הקדמה לספר “זכרונות” מאת יצחק שריון/יוסף יואל ריבלין ירושלים: הוצא ע“י בן המחבר, תש”ג

עִם הַסֵּפֶר

כשנזדמנתי פעם לבית רבי יצחק שריון ז"ל בסוף ימיו, נגולה השיחה על ירושלים במשך חמשים השנים האחרונות. רבי יצחק שריון שהיה מטבעו ממעט בשיחה, שפך הפעם את שיחו לפנינו, ונגלה אוצר של זכרונות האצור בתוך תוכו של השתקן. עוררתיו אז לרשום זכרונותיו על ספר, ודברי מצאו הד בלבו. מאז הקדיש את שנותיו האחרונות לרשום בחרט אדם ריאלי בעל עינים פקוחות את מגלת חייו וחיי הישוב. בשיחות שלאחר-כך, אחרי שכתב כמה פרקים וקרא לפני כמה מהם – נתגלה שיותר ממה שכתב נשאר עוד בזכרונו. אחרי שיחות כאלה היה חוזר ומרחיב דבריו ומוסיף גם פרקים שלמים.

פרקים אחדים, מן האחרונים, הם כנראה רק “ראשי פרקים” מעין “תכנית” שבקש לדבר עליה, ובאו רק בקיצור נמרץ, מעין רשימה. ואולם גם בהם יש דין-וחשבון נאה של התקופות ההן וכדאי היה להדפיסן.

הנני מוסר את הספר בסגנונו של רבי יצחק שריון ז“ל, סגנון ריאלי של איש המעשה. רק תקונים קלים שבקלים בסגנון הרשיתי לעצמי, באופן שלא נשתנה הספר גם בסגנונו מן המטבע שטבע, בו המחבר, מטבעת “תלמיד-חכם” ו”משכיל" כאחד, שגם שבילי התרבות של הדורות האחרונים נהירין לו. אין צריך לאמר שלא נגעתי בתכן. הוספתי רק הערות קצרות להאיר הדברים במקום שמדובר ביחוד על אישים ירושלמים שאינם ידועים למדי. על הידועים לא העירותי. כן יש הערות מספר עניניות, ואולם במקום שהענין דורש ברור רב עברתי בשתיקה.

בנוגע לשמות הפרקים הרי חלק נכבד נקבעו על-ידי המחבר בעצמו. בפרקים מספר קבעתי השמות ברוח הקודמים. את הכותרות לפסקות סדרתי אנכי לפי התכן.

כביר היה רצונו של רבי יצחק שריון ז“ל למסור את הספר לעריכתו של בן-דודי המנוח רבי אליעזר ריבלין ז”ל חוקר ירושלים, ואף אמנם קרא רבי אליעזר ז“ל את כתב-היד, והעריך אותו עד מאד, והיה נכון לערכו לדפוס. ואולם, בינתים נפטרו לבית עולמם גם שניהם, וקבלתי עלי ברצון את העריכה. בנו הגדול של רבי אליעזר ריבלין ז”ל, ר' בנימין ריבלין הי“ו, שהיה רגיל בדרך אביו ז”ל בענינים אלה, עזר לי הרבה בסדור הדברים. ההעתקה הראשונה מכתב-היד נערכה על ידו בנאמנות ובכשרון.

זכרונות אלה היו שעשועיו של רבי יצחק שריון ז“ל בימיו האחרונים, ומצפה היה לראותם קבועים בדפוס, ואולם לא כן רצה ה‘. הוא נפטר בז’ אב תש”א, וכיום שנתים אחרי פטירתו מוציא אותם בנו יחידו מר אהרן שריון הי"ו, לקיים מצות אביו ולהקים את שמו על נחלתו הרוחנית.

ירושלים אב תש"ג יוסף יואל ריבלין

רבי יצחק שריון וספר זכרונותיו

(י“א ניסן תרל”א – ז' אב תש"א)

א

שבעים שנות חייו של ר' יצחק שריון (זאלקינד), כשהם לעצמם פרק מענין הם בחיי אדם מישראל, שעלה לארץ. יליד משפחה חב"דית מיוחסת בשקלוב הוא. הזקנים והדודים נכבדים, בעלים בעמם יודעי תורה ואנשי-מעשה במסחר וגם עסקנים צבורים. לאביו הוא נולד אחרי צפיה רבה וכליון עינים. אשתו הראשונה של האב מתה בעלומיה, והשאירה אחריה רק בת יחידה. האשה השניה אין לה ולד, ואחרי עשר שנות נשואים הוא נפרד מעליה בשלום ובמישור. חן של רומן יהודי נסוך על הנשואים השלישים. ביריד הוא נפגש עם אמו של יצחק, ומתקשר אליה בחבלי אהבה. האם יחסנית גם היא ממשפחת רבנים וסוחרים, וכפי הנראה “אשה גדולה” בעלת הון ועסקים ועל כלם מנוסה מאד בחיים: אלמנה היא ובן לה ושלש בנות מבעלה הראשון. שליטה היא האשה ומתנה עם אביו, כי הוא צריך לעבור אליה לעיר דיסנא. הוא קבל את התנאי חסל את עסקיו בעיר שקלוב, בא אל דיסנא, ונכנס לנהל את מסחר המנופקטורא שלה וכן את בתיה. בכספו הוא הרחיב את בית המסחר וגם בנה בית חדש על אחד ממגרשיה, בית חומה גדול ויפה (עמ' 10).

אחרי צפיה רבה זוכה האב לבנו יצחק. רך ויחיד הוא לאביו. רק אחרי שש שנים נולד בן שני שמחה. ילדותו הראשונה של יצחק זאלקינד עוברת עליו בחוג משפחה מאושרת. אך לא לארך ימים. רק בן עשר הוא כשאביו נופל למשכב. האב מרגיש את קצו הקרוב ובדרך למקום מרפא, הוא מבקש מאמא כי תובילהו לעיר מולדתו שקלוב, כי רוצה הוא למות שמה ולהקבר בקברות אבותיו (עמ' 11). גופו נשתתק, והוא מת בבית מורשת אביו בשקלוב, באין בניו אתו. “אני מתאר תמיד – כותב יצחק שריון בן השבעים – את גדל צערו כאשר לא ראה לפני מותו את שני ילדיו הרכים, שהיו יקרים לו כל כך”. “אבא היה בהכרה עד רגעיו האחרונים” (עמ' 11).

הוא גדל בבית אמו האלמנה יחד עם אחיו בתוך הבן ושלש הבנות מבעלה הראשון. המצב החמרי אינו רע. האשה מנסה שוב כחה במסחר, אך עד מהרה היא מחסלת מסחרה, ומתפרנסת על שכר דירותיה. בכבוד ובאומץ-לב היא נושאת את משא חייה ועמלם.

חנוכו מכוון כנראה בכוון ברור: תורה והשכלה. עד גיל שלש עשרה הוא לומד “בחדר”. בגיל שלש עשרה הוא לומד גם למודים כלליים. בן חמש-עשרה הוא עומד במבחן של “בית-ספר עירוני ממשלתי, גומרו בהצטיינות ומקבל פרס: ספר הסטוריה רוסית רב הכמות והאיכות הנמצא אתו עד היום” (עמ' 13). הוא מתכונן ל“גמנסיה”. עובר מדיסנא למוהליב להכנס לתוכה. אך אינו מתקבל: הנומרוס קלוזוס הרוסי בעוכריו.

“מוהליב” כשהיא לעצמה משפיעה עליו, ומכריעה בחייו לעתיד לבוא. זו היא אותה “מוהליב” המלאה תורת שקלוב וחכמתה, זו, שקלוב, שתלמיד הגר“א רבי בנימין ריבלין “בנה אותה”, ושרבי שמריה לוריא וחתנו יוסף צוקרמן אחריו העמיקו שרשיה. כאן גם המקור לאהבת ארץ-ישראל מיסודו של הגר”א ותלמידיו. אין כאן אהבה אפלטונית, אלא אהבה שאתה “עליה לארץ”. מסביבה זו עלו ראשונים לארץ תלמידי הגר“א בשנת תקס”ח רבי מנחם מנדיל מק“ק שקלאב ובנו רבי נתן נטע, רבי סעדיה, רבי ישראל משקלאב בעל “פאת השלחן” ורבי הלל ברבי בנימין ריבלין משקלוב. חתנו של רבי הלל, רבי שמריה לוריא עולה גם הוא בשנת תקצ”ג.

הנער החבד“י יצחק זאלקינד “מבקר, ביחד עם הלמודים הכלליים, בשעורי הגמרא ומפרשיה שהיו נלמדים בבית הכנסת של צוקרמאן במוהליב” (שם עמ' 15). כאן הוא שומע את דרשות “המגיד מקמיניץ”, ש”מטרת דרשותיו היו לעורר ולחזק את השיבה לאידיאלים של עם ישראל העתיק, לאהבת התורה ולכל הקנינים הקדושים של האומה – וחתר להכניס ללבות שומעיו אהבה מיוחדת לארץ-ישראל" (עמ' 14), אהבה שלפי האמת ינקה עוד עם חלב אמו בדיסנא. קופת רמבעה“נ היא הסמל לזה (עמ' 3). “דבריו של המגיד מקמיניץ נקלטו היטב במחו ובלבו, והוא עשהו לציוני גמור” (עמ' 14). “הגזרות התכופות” ברוסיה “הממשל העריץ והשפלת כבוד היהודי המאיסו עליו החיים בארץ הזאת” הד “בני ביל”ו” מגיע אליו, ו“בהשפעתם ובהשפעת נאומיו של המגיד מקמיניץ גברה בו האהבה לארץ-ישראל” והוא “גומר בלבו להשתדל ככל האפשר לבוא ארצה” (עמ' 15).

ב

לא מתוך קרע נפשי עוזב יצחק זאלקינד בן השבע-עשרה את הגולה. אין כאן “התחדשות” והפסקת קשרים עם כל עברו. מתוך הרמוניה נפשית שלמה עם אלה האידיאלים שעליהם גדל ונתחנך הוא עולה לארץ. סמלית היא דרך עליתו: העוזר לו לסדר דרכיתו באודיסה הוא חסיד ברסלבי “שלפי תורת רבו מהר”ן מברסלב חייב כל יהודי, ומאנשי שלומו בפרט לגור בא“י, ואם אין לו אפשרות זאת, אז לבקר לפחות פעם אחת בחייו בא”י, ואם גם זאת אי-אפשר לו, חייב הוא לעזור במיטב יכולתו לכל יהודי שירצה לנסוע לאה“ק” (עמ' 16). יצחק שריון לא רק שהוא “כותב לר' נתן זה מירושלים לעתים קרובות” אלא גם מתקשר לסוג עולים זה ו“עוזר לעניים מאנשי שלומו – של ר' נתן – שהיו נוסעים לירושלים תמיד במיטב יכלתו”(עמ' 18).

וכמו כן סמלית היא פגישתו באניה עם הרב רבי ישעיה אורנשטיין “חסיד חב”די" כמוהו “תורני גדול ופקח” וירושלמי ותיק – כבר היה הדור השלישי בארץ – “המקרבו אליו קירבה יתרה, בראותו בו מין אבירות… בחברתו מבלה הנער את הזמן באניה באופן נעים מאד” (עמ' 18). כך בא הנער במגע לא רק עם חסידות חבדי"ת, אלא גם עם זרם מיוחד בירושלים, עם זרמו של הרב מבריסק. הנער מעכל גם את זה בתוך נשמתו, ומשהו נוסף על הקפיטל הנפשי שלו.

וגרם לו מזלו שגם בירושלים לא נעשה “תלוש”. הוא בא לבית מלא תורה עושר וגדולה כאחד, לבית דודו רבי משה ויטנברג – חסיא אשתו של רבי משה היא אחות אביו של יצחק שריון. – עד מהרה הוא נקלט בתוך חיי ירושלים בלי כל יסורים – אם לא להביא בחשבון “קדחת” ו“מלריה” שאי-אפשר בלעדם – מתערה בארץ, וממשיך את חייו חיי יהודי תורני ומשכיל כאחד. אין הוא נתפס ל“תלישות” מצד אחד ואין הוא תלוי בחסדי זרים מצד שני. רק באחת הוא מתחדש: הוא מחליט להתעתמן. ו“אם כי ידע על המצב הפוליטי הגרוע שבו היו נתונים הנתינים העותומנים, אבל בהיות רצונו חזק להשאר בא”י הסכים גם לזה" (עמ' 24) ו“בתור יהודי לאומי ההולך להתערות בארץ אבותיו הרגיש בו חובה מוסרית להחליף את שם משפחתו הלועזי בשם משפחה עברי… חבל מאד היה לו לעזוב את שם המשפחה שלו “זלקינד”, שהיתה ידועה ברוסיה למשפחה חשובה מאד, אך גברה בו ההכרה לקרוא לו שם משפחה עברי מקורי… יום לפני הרשמו כאזרח עותומני הוא לומד ישעיה פרק נ”ט. הפסוק י"ז “וילבש צדקה כשריון” תופסו בלבו. השם “שריון” ערב לו בתור שם משפחה… וכך הוא נרשם בשם שריון (עמ' 24, 25). ונכון הוא, השם “שריון” נתק אותו מן העבר ומיחס העבר, וכן היה בעינינו. בחינת “אינקוגניו” התהלך מעתה בירושלים “זלקינד” היחסן. וזאת למודעי, שבני-ירושלים בודקים ביחס. אכן קרבן היה זה שהקריב על מזבח “הלאומיות המודרנית”.

יצחק שריון נכנס מיד לחיים, חיים ממש. תחלת עבודתו היא פקידות בעסקי דודו, שכן ספרא-רבא הוא לא רק בעברית, אלא גם ברוסית, שפה שהוא יודע על בוריה. ואולם אחרי נשואיו, בהיותו כבן שמונה עשרה וחצי, את נכדת אחיו של רבי משה ויטנברג, שר“מ ויטנברג הזמינה, כנראה, לבוא לארץ, להנשא לו, אחרי היותו סמוך לשלחנו של דודתו ודוד אשתו, בשכר עבודתו, הוא מיסד לו ביתו, נכנס לחדר “דירה” בשכונת ניסן בק שמחוץ לעיר, ואף מיסד בית-מסחר לניר וצרכי כתיבה בחנות ששכר לו אצל שער יפו בפנים העיר” (עמ' 30), כנראה באותו “סכום פצויים” בעד עבודתו – שקבל מר“מ ויטנברג – סך אלף פראנקים זהב (בערך ארבעים לירות שטרלינג)” (עמ' 29).

בזמן ההוא היו לא רק “ריחים על צוארו”, אשה, אלא גם ילד נולד לו שמת אחר-כך בגיל של שנה (עמ' 30). יצחק שריון נעשה בעל בעמיו בירושלים, וחיי ירושלים הם חייו, כל אותן הצרות שעברו על בני ירושלים בהתפתחותה עוברות גם עליו: עד שהוא זוכה “לבן של קימא” יחיד, הוא קובר שלשה “שני ילדים וילדה אחת, שמתו בהיותם קטנים מסבת הקושי והצער שהיה פה בגידול בנים בכלל ולנו בפרט. בהיותנו פה אני ואשתי גלמודים בלי משפחה ובלי קרובים” (עמ' 45). הר"מ ויטנברג ואשתו, הקרובים היחידים בירושלים היו זקנים באים בימים בגיל של שבעים בערך.

ואולם יצחק שריון במרצו הכביר, בישרו המסחרי המופלא בידיעותיו בשפות הגרמנית והרוסית מלבד העברית, מצליח בדרכו. בית-מסחרו הקטן נהפך ברבות הימים לאחד בתי המסחר היותר גדולים והיותר מבוססים בארץ. מ“שכונת ניסן בק” הדלה הוא עובר ל“שכונת-אחוה”, ומכאן הוא הולך ומגיע עד השיא האחרון בירושלים לוילה נהדרת ב“רחביה”. ובאותה מדה הוא לוקח חלק גם בעניני הצבור הירושלמי ועֵר לכל מפעל. ראשית פעולתו הצבורית הוא “בעל-קריאה” בשכונת ניסן בק ובמנינו של הרב מלובלין, אך עד מהרה הוא מתחבר לטובים והערים שבצעירים ילידי ירושלים בעת ההיא, ומיסד עוד בשנת תרנ“ה את אגודת “אחוה” במטרה “לעזור לאותם הצעירים המשתוקקים לעזוב את חיי הבטלה ולהתמסר לחיים של כבוד, להתעסק בעבודה תורנית ומדעית או במסחר ועבודה” (עמ' 37), אגודה שהקיפה ברבות הימים לא רק את שאר ערי הארץ: יפו תל-אביב, צפת, טבריה, חברון, פתח-תקוה וחיפה… אלא פרשה רשת סניפיה גם עד ניויורק ולונדון שעשו הרבה למען ארץ-ישראל ומוסדות החסד שבה, בעיקר בזמן המלחמה העולמית” (עמ' 38), והוסיפה גם שכונות חדשות ויפות ביחס לזמנן לא רק בירושלים, אלא גם ביפו וטבריה (39). הוא חבר פעיל גם באגודת “בני-ישראל” הידועה במלחמתה במסיון (עמ' 39, 40), וכן באגודת “המכבים הקדמונים” מיסוד יהודי אנגליה (עמ' 41). הוא גם הגזבר הראשון לאגודה הציונית שנוסדה בירושלים (עמ' 179). הוא נמנה בראשוני מיסדי המזרחי כאן ואף מ“מ היו”ר של המזרחי. אף הוא היה בין החותמים על כתב רבנותו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל כרב ראשי לארץ-ישראל. ואף הגיע להיות חבר המועצה לעיריה עם הכבוש האנגלי. גם בעניני צדקה וגמילות חסדים עסק. הוא הסופר לרוסית – בלי קבלת שכר – למוסדות וליחידים הזקוקים לה בקשר עם רוסיה (עמ' 34–35). ואולם גולת הכותרת של מפעלו הצבורי, הוא סדור עזבון דודו רבי משה ויטנברג, עזבון של חצי מליון רובלים לטובת ירושלים, אלמלא הוא היה העזבון הזה יורד לטמיון. בצדק הוא חותם פרקו “מפעלי רבי משה ויטנברג” (פרק י"ג): “זכרה לי אלהי לטובה השתדלותי הרבה ביסוד הדבר הגדול הזה”.

יצחק שריון הביא קרבן לאומי בותרו על שם משפחתו המיוחסת “זלקינד”. ואולם כנגד זה זכה לקבוע את השם “שריון” כאחד ראשי בתי-האבות בארץ.

ג

רבי יצחק שריון היה שתקן מטבעו “סגור”, ובמדה נפרזה סבל כנראה ממה שהם קוראים היום “רגש של נחיתות”, היינו מה שהיו אבותינו קוראים “צניעות”. לא הכיר בכחות עצמו. הרבה שנים היה לי, בן-ירושלים, האיש כחידה. נדמה היה לי כאלו הוא מתרחק מן הבריות. ואולם כשהתקרבתי אליו יותר בשנותיו האחרונות נתגלה לי ממש בהפוכו: אוהב את הבריות, ומוקיר רבנן. וחדה סתומה זו נתפרשה לי לחלוטין, עם הגיע האיש לשיבה. כשבעים שנה כבש את עצמו, וכאלו באחרית ימיו בא לידי הבעת כל מה שהיה בלבו להביע, ובצורה נפלאה, ב“ספר-הזכרונות” שלפנינו, שבלי-ספק יהיה אחד המסמכים ההיסטוריים לתולדות-ירושלים החשובים ביותר והנאמנים ביותר, כתובים בלי משוא-פנים למי שהוא, בידי אדם שלא היה תלוי במי-שהוא – אף גם פוליטיקה משפחתית זרה לו, כי לא בן “משפחה” ירושלמית עתיקה הוא, הנלחמת על “זכויותיה”. ונכתב הספר בידי אדם העושה “חשבון” עם עצמו באחרית ימיו. בן-שבעים התחיל לכתב אותו, בבחינת “וחשב עם קונהו”, עם הקב"ה. נתן לעצמו דין-וחשבון של חמשים שנות חיים בירושלים, מתוך ישוב-הדעת של זקן תלמיד-חכם ירא-שמים באמת ומשכיל כאחד, שדעתו הלכה ונתישבה עליו יותר ויותר.

לפני חבור ספרו זה, לא עסק יצחק שריון מעולם “בספרות”, אם לא להביא בחשבון "את הפיליטונים שהיה מתרגם לפעמים מהעתון – “ידיעות הבורסה” שיצא לאור בפטרסבורג – בשביל עתונו של בן-יהודה “הצבי” (עמ' 72, 73). ואולם גם כשרון ספרותי היה טמון באיש הזה. ופרקים רבים הם בבחינת “ספרות יפה” ממש, תאור חי בשפה ברורה ונאה מחיי ירושלים, המתעלים למעלה מספור “זכרונות” של אדם רגיל המוסר עובדות יבשות. פה ושם הננו מרגישים גם נימה לירית המובלעת בתוך הרצאת הדברים מתוך כובד ראש, ונפש המחבר כאדם על ששוניו ויגוניו משתקפת מהם.

ואולם בעיקר חשוב הספר מפאת מסמך בלתי משוחד לתולדות ירושלים. יצחק שריון הוא יהודי תלמיד-חכם, שקבע עתים לתורה כל ימיו, וביחד עם זה “משכיל”, משכיל רוסי בזמנו, שהלך עם “הזמן” ולא עמד אף רגע: חנוך “החדר” ו“בית-המדרש” “השכלת שנות הששים”, “חבת ציון” ועד ל“ציונות” במלוא היקפה פעלו על נפשו, מבלי הביא כל משבר בנפשו, ובלי לבלבל עליו את עולמו. וכך הננו מוצאים ב“ספר הזכרונות” יחס חיובי לכל חיוב בבנין הארץ. אין בין כותבי הזכרונות של ירושלים המבין במדה שהבין שריון לחיוב שיש ברבנים “הכוללות” ו“מוסדות החסד” של ירושלים. ואין הוא מבחין בין חסידים לפרושים, ובין משכילים לקנאים. תמונותיהם של הרב מלובלין ורבי שמואל סלאנט מתוארים באותו שרד של יהודי מיושב ותלמיד-חכם, וכן תמונותיהם של רבי יוסף ריבלין לעומת תמונתו של רבי ניסן בק ולעומת שניהם גם תמונתם של נסים בכר וענתבי. ועם כל אלה הוא מוסר תמונה יפה של אליעזר בן-יהודה, שאשתו היתה בת עירו דיסנא, אם כי היה רחוק בהשקפותיו מבן-יהודה עד מאד. גם בין מוסדות ירושלים העתיקים ביותר כחדשים ביותר אין הוא מבחין: לכל הישיבות, לכל מוסדות החסד הוא מתיחס באותו חיוב, ומוצא בהם חיוב. ישיבת “עץ חיים” של הגרש“ס ו”תורת-חיים" שלכאורה הקימה כעין נגוד לה הרה“ג רבי יצחק וינוגראד, תואמות הן אצלו. “בית היתומים” של הרב מבריסק ו”בית חולי הרוח" של אשת הגרי“מ פינס אחד הם לו. אפשר הדבר שתורה זו למד מרבי משה ויטנברג דודו, שעצם עזבונו לכל אלה, הוא הבעת חיוב לכל בנין ויצירה בירושלים. ואפשר הדבר שיצחק שריון האציל בזה מרוחו על דודו בבואו לסדר עזבונו. רשומים לפניו בדין-וחשבון של חייו, כוללות, תלמודי תורה וישיבות, וכל מוסדות החסד של ירושלים העתיקה מענינים אותו ולעומתם גם מוסדות כי”ח, מוסדות “העזרה”, “בצלאל”. עד שנותיו האחרונות נפשו קשורה בעולם המתהוה. לא רק המכונית, הטיליפון והרדיו מענינים אותו, אלא גם “המקשר” ו“אגד”, על נמל תל-אביב הוא מכריז כעל שיא נצחון הישוב בארץ. הכל מגיע בנפשו לסינתיזה אחת, כל מה שיש בו חיוב ובנין הוא מתיחס אליו בחיוב ורוקם אותו בתוך מסכת חמשים שנות ירושלים שזכה להם וזיכה בהם אחרים.

ברכה מיוחדת לעצמה קובעים הפרקים המוסרים לנו על דבר המסחר וחיי הכלכלה בירושלים במשך חמשים שנה ודרך התפתחותם, לצד התמונה החיה של חיי ירושלים, חיי הנפש שלה בדור ההוא. בענין זה עומד לפנינו סוחר גלוי עינים, הרואה את הכל בעין סוחר בהירה. הוא אינו רק מוסר לנו ידיעות, של מומחה, שאין לנו דוגמתו במתארי-ירושלים של דורו, אלא גם הערכה מפליאה על כל הופעה ולעתים גם בקורת ברורה, לא בעין-רעה ולא מתוך “פניה” וכיוון ידוע, אלא דברים כהויתם. יצחק שריון היה מן השולטים בעצמם, מן הכובשים את עצמם. אין הוא חסר הומור. ואולם דק הוא ההומור, ולא זול, כשם שאין הבקורת שלו מתוחה בזעם, אלא מתוך כבוש עצמי, אפילו בשעה שהדבר נוגע לנפשו. גם ענינים לא יהודיים נרשמו. לחיי הרוסים בא"י, שאותם הכיר ביותר, מקדיש הוא תשומת לב מיוחדה.

זכה ר' יצחק שריון והעניק לנו “ספר זכרונות” נאה, נאה בתכנו ונאה לא רק בשפתו הפשוטה שנאמנות מדברת מכל שורה ושורה, אלא גם בסגנון נפשי משלו. ואם “הסגנון” הוא האדם, הרי משתקפת לנו מתוך הספר גם “אדם” נאה ויפה.

י. י. ר.

סִפּוּר נור אַלְדִּין עַלִי וְאַנִיס אַלְגַ’לִיס

שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר, שֶׁהָיָה בְּבָצְרָה מֶלֶךְ מִן הַמְּלָכִים שֶׁהָיָה אוֹהֵב אֶת הָעֲנִיִּים וְהַקַּבְּצָנִים, וְחוֹנֵן אֶת הַנְּתִינִים, וְנוֹתֵן מֵהוֹנוֹ לְכָל מַאֲמִין בְּמֻחַמָּד. יִתְפַּלֵּל אֱלֹהִים עָלָיו וְיָשֵׂם לוֹ שָׁלוֹם. וְאוּלָם גַּם הָיָה כְּמוֹ שֶׁאָמַר עָלָיו אֶחָד הַמְתָאֲרִים אוֹתוֹ:

מֶלֶךְ עֵת מַחֲנֶה עָלָיו מִשְׂתָּעֶרֶת,

יַכְרִית אוֹיֵב בְּכָל חֶרֶב גּוֹזֶרֶת.

וְכָתַב כְּתָב בַּחֲזוֹתָם יוֹם יִתְקֹף

אוֹתָם בַּחֲנִית וְחֶרֶב חוּמָה יִשְׁלֹף.

וּשְׁמוֹ שֶׁל אוֹתוֹ מֶלֶךְ מֻחַמָּד סֻלַיְמָאן אַלזַיְנִי. הָיוּ לוֹ שְׁנֵי מִשְׁנִים, שֵׁם הָאֶחָד מֵהֶם אַלְמֻעִין בֶּן סָאוִי וְשֵׁם הַשֵּׁנִי אַלְפַצְ’ל בֶּן כָאקָאן. וְהָיָה אַלְפַצְ’ל בֶּן כָאקָאן הָאָצִיל בִּבְנֵי דוֹרוֹ וּמִנְהָגוֹ יָפֶה, וְכָל הַלְּבָבוֹת מְאֻחָדִים בְּאַהֲבָתָם אוֹתוֹ, וּבְנֵי-הָאָדָם כֻּלָּם דּוֹרְשִׁים בַּעֲצָתוֹ, וְהַכֹּל מִתְפַּלְּלִים לַאֲרִיכוּת יָמָיו, מִשּׁוּם שֶׁהָיָה דוֹרֵשׁ טוֹב, שָׂם קֵץ לָרָע וְלָעָוֶל. וְאוּלָם הַמִּשְׁנֶה אַלְמֻעִין בֶּן סָאוִי הָיָה בָּז לִבְנֵי-אָדָם, לֹא אָהַב אֶת הַטּוֹב, מֻפְלָא לְרֹעַ, כְּמו שֶׁאָמַר עָלָיו אַחַד הַמְשׁוֹרְרִים:

חֲזֹר אַחֲרֵי אֲצִילִים בְּנֵי אֲצִילִים,שֶׁכֵּן

אֲצִילִים בְּנֵי אֲצִילִים יוֹלִידוּ רַק אֲצִילִים,

וְהַנַּח אֶת הַבְּזוּיִים בְּנֵי הַבְּזוּיִים, שֶׁכֵּן

הַבְּזוּיִים בְּנֵי הַבְּזוּיִים יוֹלִידוּ רַק בְּזוּיִים.

וְהָיוּ בְנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ אוֹהֲבִים אֶת אַלְפַצְ’ל בֶּן כָאקָאן, שׂוֹנְאִים אֶת אַלְמֻעִין בֶּן סָאוִי בִּגְזֵרַת הַכֹּל-יָכֹל.

בְּיוֹם מִן הַיָּמִים כְּשֶׁהָיָה הַמֶּלֶךְ מֻחַמָּד בֶּן סֻלַיְמָאן אַלזַיְנִי יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ וּמִסָּבִיב לוֹ רַבֵּי מַמְלַכְתּוֹ, קָרָא לְמִשְׁנֵהוּ אַלְפַצְ’ל בֶּן כָאקָאן וְאָמַר לוֹ: “חָפֵץ הָיִיתִי בְשִׁפְחָה שֶׁלֹּא תִמָּצֵא בְדוֹרָה יָפָה הֵימֶנָּה, הַיְנוּ שְׁלֵמָה בְחִנָּהּ, עוֹלָה עַל כֹּל בְּחִטּוּב אֵבָרֶיהָ וּמְהֻלָּלָה בְמִדּוֹתֶיהָ”. אָמְרוּ רַבֵּי הַמְּלוּכָה: “אֵין לְהַשִּׂיג כָּזֹאת אֶלָּא בַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים דִּינָרִים”. מִיָּד קָרָא הַמֶּלֶךְ לְשַׂר-אוֹצָרוֹ וְאָמַר לוֹ: “שָׂא עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים דִּינָרִים לְבֵיתוֹ שֶׁל אַלְפַצְ’ל בֶּן כָאקָאן”. מִלֵּא שַׂר-הָאוֹצָר אֶת פְּקֻדַּת הַשֻּׂלְטָאן, וְיָצָא הַמִּשְׁנֶה מֵעַל פָּנָיו אַחֲרֵי שֶׁצִּוָּה אוֹתוֹ הַשֻּׂלְטָאן שֶׁיֵּלֵךְ יוֹם יוֹם לְשׁוּק-הָעֲבָדִים וִיצַוֶּה אֶת הַסַּרְסוּרִים בְּעִנְיָן מַה שֶּׁאָמַר לוֹ. וְכֵן צִוָּה, שֶׁלֹּא תִמָּכֵר שׁוֹם נַעֲרָה שֶׁמְּחִירָהּ לְמַעְלָה מֵאֶלֶף דִּינָר עַד שֶׁלֹּא תֻצַּג לִפְנֵי הַמִּשְׁנֶה. לֹא הָיוּ הַסַּרְסוּרִים מוֹכְרִים שׁוּם נַעֲרָה לִפְנֵי שֶׁהִצִּיגוּהָ לְפָנָיו. מִלֵּא הַמִּשְׁנֶה אֶת פְּקֻדָּתוֹ וְהִמְשִׁיךְ בְּכָךְ מֶשֶׁךְ זְמָן, וְלֹא מָצְאָה חֵן בְּעֵינָיו שׁוּם שִׁפְחָה.

אֵרַע בְּיוֹם מִן הַיָּמִים שֶׁאַחַד הַסַּרְסוּרִים פָּנָה וּבָא לְבֵית הַמִּשְׁנֶה אַלְפַצְ’ל בֶּן כָאקָאן, וּמְצָאוֹ רָכוּב עַל סוּסוֹ וּפָנָיו מוּעָדוֹת לְאַרְמוֹן הַמֶּלֶךְ. תָּפַס בְּאַרְכּוּבוֹ וְנָשָׂא קוֹלוֹ בִּשְׁנֵי בָתֵּי-שִׁיר אֵלֶּה:

הוֹי אֲשֶׁר הֶחֱזִיר אַחֲרֵי בְלוֹת הוֹד לַמַּלְכוּת,

אַתָּה הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לְהַצְלִיחַ לֹא חָדֵל,

הֶחֱיֵיתָ אֲשֶׁר מֵת בֵּין בְּנֵי-אָדָם מִנְּדִיבוּת

יְהִי מַאֲמַצְּךָ לִפְנֵי הָאֵל תָּמִיד מְהֻלָּל.

אַחַר כָּךְ אָמַר: “אֲדוֹנִי הַנַּעֲלֶה, הֲרֵי הַשִּׁפְחָה שֶׁיָּצָא הַצָּו הָרָם לְבַקְּשָׁהּ, נִמְצָאָה”. אָמַר לוֹ הַמִּשְׁנֶה: “הָבֵא אוֹתָהּ לְפָנָי”. נֶעֱלַם שָׁעָה אַחַת וּבָא וְעִמּוֹ נַעֲרָה, גִּדּוּלָהּ נָאֶה וְשָׁדֶיהָ נָכוֹנוּ, עֵינָהּ כֵּהָה-תְכֻלָּה וְלֶחְיָהּ סְגַלְגַּלָּה. דַּקָּה גִּזְרָתָהּ וּכְבֵדָה עַגְבָתָהּ. הַיָּפֶה בַּלְּבוּשׁ בְּגָדֶיהָ וּמְתוּקוֹת מֵעָסִיס שִׂפְתוֹתֶיהָ. קוֹמָתָהּ הַקְּצוּבָה תָּשִׂים לְבוּז עֲנַף עֵץ רַעֲנָן וּמִדְבָּרָהּ רַךְ מֵרוּחַ הַזֶּפִיר בְּעָבְרָה עַל פִּרְחֵי הַגָּן. כְּפִי שֶׁאָמַר אַחַד מְתָאֲרֶיהָ בָּתֵּי שִׁיר אֵלֶּה:

עוֹרָהּ כְמֶשִׁי וְלָהּ מִדְבָּר

רַךְ הַמַּבָּע לֹא פִּטְפּוּט וְלֹא קָצָר.

וְעֵינַיִם אָמַר אֱלֹהִים:" הֲוֶינָה" וַתִּהְיֶינָה,

וַאֲשֶׁר יַעַשׂ יַיִן בַּלְּבָבוֹת תַּעֲשֶׂינָה,

הוֹי לְאַהֲבָתָהּ כִּסּוּפַי כָּל לַיְלָה יָסָפָה.

אַךְ מְזוֹר הַיָּמִים מוֹעֲדֵךְ לְהִתְאַסְּפָה.

תַּלְתַּלֵּי רַקָּתָהּ לַיְלָה, אַךְ מִצְחָהּ

בְּהוֹפִיעָה עִם יוֹם, בּוֹ אוֹר שַׁחַר יִזְרָחָה.

כְּשֶׁרָאָה אוֹתָהּ הַמִּשְׁנֶה נָשְׂאָה חֵן לְפָנָיו. פָּנָה אֶל הַסַּרְסוּר וְאָמַר לוֹ: “מַה מְּחִירָהּ שֶׁל שִׁפְחָה זוֹ?” אָמַר לוֹ: “הֶעֱרִיכוּ עֶרְכָּהּ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים דִּינָרִים, אַךְ אֲדוֹנֶיהָ נִשְׁבָּע שֶׁעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים דִּינָר אֵינָם אֲפִילוּ כְנֶגֶד הַפַּרְגִּיּוֹת שֶׁאָכְלָה וְלֹא כְנֶגֶד הַיַּיִן שֶׁשָּׁתְתָה וְלֹא כְנֶגֶד בִּגְדֵי הַפְּאֵר שֶׁנִּתְּנוּ לְמוֹרֶיהָ. שֶׁכֵּן לָמְדָה כְתִיבָה תַמָּה וְדִקְדּוּק הַלָּשׁוֹן וְשָׂפָה וּפֵרוּשֵׁי הַקֻּרְאָן וִיסוֹדוֹת הַמִּשְׁפָּט וְדַעַת אֱלֹהִים וּרְפוּאָה וּתְכוּנָה וְלִפְרֹט עַל כְּלֵי נִגּוּן”. אָמַר הַמִּשְׁנֶה: “הָבֵא לְפָנַי אֶת אֲדוֹנֶיהָ”. הֵבִיא אוֹתוֹ הַסַּרְסוּר מִיָּד, וְהִנֵּה הוּא אִישׁ פַּרְסִי, שֶׁבָּלָה מִזֹּקֶן, עַד שֶׁעָשָׂהוּ הַזְּמַן חֲבִילַת עֲצָמוֹת בְּתוֹךְ עוֹר, כְּפִי שֶׁאָמַר הַמְשׁוֹרֵר:

הֶחֱרִידַנִי הַזְּמַן וְאֵיזוֹ חֲרָדָה,

וְהָעֵת עַזָּה, קָשָׁה יָדָהּ.

וָאֱהִי מְהַלֵּךְ לֹא הָיִיתִי חֵלֵכָה,

אַךְ כַּיּוֹם חֵלֵכָה, לֹא עוֹד אֶתְהַלֵּכָה.

אָמַר לוֹ הַמִּשְׁנֶה: “מַסְכִּים אַתָּה לִטּוֹל מְחִיר נַעֲרָה זוֹ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים דִּינָרִים מֵהַשֻּׂלְטָאן מֻחַמָּד בֶּן סֻלַיְמָאן אַלזַיְנִי?” אָמַר הַפַּרְסִי: “מֵאַחֲרֵי שֶׁלַּשֻּׂלְטָאן הִיא, הֲרֵי מֵחוֹבָתִי לְהַגִּישָׁה לוֹ דוֹרוֹן בְּלִי מְחִיר”. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה צִוָּה הַמִּשְׁנֶה לְהָבִיא אֶת הַמָּמוֹן, וּכְשֶׁהוּבָא שָׁקַל אֶת הַדִּינָרִים לַפַּרְסִי. אַחַר-כָּךְ נִגַּשׁ סוֹחֵר-הָעֲבָדִים אֶל הַמִּשְׁנֶה וְאָמַר: “בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל אֲדוֹנֵנוּ הַמִּשְׁנֶה, אֲדַבֵּר דְּבָרַי”. אָמַר לוֹ הַמִּשְׁנֶה: “הוֹצֵא אֵת אֲשֶׁר אִתְּךָ”. אָמַר לוֹ: “סוֹבֵר אֲנִי שֶׁלֹּא תַּעֲלֶה אוֹתָהּ אֶל הַשֻּׂלְטָאן הַיּוֹם, מִשּׁוּם שֶׁהִיא אַךְ זֶה בָּאָה מִן הַדֶּרֶךְ וּפָגַע בָּהּ שִׁנּוּי הָאֲוִיר וְהוֹגִיעָה אוֹתָהּ הַנְּסִיעָה. מוּטָב שֶׁתַּנִּיחָה אֶצְלְךָ בְּאַרְמוֹנְךָ עֲשָׂרָה יָמִים עַד שֶׁתָּנוּחַ וְיִרְבֶּה חִנָּהּ, וְאַחַר-כָּךְ תַּכְנִיסֶנָּה לְבֵית-הַמֶּרְחָץ וְתַלְבִּישׁ אוֹתָהּ הַמְפֹאָרִים בַּלְּבוּשִׁים וְתַעֲלֶה אוֹתָהּ אֶל הַשֻּׂלְטָאן, וְיִיטַב לְךָ בִּגְלָלָהּ תַּכְלִית הַטּוֹב”. שָׁקַל הַמִּשְׁנֶה בְּדַעְתּוֹ אֶת דִבְרֵי הַסּוֹחֵר וּמְצָאָם נְכוֹחִים. הֱבִיאָה לְאַרְמוֹנוֹ וְהִקְצָה לָהּ חֶדֶר, וְקָצַב לָהּ מַה שֶּׁהִיא זְקוּקָה לוּ כָּל יוֹם מִמַּאֲכָל וּמִשְׁתֶּה וְזוּלַת זֶה, וְשָׁהֲתָה מֶשֶׁךְ זְמַן בְּאוֹתָם תַּפְנוּקִים.

וְהָיָה לוֹ לַמִּשְׁנֶה אַלְפַצְ’ל בֶּן כָאקָאן בֶּן הַדּוֹמֶה כְאִלּוּ הוּא אַגַּן הַסַּהַר בְּהַזְהִירוֹ, פָּנָיו מְאִירִים כַּיָּרֵחַ, וְלֶחְיוֹ בְּאֹדֶם זוֹרֵחַ, עָלֶיהָ שׁוּמָה כְּטִפַּת הָעִנְבָּר. תּוֹכָהּ יְרַקְרַק דַּק-הַשֵּׂעָר. כ ְּמוֹ שֶׁאָמַר הַמְשׁוֹרֵר עַל שֶׁכְּמוֹתוֹ בָתֵּי-שִׁיר אֵלֶּה:

וֶרֶד הַלְּחָיַּיִם וְעָקְצֵי רְמָחִים סְבִיבוֹ,

מִי לִבּוֹ יִשָּׂאֶנּוּ כִּי יִקְטֹף אוֹתוֹ?

אַל תִּשְׁלַח אֵלָיו יָד, שֶׁכֵּן זְמַן רָב

עַל שָׁלְחֵנוּ רַק עַיִן עוֹרְרוּ קְרָב.

הוֹי קְשֵׁה הַלֵּב וְרַךְ הַגֵּו,

הֵן מִזֶּה אֱלֵי זֶה תָּסֵב

אִלּוּ אֶל לִבּוֹ רֹךְ גֵּווֹ עָבָר,

לֹא דִכֵּא אוֹהֵב, לֹא לוֹ הִתְאַכְזָר,

הוֹי הַמְחָרְפֵנִי עַל אַהֲבָתִי, צַדֵּק

אֶת אֲשֶׁר גּוּפוֹ חֳלִי-אַהַב יָצֵק.

אֵין הָאָשָׁם בִּלְתִּי אִם בְּלִבִּי וְעֵינִי,

אִלּוּלֵא הֵם לֹא הָיִיתִי בְּעָנְיִי.

לֹא יָדַע הַנַּעַר בְּעִנְיָן שִׁפְחָה זוֹ,שֶׁכֵּן שִׁנֵּן לָהּ אָבִיו הַמִּשְׁנֶה וְאָמַר לָהּ: “בִּתִּי, דְּעִי שֶׁלֹּא קְנִיתִיךְ אֶלָּא שֵׁגָל לַמֶּלֶךְ מֻחַמָּד בֶּן אַלזַיְנִי, וְלִי בֵּן שֶׁלֹּא הִנִּיחַ נַעֲרָה בְּרֹבַע עִיר זוֹ שֶׁלֹּא עָשָׂה בָהּ מַעֲשֶׂה. הִשָּׁמְרִי אֵפוֹא עַל נַפְשֵׁךְ מִפָּנָיו וֶהֱוִי נִזְהֶרֶת שֶׁלֹּא תַרְאִי לוֹ פָּנַיִךְ אוֹ שֶׁתַּשְׁמִיעִי אוֹתוֹ מִדְבָּרֵךְ”. אָמְרָה הַנַּעֲרָה: “שָׁמַעְתִּי וּכִפְקֻדָּתְךָ אֶעֱשֶׂה”. הִנִּיחָה וְהָלַךְ לוֹ. אֵרַע עַל פִּי גְזֵרָה שֶׁנִּגְזְרָה, שֶׁבְּיוֹם מִן הַיָּמִים נִכְנְסָה הַנַּעֲרָה לְבֵית-הַמֶּרְחָץ שֶׁבַּבַּיִת וְרָחֲצוּ אוֹתָהּ שְׁפָחוֹת אֲחָדוֹת. לָבְשָׁה שִׂמְלוֹתֶיהָ הַמְּפֹאָרוֹת, וְנִתְּוָסֵף חִנָּהּ וְיָפְיָהּ. נִכְנְסָה אֶל אֵשֶׁת הַמִּשְׁנֶה וְנָשְׁקָה יָדָהּ. אָמְרָה לָהּ: “לִבְרִיאוּת אַנִּיס אַלגַ’לִיס, כֵּיצַד מָצָאת אֶת בֵּית-מֶרְחָצֵנוּ?” אָמְרָה: “גְּבִרְתִּי, לֹא חָסַרְתִּי בוֹ דָּבָר אֶלָּא רְאוֹת פָּנַיִךְ”. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרָה גְבֶרֶת הַבַּיִת לַשְּׁפָחוֹת: “קֹמְנִָהּ וְנִכָּנֵס לְבֵית-הַמֶּרְחָץ”. מִלְּאוּ פְּקֻדָּתָהּ וְהָלְכוּ וּגְבִרְתָּן בְּתוֹכָן, וּמִנְּתָה עַל הַחֶדֶר שֶׁאֲנִיס אַלְגַ’לִיס בְּתוֹכוֹ שְׁתֵּי שְׁפָחוֹת קְטַנּוֹת וְאָמְרָה לָהֶן: “אַל תִּתְּנֶינָה לְאִישׁ לָבוֹא אֶל הַנַּעֲרָה הֶחָדְרָה”. אָמְרוּ: “שָׁמַעְנוּ וּכִפְקֻדָּתֵךְ נַעֲשֶׂה”.

וּבְעוֹד אַנִיס אַלְגַ’לִיס יוֹשֶׁבֶת בַּחֶדֶר, נִכְנַס בֶּן הַמִּשְׁנֶה, עַלִי נוּר אַלְדִּין שְׁמוֹ, וְשָׁאַל לְאִמּוֹ וּלְמִשְׁפַּחְתּוֹ, אָמְרוּ לוֹ שְׁתֵּי-הַשְּׁפָחוֹת: “נִכְנְסוּ לְבֵית הַמֶּרְחָץ”. שָׁמְעָה הַנַּעֲרָה אַנִיס אַלְגַ’לִיס אֶת קוֹלוֹ שֶׁל עַלִי נוּר אַלְדִּין בֶּן הַמִּשְׁנֶה כְּשֶׁהוּא בְּתוֹךְ הַחֶדֶר, אָמְרָה בְּלִבָּהּ: “מִי יִתֵּן וְיָדַעְתִּי, מַה עִנְיָן עֶלֶם זֶה, שֶׁעָלָיו אָמַר לִי הַמִּשְׁנֶה, שֶׁלֹּא הִנִּיחַ נַעֲרָה בְּרֹבַע עִיר זוֹ שֶׁלֹּא בָּא אֵלֶיהָ. חַי-אֱלֹהִים, נִכְסֶפֶת הָיִיתִי לִרְאוֹתוֹ”. קָמָה עַל רַגְלֶיהָ כְּשֶׁעִקְּבוֹת בֵּית-הַמֶּרְחָץ עֲדַיִן עָלֶיהָ, וְנִגְּשָׁה לְעֵבֶר דֶּלֶת הַחֶדֶר וְהִסְתַּכְּלָה בְּעַלִי נוּר אַלְדִּין, וּמָצְאָה אוֹתוֹ נַעַר כַּיָּרֵחַ בְּמִלּוּאוֹ, וְגָרַם לָהּ הַמַּבָּט אֶלֶף אֲנָחוֹת. נָפְלוּ כָּל אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם בְּפַח אַהֲבַת מִשְׁנֵהוּ. נִגַּשׁ הַנַּעַר אֶל שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת וְגָעַר בָּהֶן וּבָרְחוּ מִפָּנָיו וְעָמְדוּ מֵרָחוֹק מִסְּתַּכְּלוֹת בּוֹ, מְצַפּוֹת לִרְאוֹת מַה יַּעֲשֶׂה. נִגַּשׁ אֶל דֶּלֶת הַחֶדֶר וּפְתָחָהּ וְנִכְנַס אֶל הַנַּעֲרָה וְאָמַר לָהּ: “אַתְּ הִיא שֶׁקָּנָה אוֹתָךְ אָבִי לִי?” אָמְרָה לוֹ: “הֵן”. בְּאוֹתָה שָעָה נִתְקָרֵב אֵלֶיהָ הַנַּעַר כְּשֶׁהוּא בְּמַצָּב שֶל שִׁכָּרוֹן, תָּפַס אוֹתָהּ בִּשְׁתֵּי רַגְלֶיהָ וְהִנִּיחַ אוֹתָן עַל מָתְנָיו, וְלִפְּתָה אֶת צַוָּארוֹ בְּיָדֶיהָ וְקִדְּמָה אוֹתוֹ בִנְשִׁיקוֹת וַאֲנָחוֹת וְתַעֲנוּגֵי אַהֲבָה. מָצַץ לְשׁוֹנָה וּמָצְצָה לְשׁוֹנוֹ וְהִשִּׁיר בְּתוּלֶיהָ.

כְּשֶׁרָאוּ שְֹתֵּי הַשְּׁפָחוֹת אֶת אֲדוֹנָן הַצָּעִיר נִכְנַס אֶל הַנַּעֲרָה אַנִיס אַלְגַ’לִיס, הֵרִימוּ קוֹל צְעָקָה. וְאוּלָם הַנַּעַר כְּבָר מִלֵּא חֶפְצוֹ וְיָצָא בוֹרֵחַ וּמְבַקֵּשׁ לוֹ מִפְלָט, נָס מֵאֵימַת תּוֹצְאוֹת הַמַּעֲשֶׂה שֶׁעָשָׂה. כְּשֶׁשָּׁמְעָה גְבֶרֶת-הַבַּיִת צַעֲקַת שְֹתֵּי הַשְּׁפָחוֹת, קָפְצָה וְיָצְאָה מִבֵּית-הַמֶּרְחָץ, כְּשֶׁפָּנֶיהָ נוֹטְפוֹת זֵעָה וְאָמְרָה: “מַה סִּבָּה לִצְעָקָה זוֹ שֶׁבֶּחָצֵר?” וּכְשֶׁקָּרְבָה אֶל שְֹתֵּי הַשְּׁפָחוֹת שֶׁהוֹשִׁיבָתַן עַל דֶּלֶת הַחֶדֶר, אָמְרָה לָהֶן: “אוֹי לָכֶן, מַה הַדָּבָר?” כְּשֶׁרָאוּ אוֹתָהּ אָמְרוּ: אֲדוֹנֵנוּ עַלִי נוּר אַלְדִּין בָּא אֵלֵינוּ וְהִכָּה אוֹתָנוּ וּבָרַחְנוּ מִפָּנָיו. נִכְנַס אֶל אַנִיס אַלְגַ’לִיס וְחִבֵּק אוֹתָהּ, וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִים מַה הוּא זֶה שֶׁעָשָׂה אַחַר כָּךְ. וּכְשֶׁקָּרָאנוּ לָךְ בָּרַח".

