הקדמת המתרגם

א

סח לי מורי הפרופ' יוסף הורוביץ ז"ל: בגלגול שיחת-חולין של תלמידי-חכמים, אמר המזרחן המפורסם תיאודור נֶלדקה, והוא אז ישיש מופלג, לאמור: ‘אומרים עלי שגאון אני. גאון? גאון היה וֶלהאוזן, גאון היה סנוּק הוּרגרוניה, – גאון אמיתי היה גולדציהר’.

ואכן היה יצחק גולדציהר גאון לכל דבריו. ויותר משנִפלָה על אחרים בבקיאותו המופלאה בכל מדעי-המזרח, נִפלָה בתפיסתו את העניינים בתוך תוכם ובכוחו לצרף פרטי פרטים ולשוות להם דמות ולפחת בהם נשמת חיים.

מפליאה היא בקיאותו של גולדציהר בכל חדרי המדע המזרחי, מפי ספרים ומפי כתבי-יד, בעיקר מתוך ראשונים ואף גם מתוך אחרונים. ונוספה על כך חריפותו המפליאה, חריפות המוח היהודי האמון על התלמוד – כי ‘עילוי’ יהודי היה יצחק גולדציהר בילדותו, ועם זה חונן בסברה ישרה ושכל ישר של איש-הביקורת החוקר לכל דבר עד תכליתו.

פלפול-סרק והשערה התלויה בשערה רחוקים ממנו. משנתו מיוסדת על עובדות ברורות ומבוררות, רבות ושונות זו מזו, שאספן ממקורות לאלפים, וברובם מקורות ראשונים, מקורות חיים. ושמחים הדברים כנתינתם מעיקרם.

ועוד זאת: תורתו של גולדציהר, שלכאורה מקצועית היא, משובצת בתוך משכיות התרבות האנושית; שכן מלבד שהיה מזרחן מובהק ותלמיד-חכם יהודי, היה גם איש התרבות המערבית במלוא משמעותו של דיבור זה. דוגמאות לכך ימצא הקורא אף גם ב’הרצאות' הניתנות בכאן, שפעמים הרבה הן יוצאות ללמד לא על עניינן בלבד, אלא על כלל מקיף הרבה יותר. וכך הקורא בספר זה בא ללמוד את תורת האיסלאם, ונמצא למד פרק בתולדות הרוח בכלל.

ב

במשך חמישים שנה היה גולדציהר אחד מעמודי התווך בחקר השפות השמיות. מתוך ספרייתו הענקית של גולדציהר, שהועלתה לספריה הלאומית והאוניברסיטאית בירושלים, ומתוך הערותיו והשגותיו בשולי הספרים אתה מכיר, כמה מתמיד היה האיש, עד כמה היה הוגה בכל פינותיו של מדע המזרח, ומדעי היהדות בכלל זה. ותלמודו ועיונו עשו פרי למכביר: בספריו ובמאמריו המרובים הקיף גולדציהר את מדע המזרח כולו לאפיקיו השונים. ואולם עמודי-הפאר של יצירתו הם ספריו ‘מחקרים מוחמדיים’ בשני חלקים, וספרו ‘הרצאות על האיסלאם’, שתרגומו ניתן בזה.

רחב ידיים הוא תחום הזמן שה’הרצאות' עוסקות בו. מקיפות הן את האיסלאם בראשית היווסדו, תוך שהן קורעות חלונות גם לחיי הערבים בתקופה שקדמה לאיסלאם, ועד לכיתות שנתבדלו מתוכו מאז נפלגו השיעיים מהסוניים ועד לכיתי כיתות שקמו בו בדורות האחרונים. ותורה בהן לא רק לדרך התפתחותה והתנוונותה של דת זו, למעלות והמורדות שבהן עשתה את דרכה, אלא גם פתח להציץ בעדו בכל התמורות המדיניות של העמים מגזע הערביים ומשאר גזעי האדם, שקיבלו עליהם את דת האיסלאם. מבארות הן באר היטב ובעמקות מפליאה את הצורות השונות, שקיבל האיסלאם בהשפעת טבעם, אורחותיהם, חוקותיהם ודעותיהם של העמים השונים זה מזה, שחדר האיסלאם לתוכם בחזקת היד, או מתוך בחירה וקירבת הרוח.

כל ‘הרצאה’ ו’הרצאה' היא עולם שלם בפני עצמו, ויש בה כדי להעסיק חוקר השואף להגיע עד תכלית דבר במשך שנים רבות. פותחות הן בעצם בעיית האיסלאם ויוצרו, המתבררת על פני יריעה רחבה, שנארגה מיסודות שונים: מצב התרבות, הליכות החברה ואורחות החיים בערב ואף ההשפעות החיצוניות וגלגולי המאורעות המדיניים בערב לפני קום האיסלאם ובעצם זמן קומו. מכאן הן מפליגות לתורת החוק והמשפט. שאלות החדית, המסורת שבעל-פה המולסמית, והסונה, אורח החיים באיסלאם, מבוארות בהן לא רק לפרטיהן אלא גם בהשתלשלותן ההיסטורית ובזיקתן לגורמים השונים ולסיבות המדיניות ולהשפעותיהן של חוקות העמים שקיבלו עליהם דת זו. ומן ההלכה הן פונות אל עולם המחשבה, ומכאן אל עולם הרגש, אל המיסטיקה והפילוסופיה. וכל החוליות הללו השונות זו מזו מתלכדות לחטיבה אחת, העומדת לפנינו כבניין אדיר לכל תאיו ואולמיו.

חמדה גנוזה זו, פרי רוחו של גאון יהודי, שפירש את תורת האיסלאם לעולם ולעמים האסלאמיים גופם, חוזרת עתה לאכסניה שלה, לשפת עמו של המחבר, שהיתה גם שפת נפשו ובאוצר ספרותה ותרבותה הגה בכל יום ויום. והיא שבה לגבולנו בשעה ששוב נתקשר גורל עמנו עם המזרח, והכרת האיסלאם ועמיו נעשתה הכרח היסטורי לכל בני עמנו, תושבי מדינת ישראל והעתידים להיות תושביה.

פרופ' א"ש יהודה מספר, לשעת זקנתו נשא גולדציהר את נפשו לתת את שארית כוחו לקרב את הערבים לעמנו, ולהביא שלום בין המוסלמים והיהודים. מפני סיבות שונות שלא נתבררו לאשורן עד כה, לא זכה גולדציהר להפיק את חפצו אל הפועל. אולי תזכה תורתו לסול את הדרך לקיום מחשבתו.

י. י. ריבלין

פרק ראשון: מוחמד והאיסלאם

(1) השם איסלאם

מאז שנעשתה הדת עניין לחקירה חופשית, היו החוקרים משיבים תשובות שונות על השאלה: מה מקורה של הדת מבחינה פסיכולוגית?

ק. פ. טילֶה היסטוריון-הדת ההולנדי, סקר באחת מהרצאותיו, שהרצה באֶדינבּוּרג לזכר גיפוֹרד, כמה מאותן תשובות וגם העבירן תחת שבט הביקורת¹. הנה באים ונוטלים את תודעת הסיבּתיוּת הטבוּעה בו באדם, או את רגש-התּלוּת, או את ‘הִתגלוּתו של האין-סוף’ בנפשו של האדם, או את שלילת העולם הזה – ובכך רואים את ההרגשה העיקרית, שמתוכה נתהווה נבט הדת.

אני סובר, שתופעה זו בחיי הנפש של האנושות טִבעה מסובך הרבה יותר, ולפיכך אינו בדין שנתלה את פעולתה בגורם אחד בלבד. אין הדת עולה לפנינו בשום מקום כהפשטה בלתי-תלויה בתנאים היסטוריים מסויימים; הוויה חיה היא, המופיעה בתצורות שונות, פחוּתות-דרגה ומפותחות-יותר, בגילויים ממשיים ומסועפים, הכל לפי שוֹני התנאים החברתיים. אמנם אפשר, כי כל אחד מן המניעים הנזכרים לעיל, ואף אי-אלה מניעים אחרים של היצר הדתי, יתפסו מקום ראשון בגילוייה השונים של הדת, ועם זה לא יוציאו לחלוטין גורמים אחרים השותפים עמם. כבר בשלבּים הראשונים להתפתחות הדת יתגבר גורם אחד, שיהא מכריע בעיצוב אוֹפייה, והוא עתיד לעמוד בשליטתו על כל שאר הגורמים גם בהמשך התפתחותה של הדת, בכל חייה ההיסטוריים. והוא הדין בצורות-הדת, שבאו לעולם מתוך השראַת היחיד.

דת זו, שבקורותיה נטפּל בהרצאות אלו, עצם שמה שקרא לה מחוללה מתחילת ברייתה –ובשם זה היא עושה את דרכה בהיסטוריה זה שלוש-עשרה מאות שנה ויותר – בא להוכיח על עיקר ייחוּדה וטבע מהותה.

איסלאם פירושו מסירוּת: מסירות המאמינים לאֹללה². דיבור זה – ביטוי מובהק שאין כמותו לתוך-תוכו של היחס, כפי שקובע מוחמד ליחסו של המאמין אל העצם הנערץ על-ידו – בולטת בו בראש-וראשונה הרגשת התלוּת בכוח כל-יכול בלתי-מוגבל, שחייב האדם להתמסר לו תוך ביטול רצונו הוא לחלוטין. והרי זה עיקר-עיקרים, הגנוז בתוך כל גילוייה של דת זו, בכל רעיונותיה וצורותיה, מוּסרה ופולחנה, והוא הסימן המובהק ביותר לייחודה, הסימן הקובע את טיבו של חינוך-האדם שאותה דת מתכוונת לו. וכאן מוֹפת חותך ביותר להנחתו של שלייאַרמאכר, כי הדת שוֹרשה ברגש התלוּת.

(2) היחס בין מקוריותו של מוחמד לקוֹלטניוּתו

המשׂימה, שהטלנו על עצמנו בהרצאות אלו, אינה מחייבת אותנו להתווֹת את שיטתה של צורת-דת זו לפרטיה. שׂוּמה עלינו להבליט את הגורמים שסייעו בעיצוב דמותה ההיסטורית. שהרי האיסלאם, כפי שהוא עולה לעינינו בגמר-צורתו, אינו אלא פרי השפעות שונות, שמתוכן התרקם כבחינת-עולם מוסרית, כמערכת חוקים ועיקרי-אמונה, עד שהגיע לדפוסו המחלט שנתקדש במסורת. וכן חובה עלינו לדון בגורמים שהמשיכו את זרם האיסלאם לתוך אפיקים שונים. שכּן אין האיסלאם כנסייה אחידה; חייו ההיסטוריים באו לידי גילוי דווקא בגווניו השונים, שהולידם מתוך עצמו.

ההשפעות, הקובעות את חייו ההיסטוריים של מוסד, שתיים הן לפי סוגיהן. תחילה באים הדחפים הפנימיים הנובעים מעצם מהותו של המוסד, בחינת כוחות מניעים ודוחפים קדימה המסייעים להתפתחות ההיסטורית; אחריהן באות ההשפעות הרוחניות, החודרות מן החוץ, כדי להפרוֹת ולהעשיר את תחום-המחשבה המקורי, ואף הן משמשות עילה להתפתחותו ההיסטורית. ואם כי לא נעדרה בתולדות האיסלאם פעולתם של המניעים מן הסוג הראשון, הרי קליטתן של השפעות מן החוץ היא שמטביעה את חותמה על הפרקים החשובים שבתולדותיו. התפתחותם של עיקרי-האמונה באיסלאם התרקמה בסימנם של רעיונות היליניסטיים; בעיצוב צורתו החוקתית ניכרים אותו השפעתו של החוק הרומאי; בארגונו המדיני, לפי הצורה שלבשה תחת שלטונם של החליפים מבני-עַבּאס, ניכרת מזיגתם של רעיונות מדיניים ממוצא פרס; ואילו המיסטיקה שלו סיגלה לעצמה הלכי-מחשבות ניאוֹ-אַפּלטוֹניים והודיים. אבל בכל אחת ואחת מן הרשויות הללו מתבלט כשרונו של האיסלאם, שיודע לעכל יסודות זרים ולהפכם לעצם מעצמיו, עד שאין זרוּתם מתגלה אלא לאור הניתוח החריף של חקירה ביקורתית.

טבעו הקוֹלטָני, הריצֶפּטיבי, הזה של האיסלאם חקוק היה על מצחו מעצם שעת לידתו. מוחמד, מייסד האיסלאם, אינו מבשר רעיונות חדשים. הוא לא חידש ולא כלום, שיהא בו כדי להעשיר את תחום המחשבה על יחס האדם אל מה שלמעלה מן החושים ואל האין-סוף. אבל בשום פנים אין בכך כדי לגרוע מערכּה היחסי של יצירתו הדתית. ההיסטוריון של המידות והמנהגים, לכשיבוא לבחון את השפעתה של אחת התופעות שבהיסטוריה, הרי לא תעמוד במרכז חקירתו השאלה למקוריותה של אותה תופעה. והוא הדין לגבי הערכת פעלו של מוחמד מבחינה היסטורית: לא זה העיקר, אם היה בה בתורתו משום יצירה מקורית של רוחו לכל פרטיה, יצירה שסללה דרך חדשה לחלוטין. בשׂוֹרתו-תורתו של הנביא הערבי אינה אלא שיטה מקוּבּצת, אֶקלקטית של מושגים דתיים, שהגיע אליהם מתוך מגעו עם יסודות דת-ואמונה משֶל היהודים, הנוצרים ואחרים³. והוא עצמו נתפס להם בהתרגשות מעמיקה, עד שסבור היה כי אותם רעיונות עשויים לעורר יראת-שמים אמיתית בלבות בני עמו; זוהי שיטה מקובצת של מצווֹת, שאוּבות אף הן ממקורות זרים, שראה בעשייתן צורך לתיקון החיים לפי רצון האלוהים. התעוררות זו, שניערה את עמקי נפשו, נתקבלה עליו בתום-לבב – מכוחה של השראה פנימית,שבא לה חיזוק על-ידי רשמים חיצוניים – להיותה גילוי שכינה, ובלב שלם האמין כי משמש הוא כלי-שרת בידה.

מן הנמנע, שנראה את תפקידנו לעקוב אחרי העילות הפתולוגיות, שעוררו בו את תודעת-ההתגלות ואף חזקוה. הננו להזכיר את דברו החשוב של אַדולף פוֹן האַרנאק על ‘המחלות, שאינן פוגעות אלא באֶראלי אדם; והללו שואבים מתוך מחלה כגון זו חיים חדשים שלא שיערום קודם, שואבים כוח ומרץ להכריע כל מעצור, שואבים אש-וקנאה להיות נביא או שליח לדבר אלוהים’⁴. לפנינו ההשפעה ההיסטורית הכבירה של אותה קריאה לאיסלאם; וקודם-כל ההשפעה על חוג מקורביו של מוחמד, שאליהם כיוון הנביא את בשׂוֹרתו במישרין. כנגד הֶעדר המקוריות בדברי תורתו של מוחמד, הרי שקול הדבר, שהוא השמיעם לראשונה בחינת עץ-חיים לכלל כולו, והשמיעם בעקשנות כובשת-לבבות ובהתמדה שיש עמה חירוף-נפש, נוכח לעג הגאיוֹנים של ההמונים. שהרי אותה תוכחה שקטה, שהיו מוכיחים כמה אנשים חסידים שקדמו למוחמד את תפיסת-החיים העכּוּ"מית של הערבים – ותוכחה זו באה לידי גילוי יותר באורח-חייהם של אותם חסידים ותמימים, ולא בדברי פיהם – לא באה בעקבותיה שום פעולה היסטורית. אין אנו יודעים, מה היתה עצם בשורתו של כַאליד אבּן סינאן, אותו נביא ‘שהלך וגווע ועַַמו לא שם לבו לכך’⁵. אמנם כן: מוחמד הוא הוא המתקן הראשון של המהוּת הערבית, שפעולתו עשתה רושם בהיסטוריה. וכאן יחודו וחידושו, על אף המידה הזעומה של מקוריות בתוכן בשׂוֹרתו.

אותם מַגעות, שבאו לידו אגב שיחו-ושיגו עם הבריות במחצית הראשונה של ימיו, ואת תגובתם של אלה קלטה ועיכלה נפשו בימים של פרישוּת והתבוננות – מכוֹחם הוּסער מצפונו של האיש, שמטבעו נוטה היה לחיטוט חולני, ואז יצא להתריע על דרכם של בני-עמו בדת ובמוּסר. אותה חברה, שהיתה מעוּרה כּוּלה בחייו ובהרגליו של הגזע הערבי, לא נתעלתה עלייה מוסרית על ידי אמונתה בריבוי-אֵלים, אמונת-סרק גסה ונבובה כאחת⁶, שאחד המרכזים המובהקים-ביותר של פולחנה, מין פולחן פֶטישיסטי, נמצא בעיר מולדתו ומושבו של מוחמד, – הוא המקדש הלאומי של הכַּעְבָּה, על ‘האבן שחורה’ שבה⁷. ולא זו אף זו: היה כאן סימן מובהק של חומריות וגאוותנות ופלוּטוֹקראטיות, שציין את אוֹפיים של נכבדי העיר הזאת, כי החזיקו במשמרת המקדש לא בלבד בזכות דתית, אלא רק כעניין שבתועלת חומרית חשובה⁸. מוחמד קובל על דיכוי העניים⁹, על אהבת-הבצע, על אי-יושר במשא-ומתן, על האדישות היהירה כלפי דברים העומדים ברומם של חיי האדם ויעודיו, על האדישות הבועטת ב’צדקה העומדת לעד' (סורה י“ח, מ”ד/מ"ו) והולכת אחרי ‘הֵבלי-הזוהר של העולם הזה’. רישומיהם של לקחי המוסר, שהיו לוחשים ומהדהדים בלבו – עתה עמד להשתמש בהם לגבי התופעות שהחרידו את מנוחתו. בתוך הבדידות שבנקיקי ההרים אשר בקרבת העיר, שהיה רגיל להתבודד שם, גברה והלכה הרגשתו של האיש בן הארבעים, מכוחם של חזיונות וחלומות נסערים ומראות-שבהזיה, כי אמנם מן השמים קוראים לו, בקול הולך וחזק, שילך אל בני-עמו ויתרה בהם, כי מעשיהם מולכים אותם לקראת האבדון. חזקה עליו הדחיפה הפנימית בלא שיוכל לעמוד בפניה, כי חייב הוא ללמד לעמו מוסר ומידות, לשמש לו ‘מוכיח ומבשׂר’¹⁰.

(3) החזיונות על קץ הימים בראשית נבואתו

בראשית דרכו מצאו הרהורים אלה פורקן בדימויים אֶסכאטוֹלוֹגיים¹¹, שהיו כובשים את עמקי נפשו ורוחו בהסתערות מתגברת והולכת. הללו נעשו מעין ‘אב רעיון’ לכל הטפותיו. הדברים אשר שמע על יום-הדין העתיד לבוא על העולם, – בהם הולך הוא ומשתמש לגבי נסיבות אשר נתנסה בהן ושמילאו את נפשו זוועה. כנגד התנהגותם של גבירי-מֶכּה הגאיונים, התנהגות שאננה ויהירה ונטולת-ענווה, הוא מציג את הנבואה על יום דינו-של-עולם הממשמש ובא שהוא מציירוֹ בסממנים לוהטים, וכן את הנבואה על תחיית-המתים ודינם של הקמים לתחייה, – ופרטי הדברים האלה מתוארים בחזיונותיו מלאי-ההזיה עד כדי ליתן תמונה מעוררת אימים: אלוהים שופט-העולם, השליט היחיד בשבתו לכסא-משפט ביום הדין, עתיד להציל ברחמיו מתוך הריסות העולם שנחרב את המעטים שלקחו מוסר, שלא קידמו בלעג ובקלס את קריאת-חרדתו של ‘המוכיח’, אלא נתעמקו לבוא בחשבון עם נפשם ונתעוררו לעזוב את רגש הגאווה של תקיפותם, המיוסדת על נכסי העולם הזה, על מנת להגיע לידי הכרת תלותם באדון-עולם יחיד, שאין חקר לגבורתו. והרי הללו הם קודם-כל ציורי-דמיון אֶסכאטוֹלוֹגיים, שמתוכם העלה מוחמד את קריאתו לתשובה ולכניעה. כתוצאה של אותה התעמקות ולא כסיבה לה באה הדחייה של ריבוי-האלים, זה ששימש בידי העכומ"יות עילה לפורר ולהפחית את כוחו הכל-יכול והבלתי-מוגבל של אלוה. הללו באו ושיתפו לו לאַללה ישוּיות שונות, שאין בידן ‘לא להועיל ולא להזיק’ במאומה. אין ‘אדון-שופט ביום דינו של עולם’ אלא אחד; אין שותף לו במשפטו, שהוא דן יחידי ללא סייג וללא אחריות בפני זולתו. אותו רגש של תלוּת מוחלטת, שמילא את לבו של מוחמד, לא יכול לפעם בו אלא כלפי ישות אחת: אַללה, היחיד-האחד. ואילו התקווֹת ל’מלכות שמים' לעתיד לבוא אין בהן כדי להמתיק את תמונת הזוועה של יום-הדין, שקוויה נזדמנו לו ברובם מתוך חוג הרעיונות המצויים בספרות האַפּוֹקריפית. אכן: מוחמד הוא המבשר של יום-הפקודה¹² של חורבן העולם. תמונת-עולמנו, לפי האסכטולוגיה שלו, אין בה מקום אלא לפיתוח הצד הפסימי; ואילו הצד האוֹפּטימי, בשביל בחירי-אלוה, נדחק כולו לתוך גן-העדן. העולם הזה – אין בפיו שום קרן-אור של תקווה למענו.

נמצאנו למדים: זו היא מערכת של אבני-בניין שכולן שאלות, והללו שימשו לו יסוד למבנה הנבואה האסכטוֹלוֹגית הזאת. סיפורי המקרא, המתוארים על הרוב ברוח האגדה, מוחמד מביאם לידי שימוש, למען יהיו אות-ואזהרה לגורלם של העמים הקדומים, שהימרו את פי נביאיהם-שליחיהם ולעגו להם. ואל שורת הנביאים הקדומים האלה מצטרף עתה מוחמד, להיות האחרון שבהם¹³

אותן תמונות על חורבן-העולם ויום דינו-של-עולם, שנצטיירו בצבעים לוהטים; האזהרה, שיש להתכונן לכך עִם שיחדלו בני-אדם מדרכי-אוון ויפרשו ממעגלי-החיים של העולם הזה; הסיפורים על גורל העמים הקדומים והתנהגותם כלפי הנביאים שנשלחו אליהם; הבאת-ראיה מבריאת-העולם ומן הפלא ביצירת-האדם, כדי להוכיח את כול-יכולתו של אלוה ואת תלותם של הברואים, שבידו להמיתם ולהחיותם ככל אשר ירצה – כל אלה מצויים בחלקים הקדומים-ביותר של אותו ספר-נבואות, המפורסם גם בספרות העולם בשם קורַאן (מקרא). הספר מחזיק בסך-הכל מאה וארבע-עשרה פרשות (סוּרוֹת), השונות מאוד בהיקפן. שליש מהן, בקירוב, זמנן בשנות העשור הראשון לפעולתו הנבואית של מוחמד, בימי פעולתו במכּה.

(4) משמעותה של ההִיגְ’רָה בהתפתחותו של מוחמד

לא אבוא לספר כאן את קורות הצלחותיו וכשלונותיו¹⁴. שנת 622 לסה"נ מציינת את התקופה הראשונה בתולדות האיסלאם. מוחמד נתון ללעג ולקלס אצל בני-ארצו ובני שבטו, והריהו מהגר צפונה אל העיר יַתריבּ, שתושביה, מיוצאי ערב הדרומית, נתגלו כמסוגלים יותר לקלוט הלכי-נפש דתיים, ובזכות היהודים שישבו כאן במניין ניכר היו שגורים בה יותר אותם רעיונות שהטיף להם מוחמד, ועל כל פנים נראו הללו פחות מוזרים. בזכות העזרה שהושיטו בני העיר הזאת לנביא ולחסידיו שנתיישבו בתוכם, הפכה יתריבּ לאַל-מדינה, היינו ל’קריה (של הנביא)'; ומאז נודעה העיר בשם זה. כאן ממשיך מוחמד להיות נתון להשראת רוח-הקודש, והחלק המכריע של סוּרוֹת הקוּראן טבוע בהן חותמו של מקום-מושבו החדש.

ואולם אם גם אין הוא פוסק, גם בתנאים החדשים, להרגיש את יעודו כ’מוכיח' ולפעול בתפקידו זה, אף-על-פי-כן מתבלט בנבואתו כיווּן חדש. שוב אין מדבר מתוכה רק בעל החויה האסכטולוגית. התנאים החדשים הופכים אותו ללוחם וכובש, לאיש-המדינה המארגן את החברה-העדה החדשה, המתגברת והולכת¹⁵. כאן לובש האיסלאם את צורתו החדשה – כמוסד. כאן מתהווים הנבטים הראשונים של סדריו החברתיים, המשפטיים והמדיניים.

‘אותן נבואות, שהשמיע מוחמד על אדמת מכּה, עדיין לא היה בהן משום דת חדשה. רק הלכי-נפש דתיים ניעורו כאן בחוג מצומצם, וטוּפּחה השקפת-עולם של יראת-שמים, שהיתה רחוקה עדיין מכל הגדרה מדויקת; ומתוך אלה עדיין לא נתבלטו תורות ומצווֹת מנוסחות וקבועות כל-צרכן. הלך-הנפש של יראת-שמים מצא את פורקנו במעשי סיגוף ופרישות, שניתן למצוא כדוגמתם גם אצל יהודים ונוצרים: בעריכת תפילות (קריאת פסוקים תוך כריעות והשתחוויות); בנזירות-מרצון (צוֹם)ּ; במעשי-צדקה שעדיין לא נקבעו תקנות יציבות לפרטי-פרטיהם מבחינת הצורה, הזמן והמידה. ולבסוף: טרם נתגבשו בהגבלה מדויקת תחומיה החיצוניים של עדת המאמינים. רק באל-מדינה מעצב עכשיו האיסלאם את צורתו כמוסד; ועם זה הוא נעשה ארגון לוחם, ומאז נשמע קול חצוצרות-התרועה במלחמותיו במשך כל דברי-הימים הבאים של האיסלאם. אותו סבלן נכנע ושפל-רוח מאתמול, שהטיף לכניעת-רוח לפני קומץ קטן של נאמניו – והללו היו נתונים ללעג ולקלס בעיני נכבדיה-גביריה של מכּה – מארגן עכשיו פעולות מלחמה; הוא, שהיה בז להון ונכסים, בא עכשיו להסדיר את חלוקת השלל, לקבוע חוקי ירושה ורכוש. אמנם גם עתה אין הוא פוסק לדבר בגנותם של הדברים מן העולם-הזה. אך עם זה ניתנים עכשיו מפיו חוקים ונקבעים סדרים לפולחן הדת ולצרכים הדחופים ביותר בחיי החברה. כאן מקבלים צורה קבועה החוקים המתייחסים לאורח-החיים, והללו שימשו בסיס לפעולה התחוקתית שלאחר-מכּן, אם גם אי-אלו מהם נבטיהם היו מצויים כבר בנבואות מכּה, וניצניהם של אלה הובאו בידי מהגרי-מכּה אל עיר-התמרים שבערב הצפונית’.

משמע: אל-מדינה היא בעצם מולדתו של האיסלאם; כאן ניתנה דמות ליסודות חייו ההיסטוריים. לפיכך, כל שעה שהורגש באיסלאם צורך להחזיר את הדת לקדמותה, היו העיניים נשואות ל’סוּנָה' (המנהג המסורתי) של אותה אַל-מדינה, שבה התחילו מוחמד ו’חבריו' לעצב צורה ממשית ראשונה של יחסי-החיים ברוח האיסלאם. ועוד נשוב לטפל בכך להלן.

בדברי ימי האיסלאם תיחשב איפוא ההיג’רה (ההגירה לאַל-מדינה) כתאריך, שנודעת לו חשיבות לא רק מבחינת השינוי שחל בתנאים החיצוניים לגורל-העדה. אכן, אין לראות בהיג’רה רק ציון לאותו פרק-זמן, בו הגיע הקומץ הקטן של נאמני הנביא אל חוף-מבטחם, על-מנת שיוכלו לצאת מכאן בהתקפה על המתנגדים ולערוך מלחמות שיוכתרו בהצלחות, כגון, כּיבּוּשה של מכּה בשנת 630, ובעקבותיו של זה הכנעת ערב כולה: היא מציינת תקופה מבחינת גיבוש דמותו הדתית של האיסלאם.

גם בתודעתו של מוחמד גופו, בנוגע לעצם טיבו ואופיו, מחוללת תקופת אל-מדינה שינוי יסודי. במכּה היה מרגיש עצמו נביא, המצטרף אף הוא, על שליחותו, אל שורת שליחי-אלוהים מכּתבי-הקודש, שכּן קרוא הוא כמותם להזהיר את בני דורו מפני האבדון ולהצילם. באל-מדינה, עם שחל כאן שינוי במסיבות החיצוניות, הולך ומסתמן כיווּן חדש גם במטרותיו. בתוך הסביבה, השונה מזו של מכּה, נזדקרו והופיעו בחינות אחרות ביחס ליעודו כנביא. מעתה רוצה הוא כי יחשבוהו כמחזיר ליוֹשנה וכמשיב לקדמותה את דת אברהם, שנתקלקלה ונזדייפה. כל דברי הטפותיו – מעתה שלובים בהם יסודות-המסורת משל אברהם; והפולחן שהוא מתקין – כבר יסדוֹ אברהם, כביכול, אלא שנשחת במשך הזמן וניתן לו כיווּן עכומ"י. עתה עומד הוא לכונן שוב את דין (דת) האל האחד ברוחו של אברהם, והרי אין הוא בא בעצם אלא לחזור-ולאַשר (מוצַדיק) את אשר הודיע אלוהים בנבואות קודמות.

בדרך כלל: אותה טענה, כי הנבואות הקדומות נזדייפו ונתערפלו, זכתה מעתה להשפעה גדולה על תודעתו הוא לגבי עמדתו הנבואית ומשימותיו. חַנפנים-מתרפּסים, מבין המומרים שעברו לדתו, ודאי נתנו חיזוק לדעתו זו, כי בני הדת העתיקה סירסו את כתבי-הקודש שלהם, כי מעלימים הם את הנבואות שבהן בישׂרו הנביאים והשליחים את דבר הופעתו לעתיד-לבוא – והאשמה זו, שנבטיה הראשונים מצויים בקוראן, הלכה ונסתעפה בשפע רב בזמן מאוחר יותר בספרות האיסלאם. הפולמוס נגד היהודים והנוצרים תופס עכשיו מקום רחב בחזיונות, אשר היה חוזה באַל-מדינה. ואם קודם-לכן היה רואה מנזרים וכנסיות ובתי-כנסת בחינת מקומות קדושים לעבודת-אלוהים באמת (סוּרה כ“ב, מ”א/מ'), הרי עכשיו בא ועשה מטרה להתקפותיו את הרוּהְבּאן (הנזירים) של הנוצרים והאַחבּאר (החברים, היינו החכמים) של היהודים, שהיו בעצם מוריו ורבותיו. אין רוחו נוחה מכך, כי הללו זכו בעיני הנוטים-אחריהם כמעט לסמכות אלוהית, לסמכות שאין הם זכאים לה כלל (סורה ט', ל"א): והרי בעצם אין הם אלא בני-אדם הדורשים טובת עצמם ומטים את הבריות מדרך אלוהים (סורה ט', ל"ד). במקום אחר מלמד הוא זכות על הרוּהְבּאן (הנזירים) הסגפנים, על שהם מתנהגים בענוותנות; הוא מוצא כי מחמת יחסם, יחס של אהדה, אל קהל המאמינים, קרובים הם אליו יותר מן היהודים, שהתנגדו לאיסלאם תוך דחייה מוחלטת (סורה ה', פ“ה/פ”ב). הוא מאשים את האַחבּאר (החכמים) של היהודים, כי באו והוסיפו מדעתם תוספות שונות על החוקה האלוהית (סורה ג', ע“ב/ע”ח).

נמצאנו למדים: אותן עשר שנות אל-מדינה שימשו תקופה של התגוננות ושל התקפה, בחרב ובדיבור.

(5) הקוּראן

תמורה זו, שחלה בטיבו הנבואי של מוחמד, אי-אפשר היה שלא תתן אותותיה גם בסגנונו וגם בנטייתו הריטוֹרית של הקוראן¹⁶.

עוד הדורות הראשונים למסוֹרת הקוראן גילו חוש נכון, שכּן בתוך מאה וארבע-עשרה הסוּרות, שלפיהן נערך תכנו של הספר, הבחינו יפה-יפה את שני היסודות: חטיבות מתקופת מכּה וחטיבות מתקופת אַל-מדינה¹⁷

ואמנם, הבדיקה הביקורתית והאֶסתּטית של הקוראן מאשרת, בדרך כלל, אותה הבחנה כרונולוגית. הטפותיו של מוחמד מתקופת מכּה הן יצירות של התרגשותו הלוהטת, ודרך-ההרצאה כאן היא הבעה רבת-דמיון השופעת ישר מתוך נפשו. אין הוא עוסק בציחצוח חרבּוֹ הוא, אין הוא מדבר אל אנשי-מלחמה ואל נתינים. אדרבה, פונה הוא אל מחנה מתנגדיו ומטיף לפניהם, מתוך ההכרה שנשתלטה בנפשו, על כוח יכולתו האינסופית של אַללה בבריאת-העולם ובהנהגת-העולם; על יום-הדין הנורא, הממשמש ובא – אותו חורבן-העולם, שחזונו מדריך את מנוחתו; על העונש שנענשו הדורות הקודמים והעריצים, משום שהתנגדו למוכיחיהם שנשלחו אליהם מאת אלוהים.

אולם בהטפותיו מתקופת אַל-מדינה הולך ומתרופף מעט מעט כוח-הקדוּמים של נבואתו; הרטוריקה החיוורת אשר בהן הולכת ויורדת, מחמת הטיפול בנושאים יום-יומיים, לדרגה נמוכה, ולעיתים עד כדי פּרוֹזה פשוטה. בתבונה מחושבת ובשיקול-דעת, בפיקחות זהירה ובחכמת-חיים, יוצא הוא עכשיו לפולמוס נגד כל המתנגדים למטרותיו, המתנגדים מבפנים ומבחוץ; מארגן הוא את חסידיו הנאמנים לו; וכפי שכבר הזכרנו, קובע הוא חוקה אזרחית ודתית בשביל העדה המתגבשת, וכן תקנות לצרכי החיים המעשיים. ויתירה מזו: אף את ענייניו הוא, האישיים והמשפחתיים, החסרים כל ערך מיוחד, מכניס הוא לפעמים לתוך מערכת הגילויים, אשר הוענקו לו מידי אלוה, כביכול¹⁸. תשישות כוחו הריטוֹרי לא באה על תיקונה אף עם השימוש בסַגְ’ע – כלומר חרוזים-שבפרוֹזה, העוברים במחרוזת על חלקיה השונים – המצוי גם בחטיבות אלו של הקוּראן; בצורה זו היו מבשרים את דבריהם גם מגידי-העתידות הקדומים. אילו ניתנו בצורה אחרת, לא היה רואה אותם שום ערבי כראות דברי-אלוהים¹⁹. והרי על טענתו זו, שדבריו נובעים מפי הגבורה, עמד מוחמד בתוקף עד אחרית ימיו. אולם מה רב המרחק בין הסַג’ע של תקופת-מכּה הקדושה לבין הסג’ע של אל-מדינה! במכּה מביע מוחמד את חזיונותיו בחרוזי סג’ע, שכל שורה מהם דומה שהולמת היא את דפיקת-לבו הקדחתנית, ואילו באַל-מדינה מקפחת אותה צורת-נבואה את מעוּפה ואת אוֹנה, ואפילו שעה שחוזר הוא לעסוק בנושאי הנבואה של מכה²⁰.

מוחמד עצמו ראה בקוראן שלו יצירה, שאין לחקוֹתה עוד. ואילו מאמיניו רואים בו – בלא שיבחנו בין חלקיו בחינה של ערך הדרגתי²¹, – מעשה נס-מן-השמים שבּא הנביא ומסרוֹ לבני-אדם, דבר הנעלה והנשגב שבּוֹ הוכיח הנביא את אמיתות שליחותו האלוהית.

(6) איחדום של הערבים

הקוראן הוא, אם כן, הבסיס הראשון לדת האיסלאם, כתב-הקודש שלו, תעודתו מפי הגבורה. בסיכּוּמו יש כאן מעין תרכוֹבת בין שתי התקופות הראשונות מימי ילדותו של האיסלאם, השונות זו מזו שינוי שבמהוּת.

ואם גם דעת הערבים, לפי תכונות נפשם ולפי תנאי חייהם, לא היתה נוטה דווקא לערכים שלמעלה מחיי העולם-הזה, אף-על-פי-כן באו הישגיהם הגדולים של הנביא ושל יורשו הראשון נגד יריבי-האיסלאם וחיזקו את אמונת הערבים בּוֹ ובשליחותו. התוצאה ההיסטורית הישירה של הישגים אלה לא היתה, אמנם, – ועדיין מקובלת סברה זו לעיתים תכופות גם היום – איחודם הגמור של השבטים הערבים, שהיו נפרדים ביניהם פירוד לאומי, ואף מבחינה דתית היו מרוחקים זה מזה מחמת פולחניהם המקומיים, ואילו משכני-הפולחן המרכזיים לא היו מלכדים אותם אלא ליכוד רופף בלבד²²; אך, לפחות, היה בכך כדי לקשור קשר אמיץ יותר להידוק חלק גדול של היסודות האלה הנוטים-לפירוד. הנביא השמיע את האידיאל, שיש להתלכד בתוך עדה מוסרית ודתית, על-מנת שיאחד אותה רגש התלוּת באַללה אחד, לפי תורתו. ‘הוי, המאמינים, יראו את אלוהים כאשר יאות ליראה אותו, ולא תמותו בלתי אם תהיו תמימים עמו (מוסלימים). התחזקו בחבלו של אלהים (כולכם) יחדיו ואל תיפרדו, וזכרו חסד אלוהים אשר נטה לכם בהיותכם אויבים, איחד לבותיכם וכך הייתם לאחים ברוב חסדו’ (סורה ג', צ“ז/צ”ח, ק“ב/ק”ג). מעתה תבוא יראת-אלוהים ותעניק זכות-של-יתרון ולא חשבונות של ייחוס-אבות ושל אורח-חיים בקרב השבטים. אחרי מותו של הנביא מתרחב והולך היקף מושגה של אחדות זו על-ידי כיבושים והישגים, שקשה למצוא דוגמתם בדברי ימי העולם.

(7) המצוות המעשיות ויחסן לדתות אחרות

אם ניתן לציין משהו כמקורי ביצירתו הדתית של מוחמד, הרי זה הצד השלילי שבנבואותיו. המגמה היתה: לבער את כל התועבות הבּארבּאריות של עבודת-האלילים הערבית, בפולחן ובחברה²³, בחיי-השבטים ובהשקפת-העולם; לבער את הג’אהִיליה, היינו את הבּארבּאריות²⁴, – כך היא קרויה בפיו, בניגוד לאיסלאם. ואילו התורות והתקנות החיוביות נודע להן, כפי שכבר הזכרנו, אופי אֶקלקטי. היהדות והנצרות חלק כחלק להן ביסודות אלה; אך בהזדמנות זו לא אוכל להיכנס בפרטי הדיון²⁵. ידוע ומפורסם, כי אותן תורות ותקנות נתגבשו גיבוש סופי בחמישה עיקרים, הנחשבים לעמודי-היסוד של האמונה המוסלימית; ראשיתם (הליטורגית וההומאניטארית) נעוצה כבר בתקופת מכּה, אך לכלל עיצוב צורה קבועה ומפורשת הגיעו רק בתקופת אַל-מדינה:

(א) הודאה באל יחיד וההכרה במוחמד כשליח אלוהים;

(ב) סדרי התפילה, שבתחילתם לא היו אלא משמרות בלילות והקראות, ואילו הפרטים שנטפלו לכך, היינו כריעות והשתחוויוֹת וכן הרחיצה הקודמת להן, נעוצים במנהגיה של הנצרות המזרחית;

(ג) הצדקה, תחילה מתן צדקה מרצון ואחר-כך מס בשיעור קבוע לצרכי ציבור;

(ד) הצוֹם, תחילה ביום העשירי לחודש הראשון – חיקוי ליום-כיפור של היהודים (עַאשׁוּרא), ואחר-כך הועבר לחודש ראמאדאן, החודש התשיעי לשנת-הירח, שאין לה יחס קבוע לשנת החמה;

(ה) העליה-לרגל אל בית-המקדש הלאומי העתיק של הערבים אשר במכּה, אל הכּעבה, בית-אלוהים²⁶. עיקר אחרון זה – מוחמד העבירו מן העכּוּ"מיות, אלא ששינה צורתו שינוי מוֹנוֹתּיאוסטי ואף שינה טעמו על-ידי צירוף אגדות מימי אברהם²⁷.

כשם שהיסודות הנוצרים שבקוראן הגיעו אל מוחמד, על הרוב, דרך הצינורות של המסוֹרוֹת האַפּוֹקריפיוֹת ושל תורות-המינוּת, שהיו נפוצות בנצרות המזרחית – כן נמצא בו מקצת יסודות מן הגנוסטיקה המזרחית. מוחמד קיבל רעיונות שונים מן הבּא-ביד ככל שהגיע לאזניו אגב פגישות מקריות בתוך חוג שיחו-ושיגו, ועל הרוב השתמש בכך שימוש בלתי-שיטתי לחלוטין, כמה רחוקה מתפיסת-האלוהות המקובלת עליו אותה אימרה, שעולה מתוכה נעימה מיסטית (סורה כ“ד, ל”ה) – הקרוּיה בפי המוסלמים ‘פסוק האוֹר’! גם הדעה המקובלת על חוגים גנוֹסטיים (מארקיוֹנִיטים ואחרים) בדבר השפּלת ערכם של חוקי-התורה, בהיותם מבע של אל קפדן ונטול-חסד²⁸, – גם היא נותנות אותותיה בתפיסתו של מוחמד, כי החוקים שנתן אלוהים ליהודים, ובייחוד החוקים של מאכלות אסורות, הוטלו עליהם כעונש על מריים. כל אותם חוקים, מלבד מעטים מאד, בא האיסלאם וביטלם. אלוהים לא אסר על המוסלמים שום מאכל מן המאכלות הערבים-לחך. אותם חוקים אינם אלא סבלות וכבלים, שהטיל אלוהים על בני-ישראל (סורה ב‘, רפ"ו; סורה ד’, קנ“ח/ק”ס; סורה ז', קנ“ו/קנ”ז). דברים אלה אתה שומע מתוכם של תיאוריות מארקיוֹניטיוֹת, אף כי אין הם מזדהים לחלוטין, וגם ההשקפה בדבר דת-קדומים טהורה שחייב הנביא להחזירה ליושנה, וכן ההנחה על זיוף כתבי-הקודש – מקורן נעוץ, אם כי בנוסח גוֹלמי יותר, בסביבה קרובה מאוד לחוג מחשבות הידוע מתוך הדרשות הקלימֶנטיניוֹת²⁹

גם תורת הפרסים, שהמחזיקים בה – המַאג’וּס (אַמגושים) – נמצאו אף הם בתחום הסתכלותו של מוחמד, בצד יהודים ונוצרים, והוא מציג אותה, יחד עם תורתם של אלו, כנגד העכּו"מיות – גם היא לא עברה ללא רושם על רוחו הרגישה-הקוֹלטת של הנביא הערבי. מתוכה, מתורת הפּרסיוּת, קיבל דחיפה חשובה והיא – שלילת תכונתה של השבת כיום-מנוחה. במקומו קבע את יום השישי כיום-הקהל, אולם עִם שקיבל את דבר בריאת העולם בשישה ימים, דחה לחלוטין את הרעיון כי שבת אלוהים ביום השביעי. משום כך גם לא בחר ביום השביעי, אלא בערב-שבת; ואף זה לא נקבע כיום-מנוחה אלא כיום-הקהל, שכל משא-ומתן של חול מותר בו לאחר שמסתיימת התפילה³⁰.

(8) יתרונותיו הדתיים

ואם נבוא עכשיו להתבונן ביצירתו של מוחמד בכללוּתה, ונבקש לומר משהו על ערכּה הפנימי מבחינת השפעתה המוסרית, הרי נהיה חייבים, כמובן, להתרחק מכל מגמה של אַפּוֹלוֹגטיקה ופולמוס. גם בתיאורים מודרניים של האיסלאם יש שהולכים אחרי נטיית-הלב ובאים למדוד את חשיבותו הדתית לפי ערכים, הנחשבים מלכתחילה לאמות-מידה מוחלטות, ותוך כך הם מבססים את הדיון באילסאם ובטיבו על היחס שבינו לבין אותו המוחלט: תפיסת האֵל לפי האיסלאם נחשבת לנחוּתת-דרגה, משום שהיא דוחה בסרבנוּת יתירה את רעיון האימאנֶנציה האלוהית; המוסר של האיסלאם נחשב כמלא-סכנות, משום ששולט בו העיקרון של ציות וכניעה – ועל כך מלמדנו עצם השם איסלאם. כאילו הוברר והוכח, שהתודעה ההדורה בלבו של המאמין, כי כפוף הוא לחוק אלוהי שאין לעבור עליו, או שאמונת-האיסלאם בהתבדלותו של העצם האלוהי – הן המשמשות מניעה, שאין אדם יכול על-ידי אמונה ומידות טובות וגמילות-חסדים להגיע לקרבת אלוהים ולהסתופף תחת כנפי רחמיו (סורה ט‘, ק’ וצ"ט); כאילו כוונת לבו של המתפלל החסיד – זה הנושא את נפשו אל המקור הכל-יכול של תכלית הכוח ושלימות, תוך הכרת תלותו וחולשתו וחוסר-ישעו, בענוותנות ובהכנעה – ניתנת להפרדה ולניתוח לפי נוּסחה פילוסופית-דתית.

ומי שבא להעריך את דת זולתו לפי קנה-מידה סוּבּייקטיבי, יש להזכיר לו את דבריו היפים של התיאוֹלוֹג א. לוּאַזי³¹: ‘לגבי כל הדתות ניתן לומר, כי נודע להן ערך מוחלט לפי תודעתם של המאמינים; ואילו לפי תפיסתו של הפילוסוף והמבקר, אין להן אלא ערך יחסי בלבד’³². אבל בהערכת השפעתו של האיסלאם על מאמיניו, על הרוב היו מסיחים את הדעת מאותה עובדה. בנידון האיסלאם באו עוד והטילו על הדת, שלא בדין, את האחריות לתקלות מוסריות ולפיגור אינטלקטואלי, שאת מקורם יש למצוא בתכונות הנפשיות של הגזעים המאמינים באותה דת; והרי הדת³³, יותר משהיא אשמה בכך, ריסנה את פראיוּתם של העמים הנמנים עם אותם גזעים. אף האיסלאם אינו עניין מופשט בעלמא, שאפשר יהיה להפרידו מצורות הופעתו ומהשפעותיו, שהן נבדלות לפי תקופות התפתחותו ההיסטורית, לפי תחומי התפשטותו הגיאוגראפית, ולפי תכונתם האֶתנית של מאמיניו.

עם שרצו להוכיח את פתיחות ערכו הדתי והמוסרי של האיסלאם, באו להסתמך גם על גורמי הלשון, שנתלבשו בה תורותיו. נאמר, למשל, כי האיסלאם חסר אותו מושג מוסרי שאנו מכנים בשם מצפּוּן, ורוצים ליתן חיזוק לטענה זו בכך ש’לא בלשון הערבית עצמה ואף לא בלשון אחרת של מאמיני דת מוחמד אפשר למצוא מלה, אשר אפשר יהיה להביע בה בדיוק מה שאנו מבינים במושג מצפון³⁴. מתוך מסקנות כאלו נוכל להגיע על-נקלה, גם בתחומים אחרים, לידי תעייה בדרכים עקלקלות. ההנחה כי מלה בעלמא יכולה לשמש עדות נאמנה לקיומה של תפיסה, הובררה כמשפט-קדוּם. ‘פגם בלשון לאו דווקא סימן הוא לפגם שבלב’³⁵. שאילמלא כן, הרי אפשר היה לומר בדין, כי משוררי הוֵוידוֹת לא ידעו על הרגש של הכרת-תודה, משום שאין אתה מוצא בלשון הווידות את הפועל ‘הוֹדוֹת’³⁶. וכבר במאה התשיעית סתר המלומד הערבי אַלג’אחיז את הערתו הדיליטאנטית של אחד מידידיו, כי מתוך שחסרה המלה ‘נדיבוּת’ (ג’וּד) בלשון יון (רוּם), הרי ניתן למצוא כאן הוכחה לתכונתו הקמצנית של עם זה; וכן סתר מסקנותיהם של אחרים, שהסתמכו על חוסר המלה ‘כּנוּת’ (נַציחה) בלשון הפּרסית, ובכן ביקשו למצוא הוכחה ניצחת, כי העם הפרסי אינו אלא כוזב מטבע ברייתו³⁷.

כוח-הוכחה משכנע יותר נודע לא למלה, למונח מקצועי, אלא לאמרי-מוסר, לעיקרים המשקפים את התודעה המוסרית – וכאלה אתה מוצא באיסלאם גם בנוגע ל’שאלת המצפּוּן'. בתוך ‘ארבעים (נכון יותר: ארבעים ושתיים) המסוֹרוֹת של אַל נאוואווי’ שהן ילקוט עיקרי-הדת של המוסלים האמיתי, מוצאים אנו במספר כ"ז את הפתגם הבא, שהובא מן הקבצים המעולים ביותר: ‘בשם הנביא (אמרו): צדקוּת היא (מכלל) התכונות הטובות; רשעוּת היא מה שמטריד את הנפש ושאינך רוצה שהבריות ידעו על כך’. וַאבּידה אבּן מַעבַּד מספר: ‘פעם באתי אל הנביא. הכיר הלה שבאתי לשאלו, מה טיבה של צדקות, ויאמר: שאל את לבך (מלה במלה: שאל את לבך ‘פַתוָוה’, היינו הוראת-הלכה); צדקוּת היא, מה ששלֵווה עמו הנפש ושלו הלב; רשעוּת היא מה שגרום אי-מנוחה לנפש ודפיקות בלב, אף אם ישיבו לך האנשים לקולא וישיבו’³⁸… ‘הנח ידך על החזה ושאל את לבך: הדבר שמטריד את לבך, הימנע מעשותו’. ואותה הוראה שׂמה המסורת המוסלמית בפיו של אדם הראשון, כשהוא מספר לבניו לפני מותו: ‘כשהתקרבתי אל העץ שנאסר עלי, חשתי אי-מנוחה בלבי’, כלומר, מצפּוּני הדריך מנוחתי.

אם לא נרצה בעיווּת-הדין, נצטרך להודות כי נודע להן, גם לתורות האיסלאם, ‘כוח המשפיע לטובה’, וכי חיים ברוח התורות האלה עלולים להיות חיים של מוסר ללא דופי, חיים של תביעת רחמים כלפי כל בּרוּאי-אלהים, של יושר במשא-ומתן, של אהבה ונאמנות, של כיבוש היצרים האנוכיים, של כל אותן מידות טובות אשר שאב האיסלאם מתוך אותן הדתות, שאֶת נביאיהן הכיר מוחמד גופו כרבּותיו ומוריו. אורח חייו של המוּסלים האמיתי יש בו כדי לספר את הדרישות הקפדניות ביותר של המוסר.

ודאי: האיסלאם הוא גם חוק; דורש הוא ממאמיניו גם מעשי פולחן. אולם לא רק בתקנות-המסורת המשקפות את התפתחות האיסלאם, אלא כבר בתעודת-היסוד הראשונית ביותר של אותן תקנות, בספר הקוראן, נאמר ונקבע, כי הכוונה שמתוכה נעשים אותם מעשי-פולחן, היא המשמשת אמת-מידה לערכם הדתי; ואילו שמירת החוקים, שאין עמה מעשי-חסד ואהבת-הבריות – אינה נחשבת הרבה.

‘לא זאת הצדקה, אשר תפנו את פניכם (בתפילה) כלפי המזרח והמערב: אך הצדקה נודעת למאמין באלוהים וביום-האחרון ובמלאכים ובספר ובנביאים, ונותן את הונו, באהבתו אותו (עלא חובּיהו)³⁹, לקרובים (העניים), ליתומים ולאביונים ולמהַלך-בדרך⁴⁰ ולשואלים חסד ולפדיון השבויים; לעורך את התפילה ונותן את הצדקה, ולמקיימים הבטחתם כאשר יבטיחו, ולמייחלים בצרה ומצוקה ובעת הרע – אלה הם הישרים ואלה הם יראי האלוהים’ (סורה ב', קע“ב/קע”ז). ושעה שמדבר מוחמד על פולחני הציילנוּת, שהוא מצווה לעשותם (היינו, שהוא מקיימם מתוך המסורת של העכּוּ"מיות הערבית) משום ש’קבענו לכל אומה סדר עבודת-קרבנות, למען יזכרו שמו של אַללה (בתודה) על מה שכּילכל אותם' (סורה כ“ב, ל”ה/ל"ח) – הרי שׂם הוא את הדגש בעיקר על האמונה החסודה ויראת-שמים הכרוכות בפולחן. ‘לא יגיע אל אַללה לא בשׂרם ולא דמם (של הקרבנות), אבל יראת-שמים שלכם היא שתגיע אליו’ (סורה כ“ב, ל”ח/ל"ז). הדגשת הערך הגדול ביותר הוטלה על איחילַאץ (בור-לבב ללא פגם) (סורה מ', י"ד); על תַאקווא אַלקוּלוֹב, ‘יראת הלבבות’ (סורה כ“ב, ל”ג/ל"ב); על קַאלבֹּ סַאלים (למשל סורה כ“ו, פ”ט), מעין ‘לב שלם’ שבספר התהילים: אלה הם העיקרים, שלפיהם ייבּחן ערכם הדתי של המאמינים. השקפת אלו נטוו ונמשכו אחר-כך יותר ויותר מבחינה עיונית בתקנות המסורתיות, כפי שנראה להלן; ועם קביעת המשנה על ערכה של ה’נִייַה'; היינו הכוונה, המגמה המתבטאת ביסוד המצוות המשמשות קנה-מידה למעשה הדתי – הורחבו אותן ההשקפות על פני התחומים של החיים הדתיים. אם יש כאן שמץ של אנוכיות או של צביעות, הרי לפי משנה זו מקפח כל ‘מעשה טוב’⁴¹ את ערכו. שום מבקר בלתי-משוחד לא יוכל איפוא להסכים לפסק-דינו של הכומר טיסדַאל, הואמר: ‘ברור הדבר, שטוהר הלב אינו נחשב לא כהכרח ולא כמשאלה; ולאמיתו של דבר, לא נפריז אם נגיד כי דבר זה מן הנמנע שישיגוֹ המוּסלים’⁴².

ואיזוהי ‘דרך המעלה’ (אולי יש כאן משום השוואה אל ה’פתח הצר' המוליך לחיים, מתי ז', י"ג), ש’אנשי-הימין' הולכים בה, היינו מי שיש להם חלק בתענוגות גן-העדן? אל תאמר, כי לדרך זו שייכים רק חיים של קדושת מעשים וטכסים, תוך קיום כל המנהגים והצורות של הפולחן החיצוני. לא כן, אלא – עד כמה שהמדובר הוא באמת במעשים טובים –שיחרור עורף (של עבד) או כלכלת יתום משארי-הבשר או נצרך נדכא-בעפר ביום רעבון; וכן (אם) יהיה אחד בעדתם של המאמינים והמעוררים איש את אחיו לתוחלת והמעוררים לרחמים: אלה הם ‘אנשי-הימין’ (סורה צ‘, י“ב-י”ח, מעין תיאור-ביאור לדברי ישעיהו נ"ח, ו’-ט').

בהרצאתנו הבאה נסביר, כי תורות הקוראן מוצאות את השלמתן ואת המשך פיתוחן במספר רב של מימרות מסורתיות; והללו, אף כי לא מפי הנביא עצמו נאמרו, הרי אתה זקוק להן, בהכרח, לשם הכרת רוחו של האיסלאם. בכמה מהן כבר השתמשנו לעיל והתחלנו דנים כאן – בהתאם לתכליתה של הרצאה זו, תכלית של הרצאת-פתיחה – כהערכתו המוסרית של האיסלאם ההיסטורי בכללו, לא רק בתוך מסגרת הקוראן; ואם כן, שוב לא נוכל למנוע עצמנו ולהעיר כבר כאן על כך, כי העיקרים שבאו לידי גלוי בקוראן בצורה פרימיטיבית אך ברורה למדי, הולכים-ומתפתחים, תוך הגדרה קבועה יותר, במספר רב של דיברות מאוחרות, שמתייחסים אותן לנביא עצמו.

הנה ההוראה, שהוא נותן לאַבּוּ-דַאר: ‘תפילה אחת, שמתפלל אדם במסגד זה (באל-מדינה) עולה על אלפי תפילות במסגדים אחרים – פרט לתפילה במכּה; ותפילה בזו האחרונה שקוּלה כנגד מאה-אלף תפילות שיתפלל אדם בביתו, באין רואה אותו אלא אַללה לבדו, וכאן אין המתפלל מתכוון אלא לבקש קרבתו של אַללה’ (השווה מתי ו‘,ו’). “רצונכם שאגיד לכם‘, כך מסוּפר עליו במקום אחר, ‘מה מעשה ראשון-במעלה’, לעילא מכל תפילה וצום וצדקה? – כ’שאדם מביא שלום בין שני אויבים’. ‘אם תכופפו קומתכם בתפילה’, כך אומר עַבּד-אללה בן עוֹמַר, ‘עד שיתעקם גופכם כאּוּכף, ואם תרצו בצום ועד שתצטמקו כגיד, לא יירצה בעיני אלוהים, כל עוד לא תצרפו לכל אותם מעשים גם שפלות-רוח’. 'איזהו הסוג המעולה ביותר של האיסלאם”' – ועל כך עונה הנביא: ‘האיסלאם המעולה ביותר הוא, שתהא מאכיל את הרעבים לחם וקורא שלום על מכריך ועל הזרים לך (היינו בין הבריות בכלל)’. ‘מי שלא ירחק בדבר שקר, מה חשוב לי אם יינזר ממאכל ומשתה?’ ‘לא יבוא לגן-עדן מי שגרם נזק לחברו’. אבּו-הוּרַיירַה מספר: מעשה באדם שסיפר לנביא, כי אשה אית מפורסמת בתפילתה, בצומה ובמתן צדקה, אלא שמרבה היא להעליב את הבריות בלשונה. ‘זו עתידה לירד לגיהינום’ – חרץ הנביא משפטו. ושוב סיפר אותו אדם על אשה אחרת, שיצא עליה שם רע, כי מזלזלת היא בתפילה ובצום, אלא שרגילה היתה לתת לנצרכים חריצי-חלב ואף לא העליבה אדם מעולם. ‘זו תירש גן-עדן’ – חרץ הנביא משפטו⁴³.

כל אותן המימרות וכן הנוסחאות המקבילות המרובות שיכול אתה להוסיף עליהן כהנה וכהנה, הרי אינן השקפות של יחידים בעלי רגש מוסרי, אלא (אולי מתוך כוונה של פולמוס כנגד ההתקדשות במצווֹת, הגוברת והולכת) תיאור ההרגשה הכללית בתורת האיסלאם; והרי אין לומר, כי יש בהן כדי ללמדנו שישועת האדם תלויה בקיום המצווֹת החיצוניות בלבד. 'האמונה באלהים ומעשים טובים, כלומר, גמילות חסדים – דברים אלה חוזרים ונשנים תמיד, להיותם מכלל החיים המניחים דעתו של אלוהים; ואם מדוּבּר במפורט בעניין ההתנהגות הדתית מבחינה פורמאלית, שוּב לא יודגש כמעט דבר אלא: צַאלַאת, היינו תפילה-בציבור כדי להביע כניעה לפני הכוח הכל-יכול של אַללה וזַכַּאת, היינו, השתתפות חומרית במס-לצדקה, אשר הכל חייבים בו כדי לסייע לצרכי-הציבור, ובכללם קודם כל הדאגה לעניים, לאלמנות, ליתומים ולעוברי-אורח – היא המעוררת את רגש-החובה בלבו של המחוקק. אמנם בהמשך התפתחותו התיר האיסלאם, כי יורכבו עליו, תוך תוספת השפעות זרות, בוקי-סרוקי של בעלי-פלפול ודקדוקי-עניות של דוֹגמטיקנים, וכי יעקמו את יראת-אלוהים והאמונה שבו עיקום מלאכותי על-ידי חקרנוּת מחוּכּמת. בשני הפרקים הבאים (השני השלישי) נהיה עדים לתהליך התפתחותי זה. אולם בהמשך הדברים שוב ניתקל בשאיפות, שיש בהן משום תגובת האיסלאם על אותם ספיחים.

(9) צדדים שליליים

ועכשיו גם מקצת מן הצד השלילי. אילו היה האיסלאם מקפיד על עדויות ההיסטוריה, בשעה שבא לצוות אורח-חיים מוסרי על מאמיניו, ודאי שהיה נמנע מלצוות עליהם דבר אחד, והוא: ההידמוּת למוחמד. אולם אין זו הדמוּת ההיסטורית של מוחמד, שהמאמינים נתונים להשפעתה. במקומה באה, כבר בזמן קדום מאוד, אגדת-חסידים על מוחמד האידיאלי. ואכן, התיאולוגיה של האיסלאם ביצעה את המשׂימה שעליה לצייר את תמונת הנביא כך, שיהא מובלט לא רק ככלי-שרת מיכאני לגילוי-אלוֹה ולהפצתו בין הבלתי-מאמינים, אלא גם כגבור-אראל וכדוגמה למופת של מעשים טובים מן הנעלים ביותר⁴⁴. נראה הדבר, כי מוחמד עצמו לא רצה בכך. אלהים שלחו להיות ‘עֵד, מבשׂר טוב ומזהיר, קורא (בני-אדם) לאלהים, ברשותו, ולפיד מאיר’ (סורה ל“ג, מ”ד-מ“ה/מ”ה-מ"ו): הוא יהיה מורה-דרך, ולא דוגמה למופת; לדרגה זו יגיע רק בתוחלתו לאלוהים ולאחרית-הימים ובאשר הוא מרבה להזכיר את שם אלוהים (שם כ"א). אדרבה, נראה הדבר, כי חדור היה הכּרה כּנה, בחולשתו האנושית, והוא דורש מאת מאמיניו שיבינוהו ויראוהו כאדם על כל מגרעותיו של בן-תמותה רגיל. מפעלו היה גדול מאישיותו⁴⁵. הוא לא ראה עצמו כקדוש, ואין הוא מבקש להיחשב לקדוש. ועוד נצטרך לשוב לעניין זה אחר-כך, לכשנדון בדוגמה על היותו נקי מכל חטא. אולי דווקא ההכרה בחולשותיו האנושיות היא שהניעה אותו לדחות כל עשיית מעשי-נסים, דבר שנחשב בזמנו ובסביבתו לתכונה ההכרחית של הקדושה. ובנידון זה חייבים אנו ליתן את הדעת במיוחד על התנהגותו לגבי מילוי שליחותו, בפרט בתקופת אל-מדינה, שעה שגרמו הנסיבות להפיכתו מסגפן סוֹבלני לראש-מדינה וללוחם. וזו זכותו של המלומד האיטלקי ליאוֹנֶה קַאֵיטאני, שבספרו האיטלקי הגדול ‘דברי ימי האיסלאם’ בדק את המקורות לתולדות האילסאם בדיקה ביקורתית מקיפה, והבליט בחריפות יתירה, העולה בדיוקה על כל מה שנעשה קודם-לכן, את נקודות-ההשקפה החילוניוֹת בהיסטוריה הקדומה-ביותר של האיסלאם, ובכך נתן דחיפה לכמה תיקונים חשובים בהשקפותינו על פעולתו של הנביא עצמו.

והרי ברור ומוּחוור, כי לגבי מפעלו בתקופת אַל-מדינה אין תוקף לדברי הפתגם: ‘המלה תרבה טרף יותר מן החרב’. עם הגירתו ממכּה חלף הזמן שצריך היה ‘להתרחק מן הכפרים’ (סורה ט“ו, צ”ד), או להספק בכך ‘שיקראם בחכמה ואזהרה ללכת בדרך-אלוהים’ (סורה ט“ז, קכ”ו/קכ"ה). אדרבה, עכשיו הגיעה שעתה של הסיסמה: ‘לכשיחלפו החדשים הקדושים (האסורים במלחמה), והרגתם את הכופרים בכל אשר תמצאום, ותפשתם אותם וצרתם עליהם וישבתם להם בכל מארב’ (סורה ט‘, ה’); ‘הילחמו למען⁴⁶ אלוהים’ (סורה ב', רמ“ה/רמ”ד).

מן החזיונות על חורבנו של העולם הרע הזה עובר הוא לרקום במפתיע את המושג של מלכוּת, שהיא מן העולם הזה. לנוכח התמורה המדינית, שחלה בערב עם ההצלחה הגדולה של נבואותיו, ולנוכח תפקידו הוא כמנהיג התמורה הזאת – שוב אי-אפשר היה שלא ידבקו באוֹפיוֹ כמה מגרעות. הוא הביא את הסייף לעולם, ושוב לא הסתפק בכך, ש’הכּה בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע', אלא יהא תוקע בשופר-מלחמה ממש. חרב-דמים ממש הוא מניף עכשיו כדי לכונן את ממלכתו. אל נכון מבינה את דרך-חייו אותה מסורת איסלאמית, שלפיה ניתן לו הכינוי: ‘נביא הקרב והמלחמה’⁴⁷.

החברה שעליה רצה להשפיע בתוקף היעוד, שהרגיש בלבו כרצון-אלוהים – תנאיה היו כאלה, שלא היה יכול להשלוֹת את נפשו בתקוות-בטחון כי ‘אללה ילחם לכם ואתם תחרישון’. חייב היה לעמוד במלחמה, מלחמת ממש, עלי אדמות, כדי להשיג הודאה בבשׂוֹרתו, ויותר מכן – הודאה בשלטונה של זו. ואותה מלחמה, מלחמה ממש, עלי-אדמות – הנה צוואתו שציווה ליורשיו. השלום לא נחשב ליתרון בעיניו: ‘הוי, המאמינים, שמעו בקולו של אַללה ובקול שליחו, ואַל תשימו את מעשיכן לאַל… אַל תרפו ו(אַל) תקראו (את הכופרים) לשלום, בעוד ידכם על העליונה; ואַללה אתכם ולעולם לא יקפח את (שכר) מעשיכם’ (סורה מ“ז, ל”ה/ל“ג, ל”ז/ל"ה). חובה היא להילחם, עד ‘היות דבר אלוהים עליון על כל’ (סורה ט‘, מ’). למשוך ידו מאותה מלחמה – הרי זה מעשה של אדישות כלפי רצון אלוהים, אהבת-שלום כלפי עובדי-אלילים, המונעים אדם מלכת בדרך-אלוהים, אינה מידה נכונה כל-עיקר: ‘לא ישוו היושבים (בחיבוק-ידיים) מבין המאמינים, פרט לניזוקים, אל הנחלצים להילחם למען אַללה ברכושם ובנפשם. אַללה העמיד במדרגה עליונה יותר את הנחלצים להילחם בכל רכושם ונפשם, מעל ליושבים (בחיבוק-ידיים) (במתן) שׂכר רב – במעלות שהוא מעניק, בסליחה ורחמים’ (סורה ד', צ“ז-צ”ח/צ“ה-צ”ו).

(10) תפיסת האלוהות

קשר זה אל ענייני העולם הזה, אותו מצב של נכוֹנוּת מתמדת לקרב, המהווה את מסגרת התקופה השנייה באורח-חייו של מוחמד – כשם שהנמיך את אוֹפיוֹ ומשכו אל תחום החילוֹניוּת, כך השפיע גם על עיצוב המושגים העיקרים שבדתו. מלחמה ונצחון, כאמצעי ומטרה ליעודו הנבואי, לא עברו בלי לפגוע גם בתפיסת האלוהות, שאת שלטונה ביקש להבטיח מעתה ואילך באמצעי מלחמה. אמנם, אלוה זה, ש’למענו' נלחם הוא את מלחמותיו ופעל את פעולתו הדיפלומאטית – אותו השיג לפי כינוייה העצוּמים של תפיסת-אלוהים מונותאיסטית. כוח-יכולתו המוחלט, תוֹקפו לגמוֹל ולשלם ללא גבול-וסייג, קפדנותו כלפי החוטאים קשי-עורף – את כל אלה מאחד הוא עם התכונה של רחמים וחנינה (חַלים); אַללה מאריך-אף לחוטאים ונושא עווֹן לחוזרים-בתשובה. ‘הוא גזר על עצמו’ – כך הוא אומר בקוראן – את הרחמים (‘אל-רַחמה’, סורה ו', נ"ד). מעין פירוש לכך ניתן במדרש המסורתי: ‘משסיים אלוהים את מלאכת הבריאה, רשם בספרו, השמוּר אתו ליד כסא-הכבוד: רחמַי כובשים את כעסי’⁴⁸. ואם אמנם ‘יוכיח בעונשין ככל שיעלה ברצונו – בכל זאת רחמיו על כל מעשיו’ (סורה ז', קנ“ה/קנ”ו). ובין התוארים שמייחס לו מוחמד, לא תיעדר גם תכונת האהבה; אלוהים הוא ‘מלא-אהבה’ (וַדוּד). ‘אם אוהבים הנכם את אַללה, לכו אחרי ואז יאהבכם אַללה וסלח לכם על חטאותיכם’. אפס, ‘לא יאהב אלוהים את הכופרים’ (סורה ג', כ“ו/ל”א-ל"ב).

ברם, אַללה הוא גם אלוהי המלחמה, שאותה הוא מקדש על האויבים באמצעות נביאו ומאמיניו. וכינוּי אלוהי זה לא יכול היה למנוע, כי יתערבבו כמה קווים מיתולוגיים קטני-משקל בתפיסת מוחמד את אלוהיו – כאילו צריך הלוחם הכול-יכול להגן על עצמו בפני תככיהם ומזימות-הערמה של המתנגדים הרעים; כאילו חייב הוא תמיד לעמוד כנגדם בתכסיסים דומים לשלהם, אך עזים יותר. שכּן, לפי פתגם ערבי קדום, ‘מלחמה היא עָרמה’. ‘הם זוממים מזימה – ו(גם) אני אזום מזימה’ (סורה פ“ו, ט”ו-ט"ז). אלוה מכנה את סוג העונשין, שיטיל על הכופרים בתורתו, בשם ערמה ‘עזה’: ומי שמטיל באותותיו דופי של כזב, נורידו בהדרגה ממקום אשר לא ידעו. אמנם גם אתן להם הפוגה; אכן עָרמתי עזה' (סורה ז' קפ“א-קפ”ב/קפ“ב-קפ”ג; ס“ח, מ”ד-מ"ה). כאן נגזר תמיד הביטוי ‘כֵּיד’, מין ערמה ותככים ללא-נזק. קשה מזה הביטוי ‘מַאכּר’, המציין דרגה חמורה-יותר של ערמה; פאלמר⁴⁹ מתרגם אותו פעמים במלת ‘ערמה’ (craft), פעמים במלה ‘תחבולה’, (complot), ופעמים במלת ‘תכסיס’ (stratagem). הדברים אמורים לא רק ביחס לאויבי אַללה ובשׂוֹרתו בקרב בני-דורו של מוחמד, המגלים את איבתם בכך שנלחמים הם כנגד מוחמד ורודפים אותו. אותם דברים אמורים גם לגבי התנהגותו של אַללה כלפי העמים הקדומים, עובדי-אלילים, שהתקלסו בנביאים שנשלחו אליהם; כלפי עם-תַמוּד, שדחו את הנביא צַאליח שנשלח אליהם (סורה כ"ז, נא/נ'); וכלפי עם מִדְיָן, שנשלח אליהם הנביא שוּעַיבּ, הוא יתרוֹ שבתורה (סורה ז', צ“ה-צ”ז/צ“ז-צ”ט).

אפס, אין להעלות על הדעת, כי לפי מושג-אלוה של מוחמד נחשב אַללה באמת לעצם הזומם תככים. משמעותם הנכונה של אותם איומים, שהבאנו מתוך נאומיו, דומה כי יש להבינה כך: אלוה משלם לכל אחד כפעלו⁵⁰; שום תככי-אדם לא יעלו ולא כלום כנגד אלוה, המסכּל כל מעללי בגד ותרמית; מקדים הוא הצלה לנכליהם הרעים של המתנגדים, וכך ירחיק בגידה והתנכלות מן הנאמנים לו⁵¹. ‘אכן ירחיק אַללה (את הרעה) מעל פני המאמינים; אכן לא יאהב אַללה כל בוגד-כופר’ (סורה כ“ב, כט/כ”ח). באופן ביטויו של מוחמד, כיצד מגיב אדון-העולם על נכליהם של אנשי-בליעל, משתקפת התנהגותו המדינית של הנביא עצמו לגבי המכשולים שעמדו בדרכו. השקפתו הוא ושיטתו הוא במלחמתו את אויביו הפנימיים⁵² – אותן הוא מעביר על אלוה, הנלחם לו את מלחמותיו: 'וכי תירא מפני עם ובגידתו, הטל עליהם גם אתה כדוגמתם. אכן, לא יאהב אַללה את הבוגדים. אל תדמה⁵³, כי הכופרים יתקדמו; אכן, הם לא יוכלו לרפּוֹת (את ידיו של אלוה) (סורה ח‘, ס’-ס“א/נ”ח-נ"ט).

אמנם, אותם דרכי-ההבעה מגלים יותר את הלך-נפשו של המדינאי בזהירותו, ולא את הלך-נפשו של הסבלן באורך-רוחו. ויש להדגיש במיוחד, כי דבר זה לא השפיע על תורת-המוסר של האיסלאם, שדרשה לגנאי כל מזימת-בגידה (גַאדאר) גם כלפי כופרים⁵⁴. הללו ספיחי-מיתוֹלוֹגיה הם, שנגררו וחדרו לתוך תפיסת-אלוה משל מוחמד – משהורד אַללה מגוֹבהו הטראנסצינדטאלי ונהפך לעוזרו הפעיל של הנביא, שנסתבך במלחמות העולם הזה.

הנה כי כן, עִם שנתקדם מפעלו של מוחמד התקדמות חיצונית, נתחולל מפנה: משלטון מוצגים אֶסכטוֹלוֹגיים קודרים שמילאו את נפשו ואת הטפותיו בראשית דרכו הנבואית, הוא עבר אל שאיפות חילוניות נמרצות, והללו תפסו מקום-בראש עם המשך הצלחותיו. מתוך כך הוּטבע באיסלאם ההיסטורי חותמה של דת-המלחמה, בניגוד מוחלט להתחלותיו, כשאי-אפשר היה להעלות על הדעת, שתהא קיימת מלכות-קבע בתומי עולם הנידון-לכליה. מה שביצע מוחמד תחילה בתוך הסביבה הערבית, זאת הוא מוריש לעדתו כצוואה לעתיד לבוא: להילחם בכופרים ולהרחיב – יותר מהפצת האמונה עצמה – את תחומי שלטונה, שהם תחומי שלטונו של אַללה. אכן, מתחילה נתכוונו לוחמי האילאם להכניע את הכופרים, יותר משנתכוונו לגיירם⁵⁵.

(11) שלמותו של מוחמד אל העולם כולו

השקפות מנוגדות זו לזו הובעו בדיון על השאלה: אם מטרתו הישירה של מוחמד, הצטמצמה במולדתו הערבית, או שההכרה ביעודו הנבואי היתה מקיפה יותר; לשון אחר: אם ראה ביעודו יעוד לאומי בלבד, או יעוד של נביא לכל העולם⁵⁶. סבורני, כי מן הראוי שנהא נוטים לקבל את ההנחה השניה⁵⁷. ודאי: הרי אי-אפשר אלא שמתחילה יהא מַפנה את קריאתו הפנימית, תוך חרדה לאבדן הרשעים, אל החוג הקרוב ביותר, שלמראהו נתעוררה בו התודעה ביעוד נבואתו. ‘הַזהר את בני שבטך הקרובים ביותר’ – זו הפקודה שהוא שׂם בפי אלוהים (סורה כ“ו, רי”ד); הוא נשלח ‘להזהיר את אֵם-הערים (מכּה) והאנשים אשר מסביב לה’ (סורה ו', צ"ב). ואולם אין ספק בדבר, כי מבטו הפנימי, כבר בראשית שליחותו, מכוּון היה גם לחוגים נרחבים-יותר, אם כי קשה להניח שהאופק הגיאוגראפי הצר שמסביבו יכול היה להעלות בלבו קווים ראשונים לדת-עולם. מעצם ראשיתו הוא תופס את שליחותו כך, כי אללה שלחוֹ ‘רַחְמַה לִילעַאלַמין’, מתוך רחמים על העולמות (סורה כ“א, ק”ז); ממש אימרה שגוּרה היא בקוּראן (סורה י“ב, ק”ד; ל“ח, פ”ז; ס“ח, נ”ב; פ“א, כ”ז), כי תורת אלוהים היא ‘דֵאכְּר לִילעַאלַמין’ (זכרון לעולמים). השווה מרקוס ט“ז, ט”ו: ‘אל העולם כולו… למען כל היצירה’. אותו ביטוי "עַאלמין' משמש בקוּראן תמיד במובן המקיף-הכול⁵⁸. אלוה הוא ‘ריבון העולמים’ (עַאלמין). הוא שכוֹנן את הבדלי הלשונות והצבעים של בני אדם, כאות והוראה (עאלמין) (סורה ל', כ“א/כ”ב). והרי זוהי האנושות בהיקפה הרחב-ביותר. באותו מובן עצמו מרחיב מוחמד את יעודו על כל החוג, הכלול באותו ביטוי, לפי השגתו. אמנם נקודת-אחיזתו הקרובה אליו ביותר היא, כמובן, עמו וארצו שלו. אולם הקשרים, שמבקש הוא, עם סוף דרכּוֹ בחיים, לקשר אל מעצמות שמחוץ לארצו, וכן המפעלים שמצווה הוא לבצע – מוכיחים, כי שאיפתו היתה לחרוג מן המסגרת של חוג הערביוּת. מטרותיו מתפשטות והולכות, כפי שהעיר נֵילדֶקֶה, אל תוך טריטוריות, שמן ההכרח היה כי ייתקל שם ברומאים כאויבים; מסע-המלחמה האחרון, שפקד לחיל-לוחמיו לבצעו, היתה התפרצות לתוך ממלכת ביזנטיון. והכיבושים הגדולים, שנתבצעו מיד אחרי מותו בידי האנשים שהיטיבו להכיר את כוונותיו – הרי הם, ללא ספק, הפירוש הטוב ביותר לרצונו הוא.

בשוּרה של מימרות בפי הנביא, המובאות במקומות רבים בגירסאות שונות, מביעה המסורת המוסלימית עצמה את הכרתו של הנביא, כי שליחותו מיועדת לכל האנוֹשוּת כולה, לאדוּמים ולשחוֹרים'⁵⁹; היא שמרחיבה את האופי האוניברסאלי של שליחותו על פני היקף הנרחב ביותר⁶⁰. ואפילו את הרעיון על כיבוש העולם שׂמה אותה מסורת בפי הנביא במלים שאינן משתמעות לשתי פנים, שיבשׂר את בואו מראש במעשים סמליים; ולא עוד אלא שמבקשת היא למצוא בקוראן גופו (סורה מ“ח, ט”ז וא') את ההבטחה, כי עומד לבוא בקרוב כיבושן של מלכויות איראן ורומא. ודאי: עד כדי כך אין אנו יכולים להסכים עם התיאולוגים המוסלימים. אבל, אם גם נעריך את הגזמותיהם הערכה ביקורתית, יהא מותר לנו, מתוך הבחינות הרמוזות לעיל, להסכים בדרך כלל, לדעתם כי כבר מוחמד גופו צייר לעצמו את האיסלאם כמעצמה, שתלך ותתפשט הרחק מתחומיה של האומה הערבית ותהא מקיפה חוגים גדולים של האנושות. ואמנם פותח האיסלאם, מיד אחרי פטירת מייסדו, במסעות נצחונותיו באסיה ובאפריקה.

(12) הקוראן כמקור לידיעת האיסלאם

תהא זו שגיאה חמורה, אם, בבואנו להגדיר הגדרה מקיפה את אופיוֹ של האיסלאם, נסתמך בעיקר על הקוּראן, ולא כל שכּן אם נייסד את משפטנו על האיסלאם אך ורק על אותו ספר קדוש של העדה המוחמדית. אין זה הולם אלא, לכל היותר, את שתי עשרות-השנים הראשונות במהלך התפתחותו של האיסלאם. במשך כל ההיסטוריה של האיסלאם עומד הקוראן בחזקת ספר-היסוד למאמינים בדת-מוחמד, המייחסים לו אופי אלוהי ומעריצים אותו הערצה כזו, שלא זכתה לכך כמעט שום יצירה אחרת בספרות העולם⁶¹. ואם גם מובן וברור, כי בשלבי ההתפתחות שלאחר-מכּן היו חוזרים תמיד אליו והיו שוקלים את מפעלי כל הזמנים בפלס דבריו, ואף היו מדמים כי הללו נתונים בהתאמה גמורה עמו, ועל כל פנים מתאמצים להשיג התאמה זו – הרי אין להעלים עין מכּך שאין הוא מספיק כל-עיקר להבנת האילסאם ההיסטורי. והרי כבר מוחמד עצמו נדחף – על-ידי התפתחות רוחו-הוא הפנימית ועל-ידי הגיבושים שעוד זכה לראותם בחייו – לחרוג מעבר לכמה נבואות שבישר בקוראן, וסיבה לכך שימשו, כמובן, גילויי-אלוה חדשים יותר; וכך ראה צורך להודות, כי לפי גזירה מן השמים עליו לבטל את שנתגלה לו קודם-לכן כדיבור מפי אֵל⁶². ומה יזדמן עוד לפנינו במרוצת הזמן, כשחרג האיסלאם מן המסגרת הצרה של הערבים והתעתד ליהפך למעצמה בינלאומית!

לא נוכל להבין את האיסלאם בלא הקוראן, אבל הקוראן בלבד לא יהא מספיק כל-עיקר כדי לירד לסוף הבנתו של האיסלאם במהלכו ההיסטורי.

בהרצאותינו הבאות נדון דיון מפורט יותר בגורמי-ההתפתחות, הנעוצים במקורות שמחוץ לקוראן.

פרק שני: התפתחות החוק

(1) הצורך החיצוני בפיתוח ההלכה

בסיפורו של אַנאטוֹל פרַאנס ‘על האבן הלבנה’⁶³ מזדמן חוג של אנשים משכילים, המתעניינים בגורלו של העולם העתיק, ובצורה נוחה של שיחת־רעים משמיעים הם רעיונות רציניים בשאלות ההיסטוריה של הדת. במהלך חילופי־דעות אלה שם פראנס בפי אחד המשתתפים את המימרה: ‘מי שיוצר דת אינו יודע, מה הוא עושה’.⁶⁴ כלומר: רק לעתים רחוקות יכיר וידע מחוקק הדת בעצמו, עד היכן תהא נוגעת השפעתו הגדולה של מפעל יצירתו בדברי ימי העולם.

כמה נאים ונכונים דברים אלה לגבי מוחמד! ואם גם מותר לנו להסכים, כי אחרי מלחמותיו והצלחותיו, שזכה להן עוד בחייו, כבר ריחפה לנגד עיניו המטרה, שיש לבצע בכוח הנשק התפשטות נרחבת של תחום־שלטון האיסלאם, הרחק מעבר לגבולות מולדתו – הרי, מצד אחר, לא היה בכוחם של אותם המוסדות, שהוא עצמו יצָרם, לסַפּק את הממדים הרחבים, שנזקק להם האיסלאם הכובש, בהכרח, כבר בזמן מוקדם מאד. והרי תמיד וקודם כל הכניס מוחמד לחוג־ראייתו רק אותם העניינים האַקטוּאליים, שהיו קרובים ביותר למגעו.

כבר בזמנם של יורשי־מקומו שקמו מיד אחריו, בימי החליפים הראשונים, ממשיכה החברה האיסלאמית – מקצת מתוך התלכדות פנימית ומקצת על־ידי התפשטות של כיבושים – לצעוד בדרכה המיוחדת לה: לצאת מתוך מסגרת של עדה דתית שהיתה במכּה, ושל צורה מדינית פרימיטיבית, כפי שזכתה ועלתה לדרגתה באַל־מדינה, על מנת ליהפך לממלכה עולמית.

נתגלה הצורך להסדיר את העניינים שצצו חדשים לבקרים, ולקבוע את היסודות למשק מדיני, גם במולדת הלאומית וגם בחבלים שנכבשו.

גם הרעיונות הדתיים לא נמצאו בקוראן אלא בנבטיהם בלבד, ורק עם הרחבת האופק עתידים היו להגיע לידי התפתחות מלאה. רק בהתחיל המאורעות הגדולים, כשבא האיסלאם במגע־ומשא עם חוגי־מחשבה אחרים, נפתחו לפני הוגי־הדעה שבין מאמיניו שערי המחשבה בשאלות דתיות, שהיו סגורים בפניהם בתוך ערב עצמה. ואף גם החיים המעשיים ברוחה של ההלכה, צוּרותיה של מערכת המצווֹת המעשיות, לא היו ערוכים אלא בקוויהם הראשוניים ביותר, והיו בלתי־קבועים ובלתי־יציבים.

פיתוח עולם־המחשבה של האיסלאם, וכן קביעת דרכי קיומו למעשה, ואף הנחת היסודות למוסדותיו, – כל אלה הם פרי עבודתם של הדורות הבאים. ואין מגיעים לידי תוצאה זו בלי מלחמות פנימיות, בלי פשרוֹת. גדולה איפוא הטעות, אם ביחס לכל הבחינות הללו באים וקובעים את הדעה, שעוד היום מרבים להחזיק בה, כי האיסלאם ‘בא לעולם כשיטה מושלמת’⁶⁵. אדרבה: האיסלאם של מוחמד ושל הקוראן בלתי־שלם בא לעולם, ועדיין היה מצפה לפעולתם של הדורות הבאים, כדי להגיע לשלמותו.

נעמוד תחילה על כמה מן הצרכים המעשיים של החיים החיצוניים. לצרכים הדחופים הרי דאגו כבר מוחמד ועוזריו. נוכל איפוא לתת אימון בדברי המסורת, כי הנביא גופו כבר קבע תעריף פרופוֹרציוֹנאלי לתשלומי המיסים⁶⁶. הן כבר במסיבות זמנו נעוצה היתה ההכרה, כי צריך להעלות את הזַכּאת ממדרגה פּרימיטיבית של צדקה שיתוּפית למס־מדינה תקין ומחייב, לפי שיעורים קבועים.

אחרי מותו הלכה ונתבלטה עוד יותר חשיבותם של הסדרים כאלה, מחמת הכרחיותם הפנימית. אנשי־המלחמה, הפזורים על פני גלילות מרוחקים, בייחוד אלה שלא באו מתוך האוירה הדתית של אל־מדינה, לא היו בקיאים בפרטי המנהגים הדתיים. קל־וחומר – ההכרחיות המדינית.

המלחמות המתמידות והכיבושים המתפשטים והולכים דרשו, כי ייקבעו עיקרים של משפט־מלחמה, וכי ייקבעו תקנות בשביל העמים הנכבשים, שעניינן גם מעמדם האזרחי־המדיני של הנכבשים וגם תנאי הכלכלה הציבורית, שנוצרו עם המצב החדש. ובייחוד החליף רב־המרץ עוֹמר, מיסדה האמיתי של המדינה האיסלאמית, הוא שגרם לכך – על-ידי כיבושיו הגדולים בסוריה, לרבּוֹת ארץ־ישראל, ובמצרים – שנקבעו בפעם הראשונה תקנות קבועות כאלו בשאלות אזרחיוֹת־מדיניות וכלכליות⁶⁷.

(2) הסובלנות כלפי הדתות הקדומות

לא נוכל לדון כאן בפרטיהן של התקנות האלה, שכּן בשביל תכליתו של ספר זה חשוב להכיר רק בכללותה את העובדה, כי מיד אחרי מותו של הנביא התחילה, בהתאם לצרכי הציבור, התפתחותם של חוקי האיסלאם.

אך, מכל מקום, חייב אני להבליט צד אחד של אותם פרטים, מחמת חשיבותו להכרת תכונתה של תקופה קדומה זו. אין להכחיש, כי הדרישות הקדומות ביותר, בשלב ראשון זה של התפתחות החוק האיסלאמי, שהוטלו על המוסלימים הכובשים לגבי יחסם אל הנכנעים מבני דתות אחרות – היו רווּיות רוח של סובלנות⁶⁸. ומה שאנו מוצאים עוד היום במנהגיהן של מדינות איסלאמיות בשטח המשפט המדיני, כדמיון־מה לסובלנות דתית – ועל תופעות אלו, מן המשפט הפּוּמבי באיסלאם, חוזרים ומעידים לעיתים קרובות ספרי הנוסעים של המאה הי"ח – הריהו נעוץ באותו עיקרון, שהובע כבר במחצית הראשונה של המאה השביעית, כי ניתנת הרשות לבני הדתות המונותיאיסטיות האחרות לקיים את מצווֹתיהם הדתיות באין מפריע.

רוח הסובלנות באיסלאם העתיק מצאה לה סמוכין במימרת הקוראן (סורה ב', רנ“ז/רנ”ו) ‘אין אונס בדת’⁶⁹; ועל כך סמכו במקרים בודדים גם בזמנים מאוחרים יותר, כשרצו להעביר מעל האנשים שנתאסלמו־באונס את העונשין החמורים, שהמשפט הפלילי מטיל בדרך כלל על כל המרת-דת.⁷⁰

הידיעות מתולדות האיסלאם, בעשרות־השנים הראשונות לקיומו, מביאות כמה דוגמאות של סובלנות דתית, שקיימו החליפים הראשונים כלפי בני הדתות העתיקות. הרבה מלמדות אותנו בעניין זה ההוראות, שניתנו למצביאי החילות שיצאו למלחמות־כיבוש.⁷¹ כדוּגמה יכול לשמש החוזה, שעשה הנביא עם נוצרי נֵג’ראן ושהכיל ערובת־חסות למוסדות הנוצרים; וכן ההוראות, שנתן למוּעַאד אבּן ג’אבּל בצאתו למלחמה על תימן, כיצד עליו להתנהג: ‘אין להפריע יהודי ביהדותו’⁷². על גובה זה היו עומדים גם חוזי־השלום, שהוענקו לנוצרים המנוצחים במלכות בּיזאנטיון, זו שהלכה ונתפוררה יותר ויותר ופירוריה נפלו בידי האיסלאם⁷³. חלף תשלום מס־הסובלנות (גִ’יזְיַה) ניתנה להם הרשות לקיים את מצווֹת דתם באין מפריע – אם גם נתחמו אילו תחומים לקיום פולחני הדת ברבים. לעומת זה יש להדגיש, כי ביקורת המקורות מבחינה היסטורית⁷⁴ מביאתנו לידי המסקנה, שכמה מן ההגבלות אשר מייחסים אותן כבר לזמנים קדומים אלה⁷⁵, לא באו על שימושן אלא בזמנים מאוחרים יותר, שהיו נוחים יותר בשביל הקנאות. הדברים אמורים בייחוד בעניין האיסור להקים כנסיות חדשות, או לחזק את בדק הכנסיות הקיימות. נראה הדבר, כי רק עם צרוּת־המחשבה החדצדדית של עוֹמר השני ניתנה הדעת ברצינות על ביצועה של אותה תקנה, שגם שליטים מסוג הלך־רוחו של מוּתַאוַאכּיל העַבּאסי היו סומכים עליה ברצון. והעובדה, כי שליטים חשׁוּכים מסוג זה מצאו הזדמנות לעצמם לצאת בהתנהגות כזאת כנגד מקדשיהם של בני דתות אחרות, שנבנו מאז הכיבוש – הרי היא כשלעצמה משמשת הוכחה לכך, כי בניין בתי־יראה כאלה לא נתקל קודם־לכן בשום מכשול.

וכשם שהיו נוהגים לפי עקרון הסובלנות לגבי קיום מצווֹת הדת, כך נצטווּ לקיים את כללי החסד והנדיבוּת גם לגבי מעמדם האזרחי והכלכלי של בני דתות אחרות. כל דיכוי של לא־מוסלימים שהיו עומדים בחסות האיסלאם (אַהְל אַלדימַה) – נחשב בעיני המאמינים לעבירת עווֹן⁷⁶. כשהתנהג פעם הנציב של גליל־הלבנון בחומרה יתירה כלפי התושבים, שהתקוממו נגד לחצו של הממונה על המיסים, נשלחה אליו התראה, מתוך הסתמכות על דברי תורתו של הנביא: ‘ומי שמדכא בן־חסות ומטיל עליו עול כבד מנשׂוֹא – אני עצמי אהיה לו קטיגור ביום הדין’⁷⁷. עוד בזמן לא־רחוק היו מראים לך מקום בסביבת בּצרה בסוריה שנקרא ‘בית היהודי’, ועל כך מספר י. ל. פּוֹרטר, בספרו ‘חמש שנים בדמשק’⁷⁸, את האגדה כי במקום זה עמד מסגד שציווה עוֹמר להרסו, משום שנציבו לקח בחוזק־יד ביתו של יהודי והקים על מקומו אותו מסגד⁷⁹.

(3) התהווּת החַדִיתֿ

אמנם, פיתוח ההשקפות היוּרידיוֹת על יחסו של האיסלאם הכובש אל העמים המשועבדים תפס תחילה מקום בראש הצרכים לקביעת הסדרים החדשים; אך מצד שני היה צורך להסדיר גם את חיי הדת והמשפט הפנימיים לכל הסתעפויותיהם. והרי חיל־הלוחמים – שנתפזרו במחוזות מרוחקים, שעה שמנהגי הדת לא נקבעו עדיין קביעה סופית, ואף־על־פי־כן היו מאוחדים כציבור דתי באותם הגלילות הרחוקים – צריך היה לקבוע להם הלכה מוּצקה, שלפיה ינהגו בקיום מצווֹתיהם המעשיות על כל פרטי־הפרטים הכרוכים בכך; מן ההכרח היה – והיה זה תפקיד קשה יותר בהרבה – לקבוע למענם תקנות יציבות בענייני חוק ומשפט, עניינים שברובם הגדול לא היו ידועים כל־עיקר לאותם כובשים שיצאו למסעם מארץ־ערב. בסוריה, במצרים ובפרס חייבים היו להיאבק עם מנהגי־הארץ הקדומים, שהיו מוּשתתים על תרבויות עתיקות, וליישר במקצת את הסתירה שבין זכויות־של־מוֹרשה לבין זכויות שנרכשו זה עתה. קיצורו של דבר, צריך היה להסדיר את חיי החוק של האיסלאם, מבחינה דתית ואזרחית כאחת. הקו, שהתווה לכך הקוראן עצמו, לא הספיק אלא במידה מועטת מאד, שהרי תקנותיו החוקיות לא יכלו להסדיר תנאים בלתי־צפויים מראש, שנתהווּ רק עם עצם הכיבושים; הקוראן, על הגבלתו בתחום התנאים הפשוטים של ערב והֶסדרם לפי צורך השעה, לא היה הולם כל־עיקר את התנאים החדשים.

השלטונות שהגדילו את זוהרה החיצוני של הממלכה החדשה, בייחוד בימי פריחתה של שושלת בני אומיָה, שפניהם היו מיועדות אל העניינים החילוניים – להם לא גרמו כל אותם הצרכים דאגה יתירה. הללו אמנם לא הסיחו דעתם מתכוּנתו הדתית של האיסלאם, אך דאגתם העיקרית יותר משהוקדשה לארגון ההלכי היתה נתונה לחיזוק המדינה, להבטחת הכיבושים שרכשו לעצמם בתוקף החרב, תוך קיום זכות־הבכורה של הגזע הערבי. לסיפוק הדרישות החוקיות יום־יום היו מסתייעים באמצעי המשפט־שבנוהג; ובמקרים שהיו שנויים במחלוקת היו מסתפקים הדיינים מן־הסתם בפקחותם הם, ויש לחשוש – גם בשרירות־לבם. יתר על כן, לא היו מדקדקים תוך חומרה רבה בכל אותן התקנות, שכבר נקבעו בזמנם של החליפים הראשונים, האדוקים⁸⁰.

אך לא היה בכך כדי ליתן סיפוק לאותם אישים חסוּדים, שנשׂאָם לבם לכונן את החיים החדשים ברוח המשפט הדתי לפי רצון אלוהים, בהתאם לשאיפותיו של הנביא. בכל העניינים, הדתיים והאזרחיים כאחד – כך חשבו – יש לחקור ולגלות את רצון הנביא, שישמש נר לרגלינו בעולם־המעשה. המקור הטוב ביותר להכיר רצון זה היו משמשים ‘החברים’, היינו אותו חוג אנשים שהיו יוצקים מים על ידו של הנביא, ראו את אורח־חייו ושמעו את משפטיו. ובכן: כל עוד היה חי ‘חבר’ בקירבת מקום, אפשר היה ללמוד מפיו דעת על דרישות הנוהג הישר ועל פרטי החוק האלוהי. ומשהלכו לעולמם אנשי הדור הראשון, שוב צריך היה להסתפק במסורות, ששמעו מפיהם אנשי הדור השני, תוך שהיו באים במגע עמם וקיבלו מהם תשובות על השאלות שנתעוררו מזמן לזמן. וכך נמסרו הדברים מדור לדור, עד לזמנים המאוחרים ביותר. תקנה מסוימת על עשייה או שיפוט נחשבה לנכונה, אם אפשר היה לאשר על־פי שלשלת־קבלה קבועה, כי אמנם ניתן לה תוקף חוקי מפי ‘חבר’, שהודיע כעד־ראייה או כעד־שמיעה, כי אותם תקנה מותאמת לרצונו של הנביא. דיני הפולחן והחוק, שסמכותם נבעה מכוחה של מסורת כזאת, נתקדשו בקדושה של מנהגים, שהיו מקוּבּלים על דעת הנביא ושהכּירו בהם אבות האיסלאם המוסמכים ומאמיניו הראשונים⁸¹. זו היא סוּנה, הנוהג הקדוש. הצורה, שבה נקבעה הסונה, היא ה’חַדִיתֿ'', המסורת. ואין כאן שני מושגים זהים⁸². המושג השני, החדית, משמש נוסח של תעודה לסוּנה. בשלשלת של בעלי־מסורת מהימנים, המוסרים אותה הוראה מדור לדור, נקבע בו בחדית כל מה שהיה נחשב לאמת ולנכון בענייני הדת והחוק – ורק זה בלבד – בעיני ‘החברים’, שהיו מסתמכים בכך על הסכמתו של הנביא; ובהתאם לכך נתקבלו אותם דברים לשמש נר וקו־פעולה למעשה.

מכאן נמצאנו למדים, כי גם באיסלאם – כמו אצל היהודים – נוצרה ההשקפה על מתן חוקים קדושים מחוץ לקוראן; יש, איפוא, תורה שבכתב ותורה שבעל־פה⁸³.

ומכיוון שהסוּנה משמשת מכלל המנהגים והדעות של עדת־האיסלאם הקדומה ביותר⁸⁴, על כן נחשבת היא כפירוש המוסמך ביותר לדבר־הקוראן הלקוי־בחסר, ורק באמצעות הסוּנה הופך הוא להיות מאמר חי ופעיל. בעניין זה, לשם הערכת מעמדה של הסוּנה, נודעת חשיבות יתירה למופת למימרה המיוחסת לעַלי, שמסרה לעבּד־אַללה אבּן עבּאס כי תשמש לו הוֹראה לדרכו, שעה שנשלח לשאת־ולתת עם המתמרדים: ‘אל תדַיין עמם בקוראן; כי הקוראן ניתן להתפרש פירושים שונים, בהרבה פנים (חַאמַל דוּווּג’וּה). התווכּח עמם בסוּנה; מכאן לא ימצאו מפלט’⁸⁵. אין להעלות על הדעת, כי זוהי מימרה שיצאה באמת מפיו של עלי; אך אל־כל־פנים בזמן קדום נאמרה, ויש בה להפיץ אור על הלך־המחשבה שבאיסלאם העתיק.

לא נבוא לדחות לחלוטין את האפשרות, כי בין דברי־החדית, שהגיעו אלינו עם המסורת של דורות מאוחרים יותר, נמצא לפעמים גרגיר מן האוצר העתיק, שנמסר לנו אם לא מפי הנביא במישרין, הרי לפחות מן הדור הראשון של אבות האיסלאם. אולם נקל להבין, מצד אחר, כי ככל שגדל ריחוּק המקום והזמן מן המקור, כן גדלה הסכנה, שתורות רבות, בין שלא נודע להן אלא ערך עיוני בלבד או בין שנועדו לשמש מצוות מעשיות, נתבדו להן סמוכין ועדויות (וצורתם החיצונית היתה הולמת כל־צרכה את הנוסח המקובל של החדית), שהיו חוזרים ומגיעים עד לבעלי־תריסין הראשונים־במעלה, כלומר עד לנביא עצמו וחבריו. עד־מהרה נתבלטה העובדה, כי כל דעה, כל מפלגה, כל שהיה דוגל באיזו תורה שהיא, היה נותן למשנתו אותה צורה, צורת החדית, וכתוצאה מכך לבשו התורות המנוגדות ביותר, כולן, נוסח האַסמכתה הזאת. אין לך תורה של אסכולה או מפלגה, זו או אחרת, אם בתחום הפולחן ואם בתורת האמונה, בעניינים משפטיים, וקל וחומר בדברי־המחלוקת של מפלגות מדיניות – שלא יכלה להביא ראיה לדבריה מתוך חדית או מתוך קבוצה שלמה של חדיתים, שמן הצד החיצוני היו נראים כמסורת תקינה כל־צרכה⁸⁶.

המוסלימים עצמם לא יכלו להעלים עין מכך, עד שבאו חכמי־הדת שבתוכם ופיתחו מקצוע מדעי מעניין עד מאוד, הלא הוא ביקורת החדית, כדי להבחין בין מסורות אמיתיות לבין מסורות מזויפות, אם שוב אי־אפשר היה לתרץ את הסתירות שביניהן תירוץ מניח את הדעת.

נקל להבין, כי נקודות־הראוּת של ביקורתם אינן כּשֶל הביקורת שבימינו, וכי זו האחרונה מוצאת לעצמה כר נרחב להתגדר בו גם במקום שסבורה הביקורת המוסלימית, כי המדובר הוא בערכי־מסורת שאין להטיל ספק באמיתותם. אותה מלאכת־הביקורת נסתיימה בכך, כי במאה השביעית להיג’רה נקבעה הלכה קאנוֹנית זו: מן החובה להכיר בששה ספרים שבהם נקלטו על־ידי כמה חכמים מהמאה השלישית – מתוך תלי־תלים של חומר מסורתי, כמעט עד־לאין־ערוך – החדיתים שנראו בעיניהם כמהימנים; אותם ששה ספרי־חדיתים הועלו למדרגה של מקורות מכריעים בשביל כל אותם הדברים, שיש לראותם כסוּנה של הנביא.⁸⁷ בין ששה ספרי־חדיתים אלה עומדים בשורה הראשונה שניים, הבריאים (כך הם נקראים, מפני שהידיעות הכלולות כאן אין עליהם שום עוררים מבחינה פוֹרמאלית), מאת אל־בּוּכארי (מת בשנת 256/870) ומוּסלים (מת בשנת 261/875) – המקורות הנכבדים ביותר לסוּנה של הנביא. אליהם נספחו, כמקורות מוסמכים, הקבצים של אַבּוּ־דאוּד (מת בשנת 275/888), של אַלְנַסָאי (מת בשנת 303/915), של אַלתירמידי (מת בשנת 279/892) ושל אבּן מאגַ’ה (מת בשנת 273/886); קובץ זה נספח כספר האחרון, ורק אחרי התנגדות מסוימת. קודם לכן כבר כינס מַאליך־אבּן אַנאס בספר את מנהגה של אל־מדינה, שהיא מקום־מולדתה של כל סוּנה; אך הלה לא נהג לפי נקודות־הראות של מלקטי־החדית⁸⁸.

הנה כי כן: בצד הקוראן נוצרה שכבה חדשה של מקורות כתובים בהלכות הדת⁸⁹, שנודעת להם חשיבות גדולה ביותר במדע האיסלאם ובחיי האיסלאם.

(4) החדיתֿ – אספקלריה למגמותיו הדתיות והמוסריות של האיסלאם

אך הרי אנו עוסקים כאן בהתפתחותה ההיסטורית של הדת, ומתוך נקודת־השקפה זו אין החדיתֿ יכול לעניינֵנו מבחינת צורתו הספרותית המוגמרת, אלא נמצא בו עניין יותר מבחינת תהליך התהוותו. גם שאלות אמיתותו וקדמותו־זמנו טפלות הן לגבי הכרת התופעה, כי משתקפות בחדית שאיפותיה של העדה המוסלימית במישרים ובנאמנות, וכי גנוזות בו תעודות יקרות לאין־ערוך על התעצבות המטרות הדתיות במידה שהן חורגות ממסגרת הקוראן.

שכּן, לא רק החוק והמנהג, תורת־האמונה ומשנת־המדיניות בלבד נתעטפו באיטצלה של נוסח החדית, אלא צורה זו לבשו כל הערכים, שעיצב והעלה האיסלאם מתוך כוח עצמו, או שסיגל לעצמו מתוך מקורות זרים. בצורה זו נטמע בתוך האיסלאם כל החומר הזר, השאוּל, עד שאין להכיר עוד את מקורו. פסוקים מתוך כתבי־הקודש ומן הברית־החדשה, מימרות של חז"ל ושל האֶוונגליונים, האפּוֹקריפים, ואפילו תורותיהם של פילוסופים יווניים, או פתגמים ודברי־חכמה פרסיים והודיים – כל אלה קנו להם שביתה באיסלאם, באותו שינוי־לבוש כאילו היו מימרותיו של הנביא. גם תפילת ‘אבינו שבשמים’ הנוצרית אינה חסרה בצורה מקובלת־מהימנת של חדית. אותה צורה היא שהקנתה זכות־אזרח באיסלאם לעניינים זרים ורחוקים, שחדרו לתוכו במישרים או בעקיפים⁹⁰. דוגמה מענינת לכך אנו מוצאים במשל, הנפוץ בספרויות כל העולם⁹¹: משל בחיגר שהיה רכוב על גבי עיוור, וכך היה לוקח ואוכל מפירותיו של אילן, והנמשל – האחריות המשותפת של הגוף והנפש. אותו משל מופיע באיסלאם בצורת חדית, וסימנו שלשלת־קבלה מדויקת: אבּוּ־בּכּר אבּן עַיאש מאת אבּוּ סעיד אלבּאקאל מאת עיכּרְימָה מאת אבּן עבּאס⁹². המשל והנמשל היו ידועים גם לחכמי התלמוד; כאן ניתן אותו משל בפיו של רבי יהודה הנשיא, שרצה לתרץ בכך את פיקפוקיו של הקיסר מארקוּס אברליוס⁹³. ואפשר איפוא כי חדר לתחום האיסלאם גם ממקור זה. בדרך זו חדר לתוך האיסלאם אוצר בלום של אגדות דתיות; ואם כן, לאחר שמנינו כאן את היסודות הנכללים בתוך חומר־המסורת, הרי ניתן להבחין גם בספרות הדתית האיסלאמית, כמו ביהודית, חלקי־הלכה וחלקי־אגדה.

האֶקלֶקטיציזם, שעמד כבר ליד ערשו של האיסלאם, מגיע רק עכשיו לתנובה עשירה. אחת הבעיות המושכות ביותר את לב החוקרים, המקדישים תשומת לבם לחלק זה של הספרות הדתית, היא: לגלות את המקורות המסועפים, שמתוכם נשאב חומר רבגוני זה, ולגלות את השאיפות שהוא משמש להן עדוּת.

כך נעשה החדית המסגרת להתפתחות הקדומה ביותר של הרעיונות הדתיים והמוסריים של האיסלאם. כאן הגיעו לידי ביטוי הישגי־ההתפתחות המאוחרים, שיסודם במוסר הקוראן. והוא משמש כלי־מבטא גם לרחשים העדינים־יותר של החוש המוסרי, שעדיין לא הוכשרה השעה לקליטתם באותם ימים סוערים של התהווּת האיסלאם ומלחמותיו התמידיות. בחדית ניתנות הגדרות ליראת־שמים נעלה יותר, שלא יכלה למצוא סיפוק במערכת של נוסחאות בלבד; דוגמאות לכך ראינו כבר לעיל (עמ' 17)⁹⁴. בחיבה יתירה מתכוון החדיתֿ לנגוע בנימי הרחמים, רחמי שמים וּרחמי אדם כאחד. ‘מאה קבין של רחמים יצר אַללה; תשעה ותשעים נטל לעצמו ואחד הוריד ארצה. ומאותו קב אחד מרחמים הבריות אדם על חברו’⁹⁵. ‘אם לרחמַי אתם מצפים – אומר אלוהים – הווּ רחמנים למעשה־ידי’. ‘מי שטורח בשביל אלמנה ויתום, מעלים עליו כאילו נלחם למען אַללה, או כאילו יושב תענית ביום וקם (לתפילה) בלילה’⁹⁶. ‘המלטף ראשו של יתום, מובטח לו שׂכרו ביום תחיית־המתים שיטול אורה אחת על כל שערה שנגעה בה ידו’. ‘כל דבר שבעולם יש לו מפתח מיוחד; המפתח לשערי גן־עדן הוא חיבּת הקטנים והעניים’. ברוח זו הננו מוצאים בחדית הוראות, שניתנו מאת הנביא לחברים יחידים, בהן מעוררם מוחמד לטפח את המידות המוסריות והאנושיות, שהן הגרעין האמיתי של הדת. בכל אותן ההוראות המרובות אינני מוצא הוראה, שתהא ראויה יותר לציון מיוחד מזו שניתנה לאַבּו-דַאר; הוא היה תחילה פרא־אדם משבט גַ’פאר, אך משקיבל עליו את דת האיסלאם נעשה בימי המהפכות הראשונות לאחת הדמויות הבולטות ביותר של מפלגת החסידים. הוא מספר: ‘ידידי (הנביא) הזהירני בצוואתו על שבעה דברים: א) לאהוב את העניים ולהיות קרוב להם; ב) להסתכל באלה שלמטה ממני, ולא באלה שלמעלה ממני; ג) לא לבקש דבר משום אדם; ד) להיטיב עם קרובי־המשפחה, גם אם ירגיזוני; ה) לדבר אמת, ואף אם תהא מרה; ו) לא לפחד בדברי שמים מפני גנותו של המגנה; ז) לומר תכופות: ‘אין כוח ואין עצמה אלא בידי אַללה’, כי אלה הם מן האוצר הגנוז תחת כסא כבודו (של אַללה)’⁹⁷.

עצם הצורות החיצוניות של חיי־הדת מקבלות אף הן חשיבות רצינית על־ידי אותן דרישות, שמשמיען לראשונה החדית. ערך המעשים נשקל (כפי שכבר הזכרנו לעיל, בעמוד 16)⁹⁸ לפי הכוונה שהביאה לידי מעשים אלה – וזה אחד העיקרים העליונים של החיים הדתיים באיסלאם. על החשיבות הנודעת לו אפשר ללמוד גם מתוך כך, שאחת המימרות, המביעות אותה תורה, רשומה ככתובת על השער באחת מן הכניסות הראשיות אל מסגד אַלאַזהר באַל־קאהירה, – אותו מרכז למדע התיאולוגיה האיסלאמית שמרבים כל־כך לבקר בו, – כדי שתשמש אזהרה לבאים אל המקום הזה, אם לבקש מדע ואם להתייחד בתפילה: ‘המעשים (נמדדים) לפי הכוונה, ולכל אדם (נחשב) רק לפי כוונתו’. משפט זה, הלקוח מן החדית, הגיע למעלת רעיון יסודי, המכוון כל מעשה דתי באיסלאם⁹⁹. ‘כה אמר אלוהים: הקבילו פנַי בכוונותיכם, ולא במעשיכם’¹⁰⁰ – זהו אמנם מאמר־חדית מאוחר, אך עלה וצמח מתוך הכרתם של המאמינים, ויש בו כדי להפיץ אור על קנה־המידה להערכתם הדתית. גם ההשפעה המוסרית, הנודעת לתוכנה של תורת העיקרים, מתעלה עם התפתחותה של תורה זו בחדית. ולא אביא בעניין זה אלא דוּגמה אחת, אך מרובה ביותר בחשיבותה להערכת הרעיון הדתי באיסלאם¹⁰¹. ברוחה של תורת־הייחוד הקוראנית נחשב ה’שִירְךְּ' – כלומר, ‘השיתוף (לאלוהים)’ – כחטא הגדול ביותר, שאין עליו כפרה בעיני אלוה. (סורה ל“א, י”ב/י“ג, סורה ד' קט”ז). והנה הלך והתפתח אותו מושג דוֹגמאטי ראשון, כפי שאנו מוצאים אותה התפתחות בחדית, עד שנכתמו כ’שירך' לא רק כל סטייה חיצונית מן האמונה בייחוד־האלהים, אלא אף כל מעשה של הערצת־אלוה שאינו נעשה לשם שמים. ולא עוד אלא שהכניסו לתוך תחומו של חטא זה כמה תקלות מוסריות. אם באים לקיים את המצווֹת מתוך צביעות, כדי לשאת חן בעיני בני־אדם, או כדי לעורר את הוקרתם – הרי זה עניין של שירך, שהרי אל המחשבה על אלוהים מצטרפת כאן נתינת־הדעת על בני־אדם¹⁰². צביעות אינה עולה בד בבד עם ייחוד־אלוה לאמיתו. גם יהירות נמנית עם סוגי השירך. מטעם זה באה תורת־המוסר של האיסלאם וקבעה, כי קיים סוג של ‘שירךְּ קטן’ (שירךְּ אצגאר) או ‘נסתר’ (שירךְּ חַאפי) – היינו, זה הצפון במעמקי־הנפש.

נתעלו גם מטרות החיים הדתיים ונעשו נשגבות יותר, משהיו באיסלאם הראשוני, הפּרימיטיבי. כאן עולים אלינו קולות, שנתמזגו מזיגה הרמוֹנית במיסטיקה, המגיעה לידי התפתחות בזמן מאוחר יותר. לא במאמר, הנמנה עם הכתבים החיצונים שלא הגיעו לידי הכרה כללית, אלא במאמר שבא על אישורו בעדותם של בני־סמכא, מן המעולים ביותר, ושנתכנס בקובץ של ארבעים ושתים מימרות־החדית החשובות ביותר – בו אנו שומעים דבר־אלוה אל מוחמד, לאמור: ‘…על־ידי מעשים טובים שאינם בגדר מצווֹת־עשׂה, עבדי הולך ומתקרב אלי עד שאוהבהו. ומשהגעתי לכך שאני אוהבו, שוב איני אלא אוזנו שהוא שומע בה, ועינו שהוא מביט בה, וידו שהוא אוחז בה, ורגלו שהוא הולך בה…’¹⁰³.

גם התקנות החוקיות, שנוסחו נוסח מסורתי, וגם המימרות והתורות בתחום המוסר והתרוממות־הנפש – באו החוגים, שבתוכם נוצרו, ונתנו להן תוקף מסמכותו של הנביא; שכּן, באמצעות שרשרת של חוליות־קבלה ערוכות כהלכה, הביאו עצמם במגע ישיר אל אותו ‘חבר’, ששמע אותן מימרות ואותם כללים מפי הנביא, או שראהו מקיים מנהגים מסוימים. והרי גם בעלי־ביקורת מבין המוסלימים לא היו זקוקים כלל לחריפות יתרה, כדי להטיל חשד באמיתותו של חלק גדול מאותו חומר, אם משום הניגודים לסדרי הזמנים¹⁰⁴ שנתגלו באותן הודעות, ואם מטעמים אחרים שעוררו ספק, וכן מפני הסתירות שנבעו מתוך השוואת ההודעות השונות. נוסף לכך, הרי ידועים בשמותיהם ממש אותם אישים, שמתוך שמצאו עניין במגמה מסוימת באו והמציאו חדיתים שישמשו לה סעד, ואף הפיצום בקרב הציבור. ואכן לא ירא־שמים אחד הודה לפני פטירתו בתום־לבו, כי גדול היה חלקו באותו עניין של בידוּי חדיתים. והציבור – כמעט שלא היו רואים בכך משהו בלתי־הוגן, אם רק היה בהן, באותן בדותות, כדי להביא תועלת למטרה טובה. אפשר היה, שאדם ישר־דרך לחלוטין משאר הבחינות יהא מוחזק חשוד במסירת חדיתים, בלא שדבר זה יטיל פגם לא בכבודו בתוך החברה ואף לא בשמו הטוב מבחינה דתית. ואם גם, מצד אחד, קבעו בשמו של הנביא, כי מוכנים מדורי־גיהנום לכל המייחסים לו באורח־שקר מימרות שלא אמרן בעצמו, הרי, מצד אחר, היו מסתייעים בדברי הנביא להצדיק אותו מעשה, כאילו הכיר הנביא מלכתחילה באותן בדותות להיותן רכושו הרוחני: ‘אחרי מותי ירבו החדיתים שיהיו נאמרים בשמי, כשם שרבו הדברים הנאמרים בשם הנביאים הקודמים (ולאמיתו של דבר אינם שלהם). ובכן, כל מה שיימסר לכם בשמי, עליכם להשווֹתו אל ספרו של אַללה; והדבר המתאים אל ספרו של אַללה – ממני הוא, בין שאמרתי זאת ואם לא’¹⁰⁵. ועוד: ‘כל דבר טוב אשר ייאמר – אנוכי אמרתיו’¹⁰⁶.

אנו רואים איפוא, כי ממציאי המסורות אינם מסתירים כלל את קלפיהם¹⁰⁷. ‘דבר זה – מוחמד אמרוֹ’ אין פירושו כאן אלא ‘הדבר נכון, אין בו כל דופי מבחינת הדת, ויתר על כן: רצוי הוא – ואף הנביא עצמו ודאי שהיה נותן את הסכמתו לכך’. עולה על הדעת המאמר מן התלמוד (ר' יהושע בן לוי), כי כל מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמר למשה בסיני¹⁰⁸.

(5) מדע ההלכה

הכול היו מתייחסים יחס של ותרנות לאותה ‘תרמית חסוּדה’¹⁰⁹ של בּוֹדי־מסורת מלבם, כל עוד המדובר היה בחדיתי־מוּסר ותיקון־הנפש. אך עמדה רצינית יותר בהרבה היו מגלים תיאולוגים קפּדנים, משבּאוּ ורצו לבסס מנהגי פולחן או פסקי הלכה על יסוד חדיתים כאלה; ומה גם שנציגי השקפות שונות היו נוהגים להביא, כחיזוק למשאלתם, חדיתים שונים וסותרים זה את זה. והרי אסור, שאותה הסתמכות על חדיתים היא לבדה תהא משמשת יסוד אשר עליו תיבננה ההלכות של הפולחן הדתי והמנהג הדתי, של החוק והמשפט.

שיקולים אלה סייעו הרבה מאוד להתהווּתה של אותה מגמה, שקמה כבר מראשית התפתחותו של המשפט; ונציגי המגמה הזאת היו משתמשים – בצד נכסי המסורת, שנראו בעיניהם קבועים ועומדים ללא־ערעור – גם במסקנות־הדרש כדי לגלות הלכות־דת קבועות; הם היו סבורים, כי את העניינים שצצו ועלו מחדש יוכלו להסדיר על הצד הטוב ביותר בדרך של היקש ומסקנות, ואפילו תוך שיקול סוּבייקטיבי. לא היו דוחים את החדית, במקום שסברו כי עומדות רגליהם על קרקע מוצקת; אך, נוסף על כך הרשו, ואפילו תבעו, את זכותו של העיון החפשי לשמש שיטה לקביעת ההלכה.

ואין בכך כדי להתמיה, אם על יצירתה של שיטה משפטית זו ועל פרטי השימוש בה פעלו גם השפעות משל תרבויות זרות. והרי גם בתורת החוק האיסלאמי – בדרכי המיתּוֹדוֹלוֹגיה כבתקנותיה לפרטיהן – ניכרים, בין השאר, עקבות מובהקים של השפעת החוק הרומאי¹¹⁰.

טיפוח זה של מדע־המשפט, שהגיע לתקופת פריחתו כבר במאה השנייה להיג’רה, הכניס לתוך נכסי התרבות הרוחנית של האיסלאם יסוד חדש: מדע הפִיקה, מדע החוק הדתי¹¹¹, אלא שעם ניווּנו, ניווּן של קאזוּאיסטיקה, עתיד היה להביא שוֹאה על כיווּן החיים הדתיים והמדע הדתי. לגבי פיתוחו של מדע זה נודעת חשיבות יתירה לתמורה המדינית, שכן זו הטתה את הרוח הציבורי של האיסלאם לנתיבות חדשים: שקיעתה של שושלת בני־אומיה ועלייתה של שושלת בני־עבּאס.

כבר היתה לי ההזדמנות לדון במאמרים קודמים על הכוחות המניעים, שכיוונו את פעולות־שלטונן של שתי שושלות אלה; וכן להצביע על ההשפעות, שתודות להן – בלא ליתן את הדעת על גורמים דינאסטיים – נתחוללה אותה תמוּרה תיאוֹקראטית, שקבעה את דמותה המיוחדת של התקופה העבּאסית, בניגוד לזו שקדמה לה¹¹². ורק בקיצור נמרץ רצוני לציין גם עכשיו את העובדה, כי אותה מהפכה, שהעלתה את בני־עבּאס על כסא החליפות, לא היה בה משום מהפכה מדינית בלבד, תמורה שוּשלתית, אלא עם זה גם מהפכה מעמיקה מבחינה דתית.¹¹³ במקום ממשלת בני־אומיה, שנדונה לחובה על־ידי החוגים החסודים מתוך קיטרוג על חילוניוּתה – אותה ממשלה שטיפחה, בבירתה בדמשק ובטירוֹתיה במדבר, את המסורת ומטרות־החיים של הערביוּת הקדומה – קם מעתה שלטון תיאוֹקראטי הדוגל במדיניות כנסייתית. וכשם שבני־עבּאס היו מבססים את זכותם לשלטון על הטענה, כי מצאצאי משפחת הנביא הם, כן היו מתיימרים שעל משוּאות ממשלה, שהחסידים כינוה בשם ממשלת עוזבי־אלהים, באו להקים שלטון שיתאים לרוח הסונה של הנביא ולדרישותיה של הדת האלוהית¹¹⁴. שקוּדים הם לקיים אותה מראית־עין ולטפחה; כי על כך מתבססות תביעותיהם. ולפיכך אין הם מבקשים להיות מלכים בלבד, אלא בראש ובראשונה ראשי־הכנסייה; הם רוצים לראות את חליפוּתם בחינת מדינה כנסייתית, שהשלטון בה יתנהל, בניגוד להשקפתם של בני-אומיה, אך ורק לפי החוקה האלוהית.

בניגוד לבני־אומיה מנסים הם, משהגיעו לשלטון על־ידי ניצול הקלף של זכות המשפחה הלגיטימית, להיות נאמנים, כביכול, לתביעות לגיטימיות אלו, ולשונם נוטפת שמן־משחת־קודש, כדי להחזיר לזכרו של הנביא את מעלת קדושתו. והרי אדרתו של הנביא, כביכול, היא המשמשת דְגָם לשלטונם. בתורת הפגנה מעלים הם בפיהם תמיד לשון שֶכּוּלה קודש. ובכך מתכוונים הם להבליט את הניגוד שבהם כלפי קודמיהם. בני־אומיה היו רחוקים מדברי־בדיה של צבועים. ואם כי היו גם הם, כפי שעוד נעמוד על כך, חדורים רוח האמונה האיסלאמית, לא נהגו בצביעות שעה שהבליטו את הצד הדתי שבמשרתם. בין השליטים מבני שושלת זו היה רק עומר השני – אותו נסיך, חניך חברת החסידים שבאל־מדינה, שעיוורונו לגבי דרישותיה של המדיניות הוא שהכשיר את מפלת משפחתו – אשר מפיו אנו שומעים על שלילת זכותה של ממשלה, אם היא מבוססת על ספוק צרכי־המדינה החילוניים. הנה מסופר עליו, למשל, כי נציבו בחימס הודיע לו שהעיר חרבה ויש להקציב סכום מסוים לקומם הריסותיה, ואז נתן לו עומר את הוראתו, לאמור: ‘בּצר אותה בצדק, ונקה את דרכיה מעוולה’¹¹⁵. אין אלה דברים לפי רוחם של בני־אומיה. ואילו בזמנם של בני־עבּאס, אף־על־פי שהקיפו את עצמם במידה יתרה של פאֵר וזוהר חיצוני, בחינת מלכי־סאסאן הפרסים, – הרי פיהם מלא תמיד מליצה של חסידוּת. אידיאל השלטון הפרסי על איחוי הדת והשלטון הוא, כפי שנראה, מתוכניתה של ממשלת בני־עבּאס. הדת שוב אינה עניין של חשיבות מדינית בלבד, אלא היא עניינה המרכזי של המדינה.

נקל לתאר לעצמנו, איך עלה עכשיו ערכם של התיאוֹלוגים בחצר המלכות ובמדינה. המגמה היתה להסדיר ולהקים את המדינה ואת החוק ואת המשפט לפי דרישות הדת, ואם כן – הרי היה הכרח לתת יתרון לאנשים שהיו עוסקים בהלכות הסוּנה ומַדעה, או שהיו מפרשים את תורת החוק האלוהי בשיטות מדעיות. וכך הגיעה השעה, עם עלייתה של השושלת החדשה, כי מתוך ההתחלות הקודמות, הצנועות והצנומות, צמחה ופרחה התפתחות החוק של האיסלאם.

מעתה לא היה זה עוד מפעל של אדיקות עיונית בלבד, שתבע ליתן את הדעת על החדיתים של הנביא, להפוך ולהפוך בהם ולמוסרם לדורות הבאים, אלא עניין שנודע לו ערך מעשי מובהק. לא רק התקנות של אורח־החיים, אלא גם עצם ההווי המדיני הועמדו על בסיס ההלכה; הנוֹהל המשפטי בכל ענייני המשא־והמתן, ואפילו הסדרים הפשוטים ביותר בחיי החברה, צריך היה להתאימם לדרישותיו של החוק האלוהי – ואם כן, הרי נתעורר הצורך לפרש אותו חוק פירוש מדויק ומדוקדק ביותר. הגיעה השעה לפיתוח החוק ולקביעתו, שעת הפִיקְה ושעתם של חכמי החוק, הפוּקַהַא. הקאדי – הוא האיש החשוב.

לא באל־מדינה בלבד, – במקום־הולדתו האמיתי של האיסלאם ובמקום־מכורתה של הסוּנה – שלטה החסידות, המתנגדת לשלטון החילוני, והיתה מטפחת גם עד עכשיו את רוח ההלכה; יותר מכן מתפתח מעתה, בחסותה של החליפות התיאוקראטית, הלימוד של מדע החוק במרכזים החדשים של הממלכה, במיסוֹפּוֹטאמיה, ומכאן הולך הוא ומתפשט בחלקים המרוחקים ביותר של המדינה, מזרחה ומערבה. מעבירים את החדיתים מקום למקום, ומתוך החומר הניתן מסיקים משנות ופסקי־הלכה חדשים. והתוצאות לא תמיד מותאמות בינן לבין עצמן; מתהווים חילוקי־דעות גם בהשקפות וגם בשיטות. יש שנותנים את הזכות הראשונה לחדית. אולם, הרי החדיתים סותרים זה את זה, ויש בכך כדי ליתן תשובות שונות על אותה שאלה. מן ההכרח איפוא להכריע לצד זה או לצד זה. ויש אחרים האומרים, כי החומר הנתון אין בו כדי להטרידם הרבה, שהרי הראיוֹת המסתמכות על החדיתים אינן אלא מפוקפקות מאוד; הם דורשים חופש במסקנותיהם¹¹⁶. גם מנהגים והרגלי־משפט מקומיים, שהכו שרשים עמוקים, אי־אפשר היה להעביר במחי־יד מן העולם. בתוצאת אותם דירוגים שבין שתי המגמות הללו, המנוגדות זו לזו, קמו סיעות־של־תלמוד ואסכולות, שהיו שונות זו מזו על הרוב בפרטי ההלכות, ואף גם בשאלות המיתּוֹדה. הללו קרויים מאדַאהיבּ (יחיד מאדהַאבּ) היינו כיווּנים או מנהגים, ובשום פנים לא כיתות.

מראשית קיומן של אותן אסכולות שונות מושרשת היתה בלב נציגיהן האמונה האיתנה, כי אלו ואלו עומדים על מסד אחד ומשרתים אותו עניין בזכות שווה. במובן זה נוהגים הם, כל אחד בחברו, כבוד וייקר, כיאות¹¹⁷. רק לעיתים רחוקות נשמע משפט קשה יותר מפי הקנאים שבתלמידי האסכולות השונות. ורק לאחר שגברה חוצפתם היהירה של הפוּקַהַא, מתגלים סימנים של רוח הקנאות למאדהַאב. תיאולוגים רצינים דנו תמיד חד־צדדיות כזו לחובה. כנגד זה מתבטאת הסובלנות ההדדית בחדית, שמייחסים אותו לנביא: ‘ההבדל בדעות בקרב עדתי (סימן של) רחמים הוא (מאת אלהים)’. יש רמזים לכך, כי עיקר זה שימש פיצוי כנגד התקפותיהם של מתנגדים, פנימיים וחיצוניים, שהתקיפו את ריבוי הצורות וחוסר־ההכרעה בנוהג החוקי של האיסלאם¹¹⁸.

הנה כי כן: עד היום הזה נשארה בתוקפה הדעה, כי המנהגים המנוגדים של אסכולות־ההלכה השונות יש לראותם כאורתּוֹדוכסיים במידה שווה, בתנאי שיכולים הן להסתמך על משנתם ומנהגם של בני־סמכא, שנחשבו לפי הסכמת המאמינים (ועל כך נעמוד מיד) למורי־הוראה מובהקים (אימאמים). יכול אדם לעבור ממאדהאב אחד למאדהאב שני – והרי דבר זה נעשה לא פעם מתוך כוונות אופּורטוּניסטיות – בלא שזה יגרום שינוי כלשהו במעמדו הדתי, ואף אין דבר זה כרוך בשום פורמאליות. אחד התיאולוגים של המאה החמישית להיג’רה, מוּחמד אבּן חַלאף (מת בשנת 1135 לערך), ניתן לו שם־לוואי חַנפש, על שום שעבר בזה אחר זה לשלוש אסכולות שונות: תחילה היה חַאנאבּלי, אחר כך עבר לאסכולת אַבּו־חניפה, ומכאן עבר לאסכולת אַש־שאפיעי. בכינויו הנ"ל (חַנפש) נתאחדו הבָרוֹת לקוחות משמות האימאמים של שלושת הכיוונים הללו. בני משפחה אחת, ואף אבות ובנים, יכולים להתייחס על מאדאהיב שונים. עוד בזמן מאוחר, במידה יחסית, מוצאים אנו סיפור זה: מעשה באיש חסיד בדמשק, שהתפלל לאלהים כי יתן לו ארבעה בנים, כדי שכל אחד מהם יוכל להימנות על מאדהאב אחד מארבעת המאדאהיב. ואותו מקור מוסיף, כי נתקבלה תפילתו¹¹⁹. ואין זה יוצא מגדר הרגיל, כי תיאולוגים מפורסמים – ועל כך מסופר תכופות בתולדות־חייהם – היו מוציאים פסקי־דין (פַתוה) מבוססים על שיטות שונות של שתי אסכולות כאחת, המנוגדות זו לזו מבחינה חיצונית¹²⁰. ואין איש מוצא בכך דבר, שעלול, מבחינה עקרונית, להיראות כדבר הסותר את עצמו¹²¹.

מכל שיטות־ההוראה השונות, על ניגודיהן הזערערים בענייני פולחן וחוק, נשתיירו עד היום הזה ארבע אסכולות, המחולקות על פני התחום הגדול של עולם האיסלאם. אם בגלילות גיאוגראפיים מסוימים אשר בעולם־האיסלאם גבר כיווּן זה או אחר, הרי תחילה גרמו לכך, על הרוב, סיבות אישיות; הנה באו חסידיה של אחת האסכולות והכניסו את משנותיה לתוך גליל מסוים, וכאן זכו הללו לפירסום ואף יכלו להעמיד תלמידים. תודות להשפעות כאלה זכתה, למשל, שיטת בית־מדרשו של האימאם אַש־שאפעי (מת בשנת 204 להיג’רה או 820 לספה"נ) וקנתה לעצמה שביתה בחלקים אחדים של מצרים, באפריקה המזרחית וכן בערב הדרומית, ומכאן נתפשטה אל חבל־האיים של הודו; ואילו בחלקים אחרים של מצרים, בכל אפריקה הצפונית, ובימים ההם אף בספרד, ולבסוף גם באפריקה המערבית, במושבות גרמניה לשעבר ושל אנגליה – נתאזרחה שיטת בית־מדרשו של האימאם הגדול מאַל־מדינה, מַאליך אבּן אַנאס (מת בשנת 179/795). וכנגד זה המדינות התורכיות, ארצות אסיה המערבית ואסיה התיכונה, וכן המוסלימים של יבשת הודו, בחרו בכיווּן של אַבּו־חניפה (מת בערך בשנת 150/767) – אותו אימאם שנחשב למיסדה של אסכולת־החוק הדרשנית ולמחבר הראשון של קובץ חוקיה. ובסוף, במידה מצומצמת ביותר, לפי היחס, נפוצה כיום שיטת משנתו של האימאם אחמד אבּן חאנבאל (מת בשנת 241/855). שיטה זו מייצגת את האגף הקיצוני של פולחן־הסוּנה הקנאי, ועד למאה הט“ו בערך היתה מפורסמת מאוד אצל תושבי מיסוֹפוֹטומיה, סוריה וארץ־ישראל. עם עליית העוֹתמנים כמעצמה הראשית בעולם האיסלאמי, נדחק יותר ויותר בתוך גבולות ממלכתם הכיווּן החאנבּאלי הבלתי־סוֹבלני, ובה במידה גדלה השפעתה של השיטה החניפית. אך עוד נבוא לדבר, בהמשך ההרצאות האלה, על תחייתו של הכיווּן החאנבּאלי במאה הי”ח. המוסלימים של איי הפיליפּינים נוהגים לפי הלכה השאפיעית.

(6) ההסכמה

כאן המקום להזכיר עיקר גדול, שהוא אופייני מאין כמוהו לקווי התפתחות החוק באיסלאם; הוא משמש יסוד מאַחד בתוך החילוקים והפילוגים שנתעוררו על־ידי הבדלי התפתחותן של האסכולות השונות.

עם כל חוסר הקביעות ההלכתית לגבי הנוהג החוקי, הגיע לידי תוקף בחוגי התיאולוגים של האיסלאם עיקר אחד, שנשאר קיים תמיד על אף שימושו בצורות שונות, והוא: ‘לעולם – כך שׂמים בפי הנביא – לא יהיה קהל־עדתי מאוחד כולו בדבר־טעות (דַלִאלה)’; או לפי גירסה חדישה יותר, תוך צירוף אל אימרות אחדות: ‘אַללה שמר עליכם (אַג’אַראכּוּם) מפני שלושה דברים: אין נביאכם מקלל אתכם עד כדי הגיעכם לידי אבדון גמור; לעולם לא ינצחו אנשי השקר שבקרבכם את אנשי האמת; ולעולם לא תסכימו פה־אחד לדבר־טעות’¹²².

כאן באה לידי ביטוי התורה על הימנע־הטעוּת של הסכם־הכנסייה¹²³¹²⁴; השקפת־יסוד זו של האוֹרתּוֹדוֹכסייה האיסלאמית נקבעה במונח הערבי אִיג’מַאע (הסכם כללי)¹²⁵. בהמשך דברינו נוכל לעמוד תכופות על השימוש בכך. בה נתון המפתח להבנת תולדות התפתחותו של האיסלאם מבחינת יחסיו המדיניים, הדוגמאטיים והחוקיים. מה שנתקבל על כל העדה האיסלאמית כאמת ונכון, מן ההכרח שיהא לו תוקף של אמת ונכון. נוטש אדם את עיקר־האיג’מאע, הריהו יוצא מכלל הכנסייה האורתודוכסית. ואמנם לא נתבלט עיקר זה באיסלאם אלא במהלך התפתחותו – ודבר זה אתה למד מתוך כך, שלא הצליחו למצוא לו סמוכין בדברי הקוראן עצמו. בכותלי בית־המדרש היו מספרים: כששאלו את אל־שאפעי הגדול, זה שראה בעיקרון ההסכם הכללי אמת־מידה מובהקת לבחינת אמיתותו של חוק: מה אַסמכתה יש לו מן הקוראן לדעתו זו – ביקש שיינתן לו זמן של שלושה ימים לעיין בדבר; לאחר שעבר אותו מועד, הופיע לפני שומעיו כשהוא חולה בגופו ותשוש־כוח, ידיו ורגליו צבות ופניו תפוחים – עד כדי כך התאמץ ונתייגע כדי להביא אסמכתה למשנת ההסכם הכללי מתוך פסוק קט"ו שבסורה ד', האומר: ‘ואשר ימרה את פי השליח (מוחמד), לאחר שהובררה לו הדרך הישרה, ואף ילך בדרך אחרת שאינה דרך המאמינים – אף אנו נפנה לו עורף כשם שהוא פנה לנו עורף, ונשרפנו¹²⁶ באש (של גיהינום); ואוי לו למי שמגיע לשם’¹²⁷. יותר סמוכין נמצאו לו במימרות חדית, שנחשבו כהוראותיו של הנביא¹²⁸.

ובכן: הדבר שבא על אישורו בהרגשת־הכלל של המחזיקים באיסלאם – הוא הנכון, והוא שיכול לתבוע לעצמו זכות שיכירו בו הכרה מחייבת; והוא נכון רק באותה צורה, שניתנה לו על־ידי הרגשת־הכלל, על־ידי ההסכם הכללי. איזהו הפירוש הנכון, ומהו השימוש הנכון בפסוקי הקוראן ובדברי הסוּנה? – אם נתקבלו על־ידי ההסכם הכללי, ובמובן זה הוענקה להם האוֹטוֹריטה הפרשנית. רק אותן הנוסחאות הדוגמאטיות הולמות את רוח הדת, אשר בסופו של דבר, ולפעמים רק אחרי מלחמות קשות, הניחו את דעת הקהל על־ידי ההסכם הכללי. רק אותן צורות הפולחן וההווי החוקי, שנתקבלו על־ידי ההסכם הכללי, אינן נתונות עוד לשום גינוי של ביקורת תיאוֹרטית; ורק אותם האישים והכתבים ניתנה להם סמכות עליונה להוראה, אשר הכירה בהם הרגשת־הכלל של העדה כולה – ולאו דווקא בסוד כינוסים ומועצות דתית, אלא על־ידי קול ההמון (vox populi) וכמעט בלא־יודעים, וזה אין טעוּת חלה עליו מחמת קיבוציוּתו. ועוד נבוא להכיר מקרוב את העלאתו של עיקר זה לאמת־מידה לָמוֹד בה את האורתודוכסייה, וראה נראה, כי רק מתוך שליטה מתמדת של עיקר זה בחיי האיסלאם ניתן להסביר, מפני־מה תופעות דתיות, שמבחינת ההלכה צריך היה לגנותן כמתנגדות לאיסלאם, אפשר היה להטביע עליהן את חותמה של האורתודוכסייה – משום שהכל הכירו בהן. אותן תופעות נשתרשו באיג’מאע, ולפיכך נתקבל בסופו של דבר, בהכרח, ולעיתים גם נחשבו כמצווֹת־חובה – על אף הפקפוקים התיאולוגיים שיצאו לערער נגדן עירעור רציני.

שיעורו של אותו איג’מאע היה מסור, בתחילה, יותר להרגשת הכלל ולא להגדרה מוצקה של התיאולוגייה. לשווא ניסו לצמצמו צימצום של מקום וזמן, ולהגדיר בחזקת איג’מאע רק מה שניתן להוכיח, כי חל עליו הסכם כללי של ‘חברי’ מוחמד או של בני־סמכא הקדומים אשר באַל־מדינה. אותו צימצום שוב לא היה בו כדי להספיק בשביל צרכי ההתפתחות בזמנים מאוחרים יותר. אך, מצד אחר, לא היה יכול המדע התיאוללוגי להסכים לכך, כי האיג’מאע יהא נתון אך ורק להרגשתם האינסטינקטיבית של המוני העם. סוף־סוף נמצאה הנוסחה בשביל הגדרת האיג’מאע: זוהי המשנה המוסכמת לפי דעתם של מלומדי־דת־האיסלאם המובהקים, מבני תקופה מסוימת. אלה הם אנשי ‘איסור והיתר’; והם נועדו לפרש ולגלות את החוק ואת התורות, וכן לדון ולקבוע, מה הדרך הנכונה שיש להשתמש בהם.

ודאי נתן הקורא את דעתו על כך, כי בעיקרון זה היו גנוזים בשביל האיסלאם נבטים ואפשרויות של תנועה חפשית ויכולת של התפתחות. יש בכך משום תיקון רצוי כנגד עריצותה של האוֹת המתה ושל האוֹטוֹריטה האישית. הוא הוכיח את כוחו, לפחות בעבר, לשמש כלי־שרת מצוּין בשביל כושר הסתגלותו של האיסלאם. מה רבה יכלה להיות תועלתו, אילו היו משתמשים בו שימוש עקבי גם לעתיד?

(7) חילופי המַאדאהיבּ

נעזוב נא עכשיו את העיקר של ההסכם הכללי, ונפנה אל חילוקי־הדעות שנתגלו עם התפתחותו של החוק.

על הרוב נבדלים אותם מנהגים שנזכרו לעיל בדברים של מה־בכך; ואפשר להבין יפה יפה, משום־מה לא גרמו הבדלים אלה לפילוגי־כיתות. מרובים מאוד ההבדלים הפורמאליים, למשל, לגבי סידורי־הפולחן של התפילה: נוסחאות ידועות, האם יש לאמרן בקול רם או בלחש; עד היכן, לאיזה גובה ביחס לכתף, יש להרים את הידיים עם אמירת ‘אַללה אַכבַּר’ (האֵל גדול) בתחילת התפילה; ואחר־כך, בשעת התפילה, האם צריך להוריד את הידיים הורדה ישרה (מַאליךּ) או יש להניחם זו על זו; ואם כן, – האם למעלה מתחום הטבּוּר או למטה הימנו. קיימים הבדלים גם לגבי כמה פרטים של זוּטוֹת־צורה. בדבר כריעות־הברך וההשתחווּיות. מעניינים חילוקי־הדעות בנוגע לשאלה: האם יוצא המתפלל ידי חובתו, אם נמצאת לצדו אשה, וכל שכן אם האשה תופסת מקום בין שורות המתפללים. מבחינה זו נוקט בית־מדרשו של אַבּוּ חניפה, בניגוד לאחרים, עמדה מחמירה כנגד האשה. בין כל אותם דקדוקים זערערים עשתה עלי תמיד רושם מיוחד שאלה אחת שנוּיה־במחלוקת, משום שנדמה לי כי נודעת לה חשיבות מפליגה מבחינה דתית. שפת־הפולחן של האיסלאם היא הלשון הערבית. כל הנוסחאות הדתיות נאמרות בלשון הקוראן. והנה, אם מישהו אינו מדבר ערבית, האם מותר לו לקרוא את הפַתיחָה (תפילה זו, המשמשת פתיחה לספר־הקוראן, היו שכּינוּה תפילת ‘אבינו־שבשמים’ של האיסלאם) בלשון עמו הוא? רק בית־מדרשו של אַבּוּ חניפה, שממוצא פרסי היה, מתיר לחלוטין להשתמש בלשון לא־ערבית באמירת אותה תפילה קדושה¹²⁹. אכן מתנגדיו האשימוהו על כך בנטייה לאַמגושיות.

גם בפרטים אחרים של מנהגי הפולחן מתבלטים לפעמים חילוקי־דעות הכרוכים בהשקפות עקרוניות. במיוחד שייכים לכאן ההבדלים לגבי שילומי־תענית והפסקת־הצום. אַבּוּ חניפה נוטה להקל כלפי מי שעבר בדיני התענית עבירה־בשוגג; ואילו לדעת מאליך ואבּן-חאנבּאל, הרי מי שמפיר בשוגג את הילכת־הצום החמורה, לא יצא באותו יום ידי חובתו וחייב הוא לקיים שילומי־תענית, כדין. וכן הם מטילים חובת השילומים על מי שלא ישב בתענית מטעמי בריאות. ועוד: מומר שחזר בתשובה לאיסלאם, חייב למלא את כל ימי הצום שהחסיר בזמן כפירתו על־ידי שילומי־תענית בימים רגילים. ואילו אַבּוּ חניפה ואַלשאפעי מקילים, ואינם מקבלים פירוש אריתמיטי כזה של הלכות־תענית.

אגב הדיון בהלכות מאכלות אסורות¹³⁰ במסורות הקדומות, ניתן מקום לכמה חילוקי־דעות בפרק־הלכה זה. לכך גרמה קודם כל אמת־המידה הסוּבייקטיבית, שקבע הקוראן לגבי ההיתר של אכילת בשר־חיות (אלטיבּאת – ‘טעימות’, ראה לעיל עמוד 19)¹³¹. אמנם, הבולטת ביותר היא המחלוקת על אכילת בשר־סוסים, שלפי מאדאהיבּ אחדים היא מותרת, ולדעת אחרים היא אסורה¹³². לאמיתו של דבר אין חילוקי־דעות אלה במקרים רבים אלא עניין של פלפול גרידא¹³³, שכן דנים הם פעמים רבות על חיות, שלמעשה אין הן משמשות מאכל לעולם¹³⁴. כדי להביא גם מתוך זה דוגמה אחת, לפחות, אזכיר כאן שבניגוד לאסכולות אחרות, אין מאליך אוסר לאכול חיות־טרף. אמנם גם לדידיה בטלה המחלוקת למעשה, שהרי חיות אלו, אם גם יצאו מסוג חַרַאם (איסור), מאליך מגנה את אכילתן, על כל פנים, בחזקת מַכְרוּה (בלתי־ראוי). עלי להעיר בהזדמנות זו, כי אותם חילוקי־דעות, בחלקם הגדול, דנים דווקא בהערכת הדרגות, של ראוי ושל בלתי־ראוי, בהגדרת האופי, של מחויב או של רצוי, לגבי מצווֹת עשה ולא־תעשה ידועות¹³⁵.

אבל החיים לפי רוח ההלכה אינם כוללים את ענייני הפולחן בלבד. הרי החוקה הדתית של האיסלאם מקיפה גם את ההווי המשפטי על כל ענפיו: המשפט האזרחי, הפלילי והמדיני. ואין לך פרק מפרקי ספר־החוקים, שניתן לו להשתחרר מכפיפות הֶסדרוֹ לפי החוק הדתי. כל יחסי החיים, הפרטיים והציבוריים, הם נושאים למערכת מצווֹת דתיות, ובעזרתה שאפו חכמי־המשפט התיאלוגים להביא את כל חייו של המוּסלים לידי התאמה עם הדרישות הדתיות. אין כמעט פרק בתורת־המשפטים, שלא יתבטאו בו חילוקי־דעות של אסכלות־מדרש אוֹרתּוֹדוֹכּסיות שונות. ולא תמיד המדובר כאן בעניינים טפלים, אלא לפעמים גם בשאלות שנודעת להן חשיבות מכרעת לגבי חיי המשפחה. נזכיר רק אחת: הפולמוס בדבר היקף סמכותו של האפוטרופוס (וַאלי), נציג האשה בעת נישואין. נחלקו האסכולות השונות, מתי ניתנת לו להוואלי רשות למניעת נישואין, וכן מתי משמש תיווכו של הוואלי תנאי הכרחי, שבלעדיו אין תוקף חוקי לנישואין.

בין חילוקי־הדעות בענייני משפט יש לציין את הדעה המיוחדת של אַבּוּ חניפה וכמה פוסקים אחרים בשאלה חשובה של ניהול המשפט, שהרבה נפלגו בה בזמן קדום יותר. הללו התנגדו לנוהג, המבוסס על מספר רב של מסורות, כי בדיני ממונות, באם חסרים שני העדים הדרושים לחיזוק התביעה, לפי תקנות בית־הדין, יכולה לבוא שבועתו של התובע (actor) ולמלא־מקומו של עד אחד. לפי הכלל המפורש בקוראן (סורה ב', רפ"ב), דורשים הם עדותם של שני גברים, או של גבר אחד ושתי נשים, לטובת הצד שעליו מוטל ‘עומס הראָיה’¹³⁶; ואין הם מסכימים, כי במקום גביית־עדים יבואו הוכחות אחרות¹³⁷.

ידיעת סברות־ההבדלים המרובות בתחום החוק המוסלימי; ידיעת הנימוקים, בהם ינמקו בעלי הדעות והמנהגים המנוגדים את סברותיהם; וכן ביקורת הנימוקים האלה מנקודת־ההשקפה של האסכולה המבקרת – כל אלה מהווֹת ענף חשוב של התיאולוגיה המשפטית באיסלאם, ושימשו תמיד הזדמנות להראות חריפות מדעית באותו מקצוע שנודע לו עניין דתי חשוב ביותר מבחינת האיסלאם המקובל. בהתאם לערך שנודע למקצוע מחקרי זה, נוצרה בו ספרות עשירה עוד מראשית הלימודים בהלכות החוק והמשפט¹³⁸.

(8) יתרון ההיתר על האיסור

יותר משמעניינים אותנו הפרטים של חילוקי־הדעות בין האסכולות המשפטיות, נמצא עניין במגמה הכללית המתבלטת בדרכי־ההתפתחות של מדע־ההלכה. וכאן עלינו להטיל על מי שמבקשים לדעת את האיסלאם, התעניינות־מה בשאלותיו של מדרש ההלכה. אותן דתות, שצורות האמונה והמנהג שלהן מבוססות על כתבי־קודש מסוימים, הרי התפתחותן החוקית והדוגמאטית באה לידי גילוי במלאכת־הביאור שנעשתה להסברת כתבי־הקודש. ובחוגים כאלה תולדות הדת הן ממילא גם תולדות ביאורם של אותם כתבים. משמעות יתירה נודעת לכך באיסלאם, שתולדות התפתחותו הפנימית משתקפות בשיטות לפירוש כתבי־הקודש שלו.

כדי להבליט את מגמתה הכללית של הפעילות בחקר ההלכה שתיארנוה זה עתה, נוכל להקדים ולהביא את העובדה דלקמן: אישי־הפִיקְה לא רצו כלל למרר את חייהם של המוסלימים על־ידי הקמת חומה של הגבּלות הלכיות. אדרבה, מלכתחילה הטעימו את החשיבות לקיים את דברי הקוראן: ‘לא הטיל עליכם אלוהים שום צרות בדת’ (סורה כ“ב, ע”ט/ע"ח). ‘חפץ אלהים להקל ולא להכביד עליכם’ (סורה ב' קפ“א/קפ”ד). עיקרים אלה חוזרים ונשנים גם בחדית בצורת רבות: ‘דת זו קולא היא’, כלומר, אין בה חומרות בלתי־נעימות. ‘הדת האהובה ביותר על אלהים היא שיטת אַבּוּ חניפה הוותרנית’¹³⁹ (אל־חניפיה אלסאמחָה). ‘להקל באנו ולא להחמיר’¹⁴⁰. אחד מעמודי ההוראה שבדור הקדום של האיסלאם, עבּדאַללה אבּן מַסעוּד (מת בשנת 32/635), קובע שהרעיון המכַוון בהתפתחות־־ההלכה הוא: מי שאוסר את המוּתר, דינו כדין המתיר את האסור¹⁴¹.

מעיקר זה¹⁴² לא סרו מורי־ההלכה. אחד הנכבדים שביניהם, סוּפיאַן אַלתַאוְרי (מת בשנת 161/778) הורה: ‘מדע הוא – אם באים לבסס היתר על האוֹטוֹריטה של בעל־מסורת מהימן; להחמיר יודע כל אחד ואחד על־נקלה’¹⁴³. עיקרים כאלה שימשו גם אחר־כך נר לרגלי הנבונים מבין מורי־ההלכה. אופייני הוא העיקר הבא בהלכות מאכלות אסורות: ‘אם יש היסוסים לכאן או לכאן, להתיר משהו או לאסרו (מַתי תוּרוּדידה בַּיין אַלאיבּאח’ה ואַלתאחירים), הכריעו לצד ההיתר, כי זה השורש’; היינו, מעיקרא דדינא הכל מותר, ולא בא האיסור אלא כנטפל; ובמקום שיש ספק, צריך להחזיר את המצב הקודם ליושנו¹⁴⁴.

מנקודת־השקפה זו היו מפעילים את חריפותם, כדי למצוא מוצא מן הדוחק, שמטיל לפעמים נוסח־הדברים בחוק־הקוראן על המאמינים. לא חומרה אחת נתבטלה בפשטות, או לפחות הומתק דינה אגב חופש מופלג בפירוש הנוסח. נקבעו כללים למדרש הקוראן, ובאמצעותם ביטלו בפשיטות את תכונת החובה (ווּג’וּבּ) של מצווֹת מפורשות, מצווֹת עשה או לא־תעשה. צורת הלשון, של ציווּי או של איסור, אינה משמשת במקרים כאלה אלא כדי לציין את הרצוי, את שיש בו כדי להקנות זכות לעושהו; ואם כך, הרי אם נמנע אדם מעשות דבר שנצטוו עליו בצורת־לשון כזו, או אם עושה הוא דבר שנאסרה עשייתו באותה צורה, שוב אין בכך משום עבירה חמורה ואין בכך כדי לגרור עונש אחריו.

מורה־הלכה מצוין של האיסלאם במאה הראשונה להיג’רה, איבּראהים אל נַחאעי (מת בשנת 96 או 714/5 לספה"נ), היה נוהג לפי העיקרון, שלא להגדיר לעולם דבר הגדרה מוחלטת כמצוות עשה או לא־תעשה, אלא רק זאת רצה לומר: 'דבר זה הם (החברים) גינו (יאתאכּאראהוּן), וזה ציינו כרצוי (יאסתּאחיבּוּן)¹⁴⁵. מורה־הלכה בדור שלאחריו, עבּדאַללה בן שוּברוּמה (מת בשנת 144, או 761/62), לא הסכים להביע דעתו בוודאות אלא על המותר (חַלאל); כנגד זה היה סבור, שאין דרך לקבוע מה אסור (חַראם) איסור ודאי (כלומר, שהאיסור אוּשר במסורת שאין עליה עוררים)¹⁴⁶.

אפשר היה להביא עוד כמה דוגמאות לשליטתה המכרעת של השקפה זו בהלכה. עלינו להסתפק בדוגמה אחת, שתדגים אותו עיקרון במיתוֹדיקה של מורי־ההלכה באיסלאם. בקוראן נאמר (סורה ו', קכ"א): ‘ולא תאכלו ממה שלא הוּזכּר שם אלוהים עליו; כי עווֹן הוא’. כל המעיין בפסוק זה ורוצה לפרשו פירוש אוֹבּייקטיבי, לא יוכל למצוא כאן אלא איסור חמור, שאסור לאכול מבשׂר חיה, אם לפני שחיטתה לא נאמרה ברכה כדת. כל הכתובים הסמוכים להלכה זו מעידים על כך, כי המלים ‘הזכּרת שם אלהים’ פירושן כאן: עשייה דתית מסוּימת, ולא התייחדות־שבלב עם אלהים וחסדיו. בפסוקים אחדים לפני כן נאמר: ‘אכלו ממה שהוּזכּר שם אלהים עליו… ומה לכם אשר לא תאכלו ממה שהוּזכּר שם אלהים עליו? והרי פירט לכם את אשר אסר עליכם (לאָכלוֹ)’ – כך נזהרו הללו, שמטעמי סיגוף או משום שהיו מחזיקים במנהגים תפלים של עבודת־אלילים (גם בעבודת־אלילים היו כמה הגבלות של מאכלות אסורים), היו מטילים על עצמם איסורים, שלפי הכרזתו של מוחמד אינם אלא נושנים, בטלים ומבוטלים. אך עם זאת היה מקיים ומחזיק בכלל, כי משהוּתרה אכילת הבשר של חיה מסוימת, הרי תנאי הכרחי הוא שתקדם לכך ברכה שיש בה משום הזכרת שם אַללה¹⁴⁷. דבר זה לקוח, כנראה, מן הדין היהודי, המחייב אמירת ברכה לפני שחיטה ואכילה. אי־קיומה של מצווה זו – ‘פִיסְק’ הוא, לפי הגדרתו של מוחמד, היינו: עווֹן. הרי כאן חיזוק מפורש, שאינו נשמע לשתי פנים, לאותו מנהג־חובה שנצטווּ עליו מפי מוחמד. חיה, שלא בירכו עליה את הברכה שלפני שחיטה, אסורה באכילה. ואכן זוהי תפיסתם של מפרשי־הדינים הקפדנים – בין ארבע האסכולות בייחוד זו של אַבּוּ חניפה – גם מבחינת הפירוש העיוני וגם מבחינת השימוש המעשי בחיי יום־יום; ומוסלימים המקפידים על אורח־חיים מדוקדק לפי הדין, נוהגים כן עד היום הזה. ואפילו במסעי־הצייד (סורה ה‘, ו’/ד') חייבים להזכיר שם אלהים קודם ששולחים את הנץ או את כלב־הצייד. רק עם מילוי תנאי זה מותר לאכול מבשר החיה שניצודה¹⁴⁸. אולם במהלך החיים נתגלה עד־מהרה הקושי שבהגשמה קפדנית של מצווה זו, או איסור זה. כיצד יכול המוּסלים להיות בטוח כל־צרכו, כי אמנם נתקיימה אותה דרישה? והנה באו חכמי־ההלכה ברוב האסכולות וגילו עד־מהרה, כי מצוות־האיסור לפי דקדוקו של הכתוב, שבה מנוסח החוק, אין לקבלה פשוטה כמשמעה; אין היא מביעה אלא משאָלה, שקיומה נחשב למקיימה כזכות (מוּסתּאחאבּ), אבל אין לראות בכך חיוב במובנו החמור, ולפיכך אין כרוכות בה תוצאות של עבירה על מצווה מפורשת¹⁴⁹. אם לא נהגו לפי החוק – או מוטב לומר, לפי המשאָלה – תוך הזנחת שוגג או משום מניעות אחרות, אין בכך כדי לעכּב את היתר האכילה של אותו המאכל. וכך היו מוסיפים והולכים מקולא לקולא, עד שהגיעו בסוף אל עיקר זה: ‘עם ביצוע השחיטה בידי מוּסלים הותרה האכילה על־כל־פנים – אם ביטא בשעת מעשה את שם אלוהים (בשפתיו) ואם לאו’, שהרי ‘המוסלים הוגה תמיד באלוהים במחשבתו, אם הוא משמיע כן בדיבור־פה ואם לאו’. ומשהגיעו פעם לידי הכרה זו, שוב לא קשה היה להמציא איזו עדות מסורתית, כדי לקיים סברות כאלה בתוקף של חדית, שהיו מייחסים אותו לנביא.

ואמנם, הדקדוק שימש סיוע לאלה שהלכו בדרך זו. שהרי לאמיתו של דבר, אי־אפשר היה לומר, כי אי־מילוי תוכנו של כל דיבּוּר שהופיע בצורת ציווּי, נחשב כעבירה קשה. נאמר, למשל, בסורה ד‘, ג’: ‘קחו לכם את הטובות בעיניכם לנשים’. והרי אין להסיק מכאן – כך טוענים התיאולוגים – כי חייב אדם לשאת אשה; אלא רק זה משמעו של הכתוב: מותר לשאת אשה אם רוצים בכך. אבל אין להעלים, כי בין המפרשים המרובים, חריפי־המוחין, שפירשו את דברי־אלוהים, אין חסרים באמת גם המסיקים מתוך צורת הציווּי, כי על מוסלים מוטלים חובת הנישואין ואיסור של פרישות. ‘קחו לכם נשים’ פירוש הדברים: ‘חובה עליכם לשאת אשה’. ולא רק ‘הרשות בידכם לשאת אשה’¹⁵⁰.

(9) איסור שתיית יין

הדוגמה המובהקת ביותר לאותו חופש, שנהגו בו האסכולות לפירוש דברי־הכתב כנגד רוח־השיעבוד לחוק על הוויתורים הרבים הכרוכים בכך, – משמשת עמדתם לגבי מצווה, שנוהגים לראות בה אחת המצווֹת, המטביעות על החיים המעשיים חותם של אופי מסוים ברוח האיסלאם. כוונתי לאיסור על שתיית היין.

שתיית־יין נקראת בקוראן בכינוי־הגנאי ‘תועבה’¹⁵¹. אך הכל יודעים, כמה התנגדה החברה לאותו איסור־בשם־אלהים בתחילת ימי האיסלאם, משום שלא רצתה לוותר על החירות הערבית למען הפרישות של החוק¹⁵². ויצוּין גם זאת, ולו רק ברמז, כי שירַת היין של האיסלאם¹⁵³, וכן התפקיד שמילאו השתייה המופרזת והשכרות במסיבות של החליפים (והם היו מושלים דתיים) ושל נכבדי המדינה – קשה לראות בהן דמותה של חברה, אשר תקנתה הדתית מציינת את שתיית־היין כ’אֵם לכל הדברים המגונים'. ניתן להסביר כל אלה כמעשים של פריצות, ולראות בכך רק עבירה של קלות־דעת על תקנה דתית, אף־על־פי שלהלכה הכל מודים בתוקף חיוּבה.

בזמן קדום מאוד, מתבלטות בנידון זה מגמות מסוימות לביטול החוק. כמה מחברי הנביא בסוריה, והנכבד ביניהם אבּוּ ג’אנדאל, שלא נתנו למנוע עצמם משתיית היין על־ידי הקוראן, נימקו פריצות־גדר זו בפסוק (סורה ה', צ“ה/צ”ד): ‘המאמינים והעושים מעשים טובים לא ישאו חטא על אשר יטעמו, אם יהיו יראֵי־אַללה ויאמינו ויעשו מעשים טובים’¹⁵⁴. אמנם החליף עוֹמר, הקפדן, ציווה להלקותם בגלל חופש זה שנהגו בעניין פרשנות.

מנקודת־השקפה אחרת לחלוטין יש לעמוד על התופעה, כי התיאולוגים שבמזרח היו מפעילים את חריפותם בדרך של פרשנות, כיד לצמצם את תחום האיסור ולהוציא מכאן את השתייה של משקאות חריפים אחרים, כנגד התפיסה הקפדנית־יותר שרצתה לכללם, תוך מסקנה הגיונית, באיסור היין. מצד אחד היו מתאמצים להקנות תוקף לסברה, כי פרט ליין הרי לא שתיית המשקאות כשהיא־לעצמה אסורה, אלא ההשתכּרוּת בלבד¹⁵⁵. לשם כך באו ובדו אפילו מאמרי־מסורת; אחד מהם, למשל, מביא, בשמה של עַאישה, את דבר הנביא לאמור¹⁵⁶: ‘שתו ואל תשתכּרוּ’. ובהסתמכם על תעודות כאלה לא הסתפקו אפילו יראי־שמיים דווקא בשתיית מים גרידא; והמחמירים היו עמלים עמל רציני כדי להוכיח, כי ‘מה ששתייתו בכמוּת גדולה גורמת שיכרון – אסור אף במשהו’. מצד שני, נמצאה גם אסכולת־תיאולוגים נפוצה, שהיתה דבקה במלות הכתוב ופסקה, כי רק היין (חַמְר), משמע פרי־הגפן, הוא שאסור בשתייה, ואילו משקאות תוססים אחרים אינם, לדעתם, אלא שַראבּ (משקה) או נאבּיד¹⁵⁷ ולא "יין‘, וכך יכלו להוציא כתב־היתר על יין־תפוחים או יין־תמרים וכיוצא בהם¹⁵⁸, ולפתוח בשביל המאמין האדוק פתח נרחב, שדרכּו הכניסו, בעזרתו של ה’מַלון’, לא הקלה אחת למען ה’צמאון' – מתוך ההנחה, כמובן, כי השתייה לא תהא מגעת עד כדי שיכּרוֹן¹⁵⁹. אף חליף אדוק, כעומר השני (717/720–99/101), מסופר עליו – לפי ידיעה אחת¹⁶⁰ – כי היה מתיר את שתיית הנאבּיד. אחד החליפים העבּאסיים, שלא היה רוצה לנהוג בניגוד לחוק, שואל את פי הקאדי שלו בעניין רב לחוות־דעתו על שתיית הנאבּיד¹⁶¹. ומתוך שלא רצו לוותר על משקאות כאלה גם מטעמי עליצות־שבחברה, הרי הדיון בשאלת היין, שנשאו־ונתנו בה חכמי־המשפט, נעשה גם עניינם של חוגי משכילים – ובייחוד משום שהדיון בשאלה זו היה מעורב, לעתים תכופות, בנושאים פילולוגיים וספרותיים. במסיבות האֶסתיטיות שהחַליף אַלְמוּעְתאצים (833/842–218/227) היה מקיים בחצרו, והשתתפו בהן מסלתה־ומשמנה של החברה העליונה, שימשו השמות הנרדפים ליין בלשון הערבית הקלאסית – וכן יחסו של איסור שתיית־היין אל אותם השמות הנרדפים – נושא חביב לחילופי־מחשבות¹⁶². ודאי אין אנו טועים בהנחתנו כי בדיונים אלה של חובבי־המליצה שבבּאגדאד היתה שולטת לאו דווקא התפיסה המחמירה של אותו יחס. באו כאן לידי ביטוי גם דעות של התנגדות קיצונית ביותר כלפי ההגבלה הדתית, שהגיעו עד לידי לעג לאותם חסידים שהיו מחזיקים בה. היו מזכירים שיר, שמייחסים אותו לדוּ־אַלרומָה, וכאן נקראים אותם חסידים ממש ‘גנבים המכונים בשם בעלי־קריאה’ (הוּם אַללוּצוּצוּ וַהוּם יוּדעַונַה קוּראן)¹⁶³. והנה מימרתו של משורר אחד: ‘מי זה יטיל איסור על מי־עננים, אם נמזגו בו מי־אשכולות בתוך כלי? אכן, נקטה נפשי בחומרות, שמטילים עלינו בנידון זה בעלי־המסורת, ומקובלת עלי דעתו של אבּן מַסעוּד’¹⁶⁴.

ואמנם חריפותם המפולפלת של התיאולוגים הכּופיים המציאה כבר במאה הב' משנה ברוחו של אבּן מַסעוּד. אמנם לא יכלו להתיר לחלוטין את שתיית ‘מי האשכּוֹלוֹת’, אך המציאו בשביל האדם, להרגעת מצפונו כלפי החוק, כל מיני הקלות, וגם אנשים שכוונתם היתה רצויה השתמשו בהן כאוות־נפשם¹⁶⁵.

ואמנם, לא פעם אפשר לקרוא בתוך הבּיוֹגראפיות ידיעות ממין זה: וַאכִּיע אבּן אַלג’אראח, אחד התיאולוגים העיראקיים המפורסמים ביותר, שיצאו לו מוניטין דווקא על מידת פרישותו (מת בשנת 197/813), ‘היה שותה ומתמיד לשתות את הנאבּיד של הכּוּפים’, תוך שהעלים עין מן העובדה, כי משקה זה גם הוא בעצם יין¹⁶⁶. חאלף אבּן הִישאם, בעל־קריאה מפורסם באל־כּוּפה (מת בשנת 229/844), היה שותה שאראבּ (‘משקה’ – אין מזכירים את השטן בשמו הנכון) ‘על יסוד הפירוש’ (עַלא אַלתּאויל); אמנם מחבר תולדות חייו מוסיף ואומר, כי חאלף זה חזר באחרית ימיו על כל התפלות שהתפלל במשך אותן ארבעים השנים, שבהן לא הזיר עצמו מן היין: הן שותה־היין תפילותו אינה תפילה וחייב הוא לפרעה¹⁶⁷. שַׂריךּ, שהיה משמש קאדי של אַל־כּוּפה בימי חליפותו של אַל־מַהדי (775/785–158/169), היה משמיע מימרותיו של הנביא בפני קהל שוחרי המסורת, אך הללו יכלו לחוש אותה שעה את ריח הנאבּיד הנודף מתוך פיו¹⁶⁸. והנה דוגמה מזמן מאוחר יותר, ומדוּבר כאן במטיף דתי מפורסם של המאה הששית להיג’רה: אבּוּ־מאנצוּר, קוּטְב אלדין אלאַמיר, שהחליף אַלמוּקתּאפי (1136/1160–530/555) שלחו כשגריר אל סולטאן הסלג’וּקים סאנג’אר אבּן מַליכּשַאה. אותו חסיד, שאחרי מותו נחלק לו הכבוד להיקבר בשכנותו של המסתגף התמים אַלג’וּנייד, כתב חיבור מיוחד כדי להוכיח את ההיתר לשתות יין¹⁶⁹.

מובן, כי כנגד שאיפות ותופעות כאלה בקרב חוגי החרדים נתעוררה קנאת מחאתם של המחמירים, ולעומת ההקלות ש’חידשו' (אַחדַתוּ) כמה יחידים ‘בניגוד לסוּנה’, התמידו הם לשתות כל ימי חייהם רק ‘מים, חלב ודבש’¹⁷⁰. וכמו לגבי כל הזרמים הליבּרליים, שנתגלו במהלך התפתחותו של האיסלאם, כן גם לגבי ההקלות הנזכרות כאן – ידעו המחמירים לחזק את דבריהם במימרת־גינוי של הנביא: ‘בני עדתי – זהו נוסח של חדית שהם מביאים – שתה ישתו יין ואף יכנוהו בשאינו־שמו, ושליטיהם (אוּמראוַּהוּם) יגנו עליהם’¹⁷¹. ומי שנוהג כן, עליו מאיימים המחמירים, כי יהפכם אלהים לקופים וחזירים, כשם שהפך את העבריינים אצל האומות הקדומות¹⁷².

הדרך, שנקטה בשאלה זו אסכּוֹלה מקובלת על רבים, האסכולה הכּוּפית – יש בה, על כל פנים, כדי להוֹרוֹתנו כי עם פיתוח ההלכה הדתית היו מרבים להשתמש בחריפות יוּריסטית כדי לגלות ולמצוא כמה הקלות, שיהא בהן כדי להמתיק את דין חומרתו של הכתוב.

המחלוקת בדבר כשרותן של תחבולות דרשניות כאלה, וכן, מצד אחר, בדבר מידת השימוש בהן ואופניו – מהווה חלק גדול של התורות המבדילות בין האסכולות ההלכיות השונות, אשר לפיהן נתחלק העולם המוסלימי. מבחינת תולדותיו של האיסלאם נסתפק כאן בכך, שנקבע כי אותן אסכולות היו ברובן המכריע נוקטות במקרים רבים את דרכי השימוש הבלתי־מוגבל במלאכת־דרוּש זו, מתוך שהיו שואפות להביא את החיים ברוח ההלכה לידי התאמה עם הנסיבות של החברה המתגבשת, כמות שהן; וכן היו שואפות להרחיב את ד' האמות של הלכות מכּה ואַל־מדינה, למען תהיינה הולמות את תנאי החיים שנתרחבו והלכו; שהרי עם כיבוש ארצות זרות, תוך מגע עם צורות־חיים שונות ביסודן, נתחדשו דרישות שאי־אפשר היה להתאימן לנוסח ההלכות כפשוטן.

זו בלבד יכולה להיות נקודת־ההשקפה, שמתוכה צריך ההיסטוריון של הדת והתרבות למצוא עניין בדקדוקי־העניוּת ממיתי־הרוח של חכמי־ההלכה באיסלאם. ובמובן זה הרשיתי לעצמי להביא כאן כמה רמיזות על דברים אלה, שהם שדופים כל־כך מבחינת המוסר הדתי. עם זה יש בכך משום הכנה לקראת הדיון, לכשנבוא לדון בפרק האחרון בהסתגלות למצבים החדשים.

(10) הרוח המשפטית של האיסלאם

אך כאן, עם סיום הפרק, נצטרך לדון עוד בשתי השפעות מזיקות, שגרם להן אותו חינוך שנתחנך הרוח התיאלוגי לדקדוקי־פלפול כאלה. האחת מתכוונת לכיווּן הרוחני הכללי, שהולידוהו מגמות אלו; והשנייה – להערכת החיים הדתיים שהביאה לידי קיפוחה של העבודה־שבלב.

וקודם כל – ההשפעה הראשונה. עם התגברותן של השאיפות הנזכרות הגיע לידי שלטון, בייחוד בעיראק, רוח הקאזוּאיסטיקה והחיטוט־במלים. אלה שרוצים לפרש דבר־אלהים ולסדר את החיים לפי רוחו, משתקעים בפלפולים נבובים ובדרוּשי־תוהו, בהמצאת אפשרויות שלא יחולו לעולם ובהעמקה בשאלות מדומות, שאתה מוצא בהן מזיגה של חריפות מפולפלת־ביותר ושל פעילות הדמיון במידה נועזת ללא גבול וללא סייג¹⁷³. באים ומתווכחים בבעיות־הלכה רחוקות, בנויות על דרך הפלפול בלבד ובלתי־מתאימות עם המציאות לחלוטין, כגון זו: מה הן זכויותיו של אב־זקן מן הדור החמישי לגבי הירושה אחרי בן־חימשים שלו שמת באין לו בנים¹⁷⁴. והרי כאן מקרה קל, במידה יחסית. דווקא דיני־הירושה על אפשרויותיהם המגוונות שימשו כבר בזמן קדום זירה חביבה ונוחה ביותר לאותה התעמלות־הרוח הפלפולית¹⁷⁵.

גם האמונה התפֵלה של העם מספקת להם, לחכמי־המשפט, חומר לתרגילים כאלה. גלגול האדם לחיה הוא, לפי אמונת־העם, בגדר של תופעות־הטבע; ואם כן, באים ודנים דיון רציני במעמדם המשפטי ובאחריותם המשפטית של אנשים מכושפים כאלה¹⁷⁶. אולם, מצד שני, לובשים השדים לעיתים קרובות צורת אדם; ואם כן, שוקלים־וטרים על הדינים המתחייבים משינוי־צורה זה: למשל, מגלגלים את השאלה לכאן ולכאן, ברצינות גמורה, אם יצורים כאלה מצטרפים למניין הדרוש לתפילת יום הששי, אם לאו¹⁷⁷. מתעודתה של החוקה האלוהית לברר, למשל, גם זאת: מה הדין במקרה של נישואין של אדם ממש עם שד בצורת אדם – וגם מקרה זה יכול לחול, לפי אמונת העם. כיצד יש לנהוג לגבי ילדים הנולדים מתוך זיווּגים כאלה? מה הן התוצאות בדיני־המשפחה שנישואין כאלה גוררים אחריהם? ואמנם: בחוגים אלה דנים בשאלת מוּנאכּאחאת אַלג’ין (נישואי שׁדים)¹⁷⁸ באותו דיון רציני, כאילו היה זה עניין נכבד של הלכה¹⁷⁹.

סניגוריהם של נישואי־תערובת מסוג זה, שעמהם נמנה גם חַסאן אַלבּאצרי¹⁸⁰, מביאים דוגמאות של אנשים נאמני־סוּנה, שבאו בברית נישואין כאלה. אַל־דאמירי, מחבר מלון זואולוגי נכבד וחשוב, שהכניס לתוך הערך ‘גִ’ין’ (שׁד) שבמלונו עובדות כאלה, מספר כי הכיר הכרה פרטית שׁייך אחד, שהיה חי חיי נישואין עם ארבע נשים־שׁדות.

ועוד: החריפות המשפטית ממציאה תחבולות (חִיַל), שהאדם יפיק מהן תועלת במצבים ידועים; אלו הן פיקציוֹת משפטיות, המהוות חלק בלתי־נפרד של הפִיקְה (מדע ההלכה)¹⁸¹. הן משמשות לעיתים קרובות, למשל בענייני שבועה, תחבולה כדי להרגיע את המצפּוּן. שואלים בעצתו של תלמיד חכם, שימציא ‘מוֹצא’ – והרי, על כל פנים, אין לשבח צד זה של עבודתו ולראות בכך גורם להגברת רוח המוסר בחיי החברה¹⁸². משורר אחד מתקופת בני־אומיה אומר: ‘אין טוֹב בשבועה, שכּן אין מוֹצא ממנה’¹⁸³. לסיפוק צורך זה נענה תלמוד־החוק בזריזות יתירה. אמנם אסכולות אחרות לא פיגרו אף הן בכך, אך היתה זו בעיקר האסכולה החַנפית – ערשה עמד בעיראק – שהצטיינה במיוחד בחקר אותן התחבולות¹⁸⁴. מבחינה זו שימש לה רבּה סולל־דרך. הפרשן והחוקר הגדול של פילוסופיית־הדת, פאחיר אַלדין אַלראזי, הקדיש בפירושו הענקי לקוראן מאמר־נספח מיוחד, כדי לפרט את מעלותיו של האימאם אַבּוּ חניפה. והראיות שהוא מביא, כדי לציין את עמקותו בהלכות־החוק, מקורן בידיעה למצוא פתרון לקושיות חמורות בענייני־שבועה¹⁸⁵.

עלינו להודות, כי לא רק הרוח של יראת־שמים מתקוממת תכוּפות נגד אותו צירוף שצירפה התיאולוגיה השליטה דברים אלה אל הדת ואל דברי־אלוה – ובפרק הרביעי נוכל לעמוד על הדוּגמה המובהקת ביותר לאותה התקוממות, שהגיעה אלינו מן המאה הי“א לספה”נ – אלא גם הבדחנות העממית היתה שולחת את חיצי לעגה בעיסוקם של אותם מלומדי־תורה, המסלפים את דברי ההלכה מתוך יהירות והתפארוּת. אַבּוּ־יוּסוּף איש כּוּפה¹⁸⁶ (מת בשנת 182/795), תלמידו של אבּוּ חניפה, הקאדי הגדול של החליפים אלמהדי והַארוּן אלראשיד, משמש בספרות שׂעיר לעזאזל, כדי לספוג את דקירותיה של הבדיחה העממית המתלוצצת בחכמי־ההלכה – ובדיחה זו מצאה לה דרך וחדרה גם לתוך סיפורי אלף לילה ולילה¹⁸⁷.

ושנית – ההשפעה לרעה על כיווּן החיים הדתיים. משגברו במדעי־הדת המגמות לחקר־הדינים תוך שימוש בקאזוּאיסטיקה, הרי הן הטביעו על תורת האיסלאם יותר ויותר חותם של יוּריסטיקה. בהשפעתו של כיווּן זה התחילו מעריכים גם את חיי־הדת עצמם מבחינות יוּריסטיות; ומובן מאליו, כי לא היה בכך כדי לחזק את הרוח של החסידות האמיתית והעבודה־שבלב. ונמצא, כי המאמין־באיסלאם, הנאמן לדתו, עומד תמיד, גם לפי הכרתו הוא, בתוך תחומיה של חוּקה שהמציאו בני־אדם; ואילו דבר־אלוה, המשמש לו כלי־שׁרת ומקור להתרוממות הנפש, אינו מכַוון אלא חלק פעוט של מצוות־החיים, ויתר על כן – נדחק הוא לקרן־זווית. הרי לתלמידי־חכמים אינם נחשבים אלא מי שחוקרים את דרכי קיום המצווֹת לפי השיטה היוּריסטית, או המפתחים בדרך של חריפות פלפולית מה שנחקר לפי אותה שיטה, ומשתמשים בהישגי המחקר הזה ומשגיחים בקפדנות על קיומם. רק על אלה – ולא, חלילה, על חוקרי פילוסופיית־הדת או בעלי המוסר, ובוודאי לא על העוסקים במדעים חילוניים – מוּסבּים הדברים, שמייחסים אותם לנביא: ‘מלומדי (עוּלֵימַא) עדתי כנביאיהם של בני־ישראל הם’.

וכבר רמזנו קודם־לכן, כי לא חסרו אישים נכבדים שהרימו קולם ודנו לגנאי אותה סטייה מן האידיאַל הדתי, כפי שבאה לידי גילוי באיסלאם בזמן קדום למדי; הללו פעלו בנאמנות כדי להציל את חיי־הדת הפנימיים מצפרניהם של דייני־דת ומחטטי־מלים. ראינו, כי היה להם על מה לסמוך: דברי־חדית מעולים¹⁸⁸. אך לפני שנוכל לעמוד על כך, נצטרך עוד לסייר סיור בתוך תהליך התפתחותם של עיקרי־האמונה באיסלאם.

פרק שלישי: התפתחות עיקרי־האמונה

(1) נבואה ואמונה

נביאים אינם תיאולוגים. הבשׂוֹרה שהם מביאים במישרים מתוך דחיפת המצפּוּן עצמו, ודימויי האמונה שהם מעוררים – בכל אלה אין לראות מערכת־של־תורות, שתוּכנה במחשבה־תחילה. אדרבה, על הרוב מתנגדים הם לכל ניסיון של איחוד בתוך מבנה שיטתי מוצק. רק בדורות מאוחרים יותר, משהתחיל טיפוח משותף של הרעיונות, שנתלהבו מהם המאמינים הראשונים, והביא לידי התהווּתה של עדה מלוכדת; משחלו בקרב העדה תהליכים פנימיים, לרבּוֹת השפעותיה של הסביבה הרחוקה יותר – רק אז מגיעות לידי כוח־שלטון שאיפותיהם של אלה, המרגישים עצמם כפרשנים מוסמכים של בשׂוֹרוֹת הנביא¹⁸⁹. הללו ממלאים את החסר בתורת הנביא ומשלימים אותו; מפרשים את התורה עצמה פירוש, שלעיתים קרובות אינו הולמה; ודורשים אותה, כלומר: מחדירים לתוכה דברים, שלא עלו מעולם על לב יוצרה. אגב זה הם נותנים תשובות על שאלות, שמחולל־הדת לא עמד עליהן מעולם בתוך תחום הרהורין; מיישבים הם סתירות שלא הטרידו אותו גופו; ממציאים הם נוסחאות קשוחות ומקיימים חייץ רחב של מערכות־מחשבה, שבעזרתן מדמים הם להגן על אותן נוסחאות מפני התקפות מבית ומחוץ. וכל אותם כללים ומִשנות, הערוכים לפי סדרים מוצקים, מסמיכים הם אחר־כך דברי הנביא, ולעיתים לא רחוקות על תיבות ואותיות של המלים. על יסוד כזה מכריזים הם על אותם הכללים והמשנות כעל עצם תורתו של הנביא, שאליה נתכוון מלכתחילה. הם מתפלמסים עליהם בינם לבין עצמם, ומנמקים דבריהם באמצעים מחוּכּמים של חריפות יהירה נגד אלה, הרוצים להסיק באותם אמצעים עצמם מסקנות אחרות מתוך דבריו הלוהטים של הנביא.

אותה פעילוּת לפי שאיפות כאלה, מניחה כהנחה קודמת, שבשׂוֹרוֹתיו של הנביא תהיינה ערוכות בסדר קאנוֹני וקבועות בצורתן באשר הן כתבי־קודש. מסביב לטכּסטים אלה משתרגים פירושים דוֹגמאטיים, המרחיקים אותם מן הרוח הצפוּן במהותן האמיתית. פירושים אלה יותר משבאים לבאר, רוצים הם להוכיח. הנה המעיינות שאינם פוסקים עולמית ומתוכם נובעים הרהוריהם ועיוניהם של אישי השיטות הדוֹגמאטיות.

זמן קצר מאוד אחרי התהווּתו נכנס האיסלאם גם הוא לתוך התפתחות תיאולוגית כזו. בעת ובעונה אחת עם התהליכים, אשר שימשו נושא לפרק השני בספרנו, נעשה גם תוכן האמונה של האיסלאם נושא לעיון; ובד בבד עם התפתחות המדרש בענייני הלכה, מתפתחת גם תיאולוגיה לעיקרי־האמונה, תיאולוגיה דוֹגמאטית של האיסלאם.

היתה זו משׂימה קשה, אילו רצינו לערוך מתוך הקוראן גופו שיטה אחידה של תורת־האמונה, שיטה מסוימת בתוך עצמה ונקייה מסתירות. לגבי מושׂגי־האמונה החשובים ביותר אין אנו מקבלים אלא רשמים כלליים לחלוטין, ובפרטיהם יוצאים הם ללמד על עיקרים הסותרים לעיתים זה את זה. לפי רחשי־הרוח ששלטו בנביא, השתקפו בתוך נפשו דימויי־האמונה בצבעים שונים. וכך נוצרה בזמן קדום מאוד תיאולוגיה מיישבת־ניגודים, שהועמדה בפני הדרישה לתרץ את הקשיים התיאורטיים הנובעים מתוך סתירות כאלה.

אגב, במקרה זה, לגבי מוחמד, דומה כי עד־מהרה התחיל החיפוש אחרי סתירות בבשׂוֹרותיו, חיפוש שנעשה עניין לשקלא־וטריא. כבר בימי חייו של הנביא היו חזיונותיו נתונים לבדיקת מבקרים, שהיו מחטטים לגלוֹת בהם פגימות. העדר־ההחלטיוּת והסתירות הרבות המציינות את תורתו היו עניין להערות מלגלגות, ומשם כך הוא עצמו, אף־על־פי שנוטה הוא בדרך כלל להדגיש, כי יש בפיו לבשׂר ‘קוראן ערבי (ברור) שאין בו עקוֹב’ (סורה ל“ט, כ”ט/כ“ח; והשווה סורה י”ח, א‘; סורה מ"א, ב’/ג') – הרי חייב היה להודות באַל־מדינה, כי בשׂוֹרת־אלוהים ניתנה ‘קצתה בבתים (פסוקים) קצובים, והם אֵם הספר, ואחרים מעורפלים. ועתה, הללו שסטייה בלבם יעקבו אחרי המעורפל בו, תוך שיבקשו מכשול וירצו למצוא את פירושו; אך אין יודע את פירושו בלתי אם אלוהים; והאיתנים בדעת אומרים: מאמינים אנחנו בו; כולו מאת אלהינו’ (סורה ג‘, ה’/ז').

מכל שכּן נתגברה בקורת כזאת של הקוראן בדור השני, ואז לא רק מתנגדי האיסלאם עסקו בגילוי חולשותיו, אלא גם בחוג המאמינים עצמם נתבלט הצורך לעיין בסתירות הנראות בקוראן. מיד נעמוד על כך, לפי דוגמה אחת, כיצד אפשר היה ללמוד מתוך הקוראן עצמו ולמצוא בו הוכחות במידה שווה, לחיוב ולשלילה, לגבי עיקר יסודי מעיקרי הדת – לגבי שאלת חופש־הבחירה.

החדית מגולל לפנינו, כמו לגבי כל בחינותיה של ההיסטוריה הפנימית של האיסלאם, גם תמונה של תנועה רוחנית זו בתוך העדה. אמנם באים בעלי־החדית ומקדימים אותה עד לזמנו של הנביא, ואפילו משתפים אותו ביישוב הבעיות. לאמיתו של דבר אין היא חלה אלא עם ראשית נביטתו של העיון התיאולוגי. ואילו לפי התיאור הניתן בחדית, כבר הטרידו המאמינים את הנביא עצמו בגילוי סתירות דוֹגמאטיות אשר בקוראן. דיונים כאלה עוררו זעמו. ‘הקוראן – אמר – לא ניתן כדי שתכּוּ בחלקו האחד את חלקו השני, כשם שעשו העמים הקדמונים בחזיונות נביאיהם. אדרבה, בקוראן בא חלק אחד לקיים את משנהו. מה שאתם מבינים בו, על פיו תעשו; ומה שמביאכם לידי מבוכה, בו האמינו’¹⁹⁰.

מה שמרגיש המאמין בתום לבבו, עליו מכריזים כעל דבר־הנביא. זו דרכו של החדית.

(2) שושלת בני אומַיָיה והמוּרְגִ’יָה

גם החוגים של מאמיני־האיסלאם הוותיקים, שלא היו נוטים לעסוק בחיטוטים דוֹגמאטיים – הרי באו המאורעות המדיניים מכאן, וההשפעה המפרה של המגע עם העולם החיצוני מכאן, והעמידוּם עד־מהרה בפני הצורך לנקוט עמדה לגבי שאלות, אשר לא מצאו עליהן בקוראן תשובה מוחלטת שאינה משתמעת לשתי פנים.

ואמנם, המבנה הפוליטי הפנימי הוא שנתן דחיפה להעלאת פלוגתות בעיקרי־אמונה, ועל כך יעיד העיון הבא: ההפיכה המדינית של בני־אומיה שימשה הזדמנות ראשונה בתולדות האיסלאם לטפל טיפול ארעי גם בתחום השאלות התיאולוגיות, ולא רק במצב הפוליטי והחוקתי החדש, ולדון על המוסדות החדשים מתוך בחינת הדרישות הדתיות.

וכאן עלינו לחזור ולטפל באותו גורם של ההיסטוריה העתיקה לאיסלאם, שבּו נגענו בפרק השני: הערכת אופיו של שלטון בני־אומייה מבחינה דתית.

נראה, כי הדעה שהיתה שגורה בזמנים קודמים על יחסם של בני־אומיה לדת האיסלאם – מותר לראותה היום כדעה שאבד עליה כלח לחלוטין. בהתאם למסורת בהיסטוריה של האיסלאם, היו נוהגים קודם־לכן להעמיד את בני־אומיה ואת רוח ממשלם כמתנגדים ניגוד עז ביודעים לדרישותיו הדתיות של האיסלאם. ולא עוד אלא שמושלי שושלת זו, נציביהם ופקידיהם, תוּארו ממש כיורשי אויביו העתיקים של האיסלאם בעת התהווּתו, כי הנה בהם וביחסם לדת קם לתחייה, בצורות חדשות, הרוח הקוּריישי העתיק עם שׂנאָתו, או לפחות אדישותו, כלפי האיסלאם¹⁹¹.

ודאי: מתחסדים וצליינים לא היו אישים אלה. והרי אורח־החיים בחצרם לא היה בו כדי להתאים מכל הבחינות לרוח התקנות של סייגים והינזרות מהנאוֹת העולם הזה, כפי שהיו מצפים החסידים, כי ראשי המדינה האיסלאמית ינהגו לפיהן, וכפי שהורו אותם חסידים את פרטי ההלכות בחדיתים שלהם בחינת חוקים מפי הנביא. אמנם הגיעו אלינו כמה ידיעות על נטיותיהם של אחדים מהם לייראת־שמים¹⁹²; אולם המתחסדים ששיווּ לנגד עיניהם כאידיאל את תנאי־השלטון של אַל־מדינה בימי אבּוּ־בֶּכּר ועוֹמר, ודאי לא מצאו סיפוק בכך. התוֹדעה כי עומדים הם, כחליפים או כאימאמים, בראש ממלכה שנבנתה על יסוד מהפכה דתית, וכי הם עצמם בנים נאמנים הם לאיסלאם – תודעה זו אין לשלול מהם בשום פנים¹⁹³. אלא שנפער הבדל עצום בין השקפתם הם על השלטון במדינת האיסלאם לבין תוחלתם החסוּדה של היראים־המתחסדים, שהיו מביטים על מעשיהם של השליטים בחרון אין־אונים; אגב, את רוּבּה של המסורת על תולדות השליטים קיבלנו מידי חבריהם־לדעה של אותם מתחסדים. ודאי: הללו לא הבינו את תפקידם למען האיסלאם ברוחם של ‘קוראי הקוראן’ וברוח משאלותיהם. הם האמינו, כי מוליכים הם את האיסלאם בנתיבות חדשים, ואחד מעוזריהם האמיצים ביותר, אַל חאג’אג' אבּן יוּסוּף, שכל־כך הרבּוּ להשמיץ את שמו – ודאי שהוא מדבר לפי רוחם, שעה שהוא פולט מפיו הערה לגלגנית נגד ה’שלטון הנושן' (ancien régime) באָזני בנו של עוֹמר השכיב־מרע¹⁹⁴.

אין ספק, שעם הופעתם התחילה שיטה חדשה. בני־אומייה תפסו את האיסלאם ביושר לבב ‘תפיסה מדינית, שעל־ידיה נתאחדו הערבים והגיעו לשלטון־עולם’¹⁹⁵. הסיפוק שמַקנה להם הדת, מיוסד לא במעט על כך שבשכר האיסלאם ‘קנו להם גדוּלה, הכניעו את האומות וזכו למעלת עמדתם ולירושתם’¹⁹⁶. לקיים ולהרחיב מעצמה מדינית זו של האיסלאם, כלפי פנים וכלפי חוץ – בכך ראו את תפקידם כמושלים. בכך חשבו לפעול למען הדת. מי שניצב לנגדם בדרך, דינו כדין מורד באיסלאם, כדוגמת אחאב מלך ישראל שהתייחס אל הנביא, המקנא קנאת ה', כאל ‘עוכר ישראל’ (מלכים א י“ח, י”ז). שעה שנלחמים הם במורדים, המבססים את התנגדותם בנימוקים דתיים, פועמת בלבם ההכרה כי שונאי האיסלאם הם אלה שכנגדם הם שולפים את החרב המענישה, מתוך חובת הלב, למען שגשוגו וקיומו של האיסלאם¹⁹⁷. אם באים הם להתקיף מקומות קדושים ולכונן מקלעיהם נגד הכּעבּה – בגלל זה האשימוּם אויביהם החסוּדים, מאות בשנים, בעווֹן חילול הקודש – הרי הם עצמם משוכנעים כי באו, שעה שצורך המדינה חִייב זאת, להעניש למען האיסלאם את אויביו ולאיים על מרכזו של המרד, המכוּון נגד אחדותה וכוחה הפנימי של מדינת האיסלאם¹⁹⁸. ולאויבי האיסלאם נחשבים בעיניהם כל הפוגעים מתוך איזו אמתלה שהיא באחדותה של המדינה, שנתגבשה בזכות תבונתם המדינית. ועל אף החסד שהיו נוטים למשפחת הנביא (ובעניין זה נאספו זה לא כבר ההוכחות בידי אַנרי לאמאן¹⁹⁹ בחיבורו על מוּעַאויה²⁰⁰), נלחמים הם בתובעי זכות־השלטון ממשפחת עַלי, המהווים סכנה למדינתם; ואין הם נרתעים מיום כֶּרְבֶּלָה²⁰¹, שמאורעות־הדמים שאירעו בו משמשים עד היום הזה נושא לסיפורי־הסבלות בפי מקלליהם השיעיים.

אי־אפשר היה להפריד בין טובת האיסלאם לבין טובת המדינה. הישג השלטון נחשב בעיניהם כהצלחת הדת. בני־סיעתם הנאמנים ידעו להעריך את פעולתם המסורה לאיסלאם. ואמנם המשוררים המתנים תהילתם אינם פוסקים לשבּח לשמם ולראות בהם מעוֹז לאיסלאם. נראה הדבר, כי בקהל נאמניהם נמצאו אפילו חוגים, שקידשוּם גם כאישים יחידים באותה קדושה דתית, שהלוחמים למען זכויותיהם של בני־משפחת־הנביא היו מייחסים אותה לתובעי זכות־השלטון מבני עַלי, אשר היו קדושים בעצם מוצאם²⁰².

