א.    🔗

במאת השנים האחרונות, שנות התגבשות הישוב היהודי בארץ ישראל, בולטים אישים, יחידי סגולה, מצויינים בפעילותם רבת הגוונים, בחומר וברוח. עוסקים הם ביישוב בכל השטחים, בהתישבות, במדיניות כלפי השלטונות, בקשר בינו ובין יהדות הגולה, עדותיו השונות, איש איש לפי העדה שהוא שייך אליה; באיחוד העדות המפוצלות לאחת, במוסדות סוציאליים ובאגודות. ועם כל זה הם מסורים הרבה לתרבות. מהם נמצא עוסקים גם בחנוך למעשה – מצויינים הם בהוראה. הם העוסקים בעתונות, בספרות, בפובליציסטיקה, ואף במחקרים, בספרות ובמדע. כל אלה נעשו כולם אגודה אחת בידיהם, מצטיינים היו בזה בני־ארץ־ישראל מדורות בירושלים. היו בהם בעלי־קומה בדרגא גבוהה. נזכיר את אלה שעמדו במעלה עליונה ושמשו דוגמה לרבים, הלא הם הגיסים דוד ילין ויוסף מיוחס חתני רבי יחיאל מיכל פינס. ולמסגרת ירושלמית זו אפשר להכניס גם את אברהם רפאל בן־ציון אלמאליח יליד ירושלים (ניסן תרמ"ה).

בן הוא לעדה המערבית ממרוקו שהיתה שנייה במעלה לעדה הספרדית הטהורה, מאז ראשית היישוב בצפת ובטבריה, והיה רישומה מאז ניכר פה בירושלים. בן הוא למשפחה חשובה. אביו רבי יוסף היה דיין ומנהיג עדת המערבים.

את חנוכו התורני הוא מקבל בילדותו במוסדות החנוך הידועים בתולדות החנוך בירושלים, הוא מתחנך בת“ת “תפארת ישראל” תלמוד־התורה הספרדי העתיק וכן במוסד “דורש־ציון”, מיסוד ר' יצחק אופלטקה, חכם מפורסם מבית־מדרשו של ה”חתם־סופר" שהפך כמעט ספרדי והקים “בית־ספר תלמוד תורה” שהיה בו ממעלות החנוך הספרדי והאשכנזי ונוסח חתם־סופר, גם יחד. ממשיך הוא למוד התלמוד גם בישיבת “תפארת ירושלים” הרצופה לתלמוד תורה, ובעלומיו הוא לומד גם בבי“ס כי”ח, האליאנס, בתקופת פריחתו של המוסד בימי מנהלו נסים בכר, וכמצויינים בצעירי ירושלים הספרדים הוא מבקר גם במוסדות צבור צרפתיים בירושלים, וקונה תרבות רחבה יותר.

בן שבע־עשרה הוא נכנס, כדרך סוג אלה שהזכרנו, להוראה. משנת תרס“ב הוא מורה עברית וצרפתית בבי”ס כי“ח, ערבית בת”ת “תפארת־ירושלים” שהזכרנו וממשיך בזה עד שנת תר“ע. בשנת תר”ע בא מקושטא לביקור בירושלים הרב חיים נחום חכם־באשי, ראש־הרבנים ליהדות תורכיה. הוא לוקח עמו את אלמאליח בן העשרים וארבע לקושטא, ושם הוא מנהל בית־ספר עברי ברובע גאלאטה, ומחדיר בתלמידיו את השפה העברית כשפת דבור. שנה לאחר כך בתרע"א עזב את קושטא והלך לדמשק. חותנו הרב יעקב דנון מירושלים נתמנה באותו זמן לחכם־באשי רבה הראשי של דמשק, ואברהם אלמאליח הוזמן לדמשק לשמש מזכיר הקהלה והרבנות ויחד עם זה לנהל את בית־הספר של הקהלה. ויש לציין שהוא הניח את היסוד לחנוך העברי בדמשק. הוא חולל ממש מהפכה בחנוך בדמשק, וקשר אותו קשר אמיץ עם החנוך בארץ־ישראל. מאז והלאה עד להגירה הגדולה של יהודי דמשק, שעברה ברובה לארץ־ישראל בתקופת המנדט הבריטי ובראשית יסוד המדינה, ראתה עצמה יהדות דמשק כחלק מיהדות ארץ־ישראל, קשורה והדוקה עמה בשאיפותיה למדינה ורגשותיה לציונות ותרבות. בימי הנהלתו הגיע מספר התלמידים של בית־הספר של הקהלה לאלף וחמש־מאות. הוא ייסד את גן־הילדים העברי הראשון בדמשק. הזמין כחמשה־עשר מורים וגננות מארץ־ישראל. יסד מועדון עברי, הרצה בשעורי ערב והפיח בקרב יהודי דמשק תעמולה ציונית. אחריו המשיכו המורים בעצם מלחמת העולם הראשונה, ואחרי מלחמת העולם הראשונה מוסדות החנוך שנוסדו על־ידי ועד־הצירים בדמשק. פרשת יהדות דמשק וזיקתה לארץ־ישראל, עד שהיתה ממש “כבוש יחיד” של הציונות בארץ־ישראל כחלק ממנה, נהדרה היא.