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִגְּשָׁה גְבֶרֶת-הַבַּיִת אֶל אַנִיס אַלְגַ’לִיס וְאָמְרָה לָהּ: “מֶה הָעִנְיָן?” אָמְרָה: “גְּבִרְתִּי, יוֹשֶׁבֶת הָיִיתִי וְנִכְנַס אֵלַי פֶּתַע עֶלֶם יְפֵה-תֹאַר וְאָמַר לִי: “אַתְּ הִיא זוֹ שֶׁקָּנָה אוֹתָךְ אָבִי לִי?” אָמַרְתִּי: “הֵן” וְחַי-אֱלֹהִים, גְּבִרְתִּי, שֶׁהֶאֱמַנְתִּי, שֶׁדְּבָרָיו אֱמֶת. מִיָּד בָּא אֵלַי וְחִבְּקַנִי”. אָמְרָה לָהּ: “כְּלוּם עָשָׂה בָךְ מַשֶּׁהוּ זוּלַת זֶה?” אָמְרָה: “הֵן, נָטַל מִמֶּנִּי שָׁלשׁ נְשִׁיקוֹת”. אָמְרָה: “אִם כָּךְ לֹא הִנִּיחַ אוֹתָךְ מִבְּלִי לְחַלֵּל כְּבוֹדֵךְ”. בָּכְתָה וְטָפְחָה עַל פָּנֶיהָ הִיא וְהַשְּׁפָחוֹת מִהְיוֹתָן מְפַחֲדוֹת עַל נוּר אַלְדִּין שֶׁלֹּא יִשְׁחָטֶנּוּ אָבִיו. וּבְעוֹד הֵם בְּכָךְ, נִכְנַס הַמִּשְׁנֶה וְשָׁאַל לָעִנְיָן. אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: “הִשָּׁבַע לִי שֶׁתִּשְׁמַע לְמַה שֶׁאֹמַר לְךָ”. אָמַר: “הֵן”. הִגִּידָה לוֹ מַה שֶׁעָשָׂה בְּנָהּ. הִתְאַבֵּל וְקָרַע בְּגָדָיו וְסָפַק עַל פָּנָיו וּמָרַט אֶת זְקָנוֹ. אָמְרָה לוֹ: “אַל נָא תָּמִית אֶת עַצְמְךָ, הֲרֵי אֲנִי נוֹתֶנֶת לְךָ מִמָּמוֹנִי עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים דִּינָר מְחִירָהּ”. נָשָׂא רֹאשׁוֹ אֵלֶיהָ וְאָמַר לָהּ: “אוֹי לָךְ, אֵין לִי חֵפֶץ בִּמְחִירָהּ. וְאוּלָם מְפַחֵד אֲנִי, שֶׁלֹּא יִטְּלוּ נִשְׁמָתִי וּמָמוֹנִי”. אָמְרָה לוֹ: “אֲדוֹנִי, מַה סִבַּת הַדָּבָר?” אָמַר לָהּ: “כְּלוּם אִי אַתְּ יוֹדַעַת שֶׁמֵּאַחֲרֵינוּ אוֹיֵב זֶה אַלְמֻעִין בֶּן סָאוִי שְׁמוֹ? וּכְשֶׁיִּשְׁמַע עַל הַדָּבָר הַזֶּה יִגַּשׁ אֶל הַשֻּׂלְטָן וְיֹאמַר לוֹ…”

הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה, וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה, שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ. וּכְשֶׁהָיָה הַלַּיְלָה הַחֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים אָמְרָה:

“שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר, שֶׁהַמִּשְׁנֶה אָמַר לְאִשְׁתּוֹ: “כְּלוּם אֵין אַת יוֹדַעַת שֶׁמֵּאַחֲרֵינוּ אוֹיֵב זֶה אַלְמֻעִין בֶּן סָאוִי שְׁמוֹ? וּכְשֶׁיִּשְׁמַע עַל הַדָּבָר הַזֶּה יִגַּשׁ אֶל הַשֻּׂלְטָן וְיֹאמַר לוֹ: “הֲרֵי מִשְׁנֶה שֶׁלְּךָ, שֶׁאַתָּה מְדַמֶּה שֶׁהוּא אוֹהַבְךָ, נָטַל מִמְךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים דִּינָר וְקָנָה בָּהֶם נַעֲרָה שֶׁלֹּא רָאָה אָדָם כְּמוֹתָהּ. וּכְשֶׁמָּצְאָה חֵן בְּעֵינָיו, אָמַר לִבְנוֹ: “קָחֶנָּה לְךָ, רָאוּי אַתָּה לָהּ יוֹתֵר מִן הַשֻּׂלְטָאן”. לְקָחָהּ וְהִשִּׁיר בְּתוּלֶיהָ, וַהֲרֵי הַנַּעֲרָה אֶצְלוֹ”. אָכֵן הַמֶּלֶךְ יֹאמַר: “שֶׁקֶר אַתָּה דוֹבֵר”. וְאוּלָם הוּא יֹאמַר לַמֶּלֶךְ: הֲרֵינִי מִתְנַפֵּל עָלָיו, בִּרְשׁוּתְךָ וּמֵבִיא אוֹתָהּ אֵלֶיךָ”. וְהַמֶּלֶךְ יִתֵּן לוֹ רְשׁוּת וְיִתְנַפֵּל עַל הַבַּיִת וְיִקַּח אֶת הַנַּעֲרָה וְיַצִּיגֶנָּה לִפְנֵי הַשֻּׂלְטָאן, וְהוּא יַחְקֹר אוֹתָהּ וְלֹא תוּכַל לְכַחֵשׁ. אָז יֹאמַר אֵלָיו: “אֲדוֹנִי הַנַּעֲלֶה, אַתָּה יָדַעְתָּ שֶׁאֲנִי דוֹרֵשׁ טוֹב לְךָ, וְאוּלָם אֵין לִי מַזָּל אֶצְלֶךָ”. וְהַמֶּלֶךְ יְשִׂימֵנִי לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה, וְיַצִּיגֵנִי לְרַאֲוָה לִבְנֵי-אָדָם, וַאֲקַפַּח אֶת חַיָּי”. אָמְרָה לוֹ הָאִשָּׁה: “אַל תַּגֵּד לְאִישׁ דָּבָר, וַהֲרֵי עִנְיָן זֶה נַעֲשָׂה בַּסֵּתֶר. הַשְׁלֵךְ יְהָבְךָ עַל אֱלֹהִים בְּעִנְיָן זֶה”. נִרְגַּע לִבּוֹ שֶׁל הַמִּשְׁנֶה.

זֶהוּ מַה שֶּׁהָיָה מֵעִנְיַן הַמִּשְׁנֶה. וְאוּלָם בַּאֲשֶׁר לְעַלִי נוּר אַלְדִּין, הֲרֵי הָיָה חוֹשֵׁשׁ לְתוֹצְאוֹת הָעִנְיָן, וְהָיָה מְבַלֶּה יוֹמוֹ בְּגַנִּים, וְאֵינוֹ בָא אֶלָּא בְסוֹף הַלַּיְלָה אֶל חַדְרֵי אִמּוֹ וְיָשֵׁן אֶצְלָהּ וְקָם לִפְנֵי אוֹר הַבֹּקֶר שֶׁלֹּא יִרְאֶנּוּ אָדָם. לֹא חָדַל מִכָּךְ מֶשֶׁךְ חֹדֶשׁ, וְאֵינוֹ רוֹאֶה פְּנֵי אָבִיו. אָמְרָה אִמּוֹ לְאָבִיו: “אֲדוֹנִי, כְּלוּם נְקַפֵּחַ אֶת הַנַּעַר וּנְקַפֵּחַ אֶת הַנַּעֲרָה? שֶׁהֲרֵי אִם יִמָּשֵׁךְ הַמַּצָּב כָּךְ עַל הַנַּעַר, יִבְרַח מִפָּנֵינוּ”. אָמַר לָהּ: “וּמַה יֵּשׁ לַעֲשׂוֹת?” אָמְרָה לוֹ: הֱוֵה נֵעוֹר הַלַּיְלָה, וּכְשֶׁיָּבוֹא הַשְׁלֵם עִמּוֹ וְתֵן לוֹ אֶת הַנַּעֲרָה, שֶׁהִיא אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ וְהוּא אוֹהֵב אוֹתָהּ, וַאֲנִי נוֹתֶנֶת לְךָ אֶת מְחִירָהּ". נֵעוֹר הַמִּשְׁנֶה כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה וּכְשֶׁבָּא בְּנוֹ תְּפָשׂוֹ וּבִקֵּשׁ לְשָׁחֲטוֹ. הִדְבִּיקָה אוֹתוֹ אִמּוֹ וְאָמְרָה לוֹ: “מָה אַתָּה מְבַקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת בּוֹ?” אָמַר לָהּ: “רְצוֹנִי לְשָׁחֲטוֹ”. אָמַר הַנַּעַר לְאָבִיו: “כְּלוּם נְקַלּוֹתִי עַד כְּדֵי-כָךְ בְּעֵינֶיךָ?” זָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת וְאָמַר לוֹ: “בְּנִי, וְכֵיצַד זֶה הָיוּ קַלִּים בְּעֵינֶיךָ הוֹנִי וְנַפְשִׁי?” אָמַר הַנַּעַר: "שְׁמַע נָא אָבִי מַה שֶּׁאָמַר הַמְשׁוֹרֵר:

סְלַח לְחַטָּאתִי שֶׁכֵּן לֹא חָדְלוּ חֲכָמִים

סְלוֹחַ לְחוֹטֵא סְלִיחָה גְמוּרָה לַאֲשָׁמִים.

מַה הוּא אֲשֶׁר יְצַפֶּה אוֹיִבְךָ, יִיחַל

וְהוּא בִשְׁפַל הַמַּדְרֵגָה וְאַתָּה בְּרוּם הַמַּעַל.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִרְפָּה הַמִּשְׁנֶה מֵחֲזֵה בְּנוֹ וְרִחֵם עָלָיו. קָם הַנַּעַר וְנָשַׁק יַד אָבִיו. אָמַר לוֹ: “בְּנִי, אִלּוּ יָדַעְתִּי שֶׁתִּנְהַג בְּמֵישָׁרִים עִם אַנִיס אַלְגַ’לִיס, הָיִיתִי נוֹתְנָהּ לְךָ”. אָמַר: “אָבִי, וְאֵיךְ זֶה לֹא אֶנְהַג בָּהּ בְּמֵישָׁרִים?” אָמַר לוֹ: “מְצַוֶּה אָנֹכִי אוֹתְךָ, בְּנִי, שֶׁלֹּא תִּקַּח עָלֶיהָ אִשָּׁה אַחֶרֶת לִצְרֹר אוֹתָהּ, וְשֶׁלֹּא תִּמְכְּרֶנָּה”. אָמַר לוֹ:" אָבִי, נִשְׁבָּע אֲנִי לְךָ שֶׁלֹּא אֶקַּח אִשָּׁה אַחֶרֶת עָלֶיהָ וְשֶׁלּׁא אֶמְכְּרֶנָּה". נִשְׁבַּע לוֹ בִּשְׁבוּעָה עַל מַה שֶּׁאָמַר, וּבָא אֶל הַנַּעֲרָה וְשָׁהָה עִמָּהּ שָׁנָה. וְהִשְׁכִּיחַ אֱלֹהִים יִתְעַלֶּה מִלֵּב הַמֶּלֶךְ אֶת עִנְיַן הַנַּעֲרָה. וְאוּלָם אַלְמֻעִין בֶּן סָאוִי, הֲרֵי הִגִּיעָה אֵלָיו הַשְּׁמוּעָה, אַךְ לֹא יָכֹל לְדַבֵּר דָּבָר בִּגְלַל עֹצֶם מַעֲלַת הַמִּשְׁנֶה אֵצֶל הַשֻּׂלְטָאן.

כְּשֶׁחָלְפָה הַשָּׁנָה, נִכְנַס הַמִּשְׁנֶה פַצְ’ל אַלְדִּין בֶּן כָאקָאן לְבֵית-הַמֶּרְחָץ, וְיָצָא כְּשֶׁהוּא מֵזִיעַ. פְּגָעַתְהוּ צִנָּה וְנָפַל לְמִשְׁכָּב. אָרְכוּ נְדוּדֵי-שְׁנָתוֹ וְגָבְרָה עָלָיו מַחֲלָתוֹ. קָרָא לִבְנוֹ עַלִי נוּר אַלְדִּין. כְּשֶׁעָמַד לְפָנָיו אָמַר לוֹ: “בְּנִי, מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל בֶּן-אָדָם קְצוּבִים, וִימֵי חַיָּיו עֲלֵי אֶרֶץ חֲתוּמִים, וְאֵין מִפְלָט לְשׁוּם נֶפֶשׁ מִשְּׁתוֹת אֶת כּוֹס הַמָּוֶת”. וְנָשָׂא קוֹלוֹ בְּבָתֵּי-שִׁיר אֵלֶּה:

מִי שֶׁפָּסַח עָלָיו הַמָּוֶת הַיּוֹם, לֹא מָחָר יִפְסַח עָלָיו,

וְלַכֹּל מֵאִתָּנוּ בְרֵכַת הַכִּלָּיוֹן מְקוֹם מִשְׁתָּיו.

שָׁוֶה הוּא לַאֲשֶׁר הָיָה נִקְלֶה, הַנִּכְבָּד,

וְלֹא יִשָּׁאֵר הוֹד בֵּין הָאָדָם גַּם לְאֶחָד.

לֹא יִשָּׁאֲרוּ מְלָכִים גַּם לֹא מַלְכוּתָם,

וְאֵין נָבִיא אֲשֶׁר יִחְיֶה תָּמִיד לְעוֹלָם.

אַחַר-כָּךְ אָמַר: "בְּנִי, אֵין לִי שׁוּם צַוָּאָה לְצַוּוֹתְךָ אֶלָּא זוֹ שֶׁתִּירָא אֶת אֱלֹהִים וְתָשִׂים לֵב לְאַחֲרִית-דָּבָר, וַהֲרֵינִי מְצַוְּךָ עַל הַנַּעֲרָה אַנִיס אַלְגַ’לִיס "אָמַר לוֹ: “אָבִי, מִי כָמוֹךָ! הֲרֵי מְפֻרְסָם הָיִיתָ בְּמַעֲשֶׂיךָ הַטּוֹבִים, וְהָיוּ הַדַּרְשָׁנִים מִתְפַּלְּלִים לִשְׁלוֹמְךָ מֵעַל בִּימוֹת בָּתֵּי-הַמִּסְגָּד”. אָמַר לוֹ: “מְקַוֶּה אֲנִי, שֶׁאֱלֹהִים יִתְעַלֶּה יְקַבְּלֵנִי בְרַחֲמִים”. אַחַר-כָּךְ אָמַר אֶת מַאֲמַר הָעֵדוּת כַּדָּת וְשִׁהֵק שִׁהוּק, וְנִכְתַּב בְּתוֹךְ עֲדַת הַמְאֻשָּׁרִים בְּגַן-עֵדֶן. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְמַלֵּא הָאַרְמוֹן זְעָקָה, וְהִגִּיעַ הַדָּבָר לַשֻּׂלְטָאן, וְשָׁמְעוּ בְנֵי הַמְּדִינָה עַל-דְּבַר פְּטִירָתוֹ שֶׁל אַלְפַצְ’ל בֶּן כָאקָאן, וּבָכוּ אוֹתוֹ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן. קָם בְּנוֹ עַלִי נוּר אַלְדִּין וְהֵכִין צָרְכֵי קְבוּרָתוֹ וּבָאוּ הַנְּסִיכִים וְהַמִּשְׁנִים וְרַבֵּי-הַמְּלוּכָה וּבְנֵי-הַמְּדִינָה לְלַוּוֹתוֹ לְבֵית-עוֹלָמוֹ, וְהָיָה בְתוֹךְ הַבָּאִים לְהַלְוָיַת-הַמֵּת הַמִּשְׁנֶה אַלְמֻעִין בֶּן סָאוִי. נָשָׂא אֶחָד מֵהֶם קוֹלוֹ בִּשְׁעַת יְצִיאַת הַהַלְוָיָה מִן הַבַּיִת בְּבָתֵּי-שִׁיר אֵלֶּה:

כְּבָר אָמַרְתִּי לָאִישׁ אֲשֶׁר נִגַּשׁ לְרָחֲצוֹ,

הֲלֹא יִשְׁמַע לְקוֹלִי וַאֲנִי אַךְ טוֹב אֲיָעֲצוֹ:

הָסֵר אֶת מֵימֶיךָ וּרְחַץ אוֹתוֹ בַּאֲשֶׁר שָׁפָכוּ

עֵינֵי בְּנֵי-אֲצִילִים עֵת לוֹ סָפְדוּ, בָּכוּ.

וְהָסֵר אָסְפֵּי הַחֲנִיטָה הַרְחֵק מֵעָלָיו,

וַחֲנֹט אוֹתוֹ בְּבָשְׂמֵי שְׁבָחָיו.

וְצַו אֶת הַמַּלְאָכִים הַנִּכְבָּדִים לְשֵׂאתוֹ

לְכָבוֹד לוֹ. הֲלֹא תִּרְאֵם חוֹזְרִים לִקְרָאתוֹ.

לֹא יִשַּׁח צַוַּאר הָאֲנָשִׁים תַּחַת מַשָּׂאוֹ,

דַּי בַּחֲסָדָיו אֲשֶׁר אוֹתוֹ נָשָׂאוּ.

עָמַד עַלִי נוּר אַלְדִּין בְּאֶבְלוֹ הַכָּבֵד עַל אָבִיו מֶשֶׁךְ זְמַן אָרֹךְ. וּבְעוֹד הוּא יוֹשֵׁב בְּיוֹם מִן הַיָּמִים בְּבֵית אָבִיו, דָּפַק דּוֹפֵק עַל דַּלְתּוֹ. קָם עַלִי נוּר אַלְדִּין וּפָתַח הַדֶּלֶת, נִכְנַס אִישׁ מֵרֵעֵי אָבִיו וִידִידָיו. נָשַׁק יַד נוּר אַלְדִּין וְאָמַר: “אֲדוֹנִי, מִי שֶׁהִנִּיחַ אַחֲרָיו בֵּן שֶׁכְּמוֹתְךָ לֹא מֵת. וַהֲרֵי דֶרֶךְ הִיא זוֹ שֶׁהָלַךְ בָּהּ גַּם הַנָּבִיא אֲדוֹן הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים. אֲדוֹנִי, תָּנוּחַ דַּעְתְּךָ וַעֲזֹב אֶת הָאֵבֶל”. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָם עַלִי נוּר אַלְדִּין וְהָלַךְ אֶל אוּלָם הָאוֹרְחִים וְהֶעֱבִיר אֵלָיו אֶת כָּל מַה שֶּׁהוּא צָרְיךְ לוֹ. נִתְאַסְּפוּ אֵלָיו רֵעָיו וְלָקַח אֶת שִׁפְחָתוֹ. וְהָיוּ רֵעָיו עֲשָׂרָה מִבְּנֵי הַסּוֹחֲרִים. הָיָה אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וְעוֹרֵךְ מִשְׁתֶּה אַחֲרֵי מִשְׁתֶּה וְנוֹתֵן מַתָּנוֹת וּמְפַזֵּר בְּיָד נְדִיבָה. יוֹם אֶחָד נִכְנַס אֵלָיו סוֹכְנוֹ אֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ וְאָמַר לוֹ: "אֲדוֹנִי עַלִי נוּר אַלְדִּין, כְּלוּם לֹא שָׁמַעְתָּ דִּבְרֵי מִי-שֶּׁאָמַר: "כָּל הַמּוֹצִיא בְּלִי חֶשְׁבּוֹן סוֹפוֹ עָנִי. וּמַה יָּפִים דִּבְרֵי זֶה שֶׁאָמַר בָּתֵּי-שִׁיר אֵלּוּ:

אֶשְׁמֹר עַל מָעוֹתַי וְאֶחְשְׂכֵם

בְּדַעְתִּי כִּי חֶרֶב לִי וְצִנָּה הֵם.

הַאֲבַזְבְּזֵם עַל הָאוֹיֵב בְּאוֹיְבַי,

וְאָמִיר עֲלֵי אֶרֶץ בְּרָע מַזַּל כּוֹכָבַי?

אֹכַל אוֹתָן לַהֲנָאָתִי וְאֶשְׁתֵּם,

וּלְאָדָם לֹא אֶתֵּן פְּרוּטָה מֵהֶם,

אֶשְׁמֹר עַל מָמוֹנִי מִפְּנֵי כָּל בָּזוּי

סוּרוֹ רָע, לְרֵעַ לִי לֹא רָאוּי.

טוֹב לִי זֶה מֵאֱמֹר לִמְלֻכְלָךְ

“תֵּן לִי פְרוּטָה, לְמָחָר חָמֵשׁ אָשִׁיב לָךְ”

וְיֵט מֵעָלַי וּפָנָיו מֶנִּי יַסְתִּיר,

וְנַפְשִׁי כְנֶפֶשׁ הַכֶּלֶב יַשְׁאִיר.

מָה עֲלוּבִים אֲנָשִׁים לֹא הוֹן לָהֶם,

וְלוּ כַשֶּׁמֶשׁ תַּזְהֵרְנָה מַעֲלוֹתֵיהֶם".

אַחַר-כָּךְ אָמַר: “אֲדוֹנִי, הַהוֹצָאוֹת הַמְרֻבּוֹת וְהַמַּתָּנוֹת הָעֲצוּמוֹת מְכַלּוֹת אֶת הַמָּמוֹן”. כְּשֶׁשָּׁמַע עַלִי נוּר אַלְדִּין מִפִּי סוֹכְנוֹ דְבָרִים אֵלֶּה, הִסְתַּכֵּל בּוֹ וְאָמַר לוֹ: "אֵינִי שׁוֹמֵעַ כְּלוּם מִכָּל מַה שֶּׁאָמַרְתָּ, וּמַה יָּפִים דִּבְרֵי-הַמְשׁוֹרֵר שֶׁאָמַר:

אִם הוֹן לִי וְנָדִיב לֹא אֱהִי,

לֹא תִּשָּׁלַח יָדִי וְלֹא תָקוּם רַגְלִי.

הָבוּ כִילַי הִשִּׂיג תְּהִלָּה בְקַמְצָנוּתוֹ,

וְהָבוּ מְבַזְבֵּז מֵת בְּבַזְבְּזָנוּתוֹ.

אָמַר לוֹ: “דַּע, הַסּוֹכֵן, מְבַקֵּשׁ אֲנִי שֶׁכָּל-עוֹד יִוָּתֵר עִמְּךָ דֵי אֲרוּחָתִי לַבֹּקֶר, אַחַת, לֹא תְעוֹרֵר בִּי דַאֲגַת אֲרוּחָתִי לָעֶרֶב”. הִסְתַּלֵּק הַסּוֹכֵן מֵעַל פָּנָיו לְדַרְכּוֹ, וְנָהַג עַלִי נוּר אַלְדִּין כְּמִנְהָגוֹ בִּנְדִיבוּת עִם בְּנֵי-אָדָם וּכְשֶׁהָיָה מִי שֶׁהוּא מִמְּיֻוָּדָעיו אוֹמֵר לוֹ: “דָּבָר זֶה נָאֶה הוּא” הָיָה אוֹמֵר לוֹ: “הֲרֵי, מַתָּנָה הוּא לְךָ”, אוֹ כְּשֶׁהָיָה אוֹמֵר לוֹ: “אֲדוֹנִי, בַּיִת פְּלוֹנִי נָאֶה הוּא”, הָיָה אוֹמֵר: “מַתָּנָה הוּא לְךָ”.

לֹא פָסַק עַלִי נוּר אַלְדִּין מִלְּסַדֵּר לְמֵרֵעָיו וִידִידָיו מְסִבָּה בְּשַׁחֲרִית וּמְסִבָּה לְעֵת עֶרֶב, וְנִשְׁאַר בְּכָךְ מֶשֶׁךְ שָׁנָה תְמִימָה. וּבְעוֹד הוּא יוֹשֵׁב יוֹם אֶחָד, נָשְׂאָה הַנַּעֲרָה אַנִיס אַלְגַ’לִיס קוֹלָהּ בְּבָתֵּי-שִׁיר אֵלֶּה:

חָשַׁבְתָּ עַל יָמִים טוֹבָה, כָּל עוֹד לְךָ טוֹבוּ.

וְלֹא יָרֵאתָ רָעָה יָבִיא אוֹתָהּ הַגּוֹרָל

וְלִשְׁלוֹמוֹת הַלֵּילוֹת נָתַתָּ אוֹתְךָ יַעֲקֹבוּ,

אַךְ בְּעוֹד צַח הַלַּיִל, יֶאֱרַע אֲשֶׁר יֶאֱפָל.

כְּשֶׁגָּמְרָה שִׁירָהּ דָּפַק דּוֹפֵק בַּדֶּלֶת. קָם עַלִי נוּר אַלְדִּין, וְהָלַךְ אַחֲרָיו אֶחָד מֵרֵעָיו מִבְּלִי שֶׁהִרְגִּישׁ בַּדָּבָר. כְּשֶׁפָּתַח אֶת הַדֶּלֶת, רָאָה אוֹתוֹ סוֹכְנוֹ וְאָמַר לוֹ עַלִי נוּר אַלְדִּין: “מָה הָעִנְיָן?” אָמַר לוֹ: “אֲדוֹנִי, אֶת אֲשֶׁר יָגֹרְתִּי לְךָ מִכְּבָר בָּאֲךָ”. אָמַר: “וְכֵיצַד זֶה?” אָמַר דַּע שֶׁלֹּא נוֹתַר לְךָ עוֹד תַּחַת יָדִי כְּלוּם הַשָּׁוֶה אֲדַרְכְּמוֹן וְאַף לֹא פָחוֹת מֵאֲדַרְכְּמוֹן. וַהֲרֵי דִפְתְּרָאוֹת הַהוֹצָאוֹת שֶׁהוֹצֵאתָ וְדִפְתְּרָאוֹת קֶרֶן-הוֹנְךָ". כְּשֶׁשָּׁמַע עַלִי נוּר אַלְדִּין דְּבָרִים אֵלֶּה, הִרְכִּין רֹאשׁוֹ לָאָרֶץ וְאָמַר: “אֵין חַיִל וְאֵין כֹּחַ אֶלָּא לֵאלֹהִים”. כְּשֶׁשָּׁמַע הָאִישׁ שֶׁהָלַךְ אַחֲרָיו בַּסֵּתֶר –וְיָצָא לְרַגֵּל אוֹתוֹ – אֶת דִּבְרֵי הַסּוֹכֵן, חָזַר אֶל חֲבֵרָיו וְאָמַר אֲלֵיהֶם: “רְאוּ אֶת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ, שֶׁכֵּן עַלִי נוּר אַלְדִּין חֲסַר-כֹּל הוּא”. כְּשֶׁחָזַר אֲלֵיהֶם עַלִי נוּר אַלְדִּין, נִתְגַלָּה לָהֶם הַצַּעַר שֶׁבְּפָנָיו. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָם אֶחָד מֵרֵעָיו עַל רַגְלָיו, הִסְתַּכֵּל בְּעַלִי נוּר אַלְדִּין וְאָמַר לוֹ: “אֲדוֹנִי, אֲבַקֶּשְׁךָ שֶׁתִּתֵּן לִי רְשׁוּת לָלֶכֶת”. אָמַר עַלִי נוּר אַלְדִּין: “מַה הֲלִיכָה זוֹ עוֹשָׂה הַיּוֹם?” אָמַר לוֹ: “אִשְׁתִּי עוֹמֶדֶת לָלֶדֶת הַלַּיְלָה הַזֶּה, וְאִי-אֶפְשָׁר לִּי שֶׁלֹּא לִהְיוֹת אֶצְלָהּ, וּמְבַקֵּשׁ אֲנִי לָלֶכֶת לִרְאוֹתָהּ”. נָתַן לוֹ רְשׁוּת. קָם הַשֵּׁנִי וְאָמַר לוֹ: “אֲדוֹנִי נוּר אַלְדִּין, רְצוֹנִי לְבַקֵּר הַיּוֹם אֵצֶל אָחִי הַמָּל אֶת בְּנוֹ”. וְהָיָה כָל אֶחָד מֵהֶם מַעֲרִים לְבַקֵּשׁ רְשׁוּת בְּעָרְמָה וְהוֹלֵךְ לְדַרְכּוֹ עַד שֶׁהִסְתַּלְּקוּ כֻלָּם, וְנִשְׁאַר עַלִי נוּר אַלְדִּין בָּדָד. בְּאוֹתָה שָׁעָה קָרָא לְשִׁפְחָתוֹ וְאָמַר: “אַנִיס אַלְגַ’לִיס, כְּלוּם אֵין אַתְּ רוֹאָה מַה שֶׁאֵרַע בִּי?” וְסִפֵּר לָהּ מַה שֶׁאָמַר הַסּוֹכֵן. אָמְרָה לוֹ: אֲדוֹנִי, זֶה לֵילוֹת שֶׁהָיִיתִי מְהַרְהֶרֶת מִתּוֹךְ דְּאָגָה לְדַּבֵּר עִמְּךָ בְּעִנְיָן הַמַּצָּב הַזֶּה, וְאוּלָם שְׁמַעְתִּיךָ נוֹשֵׂא קוֹלְךָ בִשְׁנֵי בָתֵּי-שִׁיר אֵלּוּ:

אִם אָצַל לְךָ הָעוֹלָם טוֹבָה, הֶרֶב לָתֵת

מִמֶּנָּה לִבְנֵי-אָדָם בְּטֶרֶם תִּמָּלֵט

שֶׁכֵּן בְּבוֹאָהּ,לֹא נְדִיבוּת תְכַלֶּינָה,

וּבִפְנוֹתָהּ לָלֶכֶת, לֹא קַמְצָנוּת תַּחְזִיקֶנָּה.

וּכְשֶׁשָּׁמַעְתִּי אוֹתְךָ נוֹשֵׂא קוֹלְךָ בְּשִׁיר זֶה שָׁתַקְתִּי וְלֹא דִבַּרְתִּי אֵלֶיךָ. אָמַר לָהּ עַלִי נוּר אַלְדִּין: “אַנִיס אַלְגַ’לִיס, אַתְּ יָדַעְתְּ שֶׁלֹּא בִּזְבַּזְתִּי אֶת הוֹנִי אֶלָּא עַל חֲבֵרַי, וְדוֹמֶה אֲנִי שֶׁלֹּא יַעַזְבוּנִי בְלִי מִשְׁעָן”. אָמְרָה אַנִיס אַלְגַ’לִיס: “חַי-אֱלֹהִים, שֶׁלֹּא יִהְיֶה לְךָ בָהֶם כָּל מוֹעִיל”. אָמַר נוּר אַלְדִּין: “הֲרֵינִי קָם מִיָּד וְהוֹלֵךְ אֲלֵיהֶם וְדוֹפֵק בְּדַלְתוֹתֵיהֶם, אֶפְשָׁר שֶׁאַשִּׂיג מֵהֶם מַשֶּׁהוּ שֶׁיִּהְיֶה לִי לְקֶרֶן שֶׁאֶסְחַר בָּהּ, כְּשֶׁאֲנִי עוֹזֵב אֶת הַשְּׂחוֹק וְאֶת הַשַּׁעֲשׁוּעִים”. קָם תֵּכֶף וּמִיָּד וְלֹא פָּסַק מִלֶּכֶת עַד שֶׁהִגִּיעַ לָרְחוֹב שֶׁבּוֹ הָיוּ גָרִים עֲשֶׂרֶת יְדִידָיו כֻלָּם. נִגַּשׁ אֶל הַדֶּלֶת הָרִאשׁוֹנָה וְדָפַק בָּהּ. יָצְאָה אֵלָיו שִׁפְחָה וְאָמְרָה לוֹ: “מִי אַתָּה?” אָמַר לָהּ: “אִמְרִי לַאֲדוֹנֵךְ עַלִי נוּר אַלְדִּין נִצָּב עַל הַדֶּלֶת וְאוֹמֵר לְךָ: עַבְדְּךָ מְנַשֵּׁק אֶת יָדֶיךָ וּמְצַפֶּה לַחֲסָדֶיךָ”. נִכְנְסָה הַשִּׁפְחָה וְהוֹדִיעָה לוֹ. גָּעַר בָּהּ וְאָמַר: “חִזְרִי וְאִמְרִי לוֹ: אֵין אֲדוֹנִי בַבַּיִת”. פָּנָה עַלִי נוּר אַלְדִּין וְאָמַר בְּלִבּוֹ: “אִם זֶה הוּא בֶּן-זְנוּנִים וְהִתְנַכֵּר, הֲרֵי אֵין זוּלָתוֹ בֶּן- זְנוּנִים”. נִגַּשׁ אֶל דַּלְתוֹ שֶׁל הַשֵּׁנִי וְאָמַר כְּמָה שֶׁאָמַר בָּרִאשׁוֹנָה, הִתְנַכֵּר גַּם הַשֵּׁנִי. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נָשָׂא קוֹלוֹ בְּבֵית-שִׁיר:

הָלְכוּ, כַּאֲשֶׁר עָמַדְתָּ עַל דַלְתָּם

אֵלֶּה אֲשֶׁר בָּשָׂר צֳלִי זַנְתָּם.

כְּשֶׁגָּמַר כָּךְ שִׁירוֹ אָמַר: "אֵין הִיא אֶלָּא שֶׁאֲנִי מְנַסָּם כֻּלָּם אוּלַי יִמָּצֵא בָהֶם אֶחָד שַׁיַּעֲמֹד לִי בִמְקוֹם כֻּלָּם. חָזַר עַל כָּל הָעֲשָׂרָה וְלֹא מָצָא בָהֶם גַּם אֶחָד, שֶׁיִּפְתַּח אֶת הַדֶּלֶת. לֹא נִרְאָה עָלָיו אִישׁ מֵהֶם וְלֹא צִוָּה לָתֵת לוֹ כִכַּר לֶחֶם. נָשָׂא קוֹלוֹ בְּבָתֵּי-שִׁיר אֵלֶה:

כָּעֵץ הוּא הַגֶּבֶר בִּשְׁעַת הַצְלָחָתוֹ,

וּבְנֵי-אָדָם סָבִיב לוֹ כָּל עוֹד בּוֹ תְּנוּבָתוֹ,

אַךְ אַחֲרֵי כָּל אֲשֶׁר נָשָׂא יַשֵּׁר,

נְפוֹצוּ מֵעָלָיו וַיְבַקְּשׁוּ עֵץ אַחֵר.

כִּלָּיוֹן עַל כָּל בְּנֵי זֶה הַדּוֹר.

לֹא אֶמְצָא בָּעֲשָׂרָה אֶחָד טָהוֹר.

חָזַר אֶל שִׁפְחָתוֹ דוֹאֵג עַד מְאֹד. אָמְרָה לוֹ: “אֲדוֹנִי, כְּלוּם לֹא אָמַרְתִּי לְךָ שֶׁלֹּא יִהְיוּ לְךָ לְמוֹעִיל בְּמַשֶּׁהוּ?” אָמַר: “חַי-אֱלֹהִים, לֹא נִמְצָא בָהֶם מִי שֶׁהֶרְאָה לִי פָּנָיו”. אָמְרָה לוֹ: “אֲדוֹנִי, מְכֹר רָהִיטֵי הַבַּיִת חֵפֶץ אַחֲרֵי חֵפֶץ וְהוֹצֵא לְהוֹצָאוֹתֶיךָ”. מָכַר עַד שֶׁמָּכַר כָּל מַה שֶׁבַּבַּיִת וְלֹא נוֹתַר עִמּוֹ כְלוּם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נָשָׂא עֵינָיו אֶל אַנִיס אַלְגַ’לִיס וְאָמַר:" וּמַה נַּעֲשֶׂה עַכְשָׁו?" אָמְרָה לוֹ: “אֲדוֹנִי, יֵשׁ לִי עֵצָה, וְהִיא שֶׁתָּקוּם מִיָּד וְתוֹרִיֵדִני לַשּׁוּק וְתִמְכְּרֵנִי. וַהֲרֵי יָדַעְתָּ שֶׁאָבִיךָ קָנָה אוֹתִי בַּעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים דִּינָרִים. אוּלַי יִשְׁלַח לְךָ אֱלֹהִים עֶזְרָתוֹ עַל-יְדֵי מְחִיר מֵעֵין זֶה. וְאִם יִגְזֹר אֱלֹהִים לְקַבְּצֵנוּ יַחַד, נִפָּגֵשׁ עוֹד”. אָמַר לָהּ: “אַנִיס אַלְגַ’לִיס, לֹא קַלָּה עָלַי פְּרִידָתֵךְ אֲפִלּוּ שָׁעָה אֶחָת”. אָמְרָה לוֹ: "וְאַף לִי לֹא. וְאוּלָם הַהֶכְרֵחַ הוּא הַשַּׁלִּיט, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַמְשׁוֹרֵר:

הַמְּצוּקוֹת בַּמַּצָּבִים תַּכְרֵחְנָהֵ

לֶאֱחֹז בִּדְרָכִים לַנִּימוּס לֹא תַּתְאַמְנָה.

וְלֹא יָבִיא אָדָם עַצְמוֹ לֶאֱחֹז בְּאֶמְצָעִים,

אִם לֹא בִדְבָרִים לָאֶמְצָעִים כְּדָאִים.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה תָּפַס בְּאַנִיס אַלְגַ’לִיס, כְּשֶׁדִּמְעוֹתֶיו זוֹלְגוֹת עַל לְחָיָיו וְנָשָׂא קוֹלוֹ בִשְׁני בָתֵּי-שִׁיר אֵלּוּ:

עִמְדוּ צַיְדוּנִי לִפְנֵי פָּרְשְׁכֶם בְּמֶבָּט,

אֲחַזֵּק בוֹ לֵב, פְּרִישָׁה תַּכְרִיתוֹ כִּמְעָט.

אַךְ אִם קָשֶׁה עֲלֵיכֶם בָּזֶה אוֹתִי לְצַיֵּד,

הַנִּיחוּנִי בִּכְאֵבִי, וְנִטְלוֹ עֲלֵיכֶם בַּל יַכְבֵּד.

אַחַר כָּךְ הָלַךְ וּמְסָרָהּ לְכָרוֹז, וְאָמַר לוֹ: “הֱוֵה יוֹדֵעַ עֶרְכָּהּ שֶׁל זוֹ שֶׁאַתָּה מַכְרִיז עָלֶיהָ לְמָכְרָהּ”. אָמַר לוֹ הַכָּרוֹז: "אֲדוֹנִי עַלִי נוּר אַלְדִּין: “הַשָּׁרָשִׁים נִכָּרִים”. הוֹסִיף וְאָמַר: “כְּלוּם אֵין זוֹ אַנִיס אַלְגַ’לִיס שֶׁקְּנָאָהּ אָבִיךָ מִיָּדִי בַּעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים דִּינָרִים?” אָמַר לוֹ: “הֵן”. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה עָלָה הַכָּרוֹז אֶל הַסּוֹחֲרִים, וּמָצָא שֶׁעֲדַיִן לֹא נִתְאַסְּפוּ כֻלָּם. הִמְתִּין עַד שֶׁנִּתְאַסְּפוּ כָל הַסּוֹחֲרִים וְנִתְמַלֵּא הַשּׁוּק בְּכָל מִינֵי שְׁפָחוֹת: תֻּרְכִּיּוֹת וִיוָנִיּוֹת וְתַּתָּרִיּוֹת וְגוּרְגִיּוֹת וְכוּשִׁיּוֹת. כְּשֶׁרָאָה הַכָּרוֹז אֶת הַדֹּחַק שֶׁבַּשּׁוּק, קָם וְעָמַד וְאָמַר: “הוֹי סוֹחֲרִים, הוֹי רַבֵּי-הַהוֹן! לֹא כָּל עִגּוּל אֱגוֹז, וְלֹא כָל סְגַלְגַּל מוֹז, וְלֹא כָל אָדֹם בָּשָׂר, וְלֹא כָל לָבָן חֵלֶב כָּר, וְלֹא כָל שָׁחוּם גְדִי מְקֻלָּס הוּא, וְלֹא כָל פְּרִי תָּמָר הִנֵּהוּ. הוֹי סוֹחֲרִים, זוֹ הִיא הַפְּנִינָה הַיַּקִּירָה, לֹא יְסֻלָּא בְכָל הוֹן מְחִירָהּ. בְּכַמָּה אַתֶּם פּוֹתְחִים אֶת שַׁעַר מִכְרָהּ?” אָמַר אַחַד הַסּוֹחֲרִים: “בְּאַרְבַּעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת”. פִּתְאֹם הוֹפִיעַ הַמִּשְׁנֶה אַלְמֻעִין בֶּן סָאוִי בַשּׁוּק, וְרָאָה אֶת עַלִי נוּר אַלְדִּין עוֹמֵד שָׁם. אָמַר בְּלִבּוֹ: “מָה עִנְיָנוֹ שֶׁהוּא עוֹמֵד כָּאן אַחֲרֵי שֶׁלֹּא נִשְׁאַר אֶצְלוֹ כְּלוּם לִקְנוֹת בוֹ שְׁפָחוֹת?” נָתַן עֵינָיו וְשָׁמַע אֶת הַכָּרוֹז כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד וּמַכְרִיז בַּשּׁוּק וְהַסּוֹחֲרִים סְבִיבוֹתָיו. אָמַר הַמִּשְׁנֶה בְלִבּוֹ: “דּוֹמֶה אֲנִי שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא מְחֻסַּר-כֹּל, וְהוֹרִיד אֶת הַשִּׁפְחָה לְמָכְרָהּ”. הוֹסִיף וְאָמַר בְּלִבּוֹ: “אִם אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר, הֲרֵי כַּמָּה יְצַנֵּן זֶה אֶת מוֹקֵד לְבָבִי”.

קָרָא לַכָּרוֹז. קָרַב אֵלָיו וְנָשַׁק אֶת הָאָרֶץ לְפָנָיו. אָמַר לוֹ: “חָפַצְתִּי בְנַעֲרָה זוֹ שֶׁאַתָּה מַכְרִיז עָלֶיהָ”. לֹא הָיָה אֶפְשָׁר בְּיָדוֹ לְסָרֵב לוֹ. הֵבִיא אֶת הַנַּעֲרָה וְהִגִּישָׁה לְפָנָיו. אָמַר לוֹ: “עַד לְכַמָּה עָלָה מְחִירָהּ?” אָמַר לוֹ: “אַרְבַּעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת דִּינָר”. כְּשֶׁשָּׁמְעוּ הַסּוֹחֲרִים כָּךְ, לֹא הֵעֵז עוֹד אִישׁ מֵהֶם לְהוֹסִיף לֹא אֲדַרְכְּמוֹן וְלֹא דִּינָר. וְלֹא זוֹ בִלְבָד, אֶלָּא שֶׁחָזְרוּ בָהֶם כֻּלָּם, שֶׁכֵּן מַכִּירִים הָיוּ אֶת עֲרִיצוּת דַּרְכּוֹ שֶׁל אוֹתוֹ הַמִּשְׁנֶה. נָתַן אַלְמֻעִין בֶּן סָאוִי עֵינָיו בַּכָּרוֹז וְאָמַר לוֹ: “מַה סִּבַּת עֲמִידָתְךָ? לֵךְ, וַהֲרֵי הַנַּעֲרָה עָלַי בְּאַרְבַּעַת אֲלָפִים דִּינָר וּלְךָ שָׂכָר חֲמֵשׁ מֵאוֹת דִּינָר”. הָלַךְ הַכָּרוֹז אֶל עַלִי נוּר אַלְדִּין וְאָמַר לוֹ: “אֲדוֹנִי, הָלְכָה שִׁפְחָתְךָ בְלִי מְחִיר”. אָמַר לוֹ: “וּמַה הַסִּבָּה לְכָךְ?” אָמַר לוֹ: “אֲנַחְנוּ פָּתַחְנוּ שַׁעַר מְחִירָהּ בְּאַרְבַּעַת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת דִּינָר. בָּא עָרִיץ זֶה אַלְמֻעִין בֶּן סָאוִי וְנִכְנַס לַשּׁוּק, וּכְשֶׁרָאָה אֶת הַשִּׁפְחָה נָשְׂאָה חֵן לְפָנָיו וְאָמַר לִי: “שְׁאַל אֶת פִּי בְעָלֶיהָ אִם הוּא נוֹתֵן לִי אוֹתָהּ בְּאַרְבַּעַת אֲלָפִים דִּינָר וּלְךָ שָׂכָר חֲמֵשׁ מֵאוֹת דִּינָר” וְדוֹמֶה אֲנִי שֶׁאֵין זֹאת אֶלָּא שֶׁיּוֹדֵעַ הוּא שֶׁהַנַּעֲרָה שֶׁלְּךָ הִיא, וְאִם יִתֵּן לְךָ מְחִירָהּ מִיָּד, הֲרֵי יִהְיֶה זֶה מֵחֶסֶד אֱלֹהִים עָלֶיךָ. וְאוּלָם יוֹדֵעַ אֲנִי, שֶׁמִּדַּרְכֵי עֲרִיצוּתוֹ הוּא שֶׁיִּכְתֹּב לְךָ שְׁטָר הַמְחָאָה אֶל אַחַד חַלְפָנָיו, וְאַחַר-כָּךְ יִשְׁלַח וְיַגִּיד: “אַל תִּתְּנוּ כְלוּם”. וּבְכָל פַּעַם שֶׁתֵּלֵךְ לְבַקֵּשׁ מֵהֶם יֹאמְרוּ: “מָחָר נִתֵּן לְךָ” וְלֹא יַחְדְּלוּ מֵהַבְטִיחַ לְךָ וּמִדְּחוֹת אוֹתְךָ מִיּוֹם לְיוֹם, לַמְרוֹת מַה שֶׁאַמִּיץ-רוּחַ אַתָּה. וְאַחֲרֵי שֶׁיָּקוּצוּ בִתְבִיעוֹתֶיךָ אוֹתָם, יֹאמְרוּ: “תֵּן לָנוּ אֶת שְׁטָר הַמְחָאָה”. וּכְשֶׁיִּקְּחוּ הַשְּׁטָר מִיָּדְךָ יִקְרָעוּהוּ, וְהָלַךְ מְחִיר הַנַּעֲרָה”.

כְּשֶׁשָּׁמַע עַלִי נוּר אַלְדִּין מִפִּי הַכָּרוֹז דְּבָרִים אֵלּוּ, הִבִּיט בּוֹ וְאָמַר לוֹ: “מַה לַעֲשׂוֹת אֵפוֹא? אָמַר לוֹ: “עֵצָה עִמִּי לְהַשִּׂיאֲךָ וְאִם אַתָּה מְקַבְּלָהּ יִהְיֶה מַזָּלְךָ הַטּוֹב בְּיוֹתֵר”. אָמַר לוֹ: “וּמַה הִיא?” אָמַר: “בּוֹא אֵלַי בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי עוֹמֵד בְּאֶמְצַע הַשּׁוּק, וַחֲטֹף אֶת הַנַּעֲרָה מִיָּדַי וְדַבֵּר אֵלֶיהָ וֶאֱמֹר לָהּ: “אוֹי לָךְ, מֵעַתָּה הֲרֵי כְבָר קִיַּמְתִּי אֶת הַשְּׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּעְתִּי וְהוֹרַדְתִּי אוֹתָךְ לַשּׁוּק שֶׁיַּכְרִיז עָלַיִךְ הַכָּרוֹז”. וּכְשֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה כֵן, אֶפְשָׁר מְאֹד שֶׁתִּתְקַבֵּל עָרְמָה זוֹ עַל דַּעְתּוֹ וְעַל דַעַת בְּנֵי-אָדָם, וְיַאֲמִינוּ שֶׁלֹּא הוֹרַדְתָּ אוֹתָהּ לַשּׁוּק אֶלָּא לְקַיֵּם שְׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּעְתָּ”. אָמַר לוֹ: “עֵצָה נְכוֹחָה הִיא זוֹ”. עָזַב אוֹתוֹ הַכָּרוֹז. בָּא לְאֶמְצַע הַשּׁוּק וְתָפַס בְּיַד הַנַּעֲרָה וְרָמַז לַמִּשְׁנֶה אַלְמֻעִין בֶּן סָאוִי וְאָמַר לוֹ: “אֲדוֹנִי, בְּעָלֶיהָ. הִנֵּה הוּא כְבָר בָּא”. נִגַּשׁ עַלִי נוּר אַלְדִּין אֶל הַכָּרוֹז, וְהוֹצִיא אֶת הַנַּעֲרָה מִיָּדוֹ וְטָפַח עַל פָּנֶיהָ וְאָמַר לָהּ: אוֹי לָךְ, הֲרֵי כְבָר הוֹרַדְתִּיךְ לַשּׁוּק וְקִיַּמְתִּי אֶת שְׁבוּעָתִי. מֵעַתָּה לְכִי הַבַּיְתָה וְאַל תּוֹסִיפִי לַמְרוֹת פִּי, שֶׁאֵין צֹרֶךְ לִי בִּמְחִירֵךְ עַד שֶׁאֶמְכְּרֵךְ, שֶׁכֵּן אִלּוּ הָיִיתִי מוֹכֵר אֶת רָהִיטֵי בֵיתִי הָיוּ מְבִיאִים לִי כִּפְלֵי כִפְלַיִם מִכְּפִי שָׁוְיֵךְ”. כְּשֶׁהִתְבּוֹנֵן אַלְמֻעִין בֶּן סָאוִי בְּעַלִי נוּר אַלְדִּין אָמַר לוֹ: "אוֹי לְךָ, כְּלוּם נִשְׁאַר אֶצְלְךָ מַשֶּׁהוּ הָרָאוּי לִמְכִירָה אוֹ לִקְנִיָּה? וּבִקֵּשׁ אַלְמֻעִין בֶּן סָאוִי לִתְקֹף אוֹתוֹ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נָשָׂא עַלִי נוּר אַלְדִּין אֶת עֵינָיו אֶל הַסּוֹחֲרִים, שֶׁהָיוּ אוֹהֲבִים אוֹתוֹ כֻלָּם וְאָמַר לָהֶם: “הֲרֵי אֲנִי בְּיֶדְכֶם וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת דַּרְכֵי עֲרִיצוּתוֹ”. אָמַר הַמִּשְׁנֶה: “חַי-אֱלֹהִים, אִלְמָלֵא אַתֶּם הָיִיתִי הוֹרְגוֹ”. רָמְזוּ כֻלָּם זֶה לָזֶה בִּקְרִיצַת עֵינַיִם וְאָמְרוּ: “עֲשֵׂה חֶשְׁבּוֹנְךָ עִמּוֹ, אֵין בֵּינֵינוּ אָדָם שֶׁיַּכְנִיס עַצְמוֹ בֵּינְךָ וּבֵינוֹ”.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִגַּשׁ עַלִי נוּר אַלְדִּין אֶל הַמִּשְׁנֶה בֶּן סָאוִי, וְהָיָה נוּר אַלְדִּין אַמִּיץ-לֵב, מָשַׁךְ אֶת הַמִּשְׁנֶה מֵעַל אֻכָּפוֹ וְהִפִּילוֹ לָאָרֶץ. וְהָיְתָה שָׁם מִגְבֶּלֶת חֵמָר. נָפַל הַמִּשְׁנֶה לְתוֹכָהּ, הִתְחִיל עַלִי נוּר אַלְדִּין מַכֵּהוּ בְפָנָיו. פָּגְעָה מַכָּה בְשִׁנָּיו וְנִצְטַבַּע זְקָנוֹ בְדָמוֹ. הָיוּ עִם הַמִּשְׁנֶה עֲשָׂרָה עֲבָדִים, וּכְשֶׁרָאוּ שֶׁעָשָׂה נוּר אַלְדִּין בַּאֲדוֹנָם מַעֲשִׂים אֵלֶּה, שָׁלְחוּ אֶת יְדֵיהֶם אֶל יְדוֹת חַרְבוֹתֵיהֶם וּבִקְשׁוּ לְשָׁלְפָן וּלְהִתְנַפֵּל עַל עַלִי נוּר אַלְדִּין וּלְגָזְרוֹ לִגְזָרִים. אָמְרוּ הָאֲנָשִׁים לַעֲבָדִים: “הֲרֵי זֶה מִשְׁנֶה וְזֶה בֶן מִשְׁנֶה, יִתָּכֵן מְאֹד הַדָּבָר שֶׁיַּשְׁלִימוּ בֵינֵיהֶם וְנִמְצְאוּ שְׁנֵיהֶם גַּם יַחַד נוֹטְרִים לָכֶם אֵיבָה, וְיִתָּכֵן גַּם שֶׁתִּפְגַּע מַכָּה בַאֲדוֹנְכֶם, וְאָז תָּמוּתוּ כֻּלְּכֶם יַחַד בַּמְגֻנָּה שֶׁבַּמִּיתוֹת. מִן הָעֵצָה הִיא אֵפוֹא שֶׁלֹּא תַכְנִיסוּ רָאשֵׁיכֶם בֵּינֵיהֶם”. כְּשֶׁגָּמַר עַלִי נוּר אַלְדִּין לְהַכּוֹת אֶת הַמִּשְׁנֶה, לָקַח לוֹ אֶת שִׁפְחָתוֹ וְהָלַךְ לַחֲצֵרוֹ. וְאוּלָם בַּאֲשֶׁר לַמִּשְׁנֶה אַלְמֻעִין בֶּן סָאוִי, הֲרֵי קָם מִיָּד, וְנַעֲשָׂה אֲרִיג בִּגְדוֹ שֶׁהָיָה לָבָן בִתְחִלָּתוֹ, מְגֻוָּן בִּשְׁלשָׁה גְוָנִים: צֶבַע הַחֵמָר וְצֶבע הַדָּם וְצֶבַע הָאֵפֶר. כְּשֶׁרָאָה אֶת עַצְמוֹ בְכָךְ, נָטַל מַחְצֶלֶת וְשָׂם אוֹתָהּ עַל עָרְפּוֹ וְלָקַח בְּיָדוֹ שְׁתֵּי אֲגֻדּוֹת חִלְפִי וְהָלַךְ, עַד שֶׁעָמַד מִתַּחַת לָאַרְמוֹן שֶׁבּוֹ הַשֻּׂלְטָאן וְנִזְעַק: “הוֹי מֶלֶךְ הַדּוֹר, עָשׁוּק אֲנִי, עָשׁוּק אֲנִי”. הֱבִיאוּהוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וּמָצָא שֶׁהוּא מִשְׁנֵהוּ אַלְמֻעִין בֶּן סָאוִי אָמַר לוֹ: “מִי הוּא שֶׁעָשָׂה בְךָ מַעֲשִׂים אֵלּוּ?” בָּכָה וְנֶאֱנַח וְנָשָׂא קוֹלוֹ בִּשְׁנֵי בָתֵּי-שִׁיר אֵלֶּה:

הֲיַעַשְׁקֵנִי זְמַן וְאַתָּה בוֹ תְהֵא?

וְיֹאכְלוּנִי הַכְּלָבִים וְאַתָּה אַרְיֵה?

