומי מימן אותו. דומה, שהלה רצה בעילום שמו, והעורכים כיבדו בקשתו זו ולא פירשו. אולם נראה, שאין ספק שהמו“ל של ‘גבולות’ היה אברהם יוסף שטיבל. שופמן עצמו גילה ברמז שקוף למדי “סוד” זה במכתבו לח”ש בן־אברם, כשרצה לשתפו ב’פרט', שאף הוא הוצא לאור בידי שטיבל, בתשובה לשאלתו: “המו”ל שלי הוא… שטיבל. שוב שטיבל!".⁶⁶⁹

באותה תקופה היתה התנופה המו"לית של שטיבל במלוא היקפה, ונוסף על הוצאת הספרים הוציא גם את ‘התקופה’ ו’מקלט' וסייע גם למפעלים ספרותיים אחרים.⁶⁷⁰

ואכן, קשה לתאר כתובת אחרת, שהולמות אותה דברי דיזנדרוק במכתביו לביאליק ולפיכמן, בשעה שהזמינם להשתתף בכתב־עת זה: “בסיס חמרי, דרך, רצון – הכל יש;”⁶⁷¹ “שכר סופרים הגון ישולם ובדיוק.”⁶⁷²

ב’גבולות' ניתן ביטוי נרחב (יחסית להיקפו המצומצם) לקשר עם שטיבל. בחוברת הרביעית, שהופיעה זמן קצר לאחר מותה הטראגי של אשת א"י שטיבל, זיסל מלכה (זוסיה) שטיבל, נדפס שיר בפרוזה מתורגם מכתב־יד, שנמצא בין כתבי המנוחה, בתוספת הערת המערכת (עמ' 111), ולאחריו שיר של זלמן שניאור: “צנתר נשבר”, המוקדש לזכרה, ובשוליו ההערה: “קופנהגן, 1919”. בהערת המערכת נאמר, כי השיר נכתב לזכרה, כשמונה ימים אחר מותה, והכותב היה עד לכובד מחלתה ולמותה בימי שבתו בקופנהגן.⁶⁷³

בנוסף על כך, במדור: “ידיעות ספרותיות” בחוברת השנייה הובאה אינפורמציה על פירסומיה השונים של הוצאת־שטיבל (עמ' 64), בחוברת הרביעית – ביקורת מפורטת על שני הכרכים הראשונים של ‘התקופה’ (עמ' 115–128), ובחוברת האחרונה, במדור: “הערות”, נדפסה רשימה על הוצאת־שטיבל בחתימת: ש. ש. (שלום שטרייט) (עמ' 168–169). ברשימה אחרונה זו, החותמת את כתב־העת (אחריה באו עוד שורות אחדות על חצי עמוד בשם: “אגב עילעול”, עמ' 170), יש ביקורת על מדיניותה של הוצאת־שטיבל, ואולי היא ביטוי למערך יחסים מסויים בין העורכים לממַמן, שבעקבותיו נפסקה הוצאת ‘גבולות’.

לא מצאתי כל רמז אחר לסיבת הפסקת הוצאתו של הירחון. ייתכן, שהדבר קשור בשינוי מצבם של העורכים, ששוב לא יכלו להתפנות לכך (נישואיו של שופמן: לימודיו ועבודתו של דיזנדרוק), ואולי גם במממן עצמו. (סיבה משוערת נוספת וקשרים נוספים עם שטיבל – ראה בהמשך).

החומר הארכיוני, שהגיע לידי, הקשור בעריכת ‘גבולות’, הוא מועט מאד, הן משום שההכנות החלו סמוך מאד לסיום המלחמה והתבססו בעיקר על השתתפותם של הסופרים היושבים בווינה, והן משום שתנאי הזמן והמקום (הזעזועים שפקדו את היהדות הרוסית, ויציאתה המבוהלת של חבורת הסופרים מרוסיה) גרמו לאבדנם של מכתבים, כתבי־יד ומסמכים אחרים.⁶⁷⁴

ג. העורכים

שופמן לא היה טירון בעריכה, ואילו צבי דיזנדרוק היה חסר־נסיון קודם, אולם כסופר, כהוגה וכמורה כבר קנה לו שם ומקום. שניהם היו ידידים קרובים, עוד מן התקופה ששופמן עשה בלבוב.⁶⁷⁵ צבי דיזנדרוק פירסם (בגרמנית) בשנת 1916 בקובץ הספרותי ‘אמונים’ (שהוצא מטעם התאחדות ציוני גרמניה בעריכת ליאו הרמן, עורך ה’יידישה רונדשאו', ונשלח כשי לאלפי חיילים יהודים שעמדו בחזית) דברי הערכה נלהבים על שופמן, בלוויית תרגום סיפורו: “נקמה של תיבת זמרה”. “בזכותם של מסתו ותרגומו של דיזנדרוק הגיע שמעו הראשון של שופמן לאזני חוגי המערב היהודי.”⁶⁷⁶

על היחסים החמים והקרובים, ששררו בין שופמן לדיזנדרוק בזמן שקדם מעט לפעולת העריכה המשותפת שלהם, יעיד גם מכתבו של דיזנדרוק לשופמן משרלוטבורג, ברלין:

באותן שנים (1916–1918) שירת דיזנדרוק בצבא האוסטרי, לאחר שבשנת 1915 למד באוניברסיטה בברלין ולימד שם בבית־ספר תיכון.

שופמן, שהגיע לווינה מלבוב זמן־מה לפני פרוץ המלחמה (יולי 1913) וחי בה בשנות המלחמה כנתין זה חסר תעודות וזכויות, לא היה מעורב בחוגים הרחבים מחוץ לבני חוגו.

שופמן ודיזנדרוק השלימו זה את זה: שופמן תרם מנסיונו כעורך, בסגולותיו כמספר עברי ששמו הולך לפניו, כמי שמעורה בחבורת הסופרים הצעירים וקשור לסופרים העברים בכלל, ואילו דיזנדרוק הביא לשותפות זו את קשריו עם חבורת ההוגים והפובליציסטים היהודים בווינה ובברלין ואת נטיותיו בתחום הפילוסופיה, המחשבה והמבט ההיסטוריים.

יחסי הידידות בין השניים נמשכו גם עם סיום עבודת העריכה המשותפת, ותעיד על כך ה“צוואָה”, שנשמרה בארכיונו של דיזנדרוק בארכיון היהודי־אמריקני בסינסינטי, מיום 7.1.1920, בה מינה את דיזנדרוק “לסוכן כל רכושי הספרותי”, ש“בלי הוראתו והרשאתו אסור לכל מו”ל שבעולם להדפיס כתבי בין במקור ובין בתרגום." כמו כן נתמנה דיזנדרוק, “שיהא הוא המחלק את ההון העזוב בין יורשי לפי שיקול דעתו.” אגב, העובדה ששופמן כתב צוואה אינה מעידה על כך שהיה חולה. לפי עדות בתו, “פשוט נהג לכתוב מדי־פעם צוואה”.⁶⁷⁸ לימים, כתב במפורש על הכוח הנפשי והבגרות הדרושים כדי לכתוב צוואה (“בגרות מיוחדת”).

יחסי הידידות וההערכה בין שופמן לדיזנדרוק נמשכו כל ימי חייו של דיזנדרוק, וחליפת המכתבים ביניהם היתה הדוקה מאד. שופמן העריך מאד את מחשבתו המקורית של דיזנדרוק ונתן מדי־פעם ביטוי להערכתו זו: “דיזנדרוק הוא בלי ספק אחד מבעלי המוחות הפילוסופיים המעטים שהטבע מקמץ בהם מאד” (“ממוח אל מוח”). “צירוף נפלא של מחשבה ושירה. [– – –] חד השכל ודק ההרגשה. מוח פינומינלי” – כתב שופמן לאחר מותו (“צבי דיזנדרוק”).

ד. ההכנות

ההכנות להוצאת כתב־העת החלו, כנראה, בראשית תרע“ח (סוף 1917). באותה עת נסע דיזנדרוק לסטרי, עיר מולדתו, והשתמש בהזדמנות זו כדי לאסוף חומר מן הסופרים שישבו באודסה. קשרי הדואר היו בלתי בטוחים, והיה צורך לחכות להזדמנויות מיוחדות כדי לשלוח כתבי־יד באמצעות שליחים. רישומן של הכנות אלה בחומר הארכיוני שהגיע לידי הוא מועט: מכתב בגרמנית אל ברדיצ’בסקי מיום 4.11.1917, ואל ביאליק (ללא תאריך), המזמינם להשתתף בכתב־עת זה, מכתב של א”צ גרינברג לשופמן, המזמין את עצמו, ושני מכתבים של דיזנדרוק לפיכמן ולביאליק.⁶⁷⁹

על מצבו של שופמן בתקופה שקדמה להוצאת ‘גבולות’ יעיד מכתבו לקלוזנר מווינה, שנכתב כתשובה לבקשתו של קלוזנר לשלוח סיפור ל’השילוח' שבעריכתו, ולתמיהתו כיצד ייתכן, שבמשך ארבע שנים (שנות המלחמה) לא כתב שופמן דבר: “תמה אתה: ‘במשך ארבע שנים’. אבל אילו ידעת כיצד עברו עלי ד' שנים הללו. ניכר, שאתה הרגשת את המלחמה פחות ממני.”

בהמשך, מסביר שופמן את בקשתו לעזרה כספית, ראשונה לשורה ארוכה של בקשות מסוג זה, שהיו מנת חלקו ברוב שנות חייו, ובייחוד בתקופת אוסטריה:

שני העורכים מחלקים ביניהם את העבודה: שופמן אחראי לחלק השירה, הסיפור והביקורת, ודיזנדרוק לחלק ההגותי והפובליציסטי.

חלוקת תחומי האחריות למדורים (שופמן לדברי־שירה; דיזנדרוק – לענייני־מחשבה) לא היתה נוקשה, ומכיון שבין העורכים שררה הרמוניה גמורה (“הריני מחזיק טובה למזלי, שהקרה לפני בדרך חיי היכרות זו, אשר נתנה לי לא מעט” – כתב שופמן לאחר מותו: “צבי דיזנדרוק”), יש שנכנסו זה לתחומו של זה: דיזנדרוק מנסה ל“גייס” את פיכמן ואת ביאליק, שופמן “רותם” את יעקב רבינוביץ שיכתוב “רשימות”, מתרגם את מאמרו של א. שבדרון וכד'.

במכתב ההזמנה לביאליק, להשתתף כתב שופמן:

נעימתו הבלתי ידידותית של מכתב זה לביאליק, שיש בו שמץ של העלבה, נותנת מקום להשערה, כי ההזמנה לביאליק להשתתף ב’גבולות' נכתבה בלחצו של דיזנדרוק ונעשתה למרות רצונו של שופמן, שנענה ללחץ מפני דרכי שלום.⁶⁸³

הד מהרגשתו של שופמן כעורך נשמע במכתבו לי"ד ברקוביץ, עורך ‘מקלט’, בשעה ששופמן ביקש שייעשו תיקונים בסיפוריו ששלח אליו: “כד הווינא עורך [כאשר הייתי עורך] הייתי תמיד מלא רציחה על סופר, שבא להטריחני בתיקוניו לאחר זמן. אבל אתה סלח נא לי!”

פרטים נוספים על תכניתו של כתב־העת – מגמותיו, מטרתו וחלוקת העבודה בין העורכים מתגלים משני מכתביו של צבי דיזנדרוק לפיכמן ולביאליק, שאליהם פנה בשעה שהיה בסטרי, עיר מולדתו.

במכתב לפיכמן מספר דיזנדרוק את המוצאות אותו בשנות המלחמה, היכן היה, מה כתב, כיצד גוייס לצבא, ומסיים בעניין ‘גבולות’:

בשולי המכתב, לאחר החתימה, הוא מוסיף:

הקשרים בין דיזנדרוק לביאליק החלו בימי הקונגרס הציוני האחד־עשר, שנתכנס בווינה בקיץ 1913, ונמשכו עם פירסום מסותיו של דיזנדרוק ועם תגובתו על הרצאתו של ביאליק “הספר העברי”.⁶⁸⁵

במכתב לביאליק מפרט דיזנדרוק את מטרותיו של כתב־העת החדש, שיש בו מעין טיוטה ראשונה של הדברים הקצרים, שנכתבו בפתח החוברת הראשונה:

משתי פניות אלה לא יצא דבר. פיכמן וביאליק לא השתתפו ב’גבולות'.

שמע כתב־העת החדש, העומד להופיע בקרוב, ששופמן הוא אחד מעורכיו, הגיע גם לאורי צבי גרינברג, מעריצו הגדול של שופמן, והוא ממהר לכתוב אליו מלבוב ולספר לו מקצת מהרגשתו בימים אלה, לאחר ששוחרר מן הצבא (“מה שיש לספר בפה אין להעלות במכתב”). הוא מביע את הערצתו הבלתי מסוייגת אליו ומגלה את רצונו לבוא לווינה, אם לא להשתקע הרי כדי להתראות עמו. ובעניין ‘גבולות’ הוא כותב:

סופו של דבר היה, שאורי צבי השתתף בחוברת הראשונה של ‘גבולות’, ולאחר־מכן בחוברות השנייה והרביעית, בשירים, שנכתבו במקומות שונים ששהה בהם בשנות מלחמת־העולם הראשונה.

ה. הפרוגראמה וביצועה

הפרוגראמה,⁶⁸⁹ הפותחת את החוברת הראשונה, איננה חתומה, היא קצרה (שמונה וחצי שורות), בלא כותרת וכתובה מתוך זהירות שלא להבטיח דברים, שאי־אפשר יהיה למלאם. עם זה, יש בה רמז לכך, שכתב־עת חדש זה הוא ממשיך ‘השחר’ של סמולנסקין, שיצא אף הוא בווינה בשעתו, ומיום שנפסק לא יצא בווינה שום כתב־עת עברי.

הזהירות מתבטאת במלה “משהו”, החוזרת פעמיים, ובהימנעות המכוונת מניסוח מגמות ומטרות: “מגמה? דברים הראויים להישמע ותו לא.” בולטת ביותר ההדגשה על התנאים הקשים בהווה, שנות המלחמה הקשות בעבר והתקוות המאופקות לעתיד. בהתאם למסורת הפרוגראמות של כתבי־עת חדשים, מובלע בתוכן גם הסבר לשם: ‘גבולות’, שכן “גבולות” המדינות היו הסיבה למלחמה, וכעת (רמז לקונגרס וינה) יש תקווה, שצועדים “לקראת גבולות עמים אחרים וגבולות אחרים באדם.”

ואף־על־פי־כן, קיימת מגמה. מלבד ה“דברים הראויים להשמע”, היינו קנה־מידה ערכי, בולט הרצון לתת ביטוי לתקופה שחלפה, לשנות המלחמה ולזעזועים שפקדו את היחיד ואת הכלל, את העמים ואת העולם כולו, וכן למציאות בהווה ולמהלכיה בעתיד. מגמה זו של תגובה אקטואלית על המאורעות, תוך מעורבות בהם ונקיטת עמדה, מצאה את ביטויה במדור היחיד הקבוע בירחון: “הערות בענייני השעה והספרות”, שגם בתוכן העניינים הכולל הוקצה לו מקום נפרד. בשוליהם של רבים מן השירים, הסיפורים והרשימות נרשמו המקום והזמן שבהם נכתבו, כדי להבליט עוד יותר את זיקתם למאורעות התקופה.⁶⁹⁰

הרצון לתת ביטוי בעל רמה למאורעות התקופה בסוגי ספרות שונים: בשיר, בסיפור, במאמר, בביקורת, המדריך את העורכים ומשפיע על בחירת המשתתפים והחומר לכתב־העת, מורגש ומודגש. ענייני השעה אינם מוגבלים רק למדור שיוחד להם, “הערות בענייני השעה והספרות”, אלא מצויים כמעט בכל התחומים: בספרות היפה ובדברי־העיון. דומה, שההבדל ביניהם הוא בכך, שהמאמרים, שלא באו תחת כותרת מפורשת זו, מנסים להפיק לקחים כלליים ועקרוניים ממאורעות הזמן ואינם דנים במאורע לגופו. כך, למשל, משקפים סיפורו של משה זילבורג ושיריו של א"צ גרינברג את אימת המוות, שעמה נפגש האדם ביתר־שאת בתקופת המלחמה, בין בעורף ובין בחזית; צבי דיזנדרוק ברשימתו “אנו המעט” דן בדבר חולשתו של מיעוט לאומי על רקע הפרעות האחרונות בלבוב; ואברהם שבדרון במאמרו “על הטכניות” דן בטכניקה מול הגורם האנושי במלחמה ובהתפתחות הציביליזציה בכלל.

גם למאמרים הכלליים, שלכאורה אין להם כל זיקה למאורעות התקופה, חודרים הדי הזמן. כך, למשל, במשפט הפותח את דברי הד“ר פטאי לשירי משה אבן־עזרא, שהוא מפרסמם כאן לראשונה מ”גנזי אוקספורד", נאמר: “לפני שנות המלחמה והמהפכה הייתי באוקספורד באנגליה” וכו' (עמ' 65), וכך בהקדמתו של בן־ציון רפפורט למאמר ההשוואה שלו: “ברגסון ושופנהויר”. הוא מעיר, שהמלחמה בין המדינות חדרה גם לתחום חיי הרוח:

על רקע המלחמה נכתבו גם “הגיונותיו” הפסימיים של ברדיצ’בסקי (חתום: בן־גריון). אם כי הרעיונות אינם חדשים עמו, דומה, שקיבלו יתר תוקף ממאורעות הזמן.

שניים מתוך ארבעת סיפוריו המיניאטוריים של שופמן: “על שדה התעופה” ו“הקטנים”, מגיבים בדרכו המיוחדת על המלחמה, ודוד פוגל כותב שיר ארץ־ישראלי, “מזרחי” דווקא, בווינה של ימי המלחמה, לאחר ששוחרר מן המאסר: “זהב צהרי מדבר” (עמ' 13).

הוגו ברגמן פותח את הקובץ הראשון של ‘גבולות’ במאמרו “החופש האמיתי”, שבו הוא מביע דיעותיו בשאלה: מה צריכים להיות פני ההתיישבות בארץ־ישראל לאחר המלחמה, ומטעים את עדיפותה של האיכות מן הכמות. בסוף דבריו הוא משמיע את דיעותיו המיוחדות בדבר יחסי יהודים וערבים ומסיים במשפט הפרדוקסלי, לכאורה: כל עוד שאין לנו ארץ־ישראל עוד לא אבדה תקוותנו, [– – –] ועל כן התגשמות תקוותנו הקרובה היא סוף התקווה הציונית: אם לנצחון היהדות או לכליונה" (עמ' 5).