לא כן נראתה תמורה זו, שבאה עם השתלטותם של בני־אומייה, בעיניהם של אותם חסידים שהעלו בחלומם מלכוּת שאינה מן העולם הזה, ומתוך כך מאסה נפשם, באמתלאות שונות, באותה שושלת וברוח ממשלתה. והרי רובם של חסידים אלה סברו כי שושלת זו, העמוסה כתם־תורשה, גם מלכוּתה חוללה בעווֹן. בעיניהם של החולמים הללו נחשב השלטון החדש כבלתי־חוקי וכבלתי־דתי. ממשל זה לא התאים לרוח האידיאל התיאוקראטי שלהם, ועל כן ראו בו מכשול על דרך שאיפתם – להגשים במציאות מלכות לפי רצון אלהים. הרי בעצם היווסדו כבר קיפח את זכויותיה של משפחת־הנביא הקדושה, ובפעולתו המדינית הוכיח כי נוהג הוא זלזול גמור בקודשי־האיסלאם. יתר על כן: נתגלה, כי נציגי המשטר השליט, גם באורח־חייהם האישי, אינם מקיימים את חוק־האיסלאם, שחזוהו החסידים בחלומם, על דיוקו הנכון. ‘הם – כדברים האלה שׂמוּ בפיו של חוּסיין, נכד הנביא, ראשון הטוענים-לשלטון מבני עלי – כפופים למרותו של השטן ומזניחים את המרוּת לדבר הרחמן, משחיתים את דרכם בפרהסיה, מבטלים את תקנות אלוהים, מעדיפים את עצמם (שלא כדין) בחלוקת שלל המלחמה²⁰³, מתירים את האסור בדבר־אלוהים ואוסרים את המותר’²⁰⁴. הם נוטשים את הסוּנה המקודשת, ומתקינים בשרירות־לבם תקנות מנוגדות לתפיסה הדתית²⁰⁵.

והנה, דרישתם החמורה של אותם נציגי־הדת הקנאים היתה צריכה לחייבם להילחם באנשים כאלה עד חרמה, או להימנע, לפחות, בדרך פאסיבית מכל סימן של הוֹדאה בשלטונם. אלא שקַל להביע זאת הבעה תיאורטית, אך קשה היה הרבה יותר להגשים הלכה זו למעשה. הרי חובה היא כי טובת־המדינה ושלום העדה הדתית יעלו על הכל, ולשם כך חייבים להימנע מכל זעזועים; כלומר, ההכרח מצַווה לשאת בסבלנות את עולו של השלטון הקיים. מסירת דינם לשמים, שבאה לידי ביטוי בקללות וחרמות אדוקות²⁰⁶, לא הועילה הרבה. אין האדם צריך להתנגד לדבר אשר האלוהים סובלו. מוטב שיָשים תוחלתו בימים יבואו, לכשיופיע אלוהים וימלא את עולם־הרשע צדק ומשפט. מתוך אותן תקווֹת נסתרות נוצר – כפשרה בין העובדות שבמציאות ובין האידיאלים – הרעיון של מַהְדִי, האמונה החזקה כי לעתיד־לבוא יקום הממשל התיאוקראטי, שאלוהים ידריכוֹ בדרך הישר. ועל כך ידובר עוד בפרק ה', 12.

אחת הצורות החיצוניות, שבהן בא לידי גילוי כוח־השלטון באיסלאם, היתה הנהלת התפילה־בציבור על־ידי המושל או בא־כוחו, בחינת אימַאם, היינו חזן – פוּנקצייה הקשורה בתכונתו התיאוקראטית של המושל. ואף־על־פי שהחסידים היו נרגזים ומצטערים בראותם את נציגי האפיקורסות משמשים בתפקיד זה שבקדושה (ויש שחשבו, כי הללו מסוגלים היו למלא אותו תפקיד במצב של שכּרוּת), הרי בסופו של דבר השלימו גם עם זה²⁰⁷. למען שלום המדינה – ‘מותר לך לקיים את הצַלַאת (בעוֹמדך) מאחורי החסיד ומאחורי העבריין’. זו היתה הנוסחה לאורך־רוחם של החסידים²⁰⁸.

אך לא הכל נשארו עומדים כאן, בעמדה פּאסיבית זו. צריך היה להביא אותה שאלה על הֶסדרה, גם מבחינה עקרונית. הניסיון של חיי יום־יום מזה, והלך־רוחם של בעלי הדרישות הדתיות עד לקיצוניות מזה – היו דוחפים לידי דיון בשאלה: אם אמנם נכון הוא, שבאים לשלול מעיקרא מאת עברייני־ההלכה את השתייכותם לעצם האמונה, ושיהא המאמין מתייחס אליהם יחס של סוֹבלן הנסוג כביכול מפני לחץ הכוח. סוף־סוף הרי הללו מוסלימים הם, ובפיהם דבר ההודיה באלוהים ובשליחו, ובוודאי נושאים הם אותה הודיה גם בלבם. אמת: חוטאים הם מפני שעוברים עבירה על ההלכה – והיו מכנים אותה עבירה: פריקת־עול ומרידה – אך עם זה הרי הם מאמינים. והיתה סיעה גדולה, שהיתה משיבה על שאלה זו תשובה אשר התאימה הרבה יותר לדרישותיה של המציאות משהתאימה לאותה עמדה של סוֹבלנוּת אדישה – עמדתו של האדם הבינוני. סיעה זו קבעה את הכלל: ההודיה היא העיקר; אם אמונה כאן, שוב אין ההתנהגות המעשית, הפעולה, יכולה להזיק; כשם, שמצד אחר, אין תועלת בכל המעשה הדתי במקום שיש כפירה. והמסקנה לגבי דידן: יש להצדיק את בני־אומייה ולראות בהם מוסלימים טובים באמת. הרי הם אַהְל אַל־קִיבּלָה, כלומר, פונים הם בתפילתם לעבר הקִיבּלה (הכּעבּה שבמכּה), ובכך מודים הם בהשתייכותם לעדת המאמינים כדין; ואם כן, יש להכיר בהם בחזקתם זו, ואין איפוא כל יסוד לטענותיהם של החסידים כנגדם.

אותה סיעה, שהנילווים אליה קבעו הוראה זו של סוֹבלנות מבחינה עיונית, נטלה לעצמם את השם מוּרְגִ’יָה²⁰⁹. משמעוּת המלה היא ‘הדוֹחים’, רוצה לומר: אין הם מתנשאים לחרוץ משפט על גורלם של בני־אדם, אלא מוסרים את הדין בידי שמים, שישב אלוהים לשפוט ויגזור את גזר־דינם²¹⁰. ואילו לגבי היחס אליהם בעולם הזה, די שהם מודים בהשתייכותם לעדת המאמינים באמונת־האיסלאם האמיתית.

השקפה זו יכלה למצוא לה תקדים בזרם מתוּן אחד, שכבר נתבלט בתקופה קדומה יותר של המלחמות הפנימיות; היה זה בחוג של אותם אישים, שלא נטלו חלק בפולמוס שהתנהל אז בסערה יתירה בסיסמה: עַלי או עוֹתמאן – מי מהם הוא המאמין כדין מי ומי החוטא, כי במקרה זה הרי אין הוא ראוי לכהן במשרת החליפות. אותם אנשים מסרו בידי אלוהים לחרוץ משפט בשאלה זו²¹¹. השקפה צנועה כזאת לא היתה, כמובן, לפי טעמם של החוגים החסודים, שהרי במדיניות שהגיעה לשלטון בתוך המדינה ובנציגיה לא היו רואים הללו אלא אפיקורסות ומַעַל גמורים²¹². קודם כל: אותה השקפה ותרנית של המוּרג’ים היתה מנוגדת לחלוטין לעמדתם של התומכים בתביעות בני־עלי, שוחרי המדינה התיאוקראטית, שתהא מיוסדת על המשפט האלוהי ושמושליה חייבים להיות מצאצאי משפחתו של הנביא. מכאן הניגוד החריף בין המוּרג’ים לבין חסידי עלי²¹³. ועוד יותר החמיר הניגוד כלפי תנועה מהפכנית אחרת. משגברו הצלחותיהם של בני־אומייה ונתחדדה התנגדותן של סיעות האוֹפּוֹזיציה, ניתנה לאנשים, שהחזיקו בסברת המוּרג’ים, עילה יתירה להדגיש ביתר־חריפות את תפיסתם העיקרונית, לצעוד צעד נוסף בניסוחה של זו, ולדחות, במפורש ולחלוטין, את אשמת־הכפירה שהוטלה על מערכת השלטון הקיים – מכל שכן לנוכח הופעתם של המסוכנים ביותר מבין מתנגדיה הפוליטיים של צורת־המדינה הקיימת, והם החאראג’ים, שעוד נזכירם בהזדמנות מאוחרת יותר (בפרק חמישי, 2). שהרי הללו היו מסעירים את הממלכה בסיסמה, כי אין די בכך שמאמין האדם אמונה כללית; ואם חוטא המאמין בעבירות חמורות, יש להוציאו ללא רחמים מכלל המאמינים. ואם כן, מה היה גורלם של בני־אומייה המסכנים, שנחשבו בעיניהם לעבריינים הגרועים ביותר?²¹⁴.

נמצאנו למדים: את הסיבה להתהווּתה של מחלוֹקת זו, הנעוצה עוד בתקופה הקדומה של האיסלאם (תאריך מסוים אין לקבוע), יש לחפש בייחודה של הצורה המדינית, תוך התרקמותה, וביחס שהתייחסו אליה שכבותיו השונות של העם האיסלאמי. מתחילה לא היה זה צורך דוֹגמאטי, שנתן את הדחיפה לוויכוח על השאלה: מה התפקיד שיש לייחס לעַמַל, לעשייה, למצווֹת, כשבאים להעריך את מעלתו של המוּסלים בחזקת מוּסלים.

רק בזמן מאוחר יותר פסק העניין המדיני האקטואלי – במתן תשובה על שאלה זו – לתפוס מקום ראשון במעלה. אז נעשית השאלה נושא לדיונים שנודע להם עניין אַקאדמי, כביכול, ומצטרפים לכך עוד כמה דקדוקים ופלפולים דוֹגמאטיים. אם אין לראות בעַמַל יסוד הכרחי שאין לעבור עליו, לפי הגדרתה של האמונה הנכונה – כך טוענים המתנגדים – שוב יכול לבוא מוּרג’י חריף ולהסיק, כי אין לכנות אדם כופר (כַּפיר) על שום שמשתחווה הוא לשמש: מעשה כזה יהא רק סימן לכפירה, אך כשהוא לעצמו אין בו משום כְפירה (כּוּפר)²¹⁵.

מתוך הלך־המחשבות של המוּרג’ים נתפתחה בייחוד שאלה כללית אחת של אַבחנה דוֹגמאטית, והתיאולוגים המוּסלימים מרבים להתפלסף בה כל הזמן: האם יכול אתה להבחין באמונה הנכונה הבחנת־דירוג של יותר או פחות? מובן, שלא ייתכן כן לדעתם של אלה שאינם רואים את העשייה כחלק הכרחי מן התכונות, הקובעות את מהותו של מוּסלים. אין שואלים שאלת כמה. אמונה – אין למדוד את היקפה באמה, ואף אין לשקול אותה באבנים. ואילו הדורשים, בצד האמונה, גם את העשייה כיסוד הכרחי להגדרת המוּסלים הכּשר – הללו יסכימו שייתכן לדון דיוּן אַריתּמטי בהיקף האמונה. והרי גם הקוראן עצמו מדבר על ‘הוספה באמונה’ (סורה ג‘, קס“ז/קע”ג; ח’ ב‘; ט’, קכ“ה/קכ”ד, ועוד) ועל ‘הדרכה (בדרך הישרה)’ (סורה מ“ז י”ט/י"ז). ריבוי המצווֹת, או מיעוטן, קובע את מעמדו של האדם בהיקף אמונתו, אם גדול או קטן. מבחינה עיונית אין התיאולוגים הרשמיים של האיסלאם מאוחדים כל־צוֹרכם בשאלה זו. בצד דוגמאטיקנים, שאינם מסכימים לשמוע כלל על הוספה והפחתה לגבי אמונה, תוכל למצוא גם מחזיקים בנוסחה ‘האמונה היא הוֹדיה ועשייה גם יחד, יכולה היא לרבּוֹת ולפחוֹת’²¹⁶. הכל לפי הכיווּן, שעמו נמנים אלה או אלה בתוך קהל המאמינים כדין. לידי דקדוקים כאלה הגיעה אותה מחלוקת, שעלתה מתחילה על רקע מדיני²¹⁷.

(3) חופש הבחירה

אולם כמעט באותו זמן צץ, בתוך המסגרת של שאלה אחרת, הנבט הראשון שנודע לו עניין דוגמאטי ממש. שוב אין מתפלספים פולמוס כללי, אם פלוני או אלמוני ראוי להיחשב כמאמין אמיתי; אלא תוך דימויי־אמונה כבדי־משקל מכריעים ונוקטים עמדה מסוימת ומוגדרת כלפי אמונה עממית תמימה ומקובלת, המרוחקת מכל הרהור עיוני.

הזעזוע הראשון, שזיעזע את האמונה התמימה באיסלאם, לא חל ביחד עם חדירת העיון המדעי, כביכול כתוצאתו. אין הוא תולדה של עליית שלטון־השכל (אינטלקטוּאַליזם). אדרבה. ניתן לשער, כי הוא נתעורר עם העמקת מושגי־האמונה: מתוך יראת־שמים, ולא מתוך נטיות חפשיות.

הרעיון של תלוּת מוחלטת הוליד מכבר תיאורים מופרזים ביותר של האלוהות. אַללה הוא שליט בלתי־מוגבל: ‘אין לבוא ולשוֹאלוֹ, מה תעשה’ (סוּרה כ“א, כ”ג). בני־אדם ככלי־משחק הם בידו, נטולי רצון משלהם. חייב אדם להאמין באמונה שלימה, כי אין למדוד את רצונו של האֵל לפי קנה־המידה של הרצון האנושי, המוקף גדרים מגדרים שונים; כי יכולתו של אדם מצטמצמת, כאין וכאפס, לעומת רצונו הבלתי־מוגבל של אַללה ולעומת כוחו המוחלט. וכוחו זה של אַללה חל גם על קביעת הרצון האנושי. אין האדם יכל לרצות אלא באותו כיווּן, שאליו מוּפנה רצונו של אַללה, והוא הדין לגבי מעשיו המוסריים של האדם. גם רצונו לעשות מעשים אֵלה נקבע בתוקף יכולתו הכוללת של אלוהים ובתוקף החלטתו שאין לה קץ.

אך בה במידה היה המאמין זקוק לביטחון, כי אין אלוהים מטיל על האדם אונס של כפייה; כי יש להרחיק מהנהגתו כל רעיון, שהיה מטיל ללא ספק פגם גם בדמותו של שליט בשר־ודם, היינו שהוא זַאלִים, רשע, עריץ. ודווקא בענייני־שׂכר־ועוֹנש מודגש בקוראן כמה וכמה פעמים, כי לא יעשוק אַללה שום אדם, (אף לא) כשיעור קרוּם אשר בגרעין־התמר (סוּרה ד', נ“ב/מ”ט), או ‘כשיעור ניקרת־הנבט אשר בגרעין התמר’ (שם, קכ“ג/קכ”ד); כי הוא ‘לא יכביד על נפש כי־אם כאשר תוכל שׂאת; ויש אתו (כלומר: עם אַללה) ספר המדבּר את האמת, ולא ייעשה להם עוול’ (סורה כ“ג, ס”ד/ס"ב). ‘ואַללה ברא את השמים ואת הארץ באמת, למען ישולם לכל נפש כפי פוֹעלה, מה שרכשה לעצמה, ולא יעשה להם כל עוול’ (סורה מ“ה, כ”א/כ"ב). אולם – כך צריך היה לשאול כל חסיד בתום לבבו – כלום אפשר להעלות על הדעת עוול גדול יותר מתשלום גמול על מעשים, שהרצון הקובע אותם אינו בגדר יכולתו של האדם? או, כי שולל אלוהים מאת בני־האדם כל חופש והחלטה עצמית במעשיהם הם, כי הוא הקובע את אורח חייהם עד לפרטי־הפרטים; כי מנע מן החוטא את האפשרות לעשות טוב, ‘סגר את לבו ופרש כסוּת על אזניו ועל עיניו’ (סורה ב‘, ו’/ז') – ובכל זאת בא הוא להענישו על מריו, ואף מוסרו לאבדון עדי־עד?

ייתכן, כי רבים מן המוסלימים החסידים, המסורים לאַללה, תיארו לעצמם בדרך כלל את אלוהיהם בדמות הוויה שרירותית כזאת: אין כאן אלא הפרזה של אותו רגש־התלוּת. לכך מצאו בספר הקדוש כמה נקודות־אחיזה מוּצקוֹת. הרי בקוראן מצוּיות הקבּלות רבות לציור על חיזוק לב פרעה, וכן כמה וכמה אמרות כלליות, שחוזר בהן בשינויים קלים אותו רעיון: מי שאלוהים רוצה להדריכו לטובה, הריהו מרחיב את חזהו לקבלת האיסלאם; ואם ירצה להתעותו, הריהו מיצר חזהו, כאילו היה מבקש לטפס ולעלות השמימה (סורה ו', קכ"ה)²¹⁸. לשום נפש לא ניתן להאמין אלא ברשות אלוהים (סורה י‘, ק’)²¹⁹.

דומה, כי אין לך עיקר מעיקרי התורה, שאפשר יהיה להסיק עליו מתוך הקוראן הוראות מנוגדות כל כך, כמו לגבי השאלה שאנו עוסקים בה כאן²²⁰. קודם כל: כנגד המימרות המרובות בדבר הגזריה הקדומה, תוכל להעמיד כמה מאמרותיו של הנביא, ובהן נקבעת ההנחה כי לא אַללה המתעה אלא השׂטן, האויב הרע והלוחש הרמאי (סורה כ“ב, ד'; ל”ה, ה‘, ו’; מ“א, ל”ו; מ“ג, ל”ה/ל“ו; נ”ח, כ'/י"ט) מאז ימי אדם הראשון (סורה ב', ל“ד/ל”ו; ל“ח, פ”ג/פ"ב, ואילך). ומי שביקש לטעון לחופש־הבחירה של האדם בשלימותו, שאפילו השפעת השטן אינה מעמידתו בסכנה – גם הוא יכול היה למצוא אוצר בלום באותו קוראן עצמו; מתוך מאמריו, שאינם משתמעים לשתי פנים, ניתן להסיק ממש את ההיפך הגמור של שעבוד הרצון. מעשיו הטובים והרעים של האדם מכוּנים בשם האופייני ‘רכושו (אשר רכש לו)’²²¹, משמע: פעולות שעסק בהן מתוך רצונו העצמאי (כגון סורה ג', כ“ד/כ”ה, ועוד). ‘לבותיהם מצופים (רעה) אשר רכשו להם (כאילו העלו חלודה)’ (סורה פ“ג, י”ד)²²². ואף במקום שמדובר על סגירת הלבבות, הרי יכול הדבר לעלות בּד בּבד עם הרעיון, כי ‘הולכים הם אחרי יצריהם’ (סורה מ“ז, ט”ו/י“ד, י”ח/ט"ז). התאווה היא שתתעה את האדם עקלקלות (סורה ל“ח, כ”ה/כ"ו). לא אלוהים הוא המקשה את לבות החוטאים, אלא (על־ידי רוע לבם הם) ‘יכבדו… ויהיו כאבנים או קשים יותר’ (סורה ב', ס“ט/ע”ד). השׂטן עצמו דוחה את האשמה, כי הוא המביא את בני־האדם לידי מדוחים; הוא (עצמו) נמצא במרחקים בתוהו לא־דרך (סורה נ', כ“ו/כ”ז). ואותה תפיסה באה על אישורה גם בדוגמאות היסטוריות. הנה, דבר אלוהים, למשל: בני־תַאמוּד הרשעים – האֵל ‘נחה אותם באורח־ישרים, אך הם העדיפו את העיוורוֹן על ההדרכה הנכונה. על כן אחזתם מהלומת העונש של השפּלה בעד מעשיהם שרכשו לעצמם; אך הצלנו מרעה את אשר האמינו והיו יראים’ (סורה מ“א, ט”ז־י“ז/י”ז־י"ח). ובכן: אלוהים נחה אותם, אך הם לא הלכו אחריו, ומתוך בחירתם החופשית עשו את הרעה נגד עצתו של אלוהים; הם רכשו לעצמם את הרעה מרצונם החופשי. אלוהים ידריך את האדם באורח־מישרים; ואולם באדם תלוי, אם יקבל את ההדרכה תוך הכרת־תודה, או שידחה אותה במריו העיקש (סורה ע"ו, ג'). ‘יעשה כל אחד לפי דרכו’ (סורה י“ז, פ”ו/פ"ד). האמת מאת אלוהיכם היא; ועתה, מי שירצה יאמין, ומי שיחפוץ יכפור' (סורה י“ח, כ”ח/כ"ט). זו (הסוּרה) אזהרה היא, ומי שיחפוץ יבחר לו דרך אל אלוהיו (סורה ע“ו, כ”ט). ואמנם אין אלוהים עומד בדרכם של החוטאים גם לגבי מעשיהם; הוא נותן להם כוח ויכולת לעשות את הרע, כשם שהוא נותן לטובים את היכולת ומיישר לפניהם את הדרך לעשות את הטוב (פַאסַאנוּיַאסירוּהוּ לִיליוּסְרא… פסאנוּיַאסירוּהוּ לילעוּסְרא; סורה צ"ב, ז' י').

בקשר לאותו עניין רוצה אני להשתמש בהזדמנות זו כדי להעיר הערה, שאינה משוללת חשיבות להבנת הבעיה של הבחירה־החופשית בקוראן. חלק גדול מאימרותיו של מוחמד, שנוהגים להשתמש בהן כדי להסיק כי אלוהים עצמו הוא העושה את האדם ליצור חוטא, תוך שהוא מתעהו – ייראה לנו בבחינה אחרת, אם נדייק יותר בהבנת משמעותה של המלה, שרגילים לפרשה במושג ‘הַתְעוֹת’. אם נֶאמר בקוראן, בסדרה ארוכה של מימרות, לאמור: ‘אַללה ידריך בדרך ישרה את אשר יחפוץ, ומתעה את אשר יחפוץ’ – הרי אין כוונתם של מאמרים כאלה להורות, כי אותם בני־אדם, מן הסוג האחרון, אלוהים יַנחם ממש אל הדרך הרעה. אותה מלה מכרעת ‘אַדַאלָה’ אין להבינה, בקשר זה, במשמעותו של המושג ‘הַתעֵה’, אלא ‘הניח לתעוֹת’, הסתר־פנים ממישהו, לבלתי הוֹרוֹת לו את דרך המוצא. ‘אנו עוזבים אותם (נאדארוּהוּם), שיסתבכו במִריים’ (סורה ו', ק"י). נשווה־נא לנגד עינינו אדם המהלך יחידי במדבר, – מתוך ציור זה נובע לשונו של הקוראן על ההדרכה וההתעיה. המהלך בדרך תועה במרחבי אין־קץ, צופה ומביט למצוא כיווּן נכון ולהגיע למחוז חפצו. כזהו האדם באורח־חייו. מי שהפיק רצון מאת האלוהים, באמונתו ובמעשיו הטובים, יקבל שכרו בהדרכת אלוהים; ואילו עושה־עוול – אלוהים יתנהו לתעות, יעזבהו ביד גורלו, ימנע ממנו חסדו; אמנם, לא יושיט לו יד ולא ידריכהו, אך חלילה לו שיַנחהו ממש אל הדרך הרעה. משום כך שגור לגבי החוטאים גם השימוש בציור, שהנה מוּכּי־עיוורון הם ומגששים באפילה. אין הם רואים, ולפיכך תועים הם על־כורחם, ללא מטרה וללא תכנית. אין מורה־דרך שיבוא לעזרתם, ועל־כן ייכּשלו ויפלו לתוך תהום־האבדון, ואין מציל. ‘הנה הגיעו אליכם (דברי) הארה מאת אלוהיכם; והיה אשר יראה יפיק תועלת לעצמו, ואשר יהיה עיוור – יביא רעה על עצמו’ (סורה ו, ק"ד). למה לא השתמש הלה באור שהאיר לעיניו? ‘הנה הורדנו אליך את הספר (לתתו) לבני־אדם באמת, והיה אשר יקבל את ההדרכה – יעשה לטובת עצמו, ואשר יתעה (דַאלַה) הרי לרעתו הוא תועה’ (סורה ל“ט, מ”ב/מ"א).

ציור זה, שהנה עזוב האדם לנפשו ואלוהים מסתיר פניו ממנו, שגור בקוראן לגבי בני־אדם שגרמו בהתנהגותם הקודמת לכך, שיהיו בלתי־ראוּיים לחסד אלוהים. אם נאמר, כי שוכח אלוהים את הרשעים, עקב אשר שכחו אותו (סורה ז‘, מ“ט/נ”א; ט’, ס“ח/ס”ז; מ“ה, ל”ג/ל"ד), הרי מתפיסה זו יסיק את המסקנה: שוכח אלוהים את החוטאים, היינו, איננו נותן דעתו עליהם. ההדרכה בדרך ישרה שׂכר היא לצדיקים. ‘לא יַנחה אלוהים את האנשים הפושעים’ (סורה ט‘, ק“י/ק”ט; ל"ט, ה’); אלא יתנם לתעות ללא תכלית. כפירה אינה תוצאת התעייה, אלא סיבה לה (סורה מ“ז, ט/ח; בייחוד סורה ס”א, ה'). אכן, ‘אשר יַתעה (אותו) אלוהים, אין לו כל דרך’ (סורה מ“ב, מ”ה/מ"ו), ו’אשר יַתעה (אותו) אלוהים, אין לו כל מדריך' (סורה מ', ל“ה/ל”ג), וכך הוא הולך לקראת האבדון (סורה ז', קע“ז/קע”ח)²²³. אך בכל המקומות הללו מדובר במניעת חסד־ההדרכה, בתורת עונשין, ולא בהתעייה, חלילה, שתהא סיבת המרי. זאת הכירו והבינו כהלכה המוסלימים הקדמונים, שהיו קרובים להשקפות המקוריות. בחדית אחד נאמר: מי שנעדר שלוש פעמים מעצרת יום הששי, מתוך זלזול (תַאהַאווּנַן), אלוהים סוגר את לבו²²⁴. כלומר: מגיע האדם לידי המצב של ‘סגירת הלב’ רק לאחר שזילזל בקיום המצווֹת הדתיות. ובתפילה עתיקה שלימד הנביא לגר חוּסיין לאחר שהלה קיבל את דת האיסלאם, נאמר: ‘אַללה הוֹרני ללכת דרכּי במישרים ושמרני מרוֹע נפשי’²²⁵; כלומר, אל תעזבני לנפשי אני, אלא הושט לי את ידך והדרכתך. אך בשום פנים אין לדבר על התעָיה. ואולם אותה הרגשה, כי היוֹת האדם עזוב לנפשו הוא הסוג הקשה ביותר לעונשין מידי שמים, טבועה בנוסח של שבועה מוסלימית עתיקה: ‘אם אין אמת בדברי (בשבוּעת עדוּת), או אם לא אקיים נדרי (בשבועת הבטחה), ימנע אלוהים ממני את כוחו וגבורתו (חַאוּל וַקוּוָה) ויסגירני לנפשי, לכוחי וגבורתי אני’²²⁶; כלומר: ימשוך ידו ממני, שאצטרך לדאוג לבדי; כיצד אמצא דרכי בלי הנהגתו ועזרתו? כך יש להבין את המושג ‘נתוּן לתעות’ (ולא ‘התעות’) כלפי החוטאים²²⁷.

(4) הקַאדַארִיים והגַ’אבּריים

נמצאנו למדים, כי אפשר להשתמש בדברי הקוראן, כדי להביא ראיוֹת להשקפות המנוגדות ביותר לגבי אחת השאלות החשובות משאֵלות־היסוד של התודעה הדתית־מוסרית. הוּבּרט גרימֶה²²⁸, שהעמיק חקוֹר בניתוח התיאולוגיה של הקוראן, מצא נקודת־השקפה מאירת־עיניים, שיש בה משום סיוע כדי להוציאנו מתוך סבך זה. הוא מוצא, כי אותן משנות, הסותרות זו את זו, שנאמרו בפי מוחמד על חופש־הבחירה של האדם ועל בחירה־שבחסד של אלוהים, משתייכות לפרקי־זמן שונים בפעולתו של הנביא, ומשקפות את הרשמים שהשפיעו עליו תנאי מצבו, בשעתו. בתקופת־מֶכָּה הראשונה נוקט הוא עמדה של חופש־בחירה ואחריות, בשלימות; ואילו באַל־מדינה הולך הוא ויורד יותר ויותר עד למִשנה על שלילת החופש ושעבוּד הרצון. המשנות הקיצוניות ביותר מבחינה זו מוֹצאן מתקופת־חייו האחרונה²²⁹. הסבר זה – אם נניח, כי אפשר למיין בבטחה את שכבות נבואותיו לפי סדר זמניהן – יכול, אמנם, לשמש מורה־דרך לאנשים המוכשרים לעיין עיון היסטורי. אך אין אנו יכולים להניח כושר זה אצל המוסלימים הוותיקים, שהוטל עליהם למצוא שביל בין אותן משנות מנוגדות, להחליט ולהכריע לצד זה או אחרת, ולהשלים עם מציאותן של ראיוֹת־שכנגד, תוך שימצאו פירוש שיתרץ את הניגודים. אותו רגש של כפיפוּת, השורר בכל תחומי־ההכרה של האיסלאם, ודאי שהיה נוטה להכריע לצד שלילת חופש־הרצון. טוב ורע, שׂכר ועונש תלויים לחלוטין בבחירה־שבחסד מאת אלוהים. רצונו של אדם אינו עולה בחשבון.

אולם בזמן קדום מאוד (נוכל לעקוב אחרי תנועה זו עד לסוף המאה השביעית, בערך) כבר הטרידה השקפה אכזרית זו את רוחם של יראי־שמים, שלא יכלו להירגע ולהשלים עם אותו ציור של אלוהים חסר־צדק, כפי שהיה שורר בנפשו של ההמון.

השפעות חיצוניות – אף הן סייעו לכך, כי ינבטו חששות אלו של החסידים ויוסיפו להכות שורש עמוק²³⁰. מאמיני האיסלאם בסוריה – בתוכם נשמעה המחאה הקדומה ביותר נגד תורה זו, כי מעשי האדם נקבעים לחלוטין מראש. התגלותה של מחאה זו בסוריה מנומקת נימוק קולע ביותר על־ידי השקפתו של קרֵימֶר²³¹, כי חכמי האיסלאם הוותיקים נתעוררו להטיל ספק בדיטרמיניזם הבלתי־מוגבל בהשפעת התיאולוגים הנוצריים שבסביבתם, שכן הוויכוח באותו עיקר־אמונה העסיק את חכמי התיאולוגיה של הכנסייה המזרחית דווקא²³². דמשק, שהיתה בתקופת החליפות של בני־אומייה מקום-הכֶּנס של האינטליגנצייה האיסלאמית, משמשת מרכז הדיונים בעניין הקַאדַאר – קביעת גורלו של אדם. מכאן נתפשט דיון זה עד־מהרה בחוגים רחוקים יותר.

הרהורים של יראת־שמים הביאו אותם לידי הכרה, כי אי־אפשר הדבר שיהיה האדם משועבד במעשיו, המוסריים וההלכיים, לגזירה קדומה שאין לשנותה; אלא, אדרבה, הוא עצמו יוצר את מעשיו, ולפיכך נעוצה בו גופו הסיבה לפדוּת נפשו או לכליוֹנה. ‘חַלק אַלאַפעַאל’, יצירת המעשים – כך נתכנתה, בזמן מאוחר יותר, משנתם של אישים אלה, שדווקא בשל היוֹתם מצמצמים את ה’קאדר' נקראו קאדאריים²³³ – מעין לשון סגי־נהור; ואילו הם היו אוהבים לכנות את מתנגדיהם בשם ג’אבּריים, כלומר, ‘אנשי ההכרח העיוור’ (ג’אבְּר). זו היתה המחלוקת הדוֹגמאטית הקדומה ביותר בתוך האיסלאם העתיק.

אמנם הקוראן יכול היה לספק ראיות לטובת שתי הסיעות במידה שווה; אך מסורת מיתולוגית אחת, שנתפתחה בזמן²³⁴ קדום מאוד כעין ‘אגדה’ בתוך האיסלאם, ואולי נתרקמה רק במשך אותו פולמוס – ומי יוכל לקבוע כאן תאריכי־התהוות על דיוקם? – דיברה לטובתם של בעלי הגזירה הקדומה. לפי מסורת זו, הוציא אלוהים מתוך חוֹמר גופו – הענקי, לפי דמיונם – של האדם הראשון, מיד אחר ברייתו, את כל צאצאיו בצורת נחילי־נמלים, וכבר אז קבע את סוגי הזכאים והחייבים ושיקע אותם בגופו של אדם הראשון, מימינו ומשמאלו²³⁵. וכל עוּבּר ועוּבּר מוּתווה לו כל גורל חייו בידי מלאך, שנתמנה במיוחד לכך (ולפי ציור לקוח מהודו: ‘כתוב כן על מצחו של התינוק’)²³⁶; ובין השאר מוּתווה גם זאת: יהיה בן עולם־הבא או יורש גיהינום. וגם המסורת האֶסכאטוֹלוגית יוצאת, בהתאם לכך, מנקודת־השקפה של הדיטרמיניזם. אלוהים שולח את החוטאים המסכּנים אל שאוֹל של גיהינום, מתוך שרירות מסוימת. רק המלצתו (שַאפַאעַה) של הנביא עשויה להמתיק את הדין²³⁷.

הדימוּיים, המשמשים יסוד להשקפות כאלה, הכו בקרב העם שורשים עמוקים מכדי שתורתם של הקאדאריים, שהבליטה בניגוד לכך את העיקרים של חופש הבחירה והאחריות המלאה, תוכל למצוא לעצמה חוג־תומכים נרחב. הקאדאריים נאלצו להתגונן קשה בפני התקפותיהם וטענותיהם של מתנגדיהם, שהיו מסתמכים על הפירוש העתיק־המקובל של הספרים הקדושים ועל האגדות העממיות שהבאנו לעיל. בתולדות האיסלאם נודעת לה, לתנועת הקאדאריים, חשיבות יתירה: היה זה הצעד הראשון, העתיק ביותר, להשתחרר מן ההשקפות השולטות של המסורת, אמנם לא מתוך חופש־המחשבה אלא מתוך דרישות של יראת־שמים. מתוך גרונם של הקאדאריים אינה מדברת מחאת־התבונה כנגד הדוֹגמה המאובּנת, אלא עולה קול המצפּוּן הדתי כנגד השקפה, נטולת יראת־הכבוד, על אלוהים ויחסו אל רגשותיהם הדתיים של עבדיו.

נטיות אלו נתקלו בהתנגדות מרובה, והלך־המחשבה של הקאדאריים לא נתקבל אלא ברגשי־אהדה מועטים בלבד – ועל כך מעידים שוב מאמרי־מסורת מרובים שבדוּם לשם השפלת הקאדאריים. גם כלפיהם, כמו במקרים אחרים, שמים בפיו של הנביא עצמו דברים, שבהם יביע את רגש־הכלל של האורתודוכסייה. הקאדאריים אינם אלא האַמגושים של העדה האיסלאמית. כי, כשם שהמחזיקים בתורת זרדושת (צוֹרוֹאַסטר) באים ומעמידים כנגד יוצר־הטוב עוד מקור, המשמש עילה לרע – כך באים גם הם, הקאדאריים, ומוציאים את המעשה הרע של האדם מתוך תחום יצירתו של אַללה: לא אלוהים הוא היוצר את המרי, אלא רצונו של האדם העומד ברשות עצמו. ואם הקאדאריים רוצים להוכיח את צדקת הנחותיהם בדרך של פולמוס, הרי באים מתנגדיהם ושמים בפי מוחמד ועלי דברים שיגַנוּ זאת בחריפות וישפכו על ראשם קיתונות של לעג וקלס²³⁸.

ועוד תופעה מוזרה באה כאן לידי גילוי. גם שליטי דמשק, שבדרך כלל לא מצאו חפץ רב בעניינים דוֹגמאטיים, לא נחה דעתם מהתפשטותה של התנועה הקאדארית באיסלאם הסורי. ולפרקים הם תפסו עמדה של התנגדות ברורה כלפי בעלי הבחירה החופשית²³⁹.

אותם גילויים לנטיית רוחם של חוגי־השלטון לא נבעו מתוך כך, שהשליטים הללו, מכיוון שהיו עסוקים במפעל הגדול של הקמת מדינתם החדשה, קצה נפשם במחלוקת תיאולוגית. אמנם מתקבל על הדעת, כי אישים אלה, שעמלו וטרחו בהקמת מוסדות נרחבים ומקיפים לשם ביצור המדינה, וצריכים היו להילחם באויבי שושלתם מימין ומשמאל – לזרא היה בעיניהם שבּאים עכשיו להסעיר את רוחות ההמונים בדקדוקי־עניות ובפולמוסים על הרצון החופשי והבחירה העצמאית. אישים שליטים, בעלי אופי מובהק ומובלט עד־מאוד, אין דרכם למצוא חפץ בוויכוחיהם של ההמונים. אולם סיבה עמוקה יותר נעוצה בכך, שבני־אומייה ראו סכנה מיוחדת בהתרופפותו של עיקר־האמונה על הגזירה הקדומה: לא סכנה לאמונה, אלא סכנה למדיניותם הם.

הם ידעו יפה יפה, כי שושלתם היא כקוץ בעיני החסידים, דווקא בעיני אותם אישים אשר מחמת קדושתם נתונה להם אהדת לבו של ההמון הפשוט. הם ידעו גם ידעו, כי בעיני רבים מנתיניהם הם נחשבו כמשתלטים לא־חוקיים, שכבשו לעצמם את הממשל באמצעים של כוח וכפייה, כאויבי משפחת הנביא, כמרצחי האישים המקודשים, כמחללי המקומות הקדושים. אמונה אחת היתה מסוגלה מאין כמוה לבלום את העם ולמנוע אותו שלא יתפרץ כנגדם וכנגד נציביהם: האמונה בגורל קדום. מימות־עולם גזר אלוהים כי על אנשים אלה להגיע לשלטון, וכל מעלליהם אינם נעשים אלא לפי גזירת הגורל מידי שמים – גזירה שאין להשיבה. רצוי היה להם מאוד, כי השקפות כאלה יתפשטו בעם; וברצון רב היו שומעים, היאך משוררי תהילתם היללום בתוארים שונים, והיה בכך משום הכרת שלטונם כמותאם לרצון־שמים, כגזירה מאת אלוהים. והרי נגד גזירה כזאת אין המאמין יכול להתקומם. ואמנם כן: המשוררים של החליפים מבני־אומייה מהללים את שליטיהם להיותם מושלים, ‘אשר דבר שלטונם נגזר מימות־עולם בעצת אלוהים’²⁴⁰.

כשם שרעיון זה היה בו כדי לבסס את זכותה של השושלת בכלל, כן אהבו להשתמש בו בייחוד לשם הרגעת רוח העם, שעה שהיה נוטה לראות במעשי השליטים עריצות ורשעות. שׂכלוֹ של הנתין הצייתן חייב לראות את ‘אמיר המאמנים ואת הפצעים שהוא פוצע כגזירת הגורל; אסור לו לאדם לתת דופי בפעולתו’²⁴¹. אימרה זו לקוחה מתוך שיר, שהשמיע משורר אחד, בחינת הד, אחרי מעשה אכזרי שביצע שליט מבני־אומייה. המגמה היתה להשריש את האמונה, כי כל מה שהם עושים נעשה מתוך הכרח, משום שכך נגזר בגזירת אלוהים, ורצונו של אדם אינו יכול לשוֹללה. ‘מלכים אלה – אומרים כמה מן הקאדאריים הוותיקים – שופכים את דם המאמינים הישרים, נוטלים לעצמם נכסי אחרים ללא־צדק, ואחר־כך הם אומרים: מעשינו נעשים בגזירת הקאדאר’²⁴². מעשה בחליף עבד־אלמַלִיך מבני־אומייה, אשר נאלץ להילחם מלחמות קשות לשם הבטחת שלטונו; משך בערמה את אחד מיריביו אל ארמונו ורצחוֹ נפש, בהסכמתו של כומר ביתו; אחר־כך ציווה להשליך את ראשו של הנרצח בין המון תומכיו, שעמדו לפני הארמון וציפו לשוּבו. החליף ציווה להכריז ולהודיעם: ‘נשיא המאמינים הרג את מצביאכם, כפי שנקבע בגזירת הגורל מימות־עולם ולפי הפקודה (מאלוהים) שאין להשיבה…’. עד כאן סיפור המעשה. מובן, שלא יכלו ההמון להתקומם כנגד גזירה זו מן השמים, שהרי לא היה החליף אלא כלי־שרת בידה; נרגעו הכל וקיבלו את מרותו של מי שרצח את האיש, שעוד אתמול היו שומרים לו אמונים. ואף אם אין כאן סיפור היסטורי ממש, שאין להטיל ספק באמיתותו, הרי יש בכך משום עדוּת לאותו קשר, שראו הכל בין מעשי הממשלה ובין הגזירה שאין לשנותה. ודאי: אסור לי להעלים, כי תוספת לאותה אַסמכתה על גזירת־הגורל מידי שמים שימשו כמה וכמה אדרכמונים, שבאו לרכּך את חרדת ההמון, למראה ראשו המושלך של עַמר אבּן סעיד²⁴³.

תנועת הקאדאריים בימי שושלת בני־אומייה היא, איפוא, השלב הראשון בתהליך ההתמוטטות של יסודות האורתודוכּסייה המוסלימית הפשוטה. זוהי זכותה ההיסטורית הגדולה של אותה תנועה, אם כי היא עצמה לא נתכוונה לכך; וכאן, בחשיבות הנודעת לה, יש למצוא הצדקה לכך, שהקציתי לה מקום גדול כל־כך במסגרת הרצאתי זו. אך פירצה זו שנפרצה באמונתו המקובלת והתמימה של העם, עתידה היתה להתרחב עד־מהרה עוד יותר, עם התגלותן של שאיפות חדשות, שהרחיבו – במידה שהלך ונתעשר היקף־הראייה הרוחני – את מידת־הביקורת כלפי צורת־האמונה המקובלת על פני תחום גדול יותר.

(5) המוּעְתַאזילָה

בינתיים נפתחו בפני העולם האיסלאמי שערי הפילוסופיה של אריסטוֹ, וחוגים נרחבים של משכילים לא נשארו בלתי־מושפעים ממנה גם במחשבתם הדתית. מכאן צמחה בשביל האיסלאם סכנה – ואחריתה מי ישורנה, – על אף כל המאמצים להשלים בין מסורת־הדת ובין אמיתות־הפילוסופיה שרכשו להם זה עתה. אך בנקודות מסוימות דומה כמעט שאי־אפשר היה לגשר גשר בין אריסטו, ואפילו במעטה של ניאוֹ־אַפלטוֹניוּת, לבין הנחותיה של האמונה האיסלאמית. האמונה כי העולם נברא תוך זמן מסוים; האמונה בהשגחה על כל פרט ופרט, האמונה בניסים – אי־אפשר היה להצילה על־פי אריסטו.

אולם כדי לקיים את האיסלאם ומסורתו בתוך עולמם של נבוני־הדעת, צריך היה ליצור שיטה עיונית חדשה, הידועה בתולדות הפילוסופיה בשם כַּלַאם, וחסידיה קרואים בשם מוּתּאכַּלימוּן. מִתחילה מציין השם מוּתַּאכַּלים (פירוש המלה: נואֵם) מבחינה תיאולוגית את הנוטל עיקר־אמונה, או שאלה דוגמאטית השנוּיה־במחלוקת, ועושהו נושא לדיון ולליבון בדרך הדיאַלקטיקה, תוך הוכחות עיוניות לניסוחו. מתחילה טעונה איפוא המלה מוּתאכּלים השלָמה מסוימת, כדי לציין אותה שאלה מיוחדת, שבה מטפלת מחשבתו העיונית של התיאולוג. אומרים, למשל: פלוני הוא ‘מִן אַלמוּתאכּלימין פי אילאירגַ’א’, כלומר: מן התיאולוגים העוסקים בשאלת שעוררוה המוּרג’ים²⁴⁴. עד מהרה מתרחב תוכנו של המונח ומשתמשים בו כדי לציין אנשים, הנוטלים עיקרים, שהאמונה הדתית מקבלת אותם כאמיתות שאין מתווכחים עליהן, והופכים אותם לנושא של שקלא־וטריא, מדברים עליהם, דנים בהם וקובעים אותם בתוך נוסחאות, על־מנת שיוכלו להתקבל גם על דעתם של מוחות הוֹגים. פעולה עיונית מבחינה זו נקראה אחר־כך בשם כַּלַאם (דיבור, דיון בעל־פה). בהתאם לשאיפתו לשמש משען לתורות־הדת, יצא הכּלאם מתוך הנחות מנוגדות לתורת־אריסטו ונעשה פילוסופיה דתית במובנו האמיתי של מושג זה. הראשונים שהיו עוסקים בשיטה זו ידועים בשם מוּעתאזילים.

פירושה של מילה זו: ‘המתבדלים’. לא הייתי רוצה לחזור על הבדוּתה, שרגילים לספר כדי להסביר כינוי זה; אלא מניח אני, כהסבר נכון, כי גם נבטיה של סיעה זו התחילו צומחים מתוך גורמים של יראת־שמים; חסידים, וקצתם פורשים מן העולם, מוּעתאזילה, כלומר, מתבודדים (סגפנים)²⁴⁵ – נתנו את הדחיפה הראשונה לתנועה זו, אשר, עם הצטרפותם של חוגים ראציונאליסטיים, נדחפה יותר ויותר להתנגדות אל מושגי־האמונה המקובלים.

רק בשלבּה הסופי של התפתחות התנועה הזאת הולם את חסדיה הכינוי ‘בעלי המחשבה החופשית באיסלאם’ – כינוי שנתחדש על־ידי היינריך שטיינר²⁴⁶, הראשון שחיבר (1865) מונוגראפיה על אותה אסכולה²⁴⁷. ואילו נקודת־מוצאם נעוצה בגורמים דתיים, כזו של קודמיהם, הקאדאריים הקדומים. התחלותיה של המוּעתאזילה אין בהן כל־עיקר משום נטייה להשתחרר מכבלים בלתי־נוחים, לפגוע בתפיסת־החיים הקפדנית של האורתודוכּסים. בוודאי אין לומר, כי יש כאן משום תנופה רוחנית חופשית, אם אחת השאלות הראשונות, אשר המועתאזילה נתנה את דעתה עליה עד כדי ליבון יסודי, היא השאלה: אם – בניגוד לתפיסתם של המוּרג’ים – עשיית ‘חטאים גדולים’ מעמידה את האדם בחזקת ‘כּוֹפר’, וגורמת לו עונש של גיהינום לעולם, בדומה לכפירה בעיקר. וכן מכניסה היא לתוך תורת־העיקרים את המושג של מצב־ביניים, שמקומו בין מאמינים ובין כופרים – והרי כל אלה אינם אלא חיטוטי־חקרנוּת מוזרים בשביל מוחות פילוסופיים.

האיש, שתולדות העיקרים באיסלאם מציינות אותו כמייסד המועתאזילה, וַאצִיל אבּן עַטא, מתואר על־ידי הבּיוֹגראפים כסגפן, ובקינה אחת על מותו מסופר עליו ש’לא נגע לא בדינר ולא באדרכמון'²⁴⁸; וגם חברו עַמר אבּן עוֹבַּייד מתוֹאר כזַאהיד (סגפן), שהיה עומד לילות תמימים בתפילה; שעלה ברגל למכּה ארבעים פעם; שתמיד היו פניו כה קודרים, ‘כאילו חזר זה עתה מהלוויית הוריו’. נשתמרה עד לימינו תוכחה סגפנית־חסידית משלוֹ אל החליף אַלמאנצוּר – אך עלינו להודות: ערוכה ומנוסחת, – שלא נמצא בה אף שמץ של נטיות רציונאליסטיות²⁴⁹. ואם נסקור את ‘דורות’ המועתאזילים עד לזמנים המאוחרים יותר²⁵⁰, נמצא כי אורח־חייהם הסגפני תופס מקום ראשון בין התכונות המצוינות לשבח אצל רבים מן האישים האלה.

אך בהשקפותיהם הדתיות, שבאו לידי הבלטה מיוחדת בתורתם (הפחתת השרירות במעשי אלוהים לטובת רעיון הצדק), היה צפוּן לא נבט אחד של התנגדות אל האורתודוכסייה השכיחה, לא גורם אחד שהיה בו כדי למשוך על־נקלה גם ספקנים שיבואו להתחבר אליהם. עד־מהרה בא הקשר אל הכּלאם ומשווה למהלך־מחשבותיהם גוון ראציונאליסטי, ודוחפם יותר ויותר שיציגו לעצמם מטרות ראציונאליסטיות – שטיפוחן הביא את המועתאזילים לידי מצב של מלחמה מחריפה־והולכת כלפי האורתודוכסייה המקובלת.

לכשנגיע בסוף לסכּם את דיונינו בתלמידי האסכולה הזאת, נראה את עצמנו נאלצים לחייבם בכמה תכונות שאין בהן כדי לעורר אהדה. אולם זכות אחת נשארת להם, שאין לגרוע ממנה. הם הרחיבו לראשונה את מעיינות ההכרה הדתית באיסלאם והעשירום ביסוד אחד יקר־ערך, שעד אז נמנעו בהחלט מלהשתמש בו בקשר לכך, והוא – התבונה (עַקְל). אחדים מנציגיהם הנכבדים ביותר הרחיקו לכת כדי כך עד שעמדו ואמרו, כי ‘התנאי הראשון של דעת הוא הספק’²⁵¹, או ‘טובים חמישים ספקות מוודאוּת אחת’²⁵², וכיוצא באלה. ויש שהיו אומרים עליהם, כי לפי שיטתם קיימים לא רק חמשת החושים, אלא עוד חוש שישי: העַקְל (התבונה)²⁵³. הם הרימו אותו למעלת אבן־בוחן בענייני האמונה. אחד מנציגיהם הראשונים בִּישְׂר אבּן אלמוּעתאמיר איש באגדאד²⁵⁴, הקדיש לתבונה הימנון של תהילה ממש; ההימנון נמצא בתוך שיר־לימוד על מדעי הטבע, שנשתמר ואף נתפרש בידי חברו־לדעה, ג’אחיז:

מה נפלאה התבונה כצופה־יתר וגם חבר ב(ימי) רעה וטובה!

כשופט, החורץ משפטו על הנעדר, כאילו ראהו במוֹ עיניו;

והנה אחת מבין פעולותיה – מַבחינה היא בין טוב לרע;

בעל כוחות (רוחניים, כלומר האדם) – (האדם) חונן בכוחות,

שייחד לו אלוהים בקדושתו האמיתית²⁵⁵.

אחדים מהם, שהגיעו בספקנותם עד לשׂיא, היו מייחסים לניסיון שבא מידי החוּשים רק עמדה פחותת־דרגה, ככל האפשר, בין סימני־הבּוֹחן, הקריטריוֹנים, של ההכּרה. על־כל־פנים היו הם הראשונים שהקנו תוקף לזכות התבונה לגבי התיאלוגיה של האיסלאם. אך בכך כבר נתרחקו לחלוטין מנקודת מוצאם. משהגיעו לשׂיא התפתחותם, הרי מציינת אותם ביקורת ללא־ריתיון שמתחו על אותם היסודות באמונת־ההמון, אשר נחשבו זה כבר כעיקרים הכרחיים של האני־מאמין האורתודוכּסי. הם ערערו על הדעה, כי אי־אפשר עוד להגיע אל דרגת הריטוריקה של ביטוי־הקוראן, והטילו ספק בנאמנותו של החדית – והרי כאן התגבשו, כידוע, עדויותיה של אמונת־העם. מבחינה זו היתה ביקורתם השלילית מכוּונת, בעיקר, כנגד היסודות המיתולוגיים של האסכאטולוגיה. גשר־הצִיראט, שצריך אדם לעבור בו כדי²⁵⁶ שייכּנס לעולם־הבא – אותו גשר, דק כחוט־השערה וחד כחוּדה של חרב, שהזכאים גולשים ועוברים בו במהירות הבזק אל שערי גן־עדן, ואילו הנידונים לכלָיה כושלים בו ונופלים לתוך תהום השחת הפעורה מתחת; המאזניים, שנשקלים בהם מעשי בני־האדם, וכיוצא באלה מן התיאורים הרבים – הם מוציאים כל אלה מכלל האמונה שמצוּוים עליה ומפרשים אותה פירוש אַליגוֹרי.

נקודת־הראות העיקרית, שהיתה מדריכתם בפילוסופיה הדתית שלהם, דרשה לטהר את המושג של אחדות־האלוהים מכל הסיגים והסילופים, שלקה בהם לפי אמונת־העם המקובלת. ושאיפה זו היו לה שני כיווּנים: כיווּן מוסרי וכיווּן מיטאפיסי. יש להרחיק מרעיון האלוהות את כל הדימויים, שיש בהם כדי לפגום באמונה בצדקת־אלוהים; ויש לטהר את רעיוֹן־אלוהים מכל הדימוים, שיש בהם כדי לעכוֹר את המושגים המוחלטים של אחדותו, יחידותו ואי־השתנותו. עם זה מחזיקים הם ברעיון של אֵל יוצר, פעיל ומשגיח, ומוחים בתוקף כנגד הניסוח של רעיון־האלוהים לפי אַריסטו. תורת אריסטו על קדמוּת העולם; ההודאה בקיומם ללא יוצא־מן־הכלל של חוקי הטבע; דחיית רעיון ההשגחה לגבי הפּרט – כל אלה משמשות מחיצות, המבדילות בין אותם תיאולוגי־האיסלאם הרציונאליסטיים, עם כל החופש שבפעולתם העיונית, לבין תלמידיו של איש־סטאגירה. מתוך שהיו משתמשים בהוכחות בלתי־מספיקות, ניתכו עליהם חִצי הלעג והביקורת השנונה של הפילוסופים, שלא חפצו לראותם כראוֹת מתנגדים שווים־במעלה ואף לא רצו להעריך את שיטת־חשיבתם כראוּיה לשיקול־דעת²⁵⁷. בצדק גמור אפשר היה לטעון כנגד התנהגותם, כי זרים להם לחלוטין התנאים של הֶעדר כל הנחה מוקדמת ועצמאוּת פילוסופית, שכּן כבולים הם לדת מסוימת, ולמען צירופה הם רוצים להשתמש באמצעים שכליים.

כבר הודגש, כי אותה פעולת־הטיהור נודעו לה, במיוחד, שתי בחינות: צדקת־אלוהים ואחדות־אלוהים. בכל ספר ללימוד תורת המוּעתאזילה אתה מוצא שני סדרים: האחד כולל פרקים של ‘שער הצדק’ (אַבּוַאבּ אַלעַאדְל), והשני – פרקי ‘שער הייחוד’ (אַבּוַאבּ אַלתַּוּחיד). אותה חלוקה־לשתיים קובעת את תוכנית־המבנה בכל הספרות התיאולוגית של המוּעתאזילה, ובשל כיווּן זה של מאמציהם בשטח הפילוסופיה הדתית כינו את עצמם גם בשם ‘אַהְל אַלעַדל ואלתַּוּחיד’ (אנשי הצדק והייחוד)²⁵⁸. מבחינת סדר הזמנים, שהתחיל בהם הדיון בשאלות אלו, הרי קודמות שאלות הצדק. הן ממשיכות במישרין את משנתם של הקאדאריים, והמוּעתאזילים מפתחים אותה להסיק הימנה את המסקנות הכרוכות בה. יוצאים הם מתוך ההנחה, כי נתונה לאדם בחירה חופשית בלתי־מוגבלת במעשיו, כי הוא עצמו יוצר את מעלליו; שאם לא כן, הרי יהא זה בלתי־צודק שיבוא אלוהים ויתבעו לדין על כך.

אלא שמרחיקים הם לצעוד כמה צעדים יותר מן הקאדאריים, כדי להסיק מסקנות מתוך רעיון־יסוד זה, שקבעוהו בוודאות הנודעת למוּשׂכּל ראשון. חוֹרתים הם על דגלם את תורת ההחלטה העצמית החופשית של האדם, ודוחים את הדימוי על מעשי־שרירות של אלוהים – והרי מסיקים הם, מתוך השקפה אחרונה זו, עוד דבר בנוגע לתפיסת מושג־האלהות: אלוהים הוא צדיק בהכרח; אין להפריד בין מושג הצדק ובין מושג האלוהות; אי־אפשר לייחס לאלוהים איזה מעשה ממעשי רצונו, שלא יהא מקיים את תנאי הצדק. כוחו של אלוהים, הכל־יכול – סייג ניתן לו, הנובע מתוך תביעות הצדק, ואין הוא פטור מהן ואינו יכול לבטלן.

עם ניסוח זה מכניסים לתוך תפיסת־האלוהות יסוד, שהיה זר לה לחלוטין לפי רעיון־האלוהות של האיסלאם העתיק; יסוד ההכרח (ווּג’וּבּ). יש לך דברים, שיכול אתה לציינם כהכרחיים לגבי אלוהים: אלוהים חַייב – והרי זה משפט, שלפי השקפת האיסלאם העתיק היה צריך להיחשב כזָרוּת משוועת, ואפילו כחילול־השם. מתוך שיצר אלוהים את האדם בכוונה להביא ישע לנפשו, הרי חייב היה לשלוח נביאים, כדי להורות את הדרך והאמצעים, כיצד להגיע לאותו ישע. ולא היה בכך משום מעשה של רצונו הריבוֹני, משום מתנת אלוהים, שהיה יכול גם לא להעניקה מתוך רצונו הבלתי־תלוי לחלוטין למָנעה; לא כן, זו היתה פעולת החסד האלוהי שהיה חייב לעשותה (לוּטְף וַאג’יבּ); לא ייתכן לדמוֹתו כישוּת שמעשיה טובים הם, אילו לא היה מזכּה את האדם בהוראת הדרך הישרה. הכרח היה לו, שיבוא לידי התגלוּת על־ידי נביאים. הוא עצמו הודה בהכרח זה בדברי הקוראן: ‘על אַללה (היינו זו חובתו) להדריך מישרים’ – כך הם מפרשים סורה ט"ז, ט'²⁵⁹.

בצד מושג החסד ההכרחי יש עוד מושג אחד הקשור אליו קשר אמיץ, שהכניסו לתוך תפיסת־האלוהות: המושג של טובת הכלל (אַלאַצלַח)²⁶⁰. הכרעותיו של אלוהים מכוּונות, ואף הן מתוך הכרח, לטובת האדם. יכולים בני־אדם ללכת, מתוך רצון חופשי, אחרי תורות אלה שנתגלו לטובתם, וכן לפנות להן עורף מתוך רצון חופשי. ואולם האֵל, בצדקתו, חייב שוב לשלם שׂכר טוב לצדיקים ולהעניש את הרשעים; שרירות־רצונו, לפי טעמה של האורתודוכּסייה, בכך שיכול הוא לאכלס גן־עדן וגיהינום ככל העולה על רוחו; העקוב שיש בכך, כי מידות טובות וציוּת לדברי אלוהים אינן משמשות לו, לצדיק, ערובה בטוחה כי יקבל שׂכרוֹ לעולם־הבא, – כל אלה יבואו על חיסולם עם המשקל־שכנגד של אותו צדק, שאת מעשיו מקיים אלוהים בהכרח.

ובהיותם נתונים במעגל המושגים האלה, מוסיפים הם לצעוד עוד צעד אחד קדימה. הם קובעים את חוק התמורה (אַלעִיוַאד); והרי זה שוב סייג בפני שרירות־רצונו של אלוהים, כפי שמחייבתה התפיסה האורתודוכּסית. לעומת הצער והיסורים, שסובל הצדיק כאן, עלי אדמות, על לא עוול בכפו, משום שאלוהים רואה בכך אַצלַח, משום תועלת ותיקון לנפשו – מן ההכרח שיקבל תמורה בעולם־הבא. דבר זה כשלעצמו לא היה בו משום קו אופייני מיוחד; המתֵק במקצת תוֹכנה של אותה תיבה זעירה ומפוקפקת ‘הכרח’ – ויהא בכך כדי לספק גם את התביעה של הרגש האורתודוכסי. אבל חלק גדול מן המועתאזילים אינם תובעים אותה תביעה רק לגבי אנשים מאמינים־כחוק או לגבי תינוקות שלא חטאו, שהיו סובלים בעולם הזה מכאובים ויסורים ללא פשע, – אלא גם לגבי חיות. הכרח הוא, כי גם החיה תקבל בהוויה אחרת תמורה בעד אותם יסורים, שהטילו עליה בני־אדם כאן, עלי אדמות, מתוך אנוכיות ואכזריות²⁶¹. שאם לא כן, שוב לא יצדק אלוהים. על כך מותר לומר – הגנה טראנסצינדנטאלית על בעלי־חיים.

אנו רואים איפוא, באיזו עקיבות מפתחים המועתאזילים הללו את משנתם על צדקת־אלוהים, עד שבסופו של דבר מציגים הם, לעומת אדם חופשי, אֵל בלתי־חופשי במידה ידועה.

ובכך קשורה עוד השקפה יסודית מבחינת המוסר.

מה טוב מבחינה דתית־מוסרית, ומה רע? או לפי גירסת המונחים התיאולוגיים: מה נאה, ומה מגונה (חַסַן – קַאבִּיה)? המאמין האורתודוכּסי יענה: טוב־נאה הוא מה שאלוהים מצווה; רע־מגוּנה הוא מה שאלוהים אוסר. הרצון האלוהי שאינו מחויב ליתן את הדין וכן פקודותיו – הם המשמשים קנה־מידה לטוב ולרע. אין טוב, שיהא טוב לפי הכרעת השכל; ואין רע, שיהא רע לפי הכרעת השכל. הרצח מגונה, מפני שאלוהים אסר לרצוח; ולא היה רע, אילולא הטביע עליו החוק האלוהי אותו חותם²⁶². לא כן המועתאזילי. לדידיה יש טוב מוחלט ורע מוחלט, וקנה־המידה להערכה זו נותנת התבונה. היא הגורם הראשון־במעלה, ולא הרצון האלוהי. לא משום־כך טוב הדבר, מפני שכן ציווה האלוהים; אלא אלוהים ציווה כן, משום שטוב הדבר. כלום אין זאת אומרת, אילו אמרנו להעתיק אותן הגדרות של תיאלוגי בָּצרה ובאגדאד, במונחים מודרניים – כלום אין באותה השקפה כדי לומר לנו, כי מוגבל אלוהים במתן חוקתו על־ידי הציווי המוחלט?²⁶³

(6) יחסם אל הגשמיות במושג האלוהות

ראינו כאן שורה של רעיונות ועיקרים, שיש בהם כדי להורות, כי התנגדות זו של המוּעתאזילה לתפיסת האמונה הפשוטה של האותודוכּסייה לא זו בלבד שהיא נוגעת בשאלות מיטאפיסיות, אלא שמסקנותיה משפיעות השפעה עמוקה על השקפות־יסוד מוסריות, וכי נודע להן ערך מכריע בתוך תחומי האיסלאם עצמו מבחינת דעותיו על החוקה האלוהית.

אך הרבה יותר מכן עתידים היו לפעול בתחום אחר, המשמש נושא של פילוסופיית־הדת הראציונאליסטית שעסקו בה: התחום של רעיון האחדות. כאן חייבים היו, קודם כל, לפַנות תּל של אַשפּה, שנערם מסביב להעיב על טהרתו של רעיון זה.

ראשית כל, היו מתכוונים למחוֹת את דימויי־ההגשמה (אַנתּרוֹפּוֹמוֹרפייה) של האורתודוכּסייה המסורתית, – דימוּיים שאינם מתמזגים²⁶⁴ עם מושג־של־אלוהות הראוי לשמו. האורתודוכּסייה לא רצתה להסכים לתפיסה אחרת זולת התפיסה המילולית של הביטויים האַנתּרופומורפיסטיים והאַנתּרוֹפּוֹפּאתיים שבקוראן ובספרי־המסורת. ראייתו של אלוהים, שמיעתו, כעסו, צחוקו, ישיבתו ועמידתו, ואף ידיו, רגליו ואזניו – תכונות שמדובר בהן לעיתים תכופות כל־כך בקוראן ובספרים האחרים – יש לפרשן פירוש מילולי, פשוטו כמשמעו. בייחוד נלחמה האסכולה החנבּאלית לתפיסה גסה זו של אלוהים. זוֹ נחשבה בעיניהם לסוּנה. במקרה הטוב ביותר נוטים אותם מאמינים־בדרך־אבות להודות, כי אמנם יתבעו לפרש את מלות הספר פשוטן כמשמען, אלא שעם זה יצהירו כי אין הם מוכשרים לקבוע, כיצד יש לשער את הממשות שבדימויים אלה. דורשים הם להאמין אמונה עיוורת בתוכנם המילולי של הטכּסטים, ‘בלי לשאול: כיצד’ (בּילא כַּיף – משום כך כינו דעה זו בשם בַּאלכַּאפָה). הגדרה מדויקת יותר של אותו כיצד היא למעלה מתפיסת אדם, ולפיכך אין לעסוק בדברים שאינם מסורים למחשבתו של אדם. נודעים בשמותם המפרשים הקדמונים, שלדעתם אין כל דופי באימרה, כי אלוהים הוא ‘בשר ודם’, בעל אברים; מספיק, לדעתם, אם מוסיפים ואומרים, כי אין לחשוב כל־עיקר, כי דומים אברים אלה לאבריו של אדם – ברוח הדברים שבקוראן: ‘אין דבר שידמה לו, והוא השומע והרואה’ (סורה מ“ב, ט'/י”א). אולם אין להעלות על הדעת שום דבר כקיים בעצמותו, שאינו עצם. בתפיסת אלוהות כישוּת רוחנית גרידא רואים אותם אישים כפירה בעיקר.

ודאי: מגשימי־האלוהות באיסלאם היו מציירים תמונה זו, לפעמים, תוך הגזמה גסה, עד שלא ייאָמן כי יסוּפּר. מזכיר אני כאן בכוונה עובדות מתקופה מאוחרת יותר, כדי שנוכל לשער, כיצד אפשר היה שיביעו דעות כאלו ללא כל סייג וריסון – בזמן שעדיין לא התערבה בכך התנגדות ספּיריטוּאַליסטית מורכבת. תבוא דוגמה של תיאולוג אַנדאלוּסי אחד ותדגים את ההפלגה היתירה, שיכלה להופיע מבחינה זו. תיאולוג מפורסם מאוד מהאי מאיוֹרקה (מת בבאגדאד, בערך בשנת 524/1130), מוּחמד אבּן סעדוּן, הידוע בשם אַבּוּ עַמר אַל־קוּראשי, לא נרתע מלוֹמר דברים אלה: ‘הכופרים מסתמכים על הפסוק הקוראני “אין דבר שידמה לו”. אך אין זה רוצה לומר אלא שאין להשווֹת לו מאומה בעניין אלוהותו, אבל במה שנוגע לצורה הרי הוא כמוני וכמוך’. זו היא משמעותם של דברים אלה, בערך במובנו של הפסוק בקוראן, בו קורא אלוהים אל נשי הנביא: ‘הוי, נשי הנביא, אין אתן כאחת הנשים’ (סורה ל“ג, ל”ב) – כלומר, נשים אחרות עומדות על מדרגה נמוכה יותר מבחינת חשיבותן, אך בצורתן דומות הן להן לחלוטין. אכן יש לומר, כי מאחורי פרשנות אורתודוכּסית זו מסתתרת מידה לא־מועטה של חילול־השם. מחוללה לא נרתע להגיע לידי מסקנות קיצוניות ביותר. פעם קרא את פסוק הקוּראן (סורה ס“ח, מ”ב), שבו נאמר על יום־הדין האחרון: ‘ביום אשר ייחשף שוֹק, וייקראו להשתחוות’. כדי לדחות בכל תוקף של דחייה את האפשרות של מתן פירוש לביטוי זה על דרך ההשאלה – הכּה אַבּוּ עַמר, בשעת קריאת הפסוק, על שוֹקוֹ ואמר: ‘שוֹק ממש, כזו שלפניכם’²⁶⁵. וכן מספרים מעשה בשייך החנבּאלי המפורסם תּאקי אַלדין אבּן תֵּימייה, מאתיים שנה לאחר מכן (מת בשנת 728/1328), שציטט באחת מהרצאותיו בדמשק את אחד הטכּסטים המדברים על ‘ירידתו של אלוהים’. כדי להרחיק כל אפשרות של השתמעות לשתי פנים, וכדי להדגים את תפיסתו על רדתו של אלוהים לעיני שומעיו, ירד השייך כמה מדרגות מן הקתידרה, ואמר: ‘ממש כירידתי זו’²⁶⁶.

אלה הם ספיחי־פרא לנטייה העתיקה של הגשמת־אלוהים. הראשונים שיצאו להילחם בה בתחומי הדת, היו המוּעתאזילים; מתוך ההשקפה, שיש לשמור על טהרתו וכבודו של מושג־האלוהות האיסלאמי, באו הללו והכניסו תוכן רוחני לתוך כל אותם ביטויים גשמיים שבטכּסטים הקדושים, תוך שפירשו אותם פירוש מוּשאל. מתוך שאיפות כאלה נוצרה שיטה חדשה של פירוש הקוראן; לשם כך היו משתמשים בכינוי הוותיק תַּאוִיל, אלא שנתנו לו מובן של ביאור מוּשאל²⁶⁷; והחנבּאלים לא פסקו בכל הדורות לערער על שיטת פרשנות זו²⁶⁸.

לגבי ספרי־המסורת יכלו להשתמש בעוד אמצעי אחד: לפסוֹל כמסורות מסוּלפות את כל אותם הטכּסטים, שנשתקף בהם דימוי אַנתּרוֹפּוֹמורפיסטי גשמי מדי, או שהניחו מקום לדימוי כזה. בדרך זו ביקשו גם לטהר את האיסלאם מתלי־תלים של בדוּתות־הבל, שנערמו במיוחד בתחום האֶסכאטולוגיה, בעקבות אמונת־העם התאֵבה לסיפורי־אגדה, ושהבטיחו לעצמן אימון דתי בצורה של חדיתים. מבחינה דוֹגמאטית לא ייחסו האורתודוכּסים לשום דימוי אותה חשיבות שייחסוה לדימוי המיוסד על דברי הקוראן (סורה ע“ה, כ”ג), כי עתידים הצדיקים לראות בעולם הבא את אלוהים ראייה גשמית. לכך לא יכלו המוּעתאזילים להסכים בשום פנים; ומובן, כי נתרשמו אך מעט מן ההגדרה המדויקת יותר – עד כדי לדחות כל אפשרות של תּאויל – שניתנה לראִייה זו, נוסף על כך, במסורות: ‘כראותכם את הירח המאיר ברקיע השמים’²⁶⁹. הנה כי כן: אותה ראייה גשמית של אלוהים, שבאו המוּעתאזילים והוציאוּה מידי מובנה המילולי, הישיר, תוך מתן פירוש רוחני לטכּסט – נשארה סלע־מחלוקת ממש בין המוּעתאזילים, לרבות אותם התיאולוגים שהגיעה אליהם השפעת הרהוריהם, ובין האורתודוכּסים המחזיקים במסורת העתיקה; ולגבי שאלות אלו נתחברו אליהם גם הראציונאליסטים המפשרים, שעוד נכירם לדעת בהמשכו של פרק זה.

(7) האַשעַריה והמאתוּרידיה

השאלות, שהיו המוּעתאזילים עוסקים בהן בשער התַּוּחִיד, – שער אמונת־הייחוד, – בהן עוד הוסיפו להתקדם עד שהגיעו אל השקפה כללית, נעלה יותר, עם שעוררו את שאלת תוארי־האלוהים בכל היקפה. כלום אפשר בכלל ייחס לאלוהים תוארים, בלא להעיב את האמונה באחדותו שאינה נחלקת לחלקים ואין שינוי חל בה?

התשובה על שאלה זו עוררה שפע רב של וכּחנוּת מתפלפלת גם בתוך האסכולות השונות של המוּעתאזילים עצמם, – שכּן בהגדרות המרובות והשונות של עיקרי משנתם אין הם מהווים חטיבה אחת, וגם מצד אלה שביקשו לפשר בין ההשקפה האורתודוכּסית לבין השקפת המוּעתאזילים. והרי עלינו להקדים ולומר כבר כאן, ועוד נצטרך לשוב לכך, כי מראשית המאה העשירית צצו ועלו כיווּנים מפשרים, שמסכו טיפות אחדות של שכלתנות אל תוך שמן האורתודוכּסייה, על־מנת להציל את הנוסחאות העתיקות מפני הספיקות שפרצו ורבו בלבם של הראציונאליסטים. ניסוחי הדוגמה האורתודוכּסית, – שאם גם מהוּלות בהם כמה מליצות ראציונאליסטיות, הרי לפי מהותם יש בהם משום חזרה אל האותודוכּסייה המקובלת – קשורים בשמותם של אַבּוּ אלחַסן אַלאַשערי (מת בבאגדאד בשנת 324/935) ואַבּוּ מאנצוּר אָלמאתּוּרידי (מת בסאמארקאנד בשנת 333/944). שיטתו של הראשון השתלטה במחוזות המרכזיים של תחומי האיסלאם, ואילו שיטתו של השני הגיעה לתוֹקפה במזרח הרחוק יותר, באסיה המרכזית. הבדלים יסודיים אין בין שני הכיווּנים. על הרוב אין כאן אלא פולמוס־מלים קטנוני. נוכל לקבל מושג על משמעותו, אם נזכיר לדוּגמה את השאלה הבאה, השנוּיה־במחלוקת – המותר לו למוּסלים להשתמש במליצה: ‘אני מאמין כדין, אם ירצה השם’? בשאלה זו מכריעים תלמידי אַלאַשערי ואַלמאתּוּרידי הכרעות מנוגדות, ואלה גם אלה מנמקים את הכרעתם בק"ן נימוקים תיאלוגיים דקים. בדרך כלל חופשית יותר השקפת המאתּוּרידיים מהשקפת חבריהם האשעריים. הראשונים קרובים יותר, כמלוא נימה, אל המוּעתאזילים מאשר האַשעריים. הרי דוּגמה אחת, הנתונה לנו בתשובות השונות על השאלה: מה הטעם, שמחוּיב האדם לדעת את האלוהים?

המוּעתאזילים משיבים: השכל מחייב; האשעריים: משום שכך כתוב, כי חייבים אנחנו לדעת את אלוהים; המאתּוּרידיים: החובה לדעת את אלוהים מבוססת על מצוות אלוהים, אך מצווה זוֹ נתפסת בכוח השכל; אם כן, אין השכל משמש מקור לדעת־אלוהים אלא אמצעי לה.

משל זה יש בו כדי לקרב להבנתנו את כל המיתודיקה האסכוֹלאסטית, שהיו משתמשים בה במחלוקת זו על עיקרי־האמונה באיסלאם. עולות בזכרוננו המלחמות למלים, ואף לאותיות, של התיאולוגים הבּיזאנטיים בדבר δμοιουσία או δμουσία (זהוּת העצמוּת, או דמיון בעצמות), לכשנבוא להתעמק באותם פלפולי־חריפות בדבר ההגדרות, שהתחכמו להעלותן מסביב לשאלה על תוארי האלוהים. האם אפשר לייחס לאלוהים תוארים? הרי זה יגרור אחריו פירוד של עצמותו האחידה! ואם גם נחשוב, כי תוארים אלה, – ואכן אין לחשוב אחרת לגבי אלוהים, – אינם נבדלים מעצמותו, אינם נוספים עליה, אלא כלולים וטבועים²⁷⁰ בה מעולם, הרי יוצא מתוך עצם הנחת ישויות נצחיות כאלה, אם כי משתייכות הן לעצמות־אלוהים השתייכות בלתי־נפרדת, כאילו קיימים עצמים נצחיים בצד האל האחד, הנצחי. והרי זה שִירְךְּ, שיתוף. התַוּחיד, היינו אמונת־הייחוד הצרופה, תובע איפוא לדחות את ההנחה, המייחסת תוארים לאלוהים – בין שהללו הם תוארים נצחיים הטבועים בו או הם תוארים המצורפים אל עצמוּתו. שיקול־דעת זה הביא, בהכרח, לידי כפירה גמורה בתוארים. אלוהים יודע־הכל לא על־ידי דעת, והוא כל־יכול לא על־ידי כוח, והוא חי־עולמים לא על־ידי חיים. אין בתוך אלוהים לא דעת ולא כוח ולא חיים בפני עצמם; אלא כל מה שנראה לנו כתואר, אחד הוא ובלתי־נחלק, ואינו שונה מאלוהים עצמו. ‘אלוהים יודע’ אינו אלא ‘אלוהים יכול’ ו’אלוהים חי'. ואף אם היינו באים להרבות בדיבורים אלה עד אין סוף, לא היינו אומרים בכך דבר אחר אלא: ‘יש אלוהים’.

אין להטיל ספק בדבר, כי שיקולי־דעת אלה באים לשרת את השאיפה – לצרף את הרעיון המונותיאיסטי באיסלאם שיבהיק בטוהר שלם יותר, ולא כפי שהוא נראה לנו על ליקוי־מאורו שנגרם לו על־ידי השקפות האמונה העממית הדבֵקה באותיות. אבל מן ההכרח היה, כי האדוקים יראו בטיהור זה תַּעְטִיל, התרוקנות מושג־האלוהות מתוכנו, χενωσις (ריקנות) גמורה. ‘סוף המשמעוּת בדברי האנשים האלה, כי אין אֵל בשמים כל־עיקר’²⁷¹ – כך ציין מאמין מן האדוקים הוותיקים, בתמימות גמורה, את המשנות של המתנגדים הראציונאליסטיים, עם ראשית המחלוקת הדוֹגמאטית. המוחלט – אין לגשת אליו, אין להכירו. אילו היה כך שאלוהים מזדהה עם כלל־תואריו המלוכּדים ביחד, כי אז היו יכולים להתפלל תפילה כזאת: ‘הוֹי, דעת, רחמי עלי!’ ועוד זאת: הרי שלילת התוארים מתנגשת על כל צעד ושעל עם מאמרי הקוראן הברורים, שמדובר בהם על דעת אלוהים, על כוחו וכו'. משמע: אפשר, ואפילו הכרח הוא, לייחס אליו תוארים אלה; שלילתם אינה אלא טעות גלויה, כפירה ומינוּת.

והנה, מתפקידם של המפשרים היה: להשלים על־ידי ניסוח מתקבל־על־הדעת בין השלילה הנוקשה של הראציונאליסטים ובין מוּשג־התוארים המקובל. אלה שהלכו בדרכי הפשרה של אַלאַשערי המציאו לשם כך את הנוסחה: אלוהים יודע בכוחה של דעת, שאינה נבדלת מעצמוּתו. התוספת האחרונה של ההגדרה באה להציל באמצעים דוגמאטיים את אפשרות התוארים. אבל עם זה עדיין רחוקים אנו מקִצן של נוסחאות המבקיעות חוט־שערה. אף המאתוּרידיים שואפים להקים גשר־של־פשרה, שיוכל לגשר בין האותודוכּסים והמוּעתאזילה. וכשם שמסתפקים הם, בדרך כלל, בניסוח האַגנוסטי: יש לו לאלוהים תוארים (שהרי נקבעו בקוראן), אך אין לומר אם הם מזדהים עם אלוהים, ואף לא אם יש לראותם כנפרדים מעצמותו – כך גם ראו אחדים מהם את הניסוח האַשערי של הגדרת־התוארים כנוסחה שאינה יאה לאלוהות. אלוהים יודע על־ידי ידיעתו הנצחית. על־ידי (בִּ). האין בכך, חלילה, משום מושג האינסטרוּמנטאליזם (יחס השימוש במכשיר)? כלום אין הדבר כך, שידיעתו, יכולתו ורצונו של אלוהים, כל אותם הכוחות המהווים את השפע האינסופי של עצמותו – הכל פועלים פעולה ישירה? וכלום אינו מתבטל אותו מושג של ישירות על־ידי תוספת ההברה הקלילה בּ, המשמשת בביטוי־הלשון הפוּנקצייה של אותו יחס־המכשיר (על־ידי)? על כן באו השֵייכים מסאמארקאנד, מתוך שחששו להשפלת הדר כבודו של אלוהים השפלה דיקדוקית, והשתמשו בתחבולה החריפה, של קביעת נוסחת הפשרה בגירסה זו: הוא יודע ויש לו דעת, המיוחסת לו כתואר בחינת הנצחיות, וכו'.

נמצאנו למדים מכאן, כי לא לחינם ישבו התיאולוגים המוסלימים שבסוריה ובמיסופּוטאמיה בשכנותם של חכמי־הדיאַלקטיקה שבקרב האומות המנוצחות.

(8) שאלת יצירתו של הקוראן

אחד הנושאים הרציניים ביותר בפולמוס הדוגמאטי היה המושג של דבר־אלוהים. כיצד יש להבין, כי מייחסים לאלוהים את תואר הדיבור? וכיצד אפשר להסביר, כי תואר זה פעל פעולתו במעשים של מתן־תורה, כפי שנתגשמו בכתבי־הקודש? ואף־על־פי שמקומן של שאלות אלו במסכת תורת־התוארים, הרי בכל זאת נפרדו ממנה, והיו עוסקים בהן כבנושא לעיון דוֹגמאטי בפני עצמו; ואמנם, הללו שימשו עד־מהירה בזמן מוקדם מאוד נושא לפלוגתה מחוץ לאותה מסכת.

על אותן שאלות משיבה האורתודוכּסייה: הדיבור הוא תואר נצחי של אלוהים, ובבחינתו זו לא היתה לו לאותו תואר לא ראשית ואף אין הוא פוסק לעולם, ממש כמו ידיעתו, כוחו ותכונות אחרות של עצמותו האינסוֹפית. ועל כן, מה שאנו מכירים כפעולתו של אלוהים המדבּר, דהיינו מתן־תורתו – והאיסלאם נותן כאן את דעתו קודם־כל על הקוראן, – לא נתהווה התהווּת־הוויה שבזמן על־ידי מעשה־רצון מיוחד של אלוה לשם יצירה, אלא קיים הוא מאז ומעולם. הקוראן לא־נברא²⁷². זוהי דוגמה אורתודוכּסית, עד היום הזה.

לאחר מה שנאמר עד כאן, אין תימה שהמוּעתאזילים יראו גם זאת כפירצה שנפרצה באמונת־האחדות הצרופה. ואמנם בתואר הגשמי של ‘מדַבּר’, שמייחסים אותו לאלוהים, ובהנחה על ישות נצחית בצד אלוהים – לא היה פחות מביטול האחדוּת של עצמוּת־אלוהים. ובמקרה זה היה השכל־הישר לצד המתנגדים, מפני שאין מדובר כאן בעניינים מופשטים בלבד, כגון בבעיה הכללית של התוארים, אלא כאן הועמד במרכז הדיון העיוני עניין מוחשי לגמרי. שכן, לאחר שהוציאו את הבעיה מתוך זיקתה אל הפולמוס על התוארים, שבו היו נעוצים שורשיה מלכתחילה, הועברה נקודת־הכובד על הנוסחה: ‘האם הקוראן נברא או לא־נברא?’ ובעיה זו היה בה כדי לעורר עניין, בהכרח, גם אצל המוּסלים הפשוט ביותר, אף־על־פי שהתשובה עליה נאחזה בשׁוּרה של שיקולי־דעת, שלגביהם הוא נשאר נטול כל יחס, לחלוטין.

לביאור המושג ‘אלוהים מדַבּר’ המציאו המוּעתאזילים תיאוריה מיכאנית מוזרה עד מאוד, ובכך הגיעו, כביכול, מן הפחת אל הפח. לא ייתכן לדעתם, שיהא זה קול אלוהים המתגלה לנביא, אם לפי תחושתו של זה בא גילוי אלוה באמצעות חוש־השמיעה. אין זה אלא קול נברא. שעה שרוצה אלוהים להתגלות בדרך הקול, הריהו גורם, על־ידי מעשה־יצירה מיוחד, שיתהווה הדיבור על־גבי מצע חומרי. ואותו דיבור שומע הנביא. אין זה דיבּוּרו הישיר של אלוהים, אלא דיבּוּר הבא לידי הופעה בעקיפין, דיבּוּר הנברא על־ידי אלוהים ומתאים בתוכנו לרצונו של אלוהים. עם רעיון זה ניתנה המסגרת להשקפתם על הקוראן הנברא, שאותה היו גורסים בניגוד לעיקר־האמונה האורתודוכּסית על דבר־אלוהים הנצחי, הבלתי־נברא²⁷³.

אין לך חידוש מבית־מדרשם של המוּעתאזילים, שנתלקחה מסביב לו מחלוקת כל־כך קשה, עד שחרגה מחוגי האסכולה והורגשה גם בחיים הציבוריים – כמלחמה שנתלקחה בשאלה זו. החליף אַלמאמוּן עמד לצדם, וככוהן עליון של המדינה פקד, תוך איום בעונשים קשים, לקבל את האמונה בבריאת־הקוראן. ובכך הלך בעקבותיו גם יורשו אל־מוּעתּאצים²⁷⁴; ואילו התיאולוגים האורתודוכּסים, וכן אלה שלא רצו לגלות את דעתם במפורש, נתנסו בעינויים, בהצקות ובמאסרים²⁷⁵. קאדיים צייתנים ושלטונות דתיים אחרים כמוהם נתנו ידם לקבל תפקידים של אינקוויזיטורים, כדי להציק ולרדוף את המחזיקים ללא רתיעה, בנוסח האורתודוכּסים, וגם את אלה שלא הסכימו לעמוד, תוך הכרעה מספקת, לצד האמונה ביצירת הקוראן, ולפסוק כי רק היא המנחילה תשועת־עולמים²⁷⁶.

מלומד אמריקני, ווֹלטר מ. פאטון²⁷⁷, חיבר בשנת 1897 ספר מצוּין, ובו הדגים את מהלכה של תנועת האינקוויזיצייה הראציונאליסטית הזאת בדמותו של אחד מקרבנותיה המפורסמים ביותר; בחקירה מבוססת על מקורות תיאר את גורלו של האיש, ששמו נהפך לסיסמה של קפדנות האמונה המוסלימית, – האימאם אַחמד אבּן חַנבּאל²⁷⁸. אמרתי במקום אחר, ויכולני לחזור כאן על אותם דברים: ‘האינקוויזיטורים של הליבּראליזם היו מתועבים עוד יותר, אם אפשר, מאחיהם שהאמינו באותיות ככתבן; על־כל־פנים, קנאותם בזויה יותר מזו של קורבנותיהם הכלואים והמעונים’²⁷⁹.

רק בימי החליף אַלמוּתאוַואכּיל, – ברנש חשוּך ובזוי־נפש, שידע לאחד בתוכו ללא סתירה חיי שכּרות והוללות וחיבה יתירה לספרות של פריצות²⁸⁰ עם אורתודוכּסייה דוגמאטית, – שוב יכלו המאמינים בדוֹגמה העתיקה להרים ראשם ללא הפרעה. מעתה נהפכו הנרדפים לרודפים, והם ידעו יפה־יפה להגשים למעשה – למען יגדיל ויאדיר כבודו של אַללה – את הכלל הבדוק של הקדמונים: אבוי למנוצחים!

הימים היו אז ימי ירידה פוליטית; והרי זמן כזה הוא תמיד עִתם של חשוכים ובערים. הולך ומתפשט יותר ויותר היקף המושג בקוראן הבלתי־נברא. שוב אין מסתפקים בניסוח כללי, גמיש באי־בהירותו של הדוֹגמה, כי הקוראן הוא נצחי ובלתי־נברא. מה הוא הקוראן הבלתי־נברא? האם הוא רעיון־אלוהים, רצון־אלוהים, הבאים לידי הבעה בספר זה? כלום זה הוא הנוסח הקבוע, שגילה אלוהים לנביא ‘בשפה ערבית ברורה, ללא נפתולים’? בהמשך הזמן לא ידעה האורתודוכּסייה שׂבעה: ‘הנמצא בין שני לוחות הכריכה הוא דבר־אלוהים’, כלומר בתוך המושג של הבלתי־נברא כלול גם כתב־יד הקוראן על אותיותיו, שנרשמו בדיו והועלו על הנייר. וגם ‘הנקרא בתוך תאי בית־התפילה’, היינו הרצאת הקוראן יום־יום, כפי שהיא עולה מתוך גרונם של המאמינים, – גם זה אינו שונה מדבר־אלוהים הנצחי והבלתי־נברא. כאן באו הפשרנים, האַשעריים והמאתוּרידיים, וּויתרו כמה ויתורים, כפי שדרשתם התבונה. גם בשאלה העיקרית קבע אלאשערי את ההנחה: האמירה (כַּלַאם) של אלוהים נצחית היא: אך נצחיות זו מיוחסת רק לאמירה הנפשית (כּלאם נַפסי) שהיא תואר־אלוהים נצחי שלא התחיל מעולם ולא נפסק לעולם; ואילו הגילוי לנביאיים כמוהו כשאר צורות תופעתו של דבר אלוהים, הם בכל פעם נציגיו של נאום־אלוהים הנצחי והבלתי־פוסק²⁸¹. ובתפיסה זו משתמש אלאשערי לגבי כל הבעה של הגילוי בפועל.

נשמע נא מה אומר אלמאתוּרידי על השקפתם של המפשרים בשאלה זו: 'אם שואלים, מה הוא הכתוב בטופסי הקוראנים? הרי אנו אומרים: ‘כזה הוא דבר־אלוהים; וכן גם הנקרא בתאי־המסגדים והעולה מתוך הגרונות (כלי המבטא) דבר־אלוהים הוא. ואולם האותיות (הכתובות) וההגיים, המנגינות והקול הם דברים שנבראו’. זוהי הגבלה שקובעים אותה מוֹרי סאמארקאנד. ואילו האַשעריים אומרים: ‘מה שמופיע בצורת הכתוּב בטופס הקוראן אינו דבר־אלוהים, אלא הודעה על כך, סיפור על מה שהוא דבר־אלוהים. לפיכך סבורים הם, כי מוּתר לשרוף חלקים בודדים של טופס־הקוראן הכתוב (שהרי זה, כשהוא לעצמו, אינו דבר־אלוהים). וכך הם מנמקים את דעתם: דבר אלוהים הוא תוֹאר שלו; תוארוֹ אינו מופיע בצורה נפרדת ממנו; על־כן מה שמופיע בצורה נפרדת, כתוכנו של גליון־נייר, באותיות כתובות, – לא ייתכן שייחשב כדיבּור־אלוהים. ואולם אנו (המאתּוּרידיים) אומרים: דעתם זו של האַשעריים אינה אלא הבל־הבלים, הרבה יותר מדעתם של המוּעתאזילים’.

ניתן לראות מכאן, כי המפשרים לא יכלו להגיע לידי הסכמה בינם לבין עצמם. ואילו האורתודוכּסייה עקיבה יותר, והיא הולכת ומרחיבה עד לאין־שיעור את היקף הדברים הנכללים, לדעתה, במושג של הקוראן הבלתי־נברא. הנוסחה: ‘הגיָיתי את הקוראן – היא נבראה’, נחשבת בעיניה לכפירה בעיקר. איש חסיד כאַלבּוּח’ארי, שכתבי המסורות שלו נחשבים בעיני המוּסלים המאמין־כדין לספר הקדוש ביותר, בצד הקוראן – היו מטרידים את מנוחתו, משום שהתיר נוסחות מעין זו²⁸².

ואף אַלאַשערי עצמו, שמייחסים לתלמידיו, כפי שראינו זה עתה, תנועה חופשית יותר, במקצת, בעניין הגדרת המושג של דבר־אלוהים – גם הוא לא עמד בניסוחו הראציונאליסטי. בנוסח האחרון, הסופי, של תורתו על עיקרי־האמונה נאמרים כבר דברים אלה: ‘הקוראן קיים על הלוח הגנוז (שבשמים); הוא קיים בלבּם של אלה שחוננה להם דעת; הוא נקרא באמצעות לשונות; הוא כתוב בספרים באמת; קורין אותו באמצעות לשונותינו באמת; אנחנו שומעים אותו, באמת – ככתוב: וכי יבוא איש מעובדי־האלילים ויבקש חסותך, נתון תיתן לו את חסותך למען ישמע את דבר אַללה (סורה ט‘, ו’)²⁸³; הדבר אשר אתה אומר לו הוא איפוא נאום אַללה עצמו. רוצה לומר: כל זה מזדהה בעצמותו עם דבר־אלוהים הנמצא מעולם, בלתי־נברא, על הלוח שבשמים; באמת (פִי אַלחַקיקה), ולא במובן מושאל, כביכול; לא באותו מובן, חלילה, שכל זה הוא העתקה, ציטאטה, הודעה מתוך המקור שבשמים. לא כי: כל זה אחד הוא עם המקור שבשמים; כדינו של זה כן גם דינן של אותן צורות־התופעה שבמקום ושבזמן – שלכאורה בני־אדם גרמו להן’.

(9) אי־סובלנותם של המוּעתאזילים

כל מה ששמענו כאן על מהותה של תנועת המועתאזילה נותן לפילוסופי־דת אלה את הזכות לתבוע לעצמם את התואר ראציונאליסטים. ולא נבוא לקפח זכותם לתואר זה. זכותם היא שהיו הראשונים, שהעלו באיסלאם את התבונה למעלת מקוֹר של הכרה דתית; ויתר על כן: הם הכירו בגלוי בשבחה של הספקנות, באשר היא המשמשת דחיפה ראשונה להכּרה.

אך, האם משום־כך מותר לנו לכנותם גם בכינוי ליבּראליים? אכן, תואר זה עלינו לשלוֹל מהם. והרי דווקא הם, בנוסחותיהם המנוגדות למושג האורתודוכּסי, היו המייסדים הראשונים של הדוֹגמאטיוּת באיסלאם. מי שרוצה שיהיה לו חלק בעולם־הבא, חייב לקיים את אמונתו רק לפי נוסחות נוקשות אלה ולא אחרות. ודאי: בהגדרותיהם אלה נתכוונו לקיים התאמה בין הדת והתבונה; אך היו אלה נוסחות נוקשות וצרות, שקבעו הללו כנגד המסורתיוּת של המאמינים הוותיקים, שלא היתה כבולה בהגדרות – ועליהן הגנו בוויכוחיהם הממושכים. עם זה היו בלתי־סובלנים עד כדי קיצוניות. הנטייה לאי־סובלנות כרוכה בדוגמאטיות לפי עצם מושגה של זו. משהצליחו המוּעתאזילים וזכו לראות שלתורתם ניתן אפילו תוקף של דוֹגמה מטעם המדינה, במשך ימי ממשלתם של שלושה חליפים מבני עבאס – נלחמו למען הדוֹגמה הזאת²⁸⁴ בדרכי אינקוויזיציה, במאסרים ובשלטון־אֵימים, עד שלא עברו ימים הרבה וקמה ריפורמאציה־נגדית, שבאווירה יכלו לנשום לרווחה אותם מאמינים, שביקשו למצוא בדת מכלל של מסורות־חסידים, ולא מסקנות של תיאוריות שׂכליוֹת מפוקפקות²⁸⁵.

כי אמנם היו התיאולוגים המועתאזילים חדורים רוח של אי־סובלנות – יבואו כמה מאמרותיהם ויעידו על כך: ‘מי שאינו מועתאזילי, לא ייקרא בשם מאמין’, כך מגלה את דעתו במפורש אחד ממוריהם²⁸⁶. ואין כאן אלא מסקנה מתורתם הכללית, שלפיה לא ייקרא בשם מאמין מי שאינו חוקר לדעת את אלוהים ‘בדרך העיון’. יוצא איפוא, כי ההמון הפשוט, המאמין אמונה תמימה, אינו נמנה כל־עיקר עם המוסלימים. אם אין פעולת־השׂכל אין אמונה. שאלת ה’תאכּפיר אלעַוָם', היינו ‘לשׂים את המון העם ככופרים’, שאלה פּרוגראמאטית היא העומדת תמיד על הפרק במדע־הדת המועתאזילי. ואמנם לא חסרו גם אנשים, שסברו כי אין לעמוד בתפילה מאחורי מאמין־תמים שהתבונה אינה לו עיקר; מי שעושה כן, הרי זה כאילו התפלל עם שליח־ציבור כופר ועוזב־אלוהים. נציג מפורסם של אסכולה זו, מוּעַמַר אבּן עבּאד, חשב לכופר כל מי שאינו מקבל את דעתו בשאלת התוארים וחופש־הבחירה²⁸⁷. מתוך אותה השקפה יצא עוד חסיד מן המועתאזילים, אבּוּ מוּסא אלמוּרדאר, שניתן לראות בו דוגמה של ראשית האסכולה הזאת, הנעוצה בחסידות; הוא קבע, כי רק הנחותיו הוא מנחילות חלק לעולם־הבא, ועל כך יכלו להשיב לו מתנגדיו, כי לפי עמדתו המוגבלת לא יזכו להיכנס לגן־עדן של המאמינים־כדין אלא הוא בלבד, ולכל היותר עוד שלושה מתלמידיו²⁸⁸.

היה זה אושר ממש בשביל האיסלאם, כי התמיכה שניתנה להשקפות אלה מטעם המדינה לא נמשכה אלא בימי שלטונם של שלושת החליפים הללו בלבד. עד היכן היו מגיעים המועתאזילים האלה, אילו אותם אמצעים של כוח השלטון היו עומדים לרשותם, לחיזוק דרך אמונתם, זמן ארוך עוד יותר! כיצד תיארו לעצמם דבר זה אחדים מהם, מגלה משנתו של הישַאם אַלפוּוַאטי, למשל, אחד המתנגדים הקיצוניים ביותר להנחה על קיום תוארי־אלוהים והגזירה הקדומה. הוא סבר, כי מותר לרצוח בצדייה את המתנגדים לכיווּן תורתו, ומותר ליטול מהם את רכושם, אם בגזל ואם בגניבה; שהרי, לדעתו, הללו כופרים הם, ולפיכך דמם ורכושם מותר²⁸⁹. ודאי: אין אלה אלא תוֹרוֹת מבית־המדרש בלבד; אך הן הפליגו עד כדי כך, שהעלו את הרעיון, כי המחוזות, שאין האמונה המוּעתאזילית שולטת בהם, יש לראותם כארץ־מלחמה (דַאר אַלחַרבּ). הגיאוגראפיה המוסלימית נותנת, בצד חלוקת העולם לשבעה אקלימים, עוד חלוקה נועזת יותר: ארץ־של־האיסלאם וארץ־של־מלחמה²⁹⁰. עם הסוג השני נמנות כל אותן הארצות, שבקרב תושביהן שוררת עדיין הכפירה, אף־על־פי שהגיעה אליהם הקריאה (דַעוָה) לקבל את דת האיסלאם. מחובתו של ראש האיסלאם היא לצאת במלחמה כנגד ארצות כאלה. זה הוא הגִ’יהַאד, מלחמת־מצווה, שציווה הקוראן – וכן דרך מן הדרכים הבטוחות ביותר למוּת על קידוש־השם. כעל ארץ־מלחמה כזו ביקשו מועתאזילים אחדים להכריז על אותה ארץ, שאין נוסח־הדוֹגמות משלהם שולט בה. יש להילחם בה בחרב, כמו שנלחמים בכופרים ובעובדי־אלילים²⁹¹.

ודאי: זהו ראציונאליזם נמרץ עד מאוד. אולם לא נוכל לשבח כבעלי השקפות ליבּראליות וסובלניות את אלה, שמשנתם שימשה יסוד וקרקע־יניקה לקנאות שכזו. אך זו צרה, כי לא תמיד נותנים את הדעת על כך משבּאים להעריך את המועתאזילה הערכה היסטורית; ובכמה תיאורי־דמיון, הבנויים על השערה גרידא והמתארים את התפתחות־האיסלאם שהיתה יכולה לבוא, באים ומציירים לפנינו תמונה, כמה ברכה היתה צפוּיה לפיתוחו של האיסלאם אילו הצליחה המוּעתאזילה להתרומם ולהגיע לדרגת השלטון בתחום הרוח. והנה לאחר מה ששמענו עליה זה עתה, קשה להאמין בכך. אולם ראויה היא להערכה חיובית נוכח תוצאה מבורכת אחת של פעולתה: הם הם שסייעו להעלות את תוֹקפו של העַקְל, השׂכל, גם בשאלות האמונה. זו זכותם הבלתי־מעורערת ורבת־התוצאות, זכות המבטיחה להם מקום נכבד בתולדות דת האיסלאם ותרבותו. ועל־אף כל הקשיים והניגודים הביאו מלחמותיהם לידי הכרה בתוקפו של העַקל, אם בהרבה ואם במעט, גם באיסלאם האורתודוכּסי. ושוב לא בנקל אפשר היה להתעלם מכך לחלוטין²⁹².

(10) אַלאַשערי וחזרתו בתשובה

הזכרנו עד כה כמה פעמים את שמותיהם של שני האימאמים אבּוּ אַלחסן אַלאַשערי ואַבּוּ מאנצוּר אלמאתוּרידי – הראשון במרכז החליפות, והשני באסיה התיכונה; הללו יישבו פלוגתות בענייני דוֹגמאטיקה והמציאו נוסחות מפשרות, המקובלות היום כעיקרי־האמונה של האיסלאם האורתודוכּסי. לא כדאי היה להאריך בהבדלים הזערורים שבין שתי שיטות אלה, הקרובות זו לזו עד מאוד. חשיבות היסטורית רכשה לעצמה השיטה הראשונה. מייסדה, שהוא־גופו היה תלמיד האסכולה המועתאזילית, בגד פתאום בבית־מדרשו, – והאגדה מספרת, כי הנביא נתגלה לו בחלום והוא שגרם לשינוי זה, – ובהצהרה גלויה חזר לחיק האורתודוכּסייה. הוא, ועוד יותר ממנו תלמידיו, סיפקו לה ניסוחים מפשרים, שטבוע בהם מטבע אורתודוכּסי, פחות או יותר. ואף־על־פי־כן לא יכלו גם אלה למצוא חן וטעם אצל השמרנים הדבקים במסורת; זמן רב לא העיזו להופיע במערכת ההוראה הציבורית של התיאולוגייה. רק באמצע המאה האחת־עשרה, כשעמד הווזיר הסֶלג’וּקי המפורסם, ניזאם אַלמוּלך, ופתח בבתי־המדרש הגדולים, שנוסדו על ידו בניסאבּוּר ובבאגדאד²⁹³, קתידראות, משרות־הוראה ציבוריות לזרם התיאולוגי החדש – רק אז זכתה הדוגמאטיקה האשערית להכּרה רשמית ככשרה להוראה במערכת התיאולגיה האורתודוכסית. במוסדות ניזאם יכלו נציגיה המפורסמים לשבת על כס ההוראה. אלה הם בתי־האולפן שבהם קשור נצחונה של האסכולה האשערית במלחמתה, גם כנגד המועתאזילה וגם כנגד האותודוכּסייה הנוּקשה. השפעתם של מקומות־הוראה אלה מציינת לפי זה פרק חשוב לא רק בתולדות ההוראה באיסלאם, אלא גם בתולדות הדוגמאטיקה האיסלאמית. ועכשיו עלינו להתבונן מקרוב גם אל התנועה הזאת.

אם מכנים את אַלאַשערי בשם איש־הפשרה, הרי צריך לומר כי הערכה זו לאוֹפיו של הזרם התיאולוגי הזה אין להרחיבה, בדרך ההכללה, על כל אותם גופי־תורה, גופים שסביבם נתלקח במאה השמינית והתשיעית פולמוס של חילוקי־דעות בעולם האיסלאמי. אמנם קבע אלאשערי נוסחות מפשרות גם בשאלות חופש־הבחירה ומהותו של הקוראן. אבל כקו המכריע בשביל ציוּן תפיסתו התיאולוגית יש לראות את העמדה, שנקט לגבי שאלה שהשפיעה יותר מכל שאר השאלות על ההשקפות הדתיות של ההמונים; הכוונה להגדרה של מושג־האלוהות ביחסו לאַנתּרוֹפּוֹמוֹרפיזם.

עמדתו הוא בשאלה זו אין לכנוֹתה בשום פנים מפשרת. מאת אישיות בעלת אַבטוֹריטה זו, הגדולה ביותר לענייני דוגמאטיקה של האיסלאם האורתודוכּסי, הגיע לידינו, למזלנו, קיצור של תורת־העיקרים; וכאן ניתנת גם הרצאה חיובית של תורתו, וגם דעותיהם של המועתאזילים. הוא דוחה בדרך של פולמוס – ומצדנו נוסיף: לא בלי חימה קנאית – אותו חבור חשוב²⁹⁴, שכבר היה נחשב לאבוּד, ועד הזמן האחרון לא היינו יודעים אלא קטעים הימנו, על־פי ציטאטות; עתה שוב הוא מצוי בידינו, עם שיצאה־לאור לפני כמה שנים מהדורה מלאה של הספר בחיידיראבּאד. הרי כאן אחד מכתבי־היסוד לכל מי שמבקש להתעסק בתולדות עיקרי־האמונה האיסלאמיים. ומיד מתעורר בלבנו חשד לגבי יחסו של אלאַשערי אל הראציונאליזם, עם קריאת ההצהרה הזאת בהקדמה: ‘סברתנו שאנו סוברים אותה והנהגתנו הדתית שאנו גורסים אותה, היא: להחזיק בספרו של אלוהנו יתברך שמו, בסוּנה של נביאנו עליו השלום, ובדברים שנמסרו לנו מפי חברי הנביא והבאים אחריהם, ומפי אימאמי המסורת. בכך אנו מוצאים את מעוזנו ואנחנו סוברים את שסובר היה אבּוּ עבּדאללה אחמד אבּן מוחמד אבּן חַנבּאל (יזהיר אלוהים את פניו וירים מעלתו וירבה שכרו עד מאוד), ואנו מתנגדים לכל מה שמתנגד לתורתו, שכן הוא הוא האימאם הנעלה והמנהיג המושלם. על־ידו ביאר אללה את האמת וחיסל את הטעות, הורה לדעת את הדרך הישרה וביטל את בדותות המבדים… ואת ספיקות הספקנים. יחולו עליו רחמי שמים! הוא האימאם הראשון־במעלה והידיד הנערץ והנכבד’²⁹⁵.

ובכן, מיד עם הפתיחה לאני־מאמין שלו מוֹדה אלאשערי, שהוא נמנה עם תלמידיו של חנבּאל. קשה לצפות מכאן לרוח של פשרה²⁹⁶. ואמנם שעה שהוא בא לדבר בשאלת ההגשמה, שופך הוא את כל קיתון לעגו על הראציונאליסטים, המחפשים ביאורים מוּשאלים למלים המוחשיות של כתבי־הקודש. וכאן אין הוא מסתפק בקפדנותו של דוגמאטיקן אורתודוכּסי, אלא הוא מגלה גם את הבלשן שבו. והרי אלוהים עצמו אומר, כי הוא השמיע את הקוראן ‘בשפה ערבית ברורה’; אם כן, הרי אפשר להבינו רק לפי השימוש הנכון בלשון הערבית. ועתה, היכן יש ערבי בעולם שהיה משתמש במילת ‘יד’ כדי להביע ‘האצלת חסד’ וכו'? שהיה מסתייע בכל אותם להטוטי לשון, שהראציונאליסטים הללו מבקשים להכניס בפירושים לתוך הנוסח הברור, כדי לשלול כל תוכן ממושג־האלוהות? “אמר אבו אלחַסאן עלי אבּן איסמעיל אלאשערי: על־ידי אלוהים אנו מחפשים את ההנהגה הישרה, ובו נמצא סיפוקנו, ואין עזוז ואין כוח אלא באלוהים, וממנו נבקש את ישענו. והנה אם יבוא איש וישאלנו: האומרים אתם, שיש לאלוהים פנים? נענה ונאמר: אמנם כן, ובכך אנו מתנגדים לדברי הבּדאים; והרי הוכיח זאת דברו, יתברך שמו: ‘ונשארים פני אלוהיך מלאי הוד וכבוד’ (סורה נ“ה, כ”ז). ואם יבוא איש וישאלני: האומרים אתם שיש לאלוהים ידיים? נענה ונאמר לו: כן, והרי הוכיח זאת דברו, יתברך שמו, ‘יד אלוהי הוֹיה מעל לידיהם’ (סורה מ"ח, י'), ועוד: ‘לאשר יצרתי בשתי ידי’ (סורה ל“ח, ע”ד/ע"ה). ונמסר מאת הנביא, עליו השלום, לאמור: ‘החליק אלוהים בידו על גבו של אדם הראשון, והוציא ממנו את כל צאצאיו’. ומפי הנביא נמסר: ‘אלוהים ברא את האדם בידו, ואף יצר את גן־העדן בידו ונטע בו בידו את העץ טוּבַּא, וכתב את התורה בידו’. וכתוב: ‘שתי ידיו פשוטות’ (סורה ה', ס“ט/ס”ד); ובדברי הנביא נאמר: ‘שתי ידיו ידי־ימין הן’²⁹⁷. כך נאמר, מלה במלה, ולא אחרת”.

כדי להימנע מן ההגשמה הגסה מוסיף הוא אמנם לאני־מאמין שלו את ההסתייגות, כי המלים פנים, יד, רגל, וכו' אין משמעותן במקרים אלה אֵברים של אדם, אלא כל אותם דברים שיש להבינם: בּילַא כַּיף, ‘בלי לשאוֹל, כיצד’ (ראה עמוד 80)²⁹⁸. אך אין כאן משום פשרה. כל זה נתפס ממש כך גם באותודוכּסייה הקדומה. לא היתה כאן שום פשרה בין אבּן חנבּאל לבין המוּעתאזילה, אלא – ודבר זה יכולנו לראות מתוך הצהרתו של אלאשערי בפתיחת מאמרו – כניעה־ללא־תנאי של עריק, שהמיר את השקפתו המוּעתאזילית בעמדתו הבלתי־פשרנית של האימאם, ראש בעלי־המסורת, והבאים אחריו. אדרבה, עם ויתוריו המופלגים שוויתר למען אמונת־העם, גרם שקהל־המאמינים יקפח הישגים חשובים של המוּעתאזילה²⁹⁹. לפי השקפתו הוא נשארת בתוקפה, ללא פגם כלשהו, האמונה בכשפים ובקסמים, ואין צורך לומר במעשי־נסים של הקדושים. ואילו המועתאזילים העבירו את כל הדברים האלה מן העולם.

(11) הגזמותיהם של האַשעריים

פשרה, המהווה חוּליה חשובה בתולדותיה של הדוֹגמאטיקה האיסלאמית, ושיש לראותה בכללותה כקו הקובע את כיוון הדוגמאטיקה (והרי ההסכמה הכלית – האִיג’מַאע – סמכה ידיה על פשרה זו) – אותה אין לכרוך בשמו של אלאשערי עצמו, אלא באסכולה הנקראת על שמו.

קודם כל: אפילו תוך פניית־חזרה לצד האותודורכּסייה, שוב אי־אפשר היה לבטל את השכל, העַקל, כמקור להכרה דתית. זה עתה קראנו את הפיסקה בעדוּתו של אלאשערי, שבה הוא מצהיר הצהרה חגיגית על המקורות להכרתו הדתית. לא שמענו כאן ולא כלום על זכותו של השׂכל, אף לא על זכותו לשמש כלי־שרת להכרת האמת. לא כן בית־מדרשו. אף זה דורש מכל אדם – אם כי לא במידה בלתי־פשרנית כמו המועתאזילה, – לנקוט דרך הנַאזַאר, היינו, הכרת האלוהים בדרך העיון; ואילו התּאקליד, היינו, קבלת דברי המורה על־פי מסורת ללא מחשבה, נידון על־ידו לגנאי. אך בצדה של דרישה כללית זו, קיימו מנהיגיה המובהקים של האסכולה האַשערית את קו המועתאזילה בכמה סעיפים; וכך הם נשארו נאמנים לאותה שיטה, שהאימאם שלהם נלחם בה – כפי שהראיתי זה עתה – לא רק בהתקפות דוגמאטיות, אלא גם שלח בה את חיציו שהוציא מתוך אשפתה של הבּלשנוּת. ואילו התיאולוגים האשעריים לא נתנו את דעתם כל־עיקר על מחאותיו של רבּם, אלא הרבו להשתמש מעתה בדרך התּאויל (ר' לעיל עמוד 81)³⁰⁰. ואמנם, אחרת לא יכלו להתרחק מסכנת התַאגְ’סים, היינו, ההגשמה. הדרישה, כי ‘אשערי’ ו’חנבּאלי' מושגים זהים הם – אי־אפשר היה לקיימה כל־עיקר. אך מה היה אומר אלאשערי על אותה שיטה, שגברה עכשיו בצורת השימוש האורתודוכּסי בתאויל דווקא? שהרי מכאן ואילך מנצלים כל מיני ערמומיות של פרשנות מעוּשׂה, כדי להוציא בפלפול מלאכותי – ואי־אפשר להשתמש במלה אחרת – את ביטויי ההגשמה מן הקוראן והמסורת³⁰¹.

ביחס לקוראן כבר הספיקו המועתאזילים, בדרך כלל, לבצע את המלאכה הדרושה. פחות מכן נתנו הללו את דעתם על המסורת; שהרי כאן נמצא מוצא נוח: מימרות, שהכילו ביטויים בלתי־רצויים, אפשר היה להכריז עליהן בפשטות, כי אינן אמיתיות³⁰², בלא שצריך יהיה להתאמץ ולמצוא להן ביאור המתקבל על השכל. אלא שהתיאולוג האורתודוכּסי לא יכול לתת לכך ידו, ועל־כן הוּשׂמה מעתה נקודת־הכובד של אמנותו הפרשנית, בעיקר, על כתבי המסורת. וכמה נתפשטה ההגשמה דווקא בתחום החדיתֿ, שהלך ונתרחב עד לאין גבול! בוא ונקשיב, למשל, לדוּגמה אחת, שהננו מביאים מתוך אוסף־המסורת (מוּסנַאד) לאחמד אבּן חנבּאל: ‘בוקר אחד יצא הנביא אל חבריו ופניו הבהיקו משמחה יתירה. כאשר שאלוהו, מה טעם למצב־רוחו העליז, השיב: ואיך זה לא אשמח? הנה, הלילה נתגלה לי אלוהי בדמותו היפה ביותר, ופנה אֶלי בשאלה: במה דנה עכשיו הפמליא של מעלה³⁰³? על שאלה זו חזר שלוש פעמים, ובכל פעם השיבותי, כי לא אוכל לדעת זאת; והנה הניח בין כתפי את שתי ידיו, עד שחשתי קרירותן בחיי ממש. ונתגלה לי מה יש בשמי־השמים ועל פני הארץ’. ואחר־כך באות ידיעות על הדיונים התיאולוגיים בחוג הפמליא של מעלה³⁰⁴.

ודאי: היה זה נסיון־שוא, אילו באו לבטל הגשמות בולטות כאלו בדרך הפרשנות; והתיאולוגים הראציונאליסטיים אף אינם רואים עצמם נתבעים לכך לגבי טכּסט מן הסוג שהבאנו, שלא זכה להיכּנס לתוך הקבצים המוסמכים. גדולה יותר אחריותם לגבי הטכּסטים, שנכללו בסידרת הספרים המוסמכים, ועל־כן רואה בהם קהל עדת־המאמינים טכּסטים מחייבים. כאן מפעילים הם את להטוטיהם. למשל, בקובץ החשוב למאליךּ אבּן אַנאס נאמר: ‘לילה לילה, בראש האשמורה השלישית, יורד אלוהינו אל הרקיע התחתון (שבעה רקיעים הם) ואומר: מי הוא שיש לו בקשה אלי, למען אשמענה; למי משאלה ואמלאנה; מי הקורא אלי, שאסלח לו את עוונותיו?’³⁰⁵ והנה, כאן מסלקים את ההגשמה בתחבולה דקדוקית, כפי שמאפשרת זאת התכונה המיוחדת של הכתב הערבי העתיק, שאין בו סימן־כתב מיוחד בשביל התנועות. במקום יַאנזילוּ³⁰⁶, היינו ‘יוֹרד’, גורסים בניין הפעיל: יוּנזילוּ, היינו ‘מוֹריד’ – כלומר את מלאכיו. על־ידי כן נעלם מה שנאמר בטכּסט על שינוי־מקומו של אלוהים; לא אלוהים יורד, אלא הוא מפעיל את מלאכיו, שהם ירדו וימלאו אותן בקשות בשמו. או דוּגמה אחרת: מתוך ספר בראשית א', כ"ז, נטלה המסורת המוחמדית את המאמר ‘ויברא אלוהים את האדם בצלמו’. אלוהים אין לו צלם. הכינוי שבמלה ‘בצלמו’ יש להסב אותו על האדם: אלוהים יצר את האדם בצלם, שהוא (אדם) קיבּלוֹ³⁰⁷. דוגמאות אלה מראות, מה השיטה שהיו משתמשים בה תדירוֹת, כדי להתגבר על קשיים דוֹגמאטיים על־ידי שינויים דקדוקיים.

והוא הדין לגבי השימוש התכוף בתחבולות לֶכּסיקאליוֹת. כאן אפשר היה להיעזר יפה בריבוי־המשמעויות, שנודע לכמה מלים ערביות. הרי דוּגמה: 'אין גיהינום מתמלאת אלא לאחר שהאדיר ישים רגלו עליו (על הגיהינום); ואז היא אומרת: ‘די, די’³⁰⁸. אותה חריפוּת רבגונית, שהעלו התיאולוגים על מנת לפרש טכּסט זה, שיש בו כדי לעורר ספקות לגבי תפיסת־אלוה צרופה – מזכּה אותנו בלקט שלם של דוגמאות מאמנוּת־הפרשנוּת, שהיתה חביבה על האסכולה האשערית. תחילה דימו, שאפשר להשתמש באמצעי־עזר חיצוני גרידא, וכך תיקנו את טכּסט־המסורת ובמקומו של הנושא (האדיר) במשפט ‘ישים רגלו’, נתנו שם־גוף סתם; ויצא איפוא: ‘אין גיהינום מתמלאת אלא לאחר שהוא ישים רגלו עליה’. מי? – דבר זה נשאר לוט בערפל. לפחות אין הנשוא המוחש, מחובר אל הנושא (האדיר), שמובנו המקובל בלשון – ‘אלוהים’. ודאי שאין כאן אלא אשליה עצמית, שאינה מוסיפה ולא כלום. אחרים מבקשים למצוא את התיקון בכך, שאמנם משאירים בטכּסט את הנושא ‘אַלג’אבּאר’, ‘האדיר’, אלא שאין מייחסים אותה מלה לאלוהים. ויכולים הם להוכיח על נקלה, מתוך לשון הקוראן והמסורת, כי מלה זו משמשת גם כינוי למרדן קשה־עורף. בהתאם לכך אף אותו ג’אבּאר, השׂם רגלו על גיהינום, אינו אלוהים, אלא איזה עריץ אכזר, אדם שנשלח לגיהינום, והתערבותו האלימה שמה קץ להתאכלסותה של גיהינום. אבל, אחרי עיון רציני מן ההכרח היה שיתגלה, כי גם תירוץ זה אינו אלא פריך. שהרי מובנה של אותה מימרת־המסורת ברוּר ומחוּור על־ידי מערכת של גירסאות מקבילות, והוא נעלה מעל כל ספק. במקום ‘ג’אבּאר’ נאמר במפורש בהרבה נוסחאות מקבילות ‘אַללה’, או ‘אדון העוז’ (רַאבּ אל עיזה). אין איפוא מוצא מתוך אותו מבוֹך. הנושא הוא, בהכרח, אלוהים. ואולם מה כוח־אמצאה, שלא ינסהו הפרשן הדוגמאטי בשעת יאוש? לגבי הנושא נכשלה אמונתו; והנה, ינסה כוחו במוּשׂא. הוא (ועכשיו, ללא ספק: ‘אלוהים’) ישים רגלו: קַדַמַה. אך, כלום אין לפרש מלה זו אלא ‘רגל’? הרי זה שם רב־משמעות, ומובנים שונים לו. קַדַם משמעו, בין השאר, גם ‘קבוצת אנשים שנשלחו קדימה’, ובמקרה שלנו – לגיהינום. ובכן את האנשים ההם (לא את רגלו) שׂם אלוהים על הגיהינום. אבל, לרוע המזל, יש עוד נוסחה מקבילה מהימנה, וזו גורסת במקום המלה קַדַמַהוּ את השם־הנרדף ‘רִיגְ’לַהוּ’, שהוראתו ללא שום ספק – רגלו הוא. אך לא כן! אין ‘ללא שום ספק’ בתוך המלון הערבי; אותה מלה עצמה אפשר שיהיו לה כמה וכמה מובנים. ‘רִיג’ל’ משמעו גם ג’אמאעה, ‘אסיפה’. אסיפה כזו של חוטאים, כמובן, ישים אלוהים בשערי גיהינום, והיא הצועקת: די, די, די!

הרי שהייתי רשאי לכנות את הנסיונות, שנעשו במשפט קצר זה, לקט של דוגמאות למעשי־אונס פרשניים. ואלה המגישים לנו אותו לקט אינם, חלילה, מועתאזילים; אשעריים הם מן הסוג הצרוף ביותר. אכן, המייסד עצמו – איך היה הוא שופך קיתון זעמו הבלשני על ראש חסידיו!

(12) אי־הצלחתם של האשעריים

פעילות ראציונאליסטית זו של האסכולה האשערית, אף־על־פי שרבים קידמוה בברכה כמוצא מן התַאגְ’סִים הנתעב על הכל – מן ההכרח היה שתעורר רגש בלתי־נעים לחלוטין בלבם של כל האורתודוכּסים השלמים והנאמנים למסורת. זאת ועוד אחרת. שיטתם של האשעריים היה בה כדי לשמש תקלה בעיני התיאולוגים המאמינים־כמקובל, בשל הדעה המשותפת להם ולמוּעתאזילים, דעה המהווה יסוד הכרחי לכל כַּלאם: ‘כי הוכחה, המבוססת על גורמים שבמסורת, אין בה כדי ליתן דעת בטוחה כל־צרכה’. ההכּרה שאינה יכולה להסתמך אלא על המקורות המסורתיים בלבד, רופפת היא; תלויה היא בגורמים, שלא נודע להם אלא ערך יחסי לגבי קביעת העובדות, כגון פירוש שהוא מסור לבינתו של הפרט, או החשיבות שמייחסים לתכונות המיוחדות של דרכי־ההבעה הריטוֹריים (מליצות, השאלות וכדומה). מקורות־הכּרה כאלה אפשר לייחס להם ערך מוחלט רק לגבי מצווֹת מעשיות, ואף כאן מניחים הם מקום לחילוקי־דעות ביחס לתולדותיהם של גופי הלכות. ואילו בשאלות של תורת־האמונה אין לה אלא ערך מסייע. חייב אדם להתבסס, קודם כל, על הוכחות השׂכל; רק הן מקנות דעת בטוחה כל־צורכה³⁰⁹. לפי זה הרי הצדק עם המופתי המצרי, מוחמד עַבּדוּה (מת בשנת 1905), שקבע בשביל האיסלאם האורתודוכּסי את העיקרון הבא: ‘במקום שיש מחלוקת בין השכל והמסורת, מגעת זכות ההכרעה לשכל’; והוא מוסיף ואומר: ‘זהו עיקרון, שרק מעטים יתנגדו לו, ורק אנשים שאינם באים בחשבון כלל’³¹⁰.

אמנם, בדרך כלל באים האשעריים לחזק בהוכחותיהם השכליות את הדוֹגמה האורתודוכּסית, ובהיותם נאמנים להוראת רבם נזהרים הם מאוד מלהגיע בהיקשיהם לידי ניסוחים, שיהא בהם משום סטייה מדרך האורתודוכּסייה; ואף־על־פי־כן: עצם הדבר שבעניין ההוכחה הדוֹגמאטית מקנים הם לשׂכל זכות־בכורה על פני המסורת, מן ההכרח שיהיה לזרא מלכתחילה בעיני האסכולה העתיקה הבלתי־פשרנית, קל־וחומר בעיניהם של בעלי ההגשמה, שאין לפניהם אלא מלים ואותיות ככתבן, אשר בכל מה שנוגע לתוארי־אלוה לפי כתבי־הקודש לא אבו לשמוע כלל על השאָלוֹת ומליצות ותירוצים פרשניים־ריטוריים אחרים.

ובכן: בעיניהם של נאמני האסכולה המסורתית הוותיקה לא היה כל הבדל בין מוּעתאזילים ובין אשעריים. הכּלאם כשהוא לעצמו, הרי עקרונו: הנה האויב! – ואחת היא, אם הוא מביא לידי מסקנות של כפירה או של אורתודוכּסייה³¹¹. ‘ברח לך מפני הכּלאם, ותהא צורתו מה שתהיה, כשם שתברח מפני הארי’ – זוהי סיסמתם. הרגשתם באה על ביטויה במימרת־זעם שהם מייחסים אותה לאַלשאפיעי: משפטי, שאני חורץ על אנשי הכּלאם, הוא – יש להלקותם בשוט ובסנדלים, ויש להעבירם בתוך כל השבטים והמחנות ולקרוא לפניהם: ‘זה עונשו של העוזב את הקוראן ואת הסוּנה ופונה לכּלאם’³¹². כלאם הוא מדע, שאם תשיג בו את האמת, לא תקבל על כך שכר מן השמים; ואם תגיע בו לידי טעויות – עלול אתה ליהפך על־נקלה לכופר³¹³. המאמין באיסלאם באמת, חלילה לו שיכרע ברך לפני העַקְל, השכל. שהרי השׂכל אין בו צורך למען הכּרת האמת הדתית; זו חתוּמה וחרוּגה בקוראן ובסוּנה³¹⁴. אין הבדל בין הכּלאם ובין הפילוסופיה של אריסטו, כי שניהם מביאים לידי כפירה. הם לא יכלו למצוא חפץ במימרות, כגון: האמונה הדורשת את השׂכל³¹⁵. האמונה קשורה אך ורק באותיות שנמסרו לידינו, ואין עוד מלבדן; וכאן, בתחום זה, אין השכל אלא בבחינת בל־ייראה.

הנה כי כן: על התיאולוגיה המפשרת של האשעריים ניתן לומר, כי יצאה קרחת מכאן ומכאן. הנה שׂכרוֹ של כל זרם, הירא מפני השלימות וקורץ עיניו לשני צדדים גם יחד. פילוסופים ומועתאזילים מעקמים חוטמם על האשעריים, ורואים בהם אנשים חשוכים, מוחות חסרי־שיטה וסתם חובבים שטחיים, שאין־אתה יכול אפילו להיכנס בפולמוס רציני אתם. אולם גינוי זה לא היה בכוחו לחַסך להם את הקללות הקנאיות של המאמינים־במסורת. מעט טובה החזיקו להם על כך שנלחמו כנגד הפילוסופיה של אריסטו תוך הגנה על הדת.

(13) פילוסופיית־הטבע של האשעריים

מלבד התיאולוגיה – במובנה המובהק – של האשעריים, ראויה לשימת־לב מיוחדת גם פילוסופיית־הטבע שלהם. ניתן לומר, כי זוהי התפיסה של הטבע השגורה באיסלאם האורתודוכּסי.

הפילוסופיה של הכּלאם אין לראותה בשום אופן כשיטה מגובשת כל־צוֹרכה, אם כי בדרך כלל אפשר לומר כי השקפת־העולם הפילוסופית הולכת כאן, על הרוב, בדרכם של פילוסופי־הטבע שלפני אַריסטו³¹⁶, וביניהם במיוחד בדרך האַטוֹמיסטים. מעצם התחלתו של הכּלאם מטיחים כנגד מייצגיו, גם בתקופה הטרום־אשערית, כי אין הם מכירים לא בטבע קבוּע ועומד ואף לא בחוקיותן של התופעות. המוּעתאזילי אלג’אחיז מזכיר את הטענה, אשר טוענים חסידי אריסטו כנגד בני־סיעתו, כי השיטה שהם הולכים בה כדי להוכיח את הייחוד (אלתַוּחיד), אי־אפשר לה שתתקיים אלא אם כן כופרים בכל אמיתות־הטבע³¹⁷. מתנגדיו של אַלנאזאם, – אחד הנציגים הנועזים ביותר של האסכולה המוּעתאזילית, שלא ירדו לסוף משמעותן של השקפותיו הפילוסופיות עד כדי עמידה על קשרן הפנימי וטעמן העמוק, – באו והטיחו דברים כנגדו, שהוא כופר בחוק של אי־חדירוּת הגופים³¹⁸. ואמנם מוסרים בשמו דעת כזו, וכפי הנראה ייחסוה לו בגלל הסתמכותו על השקפת־הטבע לפי הסטוֹאיקנים³¹⁹.

אולם, אם כי נלחמה המוּעתאזילה גם בפילוסופיה הפֵּיריפּאתֶטית, הרי עם זה נתעטף האחד או השני טלית של אריסטוֹ וביקש לעשות עצמו מקוּבּל יותר על הציבור על־ידי השימוש במליצות פילוסופיות, – דבר שאמנם לא הועיל להם אלא מעט בעיני הפילוסופים. אלה מתייחסים אל דרך הכּלאם יחס של זלזול, ואינם רואים את המוּתאכּאלאמוּן כמתנגדים־כּערכם, ראויים לפולמוס. אין למצוא כל בסיס משותף אתם, ועל־כן אי־אפשר לנהל אתם מלחמת־דעות רצינית. ‘המוּתאכּאלאמוּן טוענים, כי מקור־ההכרה הנכבד ביותר הוא השכל; אך מה שהם מכנים בשם זה, לאמיתו של דבר אינו שכל, ודרך־מחשבתם אינה מתאימה מבחינה פילוסופית לכללי השכל. מה שהם מכנים שׂכל, והדברים שהם מתיימרים לבצע בעזרת פעולות שׂכליות, הריהם מסכת של הזיות דמיוניות’.

ביתר תוקף חלים דברים אלה על האשעריים. מה שאמרו חסידי אריסטו וחסידי הניאוֹאפּלטוניות, – מן המאה העשירית עד למאה השלוש־עשרה, – על דרך ההזיה והמחשבה המנוגדת־לשׂכל, שאתה מוצא בפילוסופיית־הטבע של הכּאלם³²⁰, הולם בייחוד את האשעריים, שמתוך שבאו להגן על הנחותיהם הדוגמאטיות באו לכלל ניגוד אל כל דרכי־ההסתכלות המבוססות על חוקיות הטבע. הולכים הם עם הפּירהוֹניים³²¹ וכופרים במהימנותן של השגות־החוּשים, אף משאירים הם מקום רחב, ככל האפשר, להנחה על ההטעיה שבתחושות. כופרים הם בחוק הסיבתיות³²², אותו ‘מעין מים־חיים וכוכב־מדריך לכל מדע ראציונאלי’ (ת. גוֹמפּרץ). אין דבר בעולם, שיארע לפי חוקים בלתי־משתנים תוך הכרח ממשי. המוקדם אינו סיבה לבא אחריו. וכל־כך גדול פחדם מפני מושג־הסיבתיות, שגם את האֵל לא יכנוּ ברצון בשם הסיבה הראשונה, אלא עושה (פַעִיל) הטבע ותופעותיו³²³. יוצא, כי מניחים הם את האפשרות של הבלתי־טבעי. אפשר לראות דברים, שאינם נמצאים בתחום־ראייתו של הרואה. אפשר היה לומר, בדרך לעג, כי לדעתם אפשר ואפשר שסוּמא בסין יראה זבוב באַנדאלוּסיה³²⁴. את החוקיות שבטבע מחליפים הם במושג ההרגל.

לא חוק הוא, אלא הרגל טבוע בטבע על־ידי אלוה (איג’רא אַלעַאדת), כי בעקבות תופעות מסוימות נגררות תופעות אחרות; אבל אותה היגררוּת אינה הכרחית³²⁵. אין זה מן ההכרח, כי היעדר מאכל ומשקה יגרור אחריו רעבון וצימאון, אבל כרגיל שכך הוא. אימתי מתהווין רעבון וצימאון? – אם לעצם מתחבר המקרה של היוֹת־רעב והיוֹת־צמא. בהעדר מקרה זה (וביכולתו של אלוה להרחיקו), נעדרים גם רעבון וצמאון. הנילוס יגאה וישפל תוך הרגל, ולא כתוצאה של מאורעות־טבע סיבתיים. בהעדר מקרה הגיאוּת גם רמת־המים לא תזוז ממקומה. אותה הנחה, כי ‘מה שנראה לנו כחוקיוּת אינו אלא הרגל הטבע’ – בעזרתה רוצים לבאר הכל, בכלל ובפרט. אלוהים הטביע את ההרגל בטבע, כי צירופי־כוכבים מסוימים יהיו תואמים להם מאורעות מסוימים, הבאים בעקבותיהם. ייתכן איפוא שצודקים האיצטגנינים, אלא שאינם מתבטאים כראוי³²⁶. כל מאורע, אם מבחינה חיובית ואם מבחינה שלילית, הוא מעשה־יצירה מיוחד של אלוהים. הוא מפעיל, בדרך כלל, את מהלך־הטבע הרגיל; אך אין המהלך הזה ללא יוצא־מן־הכלל. אם יבטל אלוה את ההרגל של תופעות הטבע, הרי יקרה מה שאנו קוראים פלא, והם יכנוהו הפסקת ההרגל (חארְק אַלעַאדת). ועם ההרגל מתמיד ומתקיים, הרי מתאימים לכך מעשי־יצירה המתחדשים תמיד. אנו רגילים לומר, כי הצל בא מתוך העדר השמש במקום פלוני. לא ולא! הצל אינו תוצאה של אי־נוכחות השמש; הצל נברא, והוא משהו חיובי. ובכך הקנו אנשי הכּלאם לעצמם את האפשרות לבאר את מימרת המסורת: כי בגן־עדן נמצא עץ, ואפשר לרכב בצלו מאה שנה בלא לצאת מתוך הצל. וכיצד ייתכן הדבר? הרי לפני שנכנסו הצדיקים לגן־עדן ‘נתקפלה השמש’ (סורה פ"א, א')? ואם אין שמש, שוב אין צל! אמור מעתה: הצל אין שום קשר בינו לבין השמש! אלוהים הוא היוצר את הצל; וכאן חלה הפסקת ההרגל³²⁷.

השקפה זו על הטבע עוברת ונמשכת בכל בחינת עולמם של הדוגמאטיקאים האשעריים. אלאשערי עצמו כבר השתמש בה שימוש רחב. מייחסים לו, למשל, את המשנה, כי אין זה אלא הרגל־הטבע שאין יכולים להבחין ריחות, טעמים וכו', על־ידי חוש הראייה. יכול אלוהים להקנות גם לחוש־הראייה שלנו את היכולת לחוש ריחות. אך אין זה הרגל של הטבע³²⁸.

הנה כי כן, הדוגמאטיקה האורתודוכּסית, הבנויה על יסודות אשעריים, דורשת לדחות את מושג הסיבתיות בכל צורה שהיא. לא רק שכופרים בפעולתם של חוקי־טבע בלתי־משתנים ונצחיים, להיותם משמשים סיבות לכל התארעוּת בטבע, אלא מגנים אפילו את ניסוחי־הסיבתיות המתקרבים לעמדת הכלאם, כגון זה: ‘הסיבתיות אינה נצחית, אלא נתהוותה בזמן; אלוהים הטביע בתוך הסיבות את הכוח לחולל בקביעות את התוצאות’³²⁹.

אם בחינת־עוֹלם זו שוללת את מושג המקריוּת, הרי אין משמעותה של שלילה זו אלא שהיא מניחה, כתנאי קודם להתרחשות, כוונה מתַכנת. אך אין היא תופסת את שלילת המקריות במובן זה, שההתרחשות היא תולדה הכרחית של סיבתיות טבעית, הבאה על ביטוּיה בחוקיוּת. בתוך מסגרתה של שיטת־התבוננות זו בטבע מצאו אחר־כך מקום רחב לכל דרישות הדוֹגמאטיקה. כמה קל היה למצוא נוסחה להגדרת הפלא, ראינו זה עתה. והוא הדין לגבי ההנחה על מציאות כל הדברים שלמעלה מן הטבע, אשר הדוגמאטיקה של האיסלאם דורשת במציאותם. אם אין חוק ואין סיבתיוּת, הרי אין שום דבר בבחינת פלא ולמעלה מן הטבע. אם יוענק לעצמות יבשות זימון של־חיים, הרי תחול תחיית־המתים. גם זו פעולה מיוחדת, כשם שכל התרחשות בטבע מתפרשת מתוך פעולות מיוחדות, ולא מתוך חוקים קבועים.

נמצאנו למדים: הכּלאם, שבצורתו האשערית נתקבל על דעת האותודוכּסייה האיסלאמית, העמיד כנגד שיטת־אריסטו שיטת־מחשבה משלוֹ, שנתכשרה יפה־יפה לשמש משען לעיקרי האמונה. זוהי פילוסופיית־הדת האיסלאמית, השלטת מאז המאה השתים־עשרה.

אבל גם אמצאות חריפות אלה עתידות היו לקפח את ערכן המכריע על־ידי משקל־שכנגד, עם התערבותו של גורם חדש בתולדות הדת, שנצטרך לטפל בו בפרק הבא.

פרק רביעי: הסגפנות והצוּפיוּת

(1) שלילת העולם וכיבוש העולם

האיסלאם בראשיתו נשתלט בו, בהתאם לתודעה של תלוּת מוחלטת, הרעיון של שלילת העולם³³⁰-הזה.

כבר ראינו, כי חזון של קץ-העולם ויום-הדין האחרון הוא שעורר את מוחמד להיות נביא. חזון זה טיפח הלך-רוח של סגפנות בלבותיהם של ההולכים אחריו. מאוֹס בעולם הזה – זו היתה הסיסמה.

אולם, אם כי הכריז מוחמד עד אחרית ימיו, כי מטרת-החיים של המאמין היא לזכות בעולם-הבא, הרי עם השתנות הנסיבות באַל-מדינה, ובהמשך פעולותיו המלחמתיות, התחילו בהכרח לחדוֹר, ובמידה מרובה שלא-מדעת, השקפות ארציוֹת לתוך חוג מחשבותיו.

ואמנם כן: המוני הערבים המרובים שנצטרפו אליו – אפשר היה על הרוב לגייסם ולהחזיקם רק תוך סיכוי, שעומדים הם לזכות ברווחים ממשיים. לא הכל היא קוּרַא (בַּטלנֵי המסגד) ובַּכָּאוּן (בוכים, בעלי-תשובה), שמסופר עליהם בהיסטוריה העתיקה של האיסלאם³³¹. אין ספק, כי השלל שציפו לו שימש דחיפה רבת-ההשפעה לכושר-הגיוס של האיסלאם. על כך עמד הנביא עצמו, עם שהוא מבקש להגביר את מרצם של הלוחמים על-ידי הבטחת מַגַאנים כַּתּירה (הזדמנויות רבות לשלול שלל), המיועדות להם מאת אַללה (סוּרה מ“ח, י”ט). וכשקורא אתה את הידיעות העתיקות על המַגַאזי (מסעי-המלחמות) של הנביא, הנך מופתע ממש, איך כל סיפור מסיפורי מלחמות-המצווה מסתיים, תוך קביעות הנודעת לחוק-טבע, בהודעות על חלוקות-שלל עצומות.

אמנם אין הנביא פונה עורף למטרות הנעלות יותר, שאליהן צריכים לשאוף אותן הפשיטוֹת. הוא מוסיף להטיף נגד שלטון המטרות מן-העולם-הזה, הדוּניַא בלבד: ‘אצל אללה מַגַאנים רבים’ (סורה ו', צ“ו/צ”ד); ‘אתם מבקשים את הבלי העולם הזה, אך אלוהים יחפוץ בעולם הבא’ (סורה ח', ס“ח/ס”ז). הנימה הסגפנית שבחזיונות הראשונים של תקופת-מכּה נמשכת ומופיעה כהוראת מוסר גם בתוך הריאַליסטיקה של תקופת אַל-מדינה. אולם המציאות היטתה את רוח העדה האיסלאמית הצעירה אל מסילות, שהיו שונות לחלוטין מן הנתיבות בהן הלך הנביא בראשית פעולתו, ואף את נאמניו ציווה ללכת בהם. וכך הווה. עוד בטרם סגר את עיניו, ובייחוד זמן מועט לאחר מותו, נשתנתה הסיסמה. במקומה של שלילת-העולם בא הרעיון של כיבוש-העולם. על האמונה הדתית היה להנחות את המאמינים לכך, ‘שיצליחו בדרכּם ושישלטו בה (באמונה) בערבית וישעבדו (להם) את הלא-ערבים (עַג’אם), ונוסף על כך יהיו מלכים בגן-עדן’³³². ואמנם כן: אותו כיבוש העולם היה מכוּון לאו דווקא לצד האידיאלי בלבד. האוצרות של קטִיסיפוֹן, דמשק ואלכסנדריה לא יכלו לשמש עילה לחיזוק הנטייה הסגפנית³³³. אדרבה. מן ההכרח שיתעורר בך תמהון רב, אם כבר בשנוֹת העשוֹר השלישי של האיסלאם קוראים על מניין הרכוש הרב שצברו הלוחמים והמתפללים החסידים, על שטחים גדולים של מקרקעין שברשותם, על בתים נוחים שהקימו לעצמם במולדתם ובארצות הנכבשות, ועל המותרות שהעניקו לעצמם.

על כך הננו למדים מתוך התעודות שבידינו, המספרות על תנאי הרכוש של אנשים, המפוארים בשבח הנעלה ביותר של יראת-שמים בקרב האיסלאם³³⁴. בואו ונתבונן, למשל, בעזבונות של הקוּרֵיישי אַלזוּבּייר אבּן אַלעַוַאם, איש מפורסם בחסידותו, עד שהוא נמנה עם עשרת האנשים שעוד בחייהם יכול היה הנביא לשמח נפשם בבשורה, כי בגלל פעולותיהם למען האיסלאם מובטח להם שייכנסו לתוך שערי-גן-עדן. הנביא כּינהו בשם ‘שליח’ (חַוַארי³³⁵). אַלזובּייר זה הניח אחריו נכסי-דלא-ניידי, שהביאו, אחרי נכיון כל ההתחייבויות, פדיון נקי, שהגיע, לפי דינים-וחשבונות שונים לשיעור של 35,200,000 עד 52 מיליוני אדרכמונים. אמנם מספרים בשבחו, כי הרבּה לעשות במתן צדקה; אולם, היה האיש עשיר כקורח, ואינך מתרשם שמאַס בנכסי העולם-הזה, כשקורא הנך את רשימת הנכסים הבלתי-ניידים, שהיו לו באיפּרכיוֹת שונות של הארצות שנכבשו זה מקרוב: 11 בתים באַל-מדינה בלבד, ונוסף על כך בתים בבּצרה, בכּוּפה, בפוֹסטאט ובאלכסנדריה³³⁶. ועוד אחד מעשרת החסידים, שהבטיח להם הנביא חלק בגן-עדן, טַאלחה אבּן עוּבּייד אַללה, היו לו נחלות-אדמה ששוויין הגיע כדי 30 מיליון אדרכמונים, בקירוב. נוסף על כך, נשארו אחרי מותו בידו של גזברו עוד 2,200,000 אדרכמונים במזומנים. לפי חשבון אחר נאמד הונו שבמזומן כדלקמן: הניח אחריו מאה שקי-עור, שכל אחד מהם הכיל שלושה קאנטארים זהב³³⁷. אכן, משא כבד לגן-עדן! באותו זמן בערך (37/657) מת בכּוּפה איש חסיד בשם חַ’בּאב; עני ואביון היה בראשיתו: בימי נעוריו היה בעל-מלאכה בעיר מכּה, ולפי המושגים הערביים בימים ההם לא היתה זו אומנות המכבדת דווקא את בעליה³³⁸. והנה קיבל את דת האיסלאם וסבל על-כך יסורים גדולים מידי עובדי-האלילים שבעירו. היו מענים אותו בברזל מלובּן ובשאר עינויים קשים; אולם הוא עמד בניסיון; גם במלחמות הנביא לקח חלק במסירות רבה. כשכיב-מרע בעיר כּוּפה יכול היה אותו קנאי ונאמן-לדתו להראות לפני מותו³³⁹ על תיבה שצבר בה 40,000 – ודאי אדרכמונים; ואותו חסיד הביע את פחדו, שמא הקדים וקיבל, עם עושרו בעולם הזה, את שכרו המיועד לו בעד אמונתו והתמדתו³⁴⁰.

הזדמנות נוחה לצבור נכסים³⁴¹ חומריים כאלה נתנו המנוֹת הגדולות, שעלו בחלקם של הלוחמים בשלל-המלחמה וגם בכספי-הקצבה בימי שלום. אחרי מערכת-מלחמה באפריקה הצפונית, בפיקודו של עבּדאללה אבּן אבּי סַרְח, בימי חליפותו של עוֹתמן, קיבל כל פרש 3000 מיתּקאל זהב משלל המלחמה. אנשים, כגון חכּים אבּן חיזאם, שסירב לקבל את כספי הקצבה, אשר הוצעוּ לו מידי אבּוּ בֶּכּר ועוּמר – ודאי היו נדירים ביותר³⁴².

הגורם הראשי שהפעיל את שאיפת-הכיבוש של הערבים, היתה – והבליט זאת בהדגשה יתירה ליאוֹנה קַאֵיטאני, בכמה מקומות שבספרו על האיסלאם – המצוקה החומרית והלהיטות אחרי הון³⁴³. דבר זה מסתבר מתוך תנאיה הכלכליים של ערב, שעודדו את ההתלהבות להגירה מן הארץ המנוונת, על-מנת לפלוש לאיזורים פוריים יותר. האמונה החדשה שימשה הזדמנות רצויה לאותה תנועה שנסתייעה בכוח הלחץ הכלכלי³⁴⁴. אמנם אין זאת אומרת, כי המניע בכל מלחמותיו של האיסלאם העתיק היתה רק אותה להיטות אחרי הון. ודאי: בצד הלוחמים, ה’יוּקאטילוּן עַלא טַמַע אלדוּניַא‘, כלומר, ‘הנלחמים מתוך תאוות העולם-הזה’, היו גם אנשים שנתעוררו לכך מתוך קנאתם לדת, והם ה’יוּקאטילוּן עַלא אַלאַחירה’, כלומר ‘הנלחמים לשם העולם-הבא’³⁴⁵. אך ברי גם זאת, כי לא גורם זה, האחרון, הוא ששיווה את האופי האמיתי להלך-רוחם של ההמונים הלוחמים.

הנה כי כן: בא המפנה החיצוני, שהיסב את עניין האיסלאם לטובה, ודחק הצדה, כבר בתקופה הקדומה לתולדותיו, את רעיון-הסגפנות, ששלט בו בימיו הראשונים. לעתים לא היו אלה אלא בחינות חילוניות ומשאלות חומריות למדי, שאפשר היה להביאן לידי סיפוק על-ידי ההשתתפות הקנאית בהפצת דת-מוחמד. כבר בדור שאחרי מוחמד יכלו לומר, כי חייבים היו בזמן ההוא להחשיב מעשה של יראת-שמים פי-שניים ‘משום שאין דאגתנו נתונה עוד לעולם-הבא, כבימים עברו, אלא הדוּניא, ענייני העולם-הזה, הם הם שמושכים את לבנו’³⁴⁶.

(2) חדיתֿים נגד הסגפנות

הנסיגה שהלך ונסוֹג הכיווּן הסגפני צעד אחר צעד, שוב לא נעצרה משהגיעו לשלטון בני-אומייה ונתקפח הרוח התיאוקראטי גם בענייני השלטון; לאו דווקא קדושים היו אלה, שלפי טעמם כוּונה דעת הציבור. לפי אמרה אחת של הנביא, שמתוכה משתקפת אמונתם של יראי-שמים, ‘שוב לא יהיה לא קיסר בסוריה ולא כוֹסרוֹס בעירק. חי-אלוהים! אתם תוציאו את אוצרותיהם בעבור אלוהים’. השימוש באוצרות השלל ‘בעבור אלוהים’ ולמען עניין ונצרכים, נחשב בחדיתים הדנים בנושא³⁴⁷ זה ככפרה על הקו החומרי שנתבלט במסעי הכיבושים³⁴⁸. אולם השקפה זו לא היה בה כדי להתאימה דווקא לטעמם של אותם אישים, שצריכים היו להכריע על השימוש בנכסים שנרכשו. לא ייתכן, כי אוצרות אלה, שנצטברו עם כיבושים ואחר-כך הלכו ונתרבו על-ידי הנהלה פנימית נבונה – יתקיימו אך ורק למען השימוש ‘בעבור אלוהים’, היינו למטרות של צדקה וחסד. אותן השכבות, שלידיהן נפלו נכסים ארציים כאלה, ביקשו שהללו ישמשו בידיהן אמצעי ליהנות מן העולם. הן לא הסכימו ‘לצבוֹר אוצרות לשמים’ בלבד. מסורת עתיקה מספרת, כי מוּעַוִוייַה, נציב סוריה בימי החליף עוֹתמן, מי שעתיד היה לייסד אחר-כך את שושלת-החליפים מבני-אומייה, בא לידי מחלוקת עם החסיד אַבּוּ-דאר אַלגיפארי בדבר כוונת הפסוק (סורה ט', ל"ד): ‘ואלה אשר יאצרו את הזהב ואת הכסף ולא יוציאוהו בעבור אַללה – הודע אותם עונש מכאיב’. אותו מדינאי, שדעתו היתה נתונה לעולם-הזה, הביע את הסברה, כי כאן אזהרה שאין לייחסה לתנאים שבהם נתונה היתה ממלכת האיסלאם באותו זמן, אלא מכוּונת היא כלפי אוהבי-הבצע מבין מנהיגי הדתות האחרות (בהם מדובר בפסוקים הקודמים). לעומת זה טען אותו חסיד: ‘האזהרה מכוּונת נגדם ונגדנו’. הדבר לא מצא חן בעיניו של מוּעאוייה; לדעתו היה פירושו של אַבּוּ-דאר מסוכן, עד שראה צורך לערער על כך בפני החליף. ואמנם הזמין אליו החליף את האיש לאל-מדינה, והגלה אותו למקום-ישוב קטן בקירבתה, למען לא יוסיף להטיף תורותיו לשנאת-העולם ולא יעורר עוד את את³⁴⁹ דעת הקהל נגד הרוח השוררת³⁵⁰.

כאן משתקפת דעת השׂררה, וגם פרשני המשנוֹת הדתיות חייבים היו להרכין ראשם בפניה. כאנשים רחוקים-מן-הבריות נחשבו הללו שדגלו באידיאל הקדום של האיסלאם, ובשם הנביא הוֹרו, כפי שהוֹרה אַבּוּ-דאר, משנה זו: ‘מי שצובר זהב וכסף, יהיו בידו כגחלים לוהטות, כל עוד לא יוציאם למטרות צדקה וחסד’. אגב, אותו אַבּוּ-דאר לא רצה להכיר כבאֶחיו שום אדם, אשר עם היותו נאמן לאיסלאם היה מקים לעצמו בניינים גדולים, ואף נמצאו ברשותו שדות-תבואה ועדרים³⁵¹. ובאמת מוצאים אנו מכאן ואילך תעודות של הרעיון הדתי, המכילות רמזים גלויים של אי-הסכּמה לסגפנות, אם זו עוברת על המידה התַקינה של דרישות ההלכה – והרי סגפנות זו אין ספק כי היתה לחלוטין מפיקה רצון מאת הנביא בעשור הראשון להופעתו. מעתה עומדים אנו נוכח רוח שנשתנה לגמרי, וצורת-החדיתֿ חייבת להמציא גם לכך תעודות מאשרות. מובן מאליו, כי אי-אפשר היה לעקור לחלוטין מתוך השקפת-העולם של האיסלאם את השאיפה לערכים שלמעלה מן העולם-הזה; אבל מעתה זו חייבת לחלק את שלטונה עם ההבנה לגבי ענייני העולם-הזה. לשם כך התקינו הוראה של הנביא, שתהא ברוח שביל-הזהב של אריסטו: 'הטוב שבכם אינו מי שנוטש את העולם-הבא בשביל העולם-הזה, וכן לא מי שעוזב את העולם-הזה למען העולם-הבא; אלא הטוב שבכם הוא מי שנוטל מזה ומזה (מַן אַחַד' מין הָדִ’הְ וָהַדִ’הִי)³⁵².

הדוגמאות של סגפנות³⁵³ מופרזת מוּבאות תכופות במקורות המסורתיים בצורה כזו, שמיד באה, בסיום הסיפור, הסתייגותו של הנביא³⁵⁴.

התעודה המובהקת ביותר בעניין זה משמשים הסיפוּרים על הנטיות הסגפניות³⁵⁵ של עבּד-אללה, בנו של עמר אבּן אַלעַצי, המצביא המפורסם בתקופה הראשונה של האיסלאם. המסורת מספרת עליו כי, בניגוד לאביו, היה מן התלמידים המצוינים של דת-הנביא ומן ההוגים בשקידה יתירה בחוקתו³⁵⁶. והנה הגיעה השמועה אל אזני הנביא, כי הלה נוטה לקבל על עצמו צום ממושך ולגזול שינה מעיניו, כדי שיהגה בלילות בקריאת הקוראן; והרי הזהיר אותו הנביא במפגיע, שינהג צימצום במעשי סגפנות אלה ויעמידם על מידה המתקבלת-על-הדעת. ‘גופך תובע את זכותו ממך, לאשתך זכות עליך, ולאוֹרחך זכות עליך’³⁵⁷. ‘מי שצם תמיד, לא קיים למעשה את מצוות הצום’; כלומר, אין צום זה נחשב לו למצווה דתית שמקבלים שׂכר עליה³⁵⁸.

בפי הנביא שמים דברי גינוי כלפי אלה, המשקיעים עצמם באימוני תפילה ויראה מתמידים ומזניחים לשם כך כל עסקי העולם-הזה. פעם באו לפני הנַביא וסיפרו בשבחו של אחד הנוסעים באורח, כי בשבתו על בהמתו לא פסק פיו מלוֹמר תחנונים, וכשירד לשם חנייה לא עסק אלא באמירת תפילות. ‘ומי, איפוא, – שאל הנביא, – דאג ליתן מספוא לבהמתו, ומי הכין לו עצמו אוכל’? ‘אנו כולנו דאגנו לצרכיו’. ‘אם כן, הרי כל אחד מכם טוב הימנו’³⁵⁹. בסדרה ארוכה של סיפורים מסורתיים על נדרים מוגזמים לתשובה, על עינויי גוף וסיגופים – ואבטיפוס לכך משמש אחד, אּבּו איסראיל³⁶⁰, – מתבלטת המגמה הברורה להראות, כי התאמצויות כאלה נטולות כל ערך, או שהן על-כל-פנים פחותות-ערך מבחינה דתית. ‘אילו היה הנזיר (רַאהיבּ) ג’וֹרייג’ (גריגוֹריוּס, בהקטנה) באמת חכם בתורה, כי אז ידע, שהפקת רצון אמו שקולה היתה כנגד כל מסירותו לעבודת-אלוהים'³⁶¹.

גינוי חריף ביותר מגנה הנביא במיוחד פרישוּת דרך-ארץ³⁶². אחד, עַכּאף אבּן וַאדא אַלהילאלי, שהחליט לחיות חיי רווקוּת, מוכיחו הנביא במלים אלה: ‘אתה איפוא מאחֵי השׂטנים! אם הנך אחד הנזירים הנוצרים, (צא) והידבק בהם; אך אם מאתנו אתה, הרי מהסוּנה שלנו חיי נישואין’³⁶³. דעות כאלה מייחסים לו לנביא גם כלפי המבקשים לחלק כל הונם למטרות צדקה וחסד, ובני משפחתם הם לא יהנו ממנו עוד³⁶⁴.

להוראות אלה של הנביא, הכרוכות במעשים שהיו, מתאימים גם העיקרים הכלליים המיוחסים לו. ‘אין נזירוּת (רַהבַּאנייה) באיסלאם; נזירותה של עדה זו היא מלחמת-המצווה’³⁶⁵ – עיקר זה ראוי לשימת-לב מיוחדת מחמת הניגוד, שבא כאן לידי ביטוי: חיים של יראת-שמים והתבוננות בתא-מנזר מבוּדד כנגד חיי-הלוחמים הפעילים; והללו, כפי שהזכרנו זה עתה, משמשים סיבה להתמעטות הנטיות הסגפניות מימי האיסלאם הקמאי.

כשנעיין במימרות-הנביא המכוּונות נגד הרַהבּאנייה, לא נוכל להסיח דעת מכך, שהללו מבטאות, בדרך כלל, פולמוס ישיר נגד חיי הנזירים של הנצרות. שמים בפי הנביא דברי-הוראה רבים, שבהם הוא נוקט עמדה כנגד ישיבה-בתענית מופרזת, עד שתהא עוברת על מידת האיסורים המצוּוים כדין. ‘עתיד המאמין לקבל מן השמים בעד כל נגיסה ונגיסה שיטיל לתוך פיו’. ‘המוּסלים המטפח כוחו הגופני, יחבבהו אלוהים יותר משיחבב את החלש’³⁶⁶. ‘מי שנהנה מתוך הכרת-תודה (לאלוהים), שקוּל כנגד מי שיושב בתענית ומסתגף’³⁶⁷. ‘אין זו מידה טובה, שיוותר אדם על כל הונו ואחר-כך הוא גופו יהיה חוזר על הפתחים. נדבות יתן רק מי שיש לו נכסים בשפע, וגם אז חייב הוא לדאוג קודם כל לבני משפחתו’³⁶⁸. דומה, כי בכל ההוראות האלה מתבלט רעיון אחד: החוק הוא שקובע, עד היכן צריך אדם להינזר מקנייני העולם-הזה, אך למעלה מזה אינה רצויה שום הסתגפות.

ואין זה בלתי-חשוב לגבי דיוננו שוב להדגיש, כי אין הדבר כמעט מתקבל על הדעת, שמוחמד עצמו באמת הביע מימרה אחת מכל אותן המימרות שהבאנו כאן בשמו. עם כל שׂימת-לבו לצרכי העולם-הזה ועם כל הוותרנוּת שדרש ביחס אליו, כפי שניתן לראות מתוך כמה פסוקים בקוראן³⁶⁹, – היה הוא גופו רוחש כבוד רב לנזירים, בעלי-תשובה, צליינים ויושבי-תענית באמת; ואולי יוצאים מכלל זה חיי רווקוּת. אין ספק, כי קרובות יותר למחשבותיו אותן מימרות, בהן הוא ממליץ על הזוּהְד, היא פרישוּת מכל עניני העולם-הזה, באשר זו מידה נעלה שבזכותה³⁷⁰ זוכה האדם לאהבתו של אַללה³⁷¹. אולם דווקא משום כך חשוב לדעת, כיצד אותה השקפת-חיים המתנגדת לסגפנות, שגרמו לה הנסיבות החיצוניות של האיסלאם – כיצד זו באה על ביטויה במימרות ובמשפטים, שהיו מסתמכים על סמכותו של הנביא, לפי התהליך המתואר בפרק השני.

והוא הדין לגבי הכיווּן, הבא לידי גילוי בתחום אחר של ספרות המסורת: בידיעות על חייו של הנביא ו’חבריו'.

הקווים האינטימיים הזערערים, שהמסורת מכניסתם כמעט שלא במתכוון לתוך תיאור אוֹפיים של מייצגי האינטרסים הקדושים – דווקא מתוכם נוכל לעמוד יפה-יפה על שלטונה של אותה מגמה המתנגדת לסגפנות. בבּיוֹגראפיה של הנביא עצמו נמצא שפע של קווים כאלה.

אמנם, בדרך כלל, מותר לקבל כעובדה מהימנה, ששלטון-היצרים הלך וגבר במוחמד בהתמדה. ואף-על-פי-כן, הרי זו תופעה מיוחדת במינה בספרות הדתית, מכל הזמנים ואצל כל אומה ולשון, שמוסר לנו האיסלאם בסיפוריו על נביאו. ואף-על-פי שעוּצבה דמות אידיאַלית של מוחמד (לעיל עמ' 24) – הרי לא ראינו מעולם תיאור של מחולל-דת, מבחינת האדם שבו, ויתירה מזו: מבחינת ‘בשר ודם’ שבו, כמו שתיארה המסורת המוסלימית את מחולל דתה. והרי אין ספק, כי אנשים הרואים בסגפנות מידתם של תמימי-דרך, היו נמנעים מלמסוֹר ידיעות מפורטות כל קווי-אופי כאלה, או שהיו מחלישים את חומרתן. ואילו כאן – אדרבה, באותם קווים נתנו למעשה פירוש על דבריו הוא: ‘רק בשׂר אנוכי, כמוכם’ (סורה י“ח, ק”י). בשום מקום אין אתה מוצא שמץ של נסיון להרחיק מדמותו תאוות ויצרים של בן-אדם; אדרבה, קיימת שאיפה גלויה לקרבו מבחינה אנושית אל מאמיניו ואל העתידים להיות מאמיניו עד עולם. שׂמים בפיו את ההודאה הגלויה: ‘מעולמכם (דוּניא) נתחבבו עלי הנשים והבּשׂמים’ – אלא שמוסיפים, לאמוֹר: ‘ושמחַת נפש היא התפילה’³⁷². ואם כך, הרי לעתים תכופות ניתנה הזדמנות לתארו בתוארים זרים ומנוגדים לחלוטין לכל נטייה לנזירות. ולא עוד אלא שתוך כּנוּת גמורה נותנת כאן המסורת מקום ליריביו, שיטיחו כנגדו באשמה, כי כל עיקר עיסוקו הוא עיסוק בנשים בלבד, והרי דבר זה אינו הולם כלל לתכונתו של נביא³⁷³.

והוא הדין לגבי הידיעות האינטימיות, שנמסרו לנו בבּיוֹגראפיות של חבריו החסידים. כיום ניתן לנו, יותר מאשר קודם לכן, לעקוב אחרי בחינה זו במסורת הבּיוֹגראפית של האיסלאם, מאז הגיע לידנו – עם הוצאת החיבור הגדול ‘ספר דורות לאבּן-סעַד’³⁷⁴. – קובץ של מקורות ותעודות בּיוֹגראפיות, המכיל רשמים דקים, שהוזנחו בשאר המקורות, מאורח חייהם הפרטיים ביותר של מנהיגי האיסלאם הוותיקים. ויצוּין, כי בּיוֹגראפיות אלו מוסרות על הרוב ידיעות מפורטות מתוך המסורת, כיצד היו נוהגים אישים קדושים אלה להתבשׂם, לצבוֹע זקנם ושערם, להתקשט ולהתהדר במלבושיהם³⁷⁵. בייחוד מייחסות בּיוֹגראפיות אלה תפקיד בולט להתבשׂמוּת בתמרוקים, שכנגדה מטיחים דברים הצליינים, אותם אויבים מושבעים של כל להטוטי הקוסמטיקה. הנה מספר עותמאן אבּן עוּבּיידאַללה, למשל, שהוא מעלה בזכרונו מימי לימודיו בבית-הספר, כיצד עלה באף הילדים ריח של בשׂמים בשעה שארבעה אדונים, הנקובים בשמותם, עברו ליד בית-הספר; ועם אדונים אלה נמנה גם אַבּוּ הוּריירה, למשל, אחד מחשובי החכמים במסורת האיסלאם³⁷⁶.

בחיבה יתירה מספרים גם על המוֹתרוֹת, שנהגו בתלבושתם אנשים שנחשבו ליראי-שמים למופת. לא לעתים נדירות נוכל לקרוא, כי היו מתעטפים בבדי-קטיפה³⁷⁷. כדי להצדיק חיי-נועם אלה, משתמשים, בדרך כלל, במימרה משמו של הנביא: ‘אם מנעים אלוה חיי אדם בנועם, הרי יאהב כי רישומי נעמו יהיו נראים על עבדו’. במימרה זו מגנה הנביא אנשים בעלי-נכסים, המופיעים לפניו בבגדים עלובים³⁷⁸. אין זו דרכה של מסורת דתית, הרואה את האידיאל שלה ביחס של בוז לכל ענייני העולם-הזה.

מן הדוגמאות הרבות, שאפשר להשתמש בהן לשם ציון רוחם ומגמת-חייהם של החוגים שטיפחו מסורת זו, לא נבוא להזכיר אלא פרט קטן אחד, המדגים הדגמה תמימה את העניין שאנו דנים בו עכשיו.

הרי דמותו של מוחמד אבּן אַלחַנַפִייה, בנו של עלי שרבים מן הקנאים הדתיים מעריצים אותו כמַהדי, היינו, גואל האיסלאם ובחיר-אלוהים, כנושא הרעיון התיאוקראטי בימי מלכותם של בני-אומייה הראשונים, אֵלה הידועים-לגנאי כעובדי-אלוה וכמשתלטים ללא-זכות. אביו, עלי, ניתנה לו הזכות מאת הנביא – עוד לפני היוולד הבן הזה לכנותו בשמו הוא: הורשה לו להיקרא בשם מוּחמד אּבּוּ אַלקאסים, כנביא גופו. באישיות זו קשורה האמונה, כי האיש שיתקבל כמהדי ובחיר-אלוה, בו יתגשמו הישארוּת-הגוף והתגלות לעתיד-לבוא, ועוד נעמוד בפרוטרוט על אמונה זו בפרק הבא. ברוח האמונה הזאת שימש הוא נושא לתקווֹת אמונתם של יראי-שמים ולשירי-תהילה של פייטנים מקהל חסידיו. והנה קוראים אנו פרטים אלה מן המסורת הביוגראפית על אישיות קדושה זו. אַבּוּ אידריס מספר: ראיתי את מוחמד אבּן אַלחנפייה משתמש בסממני-צביעה שונים. הוא הודה לפני, כי אביו עלִי לא היה נוהג להשתמש בקוֹסמטיקה כזו. ומדוע איפוא אתה עושה כן?… ועל כך השיב: ‘כדי להצליח כשאני מחזר אחרי נשים’³⁷⁹. והרי אין ספק: הודאות כאלה לשווא נחפשׂן בספרות של תולדות הקדושים הסוּרים או החבּשים. אמנם נראה, כי מהדי זה, אם נבחן את אופיו במצרף הנאמנות ההיסטורית, היה באמת אדם שנתן דעתו על ענייני העולם-הזה ולא פנה עורף לתענוגות העולם-הזה ויתרונותיו³⁸⁰. אך בשביל מסורת האיסלאם הרי הוא משמש נציגם של ענייני קדושים. ולא הרגישו שום סתירה בין תכונה זו לבין הודאה, שאינה מתאימה ביותר לתכונת הקדושה, ואולי שׂמוּה בפיו לא בלי כוונה הומוֹריסטית. ואפשר היה להוסיף על דוגמה זו עוד סיפורים בּיוֹגראפיים מתקופת-האיסלאם הקדומה כהנה וכהנה, כדי להדגים באור בהיר את הדברים, שעליהם שמענו זה עתה כהוראותיו של הנביא.

(3) המגמות הסגפניות והנצרות

אולם לא היתה מגעת שעתן של אותן מימרות והוראות להיאמר, אילו לא היה קיים בעת התהווּתן תת-זרם חזק בקרב העדה האיסלאמית, שהיה מטפח גם לאחר-כך את רוח הסגפנות באיסלאם, תוך שראה בכך את הפעולה ההולמת את מסורת הדת לאמיתה. כבר הזכרנו, כי היו צליינים³⁸¹, שגם את ההידור בהופעה החיצונית חשבו לפגיעה באידיאל-החיים האיסלאמי; וכמעט טבעי הדבר, כי בין אנשים אלה אנו מוצאים גם את אַבּו-איסראיל (לעיל עמ' 104). על עַבּד אַלרחמן בן אלאסוַאד, אשר היה מופיע לאו דווקא בבגדיו של בעל-תשובה, הוא אומר: כשאני רואה את האיש, הרי דומה עלי, כאילו ראיתי ערבי שנהפך להיות אחד מבעלי-האחוזות הפרסים: כך הוא לבוש, כך הוא מתבּשׂם, כך הוא רוכב³⁸².

נראה הדבר, כי בייחוד בעיראק מצא כיווּן זה הרבה חסידים, מיד אחרי כיבּוּשה של זו ובתקופה הראשונה לשושלת בני-אומייה. על הרוב היו מכנים אותם בשם עוּבּאַד (מספר יחיד: עַבּיד), היינו אנשים המקדישים עצמם לעבודת-האל בכוונה, כדוגמת אותו מִיעְדָד אבּן יאזיד מבני שבט עִיגְ’ל, שהשתתף במלחמת אַזארבּייג’אן בימי החליף עותמאן. עם מתי מספר מחבריו התבודד בבית-הקברות, כדי ‘לעבוד את האל’³⁸³. טיפוס מוּשלם של אנשים כאלה מייצג, באורח חייו ובהשקפתו, אַלרַבּיע אּבן חותַיים איש-כּוּפָה; ולא היה עניין מענייני העולם הזה, שימשוך את לבו – פרט לכך ‘כמה מסגדים הוקמו בתחום מושבם של בני-תַּיְם’. לא התיר לה, לבתו הקטנה, לשחק גם משחקים תמימים ביותר^{384 385}. כמובן שהוא עצמו מואס בכל נפשו בשעשועים שהובאו מפּרס. הוא דוחה בשאט-נפש את החלקים הנופלים בגורלו משלל המלחמות³⁸⁶. שכן יש להדגיש במיוחד, – ועל כך מעידות אותן שתי הדוגמאות, – כי סגפנותם של אנשים אלה לא הגיעה עד כדי פרישות מפעולות-מלחמה, שהרי הללו משמשות את המטרה של הפצת הדת. ואמנם מוצא אתה בתקופה קדומה זו של האיסלאם קווים של סגפנות גם אצל אנשים, שעל השתתפותם במלחמות מסופרים פרטים הרבה. והרי גם לאותה מימרה של מוחמד, הדוחה את הנזירות, הוסיפו את הסיפא: הרהבּאנייה של עדתי היא הגי’האד (מלחמת-מצווה למען הדת).

ככל אשר נטו והלכו החיים הציבוריים אל ענייני העולם ואל תענוגות חומריים, כן גברה שאיפתם של אלה שביקשו למצוא את אידיאל-האיסלאם בתקופת ראשיתו שכבר חלפה ונשתכחה, וניסו להמחיש המחשה אישית את מחאתם נגד החילוניות, עם שחפצו לדחות את כל ענייני העולם-הזה. וגם לתוך התיאורים הביוגראפיים של מאמיני-האיסלאם הקדומים ביותר, ואפילו של גיבורי המלחמה, מכניסים נציגי המגמות הללו קווים של סגפנות, כדי להציג אותם אישי-המופת של כל המאמינים-האדוקים בבחינת מתנגדי החילוניות ומגשימי השקפת-עולם סגפנית³⁸⁷. ובעצם, יש בידינו תעודות המחזקות את ההנחה, כי הנטייה לסגפנות נתחברה עם ההתמרדות כנגד השׂררה. בימי החליף עוֹתמאן נערכה חקירה כנגד אדם אחד שיצאו לו מוֹניטין, שהוא מחרף ומגדף את האימאמים ושאין הוא משתתף בטכסים הפומביים של יום-הששי (כנראה מתוך מחאתו נגד הממשלה החוקית); הוא היה צמחוני וחי חיי רווקות³⁸⁸. ולא אחד מאלה שהיו מגנים בלבם את המצב שבחיי הכלל, התבצרו מאחורי חיי פרישות, תוך ויתור על ענייני העולם, וחרתו על דגלם את הסיסמה ‘אַלפְראר מן אַלדוּניַא’, כלומר ‘מנוסה מן העולם הזה’.

נוסף על כך עוד גורם חיצוני, חשוב עד מאוד. ראינו זה עתה, שכמה מן הפתגמים נגד הסגפנות נתבלט בהם עוקץ של פולמוס גלוי כנגד הנטיות הסגפניות שבנצרות. יסודו של דבר הוא בכך, שהסגפנות הנוצרית היא ששימשה בראשית האיסלאם דוגמה קרובה ביותר של אורח-חיים לפי השקפת-העולם הסגפנית; ומכאן כי האנשים בקרב האיסלאם, שהיתה אצלם נטייה פנימית לשלילת העולם-הזה, נתעוררו לכך ראשונה על-ידי דוגמת הנזירים-הנודדים ובעלי-התשובה שבנצרות והושפעו מהם. ואמנם כן: בעלי-התשובה הנזכרים בשירים הערבים העתיקים, עוד לפני זמנו של מוחמד, הם ששיווּ לנגד עיני הערבים תמונה של אורח-החיים הסגפני; ואף בשירה הערבית מתקופת עבודת-האלילים הרינו מוצאים בכמה מקומות, כי נזירים ונזירות נוצריים, וכן מנהגיהם ואופן-לבושם, שימשו חומר להשוואות לגבי דברים מתחומים אחרים לחלוטין³⁸⁹. אלה הם שהעלו על דעתו של מוחמד עצמו, שיבוא לכנוֹת בקוראן (סורה ט‘, קי“ג וקי”ב; ס"ו, ה’) את בני-עדתו החסידים הסגפניים בשם סַאיחוּן, סַאיחאת, כלומר, הנודדים והנודדות. היו אז לנגד עיניו הנזירים הנודדים, שבוודאי ראה כמה מהם במגעו-ומשאו לפני תקופת נבואתו³⁹⁰. אחת הגירסאות של מימרת המסורת, המכוונת נגד הרַהבּאנייה, היא: 'אין נזירות-נודדת (לַא סִיַאחַתּ) באיסלאם³⁹¹. אותן שתי המלים שמות נרדפים הן לחלוטין³⁹².

עם התפשטות האיסלאם, בייחוד בסוריה ובבבל ובמצרים, ניתן לפני הנפשות הנוטות לסגפנות חומר הסתכלותי זה בהיקף גדול יותר בהרבה; והידיעות הממשיות, שיכלו לשאוב מתוך מגעם עם הנוצרים, נעשו ממש בית-אולפּן לסגפנות באיסלאם. מעתה הלכו וגברו נטיות אלה במידה יתירה, והן הלכו וכבשו לעצמן חוגים רחבים יותר ויותר. נציגי הכיוון הזה אף מכניסים לתוך דברי-תורתם חומר מתוך הברית-החדשה; מכאן הם נוטלים משלים ופתגמים, ומשתמשים בהם כדי להגדיל ולהאדיר בעיני הבריות את השקפת-עולמם. העתיק שבחיבורים הספרותיים מסוג זה – כפי שהוכיח בימינו פרופ' ד. ס. מרגוֹליוֹת – מלא השאָלות נסתרות מתוך הברית החדשה³⁹³. ואילו מאמינים מן הסוג הרגיל – זר היה להם אותו רוח של סגפנות שהלך ונתבלט יותר ויותר גם בהלכה וגם במעשה. על כך אנו למדים, למשל, מתוך הסיפור הבא. גבירה אחת ראתה פעם חבורה של צעירים, שהיו מבליטים מתינות רבה בצעדם ואיטיות יתירה בדיבורם – ומובן, כי היה בכך משום ניגוד ניכר להתלהבותו של הערבי בדיבורו ובתנועותיו. שאלה אותה גבירה, מי הם האנשים המוזרים האלה, ואמרו לה: אלה הם נוּסאך, כלומר סגפנים. ולא יכלה להימנע מלהעיר: ‘חי-אלוהים! שעה שהיה עומר מדבר – היו שומעים אותו כהלכה; וכשהיה הולך – היה ממהר; וכשהיה מכּה – הרגשת כאב; והוא הצדיק (נַאסיק) האמיתי’³⁹⁴. ואילו מי שמעיין בסורה ל“א, י”ח/י"ט, יאמר בלבו, כי הופעתם של אותם נוּסאך הצעירים היתה מפיקה רצון מאת מוחמד!

נקל להבין, כי אנשים אלה הגשימו את סגפנותם קודם כל בהלכות מאכל. כמעט מובן מאליו, שהיו מרבים לישב בתענית; שהרי כלפי אנשים כאלה מכוּונות מימרות המסורת והסיפורים³⁹⁵, שיש בהם משום פולמוס כנגד הפרזה יתירה בצום. בצד אלה מוצאים אנו דוגמאות של נזירות מאכילת בשר, ודוגמאות לצורה זו של סגפנות מובאות עוד מתקופת החברים של מוחמד³⁹⁶. אחד בשם זיאַד אבּן אבּוּ-זיאַד, שהיה מן הנלווים אל שבט מאחזוּם, מתואר כסגפן ופרוּש מן העולם, שהיה עוסק כל היום בתפילה, מתעטף בבגדי-צמר גסים (צוּף) ונזהר מאכילת בשר; הוא אינו, כפי הנראה, אלא טיפוס של קבוצה שלימה שהיתה קיימת בימי עוֹמר השני³⁹⁷. קרוב לוודאי, כי כנגדה מכוונת המימרה שמייחסים אותה לנביא: ‘מי שאינו אוכל בשר ארבעים יום רצופים, אופיו הולך ונשחת’³⁹⁸.

בצד קווים שליליים אלה של אורח-החיים למעשה, מתפתחים גם קווים חיוביים של פולחן והשקפת-עולם. הללו, כשלעצמם, אין הם מנוגדים לתורות הקוראן, אלא מגלים הפרזות של פרטים אחדים שבתורות הדת והמוסר הקוּראנית. אולם, בעוד שבקוּראן נחשבים הם כחוליות שווֹת-ערך בין שאר החוּליות שבשלשלת התורות האיסלאמיות, הרי כאן, באותם החוגים שטיפחו ופיתחו את הסגפנות המוחמדית, מייחסים להם חשיבות מרכזית: כל שאר היסודות של החיים הדתיים נדחקים מפניהם לקרן-זווית. באותה הפרזה חד-צדדית צפוּן הגרעין של הפילוג, שנתגלע אחר-כך בין שאיפות אלו לבין מושג התורה של האורתודוכּסייה האיסלאמית³⁹⁹.

(4) דִיכְּר ותַוַכּוּל

שני גורמים הם, בייחוד, שעוד בדרגה הקדומה ביותר של הסגפנות האיסלאמית מתבלטים הם כעניינה של הגזמה זו: אחד מבחינת הפולחן ואחד מבחינת המוסר. היסוד הפולחני מתגלם במונח דיכְּר, ‘הזכרה’, והוא שקיים את עמדתו בכל מהלך התפתחותה של המיסתורין באיסלאם. האיסלאם הרשמי מגביל את פולחן התפילה במועדים קבועים, ביום ובלילה. ואילו ההשקפה הסגפנית פורצת גדרם של צימצום זה והגבלה זו, תוך שהיא מעמידה את המצווה שבדברי הקוראן ‘להזכיר את אַללה הרבה’ (סוּרה ל“ג, מ”א) במרכזה של העשייה הדתית, ואת פעולות-הפולחן, הנקראות אצלה בשם דיכּר, מרימה למעלת עיקר הדת המעשית, שכנגדו יורדות פעולות אחרות הרבה ממעלתן ונהפכות לדברים טפלים, שאינם מעלים ואינם מורידים. אלה הן התחינות המיסטיות, המהוות עד היום הזה את חוט-השידרה של האיגודים השומרים על מורשת הסגפנים הקדומים ההם.

והתכונה המוסרית, המתבלטת בבהירות בסגפנות של התקופה העתיקה ההיא, הריהי ההדגשה המופלגת של ביטחון באלוהים (תַּוַכּוּל), שאותם סגפנים מוסלימים באו והגבירוהו עד לדרגה קיצונית של קוויֶיטיזם ושֵב-ואל-תעשה. זו היא אדישות גמורה ודחיית כל יזמה בענייניהם הפרטיים. כל יהבם משליכים הם על אלוהים וגזירתו. בידו של אַללה הם, כגופה אשר בידו של המטהר⁴⁰⁰: חסרי-רצון הם ואדישים לחלוטין. מטעם זה הם מכנים את עצמם בשם מוּתַוַאכּילוּן, כלומר הבוטחים באלוהים. מתוך החוגים הללו נמסרו עיקרים מספר, שיש בהם כדי ללמדנו כמה הם בזים לעסוק בכל משלח-יד לשם סיפוק צרכי חייהם. והרי בעיניהם יהא בכך משום פגיעה במידת הביטחון באלוהים. אין הם דואגים ל’אמצעים', אלא מוסרים את הדאגה לצרכיהם במישרים לידי שמים, ולחוסר-פעולתם, הנובע מתוך ביטחון, קוראים הם: הדרך הנעלה ביותר לקיום הגוף – לעומת עמלם של העוסקים בפרקמטיה, או כניעתם של בעלי-מלאכה והשפלתם העצמית של מבקשי-נדבות; ‘הם זוכים לגילויו של הנעלה והמרומם, ועם זה מקבלים הם מזונם במישרין מידו בלא לחזר אחרי האמצעים’. לשבחם של אותם אנשים מזכירים, כי לדידם אין יום מחר נמנה עם מניין הימים⁴⁰¹; העתיד והדאגה לצרכיו הוצאו לחלוטין מתוך חוג מחשבתם. הם מצטטים חדית⁴⁰² (כמובן, חשוד מאוד), האומר: ‘החכמה תרד מן השמים, אך לא תיכנס לתוך הלב אם יש בו דאגה ליום מחר’. הבוטח באלוהים הוא ‘בן-הרגע’ (בן העת, אבּן אַלוַאקת), ‘אין הוא מביט לא כלפי העבר ולא כלפי העתיד’⁴⁰³.

מסתבר, כי היעדר-רכוּש (άχτημοσύνη) מוחלט ובוז לנכסים חומריים נמנים עם השקפותיהם הבולטות ביותר של סגפנים אלה. כל המשתייך אליהם הוא ‘פַאקיר’, עני. ועוד: כשם שהם מתייחסים בשוויון-נפש לרעב ולמחסורים גופניים מכל הסוגים, כך הם מתייחסים לכל שאר ענייני הגוף; אסור שיעלה על דעתם הרצון להקל על סבלותיהם הגופניים, תוך שיפנו לבקש עזרה רפואית. גם למשפטים וחוות-דעתם של הבריות אין הם ושכמוֹתם שמים לב: ‘לא עמד אדם כהלכה על סוד הביטחון באלוהים, עד שלא נעשה אדיש לגמרי לגבי תהילת וגנוּת מצד בני-אדם’. קווייטיזם זה כרוּכה בו אדישות גמורה לגבי האופן, כיצד מתנהגים בהם בני-אדם: אל תתנגדו לרשע (מתי ה', לט).

ואמנם, תפיסת-חיים כזו לא התאימה להשקפות הרגילות של האיסלאם, שכּבר במאה הראשונה לקיומו הגיעה התפתחותו לשלב של ריאליוּת – ועל כך מלמדתנו סידרה ערוכה של מאמרי-חדית וסיפורים, שאפשר להבינם רק אם נעמוד על משמעותם, שהם משמשים פולמוס ביודעים כנגד המסקנות הדתיות, הנובעות מתוך אותה הגזמה של ביטחון באלוהים. וכיצד אפשר היה, כי אותו קווייטיזם יפיק רצון מאת עדה דתית, שהשיגה זה עכשיו את השיא במסעי כיבושיה, שעזבה לא מכבר את המדבּר ויצאה לכונן לעצמה מושב-של-רווחה בערים, מלאות תפנוקים בתענוגות החיים מימי-קדם?

(5) הסגפנות היא אֵם הצוּפיוּת

הנה כי כן: באותו זמן מצויים בתוך האיסלאם שני זרמים מתנגדים זה לעומת זה. הם באים על ביטויָם בדו-שיח בין שני חסידים, מַאליך אבּן דינאר ומוּחמד אבן וַאסִיע, השוקלים-וטרים בנושא: מה הטוב הנעלה ביותר. הראשון מוצא את שׂיא האושר בכך, שיש לו לאדם חלקת-אדמה משלו, שממנה יוציא מחייתו בלא להזדקק לבריות. ואילו השני סובר: אשרי מי שמוצא ארוחתו שחרית, בלא שידע מה יאכל בערב; ואשרי מי שמוצא ארוחתו ערבית, בלא שידע כיצד יתפרנס מחר בבוקר⁴⁰⁴. בנעימות רוֹממות כאלה, המבטאות השקפת-חיים של קווייטיזם, באה לידי גילוי תגובתם של יראי-שמים כלפי החילוניות ההולכת וגוברת, תוך הסתמכות על ההתחלות הסגפניות של האיסלאם בראשיתו⁴⁰⁵.

כבר הזכרנו, שהיא יונקת מתוך השקפת הנזירות הנוצרית, והעיקרים שהבאנו זה עתה מתאימים כמעט מלה במלה למטרותיה של זו. חובה יתירה ליתן את הדעת על כך, כי פסוקי האוונגליוֹן (מתי ו' כ“ה-ל”ד. ולוּקאס י“ב, כ”ב-ל') על עופות השמים, שאינם זורעים ואינם קוצרים ואינם אוספים אל האסמים, אך אבינו שבשמיים מכלכּלם, – דברים שהשתמשו בהם הרבה במימרות הסגפנות, – מצויים כמעט מלה במלה במרכז של אותן תורות התַוַכּוּל⁴⁰⁶. תוך חיקוי ללבושם של המתבודדים או הנזירים הנוצריים נוהגים בעלי-התשובה והסגפנים של איסלאם הפורשים מן העולם להתלבש בבגדי-צמר גסים (צוּף)⁴⁰⁷; אחרי מנהג זה אפשר לעקוב לפחות, עד לימיו של החליף עבּד-אלמַליך (705–685). מכאן נגזר השם צוּפי⁴⁰⁸, שעתידים לקבלו מייצגי הכיווּן הסגפני, לאחר שסגפנותם המעשית תשיג שלב-התפתחות גבוה יותר ותצטרף אל פילוסופיה מיוחדת במינה, שתהא משפיעה השפעה מכרעת גם על התפיסה הדתית. מתכוונים אנו לַצוּפיוּת.

(6) אהבת האלוהים של הצוּפיוּת

ערך מכריע נודע מבחינה זו לחדירתה של הפילוסופיה הניאוֹאפּלטונית לתוך תחום-ההשכלה של האיסלאם. כיווּן פילוסופי זה, שעוד נצטרך לעסוק שנית בהשפעותיו המעמיקות על התפתחות האיסלאם, שימש רקע תיאורטי-תיאולוגי למגמות המעשיות של הסגפנות שתיארנו זה עתה. מי שחדוּר בוּז לכל ענייני העולם-הזה ומכוון את נפשו כלפי האלוהי, שהוא לבדו קיים לעַד – ודאי שיכול לשאוֹב מתוך תורת-האצילות של פּלוֹטינוּס, על הפּאנתיאיזם הדינאמי שבה, ולמצוא חיזוק למען ‘החיים וההתנהגות ברוח אלוֹה’, מעל לחילוניות העולם. בכל חלל העולם יחוש בהקרנת הכוח האלוהי. הדברים מן העולם הזה אינם אלא אספקלריה, שמשתקפת בתוכה ההוויה האלוהית, אולם בּבוּאות אלה אינן אלא מדומות, ונודעת להם מציאוּת יחסית בלבד, באשר הן משקפות את המציאות האמיתית היחידה. לפי זה חייב אדם לממש את השאיפה, שימשוך על עצמו, תוך עשיית חשבון-נפש לעצמו והסרת הקליפות החמריות, את השפעת היופי הנצחי וחסד-אלוה; ותוך שיתעלה התעלוּת פנימית אל אלוהים, ישחרר עצמו מן המדומה שבהוויתו האישית ויגיע לידי השקעת אישיוּתו בהוויה האלוהית, שהיא ההוויה האמיתית היחידה.

'במקור לא היו נפשי ונפשך אלא אחת, הופעתי והופעתך,

עילומי ועילומך; ולא נכון יהיה אם אדבר על שלי ושלך: ביני ובינך חדלו אני ואתה'⁴⁰⁹.

'אני אינני אני, ואתה אינך אתה, ואף לא אתה אני. אני

הנני אני ואתה גם יחד, ואתה הנך אתה ואני גם יחד. ביחסי אֵלַיִך, היָפה

מחוֹתֶן, תמוהני אם אני אַת או אם אַת אני'⁴¹⁰ .

מחיצת-האישיות היא הצעיף, המסתיר את האלוהי מפני האדם. ולא עוד אלא שבאים הצוּפיים ושׂמים בפי הנביא – והרי אותו הם מציגים להיותו כָּרוֹז להשקפותיהם, תוך הגזמה מסוימת – את הדברים האלה: ‘מציאותך היא חטא, שלא ישווה לו שום חטא אחר’⁴¹¹. הכוונה: הפעלת מציאותו וחיוב החיים של האדם, כפרט עצמאי. אם ישתקע האדם בתוך נפשו בהתבוננות, אם יערוך תפילות בכוונה, אם יטיל על עצמו נזירות וסגפנוּת, המביאות לידי מצבי התלהבות לאלוהי⁴¹², הרי תתבטל האישיות, הווית-האני, השניוּת לעומת האלוהי, והאדם יגיע לידי היעדר כל הרגשה ביחס למצבי הגוף, לידי קיום ‘ללא דאגה, ללא מחשבה על תועלת ונזק’. וכך תיאר זאת ג’אלאל אַלדין רוּמי, המטיף הגדול ביותר להשקפת-עולם זו:

'צרף עצמך מכל תוארי האני,

למען תחזה מהותך בכל זוהרה'⁴¹³ .

גם מקום וזמן חדלים לשמש, לגבי תודעתו, קטיגוריות של המציאות:

‘מקומי הוא לא-מקום, עקבותי הם ללא-עקבות’⁴¹⁴.

לגבי הצוּפי, המקיף בתפיסתו את אמיתותם של שמים וארץ, אין לא למעלה ולא למטה, לא לפנים ולא לאחור, לא ימין ולא שמאל⁴¹⁵.

‘מי שאינו יוצא מארמון ההוויה הטבעית – אומר חאפיז – לא יוכל להגיע אל כפר האמת’⁴¹⁶. ההתפשטות מכל התכונות (ציפַאת), המתהווֹת עקב היפעלוּת הפרט מרשמי העולם החיצוני⁴¹⁷; שלילת כל השפעת הרצון והרגש; אותו מצב-נפש, הקרוי בפי הצוּפי ג’מע (ריכוז, סאמאדהי שבהודית)⁴¹⁸ בניגוד למצב-הנפש המפוצל על-ידי ההיפעלוּיוֹת – כל זה כלול אצל הצוּפי בציור השיכּרוֹן. שיכּוֹר הוא מהמַשקה המדהים של זיו אור-השכינה, הקורן לתוך נפשו וממלא אותה כולה, עד כדי שלילת חושיו הגופניים.

המטרה העליונה של חיי הצוּפי, והיא: ביטול הפרט והתמזגותו בתוך הממשות היחידה, ההוויה האלוהית – נתפסת גם בתמונת האהבה⁴¹⁹. אַל-חאלאג', שהעלוהו האדוקים בבגדאד לגרדום (309/922), משום שטען כי נתאחד אחדות מוחלטת עם האלוהות, נתפס לאותה אהבה (מַחַבַּה) ועליה הוא דיבּר אל חסידיו, לפני שמסר עצמו לתליין⁴²⁰. עוֹמר אבּן אַלפאריד (מת בקאהיר בשנת 632/1235), אשר נתפרסם ביותר בין משוררי הצוּפיות הערביים – שיר מיסטי משלו הכניס האמֶר-פּוּרגסטאל⁴²¹ לתוך הספרות הגרמנית בשם ‘שיר-השירים לאהבה אצל הערבים’; הדורות לאחריו כינוהו לפי התוכן העיקרי של שיריו⁴²² בשם סולטאן אלעשיקין (נסיך האוהבים).

את המשקה המשכּר עצמו אוהבים הצוּפים לקרוא בשם משקה האהבה (שאראבּ אַלמַחַבַּה)⁴²³.

‘אהבה היא: עקירת הרצון ושריפת כל התכונות והמשאלות של בשר-ודם’⁴²⁴.

'באה האהבה ושללה ממני כל דבר זולתה. שוב הקימתני בחסד, לאחר שהשליכתני לארץ.

התודה לאלוהים שהמסני מסוּכּר במים, עם ההידבקות(ויצַאל) בו'⁴²⁵.

'הלכתי אל הרופא ואמרתי אליו: 'אתה, המעמיק לראות, מה

תצווה (כרפואה) לחולה-אהבה? ביטול כל תכונה (ציפַאת) – ומחיקת הווייתי –

הנה מה שתצווה עלי‘, כלומר: התפשט מכל מה שהוֹוה’⁴²⁶ .

'כל עוד תהא מפוּכּח, לא תשיג את תענוג השיכרון; כל עוד

לא תמסור את הגוף, לא תשיג את פולחן הנפש; כל עוד לא תכלה עצמך באהבה

לידיד, ככלוֹת המים את האש, לא תשיג את ההוויה'⁴²⁷ .

בזכות אהבה זו יצדק ביום-הדין:

'מחר, עת יבואו איש ואשה לעמוד במשפט, יתכרכמו פניהם

מאימת הדין. ואני – הנני ניגש לפניך, ובכפי אהבָתי אליך, ואומר: הנה,

ייעשה-נא חשבוני ממנה'⁴²⁸.

משמע: אהבת אלוהים היא הנוסחה בשביל שאיפתה המרוכזת של הנפש, השואפת לבטל את המדומה של הוויית הפרט ולהתמזג בתוך האמת של ההוויה האלוהית המקיפה-הכל; רעיון זה הוליד בכל הלשונות של עמי התרבות האיסלאמית ספרות פיוטית, הנמנית עם פניניה של הספרות העולמית.

השקפת-עולם זו הוכיחה את יכולתה: לשמש בסיס תיאורטי לקוויֶיטיזם ופולחן הדיכְּר של הסגפנים המעשיים. על-ידי הרהורי-התבוננות ומעשי-דיכּר שאפו להגיע למצבי ההתלהבות, שבהם באים לידי גילוי שכּרונם מאלוהים ואהבתם לאלוהים. והרי כאן דרך שונה לחלוטין מזו, שלפיה שואף האיסלאם האורתודוכסי להגיע לידי אהבת-אלוהים, אשר גם הקוראן והמסורת מדברים בשבחה⁴²⁹.

נמצאנו למדים: הצוּפיוּת, בהציגה כמטרה את שלימות-הנפש של אדם, הרי צועדת היא, בהגדירת מהותו של הטוב העליון, עוד צעד אחד מעבר לאידיאל של הפילוסופים. אבן סַבּעין איש-מוּרסיה (מת במכּה בשנת 668/1269), פילוסוף וצוּפי – הוא אשר הובאו לפניו ‘השאלות הסיציליות’ של פרידריך השני משושלת ההוֹהֶנשטאוּפים, שישיב תשובה עליהן – מצא את הנוסחה לכך: הפילוסופים הקדמונים הציגו כמטרה העליונה את ההידמוּת לאלוהים; ואילו הצוּפי עם שהוא רוכש לעצמו את הכּוֹשר להזרים לתוך נפשו חסדי שמים, לטשטש את רשמי החושים ולזכך את רשמי הרוח – מבקש להגיע לידי ביטול עצמו בתוך אלוהים⁴³⁰.