וְיִרְוֶה מִבְּרֵכָתְךָ, כָּל צִחֵה צָמָא,

וְאֶצְמָא בְחָסוּתְךָ אַתָּה לְגֶשֶׁם דָמָה?

אַחַר כָּךְ אָמַר: “אֲדוֹנִי, כְּלוּם יִמְצְאוּ אֶת אוֹהַבְךָ וּמְשָׁרֶתְךָ כָּל אֵלֶּה הַיִּסּוּרִים?” אָמַר לוֹ: “וּמִי הוּא שֶׁעָשָׂה בְךָ מַעֲשִׂים אֵלּוּ?” אָמַר לוֹ הַמִּשְׁנֶה: "יָצָאתִי הַיּוֹם לַשּׁוּק לִקְנוֹת לִי שִׁפְחָה מְבַשֶּׁלֶת, וְרָאִיתִי בַשּׁוּק נַעֲרָה שֶׁלֹּא רָאִיתִי יָפָה כְמוֹתָהּ בְּכָל יְמֵי-חַיַּי, וְחָפַצְתִּי לִקְנוֹתָהּ לַאֲדוֹנֵנוּ הַשֻּׂלְטָאן, וְשָׁאַלְתִּי עַל אוֹדוֹתֶיהָ אֶת הַכָּרוֹז וְעַל אוֹדוֹת אֲדוֹנֶיהָ. אָמַר הַכָּרוֹז: “לְעַלִי בֶּן אַלְפַצְ’ל בֶּן כָאקָאן הִיא, שֶׁכֵּן נָתַן אֲדוֹנֵנוּ הַשֻּׂלְטָאן לְאָבִיו לִפְנֵי זְמַן עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים דִּינָר שֶׁיִּקְנֶה לוֹ בָהֶם נַעֲרָה יָפָה, וְקָנָה אוֹתָהּ נַעֲרָה, וּמָצְאָה חֵן בְעֵינָיו וְנָתַן אוֹתָהּ לִבְנוֹ.וּכְשֶׁמֵּת אָבִיו אָחַז בְּנוֹ בְּדַרְכֵי-הַבִּזְבּוּז עַד שֶׁמָּכַר כָּל מַה שֶׁהָיָה לוֹ מִן הַבִּנְיָנִים וְהַגַּנִּים וּכְלֵי-הַבַּיִת. וּכְשֶׁבִּזְבֵּז הַכֹּל, וְלֹא נוֹתַר עוֹד אֶצְלוֹ כְלוּם, הוֹרִיד אֶת הַנַּעֲרָה לַשּׁוּק לְמָכְרָהּ, מְסָרָהּ לַכָּרוֹז לְהַכְרִיז עָלֶיהָ. הִרְבּוּ הַסּוֹחֲרִים זֶה עַל מְחִיר זֶה, עַד שֶׁהִגִּיעַ מְחִירָהּ לְאַרְבַּעַת אֲלָפִים דִּינָר. שָׁקַלְתִּי בְּדַעְתִּי וְאָמַרְתִּי: “הֲרֵינִי קוֹנֶה אוֹתָהּ לַאֲדוֹנִי הַשֻּׂלְטָאן, שֶׁהֲרֵי מֵעִקָּרָהּ בְמָמוֹנוֹ נִקְנְתָה”. אָמַרְתִּי: “בְּנִי, טֹל מְחִירָהּ אַרְבַּעַת אֲלָפִים דִּינָר”. כְּשֶׁשָּׁמַע מִפִּי דְבָרִים אֵלֶּה, הִבִּיט בִּי וְאָמַר: “זָקֵן מְנֻוָּל, לִיְהוּדִים וּלְנוֹצְרִים אֲנִי מוֹכְרָהּ וְאֵינִי מוֹכְרָהּ לְךָ”. אָמַרְתִּי: “לֹא לְעַצְמִי אֲנִי קוֹנֶה אוֹתָהּ אֶלָּא לַאֲדוֹנֵנוּ הַשֻּׂלְטָאן, אִישׁ חַסְדֵּנוּ”. כְּשֶׁשָּׁמַע מִפִּי דְבָרִים אֵלֶּה, נִתְמַלֵּא חֵמָה וּמְשָׁכַנִי וְהִפִּילַנִי מֵעַל הַסּוּס, וַאֲנִי זָקֵן מְאֹד. וְהָיָה מַכֶּה אוֹתִי בְיָדוֹ, וְחוֹבְטֵנִי בְאֶגְרוֹפָיו עַד שֶׁהִנִּיחַנִי כְּפִי שֶׁאַתָּה רוֹאֶה אוֹתִי. וַהֲרֵי לֹא הִפִּיל אוֹתִי בְכָל זֶה אֶלָּא מַה שֶׁבָּאתִי לִקְנוֹת נַעֲרָה זוֹ לְמַעֲלָתְךָ”. הִשְׁלִיךְ הַמִּשְׁנֶה אֶת עַצְמוֹ לָאָרֶץ וְהִתְחִיל בּוֹכֶה וּמִתְחַלְחֵל.

כְּשֶׁרָאָה הַשֻּׂלְטָאן מַצָּבוֹ וְשָׁמַע דְּבָרָיו, קָם עוֹרֵק הַכַּעַס נִצָּב בֵּין שְׁתֵּי עֵינָיו, פָּנָה אֶל הַנִּצָּבִים עָלָיו מֵרַבֵּי-הַמְּלוּכָה, וּמִיָּד עָמְדוּ לְפָנָיו אַרְבָּעִים שׁוֹלְפֵי-חֶרֶב. אָמַר לָהֶם הַשֻּׂלְטָאן: “רְדוּ תֵיכֶף וּמִיָּד אֶל חֲצֵר עַלִי בֶּן כָאקָאן וּבוֹזְזוּהָ וְהִרְסוּהָ, וְהָבִיאוּ אוֹתוֹ לְפָנַי עִם הַנַּעֲרָה כְּשֶׁיְּדֵיהֶם כְּבוּלוֹת, וְגוֹרְרוּ אוֹתָם עַל פְּנֵיהֶם וְהַצִּיגוּם לְפָנַי”. אָמְרוּ לוֹ: “שָׁמַעְנוּ וּכִפְקֻדָּתְךָ נַעֲשֶׂה”. יָרְדוּ פּוֹנִים לָלֶכֶת אֶל נוּר אַלְדִּין. וְהָיָה אֵצֶל הַשֻּׂלְטָאן שׁוֹמֵר-סַף, עַלַּם אַלְדִּין סַנְגַ’ר שְׁמוֹ, וְהָיָה לְפָנִים מֵעַבְדֵי אַלְפַצְ’ל בֶּן כָאקָאן אָבִיו שֶׁל עַלִי נוּר אַלְדִּין. כְּשֶׁשָּׁמַע פְּקֻדַּת הַשֻּׂלְטָאן וְרָאָה אֶת הָאוֹיְבִים מְכִינִים עַצְמָם לַהֲרֹג אֶת בֶּן אֲדֹנָיו, לֹא הָיָה הַדָּבָר קַל בְּעֵינָיו. רָכַב עַל סוּסוֹ וְנָסַע עַד שֶׁהִגִּיעַ לְבֵית עַלִי נוּר אַלְדִּין. דָּפַק בַּדֶּלֶת וְיָצָא עַלִי נוּר אַלְדִּין, וּכְשֶׁרָאָהוּ הִכִּירוֹ וּבִקֵּשׁ לִשְׁאֹל לִשְׁלוֹמוֹ, אָמַר לוֹ: "אֵין זֶה זְמַן שְׁאִילַת שָׁלוֹם וְלֹא עֵת דְבָרִים שְׁמַע מַה שֶּׁאָמַר הַמְשׁוֹרֵר:

הַצֵּל אֶת נַפְשֶׁךָ אִם יָרֵאתָ פִּיד,

וְהַנַּח לְבוֹנוֹ אֶת הַבַּיִת לְהַסְפִּיד.

עוֹד תִּמְצָא מָקוֹם אַחֵר אֵי-שָׁם

וְאוּלָם לְחַיֶּיךָ תְּמוּרָה לֹא תִמְצָא לְעוֹלָם.

אָמַר נוּר אַלְדִּין: “עַלַּם אַלְדִּין, מֶה הָעִנְיָן?” אָמַר לוֹ: “קוּם וּבְרַח עַל נַפְשְׁךָ, אַתָּה וְהַנַּעֲרָה, מִשּׁוּם שֶׁאַלְמֻעִין בֶּן סָאוִי טָמַן פַּח לְרַגְלְכֶם, וְאִם אַתֶּם נוֹפְלִים בְּיָדוֹ, הוּא הוֹרֵג אֶתְכֶם שְׁנֵיכֶם, וּכְבָר שָׁלַח עֲלֵיכֶם הַשֻּׂלְטָאן אַרְבָּעִים שׁוֹלְפֵי-חֶרֶב, וַעֲצָתִי שֶׁתִּבְרְחוּ בְּטֶרֶם תָּבוֹא עֲלֵיכֶם הַצָּרָה”. שָׂם סַנְגַ’ר אֶת יָדוֹ בְתוֹךְ כִּיסוֹ, וּכְשֶׁמָצָא בְתוֹכוֹ אַרְבָּעִים דִּינָר נָתַן אוֹתָם לְנוּר אַלְדִּין וְאָמַר: “אֲדוֹנִי, קַח אֶת זֶה. וְאִלּוּ הָיָה אִתִּי יוֹתֵר מִזֶּה הָיִיתִי נוֹתְנוֹ לְךָ. וְאוּלָם אֵין זוֹ שָׁעָה לְהִצְטַדֵּק”. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִכְנַס עַלִי נוּר אַלְדִּין אֶל הַנַּעֲרָה וְהִגִּיד לָהּ הַדָּבָר, וְיָבְשׁוּ כִמְעַט שְׁתֵּי יָדֶיהָ מִפַּחַד. מִיָּד יָצְאוּ הַשְּׁנַיִם אֶל מִחוּץ לָעִיר, וְסָךְ אֱלֹהִים בַּעֲדָם בְּמָסַךְ חָסוּתוֹ וְהִגִּיעוּ לְחוֹפוֹ שֶׁל הַנָּהָר וּמָצְאוּ סְפִינָה וְרַב-הַחוֹבְלִים עוֹמֵד בְּאֶמְצַע הַסְּפִינָה וְאוֹמֵר: “מִי שֶׁצָרִיךְ עוֹד לְהִפָּרֵד אוֹ לְהִצְטַיֵּד אוֹ מִי שֶׁשָּׁכַח אֵיזֶה דָבָר שֶׁהוּא יִזְדָּרֵז וִיבִיאֶנּוּ, שֶׁאָנוּ יוֹצְאִים לַדֶּרֶךְ”. אָמְרוּ כֻלָּם: “רַב- הַחוֹבְלִים, לֹא נִשְׁאַר לָנוּ עוֹד כְּלוּם לַעֲשׂוֹת”. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר רַב-הַחוֹבְלִים לְאֲנָשָׁיו: “הָבוּ הַתִּירוּ אֶת הַקְּלָעִים וְהוֹצִיאוּ הָעֳגָנִים”. אָמַר לוֹ עַלִי נוּר אַלְדִּין: “לְאָן, רַב- הַחוֹבְלִים?” אָמַר לוֹ: “לִמְעוֹן-הַשָּׁלוֹם בְּבַגְדָאד”.

הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה, וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ, וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הַשְּׁלשִׁים וְשִׁשָּׁה, אָמְרָה: שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר שֶׁרַב-הַחוֹבְלִים אָמַר: “לְִמְעוֹן-הַשָּׁלוֹם לְבַגְדָאד”. יָרַד עַלִי נוּר אַלְדִּין בַּסְּפִינָה וְיָרְדָה הַנַּעֲרָה וְהִתִּירוּ הַקְּלָעִים וְהִפְלִיגָה הַסְּפִינָה, כְּאִלּוּ הִיא עוֹף בִּשְׁתֵּי כְנָפָיו, כְּמָה שֶׁאָמַר אֶחָד מֵהֶם בִּשְׁנֵי בָתֵּי-שִׁיר:

הִתְבּוֹנֵן לָאֳנִיָּה, יִקָּחֲךָ שְׁבִי מַרְאָהּ,

תַּעֲבֹר אֶת הָרוּחַ, שָׂשָׂה לָרוּץ אָרְחָהּ,

כְּאִלּוּ הִיא צִפּוֹר פָּרְשָׂה כְנָפַיִם,

יָרְדָה מִשָּׁמַיִם וַתַּגִּיעַ אֶל הַמָּיִם.

הוֹלִיכָה אוֹתָם הַסְּפִינָה, וְהָיָה הָרוּחַ טוֹב לָהֶם. זֶהוּ מַה שֶּׁקָּרָה לְאֵלֶּה. וְאוּלָם בַּאֲשֶׁר לְאַרְבָּעִים שְׁשְּׁלָחָם הַשֻּׂלְטָאן, הֲרֵי בָאוּ לְבֵית עַלִי נוּר אַלְדִּין וְשִׁבְּרוּ הַדְּלָתוֹת וְנִכְנְסוּ וְשׁוֹטְטוּ בְכָל הַמְּקוֹמוֹת וְלֹא מָצְאוּ עִקְּבוֹת הַשְּׁנַיִם, הָרְסוּ אֶת הַבַּיִת וְחָזְרוּ וְהוֹדִיעוּ לָשֻּׂלְטָאן. אָמַר: “חַפְּשׂוּ אַחֲרֵיהֶם בְּכָל מָקוֹם שֶׁהֵם”. אָמְרוּ: “שָׁמַעְנוּ וּכִפְקֻדָּתְךָ נַעֲשֶׂה”. יָרַד הַמִּשְׁנֶה אַלְמֻעִין בֶּן סָאוִי לְבֵיתוֹ, אַחֲרֵי שֶׁהִלְבִּישׁוֹ הַמֶּלֶךְ בֶּגֶד-פְּאֵר וְהִרְגִּיעַ אֶת לִבּוֹ וְאָמַר לוֹ: “לֹא יִקֹּם נִקְמָתְךָ אֶלָּא אָנִי”, וּבֵרַךְ אוֹתוֹ הַמִּשְׁנֶה בְאֹרֶךְ יָמִים וּשְׁאֵרִית טוֹבָה. צִוָּה הַשֻּׂלְטָאן לְהַכְרִיז בַּמְּדִינָה: “הוֹי כָּל מִשְׁפְּחוֹת בְּנֵי-הָאָדָם כֻּלָּם! כְּבָר נָתַן אֲדוֹנֵנוּ הַשֻּׂלְטָאן צָו, שֶׁכָּל מִי שֶׁיִּפְגּשׁ בְּעַלִי נוּר אַלְדִּין כָאקָאן וִיבִיאֵהוּ אֶל הַשֻּׂלְטָן, יַלְבִּישׁוּהוּ בֶגֶד-פְּאֵר וְיִתְּנוּ לוֹ אֶלֶף דִּינָר. וְאוּלָם כָּל מִי שֶׁיַּסְתִּיר אוֹתוֹ אוֹ שֶׁיֵּדַע מְקוֹמוֹ וְלֹא יוֹדִיעַ עַל הַדָּבָר, הֲרֵי רָאוּי הוּא לְמַה שֶׁתֶּאֱרַע לוֹ מִן הָרָעָה”. הָיוּ כָל בְּנֵי-הָאָדָם מְחַפְּשִׂים אַחֲרֵי עַלִי נוּר אַלְדִּין וְלֹא מָצְאוּ עִקְּבוֹתָיו. זֶהוּ מַה שֶּׁהָיָה מֵעִנְיַן אֵלֶּה. וְאוּלָם מַה שֶּׁהָיָה מֵעִנְיַן עַלִי נוּר אַלְדִּין וְנַעֲרָתוֹ, הֲרֵי הִגִּיעוּ בְּשָׁלוֹם לְבַגְדָאד. אָמַר רַב-הַחוֹבְלִים: “זוֹ הִיא בַגְדָאד הַמְּדִינָה, וְהִיא עִיר מִבְטַחִים שַׁאֲנַנָּה, כְּבָר חָלַף עָבַר מֵעָלֶיהָ הַחֹרֶף בְּקָרָתוֹ, וְקָרַב אֵלֶיהָ הָאָבִיב בְּנִצָּתוֹ, וְהֵנֵצוּ עֵצֶיהָ וְזָרְמוּ פְלָגֶיהָ”. עָלָה נוּר אַלְדִּין וְנַעֲרָתו עִמּוֹ מִן הַסְּפִינָה, וְנָתַן לְרַב-הַחוֹבְלִים חֲמִשָּׁה דִינָרִים. הָלְכוּ קְצָת וְהוֹבִיל אוֹתָם הַגּוֹרָל בֵּין הַגַּנִּים. הִגִּיעוּ לְמָקוֹם אֶחָד וּמְצָאוּהוּ מְכֻבָּד וּמֻרְבָּץ וְנִמְשָׁךְ לְאֹרֶךְ הַדֶּרֶךְ. וּבְרֹאשׁ הַדֶּרֶךְ שַׁעַר הַגָּן, אֶלָּא שֶׁהָיָה נָעוּל. אָמַר נוּר אַלְדִּין לַנַּעֲרָה: “חַי-אֱלֹהִים, מָקוֹם נָאֶה הוּא זֶה”. אָמְרָה לוֹ: “אֲדוֹנִי, בּוֹא וְנֵשֵׁב קְצָת עַל אִצְטַבָּאוֹת אֵלּוּ”. עָלוּ וְיָשְׁבוּ עַל הָאִצְטַבָּאוֹת. אַחַר-כָּךְ רָחֲצוּ פְנֵיהֶם וִידֵיהֶם וְהִתְעַנְּגוּ עַל הָרוּחַ הַנּוֹשֶׁבֶת וְנִרְדָּמוּ. יִתְהַדַּר זֶה שֶׁאֵין לְפָנָיו שֵׁנָה. וְהָיָה גַן זֶה מְכֻנֶּה בְשֵׁם גַּן הַטִּיּוּל, וּבוֹ אַרְמוֹן הַמְכֻנֶּה בְּשֵׁם אַרְמוֹן הַמַּרְאֶה הַנֶּהְדָּר, וְהוּא לַכַלִיף הָארוּן אַלרְרַשִׁיד. וְהָיָה הַכַלִיף סָר אֶל הַגַּן הַזֶּה בְשָׁעוֹת שֶׁהָיָה צַר לְלִבּוֹ, וְנִכְנַס אֶל אוֹתוֹ הָאַרְמוֹן וְיוֹשֵׁב בּוֹ. הָיוּ לָאַרְמוֹן שְׁמוֹנִים חַלּוֹנוֹת, וּשְׁמוֹנִים מְנוֹרוֹת תְלוּיוֹת בּוֹ, וּבְאֶמְצָעִיתוֹ מְנוֹרַת-זָהָב גְדוֹלָה. וּכְשֶׁהָיָה הַכַלִיף סָר לְתוֹכוֹ הָיָה מְצַוֶּה אֶת הַנַּעֲרוֹת לָשִׁיר כְּדֵי שֶׁיִּרְוַח לְלִבּוֹ וְתָסוּר דַּאֲגָתוֹ. וְהָיָה לַגַּן שׁוֹמֵר זָקֵן בָּא בַּיָּמִים, הַשֵּׁיךְ אִבְּרָאהִים שְׁמוֹ, וּלְעִתִּים כְּשֶׁהָיָה זֶה יוֹצֵא לַעֲבוֹדָה מֵעֲבוֹדוֹתָיו וּמָצָא עַל-יַד הַשַּׁעַר טַיָּלִים וְאִתָּם נָשִׁים קַלּוֹת-דַּעַת, הָיָה כוֹעֵס כַּעַס גָּדוֹל, וְאוּלָם הָיָה מִתְאַפֵּק. עַד שֶׁבָּא בְּאַחַד הַיָּמִים הַכַלִיף אֶל הַגָּן וְסִפֵּר לוֹ אֶת זֹאת. אָמַר לוֹ הַכַלִיף: “כָּל מִי שֶׁתִּמְצָא אוֹתוֹ עַל שַׁעַר הַגָּן, יִהְיֶה מִי שֶׁיִּהְיֶה, עֲשֵׂה בוֹ כְּחֶפְצֶךָ”.

וְקָרָה בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁיָּצָא הַשֵּׁיךְ אִבְּרָאהִים הַגַּנָּן לַעֲשׂוֹת עֲבוֹדָה שֶׁהָיְתָה לְפָנָיו,וּמָצָא אֶת הַשְּׁנַיִם עַל שַׁעַר הַגַּן יְשֵׁנִים, מְכֻסִּים בְּאַדֶּרֶת אַחַת. אָמַר: “כְּלוּם אֵין אֵלֶּה יוֹדְעִים שֶׁהַכַלִיף נָתַן לִי רְשׁוּת, שֶׁכָּל מִי שֶׁאֶמְצָא אוֹתוֹ בַגַּן, אַהַרְגֶנּוּ?” וְאוּלָם אֵינִי מַלְקֶה אוֹתָם אֶלָּא מַלְקוֹת קָשׁוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָעֵז עוֹד אָדָם לְהִתְקָרֵב אֶל שַׁעַר הַגָּן". כָּרַת כַּפַּת תְּמָרִים טְרִיָּה וְיָצָא אֲלֵיהֶם הֵרִים יָדוֹ עַד שֶׁנֶּחֱשַׂף לֹבֶן בֵּית שֶׁחְיוֹ וּבִקֵּשׁ לְהַלְקוֹתָם. הִרְהֵר בְּלִבּוֹ וְאָמַר לְנַפְשׁוֹ: “אִבְּרָאהִים, כֵּיצַד זֶה תַלְקֶה אוֹתָם, וְאִי אַתָּה יוֹדֵעַ מָה אִתָּם? שֶׁמָּא נָכְרִים הֵם אוֹ עוֹבְרֵי אֹרַח שֶׁהַגּוֹרָל הִתְעָם לְכָאן? הֲרֵי אֲנִי מְגַלֶּה אֶת פְּנֵיהֶם וּמִסְתַּכֵּל בָּהֶם”. הֵסִיר אֶת הָאַדֶּרֶת מֵעַל פְּנֵיהֶם וְאָמַר: “זוּג הָדוּר הוּא זֶה, וְאֵין הוּא נָאֶה שֶׁאַלְקֵם”. חָזַר וְכִסָּה אֶת פְּנֵיהֶם, וְנִגַּשׁ אֶל רַגְלוֹ שֶׁל עַלִי נוּר אַלְדִּין וְהִתְחִיל מְשַׁפְשְׁפָהּ. פָּקַח נוּר אַלְדִּין אֶת עֵינָיו וּמָצָא לְרַגְלָיו אִישׁ זָקֵן בָּא בַיָּמִים בַּעַל הַדְרַת-פָּנִים וְנִכְבָּד. הִתְבַּיֵּשׁ עַלִי נוּר אַלְדִּין וְאָסַף רַגְלוֹ וְיָשַׁב הָכֵן וְתָפַס בְּיַד הַיָּשִׁישׁ וְנָשַׁק אוֹתָהּ. אָמַר לוֹ: “בְּנִי, מֵאַיִן אַתֶּם?” אָמַר לוֹ: “אֲדוֹנִי, זָרִים אֲנַחְנוּ”, וְזָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת. אָמַר לוֹ הַשֵּׁיךְ אִבְּרָאהִים: “בְּנִי, דַּע שֶׁהַנָּבִיא, יִתְפַּלֵּל אֱלֹהִים עָלָיו וְיָשִׂים לוֹ שָׁלוֹם, צִוָּה עַל כִּבּוּד הַגֵּר”. הוֹסִיף עוֹד וְאָמַר לוֹ: “בְּנִי, הֲלֹא תָקוּם וְתִכָּנֵס לַגַּן וְתִסְתַּכֵּל בּוֹ שֶׁיִּרְחַב לְלִבְּךָ”. אָמַר לוֹ נוּר אַלְדִּין: “גַּן זֶה לְמִי הוּא?” אָמַר לוֹ: “יְרֻשָּׁה הוּא לִי שֶׁיְרַשְׁתִּיו מִמִּשְׁפַּחְתִּי”. וְלֹא הָיְתָה כַּוָּנָתוֹ שֶׁל הַשֵּׁיךְ אִבְּרָאהִים בִּדְבָרָיו אֵלֶּה אֶלָּא שֶׁיִּשְׁקְטּו וְיִבְטְחוּ וְיִכָּנְסוּ לַגָּן.

כְּשֶׁשָּׁמַע נוּר אַלְדִּין אֶת דְבָרָיו, הוֹדָה לוֹ וְקָמוּ הוּא וְנַעֲרָתוֹ, וְהַשֵּׁיךְ אִבְּרָאהִים לִפְנֵיהֶם, וְנִכְנְסוּ לַגָּן. וְהָיָה הַשַּׁעַר מְקֻמָּר כְמָבוֹא מְכֻפָּף קְשָׁתוֹת, עֲלֵיהֶן גְּפָנִים מֻדְלוֹת, וְעִנְבֵיהֶן גְּוָנִים מִגְּוָנִים שׁוֹנִים: אֲדֻמֵּיהֶם כָּאֹדֶם וּשְׁחֹרֵיהֶם כְּעֵץ הַהָבְנִים. נִכְנְסוּ תַּחַת עָרִיס וּמָצְאוּ בְתוֹכוֹ עֵצִים נוֹשְׂאֵי פֵּרוֹת הַיּוֹרְדִים יְחִידִים וְזוּגוֹת, וְעַל הָעֳפָאִים צִפָּרִים פּוֹצְחוֹת שִׁיר, וּסְנוּנִית זְמִירוֹת תָּעִיר, וְהַכַּנָּרִי יְמַלֵּא אֶת הַגַּן בְּקוֹלוֹ נָתַן, וְהַשַּׁחְרוּר בֶחָלִיל כִּלְשׁוֹן אָדָם בַּעֲלִיל, וְהַתּוֹר הוֹגֶה כְּאַנְחַת בַיַּיִן שׁוֹגֶה, וְהָעֵצִים הָעֲבֻתִּים פְּרִי מַאֲכָל בָּשֵׁל לְמַכְבִּיר טְעוּנִים, וַעֲרוּכִים בִּשְׁנֵי טוּרִים נְתוּנִים. וְהָיָה שָׁם הַמִּשְׁמִישׁ כַּקָּפוּר צַח, וְאַחֵר גַּרְעִינוֹ מָתוֹק כַּשָּׁקֵד רַךְ, וּמִשְׁמִישׁ מִכַרָאסָאן מוֹצָאָיו, וְהַשָּׁזִיף בִיפִי צְבָעָיו וְהַגַּדְגְּדָנָה לָבָן מִשֵּׁן גְּוָנָהּ וְהַתְּאֵנָה אֲדַמְדֶּמֶת וּלְבָנָה, וּפְרָחִים כָּאַלְמֻגִּים עֲרוּכִים וְכַפְּנִינִים וְכִלְחִי הָעֲלָמוֹת וְרֻדּוֹת הַשּׁוֹשַׁנִּים, וְדָמוּ הַסְּגֻלִּיּוֹת הַצְהֻבּוֹת לְגָפְרִית מֵעָלֶיהָ אוֹרוֹת לְעֵת לַיְלָה תְּלוּיוֹת. וְהַהֲדַס וְהַקַּרְפְּלוֹן וְהָאֵזוֹבְיוֹן וְהַכַּלָּנִית עָלֶיָה בְּדִמְעוֹת עָנָן עֲנוּדוֹת. וְהַבַּבּוּנָג מְשַׂחֵק בְּטוּרֵי שִׁנָּיו וְהַנַּרְקִיס נוֹשֵׂא אֶל הַשּׁוֹשַׁנָּה שְׁחֹרוֹת עֵינָיו, וְהָאֶתְרוֹג כְּאִלּוּ הוּא גָבִיעַ, וְהַלִּימוֹן כְּכַדּוּר זָהָב מוֹפִיעַ. וְעַל הָאֲדָמָה כְּמוֹ פָּרוּשׂ יָצִיעַ וּבְכָל צִבְעֵי הַפְּרָחִים מַזְהִיר. וּבָא הָאָבִיב וּבְיִפְעָתוֹ אֶת הַמָּקוֹם הֵאִיר, וּמְשַׁקְשֵׁק הַנָּהָר וְהָעוֹף שָׁר, וְהָרוּחַ זֶפִיר זְמַן נוֹחַ מֵעִיר.

הִכְנִיס אוֹתָם הַשֵּׁיךְ אִבְּרָאהִים לָאוּלָם הָרָם וְהִסְתַּכְּלוּ בְּיָפְיוֹ שֶׁל אוֹתוֹ אוּלָם וּבְמַה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מֵאוֹתָן הַמְּנוֹרוֹת מֵאַחֲרֵי אוֹתָם הַחַּלּוֹנוֹת שֶׁשְּׂבָכוֹת לָהֶן. נִזְכַּר נוּר אַלְדִּין בַּמְּסִבּוֹת שֶׁעָרַךְ בְּיָמִים עָבָרוּ וְאָמַר: “מָקוֹם נָאֶה הוּא זֶה”. וְיָשְׁבוּ וְהִגִּישׁ לָהֶם הַשֵּׁיךְ אִבְּרָאהִים מַאֲכָל וְאָכְלוּ דַיָּם. רָחֲצוּ יְדֵיהֶם, וְנִגַּשׁ נוּר אַלְדִּין אֶל אַחַד הַחַּלּוֹנוֹת וְקָרָא לְנַעֲרָתוֹ וּבָאָה אֵלָיו, וְהָיוּ מִסְתַּכְּלִים בָּעֵצִים הַנּוֹשְׂאִים מִכָּל פֶּרִי. אַחַר-כָּךְ פָּנָה עַלִי נוּר אַלְדִּין אֶל הַשֵּׁיךְ אִבְּרָאהִים וְאָמַר לוֹ: “שֵׁיךְ אִבְּרָאהִים, כְּלוּם אֵין אִתְּךָ מַשֶּׁהוּ מִן הַמַּשְׁקֶּה? הֲרֵי דֶּרֶךְ בְּנֵי-אָדָם לִשְׁתּוֹת אַחֲרֵי אָכְלָם”. הֵבִיא הַשֵּׁיךְ אִבְּרָאהִים מַיִם חַיִּים קָרִים וּנְעִימִים, אָמַר לוֹ: “יַיִן אַתָּה מְבַקֵּשׁ?” אָמַר לוֹ נוּר אַלְדִּין: “הֵן” אָמַר: “יִשְׁמְרֵנִי אֱלֹהִים מִמֶּנּוּ, זֶה לִי שְׁלשׁ-עֶשְׂרֵה שָׁנָה שֶׁלֹּא עָשִׂיתִי זֹאת, שֶׁכֵּן הַנָּבִיא יִתְפַּלֵּל אֱלֹהִים עָלָיו וַיָּשֶׂם לוֹ שָׁלוֹם –קִלֵּל אֶת שׁוֹתוֹ וְאֶת דּוֹרְכוֹ וְאֶת נוֹשְׂאוֹ”. אָמַר לוֹ נוּר אַלְדִּין: “שְׁמַע לִשְׁתֵּי מִלִּים שֶׁאֲנִי אוֹמֵר לְךָ”. אָמַר לוֹ: “אֱמֹר מַה שֶּׁאַתָּה רוֹצֶה”. אָמַר לוֹ: “אִם לֹא תְהֵא דוֹרֵךְ הַיַּיִן וְלֹא שׁוֹתוֹ וְלֹא נוֹשְׂאוֹ, כְּלוּם תָּחוּל עָלֶיךָ קִלְלָתוֹ בְּמַשֶּׁהוּ?” אָמַר לוֹ: “לָאו”. אָמַר לוֹ: "קַח אֵפוֹא שְׁנֵי דִינָרִים אֵלּוּ וּשְׁנֵי אֲדַרְכְּמוֹנִים אֵלֶּה וּרְכַב עַל חֲמוֹר זֶה. וַעֲמֹד מֵרָחוֹק לִפְנֵי חֲנוּת שֶׁל יַיִן, וּכְשֶׁתִּמְצָא מִי שֶׁהוּא קוֹנֶה יַיִן בַּחֲנוּת,קְרָא לוֹ וֶאֱמֹר אֵלָיו: “קַח שְׁנֵי אֲדַרְכְּמוֹנִים אֵלֶּה לְךָ וּקְנֵה בְאֵלֶּה שְׁנֵי הַדִּינָרִים יַיִן וּטְעַן אוֹתוֹ עַל הַחֲמוֹר, וְאָז לֹא תְּהֵא לֹא שׁוֹתֶה וְלֹא נוֹשֵׂא וְלֹא דוֹרֵךְ וְלֹא קוֹנֶה, וְלֹא יָחוּל עָלֶיךָ כְּלוּם מִן הַחָל עַל כָּל עוֹשֵׂה אֵלֶּה”.

צָחַק הַשֵּׁיךְ אִבְּרָאהִים וְאָמַר: “חַי-אֱלֹהִים, בְּנִי, מֵעוֹלָם לֹא מָצָאתִי חָרִיף מִמְּךָ וּדְבָרִים מְתוּקִים יוֹתֵר מִדְּבָרֶיךָ”. אָמַר לוֹ נוּר אַלְדִּין: “הֲרֵי בְּנֵי חָסוּתְךָ אָנוּ, וְאֵין עָלֶיךָ אֶלָּא לְמַלֵּא אֶת בַּקָּשָׁתֵנוּ, הָבֵא אֵלֵינוּ אֵפוֹא מַה שֶּׁאָנוּ זְקוּקִים לוֹ”. אָמַר הַשֵּׁיךְ אִבְּרָאהִים: “הֲרֵי אוֹצַר מְזוֹנוֹתַי לְפָנֶיךָ וְהוּא הָאֹסֶם הַמְזֻּמָן לִנְשִׂיא-הַמַּאֲמִינִים. הִכָּנֵס לְתוֹכוֹ וְטֹל מִמֶּנּוּ מַה שָּׁאַתָּה מְבַקֵּשׁ, וְיֵשׁ בּוֹ יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁאַתָּה מְבַקֵּשׁ”. נִכְנַס עַלִי נוּר אַלְדִּין לָאֹסֶם וְרָאָה בְתוֹכוֹ כְּלֵי זָהָב וָכֶסֶף וּבְדֹלַח מְשֻׁבָּצִים בְּכָל אֶבֶן יְקָרָה. הוֹצִיא מַה שֶּׁרָצָה וְיָצַק אֶת הַיַּיִן בַּקַּנְקַנִּים וּבַבַּקְבּוּקִים. הָיוּ הוּא וְהַנַּעֲרָה מוֹשִׁיטִים כּוס זֶה לְזוֹ, כְּשֶׁהֵם מִשְׁתָּאִים לְמַה שֶּׁרָאוּ עֵינֵיהֶם, וְהֵבִיא לָהֶם הַשֵּׁיךְ אִבְּרָאהִים יַיִן וּפֵרוֹת, וְיָשַׁב בְּרִחוּק מָקוֹם מֵהֶם. לֹא פָסְקוּ מִלִּשְׁתּוֹת, כְּשֶׁהֵם שְׁרוּיִים בְּתַכְלִית הַשִּׂמְחָה, עַד שֶׁתָּקַף הַיַּיִן עֲלֵיהֶם וְאָדְמוּ לְחָיֵיהֶם וְהֵפִיקוּ הוֹלְלוּת עֵינֵיהֶם וְנִתְפָּרְעוּ קְוֻצּוֹת שַׂעֲרוֹתֵיהֶם. אָמַר הַשֵּׁיךְ אִבְּרָאהִים בְּלִבּוֹ: “מַה לִּי שֶׁאֲנִי יוֹשֵׁב מֵרָחוֹק? וּמִשּׁוּם מַה לֹא אֵשֵׁב אִתָּם? וּמָתַי זֶה יִזְדַּמֵּן לִי לָבוֹ בְחֶבְרָתָם שֶׁל מֵעֵין אֵלֶּה הַשְּׁנַיִם הַדּוֹמִים לִשְׁנֵי יְרֵחִים?” נִגַּשׁ הַשֵּׁיךְ אִבְּרָאהִים וְיָשַׁב בִּקְצֵה הָאִצְטַבָּה. אָמַר לוֹ נוּר אַלְדִּין: “אֲדוֹנִי, מַשְׁבִיעֲךָ אֲנִי בְחַיַּי שֶׁתִּגַּשׁ אֵלֵינוּ”. נִגַּשׁ הַשֵּׁיךְ אִבְּרָאהִים אֲלֵיהֶם, מָזַג נוּר אַלְדִּין כּוֹס וְהִבִּיט בְּשֵׁיךְ אִבְּרָאהִים וְאָמַר לוֹ: “שְׁתֵה לְמַעַן תֵּדַע מַה נָּעִים טַעְמוֹ”. אָמַר הַשֵּׁיךְ אִבְּרָאהִים: “יִשְׁמְרֵנִי אֱלֹהִים, הֲרֵי זֶה לִי שְׁלשׁ-עֶשְׂרֵה שָׁנָה שֶׁלֹּא עָשִׂיתִי מֵעֵין זֶה”. הִסִּיעַ נוּר אַלְדִּין דַּעְתּוֹ מִמֶּּוּ וְשָׁתָה הַכּוֹס, וְהֵטִיל עַצְמוֹ לָאָרֶץ וְהֶעֱמִיד פָּנִים כְּאִלּוּ גָבַר עָלָיו הַשִּׁכָּרוֹן.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הֵצִיצָה בוֹ אַנִיס אַלְגַ’לִיס וְאָמְרָה לוֹ: הוֹי שֵׁיךְ אִבְּרָאהִים, הַבֵּט נָא אֶל זֶה וּרְאֵה מַה מִנְהָג נָהַג בִּי". אָמַר לָהּ: “גְּבִרְתִּי, מַה לּוֹ?” אָמְרָה: “תָּמִיד הוּא נוֹהֵג בִּי כָּךְ, שׁוֹתֶה שָׁעָה וְנִרְדָּם, וַאֲנִי נִשְׁאֶרֶת בּוֹדֵדָה בְּאֵין לִי מֵרֵעַ שֶׁיִּתְרוֹעֵעַ עִמִּי עַל כּוֹסִי, וּכְשֶׁאֲנִי מְבַקֶּשֶׁת לִשְׁתּוֹת, מִי זֶה יוֹשִׁיט לִי כוֹס? וּכְשֶׁאֲזַמֵּר מִי הוּא שַׁיִּשְׁמַע לְזִמְרָתִי?” אָמַר לָהּ הַשֵּׁיךְ אִבְּרָאהִים, שֶׁנִּתְרַגֵּשׁ לִבּוֹ וְנָטְתָה נַפְשׁוֹ אֵלֶיהָ כְּשֶׁשָּׁמַע דְּבָרֶיהָ: “חַי-אֱלֹהִים אֵין הוּא נָאֶה לְמֵרֵעַ לִנְהֹג כָּךְ”. מָזְגָה הַנַּעֲרָה כוֹס וְנָשְׂאָה עֵינֶיהָ אֶל שֵׁיךְ אִבְּרָאהִים וְאָמְרָה לוֹ: “בְּחַיַּי, טֹל כוֹס זוֹ וּשְׁתֶנָּה, וְאַל תַּחְזִירֶנָּה אֶלָּא קַבְּלֶנָּה וַעֲשֵׂה לִּי נַחַת-רוּחַ”. שָׁלַח הַשֵּׁיךְ אִבְּרָאהִים אֶת יָדוֹ וְנָטַל הַכּוֹס וְשָׁתָה אוֹתָהּ. מָזְגָה לוֹ שְׁנִיָּה וְהוֹשִׁיטָה אוֹתָהּ לוֹ בְיָדָהּ וְאָמְרָה לוֹ: “הֲרֵי עוֹד זֹאת לְךָ”. אָמַר לָהּ: “חַי אֱלֹהִים לֹא אוּכַל לִשְׁתוֹתָהּ, שֶׁכְּבָר רַב לִי בְזוֹ שֶׁשָּׁתִיִתי אוֹתָהּ”. אָמְרָה לוֹ: “חַי אֱלֹהִים, אֵין מִפְלָט מִמֶּנָּה”. נָטַל הַכּוֹס וְשָׁתָה אוֹתָהּ. נָתְנָה לוֹ שְׁלִישִׁית, לְקָחָהּ וּבִקֵּשׁ לִשְׁתוֹתָהּ. הִתְנוֹדֵד נוּר אַלְדִּין וְיָשַׁב.

הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה, וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הַשְּׁלשִׁים וְחֲמִשָּׁה, אָמְרָה: שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר שֶׁעַלִי נוּר אַלְדִּין הִתְנוֹדֵד וְיָשַׁב וְאָמַר לוֹ: "הוֹי שֵׁיךְ אִבְּרָאהִים, מַה הוּא הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה, כִּי לֹא הִשְׁבַּעְתִּיךָ לִפְנֵי שָׁעָה לִשְׁתּוֹת וְסֵרַבְתָּ וְאָמַרְתָּ: “זֶה לִי שְׁלשׁ-עֶשְׂרֵה שָׁנָה שֶׁלֹּא עָשִׂיתִי זאת?” אָמַר הַשֵּׁיךְ אִבְּרָאהִים מְבֻיָּשׁ: “חַי אֱלֹהִים, אֵין בִּי חֵטְא. הִיא הִפְצִירָה בִי”. צָחַק נוּר אַלְדִּין וְיָשְׁבוּ לְמִשְׁתֶּה.פָּנְתָה הַנַּעֲרָה וְאָמְרָה לוֹֹ בְסוֹד: “שְׁתֵה וְאַל תַּשְׂבִּיעַ אֶת שֵׁיךְ אִבְּרָאהִים, וַאֲנִי מַרְאָה אוֹתְךָ בּוֹ”. הָיְתָה הַנַּעֲרָה מוֹזֶגֶת כּוֹס וּמַשְׁקָה אֶת אֲדוֹנֶיהָ וַאֲדוֹנֶיהָ מוֹזֵג וּמַשְׁקֶה אוֹתָהּ, וְלֹא פָסְקוּ מִזֶּה בָּזֶה אַחֲרֵי זֶה. הֵצִיץ בָּהֶם שֵׁיךְ אִבְּרָאהִים וְאָמַר לָהֶם: “מַה הוּא הַדָּבָר הַזֶּה? וּמַה הוּא מִשְׁתֵּה-רֵעִים זֶה? עַל שׁוּם מַה אֵין אַתֶּם מַשְׁקִים אוֹתִי, וַהֲרֵי כְבָר נַעֲשֵׂיתִי רֵעַ לְמִשְׁתְּכֶם?” צָחֲקוּ שְׁנֵיהֶם לִדְבָרָיו עַד שֶׁנִּתְעַלְפוּ. שָׁתוּ וְהִשְׁקוּהוּ, וְלֹא פָסְקוּ מִמִּשְׁתֵּה הַיַּיִן עַד שְׁלִישׁ הַלַּיְלָה.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרָה הַנַּעֲרָה: “שֵׁיךְ אִבְּרָאהִים, בִּרְשׁוּתְךָ, הַאִם אָקוּם וְאַדְלִיק נֵר מֵאֵלֶּה הַנֵּרוֹת הָעֲרוּכִים?” אָמַר לָהּ: “קוּמִי, אֶלָּא שֶׁלֹּא תַדְלִיקִי אֶלָּא נֵר אֶחָד”. קָמָה וְעָמְדָה עַל רַגְלֶיהָ וְהֵחֵלָה בַנֵּר הָרִאשׁוֹן וְהָלְכָה וְהוֹסִיפָה עַד שֶׁהִדְלִיקָה שְׁמוֹנִים נֵרוֹת, וְיָשְׁבָה. אַחַר-כָּךְ אָמַר נוּר אַלְדִּין: “שֵׁיךְ אִבְּרָאהִים, וַאֲנִי מַה חֶלְקִי אִתְּךָ? כְּלוּם לֹא תַרְשֶׁה לִי לְהַדְלִיק מְנוֹרָה מֵאֵלּוּ הַמְּנוֹרוֹת?” אָמַר לוֹ הַשֵּׁיךְ אִבְּרָאהִים: “קוּם וְהַדְלֵק מְנוֹרָה אַחַת וְאַל תִּפֹּל עָלַי לְמַעֲמָסָה, אַתָּה הַשֵּׁנִי”. קָם וְהִדְלִיק, הֵחֵל בָּרִאשׁוֹנָה בָּהֶן וְהוֹלֵךְ וּמוֹסִיף עַד שֶׁהִדְלִיק שְׁמוֹנִים מְנוֹרוֹת. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה רָקַד הַמָּקוֹם. אָמַר לָהֶם הַשֵּׁיךְ אִבְּרָאהִים, וּכְבָר גָבַר עָלָיו הַשִּׁכָּרוֹן: “אַתֶּם שְׁנֵיכֶם אַמִּיצֵי לֵב אַתֶּם יוֹתֵר מִמֶּנִּי”. קָם וּפָתַח כָּל הַחַלּוֹנוֹת כֻּלָּם וְיָשַׁב אִתָּם לִשְׁתּוֹת וּלְהַנְעִים זְמִירוֹת, וְהָיָה הַמָּקוֹם מַזְהִיר וּמֵאִיר.

וְגָזַר אֱלֹהִים הַשּׁוֹמֵעַ וְהַיּוֹדֵעַ, וְהַמְסוֹבֵב סִבָּה לְכָל דָּבָר, שֶׁהָיָה הַכַלִיף יוֹשֵׁב בְּאוֹתָהּ שָׁעָה לְאוֹר הַיָּרֵחַ בַחַלּוֹנוֹת הַנִּשְׁקָפִים עַל עֵבֶר נְהַר חִדֶּקֶל. הִשְׁקִיף לְעֵבֶר הַנָּהָר וְרָאָה אֶת אוֹרוֹת הַמְּנוֹרוֹת וְהַנֵּרוֹת נוֹצְצִים מִן הַנָּהָר, וְאָמַר: “הַבְהִילוּ אֵלַי אֶת גַ’עְפָר הַבַּרְמַכִּי”. לֹא עָבַר אֶלָּא כְּהֶרֶף עַיִן, וּכְבָר עָמַד גַ’עְפָר לִפְנֵי נְשִׂיא-הַמַּאֲמִינִים. אָמַר לוֹ: “כֶּלֶב שֶׁבַּמִּשְׁנִים, כְּלוּם תַּעֲמֹד בְּשֵׁרוּתִי וְאֵינְךָ מוֹדִיעֵנִי מַה שֶּׁהִגִּיעַ לִמְדִינַת בַּגְדָאד?” אָמַר לוֹ גַ’עְפָר: “וּמַה הַסִּבָּה לְדִבּוּרִים אֵלּוּ?” אָמַר לוֹ: “אִלּוּלֵא שֶׁנִּטְּלָה מְדִינַת בַּגְדָאד מִיָּדַי, לֹא הָיָה אַרְמוֹן הַמַּרְאוֹת מַזְהִיר בְּאוֹר הַמְּנוֹרוֹת וְהָאוֹרוֹת, וְלֹא הָיוּ חַלּוֹנוֹתָיו נִפְתָּחִים. אוֹי לְךָ, מִי הוּא זֶה שֶׁהִרְהִיב עֹז בְּנַפְשׁוֹ לַעֲשׂוֹת כָּךְ, אִם לֹא שֶׁנִּטְּלָה הַכַלִיפוּת מִיָּדִי?” אָמַר גַ’עְפָר, וּכְבָר הִתְחַלְחֵל בְּכָל קְרָבָיו: “וּמִי הוּא שֶׁהִגִּיד לְךָ שֶׁאַרְמוֹן הַמַּרְאוֹת הֻדְלְקוּ בוֹ הַמְּנוֹרוֹת וְהָאוֹרוֹת, וְשֶׁנִּפְתְּחוּ חַלּוֹנוֹתָיו?” אָמַר לוֹ: “גֶּשׁ הֵנָּה אֵלַי וּרְאֵה”. נִגַּשׁ גַ’עְפָר אֶל הַכַלִיף וְהִסְתַּכֵּל לְעֵבֶר הַגָּן, וּמָצָא אֶת הָאַרְמוֹן כְּאִלּוּ הוּא אֲבוּקַת-אֵשׁ שֶׁאוֹרָהּ גָּבַר עַל אוֹרוֹ שֶׁל הַיָּרֵחַ. בִּקֵּשׁ גַ’עְפָר לְהָסִיר הָאַשְׁמָה מֵעַל הַשֵּׁיךְ אִבְּרָאהִים הַגַּנָּן, שֶׁכֵּן יָכֹל לִהְיוֹת שֶׁהַדָּבָר נַעֲשָׂה בִּרְשׁוּתוֹ מִטַּעַם וְנִמּוּק שֶׁעִמּוֹ, וְאָמַר: “נְשִׂיא-הַמַּאֲמִינִים, הַשֵּׁיךְ אִבְּרָאהִים כְּבָר אָמַר לִי בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר לֵאמֹר: “אֲדוֹנִי גַ’עְפָר, רְצוֹנִי לְשַׂמַּח נֶפֶשׁ יְלָדַי בְּחַיֶּיךָ וּבְחַיֵּי נְשִׂיא-הַמַּאֲמִינִים”. אָמַרְתִּי לוֹ: “וּמַה בַּקָּשָׁתְךָ בִּדְבָרֶיךָ אֵלֶּה?” אָמַר לִי: “שְׁאֵלָתִי וּבַקָּשָׁתִי שֶׁתִּטֹּל לִי רְשׁוּת מִנְּשִׂיא-הַמַּאֲמִינִים שֶׁאָמוּל אֶת בָּנַי בָּאַרְמוֹן”. אָמַרְתִּי לוֹ: “עֲשֵׂה כְחֶפְצְךָ בְשִׂמְחַת יְלָדֶיךָ. וְאִם יִרְצֶה הַשֵּׁם הֲרֵינִי פּוֹנֶה אֶל נְשִׂיא-הַמַּאֲמִינִים וּמוֹדִיעֵהוּ זֹאת. נִפְטַר מִמֶּנִּי בְכָךְ,” וְשָׁכַחְתִּי לְהוֹדִיעֶךָ”. אָמַר הַכַלִיף: “הוֹי גַ’עְפָר, הָיָה בְךָ חֵטְא אֶחָד שֶׁחָטָאתָ לִי, מֵעַכְשָׁו נַעֲשׂוּ שְׁנֵי חֲטָאִים, שֶׁכֵּן חָטָאתָ בִשְׁתֵּי פָנִים: הָאַחַת שֶׁלֹּא הוֹדַעְתַּנִי עַל-כָּךְ, וְהַשֵּׁנִית שֶׁלֹּא מִלֵּאתָ חֶפְצוֹ שֶׁל הַזָּקֵן, שֶׁכֵּן לֹא בָא אֵלֶיךָ וְהִגִּיד לְךָ דְבָרִים אֵלּוּ, אֶלָּא כַאֲמַתְלָא לְבַקֵּשׁ מַשֶּׁהוּ מִן הַמָּמוֹן לִתְמִיכָה לוֹ לְחֶפְצוֹ וַהֲרֵי לֹא נָתַתָּ לוֹ כְלוּם וְלֹא הוֹדַעְתּ אוֹתִי, שֶׁאֶתֵּן לוֹ אָנִי”. אָמַר גַ’עְפָר: “נְשִׂיא-הַמַּאֲמִינִים שָׁכַחְתִּי”. אָמַר הַכַלִיף: “נִשְׁבַּע אֲנִי בַּאֲמִתּוּת אֲבוֹתַי וַאֲבוֹת אֲבוֹתַי שֶׁאֵינִי מַשְׁלִים לֵילִי זֶה אֶלָּא אֶצְלוֹ, שֶׁאָדָם כָּשֵׁר הוּא, דוֹאֵג לְאַנְשֵׁי-אֱמוּנָה וּלְפַקִירִים וְעוֹרֵךְ לָהֶם מְסִבּוֹת, וְדוֹמֶה אֲנִי שֶׁכֻּלָּם אֶצְלוֹ בְלַיְלָה זֶה. וְאֵין זֹאת אֶלָּא שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ אֵלָיו, אֶפְשָׁר יְבָרְכֵנוּ אֶחָד מֵהֶם בִּבְרָכָה שֶׁתַּגִּיעַ אֵלֵינוּ עַל יָדָהּ טוֹבָה בָעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, וְיִתָּכֵן מְאֹד שֶׁתִּצְמַח לִי תוֹעֶלֶת מֵעִנְיָן זֶה בִּהְיוֹתִי אֶצְלוֹ וְיִשְׂמַח הוּא וַאֲהוּבָיו”. אָמַר גַ’עְפָר: “הֲרֵי רֻבּוֹ שֶׁל הַלַּיְלָה כְבָר עָבַר וְהֵם עוֹמְדִים לְהִתְפַּזֵּר בְּשָׁעָה זוֹ”. אָמַר הַכַלִיף: “אֵין הִיא אֶלָּא שֶׁאָנוּ הוֹלְכִים אֶצְלָם”. שָׁתַק גַ’עְפָר, כְּשֶׁהוּא נָבוֹךְ בְּלִבּוֹ וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ עֵצָה.