עזבוֹ את דמשק בראשית שנת תרע“ד, קשור עם מפעל חלוצי השייך בעצם למפעל אלמאליח הלאומי ציוני אז. ראשי הציונות בארץ ראו אז למתאים לפתוח בעזה בנק, סניף לבנק הלאומי אנגלו־פלסטינה בארץ, נחוץ היה אדם שידע ערבית יפה שינהלו, ומינו אלמאליח למנהל הבנק הלאומי בעזה. לא קל היה הנסיון מכל הבחינות, ואלמאליח שב להוראה. בתרע”ו הוא מורה זמן קצר בבית־הספר “תחכמוני”, שיסדו אז יחידים ביפו, בית־ספר שאינו תלוי בשום חברה בחוץ־לארץ ובשום פילנטרופיה אלא של הורים – בתוכם במיוחד מירושלים שעברו ליפו – שיסדו בית־ספר מודרני לכאורה, מבוסס על היסודות שראום לנכון – בהשכלה ויהדות – טובי ההורים הראשונים, בית־ספר שברבות הימים עבר למונופול המזרחי.

בסוף־דבר יש לציין שכל אלה מן הסוג של מורי־ירושלים, האוטודידקטיים, נמצאו מצטיינים בכשרון הוראה טבעי. וכך היה גם אברהם אלמאליח מצטיין כמורה בדרך הסברתו הבהירה לתלמידיו. כמוהם היה אוהב מטבעו את ההוראה, ככל אותם המורים שצמחו בירושלים.

ב.    🔗

כפי שאמרנו היתה ההוראה אצל המורים האלה אידיאל לאומי. קו לאומי מלוה אותה לכל מהותה, קו הרחבת הדיבור העברי וכנסתו בחיים, חיי תרבות, ובהדגשה מיוחדת על שפת שימוש בדיבור בחיי יום־יום. כפי שראינו מלוה קו זה את אברהם אלמאליח בכל דרכו כמורה, גם בקושטא וגם בדמשק.

ואכן בתוך עסקנותם של אלה המורים מוצא אתה אותם עוסקים בהרחבת השפה גם מחוץ לקירות בית־הספר. בהיותו בן תשע־עשרה שנה – בשנת תרס“ד – מוצא אתה את אברהם אלמאליח נמנה על מיסדי “אגודת צעירי ירושלים” ו”אגודת צעירות ירושלים" – צעירים ספרדים בעת ההיא לא ההינו ליסד אגודה אחת שבה גם צעירים גם צעירות. מטרתן של האגודות היתה לטפח בקרב הנוער הכרה לאומית ולדבר אך ורק בשפה העברית. צעד קדימה הוא. חברה לשיפור חיי צעירים בירושלים בשם “אהבה ואחוה” שבמיסדיה בשנת תר“ע נמנה גם אברהם אלמאליח. בשנת תר”ע בהיותו בן עשרים וחמש, שנתים לפני נשואיו את אשתו שמחה בת הרב יעקב דנון – שהזכרנו לעיל ורעייתו הרבנית אחות אחד ממוריו של אלמאליח בבי“ס כי”ח, אחות מר חיים קלמי אחד המורים הראשונים שחברו לרבי יעקב מאיר וחבריו ולבן־יהודה ליסד אגודה לשמוש בלשון העברית, אגודה בשם “שפה ברורה” אשר אחת מפעולותיה היתה שהנהיגה בת"ת הספרדים את שיטת הלמוד עברית בעברית.