לתשומת לב מיוחדת ראוי הוויכוח, שהתנהל מעל דפי ‘גבולות’ בין צבי דיזנדרוק לבין זה שחתם “איש מוסקבאי”.⁶⁹¹ זהו אחד הפולמוסים הראשונים בציבור היהודי, שהחל באותן שנים וטרם נסתיים עד היום, בדבר טיבה ופרצופה האמיתיים של המהפכה ומחולליה. משני צידי המיתרס ניצבו אלה הקרובים למקום המעשה, שחזו את המאורעות מבשרם, ואלה הרחוקים מגיא־החזיון ושופטים על־פי השמועה והתעמולה המגיעים משם. הוויכוח בין השניים נסב על טרוצקי ועל אישיותו, כשדעתו של “איש מוסקבאי” היא חריפה וקיצונית כנגד טרוצקי, כנגד הבולשביקים וכנגד העובדה שרבים מהם הם יהודים “העוכרים, המהרסים והמחריבים, שיצאו מאתנו”. הכותב מנתח את אופי הדמגוגיה של טרוצקי ומנבא גורל נורא ליהודים בכל רחבי רוסיה.

בצד המאמרים והוויכוחים הפובליציסטיים בשאלות השעה בעולם בכלל ובעולם היהודי בפרט, מקיים ‘גבולות’ מדור קבוע לביקורת הספרות, ונסקרים בו בעיקר כתבי־העת שהופיעו אותה שעה: ‘כנסת’ (תרע"ז) – סקירתו של ג. שופמן; כרכים א' וב' של ‘התקופה’ (טבת–אדר תרע“ח; ניסן–סיוון תרע”ח) – מאת צבי דיזנדרוק. כן מוקדשות רשימות למאורעות ספרותיים אקטואליים נוספים: מותו של פטר אלטנברג – מאת שופמן; הוצאת־שטיבל ומדיניותה – ש. ש. (שלום שטרייט); והערות תגובה קצרות ועוקצניות על רשימות שונות ב’מקלט' וב’מעברות' – גרשוני (ג. שופמן).

בין הדברים, שהד הזמן אינו עולה מהם: מאמרו של צבי דיזנדרוק: “דבר הגרוטסקה”, וה“גרוטסקות” המתורגמות של ה. ריימן המלוות אותו, סיפורו של עגנון: “מעלות ומורדות”, מסתו של מרטין בובר: “חברוּת”, מאמרו של חיים טרטקובר: “חוש היופי ברחוב היהודים”.

ו. המשתתפים

עשרים ואחד אנשים השתתפו בחוברות ‘גבולות’, ושמונה מהם יותר מפעם אחת.⁶⁹² להוציא את שיריו של משה אבן־עזרא, שהובאו על־ידי ד“ר יוסף פטאי, השתתפו ב’גבולות' ארבעה משוררים: א”צ גרינברג, דוד פוגל, דוד שמעונוביץ וזלמן שניאור;⁶⁹³ ושלושה מספרים: ג. שופמן, ש"י עגנון ומשה זילבורג. אולם חלק נכבד של ‘גבולות’ תופסים המחקרים, המסות, המאמרים, דברי־העיון והביקורת. רשימת המשתתפים בחלק זה ארוכה ומרשימה יותר: מרטין בובר, מיכה יוסף בן־גריון (ברדיצ’בסקי), הוגו ברגמן, חיים טרטקובר, יוסף פטאי, יעקב רבינוביץ, אברהם שבדרון ועוד. דומה, שהסיבה להגדלת חלקם של דברי־העיון ולמיעוט החלק של הספרות היפה נעוצה בכך, שמרבית הסופרים והמשוררים העברים היו באותו זמן מחוץ לווינה ולברלין, ואילו החוקרים, ההוגים, הפובליציסטים והמבקרים התרכזו עוד קודם לכן בווינה ובברלין, וקל היה לקיים עמהם קשר ולקבל מהם כתבי־יד.

שופמן, כעורך יחיד – קודם ב’שלכת' ולאחר מכן ב’פרט' – הוציא לאור קבצים בעלי אופי ספרותי טהור, ואילו הפעם, הן בשל התנאים והן בשל שיתוף הפעולה עם עורך בעל נטיות שונות משלו, ערך קובץ, שהספרות היפה היא מיעוט בו, אם כי מיעוט בלתי־מבוטל.

למרות התנאים, שהכתיבו את בחירת המשתתפים ולא הניחו אפשרויות רבות בבחירת החומר, משקפות חוברות ‘גבולות’ את נטיותיהם של העורכים, כל אחד בתחומו, את העדפותיהם הספרותיות, את טעמם והשקפותיהם ואת חוג האנשים שעמהם באו במגע.

בראש ובראשונה, יש לזקוף לזכותו של ‘גבולות’, ובוודאי לזכותו של שופמן, את גילויו של משורר, שזה לו כמעט פירסום ראשון, והוא: דוד פוגל, שמכאן ואילך נעשה משתתף קבוע בכתבי־העת של התקופה. אמנם, בפירסום ראשון של שירי פוגל קדמה ‘הצפירה’ ל’גבולות',⁶⁹⁴ אולם היה זה בדיוק באותו זמן שבו החלו ההכנות להוצאת ‘גבולות’, וקרוב לוודאי, ששירי פוגל כבר היו בתיק המערכת של ‘גבולות’. שופמן הכיר את פוגל בווינה ולמד להוקיר ולהעריך את כשרונו ואת אישיותו. שניהם היו שייכים לאותה חבורת־סופרים עברים ויידים, שנתלקטה בווינה בשנות המלחמה, והיו שותפים לגורל אחד של חסרי נתינות.⁶⁹⁵ לחבורה זו היה שייך גם המספר משה זילבורג, שבאותה תקופה כבר עבר כולו לכתיבה ביידיש, וזכותם של שופמן ושל ‘גבולות’, שהחזירוהו לזמן קצר אל הספרות העברית.⁶⁹⁶

שופמן ממשיך בעידודו של אצ"ג ומפרסם, כמובן, את שיריו, הפעם בכתב־עת שבעריכתו. דוד שמעונוביץ השתתף עוד ב’שלכת' ולאחר מכן ב’פרט'. ידידותם נמשכה שנים רבות.

עגנון ישב באותן שנים בגרמניה, הכיר את מרטין בובר, יצר את הקשר הראשון שלו עם ש"ז שוקן והרבה לכתוב. ייתכן, שהגיע ל’גבולות' באמצעות ידידיו, אנשי חוגו של דיזנדרוק.⁶⁹⁷

כאמור, ישבו רוב המשתתפים באותן שנים בווינה (שני העורכים, פוגל, זילבורג, שבדרון, חיים טרטקובר) או בגרמניה, בעיקר בברלין (עגנון, מרטין בובר, שניאור⁶⁹⁸), ומעטים גם במקומות אחרים: קראקא (בן־ציון רפפורט) מוסקבה (שמעוני), ארץ־ישראל (יעקב רבינוביץ⁶⁹⁹), הונגריה (יוסף פטאי), פראג (הוגו ברגמן).

מרבית החומר שנדפס ב’גבולות' נכתב במקורו עברית, ורק מיעוט קטן תורגם על־ידי העורכים: צבי דיזנדרוק תירגם את ה“גרוטסקות” של המשורר הגרמני ה. ריימן, כאילוסטראציה למאמרו בחוברת הראשונה: “דבר הגרוטסקה”; הגותו של מרטין בובר תורגמה אף היא על־ידי דיזנדרוק מכתב־יד (הערה בעמ' 154); ומארכיונו של שופמן מתברר, כי גם מאמרו בשני המשכים של אברהם שבדרון: “על הטכניות” תורגם, הפעם על־ידי שופמן. בשולי המאמר לא נרשמה כל הערה בעניין זה, ואילו לימים כתב שופמן אליו: “מעניין אותי, אם את כל הדברים הללו אתה כותב בעברית בעצמך. ב’גבולות', זכורני, מוכרח הייתי לתרגם את דבריך מגרמנית.”⁷⁰⁰

רוב המשתתפים ב’גבולות' חתמו על דבריהם בשמם המלא, שלוש פעמים בראשי־התיבות של המחברים, מהם שתיים של העורכים עצמם: ג. ש. = ג. שופמן; צ. ד. = צבי דיזנדרוק; ש. ש. = שלום שטרייט.⁷⁰¹ רק שתי חתימות הן בפסבדונים: “איש מוסקבאי” ו“גרשוני”. הראשונה, תחת המאמר: “על אודות טרוצקי”, שבשוליו נרשם: קופנהגן, דצמבר", היא תגובה על מאמרו של דיזנדרוק ב’גבולות' א': “מתוך ההפיכה”, ולאחריה באה תשובתו של דיזנדרוק.

לא הצלחתי למצוא אסמכתא בכתב לגילוי זהותו של הכותב, והשערתי, כי המדובר באברהם שטיבל, נעשתה על סמך “עדויות נסיבתיות” בלבד. תוכן הדברים, ההערה בשוליהם ודברי המערכת בראשם מרמזים על זהותו של הכותב, שוודאי היתה ידועה לחלק גדול מן הקוראים: “אחד מאנ”ש [אנשי שלומנו] ברוסיה, אדם ידוע ודעתו ראויה להשמע." שטיבל, שהחליף מכתבים עם דיזנדרוק, יצא מרוסיה באותו זמן ושהה בקופנהגן. קרוב לוודאי, ששמו הבדוי ניתן לו לשם זהירות, מחמת הסכנה שאולי נשקפה לבני משפחתו ולעסקיו ברוסיה. ניכר, שהכותב בקי במתרחש ברוסיה, והוא מבטא את התנגדותו הנמרצת למהפכה ולמחולליה וחוזה חזות קשה על העם היהודי שנשאר ברוסיה.⁷⁰²

מאחורי החתימה הבדויה השנייה, “גרשוני”, הבאה תחת הערות הביקורת “אגב עילעול” מסתתר ג. שופמן עצמו. הערות ביקורת אלה הן תוקפניות וארסיות, מזכירות בנעימתן הבוטה את מאמרי הביקורת שלו מתקופת הפולמוס בין ‘הצעירים’ ו’הזקנים' ואת שיאי הוויכוח בתקופת ‘כתובים’ ו’טורים'.⁷⁰³ הזיהוי של “גרשוני” עם שופמן נעשה לא רק על סמך הדמיון בשמות: גרשון = גרשוני, הסיגנון וצורת התגובה, אלא גם על סמך עדות מפורשת במכתבו של שופמן לשלום שטרייט, ששהה באותו זמן בווינה.⁷⁰⁴

ב“אגב עילעול” פגע שופמן בסופרים אחדים, כגון: דב קמחי, יעקב שטיינברג, ד“ר קמינקא ופסח גינצבורג, ששמותיהם הוזכרו במפורש, ובאחרים – בלא להזכיר שמות, אלא שהרמזים המכוונים כנגדם פוענחו בקלות על־ידי הבקיאים במתרחש. אחת הפגיעות המוסוות, בפיכמן, גרמה לתגובתו של פיכמן עצמו, ושל ידידיו, ושופמן הוכרח להתנצל ולחזור בו. אחת “ההתנצלויות” הללו נמצאת במכתבו הנ”ל לשטרייט ומסגירה במפורש את זהות הכותב: “לנגוע בפיכמן לא עלה על דעתי כל עיקר ו’אגב עילעול' איני כותב עוד, הגם שיש לי חשק לעשות ‘חוזק’ [להתל] קצת מדרויאנוב על מאמרו ב’משואות' (על מנדלי) שקראתיו זה לא כבר.”

ז. התהודה

התהודה שעורר ‘גבולות’ היתה חלשה: ברנר ב’הפועל הצעיר‘, ב. פרידמן ב’העולם’, יעקב פיכמן ב’מעברות' וד“א פרידמן ב’מקלט‘.⁷⁰⁵ תשומת לבה העיקרית של הביקורת היתה נתונה לכרכי ‘התקופה’ ו’מקלט’, שהופיעו ברוסיה ובארה”ב באותו זמן.

ברנר פותח את ביקורתו במשל הלקוח מעולם העופות: “יונה שלוחה ממבול־ההפיכה אשר בבירת מה שהיתה אוסטריה. הקלו המים? אחות היא ל’סנונית', אשר היתה באה אלינו מלבוב. ושולחה: ג. שופמן.” מבין דברי הספרות, מזכיר ברנר את מה שכתבו שופמן ועגנון בלבד. משפט הביקורת על שופמן הוא קצר ואינו מפרט: “הכל כיד החדירה השופמנית.” הביקורת על “מעלות ומורדות” של עגנון, הכתובה על סמך קריאה בחלקו הראשון של הסיפור בלבד (פרקים א’–י"א), מפורטת יותר וכוללת שלושה עניינים: המעשיה היא הוכחה נוספת ל“חן־כשרונו האגדי”; “אם יש מקום בשפה בלתי־מדוברת כשפתנו לאפוס עממי־אמנותי, הרי ש”י עגנון הוא מגדולי יוצריו;" “עם כל סגולותיו נופל הסיפור בערכו מ’והיה העקוב למישור'.”

פרט לשני אלה, דעתו של ברנר על דברי הספרות ב’גבולות' שלילית: “על שאר דברי הספרות שב’גבולות' אפשר היה לוותר בנקל.”

מבין המאמרים האחרים שבארבע חוברות ‘גבולות’, מתעכב ברנר על שני מאמריו של הוגו ברגמן, מציין את מאמרו של אברהם שבדרון כמעניין ומתפלמס עם דברי ד"ר חיים טרטקובר. הרשימה מסתיימת במילים: “גאולת־ארץ ועבודה לקיום העממי. זהו העיקר. שווא הפוליטיקה.”

בפתח ביקורתו מודה ב. פרידמן, כי קשה להפעיל ביחס לחוברות ‘גבולות’ “אמת־מידה רגילה ואובייקטיבית של מבקר”, שכן בארבע החוברות הדקות הללו “עובר רטט לבבי של אהבת אחים ועל כולן חופפת רוח מאחדת של בני־אב אחד האחראים לפניו איש בעד אחיו.” גם צורתן החיצונית מוסיפה על היחס המיוחד שנוצר כלפיהן:

לכן ההרגשה הראשונה של המבקר היא: “רגש של קורבה” וברכה ותודה לעורכים על הופעתן של חוברות אלה.

לאחר פתיחה נרגשת זו, ממלא המבקר בכל זאת את חובתו, והוא “מנתח את הנפש האהובה לו…”. הוא פותח בחלק העיוני, התופס, לדבריו, “מקום בראש הקבצים”, ומסקנתו היא, ש“אם כי אין כאן כובד הראש הקופא של חכמי הקתדרות, יש ההשגה הרצינית והתנועה של תלמידי חכמים, שעדיין הרגש אף הוא מפלס נתיב למחשבתם.” לדעתו:

בהמשך מתעכב ב. פרידמן בהערות אחדות על מאמריהם של בן־ציון רפפורט, אברהם שבדרון, צבי דיזנדרוק והוגו ברגמן. הערת הביקורת שלו על כתיבתו של צבי דיזנדרוק חוזרת הרבה בדברי המבקרים על מסאי מחונן זה: “מאמרו־זעקתו של דיזנדרוק ‘אנחנו המעט’ משאיר את הקורא קצר־נשימה בסיבת סיגנונו המסובך: בכל המאמר התופס שלושה עמודים גדולים אין יותר משלושה משפטים! כלום אי אפשר להביע אותם הרעיונות במשפטים קצרים וישרים?”

סיכומו, לאחר דיון בחלק זה של ‘גבולות’: “בכלל עושה חלק המאמרים רושם טוב ומראה, שסופרי ה’גבולות' הצעירים מבקשים את האמת איש כדרכו ואבק מליצות אינם זורקים בעיניים.”

בביקורתו על “חלק הספרות היפה” פותח ב. פרידמן בראש ובראשונה ב’פנים החדשות' שבכתב־העת, בשיריו של דוד פוגל. זוהי, כמדומה, הביקורת הראשונה על משורר זה,⁷⁰⁶ ולזכותה ייאמר, שעמדה מיד על החידוש ועל המיוחד בשירתו: “שיריו מסיבים עליו תשומת־לב מיוחדת; יש בהם צימצום וריכוז: מלה – תמונה, שורה – תמונה. נוגע עד הנפש השיר: ‘הנני שב אליך, אמי’. בכללם, שיריו מזכירים את אברהם בן־יצחק שלנו ואת סיגביורן אובסטפלדר הצפוני,⁷⁰⁷ ואין זה אלא לשבחו.”

מילות השבח לשירי שניאור ודוד שמעונוביץ הן מסוייגות למדי, ועוד יותר מסוייגים דברי הביקורת על שירי א“צ גרינברג: “א”צ גרינברג כותב שירים יפים, אולם אם יבוא איש אחר ויחתום את שמו תחת השירים האלה, נקבל גם אז. חסרה בהם המקוריות האנוכית, שעל פיהם נפלה את המשורר מכל האחרים.”⁷⁰⁸

דעתו של המבקר על הסיפורים ב’גבולות' רעה: זהו “החלק היותר דל שבקובצים, להוציא את סיפורו הנחמד ‘מעלות ומורדות’ של ש”י עגנון." אין הוא שותף ל“התפעלות העצומה”, שבוודאי תעוררנה ארבע המיניאטורות של שופמן “בחוגי סופרים ידועים”, וטוען ש“המלך עירום”.

לאחר כל הניתוח, המסקנה היא: “ארבע החוברות הדקות ראויות, למרות כל מגרעותיהן הקלות, להוסיף עליהן כהנה וכהנה.”

ביקורתו של פיכמן כתובה בלשון אוהדת, אך זהירה ומאופקת: “ארבע החוברות הקטנות והנאות [– – –] יותר משהן מאורע ספרותי לנו, הן ברכת־שלום יקרה מחברינו, ועוד בטרם נתהה על תוכנן, אנו שמחים על העובדה כשהיא לעצמה, שווינה [– – –] נעשתה מרכז קטן וצנוע של יצירה עברית.” הרושם הכללי הוא: “בארבע החוברות הקטנות, מובן מאליו, לא ניתן לנו רב, אך כמעט כל מה שיש בהן ניתן בצורה נאה ובטעם ספרותי משובח. עושר אין כאן, אך אין גם קבצנות מתנפחת. ואין צריך לומר, שאין כאן בטלנות ודברי־הבאי. חותם של קולטוריות טבוע בכל.”