קָם הַכַלִיף עַל רַגְלָיו וְקָם גַ’עְפָר לְפָנָיו וּמַסְרוּר עִמָּם וְהָלְכוּ שְׁלָשְׁתָּם שְׁקוּעִים בְּהַרְהוֹרִים. יָרְדוּ מִן הָאַרְמוֹן וְחָצוּ אֶת הָרְחוֹבוֹת, כְּשֶׁהֵם מִתְחַפְּשִׂים בִּדְמוּת סוֹחֲרִים, עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְשַׁעֲרוֹ שֶׁל הַגַּן הַנִּזְכָּר. נִגַּשׁ הַכַלִיף וְרָאָה אֶת הַגַּן פָּתוּחַ וְתָמַהּ וְאָמַר: “רְאֵה אֶת הַשֵּׁיךְ אִבְּרָאהִים, כֵּיצַד הִנִּיחַ אֶת הַשַּׁעַר פָּתוּחַ בְּשָׁעָה שֶׁכָּזוֹ, וְאֵין זֶה מִנְהָגוֹ”. נִכְנְסוּ עַד שֶׁהִגִּיעוּ לִקְצֵה הַגַּן, וְעָמְדוּ בְּתַחְתִּית הָאַרְמוֹן. אָמַר הַכַלִיף: “גַ’עְפָר, רְצוֹנִי לֶאֱרֹב לָהֶם לִפְנֵי שֶׁאֲנִי עוֹלֶה אֶצְלָם, כְּדֵי שֶׁאֶרְאֶה בַּמָּה הֵם עוֹסְקִים וְאֶרְאֶה אֶת אַנְשֵׁי-הָאֱמוּנָה, שֶׁכֵּן לֹא שָׁמַעְנוּ כָּל קוֹל מֵהֶם וְלֹא שֶׁל פַקִיר הַמַּזְכִּיר שֵׁם אַללָּהּ”. הִתְבּוֹנֵן הַכַלִיף וְרָאָה עֵץ אֱגוֹז גָּבוֹהַּ וְאָמַר: “גַ’עְפָר, רְצוֹנִי לַעֲלוֹת עַל אִילָן זֶה, שֶׁעֲנָפָיו קְרוֹבִים לַחַלּוֹנוֹת, וְאֶתְבּוֹנֵן אֲלֵיהֶם”. עָלָה הַכַלִיף עַל הָעֵץ, וְלֹא פָסַק מִלְּטַפֵּס מֵעָנָף לְעָנָף עַד שֶׁהִגִּיעַ לְעָנָף שֶׁמִּמּוּל לַחַלּוֹן וְיָשַׁב עָלָיו. הִבִּיט דֶרֶךְ חַלּוֹן הָאַרְמוֹן וְרָאָה עֶלֶם וְעַלְמָה הַדּוֹמִים לִשְׁנֵי אַגָּנוֹת הַסַּהַר – יִשְׁתַּבַח זֶה שֶׁבְּרָאָם וְצָר צוּרָתָם – וְרָאָה אֶת הַשֵּׁיךְ אִבְּרָאהִים יוֹשֵׁב וְכוֹס בְּיָדוֹ וְהוּא אוֹמֵר: "גְּבֶרֶת-הַחֵן, אֵין שִׂמְחָה בְּמִשְׁתֵּה חֶמֶר שֶׁאֵין עִמּוֹ זֶמֶר, כְּלוּם לֹא שָׁמַעַתְּ אֶת דִּבְרֵי הַמְשׁוֹרֵר שֶׁאָמַר:

בִּגְבִיעִים קְטַנִּים וּגְדוֹלִים הַקִּיפֶנּוּ,

וּמִיַּד הַיָּרֵחַ הַמֵּאִיר קָחֶנּוּ.

אַךְ אַל תֵּשְׁתְּ בְּלִי נֹעַם זְמִירוֹת,

שֶׁאַף הַסּוּסִים רָאִיתִי שׁוֹתִים רַק לְקוֹל צְפִירוֹת.

כְּשֶׁרָאָה הַכַלִיף בְּעֵינָיו מַעֲשִׂים אֵלּוּ שֶׁל הַשֵּׁיךְ אִבְּרָאהִים, עָמַד עוֹרֵק הַזַּעַם נִצָּב בֵּין שְׁתֵּי עֵינָיו וְיָרַד וְאָמַר: “גַ’עְפָר מֵעוֹלָם לֹא רָאִיתִי הֲלִיכוֹת-יְשָׁרִים מֵעֵין אֵלּוּ שֶׁרָאִיתִי הַלַּיְלָה, עֲלֵה אַף אַתָּה עַל אִילָן זֶה וְהִסְתַּכֵּל שֶׁלֹּא יִפְסְחוּ עָלֶיךָ בִּרְכוֹת הַיְשָׁרִים”. כְּשֶׁשָּׁמַע גַ’עְפָר אֶת דִּבְרֵי נְשִׂיא-הַמַּאֲמִינִים, נָבוֹךְ בָּעִנְיָן וְעָלָה לִמְרוֹמֵי הָאִילָן, וּכְשֶׁהִסְתַּכֵּל רָאָה אֶת נוּר אַלְדִּין וְאֶת הַשֵּׁיךְ וְאֶת הַנַּעֲרָה, וְהָיָה הַשֵּׁיךְ אִבְּרָאהִים מַחֲזִיק אֶת הַכּוֹס בְּיָדוֹ. כְּשֶׁרָאָה גַ’עְפָר בְּעֵינָיו מַצָב זֶה הָיָה בָרִי לוֹ שֶׁאָבוּד הוּא. יָרַד וְעָמַד לִפְנֵי נְשִׂיא-הַמַּאֲמִינִים. אָמַר לוֹ הַכַלִיף: “גַ’עְפָר. הַתְּהִלָּה לֵאלֹהִים שֶׁשָׂם אוֹתָנוּ מִן הַהוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ הַנִּגְלָה שֶׁל הַדָּת הַטְּהוֹרָה וְשָׁמַר אוֹתָנוּ מֵרָעָתָהּ שֶׁל דֶּרֶךְ הַנִּסְתָּר הַמְזֻיֶּפֶת”. וְלֹא יָכֹל גַ’עְפָר לְדַבֵּר דָּבָר מִגֹּדֶל הַבּוּשָׁה. הִסְתַּכֵּל הַכַלִיף בְּגַ’עְפָר וְאָמַר: “מִי יִתֵּן ןְיָדַעְתִּי מִי הוּא זֶה שֶׁהוֹבִיל אֶת אֵלֶּה לְמָקוֹם זֶה, וּמִי הוּא זֶה שֶׁהִכְנִיסָם לְאַרְמוֹנִי? וְאוּלָם מִיָּמַי לֹא רָאֲתָה עֵינִי כַּנַּעַר הַזֶּה וְכַנַּעֲרָה הַזֹּאת לְיֹפִי וּלְחֵן, לְקוֹמָה וּלְגִזְרָה”. אָמַר גַ’עְפָר, וְהוּא מְבַקֵּשׁ לְרַצּוֹת אֶת הַכַלִיף: “אֱמֶת דִבַּרְתָּ, נְשִׂיא-הַמַּאֲמִינִים”. אָמַר לוֹ: “גַ’עְפָר, בֹּא וַעֲלֵה עִמִּי לְעָנָף זֶה שֶׁמִּמּוּלָם, שֶׁנִּסְכֶּה בָהֶם”. עָלוּ שְׁנֵיהֶם עַל הָעֵץ וְסָכוּ בָהֶם.

שָׁמְעוּ אֶת הַשֵּׁיךְ אִבְּרָאהִים אוֹמֵר: “גְּבִרְתִּי, עָזַבְתִּי אֶת כְּבוֹדִי, הָיָה לְאַיִן בְּמִשְׁתֵּה הַיָּיִן. וְאוּלָם זֶה לֹא יֶעֱרַב בְּלִי נְגִינַת-מֵיתָרִים וְלֹא יִיטָב”. אָמְרָה לוֹ אַנִיס אַלְגַ’לִיס: “אִלּוּ הָיָה אִתָּנוּ מַשֶּׁהוּ מִכְּלֵי הַנְּגִינָה, הָיָה מִשְׁתֵּנוּ שָׁלֵם”. כְּשֶׁשָּׁמַע הַשֵּׁיךְ אִבְּרָאהִים אֶת דִּבְרֵי הַנַּעֲרָה קָם וְעָמַד עַל רַגְלָיו. אָמַר הַכַלִיף לְגַ’עְפָר: “מְבַקֵּשׁ הָיִיתִי לָדַעַת מַה בִּרְצוֹנוֹ לַעֲשׂוֹת”. אָמַר גַ’עְפָר: “אֵינִי יוֹדֵעַ”. נֶעֱלַם הַשֵּׁיךְ אִבְּרָאהִים, וְחָזַר מִיָּד וְנֵבֶל עִמּוֹ. הִתְבּוֹנֵן הַכַלִיף וּמָצָא שֶׁכְּלִי-נְגִינָתוֹ שֶׁל אַבּוּ-אִסְחָאק מֵרֵעוֹ לְמִשְׁתֶּה הוּא. אָמַר הַכַלִיף: “חַי אֱלֹהִים, אִם תְּזַמֵּר הַנַּעֲרָה וְלֹא תֵּיטִיב זַמֵּר, הֲרֵינִי תוֹלֶה אֶתְכֶם כֻּלְּכֶם עַל עֵץ. אַךְ אִם תֵּיטִיב לְזַמֵּר, אֲנִי סוֹלֵחַ וְאֵינִי תוֹלֶה אֶלָּא אוֹתְךָ בִּלְבָד”, אָמַר גַ’עְפָר: "אֱלֹהִים, נָא עֲשֵׂה שֶׁלֹּא תֵיטִיב זַמֵּר אָמַר לוֹ הַכַלִיף: “מִשּׁוּם מָה?” אָמַר: “כְּדֵי שֶׁתִּתְלֶה אוֹתָנוּ כֻלָּנוּ וְנִשְׁתַּעֲשֵׁעַ אִישׁ בְחֶבְרַת רֵעֵהוּ”. צָחַק הַכַלִיף. נָטְלָה הַנַּעֲרָה אֶת הַנֵּבֶל וְהִתְקִינָה מֵיתָרָיו, וּפָרְטָה עָלָיו עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁבַּרְזֶל הָיָה נִתָּךְ וְנִמָּח וְאַף פֶּתִי הָיָה לִבּוֹ נִפְתָּח, וְנָשְׂאָה קוֹלָהּ בבְּתָיֵּ-שִׁיר אֵלֶּה:

קֵרוּבֵנוּ בְּרִחוּק הוּמַר

וְנֹעַם פְּגִישָׁתֵנוּ הָפַךְ לְאַכְזָר

רְחַקְתֶּם וַנִּרְחַק, וְלֹא עָמְדוּ בְמִבְחָן צְלָעֵינוּ

מִתְּשׁוּקָה אֲלֵיכֶם, וְלֹא יָבְשׁוּ זָוִיּוֹת עֵינֵינוּ.

רָגַז הָאוֹיֵב כִּי הִתְמַסַּרְנוּ לְאַהֲבָה, וַיִּתֵּן

אוֹתָנוּ בְמָצוֹק, וּזְמַן אַחֲרָיו עָנָה: “אָמֵן”.

אֵין פַּחְדֵּנוּ כִּי בִמְעוֹנְכֶם תַּהַרְגוּ אוֹתָנוּ

וְאוּלָם פַּחְדֵּנוּ פֶּן תִּפְשְׁעוּ בָנוּ.

אָמַר הַכַלִיף: “חַי אֱלֹהִים, גַ’עְפָר, מִיָּמַי לֹא שָׁמַעְתִּי קוֹל מַרְעִיד שֶׁכָּזֶה”. אָמַר גַ’עְפָר: “וּבְכֵן חָלַף עָבַר זַעֲמוֹ שֶׁל הַכַלִיף?” אָמַר: “הֵן”. יָרְדוּ מִן הָאִילָן הוּא וְגַ’עְפָר. אַחַר-כָּךְ פָּנָה אֶל גַ’עְפָר וְאָמַר: “בִּרְצוֹנִי לַעֲלוֹת וְלָשֶׁבֶת אֶצְלָם וְלִשְׁמֹעַ אֶת הַנַּעֲרָה מְזַמֶּרֶת לְפָנָי”. אָמַר גַ’עְפָר: “נְשִׂיא-הַמַּאֲמִינִים, אִם תַּעֲלֶה אֲלֵיהֶם יִתָּכֵן מְאֹד שֶׁיִּבָּעֲתוּ, וּבַאֲשֶׁר לַשֵּׁיךְ אִבְּרָאהִים יָמוּת מִפַּחַד”. אָמַר הַכַלִיף: “אֵין זֹאת אֶלָּא שֶׁתִּמְצָא לִי תַחְבּוּלָה, שֶׁנַּעֲרִים עֲלֵיהֶם בְּאֹפֶן שֶׁלֹּא יֵדְעוּ אֲמִתַּת הָעִנְיָן וְשֶׁלֹּא יַרְגִּישׁוּ בָנוּ בְשָׁעָה שֶׁנִּכָּנֵס אֲלֵיהֶם”. הָיוּ הַכַלִיף וְגַ’עְפָר מְהַלְּכִים עַל שְׂפַת נְהַר חִדֶּקֶל וּמְעַיְּנִים בַּדָּבָר. מָצְאוּ דַיָּג עוֹמֵד וְדָג דָגִים וְהָיָה הַדַּיָּג עוֹמֵד בְּתַחְתִּית חַלּוֹנוֹת הָאַרְמוֹן. הִשְׁלִיךְ רִשְׁתּוֹ לָדוּג מַה שֶּׁיִּתְפַּרְנֵס בּוֹ. וּכְבָר קָרָא הַכַלִיף פַּעַם לִפְנֵי-כֵן לַשֵּׁיךְ אִבְּרָאהִים וְאָמַר לוֹ: “מַה הוּא קוֹל שָׁאוֹן זֶה שֶׁאֲנִי שׁוֹמֵעַ תַּחַת חַלּוֹנוֹת הָאַרְמוֹן?” וְאָמַר לוֹ הַשֵּׁיךְ אִבְּרָאהִים: “קוֹל דַיָּגִים הַדָּגִים הוּא”. אָמַר לוֹ: “רֵד וֶאֱסֹר עֲלֵיהֶם לַעֲמֹד בְּמָקוֹם זֶה”. נִמְנְעוּ הַדַּיָּגִים מִלָּדוּג בְּאוֹתוֹ מָקוֹם.

וְאוּלָם בְּאוֹתוֹ לַיְלָה בָּא דַיָּג אֶחָד, כַּרִים שְׁמוֹ, וּמָצָא אֶת שַׁעַר הָאַרְמוֹן פָּתוּחַ וְאָמַר בְּלִבּוֹ: “שְׁעַת הֶסַּח-הַדַּעַת הִיא זוֹ, וְיִתָּכֵן שֶׁאֶשְׁתַּמֵּשׁ בִּזְמַן זֶה לָדוּג”. נָטַל רִשְׁתּוֹ וֶהֱטִילָהּ בַּנָּהָר וּלְפֶתַע פִּתְאֹם מָצָא אֶת הַכַלִיף כְּשֶׁהוּא לְבַדוֹ עוֹמֵד לְיָדוֹ. הִכִּירוֹ הַכַלִיף וְאָמַר לוֹ: “הוֹי כַּרִים”. כְּשֶׁשָּמַע קוֹרְאִים בִּשְׁמוֹ וְרָאָה אֶת הַכַלִיף, חָרַד לִבּוֹ וְאָמַר: “הוֹי נְשִׂיא-הַמַּאֲמִינִים, לֹא עָשִׂיתִי זֹאת מִתּוֹךְ לַעַג לַפְּקֻדָּה, אֶלָּא שֶׁהַדַּלּוּת וְהַדְּאָגָה לִבְנֵי-בֵיתִי הֵם שֶׁהֵבִיאוּ אוֹתִי לִידֵי מַה שֶּׁאַתָּה רוֹאֶה”. אָמַר לוֹ הַכַלִיף: “דוּג לְשֵׁם מַזָּלִי”. נִגַּשׁ הַדַּיָּג כְּשֶׁהוּא שָׂמֵחַ שִׂמְחָה עֲצוּמָה וְהִשְׁלִיךְ הָרֶשֶׁת עַד שֶׁהִשְׁתַּטְּחָה מְלֹא שִׂטְחָה וְשָׁקְעָה בַּמְּצוּלָה. מְשָׁכָהּ אֵלָיו וְהֶעֱלָה בָהּ מִמִּינֵי הַדָּגִים לְאֵין סְפֹר. שָׂמַח הַכַלִיף בְּכָךְ וְאָמַר לוֹ: “כַּרִים, הָסֵר בְּגָדֶיךָ מֵעָלֶיךָ”. הֵסִיר בְּגָדָיו מֵעָלָיו. וְהָיָה עָלָיו חָלוּק שֶׁל צֶמֶר גַּס שֶׁהָיוּ בּוֹ מֵאָה טְלָאִים, וּבְתוֹכֹו מִן הַכִּנִּים שְׁזְּנָבוֹת לָהֶן וּמִן הַפַּרְעוֹשִׁים שֶׁאֶפְשָׁר הָיָה כִּמְעַט לִנְסֹעַ וְלַעֲבֹר בָּהֶן עַל פְּנֵי הָאָרֶץ. וְהֵרִים מֵעַל רֹאשׁוֹ אֶת מִצְנַפְתּוֹ, שֶׁעָבְרוּ עָלָיו שָׁלשׁ שָׁנִים שׁלֹּא הִתִּירָהּ. וְהָיָה מִנְהָגוֹ שֶׁכָּל פַּעַם שֶׁמָּצָא סְמַרְטוּט הָיַה כוֹרְכוֹ עָלֶיהָ. וּכְשֶׁהֵסִיר הֶחָלוּק וְהַמִּצְנֶפֶת פָּשַׁט הַכַלִיף מֵעַל גּוּפוֹ שְׁנֵי בְּגָדִים מִן הַמֶּשִׁי הָאַלֶכְּסַנְדְרוֹנִי וְהַבַּעַל-בַּכִּי וּבֶגֶד תַּחְתּוֹן וּמְעִיל רְחַב הַשַּׁרְוֻלִּים וְאָמַר לַדַּיָּג: “טֹל אֵלֶּה וּלְבַשׁ אוֹתָם”. לָבַשׁ הַכַלִיף אֶת חֲלוּקוֹ שֶׁל הַדַּיָּג וְצָנַף מִצְנַפְתּוֹ וְשָׂם עַל פָּנָיו מַסְוֶה. וְאָמַר לַדַּיָּג: “לֶךְ לְךָ אַתָּה לְעֶסְקֶךָ”. נָשַׁק אֶת רַגְלֵי הַכַלִיף וְהוֹדָה לוֹ וְנָשָׂא אֶת קוֹלוֹ בִּשְׁנֵי בָתֵּי שִׁיר אֵלֶּה:

חַסְדְּךָ עָלַי לְהוֹדוֹת אֵין בְּכֹחִי דַי,

הֵן מִכָּל טוּב הִרְבֵּיתָ לְהַשְׁפִּיעַ עָלַי.

אוֹדְךָ כָּל עוֹדִי חַי, וְאַחֲרֵי מוֹתִי

מִקִּבְרָן עַצְמוֹתַי לְךָ תַּבַּעְנָה תוֹדָתִי.

לֹא כִלָּה הַדַּיָּג אֶת שִׁירוֹ עַד שֶׁרָחֲשׁוּ הַכִּנִּים עַל עוֹרוֹ שֶׁל הַכַלִיף. הָיָה תוֹפְסָן בְּיָדוֹ הַיְמָנִית וּבְיָדוֹ הַשְּׂמָאלִית מֵעַל עָרְפּוֹ וְזוֹרְקָן. אָמַר: “דַּיָּג, אוֹי לְךָ, מָה רַבּוֹת הֵן הַכִּנִים בְּחָלוּק זֶה”. אָמַר לוֹ: “אֲדוֹנִי, עַכְשָׁו בְּשָׁעָה זוֹ הֵן מַכְאִיבוֹת אוֹתְךָ, וְאוּלָם אַחֲרֵי שֶׁיַּעֲבֹר עָלֶיךָ שָׁבוּעַ, לֹא תַרְגִּישׁ עוֹד בָּהֶן וְלֹא תִתֵּן דַּעְתְּךָ עֲלֵיהֶן”. צָחַק הַכַלִיף וְאָמַר לוֹ: “אוֹי לְךָ, כְּלוּם אֶלְבַּשׁ חָלוּק זֶה כָּל אוֹתוֹ זְמַן?” אָמַר לוֹ הַדַּיָּג: “חָפֵץ הָיִיתִי לְהַגִּיד לְךָ דָבָר, וְאוּלָם בּוֹשׁ אֲנִי מִפְּנֵי הַדְרַת הַכַלִיף”. אָמַר לוֹ: “אֱמֹר מַה שֶּׁאִתְּךָ”. אָמַר לוֹ: “מַחֲשָׁבָה נִצְנְצָה בְּדַעְתִּי, שֶׁמְבַקֵּשׁ אַתָּה לִלְמֹד אוּמָנוּת הַדִּיּוּג, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה בְיָדְךָ אוּמָנוּת שֶׁתָּבִיא לְךָ תּוֹעֶלֶת. וְאִם זֶהוּ מְבֻקָּשְׁךָ הֲרֵי חָלוּק זֶה יָאֶה לְךָ”. צָחַק הַכַלִיף לְדִבְרֵי הַדַּיָּג. פָּנָה הַדַּיָּג וְהָלַךְ לְדַרְכּוֹ וְנָטַל הַכַלִיף אֶת קֻפַּת הַדָּגִים, שָׂם עֲלֵיהֶם מִקְצָת מִיֶּרֶק הָעֵשֶּׂב וּבָא בְכָךְ אֵצֶל גַ’עְפָר וְעָמַד לְפָנָיו. נִדְמָה לוֹ לְגַ’עְפָר שֶׁכַּרִים הַדַּיָּג הוּא וּמִדַּאֲגָתוֹ לוֹ אָמַר: “כַּרִים, מַה הֵבִיא אוֹתְךָ לְכָאן? הִמָּלֵט עַל נַפְשְׁךָ שֶׁהַכַלִיף כָּאן הַלַּיְלָה בַּגָּן, וְאִם יִרְאֶה אוֹתְךָ הָלַךְ צַוָּארֶךָ”. כְּשֶׁשָּמַע הַכַלִיף אֶת דִּבְרֵי גַ’עְפָר צָחַק עַד שֶׁנָּפַל עַל גַּבּוֹ. הִכִּירוֹ גַ’עְפָר בִּצְחוֹקוֹ וְאָמַר לוֹ: “שֶׁמָּא אַתָּה אֲדוֹנֵנוּ נְשִׂיא-הַמַּאֲמִינִים?” אָמַר הַכַלִיף: “הֵן, גַ’עְפָר. וְאִם אַתָּה, הַמִּשְׁנֶה שֶׁלִּי, וּבָאנוּ יַחְדָּו אֲנִי וְאַתָּה לְכָאן, לֹא הִכַּרְתַּנִי, אֵיךְ יַכִּירֵנִי הַשֵּׁיךְ אִבְּרָאהִים, וּמַה גַּם כְּשֶׁהוּא שִׁכּוֹר? הִשָּׁאֵר אֵפוֹא כָּאן עַל מְקוֹמְךָ עַד שֶׁאֶחֱזֹר אֵלֶיךָ”. אָמַר לוֹ: “שָׁמַעְתִּי וּכִפְקֻדָּתְךָ אֶעֱשֶׂה”.

הִתְקָרֵב הַכַלִיף לְשַׁעַר הָאַרְמוֹן וְדָפַק עָלָיו. קָם הַשֵּׁיךְ אִבְּרָאהִים וְאָמַר: “מִי בַּדֶּלֶת?” אָמַר לוֹ: “אֲנִי,שֵׁיךְ אִבְּרָאהִים”, אָמַר לוֹ: “מִי אַתָּה?” אָמַר לוֹ: “אֲנִי כַּרִים הַדַּיָּג. שָׁמַעְתִּי שֶׁאוֹרְחִים אֶצְלְךָ, וְהֵבֵאתִי לְךָ מַשֶּׁהוּ מִן הַדָּגִים, וְאָכֵן יָפִים הֵם”. וְהָיוּ נוּר אַלְדִּין הוּא וְהַנַּעֲרָה מְחַבְּבִים דָּגִים. וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ דְבַר הַדָּגִים שָׂמְחוּ שְׁנֵיהֶם שִׂמְחָה עֲצוּמָה, וְאָמְרוּ לַשֵּׁיךְ: “אֲדוֹנֵנוּ, פְּתַח לוֹ וְתֵן לוֹ שֶׁיִּכָּנֵס אֵלֵינוּ עִם הַדָּגִים שֶׁעִמּוֹ”. פָּתַח שֵׁיךְ אִבְּרָאהִים אֶת הַשַּׁעַר וְנִכְנַס הַכַלִיף כְּשֶׁהוּא בְצוּרַת הַדַּיָּג, וּפָתַח בִּשְׁאִילַת-שָׁלוֹם. אָמַר לוֹ הַשֵּׁיךְ אִבְּרָאהִים: “בָּרוּךְ-הַבָּא, לִיסְטִים וְגַנָּב וְקוּבְיוּסְטוּס. גַּשׁ וְהַרְאֵנוּ הַדָּגִים שֶׁאִתְּךָ”. הֶרְאָה אוֹתָם לָהֶם. הִסְתַּכְּלוּ וּמְצָאוּם חַיִּים וּמִשְׁתַּקְשְׁקִים. אָמְרָה הַנַּעֲרָה: “חַי אֱלֹהִים, אֲדוֹנִי דָּגִים אֵלֶּה יָפִים הֵם. מִי יִתֵּן וְנִטַּגְנוּ”. אָמַר הַשֵּׁיךְ אִבְּרָאהִים: “חַי אֱלֹהִים, אֱמֶת דִּבַּרְתְּ”, אָמַר לַכַלִיף: “מִשּׁוּם מַה לֹא הֵבֵאתָ לָנוּ דָּגִים אֵלּוּ מְטֻגָּנִים? קוּם וְטַגְּנֵם לָנוּ וַהֲבִיאֵם”. אָמַר הַכַלִיף: “עַל רֹאשִׁי, הֲרֵי אֲנִי מְטַגְּנָם וּמְבִיאָם”. אָמַר לוֹ: “הִזְדָּרֵז בְּטִגּוּנָם וּבַהֲבָאָתָם”. קָם הַכַלִיף וְאָץ עַד שֶׁהִגִּיעַ לְגַ’עְפָר וְאָמַר לוֹ: “הוֹי גַ’עְפָר, דָּרְשׁוּ מִמֶּנִּי אֶת הַדָּגִים מְטֻגָּנִים”. אָמַר לוֹ: “נְשִׂיא-הַמַּאֲמִינִים, תֵּן אוֹתָם לִי וַאֲנִי אֲטַגְּנֵם”. אָמַר הַכַלִיף: “נִשְׁבָּע אֲנִי בְקִבְרוֹת אֲבוֹתַי וַאֲבוֹת אֲבוֹתַי שֶׁלֹּא אֲטַגְּנֵם אֶלָּא אֲנִי בְעֶצֶם יָדָי”.

סָר הַכַלִיף אֶל סֻכָּתוֹ שֶׁל הַשּׁוֹמֵר וְחִפֵּשׂ בָּהּ וּמָצָא כָּל מַה שֶּׁהוּא זָקוּק לוֹ מִכְּלֵי הַטִּגּוּן עַד הַמֶּלַח וְהָאֵזוֹב וְזוּלַת זֶה. נִגַּשׁ לַכִּירַיִם וְשָׁפַת אֶת הַמַּחֲבַת וְטִגֵּן אוֹתָם יָפֶה. כְּשֶׁגָּמַר טִגּוּנָם עָרַךְ אוֹתָם עַל עֲלֵי מוֹז, נָטַל לִימוֹן מִן הַגַּן וְהֶעֱלָה הַדָּגִים וְהִנִּיחָם לִפְנֵיהֶם. נִגְשׁוּ הָעֶלֶם וְהָעַלְמָה וְהַשֵּׁיךְ אִבְּרָאהִים וְאָכְלוּ. כְּשֶׁגָּמְרוּ רָחֲצוּ יְדֵיהֶם. אָמַר נוּר אַלְדִּין: “חַי-אֱלֹהִים, הַדַּיָּג, חֶסֶד עָשִׂיתָ עִמָּנוּ הַלַּיְלָה”. הוֹשִׁיט יָדוֹ לְכִיס מְעִילוֹ וְהוֹצִיא שְׁלשָׁה דִינָרִים מִן הַדִּינָרִים שֶׁנָּתַן לוֹ סַנְגָ’ר בְּשָׁעָה שֶׁיָּצָא לַדֶּרֶךְ, וְאָמַר: “דַּיָּג, חַי אֱלֹהִים, אִלּוּ הָיִיתִי מַכִּירְךָ קֹדֶם לָזֶה שֶׁבָּא עָלַי לִפְנֵי-כֵן, הָיִיתִי עוֹקֵר אֶת מַר הַדַּלּוֹת מִלִּבְּךָ. וְאוּלָם כָּךְ הוּא לְפִי הַמַּצָּב”. וְהִשְׁלִיךְ אֶת הַדִּינָרִים לַכַלִיף. נְטָלָם הַכַלִיף וּנְשָׁקָם וְשָׂם אוֹתָם בְּכִיסוֹ. וְאוּלָם הַכַלִיף הֲרֵי לֹא בִקֵּשׁ אֶלָּא לִשְׁמֹעַ אֶת הַנַּעֲרָה כְּשֶׁהִיא מְזַמֶּרֶת. אָמַר לוֹ הַכַלִיף: “הֵיטַבְתָּ עִמִּי וְהִגְדַּלְתָּ חַסְדְּךָ עָלַי, וְאוּלָם שְׁאֵלָתִי וּבַקָּשָׁתִי מֵרֹב חַסְדֶּךָ הִיא, שֶׁהַנַּעֲרָה הַזֹּאת תְּזַמֵּר לָנוּ שִׁיר אֶחָד שֶׁאֶשְׁמָעֶנּוּ”. אָמַר עַלִי נוּר אַלְדִּין: “הוֹי אַנִיס אַלְגַ’לִיס”. אָמְרָה: “הִנֵּנִי”. אָמַר לָהּ: “מַשְׁבִּיעֵךְ אֲנִי בְּחַיַּי שֶׁתְּזַמְּרִי לָנוּ מַשֶּׁהוּ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ שֶׁל דַיָּג זֶה הַמְבַקֵּשׁ לְשָׁמְעֵךְ”. כְּשֶׁשָּׁמְעָה אֶת דִּבְרֵי אֲדוֹנֶיהָ, נָטְלָה אֶת הַנֵּבֶל וּפָרְטָה עָלָיו אַחֲרֵי שֶׁהִתְקִינָה אֶת מֵיתָרָיו, נָשְׂאָה קוֹלָה בְּשִׁיר שְׁנֵי בָּתִּים אֵלּוּ:

וְרַכָּה בַשָּׁנִים לַנֵּבֶל אֶצְבְּעוֹתֶיהָ שָׁלָחָה-

וַיְהִי אַךְ נָגְעָה בוֹ וְהַנְּשָׁמָה פָרָחָה.

וַתְּרַפֵּא בְזִמְרָתָהּ חֵרֵשׁ, לוֹ אֹזֶן כָּרָתָה

וְאִלֵּם אָמַר: “אָכֵן הֵיטַבְתְּ” לִשְׁמֹעַ שִׁירָתָהּ.

אַחַר-כָּךְ פָּרְטָה עַל נִימָה מַחֲרִידָה וּמַפְלִיאָה עַד לְטֵרוּף-הַדַּעַת, וְנָשְׂאָה קוֹלָהּ בִּשְׁנֵי בָתֵּי-שִׁיר אֵלֶּה:

כִּי סַרְתֶּם אֶל אַרְצֵנוּ לָנוּ לְכָבוֹד,

וַיִּמַח חֶשְׁכַת לֵיל-אֹפֶל זָהָרְכםֶ הוֹד.

וְאָכֵן לִי יָאֶה כִּי מִשְׁכָּנִי נַפְתִּי,

מֹר וּמֵי וֶרֶד וְקָפוּר בּוֹ הִרְעַפְתִּי.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִרְגַּשׁ הַכַלִיף וְנִרְעַד, וְגָבְרָה עָלָיו הִתְרַגְּשׁוּתוֹ עַד שֶׁלֹּא שָׁלַט בְּרוּחוֹ מֵעָצְמַת הִתְפָּעֲלוּתוֹ, וְהָיָה אוֹמֵר: “חַי אֱלֹהִים, כַּמָּה נָאֶה הוּא, וְהָאֱלֹהִים, כַּמָּה יָפֶה הוּא”. אָמַר לוֹ נוּר אַלְדִּין: “דַיָּג, הַאִם מָצְאוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ נַעֲרָה זוֹ וְדֶרֶךְ פָּרְטָהּ עַל הַמֵּיתָרִים?” אָמַר הַכַלִיף: “אָמְנָם כֵּן הוּא, חַי אֱלֹהִים”. אָמַר לוֹ נוּר אַלְדִּין: “הֲרֵי מַתָּנָה הִיא לְךָ מֵאִתִּי, מַתְּנַת נָדִיב שֶׁאֵינוֹ חוֹזֵר בּוֹ מִמַּה שֶּׁנָּתַן”. קָם נוּר אַלְדִּין וְעָמַד עַל רַגְלָיו וְהֶחֱזִיק בְּמַעֲטֵה גְלִימָה וְהִטִּילָה עַל הַכַלִיף, כְּשֶׁהוּא בִּדְמוּת הַדַּיָּג, וְצִוָּהוּ לָקַחַת עִמּוֹ אֶת הַנַּעֲרָה וְלָצֵאת. הִצִּיצָה בוֹ הַנַּעֲרָה וְאָמְרָה: “אֲדוֹנִי, כְּלוּם הוֹלֵךְ אַתָּה מִבְּלִי פְּרִידָה? אִם כָּךְ נִגְזַר וְאֵין מָנוֹס מִזֶּה, הֲרֵי תַּמְתִּין עַד שֶׁאֶפָּרֵד מֵאִתְּךָ!” נָשְׂאָה קוֹלָהּ בִּשְׁנֵי בָתֵּי-שִׁיר אֵלּוּ:

וְאִם מֵעֵינַי נִסְתַּרְתֶּם, מְקוֹמְכֶם נָכוֹן

בְּתוֹךְ נַפְשִׁי, בֵּין הַצְּלָעוֹת וָקֶרֶב יִשְׁכֹּן,

וַאֲצַפֶּה לָרַחֲמָן כִּי פְּזוּרֵינוּ יִקְבֹּץ,

וְזֶה חֶסֶד אֱלֹהִים יִתְּנֶנּוּ לַאֲשֶׁר יַחְפֹּץ.

אַחַר-כָּךְ הוֹסִיפָה עוֹד וְאָמְרָה:

לוּ נִתַּן לְחַי לִשְׂחוֹת בִּפְלָגָיו דְּמָעוֹת

הָיִיתִי רִאשׁוֹנָה בְּדִמְעוֹתָיו לִשְׂחוֹת.

הוֹי, בֶּן כָאקָאן, שְׁאֵלָתִי וְתִקְוָתִי אָתָּה.

הוֹי זֶה שֶׁאַהֲבָתוֹ בְּלִבִּי לֹא נָשָׁתָה.

הֵן כְּבָר לַאֲדוֹנֵנוּ וּמוֹשְׁלֵנוּ פָּשָׁעְתָּ

בְּגִינִי, וַתַּעֲזֹב מוֹלֶדֶת, מִמֶּנָּה נִתָּעְתָּ.

אַל נָא נֹחַם עַל הִפָּרְדִי אֶת אֲדוֹנִי יֹאכַל,

הֵן נְתַתָּנִי לְנָדִיב רַב הַמַּהֲלָל.

כְּשֶׁגָּמְרָה שִׁירָה עָנָה לְעֻמָּתָהּ נוּר אַלְדִּין כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר:

נִפְרְדָה מִמֶּנִּי בְיוֹם פֵּרוּד וַתֹּאמַר,

וְהִיא מִכְּאֵב פֵּרוּד בוֹכָה מָר:

"מַה תַּעֲשֶׂה, אַחֲרֵי רָחֲקִי, בָּדָד?

אָמָרְתִּי:“אִמְרִי זֹאת לַקַּיָּם לָעַד”.

כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע הַכַלִיף אֶת דְּבָרֶיהָ: “נְתַתָּנִי לְנָדִיב”, גָדְלָה נְטִיָּתוֹ אֵלֶיהָ, וְהָיָה קָשֶׁה הַדָּבָר בְּעֵינָיו לְהַפְרִיד בֵּין הַשְּׁנַיִם. פָּנָה אֶל הָעֶלֶם וְאָמַר לוֹ: “אֲדוֹנִי, אֶפְשָׁר שֶׁאַתָּה מְפַחֵד בִּגְלַל פֶּשַׁע שֶׁפָּשַׁעְתָּ אוֹ שֶׁמָּא חַבְתָּ חוֹב לְמִי שֶׁהוּא?” אָמַר נוּר אַלְדִּין: “דַיָּג, אָמְנָם עִנְיָן נִפְלָא הוּא שֶׁאֵרַע לִי וּלְנַעֲרָה זוֹ וּמוּזָר, וְאִלּוּ נִכְתָּב בִּמְחָטִים בְּזָוִיוֹת הָעֵינַיִם, הָיָה בוֹ מָשָׁל וּמוּסָר לְכָל לוֹקֵחַ מוּסָר”. אָמַר הַכַלִיף: “הֲלֹא תְסַפֵּר לָנוּ עִנְיָנְךָ וְתַגֵּד לָנוּ דְבָרְךָ, אֶפְשָׁר תִּצְמַח לְךָ מִתּוֹךְ זֶה תְּשׁוּעָה, שֶׁכֵּן תְּשׁוּעַת אֱלֹהִים קְרוֹבָה”. אָמַר לוֹ נוּר אַלְדִּין: “דַיָּג, רְצוֹנְךָ שֶׁתִּשְׁמַע מַה שֶׁאֵרַע לָנוּ בְדֶרֶךְ שִׁיר אוֹ בְדֶרֶךְ סִפּוּר פָּשׁוּט?” אָמַר הַכַלִיף: “הַסִּפּוּר הַפָּשׁוּט רַק דִּבּוּרִים הוּא, וְאוּלָם הַשִּׁיר הוּא מַחֲרֹזֶת שֶׁל פְּנִינִים”. הִרְכִּין נוּר אַלְדִּין אֶת רֹאשׁוֹ וְחִבֵּר וְסִדֵּר בָּתֵּי שִׁיר אֵלּוּ:

הוֹי יְדִידַי, נָדְדָה שְׁנָתִי

לְרָחֲקִי מֵאַרְצִי, וְרָבְתָה דַאֲגָתִי.

הָיָה לִי אָב רַחֲמָן

וַיֵּעָדֵר, בַּקְּבָרוֹת שָׁכַן,

וַיֶּאֶרְעוּנִי אַחֲרָיו רַבּוֹת רָעוֹת,

עֲדֵי כְּבֵדִי פָּתְתוּ פָתוֹת.

קָנִיתִי לִי מִן הַיָּפוֹת נַעֲרָה,

כִּסְעִיף עֵץ רַעֲנָן לְגִזְרָה.

עָלֶיהָ כָּל יָרַשְׁתִּי בִּזְבַּזְתִּי

בְּמִשְׁתּוֹת לְרֵעִים נָהַגְתִּי, אָחַזְתִּי.

הוֹצֵאתִיהָ לִמְכֹּר וִיגוֹנִי גָבָר,

מִצַּעַר פֵּרוּד כְּאֵבִי נֶעְכָּר.

וּבְהַכְרִיז עָלֶיהָ בַּשּׁוּק כָּרוֹז,

הִרְבָּה בִמְחִירָה זָקֵן לְרָע יָעֹז.

וַתִּבְעַר חֲמָתִי בוֹ מְאֹד עַל כָּכָה

וְיָדִי מִיָּדָם אֵלַי אוֹתָהּ מָשָׁכָה.

וּבְזַעֲמוֹ הַנָּבָל יָדוֹ בִי שָׁלַח

כִּי זַעַם הַכּוֹפְרִים בּוֹ הִתְלַקַּח.

וְאוּלָם הַמּוֹשֵׁל צִוָּה לְשִׂימֵנִי בַמַּאֲסָר,

אַךְ שׁוֹמֵר הַיָּשָׁר אֶל מְעוֹנִי סָר,

וַיִּרְמֹז לִי לְהַרְחִיק מֵאַרְצִי נְדֹד

לְהִמָּלֵט עַל-אַף מְקַנֵּא מְאֹד.

וַנַּעֲזֹב בֵּיתֵנוּ, וְלַיְלָה לָנוּ כְסוּת,

מְבַקְּשִׁים בְּבַגְדָאד לָנוּ חָסוּת

וּבְאֵין בְּיָדִי עוֹד כָּל אוֹצְרוֹת הוֹן

בִּלְעָדֶיהָ, נְתַתִּיהָ לַדַּיָּג דוֹרוֹן.

דַּע, אֶת אֲהוּבַת לִבִּי הִקְרַבְתִּי לְךָ שָׁי

לְךָ נָתַתִּי, אֶת דַּם קְרָבָי.

כְּשֶׁגָּמַר אֶת שִׁירוֹ אָמַר הַכַלִיף: “אֲדוֹנִי נוּר אַלְדִּין, בָּאֵר לִי עִנְיָנֶךָ”. הִגִּיד לוֹ נוּר אַלְדִּין עַל דְּבַר מַצָּבוֹ מֵרֵאשִׁיתוֹ וְעַד אַחֲרִיתוֹ. כְּשֶׁהֵבִין הַכַלִיף אֶת הַמַּצָּב, אָמַר לוֹ: “לְאָן פָּנֶיךָ מוּעָדוֹת עַכְשָׁו?” אָמַר לוֹ: “אֶרֶץ אֱלֹהִים רַחֲבַת יָדַיִם הִיא”. אָמַר לוֹ הַכַלִיף: “הֲרֵינִי כוֹתֵב לְךָ פִּתְקָא שֶׁתִּמְסֹר אוֹתָהּ לַשֻּׂלְטָאן מֻחַמָּד אִבְּן סֻלַיְמָאן אַלזַּיְנִי, וּכְשֶׁהוּא קוֹרְאָהּ, שׁוּב אֵינוֹ נוֹגֵעַ בְּךָ לְרָעָה”.

הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה, וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הַשְּׁלשִׁים וּשְׁמֹנָה אָמְרָה: "שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר שֶׁהַכַלִיף אָמַר לְעַלִי נוּר אַלְדִּין: “הֲרֵינִי כוֹתֵב לְךָ פִּתְקָא שֶׁתִּמְסֹר אוֹתָהּ לַשֻּׂלְטָאן מֻחַמָּד אִבְּן סֻלַיְמָאן אַלזַּיְנִי, וּכְשֶׁהוּא קוֹרֵא אוֹתָהּ שׁוּב אֵינוֹ נוֹגֵעַ בְּךָ לְרָעָה”. אָמַר לוֹ עַלִי נוּר אַלְדִּין: “כְּלוּם יֵשׁ בָּעוֹלָם דַּיָּג הָעוֹמֵד בַּחֲלִיפַת מִכְתָּבִים עִם מְלָכִים? הֲרֵי זֶה דָּבָר שֶׁלֹּא יִהְיֶה לְעוֹלָם”. אָמַר לוֹ הַכַלִיף: “נְכוֹנִים דְּבָרֶיךָ, וְאוּלָם אֲנִי אַגִּיד לְךָ סִבַּת-הַדָּבָר. דַּע שֶׁאֲנִי וְהוּא לָמַדְנוּ בְּבֵית סֵפֶר אֶחָד מִפִּי חָכָם אֶחָד מֵחַכְמֵי-הַדָּת, וַאֲנִי הָיִיתִי הַמְּצֻיָּן בְּכִתָּתוֹ. אַחַר-כָּךְ עָלָה מַזָּלוֹ וַנַעֲשַׂה שֻׂלְטָאן, וַאֲנִי שָׂמַנִי אֱלֹהִים דַּיָּג. וְאוּלָם מֵעוֹלָם לֹא שָׁלַחְתִּי אֵלָיו בַּקָּשָׁה שֶׁלֹּא מִלֵּא אוֹתָהּ. וְאַף אִלּוּ הָיִיתִי שׁוֹלֵחַ אֵלָיו בְּכָל יוֹם בַּקָּשָׁה הָיָה מְמַלֵּא אוֹתָהּ”. כְּשֶׁשָּׁמַע נוּר אַלְדִּין דְּבָרָיו, אָמַר לוֹ: “כְּתֹב שֶׁאֶרְאֶה”. לָקַח קֶסֶת וְקוּלְמָס וְכָתַב אַחֲרֵי “בְּשֵׁם אֱלֹהִים”, לֵאמֹר: “וְאוּלָם אַחֲרֵי זֶה, הֲרֵי מִכְתָּב זֶה מֵהָארוּן אַלרְרַשִׁיד בֶּן אַלְמַהְדִי לִכְבוֹד מֻחַמָּד בֶּן סֻלַיְמָאן אַלזַּיְנִי הַכָּלוּל בַּחֲסָדַי, שֶׁשַּׂמְתִּיו מוֹשֵׁל בִּשְׁמִי בְחֵלֶק מִמַּמְלַכְתִּי. הִנְנִי מוֹדִיעֲךָ שֶׁמּוֹלִיךְ מִכְתָּבִי זֶה אֵלֶיךָ הוּא עַלִי נוּר אַלְדִּין בֶּן כָאקָאן הַמִּשְׁנֶה. וּבְשָׁעָה שֶׁיַּגִּיעַ אֶצְלְכֶם תֵּרֵד מִן הַמַּלְכוּת וְתוֹשִׁיבֶנּוּ בִמְקוֹמְךָ, שֶׁכֵּן כְּבָר הִשְׁלַטְתִּיו עַל מַה שֶׁמִּנִּיתִי אוֹתְךָ עָלָיו קֹדֶם לָכֶן, וְאַל תַּמְרֶה פְקֻדָּתִי, וְשָׁלוֹם”. מָסַר לְעַלִי נוּר אַלְדִּין בֶּן כָאקָאן אֶת הַמִּכְתָּב. נְטָלוֹ וּנְשָׁקוֹ וְשָׂם אוֹתוֹ בְמִצְנַפְתּוֹ, וְיָצָא מִיָּד לְדַרְכּוֹ.

זֶהוּ מַה שֶׁהָיָה מֵעִנְיָנוֹ שֶׁל עַלִי, וְאוּלָם בַּאֲשֶׁר לַכַלִיף, הֲרֵי הִסְתַּכֵּל בּוֹ הַשֵּׁיךְ אִבְּרָאהִים כְּשֶׁהוּא בִּדְמוּת הַדַּיָּג, וְאָמַר לוֹ: “הוֹי בָּזוּי שֶׁבַּדַּיָּגִים, הֵבֵאתָ לָנוּ שְׁנֵי דָגִים הַשָּׁוִים עֶשְׂרִים גְּרוּשׁ, וְנָטַלְתָּ שְׁלשָׁה דִּינָרִים, וְאַתָּה מְבַקֵּשׁ לִטֹל גַּם אֶת הַנַּעֲרָה?” כְּשֶׁשָּׁמַע דְּבָרָיו גָּעַר בּוֹ וְנָתַן אוֹת לְמַסְרוּר וְהוֹפִיעַ וְהִתְנַפֵּל עָלָיו. וּכְבָר שָׁלַח גַ’עְפָר קֹדֶם לָכֶן נַעַר מִנַּעֲרֵי הַגָּן אֶל שׁוֹעֵר הָאַרְמוֹן לְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ חֲלִיפַת-בְּגָדִים לִנְשִׂיא-הַמַּאֲמִינִים. הָלַךְ הַנַּעַר וְהֶעֱלָה אֶת חֲלִיפַת-בְּגָדִים וְנָשַׁק אֶת הָאָרֶץ לִפְנֵי הַכַלִיף. פָּשַׁט הַכַלִיף אֶת הַבְּגָדִים שֶׁהָיוּ עָלָיו, וְלָבַשׁ אוֹתָהּ הַחֲלִיפָה. וְהָיָה הַשֵּׁיךְ אִבְּרָאהִים יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא, וְהַכַלִיף עוֹמֵד מְצַפֶּה לִרְאוֹת אֶת אֲשֶׁר יִקְרֶה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִבְעַת הַשֵּׁיךְ אִבְּרָאהִים וְהָיָה נוֹשֵׁךְ קְצוֹת אֶצְבְּעוֹתָיו מִפְּנֵי הַבּוּשָׁה וְאוֹמֵר: “מִי יִתֵּן וְיָדַעְתִּי, אִם יָשֵׁן אֲנִי אוֹ עֵר”. הִסְתַּכֵּל בּוֹ הַכַלִיף וְאָמַר: “שֵּׁיךְ אִבְּרָאהִים, מַה הוּא הַמַּצָּב שֶׁאַתָּה בוֹ?” בְּאוֹתָהּ שָׁעָה פָּג שִׁכְרוֹנוֹ וְהִפִּיל עַצְמוֹ לָאָרֶץ וְנָשָׂא קוֹלוֹ בִשְׁנֵי בָתֵּי-שִׁיר אֵלּוּ:

סְלַח לְחֵטְא בּוֹ מָעַד צַעֲדִי,וּמְחַל,

כִּי עֶבֶד לִנְדִיבוּת פְּנֵי אֲדוֹנָיו יְחַל.

עַל חֵטְא חָטָאִתי הִנְנִי כַּדִּין לְהוֹדוֹת,

וְאֵי הַסְּלִיחָה וְהַחֶסֶד עָלֶיךָ לְהַפְלוֹת?

סָלַח לוֹ הַכַלִיף וְצִוָּה עַל הַנַּעֲרָה שֶׁתּוּבַל לָאַרְמוֹן. כְּשֶׁהִגִּיעָה לָאַרְמוֹן, הִקְצָה לָהּ הַכַלִיף דִּירָה לָהּ לְבַדָּהּ, וְהִפְקִיד עָלֶיהָ מִי שֶׁיְּשָׁרֵת אוֹתָהּ, וְאָמַר לָהּ: “דְּעִי שֶׁשָּׁלַחְתִּי אֶת אֲדוֹנֵךְ וּמִנִּיתִיו לְשֻׂלְטָאן עַל בָּצְרָה, וְאִם יִרְצֶה הַשֵּׁם נִשְׁלַח לוֹ לְבוּשׁ מַלְכוּת וְנִשְׁלַח אוֹתָךְ אֵלָיו יַחַד עִם זֶה”.