(7) אליגוֹריסטיקה ופולחן עַלי

הצוּפים – במידה שהם מחשיבים את דבר עמידתם על קרקע האיסלאם, או, לפחות שקודים הם על כך שאחרים יכירוּם כעומדים על קרקע זה – מכניסים על דרך הפרשנות את בחינת-עולמם הם לתוך דברי הקוראן והמסורות המקודשות, ואף מצטטים מתוך הספרים הקדושים מקומות שישמשו ראיה לתורותיהם. מבחינה זו היו הם באיסלאם יורשיו של פילוֹן, ובפרשנותם המקראית הגשימו את ההשקפה, כי מעבר למובן המילים אשר בספרי-הקודש – מובן פשוט, לכאורה – צפונות אמיתוֹת פילוסופיות עמוקות, שניתן לעמוד על סוד הכּרתן על-ידי ביאור אַליגוֹרי. הנה, לדוגמה, מובא בקוראן (סורה ל“ו, י”ב/י"ג ואילך) משל על ‘אנשי העיר, אשר עם בוא השליחים אליהם – שהרי שלחנו אליהם שניים – החזיקו אותם לכוזבים; ואז חיזקנו (אותם) על-ידי שלישי. ויאמרו: הנה אנחנו שלוחים אליכם. אך הללו (אנשי העיר) אמרו: אין אתם כי אם בשר-ודם כמונו, ולא הוריד אלוהים דבר (מן השמים), אך דוברי-שקר אתם. והם אמרו: יודע אדוננו, כי אמנם שלוחים אנחנו אליכם’. והרי לא ייתכן, כי דברי-אלוה אלה יהיו מכוּונים למעשה שכיח כל-כך, מחיי יום-יום, כפי שיוצא מפשוטו של הכתוב. לא כן, אלא הָעיר משמעה הגוף; שלושת השליחים הם – הרוח, הלב והשכל. ועל יסוד זה הם מבארים בדרך אַליגוֹרית את כל הסיפור: הדחייה שדחו תחילה את שני הראשונים, הצטרפותו של השליח השלישי, התנהגותם של תושבי העיר ועוֹנשם.

הנה כי כן: הפרשנים הצוּפיים יש להם תאויל (ראה לעיל עמ' 80) אַליגוֹרי משלהם. זוהי פרשנות מקראית אֶזוֹטרית, אשר יצרה ספרות גדולה⁴³¹, ורישומיה ניכרים בכל הספרים הצוּפיים. כדי למצוא לאותה אֶזוֹטריות זיקה מסורתית-חוקית מבחינת האיסלאם, באו ונטלו מן השיעיוּת (ראה להלן, פרק חמישי) את התורה, כי מוחמד מסר לבא-כוחו עלי את המשמעות הסודית הצפונה בדברי-החזון. תורות אלה, שאינן נמסרות אלא לאנשי-סגולה בלבד, מהווֹת את ה’קבלה' של הצוּפיוּת. המשורר הצוּפי הערבי, שהזכרנוהו כאן זה-עתה, עוֹמר אבּן אַלפאריד, מבטא אותה השקפה, הרוֹוחת בחוגי הצוּפים, כלהלן: ‘ועל-ידי התאויל הבהיר עלי את שהיה מעורפל, על יסוד ידיעה שקיבל (מפי הנביא) בצוואה (וַאציָה)’⁴³².

עלי נחשב בעיניהם לאבי אבות-המיסתורין שבאיסלאם. השקפה זו, מן ההכרח שתידחה בכל תוקף על-ידי נציגי העמדה האורתודוכסית של הסוּנה: הנביא לא העלים מן הציבור הגדול של עדתו ולא כלום, ולא מסר לשום אדם ידיעות נסתרות⁴³³.

בכך כרוכה עוד התופעה, כי בחוגים צוּפיים רבים בא לידי גילוי פולחן-של-עלי עד כדי הזיה; לעתים חוֹדר פולחן זה אף לתוך עיצוב תורותיהם המיסטיות; ולא עוד, אלא שבכמה זרמי-משנה של הצוּפיוּת, במידה שהללו נתרחקו מן האורתודוכסייה, נתמשכה אותה שלשלת בּדוּיה של המסורת הצוּפית דרך השושלת של האימאמים העַליים. מִסדר הבֶּיקטאשים⁴³⁴, שעל פולחנו לעלי ולאימאמים לימדַנו בזמן האחרון ג. יעקוֹב, הוא דוגמה לנטייה של הערצת עלי, כפי שנתבלטה בצוּפיות.

(8) גורמים הודיים (הסתלקות מהמלוכה)

החוקרים האנגלים, שהעמיקו בזמן החדש לחקור את הצוּפיוּת, על ראשיתה והתפתחותה, ובייחוד א. ה. וינפילד, אדוורד ג. בראוּן, ריינולד א. ניקוֹלסון⁴³⁵ הבליטו במפורש את טיבה הניאוֹאַפּלטוֹני של הצוּפיוּת⁴³⁶. עם זה אין הם דוחים קיומן של השפעות, שהניחו יסודות לא פחות חשובים לעיצוב צורתה של שיטה פילוסופית-דתית זו במהלך התפתחותה. ואם דנים בסקירה כוללת על הצוּפיוּת ההיסטורית, שוב אין להוציא יסודות אלה מכלל הגורמים הקובעים. כוונתי להשפעות הוֹדיוֹת, שהתחילו מתבלטות מזמן שהגיעה התפשטות האיסלאם כלפי מזרח עד לגבולות סין, וזו החדירה יותר ויותר רעיונות הודיים לתוך חוג-ראייתו של האיסלאם. ההשפעה ההודית מקצתה התבטאה בתעודות ספרותיות, ומקצתה פעלה בקליטת יסודות הודיים בתוך התחום של דימויי האמונה.

משהתחילה במאה השניה (להיג’רה) פעולה שקוּדה של מתרגמים, שהרחיבו את אוצר ערכי-ההשכלה בשפה הערבית, הרי הועתקו לתוך הספרות הערבית במיוחד גם ספרים בּוּדהאיים: הנה מוצאים אנו עיבוד ערבי של בִּילַאוַהר וַבּוּדַאסיף (בן-המלך והנסיך)⁴³⁷ וגם ספר בּוּדהי אחר⁴³⁸. בחוגי הנאורים, שמתכנסים בהם בעלי השקפות דתיות שונות ביותר לשם חילופי-דעות חפשיים, לא נפקד גם מקומו של המחזיק בסוּמאנִיה⁴³⁹, היינו בהשקפת-העולם הבּוּדהאית. דרך-אגב אציין את העובדה, כי ההשקפה הדתית המתבלטת לעומת האיסלאם ההלכתי, זו ההשקפה המכונה בשם זוּהְד (סגפנות) – שאינה מזדהית עם הצוּפיוּת שאנו דנים בה – מגלה רישומים ניכרים של חדירת אידיאלי-חיים הוֹדיים. אחד מנציגיה-משורריה המצוּינים ביותר של תפיסת-זוּהד זו, אבּוּ אַלעתַּאהיה, מציג כדוגמה לדמותו של האדם המכובד והנערץ:

המלך בלבושו של עני; הנה האיש, שנתונה לו הערצתם הגדולה של בני-האדם…

כלום אין זה בודהא?⁴⁴⁰

ואם נעבור לתקופה מאוחרת יותר, הרי נחפוץ להזכיר כי אלפרד פוֹן קרֵימר עמד על היסודות ההודיים, מבחינת השקפת-העולם הדתית והחברתית, זו המתבלטת בעיקרים לאורח-החיים האישי ובשירים הפילוסופיים של אַבּוּ אַלעַלא אַלמַעַרי⁴⁴¹.

יש בידינו עדויות לכך, כי עולם-המחשבות ההודי לא בלבד שחדר מבחינה עיונית לתוך חוג-ראייתם של אנשי-הרוח האיסלאמיים, אלא שכבר בזמן הקדום של תקופת בני-עבּאס היו גם במיסופוטמיה הנזירים הנודדים ההודים, כפי שנראו לעין, עניין שמתוכו יכלו ללמוד מאמיני-האיסלאם, – בחינת הסַאיחוּן הנוצריים בסוריה בתקופה הקודמת. אַל-ג’אחיז (מת בשנת 255/866) מגולל לפנינו תמונה מוחשית עד-מאוד של נזירים נודדים – ולא ייתכן כי הללו היו נוצרים או מוסלימים. הוא מכנה אותם בשם נזירים זינדיקיים (רוהבַּאן אַלזאנאדיקה); והרי זה כינוי בלתי-מוגדר, אך אי-אפשר, כפי שמוכיח למשל המקרה שלנו, לצמצמו ולייחסו דווקא למאניכֵאים⁴⁴². מי שמוסר לו את הדברים מסַפר, כי נזירים פושטי-יד כאלה נודדים תמיד זוגות-זוגות. אם תראה אחד מהם, הרי תמצא, תוך הסתכלות מדוקדקת, גם את בן-לוויתו. נוהגים הם שלא ללון שני לילות במקום אחד; עם נדודיהם מקיימים הם ארבע מידות: קדושה, טהרה, אמת ועניות. סיפור-מעשה מפורט אחד, על חייהם של נזירים פושטי-יד אלה מסתכּם בכך, שאחד מהם נטל על עצמו את החשד של גניבה וסבל עינויים קשים, ובלבד שלא לגלות את מעשהו של עוֹף-גנב, כי לא רצה לשמש גורם למיתתו של בעל-חיים⁴⁴³. אם לא היו אלה סַאדהוּוים הודיים או נזירי-בּוּדהא – הרי אין ספק, כי היו שואפים, לפחות, ללכת בעקבותיהם ולחקות את דרך-חייהם והשקפתם.

מובן איפוא, כי גם הצוּפיוּת הושפעה בראשיתה מגורמים כאלה, על-ידי העובדות האלה ועל-ידי מגע-ומשא כזה; שהרי היא מגלה כבר בתוקף מגמתה היסודית קירבה רבה כל-כך אל הרעיונות ההודיים. הנה, למשל, סימן של השפעת הבוּדּהאיות ניתן לראות בכך, שהספרות הסגפנית של המוסלימים מטפחת במידה מרובּה מאוד את הטיפוס של מושל אדיר, הזונח את מלכותו עלי-אדמות ומקדיש עצמו לפרישוּת מחיי העולם הזה⁴⁴⁴. אמנם בתיאורו של מוֹטִיב זה ניתן אך מעט מן המעט, ואין הוא מגיע לאותה תפארת מקסימה שבתיאורים של טיפוּס-בּוּדהא. מעשה במלך אדיר, שגילה שתי שערות לבנות בזקנו, עמד ומרטן, אך הללו חזרו והופיעו מדי פעם בפעם. מתוך כך בא לידי הרהורים: אין אלה אלא שני שליחים, ששלח אלי אלוהים להזהירני, כי אעזוב את העולם הזה ואקדיש עצמי לעבודתו. הנני ואשמע בקולם. וכך עשה. נטש פתאום את מלכותו, התחיל נודד ביערות ובמדברות, ומאז הקדיש עצמו לעבודת אלוהים עד יום מותו⁴⁴⁵. ויש סדרה שלימה של סיפורי-סגפנוּת, החוזרים ודנים בנושא זה – הַמאיסה במלכוּת.

חשיבות מכרעת ממש לגבי השאלה הנידונה כאן נוכל לראות בעובדה, כי האגדה על אחד מאבות-הצוּפיוּת מן המובהקים ביותר טבועה בחותם הביוֹגראפיה של בּוּדהא. כוונתי לאגדה על איבּראהים אבּן אַדהַם (מת בערך 160/2–776/8). אגדות שונות מביאות טעמים שונים לבריחתו מן העולם הזה; אך כל הגירסאות אינן באות אלא לציין קו אחד, היינו: איבּראהים, בן-מלך מבַּלח' (לפי סיפורים אחרים הוא עושה את מעשיו על-פי בת-קול מן השמים; לפי מקורות אחרים – תוך שהסתכל בעד חלון ארמונו באורח-חייו של אדם עני, נטוּל צרכים ודאגה) משליך מעל עצמו את אדרת מלכותו ומחליף אותה בבגד של פושט-יד, נוטש הוא את ארמונו ומנתק כל קשריו עם העולם הזה, גם עם אשתו ובניו, והריהו יוצא אל המדבר וחי שם חיי נדודים.

בין הטעמים הרבים, המובאים לפרישתו של הנסיך מן העולם-הזה, אתה מוצא אחד שמן הראוי ליתן את הדעת עליו במיוחד. על כך מספר ג’אלאל אַלדין אלרוּמי: מעשה בשומרי ארמונו של איבּראהים בּן אדהם, שלַילה אחד שמעו קול רעש בא מגג הארמון. משחקרו השומרים לסיבת הדבר, נתקלו על הגג באנשים, שהעמידו פנים כאילו מחפשים הם את גמליהם התועים. הביא את המתפרצים לפני הנסיך. הלה שאל אותם: ‘כלום ראיתם מימיכם אדם מחפש גמלים על גג של בית?’ אף הם השיבו ואמרו: 'והרי אין אנו נוהגים אלא כמנהגך אתה, שאתה מבקש להתאחד עם אלוהים שעה שהנך יושב על כסא מלכותך. כלום ראית מימיך אדם במקום שכזה ויכול הוא להתקרב אל אלוהים? מיד – כך מסופר – ברח מן הארמון ולא יסף אדם לראותו⁴⁴⁶.

(9) תיאוסופיה הודית

בהשפעת היסודות ההודיים הולכים ומחריפים המוּשׂגים הצוּפיים לא מבחינה אחת. הרעיון הפּאנתיאיסטי חורג מן הנוסח, שנקבע לו בתוך הפילוסופיה הניאוֹאַפּלטונית. אולם בייחוד הרעיון של ביטול ההוויה האישית הוא שמתרומם בכל עד לגובה של מושג-אַטאמן⁴⁴⁷, אם כי אין הוא מגיע אליו בכל. מצב זה של ביטול ההוויה האישית הצוּפים יכנוהו: פַאנא (כּיליוֹן)⁴⁴⁸, מַחְוְ (מחיה), אִסתִּהְלַאך (איבּוּד) – מטרה, שאין להגדירה כמעט, כי לפי דבריהם אין מהותה סובל הגדרה אחידה. זו באה על גילוּיה בתורת-הכּרה אינטואיטיבית, אך אינה ניתנת לתפיסת ההגיוֹן. ‘בהתחבר החולף אל הקיים-לעַד, שוב לא תישאר בשביל החולף כל מציאות. אין אתה רואה ואין אתה שומע זולתי אַללה. שעה שאתה מגיע לידי הכרה, כי אין שום נמצא מבלעדי אַללה; שעה שאתה מכיר, כי אתה עצמך הנך הוא, כי אתה, והוא אחד הם; אין שום נמצא מבלעדיו’. ביטול ההוויה העצמית תנאי הוא להתאחדות עם אלוהים.

'הניחני להיות לא-הוֹוה, כי אי-ההוויה

קוראָה אלי בצלצלי-עוגב: “אליו אנו שבים”'⁴⁴⁹.

ההוויה האישית בטלה לחלוטין ונקלטת בתוך ההוויה-הכוללת של האלוהות. לא חלל ולא זמן, וגם לא אופני המציאות, יכולים לצמצם את העדר-הגבולין. מתרומם האדם עד לידי זהות גמורה עם עילת כל ההוויה, ואילו מושגה של עילה זו נמצא מעבר לכל הכרה.

כשם שלפי הבּוּדהיזם מתרומם אדם בהדרגה, על פני דרך מורכבת שמונה חלקים, עד הגיעו לדרגה העליונה של כּיליוֹן האישיוּת, והיא ‘נתיב האצילות’ – כך יש לה, לצוּפיוּת, טאריקה משׁלה, דרך משׁלה על דרגותיה ותחנותיה הרבגוניות לשלימות; ההולכים בדרך זו הם הצועדים (אַלסאלִכוּן, אַהְל אלסֻלוּך)⁴⁵⁰. אמנם שונים פרטי הדרך, אך מתאימות הדרכים זו לזו בעיקר; וגם זה צד שווה שבשתיהן, כי נודעת עמדה חשובה להתבוננות – כאן בצוּפיוּת, היא קרויה מוּראקאבּה, ושם בבּוּדהיזם דְהִיאַנה – כלומר, להשתקעות בהרהורים⁴⁵¹, בתורת דרגת-הכנה לשלימות, ‘שעה שהמתבונן ונושא-ההתבוננות נעשים אחד לחלוטין’.

זו היא מטרת התַוּחיד הצוּפי, היינו, תודעת הייחוד. והרי זו שונה תכלית-שינוי מן האני-מאמין בייחוד של אלוהים לפי האיסלאם המקובל. צוּפי אחד הרחיק לכת עד כדי כך, שקבע כי שִירךּ (ראה לעיל, עמ' 39) הוא אם יאמר אדם: ‘אני יודע את האל’, שהרי יש בו, במאמר זה, משום הוֹדיה בשניוּת – של הנושא המכיר ושל העצם המוּכּר⁴⁵². וגם זאת תיאוסופיה הודית היא.

(10) ההתאגדויות הצוּפיות

בחיי המציאות, כלפי חוץ, מיוצגת הצוּפיוּת בחינת מוסד על-ידי חברוֹת צוּפיות שונות ומיסדרים, שבתוכם מטפחים החברים את השקפות הצוּפיות על עולם ודת. מאז שנת 150/770, בערך, כבר התחילו אותם אנשים להתלכד יותר ויותר בבתים מיוחדים, במנזרים, וכאן, בהיותם רחוקים משאון העולם, חיים הם למען מטרותיהם הפנימיות ומקיימים בצוותא את המצווֹת המובילות להגשמתן. גם לגבי התפתחותם של חיי-מנזר אלה אין להסיח את הדעת מן ההשפעות ההודיות, כשם שגם בחיי הנודדים-האביונים של חסידי הצוּפיות, מחוץ לחבורות-המנזרים, ניכרת דמותם של הנזירים-האביונים (סַאדהוּ) ההודיים. אם תרצה להסביר דרך זו, המעשית, של הסגפנות הצוּפיות, שוב לא יספיק שתתן את הדעת על ההשפעות הניאוֹאַפּלטוניות בלבד. קבלת חברים חדשים לתוך קהילת הצוּפים מתבצעת עם מסירת החִירקָה, היינו, הלבוש⁴⁵³ המסמל את עניוּת הצוּפי ומנוסתו מן העולם הזה. האגדה הצוּפית ייחסה, לפי דרכה היא, את התהוותה של החירקה לנביא עצמו⁴⁵⁴. אך קשה שלא להכיר, כי סמל זה בקבלת-חברים דומה לאופן הסיפוח לעדת הבּהִיכּשוִים עם ‘קבלת הלבוש והתקנות’⁴⁵⁵. אף כמה צורות של קיום-הדיכּר הדתי בתוך עדוֹת הצוּפים, וכן האמצעים שמשתמשים בהם כדי להגיע לידי ביטול ההוויה העצמית ולידי דביקוּת (הֶסדר הנשימה)⁴⁵⁶ – נבדקו על-ידי קרימר לאור דוגמאותיהם ההודיות, והוּכחה זיקתם לדוגמאות אלה.

מתשמישי-התפילה האלה נפוץ אחד עד מהרה גם מחוץ לחגי הצוּפים, היינו, המחרוזת, שהשימוּש בה מקורו, ללא ספק, בהודו; ניתן להוכיח מציאותה של זו באיסלאם למן המאה התשיעית, ובראשונה באיסלאם המזרחי, שכאן התחילה ההשפעה ההודית על קהילות הצוּפים. וככל חידוש (השווה הבּידעָה, בפרק הששי) נתחייב גם מנהג זר זה להתגונן זמן רב כנגד האדוקים, שנלחמו בכל המנהגים הדתיים הבאים מן החוץ. עוד במאה הט"ו נאלץ אַלסוּיוּטי לחבר כתב-סניגוריה על השימוש במחרוזת, ומאז נתחבבה זו עד מאוד⁴⁵⁷.

נמצאנו למדים: אם רוצים לעמוד על הצוּפיות תוך הערכה היסטורית, מן ההכרח ליתן תמיד את הדעת על ההשפעה ההודית, שסייעה לעיצוב צורתה של שיטה דתית זו לאחר שצמחה מתוך הניאוֹאַפּלטוניות. בצדק בא סנוֹק הוּרגרוֹנייה (Snouck Hurgronje) וציין בהרצאת-הפתיחה שלו בליידֶן את התופעה, כי הרעיונות הצוּפיים הם הגרעין והיסוד באיסלאם של הודו המזרחית, ואפילו בהשקפותיו הדתיות של ההמון; ומכאן אחת ההוכחות לדעתו על מוצאו ההודי של האיסלאם בארצות הללו⁴⁵⁸.

(11) עמדה בלתי-אחידה לגבי ההלכה.

בהרצאתנו עד כאן, שתיארנו בה את השקפת-העולם הצוּפית, הבלטנו את נקודות-הראות המשותפות לכל התנועה כולה כפי שנתגלו בשׂיא התפתחותה של הצוּפיות. בעצם נתרקמה צורתן של אלו בדרך של התפתחות היסטורית, אך לא ניסינו לעמוד כאן על תיאורה; ודאי שעתידים אנו לקבל בקרוב תיאור זה מידי המומחה המובהק הבקי בדברי-ימי הצוּפיות, ריינוֹלד א. ניקולסוֹן⁴⁵⁹. אולם מלבד זה אין הצופיוּת שיטה אחידה ומסוימת, לא בהלכותיה העיוניות ולא במצוותיה המעשיות. אפילו בהגדרתן של המטרות הכלליות לא תמצא התאמה גמורה כלשהי; בייחוד קיימים הבדלים רבים בפרטי עולם-מחשבתה⁴⁶⁰. בצד ההתפתחות הפנימית גרמו גם גורמים חיצוניים והשפעות היסטוריות, – הכל לפי פעולתם הבולטת בחוגים שונים של העולם הצוּפי, – וכך חלו שינויים והבדלים רבגוניים בעיצובה העיוני של השיטה.

אותה רבגוֹניוּת מתגלה גם בעצם התפיסות של מושג הצוּפיות. הנה הצליח ניקולסון, בסקירתו על מהלך ההפתחותה של הצוּפיות⁴⁶¹, לאסוף מתוך המקורות הספרותיים עד למאה החמישית להיג’רה, 78 הגדרות שונות של מושג הרעיון הצוּפי (תַּאצאווּף). ונראה כי בכך לא נשלמה עדיין רשימת כל ההגדרות. מלומד אחד, איש- ניסאבּוּר שישב על כס ההוראה בבאגדאד, אבּו מאנצוּר עַבּד אַלקָאהִר אַלבּגדאדי (מת 429/1037), שבספריו היה עוסק בעיקר במערכת הזרמים הדוגמאטים בקרב האיסלאם⁴⁶² – אסף מתוך ספרי המחברים המובהקים של הצוּפיוּת, לפי סדר אלף-בית, כאלף הגדרות של המושגים צופי ותאצאווּף⁴⁶³. ומובן כי הבדלים אלה מבחינת המושג היסודי מתאימים להם גם הבדלים בפרטי הדברים⁴⁶⁴.

באיגודי-הצוּפיוּת (המיסדרים) השונים באו לידי גילוי תיאוריות שונות ונבדלות זו מזו, הכל לפי משנת מייסדיהם, שהעריצו אותם הערצת תלמידים למורם-ורבּם. גם המצוות והמנהגים הסגפניים, שמתבטאת בהם הפעילות המעשית של ההווי הצוּפי, מראים הרבה הבדלי-צורה; אגודות-האחים השונות של הצוּפיוּת⁴⁶⁵ הנפוצות ברחבי התחום האיסלאמי, ארגונן מיוסד על תקנות מתקנות שונות. הבדלים יסודיים אתה מוצא ביחסן אל הצד ההלכי של האיסלאם. ודאי: אבותיה הראשונים של השקפת-הדת הצוּפית היו מעדיפים את ‘מעשי-הלבבות’ על הקיום הפורמאלי של הלכות האיסלאם, או כפי שהיו אומרים: ‘הפעולה באֵברים’; אך לא העיזו לפסוק, כי הללו חסרי-ערך הם, ולא-כל-שכן מיותרים. אולם הללו משיגים את ערכם ותכליתם רק אם מצטרפים אליהם אותם ‘מעשי-הלבבות’ ופועלים אתם יחד. לא האברים (אַלגַ’אוַארִיח), אלא הלבבות (אַלקוּלוּב) ראויים להיקרא בשם כלי השרת של החיים הדתיים. מבחינה זו היה מיוצג תמיד בצוּפיוּת אותו כיוון הלכי, התובע לקיים התאמה עם האיסלאם והלכותיו הפורמאליות, אלא שביקש למצוא את שלימות החיים ההלכיים בהעצמתן הפנימית של המצווֹת הפורמאליות⁴⁶⁶. בצדו של כיווּן זה מצוּיים אחרים, אשר בלי לכפור בערכן היחסי של המצווֹת החיצוניות, הם רואים בהן משָׁלים סמליים ואַליגוֹריוֹת. ועוד יש הפורקים מעליהם לחלוטין את עוּלה של מערכת המצווֹת של האיסלאם. כַבלי הלכה אינם כובלים את האיש שהגיע לידי הכרה. ובאמת מלעיזים לא רק על חברים בודדים, אלא גם על מיסדרי-דרווישים שלמים (ייזכרו נא רק מנזרי הבֶּיקתּאשים⁴⁶⁷), הנוהגים זלזול גמור במצווֹת המעשיות של האיסלאם⁴⁶⁸. ולא יחסרו גם אלה, שלא בלבד שאינם רואים חובה בשמירת מצוות-הפולחן, אלא סוברים הם כי לגבי הצוּפי בטלים ומבוטלים גם כל חוקי המוסר המקובל והנימוס החברתי: הם רואים עצמם עומדים ‘מעבר לטוב ולרע’. מבחינה זו מצאו לעצמם דוגמאות קודמות ביוֹגים ההודיים⁴⁶⁹ ובגנוֹסטיקאים הנוצריים⁴⁷⁰, כשם שמצאו אַנאלוֹגיה לכך גם במיסטיקה המערבית, כגון זו של האַמאַלריקאנים⁴⁷¹, על עיקרי-חייהם הפרועים, שאף הם כצוּפים האיסלאמיים הסיקו אותם מתוך השקפת-עולמם הפּאנתיאיסטית. ולפי שעולם-התופעות הוא נטוּל כל ממשות בעיניהם של צוּפים אלה, הרי הם מתייחסים בשלילה מוחלטת לכל תוֹאריה של אותה מציאות מדומה בלתי-אמיתית. דרישות-החיים האלה, שאין בהם ממש, נטולות כל עניין בעיניהם, לחלוטין.

מבחינת יחסם להלכה אפשר היה לחלק את אנשי הצוּפיוּת לשתי קבוצות: קבוצת הנוֹמיסטים (‘ההולכים עם ההלכה’) וקבוצת האַנוֹמיסטים (‘השוללים את ההלכה’). שניוּת זו יש בה כדי להזכיר לנו את הניגוד, שמציין קלֵימֶינס איש אלכּסנדריה אצל מעריצי הֶרמֶס הגנוֹסטיים של הזמן העתיק. הללו מגלים ביחסם לחוק שני סוגי השקפות: אלה מורים, שיש לנהוג חיים של חופש ואדישות לגבי החוק (άδιαφόρως ζήν), ואלה דורשים נזירות מופלגת ומטיפים לחיים של פרישות (έγχράτειαν χαταγγέλουσι)⁴⁷². כדבר זה יש לומר בנוגע להבדלים בשיטות הצוּפיוּת.

(12) הדֶרווישים

בשם דרווישים רגילים לכנוֹת אנשים, שיש להם חלק באורח החיים של הצוּפים. אך חייבים להבחין בין השוקדים ברצינות על אהבת-אלוהים ועל ההזיה מליאת-ההתלהבות, והשואפים להגיע לשלימות-הנפש על-ידי חיי-פרישוּת מוקדשים להתבוננות, – ובין הדרווישים הנודדים בארץ, החיים חיי-קבּצנוּת פרועים ובלתי-מסויגים, שהצוּפיוּת אינה משמשת להם אלא אמתלה לבטלנותם ולהתעיית ההמונים; או אותם אחים של מנזרים, הבורחים מכל עבודה והמשתמשים בצורות החיצוניות של חיי הצוּפים שימוש-לרעה, כדי להבטיח לעצמם חיים ללא-דאגה ופרנסה ללא-תלוּת⁴⁷³. אמנם גם מפיהם אנו שומעים מליצות על אהבת אלוהים, והם מתיימרים ‘לצעוד בדרך’. אולם צוּפים רציניים יאוֹתו אך בקושי לייחד נפשם אתם.

'הדרוויש, המעניק (לבריות) את מסתורי העולם, מוסר כל רגע

במתנה מלכוּת בלא מחיר. לא הפושט-יד ללחם הוא דרוויש; דרוויש הוא מי

שמוסר את נפשו'⁴⁷⁴.

דרוויש אמיתי אינו אורח-פורח נודד וטפיל. אך גם חיי-הלך אלה מביאים לידי גילוי איזה רעיון של הגוּת-עולם מוסרית, שיש בו כדי לעורר בנו עניין מבחינת תולדות הדת. מתוך נקודת-השקפה זו נזכיר כאן רק חוג אחד של דרווישים חופשיים אלה.

הנה הדרווישים הקרויים בשם מַאלאמאתּיה, ובדיוק ‘אנשי דופי’. אך לא רק הדרווישים הנודדים תובעים לעצמם אותו כינוי, כי משמש הוא גם לגבי צוּפים רציניים יותר ותושבי-קבע, כדי לציין את האופי המיוחד של אורח-חייהם. מהותם של אנשים אלה, שבצדק היו משווים אותם אל הציניקָאים, היא: שוויוֹן-נפש לגבי המראה החיצוני, עד לקיצוניות יתירה. הם מייחסים ערך דווקא לכך, שהתנהגותם תעורר תרעומת ותביא לגינוּיָם אצל הבריות⁴⁷⁵. עושים הם את המעשים המגונים ביותר, רק כדי לקיים את העיקר המקובל עליהם: בוז לבוז⁴⁷⁶; מבקשים הם שיחשבוּם כעוברים על החוק, אפילו אם לאמיתו של דבר אין הם עוברים עליו. מתכוונים הם לעורר בוז בעיני הבריות, רק כדי להוכיח את אדישותם לגבי דינם של בני-אדם. ובכך מגזימים הם תקנה כללית אחת של הצוּפים, שג’אלאל אלדין אלרוּמי ניסח אותה במימרה זו:

'נטוֹש את סיעתך והיה מטרה ללעג ולקלס,

השלך מעליך שם ותהילה, ובקש להתבאש'⁴⁷⁷ .

הם נפוצים בכל רחבי התחום של האיסלאם. אלכּיתאני, שכתב מונוגראפיה על קדושי פאס⁴⁷⁸, מבליט את תכונת המאלאמאתיה אצל רבים מגיבוריו. את הטיפוס המעוּלה של הדרוויש המאלאמאתי עיצב האיסלאם אשר באסיה המרכזית באגדה של שֵייך מאשראבּ, ‘הכסיל הפיקח והכופר החסיד’⁴⁷⁹. בחיי אנשים כאלה נתגשם אחד מתוארי הנזירות הקדומה, שמקורו, כפי שהוכיח רייצנשטיין, בציניוּת: לפי רוחה של נזירות זו הרי ‘פריצוּת (άναισχυντία) דרישה דתית היא’⁴⁸⁰.

(13) הדת הצרופה, הדתות והאיסלאם הרשמי

הצוּפיוּת הכתה שרשים עמוקים בספרות התיאולוגית של האיסלאם בזמן קדום מאוד, ובגילוייה העממיים הקיפה גם חוגים רחבים של מאמיני האיסלאם. בעצם פעולתה השקטה היא נגלתה כתנועה אדירה, שנועדה להשפיע השפעה בת-קיימא על מושגה וכיווּנה של הדתיוּת באיסלאם. הצוּפיוּת הפכה גורם, שנודעה לו חשיבות יתירה וקובעת בעיצוב צורה קבועה לבחינותיו ורעיונותיו הדתיים של האיסלאם.

אך נסתכל תחילה בעמדת הצוּפיוּת כלפי הכיווּנים השולטים בתוך האיסלאם, שנלחמו על שמירת קיומם ללא שינוי.

קודם כל, בהשוואה אל מערכת הנימוסים ועיקרי-האמונה של האיסלאם הרשמי, כפי שפיתחוהו חכמי ההלכה והמוּתאכּאלימוּן – הרי יש לראות בצוּפיוּת גורם חשוב לשחרור הרוח, להרחבת האופק הדתי המוגבל. תחת משמעת עיוורת, קפדנית, בא חינוך עצמי על-ידי סגפנוּת; במקום פלפולי ההיקשים האַסכוֹלאסטיים באה השתקעות מיסטית במהותה של הנפש ושחרורה מסיגי החוֹמריות. מקום בראש תופסת הנימה של אהבת-אלוֹה ככוח הדוחף לסגפנות, לביטול עצמו ולהכּרה. עבודת-אֵל נחשבת כפולחן הלבבות; ואותה מעמידים, מתוך הכּרה מפורשת של הניגוד שבדבר, לעומת פולחן האיברים – כשם שגם דעת-הלבבות באה אצלם במקום דעת-הספרים של התיאולוגים, וההשראה (האינטוּאיציה) באה במקום החקירה (הספּיקוּלאציה). החוק (שַריעָה) אינו אלא שָלב-של-מוצא בשביל החינוך ב’דרך' הצוּפי. זה מוליך אל הנתיב (טַאריקה) הנעלה, שיש לצעוד בו; והיגיעות שמתייגעים בו באות על שכרן עם השגת האמת (חַקיקה). אבל המטרה האחרונה עדיין לא הושגה בשלימות, אפילו אם מגיעים אל ההכרה (מַערִיפָה). שכּן, רק מעתה נתכּשר ההולך לשאוף לוודאות (עִילְם אַלְיַאקין). אולם, רק אם ירכז בנפשו את האינטוּאיציה הפנימית להכיר את ההוויה הממשית היחידה, אפשר לו להתעלות עד כדי תפיסה ישירה של עצם הוודאות (עַיְן אַלְיַאקין). משהגיע התופס לדרגה זו, פוסקת לחלוטין כפיפותו למסורת ולהוראה. בעוד שהידיעות מן הדרגה הקודמת (עִילם אליאקין) מגיעות אל בני-אדם באמצעות הנביאים, הרי מקרינות ההכּרוֹת האלוהיות של דרגת השלימות העליונה במישרין, ללא שום תיווּך⁴⁸¹, אל תוך נפשו של המתבונן. למעלה מזו יש עוד דרגה עליונה-שבעליונה: אמיתות הוודאות (חַק אַליאקין), אך זו שוב אינה משמשת תחנה בדרך החינוך-העצמי הצוּפיי⁴⁸².

לאמיתו של דבר מוליכה דרך-התפתחות זו לידי ההכרה, כי פיצול האמונה לדתות שונות אינו מעלה ואינו מוריד מבחינת האמת הקדושה שיש לשאוף אליה: ‘לא נוצרי אנוכי ולא יהודי ולא מוסלים’⁴⁸³.

ההבדלים בין הכנסיות, בין נוסחאות-האמונה והמצווֹת הדתיות, משוללים כל ערך בתוך נפשו של האיש, המבקש להתאחד עם האלוהות. בשבילו – הרי הכל אינו אלא קליפה הבאה להסתיר את העצם, ואילו מי שתופס את האמת מסיר אותה קליפה מעל עצמו, שעה שהתקדם עד להכרת המציאות האמיתית היחידה. ויהא שהם מעמידים פנים כי ירצו להוקיר את האיסלאם ההלכי – בכל זאת תמצא אצל רבים מהם את המגמה המשותפת לטשטש את הגבולין המבדילים בין האמונות. הללו נודע להן, לכולן, אותו ערך יחסי לעומת המטרה העליונה, שיש להשיגה; ונודע להן, לכולן, אותו היעדר-ערך, אם אין בהן כדי להביא לידי אהבת-אלוהים. רק זו, אהבת-אלוהים, יכולה לשמש אבן-בוחן אחידה לשם הערכת הדתות. פה ושם נשמעות דעות, כי ההכרה של ייחוד האלוהים משמשת לאנושות גורם של אחדוּת, ואילו החוקים לא היה בהם אלא כדי לעורר מחלוקת⁴⁸⁴.

ג’אלאל אַלדין אַלרוּמי מביא באחד מגילויי-אלוה למשֶה את הפסוק הבא: ‘מחבבי פולחנים מהווים כיתה אחת; ואשר לבּם ונפשם לוהטים מאהבה מהווים כיתה אחרת’⁴⁸⁵.

ומחיי אַלדין אבּן אַלערבּי אומר:

'היה זמן שהייתי מגנה את חברי, אם דתו לא היתה קרובה לדתי;

אך עתה קולט לבי כל צורה; מקום-מרעה הוא לצביים, מנזר לנזירים,

מקדש לאליליים וכַּעבּה לעולי-רגל, לוחות התורה וספר הקוּראן.

האהבה אך היא לי דת, ולכל אשר יפנו סוסי-מרכבתה – הנה (דת זו)

היא דתי ואמונתי'⁴⁸⁶.

ושוב ג’אלאל אַלדין אלרוּמי:

'אם תמונת אהובנו נתוּנה בתוך מקדש-האלילים, הרי שגיאה

גמורה היא להקיף בהקפות את הכּעבּה; אם בכּעבּה אינו נודף ריח ניחוח

ממנו, שוב אינה אלא בית-כנסת, ואם נריח בבית-הכנסת את ריח הדביקוּת בו –

הרי אותו בית-כנסת יהיה הכּעבּה שלנו'⁴⁸⁷ .

כפי שאנו רואים, אין האיסלאם ליוצא מכלל זה, כי אין לייחס חשיבוּת להבדלי האמונות. בשמו של תילימסאני, תלמידו של אבּן אַלערבּי, מצטטים את המימרא הנועזה: ‘הקוראן כולו שׁירךְ (ראה לעיל ע' 39) הוא לחלוטין; הייחוד אינו מצוי אלא בדברינו (היינו הצוּפים)’⁴⁸⁸.

בתוך עדויות אלה לשלילת ערך ההבדל שבין סימני-הייחוד הכנסייתיים לעומת התכלית היחידה שהדת חייבת להוליכנו אליה, באה לידי ביטוי – בצד המגמה של סוֹבלנות מוחלטת (‘הדרכים אל אלוהים רבות הן, כמספר נפשות בני-האדם’⁴⁸⁹) – גם ההכרה, כי דרכם של הבדלי-האמונות אינה אלא להפריע ולעכב. אמונות אלה אינן מקורות של האמת; עד חקר האמת אין להגיע על-ידי הפולמוס שבין האמונות השונות.

'תן צידוּק לשתיים ושבעים הכיתות כולן על פלוגתותיהן;

מתוך שלא חזו את האמת הלכו בדרך האגדה' (חאפיז)⁴⁹⁰ .

לא בודדה היא הבעת ההכרה, שמשמיע בעל-המסתורין אבּו סעיד אבּן אבּו אַלחַ’יר, ידידו של הפילוסוף אבּן-סִינָא, לאמור:

'כל עוד לא נהפכו מַדְרַסָה ומינארֶת לעיי-חרבות, לא יגיע מפעל הקַאלֶנדֶר (הדרווישים) לידי תכליתו;

כל עוד אמונה אינה כפירה וכפירה אינה אמונה, לא יימצא אף אדם אחד שיהיה באמת מוּסלים'⁴⁹¹.

רעיונות כאלה הם הצד השווה שבין הצוּפים ובין החילונים שבאיסלאם, שאף הם הגיעו לאותה מסקנה אם גם מתוך שיקולים אחרים⁴⁹².

אם ההלכה, שאפשר לייחס לה, לפחות, ערך כל-שהוא כאמצעי לסגפנות, מתמיהה את הצוּפי האמיתי כשרואים בה מטרה בפני עצמה – לא כל שכּן הדוגמאטיקה של הכַּלאם: הדרישה להכיר את אלוהים בדרך של עיוּן. ידיעתו של הצוּפי אינה למדנוּת, ואין לשאוֹב אותה מתוך ספרים ואף אין להשיגה על-ידי לימוד. ג’אלאל אלדין אַלרוּמי, תוך הסתמכות על דברי מוחמד (סורה ק"ב), מלמדנו לאמור:

'בלבך אתה מצא דעת הנביא,

בלא ספר, בלא מוֹרה וללא מדריך'⁴⁹³.

הלמדנות התיאולוגית הרגילה, השאובה מתוך ספרים, זרה להם. תמוהים בעיניהם העוּלַמא וחוקרי החדית; אין בכל אלה, כך הם טוענים, אלא כדי לעורר מבוכה בקרב (בני) זמננו⁴⁹⁴.

לגבי הכרת האמת, מה ערך בהוכחות, שדורשים אותן אנשי-העיקרים הרואים בזה חובה יתירה כל-כך, ואחדים מהם – אפילו תולים את האמונה בידיעת ההוכחות האלה. ‘מי שמאמין על יסוד הוכחות, אומר אבּן אַלערבּי, אין לסמוך על אמונתו; שהרי אמונתו מבוססת על עיון, ולפיכך היא נתונה לערעורים. לא כן האמונה האינטוּאיטיבית, השוכנת בתוך הלב, ששוב אי-אפשר לסתור אותה. כל מדע, אם הוא בנוי על עיון ומחשבה, אינו מובטח שלא יתעוררו ספק ומבוכה ויערערו את יסודותיו’⁴⁹⁵. ‘בסוֹדם של אוהבים קיים כלל אחר; ואחרת היא ההתרגשות הבאה עם שתיית יין האהבה. לא הרי המדע, שמשיגים אותו במַדרסה, כהרי האהבה’⁴⁹⁶. הטאריקה אין דרכּה על ‘שבילי-ההרים של סחרחורת הדיאַלקטיקה’, בתוך נקיקי ההיקשים, ואין להשיג את היַאקין באמצעות מסקנותיהם החריפות של המוּתאכּאלימוּן. ממעמקי הלב תשאבו את ההכרה, והדרך אליה היא ההתבוננות הפנימית של הנפש. ‘הצוּפים, אמר אל קוּשַיירי, הם אנשי הדביקוּת באלוהים (אַלויצאל), ולא אנשי ההנמקה (אַלאיסתידלאל), כתיאולוגים המקובלים’⁴⁹⁷. ועוד קודם-לכן הפליג בעל-מיסתורין ותיק יותר, ואמר: ‘עם גילוייה של האמת, נסוגה התבונה (עַקְלְ). זו היא כלי-שרת לקיום יחס-עבדותו של האדם לגבי אלוהים (עוּבּוּדִיָה), אך לא כלי-שרת לתפיסת מהותה האמיתית של רבונות-אלוהים’ (רוּבּוּבִּיָה)⁴⁹⁸.

אכן זו היא שלילתה הגמורה של תורת-ההכרה אשר בפי אנשי-הכּלאם, המעלים את הבּינה לדרגה אלוהית⁴⁹⁹. וכל אותם חיטוטים-ופלפולים על מידת חופש-הבחירה – כיצד לא יהיו לזרא, בהכרח, בעיני האנשים הללו, אשר בהיותם חיים בתוך האין-סוף, נראתה להם כל פעולת-רצון של הפרט כטיפה באוקיינוס, כשבריר זערורי בתוך זיו תפארתו של רצון-אלוהים המוחלט; והרי אדם, המוותר על עצמותו ומסתלק מכל יזמה, שוב אין אָזנו קשוּבה לדיבורים על רצון והחלטה עצמית. וכמה ריקות ושדופות היו בעיניהם, בהכרח, המריבות בעניין התוֹארים החיוביים של אותה ישוּת, שאם יכלו בכלל להשיגה הרי בדרך השלילה בלבד? משום כך מוצאים אנו, לעיתים, את בעלי-המסתורין הגדולים בתוך מחנות של תיאולוגים, הדוחים בתוקף, אם גם מתוך השקפות אחרות, את הכּלאם: עבּד אַלקאדיר אַלג’ילאני ואַבּוּ איסמאעיל אלהאראוִי (שחיבר מדריך לצוּפיוּת, מת בשנת 481/1088) בין החנבּאליים; רוּוַיִים ואבּן אלערבּי בין הזַהיריים הקרובים לחַנְבַּלִיים⁵⁰⁰.

גם אידיאלי החיים מוצגים לעיני המוּסלים בדרך שונה מזו, שהיתה רצויה לכיווּן השולט – ומכאן פעולתם של הצוּפים על המון-העם הנתון להשפעתם. המוני-העם פונים עורף לדמויות-הגיבּורים של לוחמי מלחמת הדת (המתים על קידוש השם הקדוּמים מצוּיים רק בין הלוחמים), ושועים אל הדמויות החיוורוֹת של המתבודדים, המתענים ונזירי המנזרים; ואפילו דמויות-המופת מן הזמנים הקדומים צריכות להקל עכשיו את תואריהם של הגיבּורים החדשים; מתירים את החרב מעל מתניהם, כביכול, ועוטפים אותם בגלימתו של הצוּפי⁵⁰¹.

(14) התנגדות התיאולוגים לכפירתם

ודאי, אין לתמוֹה על כך שהמומחים התיאולוגיים לא היתה דעתם נוחה מן הצוּפים. מרוּבּות ההערות הלגלגניות שהעירו אותם תיאולוגים על בגדי הצמר הגס (צוּף), שעל השימוש בהם נקראו הצוּפים בשמם⁵⁰². הפילולוג אַלאַצמעי (מת 216/831) מספר מעשה בתיאולוג בן-זמנו, שבמעמדו דיברו באנשים המתהלכים בבגדים גסים של בעלי-תשובה; על כך העיר אותו תיאולוג: ‘עד כאן לא ידעתי, כי זוהמה בת-לוויתה של הדת היא’⁵⁰³. מטבע הדברים ניתן להבין יפה-יפה, מפני-מה עיקרי תורותיהם, ואולי גם התנהגותם בענייני הדת, וכן אדישותם לגבי מצווֹת-האיסלאם המפורשות, שהגיעה לעיתים תכופות עד כדי דחיית עשייתן בכלל⁵⁰⁴ – עוררו כנגדם התקפות קשות של נציגי התיאולוגיה המקובלת⁵⁰⁵. והרי היה בכך משום סיבה מוצדקת, שבעיניהם של תיאולוגים מובהקים יהיו נחשבים כזינדיקים – אותו שֵם, ששימש להם טלית רחבה לעטוף בה בעלי דעות חופשיות מכל הסוגים, שלא הלכו בדרך הכבוּשה של האסכולה⁵⁰⁶. ואמנם אותם צוּפים היו מדברים לשון, שלא יכלה אלא להיות זרה לחלוטין בעיני התיאולוגים. אַבּוּ סעיד חאראז נאשם בכפירה משום שמצאו באחד מספריו את הפסוק הזה: ‘אדם השב אל אלוהיו, מחזיק בו (מִדבּק בו), שוכן בקירבתו – והוא שוכח את עצמו וכל מה שמחוץ לאלוהים; ואם תשאל אותו: מאין אתה בא ולהיכן אתה מתכוון לילך, שוב לא תהא בפיו תשובה אחרת אלא זו: אַללה’⁵⁰⁷. ואם פסוק כזה נראה חשוד, על אחת כמה וכמה שצריכים היו הקפדנים התיאולוגיים לקמט מצח ולהרעים פנים לשמע דיבּוּרים על פַאנא ועל בַּאקא, על ביטול-עצמו של אדם והתאחדותו עם האלוהות, על השתכּרוּת בחזון האלוהות, על ביטול ערכה של ההלכה, וכיוצא באלה! קל-וחומר מעשיהם של הצוּפים, שהיה מלווה אותם כבר בזמן העתיק הריקוד המיסטי! ⁵⁰⁸ משהגיעה בסוף המאה התשיעית רוח האורתודוכּסייה החשוּכה לשלטון בבאגדאד, לא אחד מן הצוּפים המפורסמים הובא לחקירת האינקביזיציה ועינוייה⁵⁰⁹. אופיינית לגבי רוח הזמן ההוא מימרתו של אחד הצוּפים המפורסמים ביותר מן האסכולה העתיקה, אַלג’וּנַייד (מת 297/909): ‘לא השיג אדם את מדרגת האמת, כל זמן שלא הכריזו עליו אלף מידידיו כעל כּוֹפר’⁵¹⁰. ואם קרה לפעמים, כי בא צוּפי זה או אחר והסיק את המסקנה על התאחדותו של אדם עם האלוהים בהחלטיות יתירה על המידה במקצת, הרי גם עלול היה – כגון אַלחאלאג''⁵¹¹ ושלמג’אני⁵¹² – לעלות על הגרדום.

(15) אַלקוּשַיירי

אם נבוא לבדוק את יחס הצוּפיות אל האיסלאם הרשמי, יעוררו את תשׂוּמת לבּנו בייחוד שתי תופעות. שתיהן הן פשרה בין הניגודים הבולטים: האחת באה מן הצד הצוּפי, והשנייה – מן הצד האורתודוכּסי.

הראשונה מלמדתנו, כי גם בין הצוּפים הורגש הצורך ליישב, ולוּ בדרך חיצונית בלבד, את הניגוד אל ההלכה האיסלאמית, למען לא תופיע הצוּפיוּת מלכתחילה כשלילת האיסלאם. הכיווּן נגד ההלכה, שהשתלט בצוּפיוּת, עורר מורת-רוח עמוקה גם אצל כמה חוגים צוּפיים פחות ראדיקאליים. נציגים רציניים של חוגים אלה קובלים על הזילזול בהלכה האיסלאמית ועל ביטולה למעשה, ורואים בתופעות אלו משום ירידתה של הצוּפיוּת⁵¹³. הטאריקה והחקיקה – קודמת להן השַריעה, החוק. בלעדיה אין טעם ל’דרך' הצוּפית; היא השער המוליך אל זו: ‘בואו אל הבתים דרך שעריהם’ (סורה ב', קפ“ה/קפ”ט).

את התעודה החשובה ביותר של אותה תגובה, שקמה בתוך הצוּפיוּת עצמה, נמצא ב’איגרת' (ריסַאלה), שהריץ בשנת 437/1045 השייך הגדול של הצוּפים, עַבּד אַלכַּרים אבן הַוַאזין אלקוּשיירי, אל איגודי הצוּפים שבכל ארצות האיסלאם. ואל נתאר לעצמנו איגרת זו כ’איגרת-רועה של האפיפיור': אותה ‘איגרת’ הריהי ספר ממש, רב-היקף, המכיל בדפוס קאהיר (שבה נדפס בשנת 1304⁵¹⁴) 244 עמודים בדפוס צפוף. תוכן העניינים: תיאור תכונותיהם של אבות הצוּפיים המפורסמים ביותר, מבחר מימרותיהם, ונספח לכך גם קיצור עיקרי-התורה החשובים ביותר של הצוּפיות. בכל החיבור הזה נראית המגמה: לקבוע את ההתאמה בין ההלכה ובין הצוּפיוּת; להוכיח, כי אנשי-המופת המובהקים של תורה זו מגנים את ההתנגדות אל האיסלאם המקובל; ועל-כן חייב הצוּפי האמיתי להיות מוּסלים נאמן ברוח המסורתי⁵¹⁵. עצם הצורך לפרסם חיבור כזה יש בו כדי להפיץ אור על הניגוד הבולט בין שני הזרמים האלה, שעלה והתפתח במאה הי"א.

‘דעו, – כך פונה אַלקוּשיירי אל חבריו, – כי חוקרי-האמת שבחבורתנו, ברובם חלפו מן העולם ולא נשאר בזמננו אלא רישומם בלבד. ה’דרך’ שלנו – חל בה שיתוק, ולא עוד אלא שניתן לומר: ניטשטשה לחלוטין אותה ‘דרך’. נסתלקו השֵייכים ששימשו לנו דוגמה ומעטים הצעירים שאפשר יהיה להדריכם לפי אותן דוגמאות. פסקה הפרישות, נתקפל שטיחה; אך, כנגד זה, נתעצמה התאווה וגברו כבליה. הלבבות נטשו את הערצת ההלכה, אף רואים את הזילזול בדת כאמצעי לקשר הטוב ביותר. דוחים הם את האבחנה בין המותר ובין האסור… מקילים-ראש בקיום המצווֹת, בצום ובתפילה, וגם ירוצו במעגלי האיצטדיון של הנטישה… ולא די בכך: מסתמכים הם על האמיתות והמצבים הנעלים ביותר, ומעמידים פנים כאילו הגיעו לידי שחרור משעבוד האזיקים (של החוק) על-ידי אמיתוֹת ההתאחדות (עם אלוהים; ראה לעיל עמ' 115); כאילו נתגלו להם סודותיה של האחדות, ומשום כך לא יחולו עליהם החוקים השולטים בבשׂר ודם'⁵¹⁶.

כתריס בפני אותו מצב כתב אַלקוּשיירי את ספרו, שעשׂה רושם גדול בעולם הצוּפי וסייע לחדש ולהקים את הגשרים שבין האורתודוכּסייה ובין הצוּפיוּת, שעוד מעט והיו הרוסים לחלוטין⁵¹⁷.

(16) אַלגַזַאלי

המאורע השני שעלינו לציינו כאן, נמנה עם אותן העובדות החשובות שפתחו תקופה חדשה בתולדות מדע-הדת האיסלאמי. מאורע זה חל זמן לא רב לאחר הופעת אַלקוּשיירי, ויש בו משום כיווּן הפוך אל שאיפותיו של האיש הזה. עִם שעורר אַלקוּשיירי תנועת-נגד של החוקיות הממשית כנגד הניהיליזם של בעלי-המסתורין, עלינו לדון בחדירתן של השקפות מיסטיוֹת לתוך האיסלאם ההלכי. המאורע קשור בשמו של אחד מגדולי המורים של האיסלאם, בשמו של אַבּוּ-חאמיד מוּחמד אַלגזאלי (מת בשנת 505/1111), הקרוי Abuhamet או Algazel בפי האסכולאסטיקנים מימי-הביניים. השפעה עצומה ביותר השפיע איש מצוּין זה על עולם הדת האיסלאמית, כפי שהתפתח והלך עד זמנו. רעיון הדת באיסלאם מוּבלע היה בתוך גידולי-פרא של דיקדוקי-דינים קאזוּאיסטיים מבחינת ההלכה ושל פילפולי-סרק אסכולאסטיים מבחינה דוגמאטית. הוא-גופו, אַלגזאלי, היה מורה וסופר מפורסם בשני הכיוונים גם יחד; הרי היה אחד מעמודי-הפאר של בית-המדרש העליון ניזאם, שנוסד באותו זמן בבאגדאד (ראה לעיל עמ' 90). ספריו במדע ההלכה נמנים עם ספרי-היסוד של האסכולה השאפעית. בשנת 1095 עמד ויישב את המשבּר, שחל בחייו הפנימיים: ויתר על כל הישגיו המדעיים והכבוד האישי, שהנחילה לו עמדתו המזהירה כבעל-הוראה, ופרש לחיי הסתכלות פנימית; נתבודד בתאים פרוּשים של המסגדים בדמשק ובירושלים, ובחן בעין פקוחה את הזרמים השולטים ברוח הדתי, שזה עתה נפרד מהם גם פרידה חיצונית עם מנוסתו מן העולם הזה. תוצאות פרישתו זו מאותן המגמות, שראה בהן סכנה ליעוד הדתי, בחקירה ובחיים, היו: ספרים שיטתיים, שבהם הוא מרצה, בצורה מתוּכנת יפה, את הדרך הרצויה לדעתו בשביל מבנה המדע האיסלאמי – בניגוד לדרכים הסלולות והכבוּשות של התיאולוגים הנהנים מעצמם ומעולמם; וכן מסכתות קטנות יותר, שבהן הוא מבליט בסגנון עז-רושם בחינות בודדות של מחשבתו הדתית.

סכנה זו הוא ראה בייחוד בשני גורמי ההתעסקות התיאולוגית, שלפי הכרתו הם ראשי-האויבים של הפעילות הדתית הפנימית: דיקדוקי הדיאַלקטיקה הדוגמאטית ופילפולי הקאזוּאיסטיקה ההלכית, שהציפו את שדה המדע הדתי והשמו את הרוח הדתי הציבורי. והרי הוא עצמו, שהיה מהלך לפנים בנתיבי הפילוסופיה ולא הצליח לעולם להסתיר לחלוטין את השפעתה על השכלתו התיאולוגית, קרא בספרו ‘מפּלת הפילוסופים’⁵¹⁸, שיצאו לו מוניטין בספרות הפילוסופית של ימי הביניים⁵¹⁹, מלחמה ללא-רחם על הפילוסופיה הפֶריפּאתֶטית (המשׂאית) של אבּן-סינַא והצביע על תורפותיה וסתירותיה. וכך גם עכשיו: מציין הוא את דקדוקי-העניות אשר בדוגמאטיקה הכַּלאמית ומוקיע אותה כביזבוז רוחני חסר-טעם; בשום פנים אין בה כדי לסייע לטיפוח המחשבה והרגש הדתיים על טהרתם ומקוריותם, ואדרבה – משפיעים הם השפעה מעכּבת ומזיקה, בייחוד אם באים ומוציאים אותם, לפי דרישת המוּתאכּאלימוּן, מתוך כתלי בית-המדרש כדי להחדירם אל תוך מוחות העם הפשוט, וכאן אין הם יכולים אלא לעורר מבוכה.

ביתר עוז יוצא הוא להתקיף את אנשי הפִיקה ואת דיקדוקי-הדינים הקאזוּאיסטיים שבתורתם. וגם כאן יכול הוא להסתייע בנסיונו האישי. הרי הוא נמלט אל הפרישוּת שבתא-הנזירים ממעמדו המפואר שנפל בחלקו כשהיה מורה למדע-המשפט בבית-המדרש העליון המזהיר ביותר שבאיסלאם, והוא עצמו גם נחל פירסום והערצה בספרות של אותו מדע, שכנגדו יצא עתה בקרב וחרבּוֹ שלוּפה בידו. מעתה מניח הוא אמנם מקום לחקירות אלה כענייני החיים החילוניים, אך מוחה הוא בכל תוקף כנגד זה שבאים ומערבבים את הפילפול המשפטי בתוך ענייני הדת⁵²⁰. והרי אין לך דבר-חוֹלין גדול יותר, אין לך דבר הדבוּק יותר בדרישות העולם-הזה מאותו מקצוע-לימוד, שנציגיו היהירים מכריזים עליו בקולי-קולות כעל קודש-קודשים⁵²¹. חיי העולם-הבא אינם נקנים על-ידי מחקרים בהלכות דיני-ממונות, בחוזי מכירה ובמשפטי-ירושה, לרבות כל אותם הפילפולים השנונים שתלו בהם במשך מאות שנים. אדרבה, חיטוטים מעין אלה מתגלים, בתוך התפארת הדתית ששיווּ עליהם, כאמצעים לקילקול המידות של אותם בני-אדם, הרואים בהם את היסודות החשובים ביותר לדעת-אלוהים; אותם חיטוטים משמשים כדי לטפח את יהירותם הנבובה ואת רדיפתם אחרי כבוד בעולם-הזה. בייחוד מגנה הוא במלים חריפות את החקירות והפולמוסים הפעוטים של מַאדאהיבּ (ראה לעיל עמ' 49) על הבדלי-פולחן, שכּן אין כאן אלא התעסקות ריקה ומזיקה לרוח הדתי⁵²². תחת לעסוק בענייני-הדת בדרך של דיאלקטיקה ופילפול, כפי שנוהגים הדוגמאטיקנים וחכמי-הפולחן, דורש אַלגזאלי לטפח את הדת כחוויה פנימית של כל יחיד. בחינוך לחיי-נפש אינטואיטיביים, לתודעת תלוּתו של אדם, מוצא הוא את המרכז של החיים הדתיים. אהבת-אלוהים היא שצריכה לשמש המניע העיקרי. כשם שבכלל היה מנתח באמנות רבה את הרגשוֹת המוסריים, כן חיבּר בתוך מערכת שיטתו מוֹנוֹגראפיה מעמיקה על מגמתה זו ויעודה זה של הדת, והראה את הדרך כיצד יש לשאוף להגיע לכך.

בתורות אלו הוציא אַלגזאלי את הצוּפיוּת מתוך עמדתה, שהיתה נבדלת מן התפיסה הדתית השליטה, והכניסה כיסוד תקין לתוך חיי האמונה האיסלאמית. הוא השתמש ברעיונות השאובים מתוך יסודות-מסתורין של הצוּפיוּת, וכך ביקש להחדיר רוח-חיים לתוך הפוֹרמאליוּת המאוּבּנת של התיאולוגיה השלטת. הנה משום-מה נכנסת פעולתו לתוך מסגרת הדיונים שבפרק זה. והרי אַלגזאלי עצמו יצא אל מחנה הצוּפים וטיפח את אורח-החיים הצוּפי. מה שהבדיל בינו ובינם היה, שהוא לא קיבל את מגמותיהם הפּאנתּיאיסטיוֹת ואף לא את זילזולם בהלכה. הוא לא נטש את קרקע האיסלאם הרשמי, אלא רצה לעצב את הרוח שלפיו פועלת תורתו וחוקתו בחיי המוּסלים, ולהקנות לו צורה אצילה ונפשית יותר, על-מנת לקרבו אל המטרות שהציג בשביל החיים הדתיים: ‘מהו הכּלי, – כך הוא אומר, – שבעזרתו עורגים אל אַללה ושואפים להגיע אל קירבתו? הווה אומר: הלב, ולא הגוף. באָמרי ‘לב’, אין אני מתכוון לאותו נתח-בשר, שאפשר לקוֹלטו בחושים; אלא סוד הוא מסודות אַללה, שאין להשיגו בחושינו’⁵²³. ברוח זה הוא דן בקיום המצווֹת המעשיות בחיבורו השיטתי הגדול, שמתוך שראה בו מפעל ריפוֹרמאטוֹרי, המיועד להפיח חיים חדשים לתוך העצמות היבשות של התיאולוגיה האיסלאמית השלטת – עמד וקרא לו בשם אומר-גאון ‘תחיית מדעי-הדת’ (איחיַא עוּלוּם אַלדין)⁵²⁴.

לפי דרכם של כמה מתקנים, אין הוא מעלה על הדעת כל-עיקר, כי בא הוא לייסד משהו חדש; אדרבה, אף הוא אינו אלא מחזיר העטרה ליוֹשנה, ממשיך הוא לילך שוב בדרך התורה העתיקה, שנסתלפה אחר-כך ונשתבשה. בגעגועים הוא נושא עיניו אל חיי-האמונה המקוריים, שציינו את התקופה העתיקה של האיסלאם. ואמנם נוהג הוא לחזק את מחאתו בדוגמאות, לקוחות מן התקופה העתיקה של החברים‘; על-ידי כך הצליח לשמור על זיקתה של תורתו אל ה’סוּנה’. אזי, באווירה הדתית של ה’חברים', לא ניזונה הדתיות מן החכמה האסכולאסטית ומחיטוטים של חכמת-המשפט. כמה רוצה היה לשחרר את העם מן הסילסולים המזיקים של הרוח הדתית, ולקרב שוב את השפעת ההלכה (שאת מגמותיה לא הבינו כראוי), המביאה לידי שיפור המידות.

במקום ההתנגדות השקטה וחסרת-האוֹנים לפוֹרמאליזם ולדוגמאטיוּת הנוּקשה, שרחשוה הצוּפים הדבקים-באלוהים יחד עם תלמידיהם הנאמנים, הרחק מנתיבותיה הרחבות של האורתודוכסייה – נשמעה עכשיו מפי אַלגזאלי, בקולו הרם של מורה מכובד על חוגי האורתודוכסייה, מחאה נגד השחיתות שלקה בה האיסלאם בשל תעלוליהם של רבני הכַּלאם והפיקְה. הכבוד והיקר, שהיו רוחשים לאַלגזאלי, כאל מורה אורתודוכסי, בכל החוגים של מאמיני האיסלאם, סייעו להצלחת שאיפתו. ורק מצד אנשים שראו סכנה רצינית לעמדתם הדתית הגבוהה, נשמעו קולות בודדים של התנגדות למעשהו של המורה המכובד והנערץ בפי כל. אמנם בספרד עלה איחיַא על מדורת-האש, שכן נידון לשריפה על-ידי חבורה של פאקיהים שלא יכלו למחול על השפלת כבודם. אולם לא היתה זו אלא התנגדות חולפת, שקיפחה במשך הזמן כל השפעה, ואף בספרד עצמה לא בכל מקום הסכימו לכך⁵²⁵. נסיונות נואשים כאלה להגנה עצמית לא עצרו כוח למנוע, שזמן קצר אחר-כך יחרוֹת האיג’מאע של האורתודוכסייה האיסלאמית על דגלו את תורתו של אלגזאלי. אישיותו עוּטרה בהילה של קדושה; הכּרתם-הוקרתם של הדורות שלאחריו קשרו לו את התואר של ‘מחיה הדת’ (מוּחיי אַלדין)⁵²⁶, של מחדש (מוּג’אדיד)⁵²⁷, שאַללה שלחוֹ לעצור את ירידת האיסלאם עם סיום המאה החמישית ותחילת המאה הששית לקיומו. חיבור ה’תחייה' נחשב לספר המובהק ביותר במדעי-הדת של האיסלאם, כספר המכיל בתוכו כל מדעי-הדת, ונערץ ‘כמעט כמו קוראן’⁵²⁸. האיסלאם האורתודוכסי חושב את אלגזאלי לפוסק אחרון. שמו הפך סיסמה במלחמה נגד מגמות עוינות לאיג’מאע. ספרו הוא אחד הציוּנים החשובים ביותר בתולדות האיסלאם ועיצוב דמותו⁵²⁹.

(17) היחס אל הכופר

הנה כי כן: רשאים אנו, יחד עם המוסלימים, לראות באַלגזאלי את מחדשו של האיסלאם. אך כאן רוצים אנו להבליט, – בצד ההשקפה הדתית הכללית שהטיף לה, ושבּה העלה את רעיונות הצוּפיוּת להיותם גורמי החיים הדתיים באיסלאם – את זכותו המיוחדת בשביל בחינה אחת של המחשבה הדתית.

מרובות הוראות החכמה, שבהן הביעו הפוסקים הגדולים ביותר של האיסלאם העתיק, בהכרעה חותכת, את התנגדותם לבולמוס של רדיפת כופרים. הם מדגישים השכּם והערב, כי יש להיזהר ולהיזהר מלהכתים אדם בשם כופר (כּאפיר) בגלל הבדלי דעות, משום שהוא נמנה עם אַהְל אַלצַאלאת (המשתתפים בתפילה האיסלאמית)⁵³⁰ או עם אַהל אַלקיבּלה (הפונים בתפילתם לעבר הקיבּלה, כלומר, הם מצרפים עצמם על-ידי כך אל החבורה)⁵³¹. מבחינה זו נשארו בידינו ידיעות מאלפות מאוד מאת אל-מוּקאדאסי (בערך 985)⁵³², סופר במדע הגיאוגראפיה, שתוך כדי חקירותיו שחקר את העולם האיסלאמי התעניין מאוד בתופעות הדתיות.

מערכת-הדוֹגמוֹת של האיסלאם אין להשווֹתה אל גורם זה בחיים הדתיים של אחת הכנסיות הנוצריות. אין כאן מועצות וסינוֹדים, המתכנסים כדי לקבוע אחרי פולמוסים נמרצים את הנוסחאות, אשר מכאן ואילך תיחשבנה כמכלל האמונה הנכונה. אין כאן משׂרת-סמכות כנסייתית, אשר תהא משמשת קנה-מידה לאורתודוכסייה; וכן אין פרשנוּת מוסמכת יחידה לכתבי-הקודש, שעליה יושתתו תוכנה של תורת-הכנסייה ודרך הוראתה. הסכּם-הכלל – הוא הפוסק העליון בכל השאלות של ההלכה הדתית והנוהג הדתי – הריהו סמכות גמישה, שאך בקושי אפשר לתוֹפסה תפיסה מסוימת, ואף את מושגו מגדירים בדרכים שונות. בייחוד בשאלות דוגמאטיות קשה לקבוע על דעת הכל, מה יהא נחשב להסכם-הכלל שאין חוֹלקים עליו. מה שנחשב להסכם-הכלל לגבי כיתה אחת, רחוק עדיין מלהיות עומד בחזקתו זו לגבי כיתה אחרת.

אילו רצינו לשאול, בתוך עצם חוגי האורתודוכסייה של האיסלאם, מפי פוסקים שונים, הנערצים כולם בתורת מורי-הוראה לדת מוחמד – אם רק אין אלה אנשי-מפלגה מאוּבּנים ובלתי-סובלנים, – מה הדבר המטביע על אדם חותם של כופר בעיקר ומה מבינים במושג כופר, היינו מקבלים תשובות מנוגדות ביותר. וגם תשובות אלה אינן ניתנות אלא מתוך הכרה, שיש להן ערך עיוני בלבד. כי אכן, יש בכך משום אכזריות יתירה, אם כוללים אדם, גם בחייו וגם במותו, באחת מן ההגדרות הללו. כגון: ‘כּאפיר ממש נחשב למנודה; אסור להתחבר אליו; אין סועדים עמו, ואין באים בברית-נישואין עמו, אלא חייב אדם לנתק כל קשר עמו ולבוז לו; אין מתפללים אחריו (אם הוא משמש שליח-ציבור); אין מקבלים את עדותו בדין; ואין הוא מתמנה אפיטרופוס לנערה לשׁם נישואיה; ואין מתפללים על נשמתו אחרי מותו. אם נתפש, מזהירים אותו שלוש פעמים לשוב למוּטב, כשם שמזהירים את המוּמר. אם ישוב (מה טוב); ואם לאו יוּמת’⁵³³.

אמנם, תקיפים מאוד דברים אלה. אך למעשה סברו רק מעטים מאוד, אולי רק מיעוט בלתי-ניכר של קנאים חנבּאליים, כי יש לנהוג באמת לפי השקפה כזו⁵³⁴. אכן לגבי כפירה דוֹגמאטית אחת, היינו, אם מביעים את ההשקפה על ‘חופש הרצון’, liberum arbitrium, אשר לפיה האדם עצמו, ולא אלוהים, הוא המשמש עילה למעשיו – באים ושׂמים בפי מוחמד את הדברים: ‘הדוגלים בה הם הם האַמגוֹשים (הדוּאַליסטים) של האיסלאם’, וברוח השקפה זו מצוּוים הכל לנהוג כלפיהם מנהג של דחייה ותקיפות קיצונית. הספרים התיאולוגיים אף אינם חושכים להטיל לגינונים של כאפיר ופַאסיק (רשע) על אנשים, שבדעותיהם הדוֹגמאטיות סוטים הם מדרך-המלך של התורה המקובלת. אולם בימיה של האורתודוכּסייה העתיקה היו רואים אנשים כאלה בתוך החברה באֵין מַכלים, ולא זו בלבד אלא שהיו משמשים אפילו מורים מכובדים ונערצים להלכה ולאמונה⁵³⁵. כמעט שאין נוגעים בהם לרעה בשל דעותיהם – אם לא נראה הכלמה רצינית במשיכת-הכתפיים הלגלגנית של בעלי-השררה באורתודוכסייה, לא נפריז בהערכת פרעות בודדות מצד נציגיה ולא נדון לפיהן על התנאים הכלליים.

רק תורות, שיש בהן משום שטנת-המדינה, מתייחסים אליהן בכובד-ראש⁵³⁶; ואמנם כשנבוא לדון בהתבדלוּת השׁיעית, ניתקל בנקודות-פגישה בין משפט המדינה והדוֹגמאטיקה. ואילו בתחום של תורת-האמונה אין הפיתוח החופשי של החקירה מוגבל אלא במעט. כאן הטעם לתופעה המיוחדת במינה, כי משֶנתעצבה והלכה הדוֹגמאטיקה של האיסלאם, התבלטה בה לעיתים קרובות, תוך הבלטה יתירה, התודעה כי אין לא תוקף מחייב ולא הטלת-אחריות. ומתוך חילוקי-הדעות צפים ועולים, לא לעתים רחוקות, דברים מוזרים, שיש לראות בהם יותר ליגלוג על אותם פילפולים שנאמרו בכובד-ראש, או רצון להביא את ההפלגה בדיקדוקי-אבחנות הדוֹגמאטיים עד לידי אַבּסוּרד, ולא דעות רציניות לגבי פלוגתות קיצוניות בשקלא-וטריא של בתי המדרש.

רק לעיתים רחוקות ורק במקרים מיוחדים, הנראים כמסוכנים ביותר, היה מתעורר רצון אמיתי לנהוג כלפי מחולליהן של דעות מתבדלות כאלה לפי התקנות שקבעה ההלכה לגבי כּאפיר.

(18) עמדתו של אַלגזאלי כלפי הכפירה

אך אותו רוח של סוֹבלנוּת אופייני רק לתקופה העתיקה יותר, שאמנם היו קיימים בה חילוקי-דעות כהנה וכהנה, אלא שמלחמת הדעות המנוגדות לא התלקחה עדיין עד כדי קנאה מפלגתית. ורק עם טיפוח הדוֹגמאטיקה האַסכּוֹלתית מתגלה בשני הצדדים, בזה של הארותודורכסייה ובזה של הראציונאליסטים, הרוח הרעה של אי-הסובלנות⁵³⁷.

מסוּפּר, כי משהגיעו שעותיו האחרונות של אלאַשְׁעַרי קרא אליו, אל מיטת שכיב-מרע, את אבּוּ עלי אלסאראחסי (שבביתו בבאגדאד מת), ועם כּלוֹת כוחותיו לחש באזניו את ההצהרה הבאה: ‘מעידני עלי, כי איני חושב שום אדם מאנשי אַהְל-אַלקיבּלה לכאפיר; שכן כולם מכוונים את לבם אל אותו נושא ההערצה; הדבר שהם נבדלים בו אינו אלא הבדל של ביטוי’. אמנם, לפי ידיעה אחרת, היו דבריו האחרונים דברי קללה שקילל את המוּעתאזילים. ואני נוטה ליתן יתרון-אימון בסיפור האחרון. רוחו של אותו זמן, נסער בשל עיקרי-האמונה, היה מתאים יותר לשאיפה של רדיפת-כופרים מאשר לסובלנות פשרנית. לא בכדי אומר פתגם עתיק: ‘עיקר עבודת-אלוהים של המוּתאכּאלימוּן מטילה חשד של כפירה’⁵³⁸. והרי כבר ראינו בפרק השלישי את המועתאזילים בעבודתם; וגם מתוך הספרות הדוֹגמאטית עולה לנגד עינינו תמונה, שאינה בלתי-מתאימה לאותם אישים. הללו מגלגלים מלים ‘כּאפיר, ו’אפיקורס’ ביד רחבה, כל אימת שמעז מישהו להביע דעה שונה מדעותיהם הם.

בתוך כל מלחמות אלה של פילפולי-סרק בעניין נוסחאות והגדרות, אתה מוצא רוח של סובלנות בחוגי הצוּפיוּת בלבד. ראינו שהיא העפילה והתרוממה עד כדי דחיית האבחנה בין הדתות. אכן, עד כדי כך לא נצטרף אליהם אַלגזאַלי. אולם ספריו משמשים מעיין לא-אכזב, כדי להשפיל ערכם של כל ניסוחי נוסחאות ודיקדוקי-מלים דוֹגמאטיים, שיוצאים לאור-עולם עטוּפי טלית של קדוּשה, הסבורה שרק היא מבטיחה אושר של עולם-הבא. שפתו, שהיא כרגיל לשון יבשה של בית-מדרש, כשיוצא הוא אלי קרב נגד תביעות כאלו, הריהי משתנית ומתרוממת אל⁵³⁹ שיאי הפּאתּוס הנמלץ. וספר מיוחד, בשם ‘אבן-בוחן להבחין בין האיסלאם ובין הכפירה’⁵⁴⁰. הקדיש לרעיון הסובלנות. כאן הוא מכריז לפני העולם האיסלאמי את התורה: ההוֹדיה ביסודותיה העיקריים של הדת מספיקה כדי לראות אדם כמאמין; הסטייה בפרטי הדוֹגמה והפולחן – ויהא שמשמעותה היא דחיית החליפוּת, שהכיר בה האיסלאם הסוּני, היינו, אפילו הפילוג של השיעים, – אינה יכולה לשמש יסוד לדון אדם לכופר. ‘שׂים מעצור ללשונך ואל תדבר סרה באנשים, הפונים בתפילתם לקיבּלה’.

וזאת זכותו הגדולה ביותר בתולדות האיסלאם, שהעלה הוראה קדוּמה זו על לבם של אחיו לדת, שייחס לה חשיבות רצינית ורכש לה תומכים⁵⁴¹.

אמנם, כפי שראינו, הוא לא הביע בכך שום רעיון חדש, ורק הורה לשוב אל אותו רוח של מידה טובה מן הימים העתיקים. אך הוא שעורר שוב לחיים אותו רוח, לאחר שאחרים בגדו בו, והעשירו ברעיונות חדשים שקמו בנפשו בהשפעת הצופיות. הוא פונה עורף למריבות זורעות-פירוד של התיאולוגים ולחכמת- האסכולות היהירה, ומבקש להפנות את נפשותיהם של אחיו-לדת אל פנימיות האמונה המאחדת-אחים, אל הפולחן שמזבחותיו בנויים בתוך הלבבות. זו היתה השפעתה הגדולה ביותר של הצופיות על חיי-הדת של האיסלאם.

פרק חמישי: הכיתות

(1) מושג הכת והיסוד המדיני בכיתות האיסלאם.

בדרך כלל מייחסים להסתעפות הכיתות באיסלאם רבגוֹניוּת הרבה יותר גדולה,מכפי שמסתבר מתוך תנאי המציאות האסלאמית ומתוך הערכה נכונה של העובדות.

אשמה בכך הרבה התיאולוגיה האסלאמית עצמה. מתוך שטעתה בהבנת מסורת אחת, שקבעה לשׁבחוֹ של האיסלאם ע“ג מידות טובות, לעומת ע”א של היהדות וע“ב של הנצרות,–הפכה התיאולוגיה אותן ע”ג מידות טובות לע"ג סעיפים⁵⁴². טעות זו הניחה את היסוד לכך, שבאו ומנו כיתות באותו מספר; מהן–כולן יורשות גיהינום, פרט לאחת ‘הנמלטת’ (אַלפירקה אַלנאג’ייה), שרק היא לבדה מבטיחה חלק בעולם-הבא, כלומר, זו המתאימה לדרישות הסונה⁵⁴³. בחוגים הנוטים יותר לסובלנות, –וכמובן, לא ייעדר בתוכם שמו של אלגזאלי–באו ונתנו להגבלה זו כיווּן הפוך, בהתאם לרוח הסובלנות, לאמור: ‘כולם, כלומר אותם סעיפים, נכנסים לגן-עדן, ורק אחד יורד לגיהינום, והוא–כת הזינדיקים’.

מכאן–מאותה טעות בהבנת המסורת המוחמדית בדבר ע"ג המידות הטובות והפיכתן ל’סעיפים’–הושפעו לעיתים גם ההשקפות של חוקרים מערביים. לא זו בלבד שמדברים על כיווּני-הפולחן (כגון החניפי, המליכי וכו') כעל כיתות של האיסלאם, אלא שרואים ככיתות גם את ההבדלים הדוגמאטיים ואת הסטיות בהשקפותיה של האורתודוכסייה הכללית; אך הללו בעצם לא יכלו לעולם לשמש עילה ליצירת כנסיות מתבדלות הנה, למשל עיווּת גמור בהבנת ההיסטוריה הפנימית של האיסלאם הוא לדבּר על כת מוּעתאזילי. אמנם הדוגמטיקנים, בינם לבין עצמם, היו נכונים להטיל כינוי ‘כּופר’ (כּאפיר) על מי שהתנגד לעקרונותיהם. עיתים הגיעו לידי כך, שהיו מערערים ברצינות אלה על אלה בדבר זכות ההשתייכות לאיסלאם, והיו מנסים להגשים למעשה את המסקנות הנובעות מתוך טענה זו (ראה עמ' 134). מעשה באורתּודוכּסי אחד, שלא רצה ליטול חלק בירושת אביו, אשר נמנה על המוּעתאזילים והחזיק בדעה של חופש הבחירה–משום שלפי החוקה המוחמדית ‘השוני של הפולחן’⁵⁴⁴ משמש עיכוב לגבי ירושה. אך קנאות קיצונית אינה הולמת את הדעה השליטה בחברה האסלאמית. ואמנם, אחר-כך באו וייחסו אותו שימוש בהלכות-הירושה למטורף ממש.⁵⁴⁵

בשם כיתות ממש בתוך האיסלאם אפשר לכנות רק אותם חוגי-מאמינים שלגבי שאלות-יסוד שנודעה להן חשיבות עיקרית בשביל כללי האיסלאם, נבדלים הם מן הסוּנה, היא צורת-האיסלאם כפי שנתקדשה בקדושת ההיסטוריה, ובאותן שאלות-יסוד אין הם מודים גם במרותּ האיג’מאע.

פילוגים מסוג זה, שהתמידו להתקיים גם באירגונו של האיסלאם כיום, ראשיהם נעוצה עוד בתקופותיו העתיקות ביותר.

נראה הדבר, כי לא שאלות של הדת תופסות מקום בראש, אלא שאלות הנוגעות לעיצוב התאים המדיניים. ודאי: בתוך חברה המיוסדת על הדת, מן ההכרח שיחדרו לתוך שאלות המדינה גם השקפות דתיות. אותן שאלות לובשות צורה של אינטרסים דתיים, המאצילים על המחלוקת המדינית גוון מיוחד משלהם.

ואמנם זוהי חשיבותן של תנועות המתבדלים העתיקות ביותר–כי בתוך אוֹפיו המלחמתי של האיסלאם הקדום צמחו והתגבשו בהן השקפות דתיות, והללו, לאחר שנתעשרו גם ביסודות שחדרו אליהן מן החוץ, הצליחו עד-מהרה להטביע על הפילוג חותם דתי.

אולם, בנקודת-מוצאו של הפילוג עומדות תחילה השאלות המדיניות; בתוכן מתערב הענין הדתי כדי לשמש שאוֹר שבעיסה, ועד-מהרה הוא נעשה גורם קובע להמשך קיומו של אותו פילוג.

(2) החאריג’ים

לאחר פטירתו של מוחמד, שאין ידיעה מהימנה על רצונו, מי עתיד לירוש מקומו כמנהל העדה–הרי עניינה החשוב ביותר של העדה האסלאמית היה לשוב ולהכריע, כפעם בפעם, על כהונת החליפות. והרי בכך, בבחירה מוצלחה של החַליף (יורש המקום), נמצאה הערובה הבטוחה להמשכת מפעלו של הנביא. כבר בראשית ההתפתחות קמה סיעה בקרב הנכבדים ממאמיני-האיסלאם, שדעתה לא היתה נוחה מן השיטה, שלפיה ניתנה אותה משׂרה לשלושת נושאיה הראשונים–אבּוּ בכֹּר, עוֹמר ועותמאן⁵⁴⁶– בלא להתחשב בדרגת הקירבה אל משפחת הנביא; ודווקא מסיבה זו היתה מעדיפה אותה סיעה להעלות על כסא-החליפות את עַלי, דוֹדנוֹ של הנביא, שאר-בשרו הקרוב אליו ביותר, ומה גם שהוא נשא לאשה את פאטימה בתו של הנביא. הזדמנות לגלות דעתה בפומבי מצאה סיעה זו רק לאחר שהועמד בראש האיסלאם החליף השלישי, עותמאן, בן לאותה משפחה (משפחת-אומייה) דווקא,שראשה וחבריה נלחמו מקודם מלחמה עקשנית נגד האיסלאם בראשית התהוותו, אם כי אחר-כך, תוך שוויתרו להצלחתו של מוחמד, נספחו לאיסלאם עוד בחייו. העדיפות, שהשיגה משפחה זו בזמן כהונתו של בנה, תוך שהבטיחה לעצמה השפעה על השלטון, ובכך גם הנאה מן היתרונות החומריים של המדינה–גרמה להתקוממותם של הבלתי-מרוצים והנדחקים, ובסופו של דבר נרצח החליף ופרצה מלחמה גלויה בין סיעת עלי ובין נאמני החליף הנרצח; הללו קמו עכשיו, לפי הנוהג הערבי, כגואלי-דמו של עוֹתמאן, והכירו במוּעַאויה מבני-אומייה, נציב סוריה, כמועמד משלהם לכהונת החליפות.

אי-אפשר לומר בצדק גמור, כי עוֹתמאן, אף-על-פי שהיה בן למשפחה לא-קנאית דווקא בענייני דת, לא היה מאמין מסוּר לאיסלאם⁵⁴⁷. בין ההאשמות, שאפשר היה להטיל עליו, הרי הרשלנות בענייני דת אינה תופסת מקום בראש. גם המוות בא עליו תוך עיסוקו, שהיה עוסק בספר הקדוש; את מאמציו הקדיש לעריכתו הסופית של הטכּסט, לפי הנוסח הנחשב עד היום לנוסח המסורתי של הקוראן. אמנם דומה, שבעיני מתנגדיו חשובה היתה גם פעולה זו, שטיפל תוך יראת-שמים בספר הקדוש של האיסלאם.

על אף התנהגותו זו של השליט הזקן בענייני הדת, הרי נתעוררה בימי שלטונו, בצד הבלתי-מרוצים מבחינה מדינית, גם תנועה, אמנם רפויה בראשיתה, של תועמלנים דתיים, שבעיניהם היה עלי, ורק הוא דווקא, נציגו של החוק האלוהי לגבי מוסד החליפות. אך לא קבוצה זו היא שאיפשרה את הדבר, כי ניתן לוּ לעלי להיכנס לזמן-מה בתוך שורת החליפים, כרביעי ביניהם; אלא שלא הצליח עלי להשׂיג את ההוֹדאָה הכללית בכהונתו זו. לשם כך חייב היה להילחם תחילה בגואלי דמו של עותמאן, שבראשם עמד מוּעאויה מבני-אומייה. בתחבולת ערמה, שאוגוסט מילֶר מכנה אותה ‘אחת הקומדיות השפלות ביותר בדברי ימי העולם’,⁵⁴⁸ הצליחו מתנגדיו בתוך עצם המערכה, שאפשר והיתה נגמרת שלא לטובתם, להשיג כי יימסר העניין לבוררות. ועלי היה מבחינה מדינית חלש למדי, והסכים לפתרון זה, פתרון של שלום, כביכול, למחלוקת שביניהם. אך בהמשך הדברים נתברר, כי רימוהו מכל הבחינות: יד יריבו היתה על העליונה, ואין אדם צריך לחריפות יתירה כדי לשער ולהבין, כי סוף מפלתו היה בא, בהכרח, גם אילולא שם פגיונו של רוצח-חרש קץ לכל מלחמותיו.

דבר זה, שהסכים עלי להטיל את ההכרעה בידי בוררות, שימש עילה ראשונה לפילוג של כיתות בקרב האיסלאם. במחנה של החליף נמצאו בעלי-הזיה שהעלו את הדעה, כי ההכרעה במחלוקת על זכות-הירושה אחרי הנביא אסור שתהא מסורה בידי בני-אדם. צריך להביא אותו לפני משפט-אלוהים, ואסור כי ההכרעה בעניין זה תהא תלויה בשיקול-דעתם של בני-אדם. בסיסמה זו קמו ויצאו את מערכות עוזריו של עלי; מחמת פילוג זה נודעים הם בתולדות האיסלאם בשם החאריג’ים (היוצאים). הם פסלו את שני המועמדים גם יחד וראו בהם מפירי-החוק, משום הגיעו לידי-הכרה, כי לא נצחון ‘הצדק האלהי’⁵⁴⁹ הוא המשמש מניע ומטרה למלחמותיהם, אלא עניינים חילוניים של תקיפות ושל רדיפה אחרי השלטון. החליפות צריכה להימסר מטעם העדה, תוך בחירה חפשית, במי שראוי לכך יותר מן האחרים. ומכאן הסיקו מסקנות עקביות, שאין הם מגבילים אותה בחירה חפשית דווקא על מועמדים מבני משפחות מסוימות, מן המעולות ביותר, כפי שנהוג היה עד כאן לגבי מינויי החליפים, ואפילו לא על המשפחה הקוּריישית שמתוכה יצא הנביא. ל’עבד כוש' אותה סגולה לשמש חליף, כלצאצאי המשפחות האצילות ביותר. לעומת זה דורשים הם מאותו נשיא של האיסלאם מסירוּת לאלהים וקיום המצוות בכל חומר הדין; ואם אין הוא מתנהג לפי דרישות אלה, חייבת העדה לסלקו. הם לגבי אורח-חייו של האדם הפשוט הם מחמירים יותר משדרשה הדעה המקובלת, הכללית. מבחינה זו מתנגדים הם בחריפות יתרה להשקפת המוּרג’יים (ראה לעיל עמ' 64). בניגוד לאלה רואים הם את קיום המצוות, כיסוד הכרחי בהגדרת האמונה, עד כדי כך, שכל מי שנכשל בחטא גדול נחשב בעיניהם לא רק כחוטא אלא כבלתי-מאמין⁵⁵⁰. מחמת קפדנותם זו מבחינת ההשקפה על המוסר הדתי כינו אותם, לא בלי צדק, בשם הפּוּריטאנים של האיסלאם⁵⁵¹.

לציון או­פיה של גישתם המוסרית יש להזכיר, כי שואפים הם להחדיר דרישות מוסריות לתוך החוקיות הקפדנית, הרבה יותר משנוהגת מבחינה זו האורתודוכסייה המקובלת. לדוגמה יכול לשמש הפרט הבא: ההלכה המוסלימית מונה בדיוק את הנסיבות, שיש בהן כדי לבטל את מצב-הטהרה כפי שנדרש לצרכי התפילה. אך כל אלה הן, ללא יוצא מן הכלל, ענייני הגוף. ואילו ההלכה החאריג’ית, שהסכימה לכל אותן תקנות, ללא סייג, באה והוסיפה עליהן עוד סעיפים אחדים; והנני להביא כאן קטע מתוך ספר דתי של אותה כת, שהופיע לא מזמן בדפוס: ‘וכן מתבטל מצב הטהרה, אם מוציאים מן הפה שקר ולשון הרע, העלולים לגרום נזק לחבר, או דברים שהיו מתביישים להגידם בפניו; וכן רכילות, הגורמת שנאה ואיבה בין אדם לחברו; וכן, אם מוציא אדם מפיו חרפות וגידוּפים, קללות או דיבּורים מגונים, כלפי אדם או בהמה, שאינם ראוּיים לכך–כל אלה מבטלים את תוקף הרחיצה לשם התפילה’.⁵⁵² פירושו של דבר: דברי שקר, דיבּוּרים רעים ומגונים, היינו, חטאים כנגד המוסר–מבטלים את מצב הטהרה האישית, לא פחות מטומאות גופניות; משמע: כהכנה לתפילה נדרשת טהרה מוסרית.⁵⁵³

עקרונות בתחום משפט המדינה, הדוֹגמה והמוסר–הם המציינים את עמדתם המיוחדת של החאריג’ים. על רקע זה הם המשיכו, לאחר נצחונם של בני-אומייה, להילחם כנגד שושלת זו, שדנוה כמלאת-עוון בלתי-חוקית וכוֹפרת, ואת דגל ההתמרדות בהם נשאו אל תוך החבלים הרחוקים ביותר של האימפריה הנרחבת הם לא היוו חברה מלוּכּדת, ואף לא נתלכדו מסיב לחליפות אחידה. בפיקודם של מצביאים שונים הטרידו גדודיהם, שהיו נפוצים בכל רחבי האימפריה, את בעלי השלטון; והמצביאים הגדולים, שרק בזכות כשרונם והצלחתם במלחמה נתחזקה החליפות של בני-אומייה, חייבים היו להשתמש במלוא מרצם, כדי להתגבר על התגרות הגדודים הללו. אל החאריג’ים נצטרפו ברצון המעמדות המקוּפחים, שבעיניהם נשאו חן מגמותיהם הדמוקראטיות ומחאתם נגד מעשי עושק של השליטים. מרידתם היתה משמשת מסגרת נוחה לכל התמרדות מצד מתנגדי-השושלת. היא שימשה מסווה וצורה חיצונית להתקוממותם של הבֶּרבֶּרים אוהבי-החופש שבצפון-אפריקה, אשר התקוממו כנגד נציביהם של בני-אומייה. ההיסטוריונים האסלאמיים לא יכלו להבין את התנגדותם הלאומית של הבּרבּרים קשי-העורף, אלא מתוך הסבר של תנועה חראיג’ית. ואמנם, כאן נתקיימה כת החאריג’ים במחנות מלוּכּדים זמן ממושך יותר משנתקיימה בכל מקום אחר.

לאחר שדוכאו מרידותיהם, הסתפקו החאריג’ים בטיפוח עיוני של תורותיהם המיוחדות בחוקת-המדינה, במוסר ובאמונה; ולאחר שנאלצו להפסיק את מלחמת-החרב כנגד התנאים הקיימים באימפּריה, יצרו ספרות תיאולוגית ניכרת למדי. המומחה הבקי ביותר בספרות זו, מוֹטילינסקי, מנהל המדרשה בקוֹנסטאנטינה (אלג’יר), מת בשנת 1907, והיה בכך משום אבידה בשביל המדע האיסלאמי.

ראינו, כי במלחמותיהם היו מופיעים החאריג’ים בקבוצות מפוזרות; וגם בתוך קבוצות אלו נתפתחו משנות דתיות, אשר פרטיהן ניתנו בנוסחאות שונות זו מזו, המיוחסות על הרוב למנהיגיהן הוותיקים של אותן קבוצות. וראוי לציון, כי בכמה שאלות עיקריות של הדוגמאטיקה קרובים הם ביותר למוּעתאזילים⁵⁵⁴.

נטיות רציונאליסטיות נתבלטו אצל התיאולוגים שלהם כבר באותו זמן, כשאמונתם עוד לא נתגבשה גיבוש ממשי מוצק והיתה נתונה עדיין בזרם ההתפתחות, תוך שהיתה מדגישה כלפי האורתודוכסייה, על הרוב, את הקווים השליליים דווקא. במחנה שלהם, תוך התנגדותם לתורת-האמונה הכללית, נמצאה גם סיעה, שלא רצתה להכיר בשום סמכות למתן הלכוֹת אלא בקוראן בלבד, ועל-כן היתה דוחה את כל התוספות שנוספו עליו, כגורמים בלתי-מוסמכים להסדר העניינים הדתיים⁵⁵⁵. אחת מסיעותיהם הרחיקה לכת עד כדי כך, שהיתה מטילה ספק במהימנותו של נוסח הקוּראן. לדעתה אין ‘סוּרת יוסף’ שייכת לקוראן: אין כאן אלא סיפור חילוני, ואין להעלות על הדעת כי סיפור-עגבים זה יהיה פרק שווה-במעלה לשאר חלקיו של ספר קדוש, שנתבשר מפי הגבורה⁵⁵⁶. והרי כך ממש טוענים מוּעתאזילים יראי-שמים כנגד אותם פרקים בקוּראן, שהנביא מוציא מפיו קללות על ראש מתנגדיו (כגון אבּוּ-לַהַבּ). מקומות כאלה–לא ייתכן בשום פנים, כי יהיו קרויים בפי אלוהים ‘בשורה נעלה (חקוּקה) על לוח גנוז’⁵⁵⁷.

מתוך שנתפתחה עדת החאריג’ים הרחק מן האיג’מאע הסוּני המשותף לכל בעלי הסוּנה, ניתן לשער ולהבחין על-נקלה כי כלפי חוץ, מבחינת קיום המצווֹת של הפולחן וההלכה, שונה היא לפעמים מן האורתודוכּסייה⁵⁵⁸. זו, מנקודת השקפתה היא–כדי לציין את התנגדותם של החאריג’ים להסכם-הכללי, המתגשם בארבע האסכולות הנהוגות,–כינתה אותם בשם אַל-חאוַאמיס, ה’חמישיים', היינו, המתבדלים העומדים מחוץ למחנה המרוּבּעים (של המאדאהיבּ האורתודוכּסיים).

עד היום הזה אתה מוצא עדות אסלאמיות, המחזיקות בחאריג’יוּת. מבין סיעות-המשנה הרבות שנתפלגו בה בגלל כמה הבדלי-דעות–כפי שציינו זה עתה–נשתמרה שיטה, הנקראת על שם מייסדה בשם ‘אִיבַּאדִית’ (באפריקה הצפונית מעדיפים לבטא אַבּאדית)⁵⁵⁹. היום אפשר למצוא את האיבּאדיים על הרוב באפריקה הצפונית, ששם הם מאורגנים בכמה קבוצות מקומיות⁵⁶⁰; במחוז מזאבּ בגליל גֶ’בֶּל נְפוּסַה (טריפולי), שתושביו בחרו בציר איבּאדי לנציגם בבית-הנבחרים התוּרכּי בקושטא; וכן גם באפריקה המזרחית (זאנזיבּאר); מולדת האיבּאדיים שבאפריקה המזרחית היא עוּמאן הערבית⁵⁶¹. בשנים האחרונות יכולנו לראות, כיצד החאריג’ים החיים בפינות נידחות הרחק משאון העולם ושנשתכחו כמעט, ניסו להתעורר לפעילות נמרצת ולהעיד על קיומם תוך הכרה עצמית. בשנים האחרונות הם הוציאו בדפוס–אולי משום שלא נעלמה מעיניהם התעניינותו של המדע האירופי בספרותם–כמה מחיבוריהם היסודיים בתיאולוגיה, אף ניסו לנהל תעמולה תוקפנית באמצעות כתב-עת, שלא יצאו ממנו, כנראה, אלא גליונות מעטים⁵⁶².

נמצאנו למדים: כת החאריג’ים יש לראותה, מבחינת סדר הזמנים, כהפילוג הכיתתי העתיק ביותר בתוך האיסלאם; שרידי הכּת הזאת קיימים עד היום הזה כקבוצה של מאמיני-מוחמד, הנפרדת מן האורתודוכסייה של הסוּנה המצוּיה. עם זה אתה מוצא בתולדותיה של כת זו, בצורה שאינה מסובכת אלא במעט, את התהליך הטיפוסי של התהווּת הכיתות באיסלאם: כיצד הסתננו השקפות דתיות לתוך הפולמוס המדיני⁵⁶³.

(3) השיעה: רעיון האימאם ומלחמות בראשית

חשיבות רבה יותר בתולדות האיסלאם נודעה לתנועה הכיתתית, שנתעוררה על-ידי התנגדות השׁיעיים.

מתוך ספרי-הלימוד האלמנטאריים ביותר ידוע, כי האיסלאם מיוצג בשתי צורות: הסוּנית והשׁיעית. ראשיתו של פילוג זה נעוצה, כפי שראינו לעיל, בשאלת ירושת השלטוֹן. אותה סיעה, שגם בזמן שלטונם של שלושת החליפים הראשונים הכירה במסתרים בזכותה של משפחת הנביא, בלא לצאת למלחמה גלויה למען זכות זו–אותה סיעה המשיכה, גם לאחר שמועמדה נכשל, למחות את מחאתה נגד השתלטותן של השושלות שלא מבית עלי, שקמו אחרי-כן: תחילה נגד בני-אומייה, ואחר-כך גם נגד כל השושלות הבאות, שלא התאימו לרעיונותיה של אותה סיעה על זכות ירושת-השלטון. לעומת כל אותן גזילות של זכויות, מציגים בני הסיעה הזאת את זכותם האלהית של צאצאי הנביא, מבני עלי ופאטימה. וכשם שדנים הם לחובה את שלושת החליפים שקדמו לעלי ורואים בהם זדים משתלטים ועושקים, כך הם מתנגדים–אם בלבם ואם גם במלחמה גלויה, לכשניתנה להם ההזדמנות לכך–לעיצוב פני המדינה האסלאמית למעשה בכל הדורות הבאים.

טבעה של מחאה זו מחייב שתקבל על-נקלה צורה, בּה יתפסו גורמים דתיים מקום בראש. במקומו של חליף שהועלה על כסא-השלטון על-פי מינוי מידי אדם, מכירים הם כראש-האיסלאם היחידי, מטעם החוק, בענייני חולין וקודש, את האימַאם, הזכאי לכך–הוא לבדו–על-פי מצוותו וגזירתו של אלהים; בשם זה, אימאם, ההולם יותר למשרה דתית, מכתירים הם בחיבה יתירה את הנגיד מצאצאי הנביא במישרין, שהם מכירים בו, כל אחד בדורו.

האימאם הראשון הוא עַלי. הרי, גם לפי דעת הסוּניים נחשב הוא, בלא לפגוע בזכויותיהם של הקודמים לו בממשל, כאדם בעל מידות טובות וידיעות יוצאות מגדר הרגיל. חסאן אלבּאצרי מכנה אותו: ‘התיאולוג של העדה הזאת’ (רַבּאני הֶדיהי אַלאוּמַתּי)⁵⁶⁴. השׁיעיים מנשאים אותו למדרגות גבוהות עוד יותר. לידו מסר הנביא ידיעות, שמנע מאת ההמון הרב של ה’חברים', כי לא היו ראויים לכך, וידיעות אלה עוברות בירושה בבני משפחתו (ראה לעיל עמ' 116). על-פי פקודה ישירה בחר בו הנביא ליורש מקומו בסמכות ההוראה והשלטון, והפקידו במפורש על כך. ולפיכך הוא ואצי, כלומר, הוא הנבחר לפי צו הנביא. הכפירה בצו כזה, ויהי לזכותו של מי שיהיה–היא המבדילה הבדל עיקרי את הסוּנה האורתודוכּסית ממתנגדיה אלה⁵⁶⁵. הללו מאמינים, כי רק לעלי בלבד יאה התואר ‘אַמיר אַלמוּמינין’, ‘שליט המאמינים’⁵⁶⁶, אותו תואר שנושאים אותו מאז ימיו של עוֹמר חליפי כל השושלות; בספרות של אירופה מימי-הביניים מוצאים שם זה בשיבושי-צורה: מיראמולין, מיראמומֶלין, מיראמוֹמֶלי⁵⁶⁷. הזכאים לרשת את מקומו של עלי כאימאמים, יורשי משרת-ממשלו וכן יורשי הידיעות והתכונות הנפשיות המיוחדות לו–אינם אלא צאצאיו במישרין, שנולדו לו מאשתו פאטימה, והם קודם כל: נכד הנביא חסאן, ואחריו חוּסיין, ושאר האימאמים מבני-עלי בזה אחר זה. כל יורש-מקום הוא וַאצי של קודמו, שעל-פי פקודתו המפורשת–וזו מתאימה לצו-אלהים–הוקדש להיות הנושא החוקי של המשרה האלוהית⁵⁶⁸. סדר זה נקבע מראש מאת אלוהים לכל הדורות, והונהג על-ידי מוחמד כמוסד אלוהי⁵⁶⁹. הפרשנות השׁיעית, שהיא שיא של שרירוּת ואוֹנס בביאור הכתוב⁵⁷⁰, יודעת אפילו לגלות בקוּראן פסוקים בהם נקבע אותו סדר.

כל עיצוב אחר של החליפות אינו אלא גזילה מבחינה חילונית, והפקעת הזכות של הנהלת-העדה הדתית, היחידה, מבחינה רוחנית. שכּן רק האימאם שבכל דור ודור, והוא לבדו, רשאי ומוכשר, לפי החוק האלוהי ובזכות התכונה המיוחדת שאָצל לו אלוהים–מניעוּת-הטעוּת ללמד את העדה ולנהלה בכל ענייניה הדתיים. לפיכך אין זו אלא מסקנה הכרחית, הנובעת מן הצדק האלוהי, כי לא ישלול אלוהים משום דור את ההנהלה הזאת. דבר מציאותו של מוסד-האימאם בכל דור ודור הכרחי הוא, שכּן באין אישיות נאורה כזאת שוב אי-אפשר יהיה להשיג את המטרה של חוקת אלוהים והדרכתו. מוסד-האימאם הוא מחויב-המציאות (וַאג’יבּ), והוא עובר בירושה בשרשרת בלתי-נפסקת של בני משפחת הנביא הזכאים לכך.

מבחינה זו גוברות עד-מהרה בתנועה השיעית נקודות-ההשקפה הדתיות על המדיניות. הנאמנים לתנועה זו מוצאים את הדחיפה הראשונה לכך בנושא העתיק ביותר של מחאתם–בשושלת בני-אומייה, שהתנהגותם–אם גם להסיח את הדעת משאלת זכותם החוקית–היתה תמיד אבן-נגף בחוגי היראים, שכּן היו בני-אומייה לפי דרך מחשבתם מבליטים ביסוד הממשל של האיסלאם, שהחסידים תיארוה לעצמם כתיאוקראטיה, בחינות חילוניות.

זמן לא רב לאחר שעלתה לשלטון שושלת בני-אומייה, בימי השליט השני מאותה משפחה, מצאה עדה זו של נאמני-עלי את ההזדמנות, שנבחרה באי-זהירות יתירה, לשלוח את נכד הנביא, את חוּסיין, שיילחם מלחמת-דמים בעושק-כסאו מבני אומייה. הקרב בכֶּרבּיליה (680) עלה להם לשיעים בהרבה קרבנות, והאבל עליהם מאציל עד היום נימה של סנטימנטאליות על האמונה השיעית. זמן-מה לאחר-מכּן נתמודדה שוב התנועה השיעית תחת דגלו של אַל-מוּכתאר, וגם הפעם בלי הצלחה, עם הכוח האומַיי עטור-הנצחון. אלמוֹכתאר זה הציג כמועמד לכסא ממשפחת-עלי את בנו של עלי, אך לא מאשתו פאטימה, את מוחמד בן החנאפית–אות ראשון להתפצלותם הפנימית של השיעים.

(4) תעמולה ויסורים

הנה כי כן ממשיכים השיעים, גם אחרי תבוסותיהם המכריעות, בהתנגדותם ובמלחמתם כנגד הסדרים שהכיר בהם האיג’מאע של מדינת-האיסלאם לעיתים רחוקות מצליחים הם להניף בפרהסיא את דגלו של התובע למשרת-האימאם משלהם, וגם אז מסתיימת מלחמה זו, נטולת כל תקווה מלכתחילה במפלה שאין-למנעה. הם מוכרחים להסתפק בתקווה, כי מן השמים עתיד לבוא מפנה צודק בענייני הכלל; ובינתיים נכנעים הם כלפי-חוץ לעובדות הקיימות, אך בלבם הם מקבלים על עצמם את מרוּת האימאם שבכל דור ודור, מתוך שאיפה לאפשר ולהכין את נצחונו בדרך של תעמולה חשאית.

וכך קמים אירגונים חשאיים בהנהלתו של קצין-תעמולה, דַאעי, והללו מחדירים רעיונותיהם לתוך לב ההמונים. מובן, כי השלטונות שבכל זמן היו משגיחים על ארגונם אלה ובולשים אותם; משום כך העסיקה רדיפת העַליים בלי הרף את השליטים, שכּן ראו בהכרח באותה תעמולת-סתרים מהפכנית, שלא נעלמה מעיניהם, סכנה לשלום המדינה. בזמן שלטונם של בני-עבּאס גברה הכרה זו עוד יותר משהיתה בימי שלטונם של בני-אומייה. הרי התעמולה העַלִיית שהיתה פעילה בימי ממשלתם של בני-אומייה, היא שאיפשרה לצאצאיו של עבּאס למגר באמצע המאה השמינית את בני-אומייה,–מיגור שהוכן כראוי בעזרתה של אותה חתירה מצד השיעיים, ולהשתמש בו לטובת עצמם בתואנה, שנכדו של מוחמד אבּן אלחנאפיה העביר לידיהם את זכותו כדת וכדין. משאָספו לגרנם את יבול התעמולה של התנועה השיעית, נאלצו להיות זהירים פי כמה מפני חתירתה הנמשכת, שכּן סירבה התנועה השיעית להכיר גם בהם את יורשיו החוקיים של הנביא. הם התאמצו איפוא להסיר את לב העם מהערצת עלי. אל-מוּתַאוַאכּל הרס את קברו של חוּסיין עד היסוד, למען לא יהא עוד מקום קדוש זה סיבה להעלות בזכרון, כי לא איש מצאצאי-עבּאס אלא בנו של עלי הוא ששפך את דמו על זכויותיה של משפחת הנביא. רבים מן הנכבדים ביותר בין העליים, מהם גם שהיו נמנים עם שורת האימאמים, נרדפו קשה. כמה מהם כילו את חייהם במשך ימי שלטון בני-עבאס בבית האסורים⁵⁷¹, או על הגרדום, או גם על-ידי הרעלת-חרש. מעשה באיש שיעי, אשר היה מתעצם בנאמנותו לעלי, שנאלץ להסתתר משך כל שנות חייו מפני החליף אלמַהדי שארב לחייו; רק בסכנת-נפשות היה מרהיב עוז, ויוצא ממחבואו כדי להתפלל בציבור בתפילת יום השישי⁵⁷². עכשיו, לאחר שבעזרתם דווקא נחלו נצחון זכויותיה של משפחת הנביא, לפי תפיסתם של בני-עבּאס, נמצאו אנשים מעין אותו איש, שהיו מסוכנים לתביעותיה של השושלת עוד יותר מאשר בתקופה הקודמת, שעה שתופשי-השלטון היו חולקים מעיקרא על זכוּתה הדינאסטית ‘של המשפחה’. בעיניהם של בני משפחת עבּאס נראה זה כבד מנשוא פי כמה–להילחם בהם דווקא על בסיס זכות-הירושה החוקית⁵⁷³.

נושא מתמיד בספרות השׁיעית הם ‘הנסיונות (מיחַאן) שנתנסתה בהם משפחת הנביא’. בחדיתים שׂמים בפיו נבואות שנתנבא בעניין זה, ובנאומיו של עלי, שנמסרו מפיו בקבלה, מדבר הוא תמיד על הגורל המר הצפוי לצאצאיו⁵⁷⁴. באחת הבדותות התפלות האלה מסופר: שומר-הסף של עלי, קאנבּאר, בא והודיע לו, כי הגיעו אליו מבקרים מבן הנאמנים לו (שיעה); אך עלי לא רצה להכירם כשׁיעים, משום שלא ראה בהם את סימן-ההיכר של השיעה. אנשים הנאמנים באמת לחבורה זו, אפשר להכירם לפי גופם שנרזה תוך מחסור, שפתותיהם שיבשו בצמאון ועיניהם הדולפות מבכי ללא-הפוגות⁵⁷⁵. השיעי האמיתי נרדף על נפשו ואומלל הוא, כמוהו כמשפחה שלמען זכויותיה הוא נלחם וסובל. עד-מהרה ראו בכך את יעוּדה של משפחת-הנביא. שתהא סובלת מצוקה ורדיפות⁵⁷⁶. נחשב הדבר למסורת, כי כל אחד מצאצא-הנביא האמיתיים, מן ההכרח שיהא מתנסה בנסיונות. ואם אדם כזה חי חיי שלווה ומנוחה, הרי יש בכך כדי לעורר חשד באמיתיות מוצאו⁵⁷⁷.

למן יום-השׁוֹאָה בכֶּרבּילה נהפכו תולדותיה של משפחה זו–כפי שהן מתוארות על-ידי השיעים ולא בלי נטייה לטראגיקה–לשלשלת ארוכה של סבלנות ורדיפות; הסיפורים על כך, בפרוֹזה ובשירה, בתוך ספרות מפותחת ביותר על סבלות-קדושים (ענף ספרותי מיוחד לשיעה), מהווים נושא עיקרי לכינוסיהם הנערכים בשליש הראשון של חודש-מוּחַרַם, שהעשירי בו (עשוּרא) נחשב כיוֹם-השנה לטרגדיית כּרבּילה⁵⁷⁸. המאורעות הטראגיים שחלו באותו יום מוּצגים בעת אזכרה זו גם בצורה דרמאטית (תַּעְזייה)⁵⁷⁹. 'ימי הזכרון אצלנו הם כינוסי-האבל’–כך מסיים נסיך אחד, מחסידי השיעה, שׁיר שבּו הוא מעלה את זכרם של המיחאן הרבות, שנתנסתה בהן משפחת הנביא⁵⁸⁰. לבכות, לקונן ולהתאבל על האסונות והרדיפות שבאו על משפחת עלי, ועל מיתת בניה שמתו מות קדושים–הנה התפקיד שכל אדם הנאמן לדבר-השׁיעה בכל לבו לא יוכל להרפות ממנו. 'נוגע-ללב יותר מן הדמעה השיעית’–זוהי אמרה שנהפכה לפתגם ערבי⁵⁸¹.

שיעיים מודרניים בעלי השכלה מדעית, הנושאים בלבם רחשי-תיעוב כלפי בני-אומייה לא פחות מן המאמין התמים הדבק בעלי, באו וגילו באותו הלך-רוח של אֵבל שבאמונת-השיעה גם ערכי-דת גדולים. הם מוצאים בכך יסוד של רגש נעלה, וגם של הומניזם, לעומת החוק הנוקשה ומצווֹתיו המעשיות; הם רואים בכך את היקר והאנוֹשי ביותר מכל טיבו המיוחד של האיסלאם⁵⁸². לבכּוֹת על חוּסיין’–אומר שיעי הודי שחיבר גם ספרים בפילוסופיה ובמתמטיקה בלשון האנגלית–’זהו שכר חיינו ונפשנו. אלמלא כן, הרי היינו יצורים כפויי-תודה ביותר. גם בגן-עדן נתאבל על חוּסיין. זהו התנאי של ההוויה המוסלמית‘. האבל על חוסיין הוא סמל האיסלאם. אי-אפשר לו לשיעי שלא יבכה. לבו הוא קבר חי, הקבר האמיתי לראשו הערוף של הקדוש’⁵⁸³.

(5) התַּאקִיָה והקללה על ראש האויבים

דרך הפעולה השיעית, שתיארנו זה עתה, והסכנות הכרוכות בהפצת תורתם גרמו לכך, שהתעמולה הקובעת את תכונתה של השיעיות היא יותר תעמולת-מחתרת משהיא תעמולה לוחמת. היא מביאה בעקבותיה לידי מעשי-חשאים והמתקת-סוד מסוימת–והרי כאן הכרח של זהירות. בשים לב לסכנות, שהיו צפויות לכל שותפי סודם, אם יגוּנב שמץ מזה אל מחוץ לחוגם. אחד מאימאמי השׁיעה היה אומר: משנפגשים שני מאמינים (כלומר, מחסידי-השׁיעה) לשם שיחה ביניהם, הרי מסתלקים שני המלאכים, המלווים תמיד את האדם כדי לרשום את דיבוריו ומעשיו. כשהפנו את דעתו של האימאם גַ’עפַאר, שהורה משנה זו, אל הניגוד שבן אותה מימרה ובין דברי הקוּראן (סורה נ' יז/יח: 'אין הוא (האדם) מוציא שום דיבור, בלא שיימצא לידו משגיח מוכן–והרי זהו המלאך-השומר, המקשיב לדברי פיו’–נאנח האימאם אנחה עמוקה, דמעות הרטיבו את זקנו, והשיב: 'אמנם כן, מתוך הוקרה שמוקיר אלוהים את המאמינים, ציווה את מלאכיו לעזוב אותם מאמינים בסודם לבדם; ואם גם אין המלאכים רושמים את שיחתם, יודע אלוהים את כל הנעלמות והנסתרות⁵⁸⁴.

ועוד: דווקא הסכנה הבלתי-פוסקת, הצפויה לו לבן הסיעה השיעית, טיפחה ופיתחה בתוך חוג זה משנה מוסרית, המציינת במידה יתירה אם תכונת-רוחם של השיעים והקשורה קשר אמיץ אל ההכרח שנוצר מתוך החשאיוּת. משנה זו אָמנם לא נוצרה מתחילתה בחוגם, אלא השיגה את הכרתם של שאר המוסלמים בנכוֹנוּתה, מתוך אסמכתה לדברי הקוּראן (סורה ג', כז’כח-כט), ואף אצל החאראג’ים שימשה לאותה מטרה עצמה; והנה, בשיטת השיעים נתפתחה לתורת-יסוד, וקיומה נקבע, מטעמים של טובת-הכלל, כמצוות-חובה לגבי כל חברי חוגם. היא כלולה במונח תּאקיה, שפירושו ‘זהירות’. לא רק רשות היא לו לשיעי, אלא חובה להסתיר את אמונתו האמיתית, ובמחוז שבו שולטים המתנגדים חייב הוא לדבר ולהתנהג כאילו הוא נמנה עמהם ובלבד שלא לעורר סכנה ורדיפות על חבריו⁵⁸⁵. ניתן לשער על-נקלה, איזו הכשרה לדו-פרצופיות ולהתחפשות מקנה אותו חינוך של תּאקיה, שהוא עיקר יסודי של המשמעת השיעית. אולם העדר-האפשרות לגלות בפומבי את האמונה האמיתית שימש גם הכשרה לזעם עצוּר-בלב כלפי המתנגדים האדירים; וזעם זה התגבש לרגש של שנאה פרועה ולרוח של קנאות ואף הביא בעקבותיו תורות דתיות מיוחדות במינן, שכמותן אינן תואמות כלל את האיסלאם האורתודוכּסי. מעשה שבא אחד ושאל את האימאם ג’עפאר אלצַדיק לאמור: ‘הוי, נכד הנביא, אין אני מסוגל לתמוך בעניינכם תמיכה פעילה; מה שיש ביכולתי לעשות אינו אלא לפרוש (אַלבַּרָאַה) מאויביכם ולקללם בתוך ליבי. מה איפוא ערכי?’ השיב לו האימאם: 'אָמר לי אבי מפי אביו, שמסר מפי אביו, וזה שמע ממש מפי הנביא הלכה זו: ואם אחד חלש מכדי שיוכל לסייע לנו, למשפחת הנביא, כדי לקרב את נצחוננו, אלא שממטיר הוא בחדרי חדרים קללות על אויבינו, הרי מקלסים אותו (המלאכים) ואומרים אַשריהוּ… ומתפללים עליו לאלוהים לאמור: ‘אלוהים, חמול על עבדך זה שעושה כל מה שבידו לעשות; אילו היה בכוחו לעשות יותר, ודאי שהיה עושה זאת’. ומן השמים יוצאת בת-קול ומכריזה: ‘שמעתי לתחינתכם והנני נוטה חסד לנשמתו, והרי היא צרורה בצרור נשמותיהם של הבחירים הטובים’⁵⁸⁶. מצווה שיעית היא לקלל את המתנגדים; ומי שמונע עצמו מלעשות כן, עובר עבירה דתית⁵⁸⁷. גם רוח זה הטביע את חותמו המיוחד על הספרות השיעית.

(6) מקומות של האימאמוּת

הציר העיקרי בשיטה השיעית הוא, איפוא, משנתה על מוסד-האימאם ועל רציפותם החוקית של האישים, מצאצאיו של הנביא, שנבחרו ונקבעו למשרה זו מאת אלוהים. ההכרה באימאם של הדור, בין שהוא מופיע בגלוי ובין שהוא תובע את זכותו בתעמולה סודית, בהיותו ידוע ידיעה אישית לאנשים מעטים בלבד–היא עיקר מעיקרי-האמונה, ממש כמו ההודאה בייחודו של אללה ובנביאו מוחמד; משמע, זו היא דרישה נמרצת הרבה יותר משדורש כל ספר-עיקרים אורתודוכסי להכיר בחליפות ההיסטורית.

לפי רוחה של הדוגמאטיקה השיעית אין ההכרה באימאם משמשת תוספת-לוואי לאמונה הנכונה, אלא חלק אינטגראלי של ה’אני-מאמין‘, שאין להפריד בינו ובין אמיתוֹת-האמונה הנעלות ביותר. יובאו כאן דבריו של דוגמטיקן שיעי אחד: ‘דעת אלוהים כוללת בתוכה את ההכרה’ כי אלוהים אמת ונביאו אמת; את הדביקות בעַלי; את קבלת מרוּתו ומרוּת אימאמֵי ההדרכה (הבאים אחריו); וכן את הפרישה ממתנגדיהם: כך לומדים לדעת את אלוהים…’ ‘אין אדם מאמין, אלא אם כן ידע את אלוהים ונביאו, את כל האימאמים והאימאמים של דורו הוא, ואף יפקיד בידו את הכּל וישליך עליו את יהבו’⁵⁸⁸. לפי תורת השיעה, הרי מצטרף לחמשת ‘עמודי-היסוד של דת האיסלאם’ (לעיל עמ' 18) עוד ששי: אַלוִוילַאיה, היינו, הדביקות באימאמים; ודבר זה כולל בתוכו גם פרישה (אַלְבַּרִאַה) מאויביהם⁵⁸⁹. חובה זו נחשבת ב’אני-מאמין' השיעי כראש-ועיקר בין כל שאר החובות הדתיות. 'האהבה אל עלי אוכלת את כל החטאים, כאכוֹל האש את העץ היבש⁵⁹⁰. הלכה זו היא נקודת-המרכּז באוֹפיה הדתי של השיעיוּת. ויכול היה לבוא חאריג’י ולציין ואתה לאמור: ‘אין כאן אלא אהדה קנאית לבית-אבות ערבי, עד שנאמניה סבורים, שהתמסרותם ללא-תנאי לכך פוטרת אותם בכל מעשים טובים ומצילה אותם מעונשין בעד מעשיהם הרעים’⁵⁹¹.

(7) החליף והאימאם

לשם הבנת אמונתם של השיעים באימאם יש להדגיש את ההבדל המוּשגיי בין משרת השלטון התיאוקראטי של החליף באיסלאם הסוני לבין זו של האימאם החוקי באיסלאם השיעי.

לגבי האיסלאם הסוּני קיים החליף כדי להבטיח את הגשמת התפקידים של האיסלאם, כדי להדגים ולרכז באישיותו את חובותיה של העדה האסלאמית. ‘אין המוסלימים–והריני מביא כאן את דבריו של תיאולוג איסלאמי,–יכולים לוותר על אימאם שיהא דואג להגשמת חוקותיהם, לקיום תקנותיהם, לביצור גבולותיהם, לציוד צבאותיהם, לגביית מיסיהם המוטלים עליהם לפי ההלכה, להכרעת העושקים והגנבים והליסטים-בדרכים, לעריכת תפילות ליום-הששי והחגים, לנשואי היתומים הקטנים והקטנות שאין להם אפיטרופסים, לחלוקת שלל המלחמה, ולמצוות-הלכה דומות לאלה שהיחיד מן העדה אינו יכול ליטול על עצמו’⁵⁹². קיצורו של דבר: הוא המייצג את הממשל בענייני משפט, מנהלה וצבא. כשליט אין הוא אלא יורש מקומו של קודמו, והוא נקבע לכך על-ידי פעולות אדם (בחירה או מינוי על-ידי קודמו), ולא לפי הסגולות הגנוזות באישיותו. ועיקר הדבר: חליף הסוּניים אינו מורה-הוראה⁵⁹³.

כנגד זה האימאם של השיעים הריהו מנהיג ומורה באיסלאם, על-פי התכונות האישיות שניטעו בתוכו בידי אלוהים; הוא יורשה של משרת הנביא⁵⁹⁴. הוא שולט ומורה-הוראה מאת הגבורה. מה משה היה יכול לשמוע קול קורא אליו מתוך הסנה: ‘אנוכי אַללה רבון העולמים’ (סורה כח, ל), אף הבשורה הנשמעת מפיו של האימאם בכל דור ודור כן: מפי אֵל היא באה⁵⁹⁵. וטבועה בו באימאם לא רק תכונה, שהוא הנציג של כוח-הממשל שניתן לו ברצון אלוהים. מרומם הוא מכל האנוֹשוּת הרגילה בתכונותיו העל-אנושיות, כלומר, לא רק בתוקף משׂרתו–שלא נתמנה לכך, אלא היא טבועה בו מעצם בריאתו–כי אם גם מחמת מהותו. מאז יצירתו של אדם הראשון נאצלה עצמוּת אור אלוהית על בחיר-זרעו של אדם, בזה אחר זה, עד שהגיע לחלציו של הסבא המשותף למוחמד ולעלי; מכאן נפלג אותו אור אלוהי: קצתו הגיע לעבּד-אללה, אביו של הנביא; וקצתו–לאחיו של זה, לאַבּוּ-טאליבֹּ, אביו של עלי. ממנו עבר האור האלוהי מדור לדור אל האימאם שבאותו דור. מציאותו של אותו אור אלוהי, הקדמון לכל דבר שנברא, בתוך העצם של נפשו, היא שעושה אותו לאימאם בדורו ומקנה לו כוחות רוחניים, היוצאים לחלוטין מגדר הרגיל ועולים הרבה על שיעור האנוֹשות. עצמוּת נפשו זכּה יותר מזו המצוּיה אצל בני-תמותה רגילים, 'נקיה היא מכל יצרים רעים, ואף מעוטר בצורות קדושות⁵⁹⁶. זוהי, בערך, דעתה של השיעיוּת, גם המתונה, על מהות האימאמים שלה; ואילו השיעיוּת המגזימה העלתה (כפי שנראה עוד להלן) את עלי ואת האימאמים עוד למעלה מזה, עד לקרבת הספירה האלוהית, ואפילו לתוך-תוכה של זו. אמנם אין משנה טראדוּציאַניסטית⁵⁹⁷ זו מופיעה בניסוח קבוע של דוֹגמה אחידה, מגובשת; ואולם ניתן לראות בה את השקפתם הכללית המקובלת של השיעים על טיב האימאמים.

וכרוכות בכך עוד השקפות אחרות. אם ציווה אלוהים את מלאכיו, שישתחוו לפי אדם ויעריצוהו, הרי הערצה זו היתה מכוּונת לעצמויות-האור של האימאמים הגנוזות בתוכו. לאחר שניתנה לו הערצה זו, אמר אלוהים לאדם, שישׂא עיניו עד לשׂיאו של כסא כבוד אלוהים; והנה ראה שם את בבוּאתם של אותם גופי-האור הקדושים, ‘כשם שמשתקפים פני-אדם באספקלריה זכּה’. משמע: אותה בבוּאה-שמימית של הגופים הקדושים הועלתה אף היא עד לכסא כבודו של אלוהים⁵⁹⁸. אמונת-ההבל של ההמונים ולא הסתפק אפילו בהאלהוֹת כאלה; היא הרחיבה את ההשפעה, שמשפיעות תכונות-אלוֹה השוכנות בגופי האימאמים, גם על חייהם של אלה עלי אדמות: המוני השיעים מאמינים, למשל, כי גופו של האימאם אינו מטיל צל⁵⁹⁹. מובן, שמושגים כאלה יכלו להיווצר רק בתקופה, שלא היה קיים עוד אימאם נגלה בגוף חי. ביחוד האימאם-המַהדי (ראה להלן)⁶⁰⁰ אין גופו מקבל פצעים; תכונה זו מייחס ההמון לעיתים גם לנביא עצמו⁶⁰¹; ובאגדות-הקדושים של המוסלמים, בייחוד באפריקה הצפונית, ניתנה אותה תכונה גם למאראבּוּטים רבים⁶⁰².

(8) השקפות מגזימות

ולא רק אמונת ההמונים, אלא גם המשנה התיאולוגית העפילה לגבהי-מרומים עד לבלי גבול, תוך כדי קביעת ההשקפות על טיב האימאמים⁶⁰³.

יש בתוך השיעיוּת משנוֹת מגזימות, הרואות את עלי והאימאמים כראות התגלמות-אלוהים ממש: לא רק שותפים הם בתכונות אלוֹה ובכוחותיו, ובכך מתעלים הם מעל לספירה של האנושיוּת השכיחה, אלא הם צורות הופעתה של ההוויה האלוהית עצמה, ובחינת הגופניוּת שבהם לא נודעה לה אלא חשיבות חולפת, מקרית בלבד. ברשימות הכיתות השׁיעיות, שמגישה לנו הספרות הפולמוסית וההיסטורית-דתית של האיסלאם (אבּן חַזם,אַלשַאהראסתּאני ואחרים), עוברים לפנינו גוונים שונים של אותה צורת-אמונה,–גם כיום מצויים עוד הרבה מנציגיה,–כגון קבוצה של כיתות בשם הכולל עלי-אילֵאהי, היינו, המאמינים בעַלי-האֵל, ושם זה דיוֹ כדי לציין את אוֹפיה של אמונתם⁶⁰⁴. יחד עם האלהת עלי הם מבטלים חלקים חשובים מתוך ההלכה האיסלאמית. האלהת עלי, לפי השקפות-מינוּת אלה מביאה לעתים קרובות לידי הורדת כבודו של הנביא למטה מכבודו של עלי המוּרם למדרגת-אלוה (אלא אם כן מוחמד עצמו אינו נכלל בתוך אותה האלהה). כמה כיתות מצאו, כי ייתכן שטעה המלאך גבריאל והביא את בשורת אלוהים למוחמד ולא לעלי, שאליו היתה אותה בשׂורה מיועדת לכתחילה. כת אחרת, העוּליאנית, היתה קרויה גם דאמייה, היינו ‘הַנוזפת’, על שום שהיא נוזפת בנביא, מפני שגזל לעצמו את הגדולה המיועדת לעלי⁶⁰⁵. כת הנוציירים, שעוד נטפל בה עם סיומו של פרק זה, משפילה את מוחמד, בהשוואה אל עלי האלוהי, עד לדרגה פחותת-ערך של הצעיף (חִיגַ’אבּ).

המאמינים בהשקפות כאלה קרויים גם בפי השיעים עצמם בשם גולֵאת, היינו, ‘מגזימים’. ראשיתם נעוצה עוד בתקופה העתיקה של האיסלאם, והם מופיעים עם התהוותם של המצדדים בזכותה הפוליטית של משפחת-עלי. בחדיתים קדומים מאד, המקוּבלים גם בחוגי השיעים, שׂמים בפיו של עלי עצמו ובפי צאצאיו דברי-מחאה של הגזמות כאלה, שאינן עשויות אלא לעורר רגשי התנגדות למשפחת-עלי⁶⁰⁶.

מצד אחד, יש ליתן את הדעת על כך שהגזמות אלה מביאות בעקבותן לא רק לידי העלאת המושגים על עלי וצאצאיו, אלא גם לידי שינוי עצם המושג של אלוהות, שינוי שיש בו כדי לעורר הירהורים רציניים. שהרי משנה זו, על התגלמות הישוּת האלוהית באישי המשפחה הקדושה של העַליים, היא שסללה את הדרך גם לכך, שבחוגים אלה ישתררו מושגים חומריים קיצוניים-ביותר על האלוהות–השקפות מיתוֹלוֹגיוֹת לחלוטין, השוללות מן המחזיקים בהן אף את השארית האחרונה של זכות הטענה, כי הם ואמונתם מנוגדים לעבודת-אלילים. היינו חורגים ממסגרת דיוננו, אילו ייחדנו כאן את הדיבור על פרטיהן של כל אותן השיטות הכיתתיות, שפרצו ועלו מתוך תורת ההתגלמות השׁיעית ונקראו בַּאיֵאנייה, מוּגִירייה וכו' על שמות מייסדיהן. כל אדם יכול לקנות דעת על תורות הכיתות הללו מתוך התרגומים של תיאוריהן, שניתנו בספרות-הדת המוסלימית⁶⁰⁷; ואל מקורות אלה יכול אני להפנות את המבקשים הוכחות מפורטות יותר לכך, כי דווקא השׁיעיוּת שימשה רקע ומקור לכל אותם דברי-הבאי, שהיו עשויים לפורר ולפרק לחלוטין את תורת-האלוהות של האיסלאם.

(9) הנביאים והאימאמים נקיים מכל חטא

בתוך כל אותן הגזמות, שעמהן נמנית גם משנת-האימאם של השׁיעים המתונים, –אם נתבונן בה התבוננות אוֹבּייקטיבית,–נתגבשה התורה על העדר-החטא ומניעוּת-הטעוּת אצל האימאמים בצורתה הדוגמאטית המוצקת ביותר. זוהי אחת מתורות-היסוד של האיסלאם השיעיי.

גם באיסלאם האורתודוכסי מייחסים חשיבות לשאלה: האם הנביאים נטולי-חטא הם, בתוקף תכונתם הנבואית⁶⁰⁸? ובייחוד, האם אותה תכונה של העדר-החטא חלה על האחרון שנביאים והגדול שבהם? ואמנם: התשובה החיובית על שאלה זו היא הלכה המחייבת כל מוסלים מאמין⁶⁰⁹. אך חשיבותה של פרשה דוֹגמטית זו אינה אלא יחסית, ועל כך מעידה העובדה, כי לגבי ניסוחה שוררת למן הזמן העתיק רבגוניות מופלגת בין מורי-ההלכה המוּסמכים. למשל, אין דעתם של אלה מאוחדת בשאלה, אם תכונת העדר-החטא חלה על אותו איש גם בטרם נקרא להיות נביא, או אם היא מתחילה רק אותה שעה שנפלה בחלקו השליחוּת האלוהית. וגם בנידון זה אין הדוגמאטיקנים האורתודוכּסיים תמימי-דעה: אם תכונת העדר-החטא שניתנה לנביאים כוללת רק את החטאים העיקריים, או שהיא מקיפה כל סוג עבירה. קצתם אינם רוצים להקנות להם אותו יתרון אלא לגבי סוג-החטאים הראשונים; ואילו מודים הם, כי גם הנביאים, כשאָר בני-תמותה, עלולים לחטוא חטאים שיש להם כפרה, או לבוא לפחות לידי ‘תקלות’ (זַאלַאל)⁶¹⁰; ואף הנביאים ‘בוחרים לפעמים משני סוגי-מעשים אפשריים בּסוג המשובח פחות’. מוזר הדבר, כי חדית אחד, שאמנם זכה לאהדה מועטה בלבד ניסה לזכּוֹת דווקא את יוחנן המטביל (בקוּראן הוא קרוי יַחיַא אבּן זַכַּריא) בדרגה היוצאת-מן-הכלל: הוא לא חטא מעולם, ולא נכשל אפילו בהרהור עבירה⁶¹¹.

חילוקי-דעות במידה פחותה אתה מוצא לגבי האמונה בהעדר-החטא, עד כמה שמדוּבּר במוחמד עצמו. באורח חייו, אם בתקופה שלפני יעוד-שליחותו ואם לאחר-מכּן, לא ייתכן שיהיו חטאים, אם גדולים ואם קטנים. ברי לחלוטין, כי זהו בניגוד לכוונתם של מאמיני האיסלאם העתיקים ביותר, השׂמים בפיו של הנביא וידויים, כי אמנם חוטא הוא וזקוק לתשובה: ‘שובו אל אלוהיכם, כשם שגם אני שב מאה פעמים ביום’⁶¹². ‘לבי מתערפל לא פעם בהיסח-דעת, ומאה פעמים ביום אני מבקש סליחה מאת אלוהים’⁶¹³. מתאימה לכך ההנחה, המוסרת תפילה זו של הנביא: ‘אלוהי, קבל תשובתי וענה לבקשתי ורחץ פשעי (חַוְבַאתִּי) וחזק הוכחתי ונחה לבי ואמץ לשוני, והסר כל שנאה נטורה בלבי’⁶¹⁴. אילו היתה הכרה בהעדר-החטא אצל הנביא, ודאי לא היו שׂמים בפיו דיבורים ותפילות כאלה; מתוך תודעה כזו לא היה אף הוא עצמו נותן, דווקא בעצם שעת ההרגשה שצפוי לו הנצחון⁶¹⁵, כי יבשׂר בקוּראן (סוּרה מח' ב) דבר-אלוהים לאמור: ‘למען יכפר לו (לנביא) על כל חטאיו הקודמים ומאוחרים’⁶¹⁶.

אך, לגבי העניין שאנו עוסקים בו, חשוב קודם-כל לעמוד על בחינה דוגמאטית זו: בין ההשקפות האורתּוֹדוכּסיות השונות על העדר-החטא אצל הנביאים, לרבות מוחמד, אין אף השקפה אחת שלא תראה זכות-בכורה מוסרית זו כחסד (לוטְף) בלבד, שנטה אלוהים לנביא, אך לא כתכונה מחוּיבת-מציאות, הטבועה בעצמוּתו של הנביא מלידתו. ובשום פנים אינה נכללת בתוך הדוגמאטיקה הסוּנית גם השאלה העיונית על מניעוּת-הטעות בענייני דעות. הגבלתו של הנביא באשר הוא אדם מודגשת תמיד הדגשה חזקה כל כך, עד שדעת על-טבעית, הנובעת מתוכה עצמה, היתה נראית בלתי-מתאחה לחלוטין עם ההשקפות היסודיות על טיבו ואופיו. כהעדר-החטא אצלו כן יתרון-דעת אצלו, בהשוואה אל שאר בני-אדם, אינו מידה כללית הטבועה בתוך אישיותו, אלא תוצאת ההוראה הנמסרת לו מדי פעם בפעם מאת אלוהים⁶¹⁷. מאמינים באמיתותו, משום שרוצים להכיר ולראות כבשׂורת-אלוהים את אשר הוא מבשׂר בשם אלוהים. ורק משום שהוא נבחר להיות תורגמן לרצונו שלאלוהים, ולא על כּוֹשרוֹ הטבעי האישי, מיוסד תפקידו כנביא. אין הוא מביא אתו, עם היכּנו לנבואה, יתרונות שכליים שינשאוהו למעלה מן הרמה של הדעת האנושית. בקוראן הוא מביע זאת בדרך שאינה משתמעת לשתי פנים, וגם מושגיהם של התיאולוגים מבני הדורות הקודמים,–מושגים הבאים לידי ביטוי בתוך המסורת –לא חרגו מן המסגרת הזאת. הנה מבקשים מתנגדיו של הנביא להביאו במבוכה, תוך שהם שואלים מפיו שאלות על עניינים שאינם ידועים לו: ‘מה לי ולהם, שישאלוני מה שאינו מגיע לכלל ידיעתי? רק אדם אני, אין לי דעת מלבד מה שלימדני לדעת אלוהי’⁶¹⁸. לפי התפיסה האוֹרתוֹדוכּסית אין זו אלא כפירה ומינוּת, אם מניחים כי מי-שהוא מבלעדי אלוהים יודע את הנסתרות: זוהי ממש התמרדת כנגד דברי הקוראן (סורה כז, סו/סה): 'אין בשמים ובארץ מי שיידע את הנעלם, מבלעדי אלוהים". בשלילה זו כלול גם הנביא עצמו⁶¹⁹, ולא כל שכן אנשים אחרים!

הסוּניים רוחשים כבוד רב לאנשים החסידים והמלומדים מצאצאי הנביא; הרי הם האימאמים של השיעיים. אולם אין הסוּניים מייחסים להם תוֹארים אישיים אחרים, אם לא התוארים הניתנים למלומדים ולחסידים אחרים של האיסלאם. למשל, כשמדבר תיאולוג סוּני על מוחמד, המכוּנה ‘אַלבּאקיר’, נין ונכד לנביא בדור החמישי, הרי מודה הוא בלמדנותו המעמיקה, שבגללה נתכנה בכינוי ‘הפוֹלח’ (אַלבּאקיר), ומשבח את יראתו-ומסירותו-למופת. והנה, מה שהוא אומר לציון טיבו, הריהם הדברים הבאים: ‘הוא היה אדם מעוּלה מבני הדור השני (תּאבּיעי, כלומר הבא אחרי דור ה’חברים'), אימאם (במובן ‘מלומד’) מובהק, שהכל מודים בהצטיינותו. הוא נמנה עם הפוּקאהַא (יודעי דין ומשפט) של העיר אַל-מדינה’⁶²⁰. מה שונה לחלוטין יהיה התיאור שיתארוהו השיעיים, שדרגתו היא בעיניהם דרגת האימאם החמישי! אין הוא עוד תלמיד-חכם פשוט תושב אַל-מדינה, אלא שותף לעצמוּת-האור הצרופה של צאצאי הנביא. אף אותו השיעי בן-זמננו הכותב אנגלית, שכבר הזכרנוהו, החדור רעיונות ראציונאליטיים, מתאר את חוּסיין, למשל, לאמור: ‘סיבה ראשונה של המציאות’…‘אותו קשר מהותי בין סיבה ותוצאה’… ‘חוליית-הזהב לקשר בן אלוהים לאדם’⁶²¹.

העמדה הסוּנית האורתודוכסית לגבי הערכתו של הנביא ושל צאצאיו הקדושים, אינה מתערערת על ידי דימוּיים ילדותיים-אגדתיים, שבא הדמיון לקשט את הנביא; אך הללו לא היו מעולם חלק של האמונה המחייבת. המיסטיקן אַלשַערַאני ערך אותם דימוּיים בתוך פרק שלם, וכאן הוא מייחס לנביא, בין השאר, מעלות אלה: 'הוא היה רואה מאחוריו, כשם שאדם רואה לפניו מימינו ומשמאלו; וכן היה רואה בלילה ובאפלה כשם שרואים ביום ובאור. כשהיה מהלך לצדו של אדם גבוה היה מגיע לקומתו. כשהיה יושב, היה משכמו ומעלה גבוה מהיושבים עמו. צלו לא נפל על הארץ. לא היה צל לא בהאיר השמש ולא בהאיר הירח, שכּן הוא היה כולו אור⁶²². אך אין ספק בדבר, כי מושפעים דימויים אלה מאותן התורות המופרזות שיצרו השׁיעים על האימאמים שלהם; ולא ייתכן, כמובן, כי ייגרע חלקו של הנביא; אגב, כעין ראיה נוספת נאחזה בכמה נקודות שבשיטת השיעה, כפי שהזכרנו קודם לכן.

(10) אימאם ואיג’מאע

משמעות אחרת לגמרי נודעת לכל השאלות האלה באיסלאם השיעי. אותן תכונות, שמייחסים אותן לנפשות אימאמים, מרוממות אותם למעלה מן הטבע האנושי, באשר הם, כפי שכבר ראינו, גם ‘נקיים מיצרים רעים’. החטא–אין לו שליטה עליהם⁶²³; והרי עצמוּת-האור האלוהית, השוכנת בתוכם, אין אתה יכול למזגה עם נטיות-היצר. אולם היא מאצילה עליהם גם את הדרגה העליונה של דעת בטוחה–מניעוּת הטעות לחלוטין⁶²⁴. השיעיים מורים את הכלל, כי ידיעות הנמסרות בשלשלת-קבלה מהימנה מפי האימאמים, נודע להן תוקף-הוכחה רב יותר משנודע אפילו לתחוּשה, שקולטים החושים במישרים. הללו, הידיעות, בגלל מניעוּת-הטעוּת אצל בעליהן, יש בהן כדי להבטיח ודאוּת מוחלטת; ואילו החושים חלות עליהם מראית-עין והטעיה⁶²⁵. נוסף על הדעת הדתית הפתוחה לפני כל המוסלימים, יש להם לאימאמים עוד דעת נסתרת, הנמסרת בשרשרת-דורותיהם מאיש לאיש, מסורת מגלה-סתרים העוברת-בירושה מדור לדור בתוך המשפחה הקדושה–ומסורת זו מקיפה אמיתוֹת הדת וכל המתרחש בעולם. עלי ידע לא רק את משמעותו האמיתית של הקוראן, הנעלמת מהשגת התבונה הפשוטה, אלא גם כל מה שעתיד להתרחש עד לתחיית המתים. הוא היה יודע מראש על כל מהפכה שעתידה לבוא עד אז, ש’תוליך מאות אנשים בדרך תועה ותדריך מאות אנשים באורח-מישרים'; היה יודע, מי יהיו מנהיגיה ומחולליה⁶²⁶. אמונה זו, כי מחונן עלי בדעת נסתרת, נבואית, נתנה לקהל חסידיו דחיפה ליצור יצירות ספרותיות מוזרות, המכילות לדבריהם אותם חזיונות של רזין-דרזין⁶²⁷.

אותו מדע עבר בירושה, כמסורת-סתרים מאת עלי לאימאמים שקמו אחריו. גם עליהם שוֹרה הרוח, ושוב אין הם יכולים אלא לבשׂר את האמת בלבד. משום כך הם הפוסקים המוסמכים היחידים שאין למעלה מהם, ובתוארם זה הם גם ממשיכיהם החוקיים של כהונת-הנביא. רק מימרותיהם והלכותיהם בלבד ראויות לכך, שכל אחד יאמין בהן ויציית להן ללא כל ריתוי. ואם כן, מן ההכרח שכל הוראה דתית תסתמך על אחד האימאמים, ורק הלה יתן לה תוקף של מהימנות. צורה זו של מתן סמוכין לכל דבר שבהוראה, שַׁליטה בספרות-הדת השיעית. בראשית מימרות החדית עומד לא ה’חבר' ששמע אותן מפי הנביא, כביכול, אלא האימאם, מיוּפּה-הכוח היחידי לבשׂר ולבאר את רצון האלוהים והנביא. צמחה-נפתחה גם פרשנות מיוחדת-במינה של קוראן, שאת ראשיתה מייחסים לאימאמים; לפיה מתבאר הכל, גם הנעלה ביותר וגם הפשוט-מן-הפשוט, ברוח הזיקה לתיאוריה של האימאמוּת ולשאר השקפותיה של האמונה השיעית. ידיעת הספרות הזאת משמשת תנאי הכרחי לכל הבנה מושלמת של רוח השיעיות⁶²⁸.

מתוך כל זה ניתן להסיק, כי המידות שהתיאולוגיה הסוּניית דורשת בהם לגילוי הנכון והאמיתי מבחינה דתית,–ערכן של כמה מהן כמקורות ההכרה ירד מאוד לפי ההשקפה השיעית. אפילו האיג’מאע יורד בעיניהם של השיעים עד לידי פורמאליוּת בלבד. אמנם להלכה מודים הם בהשפעתו של עיקר ההסכם-הכללי על ההכרעה בשאלות דתיות, אולם ערכו מוּתנה, לפי התיאולוגיה השיעית, תמיד בכך, שאותו הסכם-כללי אינו יכול לבוא לעולם בלי פעולתם המסייעת של האימאמים. רק יסוד הכרחי זה מסוגל לשווֹת ערך לעיקר ההוא. והרי גם הנסיון ההיסטורי מוכיח, כי אין לסמוך דווקא על האיג’מאע כעל אבן-בוחן של האמת. אם הסוּנים מכירים בחליפוּת ההיסטורית ובכך מסתמכים על הסכם של כלל המאמינים, זה ההסכם שיצר וקידש בכל תקופה אחרי מותו של הנביא את צורת המציאות המדינית באיסלאם–הרי באים השיעים ומוצאים דווקא בכך ראיה לדבר, כי האיג’מאע לבדו אינו חופף תמיד את עיקרי האמת והצדק. הרי האיג’מאע דווקא משום שהכריע בשאלת החליפות לפי רוח הסונים, קידש ממש את העוול ואת החמס. בדרך זו באים השיעיים ומורידים את הסמכות השיתופית הזאת, או מפרשים אותה להיותה תלויה בהסכּמת האימאמים. רק תורתו ורצונו של האימאם שאינו עלול לשגוֹת, או של מיופי-כוחו המוסמכים, יכולים לשמש ערובה, בטוחה לאמת ולצדק. כשם שהאימאם שבכל דור ודור אך הוא לבדו משמש הנשיא המדיני החוקי של עדת-האיסלאם, כך הוא לבדו הריהו הפוסק המוסמך בכל השאלות, שלא באה עליהן מלכתחילה הכרעה בשביל כל הדורות על-פי ההלכה המסורתית, ובכל הנוגע לביאור ההלכה והשימוש בה.

אם נרצה, לפי זה, לאַפיין בנוסחה כמצומצמת את התכונה, המהווה את ההבדל היסודי שבין הסוניות ובין האיסלאם השיעי–נוכל לומר: הראשונה היא כנסיית-האיג’מאע, והשנייה כנסיית-האוֹטוֹריטה היא⁶²⁹.

(11) המַהְדִי

כבר רמזנו על כך כי לגבי אישיותם של אימאמים לא שררה אחדות גם בציבור השיעי עוד בזמנים הקדומים, כשכל התיאוריות הללו נמצאו עדיין בהתפתחותן. אחת הפעולות הקדומות-ביותר ברוח המחשבה השיעית נזקקה–כפי שראינו לעיל (ע' 144)–לאימאם, שלא נמנה עם בני פאטימה מזרע עלי. חוגים שונים של נאמני עלי באו וקבעו בקרב צאצאיה של פאטימה מערכות-אימאמים שונות–ונפתח לכך שפע של הזדמנויות, מחמת הסתעפותה היתירה של אותה משפחה. עם מותו של האימאם אבּוּ מוחמד אלעַסכּארי כבר היו השיעים מפולגים לארבעה-עשר סוגים שונים⁶³⁰–הכל לפי יתרון-הירושה בשושלת-האימאמים, שניתן לענף זה או אחר של המתייחסים על משפחת-עלי⁶³¹. מערכת-האימאמים הנפוצה ביותר בין אלה שהשיעים מודים בזכותה עד היום הזה, מיוצגת על-ידי הכת הקרויה ‘השנים-עשׂריים’ (או האימאמים). היא מעבירה את כהונת-האימאם בירושה מאת עלי על צאצאיו הישרים, עד לאימאם הגלוי האחד-עשר; ואילו בנו ויורש-מקומו, מוחמד אבּוּ אַלקאסים (נולד בבּגדאד בשנת 872), נלקח מן האדמה בימי ילדותו בטרם מלאו לו שמונה שנים, ומני-אז חי הוא טמיר ונעלם מעיני בני-אדם, ורק באחרית הימים עתיד הוא להופיע כאימאם מַהְדי כגואל העולם, ישחרר את העולם מכל עוול ויכונן את מלכות השלום והצדק. הוא הקרוי ‘האימאם הטמיר’; מזמן היעלמו ממשיך הוא לחיות, ולהופעתו מצפה השיעי המאמין בכל יום⁶³². האמונה באימאם טמיר נפוצה בכל ענפי השיעיוּת. כל אחת מסיעותיה מאמינה בהמשך קיומו של האימאם ובהופעתו העתידה לבוא; ואותו אימאם יהיה חותֵם השלשלת, במערכת הערוּכה על-ידי כל סיעה וסיעה.

האמונה בהמשך קיומו–בחיים של האימאם, אשר הסיעות השונות רואות אותו כאחרון שיופיע לעתיד לבוא–מבוססת בקרב סיעות אלה על מימרות מוסמכות, שהומצאו כאסמכתות לאמונה זו. מושג על טיבן של הוכחות כאלה נותנת לנו למשל, המימרה הבאה. הסיעה החותמת את שלשלת-האימאמים במוּסא אֵלכּאזים (מת 799/183), הוא האימאם השביעי של ה’שנים-עשר’יים', הנחשב בעיניה כאימאם הטמיר שיחזור לעתיד-לבוא–שָמה מימרה זו בפיו: ‘מי שיספר לך, כי סעדני במחלתי, רחץ גוויתי אחרי מותי, חנט אותי, עטפני תכריכים, הורידני לקבר וניקה ידיו מן העפר–יכול אתה להכריז עליו, כי שקרן הוא. ואם (אחרי היעלמי) ישאלו עלי, יש להשיב: הוא חי, תהילה לאל! וכל מי שישאלו אותו עלי וישיב: הוא מת–ארור יהיה’⁶³³.

משמע: ה’חזרה' (אַלרַאגְ’עָה) היא אחת הבחינות המכריעות במשנת האימאם אצל כל סיעות השיעיים. רק לגבי אישיותו של האימאם הטמיר שעתיד לחזור ובדבר סדר האימאמים–מחולקות הדעות⁶³⁴.

כל אלה השׂמים מבטחם בעַלי ובצאצאיו היו מאוחדים מלכתחילה בבטחונם, כי האימאם הנעלם–יחזור ויופיע לעתיד לבוא⁶³⁵. אמונה זו היתה קשורה ראשית כל בעַלי עצמו; חוג של נאמנים שהעריצוהו בעודו בחיים כאישיות על-אנושית–והם קיבלו תורתם מידי עבּדאללה אבּן סבּא–לא האמינו במותו (כדרך הדוקטים⁶³⁶), והיו בטוחים כי עלי הנעלם יחזור לעתיד-לבוא. זהו הגילוי הקדום ביותר של פולחן-עלי המופלג. זוהי הפעולה הראשונה של ההתפלגות הכיתתית השיעית בכלל⁶³⁷. השני, שנאחזה בו האמונה להיותו אימאם טמיר העתיד לחזור, היה בנו של עלי, מוחמד אבּן אלחנאפייה, שמעריציו היו בטוחים שהוא ממשיך לחיות וסופו להיגלות שנית.

רעיון ה’חזרה', כשהוא לעצמו, איננו רעיונם המקורי של השיעים. קרוב לוודאי, כי אמונה זו הגיעה לאיסלאם בהשפעת מקור יהודי-נוצרי⁶³⁸. נראה, כי הנביא אליהו, שהועלה השמימה ושעתיד להופיע שנית עלי-אדמות, באחרית הימים, כדי להחזיר את שלטון הצדק–הוא ששימש אבטיפוס של ‘האימאמים הטמירים’ שנותקו מן הארץ, והם ממשיכים לחיות, רואים ואינם נראים, ולעתיד לבוא יחזרו ויופיעו כמֵהדים גואלי-העולם.

דימויי-אמונה כאלה, על התקווֹת לאחרית-הימים הקשורות בהם, מצוּיים במידה מרובה גם בחוגים אחרים. בני כת הדוֹסיתֵּיאים לא האמינו במיתתו של מחוקקם דוֹסיתֵּאוֹס; חדורי בטחון היו, כי מוסיף הוא לחיות⁶³⁹. הוַואִשונאוָואים ההודיים מאמינים, כי באחרית-הימים,עם סיומו של מחזור-העולם הנוכחי, יופיע וִישְנוּ בדמותו של כַּאלְכְּהִי, ויגאל את ארץ האַריים מידי לוחציהם (הכוונה לכובשים המוסלימים)⁶⁴⁰. הנוצרים החבּשיים מצפים לשובו של מלכם-משיחם תּיאוֹדוֹרוֹס⁶⁴¹. בקרב העם המונגולי נפוצה עד היום האמונה, כי ג’ינגיסחאן, שעל-קברו מקריבים זבחים, הבטיח לפני מותו, כי אחרי שמונה או עשר מאות-שנים יחזור ויתגלה עלי אדמות ויפרוק את עול הסינים הזרים מעל צוואריהם של המונגולים⁶⁴². איגודי-מינוּת בתוך האיסלאם, שעוררו תנועות שלא הצליחו, תלו אחר-כך תקווֹת דומות במחוקקיהם העתידים להופיע שנית. חסידיו של בִּיהאפַריד, אחד מאלה שניסו בתחילת ממשלתם של בני-עבּאס לעורר תנועה פרסית נגד האיסלאם, האמינו, לאחר שמחוקקם הוצא להורג, כי הוא עלה לשמים, אך לעתיד-לבוא ישוב ויופיע על פני האדמה, כדי להינקם מאויביו⁶⁴³. בכך האמינו גם חסידיו של אל-מוּקַנַא–אותו ‘מוּסווה’, אלוהים שנתגלה בדמות בשר-ודם–לאחר שאיבד עצמו לדעת על-ידי מיתת-שׂריפה⁶⁴⁴.

עד לזמנים החדשים, בערך, הוכיחו אותם דימויי-אמונה את כוח-השפעתם אצל עמים אסלאמיים, גם בלא קשר אל התנועה השיעית. המוסלימים בקאווקאז מאמינים, כי לעתיד לבוא ישוב אליהם גבּוֹרם, שנלחם למען חירותם, אֵליה מאנצוּר, מקודמיו של שַאמיל (1791), ויופיע שוב ביניהם כעבור מאה שנה אחרי גירוש הרוסים⁶⁴⁵. בסאמארקאנד מאמינים הבריות, כי יחזרו ויתגלו האישים הקדושים שַאה-זִינְדֵה וקַאסים אבּן אבּאס⁶⁴⁶. וכן ישנן עדויות כי בין הכּוּרדים, לפחות במאה השמינית להיג’רה היתה קיימת האמונה בשובו של תַּאג' אלעאריפין (חסאן אבּן עדי) שהוצא להורג⁶⁴⁷.

בין כל דימויי-העתיד מסוג זה, שצמחו אצל עמים מזרחיים או מערביים מתוך התקווה לתקומה מדינית או דתית, עוּצבה ונשתכללה במידה יתירה אמונת השיעיים על האימאם הנעלם והעתיד-לחזור. ביסוסה של אמונה זו מבחינה תיאולוגית וההגנה עליה מפני לעגם של הספקנים⁶⁴⁸ והמתנגדים, ניתן להם מקום חשוב מאד בספרותם הדתית. גם בזמן החדש-ביותרהופיע בפרס ספר שמטרתו היתה לחזור ולהעמיד על ודאותה את האמונה במציאותו של ‘אימאם הדור’ הנעלם–כנגד הספקנות שהלכה וגברה.

מה אצל היהודים נמצאו כמה תיאולוגים ובעלי-מסתורין, שהיו מחשבים חשבונות (על הרוב, על יסוד ספר דניאל), כדי לקבוע את הזמן המדויק של ביאת המשיח–אף חטטנים צוּפיים ושיעיים כן: על יסוד דרושים, שהיו דורשים במימרות של הקוראן לפי שיטת הקבלה, ועל יסוד צירופים של אותיות-מספרים היו עוסקים בחישובים כדי לחשב את הקץ להופעת האימאם הנעלם. ברשימות הבּיבּליוגראפיות של הספרות השיעית מן התקופות העתיקות אתה מוצא חיבורים, העוסקים בחישובי-קיצין כאלה. אך כשם שבקרב היהדות היו מגנים קשה אותם ‘מחשבי קיצין’⁶⁴⁹, כך גם הפוסקים האוֹרתוֹדוֹכּסיים של השיעה המתונה היו פוסלים מלכתחילה את ‘קובעי-הזמן’ (אלוַאקאתּוּן) כשַקרנים, ושמו בפיהם של האימאמים אמרות כדי לגנות את העיסוק בחיטוטים כאלה⁶⁵⁰. כל אותם חישובים נתבדו בכוח העובדות, וניתן להבין על-נקלה, כמה רוגז עוררו הבטחות כאלה משום שנאמרו בוודאות כה רבה.

(12) מהַדי הסוּנה ומהַדְי השיעה

אם עד כאן עמדנו על האמונה, שלעתיד לבוא תתגלה אישיוּת משיחית, כעל פרשה מתורתו של האיסלאם השיעי, הרי שׂומה עלינו להוסיף, להשלמת דברינו, כי גם המחזיקים בסוּנה האורתודוֹכּסית אינם מתנכרים לאמונה שבאחרית הימים יקום שליח-אלוהים, מתקן-עולם במלכות-שדי–ואף הם יכנוהו בשם אימאם מַהדי (שאלוהים מַנחהוּ בדרך-מישרים⁶⁵¹. תקוות-אמונה זו היתה מעין אנחת-כיסופים, שהיתה פורצת מלבם של יראי-שמים בקרב האיסלאם, לנוכח משטר מדיני וחברתי, שתודעתם הדתית לא יכלה אלא להתמרד בו.

והרי נראו בעיניהם החיים הציבוריים ונסיבותיהם כהפרת התביעות האידיאַליות שהיו תובעים, כעבירה מתמדת הפוגעת בדת ובצדק הסוציאלי. אמנם היו מודים ומאמינים כי למען אחדות העדה אסור לו, למוסלים טוב, ‘להפציע את השרביט’, אלא חייב הוא לסבול (צַבְּר) לטובת הכלל ולקבל על עצמו את אי-הצדק השורר כגזירה מן השמים, ולגלות בהתמדה סבלנוּת לגבי הרעים. אך דווקא משום זה גברה עוד יותר ברגשותיהם השאיפה, ליישב את הסתירה בין המצוי והרצוי לפי תביעת נפשם המאמינה. ויישוב זה ניתן להם עם הבטחון בהגשמת התקווה לביאת המהדי⁶⁵². כבר באו אחרים והוכיחו, כי השלב הראשון לתקווה זו חל ביחד עם הציפייה לשובו של ישו, הוא המהדי שיקים את המשטר הצודק. אולם לכך נצטרפו עד מהרה גורמי-התפתחות נוספים, ולנוכח גורמים אלה הפכה פעולתו האסכטולוגית של ישו תופעת-לוואי בלבד. והיו אנשים בעלי נטייה תכליתית יותר, שסברו כי התקווֹת לביאַת מהדי מתקרבות להגשמתן עם הופעתם של נסיכים מסוימים, שבהם היו שׂמים תוחלתם כי יחזרו וישליטו את סדרי המשפט האלוהי. אחרי מפלת בני-אומייה היו תולים תקווה יתירה מבחינה זו בשליטים ידועים משושלת בני-עבּאס. אולם בעוד-מועד נתפכחו אחרי תוחלת-שווא זו. העולם נשאר, לדעת החסידים עומד ברעתו כמקודם. וכך הלכה ונשתנתה האידיאה-על-המהדי והפכה אוּטוֹפיה-על-המהדי, שהתגשמותה נדחתה לעתיד מעורפל; ואמנם אוּטוֹפּיה זו יכלה במרוצת הזמן לקלוט לתוכה יותר ויותר אגדות אסכטולוגיות-גשמיות. עתיד אלוהים לעורר מתוך זרעו של הנביא איש, שישוב ויקומם את מפעלו ההרוס, ‘שימלא את העולם צדק, תחת שהוא מלא עכשיו עושק’. על היסודות ממקור יהודי-נוצרי, שבהם נעוצה ראשית התהוּתה של אמונת-המהדי, נצטרפו גם תכונות מדמותו של הסַאוֹשיאַנט⁶⁵³הפרסי; ואף הדמיון ללא-סייג של חטטנים בטלנים הוסיף נופך משלו, וכך נוצרה במשך הזמן מיתולוגיה גדושה על המהדי. החדית השתלט גם על עניין-אמונה זה, שהרבו לעסוק בו בחוגי המאמינים; וכבר בפיו של הנביא שמו דברים, שבהם תיאר תיאור מדויק את אישיותו של גואל העולם שאת בואו הוא בישׂר; תיאור זה אמנם לא הוכנס לתוך המאספים הקפדניים, אולם המדקדקים-פחות מילאו חסרון זה.

בהמשך תולדותיו של האיסלאם יכלה אמונה זו לשמש גם הצדקה לשאיפותיהם של מורדים מדיניים-דתיים, שהיו מכוּונות למגר את המשטר הקיים, לרכוש להם–כנציגיו של רעיון-המהדי-את חיבת הקהל, ולעורר ברחבי עולם-האיסלאם תסיסה מלחמתית. הכל זוכרים תופעות כאלה מתוך תולדות האיסלאם בעבר הקרוב ביותר. וגם בימינו אלה קמו בארצות שונות של האיסלאם אנשים, שטענו לעצמם מעמד של מהדי, על הרוב כדי להתנגד להשפעתן הגוברת של מדינות אירופה בארצות-האיסלאם⁶⁵⁴. מתוך דברים מלאי-עניין, שמביא מארטין הארטמאן על הזרמים בתורכיה החדשה, אנו למדים, כי גם עכשיו, בזמן החדש-ביותר, מטפחים בחוגים רבים של המוסלימים בתורכיה את התוחלת, כי קרוב יותר הופעתו של המהדי האמיתי (בשנת 1355/1936), והוא ‘ידבּיר את העולם כולו תחת האסלאם, ועם בואו יתחיל תור הזהב’⁶⁵⁵.

מתוך הרעיון העיקרי של השיעיוּת ניתן לראות מראש, כי כיווּן זה לא היה מלכתחילה אלא מחאה כנגד דיכּוי הצדק האלוהי והשפלתו, הנמשכים בכל ההיסטוריה של האיסלאם, עם הגזל שנגזלה הזכות מאת בני-עלי שרק הם זכאים לשלטון. כאן יכולה להתגלות אמונת-המהדי במלוא יכולתה כעצב-החיים של השיטה השיעית כולה.

תוחלת זו של יראי-שמים לביאַת המהדי, אם כי נתאשרה אישור מסורתי ונידונה בחוגי תיאולוגים⁶⁵⁶, לא הגיעה באיסלאם הסוּני לידי קביעתה כעקרון דוגמאטי, אלא תמיד הופיעה כקישוט מיתולוגי לאידיאל על אחרית-הימים, כתוספת לשיטה האורתודוכּסית על ציור-העולם⁶⁵⁷. אך האיסלאם הסוּני דוחה בהחלט את הצורה שלבשה אמונה זו אצל השיעים. הם שׂמים ללעג את האימאם הנעלם המאריך-ימים. אשר לאימאם של ה’שנים-עשר’יים, הרי הוא בטל בעיניהם מעיקרו כבר מטעם זה שהמסורת הסוּנית דורשת, כי שׁמוֹ של המהדי יהיה דומה בכּל ממש לשמו של הנביא (מוּחמד אבן-עבּדאללה), ואילו אביו של הנסתר, היינו האימאם הנגלה האחד-עשר, היה שמו חסאן⁶⁵⁸. מלבד זה הרי המהדי העתיד לבוא, לפי אמונת השיעים, נעלם בעודו ילד רך, ואם-כן לא היה מוכשר, על-פי הדין, לקבל עליו את משרת האימאם מפני גילו הצעיר, כי משרה זו אינה יכולה להימסר אלא לבוגר (בַּאליג). אחרים מכחישים בכלל, כי נשאר בחיים בן אחרי מותו של אותו חסאן אלעַסכּארי.

כנגד זה, באיסלאם השיעי נודעת לאמונה זו–כי עתידה להתגשם התקווה לביאת המהדי–חשיבות דוֹגמאטית מרכזית. אותה אמונה משמשת חוט-השדרה בשיטה השיעית, והיא מזדהית לגמרי עם שיבתו (ראגְ’עַה) של האימאם הנסתר אל העולם הנגלה; הוא יהיה המחוקק החדש בעולם, הוא יחדש וימשיך את מפעלו של הנביא ויחזיר ליושנה את הזכות שנשללה ממשפחתו. רק בידו הכוח ‘למלא את העולם משפט וצדק’. מלומדים ראויים-לשמם בקרב השיעיים מתאמצים להוכיח ברצינות גמורה, כנגד לעגם של הסוניים, כי יכול האימאם, מבחינה פיסיולוגית והיסטורית, להאריך ימים במידה בתלי-רגילה⁶⁵⁹.

גם בזמן העדרו הגופני (גֵיבַּה) הריהו ‘נציג דורו’ (קאִים אלזַמאן), ואינו משולל-יכולת להודיע רצונו למאמינים⁶⁶⁰. אצל חסידיו משמש הוא נושא למזמורי-תהילה נלהבים. והללו לא זו בלבד שהם מפארים אותו בדברי-חנופה, כדרך שמפארים שליט המתהלך בין החיים, אלא הם גם מייחסים לו תוארים על-אנושיים, האופייניים לגבי אמונת-האימאם; ברוממותו הרוחנית נעלה הוא משׂכלֵי הספירות הנעלים, הוא מקור כל הדעת ותכלית כל הכיסופים. המשוררים השיעיים בטוחים בטחון שלם, כי מזמורי-תהילה אלה יגיעו עד לחביון כיסא כבודו של אותה אישיות רמת-מעלה⁶⁶¹.

אמונה זו, כי האימאם הנסתר משתתף השתתפות פעילה במאורעות העולם, השתלטה, מבחינה דתית ומדינית, בהשקפת-העולם של השיעיים, ואף ממשיכה לכוון אותה; בארצות של אוכלוסים שיעיים חייב כל מוסד–ולו גם כדי לצאת ידי חובה בלבד–להזדקק לאוֹטוֹריטה של אותו כוח בלתי-נראה, ורק אז ניתן לו תוקף של פעולה. וגם בזמננו תעיד על כך העובדה, כי בנוסח החוקה החדשה של פּרס, עם הנהגת בית-הנבחרים, נזכרת ההסתמכות על ‘הסכמתו ואישורו של אימאם הדור’. וגם לאחר שביצע השאח מוּחמד עַלי הפיכה מדינית כנגד נציגות-העם, באה המפלגה המהפכנית ופירסמה (באוקטובר 1908) קול-קורא למען חידוש החוקה הפּארלאמנטארית. בקול-קורא זה נאמר: ‘אפשר שלא הגיעה אליכם הידיעה על ההחלטה, שקיבלו זה עתה העולימא של העיר הקדושה נֶגֶ’ף–החלטה ברורה ואינה משתמעת לשתי פנים–כי כל מתנגד לחוּקה דינו כדין שולף-חרב כנגד האימאם של הדור (היינו המהדי הנסתר)–ויהי רצון מלפני אַללה, שתזכו לחזות בקרוב בשיבתו’⁶⁶².

כאן נודע לו לרעיון-האימאם כוח קיום מתמיד ואקטואלי. הוא התרומם עד לדרגת ערך דוגמאטי, ונעשה גורם מהוּתי פועל ומפעיל במערכת הדת והמדינה.

(13) השיעה והמטוּעתאזילה

לאחר שעמדנו על תורת האימאמות, טיבה וערכה, כיסוד החשוב ביותר של האמונה השיעית, באשר היא שונה מן האיסלאם הסוני–יש לבחון עוד שאלה אחרת, כדי להכיר את השיעיות הכּרה שלמה.

השתייכות לאיסלאם מתגלה לא רק בפעולת ההיכּנעוּת לצורה חוקית-מדינתית מסוימת, אם להלכה ואם למעשה, אלא היא דורשת, מלבד זה, הודאה במערכת ידועה של עיקרי-אמונה, שעל ניסוחם מתווכחות הסיעות. כן מתבטאת היא בקיום סדרה מוגדרת-היטב של מצווֹת מעשיות ותקנות-הלכה לאורח-החיים, ואף פרטי המצווֹת וההלכות הללו משמשים נושא להבדלי-דעות בתוך זרמי האסכוֹלות המוסמכות, הקיימות זו בצד זו, ובכן, האם התפתחה בתוך השיעיוּת, נוסף על תורת-האימאם, עוד תכונה מיוחדת מבחינת העיקר הדוגמאטי או מבחינת קיום המצווֹת, המבדילה כתּ זו במהותה מן האיסלאם הסוּני גם מאותן בחינות?

על כך נוכל להשיב: תורת-היסוד של האיסלאם השיעי כוללת, מחמת אופייה, תפיסה שונה-בעיקרה מזו של הסוּנה–גם לגבי בעיות יסודיות של עיקרי-האמונה. ומן ההכרח היה, שהשקפתה של השיעיוּת על טיב האימאמים תשפיע על עיצובה את רעיון-האלוהים, על תורת-החוקים שלה ועל תורת-הנבואה שלה.

ועוד דבר, שיש ליתן את הדעת עליו: בתוך הזרמים השונים של השיעיוּת המסועפת באו לידי ביטוי השקפות שונות בשאלות הדוגמאטיקה; ובכמה מאסכולותיה נשתלט גם כיווּן של אנתרופומורפיזם מופלג. אך אפשר לקבוע, כי מאותן שאלות, שהתשובה עליהן לא הושפעה מתורת האימאם, נקט הזרם השליט בתוך השיעיות דרך הקרובה ביותר אל המוּעתאזילה⁶⁶³, שעסקנו בה בפרק השלישי. התיאולוגים השיעיים–כפי שנראה מיד מתוך דוּגמה–אף השכילו להשתמש בהשקפות המוּעתאזיליות לתועלת תורותיהם הם⁶⁶⁴. הם אוהבים לכנות עצמם בכינוי ‘אַלעַדלִייה’, ‘מאמיני הצדק’; והרי ראינו, כי זוהי מחצית התואר, שהמוּעתאזיליים העניקוּהוּ לעצמם. קירבתם המהותית של השיעיים למוּעתאזיליים באה לידי גילוי גם בטענתם. כי עלי והאימאמים הם המייסדים הראשונים של הדוגמאטיקה המוּעתאזילית; וכי אנשי-הכַּלַאם המאוחרים לא באו אלא לפתח תורות, שיסודותיהן הונחו על-ידי האימאמים⁶⁶⁵, משום כך היה מוצא לעתים קרובות בספרי-התיאולוגיה של השיעיים, כי, תוך ההרצאה על אחת המשנוֹת המוּעתאזיליות, נזכר שמו של אימאם זה או אחר כמי שאמר אותה הראשון.

והנה דוגמה מאלפת לכך. אנו מביאים כאן משנה, הכתובה בשמו של האימאם אַבּוּ גַ’עפאר אַלבּקיר, המזכירה בחלקה השני מימרה ידועה של פילוסוף יווני:

'אין אלהים נקרא יודע ויכול, אלא מפני שהוא המקנה דעת

ליודעים ויכולת ליכולים. כל מה שאתם מבחינים בדמיונכם להיות הגדרות

שנוּנות של ישותו–כבר נברא ובא לעולם, ואין הוא (שהרי תוארים אלה נבדלים

מישותו האחידה) אלא מעשיכם (מחשבותיכם) אתם. משל לנמלים הזעירות המדמוֹת

לעצמן, כי יש לו לאלוהים שתי קרניים, משום שאלה דרושות לשלימותן הן,

ומתארות לעצמן שהעדר-הקרניים חסרון הוא במי שאין לו כדוגמתן. ממש כך הוא

מצבם של יצורים מחונני-שׂכל בדבר התוארים שהם מייחסים

לאלוהים'⁶⁶⁶.

נמצאנו למדים: אם רוצים לעמוד על הדוגמאטיקה המקובלת של השׁיעה, יש לתת את הדעת על הקשר שבינה ובין תורות המוּעתאזילה. קשר זה הוכח כעובדה הבאה לידי ביטוי חותך בהצהרתם של הפוסקים השיעיים, כי האימאם הנסתר משתייך לכיווּן של אסכולת-העַדְל והתַוּחיד (היינו, לאסכולת המשנה המוּעתאזילית⁶⁶⁷. בייחוד ענף אחד של השיעה, והוא ענף הזיידיים, קרוב בפרטי משנתו אל המוּעתאזילה ביתר קירבה וביתר עקיבות מן הענף האימאמי.

בספרות השיעית נשתמרה המוּעתאזילה עד היום הזה. טעות חמורה היא איפוא מבחינת ההיסטוריה של הדת והספרות גם יחד לקבוע, כי אחרי נצחונה המכריע של התיאולוגיה האַשעַריית שוב לא היתה קיימת מוּעתאזילה פעילה. הנה מצוּיה ספרות עשירה של הדוגמאטיקה השיעית, ספרות שטיפחוה עד לזמנים החדשים ביותר–וזו יכולה לסתור אותה דעה מוטעית. חיבורי השיעיים על עיקרי האמונה–אתה יכול להכיר בהם את אופיים של ספרי-לימוד מוּעתאזיליים, מתוך שמחולקים הם לשני השערים העיקריים, שהאחד מהם כולל את הפרקים על אחדות-האלהים, והשני–את הפרקים על הצדק (עיין לעיל עמוד 77). מובן, שלא תחסר כאן הרצאת המשנוֹת על האימאם ועל תכונתו כמנוּע-הטעות. ואף זה אינו פרט שני-במעלה, גם מבחינה זו, כי בשאלה האחרונה מסכים לדעתם של השיעיים אַלנאזאם, אחד המוּעתאזילים הקיצוניים ביותר. והרי זה אופייני בשביל כיווּנה של התיאולוגיה השיעית, כי ההוכחות למשנתה על האימאמוּת בנויות כולן על יסודות מוּעתאזיליים. ההכרחיות למציאותו של אימאם בכל דור ותכונה מניעוּת-הטעוּת של אישיות זו–שתיהן כרוכות בהנחה המיוחדת למוּעתאזילה על הנהגת-העולם, שהיא הכרחית לנמען החכמה האלוהית והצדק האלוהי (לוטְף וַאג’יבּ, עמוד 78). אלוהים חייב להקים לאנושות בכל דור ודור מנהיג, הרחוק מכל שגגה וטעות. כך מבצרת התיאולוגיה השיעית את יסודותיה החשובים-ביותר תוך שהיא משתמשת במשנות לקוחות מתורת-האמונה המוּעתאזילית⁶⁶⁸.

(14) יחס השׁיעה אל הסוּנה

אשר לפרשות המצווֹת הפוּלחניות והמשפטיות שבתורת-הדת, הרי הדברים שניתן להבחין בהם הבדל בין הסוּניים והשיעיים, אינם אלא דקדוקי-צורה פעוטים, ורק לעתים רחוקות נוגעים הם בענייני-יסוד. ההבדל, שבהם נבדל קיום מצווֹת הפולחן והמשפט אצל השיעיים מקיום החוקים בשאר חוקי האיסלאם, איננו גדול יותר מזה שנבדל מאד’הַאבּ אחד מחברו בתוך מסגרת האורתודוכּסייה. אלה הם תמיד רק הבדלי-צורה זערורים בפרטים, ממש כשינויים המופיעים, למשל, בין החַנפיים ובין המאליכּיים, וכו'⁶⁶⁹. וכבר עמדו על כך, כי ההלכה השיעית קרובה ביותר לשַאפעית. ואין דברים אלה נוגעים כל-עיקר בחוקי-יסוד. הסוּני רואה את השיעי כמתבדל, לא בשל הדברים המיוחדים לו בחיי-ההלכה, ואף לא בשל כיווּן הדוגמאטיקה שלו אלא בעיקר בגלל סטייתו ממשפט-המדינה, כפי שזה מקובל בסוּנה.

ואמנם אפשר להיווכח,כי ההבדלים בדיני-הפולחן של השיעה, בהשוואה אל מנהיגיה של העדה הסוּנית, אינם אלא פעוטים. לשם כך מוטב שנכיר את התקנות על שינויים שציבור סוּני, אשר נכבש כיבוש צבאי על-ידי מפקדים שיעיים, נתחייב לקבוע באורח-חייו לפי השיטה השיעית. מתוך אוסף דוגמאות שבידנו הננו בוחרים לשם-כך בהוראה, שניתנה בשנת 866 לספה"נ מטעם כובש שיעי בטאבּאריסטאן; בהוראה זו הוא מצווה על השינויים שיש לנקוט, כדי לערוך על-פיהם את סדרי הציבור ברוח שיעית.

'עליך להדריך את נתיניך שינהגו לפי הספר של אַללה

והסוּנה של שליחו, וכן לפי כל מה שנמסר כמסורת מהימנה מאת אמיר המאמינים,

עלי אבּן אבּי-טאליבּ, הן בעיקרי-הדת (אוּצוּל) והן בסעיפים (פוּרוּע)

המסתעפים מאלה. וכן עליהם להודות בפרהסיא במעלת-יתרונו של עלי על כל

עדת-המאמינים (אוּמָה). עליך לאסור עליהם בכל תוקף, שלא יאמינו בגזירה

המוחלטת (ג’אבְּר) ובדימויי הגשמה ולא יתקוממו נגד האמונה באחדות-האל

ובצדק. יש לאסור עליהם למסור שמעות, הבאות לייחס מעלות טובות

לאויבי-אלוהים ולאויביו של אמיר המאמינים (עלי). עליך לצווֹת עליהם,

שיאמרו את הפּסוק ‘בשם אַללה’ (מן הסוּרה הראשונה בתחילת התפילה) בקול

רם; שיקראו את תחינת-הקוּנוּת בתפילת-הבוקר⁶⁷⁰ ; שיאמרו ‘אַללה אָכבּר’ בתפילת-האשכבה חמש פעמים; שייזהרו ולא

ישפשפו בידיהם את הנעלים (במקום רחיצת-הרגליים לפני

התפילה)⁶⁷¹; שיוסיפו על האַדאן (קריאה לתפילה)

ועל האיקאמה (הודעה על התחלת טכס התפילה, הבאה סמוך לאַדאן, תוך חזרה

קצרה על נוסחו) את הפסוק: ‘חושו לטוב שבמעשים’⁶⁷² ; שיחזרו ויאמרו את האיקאמה פעמיים'⁶⁷³ .

הרי שמלבד העיקרים הדוגמאטיים, אין כאן אלא הבדלי-פולחן קלי-ערך לחלוטין, שדוגמתם תמצא הרבה בתוך מסגרת המַאדאהיבּ האורתודוכּסיים⁶⁷⁴. אומרים, כי יש בסך הכל שבעה-עשר פרטי-שאלות, שבהם נוקטת ההלכה השיעית עמדה מיוחדת לעצמה שלא בהתאם עם מאדאהבּ אורתודוכסי זה או אחר⁶⁷⁵.

(15) נישׂוּאֵי מוּתְעָה

ההבדל העמוק ביותר בין ההלכה הסוּנית והשיעית נתבלט בתחום של דיני-האישות. לגבי דיוננו בשיעיוּת ולגבי הערכתה נודעת, על כל פנים, חשיבות יתירה להבדל זה מלכל שאר הבדלי-הפולחן הפעוטים, שאתה מוצא בקיום המנהגים הדתיים.

בייחוד ראויה לתשומת-לב מבחינה זו שאלה אחת בדיני האישות: היש תוקף או אין תוקף לברית-נישואין שהוגבל זמן קיומה, היינו לקידושין-לזמן-מוגבל⁶⁷⁶.

גם במדינה של אפלטון–אמנם השקפותיו כאן שונות שינוי עקרוני מהמקבלות בחיי-האיסלאם–ניתן לנישואין-לזמן-מוגבל מעמד מוּכּר מטעם בחירי-החברה, שהוא מציינם כ’שומרים'. השוואות לכך הביא תיאודור גומפרץ מתוך חוגי התנועות החברתיות אשר בניו-אינגלנד: מדוּבּר בכת ‘הפרֶּרפיקציוֹניסטים’, מייסודו של ג’והן האמפרי נוֹייס⁶⁷⁷, שקיימה במשך דור שלם את מקום-מושבה הראשי באונֵיידָה⁶⁷⁸; לפי השקפותיה של כת זו על הנישואין, באו וכתבו אחר-כך יצירות בספרות הסיפורית, כגון ‘נישואין-לנסיון’.

אחרוֹת היו כמובן הבחינות, שהניעו את מוחמד לנהוג, בראשית דרכו כמחוקק, מנהג של סובלנות לגבי צורת-נישואין, שהיתה מקובלת בקרב הערבים עובדי-האלילים (ועל כך העיד אַמיאַנוס מארצלינוּס⁶⁷⁹) את המונח לכינוי הנישואין הללו (מוּתְעָה) יש לתרגם תרגום מדויק בשם נישואי-הנאה, אך אנו מעדיפים לכנותם בשם המתאים יותר–נישואין-לזמן-מוגבל. משעוֹבר המועד, שנקבע בהסכּם-נישואין (צִיגָה) כזה, פקע, לפי ההסכם, כוחם של הנישואין מאליו ואין כל צורך בטכס-גירושין⁶⁸⁰. אחרי כמה שנים בוּטלה חוקיותה של צורת-נישואין זו: הידיעות בעניין זה מחולקות, אם היה זה הנביא עצמו⁶⁸¹, או רק לאחר-מכּן עוֹמר–מה שנראה יותר–שהצהיר, כי צורת-נישואין זו לזמן מוגבל אינה אלא ‘אחות הזימה’, ואסרה על המאמינים. אבל גם אחרי אותו איסור היתה מצויה צורה זו במידה מצומצמת (למשל אגב נסיעה לעליית-הרגל). ומתוך שמתן ההיתר לצורת-המוּתְעָה בקשר-נישואין מסתמך על חדית המיוחס לאּבּן-עבּאס, כינו נישואין אלה בלעג: ‘נישואין על-פי הפאתּווה (פסק-הלכה) של אבּן אבּאס’.⁶⁸² עם המשך התגבשותן של התקנות האסלאמיות השלימו הסוּניים עם גינוי הנשואין-לזמן-מוגבל, ואילו השיעיים סוברים עד היום,–מתוך הסתמכות על הקוראן סוּרה ד, כח/כד⁶⁸³,–כי ברית-נישואין כזאת חוקית היא⁶⁸⁴. שהנביא עצמו ביטל נישואין כאלה–אין לך עדות מהימנת על כך⁶⁸⁵. חוקיותה של המוּתעָה –כך טוענים הם,–בא והפקיע באורח בלתי- מוסמך עוֹמר⁶⁸⁶, שאפילו אם נניח כי מהימנות הידיעות על גזירתו, הרי אין הוא מוחזק אצלם בר-סמכא בענייני הלכה⁶⁸⁷.

הנה כי כן חייבים אנו לראות את הפולמוס בעניין זה כמכריע, מבחינת ההבדל בין האיסלאם הסוּני לבין השיעי.

(16) ימי זיכּרון

בסמיכות לכך יש להזכיר עוד כמה נימוסים ומנהגים דתיים, השייכים למערכת הזכרונות ההיסטוריים, הקשורים בזכרם של בית-עלי, היינו, באבלם של השיעיים על עינויי-הקדושים של בני המשפחה הקדושה הזאת. המושלים מבית-בּוֹיָה שבחסותם הרהיבה האמונה השיעית להופיע ברבים ביתר-חופש, הנהיגו חג דתי ביוחד (עִיד אַלגאדיר) לזכר טכסי-המינוי, שנתקיים על-יד האגם חוּם, שכאשר מינה הנביא את עלי ליורש מקומו; על מאורע זה מסתמכים מעריציו של עלי, זה מזמן קדום, כדי להוכיח את חוקיות אמונתם השיעית⁶⁸⁸. עתיקה יותר שמירת העַשוּרא (העשׂור לחודש מוּחאראם) כיום תשובה ואבל, לזכר השוֹאה ליד כרבּילה, שחלה לפי המסורת באותו יום. גם העליות למקומות הקדושים והקברים בעיראק⁶⁸⁹, שנתקדשו לפי זכרונות לבית-עלי, מטביעות על פולחן הקדושים והקברים של השיעים חותם אינדיבידואלי מיוחד במינו, שיש בו, בערכו הפנימי, כדי להעלותו לדרגה גבוהה יותר בהרבה על פולחן-הקדושים, המפותח גם בסוּניות עד מאוד.

(17) שלוש טעויות מקובלות על השיעה

בהרצאה זו עסקנו עד כאן בתכונותיה המיוחדות של הכת האסלאמית הזאת מבחינת המשפט המדיני, הדוגמאטיקה וההלכה. ועכשיו עלינו לעבור אל הדיון בהופעות החשובות מבחינת תולדות הדת, שנתפתחו ובאו לידי גילוי היסטורי על יסוד משנות שיעיות. אך קודם-כל, לא יהא זה בלתי-חשוב, אם נצביע כאן על כמה השקפות מוטעות על מהות השיעיות, שהיו נפוצות ברבים עד לזמן החדש ביותר, וגם כיום אין לראותן עדיין כבטלות לחלוטין.

חפץ אני להבליט, בקיצור נמרץ, שלוש מן ההשקפות המוטעות הללו, שאין לעבור עליהן בשתיקה, מבחינת תולדות הדת השלטת, בהרצאות אלה:

(א) הדעה המוטעית, שלפיה עיקר ההבדל שבין האיסלאם הסוּני והשיעי נעוץ בכך, שהראשון מכיר מצד הקוראן גם בסוּנה של הנביא כבמקור לאמונה ולחיים דתיים, ואילו השיעיים מצמצמים את המקור רק לגבי הקוראן בלבד ודוחים את הסונה⁶⁹⁰.

והרי כאן טעות יסודית, שכמוה כסילוף גמור של הבנת מהותה של השיעיוּת; כנראה צמחה טעות זו בעיקר מתוך הניגוד שבמונחים ‘סוּנה’ ו’שיעה'. שום שיעי לא ירשה ולא יסכים לכך שיחשבוהו כמתנגד לעיקרון הסוּנה. אדרבה, הרי הוא רואה עצמו כנציגה של הסוּנה האמיתית, של המסורת הקדושה שנמסרה באמצעותם של בני משפחת-הנביא, ואילו המתנגדים מבססים את הסוּנה שלהם על סמכותם של ‘חברים’ גוזלי-זכות, שהשיעים דוחים מלכתחילה את מהימנותם.

אחת התופעות השכיחות ביותר בתחום זה היא, שקיימות מסורות לאין-ספור המשותפות לשתי הכיתות גם יחד: ואין הללו נבדלות בינן לבין עצמן אלא בנוגע לעדים המאשרים אותן. אם יש בהם, בחדיתים של הסוּניים, כדי לסייע למגמותיהם של התיאולוגים השיעיים, או לפחות שלא לעמוד למכשול בדרכם, הרי מסתמכים הללו בלי היסוס על קבצי-המסורות הקאנוניים של מתנגדיהם, כדוגמה לכך אפשר היה אפילו להביא עובדה זו: קבצי אַלבּוּחַרי ומוּסלים, וכן ספרי-חדית אחרים, שימשו נושא לקריאה באסיפות הדתיות של חסידים בליל יום הששי, שנתקיימו בחצרו של וזיר שיעי קנאי (טַאַלאִיע אבּן רוּזיק)⁶⁹¹.

מסורת-הקבלה מהווה איפוא מקור של החיים הדתיים גם בתוך כת-השיעה, מקור שאין לוותר עליו. עד כמה חזקה התודעה בלבותיהם של מורי האיסלאם השיעי מבחינה זו, תבוא ותעיד העובדה כי אותה ההוראה שהורה עלי על הקוראן והסוּנה,–והזכרנוהו כבר בפרק השני,–לקוחה מתוך קובץ של מימרות ונאומים חגיגיים, שהשיעיים מוסרים מפי עלי. יחס של הוקרה כלפי הסוּנה הוא איפוא חובה גם לפי השיעיוּת, ממש כמו באיסלאם הסוּני הנקרא על-פי העיקרון הזה. על כך תעיד גם ספרות-הסוּנה העשירה של השיעים, לרבות החקירות הכרוכות בכך: השקידה הגדולה ששקדו מלומדים נאמנים לזרם של בית-עלי, כדי לחבר חדיתים או להפיץ חיבורי-הדיתים של קודמיהם, שיהא בהם משום סיוע לענייני השיעיות⁶⁹².

נמצאנו למדים: אין כל ממש בטענה, כי השיעים מתעלמים מן הסוּנה מעיקרה⁶⁹³. לא ככופרים בסוּנה הם מייצגים את עצמם אל מול מתנגדיהם הסוּניים, אלא כ’נאמנים למשפחת-הנביא' וכחסידיה–וזה מובנו של המונח 'שיעה’–או כבחירים (אַלחאצַה). לעומת אלה הנגררים אחרי ההמון (אַלעַמַה) הנתפס לטעות ולעיוורון⁶⁹⁴.

(ב) כי התהווּתה והתפתחותה של השיעיוּת אינה, כביכול, אלא פרי שינויים שגרמה השפעת האידיאות של עממי-איראן, אשר נכללו באיסלאם עם הכיבוש והגיוּר.

השקפה זו, הנפוצה ברבים, מיוסדת על שגגה היסטורית, שנסתרה לחלוטין על-ידי יוּליוס וֶלהֵאוּזן בספרו 'סיעות-אוֹפּוֹזיציה דתיות-מדיניות באיסלאם העתיק⁶⁹⁵. התנועה העַלִיית קמה על קרקע ערבי טהור, ורק עם התקוממותו של מוּכתַּאר הגיעה לידי תפוצה בין היסודות הלא-שמיים של האיסלאם⁶⁹⁶. גם שרשיה של משנת האימאם; ההתנגדות התיאוקראטית לתפיסה החילונית של שלטון-המדינה; רעיון-המשיחיות, שהגיעה אליו משנת-האימאם בסוף התפתחותה; והאמונה בהופעתו העתידה של האימאם, כלומר אחת הצורות שלבשה משיחיות זו–כל אלה יש לייחס, כפי שראינו, להשפעות ממקור יהודי-נוצרי. אפילו רעיון האלהתו של עלי על-ידי מפריזים הובע לראשונה על-ידי עבּדאללה אבּן-סבּא, שעה שאי-אפשר היה לדבר כלל על חדירת רעיונות כאלה מתוך חוגים אריים, והערבים נצטרפו לתנועה זו בהמוניהם⁶⁹⁷. גם בעלי המסקנות הקיצוניות של תורת-ההגשמה האנתּרוֹפּוֹמורפסיטית, מקצתם היו אישים, שמוצאם מן הגזע הערבי נעלה מכל ספק.

השיעיוּת כתורה כיתתית נתאחזו בה אנשים ערבים לפי גזעם, אם היו נוטים לחוקיות-הירושה בשביל השלטון ולתיאוקראטיה, באותה התעוררות כמו איראנים. ודאי: צורת-התנגדות זו, השיעית, היתה רצויה מאוד לאיראנים, ובנפש חפצה נצטרפו הללו לאותו עיצוב רעיוני של האיסלאם, שניתן גם להם להשפיע על התפתחותו העתידה באמצעות רעיונותיהם הם, מוֹרשת עתיקה שבידיהם, על המלך-האלוה. אולם גילוייהם הראשונים של אותם רעיונות בתוך האיסלאם לא באו דווקא כתוצאתן של השפעות כלאה. השיעיוּת ערבית היא בשרשיה, כמו האיסלאם עצמו.

(ג) והנה הדעה המוטעית, כי השיעיות היא תגובה שהגיבה חירות-הרוח על התאַבנוּת שמית.

בזמן החדש היה זה בייחוד הבּארוֹן קארַה דה ווֹ, שראה את התנגדות השיעיים לאיסלאם הסוני כ’תגובתה של המחשבה החפשית, הנרחבת, לאורתודוכסייה הנוקשה, העקשית'⁶⁹⁸.

כל מי שנהירות לו תורות-ההלכה השיעיות, לא יוכל לראות דרך נכוחה בהשקפה זו. ודאי: מתנגדי השיעיות יכלו להאשימה, ובצדק, כי פולחן-עלי עומד במרכזם של חיי-הדת השיעיים, עד כדי כך שכל שאר יסודות-הדת נדחקים מפניו הצדה (ראה לעיל עמ' 142 ואילך). אך עובדה זו, שנמצאנו למדים אותה מתוך ההווי בחברה השיעית, אינה יכולה בשום פנים לשמש קו שיאַפיין את עקרונות-ההלכה של השיעה, שקפדנותם אינה נפלת במשהו מזו של הסיעה הסוּנית. גם ההתנהגות-לקוּלא כלפי כמה הגבלות המצוּוֹת על-ידי הלכות-פולחן–התנהגות, שגברה מאוד בין המוסלמים השיעיים בפרס⁶⁹⁹–אין בה כדי להטעותנו, בבואנו להעריך הערכה היסטורית את עיקריה של השיעיות⁷⁰⁰. ‘והרי בעצם ההדיפה, שהודפים השיעיים את כל הגורמים הפועלים בצוותא לטובת הפוסקים האישיים נטולי-הטעוּת–כבר בכּל דוחים הם את כל אותם גורמי-ההיתר של הליבּרליות, שנתגלו בעיצוב-האיסלאם לפי ההשקפה הסוּנית’. אדרבה, רוח האַבּסוֹלוּטיזם הוא שתפיסת-הדת השׁיעית חדורה בו.

אף זאת: אם נודה ונאמר, כי על רוחב-הלב, או על צרות-הלב, בהשקפות דתיות יש להסיק בעיeר מתוך מידת הסוֹבלנוּת, שנוהגים בה כלפי בעלי דעות אחרות–הרי נהיה חייבים להעמיד את השיעיות על מדרגה נמוכה יותר לעומת הענף הסוּני של האיסלאם. מבחינה זו אין אנו משווים לנגד עיננו. כמובן, צורות מוֹדרניוֹת בתוך העמים השיעיים; הכוונה היא רק למוסדות הדתיים וההלכיים של סיעה איסלאמית זו, כפי שנתגבשו בתעודות תורתה; אך עקב דרישות החיים המעשיות של הזמן החדיש כבר נתבטלו מוסדות אלה בכל המקומות במידה מרובה, ובמגע-ומשא של החברה שוב אין הם יכולים לפעול במלוא תוקפם אלא בתוך שכבות-אוכלוסין בפינות נידחות.