על שירי “החדשים”, א“צ גרינברג ודוד פוגל, אומר פיכמן, ש”אין עוד להכריע“: “גרינברג נתן שיר אחד לא־רע (‘בכל מקום נידח’…); פוגל מעורר ספיקות לפי שעה,” והוא בוחר להתעכב בהרחבה על שירי שמעונוביץ: “נוגה רך, כמעט סמלי” ושניאור: “הטוב שבכל השירים”, “פואמה מקורית קטנה עשירת צבעים וחרישית־תוגה”. אולם את מרבית דבריו הוא מקדיש לשירי משה אבן־עזרא, שהעתיק ד”ר יוסף פטאי מ“גנזי אוקספורד”: “בקראנו את השירים האלה, לא נאמין שנכתבו לפני שמונה מאות שנה.”

בחלק הפרוזה סוקר פיכמן את רשימותיו של שופמן: “שירטוטים קטנים שנתחי חיים שלמים מפרפרים חמים בתוכם”; את סיפורי משה זילבורג: “מעניינים מאד בתכנם, אם אמנם יד אמן שלמה אינה מורגשת בצורתם.” על סיפורו של עגנון “מעלות ומורדות”, שקרא אותו ללא סיומו, שנדפס בחוברות הבאות, הוא מעיר: “סיפור טוב [– – –] מסיפורי־העם שהועברו לסביבה ריאלית גמורה, ופועלים על־ידי־זה בשני כוחות מתנגדים לכאורה זה לזה: באמת החיים ובהוד האגדה.” מילות שבח נלהבות הוא מקדיש גם לחלק ההגותי: “הד החיים” במאמרי הוגו ברגמן וצבי דיזנדרוק, אם כי על האחרון הוא מעיר, “שיושר רעיונותיו מתעקם הרבה על־ידי הסיגנון המסתבך בתוך עצמו.” דברי טרטקובר נכתבו “בתום ובכאב”, ומאמריהם של שבדרון ושל ב. רפפורט נקראים “בעונג” ובעניין. ל“קטעים” של ברדיצ’בסקי מוקדשת פיסקה שלמה, שכן “ייאוש תהומי מפעפע” בהם. הסיום הוא בהערה על הקשר שבין אלטנברג לשופמן.⁷⁰⁹

רשימת הביקורת הלגלגנית של ד“א פרידמן, בעלת הכותרת העוקצנית: “על העורכים הפורחים”, יוצאת כנגד שתי התופעות שהן אחת: ריבוי העורכים וריבוי הבמות הספרותיות: “העורכים בספרותנו נעשים לעורכיה,” ובמקום ש”העורכים צריכים להיות מעטים," ההיפך הוא העומד לנגד עינינו, כיון “שרבים חושבים, כי העריכה היא מלאכה ולא כשרון.” לדעתו, אין הבדל יסודי בין הבמות השונות, ו“כמעט כל הסופרים והמשוררים המשתתפים בהוצאה האחת, משתתפים גם בשנייה.”

הטענה העקרונית היא, שאדם “שעל־פי טבעו חסר סיגנון הוא, איך יתקן סיגנונו של אחר,” וכן: “איזה סדר יוכל להיות בהוצאה ספרותית, אם עורכה הוא פזור־הנפש?” אין ספק, שהדוגמה, שעמדה לנגד עיניו של הכותב, היתה: צבי דיזנדרוק, ואכן, בחלקה האחרון של הרשימה מזכיר הכותב במפורש את ‘גבולות’ ואת צמד עורכיו. על עצם הזיווג הוא מדבר בליגלוג ומבטל את ערך כתב־העת, אם כי על הסופר שופמן הוא כותב בהערכה רבה:

אין ספק, ששופמן לא שבע נחת מהביקורת על ‘גבולות’, ובמיוחד מזו האחרונה, אם כי סיפוריו שלו זכו לשבחי הכל.

בשנים הבאות נזכר ‘גבולות’ לעתים רחוקות בלבד, בנשימה אחת עם כתבי־עת אחרים, או אגב תיאור פעילותו של אחד העורכים, בלא שייוחד עליו הדיבור לגופו. דוגמה להזכרה כזו, נמצא ברשימתו של י"ה ייבין “בימי הרת עולם”:⁷¹⁰

בין הדוגמאות ל“כמה דברים יפים”, הנמצאים בכתבי־העת הללו, אין הכותב מזכיר את ‘גבולות’ ומשתתפיו כלל, אולם הוא משמש לו כאחת הדוגמאות לכך, ש“הספרות [– – –] [וכוונתו לספרות היפה] לא נענתה כלל על המאורעות הכבירים, שעברו לפנינו. לא נמצא בה כל רושם של הנחשולים הגדולים שהטביעונו – אף הד כל־שהוא של הרעם, שהרעיש מלוא־מרחבי־עולם זה חמש שנים…”

דומה, שלא קשה להוכיח, שלא צדק הכותב. שכן עיון בדפי ‘גבולות’, ועל אחת כמה וכמה בדפי ‘התקופה’, מגלה מיד, שהספרות ניסתה להתמודד עם מאורעות התקופה, עוד בטרם נוצר מרחק ראוי מהם, מרחק, שבלעדיו כל התמודדות כזו עלולה להיכשל. אדרבה, דומה, שטענתו של הכותב היתה צריכה להיות הפוכה, והיה עליו “להאשים” את הספרות, שהחלה לתאר את המאורעות, “לתפוס את הסער” בלשונו, מוקדם מדי.

חשיבותו של ‘גבולות’ היתה בראש ובראשונה בעצם העובדה, שהופיע במקום שהופיע (וינה) ובשעה שהופיע (מיד לאחר מלחמת־העולם הראשונה), ובכך מילא חלל ריק. אולם, תנופת ההוצאה של ‘התקופה’ האפילה עליו ומשכה ממנו את טובי הסופרים והמשוררים. מלכתחילה לא היה לו סיכוי להיות כעין “תשובה” לטעמו של פרישמן, ששלט אז, או מעין דוגמה לאפשרות אחרת של ביטוי ספרותי. עם זה, בתקופת הופעתו קצרת־הימים ומעטת־הכמות יש לזקוף לזכותו את עצם הרצון והמאמץ ללכת בדרך משלו ולגבש חבורת־סופרים שונה מזו שהתרכזה סביב כתב־העת המרכזי של התקופה, נסיון, שכאמור, לא הצליח והיה בחינת כוונה טובה בלבד. יש לזקוף לזכותו של ‘גבולות’ – ולמעשה, של שופמן בלבד – את עידודם של שני משוררים צעירים בראשית דרכם: דוד פוגל ואורי צבי גרינברג, ואת החזרתו, ולו לשעה קצרה, לספרות העברית של משה זילבורג, שבאותה תקופה כבר עבר כולו לכתיבה ביידיש.

חלק העיון וההגות, שהשתתפו בו אנשים כהוגו ברגמן וכמרטין בובר, שעסק בענייני העם והשעה, יש בו ייחוד וחשיבות, לא רק לגופו, אלא בעצם הופעתו המקובצת של חוג אישים זה, שתרם רבות בשדה המחשבה וההגות.

‘גבולות’ הוא פסיעה נוספת בשבילי הספרות העברית, העושה את דרכה מכתב־עת אחד לחברו.

נספח: הפרוגראמה בפתח ‘גבולות’

בירחון קטן זה אנו אומרים לכפר משהו את החטא הגדול, שחטאנו להמלה העברית, בתתנו לה להאָלם כאן, במטרופולין לאוכלוסי היהודים שבאירופה התיכונה, מימות ‘השחר’ של סמולנסקין. משהו – לפי שבתנאים הקשים של שעת תוהו־ובוהו זו ובאין לנו עוד מגע־ומשא נורמלי עם סופרינו המפוזרים בכל המדינות, הרבה אי־אפשר. מגמה? דברים ראויים להישמע ותו לא. בימי בראשית השניים הללו, ימים, שצורת־תבל חדשה, אולי נוחה מהראשונה, מבצבצת ועולה לעינינו מבין המשואות, יהא נישא גם קולנו העברי מסביב להמושג השליט עכשיו ברומו של עולם, זה המושג ספוג־הדמים, שעליו הרגנו על כל שדות־הקטל – גבולות. לקראת גבולות־עמים אחרים וגבולות אחרים באדם.

‘פֶרֶט’: (תרפ"ד)

א. מדיניות עריכה

‘פֶּרֶט’ הופיע בווינה בראשית שנת תרפ“ד בהוצאת א”י שטיבל, ונכללו בו סיפורים ושירים בלבד, ללא רשימות, ללא ביקורת וללא דברי עיון. יותר משיש בו המשך ל’גבולות' (וינה, תרע"ט), יש בו המשך ל’שלכת' (לבוב. תרע"א), כיון ששופמן כעורך יחיד יכול היה שוב לעצבו לפי טעמו ותפיסתו.

היעדרה של הצהרה פרוגראמאטית, שכרגיל נהוג לפתוח בה קבצים ספרותיים חדשים, ממחיש את האופי, שרצה שופמן לשוות לקובץ שערך: על הסיפורים והשירים לדבר בעד עצמם.

השוואה קצרה של ‘פרט’ לכתבי־העת של התקופה תבליט ביתר בהירות את מגמותיו של שופמן בקובץ זה. במרבית כתבי־העת היתה הספרות תוספת לעיקר, בייחוד באלה שהוצאו לאור על־ידי תנועות או מפלגות (‘הפועל־הצעיר’, ‘התורן’, ‘הדואר’, ‘העולם’, ‘העובד’); באחרים, חשובים ורבי־כמות, היתה הספרות מדור מרכזי, אולם בצדם של מדורים אחרים (‘התקופה’ ו’השילוח' שנתחדש בתרפ"ד בירושלים). גם כתבי עת שהספרות היא מרכזם נתנו מקום לפובליציסטיקה, לפולמוס ולביקורת והיו מגמתיים ובעלי־פניות בבחירת המשתתפים, בחומר הספרותי ובנקיטת עמדה (‘הדים’, ‘קולות’, ‘דפים’). כתבי־עת אחרים הוקדשו לנושאים הקרובים לספרות היפה, כגון ‘עין־הקורא’, שעניינו היה בביקורת ובביבליוגראפיה. כתב־עת שכלל סיפורים ושירים בלבד לא היה בנמצא.

תיאור מפורט של הנעשה מאחורי הקלעים בהוצאתו של קובץ זה לאור, בחינה מדוקדקת של הרכב משתתפיו, של נעדריו ושל תוכנו, יש בהם כדי לגלות את פניה האחרות של העשייה הספרותית בתקופה זו, מזווית ראייה נוספת ובלתי שיגרתית. אין זה קובץ לוקאלי, ואין הוא מגלם את הקו הרשמי האופנתי, ששלט בספרות העברית באותן שנים, אלא ייחודו בטעמו האישי של שופמן. זהו קובץ המראה אפשרות אחרת למהלך הספרות העברית, שביל נוסף, ליד דרך המלך.

שופמן רצה להקים במה לכוחות צעירים ולסופרים, שאותם העריך ושלפי דעתו לא מצאו את מקומם הראוי בבמות הספרותיות הקיימות ובדעת הקהל הספרותית. הוא רצה להראות, שיש גם דרך אחרת בצד המסלול הקבוע, שעורכי הבמות הספרותיות הקיימות והחדשות הולכים בו. העדפותיו לא עלו בקנה־אחד עם ההערכות “הרשמיות” המקובלות, והוא רצה להבליטן ולהציג אפשרויות נוספות: להרכב משתתפים, לתכנים ולצורות הבעה, ועל־ידי־כך לשנות את המפה הספרותית המקובלת.

יש בקובץ זה מעין תשובה לקו הרשמי של הרכב־משתתפים, שהיה נהוג בכל כתבי־העת האחרים. כאן מולכים בכיפה סופרים ומשוררים, שבכתבי־עת אחרים הם שניים במעלה, או שהשתתפותם נדירה בהם או חסרה בכלל. לעומת זה נעדרים כאן, במחשבה תחילה ומתוך מגמה מכוונת, אותם “פני הספרות”, שלפי המקובל אי אפשר היה בלעדיהם. אין משתתפים כאן ביאליק, טשרניחובסקי, פיכמן, עגנון ואחרים.

יש לציין, שביאליק, פיכמן וטשרניחובסקי לא השתתפו גם ב’גבולות', אולם שם, לפחות, פנו אליהם בבקשה להשתתף, והסירוב היה, איפוא, מצדם.

יש רגליים לסברה, כי גם ‘שלכת’ תוכנן בראשונה ללא השתתפותו של ביאליק, ורק ברגע האחרון חזר שופמן והפציר בביאליק בלשון נמרצת, שיקח חלק בקובץ זה, ומשנענה לו ביאליק (לאחר קשיים מרובים), פתח שופמן את הקובץ בשירו, כדי לשוות לו יוקרה גדולה יותר בדעת הקהל.⁷¹¹

לשופמן היו “חשבונות” ישנים עם ביאליק עוד מהתקופה בה ערך, שינה והוסיף לסיפורו “קטנוּת”, (תרס"ד) ולאחר מכן, בשעה שנתפרסמה ביקורתו האירונית על ‘רביבים’ קובץ א' (“טעות נעימה”), שממנה נפגעו מאד גם ברנר וגם שופמן.⁷¹²

ב. מדיניות הזמנת המשתתפים

14 סופרים השתתפו ב’פרט' (להוציא את שופמן עצמו), ורק ולפובסקי פירסם שני דברים. זימונם של סופרים אלה בכפיפה אחת אינו מיקרי ואינו סתמי, אלא מכוון ונבחר בקפידה. לרובם יש סימני־היכר משותפים, ההופכים אותם ל“חבורה”, אף־על־פי שצדדי־שיתוף אלה אינם בולטים לעין מיד. ואלה הם: היכרוּת עם שופמן באחת מתחנות חייו הקודמות (תקופת שירותו בצבא, שהותו בלבוב או בווינה) וקשר עם ברנר. יש מן הסופרים שקוימו בהם שני התנאים כאחד, בייחוד נעשתה בלבוב, בשעה ששופמן וברנר היו יחד (ח"ש בן־אברם, אשר ברש), ויש שהקשר עם שופמן ועם ברנר כאחד היה מורכב יותר. דוד שמעונוביץ הכיר את שופמן בתקופת הצבא שלו ואת ברנר מארץ־ישראל, בתקופה שעשה בה (תרס“ט–תר”ע), ונעשה אחד ממבטאי צער־האומה לאחר מותו. מנחם פוזננסקי הכיר את שופמן ואת ברנר בלבוב, אולם שופמן לא זכרו מתקופה זו, והקשר ההדוק שהיה ביניהם, כשזכרו של ברנר הוא שמקשרם, התנהל בכתב, עד לפגישתם פא"פ בווינה בשנת 1925. אהרן צייטלין היה ילד, בשעה ששופמן וברנר היו (כל אחד לחוד) בהומל, אולם “זכות” אביו, הלל צייטלין, שהיה מבני חבורתו של ברנר ושאותו הכיר שופמן בתקופת הצבא שלו, היא שעמדה לו להיספח אל חבורת סופרי ‘פרט’. מלבד זה שהה בארץ, בתקופה שבה נרצח ברנר, והיה עֵד לכל מה שהתרחש. גם לאלישבע עמדה זכותו של בעלה, שמעון ביחובסקי, מידידי הנעורים של ברנר, ומי שעמד בקשרים גם עם שופמן, בייחוד בתקופת ‘המעורר’, להימנות עם חבורת־הסופרים, שריכז שופמן מסביב ל’פרט'.

את קשר־לבוב הזכיר שופמן במפורש, למשל במכתבו לבן־אברם: “זוכר אני, שעברנו שנינו פעם אחת בלבוב [– – –] בגשם…” ולימים כתב עליו והזכיר את ברנר ואת לבוב כאחד: “בשעתו, בהיותו תלמיד הגימנסיה בלבוב, היה הוא ‘ילד שעשועיו’ של ברנר, וגם של שאר הסופרים באותה תקופה.” ⁷¹³

על הקשרים עם אלישבע יעיד מכתבו ללחובר: “בבקשה ממך, שים נא לב וקצת מרץ לבקשת ש. ביחובסקי זו, השלוחה ממוסקבה. כידוע לך נישׂאה לו המשוררת הרוסית הנוצריה זירקובה, שהיא משוררת גדולה סתם (על שיריה היפים, שנשלחו אלי זה לא כבר, יש לי חשק לכתוב אי־בזה) וגם בחינת רות באהבתה ובמסירותה לעמנו. (כמובן, שאילו הכירה את זה כמונו, ודאי שלא היתה באה לידי כך!) היא תירגמה ומתרגמת הרבה מעברית לרוסית, ולא עוד, אלא כפי שאני רואה ממכתב זה, הריהי כותבת שירים גם בעברית וגם שלחה ל’התקופה'. פלא פלאים!” ⁷¹⁴

לקבוצה זו, הכוללת שישה סופרים, שקיימה את “הדרישה” הכפולה: היכרות עם שופמן וקשר עם ברנר, משתייך גם דוד פוגל, ששופמן הכירו בווינה בימי המלחמה, קירבו אליו ואף פירסם מראשוני שיריו ב’גבולות‘, וברנר, שהיה שותף לו בהערכתו, פירסם ב’האדמה’ ביקורת אוהדת לשיריו.

יש מן המשתתפים, המקיימים רק אחד משני התנאים הללו: היכרות אישית עם שופמן: א“צ גרינברג (מתקופת לבוב), יעקב הורוביץ (מתקופת וינה)⁷¹⁵ וא”י שטיבל (שתמך בשופמן); או זיקה לברנר: מ"ז ולפובסקי, שהיה ידידו הקרוב של פוזננסקי וממנו “נדבק” בהערצת ברנר, שזכה להכירו רק זמן קצר, לפני מותו, וכמוהו, כנראה, גם ש. הרברג.

יוצאים מן הכלל בחבורה זו, המלמדים על הכלל, הם אליעזר שטיינמן ואברהם שלונסקי. את הראשון הכיר שופמן, כנראה, רק מתוך כתיבתו, ולא קדמה לה היכרות אישית, ואת השני “סיפח” לחבורת משתתפי ‘פרט’ בתיווכו ובהמלצתו של אשר ברש, שהיה שושבינו הספרותי של שלונסקי בארץ־ישראל. לשניהם לא היה קשר מיוחד לברנר. ואמנם, לא ארכו הימים ונתגלע הקרע בינם לבין שופמן, שמקורו בעיקר במערך נפשי שונה, ושנצטרפו לו גם הבדלים שבאופי ותנאים שהזמן גרמם. עם שטיינמן פרץ הריב עוד באותה שנה, והדו נשמע בהערות ביקורת “קטלניות”, שנדפסו בכתב־העת ‘קולות’ שבעריכתו,⁷¹⁶ ועם שלונסקי – מקץ שנים לא רבות בתקופת ‘כתובים’ ו’טורים'.