זֶהוּ מַה שֶּׁקָרָה אֶת אֵלֶּה. וְאוּלָם בַּאֲשֶׁר לְמַה שֶׁקָרָה אֶת נוּר אַלְדִּין עַלִי בֶּן כָאקָאן, הֲרֵי לֹא פָסַק מִלִּנְסוֹעַ עַד שֶׁנִּכְנַס לְבָצְרָה, וְעָלָה לְאַרְמוֹן הַשֻּׂלְטָאן וְצָעַק צְעָקָה גְדוֹלָה. שָׁמַע אוֹתוֹ הַשֻּׂלְטָאן וְצִוָּה לַהֲבִיאוֹ לְפָנָיו. כְּשֶׁעָמַד לְפָנָיו נָשַׁק הָאָרֶץ הוֹצִיא אֶת הָאִגֶּרֶת וּמְסָרָהּ לוֹ. כְּשֶׁרָאָה הַשֻּׂלְטָאן אֶת כְּתֹבֶת הָאִגֶּרֶת בִּכְתַב יָדוֹ שֶׁל נְשִׂיא-הַמַּאֲמִינִים, קָם וְעָמַד עַל רַגְלָיו וּנְשָׁקָהּ שָׁלשׁ פְּעָמִים, וְאָמַר: “שׁוֹמֵעַ אֲנִי וּמְמַלֵּא פְקֻדַּת אֱלֹהִים וּנְשִׂיא-הַמַּאֲמִינִים”. הִזְמִין אֶת אַרְבַּעַת הַקָאצִ’ים וְאֶת הַנְּסִיכִים וּבִקֵּשׁ לָרֶדֶת מִן הַמַּלְכוּת. וְהִנֵּה הַמִּשְׁנֶה אַלְמֻעִין בֶּן סָאוִי בָא. נָתַן לֹו הַשֻּׂלְטָאן אֶת אִגֶּרֶת נְשִׂיא-הַמַּאֲמִינִים. כְּשֶׁקָּרָא אוֹתָהּ קְרָעָהּ לִגְזָרִים וּנְטָלָהּ בְּפִיו וְלָעַס אוֹתָהּ וְהִשְׁלִיכָהּ. אָמַר לוֹ הַשֻּׂלְטָאן אַחֲרֵי שֶׁכָּעַס: “אוֹי לְךָ, מַה הֱבִיאֲךָ לִידֵי כָךְ לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה כָּזֶה?” אָמַר לוֹ: “זֶה לֹא בָא לֹא בְחֶבְרַת הַכַלִיף וְלֹא בְחֶבְרַת מִשְׁנֵהוּ, וְרַק תַּעְתּוּעֵי שָׂטָן הֵם וְשֶׁל רַמַּאי. בָּא לְיָדוֹ גִּלָּיוֹן שֶׁעָלָיו כְתַב הַכַלִיף וְזִיֵּף אוֹתוֹ וְכָתַב עָלָיו מַה שֶׁרָצָה. וּמִשּׁוּם מַה תֵּרֵד מִן הַשִּׁלְטוֹן, כָּל עוֹד לֹא שָׁלַח אֵלֶיךָ הַכַלִיף שָׁלִיחַ בִּכְתָב מַלְכוּת? וְאִלּוּ הָיָה אֱמֶת הַדָּבָר, הָיָה שׁוֹלֵחַ עִמּוֹ שׁוֹמֵר-סַף אוֹ מִשְׁנֶה, וַהֲרֵי הוּא בָא יְחִידִי”. אָמַר לוֹ: “וְכֵיצַד יֵשׁ לִנְהֹג בּוֹ?” אָמַר לוֹ: “שְׁלַח עִמִּי אֶת הַבָּחוּר הַזֶּה וַאֲנִי נוֹטְלוֹ וּמְקַבֵּל אוֹתוֹ מִיָּדְךָ לְתוֹךְ רְשׁוּתִי וּמְשַׁלְּחוֹ בְיַד שׁוֹמֵר סַף לִמְדִינַת בַּגְדָאד, וְאִם אֱמֶת דְבָרָיו, יָבִיא אֵלַי כְּתָב מִן הַמַּלְכוּת וּתְעוּדָה, וְאִם לָאו הֲרֵי הוּא שׁוֹלְחוֹ אֵלֵינוּ עִם שׁוֹמֵר-הַסַּף, וַאֲנִי גוֹבֶה חוֹבִי מִזֶּה שֶׁחָב לִי”. כְּשֶׁשָּמַע הַשֻּׂלְטָאן אֶת דִּבְרֵי הַמִּשְׁנֶה וְנִתְקַבְּלוּ עַל דַּעְתּוֹ, קָרָא לַנְּעָרִים וְהִפִּילוּהוּ לָאָרֶץ וְהִכּוּהוּ עַד שֶׁנִּתְעַלֵּף. צִוָּה לָשִׂים כְּבָלִים בְּרַגְלָיו וְקָרָא לִפְקִיד בֵּית-הַסֹּהַר. כְּשֶׁבָּא נָשַׁק אֶת הָאָרֶץ לְפָנָיו, וְהָיָה שְׁמוֹ שֶׁל פְּקִיד בֵּית-הַסֹּהַר זֶה קֻטַיְט. אָמַר לוֹ: “קֻטַיְט, רְצוֹנִי שֶׁתִּטֹּל אֶת זֶה וְתָטִיל אוֹתוֹ לְגֹב מִן הַגֹבִים שֶׁאֶצְלְךָ בְּבֵית-הָאֲסוּרִים, וְתְהֵא מְעַנֵּהוּ יוֹמָם וָלַיְלָה”. אָמַר פְּקִיד בֵּית-הַסֹּהַר “שָׁמַעְתִּי וּכִפְקֻדָּתְךָ אֶעֱשֶׂה”. הִכְנִיס פְּקִיד בֵּית-הַסֹּהַר אֶת עַלִי נוּר אַלְדִּין לְבֵית הָאֲסוּרִים וְנָעַל בַּעֲדוֹ אֶת הַדֶּלֶת. אַחַר-כָּךְ צִוָּה לְכַבֵּד אִצְטַבָּה שֶׁמֵאַחֲרֵי הַדֶּלֶת וּלְנַקּוֹתָהּ וּלְהַצִּיעָה כַּר וָכֶסֶת, וְהוֹשִׁיב אֶת נוּר אַלְדִּין עָלֶיהָ, וּפִתַּח אֲסוּרָיו, וְהֵיטִיב עִמּוֹ. הָיָה הַמִּשְׁנֶה שׁוֹלֵחַ כָּל יוֹם שָׁלִיחַ אֶל פְּקִיד בֵּית-הַסֹּהַר לְצַוּוֹתוֹ לְיַסֵּר אֶת נוּר אַלְדִּין, וּפְקִיד בֵּית-הַסֹּהַר מַעֲמִיד פָּנִים כְּאִלּוּ הָיָה מְעַנֶּה אוֹתוֹ, בָּה בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה נוֹהֵג אִתּוֹ בְּרַחֲמִים, וְלֹא פָסַק מִכָּךְ מֶשֶׁךְ זְמַן אַרְבָּעִים יוֹם. כְּשֶׁהִגִּיעַ הַיּוֹם הָאַרְבָּעִים וְאֶחָד בָּאָה מַתָּנָה מֵעִם פְּנֵי הַכַלִיף. כְּשֶׁרָאָה אוֹתָהּ הַשֻּׂלְטָאן מָצְאָה חֵן בְּעֵינָיו. נוֹעַץ בַּמִּשְׁנִים וּבַנְּסִיכִים. אָמַר אֶחָד מֵהֶם: “שֶׁמָּא מַתָּנָה הִיא זוֹ לַשֻּׂלְטָאן הֶחָדָשׁ?” אָמַר הַמִּשְׁנֶה אַלְמֻעִין בֶּן סָאוִי: “הַנָּכוֹן בְּיוֹתֵר הָיָה לַהֲרֹג אוֹתוֹ בְיוֹם בּוֹאוֹ”. אָמַר הַשֻּׂלְטָאן: “חַי אֱלֹהִים הִזְכַּרְתָּ אוֹתוֹ לִי. רֵד וַהֲבִיאֵהוּ שֶׁאַתִּיז רֹאשׁוֹ”. אָמַר הַמִּשְׁנֶה: “שָׁמַעְתִּי וּכִפְקֻדָּתְךָ אֶעֱשֶׂה”. קָם וְאָמַר: “רוֹצֶה הָיִיתִי לְהַכְרִיז בַּמְּדִינָה: כָּל הַמְבַקֵּשׁ לִרְאוֹת בְּהַתָּזַת רֹאשׁוֹ שֶׁל נוּר אַלְדִּין עַלִי בֶּן כָאקָאן יָבוֹא וְיִרְאֶה”. וְיָבוֹאוּ כָל בְּנֵי-הָאָדָם כֻּלָּם לִרְאוֹת בּוֹ וַאֲרַפֵּא בְכָךְ אֶת לִבִּי וַאֲכַבֶּה אֶת אֵשׁ קִנְאָתִי". אָמַר לוֹ הַשֻּׂלְטָאן: “עֲשֵׂה כָּל מַה שֶׁאַתָּה חָפֵץ”. יָרַד הַמִּשְׁנֶה שָׂשׂ וְשָׂמֵחַ וּבָא אֶל הַמּוֹשֵׁל וְצִוָּהוּ לְהַכְרִיז כְּפִי מַה שֶׁהִזְכַּרְנוּ כְּשֶׁשָּׁמְעוּ בְנֵי-אָדָם אֶת הַכָּרוֹז מַכְרִיז, הִתְעַצְבוּ כֻלָּם וַאֲפִלּוּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן וְחֶנְוָנִים בַּחֲנֻיּוֹתֵיהֶם. וְהָיוּ בְּנֵי-אָדָם שֶׁהָיוּ מַקְדִּימִים אִישׁ לְאָחִיו כְּדֵי לִתְפֹּס לָהֶם מְקוֹמוֹת לִרְאוֹת בַּדָּבָר, וְהָיוּ מִקְצָת בְּנֵי-אָדָם שֶׁהָלְכוּ אֶל בֵּית-הָאֲסוּרִים לְלַוּוֹת אוֹתוֹ. יָרַד הַמִּשְׁנֶה וַעֲשָׂרָה עֲבָדִים עִמּוֹ אֶל בֵּית-הָאֲסוּרִים. אָמַר לוֹ קֻטַיְט פְּקִיד בֵּית-הַסֹּהַר: “מַה תְּבַקֵּשׁ, אֲדוֹנֵנוּ הַמִּשְׁנֶה?” אָמַר: “הוֹצֵא אֵלַי תָּלוּי זֶה”. אָמַר פְּקִיד בֵּית-הַסֹּהַר: “הֲרֵי הוּא בַמְּגֻנֶּה שֶׁבַּמַּצָּבִים מֵרֹב מַה שֶׁהִכִּיתִיו”. נִכְנַס אֵלָיו פְּקִיד בֵּית-הַסֹּהַר וּמְצָאוֹ נוֹשֵׂא קוֹלוֹ בְּבָתֵּי שִׁיר אֵלֶּה:

מִי בְצָרָתִי יַעַזְרֵנִי עָזוֹר,

כִּי רַב חָלְיִי וַיִּיקַר הַמָּזוֹר.

וְגָלוּת כִּלְּתָה לְבָבִי וּקְרָבָי,

וּזְמַן הָפַךְ לְאוֹיְבִים לִי אוֹהֲבָי.

בְּנֵי אִישׁ, הֲיֵשׁ בָכֶם יָדִיד יְרַחֲמֵנִי

יָחוּשׁ בְּמַצָבִי, אוֹ לִקְרִיאָתִי יַעֲנֵנִי.

אָכֵן הַמָּוֶת עִם אֵימוֹתָיו בְּעֵינַי יֵקַל

כִּי מִתִּקְוָתִי לְטוּב חַיִים נִשְׁאַר מָעַל.

הוֹי אֵלִי, חֵי הַמְאַשֵּׁר, הַמַּזְהִיר הַנִּבְחָר,

אֲדוֹן כָּל מֵלִיץ-ישֶׁר, יָם כָּל יְקָר –

אֵלֶיךָ אֶקְרָא: הַצִּילֵנִי, לַעֲוֹנִי כַפֵּר,

וְצָרָתִי וּמְצוּקָתִי מֵעָלַי הָסֵר.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הֵסִיר מֵעָלָיו פְּקִיד בֵּית-הַסֹּהַר אֶת בְּגָדָיו הַנְּקִיִּים וְהִלְבִּישׁוֹ שְׁנֵי בְגָדִים מְלֻכְלָכִים וְהוֹצִיאוֹ אֶל הַמִּשְׁנֶה. הִסְתַּכֵּל בּוֹ נוּר אַלְדִּין וְרָאָה שֶׁהוּא אוֹיְבוֹ שֶׁלֹּא חָדַל מִבַּקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ. כְּשֶׁרָאָהוּ בָּכָה וְאָמַר לוֹ: "כְּלוּם כָּרַתָּ עִם הַזְּמַן בְּרִית? וְכִי לֹא שָׁמַעְתָּ אֶת דִּבְרֵי הַמְשׁוֹרֵר:

מָשְׁלוּ בְרֶשַׁע וְהֶאֱרִיכוּ יְמֵי שִׁלְטוֹנָם,

אַךְ עַד אַרְגִּיעָה חָלַף כְּלֹא הָיָה וְלֹא קָם.

הוֹסִיף וְאָמַר: “הַמִּשְׁנֶה, דַּע שֶׁאֱלֹהִים יִשְׁתַּבַּח וְיִתְעַלֶּה הוּא הָעוֹשֶׂה כָל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ”. אָמַר לוֹ: עַלִי, כְּלוּם לְיָרְאֵנִי בִדְבָרִים אֵלֶּה אַתָּה אוֹמֵר? הֲרֵי הַיּוֹם אֲנִי מַתִּיז אֶת רֹאשְׁךָ עַל אַפָּם וְעַל חֲמָתָם שֶׁל תּוֹשָׁבֵי בָּצְרָה, וְאֵינִי שָׁת לֵב לַעֲצָתְךָ, אֶלָּא נוֹהֵג לְפִי דִבְרֵי הַמְשׁוֹרֵר:

הַנַּח לַזְּמַן לַעֲשׂוֹת כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ,

וְתָנוּחַ דַּעְתְּךָ בְכָל אֲשֶׁר הַגּוֹרָל יַחְרֹץ.

וּמַה יָּפִים דִּבְרֵי הַמְשׁוֹרֵר:

מִי שֶׁחַי אַחֲרֵי אוֹיְבוֹ רַק יוֹם,

כְּבָר הִשִּׂיג חֶפְצוֹ עַד תֹּם.

צִוָּה הַמִּשְׁנֶה אֶת נְעָרָיו לָשֵׂאת אוֹתוֹ עַל גַבֵּי פִּרְדָּה. אָמְרוּ הַנְּעָרִים לְעַלִי נוּר אַלְדִּין – וְהָיָה הַדָּבָר קָשֶׁה בְעֵינֵיהֶם –: “תֵּן לָנוּ וְנִרְגֹּם אוֹתוֹ בַּאֲבָנִים וְנִגְזְרֶנּוּ לִגְזָרִים, וַאֲפִלּוּ אִם אָנוּ מִתְחַיְּבִים בְּנַפְשֵׁנוּ”. אָמַר לָהֶם עַלִי נוּר אַלְדִּין: "אַל תַּעֲשׂוּ כֵן לְעוֹלָם. כְּלוּם לֹא שְׁמַעְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַמְשׁוֹרֵר:

אֵין מָנוֹס לִי מִן הָעֵת נִקְבָּעָה,

וְלֹא אָמוּת כָּל עוֹד לֹא נִמְלָא צְבָאָהּ.

לוּ הִכְנִיסוּנִי לְתוֹךְ גֹבָם לְבָאִים,

לֹא יְכַלּוּנִי כָּל עוֹד נִשְׁאֲרוּ לִי חַיִּים".

אַחַר כָּךְ הכְרִיזוּ עַל נוּר אַלְדִּין: “זֶהוּ הַקַּל שֶׁבָּעֳנָשִׁים לְמִי שֶׁמְּזַיֵּף בְּשֵׁם הַכַלִיף מִכְתָּב לַשֻּׂלְטָאן”. וְלֹא חָדְלוּ לְשׁוֹטֵט עִמּוֹ בְּבָצְרָה עַד שֶׁהִצִּיגוּהוּ תַּחַת חַלּוֹן הָאַרְמוֹן וְשָׂמוּ אוֹתוֹ עַל עוֹר-הַדָּמִים. נִגַּשׁ אֵלָיו הַתַּלְיָן וְאָמַר לוֹ: “אֲנִי רַק עֶבֶד מְמַלֵּא פְּקֻדָּה, וְאִם יֵשׁ לְךָ בַּקָּשָׁה הַגִּידָה לִי וַאֲמַלְּאֶנָּה לְךָ, שֶׁלֹּא נִשְׁאֲרוּ לְךָ מֵחַיֶּיךָ אֶלָּא עַד כְּדֵי שֶׁיּוֹצִיא הַשֻּׂלְטָאן פָּנָיו מִן הַחַלּוֹן”. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נָשָׂא עֵינָיו לְיָמִין וּלִשְׂמֹאל וְנָשָׂא קוֹלוֹ בְּבָתֵּי-שִׁיר אֵלּוּ:

הֲיֵשׁ בָכֶם יָדִיד וְרַחוּם יַעַזְרוּנִי?

בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֶשְׁאָלְכֶם, נָא עֲנוּנִי.

הֵקִיץ עָלַי הַקֵּץ, זְמַן חַיַּי עָבַר,

הַאֵין לִי רַחוּם, מֵאֱלֹהִים יִקַּח שָׂכָר,

יִרְאֶה מַצָּבִי וְצָרָתִי מֵעָלַי יָגֵל,

יַשְׁקֵנִי מַיִם סִבְלוֹתַי לְהָקֵל?

בָּכוּ עָלָיו בְנֵי-אָדָם אִישׁ בְּאָזְנֵי רֵעֵהוּ, וְקָם הַתַּלְיָן וְלָקַח מְעַט מַיִם לְהַגִּישׁוֹ לוֹ. נִגַּשׁ הַמִּשְׁנֶה מִמְקוֹמוֹ וְהִכָּה בְכַד הַמַּיִם בְּיָדוֹ וְשָׁבַר אוֹתוֹ וְגָעַר בַּתַּלְיָן וְצִוָּהוּ לְהַתִּיז רֹאשׁוֹ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָשַׁר הַתַּלְיָן אֶת עֵינֵי עַלִי נוּר אַלְדִּין, וְהֵרִימוּ בְנֵי-אָדָם קוֹל צְעָקָה עַל הַמִּשְׁנֶה וְהֵקִימוּ עָלָיו שָׁאוֹן, וְרַבּוּ הַדִּין וְהַדְּבָרִים בֵּינֵיהֶם. וּבְעוֹד הֵם בְּכָךְ עָלָה אָבָק וְעָנָן כָּבֵד מִלֵּא שָׁמַיִם וָאָרֶץ. כְּשֶׁרָאָה זֹאת הַשֻּׂלְטָאן, וְהוּא יוֹשֵׁב בָּאַרְמוֹן, אָמַר לָהֶם: “צְאוּ וּרְאוּ מַה הַדָּבָר?” אָמַר הַמִּשְׁנֶה: “נַתִּיז רֹאשׁוֹ שֶׁל זֶה תְּחִלָּה”. אָמַר לוֹ הַשֻּׂלְטָאן: “הַמְתֵּן אַתָּה, עַד שֶׁנִּרְאֶה מַה הַדָּבָר”. וְהָיָה אָבָק זֶה, אֲבַק גַ’עְפָר וְאֵלֶּה שֶׁעִמּוֹ. וְהָיְתָה סִבַּת בּוֹאָם, שֶׁהַכַלִיף נִשְׁאַר שְׁלשִׁים יוֹם מִבְּלִי שֶׁנָּתַן דַּעְתּוֹ עַל גּוֹרָלוֹ שֶׁל עַלִי בֶּן כָאקָאן, וְאִישׁ לֹא הִזְכִּיר אוֹתוֹ אֵלָיו, עַד שֶׁעָבַר בְּאַחַד הַלֵּילוֹת עַל-פְּנֵי חַדְרָהּ שֶׁל אַנִיס אַלְגַ’לִיס, וְשָׁמַע בִּכְיָתָהּ, כְּשֶׁהִיא נוֹשֵׂאת קוֹלָהּ בְּדִבְרֵי הַמְשׁוֹרֵר:

שִׁוִּיתִיךָ לְנֶגְדִּי אִם רָחוֹק אַתָּה אוֹ קָרוֹב,

וּלְשׁוֹנִי זִכְרוֹנְךָ עַד נֵצַח לֹא תַעֲזֹב.

וְהָלַךְ בִּכְיָהּ וָרָב. פָּתַח הַכַלִיף אֶת הַדֶּלֶת וְנִכְנַס לַחֶדֶר, וְרָאָה אֶת אַנִיס אַלְגַ’לִיס בּוֹכִיָּה. כְּשֶׁרָאֲתָה אֶת הַכַלִיף נָפְלָה לְרַגְלָיו וְנָשְׁקָה אוֹתָם שָׁלשׁ פְּעָמִים, וְנָשְׂאָה קוֹלָהּ בְּבָתֵּי-שִׁיר אֵלּוּ:

הוֹי הַטּוֹב לְמוֹלֶדֶת, שָׁרְשׁוֹ זַךְ,

וַעֲנַף פְּרִי תְּנוּבָה: נֵצֶר צַח,

אַזְכִּירְךָ כִּי טוּבְךָ הִבְטִיחַ הַבְטָחָה,

וְחָלִילָה לְךָ אֲשֶׁר תִּשְׁכְּחָהּ.

אָמַר לָהּ הַכַלִיף: “מִי אַתְּ?” אָמְרָה: “מַתְּנַת עַלִי בֶּן כָאקָאן לְךָ אֲנִי, וּמְצַפָּה שֶׁתְּקַיֵּם הַבְטָחָתְךָ שֶׁהִבְטַחְתַּנִי לְשַׁלְחֵנִי אֵלָיו עִם מִנְחַת-כָּבוֹד. וַהֲרֵי לִי שְׁלשִׁים יוֹם שֶׁלֹּא טָעַמְתִּי טַעַם שֵׁנָה”. מִיָּד בִּקֵּשׁ הַכַלִיף אֶת גַ’עְפָר לָבוֹא לְפָנָיו וְאָמַר: “מִזֶּה שְׁלשִׁים יוֹם לֹא שָׁמַעְתִּי מְאוּמָה עַל דְּבַר עַלִי בֶּן כָאקָאן, וְאֵינִי חוֹשֵׁב אֶלָּא שֶׁהֲרָגוּהוּ. נִשְׁבָּע אֲנִי בְּחַיֵּי רֹאשִׁי וּבְקִבְרוֹת אֲבוֹתַי וַאֲבוֹת-אֲבוֹתַי, שֶׁאִם גָּרְמוּ לוֹ רָעָה, אֲנִי מַשְׁמִיד אֶת זֶה שֶׁהָיָה הַסִּבָּה לְכָךְ, וַאֲפִלּוּ אִם יִהְיֶה הַיָּקָר לִי בִּבְנֵי אָדָם. רְצוֹנִי שֶׁתִּסַּע אַתָּה תֵּכֶף וּמִיָּד לְבָצְרָה וְתוֹדִיעֵנִי בְּעִנְיַן הַמֶּלֶךְ מֻחַַמָּד בֶּן סֻלַיְמָאן אַלזַּיְנִי עִם עַלִי בֶּן כָאקָאן”. מִלֵּא פְקֻדָּתוֹ וְנָסַע מִיָּד. כְּשֶׁהִגִּיעַ גַ’עְפָר הַמִּשְׁנֶה וְרָאָה אֶת כָּל הָרַעַשׁ וְהַהֲמֻלָּה וְאֶת הֲמוֹן הָעָם אָמַר: “מַה הַשָּׁאוֹן הַזֶּה?” סִפְּרוּ לוֹ מַה שֶׁנַּעֲשָׂה בְּעִנְיַן עַלִי נוּר אַלְדִּין בֶּן כָאקָאן. כְּשֶׁשָּמַע גַ’עְפָר דִּבְרֵיהֶם נִזְדָּרֵז וְעָלָה אֶל הַשֻּׂלְטָאן. וְהוֹדִיעַ אוֹתוֹ עַל דְּבַר הָעִנְיָן שֶׁבִּגְלָלוֹ בָא, וְשֶׁאִם נַעַשְׂתָה לְעַלִי נוּר אַלְדִּין רָעָה, יַשְׁמִיד אֶת כָּל מִי שֶׁהָיָה הַגּוֹרֵם לָהּ. תָּפַס אֶת הַשֻּׂלְטָאן וְאֶת הַמִּשְׁנֶה אַלְמֻעִין בֶּן סָאוִי וְצִוָּה לְשַׁחְרֵר אֶת עַלִי נוּר אַלְדִּין בֶּן כָאקָאן וְהוֹשִׁיב אוֹתוֹ עַל כִּסֵּא הַמַּלְכוּת בִּמְקוֹם הַשֻּׂלְטָאן מֻחַַמָּד בֶּן סֻלַיְמָאן אַלזַּיְנִי. עָמַד בְּבָצְרָה שְׁלשָׁה יָמִים מוֹעֵד שֶׁאוֹרֵחַ נוֹהֵג לִשְׁהוֹת בְּבֵית-מְאָרְחוֹ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ בֹּקֶר הַיּוֹם הָרְבִיעִי, פָּנָה עַלִי בֶּן כָאקָאן לְגַ’עְפָר וְאָמַר לוֹ: “נִכְסָף אֲנִי לִרְאוֹת פְּנֵי נְשִׂיא הַמַּאֲמִינִים”. אָמַר גַ’עְפָר לַמֶּלֶךְ מֻחַַמָּד בֶּן סֻלַיְמָאן,“הִתְכּוֹנֵן לַנְּסִיעָה, שֶׁאָנוּ מִתְפַּלְּלִים תְּפִלַּת הַשַּׁחַר וְיוֹצְאִים לְבַגְדָּאד”. אָמַר לוֹ: “שָׁמַעְתִּי וּכִפְקֻדָּתְךָ אֶעֱשֶׂה”. הִתְפַּלְּלוּ תְפִלַּת הַשַּׁחַר וְרָכְבוּ כֻלָּם וְעִמָּם הַמִּשְׁנֶה אַלְמֻעִין בֶּן סָאוִי, שֶׁהָיָה מִתְחָרֵט עַל מַה שֶּׁעָשָׂה. הָיָה עַלִי נוּר אַלְדִּין יוֹשֵׁב לְצִדּוֹ שֶׁל גַ’עְפָר, וְלֹא פָסְקוּ מִנְּסֹעַ עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְבַגְדָאד מְעוֹן הַשָּׁלוֹם. וְנִכְנְסוּ אֶל הַכַלִּיף. וּכְשֶׁנִּכְנְסוּ אֵלָיו סִפְּרוּ לוֹ סִפּוּרוֹ שֶׁל נוּר אַלְדִּין. מִיָּד נִגַּשׁ הַכַלִּיף אֶל עַלִי בֶּן כָאקָאן וְאָמַר לוֹ: “טֹל חֶרֶב זוֹ וְהַתֵּז בָּהּ אֶת רֹאשׁ שׂוֹנַאֲךָ”. תְּפָסָהּ וְנִגַּשׁ אֶל אַלְמֻעִין בֶּן סָאוִי. נָשָׂא אֵלָיו זֶה עֵינָיו וְאָמַר לוֹ: “הֲרֵי אֲנִי נָהַגְתִּי לְפִי טִבְעִי וְאַף אַתָּה נְהַג לְפִי טִבְעֲךָ”. הִשְׁלִיךְ נוּר אַלְדִּין אֶת הַחֶרֶב מִיָּדוֹ וְנָשָׂא עֵינָיו אֶל הַכַלִּיף וְאָמַר: “נְשִׂיא-הַמַּאֲמִינִים, רְאֵה הִנֵּה עֲקָבַנִי”. וְנָשָׂא קוֹלוֹ בְּדִבְרֵי הַמְשׁוֹרֵר:

הִנֵּה עֲקָבַנִי בְעָקְבָּה כָּךְ

שֶׁכֵּן אֶת הָאָצִיל יַעֲקֹב מַעֲנֶה רַךְ.

אָמַר לוֹ הַכַלִּיף: אִם כֵּן הַרְפֵּה מִמֶּנּוּ". אַחַר-כָּךְ אָמַר לְמַסְרוּר: “מַסְרוּר, קוּם אַתָּה וְהַתֵּז אֶת רֹאשׁוֹ”. קָם מַסְרוּר וְהִתִּיז אֶת רֹאשׁוֹ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר הַכַלִּיף לְעַלִי בֶּן כָאקָאן: “שְׁאַל מִמֶּנִּי אֶת אֲשֶׁר תִּשְׁאַל”. אָמַר: “אֲדוֹנִי הַנַּעֲלֶה, אֲנִי אֵין לִי חֵפֶץ בְּמַלְכוּת בָצְרָה, וְאֵינִי מְבַקֵּשׁ אֶלָּא לַחֲזוֹת בִּפְנֵי כְבוֹדֶךָ”. אָמַר הַכַלִּיף: “בְּאַהֲבָה וּבְכָבוֹד”. אַחַר כָּךְ צִוָּה לְהָבִיא אֶת הַנַּעֲרָה, וְעָמְדָה לְפָנָיו. הֵיטִיב עִם שְׁנֵיהֶם, וְלֹא פָסַק מִלַּעֲמֹד עִמּוֹ עַד שֶׁהִשִּׂיגָהוּ הַמָּוֶת.

אָמְרָה שַׁהַרָזָאד: “וְאֵין זֶה נִפְלָא יוֹתֵר מִסִּפּוּרוֹ שֶׁל הַסּוֹחֵר וִילָדָיו”. אָמַר הַמֶּלֶךְ: “וְכֵיצַד הָיָה זֶה”. פָּתְחָה וְאָמְרָה:

סִפּוּר הַסּוֹחֵר אַיּוּבּ בֶּן גָאנִם וּבִתּוֹ פִתְנָה

שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר, שֶׁהָיָה לְפָנִים בַּזְּמַנִּים שֶׁעָבְרוּ וּבָעִתּוֹת שֶׁחָלְפוּ סוֹחֵר מִן הַסּוֹחֲרִים, וְהָיָה לוֹ הוֹן, וְהָיָה לוֹ בֵן כְּאַגַּן הַסַּהַר בְּלֵיל מִלּוּאוֹ וְצַח ם לָּשׁוֹן, וּשְׁמוֹ גָאנִם בֶּן אַיּוּבּ. וְכִנּוּיוֹ אֲסִיר הָאַהֲבָה הֶעָשׁוּק. וְהָיְתָה לוֹ אָחוֹת וּשְׁמָהּ פִתְנָה עַל שׁוּם יָפְיָה וְחִנָּהּ הַמֻּפְלָגִים. נִפְטַר לְבֵית עוֹלָמוֹ וְעָזַב לָהֶם הוֹן עָצוּם.

הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה, וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הַשְּׁלשִׁים וְתִשְׁעָָה אָמְרָה: שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר,שֶׁאוֹתוֹ סוֹחֵר עָזַב לָהֶם הוֹן עָצוּם, וּבְתוֹכוֹ מֵאָה מַשָּׂא גָמָל מֶשִׁי וְרִקְמָה וְכִיסֵי-מֹר יְקַר הָעֶרֶךְ הָעֲשׂוּיִים מִשַּׁלְחוּפִית חַיַּת הַמֹּר. וְהָיָה רָשׁוּם עַל כָּל חֲבִילָה וַחֲבִילָה: “מוּעָד לְבַגְדָּאד”, שֶׁכֵּן הָיְתָה בְכַוָּנָתוֹ לִנְסֹעַ אֵלֶיהָ. וְאַחֲרֵי שֶׁאֲסָפוֹ אֱלֹהִים יִתְעַלֶּה וְעָבַר זְמַן לָקַח בְּנוֹ מִטְעֲנֵי גָמָל אֵלּוּ וְנָסַע בָּהֶם לְבַגְדָּאד. וְהָיָה הַדָּבָר בְּיָמָיו שֶׁל הָארוּן אַלרְרַשִׁיד. נִפְרַד מֵאִמּוֹ וּמִקְּרוֹבָיו וּמִבְּנֵי עִירוֹ לִפְנֵי שֶׁיָּצָא לַדֶּרֶךְ, וְנָסַע סוֹמֵךְ עַל אֱלֹהִים יִתְעַלֶּה, וְצִוָּה לוֹ אֱלֹהִים אֶת הַשָּׁלוֹם עַד שֶׁהִגִּיעַ לְבַגְדָּאד בְּתוֹךְ אוֹרְחַת סוֹחֲרִים. שָׂכַר לוֹ חָצֵר נָאָה וְהִצִּיעָה שְׁטִיחִים וְכָרִים וְשִׁלְשֵׁל עָלֶיהָ וִילוֹנוֹת, וְהוֹרִיד לְתוֹכָהּ אֶת הַמִּטְעָנִים וְאֶת הַפְּרָדוֹת וְאֶת הַגְּמַלִּים וְיָשַׁב עַד שֶׁנָּח מִן הַדֶּרֶךְ. שָׁאֲלוּ לוֹ סוֹחֲרֵי בַגְדָּאד וּגְדוֹלֶיהָ לְשָׁלוֹם. אַחַר-כָּךְ לָקַח חֲבִילָה שֶׁבָּהּ עֶשֶׂר גְּזָרוֹת מִן הָאָרִיג יְקַר-הָעֶרֶךְ, שֶׁהָיָה רָשׁוּם עָלֶיהָ מְחִירָהּ, וְיָרַד בָּהּ לְשׁוּק הַסּוֹחֲרִים. קִבְּלוּ פָּנָיו וְנָתְנוּ לוֹ שָׁלוֹם וְכִבְּדוּהוּ וּבֵרְכוּהוּ לְבוֹאוֹ אֲלֵיהֶם, וְהוֹרִידוּהוּ לַחֲנוּתוֹ שֶׁל זְקַן הַשּׁוּק. מָכַר הַגְּזָרוֹת וְהִרְוִיחַ עַל כָּל דִּינָר שְׁנֵי דִינָרִים, שָׂמַח גָאנִם. וְהָיָה מוֹכֵר אֶת הָאָרִיג וְאֶת הַגְּזָרוֹת קִמְעָא קִמְעָא, וְלֹא פָסַק מִכָּךְ בְּמֶשֶׁךְ שָׁנָה תְמִימָה.

בְּרֵאשִׁית הַשָּׁנָה הַשְּׁנִיָּה בָא לְאוֹתוֹ שׁוּק וּמָצָא שְׁעָרָיו נְעוּלִים. שָׁאַל לְסִבַּת הַדָּבָר וְאָמְרוּ לוֹ: “נִפְטַר אַחַד הַסּוֹחֲרִים לְבֵית עוֹלָמוֹ וְיָצְאוּ הַסּוֹחֲרִים כֻּלָּם לִלְוָיָתוֹ. רְצוֹנְךָ אַף אַתָּה לִזְכּוֹת בְּמִצְוָה וְלָלֶכֶת אַחֲרֵיהֶם?” אָמַר: “הֵן”. שָׁאַל לִמְקוֹם הַלְּוָיָה, וְהֶרְאוּ לוֹ עַל הַמָּקוֹם הִתְרַחֵץ כַּדָּת וְהָלַךְ עִם הַסּוֹחֲרִים עַד שֶׁהִגִּיעוּ אֶל מְקוֹם הַתְּפִלָּה שֶׁבּוֹ מִתְפַּלְּלִים עַל הַמֵּת, וְהִתְפַּלָּלוּ. הָיוּ הַסּוֹחֲרִים כֻּלָּם הוֹלְכִים לִפְנֵי הָאָרוֹן לְבֵית-הַקְּבָרוֹת, וְהָלַךְ גָאנִם אַחֲרֵיהֶם, עַד שֶׁהִגִּיעוּ עִם הָאָרוֹן לְבֵית-הַקְּבָרוֹת מִחוּץ לָעִיר. הָלְכוּ בֵּין הַקְּבָרוֹת עַד שֶׁהִגִּיעוּ לִמְקוֹם הַקְּבוּרָה, וּמָצְאוּ שֶׁבְּנֵי-בֵּיתוֹ שֶׁל הַנִּפְטַר הֶעֱמִידוּ אֹהֶל עַל הַקֶּבֶר, וְהֵכִינוּ נֵרוֹת וּמְנוֹרוֹת. קָבְרוּ אֶת הַמֵּת וְיָשְׁבוּ בַעֲלֵי-הַקְּרִיאָה לִקְרֹא אֶת הַקֻּרְאָן עַל אוֹתוֹ קֶבֶר. יָשְׁבוּ הַסּוֹחֲרִים וְגָאנִים בֶּן אַיּוּב בְּתוֹכָם. גָּבְרָה עָלָיו הַבּוּשָׁה וְאָמַר: “לֹא יִתָּכֵן שֶׁאֶעֱזֹב אוֹתָם. אֵיִני הוֹלֵךְ אֶלָּא אִתָּם כְּשֶׁיֵּלֵכוּ”. יָשְׁבוּ וְהֶאֱזִינוּ לִקְרִיאַת הַקֻּרְאָן עַד לִשְׁעַת אֲרוּחַת-הָעֶרֶב. הִגִּישׁוּ לָהֶם אֶת אֲרוּחַת-הָעֶרֶב וְאֶת הַמְּתִיקוֹת. אָכְלוּ דַיָּם וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְיָשְׁבוּ בִמְקוֹמוֹתֵיהֶם. הָיְתָה דַעְתּוֹ שֶׁל גָאנִם טְרוּדָה בִסְחוֹרָתוֹ, שֶׁמִּתְיָרֵא הָיָה מִן הַלִּסְטִים. וְאָמַר בְּלִבּוֹ: “אֲנִי אָדָם זָר אָנִי, וְחָשׁוּד עַל הָעשֶׁר, וּכְשֶׁאָלוּן רָחוֹק מִמְּעוֹנִי, יִגְנְבוּ הַלִּסְטִים כָּל-מַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ מִן הַמָּמוֹן וּמַשָּׂא הַסְּחוֹרָה”. חָשַׁשׁ לְהוֹנוֹ וְקָם וְיָצָא מִתּוֹךְ הַחֲבוּרָה, אַחֲרֵי שֶׁבִּקֵּשׁ מֵהֶם רְשׁוּת מִשּׁוּם עִנְיָן הַמֻטָּל עָלָיו לְמַלֵּא אוֹתוֹ. הָיָה הוֹלֵךְ וּמְהַלֵּךְ בְּעִקְבוֹת הַדֶּרֶךְ עַד שֶׁהִגִּיעַ לְשַׁעַר הָעִיר.

הָיְתָה אוֹתָהּ שָׁעָה שְׁעַת חֲצוֹת-הַלַּיְלָה וּמָצָא אֶת שַׁעַר הָעִיר נָעוּל, וְלֹא רָאָה שׁוּם אָדָם לֹא יוֹצֵא וְלֹא בָא. וְלֹא שָׁמַע שׁוּם קוֹל, זוּלָתִי נְבִיחַת הַכְּלָבִים וְיִלְלַת הַתַּנִּים. אָמַר: “אֵין חַיִל וְאֵין כֹּחַ אֶלָּא לֵאלֹהִים הָאַדִּיר. הָיִיתָי חוֹשֵׁשׁ לְמָמוֹנִי, וּבָאתִי בִגְלָלוֹ, וַהֲרֵי אֲנִי מוֹצֵא אֶת הַשַּׁעַר נָעוּל, וְנִמְצָא עַכְשָׁו מִתְיָרֵא לְנַפְשִׁי”. חָזַר לְבַקֵּשׁ לוֹ מָקוֹם שֶׁיָּלוּן בּוֹ עַד הַבֹּקֶר, וּמָצָא בֵית-קְבָרוֹת מֻקָּף אַרְבָּעָה קִירוֹת, וּבְתוֹכוֹ תָמָר וְלֹו שַׁעַר שֶׁל אֶבֶן צוּרִים פָּתוּחַ. נִכְנַס לְתוֹכוֹ וּבִקֵּשׁ לָלוּן שָׁם, וְלֹא אָחֲזָה אוֹתוֹ תְנוּמָה. תָּקְפָה אוֹתוֹ חֲרָדָה וְרֶגֶשׁ שֶׁל בְּדִידוּת, כְּשֶׁהוּא בֵין הַקְּבָרוֹת. קָם וְעָמַד עַל רַגְלָיו וּפָתַח אֶת שַׁעַר הַמָּקוֹם, רָאָה מֵרָחוֹק אוֹר נוֹצֵץ לְעֵבֶר שַׁעַר הָעִיר. הָלַךְ קְצָת לְמוּלוֹ וְרָאָה אֶת הָאוֹר מִתְקָרֵב וּבָא בַּדֶּרֶךְ הַמּוֹבִילָה לְבֵית-הַקְּבָרוֹת שֶׁהוּא בוֹ. פָּחַד גָאנִים לְנַפְשׁוֹ וּמִהֵר לְהָשִׁיב אֶת הַשַּׁעַר לִמְקוֹמוֹ וּלְסָגְרוֹ, וְטִפֵּס עַד שֶׁעָלָה עַל הַתָּמָר וְהִסְתַּתֵּר בֵּין עֳפָאָיו. הָיָה הָאוֹר הוֹלֵךְ וְקָרֵב לְבֵית-הַקְּבָרוֹת קִמְעָא קִמְעָא, עַד שֶׁנִּמְצָא סָמוּךְ לְבֵית-הַקְּבָרוֹת. הִתְבּוֹנֵן לָאוֹר וְרָאָה שְׁלשָׁה כוּשִׁים, שְׁנַיִם מֵהֶם נוֹשְׂאִים תֵּבָה וְאֶחָד מַעְדֵּר בְיָדוֹ וּפַנָּס. כְּשֶׁהִתְקָרְבוּ לְבֵית-הַקְּבָרוֹת, אָמַר אֶחָד מִשְּׁנֵי הַכּוּשִׁים הַנּוֹשְׂאִים אֶת הַתֵּבָה: "מַה לְּךָ, צַוָּאח? אָמַר הַכּוּשִׁי הַשֵּׁנִי בָהֶם: “מַה לְּךָ, כָּאפוּר?” אָמַר: “כְּלוּם לֹא הָיִינוּ כָאן לִפְנוֹת-עֶרֶב וְהִנַּחְנוּ אֶת הַשַּׁעַר פָּתוּחַ?” אָמַר: “כֵּן. דְּבָרֶיךָ אֱמֶת”. אָמַר: “וַהֲרֵי הוּא סָגוּר וְנָעוּל”. אָמַר לָהֶם הַשְּׁלִישִׁי הָיְינוּ נוֹשֵׂא הַמַּעְדֵּר וְהַפַּנָּס, וְהָיָה שְׁמוֹ בֻּחַיְת: “מַה קָּצָר שִׂכְלְכֶם כְּלוּם אִי-אַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁבַּעֲלֵי-הַגַּנּוֹת יוֹצְאִים מִבַּגְדָּאד וּמִתְהַלְכִים כָּאן, וְיֵשׁ שֶׁהַיּוֹם מַעֲרִיב עֲלֵיהֶם וְנִכְנָסִים לְכָאן וְסוֹגְרִים בַּעֲדָם הַשַּׁעַר מִפַּחַד כּוּשִׁים שֶׁכְּמוֹתֵנוּ, שֶׁלֹּא יִתְפְּשׂוּ אוֹתָם וְיִצְלוּם וְיֹאכְלוּם”. אָמְרוּ לוֹ: “אֱמֶת דִּבַּרְתָּ, וְאוּלָם חַי-אֱלֹהִים, אֵין אָנוּ מְעוּטֵי-שֵׂכֶל מִמֶּךָ”. אָמַר לָהֶם: “הֲרֵי אֵין אַתֶּם מַאֲמִינִים לִי עַד שֶׁאָנוּ נִכְנָסִים לְבֵית-הַקְּבָרוֹת וּמוֹצְאִים בּוֹ אָדָם. וְדוֹמֶה אֲנִי, שֶׁאִלּוּ הָיָה כָאן אָדָם שֶׁרָאָה אֶת הָאוֹר, הֲרֵי בִקֵּשׁ לוֹ מִקְלָט עַל הַתָּמָר”.

כְּשֶׁשָּׁמַע גָאנִם אֶת דִּבְרֵי הַכּוּשִׁי, אָמַר בְּלִבּוֹ: “כַּמָּה עָרוּם הוּא כּוּשִׁי זֶה, יַעְכֹּר אֱלֹהִים אֶת הַכּוּשִׁים בַּעֲבוּר הַתּוֹעֵבָה וְהַמְגֻנֶּה שֶׁיֵּשׁ בְּקִרְבָּם”. הוֹסִיף וְאָמַר: “אֵין חַיִל וְאֵין כֹּחַ אֶלָּא לֵאלֹהִים הָעֶלְיוֹן וְהֶעָצוּם: וּמַה יוּכַל לְהַצִּילֵנִי מִצָּרָה זוֹ?” אַחַר-כָּךְ אָמְרוּ הַשְּׁנַיִם נוֹשְׂאֵי הַתֵּבָה לָזֶה שֶׁהַמַּעְדֵּר אִתּוֹ: “טַפֵּס עַל הַקִּיר וּפְתַח לָנוּ אֶת הַשַּׁעַר, שֶׁכֵּן עָיַפְנוּ מִמַּשָּׂא הַתֵּבָה עַל עָרְפֵּנוּ. וְאִם תִּפְתַּח לָנוּ אֶת הַשַּׁעַר יְהִי לְךָ עָלֵינוּ אֶחָד מֵאֵלֶּה שֶׁנִּתְפְּשֵׂם, וְאָנוּ צוֹלִים לְךָ אוֹתוֹ יָפֶה יָפֶה עַד שֶׁלֹּא תֹאבַד מִשַּׁמְנִינוּתוֹ אֲפִלּוּ טִפָּה אֶחָת”. אָמַר בֻּחַיְת: “חוֹשֵׁשׁ אֲנִי מִשּׁוּם דָּבָר אֶחָד שֶׁהִרְהַרְתִּי בוֹ מִתּוֹךְ קֹצֶר-שִׂכְלִי. הֲרֵי מוּטָב שֶׁנַּשְׁלִיךְ אֶת הַתֵּבָה מֵעֵבֶר לַשַּׁעַר, שֶׁכֵּן כָּל אוֹצְרוֹתֵינוּ בְתוֹכָהּ”. אָמְרוּ לוֹ שְׁנֵיהֶם: “אִם אָנוּ מַשְׁלִיכִים אוֹתָהּ, הֲרֵי הִיא נִשְׁבֶּרֶת”. אָמַר לָהֶם: “חוֹשֵׁשׁ אֲנִי, שֶׁמָּא יֶשְׁנָם בְּתוֹךְ בֵית-הַקְּבָרוֹת מִבִּפְנִים שׁוֹדְדִים שֶׁהוֹרְגִים בְּנֵי אָדָם וּמְלַסְטְמִים אֶת הוֹנָם, שֶׁכֵּן כְּשֶׁמַעֲרִיב עֲלֵיהֶם הַיּוֹם הֵם מִתְכַּנְסִים לִמְקוֹמוֹת אֵלֶּה וּמְחַלְּקִים מַה שֶּׁאִתָּם”. אָמְרוּ לוֹ הַשְּׁנַיִם נוֹשְׂאֵי הַתֵּבָה: “הוֹי מְעוּט-שֵׂכֶל, כְּלוּם יְכוֹלִים הֵם לְהִכָּנֵס לְכָאן?”

הִנִּיחוּ שְׁנֵיהֶם אֶת הַתֵּבָה וְטִפְּסוּ עַל הַקִּיר וְיָרְדוּ וּפָתְחוּ אֶת הַשַּׁעַר, וְהַכּוּשִׁי הַשְּׁלִישִׁי, הַיְנוּ בֻּחַיְת, עוֹמֵד בַּחוּץ בַּפַּנָּס וּבַמַּעְדֵּר וּבְקֻפָּה שֶׁבְּתוֹכָהּ מִקְצָת מִן הַגֶּבֶת. אַחַר-כָּךְ נָעֲלוּ אֶת הַשַּׁעַר וְיָשְׁבוּ. אָמַר אֶחָד מֵהֶם: “אַחַי, הֲרֵי עָיַפְנוּ מִן הַדֶּרֶךְ וּמִן הַטְּעִינָה וְהַפְּרִיקָה וּמִפְּתִיחַת הַשַּׁעַר וּסְגִירָתוֹ, וְשָׁעָה זוֹ שְׁעַת חֲצוֹת-הַלַּיְלָה הִיא, וְלֹא נִשְׁאַר בָּנוּ עוֹד כֹּחַ לִפְתֹּחַ אֶת הַקֶּבֶר וְלִטְמֹן אֶת הַתֵּבָה, הָבוּ אֵפוֹא וְנֵשֵׁב וְנָפוּשׁ כָּאן שָׁלשׁ שָׁעוֹת, וְאַחַר-כָּךְ נָקוּם וּנְכַלֶּה מְלַאכְתֵּנוּ. וּבֵינְתַיִם יְסַפֵּר כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ לַחֲבֵרָיו סִבַּת-סֵרוּסוֹ וְכָל מַה שֶׁאֵרַע לוֹ מֵרֵאשִׁית וְעַד אַחֲרִית כְּדֵי שֶׁנְּבַלֶּה בְכָךְ לַיְלָה זֶה”.

פָּתַח הָרִאשׁוֹן, וְהָיָה זֶה שֶׁנָּשָׂא אֶת הַפַּנָּס, וְאָמַר: “אֲנִי אֲסַפֵּר לָכֶם סִפּוּרִי”.

אָמְרוּ לוֹ: “סַפֵּר”. אָמַר לָהֶם:

סִפּוּר בֻּחַיְת הַכּוּשִׁי

"דְּעוּ אַחַי, שֶׁכְּשֶׁהָיִיתִי נַעַר קָטָן, הֱבִיאַנִי סוֹחֵר-הָעֲבָדִים מֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי, וַאֲנִי אָז בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים בְּעֵרֶךְ, וּמְכָרַנִי לִפְקִיד-צָבָא נָמוֹךְ.וְהָיְתָה לוֹ בַּת בְּגִיל שָׁלשׁ. גִדְּלוּנִי אִתָּהּ יַחַד, וְהָיוּ מְצַחֲקִים עָלַי, וּמַנִּיחִים אוֹתִי לְשַׂחֵק עִמָּהּ וְלִרְקֹד לְפָנֶיהָ וּלְזַמֵּר, עַד שֶׁמָּלְאוּ לִי שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וְהִיא אָז בַּת עֶשֶׂר שָׁנִים. לֹא הָיוּ חוֹשְׂכִים אוֹתָהּ מִמֶּנִּי, עַד שֶׁבְּיוֹם מִן הַיָּמִים נִכְנַסְתִּי אֵלֶיהָ לְתוֹךְ חֶדֶר וּמְצָאתִיהָ יוֹשֶׁבֶת לְבַדָּהּ, וְדוֹמָה הָיְתָה כְאִלּוּ יָצְאָה מִן הַמֶּרְחָץ שֶׁבַּבַּיִת, שֶׁכֵּן הָיְתָה מְקֻטֶּרֶת מֹר וּלְבוֹנָה, וְהָיוּ פָּנֶיהָ דוֹמִים לְאַגַּן-הַסַּהַר בְּלֵיל אַרְבָּעָה עָשָׂר. שִׂחֲקָה אִתִּי וְשׂחַקְתִּי אִתָּהּ. הָדְפָה אוֹתִי לָאָרֶץ וְנָפַלְתִּי עַל גַּבִּי. רָכְבָה עַל חָזִי וְנִלְפְּתָה סְבִיבִי. נִדְלְקָה הַתַּאֲוָה בְּקִרְבִּי וַאֲסַפְתִּיהָ אֶל חֵיקִי. נִלְפְּתוּ יָדֶיהָ מִסָּבִיב לְצַוָּארִי וְחִבְּקָה אוֹתִי בְּכָל כֹּחָהּ, וְלֹא הָיִיתִי מַרְגִּישׁ בַּדָּבָר עַד שֶׁנָּשְׁרוּ בְּתוּלֶיהָ. כְּשֶׁרָאִיתִי כָךְ, בָּרַחְתִּי אֵצֶל אַחַד חֲבֵרָי. נִכְנְסָה אֵלֶיהָ אִמָּהּ וּמָצְאָה אוֹתָהּ בְכָךְ. נִטְרְפָה דַעְתָּהּ עָלֶיהָ. וְאוּלָם הֵשִׁיבָה אֶת לִבָּהּ וְהִסְתִּירָה אֶת מַצָּבָהּ מֵאָבִיהָ וְהֶעֱלִימָה אוֹתוֹ, וְהִמְתִּינָה לָהּ זְמַן שְׁנֵי חֲדָשִׁים. כָּל זֶה קָרָה וְהֵם קוֹרְאִים לִי וּמוֹשְׁכִים אוֹתִי בְרַכּוֹת עַד שֶׁהוֹצִיאוּנִי מִמְּקוֹם מַחֲבוֹאִי, וְאֵינָם מְסַפְּרִים כְּלוּם מֵעִנְיָן זֶה לְאָבִיהָ, שֶׁכֵּן הָיוּ אוֹהֲבִים אוֹתִי מְאֹד. אַחַר-כָּךְ אֵרְשָׂה אוֹתָהּ אִמָּהּ לְאָדָם גַּלָּב שֶׁהָיָה מְסַפֵּר שְׂעַר אָבִיהָ, וְנָתְנָה לָהּ מֹהַר מִשֶּׁלָּהּ וְהֵכִינָה לָהּ כָּל צְרָכֶיהָ, וְהָיָה כָּל זֶה כְּשֶׁאָבִיהָ אֵינוֹ יוֹדֵעַ עַל דְּבַר מַצָּבָהּ.

הָיוּ עוֹסְקִים בַּהֲכָנַת צָרְכֵי נִשּׂוּאֶיהָ, וּבְתוֹךְ זֶה תְּפָסוּנִי כְּשֶׁאֲנִי בְּהַסֵּחַ דַּעְתִּי וְסֵרְסוּנִי. וּכְשֶׁהוֹבִילוּהָ לַאֲרוּסָה, שָׂמוּנִי סָרִיס לָהּ, שֶׁאֶהְיֶה מְהַלֵּךְ לְפָנֶיהָ לְכָל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ, אַחַת הִיא אִם הָלְכָה לְבֵית-הַמֶּרְחָץ וְאִם הָלְכָה לְבֵית אָבִיהָ. וְהִסְתִּירוּ עִנְיָנָהּ. וּבְלֵיל בִּיאָתָהּ שָׁחֲטוּ עַל כֻּתָּנְתָהּ יוֹנָה.נִשְׁאַרְתִּי אֶצְלָהּ מֶשֶׁךְ זְמַן אָרֹךְ, וַאֲנִי מִתְעַנֵּג עַל יָפְיָהּ וחִנָּהּ כְּכָל הָאֶפְשָׁרִי לִי, בְּנִשּׁוּק וְחִבּוּק, עַד שֶׁמֵּתָה הִיא וּבַעְלָהּ וְאָבִיהָ. אַחַר-כָּךְ הֶחֱרִימוּ אוֹתִי לְאוֹצַר הַמֶּלֶךְ וְכָךְ בָּאתִי אֲלֵיכֶם וְנִתְחַבַּרְתִּי לָכֶם. זוֹהִי סִבַּת כְּרִיתַת שָׁפְכָתִי, וְשָׁלוֹם".