ערך נכבד בחייו תופס קשריו לעתונות, הן כמשתתף והן כעורך. בדרכו גם בהוראה גם בעתונות יש למנותו על בית־מדרשו של בן־יהודה שאליו השתייכו משכילי הספרדים, בנגוד לבית־מדרשו של רבי יחיאל מיכל פינס האשכנזי, שבית־מדרשו עמד נגד בית־מדרשו של אליעזר בן־יהודה. מאז פרסם מאות רבות של מאמרים, בפובליציסטיקה, בפולקלור ובמדת־מה גם מאמרים בהסטוריה ובספרות יהודי־המזרח. אין כמעט עתון שהופיע בימיו שלא תמצא בו את אלמאליח משתתף בו. משתתף הוא בכל העתונים העבריים, יומיים, שבועונים, ירחונים ופריודיים שבכל העולם אם בארץ ואם בחו“ל, אם בווילנא ואם בווארשה ובאודיסה שברוסיה, ואף בברלין – בעתון “העברי” – ואף בלונדון ובניו־יורק בעתון “העולם”. כמו כן השתתף בעתונים יהודים בשפה הערבית בבירות, בקאהירה ובדמשק. בדמשק הוא משתתף גם בעתון ערבי לא יהודי. בטריפולי הוא משתתף בעתון ערבי בלהג הערבי המדובר בפי היהודים. יותר מכן השתתף בעתונים בשפה הצרפתית (שהיה קל כתיבה גם בה) שהופיעו בקושטא ובסלוניקי בבלקן, בקאהירה ובאלכסנדריה במצרים וכן בארצות אפריקה הצפונית בעתונים שונים: בתוניס, במרוקו ואף בקאזה בלאנקה. כן כתב גם בספרדית קאסטיליאנית – הקרובה ללאדינו, הלהג הספרדי שבו דברו היהודים הספרדים לעדותיהם גם בבלקן ובארץ־ישראל, מקביל ל”אידיש" של היהודים האשכנזים במזרח אירופה. הוא כותב בעתונים יהודיים בלאדינו בטנג’יר ובבואנוס־אייריס, ובשפה האיספניולית בעתונים של יהודי ספרד לא רק בקושטא ובסלוניקי בבלקן ובקאהירה שבמצרים אלא אף גם בניו־יורק שבארצות־הברית.

הרבה עסק אלמאליח גם בעריכת עתונים או כחבר־המערכת, בשפה העברית ובשפה הערבית. וכבר נתמנה בשנות תרע“א – תרע”ב לחבר המערכת של “המבשר” שיצא אז לאור בקושטא על־ידי ההסתדרות הציונית בקושטא, וכן היה חבר המערכת של “הפועל־הצעיר” בשנות תר“ע – תרע”ב. מטבעתו טבועה במיוחד על עתון “החרות”, שנשא חותמת היהדות־הספרדית בכל המובנים, הן בסגנון והן ברוח והן בגישה אל כל הבעיות ואף הדיון בהן ובתכנן. חיים בן־עטר עורך “החרות” ואברהם אלמאליח הם הם המייצגים את “היהודי הספרדי” בעתונות ארץ־ישראל דאז. תקופה ידועה היה אלמאליח גם עורך “דאר־היום”, מיסודו של משפחת אליעזר בן־יהודה ואף העתון הערבי “בריד אליום”, תרגום “דאר היום” בערבית. בספרדית ערך את העתון “איל ליביראל” שפרושו “החרות” בספרדית.

במסגרת זו תיזכר פעולתו יחד עם טובי כחות יהודים ספרדים שהיו מרוכזים ביפו ואחר־כך בתל־אביב בהיוסדה, עם משפחת מויאל, ד“ר שמעון מויאל והעו”ד דוד מויאל שעסקו מלבד במקצועם גם בעתונות בערבית. נסים מלול עתונאי מובהק, יוסף אליהו שלוש מחברי מאיר דיזינגוף ומעמודי ישוב תל־אביב בהווסדה, משה מטלון ועוד שחברו יחד בשנות תרע“ג – תרע”ד, בתקופת פריחת הישוב ביחוד בסביבת תל־אביב, לאגודה בשם “המגן”. אגודה זו שמה לה למטרה להשיב ולסתור את התקפות העתונות הערבית שתקפה את הישוב היהודי ואת רוח הלאומיות היהודית. יצויין שמלבד שענו על כל התקפה וסתרוה, שמה לה אגודה זו למטרה להיטיב את היחסים בין הישוב היהודי ובין הערבים. לבסוף יזכר, שאחרי מלחמת־העולם הראשונה עם ראשית פעולת “ועד הצירים” בארץ־ישראל, היה אלמאליח מנהל לשכת העתונות שעל־יד ועד הצירים בתל־אביב ובירושלים, בשנות תרע“ט – תרפ”א, בשנים שעמד בראש הלשכה זאב ז’בוטינסקי.