אופיו “הקוסמופוליטי” של ‘פרט’ בניגוד לאופיים הלוקאלי של כמה מכתבי־העת, שהופיעו באותה תקופה, מתבטא גם במקומות מושבם של המשתתפים בשנים שבהם נערך והופיע, אם כי עובדה זו נתונה היתה, כידוע, לשינויים רבים ותכופים בשל הניידות של האנשים. המשתתפים מתחלקים לשתי קבוצות שוות כמעט: אלה שישבו באותו זמן בארץ־ישראל ואלה שישבו מחוצה לה. בקבוצת אנשי ארץ־ישראל היו 6 סופרים: שמעוני, פוזננסקי, ולפובסקי, שלונסקי, ברש והרברג. בקבוצה האחרת היו 8 סופרים (ויחד עם שופמן עצמו – 9): ח“ש בן־אברם ואלישבע (רוסיה); דוד פוגל ויעקב הורוביץ (וינה); אהרן צייטלין ואליעזר שטיינמן (וארשה); א”צ גרינברג (ברלין); א"י שטיבל (קופנהגן).⁷¹⁷

כל משתתפי ‘פרט’ חתמו בשמם המלא, להוציא את הפסבדונים: א“י גוסלבסקי, הוא אברהם יוסף שטיבל, המו”ל של ‘פרט’, שנקרא כך על שם אשתו גוסלבסקה.⁷¹⁸

דומה, שיש עניין בעדותו של אחד ממשתתפי ‘פרט’ על פרשה זו בחייו. בשיחתי עם יעקב הורוביץ ז"ל,⁷¹⁹ זמן־מה לפני פטירתו, סיפר לי כיצד הגיע סיפורו הראשון “סוליקה” ל’פרט' ולעורכו:

יעקב הורוביץ הגיע מא"י לווינה לצורך ריפוי. הוא היה אז צעיר, מהפכן, צמא־תרבות, עם רעיונות נועזים ברוח הזמן. הסיפור נשלח קודם ליעקב כהן בשביל ‘התקופה’ והוחזר, כשבשוליו ההערה: “לא יכשר. יעקב כהן.” הורוביץ תירגם את הסיפור לגרמנית בעזרת מישהו, ואחד הסטודנטים הביאו לפליקס ולטש. הסיפור לא מצא חן גם בעיניו. הורוביץ, שהיה ידידו של דיזנדרוק עוד מתקופת ישיבתו בווינה בימי מלחמת־העולם הראשונה, ועמו מצא שפה משותפת, סיפר כל זאת לדיזנדרוק, והוא שמסרו לשופמן. ושופמן הדפיס, להפתעתו הרבה של המחבר, וללא שינוי. לימים, סיפר יעקב הורוביץ, הכחישו גם יעקב כהן וגם פליקס ולטש את יחסם זה לסיפורו הראשון של הורוביץ.

הורוביץ הכיר את שופמן היכרות אישית עוד בתקופת מלחמת־העולם, בשעה ששופמן היה המורה הפרטי של ידידו אלפנביין (שנהבי), שמשפחתו, שהגיעה לווינה כפליטים מא"י, חיפשה מורה מיוחד לבנם ושכרה את שופמן.⁷²⁰

לפי דברי הורוביץ, כשהגיע ‘פרט’ לארץ־ישראל, כתב מישהו ביקורת נלהבת על הסיפור, כיון שחשב, שהשם יעקב הורוביץ הוא פסבדונים של… שופמן.

לאחר הופעת הבכורה שלו ב’פרט' נפתחו לפני הורוביץ כל שערי־ הספרות.⁷²¹

ג. עורך גלוי ועורך סמוי

ההכנות להופעת הקובץ החלו באוגוסט 1922, כפי שמתברר ממכתביו של שופמן לחבריו הסופרים. היה זה באמצעיתה של אחת התקופות המאושרות בחיי שופמן, אם לא המאושרת ביותר. יכול היה להתפנות ליצירה כמעט ללא דאגות פרנסה, בגלל התקשרותו עם שטיבל.⁷²²

עריכת ‘פרט’ התנהלה ברובה באמצעות הדואר, כיון ששופמן ישב באותה תקופה בכפר. חליפת מכתבים זו, שנשתמרה בחלקה, מאפשרת לתאר את הנעשה “מאחורי הקלעים” של הוצאת הקובץ ולמסור תמונה כמעט שלמה על הכוונות ודרכי הביצוע. לתיאור זה נודעת חשיבות לא רק ל’פרט' כחוליה בתולדות כתבי־העת העבריים, וכן להתפתחותם של הסופרים שהשתתפו בו, לרבות העורך, אלא יש בו גם תמונה טיפוסית ללבטי הוצאת מאסף ספרותי עברי.

להלכה נעשתה עריכת ‘פרט’ ע"י שופמן ממקום מושבו הכפרי ומווינה, מקום הדפוס וההוצאה לאור, אולם, למעשה, נתחלקה זירת־ההתרחשות של הכנת הקובץ לשניים, ועל אוסטריה נוספה ארץ־ישראל.

כאמור, מטרתו של שופמן היתה לרכז בקובץ זה שירים וסיפורים של יוצרים, שהוא העריך את כתיבתם ושלדעתו תוכל הופעתם המקובצת לשוות תמונה מעולה לספרות העברית, השונה מזו העולה מכתבי־עת ספרותיים אחרים. לשם כך, הזמין למאספו סופרים ומשוררים, שישבו בארצות שונות, מהם שהיו מוכרים לו מקודם ושהעריכם. סופרים אלה התחלקו, כאמור, לשני סוגים, בהתאם למקום מושבם: אלה שישבו בארץ־ישראל, ואלה שישבו מחוצה לה. עם אנשי הקבוצה השנייה ניהל שופמן עצמו את המגעים, ואילו עם הראשונה – התחלק בתפקיד עם מנחם פוזננסקי. לאותם מאנשי א“י, שהכיר מקודם, כתב בעצמו והזמינם להשתתף אצלו (פוזננסקי, ברש), ואילו אלה שלא הכירם, אולם קרא את יצירותיהם (ולפובסקי, בורלא), ביקש מפוזננסקי להיות לו למליץ ולהזמינם להשתתף בקובץ בשמו, או למסור לו את כתובותיהם, כדי שיוכל לכתוב אליהם בעצמו. מלבד זה הטיל על פוזננסקי תפקיד נוסף: לגלות “נסתרים” בשביל הקובץ, היינו כאלה הכותבים בסתר והם בעלי כשרונות. בדרך זו היה, למעשה, פוזננסקי שותפו הסמוי לעריכה של שופמן וסוכנו בארץ־ישראל, מבלי ששמו יוזכר כ”עוזר לעריכה" באופן רשמי, הזכרה שלא הלמה לא את אופיו הצנוע של פוזננסקי ולא את דרך עבודתו האינדיבידואלית של שופמן.

בחומר הארכיוני, שהגיע לידי, אין ייצוג שווה למשא־ומתן בין שתי קבוצות הסופרים הללו. מועט הוא רישומו של המו“מ עם הסופרים מחוץ לא”י ומרובה – עם אלה שישבו בה, עד כדי שיחזור כמעט מלא שלו.

ממכתבי פוזננסקי, השותף־לא־שותף לעריכה, לאחרים, ובייחוד לוולפובסקי, בעניין ‘פרט’ מתבררים פרטים נוספים, וביניהם: ביקורתו על אופן העריכה, חלקו בעריכה, השפעתו על המבנה, על השם, על התוכן ועל המשתתפים, וכמובן, גם על סיפורו “דמויות מלוות”. דברים אלה, שלא נועדו לאוזני העורך, משלימים ומעשירים את הידיעות על הרקע והאווירה של הקובץ.

ד. מאחורי־הקלעים

מדיניות־עריכה מכוונת ומגמתית זו, שנקט שופמן ב’פרט', בשעה שניתנה לו יד חופשית לבחור סופרים ומשוררים כרצונו, ללא לחצים מבחוץ, באה לידי ביטוי בחליפת המכתבים עם הסופרים שהוזמנו לקחת חלק במאסף זה.

דומה, שהמכתב הראשון שנזכרה בו התכנית להוציא קובץ ספרותי, הוא למנחם פוזננסקי ולמ“ז ולפובסקי, שהוא ראשון לסידרת מכתבי הזמנה לסופרים, ששופמן מגלה בהם פרטים על מגמותיו בעריכה ועל המו”ל:

תשובתו החיובית של פוזננסקי לא איחרה לבוא, אך הוא אינו מעלים משופמן את סימני־השאלה והחששות, שהתעוררו בלבו בעקבו אחרי ההכנות להוצאת הקובץ ובבחנו את הרכב משתתפיו:

למרות החששות, מילא פוזננסקי את בקשתו של שופמן וכתב לוולפובסקי את דברי שופמן במלואם, אף הוסיף תמיהות משלו, בנוסח הדברים, שכבר כתב לשופמן. ולפובסקי, שהיה באותן שנים חבר ב’גדוד העבודה', נמצא אז בחברון: “הזמנה כזאת לא קיבלו לא רבינוביץ ולא ברש. לא שמעתי שקיבל מישהו. כל הדבר משונה, אפוא, בעיני. גם שטרייט, ששב משם בימים האחרונים, אינו יודע כלום.” ⁷²⁶

על מכתבו של פוזננסקי עונה שופמן:

מכתב זה הוא אחת העדויות המפורשות ביותר למגמות, שהנחו את שופמן בעריכת ‘פרט’: שיתוף סופרים, שאין מרבים לשתף אותם, חיפוש אחרי סופרים צעירים חדשים ומבטיחים, הדגשת הכשרון האמיתי. ממנו מתברר, כי בתחילה התכוון שופמן לשתף גם את דיזנדרוק, וייתכן שכתב־היד שלו כבר היה בתיקו, אולם לאחר שקבע במוחלט את אופיו הספרותי, היה נאלץ, כנראה, להחזיר לו את החומר. כמו־כן ניכר ממנו יותר משמץ של אי־נחת מצורת ההתקשרות עם שטיבל, וכי שופמן נאלץ לבטל דעתו מפני דעת בעל־המאה, בעניין שמירת מעטה־הסודיות ביחס למו"ל העומד מאחורי ההוצאה. לימים, יחזור שופמן ויזכיר את שמו של שטיבל במכתב, בתוספת כמה הערות מרות, ⁷³⁰ אולם כעת הרי זה עדיין בגדר צל, שאין בכוחו להאפיל על עצם המעשה הגדול.

במכתב נזכר שמו של שניאור כאחד המשתתפים “הבטוחים” בקובץ. ואמנם, נמצא בארכיונו של שופמן מכתב־פנייה לשניאור להשתתף, אולם בגלל סיכסוכו עם שטיבל לא יצא הדבר אל הפועל:

את מכתבו של שופמן אליו ⁷³² מעתיק פוזננסקי במלואו ושולחו לוולפובסקי, לפי בקשתו של האחרון, ומוסיף: “מסרתי לבורלא את דברי שופמן עליו. ושלחתי לשופמן את כתובת בורלא. עסקנות ספרותית. אני אמנם התחלתי אז לכתוב דבר־מה, אבל שלא לפי רוחי והפסקתי. אולי אשוב ואתחיל דבר אחר.” ⁷³³

פוזננסקי ממלא גם את בקשתו האחרת של שופמן, משגר לו את כתובתו של בורלא ובו בזמן כותב לבורלא עצמו, שטרם הכירו פנים־אל־פנים, על כוונתו של שופמן להזמינו להשתתף ב’פרט' ומצטט לו את דברי השבח, שאמר עליו שופמן.⁷³⁴

פעם נוספת משמש פוזננסקי כ“סוכנו” של שופמן בארץ־ישראל וממציא לוולפובסקי עוד מכתב מאת שופמן:

לאחר מילוי שליחויות אלה, מתפנה פוזננסקי לענות:

שמץ מהרגשתו בשעת כתיבת הסיפור “דמויות מלוות”, שנועד ל’פרט', מגלה פוזננסקי לוולפובסקי:

פרטים נוספים על הקובץ מתגלים בגלויה, ששלח שופמן לשלום שטרייט, שחזר זה לא כבר לארץ־ישראל:

“קרוב ליציאתך מכאן קבלתי ‘פקודה’ מאת מו”ל ידוע אחר לערוך קובץ בלטריסטי ע“מ שיינתן שם מקום רחב לצעירים. המו”ל רוצה משום־מה בעילום שמו לע"ע. והנה אני פונה כה וכה – אל הבלטריסטים הצעירים. חבל, שאינך בלטריסט, שטרייט!

רוצה אני, כעורכי ה’הדים' ברעננות. ברם, היכן ליטול רעננות זו – זוהי השאלה! [– – –] היודע אתה את בורלא? אותו אני מחפש, כשרון גדול." ⁷³⁸

כשבוע לאחר־מכן כתב שופמן לברש:

ברור, ששני מכתבים אלה נכתבו בהשפעת תמיהותיו של פוזננסקי. יש לשים לב לכך, שהגלויה לשטרייט אינה הזמנה להשתתף.

בין אלה, שהקדימו לשלוח את כתב־היד, היה גם ח"ש בן־אברם, שבאותה עת כבר נשלחה אליו מיקדמה נדיבה על חשבון שכר־הסופרים, אולם שופמן ממתין לחומר נוסף: “המאסף יצא לכשיצטבר החומר המבוקש, בעוד שניים שלושה חודשים. שם עוד אין לי.” ⁷⁴⁰

כשהחלו כתבי־היד להתמהמה, ואלה שהגיעו לא הניחו את דעתו של שופמן ולא מילאו את התקוות שתלה בהם, לא איחרה האכזבה לבוא. שופמן אינו משלה עצמו ומבקר את החומר שנשלח אליו באמות־המידה החמורות שלו. זוהי, למעשה, הביקורת הראשונה על ‘פרט’.

אחד המכתבים הללו הוא לפוזננסקי:

הד אחר לאי־שביעות הרצון נשמע בגלויה לשטרייט: “עם הקובץ שלי אני מוכרח לחכות עוד. אין חומר. ‘פֶקנדר’. מפוזננסקי עוד לא קיבלתי כלום. בורלא שלח לי דבר רפה. אגב, רפה גם ההמשך השני שלו ב’התקופה' החדשה. דבר יפה אחד יש לי לע”ע – מבן־אברם." ⁷⁴²

פוזננסקי קיים את הבטחתו, ומיד כשגמר לכתוב את סיפורו, שלח את כתב־היד לשופמן, בצירוף מכתב ארוך, המתאר את לבטי כתיבתו ועונה על שאלותיו הקודמות, והוא מן המכתבים החשובים להבנת יחסי פוזננסקי – שופמן ופוזננסקי – ברנר, וכן מתגלים בו פרטים על דרך הכתיבה של פוזננסקי בראשיתו ועל הסיפור שנשלח ל’פרט'. כאן יובאו רק אותם קטעים, הנוגעים במישרין לסיפור “דמויות מלוות” וליחסי פוזננסקי – שופמן, ושיש תשובה עליהם במכתבו של שופמן.

המשכו של המכתב מתאר את יחסו של פוזננסקי לברנר, את ראשית היכרותו עמו ואת יחסו של פוזננסקי לשופמן בתקופת לבוב:

בסיומו של המכתב מבקש פוזננסקי בכל לשון של בקשה להשגיח על ההגהות ומזמין את תמונתו של שופמן בתמורה לשלו.

שופמן ממלא את רצונו של פוזננסקי וממהר להגיב על הסיפור ועל המכתב:

יש לציין, שהשם “דמויות מלוות”, ששופמן, ובייחוד פוזננסקי, הרבו להתלבט בו, נקלט היטב והלם להפליא לא רק את הסיפור המסויים, אלא נעשה לימים שם כולל לספר סיפוריו המקובצים של פוזננסקי, שכונסו פעמיים, בחייו (תרפ"ז) ולאחר מותו (תשי"ח). כמו־כן נעשה שם זה כינוי רווח לתיאור אישיותו של פוזננסקי עצמו כאדם וכמספר ונהפך למטבע קבוע בביקורת שנכתבה עליו.⁷⁴⁷

יומיים לאחר מכן, בגלויה קצרה לפוזננסקי, כתב שופמן בעניין שכר־הסופרים לו ולוולפובסקי וביקש שיבשר לוולפובסקי שרשימתו “היתום” נתקבלה לפירסום,⁷⁴⁸ ועל־כך באה תשובתו של פוזננסקי:

פוזננסקי, כדרכו, שוקד למלא את שליחותו של שופמן לוולפובסקי ומוסיף את דעתו על רשימתו “היתום”, שקרא אותה, כמובן, לפני שנשלחה לשופמן:

באותו יום שלח שופמן גלויה גם לאשר ברש,⁷⁵¹ שבפרק זמן זה הורעו היחסים עמו בגלל סיפורו של שופמן “במצור ובמצוק” ⁷⁵² והודיע לו, כי יקבל לפירסום את שירי שלונסקי, אבל לא את שירי למדן. ברש, כעורך ‘הדים’, שימש כאחד משושביניו הראשונים של שלונסקי וכשושבינו היחיד של למדן,⁷⁵³ שני משוררים שהיו באותה שעה בראשית צעדיהם. שופמן קיבל לפירסום את שירי שלונסקי, כשנה לאחר ששירו הארצישראלי הראשון ראה אור ב’הפועל־הצעיר' בעריכת דבורה בארון, ולאחר ששירים ורשימות נוספים שלו פורסמו ב’הדים‘, אולם דחה את שירי למדן, שאף הוא החל לפרסם באותה שנה (תרפ"ב) ב’הדים’.