אם לדון לפי ספרי-ההלכה, הרי נראית התפיסה החוקית של השיעיות לגבי דתות אחרות הרבה יותר קפדנית וחמוּרה מזו של הסוּניים. בהלכותיה מתגלה אי-סובלנות יתירה כלפי בני דת אחרת. מורי ההלכה השיעית לא השתמשו בהקלות, אשר הנהיגה האורתודוכּסייה הסוּנית לגבי כמה דינים, כדי להמתיק את צרות-הלב שבהשקפות העתיקות. בעוד שאותה תקנה חמורה שבקוראן (סורה ט, כח), כי ‘המשתפים (עובדי האלילים) טמאים הם’, כמעט שנתבטלה לגמרי עם הפירוש שניתן לה על-ידי האיסלאם הסוּני,–הרי מחזיקה ההלכה השיעית באותה תקנה ככתבה וכלשונה, ומתוך כך מצהירה היא שהחומר הגופני של הבלתי-מאמין טמא הוא מבחינת-הפולחן, והנגיעה בו נכללת, לדעתה, בתוך עשרת הדברים גורמי-הטומאה (נאג’אסה) לפי דיני-הפולחן⁷⁰¹. מן החיים ממש לקוחה ונאמנה תמיהתו של חַאג’י בּאבּא, אצל י. מוריֶיר (ספר א, פרק טז)⁷⁰², המציין ‘קו מפליא-ביותר בתכונתם של האנגלים, שאין הם רואים שום אדם כטמא, ונוגעים הם גם באיש מבני ישראל כבאחד מבני-גזעם’. ואמנם כן: מבחינת החוק השיעי אין זה דבר מובן מאליו, שיתייחסו כך לבן דת אחרת. ולא דוּגמה אחת לכך נוכל למצוא בספריהם של אירופאים, שבאו במגע עם השיעיים, מסתפק אנוכי בכמה הערות, מתוך ספרו של ד“ר י. א. פוֹלאק, שחי שנים רבות בפרס השיעית, כרופאו הפרטי של השאח נאציר אַלדין, והיה מסתכל תוך נאמנות בגילויי רוחו של העם הפרסי: ‘אם יקרה ואירופאי ייכּנס לביתו של פרסי בתחילת הסעודה, יביאהו הדבר במבוכה; להרחיק את האורח אסור מטעמי נימוס, ואם לקרבו–הרי יש בכך מן הקושי, שכּן המאכלות שנגע בהם בלתי-מאמין נחשבים לטמאים’⁷⁰³. ‘שיירי-מאכל ששיירו אירופיים תועבה הם בעיני המשרתים: לכלבים ישליכו אותם’. בדבּרו על נסיעותיו בפרס, הריהו אמר: ‘ייזהר נא האירופי שלא ישכּח ליקח עמו כלי לשתייה; בשום מקום לא יתנוהו לו, כיוון שלפי אמונת הפרסים מיטמא כל כלי, לאחר שהשתמש בו בלתי-מאמין’⁷⁰⁴. על מירזא סַיִיד חאן, שר-החוץ שבאותו זמן, מספר אותו ד”ר י.א. פוֹּלאק, שנהירין לו דרכי פרס, כי ‘לאחר שראה איש אירופי, רחץ הוא את עיניו, כדי לטהרן מן הטומאה’. אותו מיניסטר היה מוּסלים אדוק עד-מאוד, ורק מטעמי בריאות יכול היה להחליט, כנגד רצונו, לשתות יין לרפואה. ואולם, בסופו של דבר טעמה לחיכּוֹ תרוּפה זו, עד כדי כך ש’לעולם לא יכולת למצאוֹ פיכּח–על אף אדיקותו‘⁷⁰⁵. אותה מידה של אי-סובלנות נוהגים השיעיים כלפי מאמיני-זוֹרוֹאַסתּר החיים בקרבם. אדוארד ג’,. בראוּן⁷⁰⁶ מספר על כך כמה מנסיונותיו בימי שהותו בעיר יזד. זוֹרוֹאסתרי אחד ספג מלקות, משום שבמקרה נגע מעילו העליון בפירות, שהוצגו למכירה בשוק. אלה הוחזקו טמאים עם מגעו של הבלתי-מאמין, ונעשו אסורים באכילה לכל מאמין (שיעי)⁷⁰⁷.

אותו הלך-מחשבות אתה מוצא תכופות בין העממים השיעיים הנבערים מחוץ לפרס. בלבנון הדרומי, בין בּעלבּך וצפת, וכן ממזרח בּוֹאכה בקעת הלבנון ומול-הלבנון, מוצאים בקרב האיכּרים תושבי-הכפרים חסידים של כת-השיעית, המכוּנים מֶתַאוִילה (ביָחיד מִיתואלי=מּוּתּאולי, כלומר ‘חסיד נאמן’ למשפחת עלי)⁷⁰⁸–ותואר זה של האמונה השיעית משמש כאן כינוי לאותה כת. את מספרם יש להעריך בחמישים עד ששים אלף נפש⁷⁰⁹. לפי ידיעה אחת, שאין כל ערובה לאמיתותה, מוצאם ממתיישבים כּוּרדיים, אשר הועברו בימי צלאח אַלדין ממסופוטמיה לסוריה. ואם כן, הרי מוצאם איראני⁷¹⁰. ואולם נראה, שאין כאן אלא השערה ללא כל יסוד⁷¹¹. עדותיהם הגדולות ביותר נמצאות כיום בבּעלבּך ובכפרים שבסביבתה. מכאן יצאה משפחת האמירים של בני הרפוּש. ואף איכרים אלה, כשיעים האחרים, רוחשים אותו רגש כלפי בני דתות אחרות, שדיברנו בו זה עתה. אף-על-פי שהם נוהגים כלפי כל אדם מידה של הכנסת-אורחים, הרי נטמאו, לדעתם, כל הכלים שהוגשו בהם מאכל ומשתה לבני דתות אחרות. על כך יכול לספר החוקר האמריקני סילה מֶריל (Selah Merill), שהרבה לסייר בסביבות ההן מטעם ‘החברה האמריקנית לחקירת ארץ-ישראל’, בפרק-הזמן למן 1875 עד 1877: ‘הם מאמינים, שמקבלים טומאה עם מגעם של נוצרים. ואפילו כלי, ששתה ממנו נוצרי או שאכל ממנו, או רק השתמש בו בשעת אכילה, שוב אין הם משתמשים בו לעולם, ותיכף ומיד ינתצוהו’⁷¹².

אם כי חייבים היינו לדחות את ההנחה המוטעית, כאילו אין השיעיוּת בהתהווּתה, אלא תוצאת פעולתן של השפעות איראניוֹת על האיסלאם הערבי, הרי נוכל לומר, כי אותה קשיחוּת דתית כלפי בני אמונות אחרות מקורה בהשפעות פרסיות, שהגיעו לידי חשיבות בעקבות התפתחותן ההיסטורית של ההשקפות השיעיות⁷¹³. היחס הזה של החוק השיעי כלפי בני דת אחרת מעלה בזכרוננו, בלי משׂים, את התקנות העתיקות כפי שנקבעו בכתבי-הדת הפרסיים–ומותר להניח, כי אף הללו נשתכחו ברובן ויצאו מכלל תוקף אל הזורואסטריזם של זמננו–ונשתמרו אצל השיעים הפרסיים כהדן האיסלאמי:

'זוֹרוֹוֹאַסתרי מחוּיב לטהר עצמו בניראנג, אם נגע

בלא-זוֹסוֹאַסתרי'. 'אסור לו לזוֹרוֹאַסתרי לטעוֹם מאכל שהכין

לא-זוֹרוֹאַסטרי, גם לא חמאה, גם לא דבש; ואפילו אם הוא נמצא בדרך רחוקה'⁷¹⁴.

קבלת התקנה הזאת, האחרונה, מן ההלכה הפרסית שימשה בייחוד נושא של פלוּגתה הלכית בין שני הזרמים האסלאמיים. על אף ההיתר שניתן במפורש בקוראן (סורה ה' ז), פוסקת הלכה שיעית, כי מאכלים שהוכנו בידי יהודים ונוצרים אסורים באכילה; אסור למוסלים לאכול משחיטתם⁷¹⁵. ואילו הסוּנים הולכים גם כאן לשיטתם, שיש בה פחות משום צרוּת-הלב–והרי מבחינה זו משמש הקוּראן עצמו יסוד לקוּלא⁷¹⁶.

גם בפרק אחר של הלכות-הדת אין השׁיעים משתמשים בקּלות שמעניק הקוראן, אלא מסיקים הם את המסקנות מהשקפותיהם הם הבלתי-סוֹבלניות–בניגוד לכתבי-הקודש שלהם. לפי הקוראן מותר לו למוּסלים לישא נשים צנועות מבנות הדת היהודית או הנוצרית (סורה ה, ז)⁷¹⁷. מתוך עמדת הסוּנים נחשבים נישואי-תערובת כאלה, לפי השקפת האיסלאם הקדום, כחוקיים ללא פגם⁷¹⁸. החליף עוֹתמאן נשא לאשה את הנוצריה נאילה⁷¹⁹. כנגד זה פוסלים השיעיים נישואין כאלה⁷²⁰, תוך שהם מסתמכים על ההלכה שבסורה ב, רכ/רכא, האוסרת נישואין עם עובדי-אלילים (מוּשריכּאת). אותו פסוק מתוך הקוראן, המתיר נישואין עם בנות דתות אחרות אם הן מונותיאיסטיות–הם מוציאים אותו מידי פשוטו המקורי בדרך הדרש⁷²¹.

ואולם אותו רוח בלתי-סובלני של השיעים האמיתיים חל לא רק על לא-מוסלמים, אלא גם על מוסלים אם השקפתו שונה משלהם. ספרותם חדוּרה רוח זה במידה גדושה. השיעה, כעדה שנלחמה מראשיתה כנגד רדיפות ודיכּוי, בתנאים המיוחדים שבהם נתונה כל כנסייה מדוכאה, אשר על הרוב לא יכלה לנהוג לפי אמונתה אלא בסודי-סתרים של חבריה, הרחק ממעגלי-החירות של הוֹדיָה פומבית–ודאי שהלך-הרוחות בה היה נוטה לזעם כלפי האויבים השליטים. ב’תַאקִיָה', שהוטלה עליה בכפייה רואה השיעה שלשלת-יסורין, אשר לא יכלה אלא לחזור וללבּוֹת את להבת שנאתם כלפי גורמי מצבם זה. כבר ראינו, כי התיאלוגים שלהם יכלו להגיע לידי כך, שהעלו את קללת האויבים למעלה של חובה דתית. כמה מן התיאולוגים שלהם מרחיקים-לכת במרירות-לבם כלפי בני דתות אחרות עד כדי כך, שעל הפסוק בקוראן המצווה לתת צדקה לעניים, הם מוסיפים את ההגבלה, כי החובה לעשות חסד אינה חלה כלפי בלתי-מאמינים ומתנגדים לעניינו של בית-עלי. לפי דבריהם אמר הנביא: ‘הנותן נדבה לאויבינו, הרי זה כאילו גנב ממקדשי, אלוה’⁷²². ואילו הסוּנים מוצאים סמך לתפיסתם, ההוּמאנית יותר, בהתנהגותו של החליף עוֹמר; עם כניסתו לסוריה הוציא הלה פקודה, כי מכספי המסים, שנגבו לשם מטרותיה הכלליות של העדה האסלאמית (צַדַקאת), יש לתמוך גם בנוצרים חולים ומחוסרי-ישע⁷²³. המסורות השיעיות מגלות כלפי מוסלמים שהשקפתם שונה משלהם, איבה כמעט גדולה יותר משהם מגלים כלפי לא-מוסלימים באחד מפתגמיהם נאמר: הסורים (היינו מתנגדיהם הסוּנים) עומדים על מדרגה שפלה יותר מן הנוצרים; ובני אַל-מדינה (שהשלימו עם חליפותם של אַבּוּ בֶּכּר ועוֹמר) עומדים על מדרגה שפלה יותר מעובדי-האלילים שבמכה⁷²⁴. אין כאן שום רקע לרוח של סוֹבלנוּת, של פיוּס ואורך-אפיים כלפי בעלי דעות אחרות⁷²⁵. גם העניין הפעוט, שיובא להלן, יכול להעיד, עד היכן הגיע הבוז חסר-ההגיון שרחשו למתנגדיהם. אחד הפוסקים המוסמכים של השיעים הוֹרה, כי במקרים של ספק, כשאין למצוא במקורות ההלכה נקודת-אחיזה להכרעת-ודאי, הרי יש לנקוט את הכלל: עשה את ההיפך ממה שמקובל על הסוּנים, ‘כל מה שיש בו משום ניגוד לעַמַה (של השקפת הסוּנים), הרי יש בו מן התקינות’⁷²⁶. אין זו אלא תיאולוגיה של שנאה ושל אי-סובלנות.

(18) הזַיידיה והאיסמאעיליה

מענפיה המרובים של השיעיוּת, שרובם נעלמו במשך הזמן מעל במת ההיסטוריה לחלוטין, הגיעו לידי חשיבות מיוחדת, בצד ה’שנים עשר’יים, עוד שתי כיתות: הזֵיידיים והאיסמאעליים.

(א) הראשונים נפרדים מן ה’שנים-עשר’יים בנוגע לשושלת-האימאמים עם האימאם החמישי בשושלת זו, ומכירים תחתיו בזייד אבּן עלי זֵיין אלעַאבּידין אִבּן חוסֵיין⁷²⁷. מהווים הם את האגף המתון של שיעיים, ואינם מסכימים לדעתם של אלה, כי יש להרשיע לחלוטין את אַבּוּ בֶּכּר ועוֹמר וחברי הנביא, שלא העניקו את ירושת-החליפוּת במישרים לידי עלי. אמנם הללו (אַבּוּ-בּכּר, עוֹמר וחברי הנביא) לא הכירו ביתרונותיו המובהקים של עלי; אך קוצר-ראוּת זה אין בו כדי לעשות אותם לרשעים ואת אישי-בחירתם לעושקים. בשאלת האימאמוּת, שהיא נקודת-הכובד בהתפלגות הכיתות, קרובים הזיידים יותר לסוּנים מכל שאר ענפי השיעים. וגם הזיידיים נתפלגו לסיעות שונות–הכל לפי מה שהעניקו את כהונת-האימאם, במרוצת הזמנים, לענף זה או אחר בשושלת בית-זייד. השושלת השיעית, שהצליחה לעלות לשלטון בטאבּריסתּאן (בשנים 928–863 לספה"נ); האידריסיים באפריקה הצפונית-מערבית (926–791 לספה"נ), וגם האימאמוּיוֹת בערב הדרומית–כל אלה מבססים את חוקיותם על תביעת-זכותם של הזיידים. הענף הזיידיי של כת השיעיים נפוץ עד היום הזה בערב הדרומית (בפי העם קרויים הם אַלזוּיוּד)⁷²⁸.

(ב) האיסמאעיליים⁷²⁹ קרוּיים כך על שום שמסיימים הם את שוּרת אימאמיהם הנגלים–בניגוד ל’שנים-עשר’יים–באימאם השביעי. האימאם השביעי שאין ה’שנים-עשר’יים מכירים בו, הוא אצלם, איסמאעיל, בנו של האימאם הששי גַ’עפאר (מת בשנת 762 לספה"נ); אך הלה (איסמאעיל) לא התחיל למעשה לשמש בכהונת האימאם–הסיבה לכך מסופרת בצורות שונות–אלא העביר אותה לבנו מוּחמד, שהיה איפוא בעצם האימאם השביעי, הממלא את מקומו של איסמאעיל. אחריו באים יורשיו בזה אחר זה, בשושלת בלתי-נפסקת, אימאמים טמירים, מסתתרים, מתחמקים מעיני הציבור–עד שנתגלה בפרהסיא כמהדי, כתוצאת תעמולה איסמאעילית חשאית במשך זמן רב, האימאם החוקי עוּבַּידאַללה, מייסד ממלכת הפאטימיים באפריקה הצפונית (910 לספה"נ). חסידי הסיעה הזאת בתנועת השיעה נקראים לפי זה, להבדילם מנאמני-האימאמים הרגילים, גם בשם ‘השבעיים’⁷³⁰.

בגלל שוני זה בלבד, שאין בו אלא חשיבות פורמאלית, לא היה ראוי ענף זה שיובלט מתוך מערכת הענפים המגוּונים של השיעיוּת–אילולא היתה משמשת תעמולתם של האיסמאעיליים מסגרת לתנועה חשובה מאוד בתולדות דת-האיסלאם, ואילולא הצליחו דווקא בחתירתם החשאית להגיע לידי עיצוב מדיני, שמן הראוי לעמוד עליו בהיסטוריה הפוליטית של האיסלאם.

האנשים שעסקו באותה תעמולה ורצו להשיג באמצעותה הודאה בתורת-האימאם, לפי צורתה האיסמאעילית, השתמשו במגמתם זו כדי למזגה עם תיאוריות, שערערו את קיומו של היאסלאם המסורתי, גם בצורתו השיעית, עד שהביאוהו לידי התנוונות גמורה.

אחת ההשפעות העצומות ביותר, אשר השפיעו על ההתפתחות הפנימית של אידיאות האיסלאם, נבעה מתוך הפילוסופיה הניאוֹאַפּלטוֹנית. רעיונות השיטה הפלוסופית הזאת השפיעו על חוגי האיסלאם הנרחבים ביותר, ואפילו מצאו להם נתיבות לחדור לתוך תעודות, שבהן הגיע לידי ביטוי תוכן-האמונה של האיסלאם האורתודוכּסי הצרוף ללא כל דופי⁷³¹. בפרק הרביעי נמצאנו למדים, כי האידיאות הניאוֹ-אפלטוניות הגיעו לידי שימושן העקבי ביותר לגבי האיסלאם-בצוּפיוּת. גם בחוגים שיעיים לא חסרו נסיונות, שרצו לשלב את משנות האימאם והמהדי שילוב הדוק בתוך אידיאות האצילוּת של הניאוֹאַפּלטוניות⁷³².

אך כל עיקרה של השפעה זו באה לידי גילוי בשימוש, שהשתמשה התעמולה האיסמאעילית באידיאוֹת הללו; ולא עוד אלא שהצוּפיוּת לא נתכוונה בכך אלא לקומם את הבניין הפנימי של החיים הדתיים, ואילו באסימאעיליות נועדה השפעה זו של האידיאות הניאוֹ-אפלטוניות לתפוס ולשנות את כל האורגאניזם של האיסלאם. רעיון האימאם אינו אלא מעטה שעטה מעל-הרס זה, נקודת-אחיזה, איסלאמית למראית-עין, שכאן תוכל תנועה זו להפעיל את מנוֹפה. נקודת-מוצא משמשת להם, לאיסמאעיליים, תורת-האצילות של הניאוֹ-אפּלטוניים; והאיגוד של הקרויים בשם ‘האחים הנאמנים’⁷³³ בבּצרה עיבד תורה זו לאנציקלופדיה שיטתית ופיתח אותה למסכת פילוסופית-דתית–והימנה מסיקה האיסמאעיליה את מסקנותיה עד לידי קיצוניות. באים הם ומציירים מעין השתקפות היסטורית לתורת-האצילות הקוֹסמית של אותה פילוסופיה, ומתוך כך מתקינים הם מערכת של התגלוּיות מחזוריות, בהן מתגלה ומופיע שפל-העולם; סדרת ההתגלויות הללו מתחילה באדם הראשון, נמשכת בהופעתם של נוח, אברהם, משה, ישו ומוחמד, ונשלמת באימאם הבא אחרי האימאם הששי של השיעה (איסמאעיל ובנו מוחמד אבּן איסמאעיל), והרי לך טור מחזורי של שבעה מדבּרים (‘נאטיק’). בתקופת-הביניים, בין ‘מדַבּר’ ו’מדַבּר‘, מופיעים טורי-אישים, שבעה-שבעה בכל טור, אף הם אצילוּיוֹת של כוחות מן העולמות העליונים, המחזקים את מפעלו של המדבּר הבא אחריו. הנה היירארכייה, בנויה מבנה מלאכוּתי אך גדורה יפה-יפה, שעִם המשכה, מאז בריאת העולם, נגלה ומופיע לפני האנושות הרוח האלוהי, ומפעם לפעם בשלימות גדלה והולכת. כל התגלוּת חדשה משכללת את מפעלה של הקודמת לה. ההתגלוּת האלוהית אינה מסתיימת בנקודה כרונולוגית מסוימת של תולדות-העולם. באותה חוקיוּת מחזורית כמקודם בא, אחרי ה’נאטיק’ השביעי, המהדי, הנועד–באשר הוא התגלות שלימה עוד יותר של רוח-העולם–לעלות במעלה יתירה על מפעל קודמיו, ואף גם על מפעלו של הנביא מוחמד⁷³⁴.

עם מפנה זה במושג-המהדי נהרס אחד העיקרים היסודיים של האיסלאם, שהשיעיוּת המקובלת לא העיזה לשלוח בו יד. בעיני מאמיני-האיסלאם נחשב מוחמד כ’חותַם הנביאים’–תואר זה הוא עצמו ייחס לו (סורה לג, מ), אמנם במובן אחר–והכנסייה האסלאמית, בצורתה הסוּנית כבצורתה השיעית, נתנה לכך פירוש דוגמאטי, כי מוחמד חותֵם את מערכת-הנביאים לתמיד; כי הוא קיים לנצח-נצחים את אשר הכינו קודמיו; כי הוא המביא לאנושות את דברו האחרון של אלוהים. ‘המהדי שמצפים לו’ אינו אלא מחזיר לקדמותו את מפעלו של הנביא האחרון, המפעל שנתבזבז על-ידי שחיתוּת האנושות; והוא, המהדי, ה’הולך בעקבותיו' של הנביא ונושא את שמו. אין הוא בעצמו נביא, קל-וחומר שאין הוא מורה-הדור הבא להורות התפתחות חדשה בתולדות הישועה, העולה על בשׂורתו של מוחמד⁷³⁵. ואילו בשיטת-האצילות של האיסמאעיליים מקפחת התכונה הנבואית של מוחמד, על החוקה שהביא בשם אלוהים, את חשיבותה שייחסו לו בכל האיסלאם כולו, לרבות הענף השיעי.

בתעמולה חשאית, תחת דגל הסיעה האיסמאעילית של השׁיעה–שאמנם לא שימש אלא כסות-עינים בעלמא–הופצו התורות המהרסות את האיסלאם, תוך שהכניסו את המצטרפים לתוך שלבי-ההכרה, הבאים בזה אחר זה בהדרגה. בשלבי-הסודיות הגבוהים יותר שוּב אינה נשארת מן ההשתייכות הדתית לאמונת-מוחמד אלא צורה נבוּבה בלבד. בנקודתה הסופית אין פירושה של האיסמאעיליות אלא הריסת כל צד ממשי. אולם גם בשלבי-ההכנה מתפרשים החוק והמסורת שבאיסלאם, וכן ההיסטוריה הקדושה שבקוראן, פירוש אלגורי בלבד; ואילו המלים ככתבן וכלשונן נדחקות הצדה, משום שאין רואים בהן אלא לבוש לעצם הרוחני האמיתי. כשם שהתורה הניאואַפּלטונית שואפת להסיר את הלבוש הגופני, כדי להיכנס למולדת-השמים של נפש-העולם, כך חייב הנבון להסיר מעליו את הקליפות הגופניות של החוק, תוך שיתעלה התעלות מתמידה להכרה גבוהה יותר וצרופה יותר, עד שיתנשא אל העולם של הרוחניות הטהורה. החוק אינו אלא אמצעי חינוכי, שנודע לו רק ערך יחסי וחולף בשביל אלה שלא הגיעו עדיין לידי שלימות; סמל הוא, ואת מובנו הממשי יש לגלות בנכס הרוחני, שאליו שואפים להגיע באמצעות הסמל. הם מרחיקים לכת עד כדי כך, שאין הם רואים כמאמינים אלא את ההולכים אחרי אותן תורות הרסניות; ומי שתופס את החוקים ואת סיפורי הקוראן כפשוטם וכלשונם–אינו אלא כופר.

התפיסה האלגורית של ההלכה ושלילת הכוח המחייב של מובנה לפי פירוש-המילות–הרי הכנה לכך שימשה העובדה, כי איסמאעיל, אשר על שמו נקראה כת זו, נפסל על-ידי האימאמים המתנגדים משום שעבר על איסור שתיית היין, ובזה נעשה בלתי-ראוי לרשת את מקומו של האימאם. ועל כך משיבים אלה, ששמו של איסמאעיל היה להם לסיסמה: אישיות, שטבועה בה מלידה קדושת האימאם העתיד, לא ייתכן שנכשלה בדבר-עבירה. מוּבנו של איסור שתיית-היין אינו אלא אפיקורי בלבד–בשביל איסמאעיל, וממילא גם בשבילנו, בני סיעתו. והוא הדין לגבי שאר החוקים: הצום, העלייה-לרגל ועוד. מתנגדיהם ייחסו לתפיסה דתית זו גם את ביטול חוקי-המוסר ופריצת-גדר לעשות כל תועבה⁷³⁶. אנו לא נוכל להאמין, כי תיאורים מלאי-איבה מסוג זה מתאימים למציאות.

שיטה זו, שבטכסיה להכנסת-חברים בסודה ובדירוג שלבּי-ההכרה שבּה היתה מסוגלת עד-מאוד לתעמולה מעולפת-מסתורין–נוצלה בזריזות רבה, תוך פיקחוּת מחשבת חשבונות, כדי לעורר תנועות, שהקיפו חוגים רחבים בעולם המוחמדי. ייסוד ממלכת הפאטימיים באפריקה הצפונית, ואחר-כך במצרים ובארצות השייכות לכך (משנת 909 עד 1171), נתבצע על יסוד חתירה איסמאעילית. ואילו איסמאעילים עקביים לא רצו להסתפק בהתגלותו של שׂכל-העולם באימאם הפאטימי–ההתגלוּת האחרונה בסדר-הזמנים. מן ההכרח להשלים את המעגל. בשנת 1071 סבורים היו, כי הגיע הזמן להתגלותו של החליף הפאטימי אל-חַכּים בצורה של התגלמות האלוהים בכבודו ובעצמו. ומשנעלם אל-חַכּים בשנת 1021,–ויש לשער כי נרצח ברצח-חרש–לא חפצו נאמניו המעטים להאמין במותו; והמשיכו להאמין שחי הוא במסתרים ועתיד לחזור (ראג’עה, עמ' 157). עוד כיום קיימת אמונה זו בטיבו האלוהי של אלחכּים בין הדרוּזים שבלבנון⁷³⁷. גם העדה הידועה מתוך תולדות מסעי-הצלב בשם אַסאסינים, אינה אלא שלוּחה מאין התנועה האיסמאעילית⁷³⁸.

על יחסה של מהפכה דתית זו אל האיסלאם הקיים יש לדון מתוך עצם מהותה, והוא הביאור האלגורי של העובדות הדתיות. האמת נעוצה במובן הפנימי (בַּאטין), ואילו המובן החיצוני (זַהיר) אינו אלא צעיף נטול-מהות בשביל העומדים בחוץ; לפי מידת הכשרתם יוסר הצעיף, כדי שיזכו לראות את קלסתר-פניה של האמת הבלתי-מעולפת. מכאן הכינוי בּאטיניה, בו מכנים התיאולוגים את חסידי התיאוריות הללו; אגב, עוסקים בהן האיסמאעיליים והצוּפיים גם יחד.

גם בקרב הצוּפיוּת, שאף היא יצאה מתוך אותם היסודות הניאוֹפלטוניים, הגיעה תורת ‘המובן הפנימי’ לידי חשיבות מכרעת⁷³⁹. לא מן הנמנע היה, שאיש איסמאעילי, מן הסיעה הבּאטינית, יחבר מלה-במלה את המכתם של המשורר המיסטי ג’אלאל אַלדין אַלרוּמי, הנותן ביטוי למגמה האמיתית של התפיסה האליגורית:

'דע, מלות הקוראן פשוטות הן: אולם מעֵבר ללבושן החיצוני

צפון בהן רעיון פנימי, נסתר.

ליד רעיון נסתר זה יש עוד שלישי, המדהים את התבונה הדקה

ביותר. את המובן הרביעי לא הכיר עדיין אחר זולתי אלוהים, שאין כערכו והוא

המשׂביע-רצון כּל.

וכך אפשר, כי אדם יוסיף וילך עד שיגיע לשבעה מובנים, בזה

אחר זה. אל תצטמצם איפוא, בני, בהתבוננותך, שתעמוד על המובן החיצוני

בלבד, כדרך שלא ראו השדים באדם הראשון אלא את החומר בלבד.

כגופו של אדם הראשון כן מובנו החיצוני של הקוראן; כי רק

תופעתו החיצונית נראית, אך נפשו נסתרה מאתנו'⁷⁴⁰ .

שלבים אלה, עדינים ונעלים יותר ויותר, להכרת הרעיון העמוק, הנסתר, הגנוז בתוך הלבושים החיצוניים של הביטוי-שבכתב–מעלים על הדעת את אשר האיסמאעיליה תכַנהו בשם תַאוִיל אַלתאויל, כלומר, הביאור הסודי של הביאור הסודי. ככל שמגיעים לשלב גבוה-יותר, כן נעשים המסתורין והסמליות של השלב הקודם מצע חושני בשביל ביאורים דקים עוד יותר⁷⁴¹, עד שמתנדף לחלוטין הנושא האיסלאמי המקורי, שהיה מונח ביסוד כל הביאורים. האיסמאעיליה הצמיחה מקרבה, תוך שהפריזה בעניין התּאויל עד לאין-שיעור, כמה שלוחות פחות חשובות בהשפעותיהן. החשובה שביניהן היא תורת-המסתורין של הקרויים בשם חוּרוּפי (דורשי-אותיות), שנוסדה על-ידי אחד פאדל אַללה איש-אַסתּאראבּאד בשנת 800 להיג’רה (1397/8). אף היא מיוסדת על מבנה התפתחותו המחזורית של רוח-העולם, ובתוכו ציין פַאדל-אַללה את עצמו כהתגלות האלוהות ואת בשׂורתו כגילויה השלם ביותר של האמת, ועל כך מת מות-קדושים בידי תּימוּר. הוא קשר את תורתו בסמליוּת שנוּנה עד מאוד של אותיות וגימטריאות, שייחד להן חשיבות קוֹסמית והשפעות קוֹסמיות. על יסוד שיטת-קבלה זו, שמעריציו פיתחוה יותר ויותר, נקטו החוּרוּפיים דרך של תּאויל לפירוש הקוראן, שלא הניח כמעט ולא כלום מכוונתו המקורית. בפּאנתיאיזם שלהם אתה מוצא הרבה נקודות-מגע עם תורות הצוּפיים, שמביניהם קיבל מִסדר-הבֶֹּיכוּתּאשים שיטה זו ועסק בה⁷⁴².

עם שחלה התפתחות זו, על כל הסיעות שיצאו מתוך האיסמאעיליה ונשענו עליה, נעשה הצד המספּרי של מערכת-האימאמים לעניין טפל. משלימות הן, במידה יפה למדי, אפילו עם ההודאה בטור של ה’שנים-עשר’יים. העיקר הוא, לדידם, שיתבטל הביאור של ענייני האמונה האסלאמית לפי מובנם המילולי, ושיתפשט השימוש המופרז במסורות על עלי, בבחינת נושא מסתוריהן הגנוֹסטיים, הדנים בהשתלמותה המתקדמת והולכת של התגלות-השכינה ובהופעתה של זו ובגילוייה החוזרים ומתחדשים של האלהות.

(19) הצדדים המשותפים לאיסמעיליה ולשאר השיעה

הצד הפילוסופי שבשיטת האיסמאעיליים לא היה בו כדי לשחררם מן ההשקפות הצרות, המציינות את השיעה בכללה, וקודם כל בשני כיווּנים.

קודם כל, באמונתם הבלתי-מוגבלת באישים בעלי-אוֹטוֹריטה–ואמונה זו כרוכה בתיאוריה על האימאם–הם מרחיקים לכת עד לידי קיצוניות. משום כך ניתנה לה לאיסמעיליה גם השם תעלימיה, ‘קבלת-הוראה’, היינו, כפיפות מוחלטת לסמכות-ההוראה של האימאם, בניגוד לזכות החקירה האישית ולגורם השיתופי של האיג’מאע. אלגזאלי מכנה אותם בשם תעלימייה ומתפלמס אתם בכמה חיבורים, בין השאר בצורת דו-שיח נוסח אפלטון, בינו ובין נציג התעלימייה⁷⁴³. תוך שהם מבארים את חוקי הקוראן ביאור אליגורי, אין הם מוצאים בהם אלא אותן הצורות שבהן נדרשת היכנעוּת לשלטון-האימאם. בפולחן האוֹטוֹריטה כרוכה גם החובה לציית לרשות ללא כל תנאי; חובה זו מתלבטת בייחוד אצל האַסאסינים, אחד הענפים של התנועה האיסמאעילית. בצורת טרוריסטיות ממש⁷⁴⁴.

ועוד צד משותף היה לשתיהן, לאיסמעיליה כלשיעה הכללית, והוא אי-סובלנות מוגברת כלפי השוֹנים בדעתם. במקחם להרבּוֹת בציטאטים תספיק לנו פיסקה קטנה בלבד, שאנו מביאים מתוף ספר איסמאעילי מעניין על מס-הצדקה ומשמעותו האלגורית (לפי כתב-יד הנמצא בליידן); ‘המשתף (אַשְׁרַךְ) לאימאם שלו אוֹטוֹריטה אחרת ומטיל ספק בו, הרי זה כאילו שיתף בכך לנביא והטיל ספק בו. על-ידי כך הוא נעשה משתף לאַללה. ומי שמשתף (לאימאם), מטיל ספק בו או כופר בו, הרי הוא נאג’אס (טמא), לא טהור (טַהיר),וכל רכושו אסור בהנאה’⁷⁴⁵.

האיסמאעילים מצויים עוד היום,–גם מחוץ לקשר שביניהם ובין הדרוזים, המאליהים את אל-חַכַּם–בקבוצות מפוזרות בסוריה התיכונה⁷⁴⁶ וגם בחלקים נרחבים אחרים של תחומי-האיסלאם, בייחוד בפרס ובהודו⁷⁴⁷, וכאן הם מכונים חוגָ’ה⁷⁴⁸. זה לא כבר נבנה בזאנזיבּאר בית-ועד איסמאעילי⁷⁴⁹. מנהיגם של האיסמאעילים שבימינו, שהם מכירים בו, נושא את התואר אגא חאן⁷⁵⁰. מנהיג זה מתייחס על ענף משושלת-הפאטימיים (ניזאר), שכן הוא מצאצאי השליטים האַסאסיניים, שמוצאם היה, לפי דבריהם, מאותה שושלת⁷⁵¹.

נאמניו של אגא חאן⁷⁵², המתגורר כעת בבומבי ובמקומות אחרים בהודו, מביעים את קבלת מרותו על עצמם בצורת תשלום מיסי-זַכַּאת ונדבות אחרות בשפע. המנהיג הנושא משרה זו היום הוא בעל נכסים רבים, איש חילוני למדי, חדור אידיאות של השכלה מודרנית, האוהב להשתמש בעושרו הרב כבי לערוך נסיעות ארוכות. הוא סייר בלונדון ובפאריס, בארצות-הברית, וגם בחצר המלכות שבטוקיו בּיקר. כמעט שאין אתה רואה בו שום סימן מן העיקרים של התורה, שעליו לייצגה. מהונו הוא תורם ביד נדיבה, כדי לתמוך בתנועות-התרבות המודרניות שבאיסלאם ההודי; תנועות אלה, שעוד נכירן בהמשך דיוננו, הוא השתתף בייסודן במידה ניכרת⁷⁵³. לא-מכבר בחרה בו ‘הליגה המוסלימית הכל-הודית’ לנשׂיאה⁷⁵⁴. תומך הוא, מתוך הכרה, בשלטון האנגלי בהודו, הדורש, לפי דעתו, את טובתם של עמי הודו. בתוך התסיסה של תנועות-הסוואראג’י החדישוֹת הוא פנה אל מוסלמי הודו בקריאה, שהיתה מכוֹונת בעצם גם להינדוּאים, בה הוא עומד על הסכלוּת ואי-הבגרוּת המתבלטות בשאיפות לשלטון עצמי, ומוכיח בעליל את הכח והברכה הנודעים לשלטון האנגלי, שכן הוא רואה בו עיקרון המאחד ומפשר בין עממי הקיסרות ההודית, הנבדלים הבדלי-גזע והנפרדים לפי מגמותיהם⁷⁵⁵.

(20) הנוציירים

ראינו שכיווּן האמונה השיעית מקנה לעלי ולצאצאיו תוארים על-אנושיים; ודווקא מושגים אלה היו עשויים לשמש נושאים לשיירי-מסורות מנוֹונות מן המיתּולוגיה. הסיפורים על אישים אנושיים-אלוהיים, שהיו שקועים במסורות של העממים, אשר קיבלו אחרי-כן את דת האיסלאם, אלא שנתקפח יסוד קיומם עם אבדן הדתות העתיקות–ניתן להם למצוא על-נקלה מפלט באגדות של בית-עלי, על מנת להמשיך כאן את קיומם בשינוי משמעוּת. האישים מבית-עלי, מקבלים את התוארים, שהיו נודעים קודם לדמויות המיתולוגיות, ותוארים אלה משתלבים ללא-קושי בחוק האידיאות של השיעיים. בתחומו של זה כמעט שלא נתעורר בכך כל חשש, שהנה באים ומעלים את נושאי-ההערצה אל מעל לאופק הזה ועושים אותם שותפים בכוחות על-אנושיים.

עד היכן הפליגה בכך אפילו ההשקפה השיעית המתונה, כבר ראינו לעיל: עצמיוּת-האור של עלי ושל משפחתו חקוקות בתוך כסא-הכבוד; לפי אגדה אחת היו חַסאן וחוּסיין נושאים קמיעוֹת ממולאות פלוּמות מכנפיו של המלאך גבריאל⁷⁵⁶. בחוג זה יכולים היו, איפוא, קווים מיתולוגיים להידבק על-נקלה בדמויות של משפחת עלי. הנה למשל, נהפך עלי לאֵל-הרעם; עלי מופיע בעננים ומביא על העולם רעמים וברקים; הברק אינו אלא שבט שהוא מניף בידו. ומה במיתוס מתוארים דמדומי-הערב בדמות של אַדוֹניס, שהומת על-ידי חזיר-הבּר–אף באגדה השיעית כן: בדמדומי-הערב מתגלה הדם של חוּסיין ההרוג; לפני מותו לא היו דמדומי-ערב במציאות⁷⁵⁷. הסופר הקוֹסמוֹגראף אל-קאזוויני (מת 1283/682) מספר על שבט תורכי, בַֹאגראג‘, שבתוכם שולטת שושלת המתייחסת על יַחיא בן זייד מבית-עלי. שמור אצלם ספר מוזהב, שעל השער החיצוני כתובה קינה על מותו של זייד; והם מעריצים את הספר הזה הערצה אלוהית. את זייד הם מכנים ‘מלך הערבים’. ואת עלי–’אלוהי הערבים’. שעה שהם נושאים עיניהם לשמים, הרי הם פותחים את פיהם ואינם מסירים את מבטם מן השמים; וכך הם אומרים: ‘הנה אלוהי-הערבים יורד מן השמים ועולה השמימה’⁷⁵⁸.

בייחוד היסודות הניאוֹ-אפלטוניים והגנוֹסטיים, שהסיעתיוּת האיסמאעילית הלבישה בהם את מושגי האמונה של האיסלאם, הם שהכשירו צורה זו לשמש קליפה, שבה יכלו להשתמר שייריה של הדת האלילית העתיקה. אישי המשפחה הקדושה הועלו לתוך תחום-האלוהות, וכך יכלו על-נקלה לשמש הגשמה למושגי-אלוה עתיקים, גנוזים בתוך מערכת של מונחים שלבשו צורה איסלאמית.

בדרך זו נשתמרה בגיאיוֹת הלבנון אליליוּת סורית-קדומה,–אם כי כלפי חוץ קיבלה דמות שיעית-איסלאמית,–בתוך כיתת הנוצַיירים (בין טריפוֹלי ואנטיוֹכיה), שבפולחנה להערצת ה’שנים-עשר' בולטים דימויים אליליים מובהקים. יש ליתן את הדעת על כך, כי במחוזות שמיוצגת בהם כיתה שיעית זו, היתה תקיפה האליליות הקדומה עוד זמן קצר לפני חדירת האיסלאם, וגם הנצרות לא יכלה להכות כאן שורש אלא בזמן מאוחר מאוד⁷⁵⁹. דווקא מתוך זה מסתבר, כי גם המושגים, שהונהגו על-ידי האיסלאם, נשתלבו בהם יסודות אליליים קדומים. אין זה איסלאם אלא למראית-עין. לאמיתו של דבר, נשתמרו בתוך נפשם של אותם בני-אדם המסורות האליליות של אבות-אבותיהם, אלא שהעבירו אותן העברה חיצונית לחלוטין אל האישים החדשים, המשמשים כביכול עצמים של פולחנם. במזיגה זו, שאליליוּת וגנוֹסטיוֹת ואיסלאם משמשים בה בערבוביה, אין החלק האיסלאמי אלא צוּרה המשַנה במקצת את פולחן-הטבע האלילי, צוּרה שאין בה אלא כדי ליתן שמות בלבד להשקפות הדת האלילית. עלי הוא–כך הם מתפללים באחת מתפילותיהם–’קדמון באלוהותו, הוא אלוהינו במהותו הפנימית, אם כי כלפי חוץ הוא האימאם שלנו'⁷⁶⁰. בסיעותיה השונות של השיעיות מזוּהה הוא לכוחות-טבע אלוהיים שונים; אצל רוּבן הוא אֵל-הירח, בתוספת הפרזה של כינוי שיעי: ‘אמיר הדבוֹרים’, היינו הכוֹכבים. כבר הזכרנו, כי מוחמד עצמו יורד עד למדרגה הנחותה של ‘צעיף’ לצדו של עלי; הוא ועלי וסאלמאן מהווים יחד שילוש-של-אֵלים, וזה נשאר דבוק על כל ספיחיו בפולחן-הטבע האלילי.

הפולחן, המוקדש לעלי ולביתו ולאנשים הקשורים אליהם קשרי אגדה, וכן בפולחן המוקדש לאימאמים–מתגלה בהם, לאמיתו של דבר, פולחן השמש והירח וכוחות טבע אחרים. השאָלות אלה הותאמו לטעמם של המאמינים, באמצעות הגנוֹסטיקה המצוּיה בכל שיירים אליליים כאלה. את עצמוּתן האמיתית מגלים לחניכי הכת לפי מידת חינוכם, בשלב אחרי שלב. אם כבר בשלבים הנמוכים לא נודע להלכה האסלאמית אלא ערך סמלי בלבד–כפי שראינו באיסמעיליה, שהנוּציירים, אגב, מתייחסים אליהם, יחס של איבה –הרי משמגיע המחונך לשלב האחרון, שוב מתנדף לחלוטין כל עניין איסלאמי של ממש. הקוראן עצמו אינו תופס אלא עמדה נמוּכה יותר מאשר ספר קדוש אחר; על אף כל הסודיות האופפת איגודי-כיתות כאלה, נודע הספר ברבים על-ידי אחד מביניהם שעבר לנצרות ומאז דנו בו כמה פעמים בספרות האירופית והאמריקאית מבחינת חשיבותו לתולדות הדת⁷⁶¹. אמנם, הם גופם רואים את עצמם, בניגוד לשאר המוסלימים, כ’מאמינים באחדוּת האל' (הַאְל אל תּוַּחיד) באמת, כמפַרשיו הנאמנים של הרעיון השיעי; את השיעה הכללית רואים הם כזַהַרייה, כלומר, מחזיקים בתפיסה החיצונית של הדת, שלא חדרו למעמקי המונותיאיזם המובהק, כ’מוקצַצירה', היינו, מקצרים בקיום הדינים של פולחן-עלי פחות מן המידה הדרושה⁷⁶².

על צד האמת, אין זה אלא איסלאם לפי השם בלבד, המיוצג על-ידי אותן סיעות–בעצם מסכות של האליליות האַסיאָטית הקדומה–שבמהלך התפתחותן הבליעו בקרבן גם כמה יסודות נוצריים, כגון קידוש על הלחם והיין, שאינו אלא צוּרה של סעודת-ערבית הנוצרית, וכן חגיגת מועדים המיוחדים לנצרות. חקירה יסודית בתולדות הדת מראה לעתים קרובות, כי דווקא כיתות מנוּונות כאלה נמצאות מוכשרות לסגל לעצמם ערבובי-אמונות, סינקרֶטיזם.

עמדנו כאן על עיצוב אותן הצורות הסוטות, שהשפיע את השפעתן על התפחות האיסלאם עד שהוגדר המושג האורתודוכּסי הגדרה סופית.

אבל גם לאחר מכּן לא שקטו הרוחות. ועלינו לדון עוד בתנועות מאוחרות יותר, שהשפעותיהן מגיעות עד לזמננו אנו.

פרק ששי: ההתפתחות בדורות אחרונים

(1) סוּנה ובִּידְעַה

אדוּארד וֶסטמארק (Edvard Westermarck) מקדיש את הפרק השביעי של ספרו על ‘מקורן והתפתחותן של האידיאות המוסריות’, למחקר השאלה: מה תוקף נודע לו למנהג המקובּל, שיוכל לעצב עיצוב ראשוני את ההשקפות על מוסר וחוקיוּת. 'בחברה הפּרימיטיבית ממלא ההרגל את מקומו של החוק, ואף במקום שהאירגון החברתי כבר התקדם התקדמות מה עדיין יכול אותו הֶרגל לעמוד בתוקפו ולשמש כלל יחידי בשביל אורח החיים⁷⁶³

באותה פרשה של תולדות התרבות והמשפט, שנידונה על-ידי רבים, הצליח וסטמארק, תוך הסתמכות על חומר מגוּון מאוד של עדויות ספרותיות והיסטוריות, להוכיח בהיקף גדול יותר מקודמיו את החשיבות הנודעת למנהג המקובל, כקנה-מידה לחוקיות וכבסיס לכל תחיקה מוסרית ומשפטית. דרך-אגב נוגע אמנם גם הוא (עמוד 115) בהשקפותיהם של הנוודים הערביים והתוּרכּמֶנים; אך הסיח דעתו ונמנע מלדון ביתר פירוט באחד משטחי-ההלכה החשובים ביותר של מחקרו: מושג הסוּנה וערכו בשביל העולם הערבי, ומכאן גם בשביל האיסלם.

מאז ומקדם היתה בחינה מובהקת ביותר אצל הערבים – ומתוכה היו חורצים משפט על התקינוּת והחוקיוּת בכל יחסי החיים – שהיו מבררים לעצמם את השאלה, אם כל גילוי פעולה יש בו משום התאמה אל התקנה והמנהג שירשו מאבותיהם. אין לך דבר של אמת וצדק אלא אם כן מושרש הוא בתוך ההשקפות והמנהגים, מורשת אבות – וזוהי עצם הסוּנה – ומותאם לכך. בכך היו רואים חוק ועניין של קדושה, מקור יחיד להלכה ולדת המקובלים עליהם; החריגה ממסגרת זו נחשבה כעבירה על החוק של הנימוס המקודש, חוק שאסור לפגוע בו. כלל זה שכוחו יפה לגבי מצווֹת – כוחו יפה מאותו טעם גם לגבי המושגים שעברו במורשת-אבות. העדה בכללה אסור לה לקבל גם מבחינה זו חידוש כלשהו שאיו בו משום התאמה אל השקפות האבות הקדמונים⁷⁶⁴. מתוך כך אנו לומדים להבין את טענותיהם של אנשי מכּה כלפי הנביא אשר בא לפניהם בבשׂורות על גן-עדן וגיהינום ויום-הדין האחרון; ואין לך טענה מטענותיהם, שתהא נשמעת לעיתים תכופות יותר מזו: אבותיהם ואבות-אבותיהם לא שמעו ולא כלום על אותם דברים, והם אינם רשאים ללכת אלא בדרך שהלכו בה אבותיהם⁷⁶⁵. לעומת המסורות של הימים הקדומים הרי נחשבת בשׂורת הנביא כ’דין מוּחדַת, אמונה חדשה מקרוב-באה, ומשום כך היא פסולה⁷⁶⁶

אותה תודעת-הסוּנה יכול אתה לדון עליה מתוך בחינת התופעות, הקרויות בפי הרבּרט ספֶּינסֶר בשם ‘רגשות ריפריזנטאטיביים’, היינו, ‘מסקנות אוֹרגאניות, שנצטברו בתוך חוג מחוגי האנושות במרוצת מאות השנים, שנתגבשו גיבּוּש של אינסטינקט העובר-בירושה ונהפכו בתוך נפשו של היחיד לנושא של תורשה’.

אותו מוּשג הסוּנה שהערבים העבירו אחר-כך לתוך האיסלאם, הוא שהניעם בעצם לפרוץ גדרה של הסוּנה המובהקת שלהם; אך מכאן ואילך נעשה מושג זה – כמובן, בשינוי-צורה חשוב מאוד – לעמוּד-התווך בהשקפה האסלאמית על חוק ודת. באיסלאם אי אפשר היה להסתמך על הסוּנה האלילית. נקודת-מוצאה נעתקה והועברה על תורותיהם והשקפותיהם של הדור הראשון למאמיני-האיסלאם, שיסדו סוּנה שונה לגמרי מטיב הסוּנה הערבית המקורית. מכאן ואילך נחשב לקו ולמשקולת: תחילה – מה שאפשר להוכיח, כי כך היה נוהג וכך היה סובר הנביא; ואחר-כך – כי כך נהגו וסברו חבריו⁷⁶⁷. השאלה העיקרית איננה, מה טוב ומה נכון כשלעצמו, לפי התנאים הקיימים; אלא: מה אמרו על כך הנביא והחברים, כיצד נהגו⁷⁶⁸, ומה עבר אחר-כך ברוח זו בירושה, והפך להיות ההשקפה הנכונה או הפעולה הנכונה. ידיעה מהימנת על-כך מוסר לדורות הבאים החדית, זה הגונז בתוכו את גילויי דבריהם ומעשיהם של אותם אישים – דוגמאות-למופת של אמת וחוקיות. אמנם, במהלך עיצובו העתיק-ביותר של החוק האיסלאמי, נתבלטה המגמה – מתוך מציאות חדיתים חשודים, או מתוך היעדר מסורת חיובית מהימנה כל צרכה – ליתן לחוקרי-החוק סמכויות נרחבות, שיוכלו להסיק ביתר חופש ולפי הבנתם את התקנות החוקיות (עמ' 45). אולם שום איש לא הרחיק לכת עד כדי כך, שיחלוק על יתרון-זכותה של הסוּנה, שעה שהיתה מצויה מסורת מהימנה ללא ספק, ואז שוב לא היה צורך להסיק מסקנות בדרך החקירה העיונית.

במובן זה נעשה צוֹרך-הסוּנה באיסלאם ‘רגש ריפּריזנטאטיבי’. כל דאגתם של החסידים והנאמנים היתה נתונה להתאמת חייהם אל הסוּנה של החברים; ביקשו לנהוג אך ורק לפי דרישת הסוּנה הזאת, ולהימנע מכל דבר שיהא מתנגד לה, חלילה, או שלא ימצא את נימוקו בה. מה שמתנגד לנוהג הקדום, הוא הסוּנה – או, לפי תפיסת קפדנית יותר: מה שאינו מזדהה לחלוטין עמה – הם מכנים בשם ‘בִּידְעָה’, חידוש⁷⁶⁹, בין אם הדבר יתבלט בתחום האמונה ובין אם המדובר הוא בפרטים פחותי-מעלה של אורח-החיים⁷⁷⁰. המחמירים דחו כל בּידעה, באיזו צורה שהיא, וכל מה שאין למצוא לו ראיה בהשקפותיהם של הקדמונים ובמעשיהם⁷⁷¹.

(2) אישורה של בּידעַה על-ידי האיג’מאע בדיעבד

קפדנות כזו אפשר היה לתבעה על-נקלה כתביעה להלכה. ואילו המציאות, החיים הממשיים, לא יכלו אלא להתנגש על כל צעד ושעל בתיאוריה זו, אף-על-פי שאיש לא הטיל ספק בה. התפתחותן של נסיבות-החיים ונסיון-החיים בארצות שונות ובזמנים שונים, אשר תבעו תנאים אחרים לגמרי ושהביאו לידי יחסים שונים לחלוטין, שלא כאותם החיים ודרכי-המחשבה הפרימיטיביים שהיו קיימים בתקופת-החברים; וכן גם התקדימים המרובים וההשפעות הזרות שצריך היה לקלטם ולעבדם – כל אלה פרצו פרץ, בהכרח, בחומת השמירה העקבית על מושג-הסוּנה הנוּקשה, בבחינת הקריטריון היחיד לחוק ולאמת. אנשי-החוק נצטרכו לשאת-וליתן, ועד-מהרה היו מגיעים לידי הבחנות דקות, שהיה בהן משום מתן חוקיות לבּידעה זו או אחרת, כדי לפתוח לה פתח לרווחה אל טרקלין-הנאמנות לסוּנה. והיו עומדים ומחדשים תיאוריות: מה התנאים, כדי שאפשר יהיה להתיר בּידעה, ואפילו לראותה כחידוש נאה ומשובח. חריפותם של התיאולוגים ואישי-הפילפול מצאה לה כאן בקעה רחבה להתגדר בה. וכן נמשך הדבר עד לימינו אנו.

בתוך שאיפות אלה נתפתח המושג של איג’מאע, שהוכיח את יעילותו לשמש יסוד מפשר בין הקצוות. אם נשתרש איזה מנהג, תוך שהיה במשך זמן רב נסבל ומקובל על הכל, הרי, בסופו של דבר, הוא נהפך, בתוקף עובדה זו, לסוּנה.במשך כמה דורות מתריעים התיאולוגים החסידים על הבּידעה, ואולם במרוצת הזמן היא נסבלת, וסופה שבאים ותובעים אותה כמשהו שעליו חלה אותה האיג’מאע. מעתה נחשבת ההתנגדות לה לבּידעה, ומי שדורש להחזיר ליושנו את הנוהַג הקדום יגוּנה כ’מחדש' (מוּבּתַאדִיע).

דוגמה מוחשת לכך משמש החג העממי מַוְלִיד אַל-נַבּי, יום הולדת הנביא; חוגגים אותו בראשית חודש רַבִּיע אַלאַוַאל בהשתתפותם של שלטונות הדת, ונפוץ הוא בכל רחבי האיסלם האורתודוכסי⁷⁷².

עוד במאה השמינית להיג’רה היתה חוקיותו של אותו חג, מבחינת הסוּנה שנוּיה במחלוקת בין תיאולוגי האיסלאם, ורבים היו אוסרים אותו כבּידעה. תשובות-שאלות (פאתוַוה) נתחברו בשאלה זו, בעד וכנגד. אך נעשה, על יסוד הסכמה עממית, לחלק הכרחי בחיי האיסלאם. ושוב לא יעלה על דעתו של אדם להרהר אחרי חג זה ולראות בו בּידעה במובן הרע של המלה⁷⁷³. והוא הדין לגבי חגים דתיים ותיקוני-תפילה אחרים, אשר בבחינת יצוּרי דורות מאוחרים נזקקו להיאבק עד שהוּכּרה זכותם, לאחר שזמן רב טבוע היה עליהם חותם של בִּידעה⁷⁷⁴. תולדות האיסלאם מוכיחות, כי התיאולוגים שלו – אף-על-פי שלכתחילה גילו יחס של סרבנות כלפי מנהגים שנתקבלו מקרוב, – לא היו נרתעים בדיעבד להפסיק את התנגדותם להרגלים שבינתיים נשתרשו, ולקבוע כאיג’מאע דבר זה או אחר, שרק לפני זמן קצר היו רואים בו בִּידעה.

(3) עקרון המַצְלַחַה

בדרך כלל אפשר לומר, מתוך נסיון, כי מנהיגיה של מערכת הדת המוחמדית, אף-על-פי שהחזיקו תוך אדיקות במושג-הסוּנה, לא תמיד נסתייגו בקשיות-עורף מדרישות-הזמן המתחלפות ומן הנסיבות החדשות שצצו; ומבחינה זו לא יהא זה נכון, לציין את אופיו הקבוע של החוק האיסלאמי כחוק נוקשה שאינו ניתן לשום שינוי.

אף התקופות הראשונות של האיסלאם כבר נאלצו לצאת מגדר המנהגים, שנקבעו באיסלאם הקדמון לגבי המוסדות של חוק-המדינה והכלכלה. אם ניתנה הדעת על התנאים שנוצרו מקרוב, הרי לא הכל פסלו זאת כאילו היה בכך משום ויתור שאינו הולם את רוח הסוּנה.

אחת מארבע האסכולות האורתודוכּסיות, כלומר, האסכולה הקשורה בשמו של מַאליךְּ אבּן אַנַס (עמ' 53), רואה במַצלחה, היינו, טובת הכלל, בחינה שלפיה יש להגדיר את השימוש בחוק. אפשר לסטות מן התקנות הקבועות בחוק, אם הוכח שלמען טובת הכלל נדרש משפט שונה מהוראת החוק: ‘לתקן חוק למען טובת הכלל’,⁷⁷⁵ (לפי המשפט הרומאי). אמנם היתר זה חל רק על מקרה בודד לכשיתארע, ולא על ביטול החוק לחלוטין. ואולם עיקר זה כשלעצמו הריהו משמש סימן לוותרנות, שיש לה מקום בתחומו של החוק. ואין להסיח דעת מאמרתו החשובה של התיאולוג המפורסם אַלזוּרקאני (מת 1122/1710 בקאהיר). בפירוש לספר-החוקים (מוּוַאטַא) של מאליך הוא קובע ומצהיר ברורות, כי אפשר לפסוק פסקי-הלכה חדשים, הכל לפי הנסיבות של מאורעות חדשים.

‘אי-אפשר – כך מסיים הוא את דבריו – לראות דבר מוזר בזה, כי החוקים מסתגלים לתנאי המצב’⁷⁷⁶.

נמצא, כי לא ננעלה באיסלאם דלת בפני ‘חידושים’ ותיקונים מבחינת ההלכה; ובחסותו שלחופש זה לא נאסר להכניס תקנות שאולות מן התרבות המערבית לתוך החיים המוסלימיים. אכן, פה ושם עוררו הללו את התנגדותם של החשׁוּכים; אולם בסופו של דבר אושרו על-פי פאתוואוֹת מפורשות של חכמי-חוק מכובדים, וחוּסנו בפני התקפות מצד אדוקים מהדרין-מן-המהדרין. מצד שני, הרי זו תופעה מרגיזה לא במעט, כי מוסדות-של-ברכה, שנודעה להם חשיבות מעשית וחילונית לחלוטין, אינם יכולים להשיג זכות כניסה לחיים אלא על יסוד פאתווה, לאחר ששימשו קודם נושא לוויכוח מבחינת ההיתר של ההלכה הדתית.

בחסותם של כתבי-הרשאה תיאולוגיים כאלה, ניתנה זכות-קיום, ללא הפרעה, לחידושים, שנשתרשו בחברה האסלאמית למן המאה הי"ח (אולי ראשית כל עם הנהגת הדפוס בקושטא בשנת 1729)⁷⁷⁷. גם בשטח הכלכלה נאלצו חכמי-ההלכה לחפש בחריפות אחרי אמצעים, כדי לעקוף את המעצורים, שנראו כמפריעים לכשרוּתן של דרישות מודרניות מבחינת האיסלאם. הנה, למשל, משתדלים עכשיו בכל הדרכים להעלות סברות חריפות, כדי להתיר גם בשביל המוסלים הקפדן את השימוש בחוזה-ביטוח, שכּן לפי חומרת האיסלאם יש בו כדי לעורר חששות, כיוון שנחשב כמשחק התלוי במזל. על מכשולים דומים נצטרכה להתגבר הלמדנות התיאולוגית גם לגבי קופות-החיסכון. להלכה לא היה מקום להתיר מוסד זה בחברה, שלפי חוקיה אסורה כל צורה של מיקח ריבית (לא רק נשך)⁷⁷⁸. ואף-על-פי-כן עמד המופתי המצרי שייך מוּחמד עַבּדוּה, שמת בשנת 1905, ובפאתווה מלאת-דיון למדני מצא את הדרכים כדי להוכיח, כי העסק של קופות-חיסכון וההכנסות מרווחיהן של חברות-מניות מותרים לציבור האיסלאמי על-פי הדין, כדרך שעוד קודם-לכן פירסמו חבריו שבקושטא פאתוואוֹת, שאיפשרו לממשלה העותומאנית על-פי ההלכה להוציא אגרות-חוב ממשלתיות נושאות-ריבית⁷⁷⁹.

אותה התפתחות חלה בזמן האחרון גם בתחום השאלות הגדולות של משפט-המדינה. עינינו הרואות, כי המהפכות האחרונות במדינות מוחמדיות, לרבּוֹת הנהגת צורת-השלטון החוקתית, מצאו, באיסלאם הסוּני ובאיסלאם השיעי גם יחד, את הסכמתם של תיאולוגים אורתודוכּסיים לא רק בעל-כרחם, אלא גדוֹלה מזו: אֵלה עמדו והוציאו את הקוראן עצמו, כדי להוכיח מתוך פסוקיו, כי צורת-השלטון הפארלאמנטארית היא לבדה נחשבת לחוקית (כך מתפרשת שוּראַ בסורה מב, לו/לח, ועוד)⁷⁸⁰. ראינו, כי המוֹלָאים השיעיים הלכו בעקבות המוּג'-תאהידים של המקומות הקדושים בנג’ף ובכּרבּילה – המנהיגים המקובלים ביותר לגבי החיים הדתיים בשיעיוּת הפרסית⁷⁸¹, ששימשו בני-סמכא דתיים של המורדים, ונסתמכו בדרישותיהם למשטר פארלאמנטארי אפילו על ‘האימאם הנסתר’. מורי-הוראה מוסמכים באיסלאם מתאמצים, בסדרת חיבורים תיאולוגיים לרוב, לבסס את הדרישות של חיי-המדינה המודרניים על טכּסטים מן הקוראן והחדית, כשם שהם מביאי ראיה לדבריהם מתוך המיסמכים הדתיים של האיסלאם גם לגבי דרישות להתקדמות תרבותית בחיים האזרחיים (שאלת זכויות האשה, וכו')⁷⁸².

(4) הסתייגויות

הדוּגמאות המובאות בזה נבחרו מתוך התפתחות היחסים באיסלאם בתקופה החדשה; אך התופעה שנתגלתה כאן, מתאימה לכיווּן שהגיע לידי תוקף גם במאות-השנים שקדמו.

ואולם כאן עלינו להוסיף מיד הגבלה, ולומר: במשך כל אותן מאות-השנים היו מצויים תמיד מיעוטים,שהיו מצמצמים את היקף-המושג של הבּידעה הטובה בתוך גבולות צרים ככל האפשר; שהיו שואפים לשמור על האיסלאם בטהרתו ולהרחיק ממנו כל בּידעה; שהיו נלחמים בכל האמצעים האפשריים, ולעיתים קרובות באמצעים קנאיים למדי, נגד כל ותרנות בשדה ההלכה והמעשה בתחום זה. מחמירים הם לדון לכף חובה, בחזקת חידושים בלתי-מוסכּמים ופסולים, לא רק הרגלים שצפו בחיי ההלכה, אשר התקופה העתיקה עדיין לא יכלה להכירם – אלא גם את העיונים הדוגמאטיים, שלא נודעו בזמן הקדום, ואת הנוסחאות שהוסקו מתוך אותם עיונים, ואפילו את הגירסאות האַשעריות של אותן נוּסחות, שתבעו לעצמן את הזכות שיכּירו בהן כבסונה (עמוד 127).

בהיסטוריה הפנימית של התנועות שבאיסלאם אתה רואה מלחמה בלתי-פוסקת של הסוּנה נגד הבּידעה, מלחמה של עקרון-המסורת האדוק-ללא-פשרה נגד ההרחבה המתמדת של גבולותיו והחריגה ממסגרת סייגיו המקוריים. מחלוקת זו עוברת כחוט השני בכל תולדות האיסלאם, בהתפתחותו הסומאטית ובהתפתחות החוקית גם יחד. ודווקא הכרח זה שהביא לידי מלחמה זו, והעובדה שנמצאו לה בכל עת עניינים אקטואליים – דווקא בכך אתה מוצא את הסתירה הטובה ביותר להשקפה הנפוצה עד-מאוד, שאותה הביע גם קינן (Kuenen) בהרצאותיו לזכרו של היבּרט (Hibbert): ‘היה זה יעודו של האיסלאם, כי אחרי תקופה קצרה ביותר של גידול והתפתחות, ייהפך לדפוס מוצק אחת-לתמיד ויקבל דמותו הקבועה ללא שינוי’⁷⁸³. והרי קינן עצמו כורך את עיוּנו זה בסיפור העובדה – שעוד מעט נזכירה – כי באמצע המאה הי"ח נתעוררה הנטיה לטהר את האיסלם מכל החידושים, וזו באה לידי גילוי נמרץ בריאַקציה חזקה. ואם כך, הרי נמצאנו למדים דווקא, כי טביעת-דפוס נוקשה של האיסלאם שימשה עוד בעת ההיא עניין, שאי-אפשר לבצעו אלא תוך מלחמת-דמים.

(5) החַנבּאליה כחלוץ המסע נגד הבּידעה

בין הזרמים השונים בתיאולוגיית האיסלאם לא היה, ואין גם כיום, שום כיווּן, שיגנה וירדוף את הבּידעה, תוך עקיבות נמרצת כל כך – כזרם, המעריץ את האימם המהולל, אַחמד אבּן חנבּל (לעיל עמ' 45, 91), אביה ומייסדה הראשון של אסכולה זו, הנקראת על שמו. מתוך חוג זה באים הקנאים-מן-הקנאים של חסידי-הסוּנה, הדנים לחובה בקולי-קולות כל בּידעה בענייני דוֹגמה, פולחן ואורח-חיים. אילו היו מתנהלים העניינים לפי רוחם, הרי צריך היה להחזיר את עטרת האיסלאם ליושנה, להעמיד שוב על התוכן הקדמון שהיה לו באַל-מדינה ועל דמותו המוחזרת-המחודשת מימי ה’חברים'. אולם אין לטעות וסבור, כי אולי פעלו אצלם רגשות רומאנטיים, געגועים מנטימנטאליים אל העבר היפה בתמימותו, – והם שקבעו את מהלך מחשבתם. אצל סופרי-אותיות אלה לא תמצא אלא מעט של הרגשות עמוקות יותר: מתוך מחאותיהם אינה נשמעת אלא עקיבוּת של דביקות פורמאלית בסוּנה.

ואכן, במשך מאות-השנים היו גם דברים, שעוררו תגובה של מחאות – די והותר. הרי, קודם כל, הדוגמאטיקה הספּיריטוּאַליסטית, על דרך ביאור כתבי-הקודש הנובע ממנה – ועל כך הצביעו והתריעו נאמני אַחמד אבן חנבּאל. כבר ראינו, כי דוגמאטיקה זו, אפילו בצורתה האשערית, לא היתה בעיניהם אלא כפירה גרידא. אין הם רוצים לזוז אף לא כחוט השערה מפשוטן של מלים, כפי שהן כתובות, ואין הם מרשים לא להכניס לתוכן פירושים ולא להסיק מתוכן פירושים. ועוד יותר מכן נתעוררו מחאותיהם נוכח החיים הדתיים למעשה. עלינו להימנע כאן מן הדיון בפרטים קטנים, ונסתפק בדוגמה אחת מתוך אותו חוג, שאמנם מעמיקה היא להשתלב בחיים הדתיים של האיסלאם, יותר מכל פרט אחר.

(6) פולחן הקדושים

בהשפעת גורמים שונים, מקצתם פסיכולוגיים ומקצתם היסטוריים, התפתחה באיסלאם תופעת-פולחן, שהתאזרחה עד-מהרה בכל רחבי האיסלאם – אף-על-פי שהיתה מתנגדת לתפיסת-האלוהות האסלאמית, ואף רוח הסוּנה האמיתית לא היתה נוחה הימנה. בכמה שכבות של מאמיני-האיסלאם עולה חשיבותו של אותו פולחן על זו של עיקר הדת גופה, והריהי משמשת עצם הצורה לפעילותה של תודעת-האמונה בקרב ההמונים. אַללה בשמים רחוק מבני-אדם; קרובים יותר להם ולנפשם הם הקדושים (וֶילִי) המקומיים, והללו מהווים את הנושא לפולחנם הדתי של ההמונים, שאליהם מתכוונים הם באמת ובהם כרוכים פחדם ותקוותם, הערצתם וחרדת-תפילתם. מזבחות לחרדת-תפילתם משמשים קברות-הקדושים ומקומות-קודש אחרים, הכרוכים בפולחן זה; לעתים אף נלווית על כך הערצה פטישיסטית גסה של שיורי-קדושה ותשמישי-פולחן מוחשים. אותו פולחן של קדושים, סוגיו שונים שינויי-תכונה ושינויי-צורה, לפי הנסיבות הגיאוגרפיות והאתנוגראפיות, ונוסף על כך מסועפים הם לפי השיירים הקדומים מן התקופה הטרום-איסלאמית של העממים, שקיבלו אחר-כך את דת האיסלאם. ואמנם, בפולחן-הקדושים, ברובו הגדול, הגיעו לידי תוקף – בהיקף נרחב יותר או פחות, ובצורה תקיפה ובלתי-אמצעית, אם בהרבה ואם במעט – שרידי הפולחנים שנדחקו עם הופעת האיסלאם. פולחן זה, על הבדלי תכונותיו לפי מחוזות שונים, משַווה למערכת האחידה והאוניברסאלית של האיסלאם הכללי אופי עממי, הנקבע לפי נסיבות מקומיות⁷⁸⁴.

מלבד התנאים האתנוֹלוֹגיים, שׂיחק לו, לפולחן-הקדושים באיסלאם, גם הצורך הנפשי, שכבר רמזנו עליו: הצורך לגשור גשר על פני התהום, המפרידה בין המאמין התמים, על מאווייו היומיומיים, לבין האלוהות שאין לקרב אליה ואין להשיגה – הצורך לבקש כוחות מתווכים, שיהא מרגיש עצמו קרוב אליהם ושיהיו נוחים יותר לרוחו מאותה אלוהות, היושבת במרומי-אין-סוף על כסא כבודה, נעלה ונשגבה מעל לכל עניין של האדם והאדמה. ההמון מודה באַללה הנעלה וירא אותו, את שליט העולמים המנצח על ההוויה הגדולה בקוסמוס, אלא שאין הוא סבור כי יתן דעתו על הצרכים הפעוטים של חוג מצומצם, קל-וחומר על צרכיו של הפרט היחיד. כי השׂדוֹת במחוז מסוים יתנו יבולם; כי עדריו של השבט יפרצו לרוב; כי יבריא האדם ממחלתו; כי ישיש על רוב זרעו – הרי על כל אלה יתן דעתו יותר הקדוש המקומי, הידוע לתושבים. לוֹ יקריבו מנחות ולשמו ידרו נדרים, כדי להפיק רצון מאתו, או – שהרי נרצה להיות קרובים יותר לשימוש הלשון האסלאמית ולחוג השקפותיו – ‘כדי שיהא מליץ-יושר לפני אַללה’. הוא גם מעוז ומשׂגב לצדק ולאמת בין מאמניו. הכל יראים להישבע שבועת-שקר בשמו, או במקום קדשו, הרבה יותר מלהישבע שבועה כזאת בשם אללה. הקדוש שוכן בתוך קהל מאמיניו ומשגיח על שלומם, על יושר-דרכם ומידותיהם. בשטחים גדולים של העולם האיסלאמי (הבּדוים של ערבות ערב, הקאבּילים באפריקה הצפונית) מצטמצמת השתייכותם של התושבים לאיסלאם, בעיקר, בגילויי פולחן-הוֶוילִי המקומי ובמנהגים ובתרומות הכרוכים בפולחן זה⁷⁸⁵.

צורך זה סייע גם להתפתחותם של התהליכים, המעניינים מבחינה אתנוגראפית, שבעזרתם נשתמרו בתוך צורות-התופעה, המרובות לאין-מספר, של פולחני הקדושים המקומיים – הרבה יסודות מחיי הדת הטרום-איסלאמית, אלא שלבשו כלפי-חוץ צורות אסלאמיות.

כינוסן השיטתי של התופעות, הנמנות עם אותו תהליך בתולדות הדתות, הוא אחד הפרקים החשובים ביותר בדברי ימי דת-האיסלאם. כאן יכולים אנו לנגוע בהן אך באופן כללי, לציין שמזה מאות בשנים התייחסו גם הפוסקים המוסמכים של הדת הרשמית, מבחינה עקרונית, יחס של סובלנות אל צורות הפולחן הללו. הללו מסתפקים בכך, שמתוך פולחני הדת מוציאים הם את גילויי האליליות הגסה; והרי זו הגבלה, שלמעשה אין אתה יכול לעולם להגדיר בדיוק את היקפה. מתחילה לא היתה התיאולוגיה הרשמית ותרנית כל-כך כלפי דרישות ההמונים, אשר נבעו מתודעתם הדתית. שכן, אין לך תקלה חמורה יותר של ניתוק הקשרים עם הסוּנה העתיקה, מאותה הרחבת-הפולחן המסלפת את עיקר האיסלאם; וחסיד נאמן של הסוּנה אינו יכול אלא לדחותה אל תוך תחום השִׁירךּ – הוא השיתוף שמצרפים אל אללה האחד כוחות אלוהיים אחרים – ולהטיל עליה דין של החרמה. נוסף על כך, הרי עם אותו פולחן-של-קדושים חלה סטייה גם בתפיסת תכונתו של הנביא לפי נוסח הסוּנה. אף הוא הוכנס אל תוך התחום של תורת הקדושים והערצתם, ומתוך כך נצטיירה תמונתו של הנביא, שהיתה, ללא צל ספק, זרה לתיאורי האופי האנושי, שהקוראן והסוּנה מביאים על מחולל האיסלאם.

ולא היתה עוד בקעה אחרת להתגדר בה, שאפשר היה להרים בה ביתר צדק קול צעקה ולהשמיד את הבּידעה, שהתגנבה לתוך תורת-האמונה וקיום המצוות המעשיות – כבקעה הזאת, למראה אותה פעילות-תסיסה המתנגדת לחלוטין לסוּנה, שבאה בעקבות גילוייו של פולחן הנביא והקדושים. אולם אחרי התנגדות מסוימת נכנע האיסלאם הרשמי לתפיסות-דת, ששנשתלטו השתלטות כללית ורכשו להן את הכרתו של האיג’מאע ההמוני; ותוך הסתייגות עיונית מסוימת, תוך קצת ריסון של משמעת והבלגה תיאולוגית, כינס האיסלאם הרשמי תוצאה זו של ההתפתחות ההיסטורית אל תוך מסכת האורתודוכּסייה.

(7) אִבְּן תַּיְמִיַה

אך רוח הקנאות של החנבּאליים לא ידעה כל סובלנות לגבי חידושים; שהרי הם ראו את יעודם בכך, להיות כרוֹזי הסוּנה ומגיניה נגד כל בּידעה – אם בדוגמאטיקה ואם לגבי מצווֹת וחיי-החברה. חסרת-אוֹנים עמדה חבורה קטנה זו של קנאים מנגד לרוח שנשתרר בציבור. אולם בראשית המאה הי"ד קם בסוריה נציג נמרץ ותקיף למגמותיהם, בדמותו של תּאקי אלדין אבּן תּיימיה; תיאולוג אמיץ-לב זה העביר בדרשותיו ובכתביו תחת שבט הבקורת את האיסלאם ההיסטורי, מנקודת-ההשקפה של סוּנה כנגד בּידעה, ויצא בתוקף נגד כל ‘החידושים’ בעקרי-האמונה ובקיום המצוות, ששינו את מושגו המקורי של האיסלאם. הוא הטיף בקנאות לא רק נגד פולחם הנביא והקדושים, אלא גם נגד השפעות הפילוסופיה, שחדרו לתוך האיסלאם; נגד הנוסחאות של הכּלאם האשערי, שהאורתודוכּסיה הכירה בהן זה מכבר, וכן נגד הצוּפיוּת על תורותיה הפּאנתאיסטיות. הוא החרים, בחזקת פסוּל דתי, גם ההערכה הנעלה, מבחינת הדת, של העליה לקבר הנביא, שנחשבה משכבר הימים בעיני מאמיני-האיסלאם החסידים כהשלמה לעליית-הרגל למכּה. ללא כל ריתוי פנה נגד הפוסקים-התיאולוגים, שהעניקו לספיחי-הפולחן חוקיות של איג’מאע, הוא סומך על הסוּנה ורק על הסונה⁷⁸⁶.

עול המונגולים, שהעיק על האמפריה האסלאמית של אותו זמן, יצר בתוצאותיו רקע שעליו נתעורר מצפונו של העם לקראת חידוש פני האיסלאם ברוח הסוּנה, שסילופה הוא שהעלה את חרון-אפו של אלוהים. השליטים המדיניים והמנהיגים התיאולוגים המוסמכים – דעתם לא היתה נוחה מאותו קנאי. Quieta non movere ⁷⁸⁷ – וכנגד תביעתו של אבּן תּיימיה להחזיר את העטרה ליושנה, הרי כבר עמדו זה מאות-בשנים בפני תוצאות היסטוריות בתחום האמונה והמעשה כאחד, ועכשיו שוב חייבים הכל להתייחס אליהן כאל סוּנה. הפוסק האחרון בכנסיית האיסלאם היה אַלגזאלי, והוא שמצא את הנוסחה הנכונה כדי לאחד פולחנות, רציונאליזם, דוגמאטיזם ומסתורין; ואמנם מושגי תורתו נעשו מאז קניין-הכלל באיסלאם הסוּני אורתודוכּסי. ואכן, אַלגזאלי זה היה ‘המטפחת האדומה’, כביכול, בעיני החנבּאליים החדשים, משבאו להילחם בכל התפתחות היסטורית.

הצלחתו של אבּן תּיימיה לא היתה גדולה; הוא נסחב מבית-דין דתי אחד למשנהו ובסופו מת בבית-האסורים (1328)⁷⁸⁸. הספרות התיאולוגית מן התקופה שבאה אחריו, עסקה ברובה בשאלה, אם כופר היה או קנאי חסיד לסוּנה. בקרב החבורה הקטנה של נאמניו נתעטף זכרו בזוהר של קדושה, וגם המתנגדים נשתנה רוחם אחרי זמן קצר לרצותו, בהשפעת הרושם המעמיק מהרצינוּת הדתית, שהיתה טבועה בכתביו של הקנאי המת. השפעתו הורגשה הרגשת-סתרים במשך ארבע-מאות שנה. קראו ודרשו בספריו, ובקרב חוגים רבים של האיסלאם היו הללו כוח נסתר, שגרם מזמן לזמן להתפרצות גלויה כנגד הבּידעה. השפעה זו של תורתו היא שעוררה, באמצע המאה הי"ח בקירוב, אחת מן התנועות הדתיות החדשות באיסלאם – תנועת הוואהבּיים.

(8) תנועת מוחמד אבּן עַבּד אַלווַאהַאבּ

תולדות האיסלאם הערבי אינן חסרות דוגמאות לתופעה, שבאישיותם של מנהיגים אדירי-כוח נתאחדו תכונות של תיאולוג מלומד ושל גיבּור-מלחמה אמיץ-לב.

מה האליליוּת נתמזגו ‘נבל וחרב’, אף באיסלאם מתמזגים למדנוּת בתורת-אַללה וכושר-מלחמה להיאבק עם אי-אמונה וכפירה. ההיסטוריה העתיקה של האיסלאם מספקת דוגמאות כאלה בשפע; לפחות היה זה מקובל במסורת הדתית, אמנם ללא יסוד בהיסטוריה, להוסיף לזר-תפארתם של אנשי-מלחמה רבים עוד הדר ויקר של חכמת התיאולוגיה.

הדוגמה הקדומה ביותר לכך היא חרבּו של עלי: לפי רוח האגדה הדתית היה שׁוֹלף אותה איש, שנחשב גם בר-סמכא נעלה בכל השאלות הדתיות ושצריך היה להכריע בהן בעזרת המדע התיאולוגי. אולם גם שעה שאנו נמצאים על קרקע היסטורי מוצק יותר, הננו רואים תכופות אותה מזיגה של מוניטין במלחמה ובמדע אצל אישים, העומדים בראש מחנות לוחמים של ההמונים. כדי לתאר את רציפות התופעה הזאת עד לזמנים החדשים ביותר, יספיק להביא דוגמה זו: עבּד-אַלמוּמין במאה הי"ב⁷⁸⁹, מיוצאי בתי-המדרשות התיאולוגיים, התייצב בראש תנועת אל-מוּוַאחידין; ובמלחמות-גבורה רבות, כמנהיגם של ההמונים שנענו לקול קריאתו, הצליח לייסד אימפריה איסלאמית-מערבית גדולה, והנה הגבּור המוסלימי מן התקופה החדשה, עַבּד אַלקאדיר⁷⁹⁰, אשר לאחר התנגדותו הצבאית האמיצה לכיבוש אלז’יר, ארץ מולדתו, בידי הצרפתים – גָלה לדמשק, ושם אסף סביבו צעירים שוחרי-דעת, שהיו סופגים בצימאון את הרצאותיו על ההלכה המאליכּית ועל ענפי-תיאולוגיה אחרים של האיסלאם. שאמיל⁷⁹¹, גיבור מלחמת-החירות בקאווקאז, וכן המהדים⁷⁹² הלוחמים בסוּדאן ובסוֹמאלי, שאנו שומעים כל-כך הרבה עליהם בזמן האחרון – אמנם אינם נציגים כה מהוללים של אותה תופעה בתולדות האיסלאם; אך גם אנשי-מלחמה אלה יצאו מתוך חוג התלמידים של אסכולות התיאולוגיה האסלאמית.

אחת התנועות התיאולוגיות והצבאיות גם יחד של העם הערבי, היא התנועה שנתעוררה בעת החדשה בערב המרכזית על-ידי מוחמד אבּן עבּד אַלוואהבּ (מת ב-1787). לאחר שלמד וחקר בשקידה רבה את ספריו התיאולוגיים של אבּן תּיימיה, עורר בקרב בני ארצו על רקע תיאולוגי תנועה, שנתלקחה עד-מהרה לשלהבת לוהטת ומשכה אחריה את העם השואף-לקרבות. אחרי הצלחות חשובות בשדה-הקרב, שהתפשטו אל מעבר לגבולות חצי-האי עד לעירק, הביאה תנועה זו להקמת חברה מדינית; ואף-על-פי שזו נתרופפה עם חליפות-השמן ועם סכסוכים והתחרות מבפנים, הריהי קיימת עד היום הזה בערב המרכזית ומהווה כוח בעל-השפעה במדיניותו של חצי-האי הערבי⁷⁹³. אמנם שונה הוא אבּן עבּד אלוואהאבּ מן התיאולוגים הלוחמים שנזכרו קודם-לכן, שלא הוא עצמו מניף את חרב גיבּורי המלחמה בראש מחנה נאמניו; אולם על כל פנים התיאולוגיה שלו היא ששימשה כוח-הדחיפה למפעלי-המלחמה, לשם החזרת הסוּנה לתיקונה, שביצע חתנו ומגינו, ראש-הגדוד מחמד אבּן סעוּד. הוא שולף את חרבו – כך מיוצג הדבר כלפי-חוץ – למען תורות תיאולוגיות, כדי להגשימן בחיי המציאות. יוליוס אויטינג⁷⁹⁴ היה בזמן האחרון, אחרי שקדמוהו חוקרים אחדים, עד-ראייה לנעשה בתוך מדינה דתית זו, אף נזדמן לו לשהות בה זמן ממושך⁷⁹⁵.

התנועה הוואהאבּית הפכה למציאות את מחאות החנבּאליים, שבשמן יצא אבּן תּיימיה כנגד חידושים מנוגדים לסוּנה, אשר זכו להכּרת האיג’מאע, כנגד הנוסחאות הדוגמאטיות, שנקבעו משך ההתפתחות ההיסטורית, וכן כנגד חידושים בחיי יום יום. דיינו אם נזכיר, כי התורה הוואהאבּית כללה בהתנגדותה העקבית לכל בּידעה, למשל, גם עישון טבּק ושתיית קפה⁷⁹⁶, מפני שהיתר לכך אין למצוא כמובן בסוּנה של ה’חברים'; טבק וקפה אסורים בהנאה בגבולות המדינה הווהאבּית של ימינו, והעבירה על-כך נחשבת לחטא חמור.

עם החרב בידם התנפלו גדודיהם על המקומות הנערצים ביותר לפולחן-הקדושים של הסוּניים והשיעיים, ורק גייסותיו של המושל המצרי מוחמד עלי, שחשו לעזרת הממשלה התוּרכית, ששלטה להלכה בארץ-ערב, יכלו לעצור את התקדמות הוואהאבּים, שכּן היו מקומות אלה, לדעתם, משכן הַשִׁירך הפסול ביותר, ופולחנם, לרבּוֹת המנהגים התלויים בו, נחשב בעיניהם לעבודת-אלילים ממש. מתוך השקפה זו היו מגנים גם בדבקתום לתורת אבּן תיימיה את פולחן הכבוד שמחלקים לקבר הנביא באַל-מדינה. כל זה נעשה בסיסימה של החזרת הסוּנה לתיקונה. במלחמה זו שימשו להם דוגמאות-למופת דמויותיהם של יראי-שמים מבין אבותיהם הוותיקים. מסופר, כי החליף עוֹמר השני, הנאמן לסוּנה, הקים את בניינו על קבר הנביא בכוונה, תחילה שלא בכיווּן הנכון אל הקיבּלה, ‘מחשש שמא יבואו בני-אדם ויעשו מזכרת זו מקום לתפילה’. הוא ביקש למנוע סכנה זו, תוך שלא כיוון בניין זה לפי שנהוג בכל המסגדים⁷⁹⁷. בצד התנגדותם לפולחן של קברות ושיירי-קדושה, גינו הוואהאבּים גם חידושים אחרים של הפולחן ואף נלחמו נגדם, ובייחוד נגד קביעת מאנארוֹת בבנייני המסגדים ונגד השימוש-במחרוזת, שלא היה ידוע באיסלאם העתיק (ר' לעיל, עמוד 165). עבודת-אלוהים חייבת לשקף בנאמנות את ההוויי מזמן ‘החברים’⁷⁹⁸.

והוא הדין לגבי חיי יום-יום. הללו הוחזרו, ככל האפשר, אל הפשטות הפּוּריטאנית, שלפי עדותם של מאות חדיתים היא שהיתה נהוגה אצל ‘החברים’, ואפילו אצל החליפים. אסורים כל חיים של מותרות, והווי החיים באַל-מדינה מן המאה השביעית חייב לשמש מופת במדינת הסוּנה של הוואהאבּים אלף שנה לאחר-מכן.

מתוך יחס הוואהאבּים לפולחן-הקדושים, הוא המטרה החשובה ביותר במלחמתם, נוכל להסיק כמה מוצדק הכינוי ‘המסתערים על מקדשים שבערב-העילית’, שכּינה קארל פון וינצנטי (Karl von Vinc: Tempeltürmer in Hochzrzbien) את הוואהאבּיים ברומן שלו; כאן תיאר את אורח חייהם החברתיים, וכן הבליט, בהתאמה אל מקורות אחרים, את רוח הצביעות וההתחסדות כלפי פנים, שאותה פּוּריטאניות קפדנית כלפי חוץ הביאה בעקבותיה.

תוצאותיהן הרבות של השאיפות הוואהאבּיות נראות גם בתופעות הקרובות להן, שנתבלטו בחוגים המרוחקים של העולם האיסלאמי בתוקף השפעתה הבלתי-מפוקפקת של התנועה הערבית.

(9) כת הוואהאבּיה

אם ניתן את הדעת על יחסו של האיסלאם הכללי אל תנועה זו, תפליאנו, מבחינת תולדות הדת, בייחוד העובדה הבאה. מי שרוצה לחרוץ משפט על ענייני האיסלאם, מן ההכרח שהווהאהאבּים יהו בעיניו לוחמים למען אותה צורת-הדת, שנקבעה בידי מוחמד וחבריו; מטרתם ותפקידם אינם אלא להחזיר את עטרת האיסלאם העתיק ליושנה. ואמנם מבחינה עיוּנית מודים בכך, לעתים קרובות, גם העוּלֶמא⁷⁹⁹. ואף-על-פי-כן מן ההכרח הוא, שבעיני המוּסלים האורתודוכּסי יהיו הוואהאבּים מוחרמים, מבחינה מעשית, כפורשים מן הציבור. את האמונה האדוקה נטש ממילא כל אדם הפורש מן האיג’מאע, ודוחה את אשר הכירה בו הסכמת-הכלל של הכנסיה – עם התפתחותה ההיסטורית – כנכון ואמת. כאן אין לחקור ולשאול לזכויות עתיקות של הסוּנה. האיג’מאע הוא שהופך הכל לסוּנה, ושוב אין צורך בחקירה-ודרישה. ורק אז נחשב דבר לסוּני, היינו לאורתודוכּסי, אם הוא מתאים אל אמונת-הכלל המוּסכּמת ואל נוהג-הכלל המקובל. מה שמתנגד לאותו איג’מאע, הריהו מינות⁸⁰⁰. ומתוך הנחות אלה הרי המוסלים המדקדק-באמונתו אינו יכול אלא להסיק מסקנה, כי הוואהאבּים, כיוון שהם נלחמים ומחרימים (ואין לכחיש, שהם עושים כן מתוך נאמנות לסוּנה) דברים מותרים, ולפעמים גם מצוּוים, לפי האסכולות המוסמכות – ממילא עזבו את חיק האיסלאם האדוק, ממש כמו החאריג’יים העתיקים. בשביל האיסלאם האדוק נחשב אַלגזאלי, מאז המאה הי"ב, לפוסק המוסמך האחרון. לעומת זה באים הוואהאבּיים ובפולמוסיהם הספרותיים נגד האורתודוכסייה שבמכּה, שלא פסקו עד היום הזה, הם מעמידים את תורתו של אבּן תּיימיה, שהתיאולוגיה השליטה פסלה אותה. ‘מצד אחד אלגזאלי, מצד שני אבּן תּיימיה’ – הנה הסיסמה במלחמה זו. האיג’מאע קלט את תורתו של אַלגזאלי וקידשה. והגורסים סברה אחרת, פורצים את גדר האיג’מאע: עם כל נאמנותם העקבית לסוּנה, לפי האיסלאם כהלכתו, מן ההכרח שייראו כמינים ועל כן יהיו נידונים לחובה.

(10) תנועת הבּאבּיים והוואהאבּיים

התנועה שקמה בחצי-האי הערבי, שאת השקפותיה ופעולותיה תיארנו זה עתה, פניה מופנים בעקשנות לאחור, אל העבר; היא מכחישה את זכות ההישגים של ההתפתחות ההיסטורית, ואינה רוצה לראות באיסלאם אלא דמות מאובנת מן המאה השביעית – מה שאין כן תנועה אחרת, שקמה אף היא בזמן החדש בתוך האיסלאם: נקודת-מוצאה והאידיאה החיה שבה היא האמונה בהתפתחותה הדתית של האנושוּת. מתכוונים אנו לתנועת הבּאבּיים⁸⁰¹, שמוצאה מפרס. אמנם תנועה זו צמחה מתוך השיעיוּת, בצורתה השולטת בארץ ההיא; אולם מבחינת ההתפתחות ההיסטורית נעוצים רעיונותיה היסודיים בעיקרון, המשמש, כפי שראינו לעיל, האידיאה המַכוונת את הכיתה האיסמאעילית: השתלמות עצמית של גילוי-אלוה, תוך התגלותו המתקדמת של שׂכל העולם.

בראשית המאה הי"ט ניטע שתיל חדש על האילן של תורת-האימאם, לפי השיעיים ה’שנים-עשר’יים: האסכולה של השׁייחים, שתלמידיה מטפחים בהתלהבות את הפולחן של ‘המהדי הנסתר’ והאימאמים שקדמו לו⁸⁰². בדרך הגנוֹסטיקה רואים הם באישים אלה התגשמות של תוארים אלוהיים, כוחות יצירה, ובכך הם מקנים היקף רחב יותר למיתולוגיה על האימאמים הנפוצה בקרב האימאמיה השכיחה. הנה כי כן הולכים הם בעקבות ה’מפריזים' (גוּלאת, עמ' 151).

בחוג זה גדל עלם נוטה להזיוֹת, מירזַא עלי מוחמד, תושב העיר שיראז (נולד בשנת 1820). לאור כשרונותיו הנעלים ודבקוּתו הכירו בו חבריו שהוא נוצר לגדולות. הכרה זו מצד חבריו הנלהבים כמוהו השפיע מאד על נפשו של העלם העמקן בהגותו; וסופו שהגיע עד לידי כך, שראה את עצמו נושא שליחות נעלה על-אנושית בתוך התפתחותו של האיסלאם והתגלות תפקידו בתולדות העולם. מתודעתו העצמית, שהוא משמש בַּאבּ, היינו ה’שער‘³⁸⁹ שדרכו מתגלה לעולם רצונו נטוּל-הטעוּת של האימאם הנסתר, אותו מקור עליון של כל דבר-אמת⁸⁰³ – הוא התקדם והגיע עד מהרה לאמונה, כי בסדר הפנימי של התפתחות הרוח נודע לו תפקיד נכבד יותר, ולא רק להיות ולשמש כלי-שרת של אימאם-הדור, החי והמורה במסתרים. הוא עצמו הנהו המהדי החדש, המתגלה בדיוק לתקופת הימים של אלף-השנים הראשון, אחרי הופעת האימאם השנים-עשר (260 – 1260 להיג’רה). ואולם עכשיו שוב לא באותו מובן, כפי שתופסת השׁיעה משרה זו, אלא – וכאן הוא עובר לתחום התפיסה האיסמאעילית – כהתגלות רוח העולם, כ’נקודת ההתגלות’, כאמת הנעלה ביותר, שלבשה את צורתה הגופנית, ואין היא שונה אלא שינוי-שבהופעה, אך מבחינת העצם מזדהה היא עם ההתגלויות הקודמות של אותה עצמוּת רוחנית הנאצלת מאת אלוהים. הוא משה והוא ישוּ, שהופיעו שוב עלי אדמות, וכן הוא ההתגשמות של כל שאר הנביאים, שבדמותם הגופנית נתגלתה רוח-העולם האלוהית בגלגול-העולם שקדמוֹ. הוא הטיף לנאמניו שימאסו במוֹלָאים – בייחוד בפרס מכוּנים כן העולֵמא – על התחסדותם במעשׂים ועל צביעותם ושאיפותיהם החילוניות; הוא ביקש להרים את חזון-מוחמד, שאותו הוא מבאר על הרוב ביאור אליגורי⁸⁰⁴, אל דרגת-שכלול גבוהה יותר. המצווֹת המעשיות של האיסלאם, החוקים הקפדניים בדיני-טהרה, ועוד – אין תורה זו מחשיבתם אלא במידה מועטה; במקום חלק מן המצוות הללו באות מצווֹת אחרות. יום-הדין, גן-עדן, גיהינום ותחיית-המתים – ניתנה להם משמעות אחרת. מבחינה זו קדמו לו גם שיטות ספיריטואליסטיות אחרות. תחיית-המתים אין פירושה, לפי דעתו, אלא התגלות מחזוֹרית מאוחרת של רוח-אלוהים לגבי ההתגלות הקודמת לה. כל התגלוּת קמה לחיים חדשים בזו שבאה אחריה. זוהי משמעות הדברים ‘פגישה באלוהים’, כפי שמכוּנים בקוראן החיים לעתיד לבוא.

ואולם, לא רק מבחינת התפיסה הדוֹגמאטית והחוקית בלבד התנגד אותו הוזה פרסי צעיר לתיאולוגיה הנוקשה של המוֹלָאים. יתר מכּן: הוא העמיק לחדור בדברי הטפתו גם לתוך חיי החברה של בני אמונתו. מוּסרו הפונה אל הלב תובע אחוות כל הבריות. במקום החיץ המבדיל בין המעמדות והדתות. על-ידי שוויוֹן-זכויות גמור רוצה הוא להרים את האשה מתוך שפל עמדתה, שהוטל עליה במציאות הקיימת בשם המסורת. הוא פותח בביטול חובת-הצעיף, ודוחה לחלוטין אותה תפיסה גסה על הנשואין, שנתגלתה בחברה האיסלאמית – אם גם לאו דווקא במסקנה הכרחית מתוך עיקרים דתיים. את התפיסה העדינה-יותר על יחסי-הנשואין הוא קושר ברעיונות על תפקידי המשפחה ועל תיקון מערכת החינוך.

נמצאנו למדים: הבּאבּ הכניס את יסודות החיים החברתיים לתוך שאיפותיו לתיקונים דתיים. הריהו לא רק מתקן דתי, אלא עם זה גם מתקן סוציאלי. אולם, משום שראשיתו נעוצה בהשקפות גנוסטיות ומיסטיות, הרי עובר גורם זה כחוט השני גם בכל שיטתו, הבנויה על יסוד השקפת-עולמו. כורך הוא פלפולים פיתּאגוֹריים ורעיונות-השכלה מודרניים כאחד. דוּגמת החוּרוּפיים (עמוד 177) הריהו משתמש במשׂחק של צירופי אותיות ומייחס חשיבות רבה לערכן המספרי; בצירופי אמצאותיו נודעת חשיבות יתירה למספר 19, המשמש לו מרכז בגימטריאותיו, שממלאות תפקיד גדול בחקירותיו.

וכשם שלגבי עצמו מבשׂר הוא את זהות ישותו עם ישות הנביאים שקדמו לו בימי-קדם⁸⁰⁵ – ורעיון זה, ששרשיו נעוצים בשיטת הגנוֹסטיות, נתגלה גם בתנועות-פילוג קודמות של האיסלאם, – כך הוא מבשׂר גם לגבי העתיד את התגלותו המתחדשת של הרוח האלוהי, זה הגלום בשביל דורו בגופו הוא. אותה התגלות לא נסתיימה כל-עיקר, לא במוחמד ואף לו בו עצמו. תוך התקדמות עד לאין סוף מתבשׂר הרוח האלוהי בגילויים החוזרים ומתחדשים לתקופות מחזוריות; הללו מבשׂרים את הרצון האלוהי בשלימות משתכללת והולכת, לפי ההתקדמות שהושגה במרוצת הזמנים. בכך הכין מירזַא עלי מוחמד את התמורות, שחלו בעדתו זמן לא רב אחרי מותו.

את סיכום תורותיו כינס בספר דתי בשם בַּאיַאן (בירוּר), הנחשב לכתב-קודש. מאליו מובן, כי בעיני המנהיגים השליטים נראו תורותיו כמסוכנות-ביותר, גם מבחינה דתית וגם מבחינה מדינית. מייסד­-הבּאבּ וחסידיו מבני פמלייתו, וביניהם העלמה הגיבורה קוּרַת-אל-עַין (קורת העין), המעוררת רגשי אהדתנו – נרדפו ללא-רחם והוחרמו הוגלו ונמסרו לגרדום, מירזא עלי מוחמד עצמוֹ הוצא להורג ביולי 1850. אלה מן התלמידים שנצלו ממיתת-קדושים – ועקב הרדיפות שסבלו עוד גדלה התלהבותם – מצאו מקלט באדמת תורכיה.

לא עברו ימים מרובים אחרי מותו של המייסד וכבר חל פילוג בקרב עדת מאמיני-הבּאבּ; הללו נתפלגו לשתי סיעות, וכל אחת הכירה באחד משני התלמידים, שנתמנו על-ידי המייסד להיות מנהלי העדה, את הנציג הנאמן ביותר לרצונו של הבּאבּ. מיעוטם נתלכדו מסביב לצוּבְח-אִ-אֶזֶל (שחר הנצח⁸⁰⁵, – מקום-מושבו היה בפאמאגוּסטה (קפריסין), – שביקש לקיים את פּועַל הבּאבּ בצורה שקבע לו המורה; אלה הם הבּאבּיים השמרנים. ואילו רובם נצטרפו לתפיסתו של השליח השני בַּהַא אַללה (זוהר אלוה)⁸⁰⁶; מראשית שנות הששים, כשנתגוררו גולי-הבּאבּיים באַדריאַנוֹפּוֹל, הכריז הלה על עצמו כי הוא ההתגלות המושלמת ביותר, כפי שבישׂר אותה המורה, ועל-ידיה מתנשא פעלוֹ הוא למדרגה רמה יותר; ובכך הוא הקדים את השיטה של מחזור-המעגל. עלי מוחמד היה החלוץ שקידמהו, מעין יוחנן המטביל שקידם את ישוּ. בו עצמו הופיע שוב רוח-אלוהים, כדי לקיים ולאמת את המפעל שהכין אותו חלוץ. בּהא גדול מבּאבּ. בּאבּ היה קַאיִם (המתעורר-וקם), בּהא הוא קיוּם (הקיים); ‘מי שעתיד להופיע (זהו הכינוי, שמכנה הבּאבּ את הבא אחריו) גדול ממי שכבר הופיע’⁸⁰⁷. במיוחד הוא אוהב לכנות עצמו בשם מאזַהאר או מאנזאר, התגלותו של אלוהים, שבה ניתן לחזות ביוֹפיו של אלוהים כמו באספקלריה. הוא עצמו הנהו ‘יופיו (ג’אמאל) של אַללה’, שקלסתר-פניו מבהיק בין השמים ובין האדמות, משל לפנינה היקרה והלטושה⁸⁰⁸. רק באמצעותו ניתן לעמוד על מהותו של אלוהים, שהוא עצמו הנהו אצילות⁸⁰⁹. ואמנם, בעיני נאמניו הוא באמת ישות על-אנושית, והם מייחסים לו תוארים אלוהיים. כדאי לקרוא את שירי-התהילה המופלגים, שהם מקדישים לו; פירסמם א. ג. בּראוּן⁸¹⁰.

בשל המחלוקת, שפרצה בין הנאמנים לאיגודו החדש ובין הבּאבּיים השמרנים, עברו בּהא ועדתו לעכּו. וכאן פיתח את תורתו כדי שיטה מושלמת, שהעמיד אותה לא רק בניגוד ל’מילַת אַלפוּקאן' היא עדת הקוראן, אלא גם בניגוד ל’מילת אַלבַּאיַאן⁸¹¹, והיא עדת הבּאבּיים הוותיקים, שלא הסכימו לתיקוניו משום שלא רצו לחרוג ממסגרת הבַּאיאן.

תורתו מכונסת בסדרת ספרים ואגרות, בערבית ובפרסית, שהחשוב ביניהם הוא כּיתאבּ אַל אַקדַס (כתב-הקודש)⁸¹². הוא טוען שתורותיו אלה שבכתב, מפי הגבורה נאמרו. ‘הנה, לוח זה עצמו – כלומר, אחת מאגרותיו – הוא ספר גנוז, שהיה שמור מעולם בגנזי אוצרותיו של אלוהים, ואם תרצו לדעת – הרי אותיותיו כתובות באצבעות הכוח (האלוהי)’. ועם זה הוא מעמיד פנים, כאילו אין הוא מגלה את כל שפע תורתו המביאה ישע בכנפיה. נראה, כי כמה רעיונות אזוֹטריים שמר בשביל בחירים-שבבחירים. אף מבקש הוא להסתיר כמה מתורותיו מפני המתנגדים. ‘אין אנו רוצים, – כך אומר הוא במקום אחד, – לברר דרגה זו בפרוטרוט, משום שנטיות אזני המתנגדים להאזין ולגלות, כיצד יעמדו במרדם נגד אֵל-אמת הקיים לנצח. כי אין שׂכלם מגיע לעמוד על סוד הדעת והחכמה של מי שהופיע ויצא ממזרח-הזוהר לייחודו של המקום-האל’. אותו גילוי של הרוח הכולל-הכּל, כפי שהופיע בבּהא, – ורק על-ידי כך עשויות בשׂוֹרותיו של המייסד הראשון לבוא באמת על הגשמתן, – ביטל את מפעלו של גילוי-הבּאבּ בכמה בחינות חשובות. שעה שזה אינו בעצם אלא תיקון האיסלאם, הרי בא בּהא והתקדם יותר לקראת תפיסה נרחבה של דת-עולם, ועל-ידי כך לקראת אחוות-האנושות על רקע הדת. כשם שמבחינה מדינית הוא מביע בתורתו נטייה לקוֹסמוֹפּוֹליטיוּת – ‘לא ניתנה זכות יתירה למי שאוהב את ארץ מולדתו, אלא למי שאוהב את העולם כולו’⁸¹³– כך חורגת דתו מכל מסגרת צרה של עיקרי-אמונה.

הוא ראה את עצמו כהתגלותו של רוח-העולם למען כל האנושות כולה. ברוח זו היה משגר את אגרותיו, אגרות של שליח, – הללו מהוות חלק מספר חזיונותיו – אל האומות והמושלים באירופה ובאסיה, והוא עצמו נתן את עינו גם באמריקה. מבשר הוא גם ל’מלכי אמריקה וראשי הרפובליקה' את ‘אשר תהגה היוֹנה על ענפי הנצח’. בעיני נאמניו הוא עלה לא מעט, בבחינת איש-אלוהים מלא רוח נבואה, כיוון שבאגרתו לנפוֹליאוֹן השלישי הקדים לבשׂר לו את דבר מפּלתו הצפויה לו, ארבע שנים לפני יום-סידאן.

ברוח מגמתו הקוֹסמוֹפּוֹליטית מייעץ הוא למאמיניו שילמדו לשונות זרות⁸¹⁴, כי בדרך זו יתכוננו לקיים יעוּד של שליחים, שיפיצו דת-עולם שתאחד את כל האנושות כולה, את כל אומות העולם – ‘למען יוכל הבקי בלשונות להביא את דבר-אלוהים למזרח העולם ולמערבו, עד שיהא בו כדי למשוך את נפשות האנשים ולהחיות את העצמות היבשות’. ‘הנה האמצעי לאיחוד, הגורם הנעלה ביותר להבנת-גומלין ולהפצת התרבות’⁸¹⁵. האמצעי האידיאלי להבנת-גוֹמלים בעולם היא, לדעתו, לשון עולמית אחידה. הוא מבקש מאת המלכים ושריהם, שיבואו לכלל הסכם ויבחרו באחת הלשונות שבעולם, או ימציאו לשון חדשה, להיותה לשון אוּניברסאלית, ואותה ילמדו אחר-כך בכל בתי-הספר שבעולם⁸¹⁶. הוא דחה את כל ההגבלות של האיסלאם ושל הבּאבּיות הוותיקה כאחד. בהשוואה אל זו האחרונה, אמנם לא שחרר את בשׂוֹרתו מכל חקירת-מסתורין בנוטריקון ובגימטריאות, שנדבקו בבּאבּיות המקורית. אולם בעיקר נתן את דעתו על שיכלול הערכים המוסריים והסוציאליים. מלחמה אסורה בכל חומר-הדין, ורק ‘בשעת הדחק’ מותר להשתמש בנשק. אסור באיסור חמור לקיים עבדוּת; שוויון כל אדם הוא רעיון מרכזי בבשׂוֹרתו החדשה⁸¹⁷. בבשׂוֹרה אחת, הקרויה ‘סוּרת אַלמוּלוּךְ’ (פרשת המלכים), הוא בא בטרוניה קשה עם סולטאן תורכיה, על שהוא מרשה לקיים בין תושבי-קושטא הבדלי-רכוש עצומים כל-כך⁸¹⁸. הוא מכניס תיקונים לתוך תנאי-הנשואין, שכבר בּאבּ נתן עליהם מאד דעתו. האידיאל שלו הוא המוֹנוֹגאמיה, אך הוא מוותר ויתורים גם לבּיגאמיה; אבל כאן הקץ לריבוי-נשים. אמנם משאיר הוא את היתר-הגירושין, אולם הוא מסייג אותו בדרישות הוּמאניות. מתיר הוא לחזור ולישא את הגרוּשה, כל עוד לא נישאה לאיש אחר – וזה בניגוד גמור לנוהג האיסלאם דווקא. ההלכה באיסלאם – כבר עבר זמנה לחלוטין; הוא בא, איפוא, וקובע צורות חדשות לתפילה ולפולחן. הוא מבטל את התפילה-בציבור על צורותיה הליטוּרגיות (צַאלאת אל-ג’אמאעַה): כל אחד מתפלל ביחידות גמורה (פוּראדא); רק לתפילת-האשכבה משאיר הוא את כינוס הקהל. הקיבּלה (כיווּן הפנים בשעת התפילה) איננה לעבֵר מכּה, אלא לעבר המקום בו נמצא מי שאלוהים ציווהו להופיע (כהתגשמותו); ואם הלה פונה לעבר אחר, פונה עמו גם הקיבּלה, עד אשר הלה מוצא מכוֹן לשבתו. בלשון נמרצת ביותר ממליץ הוא על נקיון הגוף, רחיצות וטבילות, כעל חובה דתית, ועם זה מזהיר הוא מפני בתי-המרחצאות של הפרסים, המתוארים כבלתי-נקיים ביותר.

את ההגבלות, שהאיסלאם מטילן חובה על המאמינים, הוא מוחק במשיכת-קולמוס אחת, בלא להזכיר את פרטיהן במיוחד (רק חוקי-מלבוש אחדים הוא שולל במפורש). ‘מותר לכם לעשות כל מה שאינו בניגוד לשכל הישר של אדם’⁸¹⁹. כקודמו הוא נלחם, ללא לאוּת, בעוּלמא: הללו את רצון אלוהים יסלפו ויעלימוהו. אך מוטב להתרחק מכל ויכוח עם מתנגדים-בדת. אין דת-בַּהַא מכירה במעמד מיוחד של אנשי-כהונה מקצועיים. בכנסיית-עולם זו חייב כל אחד מן החברים להתעסק בעבודה יוצרת, שיש עמה משום תועלת לחברה; המוכשרים לכך ישמשו גם מורי-דת בתוך העדה, שלא על מנת לקבל פרס⁸²⁰. ביטול הכהונה של מורה-הוראה מודגם על-ידי הרחקת בימת-המטיף (מינבאר) מבתי-הכנסת⁸²¹.

על יסוד כל אלה היינו יכולים להסיק, כי מבחינה מדינית נמצא את בּהא במחנה הליבראלים. אך כאן אנו באים לידי אכזבה. אדרבה, הוא מנחילנו הפתעה, שכּן נלחם הוא נגד החופש המדיני. ‘רואים אנו, כי מקצת בני-אדם יבקשו חופש ויתפארו בהשגתו: אלה טועים טעות גלויה. החופש מביא בעקבותיו לידי מבוכה, ושוב לא תכבה אשׁה. דעו, כי מקור החופש וגילויו נעוצים בתכונה הבהמית. האדם חייב להיות כפוף לחוקים, שישמרו עליו מפני אכזריותו הוא ומפני נזקים של בני בליעל. אכן, החופש ירחיק את האדם מדרישות המוסר והנימוס’, – וכיוצא באלו מן הדבורים הנאמרים בלשון ריאַקציונית בלתי-מוּסווית⁸²². חסידי-בּהא לא הצדיקו אף לא את ההתפתחות המדינית הליבּרלית, שחלה בתורכיה ובפרס. הם גינו את העברתם של הסולטאן והשַׁאח מכסא-המלוכה⁸²³.

אחרי מותו של בּאה אללה (ביום 16 במאי 1892) עברה כהונת-שליחותו, – ולא התנגדו לכך אלא מתי-מספר מידידיו (אחבּאב), – לבנו ויורש-מקומו עבּאס אפנדי, המכונה עַבּד אלבּאה או גוּצן אַעְזַם (הענף הגדול)⁸²⁴. הוא מביא את רעיונות אביו לידי התפתחות מקיפה. הם הולכים ומותאמים יותר ויותר אל צורות-המחשבה הנאורות של המערב ואל מגמותיה. גם ההזיות, שעדיין דבקו בשלבים הקדומים, הוא הולך ומפיגן ככל האפשר, אף כי אין הוא מרחיקן לגמרי. שימוש נרחב משתמש עבּאס בכתבי-הקדש ובברית החדשה, שמהם הוא מביא ראיות לתכלית דבריו. בדרך זו שואף הוא להשפיע על חוגים רחבים יותר, ולא רק על הציבור של חסידי אביו.

התעמולה של הבאהיים השיגה, דווקא מאז עלייתו של עבּד אלבּהא, תוצאות מוזרות מאד. גבירות אמריקניות רבות (שמותיהן של אחדות מהן נרשמו בהערות) עלו לרגל אל הנביא הפרסי, במורדות הר-הכרמל, כדי להביא אל מולדתן המערבית את דברי הגאולה ששמעו במחיצתו ומפיו של המבשׂר עצמו. על התיאור הטוב ביותר לתורותיו של עבּאס אפנדי אנו חייבים טובה לגברת אחת, לאוּרה קליפוֹרד בּארניי; זו שהתה זמן ממושך למדי בסביבתו של עבּאס, ורשמה את גירסות תורתו רישום קצרני, כדי למסרן לעולם המערבי כמכלל מהימן של תורת-בּהא החדשה⁸²⁵.

מעתה שוב אין התנועה, שחוללה הבּאבּ, יכולה להיקרא על שמו של המייסד. על כן מעדיפים חסידיה בזמן החדש, ובצדק, לציין נצר זה מגזע תורתו של מירזא עלי מומד, זה שמתפשט והולך ודוחק הצדה את מתחריו – בשם בַּהַאִיַה; ושם זה נטלו לעצמם גם הנאמנים עצמם, בניגוד לשרידים הבלתי-חשובים של נאמני-בַּאיאן השמרנים, הכפופים למנהיגות אחרת.

אותו אופי אוּניברסאלי מקיף, המציין את התנועה הזאת, משך אליה קהל חסידים לא רק מן המסגדים, אלא גם מן הכנסיות, בתי-הכנסת והיכלות-האש. בזמן החדש הקימו לעצמם באַשכאבּאד אשר בתוּרכּסתאן הרוסית, סמוך לגבול הפרסי, בית-ועד ציבורי לעבודת-אלוהים, שתיאר אותו זה-מקרוב היפּוליט דרייפוּס, פרשן נלהב של הבהאיוּת באירופה⁸²⁶. מצד אחר, מתעטף בטליתו של הבּאהיוּת גם מושג האפיקורסות הדתית, כלומר, ההתנערות מן התוכן החיובי של אמונת-האיסלאם. כדוגמת המונח ‘זינדיק’ בתקופה הקדומה, שמתחילה היה מציין מוּסלימים, אשר השקפתם הדתית היתה קרובה להשקפות-דת פרסיות ומאניכאיות; וכדוגמת השם פילאסוּף (פילוסוף) בתקופה מאוחרת יותר, ובעת האחרונה גם פארמאצוּן (אירופאי בונה-חופשי = franc maçon), שהיו מייחסים אותם כולם לבעלי דעות חפשיות בכלל, בלא להתכוון לסוג מסוים של פרישה מן האיסלאם הקובל – כך מציין כיום בפרס הכינוי בּהאי לאו דווקא השתייכות להתפתחות חדישה זו של אמונת הבּאבּים; אלא רבים מן המכוּנים בשם זה – לפי דבריו של הכומר פ. מ. יוֹרדָן – אינם למעשה אלא סתם רציונאליסטים לא-דתיים⁸²⁷. המאמינים בשיטה דתית זו, גם בפרס וגם במדינות מוסלמיות אחרות, עדיין סיבה מספיקה מכריחתם להסתיר מעיני הציבור את השקפותיהם, המנוגדות לדת-מוחמד לחלוטין, ולנהוג לפי כללי התּאקיה (לעיל עמ’147). על-כן יקשה הדבר להביא סטטיסטיקה נכונה, אפילו לא בקירוב, של חסידי הבּאבּיוּת בשתי צורותיה. נראה כי מוגזמת היא הערכתו של הכומר א. אדאמס, מן החוקרים החדשים המתארים את חיי הבּאבּיים, שמספרם בפרס בלבד מגיע כדי שלושה מיליונים⁸²⁸; הרי זהה כמעט רביע מכל תושבי הארץ הזאת⁸²⁹.

הנה כי כן: הבּאבּיוּת, עם התקדמותה אל הבּהאיוּת, נכנסה לשלב של תעמולה, פשוטה כמשמעה. מוריה וחסידיה הסיקו מסקנות הלכה-למעשה מתוך ההכּרה, כי שוב אין הם כת של האיסלאם, אלא הם נציגיה של תורה חובקת-עולם. תעמולתם חדרה בהיקף רחב לא רק לארצות של מאמיני האיסלאם (עד הודו-סין), אלא היא חורגת יותר ויותר תוך הצלחה מפליאה מתחום האיסלאם. הנביא מעכּוֹ מצא לו חסידים נאמנים באמריקה, – ואומרים, גם באירופה – אפילו בין הנוצרים⁸³⁰. וכבר נעשו הכנות בשיקאגו להקים בית-ועד דתי לבּהאיים בעיר זו. ויתכן, כי עם הופעת הדפים האלה בציבור, כבר נהפכה תכנית זו למציאות⁸³¹.

גם בעלי-הזיה יהודיים פשפשו ומצאו בתוך ספרי הנביאים שבכתבי-הקודש דברי-נבואה, המבשרים את הופעתם של בּהא ועבּאס. כל מקום שנזכר בו ‘כבוד ה’, הכוונה היא להופעתו של גואל-העולם, הוא בּהא אַללה, ושפע רב מוצאים הם בכל הדברים המתייחסים להר-הכרמל, שהרי בסביבה זו האיר בסוף המאה התשע-עשרה אור האלוהים לעולם כולו. הם אף לא החמיצו את ההזדמנות להעלות בפלפול מחוכם, מתוך החזיונות שבספר דניאל³⁴, את בשׂורת הנבואה על התנועה המתחילה עם בּאבּ ועל מועד הופעתה. 2300 ימות (השנה) בדניאל ח, יד (‘עד ערב בוקר אלפיים ושלוש מאות’), שאחריהם ‘נצדק קדש’, נמלאים לפי חישוביהם בשנת 1844 לסה"נ, שנה שבה נתגלה מירזא עלי מוחמד להיות בּאבּ, ואז הגיע רוח-העולם לשלב החדש של התגלותו.

עם עלייתו של עבּאס אפנדי שוב הפליגו הללו עוד פסיעה אחת בדרישת הרמזים שבדברי המקרא. אומרים הם שעליו התנבא הנביא בדבריו: ‘כי ילד יולד לנו, בן ניתן לנו, ותהי המשרה על שכמו’; והוא נושא התוארים הנפלאים, שמוֹנה ישעיה (ט, ה). אותה שעה שאני כותב את הדפים האלה, ניתן לי לשמוע את דברי הראיות הללו מתוך כתבי-הקודש מפיו של בעל-הזיה בּהאי, ששימש קודם רופא בטיהראן ועכשיו הוא יושב זה כשנתיים במקום-מגורי; הוא מבקש לעשות כאן נפשות לאמונתו, והוא רואה עצמו מיועד לשליחות מיוחדת זו אל ארץ-מולדתי. והרי עוד הוכחה לכך, כי לא אל ארצות-אמריקה בלבד מכוּונת אותה תעמולה של הבּהאיים החדשים, השואפת אל מחוץ לתחום האיסלאם.

(11) תמורות בהודו

מקום יחיד ומיוחד מבחינת תולדות התפתחותו של האיסלאם תובעת לעצמה הוֹדוּ. התופעות הללו על אדמת הודו הן פרי החיים האתנוגוראפיים המיוחדים במינם, המצויים באותו חבל האיסלאם; יש בהן כדי לעורר את החוקר בתולדות הדת ולהביאו לידי מחשבות פוריות ביותר, אלא שמבחינת דיוננו לא נוכל לעמוד עליהם אלא במידה מוגבלת מאוד.

אם גם כיבושה של הוֹדוּ בידי הגאזנאוויים במאה הי"א פגע קשה בתרבות ההודית העתיקה, הרי בתוך-תוכה של הודו, שעה ששלט בה האיסלאם, נשתמרו צורות-הדת העתיקות במקוריותן עד היום הזה. ואף-על-פי שעם התגיירותם של חוגים מרובים מבני עדת-הבראהמה זכה האיסלאם לעלייה מספרית, לא עלה בידי הקוראן לקפח במידה ניכרת את הוֵוידוֹת. אדרבה, בשום ארץ לא נאלץ האיסלאם לנהוג מידת-סובלנות כזאת כלפי פולחנות אחרים, כמו שנהג בהודו דווקא. יחסי האוכלוסיה הכריחו את את האיסלאם לצאת כאן מגדר הלכתו היסודית: יש להתייחס בסובלנות יתירה לדתות המוֹנוֹתיאיסטיות אך חובה היא להשמיד ללא-רחם את עבודת-האלילים בכל הארצות הכבושות. ואילו בהודו, השלטון האיסלאמי, על אף מלחמת-השמד שניהל נגדם מחמוד הגאזנאווי, אותו קנאי נמרץ לאיסלאם, המשיכו היכלות האלילים להתקיים. ולא היתה ברירה אלא להעניק לדתות ההינדוּ, מתוך הודיה בשתיקה, מעמד חוקי של אַהְל-אַל-דִימַה (הנהנים מחסות)⁸³². מצד אחר, הביא העולם הדתי של הודו, בשל רבגוניותו הקאליידוֹסקוֹפּית. בהכרח, לידי השפעות-גומלין מרובות בינו לבין האיסלאם אשר קנה מקום לצדו⁸³³. עם ההתאסלמות ההמונית של ההינדוּסטאנים, הועברו במקומות רבים כמה מהשקפותיהם החברתיות לתוך חייהם האיסלאמיים⁸³⁴. בתחום החיים הדתיים מזדקרות תופעות מוזרות מאוד. מושגי-יסוד של האיסלאם לובשים צורה חדשה, ברוחה של המחשבה ההודית. דוּגמה מפתיעה, שאין בה אמנם כדי לשמש הוכחה לטיבו של הרוח הכללי, הוא נוסחת ה’אני-מאמין' הכפול של האיסלאם, כפי שהיא טבועה לעיתים במטבעותיהם של מושלים מוסלמים בהודו: ‘הבלתי-מוגדר’ הוא האחד והיחיד, מוחמד הוא הָאַוואתַּאר שלו (התגשמותו עלי אדמות)'⁸³⁵. כר נרחב להשפעה ההודית על קדשי האיסלאם, ועל התנהגותו של העם לפיה, נפתח בפולחן הקדושים של האיסלאם; כאן הגיע היסוד ההודי לידי תוקף המתבלט יום יום, והביא, בייחוד בשיעיות ההודית, לידי תופעות מופלאות מאוד. דמויות של אֵלים הודיים נעשו אסלאמיים, ומקומות –פולחן הודיים פשטו צורה ולבשו בלי משים צורה מוסלימית⁸³⁶. בשום טריטוריה של כיבושי האיסלאם אי-אתה מוצא דוגמאות בולטות כל-כך לקיום יסודות אליליים, כמו דווקא בהודו ובארצות-האיים שבסביבתה. כאן צצות ועולות לנגד ענינינו תופעות של תערובת דתית ממש, תערובת אלילית-איסלאמית. בצדה של עבודת-אַללה חיצונית לחלוטין ושימוש שטחי ביותר בפסוקי הקוראן, וכן בצד קיום מנהגים אסלאמיים ללא-הבנה, אתה מוצא ללא-כל-מעבר את המשך קיומם של פולחן-השׁדים והמתים ומנהגי-דת אנימיסטיים אחרים. וכן תמצא בשפע גילויים לסינקרטיזם זה במנהגי-האיסלאם שבקרב אוכלוסי חבל-האיים ההודי-מזרחי; על מנהגים אלה נוכל ללמוד ביסודיות רבה מבחינה זו מתוך ספריהם החשובים של סנוֹק הוּרגרוֹנייה⁸³⁷ ור. י. וילקנסטון (R. J. Wilkinson), ואשר ליבשת הודו, הרי מסר לנו זה לא-מכבר סיר ת. ו. אַרנוֹלד ידיעות מאלפות: כיצד ממשיכים להעריץ את אלילי ההינדו, וכיצד מקיימות את מנהגי-ההינדו השדרות הנמוכות של האוכלוסויה המוסלימית בחלקיה השונים של הודו ⁸³⁸.

לפי זה משמש האיסלאם בהודו מזמן שדה-פעולה שופע לקנאי-הסוּנה, השואפים, בהשפעת רעיונות ואהאבּיים, לטהר את האיסלאם. כאן נפתחו להם הזדמנויות לתפקידים רחבי-פעולה בשני כיווּנים: לבער מתוך האיסלאם את דמויות הקדושים שמקורן נעוץ בהשקפות-דת הודיות ושנתפרשו במיוחד לכך, וכן את המצווֹת הדתיות הכרוכות בפולחנם; וצד שני – לקיים פעולה מיסיונרית בין אותם שכבות של האוכלוסיה ההודית, שלא נתפסו לאיסלאם אלא תפיסה שטחית בלבד.

מזה מאה שנה נתעוררו בקרב האיסלאם שבהודו תנועות באותו כיווּן. מארץ-ערב זרמו רעיונותיה של תנועת-הוואהבּיים גם לתוך טריטוריה איסלאמית זו. פגישות וחילופי-מחשבה, שנתקיימו בזמן העליה-לרגל למכּה, היו משתמשים מאז ומתמיד אמצעים נמרצים כיד לעודד כוחות דתיים, לקלוט שאיפות חדשות ולהפיצן במרחבי האיסלאם הרחוקים. אחרי הכנה עיונית בצנעה מצאו רעיונות ונטיות אלה את ביטוּים החזק בתנועתו של סייד אַחמד איש בַּארֵילי. הוא הפיץ ברבע הראשון של המאה הי"ט את הדעות הוואהאבּיות בחבלי-ארץ שונים של הודו האסלאמית, והוא שביצע את העבודה בשני בכיווּנים גם יחד: טיהר את מן השִׁירךְּ המזדקר כאן בצורה בולטת כל כך, על פולחן-הקדושים וקיום המנהגים של אמונות תפלות; ואף רכש נפשות מבין ההינדו לאיסלאם – מפעל, שנאמניו מייחסים לו הצלחה יתירה.

בקנאתו להחזיר את אורח-החיים הפרימיטיבי של האיסלאם ליושנו, הוא יצא בראש נאמניו הרבים גם למלחמת-מצווה (ג’יהאד); מטרתה הראשונה היתה להכניע את כת-הסיכְּה, הנפוצה בהודו הצפונית – ולכַת זו נצטרך להקדיש להלן כמה מלים. בקרבות של אותה המלחמה, אשר ההצלחה לא האירה לה פנים, קדמהו המוות בשנת 1831. ואם נכשל אותו מסע-ג’יהאד הרפתקני, ובעקבותיו נסתיימו גם הנסיונות המדיניים עם מותו של אַחמד – הרי הוסיפה התנועה הדתית הפְנים-איסלאמית להשפיע גם אחרי מותו בתוך האיסלאם ההודי⁸³⁹.

שליחיה של תורת אַחמד בהודו פעלו בכיווּנים שונים, אם כי לא תחת הדגל הוואהאבּי, כדי להביא מוחמדיים-לפי-השם⁸⁴⁰, המסורים למנהגים הודיים, להתאסלמות גמורה; הם משכו את לבם לקיים את מצווֹת האיסלאם, וכן ארגנו קבוצות של נאמני-סוּנה; ואירגונים אלה הוסיפו כיתות על מערכת הכיתות האסלאמיות שבהודו. בין הקבוצות האלה מתבלט חוג, הקרוי בשם האופייני לשאיפותיו פַארַאִידִייַה, היינו 'נאמני המצווֹת (האיסלאמית')⁸⁴¹. תנועה רפורמיסטית זו, המושרשת בהשקפות-הסוּנה של הוואהאבּיות, מצאה לה ביטוי ספרותי מרוכז בחיבור, שעוד מרבים לקרוא בו עד היום, מאת המַאוולַאווי איסמאעיל איש דֶלהי, שהיה חברו הנאמן של אחמד איש-בּארילי. תוכנו של הספר, הנקרא בשם תאקוִוַית אל אימאן (חיזוק האמונה) – מלחמה נמרצת בכל שׁירך והחזרתם של מאמיני-האיסלאם לתַּוּחיד (האמונה בייחוד)⁸⁴².

(12) השפעת האיסלאם על ההינדוּאיזם

כשם האיסלאם ההודי לא היה יכול להתרחק מן ההשפעה שהשפיעו עליו הדתות המקומיות, כך לא יכלה, מצד אחר, תפיסת-האל האסלאמית שלא להשפיע על מאמיני הפולחנים ההודיים. מבחינה זו מזדקרים סימנים ניכּרים ביותר של מזיגה דתית (סינקרטיזם); ואם כי חשיבותה רבה יותר בשביל התפתחות ההינדוּאיזם, הרי מכיוון שמדוּבר כאן בפעולותיו של האיסלאם, לא יוכל ההיסטוריון שלו להסיח דעתו מהן.

כבר עמדו חוקרים על כך, בסוף המאה הי“ד ובראשית המאה הט”ו שופעים יסודות אסלאמיים לתוך העולם הדתי של ההינדו. בייחוד הגיעו השפעות כאלה לידי תוקף בתורתו של אורג אחד בשם כַּבּיר⁸⁴³, אחד משנים-עשר השליחים של אסכולת-ראמאנאנדה, הנערץ כקדוש גם בין המחזיקים בדת האיסלאם בהודו, וגם בין חסידיו מן ההינדו⁸⁴⁴. בקשר לכך חוזרים וזורמים גם רעיונות צוּפיים של האיסלאם לתוך אותו חוג, שמתחילתו היה, כאמור, אחד ממקורות הרעיונות הללו.

אולם אין להעלים, כי עדיין מחולקות הדעות בדבר טיבן המדויק של ההשפעות האלה. פרופ' גרירסון,⁸⁴⁵ אחד הבקיאים ביותר בענייני הודו, מסביר הופעות אלה כמושפעות מרעיונות נוצריים, ודוחה את ההנחה, כי הן נתהוו מתוך השפעות אסלאמיות. כמובן, אין אנו מוסמכים לקבוע עמדה בפלוגתה זו, שהיתה הנושא המעניין ביותר, שנידון באספה השנתית של ‘החברה האסיאטית המלכותית’ האנגלית בשנת 1907 ⁸⁴⁶. אך בקשר לענייננו לא יכולנו לעבור בשתיקה על השפעה זו של האיסלאם, אשר נקבעה על-ידי אישיות נכבדה.⁸⁴⁷

כסינקרטיזם הינדו-איסלאמי יש לראות את הדת, שיסד נאנאק, אחד מתלמידיו של כּבּיר (מת בשנת 1538), היא דתם של הסיכּה בהודו הצפונית, שהספרות עליה נתעשרה זה לא-מכבר בספרו הגדול של מ. א. מאקאוליף ⁸⁴⁸ (הספר יצא-לאור בששה כרכים, אוקספורד 1909). בהשפעת הצוּפיות האסלאמית, שהיתה אמנם כרוכה בהשפעות בּוּדהיוֹת, המציא גם המחבר של ‘אַדי גרַאנת’ השקפת-עולם דתית, שבה ביקש לאחד הינדוּאיוֹת ואיסלאם; ובזה – כן ציין פרידריק פינקוט⁸⁴⁹–’נתכוון לגשור גשר על פני התהום המפרידה בין ההינדוּ לבין נאמני-הנביא'⁸⁵⁰. הגורם החשוב ביותר הוא: דחיית הפוֹליתיאיזם, שבמקומו תבוא תפיסת-העולם המוֹניסטית של הצוּפים. אך מפעלו של נאנק הוּעם זיווֹ בימי יורשיו, גם מבחינה סוציאלית; ומתוך הקרבות שהתלקחו אחר-כך, בהמשך יחסי-הגומלין בין תלמידי שיטתו ובין מאמיני-האיסלאם⁸⁵¹, שוב לא תוכל ללמוד, כי מעיקרא דדינא יצא מייסד דת-הסיכּה מתוך השאיפה ליישב את הניגודים.

גם בזמן מאוחר יותר ניתן לעמוד עוד על השפעתו של האיסלאם, שהשפיע על חיי הכיתות ההודיות. במחצית הראשונה של המאה הי"ח קמה כת הינדוּאית, שנלחמה בעבודת-אלילים (רַאם סאנאקי), ובפולחנה נראה, מכמה בחינות, דמיוֹן אל עבודת-האלוהים האיסלאמית⁸⁵².

(13) דתו של אַכּבַּר

אנחנו חוזרים עוד פעם אל הדיון בעובדה שהוֹדוּ, על רבגוניותן של התופעות הדתיות המתגלות בה, משמשת לחוקר מאין כמוה בית-אולפן למדע-הדתות המַשׁווה, אף שימשה למעשה בתפקיד זה.

הזדמנות זו, שניתנה כאן למחקר של השוואת הדתות, יכלה לשמש על-נקלה גם עילה לייסוד תצורות-דת חדשות. מבחינת תולדות-האיסלאם עלינו להזכיר כאן במיוחד תצורה דתית אחת, שצמחה מתוך התבוננות עיונית בעולם הדתות המתפתחות בהודו.

מייסדה הוא הקיסר ההודי אַבּוּ אַל פַאתְח ג’אלאל אַלדין מוּחמד, הידוע בהיסטוריה בכינוי-הכבוד אַכּבּר (הגדול); ההיסטוריון של פּעלי מִמשלו בספרות האירופית, הוא פרידריך אבגוסט פון שלזוויג-הוֹלשטיין, הרוזן נוֹאֶר; בזמן האחרון (1908) העריך פוֹעַל זה פרופ' ר. גארבּה בנאום-הריקטוראט באוניברסיטת טיבּינגן⁸⁵³. מאכּס מילר שיבּח פעם את הקיסר אכּבַּר כנציגו הראשון של מחקר השוואת הדתות⁸⁵⁴. אמנם סלל לאכּבּר את הדרך אבּו אַלפַאדל אל-עַלאמי, אשר שימש אחר-כך מיניסטר אצלו; הוא גם הציב לנסיכו מצבת זכרון בספרו אכּבּר-נַאמֶה⁸⁵⁵. עוד לפני אכּבּר פנה אל-עלאמי למחקר של צורות-הדת השונות, והגה על פיתוח תצורה דתית שתהא מקיפה יותר מהאיסלאם הרשמי⁸⁵⁶. אולם רק לאַכּבּר היה הכוח להגשים את מסקנות ההרהורים על השוואת הדתות במוסד החוסה בצלה של המדינה. השליט הזה ממשפחת תּימוּלֶנג (המוֹגוּל הגדול) היה, ותקופת שלטונה של שושלת זו (1525 עד 1707) היתה בזמן פריחתה של התרבות האסלאמית בהודו. ואם כי נדמה היה, כי אַכּבּר מוכשר אך מעט לעסוק בענייני השכלה גבוהה, בשל חינוכו הפגום בימי נעוריו – הרי קשורה בשמו אחת התקופות המיוחדות והמובהקות ביותר בדברי ימי האיסלאם בהודו, לקראת סיומה של המאה השש-עשרה. התעניינותו של השליט רב-כשרונות זה ברחשים עמוקים-יותר של החוש הדתי והכשרתו לקלוט אותם מתבלטות מתוך העובדה, שהתחפש כּמשָרת נקלֶה ויצא למסע ארוך, כדי להאזין לשיריו הדתיים של נעים-זמירות ההינדו האַרידאטה. הכשרה נפשית זו הביאתו לידי כך, כי לא הניח את ההזדמנות המיוחדת, שניתנה לו עם ריבוי-הגוונים בחיי הדת שבמלכותו, כדי לשמוע תורה מפי המשכילים של האמונות השונות⁸⁵⁷. מתוך דברי-הפולמוסין, שאליהם כינס את התיאולוגים מהגוֹנים השונים ביותר, נתחזקה בנפשו הדעה, כי לכל אחת מן האמונות לא נודע אלא ערך יחסי בלבד. קודם כל נתערערה גם אמונתו בערכה של דתו הוא, של האיסלאם, בחינת הדת היחידה, המבטיחה חלק בעולם הבא; אגב, צורתו הצוּפית של האיסלאם היתה היחידה, בה נטלה נפשו חלק מסוים.

מצד אחד, הבטיח אכּבּר חופש-פולחן בלתי-מוגבל למאמיני הדתות השונות בכל רחבי מלכותו הגדולה (בשנת 1578 בקירוב); אך מצד שני, הרי הירהר והמציא לעצמו צורת-דת חדשה, שאמנם כלפי-חוץ עדיין כרוכה היא באיסלאם, אך בעצם אין היא אלא הפיכתו הגמורה. השליט הטיל על חכמי חצרו הכפופים לו, שיכריזו עליו להיות מוּג’תַאהיד, היינו תיאולוג, שלפי התפיסה האסלאמית הרשות בידו להורות הוראות משלו. משהוענקה לו זכות זו, עמד וערך שיטת-אמונות, השוללת כל ערך מן הדוגמות של האיסלאם ומצוותיו. במרכזה של אותה דת קיסרית, המכנה את עצמה תַּוּחיד אילאהי (מונותיאיזם), הונח עכשיו, במקום הדוגמות והמצוות הנ"ל, רציונאליזם מוסרי, שפסגתו מגעת עד לאידיאל-הצוּפיות של דביקות הנפש באלוהים. בפעולתו ההלכית מורגשות השפעותיהם החזקות של יועציו מבני אמונת זאראטוּסטרה; אחרי הדיכוי שסבלה דת זו בארץ-מולדתה בפרס, מצאה לה מקלט באדמת-הודו, וכך השלימה את רבגוניותה של מערכת-הדתות שם. הקו האופייני באותה תצורה דתית, שכוהן גדול בה שימש הקיסר עצמו, הוא פולחן האוּר, השמש והאש – פולחן, שבא לידי ביטוי ברור ומחוּור⁸⁵⁸.

דתו של אַכּבּר אין בה משום ריפורמה של האיסלאם, כי אם משום שלילתו, משום קרע גמור עם מסורותיו – בצורה חריפה שאפילו האיסמאעיליוּת לא העיזה לגלות כמוה⁸⁵⁹. אך לא נוכל לראות כל סימנים של השפעה עמוקה, שהשפיעה על התפתחות האיסלאם. נראה הדבר, שלא חרגה מעבר לתחומין של חוגי החצר ונשואי-הפנים שבין בעלי ההשכלה. אף לא האריכה ימים אחרי מות מייסדה. מה הריפורמה של הדת המצרית בימי-קדם, שהמלך הנאור, פרעה אמנחוֹטפּ הרביעי זיכה בה את ארץ-מלכותו, היתה קשורה אל חייו הוא ומייד אחרי מותו נדחקה על-ידי הפולחן ממורשת-קדומים – אף יצירתו הדתית של אכּבּר כּן, שלא המשיכה את קיומה ימים לאחר מותו. עם מותו של אכּבּר (1605) חזר האיסלאם האורתודוכסי לשלטונו הקודם, ללא כל זעזועים⁸⁶⁰. ורק בהמשך התנועות הרציונאליסטיות החדשות ביותר, בין הבראהמאנים והמוסלימים שבהודו הבריטית, מזכירים את אַכּבּר כחלוץ השאיפה לקרב ולאחד את הבּראהמאניוּת, הפַּרסיוּת והאיסלאם.

(14) המוֹדרניזם

ומכאן אנו מגיעים אל השלב החדש ביותר בהתפתחות האיסלאם שבהודו.

המגע הקרוב עם התרבות המערבית; שיעבודם של מיליוני מאמיני-האיסלאם תחת שלטון לא-מוסלימי, שבא בעקבות ההתיישבות והכיבושים מצד מעצמות-אירופה; והתוצאה מכך: השתתפותם של מאמיני-האיסלאם בצורות המודרניות של החיים החיצוניים – כל אלה השפיעו, בהכרח, השפעה עמוקה על יחסם של חוגי-המשכילים שבהם אל השקפות ומנהגים דתיים, מורשת-אבות. הצורך לפשר ביניהם לבין התנאים החדשים נעשה איפוא דחוף יותר ויותר. והנה באו להבחין אַבחנה ביקורתית בין עיקרי-יסוד לבין תוספות היסטוריות, שאותן אפשר היה לדחות ביתר קלות מאשר את העיקרים, בגלל צרכי התרבות. עם זה נתגלה הצורך, מצד שני, להגן הגנה אַפּוֹלוֹגטית על ערכם התרבותי של אותם גופי-תורה באיסלאם, לעומת השקפות-עולם זרות; ללמד זכות על תורות האיסלאם כנגד הטענה, כי מנוגדות הן לתרבות, ולהוכיח את כּוֹשרן של הלכות האיסלאם להסתגל אל כל הזמנים וכל העמים. אמנם פעולה זו של לימוד סניגוריה, יש מצדה תמיד מן השאיפה הנעלה לבור את התבן מן הבּר, אבל עובר בה כחוט-השני קו של רציונאליזם מגמתי, שלא תמיד יוכל לטפח דרישותיה של בחינה היסטורית. שאיפות רציונאליסטיות אלו, שמטרתן היא להשלים בין המחשבה והחיים האסלאמיים ובין דרישותיה של התרבות המערבית החודרת אליהם מכל עבר, נתגלו ונתפתחו בהודו, על הרוב בפעולה סוציאלית וספרותית פוריה, של אישים נאורים מבין מאמיני האיסלאם. סייד אַמיר עלי, סיר סייד אַחמד חאן באהַאדור, בשיתוף עם אישים נכבדים אחרים מתוך העולם האיסלאמי, – היו מנהיגיה של אותה תנועה רוחנית לחידוש פני האיסלאם; הכוונה היתה, שתוצאות התנועה הזאת יעמדו במבחן בתוך חיי-הרוח החדשים של האיסלאם ההודי, המתקדמים והולכים אל דרך-ההשכלה במרץ גובר והולך, ולהוכיח את זכות-קיומו של האיסלאם – כמובן, לפי הניסוח הרציונאלי, המיצג על-ידי אותם אישים – במערכת הזרמים של התרבות המודרנית.

שאיפות אלה, שהמחזיקים-בנושנות אוהבים לכנוֹתן בשם המוּעתאזילה החדשה, באו על ביטוּין בספרות עשירה של חיבורים וספרים ועתונים, תיאולוגיים והיסטוריים, באנגלית ובלשונות המקומיות, והביאו לידי ייסוּדן של כמה אגודות מוסלימיות נכבדות, שבתוכן מוצא איסלאם מתוקן זה את התגשמותו ואת נציגותו הציבורית. בעקבותן נוסדּו בתי-ספר רבים מכל הדרגות, שבהם תופס מקום ראשון־במעלה בית־הספר הגבוה אשר בעַליגַרְה, הנתמך בנדיבותם של נסיכים איסלאמיים.⁸⁶¹ גם אַגא חאן, שכבר הזכרנוהו לעיל המנהיג העליון של שרידי האיסמאעיליה כיום, נמנה עם תומכיו של מפעל חינוכי זה ושל מפעלי-חינוך רבים אחרים.

אותו מוֹדרניזם איסלאמי⁸⁶², שבא לידי גילוי קודם כל בהודו, חדר, – בהשפעה זו או אחרת, אמנם מתחילה רק במידה קטנה בלבד – לתוך עולם-המחשבה הדתי של המוסלימים גם בארצות אחרות (מצרים, אלז’יר, תוּניס, ובייחוד במוחוזות הטאטארים הנתונים לשלטון הרוסים)⁸⁶³.

השאיפות להשכלה, שנתעוררו בחוגים השונים של העולם האיסלאמי, תוך מגע קרוב עם החיים הדתיים – על כל פנים נושאות הן בחוּבן נבטים לשלב חדש של התפתחות האיסלאם; בהשפעתן אולי תתחיל גם התיאולוגיה האסלאמית לפלס לעצמה נתיבות לקראת בחינה היסטורית-מדעית של מקורותיה.

(15) האַחְמַדִיָה

בתוך זרמים אינטלקטואליים כאלה התחילה לצמוח כת איסלאמית חדישה, – ואף זו בהודו, – אשר בחינתה הרצינית נתקלת לפי שעה בכמה קשיים. מייסד האַחמדיה – כך שמה של אותה כת – מירזא גוּלאם אַחמד איש-כּאדיאַן בפּאנג’אבּ, כרך את סיבת התהווּתה בתגליתו, כי קברו האמיתי של ישוּ נמצא ברחוב-חאנג’אר בעיר סְרינגאר ליד קאשמיר, וזה מזדהה עם הקבר הנקרא על שמו של קדוש, בלתי-ידוע בדרך כלל, יוּז-אסף; קרוב לוודאי, כי זה ממוצא בוּדהאי היה⁸⁶⁴. ישו נמלט מפני רודפיו בירושלים, ובמסעיו מזרחה הגיע לכאן⁸⁶⁵, ובמקום זה הלך לעולמו. בתגליתו זו, שהוא מבקש לבססה על תעודות ספרותיות רוצה גוּלאם אַחמד לחלוק על האמונה במשך-חייו של ישו, גם לפי המסורת הנצרית וגם לפי האסלאמית כאחת. הוא גופו הנהו המשיח, שהופיע ‘ברוחו וכוחו’ של ישו עם תחילת האלף השביעי לבריאת-העולם, והוא גם המהדי שהמוחמדיים מצפים להופעתו.

קיימת מסורת איסלאמית אחת, כי לשם חיזוק האמונה מקים אלוהים בכל מאת-שנה איש, שיבוא ויחדש את דת האיסלאם. גם סוּניים וגם שיעיים שוקדים לנקוֹב את האישים, שיש לראות בהם ‘מחדשים’, איש איש לכל מאה שנה. האחרון בשורת האישים האלה יהיה המהדי עצמו. וזו הזכות, שתובע אַחמד לעצמו: הוא מחדש-הדת אשר אלוהים שלחוֹ בראשית המאה הי"ד. הוא תובע זכות כפולה: הוא הנהו גם ישו, שחזר והופיע בשנית, וגם המהדי, ועליהם הוא עוד מוסיף את התואר אַוואתּאר בשביל ההינדוּאים; ובכך מבקש הוא לייצג לא רק את התגשמות תקוותיו של האיסלאם לנצחונו העולמי העתיד לבוא, כי אם להביע את שליחותו האוניברסאלית אל האנושות כולה.

ראשית הופעתו הפומבית חלה בשנת 1880, אולם רק משנת 1889 ואילך התחיל רוכש לעצמו חסידים ממש; לשם אישור יעודו הנבואי היה מסתמך על אותות ומופתים, וכן על גילויי עתידות שבישׂר ודבריו נתקיימו. כהוכחה לתכונתו המהדית שימשו לו ליקוי-חמה וליקוי-לבנה, שחלו בראמאדאן של שנת 1894; שהרי לפי המסורת האסלאמית יבשׂרו אותות-שמים כאלה את הופעת המהדי. אך תביעתו להיות מהדי נבדלת מרעיון-המהדי השותף לכל האיסלאם בכך, שלשליחותו נודע אופי-של-שלום. המהדי של האיסלאם האורתודוכּסי הוא איש-מלחמה, הנלחם נגד הכופרים בחרב, ודרכו עקוּבה מדם. השיעים מכנים אותו, בין שאר התארים, בשם ‘צאחיבּ אַלסַיף’, ‘איש-הסייף’⁸⁶⁶. ואילו הנביא החדש הוא שר-שלום. מוחק הוא את הג’יהאד (מלחמת-מצווה) מתוך חובותיו של האיש האיסלאמי, ומשנן למאמיניו דרך של שלום וסובלנות; הוא דן לחובה את הקנאות, ובדרך-כלל מתאמץ הוא לעורר במאמיניו רוח של אהדה לתרבות⁸⁶⁷. בתוך הה’אני מאמין' שקבע בשביל אנשי-עדתו, שם הוא את הדגש במידות המוסריות המוטלות על המוּסלים. שואף הוא לחידוש חיי האנושות על-ידי חיזוק האמונה באלוהים ועל-ידי גאולתה מכבלי החטא. אולם עם זה דורש הוא גם לקיים את עיקרי המצווֹת המוּחמדיות. בבשׂוֹרותיו הוא נשען על כתבי הקודש והברית החדשה, על הקוראן והחדית המהימן. כלפי חוץ מבקש הוא תמיד ללכת בדרך הקוראן; כנגד זה מתייחס הוא מפיקפוק רב אל המסורות, שאת מידת מהימנותן הוא בוחן ובודק. מכאן נובעות כמה סטיוֹת ממערכת-המנהגים של האיסלאם האורתודוכּסי, במידה שמיוסדת היא על החדית.

בתעמולתו כרוך גם מפעל חינוכי, שניתן בו מקום אף ללימוד הלשון העברית. עד עתה (1907) מעריכים את עדתו של המהדי החדש בשיעור של 70,000 נפש⁸⁶⁸. בייחוד רכש לו הרבה חסידים בקרב המוסלימים היושבים בתחום פעולתו, והמושפעים מן התרבות האירופית. המהדי היה סופר פּוֹרה. בחיבורים תיאולוגיים, שמספרם עולה על ששים, הוא ביאר את תורתו, בלשון הערבית ובלשון-אוּרדוּ, בשביל המוסלמים ונימק את אמיתות שליחותו. על העולם הלא-מזרחי ביקש אחמד להשפיע באמצעות ירחון, שהוציא-לאור בלשון האנגלית, בשם Review of Religion ⁸⁶⁹. זוהי, כנראה, התופעה הכיתתית הצעירה ביותר בתוך האיסלאם עד היום⁸⁷⁰.

(16) המגמות לאיחוד הסוּנה והשיעה

ובסוף נזכיר עוד זרם אחד בקרב חוגים מספר של מאמיני האיסלאם.

גם בעבר לא חסרו שאיפות לגשוֹר גשר על פני התהום בין הסוּניים והשיעיים. קיימות כמה דרגות-מעבר בין שתי חוקות אלה של האיסלאם ואמנם תוצאותיה הציבוריות של התבדלות כיתתית זו הגיעו לידי ביטוי מכריע רק באותם המקומות, שבהם יכלה השיעיות להתארגן ככנסיית-מדינה שליטה; אך מדינות שיעיות כאלה לא היו רבות בתולדות האיסלאם. בארגוני-מדינה כאלה (ראה עמ' 172/73) יכלה השיעיוּת, לעומת החוקה הסוּנית שבארצות אחרות, להחזיק מעמד כעדה כנסייתית מלוכדת, המגינה על עצמה כלפי-חוץ.

העובדה שפרס משמשת בימינו המעצמה הראשית של השיעיוּת, נובעת מעלייתה של השושלת הצאפאווית (1501 – 1721) לשלטון בארץ זו⁸⁷¹; אחרי נסיונות קודמים, שלא נסתיימו בהצלחה⁸⁷², באה שושלת זו והעלתה את השיעיוּת במדינת פרס לדרגת הדת השליטה, בניגוד למדינה התורכית הגובלת אתה. אולם לאחר שמוּגר שלטונה של שושלת זו, השתדל הכובש הגדול נאדירשַאח, שכרת ברית-שלום עם תורכיה, להביא את שתי הכיתות לידי איחוד. אך נסיון זה נסתיים בכשלון עם מותו, שחל זמן לא רב לאחר-מכּן (1747). ברשימותיו של התיאולוג הסוּני עַבּד אללה אבּן חוּסיין אַל סווַיידי (נולד 1104/1692, מת 1760/ 1174)⁸⁷³, שעכשיו אפשר לקָראן גם בדפוס, ניתנה בידינו תעודה מעניינת מאותו זמן על-אודות כינוס של תיאולוגים משני הצדדים, שנערך על-ידי נאדירשאה; בכינוס זה הגיעו שני הצדדים להסכם של פשרה, שלפיה צריכה השיעיוּת להצטרף, כמאדהאבּ אורתודוכּסי חמישי, אל ארבע האסכולות האורתודוכּסיות של האיסלאם הסוּני⁸⁷⁴. ברוחו של אותו הסכם אפשר שהיו מגיעים עד-מהרה גם לידי כך, כי בתוך התחום הקדוש של מכּה, בצד מעמדיהם (מאקאם) של ארבע האסכולות האורתודוכסיות, יוקצה מעמד חמישי גם בשביל בית-מדרש הג’עפאריים, שיוכּר בו מעתה כפולחן אורתודוכּסי; וזו תהא הצורה הנעלה ביותר לשילוב הצורה השיעית של האיסלאם לתוך מערכת האורתודוכּסייה. אולם עד-מהרה נתגלה הדבר כהזיה אוּטוֹפּית. השנאה ההדדית התורשתית של התיאולוגים משתי הכיתות לא הניחה להם לראות בעין יפה את השאיפות הסובלניות של אותו שאח פרסי ולקיימן גם אחרי מותו⁸⁷⁵.

בזמן מאוחר יותר (במחצית הראשונה של המאה שעברה) רואים אנחנו שוב, כיצד נתאחדו, אך רק איחוד ארעי, שתי הכיתות, במלחמת החירות המשותפת כנגד הנוגשים בקאווקאז – בפיקודו של שאמיל (המבטא הנכון הוא שאמוִיל, שמוּאל) ובני-לוויתו המוּרידים. אולם זו היתה הפגנה פטריוטית, ולא הפגנה תיאולוגית.

בעשרות השנים האחרונות הרבו לדבר על תנועה, שנתרגלו לכנותה בשם פאנאיסלאמיות ולראותה פעם כסכנה ופעם כחזון-בלהות. תנועה זו עוררה פעמים רבות בחוגים מוחמדיים את הרעיון, כי צריך ליישב את הבדלי הכיתות ולהביא לידי התלכדות אחידה⁸⁷⁶. הרחק משאיפות פאנאיסלאמיות, ואדרבה, דווקא בסיסמת השאיפות המודרניות למען התרבות – נשמעו הכרזות על רעיונות-איחוד כאלה במחוזות אסלאמיים-רוסיים, שנתגלו בהם בזמן האחרון סימנים רבים כל-כך של התקדמות בריאה בקרב התושבים האסלאמיים. סוּניים משתתפים בתפילה במסגדים שיעיים, ובאסטראחאן יכולים הם לשמוע את דברי המטיף: ‘אין אלא איסלאם אחד, ורק ההשפעה המעציבה של הפילוסופים והמנהגים היווניים(?) גרמה לכך שפרץ פולמוס בין המפרשים בימי השליטים מבית עבּאס ועורר את הפילוג’. ובאותה תפילה כּורך האימאם, העובר לפני התיבה, את תהילת חַסאן וחוּסיין – אלה הדמויות של הקדושים המעוּנים מכּת-השיעיים – ביחד עם תהילת החליפים, שאת שמם היה רגיל להזכיר השיעי האמיתי בתוספת של דברי קללה, תוך הלך-רוח של שׂנאה קנאית⁸⁷⁷.

ועידה מוסלימית שנתכנסה בקאזאן ב-23 באבגוסט 1906, טיפלה בשאלת לימוד-הדת בגיל בית-הספר. התקבלה החלטה, כי יש להשתמש רק בספר-לימוד אחד בשביל סוּניים ושיעיים גם יחד, וכי מותר לבחור את המורים במידה שווה מבין שתי הכיתות האלה⁸⁷⁸. ומאז מתגשם גם למעשה לימוד-הדת במשותף בשביל הנוער השיעי והסוּני. סימני-התקרבות דומים, בין שתי הכיתות המתנגדות, נתבלטו בזמן האחרון גם בתחום הסוציאלי במסופוטמיה, באישורם של שלטונות השיעים בנג’ף⁸⁷⁹.

ואולם לפי שעה אין אלה אלא סימנים בודדים בלבד. ובשים לב לתופעות אחרות, עדיין מוטל בספק רב, אם הלך-הרוחות הבא כאן לידי גילוי עתיד לרכוש לעצמו עוד חוגים נרחבים יותר.

מילון למונחים ועניינים אסלאמיים שנידונו בספר

אַבְּוַאבּ אַללָהּ, 'שערי אללה = עלי והאימאמים, שדרכם יוכר האל; ואצל קצתם של הסוניים-המיסטיים: האישים הקדושים (אַוְלִיא).

אַבְּוַאבּ אַלְעַדְל, ‘שערי הצדק’, פרקים עיקריים בספרי תורת המוּעתזילה, והם דנים בצדקו של אללה (כעין ‘צידוק הדין’).

אַבְּוַאבּ א(ל)תַּוְחִיד, פרקים עיקריים בספרי המועתזילה, והם דנים בייחודו של אללה.

אַגַ’ל', קץ או קצבה (של החיים).

אִגְ’מאע, הסכמת העדה המוסלמית.

אד’אן, קריאה לתפלה.

אַדְוַיְטַה, העדר השניות, והיא תורת הייחוד בפילוסופיה הבראהמאנית.

אַהְל אַ(ל)דִ’מַּה, אנשי החסות (= יהודים, נוצרים, שומרונים אמגושים וצַבּיים).

אַהְל אַלְכִּתּאבּ, עם הספר (היהודים והנוצרים, שניתנו להם ספרים בהתגלות – התורה ליהודים והאיבאנגליון לנוצרים).

אַהְל אַלְמַחַבַּה, אנשי האהבה (לאל).

אַהְל אַ(ל)סֻלוּךְּ, אנשי ‘המַהְלְכים’ (= ההולכים לקראת השלֵמות), הצופיים, ועי' אלסאלִכּוּן.

אַהְל אַלְעַדְל וַ(אל)תַּוְחִיד, אנשי הצדק והייחוד, והמועתזיליים מכנים עצמם כן.

אַהְל אַ(ל)צַלאת, אנשי התפילה, כלומר המתפללים עם הציבור האיסלאמי.

אַהְל אַלְקִבְּלָה, אנשי הכיוון [הנכון] לתפילה, והוא כינוי למוסלמים הנאמנים.

אַהְל אַ(ל)שִׁרְךּ, עי' שִׁרְךּ.

אַהְל אַ(ל) תַּוְחִיד, אנשי הייחוד, הנֻצַיריים.

אַחְ’בּארִיוּן, מבססי ההלכה על מסורות נאמנות, הדוחים שיטות מחקריות.

אִחְ’לאע, כֵּנות.

אַכְּדַרִיַּה, כינוי לשאלה משפטית מסוימת בדיני הירושה, והיא שאלה קשה ומסובכת. השם נגזר מ’אכְּדַר' = קודר, עכור ומעורפל או משמו של משפטן מומחה במאה השביעית. ויש גם ביאורים אחרים למונח זה.

אַלְאָחִ’רַה, האחרית = העולם הבא.

אַללָהּ אַכְּבַּר, אללה גדול (כל כל), והוא הראשון בשבעת פסוקי ההכרזה לתפילה, ועי' אד’אן.

אַמִיר אלְמֻאְמִנִין, ראש המאמינים, החליף; כינוי לעַלי.

אַלְאַמְר אַלְאַוַל, הענין הקדום (=דרכם של הקדמונים).

אְִנְפִעַאל, היפעלות.

אַסְבּאבּ (ריבוי של סַבַּבּ= סיבּה), סיבות, אמצעים (חומריים, כספיים וכו').

אִסְלאם, מסירות (המאמין לאללה).

אַלאִסְמַא אַלחֻסְנַא, ‘השמות הנאים’ של אללה, הנזכרים בקוראן, ומספרם תשעים ותשעה.

אִסְתִּדְלאל, הוכחה; הכרת האל בדרך הראָיה.

אִסְתִּהְלאךְּ, כיליון הנפש (מצב מיסטי של המִדבק באל).

אֻצוּל, שורשים, עיקריים.

אַלְאַצְלַח, המֵיטב, תכלית הטוב, האושר האמיתי.

אִקאמַה (= הקמה), הכרזה על התחלת טקס התפילה.

בּאבּ, שער, על ידיו מתגלה רצון ה’אִמאם הנסתר', מקור כל האמת.

בּאטִן, פנימי, משמעם הפנימי' של פסוקי הקוראן, עי' טַ’אהִר.

בּאלִג, אדם שהגיע לבגרות.

אלְבּאקִר, כינוי לחכם מעמיק.

בִּדְעַה, חידוש, מינות (ועי' מֻחְדַת).

בַּיַאן (ספרה הדתי של הבאביות), צחוּת, צחוֹת.

בַּכּא, בעל בכי, אדם שמתאבל על חטאיו ומשתדל לחזור בתשובה.

בַּלְכַּפַה, בִּלא כַּיְף = בלי ‘איך’, הדרישה להאמין בפשוטם של הכתובים הקדושים ולא להרהר אחרי דבריהם.

בִּסְמִללָהּ, או בַסְמַלה, בשם האל, הדיבור המתחיל של הסורה הראשונה ושל שאר סורות, ונוהגים לפתוח בו כל עניין ועסק.

בַּקא, קיום,התמדה, עי' פַנא.

בראה, הפקעת עצמו מן האויב, והיא גם צורת שבועה ואלה (מצדדי עלי כלפי יריביהם).

ג’אהִלִיּה, ‘בערות’, כינויה של התקופה שלפני האיסלאם.ג’מִעַה, כנסת, אוניברסיטה; מהספרים המיוחסים לעלי, והם מכילים נבואות ורזים.

גַּ’בְּר, הכרח, כפייה.

גַ’בְּריים (בתולדות הכיתות), שוללי הבחירה וחירות הרצון של האדם; ועי' אלקַדַרִיָּה.

גִ’יהאד, מלחמת מצווה.

גַּ’הַנַּם, גיהנום.

גִ’זְיַה, מס הסובלנות שהיו ‘אנשי החסות’ מעלים לשלטון המוסלימי.

גַ’מאל, יופי, עי' מַנְטַר.

גַ’מְע, כינוס התכנסות, ריכוז (מוחלט).

גַדַר, מרמה, בגידה.

גַיְבּה, העדר, העלם (האִימאם) מעיני מאמיניו).

גַיְר מַהְדִי, כת שאינם מאמינים בביאת המהדי (המשיח) לעתיד לבוא, לפי שהם מוחזקים שהמהדי כבר בא.

דאעִי, המנצח על התעמולה (באגודות-סתר של השיעה).

דאר אַלְאִסְלאם, ארץ האיסלאם, ארץ המאמינים.

דאר אלְחַרְבְּ, ארץ המלחמה, ארץ שכבשוה המוסלמים, ארץ הכופרים.

דִין, דת.

דִין מֻחְדַת, דת מחודשת, לעומת האיסלאם, וכך קראו הערבים לבשורתו של מוחמד בתחילתה ודחו אותה.

דַלַאלַה, עי' צלאלאה.

דֻנְיא, עולם, העולם הזה, עי' אלאח’רה.

– אלפִראר מן אלדֻנְיא, הבריחה מן העולם הזה, הפרישות.

דַעְוַה, קריאה, כרוז.

דַ’אבַּאיִח אַהְל אלְכִּתּאבּ, דיני השחיטה של ‘אנשי הספר’ (כלו' יהודים ויוצרים).

דִ’כְּר, הזכרת השם; פולחן על-ידי הזכרה מתמדת של שם אללה ותפילות רצופות מעין זה.

דִ’מִּי, עי' אהל אלד’מה.

הִגְ’רַה, יציאת מוחמד ממכה למדינה בשנת 622 לסה"נ, והוא ראשית למניין השנים האיסלאמי.

וַאגִ’בּ, מחויב.

ואסִע אלְמַגְפַרַה, רב-סליחות.

וֻג’וּבּ, חיוב, הכרח, ויש שהוא חל גם על אללה עצמו (ע' לֻטְף וַאגִ’ב).

וִלאיַה, אפוטרופסות.

וַלִיּ, אפוטרופוס.

וצאל, התחברות והתדבקות באל.

וַצִיּ, יורשו, חליפו, שציווה לו עלי את המנהיגות במקומו.

וַצִיָּה, צוואה.

זאהִד, פרוש.

זֻהְד, פרישות.

זַכּאת, צדקה.

זַלַל, כישלון.

זִנְדִיק, אפיקורס, מין.

חִז’אב, צעיף; מוחמד משמש כעין פרגוד לעלי האלוהי (אצל הנוצַיירים).

חַדִית, סיפור; מסורת שבעל פה (בשם מוחמד).

חַדִיּת אַלְגַ’מַאעַה, מאמר מיוחס למוחמד ועניינו ההצטרפות אל הכלל, הקיבוץ כנסת-המאמינים.

חִיַל, תחבולות, עקיפות החוק בדרך הערמה.

חַלאל, היתר.

חַלִים, עניו, ענוותן.

אַלְחַק, האמת; האל.

חַק אִלְיַקִין, אמת הוַודאות (המדרגה העליונה בדרך להכרת האל).

חַקִיקַה, אמיתוּת, אמיתה.

חַראם, איסור.

ח’אצַּה, אנשי סגולה, מבחר (וחילופו: עַאמַּה = המון), והוא כינוי שהשיעיים מתכנים בו.

חַ’וַאמַס ‘חמישיים’, מכנים המוסלימים האורתודוכסים לעומדים מחוץ לארבע האסכולות של ההלכה (מד’אהִב).

ח’צאיִץ, תכונות מיוחדות.

ט’אהִיר, חיצוני, פשוטם של פסוקי הקוראן והמעשים שנמסרו מפי הדת.

טַרִיקַה, נתיב, שיטה (בהכרת האל) בתורת הצופיות.

יַקין, דאות.

כַּבּאיִר, עבירות חמורות, עיקריות.

כַּיְד, תרמית, מרמה.

כַּאלם, דבר, דיבור; משא-ומתן על עיקרי הדת, פילוסופיה דתית.

כַּעְבַּה, המקדש הלאומי של האיסלאם במכּה (והוא נקרא כך על שם צורתו,

מֻבְּתַּדִע, ‘מחַדַש’ בדת (עי' בדעה).

מַג’וּסי, אמגושי, בן דת זֶרְדֻשתּ (= זורואסטר), והריבוי – מג’וס.

מַדְ’הַבּ, ר' מד’אהִב, אסכולה בהוראת ההלכה.

מֻוַחִד, מייחד, וחילופו: מֻגַ’חִד=מְכַחֵד.

מַַחַבַַּה, אהבת הצופי לאל, אהבה מיסטית.

מֻחְדַת, ‘מחודש’, חידוש בדת או בנוהג (עי' בדעה).

מַחְו, מחיקה, ביטול-הישות מתוך התמזגות האישיות עם ההוויה הנצחית.

מַחִיץ, מפלט.

מַחְמִל, אפריון הדור הנשלח למכה על-ידי נסיכים ושליטים מוסלימים (החל מהמאה השלוש-עשרה).

מִחְנַה, מבחן, נסיון, ביקוש וחיפוש של מינות (וריבויו:מִחַן).

מַטְהַר, עי' מנטר.

מַכִּידַה פִי (א) לְחַרְב, ערמה ומרמה במלחמה.

מַכְּר, ערמה, ערמומיות (ודומה לו השורש העברי: נכל).

מַכְּר אַלְלַהּ, ‘ערמה’ של אללה.

מַכְּרוּה, נדחה (מוקצה מחמת מיאוס וכדומה).

מֻכְתַּד, מתכחש ועוזב את האיסלאם.

מִלַּת אַלְבַּיַאן, עדת המאמינים בבאב ובספרו המקודש ‘בַּיַאן’.

מִלַּת אַלְפֻרקַאן, עדת הקוראן.

מַנְטַר (קרי: מַנְזַר), התגלותו של אללה, הופעתו המשתקפת בבאללה (= גַ’מַאל אללה, יפי אללה).

מַסְח (בש' משח), צחצוח.

מַעְצוּם, המנע-החטא והטעות, מוגן ומחוסן בפניהם.

מַעְרִפה, ידיעה, הכרה, (והוא מקביל ל’גנוסיס היוונית).

מֻתַּוַאלִי, מצַדְדים, נאמנים (לעלי וביתו).

מֻתַּוַכִּלוּן, בוטחים (באל).

מֻתּעָה, נישואין לשעה, לזמן מסוים.

נאטִק, דובר, נואם.

אַ(ל)נַאס, האנשים, הבריות.

נַאקוּס ר' נַואקִיס, כעין פעמון = רעשן (ודומה לו השורש העברי נקש).

נַבִּיד', יין-תמרים.

נַגאסַה, טומאה.

נַגִ’ס, טמא.

נַטַר, עיון.

נִיַּה, כוונה.

נִכּאח, ליקוחין, נישואין.

נַצִיחַה, עצה נאמנה, כֵּנוּת.

סַאיִחוּן, (סאיחאת), נזירים (ונזירות) נודדים.

א(ל)סאלִכּוּן, עי' אַהְל אלסֻלוךְּ.

סאעַה, שעה, סיף העולם, שעת תחיית המתים.

סַבְּעִיַּה, ‘שבעיים’, הכת השיעית של ה’אסמאעיליים‘, הרואים באסמאעיל בן האימאם השישי ג’עפר (מת 762), את האימאם השביעי, שלא הכירו בו ה’שנים-עשריים’.

סַגְע, פרוֹזה חרוזה.

סִיאחַה, נזירות נודדת.

סֻלְטאן אַלְעאשִׁקִין, ‘מלך האוהבים’, כינויו של עֻמַר בן אלפארִץֹ (מת 1235), גדול המשוררים המיסטיים בערבית.

סִלְף, מנהג אבות.

סֻנַּה, אורח, מסורת.

עאבִּד, ר' עֻבּאד, עובד (האל).

עאלַמוּן, עולמות, עולמים.

עַאמַּה, המון, כלל, עם (וחילופו: מ’אצּה, אנשי סגולה).

עֻבּוּדִיַּה, עבדות (האדם לריבונו של העולם); ועי' רבוביה.

עַגַ’ם (הש' עלג, לועז), לא-ערביים, בייחוד פרסים.

עַדְל, צדק.

עַדְלִיַּה, אנשי הצדק.

עַיְן (א)לְיַקין, עצם הוודאות.

עִלְם, מעשה (בניגוד ל’עִלְם').

עַקִידַה, ר' עַקאיִד, עיקר-אמונה שנתנסח.

עקְל, שׂכל.

פאסִק, פושע.

פאעִל, פועֵל.

אַלְפאתִּיחַה, ה’פותחת', הסורה הראשונה בקוראן.

פאתִן, מְפתה.

פַנא, פְנִייה, הֵיעָלמות (של העולם המוחש), עי' בקא.

פִסְק, הפקרות.

פַרְע, ר' פֻרוּע, ענף, סעיף.

פַתְּוַא, ר' פַתּאוִי, תשובת-פסק.

צַדַקַה, ר' צַדַקאת, צדקה.

צוּף, צמר; מכאן צוּפִי = מיסטיקן (הלובש צמר).

צַחִיחְ, בריא, נאמן; שם הקובץ הקאנוני של החדית.

צִיגַה, נוסח שטר-נישואין לזמן קצוב (עי' מֻתְעה).

צַאַלאלַה, טעות.

צַאלת, ר' צַלַוַאת, תפילה (הש' הארמית צְלוֹתא)

צִפַה' ר' צִפטת, תארים.

קאיִם, קם.

קאצִֹי, [קָצִין], שופט.

קַבִּיח, מכוער.

קַדַם, רגל.

קַדְר, גזרה.

קיּוּם, קיים ומתמיד.

קַלְבּ, ר' קֻלוּבּ, לב.

קַלְבּ סַלִים, לב שלם.

קֻנוּתּ, כניעה, תפילה.

ראהִבּ, ר' רֻהְבּאן, נזיר.

ראפִצֹי, כמו שיעי.

רֻבֻּבִּיָּה, ריבונות האלוהים על העולם.

רִגְ’ל, רגל, אספה.

רַגְ’עַה, שיבה, חזרה.

אַ(ל)רַחְמַה, הרחמים.

רַחְמַתַּן לִלְעאלַמִין, רחמים לעולמות, לשון שכיחה בקוראן, ומכאן למדים שמוחמד גופו ראה עצמו נביא לעולם כולו.

רִיַא, צביעוּת.

שׁורה, עצה, מועצה.

שׁפַאעַה, המלצה, סניגוריה, שתדלנות.

שַׁראבּ, משקה, יין.

שּראבּ אַלְמַחַבַּה, יין האהבה.

שַׁרִיעַה, חוק, חוקה.

שִׁרְךְּ, שיתוף, עבודה זרה (ועי' אהל אלשרךּ), ובהרחבת משמעותו כמה מידות פסולות הפוגמות באמונת הייחוד, כגון: חנופה, צביעות, יהירות וכיו"ב, והללו נקראות שִׁרךּ אַצְגַר (קטן) או שרך חַ’פִי (נסתר).

תּאבִּעִי, בן הדור שלאחר ה’חברים' (‘אצחאב’ של הנביא מוחמד).

תַּאְוִיל, פירוש (הקוראן).

תַּאְוִיל אַ(ל)תַּאְוִיל, פירוש נסתר לפירוש מסתורי (‘רזין דרזין’).

תַּגְ’סִים, הגשמה.

תַּוְחִיד, ייחוד.

תַּחְ’פִיף, הקלה.

תַּכְּפִיר אַלְעַוַאם, דעה הרואה את ההמון ככופר (לפי שאין אמונתו מלוּוה עיון ומחשבה).

תַּעְוִיץ', תחליף, החלפה.

תַּעְזִיַה, נחמה; חגיגת זיכרון בצורת מחזה, הנערכת על-ידי השיעיים ביום ה’עאשורא', הוא יום עשירי במוחרם, שנהרגו בו חסן וחסין בני עלי.

תַּעְטִיל, ערטול, ביטול מוחלט של תוארי האל, שלדעת שלומי אמוני האיסלאם סופו כפירה.

תַּעְלִימִיַּה, אמונת חכמים קיצונית, והיא עיקר גדול בתורת האסמאעיליים, המכירים בסמכותו המוחלטת של האימאם.

תַּפְוִיץֹ, ייפוי כוח; אמונה בפשוטם של דברי הקוראן וספרי הדת, ועי' בלכפה.

תַּצְוֻּף, צוּפיות, המיסטיקה האסלאמית.

תַּקִי, ירא אלוהים.

תַּקִיַּה, זהירות.

תַּקְלִיד, חיקוי, מצוות אנשים מלומדה.

תִּשְׁבֻּה, הִדַּמות.

= = =

רשימת הקיצורים והסימנים שבהערות בעברית

וא' – ואילך; הע' – הערה; ח' – חלק; כ' – כתאב (ספר); מהד' – מהדורה; מו“נ – מורה נבוכים; ס' – ספר; ע' – עמודים;; ער' – ערכים; ק”ס – קרית ספר; ש' – שורה; ש“ש – שורות; [ ] הערות בעל המהדורה ב' של המקור; ║ ║ הערות המלביה”ד של המהדורה העברית.

בלועזית

AGWG– Abhandlungen der Gesellschaften zu Güttingen

AGWG– NF Abhandlungen der Gesellschaften zu Güttingen Neue Folga

BGA– Bibliotheca Geographorum Arabicorum

BIFAO– Bulletin de l’Institut français d’Archéologie orientale

EI – Encyclopaedia of Islam

EJ– Encyclopaedia Judaica

ERE– Encyclopaedia of Religion and Ethics

GAL– Brockelmann, Geschichte d. arabischen Literatur

GALS– Brockelmann, Geschichte d. arabischen Literatur, Supplement

GGA– Göttinger Gelehrte Anzeigen

GK– Geiger-Kuhn, Grundriss d Iranischen Philologie

JA– Journal Asiatique

JAOS– Journal of the American Oriental Society

JQR– Jewish Quarterly Review

JQRNS– Jewish Quarterly Review, New Series

JRAS– Journal of the Royal Asiatic Society

LRG– Chantepie de la Saussaye, Lehrbuch d. Religionsgeschichte

MGWJ– Monatsschrift für Geschichte und Wissenschaft d. Judentums

MO– Le Monde Oriental

MSOS– Mitteilungen d. Seminars für Orientalische Sprachen

MSt– Goldziher, Muhammedanische Studien

MW– The Moslem World

NGWG– Nachrichten d. Gesellschaft d. Wissenschaften zu Göttingen

OLZ– Orientalistische Literaturzeitung

REJ– Revue des Etudes Juives

REI– Revue des Etudes Islamiques

RHR– Revue de l’Historie des Religions

RMM– Revue du Monde Musleman

RSO– Revista degli Studi Orientali

STWB– Studien der Bibliothek Warburg

WZKM– Weiner Zeitschrift für d. Kunde d. Morgenlands

ZA– Zeitschrift für d. Assyriologie u. verwandte Gebiete

ZATW– Zeitschrift für d. Alttestamentliche Wissenschaft

ZDMG– Zeitschrift d. Deutschen Morgenländischen Gesselschaft

ZS– Zeitschrift für Semitistik und verwandte Gebiete

c. – Caput; col. – columna; l. – linea; ll. – linea; n. – nota; No– numerus; p. – pagina; pp. – paginae; sq. – sequentes; s.v. – sub voce; v. – volumen

לזכר אשתי המנוחה

רחל ז"ל

בת רבי יצחק יחזקאל לבית יהודה

נולדה ר“ח כסלו תרנ”ו

נסתלקה י“ג שבט תרצ”ה.

המתרגם

הקדמה

אין להרבות דברים על חשיבותו של הקראן כספר הקדוש של החלק השביעי של האנושות כולה. הספר איחד בזמנו לכלל אומה אחת שבטים בודדים, מפוזרים ומופרדים מכל רחבי ארץ ערב והוא אשר נסך באומה זו רוח עוז ואיל לגבור חילים ולשפוך ממשלתה בחומר וברוח על האנושות במשך מאות שנים. ועדיין לא פג טעם הספר הזה, והשפעתו על עמי אסיה ואפריקה עודנה גדולה כיום, והוא מושך אחריו גם היום הזה שבטים שלמים. ערך מיוחד נמצא בו אנחנו היהודים, מתוך שהוא אחת מהיצירות היותר מפליאות של הרוח השמית. מלא הוא הפתוס הנבואי המיוחד לבני־שם והריתמוס של יצירותינו הקדומות ביותר, וכאלו ממקור אחד אתם יהלך מאהלי שם. הד הכמיהה אל האחד הנשגב והנעלה של מאמיני האחדות מאז ומעולם נשמע מתוכו. גם רוח החוק והצורה שבו נאמר, מזכירים לנו את רוח החוק השמי וצורתו, והוא מצא לו בטוי בקראן באותו הסגנון השמי. כדבר בעתו הוא תרגום הספר הזה לעברית, עתה בהתעורר העם היהודי לשוב אל המזרח אל רוחו ואל חייו.

הקראן תורגם כבר פעם לעברית במאות השנים הקודמות מלטינית בידי הרב הגאון ר' יעקב ברבי ישראל לבית הלוי מויניציאה. כתב־היד נמצא בכתבי־יד מיכל. תרגום שני תרגמו החכם המפואר צבי חיים הרמן רֶקנדורף מלייפציג בן ר' שלמה מטרביץ במדינת מורוויה. תרגומו של רֶקנדורף נסתיים בשנת תרי“ז בהיותו בן ל”ב שנה וארבעה חדשים, ונדפס באותה שנה בלייפציג. סגנון תרגומו של רקנדורף הוא סגנון תנ"כי טהור ולפי זמנו היה מעשה אמן, אם כי לא תמיד תרגום מדויק, ביחוד אם נשים אל לב שתרגום זה נעשה לפי חקירותיהם של גדולי חוקרי הקראן והמזרחנים המערביים. תרגום זה הוא גם יקר המציאות.

בגשתי, לפני עשרים שנה, לעבודה זו ידעתי את כובד האחריות שאני נוטל על עצמי, ואולם עשיתי זאת מתוך דחיפה פנימית. לשם זה הלכתי, בעצת חותני מורי ורבי החכם רבי יצחק יחזקאל יהודה הי“ו, הבקי עד להפליא בכל ספרות ערב ואחד מחוקריה היותר גדולים מבין היהודים, גם לאירופה לשמוע לקח בתורה זו מפי מורי הפרופ' יוסף הורוביץ ז”ל מפרנקפורט ע“נ מיין, אחרי שמעי בלמודים הקראן מפי חכמים ערבים על־פי רוחם הם. בהומבורג על יד פרנקפורט ע”נ מיין נפגשתי בשנת תרפ“ב עם אביר המשוררים ואנשי הרוח של הדורות האחרונים, מופת הדור מורו ומאורו רבי חיים נחמן ביאליק ז”ל. הוא התעניין מאד בתרגום זה, וגם קבל את הספר בהצעת הסופר החשוב ר' אלתר דרויאנוב הי“ו, להוציאו בהוצאת “דביר”. רח”נ ביאליק קבל עליו בזמנו גם את העול לערוך בהשתתפותי את תרגום הקראן. רבות נתלבטנו בשאלה זו. גם נסינו לערוך את “פרשת הפרה”, ואולם תמיד הייתי מלא חרדה לבל יבלע המשורר את הקראן ברוחו העז, וחששתי שמא ישנה את מטבעתו ויכף עליו את עצמיותו העצומה הוא, כמו שכפאה על כמה תרגומים הן שתרגם והן שערך. ואם גם הניח לי להיות תמיד הפוסק האחרון על פי המקור, בכל זאת היתה השפעתו עלי ממש הפנוטית, עד שבהיותי במחיצתו נטשטשה עצמיותי במדה כזו, שלא יכלתי לראות הדברים כמו שהם, ונדמה לי תמיד שהדין והצדק עמו. ואולם אחרי עיון בפני עצמי שבו הפקפוקים לענות את נפשי, וביחוד אחרי אשר נסע המשורר לארצנו, ונשארתי מספר שנים לבדי עם תרגומי. סוף סוף הוחלט לעזוב את דבר התרגום לי לבדי. ואולם עלי להודיע שחצי השנה שעסקתו אתו – אחד הזמנים היותר מאושרים בחיי – במשך כל שבוע חצי יום, האציל מרוחו על התרגום, לא רק על “פרשת־הפרה”, והרבה הרבה יוכרו אותותיו בכל התרגום. יקצר כאן המקום לברר בעובדות את הרגשתו העמוקה בדברי־שירה ורוח ואפילו בשפה שלא ידע. מפליא ומשתומם עמדתי לפני רוח ההשראה שבו חונן הענק הזה, בבארו לי לעתים פירש מלים ערביות אשר לא ידען, כי רק על פי שמושי בהן בתרגומי, ובנחשו בברכת אלהים עליו, כמה פעמים את המקור מתוך המשך הדברים, במידה שכל חוקר וחכם לא היה יכול להגיע אליה כי־אם אחרי חקירות ודקדוקים. אולי יזדמן לי עוד להרחיב הדיבור בענין זה במקום אחר. ומה רב ועצום צערי על זה שאינני יכול לשים לפניו את הדפים עתה בעת צאת תרגום הספר הזה לאור. התעניינותו בתרגום הקראן היתה כה גדולה, עד שקבע, עוד בימיו האחרונים, את צורתו החיצונית והפנימית של הספר עד לפרטים קטנים.

לפי התוכן והצורה ישנם בקראן פרקים שהסגנון התנ“כי הולם אותם, ויש פרקים שאולי היה סגנון האגדה וימי־הביניים המוקדמים מתאים להם יותר. ואולם אחרי נסיונות שונים – אחרי אשר תרגמתי הרבה פרקים במרוצת הימים כמה וכמה פעמים מחדש, מבלי שים לב לתרגומי הראשונים, למען הוָכח אם לא השפעת השעה ומצב רוח גרידא היו בתרגום – החלטתי לתרגם את כולו בסגנון התנ”ך, בשוותי עליו את סגנוני ספרותנו הקלסית של ימי־הביניים. השתדלתי גם להשתמש באוצר המלים העברי הקדום עד לחתימת המשנה. מקום שיש לפרשו כמה פרושים ונחלקו בו חכמים, השתדלתי לתרגם בצורה כזו שיכיל בתוכו את הפרושים השונים מבלי להכריע לצד אחד הפרושים. במקום שהיה צורך להוסיף מלה או מלים בודדות על התרגום לשם הבנת הדברים, שמתיו בסוגרים להבחינן מן המקור. במקום שלא נשאה השפה העברית את המלים הערביות שבמקור, ונאלצתי לתרגמן במלים אחרות, שמתי את התרגום המדויק בהערה למטה. צמצמתי בהערות עד כמה שאפשר; ורק לשם הבנת המקור, אם במה שנוגע לענין ואם במה שנוגע להסטוריה, נתתי הערות קצרות ומצומצמות עד מאוד, כי הכוונה היא לתת לקורא העברי את “הקראן” ולא חקירות באסלאם. כידוע נמסר הקראן הערבי ברצף אחד בכל פרשה, באין כל הפסק בין העניינים. ואולם כבר המפרשים המוסלמים הקדמונים חלקוהו בפרושיהם פסקות פסקות. בתרגום העברי חלקתי את פרשה ופרשה לפסקות לפי ענייניה. בחלוקה זו כמו בהערות ההסטוריות, היו לי לקו בעיקר ספרם של נֶלְדֶקֶה – שְׁוֵלִי – Geschicte des Qorans. חלוקת הפסוקים נעשתה כאן לפי החלוקה המערבית המקובלת, כמו שסודרה בהוצאה האירופית של פְלִיגֵל.

בטרם אכלה את דברי הנני להביע את תודתי לידידי הנכבדים הבלשן המצוין רבי חנוך ילון הי“ו, אשר קרא הגהה בקשר עם הנקוד, ואולם אגב אורחא העיר גם כמה הערות לא רק במה שנוגע לכמה צורות לשון עבריות, כי־אם גם בסגנון, וחברי המזרחני ד”ר שלמה דֹב גויטיין הי“ו, אשר קרא הגהה בקשר עם עצם הענין, והעירני לפעמים גם הוא גם במה שנוגע לסגנון. תקוניהם והערותיהם הועילו במדה מרבה לשפור הנקוד והתרגום. כמו כן עבר על ההגהה האחרונה סופר החכם רבי יהושע חנא רבניצקי הי”ו איש בריתו של הרח“נ ביאליק ז”ל, והוסיף עוד נֹפֶך משלו לשפור התרגום ודיוקו.

שער הספר נעשה בעצתו ובהוראתו של ידידי הפרופ' ל.א. מאיר, עפ“י שער קראן קדום מסגנון המאה האחת־עשרה וכן עפ”י הכתב העברי של אותה תקופה. ותודתי מובעת לו בזה.

כמו כן טרח באהבה, באמונה ובכשרון ידידי הצעיר מר מרדכי בן ידידי היקר רבי יודא אהרן ווייס הי"ו, שבדפוסו נדפס הספר, בהגהות הדפוס.

ועם חתימת דברי עלי להעמיד מצבת־זכרון לאשתי המנוחה רחל ז“ל בַת מורי ורבי יצחק יחזקאל הי”ו לבית יהודה, שהשתתפה אתי בעבודה זו כמעט במשך כל שנות התרגום. טעמה הטוב והרגשתה העמוקה בשפה העברית של התנ"ך ושל ימי־הביניים מצד אחד וידיעותיה בשפה הערבית באפן חי, היו לי לקו בקורת בעריכת הספר. נותן אני לה משלה, ולזכרה הנני מקדיש את תרגומי זה.

ירושלם, י“ד ניסן תרצ”ו

פָּרָשַׁת הַפְּתִיחָה¹.

נִתְּנָה בְמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ שִׁבְעָה.

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם².

א הַתְּהִלָּה לֵאלֹהִים רִבּוֹן הָעוֹלָמִים: ב הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם: ג אֲדוֹן יוֹם הַדִּין: ד אוֹתְךָ נַעֲבֹד וּמִמְךָ נְבַקֵּשׁ עֵזֶר: ה נְחֵנוּ בְאֹרַח מֵישָׁרִים: ו אֹרַח אֵלֶּה אֲשֶׁר חַנּוֹתָ אוֹתָם: ז (אַשֶׁר) לֹא הֶחָרוֹן עֲלֵיהֶם³ וְלֹא (מִן) הַתּוֹעִים:

פָּרָשַׁת הַפָּרָה⁴.

נִתְּנָה בְאַלְמַדִינָה וּפְסוּקֶיהָ מָאתַיִם וְשִׁשָּׁה וּשְׁמוֹנִים.

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם.