ג.    🔗

עם פעילותו בעתונות פעל הרבה גם בגוף ארגון הישוב היהודי בארץ. הוא פעל מבחינה עדתית במובן המצומצם ביותר, היה נשיא העדה המערבית, העדה השניה בערכה בישוב אחרי “ספרדית הטהורה” (ס"ט), למן המאה השש־עשרה ואליך, גם בגליל גם בירושלים משנת תרפ“ט ואילך עד שנותיו האחרונות, היה נשיא עדת המערבים עולי צפון אפריקה בארץ. והרי על־פי מוצאו נמנה אלמאליח עליה. ואולם נכרת הרבה השפעתו על העדה הספרדית במובנה הרחב ביותר, כולל את כל עדות יהודי המזרח וארצות מוצאיהם מבבל ופרס וכורדיסטאן, סוריה ולבנון ועד ארצות הבלקן, תורכיה ויון ועד ארצות צפון אפריקה: מצרים, מרוקו, תוניס ואלג’יר. התענינותו עוברת את גבולות הארץ והוא פועל גם בשטחי היהדות של ארצות המזרח, בתוך ארצות גלותם. הזכרנו את פעולתו ביהדות קושטא ואחרי זה בדמשק בחנוך ובתרבות, והוא המשיך לעמוד בקשר עם יהדות זו. בתרפ”א הוא משתתף בועידה העולמית של יהודי המזרח, כבא כח העדה הספרדית הכללית בארץ, ונבחר לחבר הועד הפועל של “התאחדות הספרדית העולמית”. בתרפ“ז הוא חבר משלחת ההתאחדות הספרדית העולמית למצרים, ואחרי זה שוב פעם בתרפ”ח. ענין מיוחד הוא קשריו עם ארצות המזרח בשליחות לאומית־ציונית כללית. זכורה לי שליחותו מצד ההנהלה הציונית בלונדון וועד הצירים בירושלים להשפיע על יהדות דמשק בהבעת דעתה בענין סדור גבולות וקביעת סידורים, בין סוריה וארץ־ישראל, כשהיו בעיות בין בעלי המנדט, הבריטים, בארץ־ישראל ובין בעלי־המנדט הצרפתים בסוריה ובלבנון. אז נשלחה משלחת מארצות־הברית, משלחת קריין, על שם האיש שעמד בראשה, לחקר מה דעת התושבים בארץ־ישראל ובסוריה בענין זה. אלמאליח נשלח אז להשפיע על יהדות דמשק לחוות דעתה כדעת ההנהלה הציונית בארץ־ישראל. כן השתתף בתרפ“א בועידה הציונית בלונדון יחד עם יוסף בר”נ מיוחס כשליח הסתדרות הספרדים וכאחד מיסדיה. בשנת תרפ"ג הוא שוהה שנה תמימה בשליחות הקרן הקיימת לישראל בצפון אפריקה.

מקום נכבד תפס כבא־כח הספרדים – העדה הכוללת את כל עדות יהודי המזרח תחת השם “ספרדים” – בישוב היהודי בארץ, כולל ספרדים ואשכנזים. אברהם אלמאליח נמנה בין מארגני הישוב המפורד בשעתו לעדות, תחת ראשות “הועד הלאומי”. משנת תרפ“א ואילך משמש הוא כבא־כח הספרדים, חבר בועד בלאומי, ומשנת תרצ”ג ואילך הוא משמש “חבר ההנהלה של הועד הלאומי”. בתפקידו זה הצטיין במיוחד בשמרו על זכויות הפרט, שלא יקופח, פרט מאיזו עדה שהיא. ואולם במיוחד עמד על משמר בעיות עדות המזרח, במסגרת לכוד הישוב לאחד תחת הנהלת “הועד הלאומי”. נציגותו כבן עדות־המזרח באה לידי ביטוי במשלחת הועד הלאומי אל משלחת פיל שבאה לארץ לחקר בבעיות שבין הישוב היהודי ובין הישוב הערבי בארץ. אחרי שדיבר יושב־ראש הועד הלאומי בשם כל יהודי א“י, ניתנה לאברהם אלמאליח רשות יוצאת מן הכלל לדבר לפני המשלחת בשם הספרדים ובני עדות המזרח בארץ. אלמאליח עזב את הנהלת הועד הלאומי, רק מאז שהחרימו הספרדים ובני עדות המזרח את הבחירות לאספת הנבחרים, תקופה קצרה לפני קום המדינה. בסופו של דבר יצויין שבמפעלים החשובים הכללים בישוב, לדוגמה ב”מועצת עירית ירושלים" או מפעלים כדוגמת “ברית העברית העולמית”, לא נפקד מקומו של אברהם אלמאליח.