פָּתַח הַשֵּׁנִי וְאָמַר:

סִפּוּר הַסָּרִיס כָּאפוּר

“דְּעוּ, אַחַי, שֶׁהָיִיתִי בֶּן שְׁמוֹנֶה בְּרֵאשִׁית עַבְדוּתִי, וְאוּלָם הָיִיתִי מְשַׁקֵּר לְסוֹחֲרֵי הָעֲבָדִים מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה לְמוֹעֵד קָבוּעַ שֶׁקֶר אֶחָד, וְגָרַמְתִּי לְסִכְסוּכִים שֶׁנָּפְלוּ בֵינֵיהֶם, עַד שֶׁקָּצְרָה רוּחוֹ שֶׁל אֲדוֹנִי וְהוֹרִידַנִי לַשּׁוּק אֶל הַכָּרוֹז וְצִוָּהוּ לְהַכְרִיז: “מִי קוֹנֶה עֶבֶד זֶה לַמְרוֹת מוּמוֹ?” אָמַר לוֹ הַכָּרוֹז: “וּמַה מוּמוֹ?” אָמַר: מְשַׁקֵּר הוּא מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְמוֹעֵד קָבוּעַ שֶׁקֶר אֶחָד”. נִגַּשׁ אִישׁ סוֹחֵר אֶל הַכָּרוֹז וְאָמַר לוֹ: “מַה הוּא הַמְּחִיר שֶׁאָמְרוּ לָתֵת בְּעֶבֶד זֶה לַמְרוֹת מוּמוֹ?” אָמַר: “אָמְרוּ לָתֵת שֵׁשׁ מֵאוֹת אֲדַרְכְּמוֹן”. אָמַר לוֹ: “וּמִלְבַד זֶה הֲרֵי שְׂכָרְךָ עֶשְׂרִים”. זִמֵּן הַכָּרוֹז אוֹתוֹ וְאֶת מוֹכֵר-הָעֲבָדִים יַחְדָּו, וְקִבֵּל מִמֶּנּוּ הָאֲדַרְכְּמוֹנִים. וְהוֹבִיל אוֹתִי הַכָּרוֹז לְבֵיתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ סוֹחֵר וְנָטַל שְׂכַר סַרְסוּרְיָה שֶׁלּוֹ. הִלְבִּישׁ אוֹתִי הַסּוֹחֵר לְפִי הַיָּאֶה לִי וְעָמַדְתִּי אֶצְלוֹ שְׁאֵרִית שְׁנָתִי עַד שֶׁהִגִּיעָה הַשָּׁנָה הַחֲדָשָׁה לְטוֹבָה. וְהָיְתָה שָׁנָה מְבֹרֶכֶת וּפוֹרִיָּה בִּתְנוּבָתָהּ. הָיוּ הַסּוֹחֲרִים עוֹרְכִים מִשְׁתָּאוֹת בֵּית אִישׁ יוֹמוֹ, עַד שֶׁהִגִּיעַ תּוֹרוֹ שֶׁל אֲדוֹנִי, וְעָרַךְ מִשְׁתֶּה בְגַן בְּתוֹךְ הָעִיר. הָלַךְ הוּא וְהַסּוֹחֲרִים וְלָקְחוּ לָהֶם כָּל מַה שֶּׁהֵם זְקוּקִים לוֹ מִמַּאֲכָל וְזוּלַת זֶה, וְיָשְׁבוּ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ עַד לִשְׁעַת הַצָּהֳרַיִם. נִזְקַק אֲדוֹנִי לְמַשֶּׁהוּ מִבֵּיתוֹ וְאָמַר לִי: “עֶבֶד, רְכַב עַל פִּרְדָּה זוֹ וְלֵךְ לְבֵיתִי וְטֹל מִגְּבִרְתְּךָ חֵפֶץ פְּלוֹנִי וַחֲזֹר בִּמְהֵרָה”. מִלֵּאתִי פְקֻדָּתוֹ, וְהָלַכְתִּי לְבֵיתוֹ. כְּשֶׁקָּרַבְתִּי לַבַּיִת נִזְעַקְתִּי וְהִזַּלְתִּי דְמָעוֹת. נִקְהֲלוּ בְּנֵי-הָרֹבַע גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים, וְשָׁמְעוּ אֶת קוֹלִי. וּפָתְחוּ אֵשֶׁת אֲדוֹנִי וּבְנוֹתָיו אֶת הַדֶּלֶת וּשְׁאָלוּנִי לְסִבַּת-הַדָּבָר אָמַרְתִּי לָהֶם: “יוֹשֵׁב הָיָה אֲדוֹנִי אֲחוֹרֵי קִיר יָשָׁן מְאֹד, הוּא וַחֲבֵרָיו, וְנָפַל עֲלֵיהֶם. וּכְשֶׁרָאִיתִי מַה שֶּׁאֵרַע לָהֶם רָכַבְתִּי עַל הַפִּרְדָּה וְאַצְתִּי לָבוֹא לְהַגִּיד לָכֶם”. כְּשֶׁשָּׁמְעוּ יְלָדָיו וְאִשְׁתּוֹ דְבָרִים אֵלּוּ, זָעֲקוּ וְקָרְעוּ בִגְדֵיהֶם וְטָפְחוּ עַל פְּנֵיהֶם, וְהַשְּׁכֵנִים מַקִּיפִים אוֹתָם. הָפְכָה אֵשֶׁת אֲדוֹנִי אֶת כְּלֵי הַבַּיִת זֶה עַל גַּבֵּי זֶה וְחָלְצָה אֶת עֲצֵי רִקּוּעַ הַקִּירוֹת וְשָׁבְרָה אֶת הַתְּרִיסִים וְאֶת הַחַלּוֹנוֹת, וְזִהֲמָה אֶת הַקִּירוֹת בְּטִיט וּבִכְחוֹל, כְּשֶׁהִיא אוֹמֶרֶת: “אוֹי לְךָ, כָּאפוּר, בֹּא וְסַיֵּעַ לִי וַהֲרֹס אֲרוֹנוֹת אֵלֶּה וְשַׁבֵּר כֵּלִים אֵלּוּ וְחַרְסִינָה זוֹ”. נִגַּשְׁתִּי אֵלֶיהָ וְהֶחֱרַבְתִּי אִתָּהּ יַחַד אֶת עֲצֵי רִקּוּעַ הַקִּירוֹת וְהִשְׁמַדְתִּי מַה שֶּׁהָיָה עֲלֵיהֶם וְאֶת הָאֲרוֹנוֹת וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם. וְהָיִיתִי מִסְתּוֹבֵב עַל הַגגַּ וּבְכָל מָקוֹם עַד שֶׁהֶחֱרַבְתִּי אֶת הַכֹּל כְּשֶׁאֲנִי מְזַעֵק: “אוֹי אָדוֹן”. אַחַר-כָּךְ יָצְאָה גְבִרְתִּי וּפָנֶיהָ גְּלוּיוֹת, וְרַק מִטְפַּחַת לְרֹאשָׁהּ וְלֹא יוֹתֵר, יָצְאוּ עִמָּהּ הַבָּנוֹת וְהַיְלָדִים, כְּשֶׁהֵם אוֹמְרִים: “כָּאפוּר, עֲבֹר לְפָנֵינוּ וְהַרְאֵנוּ אֶת מְקוֹם אֲדוֹנֶיךָ שֶׁמֵּת בּוֹ מִתַּחַת לַקִּיר, שֶׁנוֹצִיא אוֹתוֹ מִתַּחַת הַמַּפֹּלֶת, וְנָשִׂים אוֹתוֹ בָאָרוֹן וּנְבִיאוֹ הַבַּיְתָה שֶׁנַּעֲרֹךְ לוֹ לְוָיָה נָאָה”. עָבַרְתִּי לִפְנֵיהֶם וַאֲנִי מְזַעֵק: " אוֹי אָדוֹן“, וְהֵן אַחֲרַי, גְּלוּיוֹת פָּנִים וָרֹאשׁ וְזוֹעֲקוֹת: “אוֹי לַצָּרָה, אוֹי לאָסָוןֹ”. לֹא נִשְׁאַר אָדָם לֹא מִן הַגְּבָרִים וְלֹא מִן הַנָּשִׁים וְלֹא מִן הַיְלָדִים וְלֹא תִּינֹקֶת וְלֹא זְקֵנָה שֶׁלֹּא יָצְאוּ אִתָּנוּ, וְהָיוּ כֻלָּם סוֹפְקִים עַל פְּנֵיהֶם וּבוֹכִים בְּכִי מָר. הֶעֱבַרְתִּי אוֹתָם בְּכָל רְחוֹבוֹת הָעִיר. הָיוּ בְנֵי אָדָם שׁוֹאֲלִים לַדָּבָר, וְהִגִּידוּ לָהֶם מַה שֶּׁשָּׁמְעוּ מִפִּי. אָמְרוּ בְנֵי-הָאָדָם: “אֵין חַיִל וְאֵין כֹּחַ אֶלָּא לֵאלֹהִים הָעֶלְיוֹן וְהָאַדִּיר, נֵלֵךְ לַמּוֹשֵׁל וְנוֹדִיעַ לוֹ”. כְּשֶׁהִגִּיעוּ לַמּוֹשֵׁל הוֹדִיעוּ לוֹ”.

הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הָאַרְבָּעִים אָמְרָה: שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר שֶׁכְּשֶׁהִגִּיעוּ לַמּוֹשֵׁל וְסִפְּרוּ לוֹ, קָם הַמּוֹשֵׁל וְרָכַב וְלָקַח עִמּוֹ אֶת הַפּוֹעֲלִים וְאֶת הַמַּעְדְּרִים וְאֶת הַקֻּפּוֹת וְהָלְכוּ אַחֲרַי בְּעִקְבוֹתַי, וַהֲמוֹן בְּנֵי-אָדָם אִתָּם. וַאֲנִי הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם בּוֹכֵה וּמְצַעֵק וְזוֹרֵק עָפָר עַל רֹאשִׁי וְסוֹפֵק עַל פָּנַי. כְּשֶׁהִגַּעְתִּי לַגַּן, רָאָה אוֹתִי אֲדוֹנִי כְּשֶׁאֲנִי סוֹפֵק עַל פָּנַי וְזוֹעֵק: “אוֹי גְּבִרְתִּי, אוֹי, אוֹי, אוֹי, מִי יְרַחֵם עָלַי אַחֲרֵי גְבִרְתִּי, וּלְוַאי וְהָיִיתִי כַפָּרָתָהּ”. כְּשֶׁרָאָה אוֹתִי אֲדוֹנִי נִבְעַת וְהִלְבִּינוּ פָּנָיו וְאָמַר: "מַה לְּךָ, כָּאפוּר? מַה הַמַּצָּב הַזֶּה? וּמַה הָעִנְיָן? אָמַרְתִּי לוֹ: “כְּשֶׁשָּׁלַחְתָּ אוֹתִי אֶל הַבַּיִת לְהָבִיא לְךָ מַה שֶּׁבִּקַּשְׁתָּ, הָלַכְתִּי הַבַּיְתָה וְנִכְנַסְתִּי לְתוֹכוֹ, וּמָצָאתִי שֶׁהַכֹּתֶל שֶׁבָּאוּלָם נָפַל וְנֶהֱרַס, וְנָפַל הָאוּלָם כֻּלּוֹ עַל גְּבִרְתִּי וְעַל יְלָדֶיהָ”. אָמַר לִי: “וְלֹא יָצְאָה גְבִרְתְּךָ בְשָׁלוֹם?” אָמַרְתִּי: “לֹא, לֹא יָצָא אָדָם מֵהֶם בְּשָׁלוֹם. וְהָרִאשׁוֹנָה בָהֶם מֵתָה גְבִרְתִּי בִּתְּךָ הַגְּדוֹלָה”. אָמַר לִי: “וּמַה מַצַּב הַפִּרְדָּה שֶׁאֲנִי רוֹכֵב עָלֶיהָ? שְׁלֵמָה הִיא?” אָמַרְתִּי לוֹ: “לֹא, אֲדוֹנִי, שֶׁכֵּן הָיוּ לְמַשּׂוּאוֹת כָּתְלֵי הַבַּיִת וְכָתְלֵי הָאֻרְוָה עַל כָּל מַה שֶּׁהָיָה בְתוֹכָם מִן הָאָדָם וּמִן הַצֹּאן וּמִן הָאַוָּזִים וְהַתַּרְנְגוֹלִים, וְנַעֲשׂוּ כֻלָּם עֲרֵמָה שֶׁל בָּשָׂר מִתַּחַת לַמַּפֹּלֶת וְלֹא נִשְׁאַר מֵהֶם אֶחָד”. אָמַר לִי: “וְלֹא אֲדוֹנְךָ בְּנִי הַגָּדוֹל?” אָמַרְתִּי לוֹ: “לֹא, לֹא יָצָא בְשָׁלוֹם אִישׁ מֵהֶם, וַהֲרֵי מֵעַתָּה לֹא נִשְׁאֲרוּ לֹא חָצֵר וְלֹא יוֹשֵׁב בָּהּ, לֹא נִשְׁאַר זֵכֶר לְכָל זֶה. וְאוּלָם בַּאֲשֶׁר לַצֹּאן וְלָאַוָּזִים וְלַתַּרְנְגוֹלוֹת, הֲרֵי הָיוּ כֻלָּם מַאֲכָל לַחֲתוּלִים וְלַכְּלָבִים”. כְּשֶׁשָּׁמַע אֲדוֹנִי אֶת דְּבָרַי, חָשַׁךְ עוֹלָם בַּעֲדוֹ, וְלֹא יָכֹל לִשְׁלֹט בְּעַצְמוֹ וּבְדַעְתּוֹ, וְלֹא עָצַר כֹּחַ לַעֲמֹד עַל רַגְלָיו, שֶׁכֵּן נִשְׁתַּתְּקוּ אֲבָרָיו וְנִשְׁבַּר גַּבּוֹ. קָרַע אֶת בְּגָדָיו וּמָרַט אֶת זְקָנוֹ וְסָפַק עַל פָּנָיו, וְהִשְׁלִיךְ מִצְנַפְתּוֹ מֵעַל רֹאשׁוֹ, וְלֹא פָסַק מִלִּסְפֹּק עַל פָּנָיו עַד שֶׁשָּׁתְתוּ דָּם, וְהָיָה צוֹרֵחַ: “אוֹי וַאֲבוֹי, אוֹי אִשָּׁה, אוֹי יְלָדִים, אוֹי וַאֲבוֹי לַצָּרָה. מִי הוּא שֶׁאֵרַע לוֹ כְמוֹ שֶׁאֵרַע לִי”. נִזְעֲקוּ הַסּוֹחֲרִים בְּנֵי-חֲבוּרָתוֹ לְצַעֲקָתוֹ וּבָכוּ עִמּוֹ וְקוֹנְנוּ עַל מַצָּבוֹ וְקָרְעוּ בִגְדֵיהֶם. יָצָא אֲדוֹנִי מֵאוֹתוֹ הַגַּן כְּשֶׁהוּא מַכֶּה עַל פָּנָיו מִפְּאַת הַצָּרָה שֶׁאֵרְעָה לוֹ, וְהִרְבָּה לְהַכּוֹת עַל פָּנָיו, וְנַעֲשָׂה כְאִלּוּ הָיָה שִׁכּוֹר. אַךְ בָּהּ בְּשָׁעָה שֶׁהַחֲבוּרָה יָצְאָה מִשַּׁעַר הַגַּן, וְהִנֵּה אָבָק רַב עוֹלֶה וְזַעֲקוֹת קוֹלוֹת מַחֲרִידִים. הִתְבּוֹנְנוּ וְרָאוּ אֶת הֶהָמוֹן הַהוֹלֵךְ וְקָרֵב, הַיְנוּ אֶת הַמּוֹשֵׁל וּבְנֵי-לִוְיָתוֹ וְכָל הָאֲנָשִׁים וְהַבְּרִיּוֹת הָרוֹאִים בַּמַּחֲזֶה וּבְנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ שֶׁל הַסּוֹחֵר אַחֲרֵיהֶם, הַזּוֹעֲקִים וּמְיַלְּלִים מִתּוֹךְ בְּכִיָּה רַבָּה וְאֵבֶל כָּבֵד, וְהָרִאשׁוֹנִים שֶׁפָּגַשׁ בָּהֶם אֲדוֹנִי, הָיוּ אִשְׁתּוֹ וִילָדָיו. כְּשֶׁרָאָם נִדְהַם וְצָחַק וְאָמַר לָהֶם: “מַה מַצַּבְכֶם אַתֶּם, וּמַה הִגִּיעַ אֲלֵיכֶם בֶחָצֵר וּמַה קָּרָה אֶתְכֶם?” וּכְשֶׁרָאוּ אוֹתוֹ אָמְרוּ: “הַתּוֹדָה לֵאלֹהִים שֶׁשָּׁלוֹם לְךָ אַתָּה”. וְהִפִּילוּ עַצְמָם עָלָיו, וְנִתְלוּ יְלָדָיו בּוֹ, כְּשֶׁהֵם קוֹרְאִים: “הוֹי אָבִינוּ, הַתּוֹדָה לָאֵל שֶׁשָּׁלוֹם לְךָ אָבִינוּ”. אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: “הַתּוֹדָה לָאֵל שֶׁהֶרְאָנוּ אֶת פָּנֶיךָ בְשָׁלוֹם”. וּכְבָר נִדְהֲמָה וְכִמְעַט יָצְאָה מִדַּעְתָּהּ כְּשֶׁרָאֲתָה אוֹתוֹ, וְאָמְרָה לוֹ: “כֵּיצַד יָצָאתָ בְשָׁלוֹם אַתָּה וַחֲבֵרֶיךָ?” אָמַר לָהּ: “וְכֵיצַד הָיָה מַצַּבְכֶם בֶּחָצֵר?” אָמְרָה לוֹ: "שָׁלוֹם לָנוּ וְטוֹבִים וּבְרִיאִים אָנוּ, וְלֹא פָגְעָה בַחֲצֵרֵנוּ כָל רָעָה, מִלְּבַד מַה שֶׁעַבְדְּךָ כָּאפוּר בָּא אֵלֵינוּ גְלוּי רֹאשׁ וּקְרוּעַ בְּגָדִים וְהוּא מְצַעֵק: “אוֹי אָדוֹן, אוֹי אָדוֹן”. אָמַרְנוּ לוֹ: “מה הענין, כָּאפוּר?” אָמַר: “אֲדוֹנִי יָשַׁב מֵאֲחוֹרֵי קִיר בַּגַּן לַעֲשׂוֹת מַשֶּׁהוּ וְנָפַל עָלָיו הַקִּיר וּמֵת”. אָמַר לָהֶם אֲדוֹנִי: "חַי אֱלֹהִים שֶׁבָּא אֵלַי זֶה עַתָּה וְהוּא מְצַעֵק: “אוֹי גְּבֶרֶת, אוֹי יַלְדֵי הַגְּבֶרֶת”. וְאָמַר: “גְּבִרְתִּי וְהַיְלָדִים מֵתוּ כֻלָּם”. הִבִּיט לְעֶבְרִי וְרָאֲנִי מֵצְנַפְתִּי שְׁמוּטָה עַל רֹאשִׁי. וַאֲנִי מְצָעֵק וּבוֹכֶה מָרָה וְזוֹרֵק עָפָר עַל רֹאשִׁי. קָרָא לִי וְנִגַּשְׁתִּי אֵלָיו: אָמַר לִי: “אוֹי לְךָ עֶבֶד מְנֻוָּל, בֶּן הַזּוֹנָה וְזֶרַע מְרֵעִים, מַה הֵם הָאֲסוֹנוֹת שֶׁהֵמַטְתָּ? אָמְנָם,חַי אֱלֹהִים, אֶת עוֹרְךָ אֲנִי פוֹשֵׁט מֵעַל בְּשָׂרְךָ וְגוֹרֵר אֶת בְּשָׂרְךָ מֵעַל עַצְמוֹתֶיךָ”. אָמַרְתִּי לוֹ: “חַי אֱלֹהִים, אִי אַתָּה רַשַׁאי לַעֲשׂוֹת לִי כְּלוּם שֶׁהֲרֵי קָנִיתָ אוֹתִי עַל מוּם שֶׁבִּי, בִּתְנַאי זֶה, וְעֵדִים הֵעִידוּ בְּךָ בְּשָׁעָה שֶׁקְּנִיתַנִי עַל מוּמִי כְּשֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ אוֹתוֹ, הַיְנוּ שֶׁאֲנִי מְשַׁקֵּר אַחַת לְשָׁנָה שֶׁקֶר אֶחָד, וְזֶה אֵינוֹ אֶלָּא חֲצִי הַשֶּׁקֶר, וּכְשֶׁתִּגָּמֵר הַשָּׁנָה הֲרֵינִיַ לְשַׁקֵּר אֶת חֶצְיוֹ הַשֵּׁנִי, וְהָיָה הַשֶּׁקֶר שָׁלֵם”. נָזַף בִּי: “הוֹי אָרוּר שֶׁבָּעֲבָדִים. וְכִי כָל זֶה רַק חֲצִי שֶׁקֶר הוּא? אָכֵן פּוּרְעָנוּת גְּדוֹלָה הִיא זוֹ. לֵךְ מֵעָלַי, שֶׁבֶּן-חוֹרִין אַתָּה”. אָמַרְתִּי: “חַי אֱלֹהִים אַף-עַל-פִּי שֶׁאַתָּה מְשַׁחְרֵר אוֹתִי, הֲרֵי אֲנִי אֵינִי מְשַׁחְרֵר אוֹתְךָ עַד שֶׁתִּכְלֶה הַשָּׁנָה וַאֲשַׁקֵּר אֶת חֲצִי הַשֶּׁקֶר הַנּוֹתָר, וְאַחֲרֵי שֶׁאֲנִי מַשְׁלִים אוֹתוֹ, אַתָּה מוֹרִידֵנִי לַשּׁוּק וּמוֹכֵר אוֹתִי כְּשֵׁם שֶׁקָּנִיתָ אוֹתִי. וְאַל תְּשַׁחְרְרֵנִי, שֶׁאֵין בְּיָדִי אוּמָנוּת לְהִתְפַּרְנֵס בָּהּ. וּדְרִישָׁה זוֹ שֶׁהִזְכַּרְתִּי לְךָ, עַל-פִּי הַדִּין הִיא. הֱבִיאוּהָ חַכְמֵי-הַמִּשְׁפָּט בְּשַׁעַר דִּינֵי שִׁחְרוּר עֲבָדִים”.

וּבְעוֹד אָנוּ מְדַבְּרִים בָּאוּ הֲמוֹן הָאָדָם וּבְנֵי הָרֹבַע נָשִׁים וַאֲנָשִׁים, שֶׁבָּאוּ לְנַחֵם אֲבֵלִים, וּבָאוּ הַמּוֹשֵׁל וּבְנֵי לִוְיָתוֹ. נִגְּשׁוּ אֲדוֹנִי וְהַסּוֹחֲרִים הוֹדִיעוּ לוֹ אֶת הָעִנְיָן, וְשֶׁזֶּהוּ רַק חֲצִי הַשֶּׁקֶר. כְּשֶׁשָּׁמְעוּ הַנִּמְצָאִים כָּךְ מִפִּיו, מָצְאוּ אֶת הַשֶּׁקֶר מֻפְלָג וְהִתְפַּלְּאוּ תַכְלִית הַהִתְפַּלְּאוּת, וְקִלְּלוּנִי וְחֵרְפוּנִי, וְנִשְׁאַרְתִּי אֲנִי עוֹמֵד וּמְצַחֵק וְאוֹמֵר: “כֵּיצַד זֶה יַהַרְגֵנִי אֲדוֹנִי אַחֲרֵי שֶׁקָּנָה אוֹתִי עַל מוּמִי זֶה?” כְּשֶׁחָזַר אֲדוֹנִי לְבֵיתוֹ, מְצָאוֹ חָרֵב, וְשֶׁאֲנִי הוּא שֶׁהֶחֱרַבְתִּי אֶת רֻבּוֹ וְשִׁבַּרְתִּי בּוֹ מַה שֶׁשָּׁוֶה סְכוּם עָצוּם שֶׁל מָמוֹן. וְאָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: “כָּאפוּר הוּא זֶה שֶׁשָּׁבַר אֶת הַכֵּלִים וְאֶת הַחַרְסִינָה”. נִתּוֹסֵף כַּעֲסוֹ וְאָמַר: “חַי אֱלֹהִים, בְּכָל יְמֵי חַיַּי לֹא רָאִיתִי בֶן-זוֹנָה כְּכוּשִׁי זֶה, וַעֲדַיִן הוּא אוֹמֵר שֶׁזֶּהוּ חֲצִי-הַשֶּׁקֶר. וְכֵיצַד הוּא אִלּוּ הָיָה הַשֶּׁקֶר שָׁלֵם, שֶׁאָז הֲרֵי הָיָה מַחֲרִיב מְדִינָה אוֹ שְׁתַּיִם”. הָלַךְ מֵרֹב זַעֲמוֹ אֶל הַמּוֹשֵׁל, וְהִלְקַנִי זֶה מַלְקוֹת קָשׁוֹת עַד שֶׁנִּסְתְּרָה בִינָתִי וְהִתְעַלַּפְתִּי. הֵבִיאוּ אֵלַי אֶת הַגַּלָּב כְּשֶׁאֲנִי בְּהִתְעַלְּפוּתִי, וְסֵרְסַנִי וְעָשָׂה בִי מִכְוָה. כְּשֶׁהִתְעוֹרַרְתִּי מָצָאתִי עַצְמִי מְסֹרָס, וְאָמַר לִי אֲדוֹנִי: “כְּשֵׁם שֶׁשָּׂרַפְתָּ אֶת לִבִּי בִּדְבַר הָעִנְיָנִים הַיְקָרִים לִי מִכֹּל, כָּךְ שָׂרַפְתִּי אֶת לִבְּךָ בָּאֵבֶר הַיָּקָר לְךָ מִכֹּל, אַחַר-כָּךְ נְטָלַנִי וּמְכָרַנִי בִּמְחִיר יָקָר, בִּהְיוֹת שֶׁנַּעֲשֵׂיתִי סָרִיס. וְלֹא חָדַלְתִּי מִלְּהָבִיא פֻּרְעָנֻיּוֹת בַּמְּקוֹמוֹת שֶׁהָיִיתִי נִמְכָּר לָהֶם, וְעוֹבֵר מִיַּד נָסִיךְ לְיַד נָסִיךְ וּמִיַּד שַׂר לְיַד שַׂר בְּדֶרֶךְ מְכִירָה, עַד שֶׁהוּבֵאתִי לְאַרְמוֹנוֹ שֶׁל נְשִׂיא הַמַּאֲמִינִים, אַחֲרֵי שֶׁנַּפְשִׁי נִשְׁבְּרָה וְכָלָה כֹחִי וְאָפְסוּ אֲשָׁכָי”. כְּשֶׁשָּׁמְעוּ שְׁנֵי הַכּוּשִׁים דְּבָרָיו, צָחֲקוּ עָלָיו וְאָמְרוּ לוֹ: “אָכֵן מְתֹעָב בֶּן-מְתֹעָב אַתָּה. כְּבָר שִׁקַּרְתָּ שֶׁקֶר מְשֻׁקָּץ”. אַחַר כָּךְ אָמְרוּ לַכּוּשִׁי הַשְּׁלִישִׁי: “סַפֵּר לָנוּ אַתָּה סִפּוּרְךָ”. אָמַר לָהֶם:

סִפּוּר הַכּוּשִׁי הַשְּׁלִישִׁי

“בְּנֵי-דוֹדַי, כָּל מַה שֶּסִּפֵּר זֶה הֶבֶל הוּא. הֲרֵי אֲנִי מְסַפֵּר לָכֶם סִבַּת כְּרִיתַת אֲבָרִי, וְרָאוּי הָיִיתִי לְיוֹתֵר מִכֵּן, מִשּׁוּם תּוֹעֵבָה שֶׁעָשִׂיתִי עִם גְּבִרְתִּי וְעִם בֶּן-גְּבִרְתִּי. וְהַסִּפּוּר שֶׁעִמִּי אָרֹךְ הוּא וְאֵין זֶה הַזְּמַן לְסַפְּרוֹ עַכְשָׁו. הַבֹּקֶר, בְּנֵי דוֹדַי, קָרוֹב הוּא, וְיִתָּכֵן מְאֹד שֶׁיַּעֲלֶה עָלֵינוּ הַשַּׁחַר וְעִמָּנוּ תֵבָה זוֹ, וְנִפָּרַע לְשִׁמְצָה בִּבְנֵי-אָדָם וְנִתְחַיֵּב בְּנַפְשֵׁנוּ. עֲלֵיכֶם לִפְתֹּחַ אֶת הַדֶּלֶת, וּכְשֶׁנִּפְתַּח אוֹתָהּ וְנִכָּנֵס לְאַרְמוֹנֵנוּ, אֲנִי מַגִּיד לָכֶם סִבַּת כְּרִיתַת אֲשָׁכָי”.

טִפֵּס וְעָלָה עַל הַקִּיר וּפָתַח אֶת הַדֶּלֶת, וְנִכְנְסוּ וְשָׂמוּ אֶת הַפַּנָּס וְחָפְרוּ חֲפִירָה בְּגֹדֶל עֵרֶךְ הַתֵּבָה בֵּין אַרְבָּעָה קְבָרִים. וְהָיָה כָּאפוּר חוֹפֵר וְצַוָּאבּ מַסִּיעַ אֶת הֶעָפָר בַּקֻּפָּה עַד שֶׁחָפְרוּ כַּחֲצִי קוֹמַת-אָדָם. שָׂמוּ אֶת הַתֵּבָה בַּחֲפִירָה וְהֶחֱזִירוּ עָלֶיהָ אֶת הֶעָפָר וְיָצְאוּ מִבֵּית-הַקְּבָרוֹת וְהֶחֱזִירוּ אֶת הַדֶּלֶת לִמְקוֹמָהּ וְנֶעֶלְמוּ מֵעֵינָיו שֶׁל גָאנִם בֶּן אַיוּבּ. כְּשֶׁעָזְבוּ אֶת הַמָּקוֹם לְגָאנִם וְיָדַע שֶׁהוּא יְחִידִי, נִתְעַסְּקָה מַחְשַׁבְתּוֹ לָדַעַת מַה הוּא הַטָּמוּן בַּתֵּבָה, וְאָמַר בְּלִבּוֹ: “מִי יִתֵּן וְיָדַעְתִּי מַה הוּא הַטָּמוּן בַּתֵּבָה”. הֶאֱרִיךְ רוּחוֹ עַד שֶׁעָלָה הַשַּׁחַר וְהִבְהִיר וְנִגְלָה אוֹרוֹ. יָרַד מֵעַל הַתָּמָר וְהֵסִיר אֶת הֶעָפָר בְּיָדוֹ עַד שֶׁחָשַׂף אֶת הַתֵּבָה, וְחִלֵּץ אוֹתָהּ. נָטַל אֶבֶן וְהִכָּה בָּהּ אֶת הַמַּנְעוּל וְשִׁבֵּר אוֹתוֹ. הֵסִיר אֶת כְּסוּיָהּ וְהִסְתַּכֵּל בָּהּ וּמָצָא נַעֲרָה יְשֵׁנָה, שֶׁהִפִּילוּ עָלֶיהָ תַרְדֵּמָה עָל-יְדֵי סַם הַבַּנְג, וּנְשִׁימָתָהּ עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת, וְהִיא בַּעֲלַת חֵן וַיֹפִי, וְתַכְשִׁיטִים עָלֶיהָ וְשֵׁרוֹת זָהָב וַעֲנָקִים שֶׁל אֲבָנִים יְקָרוֹת הַשֹּׁווֹת מַלְכוּת הַשֻּׂלְטָאן, וְלֹא תְסֻלֶּאנָה בְהוֹן. כְּשֶׁרָאָה אוֹתָהּ גָאנִם הֵבִין שֶׁהִתְנַכְּלוּ לָהּ וְהִרְדִּימוּ אוֹתָהּ. וּכְשֶׁנִּתְבָּרֵר לוֹ הַדָּבָר, טִפֵּל בָּהּ עַד שֶׁהוֹצִיאָה מִן הַתֵּבָה, וְהִנִּיחָה עַל גַּבָּה. וּכְשֶׁנָּשְׁמָה אֶת הָרוּחַ וְנִכְנַס הָאֲוִיר בִּנְחִירֶיהָ וּבִכְלֵי-נְשִׁימָתָהּ, הִתְעַטְּשָׁה וְכִעְכְּעָה וְהִשְׁתָּעֲלָה וְנָפְלָה מִתּוֹךְ לוֹעָהּ קוּרְצַת בַּנְג, שֶׁאִלּוּ נָשַׁם אוֹתוֹ הַפִּיל הָיָה יָשֵׁן מִלַּיְלָה עַד לָיְלָה. פָּקְחָה אֶת עֵינֶיהָ וְנָשְׂאָה אֶת מַבָּטָהּ בִּדְבָרִים נִמְלָצִים: “אוֹי לְךָ, הָרוּחַ, אֵין בְּךָ לֹא לְהָשִׁיב אֶת הַנֶּפַשׁ הַצְּמֵאָה, וְלֹא אֶת הָרָוֶה לְשַׁעֲשֵׁעַ, הֵיכָן זַהְר אַלְבֻּסְתָּאן?” לֹא עָנָה אוֹתָהּ אָדָם. פָּנְתָה כֹּה וָכֹה וְאָמְרָה: “הוֹי צַבִּיחָה, שַׁגַ’רַתְּ אַלדַּרר, נוּר-אִלְהֻדָה, נַגַ’ם אַלצֻּבְּח. הָעֵרוֹת אַתֶּן? נֻזְהָה, חֻלְוָה, טַ’רִיפָה, דַּבֵּרְנָה!” לֹא עָנָה אוֹתָהּ אָדָם.שׁוֹטְטָה בְּמַבָּטָהּ סְבִיבָהּ וְאָמְרָה: “הוֹי לִי כִּי הוֹרִידוּנִי לִקְבָרוֹת. הוֹי אַתָּה הַיּוֹדֵעַ אֲשֶׁר בַּלְּבָבוֹת, וּמְשַׁלֵּם שָׂכָר טוֹב לְעֵת תְּחִיַּת-הַמֵּתִים, מִי הוּא זֶה שֶׁנְּטָלַנִי מִבֵּין הַוִּילָאוֹת וְחַדְרֵי-חֲדָרִים, וְהִנִּיחַנִי בֵּין אַרְבָּעָה קְבָרִים?” וְהָיָה כָל זֶה, כְּשֶׁגָּאנִם עוֹמֵד עַל רַגְלָיו לְפָנֶיהָ. אָמַר לָהּ: “גְּבִרְתִּי, אַל תִּתְּנִי דַעְתֵּךְ לֹא לְחַדְרֵי-חֲדָרִים וְלֹא לְאַרְמוֹנוֹת וְלֹא לִקְבָרִים. אֵין כָּאן אֶלָּא גָאנִם בֶּן אַיּוּבּ עַבְדֵּךְ הַלּוֹהֵט מֵאַהֲבָתֵךְ. נָחָהוּ יוֹדֵעַ הַנִּסְתָּרוֹת לְהַצִּילֵךְ מִן הַצָּרוֹת, וּלְמַלֵּא מִשְׁאֲלוֹת לִבֵּךְ”, וְשָׁתָק.

כְּשֶׁנִּתְבָּרֵר לָהּ הָעִנְיָן אָמְרָה: “מְעִידָה אֲנִי שֶׁאֵין אֱלוֹהַּ זוּלָתִי אַללָּהּ, וּמְעִידָה אֲנִי שֶׁמֻּחַמָּד שְׁלִיחַ אַללָּהּ”. וּפָנְתָה אֶל גָאנִם אַחֲרֵי שֶׁהִנִּיחָה שְׁתֵּי יָדֶיהָ עַל חָזֵהוּ, וְאָמְרָה לוֹ בִּדְבָרִים מְתוּקִים: “הוֹי עֶלֶם מְבֹרָךְ, מִי הוּא שֶׁהֵבִיא אוֹתִי לְמָקוֹם זֶה? הֲרֵי כְבָר הִתְעוֹרַרְתִּי”. אָמַר לָהּ: “שְׁלשָׁה סָרִיסִים כּוּשִׁים בָּאוּ, כְּשֶׁהֵם נוֹשְׂאִים תֵּבָה זוֹ”. סִפֵּר לָהּ כָּל מַה שֶּׁאֵרַע, וְכֵיצַד הֶעֱרִיב עָלָיו הַיּוֹם, עַד שֶׁהָיָה סִבָּה לְהוֹצִיאָהּ בְּשָׁלוֹם, שֶׁאִלּוּלֵא כֵן הָיְתָה מֵתָה בַחֲנִיקָה. אַחַר-כָּךְ שָׁאַל אוֹתָהּ לְעִנְיָנָהּ וְסִפּוּרָהּ, אָמְרָה לוֹ: “עֶלֶם, הַתּוֹדָה לָאֵל שֶׁהֱטִילַנִי אֵצֶל שֶׁכְּמוֹתְךָ, מֵעַתָּה קוּם וְהַנִּיחֵנִי בַתֵּבָה, וּכְשֶׁתִּמְצָא גַמָּל אוֹ פָרָד, שָׂכְרֶנּוּ שֶׁיִּשָּׂא תֵבָה זוֹ וְיוֹבִילֵנִי לְבֵיתְךָ, וּכְשֶׁאֶהְיֶה שָׁם יִהְיֶה לִי כָל טוֹב, וַאֲסַפֵּר לְךָ סִפּוּרִי וְאַגִּיד לְךָ כָּל מַה שֶׁמָּצָא אוֹתִי, וְתָבוֹא עָלֶיךָ טוֹבָה עַל-יָדִי”. שָׂמַח וְיָצָא מִבֵּית-הַקְּבָרוֹת. וּכְבָר עָלָה הַשֶּׁמֶשׁ וְהֵאִיר וְהָיָה הַיּוֹם מַזְהִיר. וְהָיוּ עוֹבְרֵי-דְרָכִים מְצוּיִים. שָׂכַר אָדָם שֶׁפִּרְדָּתוֹ עִמּוֹ וֶהֱבִיאוֹ לְבֵית-הַקְּבָרוֹת. טָעַן אֶת הַתֵּבָה עַל הַפִּרְדָּה, אַחֲרֵי שֶׁכְּבָר הִנִּיחַ אֶת הַנַּעֲרָה בְתוֹכָהּ וְנָפְלָה אַהֲבָתָהּ בְּתוֹךְ לִבּוֹ, וְהָלַךְ עִמּוֹ כְּשֶׁהוּא שָׂמֵחַ, שֶׁכֵּן הָיְתָה זוֹ נַעֲרָה הַשָּׁוָה עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים דִּינָר זָהָב, וְעָלֶיהָ תַּכְשִׁיטִים וּלְבוּשִׁים הַשָּׁוִים הוֹן יָקָר. וְאַךְ הִגִּיעַ בֶּטַח לַחֲצֵרוֹ, פָּרַק אֶת הַתֵּבָה וּפְתָחָהּ.

הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הָאַרְבָּעִים וְאֶחָד, אָמְרָה: שָׁמַעְתִּי הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר, שֶׁגָאנִם בֶּן אַיוּבּ הִגִּיעַ לַחֲצֵרוֹ עִם הַתֵּבָה וּפְתָחָהּ וְהוֹצִיא אֶת הַנַּעֲרָה מִתּוֹכָהּ הִסְתַּכְּלָה וּמָצְאָה אֶת הַמָּקוֹם שֶׁנָּאֶה הוּא מֻצָּע שְׁטִיחִים מְגֻוָּנִים, וְהַגְּוָנִים מַרְחִיבִים אֶת הַדַּעַת, וְזוּלַת זֶה. וְרָאֲתָה אֲרִיגִים אֲרוּזִים וַחֲבִילוֹת וְזוּלַת זֶה, וְיָדְעָה שֶׁהוּא סוֹחֵר גָּדוֹל בַּעַל הוֹן רָב. גִּלְּתָה אֶת פָּנֶיהָ וְהִסְתַּכְּלָה בוֹ, וּמָצְאָה שֶׁהוּא עֶלֶם נָאֶה, וּכְשֶׁרָאַתְהוּ אָהֲבָה אוֹתוֹ וְאָמְרָה לוֹ: “תֵּן לָנוּ מַשֶּׁהוּ שֶׁנֹּאכַל”. אָמַר לָהּ גָאנִם: “עַל הָרֹאשׁ וְעַל הָעָיִן”. יָרַד לַשּׁוּק וְקָנָה גְדִי מְקֻלָּס וְצַלַּחַת מְתִיקוֹת וּמִינֵי מִגְדָּנוֹת וְנֵרוֹת שֶׁל שַׁעֲוָה, וְלָקַח עִמּוֹ יַיִן וְכָל הַצָּרִיךְ לוֹ מִן הַבְּשָׂמִים וּבָא הַבַּיְתָה וְהִכְנִיס כָּל זֶה. כְּשֶׁרָאֲתָה אוֹתוֹ הַנַּעֲרָה צָחֲקָה וְנָשְׁקָה אוֹתוֹ וְחִבְּקָה אוֹתוֹ וְלִטְּפָה. נִתּוֹסְפָה עוֹד הָאַהֲבָה, וּכְבָר אָהַב אוֹתָהּ וְאָהֲבָה אוֹתוֹ, שֶׁכֵּן הָיוּ בְגִיל אֶחָד וּבְיֹפִי אֶחָד וְתָפְסָה אֶת כָּל לִבּוֹ. אַחַר-כָּךְ אָכְלוּ יַחְדָּו וְשָׁתוּ, וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה קָם אֲסִיר הָאַהֲבָה הֶעָשׁוּק גָאנִם בֶּן אַיוּבּ וְהִדְלִיק אֶת הַנֵּרוֹת וְאֶת הַמְּנוֹרוֹת, וְהָיָה הַמָּקוֹם כֻּלּוֹ שְׁטוּף-אוֹר. הֵבִיא אֶת כְּלֵי הַמַּשְׁקֶה וְעָרַךְ אֶת הַשֻּׁלְחָן הֶהָדוּר, וְיָשְׁבוּ הוּא וָהִיא. הָיָה מְמַלֵּא כוֹס וּמַשְׁקָהּ וְהִיא מְמַלְּאָה וּמַשְׁקָתוֹ, כְּשֶׁהֵם מִשְׁתַּעְשְׁעִים וּמְשַׂחֲקִים וְנוֹשְׂאִים קוֹלָם בְּשִׁיר, וְרָבְתָה בְלִבָּם הַשִּׂמְחָה וְדָבַק לִבָּם לְאַהֲבָה זֶה אֶת זוֹ יוֹתֵר וְיוֹתֵר. יִשְׁתַּבַּח הַמְקַשֵּׁר אֶת הַלְּבָבוֹת, וְלֹא פָסְקוּ מִכָּךְ עַד קָרוֹב לַבֹּקֶר. תָּקְפָה אוֹתָם שֵׁנָה וְשָׁכְבוּ כָּל אֶחָד מֵהֶם בִּמְקוֹמוֹ עַד שֶׁהֵאִיר הַיּוֹם.

קָם גָאנִם בֶּן אַיוּבּ וְיָצָא לַשּׁוּק וְקָנָה כָּל מַה שֶּׁהָיָה צָרִיךְ לוֹ מִן הַיְרָקוֹת וְהַבָּשָׂר וְהַיָּיִן וְזוּלַת זֶה, וְהֵבִיא הַבַּיְתָה וְיָשְׁבוּ הוּא וְהִיא לֶאֱכֹל וְאָכְלוּ דַיָּם. אַחַר-כָּךְ הביא את הַמַּשְׁקֶה וְשָׁתוּ וְשִׂחֲקוּ זֶה עִם זוֹ עַד שֶׁהֶאְדִּימוּ לְחָיֵיהֶם וְהִשְׁחִירוּ עֵינֵיהֶם, וְנִכְסְפָה נֶפֶשׁ גָאנִם לְנַשֵּׁק אֶת הַנַּעֲרָה וְלִהְיוֹת עִמָּהּ. אָמַר לָהּ: “גְּבִרְתִּי, תְּנִי לִי רְשׁוּת לְנַשֵּׁק אֶת פִּיךְ אוּלַי תִּתְקָרֵר אֵשׁ לְבָבִי”. אָמְרָה לוֹ: “גָאנִם, הַאֲרֵךְ רוּחֲךָ עַד שֶׁאֶשְׁתַּכֵּר וְלֹא אֵדַע עוֹד נַפְשִׁי, וְאַרְשֶׁה לְךָ בְּסוֹד בְּדֶרֶךְ שֶׁלֹּא אַרְגִּישׁ שֶׁנְּשַׁקְתָּנִי”. אַחַר-כָּךְ קָמָה וּפָשְׁטָה מִקְצָת מִשִּׂמְלוֹתֶיהָ וְיָשְׁבָה בִכְתֹנֶת דַּקָּה וּלְרֹאשָׁהּ מִטְפַּחַת. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְלַקְּחָה הַתְּשׁוּקָה בְּלֵב גָאנִם וְאָמַר: “גְּבִרְתִּי, כְּלוּם לֹא תִּתְּנִי לִי רְשׁוּת לְמַה שֶּׁבִּקַּשְׁתִּי מֵאִתָּךְ?” אָמְרָה לוֹ: “חַי אֱלֹהִים, לֹא יָאֶה לְךָ לַעֲשׂוֹת כֵּן, מִשּׁוּם שֶׁעַל פְּתִיל מִכְנָסַי כָּתוּב דָּבָר קָשֶׁה”. נִשְׁבַּר לֵב גָאנִם בְּקִרְבּוֹ וְנוֹסְפוּ כִּסּוּפָיו, בִּגְלַל זֶה שֶׁהוּשְׁבָה בַקָּשָׁתוֹ רֵיקָם, וְנָשָׂא קוֹלוֹ בְּבָתֵּי-שִׁיר אֵלּוּ:

בִּקַּשְׁתִּי מֵאֵת אֲשֶׁר הֶחְלַתְנִי בִּשְׁאֵלָתִי,

נְשִׁיקָה תְּרַפְּאֵנִי מִכֹּבֶד מַחֲלָתִי.

וַתֹּאמֶר: “לֹא, לֹא, לְעוֹלָם לֹא יִתָּכֵן”

וָאֹמַר: “הֵן, הֵן, אָמְנָם כֵּן”.

וַתֹּאמַר: "קָחֶנָּה בִּשְׁעַת רָצוֹן

בִּרְשׁוּת, וְתַשִּׂיג שָׂשׂוֹן".

אָמַרְתִּי: “בְּעַל-כָּרְחֵךְ”. וַתַּעַן:

“לֹא, רַק בְּעֵת רְשׁוּת תֻּתָּן”,

אַךְ אַל תִּשְׁאַל אֶת אֲשֶׁר קָרָה,

מֵאלֹהִים אֶשְׁאַל לַעֲוֹנִי כַפָּרָה

חֲשֹׁב עָלַי כְּכָל אֲשֶׁר תִּתְאַו

הֵן חֲשָׁד רַק יַמְתִּיק אַהַב,

וְלֹא אָשִׁית אֶת לִבִּי עוֹד,

אִם יְגַלֶּה פַעַם אוֹ יִשְׁמֹר סוֹד.

גָּדְלָה אַהֲבָתוֹ וְנִצְּתָה הָאֵשׁ בְּקִרְבּוֹ. כָּךְ הָיָה, וְהִיא חוֹשֶׂכֶת עַצְמוֹ מִמֶּנּוּ וְאוֹמֶרֶת: " חָלִילָה לְךָ מִגֶּשֶׁת אֵלָי". לֹא פָסְקוּ מֵחִשְׁקָם וּמִשְׁתָּם, וְגָאנִם בֶּן אַיוּבּ טוֹבֵעַ בְּיָם אֵשׁ-הַחֵשֶׁק. וְאוּלָם הִיא הִמְשִׁיכָה לְהַקְשׁוֹת אֶת לִבָּהּ עַד שֶׁבָּא הַלַּיְלָה בַּחֲשֵׁכָתוֹ וְשִׁלְשֵׁל עֲלֵיהֶם שׁוּלֵי-הַשֵּׁנָה. קָם גָאנִם וְהִדְלִיק הַמְּנוֹרוֹת וְהִצִּיב הַנֵּרוֹת, וְהוֹסִיף הַמָּקוֹם יִפְעָה עַל יִפְעָתוֹ. תָּפַס בִּשְׁתֵּי רַגְלֶיהָ וּנְשָׁקָן וּמְצָאָן כַּחֶמְאָה הַטְּרִיָּה. חִכֵּךְ פָנָיו בָּהֶן וְאָמַר: “גְּבִרְתִּי, רַחֲמִי אֶת אֲסִיר-אַהֲבָתֵךְ וְאֶת זֶה אֲשֶׁר הֵמִיתוּ עֵינַיִך. הָיִיתִי שָׁלֵם-הַלֵּב אִלּוּלֵא אָתְּ”. בָּכָה קְצָת. אָמְרָה לוֹ: “בֵּאלֹהִים נִשְׁבַּעְתִּי, אֲדוֹנִי וְאוֹר-עֵינַי, חַי אֱלֹהִים שֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ וּבוֹטַחַת בְּךָ. וְאוּלָם יוֹדַעַת אֲנִי שֶׁלֹּא תִּקְרַב אֵלַי לְעוֹלָם”. אָמַר לָהּ: “וּמַה הוּא הַמּוֹנֵעַ?” אָמְרָה לוֹ: “הַלַּיְלָה הַזֶּה אֲנִי מְסַפֶּרֶת לְךָ סִפּוּרִי, כְּדֵי שֶׁתְּקַבֵּל אֶת הִצְטַדְּקוּתִי”. נָפְלָה עָלָיו וְחִבְּקָה אֶת צַוָּארוֹ בְּיָדֶיהָ, וְהָיְתָה מְנַשַׁקְתּוֹ וּמְלַטַּפְתּוֹ וּמַבְטִיחָה לוֹ לִדְבֹּק בּוֹ. לֹא פָסְקוּ מִלְּהִשְׁתַּעְשֵׁעַ וּלְשַׂחֵק עַד שֶׁחָדְרָה אַהֲבַת כָּל אֶחָד מֵהֶם לְלֵב רְעוּתוֹ, וְלֹא פָסְקוּ מִכָּךְ כְּשֶׁהֵם יְשֵׁנִים לַיְלָה לַיְלָה עַל מַצָּע אֶחָד. וְאוּלָם בְּכָל פַּעַם שֶׁבִּקֵּשׁ מִמֶּנָּה לִדְבֹּק בּוֹ, הָיְתָה חוֹשֶׂכֶת עָצְמָהּ מִמֶּנּוּ בְּמֶשֶׁךְ חֹדֶשׁ אֶחָד תָּמִים. נִכְנְסָה אַהֲבַת כָּל אֶחָד מֵהֶם בְּלִבּוֹ שֶׁל הַשֵּׁנִי, וְלֹא נוֹתַר לָהֶם עוֹד אֹרֶךְ-רוּחַ לִמְנֹעַ עַצְמָם זוֹ מִזֶּה עַד שֶׁבְּלַיְלָה מִן הַלֵּילוֹת, כְּשֶׁהָיָה יָשֵׁן עִמָּהּ וּשְׁנֵיהֶם שִׁכּוֹרִים, שָׁלַח יָדוֹ אֶל גּוּפָהּ וְהֶחֱלִיק אוֹתָהּ עָלָיו. הֶעֱבִיר אֶת יָדוֹ עַל בִּטְנָהּ וְהוֹרִידָה עַד לְטַבּוּרָהּ. נִתְעוֹרְרָה וְיָשְׁבָה הָכֵן וּבָדְקָה אֶת מִכְנָסֶיהָ וּמָצְאָה אוֹתָן קְשׁוּרוֹת, וְחָזְרָה וְנִרְדְּמָה. הֶחֱלִיק עָלֶיהָ בְיָדוֹ, וְהוֹרִידָה, וְיָרְדָה עַד לִמְשִׁיחַת-מִכְנָסֶיהָ וּמָשַׁךְ בַּמְּשִׁיחָה. חָזְרָה וְנֵעוֹרָה וְיָשְׁבָה וְיָשַׁב גָאנִם לְצִדָּהּ. אָמְרָה לוֹ: “מַה הוּא זֶה שֶׁאַתָּה מְבַקֵּשׁ?” אָמַר: “מְבַקֵּשׁ אֲנִי לִהְיוֹת עִמָּךְ, הָבִי נִשָּׁפְטָה נָא יַחְדָּו אֲנִי וָאָתְּ”. אָמְרָה לוֹ: “הֲרֵינִי מְבָרֶרֶת לְךָ עַכְשָׁו עִנְיָנִי, לְמַעַן תֵּדַע אֶת כְּבוֹדִי, וְיִתְגַלֶּה לְךָ סוֹדִי, וְתִתְקַבֵּל עַל דַּעְתְּךָ הִצְטַדְּקוּתִי”. אָמַר: “מוּטָב”. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הֵרִימָה כֻּתָּנְתָּהּ וְשָׁלְחָה יָדָהּ אֶל הַמְּשִׁיחָה שֶׁבְּמִכְנָסֶיהָ וְאָמְרָה לוֹ: “אֲדוֹנִי, קְרָא נָא אֶת הַכָּתוּב עַל שְׂפַת הַמְּשִׁיחָה”. נָטַל אֶת קְצֵה הַמְּשִׁיחָה וְהִסְתַּכֵּל בּוֹ וּמָצָא רָקוּם עָלָיו בְּזָהָב: “אֲנִי לְךָ וְאַתָּה לִי, בֶּן-דּוֹדוֹ שֶׁל הַנָּבִיא”. וּכְשֶׁקָּרָא כֵּן הֵשִׁיב אֶת יָדוֹ אֵלָיו וְאָמַר לָהּ: “גַּלִּי לִי אֶת עִנְיָנֵךְ”. אָמְרָה לוֹ:

"כֵּן, דַּע שֶׁחֲשׁוּקַת נְשִׂיא-הַמַּאֲמִינִים אֲנִי, וְקוּת אַלְקֻלוּבּ שְׁמִי, וּנְשִׂיא-הַמַּאֲמִינִים בְּאַרְמוֹנוֹ גִּדְּלַנִי, וּכְשֶׁגָּדָלְתִּי וְרָאָה אֶת מַעֲלוֹתַי וְהִתְבּוֹנֵן, וְלַאֲשֶׁר חָנַנִי אֱלֹהִים מִן הַיֹּפִי וְהַחֵן, רָבְתָה עוֹד אַהֲבָתוֹ וּנְטָלַנִי, וּבְחֶדֶר לְעַצְמִי הִשְׁכִּינַנִי, וְצִוָּה לָתֵת לִי עֶשֶׂר נְעָרוֹת לְשָׁרְתֵנִי וְלַעֲמֹד לְפָנַי, וְגַם נָתַן לִי תַּכְשִׁיטִים אֵלֶּה שֶׁאַתָּה רוֹאָם עָלַי, וּבְאַחַד הַיָּמִים כְּשֶׁנָּסַע הַכַלִיף לְאַחַת הָאֲרָצוֹת, בָּאָה הַגְּבִירָה זֻבַּיְדָה אֶל אַחַת הַנְּעָרוֹת שֶׁעָמְדוּ בְּשֵׁרוּתִי וְאָמְרָה: “כְּשֶׁתֵּרָדֵם גְּבִרְתֵּךְ קוּת אַלְקֻלוּבּ, שִׂימִי קוּרְצָה זוֹ שֶׁל בַּנְג זֶה בְּאַפָּה אוֹ הָטֵל אוֹתָהּ לְתוֹךְ הַמַּשְׁקֶה שֶׁלָּהּ, וְלָךְ עָלַי מִן הַמָּמוֹן כְּכָל אֲשֶׁר תְּבַקְּשִׁי”. אָמְרָה לָהּ הַנַּעֲרָה: “בְּאַהֲבָה וּבְכָבוֹד”. נָטְלָה הַנַּעֲרָה אֶת קוּרְצַת הַבַּנְג מִיָּדָהּ, שְׂמֵחָה עַל הַמָּמוֹן, וְגַם מִתּוֹךְ זֶה שֶׁהָיְתָה קֹדֶם לָכֶן שִׁפְחָתָהּ הִיא, וּבָאָה אֵלַי וְשָׂמָה אֶת קוּרְצַת הַבַּנְג בְּתוֹךְ גּוּפִי. נָפַלְתִּי לָאָרֶץ וְנָגַע רֹאשִׁי בְרַגְלָי, וְרָאִיתִי עַצְמִי בְּעוֹלָם אַחֵר. וּכְשֶׁהֵפִיקָה זְמָמָהּ עַד תֻּמּוֹ, הִנִּיחָה אוֹתִי בְתוֹךְ אוֹתָה תֵּבָה, וְהֵבִיאָה אֶת הַכּוּשִׁים בַּמִּסְתָּרִים, וְהֵיטִיבָה לָהֶם וּלְשׁוֹמְרֵי הַסַּף, וְשִׁלְּחָה אוֹתִי בְּיַד הַכּוּשִׁים בְּאוֹתוֹ לַיְלָה שֶׁהָיִיתָ לָן עַל עֵץ-הַתָּמָר, וְעָשׂוּ בִּי כְּפִי שֶׁרָאִיתָ, וּבָאָה הַצָּלָתִי עַל יָדְךָ, וְהֵבֵאתָ אוֹתִי לְמָקוֹם זֶה וְהֵיטַבְתָּ עִמָּדִי תַּכְלִית הַהֲטָבָה.