א. ל. מ.⁵ א הַסֵּפֶר הַזֶּה אֵין סָפֵק בּוֹ, אֹרַח מֵישָׁרִים (הוּא) לְיִרְאֵי־הָאֱלֹהִים: ב אֲשֶׁר יַאֲמִינוּ בַנַּעֲלָמוֹת וְעָרְכוּ הַתְּפִלָּה וּמֵאֲשֶׁר חָלַקְנוּ לָהֶם יְפַזֵּרוּ: ג וַאֲשֶׁר יַאֲמִינוּ בַּאֲשֶׁר הוּרַד אֵלֶיךָ וּבַאֲשֶׁר הוּרַד לְפָנֶיךָ⁶ וּבָאַחֲרִית בָּטוֹחַ יִבְטָחוּ: ד אֵלֶּה הֵמָּה אֲשֶׁר יְאֻשְּׁרוּ בְדֶרֶךְ אֱלֹהֵיהֶם וְאֵלֶּה הֵמָּה הַמַּצְלִיחִים: ה כִּי אֵלֶּה אֲשֶׁר כָּפְרוּ אַחַת הִיא לָהֶם אִם הִזְהַרְתָּם וְאִם לֹא הִזְהַרְתָּם, לֹא יַאֲמִינוּ: ו חָתַם אֱלֹהִים אֶת לִבּוֹתָם וְאֶת אָזְנֵיהֶם וְעַל עֵינֵיהֶם כְּסוּת, וְעָנְשָׁם כָּבֵד: ז וּבִבְנֵי אָדָם יֵשׁ אֲשֶׁר יֹאמְרוּ: “הֶאֱמַנּוּ בֵּאלֹהִים וּבַיּוֹם הָאַחֲרוֹן”, וְהֵמָּה לֹא יַאֲמִינוּ: ח עָקוֹב יַעַקְבוּ אֶת אֱלֹהִים וְאֶת הַמַּאֲמִינִים, וְלֹא יַעַקְבוּ בִּלְתִּי אִם אֶת נַפְשׁוֹתָם וְלֹא יָחוּשׁוּ: ט חֳלִי בְּלִבּוֹתָם וַיּוֹסֶף אֱלֹהִים עַל חָלְיָם וְעָנְשָׁם דְּאָבָה עֵקֶב אֲשֶׁר כִּזֵּבוּ: י וְכִי יֵאָמֵר אֲלֵיהֶם: “אַל תַּשְׁחִיתוּ עַל הָאָרֶץ”, וְאָמְרוּ: “הֲלֹא עוֹשֵׂי הַיָּשָׁר אֲנָחְנוּ”: יא הַאֵין זֹאת כִּי הֵם הַמַּשְׁחִיתִים? וְאוּלָם לֹא יָחוּשׁוּ: יב וְכִי יֵאָמֵר אֲלֵיהֶם: “הַאֲמִינוּ כַאֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ בְנֵי הָאָדָם”, וְאָמְרוּ: “הֲנַאֲמִין כַּאֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ הַפְּתָאִים”. הַאֵין זֹאת כִּי הֵם הַפְּתָאִים? – וְאוּלָם לֹא יָדָעוּ: יג וְכִי יִפְגְּשׁוּ⁷ אֶת הַמַּאֲמִינִים וְאָמְרוּ: “מַאֲמִינִים אֲנַחְנוּ”, וּבְפָרְדָם עִם שִׂטְנֵיהֶם וְאָמְרוּ: “אִתְּכֶם אֲנַחְנוּ, וְרַק מְהַתְּלִים הִנֵּנוּ”: יד אֱלֹהִים יְהַתֵּל בָּמוֹ וְהוֹסִיף עוֹד לְהַחֲזִיקָם בְּמִרְיָם, יִתְעוּ: טו אֵלֶּה הֵמָּה אֲשֶׁר קָנוּ לָמוֹ הַתּוֹעָה בַּנְּכוֹחָה וְלֹא יִשְׂאוּ שָׂכָר בְּמִקִנָתָם כִּי לֹא אֻשְּׁרוּ בְּדֶרֶךְ: טז מְשָׁלָם כִּמְשַׁל (אִישׁ) אֲשֶׁר הִדְלִיק אֵשׁ וּבַהֲאִירָהּ מִסָּבִיב וְלָקַח אֱלֹהִים אֶת אוֹרָם וַעֲזָבָם בַּחֲשֵׁכָה לֹא יִרְאוּ: יז חֵרְשִׁים אִלְּמִים וְעִוְרִים, לָכֵן לֹא יְשׁוּבוּן: יח אוֹ כַעֲנָנָה מִשָּׁמַיִם הֲרַת אֹפֶל רַעַם וּבָרָק יִתְּנוּ אֶצְבְּעוֹתֵיהֶם בְּאָזְנֵיהֶם מִקּוֹלוֹת הָרַעַשׁ מִפַּחַד הַמָּוֶת. אָכֵן סָגוֹר יִסְגֹּר אֱלֹהִים עַל הַכּוֹפְרִים: יט יַכֵּם הַבָּרָק כִּמְעַט בַּסַּנְוֵרִים, מִדֵּי הֲאִירוֹ לָהֶם וְהָלְכוּ בְאוֹרוֹ, וּבִכְבוֹתוֹ וְעָמָדוּ, וְלוּ חָפֵץ אֱלֹהִים יִקַּח שָׁמְעָתָם וּרְאוֹתָם, כִּי אֱלֹהִים כֹּל יוּכָל. הוֹי בְּנֵי אָדָם, עִבְדוּ אֶת אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר בָּרָא אֶתְכֶם וְאֵת אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם לְמַעַן תִּירָאוּ: כ אֲשֶׁר שָׁת לָכֶם הָאָרֶץ עֶרֶשׂ וַיְקָרֶה עֲלֵיכֶם שָׁמַיִם, וַיּוֹרֶד מִן הַשָּׁמַיִם מַיִם וַיּוֹצֵא בָהֶם פֵּרוֹת שׁוֹנִים לְמַאֲכָל לָכֶם. אַל תַּעֲשׂוּ אִתּוֹ אֱלִילִים⁸ וְאַתֶּם יוֹדְעִים: כא וְכִי תָפוּנוּ בַּאֲשֶׁר הוֹרַדְנוּ עַל יַד עַבְדֵּנוּ, הָבִיאוּ נָא שׂוּרָה⁹ כָּמוֹהוּ וְקִרְאוּ עֵדֵיכֶם מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים¹⁰ אִם אֱמֶת תְּדַבֵּרוּ: כב אַךְ אִם לֹא תַעֲשׂוּ (כָזֹאת), וְאָכֵן לֹא תַעֲשׂוּ, הִנֵּה גוּרוּ מִפְּנֵי הָאֵשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל אֶת הָאֲנָשִׁים וְאֶת הָאֲבָנִים¹¹, לַכּוֹפְרִים הוּכָנָה: כג וּבַשֵּׂר אֶת אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ וַיַּעֲשׂוּ הַיָּשָׁר כִּי לָהֶם נָכוֹנוּ גַנּוֹת יִזְּלוּ מִתַּחְתָּן נְהָרוֹת. וּמִדֵּי הֱיוֹת פְּרִי מֵהֶן לָהֶם לְמַאֲכָל וְאָמְרוּ: “הֲלֹא זֶה מַאֲכָלֵנוּ לְפָנִים”. וְאוּלָם רַק כִּדְמוּתָם יוּשַׂם לִפְנֵיהֶם¹², וְלָהֶם בְּתוֹכָן נָשִׁים טְהוֹרוֹת. לְעוֹלָמִים (יִהְיוּ) בְּתוֹכָן: כד הִנֵּה לֹא יָבוּז¹³ אֱלֹהִים לִמְשֹׁל מָשָׁל לַזְּבוּב וְלַנַּעֲלֶה עָלָיו. אַךְ הַמַּאֲמִינִים יֵדְעוּ כִּי זֹאת הָאֱמָת מֵאֵת אֱלֹהֵיהֶם. רַק אֲשֶׁר כָּפְרוּ יֹאמְרוּ: “מַה זֶּה רָאָה אֱלֹהִים לִמְשֹׁל מָשָׁל כָּזֶה?” יַתְעֶה בּוֹ רַבִּים וְרַבִּים יַנְחֶה בּוֹ, וְלֹא יַתְעֶה בּוֹ בִּלְתִּי אִם אֶת הַפּוֹשְׁעִים: כה אֲשֶׁר יָפֵרוּ בְּרִית אֱלֹהִים אַחֲרֵי עָבְרָם בָּהּ וִינַתְּקוּ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים לְחַבֵּר וְהִשְׁחִיתוּ עַל הָאָרֶץ, אֵלֶּה הֵמָּה הָאוֹבְדִים: כו אֵיכָה תְכַחֲשׁוּ בֵאלֹהִים וְאַתֶּם הֱיִיתֶם מֵתִים¹⁴ וַיְחַיֶּה אֶתְכֶם וְשָׁב וֶהֱמִיתְכֶם וְשָׁב וְחִיָּה אֶתְכֶם וְאֵלָיו תּוּשָׁבוּ: כז הוּא אֲשֶׁר בָּרָא לָכֶם כָּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יַחְדָּו. אַחַר הִתְנַשֵּׂא הַשָּׁמַיְמָה וַיַּעֲשֵׂם שִׁבְעָה רְקִיעִים וְהוּא יוֹדֵעַ כֹּל: כח וּבֶאֱמֹר אֱלֹהֶיךָ¹⁵ לַמַּלְאָכִים: “הִנֵּה אָנֹכִי שָׂם בָּאָרֶץ מִשְׁנֶה לִי”, וַיֹּאמְרוּ: “הֲתָשִׂים בָּהּ אֵת אֲשֶׁר יַשְׁחִית עָלֶיהָ וְשָׁפַךְ דָּם, וַאֲנַחְנוּ נְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ וְנַקְדִּישֶׁךָ”. וַיֹּאמֶר: “יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר לֹא תֵדָעוּ”: כט וַיְלַמֵּד אֶת הָאָדָם אֵת שְׁמוֹת (הַבְּרוּאִים) כֻּלָּם, וַיַּעַרְכֵם לִפְנֵי הַמַּלְאָכִים, וַיֹּאמֶר: “הַגִּידוּ לִי אֶת שְׁמוֹת אֵלֶּה אִם אֱמֶת תְּדַבֵּרוּ”: ל וַיֹּאמְרוּ: “חָלִילָה לָּךְ¹⁶ אֵין אִתָּנוּ יוֹדֵעַ זוּלָתִי אֲשֶׁר לִמַּדְתָּנוּ, הֵן אַתָּה הַיּוֹדֵעַ וְהֶחָכָם”: לא וַיֹּאמֶר: “אָדָם, הַגֵּד לָהֶם אַתָּה אֶת שְׁמוֹתָם”. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִגִּיד לָהֶם אֶת שְׁמוֹתָם וַיֹּאמֶר: הַאִם לֹא אָמַרְתִּי לָכֶם כִּי יָדַעְתִּי תַעֲלוּמוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְאֵדְעָה אֵת אֲשֶׁר תְּגַלּוּ וְאֵת אֲשֶׁר תַּעֲלִימוּ": לב וּבְאָמְרֵנוּ לַמַּלְאָכִים: “הִשְׁתַּחֲווּ לְאָדָם”, וַיִּשְׁתַּחֲווּ. רַק “אִבְּלִיס”¹⁷ מֵאֵן וַיִּתְנַשֵּׂא וַיְהִי מִן הַכּוֹפְרִים: לג וַנֹּאמֶר: "אָדָם, שְׁכֹן אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ בְּגַן הָעֵדֶן וַאֲכַלְתֶּם מִמֶּנּוּ לְעָנְגָּה מִכָּל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁכֶם, אַךְ אַל תִּקְרְבוּ אֶל הָעֵץ הַזֶּה פֶּן תִּפְשָׁעוּ: לד וַיַּכְשִׁילֵם הַשָּׂטָן (לְהוֹצִיאָם) מִמֶּנּוּ וַיּוֹצִיאֵם מִן (הַמָּקוֹם) אֲשֶׁר הָיוּ בוֹ. וַנֹּאמֶר: “לְכוּ רְדוּ, אוֹיֵב יִהְיֶה אִישׁ מִכֶּם לְרֵעֵהוּ וּמְצָאתֶם בָּאָרֶץ מָנוֹחַ וּמִחְיָה עַד עֵת”: לה וַיִּלְמַד אָדָם דְּבָרִים מֵאֵת אֱלֹהָיו¹⁸ וַיָּשָׁב אֵלָיו, כִּי הוּא הַמְקַבֵּל שָׁבִים וְהָרַחוּם: לו וַנֹּאמֶר: “לְכוּ רְדוּ מִזֶּה יַחְדָּו. אַךְ בְּבוֹא אֲלֵיכֶם (דָּבָר) מֵאִתִּי (לְהוֹרוֹתְכֶם) אֹרַח מֵישָׁרִים, וְהָיָה אֲשֶׁר יֵלְכוּ בוֹ וְלֹא עֲלֵיהֶם הַפַּחַד וְלֹא עֲלֵיהֶם הַיָּגוֹן¹⁹: לז אַךְ אֲשֶׁר כָּפְרוּ וַיְכַחֲשׁוּ בְּאוֹתוֹתֵינוּ, אֵלֶּה בְנֵי גֵיהִנֹּם הֵמָּה, לְעוֹלָמִים (יִהְיוּ) בְּתוֹכָהּ”:

לח הוֹי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, זִכְרוּ הַטּוֹב אֲשֶׁר עָשִׂיתִי אִתְּכֶם וְהָקִימוּ בְרִיתִי לְמַעַן אָקִים בְּרִיתְכֶם וְאוֹתִי תִירָאוּ וְהַאֲמִינוּ בַּאֲשֶׁר הוֹרַדְתִּי לְקַיֵּם אֶת אֲשֶׁר בְּיֶדְכֶם, וְלֹא תִהְיוּ רִאשׁוֹנִים לְכַחֶשׁ בָּהּ וְלֹא תִמְכְּרוּ אוֹתוֹתַי בִּמְחִיר מְעָט וְאוֹתִי תִירָאוּ: לט וְלֹא תַלְבִּישׁוּ הָאֱמֶת בַּשָּׁקֶר²⁰ וְהֶעֱלַמְתֶּם הָאֱמֶת וְאַתֶּם יוֹדְעִים“: מ וְעִרְכוּ תְפִלָּה וּפַזְּרוּ לָאֶבְיוֹנִים²¹ וְכִרְעוּ עִם הַכּוֹרְעִים: מא הַתְצַוּוּ אֶת הָאֲנָשִׁים עַל הַצְּדָקָה וְאֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם תִּשְׁכָּחוּ, וְאַתֶּם תִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר הַאִם לֹא תַשְׂכִּילוּ: מב וּבִקַּשְׁתֶּם עֶזְרָה בְּתוֹחֶלֶת וּבִתְפִלָּה. אָכֵן קָשֶׁה הַדָּבָר אַךְ לֹא לָעֲנָוִים: מג אֲשֶׁר יַחְשְׁבוּ (בֶאֱמֶת) כִּי יִמְצְאוּ אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְכִי אֵלָיו יָשׁוּבוּ: מד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, זִכְרוּ הַטּוֹב אֲשֶׁר עָשִׂיתִי אִתְּכֶם וַאֲשֶׁר הִפְלֵיתִי אֶתְכֶם מִכָּל הָאָדָם²²: מה וְגוּרוּ יוֹם פָּדֹה לֹא תִפְדֶּה נֶפֶשׁ אֶת נָפֶשׁ וְלֹא תְקֻבַּל תְּפִלַּת מַפְגִּיעַ לָהּ וְלֹא יֻקַּח מִמֶּנָּה כֹּפֶר וְהֵם לֹא יִמָּלֵטוּ: מו וַאֲשֶׁר הִצַּלְנוּכֶם מִבֵּית פַּרְעֹה אֲשֶׁר מֵרְרוּ אֶתְכֶם בְּעִנּוּיִם רָעִים עַד מְאֹד. אֶת בְּנֵיכֶם שָׁחֲטוּ וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם חִיּוּ לָמוֹ, וּבָזֹאת לָכֶם מַסָּה קָשָׁה מֵאֵת אֱלֹהֵיכֶם: מז וַאֲשֶׁר בָּקַעְנוּ לָכֶם אֶת הַיָּם וַנַּצִּילְכֶם וַנְּטַבַּע אֶת בֵּית פַּרְעֹה וְעֵינֵיכֶם רוֹאוֹת: מח וּבְהִוָּעֲדֵנוּ אֶל משֶׁה אַרְבָּעִים לַיְלָה וַתַּעֲשׂוּ לָכֶם אֶת הָעֵגֶל אַחֲרֵי כֵן וַתִּפְשָׁעוּ: מט וַנִּסְלַח לָכֶם אַחֲרֵי כָל זֹאת לְמַעַן תּוֹדוּ: נ וַנִּתֵּן לְמשֶׁה אֶת הַסֵּפֶר וְאֶת הַ”פֻּרְקָאן"²³ לְמַעַן תְּאֻשְּׁרוּ בְּדָרֶךְ: נא וּבֶאֱמֹר משֶׁה אֶל עַמּוֹ: עַמִּי, הִנֵּה עֲכַרְתֶּם נַפְשׁוֹתֵיכֶם בַּעֲשׂוֹתְכֶם לָכֶם אֶת הָעֵגֶל. שׁוּבוּ אֶל בּוֹרַאֲכֶם וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו. זֶה טוֹב לָכֶם לִפְנֵי בּוֹרַאֲכֶם וְשָׁב אֲלֵיכֶם, כִּי הוּא הַמְקַבֵּל שָׁבִים וְהָרַחוּם: נב וּבֶאֱמָרְכֶם: “משֶׁה, לֹא נַאֲמִין לְךָ עַד אִם רָאִינוּ אֱלֹהִים גָּלוּי”, וַיֹּאחֶזְכֶם שַׂעַר וְעֵינֵיכֶם רוֹאוֹת: נג וַנָּשָב וַנָּקֶם אֶתְכֶם אַחֲרֵי מוֹתְכֶם לְמַעַן תּוֹדוּ: נד וַנָּצֵל עֲלֵיכֶם בֶּעָנָן וַנֹּורֶד לָכֶם אֶת הַמָּן וְאֵת הַשְּׂלָו, (לֵאמֹר): “אִכְלוּ מִן הַמַּטְעַמִּים אֲשֶׁר כִּלְכַּלְנוּכֶם”. אָכֵן לֹא אוֹתָנוּ עָכְרוּ כִּי אֵת נַפְשׁוֹתָם עָכָרוּ: נה וּבְאָמְרֵנוּ: “בּוֹאוּ אֶל הָעִיר הַזֹּאת וַאֲכַלְתֶּם מִמֶּנָּה לְעָנְגָּה מִכָּל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁכֶם, אַךְ בּוֹאוּ הַשַּׁעַר מִשְׁתַּחֲוִים וַאֲמַרְתֶּם “חַטָּת”²⁴ וְנִסְלַח לָכֶם חַטֹּאתֵיכֶם וְנוֹסִיף עוֹד טוֹבָה לְעוֹשֵׂי הַטּוֹב”: נו וַיָּמִירוּ הַפּוֹשְׁעִים וַיֹּאמְרוּ אַחֶרֶת מֵאֲשֶׁר נֶאֱמַר אֲלֵיהֶם, וַנּוֹרֶד עַל הַפּוֹשְׁעִים זַעַם מִן הַשָּׁמַיִם עַל חַטֹּאתָם: נז וּבְבַקֵּשׁ משֶׁה לְהַשְׁקוֹת אֶת עַמּוֹ וַנֹּאמֶר: “הַךְ בְּמַטְּךָ אֶת הַסָּלַע”, וַיִּבָּקְעוּ מִמֶּנּוּ שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה עֲיָנוֹת²⁵, וַיֵּדַע כָּל אִישׁ מַשְׁקֵהוּ. – “אִכְלוּ וּשְׁתוּ מִמַּתַּת אֱלֹהִים וְלֹא תֶחֶטְאוּ בָאָרֶץ לְהַשְׁחִית”: נח וּבֶאֱמָרְכֶם: “משֶׁה, קָצָה נַפְשֵׁנוּ לֶאֱכֹל מַאֲכָל אֶחָד, קְרָא לָנוּ אֶל אֱלֹהֶיךָ, וְהוֹצִיא לָנוּ מֵאֲשֶׁר תַּצְמִיחַ הָאָרֶץ מֵחֲצִירָהּ וְקִשּׁוּאֶיהָ וְשׁוּמָהּ וַעֲדָשֶׁיהָ וּבְצָלֶיהָ”. וַיֹּאמֶר: “הֲתָמִירוּ לָכֶם אֶת הַטּוֹב בָּרָע מִמֶּנּוּ? לְכוּ רְדוּ מִצְרַיְמָה וּמְצָאתֶם שָׁם אֵת אֲשֶׁר שְׁאֶלְתֶּם”. וַיִּוָּסְרוּ בְּשֵׁפֶל וָעֹנִי וַיַּעֲלוּ עֲלֵיהֶם אַף אֱלֹהִים עֵקֶב אֲשֶׁר כִּחֲשׁוּ בְאוֹתוֹת אֱלֹהִים וַיַּהַרְגוּ אֶת הַנְּבִיאִים בְּלִי מִשְׁפָּט, זֹאת (לָהֶם) עֵקֶב אֲשֶׁר מָרוּ וַיַּעַבְרוּ חֹק: נט אָכֵן הַמַּאֲמִינִים וְהַיְהוּדִים וְהַנּוֹצְרִים וְהַצָּאבָאִים²⁶ כָּל הַמַּאֲמִין בֵּאלֹהִים וּבַיּוֹם הָאַחֲרוֹן וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר, לָהֶם שְׂכָרָם אֵת אֱלֹהֵיהֶם וְלֹא עֲלֵיהֶם הַפַּחַד וְלֹא עֲלֵיהֶם הַיָּגוֹן:

ס וּבְהַעֲבִירֵנוּ אֶתְכֶם בַּבְּרִית וַנִּכֶף עֲלֵיכֶם אֶת הָהָר (לֵאמֹר): “קַבְּלוּ בְעֹז אֵת אֲשֶׁר נָתַנּוּ לָכֶם, וְזִכְרוּ אֲשֶׁר בּוֹ לְמַעַן תִּרְאוּ אֱלֹהִים”: סא וַתִּפְנוּ עֹרֶף אַחֲרֵי זֹאת, וְלוּלֵא חֶסֶד אֱלֹהִים עֲלֵיכֶם וְרַחֲמָיו כִּי עַתָּה אָבוֹד אֲבַדְתֶּם. הֵן יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר חִלְּלוּ אֶת הַשַּׁבָּת מִקִּרְבְּכֶם, וַנֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: "הֱיוּ קוֹפִים נִדָּחִים²⁷: סב וַנְּשִׂימֵם לְמוּסָר לַאֲשֶׁר אִתָּם וְלַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם וְהַזְהָרָה לְיִרְאֵי הָאֱלֹהִים: סג וּבֶאֱמֹר משֶׁה אֶל עַמּוֹ: “הִנֵּה צִוְּכֶם אֱלֹהִים לִזְבֹּחַ פָּרָה”, וַיֹּאמְרוּ: “הֶהָתֵל תְּהָתֵל בָּנוּ?” וַיֹּאמֶר: “חָלִילָה לִי מֵאלֹהִים לִהְיוֹת כְּאַחַד הַפְּתָאִים”. וַיֹּאמְרוּ: “קְרָא לָנוּ אֶל אֱלֹהֶיךָ וּבֵאֵר לָנוּ מִשְׁפָּטָהּ”. וַיֹּאמֶר: “כֹּה אָמַר, לֹא זְקֵנָה הַפָּרָה וְלֹא בִכְרָה כִּי בֵינוֹנִית תִּהְיֶה, וַעֲשִׂיתֶם כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתֶם”: סד וַיֹּאמְרוּ: “קְרָא לָנוּ אֶל אֱלֹהֶיךָ וּבֵאֵר לָנוּ מַה מַּרְאֶהָ”. וַיֹּאמֶר: "כֹּה אָמַר, פָּרָה צְהֻבָּה, צְהֻבָּה מְאֹד מְשַׂמַּחַת רוֹאֶיהָ: סה וַיֹּאמְרוּ: “קְרָא לָנוּ אֶל אֱלֹהֶיךָ וּבֵאֵר לָנוּ מַה מִשְׁפָּטָהּ, כִּי הִנֵּה כָּל הַפָּרוֹת דּוֹמוֹת בְּעֵינֵינוּ וְאֻשַּׁרְנוּ בְּדֶרֶךְ בִּרְצוֹת אֱלֹהִים”: סו וַיֹּאמֶר: “כֹּה אָמַר: פָּרָה אֲשֶׁר לֹא דַל (בְּשָׂרָה) מֵחֲרשׁ הָאֲדָמָה וּמֵהַשְׁקוֹת הַשָּׂדֶה, תְּמִימָה (תִּהְיֶה) לֹא מוּם בָּהּ”. וַיֹּאמְרוּ: “עַתָּה בָאתָ בִּ(דְבַר) אֱמֶת”. וַיִּזְבָּחוּהָ, אַךְ כִּמְעַט לֹא עָשׂוּהָ: סז וְכִי תִרְצְחוּ נֶפֶשׁ וְאַתֶּם נְדוֹנִים בִּדְבַר הָרוֹצֵחַ וְחָשַׂף אֱלֹהִים אֵת אֲשֶׁר תַּעֲלִימוּ: סח וַנֹּאמֶר “הַכּוּהוּ בְּאַחַד נְתָחֶיהָ”²⁸. כָּכָה יְחַיֶּה אֱלֹהִים אֵת הַמֵּת וְהֶרְאָה אֶתְכֶם אוֹתוֹתָיו לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ: סט וּבְכָל זֹאת קָשׁוּ לִבּוֹתֵיכֶם וַיִּהְיוּ כָאֲבָנִים וְגַם חֲזָקִים מֵהֶן לְקשִׁי, כִּי הִנֵּה בָּאֲבָנִים יֵשׁ אֲשֶׁר יִפְרְצוּ מֵהֶן הַנְּהָרוֹת וּבָהֵן אֲשֶׁר תִּבָּקַעְנָה וְיָצְאוּ מֵהֶן מַיִם וּמֵהֶן אֲשֶׁר תִּפֹּלְנָה מִפַּחַד אֱלֹהִים. אָכֵן לֹא נֶעֶלְמוּ מֵאלֹהִים מַעֲשֵׂיכֶם.

ע הַתְבַקְּשׁוּ כִּי יַאֲמִינוּ לָכֶם וְהֵן הָיְתָה מֵהֶם פְּלַגָּה אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֵת דִּבְרֵי אֱלֹהִים וַיְסַלְּפוּם אַחֲרֵי הַשְׂכִּילוּם וְהֵמָּה יוֹדְעִים: עא וְכִי יִפְגְּשׁוּ אֶת הַמַּאֲמִינִים וְאָמְרוּ: “מַאֲמִינִים אֲנַחְנוּ” וּבְפָרְדָם אִישׁ עִם רֵעֵהוּ וְאָמְרוּ: “הַתְסַפְּרוּ להם אֵת אֲשֶׁר גִּלָּה אֱלֹהִים לָכֶם לְמַעַן יִתְוַכְּחוּ אִתְּכֶם בַּדָּבָר הַזֶּה לִפְנֵי אֱלֹהִים”. הַאִם לֹא תַשְׂכִּילוּ: עב הַאִם לֹא יֵדְעוּ כִּי יוֹדֵעַ אֱלֹהִים אֵת אֲשֶׁר יַעֲלִימוּ וְאֵת אֲשֶׁר יוֹדִיעוּ גָלוּי: עג וּבָהֶם בּוֹעֲרִים²⁹ אֲשֶׁר לֹא יֵדְעוּ אֶת הַסֵּפֶר כִּי־אִם דִּמְיוֹן לִבָּם וְאֵין הֵמָּה בִּלְתִּי אִם בּוֹדִים מִלִּבָּם, אָכֵן אוֹי לַאֲשֶׁר יִכְתְּבוּ אֶת הַסֵּפֶר בִּידֵיהֶם וְאַחַר יֹאמְרוּ “מֵאֵת אֱלֹהִים הוּא” לְמַען מְצֹא בוֹ שָׂכָר מְעָט. אוֹי לָהֶם מֵאֲשֶׁר כָּתְבוּ יְדֵיהֶם וַאֲבוֹי לָהֶם מֵאֲשֶׁר יִשְׂתַּכָּרוּ: עד וַיֹּאמְרוּ: “לֹא תִגַּע אֵלֵינוּ אֵשׁ (הַגֵּיהִנֹם) בִּלְתִּי אִם מִסְפַּר יָמִים”³⁰. אֱמֹר: “הַכְרַתֶּם בְּרִית אֶת אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יָפֵר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ, אוֹ אִם תַּעֲנוּ בֵאלֹהִים אֵת אֲשֶׁר לֹא תֵדָעוּ”: עה אָכֵן אֲשֶׁר פָּעַל רָעָה וַעֲוֹנוֹ יְסִבֵּהוּ אֵלֶּה בְנֵי גֵיהִנֹּם הֵמָּה לְעוֹלָמִים (יִהְיוּ) בְּתוֹכָהּ: עו אַךְ אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ וַיַּעֲשׂוּ הַיָּשָׁר, אֵלֶּה בְנֵי גַן עֵדֶן הֵמָּה, לְעוֹלָמִים (יִהְיוּ) בְּתוֹכוֹ:

עז וּבְהַעֲבִירֵנוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּבְּרִית (לֵאמֹר): לֹא תַעַבְדוּ בִּלְתִּי אֶת אֱלֹהִים וְלַהוֹרִים תֵּיטִיבוּ וְלַקְּרוֹבִים וְלַיְתוֹמִים וְלָעֲנִיִּים וְדַבְּרוּ אֶת הָאֲנָשִׁים טוֹבוֹת. וְעִרְכוּ תְפִלָּה וּפַזְּרוּ לָאֶבְיוֹנִים, וַתִּפְנוּ עֹרֶף זוּלָתִי מְעַט מִכֶּם וַתִּרְחָקוּ: עח וּבְהַעֲבִירֵנוּ אֶתְכֶם בַּבְּרִית (לֵאמֹר): אַל תִּשְׁפְּכוּ דְמֵיכֶם וְאַל תְּנַשְּׁלוּ³¹ אִישׁ אֶת אָחִיו מִמִּשְׁכְּנוֹתֵיכֶם, וַתְּקַבְּלוּ עֲלֵיכֶם וְאַתֶּם עֵדִים: עט וְהִנֵּה אַתֶּם אַתֶּם אֲשֶׁר תַּהַרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וַתְּנַשְּׁלוּ³² פְלַגָּה מִכֶּם מִמִּשְׁכְּנוֹתֵיהֶם וַתַּעַזְרוּ אִישׁ אֶת אָחִיו לָקוּם עֲלֵיהֶם בְּרֶשַׁע וּבְאֵיבָה, וְרַק בְּבוֹאָם אֲלֵיכֶם שְׁבוּיִים תִּפְדּוּם. הֲלֹא נֶאֱסַר עֲלֵיכֶם לְנַשְּׁלָם. הֲתַאֲמִינוּ בְמִקְצָת מִן הַסֵּפֶר וּבְמִקְצָתוֹ תִכְפֹּרוּ? אָכֵן עוֹשֵׂה אֵלֶּה מִכֶּם אֵין גְּמוּלוֹ בִּלְתִּי הַקָּלוֹן בְּחַיֵּי הָעוֹלָם־הַזֶּה וּבְיוֹם הַתְּקוּמָה יוּשְׁבוּ לְמוּסַר כָּבֵד מְאֹד. אָכֵן לֹא נֶעֶלְמוּ מֵאלֹהִים מַעֲשֵׂיכֶם: פ אֵלֶּה הֵמָּה אֲשֶׁר קָנוּ אֶת חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה בָּעוֹלָם הַבָּא. הִנֵּה עָנְשָׁם לֹא יוּקַל וְהֵמָּה לֹא יִמָּלֵטוּ: פא וַנִּתֵּן לְפָנִים לְמשֶׁה אֶת הַסֵּפֶר וַנָּקֶם שְׁלִיחִים אַחֲרָיו (בְּדַרְכּוֹ) וַנִּתֵּן לְיֵשׁוּ בֶן מִרְיָם אֵת הַמּוֹפְתִים וַנְּאַמְּצֵהוּ בְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ³³. וְאוּלָם מִדֵּי בוֹא אֲלֵיכֶם שָׁלִיחַ וְאִתּוֹ בַּאֲשֶׁר לֹא חָפְצָה נַפְשְׁכֶם בּוֹ, הִתְנַשֵּׂאתֶם וַתִּתְּנוּ מֵהֶם לְכוֹזְבִים³⁴ וּמֵהֶם הֲרַגְתֶּם: פב וַיֹּאמְרוּ “עָרֵל לִבֵּנוּ”, אֲבָל אֱלֹהִים אֵרֲרָם עַל כַּחֲשָׁם וְרַק הַמְעַט הֵם אֲשֶׁר יַאֲמִינוּ: פג וּבְבוֹא אֲלֵיהֶם סֵפֶר מֵאֵת אֱלֹהִים מְקַיֵּם אֵת אֲשֶׁר בְּיָדָם³⁵ וַיִּהְיוּ בָרִאשׁוֹנָה מִתְפַּלְּלִים לְמַפֶּלֶת הַכּוֹפְרִים. אַךְ בְּבוֹאוֹ אֲלֵיהֶם אֲשֶׁר יְדָעוּהוּ וַיְכַחֲשׁוּ בוֹ. אָכֵן קִלְלַת אֱלֹהִים עַל הַכּוֹפְרִים: פד (מְחִיר) רַע הוּא אֲשֶׁר מָכְרוּ בוֹ נַפְשׁוֹתֵיהֶם כִּי יְכַחֲשׁוּ בַּאֲשֶׁר הוֹרִיד אֱלֹהִים מִקִּנְאָה עַל אֲשֶׁר הֶאֱצִיל אֱלֹהִים מֵחַסְדוֹ עַל אֲשֶׁר רָצָה מֵעוֹבְדָיו וַיַּעֲלוּ חָרוֹן עַל חָרוֹן, וְלַכּוֹפְרִים עֹנֶשׁ חֲרָפוֹת: פה וְכִי יֵאָמֵר אֲלֵיהֶם: “הַאֲמִינוּ בַּאֲשֶׁר הוֹרִיד אֱלֹהִים”, וְאָמְרוּ: “בַּאֲשֶׁר הוֹרִיד אֵלֵינוּ נַאֲמִין”, וַיְכַחֲשׁוּ בַּאֲשֶׁר אַחֲרָיו וְהִיא הָאֱמֶת לְקַיֵּם אֵת אֲשֶׁר בְּיָדָם, אֱמֹר: “וְלָמָּה זֶה הֲרַגְתֶּם אֶת נְבִיאֵי אֱלֹהִים לְפָנִים אִם מַאֲמִינִים אַתֶּם”: פו וּמשֶׁה בָא אֲלֵיכֶם לְפָנִים בְּמוֹפְתִים וַתַּעֲשׂוּ לָכֶם הָעֵגֶל אַחֲרֵי־כֵן, וַתִּפְשָׁעוּ: פז וּבְהַעֲבִירֵנוּ אֶתְכֶם בַּבְּרִית וַנִּכֶף³⁶ עֲלֵיכֶם אֶת הָהָר (לֵאמֹר): “קַבְּלוּ בְעֹז אֵת אֲשֶׁר נָתַנּוּ לָכֶם וּשְׁמַעְתֶּם”, וַיֹּאמְרוּ “שָׁמַעְנוּ וְנַמְרֶה”, וַיֻּשְׁקוּ בְלִבָּם מִן הָעֵגֶל בְּכַחֲשָׁם³⁷ אֱמֹר: “אָכֵן דָּבָר רַע הוּא אֲשֶׁר תְּצַוְּכֶם אֱמוּנַתְכֶם אִם מַאֲמִינִים אַתֶּם”:

פח אֱמֹר: “הֵן אִם יִהְיֶה לָכֶם לְבַדְּכֶם מְעוֹן הָאַחֲרִית אֵת אֱלֹהִים כֻּלּוֹ כֻּלּוֹ, וְלֹא לְאִישׁ אִתְּכֶם, כִּי עַתָּה הִתְאַוּוּ לַמָּוֶת אִם אֱמֶת תְּדַבֵּרוּ”: פט אַךְ לֹא יִתְאַוּוּ אוֹתוֹ לְעוֹלָם בַּאֲשֶׁר קִדְּמוּ יְדֵיהֶם לַעֲשׂוֹת. אָכֵן יוֹדֵעַ אֱלֹהִים אֶת הַפּוֹשְׁעִים: צ אָמְנָם תִּמְצָאֵם וְהֵם דְּבֵקִים בַּחַיִּים מִכָּל הָאָדָם וְגַם מֵהַמְשַׁתְּפִים. אִישׁ אִישׁ מֵהֶם יִתְאַוֶּה, לוּ יִחְיֶה אֶלֶף שָׁנִים, אַךְ לֹא יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ מִן הָעֹנֶשׁ וְלוּ גַם יִחְיֶה, כִּי רוֹאֶה אֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם: צא אֱמֹר, מִי זֶה אוֹיֵב גַּבְרִיאֵל הֲלֹא הוּא הוּא אֲשֶׁר הוֹרִידוֹ³⁸ בִּלְבָבְךָ בִּרְצוֹן אֱלֹהִים לְקַיֵּם אֵת אֲשֶׁר (נִגְלָה) לְפָנָיו וְאֹרַח מֵישָׁרִים וּבְשׂוֹרָה לַמַּאֲמִינִים: צב מִי זֶה אוֹיֵב אֱלֹהִים וּמַלְאָכָיו וּשְׁלִיחָיו וְגַבְרִיאֵל וּמִיכָאֵל. אָכֵן אָיֹב יֶאֱיַב אֱלֹהִים אֶת הַכּוֹפְרִים: צג אָכֵן הוֹרַדְנוּ עַל יָדְךָ אוֹתוֹת בְּרוּרִים³⁹ וְלֹא יְכַחֲשׁוּ בָם זוּלָתִי הַפּוֹשְׁעִים: צד הַאֻמְנָם מִדֵּי כָרְתָם בְּרִית תְּנַאֲצֶנָּה⁴⁰ פְּלַגָּה מֵהֶם. אָכֵן מַרְבִּיתָם לֹא יַאֲמִינוּ: צה וּבְבוֹא אֲלֵיהֶם שָׁלִיחַ מֵאֵת אֱלֹהִים לְקַיֵּם אֵת אֲשֶׁר אִתָּם, פְּלַגָּה מֵאֵלֶּה אֲשֶׁר נִתַּן לָהֶם הַסֵּפֶר הִשְׁלִיכוּ אֶת סֵפֶר אֱלֹהִים אַחֲרֵי גֵוָּם וַיִּהְיוּ כְּלֹא יָדָעוּ: צו וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי (הַדָּבָר) אֲשֶׁר זָמְמוּ הַשְּׂטָנִים לְמַלְכוּת שְׁלֹמֹה. וְלֹא כָפַר שְׁלֹמֹה וְאוּלָם הַשְּׂטָנִים כָּפְרוּ וַיּוֹרוּ אֶת הָאֲנָשִׁים אֵת הַכְּשָׁפִים וְאֵת אֲשֶׁר הוּרַד לִשְׁנֵי הַמַּלְאָכִים בְּבָבֶל לְהָארוּת וּלְמָארוּת. אַךְ לֹא יוֹרוּ אִישׁ מִבְּלִי אֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלָיו: “לְהַדִּיחֲכֶם הִנֵּנוּ וְאֵל תִּכְפֹּרוּ”. וַיִּלְמְדוּ מֵהֶם אֵת (הַדָּבָר) אֲשֶׁר יַפְרִיד בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ. אָכֵן לֹא יָרֵעוּ בוֹ לְאִישׁ מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים⁴¹ וְלָמְדוּ מֵהֶם אֵת אֲשֶׁר יָרע לָהֶם וְלֹא יוֹעִילֵם, וְאָמְנָם יָדְעוּ כִּי קוֹנֶה לּוֹ זֹאת אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. אָכֵן רַע הוּא (הַמְּחִיר) אֲשֶׁר מָכְרוּ בוֹ נַפְשׁוֹתָם לוּ יָדְעוּ (זֹאת): צז וְלוּ הֶאֱמִינוּ וַיִּירָאוּ כִּי עַתָּה טוֹב שְׂכָרָם אֵת אֱלֹהִים. לוּ יָדְעוּ (זֹאת):

צח הוֹי הַמַּאֲמִינִים, אַל תֹּאמְרוּ (לַנָּבִיא) “רָאעִנָא” כִּי אִמְרוּ “אֻנְטֻרְנָא”⁴² וּשְׁמַעְתֶּם, וְלַכּוֹפְרִים עֹנֶשׁ דְּאָבָה: צט לֹא יַחְפְּצוּ הַכּוֹפְרִים מֵעַם הַסֵּפֶר וְלֹא הַמְשַׁתְּפִים אֲשֶׁר יוּרַד עֲלֵיכֶם כָּל טוֹב מֵאֵת אֱלֹהֵיכֶם, וְאוּלָם אֱלֹהִים יַפְלֶה בְרַחֲמָיו אֵת אֲשֶׁר יִרְצֶה כִּי אֱלֹהִים רַב הֶחָסֶד: ק כָּל פָּסוּק⁴³ אֲשֶׁר נַשְׁמִיט אוֹ נַשְׁכִּיחַ⁴⁴ וְהֵבֵאנוּ טוֹב מִמֶּנּוּ אוֹ כָמוֹהוּ. הַאִם לֹא תֵדַע כִּי אֱלֹהִים כֹּל יוּכָל: קא הַאִם לֹא תֵדַע כִּי אֱלֹהִים לוֹ מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְאֵין לָכֶם מִבִּלְעֲדֵי אֱלֹהִים לֹא מָגֵן וְלֹא מוֹשִׁיעַ: קב הַאִם תְּבַקְּשׁוּ לִשְׁאֹל מֵאֵת שְׁלִיחֲכֶם כַּאֲשֶׁר שָׁאֲלוּ מֵאֵת משֶׁה לְפָנִים?⁴⁵ אָכֵן אֲשֶׁר יָמִיר הָאֱמוּנָה בַכּחַשׁ תָּעָה מִן הַדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה: קג רַבִּים מֵאַנְשֵׁי הַסֵּפֶר יְבַקְּשׁוּ לוּ (יָכְלוּ) לַהֲשִׁיבְכֶם לִכְפֹּר אַחֲרֵי הַאֲמִינְכֶם בַּקִּנְאָה אֲשֶׁר יְקַנֵּא לִבָּם אַחֲרֵי אֲשֶׁר נוֹכְחוּ לָדַעַת אֶת הָאֱמֶת. אֶפֶס אַתֶּם סִלְחוּ (לָהֶם) וְחִדְלוּ מֵהֶם עַד אִם יִפְקֹד אֱלֹהִים פְּקֻדָּתוֹ, כִּי אֱלֹהִים כֹּל יוּכָל: קד וְעִרְכוּ תְפִלָּה וּפַזְרוּ לָאֶבְיוֹנִים וְכָל טוֹב אֲשֶׁר תְּקַדְּמוּ (לַעֲשׂוֹת) לְנַפְשְכֶם, תִּמְצָאוּהוּ אֶת אֱלֹהִים, כִּי רוֹאֶה אֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיכֶם: קה וַיֹּאמְרוּ: “לֹא יָבוֹא לְגַן־הָעֵדֶן זוּלָתִי אֲשֶׁר הָיָה יְהוּדִי אוֹ נוֹצְרִי”. כָּכָה יְצַפּוּ, אֱמֹר: תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת אִם אֱמֶת תְּדַבֵּרוּ: קו אָכֵן כָּל אֲשֶׁר נָשָׂא נַפְשׁוֹ⁴⁶ אֶל אֱלֹהִים וַיַּעַשׂ הַטּוֹב, הִנֵּה לוֹ שְׂכָרוֹ אֵת אֱלֹהָיו וְלֹא עֲלֵיהֶם הַפַּחַד וְלֹא עֲלֵיהֶם הַיָּגוֹן: קז הַיְהוּדִים אוֹמְרִים: “הַנּוֹצְרִים עַל בְּלִי־מָה (יְסוּדָתָם)”. וְהַנּוֹצְרִים אוֹמְרִים: “הַיְהוּדִים עַל בְּלִי־מָה (יְסוּדָתָם)” וְהֵם (שְׁנֵיהֶם) קוֹרְאִים בַּסֵּפֶר. וְכֵן אָמְרוּ גַּם אֵלֶּה אֲשֶׁר לֹא יְשַׁנְּנוּ⁴⁷ אֶת הַסֵּפֶר כְּדִבְרֵיהֶם. וְאוּלָם אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט בֵּינֵיהֶם בְּיוֹם הַתְּקוּמָה בַּאֲשֶׁר נֶחֱלָקוּ: קח וּמִי הִרְבָּה פֶשַׁע מֵאֲשֶׁר מָנַע מִסְגְּדֵי אֱלֹהִים מֵהַזְכִּיר בָּם אֵת שְׁמוֹ⁴⁸, וַיָּשִׂימוּ כָּל מַעְיְנֵיהֶם לְהַחֲרִיבָם, אֵלֶּה אֲשֶׁר הָיָה לָהֶם לָבוֹא שַׁעֲרֵיהֶם בְּפָחַד לָהֶם קָלוֹן בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא לָהֶם עֹנֶשׁ כָּבֵד: קט וְלֵאלֹהִים הַמִּזְרָח וְהַמַּעֲרָב, וּלְכָל אֲשֶׁר תִּפְנוּ שָׁמָּה פְּנֵי אֱלֹהִים, כִּי אֱלֹהִים רַב (חֶסֶד) וְיוֹדֵעַ (הַכֹּל): קי וַיֹּאמְרוּ: “הוֹלִיד אֱלֹהִים וָלָד”. חָלִילָה לּוֹ. הֵן לוֹ כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ וְכֻלָּם נֶאֱמָנִים לוֹ: קיא בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכִי יִגְזַר אֹמֶר, אַךְ יֹאמַר לוֹ: “הֱוֵה”, וְהָיָה: קיב וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֲשֶׁר לֹא יָדָעוּ: “לוּ דִּבֶּר אֱלֹהִים בָּנוּ אוֹ (לוּ) יְבוֹאֵנוּ מוֹפֵת”. כֵּן אָמְרוּ אֵלֶּה אֲשֶׁר הָיוּ לִפְנֵיהֶם כְּדִבְרֵיהֶם, שָׁוִים לִבּוֹתֵיהֶם. אָכֵן בֵּאַרְנוּ גָלוּי הָאוֹתוֹת לָאֲנָשִׁים הַבּוֹטְחִים בֶּאֱמוּנָתָם: קיג הִנֵּה אֲנַחְנוּ שְׁלַחְנוּךָ בָאֱמֶת מְבַשֵּׂר וּמַזְהִיר, וְאֵין אַתָּה עָרֵב לִבְנֵי שְׁאוֹל: קיד אָכֵן לֹא יִרְצוּךָ הַיְהוּדִים וְלֹא הַנּוֹצְרִים עַד אִם הָלַכְתָּ אַחֲרֵי דָתָם. אֱמֹר: “אֹרַח אֱלֹהִים הוּא אֹרַח הַמֵּישָׁרִים”. וְאָכֵן אִם תֵּלֵךְ אַחֲרֵי מַאֲוַיֵּיהֶם אַחֲרֵי בוֹא אֵלֶיךָ הַדָּעַת⁴⁹ לֹא מָגֵן לְךָ בֵּאלֹהִים וְלֹא מוֹשִׁיעַ: קטו אֵלֶּה אֲשֶׁר נָתַנּוּ לָהֶם הַסֵּפֶר וּקְרָאוּהוּ כִּקְרִיאָתוֹ הַנְּכוֹנָה, אֵלֶּה יַאֲמִינוּ בוֹ, וַאֲשֶׁר יְכַחֲשׁוּ בוֹ אֵלֶּה הֵמָּה הָאוֹבְדִים:

קטז הוֹי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, זִכְרוּ הַטּוֹב אֲשֶׁר עָשִׂיתִי אִתְּכֶם וַאֲשֶׁר הִפְלֵיתִי אֶתְכֶם מִכָּל הָאָדָם⁵⁰: קיז וְגוּרוּ יוֹם פָּדֹה לֹא תִפְדֶּה נֶפֶשׁ אֶת נֶפֶשׁ וְלֹא יְקֻבַּל מִמֶּנָּה כֹפֶר וְלֹא תוֹעִיל לָהּ תְּפִלַּת מַפְגִיעַ (לָהּ) וְהֵמָּה לֹא יִמָּלֵטוּ:

קיח וְכַאֲשֶׁר נִסָּה אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם בִּדְבָרִים, וַיְמַלֵּא אַחֲרֵי כֻלָּם, וַיֹּאמֶר: “הִנְנִי שָׂם אוֹתְךָ כֹּהֵן⁵¹ לִבְנֵי אָדָם”, וַיֹּאמֶר: “וּמִצֶּאֱצָאַי”, וַיֹּאמֶר: “אֵת הַפּוֹשְׁעִים לֹא אָבוֹא בִּבְרִית”: קיט וּבְשִׁיתֵנוּ אֶת הַבַּיִת מְקוֹם מִקְלָט וּמִבְטָח לִבְנֵי־אָדָם (לֵאמֹר): “קְחוּ לָכֶם אֶת מְקוֹם אַבְרָהָם⁵² בֵּית־תְּפִלָּה”, וַנָּבוֹא בִּבְרִית אֶת אַבְרָהָם וְאֶת יִשְׁמָעֵאל (לֵאמֹר): “טַהֲרוּ אֶת בֵּיתִי לַמַּקִּיפִים אוֹתוֹ וְלַנֶּעֱצָרִים בּוֹ וְלַכּוֹרְעִים וְלַמִּשְׁתַּחֲוִים: קכ וּבֶאֱמֹר אַבְרָהָם: “אֱלֹהַי, שִׁית אֶת הָעִיר הַזֹּאת מִבְטָחִים וְכַלְכֵּל מִכָּל פְּרִי אֶת אֵלֶּה מִיּוֹשְׁבֶיהָ הַמַּאֲמִינִים בֵּאלֹהִים וּבַיּוֹם הָאַחֲרוֹן”, וַיֹּאמֶר (אֱלֹהִים): “אַךְ אֲשֶׁר כָּפַר, וְנָתַתִּי לוֹ הַמְעָט, אַחַר אֶהְדְּפֶנּוּ אֶל עֹנֶשׁ גֵּיהִנֹּם, וְרָעָה הַדֶּרֶךְ (שָׁמָּה): קכא וּבְיַסֵּד⁵³ אַבְרָהָם וְיִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ אֶת יְסוֹדוֹת הַבַּיִת (וַיִּתְפַּלְּלוּ): “אֱלֹהֵינוּ, קַבֶּל נָא אוֹתוֹ מִמֶּנּוּ, כִּי אַתָּה הַשּׁוֹמֵעַ: קכב אֱלֹהֵינוּ, שִׁיתֵנוּ נָא תְּמִימִים אִתָּךְ⁵⁴, וּמִזַּרְעֵנוּ אֻמָּה תְמִימָה אִתְּךָ, וְהַרְאֵנוּ אֵת סִדְרֵי עֲבוֹדָתֵנוּ (אוֹתְךָ) וְשׁוּב אֵלֵינוּ, כִּי אַתָּה הַמְקַבֵּל שָׁבִים וְהָרַחוּם: קכג אֱלֹהֵינוּ, הָקֵם⁵⁵ בְּתוֹכָם שָׁלִיחַ מִקִּרְבָּם אֲשֶׁר יִקְרָא לִפְנֵיהֶם אוֹתוֹתֶיךָ וְלִמְּדָם אֶת הַסֵּפֶר וְהַחָכְמָה וְטִהֲרָם, כִּי אַתָּה הָעִזּוּז וְהֶחָכָם”: קכד וּמִי זֶה יִמְאַס אֶת דַּת אַבְרָהָם אִם לֹא סָכָל אֵין לֵב⁵⁶? הֵן בָּחַרְנוּ בוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהוּא בָאַחֲרִית בְּתוֹךְ הַיְשָׁרִים: קכה בֶּאֱמֹר אֵלָיו אֱלֹהָיו: “הֱיֵה תָמִים אִתִּי”, וַיֹּאמֶר: “תָּמִים אָנֹכִי אֵת רִבּוֹן הָעוֹלָמִים”: קכו וַיְצַו אַבְרָהָם אֶת בָּנָיו עַל זֹאת, וְיַעֲקֹב (אַף הוּא, וַיֹּאמַר): בָּנַי, הִנֵּה רָאָה לָכֶם אֱלֹהִים אֶת הַדָּת, וְלֹא תָמוּתוּ כִּי אִם תְּמִימִים אֶת אֱלֹהִים”: קכז הַאִם הֱיִיתֶם שָׁמָּה בִּקְרֹב יְמֵי יַעֲקֹב לָמוּת, בְּאָמְרוֹ אֶל בָּנָיו: “אֶת מִי תַּעַבְדוּ אַחֲרָי?”, וַיֹּאמְרוּ: נַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֶיךָ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֶיךָ אַבְרָהָם וְיִשְׁמָעֵאל וְיִצְחָק, אֱלֹהִים אֶחָד, וּתְמִימִים אֲנַחְנוּ אִתּוֹ”: קכח הָאֻמָּה הַהִיא מִכְּבָר עָבְרָה וְחָלָפָה. לָהּ כְּפָעֳלָהּ וְלָכֶם כְּפָעָלְכֶם וְלֹא יִפְקְדוּ עֲלֵיכֶם⁵⁷ מַעֲשֵׂיהֶם: קכט וַיֹּאמְרוּ: “הֱיוּ יְהוּדִים אוֹ נוֹצְרִים למַעַן תְּאֻשְּׁרוּ בְּדָרֶךְ”. אֱמֹר: “לֹא כִי (לְכוּ בְ) דַת אַבְרָהָם “חָנִיף”⁵⁸ וְהוּא לֹא הָיָה מִן הַמְשַׁתְּפִים”: קל וַאֲמַרְתֶּם: “מַאֲמִינִים אֲנַחְנוּ בֵּאלֹהִים וּבַאֲשֶׁר הוּרַד אֵלֵינוּ וּבַאֲשֶׁר הוּרַד לְאַבְרָהָם וּלְיִשְׁמָעֵאל לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְלַשְּׁבָטִים וּבַאֲשֶׁר נִתַּן לַנְּבִיאִים מֵאֵת אֱלֹהֵיהֶם, לֹא נַבְדִּיל בֵּינֵיהֶם, וּתְמִימִים אֲנַחְנוּ אִתּוֹ”: קלא וְהָיָה כִּי יַאֲמִינוּ כַּאֲשֶׁר תַּאֲמִינוּ, כִּי אָז אֻשְּׁרוּ בְּדָרֶךְ, וְכִי יִפְנוּ עֹרֶף, הִנֵּה פָּרְצוּ פָרֶץ. וֵאלֹהִים רַב לְךָ (לַעֲמֹד) נֶגְדָּם, כִּי הוּא הַשּׁוֹמֵעַ וְהַיּוֹדֵעַ קלב טְבִילַת⁵⁹ אֱלֹהִים (הִיא), וּמִי טוֹב מֵאלֹהִים לִטְבִילָה וַאֲנַחְנוּ עוֹבְדָיו: קלג אֱמֹר הֲתִתְוַכְּחוּ אִתָּנוּ⁶⁰ עַל אֹדוֹת אֱלֹהִים וְהוּא אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵיכֶם וְלָנוּ מַעֲשֵׂינוּ וְלָכֶם מַעֲשֵׂיכֶם וּתְמִימִים אֲנַחְנוּ אִתּוֹ: קלד אוֹ אוּלַי תֹּאמְרוּ: “אַבְרָהָם וְיִשְׁמָעֵאל, יִצְחָק וְיַעֲקֹב וְהַשְּׁבָטִים יְהוּדִים הָיוּ אוֹ נוֹצְרִים?” אֱמֹר, מִי יֵיטִיב לָדַעַת, הַאַתֶּם אִם אֱלֹהִים? וּמִי הִרְבָּה פֶּשַׁע מֵאֲשֶׁר הֶעְלִים אֶת הָעֵדוּת אֲשֶׁר אִתּוֹ מֵאלֹהִים? אָכֵן לֹא נֶעֶלְמוּ מֵאלֹהִים מַעֲשֵׂיכֶם: קלה הָאֻמָּה הַהִיא מִכְּבָר עָבְרָה וְחָלָפָה. לָהּ כְּפָעֳלָהּ וְלָכֶם כְּפָעָלְכֶם וְלֹא יִפְקְדוּ עֲלֵיכֶם מַעֲשֵׂיהֶם:

קלו אָמוֹר יֹאמְרוּ הַפְּתָאִים בָּאֲנָשִׁים: “לָמָּה זֶה הֱסִירָם מִדֶּרֶךְ פְּנֵיהֶם אֲשֶׁר הָיוּ פּוֹנִים בִּתְפִלָּתָם מֵאָז”?⁶¹. אֱמֹר, לֵאלֹהִים הַמִּזְרָח וְהַמַּעֲרָב וְהוּא יַנְחֶה אֵת אֲשֶׁר יִרְצֶה בְּאֹרַח מֵישָׁרִים: קלז וְכָכָה נְתַנּוּכֶם אֻמַּת בֵּינַיִם לְמַעַן תִּהְיוּ לְעֵדִים בִּבְנֵי אָדָם, וְהָיָה הַשָּׁלִיחַ עֵד בָּכֶם: קלח וְלֹא שַׂמְנוּ לְךָ אֶת דֶּרֶךְ פָּנֶיךָ אֲשֶׁר פָּנִיתָ רִאשׁוֹנָה⁶², בִּלְתִּי אִם לְמַעַן נֵדַע בֵּין הַהוֹלֵךְ אַחֲרֵי הַשָּׁלִיחַ וּבֵין אֲשֶׁר יָשׁוּב עַל עֲקֵבָיו, וְאִם קָשָׁה הִיא, הִנֵּה לֹא לְאֵלֶּה אֲשֶׁר נָחָם אֱלֹהִים (אֹרַח), וְלֹא יִקְבַּע אֱלֹהִים (שְׂכַר) אֱמוּנַתְכֶם⁶³, כִּי אֱלֹהִים טוֹב וְרַחוּם לִבְנֵי אָדָם: קלט הִנֵּה רָאִינוּ הַפְנוֹתְךָ פָּנֶיךָ הֵנָּה וָהֵנָּה הַשָּׁמָיְמָה, אַךְ אֲנַחְנוּ נַפְנֶה אֶת פָּנֶיךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּרְצֶה בּוֹ, וְהִפְנֵיתָ פָנֶיךָ לְעֵבֶר הַמִּסְגָּד הַקָּדוֹשׁ. וּבְכָל אֲשֶׁר תִּהְיוּ וְהִפְנֵיתֶם אֶת פְּנֵיכֶם לְעֶבְרוֹ וְאָמְנָם אֵלֶּה אֲשֶׁר נִתַּן לָהֶם הַסֵּפֶר יֵדְעוּ כִּי זֹאת הָאֱמֶת מֵאֵת אֱלֹהֵיהֶם, לֹא נֶעֶלְמוּ מֵאלֹהִים מַעֲשֵׂיהֶם: קמ וְאָכֵן אִם גַּם תָּבוֹא אֶל אֵלֶּה אֲשֶׁר בָּאָם הַסֵּפֶר בְּכָל הָאוֹתוֹת לֹא יֵלְכוּ אַחֲרֶיךָ לִפְנוֹת (בִּתְפִלָּתָם) לְדֶרֶךְ פָּנֶיךָ. וְאַתָּה לֹא תֵלֵךְ אַחֲרֵיהֶם לִפְנוֹת לְדֶרֶךְ פְּנֵיהֶם, וּמִקְצָתָם לֹא יֵלְכוּ אַחֲרֵי מִקְצָתָם לִפְנוֹת לְדֶרֶךְ פְּנֵיהֶם. אָכֵן כִּי תֵלֵךְ אַחֲרֵי מַאֲוַיֵּיהֶם אַחֲרֵי בוֹא אֵלֶיךָ הַדָּעַת, וְהָיִיתָ בַּפּוֹשְׁעִים: קמא אֵלֶּה אֲשֶׁר נָתַנּוּ לָהֶם הַסֵּפֶר יֵדְעוּ אוֹתוֹ⁶⁴ כַּאֲשֶׁר יֵדְעוּ אֶת בְּנֵיהֶם, וְאוּלָם פְּלַגָּה מֵהֶם יַעְלִימוּ אֶת הָאֱמֶת וְהֵמָּה יוֹדְעִים: קמב הָאֱמֶת הִיא מֵאֵת אֱלֹהֶיךָ אַל תְּהִי אֵפוֹא בַּסֵּעֲפִים: קמג וְלַכֹּל דֶּרֶךְ יִפְנֶה לְעֶבְרוֹ, וְתִחֲרֵיתֶם אִישׁ אֶת אָחִיו (בַּעֲשׂוֹת) הַטּוֹב. וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּהְיוּ יְבִיאֲכֶם אֱלֹהִים כֻּלְּכֶם יַחְדָּו (בְּיוֹם הַדִּין), כִּי אֱלֹהִים כֹּל יוּכָל: קמד וּמִכָּל אֲשֶׁר תֵּצֵא וְהִפְנֵיתָ פָּנֶיךָ לְעֵבֶר הַמִּסְגָּד הַקָּדוֹשׁ. וְאָכֵן זֹאת הִיא הָאֱמֶת מֵאֵת אֱלֹהֶיךָ, וְלֹא נֶעֶלְמוּ מֵאלֹהִים מַעֲשֵׂיכֶם: קמה וּמִכָּל אֲשֶׁר תֵּצֵא וְהִפְנֵיתָ פָּנֶיךָ לְעֵבֶר הַמִּסְגָּד הַקָּדוֹשׁ, וּבְכָל אֲשֶׁר תִּהְיוּ וְהִפְנֵיתֶם פְּנֵיכֶם לְעֶבְרוֹ, לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִמְצְאוּ בְּנֵי הָאָדָם תּוֹכָחוֹת אִתְּכֶם בִּלְתִּי אִם הַפּוֹשְׁעִים בָּהֶם. אַךְ לֹא תִירְאוּ מֵהֶם, וִירֵאתֶם אוֹתִי לְמַעַן אָרִיק כָּל טוּבִי לָכֶם וּלְמַעַן תְּאֻשְּׁרוּ בְּדָרֶךְ: קמו כְּמוֹ שֶׁשָּׁלַחְנוּ אֲלֵיכֶם שָׁלִיחַ מִכֶּם⁶⁵ אֲשֶׁר יִקְרָא לִפְנֵיכֶם אוֹתוֹתֵינוּ וְטִהַר אֶתְכֶם וְלִמֶּדְכֶם אֶת הַסֵּפֶר וְאֶת הַחָכְמָה, וְלִמֶּדְכֶם אֵת אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם: קמז כֵּן זִכְרוּנִי וּזְכַרְתִּיכֶם וְהוֹדוּ לִי וְלֹא תִכְפֹּרוּ:

קמח הוֹי הַמַּאֲמִינִים, בַּקְּשׁוּ עֶזְרָה בְּתוֹחֶלֶת וּבִתְפִלָּה, כִּי אֱלֹהִים עִם הַמְיַחֲלִים (לוֹ): קמט וְלֹא תֹאמְרוּ “מֵתִים” לַנֶּהֱרָגִים בְּמִלְחֶמֶת אֱלֹהִים⁶⁶, כִּי אִם “חַיִּים”, אַךְ אַתֶּם לֹא תָבִינוּ: קנ וְאָכֵן נַסֵּה נְנַסְּכֶם בְּמַסּוֹת שׁוֹנוֹת בְּפַחַד וּבְרָעָב וּבְחֶסְרוֹן הוֹן וּנְפָשׁוֹת וִיבוּל. וּבַשֵּׂר אֶת הַמְיַחֲלִים: קנא אֲשֶׁר בְּעֵת יִקְרָאֵם אָסוֹן וְאָמְרוּ: “אָנוּ לֵאלֹהִים וְאֵלָיו נָשׁוּב”: קנב אֵלֶּה יִשְׂאוּ בְרָכָה מֵאֵת אֱלֹהֵיהֶם וְרִחֲמָם וְאֵלֶּה הֵם הַמְאֻשָּׁרִים בְּדָרֶךְ: קנג אָכֵן (לָרוּץ בֵּין) הַצַּפָא וְהַמַּרְוָה⁶⁷ מִמִּנְהֲגֵי אֱלֹהִים הֵמָּה, וְהָיָה אֲשֶׁר יַעֲלֶה לָחֹג אֶל הַבַּיִת אוֹ יְבַקֶּר בּוֹ⁶⁸, וְלֹא יִהְיֶה בּוֹ עָוֹן כִּי יַקִּיפֵם, וַאֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טוֹב מִנִּדְבַת לִבּוֹ הִנֵּה אֱלֹהִים מַכִּיר טוֹבָה וְיוֹדֵעַ: קנד הִנֵּה אֵלֶּה אֲשֶׁר יַעְלִימוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹרַדְנוּ מִן הַמּוֹפְתִים וְאֹרַח הַמֵּישָׁרִים אַחֲרֵי אֲשֶׁר בֵּאַרְנוּ אוֹתָם לִבְנֵי אָדָם בַּסֵּפֶר אֵלֶּה יְקַלְלֵם אֱלֹהִים וְקִלְלוּם הָאוֹרְרִים: קנה זוּלָתִי אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׁבוּ וַיֵּיטִיבוּ דַרְכָּם וַיּוֹדִיעוּ גָלוּי, הִנֵּה אֵלֶּה אָשׁוּב עֲלֵיהֶם, כִּי אֲנִי הַמְקַבֵּל שָׁבִים וְהָרַחוּם: קנו אַךְ אֲשֶׁר כָּפְרוּ וַיָּמוּתוּ וְהֵם כּוֹפְרִים אֵלֶּה עֲלֵיהֶם קִלְלַת אֱלֹהִים וְהַמַּלְאָכִים וְהָאָדָם יַחְדָּו: קנז לְעוֹלָמִים יִהְיוּ בְּתוֹכָהּ, עָנְשָׁם לֹא יוּקַל וְהֵם לֹא יֵרָאוּ (פְּנֵי אֱלֹהִים):

קנח וֵאלֹהֵיכֶם אֱלֹהִים אֶחָד, אֵין אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדָיו, הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם: קנט הִנֵּה בִּבְרִיאַת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וּבַחֲלִיפוֹת הַלַּיְלָה וְהַיּוֹם וּבָאֳנִיּוֹת אֲשֶׁר תְּהַלֵּכְנָה בַּיָּם (עֲמוּסוֹת) בַּאֲשֶׁר יוֹעִיל לִבְנֵי אָדָם, וּבַמַּיִם אֲשֶׁר הוֹרִיד אֱלֹהִים מִן הַשָּׁמַיִם וַיְחַיֶּה בָהֶם אֶת הָאָרֶץ אַחֲרֵי מוֹתָהּ וַיְמַלֵּא אוֹתָהּ מִכָּל בְּהֵמָה וּבִתְמוּרוֹת הָרוּחוֹת וְהָעֲנָנִים אֲשֶׁר הָיוּ (לוֹ) לְמַס עוֹבֵד בֵּין הַשָּׁמַיִם וּבֵין הָאָרֶץ – הִנֵּה בְּאֵלֶּה אוֹתוֹת לְעַם יַשְׂכִּיל: קס וּמִבְּנֵי אָדָם יֵשׁ אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ לָהֶם אֱלִילִים⁶⁹ מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים וַאֲהֵבוּם כְּאַהֲבַת אֱלֹהִים. אַךְ עַזָּה מִזֹּאת אַהֲבַת הַמַּאֲמִינִים אֶת אֱלֹהִים וְלוּ צָפוּ הַפּוֹשְׁעִים אֶת הָעֵת (בָּהּ) יִרְאוּ הָעֹנֶשׁ⁷⁰, כִּי הָעֹז כֻּלּוֹ לֵאלֹהִים וְכִי מוּסַר אֱלֹהִים כָּבֵד מְאֹד: קסא עֵת יִפָּרְדוּ אֵלֶּה אֲשֶׁר אַחֲרֵיהֶם הָלָכוּ מֵאֵלֶּה אֲשֶׁר הָלְכוּ אַחֲרֵיהֶם⁷¹, וְרָאוּ הָעֹנֶשׁ וְנִתְפָּרְדָּה חֲבִילָה: קסב וְאָמְרוּ אֶל אֵלֶּה אֲשֶׁר אַחֲרֵיהֶם הָלָכוּ: “מִי יִתֵּן שׁוּבֵנוּ לַחַיִּים, לְמַעַן נִפָּרֵד מֵהֶם כַּאֲשֶׁר נִפְרְדוּ הֵם מֵאִתָּנוּ”. כָּכָה יַרְאֵם אֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם, רַבּוֹת אַנְחוֹתֵיהֶם וְלֹא יֵצְאוּ מִגֵּיהִנֹּם:

קסג הוֹי בְּנֵי אָדָם, אִכְלוּ מֵאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִן הַמֻּתָּר מִן הַטּוֹב וְלֹא תֵלְכוּ בְּעִקְבֵי הַשָּׂטָן, כִּי אוֹיֵב גָּלוּי הוּא לָכֶם: קסד אָכֵן צַוֵּה יְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת הָרָעָה וְהַתּוֹעֵבָה וּלְדַבֵּר בֵּאלֹהִים אֵת אֲשֶׁר לֹא תֵדָעוּ: קסה וְכִי יֵאָמֵר אֲלֵיהֶם: “לְכוּ בַּאֲשֶׁר הוֹרִיד אֱלֹהִים”⁷², וְאָמְרוּ: “לֹא כִּי נֵלֵךְ (בַּדֶּרֶךְ) אֲשֶׁר מָצָאנוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ (הוֹלְכִים) בָּהּ”, וְאִם גַּם לֹא הֵבִינוּ אֲבוֹתֵיהֶם דָּבָר וְלֹא אֻשְּׁרוּ בְּדָרֶךְ: קסו וּמְשַׁל הַכּוֹפְרִים כַּקּוֹרֵא אֶל אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע זוּלָתִי קוֹל קְרִיאָה וַהֲבָרָה. חֵרְשִׁים אִלְמִים וְעִוְרִים לָכֵן לֹא יַשְׂכִּילוּ:

קסז הוֹי הַמַּאֲמִינִים, אִכְלוּ מִן הַמַּטְעַמִּים אֲשֶׁר כִּלְכַּלְנוּכֶם וְהוֹדוּ לֵאלֹהִים אִם עוֹבְדָיו אַתֶּם: קסח אַךְ אֶת אֵלֶּה אָסַר לָכֶם, אֶת הַנְּבֵלָה וְאֵת בְּשַׂר הַחֲזִיר וַאֲשֶׁר נִקְרָא עָלָיו שֵׁם אַחֵר מִבַּלְעֲדֵי (שֵׁם) אֱלֹהִים⁷³. אַךְ אֲשֶׁר יֵאָנֵס (וְאָכַל) בְּלִי זָדוֹן וְלֹא יָשׁוּב עוֹד לֶאֱכוֹל וְלֹא יִהְיֶה בּוֹ אָשָׁם, כִּי אֱלֹהִים סַלָּח וְרַחוּם: קסט הִנֵּה אֵלֶּה אֲשֶׁר יַעְלִימוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹרִיד אֱלֹהִים מִן הַסֵּפֶר וַיִּמְכְּרוּהוּ בִּמְחִיר מְעָט, אֵלֶּה לֹא יְמַלְאוּ בִטְנָם בִּלְתִּי אִם הָאֵשׁ, וְלֹא יְדַבֵּר בָּם אֱלֹהִים בְּיוֹם הַתְּקוּמָה וְלֹא יְזַכֵּם, וְעָנְשָׁם דְּאָבָה: קע אֵלֶּה אֲשֶׁר קָנוּ לָמוֹ הַתּוֹעָה בַּנְּכוֹחָה וְאֶת הָעֹנֶשׁ בַּחֲנִינָה, מַה יִּשְׂאוּ וְיִסְבְּלוּ עַל הָאֵשׁ: קעא זֹאת (תְּבוֹאֵם) בַּאֲשֶׁר הוֹרִיד אֱלֹהִים אֶת הַסֵּפֶר בָּאֱמֶת⁷⁴ וְאָמְנָם אֵלֶּה אֲשֶׁר נֶחֶלְקוּ בִּדְבַר הַסֵּפֶר פָּרְצוּ פֶּרֶץ רָב:

קעב לֹא זֹאת הַצְּדָקָה אֲשֶׁר תַּפְנוּ פְנֵיכֶם (בַּתְּפִלָּה) דֶּרֶךְ הַמִּזְרָח וְהַמַּעֲרָב, וְאוּלָם (זֶה יַחֲזִיק) בִּצְדָקָה הַמַּאֲמִין בֵּאלֹהִים וּבַיּוֹם הָאַחֲרוֹן וּבַמַּלְאָכִים וּבַסֵּפֶר וּבַנְּבִיאִים וְנָתַן הוֹנוֹ בְּאַהֲבָתוֹ אוֹתוֹ לַקְּרוֹבִים וְלַיְתוֹמִים וְלָעֲנִיִּים וְלַהֵלֶךְ וְלַשּׁוֹאֲלִים וּלְפִדְיוֹן הַשְּׁבוּיִים וְעָרַךְ תְּפִלָּה וּפִזֵּר לָאֶבְיוֹנִים וְהַמְּקִימִים בְּרִיתָם בְּכָרְתָם בְּרִית וְהַמְיַחֲלִים בְּבוֹא אֲלֵיהֶם צָרָה וּמְצוּקָה וּבְעֵת שֹׁד, אֵלֶּה הֵם הַצַּדִּיקִים וְאֵלֶּה הֵם יִרְאֵי הָאֱלֹהִים:

קעג הוֹי הַמַּאֲמִינִים, אַתֶּם צֻוֵּיתֶם⁷⁵, (עַל) גְּמוּל לָרֶצַח. בֶּן חוֹרִים תַּחַת בֶּן חוֹרִים וְעֶבֶד תַּחַת עֶבֶד וְאִשָּׁה תַּחַת אִשָּׁה⁷⁶. אַךְ אֲשֶׁר יָחֹן אוֹתוֹ אָחִיו⁷⁷ וְדָרַשׁ כֹּפֶר כַּמִּשְׁפָּט, וְשִׁלֶּם לוֹ בְּעַיִן יָפָה: קעד לְהָקֵל (מֵעֲלֵיכֶם) הוּא זֶה מֵאֵת אֱלֹהֵיכֶם וְרַחֲמִים. אַךְ אֲשֶׁר יָקוּם אַחֲרֵי כֵן (עַל הָרוֹצֵחַ לְהָרְגוֹ), עָנְשׁוֹ דְּאָבָה: קעה וְלָכֶם חַיִּים בְּ(חֹק) הַגְּמוּל, אַנְשֵׁי לֵבָב, אוּלַי תִּירָאוּ:

קעו אַתֶּם צֻוֵּיתֶם, בִּקְרֹב יְמֵי אִישׁ מִכֶּם לָמוּת וְעָזַב הוֹן, וְהִנְחִילוֹ לְהוֹרָיו וּקְרוֹבָיו כמשפט. חֹק הוּא לְיִרְאֵי הָאֱלֹהִים: קעז וַאֲשֶׁר יְשַׁנֵּהוּ אַחֲרֵי שָׁמְעוֹ אוֹתוֹ⁷⁸ וְהָיָה בָם חֵטְא בַּאֲשֶׁר יְשַׁנּוּהוּ, כִּי אֱלֹהִים שׁוֹמֵעַ וְיוֹדֵעַ: קעח וַאֲשֶׁר יִדְאַג פֶּן שָׁגָה הַמּוֹרִישׁ אוֹ חָטָא וְעָשָׂה שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם⁷⁹ אֵין בּוֹ חֵטְא, כִּי אֱלֹהִים סַלָּח וְרַחוּם:

קעט הַמַּאֲמִינִים, אַתֶּם צֻוֵּיתֶם לָצוּם כַּאֲשֶׁר צֻוּוּ אֵלֶּה אֲשֶׁר מִלִּפְנֵיכֶם לְמַעַן תִּירְאוּ אֱלֹהִים: קפ מִסְפַּר יָמִים. אַךְ אֲשֶׁר יִהְיֶה מִכֶּם חוֹלֶה אוֹ בַדָּרֶךְ, וְ(צָם) מִסְפַּר יָמִים אֲחֵרִים, אַךְ אֲשֶׁר יוּכְלוּ (וְלֹא יָצוּמוּ) וְהָיָה כָּפְרָם הַאֲכֵל עָנִי. וַאֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הַטּוֹב מִנִּדְבַת לִבּוֹ, יִיטַב לוֹ. וְטוֹב לָכֶם כִּי תָצוּמוּ לוּ יְדַעְתֶּם: קפא חֹדֶשׁ רַמַּצָ’אן אֲשֶׁר הוּרַד בּוֹ הַקֻּרְאָן אֹרַח מֵישָׁרִים לִבְנֵי אָדָם וּמוֹפְתִים לְאֹרַח הַמֵּישָׁרִים וְהַ“פֻּרְקָאן”. וְהָיָה אֲשֶׁר הוּא בְּבֵיתוֹ⁸⁰ בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה מִכֶּם וְצָם. אַךְ אֲשֶׁר יִהְיֶה חוֹלֶה אוֹ בַדָּרֶךְ, וְ(צָם) מִסְפַּר יָמִים אֲחֵרִים. חָפֵץ אֱלֹהִים לְהָקֵל מֵעֲלֵיכֶם וְלֹא יַחְפֹּץ לְהַכְבִּיד עֲלֵיכֶם, וּמִלֵּאתֶם אֵת הַמִּסְפָּר, וְגִדַּלְתֶּם לֵאלֹהִים עַל נְחוֹתוֹ אֶתְכֶם מֵישָׁרִים וּלְמַעַן תּוֹדוּ: קפב וְכִי יִשְׁאָלוּךָ עֲבָדַי עָלַי, הִנֵּה קָרוֹב אָנֹכִי, אֶעֱנֶה לִקְרִיאַת הַקּוֹרֵא בְּקָרְאוֹ אֵלַי, יֵעָנוּ אֵפוֹא לִי וְהֶאֱמִינוּ בִי לְמַעַן יֵלְכוּ נְכוֹחָה: קפג הֻתַּר לָכֶם בְּלֵיל הַצּוֹם לָגֶשֶׁת אֶל נְשׁותֵיכֶם⁸¹ הֵנָּה כְּסוּת לָכֶם וְאַתֶּם כְּסוּת לָהֵן. יוֹדֵעַ אֱלֹהִים אֲשֶׁר תּוֹנוּ אֶת נַפְשְׁכֶם וַיָּשָׁב עֲלֵיכֶם וַיִּסְלַח לָכֶם, וְעַתָּה בּוֹאוּ אֲלֵיהֶן וּבַקְּשׁוּ אֶת אֲשֶׁר צִוָּה לָכֶם אֱלֹהִים⁸². וַאֲכַלְתֶּם וּשְׁתִיתֶם עַד אִם תַּכִּירוּ בֵּין הַחוּט הַלָּבָן לַחוּט הַשָּׁחוֹר בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר. אַחַר תְּמַלְאוּ אֶת (מִצְוַת) הַצּוֹם (כְּכָל הַחֻקָּה) עַד הַלָּיְלָה, וְלֹא תָבוֹאוּ אֲלֵיהֶן, וְנֶעֱצַרְתֶּם בַּמִּסְגָּדִים. אֵלֶּה חֻקּוֹת הָאֱלֹהִים וְלֹא תִקְרְבוּ אֲלֵיהֶן. כָּכָה יְבָאֵר אֱלֹהִים אוֹתֹותָיו לִבְנֵי־אָדָם לְמַעַן אֲשֶׁר יִירָאוּ: קפד וְלֹא תֹאכְלוּ אֶת הוֹנְכֶם בֵּינֵיכֶם בַּשָּׁוְא וְלֹא תְשַׁחֲדוּ בוֹ אֶת הַשּׁוֹפְטִים לְמַעַן אֲכֹל מֵהוֹן⁸³ בְּנֵי־הָאָדָם בְּעָוֶל, וְאַתֶּם יוֹדְעִים:

קפה יִשְׁאָלוּךָ עַל דְּבַר תְּקוּפוֹת הַיָּרֵחַ. אֱמֹר לְמוֹעֲדִים הֵנָּה לִבְנֵי־אָדָם וּלְחַגִּים. וְלֹא זֹאת הַצְּדָקָה, כִּי תָבוֹאוּ אֶל הַבָּתִּים מֵאַחֲרֵיהֶם⁸⁴, וְאוּלָם (יַחֲזִיק) בִּצְדָקָה (זֶה) אֲשֶׁר יָרֵא אֶת אֱלֹהִים וּבָאתֶם אֶל הַבָּתִּים בְּפִתְחֵיהֶם וִירֵאתֶם אֱלֹהִים לְמַעַן תַּצְלִיחוּ: קפו וְהִלָּחֲמוּ מִלְחֶמֶת אֱלֹהִים בְּאֵלֶּה אֲשֶׁר יִלָּחֲמוּ בָכֶם. אַךְ לֹא תָקוּמוּ (רִאשׁוֹנִים) עֲלֵיהֶם, כִּי אֱלֹהִים לֹא יֹאהַב הָעוֹבְרִים (חֹק)⁸⁵: קפז וַהֲרַגְתֶּם אוֹתָם בְּכָל אֲשֶׁר תִּתְפְּשׂוּם, וְגֵרַשְׁתֶּם אוֹתָם מִכָּל הַמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר גֵּרְשׁוּ אֶתְכֶם, כִּי הַדֵּחַ (מֵעֲבֹד אֱלֹהִים) קָשֶׁה מֵהֶרֶג. וְלֹא תִלָּחֲמוּ בָם עַל־יַד הַמִּסְגָּד הַקָּדוֹשׁ⁸⁶ עַד אִם יִלָּחֲמוּ בָכֶם בּוֹ. אַךְ אִם יִלָּחֲמוּ בָכֶם, וַהֲרַגְתֶּם אוֹתָם. כָּזֶה הוּא גְּמוּל הַכּוֹפְרִים: קפח וְכִי יֶחְדָּלוּ, הִנֵּה אֱלֹהִים סַלָּח וְרַחוּם: קפט וְנִלְחַמְתֶּם בָּם עַד כְּלוֹת הַדֵּחַ וְהָיְתָה הַדָּת לֵאלֹהִים. אַךְ אִם יֶחְדָּלוּ, הִנֵּה אֵין אֵיבָה בִּלְתִּי אִם אֶת הַפּוֹשְׁעִים: קצ הַחֹדֶשׁ הַקָּדוֹשׁ תַּחַת הַחֹדֶשׁ הַקָּדוֹשׁ⁸⁷ וְלַמִּקְדָּשִׁים גְּמוּל. וְהָיָה אֲשֶׁר יָקוּם עֲלֵיכֶם לְהִלָּחֵם וְקַמְתֶּם עָלָיו כַּאֲשֶׁר קָם עֲלֵיכֶם, וִירֵאתֶם אֵת אֱלֹהִים, וּדְעוּ כִּי אֱלֹהִים עִם הַיְרֵאִים (אוֹתוֹ): קצא וְנַדְּבוּ לְמִלְחֶמֶת אֱלֹהִים, וְלֹא תַפִּילוּ (אֶת נַפְשְׁכֶם) בִּידֵיכֶם אֶל הַשָּׁחַת, וַעֲשׂוּ טוֹב, כִּי אֱלֹהִים יֹאהַב אֶת עוֹשֵׂי־הַטּוֹב: קצב וַעֲלִיתֶם לָחֹג וּלְבַקִּר (בְּבֵית) אֱלֹהִים כְּכָל הַחֻקָּה. אַךְ כִּי תֵעָצְרוּ (מִבּוֹא), וְהִקְרַבְתֶּם קָרְבָּן כַּאֲשֶׁר תַּשִּׂיג יֶדְכֶם. אַךְ לֹא תְגַלְּחוּ רָאשֵׁיכֶם⁸⁸ עַד הַגִּיעַ הַקָּרְבָּן אֶל מְקוֹם שָׁם יַקְרִיבוּהוּ, וַאֲשֶׁר יִהְיֶה מִכֶּם חוֹלֶה אוֹ נֶגַע בְּרֹאשׁוֹ, וְהָיָה כָּפְרוֹ צוֹם אוֹ צְדָקָה אוֹ קָרְבָּן. אַךְ כִּי תִּשְׁכְּנוּ בֶטַח, וְהָיָה אֲשֶׁר יִשְׁתַּמֵּשׁ בְּבִקּוּר (הַכַּעְבָּה) עַד קַבְּלוֹ עָלָיו אֶת אִסָּרֵי הֶחָג⁸⁹, וְהֵבִיא קָרְבָּן כַּאֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ. וַאֲשֶׁר לֹא תִמְצָא יָדוֹ, וְצָם שְׁלשָׁה יָמִים בְּעֵת הֶחָג וְשִׁבְעָה בְּשׁוּבְכֶם, עֲשָׂרָה תְּמִימִים יִהְיוּ. זֹאת הַמִּצְוָה לַאֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה בֵּיתוֹ אִתּוֹ⁹⁰ בַּמִּסְגָּד הַקָּדוֹשׁ. וִירֵאתֶם אֱלֹהִים וִידַעְתֶם כִּי מוּסַר אֱלֹהִים כָּבֵד מְאֹד: קצג הֶחָג בָּחֳדָשִׁים יְדוּעִים (יִהְיֶה)⁹¹, וַאֲשֶׁר יְקַבֵּל בָּהֶם עַל נַפְשׁוֹ אֶת הֶחָג, וְנִשְׁמַר מֵאִשָּׁה וּמִפֶּשַׁע וּמִמְּרִיבָה בְּעֵת הֶחָג. וְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ יֵדָעֶנּוּ אֱלֹהִים. וְהִצְטַיָּדוּ⁹², אַךְ הַטּוֹבָה בַּצֵּדָה יִרְאַת הָאֱלֹהִים. וִירֵאתֶם אוֹתִי, אַנְשֵׁי לֵבָב: קצד לֹא יִהְיֶה בָכֶם עָוֹן בְּבַקֶּשְׁכֶם חֶסֶד מֵאֵת אֱלֹהֵיכֶם⁹³ וּבְשָׁטְפְּכֶם וּבְרִדְתְּכֶם מֵעַרַפָאת⁹⁴, וּזְכַרְתֶּם אֱלֹהִים לְיַד מְקוֹם הַמַּצָּב הַקָּדוֹשׁ⁹⁵, וּזְכַרְתֶּם אוֹתוֹ כַּאֲשֶׁר נָחֲכֶם מֵישָׁרִים אַחֲרֵי הֱיוֹתְכֶם לִפְנֵי כֵן מִן הַתּוֹעִים: קצה אַחַר תִּשְׁטְפוּ וִירַדְתֶּם מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יֵרְדוּ הָאֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ, וְהִתְפַּלַּלְתֶּם אֶל אֱלֹהִים כִּי יִסְלַח לַעֲוֹנְכֶם. כִּי אֱלֹהִים סַלָּח וְרַחוּם: קצו וּכְכַלּוֹתְכֶם אֶת סֵדֶר עֲבוֹדַתְכֶם (בֶּחָג), וּזְכַרְתֶּם אֶת אֱלֹהִים כַּאֲשֶׁר תִּזְכְּרוּ אֶת אֲבוֹתֵיכֶם⁹⁶ וְזֶכֶר רַב מִזֶּה. וּבִבְנֵי אָדָם יֵשׁ אֲשֶׁר יֹאמַר: “אֱלֹהֵינוּ, תֶּן לָנוּ (טוֹבָה) בָּעוֹלָם הַזֶּה”. לוֹ אֵין חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא: קצז וּבָהֶם אֲשֶׁר יֹאמַר: “תֶּן לָנוּ טוֹבָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְטוֹבָה לָעוֹלָם הַבָּא וּפַלְּטֵנוּ מֵעֹנֶשׁ”: קצח אֵלֶּה יִהְיֶה חֶלְקָם כְּפָעֳלָם, וֵאלֹהִים מְהִיר חֶשְׁבּוֹן: קצט וּזְכַרְתֶּם אֶת אֱלֹהִים בִּימֵי הַמּוֹעֵד⁹⁷ אַךְ אֲשֶׁר יְמַהֵר לְכַלּוֹת אֶת סֵדֶר הֶחָג יוֹמַיִם (לִפְנֵי תֹם הַמּוֹעֵד), לֹא יִהְיֶה בּוֹ חֵטְא, וַאֲשֶׁר יְאַחֵר לֹא יִהְיֶה בּוֹ חֵטְא, כִּי יִירָא אֶת אֱלֹהִים, וִירֵאתֶם אֱלֹהִים וִידַעְתֶּם אֲשֶׁר אֵלָיו תֵּאָסֵפוּן:

ר וּבִבְנֵי אָדָם יֵשׁ אֲשֶׁר יִמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ דְּבָרוֹ עַל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה וְהֵעִיד אֶת אֱלֹהִים בַּאֲשֶׁר בְּלִבּוֹ⁹⁸. אָכֵן הוּא הַקָּשֶׁה בַּיְרִיבִים: רא וּכְהַפְנוֹתוֹ לָלֶכֶת וְשָׂם כָּל מַעְיָנָיו לְהַשְׁחִית בָּאָרֶץ, וְכִלָּה אֶת הַשָּׂדֶה וְאֶת הַזָּרַע. אָכֵן לֹא יֹאהַב אֱלֹהִים הַשְׁחֵת: רב וְכִי יֵאָמֵר אֵלָיו: “יְרָא אֶת אֱלֹהִים”, וַעֲנָקַתְהוּ גַאֲוָה בְּרֶשַׁע. אָכֵן גֵּיהִנֹּם מְנָת חֶלְקוֹ וְרַע הַיָּצוּעַ: רג וּבִבְנֵי אָדָם יֵשׁ אֲשֶׁר יִמְכֹּר אֶת נַפְשׁוֹ בְּבַקְּשׁוֹ רְצוֹן אֱלֹהִים, אָכֵן אֱלֹהִים טוֹב לָעוֹבְדִים אוֹתוֹ.

רד הַמַּאֲמִינִים, בּוֹאוּ בְּדַת הָאִסְלָאם כֻּלְּכֶם וְלֹא תֵלְכוּ בְּעִקְבֵי הַשָּׂטָן, כִּי אוֹיֵב בָּרוּר הוּא לָכֶם: רה וְכִי תִכָּשְׁלוּ אַחֲרֵי בוֹא אֲלֵיכֶם הַמּוֹפְתִים, הִנֵּה דְּעוּ כִּי אֱלֹהִים גִּבּוֹר וְחָכָם: רו הַיְיַחֲלוּ זוּלַת אֲשֶׁר יָבוֹא אֲלֵיהֶם אֱלֹהִים בְּצִלְלֵי עֲנָנִים וּבְמַלְאָכִים? אָכֵן נֶחֱרָצָה הִיא וְאֶל אֱלֹהִים יוּשְׁבוּ הַדְּבָרִים: רז שְׁאַל אֶת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל, כַּמָּה אוֹתוֹת בְּרוּרִים הֵבֵאנוּ אֲלֵיהֶם. אַךְ אֲשֶׁר יָמִיר חֶסֶד אֱלֹהִים אַחֲרֵי אֲשֶׁר בָּאָהוּ הִנֵּה מוּסַר אֱלֹהִים כָּבֵד מְאֹד: רח מְתֻקָּנִים הֵם לַכּוֹפְרִים חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה וְלָעֲגוּ לַמַּאֲמִינִים. אַךְ יִרְאֵי הָאֱלֹהִים יָרוּמוּ עֲלֵיהֶם בְּיוֹם הַתְּקוּמָה, וֵאלֹהִים יְכַלְכֵּל אֵת אֲשֶׁר יִרְצֶה בְּלִי חֶשְׁבּוֹן⁹⁹: רט הָיוּ בְנֵי הָאָדָם אֻמָּה אֶחָת, וַיָּקֶם אֱלֹהִים אֶת הַנְּבִיאִים מְבַשְּׂרִים וּמַזְהִירִים וַיּוֹרֶד בְּיָדָם אֶת הַסֵּפֶר בָּאֱמֶת לִשְׁפֹּט בֵּין בְּנֵי הָאָדָם בַּאֲשֶׁר נֶחֶלְקוּ בוֹ, וְלֹא נֶחֶלְקוּ בִּדְבָרוֹ זוּלָתִי אֵלֶּה אֲשֶׁר נִתַּן לָהֶם (הַסֵּפֶר) אַחֲרֵי בּוֹא אֲלֵיהֶם הַמּוֹפְתִים מִקִּנְאָתָם זֶה בָּזֶה. אַךְ אֱלֹהִים נָחָה אֶת הַמַּאֲמִינִים (בְּדֶרֶךְ הָאֱמֶת) בַּאֲשֶׁר נֶחֶלְקוּ בוֹ בִּדְבַר הָאֱמֶת, בִּרְצוֹנוֹ. וֵאלֹהִים יַנְחֶה אֵת אֲשֶׁר יִרְצֶה בְּאֹרַח מֵישָׁרִים: רי הַתְּדַמּוּ כִּי תָבוֹאוּ אֶל גַּן־הָעֵדֶן וְלֹא יִקְרְכֶם כַּאֲשֶׁר (קָרָה) אֶת אֵלֶּה אֲשֶׁר עָבְרוּ וְחָלְפוּ לִפְנֵיהֶם. נָגְעָה עֲלֵיהֶם צָרָה וּמְצוּקָה וַיִּטַּלְטָלוּ, עַד אֲשֶׁר אָמַר הַשָּׁלִיחַ וְהַמַּאֲמִינִים אִתּוֹ: “מָתַי תָּבוֹא תְּשׁוּעַת אֱלֹהִים” הַאֵין זֹאת אֲשֶׁר תְּשׁוּעַת אֱלֹהִים קְרוֹבָה:

ריא יִשְׁאָלוּךָ, מַה הוּא אֲשֶׁר יְפַזְּרוּ מֵהוֹנָם? אֱמֹר: אֲשֶׁר תְּפַזְּרוּ מִן הַטּוֹב וְהָיָה לַהוֹרִים וְלַקְּרוֹבִים וְלַיְתוֹמִים וְלָעֲנִיִּים וְלַהֵלֶךְ וְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ יֵדָעֶנּוּ אֱלֹהִים ריב אַתֶּם צֻוֵּיתֶם עַל הַמִּלְחָמָה וְאִם נִמְאָסָה הִיא בְעֵינֵיכֶם: ריג וְאוּלַי תִּמְאֲסוּ דָבָר וְהוּא טוֹב לָכֶם, וְאוּלַי תַּחְמְדוּ דָבָר וְהוּא רַע לָכֶם. וֵאלֹהִים יוֹדֵעַ וְאַתֶּם לֹא תֵדָעוּ: ריד יִשְׁאָלוּךָ עַל דְּבַר הַחֹדֶשׁ הַקָּדוֹשׁ אִם לְהִלָּחֶם בּוֹ. אֱמֹר: הַמִּלְחָמָה בּוֹ (חֲטָאָה) גְדוֹלָה הִיא. וְאוּלָם מָנוֹעַ מִדֶּרֶךְ אֱלֹהִים וְכַחֶשׁ בּוֹ, וּ(מָנוֹעַ מִבּוֹא אֶל) הַמִּסְגָּד הַקָּדוֹשׁ וְנַשֵּׁל שׁוֹכְנָיו¹⁰⁰ מִתּוֹכוֹ (חֲטָאָה) גְדוֹלָה מִמֶּנָּה הִיא לִפְנֵי הָאֱלֹהִים, וְהַדֵּחַ (לַעֲבֹד אֱלֹהִים) רַע מִן הַמִּלְחָמָה. וְלֹא יַחְדְּלוּ מֵהִלָּחֵם בָּכֶם עַד אִם הֱשִׁיבוּכֶם מֵאַחֲרֵי דַתְכֶם אִם יוּכָלוּ. וַאֲשֶׁר יָשׁוּב מִכֶּם מֵאַחֲרֵי דָתוֹ וָמֵת וְהוּא כוֹפֵר, הִנֵּה אֵלֶּה פָּעֳלָם מֵאָפַע בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא הֵם בְּנֵי גֵיהִנֹּם לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים יִהְיוּ בְתוֹכָהּ: רטו אַךְ אֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ וַיַּעַזְבוּ מוֹלַדְתָּם וַיְחָרְפוּ נַפְשָׁם בְּמִלְחֶמֶת אֱלֹהִים, אֵלֶּה יְצַפּוּ לְרַחֲמֵי אֱלֹהִים. וֵאלֹהִים סַלָּח וְרַחוּם: רטז יִשְׁאָלוּךָ עַל הַיַּיִן וְעַל (מִשְׂחַק הַגּוֹרָלוֹת) “מַיְסִיר”¹⁰¹ אֱמֹר: בִּשְׁנֵיהֶם חֲטָאָה גְדוֹלָה וְגַם תּוֹעֶלֶת לִבְנֵי אָדָם וְאוּלָם חַטָּאתָם גְּדוֹלָה מִתּוֹעַלְתָּם. וּשְׁאֵלוּךָ מַה הוּא אֲשֶׁר יְפַזְּרוּ (מֵהוֹנָם): ריז אֱמֹר: הָעוֹדֵף. כָּכָה יְבָאֵר אֱלֹהִים לָכֶם הָאוֹתוֹת לְמַעַן תָּשִׁיבוּ אֶל לֵב: ריח בִּדְבַר הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא. וּשְׁאֵלוּךָ בִּדְבַר הַיְתוֹמִים, אֱמֹר: טוֹב לְהֵיטִיב לָהֶם: ריט וְכִי תִּתְחַבְּרוּ לָהֶם¹⁰², הִנֵּה אֲחֵיכֶם הֵמָּה (וְהֵיטַבְתֶּם לָהֶם). וֵאלֹהִים יֵדַע בֵּין עוֹשֵׂה הָרַע וּבֵין עוֹשֵׂה הַטּוֹב, וְלוּ חָפֵץ אֱלֹהִים, כִּי אָז עִנָּה אֶתְכֶם¹⁰³, כִּי אֱלֹהִים גִּבּוֹר וְחָכָם:

רכ וְלֹא תִקְחוּ אֶת הַמְשַׁתְּפוֹת¹⁰⁴ לָכֶם לְנָשִׁים עַד אִם תַּאֲמֵנָּה. וְשִׁפְחָה מַאֲמִינָה טוֹבָה מִמְּשַׁתֶּפֶת וְלוּ גַם יָשְׁרָה בְעֵינֵיכֶם, וְלֹא תִתְּנוּ נָשִׁים מַאֲמִינוֹת לַמְשַׁתְּפִים עַד אִם יַאֲמִינוּ. וְאָכֵן עֶבֶד מַאֲמִין טוֹב מִמְּשַׁתֵּף וְלוּ גַם יָשַׁר בְּעֵינֵיכֶם: רכא אֵלֶּה יִקְרְאוּ אֶל גֵיהִנֹּם וֵאלֹהִים יִקְרָא אֶל גַּן־הָעֵדֶן, וְהַחֲנִינָה בִּרְצוֹנוֹ וּבֵאֵר אוֹתוֹתָיו לִבְנֵי־אָדָם אוּלַי יָשִׂימוּ אֶל לֵב: רכב וּשְׁאֵלוּךָ בִּדְבַר הַדָּוֹות, אֱמֹר: חֶלְאָה הִיא, וְנִבְדַּלְתֶּם מִן הַנָּשִׁים בְּעֵת דְּווֹתָן, וְלֹא תִגְּשׁוּ אֲלֵיהֶן עַד הִטַּהֲרָן. וְכִי הִטֶּהָרוּ, וּבָאתֶם אֲלֵיהֶן כַּאֲשֶׁר צִוְּכֶם אֱלֹהִים, כִּי אֱלֹהִים יֹאהַב אֶת הַשָּׁבִים וְאָהַב אֵת הַמִּטַהֲרִים: רכג נְשֵׁיכֶם שָׂדֶה הֵנָּה לָכֶם, וּבָאתֶם אֲלֵיהֶן מֵאֲשֶׁר תַּחְפֹּצוּ, וְקִדַּמְתֶּם (לַעֲשׂוֹת) לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם¹⁰⁵, וִירֵאתֶם אֱלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי תִמְצָאוּהוּ וּבַשֵּׂר אֶת הַמַּאֲמִינִים:

רכד וְלֹא תָשִׂימוּ אֶת אֱלֹהִים מַטָּרָה לִשְׁבוּעוֹתֵיכֶם¹⁰⁶ אִם תְּמִימִים אַתֶּם, וִירֵאתֶם אֱלֹהִים וּרְדַפְתֶּם שָׁלוֹם בֵּין בְּנֵי־הָאָדָם וֵאלֹהִים שׁוֹמֵעַ וְיוֹדֵעַ: רכה לֹא יַרְשִׁיעֲכֶם אֱלֹהִים עַל דְּבַר־שְׂפָתַיִם בִּשְׁבוּעוֹתֵיכֶם. וְאוּלָם יַרְשִׁיעֲכֶם עַל אֲשֶׁר קִבַּלְתֶּם בְּכָל לִבְּכֶם, וֵאלֹהִים סַלָּח וְאֶרֶךְ אַפָּיִם: רכו אֲשֶׁר יִשָּׁבְעוּ לְהִבָּדֵל מִנְּשׁוֹתֵיהֶם, וְהוֹחִילוּ אַרְבָּעָה יְרָחִים, וְהָיָה אִם יָשׁוּבוּ (מִשְּׁבוּעָתָם). הִנֵּה אֱלֹהִים סַלָּח וְרַחוּם: רכז וְאִם כָּלָה הִיא מֵעִמָּם לְגָרֵשׁ, הִנֵּה אֱלֹהִים שׁוֹמֵעַ וְיוֹדֵעַ¹⁰⁷: רכח וְהַגְּרוּשׁוֹת תּוֹחַלְנָה (נִבְדָּלוֹת) לְנַפְשָׁן עַד מְלֹאת לָהֶן טָהֳרָתָן הַשְּׁלִישִׁית, וְלֹא הֻתַּר לָהֶן לְהַעֲלִים אֶת אֲשֶׁר יָצַר אֱלֹהִים בְּרַחֲמָן¹⁰⁸, אִם מַאֲמִינוֹת הֵנָּה בֵּאלֹהִים וּבַיּוֹם הָאַחֲרוֹן. וְטוֹב מִזֶּה יַעֲשׂוּ בַּעֲלֵיהֶן, כִּי יְשִׁיבוּן בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד הַזֶּה אִם יַחְפְּצוּ לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם. וְעַל אֵלֶּה אֲשֶׁר מֵעֲלֵיהֶן¹⁰⁹ כַּאֲשֶׁר עֲלֵיהֶן (לְהִתְהַלֵּךְ) בְּמֵישָׁרִים, וְלַגְּבָרִים יִתְרוֹן עֲלֵיהֶן, וֵאלֹהִים גִּבּוֹר וְחָכָם: רכט הַגֵּרוּשִׁין פַּעֲמָיִם. וְאוּלָם אַחֲרֵי כֵן (אֵין בִּלְתִּי) אִם הַחֲזֵק (בָּהֵן) בְּמֵישָׁרִים אוֹ שַׁלְּחָן בְּטוֹבָה. וְלֹא הֻתַּר לָכֶם לָקַחַת מֵאֲשֶׁר נְתַתֶּם לָהֶן (מֹהַר) מְאוּמָה אִם לֹא כִּי יִירְאוּ שְׁנֵיהֶם פֶּן לֹא יוּכְלוּ לְהָקִים אֶת חֻקּוֹת אֱלֹהִים. וְכִי תִירְאוּ פֶּן לֹא יוּכְלוּ לְהָקִים חֻקּוֹת אֱלֹהִים¹¹⁰, וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם עָוֹן בַאֲשֶׁר תִּפָּדֶה בּוֹ¹¹¹. אֵלֶּה חֻקּוֹת אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא תַעַבְרוּן, וַאֲשֶׁר יַעַבְרוּ חֻקּוֹת אֱלֹהִים, אֵלֶּה הֵמָּה הַפּוֹשְׁעִים: רל וְכִי יְשַׁלְּחֶנָּה (בַּשְּׁלִישִׁית) לֹא הֻתְּרָה לוֹ עוֹד עַד אִם תִּנָּשֵׂא לְאִישׁ זוּלָתוֹ. אַךְ אִם יְשַׁלְּחֶנָּה לֹא יִהְיֶה בָהֶם עָוֹן בְּשׁוּבָם זֶה אֶל זֶה בְּחָשְׁבָם (בֶּאֱמֶת) כִּי יָקִימוּ חֻקּוֹת אֱלֹהִים. וְאֵלֶּה חֻקּוֹת אֱלֹהִים יְבָאֲרֵם לְעַם יָבִין: רלא וּבְגָרֶשְׁכֶם הַנָּשִׁים וּמָלְאוּ יְמֵיהֶן (כַּמּוֹעֵד הָאָמוּר) וְהֶחֱזַקְתֶּם בָּהֶן בְּמֵישָׁרִים אוֹ שַׁלְּחוּן בְּמֵישָׁרִים, וְלֹא תַחֲזִיקוּ בָּהֶן בְּחֹזֶק יָד לַעֲבֹר חֹק¹¹². וַאֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כֵּן, הִנֵּה הֶחֱטִיא נַפְשׁוֹ וְלֹא תָשִׂימוּ אוֹתוֹת אֱלֹהִים¹¹³ לְלַעַג וּזְכַרְתֶּם אֶת הַטּוֹב אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים אִתְּכֶם, וַאֲשֶׁר הוֹרִיד לָכֶם מִן הַסֵּפֶר וְהַחָכְמָה לְהַזְהִירְכֶם בָּם וִירֵאתֶם אֱלֹהִים, וִידַעְתֶּם כִּי אֱלֹהִים יוֹדֵעַ כֹּל: רלב וּבְגָרֶשְׁכֶם הַנָּשִׁים וּמָלְאוּ יְמֵיהֶן אַל תִּמְנָעוּן מִהְיוֹת לַאֲנָשִׁים, כִּי יֵאוֹתוּ אִישׁ לִרְעוּתוֹ כַּמִּשְׁפָּט. זֹאת הַמִּצְוָה לְהַזְהִיר בָּהּ אֶת הַמַּאֲמִין בֵּאלֹהִים וּבַיּוֹם הָאַחֲרוֹן. זֶה הַבָּרוּר וְהַטָּהוֹר לָכֶם מִכֹּל. וֵאלֹהִים יוֹדֵעַ וְאַתֶּם לֹא תֵדָעוּ: רלג וְהַיּוֹלְדוֹת (הַגְּרוּשׁוֹת) תֵּינֵקְנָה יַלְדֵיהֶן שְׁנָתַיִם תְּמִימוֹת, לַאֲשֶׁר יַחְפֹּץ לְמַלֹּאת יְמֵי־הַיְנִיקָה. וְעַל (הָאָב) אֲשֶׁר לוֹ יֻלַּד (לָתֵת) שְׁאֵרָן וּכְסוּתָן כַּמִּשְׁפָּט. אַךְ לֹא יַכְבִּידוּ עַל נֶפֶשׁ בִּלְתִּי אִם כַּאֲשֶׁר תּוּכַל שְׂאֵת. אַל תָּצֵרוּ לָאֵם בִּדְבַר יַלְדָּהּ וְלֹא לָ(אָב) אֲשֶׁר יֻלַּד לוֹ בִּדְבַר יַלְדּוֹ וְכֵן לַיּוֹרֵשׁ. וְכִי יֹאבוּ שְׁנֵיהֶם לְגָמְלוֹ כִּי יֵאוֹתוּ וְנוֹעֲצוּ (יַחְדָּו) לֹא יִהְיֶה בָּהֶם עָוֹן. וְכִי תַחְפְּצוּ לָתֵת אֶת יַלְדֵיכֶם לְמֵינֶקֶת, לֹא יִהְיֶה בָּכֶם עָוֹן אִם תְּשַׁלְּמוּ אֵת אֲשֶׁר תִּתְּנוּ כַּמִּשְׁפָּט. וִירֵאתֶם אֶת אֱלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי רוֹאֶה אֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיכֶם: רלד וַאֲשֶׁר יָמוּתוּ מִכֶּם וְעָזְבוּ נָשִׁים, וְהוֹחִילוּ (הַנָּשִׁים) אַרְבָּעָה יְרָחִים וְעָשׂוֹר¹¹⁴. אַךְ בִּמְלֹאת יְמֵיהֶן לֹא יִהְיֶה בָּכֶם עָוֹן בַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה בְּנַפְשָׁן¹¹⁵, וֵאלֹהִים יוֹדֵעַ אֶת מַעֲשֵׂיכֶם: רלה וְלֹא יִהְיֶה בָּכֶם עָוֹן בְּדַבֶּרְכֶם בַּיָּמִים הָאֵלֶּה בַּנָּשִׁים לְקַחְתָּן אוֹ כִי תַצְפִּינוּ (הָגוּתְכֶם זֹאת) בִּלְבַבְכֶם יוֹדֵעַ אֱלֹהִים אֶת הָגוּתְכֶם בָּהֵן. וְאוּלָם אַל תִּיעָדוּן בַּסָּתֶר, כִּי אִם דַּבְּרוּ אֲלֵיהֶן דְּבָרִים כַּמִּשְׁפָּט: רלו וְלֹא תִכְרְתוּ אֶת בְּרִית הַנְּשׂוּאִין לִפְנֵי מְלֹאת הַיָּמִים כַּכָּתוּב, וּדְעוּ כִּי יוֹדֵעַ אֱלֹהִים אֲשֶׁר בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְגוּרוּ מפניו, וּדְעוּ כִּי אֱלֹהִים סַלָּח וְאֶרֶךְ אַפָּיִם: רלז וְלֹא יִהְיֶה בָּכֶם עָוֹן בְּגָרֶשְׁכֶם הַנָּשִׁים בְּטֶרֶם תָּבוֹאוּ אֲלֵיהֶן אוֹ נְקַבְתֶּם לָהֶן מֹהַר. וּנְתַתֶּם לָהֶן, אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ כְּעֶרְכּוֹ וַאֲשֶׁר תִּקְצַר יָדוֹ כְּעֶרְכּוֹ, מַתָּת בְּמֵישָׁרִים. חֹק הוּא לְעוֹשֵׂי־הַטּוֹב: רלח אַךְ כִּי תְגָרְשׁוּן לִפְנֵי בוֹאֲכֶם אֲלֵיהֶן אַחֲרֵי אֲשֶׁר נְקַבְתֶּם לָהֶן מֹהַר, (וְהָיָה לָהֶן) מַחֲצִית מֵאֲשֶׁר נְקַבְתֶּם לָהֶן אִם לֹא כִּי תִמְחַלְנָה עַל חֵלֶק מֵהַמַּחֲצִית, אוֹ כִי יִמְחַל (הַבַּעַל) אֲשֶׁר בְּיָדוֹ בְּרִית הַנְּשׂוּאִין¹¹⁶ (וְהוֹסִיף לָהֶן). וְאָכֵן קָרוֹב יוֹתֵר לְיִרְאַת הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר תִּמְחָלוּ. וְלֹא תִשְׁכְּחוּ מֵעֲשׂוֹת חֶסֶד בֵּינֵיכֶם, כִּי רוֹאֶה אֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיכֶם: רלט שִׁמְרוּ אֶת הַתְּפִלּוֹת וְהַתְּפִלָּה הַתִּיכוֹנָה¹¹⁷, וַעֲמַדְתֶּם לִפְנֵי אֱלֹהִים נֶאֱמָנִים (לוֹ): רמ וְכִי תִפְחֲדוּ (וְהִתְפַּלַּלְתֶּם) הוֹלְכִים בָּרֶגֶל אוֹ רוֹכְבִים, וְאִם בֶּטַח תֵּשְׁבוּ, וּזְכַרְתֶּם אֶת אֱלֹהִים כַּאֲשֶׁר הוֹרָה אֶתְכֶם אֶת אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם: רמא וַאֲשֶׁר יָמוּתוּ מִכֶּם וְעָזְבוּ נָשִׁים אַחֲרֵיהֶם, וְצִוּוּ לִנְשֵׁיהֶם מַתָּת דֵּי מִחְיָתָן עַד מְלֹאת שָׁנָה, מִבְּלִי הוֹצִיאָן (מִבֵּיתָן). וְכִי תֵצֶאנָה לִרְצוֹנָן, לֹא יִהְיֶה בָכֶם עָוֹן בִּגְלַל הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה בְּנַפְשָׁן לְפִי הַמִּשְׁפָּט. וֵאלֹהִים גִּבּוֹר וְחָכָם: רמב וְלַגְּרוּשׁוֹת מַתָּת כַּמִּשְׁפָּט. חֹק הוּא לְיִרְאֵי הָאֱלֹהִים רמג כָּכָה יְבָאֵר אֱלֹהִים לָכֶם אוֹתוֹתָיו לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ:

רמד הַאִם לֹא רָאִיתָ אֶת אֲשֶׁר יָצְאוּ מִמִּשְׁכְּנוֹתֵיהֶם, וְהֵם אֲלָפִים¹¹⁸, מִפַּחַד הַמָּוֶת, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֱלֹהִים: “מוּתוּ”, וְאַחַר הֶחֱיָם, כִּי אֱלֹהִים בַּעַל חֶסֶד לִבְנֵי אָדָם. וְאוּלָם מַרְבִּית הָאָדָם לֹא יוֹדוּ: רמה וְנִלְחַמְתֶּם מִלְחֶמֶת אֱלֹהִים וּדְעוּ כִּי אֱלֹהִים שׁוֹמֵעַ וְיוֹדֵעַ: רמו מִי הוּא אֲשֶׁר יַלְוֶה אֶת אֱלֹהִים מִלְוָה טוֹבָה, וֶהֱשִׁיבָהּ לוֹ לְמִשְׁנֶה כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה¹¹⁹, וֵאלֹהִים יִקְפֹּץ יָדוֹ וְיִפְתַּח וְאֵלָיו תּוּשָׁבוּ: רמז הַאִם לֹא רָאִיתָ אֶת הָעֵדָה מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי (יְמֵי) משֶׁה בְּאָמְרָם לְאַחַד נְבִיאֵיהֶם (לֵאמֹר): “הָקֵם לָנוּ מֶלֶךְ וְנִלָּחֵם מִלְחֶמֶת אֱלֹהִים”. וַיֹּאמֶר: “הַאֵין זֹאת אֲשֶׁר יוּכַל הֱיוֹת, כִּי לֹא תִלָּחֲמוּ כַּאֲשֶׁר תְּצֻוּוּ לְהִלָּחֵם”. וַיֹּאמְרוּ: “וּמַה לָּנוּ כִּי לֹא נִלָּחֵם מִלְחֶמֶת אֱלֹהִים וַאֲנַחְנוּ נֻשַּׁלְנוּ מִמִּשְׁכְּנוֹתֵינוּ וּמִבָּנֵינוּ”. וְאוּלָם כַּאֲשֶׁר צֻוּוּ לְהִלָּחֵם, וַיִּפְנוּ עֹרֶף זוּלָתִי מְעַט מֵהֶם. וֵאלֹהִים יוֹדֵעַ אֶת הַפּוֹשְׁעִים: רמח וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם נְבִיאָם: “הִנֵּה הֵקִים עֲלֵיכֶם אֱלֹהִים אֶת טָאלוּת¹²⁰ לְמֶלֶךְ” וַיֹּאמְרוּ “אֵיךְ יִמְלֹךְ עָלֵינוּ וְלָנוּ יָאֲתָה הַמְּלוּכָה מֵאֲשֶׁר לוֹ, וְגַם עשֶׁר רַב לֹא נִתַּן לוֹ”. וַיֹּאמֶר: “אֱלֹהִים בְּחָרוֹ לוֹ מִכֶּם, וַיֶּרֶב לוֹ דַעַת וְקוֹמָה, וֵאלֹהִים יִתֵּן מַלְכוּתוֹ לַאֲשֶׁר יִרְצֶה. וֵאלֹהִים רַב (חֶסֶד) וְיוֹדֵעַ (כֹּל)”: רמט וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם נְבִיאָם: “זֶה הָאוֹת כִּי לוֹ הַמְּלוּכָה, הִנֵּה יָבוֹא אֲלֵיכֶם הָאָרוֹן תּוֹכוֹ שְׁכִינָה”¹²¹ מֵאֵת אֱלֹהֵיכֶם וּשְׁאֵרִית עֶזְבוֹן בֵּית משֶׁה וּבֵית אַהֲרֹן יִשָּׂאוּהוּ הַמַּלְאָכִים. וְזֶה לָכֶם הָאוֹת אִם מַאֲמִינִים אַתֶּם": רנ וַיְהִי בְּהַפְלִיג טָאלוּת עִם צִבְאוֹתָיו, וַיֹּאמֶר: “הִנֵּה אֱלֹהִים מְנַסְּכֶם בְּנָהָר, וְהָיָה אֲשֶׁר יִשְׁתֶּה מִמֶּנּוּ לֹא לִי הוּא¹²², וַאֲשֶׁר לֹא יִטְעַם מִמֶנּוּ לִי הוּא, זוּלָתִי אֲשֶׁר יְגַמַּע מִיָּדוֹ”. וַיִּשְׁתּוּ מִמֶּנּוּ זוּלָתִי מְעַט מֵהֶם. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר עֲבָרוּהוּ הוּא וְאֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ אִתּוֹ, וַיֹּאמְרוּ: “לֹא נוּכַל הַיּוֹם לְגָאלוּת¹²³ וְצִבְאוֹתָיו”, וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֲשֶׁר חָשְׁבוּ (בֶאֱמֶת), כִּי יִמְצְאוּ אֶת אֱלֹהִים: “כַּמָּה פְעָמִים גָּבַר הַמַּחֲנֶה הַמְעַט עַל הַמַּחֲנֶה הָרָב, בִּרְצוֹן אֱלֹהִים. וֵאלֹהִים עִם הַמְיַחֲלִים (לוֹ)”: רנא וַיְהִי בְּעָרְכָם לִקְרַאת גָּאלוּת וְצִבְאוֹתָיו וַיֹּאמְרוּ: “אֱלֹהֵינוּ, שְׁפֹךְ עָלֵינוּ אֹרֶךְ רוּחַ וְכוֹנֵן פְּעָמֵינוּ וְהַגְבִּירֵנוּ עַל הָעָם הַכּוֹפְרִים”: רנב וַיִּגְּפוּם בִּרְצוֹן אֱלֹהִים, וַיַּהֲרֹג דָּוִד אֶת גָאלוּת, וַיִּתֶּן לוֹ אֱלֹהִים אֶת הַמְּלוּכָה וְהַחָכְמָה וַיְלַמְּדֵהוּ כַּאֲשֶׁר חָפֵץ, וְלוּלֵא עָצַר אֱלֹהִים בָּאֲנָשִׁים בְּאִישׁ עַל־יְדֵי רֵעֵהוּ, נִשְׁחֲתָה הָאָרֶץ, וְאוּלָם אֱלֹהִים בַּעַל־חֶסֶד לִבְנֵי אָדָם¹²⁴: רנג אֵלֶּה אוֹתוֹת אֱלֹהִים נִקְרָאֵם לְפָנֶיךָ בָּאֱמֶת, כִּי אָכֵן מִן הַשְּׁלִיחִים אָתָּה: רנד אֵלֶּה הַשְּׁלִיחִים הִפְלֵינוּ מִקְצָתָם מִמִקְצָתָם. בָּהֶם אֲשֶׁר דִּבֶּר בּוֹ אֱלֹהִים, וַיָּרֶם מַעֲלַת מִקְצָתָם, וַנִּתֵּן לְיֵשׁוּ בֶּן מִרְיָם אֶת הַמּוֹפְתִים, וַנְּאַמְּצֵהוּ בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ. וְלוּ חָפֵץ אֱלֹהִים לֹא רָבוּ אֵלֶּה אֲשֶׁר בָּאוּ אַחֲרֵיהֶם אַחֲרֵי אֲשֶׁר בָּאוּם הַמּוֹפְתִים. וְאוּלָם הֵם נֶחֶלְקוּ (בֵינֵיהֶם), וַיִּהְיוּ בָהֶם מַאֲמִינִים וְכוֹפְרִים. אַךְ לוּ חָפֵץ אֱלֹהִים לֹא רָבוּ, וְאוּלָם אֱלֹהִים כָּל אֲשֶׁר חָפֵץ יַעֲשֶׂה:

רנה הַמַּאֲמִינִים, פַּזְּרוּ (לָאֶבְיוֹנִים) מֵאֲשֶׁר חָלַקְנוּ לָכֶם, בְּטֶרֶם יָבוֹא יוֹם לֹא מִקָּח וּמִמְכָּר בּוֹ וְלֹא רֵעוּת וְלֹא תְפִלַּת מַפְגִּיעַ (לְנֶפֶשׁ), וְהַכּוֹפְרִים הֵם הַפּוֹשְׁעִים: רנו אֱלֹהִים אֵין אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדָיו הַחַי וְהַקַּיָּם, לֹא תֹאחֲזֶנּוּ שֵׁנָה וְלֹא תְנוּמָה. לוֹ כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ. מִי הוּא אֲשֶׁר יַפְגִּיעַ (לְאִישׁ) לְפָנָיו אִם לֹא בִּרְצוֹנוֹ, יֵדַע אֶת אֲשֶׁר לִפְנֵיהֶם וְאֶת אֲשֶׁר אַחֲרֵיהֶם וְלֹא יַשִּׂיגוּ מְאוּמָה מִדַּעְתּוֹ כִּי אִם כְּחֶפְצוֹ. כִּסְאוֹ מְלֹא הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְלֹא תִכְבַּד עָלָיו שְׁמִירָתָם וְהוּא הָעֶלְיוֹן וְהָאַדִּיר: רנז אֵין אֹנֶס בַּדָּת, כְּבָר נִכְּרָה הַנְּכוֹחָה מִן הַתּוֹעָה, וַאֲשֶׁר יְכַחֵשׁ בְּ“טָאעוּת”¹²⁵ וְהֶאֱמִין בֵּאלֹהים, הֶחֱזִיק בַּיָּתֵד הַחֲזָקָה אֲשֶׁר לֹא תִשָּׁבֵר. וֵאלֹהִים שׁוֹמֵעַ וְיוֹדֵעַ: רנח אֱלֹהִים מָגֵן לַמַּאֲמִינִים, יוֹצִיאֵם מֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה: רנט וְהַכּוֹפְרִים מָגִנֵּיהֶם הַ“טָּאעוּת”, יוֹצִיאוּם מֵאוֹרָה לַאֲפֵלָה. אֵלֶּה בְּנֵי גֵיהִנֹּם הֵמָּה, לְעוֹלָמִים (יִהְיוּ) בְּתוֹכָהּ:

רס הַאִם לֹא רָאִיתָ אֶת (הָאִישׁ) אֲשֶׁר הִתְוַכַּח עִם אַבְרָהָם בִּדְבַר אֱלֹהָיו בַּאֲשֶׁר נָתַן לוֹ אֱלֹהִים אֶת הַמְּלוּכָה¹²⁶. בֶּאֱמֹר אַבְרָהָם: “אֱלֹהַי הוּא אֲשֶׁר יְחַיֶּה וְיָמִית”, וַיֹּאמֶר: “אֲנִי אֲחַיֶּה וְאָמִית”. וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם: “הִנֵּה אֱלֹהִים יָבִיא אֶת הַשֶּׁמֶשׁ מִן הַמִּזְרָח, הֲבִיאֶנָּה אַתָּה מִן הַמַּעֲרָב”. וַיִּכָּלֵם הַכּוֹפֵר. וֵאלֹהִים לֹא יַנְחֶה אֶת הָעָם הַפּוֹשְׁעִים: רסא אוֹ כָאִישׁ¹²⁷ אֲשֶׁר עָבַר עַל פְּנֵי קִרְיָה שׁוֹמֵמָה עַל אָשְׁיוֹתֶיהָ, וַיֹּאמֶר: “אֵיכָה יְחַיֶּה אֱלֹהִים אֶת זֹאת אַחֲרֵי מוֹתָהּ”, וַיְמִיתֵהוּ אֱלֹהִים מְאַת שָׁנָה. אַחַר הֱקִימוֹ לִתְחִיָּה, וַיֹּאמֶר (אֱלֹהִים): “כַּמָּה הִתְמַהְמָהְתָּ” וַיֹּאמֶר: “הִתְמַהְמַהְתִּי יוֹם אוֹ מִקְצַת הַיּוֹם”. וַיֹּאמֶר: “לֹא כִּי הִתְמַהְמָהְתָּ מְאַת שָׁנָה, וְהַבֵּט אֶל מַאֲכָלְךָ וְאֶל מִשְׁתֶּיךָ לֹא שֻׁנּוּ¹²⁸ וְהַבֵּט אֶל חֲמוֹרְךָ. וּלְמַעַן שִׁיתְךָ אוֹת לִבְנֵי־אָדָם (עָשִׂינוּ זֹאת). וְהַבֵּט אֶל הָעֲצָמוֹת, אֵיכָה נָקִים אוֹתָן אַחַר נַלְבִּישֵׁן בָּשָׂר”. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הָרְאָה לָדַעַת, וַיֹּאמֶר: “יָדַעְתִּי כִּי אֱלֹהִים כֹּל יוּכָל: רסב וּבֶאֱמֹר אַבְרָהָם: “אֱלֹהַי, הַרְאֵנִי אֵיכָה תְחַיֶּה אֶת הַמֵּתִים”. וַיֹּאמֶר (אֱלֹהִים): “הַאִם לֹא תַאֲמִין?” וַיֹּאמֶר: אָכֵן (אַאֲמִין) וְאוּלָם לְמַעַן יֵרָגַע לְבָבִי”. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: "קַח אֵפוֹא מִן הָעוֹף אַרְבָּעָה וַהֲבֵאתָם אֵלֶיךָ (וּבִתַּרְתָּם). וְשַׂמְתָּ עַל כָּל הַר בֶּתֶר מֵהֶם¹²⁹. אַחֲרֵי כֵן תִּקְרָא אֲלֵיהֶם וּבָאוּ אֵלֶיךָ מְהֵרָה. וְדַע כִּי אֱלֹהִים גִּבּוֹר וְחָכָם:

רסג מְשַׁל אֵלֶּה אֲשֶׁר יְפַזְּרוּ הוֹנָם בְּדֶרֶךְ אֱלֹהִים כִּמְשַׁל גַּרְעִין אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים. בְּכָל שִׁבֹּלֶת מֵאָה גַּרְעִינִים, וֵאלֹהִים יָשִׁיב לְמִשְׁנֶה לֶאֲשֶׁר יַחְפֹּץ כִּי אֱלֹהִים רַב (חֶסֶד) וְיוֹדֵעַ (הַכֹּל): רסד אֵלֶּה אֲשֶׁר יְפַזְּרוּ הוֹנָם בְּדֶרֶךְ אֱלֹהִים וְלֹא יָבוֹאוּ אַחֲרֵי פַזְּרָם בְּתוֹכָחוֹת וּבְתַרְעֹמֶת¹³⁰ הִנֵּה שְׂכָרָם אֵת אֱלֹהֵיהֶם וְלֹא עֲלֵיהֶם הַפַּחַד וְלֹא עֲלֵיהֶם הַיָּגוֹן: רסה דַּבֵּר טוֹבוֹת וַחֲנִינָה טוֹב מִצְּדָקָה אֲשֶׁר תָּבוֹא אַחֲרֶיהָ תַּרְעֹמֶת, וֵאלֹהִים עָשִׁיר וְאֶרֶךְ אַפָּיִם: רסו הַמַּאֲמִינִים, אַל תָּשִׂימוּ לְאַל אֶת צִדְקוֹתֵיכֶם בְּתוֹכָחוֹת וְתַרְעֹמֶת, כָּאִישׁ אֲשֶׁר יְפַזֵּר הוֹנוֹ לְעֵינֵי בְנֵי הָאָדָם וְלֹא יַאֲמִין בֵּאלֹהִים וּבַיּוֹם הָאַחֲרוֹן. מְשָׁלוֹ כְּחַלְמִישׁ צוּר וְ(שִׁכְבַת) עָפָר עָלָיו. וַיָּבוֹא עָלָיו גֶּשֶׁם מְטָרוֹת וַיַּעֲזֹב אוֹתוֹ צָחִיחַ. לֹא יִשְׁלְטוּ בִּמְאוּמָה מֵאֲשֶׁר רָכָשׁוּ. וֵאלֹהִים לֹא יַנְחֶה אֶת הָאֲנָשִׁים הַכּוֹפְרִים: רסז וּמְשַׁל אֵלֶּה אֲשֶׁר יְפַזְּרוּ הוֹנָם בְּבַקְשָׁם אֶת רְצוֹן אֱלֹהִים וּלְהָכִין לִבָּם¹³¹ כִּמְשַׁל גַּנָּה עֲלֵי גִבְעָה יְבוֹאֶנָּה גֶשֶׁם מְטָרוֹת וְנָתְנָה פִּרְיָהּ לְמִשְׁנֶה. וְאִם לֹא יְבוֹאֶנָּה וְהָיָה הַטָּל. וֵאלֹהִים רוֹאֶה אֶת מַעֲשֵׂיכֶם: רסח הֲיִרְצֶה אִישׁ מִכֶּם אֲשֶׁר תִּהְיֶה לוֹ גִנַּת עֲצֵי תָמָר וָגָפֶן יִמְשְׁכוּ תַּחְתֶּיהָ הַנְּהָרוֹת וְהָיָה לוֹ בָהּ מִכָּל פֶּרִי וּבָא בַיָּמִים וְלוֹ צֶאֱצָאִים רַכִּים וּפָגְעָה בָהּ סְעָרָה תּוֹכָהּ אֵשׁ וּשְׂרָפַתָּה? כָּכָה יְבָאֵר אֱלֹהִים לָכֶם אֶת הָאוֹתוֹת לְמַעַן תָּשִׁיבוּ אֶל לֵב: רסט הַמַּאֲמִינִים, פַּזְּרוּ מִן הַטּוֹב אֲשֶׁר רְכַשְׁתֶּם וּמֵאֲשֶׁר הוֹצֵאנוּ לָכֶם מִן הָאָרֶץ, וְלֹא תְבַקְשׁוּ אֶת הַנִּמְאָס בּוֹ לְפַזְּרוֹ: רע אֲשֶׁר לֹא תִקָּחוּהוּ לְנַפְשְׁכֶם אִם לֹא בְהַעֲלִימְכֶם עָיִן. וּדְעוּ כִּי אֱלֹהִים עָשִׁיר וּמְהֻלָּל: רעא הַשָּׂטָן יַפְחִידְכֶם בְּעֹנִי וִיצַוְּכֶם עַל הַתּוֹעֵבָה וֵאלֹהִים יַבְטִיחַ אֶתְכֶם חֲנִינָה מִלְּפָנָיו וָחֶסֶד. וֵאלֹהִים רַב (חֶסֶד): רעב יִתֵּן חָכְמָה לַאֲשֶׁר יַחְפֹּץ, וַאֲשֶׁר נִתְּנָה לוֹ חָכְמָה לוֹ נִתְּנָה רֹב טוֹבָה, וְלֹא יָשִׂימוּ אֶל לֵב בִּלְתִּי אִם אַנְשֵׁי לֵבָב: רעג וְכָל אֲשֶׁר תְּפַזְּרוּ לִצְדָקָה וְכָל נֵדֶר אֲשֶׁר תִּדְּרוּ יֵדָעֶנּוּ אֱלֹהִים, וְאֵין לַפּוֹשְׁעִים כָּל מוֹשִׁיעַ. מַתָּן בְּגָלוּי טוֹב, אַךְ מַתָּן בַּסֵּתֶר אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לָעֲנִיִּים טוֹב מִמֶּנּוּ לָכֶם, וְכִפֶּר לָכֶם מֵרָעוֹתֵיכֶם, וֵאלֹהִים יוֹדֵעַ אֶת מַעֲשֵׂיכֶם: רעד לֹא עָלֶיךָ הַנְחוֹתָם מֵישָׁרִים, וְאוּלָם אֱלֹהִים יַנְחֶה אֵת אֲשֶׁר יַחְפֹּץ. וְכָל טוּב אֲשֶׁר תְּפַזֵּרוּ, לְנַפְשְׁכֶם הוּא, וְלֹא תְפַזְּרוּ בִּלְתִּי אִם לְמַעַן בַּקֵּשׁ אֵת פְּנֵי אֱלֹהִים, וְכָל טוּב אֲשֶׁר תְּפַזְּרוּ יְשֻׁלַּם לָכֶם וְלֹא תֵעָשֵׁקוּ. לָעֲנִיִּים¹³² אֲשֶׁר הוּצַר לָהֶם בְּמִלְחֶמֶת אֱלֹהִים, לֹא יוּכְלוּ עֲבֹר בָּאָרֶץ. בְּעַנְוָתָם יַחְשְׁבֵם הַבַּעַר לַעֲשִׁירִים. תַּכִּירֵם בְּאוֹתוֹתֵיהֶם. לֹא יִפְצְרוּ בְאִישׁ בְּשָׁאֲלָם (מִמֶּנּוּ). וְכָל טוּב אֲשֶׁר תְּפַזְּרוּ יֵדָעֶנּוּ אֱלֹהִים: רעה אֲשֶׁר יְפַזְּרוּ הוֹנָם לַיְלָה וָיוֹם, בַּסֵּתֶר וּבַגָּלוּי, לָהֶם שְׂכָרָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְלֹא עֲלֵיהֶם הַפַּחַד וְלֹא עֲלֵיהֶם הַיָּגוֹן:

רעו אֵלֶּה אֲשֶׁר יֹאכְלוּ מִן הַתַּרְבִּית לֹא יָקוּמוּ, כִּי אִם כַּאֲשֶׁר יָקוּם (הָאִישׁ) אֲשֶׁר יִפְגָּעֶנוּ הַשָּׂטָן בְּנָגְעוֹ בוֹ. זֹאת (לָהֶם) יַעַן אֲשֶׁר אָמְרוּ: “הֵן כַּמִּקָּח וְכַמִּמְכָּר כַּתַּרְבִּית”. וְאוּלָם אֱלֹהִים הִתִּיר אֶת הַמִּקָּח וְהַמִּמְכָּר וְאֶת הַתַּרְבִּית אָסָר. וַאֲשֶׁר יַזְהִירֶנּוּ אֱלֹהָיו וְחָדַל, וְהָיָה לוֹ אֲשֶׁר (לָקַח) לִפְנֵי כֵן¹³³, וּמִשְׁפָּטוֹ אֶת אֱלֹהִים. אַךְ אֲשֶׁר יָשׁוּבוּ (וְלָקְחוּ תַּרְבִּית), אֵלֶּה בְּנֵי גֵיהִנֹּם הֵמָּה, לְעוֹלָמִים יִהְיוּ בְתוֹכָהּ: רעז יַכְחִיד אֱלֹהִים אֶת הַתַּרְבִּית וְהִרְבָּה אֶת (הוֹן עוֹשֵׂי) הַצְּדָקוֹת, וֵאלֹהִים לֹא יֹאהַב כָּל כּוֹפֵר פּוֹשֵׁעַ. אַךְ אֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ וַיַּעֲשׂוּ הַיָּשָׁר וַיַּעַרְכוּ הַתְּפִלָּה וַיְפַזְּרוּ לָאֶבְיוֹנִים הֵמָּה שְׂכָרָם אֵת אֱלֹהֵיהֶם וְלֹא עֲלֵיהֶם הַפַּחַד וְלֹא עֲלֵיהֶם הַיָּגוֹן: רעח הַמַּאֲמִינִים, יִראוּ אֶת אֱלֹהִים וְהַשְׁמִיטוּ אֵת אֲשֶׁר נִשְׁאַר¹³⁴ מִן הַתַּרְבִּית, אִם מַאֲמִינִים אַתֶּם: רעט וְאִם לֹא תַעֲשׂוּ (כֵן), הִנֵּה שִׁמְעוּ, מִלְחָמָה לֵאלֹהִים וְלִשְׁלִיחוֹ (בָּכֶם). אַךְ כִּי תָשׁוּבוּ, וְהָיָה לָכֶם הוֹנְכֶם בְּרֹאשׁוֹ, לֹא תַעַשְׁקוּ וְלֹא תֵעָשֵׁקוּ: רפ וְכִי יִהְיֶה אִישׁ מָצוֹק, וְהַאֲרַכְתֶּם לוֹ עַד אֲשֶׁר יִרְחַב לוֹ, וְכִי תַעֲשׂוּ צְדָקָה¹³⁵, טוֹב לָכֶם, לוּ יְדַעְתֶּם: רפא וִירֵאתֶם יוֹם תּוּשְׁבוּ בוֹ אֶל אֱלֹהִים, אָז תְּשֻׁלַּם כָּל נֶפֶשׁ כְּפָעֳלָהּ וְהֵם לֹא יֵעָשֵׁקוּ:

רפב הַמַּאֲמִינִים, כִּי תַלְווּ אִישׁ אֶת אָחִיו עַד עֵת מוֹעֵד, וּכְתַבְתֶּם הַמִּלְוָה, וּכְתָבָהּ סוֹפֵר בֵּינֵיכֶם בְּצֶדֶק. וְלֹא יְמָאֵן סוֹפֵר מִכְּתֹב כַּאֲשֶׁר הוֹרָהוּ אֱלֹהִים, וְכָתַב. וְהִכְתִּיב הַלֹּוֶה. וְיָרֵא אֵת אֱלֹהִים אֲדוֹנָיו וְלֹא יַפִּיל דָּבָר. אַךְ אִם יִהְיֶה הַלֹּוֶה חֲסַר־דַּעַת או חַלָּשׁ, אוֹ כִּי לֹא יוּכַל לְהַכְתִּיב, וְהִכְתִּיב הַבָּא תַחְתָּיו בְּצֶדֶק. וְהַעִידוֹתֶם שְׁנַיִם עֵדִים מִכֶּם מִן הַגְּבָרִים, וְאִם לֹא יִהְיוּ שְׁנֵי גְבָרִים, וְהָיוּ גֶּבֶר וּשְׁתֵּי נשים אֲשֶׁר תִּכְשַׁרְנָה לִפְנֵיכֶם לְעֵדוּת, וְהָיָה כִּי תִשְׁגֶּה אַחַת מֵהֵנָּה וְהִזְכִּירָה הָאַחַת מֵהֶן אֶת הַשְּׁנִיָּה, וְלֹא יְמָאֲנוּ הָעֵדִים בְּהִקָּרְאָם (לְהָעִיד). וְלֹא תָבוּזוּ מִכְּתֹב קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה עַד לְעֵת מוֹעֲדָהּ. הוּא יָשָׁר יוֹתֵר בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְנָכוֹן יוֹתֵר לְקַיֵּם הָעֵדוּת וְקָרוֹב יוֹתֵר אֲשֶׁר לֹא תָבוֹאוּ בְּסָפֵק. אַךְ כִּי יִהְיֶה הַקִּנְיָן לִפְנֵיכֶם, תִּמְסְרוּהוּ מִיָּד לְיָד בֵּינֵיכֶם, לֹא יִהְיֶה בָכֶם עָוֹן אִם לֹא תִכְתְּבוּהוּ, וְהַעִידוֹתֶם עֵדִים בְּמָכְרְכֶם אִישׁ לְאָחִיו וְלֹא תָצֵרוּ לַסּוֹפֵר וְלָעֵדִים, כִּי אִם כֹּה תַּעֲשׂוּ וְהָיָה בָכֶם חֵטְא. וִיראוּ אֶת אֱלֹהִים. וֵאלֹהִים מְלַמֶּדְכֶם, וֵאלֹהִים יוֹדֵעַ כֹּל: רפג וְכִי תִהְיוּ בַּדָּרֶךְ וְלֹא תִמְצְאוּ סוֹפֵר וַחֲבַלְתֶּם חָבוֹל. וְכִי תַפְקִידוּ אִישׁ מִכֶּם (פִּקָּדוֹן) בְּיַד רֵעֵהוּ, וְהֵשִׁיב הָאִישׁ אֲשֶׁר הִפְקִידוּ בְיָדוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן, וְיָרֵא אֵת אֱלֹהִים אֲדוֹנָיו, וְלֹא תַעֲלִימוּ אֶת הָעֵדוּת. וַאֲשֶׁר יַעֲלִימֶנָּה, הִנֵּה רָעָה בִּלְבָבוֹ, וֵאלֹהִים יוֹדֵעַ אֶת מַעֲשֵׂיכֶם: רפד לֵאלֹהִים כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וְכָל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ, וְאִם תְּגַלּוּ אֲשֶׁר בנפשכם אוֹ כִּי תַסְתִּירוּהוּ, יְבִיאֲכֶם אֱלֹהִים בְּמִשְׁפָּט עָלָיו. וְסָלַח לַאֲשֶׁר יַחְפֹּץ, וְאֵת אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַעֲנשׁ. וֵאלֹהִים הַכֹּל יוּכָל:

רפה יַאֲמֵן הַשָּׁלִיחַ בַּאֲשֶׁר הוּרַד מֵאֵת אֱלֹהָיו, וְהַמַּאֲמִינִים כֻּלָּם יַאֲמִינוּ בֵּאלֹהִים וּבְמַלְאָכָיו וּבִסְפָרָיו וּבִשְׁלִיחָיו (וְאָמְרוּ): “לֹא נַבְדִּיל בֵּין שָׁלִיחַ לְשָׁלִיחַ מִשְּׁלִיחָיו”¹³⁶, וְאָמְרוּ: “שָׁמַעְנוּ וְנַקְשִׁיב. לִסְלִיחָתְךָ (נְצַפֶּה) אֱלֹהֵינוּ, כִּי אֵלֶיךָ הַדֶּרֶךְ (אֲשֶׁר נָשׁוּב)”: רפו לֹא יַכְבִּיד אֱלֹהִים עַל נֶפֶשׁ בִּלְתִּי אִם כַּאֲשֶׁר תּוּכַל שְׂאֵת כְּפָעֳלָהּ יוּשַׁב לָהּ אִם טוֹב וְאִם רָע. אֱלֹהֵינוּ, אַל תָּשֵׂם עָלֵינוּ מַשָּׂא כָּבֵד כַּאֲשֶׁר שַׂמְתּוֹ עַל אֲשֶׁר הָיוּ מִלְּפָנֵינוּ¹³⁷. אֱלֹהֵינוּ, אַל תַּעֲמֵס עָלֵינוּ אֵת אֲשֶׁר לֹא נוּכַל לַעֲמֹד בּוֹ, וְסָלַחְתָּ לָּנוּ וּמָחַלְתָּ לָּנוּ וְרִחַמְתָּנוּ, כִּי אַתָּה מָגִנֵּנוּ, וְהַגְבִּירֵנוּ עַל הָאֲנָשִׁים הַפּוֹשְׁעִים:

פָּרָשַׁת בֵּית־עַמְרָם¹³⁸

נִתְּנָה בְאַלְמַדִינָהּ וּפְסוּקֶיהָ מָאתַיִם.

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א. ל. מ. א אֱלֹהִים אֵין אֱלֹהַּ מִבַּלְעָדָיו הַחַי וְהַקַּיָּם: ב הוֹרִיד עַל יָדְךָ אֶת הַסֵּפֶר בָּאֱמֶת לְקַיֵּם אֵת אֲשֶׁר (הוּרַד) לְפָנָיו¹³⁹ וַיּוֹרֶד אֶת הַתּוֹרָה וְאֵת הָאִנְגִ’יל¹⁴⁰ לְפָנָיו, אֹרַח מֵישָׁרִים לִבְנֵי אָדָם, וַיּוֹרֶד אֶת הַ“פֻּרְקָאן”: ג אָכֵן הַמְכֵחֲשִׁים בְּאוֹתוֹת אֱלֹהִים לָהֶם עֹנֶשׁ כָּבֵד מְאֹד. וֵאֱלֹהִים גִּבּוֹר וּבַעַל נְקָמוֹת: ד הִנֵּה אֱלֹהִים לֹא יִסָּתֵר מִמֶּנּוּ דָּבָר לֹא בָאָרֶץ וְלֹא בַשָּׁמַיִם. הוּא אֲשֶׁר יִצָּרְכֶם בַּבֶּטֶן כְּחֶפְצוֹ. אֵין אֱלֹהַּ מִבַּלְעָדָיו הַגִּבּוֹר וְהֶחָכָם: ה הוּא אֲשֶׁר הוֹרִיד עַל יָדְךָ אֶת הַסֵּפֶר (חֵלֶק) מִמֶּנּוּ אוֹתוֹת מְבֹאָרִים, הֵם אֵם הַסֵּפֶר וְחֵלֶק בִּמְשָׁלִים. וְאוּלָם אֵלֶּה אֲשֶׁר לְבָבָם יָסוּר, יֵלְכוּ אַחֲרֵי הַנִּדְמֶה (לָהֶם) בוֹ, בְּבַקְשָׁם לְהַדִּיחַ (מֵאַחֲרֵי אֱלֹהִים) וּבְבַקְשָׁם פֵּשֶׁר (תַּעֲלוּמָתוֹ). אַךְ לֹא יֵדַע פֵּשֶׁר (תַּעֲלוּמָתוֹ) בִּלְתִּי אִם אֱלֹהִים וְאָכֵן הַיּוֹדְעִים דַּעַת נְכוֹנָה יֹאמְרוּ: “מַאֲמִינִים אֲנַחְנוּ בוֹ. כֻּלּוֹ מֵאֵת אֱלֹהֵינו”, וְלֹא יָשִׂימוּ אֶל לֵב בִּלְתִּי אִם אַנְשֵׁי לֵבָב: ו אֱלֹהֵינו, אֶל תַּט לִבֵּנוּ (מֵאַחֲרֶיךָ) אַחֲרֵי אֲשֶׁר נְחִיתָנוּ, וְתֶן לָנוּ מִלְּפָנֶיךָ רַחֲמִים כִּי אַתָּה אַתָּה הַנּוֹתֵן: ז אֱלֹהֵינו אַתָּה הוּא הָאוֹסֵף אֶת בְּנֵי הָאָדָם לְיוֹם אֵין סָפֵק בּוֹ כִּי אֱלֹהִים לֹא יָפֵר דְּבָרוֹ: ח אָכֵן הַכּוֹפְרִים לֹא יוֹעִילוּם לֹא הוֹנָם וְלֹא יַלְדֵיהֶם בִּפְנֵי אֱלֹהִים בִּמְאוּמָה, וְאֵלֶּה הֵם מָאֲכֹלֶת גֵּיהִנֹּם: ט כְּמִנְהָג בֵּית פַּרְעֹה וַאֲשֶׁר (קָמוּ) מִלִּפְנֵיהֶם. כִּחֲשׁוּ בְּאוֹתוֹתֵינוּ וַיְיַסְּרֵם אֱלֹהִים בְּחַטֹּאותֵיהֶם. וּמוּסַר אֱלֹהִים כָּבֵד מְאֹד: י אֱמֹר לַכּוֹפְרִים: גָּבוֹר יִגְבְּרוּ עֲלֵיכֶם וְאֶל גֵּיהִנֹּם וְרַע הַיָּצוּעַ: יא כְּבָר הָיָה לָכֶם אוֹת בְּמַחֲנַיִם נִפְגָּשׁוּ¹⁴¹. הַמַּחֲנֶה הָאַחַת תִּלָּחֵם מִלְחֶמֶת אֱלֹהִים וְהַשְּׁנִיָּה כּוֹפֶרֶת, יִרְאוּם¹⁴² פִּי שְׁנַיִם מֵהֶם לְמַרְאֵה עֵינָיִם. כִּי אֱלֹהִים יְאַמֵּץ בִּתְשׁוּעָתוֹ אֶת אֲשֶׁר יַחְפֹּץ. אָכֵן אוֹת בָּזֶה לְאַנְשֵׁי־רְאוֹת:

יב מְתֻקָּן הוּא לִבְנֵי־הָאָדָם חֵשֶׁק הַתַּאֲווֹת לְנָשִׁים וּלְבָנִים וּלְאוֹצְרוֹת זָהָב וָכֶסֶף הַצְּבוּרִים וְלִמְצֻיְּנֵי הַסּוּסִים וְלַמִּקְנֶה וְלַשָּׂדֶה. אֵלֶּה הֵם מַתַּת חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה. וְאוּלָם אֶת אֱלֹהִים שִׁיבַת (הָאָדָם) הַנָּאָה מִכָּל¹⁴³: יג אֱמֹר: הַאַגִּיד לָכֶם (מַה) טּוֹב מֵהֶם? – לַאֲשֶׁר יָרְאוּ אֶת אֱלֹהִים, לָהֶם (נָכוֹנוּ) אֶת אֱלֹהִים גַּנּוֹת יִמְשְׁכוּ תַּחְתֵּיהֶן הַנְּהָרוֹת. לְעוֹלָמִים יִהְיוּ בְּתוֹכָן וְנָשִׁים טְהוֹרוֹת וְרָצוֹן מֵאֵת אֱלֹהִים. וֵאֱלֹהִים רוֹאֶה אֵת הָעוֹבְדִים (אוֹתוֹ): יד אֲשֶׁר יֹאמְרוּ: “אֱלֹהֵינו הִנֵּה הֶאֱמַנּוּ וְסָלַחְתָּ לְחַטֹּאותֵינוּ וּפַלְּטֵנוּ מֵעֹנֶשׁ גֵּיהִנֹּם”: וְהַמְּפַזְּרִים לָאֶבְיוֹנִים וְהַמִּתְפַּלְּלִים לִסְלִיחָה בַּשָּׁחַר": טז הֵעִיד אֱלֹהִים כִּי אֵין אֱלֹהַּ מִבַּלְעָדָיו, וְהַמַּלְאָכִים וְאַנְשֵׁי הַדַּעַת (יָעִידוּ כֵּן). פּוֹעֵל צֶדֶק אֵין אֱלֹהַּ מִבַּלְעָדָיו הַגִּבּוֹר וְהֶחָכָם:

יז אָכֵן הַדָּת בְּעֵינֵי אֱלֹהִים הִיא “הָאִסְלָאם” וְלֹא נֶחֶלְקוּ אֵלֶּה אֲשֶׁר נִתַּן לָהֶם הַסֵּפֶר כִּי־אִם אַחֲרֵי בוֹא אֲלֵיהֶם הַדָּעַת¹⁴⁴ מִקִּנְאָתָם זֶה בָּזֶה, וַאֲשֶׁר יְכַחֵשׁ בְּאוֹתוֹת אֱלֹהִים, הִנֵּה אֱלֹהִים מְהִיר חֶשְׁבּוֹן: יח וְכִי יִתְוַכְּחוּ עִמְּךָ וְאָמַרְתָּ: “אֶל אֱלֹהִים אַשְׁלִים נַפְשִׁי (אָנֹכִי) וְכָל הַהוֹלְכִים אַחֲרָי”: יט וְאֶל אֵלֶּה אֲשֶׁר נִתַּן לָהֶם הַסֵּפֶר וְלַבּוֹעֲרִים¹⁴⁵ אֱמֹר: “הַתְּמִימִים אַתֶּם (עִם אֱלֹהִים)? וְהָיָה אִם תְּמִימִים (יִהְיוּ עִמּוֹ), כִּי אָז אֻשְּׁרוּ בְדָרֶךְ, וְאִם יִפְנוּ עֹרֶף אֵין עָלֶיךָ בִּלְתִּי אִם לְהַזְהִיר (אוֹתָם). וֵאֱלֹהִים מַבִּיט אֶל הָעוֹבְדִים (אוֹתוֹ): כ אָכֵן אֵלֶּה אֲשֶׁר יְכַחֲשׁוּ בְּאוֹתוֹת אֱלֹהִים וְהָרְגוּ אֶת הַנְּבִיאִים בְּלִי מִשְׁפָּט וְהָרְגוּ אֶת אֵלֶּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יְצַוּוּם עַל הַצֶּדֶק, אֵלֶּה הוֹדִיעֵם כִּי עָנְשָׁם דְּאָבָה: כא אֵלֶּה מֵאָפַע מַעֲשֵׂיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, וְאֵין לָהֶם כָּל מוֹשִׁיעַ: כב הַאִם לֹא רָאִיתָ אֶת אֵלֶּה אֲשֶׁר נִתַּן לָהֶם חֵלֶק מִן הַסֵּפֶר אֲשֶׁר בְּהִקָּרְאָם אֶל סֵפֶר אֱלֹהִים לְמַעַן יִשְׁפֹּט בֵּינֵיהֶם, פָּנְתָה פְּלַגָּה מֵהֶם עֹרֶף וַיִּרְחָקוּ: כג זֹאת עֵקֶב אֲשֶׁר אָמְרוּ “לֹא תִגַּע עָלֵינוּ אֵשׁ הַגֵּיהִנֹּם בִּלְתִּי אִם מִסְפַּר יָמִים”. וַיַּתְעֵם בְּדָתָם הַדָּבָר אֲשֶׁר בָּדוּ מִלִּבָּם: כד וְאוּלָם אֵיכָה (יִהְיֶה) כַּאֲשֶׁר נֶאֱסֹף אוֹתָם לְיוֹם אֵין סָפֵק בּוֹ, וְשֻׁלְּמָה כָּל נֶפֶשׁ כְּפָעֳלָהּ. וְהֵם לֹא יֵעָשֵׁקוּ: כה אֱמֹר: אֱלֹהִים, אֲדוֹן הַמְּלוּכָה, תִּתֵּן אֵת הַמְּלוּכָה לַאֲשֶׁר תַּחְפֹּץ וְתִקְרַע אֶת הַמְּלוּכָה מִיָּד (הָאִישׁ) אֲשֶׁר תַּחְפֹּץ וְתִתֵּן עֹז לַאֲשֶׁר תַּחְפֹּץ וְתַשְׁפִּיל אֵת אֲשֶׁר תַּחְפֹּץ. בְּיָדְךָ הַטּוֹב כִּי אַתָּה הַכֹּל יָכוֹל: כו תָּבִיא אֶת הַלַּיְלָה בְּתוֹךְ הַיּוֹם וְתָבִיא אֶת הַיּוֹם בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה, וְתוֹצִיא אֶת הַחַי מִן הַמֵּת וְתוֹצִיא אֶת הַמֵּת מִן הֶחָי וּתְכַלְכֵּל אֶת אֲשֶׁר תִּרְצֶה בְּלִי חֶשְׁבּוֹן: כז אַל יִקְחוּ הַמַּאֲמִינִים לְמָגֵן לָהֶם אֶת הַכּוֹפְרִים מִבַּלְעֲדֵי הַמַּאֲמִינִים. וַאֲשֶׁר יַעֲשֶׂה זֹאת אֵין לוֹ בֵּאלֹהִים דָּבָר¹⁴⁶, בִּלְתִּי אִם כִּי תִּירְאוּ מֵהֶם יִרְאָה גְּדוֹלָה. וֵאלֹהִים יַזְהִירְכֶם מִמֶּנּוּ וְאֶל אֱלֹהִים הַדֶּרֶךְ (אֲשֶׁר נָשׁוּב). אֱמֹר: אִם תַּסְתִּירוּ אֲשֶׁר בְּלִבְּכֶם אוֹ תְגַלּוּהוּ אֱלֹהִים יֵדָעֶנּוּ. כֵּן יֵדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ, וֵאֱלֹהִים הַכֹּל יָכוֹל: כח בַּיּוֹם אֲשֶׁר תִּמְצָא כָּל נֶפֶשׁ לְפָנֶיהָ אֶת כָּל פֹּעַל אֲשֶׁר עָשְׂתָה אִם טוֹב וְאִם רַע. תְּבַקֵּשׁ, לוּ יִהְיֶה בֵּינוֹ וּבֵינָהּ מֶרְחָק רָב. וֵאֱלֹהִים יַזְהִירְכֶם מִמֶּנּוּ, וֵאֱלֹהִים טוֹב לָעוֹבְדִים (אוֹתוֹ): כט אֱמֹר: אִם יֶשְׁכֶם אוֹהֲבִים אֶת אֱלֹהִים, לְכוּ אַחֲרָי וַאֲהֶבְכֶם אֱלֹהִים וְסָלַח לְחַטֹּאותֵיכֶם. וֵאֱלֹהִים סַלָּח וְרַחוּם. אֱמֹר: שִׁמְעוּ בְקוֹל אֱלֹהִים וְהַשָּׁלִיחַ”. וְהָיָה כִּי יִפְנוּ עֹרֶף¹⁴⁷, הִנֵּה לֹא יֹאהַב אֱלֹהִים אֵת הַכּוֹפְרִים:

ל הִנֵּה בָּחַר אֱלֹהִים בְּאָדָם וּבְנֹחַ וּבְבֵית אַבְרָהָם וּבְבֵית עַמְרָם מִכָּל הָאָדָם. צֶאֱצָאִים הֵמָּה זֶה לָזֶה. וֵאֱלֹהִים שׁוֹמֵעַ וְיוֹדֵעַ: לא בֶּאֱמֹר אֵשֶׁת עַמְרָם: “אֱלֹהַי, הִנֵּה נָדַרְתִּי לְךָ אֵת אֲשֶׁר בְּבִטְנִי, לְךָ הוּא. וְרָצִיתָ אוֹתוֹ מִיָּדִי, כִּי אַתָּה הַשּׁוֹמֵעַ וְהַיּוֹדֵעַ”. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה אוֹתָהּ, וַתֹּאמֶר: “אֱלֹהַי, נְקֵבָה יָלַדְתִּי – וֵאֱלֹהִים הוּא הַיּוֹדֵעַ אֵת אֲשֶׁר יָלְדָה, כִּי לֹא כַּזָּכָר הַנְּקֵבָה – וָאֶקְרָא אֶת שְׁמָהּ מִרְיָם¹⁴⁸, וְאוֹתְךָ אָשִׂים מַחֲסֶהָ וּמַחֲסֵה צֶאֱצָאֶיהָ מִפְּנֵי הַשָּׂטָן הָאָרוּר”: לב וַיִּרֶץ אוֹתָהּ אֱלֹהִים מִיָּדָהּ. וַיְרַבָּה וַיְגַדְּלָהּ וַתְּהִי כְּנֶטַע חֶמֶד. וַיְמַן לָהּ אֶת זְכַרְיָה לְאוֹמֵן¹⁴⁹. מִדֵּי בּוֹא אֵלֶיהָ זְכַרְיָה אֶל הַתָּא, יִמְצָא אִתָּה מָזוֹן. וַיֹּאמֶר: “מִרְיָם, מֵאַיִן לְךָ זֶה?” וַתֹּאמֶר: “מֵאֵת אֱלֹהִים הוּא, כִּי אֱלֹהִים יְכַלְכֵּל אֵת אֲשֶׁר יִרְצֶה בְּלִי חֶשְׁבּוֹן”: לג שָׁמָּה¹⁵⁰ קָרָא זְכַרְיָה אֶל אֱלֹהָיו, וַיֹּאמֶר: “אֱלֹהַי, הָבָה־לִּי מִלְּפָנֶיךָ זֶרַע טוֹב, כִּי אַתָּה שׁוֹמֵעַ הַתְּפִלָּה”. וַיִּקְרְאוּ אֵלָיו הַמַּלְאָכִים וְהוּא עוֹמֵד בַּתָּא וּמִתְפַּלֵּל (לֵאמֹר): לד “הִנֵּה אֱלֹהִים מְבַשֶּׂרְךָ בְּ(בֵן) יַחְיָה (שְׁמוֹ)¹⁵¹, יְקַיֵּם אֶת הַדָּבָר (אֲשֶׁר בָּא) מֵאֵת אֱלֹהִים, וְנִכְבָּד (יִהְיֶה) וְנָזִיר וְנָבִיא מִן הַיְּשָׁרִים”: לה וַיֹּאמֶר: “אֱלֹהַי, אֵיכָה יִהְיֶה לִי בֵּן, וַאֲנִי בָּאתִי בַּיָּמִים וְאִשְׁתִּי עֲקָרָה”. וַיֹּאמַר: “כָּכָה יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים אֵת אֲשֶׁר יַחְפֹּץ”: לו וַיֹּאמֶר (זְכַרְיָה): אֱלֹהַי, “עֲשֵׂה לִי אוֹת”. וַיֹּאמֶר: אוֹתְךָ הוּא אֲשֶׁר לֹא תְדַבֵּר אֶת בְּנֵי הָאָדָם שְׁלֹשֶׁת יָמִים בִּלְתִּי אִם בְּרֶמֶז, וְהַרְבֵּה לִזְכֹּר אֶת אֱלהֶיךָ וְשַׁבַּח עֶרֶב וָבֹקֶר לז וּבֶאֱמֹר¹⁵² הַמַּלְאָכִים: “מִרְיָם, הֵנָּה, בָחַר בָּךְ אֱלֹהִים וַיְטַהֵר אוֹתָךְ וַיִּבְחַר בְּךָ מִכָּל הָאָדָם: לח מִרְיָם, הִכָּנְעִי אֶל אֱלֹהַיִךְ וְהִשְׁתַּחֲוִי וְכִרְעִי עִם הַכּוֹרְעִים”: לט זֶה הוּא מִדִּבְרֵי הַתַּעֲלוּמָה אֲשֶׁר נְגַלֶּה לָךְ, כִּי לֹא הָיִיתָ עִמָּם בְּהַשְׁלִיכָם אֶת מַקְלוֹתָם (לְהַפִּיל גּוֹרָל), מִי מֵהֶם יִהְיֶה אוֹמֵן אֶת מִרְיָם, וְלֹא הָיִיתָ עִמָּם בְּרִיבָם בֵּינֵיהֶם: מ בֶּאֱמֹר הַמַּלְאָכִים: “מִרְיָם, הִנֵּה אֱלֹהִים מְבַשְּׂרֵךְ כִּי (בֵּן יֻלַּד לָךְ) עַל־פִּי דִּבֵּר מֵאִתּוֹ, שְׁמוֹ הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּ בֶּן מִרְיָם, נְשׂוּא פָנִים בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, וּמִן הַמְקֹרָבִים (לֵאלֹהִים) מא וְדִבֶּר אֶל הָאֲנָשִׁים בְּעוֹדוֹ בַּעֲרִיסָתוֹ וְכַאֲשֶׁר יִגְדַּל וּמִן, הַיְּשָׁרִים (יִהְיֶה): מב וַתֹּאמֶר: “אֱלֹהַי, אֵיכָה יִהְיֶה לִּי בֵּן וְאִישׁ לֹא בָא אֵלַי”. וַיֹּאמֶר: כָּכָה יִבְרָא אֱלֹהִים אֵת אֲשֶׁר יַחְפֹּץ. וְכִי יִגְזַר אֹמֶר, אַךְ יֹאמַר לוֹ: “הֱוֵה” וְהָיָה מג וְלִמֵּד אוֹתוֹ אֶת הַסֵּפֶר וְאֶת הֶחָכְמָה וְהַתּוֹרָה וְהָאִנְגִ’יל. וְשָׁלִיחַ (יִהְיֶה) לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (לֵאמֹר): “הִנֵּה בָּאתִי אֲלֵיכֶם בְּאוֹת מֵאֵת אֱלֹהֵיכֶם. הִנֵּה אֶצֹּר לָכֶם מִן הַטִּיט כִּדְמוּת הָעוֹף וְנָפַחְתִּי בוֹ רוּחַ וְהָיָה, לְעוֹף בִּרְצוֹן, אֱלֹהִים. וְרִפֵּאתִי אֶת הָעִוֵּר מִלֵּדָה וְאֶת הַמְּצֹרָע וְהֶחֱיֵיתִי אֶת הַמֵּתִים, בִּרְצוֹן, אֱלֹהִים, וְהוֹדַעְתִּי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ וְאֵת אֲשֶׁר תֶּאֶצְרוּ בְּבָתֵּיכֶם. אָכֵן אוֹת הוּא בָּזֶה לָכֶם, אִם מַאֲמִינִים אַתֶּם: מד וּלְקַיֵּם בָּאתִי אֵת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר (נִתְּנָה) לְפָנַי, וּלְהַתִּיר לָכֶם מִקְצָת מֵאֲשֶׁר נֶאֱסַר עֲלֵיכֶם. וָאָבוֹא אֲלֵיכֶם בְּאוֹת מֵאֵת אֱלֹהֵיכֶם וִירֵאתֶם אֱלֹהִים וּשְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלִי, כִּי אֱלֹהִים הוּא אֱלֹהַי וֶאֱלֹהֵיכֶם, וַעֲבַדְתֶּם אוֹתוֹ. זֶה אֹרַח מֵישָׁרִים”: מה וְאוּלָם כַּאֲשֶׁר הִרְגִּישׁ יֵשׁוּ בְּכַחֲשָׁם, אָמַר: “מִי (יִהְיֶה) בְּעוֹזְרַי לֵאלֹהִים?” וַיֹּאמְרוּ הַשְּׁלִיחִים¹⁵³: אֲנַחְנוּ (נִהְיֶה) הָעוֹזְרִים לֵאלֹהִים. הֶאֱמַנּוּ בֵאלֹהִים, הָעֵד אֵפוֹא כִּי תְּמִימִים אֲנַחְנוּ (עִם אֱלֹהִים): מו אֱלֹהֵינו, הֶאֱמַנּוּ בַּאֲשֶׁר הוֹרַדְתָּ¹⁵⁴ וַנֵּלֵךְ אַחֲרֵי הַשָּׁלִיחַ, כָּתְבֵנוּ אֵפוֹא עִם הַמְעִידִים¹⁵⁵”: וַיָּזֹמּוּ מְזִמָּה, וַיָּזָם אֱלֹהִים מְזִמָּה. וֵאֱלֹהִים הַמֵּיטִיב (לָזֹם) בַּזּוֹמְמִים: מח בֶּאֶמֹר אֱלֹהִים: "יֵשׁוּ, הִנֵּה אָנֹכִי מֵמִית אוֹתְךָ וְרוֹמַמְתִּיךָ אֵלַי וְחִלַּצְתִּי אוֹתְךָ מִן הַכּוֹפְרִים וְנָתַתִּי אֶת הַהוֹלְכִים אַחֲרֶיךָ עֶלְיוֹן עַל הַכּוֹפְרִים עַד לְיוֹם הַתְּקוּמָה, וְאָז תִּהְיֶה תְשׁוּבַתְכֶם אֵלַי, וְשָׁפַטְתִּי בֵּינֵיכֶם בַּאֲשֶׁר נֶחֱלַקְתֶּם בּוֹ: מט אַךְ אֵת אֲשֶׁר כָּפְרוּ וְיִסַּרְתִּים מוּסָר כָּבֵד בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, וְאֵין לָהֶם כָּל עוֹזֵר: נ וְאוּלָם אֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ וַיַּעֲשׂוּ הַיָּשָׁר, לָהֶם יְשַׁלֵּם שְׂכָרָם, וֵאֱלֹהִים לֹא יֹאהַב אֶת הַפּוֹשְׁעִים: נא זֶה הוּא אֲשֶׁר נִקְרָא אוֹתוֹ לְפָנֶיךָ מִן הָאוֹתוֹת וְהַהַזְהָרָה (הַמְּלֵאָה) חָכְמָה: נב הִנֵּה מְשַׁל יֵשׁוּ לִפְנֵי אֱלֹהִים כִּמְשַׁל אָדָם אֲשֶׁר יְצָרוֹ מֵעָפָר וַיֹּאמֶר לוֹ: “הֱוֵה”, וַיֶּהִי: הָאֶמֶת (הִיא זֹאת) מֵאֵת אֱלֹהֶיךָ אַל תְּהִי אֵפוֹא בַּסֵּעֲפִים¹⁵⁶: נד וּלְכָל אֵלֶּה אֲשֶׁר יִתְוַכְּחוּ עִמְּךָ עַל אוֹדוֹתָיו¹⁵⁷ אַחֲרֵי בּוֹא אֵלֶיךָ הַדָּעַת אֱמֹר: "הָבוּ נַקְהִילָה אֶת בָּנֵינוּ וְאֶת בְּנֵיכֶם אֶת נָשֵׁינוּ וְאֶת נְשֵׁיכֶם וְאוֹתָנוּ וְאֶתְכֶם וְעָבַרְנוּ בְּאָלָה וְנָשִׂימָה קִלְלַת אֱלֹהִים עַל הַמְּשַׁקְּרִים¹⁵⁸: נה אָמְנָם כֵּן קָרָה הַדָּבָר בֶּאֱמֶת, וְאֵין כָּל אֱלֹהַּ מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים. וְאָכֵן אֱלֹהִים הוּא הַגִּבּוֹר וְהֶחָכָם: נו וְכִי יִפְנוּ עֹרֶף, הִנֵּה יוֹדֵעַ אֱלֹהִים אֶת עוֹשֵׂי הָרָעָה:

נז אֱמֹר: “הוֹי אַנְשֵׁי־הַסֵּפֶר, בּוֹאוּ אֶל דָּבָר נִשְׁוֶה בּוֹ אֲנַחְנוּ וְאַתֶּם, (וְהוּא), אֲשֶׁר לֹא נַעֲבֹד מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים וְלֹא נְשַׁתֵּף בּוֹ דָּבָר וַאֲשֶׁר לֹא יִקַּח אִישׁ מִקְצָתֵנוּ אֶת קְצָתֵנוּ לֵאלֹהִים לוֹ מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים¹⁵⁹. אַךְ כִּי יִפְנוּ עֹרֶף וַאֲמַרְתֶּם: “הָעִידוּ כִּי תְמִימִים אֲנַחְנוּ (עִם אֱלֹהִים)”: נח הוֹי אַנְשֵׁי הַסֵּפֶר, לָמָּה זֶה תִּתְוַכְּחוּ עִמָּנוּ בִּדְבַר אַבְרָהָם. הֵן הַתּוֹרָה וְהָאִנְגִ’יל לֹא הוּרְדוּ בִּלְתִּי אִם אַחֲרָיו. הַאִם לֹא תַּשְׂכִּילוּ?: נט הֲלֹא תִּתְוַכְּחוּ בְּדָבָר אֲשֶׁר דַּעַת לָכֶם בּוֹ, וְלָמָּה תִּתְוַכְּחוּ בְּדָבָר אֲשֶׁר אֵין לָכֶם דַּעַת בּוֹ. אָכֵן אֱלֹהִים יוֹדֵעַ וְאַתֶּם לֹא תֵדָעוּ: לֹא הָיָה אַבְרָהָם לֹא יְהוּדִי וְלֹא נוֹצְרִי וְאוּלָם הָיָה “חָנִיף”¹⁶⁰ תָּמִים עִם אֱלֹהִים וְלֹא הָיָה מִן הַמְשַׁתְּפִים: סא אָכֵן הַקְּרוֹבִים בִּבְנֵי־הָאָדָם לְאַבְרָהָם הֵם אֵלֶּה אֲשֶׁר הָלְכוּ אַחֲרָיו וְאַחֲרֵי הַנָּבִיא הַזֶּה¹⁶¹ וְהַמַּאֲמִינִים, וֵאֱלֹהִים מָגֵן לַמַּאֲמִינִים: סב עֵדָה מֵאַנְשֵׁי הַסֵּפֶר תְּבַקֵּשׁ, לוּ (יָכְלָה) לְהַתְעוֹתְכֶם, אַךְ לֹא יַתְעוּ בִּלְתִּי אִם אֶת נַפְשׁוֹתָם וְלֹא יָחוּשׁוּ: סג הוֹי אַנְשֵׁי הַסֵּפֶר, לָמָּה זֶה תְּכַחֲשׁוּ בְּאוֹתוֹת אֱלֹהִים וְאַתֶּם עֵדִים: סד הוֹי אַנְשֵׁי הַסֵּפֶר, לָמָּה זֶה תַּלְבִּישׁוּ אֶת הָאֱמֶת בַּשָּׁקֶר, וְהֶעֱלַמְתֶּם אֶת הָאֱמֶת וְאַתֶּם יוֹדְעִים: סה אָמְרָה עֵדָה מֵאַנְשֵׁי הַסֵּפֶר: “הַאֲמִינוּ בַּדָּבָר אֲשֶׁר הוּרַד לַמַּאֲמִינִים בְּרֵאשִׁית הַיּוֹם וְכַחֲשׁוּ בוֹ בְּאַחֲרִיתוֹ לְמַעַן יָשׁוּבוּ¹⁶²: סו וְאַל תַּאֲמִינוּ בִּלְתִּי אִם לָזֶה אֲשֶׁר יֵלֵךְ בְּדַתְכֶם”. אֱמֹר: “אָכֵן אֹרַח הַמֵּשָׁרִים הוּא אֹרַח אֱלֹהִים. (יִתָּכֵן) כִּי יִנָּתֵן (גַּם) לְאִישׁ (אַחֵר) כַּאֲשֶׁר נִתַּן לָכֶם”. אוֹ (כִּי) יִתְוַכְּחוּ עִמָּכֶם לִפְנֵי אֱלֹהִים, אֱמֹר: הַחֶסֶד בְּיַד אֱלֹהִים הוּא, יִתְּנֵהוּ לַאֲשֶׁר יַחְפֹּץ וֵאֱלֹהִים רַב (חֶסֶד) וְיוֹדֵעַ: סז יַפְלֶה בְּרַחֲמָיו אֵת אֲשֶׁר יִרְצֶה, כִּי אֱלֹהִים רַב הַחֶסֶד: סח וּבְאַנְשֵׁי הַסֵּפֶר יֵשׁ אֲשֶׁר אִם תַּפְקִיד בְּיָדוֹ כִּכַּר (כֶּסֶף) יְשִׁיבֶנּוּ לְךָ, וּמֵהֶם יֵשׁ אֲשֶׁר אִם תַּפְקִיד בְּיָדוֹ דִּינָר לֹא יְשִׁיבֶנּוּ לְךָ, בִּלְתִּי אִם כַּאֲשֶׁר לֹא תָסוּר מֵעָלָיו¹⁶³: סט זֹאת עֵקֶב אֲשֶׁר אָמְרוּ: “בַּאֲשֶׁר לָאַמּוֹת־הָעוֹלָם אֵין עָלֵינוּ חוֹבָה¹⁶⁴, וַיְדַבְּרוּ בֵאלֹהִים כָּזָב וְהֵמָּה יוֹדְעִים: ע אָכֵן הַנֶּאֱמָן בִּבְרִיתוֹ וְיָרֵא אֶת אֱלֹהִים – הִנֵּה יֹאהַב אֱלֹהִים אֶת הַיְרֵאִים (אוֹתוֹ): עא אַךְ אֲשֶׁר יִמְכְּרוּ אֶת בְּרִית אֱלֹהִים וּשְׁבוּעָתָם בִּמְחִיר מְעַט, אֵלֶּה לֹא חֵלֶק לָהֶם לָעוֹלָם הַבָּא, וְלֹא יְדַבֵּר בָּם אֱלֹהִים וְלֹא יַבִּיט אֲלֵיהֶם בְּיוֹם הַתְּקוּמָה וְלֹא יְזַכֵּם, וְעָנְשָׁם דְּאָבָה: וְיֵשׁ בָּהֶם פְּלַגָּה אֲשֶׁר יְסַלְּפוּ אֵת הַכָּתוּב בַּסֵּפֶר¹⁶⁵, לְמַעַן תַּחְשְׁבוּ, כִּי מִן הַסֵּפֶר הוּא, וְאֵין הוּא מִן הַסֵּפֶר, וְאָמְרוּ: “מֵאֵת אֱלֹהִים הוּא זֶה”, וְאֵין הוּא מֵאֵת אֱלֹהִים, וַיְדַבְּרוּ בֵאלֹהִים כָּזָב וְהֵמָּה יוֹדְעִים: עג אַל לְאָדָם, אֲשֶׁר יִתֵּן לוֹ אֱלֹהִים אֶת הַסֵּפֶר וְהַחָכְמָה וְהַנְּבוּאָה, לֵאמֹר לִבְנֵי־הָאָדָם: “עִבְדוּ אוֹתִי כֵּאלֹהִים מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים”, וְאוּלָם (כֹּה יֹאמַר): “הֱיוּ רַבָּנִים” בַּאֲשֶׁר תְּלַמְּדוּ אֶת הַסֵּפֶר וּבַאֲשֶׁר תְּשַׁנְּנוּ אוֹתוֹ”: עדוְלֹא יְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת אֶת הַמַּלְאָכִים וְאֵת הַנְּבִיאִים אֱלֹהִים לָכֶם. הַיְצַוְּכֶם לִכְפֹּר אַחֲרֵי הֱיוֹתְכֶם תְּמִימִים עִם אֱלֹהִים?: וּבְהַעֲבִיר אֱלֹהִים אֶת הַנְּבִיאִים בַּבְּרִית (לֵאמֹר): “הִנֵּה זֶה הַסֵּפֶר וְהַחָכְמָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם. אַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֲלֵיכֶם שָׁלִיחַ לְקַיֵּם אֶת (הַסֵּפֶר) אֲשֶׁר אִתְּכֶם וְהֶאֱמַנְתֶּם בּוֹ וַעֲזַרְתֶּם אוֹתוֹ”, וַיֹּאמֶר (אֱלֹהִים): “הֲקִבַּלְתֶּם עֲלֵיכֶם וְתַעַבְרוּ בִּבְרִיתִי עַל הַדָּבָר הַזֶּה?”, וַיֹּאמְרוּ: קִבַּלְנוּ עָלֵינוּ”, וַיֹּאמְרוּ: אִם כֵּן הָעִידוּ, וְאָנֹכִי אִתְּכֶם מִן הָעֵדִים": עו כָּל אֲשֶׁר יִפְנוּ אֵפוֹא עֹרֶף אַחֲרֵי זֶה, אֵלֶּה הֵם הַפּוֹשְׁעִים: עז הַמִּבַּלְעֲדֵי דַת אֱלֹהִים, יְבַקְּשׁוּ הֵן תָּמִים עִמּוֹ כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ בְּרָצוֹן וּבְאֹנֶס וְאֵלָיו יוּשָׁבוּ: עח אֱמֹר: “הֶאֱמַנּוּ בֵּאלֹהִים וּבַאֲשֶׁר הוּרַד אֵלֵינוּ וּבַאֲשֶׁר הוּרַד אֶל אַבְרָהָם וְיִשְׁמָעֵאל וְיִצְחַק וְיַעֲקֹב וְהַשְּׁבָטִים, וּבַאֲשֶׁר נִתַּן לְמֹשֶׁה וּלְיֵשׁוּ וְלַנְּבִיאִים מֵאֵת אֱלהֵיהֶם, לֹא נַבְדִּיל בֵּינֵיהֶם וּתְמִימִים אֲנַחְנוּ עִמּוֹ”: עט וַאֲשֶׁר יִרְאֶה לּוֹ דַת מִלְּבַד הָאִסְלָאם, לֹא תֵרָצֶה מֵאִתּוֹ וְלָעוֹלָם הַבָּא אָבוֹד יֹאבַד: פ אֵיכָה יַנְחֶה אֱלֹהִים אֲנָשִׁים אֲשֶׁר כָּפְרוּ אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ וְיָּעִידוּ כִּי הַשָּׁלִיחַ אֱמֶת וַיָּבוֹאוּ אֲלֵיהֶם הַמּוֹפְתִים? אָכֵן לֹא יַנְחֶה אֱלֹהִים אֶת הַפּוֹשְׁעִים: פא אֵלֶּה גְּמוּלָם הוּא אֲשֶׁר (תָּחוּל) עֲלֵיהֶם קִלְלַת אֱלֹהִים וְהַמַּלְאָכִים וְהָאָדָם יַחְדָּו: פב לְעוֹלָמִים (יִהְיוּ) בְּתוֹכָהּ. עָנְשָׁם לֹא יוּקַל וְהֵם לֹא יֵרָאוּ (פְּנֵי אֱלֹהִים): פג זוּלָתִי אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׁבוּ אַחֲרֵי כֵן וַיֵּיטִיבוּ דַּרְכָּם כִּי אָז אֱלֹהִים סַלָּח וְרַחוּם: אַךְ אֲשֶׁר כָּפְרוּ אַחֲרֵי הַאֲמִינָם וַיּוֹסִיפוּ כַּחַשׁ, לֹא תֵרָצֶה תְּשׁוּבָתָם וְאֵלֶּה הֵם הַתּוֹעִים: פה כִּי אֲשֶׁר כָּפְרוּ וַיָּמוּתוּ וְהֵם כּוֹפְרִים לֹא יְקֻבַּל מֵאִישׁ מֵהֶם (גַּם) מְלֹא הָאָרֶץ זָהָב לוּ בִקֵּשׁ לְהִפָּדוֹת בּוֹ. אֵלֶּה עָנְשָׁם דְּאָבָה וְאֵין לָהֶם כָּל עוֹזֵר: פו לֹא תַגִּיעוּ אֶל (מַעֲלַת) הַצְּדָקָה עַד אִם תְּפַזְּרוּ לָאֶבְיוֹנִים מֵאֲשֶׁר תֶּאֱהָבוּ. וְכֹל אֲשֶׁר תְּפַזְּרוּ לָאֶבְיוֹנִים יֵדָעֶנּוּ אֱלֹהִים:

פז כָּל הַמַּאֲכָל הָיָה מֻתָּר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, מִלְּבַד אֲשֶׁר אָסַר יִשְׂרָאֵל עַל נַפְשׁוֹ בְּטֶרֶם הוּרְדָה הַתּוֹרָה¹⁶⁶. אֱמֹר: הִנֵּה הָבִיאוּ אֶת הַתּוֹרָה וְקִרְאוּ בָהּ אִם אֱמֶת תְּדַבְּרוּ: פח אַךְ אֵלֶּה אֲשֶׁר יִבְדּוּ עַל אֱלֹהִים כָּזָב אַחֲרֵי זֶה, אֵלֶּה הֵם הַפּוֹשְׁעִים: אֱמֹר אֱלֹהִים אֱמֶת, וּלְכוּ בְדַת אַבְרָהָם “חָנִיף” וְלֹא הָיָה מִן הַמְשַׁתְּפִים: אָכֵן רִאשׁוֹן בַּיִת¹⁶⁷ יֻסַּד לִבְנֵי אָדָם הוּא זֶה אֲשֶׁר בְּבַּכָּה¹⁶⁸ מְבֹרָךְ וְאֹרַח מֵישָׁרִים לִבְנֵי־אָדָם: צא בּוֹ אוֹתוֹת בְּרוּרִים, מְקוֹם אַבְרָהָם וְכָל הַבָּא אֵלָיו יֵשֵׁב בֶּטַח, וֵאֱלֹהִים יְצַוֶּה אֶת בְּנֵי הָאָדָם לַעֲלוֹת לָחֹג בַּבַּיִת, כָּל אֲשֶׁר יוּכַל לְהַגִּיעַ אֵלָיו: צב וַאֲשֶׁר יִכְפֹּר הִנֵּה עָשִׁיר אֱלֹהִים מֵהִצְטָרֵךְ לָאָדָם¹⁶⁹:

צג אֱמֹר: הוֹי אַנְשֵׁי־הַסֵּפֶר, לָמָּה תְּכַחֲשׁוּ בְּאוֹתוֹת אֱלֹהִים וֵאֱלֹהִים עֵד בְּמַעֲשֵׂיכֶם: צד אֱמֹר: הוֹי אַנְשֵׁי הַסֵּפֶר, לָמָּה תָּשִׁיבוּ אֶת הַמַּאֲמִין מִדֶּרֶךְ אֱלֹהִים וּתְבַקְּשׁוּ לְעַקְּשָׁהּ וְאַתֶּם עֵדִים. אָכֵן לֹא נֶעֶלְמוּ מֵאֱלֹהִים מַעֲשֵׂיכֶם: צה הַמַּאֲמִינִים, כִּי תִשְׁמְעוּ בְּקוֹל פְּלַגָּה מֵאֵלֶּה אֲשֶׁר נִתַּן לָהֶם הַסֵּפֶר יְשִׁיבוּכֶם לִכְפֹּר אַחֲרֵי הַאֲמִינְכֶם: צו וְאֵיכָה תִּכְפְּרוּ, וְלִפְנֵיכֶם, אַתֶּם, יִקָּרְאוּ אוֹתוֹת אֱלֹהִים וּבְקִרְבְּכֶם שְׁלִיחוֹ, וַאֲשֶׁר יַחֲזִיק בְּמָעוֹז אֱלֹהִים, אֻשַּׁר בְּאֹרַח מֵישָׁרִים: צז הַמַּאֲמִינִים, יְראוּ אֶת אֱלֹהִים כַּאֲשֶׁר יֵאוֹת לְיִרְאָה אוֹתוֹ, וְלֹא תָּמוּתוּ עַד אִם הֱיִיתֶם תְּמִימִים עִמּוֹ: צח וְהַחֲזִיקוּ בְּמָעוֹז¹⁷⁰ אֱלֹהִים (כֻּלְּכֶם) יַחְדָּו, וְלֹא תִפָּרֵדוּ, וְזִכְרוּ חֶסֶד אֱלֹהִים אֲשֶׁר נָטָה לָכֶם בִּהְיוֹתְכֶם אוֹיְבִים וַיְאַחֵד לִבּוֹתֵיכֶם וַתִּהְיוּ אַחִים בְּחַסְדּוֹ: צט וַתִּהְיוּ עַל עֶבְרֵי פִי פַחַת גֵּיהִנֹּם וַיַּצֵל אֶתְכֶם מִמֶּנָּה. כָּכָה יְבָאֵר אֱלֹהִים לָכֶם אוֹתוֹתָיו, לְמַעַן תְּאֻשְּׁרוּ בְּדָרֶךְ: ק וִהְיִיתֶם לְעָם אֲשֶׁר יִקְרְאוּ אֶל הַטּוֹב וְצִוּוּ עַל הַצֶּדֶק וְהֵנִיאוּ מִן הָרָע. אָכֵן אֵלֶּה הֵם הַמַּצְלִיחִים: קא וְלֹא תִהְיוּ כְּאֵלֶּה אֲשֶׁר נִפְרְדוּ וַיֵּחָלְקוּ אַחֲרֵי בוֹא אֲלֵיהֶם הַמּוֹפְתִים. אָכֵן אֵלֶּה עָנְשָׁם כָּבֵד: קב בְּיוֹם אֲשֶׁר יִלְבְּנוּ פָּנִים וּפָנִים יִשְׁחָרוּ, וְאָמְנָם אֵלֶּה אֲשֶׁר פְּנֵיהֶם שָׁחֲרוּ (יֹאמַר אֲלֵיהֶם אֱלֹהִים): “הַכְּפַרְתֶּם אַחֲרֵי הַאֲמִינְכֶם, טַעֲמוּ אֵפוֹא אֶת הָעֹנֶשׁ, עֵקֶב אֲשֶׁר כְּפַרְתֶּם”: קג אַךְ אֵלֶּה אֲשֶׁר פְּנֵיהֶם יִלְבָּנוּ יֶחֱסוּ בְּרַחֲמֵי אֱלֹהִים. לְעוֹלָמִים יִהְיוּ בְּתוֹכָם: קד אֵלֶּה אוֹתוֹת אֱלֹהִים¹⁷¹ נִקְרָאֵם לְפָנֶיךָ בָּאֱמֶת וֵאֱלֹהִים לֹא יַחְפֹּץ לַעֲשֹׁק אֶת הָאָדָם: וְלֵאלֹהִים כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ וְאֶל אֱלֹהִים יוּשָׁבוּ הַדְּבָרִים: קו אַתֶּם אַתֶּם הַטּוֹב בָּעַמִּים אֲשֶׁר קָמוּ¹⁷² לִבְנֵי אָדָם, מְצַוִּים עַל הַצֶּדֶק וּמְנִיאִים מִן הָרָע וּמַאֲמִינִים בֵּאלֹהִים, וְלוּ הֶאֱמִינוּ אַנְשֵׁי הַסֵּפֶר, כִּי אָז טוֹב לָהֶם. יֵשׁ בָּהֶם מַאֲמִינִים, אַךְ מַרְבִּיתָם פּוֹשְׁעִים: קז לֹא יַחְבְּלוּ בָכֶם כִּי אִם חֵבֶל מְעַט וְכִי יִלָּחֲמוּ בָכֶם יָשׁוּבוּ מִפְּנֵיכֶם אָחוֹר וְלֹא יִמָּלֵטוּ: קח יִוָּסְרוּ בַּחֲרָפוֹת בְּכָל אֲשֶׁר יִמָּצְאוּ בִּלְתִּי אִם כִּי (יַחֲזִיקוּ) בְּמָעוֹז¹⁷³ אֱלֹהִים וּבְמָעוֹז בְּנֵי־הָאָדָם, כִּי הֶעֱלוּ אַף אֱלֹהִים עֲלֵיהֶם, וַיּוָּסְרוּ בְעֹנִי. זֹאת (לָהֶם) עֵקֶב אֲשֶׁר כִּחֲשׁוּ בְּאוֹתוֹת אֱלֹהִים, וַיֵּהַרְגוּ אֶת הַנְּבִיאִים בְּלִי מִשְׁפָּט. זֹאת (לָהֶם) עַל אֲשֶׁר מָרוּ וַיַּעַבְרוּ (חֹק): קט אֵין הֵם שָׁוִים כְּאֶחָד. יֵשׁ בְּאַנְשֵׁי־הַסֵּפֶר עֵדָה פּוֹעֶלֶת צֶדֶק יִקְרְאוּ אוֹתוֹת אֱלֹהִים¹⁷⁴ לְעִתּוֹת בַּלַּיְלָה וְיִשְׁתַּחֲווּ: קי יַאֲמִינוּ בֵּאלֹהִים וּבַיּוֹם הָאַחֲרוֹן, וְצִוּוּ עַל הַצֶּדֶק וְהֵנִיאוּ מִן הָרָעָה וְאָצוּ לַעֲשׂוֹת טוֹב. אֵלֶּה הֵם הַיְּשָׁרִים: קיא וְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ לֹא יְכַחֲשׁוּ בָהֶם. וֵאֱלֹהִים יוֹדֵעַ אֶת הַיְרֵאִים (אוֹתוֹ): קיב אַךְ אֲשֶׁר כָּפְרוּ לֹא יוֹעִילֵם הוֹנָם וְלֹא יַלְדֵיהֶם בִּפְנֵי אֱלֹהִים בִּמְאוּמָה. אֵלֶּה הֵם בְּנֵי גֵיהִנֹּם, לְעוֹלָמִים יִהְיוּ בְּתוֹכָהּ: קיג מְשַׁל אֵלֶּה אֲשֶׁר יְפַזְּרוּ הוֹנָם לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה כִּמְשַׁל רוּחַ תּוֹכָהּ קָרָה צוֹרֶבֶת אֲשֶׁר פָּגְעָה בִּשְׂדֵה אֲנָשִׁים הָעוֹכְרִים נַפְשׁוֹתָם. וַתְּכַלֵּהוּ וְלֹא אֱלֹהִים עֲכָרָם, כִּי הֵם אֶת נַפְשׁוֹתָם עָכָרוּ:

קיד הַמַּאֲמִינִים, אַל תִּקְּחוּ לָכֶם מְתֵי־סוֹד מִזּוּלַתְכֶם. לֹא יַרְפּוּ מֵחַבֵּל בָּכֶם. יְבַקְּשׁוּ אֲשֶׁר תָּבוֹא עֲלֵיכֶם רָעָה גְּדוֹלָה. כְּבָר נִגְלְתָה הַמַשְׂטֵמָה מִפִּיהֶם. אַךְ אֲשֶׁר יַסְתִּיר קִרְבָּם רַב מִזֶּה. אָכֵן בֵּאַרְנוּ לָכֶם הָאוֹתוֹת אִם מַשְׂכִּילִים אַתֶּם: קטו הִנֵּה אַתֶּם תֹּאהֲבוּ אוֹתָם וְלֹא יֹאהֲבוּ אֶתְכֶם. אַתֶּם תַּאֲמִינוּ בַּסֵּפֶר כֻּלּוֹ¹⁷⁵, וְהֵם בְּפָגְשָׁם אֶתְכֶם יֹאמְרוּ: “מַאֲמִינִים אֲנַחְנוּ”, אַךְ בְּפָרְדָם (אִישׁ עִם אָחִיו) יִשּׁכוּ אֶת קְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת מִזַּעַם עֲלֵיכֶם. אֱמֹר: “מוּתוּ בְּזַעַמְכֶם”, כִּי אֱלֹהִים יוֹדֵעַ קֶרֶב לֵב: קטז וּבְבוֹא עֲלֵיכֶם טוֹבָה יֵרַע בְּעֵינֵיהֶם. אַךְ בִּמְצוֹא אֶתְכֶם רָעָה יִשְׂמְחוּ עָלֶיהָ. וְאוּלָם אִם תְּיַחֲלוּ וִירֵאתֶם אֱלֹהִים לֹא יְחַבְּלוּכֶם תַּחְבּוּלוֹתֵיהֶם בִּמְאוּמָה, כִּי מֵבִין¹⁷⁶ אֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם:

קיז וּבְהַשְׁכִּימְךָ¹⁷⁷ וַתֵּצֵא אֶת בֵּיתְךָ לְכוֹנֵן לַמַּאֲמִינִים מַחֲנֶה לְהִלָּחֵם, וֵאֱלֹהִים. שׁוֹמֵעַ וְיוֹדֵעַ: קיח בִּדְאֹג שְׁנֵי גְדוּדִים מִכֶּם¹⁷⁸ וְיִפְּלוּ בְרוּחָם בְּעוֹד אֱלֹהִים מָגִנָּם, וְעַל אֱלֹהִים יִשָּׁעֲנוּ הַמַּאֲמִינִים: קיט הֵן כְּבָר עֲזָרְכֶם אֱלֹהִים בְּ“בַּדְר”¹⁷⁹ וְאַתֶּם דַּלִּים (בְּמִסְפָּר), יְראוּ אֵפוֹא אֶת אֱלֹהִים אוּלַי תּוֹדוּ: קב בַּאֲמָרְךָ לַמַּאֲמִינִים: "הַאִם לֹא רַב לָכֶם בִּתְמֹךְ בָּכֶם אֱלֹהִים בִּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מַלְאָכִים מוּרָדִים (מִן הַשָּׁמַיִם): קכא אָכֵן כִּי תְּיַחֲלוּ וְתִרְאוּ אֱלֹהִים, וּבָאוּ עֲלֵיכֶם אוֹיְבְכֶם פֶּתַע פִּתְאֹם, יִתְמֹךְ בָּכֶם אֱלֹהֵיכֶם בַּחֲמֵשֶׁת אֲלָפִים מַלְאָכִים מְצֻיָּנִים (בְּאוֹתוֹתֵיהֶם)¹⁸⁰: קכבוְלֹא עָשָׂה אֱלֹהִים אֶת זֹאת כִּי־אִם לְבַשֶׂרְכֶם טוֹב וּלְהַרְגִּיעַ בָּזֶה אֶת לִבּוֹתֵיכֶם. וְאוּלָם הַתְּשׁוּעָה הִיא רַק מֵאֵת אֱלֹהִים הַגִּבּוֹר וְהֶחָכָם. כִּי הוּא יְקַצֶּה בַּכּוֹפְרִים אוֹ יְמַגְּרֵם וְנִכְזְבָה תוֹחַלְתָּם: קכג אֵין לְךָ וְלַדָּבָר מְאוּמָה, אִם יָשׁוּב אֲלֵיהֶם (אֱלֹהִים) וְאִם יַעֲנִישֵׁם, אָכֵן פּוֹשְׁעִים הֵמָּה: קכד וְלֵאלֹהִים כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וְכָל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ, יִסְלַח לַאֲשֶׁר יַחְפֹּץ וְאֵת אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יְיַסֵּר, וֵאֱלֹהִים סַלָּח וְרַחוּם:

קכה הַמַּאֲמִינִים, אַל תֹּאכְלוּ אֶת הַתַּרְבִּית לְמִשְׁנֶה כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה. וִירֵאתֶם אֱלֹהִים לְמַעַן תַּצְלִיחוּ: קכו וְגוּרוּ מִפְּנֵי הַגֵּיהִנֹּם אֲשֶׁר הוּכָנָה לַכּוֹפְרִים וְשִׁמְעוּ בְקוֹל אֱלֹהִים וְהַשָּׁלִיחַ אוּלַי תְּרֻחָמוּ: קכזוְאוּצוּ אֶל סְלִיחַת אֱלֹהֵיכֶם וְאֶל גַּנָּהּ אֲשֶׁר רָחְבָּהּ מְלֹא הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, הוּכָנָה לְיִרְאֵי הָאֱלֹהִים: קכח אֲשֶׁר יְפַזְּרוּ לָאֶבְיוֹנִים בְּעֵת שֶׁפַע וּבְעֵת מְצוּקָה, וְלַכּוֹבְשִׁים אֶת כַּעֲסָם וְהַמּוֹחֲלִים לִבְנֵי־אָדָם, כִּי אֱלֹהִים יֹאהַב אֶת עוֹשֵׂי־הַטּוֹב: קכט וְאֵלֶּה אֲשֶׁר בַּעֲשׂוֹתָם תּוֹעֵבָה אוֹ בְהַחֲטִיאָם אֶת נַפְשָׁם יִזְכְּרוּ אֶת אֱלֹהִים וְהִתְפַּלְּלוּ לֵאלֹהִים כִּי יִסְלַח לַעֲוֹנָם, – כִּי מִי יִסְלַח לַעֲוֹנוֹת מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים – וְלֹא יוֹסִיפוּ לַעֲשׂוֹת עוֹד, וְהֵמָּה יוֹדְעִים: קל אֵלֶּה גְּמוּלָם סְלִיחָה מֵאֵת אֱלהֵיהֶם וְגַנּוֹת יִמְשְׁכוּ תַּחְתֵּיהֶן הַנְּהָרוֹת לְעוֹלָמִים יִהְיוּ בְּתוֹכָן. אָכֵן מַה טּוֹב שְׂכַר הָעֲמֵלִים:

קלא כְּבָר נַעֲשׂוּ מִלִּפְנֵיכֶם מִשְׁפָּטִים (בַּכּוֹפְרִים). עִבְרוּ נָא בָּאָרֶץ וּרְאוּ אֵיכָה הָיְתָה אַחֲרִית הַמְכַחֲשִׁים: קלב זֶה (הַקֹּרְאָן) הוּא לְהוֹדִיעַ גָּלוּי לִבְנֵי־אָדָם וְאֹרַח מֵישָׁרִים, וּלְהַזְהִיר אֶת יִרְאֵי הָאֱלֹהִים: קלג וְאַל תֵּחַתּוּ וְאַל תִּתְעַצֵבוּ, כִּי אַתֶּם עֶלְיוֹנִים עֲלֵיהֶם, אִם מַאֲמִינִים אַתֶּם: קלד אִם פֶּגַע יִקְרְכֶם, הִנֵּה קָרָה אֶת הָאֲנָשִׁים¹⁸¹ פֶּגַע כָּמוֹהוּ, וְאֵת הַיָּמִים הָאֵלֶּה¹⁸² נְבִיאָם חֲלִיפוֹת בֵּין הָאֲנָשִׁים, לְמַעַן יֵדַע אֱלֹהִים אֶת הַמַּאֲמִינִים וְלָקַח לוֹ מִכֶּם הֲרוּגִים עַל קְדוּשַׁת שְׁמוֹ¹⁸³, וֵאֱלֹהִים לֹא יֹאהַב אֵת הַפּוֹשְׁעִים: קלה וּלְמַעַן יִבְחַן אֱלֹהִים אֶת הַמַּאֲמִינִים וְהִכְחִיד אֶת הַכּוֹפְרִים: קלו הַתְּדַמּוּ כִּי תָבוֹאוּ אֶל גַּן־הָעֵדֶן בְּטֶרֶם יֵדַע אֱלֹהִים אֵת אֲשֶׁר חֵרְפוּ מִכֶּם נַפְשָׁם (בְּמִלְחַמְתּוֹ) וּבְטֶרֶם יֵדַע אֶת הַמְיַחֲלִים (לוֹ): קלז וְאָכֵן אַתֶּם נִכְסַפְתֶּם אֶל הַמָּוֶת עוֹד לִפְנֵי פָּגְשְׁכֶם אוֹתוֹ¹⁸⁴, וְעַתָּה רְאִיתֶם אוֹתוֹ לְעֵינֵיכֶם: קלח וְאֵין מֻחַמָּד בִּלְתִּי אִם שָׁלִיחַ, כְּבָר חָלְפוּ עָבְרוּ (גַּם) הַשְּׁלִיחִים (אֲשֶׁר קָמוּ) לְפָנָיו. הַאִם כִּי יָמוּת אוֹ יֵהָרֵג¹⁸⁵ תָּשׁוּבוּ עַל עִקְבֵיכֶם? אָכֵן אֲשֶׁר יָשׁוּב עַל עֲקֵבָיו לֹא יָרַע לֵאלֹהִים בִּמְאוּמָה. וֵאֱלֹהִים יִגְמֹל טוֹב אֶת הַמּוֹדִים (לוֹ): קלט וְאֵין נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תָּמוּת מִבְּלִי רְצוֹן אֱלֹהִים (כָּרָשׁוּם) בְּסֵפֶר בּוֹ נִקְבְּעוּ הָעִתּוֹת (לַכֹּל)¹⁸⁶, וַאֲשֶׁר יַחְפֹּץ גְּמוּל (מִטּוּב) הָעוֹלָם הַזֶּה נִתֶּן לוֹ מִמֶּנּוּ, וַאֲשֶׁר יַחְפֹּץ גְּמוּל (מִטּוּב) הָעוֹלָם הַבָּא נִתֶּן לּוֹ מִמֶּנּוּ, וְגָמַלְנוּ טוֹב אֶת הַמּוֹדִים (לָנוּ): וְכַמָּה נְבִיאִים נִלְחֲמוּ בָם רִבּוֹא רְבָבוֹת וְלֹא חַתּוּ בִּגְלַל (הָרָעָה) אֲשֶׁר מְצָאָתַם בְּמִלְחֶמֶת אֱלֹהִים וְלֹא רָפְתָה רוּחָם וְלֹא נִכְנָעוּ, וֵאֱלֹהִים יֹאהַב אֶת הַמְיַחֲלִים (לוֹ): קמא וְלֹא דִבְּרוּ דָבָר מִלְּבַד אֲשֶׁר אָמְרוּ: “אֱלֹהֵינו סְלַח לָנוּ לַחֲטָאֵינוּ וְלַאֲשֶׁר פָּשַׁעְנוּ בְּמַעֲשֵׂינוּ וְכוֹנֵן פְּעָמֵינוּ וְהַגְבִּירֵנוּ עַל הָאֲנָשִׁים הַכּוֹפְרִים”, וַיִּתֵּן לָהֶם אֱלֹהִים גְּמוּל (מִטּוּב) הָעוֹלָם הַזֶּה וּמִן הַיָּפֶה בִּגְמוּל הָעוֹלָם הַבָּא, כִּי אוֹהֵב אֱלֹהִים אֶת עוֹשֵׂי־הַטּוֹב: קמב הַמַּאֲמִינִים, כִּי תִשְׁמְעוּ בְּקוֹל הַכּוֹפְרִים יְשִׁיבוּכֶם עַל עִקְבֵיכֶם וַאֲבַדְתֶּם: קמג לֹא כִּי אֱלֹהִים מָגִנְּכֶם וְהוּא הַטּוֹב בַּמּוֹשִׁיעִים: קמד הִנֵּה הַפֵּל נַפִּיל בְּלֵב הַכּוֹפְרִים פַּחַד¹⁸⁷ בַּאֲשֶׁר שִׁתְּפוּ לֵאלֹהִים אֵת אֲשֶׁר לֹא נִתַּן לוֹ שִׁלְטוֹן, וּמְגוּרֵיהֶם גֵּהִינֹּם, וְרַע מוֹשַׁב הַפּוֹשְׁעִים: קמהאָכֵן הֵקִים אֱלֹהִים לָכֶם אֶת אֲשֶׁר הִבְטִיחַ בְּהַשׁמִידְכֶם אוֹתָם בִּרְצוֹנוֹ, עַד אֲשֶׁר נְפַלְתֶּם בְּרוּחֲכֶם וַתָּרִיבוּ בַדָּבָר וַתַּמְרוּ אַחֲרֵי הָרְאוֹתוֹ אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר חֲפַצְתֶּם לִרְאוֹת¹⁸⁸: קמו יֵשׁ בָּכֶם אֲשֶׁר יְבַקְשׁוּ אֶת חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה וְיֵשׁ בָּכֶם אֲשֶׁר יְבַקְשׁוּ אֶת חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. אַחֲרֵי כֵן הָדַף אֶתְכֶם מִפְּנֵיהֶם לְמַעַן נַסּוֹתְכֶם – וְאוּלָם כְּבָר סָלַח לָכֶם כִּי בַּעַל חֶסֶד אֱלֹהִים לַמַּאֲמִינִים: קמז בַּעֲלוֹתְכֶם וְלֹא שְׁעִיתֶם אֶל אִישׁ בִּקְרֹא הַשָּׁלִיחַ אֶל הָאַחֲרוֹנִים בָּכֶם, וַיָּבֵא עֲלֵיכֶם¹⁸⁹ אֱלֹהִים דְּאָגָה עַל דְּאָגָה לְמַעַן לֹא תֵּעָצְבוּ עַל (הַשָּׁלָל) אֲשֶׁר אָבַד מֵאִתְּכֶם וְלֹא עַל אֲשֶׁר קָרָה אֶתְכֶם. וֵאֱלֹהִים יוֹדֵעַ אֶת מַעֲשֵׂיכֶם: * קמח* אַחֲרֵי זֹאת הוֹרִיד עֲלֵיכֶם אַחֲרֵי הַדְּאָגָה (רוּחַ) בִּטָּחוֹן. שֵׁנָה נְעִימָה עָטְפָה עֵדָה מִכֶּם. וְ(אוּלָם(הָיְתָה) עֵדָה אֲשֶׁר מָלְאָה נָפְשָׁה דְּאָגָה¹⁹⁰ (בַּאֲשֶׁר) יַחְשְּׁבוּ עַל אֱלֹהִים לֹא אֱמֶת מַחֲשָׁבָה, נִבְעָרָה וְיֹאמְרוּ: “הֲיִהְיֶה לָנוּ מוֹעִיל בַּדָּבָר (הַזֶּה)?”¹⁹¹ אֱמֹר: “אָכֵן הַדָּבָר כֻּלּוֹ לֵאלֹהִים הוּא” יַסְתִּירוּ בְּנַפְשׁוֹתָם אֵת אֲשֶׁר לֹא יְגַלּוּ לְךָ, יֹאמְרוּ: “לוּ הָיָה לָנוּ מוֹעִיל בַּדָּבָר, לֹא נֶהֱרַגְנוּ פֹּה”. אֱמֹר: "לוּ (גַּם) הֱיִיתֶם בְּבָתֵּיכֶם, כִּי אָז גַּם אָז יָצָא הַהֶרֶג לִקְרַאת אֵלֶּה אֲשֶׁר נִכְתַּב עֲלֵיהֶם לִנְפֹּל חָלָל (וְיָבוֹא) אֶל חַדְרֵי מִשְׁכָּבָם, וְאוּלָם לְמַעַן יְנַסֶּה אֱלֹהִים אֵת אֲשֶׁר בְּנַפְשְׁכֶם (עָשָׂה זֹאת) וּלְמַעַן יִבְחַן אֵת אֲשֶׁר בְּלִבּוֹתֵיכֶם, וֵאֱלֹהִים יוֹדֵעַ קֶרֶב לֵב: קמט אָכֵן אֵלֶּה אֲשֶׁר פָּנוּ עֹרֶף מִכֶּם בְּיוֹם נִפְגְּשׁוּ הַמַּחֲנָיִם¹⁹², הַכְשִׁילָם, הַשָּׂטָן בִּגְלַל מִקְצַת פָּעֳלָם אֲשֶׁר פָּעֲלוּ, אַךְ אֱלֹהִים כְּבָר סָלַח לָהֶם, כִּי אֱלֹהִים סַלָּח וְאֶרֶךְ אַפַּיִם: קנ הַמַּאֲמִינִים אַל תִּהְיוּ כְּאֵלֶּה אֲשֶׁר כָּפְרוּ וַיְדַבְּרוּ בַּאֲחֵיהֶם אֲשֶׁר הָלְכוּ לְמַסְעֵיהֶם בָּאָרֶץ אוֹ פָּשְׁטוּ בִּגְדוּד (לֵאמֹר): “לוּ אִתָּנוּ הָיוּ לֹא מֵתוּ וְלֹא נֶהֱרָגוּ”. (אֵין זֹאת) בִּלְתִּי אִם לְמַעַן שִׁית אֱלֹהִים יָגוֹן בִּלְבָבָם. וֵאֱלֹהִים יְחַיֶּה וְהֵמִית, וֵאֱלֹהִים רוֹאֶה אֶת מַעֲשֵׂיכֶם: קנא וְאָכֵן כִּי תֵּהָרְגוּ בְּמִלְחֶמֶת אֱלֹהִים אוֹ תָמוּתוּ (בָּהּ), הִנֵּה הַסְּלִיחָה מֵאֵת אֱלֹהִים וְרַחֲמִים, טוֹבִים מִכָּל אֲשֶׁר תֶּאֱגֹרוּ: קנב וְכִי תָמוּתוּ אוֹ תֵּהָרְגוּ, הִנֵּה אֶל אֱלֹהִים תֵּאָסְפוּ: קנג וּבְרַחֲמֵי אֱלֹהִים (עֲלֵיהֶם) חַנּוֹתָ אוֹתָם. וְלוּ הָיִיתָ אַכְזָרִי וַתַּקְשֶׁה לִבְּךָ, נָפוֹצוּ מֵעָלֶיךָ. לָכֵן סְלַח לָהֶם וְהִתְפַּלֵּל כִּי יִסָּלַח לָהֶם. וְנוֹעַצְתָּ אִתָּם בִּדְבַר (הַמִּלְחָמָה). וְאוּלָם אַחֲרֵי גָמְרְךָ אֹמֶר וְנִשְׁעַנְתָּ עַל אֱלֹהֶיךָ, כִּי אוֹהֵב אֱלֹהִים אֶת הַנִּשְׁעָנִים (עָלָיו): קנד אִם אֱלֹהִים יַעֲזָרְכֶם אֵין אֲשֶׁר יִגְבַּר עֲלֵיכֶם. אַךְ אִם יִטֹּשׁ אֶתְכֶם, מִי הוּא אֲשֶׁר יוֹשִׁיעֲכֶם אַחֲרָיו. וְעַל אֱלֹהִים יִשָּׁעֲנוּ הַמַּאֲמִינִים:

קנה וְחָלִילָה לֹא לְנָבִיא¹⁹³ לָשִׁים דָּבָר בְּכֵלָיו (בְּמִרְמָה), וַאֲשֶׁר יָשִׂים בְּכֵלָיו יָבִיא אֵת אֲשֶׁר יָשִׂים בְּכֵלָיו בְּיוֹם הַתְּקוּמָה. אָז תְּשֻׁלַּם כָּל נֶפֶשׁ כְּפָעֳלָהּ, וְהֵם לֹא יֵעָשֵׁקוּ: קנו הֲיִהְיֶה הַהוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר רָצָה אֱלֹהִים כַּאֲשֶׁר הֶעֱלָה אַף אֱלֹהִים? – אָכֵן מְגוּרָיו גֵּיהִנֹּם, וְרָעָה הַדֶּרֶךְ (שָׁמָּה): קנז מַעֲלוֹת מַעֲלוֹת הֵם לִפְנֵי אֱלֹהִים. וֵאֱלֹהִים רוֹאֶה אֶת מַעֲשֵׂיהֶם: קנח אָכֵן חֶסֶד עָשָׂה אֱלֹהִים עִם הַמַּאֲמִינִים בַּהֲקִימוֹ בְּתוֹכָם שָׁלִיחַ מִקִּרְבָּם, יִקְרָא לִפְנֵיהֶם אוֹתוֹתָיו וְטִהֲרָם וְלִמְּדָם אֶת הַסֵּפֶר וְאֶת הַחֲכָמָה אַחֲרֵי הֱיוֹתָם לְפָנִים בְּתוֹעָה בְּרוּרָה:

קנט וְכַאֲשֶׁר בָּאָה עֲלֵיכֶם צָרָה אַחֲרֵי הֲבִיאֲכֶם זֶה כְּבָר מִשְׁנֵה צָרָה כָּמוֹהָ (עַל אוֹיְבֵכֶם), אֲמַרְתֶּם: “מֵאַיִן זֶה?” אֱמֹר: “מֵאִתְּכֶם זֹאת לָכֶם”, כִּי אֱלֹהִים הַכֹּל יָכוֹל: קס וַאֲשֶׁר מָצָא אֶתְכֶם בְּיוֹם הִפָּגֵשׁ שְׁתֵּי הַמַּחֲנוֹת, בִּרְצוֹן אֱלֹהִים הוּא וּלְמַעַן יֵדַע אֶת הַמַּאֲמִינִים וּלְמַעַן יֵדַע אֵת אֵלֶּה הַפּוֹסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים, (אֵלֶּה) אֲשֶׁר בְּהֵאָמֵר אֲלֵיהֶם: "בּוֹאוּ וְהִלָּחֲמוֹ מִלְחֶמֶת אֱלֹהִים אוֹ הִדְפוּ (אֶת הָאוֹיֵב) אָמְרוּ: “לוּ יָדַעְנוּ כִּי יְצָאתֶם לַמִּלְחָמָה, הָלַכְנוּ אַחֲרֵיכֶם”. קְרוֹבִים הֵם בַּיּוֹם הַהוּא לַכַּחַשׁ מֵאֲשֶׁר לָאֱמוּנָה: קסא יֹאמְרוּ בְּפִיהֶם אֵת אֲשֶׁר אֵין בְּלִבָּם. וְאָכֵן אֱלֹהִים הוּא הַיּוֹדֵעַ אֵת אֲשֶׁר יַעֲלִימוּ: קסב אֵלֶּה אֲשֶׁר בְּשִׁבְתָּם תַּחְתָּם דִבְּרוּ בַּאֲחֵיהֶם (לֹא): “לוּ לְקוֹלֵנוּ שָׁמָעוּ, לֹא נֶהֱרָגוּ” אֱמֹר (אֲלֵיהֶם): “אִם כֵּן הָשִׁיבוּ אֵפוֹא מֵעַל נַפְשְׁכֶם אֶת הַמָּוֶת אִם אֱמֶת תְּדַבֵּרוּ”: קסג וְאַל תַּחְשְׁבוּ אֶת הַנּוֹפְלִים בְּמִלְחֶמֶת אֱלֹהִים לְמֵתִים. לֹא כִּי חַיִּים הֵם. אֶת אֱלֹהִים מִחְיָתָם: קסד שָׂשִׂים בַּאֲשֶׁר הֶאֱצִיל לָהֶם אֱלֹהִים מֵחַסְדּוֹ וּשְׂמֵחִים בְּאֵלֶּה אֲשֶׁר לֹא הִשִּׂיגוּם עֲדֶנָּה אֲשֶׁר יָבוֹאוּ אַחֲרֵיהֶם¹⁹⁴, כִּי לֹא עֲלֵיהֶם הַפַּחַד וְלֹא עֲלֵיהֶם הַיָּגוֹן: קסה יַעַלְסוּ בְּנֹעַם אֱלֹהִים וְחַסְדּוֹ, וּבַאֲשֶׁר לֹא יִקְבַּע אֱלֹהִים אֶת שְׂכַר הַמַּאֲמִינִים: קסו אֲשֶׁר נַעֲנוּ לֵאלֹהִים וְלַשָּׁלִיחַ אַחֲרֵי קְרוֹת אוֹתָם הַפֶּגַע, הִנֵּה לְאֵלֶּה בָּהֶם אֲשֶׁר הֵיטִיבוּ וַיִּירְאוּ אֶת אֱלֹהִים לָהֶם שָׂכָר רָב: קסז אֵלֶּה אֲשֶׁר אָמְרוּ אֲלֵיהֶם הָאֲנָשִׁים (לֵאמֹר): “הֵנָּה נֶאֶסְפוּ עֲלֵיכֶם הָעָם (אוֹיְבְכֶם), יְראוּ מִפְּנֵיהֶם”, אַךְ הֵם הוֹסִיפוּ אֱמוּנָה, וְיֹאמְרוּ: “אֱלֹהִים חֶלְקֵנוּ וְטוֹב הַמִּשְׁעָן”: קסח וַיָּשׁוּבוּ בְּנֹעַם אֱלֹהִים אֲשֶׁר עֲלֵיהֶם וְחַסְדּוֹ מִבְּלִי אֲשֶׁר נָגְעָה בָּהֶם הָרָעָה וַיֵּלְכוּ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר רָצָה אֱלֹהִים, וֵאֱלֹהִים רַב הֶחָסֶד: קסט אָכֵן הַשָּׂטָן הוּא אֲשֶׁר יַפִּיל עֲלֵיכֶם אֶת אֵימַת בַּעֲלֵי בְרִיתוֹ. אַךְ (אַתֶּם) אַל תִּפְחֲדוּ מֵהֶם וִירֵאתֶם אוֹתִי אִם מַאֲמִינִים אַתֶּם: קע וְלֹא יַעֲצִיבוּךָ אֵלֶּה הַמִּתַּחֲרִים בְּאוּצָם אֶל הַכַּחַשׁ, כִּי לֹא יָרֵעוּ לֵאלֹהִים בִּמְאוּמָה, חָפֵץ אֱלֹהִים (בָּזֶה לְמַעַן) אֲשֶׁר לֹא יִתֵּן לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא וְעָנְשָׁם כָּבֵד: קעא כִּי אֵלֶּה אֲשֶׁר קָנוּ הַכַּחַשׁ בָּאֱמוּנָה לֹא יָרֵעוּ לֵאלֹהִים בִּמְאוּמָה, וְעָנְשָׁם דְּאָבָה: קעב וְאַל יְדַמּוּ הַכּוֹפְרִים כִּי זֶה אֲשֶׁר נַנִּיחַ אוֹתָם¹⁹⁵ לְטוֹב לְנַפְשׁוֹתָם, לֹא כִּי נַנִּיחַ אוֹתָם לְמַעַן יוֹסִיפוּ פֶּשַׁע וְעָנְשָׁם חֲרָפוֹת: קעג לֹא לֵאלֹהִים הוּא לַעֲזֹב אֶת הַמַּאֲמִינִים בַּאֲשֶׁר אַתֶּם בּוֹ (עַתָּה), כִּי אִם עַד אֲשֶׁר יַבְדִּיל בֵּין הָרָע וּבֵין הַטּוֹב: קעד וְלֹא לֵאלֹהִים הוּא לְהוֹדִיעֲכֶם הַתַּעֲלוּמָה, וְאוּלָם יִבְחַר לוֹ מִשְּׁלִיחָיו אֶת אֲשֶׁר יַחְפֹּץ, וְהֶאֱמַנְתֶּם בֵּאלֹהִים וּבִשְׁלִיחָיו, וְכִי תַּאֲמִינוּ וִירֵאתֶם אֱלֹהִים, וְהָיָה שְׂכַרְכֶם רָב: קעה וְלֹא יְדַמּוּ הַקּוֹפְצִים יָדָם מִתֵּת מֵאֲשֶׁר נָתַן לָהֶם אֱלֹהִים מֵחַסְדּוֹ, כִּי לְטוֹב הוּא לָהֶם. לֹא כִּי לְרַע הוּא לָהֶם: קעו סוֹגַר לְצַוְּארוֹתָם יִהְיֶה זֶּה אֲשֶׁר קָפְצוּ יָדָם מִתֵּת אוֹתוֹ, בְּיוֹם הַתְּקוּמָה, וְלֵאלֹהִים מוֹרֶשֶׁת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וֵאֱלֹהִים יוֹדֵעַ אֶת מַעֲשֵׂיכֶם:

קעז אָכֵן שָׁמַע אֱלֹהִים אֶת דִּבְרֵי (הָאֲנָשִׁים) אֲשֶׁר אָמְרוּ “אֱלֹהִים עָנִי וַאֲנַחְנוּ עֲשִׁירִים”¹⁹⁶. כָּתוֹב נִכְתֹּב אֵת אֲשֶׁר אָמְרוּ וְאֵת אֲשֶׁר הָרְגוּ אֶת הַנְּבִיאִים בְּלִי מִשְׁפָּט, וְנֹאמַר: “טָעֲמוּ אֶת עֹנֶשׁ הַבְּעֵרָה”: קעח זֹאת בַּאֲשֶׁר קִדְּמוּ יְדֵיהֶם לַעֲשׂוֹת, כִּי לֹא יַעֲשֹׁק אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם¹⁹⁷: קעט אֵלֶּה אֲשֶׁר אָמְרוּ: “אֱלֹהִים כָּרַת בְּרִית כִּי לֹא נַאֲמִין לְכָל שָׁלִיחַ עַד אִם יָבוֹא אֵלֵינוּ בְּקָרְבָּן אֲשֶׁר תֹּאכַל אוֹתוֹ הָאֵשׁ (מִן הַשָּׁמַיִם)”: קפ אֱמֹר: “הֵן בָּאוּ אֲלֵיכֶם לְפָנִים שְׁלִיחִים בַּמּוֹפְתִים וּבָ(אוֹת) אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם וְלָמָּה, הֲרַגְתֶּם אוֹתָם אִם אֱמֶת דִּבְרֵיכֶם?”: קפא אָכֵן אִם יִתְּנוּ אוֹתְךָ לְכוֹזֵב, הִנֵּה נִתְּנוּ לְפָנֶיךָ לְכוֹזְבִים שְׁלִיחִים אֲשֶׁר בָּאוּ בְּמוֹפְתִים וּבְמִזְמוֹרִים¹⁹⁸ וּבַסֵּפֶר הַמֵּאִיר: קפב כָּל נֶפֶשׁ תִּטְעַם אֶת הַמָּוֶת וְשֻׁלַּם לָכֶם שְׂכַרְכֶם בְּיוֹם הַתְּקוּמָה, וַאֲשֶׁר יַרְחִיקוּהוּ הַרְחֵק מִן גֵּיהִנֹּם וְהוּבָא אֵל גַּן־הָעֵדֶן יְאֻשָּׁר. אַךְ חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה אֵינָם בִּלְתִּי אִם מַתַּת רְמִיָּה: קפג הִבָּחֵן תִּבָּחֲנוּ בְּהוֹנְכֶם וּבְנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְתִשְׁמְעוּ מִפִּי אֵלֶּה אֲשֶׁר נִתַּן לָהֶם הַסֵּפֶר לִפְנֵיכֶם וּמִפִּי הַמְשַׁתְּפִים (דִּבְרֵי) בֶלַע רַבִּים. אַךְ אִם תְּיַחֲלוּ וִירֵאתֶם אֶת אֱלֹהִים, הִנֵּה יָצָא הַדָּבָר (מֵאֵת אֱלֹהִים)¹⁹⁹: קפד וּבְהַעֲבִיר אֱלֹהִים בַּבְּרִית אֶת אֵלֶּה אֲשֶׁר נִתַּן לָהֶם הַסֵּפֶר (לֵאמֹר): "בְּאֵר "תְּבָאֲרוּהוּ לִבְנֵי אָדָם וְאַל תַּעֲלִימוּהוּ – וְהִנֵּה הִשְׁלִיכוּהוּ אַחֲרֵי גֵוָם וַיִּמְכְּרוּהוּ בִּמְחִיר מְעַט. אָכֵן רַע הוּא אֲשֶׁר קָנוּ: קפה וְאַל תַּחְשֹׁב אֶת הַשְּׂמֵחִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם וְהַחֲפֵצִים כִּי יְהֻלָּלוּ בַּאֲשֶׁר לֹא פָּעֲלוּ, אַל תַּחְשֹׁב כִּי יִמָּלְטוּ מִן הָעֹנֶשׁ, אָכֵן עָנְשָׁם דְּאָבָה קפו וְלֵאלֹהִים מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וֵאֱלֹהִים הַכֹּל יָכוֹל: קפז הִנֵּה בִּבְרִיאַת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וּבַחֲלִיפוֹת הַלַּיְלָה וְהַיּוֹם אוֹת לְאַנְשֵׁי לֵבָב: קפח אֲשֶׁר יִזְכְּרוּ אֶת אֱלֹהִים עוֹמְדִים וְיוֹשְׁבִים וּמַטִּים עַל צִדָּם, וְיִתְבּוֹנְנוּ אֶל בְּרִיאַת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ (לֵאמֹר): "אֱלֹהֵינו “לֹא תֹּהוּ בָּרָאת אֵלֶּה, חֲלִילָה־לָךְ²⁰⁰, וּפַלְּטֵנוּ מֵעֹנֶשׁ גֵּיהִנֹּם: קפט אֱלֹהֵינוּ, אָכֵן הָאִישׁ אֲשֶׁר תְּבִיאֵהוּ בְתוֹךְ גֵּיהִנֹּם אוֹתוֹ הִקְלֵיתָ, וְאֵין לַפּוֹשְׁעִים כָּל מוֹשִׁיעַ: קצ אֱלֹהֵינו, הִנֵּה בְּשָׁמְעֵנוּ (קוֹל) קוֹרֵא הַקּוֹרֵא לֶאֱמוּנָה (לֵאמֹר): “הֶאֱמִינוּ בֵאלֹהֵיכֶם”, הֶאֱמַנּוּ: קצא אֱלֹהֵינוּ, סְלַח נָא אֵפוֹא לַחֲטָאֵינוּ וְכַפֵּר לָנוּ מֵרָעוֹתֵינוּ, וְאָסַפְנוּ עִם הַיְּשָׁרִים²⁰¹: אֱלֹהֵינוּ, תֵּן־נָא לָנוּ אֵת אֲשֶׁר הִבְטַחְתָּנוּ עַל־יְדֵי שְׁלִיחֶיךָ, וְאַל תַּקְלֵנוּ בְּיוֹם הַתְּקוּמָה, כִּי אַתָּה לֹא תָפֵר דְּבָרְךָ²⁰²”: וַיֶּעָתֵר²⁰³ לָהֶם אֱלהֵיהֶם (לֵאמֹר): "אָכֵן אָנֹכִי לֹא אֶקְבַּע פְּעֻלַּת פּוֹעֵל מִכֶּם אִם זָכָר וְאִם נְקֵבָה. צֶאֱצָאִים אַתֶּם זֶה לָזֶה. קצד וְאָמְנָם אֵלֶּה אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת מוֹלַדְתָּם, וַיְנֻשְּׁלוּ מִמִּשְׁכְּנוֹתֵיהֶם וַיִּנָּגְפוּ כַּאֲשֶׁר נִלְחֲמוּ בְּמִלְחַמְתִּי וַיֵּהַרְגוּ, אֲכַפֵּר לָהֶם מֵרָעוֹתֵיהֶם וַהֲבִיאוֹתִים אֶל גַּנּוֹת יִמְשְׁכוּ תַּחְתֵּיהֶן הַנְּהָרוֹת: קצה גְּמוּל מֵאֵת אֱלֹהִים, וֵאֱלֹהִים אִתּוֹ הַיָּפֶה בַּגְּמוּל: קצו אַל יַתְעֶה אוֹתְךָ סַחַר הַכּוֹפְרִים בָּאָרֶץ (אֲשֶׁר יַצְלִיחַ). מַתָּת מְעַטָּה (הִיא) וְאַחֲרֵי כֵן גֵּיהִנֹּם מְגוּרֵיהֶם וְרַע הַיָּצוּעַ: קצז אַךְ יִרְאֵי הָאֱלֹהִים לָהֶם (נָכוֹנוּ) גַּנּוֹת יִמְשְׁכוּ תַּחְתֵּיהֶן הַנְּהָרוֹת. לְעוֹלָמִים יִהְיוּ בְתוֹכָן, מַתְּנַת אֱלֹהִים, וַאֲשֶׁר אֶת אֱלֹהִים, הוּא (הַגְּמוּל) הַיּוֹתֵר טוֹב לַיּשָׁרִים²⁰⁴: קצח וּבְאַנְשֵׁי הַסֵּפֶר יֵשׁ אֲשֶׁר יַאֲמִין בֵּאלֹהִים וּבַאֲשֶׁר הוּרַד אֲלֵיכֶם וּבַאֲשֶׁר הוּרַד לִפְנֵיהֶם, נִכְנָעִים לִפְנֵי אֱלֹהִים, לֹא יִמְכְּרוּ אוֹתוֹת אֱלֹהִים בִּמְחִיר מְעַט: קצט אֵלֶּה לָהֶם שְׂכָרָם אֵת אֱלהֵיהֶם, וֵאֱלֹהִים מְהִיר חֶשְׁבּוֹן: ר הוֹי הַמַּאֲמִינִים, יַחֲלוּ וְתִחֲרֵיתֶם אִישׁ בְּאָחִיו בַּתּוֹחֶלֶת וְהִתְאַזְּרוּ (עֹז) וִיראוּ אֱלֹהִים אוּלַי תַּצְלִיחוּ.