ד.    🔗

לא פחות מאשר בפרשת פעולתו בצבור ובלאום תופסת פעולתו הספרותית התרבותית של אברהם אלמאליח. למעלה דברנו על פעולתו כמורה וכעתונאי. ואולם כבני ירושלים נושאי התרבות מסוגו, נזדקק גם הוא לספרות יפה. כמותם עוסק הוא, אפשר לאמר “להנאתו”, בתרגום ספרות יפה, רומנים, בעיקר מן השפה הצרפתית, שיש להם קשר עם המזרח. עוסק הוא בכך משנת תר“ע – והוא בן עשרים וחמש – עד שנת תש”ו כשעבר את גבול הששים. מן השפה הערבית יש לציין במיוחד את ספר המשלים הקלסי “כלילה ודימנה”, שהופיע בשנת תרפ"ו בהוצאת “דביר”.

ואולם בעיקר עוסק סוג זה של משכילי ירושלים, שעליו נמנה, ב“לשון”. הבלשנות – היא אחד המקצועות הקוסם להם במיוחד, ועם זה המזרח, יהדות המזרח ותולדות היהודים בארץ־ישראל. אלמאליח חיבר מלונים: מלון צרפתי־עברי ועברי־צרפתי; מלון עברי־ערבי וערבי־עברי. בחבוריו נמצאים מחקרים בתולדות־ישראל במזרח ובארץ־ישראל, וליד זה גם הרבה בנוגע לספרות ישראל בארצות אלה. יש להזכיר בזה את ירחון “מזרח ומערב” שהוציא לאור (תרע“ט – תרצ”ב) שבו פרסם הרבה חומר במקצועות שבזכרנו, מלבד מה שהוא חיבר, גם מאמרים חשובים של חכמים ומלומדים בארץ־ישראל ובחוץ־לארץ. בשנים האחרונות הוציא קובץ פריודי בשם “מחברת” המשך ל“מזרח ומערב” שהוציא לפני כן. ואפשר לומר ש“פיו לא פסק” מלמוד כל ימי חייו. למד ורשם, אסף וכינס, בחינת “בור־סוד שאינו מאבד טיפה”. כתביו היו ממש “אוצר בלום”. טרגדיה קשה היתה זאת שבשעת התקפת הערבים את דפוס העתון ג’רוזלם־פוסט ברחוב החבצלת בשנת 1948, נהרס גם משרדו של אברהם אלמאליח, ספרים שלמים ומחקרים, שחיבר ואגר מבלי דעת לאות מה היא במשך עשרות בשנים. במגרותיו אבד חומר לאין קץ שאגר בדרך למודו וחקירתו.

ה.    🔗

בין כתבי־היד שנשארו היה כתב־יד ספר “הראשונים לציון”. המפליא בחיבורו זה הוא גם החומר הרב שהכניס לתוכו חומר לאין קץ. חס הוא על חומר הקרוב לענין – כדרכו בשאר ספריו – והוא מכניסו בקשר איזה שהוא לכאן. כבשאר חבוריו ימצא המעיין גם כאן פרקים שלמים, שלכאורה הם רק קרובים לנושא “ראשונים לציון” במובן המצומצם של המלה. החוקר הנושא עיניו ללמד משהו, יקבל באהבה גם את הפרקים היפים על תורה ותרבות בארץ־ישראל גם בתקופה שלפני תקופת הראשונים־לציון והארץ תחת שלטון התורכים בהקף רב. חומר רב ימצא כאן המעיין, בכמה וכמה שטחים, בתולדות ארץ־ישראל, חכמיה, תרבותה, סדרי החיים, וארגון הישוב היהודי בארץ.