מדחייה זו של שירי למדן נראה, ששופמן לא הסכים לפרסם שירי צעירים “בכל מחיר”, אלא היה סלקטיבי ביותר בהעדפותיו. וזה לשון הגלויה הלאקונית לברש:

בינתיים הוחלפו מכתבים בין ברש לשופמן בעניין “במצור ובמצוק”, ורק בשוליים הוסיף שופמן משפט בעניין ‘פרט’, שמטרתו להפריד בין הוויכוח לבין השתתפותו של ברש ב’פרט', ולמעשה, כדי לשמור על המשך הידידות ביניהם: “אם שיריך יפים באמת, שלחם נא אלי, ברש, אל תשתטה!!” ⁷⁵⁵

כמו־כן נמצא משפט בעניין המשך שיתוף הפעולה ביניהם בסיומו של מכתב נוסף בפרשת “במצור ובמצוק”: “את גלוייתי בדבר השירים ודאי קיבלת. – אולי תשלח לי, ברש, בשביל הקובץ דבר־מה בפרוזה? זו נחוצה לי.” ⁷⁵⁶

מבקשה זו, זמן קצר לפני הופעתו של הקובץ, מסתבר, כי דעתו של שופמן לא היתה נוחה ממנו. דברים גלויים בעניין זה הוא כותב גם לידידיו, כגון לפוזננסקי: “ובדבר הקובץ הדברים יגעים. עוד אין החומר במלואו. לע”ע – חוץ מדברך ומזה של בן־אברם – אך דברים בינוניים ולמטה ומבינוניים." ⁷⁵⁷ ובמכתב נוסף אליו הוא מסביר את נימוקיו לבחירת שם הקובץ וקושרו לתוכנו, שאינו שבע רצון ממנו:

תגובה על מכתב זה כתב פוזננסקי לוולפובסקי:

ממכתבו של פוזננסקי לשטיבל מתגלה, עד מה רב היה חלקם של שופמן ושל ‘פרט’ כמעוררים את פוזננסקי לכתיבת סיפורו. זוהי דוגמה טיפוסית לחשיבותם של קבצים ספרותיים ועורכיהם בעידוד היצירה הספרותית. שטיבל ביקש מפוזננסקי להשתתף ב’התקופה', ועל כך באה תשובתו:

פוזננסקי משמש גם מעין עורך נוסף לצדו של שופמן בלא ידיעתו, כיון שהוא היה כתובת לאנשי ארץ־ישראל “המושכים בשבט סופר”, שביקשו לשלוח באמצעותו כתבי־יד לשופמן. הוא היה הקורא הראשון של סיפורו של ולפובסקי, ורק לאחר שמצא חן בעיניו נשלח לשופמן. כך מסר לו מ. חריזמן, שזה עתה הופיע סיפורו “אדם” ב’התקופה' י"ח, כתב־יד נוסף, על מנת שישלחו לשופמן בשביל ‘פרט’. אולם הפעם אין דעתו של פוזננסקי נוחה מן הסיפור, אינו שולחו לשופמן וכותב את הערכתו ישירות אליו:

בהמשכו של המכתב מפרט פוזננסקי את דעתו השלילית על סיפור זה ועל כשרונותיו של הכותב.⁷⁶²

דוגמה נוספת לתפקידו של פוזננסקי כ“סוכנו” של שופמן בעריכת ‘פרט’ נמצא במכתבו ליעקב הר־אבן, שבו הוא מיעץ לו לשלוח את הסיפור שכתב, ושנשלח לקריאה אליו, לשופמן בשביל ‘פרט’, בתנאי ש“אם גם אחרי שתקראהו עכשיו, תרגיש בו בבואה טובה למה שרחש – או אולי רוחש – בך.” ⁷⁶³

במכתב ללחובר מבקש שופמן “לקבוע ב’התקופה' הי”ט מודעה זו: בהוצאת־שטיבל ובעריכת שופמן, נמסר לדפוס ועתיד לצאת בווינה בקרוב קובץ סיפורים ושירים בשם ‘פרט’. בו משתתפים [– – –]."⁷⁶⁴ המודעה לא התפרסמה, אולם ב’התקופה' כ', במדור “ספרים שהגיעו לבית־המערכת” נזכר גם ‘פרט’.

מכתב אחר של שופמן לפוזננסקי מגלה עוד טפח מן הנעשה מאחורי הקלעים של הוצאת ‘פרט’, ונשמעים בו הרמזים הראשונים לחשד, שלא הכל כשורה בהוצאת־שטיבל: “שמצבו בכלל אינו עכשיו אַי־אַי־אַי (ישנם סימנים שונים לכך).”⁷⁶⁵

ובעניין ‘פרט’:

תכנית זו להמשכת הוצאת ‘פרט’ נדונה גם במכתבי שופמן לאחרים ולא יצאה אל הפועל, כנראה, גם בגלל המשבר בהוצאת־שטיבל.⁷⁶⁷

עם סיום ‘פרט’ נע מצב־רוחו של שופמן בין שביעות רצון ממנו: “ב’פרט' יהיו גם אי אלו דברים הגונים,” ⁷⁶⁸ לבין מורת רוח: “ע”ד ‘פרט’ מה יש ‘להזכיר’? מזה הלא אין לצפות לגדולות. זה יהיה קובץ דק וגם באיכותו לא אַי־אַי־אי. יצא בקרוב ותקבלנו."⁷⁶⁹

ממכתבו של שופמן לדוד פוגל מסתבר, שפוגל עזר לשופמן בהוצאת ‘פרט’ והיה אחראי, כנראה, לעניינים הטכניים ולהדפסה, שנעשתה בווינה, שכן שופמן עצמו ישב בכפר.⁷⁷⁰

בתחילת תרפ"ד יצא ‘פרט’ לאור. על הופעתו מבשר שופמן לברש ⁷⁷¹ ומודיע לו על משלוח ארבעה אקסמפלרים:⁷⁷² “לך, לרבינוביץ, לשלונסקי ולהרברג”. ובאותו יום הוא מבשר “סוף סוף” גם לבן־אברם על משלוח “שלושה אקסמפלרים” ⁷⁷³

מרגע שיצא הקובץ, החל שופמן מפציר בידידיו להודיע לו את דעתם עליו. “העף־נא עין – והודיעני את הרושם,” הוא כותב לברש, ⁷⁷⁴ ובאותי יום, בנוסח זהה, גם לפוזננסקי.⁷⁷⁵ וכן לשטרייט: “איזה רושם עשה עליך ‘פרט’? הכדאי, לפי דעתך, להמשיך קבצים כאלה? כתוב נא מילים אחדות בעניין זה.” ⁷⁷⁶ ולשלמה צמח: “כתוב לי, צמח, את רשמיך מ’פרט'.” ⁷⁷⁷

הפצרות־להוטות אלה מגלות את הבדידות המוחלטת, שבה היה שרוי ועד כמה היה זקוק לדעת קהל ידידיו.

ה. בריחה מן הנושאים הגדולים

כשם שנמצא מכנה משותף לסופרים ולמשוררים שהשתתפו ב’פרט', כך מצוי מכנה משותף בסיפורים ובשירים שנכללו בו, אם כי גילויו קשה יותר שכן, לכאורה, מה משותף בין סיפורו של שופמן “שפחות” לבין סיפורו של פוזננסקי “דמויות מלוות”, ומה מאחד את שירי א"צ גרינברג ואת הפואמה של שמעוני? עם זה, מורגשת איזו קירבה בין סיפורי הקובץ ושיריו, שקשה להגדירה במילים. אולי זו הרוח הארוטית, השורה על חלק מהם, ההתכנסות בתחום הפרט והרגשותיו הדקות והבריחה מן הנושאים הגדולים של השעה ומן הנקודה היהודית. אין כאן ביטוי ישיר לרוח התקופה ולמאורעות הגדולים, העוברים על העולם ועל העם, אלא הליכה בשביל־היחיד, בשולי הדרך, אגב הבעיות, בצד הציבור.

דומה, ששורות משירו של ש. הרברג “כבמדבר…” מבטאות את תמצית ההרגשה הקיבוצית, האופפת את תוכנו של ‘פרט’: “איש ונגעו, / איש וכאב לבבו. / באין רֵע, ובאין אח. / ככה נלך / ונעבר שביל חיינו.”

אופי זה של ‘פרט’ מסתמן בבהירות־יתר תוך השוואתו ל’גבולות‘, שבו נעשה נסיון מכוון לתת ביטוי למאורעות הגדולים, שעברו אז על העולם, בסוגי ספרות שונים. לא כך הדבר במדור השירים ב’פרט’. לא איוב הוא גיבורה הראשי של הפואמה של שמעוני, אלא דווקא אשתו, שלא עמדה במרכז ההתרחשות עד כה, ומנקודת מבטה שלה מוסברים המאורעות ונראים שונים מן המקובל: “ואם גם בני ובנותי / אלוהים מקברם יקים / לא אוכל אשכח עצבותי, / לא אשלים עם יושב שחקים.” דוד פוגל שר על ה“גיבנים והפיסחים”, על הנערות הלא־נאות, על החולה ההולך למות; אהרן צייטלין – על האהבה לנשים “לא ידעתן ולא תדען” (“סלמנדרא”) ועל הדברים הגדולים שהיו פעם, נגלו, נשמעו ונשכחו (“מנגינה”) ומ“ז ולפובסקי משלים עם המוות, שיבוא לקרוא לו “ביום פקודה” (“הייתי בדרך…”). א”צ גרינברג רץ אחרי האושר ונופל בצד הדרך ומייחל (“ויש שיום אחד”), או שר את שיר ההלך (“בלילות אי־בית”). גם שירי שלונסקי הם שירי הליכה בדרך, חיפוש ותעייה, ומצטרף אליו שירו של ש. הרברג “כבמדבר…”, שגם בו (בצורה שונה לחלוטין) ההליכה והבדידות הן במרכז.

הרגשה זו של תעייה, חיפוש, הליכה באפילה, יגון היחיד בולטת עוד יותר בסיפורים.

סיפורו של ח“ש בן־אברם “טעות” מתאר קבוצת אסירים, שהגיעה אליהם שמועה, שאחד מהם יוצא בלילה להורג, ומה שעובר עליהם במשך לילה זה. לאחר מכן, כשמתגלה שהשמועה בטעות יסודה, ושאיש לא הוצא להורג, נהפך כל העניין לגרוטסקה. אולם פחד השווא מתגלה כפחד מתמיד מפני המוות, המצוי בתוך כל אדם. אין בסיפור מהדם של המאורעות הגדולים המתרחשים בעולם. האסירים הם פושעים קטנים, פשוטים, ו”הנקודה היהודית" אינה קיימת בו.

“נקודה” זו אינה קיימת גם בסיפורו של פוזננסקי “דמויות מלוות”, המשרטט בקווים דקים־מן־הדקים את הגעגועים “לעולם־האהבה ולנפש־ האשה”, שמקורם בעולם הדמיון. געגועים אלה אינם צריכים להתממש, די להם אם יהיו עדים, משתתפים מרחוק, באהבתם של אחרים. העונג הוא בהליכה אחרי בני־זוג אוהבים ובזכרונות עליהם. זהו סיפור, ששורטט בו הלך־נפש ענוג ורוטט של אדם אחד, המסתפק בהיותו דמות־מלווה ומתבוננת, ובכך טעם־חייה. כנגדו, מבחינה ארוטית, עומד סיפורו של שופמן “שפחות”. גיבורו של סיפור זה יצרו גדול, והוא חומד את כל הנערות היפות שבסביבתו, לא רק לפני נישואיו, אלא גם אחריהם. רק בכיו של בנו התינוק, שבנוכחותו נערך “קרב־המינים” עם ה“שפחה” האחרונה, מביאו להחלטה לשים קץ למעשיו אלה ולשלוט ביצרו למען בנו. לפי שמות הגיבורים, ברור שהם יהודים, אולם פרט לכמה רמזים בדבר הקסם המיוחד שבנערות הזרות והגועל שבנישואין בטמפל, כמעט שאין זכר ל“נקודה היהודית” גם בסיפור זה.

יש קשר בין סיפוריו של א. שטיינמן “קיצור חיי אדם” לבין סיפורו זה של שופמן. בסיפור, הכתוב בצורת יומן, יש הקדמה, שבה מתוודה האב לפני בנו התינוק על מעשיו ומוריש לו את יומנו, כדי שילמד להכירו ולא ינַבּל את זכרו. במרכז הדברים, שהוא מתוודה עליהם, נמצא היחס לאשה.⁷⁷⁸ דומה, שחוויה משותפת מונחת ביסוד שני הסיפורים הללו: האהבה אל האשה, השׂגתה, האכזבה הגדולה לאחר הנישואין והבן שנולד. אולם בסיפורו של שטיינמן מתה האשה בלידתה, והבעל, שנשאר עם הבן בלבד, חזר וחמד אשה אחרת, וגם אהבה זו הסתיימה באכזבה נוראה. ביומן, שהשאיר האב לבנו, נמצאת חזות קשה על עתידו של הבן, שלא יהיה שונה מזה של אביו ביחסו אל האשה, כי זה גורל האדם, הגבר.

שני סיפוריו של ולפובסקי קרובים לאלה של ח"ש בן־אברם, מבחינת הרקע והדמויות המתוארות בהם, וקרובים לסיפורי שופמן, שנכתבו על רקע השירות בצבא הרוסי. הרקע לסיפור “סוף והמשך” הוא המהפכה ברוסיה בסופה של מלחמת־העולם הראשונה, כפי שהיא מגיעה לאזנם של החיילים הפשוטים, הרחוקים מן התיאוריות והאידיאולוגיות. ברקע נזכרת מלחמת־האזרחים העקובה מדם, ובשביל זה שנשאר בחיים חשוב הדבר שסוף־סוף אפשר לחזור הביתה. אולם בשביל החייל היהודי, שמנקודת ראותו מסופרים הדברים, אין סוף זה אלא התחלה, שיהיה לה המשך מטריד ומייגע. זהו סיפור המעצב מצב מוכלל ודמויות מייצגות, כמעט ללא שמות, ובשביל בני־הדור, שחזו מאורעות אלה מבשרם, או אף שמעו עליהם מפי עדי ראייה, די היה ברמיזות אלה. להם לא היה צורך בפירוט.

הסיפור השני “יתום”, שגם הרקע שלו הוא המלחמה, מעמיד במרכזו את גורלו של כלב פצוע, שנותר לבדו, לאחר שבעליו לא יכלו לקחתו עמהם, בשעה שנמלטו מכפרם, שנהפך לשדה־קרב. הכלב, שנאסף על־ידי הרופאים הצבאיים והחל להחלים מפצעיו, חזר ונעזב בפעם השנייה על־ידי אדוניו החדשים, שגם הם לא יכלו לקחתו עמהם, ובעיטה של אחד החיילים החישה את קצו. זוהי דרך מקובלת להראות את אימי המלחמה על־ידי הסטת המבט מן המרכז אל השולים, במקרה זה מן האדם אל הכלב, כדי שגורלו ימחיש בדרך עקיפה את זוועות המלחמה.

סיפורה של אלישבע “האמת” מעמיד אף הוא במרכזו את הפרט ועולמו, והפעם דמותה של אשה בודדה ומזדקנת, הבונה לעצמה עולם חלומות דמיוני וחיה בתוכו. זהו עולם של אשליה של אשה בכרך הגדול, שחייה היו דלים ושוממים, וערביה – ערבי בדידות ארוכים. רק מחברתה־יומנה היתה בת־לווייתה בעולם החלומות שרקמה לעצמה. היסוד הווידויי משותף לסיפור זה ולסיפוריהם של שטיינמן ושל פוזננסקי.

סיפורו של יעקב הורוביץ “סוליקה”, בכוֹר־סיפוריו, שייך לסוג “סיפורי־המהגרים” רק לפי נושאו, גיבורו והרקע שלו. למעשה, יסודות חיצוניים אלה מכילים בתוכם תוכן פנימי מורכב ושונה. לכאורה, מתוארים בו שני גיבורים תלושים, כאלה המוּכרים גם מסיפורים אחרים, שהגיעו לארץ־ישראל ונשארו בבדידותם ובייאושם. אולם, למעשה, זהו סיפור על הצורך בידידות, על החשיבות העליונה שבה ועל סדר העדיפות הראשון במעלה, שיש לידידות בין שני הרֵעים, שמפניה נדחית גם אהבת האשה. הסיפור מביא את הצורך החיוני בידידות לידי קיצונות עד כדי אבסורד. בשעה ששני הגיבורים מתאהבים באשה אחת, סוּליקה שמה, ואהבה זו מפריעה לידידותם, דין הוא שהאשה המפרידה ביניהם תיעלם, תמות ותסולק.⁷⁷⁹ ואולי זהו ההסבר לשם הגיבורה, שהוא שם הסיפור: “סוליקה”.

סיפור זה שייך בעת ובעונה אחת לנושאים המקובלים של ‘פרט’ ושל הדור כולו, ⁷⁸⁰ אולם בטכניקה הסיפורית שלו הוא יוצא־דופן ומיוחד במינו.

סוג־בינים – “שירים בפרוזה” – יש לראות בשני הפרקים של “היצירה וגורלה” מאת א"י גוסלבסקי [שטיבל], המתארים בדרך של משל אלגורי, אחת הבעיות הנצחיות של האמנות ויחסה אל ההמונים: האם היצירה מיועדת להמונים, לבני־האדם הסובלים, כדי שתקל מעליהם את העול הקשה של חייהם, אף־על־פי שלהם “עיניים נתעבות, תאווניות”? או שמא היא מיועדת ליחיד בלבד, שרק הוא מסוגל להבינה ולהעריצה, ויש להסתירה מעיני ההמון? יתר על כן, אם אין אפשרות כזו, האמנם טוב יותר שהיצירה תרד אל מצולות־הים, או תיהרס, משתיפול בידיו?

גם משל זה תורם לאופיו “הקוסמופוליטי” של הקובץ, שכן גם הוא מתרחק מבעיות הזמן והלאום.

דומה, שרק שירו הארץ־ישראלי של מ"ז ולפובסקי “בין הרריך, גליל…” הוא יוצא דופן בקובץ זה, בהכניסו את גורם הזמן והמקום. יש בו הד למותם של טרומפלדור וחבריו בתל־חי, לנוף הגליל הקסום והעזוב ולשיבת בנים לארצם.⁷⁸¹ דומה, שזהו “המס” היחיד, שהסכים שופמן לשלם לענייני־השעה, בהקפידו להוציא לאור קובץ ספרותי “טהור”, שלא יבטא במישרין את השאלות הבוערות.

אחד מקני־המידה למדידת יחסו של סופר ליצירתו נעוץ בכך, אם חזר וכינס אותה בכתביו, ואם הטיל בה שינויים יסודיים מן הנוסח הראשון שנדפס בכתב־העת.⁷⁸² בדיקת הסיפורים והשירים ב’פרט' מבחינת הכינוס תגלה, כי מבין 16 משתתפי הקובץ (ולפובסקי השתתף פעמיים), 8 חזרו וכללו את סיפוריהם ושיריהם, שנדפסו לראשונה ב’פרט‘, בספריהם, ואלה, שזכו ליותר מכינוס אחד, חזרו וכללו אותם גם בכינוסים המאוחרים: שמעוני, פוזננסקי, אהרן צייטלין, אלישבע, ולפובסקי (רק השירים), שלונסקי (להוציא שני שירים קטנים: “באין” ו“שלהי”), ⁷⁸³ יעקב הורוביץ ושופמן. מבין 7 הסופרים האחרים, 4 לא זכו בכלל לכינוס כתביהם בחייהם, ודבריהם ב’פרט’ כונסו לאחר מותם על־ידי אחרים: ח“ש בן־אברם, דוד פוגל: או שלא כונסו כלל: א”י גוסלבסקי הוא שטיבל, או שמה שפורסם ב’פרט' היה קטע מיצירה שלא נשלמה ולא כונסה מעולם: אליעזר שטיינמן.⁷⁸⁴

רק 4 מבין הסופרים, שכינסו את כתביהם, לא כללו בתוכם את דבריהם שנדפסו ב’פרט': א“צ גרינברג, מ”ז ולפובסקי (הסיפורים), אשר ברש וא"ש הרברג.