פָּרָשַׁת הַנָּשִׁים²⁰⁵

נִתְּנָה בְּאַלְמַדִינָה וּפְסוּקֶיהָ מֵאָה וְשִׁבְעִים וַחֲמִשָּׁה.

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם.

א הוֹי בְּנֵי אָדָם, יְראוּ אֶת אֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּרָא אֶתְכֶם מִנֶּפֶשׁ אַחַת וַיִּבְרָא מִמֶּנָּה אֶת בַּת זוּגָהּ, וַיָקֶם מֵהֶם אֲנָשִׁים וְנָשִׁים לָרֹב. וִירְאוּ אֶת אֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּשְׁמוֹ תִּשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ (חֶסֶד) וְאֶת הַנָּשִׁים (אִמּוֹתֵיכֶם), כִּי אֱלֹהִים בּוֹחֶנְכֶם: ב וּתְנוּ לַיְתוֹמִים אֶת הוֹנָם וְלֹא תָמִירוּ לָכֶם אֶת הַנִּמְאָס בַּטּוֹב, וְלֹא תֹּאכְלוּ הוֹנָם עַל הוֹנְכֶם²⁰⁶, כִּי חֲטָאָה גְדוֹלָה הִיא: ג וְכִי תִרְאוּ פֶּן לֹא תִּנְהֲגוּ בְצֶדֶק עִם הַיְתוֹמִים, וּלְקַחְתֶּם לָכֶם נָשִׁים מֵאֲשֶׁר יִיטַב בְּעֵינֵיכֶם שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ וְאַרְבַּע. אַךְ כִּי תִּרְאוּ פֶּן לֹא תִּתְהַלְּכוּ אִתָּן בְּמֵישָׁרִים, וּלְקַחְתֶּם רַק אַחַת אוֹ מִן (הַשְּׁפָחוֹת) אֲשֶׁר קָנְתָה יְמִינְכֶם²⁰⁷. הוּא קָרוֹב יוֹתֵר אֲשֶׁר לֹא תָסוּרוּ (מִן הַדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה). וּנְתַתֶּם לַנָּשִׁים אֶת מָהֳרָן בְּטוּב לֵבָב. אַךְ כִּי תַּשְׁמֵטְנָה לָכֶם דְּבַר מַה מִמֶּנּוּ בִּרְצוֹנָן²⁰⁸ וַאֲכַלְתֶּם אוֹתוֹ לְעָנְגָה וְלִבְרִיאוּת: ד וְלֹא תִתְּנוּ לְחִסְרֵי־הַדַּעַת אֶת הַהוֹן אֲשֶׁר לָהֶם אֲשֶׁר הִפְקִיד אֱלֹהִים אֶתְכֶם עָלָיו. וְכִלְכַּלְתֶּם אוֹתָם מִמֶּנּוּ וְכִסִּיתֶם אוֹתָם וְדִבַּרְתֶּם אֲלֵיהֶם טוֹבוֹת: ה וּבְחַנְתֶּם אֶת הַיְתוֹמִים עַד הֱיוֹתָם כְּשֵׁרִים לִנְשׂוּאִין וְכִי תַכִּירוּ בָּהֶם כִּי בָּגָרוּ, וּנְתַתֶּם אֶת הוֹנָם בְּיָדָם, וְלֹא תֹאכְלוּהוּ מְפַזְּרִים אוֹתוֹ וּמְמַהֲרִים (לְכַלּוֹתוֹ בִּרְאוֹתְכֶם) כִּי יִגְדָּלוּ²⁰⁹: וְהֶעָשִׁיר יָשִׁיב יָדוֹ (מֵהוֹנָם) אַךְ הֶעָנִי יֹאכַל בְּמִשְׁפַּט: ז וּבְתִתְּכֶם הוֹנָם עַל יָדָם וְהַעִידֹתֶם עֲלֵיהֶם עֵדִים וְרַב הוּא אֱלֹהִים לַחְשֹׁב חֶשְׁבּוֹן:

ח לַגְּבָרִים חֵלֶק מֵאֲשֶׁר עָזְבוּ הַהוֹרִים וְהַקְּרוֹבִים וְ(אַף גַּם) לְנָשִׁים חֵלֶק מֵאֲשֶׁר עָזְבוּ הַהוֹרִים וְהַקְּרוֹבִים, אִם מְעַט הוּא וְאִם רַב. חֵלֶק קָצוּב: ט וְכִי יִמָּצְאוּ בִּמְקוֹם חַלֵּק (הַיְרוּשָׁה) שְׁאֵרֵי־בָשָׂר וְהַיְתוֹמִים וְהָעֲנִיִּים וַאֲצַלְתֶּם לָהֶם (דְּבַר מָה) מִמֶּנָּה, וְדִבַּרְתֶּם אֲלֵיהֶם טוֹבוֹת: י וְיָרְאוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה פֶּן יַעַזְבוּ (גַּם הֵם) אַחֲרֵיהֶם צֶאֱצָאִים רַכִּים אֲשֶׁר יֶחֶרְדוּ עֲלֵיהֶם וְיָרְאוּ אֱלֹהִים וְדִבְּרוּ (אֲלֵיהֶם) דְּבָרִים כַּאֲשֶׁר יָאֶה: יא וְאָמְנָם אֵלֶּה אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֶת הוֹן הַיְּתוֹמִים בְּעֹשֶׁק יְמַלְּאוּ בִּטְנָם אֵשׁ וְהָיוּ צְלִי לֶהָבָה: יב אֱלֹהִים: מְצַוְכֶם בִּדְבַר יַלְדֵיכֶם (לֵאמֹר): לַזָכָר (יִהְיֶה) כְּחֵלֶק שְׁתַּיִם מִן הַנְּקֵבָה. אַךְ כִּי יִהְיֶה מִן הַנְּקֵבָה יוֹתֵר עַל שְׁתַּיִם²¹⁰ וְהָיָה לָהֶן שְׁתֵּי שְׁלִישִׁיּוֹת מֵאֲשֶׁר עָזַב. וְאִם יְחִידָה תִּהְיֶה²¹¹ וְהָיָה לָהּ הַחֵצִי, וְלָהוֹרִים, וּלְכָל אֶחָד מֵהֶם²¹² הַשִּׁשִּׁית מֵאֲשֶׁר עָזַב אִם יְלָדִים לוֹ, אַךְ אִם אֵין לוֹ וָלָד, וִירָשוּהוּ הוֹרָיו, וְהָיָה לְאִמּוֹ הַשְּׁלִישִׁית²¹³. וְאִם אַחִים לוֹ וְהָיְתָה הַשִּׁשִּׁית לְאִמּוֹ אַחֲרֵי (קַיֵּם) הַצַוָּאָה לְפִי אֲשֶׁר יְצַוֶּה אוֹ שַׁלֵּם חוֹב²¹⁴. אֲבוֹתֵיכֶם וּבְנֵיכֶם לֹא תֵדְעוּ מִי מֵהֶם הַקָּרוֹב לָכֶם יוֹתֵר לְהוֹעִיל. (זֹאת הַ)מִּצְוָה מֵאֵת אֱלֹהִים, כִּי אֱלֹהִים יוֹדֵעַ וְחָכָם: יג וְלָכֶם הַחֵצִי מֵאֲשֶׁר עָזְבוּ נְשֵׁיכֶם אִם לָהֶן וָלָד. אַךְ כִּי יִהְיֶה לָהֶן וָלָד, וְהָיָה לָכֶם הָרְבִיעִית מֵאֲשֶׁר עָזָבוּ, אַחֲרֵי (קַיֵּם) הַצַוָּאָה לְפִי אֲשֶׁר תְּצַוֶּינָה אוֹ שָׁלֵּם חוֹב: יד וְלָהֶן הָרְבִיעִית מֵאֲשֶׁר עֲזַבְתֶּם אִם וָלָד אֵין לָכֶם. אַךְ אִם יִהְיֶה לָכֶם וָלָד, וְהָיָה לָהֶן הַשְּׁמִינִית מֵאֲשֶׁר עֲזַבְתֶּם אַחֲרֵי (קַיֵּם) הַצַוָּאָה לְפִי אֲשֶׁר תְּצַוּוּ אוֹ (שָׁלֵּם) חוֹב: טו וְכִי יִירְשׁוּ אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה אֵלֶּה אֲשֶׁר לֹא מֵחֲלָצָיו יָצְאוּ אוֹ הוֹרָיו וְלוֹ אָח²¹⁵ אוֹ אָחוֹת²¹⁶, וְהָיָה לְכָל אֶחָד מֵהֶם הַשִּׁשִּׁית. אַךְ כִּי יִהְיוּ יוֹתֵר מִזֶּה וְהָיוּ שֻׁתָּפִים בִּשְׁלִישִׁית אַחֲרֵי (קַיֵּם) הַצַוָּאָה לְפִי אֲשֶׁר יְצַוֶּה אוֹ (שָׁלֵּם) חוֹב: טז מִבְּלִי הָרֵעַ (לַיּוֹרְשִׁים)²¹⁷. (זֹאת הַ)מִּצְוָה מֵאֵת אֱלֹהִים, וֵאֱלֹהִים יוֹדֵעַ וְאֶרֶךְ אַפַּיִם: יז אֵלֶּה חֻקּוֹת אֱלֹהִים, וַאֲשֶׁר יִשְׁמַע בְּקוֹל אֱלֹהִים וּשְׁלִיחוֹ וֶאֱבִיאָהוּ אֶל גַּנּוֹת יִמְשְׁכוּ תַּחְתֵּיהֶן הַנְּהָרוֹת. לְעוֹלָמִים יִהְיוּ בְּתוֹכָן, וְהוּא הוּא הָאֹשֶׁר הַגָּדוֹל: יח וַאֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת אֱלֹהִים וּשְׁלִיחוֹ וְעָבַר עַל חֻקּוֹתָיו יְבִיאֵהוּ אֶל אֵשׁ (גֵּיהִנֹּם). לְעוֹלָמִים יִהְיֶה בָּהּ, וְלוֹ עֹנֶשׁ חֲרָפוֹת:

יט וַאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַתּוֹעֵבָה (לִזְנוֹת) מִנְּשׁוֹתֵיכֶם וְהַעִידֹתֶם בָּהֶן אַרְבָּעָה עֵדִים מִכֶּם, וְהָיָה כִּי יָעִידוּ וַעֲצַרְתֶּם אוֹתָן בַּבָּתִּים עַד אֲשֶׁר יַאַסְפֵן הַמָּוֶת אוֹ יַעֲשֶׂה לָהֶן אֱלֹהִים דָרֶךְ²¹⁸: וַאֲשֶׁר יַעֲשׂוּהָ שְׁנַיִם מִכֶּם²¹⁹, וַעֲנַשְׁתֶּם אוֹתָם שְׁנֵיהֶם, וְהָיָה אִם יָשׁוּבוּ וְהֵיטִיבוּ אֶת דַּרְכָּם וְהִרְפֵּיתֶם מֵהֶם, כִּי אֱלֹהִים מְקַבֵּל שָׁבִים וְרַחוּם: כא אָכֵן עַל אֱלֹהִים (לְקַבֵּל) תְּשׁוּבַת אֵלֶּה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ הָרָעָה בְּקַלּוּת דַּעַת וְאַחַר יָשׁוּבוּ חִישׁ. אֵלֶּה יָשׁוּב אֲלֵיהֶם אֱלֹהִים, וֵאֱלֹהִים יוֹדֵעַ וְחָכָם: כב אַךְ אֵין תְּשׁוּבָה לְאֵלֶּה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ הָרָעוֹת עַד אֲשֶׁר יַגִּיעַ אִישׁ מֵהֶם עַד מָוֶת, וְאָמַר: “הִנֵּה עַתָּה שַׁבְתִּי”, וְלֹא לְאֵלֶּה אֲשֶׁר יָמוּתוּ וְהֵם כּוֹפְרִים, אֵלֶּה עִתַּדְנוּ לָהֶם עֹנֶשׁ דְּאָבָה:

כג הַמַּאֲמִינִים, לֹא הֻתַּר לָהֶם לָרֶשֶׁת אֶת הַנָּשִׁים לַמְרוֹת רְצוֹנָן, וְלֹא תִּמְנְעוּ אוֹתָן (מִהְיוֹת לְאִישׁ) לְמַעַן קַחַת חֵלֶק מֵאֲשֶׁר נְתַתֶּם לָהֶן²²⁰ בִּלְתִּי אִם בַּעֲשׂוֹתָן תּוֹעֵבָה בְּרוּרָה, וּנְהַגְתֶּם בָּהֶן טוֹבוֹת. וְכִי נִמְאֲסוּ בְּעֵינְכֶם, הֵנָּה יוּכַל הֱיוֹת כִּי תִּמְאֲסוּ דָבָר אֲשֶׁר אֱלֹהִים שָׂם בּוֹ טוֹבָה רַבָּה: כד וְכִי תַּחְפְּצוּ לְהָמִיר לָכֶם אִשָּׁה תַּחַת אִשָּׁה²²¹ אַחֲרֵי תִתְּכֶם לְאַחַת מֵהֶן כִּכָּר (כֶּסֶף), לֹא תִקְחוּ מִמֶּנּוּ מְאוּמָה. הֲתִקָּחוּהוּ מֵהֶן בְּהוֹצִיאֲכֶם עֲלֵיהֶן שֵׁם־רַע וּבְאַשְׁמָה בְּרוּרָה?: כה וְאֵיכָה תִקָּחוּהוּ אַחֲרֵי בּוֹאֲכֶם אִישׁ אֶל רְעוּתוֹ וַתָּבוֹאוּ אִתָּן בְּמָסֹרֶת הַבְּרִית: כו וְלֹא תִקְחוּ (לְנָשִׁים) אֵת (הַנָּשִׁים) אֲשֶׁר לָקְחוּ אֲבוֹתֵיכֶם, בִּלְעֲדֵי אֲשֶׁר (לָקְחוּ) לִפְנֵי כֵן²²², כִּי תוֹעֵבָה הִיא וְשֶׁקֶץ וְדֶרֶךְ רָעָה: כז (וְאֵלֶּה) אֲסוּרוֹת עֲלֵיכֶם: אִמּוֹתֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם וְאַחְיוֹתֵכֶם וְדוֹדוֹתֵיכֶם אַחְיוֹת אֲבִיכֶם וְאַחְיוֹת אִמְּכֶם וּבְנוֹת הָאָח וּבְנוֹת הָאָחוֹת וְאִמּוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר הֵינִיקוּ אֶתְכֶם וְאַחְיוֹתֵיכֶם לִינִיקָה²²³, וְאִמּוֹת נְשֵׁיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם הַחוֹרְגוֹת הַחוֹסוֹת בָּכֶם יְלִידוֹת נְשֵׁיכֶם אֲשֶׁר בָּאתֶם אֲלֵיהֶן – אַךְ אִם לֹא בָּאתֶם אֲלֵיהֶן לֹא יִהְיֶה בָּכֶם עָוֹן, וּנְשֵׁי בְנֵיכֶם אֲשֶׁר מֵחַלְצֵיכֶם (יָצָאוּ), וְלֹא תִקְּחוּ שְׁתֵּי אֲחָיוֹת בִּלְתִּי אֲשֶׁר (לָקְחוּ) לִפְנֵי כֵן²²⁴, כִּי אֱלֹהִים סַלָּח וְרַחוּם: כח וְהַנָּשִׁים הַצְּנוּעוֹת (הַנְּשׂוּאוֹת) בִּלְעֲדֵי (הַשְּׁפָחוֹת) אֲשֶׁר קָנְתָה יְמִינְכֶם²²⁵. (זֹאת) הַמִּצְוָה מֵאֵת אֱלֹהִים עֲלֵיכֶם. אַךְ מִבַּלְעֲדֵי אֵלֶּה מֻתָּר לָכֶם לְבַקֵּשׁ לָכֶם (בְּהוֹנְכֶם נָשִׁים) לָשֵׂאת (אוֹתָן), מַצְנִיעִים לֶכֶת לֹא נוֹאֲפִים, וּנְתַתֶּם לָהֶן מָהֳרָן עַל הִתְעַלֶּסְכֶם בָּהֶן, כַּמִּצְוָה, וְלֹא יִהְיֶה בָּכֶם עָוֹן בַּאֲשֶׁר תֵּאוֹתוּ (אִישׁ לִרְעוּתוֹ) אַחֲרֵי (מַלֹּאתְכֶם) הַמִּצְוָה הַזֹּאת²²⁶, כִּי אֱלֹהִים יוֹדֵעַ וְחָכָם: כט וַאֲשֶׁר לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ מִכֶּם לָקַחַת נָשִׁים צְנוּעוֹת מַאֲמִינוֹת וְלָקַח מֵאֲשֶׁר קָנְתָה יְמִינְכֶם מִשִׁפְחוֹתֵיכֶם הַמַּאֲמִינוֹת, וֵאֱלֹהִים הַיּוֹדֵעַ אֶת אֱמוּנַתְכֶם. צֶאֱצָאִים אַתֶּם זֶה לָזֶה, וּלְקַחְתֶּם אוֹתָן בִּרְצוֹן אֲדוֹנֵיהֶן וּנְתַתֶּם לָהֶן שְׂכָרָן כַּמִּשְׁפַּט (כִּי תִהְיֶינָה) מַצְנִיעוֹת לֶכֶת לֹא נוֹאֲפוֹת וְלֹא מְאַהֲבִים לָהֶן: ל אַךְ כִּי תִהְיֶינָה לְאִישׁ וְעָשׂוּ תוֹעֵבָה (לִזְנוֹת) וְהָיָה עֲלֵיהֶן הַחֵצִי מִן הָעֹנֶשׁ אֲשֶׁר עַל (הַנָּשִׁים) הַצְּנוּעוֹת. זֹאת (הַמִּצְוָה) לְאֵלֶּה מִכֶּם אֲשֶׁר יִירְאוּ חֵטְא, אַךְ כִּי תִּמָּנְעוּ (מִשֵּׁאת שִׁפְחָה) טוֹב לָכֶם יוֹתֵר וֵאֱלֹהִים סַלָּח וְרַחוּם: לא חָפֵץ אֱלֹהִים לְבָאֵר לָכֶם (חֻקֹּתָיו) וּלְהַדְרִיכְכֶם בְּחֻקּוֹת (הָעַמִּים) אֲשֶׁר קָמוּ לִפְנֵיכֶם וְלָשׁוּב אֲלֵיכֶם, וֵאֱלֹהִים יוֹדֵעַ וְחָכָם: לב וֵאֱלֹהִים חָפֵץ לָשׁוּב אֲלֵיכֶם, אַךְ הַהוֹלְכִים אַחֲרֵי תַאֲווֹתֵיהֶם חֲפֵצִים כִּי תַּעֲמִיקוּ סָרָה עַד מְאֹד. חָפֵץ אֱלֹהִים לְהָקֵל מֵעֲלֵיכֶם, כִּי חַלָּשׁ נוֹצַר הָאָדָם:

לג הַמַּאֲמִינִים לֹא תֹאכְלוּ אֶת הוֹנְכֶם בֵּינֵיכֶם בַּשָּׁוְא²²⁷, בִּלְתִּי אִם יִהְיֶה בְּסַחַר כִּי תֵאוֹתוּ בֵּינֵיכֶם וְלֹא תָמִיתוּ אֶת נַפְשְׁכֶם, כִּי אֱלֹהִים רַחוּם עֲלֵיכֶם: לד וַאֲשֶׁר יַעֲשֶׂה זֹּאת בְּאֵיבָה וּבְעֹשֶׁק נִצְלֵהוּ בְּאֵשׁ (גֵּיהִנֹּם), וְנָקֵל הוּא לֵאלֹהִים: לה כִּי תִרְחֲקוּ מִן הַחַטָּאִים הַגְּדוֹלִים אֲשֶׁר צֻוֵּיתֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹתָם נְכַפֵּר לָכֶם מֵרָעוֹתֵיכֶם וּנְבִיאֲכֶם מְבוֹא כָּבוֹד²²⁸: לו וְלֹא תַחְמְדוּ אֵת אֲשֶׁר בִּכֶּר בּוֹ אֱלֹהִים מִקְצָתְכֶם עַל מִקְצָתְכֶם. לַגְּבָרִים חֵלֶק כְּפָעֳלָם וְלַנָּשִׁים חֵלֶק כְּפָעֳלָן. וּבַקְשׁוּ מֵאֵת אֱלֹהִים (לָתֵת לָכֶם) מֵחַסְדּוֹ, כִּי אֱלֹהִים יוֹדֵעַ כָּל: לז וְלַכֹּל²²⁹ שַׁתְנוּ גּוֹאֲלִים (לָרֶשֶׁת) מֵאֲשֶׁר עָזְבוּ הַהוֹרִים וְהַקְּרוֹבִים. וְאֵלֶּה אֲשֶׁר כְּרַתֶּם אִתָּם בְּרִית וּנְתַתֶּם לָהֶם חֶלְקָם²³⁰, כִּי אֱלֹהִים עֵד בַּכֹּל: לח לַגְּבָרִים יִתְרוֹן עַל הַנָּשִׁים בַּאֲשֶׁר בִּכֶּר אֱלֹהִים אִישׁ עַל רְעוּתוֹ וּבַאֲשֶׁר פִּזְּרוּ מֵהוֹנָם²³¹. וְהַנָּשִׁים הַיְשָׁרוֹת נִכְנָעוֹת (לְבַעֲלֵיהֶן) שׁוֹמְרוֹת בְּעֵת הִפָּקֵד (בַּעֲלֵיהֶן)²³² בַּאֲשֶׁר שָׁמַר אֱלֹהִים (אוֹתָן). אַךְ הַנָּשִׁים אֲשֶׁר תִּפְחֲדוּ פֶּן תַּמְרֶינָה וְהִזְהַרְתֶּם אוֹתָן, וְהִרְחַקְתֶּם אוֹתָן (מֵעֲלֵיכֶם) בְּחַדְרֵי־הַמִּשְׁכָּב וְהִכִּיתֶם אוֹתָן, וְהָיָה כִּי תִּשְׁמַעְנָה לְקוֹלְכֶם לֹא תְבַקְּשׁוּ תּוֹאֲנָה (לְעַנּוֹתָן), כִּי אֱלֹהִים עֶלְיוֹן וְגָדוֹל: לט וְכִי תִּפְחֲדוּ פֶּן יִפְרֹץ (רִיב) בֵּינֵיהֶם וּשְׁלַחְתֶּם שׁוֹפֵט מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְשׁוֹפֵט מִמִּשְׁפַּחְתָּהּ כִּי יִרְצוּ לְהַשְׁלִים, יְכוֹנֵן אֱלֹהִים שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם, כִּי אֱלֹהִים יוֹדֵעַ וּמֵבִין: מ וַעֲבַדְתֶּם אֶת אֱלֹהִים וְלֹא תְּשַׁתְּפוּ בוֹ דָּבָר וַהֲטִיבוֹתֶם לַהוֹרִים וְלַקְּרוֹבִים וְלַיְתוֹמִים וְלָעֲנִיִּים וְלַשָּׁכֵן הַקָּרוֹב וְלַשָּׁכֵן הָרָחוֹק²³³ וּלְרֵעַ אֲשֶׁר אִתְּכֶם וְלַהֵלֶךְ וְלַאֲשֶׁר קָנְתָה יְמִינְכֶם (מֵעֶבֶד וְשִׁפְחָה), כִּי לֹא יֹאהַב אֱלֹהִים אֶת הַיָּהִיר וְהַמִּתְהַלֵּל: מא אֲשֶׁר יִקְפְּצוּ יָדָם מִתֵּת וְצִוּוּ אֵת בְּנֵי הָאָדָם לִקְפֹּץ יָדָם וְהִצְפִּינוּ אֵת אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם אֱלֹהִים מֵחַסְדוֹ. אָכֵן לַכּוֹפְרִים עִתַּדְנוּ עֹנֶשׁ חֲרָפוֹת: מב וְאֵלֶּה אֲשֶׁר יְפַזְּרוּ אֶת הוֹנָם לְעֵינֵי בְנֵי הָאָדָם וְלֹא יַאֲמִינוּ בֵּאלֹהִים וּבַיּוֹם הָאַחֲרוֹן, וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ הַשָּׂטָן לְעָמִית, הִנֵּה רַע הֶעָמִית: מג וּמַה (רָעָה בָּאָה) עֲלֵיהֶם, לוּ הֶאֱמִינוּ בֵאלֹהִים וּבַיּוֹם הָאַחֲרוֹן וּפִזְּרוּ מֵאֲשֶׁר חָלַק לָהֶם אֱלֹהִים? וֵאֱלֹהִים יוֹדֵעַ אוֹתָם: מד אָכֵן לֹא יַעֲשֹׁק אֱלֹהִים (גַּם) כְּמִשְׁקָל הַנְּמָלָה. וְאִם טוֹב יִהְיֶה (הַמַּעֲשֶׂה) יְשִׁיבֶהוּ לְמִשְׁנֶה וְנָתַן מִלְּפָנָיו שָׂכָר רַב: מה וְאֵיכָה (יִהְיֶה) כַּאֲשֶׁר נָבִיא מִכָּל אֻמָּה עֵד וּנְבִיאֲךָ אוֹתְךָ לְעֵד בְּאֵלֶּה? בַּיּוֹם הַהוּא יְבַקְשׁוּ אֵלֶּה אֲשֶׁר כָּפְרוּ וַיַּמְרוּ אֶת (פִּי) הַשָּׁלִיחַ לוּ שִׁוּוּ מֵעַל לָהֶם אֶת פְּנֵי הָאֲדָמָה²³⁴. אַךְ לֹא יַסְתִּירוּ מֵאֱלֹהִים דָּבָר:

מו הַמַּאֲמִינִים, אַל תִּגְּשׁוּ לְהִתְפַּלֵּל וְאַתֶּם שִׂכּוֹרִים עַד אִם תֵּדְעוּ אֵת אֲשֶׁר תֹּאמֵרוּ, וְלֹא טְמֵאֵי קֶרִי, אִם לֹא בִּהְיוֹתְכֶם עוֹבְרִים בַּדָּרֶךְ, עַד אִם תִּרְחָצוּ. אַךְ כִּי תִהְיוּ חוֹלִים אוֹ בַּדָּרֶךְ אוֹ בְּבוֹא אִישׁ מִכֶּם מֵעֲשׂוֹת צְרָכָיו אוֹ בְּבוֹאֲכֶם אֶל הַנָּשִׁים וְלֹא תִּמְצְאוּ מַיִם, וּלְקַחְתֶּם לָכֶם חוֹל דַּק מִן הַדַּק וְשִׁפְשַׁפְתֶּם (בּוֹ) אֶת פְּנֵיכֶם וִידֵיכֶם, כִּי אֱלֹהִים מוֹחֵל וְסוֹלֵחַ:

מז הַאִם לֹא הִתְבּוֹנַנְתָּ אֶל אֵלֶּה אֲשֶׁר נִתַּן לָהֶם חֵלֶק מִן הַסֵּפֶר יִקְנוּ אֶת הַתּוֹעָה וִיבַקְּשׁוּ כִּי תִּתְעוּ מִן הַדָּרֶךְ. אַךְ אֱלֹהִים הוּא הַיּוֹדֵעַ אֶת אוֹיְבְכֶם, וְרַב (לָכֶם) בֵּאלֹהִים מָגֵן וְרַב (לָכֶם) בֵּאלֹהִים מוֹשִׁיעַ: מח וּבַיְּהוּדִים יֵשׁ אֲשֶׁר יְסַלְּפוּ אֶת הַדְּבָרִים מִמְּקוֹמָם וְאָמְרוּ: “שָׁמַעְנוּ וְנַמְרֶה וּשְׁמַע, בְּלִי מִשְׁמָע²³⁵ וְרָאעִנָא²³⁶” עַוֵּת בִּלְשׁוֹנָם²³⁷ וְדָקוֹר בַּדַּת²³⁸: מט וְאָכֵן לוּ אָמְרוּ “שָׁמַעְנוּ וְנַקְשִׁיב וּשְׁמַע וְהַבֵּט אֵלֵינוּ”, כִּי אָז טוֹב לָהֶם יוֹתֵר וְנָכוֹן יוֹתֵר. אֲבָל אֱלֹהִים אֵרֲרָם עַל כַּחֲשָׁם וְרַק הַמְעַט הֵם אֲשֶׁר יַאֲמִינוּ: נ הוֹי אַתֶּם אֲשֶׁר נִתַּן לָכֶם הַסֵּפֶר, הַאֲמִינוּ בַּאֲשֶׁר הוֹרַדְנוּ לְקַיֵּם (בּוֹ) אֵת (הַסֵּפֶר) אֲשֶׁר בְּיֶדְכֶם בְּטֶרֶם נִמְחַק פָּנִים וּנְשִׁיבֵם (לִהְיוֹת) כַּאֲחוֹרֵיהֶם, אוֹ נְקַלְלֵם כַּאֲשֶׁר קִלַּלְנוּ אֶת אַנְשֵׁי־הַשַּׁבָּת (אֲשֶׁר חִלְּלוּהָ)²³⁹ וַיֵּעָשֶׂה דְּבַר אֱלֹהִים: נא אָכֵן לֹא יִשָּׂא אֱלֹהִים אֲשֶׁר יְשֻׁתַּף בּוֹ. אֲבָל יִשָּׂא (לַעֲוֹנוֹת) זוּלַת זֶה לַאֲשֶׁר יַחְפֹּץ וַאֲשֶׁר יְשַׁתֵּף בֵּאלֹהִים בָּדָא מִלִּבּוֹ אָוֶן רָב: נב הַאִם לֹא הִתְבּוֹנַנְתָּ אֶל אֵלֶּה אֲשֶׁר יְזַכּוּ נַפְשָׁם. וְאוּלָם אֱלֹהִים יְזַכֶּה אֵת אֲשֶׁר יַחְפֹּץ וְלֹא תֵעָשְׁקוּ (גַּם) כִּקְרוּם גַּרְעִין הַתָּמָר: נג הַבֵּט אֵיךְ יִבְדּוּ עַל אֱלֹהִים הַכָּזָב, וְדַי בָּזֶה אָוֶן בָּרוּר: נד הַאִם לֹא הִתְבּוֹנַנְתָּ אֶל אֵלֶּה אֲשֶׁר נִתַּן לָהֶם חֵלֶק מִן הַסֵּפֶר יַאֲמִינוּ בָּאֱלִילִים וּבַטָּאעוּת וְאָמְרוּ לַכּוֹפְרִים: “אֵלֶּה יְיַשְּׁרוּ דֶּרֶךְ יוֹתֵר מִן הַמַּאֲמִינִים”²⁴⁰: אֵלֶּה הֵם אֲשֶׁר קִלְלָם אֱלֹהִים וַאֲשֶׁר אֱלֹהִים יְקַלְלֶנּוּ, לֹא תִמְצָא לוֹ מוֹשִׁיעַ: נו הַאִם לָהֶם חֵלֶק בַּמַּלְכוּת בְּעוֹד אֲשֶׁר הֵם לֹא יִתְּנוּ לִבְנֵי אָדָם (גַּם) מִשְׁקַע גַּרְעִין הַתָּמָר? נז הַאִם יְקַנְּאוּ בִּבְנֵי אָדָם בַּאֲשֶׁר נָתַן לָהֶם אֱלֹהִים מֵחַסְדּוֹ²⁴¹. הֵן מִלְּפָנִים נָתַנּוּ לְבֵית אַבְרָהָם אֶת הַסֵּפֶר וְאֶת הַחָכְמָה, וַנִּתֵּן לָהֶם מַמְלָכָה רַבָּה: נח וּבָהֶם יֵשׁ אֲשֶׁר יַאֲמִין בּוֹ²⁴² וּבָהֶם יֵשׁ אֲשֶׁר יָסוּרוֹ מִמֶּנּוּ. אָכֵן רָב בְּגֵיהִנֹּם לְלַהֵט (אוֹתָם): נט אָכֵן אֶת אֵלֶּה הַמְכַחֲשִׁים בְּאוֹתוֹתֵינוּ נִצְלֶה בְּאֵשׁ (גֵּיהִנֹּם). מִדֵּי הִשָּׂרֵף עוֹרוֹתָם נְמִירֵם בְּעוֹרוֹת אֲחֵרִים לְמַעַן יִטְעֲמוּ אֶת הָעֹנֶשׁ, כִּי אֱלֹהִים גִּבּוֹר וְחָכָם: ס אַךְ אֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ וַיַּעֲשׂוּ הַיָּשָׁר, נְבִיאֵם אֶל גַּנּוֹת יִמְשְׁכוּ תַּחְתֵּיהֶן הַנְּהָרוֹת. לְעוֹלָמִים יִהְיוּ בְּתוֹכָן, לָנֶצַח, וְלָהֶם בְּתוֹכָן נָשִׁים טְהוֹרוֹת וּנְבִיאֵם בְּצֵל לֹא יֶחְדַּל:

סא הִנֵּה אֱלֹהִים מְצַוְּכֶם לְהָשִׁיב אֶת הַפִּקָּדוֹן לִבְעָלָיו, וּבְשָׁפְטְכֶם בֵּין אֲנָשִׁים וּשְׁפַטְתֶּם בְּצֶדֶק. אָכֵן מַה טּוֹב הוּא (זֶה) אֲשֶׁר אֱלֹהִים מַזְהִירְכֶם לִשְׁמֹר אוֹתוֹ כִּי אֱלֹהִים שׁוֹמֵעַ וְרוֹאֶה: סב הַמַּאֲמִינִים, שִׁמְעוּ בְּקוֹל אֱלֹהִים וּבְקוֹל הַשָּׁלִיחַ וְרָאשֵׁי הַפְּקִידוֹת²⁴³ מִקִּרְבְּכֶם. וְכִי תָרִיבוּ בְּדָבָר, וַהֲבֵאתֶם אוֹתוֹ אֶל אֱלֹהִים וְאֶל הַשָּׁלִיחַ, אִם מַאֲמִינִים אַתֶּם בֵּאלֹהִים וּבַיּוֹם הָאַחֲרוֹן, זֶה טוֹב יוֹתֵר וְהַנָּאֶה בַּפִּתְרוֹנוֹת: סג הַאִם לֹא הִתְבּוֹנַנְתָּ אֶל אֵלֶּה הָאוֹמְרִים, כִּי מַאֲמִינִים הֵמָּה בַּאֲשֶׁר הוּרַד אֵלֶיךָ וּבַאֲשֶׁר הוּרַד לְפָנֶיךָ, יְבַקְשׁוּ לְהִשָּׁפֵט לִפְנֵי הַטָּאעוּת²⁴⁴. גַּם אַחֲרֵי אֲשֶׁר צֻוּוּ לְכַחֵשׁ בּוֹ? אָכֵן הַשָּׂטָן חָפֵץ לְהַתְעוֹתָם תּוֹעָה רַבָּה: סד וְכִי יֵאָמֵר אֲלֵיהֶם: “בּוֹאוּ אֶל (הַסֵּפֶר) אֲשֶׁר הוֹרִיד אֱלֹהִים אֶל הַשָּׁלִיחַ”, תִּרְאֶה אֶת הַסֵּעֲפִים סָרִים מִמְּךָ הַצִּדָּה: סה וְאוּלָם אֵיכָה (יִהְיֶה) בִּמְצֹא אוֹתָם צָרָה בַּאֲשֶׁר קִדְּמוּ יְדֵיהֶם לַעֲשׂוֹת? אָז יָבוֹאוּ אֵלֶיךָ נִשְׁבָּעִים בֵּאלֹהִים לֵאמֹר: “לֹא חָפַצְנוּ בִּלְתִּי אִם טוֹב וְהַשְׁלֵם (בֵּינְךָ וּבֵין יְרִיבֶיךָ)”: סו אֵלֶּה, יוֹדֵעַ אֱלֹהִים אֲשֶׁר בְּלִבָּם, הֶרֶף אֵפוֹא מֵהֶם וְהַזְהֵר אוֹתָם וְדַבֵּר אִתָּם דְּבָרִים נוֹגְעִים עַד הַנֶּפֶשׁ: סז וְלֹא שָׁלַחְנוּ כָּל שָׁלִיחַ, כִּי אִם לְמַעַן יִשְׁמְעוּ בְּקוֹלוֹ בִּרְצוֹן אֱלֹהִים, וְעַתָּה לוּ גַם אַחֲרֵי הַחֲטִיאָם אֶת נַפְשָׁם יָבוֹאוּ אֵלֶיךָ וְהִתְפַּלְּלוּ אֶל אֱלֹהִים כִּי יִסְלַח לַעֲוֹנָם, וְכִי יִתְפַּלֵּל לָהֶם הַשָּׁלִיחַ, כִּי אָז מָצְאוּ אֶת אֱלֹהִים מְקַבֵּל שָׁבִים וְרַחוּם: סח אַךְ לֹא כֵן, בֶּאֱלֹהֶיךָ נִשְׁבַּעְתִּי, לֹא יַאֲמִינוּ עַד אִם יְשִׂימוּךָ לְשׁוֹפֵט בְּדִבְרֵי רִיבוֹתֵיהֶם²⁴⁵ וְאַחֲרֵי כֵן לֹא יִמְצְאוּ בְּנַפְשָׁם עָמָל (בְּמִשְׁפָּט אֲשֶׁר חָרַצְתָּ), (אָז) רַק אָז יְקַבְּלוּ עֲלֵיהֶם (תּוֹרָתְךָ) וְנִכְנְעוּ: סט וְלוּ צִוִּינוּ אוֹתָם לֵאמֹר: “הָמִיתוּ נַפְשׁוֹתֵיכֶם אוֹ צְאוּ מִמִּשְׁכְּנוֹתֵיכֶם”, כִּי אָז לֹא עָשׂוּ זֹאת בִּלְתִּי אִם מְעַט מֵהֶם. וְאָכֵן לוּ עָשׂוּ אֵת אֲשֶׁר הִזְהִירוּ אוֹתָם לַעֲשׁוֹתוֹ, כִּי אָז טוֹב לָהֶם יוֹתֵר וַיֶּחֶזְקוּ יוֹתֵר (בֶּאֱמוּנָתָם): ע וְאָז הֵן נָתַנּוּ לָהֶם מֵאִתָּנוּ שָׂכָר רָב וַנְנַחֵם אֹרַח מֵישָׁרִים: וְאָכֵן אֵלֶּה אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּ בְּקוֹל אֱלֹהִים וְהַשָּׁלִיחַ יִהְיוּ עִם אֵלֶּה אֲשֶׁר נָטָה לָהֶם אֱלֹהִים חֶסֶד מִן הַנְּבִיאִים וְהַצַּדִּיקִים וְהַנֶּהֱרָגִים עַל קְדֻשַּׁת שְׁמוֹ וְהַיְשָׁרִים. וְנֶהֱדָּרִים הֵם אֵלֶּה לְחֶבְרָה: עב זֶה הוּא הַחֶסֶד מֵאֵת אֱלֹהִים וֵאֱלֹהִים רַב לָדַעַת (מַעֲשֵׂיכֶם):

עג הַמַּאֲמִינִים, הִשִּׁמְרוּ לָכֶם וְהֵחָלְצוּ (לַמִּלְחָמָה) גְדוּדִים אוֹ (כֻּלְּכֶם) יַחְדָּו²⁴⁶: עד אָכֵן יֵשׁ בָּכֶם הַמִּתְמַהְמֵהַּ, וּבִקְרוֹת אֶתְכֶם אָסוֹן יֹאמַר: “חֶסֶד עָשָׂה אֱלֹהִים אִתִּי, אֲשֶׁר לֹא הָיִיתִי אִתָּם בַּמָּקוֹם הַהוּא”: עה אַךְ בְּבוֹא אֲלֵיכֶם חֶסֶד מֵאֵת אֱלֹהִים, יֹאמַר – כְּמוֹ לֹא הָיְתָה בֵּינוֹ וּבֵינֵיכֶם יְדִידוּת²⁴⁷ – לֵאמֹר: “מִי יִתֵּן וְהָיִיתִי אִתָּם וְאֻשַּׁרְתִּי אֹשֶׁר רָב”: עו אָכֵן הִלָּחֵם יִלָּחֲמוּ מִלְחֶמֶת אֱלֹהִים אֵלֶּה אֲשֶׁר יִמְכְּרוּ אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה בָּעוֹלָם הַבָּא. וַאֲשֶׁר יִלָּחֵם מִלְחֶמֶת אֱלֹהִים אִם יֵהָרֵג וְאִם יִגְבַּר נִתֶּן לוֹ שָׂכָר רָב: עז וּמַה לָּכֶם (כִּי) לֹא תִלָּחֲמוּ מִלְחֶמֶת אֱלֹהִים וּ(מִלְחֶמֶת) הַחַלָּשִׁים בָּאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַיְלָדִים אֲשֶׁר יֹאמְרוּ: “אֱלֹהֵינוּ, הוֹצִיאֵנוּ מִן הָעִיר הַזֹּאת אֲשֶׁר שׁוֹכְנֶיהָ חוֹטְאִים, וְשִׁית לָנוּ מִלְּפָנֶיךָ מָגֵן, וְשִׁית לָנוּ מִלְּפָנֶיךָ מוֹשִׁיעַ”: עח הַמַּאֲמִינִים יִלָּחֲמוּ מִלְחֶמֶת אֱלֹהִים וְהַכּוֹפְרִים יִלָּחֲמוּ מִלְחֶמֶת הַ“טָּאעוּת”. הִלָּחֲמוּ אֵפוֹא בְּבַעֲלֵי־בְרִית הַשָּׂטָן, כִּי תַחְבּוּלַת הַשָּׂטָן רָפָה: עט הַאִם לֹא הִתְבּוֹנַנְתָּ אֶל אֵלֶּה אֲשֶׁר נֶאֱמַר אֲלֵיהֶם: “הָשִׁיבוּ יֶדְכֶם (מֵהִלָּחֵם) וְעִרְכוּ תְּפִלָּה וּתְנוּ צְדָקָה”, וַיְהִי כַּאֲשֶׁר צֻוּוּ לְהִלָּחֵם וְהִנֵּה יָרְאָה פְּלַגָּה מֵהֶם מִבְּנֵי־הָאָדָם כִּירֹא אֶת אֱלֹהִים אוֹ (גַּם) מוֹרָא רַב מִזֶּה, וַיֹּאמְרוּ: “אֱלֹהֵינוּ, לָמָּה זֶה צִוִּיתָנוּ לְהִלָּחֵם, לוּ עֲזַבְתָּנוּ עַד לְמוֹעֵד קָרוֹב”. אֱמֹר: “מַתַּת הָעוֹלָם הַזֶּה מְעַטָּה וְהָעוֹלָם הַבָּא טוֹב יוֹתֵר לַאֲשֶׁר יָרֵא אֶת אֱלֹהִים. וְלֹא תֵעָשְׁקוּ (אַף) כִּקְרוּם גַּרְעִין הַתָּמָר: פ וּבְכָל אֲשֶׁר תִּהְיוּ יַדְבִּיקְכֶם הַמָּוֶת וְאִם גַּם תִּהְיוּ בְּמִגְדָּלִים נִשָּׂאִים”. וּבְבוֹא אֲלֵיהֶם טוֹבָה, יֹאמְרוּ: מֵאֵת אֱלֹהִים הָיְתָה זֹּאת". וּבִמְצֹא אוֹתָם רָעָה יֹאמְרוּ: “מֵאִתְּךָ (הַנָּבִיא) הָיְתָה זֹּאת”. אֱמֹר: “הַכֹּל הוּא מֵאֵת אֱלֹהִים”. וּמַה לָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר כִּמְעַט לֹא יָבִינוּ שְׁמוּעָה: פא כָּל טוֹבָה אֲשֶׁר תָּבוֹא עָלֶיךָ מֵאֵת אֱלֹהִים הִיא, וְכָל רָעָה אֲשֶׁר תִּמְצָא אוֹתְךָ מֵאִתְּךָ הִיא לָךְ. וַנִּשְׁלַח לִבְנֵי הָאָדָם שָׁלִיחַ. וְרַב אֱלֹהִים לְעֵד (בָּזֹאת): פב אֲשֶׁר יִשְׁמַע בְּקוֹל הַשָּׁלִיחַ, שָׁמַע בְּקוֹל אֱלֹהִים, וַאֲשֶׁר יִפְנֶה עֹרֶף, הִנֵּה לֹא שְׁלַחְנוּךָ לְשׁוֹמֵר עֲלֵיהֶם: פג וְאָמְרוּ: “מִשְׁמָעַת” אַךְ בְּצֵאתָם מֵעַל פָּנֶיךָ, תָּזֹם עֵדָה מֵהֶם לַיְלָה אֲחֶרֶת מֵאֲשֶׁר תֹּאמַר. וְאוּלָם אֱלֹהִים יִכִתֹּב אֵת אֲשֶׁר יָזֹמּוּ לַיְלָה. סוּר מֵהֶם וְהִשָּׁעֵן עַל אֱלֹהֶיךָ, וְרַב אֱלֹהִים לְמִשְׁעָן: פד הַאִם לֹא יַעֲמִיקוּ חֵקֶר בַּקֹּרְאָן. הֵן לוּ לֹא מֵאֵת אֱלֹהִים הָיָה, כִּי אָז מָצְאוּ בוֹ דִבְרֵי תַהֲפוּכוֹת רַבִּים²⁴⁸: פה וּבְבוֹא אֲלֵיהֶם שְׁמִוּעַת בִּטְחָה אוֹ פַחַד יוֹדִיעוּהָ בָּרַבִּים. וְאוּלָם לוּ הֱבִיאוּהָ אֶל הַשָּׁלִיחַ וְאֶל רָאשֵׁי הַפְּקִידוֹת מִקִּרְבָּם, כִּי אָז הֱבִינוּהָ אֵלֶּה מִקִּרְבָּם הַמְבַקְשִׁים לָדַעַת צְפוּנָהּ. וְאָכֵן לוּלֵא חֶסֶד אֱלֹהִים אֲשֶׁר עֲלֵיכֶם, הֲלַכְתֶּם אַחֲרֵי הַשָּׂטָן מִלְּבַד מְעַט (מִכֶּם):

פו וְנִלְחַמְתָּ מִלְחֶמֶת אֱלֹהִים וְלֹא הוּטְלָה (חוֹבַת הַמִּלְחָמָה) בִּלְתִּי אִם עָלֶיךָ וְעוֹרֵר אֶת הַמַּאֲמִינִים. אוּלַי יָשִׁיב אֱלֹהִים אֵת שֹׁד הַכּוֹפְרִים (מֵעֲלֵיכֶם), כִּי אֱלֹהִים עַז (מֵהֶם) לְשֹׁד וְחָזָק (מֵהֶם) לְיַסֵּר: פז אֲשֶׁר יַפְגִּיעַ לְטוֹבָה. יִהְיֶה לּוֹ חֵלֶק מִמֶּנָּה וַאֲשֶׁר יַפְגִּיעַ לְרָעָה יִהְיֶה לּוֹ חֵלֶק מִמֶּנָּה, וֵאֱלֹהִים מַשְׁגִּיחַ עַל כָּל: פח וְכִי יִשְׁאֲלוּ לָכֶם לְשָׁלוֹם, וּשְׁאֶלְתֶּם לָהֶם רַב²⁴⁹ מֵאֲשֶׁר יִשְׁאָלוּ אוֹ הֲשִׁיבוּהוּ. כִּי אֱלֹהִים יְחַשֵּׁב (עִמָּכֶם) עַל כָּל: פט אֱלֹהִים אֵין אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדָיו, אָסוֹף יֶאֱסָפְכֶם לְיוֹם הַתְּקוּמָה אֵין סָפֵק בּוֹ. וּמִי נֶאֱמָן מֵאֱלֹהִים בְּמַאֲמָרוֹ? צ וּמָה לָכֶם (כִּי נֶחְלַקְתֶּם) לִשְׁתֵּי מַחֲנוֹת בִּדְבַר הַסֵּעֲפִים וֵאֱלֹהִים הֲפָכָם בַּאֲשֶׁר פָּעֲלוּ. הֲתַחְפְּצוּ לַנְחוֹת מֵישָׁרִים אֶת אֲשֶׁר הִתְעָה אוֹתוֹ אֱלֹהִים? אָכֵן אֲשֶׁר אֱלֹהִים יַתְעֶה לֹא תִמְצָא לוֹ דָּרֶךְ: צא יְבַקְשׁוּ כִּי תִכְפְּרוּ כַּאֲשֶׁר כָּפְרוּ וִהְיִיתֶם כְּמוֹכֶם כְּמוֹהֶם. אַל תִּקְּחוּ לָכֶם אֵפוֹא בַּעֲלֵי־בְרִית מֵהֶם עַד אִם יַעַזְבוּ מוֹלַדְתָּם לְשֵׁם אֱלֹהִים²⁵⁰. וְכִי יִפְנוּ עֹרֶף וְהֶחֱזַקְתֶּם בָּם וַהֲרַגְתֶּם אוֹתָם בְּכָל אֲשֶׁר תִּמְצָאוּם, וְלֹא תִקְחוּ לָכֶם מֵהֶם לֹא מָגֵן וְלֹא מוֹשִׁיעַ: צב זוּלָתִי אֵלֶּה אֲשֶׁר יִתְחַבְּרוּ אֶל עַם אֲשֶׁר קֶשֶׁר בְּרִית בֵּינוֹ וּבֵינֵיכֶם אוֹ יָבוֹאוּ אֲלֵיכֶם וְלִבָּם צַר לְהִלָּחֵם בָּכֶם אוֹ לְהִלָּחֵם בַּשִׁבְטָם. וְלוּ חָפֵץ אֱלֹהִים הִשְׁלִיטָם בָּכֶם וַיִּלָּחֲמוּ בָּכֶם. וְעַתָּה אִם יָסוּרוֹ מֵעֲלֵיכֶם וְלֹא יִלָּחֲמוּ בָּכֶם, וְקָרְאוּ לָכֶם לְשָׁלוֹם לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם אֱלֹהִים לִגְבַּר עֲלֵיהֶם: צג וּמְצָאתֶם אֲחֵרִים הַחֲפֵצִים לָשֶׁבֶת בֶּטַח (גַּם) אִתְּכֶם וְ(גַם) אֶת בְּנֵי עַמָּם. אַךְ כְּכָל אֲשֶׁר יְסִיתוּם לִמְרֹד יַהַפְכוּ וְיִמְרֹדוּ, וְהָיָה כִּי לֹא יָסוּרוֹ מֵעֲלֵיכֶם וְלֹא יִקְרְאוּ לָכֶם לְשָׁלוֹם וְלֹא יָשִׁיבוּ יְדֵיהֶם וְהֶחֱזַקְתֶּם בָּם בְּכָל אֲשֶׁר תִּתְפְּשׂוּם. כִּי אֵלֶּה הִשְׁלַטְנוּכֶם בָּהֶם שִׁלְטוֹן גָּלוּי: צד וְחָלִילָה לוֹ לְמַאֲמִין לַהֲרֹג מַאֲמִין אִם לֹא בִּשְׁגָגָה. וַאֲשֶׁר יַהֲרֹג מַאֲמִין בִּשְׁגָגָה, וְשִׁחְרֵר עֶבֶד²⁵¹ מַאֲמִין וְכֹּפֶר יְשַׁלֵּם לְמִשְׁפַּחְתּוֹ²⁵², בִּלְתִּי אִם כִּי יַעֲשׂוּ צְדָקָה אִתּוֹ. אַךְ כִּי יִהְיֶה (הַנֶּהֱרָג) מֵעַם אֲשֶׁר אֵיבָה בֵּינֵיכֶם וּבֵינוֹ וְהוּא מַאֲמִין²⁵³ וְהָיָה (כָּפְרוּ) שִׁחְרוּר עֶבֶד מַאֲמִין. אַךְ כִּי יִהְיֶה מֵעַם אֲשֶׁר בְּרִית בֵּינֵיכֶם וּבֵינוֹ וְשִׁלֵּם הַכֹּפֶר לְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְשִׁחְרֵר עֶבֶד מַאֲמִין. וַאֲשֶׁר לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ וְצָם חֳדָשַׁיִם (יָמִים) רְצוּפִים. “תְּשׁוּבָה” (הִיא לוֹ) מֵאֵת אֱלֹהִים וֵאֱלֹהִים יוֹדֵעַ וְחָכָם: צה אַךְ אֲשֶׁר יַהֲרֹג מַאֲמִין בְּזָדוֹן תַּגְמוּלוֹ גֵּיהִנֹּם. לְעוֹלָמִים יִהְיֶה בְּתוֹכָהּ. וְחָרָה בוֹ אַף אֱלֹהִים וְהֵכִין לוֹ עֹנֶשׁ כָּבֵד:

צו הַמַּאֲמִינִים כִּי תֵצְאוּ לְמִלְחֶמֶת אֱלֹהִים, וְהִבְחַנְתֶּם וְלֹא תֹאמְרוּ לַאֲשֶׁר יִקְרָא לְשָׁלוֹם (לֵאמֹר): “אֵין אַתָּה מַאֲמִין” בבַקֶּשְׁכֶם לִמְצֹא שְׂכַר הָעוֹלָם הַזֶּה, כִּי אֶת אֱלֹהִים שָׁלָל רָב. כֵּן הֱיִיתֶם לְפָנִים, וַיַּפְלֶה אֱלֹהִים לָכֶם חַסְדּוֹ, וְהִבְחַנְתֶּם, כִּי יוֹדֵעַ אֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיכֶם: צז לֹא יִשְׁווּ הַיּוֹשְׁבִים בַּיִת מִן הַמַּאֲמִינִים, אִם לֹא בְאֹנֶס, אֶל אֵלֶּה הַמְחָרְפִים נַפְשָׁם בְּמִלְחֶמֶת אֱלֹהִים בְּהוֹנָם וּבְנַפְשָׁם. הֵרִים אֱלֹהִים בְּמַעֲלוֹת אֶת הַמְחָרְפִים נַפְשָׁם בְּמִלְחֶמֶת אֱלֹהִים בְּהוֹנָם וּבְנַפְשָׁם עַל הַיּוֹשְׁבִים בַּיִת. וְלִשְׁנֵיהֶם גַּם יָחַד צִוָּה אֱלֹהִים אֶת הַטּוֹב. אַךְ אֶת הַמְחָרְפִים נַפְשָׁם הִפְלָה אֱלֹהִים מֵהַיּוֹשְׁבִים בַּיִת בְּשָׂכָר רָב: צח בְּמַעֲלוֹת מִלְּפָנָיו וּסְלִיחָה וְרַחֲמִים וֵאֱלֹהִים סַלָּח וְרַחוּם: צט וְאֵלֶּה אֲשֶׁר אָסְפוּ הַמַּלְאָכִים נַפְשׁוֹתָם (אֵלֶּה) הַחַטָּאִים בְּנַפְשׁוֹתָם וְאָמְרוּ (הַמַּלְאָכִים אֲלֵיהֶם): “מֶה הָיָה לָכֶם?”. וְעָנוּ: “הָיִינוּ מִן הַחַלָּשִׁים בָּאָרֶץ”, וְאָמְרוּ (הַמַּלְאָכִים): “הָאֵין אֶרֶץ אֱלֹהִים רְחָבָה אֲשֶׁר תֵּצְאוּ מִמוֹלַדְתְּכֶם אֵלֶיהָ?” אָכֵן אֵלֶּה גֵּיהִנֹּם מְגוּרֵיהֶם וְרָעָה הַדֶּרֶךְ (שָׁמָּה): ק זוּלָתִי הַחַלָּשִׁים בָּאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַיְלָדִים אֲשֶׁר לֹא יָכְלוּ מְצוֹא תַּחְבּוּלָה וְלֹא אֻשְּׁרוּ בְדָרֶךְ. אֵלֶּה יִתָּכֵן אֲשֶׁר יִסְלַח לַהֶם אֱלֹהִים, וֵאֱלֹהִים מוֹחֵל וְסוֹלֵחַ: קא וַאֲשֶׁר יֵצֵא מִמּוֹלַדְתּוֹ לְשֵׁם אֱלֹהִים יִמְצָא בָּאָרֶץ דֹּחַק הַרְבֵּה וּמֶרְחָב, וַאֲשֶׁר יֵצֵא מִבֵּיתוֹ בְּהִמָּלְטוֹ אֶל אֱלֹהִים וּשְׁלִיחוֹ, וְהִדְבִּקָהוּ הַמָּוֶת, עַל אֱלֹהִים שְׂכָרוֹ וֵאֱלֹהִים, סַלָּח וְרַחוּם: קב וְכִי תַּעַבְרוּ בָּאָרֶץ לַמִּלְחָמָה לֹא יִהְיֶה בָכֶם חֵטְא בְקַצֶּרְכֶם אֶת הַתְּפִלָּה כִּי תִּפְחֲדוּ פֶּן יִפְּלוּ עֲלֵיכֶם הַכּוֹפְרִים, כִּי הַכּוֹפְרִים הֵם אוֹיְבְכֶם הַגָּלוּי: קג וְכִי תִהְיֶה בְּתוֹכָם וְעָרַכְתָּ לָהֶם הַתְּפִלָּה וְקָמָה עֵדָה מֵהֶם אִתְּךָ וְתָפְשׂוּ נִשְׁקָם וּבְהִשְׁתַּחֲווֹתָם וְהָיוּ מֵאַחֲרֵיהֶם. וּבָאָה עֵדָה שְׁנִיָּה אֲשֶׁר טֶרֶם הִתְפַּלְּלָה, וְהִתְפַּלְּלָה אִתָּךְ, וְנִשְׁמְרוּ וְתָפְשׂוּ נִשְׁקָם, יְבַקְשׁוּ הַכּוֹפְרִים, כִּי תַעַזְבוּ אֶת נִשְׁקְכֶם וְאֶת הַכְּבֻדָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם, וְנָטוּ עֲלֵיכֶם פַּעַם אַחַת (וְהִשְׁמִידוּכֶם), וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם חֵטְא כִּי יִפְגָּעֲכֶם פֶּגַע מָטָר אוֹ כִי תִהְיוּ חוֹלִים וְהִנַּחְתֶּם נִשְׁקְכֶם, אַךְ הִשָּׁמְרוּ לָכֶם. וֵאֱלֹהִים הֵכִין לַכּוֹפְרִים עֹנֶשׁ חֲרָפוֹת: קד וּכְכַלּוֹתְכֶם לְהִתְפַּלֵּל וּזְכַרְתֶּם אֶת אֱלֹהִים עוֹמְדִים וְיוֹשְׁבִים וּמֻטִּים עַל צִדְכֶם. אַךְ אִם תֵּשְׁבוּ בֶּטַח וַעֲרַכְתֶּם הַתְּפִלָּה (כַּחֹק), כִּי הַתְּפִלָּה בְּמוֹעֲדֶיהָ מִצְוָה עַל הַמַּאֲמִינִים: קה וְלֹא תֵּחַתּוּ מֵחַפֵּשׂ אֶת הָעָם (אוֹיְבְכֶם) אִם גַּם תִּמְצָא אֶתְכֶם תְּלָאָה, כִּי גַם אוֹתָם תִּמְצָא (תְּלָאָה) כַּאֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם, וְלָכֶם תִּקְוָה (לְשָׂכָר) מֵאֵת אֱלֹהִים וְלָהֶם אֵין תִּקְוָה, וֵאֱלֹהִים יוֹדֵעַ וְחָכָם:

קו הִנֵּה הוֹרַדְנוּ אֵלֶיךָ אֶת הַסֵּפֶר בָּאֱמֶת לְמַעַן תִּשְׁפֹּט בֵּין בְּנֵי הָאָדָם כַּאֲשֶׁר הֶרְאָה אוֹתְךָ אֱלֹהִים וְלֹא תָרִיב אֶת רִיב הַבּוֹגְדִים²⁵⁴ וְהִתְפַּלֵּל לֵאלֹהִים כִּי יִסְלַח (לְךָ) כִּי אֱלֹהִים סַלָּח וְרַחוּם: קז וְלֹא תִּתְוַכַּח לַמּוֹנִים אִישׁ אֶת אָחִיו, כִּי לֹא יֹאהַב אֱלֹהִים אֶת הַמּוֹנֶה וְהַפּוֹשֵׁעַ: קח יִסָּתְרוּ מִפְּנֵי הָאֲנָשִׁים אַךְ לֹא יִסָּתְרוּ מִפְּנֵי אֱלֹהִים וְהוּא אִתָּם בְּזָמְמָם לַיְלָה דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא חָפֵץ, וֵאֱלֹהִים מֵבִין מַעֲשֵׂיהֶם: קט הִנֵּה אַתֶּם אֲשֶׁר תִּתְוַכְּחוּ לָהֶם בְּ(עִנְיְנֵי) חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה, אַךְ מִי יִתְוַכַּח לָהֶם עִם אֱלֹהִים בְּיוֹם הַתְּקוּמָה אוֹ מִי יִהְיֶה לָהֶם לְמִשְׁעָן? קי וַאֲשֶׁר יַעֲשֶׂה רָעָה אוֹ יַחֲטִיא נַפְשׁוֹ וְשָׁב וְהִתְפַּלֵּל אֶל אֱלֹהִים כִּי יִסְלַח לְחַטָּאתוֹ, יִמְצָא אֶת אֱלֹהִים סַלָּח וְרַחוּם: קיא וַאֲשֶׁר יִפְעַל עַוְלָה, לְנַפְשׁוֹ יִפְעָלֶנָה, וֵאֱלֹהִים יוֹדֵעַ וְחָכָם: קיב וַאֲשֶׁר יִפְעַל חֵטְא אוֹ עָוֶל, אַחַר יָשִׁית אוֹתוֹ עַל (רֹאשׁ) נָקִי, יִשָּׂא (עֲוֹן) מוֹצִיא שֵׁם רָע וְאַשְׁמָה גְלוּיָה: קיג וְלוּלֵא חֶסֶד אֱלֹהִים אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְרַחֲמָיו, כִּי אָז זָמְמָה עֵדָה מֵהֶם רָע לְהַתְעוֹתְךָ וְלֹא יַתְעוּ בִּלְתִּי אִם אֶת נַפְשָׁם, וְלֹא יָרֵעוּ לְךָ בִּמְאוּמָה, כִּי הוֹרִיד אֱלֹהִים עַל יָדְךָ אֶת הַסֵּפֶר וְאֶת הַחָכְמָה וַיְלַמְּדֵךָ אֵת אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ, כִּי חֶסֶד אֱלֹהִים רַב עָלֶיךָ: קיד אֵין טוֹב בְּהַרְבֵּה מִ(דִּבְרֵי) סוֹדָם בִּלְעֲדֵי (בְּסוֹד) זֶה אֲשֶׁר צִוָּה עַל הַצְּדָקָה וְהַיָּשָׁר (לַעֲשׂוֹת) שָׁלוֹם בֵּין בְּנֵי הָאָדָם. וַאֲשֶׁר יַעֲשֶׂה זֹאת בְּבַקְשׁוֹ אֶת רְצוֹן אֱלֹהִים נָתוֹן, נִתֶּן לוֹ שָׂכָר רָב: קטו וַאֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת הַשָּׁלִיחַ אַחֲרֵי אֲשֶׁר נוֹכַח לָדַעַת אֶת הַדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה וְהָלְכוּ, לֹא בְדֶרֶךְ הַמַּאֲמִינִים, נַהֲפֹךְ פָּנָיו אֶל (הַדֶּרֶךְ) אֲשֶׁר פָּנָה וְנִצְלֵהוּ בְאֵשׁ (גֵּיהִנּוֹם), וְרָעָה הַדֶּרֶךְ שָׁמָּה:

קטז אָכֵן לֹא יִשָּׂא אֱלֹהִים אֲשֶׁר יְשַׁתְּפוּ בּוֹ (אֱלֹהִים אֲחֵרִים) וְסָלַח לְזוּלַת זֹאת לַאֲשֶׁר יַחְפֹּץ, וַאֲשֶׁר יְשַׁתֵּף בֵּאלֹהִים תָּעָה תּוֹעָה רַבָּה: קיז לֹא יִקְרְאוּ לְזוּלָתוֹ בִּלְתִּי אִם לִנְקֵבוֹת²⁵⁵, וְלֹא יִקְרְאוּ בִּלְתִּי אִם לְשָׂטָן קְשֵׁה עֹרֶף: קיח אֵרֲרוֹ אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר (הַשָּׂטָן): “לָקוֹחַ אֶקַּח לִי מֵעוֹבְדֶיךָ חֵלֶק קָצוּב, וְהִתְעֵיתִים וְעוֹרַרְתִּי בְּקִרְבָּם תַּאֲווֹת הֶבֶל וְצִוִּיתִים וּבִקְּעוּ אֶת אָזְנֵי הַצֹּאן וְצִוִּיתִים וְשִׁנּוּ אֶת (תֹּאַר) יְצִיר אֱלֹהִים”²⁵⁶. אָכֵן אֲשֶׁר יִקַּח לוֹ אֵת הַשָּׂטָן לְמָגֵן לוֹ, אָבַד אָבְדָן גָּלוּי: קיט יַבְטִיחַ אוֹתָם (טוֹב) וְעוֹרֵר תַאֲווֹתֵיהֶם, אַךְ לֹא יַבְטִיחַ אוֹתָם הַשָּׂטָן בִּלְתִּי אִם רְמִיָּה: קכ אֵלֶּה מְגוּרֵיהֶם גֵּיהִנֹּם וְלֹא יִמְצְאוּ מִפְלָט מִמֶּנָּה: קכא אַךְ אֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ וַיַּעֲשׂוּ הַיָּשָׁר, אוֹתָם נָבִיא אֶל גַּנּוֹת יִמְשְׁכוּ תַּחְתֵּיהֶן הַנְּהָרוֹת. לְעוֹלָמִים יִהְיוּ בְתוֹכָן לַנֶּצַח. דְּבַר אֱלֹהִים אֶמֱת וּמִי נֶאֱמָן מֵאֱלֹהִים בִּדְבָרוֹ"? קכב אֵין הוּא לֹא כַאֲשֶׁר תִּתְאַוּוּ וְלֹא כַאֲשֶׁר יִתְאַוּוּ אַנְשֵׁי־הַסֵּפֶר. אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה רָעָה יְשֻׁלַּם כְּמַעֲשֵׂהוּ, וְלֹא יִמְצָא לוֹ בִּפְנֵי אֱלֹהִים לֹא מָגֵן וְלֹא מוֹשִׁיעַ: קכג וַאֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר אִם זָכָר וְאִם נְקֵבָה וְהוּא מַאֲמִין, אֵלֶּה יָבוֹאוּ אֶל גַּן הָעֵדֶן וְלֹא יֵעָשֵׁקוּ (גַּם) כְּמִשְׁקַע גַּרְעִין הַתָּמָר: קכו וּמִי הוּא הַטּוֹב (בְּנוֹצְרֵי) דָּת מֵהָאִישׁ אֲשֶׁר הִשְׁלִים נַפְשׁוֹ²⁵⁷ אֶל אֱלֹהִים וְהוּא עוֹשֵׂה הַטּוֹב וַיֵּלֶךְ בְּדָת אַבְרָהָם “חָנִיף”. וַיִּקַּח לוֹ אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם לִידִיד (לוֹ): קכה וְלֵאלֹהִים כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וְכָל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ וֵאֱלֹהִים, מֵבִין הַכֹּל:

קכו וְשַׁאֲלוּ אֶת פִּיךָ בִּדְבַר הַנָּשִׁים²⁵⁸. אֱמֹר: אֱלֹהִים יוֹרְכֶם עַל דְּבָרָן, וְאֲשֶׁר יִקָּרֵא לִפְנֵיכֶם בַּסֵּפֶר עַל דְּבַר הַיְתוֹמוֹת אֲשֶׁר לֹא תִתְּנוּ לָהֶן כַּמְצֻוֶּה לָתֵת לָהֶן וּמֵאַנְתֶּם לְקַחְתָּן לָכֶם לְנָשִׁים וְעַל דְּבַר הַחַלָּשִׁים מִן הַיְלָדִים, וְכִי תִּנְהֲגוּ בְּצֶדֶק עִם הַיְתוֹמִים, כָל הַטּוֹב אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ יֵדָעֶנּוּ אֱלֹהִים: קכז וְאִשָּׁה כִּי תִירָא פֶּן יָסוּר מֵעָלֶיהָ לֵב בַּעֲלָהּ אוֹ כִּי יִרְחַק מֵעָלֶיהָ, לֹא יִהְיֶה בָּהּ חֵטְא כִּי יַשְׁלִימוּ. כִּי טוֹב הַשָּׁלוֹם (מִשִּׁלּוּחִים) כִּי הַחֶמְדָּה הַטְבָּעָה בַּנְפָשׁוֹת, וְכִי תֵיטִיבוּ (לַנָּשִׁים) וִירֵאתֶם מֵאֱלֹהִים, יֵדַע אֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיכֶם: קכח לֹא תּוּכְלוּ לְבִלְתִּי נְטוֹת יוֹתֵר (אֶל אַחַת) מִבֵּין הַנָּשִׁים (אֲשֶׁר לָכֶם) וְאִם גַּם תִּתְאַמְצוּ (לַעֲשׂוֹת כֵּן). אַךְ אַל תָּסוּרוּ כָּלָה (מֵאַחַת מֵהֵנָּה) וּזְנַחְתֶּם אוֹתָהּ כַּתְּלוּיָה וְעוֹמֶדֶת וְכִי תַּשְׁלִימוּ וִירֵאתֶם מֵאֱלֹהִים, הִנֵּה אֱלֹהִים סַלָּח וְרַחוּם: קכט וְאִם תִּפָּרְדוּ (אִישׁ מֵעַל אִשְׁתּוֹ) יַעֲשִׁיר אֱלֹהִים אֶת כָּל אֶחָד מִשְּׁנֵיכֶם מִשִּׁפְעוֹ, וֵאֱלֹהִים רַב (חֶסֶד) וְחָכָם:

קל וְלֵאלֹהִים כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וְכָל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ. וּכְבָר צִוִּינוּ אֶת אֵלֶּה אֲשֶׁר נִתַּן לָהֶם הַסֵּפֶר לִפְנֵיכֶם וְאֶתְכֶם (לֵאמֹר): יְראוּ אֶת אֱלֹהִים וְכִי תִּכְפְּרוּ הִנֵּה לֵאלֹהִים כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וְכָל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ, וֵאֱלֹהִים עָשִׁיר וּמְהֻלָּל: קלא וְלֵאלֹהִים כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וְכָל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ, וְרַב הוּא אֱלֹהִים לְמִשְׁעָן: קלב כִּי בִּרְצוֹתוֹ יַכְרִיתְכֶם²⁵⁹ אַתֶּם בְּנֵי הָאָדָם וְהֵקִים אֲחֵרִים (תַּחְתֵּיכֶם) וְיָכוֹל הוּא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת זֹאת: קלג מִי הֶחָפֵץ גְּמוּל (מִטּוּב) הָעוֹלָם הַזֶּה, הִנֵּה אֶת אֱלֹהִים גְּמוּל הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא, וֵאֱלֹהִים שׁוֹמֵעַ וְרוֹאֶה:

קלד הַמַּאֲמִינִים, שִׁמְרוּ אֱמֶת בְּקוּמְכֶם לְהָעִיד לִפְנֵי אֱלֹהִים, וְגַם אִם (תָּעִידוּ) בָּכֶם בְּעַצְמְכֶם אוֹ בַּאֲבוֹתֵיכֶם וּקְרוֹבֵיכֶם אִם עָשִׁיר יִהְיֶה וְאִם עָנִי. כִּי אֱלֹהִים קוֹדֵם לִשְׁנֵיהֶם. וְלֹא תֵלְכוּ אַחֲרֵי הַתַּאֲוָה לְבִלְתִּי נְטוֹת (מִן הַיְשָׁרָה) וּלְסַלֵּף (הָעֵדוֹת אוֹ לִרְחֹק (מֵהָעִיד), כִּי אֱלֹהִים יוֹדֵעַ אֶת מַעֲשֵׂיכֶם:

קלה הַמַּאֲמִינִים²⁶⁰, הַאֲמִינוּ בֵּאלֹהִים וּבִשְׁלִיחוֹ וּבַסֵּפֶר אֲשֶׁר הוֹרִיד אֱלֹהִים עַל יַד שְׁלִיחוֹ, וּבַסֵּפֶר אֲשֶׁר הוֹרִיד מִלְּפָנִים, וַאֲשֶׁר יְכַחֵשׁ בֵּאלֹהִים וּבְמַלְאָכָיו וּבִסְפָרָיו וּבִשְׁלִיחָיו וּבַיּוֹם הָאַחֲרוֹן, תָּעָה תּוֹעָה רַבָּה: קלו אַךְ אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ וַיָּשׁוּבוּ וַיִּכְפֹּרוּ וַיָּשׁוּבוּ וַיַאֲמִינוּ וַיָּשׁוּבוּ וַיִּכְפֹּרוּ וַיּוֹסִיפוּ כַּחַשׁ, לֹא יֹאבֶה אֱלֹהִים סְלֹחַ לָהֶם וְלֹא הַנְחוֹתָם אֹרַח: קלז הוֹדַע אֶת הַסֵּעֲפִים כִּי לָהֶם עֹנֶשׁ דְּאָבָה: קלח אֲשֶׁר יִקְחוּ לָהֶם הַכּוֹפְרִים לְמָגִנִּים מִבַּלְעֲדֵי הַמַּאֲמִינִים. הַיְבַקְשׁוּ אִתָּם עֹז? הֵן הָעֹז כֻּלּוֹ לֵאלֹהִים הוּא: קלט וּכְבָר הוֹרִיד אֲלֵיכֶם בַּסֵּפֶר לֵאמֹר: בְּשָׁמְעֲכֶם אוֹתוֹת אֱלֹהִים יְכַחֲשׁוּ בָהֶם וְלָעֲגוּ לָהֶם. אַל תֵּשְׁבוּ אֵפוֹא אִתָּם עַד אִם יָשִׂיחוּ בִּדְבָרִים אֲחֵרִים, לֹא בָהֶם²⁶¹, כִּי אָז תִּהְיוּ כְּמוֹהֶם. אָכֵן אֱלֹהִים מְאַסֵּף אֶת הַסֵּעֲפִים וְאֵת הַכּוֹפְרִים יַחְדָּו אֶל גֵּיהִנֹּם: קמ אֵלֶּה הַמּוֹחִילִים לִרְאוֹת אֵת אֲשֶׁר יִקְרֶה אֶתְכֶם, וְהָיָה בְתֵת לָכֶם אֱלֹהִים תְּשׁוּעָה וְאָמְרוּ: "הַאִם לֹא אִתְּכֶם הָיִינוּ?, וּבְהַצְלִיחַ הַכּוֹפְרִים יֹאמְרוּ (אֲלֵיהֶם): “הַאִם לֹא רָמָה יָדֵינוּ עֲלֵיכֶם, וַנַּצֵּל אֶתְכֶם מִיָּד הַמַּאֲמִינִים”. אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט בֵּינֵיהֶם בְּיוֹם הַתְּקוּמָה, וְלֹא יִתֵּן אֱלֹהִים אֶת הַכּוֹפְרִים לִגְבֹּר עַל הַמַּאֲמִינִים: קמא עָקוֹב יַעַקְבוּ הַסֵּעֲפִים אֶת אֱלֹהִים אַךְ הוּא יְעַקְבֵם. וּבְקוּמָם לְהִתְפַּלֵּל יָקוּמוּ עֲצֵלִים (רַק) לְעֵינֵי הָאֲנָשִׁים, וְלֹא יִזְכְּרוּ אֶת אֱלֹהִים בִּלְתִּי אִם מְעַט: קמב פּוֹסְחִים בֵּין שְׁנֵי אֵלֶּה לֹא לְאֵלֶּה (הֵם) וְלֹא לְאֵלֶּה. וַאֲשֶׁר יִתְעֶה אֱלֹהִים לֹא תִמְצָא לוֹ דָרֶךְ (לְאַשְּׁרוֹ):

קמג הַמַּאֲמִינִים, אַל תִּקְחוּ אֶת הַכּוֹפְרִים לְמָגֵן לָכֶם מִבַּלְעֲדֵי הַמַּאֲמִינִים, הֲתַחְפְּצוּ לָתֵת לֵאלֹהִים תּוֹכָחוֹת גְּלוּיוֹת נֶגְדְּכֶם?: קמד אָכֵן הַסֵּעֲפִים הֵם בְּתַחְתִּית גֵּיהִנֹּם וְלֹא תִמְצָא לָהֶם מוֹשִׁיעַ: קמה זוּלָתִי אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׁבוּ וַיֵּיטִיבוּ דַּרְכָּם וַיִּדְבְּקוּ בֵּאלֹהִים²⁶² וַיִּהְיוּ תְמִימִים עִם אֱלֹהִים בְּדָתָם. אֵלֶּה הֵם בַּמַּאֲמִינִים. וֵאֱלֹהִים יִתֵּן לַמַּאֲמִינִים שָׂכָר רָב: קמו מַה־יַּעֲשֶׂה אֱלֹהִים לְהַעֲנִישְׁכֶם אַחֲרֵי אֲשֶׁר הוֹדֵיתֶם וַתַּאֲמִינוּ, וֵאֱלֹהִים מַכִּיר טוֹבָה וְיוֹדֵעַ: קמז לֹא יֹאהַב אֱלֹהִים אֲשֶׁר יְדַבְּרוּ רָעוֹת (בְּאִישׁ) בְּאָזְנֵי כֹל²⁶³, זוּלָתִי אֲשֶׁר נֶעֱשָׁק. וֵאֱלֹהִים שׁוֹמֵעַ וְיוֹדֵעַ: קמח אִם תְּגַלּוּ אֶת (הֵמַּעֲשֶׂה) הַטּוֹב וְאִם תַּסְתִּירוּהוּ אוֹ תִסְלְחוּ לְרָעָה, הִנֵּה אֱלֹהִים סוֹלֵחַ וְאַמִּיץ־כֹּחַ²⁶⁴: אָכֵן הַמְכַחֲשִׁים בֵּאלֹהִים וּבִשְׁלִיחָיו וְהַמְבַקְשִׁים לְהַבְדִּיל בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין שְׁלִיחָיו וְאָמְרוּ: “נַאֲמִין בְּמִקְצָת וּנְכַחֵשׁ בְּמִקְצָת” וּבִקְשׁוּ לָקַחַת לָהֶם דֶּרֶךְ בֵּין זֶה וּבֵין זֶה: קנ אֵלֶּה הֵם הַכּוֹפְרִים בֶּאֱמֶת, וַנְּעַתֵּד לַכּוֹפְרִים עֹנֶשׁ חֲרָפוֹת: קנא אַךְ הַמַּאֲמִינִים בֵּאלֹהִים וּבִשְׁלִיחָיו וְלֹא יַבְדִּילוּ בֵין שָׁלִיחַ לְשָׁלִיחַ מִשְּׁלִיחָיו, אֵלֶּה יִתֵּן לָהֶם שְׂכָרָם, וֵאֱלֹהִים סַלָּח וְרַחוּם:

קנב יִשְׁאֲלוּ מִמְּךָ אַנְשֵׁי־הַסֵּפֶר כִּי תוֹרִיד לָהֶם סֵפֶר מִן הַשָּׁמַיִם. הֵן שָׁאֲלוּ מִלְּפָנִים מֵאֵת מֹשֶׁה גְּדוֹלָה מִזֹּאת וַיֹּאמְרוּ: "הַרְאֵנוּ אֶת אֱלֹהִים גָּלוּי וַיֹּאחֲזֵם שַׂעַר בְּפִשְׁעָם. אַחֲרֵי זֹאת עָשׂוּ לָהֶם הָעֵגֶל אַחֲרֵי בּוֹא אֲלֵיהֶם הַמּוֹפְתִים, וַנִּסְלַח לָהֶם עַל הַדָּבָר הַזֶּה וַנִּתֵּן לְמֹשֶׁה שִׁלְטוֹן גָּלוּי: קנג וַנִּכֶף²⁶⁵ עֲלֵיהֶם אֶת הָהָר בְּהַעֲבִירֵנוּ אוֹתָם בַּבְּרִית, וַנֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: “בּוֹאוּ הַשַּׁעַר מִשְׁתַּחֲוִים”, וַנֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: “אַל תְּחַלְּלוּ אֶת הַשַּׁבָּת” וַנָּבוֹא אִתָּם בְּמָסֹרֶת הַבְּרִית: קנד אַךְ עַל²⁶⁶ הֲפֵרָם בְּרִיתָם וְכַחֲשָׁם בְּאוֹתוֹת אֱלֹהִים וְהָרְגָם אֶת הַנְּבִיאִים בְּלִי מִשְׁפַּט וְאָמְרָם: “עָרֵל לִבֵּנוּ”. – לֹא כִּי אֱלֹהִים חָתַם אֵת לִבּוֹתָם בַּכַחֲשָׁם, וְלֹא יַאֲמִינוּ זוּלָתִי מְעַט: קנה וְעַל כָּפְרָם וְהוֹצִיאָם עַל מִרְיָם שֵׁם־רָע עַד מְאֹד: קנו וְעַל אָמְרָם: “אֲנַחְנוּ הָרַגְנוּ אֵת הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּ בֶּן מִרְיָם שְׁלִיחַ הָאֱלֹהִים”. וְאָכֵן לֹא הֲרָגוּהוּ וְלֹא צְלָבוּהוּ, וְרַק כִּדְמוּתוֹ הָיָה לִפְנֵיהֶם²⁶⁷, וְאָכֵן אֵלֶּה אֲשֶׁר נֶחֶלְקוּ עַל אוֹדוֹתָיו הֵם בְּסָפֵק בִּדְבַר מוֹתוֹ. אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה בַּדָּבָר הַזֶּה, וְרַק אַחֲרֵי דִמְיוֹן לִבָּם יֵלֵכוּ. וְאָמְנָם לֹא הֲרָגוּהוּ, וְאוּלָם אֱלֹהִים נְשָׂאָהוּ אֵלָיו וֵאֱלֹהִים גִּבּוֹר וְחָכָם: קנז וְאֵין בְּעַם הַסֵּפֶר אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יַאֲמִין בּוֹ לִפְנֵי מוֹתוֹ²⁶⁸, וּבְיוֹם הַתְּקוּמָה יָקוּם לְעֵד בָּהֶם: קנח וּבְפֶשַׁע הַיְּהוּדִים אָסַרְנוּ עֲלֵיהֶם מַטְעַמִּים אֲשֶׁר הָיוּ מֻתָּרִים לָהֶם וּבִגְלַל הֲשִׁיבָם רַבִּים מִדֶּרֶךְ אֱלֹהִים: קנט וְקַחְתָּם הַתַּרְבִּית אַחֲרֵי אֲשֶׁר צֻוּוּ לְבִלְתִּי קַחְתָּהּ, וְאָכְלָם אֶת הוֹן בְּנֵי הָאָדָם בַּשָּׁוְא. וְלַכּוֹפְרִים עִתַּדְנוּ עֹנֶשׁ דְּאָבָה: קס וְאוּלָם אֵלֶּה מֵהֶם הַיּוֹדְעִים דַּעַת נְכוֹנָה וְהַמַּאֲמִינִים בַּאֲשֶׁר הוּרַד אֵלֶיךָ וּבַאֲשֶׁר הוּרַד לְפָנֶיךָ וְהָעוֹרְכִים תְּפִלָּה וְהַנּוֹתְנִים צְדָקָה וְהַמַּאֲמִינִים בֵּאלֹהִים וּבַיּוֹם הָאַחֲרוֹן, אֵלֶּה נִתַּן לָהֶם שָׂכָר רָב: קסא אָכֵן גָּלִינוּ אֶת אָזְנְךָ כַּאֲשֶׁר גָּלִינוּ אֶת אֹזֶן נֹחַ וְהַנְּבִיאִים אַחֲרָיו, וְכַאֲשֶׁר גָּלִינוּ אֶת אֹזֶן אַבְרָהָם וְיִשְׁמָעֵאל וְיִצְחָק וְיַעֲקֹב וְהַשְּׁבָטִים וְיֵשׁוּ וְאִיּוֹב וְיוֹנָה וְאַהֲרֹן וּשְׁלֹמֹה, וַנִּתֵּן לְדָוִד מִזְמוֹרִים: קסב וּשְׁלִיחִים אֲשֶׁר סִפַּרְנוּ לְךָ עַל אֹדוֹתָם לִפְנֵי זֶה וּשְׁלִיחִים אֲשֶׁר לֹא סִפַּרְנוּ לְךָ עַל אֹדוֹתָם, וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת מֹשֶׁה פֶּה אֶל פֶּה²⁶⁹: שְׁלִיחִים מְבַשְּׂרִים וּמַזְהִירִים לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִהְיוּ לִבְנֵי אָדָם תּוֹכָחוֹת אֶת אֱלֹהִים אַחֲרֵי (שָׁלְחוֹ) הַשְּׁלִיחִים וֵאֱלֹהִים גִּבּוֹר וְחָכָם: קסד אָמְנָה אֱלֹהִים יָעִיד עַל (הַדָּבָר) אֲשֶׁר הוֹרִיד אֵלֶיךָ, הוֹרִידוּ עַל פִּי דַעְתּוֹ, וְהַמַּלְאָכִים יָעִידוּ וְרַב בֵּאלֹהִים לְעֵד: קסה אַךְ אֵלֶּה אֲשֶׁר כָּפְרוּ וַיָּשִׁיבוּ מִדֶּרֶךְ אֱלֹהִים, תָּעוּ תּוֹעָה רָבָּה²⁷⁰ אָכֵן אֵלֶּה אֲשֶׁר כָּפְרוּ וַיַּעֲשׂוּ הָרָעָה לֹא יֹאבֶה אֱלֹהִים סְלֹחַ לָהֶם וְלֹא הַנְחוֹתָם בְּאֹרַח מֵישָׁרִים: קסז בִּלְעֲדֵי דֶּרֶךְ גֵּיהִנֹּם לְעוֹלָמִים יִהְיוּ בְתוֹכָהּ לָנֶצַח, וְנָקֵל הוּא לֵאלֹהִים: קסח הוֹי בְּנֵי־אָדָם, הִנֵּה בָּא אֲלֵיכֶם הַשָּׁלִיחַ בָּאֱמֶת מֵאֵת אֱלֹהֵיכֶם, הַאֲמִינוּ אֵפוֹא, זֶה טוֹב לָכֶם יוֹתֵר, אַךְ כִּי תִּכְפֹּרוּ, הִנֵּה לֵאלֹהִים כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וְכָל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ, וֵאֱלֹהִים יוֹדֵעַ וְחָכָם:

קסט הוֹי אַנְשֵׁי הַסֵּפֶר²⁷¹, אַל תָּזִידוּ (לַעֲבֹר עַל) דַּתְכֶם וְלֹא תְדַבְּרוּ בֵאלֹהִים כִּי־אִם אֱמֶת. אָכֵן הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּ בֶּן מִרְיָם שְׁלִיחַ אֱלֹהִים הוּא וְדִבּוּרוֹ אֲשֶׁר הִטִּיל בְּמִרְיָם וְרוּחַ מִלְּפָנָיו, הַאֲמִינוּ אֵפוֹא בֵּאלֹהִים וּבִשְׁלִיחָיו וְלֹא תֹאמְרוּ: “שְׁלֹשָׁה”. חִדְלוּ מִזֶּה. זֶה טוֹב לָכֶם יוֹתֵר. אֱלֹהִים הוּא אֱלוֹהַּ אֶחָד. חָלִילָה לּוֹ²⁷² מִהְיוֹת לוֹ וָלָד. לוֹ כָל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וְכָל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ, וְרַב בֵּאלֹהִים לְמִשְׁעָן: קע לֹא יָבוּז הַמָּשִׁיחַ מִהְיוֹת עֶבֶד לֵאלֹהִים וְלֹא הַמַּלְאָכִים הַמְקֹרָבִים: קעא וַאֲשֶׁר יָבוּזוּ לְעָבְדוֹ וְגָבַהּ לִבָּם יַאַסְפֵם²⁷³ אֱלֹהִים אֵלָיו יַחְדָּו: קעב וְאוּלָם אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ וַיַּעֲשׂוּ הַיָּשָׁר יְשַׁלֵּם לָהֶם שְׂכָרָם וְהוֹסִיף לָהֶם מֵחַסְדּוֹ, אַךְ אֲשֶׁר יָבוּזוּ וְגָבַהּ לִבָּם יַעַנְשֵׁם עֹנֶשׁ דְּאָבָה: קעג וְלֹא יִמְצְאוּ לָהֶם בִּפְנֵי אֱלֹהִים לֹא מָגֵן וְלֹא מוֹשִׁיעַ: קעד בְּנֵי הָאָדָם, הִנֵּה בָא אֲלֵיכֶם מוֹפֵת מֵאֵת אֱלֹהֵיכֶם, וַנּוֹרֶד אֲלֵיכֶם אוֹר גָּלוּי, וְהָיָה אֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ בֵּאלֹהִים וַיַּחֲזִיקוּ בוֹ, יְבִיאֵם בְּרַחֲמִים וְחֶסֶד מִלְּפָנָיו וְנָחָם בְּאֹרַח מֵישָׁרִים:

קעה יִשְׁאֲלוּ אֶת פִּיךָ. אֱמֹר: אֱלֹהִים יוֹרְכֶם עַל דְּבַר הַקְּרוֹבִים (אֲשֶׁר לֹא מֵחַלְצֵיכֶם יָצָאוּ). כִּי יָמוּת אִישׁ וּוָלָד אֵין לוֹ²⁷⁴ וְלוֹ אָחוֹת, וְהָיָה לָהּ הַחֵצִי מֵאֲשֶׁר עָזָב²⁷⁵. וְהוּא יִירָשֶׁנָּה אִם אֵין לָהּ וָלָד. וְאִם שְׁתַּיִם תִּהְיֶינָה וְהָיָה לִשְׁתֵּיהֶן שְׁתֵּי שְׁלִישִׁיּוֹת מֵאֲשֶׁר עָזָב. וְכִי יִהְיוּ אַחִים וַאֲחָיוֹת, וְהָיָה לַזָּכָר כְּחֵלֶק שְׁתַּיִם מִן הַנְּקֵבָה. יְבָאֵר לָכֶם אֱלֹהִים פֶּן תִּתְעוּ, וֵאֱלֹהִים יוֹדֵעַ הַכֹּל:

פָּרָשַׁת הַשֻּׁלְחָן²⁷⁶

נִתְּנָה בְּאַלְמַדִינָה וּפְסוּקֶיה מֵאָה וְעֶשְׂרִים.

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחְמָן וְהָרַחוּם

א הוֹי הַמַּאֲמִינִים, הָקִימוּ אֶת הַבְּרִית, הֻתַּר לָכֶם (לְאָכְלָה) הַמִּקְנֶה חֲסַר הַדַּעַת מִלְּבַד אֲשֶׁר יִקָּרֵא²⁷⁷ לִפְנֵיכֶם, אַךְ לֹא הֻתַּר לָכֶם לָצוּד אַחֲרֵי הִתְקַדֶּשׁכֶם לֶחָג, כִּי אֱלֹהִים יְצַוֶּה אֶת אֲשֶׁר יַחְפֹּץ: ב הַמַּאֲמִינִים, אַל תְּחַלְּלוּ אֶת מִנְהֲגֵי אֱלֹהִים הַקְּדוֹשִׁים וְלֹא אֶת הַחֹדֶשׁ הַקָּדוֹש²⁷⁸ וְלֹא אֶת הַקָּרְבָּן וְלֹא אֶת עַטְרוֹתָיו²⁷⁹. וֹלֹא תִפְגְעוּ בַּנוֹהֲרִים אֶל הַבַּיִת הַקָּדוֹשׁ בְּבַקְשָׁם חֶסֶד מֵאֵת אֱלֹהֵיהֶם וְרָצוֹן: ג אַך אַחֲרֵי מַלֹּאתְכֶם אֶת חֻקַּת הֶחָג וְצַדְתֶּם. וְאַל תַּחְטִיאֲכֶם שִׂנְאַת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִמְנְעוּ אֶתְכֶם מִבּוֹא אֶל הַמִּסְגָּד הַקָּדוֹשׁ לַעֲבֹר עַל הַמִּצְוָה²⁸⁰. וַעֲזַרְתֶּם אִישׁ אֵת אָחִיו לְצֶדֶק וּלְיִרְאָה אֶת אֱלֹהִים, וְלֹא תַעַזְרוּ אִישׁ אֶת אָחִיו לְאַשְׁמָה וּלְאֵיבָה, וִירֵאתֶם אֶת אֱלֹהִים, כִּי מוּסַר אֱלֹהִים כָּבֵד מְאֹד.

ד וְאֵלֶּה אֲסוּרִים לָכֶם לְאָכְלָה: הַנְּבֵלָה וְהַדָּם וּבְשַׂר הַחֲזִיר וַאֲשֶׁר נִקְרָא עָלָיו שֵׁם אַחֵר מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים וְהַחֲנוּקָה וְהַמֻּכָּה עַד מָוֶת וְהַנְּפוּלָה וְהַנְּגוּחָה וַאֲשֶׁר אֲכָלַתָּה חַיַּת טֶרֶף מִבַּלְעֲדֵי אֲשֶׁר שְׁחַטְתֶּם (אוֹתָהּ)²⁸¹, וַאֲשֶׁר נִשְׁחֲטָה עַל הַמַּצֵּבוֹת וַאֲשֶׁר תְּחַלְּקוּ (בְּגוֹרָל) בְחִצִּים²⁸² מְגֹאָל הוּא לָכֶם. ה הַיּוֹם יִוָּאֲשׁוּ הַכּוֹפְרִים מִדַּתְכֶם²⁸³. אַל תִּירְאוּ מֵהֶם וִירֵאתֶם אוֹתִי: הַיּוֹם²⁸⁴ הִשְׁלַמְתִּי לָכֶם דַּתְכֶם, וָאָרִיק טוּבִי עֲלֵיכֶם וָאֶבְחַר לָכֶם אֶת הָאִסְלָאם לְדַת, וַאֲשֶׁר יֵאָנֵס (וְאָכַל) מֵרְְעָבוֹן בְּלִי זָדוֹן הִנֵּה אֱלֹהִים סַלָּח וְרַחוּם: ו יִשְׁאֲלוּךְ מַה הוּא אֲשֶׁר הֻתַּר לָהֶם. אֱמֹר: הֻתְּרוּ לָכֶם הַמַּטְעַמִּים וַאֲשֶׁר לִמַּדְתֶּם חַיּוֹת טֶרֶף לִמּוּדֵי צַיִד כַּכְּלָבִים, — כִּי תְּלַמְּדוּם אֵת אֲשֶׁר לִמֶּדְכֶם אֱלֹהִים, — וַאֲכַלְתֶּם מֵאֲשֶׁר צָדוּ לָכֶם וּזְכַרְתֶּם אֵת שֵׁם אֱלֹהִים עָלָיו²⁸⁵, וִירֵאתֶם אֶת אֱלֹהִים, כִּי אֱלֹהִים מְהִיר חֶשְׁבּוֹן: ז הַיּוֹם הֻתְּרוּ לָכֶם הַמַּטְעַמִים וּמַאֲכַל אֵלֶּה אֲשֶׁר נִתַּן לָהֶם הַסֵּפֶר מֻתָּר לָכֶם וּמַאֲכַלְכֶם מֻתָּר לָהֶם, וְהַנָּשִׁים הַצְּנוּעוֹת מִן הַמַּאֲמִינוֹת וְהַנָּשִׁים הַצְּנוּעוֹת מֵאֵלֶּה אֲשֶׁר נִתַּן לָהֶם הַסֵּפֶר לִפְנֵיכֶם בְּתִתְּכֶם לָהֶן אֶת מָהֳרָן (מֻתָּרוֹת לָכֶם), בְּהַצְנִיעֲכֶם לֶכֶת לֹא נוֹאֲפִים וְלֹא לוֹקְחִים אוֹתָן לְפִילַגְשִׁים. וַאֲשֶׁר יְכַחֵשׁ בָּאֱמוּנָה, מֵאָפַע מַעֲשֵׂהוּ, וְהָיָה בָעוֹלָם הַבָּא מִן הָאוֹבְדִים:

ח הַמַּאֲמִינִים, בְּקוּמְכֶם לְהִתְפַּלֵּל וּרְחַצְתֶּם פְּנֵיכֶם וִידֵיכֶם עַד הַמַּרְפֵּק, וְשִׁפְשַׁפְתֶּם אֶת רָאשֵׁיכֶם וְרַגְלֵיכֶם עַד הַקַּרְסֻלַּים: ט וְכִי תִהְיוּ טְמֵאֵי קֶרִי, וְהִטַּהַרְתֶּם. אַךְ כִּי תִהְיוּ חוֹלִים אוֹ בַּדָּרֶךְ, אוֹ כִּי יָבוֹא אִישׁ מִכֶּם מֵעֲשׂוֹת צְרָכָיו, אוֹ בְּבוֹאֲכֶם אֶל הַנָּשִׁים וְלֹא תִמְצְאוּ מָיִם, וּלְקַחְתֶּם לָכֶם חוֹל דַּק מִן הַדַּק, וְשִׁפְשַׁפְתֶּם (בּוֹ) אֶת פְּנֵיכֶם וִידֵיכֶם²⁸⁶. לֹא יַחְפֹּץ אֱלֹהִים לְהָצִיק לָכֶם, וְאוּלָם יַחְפֹּץ לְטַהֶרְכֶם וּלְהָרִיק טוּבוֹ עֲלֵיכֶם לְמַעַן תּוֹדּו (לוֹ): י וּזְכַרְתֶּם אֶת הַטּוֹב אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם אֱלֹהִים וּבְרִיתוֹ אֲשֶׁר כָּרַת אִתְּכֶם בְּאָמְרְכֶם: ״שָׁמַעְנוּ וְנַקְשִׁיב״ וִיראוּ אֶת אֱלֹהִים, כִּי אֱלֹהִים יוֹדֵעַ קֶרֶב לֵב:

יא הַמַּאֲמִינִים שִׁמְרוּ אֱמֶת בְּקוּמְכֶם לְהָעִיד לִפְנֵי אֱלֹהִים, וְאַל תַּחְטִיאֲכֶם שִׂנְאַת אֲנָשִׁים לְבִלְתִּי הֱיוֹת יְשָׁרִים. הֱיוּ יְשָׁרִים. הוּא קָרוֹב יוֹתֵר לְיִרְאַת הָאֱלֹהִים וִירֵאתֶם אֱלֹהִים, כִּי יוֹדֵעַ אֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיכֶם: יב צִוָּה אֱלֹהִים לַמַּאֲמִינִים וּלְעוֹשֵׂי הַיָּשָׁר סְלִיחָה וְשָׂכָר רָב: יג אַךְ הַכּוֹפְרִים וּמְכַחֲשִׁים בְּאוֹתוֹתֵינוּ אֵלֶּה הֵם בְּנֵי שְׁאוֹל: יד הַמַּאֲמִינִים זִכְרוּ אֱת הַטּוֹב אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם אֱלֹהִים בִּזְמֹם אֲנָשִׁים רָע לִשְׁלוֹחַ בָּכֶם יְדֵיהֶם וַיָּשֶׁב יְדֵיהֶם מֵעֲלֵיכֶם, וִירֵאתֶם אֱלֹהִים, וְעַל אֱלֹהִים יִשָּׁעֲנוּ הַמַּאֲמִינִים.

טו וְאָכֵן הֶעֱבִיר אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׁרָאֵל בִּבְרִית לְפָנִים וַנָּקֶם מֵהֶם שְׁנֵים עָשָׂר נְשִׁיאִים, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: ״אָנֹכִי עִמָּכֶם וְהָיָה כִי תַעַרְכוּ הַתְּפִלָּה וּנְתַתֶּם צְדָקָה וְהֶאֱמַנְתֶּם בִּשְׁלִיחַי וַעֲזַרְתֶּם אוֹתָם, וְהִלְוֵיתֶם אֶת אֱלֹהִים מִלְוָה טוֹבָה, אֲכַפֵּר לָכֶם מֵרָעוֹתֵיכֶם, וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל גַּנּוֹת יִמְשְׁכוּ תַחְתֵּיהֶן הַנְּהָרוֹת, אַךְ אֲשֶׁר יִכְפֹּר מִכֶּם אַחֲרֵי זֹאת, תָּעָה מִן הַדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר״: טז וּבַאֲשֶׁר הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתָם, אֵרַרְנוּם, וַנֶּקֶשׁ אֶת לִבָּם. יְסַלְּפוּ אֶת הַדְּבָרִים מִמְּקוֹמָם, וַיִּשְׁכְּחוּ חֵלֶק מִן (הַדָּבָר) אֲשֶׁר הִזְהִירוּ אוֹתָם. אַל תֶּרֶף מֵחֲשׂף בֶּגֶד בָּגְדָּם, זוּלָתִי מְעַט מֵהֶם וְסָלַחְתָּ לָהֶם וּמָחַלְתָּ²⁸⁷ כִּי אֱלֹהִים יֹאהַב אֶת עוֹשֵׂי־הַטּוֹב: יז וְאֶת אֵלֶּה אֲשֶׁר אָמְרוּ: ״נוֹצְרִים אֲנַחְנוּ״, הֶעֱבַרְנוּ בַּבְּרִית וַיִּשְׁכְּחוּ חֵלֶק מֵאֲשֶׁר הִזְהִירוּם עָלָיו, וַנְּעוֹרֵר בֵּינֵיהֶם אֵיבָה וּמַשְׂטֵמָה עַד לְיוֹם הַתְּקוּמָה, וְאָכֵן אָז יוֹדִיעַ אוֹתָם אֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם: יח הוֹי אַנְשֵׁי הַסֵּפֶר, הִנֵּה בָא אֲלֵיכֶם שְׁלִיחֵנוּ, יְבָאֵר לָכֶם הַרְבֵּה מֵאֲשֶׁר הֱיִיתֶם מַסְתִּירִים מִן הַסֵּפֶר וְדִלֵּג עַל הַרְבֵּה (בְּלי שִׂים לֵב), הִנֵּה בָא אֲלֵיכֶם מֵאֵת אֱלֹהִים אוֹר וְסֵפֶר גָּלוּי, יַנְחֶה בּוֹ אֱלֹהִים אֶת הַהוֹלֵךְ אַחֲרָיו לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ, בְּדֶרֶךְ הַשָּׁלוֹם, וְהוֹצִיאָם מֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה בִּרְצוֹנוֹ, וְנָחָם אֶל אֹרַח מֵישָׁרִים: יט כּוֹפְרִים הֵם אֵלֶּה אֲשֶׁר אָמְרוּ, כִּי אֱלֹהִים הוּא הַמָּשִׁיחַ בֶּן מִרְיָם. אֱמֹר: מִי הוּא אֲשֶׁר לוֹ עָז־מַה (לָקוּם בִּפְנֵי) אֱלֹהִים אִם יַחְפֹּץ לְהַשְׁמִיד אֶת הַמָּשִׁיחַ בֶּן מִרְיָם וְאֶת אִמּוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יַחְדָּו: כ וְלֵאלֹהִים מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בֵּינֵיהֶם, יִבְרָא אֵת אֲשֶׁר יַחְפֹּץ, וֵאלֹהִים הַכֹּל יוּכָל: כא אָמְרוּ הַיְּהוּדִים וְהַנּוֹצְרִים: ״אֲנַחְנוּ בְּנֵי אֱלֹהִים וַאֲהוּבָיו״, אֱמֹר: ״וְלָמָּה זֶה יְיַסֶּרְכֶם בַּעֲוֹנוֹתֵיכֶם? לֹא כִּי בָשָׂר אַתֶּם מֵאֲשֶׁר בָּרָא. לַאֲשֶׁר יַחְפֹּץ יִסְלַח. וְאֵת אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יְיַסֵּר. וְלֵאלֹהִים מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בֵּינֵיהֶם וְאֵלָיו הַדֶּרֶךְ (אֲשֶׁר תָּשׁוּבוּ): כב הוֹי אַנְשֵׁי הַסֵּפֶר, הִנֵּה בָא אֲלֵיכֶם שְׁלִיחֵנוּ לְבָאֵר לָכֶם בְּעֵת חֲדֹל חֲזוֹן הַשְּׁלִיחִים פֶּן תֹּאמְרוּ: ״לֹא בָא אֵלֵינוּ מְבַשֵּׂר וּמַזְהִיר״, הִנֵּה בָא אֲלֵיכֶם מְבַשֵּׂר וְמַזְהִיר, וֵאלֹהִים הַכֹּל יוּכָל:

כג וּבֶאֱמֹר מֹשֶׁה לְעַמּוֹ: ״עַמִּי, זִכְרוּ אֶת הַטּוֹב אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם אֱלֹהִים בַּהֲקִימוֹ בְּקִרְבְכֶם נְבִיאִים, וַיָּשֶׂם אֶתְכֶם מְלָכִים, וַיִּתֵּן לָכֶם אֵת אֲשֶׁר לֹא נָתַן לְעַם מִן הָאָדָם²⁸⁸: כד עַמִּי, בּוֹאוּ אֶל הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה אֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים לָכֶם וְלֹא תִסֹּגוּ אָחוֹר פֶּן תֹאבֵדוּ (לָעַד)״: כה וַיֹאמְרוּ: ״מֹשְׁה, עַם עֲנָקִים בְּתוֹכָהּ וַאֲנַחְנוּ לֹא נָבוֹא אֵלֶיהָ עַד אִם יֵצְאוּ מִתּוֹכָהּ. וְרַק אִם יֵצְאוּ מִתּוֹכָהּ נָבוֹא אֵלֶיהָ״: כו וַיֹאמְרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים²⁸⁹ מִירֵאֵי הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר עָשָׂה אִתָּם חָסֶד: ״בּוֹאוּ עֲלֵיהֶם אֶל הַשָּׁעַר, וּבְבוֹאֲכֶם אֵלָיו תִּגְבְּרוּ (עֲלֵיהֶם), וְהִשָּׁעֲנוּ עַל אֱלֹהִים אִם מַאֲמִינִים אַתֶּם״: כז וַיֹּאמְרוּ: ״משֶׁה, לֹא נָבוֹא לְעוֹלָם כָּל עוֹד הֵם בְּתוֹכָהּ, לֵךְ אֵפוֹא אַתָּה וֵאלֹהֶיךָ וְהִלָּחֲמוּ, כִּי אֲנַחְנוּ נֵשֵׁב בָּזֶה: כח וַיֹּאמֶר (משֶׁה): ״אֱלֹהַי, אֵין לִי שִׁלְטוֹן בִּלְתִּי אִם עָלַי וְעַל אָחִי. הַפְלֵה אֵפוֹא בֵּינִי וּבֵין הָעָם הַפּוֹשְׁעִים״: וַיֹּאמֶר (אֱלֹהִים): ״אִם כָּכָה, הִנֵּה הָחָרְמָה מֵהֶם הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה. יִתְעוּ בָאָרֶץ וְלֹא יֵצַר לְךָ עַל הָעָם הַפּוֹשְׁעִים״.

ל וּקְרָא לִפְנֵיהֶם עַל דְּבַר שְׁנֵי בְנֵי אָדָם בָּאֶמֶת, בְּהַקְרִיבָם שְׁנֵיהֶם קָרְבָּן וַיֵּרָצֶה (הַקָּרְבָּן) מִיַּד אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם וּמִיַּד הַשֵּׁנִי לֹא נִרְצָה, וַיֹּאמֶר: ״הָרוֹג אֶהֱרֹג אוֹתְךָ״. וַיֹאמֶר (אָחִיו): אָכֵן יִרְצֶה אֱלֹהִים (קָרְבָּן) מִיַּד הַיְרֵאִים (אוֹתוֹ): לא כִּי תִשְׁלַח אֵלַי יָדְךָ לְהָרְגֵנִי, לֹא אֶשְׁלַח אָנֹכִי יָדִי לְהָרְגֶךָ, כִּי אֶת אֱלֹהִים אֲדוֹן הָעוֹלָמִים אֲנִי יָרֵא: לב חָפֵץ אָנֹכִי כִּי תִשָּׂא אֶת עֲוֹנִי וַעֲוֹנֶךָ, וְהָיִיתָ מִבְּנֵי גֵיהִנֹּם, וְזֶה גְּמוּל הַפּוֹשְׁעִים״ לג וַיִּתֶּן לוֹ לִבּוֹ לַהֲרֹג אֶת אָחִיו וַיַּהֲרְגֵהוּ, וַיְהִי מִן הָאוֹבְדִים: לד וַיִּשְׁלַח [אֱלֹהִים עוֹרֵב חוֹפֵר בָּאֲדָמָה לְהַרְאוֹתוֹ אֵיךְ יִטְמֹן אֶת נִבְלַת אָחִיו. וַיֹּאמֶר: ״אוֹי לִי, הַאִם לֹא אוּכַל לִהְיוֹת כָּעוֹרֵב הַזֶּה לִטְמֹן נִבְלַת אָחִי?״. וַיִּנָּחֵם: לה לָכֵן צִוִּינוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: כָּל הוֹרֵג נֶפֶשׁ לֹא תַחַת נֶפֶשׁ, אוֹ לֹא עַל הַשְׁחִיתָהּ בָּאָרֶץ, כְּאִלּוּ הָרַג אֶת כָּל הָאָדָם יַחְדָּו, וְהַמְחַיֶּה אוֹתָהּ כְּאִלּוּ הֶחְיָה אֶת כָּל הָאָדָם יַחְדָּו. אָכֵן בָּאוּ שְׁלִיחֵינוּ אֲלֵיכֶם לְפָנִים בָּאוֹתוֹת, וְאַחֲרֵי (כָּל) אֵלֶּה רַבִּים מֵהֶם הַפּוֹשְׁעִים עַל הָאָרֶץ: לו אַךְ אֵלֶּה הַנִּלְחָמִים בֵּאלֹהִים וּבִשְׁלִיחוֹ, וַאֲשֶׁר כָּל מַעְיְנֵיהֶם לְהַשְׁחִית עַל הָאָרֶץ, גְּמוּלָם הוּא אֲשֶׁר יֵהָרְגוּ אוֹ יִצָּלְבוּ אוֹ תִּכָּרַתְנָה יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם חֲלִיפוֹת²⁹⁰ אוֹ כִּי יָגְלוּ מִן הָאָרֶץ. זֶה קְלוֹנָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּלָעוֹלָם הַבָּא לָהֶם עֹנֶשׁ כָּבֵד: לז זוּלָתִי אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׁבוּ לִפְנֵי אֲשֶׁר גְּבַרְתֶּם עֲלֵיהֶם, וּדְעוּ כִּי אֱלֹהִים סַלָּח וְרַחוּם:

לח הַמַּאֲמִינִים, יְראוּ אֶת אֱלֹהִים וּבַקְשׁוּ לִדְבֹּק בּוֹ וְחֵרְפוּ נַפְשְׁכֶם בְּמִלְחַמְתּוֹ לְמַעַן תַּצְלִיחוּ: לט (כִּי) גַּם לוּ יִהְיֶה לַכּוֹפְרִים כָּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יַחְדָּו וְעוֹד כָּמוֹהוּ אִתּוֹ, לְמַעַן הִפָּדוֹת בּוֹ מֵעֹנֶשׁ יוֹם הַתְּקוּמָה לֹא יֻקַּח מֵהֶם, וְלָהֶם עֹנֶשׁ דְּאָבֶה: מ יְבַקְשׁוּ לָצֵאת מִן גֵּיהִנֹּם, אַךְ לֹא יֵצְאוּ מִמֶּנָּה, וְלָהֶם עֹנֶשׁ נֶצַח:

מא וְהַגַּנָּב וְהַגַּנָּבֶת, וְקַצֹּתֶם אֶת יְדֵיהֶם, גְּמוּל כְּפָעֳלָם, מָשָׁל (וּמוּסָר) מֵאֵת אֱלֹהִים, וֵאלֹהִים גִּבּוֹר וְחָכָם: מב אַךְ אֲשֶׁר יָשׁוּב אַחֲרֵי חָטְאוֹ וְהֵיטִיב דַּרְכּוֹ יָשׁוּב אֱלֹהִים אֵלָיו, כִּי אֱלֹהִים סַלָּח וְרַחוּם: מג הַאִם לֹא תֵדַע כִּי אֱלֹהִים לוֹ מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, יַעֲנשׁ אֵת אֲשֶׁר יַחְפֹּץ וְסָלַח לַאֲשֶׁר יַחְפֹּץ, וֵאלֹהִים הַכֹּל יוּכָל:

מד הַשָּׁלִיחַ, אַל תִּתְעַצֵּב בִּגְלַל הָאָצִים אֶל הַכַּחַשׁ מֵאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָמְרוּ בְּפִיהֶם: ״הֶאֱמַנּוּ״, וְלִבָּם לֹא יַאֲמִין וּמֵהַיְּהוּדִים. שׁוֹמְעִים (הֵם) לַשָּׁקֶר, שׁוֹמְעִים לַאֲנָשִׁים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָבוֹאוּ אֵלֶיךָ²⁹¹, יְסַלְּפוּ אֶת הַדְּבָרִים מִמְּקוֹמָם, וְאָמְרוּ: ״אִם יוּבָא אֲלֵיכֶם כָּזֶה קַבְּלוּהוּ, אַךְ אִם לֹא יוּבָא אֲלֵיכֶם (כָּזֶה), וְנִשְׁמַרְתֶּם״. וַאֲשֶׁר חָפֵץ אֱלֹהִים הַדִּיחוֹ לֹא לְךָ עָז־מַה לָקוּם לוֹ בִּפְנֵי אֱלֹהִים. אֵלֶּה אֲשֶׁר לֹא חָפֵץ אֱלֹהִים לְטַהֵר לִבָּם, לָהֶם קָלוֹן בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלָעוֹלָם הַבָּא מוּסָר כָּבֵד: מה שׁוֹמְעִים לַשָּׁקֶר, אוֹכְלֵי הָאָסוּר, וְכִי יָבוֹאוּ אֵלֶיךָ, וְשָׁפַטְתָּ בֵּינֵיהֶם אוֹ סוּר מֵהֶם. וְכִי תָסוּר מֵהֶם, לֹא יָרֵעוּ לְךָ בִּמְאוּמָה, וְכִי תִשְׁפֹּט בֵּינֵיהֶם, וְשָׁפַטְתָּ בֵּינֵיהֶם בְּצֶדֶק, כִּי אֱלֹהִים יֹאהַב אֶת הַשּׁוֹמְרִים צֶדֶק: מו וְאֵיךְ יְשִׂימוּךָ לְשׁוֹפֵט וְאִתָּם הַתּוֹרָה, תּוֹכָהּ מִשְׁפַּט אֱלֹהִים, (וּבְכָל זֹאת) יִפְנוּ אַחֲרֵי כֵן עֹרֶף? — אָכֵן אֵלֶּה אֵינָם מַאֲמִינִים: מז אָכֵן הוֹרַדְנוּ אֶת הַתּוֹרָה תּוֹכָהּ אֹרַח מֵישָׁרִים וְאוֹרָה. עַל־פִּיהָ שָׁפְטוּ הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ תְמִימִים עִם אֱלֹהִים²⁹² אֶת הַיְהוּדִים, וְהָרַבָּנִים וְהַחֲבֵרִים (שָׁפְטוּ) עַל פִּי סֵפֶר אֱלֹהִים אֲשֶׁר הָפְקַד בְּיָדָם, וַיִּהְיוּ עֵדִים עָלָיו. אַל תִּירְאוּ מִבְּנֵי הָאָדָם, יְראוּ אוֹתִי וֹלֹא תִמְכְּרוּ אוֹתוֹתַי בִּמְחִיר מְעָט, וַאֲשֶׁר לֹא יִשְׁפְּטוּ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר הוֹרִיד אֱלֹהִים, אֵלֶּה הֵם הַכּוֹפְרִים: מט וַנְצַו אוֹתָם בָּהּ לֵאמֹר: נֶפֶשׁ תַּחַת נֶפֶשׁ וְעַיִן תַּחַת עַיִן וְאַף תַּחַת אַף וְאֹזֶן תַּחַת אֹזֶן וְשֵׁן תַּחַת שֵׁן, וְלַחֲבוּרָה גְּמוּל. אַךְ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה צְדָקָה²⁹³, וְהָיוּ לוֹ כִּפּוּרִים²⁹⁴. וַאֲשֶׁר לֹא יִשְׁפְּטוּ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר הוֹרִיד אֱלֹהִים, אֵלֶּה הֵם הַפּוֹשְׁעִים: נ וַנַּדְרֵךְ אֵת יֵשׁוּ בֶּן מִרְיָם בְּעִקְבוֹתֵיהֶם לְקַיֵּם אֵת אֲשֶׁר (נִתַּן) מִן הַתּוֹרָה לְפָנָיו, וְנִתֶּן לוֹ אֶת הָאִנְגִ׳יל, תּוֹכוֹ אֹרַח מֵישָׁרִים וְאוֹרָה, וּמְקַיֵּם אֵת אֲשֶׁר (נִתַּן) לְפָנָיו מִן הַתּוֹרָה, וְאֹרַח מֵישָׁרִים וּמוּסָר לְיִרְאֵי הָאֱלֹהִים: נא וּלְמַעַן יִשְׁפֹּט אֵת אַנְשֵׁי הָאִנְגִ׳יל עַל־פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר הוֹרִיד אֱלֹהִים בּוֹ. וַאֲשֶׁר לֹא יִשְׁפְּטוּ עַל־פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר הוֹרִיד אֱלֹהִים, אֵלֶּה הֵם הַפּוֹשְׁעִים: נב וַנּוֹרֶד עַל־יָדְךָ אֶת הַסֵּפֶר בָּאֱמֶת מְקַיֵּם אֵת אֲשֶׁר (נִתַּן) לְפָנָיו מִן הַסֵּפֶר וְעֵדוּת בּוֹ, וְשָׁפַטְתָּ בֵּינֵיהֶם עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר הוֹרִיד אֱלֹהִים, וְלֹא תֵלֵךְ אַחֲרֵי מַאֲוַיֵּיהֶם (לָסוּר) מֵאַחֲרֵי הָאֱמֶת אֲשֶׁר בָּאָה אֵלֶיךָ. לַכֹּל²⁹⁵ מִכֶּם שַׂמְנוּ מִשְׁפָּט וּמַסְלוּל: נג וְלוּ חָפֵץ אֱלֹהִים, עָשָׂה אֶתְכֶם אֻמָּה אֶחָת, וְאוּלָם לְמַעַן נַסּוֹתְכֶם בַּדָּבָר אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם (עָשָׂה כֵן), וִתִחֲרִיתֶם (אִישׁ בְּאָחִיו) בַּעֲשׂוֹת הַטּוֹב. אֶל אֱלֹהִים תְּשׁוּבַתְכֶם יַחְדָּו, וְאָז יוֹדִיעַ אֶתְכֶם אֶת (הַדָּבָר) אֲשֶׁר נֶחְלַקְתֶּם בּוֹ: נד וְעַתָּה שְׁפֹט בֵּינֵיהֶם עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר הוֹרִיד אֱלֹהִים, וְלֹא תֵלֵךְ אַחֲרֵי מַאֲוַיֵּיהֶם וְהִשָּׁמֶר מִפְּנֵיהֶם לְבַל יַדִּיחוּךָ מִמִּקְצָת מֵאֲשֶׁר הוֹרִיד אֱלֹהִים אֵלֶיךָ, וְכִי יִפְנוּ עֹרֶף, וְיָדַעְתָּ כִּי חָפֵץ אֱלֹהִים לִפְגּוֹע בָּהֶם בִּגְלַל מִקְצָת מֵחַטֹּאתָם וְכִי רַבִּים הַפּוֹשְׁעִים מִבְּנֵי הָאָדָם: נה הַאִם אֶת מִשְׁפַּט יְמֵי הַבַּעֲרוּת²⁹⁶ יְבַקֵּשׁוּ? וּמִי טוֹב מֵאלֹהִים לִשְׁפֹּט בֵּין אֲנָשִׁים הַבּוֹטְחִים בֶּאֱמוּנָתָם:

נו הַמַּאֲמִינִים²⁹⁷, אַל תִּקְחוּ לָכֶם אֶת הַיְּהוּדִים וְאֶת הַנּוֹצְרִים לְבַעֲלֵי בְרִית. בַּעֲלֵי בְרִית הֵם זֶה לָזֶה. וַאֲשֶׁר יִתְחַבֵּר מִכֶּם אֲלֵיהֶם, מֵהֶם הוּא. כִּי אֱלֹהִים לֹא יַנְחֶה אֶת הָאֲנָשִׁים הַפּוֹשְׁעִים: נז רָאֹה תִּרְאֶה אֶת אֵלֶּה אֲשֶׁר חֳלִי בְּלִבּוֹתָם אָצִים אֲלֵיהֶם לֵאמֹר: ״יְרֵאִים אֲנַחְנוּ פֶּן יֵהָפֵךְ עָלֵינוּ הַגַּלְגַּל״. אַךְ יִתָּכֵן כִּי יָבִיא אֱלֹהִים הַתְּשׁוּעָה אוֹ פְקֻדָּה מִלְּפָנַיו, וְנִחַמוּ עַל אֲשֶׁר הֶעֱלִימוּ בְּלִבָּם: נח וְאָמְרוּ הַמַּאֲמִינִים: ״הַאֵלֶּה הֵם אֲשֶׁר נִשְׁבְּעוּ תֹקֶף שְׁבוּעָתָם בֵּאלֹהִים, כִּי אִתְּכֶם הֵם?״ פָּעֳלָם מֵאָפַע וְאָבָדוּ: נט הַמַּאֲמִינִים, כָּל אֲשֶׁר יְבַקֵּשׁ מִכֶּם לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי דָתוֹ, יָבִיא אֱלֹהִים (תַּחְתָּיו) אֲנָשִׁים אֲשֶׁר יֹאהַב אוֹתָם וְאָהֲבוּ אוֹתוֹ, נוֹחִים לַמַּאֲמִינִים וְקָשִׁים לַכּוֹפְרִים, יֵחָרְפוּ נַפְשָׁם בְּמִלְחֶמֶת אֱלֹהִים וְלֹא יִפְחֲדוּ מִפְּנֵי חֶרְפַּת מְחָרֵף. זֶה הוּא חֶסֶד אֱלֹהִים, יִתְּנֵהוּ לַאֲשֶׁר יַחְפֹּץ, וֵאלֹהִים רַב (חֶסֶד) וְיוֹדֵעַ: ס מָגִנְּכֶם אֱלֹהִים וּשְׁלִיחוֹ וְהַמַּאֲמִינִים הָעוֹרְכִים הַתְּפִלָּה וְנוֹתְנִים הַצְּדָקָה וְכוֹרְעִים: סא וַאֲשֶׁר יִתְחַבֵּר אֶל אֱלֹהִים וְאֶל שְׁלִיחוֹ וְאֶל הַמַּאֲמִינִים אֵלֶּה הֵם מִפְלַגַּת אֱלֹהִים וְהֵם יִגְבָּרוּ: סב הַמַּאֲמִינִים, אַל תִּקְחוּ לָכֶם בַּעֲלֵי בְרִית מֵאֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂמוּ אֶת דַּתְכֶם לְלַעַג וְלִשְׂחוֹק, מֵאֵלֶּה אֲשֶׁר נִתַּן לָהֶם הַסֵּפֶר לִפְנֵיכֶם וּמִן הַכּוֹפְרִים, וִיראוּ אֶת אֱלֹהִים אִם מַאֲמִינִים אַתֶּם: סג וּבְקָרְאֲכֶם לַתְּפִלָּה שָׂמוּהָ לְלַעַג וְלִשְׂחוֹק. זֹאת בַּאֲשֶׁר הֵם עַם לֹא יַשְׂכִּילוּ:

סד אֱמֹר: אַנְשֵׁי־הַסֵּפֶר, הַאִם לֹא תִּתְּנוּ בָּנוּ דֹפִי רַק עַל הַאֲמִינֵנוּ בֵּאלֹהִים וּבַאֲשֶׁר הוּרַד אֵלֵינוּ וּבַאֲשֶׁר הוּרַד מִלְּפָנִים וּבַאֲשֶׁר מַרְבִּיתְכֶם פּוֹשְׁעִים?: סה אֱמֹר: הַאַגִּיד לָכֶם רָעָה מִזֹּאת בַּאֲשֶׁר לֵגְּמוּל (הַמּוּכָן לָכֶם) אֶת אֱלֹהִים? — כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר אֵרֲרָם אֱלֹהִים, וַיַּחַר בָּם אַפּוֹ, וַיַּהֲפֹךְ מֵהֶם לְקוֹפִים וַחֲזִירִים, וַיַּעַבְדוּ אֶת ״הַטָּאעוּת״, — מְקוֹם אֵלֶּה הוּא הָרָע, וְהֵם הַתּוֹעִים מִכָּל (הָאָדָם) מִן הַדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר: סו וּבְבוֹאָם אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ: ״הֶאֱמַנּוּ״. וְאוּלָם בְּכַחַשׁ בָּאוּ וּבְכַחַשׁ יָצָאוּ. וֵאלֹהִים יוֹדֵעַ אֵת אֲשֶׁר יַעֲלִימוּ: סז וְרָאִית רַבִּים מֵהֶם אָצִים לְאַשְׁמָה וּלְאֵיבָה וְלֶאֱכֹל הָאָסוּר. אָכֵן רַע הוּא אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ: סח וְלוּלֵא הֱנֱיאוּם הָרַבָּנִים וְ״הַחֲבֵרִים״ מִדַּבֵּר אָוֶן וּמֵאֲכֹל הָאָסוּר, אָז הָיוּ רָעִים מַעֲשֵׂיהֶם: סט וַיֹּאמְרוּ הַיְּהוּדִים: ״יְדֵי אֱלֹהִים אֲסוּרוֹת״²⁹⁸. יְדֵיהֶם אֲסוּרוֹת. אֲרוּרִים הֵם עַל אֲשֶׁר אָמָרוּ. לֹא כִּי יָדָיו פְּשׁוּטוֹת, יְפַזֵּר (אֱלֹהִים) כַּאֲשֶׁר יַחְפֹּץ. אָכֵן לְרַבִּים מֵהֶם יוֹסִיף (הַקֻּרְאָן) אֲשֶׁר הוּרַד אֵלֶיךָ מֵאֵת אֱלֹהֶיךָ מֶרִי וָכַחַשׁ. וַנַּפֵּל בֵּינֵיהֶם אֵיבָה וּמַשְׂטֵמָה עַד לְיוֹם הַתְּקוּמָה. כְּכֹל אֲשֶׁר יַצִּיתוּ אֵשׁ לַמִּלְחָמָה יְכַבֶּנָּה אֱלֹהִים. וַיָּשִׂימוּ כָּל מַעֲיָנֵיהֶם לְהַשְׁחִית עַל הָאָרֶץ, וֵאלֹהִים לֹא יֹאהַב אֶת הַמַּשְׁחִיתִים: ע וְלוּ הֶאֱמִינוּ אַנְשֵׁי־הַסֵּפֶר וַיִּירְאוּ אֶת אֱלֹהִים, אָז כִּפַּרְנוּ לָהֶם מֵרָעוֹתֵיהֶם וְהֵבֵאנוּ אוֹתָם אֶל גַּנּוֹת הַנֹּעַם. וְלוּ הֵקִימוּ אֶת (דִּבְרֵי) הַתּוֹרָה וְהָאִנְגִ׳יל וְאֵת אֲשֶׁר הוּרַד אֲלֵיהֶם מֵאֵת אֱלֹהֵיהֶם, אָז אָכְלוּ (כָּל טוּב) מִמַּעַל לָהֶם וּמִתַּחַת לְרַגְלֵיהֶם. מֵהֶם (יֵשׁ) אֻמָּה עוֹשָׂה הַנְּכוֹחָה, אַךְ רַבִּים מֵהֶם רָעִים מַעֲשֵׂיהֶם: עא הַשָּׁלִיחַ, הוֹדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר הוּרַד אֵלֶיךָ מֵאֵת אֱלֹהֶיךָ, כִּי אִם לֹא כֵן תַּעֲשֶׂה²⁹⁹, אָז לֹא הוֹדַעְתָּ אֶת אֲשֶׁר שָׁלַח (אֱלֹהִים), וֵאלֹהִים יָגֵן עָלֶיךָ מִפְּנֵי הָאֲנָשִׁים, כִּי לֹא יַנְחֶה אֱלֹהִים אֶת הָאֲנָשִׁים הַכּוֹפְרִים: עב אֱמֹר: אַנְשֵׁי הַסֵּפֶר, יְסוּדַתְכֶם עַל בְּלִי מָה הוּא, עַד אֲשֶׁר הוּרַד אֲלֵיכֶם מֵאֵת אֱלֹהֵיכֶם. וְאָכֵן לְרַבִּים מֵהֶם יוֹסִיף (הַקֻּרְאָן) אֲשֶׁר הוּרַד אֵלֶיךָ מֶרִי וְכַחַש, אַךְ אַל יֵצַר לְךָ עַל הָעָם הַכּוֹפְרִים: עג אָכֵן³⁰⁰ הַמַּאֲמִינִים וְהַיְּהוּדִים וְהַצָאבָּאִים וְהַנּוֹצְרִים כָּל הַמַּאֲמִין בֵּאלֹהִים וּבַיוֹם הָאַחֲרוֹן וַיַּעשׂ הַיָּשָׁר, לֹא עֲלֵיהֶם הַפַּחַד וְלֹא עֲלֵיהֶם הַיָּגוֹן: עד וּמִלְּפָנִים הֶעֱבַרְנוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּבְּרִית וְנִּשְׁלַח אֲלֵיהֶם שְׁלִיחִים. מִדֵּי בוֹא אֲלֵיהֶם שָׁלִיחַ וְאִתּוֹ אֲשֶׁר לֹא חָפְצָה נַפְשָׁם בּוֹ, נָתְנוּ מֵהֶם לְכוֹזְבִים וּמֵהֶם הָרָגוּ: עה וַיְדַמּוּ כִּי לֹא יָבוֹא עֹנֶשׁ³⁰¹ וַיִּהְיוּ עִוְרִים וְחֵרְשִׁים, וַיָּשָׁב אֱלֹהִים אֲלֵיהֶם אַחֲרֵי זֹאת. אַךְ רַבִּים מֵהֶם שָׁבוּ וַיִּהְיוּ עִוְרִים וְחֵרְשִׁים, וֵאלֹהִים רוֹאֶה אֶת מַעֲשֵׂיהֶם: עו אָכֵן כָּפְרוּ אֵלֶּה אֲשֶׁר אָמְרוּ: ״אֱלֹהִים הוּא הַמָּשִׁיחַ בֶּן מִרְיָם״ וְהֲלֹא הַמָּשִׁיחַ אָמַר: ״בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עִבְדוּ אֶת אֱלֹהִים אֱלֹהַי וֵאלֹהֵיכֶם, כִּי כָּל אֲשֶׁר יְשַׁתֵּף בֵּאלֹהִים יַחֲשׂךְ מִמֶּנוֹ אֱלֹהִים אֶת גַּן הָעֵדֶן, וּמְגוּרָיו גֵּיהִנֹּם, וְאֵין לַפּוֹשְׁעִים כָּל מוֹשִׁיעִים״: עז אָכֵן כָּפְרוּ אֵלֶּה אֲשֶׁר אָמְרוּ: ״אֱלֹהִים שְׁלִישִׁי הוּא בִּשְׁלשָׁה״. אֵין כָּל אֱלוּהַּ מִבַּלְעֲדֵי אֱלוֹהַּ אֶחָד. וְאִם לֹא יָשׁוּבוּ אֶל אֱלֹהִים וַיִתְפַּלְלוּ כִּי יִסְלַח לָהֶם? וֵאלֹהִים סַלָּח וְרַחוּם: עט אֵין הַמָּשִׁיחַ בֶּן מִרְיָם בִּלְתִּי אִם שָׁלִיחַ וּכְבָר עָבְרוּ חָלְפוּ לְפָנָיו הַשְּׁלִיחִים, וְאִמּוֹ צַדֶּקֶת. הָיוּ שְׁנֵיהֶם אוֹכְלִים הָאֹכֶל³⁰². הַבֵּט, אֵיכָה נְבָאֵר לָהֶם הָאוֹתוֹת וְשׁוּב וְהַבֵּט אֵיכָה יוּסְרוּ (מִן הָאֱמֶת): פ אֱמֹר: הֲתַעַבְדוּ מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים אֶת אֲשֶׁר לֹא עֹז לוֹ לְהָרַע לָכֶם וְלֹא לְהוֹעִיל? וֵאלֹהִים הוּא הַשּׁוֹמֵעַ וְהַיּוֹדֵעַ: פא אֱמֹר: אַנְשֵׁי־הַסֵּפֶר, אַל תַּעַבְרוּ לְדַבֵּר בְּדַתְכֶם לֹא אֱמֶת, וְלֹא תֵלְכוּ אַחֲרֵי מַאֲוַיֵּי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר תָּעוּ לְפָנִים וַיַּתְעוּ רַבִּים וַיִּתְעוּ מִן הַדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר: פב אֲרוּרִים הֵם הַכּוֹפְרִים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפִי דָוִד וְיֵשׁוּ בֶּן מִרְיָם. זֹאת בַּאֲשֶׁר מָרוּ וַיַּעַבְרוּ (חֹק), וְלֹא הֵנִיאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת הָרָעָה בַּעֲשׂוֹתָם אוֹתָהּ. אָכֵן רָעִים מַעֲשֵיהֶם: פג תּרְאֶה רַבּים מֵהֶם מִתְחַבּרִים לַכּוֹפְרִים. אָכֵן רַע הוּא אֲשֶׁר קִדְּמוּ לַעֲשׂוֹת לָהֶם נַפְשׁוֹתֵיהֶם. חָרָה בָּהֶם אַף אֱלֹהִים, בְּעָנְשָׁם (יִהְיוּ) לְעוֹלָמִים: פד וְלוּ הֶאֱמִינוּ בֵאלֹהִים וּבַנָּבִיא וּבַאֲשֶׁר הוּרַד אֵלָיו לֹא לְקָחוּם לָהֶם לְבַעֲלֵי בְרִית, וְאוּלָם רַבִּים מֵהֶם פּוֹשְׁעִים: פה אָכֵן תִּמְצָא כִּי הָעַזִּים בְּכָל הָאָדָם בְּשִׂנְאָתָם לַמַּאֲמִינִים הֵם הַיְּהוּדִים וְהַמְשַׁתְּפִים, וְהַקְּרוֹבִים לִידִידוּת אֶת הַמַּאֲמִינִים הֵם אֵלֶּה אֲשֶׁר אָמְרוּ ״נוֹצְרִים אֲנָחְנוּ״. זֹאת בַּאֲשֶׁר יֵשׁ בְּקִרְבָּם ״קְשִׁישִׁים״³⁰³ וּנְזִירִים וּבַאֲשֶׁר לֹא גָּבַהּ לִבָּם: פו וּבְשָׁמְעָם אֵת אֲשֶׁר הוּרַד אֶל הַשָׁלִיחַ תִּרְאֶה אֶת עֵינֵיהֶם שְׁטוּפוֹת דִּמְעָה בַּאֲשֶׁר הִכִּירוּ אֶת הָאֱמֶת, וְאָמְרוּ: ״אֱלֹהֵינוּ, הֶאֱמָנּוּ. כָּתְבֵנוּ עִם הַמְּעִידִים: פז וּמַה לָּנוּ כִּי לֹא נַאֲמִין בֵּאלֹהִים וּבַאֲשֶׁר בָּא אֵלֵינוּ מִן הָאֱמֶת, וְכִי לֹא נִכָּסֵף כִּי יְבִיאֵנוּ אֱלֹהִים בְּתוֹךְ הָאֲנָשִׁים הַיְשָׁרִים?״: פח וַיִּגְמְלֵם אֱלֹהִים בַּאֲשֶׁר אָמָרוּ, גַּנּוֹת יִמְשְׁכוּ מִתַּחְתֵּיהֶן הַנְּהָרוֹת, לְעוֹלָמִים (יִהְיוּ) בְּתוֹכָן, וְזֶה שְׂכַר עוֹשֵׂי הַטּוֹב. אַךְ אֲשֶׁר כָּפְרוּ וַיְכַחֲשׁוּ בְאוֹתוֹתֵינוּ אֵלֶּה הֵם בְּנֵי שְׁאוֹל:

פט הַמַּאֲמִינִים, אַל תַּאַסְרוּ (מֵאֲכֹל) אֶת הַמַּטְעַמִּים אֲשֶׁר הִתִּיר לָכֶם אֱלֹהִים וְלֹא תַעַבְרוּ חֹק, כִּי לֹא יֹאהַב אֱלֹהִים אֶת הָעוֹבְרִים חֹק: צ אִכְלוּ מֵאֲשֶׁר כִּלְכֵּל אֶתְכֶם אֱלֹהִים מִן הַמֻּתָּר מִן הַטּוֹב וִיראוּ אֶת אֱלֹהִים אֲשֶׁר בּוֹ תַאֲמִינוּ: צא לֹא יַרְשִׁיעֲכֶם אֱלֹהִים עַל דְּבַר שְׂפָתַיִם בִּשְׁבוּעוֹתֵיכֶם, וְאוּלָם יַרְשִׁיעֲכֶם עַל אֲשֶׁר קִבַּלְתֶּם עַל נַפְשְׁכֶם בִּשְׁבוּעָה. וְכִפּוּרָיו הַאֲכֵל עֲשָׂרָה עֲנִיִּים מֵאֲשֶׁר תַּאֲכִילוּ אֶת בְּנֵי בֵיתְכֶם יוֹם יוֹם, אוֹ הַלְבֵּשׁ אוֹתָם אוֹ שַׁחֲרֵר עָבֶד³⁰⁴. וַאֲשֶׁר לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ וְצָם שְׁלֹשֶׁת יָמִים. אֵלֶּה כִּפּוּרֵי שְׁבוּעַתְכֶם כִּי תִּשָׁבְעוּ וּשְׁמַרְתֶּם אֶת שְׁבוּעוֹתֵיכֶם, כָּכָה יְבָאֵר לָכֶם אֱלֹהִים אוֹתוֹתָיו לְמַעַן תּוֹדוּ (לוֹ):

צב הַמַּאֲמִינִים, הַיַּיִן וּ(מִשְׂחַק הַגּוֹרָלוֹת) ״מַיְסִר״³⁰⁵ וְהַמַּצֵּבוֹת וְהַחִצִּים³⁰⁶ תּוֹעֵבָה הֵם מִמַּעֲשֵׂה הַשָּׂטָן. הַרְחִיקוּ מֵהֶם לְמַעַן תַּצְלִיחוּ: צג חָפֵץ הַשָּׂטָן לְהָטִיל בֵּינֵיכֶם אֵיבָה וּמִשְׂטֵמָה בַּיַּיִן וּבַ״מַיְסִר״ וְלַהֲסִִירְכֶם מִזְּכֹר אֶת אֱלֹהִים וּמֵהִתְפַּלֵל. הַאִם תֶּחְדָּלוּ? וְשִׁמְעוּ בְקוֹל אֱלֹהִים וּבְקוֹל הַשָּׁלִיחַ וְנִשְׁמַרְתֶּם. אַךְ אִם תִּפְנוּ עֹרֶף, דְּעוּ כִּי אֵין עַל שְׁלִיחֵנו (הַחוֹבָה) בִּלְתִּי אִם לְהַזְהִיר גָּלוּי: צד אֵין חֵטְא בַּמַאֲמִינִים וּבָעוֹשִׂים הַיָּשָׁר בַּאֲשֶׁר טָעָמוּ³⁰⁷, כִּי יִירְאוּ אֶת אֱלֹהִים וְהֶאֱמִינוּ וְעָשׂוּ הַיָּשָׁר וְשָׁבוּ וְיָרְאוּ אֶת אֱלֹהִים וְהֶאֱמִינוּ וְהוֹסִיפוּ וְיָרְאוּ אֶת אֱלֹהִים וְעָשׂוּ הַטּוֹב, כִּי אֱלֹהִים יֹאהב אֶת עוֹשֵׂי הַטּוֹב:

צה הַמַּאֲמִינִים³⁰⁸, נַסֵּה יְנַסֶּה אֱלֹהִים אֶתְכֶם בְּדָבָר מִן הַצַּיִד אֲשֶׁר יַשִּׂיגוּ אוֹתוֹ יְדֵיכֶם וְרָמְחֵיכֶם, לְמַעַן יֵדַע אֱלֹהִים אֶת הַיָּרֵא אוֹתוֹ בַּסָּתֶר. וַאֲשֶׁר יַעֲבֹר (עַל הַמִּצְוָה) אַחֲרֵי כֵן, עָנְשׁוֹ דְּאָבָה: צו הַמַּאֲמִינִים, אַל תָּמִיתוּ אֶת הַצַּיִד אַחֲרֵי הִתְקַדֶּשְׁכֶם לֶחָג. וַאֲשֶׁר יְמִיתְנּוּ מִכֶּם בְּזָדוֹן, וְהֵשִׁיב כַּאֲשֶׁר הֵמִית מִן הַמִּקְנֶה, עַל פִּי מִשְׁפַּט שְׁנַיִם אֲנָשִׁים יְשָׁרִים מִכֶּם, קָרְבָּן יַגִּיעַ אֶל הַכַּעְבָּה, אוֹ כִּפּוּרִים (יִתֵּן) הַאֲכֵל עֲנִיִּים, אוֹ חֵלֶף זֶה צוֹם. לְמַעַן יִטְעַם כֹּבֶד מַעֲשֵׂהוּ. סָלַח אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר (צָדוּ) לִפְנֵי כֵן. אַךְ אֲשֶׁר יָשׁוּב (לָצוּד) יִנְקֹם אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר (צָדוּ) לִפְנֵי כֵן. אַךְ אֲשֶׁר יָשׁוּב (לָצוּד) יִנְקֹם אֱלֹהִים מִמֶּנּוּ, וֵאלֹהִים גִּבּוֹר וּבַעַל נְקָמוֹת: צז הֻתַּר לָכֶם צֵיד הַיָּם וְאָכְלוֹ, מִחְיָה לָכֶם וְלָאֹרְחָה. אַךְ צֵיד הַיַּבָּשָׁה אָסוּר לָכֶם כָּל עוֹדְכֶם קְדוֹשִׁים לֶחָג. וִירֵאתֶם אֶת אֱלֹהִים אֲשֶׁר אֵלָיו תֵּאָסֵפוּ: צח שָׁת אֱלֹהִים אֶת הַכַּעְבָּה אֶת הַבַּיִת הַקָּדוֹשׁ מָכוֹן לִבְנֵי אָדָם וְאֶת הַחֹדֶשׁ הַקָּדוֹשׁ וְאֶת הַקָּרְבָּן וְעַטְרוֹתָיו. (עָשָׂה) זֹאת לְמַעַן תֵּדְעוּ, כִּי יוֹדֵעַ אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וְכָל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ, וְכִי יוֹדֵע אֱלֹהִים כֹּל. וּדְעוּ כִּי מוּסַר אֱלֹהִים כָּבֵד וְכִי אֱלֹהִים סַלָּח וְרַחוּם: צט אֵין עַל הַשָּׁלִיחַ בִּלְתִּי אִם לְהַזְהִיר. וֵאלֹהִים יוֹדֵעַ אֶת אֲשֶׁר תְּגַלּוּ וְאֵת אֲשֶׁר תַּעֲלִימוּ: ק אֱמֹר (לָהֶם): לֹא יִשְׁוֶה הָרָע אֶל הַטּוֹב וְלוּ גַם מָצָא חֵן בְּעֵינֵיכֶם שְׁפַע (עשֶׁר) הָרָע, וִירֵאתֶם אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי לְבָב, לְמַעַן תַּצְלִיחוּ:

קא הַמַאֲמִינִים, אַל תִּשְׁאֲלוּ עַל אֹדוֹת דְּבָרִים אֲשֶׁר בְּהִגָּלוּתָם לָכֶם יֵרַע לָכֶם בִּגְלָלָם³⁰⁹. אַךְ אִם תִּשְׁאֲלוּ עַל אֹדוֹתָם בְּעֵת אֲשֶׁר יוּרַד הַקֻּרְאָן יִגָּלוּ לָכֶם. מָחַל (לָכֶם) אֱלֹהִים עַל הַדָּבָר הַזֶּה, כִּי אֱלֹהִים סַלָּח וְאֶרֶךְ אַפָּיִם: קב כְּבָר שָׁאֲלוּ עַל אֹדוֹתָם אֲנָשִׁים לִפְנֵיכֶם, אַחֲרֵי כֵן כִּחֲשׁוּ בָּהֶם. לֹא שָׂם אֱלֹהִים אֶת חֹק בַּחִירָה וְלֹא סָאאִבָּה וְלֹא וַצִילָה וְלֹא חָאם³¹⁰. וְאוּלָם הַכּוֹפְרִים יִבְדּוּ עַל אֱלֹהִים הַכָּזָב וּמַרְבִּיתָם לֹא יַשְׂכִּילוּ: קג וְכִי יֵאָמֵר אֲלֵיהֶם: ״בּוֹאוּ אֶל (הַדָּבָר) אֲשֶׁר הוֹרִיד אֱלֹהִים וְאֶל הַשָּׁלִיחַ״ יֹאמֵרוּ: ״רַב לָנוּ (הַדָּבָר) אֲשֶׁר מָצָאנוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ מַחֲזִיקִים בּוֹ״, הַאֵין זֹאת אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אֲבוֹתֵיהֶם דָּבָר וְלֹא אֻשְּׁרוּ בְּדָרֶךְ? קד הַמַּאֲמִינִים, הִשָּמְרוּ לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם. לֹא יָרַע לָכֶם הַתּוֹעֶה אִם תְּאֻשְּׁרוּ בְּדָרֶךְ. אֶל אֱלֹהִים תְּשׁוּבַתְכֶם יַחְדָּו, וְהוֹדִיעֲכֶם אֶת מַעֲשֵׂיכֶם:

קה הַמַּאֲמִינִים, עֵדוּת (תִּהְיֶה) בֵּינֵיכֶם בִּקְרֹב יְמֵי אִישׁ מִכֶּם לָמוּת בְּעֵת צַוּוֹתוֹ. שְׁנַיִם אֲנָשִׁים יְשָׁרִים מִכֶּם (יִהְיוּ הָעֵדִים), אוֹ שְׁנַיִם אֲחֵרִים מִזּוּלַתְכֶם³¹¹ אִם תִּהְיוּ בַדֶּרֶךְ וּבָא עֲלֵיכֶם פֶּגַע הַמָּוֶת. וּכְלָאתֶם אוֹתָם שְׁנֵיהֶם אַחֲרֵי הַתְּפִלָּה וְנִשְׁבְּעוּ בֵאלֹהִים, אִם סָפֵק יִהְיֶה בְּעֵינֵיכֶם, לֵאמֹר: ״לֹא נִמְכֹּר אוֹתָהּ בִּמְחִיר וְאִם גַּם תִּהְיֶה בְּ(אִישׁ) קָרוֹב לָנוּ וְלֹא נַעֲלִים עֵדוּת אֱלֹהִים, כִּי אָז הֵן נִהְיֶה מִן הַחַטָּאִים״: קו אַךְ אִם נִגְלָה הַדָּבָר כִּי אָשׁוֹם אָשָׁמוּ, וְקָמוּ שְׁנַיִם אֲחֵרִים בִּמְקוֹמָם מֵאֵלֶּה אֲשֶׁר הִרְשִׁיעוּם שְׁנַיִם הַיּוֹתֵר קְרוֹבִים, וְנִשְׁבְּעוּ בֵאלֹהִים לֵאמֹר: ״עֵדוּתֵנוּ אֱמֶת מֵעֵדוּתָם וְלֹא עָבַרְנוּ (חֹק), כִּי אָז הֵן נִהְיֶה מִן הַפּוֹשְׁעִים״: קז זֶה קָרוֹב יוֹתֵר אֲשֶׁר יָעִידוּ עֵדוּת כֵּנָה אוֹ אֲשֶׁר יִירְאוּ פֶּן יִשָּׁבְעוּ (אֲחֵרִים) אַחֲרֵי שְׁבוּעָתָם (וְהִכְחִישׁוּם). וִירֵאתֶם אֶת אֱלֹהִים וּשְׁמַעְתֶּם, וֵאלֹהִים לֹא יַנְחֶה אֵת הָאֲנָשִׁים הַפּוֹשְׁעִים:

קח בְּיוֹם אֱסֹף אֱלֹהִים אֶת הַשְּׁלִיחִים יֹאמַר (אֲלֵיהֶם): מֶה עָנוּ אֶתְכֶם?״³¹² וְאָמְרוּ: ״אֵין אִתָּנוּ יוֹדֵעַ. רַק אַתָּה יוֹדֵעַ הַתַּעֲלוּמוֹת״: קט אָז יֹאמַר אֱלֹהִים לְיֵשׁוּ בֶן מִרְיָם: זְכֹר אֵת אֲשֶׁר הֲטִיבוֹתִי אִתְּךָ וְאֶת אִמְּךָ בְּאַמְּצִי אוֹתְךָ בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וַתְּדַבֵּר אֶת בְּנֵי הָאָדָם בְּעוֹדְךָ בַּעֲרִיסָתְךָ וְכַאֲשֶׁר גָּדָלְתָּ: קי וּבְלַמְּדִי אוֹתְךָ אֵת הַסֵּפֶר וְאֶת הַחָכְמָה וְהַתּוֹרָה וְהָאִנְגִ׳יל וּבְיָצְרְךָ מִן הַטִּיט כִּדְמוּת הָעוֹף בִּרְצוֹנִי וַתִּפַּח בּוֹ (רוּחַ) וַיְהִי לְעוֹף בִּרְצוֹנִי, וַתְּרַפֵּא אֶת הָעִוֵּר מִלֵּדָה וְאֶת הַמְּצֹרָע בִּרְצוֹנִי, וַתּוֹצֵא אֶת הַמֵּתִים (מִקִּבְרוֹתָם) בִּרְצוֹנִי, וָאָשִׁיב אֶת יַד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ בְּבוֹאֲךָ אֲלֵיהֶם בָּאוֹתוֹת, וַיֹּאמְרוּ הַכּוֹפְרִים בָּהֶם: ״אֵין אֵלֶּה בִּלְתִּי אִם כְּשָׁפִים גְּלוּיִים״: קיא וּבִגְלוֹתִי אֶת אֹזֶן הַשְּׁלִיחִים לֵאמֹר: ״הַאֲמִינוּ בִּי וּבִשְׁלִיחִי״ וַיֹּאמְרוּ: ״הֶאֱמַנּוּ, וְהָעֵד כִּי תְּמִימִים אֲנַחְנוּ (אִתָּךְ)³¹³: קיב (זְכֹר) כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ הַשְׁלִיחִים: ״יֵשׁוּ בֶּן מִרְיָם, הֲיוּכַל אֱלֹהֶיךָ לְהוֹרִיד אֵלֵינוּ שֻׁלְחָן מִן הַשָּׁמַיִם״, וַיֹּאמֶר: ״יְראוּ אֶת אֱלֹהִים אִם מַאֲמִינִים אַתֶּם״: קיג וַיֹּאמְרוּ: חֲפֵצִים אֲנַחְנוּ לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ וְרָגְעוּ לִבּוֹתֵינוּ וְיָדַעְנוּ כִּי אֱמֶת דִּבַּרְתָּ אֵלֵינוּ וְהָיִינוּ עֵדִים עָלֶיהָ: קיד וַיֹּאמֶר יֵשׁוּ בֶּן מִרְיָם: ״אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ, הוֹרֵד אֵלֵינוּ שֻׁלְחָן מִן הַשָּׁמַיִם, אֲשֶׁר יִהְיֶה לָנוּ חַג לָרִאשׁוֹן בָּנוּ וְלָאַחֲרוֹן בָּנוּ וְאוֹת מֵאִתְּךָ, וְכַלְכְּלֵנוּ, כִּי אַתָּה הַטּוֹב בַּמְכַלְכְּלִים״: קטו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: ״הִנְנִי מוֹרִיד אוֹתוֹ אֲלֵיכֶם, וְהָיָה אֲשֶׁר יִכְפֹּר מִכֶּם אַחֲרֵי כֵן, וְיִסַּרְתִּיו מוּסָר אֲשֶׁר לֹא יִסַּרְתִּי כָּמוֹהוּ אֶחָד מִן הָאָדָם״³¹⁴: קטז וּבֶאֱמֹר אֱלֹהִים: ״יֵשׁוּ בֶּן מִרְיָם, הַאַתָּה אָמַרְתָּ לִבְנֵי אָדָם קְחוּ אוֹתִי וְאֶת אִמִּי לֵאלֹהִים³¹⁵ מִלְּבַד אֱלֹהִים?״, אָמַר: ״חָלִילָה לְךָ³¹⁶. אַל לִי לְהַגִּיד אֵת אֲשֶׁר לֹא יֵאוֹת לִי. הֵן לוּ אֲמַרְתִּיו, יְדַעְתּוֹ. הֲלֹא תֵּדַע אֵת אֲשֶׁר בְּנַפְשִׁי וְלֹא אֵדַע אֵת אֲשֶׁר בְּנַפְשֶׁךָ, כִּי אַתָּה יוֹדֵעַ הַתַּעֲלוּמוֹת: קיז לֹא אָמַרְתִּי לָהֶם בִּלְתִּי אִם אֲשֶׁר צִוִּיתַנִי עָלָיו, לֵאמֹר: ״עִבְדוּ אֶת אֱלֹהִים אֱלֹהַי וֵאלֹהֵיכֶם״, וָאֱהִי עֵד בָּהֶם כָּל עוֹדִי בְּתוֹכָם, וּמֵאָז אֲסַפְתַּנִי אֵלֶיךָ הָיִיתָ אַתָּה בוֹחֲנָם, וְאַתָּה עֵד בַּכֹּל: קיח כִּי תְּיַסְּרֵם, עֲבָדֶיךָ הֵם, וְכִי תִסְלַח לָהֶם הֵן אַתָּה הַגִּבּוֹר וְהֶחָכָם״: קיט וְאָמַר אֱלֹהִים: ״זֶה הוא יוֹם אֲשֶׁר יוֹעִיל לְדוֹבְרֵי הָאֱמֶת דַּבְּרָם כֵּן. לָכֶם גַּנּוֹת יִמְשְׁכוּ תַּחְתֵּיהֶן הַנְּהָרוֹת. לְעוֹלָמִים (יִהְיוּ) בְּתוֹכָן לָנֶצַח. רָצָם אֱלֹהִים וַיִּרְצוּהוּ. הוּא הוּא הָאשֶׁר הַגָּדוֹל״: קכ לֵאלֹהִים מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם וְהוּא כֹּל יוּכָל.

פָּרָשַׁת הַמִּקְנֶה³¹⁷

נִתְּנָה בְמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ מֵאָה וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה.

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א הַתְּהִלָּה לֵאלֹהִים אֲשֶׁר בָּרָא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וַיַּעַשׂ אֲפֵלָה וְאוֹרָה, וּבְכָל אֵלֶּה יְדַמּוּ הַכּוֹפְרִים (אֱלִילִים) אֶל אֱלֹהֵיהֶם³¹⁸: ב הוּא הוּא אֲשֶׁר יָצַר אֶתְכֶם טִיט, וַיִּקְצֹב עֵת לַחַיִּים וְעֵת מוֹעֵד אִתּוֹ, וּבְכָל אֵלֶּה תְּפַקְפֵּקוּ: ג וְהוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ יֵדַע סוֹדְכֶם וְאֵת אֲשֶׁר תְּגַלּוּ וְיֵדַע פָּעָלְכֶם: ד וְאָכֵן לֹא בָא אֲלֵיהֶם אוֹת מֵאוֹתוֹת אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא סָרוּ מִמֶּנּוּ: ה כִּחֲשׁוּ בָּאֱמֶת בְּבוֹאָה אֲלֵיהֶם, אַךְ בּוֹא יְבוֹאֵם הַדָּבָר אֲשֶׁר לָעֲגוּ לוֹ: ו הַאִם לֹא יָשִׁיבוּ אֶל לֵב כַּמָּה דּוֹרוֹת הִשְׁמַדְנוּ לִפְנֵיהֶם כּוֹנַנּוּ אוֹתָם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא כּוֹנַנּוּ אֶתְכֶם כְּמוֹהֶם, וַנִּשְׁלַח אֶת הָשָּׁמַיִם לְהָנִיף עֲלֵיהֶם גֶּשֶׁם נְדָבוֹת וַנָּשֶׁת אֶת הַנְּהָרוֹת יִמְשְׁכוּ תַּחְתֵּיהֶם, וְאַחֲרֵי כָל אֵלֶּה הִשְׁמַדְנוּם בְּחַטֹּאתֵיהֶם וַנָּקֶם אַחֲרֵיהֶם דוֹרוֹת אֲחֵרִים:

ז ולּו גַם הוֹרַדְנוּ אֵלֶיךָ סֵפֶר (כָּתוּב) עַל גְּוִיל וּמִשְּׁשׁוּהוּ בִידֵיהֶם, אָמְרוּ הַכּוֹפְרִים: ״אֵין זֶה בִּלְתִּי אִם כְּשָׁפִים גְּלוּיִים״: כ וַיֹּאמְרוּ: ״לוּ הוּרַד אֵלָיו מַלְאָךְ״. הֵן לוּ הוּרַדְנוּ מַלְאָךְ, נֶחֱרַץ הַדָּבָר, וְלֹא צָפוּ לָהֶם אַחֲרֵי זֶה³¹⁹: ט וְלוּ גַם שַׁתְנוּהוּ מַלְאָךְ³²⁰, שַׁתְנוּהוּ (בִדְמוּת) אָדָם, וַנַּלְבֵּשׁ אוֹתוֹ לְמַרְאֵה עֵינֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יִלְבָּשׁוּ³²¹: כְּבָר הֵתֵלּוּ בִּשְׁלִיחִים לְפָנֶיךָ וַיַּקֵּף אֶת אֶת הַלּוֹעֲגִים לָהֶם (הָעֹנֶשׁ) אֲשֶׁר לָעֲגוּ לוֹ: יא אֱמֹר: עִבְרוּ נָא בָּאָרֶץ וּרְאוּ אֵיכָה הָיְתָה אַחֲרִית הַמְכַחֲשִׁים:

יב אֱמֹר: לְמִי כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ? אֱמֹר: לֵאלֹהִים, שָׂם לוֹ לְחֹק אֶת הָרַחֲמִים. אָסוֹף יֶאֱסָפְכֶם לְיוֹם הַתְּקוּמָה, אֵין סָפֵק בּוֹ. רַק עוֹכְרֵי³²² נַפְשׁוֹתָם הֵם לֹא יַאֲמִינוּ: יג וְלוֹ כָּל אֲשֶׁר יִקְרֶה³²³ בַלַּיְלָה וּבַיּוֹם וְהוּא הַשּׁוֹמֵעַ וְהַיּוֹדֵעַ: יד אֱמֹר: הֲמִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים אֶקַּח לִי מָגֵן. בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְהוּא הַמְכַלְכֵּל וְלֹא יְכֻלְכָּל. אֱמֹר: אָנֹכִי צֻוֵּיתִי לִהְיוֹת רִאשׁוֹן לַתְּמִימִים עִם אֱלֹהִים³²⁴ וְלֹא³²⁵ תִּהְיֶה מִן הַמְשַׁתְּפִים: טו אֱמֹר: יָרֵא אָנֹכִי, אִם אַמְרֶה אֶת אֱלֹהַי, עֹנֶשׁ יוֹם כָּבֵד: טז הָאִישׁ אֲשֶׁר יוּשַׁב מִמֶּנוּ (הָעֹנֶשׁ) בַּיּוֹם הַהוּא, הִנֵּה רִחֲמָהוּ (אֱלֹהִים), וְזֶה הוּא הָאשֶׁר הַגָּלוּי: יז וּבְהָבִיא אֱלֹהִים עָלֶיךָ צָרָה, אֵין מֵסִיר אוֹתָהּ בִּלְתִּי הוּא, וְכִי יָבִיא עָלֶיךָ טוֹבָה, הִנֵּה הוּא כֹּל יוּכָל: יח וְהוּא הָאַדִּיר עַל עוֹבְדָיו וְהוּא הֶחָכָם וְהַמֵּבִין: יט אֱמֹר: אֵי זֶה הוּא הַדָּבָר הַגָּדוֹל לְעֵדוּת? אֱמֹר: אֱלֹהִים עֵד בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וַיְגַל לִי אֶת הַקֻּרְאָן הַזֶּה לְמַעַן אַזְהִיר בּוֹ אֶתְכֶם וְאֶת זֶה אֲשֶׁר יַגִּיעַ אֵלָיו (דְּבָרוֹ). הֲתָעִידוּ אַתֶּם, כִּי אֶת אֱלֹהִים, אֱלֹהִים אֲחֵרִים? אֱמֹר: לֹא אָעִיד. אֱמֹר: אָמְנָם אֱלֹהִים אֶחָד הוּא וְנָקִי אָנֹכִי מֵאֲשֶׁר תְּשַׁתֵּפוּ:

כ אֵלֶּה אֲשֶׁר נָתַנּוּ לָהֶם אֶת הַסֵּפֶר, יֵדְעוּ אוֹתוֹ³²⁶ כַּאֲשֶׁר יֵדְעוּ אֶת בְּנֵיהֶם אֵלֶּה אֲשֶׁר עָכְרוּ³²⁷ נַפְשׁוֹתֵיהֶם הֵם לֹא יַאֲמִינוּ: כא וּמִי הִרְבָּה פֶּשַׁע מִזֶּה אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבּוֹ עַל אֱלֹהִים כָּזָב אוֹ כִחֵשׁ בְּאוֹתוֹתָיו, אָכֵן לֹא יַצְלִיחוּ הַפּוֹשְׁעִים: כב וּבַיּוֹם אֲשֶׁר נַאַסְפֵם יָחַד נֹאמַר לַמְשַׁתְּפִים (לֵאלֹהִים): ״אֲיָם שֻׁתָּפֵיכֶם אֲשֶׁר הֱיִיתֶם אוֹמְרִים?״³²⁸: כג אָז לֹא יִהְיֶה מַעֲנֶה בְּפִיהֶם בִּלְתִּי אִם אֲשֶׁר יֹאמְרוּ: ״חֵי הָאֱלֹהִים³²⁹, אֱלֹהֵינוּ, לֹא הָיִינוּ מְשַׁתְּפִים״. כד הַבֵּט אֵיכָה יַעֲנוּ שֶׁקֶר בְּנַפְשׁוֹתָם. וְתָעָה מֵהֶם (הַדָּבָר) אֲשֶׁר בָּדוּ מִלִּבָּם³³⁰:

כה וְיֵשׁ בָּהֶם אֲשֶׁר יְבַקְשׁוּ לִשְׁמוֹעַ אֵלֶיךָ, וְאוּלָם אֲנַחְנוּ שַׂמְנוּ עַל לִבּוֹתָם מָסָךְ לְבַל יָבִינוּ וְאֶת אָזְנֵיהֶם הִכְבַּדְנוּ³³¹, וְאִם גַּם יִרְאוּ כָּל אוֹת לֹא יַאֲמִינוּ בוֹ עַד אֲשֶׁר (גַּם) אַחֲרֵי בוֹאָם אֵלֶיךָ לְהִתְוַכַּח אִתְּךָ³³² יֹאמְרוּ הַכּוֹפְרִים: ״אֵין אֵלֶּה בִּלְתִּי אִם בַּדֵּי הָרִאשׁוֹנִים: כו וְהֵנִיאוּ מֵהַאֲמִין בּוֹ וְרָחֲקוּ מִמֶּנּוּ, אַךְ לֹא יְאַבְּדוּ בִּלְתִּי אִם נַפְשׁוֹתָם וְלֹא יָחוּשׁוּ: כז וְלוּ רָאִיתָ כַּאֲשֶׁר יָעָמְדוּ עַל הָאֵשׁ וְאָמָרוּ: ״מִי יִתֵּן וְנוּשַׁב (אֶל הַחַיִּים), כִּי אָז לֹא נְכַחֵשׁ בְּאוֹתוֹת אֱלֹהֵינוּ וְהָיִינוּ מִן הַמַּאֲמִינִים״: כח לֹא כִי (עַתָּה) נִגְלָה לָהֶם (הַדָּבָר) אֲשֶׁר הִסְתִּירוּ לְפָנִים. וְאוּלָם לוּ גַּם הוּשָׁבוּ כִּי גַם אָז שָׁבוּ אֶל (הַדֶּרֶךְ) אֲשֶׁר הֱנִיאוּם מִמֶּנּוּ, וְאָכֵן שֶׁקֶר יְדַבֵּרוּ: כט וַיֹּאמְרוּ: ״אֵין הֵם בִּלְתִּי אִם חַיֵּינוּ בָּעוֹלָם הָזֶּה וְלֹא נָקוּם לִתְחִיָּה״: ל אַךְ לוּ רָאִיתָ כַּאֲשֶׁר יָעָמְדוּ לִפְנֵי אֱלֹהֵיהֶם, וְאָמַר: ״הַאֵין זֶה אֱמֶת?״, וְאָמְרוּ: ״אָמְנָם כֵּן, חֵי אֱלֹהֵינוּ״, וְאָמַר: ״הִנֵּה כִּי כֵן טַעֲמוּ אֶת הָעֹנֶשׁ אֲשֶׁר כִּחַשְׁתֶּם בּוֹ: לא אָבוֹד אָבְדוּ אֵלֶּה אֲשֶׁר כִּחֲשׁוּ כִּי יִמְצְאוּ אֶת אֱלֹהִים (בְּיוֹם הַדִּין) עַד בּוֹא אֲלֵיהֶם ״הַשָּׁעָה״³³³ פִּתְאֹם, וְאָמְרוּ (אָז): ״אוֹי לָנוּ כִּי הֲקִלּוֹנוּ בָהּ״³³⁴ וְנָשְׂאוּ סֵבֶל מַשָּׂאָם עַל גַּבָּם. הַאֵין רַע (הַמַּשָׂא) אֲשֶׁר יִשָּׂאוּ?: לב וְאֵין חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה בִּלְתִּי אִם מִשְׂחָק וְשַעֲשׁוּעֵי־שָׁוְא. וְאָכֵן מְעוֹן הָאַחֲרִית טוֹב יוֹתֵר לַאֲשֶׁר יִירְאוּ אֱלֹהִים, הַאִם לֹא תַשְׂכִּילוּ?: לג יָדוּע יָדַעְנוּ כִּי הִתְעַצֵּב תִּתְעַצֵּב בִּגְלַל דִּבְרֵיהֶם, אַךְ לֹא אוֹתְךָ נָתְנוּ לְכוֹזֵב, וְאוּלָם הַפּוֹשְׁעִים יְכַחֲשׁוּ בְאוֹתוֹת אֱלֹהִים: לד וּלְפָנֶיךָ נִתְּנוּ שְׁלִיחִים לְכוֹזְבִים וַיְיַחֲלוּ כַּאֲשֶׁר נִתְּנוּ לְכוֹזְבִים וַיְעֻנּוּ, עַד בּוֹא אֲלֵיהֶם תְּשׁוּעָתֵנוּ, כִּי אֵין אֲשֶׁר יַחֲלִיף אֶת דְּבַר אֱלֹהִים (אֲשֶׁר דִּבֵּר). הֵן בָּא אֵלֶיךָ דְּבַר (קוֹרוֹת) הַשְּׁלִיחִים: לה וְאִם קָשֶׁה בְּעֵינֵיךָ סוּרָם³³⁵, הִנֵּה אִם תּוּכַל לְבַקֵּשׁ לְךָ שׂוּחָה בָּאָרֶץ אוֹ סוּלָם בַּשָּׁמַיִם וּלְהָבִיא לָהֶם אוֹת (עֲשֵׂה). אָכֵן לוּ חָפֵץ אֱלֹהִים, נָחָם כֻּלָּם יַחַד בְּאֹרַח מֵישָׁרִים. אַל תְּהִי אֵפוֹא מִן הַבּוֹעֲרִים: לו אָכֵן יֵעָנֶה לַאֲשֶׁר יִשְׁמָעוּ, וְאֶת הַמֵּתִים יָקִים אֱלֹהִים לִתְחִיָּה, וְהוּשְׁבוּ אֵלָיו: לז וַיֹאמְרוּ: ״לָמָּה לֹא הוּרַד עַל יָדוֹ אוֹת מֵאֱלֹהָיו?״, אֱמֹר: יָכוֹל הוּא אֱלֹהִים לְהוֹרִיד אוֹת, וְאוּלָם מַרְבִּיתָם לֹא יֵדָעוּ: לח וְאֵין כָּל (חַי) שׁוֹרֵץ עַל הָאָרֶץ וְאֵין כָּל עוֹף מְעוֹפֵף בִּכְנָפָיו אֲשֶׁר אֵין הֵם אֻמּוֹת כְּמוֹכֶם³³⁶ לֹא הִשְׁמַטְנוּ מִן הַסֵּפֶר דָבָר³³⁷. אַחֲרֵי כֵן יֵאָסְפוּ אֶל אֱלֹהֵיהֶם: לט וְהַמְכַחֲשִׁים בְּאוֹתוֹתֵינוּ חֵרְשִׁים וְאִלְּמִים, בַּחֲשֵׁכָה. אֵת אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַתְעֶה אֱלֹהִים וְאֵת אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַנְחֶה בְּאֹרַח מֵישָׁרִים:

מ אֱמֹר: הַהֲשִׁיבוֹתֶם אֶל לִבְּכֶם, בְּבוֹא עֲלֵיכֶם עֹנֶשׁ אֱלֹהִים אוֹ בְּבוֹא עֲלֵיכֶם ״הַשָּׁעָה״, הֲזוּלָתִי אֱלֹהִים תִּקְרְאוּ אִם אֱמֶת תְּדַבֵּרוּ?: מא לֹא, כִּי אוֹתוֹ תִּקְרָאוּ, וְהֵסִיר (הָרָעָה) אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֵלָיו (בִּגְלָלָהּ) אִם יַחְפֹּץ, וּשְׁכַחְתֶּם אֵת (הָאֱלִילִים) אֲשֶׁר תְּשַׁתְּפוּ (לוֹ): מב וּכְבָר שָׁלַחְנוּ (שְׁלִיחִים) אֶל אֻמּוֹת לְפָנֶיךָ, וַנְּיַסְּרֵם בְּצָרָה וּבִמְצוּקָה לְמַעַן יִכָּנֵעוּ: מג וְאָכֵן לוּ נִכְנְעוּ בְּבוֹא עֲלֵיהֶם הַשֹּׁד מֵאִתָּנוּ. אַךְ לִבּוֹתָם קָשׁוּ, וַיְיַף לָהֶם הַשָּׂטָן בְּעֵינֵיהֶם אֶת מַעֲשֵׂיהֶם: מד וּבְשָׁכְחָם אֶת (הַדָּבָר) אֲשֶׁר הִזְהִירוּם עָלָיו פָּתַחְנוּ לָהֶם שַׁעֲרֵי כָל דָּבָר (טוֹב). וַיְהִי בְשָׂמְחָם עַל אֲשֶׁר נִתַּן לָהֶם וַנְּיַסְּרֵם³³⁸ פִּתְאֹם, וְהִנֵּה הֵמָּה נוֹאָשִׁים: מה וַיִּכָּרֵת שֹׁרֶשׁ הָאֲנָשִׁים הַפּוֹשְׁעִים, וְהַתְּהִלָּה לֵאלֹהִים רִבּוֹן הָעוֹלָמִים:

מו אֱמֹר: הַהֲשִׁיבוֹתֶם אֶל לֵב, בְּקַחַת אֱלֹהִים שָׁמְעַתְכֶם, וּרְאוּתְכֶם וְחָתַם בְּעַד לִבּוֹתֵיכֶם, מִי הוּא אֱלוֹהַּ מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים אֲשֶׁר יְשִׁיבֵם לָכֶם? הַבֵּט אֵיכָה נִתֵּן אוֹתוֹת מֵאוֹתוֹת שׁוֹנִים, וּבְכָל אֵלֶּה יִסּוֹגוּ (אָחוֹר): מז אֱמֹר: הַהֲשִׁיבוֹתֶם אֶל לִבְּכֶם, בְּבוֹא עֲלֵיכֶם עֹנֶשׁ אֱלֹהִים פִּתְאֹם אוֹ לְעֵין כֹּל, הֲיִשָּׁמְדוּ זוּלָתִי הָאֲנָשִׁים הַפּוֹשְׁעִים?: מח וְלֹא נִשְׁלַח אֶת הַשְּׁלִיחִים בִּלְתִּי אִם לְבַשֵּׂר וּלְהַזְהִיר, וְהָיָה אֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ וַיֵּיטִיבוּ דַרְכָּם, לֹא עֲלֵיהֶם הַפַּחַד וְלֹא עֲלֵיהֶם הַיָּגוֹן: מט אַךְ אֵלֶּה אֲשֶׁר כִּחֲשׁוּ בְאוֹתוֹתֵינוּ יִגַּע עֲלֵיהֶם הָעֹנֶשׁ בַּאֲשֶׁר פָּשָׁעוּ:

נ אֱמֹר: לֹא אֹמַר לָכֶם: ״אִתִּי אוֹצְרוֹת אֱלֹהִים״, וְלֹא אֵדַע הַתַּעֲלוּמָה, וְלֹא אֹמַר לָכֶם כִּי מַלְאָךְ אָנֹכִי. אֵין אָנֹכִי הוֹלֵךְ, כִּי אִם אַחֲרֵי הַדָּבָר אֲשֶׁר נִגְלָה אֵלַי. אֱמֹר: הֲיִשְׁווּ הָעִוֵּר וְהַפִּקֵּחַ, הַאִם לֹא תָּשִׁיבוּ אֶל לֵב?: נא וְהַזְהֵר בּוֹ³³⁹ אֶת אֵלֶּה אֲשֶׁר יִירְאוּ כִּי יֵאָסְפוּ אֶל אֱלֹהֵיהֶם, אֲשֶׁר אֵין לָהֶם מִבַּלְעָדָיו לֹא מָגֵן וּמַפְגִּיעַ, לְמַעַן יִירָאוּ: נב וְלֹא תְגָרֵשׁ אֶת הַקּוֹרְאִים אֶל אֱלֹהֵיהֶם בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב מְבַקְשִׁים פָּנָיו. לֹא עָלֶיךָ לָדוּן אוֹתָם בִּמְאוּמָה וְאֵין עֲלֵיהֶם לָדוּן אוֹתְךָ, וְהָיָה כִי תְגָרְשֵׁם וּפָשָׁעְתָּ: נג כָּזֹאת נִסִּינוּ מִקְצָתָם בְּמִקְצָתָם, לְמַעַן יֹאמְרוּ הָאֵלֶּה הֵם אֲשֶׁר הִפְלָה לָהֶם אֱלֹהִים חַסְדּוֹ מִתּוֹכֵנוּ? הַאֵין אֱלֹהִים יוֹדֵעַ יוֹתֵר אֶת הַמּוֹדִים (לוֹ)?: נד וְכִי יָבוֹאוּ אֵלֶיךָ הַמַּאֲמִינִים בְּאוֹתוֹתֵינוּ, וְאָמַרְתָּ: שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם, שָׂם לוֹ אֱלֹהִים לְחֹק אֶת הָרַחֲמִים. וְהָיָה אֲשֶׁר עָשָׂה מִכֶּם רָעָה מִבְּלִי דַּעַת, אַחֲרֵי כֵן יָשׁוּב וְהֵיטִיב דַּרְכּוֹ, הִנֵּה הוּא סַלָּח וְרַחוּם״: נה כָּכָה נְבָאֵר מְפֹרָשׁ אֶת הָאוֹתוֹת, לְמַעַן תִּוָּדַע דֶּרֶךְ הַזֵּדִים.