זֶהוּ סִפּוּרִי. וְאֵין אֲנִי יוֹדַעַת מַה שֶּׁאֵרַע לַכַלִיף אַחֲרֵי הֵעָדְרִי. דַּע אֵפוֹא אֶת כְּבוֹדִי וְאַל תְּפַרְסֵם אֶת סוֹדִי". כְּשֶׁשָּׁמַע גָאנִם בֶּן אַיוּבּ אֶת דִּבְרֵי קוּת אַלְקֻלוּבּ, וְנִתְבָּרֵר לוֹ שֶׁחֲשׁוֹקַת הַכַלִיף הִיא, נִרְתַּע לְאָחוֹר מִיִּרְאַת הֲדַר גְּאוֹנוֹ שֶׁל הַכַלִיף, וּפָרַשׁ לְקֶרֶן זָוִית מֵהַחֶדֶר. נָקוֹט בְּפָנָיו וְהִרְהֵר בְּעִנְיָנָיו וְנָבוֹכוּ עֶשְׁתּוֹנוֹתָיו בְּאַהֲבַת זוֹ, שֶׁאֵין לוֹ אֶפְשָׁרוּת לְהַגִּיעַ אֵלֶיהָ. בָּכָה מֵעָצְמַת הַכְּאֵב וְתְשׁוּקַת הַלֵּב וְכִסּוּפֵי אוֹהֵב. הִתְלוֹנֵן עַל הַזְּמַן, וְעַל אֲשֶׁר בּוֹ מִן הָעָוֶל נִצְפָּן. יִשְׁתַּבַּח זֶה אֲשֶׁר לִבּוֹת אֲצִילִים בְּאַהֲבָה מַטְרִיד, וּכְמִשְׁקַל הַגַּרְגִּיר מִמֶּנָּה לֹא יַפְחִית. נָשָׂא קוֹלוֹ בְּבָתֵּי-שִׁיר אֵלֶּה:

לֵב אוֹהֵב מִכִּסּוּפִים יִיעַף

וְעִם יִפְעַת הַיֹּפִי שִׂכְלוֹ נִטְרָף.

וְעֵת אָמַר אוֹמֵר:" מַהוּ אַהַב", וָאֲשִׁיבוֹ:

“אַהַב מָתוֹק, אַךְ גַּם מָצוֹק צָפוּן בּוֹ”.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָמָה קוּת אַלְקֻלוּבּ וְנִגְּשָׁה אֵלָיו וְחִבְּקָה אוֹתוֹ וּנְשָׁקַתְהוּ, שֶׁכֵּן חָדְרָה אַהֲבָתוֹ לְתוֹךְ לִבָּהּ, וְגִלְּתָה לוֹ צְפוּנֶיהָ וּמַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ מִן הָאַהֲבָה. לִפְּתָה צַוָּארָיו בְּיָדֶיהָ וְנָשְׁקָה אוֹתוֹ, וְהוּא מִשְׁתַּמֵּט מִמֶּנָּה בְּפַחֲדוֹ מִפְּנֵי הַכַלִיף. שׂוֹחֲחוּ זְמַן שָׁעָה אַחַת כְּשֶׁהֵם טוֹבְעִים בְּיַם אַהֲבָתָם זֶה לְזוֹ עַד שֶׁעָלָה הַיּוֹם. קָם גָאנִם וְלָבַשׁ אֶת בְּגָדָיו, וְיָצָא לַשּׁוּק כְּמִנְהָגוֹ, וְלָקַח כָּל מַה שֶּׁהוּא זָקוּק לוֹ וּבָא הַבַּיְתָה. מָצָא אֶת קוּת אַלְקֻלוּבּ בּוֹכִיָּה. כְּשֶׁרָאֲתָה אוֹתוֹ פָסְקָה מִן הַבֶּכִי, וְחִיְּכָה וְאָמְרָה לוֹ: “שָׁהִיתָ, אֲהוּב-לְבָבִי, חַי אֱלֹהִים, שָׁעָה זוֹ שֶׁנֶּעְדַּרְתָּ מֵאֶצְלִי הָיְתָה בְעֵינַי כְּשָׁנָה, שֶׁכֵּן לֹא אוּכַל לְהִפָּרֵד מֵעָלֶיךָ. וַהֲרֵי כְבָר בֵּרַרְתִּי לְךָ מַצָּבִי מֵעֹז תְּשׁוּקָתִי אֵלֶיךָ. הָבָה נָא אֵפוֹא, הַנַּח מַה שֶּׁהָיָה, וּמַלֵּא בִּי אֶת כָּל חֶפְצֶךָ”. אָמַר לָהּ: “יְהִי לִי אֱלֹהִים לְמַחֲסֶה, הֲרֵי דָבָר שֶׁלּא יִתָּכֵן הוּא. כֵּיצַד זֶה יֵשֵׁב הַכֶּלֶב בִּמְקוֹם הָאֲרִי? וּמַה שֶׁשַּׁיָּךְ לַאֲדוֹנִי אָסוּר עָלַי לִקְרֹב אֵלָיו”. מָשַׁךְ עַצְמוֹ מִמֶּנָּה וְיָשַׁב לוֹ בְקֶרֶן זָוִית, כְּשֶׁאַהֲבָתוֹ רָבְתָה עוֹד יוֹתֵר כְּשֶׁפָּרַשׁ מִמֶּנָּה. יָשְׁבָה לְצִדּוֹ וְשִׁעְשְׁעָה אוֹתוֹ וְשִׂחֲקָה אִתּוֹ עַד שֶׁנִּשְׁתַּכְּרוּ שְׁנֵיהֶם, וְנִכְסְפָה שֶׁתְּהֵא נִפְתֵּית עַל-יָדוֹ, וְשָׁרָה כְּשֶׁהִיא נוֹשֵׂאת קוֹלָהּ בְּבָתֵּי-שִׁיר אֵלֶּה:

לֵב אֲסִיר-אַהֲבָה כִּמְעַט נִפְרָךְ,

וְעַד מָתַי קְשִׁי-לֵב זֶה, עַד מָה יֶאֱרָךְ

הוֹי הַסָּר מִנִּי עַל לֹא חֵטְא

הֵן דֶּרֶךְ הֶעֳפָרִים לְהִלָּפֵת.

סֵרוּס וּפְרִישָׁה וּפֵרוּד עוֹלָם

הֵן כָּל זֶה לֹא יֵשָּׂאֶנּוּ אָדָם.

בָּכָה גָאנִם בֶּן אַיוּבּ וּבָכְתָה הִיא לְבִכְיוֹ. לֹא פָסְקוּ מִשְּׁתּוֹת עַד הַלַּיְלָה. אַחַר-כָּךְ קָם גָאנִם וְהִצִּיעַ שְׁנֵי יְצוּעִים כָּל יָצוּעַ לְבַדּוֹ. אָמְרָה לוֹ קוּת אַלְקֻלוּבּ: “לְמִי יָצוּעַ זֶה הַשֵּׁנִי?” אָמַר לָהּ: “זֶה לִי וְהַשֵּׁנִי לָךְ, שֶׁכֵּן מִלַּיְלָה זֶה וְאֵילָךְ לֹא נִישַׁן אֶלָּא בְאֹפֶן זֶה, שֶׁכָּל הַשַּׁיָּךְ לָאָדוֹן אָסוּר עַל הָעֶבֶד”. אָמְרָה לוֹ: “אֲדוֹנִי, הַנַּח לָנוּ מִזֶּה, וְיָבוֹא כָּל מַה שֶּׁנִגְזַר וְנֶחֱרַץ”. סֵרַב. נִצְתָה הָאֵשׁ בְּלִבָּהּ וְנִתּוֹסֵף חִשְׁקָהּ בּוֹ וְאָמְרָה: “חַי אֱלֹהִים, אֵין אָנוּ יְשֵׁנִים אֶלָּא יַחְדָּו”. אָמַר לָהּ: “יִשְׁמְרֵנוּ הַשֵּׁם”. גָּבַר עָלֶיהָ וְיָשֵׁן יְחִידִי עַד הַבֹּקֶר. נִתּוֹסְפוּ בָהּ הָאַהֲבָה וְהַחֵשֶׁק וְנִתְגַּבְּרוּ בָּהּ הַכִּסּוּפִים וְהַגַּעֲגוּעִים. שָׁהוּ בְכָךְ שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים אֲרֻכִּים. וְכָל פַּעַם שֶׁהָיְתָה הִיא מִתְקָרֶבֶת אֵלָיו, הָיָה הוּא מְסָרֵב לָהּ וְאוֹמֵר: “כָּל מַה שֶּׁשַּׁיָּךְ לָאָדוֹן אָסוּר עַל הָעֶבֶד”. כְּשֶׁאָרְכוּ לָהּ הַיָּמִים בְּצִפִּיָּתָהּ לְגָאנִם בֶּן אַיוּבּ אֲסִיר הָאַהֲבָה, וְרַבּוּ סִבְלוֹתֶיהָ וְצָרוֹתֶיהָ, נָשְׂאָה קוֹלָהּ בְּבָתֵּי-שִׁיר אֵלֶּה:

יִפְעַת הַיֹּפִי עַד מַה תְּעַנֵּנִי?

וּמִי הוּא אוֹתְךָ פִּתָּה לִרְחַק מִמֶּנִּי?

הֵן מִן הַחֵן בְּכָל מוּבָן כָּלַלְתָּ,

וּמִן הַיֹּפִי לְכָל פְּרָטָיו נָטַלְתָּ,

וּבְכָל לֵב כִּסּוּפִים עוֹרַרְתָּ,

וּמִכָּל שְׁמוּרָה שֵׁנָה הֶעֱבַרְתָּ.

יָדַעְתִּי לְפָנֶיךָ הֶעָנָף פִּרְיוֹ שֻׁדַּד,

הוֹי סְעִיף-הַנַּעֲצוּץ אֶרְאֶה פִּרְיְךָ הוּרָד.

וְהֵן בִּזְמַנִי הָיָה לְצַיִד כָּל צְבִי,

וְאֵיךְ אֶרְאֶךָ אֶת רַב הַצַּיִד לוֹקֵחַ שְׁבִי?

וְהַנִּפְלָא בַאֲשֶׁר אֹמַר עָלֶיךָ כִּי הִנֵּה אֲנִי

כָּלְתָה נַפְשִׁי אֵלֶיךָ, וְלֹא תֵדַע כִּי כֵן הִנְנִי.

וְלֹא תִתְּנֵנִי אֲשֶׁר אֶדְבַּק בְּךָ, וַאֲנִי

אֲקַנֵּא אוֹתְךָ מִמְּךָ, וּמַה גַּם מִנִּי,

וְלֹא אֶחְדַּל מִקְּרֹא כָּל עוֹד בַּחַיִּים הִנֵּנִי.

יִפְעַת הַיֹּפִי עַד מַה תְּעַנֵּנִי?

נִשְׁאֲרוּ בְכָךְ מֶשֶׁךְ זְמַן, כְּשֶׁהַפַּחַד מְעַכֵּב אֶת גָאנִם מִקְּרֹב אֵלֶיהָ. זֶהוּ מַה שֶּׁהָיָה מֵעִנְיַן אֲסִיר-הָאַהֲבָה גָאנִם בֶּן אַיוּבּ. וְאוּלָם בַּאֲשֶׁר לְעִנְיַן זֻבַּיְדָה, הֲרֵי אַחֲרֵי שֶׁעָשְׂתָה בִשְׁעַת הֵעָדְרוֹ שֶׁל הַכַלִיף בקוּת אַלְקֻלוּבּ אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, הָיְתָה נְבוֹכָה וְאוֹמֶרֶת אֶל לִבָּהּ: “מָה אֹמַר לַכַלִיף כְּשֶׁיָּבוֹא וְיִשְׁאַל עָלֶיהָ, וּמַה תְּשׁוּבָה אָשִׁיב לוֹ?” קָרְאָה לִזְקֵנָה אַחַת שֶׁהָיְתָה אֶצְלָהּ וְגִלְּתָה לָהּ אֶת סוֹדָהּ וְאָמְרָה לָהּ: “כֵּיצַד אֶנְהַג אַחֲרֵי שֶׁשֻּׁכְּלָה קוּת אַלְקֻלוּבּ שִׁכָּלוֹן שֶׁכָּזֶה?” אָמְרָה לָהּ הַזְּקֵנָה, אַחֲרֵי שֶׁתָּפְסָה אֶת הַמַּצָּב: "דְּעִי, גְּבִרְתִּי, שֶׁחֲזָרָתוֹ שֶׁל הַכַלִיף קְרוֹבָה. שִׁלְחִי אֵפוֹא אֶל נַגָּר וְצַוִּי עָלָיו שֶׁיַּעֲשֶׂה דְמוּת מֵת מֵעֵץ, וְשֶׁיַּחְפְּרוּ לוֹ קֶבֶר וְיַדְלִיקוּ סְבִיבוֹתָיו נֵרוֹת וּמְנוֹרוֹת, וּתְנִי צָו שֶׁכָּל הַנִּמְצָאִים בָּאַרְמוֹן יִלְבְּשׁוּ שְׁחוֹרִים, וּפִקְדִי עַל נַעֲרוֹתַיִךְ וְעַל הַנְּעָרִים, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁיֵּדְעוּ שֶׁהַכַלִיף חָזַר מִנְּסִיעָתוֹ, יְפַזְּרוּ תֶּבֶן בַּמִּסְדְּרוֹן. וּכְשֶׁיִּכָּנֵס הַכַלִיף וְיִשְׁאַל לְסִבַּת-הַדָּבָר, יֹאמְרוּ לוֹ: “הֲרֵי קוּת אַלְקֻלוּבּ מֵתָה, תְּהֵא מַשְׂכֻּרְתְּךָ שְׁלֵמָה מֵאֵת אֱלֹהִים בִּגְלָלָהּ. וּמֵרֹב אַהֲבָתָהּ לָהּ, קָבְרָה אוֹתָהּ גְּבִרְתֵּנוּ בְאַרְמוֹנָהּ. וּכְשֶׁיִּשְׁמַע כָּךְ, יִבְכֶּה וְיִהְיֶה מֵצַר עָלֶיהָ, וִיסַדֵּר שֶׁהַקּוֹרְאִים יִקְרְאוּ פִּרְקֵי-קֻרְאָן שֶׁקּוֹרְאִים עַל הַמֵּתִים, עַל קִבְרָהּ, וִיהֵא נֵעוֹר בַּלַּיְלָה עַל קִבְרָהּ. וְאִם יֹאמַר בְּלִבּוֹ: “הֲרֵי בַת-דּוֹדִי זֻבַּיְדָה גָרְמָה לְמִיתָתָהּ מִקִּנְאָה שֶׁקִּנְאָה בָהּ”, אוֹ אִם יִגְבְּרוּ עָלָיו הַגַּעֲגוּעִים וִיצַו לְהוֹצִיאָה מִן הַקֶּבֶר – אַל תִּבָּהֲלִי מִזֶּה, וַאֲפִלּוּ אִם יַחְפְּרוּ וְיוֹצִיאוּ אוֹתָהּ צוּרָה בִּדְמוּת בֶּן-אָדָם עֲטוּפָה תַכְרִיכִים מְפֹאָרִים. וּכְשֶׁיְּבַקֵּשׁ הַכַלִיף לְהָסִיר הַתַּכְרִיכִים מֵעָלֶיהָ לִרְאוֹתָהּ, הנָיִאיִ אוֹתוֹ מִזֶּה אַתּ, וְהָאֲחֵרוֹת תְּנִיאֶינָה אוֹתוֹ וְתֹאמַרְנָה לוֹ: “אָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בְּמַעֲרוּמֶיהָ”. אָז יַאֲמִין שֶׁמֵּתָה וְיַחֲזִירָה לִמְקוֹמָהּ וְיוֹדֶה לָךְ עַל פָּעֳלֵךְ, וְתִנָּצְלִי, אִם יִרְצֶה הַשֵּׁם, מִן הַפַּחַת הַזֹּאת”.

כְּשֶׁשָּׁמְעָה הַגְּבִירָה זֻבַּיְדָה אֶת דְּבָרֶיהָ, מָצְאָה אוֹתָם נְכוֹחִים. נָתְנָה לָהּ לְבוּשׁ-פְּאֵר, וְצִוְּתָה עָלֶיהָ לַעֲשׂוֹת כְּפִי שֶׁאָמְרָה, אַחֲרֵי שֶׁנָּתְנָה לָהּ סְכוּם רַב שֶׁל מָמוֹן. שָׁקְדָה הַזְּקֵנָה עַל הַדָּבָר וּפָקְדָה עַל הַנַּגָּר לַעֲשׂוֹת לָהּ צוּרָה כְּפִי שֶׁהִזְכַּרְנוּ. אַחֲרֵי שֶׁנִּשְׁלְמָה הַצּוּרָה הֵבִיאָה אוֹתָהּ אֶל הַגְּבִירָה זֻבַּיְדָה. הִלְבִּישָׁה אוֹתָהּ תַכְרִיכִים וְקָבְרָה אוֹתָהּ, וְאַחַר כָּךְ צִוְּתָה לְהַדְלִיק אֶת הַנֵּרוֹת וְהַמְּנוֹרוֹת וְלִפְרֹשׂ שְׁטִיחִים מִסָּבִיב לַקֶּבֶר, וְעָטְפָה שְׁחוֹרִים וְצִוְּתָה עַל הַנְּעָרוֹת לַעֲטֹף שְׁחוֹרִים, וּפִרְסְמָה בָּאַרְמוֹן שֶׁקוּת אַלְקֻלוּבּ נִפְטְרָה. לְיָמִים בָּא הַכַלִיף מִדַּרְכּוֹ וְעָלָה לָאַרְמוֹן, וְלֹא הָיְתָה דַעְתּוֹ עַל שׁוּם דָּבָר, אֶלָּא עַל קוּת אַלְקֻלוּבּ. רָאָה אֶת הַנְּעָרִים וְאֶת הָעֲבָדִים וְהַשְּׁפָחוֹת כֻּלָּם לְבוּשִׁים שְׁחוֹרִים. שָׁאַל לַדָּבָר וְהוֹדִיעוּ לוֹ עַל דְּבַר מוֹתָהּ שֶׁל קוּת אַלְקֻלוּבּ. נָפַל מִתְעַלֵּף, וּכְשֶׁהִתְעוֹרֵר שָׁאַל לְקִבְרָהּ. אָמְרָה לוֹ הַגְּבִירָה זֻבַּיְדָה: "דַּע, נְשִׂיא-הַמַּאֲמִינִים שֶׁמֵּרֹב אַהֲבָתִי שֶׁאֲהַבְתִּיהָ, קְבַרְתִּיהָ בְאַרְמוֹנִי. נִכְנַס הַכַלִיף כְּשֶׁהוּא עֲדַיִן בְּבִגְדֵי הַנְּסִיעָה לָאַרְמוֹן אֶל קִבְרָהּ שֶׁל קוּת אַלְקֻלוּבּ. מָצָא הַשְּׁטִיחִים פְּרוּשִׂים וְהַנֵּרוֹת וְהַמְּנוֹרוֹת דּוֹלְקִים. כְּשֶׁרָאָה כָּךְ הוֹדָה לָהּ עַל פָּעֳלָהּ. אַחַר-כָּךְ נָבוֹךְ בְּעִנְיָנוֹ, וְלֹא פָסַק מִפְּסֹחַ עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים. פַּעַם מַאֲמִין בַּדָּבָר וּפַעַם חוֹשֵׁב אוֹתוֹ שֶׁקֶר. כְּשֶׁגָּבְרוּ בְּלִבּוֹ הַהִרְהוּרִים וְהַפִּקְפּוּקִים צִוָּה לַחְפֹּר אֶת הַקֶּבֶר וּלְהוֹצִיאָהּ מִתּוֹכוֹ. וּכְשֶׁרָאָה אֶת הַתַּכְרִיכִים וּבִקֵּשׁ לַהֲסִירָם מֵעָלֶיהָ לִרְאוֹתָהּ, מָנְעָה אוֹתוֹ מִזֶּה יִרְאָתוֹ אֶת אֱלֹהִים יִתְעַלֶּה. אָמְרָה הַזְּקֵנָה: “הַחֲזִירוּ אוֹתָהּ לִמְקוֹמָהּ”. מִיָּד צִוָּה הַכַלִיף לְהָבִיא אֶת חַכְמֵי הַדָּת וְקוֹרְאֵי-הַקֻּרְאָן וְקָרְאוּ פִּרְקֵי קֻרְאָן עַל קִבְרָהּ, וְיָשַׁב לְצַד הַקֶּבֶר וְבָכָה עַד שֶׁנִּתְעַלֵּף. וְלֹא פָסַק מִלֵּישֵׁב עַל קִבְרָהּ חֹדֶשׁ תָּמִים.

הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הָאַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם אָמְרָה: שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר, כִּי הַכַלִיף לֹא פָסַק מִלָּלֶכֶת אֶל קִבְרָהּ וְלָשׁוּב זְמַן חֹדֶשׁ. וְהִנֵּה קָרָה מִקְרֶה שֶׁהַכַלִיף נִכְנַס לְבֵית-הַנָּשִׁים, אַחֲרֵי שֶׁפִּטֵּר אֶת הַנְּסִיכִים וְהַמִּשְׁנִים לְבָתֵּיהֶם, וְיָשֵׁן שָׁעָה אֶחָת. הָיְתָה נַעֲרָה יוֹשֶׁבֶת לִמְרַאֲשׁוֹתָיו שֶׁהָיְתָה מְנִיפָה בִּמְנִיפָה לְהַשִּׁיב רוּחַ, וּלְמַרְגְּלוֹתָיו נַעֲרָה שֶׁהָיְתָה מְשַׁפְשֶׁפֶת רַגְלָיו. אַחֲרֵי שֶׁתָּקְפָה אוֹתוֹ שֵׁנָה חָזַר וְנֵעוֹר, וְשָׁמַע אֶת הַנַּעֲרָה שֶׁלִּמְרַאֲשׁוֹתָיו אוֹמֶרֶת לְזֹו שֶׁלְּמַרְגְּלוֹתָיו: “אוֹי לָךְ כַיְזַרָאן”. אָמְרָה לה: “עַל-שׁוּם מָה, קַצִּ’יבּ אַלְבָּאן?” אָמְרָה לָהּ: “הֲרֵי אֲדוֹנֵנוּ אֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלוּם מִמַּה שֶׁאֵרַע, עַד שֶׁהוּא מֵעִיר לֵילוֹת עַל קֶבֶר שֶׁאֵין בּוֹ אֶלָּא קוֹרַת-עֵץ מְהֻקְצָעָה מַעֲשֵׂה-יְדֵי נַגָּר”. אָמְרָה לָהּ חֲבֶרְתָּהּ: “וְקוּת אַלְקֻלוּבּ, מַה הוּא שֶׁאֵרַע עִמָּהּ?” אָמְרָה לָהּ: “שָׁלְחָה הַגְּבִירָה זֻבַּיְדָה בִּידֵי שִׁפְחָה קוּרְצַת בַּנְג וְהִרְדִּימָה אוֹתָהּ בָּהּ. וּכְשֶׁהִשְׁתַּלֵּט הַבַּנְג עָלֶיהָ, הִנִּיחָה אוֹתָהּ בְּתֵבָה וְשָׁלְחָה אוֹתָהּ בִּידֵי צַוַּאבּ וְכָּאפוּר וּבֻּחַיְת וְצִוְּתָה עֲלֵיהֶם לַהֲטִילָה בְּקֶבֶר”. אָמְרָה כַיְזַרָאן: “אוֹי לָךְ, קַצִּ’יבּ אַלְבָּאן, הַגְּבֶרֶת קוּת אַלְקֻלוּבּ כְּלוּם לֹא מֵתָה?” אָמְרָה: “יְהִי שָׁלוֹם לַעֲלוּמֶיהָ מִמָּוֶת. וְאָכֵן שָׁמַעְתִּי אֶת הַגְּבִירָה זֻבַּיְדָה אוֹמֶרֶת, שֶׁקוּת אַלְקֻלוּבּ אֵצֶל עֶלֶם סוֹחֵר, גָאנִם הַדַּמַּשְׂקִי שְׁמוֹ, וְשֶׁזֶּה לָהּ כַּיּוֹם אֶצְלוֹ אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים, בָּהּ בְּשָׁעָה שֶׁאֲדוֹנֵנוּ בּוֹכֶה וּמֵעִיר לֵילוֹת עַל קִבְרָהּ שֶׁאֵין בּוֹ מֵת”. הָיוּ מְשִׂיחוֹת בְּשִׂיחָה זוֹ וְהַכַלִיף מַאֲזִין לְדִבְרֵיהֶן. כְּשֶׁגָּמְרוּ הַנְּעָרוֹת אֶת שִׂיחָתָן וְנוֹדַע לוֹ הָעִנְיָן וְשֶׁקֶּבֶר זֶה מְזֻיָּף הוּא, וְשֶׁקוּת אַלְקֻלוּבּ הִיא אֵצֶל גָאנִם בֶּן אַיוּבּ מֶשְׁךְ זְמַן אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים, כָּעַס כַּעַס גָּדוֹל. קָם וְכִנֵּס אֶת נְסִיכֵי מַמְלַכְתּוֹ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִגַּשׁ הַמִּשְׁנֶה גַ’עְפָר הַבַּרְמַכִּי וְנָשַׁק הָאָרֶץ לְפָנָיו. אָמַר לוֹ הַכַלִיף בְּזַעַם: “רֵד גַ’עְפָר עִם פְּלֻגָּה, וּשְׁאַל לְבֵית גָאנִם בֶּן אַיוּבּ וְהִתְנַפְּלוּ עַל חֲצֵרוֹ, וְהָבִיאוּ אֵלַי אֶת נַעֲרָתִי קוּת אַלְקֻלוּבּ, וְאֵין זֹאת אֶלָּא שֶׁאֲנִי מַעֲנִישׁוֹ”. אָמַר גַ’עְפָר: “שָׁמַעְתִּי וּכְמִצְוָתְךָ אֶעֲשֶׂה”.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה יָרַד גַ’עְפָר הוּא וּבְנֵי לִוְיָתוֹ בְּחֶבְרַת הַמּוֹשֵׁל, וְלֹא פָסְקוּ מִלֶּכֶת עַד שֶׁהִגִּיעוּ לַחֲצַר גָאנִם, וְקָרָה שֶׁבְּאוֹתָהּ שָׁעָה יָצָא גָאנִם וְהֵבִיא קְדֵרַת בָּשָׂר וּבִקֵּשׁ לְהוֹשִׁיט יָדוֹ לֶאֱכֹל מִמֶּנָּה הוּא וְקוּת אַלְקֻלוּבּ. הִבִּיטָה הַחוּצָה וְהֵבִינָה שֶׁצָּרָה הִקִּיפָה אֶת הֶחָצֵר. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִכִּירָה שֶׁעִנְיָנָה הִגִּיעַ לַכַלִיף אֲדוֹנֶיהָ, וְהָיָה בָרִי לָהּ שֶׁאֲבוּדָה הִיא. הֶחֱוִירוּ פָּנֶיהָ וְנִשְׁתַּנָּה יָפְיָהּ. הִסְתַּכְּלָתה בְגָאנִם וְאָמְרָה לוֹ: “חֲבִיבִי,הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ”. אָמַר לָהּ: “כֵּיצַד אֶעֱשֶׂה וּלְאָן אֵלֵךְ, וַהֲרֵי מָמוֹנִי וּרְכוּשִׁי בְּחָצֵר זוֹ?” אָמְרָה לוֹ: “אַל תִּתְמַהְמֵהַ פֶּן תִּסָּפֶה וְגַם הוֹנְךָ יֹאבַד”. אָמַר לָהּ: “חֲבִיבָתִי וְאוֹר עֵינַי, מָה אֶעֱשֶׂה לָצֵאת אַחֲרֵי שֶׁכְּבָר הִקִּיפוּ אֶת הֶחָצֵר?” אָמְרָה לוֹ: “אַל תִּפְחַד”. הֵסִירָה מַה שֶּׁהָיָה עָלֶיהָ מִן הַבְּגָדִים, וְהִלְבִּישָׁה אוֹתוֹ בְּלוֹיֵי סְחָבוֹת, נָטְלָה הַקְּדֵרָה שֶׁהַבָּשָׂר בָּהּ וְשָׂמָה אוֹתָהּ עַל רֹאשׁוֹ, וְהִנִּיחָה בְּתוֹכָהּ פְּרוּסַת לֶחֶם וְסֵפֶל מִן הַלִּפְתָּן, וְאָמְרָה לוֹ: "צֵא בְתַחְבּוּלָה זוֹ, וְאַל תַּחֲשֹׁשׁ לִי, שֶׁאֲנִי יוֹדַעַת מַה שֶּׁבְּיָדִי מֵהַכַלִיף ". כְּשֶׁשָּׁמַע גָאנִם אֶת דִּבְרֵי קוּת אַלְקֻלוּבּ וּמַה שֶּׁיָּעֲצָה אוֹתוֹ, יָצָא בֵּינֵיהֶם כְּשֶׁהוּא נוֹשֵׂא אֶת הַקְּדֵרָה, וְהָיָה לְמִסְתּוֹר לוֹ מֵהָאֵל הַמָּגֵן וְנִצַּל מִן הַסַּכָּנוֹת וְהַצָּרוֹת.

כְּשֶׁהִגִּיעַ הַמִּשְׁנֶה גַ’עְפָר לְיַד הֶחָצֵר, יָרַד מֵעַל סוּסוֹ וְנִכְנַס לַבַּיִת וְרָאָה אֶת קוּת אַלְקֻלוּבּ. וּכְבָר לָבְשָׁה בְּגָדִים יָפִים וְעָדְתָה עֶדְיָהּ עָלֶיהָ וּמִלְּאָה תֵבָה בְּזָהָב וּבְתַכְשִׁיטִים וַאֲבָנִים יְקָרוֹת וּבַחֲפָצִים יִקְרֵי-עֶרֶךְ הַקַּלִּים לְמַשָּׂא וִיקָרִים לִמְחִיר. כְּשֶׁנִּכְנַס אֵלֶיהָ גַ’עְפָר קָמָה עַל רַגְלֶיהָ וְנָשְׁקָה אֶת הָאָרֶץ לְפָנָיו, וְאָמְרָה לוֹ: “אֲדוֹנִי, רָשַׁם קְנֵה הַסּוֹפֵר בַּסֵּפֶר אֶת אֲשֶׁר גָּזַר אֱלֹהִים מִלְּפָנִים”. כְּשֶׁרָאָה גַ’עְפָר כָּךְ אָמַר לָהּ: “חַי אֱלֹהִים שָׂרָתִי, שֶׁלֹּא צִוָּה עָלַי אֶלָּא לִתְפֹּס אֶת גָאנִם בֶּן אַיוּבּ”. אָמְרָה לוֹ: “דַּע לְךָ שֶׁאָרַז סְחוֹרָתוֹ וְהָלַךְ אִתָּהּ לְדַמֶּשֶׂק, וְאֵין לִי שׁוּם יְדִיעָה מִלְבַד זוֹ. וּמְבַקֶּשֶׁת אֲנִי מִמְּךָ שֶׁתִּשְׁמֹר לִי תֵבָה זוֹ וְתוֹלִיכֶנָּה לְאַרְמוֹן נְשִׂיא-הַמַּאֲמִינִים”. אָמַר גַ’עְפָר: “שָׁמַעְתִּי וּכְמִצְוָתֵךְ אֶעֲשֶׂה”. נָטַל אֶת הַתֵּבָה וְצִוָּה לָשֵׂאת אוֹתָהּ וְאֶת קוּת אַלְקֻלוּבּ עִמָּם לַחֲצַר הַכַלִיפוּת בְּכָבוֹד וִיקָר. וְהָיָה זֶה אַחֲרֵי שֶׁבָּזְזוּ אֶת חֲצַר גָאנִם. שָׂמוּ פְּנֵיהֶם אֶל הַכַלִיף וְסִפֵּר לוֹ גַ’עְפָר כָּל מַה שֶּׁקָּרָה. צִוָּה הַכַלִיף לְהַקְצוֹת לְקוּת אַלְקֻלוּבּ חֶדֶר אָפֵל וּלְהַשְׁכִּין אוֹתָהּ בּוֹ, וּמִנָּה עָלֶיהָ אִשָּׁה זְקֵנָה לְשַׁמְשָׁהּ, מִשּׁוּם שֶׁדּוֹמֶה הָיָה שֶׁגָאנִם עָשָׂה עִמָּהּ תּוֹעֵבָה. אַחַר-כָּךְ כָּתַב אִגֶּרֶת לַנָּסִיךְ מֻחַמָּד בֶּן סֻלַיְמָאן אַלזַּיְנִי נְצִיבוֹ בְדַמֶּשֶׂק וּבוֹ כָתוּב: “בְּשָׁעָה שֶׁיַּגִּיעַ הַמִּכְתָּב לְיָדֶיךָ, תִּתְפֹּשׂ אֶת גָאנִם בֶּן אַיוּבּ וְתִשְׁלַח אוֹתוֹ אֵלָי”. כְּשֶׁהִגִּיעָה הָאִגֶּרֶת אֵלָיו, נְשָׁקָהּ וְשָׂם אוֹתָהּ עַל רֹאשׁוֹ, וְצִוָּה לְהַכְרִיז בַּשְּׁוָקִים: “כָּל הַמְּבַקֵּשׁ לָבֹז בַּז יֵלֵךְ לְבֵיתוֹ שֶׁל גָאנִם בֶּן אַיוּבּ”. בָּאוּ לַחֲצֵרוֹ וּמָצְאוּ אֶת אֵם גָאנִם וְאֶת אֲחוֹתוֹ שֶׁכְּבָר תִּקְּנוּ לוֹ קֶבֶר, וְהָיוּ יוֹשְׁבוֹת בּוֹכִיּוֹת אֶצְלוֹ. תָּפְשׂוּ אוֹתָן וּבָזְזוּ אֶת הֶחָצֵר, מִבְּלִי שֶׁיָּדְעוּ אֵלּוּ הַשְּׁתַּיִם מָה הָעִנְיָן. כְּשֶׁהֵבִיאוּ אוֹתָן לִפְנֵי הַשֻּׂלְטָן, שָׁאַל אוֹתָן עַל דְּבַר גָאנִם בֶּן אַיוּבּ. אָמְרוּ לוֹ: “זֶה שָׁנָה לָנוּ שֶׁלֹּא הִגִּיעָה אֵלֵינוּ יְדִיעָה מִמֶּנּוּ”. הֶחֱזִירָן לִמְקוֹמָן.

זֶהוּ מַה שֶּׁהָיָה מֵעִנְיָן שְׁתֵּי אֵלּוּ. וְאוּלָם בַּאֲשֶׁר לְגָאנִם אֲסִיר הָאַהֲבָה. הֲרֵי כְּשֶׁשֻּׁדַּד כָּל הוֹנוֹ הָיָה נָבוֹךְ בְּמַצָּבוֹ וּבוֹכֶה עַל עַצְמוֹ, עַד שֶׁנִּקְרַע לִבּוֹ. וְהָיָה מְהַלֵּךְ וְלֹא פָסַק מִלֶּכֶת עַד אַחֲרִית הַיּוֹם, כְּשֶׁרַעֲבוֹנוֹ הוֹלֵךְ וָרָב, וְהַהֲלִיכָה מְצִיקָה לוֹ. עַד שֶׁהִגִּיעַ לִמְדִינָה אַחַת. נִכְנַס לְמִסְגָּד וְיָשַׁב עַל מַחֲצֶלֶת וְנִשְׁעַן בְּגַבּוֹ בְּקִיר הַמִּסְגָּד, מִיָּד צָנַח כְּשֶׁהוּא בְתַכְלִית הָרֵעָבוֹן וְהָעֲיֵפוּת, וְשָׁהָה שָׁם עַד הַבֹּקֶר כְּשֶׁלִּבּוֹ הוֹלֵם מֵרָעָב וְהַכִּנָּם עוֹלֶה עַל גַּבָּיו, וְהֶעֱלָה פִּיו רֵיחַ רָע וְנִשְׁתַּנָּה מַרְאֵהוּ. נִכְנְסוּ אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הַמְּדִינָה לְהִתְפַּלֵּל שַׁחֲרִית וּמְצָאוּהוּ מֻטָּל וְחָלוּשׁ מֵרָעָב, בְּעוֹד עִקְּבוֹת הַטּוּב נִרְאוֹת עָלָיו. כְּשֶׁנִּגְשׁוּ אֵלָיו מְצָאוּהוּ קוֹפֵא וְרָעֵב. הִלְבִּישׁוּהוּ בֶּגֶד יָשָׁן שֶׁכְּבָר בָּלוּ שַׁרְווּלָיו וְאָמְרוּ אֵלָיו: “מֵאַיִן אַתָּה, הַזָּר? וּמַה הִיא סִבַּת חֻלְשָׁתֶךָ?”. פָּקַח עֵינָיו וְהִסְתַּכֵּל בָּהֶם וּבָכָה מִבְּלִי לְהָשִׁיב לָהֶם תְּשׁוּבָה. הִכִּיר אֶחָד מֵהֶם שֶׁרַעֲבוֹנוֹ קָשֶׁה, וְהָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ סֵפֶל דְּבַשׁ וּשְׁנֵי כִּכְּרוֹת לֶחֶם, וְאָכָל. יָשְׁבוּ אֶצְלוֹ עַד שֶׁעָלְתָה הַשֶּׁמֶשׁ. אַחַר-כָּךְ הִסְתַּלְּקוּ לְעִסְקֵיהֶם. לֹא חָדַל מִכָּךְ זְמַן שֶׁל חֹדֶשׁ, כְּשֶׁהוּא אֶצְלָם וְחֻלְשָׁתוֹ וּמַחֲלָתוֹ הוֹלְכוֹת הָלוֹךְ וְהִתּוֹסֵף. נִכְמְרוּ רַחֲמֵיהֶם עָלָיו וְנוֹעֲצוּ בֵינֵיהֶם, וּבָאוּ לִידֵי הֶסְכֵּם לְהוֹבִילוֹ לְבֵית הַחוֹלִים שֶׁבְּבַגְדָאד. וַעֲדַיִן הֵם בְּכָךְ עַד שֶׁנִּכְנְסוּ אֵלָיו שְׁתֵּי נָשִׁים קַבְּצָנִיּוֹת, וְהֵן אִמּוֹ וַאֲחוֹתוֹ. כְּשֶרָאָה אוֹתָן נָתַן לָהֶן אֶת הַלֶּחֶם שֶׁלִּמְרַאֲשׁוֹתָיו, וְיָשְׁנוּ אֶצְלוֹ אוֹתוֹ הַלַּיְלָה מִבְּלִי שֶׁהִכִּירָן. כְּשֶׁהִגִּיעַ מָחֳרַת הַיּוֹם נִכְנְסוּ אֵלָיו אַנְשֵׁי הַכְּפָר וְהֵבִיאוּ גַמָּל וְאָמְרוּ לִבְעַָּלָיו: “שָׂא חוֹלֶה זֶה עַל הַגָּמָל, וּכְשֶׁתַּגִּיעַ לְבַגְדָאד, הוֹרֵד אוֹתוֹ לְיַד שַׁעַר בֵּית הַחוֹלִים, שֶׁיְּטַפְּלוּ בוֹ אוּלַי יַבְרִיא, וְאָנוּ נוֹתְנִים לְךָ שְׂכָרֶךָ”. אָמַר לָהֶם: “שָׁמַעְתִּי וּכְמִצְוַתְכֶם אֶעֱשֶׂה”. הוֹצִיאוּ אֶת גָאנִם בֶּן אַיוּבּ מִן הַמִּסְגָּד וּנְשָׂאוּהוּ בַמַּחְצֶלֶת שֶׁהוּא שׁוֹכֵב עָלֶיהָ וְהִנִּיחוּהוּ עַל הַגָּמָל, בָּאוּ אִמּוֹ וַאֲחוֹתוֹ בְּתוֹךְ שְׁאָר בְּנֵי הָאָדָם לְהִסְתַּכֵּל בּוֹ, מִבְּלִי שֶׁהִכִּירוּהוּ. הִסְתַּכְּלוּ בוֹ שְׁתֵּיהֶן וְהִתְבּוֹנְנוּ בוֹ וְאָמְרוּ: “דּוֹמֶה הוּא לְגָאנִם בְּנֵנוּ, וּמִי יִתֵּן וְיָדַעְנוּ אִם הוּא חוֹלֶה זֶה וְאִם לָאו”. וְאוּלָם בַּאֲשֶׁר לְגָאנִם, הֲרֵי לֹא הִתְעוֹרֵר אֶלָּא כְּשֶׁהוּא נָשׂוּא עַל הַגָּמָל. הִתְחִיל בּוֹכֶה וּמִתְאַנֵּחַ, כְּשֶׁבְּנֵי-הַכְּפָר מִסְתַּכְּלִים בְּאִמּוֹ וַאֲחוֹתוֹ הַבּוֹכוֹת עָלָיו מִבְּלִי שֶׁהִכִּירוּהוּ. אַחַר-כָּךְ נָסְעוּ אִמּוֹ וַאֲחוֹתוֹ עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְבַגְדָאד. וְאוּלָם בַּאֲשֶׁר לַגַּמָּל, הֲרֵי לֹא פָסַק מִלְּהַסִּיעַ אוֹתוֹ עַד שֶׁהִנִּיחוֹ לְיַד שַׁעַר בֵּית-הַחוֹלִים, וְלָקַח אֶת גְּמַלּוֹ וְחָזַר. נִשְׁאַר גָאנִם מֻטָּל שָׁם עַד לַבֹּקֶר. כְּשֶׁהִתְחִילוּ בְּנֵי-אָדָם מְהַלְּכִים בַּדְּרָכִים, רָאוּ אוֹתוֹ, וּכְבָר נַעֲשָׂה שָׁחוּף כְּקֵיסָם שֶׁל שִׁנַּיִם. לֹא פָסְקוּ בְנֵי-אָדָם מִלְּהִסְתַּכֵּל בּוֹ, עַד שֶׁבָּא זְקַן-הַשּׁוּק, וְגֵרַשׁ אֶת בְּנֵי-הָאָדָם מֵעָלָיו, וְאָמַר: “אֶזְכֶּה בְגַן-עֵדֶן עַל-יְדֵי מִסְכֵּן זֶה, שֶׁהֲרֵי כְּשֶׁיַּכְנִיסוּ אוֹתוֹ לְבֵית-הַחוֹלִים, יְמִיתוּהוּ שָׁם בְּיוֹם אֶחָד”. צִוָּה אֶת נְעָרָיו לָשֵׂאת אוֹתוֹ וּנְשָׂאוּהוּ לְבֵיתוֹ. הִצִּיעַ לוֹ יָצוּעַ חָדָשׁ וְהִנִּיחַ לוֹ כַר חָדָשׁ, וְאָמַר לְאִשְׁתּוֹ: “טַפְּלִי בוֹ וְדַאֲגִי לוֹ בְּיוֹתֵר”. אָמְרָה: “עַל הָרֹאשׁ”. הִפְשִׁילָה שַׁרְווּלֶיהָ וְחִמְּמָה לוֹ מַיִם וְרָחֲצָה אֶת יָדָיו וְאֶת רַגְלָיו וְגוּפוֹ, וְהִלְבִּישָׁה אוֹתוֹ בֶּגֶד מִבִּגְדֵי נַעֲרוֹתֶיהָ, וְהִשְׁקְתָה אוֹתוֹ כוֹס-מַשְׁקֶה, וְהִזְלִיפָה עָלָיו מֵי-וְרָדִים. הִתְעוֹרֵר וְנִזְכַּר בַּאֲהוּבָתוֹ קוּת אַלְקֻלוּבּ, וְהָלַךְ צַעֲרוֹ הָלוֹךְ וָרָב.

זֶהוּ מַה שֶּׁהָיָה מֵעִנְיָנוֹ, וְאוּלָם בַּאֲשֶׁר לְקוּת אַלְקֻלוּבּ, הֲרֵי כְּשֶׁכָּעַס עָלֶיהָ הַכַלִיף…

הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הָאַרְבָּעִים וּשְׁלשָׁה, אָמְרָה: שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר, שקוּת אַלְקֻלוּבּ כְּשֶׁכָּעַס עָלֶיהָ הַכַלִיף וְהוֹשִׁיבָה בְּחֶדֶר אָפֵל, נִשְׁאֲרָה בְמַצָּב זֶה שְׁמוֹנִים יוֹם, וְקָרָה שֶׁעָבַר הַכַלִיף בְּיוֹם מִן הַיָּמִים עַל פְּנֵי אוֹתוֹ חֶדֶר, וְשָׁמַע אֶת קוּת אַלְקֻלוּבּ נוֹשֵׂאת קוֹלָהּ בְּשִׁירִים. כְּשֶׁגָּמְרָה מִן הַשִּׁירִים, אָמְרָה: “הוֹי חֲבִיבִי, הוֹי גָאנִם, מַה טּוֹב אַתָּה וּמַה צְּנוּעָה נַפְשֶׁךָ, הֱטִיבוֹתָ לָזֶה שֶׁהֵרַע לְךָ, וְשָׁמַרְתָּ עַל כְּבוֹדוֹ שֶׁל זֶה שֶׁחִלֵּל כְּבוֹדְךָ, וְהָיִיתָ מַחֲסֶה לְאִשְׁתּוֹ שֶׁל זֶה שֶׁהוֹלִיכְךָ בַּשֶּׁבִי, וְהוֹלִיךְ בַּשֶּׁבִי אֶת בְּנֵי מִשְׁפַּחְתֶּךָ. וְאוּלָם אֵין סָפֵק בַּדָּבָר שֶׁעוֹד תַּעֲמֹד לְדִין אַתָּה וּנְשִׂיא-הַמַּאֲמִינִים לִפְנֵי שׁוֹפֵט צֶדֶק, וְתִתְבַּע אוֹתוֹ לְדִין בַּיּוֹם שֶׁבּוֹ יִהְיֶה אֱלֹהִים הַשּׁוֹפֵט וְהַמַּלְאָכִים עֵדִים”. כְּשֶׁשָּׁמַע הַכַלִיף אֶת שִׂיחָהּ וְהֵבִין תְּלוּנוֹתֶיהָ, יָדַע שֶׁעֲשׁוּקָה הִיא. נִכְנַס לְאַרְמוֹנוֹ וְשָׁלַח אֶת הַמְשָׁרֵת אַחֲרֶיהָ לַהֲבִיאָה, כְּשֶׁעָמְדָה לְפָנָיו הוֹרִידָה רֹאשׁ כְּשֶׁעֵינָהּ בּוֹכִיָּה וְלִבָּהּ אָבֵל. אָמַר לָהּ: “קוּת אַלְקֻלוּבּ, רוֹאֶה אֲנִי אוֹתָךְ, שֶׁאַתְּ רוֹאָה עַצְמֵךְ עֲשׁוּקָה עַל-יָדִי, וּמַאֲשִׁימַתְנִי בְעָרִיצוּת, וְאוֹמֶרֶת שֶׁהֲרֵעוֹתִי לְזֶה שֶׁהֵטִיב עִמִּי. מִי הוּא אֵפוֹא זֶה שֶׁשָּׁמַר עַל כְּבוֹדִי, וְחִלַּלְתִּי כְּבוֹדוֹ, וְשֶׁהָיָה מַחֲסֶה לְאִשְׁתִּי וְהוֹבַלְתִּי בַשֶּׁבִי אֶת אִשְׁתּוֹ?” אָמְרָה לוֹ: “גָאנִם בֶּן אַיוּבּ, שֶׁהֲרֵי לֹא קָרַב אֵלַי לַעֲשׂוֹת תּוֹעֵבָה. וּבְחַסְדְּךָ, נְשִׂיא הַמַּאֲמִינִים, נִשְׁבַּעַת אֲנִי”. אָמַר הַכַלִיף: “אֵין חַיִל וְאֵין כֹּחַ אֶלָּא לֵאלֹהִים. קוּת אַלְקֻלוּבּ, שַׁאֲלִי מֵאִתִּי חֶסֶד וַאֲנִי מְמַלֵּא מִשְׁאַלְתֵּךְ”. אָמְרָה: “שְׁאֵלָתִי וּבַקָּשָׁתִי מֵאִתְּךָ הִיא אֲהוּבִי גָאנִם בֶּן אַיוּבּ”. אָמַר: “אֲנִי מֵבִיא אוֹתוֹ, אִם יִרְצֶה הַשֵּׁם, בְּכָבוֹד”. אָמְרָה: “נְשִׂיא הַמַּאֲמִינִים, אִם אֲנִי מְבִיאָה אוֹתוֹ, תִּתְּנֵנִי לוֹ?” אָמַר: “כְּשֶׁאַתְּ מְבִיאָה אוֹתוֹ אֲנִי נוֹתְנֵךְ לוֹ, מַתְּנַת נָדִיב שֶׁאֵינוֹ חוֹזֵר בּוֹ”. אָמְרָה לוֹ: “נְשִׂיא הַמַּאֲמִינִים, תֵּן לִי רְשׁוּת שֶׁאֲסוֹבֵב וַאֲחַפֵּשׂ אוֹתוֹ, אוּלַי יְקַבְּצֵנִי אֱלֹהִים אִתּוֹ יַחְדָּו”. אָמַר לָהּ: “עֲשִׂי כַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ”.