המסקנה מבדיקה זו היא, שלמעשה רק שלושה, שהבחירה היתה בידם (ולפובסקי לא כינס כלל את רשימותיו הקצרות), השמיטו את דבריהם ב’פרט' מכינוס כתביהם, ואילו האחרים – 8 במספר – חזרו וכללו אותם. אחד אף הוציא אותם בהוצאה מיוחדת (שמעוני), ואחד כינה את קובץ סיפוריו כולו בשמו (פוזננסקי). מכאן, שהרוב ראה ב’פרט' תחנה חשובה, ולעתים אף מכרעת, בדרכו הספרותית, ורק מיעוט התייחס לכך כאל “חטאות נעורים”.

ו. התהודה

הביקורת הסמויה, היינו במכתבים פרטיים, החלה עוד לפני שראה הקובץ אור, במכתביו של העורך לחבריו, עם קריאת כתבי־היד שהגיעו אליו. גם לאחר הופעת ‘פרט’, בתשרי תרפ"ד, היו חלק מן התגובות במכתבים פרטיים, על הקובץ בכלל או על סיפור זה או אחר, שהכותב רצה להביע דעתו עליו לפני ידידו.

הביקורת החיצונית הסמויה הראשונה היתה, כמדומה, של אשר ברש (במכתב שלא הגיע לידי), ומתשובתו של שופמן אפשר לשער מה היה תוכנה. ‘פרט’ לא נשא חן בעיניו, לא בכלל ולא בפרט, ושופמן עונה לו על כל טענותיו אחת לאחת:

ביקורת סמויה אחרת, על “דמויות מלוות” בלבד, והפעם חמה ולבבית, כתב שלום שטרייט (במכתב שלא הגיע לידי) לפוזננסקי, שענה:

דומה, שקבלת הפנים הפומבית הראשונה ל’פרט' נמצאת במדור “הערות קטנות” בירחון ‘קולות’, שהוציא אליעזר שטיינמן בווארשה.⁷⁸⁷ היתה זו קבלת פנים עויינת ביותר, וטענתה המרכזית: “לשם מה, לשם מי ובשם מי בא הקובץ הזה?”

והרי “ההערות הקטנות” כלשונן:

הכותב, שחתם בראשי תיבות בלבד: ז. ן. קרוב לוודאי שהוא צבי זבולון ויינברג, שערך יחד עם שטיינמן את הירחון והרבה לכתוב בו בשמו ובשמות בדויים (כגון: מיכאל שטרנברג). צ“ז ויינברג פגש את שופמן בשעה ש”נתקע" בווינה לזמן־מה בשנת 1920, בדרכו לארץ־ישראל, בה שהה כשנה, כפי שמספר עליו א. רמבה: “בהגיעו ליפו, שם פעמיו באורח טבעי, קודם כל לי”ח ברנר." ⁷⁸⁹

אין ספק, שהערות הביקורת נכתבו על דעתו של העורך הראשי. קשה לדעת מה הניע את שטיינמן, שהיה בין משתתפי ‘פרט’, לפגוע כך בקובץ ובעורכו, ואם היתה לכך סיבה מסויימת, להוציא אותו ניגוד כללי, שהיה בין שופמן לשטיינמן, כפי שהוסבר לעיל בפרק על המשתתפים. בכל אופן, היריבות ביניהם לא נעלמה ומצאה את ביטויה פעם בפעם בפולמוסים בעיתונים ובכתבי־העת, בייחוד בתקופת ‘כתובים’ ו’טורים'.

ייתכן, שיש לראות בהרצאתו של דוד פוגל, “לשון וסיגנון בספרותנו הצעירה”, בנובמבר 1931 בשעת מסעו בפולין,⁷⁹⁰ “עשיית חשבון” עם ביקורת זו בירחונו של שטיינמן ועם הסופרים בארץ־ישראל בכלל. בהרצאה זו אמר פוגל דברי הערכה חמים מאד על סיגנונו של שופמן ודברים קשים ומרים כנגד שלונסקי, שטיינמן וגם כנגד עגנון, בלי להזכיר את שמו.⁷⁹¹

אפשר לשער, שיחס זה נקבע אצלו לראשונה, בשעה שעזר לשופמן בעריכת ‘פרט’ ובא במגע עמהם, ובייחוד עם שטיינמן, ועוד אפשר לשער, כי יחסו זה נקבע במידה לא מעטה גם כתוצאה מהשפעתו העמוקה של שופמן עליו, ש“הדביקו” בחיבותיו ובהסתייגויותיו. מלבדם פירנסו מתח זה, אותם גורמים שדן פגיס ⁷⁹² וב. י. מיכלי הצביעו עליהם, ובמיוחד כשלון היקלטותו בארץ. הד לכך נמצא בחליפת המכתבים בין שופמן לפוזננסקי. “בלבו רגש קשה ביחס לאנשי הספרות העברית” כתב פוזננסקי לשופמן, ותשובתו של שופמן: “על דא יש להעיר, שפוגל עצמו דימון לא קטן מסתתר בו, מאחורי עיני־הציפור שלו, הנוחות כ”כ, וכשתגיע שעתו, לא יהיה טוב ‘מאבותיו’ ביחס ל’חדשים'." ⁷⁹³ ותגובתו של פוזננסקי על כך:

שלושה מאמרי ביקורת נתפרסמו על ‘פרט’ (להוציא את רשימת הביקורת ב’קולות'): ב’הדואר‘, ב’העולם’ וב’התורן'.⁷⁹⁵ שלושתם פותחים במדרש השם ‘פרט’ ולומדים ממנו על תוכנו של הקובץ. הכל רואים בו את הפסוק “ופרט כרמך”, אולם איש אינו שם לב למובנו השני: פריטה על מיתרים.⁷⁹⁶ שתיים מן הביקורות – “האמריקניות” – מסתייגות ומאוכזבות (ריבולוב ושוער), ואחת מהללת ומרוצה (הומלסקי).

חשיבותן של ביקורות אלה היא רבה להערכת כתב־העת עצמו ולתולדות התפתחות הביקורת על כל אחד מן הסופרים הנסקרים בהן. חשיבות מיוחדת יש לאותן ביקורות על יוצרים, שלא הרבו לדבר עליהם (פוזננסקי, ולפובסקי, אלישבע, הרברג), או שהיו באותה שעה בתחילת דרכם (בן־אברם, פוגל, א"צ גרינברג, א. שטיינמן), או שיצירתם ב’פרט' – היא אחד השלבים בכתיבתם (שופמן, ברש, שטיינמן, שמעונוביץ), אולם חשיבות יתרה נודעת להתפתחות של אותם מספרים ומשוררים, שזה להם פירסום ראשון (יעקב הורוביץ) או בין הראשונים (שלונסקי), והערות ביקורת אלה הן הראשונות, או מן הראשונות, שקידמו את פניהם וקבעו עמדה.

מנחם ריבולוב משווה בין שם הקובץ הראשון שערך שופמן לבין שם הקובץ הנוכחי:

הכותב משווה את הסיפור הבלתי־נשכח “אהבה”, שנדפס ב’שלכת' אל “שפחות”, שאינו מהנה, שנדפס ב’פרט', שבו “המיניות צפה על פני המראות”, והוא “נסיגה” לגבי שופמן.

לאחר פתיחה בלתי־מעודדת זו, חוזר הכותב וסוקר את הסיפורים והשירים שבקובץ ומתחיל ב“שם חדש” שנתקל בו: יעקב הורוביץ, חושד בו שמא הוא בדוי ומקדמו בברכה: “כמה טוב וכמה חם לקרוא סיפור זה. הטמפו המהיר שוטף גם אותך במרוצת הסיפור. ומבלי חקור הרבה לפשר הדבר – מתי היה ומאין בא והופיע הגיבור? – אתה מאמין לו למספר.” לאחר שהוא מוסר את תוכנו של הסיפור, הוא מסיים: “הערפיליות שבדברים מעידה על תסיסה פנימית אשר תבוא בוודאי לידי גילוי כוחות.” קרוב לוודאי, שזוהי הביקורת הראשונה על יעקב הורוביץ.

דיעה טובה יש לריבולוב גם על סיפורה של אלישבע, “האמת”, העומד על הגבול בין שני עולמות, ובו “גילתה אלישבע בפעם הראשונה את כוחה בסיפור. כוחה יפה. משחק גוונים, שפעת צבעים. וארשת־פיוט מיוחדת. אכן – ברכה בסיפור. מתעורר חשק לקרוא עוד – כדומה לזה.”

לעומת זה, קשה לו לעכל את סיפורו של אליעזר שטיינמן “קיצור חיי אדם”, שתגובתו עליו מסתיימת בסידרת שאלות רטוריות וסיכומה: “דבר מר וקשה”. בניגוד לו יש “עדינות ודקות” בסיפורו של מנחם פוזננסקי, “דמויות מלוות”, הכתוב בנוסח קנוט המסון, אם כי, לדעתו, על פוזננסקי למצוא צורה ברורה וממשית יותר לסיפוריו, שדרושה להם התגבשות.

סיפורו של בן־אברם “טעות” הוא ארוך מדי, “והשכבה הפובליציסטית שבסיפור, זו הנטפלת כמעט תמיד לדברי בן־אברם, מחלישה הרבה. [– – –] סיטואציה מצויינה לסיפור כזה. וכאן היתה יכולה להציל רק התמציתיות. ההכנות ודברי־ההסברה וכל ההערות מסביב לעניין מיותרות. יש טעות אמנותית ב’טעות'.”

ריבולוב מרחיב את הדיבור על הפואמה של דוד שמעונוביץ, “אשת איוב”, שהוא מתלהב ממנה ביותר: “הפואמה, האוצרת בתוכה הרבה כוח, כתובה בנעימת־שקט, בהרגשת זוך, והחרוזים הקצרים והתמים נוטפים כטיפות־שמן על לב דווה. על יצירות שמעונוביץ נוסף דבר טוב.”

את שאר המשוררים שהשתתפו בקובץ הוא פוטר במשפט כולל קצר: “החיוורון הרועד” בשירי דוד פוגל, “חן־הנוער והחרוזים המנתרים” בשירי אהרן צייטלין, ומסיים בפיסקה שלמה על שירי שלונסקי, שהיא מן הדברים הראשונים שנכתבו על שירתו.⁷⁹⁷ ניכר, שהמבקר התלבט ביחסו ובהערכתו למשורר זה, וקשה לו לנסח את יחסו לשירתו. דבריו מעורבים בציטטות ובפאראפראזות משירי שלונסקי עד לבלי הפרד. משפטים כגון:

אחרת היא קבלת הפנים שערך ש. הומלסקי (שמואל שגיב) ל’פרט'. גם הוא פותח במדרש־השם:

לאחר הקדמה, זו, מתעכב המבקר על חלק מן הסיפורים והשירים אחד לאחד ומעיר עליהם הערותיו: “טעות” לח“ש בן־אברם הוא סיפור יפה, אולם ארוך קצת יותר מדי ו”חסר בסיפור הזה אותו היחס הנפשי אל החומר"; גם סיפורו של פוזננסקי ארוך הוא מדי, וכוחו של המספר “למסור את המתרחש בלב מאשר לתאר את הממשיות החיצונית וכל המתהווה בחיים”. בסיפורו של שטיינמן מוצא הקורא את “זה היאוש השטיינמני, הידוע לנו מכבר, ושיסודו בשנאה, שנאה אפריורית”. “התשובה” לסיפורו של שטיינמן נמצאת בסיפורו של ולפובסקי: “אהבה ליצרי־יה בכל הגילויים והדורות”.

הומלסקי משבח את סיפורה של אלישבע בשל “ההרמוניה השולטת בכל הסיפור: הסיגנון עסיסי, מוצק, יפה. [– – –] יש לנו כאן עסק לא עם פרובלימה של הדמיון והממשיות כי אם עם נפש חיה הפועלת בעולמה שלה! אדם – אדם ועולמו! עולם – עולם זה ומלואו!”

הוא הדין גם ביחס לסיפורו של יעקב הורוביץ “סוליקה”, שיש בו “אותו האיחוד הלטנטי בכל דבר שבאמנות בין הצורה והתוכן. הכל מוצק, מתאים. געגועי־הנפש וזעזועיה – הכל בטון נכון וישר.”

לעומת זה, עובר הומלסקי בשתיקה על רשימתו “הזיבורית” של י. גוסלבסקי, ואילו ביחס לסיפורו של שופמן דעתו אינה חד־משמעית. הסיפור “שפחות” אינו מקורי, “אבל יפה הוא בפשטותו, בקיצור־התפיסה וההרצאה שבו, בכל הריכוז. [– – –] ואם אמנם אין הסיפור הזה מן המשובחים שביצירות זה האמן הדק, בכל־זאת – לפנינו יצירת אמן יפה.”

על חלק השירים דבריו קצרים: הרושם הכללי הוא טוב. רק שני משוררים זכו לציון מיוחד: “יפה ונוח” שירו של שמעונוביץ, שהוא “מרגלית נחמדה באוצר הפואמות שבשירתנו הצעירה”; “נחמדים ומקסימים הם שירי שלונסקי. המלודיה והמוזיקליות שבשיריו יוצרות עולם חדש בשירתנו.”

דעתו של אברהם שוער על הקובץ עוד פחות נוחה מזו של ריבולוב. כקודמיו, גם הוא פותח בדיון בשם הקובץ, בפיסקה עקרונית על חשיבותו של שם, שמרובות בה שלוש הנקודות:

לאחר דרוש זה במשל הכרם והענבים, עובר הכותב למשל אחר, מחיי בחורי בית המדרש “אוכלי־הימים”, שנמשלו: “פרט, הקובץ המונח לפנינו – את התרמיל הוא מזכיר, תרמילה של רחל או של אשה צדקנית אחרת.” מכאן הוא דן בסיפורים ובשירים שבקובץ במונחים של אכילה ומאכלים. הפואמה של דוד שמעונוביץ היא “החתיכה הראשונה שבאמת היתה ראויה לעלות לא רק על שולחננו, חובשי בית־מדרש עניים, חסרי יום־השבת, אלא גם על שולחן־מלכים, היתה מנה הראויה להתכבד.”

חלקו הגדול של מאמר־הביקורת מוקדש לפואמה זו, שהיא “שירה חדשה בספרותנו, שירה על האשה ועל גורלה”. הכותב מוסר בהרחבה את תוכנה של הפואמה, מצטט קטעים גדולים ממנה ומסיים בהתפעלות רבה, בתארים מופלגים ובהשוואות עם גדולי השירה העברית החדשה:

בחלקה האחרון של רשימת הביקורת דן הכותב בקצרה בכמה מן הסיפורים והשירים: סיפורו של בן־אברם “טעות” “טוחן קמחא טחינא” ו“לא נתן לנו בסיפורו כל דבר חדש שקודמיו לא עמדו עליו.” עם זאת, יש בו כמה ציורים יפים, אם כי הרחבת דבריו פוגמת בסיפור. שירו של דוד פוגל “הוא שיר יפה וככל שיריו של המשורר הזה מצטיין גם זה ברוח החנינה ורוך־הלב”, אולם “אין שירו זה טוב מיתר שיריו ואינו רע מהם”. ⁷⁹⁸ סיפורו של מנחם פוזננסקי “סיפור לא־סיפור, דימדומים לא־דימדומים”. “יש תסיסה… רוצה הסופר להשיג ולאחוז בדמויות הללו, ברם הדמויות צללים הנה – נוגעת ידך בהן ואינן תופסות כלום…” “ובכל זה יש מה בסיפור הזה, מובן הוא ולא־מובן…” שירו של אהרן צייטלין “המנגינה” “יפה ומלא־חן”.

דברים קשים כותב שוער על סיפורו של שטיינמן:

יש בדברי הביקורת רמז לגיבור, שאינו יודע מהו שח, והדברים מכוונים, למעשה, כלפי הסופר. המשך משל־המאכלים נמצא בדברים על סיפורי ולפובסקי ואלישבע, ש“המה מן השיורים של בני־אדם אמידים. מוצא אתה בהם גם עצם שמנה שלא כירסמוה כל־צרכה, כנף של עוף, פרוסה יפה של חלת־סולת, – שיורים של שולחן מלא…” ואם כי לשבח נתכוון המבקר, הרי שבח כזה – הגנאי יפה ממנו.

שיריו של שלונסקי, קשים מאד לעיכול למבקר זה;

למעשה, הוא דורש ממנו, שיחדל להיות שלונסקי.

קשה מזה עליו היא קריאת סיפורו של יעקב הורוביץ. במקום להעריכו הוא מצטט ממנו ומספר את תוכנו, כדי שידבר בעדו, ומסיים: “דיגינירציה, הירהורי מוח חולה ולב רע. וזהו סיפור! וזהו מו־דר־ניזם, כביכול…”

סיום הרשימה בהערכה שלילית ביותר של סיפורו של שופמן עצמו, ששמו נעשה, לדעת הכותב, שם נרדף “לגילויים מיניים ולייחוסים שבינו לבינה”. הוא מתרעם עליו, על שדווקא בתקופה זו, “ימים של הרת עולמנו”, “אין לו לסופר זה בעולמו אלא חיטוטים מיניים.” “‘שפחות’ הוא סיפור שופמני טיפוסי, משיורי שולחנו של עורך, שנתינתו לא בעין יפה.”

משלושת מאמרי הביקורת, עם כל השוני שביניהם, עולה, שהם מתייחסים ל’פרט' כאל קובץ, שיש בו ביטוי למודרניזם בספרות העברית, ושחלק מן המשתתפים בו הם נציגים טיפוסיים של מודרניזם זה. מובן, שכל מבקר מעריך תופעה זו בהתאם לתפיסתו הספרותית היסודית, ש’פרט' רק בא להדגימה ולחזקה. תיאור הסיפורים והשירים אינו שונה בשלושת המאמרים, אם כי נקודת המוצא, הסיגנון והנעימה השונים הם שקבעו את מהות ההערכה.

מאסף בטעם אישי

כללו של דבר: חשיבותו של ‘פרט’ הוא בעיקר במתן אפשרות ביטוי לסופרים ולמשוררים צעירים, בהתוויית דרך נוספת בספרות, שאיננה דרך המלך, בהשמטת שמות מפורסמים ומקובלים ובהעלאתם למקום מרכזי של אותם סופרים, שהיו בבחינת נספחים ומלווים בבמות ספרותיות אחרות. זכותו היא גם ב“גילויו” של סופר צעיר חדש (יעקב הורוביץ), שדרכו המיוחדת בספרות העברית באה לידי ביטוי כבר בסיפורו הראשון הזה.