נו אֱמֹר: אָנֹכִי צֻוֵּיתִי לְבִלְתִּי עֲבֹד אֶת (הָאֱלִילִים) אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֲלֵיהֶם מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים. אֱמֹר: לֹא אֵלֵךְ אַחֲרֵי תַאֲווֹתֵיכֶם, כִּי אָז הֵן אֶתְעֶה וְלֹא אֶהֱיֶה בְּתוֹךְ אֵלֶּה הַמְאֻשָּׁרִים בְּדָרֶךְ: נז אֱמֹר: אָנֹכִי הוֹלֵךְ (בַּדֶּרֶךְ) הַבְּרוּרָה מֵאֵת אֱלֹהַי, וַתְּכַחֲשׁוּ בָהּ. אֵין בְּיָדִי (לְהָבִיא) אֶת (הָעֹנֶשׁ) אֲשֶׁר תְּבַקְשׁוּ לַהֲחִישׁוֹ. אֵין הַמִּשְׁפָּט בִּלְתִּי אִם לֵאלֹהִים. יַחֲרֹץ אֶת (מִשְׁפַּט) הָאֱמֶת, וְהוּא הַטּוֹב בַּבּוֹחֲנִים: נח אֱמֹר: הֵן לוּ הָיָה בְיָדִי הַדָּבָר אֲשֶׁר תְּבַקְשׁוּ לְהָחִישׁ בּוֹאוֹ, נֶחֱרַץ הַדָּבָר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם. וֵאלֹהִים הוּא הַיּוֹדֵעַ אֶת הַפּוֹשְׁעִים: נט וְאִתּוֹ מַפְתְּחוֹת הַתַּעֲלוּמָה, לֹא יֵדָעֶנָּה בִּלְתִּי הוּא, וְיֵדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר בַּיַּבָּשָׁה וַאֲשֶׁר בַּיָּם, וְעָלֶה לֹא יִפֹּל מִבְּלִי דַעְתּוֹ, וְאֵין גַּרְעִין בְּמַחֲשַׁכֵּי הָאֲדָמָה וְלֹא לַח וְלֹא יָבֵשׁ אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ (כָּתוּב) בְּסֵפֶר בָּרוּר³⁴⁰: ס וְהוּא הוּא אֲשֶׁר יֶאֱסָפְכֶם³⁴¹ בַּלַּיְלָה, וְיֵדַע אֵת אֲשֶׁר פְּעַלְתֶּם בַּיּוֹם, וְהֵקִים אֶתְכֶם בּוֹ³⁴² (לִתְחִיָּה), לְמַעַן הָבִיא³⁴³ עֵת מוֹעֵד. אַחֲרֵי כֵן אֵלָיו תְּשׁוּבַתְכֶם וְהוֹדִיעֲכֶם אֶת מַעֲשֵׂיכֶם: סא וְהוּא הָאַדִּיר עַל עוֹבְדָיו וְשָׁלַח שׁוֹמְרִים עֲלֵיכֶם, וְהָיָה בְּבוֹא הַמָּוֶת אֶל אִישׁ מִכֶּם, וַאֲסָפוּהוּ שְׁלִיחֵינוּ וְלֹא יִמְעֲלוּ (בִשְׁלִיחוּתָם): סב וְהוּשְׁבוּ אֶל אֱלֹהִים אֲדוֹנָם אֱמֶת. אָכֵן לוֹ הַמִּשְׁפָּט וְהוּא הַמָּהִיר בַּמְחַשְּׁבִים:

סג אֱמֹר: מִי יַצִּילְכֶם מֵחֶשְׁכַת הַיַּבָּשָׁה וְהַיָּם בְּקָרְאֲכֶם אֵלָיו נִכְנָעִים וּבַסֵּתֶר לֵאמֹר: ״אִם יַצִילֵנוּ מִזֹּאת וְהָיִינוּ בַּמּוֹדִים (לוֹ): סד אֱמֹר: אֱלֹהִים יַצִּילְכֶם מִמֶּנָּה וּמִכָּל יָגוֹן. וְאוּלָם אַחֲרֵי כֵן תְּשַׁתְּפוּ (לוֹ): סה אֱמֹר: הוּא הַיָּכוֹל לִשְׁלֹחַ עֲלֵיכֶם עֹנֶשׁ מִמַּעַל לָכֶם אוֹ מִתַּחַת לְרַגְלֵיכֶם אוֹ לְסַכְסֵךְ אֶתְכֶם מַחֲלֹקֶת בְּמַחֲלֹקֶת, וְלָתֵת אֶתְכֶם לָחוּשׁ אִישׁ שֹׁד מֵאֵת אָחִיו (אֲשֶׁר יְשֻׁדֶּנּוּ). הַבֵּט אֵיכָה נִתֵּן אוֹתוֹת מֵאוֹתוֹת שׁוֹנִים לְמַעַן יַשְׂכִּילוּ: סו וַיְכַחֲשׁוּ בוֹ³⁴⁴ עַמְּךָ וְהוּא הָאֱמֶת. אֱמֹר: ״לֹא הָפְקַדְתִּי לִשְׁמוֹר עֲלֵיכֶם. לְכָל נְבוּאָה עֵת מוֹעֲדָהּ, וְלָאַחֲרוֹנָה תֵּדָעוּ: סז וְכִי תִרְאֶה אֶת הַמְדַבְּרִים דִּבְרֵי בֶלַע בְּאוֹתוֹתֵינוּ, וְסַרְתָּ מֵהֶם עַד אִם יָשִׂיחוּ בִּדְבָרִים אֲחֵרִים, וְכִי יַשְׁכִּיחַ אוֹתְךָ הַשָּׂטָן³⁴⁵, אַל תֵּשֵׁב, אַחֲרֵי הַהַזְהָרָה, עִם הָאֲנָשִׁים הַפּוֹשְׁעִים: סח וְאֵין יִרְאֵי הָאֱלֹהִים עֲרֵבִים לָכֶם. עֲלֵיהֶם רַק לְהַזְהִיר, אוּלַי יִירְאוּ אֱלֹהִים: סט עֲזֹב אֶת הַשָּׂמִים אֶת דָּתָם לִשְׂחוֹק וּלְקֶלֶס, כִּי הִתְעוּם חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה, וְהִזְהַרְתָּ בּוֹ (בַּקֻרְאָן), כִּי נֶפֶשׁ נְכוֹנָה לְאֵיד בְּפָעֳלָהּ. אֵין לָהּ מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים לֹא מָגֵן וְלֹא מַפְגִּיעַ, וְאִם תִּתֵּן כָּל כֹּפֶר לֹא יְקֻבַּל מִמֶּנָּה. אֵלֶּה אֲשֶׁר נָכוֹנוּ לְאֵיד בְּפָעֳלָם, לָהֶם מַשְׁקֵה רוֹתְחִים וְעֹנֶשׁ דְּאָבָה עֵקֶב כַּחֲשָׁם: ע אֱמֹר: הֲנִקְרָא אֶל מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים, אֶל אֲשֶׁר לֹא יוֹעִיל לָנוּ וְלֹא יָרַע לָנוּ, וְנָשׁוּב עַל עֲקֵבֵינוּ, אַחֲרֵי אֲשֶׁר נָחָנוּ אֱלֹהִים מֵישָׁרִים כָּאִישׁ אֲשֶׁר הִתְעוּהוּ הַשְּׂטָנִים לָלֶכֶת שׁוֹלָל אָחֲרֵי הַתַּאֲוָה בָאָרֶץ, לוֹ רֵעִים יִקְרָאוּהוּ אֶל אֹרַח מֵישָׁרִים (לֵאמֹר): ״בּוֹא אֵלֵינוּ״. אֱמֹר: אֹרַח אֱלֹהִים הוּא אֹרַח הַמֵּישָׁרִים, וַנְּצֻוֶּה לִהְיוֹת תְּמִימִים³⁴⁶ עִם רִבּוֹן הָעוֹלָמִים: עא (לֵאמֹר): עִרְכוּ תְפִלָּה וִיראוּהוּ, כִּי הוּא הוּא אֳשֶׁר אֵלָיו תֵּאָסֵפוּ: עב וְהוּא הוּא אֲשֶׁר בָּרָא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ בָּאֱמֶת, וּבַיּוֹם אֲשֶׁר יֹאמַר: ״הֱוֵה״ וְהָיָה: עג דְּבָרוֹ אֱמֶת וְלוֹ הַמְּלוּכָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר יִתָּקַע בַּשּׁוֹפָר. יוֹדֵע הַנִּסְתָּרוֹת וְהַנִּגְלוֹת וְהוּא הֶחָכָם וְהַמֵּבִין:

עד וּ(זְכֹר) בֶּאֱמֹר אַבְרָהָם אֶל אָבִיו אָזָר³⁴⁷: ״הֲתִקַּח לְךָ אֶת הַפְּסִילִים לֵאלֹהִים, רוֹאֶה אָנֹכִי אוֹתְךָ וְאֶת עַמְּךָ בְּתוֹעָה בְּרוּרָה״: עה וְכָכָה הֶרְאִינוּ אֶת אַבְרָהָם אֶת מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, לְמַעַן יִהְיֶה מִן הַבּוֹטְחִים בֶּאֱמוּנָתָם: עו וּבְהַטּוֹת עָלָיו הַלַּיְלָה צִלּוֹ רָאָה כּוֹכָב, וַיֹּאמַר: ״זֶה אֱלֹהַי״, וְכַאֲשֶׁר שָׁקַע, אָמַר: ״לֹא אֶחְפֹּץ בַּשּׁוֹקְעִים״: עז וְכַאֲשֶׁר רָאָה אֶת הַיָּרֵחַ עוֹלֶה, אָמַר: ״זֶה אֱלֹהַי״. וְכַאֲשֶׁר שָׁקַע, אָמַר: ״אָמְנָם אִם לֹא יַנְחֵנִי אֱלֹהַי מֵישָׁרִים אֶהְיֶה מִן הָאֲנָשִׁים הַתּוֹעִים״: עח וְכַאֲשֶׁר רָאָה אֶת הַשֶּׁמֶשׁ עוֹלָה, אָמַר: ״זֶה אֱלֹהַי הוּא גָּדוֹל יוֹתֵר״, וְכַאֲשֶׁר שָׁקְעָה, אָמַר: ״בְּנֵי עַמִּי, נָקִי אָנֹכִי מֵאֲשֶׁר תְּשַׁתֵּפוּ: עט כִּי הִפְנֵיתִי פָנַי אֶל בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ ״חָנִיף״, וְאֵין אָנֹכִי מִן הַמְשַׁתְּפִים״: פ וַיִּתְוַכְּחוּ עִמּוֹ בְנֵי עַמּוֹ, וַיֹּאמֶר: ״הֲתִתְוַכְּחוּ עִמִּי בִּדְבַר אֱלֹהִים, אַחֲרֵי אֲשֶׁר נָחַנִי מֵישָׁרִים. לֹא אִירָא אֵת אֲשֶׁר תְּשַׁתְּפוּ לוֹ, (כִּי לֹא יָרֵעוּ) בִּמְאוּמָה אִם לֹא יַחְפֹּץ אֱלֹהַי, כִּי אֱלֹהַי מֵבִין הַכֹּל בְּדַעְתּוֹ, הַאִם לֹא תָשִׁיבוּ אֶל לֵב?: פא וְאֵיכָה אֶפְחַד מֵאֲשֶׁר תְּשַׁתְּפוּ, וְאַתֶּם לֹא תִּפְחֲדוּ בְּשַׁתֶּפְכֶם לֵאלֹהִים אֵת אֲשֶׁר לֹא נִתַּן לוֹ שִׁלְטוֹן עֲלֵיכֶם״. וּלְמִי מִשְּׁתֵּי הַפְּלַגּוֹת יָאֲתָה יוֹתֵר לִשְׁכֹּן בֶּטַח אִם יְדַעְתֶּם?: פב אֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ וְלֹא הִלְבִּישׁוּ אֶת אֱמוּנָתָם בְּפֶשַׁע, אֵלֶּה לָהֶם הַמִּבְטָח, וְהֵם הַמְאֻשָּׁרִים בְּדָרֶךְ: פג וְאֵלֶּה הַתּוֹכָחוֹת אֲשֶׁר נָתַנּוּ לְאַבְרָהָם (לְהוֹכִיחַ) אֶת בְּנֵי עַמּוֹ. נָרִים אֶת מַעֲלַת הָאִישׁ אֲשֶׁר נַחְפֹּץ, כִּי אֱלֹהֶיךָ חָכָם וְיוֹדֵעַ: פד וַנִּתֶּן לוֹ אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב, וְאֶת שְׁנֵיהֶם גַּם יַחַד נָחִינוּ מֵישָׁרִים, וְאֶת נֹחַ נָחִינוּ לְפָנִים מֵישָׁרִים, וּמִצֶּאֱצָאָיו דָּוִד וּשְׁלֹמֹה וְאִיּוֹב וְיוֹסֵף וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, כָּכָה נִגְמֹל לְעוֹשֵׂי הַטּוֹב: פה וּזְכַרְיָה וְיַחְיָה וְיֵשׁוּ וְאֵלִיָּהוּ, כֻּלָּם מִן הַיְשָׁרִים: פו וְיִשְׁמָעֵאל וֶאֱלִישָׁע וְיוֹנָה וְלוֹט, אֶת כֻּלָּם הִפְלִינוּ מִכָּל הָאָדָם³⁴⁸: פז וְ(גַם) מֵאֲבוֹתֵיהֶם וְצֶאֱצָאֵיהֶם וַאֲחֵיהֶם (הִפְלִינוּם) וַנִּבְחַר בָּהֶם, וַנַּנְחֶה אוֹתָם בְּאֹרַח מֵישָׁרִים: פח זֶה אֹרַח אֱלֹהִים יַנְחֶה בּוֹ אֵת אֲשֶׁר יַחְפֹּץ מֵעוֹבְדָיו. וְלוּ שִׁתְּפוּ בוֹ, מְאָפַע הָיָה לָהֶם פָּעֳלָם: פט אֵלֶּה הֵם אֲשֶׁר נָתַנּוּ לָהֶם הַסֵּפֶר וְהַחָכְמָה וְהַנְּבוּאָה, וְאִם יְכַחֲשׁוּ בוֹ אֵלֶּה³⁴⁹ הִנֵּה הִפְקַדְנוּ עָלֶיהָ³⁵⁰ אֲנָשִׁים אֲשֶׁר לֹא יְכַחֲשׁוּ בָהּ: צ אֵלֶּה הֵם אֲשֶׁר נָחָם אֱלֹהִים מֵישָׁרִים וְהָלַכְתָּ בְּדַרְכָּם הַיְשָׁרָה. אֱמֹר: לֹא אֶשְׁאַל מִכֶּם דָּבָר חֵלֶף זֶה, אֵין הוּא בִּלְתִּי אִם לְהַזְהִיר אֶת כָּל הָאָדָם³⁵¹:

צא וְלֹא הֶעֱרִיכוּ אֶת אֱלֹהִים כִּנְכוֹן עֶרְכּוֹ בְּאָמְרָם: ״לֹא הוֹרִיד אֱלֹהִים עַל־יַד אָדָם מְאוּמָה״. אֱמֹר: מִי הוֹרִיד אֶת הַסֵּפֶר אֲשֶׁר הֵבִיא מֹשֶׁה לְאוֹר וּלְאֹרַח מֵישָׁרִים לִבְנֵי אָדָם. תְּשִׁיתוּהוּ גְּוִילִים גְּוִילִים אֲשֶׁר תְּגַלּוּם, אַךְ הַרְבֵּה תַּסְתִּירוּ. הִנֵּה לֻמַּדְתֶּם³⁵² אֵת אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם אַתֶּם וַאֲבוֹתֵיכֶם. אֱמֹר: אֱלֹהִים (הוֹרִידוֹ). וַעֲזַבְתָּם, יִשְׁתַּעַשְׁעוּ בְּלַהֲגָם: צב אָכֵן זֶה הַסֵּפֶר אֲשֶׁר הוֹרַדְנוּהוּ מְבֹרָךְ הוּא וּמְקַיֵּם אֵת אֲשֶׁר (הוּרַד) לְפָנָיו וּלְמַעַן תַּזְהִיר אֶת אֵם הֶעָרִים³⁵³, וְאֶת אֵלֶּה אֲשֶׁר מִסָּבִיב לָהּ. הַמַּאֲמִינִים בָּאַחֲרִית יַאֲמִינוּ בוֹ וְשָׁמְרוּ עַל תְּפִלּוֹתֵיהֶם: צג וּמִי הִרְבָּה פֶּשַׁע מִזֶּה אֲשֶׁר בָּדָא עַל אֱלֹהִים כָּזָב, אוֹ אָמַר: ״נִגְלָה אֵלַי דְּבַר (אֱלֹהִים)״ וְלֹא נִגְלָה אֵלָיו דָּבָר, וּמִזֶּה אֲשֶׁר אָמַר: ״הוֹרֵד אוֹרִיד כַּדָּבָר אֲשֶׁר הוֹרִיד אֱלֹהִים״. לוּ תִרְאֶה אֶת הַפּוֹשְׁעִים בְּחֶבְלֵי הַמָּוֶת, וְהַמַּלְאָכִים שׁוֹלְחִים יְדֵיהֶם לֵאמֹר: ״הוֹצִיאוּ נַפְשׁוֹתֵיכֶם. הַיּוֹם תְּשֻׁלְּמוּ עֹנֶשׁ חֲרָפוֹת עֵקֶב עֲנוֹתְכֶם בְּאֱלֹהִים לֹא אֱמֶת, וְעֵקֶב אֲשֶׁר בְּזִיתֶם³⁵⁴ לְאוֹתוֹתָיו: צד וְעַתָּה הִנֵּה בָאתֶם אֵלֵינוּ בּוֹדְדִים כַּאֲשֶׁר יְצַרְנוּכֶם בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה³⁵⁵ וְתַּעַזְבוּ אֶת (כָּל) אֲשֶׁר הֶעֱנַקְנוּ לָכֶם אַחֲרֵי גֵוְכֶם, וְלֹא נִרְאֶה אִתְּכֶם הַמַּפְגִּיעִים לָכֶם אֲשֶׁר חֲשַׁבְתֶּם אוֹתָם לְשֻׁתָּפִים (לֵאלֹהִים) בְּתוֹכְכֶם. נִכְרַת (הַקֶּשֶׁר) בֵּינֵיכֶם וַיִּתְעוּ מִכֶּם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם צה. הִנֵּה אֱלֹהִים, הַפּוֹלֵחַ אֶת גַּרְעִין הַזֶּרַע וְאֶת חַרְצַן הַתָּמָר, יוֹצִיא אֶת הַחַי מִן הַמֵּת וְהוֹצִיא אֶת הַמֵּת מִן הֶחָי. הוּא אֱלֹהִים, וְאֵיכָה אֵפוֹא תּוּסָרוּ (מִן הָאֱמֶת): צו בּוֹקֵעַ הַשַּׁחַר וַיָּשֶׁת אֶת הַלַּיְלָה לִמְנוּחָה וְאֶת הַשֶּׁמֶש וְהַיָּרֵחַ לְחֶשְׁבּוֹן (הַמּוֹעֲדִים). זֹאת מַעֲרֶכֶת הַגִּבּוֹר וְהַיּוֹדֵעַ: צז וְהוּא אֲשֶׁר שָׁת לָכֶם אֶת הַכּוֹכָבִים לַנְחוֹתְכֶם בָּהֶם בְּחֶשְׁכַת הַיַּבָּשָׁה וְהַיָּם. כְּבָר בֵּאַרְנוּ מְפֹרָשׁ אֶת הָאוֹתוֹת לְעַם יֵדָעוּ: צח וְהוּא אֲשֶׁר הֵקִים אֶתְכֶם מִנֶּפֶשׁ אַחַת, חֵיק וְאוֹצָר (שָׂם בָּהּ)³⁵⁶. כְּבָר בֵּאַרְנוּ מְפֹרָשׁ הָאוֹתוֹת לְעַם ישְׂכִּילוּ: צט וְהוּא אֲשֶׁר הוֹרִיד מִן הַשָּׁמַיִם מַיִם וַנּוֹצֵא בָהֶם נִצְּנֵי כָּל דָּבָר, וְנּוֹצֵא בָהֶם יָרוֹק אֲשֶׁר נוֹצִיא מִמֶּנּוּ גַּרְעִין עֲרוּךְ טוּרִים³⁵⁷ וּמִן הַתָּמָר מִשְּׁלוּחוֹתָיו אֶשְׁכְּלוֹת פִּרְיָם צָפוּף, וְגַנּוֹת עֵנָב וְזַיִת וְרִמּוֹן דּוֹמִים אֶחָד לְאֶחָד וּבִלְתִּי דוֹמִים, הַבֵּט אֶל פִּרְיוֹ בְּנוּבוֹ וּבְגָמְלוֹ, אָכֵן בָּזֶה אוֹתוֹת לְעַם יַאֲמִינוּ: ק וַיָּשִׂימוּ שֻׁתָּפִים לֵאלֹהִים אֶת הַגִּן³⁵⁸. הֲלֹא הוּא הוּא אֲשֶׁר יְצָרָם, וַיִּבְדּוּ לֵאמֹר: ״בָּנִים לוֹ וּבָנוֹת״, מִבְּלִי דַעַת. יִשְׁתַּבַּח וְיִתְעַלֶּה עַל אֲשֶׁר יְחַשְּׁבוּ (אֵלָיו): קא בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, אֵיכָה יִהְיֶה לוֹ וָלָד וְאֵין לוֹ חֲבֵרָה, הוּא אֲשֶׁר יָצַר כָּל דָּבָר וְהוּא יוֹדֵעַ כֹּל: קב זֶה אֱלֹהִים אֱלֹהֵיכֶם, אֵין אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדָיו בּוֹרֵא כֹּל. עִבְדוּהוּ אֵפוֹא, וְהוּא מַשְׁגִּיחַ עַל הַכֹּל: קג לֹא תַשִּׂיגֶנּוּ עַיִן וְהוּא יַשִּׂיג אֶת הָעַיִן, וְהוּא הַנָּדִיב³⁵⁹ וְהַמֵּבִין: קד הִנֵּה בָאוּ אֲלֵיכֶם אוֹתוֹת גְּלוּיִים מֵאֵת אֱלֹהֵיכֶם, וְהָיָה אֲשֶׁר יִרְאֶה, לְנַפְשׁוֹ הוּא. וְאֲשֶׁר יִהְיֶה עִוֵּר, בְּרֹאשׁוֹ הוּא³⁶⁰ וְאֵין אָנֹכִי שׁוֹמֵר עֲלֵיכֶם: קה כָּכָה נְבָאֵר מְפֹרָשׁ אֶת הָאוֹתוֹת לְמַעַן יֹאמְרוּ: ״לָמַדְתָּ״³⁶¹ וּלְמַעַן נְבָאֵר אוֹתו³⁶² לְעַם יֵדָעוּ: קו לֵךְ בְּדֶרֶךְ (הַדָּבָר) אֲשֶׁר נִגְלָה אֵלֶיךָ מֵאֵת אֱלֹהֵיךָ. אֵין אֱלוֹהַּ בִּלְתּוֹ, וְסוּר מִן הַמְשַׁתְּפִים: קז וְלוּ חָפֵץ אֱלֹהִים, לֹא שִׁתְּפוּ (לוֹ), וְלֹא הִפְקַדְנוּךָ לְשׁוֹמֵר עֲלֵיהֶם, וְאֵין אַתָּה (הַ)מַשְׁגִיחַ עֲלֵיהֶם: קח וְלֹא תְגַדְּפוּ אֶת (הָאֱלִילִים) אֲשֶׁר יִקְרְאוּ אֲלֵיהֶם מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים, פֶּן יְגַדְּפוּ אֶת אֱלֹהִים, בְּאֵיבָה בְּלִי דַעַת. כָּכָה יִפִּינוּ בְּעֵינֵי כָל אֻמָּה מַעֲשֶׂיהָ. אַחֲרֵי כֵן אֶל אֱלֹהִים תְּשׁוּבָתָם, וְהוֹדִיעַ אוֹתָם אֶת מַעֲשֵׂיהֶם: קט וַיִּשָּׁבְעוּ תֹקֶף שְׁבוּעָתָם בֵּאלֹהִים לֵאמֹר, אִם יָבוֹא אֲלֵיהֶם אוֹת יַאֲמִינוּ בוֹ. אֱמֹר: הָאוֹתוֹת רַק אֶת אֱלֹהִים הֵם. וּמַה יָבִין אֶתְכֶם לָדַעַת, כִּי גַם בְּבוֹאָם לֹא יַאֲמִינוּ: קי וְהָפַכְנוּ אֶת לִבּוֹתָם וְאֶת רְאוֹתָם³⁶³ (לְבַל יַאֲמִינוּ), כַּאֲשֶׁר לֹא הֶאֱמִינוּ בוֹ בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה וְעֲזַבְנוּם בְּמִרְיָם, יִתְעוּ: קיא וְלוּ גַם הוֹרַדְנוּ אֲלֵיהֶם אֶת הַמַּלְאָכִים וְדִבְּרוּ אִתָּם הַמֵּתִים, וְאָסַפְנוּ לָהֶם אֶת הַכֹּל מַחֲנוֹת מַחֲנוֹת, כִּי גַם אָז לֹא הֶאֱמִינוּ בִּלְתִּי אִם כִּי יַחְפֹּץ אֱלֹהִים. אָכֵן מַרְבִּיתָם נִבְעָרִים מִדַּעַת: קיב וְכָכָה שַׁתְנוּ לְכָל נָבִיא אוֹיֵב אֶת שִׂטְנֵי הָאָדָם וְהַגִּן. יְגַלּוּ אִישׁ לְאָחִיו דְּבָרִים נִרְאִים כְּיָפִים לְמַעַן הַתְעוֹתָם, וְלוּ חָפֵץ אֱלֹהִים לֹא עָשׂוּ זֹאת. עָזְבֵם אֵפוֹא אוֹתָם וְאֶת בַּדֵּיהֶם: קיג לְמַעַן יִטּוּ אַחֲרֵיהֶם לִבּוֹת אֵלֶּה אֲשֶׁר לֹא יַאֲמִינוּ בָּאַחֲרִית וְרָצוּ בָּהֶם, וְיִשְׂתַּכְּרוּ אֵת אֲשֶׁר יִשְׁתַּכָּרוּ: קיד הֲמִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים אֲבַקֵּשׁ לִי שׁוֹפֵט, הֵן הוּא הוּא אֲשֶׁר הוֹרִיד אֲלֵיכֶם אֶת הַסֵּפֶר מְבֹאָר וּמְפֹרָשׁ. אֵלֶּה אֲשֶׁר נָתַנּוּ לָהֶם אֶת הַסֵּפֶר יוֹדְעִים, כִּי הוּרַד מֵאֵת אֱלֹהֵיךָ בָּאֱמֶת, אַל תְּהִי אֵפוֹא בַּסֵּעֲפִים: קטו וּבָא כְתֻמּוֹ דְּבַר אֱלֹהֵיךָ אֱמֶת וָצֶדֶק, אֵין אֲשֶׁר יַחֲלִיף דְּבָרָיו, וְהוּא הַשּׁוֹמֵעַ וְהַיּוֹדֵעַ: קטז אָכֵן אִם תִּשְׁמַע בְּקוֹל הָרַבִּים אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ, יַתְעוּךָ מִדֶּרֶךְ אֱלֹהִים. אֵין הֵם הוֹלְכִים כִּי אִם אַחֲרֵי דִּמְיוֹן לִבָּם, וְאֵין הֵם בִּלְתִּי אִם הוֹגֵי־שָׁוְא:

קיז אָמְנָם אֱלֹהֵיךָ הוּא הַיּוֹדֵעַ אֶת הַתּוֹעִים מִדַּרְכּוֹ, וְהוּא הַיּוֹדֵעַ אֶת הַמְאֻשָּׁרִים בְּדָרֶךְ: קיח וְעַתָּה אִכְלוּ מֵאֲשֶׁר נִזְכַּר שֵׁם אֱלֹהִים עָלָיו³⁶⁴, אִם מַאֲמִינִים אַתֶּם בְּאוֹתוֹתָיו: קיט וּמַה לָּכֶם אֲשֶׁר לֹא תֹאכְלוּ מֵאֲשֶׁר נִזְכַּר עָלָיו שֵׁם אֱלֹהִים, הֵן בֵּאֵר לָכֶם מְפֹרָשׁ אֵת אֲשֶׁר אָסַר עֲלֵיכֶם, אִם לֹא כִּי נֶאֱנַסְתֶּם, אָכֵן רַבִּים יַתְעוּ (אֲחֵרִים) בְּתַאֲווֹתֵיהֶם מִבְּלִי דָּעַת. אַךְ אֱלֹהֵיךָ הוּא הַיּוֹדֵעַ אֶת הָעוֹבְרִים (חֹק): קכ וְרַחֲקוּ מִן הַחֵטְא מִתּוֹכוֹ וּמִבָּרוֹ³⁶⁵, כִּי הַחוֹטְאִים יְשֻׁלְּמוּ כַּאֲשֶׁר הִשְׂתַּכָּרוּ: קכא וְלֹא תֹאכְלוּ מֵאֲשֶׁר לֹא נִזְכַּר שֵׁם אֱלֹהִים עָלָיו, כִּי פֶּשַׁע הוּא. אָכֵן הַשְּׂטָנִים יִתְּנוּ בְּלֵב בַּעֲלֵי בְרִיתָם לְהִתְוַכֵּחַ אִתְּכֶם. וְהָיָה כִּי תִשְׁמְעוּ לְקוֹלָם, תִּהְיוּ מְשַׁתְּפִים: קכב הֲיִהְיֶה הָאִישׁ אֲשֶׁר הָיָה מֵת וַנְּחַיֵּהוּ וַנָּשֶׁת לוֹ אוֹר לָלֶכֶת בּוֹ בֵין הָאֲנָשִׁים כָּאִישׁ אֲשֶׁר דִּמְיוֹנוֹ (כְּהוֹלֵךְ) בַּחֲשֵׁכָה לֹא יֵצֵא מִמֶּנָּה? כָּכָה מְתֻקָּנִים בְּעֵינֵי הַכּוֹפְרִים מַעֲשֵׂיהֶם:

קכג וְכָכָה שַׂמְנוּ בְכָל עִיר אֶת גְּדוֹלֵי פּוֹשְׁעֶיהָ, לְמַעַן יָזֹמּוּ בָהּ מְזִמָּה. אַךְ לֹא יָזֹמּוּ מְזִמָּה כִּי־אִם עַל נַפְשָׁם וְלֹא יָחוּשׁוּ: קכד וּבְבוֹא אֲלֵיהֶם אוֹת אָמְרוּ: ״לֹא נַאֲמִין עַד אִם יוּבָא אֵלֵינוּ (אָנוּ, הֶחָזוֹן) אֲשֶׁר הוּבָא אֶל שְׁלִיחֵי אֱלֹהִים״, אֱלֹהִים הוּא הַיּוֹדֵעַ אֶת הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יָשִׂים בּוֹ דְּבַר מִשְׁלַחְתּוֹ. מָצוֹא יִמְצְאוּ הַפּוֹשְׁעִים קָלוֹן מֵאֱלֹהִים וּמוּסָר כָּבֵד, בַּאֲשֶׁר זָמְמוּ מְזִמָּה: קכה וַאֲשֶׁר יַחְפֹּץ אֱלֹהִים נְחוֹתוֹ מֵישָׁרִים, יַרְחִיב לִבּוֹ לָאִסְלָאם, וַאֲשֶׁר חָפֵץ הַתְעוֹתוֹ, יָשִׂים אֶת לִבּוֹ צַר וּמוּצָק כְּמוֹ בִקֵּשׁ לַעֲלוֹת שָׁמַיִם³⁶⁶. כָּכָה יִשְׁפֹּךְ אֱלֹהִים אֶת הֶחָרוֹן³⁶⁷ עַל אֵלֶּה אֲשֶׁר לֹא יַאֲמִינוּ: קכו וְזֶה אֹרַח אֱלֹהֶיךָ מֵישָׁרִים. הִנֵּה בֵּאַרְנוּ מְפֹרָשׁ אֶת הָאוֹתוֹת לְעָם יָשִׂים אֶל לֵב: קכז לָהֶם מְעוֹן הַשָׁלוֹם אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְהוּא מָגִנָּם, עֵקֶב מַעֲשֵׂיהֶם:

קכח וּבַיּוֹם אֲשֶׁר יַאַסְפֵם יַחַד (יֹאמַר): ״הוֹי מִשְׁפַּחַת הַגִּן, הַרְבֵּה הִרְבֵּיתֶם לְהַדִּיחַ אֶת הָאָדָם״. וְאָמְרוּ בַּעֲלֵי בְרִיתָם מִן הָאָדָם: ״אֱלֹהֵינוּ, הָיִינוּ לְמוֹעִיל אִישׁ לְאָחִיו, וַנַּגִּיעַ עַד עֵת קִצֵּנוּ אֲשֶׁר קָצַבְתָּ לָּנוּ״ וְאָמַר (אֱלֹהִים): ״גֵּיהִנֹּם תִּהְיֶה מְגוּרֵיכֶם, לְעוֹלָמִים (תִּהְיוּ) בְתוֹכָהּ מִלְּבַד אֲשֶׁר יַחְפֹּץ אֱלֹהִים³⁶⁸. כִּי אֱלֹהֵיךָ חָכָםַ וְיוֹדֵעַ: קכט וְכָכָה הִשְׁלַטְנוּ אֶת הַפּוֹשְׁעִים אִישׁ בְּאָחִיו עֵקֶב פָּעֳלָם: קל הוֹי חֶבְרַת הַגִּן וְהָאָדָם, הַאִם לֹא בָאוּ אֲלֵיכֶם שְׁלִיחִים מִקִּרְבְּכֶם, וַיְסַפְּרוּ לָכֶם אוֹתוֹתַי וַיַּזְהִירוּ אֶתְכֶם, כִּי תִפְגְּשׁוּ אֶת יוֹמְכֶם זֶה? וְאָמְרוּ: ״עֵדִים אֲנַחְנוּ בְנַפְשׁוֹתֵינוּ״, וַיַּתְעוּ אוֹתָם חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה, וַיָּעִידוּ בְּנַפְשׁוֹתָם כִּי כָּפָרוּ: קלא כֵּן (יִהְיֶה) יַעַן אֲשֶׁר לֹא יַשְׁמִיד אֱלֹהִים אֶת הֶעָרִים בְּפֶשַׁע (אֲשֶׁר פָּשָׁעוּ), מִבְּלִי אֲשֶׁר הִזְהִירוּ אֶת יוֹשְׁבֶיהָ³⁶⁹: קלב לַכַּל מַעֲלוֹת לְפִי מַעֲשֵׂיהֶם, וְלֹא נֶעֶלְמוּ מַעֲשֵׂיהֶם מֵאלֹהֶיךָ: קלג וֵאלֹהֶיךָ הֶעָשִׁיר וּבַעַל הָרַחֲמִים, כִּי יַחְפֹּץ יַעֲבִירְכֶם וְהֵקִים אֲחֵרִים תַּחְתֵּיכֶם אֶת אֲשֶׁר יַחְפֹּץ, כַּאֲשֶׁר הֵקִים אֶתְכֶם מִצֶּאֱצָאֵי אֲנָשִׁים אֲחֵרִים: קלד אָכֵן (הָעֹנֶשׁ) אֲשֶׁר נִבְּאוּ לָכֶם בּוֹא יָבוֹא, וְלֹא תוּכְלוּ הַעֲבִירוּ³⁷⁰: קלה אֱמֹר: עַמִּי, עֲשׂוּ כְּכָל אֲשֶׁר יֵשׁ לְאֵל יֶדְכֶם, אַף גַּם אֲנִי עוֹשֶׂה, וְלָאַחֲרוֹנָה תֵדְעוּ: קלו מִי הוּא אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ שְׂכַר הַמָּעוֹן (בָּעוֹלָם הַבָּא). אָכֵן הַפּוֹשְׁעִים לֹא יַצְלִיחוּ:

קלז וַיַּקְדִּישׁוּ לֵאלֹהִים חֵלֶק מִפְּרִי הַשָּׂדֶה וְהַמִּקְנֶה, וַיֹּאמְרוּ: ״זֶה לֵאלֹהִים״ – כֹּה יְדַמּוּ בְנַפְשָׁם – וְזֶה לְשֻׁתָּפֵינוּ³⁷¹. וְהָיָה הַחֵלֶק אֲשֶׁר לְשֻׁתְּפֵיהֶם לֹא יִהְיֶה לֵאלֹהִים (לְעוֹלָם). אַךְ אֲשֶׁר לֵאלֹהִים יִהְיֶה לְשֻׁתְּפֵיהֶם³⁷². רַע מִשְׁפָּטָם: קלח וְכֵן יִפּוּ שֻׁתְּפֵיהֶם בְּעֵינֵי רַבִּים מִן הַמְשַׁתְּפִים רֶצַח יַלְדֵיהֶם³⁷³ לְמַעַן הַאֲבִידָם וּלְמַעַן הַאֲפִיל לָהֶם דָּתָם. וְלוּ חָפֵץ אֱלֹהִים לֹא עָשׂוּ כֵן. עָזְבֵם אֵפוֹא וְאֶת בַּדֵּיהֶם: קלט וַיּאֹמְרוּ: ״שָׂדֶה וּמִקְנֶה אֵלֶּה חֵרֶם הֵם. לֹא יֹאכְלוּ מֵהֶם זוּלָתִי אֵלֶּה אֲשֶׁר נַחְפֹּץ״ – כֹּה יְדַמּוּ (בְּנַפְשָׁם) – וְיֵשׁ מִקְנֶה אֲשֶׁר גַּבֵּיהֶם אֲסוּרִים (לְמֶרְכָּב), וּמִקְנֶה אֲשֶׁר לֹא יַזְכִּירוּ עָלָיו שֵׁם אֱלֹהִים (בְּשָׁחֲטָם אוֹתוֹ). כָּזָב יִבְדּוּ עָלָיו, שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם לָהֶם עֵקֶב בַּדֵיהֶם: קמ וַיֹּאמְרוּ: כָּל אֲשֶׁר בְּבֶטֶן הַמִּקְנֶה הַזֶּה יִהְיֶה לַזָּכָר בָּנוּ לְבַדּוֹ (לְאָכְלָה) וְאָסוּר לְנָשֵׁינוּ. אַךְ אִם מֵת יִהְיֶה, לִשְׁנֵיהֶם חֵלֶק בּוֹ. שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם לָהֶם עַל מַחֲשַׁבְתָּם, כִּי הוּא חָכָם וְיוֹדֵעַ: קמא אָכֵן אָבוֹד אָבְדוּ אֵלֶּה אֲשֶׁר הָרְגוּ אֶת יַלְדֵיהֶם בְּסִכְלוּת וּבְלִי דַעַת, וַיַּאַסְרוּ אֶת אֲשֶׁר כִּלְכְּלָם אֱלֹהִים בִּבְדוֹתָם עַל אֱלֹהִים (כָּזָב), תָּעוּ וְלֹא אֻשְּׁרוּ בְּדָרֶךְ:

קמב וְהוּא אֲשֶׁר הִצְמִיחַ גַּנּוֹת (גֶּפֶן) עֲרִיסִים לְסֻכָּה, וִסוֹרְחוֹת, וְהַתָּמָר, וְהַבָּר³⁷⁴ הַנּוֹתֵן מַאֲכָל מִמַּאֲכָל שׁוֹנֶה, וְהַזַּיִת וְהָרִמּוֹן דוֹמִים אֶחָד לְאֶחָד וּבִלְתִּי דוֹמִים. אִכְלוּ מִרִּפְיוֹ בְּנוּבוֹ, וּנְתַתֶּם חֻקּוֹ בְּיוֹם אָסְפְּכֶם אוֹתוֹ וְלֹא תְבַזְבֵּזוּ,³⁷⁵ כִּי לֹא יֹאהַב אֱלֹהִים אֶת הַמְבַזְבְּזִים: קמג וּמִן הַמִּקְנֶה נִתַּן לָכֶם לְמֶרְכָּב וּלְטֶבַח³⁷⁶.. אִכְלוּ מֵאֲשֶׁר כִּלְכֵּל אֶתְכֶם אֱלֹהִים, וְלֹא תֵלְכוּ בְּעִקְּבֵי הַשָּׂטָן, כִּי אוֹיֵב גָּלוּי הוּא לָכֶם: קמד שְׁמוֹנֶה הֵם זָכָר וּנְקֵבָה³⁷⁷ מִן הַכְּבָשִׂים שְׁנַיִם וּמִן הָעִזִים שְׁנַיִם, אֱמֹר: הַאֶת הַשְּׁנַיִם מִן הַזָּכָר אָסַר אִם אֶת הַשְּׁתַיִם מִן הַנְּקֵבָה, אוֹ אֵת אֲשֶׁר בְּרֶחֶם הַשְּׁתַיִם מִן הַנְּקֵבָה³⁷⁸. הֲבִינוּנִי דַעַת אִם דּוֹבְרֵי אֱמֶת אַתֶּם: קמה וּמִן הַגָּמָל שְׁנַיִם וּמִן הַבָּקָר שְׁנָיִם. אֱמֹר: הַאֶת הַשְּׁנַיִם מִן הַזָּכָר אָסַר אִם אֶת הַשְּׁתַיִם מִן הַנְּקֵבָה אוֹ אֵת אֲשֶׁר בְּרֶחֶם הַשְּׁתַיִם מִן הַנְּקֵבָה. הַאִם הֱיִיתֶם עֵדִים בְּצַוּוֹת אֶתְכֶם אֱלֹהִים עַל הַדָּבָר הַזֶּה. אָכֵן מִי הִרְבָּה פֶּשַׁע מִזֶּה אֲשֶׁר בָּדָא עַל אֱלֹהִים כָּזָב, לְמַעַן הַתְעוֹת אֶת בְּנֵי הָאָדָם בְּלִי דָעַת. אָכֵן לֹא יַנְחֶה אֱלֹהִים מֵישָׁרִים אֶת הָאֲנָשִׁים הַפּוֹשְׁעִים: קמו אֱמֹר: לֹא אֶמְצָא בְּכָל אֲשֶׁר נִגְלָה אֵלַי דָּבָר הָאָסוּר לְאוֹכֵל לְאָכְלוֹ בִּלְתִּי אִם כִּי יִהְיֶה נְבֵלָה אוֹ דָּם שָׁפוּךְ ³⁷⁹ אוֹ בְשַׂר חֲזִיר כִּי תוֹעֵבָה הוּא, אוֹ מְגֹאָל אֲשֶׁר נִקְרָא עָלָיו שֵׁם אַחֵר מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים. אַךְ אֲשֶׁר יֵאָנֵס וְאָכַל מִבְּלִי זָדוֹן וְלֹא יַעֲבֹר עוֹד, הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ סַלָּח וְרַחוּם: קמז וְלַיְּהוּדִים אָסַרְנוּ כָּל בַּעֲלֵי הַצִּפָּרְנַיִם³⁸⁰ וּמִן הַבָּקָר וְהַצֹּאן אָסַרְנוּ לָהֶם אֶת חֶלְבָּם, מִלְּבַד אֲשֶׁר עַל גַּבֵּיהֶם אוֹ אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב וְהַדָּבֵק לָעֶצֶם. כָּכָה גְּמַלְנוּם עֵקֶב מִרְיָם, וּדְבָרֵינוּ אֱמֶת: קמח וְכִי יִתְּנוּךָ לְכוֹזֵב וְאָמַרְתָּ: אֱלֹהֵיכֶם בַּעַל רַחֲמִים רַבִּים, אַךְ לֹא יָשִׁיב אַכְפּוֹ מֵעַל הָאֲנָשִׁים הַזֵּדִים: קמט אָמוֹר: יֹאמְרוּ הַמְשַׁתְּפִים: ״לוּ חָפֵץ אֱלֹהִים, לֹא שִׁתַּפְנוּ לֹא אֲנַחְנוּ וְלֹא אֲבוֹתֵינוּ וְלֹא אָסַרְנוּ כָּל דָּבָר״³⁸¹.. כָּכָה נָתְנוּ לְכוֹזְבִים (אֶת הַנְּבִיאִים) אֵלֶּה אֲשֶׁר הָיוּ לִפְנֵיהֶם, עַד אֲשׁר חָשׁוּ שׁד מֵאִתָּנוּ. אֱמֹר: הֲיֵשׁ אִתְּכֶם דַּעַת־מַה אֲשֶׁר תּוֹצִיאוּ אוֹתוֹ אֵלֵינוּ. אָכֵן אֵין אַתֶּם הוֹלְכִים כִּי־אִם אַחֲרֵי דִּמְיוֹן (לִבְּכֶם), וְאֵין אַתֶּם בִּלְתִּי אִם הוֹגֵי־שָׁוְא: קנ אֱמֹר: לֵאלֹהִים הַתּוֹכָחוֹת הַנִּמְרָצוֹת. וְלוּ חָפֵץ נַחֲכֶם מֵישָׁרִים כֻּלְּכֶם יַחְדָּו: קנא אֱמֹר: הָבִיאוּ הֲלֹם אֶת עֵדֵיכֶם אֲשֶׁר יָעִידוּ, כִּי אֱלֹהִים אָסַר אֶת זֶה״, וְהָיָה כִּי יָעִידוּ, לֹא תָעִיד אִתָּם וְלֹא תֵלֵךְ אַחֲרֵי תַּאֲווֹת אֵלֶּה הַמְכַחֲשִׁים בְּאוֹתוֹתֵינוּ, וַאֲשֶׁר לֹא יַאֲמִינוּ בָּאַחֲרִית וְאֶל אֱלֹהֵיהֶם יְדַמּוּ (אֱלִילִים): קנב אֱמֹר: הָבוּ וְאֶקְרָא לִפְנֵיכֶם אֵת אֲשֶׁר אָסַר לָכֶם אֱלֹהֵיכֶם, לֵאמֹר: אַל תְּשַׁתְּפוּ בּוֹ מְאוּמָה, וּלְהוֹרֵיכֶם הֵיטִיבוּ וְלֹא תָמִיתוּ אֶת יַלְדֵיכֶם מֵעֹנִי. אֲנַחְנוּ נְכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶתְהֶם. וְאַל תִּקְרְבוּ אֶל הַתּוֹעֵבוֹת הַגְּלוּיוֹת בָּהֶן וְהַנִּסְתָּרוֹת, וְלא תַהַרְגוּ אֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר אָסַר אֱלֹהִים (לְהָרְגָהּ) בִּלְתִּי אִם בְּצֶדֶק. הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוְּכֶם אֱלֹהִים עָלָיו לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ: קנג וְלֹא תִקְרְבוּ אֶל הוֹן הַיָּתוֹם, אִם לֹא לְמַעַן הַשְׁבִּיחוּ, עַד בָּגְרוֹ, וּנְתַתֶּם הַמִּדָּה וְהַמִּשְׁקָל שְׁלֵמִים בְּצֶדֶק. לא נַכְבִּיד עַל נֶפֶשׁ כִּי אִם כַּאֲשֶׁר תּוּכַל שְׂאֵת, וְּבְדַבֶּרְכֶם וְדִבַּרְתֶּם צֶדֶק, וְאִם גַּם נֶגֶד קְרוֹבִים, וְהָקִימוּ בְּרִית אֱלֹהִים. הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוְּכֶם אֱלֹהִים עָלָיו לְמַעַן תָּשִׂימוּ אֶל לֵב: קנד וְזֶה הוּא אָרְחִי מֵישָׁרִים וַהֲלַכְתֶּם בּוֹ, וְלֹא תֵלְכוּ בַּדְּרָכִים (הָאֲחֵרוֹת) לְבַל יַפְרִידוּ אֶתְכֶם מִדַּרְכּוֹ, הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוְּכֶם עָלָיו, לְמַעַן תִּירְאוּ (אֱלֹהִים):

קנה וּלְמֹשֶׁה נָתַנּוּ אֶת הַסֵּפֶר שָׁלֵם עַל אֲשֶׁר עָשָׂה הַטּוֹב, וּלְמַעַן יִהְיֶה מְבָאֵר מְפֹרָשׁ כָּל דָּבָר וְאֹרַח מֵישָׁרִים וְרַחֲמִים. לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי יִמְצְאוּ אֶת אֱלֹהֵיהֶם: קנו וְהַסֵּפֶר הַזֶּה ³⁸²אֲשֶׁר הוֹרַדְנוּ מְבֹרָךְ, וַהֲלַכְתֶּם אַחֲרָיו וִירֵאתֶם אֱלֹהִים לְמַעַן תְּרֻחָמוּ: קנז פֶּן תֹּאמְרוּ: ״אָכֵן הוּרַד הַסֵּפֶר אֶל שְׁתֵּי עֵדוֹת לְפָנֵינוּ, וַאֲנַחְנוּ נֶעֱלַם מִמֶּנּוּ מִקְרָאָם״³⁸³. קנח אוֹ פֶן תֹּאמְרוּ: לוּ הוּרַד אֵלֵינוּ הַסֵּפֶר, יָשַׁרְנוּ דֶרֶךְ יוֹתֵר מֵהֶם״, הִנֵּה בָא אֲלֵיכֶם (סֵפֶר) בָּרוּר מֵאֵת אֱלֹהֵיכֶם וְאֹרַח מֵישָׁרִים וְרַחֲמִים. וּמִי הִרְבָּה פֶּשַׁע מִזֶּה אֲשֶׁר נָתַן לְכָזָב אֶת אוֹתוֹת אֱלֹהִים וַיֵּשְׁטְ מֵעֲלֵיהֶם. גָּמוֹל נִגְמֹל אֶת הַשֵּׁטִים עֵקֶב שְׁטוֹתָם מֵאוֹתוֹתֵינוּ מוּסַר רַע עַד מְאֹד: קנט הַיְיַחֲלוּ זוּלַת אֲשֶׁר יָבוֹאוּ אֲלֵיהֶם הַמַּלְאָכִים אוֹ אֲשֶׁר יָבוֹא אֱלֹהֶיךָ אוֹ אֲשֶׁר יָבוֹא מִקְצָת מֵאוֹתוֹת אֱלֹהֵיךָ?³⁸⁴ אָכֵן בַּיּוֹם אֲשֶׁר יָבוֹא מִקְצָת מֵאוֹתוֹת אֱלֹהֵיךָ, לֹא תוֹעִיל לְנֶפֶשׁ אֱמוּנָתָהּ (אָז), אִם לֹא כִּי הֶאֱמִינָה לִפְנֵי כֵן וְתִּפְעַל טוֹב בֶּאֱמוּנָתָהּ. אֱמֹר: יַחֲלוּ וְאַף אֲנַחְנוּ מְיַחֲלִים: קס אֵלֶּה אֲשֶׁר יַפְרִידוּ דָּתָם ³⁸⁵וַיִּהְיוּ מַחְלְקוֹת מַחְלְקוֹת, אֵין לְךָ וְלַדָּבָר הַזֶּה מְאוּמָה, כִּי אֶת אֱלֹהִים מִשְׁפָּטָם וְהִגִּיד לָהֶם פָּעֳלָם³⁸⁶: קסא אֲשֶׁר יָבִיא מַעֲשֶׂה טוֹב ³⁸⁷ וְהָיָה לוֹ (גְמוּל) פִּי עֶשֶׂר כָּמוֹהָ, וַאֲשֶׁר יָבִיא מַעֲשֶׂה רָע לֹא יְשֻׁלַּם בִּלְתִּי אִם כָּמוֹהָ, וְהֵם לֹא יֵעָשֵׁקוּ: קסב אֱמֹר: אֱלֹהַי נָחַנִי בְּאֹרַח מֵישָׁרִים בְּדָת נְכוֹנָה, דַּת אַבְרָהָם ״חָנִיף״ וְלֹא הָיָה מִן הַמְשַׁתְּפִים: קסג אֱמֹר: תְּפִלָּתִי וַעֲבוֹדָתִי וְחַיַּי וּמוֹתִי לֵאלֹהִים רִבּוֹן הָעוֹלָמִים הֵם: אֵין שֻׁתָּף לוֹ, וְזֶה הוּא אֲשֶׁר צֻוֵּיתִי וְאָנֹכִי רִאשׁוֹן לַתְּמִימִים עִם אֱלֹהִים³⁸⁸: קסד אֱמֹר: הַאֲבַקֵּשׁ לִי אֱלוֹהַּ זוּלָתִי אֱלֹהִים וְהוּא אֱלֹהֵי כֹל. וְכֹל פֹּעַל נֶפֶשׁ יָשׁוּב בְּרֹאשָׁהּ, וְלֹא תִשָּׂא (נֶפֶשׁ) נוֹשֵׂאת מַשָּׂא (נֶפֶשׁ) אֲחֶרֶת. אַחֲרֵי כֵן תְּשׁוּבַתְכֶם אֶל אֱלֹהִים, וְהוֹדִיעַ אֶתְכֶם אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נֶחֱלַקְתֶּם בּוֹ: קסה וְהוּא אֲשֶׁר הֵקִים אֶתְכֶם דּוֹר אַחֲרֵי דוֹר בָּאָרֶץ, וַיָּרֶם מִקְצָתְכֶם עַל מִקְצָתְכֶם בְּמַעֲלָה, לְמַעַן נַסּוֹתְכֶם בַּאֲשֶׁר נָתַן לָכֶם, כִּי אֱלֹהֶיךָ מְהִיר הָעֹנֶשׁ וְהוּא סַלָּח וְרַחוּם:

פָּרָשַׁת הַמְּחִיצָה³⁸⁹

נִתְנָה בְמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ מָאתַיִם וַחֲמִשָּׁה.

בְּשֵׁם אֱלֹּהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

אלמצ. א (זֶה) סֵפֶר הוּרַד עַל יָדְךָ: אַל יֵצַר לִבְּךָ אֵפוֹא עַל אֹדוֹתָיו לְמַעַן תַּזְהִיר בּוֹ וּלְזִכָּרוֹן (הוּא) לַמַּאֲמִינִים: ב לְכוּ אַחֲרֵי הַדָּבָר אֲשֶׁר הוּרַד אֲלֵיכֶם מֵאֵת אֱלֹהֵיכֶם וְלֹא תֵלְכוּ אַחֲרֵי בַּעֲלֵי בְרִית זוּלָתוֹ. (אַךְ) מְעַט הוּא תָּשִׂימוּ אֶל לֵב: ג וְכַמָּה הֵן הֶעָרִים אֲשֶׁר הִשְׁמַדְנוּן, וַיָּבֹא עֲלֵיהֶן שֹׁד מֵאִתָּנוּ בְּשָׁכְבָם לַיְלָה אוֹ אֶת מִשְׁכַּב הַצָּהֳרָיִם: ד וְלא הָיְתָה קְרִיאָתָם בְּבוֹא עֲלֵיהֶם שֹׁד מֵאִתָּנוּ בִּלְתִּי אִם אֲשֶׁר אָמְרוּ: “אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנָחְנוּ”: ה אָכֵן שָׁאוֹל נִשְׁאַל אֵת אֵלֶּה אֲשֶׁר שֻׁלַּח אֲלֵיהֶם (שָׁלִיחַ), וְשָׁאַלְנוּ אֶת (פִּי) הַשְּׁלִיחִים³⁹⁰: ו וְסִפַּרְנוּ לָהֶם בְּדַעַת (אֶת מַעֲשֵׂיהֶם) כִּי לֹא נֶעֱדַרְנוּ³⁹¹: ז וְ(הָיְתָה) הָאֱמֶת בַּיּוֹם הַהוּא לְמִשְׁקָל וְהָיָה אֲשֶׁר יִכְבְּדוּ מֹאזְנֵיהֶם אֵלֶּה הֵם הַמַּצְלִיחִים: ח אַךְ אֲשֶׁר יִקַּלּוּ מֹאזְנֵיהֶם אֵלֶּה הֵם עוֹכְרֵי נַפְשׁוֹתָם עֵקֶב פָּשְׁעָם בְּאוֹתוֹתֵינוּ:

ט הִנֵּה כוֹנַנּוּ אֶתְכֶם בָּאָרֶץ וַנָּשֶׂם לָכֶם בָּהּ מִחְיָה. (אַךְ) מְעַט הוּא אֲשֶׁר תּוֹדוּ (לָנוּ): י אָכֵן אֲנַחְנוּ בְּרָאנוּכֶם וַנִּצֹּר אֶתְכֶם. אַחֲרֵי כֵן אָמַרְנוּ לַמַּלְאָכִים: “הִשְׁתַּחֲווּ לְאָדָם”, וַיִּשְׁתַּחֲווּ. רַק “אִבְּלִיס”³⁹² לֹא הָיָה בַּמִּשְׁתַּחֲוִים: יא וַיֹּאמֶר (אֱלֹהִים): מֶה עָצַר אוֹתְךָ מֵהִשְׁתַּחֲווֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ?", וַיֹּאמֶר (אִבְּלִיס): “(כִּי) טוֹב אָנֹכִי מִמֶּנּוּ. אוֹתִי יָצַרְתָּ אֵשׁ וְאוֹתוֹ יָצַרְתָּ טִיט”: יב וַיֹּאמֶר (אֱלֹהִים): “לֵךְ אֵפוֹא רֵד מִזֶּה. אַל לְךָ לְהִתְגָּאוֹת בָּזֶה. צֵא אֵפוֹא כִּי מִן הַשְּׁפֵלִים אַתָּה”: יג וַיֹּאמֶר (אִבְּלִיס): “הַאֲרֵךְ אַפְּךָ לִי עַד יוֹם קוּמָם לִתְחִיָּה”: יד וַיֹּאמֶר (אֱלֹהִים): “הִנֵּה הִנְּךָ בֵּין אֵלֶּה אֲשֶׁר האֱרִיכוּ לָכֶם אַף”: טו וַיֹּאמֶר (אִבְּלִיס) "יַעַן אֲשֶׁר עִוִּיתַנִי אֵשֵׁב לָהֶם עַל אָרְחְךָ מֵישָׁרִים: טז וּבָאתִי אֲלֵיהֶם מִלִּפְנֵיהֶם וּמֵאַחֲרֵיהֶם וּמִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם, וְלֹא תִמְצָא אֶת מַרְבִּיתָם מוֹדִים (לְךָ): יז וַיֹּאמֶר (אֱלֹהִים): “צֵא מִזֶּה (וְהָיִיתָ) מְנֹאָץ וְנִדָּח. וְהָיָה אֲשֶׁר יֵלֵךְ מֵהֶם אַחֲרֶיךָ וּמִלֵּאתִי גֵּיהִנֹּם בָּכֶם יַחְדָּו; יח וְאַתָּה, אָדָם, שְׁכֹן אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ בְּגַן הָעֵדֶן, וַאֲכַלְתֶּם מִכָּל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁכֶם. אַךְ אַל תִּקְרְבוּ אֶל הָעֵץ הַזֶּה פֶּן תֶּאְשָׁמוּ: יט וַיִּלְחַשׁ לָהֶם הַשָּׂטָן בְּאָזְנֵיהֶם לְגַלּוֹת לָהֶם אֶת אֲשֶׁר נֶעֱלָם מֵהֶם עַל דְּבַר עֶֶרְיָתָם, וַיֹּאמֶר (אֲלֵיהֶם): “לֹא הֱנִיאֲכֶם אֱלֹהֵיכֶם (מֵאֲכֹל) מִן הָעֵץ הַזֶּה, בִּלְתִּי אִם לְבַל תִּהְיוּ שְׁנֵיכֶם מַלְאָכִים אוֹ מִן הַחַיִּים לְעוֹלָם”: כ וַיִּשָּׁבַע לָהֶם לֵאמֹר: “אָכֵן מִן הַיּוֹעֲצִים טוֹב לָכֶם הִנֵּנִי”: כא וַיְקָרְבֵם לַפֶּרִי בְּעָרְמָה. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר טָעֲמוּ מִן הָעֵץ וַתִּגָּל לָהֶם עֶרְיָתָם, וַיָּחֵלּוּ לְהַדְבִּיק עֲלֵיהֶם עָלֶה עַל עָלֵה מֵעֲלֵי הַגָּן. וַיִּקְרָא אֲלֵיהֶם אֱלֹהֵיהֶם: “הַאִם לא הַנִיאוֹתִי אֶתְכֶם מֵאֲכֹל מִן הָעֵץ הַהוּא, וָאֹמַר לָכֶם כִּי הַשָּׂטָן אוֹיֵב גָּלוּי הוּא לָכֵם?”: כב וַיֹּאמְרוּ: “אֱלֹֹהֵינוּ, עָכַרְנוּ אֶת נַפְשׁוֹתֵינוּ, וְאִם לֹא תִסְלַח לָנוּ וְרִחַמְתָּנוּ אָבוֹד נֹאבֵד”: כג וַיֹּאמֶר: “לְכוּ רְדוּ, אוֹיֵב יִהְיֶה אִישׁ מִכֶּם לְרֵעֵהוּ וּמְצָאתֶם בָּאָרֶץ מָנוֹחַ³⁹³ וּמִחְיָה עַד עֵת”: כד וַיֹּאמֶר (אֱלֹהִים): “בָּהּ תִּחְיוּ וּבָהּ תָמוּתוּ וּמִמֶּנָּה תּוּצָאוּ”: כה הוֹי בְּנֵי אָדָם, הִנֵּה הוֹרַדְנוּ לָכֶם לְבוּשׁ לְהַסְתִּיר עֶרְיַתְכֶם וּבֶגֶד פְּאֵר, אַךְ לְבוּשׁ יִרְאַת הָאֱלֹהִים טוֹב מִמֶּנּוּ. זֶה הוּא מֵאוֹתוֹת אֱלֹהִים, לְמַעַן יָשִׂימוּ אֶל לֵב: כו בְּנֵי אָדָם, אַל יַדִּיחֲכֶם הַשָּׂטָן כַּאֲשֶׁר הוֹצִיא אֶת אֲבוֹתֵיכֶם מִגַּן־הָעֵדֶן, בְּקָרְעוֹ מֵעֲלֵיהֶם לְבוּשָׁם לְהַרְאוֹתָם עֶרְיָתָם. יִרְאוּ אֶתְכֶם הוּא וַעֲמִיתָיו מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר לֹא תִרְאוּ אוֹתָם. אָכֵן שַׂמְנוּ אֶת הַשְּׂטָנִים בַּעֲלֵי בְרִית לְאֵלֶּה אֲשֶׁר לֹא יַאֲמִינוּ: כז וּבַעֲשׂוֹתָם תּוֹעֵבָה אָמְרוּ: “מָצָאנוּ אֶת אַבוֹתֵינוּ מַחֲזִיקִים בָּהּ, וֵאלֹהִים צִוָּנוּ עָלֶיהָ”. אֱמֹר: אֱלֹהִים לא יְצַוֶּה עַל הַתּוֹעֵבָה. הֲתַעֲנוּ בֵאלֹהִים אֵת אֲשֶׁר לֹא תֵדָעוּ?” כח אֱמֹר: אֱלֹהַי צִוָּה עַל הַצֶּדֶק, וְהָכִינוּ פְּנֵיכֶם אֶל כָּל מִסְגָּד וּקְרָאוּהוּ, תְּמִימִים עִמּוֹ בַּדָּת. כְּמוֹ שֶׁבְּרָאֲכֶם (כֵּן) תָּשׁוּבוּ (אֵלָיו). מִכֶּם נָחָה מֵישָׁרִים וּמִכֶּם (יֵשׁ) אֲשֶׁר נֶחֱרַץ עֲלֵיהֶם, בְּצֶדֶק, לִתְעוֹת עֵקֶב אֲשֶׁר לָקְחוּ לָהֶם אֶת הַשְּׂטָנִים לְמָגִנִּים לָהֶם בִּפְנֵי אֱלֹהִים, וַיְדַמּוּ כִּי מְאֻשָּׁרִים בְּדֶרֶךְ הֵמָּה:

כט בְּנֵי אָדָם, שִׂימוּ עֶדְיְכֶם עֲלֵיכֶם לְיַד כָּל מִסְגָּד, וְאִכְלוּ וּשְׁתוּ³⁹⁴ וְלֹא תְבַזְבְּזוּ³⁹⁵, כִּי לֹא יֹאהַב אֱלֹהִים אֶת הַמְבַזְבְּזִים: ל אֱמֹר: מִי הוּא אֲשֶׁר אָסַר אֶת עֲדִי אֱלֹהִים אֲשֶׁר הוֹצִיא לְעוֹבְדָיו וְאֶת מַטְעַמֵּי הַמָּזוֹן? אֱמֹר: לַמַּאֲמִינִים הֵם בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּבַיּוֹם הַתְּקוּמָה יִהְיוּ לָהֶם לְבַדָּם. כָּזֹאת נְבָאֵר מְפֹרָשׁ אֶת הָאוֹתוֹת לְעַם יֵדָעוּ: לא אֱמֹר: אָכֵן אָסַר אֱלֹהַי אֶת הַתּוֹעֲבוֹת הַגְּלוּיוֹת בָּהֶן וְהַנִּסְתָּרוֹת וְאֶת הַחֵטְא וְאֶת הֶחָמָס בְּלִי מִשְׁפָּט וּלְשַׁתֵּף לֵאלֹהִים אֵת אֲשֶׁר לֹא נִתַּן³⁹⁶ לָהֶם שִׁלְטוֹן, וְלַעֲנוֹת בֵּאלֹהִים אֵת אֲשֶׁר לֹא תֵדָעוּ³⁹⁷: לב וּלְכָל אֻמָּה עֵת מוֹעֵד. וּבְבוֹא עֵת מוֹעֲדָם לֹא יְאַחֲרוּ (אוֹתָהּ) שָׁעָה (אַחַת) וְלֹא יַקְדִימוּ(הָ):

לג בְּנֵי אָדָם, כַּאֲשֶׁר יָבוֹאוּ אֲלֵיכֶם שְׁלִיחִים מִקִּרְבְּכֶם וְסִפְּרוּ לָכֶם אוֹתוֹתַי, וְהָיָה אֲשֶׁר יִירְאוּ אֱלֹהִים וְהֵיטִיבוּ דַרְכָּם, לֹא עֲלֵיהֶם הַפַּחַד וְלֹא עַלֵיהֶם הַיָּגוֹן: לד אַךְ אֵלֶּה אֲשֶׁר כִּחַשׁוּ בְּאוֹתוֹתֵינוּ וַיָּבוּזוּ לָהֶם, אֵלֶּה בְּנֵי גֵיהִנֹּם הֵם, לְעוֹלָמִים (יִהְיוּ) בְּתוֹכָהּ³⁹⁸: לה וּמִי הִרְבָּה פֶּשַׁע מִזֶּה אֲשֶׁר בָּדָא עַל אֱלֹהִים כָּזָב אוֹ כִּחֵשׁ בְּאוֹתוֹתֵינוּ, אֵלֶּה יַגִּיעַ לָהֶם חֶלְקָם לְפִי הַסֵּפֶר³⁹⁹, עַד בּוֹא אֲלֵיהֶם שְׁלִיחֵינוּ לְאָסְפָם⁴⁰⁰ וְאָמְרוּ: “אַיָּם אֵלֶּה אֲשֶׁר קְרָאתֶם אֲלֶיהֶם מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים?” וְאָמְרוּ: “אֵינָם אִתָּנוּ” וְעָנוּ בְנַפְשׁוֹתָם כִּי הָיוּ כוֹפְרִים: לו וְאָמַר (אֱלֹהִים): “בּוֹאוּ אֶל בֵּין הָאֻמּוֹת אֲשֶׁר עָבְרוּ לִפְנֵיכֶם מִן (אֻמּוֹת) הַגִּן וְהָאָדָם, אֶל תּוֹךְ גֵּיהִנֹּם”. כְּכָל אֲשֶׁר תָּבוֹא אֻמָּה תְּקַלְלֶנָּה אֲחוֹתָהּ, עַד אֲשֶׁר יִתְלַכְּדוּ בָּהּ יַחְדָּו. וְאָמְרוּ הָאַחֲרוֹנִים בָּהֶם לָרִאשׁוֹנִים בָּהֶם: “אֱלֹהֵינוּ, אֵלֶּה הִתְעוּנוּ, תֶּן לָהֶם אֵפוֹא מִשְׁנֵה עֹנֶשׁ גֵּיהִנֹּם”. וְאָמַר אֱלֹהִים: “לַכֹּל (בָּכֶם) מִשְׁנֶה, וְאוּלָם לֹא תֵדָעוּ”: לז וְאָמְרוּ הָרִאשׁוֹנִים בָּהֶם לָאַחֲרוֹנִים בָּהֶם: “לֹא הָיָה לָכֶם כָּל יִתְרוֹן עָלֵינוּ. טַעֲמוּ הָעֹנֶשׁ עֵקֶב פָּעָלְכֶם”: לח אָכֵן אֵלֶּה אֲשֶׁר כִּחֲשׁוּ בְּאוֹתוֹתֵינוּ וַיָּבוּזוּ לָהֶם, לֹא יִפָּתְחוּ לָהֶם שַׁעֲרֵי שָׁמַיִם וְלֹא יָבוֹאוּ בְּגַן הָעֵדֶן, עַד אִם יָבוֹא הַגָּמָל אֶל חֲרִיר הַמַּחַט וְכָכָה נִגְמֹל אֶת הַזֵּדִים:

לט תַּחְתָּם יֻצַּע גֵּיהִנֹּם וּכְסוּת (תִּהְיֶה גַּם) מֵעַל לָהֶם, וְכָכָה נִגְמֹל אֶת הַפּוֹשְׁעִים: מ וְאוּלָם אֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ וַיַּעֲשׁוּ הַיָּשָׁר, לֹא נַכְבִּיד עַל נֶפֶשׁ כִּי־אִם כַּאֲשֶׁר תּוּכַל שְׂאֵת. אֵלֶּה הֵם בְּנֵי גַּן־עֵדֶן, לְעוֹלָמִים (יִהְיוּ) בְּתוֹכוֹ: מא וְעָקַרְנוּ מִלִּבּוֹתָם כָּל קִנְאָה, יִמְשְׁכוּ תַּחְתֵּיהֶם הַנְהָרוֹת, וְאָמְרוּ: “הַתְּהִלָּה לֵאלֹהִים, אֲשֶׁר נָחָנוּ אֶל זֶה, וְלֹא הָיִינוּ מְאַשְּׁרִים דֶּרֶךְ, לוּלֵא נָתָנוּ אֱלֹהִים מֵישָׁרִים. אָמְנָם בָּאוּ אֵלֵינוּ שְׁלִיחֵי אֱלֹהֵינוּ בָּאֱמֶת”. וְקֹרָא אֲלֵיהֶם (לֵאמֹר): “הִנֵּה זֶה הוּא הַגַּן אֲשֶׁר נְחַלְתֶּם עַל מַעֲשֵׂיכֶם”: מב וְקָרְאוּ בְנֵי גַן־עֵדֶן אֶל בְּנֵי גֵּיהִנֹּם (לֵאמֹר): "אָכֵן מָצָאנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹעִיד לָנוּ אֱלֹהֵינוּ⁴⁰¹ אֱמֶת. הַאִם מְצָאתֶם אַתֶּם אֶת אֲשֶׁר הוֹעִיד לָכֶם אֱלֹהֵיכֶם אֱמֶת?⁴⁰² וְאָמְרוּ “כֵּן”, וְהִכְרִיז כָּרוֹז בְּתוֹכָם לֵאמֹר “קִלְלַת אֱלֹהִים עַל הַפּוֹשְׁעִים: מג אֲשֶׁר יָשִׁיבוּ מִדֶּרֶךְ אֱלֹהִים וּבִקְשׁוּ לְעַקְשָׁה וּבָאַחֲרִית יְכַחֵשׁוּ”: מד וּמָסָךְ )יִהְיֶה) בֵּינֵיהֶם⁴⁰³ וְעַל הַמְּחִיצָה⁴⁰⁴ אֲנָשִׁים אֲשֶׁר יַכִּירוּ אֶת הַכֹּל⁴⁰⁵ בְּאוֹתוֹתֵיהֶם, וְקָרְאוּ אֶל בְּנֵי־גַן־עֵדֶן לֵאמֹר: “שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם”. אַךְ הֵם⁴⁰⁶ לֹא יָבוֹאוּ אֵלָיו וְאִם גַּם יִכָּסֵפוּ: מה וְכַאֲשֶׁר תּוּסַבֶּינָה עֵינֵיהֶם אֶל נֹכַח בְּנֵי גֵיהִנֹּם יֹאמְרוּ: “אֱלֹהֵינוּ, אַל תְּשִׂיתֵנוּ עִם הָאֲנָשִׁים הַפּוֹשְׁעִים”: מו וְקָרְאוּ בְּנֵי הַמְּחִיצָה אֶל אֲנָשִׁים אֲשֶׁר יַכִּירוּם בְּאותוֹתֵיהֶם, וְאָמְרוּ “מַה הוֹעִיל לָכֶם (הוֹנְכֶם) אֲשֶׁר אֲסַפְתֶּם וַאֲשֶׁר גָּבַהּ לִבְּכֶם? מז הַאִם אֵלֶּה הֵם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתֶּם, כִּי לֹא יִתֵּן לָהֶם אֱלֹהִים רַחֲמִים⁴⁰⁷. בּוֹאוּ אֶל גַן־עֵדֶן, לֹא עֲלֵיכֶם הַפַּחַד וְלֹא עֲלֵיכֶם הַיָּגוֹן”: מח וְקָרְאוּ בְּנֵי־גֵיהִנֹּם אֶל בְּנֵי גַן־עֵדֶן לֵאמֹר: “צְקוּ עָלֵינוּ מִן הַמַּיִם אוֹ מֵאֲשֶׁר כִּלְכֵּל אֶתְכֶם אֱלֹהִים”, וְאָמְרוּ לֵאמֹר: “אָסוֹר אָסַר אֱלֹהִים אֶת אֵלֶֶּה לַכּוֹפְרִים”: מט אֲשֶׁר שָׂמוּ דָתָם לִשְׂחוֹק וּלְקֶלֶס וַיְתַעְתְּעוּ אוֹתָם חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה. הַיּוֹם נִשְׁכָּחֵם כַּאֲשֶׁר שָׁכְחוּ פְּגִישַׁת יוֹמָם זֶה וְעַל אֲשֶׁר כִּחֲשׁוּ בְּאוֹתוֹתֵינוּ: נ הִנֵּה הֵבֵאנוּ לָכֶם סֵפֶר אֲשֶׁר בֵּאַרְנוּהוּ מְפֹרָשׁ בְּדַעַת, אֹרַח מֵישָׁרִים וְרַחֲמִים לַאֲנָשִׁים הַמַּאֲמִינִים: נא הַיְיַחֲלוּ זוּלַת אֲשֶׁר (יָבוֹא) פֵּשֶׁר דְּבָרוֹ? בַּיּוֹם אֲשֶׁר יָבוֹא פֵּשֶׁר דְּבָרוֹ יֹאמְרוּ אֵלֶּה אֲשֶׁר שְׁכֵחוּהוּ לִפְנֵי כֵן: “אָכֵן בָּאוּ אֵלֵינוּ שְׁלִיחֵי אֱלֹהֵינוּ בָּאֱמֶת. הַנִמְצָא לָנוּ מַפְגִּיעִים אֲשֶׁר יַפְגִּיעוּ לָנוּ, אוֹ הֲנוּשַׁב (לָאָרֶץ) וְעָשִׂינוּ אֲחֶרֶת מֵאֲשֶׁר הָיִינוּ עוֹשִׂים”. אָכֵן עָכְרוּ נַפְשׁוֹתָם וְלֹא יִהְיוּ אִתָּם בַּדֵּיהֶם: נב אָכֵן אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּרָא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ בְּשִִׁשָּׁה יָמִים. אַחֲרֵי כֵן הִתְנַשֵּׂא עַל כִּסֵּא הַכָּבוֹד. יְכַסֶּה בַלַּיְלָה עַל הַיּוֹם. יְבַקְשֵׁנּוּ יִרְדְּפֶנּוּ חִישׁ⁴⁰⁸. וְהַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים הֵם לְמַס עוֹבֵד בִּפְקֻדָּתוֹ⁴⁰⁹. הַאֵין זֹאת אֲשֶׁר לוֹ הַבְּרִיאָה וְהַשִּׁלְטוֹן. יִתְבָּרֵךְ אֱלֹהִים רִבּוֹן הָעוֹלָמִים: נג קִרְאוּ אֶל אֱלֹהֵיכֶם נִכְנָעִים לוֹ וּבַסֵּתֶר, כִּי לֹא יֹאהַב אֶת הָעוֹבְרִים (חֹק): נד וְלֹא תַשְׁחִיתוּ עַל הָאָרֶץ אַחֲרֵי אֲשֶׁר תֻּקְּנָה, וְקִרְאוּ אֵלָיו מְפַחֲדִים וְעוֹרְגִים (אֵלָיו), כִּי קְרוֹבִים רַחֲמֵי אֱלֹהִים לְעוֹשֵׂי הַטּוֹב: נה וְהוּא הַשּׁוֹלֵחַ אֶת הָרוּחוֹת בְּשׂוֹרָה טוֹבָה⁴¹⁰ לִפְנֵי רַחֲמָיו⁴¹¹ וְנָשְׂאוּ עָנָן כָּבֵד, וַנּוֹלֶךְ אוֹתוֹ אֶל אֶרֶץ מֵתָה וַנּוֹרֶד בָּהּ מַיִם, וַנּוֹצֵא בָּהֶם מִכָּל פֶּרִי, כָּכָה נוֹצִיא אֶת הַמֵּתִים (מִקִּבְרוֹתָם), לְמַעַן תָּשִׂימוּ אֶל לֵב: נו וְהָאָרֶץ הַטּוֹבָה יֵצֵא צִמְחָהּ בִּרְצוֹן אֱלֹהֶיהָ, וְ(הָאָרֶץ) הָרָעָה לֹא יֵצֵא (מִמֶּנָּה) בִּלְתִּי אִם מְעַט מִזְעָר. כָּכָה נְבָאֵר מְפֹרָשׁ הָאוֹתוֹת לָאֲנָשִׁים הַמּוֹדִים (לָנוּ):

נז וּלְפָנִים שָׁלַחְנוּ אֶת נֹחַ אֶל עַמּוֹ, וַיֹּאמֶר: “הוֹי עַמִּי, עִבְדוּ אֶת הָאֱלֹהִים. אֵין לָכֶם כָּל אֱלוֹהַּ זוּלָתוֹ. אָכֵן מְפַחֵד אָנֹכִי (פֶּן יָבוֹא) עֲלֵיכֶם עֹנֶשׁ יוֹם כָּבֵד”: נח וַיֹּאמְרוּ שָׂרֵי עַמּוֹ: “אָמְנָם רוֹאִים אֲנַחְנוּ אוֹתְךָ בְּתוֹעָה בְרוּרָה”: נט וַיֹּאמֶר: “עַמִּי, אֵין בִּי תּוֹעָה. וְאוּלָם שָׁלוּחַ אָנֹכִי מֵאֵת רִבּוֹן הָעוֹלָמִים: ס אוֹדִיעַ אֶתְכֶם אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁלַח אֱלֹהַי (בְּיָדִי), וְאִיעַץ אֶתְכֶם טוֹב, כִּי יוֹדֵעַ אָנֹכִי מֵאֵת אֱלֹהִים אֵת אֲשֶׁר אֵינְכֶם יוֹדְעִים: סא הֲתִתְמְהוּ כִּי בָאָה אֲלֵיכֶם מֶאֵת אֱלֹהֵיכֶם תּוֹכַחַת־מוּסָר בְּיַד אִישׁ מִכֶּם לְהַזְהִירְכֶם, לְמַעַן אֲשֶׁר תִּירְאוּ אֶת אֱלֹהִים וּלְמַעַן תְּרֻחָמוּ”: סב וַיִִּתְּנוּהוּ לְכוֹזֵב, וַנַּצִּילֵהוּ וְאֵת אֲשֶׁר אִתּוֹ בַתֵּבָה, וַנְּטַבַּע אֵת הַמְכַחֲשִׁים בְּאוֹתוֹתֵינוּ, כִּי הָיוּ אֲנָשִׁים עִוְרִים:

סג וְאֶל עָאד (שָׁלַחְנוּ) אֶת הוּד אֲחִיהֶם⁴¹², וַיֹּּאמֶר: “הוֹי עַמִּי, עִבְדוּ אֶת הָאֱלֹהִים, אֵין לָכֶם כָּל אֱלוֹהַּ זוּלָתוֹ. הַאִם לֹא תִּירְאוּ (אוֹתוֹ)?”: סד וַיֹּאמְרוּ שָׂרֵי עַמּוֹ הַכּוֹפְרִים: “אָכֵן רוֹאִים אֲנַחְנוּ אוֹתְךָ (שֹׁוגֶה) בְּסִכְלוּת וּלְדוֹבְרֵי־הַשֶּׁקֶר נַחְשֹׁב אוֹתְךָ”: סה וַיֹּאמֶר: “עַמִּי, לֹא סִכְלוּת הִיא בִּי, וְאוּלָם שָׁלוּחַ אָנֹכִי מֵאֵת רִבּוֹן הָעוֹלָמִים: סו אוֹדִיעַ אֶתְכֶם אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁלַח אֱלֹהַי (בְּיָדִי), וְיוֹעֵץ טוֹב וְנֶאֱמָן אָנֹכִי לָכֶם: סז הֲתִתְמְהוּ כִּי בָאָה אֲלֵיכֶם תּוֹכַחַת מוּסַר בְּיַד אִישׁ מִכֶּם לְהַזְהִירְכֶם? זִכְרוּ אֲשֶׁר הֱקִימְכֶם אֱלֹהִים אַחֲרֵי עַם נֹחַ תַּחְתָּם, וַיּוֹסֶף לָכֶם גֹּבַהּ בְּקוֹמָה. זִכְרוּ אֲשֶׁר הִפְלָה אֶתְכֶם אֱלֹהִים (בְּחַסְדוֹ), אוּלַי תַּצְלִיחוּ”: סח וַיֹּאמְרוּ: “הֲבָאתָ אֵלֵינוּ כִּי נַעֲבֹד אֶת אֱלֹהִים לְבַדּוֹ וְנִטֹּשׁ אֶת אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵינוּ? אִם כֵּן אֵפוֹא הָבֵא עָלֵינוּ אֶת (הָרָעָה) אֲשֶׁר אַתָּה מְיָרֵא אוֹתָנוּ בָּהּ, אִם מִדּוֹבְרֵי־הָאֱמֶת אָתָּה”: סט וַיֹּאמֶר: “הִנֵּה נָפַל עֲלֵיכֶם רֹגֶז וְחָרוֹן מֵאֵת אֱלֹהֵיכֶם, הֲתִתְוַכְּחוּ עִמִּי בִּדְבַר שֵׁמוֹת אֲשֶׁר קְרָאתֶם בָּהֶם אַתֶּם וַאֲבוֹתֵיכֶם, אֲשֶׁר לֹא נָתַן לָהֶם אֱלֹהִים כָּל שִׁלְטוֹן. חַכּוּ אֵפוֹא, וְאַף אָנֹכִי בַמְחַכִּים עִמָּכֶם הִנֵּנִי”: ע וַנַּצִּילֵהוּ אוֹתוֹ וְאֵת אֲשֶׁר אִתּוֹ בְּרַחֲמִים מִלְּפָנֵינוּ, וַנַּכְרֵת אֶת שֹׁרֶש אֵלֶּה אֲשֶׁר כִּחֲשׁוּ בְּאוֹתוֹתֵינוּ וְלֹא הֶאֱמִינוּ:

עא וְאֶל תַּמוּד (שָׁלַחְנוּ) אֶת צָאלִח אֲחִיהֵם⁴¹³, וַיֹּאמֶר: “הוֹי עַמִּי, עִבְדוּ אֶת הָאֱלֹהִים. אֵין לָכֶם כָּל אֱלוֹהַּ זוּלָתוֹ. הִנֵּה בָּא אֲלֵיכֶם מוֹפֵת מֵאֵת אֱלֹהֵיכֶם. גְּמַלַּת אֱלֹהִים זֹאת אוֹת הִיא לָכֶם. הַנִּיחוּ לָהּ לֶאֶכֹל בְּאֶרֶץ אֱלֹהִים. וְלֹא תִגְּעוּ בָּהּ לְרָעָה פֶּן יֹאחֶזְכֶם עֹנֶשׁ דְּאָבָה: עב זִכְרוּ אֲשֶׁר הֱקִימְכֶם אֱלֹהִים אַחֲרֵי עָאד, וַיַּשְׁכִּינְכֶם עַל הָאָרֶץ, תַּעֲשׂוּ לָכֶם אַרְמוֹנוֹת בְּמִישׁוֹרֶיהָ וְתַחְצְבוּ בְהָרֶיהָ בָתִּים. זִכְרוּ אֲשֶׁר הִפְלָה אֶתְכֶם אֱלֹהִים (בְּחַסְדּוֹ), וְלֹא תֶחֶטְאוּ בָּאָרֶץ לְהַשְׁחִית”: עג וַיֹּאמְרוּ שָׂרֵי עַמּוֹ אֲשֶׁר גָּבַהּ לִבָּם לַמַּאֲמִינִים מֵהֶם אֲשֶׁר חֲשָׁבוּם לַחַלָּשִׁים: “הַיְדַעְתֶּם כִּי שֻׁלַּח אֲלֵיכֶם צָאלִח מֵאֵת אֱלֹהָיו” ⁴¹⁴. וַיֹּאמְרוּ: “אָכֵן מַאֲמִינִים אֲנַחְנוּ בַּדָּבָר אֲשֶׁר שֻׁלַּח בּוֹ”: עד וַיֹּאמְרוּ הַמִּתְנַשְּׂאִים: “וַאֲנַחְנוּ כּוֹפְרִים בַּדָּבָר אֲשֶּׁר אַתֶּם מַאֲמִינים בּוֹ”: עה וַיְעַקְּרוּ אֶת הַנְּאָקָה, וַיָעֵזּוּ פְּנֵיהֶם לַמְרוֹת מִצְוַת אֱלֹהֵיהֶם, וַיֹּאמְרוּ: “צָאלִח, הָבֵא עָלֵינוּ אֶת (הָרָעָה) אֲשֶׁר אַתָּה מְיָרֵא אוֹתָנוּ בָּהּ אִם מִן הַשְּׁלִיחִים אָתָּה”: עו וַתֹּאחֲזֵם רְעָדָה וַיַּשְׁכִּימוּ בְּמִשְׁכְּנוֹתֵיהֶם פְּגָרִים מֵתִים⁴¹⁵: עז וַיִּפֶן מֵהֶם וַיֹּאמֶר: “עַמִּי, אָכֵן הוֹדַעְתִּיכֶם אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר שָׁלַח (אֲלֵיכֶם) אֱלֹהַי וָאִיעַץ אֶתְכֶם טוֹב, וְאוּלָם אַתֶּם לֹא תֹאהַבוּ אֶת הַיּוֹעֲצִים טוֹב”:

עח וּ(זְכֹר) אֶת לוֹט אֲשֶׁר אָמַר אֶל עַמּוֹ: “הֲתַעֲשׂוּ אֶת הַזִּמָּה אֲשֶׁר לֹא עָשָׂה כָּמוֹהָ אִישׂ בָּאָדָם לִפְנֵיכֶם? עט הִנֵּה בָּאִים אַתֶּם אֶל הַגְּבָרִים בְּתַאֲוָה מִבִּלְתִּי הַנָּשִׁים. אָכֵן אֲנָשִׁים מַשְׁחִיתִים (דַּרְכָּם) אַתֶּם”: פ וְלֹא הָיָה מַעֲנֵה עַמּוֹ, בִּלְתִּי אֲשֶׁר אָמְרוּ: “הוֹצִיאוּם מֵעִירְכֶם, כִּי אֲנָשִׁים מִטַּהֲרִים הֵם”: פא וַנַּצִּילֵהוּ וְאֶת בֵּיתוֹ מִלְּבַד אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר הָיְתָה מִן הַמִּתְמַהְמְהִים⁴¹⁶: פב וַנַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָטָר. רְאֵה אֵפוֹא אֵיכָה הָיְתָה אַחֲרִית הַזֵּדִים:

פג וְאֶל מִדְיָן (שָׁלַחְנוּ) אֶת שֻׁעַיְבּ אֲחִיהֶם⁴¹⁷, וַיֹּאמֶר: “עַמִּי, עִבְדוּ אֱלֹהִים אֵין לָכֶם כָּל אֱלוֹהַ זוּלָתוֹ. הִנֵּה בָּא אֲלֵיכֶם מוֹפֵת מֵאֵת אֱלֹהֵיכֶם. תְּנוּ אֵפוֹא אֶת הַמִּדָּה וְאֶת הַמִּשְׁקָל שְׁלֵמִים, וְלֹא תַחֲסִירוּ מְאוּמָה מֵאֲשֶׁר לָאֲנָשִׁים, וְלֹא תַשְׁחִיתוּ עַל הָאָרֶץ אַחֲרֵי אֲשֶׁר תֻּקְּנָה. זֶה טּוֹב לָכֶם אִם מַאֲמִינִים אַתֶּם פד וְלֹא תֵשְׁבוּ עַל כָּל דֶּרֶךְ תַּפְחִידוּ (הָאֲנָשִׁים) וְתָשִׁיבוּ מִדֶּרֶךְ אֱלֹהִים אֶת הַמַּאֲמִין בּוֹ וּתְבַקְשׁוּ לְעַקְּשָׁהּ. זִכְרוּ אֲשֶׁר הֱיִיתֶם מְעָט וַיַרְבֶּה אֶתְכֶם וּרְאוּ אֵיכָה הָיְתָה אַחֲרִית הַמַּשְׁחִיתִים: פה וְאִם יֵשׁ בָּכֶם עֵדָה מַאֲמִינָה בַּדָּבָר אֲשֶׁר שֻׁלַּחְתִּי בוֹ וְעֵדָה אֲשֶׁר לֹא תַּאֲמִין, הִנֵּה הַאֲרִיכוּ רוּחֲכֶם עַד אֲשֶׁר יִשְׁפֹּט אֱלֹהִים בֵּינֵינוּ, וְהוּא הַַטּוֹב בַּשּׁוֹפְטִים”: פו וַיֹּאמְרוּ שָׂרֵי עַמּוֹ אֲשֶׁר גָּבַהּ לִבָּם: “הוֹצֵא נוֹצִיאֲךָ, שֻׁעַיבּ, אוֹתְךָ וְאֶת אֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ אִתְּךָ מִתּוֹךְ עִירֵנוּ, אוֹ שׁוֹב תָּשׁוּבוּ (לָלֶכֶת) בְּדָתֵנוּ”. וַיֹּאמֶר: “וְאִם גַּם מָאַסְנוּ (בָּהּ)? פז הֵן נִבְדֶּה עַל אֱלֹהִים כָּזָב, כִּי נָשׁוּב (לָלֶכֶת) בְּדַתְכֶם אַחֲרֵי אֲשֶׁר הִצִּיל אוֹתָנוּ אֱלֹהִים מִמֶּנָּה. אַל לָנוּ לָשׁוּב (לָלֶכֶת) בָּהּ, אִם לֹא כִּי יַחְפֹּץ אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ. אֱלֹהֵינו מַקִּיף הַכֹּל בְּדַעְתּוֹ. עַל אֱלֹהִים נִשְׁעַנּוּ. אֱלֹהֵינוּ שְׁפֹט בֵּינֵינוּ וּבֵין עַמֵּנוּ בָּאֱמֶת, הֵן אַתָּה הַטּוֹב בַּשּׁוֹפְטִים”: פח וַיֹּאמְרוּ שָׂרֵי עַמּוֹ אֲשֶׁר כָּפְרוּ: “אָכֵן אִם אַחֲרֵי שֻׁעֵיְבּ תֵּלְכוּ, תֹּאבֵדוּ”: פט וַתֹּאחֲזֵם רְעָדָה וַיַּשְׁכִּימוּ בְּחַצְרוֹתֵיהֶם פְּגָרִים מֵתִים⁴¹⁸: צ וַיִהְיוּ אֵלֶּה אֲשֶׁר נָתְנוּ אֶת שֻׁעַיְבּ לְכוֹזֵב כְְּלֹא שָׁכְנוּ בְתוֹכָן. אֵלֶּה אֲשֶׁר נָתְנוּ אֶת שֻׁעַיְבּ לְכוֹזֵב הֵם הָיוּ הָאוֹבְדִים: צא וַיִּפֶן מֵהֶם וַיֹּאמֶר: “עַמִּי, אָכֵן הוֹדַעְתִּיכֶם אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר שָׁלַח אֲלֵיכֶם אֱלֹהַי, וָאִיעַץ אֶתְכֶם טוֹב, אֵיכָה יֵצֶר לִי אֵפוֹא עַל הָעָם הַכּוֹפְרִים?”

צב וְלֹא שָׁלַחְנוּ נָבִיא אֶל עִיר מִבְּלִי אֲשֶׁר יִסַּרְנוּ אֶת יוֹשְׁבֶיהָ⁴¹⁹ בְּצָרָה וּמְצוּקָה לְמַעַן יִכָּנֵעוּ: צג אַחֲרֵי כֵן הֲמִירוֹנוּ (לָהֶם) הָרָעָה בְּטוֹבָה עַד אֲשֶׁר פָּרְצוּ לָרֹב, וַיֹּאמְרוּ: “אָכֵן (גַּם) אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִלְּפָנִים מָצְאוּ צָרָה וְשִׂמְחָה”. וַנְּיַסְּרֵם⁴²⁰ פִּתְאֹם וְהֵם לֹא יָחוּשׁוּ: צד אַךְ לוּ הֶאֱמִינוּ אַנְשֵׁי הֶעָרִים וַיִּירְאוּ אֱלֹהִים, כִּי אָז הֵן הֲרִיקוֹנוּ⁴²¹ עֲלֵיהֶם בְּרָכוֹת מִן הַשָּׁמַיִם וּמִן הָאָרֶץ. וְאוּלָם כִּחֵשׁוּ, וַנְּיַסְּרֵם עֵקֶב פָּעֳלָם: צה מָה הַבִּטָּחוֹן אֲשֶׁר בָּטְחוּ אַנְשֵׁי הֶעָרִים כִּי לֹא יָבוֹא עֲלֵיהֶם שֹׁד מֵאִתָּנוּ בְּשָׁכְבָם לַיְלָה וְהֵם יְשֵׁנִים: צו אוֹ מָה הַבִּטָּחוֹן אֲשֶׁר בָּטְחוּ אַנְשֵׁי הֶעָרִים כִּי לֹא יָבוֹא עֲלֵיהֶם שֹׁד מֵאִתָּנוּ לְאוֹר הַיּוֹם וְהֵם מְשַׂחֲקִים?⁴²²: צז וּמָה הַבִּטָּחוֹן אֲשֶׁר בָּטְחוּ בִּפְנֵי תַחְבֻּלַּת אֱלֹהִים. אָכֵן לֹא (יְדַמּוּ) לִבְטֹחַ בִּפְנֵי תַחְבּוּלַת אֱלֹהִים בִּלְתִּי אִם הָאוֹבְדִים: צח הַאִם לֹא יָבִינוּ נכוֹחָה אֵלֶּה הַיּוֹרְשִׁים אֶת הָאָרֶץ אַחֲרֵי יוֹשְׁבֶיהָ (לִפְנֵיהֶם), כִּי לוּ חָפַצְנוּ פָּגַעְנוּ בָּהֶם בִּגְלַל חַטָּאתָם. וְאוּלָם חָתַמְנוּ אֶת לִבּוֹתָם וְהֵם לֹא יִשְׁמָעוּ:

צט אֵלֶּה הֶעָרִים אֲשֶׁר נְסַפֵּר לְךָ דִּבְרֵיהֶן. בָּאוּ אֲלֵיהֶן שְׁלִיחֵיהֶן בְּמוֹפְתִים, וְאוּלָם לֹא נִמְצְאוּ לְהַאֲמִין בַּאֲשֶׁר כִּחֲשׁוּ לְפָנִים. כָּכָה יַחְתֹּם אֱלֹהִים אֶת לִבּוֹת הַכּוֹפְרִים: ק וְלֹא מָצָאנוּ אֶת מַרְבִּיתָם (שׁוֹמְרִים) בְּרִית, וְאוּלָם מָצָאנוּ אֶת מַרְבִּיתָם פּוֹשְׁעִים: קא אַחֲרֵי כֵן שָׁלַחְנוּ אַחֲרֵיהֶם אֶת מֹשֶׁה בְּאוֹתוֹתֵינוּ אֶל פַּרְעֹה וְאֶל שָׂרָיו, וַיִּפְשְׁעוּ בָּם⁴²³. רְאֵה אֵפוֹא אֵיכָה הָיְתָה אַחֲרִית הַמַּשְׁחִיתִים: קב וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: “פַּרְעֹה, הִנֵּה אֲנֹכִי שָׁלוּחַ מֵאֵת רִבּוֹן הָעוֹלָמִים: קג (הַדֶּרֶךְ) הַנְּכוֹנָה הִיא אֲשֶׁר לֹא אֶעֱנֶה בֵאלֹהִים בִּלְתִּי אִם אֱמֶת. הִנֵּה הֵבֵאתִי אֲלֵיכֶם מוֹפֵת מֵאֵת אֱלֹהֵיכֶם. שְׁלַח אֵפוֹא אִתִּי אֶת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל”, וַיֹּאמֶר (פַּרְעֹה): “אִם בְּאוֹת בָּאתָ הֲבִיאֵהוּ אֵפוֹא, אִם מִדּוֹבְרֵי הָאֱמֶת הִנֶּךָ”: קד וַיַּשְׁלֵךְ אֶת מַטֵּהוּ, וְהִנֵּה הוּא צִפְעוֹנִי גָלוּי: קה וַיּוֹצֵא אֶת יָדוֹ, וְהִנֵּה לְבָנָה הִיא לָרוֹאִים: קו וַיֹּאמְרוּ שָׂרֵי עַם פַּרְעֹה: “אָכֵן זֶה הוּא מְכַשֵּׁף אָמָּן: קז חָפֵץ הוּא לְנַשֶּׁלְכֶם מֵאַרְצְכֶם. מַה זֶּה תְּצַוּוּ אֵפוֹא?”: קח וַיֹּאמְרוּ: “אַחֵר אוֹתוֹ ⁴²⁴ וְאֶת אָחִיו וּשְׁלַח בֶּעָרִים מְאַסְּפִים: קט וְהֵבִיאוּ אֵלֶיךָ כָּל מְכַשֵּׁף אָמָּן”: קי וַיָּבוֹאוּ הַמְכַשְּׁפִים אֶל פַּרְעֹה וַיֹּאמְרוּ: “הֲיִהְיֶה לָּנוּ שָׂכָר אִם נוּכַל לוֹ?”: קיא וַיֹּאמֶר: “כֵּן, וְאַתֶּם תִּהְיוּ מִן הַמְקֹרָבִים (לַמַּלְכוּת)”: קיב וַיֹּאמְרוּ: משֶׁה, אַתָּה (בְּחַר לְךָ) אִם אַתָּה תַּשְׁלִיךְ (רִאשׁוֹנָה) וְאִם אֲנַחְנוּ נִהְיֶה הַמַּשְׁלִיכִים: קיג וַיֹּאמֶר: “הַשְׁלִיכוּ”. וַיְהִי בְּהַשְׁלִיכָם וַיְאַחֲזוּ אֶת עֵינֵי הָאֲנָשִׁים בִּלְהָטִים וַיַּבְהִילוּם וַיְחוֹלְלוּ כְּשָׁפִים עֲצוּמִים: קיד וַנִּגֶל אֶת אֹזֶן משֶׁה לֵאמֹר: “הַשְׁלֵךְ מַטֶּךָ”, וְהִנֵּה בָּלַע אֶת (הַמַּטּוֹת) אֲשֶׁר הָפְכוּ (לִנְחָשִׁים): קטו וַתִּכּוֹן⁴²⁵ הָאֱמֶת וַּמַעֲשֵׂיהֶם הָיוּ מֵאָפַע: קטז וַיִּגְבְּרוּ עֲלֵיהֶם⁴²⁶ שָׁמָּה וַיֵּהָפְכוּ לִשְׁפָלִים: קיז וַיִּפְּלוּ⁴²⁷ הַמְכַשְׁפִים מִשְׁתַּחֲוִים: קיח וַיֹּאמְרוּ: “הֶאֱמַנּוּ בְּרִבּוֹן הָעוֹלָמִים: קיט אֱלֹהֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן”: קכ וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה: “הֲתַאֲמִינוּ בוֹ בְטֶרֶם נְתַתִּיכֶם לְהַאֲמִין? אֵין הִיא בִּלְתִּי אִם מְזִמָּה אֲשֶׁר זַמֹּתֶם לָעִיר לְנַשֵּׁל אֶת יוֹשְׁבֶיהָ מִתּוֹכָהּ. אָכֵן יָדוֹעַ תֵּדְעוּ (אֶת יָדִי): קכא כָּרוֹת אֶכְרֹת אֶת יְדֵיכֶם וְאֶת רַגְלֵיכֶם חֲלִיפוֹת⁴²⁸ אַחֲרֵי כֵן אֶצְלָבְכֶם יַחְדָּו”: קכב וַיֹּאמְרוּ: “אָכֵן אֲנַחְנוּ מוּשָׁבִים⁴²⁹ אֶל אֱלֹהֵינוּ: קכג וְאֵין אַתָּה נוֹתֵּן דֳּפִי בָּנוּ, רַק עַל הַאֲמִינֵנוּ בְּאוֹתוֹת אֱלֹהֵינוּ, כַּאֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֵינוּ. אֱלֹהֵינוּ שְׁפֹךְ עָלֵינוּ רוּחַ־תּוֹחֶלֶת, וְאָסְפֵנוּ (אֵלֶיךָ) תְּמִימִים עִמָּךְ”⁴³⁰: קכד וַיֹּאמְרוּ שָׂרֵי עַם פַּרְעֹה: “הֲתִתֵּן⁴³¹ אֶת משֶׁה וְאֶת עַמּוֹ אֲשֶׁר יַשְׁחִיתוּ עַל הָאָרֶץ וַאֲשֶׁר יַעַזְבוּךָ אוֹתְךָ וְאֶת אֱלֹהֶיךָ?”. וַיֹּאמֶר (פַּרְעֹה): “הָבוּ נַהֲרֹג אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם נְחַיֶּה לָנוּ, וְיָכֹלְנוּ לָהֶם” קכה וַיֹּאמֶר מֹשֶה לְעַמּוֹ: “בַּקְשׁוּ אֶת עֶזְרַת אֱלֹהִים, וְיַחֵלוּ, כִּי לֵאלֹהִים הָאָרֶץ, יַנְחִילֶנָּה לַאֲשֶׁר יִרְצֶה מֵעוֹבְדָיו, וְהָאַחֲרִית (הִיא) לַיְרֵאִים (אוֹתוֹ)”: קכו וַיֹּאמְרוּ (עַמּוֹ): “(הִנֵּה) עֻנֵּינוּ בְטֶרֶם תָּבוֹא אֵלֵינוּ וְ(אַף) גַּם אַחֲרֵי בוֹאֲךָ אֵלֵינוּ”. וַיֹּאמֶר: “(מִי יוֹדֵעַ) אוּלַי חָפֵץ אֱלֹהֵיכֶם לְהַשְׁמִיד אֶת אוֹיְבֵיכֶם וּלְהָקִים אֶתְכֶם תַּחְתָּם בָּאָרֶץ, לְמַעַן יִרְאֶה אֵיכָה תַעֲשׂוּ (אַתֶּם)”: קכז הֵן לְפָנִים הֵבֵאנוּ עַל בֵּית פַּרְעֹה שְׁנוֹת הַבַּצֹּרֶת וּמַחְסוֹר־תְּנוּבָה לְמַעַן יָשִׂימוּ אֶל לֵב: קכח אַךְ כַּאֲשֶׁר בָּאָתַם הַטּוֹבָה אָמְרוּ: “לָנוּ הִיא”⁴³². וְכַאֲשֶׁר מְצָאָתַם הָרָעָה, תָּלוּ אוֹתָהּ בַּגוֹרָל הָרָע שֶׁלְּמשֶׁה וַאֲשֶׁר אִתּוֹ. הַאֵין גּוֹרָלָם הָרָע עִם אֱלֹהִים, וְאוּלָם מַרְבִּיתָם לֹא יֵדָעוּ: קכט וַיֹּאמְרוּ: “אִם גַּם תָּבִיא אֵלֵינוּ כָּל אוֹת לְאַחֵז עֵינֵינוּ בִּלְהָטִים לֹא נַאמִין לָךְ”: קל וַנִּשְׁלַח עֲלֵיהֶם אֶת מַבּוּל הַמַּיִם וְאֶת הָאַרְבֶּה וְאֶת הַכִּנָּם וְהַצְּפַרְדֵּעַ וְהַדָּם אוֹתוֹת בְּרוּרִים מְפֹרָשִׁים. אַךְ הֵם הִתְנַשָּׂאוּ וַיִהְיוּ עַם זֵדִים: קלא וְהָיָה בְּבוֹא עֲלֵיהֶם הַקֶּצֶף⁴³³ וְאָמְרוּ: “משֶׁה, קְרָא לָנוּ אֶל אֱלֹהֶיךָ בַּבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתְּךָ, כִּי אָכֵן אִם יָסִיר מֵעָלֵינוּ הַקֶּצֶף וְהֶאֱמַנּוּ לְךָ וְגַם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְשַׁלֵַּח אִתָּךְ”. אַךְ כַּאֲשֶׁר הֲסִירֹנוּ מֵעֲלֵיהֶם הַקֶּצֶף לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר אָמְרוּ, וְהִנֵּה חִלְלוּ דְבָרָם: קלב וַנִּקַּח מֵהֶם נָקָם וַנְּטַבַּע אוֹתָם בַּיָּם עֵקֶב אֲשֶׁר כִּחֲשׁוּ בְאוֹתוֹתֵינוּ וְלֹא שָׁתוּ לִבָּם אֲלֵיהֶם: קלג וַנַּנְחֵל אֶת הָעָם אֲשֶׁר נֶחְשְׁבוּ לְחַלָּשִׁים אֶת מִזְרַח הָאָרֶץ אֲשֶׁר צִוִּינוּ לָהּ אֶת הַבְּרָכָה וְאֶת מַעֲרָבָהּ⁴³⁴. וַיָּבֹא כְתֻמּוֹ דְבַר אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר דִּבֶּר טוֹב עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עֵקֶב הַאֲרִיכָם רוּחָם, וַנַּהֲרֹס אֵת אֲשֶׁר עָשׂוּ פַּרְעֹה וְעַמּוֹ וְאֵת אֲשֶׁר הֵקִימוּ⁴³⁵: קלד וַנַּעֲבֵר אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּיָּם, וַיָּבוֹאוּ אֶל עַם נֶּעְצָרִים לִפְנֵי פְּסִילִים אֲשֶׁר לָהֶם, וַיֹּאמְרוּ: “משֶׁה, עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים כָּאֱלוֹהַּ אֲשֶׁר לָהֶם”. וַיֹּאמֶר: “אָכֵן עַם נִבְעָר מִדַּעַת אַתֶּם: קלה כִּי אֵלֶּה, הִנֵּה תִכְלֶה (הַדָּת) אֲשֶׁר הֵם הוֹלְכִים בָּהּ וּמֵאָפַע מַעֲשֵׂיהֶם”: קלו וַיֹּאמֶר (עוֹד): “הֲזוּלָתִי אֱלֹהִים אֲבַקֵּשׁ לָכֶם אֱלוֹהָ? הֵן הוּא הִפְלָה אֶתְכֶם מִכָּל הָאָדָם⁴³⁶: קלז וְ(זִכְרוּ) אֶת אֲשֶׁר הִצַּלְנוּכֶם מִבֵּית פַּרְעֹה אֲשֶׁר מֵרְרוּ אֶתְכֶם בְּעִנּוּיִים רָעִים עַד מְאֹד. אֶת בְּנֵיכֶם הֵמִיתוּ וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם חִיּוּ לָמוֹ, וּבָזֹאת לָכֶם מַסָּה קָשָׁה מֵאֵת אֱלֹהֵיכֶם”⁴³⁷: קלח וַנִוָּעֵד אֶל משֶׁה שְׁלשִׁים לַיְלָה וַנְמַלֵֵּא אוֹתָם בְּעוֹד עֲשָׂרָה, וַיִּמְלָא מוֹעֵד אֱלֹהָיו אַרְבָּעִים לָיְלָה. וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל אַהֲרֹן אָחִיו: “קוּם תַּחְתַּי בְּתוֹךְ עַמִּי, וְעָשִׂית הַטּוֹב וְלֹא תֵלֵךְ בְּדֶרֶךְ הַמַּשְׁחִיתִים”: קלט וְכַאֲשֶׁר בָּא משֶׁה לְעֵת מוֹעֲדֵנוּ וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהָיו, וַיֹּאמֶר: “אֱלֹהַי, הַרְאֵנִי וְאֶחֱזֶה בָּךְ”, וַיֹּאמֶר: “לֹא תִרְאֵנִי, וְאוּלָם הַבֵּט אֶל הָהָר, וְהָיָה אִם נָכוֹן יַעֲמֹד בִּמְקוֹמוֹ, אָז תִּרְאֵנִי”. וַיְהִי בְהִגָּלּוֹת אֱלֹהָיו אֶל הָהָר וַיַּעֲשֵׂהוּ אָבָק דַּק. וַיִּפֹּל משֶׁה עַל פָּנָיו מִתְעַטֵּף: קמ וְּבְהִתְעוֹרְרוֹ אָמַר: “חָלִילָה־לָּךְ⁴³⁸, הִנְנִי שָׁב אֵלֶיךָ, וְרִאשׁוֹן אָנֹכִי לַמַּאֲמִינִים”: קמא ויֹּאמֶר: “משֶׁה, הִנֵּה בָּחַרְתִּי בְךָ מִכָּל הָאָדָם לִשְׁלֹחַ אוֹתְךָ בִּדְבָרִי, קַח אֵפוֹא אֵת אֲשֶׁר נָתַתִּי לְךָ וֶהֱיֵה מִן הַמּוֹדִים (לִי)”: קמב וַנִּכְתֹּב לוֹ בַּלוּחוֹת עַל כָּל דָּבָר לְהַזְהִיר וּלְבָאֵר מְפֹרָשׁ הַכֹּל, (וַנֹּאמַר) “קַבֵּל אוֹתָם בְּעֹז וְצִוִּיתָ אֶת עַמְּךָ לֶאֱחֹז בַּטּוֹב אֲשֶׁר בָּם, הַרְאֵה אַרְאֶה אֶתְכֶם אֶת מִשְׁכְּנוֹת הַפּוֹשְׁעִים⁴³⁹: קמג הָסֵב אָסֵב מֵאוֹתוֹתַי אֶת (לֵב) אֵלֶּה הַמִּתְנַשְֹּׂאִים בָּאָרֶץ בְּלִי מִשְׁפָּט, וְאִם גַּם יִרְאוּ כָּל אוֹת לֹא יַאֲמִינוּ בוֹ, וְאִם גַּם יִרְאוּ אֶת דֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה לֹא יִקְחוּהָ לָהֶם לְדָרֶךְ. אַךְ כַּאֲשֶׁר יִרְאוּ אֶת דֶּרֶךְ הַתּוֹעָה, יִקְחוּהָ לָהֶם לְדָּרֶךְ:⁴⁴⁰ קמד זֹאת עֵקֶב אֲשֶׁר כִּחֲשׁוּ בְאוֹתוֹתֵינוּ וְלֹא שָׁתוּ לִבָּם אֲלֵיהֶם: קמה וְאֵלֶּה אֲשֶׁר כִּחֲשׁוּ בְּאוֹתוֹתֵינוּ וּבִפְגִּישַׁת אֱלֹהִים בָּאַחֲרִית מֵאָפַע מַעֲשֵׂיהֶם. הַיְשֻׁלְּמוּ אִם לֹא כְמַעֲשֵׂיהֶם?” קמו וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם עַם משֶׁה אַחֲרֵי כֵן מֵעֶדְיָם עֵגֶל בַּעַל גּוּף, לוֹ קוֹל גּוֹעֶה, הַאִם לֹא יִרְאוּ, כִּי, לֹא יְדַבֵּר אֲלֵיהֶם וְלֹא יַנְחֵם דָּרֶךְ: קמז עָשׂוּהוּ וַיִּפְשָׁעוּ: קמח וְכַאֲשֶׁר נִחֲמוּ מְאֹד⁴⁴¹, אָמְרוּ: “אָכֵן אִם לֹא יְרַחֲמֵנוּ אֱלֹהֵינוּ וְסָלַח לָנוּ, וְאָבָדְנוּ: קמט וּבְשׁוּב משֶׁה אֶל עַמּוֹ כּוֹעֵס וְזוֹעֵף, אָמַר: “רַע הוּא אֲשֶׁר לְקַחְתֶּם לָכֶם תַּחְתַּי אַחֲרֵי לֶכְתִּי (מֵאִתְּכֶם). הַהֲחִישׁוֹתֶם (לְהָבִיא) פְקֻדַּת אֱלֹהִים (עַלֵיכֶם)”⁴⁴² וַיַּשְׁלֵךְ אֶת הַלּוּחוֹת, וַיִתְפּשׁ בְּרֹאשׁ אָחִיו, וַיִּמְשְׁכֵהוּ אוֹתוֹ אֵלָיו. וַיֹּאמֶר (אַהֲרֹן): ''בֶּן אִמּי, חֲלָשׁוּנִי הָעָם, וְכִמְעַט קָט הֲרָגוּנִי. אַל תְּשַׂמַּח עָלַי אֵפוֹא אֵת הָאוֹיְבִים וְלֹא תְשִׁיתֵנִי בְּתוֹךְ הָאֲנָשִׁים הַפּוֹשְׁעִים”: קנ וַיֹּאמֶר (משֶׁה): “אֱלֹהַי, סְלַח לִי וּלְאָחִי וַהֲבִיאֵנוּ בְּרַחֲמֶיךָ, כִּי אַתָּה הָרַחוּם בָּרַחֲמָנִים”: קנא וְאוּלָם אֵלֶּה אֲשֶׁר עָשׂוּ לָהֶם (הָעֵגֶל) יַשִׂיגוּם חָרוֹן וַחֲרָפוֹת בְּחַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה, וְכָכָה נִגְמֹל אֶת הַבּודִים (כָּזָב): קנב אַךְ אֵלֶּה אֲשֶׁר עָשׂוּ הָרָעוֹת, וַיָּשׁוּבוּ אַחֲרֵי כֵן וַיַּאֲמִינוּ, הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ אַחֲרֵי זֹאת סַלָּח וְרַחוּם: קנג וּכְשֹׁךְ חַמַת משֶׁה לָקַח אֶת הַלוּחוֹת וְתוֹכָם רָשׁוּם⁴⁴³ אֹרַח מֵישָׁרִים וְרַחֲמִים לַיְרֵאִים אֶת אֱלֹהֵיהֶם: קנד וַיִּבְחַר משֶׁה מֵעַמּוֹ שִׁבְעִים אִישׁ לְעֵת מוֹעֲדֵנוּ. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר אֲחָזָם הָרַעַשׁ אָמַר⁴⁴⁴: “אֱלֹהַי, הֵן לוּ חָפַצְתָּ הִשְׁמַדְתָּ אוֹתָם וְאוֹתִי לִפְנֵי כֵן, הֲתַשְׁמִיד אוֹתָנוּ בִּגְלַל הַדָּבָר אֲשֶׁר עָשׂוּ הַפְּתָאִים מִקִּרְבֵּנוּ? אֵין זֹאת בִּלְתִּי אִם מַסָּה מֵאִתָּךְ. תַּתְעֶה בָּה אֵת אֲשֶׁר תַּחְפֹּץ וְתַנְחֶה מֵישָׁרִים אֵת אֲשֶׁר תַּחְפֹּץ. אַתָּה מָגִנֵּנוּ, סְלַח לָנוּ אֵפוֹא וְרַחֲמֵנוּ, כִּי אַתָּה הַטּוֹב בַּסּוֹלְחִים: קנה וְצַו אִתָּנוּ אֶת הַטּוֹב בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, כִּי יִשַּׁרְנוּ לֶכֶת אֵלֶיךָ”. וַיֹּאמֶר (אֱלֹהִים): “אָכֵן אֶפְגַּע בְּמוּסָרִי אֵת אֲשֶׁר אֶחְפֹּץ. וְאוּלָם רַחֲמַי מַקִּיפִים הַכֹּל וְצִוִּיתִי אוֹתָם אֶת אֵלֶּה הַיְרֵאִים אוֹתִי וְנוֹתְנִים צְדָקָה וּמַאֲמִינִים בְּאוֹתוֹתַי: קנו אֲשֶׁר יֵלְכוּ אַחֲרֵי הַשָּׁלִיחַ הַנָּבִיא מִן הָאֻמּוֹת⁴⁴⁵ אֲשֶׁר יִמְצָאוּהוּ כָּתוּב אִתָּם בַּתּוֹרָה וּבָאִנְגִ’יל, יְצַוֶּה אוֹתָם עַל הַצֶּדֶק וְהֵנִיא אוֹתָם מִן הָרָע וְהִתִּיר לָהֶם אֶת הַמַּטְעַמִּים ואָסַר עֲלֵיהֶם אֶת הַתּוֹעֵבוֹת וְהֵסִיר מֵעֲלֵיהֶם מַשָּׂאָם וְאֶת הַמַּסְגֵּרוֹת אֲשֶׁר הָיוּ עֲלֵיהֶם, וְהָיָה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ בּוֹ וַעֲזָרוּהוּ וְהוֹשִׁיעוּהוּ, וְהָלְכוּ אַחֲרֵי הָאוֹר אֲשֶׁר הוּרַד אִתּוֹ, אֵלֶּה הֵם הַמַּצְלִיחִים”⁴⁴⁶. קנז אֱמֹר: בְּנֵי־אָדָם, הִנֵּה אָנֹכִי שְׁלִיחַ אֱלֹהִים (בָּא) אֲלֵיכֶם כֻּלְּכֶם יַחְדָּו: קנח אֲשֶׁר לוֹ מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ. אֵין אֱלוֹהָּ זוּלָתוֹ, יְחַיֶּה וְהֵמִית. הַאֲמִינוּ אֵפוֹא בֵּאלֹהִים וּבִשְׁלִיחוֹ הַנָּבִיא מִן הָאֻמּוֹת אֲשֶׁר יַאֲמִין בֵּאלֹהִים וּבִדְבָרוֹ וּלְכוּ אַחֲרָיו לְמַעַן תְּאֻשְּׁרוּ בְּדָרֶךְ: קנט וּבְעַם משֶׁה עֵדָה אֲשֶׁר תַּדְרִיךְ בָּאֱמֶת וּבָהּ תִּשְׁפֹּט: קס וַנְּחַלְּקֵם לִשְׁנֵים עָשָׂר שָׁבֶט וַנִּגֶל אֶת אֹזֶן משֶׁה בְּבַקְשׁוֹ לְהַשְׁקוֹת אֶת עַמּוֹ לֵאמֹר: “הַךְ בְּמַטְּךָ אֶת הַסָּלַע”. וַיִּפְרְצוּ מִמֶּנּוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֲיָנוֹת וַיֵּדַע כָּל אִישׁ מַשְׁקֵהוּ, וַנָּצֶל עֲלֵיהֶם בֶּעָנָן, וַנּוֹרֶד לָהֶם אֶת הַמָּן וְאֶת הַשְּׂלָו. “אִכְלוּ מִן הַמַּטְעַמִים אֲשֶׁר כִּלְכַּלְנוּכֶם”. אָכֵן לֹא לָנוּ הֵרֵעוּ, וְאוּלָם לְנַפְשׁוֹתָם הֵרֵעוּ⁴⁴⁷: קסא וּבְהֵאָמֵר אֲלֵיהֶם: “שִׁכְנוּ בָעִיר הַזֹּאת וַאֲכַלְתֶּם מִמֶּנָּה מִכָּל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁכֶם אַךְ אִמְרוּ “חִטָּת”⁴⁴⁸, וּבוֹאוּ הַשַּׁעַר מִשְׁתַּחֲוִים וְנִסְלַח לָכֶם חַטֹּאתֵיכֶם וְנוֹסִיף עוֹד (טוֹבָה) לְעוֹשֵׁי הַטּוֹב”: קסב וַיָּמִירוּ הַפּוֹשְׁעִים בָּהֶם וַיֹּאמְרוּ אֲחֶרֶת מֵאֲשֶׁר נֶאֱמַר אֲלֵיהֶם, וַנִּשְׁלַח עֲלֵיהֶם זַעַם מִן הַשָּׁמַיִם עַל פָּשְׁעָם:

קסג וּשְׁאַל אוֹתָם עַל דְּבַר הָעִיר אֲשֶׁר הָיְתָה עַל יַד הַיָּם אֲשֶׁר חִלְלוּ אֶת הַשַּׁבָּת בְּבוֹא אֲלֵיהֶם דְּגֵיהֶם בְּיוֹם שָׁמְרָם אֶת שַׁבַּתָּם כָּחֹק, וּבַיּוֹם אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתוּ לֹא בָאוּ אֲלֵיהֶם. כָּכָה נִסִּינוּ אוֹתָם עַל פָּשְׁעָם⁴⁴⁹: קסד וּ(זְכֹר) בֶּאֱמֹר עֵדָה מֵהֶם (אֶל רְעוּתָהּ): “לָמָּה זֶּה תַּזְהִירוּ עַם אֲשֶׁר (חָפֵץ) אֱלֹהִים הַשְׁמִידָם אוֹ יַסְּרָם מוּסָר כָּבֵד?”, אָמְרָה: “לְמַעַן הִצְטַדֵּק בִּפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם, וְאוּלַי יִירְאוּ אֱלֹהִים⁴⁵⁰”: קסה וְאוּלָם כַּאֲשֶׁר שָׁכְחוּ אֵת אֲשֶׁר הִזְהִירוּם בּוֹ, מִלַּטְנוּ אֶת אֵלֶּה אֲשֶׁר הֵנִיאוּ מִן הָרָע וַנְּיַסֵּר אֶת הַפּוֹשְׁעִים מוּסָר קָשֶׁה עַל פָּשְׁעָם: קסו וְכַאֲשֶׁר הֵעֵזּוּ פְנֵיהֶם לַעֲשׂוֹת אֵת (הָרָע) אֲשֶׁר הֵנִיאוּ אוֹתָם מֵעֲשׂוֹתוֹ, אָמַרְנוּ אֲלֵיהֶם: “הֱיוּ קוֹפִים נִדָּחִים”⁴⁵¹. וּ(זְכֹר) אֵת אֲשֶׁר הִכְרִיז אֱלֹהֶיךָ, כִּי יִשְׁלַח עַלֵיהֶם עַד לְיוֹם הַתְּקוּמָה (עָם) אֲשֶׁר יְמָרְרוּ אוֹתָם בְּעִנּוּיִים רָעִים עַד מְאֹד, כִּי אֱלֹהֶיךָ מָהִיר לְהַעֲנִישׁ וְהוּא סַלָּח וְרַחוּם: קסז וַנְּחַלְקֵם בָּאָרֶץ עֵדוֹת. בָּהֶם יֵשׁ הָעוֹשִׂים הַיָּשָׁר וּבָהֶם יֵשׁ אֲשֶׁר לֹא כֵן (יַעֲשׂוּ), וַנְּנַסֵּם בְּטוֹבוֹת וּבְרָעוֹת אוּלַי יָשׁוּבוּ: קסח וַיָּקוּמוּ אַחֲרֵיהֶם תַּחְתָּם אֵלֶּה אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֶת הַסֵּפֶר. וַיִּקְחוּ אֶת מַתַּת הָעוֹלָם הַזֶּה הַקָּרוֹב וַיֹּאמְרוּ: “אָכֵן יִסָּלַח לָנוּ”. וְכִי יָבוֹא אֲלֵיהֶם מַתַּת מִשְׁנֶה כָּמוֹהוּ, יִקָּחוּהוּ⁴⁵². הַאִם לֹא הֶעֱבִירוּ אוֹתָם בִּבְרִית הַסֵּפֶר לְבִלְתִּי עֲנוֹת בֵּאלֹהִים כִּי־אִם אֱמֶת? הֵן לָמְדוּ אֶת אֲשֶׁר בּוֹ. אָכֵן מְעוֹן הָאַחֲרִית טוֹב יוֹתֵר לַיְרֵאִים (אֶת אֱלֹהִים), – הַאִם לֹא יַשְׂכִּילוּ? –: קסט וּלְאֵלֶּה⁴⁵³ הַמַּחֲזִיקִים בַּסֵּפֶר וְהָעוֹרְכִים אֶת הַתְּפִלָּה, כִּי לֹא נִקְבַּע אֶת שְׂכַר עוֹשֵׂי־הַיָּשָׁר: קע וּבְעָקְרֵנוּ אֶת הָהָר (וַנִּכֶף אוֹתוֹ) עֲלֵיהֶם כְּמוֹ הָיָה סֻכָּה לְצֵל, עַד כִּי חָשְׁבוּ כִּי נוֹפֵל הוּא עֲלֵיהֶם (אָמַרְנוּ): “קַבְּלוּ בְעֹז אֵת אֲשֶׁר נָתַנּוּ לָכֶם, וְזִכְרוּ אֵת אֲשֶׁר בּוֹ לְמַעַן תִּירְאוּ (אֱלֹהִים)”: קעא וּבְהוֹצִיא אֱלֹהֶיךָ מִבְּנֵי אָדָם מֵחַלְצֵיהֶם אֶת צֶאֱצָאֵיהֶם⁴⁵⁴, וַיְקִימֵם לְעֵדִים בְּנַפְשׂוֹתֵיהֶם (לֵאמֹר): “הַאֵין אָנֹכִי אֱלֹהֵיכֶם?”, וַיֹּאמְרוּ: “אָמְנָם כֵּן, עֵדִים אֲנָחְנוּ”. (כֵּן עָשָׂה) לְבַל תֹּאמְרוּ בְּיוֹם הַתְּקוּמָה: “נֶעֱלַם הַדָּבָר מֵאִתָּנוּ”: קעב אוֹ לְבַל תֹּאמְרוּ: “אֲבוֹתֵינוּ שִׁתְּפוּ לְפָנִים וַאֲנַחְנוּ צֶאֱצָאִים (לָהֶם), קַמְנוּ אַחֲרֵיהֶם. הֲתַשְׁמִידֵנוּ בִגְלַל מִַעֲשֵׂי הַמַּהְבִּילִים”? קעג כָּכָה נְבָאֵר הָאוֹתוֹת מְפֹרָשׁ וּלְמַעַן יָשׁוּבוּ:

קעד וּקְרָא לִפְנֵיהֶם עַל דְּבַר הָאִישׁ⁴⁵⁵ אֲשֶׁר נָתַנּוּ לוֹ אוֹתוֹתֵינוּ וַיֵּשְׂטְ מֵהֶם, וַיֵּלֶךְ אַחֲרָיו הַשָּׂטָן וַיְהִי מִן הַנִּתְעִים: קעה וְלוּ חָפַצְנוּ הֵרַמְנוּ אוֹתוֹ עָל עַל יָדָם. וְאוּלָם הוּא שַׁח לָאָרֶץ, וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי תַאֲוָתוֹ. מְשָׁלוֹ כִּמְשַׁל הַכֶּלֶב אֲשֶׁר אִם תִּתְנַפֵּל עָלָיו יַחֲרֹץ לְשוֹנוֹ, וְאִם תַּעַזְבֵהוּ יַחְרֹץ לְךָ לְשׁוֹנוֹ. זֶה הוּא מְשַׁל הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר כִּחֲשׁוּ בְּאוֹתוֹתֵינוּ. סַפֵּר לָהֶם אֶת הַדְּבָרִים, אוּלַי יָשִׁיבוּ אֶל לֵב: קעו רָע הוּא מְשַׁל הָאֲנָשִים אֲשֶׁר כִּחֲשׁוּ בְּאוֹתוֹתֵינוּ, וְרַק אֶת נַפְשׁוֹתָם עָכָרוּ: קעז הָאִישׁ אֲשֶׁר יַנְחֶנּוּ אֱלֹהִים מֵישָׁרִים, הוּא הַמְאֻשָּׁר בְּדָרֶךְ, וַאֲשֶׁר יַתְעֵם הֵם הָאוֹבְדִים: קעח וְאָכֵן יָצַרְנוּ לְגֵיהִנֹּם הַרְבֵּה מִן הַגִּ’ן וְהָאָדָם. לְבָבוֹת לֶָהֶם אֲשֶׁר לֹא יָבִינוּ בָם, וְעֵינַיִם לָהֶם לֹא יִרְאוּ בָהֶן, וְאָזְנַיִם לָהֶם לֹא יִשְׁמְעוּ בָהֶן. כַּבְּהֵמָה הֵם. לא כִּי תוֹעִים הֵם יוֹתֵר (מִמֶּנָּה). אֵלֶּה הֵם אֲשֶׁר לֹא יָשִׁיתוּ לֵב: קעט וְלֵאלֹהִים הַשֵּׁמוֹת הַיָּפִים. קִרְאוּ אותוֹ אֵפוֹא בָּהֶם וְהִבָּדְלוּ מֵאֵלֶּה אֲשֶׁר יְסַלְּפוּ אֶת שׁמוֹתָיו, כְּפָעֳלָם יְשֻּלָּמוּ: קפ וּבִיצוּרֵינוּ יֵשׁ עֵדָה אֲשֶׁר יַדְרִיכוּ בָּאֱמֶת וּבָהּ יִשְׁפֹּטוּ⁴⁵⁶: קפא אַךְ אֶת אֵלֶּה הַמְכַחֲשִׁים בְּאוֹתוֹתֵינוּ נוֹרִידֵם מַטָּה מַטָּה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר לֹא יֵדָעוּ: קפב וְהֵנַחְתִּי לָהֶם⁴⁵⁷ כִּי תַּחְבּוּלָּתִי קָשָׁה⁴⁵⁸: קפג הַאִם לֹא יָשִׁיבוּ אֶל לֵב כִּי אֵין בַּעֲמִיתָם⁴⁵⁹ רוּחַ רָעָה. אֵין הוּא בִּלְתִּי אִם מַזְהִיר גָּלוּי: קפד הַאִם לֹא יִתְבּוֹנְנוּ אֶל מַלְכוּת הַשָּׁמַים וְהָאָרֶץ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים (וְהֵבִינוּ) כִּי יוּכַל הֱיוֹת אֲשֶׁר קָרְבָה עֵת קִצָּם? אָכֵן בְּאֵיזוֹ שְׁמוּעָה יַאֲמִינוּ אַחֲרֵי זֹאת?: קפה אֲשֶׁר יַתְעֶנּוּ אֱלֹהִים אֵין כָּל מַנְחֶה מֵישָׁרִים לוֹ, וַעֲזָבָם בְּמִרְיָם, יִתְעוּ:

קפו יִשְֹאָלוּךָ עַל דְּבַר “הַשָּׁעָה”⁴⁶⁰, מָתַי עֵת בּוֹאָהּ. אֱמֹר: רַק אֱלֹהַי יוֹדֵעַ אוֹתָהּ. לֹא יְגַלֶּנָּה לְמוֹעֲדָהּ בִּלְתִּי הוּא. כְּבֵדָה הִיא בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ. לֹא תָבוֹא כִּי־אִם פֶּתַע פִּתְאֹם: קפז יִשְׁאָלוּךָ כְּאִלּוּ הָיָה לְךְ דַּעַת בָּה⁴⁶¹, אֱמֹר: רַק אֱלֹהִים יוֹדֵעַ אוֹתָהּ. וְאוּלָם מַרְבִּית הָאֲנָשִׁים לֹא יֵדָעוּ: קפח אֱמֹר: לֹא עֹז לִי לְהוֹעִיל לְנַפְשִׁי וְלֹא לְהָרַע, כִּי־אִם כִּרְצוֹן אֱלֹהִים. הֵן לוּ יָדַעְתִּי הַצְּפוּנוֹת, כִּי אָז הִרְבֵּיתִי לִי טוֹב וְלֹא נָגְעָה אֵלַי הָרָעָה אֵין אָנֹכִי בִּלְתִּי אִם מַזְהִיר וּמְבַשֵּׂר לְעָם יַאֲמִינוּ: קפט הוּא אֲשֶׁר בָּרָא אֶתְכֶם מִנֶּפֶשׁ אַחַת וַיִּבְרָא מִמֶּנָּה אֶת בַּת זוּגָהּ לָשֶׁבֶת⁴⁶² אִתָּהּ. וְכַאֲשֶׁר יָבוֹא אֵלֶיהָ⁴⁶³ תִּשָּׂא מַשָּׁא קַל וְהִתְהַלְּכָה בּוֹ. וְכַאֲשֶׁר יִכְבַּד וְקָרְאוּ שְׁנֵיהֶם אֶל אֱלֹהִים אֲדוֹנֵיהֶם (לֵאמֹר): “אִם נָתוֹן תִּתֵּן לָנוּ (בֵּן) תָּמִים, וְהוֹדִינוּ לְךָ”: קצ וְאוּלָם בְּתִתּוֹ לָהֶם (בֵּן) תָּמִים, שִׁתְּפוּ לוֹ (אֱלִילִים) בִּ(שְׁמוֹת הַיְלָדִים) אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם⁴⁶⁴. אָכֵן יִתְעַלֶּה אֱלֹהִים עַל אֲשֶׁר יְשַׁתְּפוּ (לוֹ): קצא הַיְשַׁתְּפוּ (לוֹ) אֵת אֲשֶׁר לֹא יִבְרָא דָבָר וְהֵם נִבְרָאוּ, וְלֹא יוּכְלוּ הוֹשִׁיע אוֹתָם וְגַם לְנַפְשָׁם לֹא יוֹשִׁיעוּ? קצב וּבְקָרְאֲכֶם אוֹתָם אֶל אֹרַח הַמֵּישָׁרִים לֹא יֵלְכוּ אַחֲרֵיכֶם. אַחַת הִיא לָכֶם אִם קְרָאתֶם אוֹתָם וְאִם תַּחֲרִישׁוּ: קצג אָכֵן אֵלֶּה אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֲלֵיהֶם מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים עֲבָדִים הֵם (לוֹ) כְּמוֹכֶם. קִרְאוּם אֵפוֹא וְיַעֲנוּ אֶתְכֶם אִם אֱמֶת תְּדַבְּרוּ: קצד הֲרַגְלַיִם לָהֶם לָלֶכֶת בָּהֶן אִם יָדַיִם לָהֶם לִתְפֹּשׂ בָּהֶן, אִם עֵינַיִם לָהֶם לִרְאוֹת בָּהֶן אוֹ אָזְנַיִם לָהֶם לִשְׁמוֹעַ בָּהֶן? אֶמֹר: קִרְאוּ שֻׁתָּפֵיכֶם וְזֹמּוּ לִי מְזִמָּה וְלֹא תִּצְפּוּ לִי: קצה כִּוּ מָגִנִּי אֱלֹהִים אֲשֶׁר הוֹרִיד אֶת הַסֵּפֶר, וְהוּא מָגֵן לַיְשָׁרִים: קצו וְאוּלָם אֵלֶּה אֲשֵׁר תִּקְרְאוּ אֲלֵיהֶם מִבַּלְעָדָיו לֹא יוּכְלוּ הוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם וְגַם לְנַפְשָׁם לֹא יוֹשִׁיעוּ: קצז וּבְקָרְאֲךָ אוֹתָם אֶל אֹרַח הַמֵּישָׁרִים לֹא יִשְׁמָעוּ. וְרָאִיתָ אוֹתָם מַבִּיטִים אֵלֶיךָ, אַךְ לֹא יִרְאוּ: קצח אֱחֹז בַּסְּלִיחָה⁴⁶⁵ וְצַוֵּה עַל הַטּוֹב (וְהַיָּשָׁר) וְסוּר מִן הַבּוֹעֲרִים: קצט וְכִי יִתְעוֹרֵר בְּךָ רוּחַ דֶּחִי מֵאֵת הַשָּׂטָן וּבִקַּשְׁתָּ לְךָ מַחֲסֶה בֵּאלֹהִים, כִּי הוּא שׁוֹמֵעַ וְיוֹדֵעַ: ר כִּי בִּפְגוֹעַ חָזוֹן מַתְעֶה מֵאֵת הַשָּׂטָן אֵת יִרְאֵי הָאֱלֹהִים, הֵשִׁיבוּ אֶל לֵב וַיִּרְאוּ (נְכוֹחָה): רא וַאֲחֵיהֶם (שֶׁלַּשְּׂטָנִים) יוֹסִיפוּ עוֹד לְהוֹלִיכָם תּוֹעָה וְלֹא יֶחְדָּלוּ⁴⁶⁶: רב וְכִי לֹא תָבִיא אֲלֵיהֶם אוֹת⁴⁶⁷, יֹאמְרוּ: לָמָּה אֲסַפְתּוֹ (מֵאִתָּנוּ)?"⁴⁶⁸ אֱמֹר: "אָכֵן אָנֹכִי הוֹלֵךְ רַק אַחֲרֵי הַדָּבָר אֲשֶׁר יִגָלֶה אֵלַי מֵאֱלֹהַי. אוֹתוֹת גְלוּיִים הֵם מֵאֵת אֱלֹהֵיכֶם וְאֹרַח מֵישָׁרִים וְרַחֲמִים לְעָם יַאֲמִינוּ: רג וּבְהִקָּרֵא הַקֻּרְאָן הַקְשִׁיבוּ וָדֹמּוּ לְמַעַן תְּרֻחָמוּ: רד וּזְכֹר אָת אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ נִכְנָע וּבַסֵּתֶר וּבְלִי קוֹל גָּדוֹל עֶרֶב וָבֹקֶר, וְלֹא תִהְיֶה בְּאֵלֶּה אֲשֶׁר לֹא יָשִׂימוּ לֵב: רה אָכֵן אֵלֶּה (הַמַּלְאָכִים) אֲשֶׁר אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִתְנַשְּׂאוּ מֵעֲבֹד אוֹתוֹ וְשִׁבְּחוּהוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לוֹ:

פָּרָשַׁת הַשָּׁלָל⁴⁶⁹.

נִתְּנָה בְאַלְמַדִינָה וּפְסוּקֶיהָ שִׁשָּׁה וְשִׁבְעִים.

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א יִשְׁאָלוּךָ עַל דְּבַר הַשָּׁלָל, אֱמֹר: הַשָּׁלָל לֵאלֹהִים וְלַשָּׁלִיחַ, וִירֵאתֶם אֱלֹהִים, וְהִתְהַלַּכְתֶּם בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר בַּדָּבָר הַזֶּה בֵּינֵיכֶם, וּשְׁמַעְתֶּם בְּקוֹל אֱלֹהִים וּשְׁלִיחוֹ אִם מַאֲמִינִים אַתֶּם: ב אָכֵן הַמַּאֲמִינִים הֵם אֵלֶּה אֲשֶׁר בְּהִזָּכֵר אֱלֹהִים יֶחֶרְדוּ לִבּוֹתֵיהֶם וּבְהִקָּרֵא לִפְנֵיהֶם אוֹתוֹתָיו הוֹסִיפוּ לָהֶם אֱמוּנָה, וְעַל אֱלֹהֵיהֶם יִשָּׁעֵנוּ: ג אֲשֶׁר יַעַרְכוּ הַתְּפִלָּה וּמֵאֲשֶׁר חָלַקְנוּ לָהֶם יְפַזֵּרוּ: ד אֵלֶּה הֵם הַמַּאֲמִינִים בֶּאֱמֶת. לָהֶם מַעֲלוֹת אֶת אֱלֹהֵיהֶם וּסְלִיחָה וְחֵלֶק נְדָבוֹת⁴⁷⁰: ה כְּמוֹ שֶׁהוֹצִיאֲךָ אֱלֹהֶיךָ מִבֵּיתְךָ בָּאֱמֶת, וּפְלַגָּה מִן הַמַּאֲמִינִים מְמָאֲנִים⁴⁷¹: ו יִתְוַכְּחוּ עִמְּךָ בִּדְבַר הָאֱמֶת אַחֲרֵי אֲשֶׁר נִכָּרָה, כְּמוֹ יוּבְלוּ לַמָּוֶת וְעֵינֵיהֶם רוֹאוֹת:

ז וּ(זְכֹר) בְּהַבְטִיחַ אֱלֹהִים אֶתְכֶם, כִּי אַחַת מִשְּׁתֵּי הַמַּחֲנוֹת תִּנָּתֵן בְּיֶדְכֶם⁴⁷², וַתְּבַקְּשׁוּ כּי תִּנָּתֵן בְּיֶדְכֶם (הַמַּחֲנֶה) אֲשֶׁר לֹא עָצְמָה לָהּ, וְאוּלָם אֱלֹהִים חָפֵץ לְהָקִים הָאֱמֶת אֲשֶׁר דִּבֵּר, וּלְהַכְרִית שׁרֶשׁ הַכּוֹפְרִים⁴⁷³: ח לְמַעַן יָקִים הָאֱמֶת וּבִטֵּל הַשֶּׁקֶר וְאִם גַּם מָאֲסוּ הַזֵּדִים: ט בְּבַקֶּשְׁכֶם עֶזְרָה מֵאֵת אֱלֹהֵיכֶם⁴⁷⁴, וַיֵּעָתֵר לָכֶם (לֵאמֹר): “הִנֵּה אָנֹכִי תּוֹמֵךְ בָּכֶם בְּאֶלֶף מַלְאָכִים יוֹצְאִים בְּמַעֲרָכָה”⁴⁷⁵, י וְלֹא עָשָׂה אֱלֹהִים אֶת זֹאת בִּלְתִּי אִם לְבַשֵּׂר (אֶתְכֶם) טוֹב, וּלְמַעַן הַרְגִיעַ בָּזֶה לִבּוֹתֵיכֶם. וְאוּלָם הַתְּשׁוּעָה מֵאֵת אֱלֹהִים לְבַדּוֹ הִיא, כִּי אֱלֹהִים גִּבּוֹר וְחָכָם⁴⁷⁶: יא בְּעָטְפוֹ אֶתְכֶם שֵׁנָה נְעִימָה, בִּטְחָה מִלְּפָנָיו⁴⁷⁷. וַיּוֹרֶד עֲלֵיכֶם מַיִם מִן הַשָּׁמַיִם לְטַהֵר אֶתְכֶם וּלְהַעֲבִיר מֵעֲלֵיכֶם חֶלְאַת הֶשָּׂטָן וּלְאַמֵּץ לִבּוֹתֵיכֶם וּלְכוֹנֵן בָּהֶם פַּעֲמֵיכֶם⁴⁷⁸: יב בִּהְיוֹת דְּבַר אֱלֹהֶיךָ אֶל הַמַּלְאָכִים לֵאמֹר: "הִנְנִי אִתְּכֶם וְחִזַּקְתֶּם אֶת הַמַּאֲמִינִים. הִנֵּה הַפֵּל אַפִּיל בְּלֵב הַכּוֹפְרִים פָּחַד⁴⁷⁹ וְהִכִּיתֶם (אוֹתָם) עַל צַוָּאר וְהִכִּיתֶם כָּל רָאשֵׁי הָאֶצְבָּעוֹת בָּהֶם: יג כָּזֹאת עֵקֶב אֲשֶׁר הִמְרוּ אֶת אֱלֹהִים וְאֶת שְׁלִיחוֹ. וַאֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת אֱלֹהִים וְאֶת שְׁלִיחוֹ, הִנֵּה מוּסַר אֱלֹהִים כָּבֵד מְאֹד: יד זֹאת לָכֶם. טַעֲמוּהוּ אֵפוֹא וְלַכּוֹפְרִים עֹנֶשׁ־אֵשׁ (גֵּיהִנֹּם):

טו הַמַּאֲמִינִים בְּפָגְשְׁכֶם אֶת הַכּוֹפְרִים בָּאִים בֶּהָמוֹן אַל תִּסּוֹגוּ מִפְּנֵיהֶם אָחוֹר: טז וַאֲשֶׁר יִסּוֹג מִפְּנֵיהֶם אָחוֹר בַּיּוֹם הַהוּא, אִם לֹא כִּי יֵט הַצִּדָּה לְמַעַן הִלָּחֵם אוֹ לְמַעַן הַדְבֵּק אֶת מַחֲנֵה (הַמַּאֲמִינִים), וְהֶעֱלָה עָלָיו חֲרוֹן אַף אֱלֹהִים וּמְגוּרָיו גֵּיהִנֹּם וְרָעָה הַדֶּרֶךְ (שָׁמָּה): יז וְלֹא אַתֶּם הֲרַגְתֶּם אוֹתָם אֲבָל אֱלֹהִים הֲרָגָם וְלֹא אַתָּה הוּא אֲשֶׁר יָרִיתָ בִּירוֹתְךָ (בָהֶם חֵץ) אֲבָל אֱלֹהִים יָרָה, וּלְמַעַן נַסּוֹת אֶת הַמַּאֲמִינִים בְּמַסָּה חֶסֶד עָשָׂה זֹאת, כִּי אֱלֹהִים שׁוֹמֵעַ וְיֹודֵעַ: יח זֹאת (הָיְתָה) יַעַן אֲשֶׁר אֱלֹהִים יַקְלֶה אֶת מְזִמַּת הַכּוֹפְרִים: יט כִּי תְבַקְשׁוּ אֲשֶׁר יִשְׁפֹּט (אֱלֹהִים בֵּינֵיכֶם), הִנֵּה בָּאֲכֶם הַמִּשְׁפָּט⁴⁸⁰. אַךְ כִּי תֶחְדָּלוּ טוֹב יוֹתֵר לָכֶם וְכִי תָשׁוּבוּ (לְהִלָּחֵם) נָשׁוּב, וְלֹא יוֹעִיל לָכֶם מַחְנְכֶם בִּמְאוּמָה וְאִם גַּם יִרְבֶּה, כִּי אֱלֹהִים עִם הַמַּאֲמִינִים:

כ הַמַּאֲמִינִים, שִׁמְעוּ בְקוֹל אֱלֹהִים וּשְׁלִיחוֹ וְלֹא תִפְנוּ עֹרֶף בְּשָׁמְעֲכֶם (דְּבָרוֹ): כא וְלֹא תִהְיוּ כְאֵלֶּה אֲשֶׁר אָמְרוּ: “שָׁמַעְנוּ”, וְהֵם לֹא יִשְׁמָעוּ⁴⁸¹: כב אָכֵן הָרָע בְּכָל הַשּׁוֹרֵץ עַל הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים הֵם הַחֵרְשִׁים וְהָאִלְּמִים אֲשֶׁר לֹא יַשְׂכִּילוּ: כג וְלוּ יָדַע אֱלֹהִים (דָּבָר) טוֹב בָּהֶם, עָשָׂה אוֹתָם כִּי יִשְׁמָעוּ, אַךְ לוּ גַם שָׁמְעוּ, פָּנוּ עֹרֶף וַיָּסוּרוּ:

כד הַמַּאֲמִינִים, הֵעָנוּ לֵאלֹהִים וְלַשָּׁלִיחַ בְּקָרְאוֹ אֶתְכֶם אֶל (דָּבָר) אֲשֶׁר יְחַיֶּה אֶתְכֶם, וּדְעוּ, כִּי אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ⁴⁸² בֵּין הָאִישׁ וּבֵין לְבָבוֹ, וְכִי אֵלָיו תֵּאָסֵפוּ: כה וְהִשָּׁמְרוּ מֵ(רוּחַ) מֶרֶד⁴⁸³. לֹא יִגַּע בִּלְתִּי אִם אֶל הַפּוֹשְׁעִים בָּכֶם לְבַדָּם⁴⁸⁴, וּדְעוּ כִּי מוּסַר אֱלֹהִים כָּבֵד מְאֹד: כו וְזִכְרוּ אֵת אֲשֶׁר הֱיִיתֶם מְעָט וְנֶחְשָׁבִים לְחַלָּשִׁים בָּאָרֶץ מְפַחֲדִים פֶּן יַחְתְּפוּכֶם הָאֲנָשִׁים, וַיָּשֶׂם לָכֶם מִקְלָט וַיְאַמֶּצְכֶם בִּישׁוּעָתוֹ, וַיְכַלְכֶּלְכֶם מִן הַמַּטְעַמִּים לְמַעַן תּוֹדוֹ (לוֹ):

כז הַמַּאֲמִינִים, אַל תִּבְגְּדוּ בֵּאלֹהִים וּבַשָּׁלִיחַ וְלֹא תִבְגְּדוּ בֶּאֱמוּנַתְכֶם וְאַתֶּם יוֹדְעִים: כח וּדְעוּ כִּי הוֹנְכֶם וְיַלְדֵיכֶם מַסָּה הֵמָּה. וְכִי אֱלֹהִים אִתּוֹ שָׂכָר רָב: כט הַמַּאֲמִינִים, כִּי תִירְאוּ אֶת אֱלֹהִים, יָשִׁית לָכֶם “פֻּרְקָאן”⁴⁸⁵, וְכִפֶּר לָכֶם מֵרָעוֹתֵיכֶם וְסָלַח לָכֶם, כִּי אֱלֹהִים רַב הֶחָסֶד:

ל וּ(זְכֹר) בִּזְמֹם עָלֶיךָ הַכּוֹפְרִים מְזִמָּה לְאָסְרְךָ אוֹ לְהָרְגֶךָ אוֹ לְהוֹצִיאֲךָ (מֵעִירְךָ). וַיָּזֹמּוּ מְזִמָּה וַיָּזָם אֱלֹהִים, וֵאלֹהִים הַטּוֹב בַּזּוֹמְמִים: לא וּבְהִקָּרֵא לִפְנֵיהֶם אוֹתוֹתֵינוּ, אָמְרוּ: “כְּבָר שָׁמָעְנוּ. לוּ חָפַצְנוּ אָמַרְנוּ (גַם אָנוּ) כָּזֹאת. אֵין אֵלֶּה בִּלְתִּי אִם בַּדֵּי הָרִאשׁוֹנִים”: לב וּבְאָמְרָם: “אֱלֹהִים, אִם הָיָה זֶה הָאֱמֶת מֵאִתְּךָ, הִנֵּה הַמְטֵר עָלֵינוּ אֲבָנִים מִן הַשָּׁמַיִם אוֹ הָבֵא עָלֵינוּ עֹנֶשׁ דְּאָבָה”: לג חָלִילָה לוֹ לֵאלֹהִים לְעָנְשָׁם בְּעוֹד אַתָּה בְּתוֹכָם וְחָלִילָה לוֹ לֵאלֹהִים לְעָנְשָׁם בְּהִתְפַּלְּלָם לִסְלִיחָה“: לד וְאוּלָם מַה לָּהֶם אֲשֶׁר לֹא יַעַנְשֵׁם אֱלֹהִים בְּמָנְעָם⁴⁸⁶ מִ(בּוֹא אֶל) הַמִּסְגָּד הַקָּדוֹשׁ. וְאֵין הֵם מָגִנָּיו כִּי רַק הַיְרֵאִים אֶת אֱלֹהִים הֵם מָגִנָּיו. וְאוּלָם מַרְבִּיתָם לֹא יֵדָעוּ: לה וְלֹא הָיְתָה תְּפִלָּתָם לְיַד הַבַּיִת בִּלְתִּי אִם צַפְצֵף וּסְפֹק כַּפָּיִם⁴⁸⁷. טַעֲמוּ אֵפוֹא הָעֹנֶשׁ בַּאֲשֶׁר כְּפַרְתֶּם: לו הִנֵּה הַכּוֹפְרִים מְפַזְּרִים הוֹנָם לְהָשִׁיב מִדֶּרֶךְ אֱלֹהִים, יְפַזְּרוּהוּ נָא. אַחֲרֵי כֵן יִהְיֶה (זֶה) לְיָגוֹן לָהֶם וְגָבְרוּ עֲלֵיהֶם: לז וְהַכּוֹפְרִים יֵאָסְפוּ אֶל גֵּיהִנֹּם: לח לְמַעַן יַבְדִּיל אֱלֹהִים בֵּין הָרָע וּבֵין הַטּוֹב וְשָׂם אֶת הָרָע אִישׁ עַל אָחִיו וּצְבָרָם לַעֲרֵמָה יַחְדָּו, וּנְתָנָהּ בְּגֵיהִנֹּם. אֵלֶּה הֵם הָאוֹבְדִים: לט אֱמֹר לַכּוֹפְרִים, כִּי יֶחְדָּלוּ, וְנִסְלַח לָהֶם עַל (אֲשֶׁר עָשׂוּ) לִפְנֵי כֵן. אַךְ אִם יָשׁוּבוּ (לְהָרַע) הִנֵּה כְּבָר חָלַף מִשְׁפַּט הָרִאשׁוֹנִים⁴⁸⁸: מ וְנִלְחַמְתֶּם בָּם עַד כְּלוֹת הַדֵּחַ וְהָיְתָה הַדָּת כֻּלָּהּ לֵאלֹהִים. אַךְ אִם יֶחְדָּלוּ, הִנֵּה רוֹאֶה אֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם⁴⁸⁹: מא וְכִי יִפְנוּ עֹרֶף וִידַעְתֶּם כִּי אֱלֹהִים מָגִנְּכֶם, אָכֵן מַה־טּוֹב הַמָּגֵן וּמַה־טּוֹב הַמּוֹשִׁיעַ: מב וּדְעוּ כִּי כָל אֲשֶׁר תִּקְחוּ בַשָּׁלָל וְהָיָה חֲמִשִּׁיתוֹ לֵאלֹהִים וְלַשָּׁלִיחַ וְלַקְּרוֹבִים וְלַיְתוֹמִים וְלָעֲנִיִּים וְלָהֵלֶךְ, אִם מַאֲמִינִים אַתֶּם בֵּאלֹהִים וּבַאֲשֶׁר הוֹרַדְנוּ עַל־יַד עַבְדֵּנוּ בְּיוֹם הַ”פֻּרְקָאן", בְּיוֹם נִפְגְשׁוּ שְׁתֵי הַמַּחֲנוֹת, וֵאלֹהִים הַכֹּל יוּכָל: מג בִּהְיוֹתְכֶם אַתֶּם עַל קְצוֹת הַגַּיְא בַּשֵּׁפֶל מִזֶּה וְהֵמָּה עַל קְצוֹת הַגַּיְא בָּעֵבֶר הָאַחֲרוֹן וְהָאוֹרְחָה לְמַטָּה מִכֶּם, וְלוּ גַם שַׂמְתֶּם לָכֶם מוֹעֵד (לַמִּלְחָמָה), כִּי גַּם אָז נֶחְלַקְתֶּם בִּדְבַר הַמּוֹעֵד. וְאוּלָם (נִפְגַּשְׁתֶּם בַּמַּעֲרָכָה) לְמַעַן יְבַצַּע אֱלֹהִים אִמְרָתוֹ אֲשֶׁר נֶעֱשָׂתָה⁴⁹⁰: מד לְמַעַן יִשָּׁמֵד אֲשֶׁר נִשְׁמַד עַל־פִּי מוֹפֵת גָּלוּי, וָחַי אֲשֶׁר חַי עַל־פִּי מוֹפֵת גָּלוּי, כִּי אֱלֹהִים שׁוֹמֵעַ וְיוֹדֵעַ: מה בְּהַרְאוֹת אוֹתְךָ אֱלֹהִים אוֹתָם מְעַטִּים בַּחֲלוֹמְךָ, וְלוּ הֶרְאֲךָ אוֹתָם רַבִּים נְפַלְתֶּם בְּרוּחֲכֶם וַתָּרִיבוּ בַּדָּבָר, וְאוּלָם אֱלֹהִים הוֹצִיאֲכֶם בְּשָׁלוֹם (מִזֶּה), כִּי הוּא יוֹדֵעַ קֶרֶב לֵב: מו וּבְהַרְאוֹתוֹ אוֹתָם לָכֶם בְּהִפָּגֶשְׁכֶם מְעַטִּים בְּעֵינֵיכֶם, וַיַּמְעִיטְכֶם בְּעֵינֵיהֶם, לְמַעַן יְבַצַּע אֱלֹהִים אִמְרָתוֹ אֲשֶׁר נֶעֱשָׂתָה, וְאֶל אֱלֹהִים יוּשְׁבוּ הַדְּבָרִים:

מז הַמַּאֲמִינִים, בְּפָגְשְׁכֶם מַחֲנֶה וַעֲמְדְתֶּם נָכוֹן וְהִרְבֵּיתֶם לִזְכֹּר אֱלֹהֵיכֶם לְמַעַן תַּצְלִיחוּ: מח וְשִׁמְעוּ בְּקוֹל אֱלֹהִים וּשְׁלִיחוֹ וְלֹא תָּרִיבוּ פֶּן תִּפְּלוּ בְּרוּחֲכֶם וְאָבַד נִצְחוֹנְכֶם⁴⁹¹, וְיַחֲלוּ, כִּי אֱלֹהִים עִם הַמְיַחֲלִים: מט וְלֹא תִהְיוּ כְּאֵלֶּה אֲשֶׁר יָצְאוּ מִמִּשְׁכְּנוֹתֵיהֶם רְהָבִים לְעֵינֵי בְּנֵי הָאָדָם, וַיָּשִׁיבוּ מִדֶּרֶךְ אֱלֹהִים וֵאלֹהִים מֵבִין אֶת מַעֲשֵׂיהֶם⁴⁹²: נ וּ(זְכֹר) בְּיַפּוֹת הַשָּׂטָן אֶת מַעֲשֵׂיהֶם בְּעֵינֵיהֶם וַיֹּאמֶר: “אֵין אִישׁ גּוֹבֵר עֲלֵיכֶם הַיּוֹם, וְאָנֹכִי קָרוֹב⁴⁹³ לָכֶם”, וַיְהִי בְּהִתְרָאוֹת שְׁתֵּי הַמַּחֲנוֹת (פָּנִים), וַיָּשָׁב עַל עֲקֵבָיו וַיֹּאמֶר: “נָקִי אָנֹכִי מִכֶּם, כִּי רוֹאֶה אָנֹכִי אֵת אֲשֶׁר לֹא תִרְאוּ. אֶת אֱלֹהִים אָנֹכִי יָרֵא, וּמוּסַר אֱלֹהִים כָּבֵד מְאֹד”: נא וּ(זְכֹר) בֶּאֱמֹר הַסֵּעֲפִים וַאֲשֶׁר חֳלִי בְלִבָּם (לֵאמֹר): “דָּתָם תִּעְתְּעָה אֶת אֵלֶּה”⁴⁹⁴. אֲבָל אֲשֶׁר יִשָּׁעֵן עַל אֱלֹהִים, הִנֵּה אֱלֹהִים גִּבּוֹר וְחָכָם: נב וְלוּ תִרְאֶה בֶּאֱסֹף הַמַּלְאָכִים אֶת אֵלֶּה⁴⁹⁵ אֲשֶׁר כָּפְרוּ וְהִכּוּ עַל פְּנֵיהֶם וַאֲחוֹרֵיהֶם וְ(אָמְרוּ לָהֶם): “טַעֲמוּ אֶת עֹנֶשׁ הַבְּעֵרָה”: נג זֹאת בַּאֲשֶׁר קִדְּמוּ יְדֵיכֶם לַעֲשׂוֹת, כִּי לֹא יַעֲשֹׁק אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם⁴⁹⁶: נד כְּמִנְהַג בֵּית פַּרְעֹה וַאֲשֶׁר (קָמוּ) לִפְנֵיהֶם. כִּחֲשׁוּ בְּאוֹתוֹת אֱלֹהִים, וַיְיַסְּרֵם אֱלֹהִים בְּחַטֹּאתֵיהֶם, כִּי אֱלֹהִים חָזָק וּמוּסָרוֹ כָּבֵד מְאֹד⁴⁹⁷: נה זֹאת יַעַן אֲשֶׁר לֹא יְשַׁנֶּה אֱלֹהִים אֶת חַסדּוֹ אֲשֶׁר חָנַן בָּהּ עָם, עַד אֲשֶׁר יְשַׁנּוּ הֵם אֵת אֲשֶׁר בְּנַפְשׁוֹתָם, וֵאלֹהִים שׁוֹמֵעַ וְיוֹדֵעַ: נו כְּמִנְהַג בֵּית פַּרְעֹה וְאֵלֶּה אֲשֶׁר (קָמוּ) לִפְנֵוּהֵם כִּחֲשׁוּ בְּאוֹתוֹת אֱלֹהֵיהֶם וַנַּשְׁמִידֵם בְּחַטֹּאתֵיהֶם וַנְּטַבַּע אֶת בֵּית פַּרְעֹה, כִּי כֻלָּם הָיוּ פוֹשְׁעִים:

נז אָכֵן הָרָע בְּכָל הַשּׁוֹרֵץ עַל הָאָרֶץ לִפְנֵי אֱלֹהִים הֵם הַכּוֹפְרִים אֲשֶׁר הֵם לֹא יַאֲמִינוּ⁴⁹⁸: נח אֵלֶּה בָּהֶם אֲשֶׁר כָּרַתָּ אִתָּם בְּרִית, אַחַר הֵפֵרוּ בְּרִיתָם בְּכָל פַּעַם, וְהֵם לֹא יִירְאוּ (אֱלֹהִים): נט וְהָיָה כִּי תִּתְפְּשֵׂם בַּמִּלְחָמָה וַהֲפִיצוֹתָ בָּהֶם אֵת אֵלֶּה אֲשֶׁר מֵאַחֲרֵיהֶם, לְמַעַן יָשִׂימוּ אֶל לֵב⁴⁹⁹: ס וְכִי תָגוּר מִפְּנֵי עָם פֶּן יִבְגֹּדוּ, וְנִאַצְתָּ (בְּרִיתְךָ) אִתָּם כְּמוֹהֶם, כִּי לֹא יֹאהַב אֱלֹהִים אֶת הַבּוֹגְדִים: סא וְאַל יְדַמּוּ הַכּוֹפְרִים⁵⁰⁰ כִּי יְמַלְּטוּ (נַפְשָׁם), אָכֵן הֵם לֹא יַעֲבִירוּ⁵⁰¹ (אֶת הָעֹנֶשׁ): סב וַהֲכִינוֹתֶם נֶגְדָּם כְּכָל אֲשֶׁר תּוּכְלוּ חַיִל וּמַחֲנֵה סוּס לְיָרֵא בָּהֶם אֶת אוֹיֵב אֱלֹהִים וְאוֹיִבְכֶם וְאֶת אֲחֵרִים מִבַּלְעֲדֵיהֶם אֲשֶר לֹא תֵדְעוּ אוֹתָם, אֱלֹהִים יוֹדֵעַ אוֹתָם. וְכָל (הוֹן) אֲשֶׁר תְּפַזְּרוּ בְּמִלְחֶמֶת אֱלֹהִים יְשֻׁלַּם לָכֶם וְלֹא תֵעָשֵׁקוּ⁵⁰²: סג אַךְ אִם לְשָׁלוֹם יִטּוּ, וְנָטִיתָ אֵלָיו, וְהִשָּׁעֵן עַל אֱלֹהִים, כִּי הוּא הַשּׁוֹמֵעַ וְהַיּוֹדֵעַ: סד אַךְ אִם לַעֲקֹב אוֹתְךָ יְבַקֵּשׁוּ, הִנֵּה אֱלֹהִים רַב לְךָ, הוּא אֲשֶׁר אִמֵּץ אוֹתְךָ בִּישׁוּעָתוֹ וּבַמַּאֲמִינִים וַיְאַחֵד לִבּוֹתֵיכֶם. הֵן לוּ פִזַּרְתָּ אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יַחְדָּו לֹא אִחַדְתָּ אֶת לִבּוֹתֵיהֶם. וְאוּלָם אֱלֹהִים אִחֵד אוֹתָם כִּי הוּא גִבּוֹר וְחָכָם:

סה הַנָּבִיא, רַב לְךָ בֵּאלֹהִים וּבְאֵלֶּה אֲשֶׁר הָלְכוּ אַחֲרֶיךָ מִן הַמַּאֲמִינִים: סו הַנָּבִיא, עוֹרֵר אֶת הַמַּאֲמִינִים לַמִּלְחָמָה, אִם יִהְיוּ מִכֶּם עֶשְׂרִים, הַמְיַחֲלִים יִגְבְּרוּ עַל מָאתַיִם וְאִם יִהְיוּ מִכֶּם מֵאָה, יִגְבְּרוּ עַל אֶלֶף מִן הַכּוֹפְרִים יַעַן אֲשֶׁר הֵם עָם לֹא יַשְׂכִּילוּ: סז עַתָּה הֵקֵל אֱלֹהִים מֵעֲלֵיכֶם, בְּדַעְתּוֹ כִּי חַלָּשִׁים בָּכֶם. וְהָיָה אִם יִהְיוּ מִכֶּם מֵאָה הַמְיַחֲלִים יִגְבְּרוּ עַל מָאתַיִם וְאִם יִהְיוּ מִכֶּם אֶלֶף יִגְבְּרוּ עַל אַלְפַּיִם בִּרְצוֹן אֱלֹהִים, כִּי אֱלֹהִים עִם הַמְיַחֲלִים:

סח חָלִילָה לוֹ לְנָבִיא אֲשֶׁר יִהְיוּ לוֹ שְׁבוּיִים בְּטֶרֶם יַפִּיל חֲלָלִים בָּאָרֶץ. תְּבַקְשׁוּ שְׂכַר הָעוֹלָם הַזֶּה, וֵאלֹהִים יַחְפֹּץ בָּעוֹלָם הַבָּא⁵⁰³. וֵאלֹהִים גִבּוֹר וְחָכָם: סט לוּלֵא סֵפֶר אֲשֶׁר יָצָא לִפְנֵי כֵן מֵאֵת אֱלֹהִים⁵⁰⁴, כִּי אָז נָגַע אֲלֵיכֶם עֹנֶשׁ גָּדוֹל עַל אֲשֶׁר לְקַחְתֶּם (שֶׁבִי): ע אִכְלוּ אֵפוֹא מֵאֲשֶׁר שְׁלַלְתֶּם מִן הַמֻּתָּר, מִן הַטּוֹב⁵⁰⁵, וִירֵאתֶם אֱלֹהִים כִּי אֱלֹהִים סַלָּח וְרַחוּם:

עא הַנָּבִיא, אֱמֹר אֶל אֵלֶּה אֲשֶׁר בְּיָדְךָ מִן הַשְּׁבוּיִים: אִם יֵדַע אֱלֹהִים טוֹב בְּלִבּוֹתֵיכֶם, יִתֵּן לָכֶם טוֹב מִזֶּה אֲשֶׁר לֻקַּח מִכֶּם וְסָלַח לָכֶם, כִּי אֱלֹהִים סַלָּח וְרַחוּם": עב אַךְ אִם יְבַקְשׁוּ לְהוֹנוֹת אוֹתָךְ, הִנֵּה הוֹנוּ אֶת אֱלֹהִים לִפְנֵי כֵן, וַיַּגְבֵּר (אוֹתְךָ) עֲלֵיהֶם, וֵאלֹהִים יוֹדֵעַ וְחָכָם: עג אַךְ אֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ וַיַּעַזְבוּ מוֹלַדְתָּם וַיְחָרְפוּ הוֹנָם וְנַפְשָׁם בְּמִלְחֶמֶת אֱלֹהִים, וְאֵלֶּה אֲשֶׁר נָתְנוּ (לָהֶם) מְקוֹם מִקְלָט וַיַּעַזְרוּ (אוֹתָם), גּוֹאֲלִים קְרוֹבִים הֵם אִישׁ לְאָחִיו. וְאֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ אַךְ לֹא עָזְבוּ מוֹלַדְתָּם, אֵין לָכֶם וְלִגְאֻלָּתָם קִרְבָתָם דָּבָר עַד אִם יַעַזְבוּ מוֹלַדְתָּם, אַךְ אִם עֶזְרָה לַדָּת יְבַקְשׁוּ מִכֶּם, עֲלֵיכֶם לַעֲזֹר, בִּלְתִּי אִם כִּי יִהְיֶה נֶגֶד עָם אֲשֶׁר קֶשֶׁר בְּרִית בֵּינוֹ וּבֵינֵיכֶם, וֵאלֹהִים רוֹאֶה אֶת מַעֲשֵׂיכֶם: עד וְהַכּוֹפְרִים גּוֹאֲלִים קְרוֹבִים הֵם אִישׁ לְאָחִיו. אִם לֹא כֵן תַּעֲשׂוּ, וְהָיָה מֶרֶד בָּאָרֶץ וְשַׁחֲתָה רַבָּה: עה וְאוּלָם אֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ וַיַּעַזְבוּ מוֹלַדְתָּם וַיְחָרְפוּ נַפְשָׁם בְּמִלְחֶמֶת אֱלֹהִים וְאֵלֶּה אֲשֶׁר נָתְנוּ (לָהֶם) מִקְלָט וַיַּעַזְרוּ⁵⁰⁶, אֵלֶּה הֵם הַמַּאֲמִינִים אֱמֶת, לָהֶם סְלִיחָה וְחֵלֶק נְדָבוֹת: עו וְאֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ אַחֲרֵי כֵן וַיַּעַזְבוּ מוֹלַדְתָּם וַיְחָרְפוּ אֶת נַפְשָׁם (יַחַד) אִתְּכֶם, מִכֶּם הֵם וּשְׁאֵרֵי־בָשָׂר (לָכֶם), גּוֹאֲלִים קְרוֹבִים הֵם אִישׁ לְאָחִיו, עַל פִּי סֵפֶר אֱלֹהִים, כִּי אֱלֹהִים יוֹדֵעַ כֹּל:

פָּרָשַׁת הַתְּשׁוּבָה⁵⁰⁷.

נִתְּנָה בְאַלְמַדִינָה וּפְסוּקֶיהָ מֵאָה וּשְׁלשִׁים.