שָׂמְחָה וְיָצְאָה וְנָטְלָה אֶלֶף דִּינָרִים עִמָּהּ וּבִקְּרָה אֶת זִקְנֵי-הָעֵדָה וְנָתְנָה צְדָקָה לִשְׁמוֹ שֶׁל גָאנִם.וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי יָצְאָה לְשׁוּק הַסּוֹחֲרִים וְנָתְנָה מָמוֹן לְרֹאשׁ הַשּׁוּק וְאָמְרָה לָהּ: “חַלְּקֵם בִּצְדָקָה לְזָרִים”. אַחַר-כָּךְ יָצְאָה בְּיוֹם הַשִּׁשִּׁי שֶׁאַחֲרָיו וְעִמָּהּ אֶלֶף דִּינָרִים וְנִכְנְסָה לְשוּק הַצּוֹרְפִים וְסוֹחֲרֵי הָאֲבָנִים הַטּוֹבוֹת, וְשָׁאֲלָה לְרֹאשׁ הַשּׁוּק וּבָא. מָסְרָה לְיָדוֹ אֶלֶף דִּינָרִים וְאָמְרָה לוֹ: “חַלְּקֵם בִּצְדָקָה לְזָרִים”. נָתַן בָּהּ הָרֹאשׁ, וְהוּא זְקַן הַשּׁוּק, אֶת עֵינָיו וְאָמַר לָהּ: “גְּבִרְתִּי, יֵשׁ בִּרְצוֹנֵךְ לָלֶכֶת לַחֲצֵרִי וְלִרְאוֹת עֶלֶם זָר, הַיָּפֶה עַד מְאֹד וּמָלֵא חֵן?” וְהָיָה זָר זֶה גָאנִם בֶּן אַיוּבּ אֲסִיר-הָאַהֲבָה. וְאוּלָם הָרֹאשׁ לֹא הָיָה מַכִּירוֹ, וְדוֹמֶה הָיָה שֶׁהוּא בֶּן אָדָם מִסְכֵּן עֲמוּס חוֹבוֹת שֶׁנָּטְלוּ מִמֶּנּוּ רְכוּשׁוֹ, אוֹ אוֹהֵב שֶׁהִפְרִידוּהוּ מֵאֲהוּבָתוֹ. כְּשֶׁשָּׁמְעָה דְבָרָיו דָּפַק לִבָּהּ וְהָמוּ קְרָבֶיהָ וְאָמְרָה לוֹ: “שְׁלַח עִמִּי מִי שֶׁיּוֹבִילֵנִי לַחֲצֵרְךָ”. שָׁלַח עִמָּהּ נַעַר קָטָן, וְהוֹבִילָה לֶחָצֵר שֶׁהַזָּר בְּתוֹכָהּ, וְהוֹדְתָה לוֹ עַל כָּךְ. כְּשֶׁנִּכְנְסָה לְאוֹתָהּ חָצֵר וְנָתְנָה שָׁלוֹם לְאֵשֶׁת הָרֹאשׁ, קָמָה אֵשֶׁת הָרֹאשׁ וְנָשְׁקָה הָאָרֶץ לְפָנֶיהָ, שֶׁמַּכִּירָה הָיְתָה אוֹתָהּ. אָמְרָה לָהּ קוּת אַלְקֻלוּבּ: “הֵיכָן הַחוֹלֶה שֶׁאֶצְלְכֶם?” בָּכְתָה וְאָמְרָה: הֲרֵי הוּא גְּבִרְתִּי, חַי אֱלֹהִים שֶׁבֶּן טוֹבִים הוּא וְנִכָּרִים בּוֹ עִקְּבוֹת הָעֲשִׁירוּת". סָרָה אֶל הַיָּצוּעַ שֶׁהוּא שׁוֹכֵב עָלָיו וְהִתְבּוֹנְנָה בוֹ וְרָאֲתָה כְּאִלּוּ הוּא זֶה בְּעַצְמוֹ, אֶלָּא נִשְׁתַּנָּה מַצָּבוֹ וְהוֹסִיף רָזוֹן כִּשְׁחִיף עֵץ, עַד שֶׁנַּעֲשָׂה כְקֵיסָם שֶׁל שִׁנַּיִם, הָיָה סָפֵק בְּעֵינֶיהָ, וְלֹא נִתְבָּרֵר לָהּ שֶׁהוּא הוּא זֶה. וְאוּלָם רַחֲמֶיהָ נִכְמְרוּ עָלָיו, וְהָיְתָה בוֹכָה וְאוֹמֶרֶת: “אָכֵן מִסְכֵּנִים הֵם הַזָּרִים, וְאִם גַּם נְסִיכִים הָיוּ בְאַרְצָם”. סִדְּרָה לוֹ מַשְׁקֶה וּרְפוּאוֹת וְיָשְׁבָה לִמְרַאֲשׁוֹתָיו שָׁעָה, וְרָכְבָה וְעָלְתָה לְאַרְמוֹנָהּ. הָיְתָה בוֹדֶקֶת בְּכָל שׁוּק לִמְצֹא אֶת גָאנִם. אַחֲרֵי זְמַן מוּעָט הֵבִיא הָרֹאשׁ אֶת אִמּוֹ וְאֶת אֲחוֹתוֹ פִתְנָה, וְנִכְנַס אִתָּן אֶל קוּת אַלְקֻלוּבּ וְאָמַר: “גְּבִרְתִּי הַמֵּטִיבָה, כְּבָר נִכְנְסוּ לִמְדִינָתֵנוּ הַיּוֹם אִשָׁה וּבִתָּה וְהֵן מִן הַנְּשׂוּאוֹת פָנִים בָּאָדָם, וְסִימָנֵי הָעֲשִׁירוּת נִכָּרִים בָּהֶן, אֶלָּא שֶׁהֵן לְבוּשׁוֹת לְבוּשׁ-שֵׂעָר, וְכָל אַחַת מֵהֶן תַּרְמִיל שֶׁל קַבְּצָנִים תְּלוּיָה לָהּ בְּצַוָּארָהּ, וְעֵינָהּ בּוֹכִיָּה וְלִבָּהּ אָבֵל. וַהֲרֵי הֵבֵאתִי אוֹתָן אֵלַיִךְ, שֶׁתִּתְּנִי לָהֶן מִקְלָט וְתִשְׁמְרִין מִזְּלוּת-הַקַּבְּצָנוּת, שֶׁכֵּן אֵינָן קַבְּצָנִיּוֹת, וְאִם יִרְצֶה הַשֵׁם, נִזְכֶּה בִשְׂכַר זֶה לְגַן-עֵדֶן”. אָמְרָה לוֹ: “חַי אֱלֹהִים, אֲדוֹנִי, כְּבָר עוֹרַרְתָּ בִּי כִסּוּפִין אֲלֵיהֶן, וְהֵיכָן הֵן?” צִוָּה עֲלֵיהֶן לְהִכָּנֵס. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִכְנְסוּ פִתְנָה וְאִמָּהּ אֶל קוּת אַלְקֻלוּבּ, וּמָצְאָה שֶׁהֵן יְפוֹת-תֹּאַר. בָּכְתָה עֲלֵיהֶן וְאָמְרָה: "חַי אֱלֹהִים, בְּנוֹת טוֹבִים הֵן וְעִקְּבוֹת הָעֲשִׁירוּת נִכָּרִים בָּהֶן. אָמַר הָרֹאשׁ: “אָנוּ אוֹהֲבִים אֶת הָעֲנִיִּים וְאֶת הַמִּסְכֵּנִים לְשֵׁם שָׂכָר בְּגַן-עֵדֶן, אֶפְשָׁר הַדָּבָר שֶׁאֵלּוּ עָשְׁקוּ אוֹתָן עָרִיצִים וּבָזְזוּ רְכוּשָׁן וְהֶחֱרִיבוּ בָּתֵּיהֶן”. בָּכוּ שְׁתֵּי הַנָּשִׁים בְּכִי מָר, שֶׁהָיוּ מְהַרְהֲרוֹת בְּגָאנִם בֶּן אַיוּבּ אֲסִיר-הָאַהֲבָה וְרָבְתָה אַנְחָתָם. וּכְשֶׁבָּכוּ בָּכְתָה קוּת אַלְקֻלוּבּ לְבִכְיָתָן. אָמְרָה אִמּוֹ: “נִשְׁאַל מֵאלֹהִים שֶׁיְּקַבְּצֵנוּ יַחַד עִם זֶה שֶׁאָנוּ מְחַפְּשִׂים אוֹתוֹ, הַיְנוּ בְנִי גָאנִם בֶּן אַיוּבּ”. כְּשֶׁשָּׁמְעָה קוּת אַלְקֻלוּבּ דְבָרֶיהָ אֵלּוּ, נוֹדַע לָהּ שֶׁאִשָּׁה זוֹ אִמּוֹ שֶׁל אֲהוּבָה הִיא, וְשֶׁהַשְּׁנִיָּה אֲחוֹתוֹ הִיא וּבָכְתָה עַד שֶׁנִּתְעַלְפָה. כְּשֶׁהִתְעוֹרְרָה נִגְּשָׁה אֲלֵיהֶן וְאָמְרָה לָהֶן: “אַל תִירְאֶינָה רָע, שֶׁזֶהוּ הַיּוֹם רִאשׁוֹן הוּא לְאָשְׁרְכֶן וְאַחֲרוֹן לְסִבְלְכֶן. אַל תֵּעָצַבְנָה אֵפוֹא”.

הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הָאַרְבָּעִים וְאַרְבָּעָה אָמְרָה: שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר, שקוּת אַלְקֻלוּבּ אָמְרָה לָהֶן: “אַל תֵּעָצַבְנָה”. צִוְּתָה אֶת הָרֹאשׁ שֶׁיִּקָּחֵן לְבֵיתוֹ, וְשֶׁתַּכְנִיסֵן אִשְׁתּוֹ לְבֵית-הַמֶרְחָץ וְתַלְבִּישֵׁן בְּגָדִים נָאִים, וְשֶׁיְּצַוֶּה אוֹתָהּ עֲלֵיהֶן וְשֶׁתְּכַבְּדֵן תַּכְלִית הַכָּבוֹד, וְנָתְנָה לוֹ סְכוּם שֶׁל מָמוֹן מִמָּחֳרַת הַיּוֹם רָכְבָה קוּת אַלְקֻלוּבּ וְהָלְכָה אֶל בֵּית הָרֹאשׁ וְנִכְנְסָה אֵצֶל אִשְׁתּוֹ. קָמָה לִקְרָאתָהּ וְנָשְׁקָה יָדֶיהָ וְהוֹדְתָה לָהּ עַל טוּבָהּ. הִסְתַּכְּלָה בְּאֵם גָאנִם וּבְאֲחוֹתוֹ, אַחֲרֵי שֶׁכְּבָר הִכְנִיסָה אוֹתָן אֵשֶׁת הָרֹאשׁ לְבֵית-הַמֶרְחָץ וְהֵסִירָה מַה שֶׁהָיָה עֲלֵיהֶן מִן הַבְּגָדִים, וְנִרְאוּ בָהֶן סִימָנֵי הָעֲשִׁירוּת, יָשְׁבָה לְשׂוֹחֵחַ אִתָּן שָׁעָה אַחַר-כָּךְ שָׁאֲלָה אֵשֶׁת הָרֹאשׁ בִּדְבַר הַחוֹלֶה שֶׁאֶצְלָה. אָמְרָה לָהּ: “בְּמַצָּבוֹ הוּא כְמוֹת שֶׁהָיָה”. אָמְרָה: “קוּמּו וְנָשִׂים עֵינֵנוּ עָלָיו וּנְבַקֵּר אוֹתוֹ”. קָמָה הִיא וְאֵשֶׁת הָרֹאשׁ וְאֵם-גָאנִם וַאֲחוֹתוֹ וְנִכְנְסוּ אֵלָיו וְיָשְׁבוּ אֶצְלוֹ. כְּשֶׁשָּׁמַע אוֹתָן גָאנִם בֶּן אַיוּבּ אֲסִיר-הָאַהֲבָה מַזְכִּירוֹת שֵׁם קוּת אַלְקֻלוּבּ, שָׁבָה אֵלָיו רוּחוֹ, אִם גַּם שֶׁגּוּפוֹ נִרְזָה וְעַצְמוֹתָיו יָבְשׁוּ, וְהֵרִים רֹאשׁוֹ מֵעַל הַכָּר וְקָרָא: “הוֹי, קוּת אַלְקֻלוּבּ!” הִסְתַּכְּלָה בוֹ וְנתְבָּרֵר לָהּ שֶׁהוּא הוּא זֶה, וְהִכִּירָה אוֹתוֹ, וְצָעֲקָה בְּקוֹלָהּ: “הֵן, חֲבִיבִי” אָמַר לָהּ: “גְּשִׁי אֵלַי”. אָמְרָה לוֹ: “הַאֻמְנָם אַתָּה גָאנִם בֶּן אַיוּבּ אֲסִיר-הָאַהֲבָה?” אָמַר לָהּ: " הֵן אֲנִי הוּא“. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נָפְלָה מִתְעַלֶּפֶת. וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ אִמּוֹ וַאֲחוֹתוֹ דִּבְרֵי שְׁנֵיהֶם צָעֲקוּ בְּקוֹל: “הֶאָח, שִׂמְחָה”. וְנָפְלוּ מִתְעַלְּפוֹת, כְּשֶׁהִתְעוֹרְרוּ אַחֲרֵי זֶה, אָמְרָה קוּת אַלְקֻלוּבּ: “הַתְּפִלָּה לֵאלֹהִים שֶׁקִּבֵּץ פְּזוּרֵינוּ יַחַד – אוֹתְךָ וְאֶת אִמְּךָ וְאֶת אֲחוֹתְךָ”. נִגְּשָׁהֶ אֵלָיו וְסִפְּרָה לוֹ כָּל מַה שֶׁאֵרַע לָהּ עִם הַכַלִיף וְאָמְרָה: “אֲנִי כְבָר אָמַרְתִּי לוֹ: הֲרֵי הוֹכַחְתִּי לְךָ אֶת הַדָּבָר לַאֲמִתּוֹ, נְשִׂיא-הַמַּאֲמִינִים, וְהֶאֱמִין לִדְבָרַי וְרָצָה אוֹתְךָ, וְכַיּוֹם הוּא נִכְסָף לִרְאוֹתֶךָ”. הוֹסִיפָה וְאָמְרָה לְגָאנִם: הֲרֵי נְתָנַנִי הַכַלִיף לְךָ”. וְשָׂמַח בָּזֶה תַּכְלִית הַשִּׂמְחָה, אָמְרָה לָהֶם קוּת אַלְקֻלוּבּ עוֹד: אַל תַּעַבְרוּ מִזֶּה עַד שֶׁאָבוֹא". קָמָה תֵכֶף וּמִיָּד וְהָלְכָה לְאַרְמוֹנָה, וְהֵבִיאָה הַתֵּבָה שֶׁלָּקְחָה אוֹתָהּ מֵחֲצֵרוֹ, וְהוֹצִיאָה מִתּוֹכָהּ דִּינָרִים וְנָתְנָה אוֹתָם לָרֹאשׁ וְאָמְרָה לוֹ: “טֹל דִּינָרִים אֵלּוּ וּקְנֵה לְכָל אֶחָד וְאַחַת מֵהֶם אַרְבַּע חֲלִיפוֹת בְּגָדִים שְׁלֵמוֹת מֵהַטּוֹב שֶׁבָּאֲרִיגִים וְעֶשְׂרִים מִטְפָּחוֹת וְזוּלַת זֶה מַה שֶׁהֵם זְקוּקִים לוֹ”. אַחַר-כָּךְ הִכְנִיסָה אוֹתָן וְאֶת גָאנִם לְבֵית-הַמֶרְחָץ, צִוְּתָה שֶׁיִּרְחֲצוּ אוֹתָם, וְהֵכִינָה לָהֶם פַּרְגִּיּוֹת וְדַיְסוֹת וּמֵי-תַפוּחִים, אַחֲרֵי שֶׁיָּצְאוּ מִן הַמֶרְחָץ וְלָבְשׁוּ הַבְּגָדִים, עָמְדָה אִתָּם שְׁלשָׁה יָמִים, מַאֲכִילָתַם בְּשַׂר-תַּרְנְגוֹלוֹת וְדַיְסוֹת וּמַשְׁקָה אוֹתָם מַשְׁקֵה-סֻכָּר מְזֻקָּק. אַחֲרֵי שְׁלשָׁה יָמִים שָׁבָה אֲלֵיהֶם רוּחָם. הִכְנִיסָה אוֹתָם לְבֵית-הַמֶּרְחָץ שֵׁנִית וְיָצְאוּ.הֶחֱלִיפָה לָהֶם בִּגְדֵיהֶם, וְיָצְאָה מִבֵּית הָרֹאשׁ וְהָלְכָה אֶל הַכַלִיף וְנָשְׁקָה הָאָרֶץ לְפָנָיו וְסִפְּרָה לוֹ כָל הַסִּפּוּר, וְשֶׁכְּבָר נִמְצָא אֲדוֹנָהּ גָאנִם בֶּן אַיוּבּ אֲסִיר-הָאַהֲבָה וְשֶׁכְּבָר נִמְצְאוּ אִמּוֹ וַאֲחוֹתוֹ. כְּשֶׁשָּׁמַע הַכַלִיף אֶת דִּבְרֵי קוּת אַלְקֻלוּבּ אָמַר לַמְשָׁרְתִים: “הָבִיאוּ לְפָנַי אֶת גָאנִם”. יָרַד גַּ’עְפָר אֵלָיו וּכְבָר קִדְּמָה אוֹתוֹ קוּת אַלְקֻלוּבּ וְנִכְנְסָה אֶל גָאנִם וְאָמְרָה לוֹ: “הִנֵּה כְבָר שָׁלַח הַכַלִיף אַחֲרֶיךָ לַהֲבִיאֲךָ לְפָנָיו, וְעָלֶיךָ לְדַבֵּר בְּצַחוּת-הַלָּשׁוֹן הַתּוֹפְשִׂים אֶת הַלֵּב בְּאוֹן, וּבְדִבְרֵי רָצוֹן”. הִלְבִּישָׁה אוֹתוֹ מַחֲלָצֹות מְפֹאָרוֹת וְנָתְנָה לוֹ שֶׁפַּע שֶׁל דִּינָרִים, וְאָמְרָה לוֹ: “הַרְבֵּה לְפַזְּרָם בֵּין הַפַּמַלְיָה שֶׁל הַכַלִיף בְּשָׁעָה שֶׁתִּכָּנֵס אֵלָיו”. וַעֲדַיִן הֵם בְּכָךְ, עַד שֶׁהִגִּיעַ גַ’עְפָר אֵלָיו, רָכוּב עַל פִּרְדָּתוֹ.קָם גָאנִם וְקִדֵּם פָּנָיו וּבֵרְכוֹ בְחַיִּים אֲרֻכִּים וְנָשַׁק הָאָרֶץ לְפָנָיו, וּכְבָר הֵאִיר כוֹכַב אָשְׁרוֹ וְעָלָה מַזַּל כְּבוֹדוֹ. לְקָחוֹ גַ’עְפָר עִמּוֹ וְלֹא פָסְקוּ לָלֶכֶת עַד שֶׁנִּכְנְסוּ אֶל נְשִׂיא-הַמַּאֲמִינִים. כְּשֶׁעָמַד לְפָנָיו, הִסְתַּכֵּל בַּמִּשְׁנִים וּבַנְּסִיכִים וְשׁוֹמְרֵי-הַסַּף וְהַנְּצִיבִים וְרַבֵּי-הַמְּלוּכָה וּבַעֲלֵי-הַשִּׁלְטוֹן. וְהָיָה גָאנִם צַח-הַלָּשׁוֹן תּוֹפֵשׂ הַלֵּב בְּאוֹן, עֲדִין הַהַבָּעָה וּמַפְלִיא לְדַבֵּר דִבְרֵי חֵן. הִרְכִּין רֹאשׁוֹ לָאָרֶץ, אַחֲרֵי כֵן נָשָׂא עֵינָיו אֶל הַכַלִיף וּפָתַח בְּבָתֵּי שִׁיר אֵלֶּה:

אַעֲרִיצְךָ מֶלֶךְ כְּבוֹדוֹ רָם

בְּלִי חֲדָל טוֹבוֹתָיו, טוּבוֹ לֹא יִתַּם

לֹא יְכֻנֶּה זוּלָתְךָ בְּשֵׁם קֵיסָר,

בְּשֵׁם רָם הַמַּעֲלָה אֲדוֹן הַהֵיכָל¹ לֹא יְתֹאַר.

יָנִיחוּ הַמְּלָכִים עַל עֲפַר מִפְתָּנָיו

אֶת כִּתְרֵיהֶם, עֵת לְשָׁלוֹם יְקַדְּמוּ פָנָיו.

וּבְעֵת נָשְׂאָם אֵלָיו אֶת עֵינֵיהֶם,

מֵאֵימָתוֹ אֶרֶץ יִפְּלוּ עַל זִקְנֵיהֶם,

וְתַאֲצִיל לָהֶם רָם הַמַּעֲלָה בְּעֵת רָצוֹן

מִשְׂרוֹת גְּבוֹהוֹת כְּבוֹד תִּפְאֶרֶת שִׁלְטוֹן.

מָלְאוּ צִבְאוֹתֶיךָ עֲרָבָה וּמִדְבָּר עַד אֶפֶס מָקוֹם,

נְטֵה אֹהָלֶיךָ בְּחַצְרוֹת כּוֹכְבֵי מָרוֹם,

וְהַאֲצֵל לַכּוֹכָבִים בַּתַּהֲלוּכוֹת הוֹד

לִהְיוֹת לְזֶה עוֹלָם הָרוּחָנִי לְכָבוֹד.

עַל שִׂיאֵי-צוּרִים מָשַׁלְתָּ בְּאוֹן

כִּי טוֹב מִשְׁטָרְךָ וְלִבְּךָ נָכוֹן,

צִדְקָתְךָ פָרַשְׂתָּ עַל פְּנֵי הָאָרֶץ כֻּלָּהּ

עֲדֵי יַחַד גַּם קָרוֹב גַם רָחוֹק כָּלְלָה.

כְּשֶׁגָּמַר אֶת שִׁירוֹ, נִתְרַגֵּשׁ הַכַלִיף מִטּוּב טַעֲמוֹ, וְנָשְׂאָה חֵן לְפָנָיו צַחוּת לְשׁוֹנוֹ וּמְתִיקוּת הֶגְיוֹנוֹ…

הִרְגִּישָׁה שַׁהַרָזָאד בַּשַּׁחַר שֶׁעָלָה וְשָׁתְקָה מִן הַשִּׂיחָה שֶׁנִּתְּנָה לָהּ רְשׁוּת לָהּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַלַּיְלָה הָאַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה, אָמְרָה: שָׁמַעְתִּי, הַמֶּלֶךְ הַמְאֻשָּׁר, שגָאנִם בֶּן אַיוּבּ, כְּשָנְשאּו חֵן מִלִּפְנֵי הַכַלִיף צַחוּת לְשׁוֹנוֹ וַחֲרוּזֵי שִׁירוֹ וּמֶתֶק הֶגְיוֹנוֹ, אָמַר לוֹ: “סַפֵּר לִי סִפּוּרְךָ, וּבָאֵר לִי אֲמִתּוּת עִנְיָנְךָ”. יָשַׁב וְסִפֵּר לוֹ לַכַלִיף מֵרֵאשִׁית וְעַד אַחֲרִית, וְאֵין בַּחֲזָרָה תּוֹעֶלֶת. כְּשֶׁהִכִּיר הַכַלִיף שֶׁאֱמֶת דִּבֵּר, הִלְבִּישׁוֹ בֶּגֶד-פְּאֵר וְקֵרְבוֹ אֵלָיו וְאָמַר לוֹ: “מְחַל לִי”. מָחַל לוֹ וְאָמַר: “נְשִׂיא-הַמַּאֲמִינִים, הֲרֵי הָעֶבֶד וְכָל מַה שֶּׁקָּנָה לְרַבּוֹ”. שָׂמַח הַכַלִיף עַל כָּךְ, צִוָּה לְהַקְצוֹת לוֹ אַרְמוֹן, וְקָצַב לוֹ מַשְׂכֹּרֶת וְהַכְנָסוֹת שׁוֹטְפוֹת, הוֹן רָב, וְהֶעֱבִיר אֶת אִמּוֹ וְאֶת אֲחוֹתוֹ אֵלָיו. שָׁמַע הַכַלִיף שֶׁאֲחוֹתוֹ פִתְנָה בַּעֲלַת יֹפִי לוֹקֵחַ שֶׁבִי, וְדִבֵּר אֵלָיו לָתֵת אוֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה. אָמַר לוֹ גָאנִם: “הֲרֵי הִיא שִׁפְחָתֶךָ וַאֲנִי עַבְדְּךָ מִקְנַת כַּסְפֶּךָ”. הוֹדָה לוֹ וְנָתַן לוֹ מַתָּן מֵאָה אֶלֶף דִּינָר, וְהֵבִיא אֶת הַקָּאצִ’י וְאֶת הָעֵדִים, וְכָתְבוּ שְׁטַר-נִשּׂוּאִין, וּבָאוּ הוּא וְגָאנִם בֶּן אַיוּבּ אֶל נְשׁוֹתֵיהֶם, הַכַלִיף בָּא אֶל פִתְנָה, וְגָאנִם בֶּן אַיוּבּ אֶל קוּת אַלְקֻלוּבּ. וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַבֹּקֶר, צִוָּה הַכַלִיף לִכְתֹּב עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים כָּל מַה שֶּׁאֵרַע לְגָאנִם מֵרֵאשִׁיתוֹ וְעַד אַחֲרִיתוֹ, וְלִגְנֹז אוֹתוֹ בְּבָתֵּי גְנָזָיו שֶׁיִּקְרְאוּ בּוֹ הַבָּאִים אַחֲרָיו, וְיִתְפַּלְּאוּ עַל חֲלִיפוֹת הַגּוֹרָל, וְיַשְׁלִיכוּ יְהָבָם עַל בּוֹרֵא לַיְלָה וָיוֹם.

וְאֵין זֶה נִפְלָא יוֹתֵר מִסִּפּוּרוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ עֹמַר אַלנֻּעְמָאן וּבְנוֹ שַׁרְכָּאן וּבְנוֹ צַ’וְא אַלְמַכָּאן, וּמַה שֶּׁאֵרַע לָהֶם מִן הַתֵּמַהּ וְהַמֻּפְלָא. אָמַר הַמֶּלֶךְ: “וּמַה סִּפּוּרָם?”

פָּתְחָה שַׁהַרָזָאד וְאָמְרָה:

א.

במאת השנים האחרונות, שנות התגבשות הישוב היהודי בארץ ישראל, בולטים אישים, יחידי סגולה, מצויינים בפעילותם רבת הגוונים, בחומר וברוח. עוסקים הם ביישוב בכל השטחים, בהתישבות, במדיניות כלפי השלטונות, בקשר בינו ובין יהדות הגולה, עדותיו השונות, איש איש לפי העדה שהוא שייך אליה; באיחוד העדות המפוצלות לאחת, במוסדות סוציאליים ובאגודות. ועם כל זה הם מסורים הרבה לתרבות. מהם נמצא עוסקים גם בחנוך למעשה – מצויינים הם בהוראה. הם העוסקים בעתונות, בספרות, בפובליציסטיקה, ואף במחקרים, בספרות ובמדע. כל אלה נעשו כולם אגודה אחת בידיהם, מצטיינים היו בזה בני־ארץ־ישראל מדורות בירושלים. היו בהם בעלי־קומה בדרגא גבוהה. נזכיר את אלה שעמדו במעלה עליונה ושמשו דוגמה לרבים, הלא הם הגיסים דוד ילין ויוסף מיוחס חתני רבי יחיאל מיכל פינס. ולמסגרת ירושלמית זו אפשר להכניס גם את אברהם רפאל בן־ציון אלמאליח יליד ירושלים (ניסן תרמ"ה).

בן הוא לעדה המערבית ממרוקו שהיתה שנייה במעלה לעדה הספרדית הטהורה, מאז ראשית היישוב בצפת ובטבריה, והיה רישומה מאז ניכר פה בירושלים. בן הוא למשפחה חשובה. אביו רבי יוסף היה דיין ומנהיג עדת המערבים.

את חנוכו התורני הוא מקבל בילדותו במוסדות החנוך הידועים בתולדות החנוך בירושלים, הוא מתחנך בת“ת “תפארת ישראל” תלמוד־התורה הספרדי העתיק וכן במוסד “דורש־ציון”, מיסוד ר' יצחק אופלטקה, חכם מפורסם מבית־מדרשו של ה”חתם־סופר" שהפך כמעט ספרדי והקים “בית־ספר תלמוד תורה” שהיה בו ממעלות החנוך הספרדי והאשכנזי ונוסח חתם־סופר, גם יחד. ממשיך הוא למוד התלמוד גם בישיבת “תפארת ירושלים” הרצופה לתלמוד תורה, ובעלומיו הוא לומד גם בבי“ס כי”ח, האליאנס, בתקופת פריחתו של המוסד בימי מנהלו נסים בכר, וכמצויינים בצעירי ירושלים הספרדים הוא מבקר גם במוסדות צבור צרפתיים בירושלים, וקונה תרבות רחבה יותר.

בן שבע־עשרה הוא נכנס, כדרך סוג אלה שהזכרנו, להוראה. משנת תרס“ב הוא מורה עברית וצרפתית בבי”ס כי“ח, ערבית בת”ת “תפארת־ירושלים” שהזכרנו וממשיך בזה עד שנת תר“ע. בשנת תר”ע בא מקושטא לביקור בירושלים הרב חיים נחום חכם־באשי, ראש־הרבנים ליהדות תורכיה. הוא לוקח עמו את אלמאליח בן העשרים וארבע לקושטא, ושם הוא מנהל בית־ספר עברי ברובע גאלאטה, ומחדיר בתלמידיו את השפה העברית כשפת דבור. שנה לאחר כך בתרע"א עזב את קושטא והלך לדמשק. חותנו הרב יעקב דנון מירושלים נתמנה באותו זמן לחכם־באשי רבה הראשי של דמשק, ואברהם אלמאליח הוזמן לדמשק לשמש מזכיר הקהלה והרבנות ויחד עם זה לנהל את בית־הספר של הקהלה. ויש לציין שהוא הניח את היסוד לחנוך העברי בדמשק. הוא חולל ממש מהפכה בחנוך בדמשק, וקשר אותו קשר אמיץ עם החנוך בארץ־ישראל. מאז והלאה עד להגירה הגדולה של יהודי דמשק, שעברה ברובה לארץ־ישראל בתקופת המנדט הבריטי ובראשית יסוד המדינה, ראתה עצמה יהדות דמשק כחלק מיהדות ארץ־ישראל, קשורה והדוקה עמה בשאיפותיה למדינה ורגשותיה לציונות ותרבות. בימי הנהלתו הגיע מספר התלמידים של בית־הספר של הקהלה לאלף וחמש־מאות. הוא ייסד את גן־הילדים העברי הראשון בדמשק. הזמין כחמשה־עשר מורים וגננות מארץ־ישראל. יסד מועדון עברי, הרצה בשעורי ערב והפיח בקרב יהודי דמשק תעמולה ציונית. אחריו המשיכו המורים בעצם מלחמת העולם הראשונה, ואחרי מלחמת העולם הראשונה מוסדות החנוך שנוסדו על־ידי ועד־הצירים בדמשק. פרשת יהדות דמשק וזיקתה לארץ־ישראל, עד שהיתה ממש “כבוש יחיד” של הציונות בארץ־ישראל כחלק ממנה, נהדרה היא.

עזבוֹ את דמשק בראשית שנת תרע“ד, קשור עם מפעל חלוצי השייך בעצם למפעל אלמאליח הלאומי ציוני אז. ראשי הציונות בארץ ראו אז למתאים לפתוח בעזה בנק, סניף לבנק הלאומי אנגלו־פלסטינה בארץ, נחוץ היה אדם שידע ערבית יפה שינהלו, ומינו אלמאליח למנהל הבנק הלאומי בעזה. לא קל היה הנסיון מכל הבחינות, ואלמאליח שב להוראה. בתרע”ו הוא מורה זמן קצר בבית־הספר “תחכמוני”, שיסדו אז יחידים ביפו, בית־ספר שאינו תלוי בשום חברה בחוץ־לארץ ובשום פילנטרופיה אלא של הורים – בתוכם במיוחד מירושלים שעברו ליפו – שיסדו בית־ספר מודרני לכאורה, מבוסס על היסודות שראום לנכון – בהשכלה ויהדות – טובי ההורים הראשונים, בית־ספר שברבות הימים עבר למונופול המזרחי.

בסוף־דבר יש לציין שכל אלה מן הסוג של מורי־ירושלים, האוטודידקטיים, נמצאו מצטיינים בכשרון הוראה טבעי. וכך היה גם אברהם אלמאליח מצטיין כמורה בדרך הסברתו הבהירה לתלמידיו. כמוהם היה אוהב מטבעו את ההוראה, ככל אותם המורים שצמחו בירושלים.

ב.

כפי שאמרנו היתה ההוראה אצל המורים האלה אידיאל לאומי. קו לאומי מלוה אותה לכל מהותה, קו הרחבת הדיבור העברי וכנסתו בחיים, חיי תרבות, ובהדגשה מיוחדת על שפת שימוש בדיבור בחיי יום־יום. כפי שראינו מלוה קו זה את אברהם אלמאליח בכל דרכו כמורה, גם בקושטא וגם בדמשק.

ואכן בתוך עסקנותם של אלה המורים מוצא אתה אותם עוסקים בהרחבת השפה גם מחוץ לקירות בית־הספר. בהיותו בן תשע־עשרה שנה – בשנת תרס“ד – מוצא אתה את אברהם אלמאליח נמנה על מיסדי “אגודת צעירי ירושלים” ו”אגודת צעירות ירושלים" – צעירים ספרדים בעת ההיא לא ההינו ליסד אגודה אחת שבה גם צעירים גם צעירות. מטרתן של האגודות היתה לטפח בקרב הנוער הכרה לאומית ולדבר אך ורק בשפה העברית. צעד קדימה הוא. חברה לשיפור חיי צעירים בירושלים בשם “אהבה ואחוה” שבמיסדיה בשנת תר“ע נמנה גם אברהם אלמאליח. בשנת תר”ע בהיותו בן עשרים וחמש, שנתים לפני נשואיו את אשתו שמחה בת הרב יעקב דנון – שהזכרנו לעיל ורעייתו הרבנית אחות אחד ממוריו של אלמאליח בבי“ס כי”ח, אחות מר חיים קלמי אחד המורים הראשונים שחברו לרבי יעקב מאיר וחבריו ולבן־יהודה ליסד אגודה לשמוש בלשון העברית, אגודה בשם “שפה ברורה” אשר אחת מפעולותיה היתה שהנהיגה בת"ת הספרדים את שיטת הלמוד עברית בעברית.

ערך נכבד בחייו תופס קשריו לעתונות, הן כמשתתף והן כעורך. בדרכו גם בהוראה גם בעתונות יש למנותו על בית־מדרשו של בן־יהודה שאליו השתייכו משכילי הספרדים, בנגוד לבית־מדרשו של רבי יחיאל מיכל פינס האשכנזי, שבית־מדרשו עמד נגד בית־מדרשו של אליעזר בן־יהודה. מאז פרסם מאות רבות של מאמרים, בפובליציסטיקה, בפולקלור ובמדת־מה גם מאמרים בהסטוריה ובספרות יהודי־המזרח. אין כמעט עתון שהופיע בימיו שלא תמצא בו את אלמאליח משתתף בו. משתתף הוא בכל העתונים העבריים, יומיים, שבועונים, ירחונים ופריודיים שבכל העולם אם בארץ ואם בחו“ל, אם בווילנא ואם בווארשה ובאודיסה שברוסיה, ואף בברלין – בעתון “העברי” – ואף בלונדון ובניו־יורק בעתון “העולם”. כמו כן השתתף בעתונים יהודים בשפה הערבית בבירות, בקאהירה ובדמשק. בדמשק הוא משתתף גם בעתון ערבי לא יהודי. בטריפולי הוא משתתף בעתון ערבי בלהג הערבי המדובר בפי היהודים. יותר מכן השתתף בעתונים בשפה הצרפתית (שהיה קל כתיבה גם בה) שהופיעו בקושטא ובסלוניקי בבלקן, בקאהירה ובאלכסנדריה במצרים וכן בארצות אפריקה הצפונית בעתונים שונים: בתוניס, במרוקו ואף בקאזה בלאנקה. כן כתב גם בספרדית קאסטיליאנית – הקרובה ללאדינו, הלהג הספרדי שבו דברו היהודים הספרדים לעדותיהם גם בבלקן ובארץ־ישראל, מקביל ל”אידיש" של היהודים האשכנזים במזרח אירופה. הוא כותב בעתונים יהודיים בלאדינו בטנג’יר ובבואנוס־אייריס, ובשפה האיספניולית בעתונים של יהודי ספרד לא רק בקושטא ובסלוניקי בבלקן ובקאהירה שבמצרים אלא אף גם בניו־יורק שבארצות־הברית.

הרבה עסק אלמאליח גם בעריכת עתונים או כחבר־המערכת, בשפה העברית ובשפה הערבית. וכבר נתמנה בשנות תרע“א – תרע”ב לחבר המערכת של “המבשר” שיצא אז לאור בקושטא על־ידי ההסתדרות הציונית בקושטא, וכן היה חבר המערכת של “הפועל־הצעיר” בשנות תר“ע – תרע”ב. מטבעתו טבועה במיוחד על עתון “החרות”, שנשא חותמת היהדות־הספרדית בכל המובנים, הן בסגנון והן ברוח והן בגישה אל כל הבעיות ואף הדיון בהן ובתכנן. חיים בן־עטר עורך “החרות” ואברהם אלמאליח הם הם המייצגים את “היהודי הספרדי” בעתונות ארץ־ישראל דאז. תקופה ידועה היה אלמאליח גם עורך “דאר־היום”, מיסודו של משפחת אליעזר בן־יהודה ואף העתון הערבי “בריד אליום”, תרגום “דאר היום” בערבית. בספרדית ערך את העתון “איל ליביראל” שפרושו “החרות” בספרדית.

במסגרת זו תיזכר פעולתו יחד עם טובי כחות יהודים ספרדים שהיו מרוכזים ביפו ואחר־כך בתל־אביב בהיוסדה, עם משפחת מויאל, ד“ר שמעון מויאל והעו”ד דוד מויאל שעסקו מלבד במקצועם גם בעתונות בערבית. נסים מלול עתונאי מובהק, יוסף אליהו שלוש מחברי מאיר דיזינגוף ומעמודי ישוב תל־אביב בהווסדה, משה מטלון ועוד שחברו יחד בשנות תרע“ג – תרע”ד, בתקופת פריחת הישוב ביחוד בסביבת תל־אביב, לאגודה בשם “המגן”. אגודה זו שמה לה למטרה להשיב ולסתור את התקפות העתונות הערבית שתקפה את הישוב היהודי ואת רוח הלאומיות היהודית. יצויין שמלבד שענו על כל התקפה וסתרוה, שמה לה אגודה זו למטרה להיטיב את היחסים בין הישוב היהודי ובין הערבים. לבסוף יזכר, שאחרי מלחמת־העולם הראשונה עם ראשית פעולת “ועד הצירים” בארץ־ישראל, היה אלמאליח מנהל לשכת העתונות שעל־יד ועד הצירים בתל־אביב ובירושלים, בשנות תרע“ט – תרפ”א, בשנים שעמד בראש הלשכה זאב ז’בוטינסקי.

ג.

עם פעילותו בעתונות פעל הרבה גם בגוף ארגון הישוב היהודי בארץ. הוא פעל מבחינה עדתית במובן המצומצם ביותר, היה נשיא העדה המערבית, העדה השניה בערכה בישוב אחרי “ספרדית הטהורה” (ס"ט), למן המאה השש־עשרה ואליך, גם בגליל גם בירושלים משנת תרפ“ט ואילך עד שנותיו האחרונות, היה נשיא עדת המערבים עולי צפון אפריקה בארץ. והרי על־פי מוצאו נמנה אלמאליח עליה. ואולם נכרת הרבה השפעתו על העדה הספרדית במובנה הרחב ביותר, כולל את כל עדות יהודי המזרח וארצות מוצאיהם מבבל ופרס וכורדיסטאן, סוריה ולבנון ועד ארצות הבלקן, תורכיה ויון ועד ארצות צפון אפריקה: מצרים, מרוקו, תוניס ואלג’יר. התענינותו עוברת את גבולות הארץ והוא פועל גם בשטחי היהדות של ארצות המזרח, בתוך ארצות גלותם. הזכרנו את פעולתו ביהדות קושטא ואחרי זה בדמשק בחנוך ובתרבות, והוא המשיך לעמוד בקשר עם יהדות זו. בתרפ”א הוא משתתף בועידה העולמית של יהודי המזרח, כבא כח העדה הספרדית הכללית בארץ, ונבחר לחבר הועד הפועל של “התאחדות הספרדית העולמית”. בתרפ“ז הוא חבר משלחת ההתאחדות הספרדית העולמית למצרים, ואחרי זה שוב פעם בתרפ”ח. ענין מיוחד הוא קשריו עם ארצות המזרח בשליחות לאומית־ציונית כללית. זכורה לי שליחותו מצד ההנהלה הציונית בלונדון וועד הצירים בירושלים להשפיע על יהדות דמשק בהבעת דעתה בענין סדור גבולות וקביעת סידורים, בין סוריה וארץ־ישראל, כשהיו בעיות בין בעלי המנדט, הבריטים, בארץ־ישראל ובין בעלי־המנדט הצרפתים בסוריה ובלבנון. אז נשלחה משלחת מארצות־הברית, משלחת קריין, על שם האיש שעמד בראשה, לחקר מה דעת התושבים בארץ־ישראל ובסוריה בענין זה. אלמאליח נשלח אז להשפיע על יהדות דמשק לחוות דעתה כדעת ההנהלה הציונית בארץ־ישראל. כן השתתף בתרפ“א בועידה הציונית בלונדון יחד עם יוסף בר”נ מיוחס כשליח הסתדרות הספרדים וכאחד מיסדיה. בשנת תרפ"ג הוא שוהה שנה תמימה בשליחות הקרן הקיימת לישראל בצפון אפריקה.

מקום נכבד תפס כבא־כח הספרדים – העדה הכוללת את כל עדות יהודי המזרח תחת השם “ספרדים” – בישוב היהודי בארץ, כולל ספרדים ואשכנזים. אברהם אלמאליח נמנה בין מארגני הישוב המפורד בשעתו לעדות, תחת ראשות “הועד הלאומי”. משנת תרפ“א ואילך משמש הוא כבא־כח הספרדים, חבר בועד בלאומי, ומשנת תרצ”ג ואילך הוא משמש “חבר ההנהלה של הועד הלאומי”. בתפקידו זה הצטיין במיוחד בשמרו על זכויות הפרט, שלא יקופח, פרט מאיזו עדה שהיא. ואולם במיוחד עמד על משמר בעיות עדות המזרח, במסגרת לכוד הישוב לאחד תחת הנהלת “הועד הלאומי”. נציגותו כבן עדות־המזרח באה לידי ביטוי במשלחת הועד הלאומי אל משלחת פיל שבאה לארץ לחקר בבעיות שבין הישוב היהודי ובין הישוב הערבי בארץ. אחרי שדיבר יושב־ראש הועד הלאומי בשם כל יהודי א“י, ניתנה לאברהם אלמאליח רשות יוצאת מן הכלל לדבר לפני המשלחת בשם הספרדים ובני עדות המזרח בארץ. אלמאליח עזב את הנהלת הועד הלאומי, רק מאז שהחרימו הספרדים ובני עדות המזרח את הבחירות לאספת הנבחרים, תקופה קצרה לפני קום המדינה. בסופו של דבר יצויין שבמפעלים החשובים הכללים בישוב, לדוגמה ב”מועצת עירית ירושלים" או מפעלים כדוגמת “ברית העברית העולמית”, לא נפקד מקומו של אברהם אלמאליח.

ד.

לא פחות מאשר בפרשת פעולתו בצבור ובלאום תופסת פעולתו הספרותית התרבותית של אברהם אלמאליח. למעלה דברנו על פעולתו כמורה וכעתונאי. ואולם כבני ירושלים נושאי התרבות מסוגו, נזדקק גם הוא לספרות יפה. כמותם עוסק הוא, אפשר לאמר “להנאתו”, בתרגום ספרות יפה, רומנים, בעיקר מן השפה הצרפתית, שיש להם קשר עם המזרח. עוסק הוא בכך משנת תר“ע – והוא בן עשרים וחמש – עד שנת תש”ו כשעבר את גבול הששים. מן השפה הערבית יש לציין במיוחד את ספר המשלים הקלסי “כלילה ודימנה”, שהופיע בשנת תרפ"ו בהוצאת “דביר”.

ואולם בעיקר עוסק סוג זה של משכילי ירושלים, שעליו נמנה, ב“לשון”. הבלשנות – היא אחד המקצועות הקוסם להם במיוחד, ועם זה המזרח, יהדות המזרח ותולדות היהודים בארץ־ישראל. אלמאליח חיבר מלונים: מלון צרפתי־עברי ועברי־צרפתי; מלון עברי־ערבי וערבי־עברי. בחבוריו נמצאים מחקרים בתולדות־ישראל במזרח ובארץ־ישראל, וליד זה גם הרבה בנוגע לספרות ישראל בארצות אלה. יש להזכיר בזה את ירחון “מזרח ומערב” שהוציא לאור (תרע“ט – תרצ”ב) שבו פרסם הרבה חומר במקצועות שבזכרנו, מלבד מה שהוא חיבר, גם מאמרים חשובים של חכמים ומלומדים בארץ־ישראל ובחוץ־לארץ. בשנים האחרונות הוציא קובץ פריודי בשם “מחברת” המשך ל“מזרח ומערב” שהוציא לפני כן. ואפשר לומר ש“פיו לא פסק” מלמוד כל ימי חייו. למד ורשם, אסף וכינס, בחינת “בור־סוד שאינו מאבד טיפה”. כתביו היו ממש “אוצר בלום”. טרגדיה קשה היתה זאת שבשעת התקפת הערבים את דפוס העתון ג’רוזלם־פוסט ברחוב החבצלת בשנת 1948, נהרס גם משרדו של אברהם אלמאליח, ספרים שלמים ומחקרים, שחיבר ואגר מבלי דעת לאות מה היא במשך עשרות בשנים. במגרותיו אבד חומר לאין קץ שאגר בדרך למודו וחקירתו.

ה.

בין כתבי־היד שנשארו היה כתב־יד ספר “הראשונים לציון”. המפליא בחיבורו זה הוא גם החומר הרב שהכניס לתוכו חומר לאין קץ. חס הוא על חומר הקרוב לענין – כדרכו בשאר ספריו – והוא מכניסו בקשר איזה שהוא לכאן. כבשאר חבוריו ימצא המעיין גם כאן פרקים שלמים, שלכאורה הם רק קרובים לנושא “ראשונים לציון” במובן המצומצם של המלה. החוקר הנושא עיניו ללמד משהו, יקבל באהבה גם את הפרקים היפים על תורה ותרבות בארץ־ישראל גם בתקופה שלפני תקופת הראשונים־לציון והארץ תחת שלטון התורכים בהקף רב. חומר רב ימצא כאן המעיין, בכמה וכמה שטחים, בתולדות ארץ־ישראל, חכמיה, תרבותה, סדרי החיים, וארגון הישוב היהודי בארץ.

בנוגע לעצם התואר “ראשון־לציון” ומקורו שונות הדעות – אלמאליח מביא את כלן. הרא“ל פרומקין סובר שיסודו בהתמנותו של “הגאון הרב ר' משה גלאנטי המכונה הרב המגן במחצית המאה החמישית בשנת ת”ן (1960) ‘שהיה ראש חכמי זמנו’ בארץ־ישראל”, ו“כל חכמי העיר חרדו מגדולת תורתו”, שהיה עליהם לראש במעלת רב מרנן ומאריה דארעא קדישא אך הוא לא חפץ להתגדר עליהם ולא קבל על עצמו תואר רב ואב“ד, ונקרא רק בשם “ראשון לציון”, ומפני כבודו הרב הסכימו הרבנים שאחריו שלא יעיז איש להקרא בשם רב ומורה להעדה (בירושלים) רק בשם “ראשון לציון”. הר' אליעזר ריבלין מוכיח מתוך “שם הגדולים” לחיד”א (ר' חיים יוסף דוד אזולאי) “שהיו אז בירושלים חכמים גדולים, ונראה שבשביל זה נתקנה התקנה בשביל דרכי שלום, כדי שלא תהיה שררה של תלמיד־חכם אחד על חברו”. הוא מוצא את מקור התואר “ראשון לציון” בתקנה קדומה עוד מימי הנגיד רבי יצחק שולאל עוד בסוף המאה השלישית (ראה תולדות חכמי ירושלים חלק ב' עמו' 59–58). הראשון לציון רבי בצמ“ח (בן ציון מאיר חי) עוזיאל סובר, שהנשיאים מבית שולאל הנהיגו תאר זה מעין תאר “הנגיד”. א) בתקופה הראשונה לא היה ל”ראשון לציון" כח מדיני, לא היו מכירים בו אלא היהודים. ב) תקופה שניה חלה בימי ה“ראשון לציון” הרב אג“ן (רבי חיים אברהם גאגין) בשנת התר”ב (1842). בימיו נתאשרה משרת הראשון לציון על ידי פירמאן מאת הממשלה התורכית על־ידי מאמר מלך מיוחד בעוז השלטון לדון ולהורות, וכל דבריו ופסקיו היו להם כח ועז גם בבתי דיניהם של הממשלה, “בלכתו נשא הפקיד לפניו מקל תפארה של גולת שן, כמו שנושאים לפני הפטריארכים הגדולים, ולפני בית מעונו הציבה הממשלה המקומית עשרה אנשי־צבא להגן על שכונת היהודים (בעיר העתיקה) ועל שלום הרב וכבודו” (תולדות חכמי ירושלים ח"ג עמו' 277). ג) תקופה שלישית מתחילה כשמינתה הממשלה והועד־הלאומי בחדש אב תרפ“א גם את הרב האשכנזי, מקביל לראשון־לציון. הרבנות הראשית לארץ־ישראל נוסדה אז וקיבלה סמכות חוקית ומשפטית מסוימת. מבלי להכנס בדבר ערכו של הרא”י קוק, הרי בעצם הדבר נתבטלה בזה, או קוצצה, עמדת ה“ראשון־לציון”, שהיתה אחידה בסמכותה עד אז. בתקופה האחרונה נמצאו מבינים בדבר שלא נכון היה להכניס פגם במעמד “ראשון לציון”, שלפי האמת יש להעלותו למדרגת ראש־היהדות העולמית. אפשר הדבר שיגיעו ימים והתאר “ראשון לציון” יציין את ראש היהדות העולמית בתורת דת. התואר “רב ראשי” לצד “ראשון לציון” צריך להביא בחשבון גם את תפוצות־הגולה.

ספרו של אברהם אלמאליח “הראשונים לציון” הוא גם דבר בזמנו. הוא מוכיח שהיושבים על כסא “הראשון־לציון” היו כולם גאוני תורה, צדיקי־עולם ועומדים בפרץ.

אולי נזכה – בימינו להשיב העטרה ליושנה, ו“ראשון־לציון” ישמש הגדול בתורה ויראת־שמים ומדות יפות, ראש ליהדות העולם כולו בארץ ובתפוצות.

פרופ' יוסף יואל ריבלין

• מיה קיסרי