בנוגע לעצם התואר “ראשון־לציון” ומקורו שונות הדעות – אלמאליח מביא את כלן. הרא“ל פרומקין סובר שיסודו בהתמנותו של “הגאון הרב ר' משה גלאנטי המכונה הרב המגן במחצית המאה החמישית בשנת ת”ן (1960) ‘שהיה ראש חכמי זמנו’ בארץ־ישראל”, ו“כל חכמי העיר חרדו מגדולת תורתו”, שהיה עליהם לראש במעלת רב מרנן ומאריה דארעא קדישא אך הוא לא חפץ להתגדר עליהם ולא קבל על עצמו תואר רב ואב“ד, ונקרא רק בשם “ראשון לציון”, ומפני כבודו הרב הסכימו הרבנים שאחריו שלא יעיז איש להקרא בשם רב ומורה להעדה (בירושלים) רק בשם “ראשון לציון”. הר' אליעזר ריבלין מוכיח מתוך “שם הגדולים” לחיד”א (ר' חיים יוסף דוד אזולאי) “שהיו אז בירושלים חכמים גדולים, ונראה שבשביל זה נתקנה התקנה בשביל דרכי שלום, כדי שלא תהיה שררה של תלמיד־חכם אחד על חברו”. הוא מוצא את מקור התואר “ראשון לציון” בתקנה קדומה עוד מימי הנגיד רבי יצחק שולאל עוד בסוף המאה השלישית (ראה תולדות חכמי ירושלים חלק ב' עמו' 59–58). הראשון לציון רבי בצמ“ח (בן ציון מאיר חי) עוזיאל סובר, שהנשיאים מבית שולאל הנהיגו תאר זה מעין תאר “הנגיד”. א) בתקופה הראשונה לא היה ל”ראשון לציון" כח מדיני, לא היו מכירים בו אלא היהודים. ב) תקופה שניה חלה בימי ה“ראשון לציון” הרב אג“ן (רבי חיים אברהם גאגין) בשנת התר”ב (1842). בימיו נתאשרה משרת הראשון לציון על ידי פירמאן מאת הממשלה התורכית על־ידי מאמר מלך מיוחד בעוז השלטון לדון ולהורות, וכל דבריו ופסקיו היו להם כח ועז גם בבתי דיניהם של הממשלה, “בלכתו נשא הפקיד לפניו מקל תפארה של גולת שן, כמו שנושאים לפני הפטריארכים הגדולים, ולפני בית מעונו הציבה הממשלה המקומית עשרה אנשי־צבא להגן על שכונת היהודים (בעיר העתיקה) ועל שלום הרב וכבודו” (תולדות חכמי ירושלים ח"ג עמו' 277). ג) תקופה שלישית מתחילה כשמינתה הממשלה והועד־הלאומי בחדש אב תרפ“א גם את הרב האשכנזי, מקביל לראשון־לציון. הרבנות הראשית לארץ־ישראל נוסדה אז וקיבלה סמכות חוקית ומשפטית מסוימת. מבלי להכנס בדבר ערכו של הרא”י קוק, הרי בעצם הדבר נתבטלה בזה, או קוצצה, עמדת ה“ראשון־לציון”, שהיתה אחידה בסמכותה עד אז. בתקופה האחרונה נמצאו מבינים בדבר שלא נכון היה להכניס פגם במעמד “ראשון לציון”, שלפי האמת יש להעלותו למדרגת ראש־היהדות העולמית. אפשר הדבר שיגיעו ימים והתאר “ראשון לציון” יציין את ראש היהדות העולמית בתורת דת. התואר “רב ראשי” לצד “ראשון לציון” צריך להביא בחשבון גם את תפוצות־הגולה.

ספרו של אברהם אלמאליח “הראשונים לציון” הוא גם דבר בזמנו. הוא מוכיח שהיושבים על כסא “הראשון־לציון” היו כולם גאוני תורה, צדיקי־עולם ועומדים בפרץ.

אולי נזכה – בימינו להשיב העטרה ליושנה, ו“ראשון־לציון” ישמש הגדול בתורה ויראת־שמים ומדות יפות, ראש ליהדות העולם כולו בארץ ובתפוצות.

פרופ' יוסף יואל ריבלין