‘פרט’ הצביע גם על נוסח אחר של קובץ ספרותי, היינו ללא מאמרי ביקורת, ללא פובליציסטיקה והערות בענייני השעה, אלא ספרות “טהורה” בלבד. בניגוד לקבצים ולכתבי־העת הספרותיים, שהופיעו באותה עת בארצות השונות (א“י, ארה”ב, פולין), ושהבליטו את הגוון הלוקאלי שלהם על־ידי צוות המשתתפים, הנושאים והבעיות, האווירה והקורא שראו לנגד עיניהם – ניסה ‘פרט’ להיות קובץ ספרותי “קוסמופוליטי”, במובן הבסיסי והטוב של מושג זה. תכונה זו נתבלטה הן בהרכב המשתתפים, שישבו בארצות שונות, והן בתכנים ובנושאים, שהבעיות האקטואליות של העם לא היו ניכרים בהם ונדחקו הצידה מפני הבעיות הכלליות של הספרות ושל האדם: בדידות, אהבה, תעייה, חיפוש, אשה, יוצר ויצירה.

דומה, שהתרחקות מכוונת זו מן הבעיות הבוערות וההדגשה של היסוד הספרותי ‘הטהור’ יכלו להיעשות רק בתנאים המיוחדים, ששופמן היה נתון בהם (רחוק ממרכזי העשייה והפעילות היהודית), ורק בזכות אישיותו התקיפה, היודעת לקרב ולדחות בהתאם לטעמה הספרותי הייחודי המובהק. ואף־על־פי שהקובץ הזה נמנע מלהיות שופר של ההוויה בת השעה, אין הוא אוסף מיקרי של יוצרים ויצירות, אלא רוח אחת מלכדת את המשתתפים, שקשרים עמוקים ביניהם, ואף מגוון הנושאים שבו עושה אותו חטיבה אחת.

תאריכים בחיי שופמן

ט“ז באדר תר”ם (15/28.2.1880) – נולד באורשה, פלך מוהילוב, רוסיה הלבנה.

תרמ“ט – עד גיל 9 למד ב”חדר" אצל סבו, אבי אמו, ר' יוסף לוין, עד פטירתו.

תר“ן – למד ב”חדר" אצל אביו בעיירה הסמוכה קוכאנוב, ולאחר־מכן באורשה.

תרנ"א – נשלח ללמוד בישיבה בדוברובנה.

תרנ"ג – בגלל הדחקות בבית הוכנס כשוליה ללמוד מקצוע אצל עושה־חבלים.

תרנ"ד – נשלח על־ידי אחיו הבכור משה ללמוד בישיבה בוויטבסק. משם גורש (לאחר פרק זמן לא־ידוע) יחד עם שאר חסרי־תעודות, בחזרה לאוֹרשה.

תרנ"ט – כתב את חמשת סיפוריו הראשונים.

תרס"א – מגיע לווארשה עם כתב־היד של חמשת סיפוריו הראשונים.

חורף תרס"ב – נלקח לשרת בצבא הצאר הרוסי בעיר הומל.

קיץ תרס"ב – מופיע ספרו הראשון ‘סיפורים וציורים’ בהוצאת “תושיה” של

בן אביגדור בווארשה.

אביב תרס"ד – מבריח את הגבול לגליציה ומשתקע בעיר לבוב.

תרס"ה – מופיע תרגומו לסיפורו של מקסים גורגי ‘קין וארתם’, בלבוב בהוצאת דוד ראטה.

תרס“ח – מופיע ספרו ‘רשימות’ בהוצאת “המעורר” של י”ח ברנר בלונדון. ברנר מגיע אליו מלונדון ללבוב. שיתוף פעולה ספרותי ביניהם כולל עריכת ‘רביבים’.

תרס“ט – מופיע ספרו ‘מאידך גיסא’, הוצ' ש”ז סירוטה בלבוב.

תרע"א – עורך את הקובץ הספרותי ‘שלכת’ ומשתתף בעריכת "סנונית'.

קיץ תרע"ג – מעבר מלבוב לווינה. בווינה בילה את שנות מלחמת העולם־הראשונה כפליט יהודי בעל נתינות זרה.

תרע“ד – מופיע ספרו “סיפורים וציורים' בהוצאת “מוריה”, באודסה, כשהמו”ל הוא ח”נ ביאליק.

תרע“ט – עורך את הירחון ‘גבולות’ יחד עם צבי דיזנדרוק. מתקשר עם המו”ל אברהם שטיבל. מופיעה מהדורה חדשה של ‘סיפורים וציורים’.

תר"ף – נושא לאשה את אַני־רות בת אלכס פלנק. לאחר שהות קצרה בבאדן, משתקע הזוג בכפר וצלסדורף שליד העיר גראץ באיזור שטיריה, אוסטריה. שם נולדו בנו פטר־משה (1922) ובתו טרודה־אסתר (1924).

תרפ"ב – מופיעים תרגומיו לקומדיה בארבע מערכות של צ’כוב ‘גן הדובדבנים’ בהוצאת שטיבל בווארשה, ולפטר אלטנברג ‘כתבים נבחרים’, בהוצאת שטיבל ניו־יורק.

תרפ"ד – עורך את הקובץ הספרותי ‘פרט’. פורץ המשבר בהוצאת שטיבל.

תרפ“ז – מופיע כרך ראשון של ‘כתבי ג. שופמן’ בהוצאת שטיבל. כרכים ב' וג' – תרפ”ט; כרך ד' – תרצ“ד. מתחילה השתתפותו ב’דבר' שנמשכה, כמעט ברציפות, עד קיץ תשי”ז.

קיץ תרצ"ח – עלה עם משפחתו לארץ־ישראל והתיישב בתל־אביב.

תש"ב – מופיע ספרונו ‘מתוך כתבי ג. שופמן: רשימות’, בהוצאת “עדי” של אנדה פינקרפלד ומרדכי ברנשטיין, מופיע ספרו ‘בטרם ארגעה’ בהוצאת עם־עובד באמצעות ברל כצנלסון, ובו רשימותיו הארץ־ישראליות.

תש“ד – מופיע ספרונו ‘במלקחיים: דברים חדשים’, הוצאת “ספריית השעות”, ת”א, כשהמו"ל הוא יהושע טן־פי.

תש"ה – עורך המדור הספרותי בשבועון ‘הד ירושלים’, שבעריכת יהושע טן־פי.

תש“ו – מופיע הכרך הראשון של ‘כל כתביו’ בהוצאת עם־עובד. שלושת הכרכים האחרים הופיעו בשנת תשי”ב.

תש"ז – עורך ‘מעט מהרבה – מאסף סופרי ארץ־ישראל’. חתן פרס ביאליק.

תש"ח – עורך המדור הספרותי בעיתון “ידיעות אחרונות'. השתתף בעיתון זה מדי שבוע, כמעט ללא הפסקה, עד אדר תש”ך.

תשי"ג – חתן פרס רופין.

תשי"ד – עובר לגור בחיפה לפי הזמנת ראש העיר אבא חושי.

תשט"ז – חתן פרס ישראל.

תש"ך – אזרח כבוד של העיר חיפה. מופיע כרך חמישי של כתביו, בצירוף

מהדורה חדשה של ארבעת הכרכים הקודמים.

תשכ"ז – מופיע "ילקוט סיפורים' בהוצאת “יחדיו”, בלוויית מבוא והסברים מאת שלום קרמר.

תשכ“ט – חתן הפרס (יחד עם לאה גולדברג) ע”ש ישראל ובלהה ניומן מטעם המכון ללימודי היהדות באוניברסיטת ניו־יורק.

תש"ל – נשיא המדינה, זלמן שזר, עורך מסיבה בבית הנשיא ליובלו ה־90.

ל' בסיוון תשל"ב (12.6.1972) – נפטר בגדרה והובא למנוחות בבית־העלמין בחוף הכרמל.

תשל"ח – מופיע ‘ג. שופמן – מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו’, בצירוף מבוא ובבליוגראפיה מאת נורית גוברין, בהוצאת עם־עובד וקרן תל־אביב לספרות ולאמנות, בסידרה: “פני הספרות”.

ספרי ג. שופמן

1 ‘סיפורים וציורים’. הוצאת תושיה, ורשה, תרס"ב, 63 עמוד.

1א מהדורה נוספת של 1. דפוס האחים לוין אפשטיין, ורשה, תר"ף. זהה בכל לקודמתה.

2‘"רשימות’. הוצאת י. ח. ברנר, לונדון, תרס"ח (דצמבר) (לחותמי “המעורר”). 117 עמוד.

3' מאידך גיסא'. הוצאת ש. ז. סיראטע, לבוב, תרס"ט (ינואר 1909), 23 עמוד.

4 ‘כתבי ג’ שופמן: סיפורים וציורים'. הוצאת מוריה, אודסה, תרע"ד, 228 עמוד.

4א כנ“ל, אודסה, תרע”ט (ללא שינוי מן המהדורה הראשונה, פרט להשמטת תמונתו של המחבר ולשינוי מקומו של תוכן הענינים).

5 ‘כתבי ג. שופמן’. הוצאת א. י. שטיבל, תל־אביב. ספר ראשון תרפ“ז, רט”ז עמוד; ספר שני, תרפ“ט, 216 עמוד; ספר שלישי, תרפ”ט, 216 עמוד; ספר רביעי, תרצ"ה, 208 עמוד.

6 ‘בטרם ארגעה: רשימות’. הוצאת עם עובד, ספריה לדור, תש"ב, 230 עמוד.

7 ‘מתוך כתבי ג’ שופמן: רשימות', הוצאת עדי, תל־אביב, תש"ב, 147 עמוד.

8 ‘במלקחים: דברים חדשים’. הוצאת ספרית השעות, תל־אביב, תש"ד, 45 עמוד.

9 ‘סיפורים’. הוצאת עם עובד (“גאולים”, ספריה מנוקדת לעם), (חש"ד], 63 עמוד.

10 ‘כל כתבי ג. שופמן’. הוצאת עם עובד, תל־אביב. כרך ראשון, תש“ו, 325 עמוד; כרך שני, תשי”ב, 346 עמוד; כרך שלישי, תשי“ב, 348 עמוד; כרך רביעי, תשי”ב 290 עמוד.

11 ‘כל כתבי ג. שופמן’. הוצאת דביר ועם עובד, תל־אביב, תש"ך. ארבעת הכרכים ללא שינוי; כרך חמישי: 223 עמוד.

12 ‘ילקוט סיפורים’. ליקט והוסיף מבוא והסברים שלום קרמר, הוצאת יחדיו ואגודת הסופרים, כסלו תשכ"ז, 168 עמוד.

פירוט הסיפורים הכלולים בכל ספר בתוספת הסיפורים שלא כונסו למהדורת “עם עובד” ו“דביר” מצוי בנספח א' למאמר “ראשית הביקורת על יצירתו של ג. שופמן”, ‘הספרות’ כרך ד', מספר 4, 1974, עמודים 746–747.

סיפורי שופמן שתורגמו ליידיש וכונסו בספרים

1 ‘ליעבע און אנדערע נאוולן’. איבערזעצט דורך מ. ליבשיץ, מאקס־היקל פארלאג, ווין, תרע"ט, 80 זייטן.

2 ‘פון יענר זייט’. איבערזעצט מיט דער ערלויבניש פון אויטאר דורך ב. ק“ר. [ב. קארלינסקי,] ווארשע, [חש”ד], 32 זייטן.

3 ‘קורצע דערציילונגן’, איבערזעצט דורך יוסף פאלק, י“ל פרץ פארלאג, ת”א, תש"ל, 157 זייטן.

בבליוגראפיה

1 אבינרי, יצחק. ‘יד הלשון’, הוצ' יזרעאל, מהדורת דבר, תשכ"ה.

2 אוכמני, עזריאל. ‘תכנים וצורות’, שני כרכים, ספרית פועלים, 1976; 1978.

3 אונגרפלד, משה. ‘ביאליק וסופרי דורו’, הוצ' עם הספר, תשל"ד.

4 אורחוב, ש. “ד”ר ה“ד הורביץ – כלכלן וסופר”, ‘העבר’, חוב' ה‘, אלול תשי"ז, עמ’ 149–151.

5 אפרת, ישראל. “שתיים שלוש שורות”, ‘מאזנים’, כרך ל‘, חוב’ ג‘, שבט תש"ל, עמ’ 175–178.

6 בארון, דבורה. ‘אגב אורחא’, ספריית פועלים, תשכ"א.

7 בונדי, רות. “ג. שופמן – לא בשתיים־שלוש שורות. ליובל השבעים וחמש”, ‘דבר השבוע’, 24.3.1955.

8 ———“המקצר יאריך ימים”, ‘דבר השבוע’,3.3.1960.

9 ביאליק, ח“נ. ‘דברים שבעל־פה’, שני כרכים, הוצ' דביר, תרצ”ה.

10 ——-‘אגרות’, 5 כרכים, מכונסות ומסודרות בצירוף הערות על־ידי פ. לחובר, הוצ' דביר, תרצ“ח–תרצ”ט.

11 ——-“שירתנו הצעירה”, ‘דברי ספרות’, הוצ' דביר לעם, 1959, עמ' קסדקפה [תרס"ז].

12 ביילין, אשר. “לדור ולדורות”, "דבר', 16.8.1946. נדפס שוב (בהשמטות): ‘על המשמר’, 18.3.1960.

13 בנארי, נחום. “בטחה פטאלית”, ‘מבפנים’, כרך ה‘, חוב’ ב‘, אפריל 1938, עמ’ 203–204.

14 בן־ישי, א“ז. “ספרות ועיתונות עברית ברוסיה בתקופת המהפכה ואחריה”, ‘העבר’, ספר ט”ו, אייר תשכ"ח, עמ' 163–202.

15 בעקער, יעקב־לייב. "דערציילונגען און זכרונות', מאנטרעאל קאנאדע, 1956.

16 בקון, יצחק. “ברנר המספר בעיני הביקורת”, “יוסף חיים ברנר – מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו הסיפורית‘, הוצ’ עם־עובד וקרן ת”א לספרות ולאמנות, תשל"ב, עמ' 7–36.

17 ——-‘ברנר הצעיר’, כרך א‘, הוצ’ הקיבוץ המאוחד, תשל"ה.

18 ——-“פעילותו הספרותית [של יעקב פיכמן] בתרס”ד–ה ומשמעותה בתולדות ספרותנו“, ‘ערוגות’, קובץ לזכרו של יעקב פיכמן, ב‘, הוצ’ האיגוד העולמי של יהודי בסרביה ע”י עקד, בעריכת נורית גוברין, אייר תשל"ו, עמ' 33–36.

19 ——- “הגיבור השופמני בצמיחתו”, ‘הצעיר הבודד בסיפורת העברית (1899–1908), בית ההוצאה אגודת הסטודנטים – אוניברסיטת תל־אביב, תשל"ה, עמ’ 150–200.

20 ——-‘בין השורות’, הוצ' פפירוס, אוניברסיטת תל־אביב, תשמ"א.

21 ברדיצ’בסקי, מ“י, “שירה חדשה”, ‘היום’ (לבוב), חורף תרס”ד.

22 ברוידס, אברהם. “ג. שופמן”, ‘פגישות ודברים עם סופרי הדור’, הוצ' מסדה, 1976, עמ' 178–191.

23 ברינקר, מנחם. “עמידתו של ברנר בפני קוראיו”, הספרות‘, מס’ 29, דצמבר 1979, עמ' 23–33.

24 ברנר, י"ח. ‘כל כתבי’, שלושה כרכים, הוצ' דביר והקיבוץ המאוחד, 1956, 1960, 1967.

25 ברסלבסקי, משה. “במסע עם אורי ניסן גנסין”, ‘מבפנים’, כרך ה‘, חוב’ ב‘, אפריל 1938, עמ’ 194–197.

26 ברקוביץ, י“ד. ‘הראשונים כבני אדם’, ‘כתבים’, כרך ב‘, הוצ’ דביר, תשי”ט.

27 גוברין, נורית. מבוא ל’ראובן פאהן – מבחר כתבים‘, הוצ’ אגודת־הסופרים ומסדה, 1969, עמ' 7–38.

28 ———“קווים להתפתחות הביקורת על יצירתו הסיפורית של מיכה יוסף ברדיצ’בסקי”, ‘מיכה יוסף ברדיצ’בסקי (בן־גריון) – מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו הסיפורית’, הוצ' עם־עובד וקרן ת"א לספרות ולאמנות, 1973, עמ' 7–51.

29 ——-“ראשית הביקורת על יצירתו”, ‘מעגלים’, הוצ' אגודת־הסופרים ומסדה, 1975, עמ' 137–177.

30 ——-‘מפתחות’, אוניברסיטת תל־אביב והוצ' הקיבוץ המאוחד, תשל"ח.

31 ——- “גילגולו הספרותי של חשבון אישי – על צמד הגיבורים המנוגדים בסיפורו של י”ח ברנר ‘בין מים למים’“, ‘ביקורת ופרשנות’, חוב' 17 אדר תשמ”ב (פברואר 1982), עמ' 111–113.

32 ——- “ברנר כדמות ביצירה הספרותית”, ‘מחברות ברנר’ ג‘, בעריכת עוזי שביט ומנחם דורמן, הוצ’ הקיבוץ המאוחד, 1982 [עומד להופיע].

33 גורליק, ש. “ג. שופמן על הספרות האירופאית”, ‘הארץ’, 28.6.1935. כונס בספרו ‘מסות’, הוצ' ש. גורליק, תל־אביב, תרצ"ז, עמ' 83–87.

34 גיל, משה. “היהודי והאדם בכתביו”, ‘כתבים נבחרים’, בעריכת ג. אלקושי, ירושלים, תש"ל, עמ' 52–63.

35 גלבוע, יהושע א‘. ‘אוקטובראים עבריים’, הוצ’ אוניברסיטת תל־אביב, תשל"ד.

36 גליקסברג, חיים. “יוסף פאלק”, "הפועל הצעיר‘, 10.3.1970, עמ’ 26–27.

37 גלעד, זרובבל. “בסתר צלם. עם הספר הרביעי של ג. שופמן”, ‘מבפנים’, כרך ג‘, חוב’ ד‘, יוני 1936, עמ’ 1156114 (חתום: זרובבל].

38 גנסין, אורי ניסן, ‘כתבים’, כרך ג‘, הוצ’ ספרית פועלים, 1946.

39 גנסין, מנחם. ‘דרכי עם התיאטרון העברי’, ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בא“י, הוצ' הקיבוץ המאוחד, תש”ו.

40 גרינבלט (גורן), נתן. “הוא, הוא (על הרשימות האחרונות של ג. שופמן)”, ‘דבר’, 28.11.1939.

41 גרשוני (שופמן) משה. “על אבי ג. שופמן”, ‘מאזניים’, כרך מ“ח, חוב' 4, אדר תשל”ט, עמ' 274–279 [חתום: משה בן־גרשון].

42 דיזנדרוק, צבי. “מליצה ואטמוספירה”, ‘מן השפה ולפנים’, הוצ' דביר, תרצ"ד, עמ' 23–31.

43 הורוביץ, יעקב. “ג. שופמן ז”ל", ‘הארץ’, 23.6.1972.

44 הורודצקי, ש"א. “ר' אהרן מסטארוסלייה”, ‘אנציקלופדיה אשכול’, בעריכת יעקב קלאצקין, כרך א‘, הוצ’ אשכול, ברלין־ירושלים, 1929.

45 —— ‘החסידות והחסידים’, ספר רביעי, הוצ' דביר, תשי"ג.

46 הניש, מאיר. ‘מבית ומחוץ’, תל־אביב, דפוס קואופרטיבי “אחדות”, תשכ"א.

47 זיגל, נפתלי, “זכרונות לבוב”, ‘פרקי גליציה’, בעריכת ישראל כהן ודב סדן, הוצ' עם־עובד, תשי"ז, עמ' 386–395.

48 זכאי, דוד. “קלון חברים”, ‘קונטרס’, כרך 7, ק“כ, ניסן תרפ”ג, עמ' 15–16 (חתום: ז. דוד].

49 ——- “השילוח”, ‘דבר, מוסף לשבתות ולמועדים’, ה' בסיון תרפ"ו, עמ' 4 (על ‘השילוח’, כרך מ“ה, חוב' ה’–ו', שבט–אדר תרפ”ה ורשימותיו של שופמן שם) [חתום: ד. ז.].

50 זמורה, ישראל. “יצירתו של ג. שופמן”, ‘טורים’, שנה ב‘, גל’ כ"ח, 26.10.1938, עמ' 2–3.

51 ——- ‘ספרות על פרשת דורות’, ספר שלישי, הוצ' מחברות לספרות, תש"י.

52 ——– “המספר את לב הדברים”, ‘מאזנים’, כרך י‘, חוב’ ד‘, אדר תש"ך, עמ’ 244–246.

53 ——– “ממסכת ‘כתובים’”, ‘קשת’, ס"א, סתיו–חורף 1973/74, עמ' 136–142.

54 ——– “אופוזיציה בחרוזים”, ‘מעריב’, 31.12.1976.

55 חבר, חנן (עורך), ‘אורי צבי גרינברג – תערוכה במלאת לו שמונים’, בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, ירושלים, תשל"ז.

56 חיוג, מ. “י”ח ברנר“, ‘מאזנים’, כרך ל”ט, חוב' 3–4, אב–אלול תשל"ד, עמ' 187–199.

57 ——– “בבל, באגריצקי – וספרות עברית”, ‘משא’, 16.9.1974.

58 חנוך, גרשון. “ג. שופמן”, ‘בדמי הסער’, הוצ' הסוכנות, ירושלים, תשכ"ב, עמ' 219–222.

59 טברסקי, יוחנן. ‘ספרות העולם – לכסיקון’, 4 כרכים, הוצ' דביר ועם־עובד, תשכ"ג.

60 טוקר, נפתלי. ‘חזיון חולות וירכתי עולם – על זיקת המקום והזמן בסיפורי אשר ברש’, הוצ' מסדה, 1980.

61 יוסקוביץ (יוסיפון), זאב. “השלושה”, ‘דבר’, כ“א בתשרי תרצ”א [חתום: ז.י.].

62 יפה, א"ב. ‘א. שלונסקי – המשורר וזמנו’, הוצ' ספרית פועלים, 1966.

63 יציב, יצחק. “‘שירטוטי פחם’”, ‘דבר’, כ“ד בכסלו תרפ”ו.

64 ———– “קווים לדמותו”, ‘דבר’, י“ד בתשרי תרצ”א.

65 ירדני, גליה. “בוקר אחד עם שופמן”, ‘משא’, 1.4.1960.

66 כהן, אדיר. ‘יצירתו הספרותית של י"ח ברנר’, הוצ' גומא, תשל"ב.

67 כהן, ישראל, “גרשם שופמן”, ‘פנים אל פנים’, הוצ' יחדיו ביוזמת המועצה הציבורית לתרבות ולאמנות, תשל"ט, עמ' 80–94.

68 לופבן, יצחק. “הערה”, ‘הפועל הצעיר, 28.2.1930, עמ’ 9 (חתום: – – ן].

69 ליכטנבום, יוסף. “גרשון שופמן”, ‘מאסף’ ה’–ו‘, תשכ"ה–ו, עמ’ 390–398.

70 ——– ‘יוסף חיים ברנר, חייו ויצירתו’, הוצ' ניב, 1967.

71 למדן, יצחק. “ראשי פרקים קטנים לכתב־אשמה גדול”, ‘גליונות’, כרך א‘, חוב’ א‘, כסלו תרצ"ד, עמ’ 51–56.

72 מאיר, מאיר, “עם קריאת כתבי שופמן”, ‘כרמלית’, ב‘, תשט"ו, עמ’ 295–297.

73 מייזל, נחמן. “השפעת פרץ על סופרים קשישים וצעירים”, ‘י"ל פרץ וסופרי דורו’, הוצ' ספרית פועלים, 1960, עמ' 216–241.

74 מירון, דן. “הספרות העברית בראשית המאה העשרים”, ‘מאסף’, ב‘, תשכ"א, עמ’ 436–464.

75 מלץ, דוד. “לשתיים־שלוש שורות”, ‘דבר’, כ“א בתשרי תר”ץ.

76 ———“‘אור חדש’ לג. שופמן”, ‘מבפנים’, ינואר 1935, עמ' 134–136.

77 מנצח, נפתלי. “מימי נעורי בבוצ’אץ'”, ספר בוטשאטש – מצבת זכרון לקהילה קדושה‘, בעריכת ישראל כהן, הוצ’ עם־עובד, תשט"ז, עמ' 166–173.

78 ניגער, שמואל, לעקסיקאן פון דער נייער יידישע ליטעראטור', אלוועלטלעכן יידישן קולטור־קאנגרעס, ניו־יאָרק, 1956.

79 נייגרעשל, מ. “די מאדערנא יידישע ליטעראטור אין גאליציע (1904–1918)”, ‘פון נאעטן עבר’, אויסגאבע פון יידישן קולטור־קאנגרעס, ניו־יארק, 1955.

80 סדן, דב. “מטבעות שאולים”, ‘הפועל הצעיר’, 1.10.1958.

81 —— “מצבה (על בית ברגנר)”, ‘אבני מפתן’, כרך א‘, הוצ’ י"ל פרץ, 1961, עמ. 169–174.

82 ——-“פנס ביער – על ג. שופמן”, ‘בין דין לחשבון’, הוצ' דביר, תשכ"ג, עמ' 155–162.

83 ——- “בין קברניט לעדה”, ‘אבני גבול’, הוצ' מסדה, 1964, עמ' 84–99.

84 ——-“הולך חשכים ונוגה לו”, ירוחם טולקס: ‘בסוד סופרים והוגים’, הוצ' עומר, תשל"ו, עמ' א’–י'.

85 ——–“במפולש – על גרשם שופמן”, ‘ארחות ושבילים’, כרך העניינים, הוצ' עם־עובד, 1977, עמ' 92–97.

86 ——–“לביקורת הדגם וטיבה”, ‘ארחות ושבילים’, כרך העניינים, הוצ' עם־עובד, 1978, עמ' 191–194.

87 סילמן, ק“י. “מכתבים אל אח” [על רשימתו של שופמן “אבדן אילוסיה”], ‘העולם’, י”ח, גל' כ"ט, 15.7.1930, עמ' 562–564.

88 עגנון, ש“י. “יוסף חיים ברנר בחייו ובמותו”, ‘מעצמי אל עצמי’, הוצ' שוקן, 1976, עמ' 111–141 [תשכ”א].

89 עובדיהו, מרדכי. ‘פרקי ג. שופמן’, הוצ' גלים, תש"ך.

90 פאלק, יוסף. “סנוניות (דפי זכרונות)”, ‘ספר צבי ביקלס שפיצר’, ערך ותירגם דב שטוק [סדן), הוצ' סנוניות, תש"ח.

91 פגיס, דן. “קווים לביוגראפיה”, דוד פוגל: ‘כל השירים’, הוצ' אגודת־הסופרים ומחברות לספרות, 1966, עמ' 11–31; מהדורה שנייה, הוצ' אגודת־הסופרים והקיבוץ המאוחד, עמ' 13–33.

92 פוזננסקי, מנחם. “על שופמן”, ‘כנסת’, כרך א‘, תרפ"ח, עמ’ 383–386. כונס בספרו ‘דמויות מלוות’, עמ' 253–257.

93 —— ‘דמויות מלוות’, הוצ' הקיבוץ המאוחד, תשי"ח.

94 ——- ‘אגרות – תרע“ט–תשט”ז’, הוצ' הקיבוץ המאוחד, תש"ך.

95 פיכמן, יעקב. “דמויות תנ”כיות בשירה מודרנית", ‘דבר’, 9.7.1943.

96 ——- “עם ברנר”. ‘י"ח ברנר – מבחר דברי זכרונות’, בעריכת מרדכי קושניר (שניר), הוצ' הקיבוץ המאוחד, תש"ד, עמ' 117–136.

97 ——– “גרשון שופמן”, ‘בני דור’, הוצ' עם־עובד, תשי"ב, עמ' 122–184.

98 פרסקי, דניאל. “ג. שופמן בגראץ”, ‘הדואר’, כרך י“ז, גל' י”ט, 18.3.1938 עמ' 298; וכן ב’דבר', 7.4.1938.

99 ——— “תשובות לשאלון ‘גנזים’”, "גנזים‘, כרך ב’, 1965, עמ' 20–35.

100 צייטלין, הלל. “מילואים לזכרונות”, "יוסף חיים ברנר – מבחר דברי זכרונות‘, ערוך בידי מרדכי קושניר (שניר), מהדורה שנייה, הוצ’ תרבות וחינוך בשיתוף עם הוצ' הקיבוץ המאוחד, 1971, עמ' 40–54.

101 צימרמן, דוד. “קריאה בסיפורי ג. שופמן”, ‘ניב הקבוצה’, כרך ט“ו, חוב' ב‘; ג’, תשכ”ו, עמ' 349–353; 545–549.

102 צמח, שלמה. “בעבותות ההווי”, ‘ארץ’, אודסה, תרע"ט, עמ' 127–148. נכלל בצירוף “מעין הקדמה” ב’מסות ורשימות‘, הוצ’ אגודת־הסופרים ומסדה, 1968, עמ' 39–61.

103 ——— “שופמן ב’תקופות'”, ‘הארץ’, 26.2.1923. כונס בספרו ‘בארצות נוד’, רפ"ה, עמ' 124–129.

104 קאטר, ויליאם; אבן, יוסף. “בעקבות ברנר בדרך אל ‘שכול וכשלון’”, הספרות‘, מס’ 17, ספטמבר 1974, עמ' 127–141.

105 קבק, א"א. “על ענייני סופרים וספרות. ‘הביקורת’ שלנו”, ‘כתובים’, 8.9.1926.

106 ———-“שורותיו הקצרות של ג. שופמן”, ‘הארץ’, 12.7.1935.

107 קולטאץ־שופמן, אסתר. “אבי כפי שהכרתיו”, ‘מאזנים’, כרך מ‘, חוב’ 5–6, ניסן–אייר תשל"ה, עמ' 404–408.

108 קלוזנר, יוסף. “יער בציר”, ‘השילוח’, כרך כ“ד, שבט–תמוז תרע”א, עמ' 367–374.

109 קליינמן משה. “ג. שופמן”, ‘בוסתנאי’, 29.1.1930 [חתום: קורא סת"ם].

110 ———–“גליציה מלפני שלושים וחמש שנים”, ‘מאזנים’, כרך י“א, אייר ת”ש–תשרי תש"א, עמ' 223–243.

111 קמחי, דב. “י”ח ברנר", “מסות קטנות‘, הוצ’ ראובן מס, תרצ”ח, עמ' 39–51.

112 קרויאנקר, ג. “צבת שלא בצבת עשויה”, ‘מאזנים’, כרך י“ז, חוב' ג', כסלו תש”ד, עמ' 167–170.

113 קריב, אברהם. “עם הכרך הרביעי של ג. שופמן”, ‘גליונות’, כרך ג‘, חוב’ א‘, אייר תרצ"ה, עמ’ 66–67.

114 קריץ, ראובן. “על תבניות המבנה בסיפורי שופמן”, ‘תבניות הסיפור’. הוצ' פורה, תשל"ו, עמ' 157–229.

115 קרמר, שלום. המבוא לג. שופמן, ‘ילקוט סיפורים’, הוצ' יחדיו ואגודת הסופרים, תשכ"ז, עמ' 7–26.

116 קרסל, ג. ‘תולדות העיתונות העברית בארץ־ישראל’, הוצ' הספריה הציונית, תשכ"ד.

117 ———–‘לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים’, שני כרכים, ספריית פועלים, הוצ' הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, מרחביה, תשכ“ה, תשכ”ז.

118 קשת, ישורון. “על ג. שופמן”, ‘משכיות’, הוצ' אגודת הסופרים ליד דביר, תשי"ד, עמ' 122–129.

119 ראוויטש, מלך. ‘ספר המעשיות של חיי’, הוצ' החברה האמריקאית־ישראלית למו“לות, תשל”ו [מיידיש: משה יונגמן].

120 רדלר־פלדמן, יהושע (ר' בנימין). “התעוררות (מכתב מארץ־ישראל)”, ‘היום (וארשה), שנה א’, גל' 9, 9.1.1925.

121 ——— “משוט בעיתונות (מכתב מארץ־ישראל)”, ‘היום’ (וארשה), שנה א‘, גל’ 39, 15.2.1925.

122 ——– “במעגל”, “מאזנים' (שבועון), כרך ב‘, גל’ ג', כ”ד באייר תר"ץ [חתום: ר' ב.].

123 רזניק, שלמה. ‘ברשות היחיד’, הוצ' אביבים, תשל"ג, עמ' 19–25.

124 ריבולוב, מנחם. “ג. שופמן (לנשף היובל שלו)”, ‘הדואר’ (ניו־יורק). 18.2.1927.

125 ——- “ג. שופמן ליובלו”, ‘העולם’, שנה 16, גל' ט’–י“ג, מרץ 1928. כונס ב' ‘ספר המסות’, הוצ' עוגן, ניו־יורק, תרפ”ח, עמ' ק“ה־קכ”ט.

126 רייזין, אברהם. ‘עפיזאדן פון מיין לעבן’, חלק ב', וילנע, וילנער פארלאג פון ב. קלעצקין, 1929.

127 רייזען, זלמן. “לעקסיקאן פון דער יידישער ליטעראטור, פרעסע און פילאלאגיע', וילנע, וילנער פארלאג פון ב. קלעצקין, תרפ”ט–תר"ץ.

128 רמבה, אייזיק. “גרשון שופמן בן התשעים, בבדידותו”, ‘מעריב’, 9.5.1969.

129 ———- “בתל־אביב”, י"ח ברנר – מבחר דברי זכרונות‘. בעריכת מרדכי קושניר (שניר), מהדורה שנייה, הוצ’ תרבות וחינוך בשיתוף עם הקיבוץ המאוחד, 1971, עמ' 328.

130 שוחטמן, ברוך. “כתבי דוד שמעוני”, יוסף קלוזנר: ‘דוד שמעוני, המשורר והוגה הדיעות’, הוצ' הוועד הארצי של אגודת שוחרי האוניברסיטה העברית, ירושלים, תש"ח.

131 שטיינזלץ, עדין, “ר' אהרן מסטארוסלייה”, ‘אנציקלופדיה יודאיקה’, כרך ב', ירושלים, 1971.

132 שטרייט, שלום. “פרקים ממסה”, ‘הדים’, כרך ד‘, חוב’ ה’–ו‘, תרפ"ז, עמ’ 109–114. כונס ב’פני הספרות‘, כרך ב’, הוצ' דביר, תרצ“ט, עמ' 233–238 [”רשימה א'"].

133 ——— “שופמן (פרק ממאמר)”, ‘מאזנים’ (שבועון), שנה ב‘, גל’ כ“ב–כ”ג, י“ג בתשרי תרצ”א. כונס ב’פני הספרות‘, כרך ב’, הוצ' דביר, תרצ“ט, עמ' 240–244 [”רשימה ב'"].

134 שכביץ, בעז. “יערות מתוהמים”, ‘ספר היובל לשמעון הלקין’, הוצ' ראובן מס, תשל"ה, עמ' 41–222.

135 שלונסקי, אברהם. “שתיים־שלוש שורות' (לצאת ספר א' לכתביו)”, ‘כתובים’, 31.12.1926 [חתום: אש.].

136 ——– “דגש קל: סטיה לירית, או סנגוריה על הכינור”, ‘הארץ’, 19.2.1942 [חתום: אשל]. כונס ב’ילקוט אשל‘, ספרית פועלים, 1960, עמ’ 207–209.

137 שמואלי, שמואל, “שירטוטי פחם”, ‘הפועל הצעיר’, 21.12.1928, עמ' 21.

138 שמעוני, יעקב. “רשימות קורא”, ‘מבפנים’, דצמבר 1937, עמ' 74–81.

139 שפירא, אניטה. ‘ברל’, שני חלקים, ספריית אופקים – הוצ' עם עובד ואוניברסיטת תל־אביב, תש"ם.

140 שקד, גרשון. “התתגשמנה כל התקוות?” “מאזנים – ספר היובל (תרפ“ט–תשל”ט)', ערוך בידי ק”א ברתיני ואהרן מגד, ניסן–אייר תשל"ט, עמ' 269–279.

141 ———– “ארבעה מדורים והחוף השקט”, ‘ללא מוצא’, הוצ' הקיבוץ המאוחד, תשל"ג, עמ' 121–133.

142 שרפשטיין, צבי. “ליום השלושים לפטירתו”, ‘הדואר’, כרך נ“א, כ”ה בתמוז תשל"ב.

143 תדהר, דוד. ‘אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו’, 19 כרכים, הוצ' ספרית ראשונים (דוד תדהר), 1947–1966.

144 [ללא חתימה]. “דאס מערקווירציגע פאמילען לעבן פון העברעאישער דיכטער ג. שאפמאן”, ‘היינט’ (וארשה), נומער 244, 19.10.1928.

145 Moskowitz, Moshe. ‘The Vital Sketch. The Humanistic Elcment in Modern Hebrew Literature'. Published by “Pinath-Hasefer”. Haifa, 1978, 158pp.