א קְרִיאָה מֵאֵת אֱלֹהִים וּשְׁלִיחוֹ עַל אֵלֶּה מִן הַמְשַׁתְּפִים אֲשֶׁר כְּרַתֶּם אִתָּם בְּרִית לֵאמֹר, נְקִיִּים (אֲנַחְנוּ) מֵהֶם⁵⁰⁸: ב וְעַתָּה עִבְרוּ בָּאָרֶץ בֶּטַח אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים⁵⁰⁹ וּדְעוּ כִּי לֹא תַחֲלשׁו אֶת אֱלֹהִים, וְכִי אֱלֹהִים יָשִׂים חֶרְפָּה אֶת הַכּוֹפְרִים: ג וְהִשְׁמִיעַ אֱלֹהִים וּשְׁלִיחוֹ אֶת הָאֲנָשִׁים בְּיוֹם הַחַג הַגָּדוֹל⁵¹⁰ לֵאמֹר: נָקִי אֱלֹהִים מִן הַמְשַׁתְּפִים וּשְׁלִיחוֹ. וְהָיָה אִם תָּשׁוּבוּ, טוֹב לָכֶם. אַךְ אִם תִּפְנוּ עֹרֶף, דְּעוּ כִּי לֹא תַחֲלשׁו אֶת אֱלֹהִים. וְהוֹדַע אֶת הַכּוֹפְרִים עֹנֶשׁ דְּאָבָה: ד בִּלְעֲדֵי אֵלֶּה מִן הַמְשַׁתְּפִים אֲשֶׁר כְּרַתֶּם אִתָּם בְּרִית וְלֹא יַפִּילוּ לָכֶם דָּבָר (מִמֶּנָּה), וְלֹא יַעַזְרוּ (לְאִישׁ הַקָּם) עֲלֵיכֶם, וַהֲקִימוֹתֶם לָהֶם בְּרִיתָם עַד תֹּם מוֹעֲדָם⁵¹¹, כִּי אֱלֹהִים יֶאֱהַב אֶת הַיְרֵאִים (אוֹתוֹ): ה אַךְ כַּחֲלֹף הֶחֳדָשִׁים הָאֲסוּרִים (בְּמִלְחָמָה) וַהֲרַגְתֶּם אֶת הַמְשַׁתְּפִים בְּכָל אֲשֶׁר תִּמְצָאוּם, וּתְפַשְׂתֶּם אוֹתָם (בַּשֶּׁבִי), וְצַרְתֶּם עֲלֵיהֶם וִישַׁבְתֶּם לָהֶם בְּכָל מַאֲרָב, וְהָיָה אִם יָשׁוּבוּ וְעָרְכוּ הַתְּפִלָּה וְנָתְנוּ הַצְּדָקָה. וַעֲזַבְתֶּם אוֹתָם חָפְשִׁים לְדַרְכָּם, כִּי אֱלֹהִים סַלָּח וְרַחוּם: ו וְכִי יֶחֱסֶה בְּךָ אִישׁ מִן הַמְשַׁתְּפִים, וְהָיִיתָ לוֹ מַחֲסֶה עַד אֲשֶׁר יִשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי אֱלֹהִים, וְאַחֲרֵי כֵן הֲבִיאֵהוּ עַד מָקוֹם יִהְיֶה בֶּטַח בּוֹ. זֹאת בַּאֲשֶׁר הֵם עַם לֹא יֵדָעוּ: ז אֵיכָה יִהְיֶה לַמְשַׁתְּפִים בְּרִית אֶת אֱלֹהִים וְאֶת שְׁלִיחוֹ, בִּלְעֲדֵי אֵלֶּה אֲשֶׁר כְּרַתֶּם אִתָּם בְּרִית לְיַד הַמִּסְגָּד הַקָּדוֹשׁ? וְהָיָה כָּל עוֹד יִהְיוּ נְכוֹנִים עִמָּכֶם בַּבְּרִית וִהְיִיתֶם נְכוֹנִים עִמָּם בַּבְּרִית, כי אֱלֹהִים יֶאֱהַב אֶת הַיְרֵאִים אוֹתוֹ: ח אֵיכָה⁵¹² בְּעוֹד אֲשֶׁר בְּגָבְרָם עֲלֵיכֶם לֹא יַשְׁגִּיחוּ בְּאָלָה אֲשֶׁר נִשְׁבְּעוּ לָכֶם וְלֹא בַּאֲמָנָה אֲשֶׁר כָּרְתוּ אִתְּכֶם. יִרְצוּכֶם בְּפִיהֶם וְלִבָּם בַּל עִמָּם⁵¹³, כִּי מַרְבִּיתָם פּוֹשְׁעִים: ט יִמְכְּרוּ אוֹתוֹת אֱלֹהִים בִּמְחִיר מְעָט, וַיָּשִׁיבוּ מִדַּרְכּוֹ. אָכֵן רָעִים מַעֲשֵׂיהֶם: י לֹא יַשְׁגִּיחוּ בְּאָלָה (אֲשֶׁר נִשְׁבְּעוּ) לְמַאֲמִין וְלֹא בַּאֲמָנָה. אָכֵן אֵלֶּה הֵם הָעוֹבְרִים (חֹק): יא אַךְ אִם יָשׁוּבוּ וְעָרְכוּ הַתְּפִלָּה וְנָתְנוּ הַצְּדָקָה, אֲחֵיכֶם בַּדָּת הֵם. נְבָאֵר אוֹתוֹתֵינוּ מְפֹרָשׁ לְעָם יֵדָעוּ: יב אַךְ אִם יְחַלְּלוּ שְׁבוּעָתָם אַחֲרֵי כָּרְתָם בְּרִית וְדָקְרוּ בְּדַתְכֶם,⁵¹⁴ וְנִלְחַמְתֶּם בְּרָאשֵׁי הַכְּפִירָה כִּי לֹא אֵמוּן בָּם, אוּלַי יֶחְדָּלוּ:

יג הַאִם לֹא תִלָּחֲמוּ בָּעָם אֲשֶׁר חִלְּלוּ אֶת שְׁבוּעָתָם וַיָּזֹמּוּ רָע לְהוֹצִיא אֶת הַשָּׁלִיחַ (מִמְּקוֹמוֹ), וְהֵם הֵחֵלּוּ (לְהִלָּחֵם) בָּכֶם בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה. הֲתִפְחֲדוּ מִפְּנֵיהֶם, הֵן לֵאלֹהִים יָאֲתָה יוֹתֵר כִּי תִּירָאוּהוּ אִם מַאֲמִינִים אַתֶּם: יד הִלָּחֲמוּ אֵפוֹא בָהֶם. יְיַסְּרֵם אֱלֹהִים בִּידֵיכֶם וְשָׂמָם חֶרְפָּה וְהִגְבִּיר אֶתְכֶם עֲלֵיהֶם וְרִפֵּא לִבְבוֹת עַם הַמַּאֲמִינִים: טו וְהֵסִיר כַּעַס לִבּוֹתֵיהֶם, וְשָׁב אֱלֹהִים אֶל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ, וֵאלֹהִים יוֹדֵעַ וְחָכָם: טז הַתְדַמּוּ כִּי תֵּעָזְבוּ (לְנַפְשְׁכֶם) בְּטֶרֶם יֵדַע אֱלֹהִים (מִי הֵם), אֲשֶׁר חֵרְפוּ נַפְשָׁם מִכֶּם, וְלֹא לָקְחוּ לָהֶם מְתֵי־סוֹד מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים וּשְׁלִיחוֹ וְהַמַּאֲמִינִים? וֵאלֹהִים יוֹדֵעַ אֶת מַעֲשֵׂיכֶם:

יז אַל לַמְשַׁתְּפִים לְבַקֵּר בְּמִסְגְּדֵי אֱלֹהִים. מְעִידִים הֵם בְּנַפְשׁוֹתָם כִּי כָּפָרוּ. אֵלֶּה מֵאָפַע מַעֲשֵׂיהֶם, וְהֵם (יִהְיוּ) בְּאֵשׁ (גֵּיהִנֹּם) לְעוֹלָמִים: יח וְאוּלָם יְבַקֵּר בְּמִסְגְּדֵי אֱלֹהִים רַק זֶה אֲשֶׁר הֶאֱמִין בֵּאלֹהִים וּבַיּוֹם הָאַחֲרוֹן וַיַּעֲרֹךְ הַתְּפִלָּה וַיִּתֵּן הַצְּדָקָה וְלֹא יָרֵא מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים. אֵלֶּה, אוּלַי יִהְיוּ בַּמְאֻשָּׁרִים בְּדָרֶךְ: יט הֲתַשְׁווּ הַשְׁקוֹת הַחוֹגֵג וּבַקֵּר בַּמִּסְגָּד הַקָּדוֹשׁ⁵¹⁵ אֶל הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶאֱמִין בֵּאלֹהִים וּבַיּוֹם הָאַחֲרוֹן וַיְחָרֵף נַפְשׁוֹ בְּמִלְחֶמֶת אֱלֹהִים? לֹא יִשְׁווּ לִפְנֵי אֱלֹהִים. וֵאלֹהִים לֹא יַנְחֶה מֵישָׁרִים אֶת הָאֲנָשִׁים הַפּוֹשְׁעִים: כ אֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ וַיַּעַזְבוּ מוֹלַדְתָּם וַיְחָרְפוּ נַפְשָׁם וְהוֹנָם בְּמִלְחֶמֶת אֱלֹהִים, הֵם בְּרוּם הַמַּעֲלָה אֶת אֱלֹהִים וְאֵלֶּה הֵם הַמְאֻשָּׁרִים: כא יְבַשְּׂרֵם אֱלֹהֵיהֶם בְּרַחֲמִים מִלְּפָנָיו וּבְרָצוֹן וּבְגַנּוֹת אֲשֶׁר (יִהְיוּ) לָהֶם בָּהֶן נְעִימוֹת נֶצַח: כב לְעוֹלָמִים (יִהְיוּ) בְּתוֹכָן לָנֶצַח, כִּי אֶת אֱלֹהִים שָׂכָר רַב:

כג הַמַּאֲמִינִים, אַל תִּקְחוּ לָכֶם לְמָגִנִּים אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וַאֲחֵיכֶם, אִם יְבַכְּרוּ אֶת הַכְּפִירָה עַל הָאֱמוּנָה, וַאֲשֶׁר יִקְחוּ מִכֶּם אוֹתָם לָהֶם לְמָגִנִּים אֵלֶּה הֵם הַפּוֹשְׁעִים: כד אֱמֹר: אִם אֲבוֹתֵיכֶם וּבְנֵיכֶם וַאֲחֵיכֶם וּנְשֵׁיכֶם וּקְרוֹבֵיכֶם וּרְכוּשׁ אֲשֶׁר רְכַשְׁתֶּם לָכֶם וּמִכְרְכֶם אֲשֶׁר תְּפַחֲדוּ לְאַחֵר מוֹעֵד מִמְכָּרָהּ וּמִשְׁכְּנוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר חֲמַדְתֶּם, תֶּאֱהֲבוּ מֵאלֹהִים וּמִשְּׁלִיחוֹ וּמֵחָרֵף נַפְשְׁכֶם בְּמִלְחַמְתּוֹ, כִּי עַתָּה שְׁבוּ תַּחְתֵּיכֶם עַד אֲשֶׁר יָבִיא אֱלֹהִים פְּקֻדָּתוֹ. וֵאלֹהִים לֹא יַנְחֶה מֵישָׁרִים אֶת הָאֲנָשִׁים הַפּוֹשְׁעִים:

כה אָכֵן הוֹשֵׁעַ הוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם אֱלֹהִים בִּשְׂדוֹת קָטֶל רַבִּים וּבְיוֹם חֻנַיְן⁵¹⁶ כַּאֲשֶׁר רָם לִבְּכֶם בְּרֹב חֵילְכֶם, וְאוּלָם לֹא הוֹעִיל לָכֶם בִּמְאוּמָה, וַתֵּצֶר לָכֶם הָאָרֶץ בְּכָל רָחְבָּהּ וַתַּהַפְכוּ עֹרֶף וַתִּסּוֹגוּ אָחוֹר: כו אַחֲרֵי כֵן הוֹרִיד אֱלֹהִים אֶת “שְׁכִינָתוֹ”⁵¹⁷ עַל שְׁלִיחוֹ וְעַל הַמַּאֲמִינִים, וַיּוֹרֶד גְּדוּדִים אֲשֶׁר לֹא רְאִיתֶם אוֹתָם וַיְיַסֵּר אֶת הַכּוֹפְרִים, וְזֶה גְּמוּל הַכּוֹפְרִים: כז אַךְ (גַּם) אַחֲרֵי כָל אֵלֶּה יָשׁוּב אֱלֹהִים אֶל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ⁵¹⁸, כִּי אֱלֹהִים סַלָּח וְרַחוּם: כח הַמַּאֲמִינִים, טְמֵאִים הֵם הַכּוֹפְרִים וְאַל יִקְרְבוּ אֶל הַמִּסְגָּד הַקָּדוֹשׁ אַחֲרֵי שְׁנָתָם זֹאת. וְכִי תִירְאוּ מַחְסוֹר⁵¹⁹, הִנֵּה יַעֲשִׁירְכֶם אֱלֹהִים מֵחַסְדּוֹ אִם יַחְפֹּץ, כִּי אֱלֹהִים יוֹדֵעַ וְחָכָם:

כט הִלָּחֲמוּ בְּאֵלֶּה אֲשֶׁר לֹא יַאֲמִינוּ בֵּאלֹהִים וְלֹא בַיּוֹם הָאַחֲרוֹן וְלֹא יַאַסְרוּ אֵת אֲשֶׁר אָסַר אֱלֹהִים וּשְׁלִיחוֹ וְלֹא יַחֲזִיקוּ בְּדַת הָאֱמֶת, מֵאֵלֶּה אֲשֶׁר נִתַּן לָהֶם הַסֵּפֶר, עַד אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֶת הַמַּס בְּיָדָם⁵²⁰, וְהָיוּ שְׁפָלִים: ל הַיְּהוּדִים יֹאמְרוּ: עֻזַיְר⁵²¹ הוּא בֶּן אֱלֹהִים, וְהַנּוֹצְרִים יֹאמְרוּ: הַמָּשִׁיחַ הוּא בֶּן אֱלֹהִים. זֶה דְּבָרָם בְּפִיּוֹתֵיהֶם יִשְׁווּ (דִבְרֵיהֶם) לְדִבְרֵי הַכּוֹפְרִים מִלְּפָנִים. יִלָּחֵם בָּהֶם אֱלֹהִים, אֵיכָה יוּסְרוּ (מִן הָאֱמֶת): לא לָקְחוּ לָהֶם אֶת חַכְמֵיהֶם⁵²² וּנְזִירֵיהֶם לֵאלֹהִים מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים, וְאֶת הַמָּשִׁיחַ בֶּן מִרְיָם, בְעוֹד אֲשֶׁר לֹא צֻוּוּ בִּלְתִּי אִם לַעֲבֹד אֱלוֹהַּ אֶחָד. אֵין אֱלוֹהַּ זוּלָתוֹ. לוֹ הַשֶּׁבַח מֵעַל אֲשֶׁר יְשַׁתְּפוּ לוֹ: לב יַחְפְּצוּ לְכַבּוֹת אוֹר אֱלֹהִים בְּפִיּוֹתֵיהֶם, וְאוּלָם אֱלֹהִים לֹא יִרְצֶה כִּי־אִם לְהַשְׁלִים אוֹרוֹ, וְאִם גַּם מָאֲסוּ הַכּוֹפְרִים: לג הוּא אֲשֶׁר שָׁלַח אֶת שְׁלִיחוֹ עִם אֹרַח הַמֵּישָׁרִים וְדָת הָאֱמֶת לְהַרְאוֹת אוֹתָהּ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַדָּתוֹת כֻּלָּן, וְאִם גַּם מָאֲסוּ הַמְשַׁתְּפִים: לד הַמַּאֲמִינִים, הִנֵּה רַבִּים מֵהַחֲכָמִים וְהַנְּזִירִים יֹאכְלוּ אֶת הוֹן הָאֲנָשִׁים בַּשָּׁוְא וְיָשִׁיבוּ מִדֶּרֶךְ אֱלֹהִים. וְאָכֵן אֵלֶּה אֲשֶׁר יַאַצְרוּ אֶת הַזָּהָב וְהַכֶּסֶף וְלֹא יְפַזְּרוּהוּ בְּדֶרֶךְ אֱלֹהִים הוֹדַע אוֹתָם עֹנֶשׁ דְּאָבָה: לה בַּיּוֹם אֲשֶׁר יֵחַמּוּ (אוֹצְרוֹתָם) בְּאֵשׁ גֵּיהִנֹּם וְנִתַּן בָּהֶם כְּוִיָּה⁵²³ בְּמִצְחוֹתָם וּבְצִדֵּיהֶם וּבְגַבּוֹתָם (לֵאמֹר): “הִנֵּה זֶה הוּא אֲשֶׁר אֲצַרְתֶּם לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם. טַעֲמוּ אֵפוֹא אֵת אֲשֶׁר אֲצַרְתֶּם”:

לו הִנֵּה מִסְפַּר הֶחֳדָשִׁים לִפְנֵי אֱלֹהִים שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, בְּסֵפֶר אֱלֹהִים, בְּיּוֹם בְּרוֹא אֱלֹהִים שָׁמַיִם וָאָרֶץ. אַרְבָּעָה מֵהֶם קְדוֹשִׁים. זֹאת הַדָּת הַנְּכוֹנָה, וְלֹא תָרֵעוּ בָּהֶם לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם. אַךְ הִלָּחֲמוּ בַּמְשַׁתְּפִים בְּכֻלָּם כַּאֲשֶׁר יִלָּחֲמוּ הֵם בָּכֶם בְּכֻלָּם, וּדְעוּ כִּי אֱלֹהִים עִם הַיְרֵאִים (אוֹתוֹ): לז אָכֵן עִבּוּר הַשָּׁנָה⁵²⁴ תּוֹסֶפֶת כְּפִירָה עַל כְּפִירָה הִיא, יוּתְעוּ בּוֹ הַכּוֹפְרִים. שָׁנָה יְחַלְּלוּהוּ וְשָׁנָה יְקַדְּשׁוּהוּ לְמַעַן הַתְאֵם אֵת מִסְפַּר (הֱחֳדָשִׁים) אֲשֶׁר קִדֵּשׁ אֱלֹהִים, וְחִלְּלוּ אֶת אֲשֶׁר קִדֵּשׁ אֱלֹהִים. מְתֻקָּן לָהֶם רֹעַ מַעַלְלֵיהֶם, כִּי אֱלֹהִים לֹא יַנְחֶה מֵישָׁרִים אֶת הָאֲנָשִׁים הַכּוֹפְרִים:

לח הַמַּאֲמִינִים, מַה לָּכֶם? בְּהֵאָמֵר אֲלֵיכֶם: “הֵחָלְצוּ לְמִלְחֶמֶת אֱלֹהִים”, תָּשֹׁחוּ לָאָרֶץ? הַתְבַכְּרוּ אֶת חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה עַל הָעוֹלָם הַבָּא? אָכֵן אֵין מַתַּת חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה לְעֻמַּת הָעוֹלָם הַבָּא בִּלְתִּי־אִם מְעַט מִזְעָר: לט אִם לֹא תֵּחָלְצוּ לַמִּלְחָמָה יַעֲנָשְׁכֶם אֱלֹהִים עֹנֶשׁ דְּאָבָה וִימִירְכֶם לוֹ בְּעַם זוּלַתְכֶם, וְלֹא תָרֵעוּ לוֹ בִּמְאוּמָה, כִּי אֱלֹהִים הַכֹּל יוּכָל: מ אִם לֹא תַּעַזְרוּהוּ⁵²⁵, הִנֵּה עֲזָרָהוּ אֱלֹהִים בְּהוֹצִיא אוֹתוֹ הַכּוֹפְרִים שֵׁנִי בַּשְּׁנַיִם, בִּהְיוֹתָם שָׁם בַּמְּעָרָה, בְּאָמְרוֹ לְרֵעֵהוּ: “אַל תֵּעָצֵב כִּי עִמָּנוּ אֵל”⁵²⁶. וַיּוֹרֶד אֱלֹהִים שְׁכִינָתוֹ עָלָיו וַיְחַזְּקֵהוּ בִּגְדוּדִים אֲשֶׁר לֹא רְאִיתֶם, וַיָּשֶׂם אֶת דְּבַר הַכּוֹפְרִים הַשָּׁפָל וּדְבַר אֱלֹהִים הָעֶלְיוֹן וֵאלֹהִים גִּבּוֹר וְחָכָם: מא הֵחָלְצוּ לַמִּלְחָמָה בַּקַּל וּבַכָּבֵד⁵²⁷ וְחָרְפוּ הוֹנְכֶם וְנַפְשׁוֹתֵיכֶם בְּמִלְחֶמֶת אֱלֹהִים, זֶה טוֹב לָכֶם אִם יוֹדְעִים אַתֶּם: מב לוּ הָיָה שָׂכָר קָרוֹב וְדֶרֶךְ סְלוּלָה⁵²⁸, כִּי אָז הָלְכוּ אַחֲרֶיךָ, וְאוּלָם רָבְתָה בְּעֵינֵיהֶם הַתְּלָאָה (בַדֶּרֶךְ). וְנִשְׁבְּעוּ בֵּאלֹהִים (לֵאמֹר): “לוּ יָכֹלְנוּ, יָצָאנוּ עִמָּכֶם”. אֶת נַפְשׁוֹתָם יַשְׁמִידוּ, כִּי יוֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי מְשַׁקְּרִים הֵם: מג יִסְלַח לְךָ אֱלֹהִים, לָמָּה נָתַתָּ אוֹתָם (לֹא לָצֵאת), בְּטֶרֶם הִתְבָּרֵר לְךָ מִי (מֵהֶם) הַדּוֹבְרִים אֱמֶת וְיָדַעְתָּ אֶת הַמְשַׁקְּרִים: מד לֹא יְבַקְשׁוּ מֵאִתְּךָ הַמַּאֲמִינִים בֵּאלֹהִים וּבַיּוֹם הָאַחֲרוֹן לָתֵת לָהֶם לֹא לְחָרֵף הוֹנָם וְנַפְשׁוֹתֵיהֶם, וֵאלֹהִים יוֹדֵעַ אֶת הַיְרֵאִים (אוֹתוֹ): מה וְרַק אֵלֶּה אֲשֶׁר לֹא יַאֲמִינוּ בֵּאלֹהִים וּבַיּוֹם הָאַחֲרוֹן, וּבְלִבּוֹתֵיהֶם סָפֵק, יְבַקְשׁוּ מֵאִתְּךָ לָתֵת לָהֶם (לֹא לָצֵאת). וּבִסְפֵקָם יִפְסְחוּ עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים⁵²⁹: מו וְלוּ חָפְצוּ לָצֵאת (אִתְּךָ), כִּי אָז הִצְטַיָּדוּ לָזֹאת וְאוּלָם אֱלֹהִים מָאַס קוּמָם (לַמִּלְחָמָה) וַיָּסַר אֶת לִבָּם⁵³⁰, וַיֵּאָמֵר (אֲלֵיהֶם): “שְׁבוּ אֶת הַיּוֹשְׁבִים (בָּיִת)”: מז וְלוּ יָצְאוּ בְּתוֹכְכֶם לֹא הוֹסִיפוּ בִּלְתִּי אִם לְחַבֵּל בָּכֶם⁵³¹ וְלֹא אָצוּ בְּקִרְבְּכֶם בִּלְתִּי אִם לְעוֹרֵר בְּתוֹכְכֶם (רוּחַ) מֶרֶד. וְיֵשׁ בָּכֶם שׁוֹמְעִים לָהֶם, וֵאלֹהִים יוֹדֵעַ אֶת הַפּוֹשְׁעִים: מח וּמִלְּפָנִים בִּקְשׁוּ לְעוֹרֵר (רוּחַ) מֶרֶד, וַיַּהַפְכוּ לְךָ הַדְּבָרִים עַד אֲשֶׁר בָּאָה הָאֱמֶת, וְנִגְלָה דְּבַר אֱלֹהִים, וְאִם גַּם מָאָסוּ: מט וְיֵשׁ בָּהֶם אֲשֶׁר יֹאמַר: "תֶּן־לִי (לָשֶׁבֶת בַּיִת), וְאַל תְּבִיאֵנִי לִידֵי נִסָּיוֹן. הֵן לֹא עָמְדוּ⁵³² בַּמַּסָּה, וְאָכֵן גֵּיהִנֹּם תָּסֹב אֶת הַכּוֹפְרִים: נ בְּבוֹא אֵלֶיךָ טוֹב יֵרַע בְּעֵינֵיהֶם, וְכִי יִקְרָאֲךָ אָסוֹן יֹאמְרוּ: “אָכֵן כִּלְכַּלְנוּ דְּבָרֵנוּ (בִּתְבוּנָה)⁵³³ לִפְנֵי כֵן”, וּפָנוּ עֹרֶף, וְהֵם שְׂמֵחִים: נא אֱמֹר: לֹא יָבוֹא עָלֵינוּ בִּלְתִּי אִם אֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אִתָּנוּ, הוּא מָגִנֵּנוּ וְעַל אֱלֹהִים יִשָּׁעֲנוּ הַמַּאֲמִינִים: נב אֱמֹר: הֲתוֹחִילוּ (לִרְאוֹת) בָּנוּ זוּלָתִי אַחַת מִשְּׁתֵי הַטּוֹבוֹת⁵³⁴, אַךְ אֲנַחְנוּ נוֹחִיל (לִרְאוֹת) בָּכֶם כִּי יִפְגָּעֲכֶם אֱלֹהִים בְּעֹנֶשׁ מִלְּפָנָיו אוֹ בְּיָדֵינוּ. הוֹחִילוּ אֵפוֹא וַאֲנַחְנוּ נוֹחִיל אִתְּכֶם (יָחַד):

נג אֱמֹר: פַּזְּרוּ הוֹנְכֶם (לִצְדָקָה) בְּרָצוֹן אוֹ בְאֹנֶס, לֹא יֵרָצֶה מִיֶּדְכֶם, עֵקֶב אֲשֶׁר הֱיִיתֶם אֲנָשִׁים פּוֹשְׁעִים: נד וְלֹא מָנַע אֲשֶׁר יֵרָצֶה מִיָּדָם פִּזְּרוֹנָם (לִצְדָקָה), בִּלְתִּי אִם אֲשֶׁר כִּחֲשׁוּ בֵּאלֹהִים וּבִשְׁלִיחוֹ, וַאֲשֶׁר לֹא יָבוֹאוּ אֶל הַתְּפִלָּה בִּלְתִּי אִם עֲצֵלִים. וְאָכֵן לֹא יְפַזְּרוּ (לִצְדָקָה) אִם לֹא בְּעַל כָּרְחָם: נה אַל תִּתְמַהּ עַל (רֹב) רְכוּשָׁם וְזַרְעָם, כִּי רַק לְיַסְּרָם בָּהֶם חָפֵץ אֱלֹהִים בְּחַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה, וְיָצְאָה רוּחָם בְּעוֹדָם כּוֹפְרִים: נו יִשָּׁבְעוּ בֵּאלֹהִים כִּי מִכֶּם הֵם, וְאֵין הֵם מִכֶּם, וְאוּלָם אֲנָשִׁים מוּגֵי־לֵב הֵם: נז לוּ מָצְאוּ מִקְלָט אוֹ מְעָרוֹת אוֹ מָבוֹא כִּי אָז הִפְנוּ אֲלֵיהֶם נִדְחָפִים: נח וְיֵשׁ בָּהֶם אֲשֶׁר יִתְּנוּ בָּךְ דֳּפִי בִּדְבַר (מַס) הַצְּדָקוֹת. וְהָיָה כִּי יִנָּתֵן מֵהֶן לָהֶם, וְיָשַׁר בְּעֵינֵיהֶם, אֲךְ אִם לֹא יִנָּתֵן לָהֶם מֵהֶן וְכָעָסוּ: נט וְאוּלָם לוּ יָשַׁר בְּעֵינֵיהֶם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם אֱלֹהִים וּשְׁלִיחוֹ וְאָמְרוּ: “חֶלְקֵנוּ אֱלֹהִים. נָתוֹן יִתֵּן לָנוּ אֱלֹהִים מֵחַסְדוֹ, וּשְׁלִיחוֹ, כִּי אֶל אֱלֹהִים נַעֲרֹג”: ס אָכֵן (מַס) הַצְּדָקוֹת הוּא לָעֲנִיִּים וְלָאֶבְיוֹנִים וְלַמֻּפְקָדִים עֲלֵיהֶם וּלְאֵלֶּה אֲשֶׁר נִקְשְׁרוּ לִבּוֹתָם לָאִסְלָאם,⁵³⁵ וְלִפְדוֹת שְׁבוּיִים וְלַאֲשֶׁר נוֹשִׁים לָהֶם וּלְמִלְחֶמֶת אֱלֹהִים וְלַהֵלֶךְ. (זֹאת הַ) מִצְוָה מֵאֵת אֱלֹהִים, וֵאלֹהִים יוֹדֵעַ וְחָכָם:

סא וּבָהֶם יֵשׁ אֲשֶׁר יָצֵרוּ לַנָּבִיא וְאָמְרוּ: “אֹזֶן הוּא”⁵³⁶ אֱמֹר: אֹזֶן לְטוֹב לָכֶם (הוּא), יַאֲמִין בֵּאלֹהִים וְהֶאֱמִין לַמַּאֲמִינִים וְרַחֲמִים (הוּא) לַמַּאֲמִינִים מִכֶּם": סב אַךְ אֲשֶׁר יָצֵרוּ לִשְׁלִיחַ אֱלֹהִים, לָהֶם עֹנֶשׁ דְּאָבָה: סג יִשָּׁבְעוּ לָכֶם בֵּאלֹהִים לְרַצּוֹתְכֶם. וְאוּלָם לֵאלֹהִים וְלִשְׁלִיחוֹ יָאֲתָה יוֹתֵר אֲשֶׁר יְרַצּוּהוּ אִם מַאֲמִינִים הֵם: סד הַאִם לֹא יֵדָעוּ, כִּי הָאִישׁ אֲשֶׁר יֵלֵךְ אֶת אֱלֹהִים וּשְׁלִיחוֹ בְּקֶרִי, לֹו אֵשׁ גֵּיהִנֹּם. לְעוֹלָמִים (יִהְיֶה) בְּתוֹכָהּ. זֶה הוּא הַקָּלוֹן הַגָּדוֹל: סה יָגוּרוּ הַסֵּעֲפִים פֶּן תּוּרַד “שׂוּרָה”⁵³⁷ עַל דְּבָרָם לְהַגִּיד לָהֶם אֵת אֲשֶׁר בְּלִבָּם. אֱמֹר: “לַעֲגוּ, הִנֵּה אֱלֹהִים מוֹצִיא (לְאוֹרָה) אֵת אֲשֶׁר יְגָרְתֶּם”: סו וְכִי תִשְׁאַל אוֹתָם, וְאָמְרוּ: רַק שָׂחִים וּמְשַׂחֲקִים הָיִינוּ. אֱמֹר: הֲבֵאלֹהִים וְאוֹתוֹתָיו וּשְׁלִיחוֹ הִתְקַלַּסְתֶּם?: סז אַל תִּצְטַדָּקוּ. כִּחַשְׁתֶּם אַחֲרֵי הַאֲמִינְכֶם. אִם (גַּם) נִסְלַח לְעֵדָה מִכֶּם, נְיַסֵּר עֵדָה עֵקֶב אֲשֶׁר זָדוּ: סח הַסֵּעֲפִים וְהַסֵּעֲפוֹת כְּמוֹהֶם כְּמוֹהֶן. יְצַוּוּ עַל הָרָע וְהֵנִיאוּ מִן הַצֶּדֶק וְקָפְצוּ יְדֵיהֶם, שָׁכְחוּ אֱלֹהִים וַיִּשְׁכָּחֵם, אָכֵן הַסֵּעֲפִים הֵם הַפּוֹשְׁעִים: סט צִוָּה אֱלֹהִים לַסֵּעֲפִים וְלַסֵּעֲפוֹת וְלַכּוֹפְרִים אֵשׁ גֵּיהִנֹּם. לְעוֹלָמִים (יִהְיוּ) בְּתוֹכָהּ. הִיא חֶלְקָם, וַאֲרֵרָם אֱלֹהִים, וְלָהֶם עֹנֶשׁ נֶצַח: ע כְּאֵלֶּה אֲשֶׁר (קָמוּ) לִפְנֵיכֶם, הָיוּ אַמִּיצִים מִכֶּם לְכֹחַ וְרַבִּים לְהוֹן וְלִילָדִים, וַיִּתְעַנְּגוּ עַל חֶלְקָם. גַּם אַתֶּם הִתְעַנַּגְתֶּם עַל חֶלְקְכֶם כַּאֲשֶׁר הִתְעַנְּגוּ עַל חֶלְקָם אֵלֶּה אֲשֶׁר (קָמוּ) לִפְנֵיכֶם, וַתָּשִׂיחוּ כַּאֲשֶׁר שָׂחוּ. אֵלֶּה פָּעֳלָם מֵאָפַע בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא וְאֵלֶּה הֵם הָאוֹבְדִים: עא הַאִם לֹא הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם דְּבַר אֵלֶּה אֲשֶׁר (קָמוּ) לִפְנֵיהֶם עַם נֹחַ וְעָאד וְתַמוּד וְעַם אַבְרָהָם וְאַנְשֵׁי מִדְיָן וְהַהֲפוּכוֹת?⁵³⁸ בָּאוּ אֲלֵיהֶם שְׁלִיחֵיהֶם בְּמוֹפְתִים, וְלֹא אֱלֹהִים עֲשָׁקָם, כִּי הֵם אֶת נַפְשׁוֹתָם עָשָׁקוּ: עב הַמַּאֲמִינִים וְהַמַּאֲמִינוֹת גּוֹאֲלִים קְרוֹבִים הֵם זֶה לָזֶה יְצַוּוּ עַל הַצֶּדֶק וְהֵנִיאוּ מִן הָרָע, וְעָרְכוּ הַתְּפִלָּה וְנָתְנוּ הַצְּדָקָה וְשָׁמְעוּ בְּקוֹל אֱלֹהִים וּשְׁלִיחוֹ. אֵלֶּה יְרַחֲמֵם אֱלֹהִים, כִּי אֱלֹהִים גִּבּוֹר וְחָכָם: עג צִוָּה אֱלֹהִים לַמַּאֲמִינִים וְלַמַּאֲמִינוֹת גַּנּוֹת יִמְשְׁכוּ מִתַּחְתֵּיהֶן הַנְּהָרוֹת, לְעוֹלָמִים (יִהְיוּ) בְּתוֹכָן וּמִשְׁכָּנוֹת נְעִימִים בְּגַן עֵדֶן, וְרָצוֹן מֵאֵת אֱלֹהִים הוּא הַגָּדוֹל בְּכָל אֵלֶּה, הוּא הָאשֶׁר הַגָּדוֹל:

עד הַנָּבִיא, הִלָּחֵם בְּחֵרֶף נֶפֶשׁ בַּכּוֹפְרִים וּבַסֵּעֲפִים וְהַכְבֵּד אַכְפְּךָ עֲלֵיהֶם, וּמְגוּרֵיהֶם גֵּיהִנֹּם וְרָעָה הַדֶּרֶךְ (שָׁמָּה): עה יִשָּׁבְעוּ בֵּאלֹהִים, כִּי לֹא דִּבֵּרוּ⁵³⁹ וְאוּלָם דִּבְּרוּ דִּבְרֵי כְפִירָה וַיִּכְפְּרוּ אַחֲרֵי הַשְׁלִימָם⁵⁴⁰ וַיָּזֹמּוּ רָעָה אֲשֶׁר לֹא מָצְאָה יָדָם (לָהּ), וְלֹא נָתְנוּ בָּם דֹּפִי כִּי־אִם עַל אֲשֶׁר הֶעֱשִׁירָם אֱלֹהִים וּשְׁלִיחוֹ מֵחַסְדּוֹ. וְעַתָּה אִם יָשׁוּבוּ יִיטַב לָהֶם, אַךְ אִם יִפְנוּ עֹרֶף יַעַנְשֵׁם אֱלֹהִים עֹנֶשׁ דְּאָבָה בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, וְאֵין לָהֶם בָּאָרֶץ לֹא מָגֵן וְלֹא מוֹשִיעַ: עו וְיֵשׁ בָּהֶם אֲשֶׁר כָּרְתוּ בְרִית אֶת אֱלֹהִים (לֵאמֹר): “אִם יִתֵּן לָנוּ מֵחַסְדּוֹ וְעָשִׂינוּ צְדָקָה וְהָיִינוּ מֵעוֹשֵׂי הַיָּשָׁר”: עז וְאוּלָם בְּתֵת לָהֶם אֱלֹהִים מֵחַסְדּוֹ, קָפְצוּ יָדָם מִתֵּת (צְדָקָה) וַיִּפְנוּ עֹרֶף וַיָּסוּרוּ: עח וַיִּשְׁלַח אַחֲרֵיהֶם סָפֵק אֲשֶׁר בָּא אֶל לִבָּם עַד לַיּוֹם אֲשֶׁר יִפְגְּשׁוּהוּ, עֵקֶב אֲשֶׁר לֹא מִלְאוּ לֵאלֹהִים אֶת אֲשֶׁר דִּבְּרוּ לוֹ, וְעֵקֶב אֲשֶׁר דִּבְּרוּ שָׁקֶר: עט הַאִם לֹא יֵדְעוּ, כִּי יוֹדֵעַ אֱלֹהִים סוֹדָם וּדְבַר־סִתְרָם, וְכִי אֱלֹהִים יוֹדֵעַ אֶת הַתַּעֲלוּמוֹת?: פ אֵלֶּה אֲשֶׁר יִתְּנוּ דֳפִי בַּמִּתְנַדְּבִים מִן הַמַּאֲמִינִים עַל דְּבַר (מַס) הַצְּדָקוֹת, וּבְאֵלֶּה אֲשֶׁר לֹא יִמְצְאוּ (לָתֵת) בִּלְתִּי אִם עֲמָלָם⁵⁴¹ וְלָעֲגוּ לָהֶם, יִלְעַג אֱלֹהִים לָהֶם, וְלָהֶם עֹנֶשׁ דְּאָבָה: פא תִּתְפַּלֵּל כִּי יִסָּלַח לָהֶם אוֹ לֹא תִּתְפַּלֵּל, אִם גַּם תִּתְפַּלֵּל, שִׁבְעִים פַּעַם, לֹא יִסְלַח לָהֶם אֱלֹהִים. זֹאת עֵקֶב אֲשֶׁר כִּחֲשׁוּ בֵּאלֹהִים וּבִשְׁלִיחוֹ, וֵאלֹהִים לֹא יַנְחֶה מֵישָׁרִים אֶת הָאֲנָשִׁים הַפּוֹשְׁעִים:

פב שָׂמְחוּ אֵלֶּה אֲשֶׁר הִשְׁאִירוּם (בָּיִת), אַחֲרֵי צֵאת שְׁלִיחַ אֱלֹהִים וַיִּמְאֲסוּ לְחָרֵף הוֹנָם וְנַפְשׁוֹתָם בְּמִלְחֶמֶת אֱלֹהִים, וַיֹּאמְרוּ: “אַל תֵּחָלְצוּ לַמִּלְחָמָה בַּחֹם”. אֱמֹר: אֵשׁ גֵּיהִנֹּם חֻמָּהּ קָשָׁה מִזֶּה לוּ הִשְׂכִּילוּ: פג יִצְחֲקוּ אֵפוֹא מְעַט וּבָכוּ הַרְבֵּה, גְּמוּל בַּאֲשֶׁר הִשְׂתַּכָּרוּ: פד וּבְהָשִׁיב אוֹתְךָ אֱלֹהִים אֶל עֵדָה מֵהֶם⁵⁴² וּבִקְשׁוּ אוֹתְךָ לָתֵת לָהֶם לָצֵאת אִתְּךָ (לְהִלָּחֵם), וְאָמַרְתָּ: “אַל תֵּצְאוּ אִתִּי לְעוֹלָם וְלֹא תִּלָּחֲמוּ אִתִּי בְּאוֹיֵב כִּי אִוִּיתֶם לָשֶׁבֶת בַּית בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה. שְׁבוּ אֵפוֹא עִם הַנִּשְׁאָרִים (בָּית)”: פה וְלֹא תִּתְפַּלֵּל בַעד אִישׁ מֵת מֵהֶם לְעוֹלָם, וְלֹא תַעֲמֹד עַל קִבְרוֹ, כִּי כִּחֲשׁוּ בֵּאלֹהִים וּבִשְׁלִיחוֹ, וַיָּמוּתוּ וְהֵם פּוֹשְׁעִים: פו וְאַל תִּתְמַהּ עַל (רֹב) רְכוּשָׁם וְנַפְשָׁם כִּי רַק לְיַסְּרָם בָּהֶם חָפֵץ אֱלֹהִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְיָצְאָה רוּחָם בְּעוֹדָם כּוֹפְרִים⁵⁴³: פז וְכַאֲשֶׁר הוּרְדָה “שׂוּרָה” לֵאמֹר: “הַאֲמִינוּ בֵּאלֹהִים וְחָרְפוּ נַפְשְׁכֶם עִם שְׁלִיחוֹ (בַּמִּלְחָמָה)”, בִּקְשׁוּ מֵאִתְּךָ לְהַרְפּוֹת מֵהֶם⁵⁴⁴ אֵלֶּה אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדָם, וַיֹּאמְרוּ: "תֶּן־לָנוּ לִהְיוֹת עִם הַיּוֹשְׁבִים (בָּיִת): פח אִוּוּ לִהְיוֹת עִם הַנִּשְׁאָרִים (בַּיִת מֵאַחֲרֵיכֶם). וַיֵּחָתְמוּ לִבּוֹתֵיהֶם כִּי לֹא יַשְׂכִּילוּ: פט וְאוּלָם הַשָּׁלִיחַ וְהַמַּאֲמִינִים אִתּוֹ חֵרְפוּ הוֹנָם וְנַפְשׁוֹתָם. אֵלֶּה לָהֶם הַטּוֹבוֹת וְאֵלֶּה הֵם הַמַּצְלִיחִים: צ הֵכִין לָהֶם אֱלֹהִים גַּנּוֹת יִמְשְׁכוּ מִתַּחְתֵּיהֶן הַנְּהָרוֹת. לְעוֹלָמִים (יִהְיוּ) בְתוֹכָן. זֶה הָאֹשֶׁר הַגָּדוֹל:

צא וְהַמִּצְטַדְּקִים שׁוֹכְנֵי הָעֲרָבָה בָּאוּ (אֵלֶיךָ) לְמַעַן יִנָּתֵן לָהֶם (לְבִלְתִּי צֵאת), וַיֵּשְׁבוּ (בָּיִת). אֵלֶּה אֲשֶׁר נָתְנוּ לְכוֹזְבִים אֶת אֱלֹהִים וְאֶת שְׁלִיחוֹ. מָצוֹא יִמְצָא אֶת הַכּוֹפְרִים מֵהֶם עֹנֶשׁ דְּאָבָה: צב (אַךְ) אֵין עָוֹן בַּחַלָּשִׁים וּבַחוֹלִים וּבְאֵלֶּה אֲשֶׁר לֹא תִמְצָא יָדָם מַה לְּהוֹצִיא (בַּמִּלְחָמָה) אִם לֹא יֵחָלְצוּ (לַמִּלְחָמָה), כִּי דָרְשׁוּ טוֹב לֵאלֹהִים וְלִשְׁלִיחוֹ. אֵין כָּל תּוֹאֲנָה עַל עוֹשֵׂי־הַטּוֹב, וֵאלֹהִים סַלָּח וְרַחוּם: צג וְ(גַם) לֹא עַל אֵלֶּה אֲשֶׁר בְּבוֹאָם אֵלֶיךָ מְבַקְשִׁים, כִּי תִשָּׂא אוֹתָם (עַל סוּס וְגָמָל, וְיָצְאוּ אִתְּךָ), וַתֹּאמֶר: “לֹא תִמְצָא יָדִי דָּבָר לָשֵׂאת אֶתְכֶם עָלָיו”, פָּנוּ הָלָכוּ וְעֵינֵיהֶם שְׁטוּפוֹת דִּמְעָה מִיָּגוֹן עַל אֲשֶׁר לֹא תִמְצָא יָדָם (הוֹן) לְהוֹצִיא: צד וְאוּלָם הַתּוֹאֲנָה הִיא עַל אֵלֶּה אֲשֶׁר יְבַקְשׁוּ מֵאִתְּךָ לְהַרְפּוֹת מֵהֶם וְהֵם עֲשִׁירִים. אִוּוּ לִהְיוֹת בַּנִּשְׁאָרִים (בַּיִת) וַיַּחְתֹּם אֱלֹהִים אֶת לִבּוֹתֵיהֶם וְהֵם לֹא יֵדָעוּ: צה יִצְטַדְּקוּ לִפְנֵיכֶם בְּשׁוּבְכֶם אֲלֵיהֶם. אֱמֹר: “אַל תִּצְטַדָּקוּ. לֹא נַאֲמִין לָכֶם. הוֹדִיעַ אוֹתָנוּ אֱלֹהִים עַל דְּבַרְכֶם. רָאֹה יִרְאֶה פָּעָלְכֶם אֱלֹהִים וּשְׁלִיחוֹ. הוּשֵׁב תּוּשְׁבוּ אֶל יוֹדֵעַ הַנִּסְתָּרוֹת וְהַנִּגְלוֹת וְהוֹדִיעַ אֶתְכֶם מַעֲשֵׂיכֶם”: צו יִשָּׁבְעוּ לָכֶם בֵּאלֹהִים בְּשׁוּבְכֶם אֲלֵיהֶם לְמַעַן תַּרְפּוּ מֵהֶם. אָכֵן סוּרוּ מֵהֶם כִּי תּוֹעֵבָה הֵם, וּמְגוּרֵיהֶם גֵּיהִנֹּם. גְּמוּל בַּאֲשֶׁר הִשְׂתַּכָּרוּ: צז יִשָּׁבְעוּ לָכֶם לְהִתְרַצּוֹת לָכֶם, אַךְ (גַּם) אִם תִּרְצוּם לֹא יִרְצֶה אֱלֹהִים אֶת הָאֲנָשִׁים הַפּוֹשְׁעִים:

צח הָעַרְבִיִים שׁוֹכְנֵי הָעֲרָבָה הֵם הָעַזִּים (בָּאָדָם) לְכַחַשׁ וּלְסָפֵק וְהַקְּרוֹבִים בָּהֶם לְבִלְתִּי דַעַת הַחֻקּוֹת אֲשֶׁר הוֹרִיד אֱלֹהִים עַל יַד שְׁלִיחוֹ, וֵאלֹהִים יוֹדֵעַ וְחָכָם: צט וּמִן הָעַרְבִיִים שׁוֹכְנֵי הָעֲרָבָה יֵשׁ הַחוֹשְׁבִים אֵת אֲשֶׁר יְפַזְּרוּ (לִצְדָקָה) לְמִלְוָה⁵⁴⁵, וְיוֹחִילוּ אֲשֶׁר יַחֲזֹר עֲלֵיכֶם הַגַּלְגַּל. יַחֲזֹר עֲלֵיהֶם הַגַּלְגַּל לְרָעָה. אָכֵן אֱלֹהִים שׁוֹמֵעַ וְיוֹדֵעַ: ק וְיֵשׁ בָּעַרְבִיִים שׁוֹכְנֵי הָעֲרָבָה הַמַּאֲמִינִים בֵּאלֹהִים וּבַיּוֹם הָאַחֲרוֹן וְהַחוֹשְׁבִים אֵת אֲשֶׁר יְפַזְּרוּ (לִצְדָקָה) לִמְצֹא בָּהּ קִרְבַת אֱלֹהִים וּתְפִלּוֹת הַשָּׁלִיחַ (בַּעֲדָם), הַאֵין זֹאת אֲשֶׁר קִרְבָה (לֵאלֹהִים) הִיא לָהֶם? הָבֵא יְבִיאֵם אֱלֹהִים בְּרַחֲמָיו, כִּי אֱלֹהִים סַלָּח וְרַחוּם: קא וְאֵלֶּה אֲשֶׁר עָבְרוּ חֲלוּצִים רִאשׁוֹנִים מִן הָעוֹזְבִים מוֹלַדְתָּם⁵⁴⁶ וְהָעוֹזְרִים⁵⁴⁷ וְאֵלֶּה אֲשֶׁר הָלְכוּ אַחֲרֵיהֶם בְּמַעֲשֵׂה הַטּוֹב. רָצָם אֱלֹהִים וַיִּרְצוּהוּ, וַיָּכֶן לָהֶם גַּנּוֹת יִמְשְׁכוּ מִתַּחְתֵּיהֶן הַנְּהָרוֹת, לְעוֹלָמִים (יִהְיוּ) בְתוֹכָן, לָנֶצַח. זֶה הוּא הָאֹשֶׁר הַגָּדוֹל: קב וּמֵאֵלֶּה אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם מִן הָעַרְבִיִים שׁוֹכְנֵי הָעֲרָבָה יֵשׁ סֵעֲפִים, וּבְתוֹשְׁבֵי אַלְמַדִינָה יֵשׁ אֲשֶׁר הִקְשׁוּ עָרְפָּם לִהְיוֹת סֵעֲפִים, לֹא תֵדַע אוֹתָם, אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים אוֹתָם. עָנוֹשׁ נַעַנְשֵׁם מִשְׁנֵה עֹנֶשׁ, אַחֲרֵי כֵן יוּשְׁבוּ אֶל מוּסָר קָשֶׁה: קג וַאֲחֵרִים הוֹדוּ עַל חַטֹּאתֵיהֶם. עֵרְבוּ מַעֲשֵׂה יָשָׁר וְאַחֵר רַע. אוּלַי יָשׁוּב אֱלֹהִים אֲלֵיהֶם, כִּי אֱלֹהִים סַלָּח וְרַחוּם: קד קַח מֵהוֹנָם צְדָקָה, לְמַעַן תְּטַהֵר אוֹתָם וּתְזַכֵּם בָּהּ, וְהִתְפַּלֵּל בַּעֲדָם, כִּי תְפִלָּתְךָ מִבְטָח⁵⁴⁸ לָהֶם, וֵאלֹהִים שוֹמֵעַ וְיוֹדֵעַ: קה הַאִם לֹא יֵדְעוּ, כִּי אֱלֹהִים הוּא אֲשֶׁר יְקַבֵּל הַתְּשׁוּבָה מֵעוֹבְדָיו וְלָקַח הַצְּדָקוֹת, וְכִי אֱלֹהִים הוּא הַמְקַבֵּל שָׁבִים וְהָרַחוּם: קו וְאָמַרְתָּ: "עֲשׂוּ, וְאוּלָם רָאֹה יִרְאֶה אֶת מַעֲשֵׂיכֶם אֱלֹהִים וּשְׁלִיחוֹ וְהַמַּאֲמִינִים, וְהוּשֵׁב תּוּשְׁבוּ אֶל יוֹדֵעַ הַנִּסְתָּרוֹת וְהַנִּגְלוֹת וְהוֹדִיעֲכֶם אֶת מַעֲשֵׂיכֶם: קז וַאֲחֵרִים (יֵשׁ) תְּלוּיִים וְעוֹמְדִים⁵⁴⁹ לִפְקֻדַּת אֱלֹהִים אִם יַעַנְשֵׁם וְאִם יָשׁוּב אֲלֵיהֶם, וֵאלֹהִים יוֹדֵעַ וְחָכָם:

קח וּ(בַאֲשֶׁר לְ)אֵלֶּה אֲשֶׁר עָשׂוּ לָהֶם מִסְגָּד לִצְרֹר וּלְכַחֵשׁ וּלְהַפְרִיד בֵּין הַמַּאֲמִינִים וְלִמְקוֹם מַאֲרָב לְאֵלֶּה אֲשֶׁר נִלְחֲמוּ לְפָנִים בֵּאלֹהִים וּבִשְׁלִיחוֹ, וְנִשְׁבְּעוּ לֵאמֹר: “אַךְ טוֹב בִּקַּשְׁנו” – הנה אֱלֹהִים מֵעִיד, כִּי רַק שֶׁקֶר יְדַבֵּרוּ⁵⁵⁰: קט לֹא תַעֲמֹד בּוֹ לְעוֹלָם. אָכֵן הַמִסְגָּד אֲשֶׁר יֻסַּד עַל יִרְאַת אֱלֹהִים לְמִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן⁵⁵¹ רָאוּי יוֹתֵר אֲשֶׁר תַּעֲמֹד בּוֹ. תּוֹכוֹ אֲנָשִׁים אוֹהֲבִים לְהִטַּהֵר. וֵאלֹהִים יֹאהַב אֶת הַמִּטַּהֲרִים: קי הַאִם זֶה אֲשֶׁר יָסַד בִּנְיָנוֹ עַל יִרְאַת הָאֱלֹהִים וּרְצוֹנוֹ טוֹב, אִם זֶה אֲשֶׁר יָסַד בִּנְיָנוֹ עַל עֲפַר עֶבְרֵי פִי נַחַל גּוֹרֵף? סָחוֹף יִסָּחֵף יַחַד אִתּוֹ אֶל אֵשׁ גֵּיהִנֹּם, כִּי לֹא יַנְחֶה אֱלֹהִים מֵישָׁרִים אֶת הָאֲנָשִׁים הַפּוֹשְׁעִים: קיא לֹא יֶחְדַּל בִּנְיָנָם אֲשֶׁר בָּנוּ (מֵעוֹרֵר) סָפֵק בְּלִבּוֹתָם, עַד אֲשֶׁר יִכָּרְתוּ לִבּוֹתָם, וֵאלֹהִים יוֹדֵעַ וְחָכָם:

קיב אָכֵן קָנָה לוֹ אֱלֹהִים מִן הַמַּאֲמִינִים אֶת נַפְשׁוֹתָם וְאֶת הוֹנָם בַּאֲשֶׁר (יִתֵּן) לָהֶם גַּן־עֵדֶן, (כִּי) יִלָּחֲמוּ מִלְחֶמֶת אֱלֹהִים וְהָרְגוּ וְנֶהֱרָגוּ. הַבְטָחַת אֱמֶת עַל הַדָּבָר הַזֶּה (כְּתוּבָה) בַּתּוֹרָה וּבָאִנְגִ’יל וּבַקֻּרְאָן. וּמִי נֶאֱמָן מֵאֱלֹהִים לְהָקִים בְּרִיתוֹ. שִׂמְחוּ אֵפוֹא בְּמִקְנַתְכֶם אֲשֶׁר קְנִיתֶם, וְזֶה הוּא הָאֹשֶׁר הַגָּדוֹל: קיג הַשָּׁבִים בִּתְשׁוּבָה, הָעוֹבְדִים, הַמְהַלְּלִים, הַצָּמִים, הַכּוֹרְעִים, הַמִּשְׁתַּחֲוִים, הַמְצַוִּים עַל הַצֶּדֶק וְהַמְנִיאִים מִן הָרָע וְהַשּׁוֹמְרִים אֶת חֻקּוֹת אֱלֹהִים (שְׂכָרָם גַּן עֵדֶן), בַּשֵּׂר אֵפוֹא אֶת הַמַּאֲמִינִים:

קיד חָלִילָה־לוֹ לַנָּבִיא וְלַמַּאֲמִינִים לְהִתְפַּלֵּל לִסְלִיחָה בְּעַד הַמְשַׁתְּפִים וְאִם גַּם אַנְשֵׁי גְאֻלָּתָם הַקְּרוֹבִים⁵⁵² (הֵם), אַחֲרֵי אֲשֶׁר הִתְבָּרֵר לָהֶם, כִּי בְנֵי שְׁאוֹל הֵמָּה: קטו וְלֹא הָיְתָה תְפִלַּת אַבְרָהָם בְּעַד אָבִיו כִּי יִסָּלַח לוֹ, כִּי אִם אַחֲרֵי הַבְטָחָה אֲשֶׁר הִבְטִיחָהוּ. וְאוּלָם כַּאֲשֶׁר הִתְבָּרֵר לוֹ, כִּי אוֹיֵב אֱלֹהִים הוּא, נִקָּה מִמֶּנּוּ, כִּי (הָיָה) אַבְרָהָם מָלֵא רַחֲמִים וְאֶרֶךְ אַפָּיִם: קטז וְחָלִילָה־לּוֹ לֵאלֹהִים לְהַתְעוֹת אֲנָשִׁים אַחֲרֵי נְחוֹתוֹ אוֹתָם מֵישָׁרִים, עַד אִם יְבָאֵר לָהֶם אֵת אֲשֶׁר עֲלֵיהֶם לְיִרְאָה (אוֹתוֹ), כִּי אֱלֹהִים יוֹדֵעַ כֹּל: קיז אָכֵן אֱלֹהִים לוֹ מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, יְחַיֶּה וְהֵמִית וְאֵין לָכֶם בִּפְנֵי אֱלֹהִים כָּל מָגֵן וְכָל מוֹשִׁיעַ: קיח (אָכֵן) שָׁב אֱלֹהִים אֶל הַנָּבִיא וְאֶל אֵלֶּה אֲשֶׁר יָצְאוּ מִמּוֹלַדְתָּם וְאֶל הָעוֹזְרִים (אֶת הַנָּבִיא) וְאֶל אֵלֶּה אֲשֶׁר הָלְכוּ אַחֲרָיו בְּשָׁעַת צָרָה אַחֲרֵי אֲשֶׁר כִּמְעַט סָר לֵב פְּלַגָּה מֵהֶם, וַיָּשָׁב אֲלֵיהֶם, כִּי טוֹב וְרַחוּם הוּא לָהֶם: קיט וְ(גַם) אֶל הַשְּׁלשָׁה⁵⁵³ אֲשֶׁר הִשְׁאִירוּם בַּבַּיִת עַד אֲשֶׁר צָרָה לָהֶם הָאָרֶץ בְּכָל רָחְבָּה, וַתֵּצַר עֲלֵיהֶם נַפְשָׁם וַיִּתְבּוֹנְנוּ כִּי אֵין מִפְלָט מֵאֱלֹהִים בִּלְתִּי אִם אֵלָיו, וַיָּשָׁב אֲלֵיהֶם לְמַעַן יָשׁוּבוּ, כִּי אֱלֹהִים הוּא הַמְקַבֵּל שָׁבִים וְהָרַחוּם:

קכ הַמַּאֲמִינִים, יְראוּ אֶת אֱלֹהִים וֶהֱיוּ עִם הַדּוֹבְרִים אֱמֶת: קכא חָלִילָה לָהֶם לְאַנְשֵׁי אַלְמַדִינָה וּלְאֵלֶּה אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם מֵהָעַרְבִיִּים שׁוֹכְנֵי הָעֲרָבָה לְהִשָּׁאֵר לָשֶׁבֶת בַּבַּיִת אַחֲרֵי צֵאת שְׁלִיחַ הָאֱלֹהִים וּלְבַכֵּר אֶת נַפְשׁוֹתָם עַל נַפְשׁוֹ כָּזֹאת. בַּאֲשֶׁר לֹא מָצָא אוֹתָם לֹא צָמָא וְלֹא עָמָל וְלֹא רָעָב בְּמִלְחֶמֶת אֱלֹהִים. וְלֹא תִדְרֹךְ כַּף רַגְלָם מָקוֹם אֲשֶׁר יַכְעִיס אֶת הַכּוֹפְרִים וְלֹא יַשִּׂיגֵם כָּל פֶּגַע מִיַּד הָאוֹיֵב בִּלְתִּי אִם נִכְתַּב לָהֶם⁵⁵⁴ לְמַעֲשֵׂה טוֹב, כִּי לֹא יִקְבַּע אֱלֹהִים אֶת שְׂכַר עוֹשֵׂי־הַטּוֹב: קכב וְלֹא יְפַזְּרוּ כֹּל לִצְדָקָה אִם גְּדוֹלָה וְאִם קְטַנָּה וְלֹא יַעַבְרוּ נַחַל בִּלְתִּי אִם יִכָּתֵב לָהֶם, לְמַעַן יִגְמְלֵם אֱלֹהִים טוֹב יֶתֶר עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ: קכג וְאֵין עַל הַמַּאֲמִינִים לְהֵחָלֵץ לַצָּבָא כֻּלָּם יָחַד. וְאִם לֹא נֶחְלְצָה מִכָּל פְּלַגָּה מֵהֶם עֵדָה, הִנֵּה (עָשׂוּ כֵן) לְמַעַן יַשְׂכִּילוּ בַדָּת וְהִזְהִירוּ אֶת בְּנֵי עַמָּם בְּשׁוּבָם אֲלֵיהֶם לְמַעַן יִשָּׁמֵרוּ:

קכד הַמַּאֲמִינִים, הִלָּחֲמוּ בַּכּוֹפְרִים הַקְּרוֹבִים אֶל גְּבוּלְכֶם וּמָצְאוּ אֶתְכֶם. הַכְבִּידוּ אַכְפְּכֶם עֲלֵיהֶם, וּדְעוּ כִּי אֱלֹהִים אֶת הַיְרֵאִים אוֹתוֹ: קכה וּכְכָל אֲשֶׁר תּוּרַד “שׂוּרָה”, יֵשׁ בָּהֶם הָאוֹמְרִים: “אֶת מִי מִכֶּם הוֹסִיפָה זֹאת אֱמוּנָה”? וְאָמְנָם אֶת הַמַּאֲמִינִים הוֹסִיפָה אֱמוּנָה, וְשָׂמָחוּ: קכו אַךְ אֵלֶּה אֲשֶׁר הֶחֳלִי בְּלִבּוֹתָם תּוֹסִיף לָהֶם רֹגֶז עַל רָגְזָם וּמֵתוּ בְּעוֹדָם כּוֹפְרִים: קכז הַאִם לֹא יִרְאוּ, כִּי יְנֻסּוּ בְמַסָּה בְּכָל שָׁנָה פַּעַם אוֹ פַּעֲמָיִם? וּבְכָל אֵלֶּה לֹא יָשׁוּבוּ וְלֹא יָשִׁיבוּ אֶל לֵב: קכח וּכְכָל אֲשֶׁר תּוּרַד “שׂוּרָה”, יַבִּיטוּ אִישׁ אֶל אָחִיו לֵאמֹר: “הַאִם יִרְאֶה אֶתְכֶם אִישׁ”?⁵⁵⁵ אַחֲרֵי כֵן יֵלְכוּ לָהֶם. אֱלֹהִים הֵסִיר אֶת לִבּוֹתֵיהֶם, בַּאֲשֶׁר הֵם עַם לֹא יַשְׂכִּילוּ: קכט הִנֵּה בָּא אֲלֵיכֶם שָׁלִיחַ מִקִּרְבְּכֶם. קָשֶׁה בְּעֵינָיו אֲשֶׁר אַתֶּם חוֹטְאִים וְשׁוֹקֵד עֲלֵיכֶם (לְהוֹרוֹתְכֶם) וְטוֹב וְרַחוּם לַמַּאֲמִינִים: קל וְכִי יִפְנוּ עֹרֶף וְאָמַרְתָּ: "אֱלֹהִים חֶלְקִי, אֵין אֱלוֹהַּ זוּלָתוֹ, עָלָיו נִשְׁעַנְתִּי וְהוּא אֲדוֹן כִּסֵּא הַכָּבוֹד הַנֶּהְדָּר:

פָּרָשַׁת יוֹנָה (עָלָיו הָשָּׁלוֹם)⁵⁵⁶.

נִתְּנָה בְמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ מֵאָה וְתִשְׁעָה

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א. ל. ר. א אֵלֶּה אוֹתוֹת הַסֵּפֶר הֶחָכָם: ב הַאִם יִפָּלֵא בְּעֵינֵי הָאֲנָשִׁים, כִּי גָּלִינוּ אֹזֶן אִישׁ מֵהֶם לֵאמֹר: “הַזְהֵר אֶת הָאֲנָשִׁים וּבַשֵּׂר אֶת הַמַּאֲמִינִים כִּי מִצְעֲדֵיהֶם מֵאֵת אֱלֹהֵיהֶם יְכוֹנָנוּ”. (אַךְ) הַכּוֹפְרִים אָמְרוּ: "אַךְ מְכַשֵּׁף גָּלוּי הוּא זֶה: ג הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּרָא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ בְּשִׁשָּׁה יָמִים. אַחֲרֵי כֵן הִתְנַשֵּׂא עַל כִּסֵּא הַכָּבוֹד, יְנַהֵג אֶת הַמֶּמְשָׁלָה. אֵין כָּל מַפְגִּיעַ (לְאִישׁ) בִּלְתִּי אִם בִּרְצוֹנוֹ. זֶה אֱלֹהִים אֱלֹהֵיכֶם. עִבְדוּהוּ אֵפוֹא, הַאִם לֹא תָּשִׂימוּ אֶל לֵב: ד אֵלָיו תְּשׁוּבַתְכֶם יַחְדָּו. דְּבַר אֱלֹהִים אֱמֶת, כִּי הוּא יוֹצֵר הַבְּרִיאָה וְגַם יְשִׁיבֶנָּה לְמַעַן גְּמֹל אֶת הַמַּאֲמִינִים וְעוֹשֵׂי־הַיָּשָׁר בְּצֶדֶק. אַךְ הַכּוֹפְרִים לָהֶם מַשְׁקֵה רוֹתְחִים וְעֹנֶשׁ דְּאָבָה עֵקֶב כַּחֲשָׁם: ה הוּא אֲשֶׁר שָׁת אֶת הַשֶּׁמֶשׁ לְמָאוֹר וְאֶת הַיָּרֵחַ לְאוֹרָה, וַיִּקְצָב לוֹ תַּחֲנוֹת, לְמַעַן תֵּדְעוּ מִסְפַּר הַשָּׁנִים וְהַחֶשְׁבּוֹן (לְמוֹעֲדִים). לֹא בָּרָא אֱלֹהִים אֶת אֵלֶּה כִּי־אִם בָּאֱמֶת. יְבָאֵר הָאוֹתוֹת מְפֹרָשׁ לַאֲנָשִׁים יֵדָעוּ: ו הִנֵּה בַּחֲלִיפוֹת הַלַּיְלָה וְהַיּוֹם וּבַאֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, אוֹת לַאֲנָשִׁים יִירְאוּ (אוֹתוֹ):

ז אָכֵן אֵלֶּה אֲשֶׁר לֹא יְצַפּוּ לִפְגִישָׁתֵנוּ וַיְבַכְּרוּ אֶת חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה וַיִּמְצְאוּ לָהֶם בָּהֶם מַרְגּוֹעַ וְאֵלֶּה אֲשֶׁר לֹא שָׁתוּ לִבָּם לְאוֹתוֹתֵינוּ: ח אֵלֶּה מְגוּרֵיהֶם אֵשׁ גֵּיהִנֹּם בַּאֲשֶׁר הִשְׂתַּכָּרוּ: ט אַךְ אֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ וַיַּעֲשׂוּ הַיָּשָׁר יַנְחֵם אֱלֹהֵיהֶם מֵישָׁרִים בֶּאֱמוּנָתָם יִמְשְׁכוּ מִתַּחְתֵּיהֶם הַנְּהָרוֹת בְּגַנּוֹת נֹעַם: י תְּפִלָּתָם בָּהֶן תִּהְיֶה: “לְךָ אֱלֹהִים הַשֶּׁבַח” וּבִרְכָתָן בְּתוֹכָן תִּהְיֶה: “שָׁלוֹם”: יא וְאַחֲרִית תְּפִלָּתָם לֵאמֹר: “הַתְּהִלָּה לֵאלֹהִים רִבּוֹן הָעוֹלָמִים”: יב וְלוּ הֵחִישׁ אֱלֹהִים (לְהָבִיא) אֶת הָרָע כַּאֲשֶׁר יְבַקְשׁוּ לְהָחִישׁ (לְהָבִיא) לָהֶם אֶת הַטּוֹב, כִּי אָז נֶחְרְצָה לָהֶם עֵת קִצָּם. נַעֲזֹב אֵפוֹא בְמִרְיָם אֵת אֵלֶּה אֲשֶׁר לֹא יְצַפּוּ לִפְגִישָׁתֵנוּ, יִתְעוּ.

יג וּבִמְצֹא אֶת הָאָדָם צָרָה וְקָרָא אֵלֵינוּ מֻטֶּה עַל צִדּוֹ אוֹ יוֹשֵׁב אוֹ עוֹמֵד⁵⁵⁷, וְאוּלָם כַּאֲשֶׁר הֲסִירוֹנוּ מֵעָלָיו צָרָתוֹ, עָבַר כְּלֹא קָרָא אֵלֵינוּ בִּגְלַל צָרָה מְצָאַתְהוּ, כָּזֹאת מְתֻקָּנִים בְּעֵינֵי הַמַּשְׁחִיתִים מַעֲשֵׂיהֶם: יד וּכְבָר הִשְׁמַדְנוּ אֶת הַדּוֹרוֹת מִלִּפְנֵיכֶם כַּאֲשֶׁר פָּשָׁעוּ, וַיָּבוֹאוּ אֲלֵיהֶם שְׁלִיחֵיהֶם בַּמּוֹפְתִים וְלֹא הֶאֱמִינוּ. כָּזֹאת נִגְמֹל אֶת הָאֲנָשִׁים הַזֵּדִים: טו וַנָּקֶם אֶתְכֶם תַּחְתָּם בָּאָרֶץ אַחֲרֵיהֶם, לְמַעַן נִרְאֶה אֵיכָה תַּעֲשׂוּ:

טז וּבְהִקָּרֵא לִפְנֵיהֶם אוֹתוֹתֵינוּ הַגְּלוּיִים אָמְרוּ אֵלֶּה אֲשֶׁר לֹא יְצַפּוּ לִפְגִישָׁתֵנוּ: “הָבֵא קֻרְאָן אַחֵר מִזֶּה אוֹ הֲמִירֵהוּ”. אֱמֹר: “לֹא לִי הוּא לְהָמִיר אוֹתוֹ כָּעוֹלֶה עַל רוּחִי. אֵין אָנֹכִי הוֹלֵךְ בִּלְתִּי אִם אַחֲרֵי הַדָּבָר אֲשֶׁר יִגָּלֶה אֵלַי, כִּי יָרֵא אָנֹכִי, אִם אַמְרֶה אֶת אֱלֹהַי, עֹנֶשׁ יוֹם כָּבֵד”: יז אֱמֹר: “לוּ חָפֵץ אֱלֹהִים לֹא קְרָאתִיו לִפְנֵיכֶם וְלֹא הוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אוֹתוֹ. הֵן גַּרְתִּי עִמָּכֶם תְּקוּפַת שָׁנִים לִפְנֵי כֵן. הַאִם לֹא תַשְׂכִּילוּ”?: יח וּמִי הִרְבָּה פֶּשַׁע מִזֶּה אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבּוֹ עַל אֱלֹהִים כָּזָב אוֹ כִּחֵשׁ בְּאוֹתוֹתָיו. אָכֵן לֹא יַצְלִיחוּ הַזֵּדִים: יט יַעַבְדוּ מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים אֶת אֲשֶׁר לֹא יָרַע לָהֶם וְלֹא יוֹעִילֵם וְאָמְרוּ: “אֵלֶּה מַפְגִּיעִים לָנוּ לִפְנֵי אֱלֹהִים”. אֱמֹר: הֲתוֹדִיעוּ אֶת אֱלֹהִים אֵת אֲשֶׁר לֹא יֵדַע אִם בַּשָּׁמַיִם וְאִם בָּאָרֶץ. יִשְׁתַּבַּח וְיִתְעַלֶּה עַל אֲשֶׁר יְשַׁתְּפוּ (לוֹ): כ וְלֹא הָיוּ בְּנֵי הָאָדָם כִּי־אִם אֻמָּה אַחַת וַיֵּחָלֵקוּ. וְלוּלֵא דָּבָר יָצָא לִפְנֵי כֵן מֵאֵת אֱלֹהֶיךָ⁵⁵⁸, כִּי אָז נֶחֱרַץ בֵּינֵיהֶם מִשְׁפַּט הַדָּבָר אֲשֶׁר נֶחֶלְקוּ בוֹ: כא וְאָמְרוּ: “לָמָּה לֹא הוּרַד עַל יָדוֹ אוֹת מֵאֵת אֱלֹהָיו?”. אֱמֹר: אָכֵן הַתַּעֲלוּמָה לֵאלֹהִים. חַכּוּ אֵפוֹא, וְאַף אָנֹכִי בַמְחַכִּים עִמָּכֶם הִנֵּנִי":

כב וּבְתִתֵּנוּ אֶת הָאֲנָשִׁים לָחוּשׁ רַחֲמִים אַחֲרֵי צָרָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם, וְזָמְמוּ מְזִמָּה עַל אוֹתוֹתֵינוּ. אֱמֹר אֱלֹהִים מָהִיר יָתֵר לִמְזִמָּה. אָכֵן שְׁלִיחֵינוּ יִכְתְּבוּ אֵת אֲשֶׁר תָּזֹמּוּ": כג הוּא הַמּוֹלִיכְכֶם בַּיַּבָּשָׁה וּבַיָּם, וְהָיָה בִּהְיוֹתְכֶם בָּאֳנִיּוֹת וְהִפְלִיגוּ אִתָּם בְּרוּחַ טוֹבָה וְשָׂמְחוּ בָהּ, תָּבוֹא רוּחַ סְעָרָה וּבָאוּ עֲלֵיהֶם הַגַּלִּים מִכָּל עֵבֶר⁵⁵⁹, וְדָמוּ כִּי אֲפָפוּם, אָז יִקְרְאוּ אֶל אֱלֹהִים תְּמִימִים עִמּוֹ בַּדָּת לֵאמֹר: "אִם תַּצִּילֵנוּ מִזֹּאת וְהָיִינוּ בַּמּוֹדִים (לְךָ): כד וְאוּלָם בְּהַצִּילֵנוּ אוֹתָם, הִנִּה יַשְׁחִיתוּ עַל הָאָרֶץ בְּלִי מִשְׁפָּט. בְּנֵי אָדָם, אֲשֶׁר תְּשַׁחֲתוּ לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם (תְּשַׁחֲתוּ), (רַק בִּגְלַל) מַתַּת חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה (הוּא). אַחֲרֵי כֵן אֵלֵינוּ תְשׁוּבַתְכֶם, וְהוֹדַעְנוּ אֶתְכֶם אֶת מַעֲשֵׂיכֶם: כה אָכֵן חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה מְשָׁלָם כְּמַיִם אֲשֶׁר הוֹרַדְנוּם מִן הַשָּׁמַיִם, וַיִּתְעָרְבוּ בָּהֶם צִמְחֵי הָאָרֶץ מֵאֲשֶׁר יֹאכַל הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה, וַיְהִי בַּעֲדוֹת הָאָרֶץ עֶדְיָהּ וַתִּתְקַשֵּׁט, וַיְדַמּוּ יוֹשְׁבֶיהָ כִּי יוּכְלוּ לָהּ⁵⁶⁰, וַתָּבוֹא עָלֶיהָ פְקֻדָּתֵנוּ בַּלַּיְלָה אוֹ בַיּוֹם וַתּשִׁיתָהּ קָצְיר⁵⁶¹ כְּלֹא הֶעֱשִׁירָה אֱמֶשׁ. כָּזֹאת נְבָאֵר הָאוֹתוֹת מְפֹרָשׁ לַאֲנָשִׁים יָשִׁיבוּ אֶל לֵב: כו וֵאלֹהִים יִקְרָא אֶל מְעוֹן הַשָּׁלוֹם וְנָחָה אֶת אֲשֶׁר יַחְפֹּץ אֶל אֹרַח מֵישָׁרִים: כז לַמֵּיטִיבִים (יִהְיֶה) הַטּוֹב וְרַב מִזֶּה, וְלֹא יְכַסֶּה פְּנֵיהֶם לֹא קַדְרוּת וְלֹא כְלִמָּה. אֵלֶּה בְּנֵי גַן הָעֵדֶן לְעוֹלָמְים (יִהְיוּ) בְתוֹכוֹ: כח אַךְ לַאֲשֶׁר פָּעֲלוּ הָרָעוֹת גְּמוּל רָע כְּמוֹהֶן וּתְכַסֵּם כְּלִמָּה. אֵין אֲשֶׁר יָקוּם לָהֶם עִם אֱלֹהִים, כְּאִלּוּ כֻּסָּה פְנֵיהֶם לֵיל אֹפֶל. אֵלֶּה הֵם בְּנֵי (גֵּיהִנֹּם) הָאֵשׁ. לְעוֹלָמִים (יִהְיוּ) בְּתוֹכָהּ:

כט וּבַיּוֹם אֲשֶׁר נֶאֱסֹף אוֹתָם יַחְדָּו, וְאָמַרְנוּ אֶל אֵלֶּה אֲשֶׁר שִׁתְּפוּ: “לִמְקוֹמְכֶם פְּנוּ אַתֶּם וְשֻׁתָּפֵיכֶם”, וְהִפְרַדְנוּ בֵּינֵיהֶם וְאָמְרוּ שֻׁתָּפֵיהֶם: "לֹא אוֹתָנוּ עֲבַדְתֶּם: ל וְרַב אֱלֹהִים (לִהְיוֹת) לְעֵד בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם. אָכֵן לֹא שַׁתְנוּ לֵב לַעֲבוֹדַתְכֶם (אוֹתָנוּ"): לא שָׁם תִּבְחַן כָּל נֶפֶשׁ אֶת (הַמַּעֲשֶׂה) אֲשֶׁר שָׁלְחָה לְפָנֶיהָ וְהוּשְׁבוּ אֶל אֱלֹהִים אֲדוֹנָם אֱמֶת, וְלֹא יִהְיוּ אִתָּם בַּדֵּיהֶם:

לב אֱמֹר: “מִי הוּא הַמְכַלְכֵּל אֶתְכֶם מִן הַשָּׁמַיִם וּמִן הָאָרֶץ, אוֹ מִי הוּא אֲשֶׁר בְּיָדוֹ הַשֵּׁמַע וְהָרְאוֹת, וּמִי הוּא הַמּוֹצִיא אֶת הַחַי מִן הַמֵּת וְהַמּוֹצִיא אֶת הַמֵּת מִן הֶחָי, וּמִי הוּא הַמְנַהֵג אֶת הַמֶּמְשָׁלָה? וְאָמְרוּ: “אֱלֹהִים”, וְאָמַרְתָּ: “הַאִם לֹא תִּירְאוּ (אוֹתוֹ) אֵפוֹא?”: לג הִנֵּה זֶה אֱלֹהִים אֲדוֹנְכֶם אֱמֶת. וּמַה הוּא אַחֲרֵי הָאֱמֶת אִם לֹא הַתּוֹעָה, וְאֵיכָה זֶה תּוּסְרוּ (מִמֶּנָּה)”? לד כָּזֹאת גָזַר דְּבַר אֱלֹהֶיךָ בְּצֶדֶק עַל הַפּוֹשְׁעִים, כִּי הֵם לֹא יַאֲמִינוּ לה אֱמֹר: הֲיֵשׁ בְּשֻׁתָּפֵיכֶם אֲשֶׁר יִבְרָא אֶת הַבְּרִיאָה וְאַחַר יְשִׁיבֶנָּה אֵלָיו? אֱמֹר: אֱלֹהִים יִבְרָא אֶת הַבְּרִיאָה וְאַחַר יְשִׁיבָהּ אֵלָיו. וְאֵיכָה אֵפוֹא תּוּסְרוּ (מִן הָאֱמֶת)?: לו אֱמֹר: הֲיֵשׁ בְּשֻׁתָּפֵיכֶם אֲשֶׁר יַנְחֶה מֵישָׁרִים אֶל הָאֱמֶת? אֱמֹר: אֱלֹהִים יַנְחֶה מֵישָׁרִים אֶל הָאֱמֶת. הַאִם לָזֶה אֲשֶׁר יַנְחֶה מֵישָׁרִים אֶל הָאֱמֶת יָאֲתָה לוֹ יוֹתֵר אֲשֶׁר יֵלְכוּ אַחֲרָיו, אִם לָזֶה אֲשֶׁר לֹא יַנְחֶה מֵישָׁרִים? מַה לָּכֶם אֵפוֹא, אֵיכָה תִשְׁפֹּטוּ? לז וְאֵין מַרְבִּיתָם הוֹלְכִים בִּלְתִּי אִם אַחֲרֵי דִּמְיוֹן לִבָּם. וְאוּלָם דִּמְיוֹן הַלֵּב לֹא יוֹעִיל בִּפְנֵי הָאֱמֶת בִּמְאוּמָה. אָכֵן יוֹדֵעַ אֱלֹהִים אֵת מַעֲשֵׂיהֶם:

לח וְחָלִילָה־לּוֹ לַקֻּרְאָן הַזֶּה אֲשֶׁר יִבְדוּהוּ מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים. אֲבָל לְקַיֵּם הוּא אֵת אֲשֶׁר (נִתַּן) לְפָנָיו וּלְבָאֵר מְפֹרָשׁ אֶת הַסֵּפֶר אֵין סָפֵק בּוֹ מֵאֵת רִבּוֹן הָעוֹלָמִים: לט אִם יֹאמְרוּ: “מִלִּבּוֹ בְּדָאוֹ”, אֱמֹר: “הָבִיאוּ נָא “שׂוּרָה” כָּמוֹהוּ וְקִרְאוּ (לְעֵדִים) אֵת אֲשֶׁר תּוּכְלוּ אִם אֱמֶת תְּדַבֵּרוּ”⁵⁶²: מ וְאוּלָם כִּחֲשׁוּ בַּאֲשֶׁר לֹא יַשִּׂיגוּ דַעְתּוֹ וְלֹא בָא אֲלֵיהֶם פֵּשֶׁר דְּבָרוֹ. כָּזֹאת כִּחֲשׁוּ אֵלֶּה אֲשֶׁר (קָמוּ) מִלִּפְנֵיהֶם. וּרְאֵה אֵיכָה הָיְתָה אַחֲרִית הַפּוֹשְׁעִים: מא וְיֵשׁ בָּהֶם אֲשֶׁר יַאֲמִין בּוֹ וְיֵשׁ בָּהֶם אֲשֶׁר לֹא יַאֲמִין בּוֹ, וֵאלֹהֶיךָ הַיּוֹדֵעַ אֶת הַמַּשְׁחִיתִים: מב וְכִי יִתְּנוּךָ לְכוֹזֵב וְאָמַרְתָּ: “לִי פָעֳלִי וְלָכֶם פָּעָלְכֶם. אַתֶּם נְקִיִּים מֵאֲשֶׁר אֶפְעַל וְאָנֹכִי נָקִי מֵאֲשֶׁר תִּפְעָלוּ”: מג וְיֵשׁ בָּהֶם אֲשֶׁר יְבַקְשׁוּ לִשְׁמוֹעַ אֵלֶיךָ. וְאוּלָם הַאַתָּה תּוּכַל לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֵרְשִׁים לִשְׁמוֹעַ, וְאִם גַּם לֹא יַשְׂכִּילוּ? מד וּבָהֶם יֵשׁ אֲשֶׁר יַבִּיט אֵלֶיךָ, וְאוּלָם הַאַתָּה תּוּכַל לַנְחוֹת מֵישָׁרִים אֶת הָעִוְרִים, וְאִם גַּם לֹא יִרְאוּ: מה אָמְנָם לֹא יַעֲשֹׁק אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי הָאָדָם בִּמְאוּמָה, וְאוּלָם הֵם יַעַשְׁקוּ אֶת נַפְשׁוֹתָם: מו וּבַיּוֹם אֲשֶׁר יַאַסְפֵם, כְּלֹא הִתְמַהְמְהוּ בִּלְתִּי אִם שָׁעָה (אַחַת) מִן הַיּוֹם, יַכִּירוּ אִישׁ אֶת אָחִיו⁵⁶³, (וְאָז) יֹאבְדוּ אֵלֶּה אֲשֶׁר כִּחֲשׁוּ בִּפְגִישַׁת אֱלֹהִים וְלֹא אֻשְּׁרוּ בְּדָרֶךְ: מז וְאִם נַרְאֲךָ מִקְצָת (מֵהָעֹנֶשׁ) מֵאֲשֶׁר נְיָרֵא אוֹתָם, אוֹ נֶאֱסֹף אוֹתְךָ (וּמַתָּ לִפְנֵי בוֹאוֹ), הִנֵּה אֵלֵינוּ תְשׁוּבָתָם. אַחַר יִהְיֶה אֱלֹהִים עֵד עַל מַעֲשֵׂיהֶם: מח וּלְכָל אֻמָּה שָׁלִיחַ. וּבְבוֹא שְׁלִיחָם יֵחָרֵץ (הַדָּבָר) בֵּינֵיהֶם בְּצֶדֶק וְלֹא יֵעָשֵׁקוּ: מט וְאָמְרוּ: “מָתַי (יָקוּם) הַדָּבָר, אִם אֱמֶת תְּדַבֵּרוּ?”: נ אֱמֹר: "אֵין לְאֵל יָדִי לֹא לְהָרַע לְנַפְשִׁי וְלֹא לְהוֹעִיל כִּי אִם כִּרְצוֹן אֱלֹהִים. לְכָל אֻמָּה עֵת מוֹעֵד, וּבְבוֹא עֵת מוֹעֲדָם לֹא יְאַחֲרוּ (אוֹתָהּ) שָׁעָה וְלֹא יַקְדִּימוּ(הָ)⁵⁶⁴: נא אֱמֹר: “הַהֲשִׁיבוֹתֶם אֶל לֵב, אִם יָבוֹא אֲלֵיכֶם עָנְשׁוֹ בְּשָׁכְבְּכֶם לַיְלָה אוֹ בַּיּוֹם”? מַה הוּא מִמֶּנּוּ אֲשֶׁר יְבַקְשׁוּ הַזֵּדִים לְהָחִישׁ (בּוֹאוֹ)? נב הַאִם אַחֲרֵי כֵן אַחֲרֵי אֲשֶׁר יָבוֹא תַּאֲמִינוּ בוֹ, עָתָּה?. הֵן אַתֶּם בִּקַּשְׁתֶּם, כִּי יְמַהֵר לָבוֹא: נג וְהֻגַּד אָז לַפּוֹשְׁעִים: “טַעֲמוּ עֹנֶשׁ הַנֶּצַח, הַתְשֻׁלְּמוּ אֲחֶרֶת מֵאֲשֶׁר הִשְׂתַּכַּרְתֶּם?” נד וּדְרָשׁוּךָ לְהַגִּיד (לָהֶם), הַאֱמֶת הִיא? אֱמֹר: “כֵּן, בֵּאלֹהַי נִשְׁבַּעְתִּי, כִּי אָכֵן אֱמֶת הִיא וְלֹא תוּכְלוּ הַעֲבִיר (אוֹתָהּ)”⁵⁶⁵: נה וְאַף לוּ הָיָה לְכָל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר פּוֹשַׁעַת כָּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ, כִּי אָז בִּקְשָׁה לְהִפָּדוֹת בּוֹ⁵⁶⁶. וְהִסְתִּירוּ אֶת הַנֹּחַם בִּרְאוֹתָם הָעֹנֶשׁ, וְנֶחֱרַץ (הַדָּבָר) בֵּינֵיהֶם בְּצֶדֶק וְלֹא יֵעָשֵׁקוּ: נו הַאֵין זֹאת אֲשֶׁר לֵאלֹהִים כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וְכָל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ. הַאֵין זֹאת אֲשֶׁר דְּבַר אֱלֹהִים אֱמֶת, וְאוּלָם מַרְבִּיתָם לֹא יֵדָעוּ: נז הוּא יְחַיֶּה וְיָמִית וְאֵלָיו תּוּשָׁבוּ:

נח הוֹי בְּנֵי־אָדָם, הִנֵּה בָא אֲלֵיכֶם מוּסָר⁵⁶⁷ מֵאֵת אֱלֹהֵיכֶם וּמַרְפֵּא לַאֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַלְּבָבוֹת⁵⁶⁸ וְאֹרַח מֵישָׁרִים וְרַחֲמִים לַמַּאֲמִינִים: נט אֱמֹר: בְּחֶסֶד אֱלֹהִים וּבְרַחֲמָיו, הִנֵּה בְאֵלֶּה יִשְׂמָחוּ, הוּא טוֹב לָהֶם מִכָּל אֲשֶׁר יֶאֱסֹפוּ: ס אֱמֹר: הַהֲשִׁיבוֹתֶם אֶל לֵב? הִנֵּה אֲשֶׁר הוֹרִיד לָכֶם אֱלֹהִים לְמָזוֹן, עֲשִׂיתֶם אוֹתוֹ אָסוּר וּמֻתָּר. אֱמֹר: הַאֱלֹהִים נָתַן לָכֶם לַעֲשׂוֹת כֵּן אוֹ תִבְדּוּ עַל אֱלֹהִים (כָּזָב)? סא וּמָה הַמַּחֲשָׁבָה (אֲשֶׁר יַחְשְׁבוּ) אֵלֶּה הַבּוֹדִים עַל אֱלֹהִים הַכָּזָב בְּיוֹם הַתְּקוּמָה? אָכֵן בַּעַל חֶסֶד הוּא אֱלֹהִים לִבְנֵי אָדָם, וְאוּלָם מַרְבִּיתָם לֹא יוֹדוּ (לוֹ): סב וְלֹא תַעֲנֶה בְּעִנְיָן וְלֹא תִקְרָא כָּל קֻרְאָן⁵⁶⁹ וְלֹא תַעֲשׂוּ כָּל מַעֲשֶׂה מִבְּלִי אֲשֶׁר נִהְיֶה עֵדִים בָּכֶם בְּהַעֲמִיקְכֶם בּוֹ, וְלֹא יִסָּתֵר מֵאֱלֹהֶיךָ (גַּם) כְּמִשְׁקַל הַנְּמָלָה לֹא בָאָרֶץ וְלֹא בַשָּׁמַיִם, וְלֹא מִצְעָר מִזֶּה וְלֹא רַב מִזֶּה, כִּי־אִם (כָּתוּב) בְּסֵפֶר בָּרוּר: סג הַאֵין זֹאת כִּי בַּעֲלֵי בְּרִית אֱלֹהִים לֹא עֲלֵיהֶם הַפַּחַד וְלֹא עֲלֵיהֶם הַיָּגוֹן? סד אֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ וַיִּירְאוּ אֱלֹהִים: סה לָהֶם הַבְּשׂוֹרָה בְּחַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. לֹא יוּמַר דְּבַר אֱלֹהִים. זֶה הוּא הָאשֶׁר הַגָּדוֹל: סו וְאַל יַעֲצִיבוּךָ דִּבְרֵיהֶם. כִּי הָעֹז כֻּלּוֹ לֵאלֹהִים. הוּא הַשּׁוֹמֵעַ וְהַיּוֹדֵעַ: סז הַאֵין זֹאת אֲשֶׁר לֵאלֹהִים כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וְכָל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ. וּמַה הוּא זֶה אֲשֶׁר יֵלְכוּ אַחֲרָיו אֵלֶּה אֲשֶׁר יִקְרְאוּ אֶל שֻׁתָּפִים מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים? אֵין הֵם הוֹלְכִים, כִּי אִם אַחֲרֵי דִּמְיוֹן לִבָּם וְאֵין הֵם בִּלְתִּי אִם הוֹגֵי־שָׁוְא: סח הוּא אֲשֶׁר שָׁת לָכֶם אֶת הַלַּיְלָה אֲשֶׁר תָּנוּחוּ בוֹ וְאֶת הַיּוֹם לִרְאוֹת. הִנֵּה בְּאֵלֶּה אוֹתוֹת לַאֲנָשִׁים יִשְׁמָעוּ:

סט וַיֹאמְרוּ: “הוֹלִיד אֱלֹהִים וָלָד”. חָלִילָה לּוֹ⁵⁷⁰. הוּא הֶעָשִׁיר, לוֹ כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וְכָל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ. אֵין לָכֶם כָּל שִׁלְטוֹן בָּזֶה⁵⁷¹. הֲתַעֲנוּ בֵאלֹהִים אֵת אֲשֶׁר לֹא תֵדָעוּ? ע אֱמֹר: אָכֵן אֵלֶּה אֲשֶׁר יִבְדּוּ עַל אֱלֹהִים הַכָּזָב לֹא יַצְלִיחוּ: עא (לָהֶם) מַתָּת בָּעוֹלָם הַזֶּה. אַחֲרֵי כֵן אֵלֵינוּ תְּשׁוּבָתָם, וְנָתַנּוּ לָהֶם לָחוּשׁ אֶת הָעֹנֶשׁ הַכָּבֵד עַל כַּחֲשָׁם:

עב וּקְרָא לִפְנֵיהֶם עַל דְּבַר נֹחַ, בְּאָמְרוֹ אֶל עַמּוֹ: “עַמִּי, אִם קָשֶׁה בְּעֵינֵיכֶם עָמְדִי וְהַזְהִירִי (אֶתְכֶם) בְּאוֹתוֹת אֱלֹהִים, הִנֵּה עַל אֱלֹהִים נִשְׁעַנְתִּי. עוּצוּ אֵפוֹא עֲצַתְכֶם (עָלַי) יַחַד עִם שֻׁתָּפֵיכֶם. אַךְ אַל תְּהִי עֲצַתְכֶם בַּמִּסְתָּרִים, וַעֲשׂוּ בִי כָלָה וְלֹא תִצְפּוּ לִי⁵⁷²: עג אָכֵן אִם תִּפְנוּ עֹרֶף, הִנֵּה לֹא שָׁאַלְתִּי מֵאִתְּכֶם כָּל שָׂכָר. אֵין שְׂכָרִי בִּלְתִּי אִם עַל אֱלֹהִים, וָאֲצֻוֶּה לִהְיוֹת מִן הַתְּמִימִים (עִמּוֹ)”⁵⁷³: עד וַיִּתְּנוּהוּ לְכוֹזֵב וַנַּצִּילֵהוּ וְאֵת אֲשֶׁר אִתּוֹ בַתֵּבָה, וַנָּקֶם אוֹתָם בָּאָרֶץ תַּחַת (הַפּוֹשְׁעִים), וַנְּטַבַּע אֶת הַמְכַחֲשִׁים בְּאוֹתוֹתֵינוּ. רְאֵה אֵפוֹא אֵיכָה הָיְתָה אַחֲרִית אֵלֶּה אֲשֶׁר הִזְהִירוּם:

עה אַחֲרֵי כֵן שָׁלַחְנוּ אַחֲרָיו שְׁלִיחִים אִישׁ אֶל עַמּוֹ, וַיָּבוֹאוּ אֲלֵיהֶם בַּמּוֹפְתִים. אַךְ לֹא נִמְצְאוּ לְהַאֲמִין בַּאֲשֶׁר כִּחֲשׁוּ בּוֹ לְפָנִים. כָּכָה נַחְתֹּם אֶת לִבּוֹת הָעוֹבְרִים (חֹק)⁵⁷⁴: עו אַחֲרֵי כֵן שָׁלַחְנוּ אַחֲרֵיהֶם אֶת משֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וְשָׂרָיו בְּאוֹתוֹתֵינוּ. אַךְ הֵם הִתְנַשָּׂאוּ, וַיִּהְיוּ עַם זֵדִים: עז וְכַאֲשֶׁר בָּאָה אֲלֵיהֶם הָאֱמֶת מֵאִתָּנוּ, אָמְרוּ: “אֵין אֵלֶּה בִּלְתִּי אִם כְּשָׁפִים גְּלוּיִים”⁵⁷⁵: עח וַיֹּאמֶר משֶׁה: “הֲתֹאמְרוּ לָאֱמֶת בְּבוֹאָהּ אֲלֵיכֶם: כְּשָׁפִים הֵם אֵלֶּה? אָכֵן לֹא יַצְלִיחוּ הַמְכַשְּׁפִים”: עט וַיֹּאמְרוּ: הֲבָאתָ אֵלֵינוּ לְמַעַן הָסֵב אוֹתָנוּ מִן (הַדָּבָר) אֲשֶׁר מָצָאנוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ מַחֲזִיקִים בָּהּ, לְמַעַן תִּהְיֶה לָכֶם שְׁנֵיכֶם הַגְּדוּלָה בָּאָרֶץ. אֵין אֲנַחְנוּ מַאֲמִינִים לָכֶם": פ וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה: “הָבִיאוּ אֵלַי כָּל מְכַשֵּׁף אָמָּן” וּכְבוֹא הַמְכַשְּׁפִים, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם משֶׁה: “הַשְׁלִיכוּ אֵת אֲשֶׁר תַּשְׁלִיכוּ”: פא וַיְהִי בְּהַשְׁלִיכָם וַיֹּאמֶר משֶׁה: “כְּשָׁפִים הֵם אֲשֶׁר הֲבֵאֹתֶם. אָכֵן שׂוֹם יְשִׂימֵם אֱלֹהִים לְאַל, כִּי לֹא יַצְלִיחַ אֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂה הַמַּשְׁחִיתִים: פב וְהֵקִים אֱלֹהִים אֶת הָאֱמֶת אֲשֶׁר דִּבֵּר וּבִטֵּל הַשֶּׁקֶר, וְאִם גַּם מָאֲסוּ הַזֵּדִים”⁵⁷⁶: פג וְלֹא הֶאֱמִינוּ לְמשֶׁה, בִּלְתִּי אִם מִשְׁפָּחָה מִבְּנֵי עַמּוֹ, מִפַּחַד פַּרְעֹה וְשָׂרָיו פֶּן יְעַנֵּם, כִּי הָיָה פַרְעֹה עֶלְיוֹן בָּאָרֶץ וּמִן הַמַּשְׁחִיתִים: פד וַיֹּאמֶר משֶׁה: “עַמִּי, אִם בֵּאלֹהִים אַתֶּם מַאֲמִינִים, הִשָּׁעֲנוּ עָלָיו אִם תְּמִימִים אַתֶּם עִמּוֹ”: פה וַיֹּאמְרוּ: “עַל אֱלֹהִים נִשְׁעַנּוּ. אֱלֹהֵינוּ, אַל תְּיַסְּרֵנוּ בִּידֵי הָאֲנָשִׁים הַפּוֹשְׁעִים: פו וּמַלְּטֵנוּ בְּרַחֲמֶיךָ מִן הָאֲנָשִׁים הַכּוֹפְרִים”: פז וַנְּגַל אֶת אֹזֶן משֶׁה וְאָחִיו לֵאמֹר: “הָקִימוּ לִבְנֵי עַמְּכֶם בְּמִצְרָיִם בָּתִּים, וְשִׂימוּ אֶת בָּתֵּיכֶם הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אֵלָיו יִפְנוּ בִּתְפִלָּתָם, וְעִרְכוּ הַתְּפִלָּה, וּבַשֵּׂר אֶת הַמַּאֲמִינִים”: פח וַיֹּאמֶר משֶׁה: “אֱלֹהֵינוּ, הִנֵּה נָתַתָּ לְפַרְעֹה וְשָׂרָיו תִּפְאֶרֶת וָהוֹן בְּחַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה, אֱלֹהֵינוּ, לְמַעַן יַתְעוּ (עַמָּם) מִדַּרְכֶּךָ, אֱלֹהֵינוּ, כַּלֵּה אֶת הוֹנָם וְהַכְבֵּד אֶת לִבּוֹתָם לְבַל יַאֲמִינוּ עַד אִם יִרְאוּ אֶת עֹנֶשׁ הַדְּאָבָה”: פט וַיֹּאמֶר (אֱלֹהִים): “הִנֵּה נֶעְתַּרְתִּי⁵⁷⁷ לִתְפִלַּתְכֶם אַתֶּם שְׁנֵיכֶם, וְעַתָּה עִמְדוּ אַתֶּם שְׁנֵיכֶם הָכֵן, וְאַל תֵּלְכוּ בְּדֶרֶךְ אֵלֶּה אֲשֶׁר לֹא יָדָעוּ”: צ וַנַּעֲבֵר אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּיָּם, וַיָּבוֹאוּ אַחֲרֵיהֶם פַּרְעֹה וְחֵילוֹ בְּזָדוֹן וּבְאֵיבָה, וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב לִטְבֹּעַ וַיֹּאמֶר: “מַאֲמִין אָנֹכִי, כִּי אֵין אֱלוֹהַּ מִבַּלְעֲדֵי זֶה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ בוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַתְּמִימִים עִמּוֹ אָנֹכִי”: צא “עַתָּה⁵⁷⁸ הֵן מָרִיתָ לְפָנִים וַתְּהִי מִן הַמַּשְׁחִיתִים (דַּרְכָּם): צב הִנֵּה הַיּוֹם נְמַלֵּט אוֹתְךָ בְּעוֹר שִׁנֶּיךָ⁵⁷⁹, לְמַעַן תִּהְיֶה לְאוֹת לַבָּאִים אַחֲרֶיךָ. וְאָכֵן רַבִּים מִבְּנֵי הָאָדָם אֲשֶׁר לֹא יָשִׁיתוּ לֵב לְאוֹתוֹתֵינוּ”: צג וַנְּכוֹנֵן לִבְנֵי יִשְׁרָאֵל בְּמִצְרַיִם מִשְׁכַּן מִבְטָחִים וַנְּכַלְכְּלֵם מִן הַמַּטְעַמִּים, וְלֹא נֶחֶלְקוּ עַד אֲשֶׁר בָּאָה אֲלֵיהֶם הַדָּעַת. אָכֵן אֱלֹהֶיךָ יִשְׁפֹּט בֵּינֵיהֶם בְּיוֹם הַתְּקוּמָה בַּאֲשֶׁר נֶחֶלְקוּ בוֹ: צד וְאִם בְּסָפֵק אַתָּה עַל אֹדוֹת הַדָּבָר אֲשֶׁר הוֹרַדְנוּ אֵלֶיךָ, שְׁאַל נָא אֶת אֵלֶּה הַקּוֹרְאִים אֶת הַסֵּפֶר מִלְּפָנֶיךָ, אָכֵן בָּאָה אֵלֶיךָ הָאֱמֶת מֵאֵת אֱלֹהֶיךָ, אַל תְּהִי אֵפוֹא בַּסַּעֲפִים: צה וְאַל תִּהְיֶה בְאֵלֶּה הַמְכַחֲשִׁים בְּאוֹתוֹת אֱלֹהִים פֶּן תִּהְיֶה מִן הָאוֹבְדִים: צו כִּי אֵלֶּה אֲשֶׁר גָּזַר עֲלֵיהֶם דְּבַר אֱלֹהֶיךָ לֹא יַאֲמִינוּ: צז וְאִם גַּם יָבוֹא אֲלֵיהֶם כָּל אוֹת עַד אִם יִרְאוּ אֶת עֹנֶשׁ הַדְּאָבָה: צח כִּי לוּלֵא כֵן הֵן הָיְתָה עִיר ⁵⁸⁰אֲשֶׁר הֶאֱמִינָה וְהוֹעִילָה לָהּ אֱמוּנָתָהּ, (גַּם) מִבַּלְעֲדֵי עַם יוֹנָה (אֲשֶׁר) בְּהַאֲמִינָם הֲסִירוֹנוּ מֵעֲלֵיהֶם מוּסַר הַקָּלוֹן בְּחַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה וַנִּתֵּן לָהֶם טוּב עַד עֵת: צט וְלוּ חָפֵץ אֱלֹהֶיךָ כִּי אָז הֶאֱמִין כָּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יַחְדָּו. הַאַתָּה תֶאְכֹּף עַל בְּנֵי־הָאָדָם עַד אֲשֶׁר יִהְיוּ מַאֲמִינִים?: ק וְאֵין נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תַּאֲמִין מִבְּלִי רְצוֹן אֱלֹהִים, וְשָׁפַךְ אֱלֹהִים אֶת הֶחָרוֹן עַל אֵלֶּה אֲשֶׁר לֹא יַשְׂכִּילוּ⁵⁸¹: קא אֱמֹר: הִתְבּוֹנְנוּ אֶל כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ. וְאוּלָם לֹא־יוֹעִילוּ הָאוֹתוֹת וְהַמּוּסָר לְעָם לֹא יַאֲמִינוּ: קב מַה תּוֹחַלְתָּם אִם לֹא (יָמִים) כִּימֵי אֵלֶּה אֲשֶׁר עָבְרוּ חָלְפוּ לִפְנֵיהֶם? אֱמֹר: חַכּוּ אֵפוֹא וְאַף אָנֹכִי בַּמְחַכִּים עִמָּכֶם הִנֵּנִי: קג אָז נַצִּיל אֶת שְׁלִיחֵינוּ וְאֶת אֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ. כָּכָה הוּא חֹק לָנוּ, כִּי נַצִּיל אֶת הַמַּאֲמִינִים⁵⁸²:

קד אֱמֹר: בְּנֵי הָאָדָם, אִם בְּסָפֵק אַתֶּם בִּדְבַר דָּתִי, הִנֵּה אָנֹכִי לֹא אֶעֱבֹד אֶת אֵלֶּה אֲשֶׁר תַּעַבְדוּ מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים, אֲבָל אֶעֱבֹד אֶת הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יֶאֶסָפְכֶם. וָאֲצֻוֶּה לִהְיוֹת מִן הַמַּאֲמִינִים: קה לֵאמֹר: הָכֵן פָּנֶיךָ לַדָּת “חָנִיף”, וְאַל תִּהְיֶה מִן הַמְשַׁתְּפִים: קו וְלֹא תִקְרָא מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים אֶל אֲשֶׁר לֹא יוֹעִיל לְךָ וְלֹא יָרַע לְךָ, כִּי אִם כֹּה תַּעֲשֶׂה וְהָיִיתָ מִן הַפּוֹשְׁעִים: קז וּבְהָבִיא אֱלֹהִים עָלֶיךָ צָרָה, אֵין מֵסִיר אוֹתָהּ בִּלְתִּי הוּא. וְכִי יַחְפֹּץ לְהֵיטִיב אִתְּךָ אֵין עוֹצֵר בְּעַד חַסְדּוֹ. יֶאֱצַל אוֹתוֹ לַאֲשֶׁר יַחְפֹּץ מֵעוֹבְדָיו, וְהוּא הַסַּלָּח וְהָרַחוּם:

קח אֱמֹר: בְּנֵי הָאָדָם, הִנֵּה בָאָה אֲלֵיכֶם הָאֱמֶת מֵאֵת אֱלֹהֵיכֶם, וְהָיָה אֲשֶׁר יְאֻשַּׁר בְּדָרֶךְ, לְנַפְשׁוֹ יְאֻשַּׁר בְּדָרֶךְ, וַאֲשֶׁר תָּעָה, יָשׁוּב בְּרֹאשָׁהּ אֲשֶׁר יִתְעֶה, וְלֹא אָנֹכִי הָפְקַדְתִּי לְשׁוֹמֵר עֲלֵיכֶם: קט וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי הַדָּבָר אֲשֶׁר יִגְלוּ אֶת אָזְנֶךָ וְיַחֵל עַד אֲשֶׁר יִשְׁפֹּט אֱלֹהִים, וְהוּא הַטּוֹב בַּשּׁוֹפְטִים:

פָּרָשַׁת הוּד⁵⁸³

נִתְּנָה בְמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ מֵאָה עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָה.

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א. ל. ר. א סֵפֶר הֻשְׁתְּתוּ⁵⁸⁴ אוֹתוֹתָיו וַיְבֹאֲרוּ מְפֹרָשׁ מִלִּפְנֵי חָכָם וְיוֹדֵעַ: ב לֵאמֹר: לֹא תַעַבְדוּ בִּלְתִּי אִם אֶת אֱלֹהִים, כִּי מַזְהִיר וּמְבַשֵּׂר אָנֹכִי מֵאִתּוֹ לָכֶם: ג וְהִתְפַּלְּלוּ אֶל אֱלֹהִים כִּי יִסְלַח לָכֶם וְשׁוּבוּ אֵלָיו. יִתֵּן לָכֶם מַתַּת טוּב עַד עֵת מוֹעֵד, וְנָתַן לְכָל אִישׁ חֶסֶד חַסְדּוֹ. אַך אִם תִּפְנוּ עֹרֶף מְפַחֵד אָנֹכִי (פֶּן יָבוֹא) עֲלֵיכֶם עֹנֶשׁ יוֹם גָּדוֹל⁵⁸⁵: ד אֶל אֱלֹהִים תְּשׁוּבַתְכֶם וְהוּא כֹּל יוּכָל: ה הַאִם לֹא יִכְפְּלוּ⁵⁸⁶ אֶת לִבּוֹתֵיהֶם מְבַקְשִׁים לְהַסְתִּיר מִמֶּנּוּ (אֲשֶׁר בָּם)?: ו הֲלֹא בְּעֵת יִתְעַטְּפוּ בְּבִגְדֵיהֶם, יֵדַע אֵת אֲשֶׁר יַעֲלִימוּ וְאֵת אֲשֶׁר יוֹדִיעוּ גָלוּי: ז כִּי הוּא יוֹדֵעַ קֶרֶב לֵב: ח וְאֵין כָּל (חַי) שׁוֹרֵץ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא עַל אֱלֹהִים מְזוֹנוֹ, יֵדַע חֵיקוֹ וְאוֹצָרוֹ⁵⁸⁷. הַכֹּל (כָּתוּב) בְּסֵפֶר בָּרוּר⁵⁸⁸: ט וְהוּא אֲשֶׁר בָּרָא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ בְּשִׁשָּׁה יָמִים, וַיְהִי כִּסֵּא כְבוֹדוֹ עַל הַמָּיִם, לְמַעַן נַסּוֹתְכֶם מִי מִכֶּם הַמֵּיטִיב עֲשׂה: י וּבְאָמְרְךָ לֵאמֹר: “אַתֶּם תָּקוּמוּ אַחֲרֵי הַמָּוֶת”, יֹאמְרוּ הַכּוֹפְרִים: “אֵין אֵלֶּה בִּלְתִּי אִם כְּשָׁפִים גְּלוּיִים”: יא וּבְאַחֲרֵנוּ לְהָבִיא עֲלֵיהֶם הָעֹנֶשׁ עַד עֵת קְצוּבָה, וְאָמְרוּ: “מַה יַּעֲצֹר בַּעֲדוֹ?” הֲלֹא בַּיּוֹם אֲשֶׁר יָבוֹא עֲלֵיהֶם לֹא יוּשַׁב מֵהֶם, וְהִקִּיף אוֹתָם (הָעֹנֶשׁ) אֲשֶׁר לָעֲגוּ לוֹ: יב וּבְתִתֵּנוּ אֶת הָאָדָם לָחוּשׁ רַחֲמִים מֵאִתָּנוּ, אַחֲרֵי־כֵן נְסִירֵם מֵאִתּוֹ וְהִנֵּה הוּא נוֹאָשׁ וְכוֹפֵר: יג וּבְתִתֵּנוּ אוֹתוֹ לָחוּשׁ חֶסֶד אַחֲרֵי אֲשֶׁר מָצְאָה אוֹתוֹ צָרָה וְאָמַר: “חָלְפָה הָרָעָה מֵעָלַי”, וְהִנֵּה הוּא שָׂמֵחַ וּמִתְפָּאֵר: יד בִּלְעֲדֵי אֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ רוּחָם וַיַּעֲשׂוּ הַיָּשָׁר, אֵלֶּה לָהֶם הַסְּלִיחָה וְשָׂכָר גָּדוֹל:

טו הִנֵּה אוּלַי תְּבַקֵּשׁ לִנְטֹש מִקְצָת מֵאֲשֶׁר נִגְלָה אֵלֶיךָ⁵⁸⁹ כִּי יֵצַר לִבְּךָ בִּגְלָלוֹ פֶּן יֹאמְרוּ: “לוּ הוּרַד אֵלָיו אוֹצָר אוֹ בָא אִתּוֹ מַלְאָךְ”: אָכֵן אֵין אַתָּה בִּלְתִּי אִם מַזְהִיר, וֵאלֹהִים מַשְׁגִּיחַ עַל הַכֹּל: טז אִם יֹאמְרוּ: (מִלִבּוֹ) בְּדָאוֹ" אֱמֹר: "הָבִיאוּ אֵפוֹא עֶשֶר “שׂוּרוֹת” כָּמוֹהוּ בְּדוּיוֹת, וְקִרְאוּ אֵת אֲשֶׁר תּוּכְלוּ מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים אִם אֱמֶת תְּדַבֵּרוּ⁵⁹⁰: יז אַךְ אִם לֹא יֵעָנוּ לָכֶם, כִּי אָז דְּעוּ כִּי אָכֵן הוּרַד בְּדַעַת אֱלֹהִים וְכִי אֵין אֱלוֹהַּ זוּלָתוֹ, הֲתִהְיוּ אָז תְּמִימִים (עִמּוֹ)?:

יח כָּל הֶחָפֵץ חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה וְתִפְאַרְתָּם, נְשַׁלֵּם לָהֶם מַעֲשֵׂיהֶם בּוֹ, וְלא יֶחְסָרוּ: יט אֵלֶּה הֵם אֲשֶׁר אֵין לָהֶם בָּעוֹלָם הַבָּא, בִּלְתִּי אִם אֵשׁ (גֵּיהִנֹּם). מֵאָפַע יִהְיֶה פָּעֳלָם בּוֹ וְשָוְא מַעֲשֵׂיהֶם: כ הַאִם כָּזֶה אֲשֶׁר אִתּוֹ מוֹפֵת מֵאֵת אֱלהָיו וְנִלְוָה אֵלָיו עֵד⁵⁹¹ מֵאִתּוֹ וּמִלְּפָנָיו סֵפֶר מֹשֶה מוֹרֶה דֶרֶךְ וְרַחֲמִים יַאֲמִינוּ בוֹ אֵלֶּה?. וַאֲשֶׁר יְכַחֲשׁוּ בּוֹ מֵעוֹבְדֵי הָאֱלִילִים⁵⁹² הִנֵּה יַזְהִירוּם בְאֵשׁ (גֵּיהִנֹּם), אַל תִּהְיֶה בְּסָפֵק בַּדָּבָר הַזֶּה, כִּי הוּא הָאֱמֶת מֵאֵת אֱלֹהֶיךָ, וְאוּלָם מַרְבִּית הָאֲנָשִׁים לֹא יַאֲמִינוּ: כא וּמִי הִרְבָּה פֶּשַׁע מִזֶּה אֲשֶׁר בָּדָא (מִלִּבּוֹ) עַל אֱלֹהִים כָּזָב. אֵלֶּה יֻצְּגוּ לִפְנֵי אֱלֹהֵיהֶם וְאָמְרוּ הָעֵדִים: “אֵלֶּה הֵם אֲשֶׁר עָנוּ שֶׁקֶר בֵּאלֹהֵיהֶם”. הַאֵין זֹאת אֲשֶׁר קִלְלַת אֱלֹהִים עַל הַפּוֹשְׁעִים: כב אֲשֶׁר יָשִׁיבוּ מִדֶּרֶךְ אֱלֹהִים וּבִקְשׁוּ לְעַקְּשָׁהּ וּבָאַחֲרִית יְכַחֵשׁוּ, אֵלֶּה לֹא יוּכְלוּ לַחֲלֹש בָּאָרֶץ, וְאֵין לָהֶם בִּפְנֵי אֱלֹהִים כָּל מָגִנִּים. יִתֵּן לָהֶם מִשְׁנֵה עֹנֶשׁ לֹא יוּכְלוּ שְׁמוֹעַ וְלֹא יִרְאוּ: כג אֵלֶּה הֵם אֲשֶׁר עָכְרוּ נַפְשׁוֹתָם וְלֹא יִהְיוּ אִתָּם בַּדֵּיהֶם: כד אֵין סָפֵק כִּי בָּאַחֲרִית (יִהְיוּ) הֵם הָאוֹבְדִים⁵⁹³: כה אַךְ אֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ וַיַּעֲשׂוּ הַיָּשָׁר וַיִּכָּנְעוּ לִפְנֵי אֱלֹהֵיהֶם, אֵלֶּה הֵם בְּנֵי גַן־עֵדֶן. לְעוֹלָמִים (יִהְיוּ) בְּתוֹכוֹ: כו מְשַׁל שְׁתֵּי הַפְּלַגּוֹת כָּעִוֵּר וְהַחֵרֵשׁ וְכָרוֹאֶה וְהַשּׁוֹמֵעַ, הֲיִשְׁווּ שְׁנֵיהֶם, יִדְמוּ? הַאִם לֹא תָּשִׁיבוּ אֶל לֵב?:

כז וּלְפָנִים שָׁלַחְנוּ אֶת נֹחַ אֵל עַמּוֹ לֵאמֹר: “הִנְנִי מַזְהִיר גָּלוּי לָכֶם: כח אֲשֶׁר לֹא תַּעַבְדוּ בִּלְתִּי אִם אֱלֹהִים. אָכֵן יָרֵא אָנֹכִי (כִּי יָבוֹא) עֲלֵיכֶם עֹנֶשׁ יוֹם דְּאָבָה”: כט וַיֹּאמְרוּ שָׂרֵי עַמּוֹ אֲשֶׁר כָּפְרוּ: “לֹא נִרְאֶה אוֹתְךָ בִּלְתִּי אִם בָּשָׂר כָּמוֹנוּ וְלֹא נִרְאֶה הוֹלְכִים אַחֲרֶיךָ בִלְתִּי אִם הַנִּקְלִים בָּנוּ נִמִהֲרֵי הַלֵּב⁵⁹⁴ וְלֹא נִרְאֶה לָכֶם כָּל יִתְרוֹן עָלֵינוּ. אֲבָל לְדוֹבְרֵי שֶׁקֶר נַחֲשֹׁב אֶתְכֶם”: ל וַיֹּאמֶר: “עַמִּי, הַהֲשִׁיבוֹתֶם אֶל לֵב כִּי בָא אֵלַי מוֹפֵת מֵאֵת אֱלֹהַי וַיִּתֵּן לִי מֵאִתּוֹ רַחֲמִים אֲשֶׁר נִסְתְּרוּ מִכֶּם. הֲנִכֶף אוֹתָם עֲלֵיכֶם וְאַתֶּם מוֹאֲסִים אוֹתָם? לא עַמִּי, לֹא אֶשְׁאַל מֵאִתְּכֶם (כָּל) הוֹן חֵלֶף זֶה, כִּי שְׂכָרִי רַק עַל אֱלֹהִים הוּא וְלֹא אֲגָרֵשׁ מֵעַל פָּנַי אֶת הַמַּאֲמִינִים, כִּי הֵם יִפְגְּשׁוּ אֶת אֱלֹהֵיהֶם. וְאוּלָם רוֹאֶה אָנֹכִי אֶתְכֶם עָם נִבְעָרִים (מִדָּעַת)”: לב עַמִּי, מִי יַצִּילֵנִי מִיַּד אֱלֹהִים אִם אֲגָרְשֵׁם. הַאִם לֹא תָשִׁיבוּ אֶל לֵב? לג וְלֹא אֹמַר לָכֶם, אִתִּי אוֹצְרוֹת אֱלֹהִים, וְלֹא כִּי אָנֹכִי יוֹדֵעַ הַתַּעֲלוּמָה, וְלֹא אֹמַר לָכֶם מַלְאָךְ אָנֹכִי, וְלֹא אֹמַר לַנִּבְזִים בְּעֵינֵיכֶם, כִּי לֹא יִתֵּן לָהֶם אֱלֹהִים טוֹב – אֱלֹהִים הוּא הַיּוֹדֵעַ אֶת אֲשֶׁר בְּנַפְשָׁם – כִּי אָז הֵן אֶהְיֶה מִן הַפּוֹשְׁעִים": לד וַיֹּאמְרוּ: “נֹחַ, זֶה מִכְּבָר הִתְוַכַּחְתָּ עִמָּנוּ וַתֶּרֶב לְהִתְוַכֵּחַ עִמָּנוּ, הָבֵא אֵפוֹא עָלֵינוּ אֶת (הָרָעָה) אֲשֶׁר אַתָּה מְיָרֵא אוֹתָנוּ בָּהּ, אִם מִדּוֹבְרֵי הָאֱמֶת אָתָּה”: לה וַיֹּאמֶר: “אָמְנָם יְבִיאֶנָּה אֱלֹהִים כַּאֲשֶׁר חָפֵץ וְלֹא תוּכְלוּ הַחֲלֵשׁ (כֹּחוֹ): לו וְלֹא תוֹעִיל לָכֶם עֲצָתִי הַטּוֹבָה כִּי חָפַצְתִּי לָעוּץ אֶתְכֶם טוֹב, אִם חָפֵץ אֱלֹהִים עַוֶּתְכֶם. הוּא אֱלֹהֵיכֶם וְאֵלָיו תּוּשָׁבוּ”: לז אִם יֹאמְרוּ “(מִלִּבּוֹ) בְּדָאוֹ”, אֱמֹר: “אִם (מִלִּבִּי) בְּדִיתִיו, בִּי עֲוֹנִי, וְאָנֹכִי נָקִי מֵאֲשֶׁר תֶּאְשָׁמוּ”: לח וַיִּגָּלֶה אֶל נֹחַ לֵאמֹר: “לֹא יַאֲמִין מֵעַמְּךָ כִּי אִם זֶה אֲשֶׁר הֶאֱמִין לִפְנֵי כֵן וְאַל יֵצַר לְךָ עַל הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר הֵם עוֹשִׂים: לט עֲשֵׂה אֶת הַתֵּבָה לְעֵינֵינוּ⁵⁹⁵ וְעַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר גָּלִינוּ אֶת אָזְנֶךָ וְאַל תְּדַבֵּר אֵלַי עַל אֹדוֹת הַפּוֹשְׁעִים כִּי טוֹבְעִים הֵם”: מ וַיְהִי עוֹשֶה אֶת הַתֵּבָה. וּכְכָל אֲשֶׁר יַעַבְרוּ עַל פָּנָיו שָׂרֵי עַמּוֹ יִלְעֲגוּ לוֹ. וַיֹּאמֶר: “אִם תִּלְעֲגוּ לִי, הִנֵּה אֶלְעַג לָכֶם כַּאֲשֶׁר תִּלְעָגוּ, כִּי אָכֵן תֵּדְעוּ בָּאַחֲרוֹנָה: מא מִי הוּא זֶה אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו עֹנֶשׁ אֲשֶׁר יְשִׂימֵהוּ חֶרְפָּה וְעַל מִי יָחוּל עֹנֶשׁ נֶצַח”: מב וַיְהִי כְּבוֹא דְּבָרֵנוּ וַיְבַעְבַּע הַתַּנּוּר (רוֹתְחָיו) וַנֹּאמֶר: “שָׂא בְּתוֹכָהּ מִכֹּל זוּג, שְׁנַיִם (יִהְיוּ), וְאֶת בְּנֵי מִשְׁפַּחְתֶּךָ, מִבַּלְעֲדֵי זֶה אֲשֶׁר נִגְזַר עָלָיו לִפְנֵי כֵן⁵⁹⁶, וְאֶת כָּל אֲשֶׁר הֶאֱמִין”. אַךְ לֹא הֶאֱמִינוּ (יַחַד) אִתּוֹ בִּלְתִּי אִם מְעַטִּים:

מג וַיֹּאמֶר: “רְדוּ בָהּ, בְּשֵׁם אֱלֹהִים לֶכְתָּהּ וְעָמְדָהּ, כִּי אֱלֹהַי סַלָּח וְרַחוּם”: מד וַתַּעֲבֵר אוֹתָם בֵּין גַּלִּים כֶּהָרִים, וַיִּקְרָא נֹחַ אֶל בְּנוֹ אֲשֶׁר נִבְדַּל (מִמֶּנּוּ)⁵⁹⁷: “בְּנִי, רֵד אִתָּנוּ וְאַל תְּהִי מִן הַכּוֹפְרִים”: מה וַיֹּאמֶר (בְּנוֹ): “אִמָּלְטָה אֶל הַר אֲשֶׁר יִהְיֶה לִּי לְמַחֲסֶה בִּפְנֵי הַמָּיִם”. וַיֹּאמֶר (נֹחַ): “אֵין מַחֲסֶה הַיּוֹם בִּפְנֵי פְקֻדַּת אֱלֹהִים, כִּי אִם לָזֶה אֲשֶׁר רִחַם”. וַיָּקָם הַגַּל בֵּין שְׁנֵיהֶם וַיְהִי בַּטּוֹבְעִים: מו וַיֵּאָמֵר: “אֶרֶץ, בִּלְעִי מֵימַיִךְ, וְהֵעָצְרוּ שָׁמַיִם”. וַיַּחְסְרוּ הַמָּיִם וַיָּקָם הַדָּבָר⁵⁹⁸, וַתִּתְרוֹמֵם, הַתֵּבָה עַל אִלְג’וּדִיִ⁵⁹⁹ וַיֵּאָמֵר: “הַשְׁמֵד”⁶⁰⁰ לָאֲנָשִׁים הַפּוֹשְׁעִים: מז וַיִּקְרָא נֹחַ אֶל אֱלֹהָיו וַיֹּאמַר: אֱלֹהַי, הִנֵּה בְנִי מִמִּשְׁפַּחְתִּי וּדְבָרְךָ אֱמֶת⁶⁰¹ וְאַתָּה הַשּׁוֹפֵט בַּשּׁוֹפְטִים: מח וַיֹּאמֶר (אֱלֹהִים): "נֹחַ, אֵין הוּא מִמִּשְׁפַּחְתְּךָ, כִּי עוֹשֶׂה הוּא אֶת אֲשֶׁר לֹא יָשָׁר. אַל תִּשְׁאָלֵנִי אֵפוֹא אֵת אֲשֶׁר אֵין לְךָ דַּעַת בּוֹ, הִנֵּה הִזְהַרְתִּיךָ לְבַל תִּהְיֶה כְּאַחַד הַבּוֹעֲרִים: מט וַיֹּאמֶר (נֹחַ): אֱלֹהַי. חָלִילָה לִי⁶⁰² מִמְּךָ כִּי אֶשְׁאַל אוֹתְךָ אֶת אֲשֶׁר לֹא דַעַת לִי בּוֹ, וְאִם לֹא תִּסְלַח לִי וְרִחַמְתָּנִי, אֶהְיֶה מִן הָאוֹבְדִים: נ וַיֵּאָמֵר: “נֹחַ, לֵךְ רֵד מִמֶּנָּה בְּשָׁלוֹם, וּבְרָכוֹת עָלֶיךָ וְעַל הָאֻמּוֹת מֵאֵלֶּה (אֲשֶׁר יָקוּמוּ)⁶⁰³ מֵאֵלֶּה אֲשֶׁר אִתָּךְ. יֵשׁ בָּהֶן אֻמּוֹת אֲשֶׁר נִתַּן לָהֶן לְהִתְעַנֵּג עַל טוּב. אַחֲרֵי כֵן יִפְגָּעֵן עֹנֶשׁ דְּאָבָה מֵאִתָּנוּ”: נא זֶה הוּא מִדִּבְרֵי הַתַּעֲלוּמָה אֲשֶׁר נִגְלֶה אֶת אָזְנְךָ, לֹא יָדַעְתָּ אוֹתָם לֹא אַתָּה וְלֹא עַמְּךָ לִפְנֵי כֵן⁶⁰⁴, וְיַחֵל כִּי הָאַחֲרִית (הִיא) לַיְרֵאִים (אֶת אֱלֹהִים):

נב וְאֶל עָאד (שָׁלַחְנוּ) אֶת הוּד אֲחִיהֶם⁶⁰⁵ וַיֹּאמֶר: הוֹי עַמִּי, עִבְדוּ אֶת הָאֱלֹהִים, אֵין לָכֶם כָּל אֱלוֹהַּ זוּלָתוֹ, אֵין אַתֶּם בִּלְתִּי אִם בּוֹדִים (כָּזָב): נג עַמִּי, לֹא אֶשְׁאַל מֵאִתְּכֶם שָׂכָר חֵלֶף זֶה, כִּי שְׂכָרִי רַק עַל אֱלֹהִים אֲשֶׁר בְּרָאָנִי. הַאִם לֹא תַּשְׂכִּילוּ?: נד עַמִּי, הִתְפַּלְלוּ אֶל אֱלֹהֵיכֶם כִּי יִסְלַח לָכֶם וְשׁוּבוּ אֵלָיו וְשָׁלַח אֶת הַשָּׁמַיִם לְהָנִיף עֲלֵיכֶם גֶּשֶׁם נְדָבוֹת: נה וְהוֹסִיף לָכֶם כֹּחַ עַל כֹּחֲכֶם. אַל תִּפְנוּ אֵפוֹא עֹרֶף לְהָזִיד": נו וַיֹּאמְרוּ: “הוּד, לֹא הֵבֵאתָ לָנוּ מוֹפֵת. לֹא נַעֲזֹב אֵפוֹא אֶת אֱלֹהֵינוּ עַל־פִּי דְבָרֶיךָ, וְאֵין אֲנַחְנוּ מַאֲמִינִים לְךָ: נז לֹא נֹאמַר בִּלְתִּי אִם כִּי פְגָעֲךָ אַחַד אֱלֹהֵינוּ בְּרָעָה”⁶⁰⁶. וַיֹּאמֶר: “מֵעִיד אָנֹכִי לִי עֵדִים אֶת אֱלֹהִים וְאֶתְכֶם, כִּי נָקִי אָנֹכִי מֵאֲשֶׁר תְּשַׁתְּפוּ: נח (אֶל אֱלֹהִים) מִזּוּלָתוֹ. זֹמּוּ לִי אֵפוֹא מְזִמָּה יַחְדָּו וְלֹא תִּצְפּוּ לִי⁶⁰⁷: נט כִּי אָנֹכִי נִשְׁעַנְתִּי עַל אֱלֹהִים אֱלֹהַי וֵאלֹהֵיכֶם. אֵין כָּל (חַי) שׁוֹרֵץ (עַל הָאָרֶץ) אֲשֶׁר לֹא הוּא יֹאחַז בְּצִיצִית רֹאשׁוֹ⁶⁰⁸. אָכֵן אֹרַח אֱלֹהַי מֵישָׁרִים: ס וְאִם עֹרֶף תִּפְנוּ, הִנֵּה הוֹדַעְתִּיכֶם אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר שֻלַּחְתִּי בּוֹ אֲלֵיכֶם. הָקֵם יָקִים אֱלֹהִים עַם אַחֵר תַּחְתֵּיכֶם וְלֹא תָּרֵעוּ לוֹ בִּמְאוּמָה, כִּי אֱלֹהַי שׁוֹמֵר עַל כֹּל”: סא וַיְהִי בְּבוֹא פְקֻדָּתֵנוּ, וַנְּמַלֵּט אֶת הוּד וְאֶת אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ אִתּוֹ בְּרַחֲמִים מֵאִתָּנוּ וַנְּמַלְּטֵם מֵעֹנֶשׁ קָשֶׁה: סב וְעָאד אֵלֶּה כִּחֲשׁוּ בְּאוֹתוֹת אֱלֹהֵיהֶם וַיַּמְרוּ אֶת שְׁלִיחָיו, וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי דְּבַר כָּל מוֹרֵד קְשֵׁה־עֹרֶף: סג וַתְּרַדְּפֵם קְלָלָה בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבְיוֹם הַתְּקוּמָה. הַאֵין זֹאת אֲשֶׁר כִּחֲשׁוּ עָאד בֵּאלֹהֵיהֶם? הֲלֹא “הַשְׁמֵד” לְעָאד עַם הוּד:

סד וְאֶל תַּמוּד (שָׁלַחְנוּ) אֶת צָאלִח אֲחִיהֶם וַיֹּאמֶר: “עַמִּי, עִבְדוּ אֶת הָאֱלֹהִים, אֵין לָכֶם כָּל אֱלוֹהַּ זוּלָתוֹ, הוּא אֲשֶׁר הֲקִימְכֶם מִן הָאָרֶץ וַיַּשְׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ. הִתְפַּלְּלוּ אֵפוֹא אֵלָיו כִּי יִסְלַח לָכֶם וְשׁוּבוּ אֵלָיו, כִּי קָרוֹב אֱלֹהַי וְעוֹנֶה (לְקוֹרְאָיו)”: סה וַיֹּאמְרוּ: צָאלִח, הֵן אַתָּה הָיִיתָ מִקְוֵנוּ לִפְנֵי כֵן. הַתְּנִיאֵנוּ מֵעֲבֹד אֵת אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵינוּ? אָכֵן בְּסָפֵק אֲנַחְנוּ בַּדָּבָר אֲשֶׁר תִּקְרָאֵנוּ אֵלָיו, מְפַקְפְּקִים: סו וַיֹּאמֶר: “עַמִּי, הַהֲשִׁיבֹתֶם אֶל לֵב כִּי בָא אֵלַי מוֹפֵת מֵאֵת אֱלֹהַי וַיִּתֵּן לִי מֵאִתּוֹ רַחֲמִים. מִי יוֹשִׁיעֵנִי מִ(יַּד) אֱלֹהִים בְּהַמְרוֹתִי אוֹתוֹ. לֹא תוֹסִיפוּ לִי בִּלְתִּי אִם אֲבַדּוֹן: סז עַמִּי, הִנֵּה גְּמַלַּת אֱלֹהִים זֹאת אוֹת הִיא לָכֶם, הַנִּיחוּ לָהּ לֶאֱכֹל בְּאֶרֶץ אֱלֹהִים, וְלֹא תִגְעוּ בָּה לְרָעָה פֶּן יֹאחֶזְכֶם עֹנֶשׁ קָרוֹב”: סח וַיְעַקְּרוּהָ וַיֹּאמֶר: "הִתְעַנְּגוּ בְּמִשְׁכְּנוֹתֵיכֶם שְׁלֹשָה יָמִים. זֶה דָּבָר אֲשֶׁר לֹא יְכֻזָּב: סט וַיְהִי בְּבוֹא פְקֻדָּתֵנוּ וַנְּמַלֵּט אֵת צָאלִח וְאֵת אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ אִתּוֹ בְּרַחֲמִים מֵאִתָּנוּ וּמֵחֶרְפַּת הַיּוֹם הַהוּא, כִּי אֱלֹהֶיךָ הוּא הֶחָזָק וְהַגִּבּוֹר: ע וַיֹּאחֶז אֶת הַפּוֹשְׁעִים הָרַעַשׁ וַיַּשְׁכִּימוּ בְּמִשְׁכְּנוֹתֵיהֶם פְּגָרִים מֵתִים⁶⁰⁹: עא כְּלֹא שָׁכְנוּ בְּתוֹכָם, הַאֵין זֹאת אֲשֶׁר כִּחֲשׁוּ תַמוּד בֵּאלֹהֵיהֶם, הַאֵין זֹאת אֲשֶׁר (נֶאֱמַר) “הַשְׁמֵד” לְתַמוּד:

עב וּלְפָנִים בָּאוּ שְׁלִיחֵינוּ אֶל אַבְרָהָם בַּבְּשׂוֹרָה, וַיֹּאמְרוּ: “שָׁלוֹם”, וַיֹּאמֶר: “שָׁלוֹם”. וְלֹא אַחַר לְהָבִיא עֵגֶל צָלוּי: עג וַיְהִי כִּרְאוֹתוֹ, כִּי יְדֵיהֶם לֹא תִגַּעְנָה בוֹ, זָרוּ בְעֵינָיו, וַיָּבוֹא בְּלִבּוֹ פַּחַד מִפְּנֵיהֶם, וַיֹּאמְרוּ: אַל תִּפְחַד, כִּי שְׁלוּחִים אֲנַחְנוּ אֶל עַם לוֹט: עד וְאִשְׁתּוֹ עוֹמֶדֶת וַתִּצְחָק. וַנְּבַשְּׂרָהּ בְּיִצְחָק וְאַחֲרֵי יִצְחָק יַעֲקֹב: עה וַתֹּאמֶר: “אוֹי לִי, הַאֵלֵד וַאֲנִי זְקֵנָה וְזֶה בַּעֲלִי זָקֵן? אָכֵן דְּבַר פֶּלֶא הוּא זֶה”: עו וַיֹּאמְרוּ: “הֲתִתְמְהִי עַל דְּבַר אֱלֹהִים. רַחֲמֵי אֱלֹהִים וּבִרְכוֹתָיו עֲלֵיכֶם בְּנֵי־הַבָּיִת, כִּי הוּא מְהֻלָּל וּמְפֹאָר”: עז וְכַאֲשֶׁר חָלַף הַפַּחַד מֵעַל אַבְרָהָם וַתְּבוֹאֵהוּ הַבְּשׂוֹרָה, הִתְוַכַּח עִמָּנוּ עַל דְּבַר עַם לוֹט, כִּי הָיָה אַבְרָהָם אֶרֶךְ אַפַּיִם וּמָלֵא רַחֲמִים וְשָׁב בִּתְשׁוּבָה: עח “אַבְרָהָם⁶¹⁰, חֲדַל מִזֶּה, כִּי דְּבַר אֱלֹהֶיךָ הִנֵּה בָא, וּבָא עֲלֵיהֶם עֹנֶשׁ אֲשֶׁר לֹא יוּשַׁב (מֵעֲלֵיהֶם)”: עט וּכְבוֹא שְׁלִיחֵינוּ אֶל לוֹט רַע בְּעֵינָיו עַל אֹדוֹתָם וּזְרוֹעוֹ קָצְרָה⁶¹¹ מֵהָגֵן עֲלֵיהֶם וַיֹּאמֶר: “זֶה יוֹם יָגוֹן”: פ וַיָּבוֹאוּ אֵלָיו בְּנֵי־עַמּוֹ וַיִּשְׂתָּעֲרוּ עָלָיו, וְגַם לִפְנֵי כֵן עָשׂוּ הָרָעוֹת. וַיֹּאמֶר: “עַמִּי, אֵלֶּה בְּנוֹתַי טְהוֹרוֹת לָכֶם יוֹתֵר. יְראוּ אֵפוֹא אֶת הָאֱלֹהִים וְאַל תְּשִׂימוּנִי חֶרְפָּה (בְּפָגְעֲכֶם) בְּאוֹרְחַי. הַאֵין מִכֶּם אִישׁ הוֹלֵךְ נְכֹחֹה?”: פא וַיֹּאמְרוּ: “הֵן יָדַעְתָּ, כִּי אֵין לָנוּ עִנְיָן בִּבְנוֹתֶיךָ, הֵן יָדַעְתָּ אֶת אֲשֶׁר נַחְפֹּץ”: פב וַיֹּאמֶר: “מִי יִתֵּן⁶¹² לִי כֹּחַ לַעֲמֹד בִּפְנֵיהֶם אוֹ (לוּ יָכֹלְתִּי) הִמָּלֵט אֶל מִבְצַר עֹז”: פג וַיֹּאמְרוּ (הַמַּלְאָכִים): “לוֹט, אֲנַחְנוּ שְׁלִיחֵי אֱלֹהֶיךָ, לֹא יִגְּעוּ אֵלֶיךָ. קוּם צֵא עִם מִשְׁפַּחְתְּךָ בַּאֲפֵל הַלַּיְלָה, וְאַל יִפֶן אִישׁ מִכֶּם אַחֲרָיו מִבַּלְעֲדֵי אִשְׁתֶּךָ, כִּי מָצוֹא תִּמְצָא אוֹתָהּ (הָרָעָה) אֲשֶׁר תִּמְצָא אוֹתָם, הִנֵּה הַבֹּקֶר (בָּא הָעֹנֶשׁ) אֲשֶׁר הִזְהִירוּם מִפָּנָיו. הַאֵין הַבֹּקֶר קָרוֹב?” פד וַיְהִי בְּבוֹא פְקֻדָּתֵנוּ וַנָּשֶׂם אֶת מְרוֹמָהּ לְשִׁפְלָתָהּ וַנַּמְטֵר עָלֶיהָ אַבְנֵי־חֵמָר שְׂרוּפוֹת אֵשׁ בְּלִי הֶרֶף וּמְצֻיָּנִים (בְּתָו) אֶת אֱלֹהֶיךָ⁶¹³, הֲלֹא לֹא רְחוֹקָה הִיא⁶¹⁴ מִן הַפּוֹשְׁעִים:

פה וְאֶל מִדְיָן (שָׁלַחְנוּ) אֶת שֻׁעַיְבּ אֲחִיהֶם, וַיֹּאמֶר: “עַמִּי עִבְדוּ אֶת הָאֱלֹהִים אֵין לָכֶם כָּל אֱלוֹהַּ זוּלָתוֹ. אַל תַּחְסִירוּ אֶת הַמִּדָּה וְאֶת הַמִּשְׁקָל. רוֹאֶה אָנֹכִי אֶתְכֶם (חַיִּים) בְּטוֹב, וְאוּלָם יָרֵא אָנֹכִי (פֶּן יָבוֹא) עֲלֵיכֶם עֹנֶשׁ יוֹם יָסֵב (אֶתְכֶם בִּתְלָאָה): פו עַמִּי, תְּנוּ אֵפוֹא אֶת הַמִּדָּה וְאֶת הַמִּשְׁקָל שְׁלֵמִים בְּצֶדֶק וְלֹא תַּחְסִירוּ מְאוּמָה מֵאֲשֶׁר לָאֲנָשִׁים וְלֹא תֶחֶטְאוּ בָּאָרֶץ לְהַשְׁחִית: פז שְׁאֵרִית אֱלֹהִים⁶¹⁵ טוֹב לָכֶם אִם מַאֲמִינִים אַתֶּם: פח וְאֵין אָנֹכִי שׁוֹמֵר עֲלֵיכֶם”: פט וַיֹּאמְרוּ: "שֻׁעַיְבּ, הַאִם יִרְאָתְךָ⁶¹⁶ תְּצַוְּךָ כִּי נַעֲזֹב אֵת אֲשֶׁר יַעַבְדוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְכִי לֹא נַעֲשֶׂה בְּהוֹנֵנוּ כַּאֲשֶׁר נַחְפֹּץ? אָכֵן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְהוֹלֵךְ נְכֹחֹה אָתָּה⁶¹⁷: צוַיֹּאמֶר: “עַמִּי, הַהֲשִׁיבוֹתֶם אֶל לֵב כִּי בָּא אֵלַי מוֹפֵת מֵאֵת אֱלֹהַי, וַיְכַלְכֵּל אוֹתִי בְּמִחְיָה טוֹבָה מֵאִתּוֹ. וְלֹא אֶחְפֹּץ לָלֶכֶת אַחֲרֵיכֶם בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנִיא אֶתְכֶם מִמֶּנָּה. לֹא אֶחְפֹּץ בִּלְתִּי אִם לְתַקֵּן כְּכָל אֲשֶׁר אוּכַל. וְלֹא יַצְלִיחֵנִי בִּלְתִּי אִם בֵּאלֹהִים עָלָיו נִשְׁעַנְתִּי וְאֵלָיו אָשׁוּב: צא עַמִּי, אַל יַחֲטִיאֲכֶם הִתְקוֹמֶמְכֶם לִי, פֶּן יִפְגַּעֲכֶם כַּאֲשֶׁר פָּגַע אֶת עַם נֹחַ אוֹ עַם הוּד אוֹ עַם צָאלִח. וְאֵין עַם לוֹט רְחוֹקִים מִכֶּם⁶¹⁸: צב הִתְפַּלְּלוּ אֵפוֹא לֵאלֹהִים, כִּי יִסְלַח לָכֶם וְשׁוּבוּ אֵלָיו, כִּי אֱלֹהַי רַחוּם וּמָלֵא אַהֲבָה”: צג וַיֹּאמְרוּ: “שֻׁעַיְבּ, לֹא נַשְׂכִּיל הַרְבֵּה בִּינָה מֵאֲשֶׁר תֹּאמֵר. אָכֵן רוֹאִים אֲנַחְנוּ אוֹתְךָ חַלָּשׁ בְּתוֹכֵנוּ, וְלוּלֵא מִשְׁפַּחְתְּךָ כִּי אָז רְגַמְנוּךָ, וְאֵין אַתָּה גִּבּוֹר מֵאִתָּנוּ”: צד וַיֹּאמֶר: "עַמִּי, הֲמִשְׁפַּחְתִּי יְקָרָה בְּעֵינֵיכֶם מֵאֱלֹהִים וַתְּחַשְּׁבוּהוּ כְּדָבָר אֲשֶׁר תַּשְׁלִיכוּ אַחֲרֵי גֵוְכֶם. אָכֵן מֵבִין אֱלֹהַי אֶת מַעֲשֵׂיכֶם: צה עַמִּי, עֲשׂוּ כְּכָל אֲשֶׁר יֵשׁ לְאֵל יֶדְכֶם, אַף גַּם אֲנִי עוֹשֶׂה וְלָאַחֲרוֹנָה תֵּדָעוּ⁶¹⁹: צו מִי הוּא אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו עֹנֶשׁ אֲשֶׁר יְשִׂימֵהוּ חֶרְפָּה וּמִי הוּא הַדּוֹבֵר שָׁקֶר. וּבַחֲנוּ (הַדָּבָר) וְאַף אֲנִי בּוֹחֵן אִתְּכֶם (יָחַד): צז וַיְהִי בְּבוֹא פְקֻדָּתֵנוּ וַנְּמַלֵּט אֶת שֻׁעַיְבּ וְאֶת אֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ אִתּוֹ בְּרַחֲמִים מֵאִתָּנוּ, וַיֹּאחֶז אֶת הַפּוֹשְׁעִים הָרַעַשׁ וַיַּשְׁכִּימוּ בְמִשְׁכְּנוֹתֵיהֶם פְּגָרִים מֵתִים: צח כְּלֹא שָׁכְנוּ בְּתוֹכָם. הַאֵין זֹאת אֲשֶׁר (נֶאֱמַר) “הַשְׁמֵד” לְמִדְיָן כַּאֲשֶׁר (נֶאֱמַר) “הַשְׁמֵד” לְתַמוּד⁶²⁰:

צט וּלְפָנִים שָׁלַחְנוּ אֶת מֹשֶה בְּאוֹתוֹתֵינוּ וּבְשִׁלְטוֹן גָּלוּי אֶל פַּרְעֹה וְשָׂרָיו, אֲשֶׁר הָלְכוּ אַחֲרֵי דְּבַר פַּרְעֹה, וְאֵין דְּבַר פַּרְעֹה נְכֹחָה: ק יֵלֵךְ בְּרֹאשׁ עַמּוֹ בְיוֹם הַתְּקוּמָה וְהוֹרִידָם אֶל אֵשׁ (גֵּיהִנֹּם), וְרַע (הוּא) הַמּוֹרָד אֲשֶׁר יוּרִדוּ (בּוֹ): קא וַתְּרַדְּפֵם קְלָלָה בָּזֶה וּבְיוֹם הַתְּקוּמָה וְרַע הוּא אֲשֶׁר יְסַמְּכוּ אוֹתָם בָּם⁶²¹:

קב זֶה הוּא מִדִּבְרֵי הֶעָרִים אֲשֶׁר נְסַפְּרֵם לָךְ. מֵהֶן קַיָּמוֹת וּמֵהֶן קָצִיר⁶²²: קג וְלֹא עֲשַׁקְנוּם וְרַק הֵם עָשְׁקוּ נַפְשׁוֹתָם, וְלֹא הוֹעִילוּ לָהֶם אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר יִקְרְאוּ אֲלֵיהֶם מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים בִּמְאוּמָה בְּבוֹא פְקֻדַּת אֱלֹהֶיךָ וְלֹא הוֹסִיפוּ לָהֶם בִּלְתִּי אִם קָרֶץ: קד כָּזֶה הוּא מוּסַר אֱלֹהֶיךָ בְּיַסְּרוֹ אֶת הֶעָרִים בְּפָשְׁעָן, כִּי דְאָבָה מוּסָרוֹ וְכָבֵד: קה אָכֵן אוֹת הוּא בָּזֶה לַאֲשֶׁר יָרֵא אֶת עֹנֶשׁ הָאַחֲרִית. זֶה יוֹם אֲסוּפִים לוֹ (כָּל) בְּנֵי הָאָדָם וְזֶה יוֹם מוּעָד⁶²³: קו וְלֹא נְאַחֲרֵהוּ, כִּי אִם עַד עֵת קְצוּבָה: קז בַּיּוֹם אֲשֶׁר יָבוֹא לֹא תְדַבֵּר נֶפֶשׁ כִּי־אִם בִּרְצוֹנוֹ. (וְהָיוּ) מֵהֶם אֲמֵלָלִים וּמְאֻשָּׁרִים: קח וְאוּלָם הָאֲמֵלָלִים (יִהְיוּ) בְּאֵשׁ (גֵּיהִנֹּם) לָהֶם בְּתוֹכָהּ תַאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה: קט לְעוֹלָמִים (יִהְיוּ) בְּתוֹכָהּ כָּל עוֹד יַעַמְדוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, מִלְּבַד אֲשֶׁר יַחְפֹּץ אֱלֹהֶיךָ (סְלוֹחַ לָהֶם), כִּי אֲשֶׁר יַחְפֹּץ אֱלֹהֶיךָ יַעֲשֶׂה: קי וְאוּלָם הַמְאֻשָּׁרִים (יִהְיוּ) בְּגַן עֵדֶן. לְעוֹלָמִים (יִהְיוּ) בְּתוֹכוֹ, כָּל עוֹד יַעַמְדוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, מִלְּבַד אֵלֶּה אֲשֶׁר יַחְפֹּץ (אֱלֹהֶיךָ) הוֹסֵף לָהֶם מַתָּת אֵין תִּכְלָה לַהּ: קיא אַל תְּפַקְפֵּק אֵפוֹא בִּדְבַר זֶה אֲשֶׁר יַעַבְדוּ אֵלֶּה. לֹא יַעַבְדוּ בִּלְתִּי אִם כַּאֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתָם לְפָנִים. וְאָכֵן אֲנַחְנוּ נְשַׁלֵּם לָהֶם חֶלְקָם (שָׁלֵם) לֹא יֶחְסָר: קיב וּלְפָנִים נָתַנּוּ לְמֹשֶה אֶת הַסֵּפֶר וַיֵּחָלְקוּ בוֹ. וְלוּלֵא דָּבָר יָצָא לִפְנֵי כֵן מֵאֵת אֱלֹהֶיךָ, נֶחֱרַץ דְּבַר (רִיבָם) בֵּינֵיהֶם, וְאָכֵן בְּסָפֵק הֵם בַּדָּבָר, מְפַקְפְּקִים ⁶²⁴: קיג וְאָכֵן לְכֻלָּם יְשַׁלֵּם אֱלֹהֶיךָ מַעֲשֵׂיהֶם, כִּי יוֹדֵעַ הוּא אֶת מַעֲשֵׂיהֶם: קיד עֲמֹד אֵפוֹא הָכֵן כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתָ אַתָּה וְזֶה אֲשֶׁר שָׁב אִתְּךָ בִּתְשׁוּבָה וְלֹא תַמְרוּ, כִּי רוֹאֶה הוּא אֶת מַעֲשֵׂיכֶם: קטו וְלֹא תִטּוּ אַחֲרֵי הַפּוֹשְׁעִים פֶּן תִּגַּע עֲלֵיכֶם אֵשׁ (גֵּיהִנֹּם), וְאֵין לָכֶם בִּפְנֵי אֱלֹהִים כָּל מָגִנִּים וְלֹא תִּמָּלֵטוּ⁶²⁵: קטז וְעָרַכְתָּ אֶת הַתְּפִלָּה בִּשְׁנֵי קְצוֹת הַיּוֹם וּבְאַשְׁמֹרֶת הַלַּיְלָה הָרִאשׁוֹנָה, אָכֵן, הַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים יַעֲבִירוּ אֶת הַמַּעֲשִׂים הָרָעִים. זֶה הוּא לְהַזְהִיר אֶת הַמְשִׁיבִים אֶל לֵב: קיז וְיַחֵל, כִּי לֹא יִקְבַּע אֱלֹהִים אֶת שְׂכַר עוֹשֵׂי הֵטּוֹב: קיח וְהֲלֹא הָיוּ (גַּם) בַּדּוֹרוֹת אֲשֶׁר קָמוּ לִפְנֵיכֶם בַּעֲלֵי שְׁאָר־רוּחַ⁶²⁶ אֲשֶׁר הֵנִיאוּ מֵהַשְׁחִית עַל הָאָרֶץ, רַק מְעַטִּים, מֵאֵלֶּה אֲשֶׁר מִלַּטְנוּ מֵהֶם⁶²⁷. וְאוּלָם הַפּוֹשְׁעִים הָלְכוּ אַחֲרֵי אֵלֶּה (הָאֲנָשִׁים) אֲשֶׁר מָצְאוּ תַּעֲנוּגוֹת בָּהּ⁶²⁸, וַיָּזִידוּ: קיט וְחָלִילָה לּוֹ לֵאלֹהֶיךָ לְהַשְׁמִיד אֶת הֶעָרִים בְּעֹשֶק בְּעוֹד יוֹשְׁבֵיהֶם עוֹשִׂים הַיָּשָׁר: קכ וְלוּ חָפֵץ אֱלֹהֶיךָ עָשָׂה אֶת בְּנֵי הָאָדָם אֻמָּה אֶחָת. אַךְ לֹא יַחְדְּלוּ מֵהִפָּלֵג, מִלְּבַד אֵלֶּה אֲשֶׁר רִחַם אֱלֹהֶיךָ, וְלָזֹאת יְצָרָם. וּבָא כְתֻמּוֹ דְּבַר אֱלֹהֶיךָ (לֵאמֹר): "מַלֵּא אֲמַלֵּא גֵּיהִנֹּם מִן הַגִּ’ן⁶²⁹ וְהָאֲנָשִׁים יַחְדָּו: קכא וְכָל אֲשֶׁר נְסַפֵּר לְךָ עַל דְּבַר הַשְּׁלִיחִים הוּא לְמַעַן הָכֵן בּוֹ לְבָבֶךָ, וַתָּבוֹא אֵלֶיךָ הָאֱמֶת בַּדָּבָר הַזֶּה וְהַזְהָרָה וְזִכָּרוֹן הוּא לַמַּאֲמִינִים: קכב וְאֶל אֵלֶּה אֲשֶׁר לֹא יַאֲמִינוּ אֱמֹר: "עֲשׂוּ כְּכָל אֲשֶׁר יֵשׁ לְאֵל יֶדְכֶם, כִּי אַף גַּם אֲנַחְנוּ עוֹשִׂים, וְחַכּוּ כִּי אַף גַּם אֲנַחְנוּ מְחַכִּים: קכג וְלֵאלֹהִים תַּעֲלוּמַת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְאֵלָיו יוּשַׁב כָּל הַדָּבָר כֻּלּוֹ. עָבְדֵהוּ אֵפוֹא וְהִשָּׁעֵן עָלָיו, וְלֹא נֶעֶלְמוּ מֵאֱלֹהֶיךָ מַעֲשֵׂיכֶם:

פָּרָשַׁת יוֹסֵף (עָלָיו הַשָּׁלוֹם)

נִתְּנָה בְמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ מֵאָה וְאַחַד עָשָׂר.

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א. ל. ר. א אֵלֶּה אוֹתוֹת הַסֵּפֶר הַגָּלוּי: ב אָכֵן הוֹרַדְנוּ אוֹתוֹ קֻרְאָן עֲרָבִי⁶³⁰ לְמַעַן אֲשֶׁר תַּשְׂכִּילוּ: ג אֲנַחְנוּ נְסַפֶּר לְךָ אֶת הַיָּפֶה בַסִּפּוּרִים בִּגְלוֹתֵינוּ אֶת אָזְנְךָ לַקֻּרְאָן הַזֶּה⁶³¹, וְאִם גַּם הָיִיתָ לִפְנֵי כֵן בְּאֵלֶּה אֲשֶׁר לֹא שָׂמוּ לִבָּם (אֵלָיו): ד (זְכֹר) בֶּאֱמֹר יוֹסֵף אֶל אָבִיו: “אָבִי, רָאִיתִי אַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים וְאֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ, רְאִיתִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי”: ה וַיֹּאמֶר (אָבִיו): “בְּנִי, אַל תְּסַפֵּר חֲזוֹנְךָ לְאַחֶיךָ פֶּן יָזֹמּוּ עָלֶיךָ מְזִמָּה, כִּי הַשָּׂטָן אוֹיֵב גָּלוּי לִבְנֵי אָדָם: ו וְאוּלָם כֵּן (יֶהִי). יִבְחַר אוֹתְךָ אֱלֹהֶיךָ, וְלִמֶּדְךָ פֵּשֶׁר הַדְּבָרִים, וְהֵרִיק חַסְדּוֹ עָלֶיךָ וְעַל בֵּית יַעֲקֹב, כַּאֲשֶׁר הֵרִיק אוֹתוֹ לְפָנִים עַל אֲבוֹתֶיךָ, עַל אַבְרָהָם וְעַל יִצְחָק, כִּי אֱלֹהֶיךָ יוֹדֵעַ וְחָכָם: ז אָכֵן הָיָה בְּיוֹסֵף וְאֶחָיו אוֹת לַשּׁוֹאֲלִים⁶³²: ח (זְכֹר) בְּאָמְרָם: “הִנֵּה יוֹסֵף וְאָחִיו⁶³³ אֲהוּבִים לְאָבִינוּ מִמֶּנּוּ, אִם כִּי אֲנַחְנוּ עֵדָה (שְׁלֵמָה). אָכֵן אָבִינוּ בְּתוֹעָה בְּרוּרָה: ט הִרְגוּ אֶת יוֹסֵף אוֹ גָרְשׁוּהוּ לְאֶרֶץ (רְחוֹקָה), יִשָּׂא אֲבִיכֶם לָכֶם לְבַדְכֶם פָּנָיו⁶³⁴, וִהְיִיתֶם אַחֲרֵי כֵן אֲנָשִׁים עוֹשֵׂי־הַיָּשָׁר: י וַיֹּאמֶר אוֹמֵר מֵהֶם: “אַל תַּהַרְגוּ אֶת יוֹסֵף, וְאוּלָם הַשְׁלִיכוּהוּ אֶל מַעֲמַקֵּי הַבּוֹר, וַאֲסָפַתְהוּ אַחַת הָאוֹרְחוֹת אִם כֵּן תַּעֲשׂוּ”: יא וַיֹּאמְרוּ:⁶³⁵ “אָבִינוּ, מַה לְּךָ אֲשֶׁר לֹא תִּבְטַח לָתֵת אֶת יוֹסֵף עַל יָדֵנוּ, וַאֲנַחְנוּ רַק אֶת טוֹבָתוֹ נִדְרֹש: יב שָׁלְחֵהוּ אִתָּנוּ מָחָר יִשְׁתַּעֲשֵׁעַ וִישַׂחֵק, וַאֲנַחְנוּ נִשְׁמֹר עָלָיו”: יג וַיֹּאמֶר: אַכֵן מֵצַר אָנֹכִי בְּקַחְתְּכֶם אוֹתוֹ וּמְפַחֵד פֶּן יֹאכְלֶנּוּ הַזְּאֵב, בְּעֵת אֲשֶׁר לֹא תָשִׂימוּ לֵב אֵלָיו”: יד וַיֹּאמְרוּ: הֵן אִם יֹאכְלֶנּוּ הַזְּאֵב בְּעוֹד אֲנַחְנוּ עֵדָה, כִּי אָז נֹאבַד (כֻּלָּנוּ)”⁶³⁶: טו וַיְהִי בְלֶכְתָּם אִתּוֹ, וַיִּוָּסְדוּ יָחַד לְשִׂימוֹ בְּמַעֲמַקֵּי הַבּוֹר, וַנִּגֶל אֶת אָזְנוֹ לֵאמֹר: “עוֹד תּוֹכִיחַ אוֹתָם עַל אֹדוֹת הַדָּבָר⁶³⁷ הַזֶּה וְהֵם לֹא יָחוּשׁוּ”: טז וַיָּבוֹאוּ אֶל אֲבִיהֶם בָּעֶרֶב בּוֹכִים: יז וַיֹּאמְרוּ: “הוֹי אָבִינוּ, הָלַכְנוּ לְהִתַּחֲרוֹת בְּמֵרוּץ וַנַּעֲזֹב אֶת יוֹסֵף יוֹשֵׁב עַל כֵּלֵינוּ, וַיֹּאכְלֶנּוּ הַזְּאֵב. וְאוּלָם אַתָּה לֹא תַאֲמִין לָנוּ, וְאִם גַּם אֱמֶת נְדַבֵּר”: יח וַיָּבִיאוּ עַל כֻּתָּנְתּוֹ דַּם־שֶׁקֶר⁶³⁸. וַיֹּאמֶר (יַעֲקֹב): “הֵקֵלָּה נַפְשְׁכֶם בְּעֵינֵיכֶם דָּבָר (זֶה). אַךְ טוֹב לְיַחֵל וּמֵאֱלֹהִים יֵשׁ לְבַקֵּשׁ עֶזְרָה לְבַל יְהִי הַדָּבָר אֲשֶׁר תְּסַפֵּרוּ”⁶³⁹: יט וַתָּבוֹא אוֹרְחָה וַיִּשְׁלְחוּ אֶת שׁוֹאֵב־מֵימֵיהֶם, וַיֹּרֶד אֶת דָּלְיוֹ וַיֹּאמֶר: אַךְ בְּשׂוֹרָה טוֹבָה (אִתִּי), עֶלֶם הוּא זֶה. וַיִּצְפְּנוּהוּ אִתָּם כִּרְכֻלָּתָם, וֵאלֹהִים יוֹדֵעַ אֵת אֲשֶׁר הֵם עוֹשִׂים: כ וַיִּמְכְּרוּהוּ בִּמְחִיר מְעַט בַּאֲדַרְכְּמוֹנִים מִסְפָּר, כִּי הֵקֵלּוּ בְעֶרְכּוֹ: כא וַיֹּאמֶר קוֹנֵהוּ מֵהַמִּצְרִים אֶל אִשְׁתּוֹ: “הוֹשִׁיבִי אוֹתוֹ בְּכָבוֹד, אוּלַי יִהְיֶה לָנוּ מוֹעִיל בּוֹ אוֹ נְאַמְּצֵהוּ לְבֵן לָנוּ”. כָּזֹאת כּוֹנַנּוּ אֶת יוֹסֵף בָּאָרֶץ וַנְּלַמְּדֵהוּ אֶת פֵּשֶׁר הַדְּבָרִים, כִּי עֹז לֵאלֹהִים לְהָקִים דְּבָרוֹ, וְאוּלָם מַרְבִּית הָאֲנָשִׁים לֹא יֵדָעוּ: כב וּבְבָגְרוֹ נָתַנּוּ לוֹ חָכְמָה וָדָעַת. כָּזֹאת נִגְמֹל אֶת עוֹשֵׂי־הַטּוֹב: כג וַתְּפַתֵּהוּ זֹאת אֲשֶׁר הוּא בְּבֵיתָהּ, וַתִּנְעַל אֶת הַדְּלָתוֹת וַתֹּאמֶר: “קְרַב הֲלוֹם”. וַיֹּאמֶר: “חָלִילָה לִּי מֵאֱלֹהִים⁶⁴⁰, הֵן הֵיטִיב אֲדוֹנִי שִׁבְתִּי (אִתּוֹ), אָכֵן לֹא יַצְלִיחוּ הַפּוֹשְׁעִים”: כד וְאָכֵן חָשְׁקָה נַפְשָׁהּ בּוֹ וְאַף הוּא חָשַׁק נַפְשׁוֹ בָּהּ, לוּלֵא רָאָה אוֹת אֱלֹהָיו⁶⁴¹ כָּזֹאת (הָיָה) לְמַעַן הַעֲבִיר מֵעָלָיו הָרָעָה וְהַתּוֹעֵבָה, כִּי הוּא מֵעוֹבְדֵינוּ הַתְּמִימִים (עִמָּנוּ): כה וַיָּרוּצוּ לַעֲבֹר זֶה אֶת זֶה אֶל הַדֶּלֶת, וַתִּקְרַע אֶת כֻּתָּנְתּוֹ מֵאָחוֹר וַיִּפְגְּשׁוּ בַּאֲדוֹנָהּ⁶⁴² לְיַד הַדָּלֶת. וַתֹּאמֶר: מַה (יִּהְיֶה) גְּמוּל זֶה אֲשֶׁר זָמַם לְהָרַע לְאִשְׁתֶּךָ, אִם לֹא אֲשֶׁר יֵאָסֵר אוֹ (יֵעָנֵשׁ) עֹנֶשׁ דְּאָבָה?": כו וַיֹּאמֶר: “הִיא פִתְּתָה אוֹתִי”. וַיָּעֶד עֵד מִמִּשְׁפַּחְתָּהּ (לֵאמֹר): “אִם כֻּתָּנְתּוֹ קְרוּעָה מִפָּנִים, כִּי אָז דִּבְּרָה הִיא אֱמֶת וְהוּא מִדּוֹבְרֵי הַשָּׁקֶר: כז אַךְ אִם קְרוּעָה כֻּתָּנְתּוֹ מֵאָחוֹר, כִּי אָז דִּבְּרָה (הִיא) שֶׁקֶר וְהוּא מִדּוֹבְרֵי הָאֱמֶת”: כח וַיְהִי בִּרְאוֹתוֹ אֶת כֻּתָּנְתּוֹ קְרוּעָה מֵאָחוֹר, וַיֹּאמֶר: “אָכֵן מִמְּזִמַּתְכֶן הִיא זֹאת, כִּי רַבָּה מְזִמַּתְכֶן”:

כט “יוֹסֵף⁶⁴³, סוּר מִזֶּה, וְהִתְפַּלְּלִי כִּי יִסָּלַח לְחַטָּאתֵךְ, כִּי הָיִית מִן הַחוֹטְאִים”:

ל וַתְּדַּבֵּרְנָה נָשִׁים בָּעִיר (לֵאמֹר): “אֵשֶׁת הַנָּגִיד פִּתְּתָה אֶת נַעֲרָהּ וַיִּקְרַע קִירוֹת לִבָּה בְּאַהֲבָתָהּ אוֹתוֹ. אָכֵן רָאֹה נִרְאֶנָּה בְּתוֹעָה גְלוּיָה”: לא וַיְהִי בְּשָׁמְעָהּ דִּבְרֵי מְזִמָּתָן, וַתִּשְׁלַח אֲלֵיהֶן וַתָּכֶן לָהֶן מֵסֵב, וַתִּתֵּן לְאִשָּׁה אִשָּׁה מֵהֶן סַכִּין, וַתֹּאמֶר (לְיוֹסֵף): “צֵא אֲלֵיהֶן”. וַיְהִי כִּרְאוֹתָן אוֹתוֹ וַתְּהַלֵּלְנָה אוֹתוֹ וַתִּפְצַעְנָה יְדֵיהֶן⁶⁴⁴, וַתֹּאמַרְנָה: “חָלִילָה לֵאלֹהִים, אֵין זֶה אָדָם. אֵין זֶה כִּי אִם מַלְאָךְ אָצִיל”: לב וַתֹּאמֶר: “וְזֶה הוּא אֲשֶׁר רִנַּנְתֶּן אַחֲרַי בִּגְלָלוֹ. וְאָמְנָם כִּי פִּתִּיתִיו וַיַּעֲמֹד בְּפָנַי, וְאָכֵן אִם לֹא יַעֲשֶׂה אֶת אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ יֵאָסֵר, וְהָיָה מִן הַנִּקְלִים”: לג וַיֹּאמֶר (יוֹסֵף): “אֱלֹהַי, בֵּית הַסֹּהַר אָהוּב עָלַי יוֹתֵר מִזֶּה אֲשֶׁר יִקְרָאוּנִי אֵלָיו (לַעֲשׂוֹתוֹ). וְאָכֵן אִם לֹא תַעֲבִיר מֵעָלַי מְזִמָּתָן אֶטֶּה אֲלֵיהֶן וְהָיִיתִי מִן הַבּוֹעֲרִים”: לד וַיֵּעָתֶר לוֹ אֱלֹהָיו, וַיַּעֲבֵר מֵעָלָיו מְזִמָּתָן, כִּי הוּא הַשּׁוֹמֵעַ וְהַיּוֹדֵעַ: לה (אַךְ גַּם) אַחֲרֵי רְאוֹתָם אֶת הָאוֹתוֹת, נִרְאָה לָהֶם לֶאֱסֹר אוֹתוֹ בְּבֵית־הַסֹּהַר עַד עֵת:

לו וַיָּבוֹאוּ אִתּוֹ אֶל בֵּית־הַסֹּהַר שְׁנֵי נְעָרִים וַיֹּאמֶר אֶחָד מֵהֶם: “הִנֵּה רָאִיתִי אוֹתִי בַּחֲלוֹם סוֹחֵט יָיִן”. וַיֹּאמֶר הַשֵּׁנִי: "הִנֵּה רָאִיתִי אוֹתִי בַּחֲלוֹם נוֹשֵׂא עַל רֹאשִׁי לֶחֶם וְהָעוֹף אוֹכֵל מִמֶּנּוּ. הַגֵּד לָנוּ פִּשְׁרוֹ, כִּי רוֹאִים אֲנַחְנוּ אוֹתְךָ מֵעוֹשֵׂי הַטּוֹב: לז וַיֹּאמֶר (יוֹסֵף): “לֹא יָבוֹא אֲלֵיכֶם מְזוֹנְכֶם אֲשֶׁר יְכַלְכְּלוּ אֶתְכֶם בּוֹ, כִּי אִם אָמַרְתִּי לָכֶם פִּשְׁרוֹ, עוֹד בְּטֶרֶם יָבוֹא אֲלֵיכֶם. זֶה הוּא מֵאֲשֶׁר לִמְּדַנִי אֱלֹהַי, כִּי עָזַבְתִּי אֶת דַּת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לֹא יַאֲמִינוּ בֵּאלֹהִים וִיכַחֲשׁוּ בָּאַחֲרִית: לח וָאֵלֵךְ אַחֲרֵי דַת אֲבוֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיַעֲקֹב. חָלִילָה לָּנוּ לְשַׁתֵּף אֶל אֱלֹהִים מְאוּמָה. זֶה הוּא חֶסֶד אֱלֹהִים עָלֵינוּ וְעַל בְּנֵי הָאָדָם. וְאוּלָם מַרְבִּית הָאָדָם לֹא יוֹדוּ (לוֹ): לט רֵעַי לְמַאֲסָר⁶⁴⁵ הַאֱלֹהִים נִפְרָדִים טוֹבִים יוֹתֵר, אִם הָאֱלֹהִים הָאֶחָד וְהָאַדִּיר: מ כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר תַּעַבְדוּ אוֹתָם מִבַּלְעָדָיו אֵין הֵם בִּלְתִּי אִם שֵׁמוֹת אֲשֶׁר קְרָאתֶם בָּהֶם אַתֶּם וַאֲבוֹתֵיכֶם, לֹא נָתַן לָהֶם אֱלֹהִים כָּל שִׁלְטוֹן, אֵין הַמִּשְׁפָּט בִּלְתִּי אִם לֵאלֹהִים. צִוָּה אֲשֶׁר לֹא תַּעַבְדוּ בִּלְתִּי אִם אוֹתוֹ. זֹאת הַדָּת הַנְּכוֹנָה, וְאוּלָם מַרְבִּית הָאֲנָשִׁים לֹא יֵדָעוּ: מא רֵעַי לְמַאֲסָר⁶⁴⁶, אוּלָם הָאֶחָד מִשְּׁנֵיכֶם יַשְׁקֶה אֶת אֲדוֹנָיו יָיִן. וְאוּלָם הַשֵּׁנִי יִצָּלֵב וְאָכַל הָעוֹף מֵרֹאשׁוֹ. נֶחֱרַץ הַדָּבָר אֲשֶׁר עַל אֹדוֹתָיו תִּדְרְשׁוּ אוֹתִי”! מב וַיֹּאמֶר אֶל הָאֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם אֲשֶׁר חָשַׁב כִּי יִמָּלֵט: “הַזְכִּירֵנִי לִפְנֵי אֲדוֹנֶיךָ”, כִּי הִשְׁכִּיחָהוּ הַשָּׂטָן אֶת זֵכֶר אֱלֹהָיו. וְלָכֵן נִשְׁאַר בְּבֵית־הַסֹּהַר שָׁנִים אֲחָדוֹת:

מג וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: “רָאִיתִי (בַּחֲלוֹמִי) שֶׁבַע פָּרוֹת שְׁמֵנוֹת תֹּאכַלְנָה אוֹתָן שֶׁבַע רָזוֹת, וְשֶׁבַע שִׁבֳּלִים יְרֻקּוֹת וַאֲחֵרוֹת יְבֵשׁוֹת. הַשָּׂרִים, הַגִּידוּ לִי פֵּשֶׁר חֲלוֹמִי אִם פּוֹתְרֵי חֲלוֹמוֹת אַתֶּם”: מד וַיֹּאמְרוּ: “עַרְבּוּבְיַת הַחֲלוֹמוֹת הוּא וְאֵין אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים פֵּשֶׁר הַחֲלוֹמוֹת”: מה וַיֹּאמֶר הָאֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם⁶⁴⁷ אֲשֶׁר נִצָּל, וַיִּזְכֹּר אַחֲרֵי זְמָן רָב: “אֲנִי אַגִּיד פִּשְׁרוֹ. שִׁלְחוּ נָא אוֹתִי”: מו “יוֹסֵף, הוֹי אַתָּה הַצַּדִּיק⁶⁴⁸, הוֹדִיעֵנִי פֵּשֶׁר דְּבַר שֶׁבַע פָּרוֹת שְׁמֵנוֹת תֹּאכַלְנָה אוֹתָן שֶׁבַע רָזוֹת וְשֶׁבַע שִׁבֳּלִים יְרֻקּוֹת וַאֲחֵרוֹת יְבֵשׁוֹת, לְמַעַן אָשׁוּב אֶל הָאֲנָשִׁים לְמַעַן יֵדָעוּ”⁶⁴⁹: מז וַיֹּאמֶר (יוֹסֵף): “תִּזְרְעוּ שֶׁבַע שָׁנִים כַּמִּנְהָג, וְהָיָה אֲשֶׁר תִּקְצֹרוּ, וְהִנַּחְתֶּם אוֹתוֹ בְּשִׁבֳּלָיו מִלְּבַד מְעַט מֵאֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ: מח וּבָאוּ אַחֲרֵי כֵן שֶׁבַע (שָׁנִים) קָשׁוֹת תֹּאכַלְנָה אֶת אֲשֶׁר קִדַּמְתֶּם (לְהָכִין) לָהֶן, מִלְּבַד מְעַט אֲשֶׁר תִּצְבֹּרוּ: מט אַחֲרֵי כֵן תָּבוֹא אַחֲרֵי זֶה שָׁנָה יֵרֶד בָּהּ הַגֶּשֶׁם לִבְנֵי הָאָדָם, וְדָרְכוּ בָהּ (גַּת)”:

נ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: “הֲבִיאוּהוּ אֵלָי”. וַיְהִי בְּבוֹא אֵלָיו הַשָּׁלִיחַ, וַיֹּאמֶר (יוֹסֵף): “שׁוּב אֶל אֲדוֹנֶיךָ, וּשְׁאַל אוֹתוֹ: מֶה (הָיְתָה) מַחֲשֶׁבֶת הַנָּשִׁים אֲשֶׁר פָּצְעוּ יְדֵיהֶן, כִּי אֱלֹהַי יוֹדֵעַ מְזִמָּתָן”: נא וַיֹּאמֶר (הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶן): “מַה צְּדִיתֶן בְּפַתּוֹתְכֶן אֶת יוֹסֵף”?, וַתֹּאמַרְנָה: “חָלִילָה לֵאלֹהִים, לֹא יָדַעְנוּ בוֹ כָּל רָע” וַתֹּאמֶר אֵשֶׁת הַנָּגִיד: “עַתָּה נָכוֹנָה הָאֱמֶת. אֲנִי פִּתֵּיתִי אוֹתוֹ וְהוּא מִדּוֹבְרֵי הָאֱמֶת”: נב “זֶה הוּא⁶⁵⁰ לְמַעַן יֵדַע (אֲדוֹנִי) כִּי לֹא בָּגַדְתִּי בוֹ בַּסָּתֶר. כִּי לֹא יַנְחֶה אֱלֹהִים אֶת מְזִמַּת הַבּוֹגְדִים⁶⁵¹: נג וְלֹא אֲזַכֶּה אֶת נַפְשִׁי, כִּי הַנֶּפֶשׁ נוֹטָה לְרָעָה בִּלְתִּי אִם אֲשֶׁר רִחַם אֱלֹהַי, כִּי אֱלֹהַי סַלָּח וְרַחוּם”:

נד וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: “הֲבִיאוּהוּ אֵלַי אֶקָּחֵהוּ לִי לְבַדִּי”. וַיְהִי בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ וַיֹּאמֶר: “הִנֵּה אַתָּה נָכוֹן הַיּוֹם לְפָנֵינוּ וְנֶאֱמָן”: נה וַיֹּאמֶר (יוֹסֵף): “שִׂים אוֹתִי עַל אוֹצְרוֹת הָאָרֶץ, כִּי אָנֹכִי שׁוֹמֵר מֵבִין”: נו כָּזֹאת כּוֹנַנּוּ אֶת יוֹסֵף בָּאָרֶץ, יִשְׁכֹּן בְּתוֹכָהּ בְּכָל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ. נַאֲצִיל רַחֲמֵינוּ לַאֲשֶׁר נַחְפֹּץ וְלֹא נִקְבַּע שְׂכַר עוֹשֵׂי־הַטּוֹב: נז וְאָכֵן שְׂכַר (מְעוֹן) הָאַחֲרִית טוֹב מִזֶּה לַמַּאֲמִינִים וְהַיְרֵאִים (אֶת אֱלֹהִים):

נח וַיָּבוֹאוּ אַחֵי יוֹסֵף, וַיָּסוּרוּ אֵלָיו וַיַּכִּירֵם וְהֵם לֹא הִכִּירוּהוּ: נט וְכַאֲשֶׁר צִיְּדָם לַדֶּרֶךְ בָּר, אָמַר: “הָבִיאוּ אֵלַי אָח אֲשֶׁר לָכֶם מֵאֲבִיכֶם, הֵן תִּרְאוּ כִּי אֲנִי נוֹתֵן אֶת הַמִּדָּה מְלֵאָה, וְכִי אָנֹכִי הַטּוֹב בְּמַכְנִיסֵי־אוֹרֵחַ: ס אַךְ אִם לֹא תְּבִיאוּהוּ, הִנֵּה לֹא מִדַּת (בָּר) לָכֶם אִתִּי וְלֹא תִקְרְבוּ אֵלָי”: סא וַיֹּאמְרוּ: “נְפַתֶּה אָבִיו עַל אֹדוֹתָיו וְעָשִׂינוּ (כֵּן)”: סב וַיֹּאמֶר אֶל נְעָרָיו: “שִׁימוּ רְכֻלָּתָם⁶⁵² בְּאַמְתְּחוֹתֵיהֶם לְמַעַן יָבִינוּ אֶת הַדָּבָר⁶⁵³ בִּפְנוֹתָם וּבָאוּ אֶל בֵּיתָם אוּלַי יָשׁוּבוּ”: סג וַיְהִי בְּשׁוּבָם אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ: “אָבִינוּ, מָנְעוּ מֵאִתָּנוּ מִדַּת (בָּר)⁶⁵⁴. שְׁלַח נָא אֶת אָחִינוּ אִתָּנוּ וְנִשְׁבְּרָה מִדַּת (בָּר), וַאֲנַחְנוּ נִשְׁמֹר עָלָיו”: סד וַיֹּאמֶר (אֲבִיהֶם): “הַאִם אוּכַל לְהַפְקִידוֹ בְּיֶדְכֶם אִם לֹא כַּאֲשֶׁר הִפְקַדְתִּי אֶת אָחִיו עַל יֶדְכֶם מִלְּפָנִים? אָכֵן אֱלֹהִים הוּא הַשּׁוֹמֵר הַטּוֹב וְהוּא הָרַחוּם בָּרַחֲמָנִים”: סה וַיְהִי בְּפָתְחָם אַמְתְּחוֹתֵיהֶם וַיִּמְצְאוּ אֶת רְכֻלָּתם הוּשְׁבָה אֲלֵיהֶם. וַיֹּאמְרוּ: "אָבִינוּ: מַה נְבַקֵּשׁ (עוֹד)?⁶⁵⁵ הִנֵּה רְכֻלָּתֵנוּ הוּשְׁבָה אֵלֵינוּ. (נָשׁוּב) וּנְחַיֶּה אֶת בֵּיתֵנוּ וְשָׁמַרְנוּ עַל אָחִינוּ, וְהוֹסַפְנוּ עוֹד מִדַּת (בָּר), (מַשָּׂא) גָּמָל. זֹאת מִדָּה זְעוּמָה⁶⁵⁶: סו וַיֹּאמֶר: “לֹא אֶשְׁלַח אוֹתוֹ עֲמָּכֶם עַד אִם תִּשָּׁבְעוּ לִי בֵּאלֹהִים, כִּי תְּבִיאוּהוּ אֵלַי, זוּלָתִי אִם יַקִּיף אֶתְכֶם (אוֹיֵב)”⁶⁵⁷ וַיְהִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבְּעוּ לוֹ וַיֹּאמֶר: “אֱלֹהִים עָרֵב אֶת דִּבְרֵיכֶם”: סז וַיֹּאמֶר: “בָּנַי אַל תָּבוֹאוּ דֶרֶךְ שַׁעַר אֶחָד, כִּי־אִם בּוֹאוּ דֶּרֶךְ שְׁעָרִים שׁוֹנִים. וְלֹא אוּכַל אוֹעִיל לָכֶם בִּפְנֵי אֱלֹהִים מְאוּמָה, אֵין הַמִּשְׁפָּט בִּלְתִּי אִם לֵאלֹהִים עָלָיו נִשְׁעַנְתִּי וְעָלָיו יִשָּׁעֲנוּ הַנִּשְׁעָנִים”:

סח וְאָכֵן בְּבוֹאָם דֶּרֶךְ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר צִוָּה אוֹתָם אֲבִיהֶם לֹא הוֹעִילוּ בִּפְנֵי אֱלֹהִים מְאוּמָה. וְרַק חֵפֶץ הָיָה בְּנֶפֶשׁ יַעֲקֹב וַיַּעֲשֵׂהוּ כִּי בַּעַל דַּעַת הוּא בַּאֲשֶׁר לִמַּדְנוּהוּ⁶⁵⁸. וְאוּלָם מַרְבִּית הָאֲנָשִׁים לֹא יֵדָעוּ:

סט וַיְהִי בְּבוֹאָם אֶל יוֹסֵף, וַיֶּאֱסֹף אֶת אָחִיו אֶל בֵּיתוֹ וַיֹּאמֶר: “אָנֹכִי אָחִיךָ. וְאוּלָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשׂוּ”: ע וְכַאֲשֶׁר צִיְּדָם לַדֶּרֶךְ בָּר, שָׂם אֶת הַגָּבִיעַ בְּאַמְתַּחַת אָחִיו. אַחֲרֵי כֵן הִכְרִיז כָּרוֹז: “הוֹי הָאוֹרְחָה. אָכֵן גַּנָּבִים אַתֶּם”: עא וַיִּגְּשׁוּ אֲלֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ: “מַה הוּא אֲשֶׁר תְּחַפֵּשׂוּ”⁶⁵⁹: עב וַיֹּאמְרוּ: “נְחַפֵּשׂ גְּבִיעַ הַמֶּלֶךְ וַאֲשֶׁר יְבִיאֶנוּ יִהְיֶה לוֹ מַשָּׂא גָּמָל (בָּר). וַאֲנִי עָרֵב אוֹתוֹ”. עג וַיֹּאמְרוּ: “חֵי אֱלֹהִים. הֵן יְדַעְתֶּם כִּי לֹא בָּאנוּ לְהַשְׁחִית בָּאָרֶץ. וְאֵין אֲנַחְנוּ גַנָּבִים”: עד וַיֹּאמְרוּ: “וּמַה יִּהְיֶה גְמוּלוֹ (שֶׁלַּגַּנָּב) אִם שֶׁקֶר דִּבַּרְתֶּם?”: עה וַיֹּאמְרוּ: “גְּמוּלוֹ שֶׁלָּזֶה אֲשֶׁר יִמָּצֵא בְאַמְתַּחְתּוֹ, גְּמוּלוֹ הוּא אֲשֶׁר יִהְיֶה (עֶבֶד) תְּמוּרָתוֹ. כֵּן נִגְמֹל לַפּוֹשְׁעִים”: עו וַיָּחֶל בְּאַמְתְּחוֹתֵיהֶם לִפְנֵי אַמְתַּחַת אָחִיו. אַחֲרֵי כֵן הוֹצִיאוֹ⁶⁶⁰ מֵאַמְתַּחַת אָחִיו. כָּזֹאת הוֹרֵינוּ לְיוֹסֵף מְזִמָּה. לֹא הָיְתָה לוֹ הַצְּדָקָה לָקַחַת אֶת אָחִיו (לְעֶבֶד) בְּמִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ, אִם לֹא כִּי חָפֵץ אֱלֹהִים. נָרִים אֶת מַעֲלַת הָאִישׁ אֲשֶׁר נַחְפֹּץ. וּמֵעַל כָּל בַּעַל־דַּעַת (אֱלֹהִים) יוֹדֵעַ: עז וַיֹּאמְרוּ (אֶחָיו): “אִם גָּנַב, הִנֵּה גָּנַב אָח לוֹ לְפָנִים”. וַיַּסְתִּירָהּ יוֹסֵף בְּנַפְשׁוֹ, וְלֹא גִלָּה אוֹתָהּ לָהֶם, וַיֹּאמֶר (אֶל לִבּוֹ): “אָכֵן רַע מְקוֹמְכֶם, וֵאלֹהִים יוֹדֵעַ אֶת אֲשֶׁר תְּדַבֵּרוּ”: עח וַיֹּאמְרוּ: “הַנָּגִיד, אֲבָל אָב זָקֵן מְאֹד לוֹ, קַח אֵפוֹא אֶחָד מִמֶּנּוּ תַּחְתָּיו, כִּי רוֹאִים אֲנַחְנוּ אוֹתְךָ מֵעוֹשֵׂי־הַטּוֹב”: עט וַיֹּאמֶר: “חָלִילָה לָּנוּ מֵאֱלֹהִים לָקַחַת אִם לֹא אֶת זֶה אֲשֶׁר מָצָאנוּ אִתּוֹ אֶת הוֹנֵנוּ, כִּי אָז נִהְיֶה מִן הַפּוֹשְׁעִים”: פ וַיְהִי כַּאֲשֶׁר נוֹאֲשׁוּ מִמֶּנּוּ, וַיִּפְרְשׂוּ וַיִּוָּעֲצוּ בְּסוֹדָם. וַיֹּאמֶר הַגָּדוֹל בָּהֶם: “הַאִם לֹא תֵדְעוּ אֶת אֲשֶׁר הִשְׁבִּיעַ אֲבִיכֶם אֶתְכֶם בֵּאלֹהִים וְאֶת אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם לְפָנִים בְּיוֹסֵף. לֹא אֵצֵא אֵפוֹא מִן הָאָרֶץ (הַזֹּאת) כִּי אִם בִּרְצוֹן אָבִי, אוֹ כִּי יִשְׁפֹּט אֱלֹהִים לִי, כִּי הוּא הַטּוֹב בַּשּׁוֹפְטִים: פא שׁוּבוּ אֶל אֲבִיכֶם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו: “אָבִינוּ, גָּנַב בִּנְךָ, וְלֹא נָעִיד כִּי אִם אֶת אֲשֶׁר יָדַעְנוּ, וְאֵין אֲנַחְנוּ שׁוֹמְרִים עַל הַתַּעֲלוּמָה”⁶⁶¹: פב שְׁאַל נָא אֶת הָעִיר אֲשֶׁר הָיִינוּ בָהּ וְאֶת הָאוֹרְחָה אֲשֶׁר בָּאנוּ בָהּ. וְאָכֵן אֱמֶת נְדַבֵּר”:

פג וַיֹּאמֶר (יַעֲקֹב):⁶⁶² "הֵקַלָּה נַפְשְׁכֶם בְּעֵינֵיכֶם הַדָּבָר, אַךְ אֹרֶךְ־רוּחַ טוֹב, אוּלַי יְשִׁיבֵם אֱלֹהִים אֵלַי גַּם יָחַד, כִּי הוּא הַיּוֹדֵעַ וְהֶחָכָם: פד וַיִּיפֶן מֵהֶם וַיֹּאמֶר (עוֹד) “מַה רַב צַעֲרִי עַל יוֹסֵף”. וַתִּכְהֶינָה⁶⁶³ עֵינָיו מִיָּגוֹן וְכַעֲסוֹ עָצוּר: פה וַיֹּאמְרוּ: “חֵי הָאֱלֹהִים, הַבְלִיגָה. הֲתִזְכֹּר אֶת יוֹסֵף עַד אֲשֶׁר תִּהְיֶה שׁוֹמֵם וְהָיִיתָ בַּמֵּתִים?”: פו וַיֹּאמֶר: “אֶל אֱלֹהִים אָשִׂיחָה דַאֲגָתִי וִיגוֹנִי, כִּי יוֹדֵעַ אָנֹכִי מֵאֵת אֱלֹהִים אֶת אֲשֶׁר לֹא תֵּדָעוּ: פז בָּנַי, לְכוּ וְחִקְרוּ עַל אֹדוֹת יוֹסֵף וְאָחִיו וְאַל תִּוָּאֲשׁוּ מִתְּשׁוּעַת אֱלֹהִים⁶⁶⁴, כִּי לֹא יִוָּאֲשׁוּ מִתְּשׁוּעַת אֱלֹהִים, בִּלְתִּי אִם הָאֲנָשִׁים הַכּוֹפְרִים”: פח וַיְהִי בְּבוֹאָם אֵלָיו⁶⁶⁵, וַיֹּאמְרוּ: “הַנָּגִיד, מָצְאָה צָרָה אוֹתָנוּ וְאֶת בֵּיתֵנוּ וַנָּבִיא כֶּסֶף נִמְאָס⁶⁶⁶, מְדוּ לָנוּ מִדַּת (בָּר) וַעֲשֵׂה עִמָּנוּ צְדָקָה, כִּי אֱלֹהִים יִגְמֹל טוֹב אֶת עוֹשֵׂי הַצְּדָקָה”: פט וַיֹּאמֶר: “הַיְדַעְתֶּם אֶת אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּיוֹסֵף וְאָחִיו, בִּהְיוֹתְכֶם נִמְהָרֵי לֵב?”: צ וַיֹּאמְרוּ: “הַאִם אֵין אַתָּה יוֹסֵף?” וַיֹּאמֶר: “אָנֹכִי יוֹסֵף וְזֶה אָחִי. אָכֵן חֶסֶד עָשָׂה אֱלֹהִים עִמָּנוּ, כִּי אֲשֶׁר יִירָא (אֱלֹהִים) וְיַאֲרִיךְ רוּחוֹ, הִנֵּה לֹא יִקְבַּע אֱלֹהִים שְׂכַר עוֹשֵׂי־הַטּוֹב”: צא וַיֹּאמְרוּ: “חֵי אֱלֹהִים, אָכֵן הִפְלָה אוֹתְךָ אֱלֹהִים מִמֶּנּוּ, וְאָכֵן חַטָּאִים הָיִינוּ”: צב וַיֹּאמֶר: “לֹא תוֹכָחוֹת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם. יִסְלַח לָכֶם אֱלֹהִים וְהוּא הָרַחוּם בָּרַחֲמָנִים: צג לְכוּ עִם כֻּתָּנְתִּי זֹאת וְשִׁיתוּהָ עַל פְּנֵי אָבִי וְשָׁב וְרָאָה, וּבֹאוּ אֵלַי עִם בָּתֵּיכֶם יַחְדָּו”:

צד וַיְהִי אַךְ יָצְאָה הָאוֹרְחָה לְדַרְכָּהּ⁶⁶⁷, וַיֹּאמֶר אֲבִיהֶם. חָשׁ אָנֹכִי אֶת רֵיחַ יוֹסֵף וְאִם גַּם תְּדַמּוּ כִּי רוּחַ עִוְעִים נִסְּכָה עָלַי: צה וַיֹּאמְרוּ: “חֵי אֱלֹהִים כִּי שׁוֹגֶה אַתָּה בְּשִׁגְיוֹנְךָ הָרִאשׁוֹן”⁶⁶⁸ צווַיְהִי כְּבוֹא הַמְבַשֵּׂר וַיָּשֶׁת אוֹתָהּ עַל פָּנָיו וַיָּשָׁב לִרְאוֹת: צז וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: “הֲלֹא אָמַרְתִי לָכֶם, כִּי אֵדַע מֵאֵת אֱלֹהִים אֶת אֲשֶׁר לֹא תֵדָעוּ”: צח וַיֹּאמְרוּ: “אָבִינוּ, הִתְפַּלֵּל לֵאלֹהִים כִּי יִסְלַח לָנוּ פְּשָֹעֵנוּ, כִּי חָטָאנוּ”: צט וַיֹּאמֶר: “אֶל אֱלֹהִים אֶתְפַּלֵּל כִּי יִסְלַח לָכֶם, כִּי הוּא הַסַּלָּח וְהָרַחוּם”:

ק וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּאוּ אֶל יוֹסֵף, וַיֶּאֱסֹף אֶת אָבִיו אֵלָיו⁶⁶⁹ וַיֹּאמֶר: “בּוֹאוּ מִצְרַיִם בֶּטַח, אִם יִרְצֶה אֱלֹהִים”: קא וַיַּעַל אֶת אָבִיו עַל כִּסֵּא הַמַּלְכוּת, וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיִּשְׁתַּחֲווּ, וַיֹּאמֶר: “אָבִי, זֶה הוּא פִּתְרוֹן חֲלוֹמִי מִלְּפָנִים. הִנֵּה עָשָׂה אוֹתוֹ אֱלֹהַי אֱמֶת. וַיֵּיטֶב אִתִּי בְּהוֹצִיאוֹ אוֹתִי מִבֵּית־הַסֹּהַר, וַיָּבֵא אֶתְכֶם מִן הָעֲרָבָה, אַחֲרֵי אֲשֶׁר הִפְרִיד הַשָּׂטָן בֵּינִי וּבֵין אַחַי. אָכֵן אֱלֹהַי חַנּוּן לַאֲשֶׁר יַחְפֹּץ, כִּי הוּא הַיּוֹדֵעַ וְהֶחָכָם: קב אֱלֹהַי, אָכֵן נָתַתָּ לִּי מַלְכוּת וַתְּלַמְּדֵנִי פֵּשֶׁר הַדְּבָרִים. בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ. אַתָּה מָגִנִּי בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּבָאַחֲרִית אָסְפֵנִי נָא אֵלֶיךָ תָּמִים עִמָּךְ⁶⁷⁰, וְדַבְּקֵנִי בְּעוֹשֵׂי־הַיָּשָׁר”.

קג זֶה הוּא מִדִּבְרֵי הַתַּעֲלוּמָה נְגַלֶּה אוֹתָם לָךְ, וְלֹא הָיִיתָ אֶצְלָם בְּהִוָּסְדָם יַחַד וַיָּזֹמּוּ מְזִמָּה. אַךְ מַרְבִּית הָאֲנָשִׁים – אִם גַּם תִּתְאַמֵּץ – לֹא יַאֲמִינוּ: קד וְלֹא תִשְׁאַל מֵהֶם עָלָיו⁶⁷¹ כָּל שָׂכָר. אֵין הוּא בִּלְתִּי אִם הַזְהָרָה לִבְנֵי אָדָם⁶⁷²: קה וְכַמָּה מִן הָאוֹתוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ יַעַבְרוּ עֲלֵיהֶם וּבְכָל זֹאת יִרְחֲקוּ מֵהֶם⁶⁷³: קו וְלֹא יַאֲמִינוּ מַרְבִּיתָם בֵּאלֹהִים, וְרַק מְשַׁתְּפִים (לֵאלֹהִים) הֵם: קז מָה הַבִּטָּחוֹן אֲשֶׁר בָּטְחוּ, כִּי לֹא יָבוֹא עֲלֵיהֶם עֹנֶשׁ אֱלֹהִים וַאֲפָפָם, אוֹ כִּי תְבוֹאֵם “הַשָּׁעָה”⁶⁷⁴ פִּתְאֹם, וְהֵם לֹא יָחוּשׁוּ?⁶⁷⁵: קח אֱמֹר: זֹאת הִיא דַרְכִּי. אֶקְרָא אֶל אֱלֹהִים עַל כִּי אוֹת גָּלוּי אֲנִי וְכָל הַהוֹלֵךְ אַחֲרָי⁶⁷⁶, וְהַשֶּׁבַח לֵאלֹהִים וְאֵין אָנֹכִי מִן הַמְשַׁתְּפִים: קט וְלֹא שָׁלַחְנוּ לְפָנֶיךָ כִּי־אִם אֲנָשִׁים מֵאַנְשֵׁי הֶעָרִים אֲשֶׁר גָּלִינוּ אֶת אָזְנָם. הַאִם לֹא יַעַבְרוּ בָּאָרֶץ וְרָאוּ אֵיכָה הָיְתָה אַחֲרִית אֵלֶּה אֲשֶׁר הָיוּ לִפְנֵיהֶם. – וְאָכֵן מְעוֹן הָאַחֲרִית טוֹב יוֹתֵר לַאֲשֶׁר יָרְאוּ אֱלֹהִים. הַאִם לֹא תַּשְׂכִּילוּ?

קי וַיְהִי כַּאֲשֶׁר נוֹאֲשׁוּ הַשְּׁלִיחִים וַיַּחְשְׁבוּ כִּי נִתְּנוּ לְכוֹזְבִים וַתְּבוֹאֵם תְּשׁוּעָתֵנוּ. וַיִּמָּלֵט אֲשֶׁר חָפַצְנוּ, אַךְ לֹא יוּשַׁב אַכְפֵּנוּ מֵעַל הָאֲנָשִׁים הַזֵּדִים⁶⁷⁷: קיא אָכֵן הָיָה בְּסִפּוּרֵיהֶם מָשָׁל וּמוּסָר לְאַנְשֵׁי לֵבָב. אֵין הוּא⁶⁷⁸ דָבָר בָּדוּי מִן הַלֵּב. וְאוּלָם לְקַיֵּם אֵת אֲשֶׁר (הוּרַד) לְפָנָיו וּלְבָאֵר מְפֹרָשׁ כָּל דָּבָר, וְאֹרַח־מֵישָׁרִים וְרַחֲמִים לַאֲנָשִׁים הַמַּאֲמִינִים:

פָּרָשַׁת הָרָעַם⁶⁷⁹

נִתְּנָה בְמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ אַרְבָּעִים וּשְׁלֹשָה.

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א. ל. מ. ר. א אֵלֶּה אוֹתוֹת הַסֵּפֶר. וַאֲשֶׁר הוּרַד אֵלֶיךָ מֵאֵת אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱמֶת, וְאוּלָם מַרְבִּית הָאֲנָשִׁים לֹא יַאֲמִינוּ: ב אֱלֹהִים הוּא אֲשֶׁר הֵרִים אֶת הַשָּׁמַיִם בְּלִי עַמּוּדִים תִּרְאוּם, אַחֲרֵי כֵן הִתְנַשֵּׂא עַל כִּסֵּא הַכָּבוֹד, וַיָּשֶׂם אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ לְמַס עוֹבֵד. כָּל אֶחָד מֵהֶם יָרוּץ עַד לְעֵת מוֹעֵד. יְנַהֵג אֶת הַמֶּמְשָׁלָה, יְבָאֵר מְפֹרָשׁ אֶת הָאוֹתוֹת לְמַעַן תִּבְטְחוּ בִּפְגִישַׁת אֱלֹהֵיכֶם: ג וְהוּא אֲשֶׁר פָּרַשׂ אֶת הָאָרֶץ וַיָּשֶׂם בָּהּ יְתֵדוֹת נֶאֱמָנוֹת⁶⁸⁰ וּנְהָרוֹת וּמִכָּל פֶּרִי. שָׁת בְּתוֹכָה זוּגוֹת שְׁנַיִם (מִכֹּל). יְכַסֶּה בַלַּיְלָה עַל הַיּוֹם. אָכֵן בָּזֶה אוֹת לַאֲנָשִׁים יָשִׁיבוּ אֶל לֵב: ד וּבָאָרֶץ חֶלְקוֹת אֲדָמָה סְמוּכוֹת אַחַת לָאֶחָת, וְגַנּוֹת עֲנָבִים וָזֶרַע וָתֹמֶר (נוֹשְׂאִים פֵּרוֹת) שׁוֹנִים הַיּוֹצְאִים מִשֹּׁרֶשׁ אֶחָד. וְדוֹמִים (הַיּוֹצְאִים) מִשָּׁרָשִׁים שׁוֹנִים. יָשְׁקוּ מֵאוֹתָם מָיִם. וַנִּתַּן יִתְרוֹן לָאֶחָד עַל הַשֵּׁנִי בְּטַעַם. אָכֵן בָּזֶה אוֹת לְעַם יַשְׂכִּילוּ:

ה וְכִי תִּתְפַּלֵּא, הִנֵּה אָמְנָם פֶּלֶא דְבָרָם (לֵאמֹר): “הַאִם אַחֲרֵי הֱיוֹתֵנוּ לְעָפָר נִהְיֶה לִבְרִיאָה חֲדָשָׁה”?: ו אֵלֶּה הֵם אֲשֶׁר כִּחֲשׁוּ בֵּאלֹהֵיהֶם וְאֵלֶּה הֵם אֲשֶׁר מַסְגְּרוֹת בְּצַוְּארוֹתֵיהֶם וְאֵלֶּה הֵם בְּנֵי אֵשׁ (גֵּיהִנֹּם). לְעוֹלָמִים יִהְיוּ בְתוֹכָהּ: ז וּבִקְשׁוּךָ לְהָחִישׁ בּוֹא הָרָעָה לִפְנֵי הַטּוֹבָה⁶⁸¹. כְּבָר חָלַף עָבַר מִלִּפְנֵיהֶם מָשָׁל וּמוּסָר⁶⁸². וְאוּלָם אֱלֹהֶיךָ בַּעַל סְלִיחוֹת הוּא לִבְנֵי אָדָם לַמְרוֹת פִּשְׁעָם. אַךְ (גַּם) מוּסַר אֱלֹהֶיךָ כָּבֵד מְאֹד:

ח אָמוֹר יֹאמְרוּ הַכּוֹפְרִים: “לָמָּה זֶה לֹא הוּרַד אֵלָיו אוֹת מֵאֵת אֱלֹהָיו?” וְאוּלָם רַק מַזְהִיר אָתָּה, וּלְכָל עָם (שֻׁלַּח) מְאַשֵּׁר בְּדָרֶךְ: ט אֱלֹהִים הוּא הַיּוֹדֵעַ אֶת אֲשֶׁר תִּשָּׂא כָּל נְקֵבָה בְּרַחֲמָהּ, וַאֲשֶׁר יֵצַר רַחֲמָהּ וְרָחַב. וְהַכֹּל אִתּוֹ בְּמַתְכֹּנֶת: י יוֹדֵעַ הַנִּסְתָּרוֹת וְהַנִּגְלוֹת הַגָּדוֹל וְהַנַּעֲלֶה: יא שָׁוִים הֵם בָּכֶם הַמַּסְתִּיר דְּבָרוֹ וְהַמּוֹדִיעַ אוֹתוֹ גָּלוּי וְהַמִּסְתַּתֵּר בַּלַּיְלָה וְהַמּוֹפִיעַ לְאוֹר יוֹם: יב לוֹ⁶⁸³ (מַלְאָכִים) שׁוֹמְרִים צְעָדָיו מִלְּפָנָיו וּמֵאַחֲרָיו. יִשְׁמְרוּהוּ בִּפְקוּדַת אֱלֹהִים, כִּי לֹא יְשַׁנֶּה אֱלֹהִים מְאוּמָה (מִן הַטּוֹב) לְעָם עַד אִם יְשַׁנּוּ הֵם בְּנַפְשָׁם (דַרְכָּם), וְכִי יַחְפֹּץ אֱלֹהִים (לְהָבִיא) רָעָה לְעָם, אֵין לַהֲשִׁיבָהּ. וְאֵין לָהֶם מִבַּלְעָדָיו כָּל מָגֵן: יג הוּא הַמַּרְאֶה אֶתְכֶם אֶת הַבָּרָק (לְעוֹרֵר) פַּחַד וּתְשׁוּקָה⁶⁸⁴, וְנָשָׂא אֶת הָעֲנָנִים הַכְּבֵדִים: יד וְהָרַעַם יְסַפֵּר תְּהִלָּתוֹ וְהַמַּלְאָכִים, מִיִּרְאָתָם אוֹתוֹ, וְשָׁלַח אֶת הָרַעַשׁ וּפָגַע בּוֹ אֶת אֲשֶׁר יַחְפֹּץ. וְהֵם יִתְוַכְּחוּ בִּדְבַר אֱלֹהִים, הֵן הוּא אַמִּיץ כֹּחַ: טו לוֹ יָאֶה לִקְרֹא בָּאֱמֶת⁶⁸⁵, וְאֵלֶּה (הָאֱלִילִים) אֲשֶׁר יִקְרְאוּ אֲלֵיהֶם מִבַּלְעָדָיו, לֹא יֵעָנוּ לָהֶם בִּמְאוּמָה, כִּי אִם כְּפוֹרֵשׂ כַּפָּיו אֶל הַמָּיִם, לְמַעַן הֲשִׁיבֵם אֶל פִּיו וְלֹא יוּכַל הֲשִׁיבֵם אֵלָיו. אָכֵן אֵין קְרִיאַת הַכּוֹפְרִים, בִּלְתִּי אִם בְּתוֹעָה:

טז וְלֵאלֹהִים יִשְׁתַּחֲוֶה כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וְכָל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ בְּרָצוֹן וּבְאֹנֶס, הֵם וְצִלְלֵיהֶם, בֹּקֶר וָעָרֶב: יז אֱמֹר: מִי הוּא אֲדוֹן הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ? אֱמֹר: אֱלֹהִים. אֱמֹר: הֲתִקְחוּ לָכֶם מִבַּלְעָדָיו מָגִנִּים אֲשֶׁר לֹא יוּכְלוּ גַּם לְנַפְשָׁם לֹא לְהוֹעִיל וְלֹא לְהָרַע?. אֱמֹר: הֲיִשְׁווּ הָעִוֵּר וְהַפִּקֵּחַ, אִם יִשְׁווּ הַחשֶׁךְ וְהָאוֹר? אִם שָׂמוּ לֵאלֹהִים שֻׁתָּפִים אֲשֶׁר בָּרְאוּ כִּבְרִיאָתוֹ, וְתִשְׁוֶה בְּעֵינֵיהֶם הַבְּרִיאָה (בָּרְאוּ אֵלֶּה לִבְרִיאַת אֱלֹהִים)? אֱמֹר: אֱלֹהִים (הוּא) בּוֹרֵא כֹּל וְהוּא הָאֶחָד וְהָאַדִּיר: יח הוֹרִיד מִן הַשָּׁמַיִם מַיִם וַיִּזְּלוּ נְחָלִים כַּאֲשֶׁר חָלַק לָהֶם, וַיַּעַל הַזֶּרֶם קֶצֶף אֶל עָל. (וְכָל מַתֶּכֶת) מֵאֲשֶׁר יַדְלִיקוּ עָלָיו הָאֵשׁ בְּבַקְשָׁם (לַעֲשׂוֹת) חֲלִי אוֹ כֶלִי (יַעַל) קֶצֶף כָּמוֹהוּ. כָּזֹאת יַרְאֶה אֱלֹהִים (בְּמָשָׁל) אֶת הָאֱמֶת וְהַשָּׁקֶר. וְאָכֵן בַּאֲשֶׁר לָקֶּצֶף הִנֵּה יַעֲלֶה בְּבַעְבּוּעוֹת. אַךְ בַּאֲשֶׁר לַמּוֹעִיל לִבְנֵי אָדָם הִנֵּה יִשָּׁאֵר (קַיָּם) בָּאָרֶץ. כָּכָה יִמְשֹׁל אֱלֹהִים אֶת הַמְּשָׁלִים. לַאֲשֶׁר נַעֲנוּ לֵאלֹהֵיהֶם (יִהְיֶה) הַטּוֹב. אַךְ אֲשֶׁר לֹא יֵעָנוּ לוֹ, הִנֵּה לוּ גַם יִהְיֶה לָהֶם כָּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יַחְדָּו וְעוֹד כָּמוֹהוּ אִתּוֹ, כִּי אָז נְתָנוּהוּ לְהִפָּדוֹת בּוֹ⁶⁸⁶. אֵלֶּה לָהֶם הָרָע בַּחֶשְׁבּוֹן וּמְגוּרֵיהֶם גֵּיהִנֹּם וְרַע הַיָּצוּעַ:

יט הַאִם כָּ(אִישׁ) הַיּוֹדֵעַ כֵּי אֲשֶׁר הוּרַד אֵלֶיךָ מֵאֵת אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱמֶת כָּאִישׁ אֲשֶׁר הוּא עִוֵּר? אָכֵן יָשִׂימוּ אֶל לֵב אַנְשֵׁי לֵבָב: כ אֵלֶּה הַנֶּאֱמָנִים בִּבְרִית אֱלֹהִים וְלֹא יָפֵרוּ אֶת הַבְּרִית: כא וְהַמְחַבְּרִים אֶת אֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים לְחַבֵּר, וְיָרְאוּ אֶת אֱלֹהֵיהֶם וּפָחֲדוּ מִפְּנֵי הָרָע בַּחֶשְׁבּוֹן: כב וְהַמַּאֲרִיכִים רוּחָם בְּבַקְשָׁם אֶת פְּנֵי אֱלֹהֵיהֶם, וַיַּעַרְכוּ הַתְּפִלָּה וַיְפַזְּרוּ מֵאֲשֶׁר חָלַקְנוּ לָהֶם בַּסֵּתֶר וּבַגָּלוּי, וַיָּשִׁיבוּ בְטוֹבָה אֶת הָרָעָה⁶⁸⁷, – אֵלֶּה לָהֶם שְׂכַר הַמָּעוֹן: כג גַּנּוֹת עֵדֶן, יָבוֹאוּ בְתוֹכָן (הֵם) וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה הַיָּשָׁר מֵאֲבוֹתֵיהֶם וּנְשֵׁיהֶם וְזַרְעָם, וְהַמַּלְאָכִים יָבוֹאוּ אֲלֵיהֶם מִכָּל שַׁעַר: כד (לֵאמֹר): “שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם עֵקֶב אֲשֶׁר הֶאֱרַכְתֶּם רוּחֲכֶם”. אָכֵן מַה טּוֹב שְׂכַר הַמָּעוֹן⁶⁸⁸: כה אַךְ אֲשֶׁר יָפֵרוּ בְּרִית אֱלֹהִים אַחֲרֵי עָבְרָם בָּהּ וִינַתְּקוּ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים לְחַבֵּר וְהִשְׁחִיתוּ עַל הָאָרֶץ⁶⁸⁹ אֵלֶּה לָהֶם הַקְּלָלָה וְלָהֶם רַע הַמָּעוֹן: כו אֱלֹהִים יִתֵּן מָזוֹן בְּשֶׁפַע לַאֲשֶׁר יַחְפֹּץ וְגַם יִקְפֹּץ (יָדוֹ). וַיִּשְׂמְחוּ בְּחַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה. וְאוּלָם אֵין חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה לְעֻמַּת חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, כִּי־אִם מַתָּת (מְעַטָּה)⁶⁹⁰:

כז אָמוֹר יֹאמְרוּ הַכּוֹפְרִים: “לָמָּה לֹא הוּרַד עַל יָדוֹ אוֹת מֵאֵת אֱלֹהָיו?” אֱמֹר: הִנֵּה אֱלֹהִים יַתְעֶה אֶת אֲשֶׁר יַחְפֹּץ וְנָחָה אֵלָיו אֶת הַשָּׁב (בִּתְשׁוּבָה): כח הַמַּאֲמִינִים וַאֲשֶׁר יִרְגְּעוּ לִבּוֹתָם בְּזֵכֶר אֱלֹהִים. – הַאֵין זֹאת אֲשֶׁר בְּזֵכֶר אֱלֹהִים יִרְגְּעוּ הַלְּבָבוֹת? – הַמַּאֲמִינִים וְעוֹשֵׂי הַיָּשָׁר אַשְׁרֵיהֶם, לָהֶם הַשִּׁיבָה הַנָּאָה מִכֹּל⁶⁹¹: כט כָּכָה שְׁלַחְנוּךָ אֶל אֻמָּה אֲשֶׁר כְּבָר חָלְפוּ עָבְרוּ אֻמּוֹת לְפָנֶיהָ לְמַעַן תִּקְרָא לִפְנֵיהֶם אֶת אֲשֶׁר גָּלִינוּ אֶת אָזְנֶךָ. וְאָכֵן הֵם יְכַחֲשׁוּ בָּרַחֲמָן. אֱמֹר: “הוּא אֱלֹהַי אֵין אֱלוֹהַּ בִּלְתּוֹ עָלָיו נִשְׁעַנְתִּי וְאֵלָיו תְּשׁוּבָתִי”: ל אַךְ לוּ גַם (הֵבֵאתָ) קֻרְאָן נֶעְתְּקוּ עַל יָדוֹ הָרִים מִמְּקוֹמָם וַתִּבָּקַע לוֹ הָאָרֶץ אוֹ דֻּבַּר עַל־יָדוֹ עִם הַמֵּתִים (לֹא שָׁמְעוּ לָךְ). אֲבָל לֵאלֹהִים הַפְּקֻדָּה כֻּלָּהּ. הַאִם לֹא יֵדְעוּ הַמַּאֲמִינִים, אֲשֶׁר לוּ חָפֵץ אֱלֹהִים נָחָה מֵישָׁרִים אֶת כָּל הָאָדָם יַחְדָּו?

לא וְלֹא יֶחְדַּל מִפְּגֹעַ אֶת הַכּוֹפְרִים, עֵקֵב מַעֲשֵׂיהֶם, פֶּגַע⁶⁹², אוֹ יִשְׁכּוֹן בְּקִרְבַת מִשְׁכְּנוֹתֵיהֶם עַד בּוֹא דְבַר אֱלֹהִים, כִּי לֹא יָפֵר אֱלֹהִים אֶת דְּבָרוֹ: לב וּכְבָר הֵתֵלּוּ בִּשְׁלִיחִים לְפָנֶיךָ וָאַנִּיחַ⁶⁹³ לַכּוֹפְרִים. אַחֲרֵי כֵן יִסַּרְתִּים. וְאֵיכָה הָיָה מוּסָרִי:

לג מִי הוּא זֶה הָעוֹמֵד עַל כָּל נֶפֶשׁ (לִרְאוֹת) פָּעֳלָהּ? וַיָּשִׂימוּ לֵאלֹהִים שֻׁתָּפִים. אֱמֹר: "קִרְאוּ נָא בִּשְׁמוֹתָם. אוֹ (אוּלַי) תַּחְפְּצוּ לְהַגִּיד דָּבָר אֲשֶׁר לֹא יֵדַע בָּאָרֶץ? אוֹ (אוּלַי תֹאמְרוּ): “רַק דָּבָר רֵיק הוּא”? אָכֵן מְתֻקָּנִים בְּעֵינֵי הַכּוֹפְרִים תַּעְתּוּעֵיהֶם וַיּוּסְרוּ מִן הַדָּרֶךְ. וַאֲשֶׁר יַתְעֶה אֱלֹהִים, אֵין לוֹ כָּל מְאַשֵּׁר בְּדָרֶךְ: לד לָהֶם עֹנֶשׁ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְעֹנֶשׁ הָעוֹלָם הַבָּא מַדְאִיב מִמֶּנּוּ וְאֵין לָהֶם מֵאֱלֹהִים כָּל מַצִּיל: לה זֶה מַרְאֵה⁶⁹⁴ הַגַּנָּה אֲשֶׁר הוּעֲדָה לַיְרֵאִים (אֶת אֱלֹהִים), יִזְּלוּ מִתַּחְתֶּיהָ הַנְּהָרוֹת, אָכְלָהּ קַיָּם (לָעַד) וְצִלָּהּ. זֶה שְׂכַר הַיְרֵאִים (אֱלֹהִים), וּשְׂכַר הַכּוֹפְרִים אֵשׁ (גֵּיהִנֹּם):

לו אָכֵן אֵלֶּה אֲשֶׁר נָתַנּוּ לָהֶם הַסֵּפֶר יִשְׁמְחוּ בָּזֶה אֲשֶׁר הוּרַד אֵלֶיךָ, וּמֵעוֹבְדֵי הָאֱלִילִים⁶⁹⁵ יֵשׁ אֲשֶׁר יְכַחֲשׁוּ בְמִקְצָתוֹ. אֱמֹר: “אָכֵן צֻוֵּיתִי לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהִים וּלְבִלְתִּי שַׁתֵּף בּוֹ, אֵלָיו אֶקְרָא וְאֵלָיו תְּשׁוּבָתִי”: לז וְכָכָה הוֹרַדְנוּהוּ (סֵפֶר) מִשְׁפָּט עֲרָבִי⁶⁹⁶. וְאוּלָם אִם תֵּלֵךְ אַחֲרֵי מַאֲוַיֵּיהֶם אַחֲרֵי בוֹא אֵלֶיךָ הַדָּעַת⁶⁹⁷, לֹא מָגֵן לְךָ בֵּאלֹהִים וְלֹא מַצִּיל: לח וּכְבָר שָׁלַחְנוּ שְׁלִיחִים לְפָנֶיךָ וַנָּשֶׂם לָהֶם נָשִׁים וְצֶאֱצָאִים, וְחָלִילָה לּוֹ לְשָׁלִיחַ לְהָבִיא אוֹת אִם לֹא בִּרְצוֹן אֱלֹהִים. לְכָל עֵת מוֹעֵד סֵפֶר⁶⁹⁸: לט יִמְחֶה אֱלֹהִים אֶת אֲשֶׁר יַחְפֹּץ וִיכוֹנֵן, וְאִתּוֹ אֵם הַסֵּפֶר⁶⁹⁹: מ וְאִם נַרְאֶה אוֹתְךָ מִקְצָת (מֵהָעֹנֶשׁ) אֲשֶׁר נְיָרֵא אוֹתָם (בּוֹ), אוֹ נֶאֱסֹף אוֹתְךָ (לִפְנֵי בוֹאוֹ), הִנֵּה אֵין עָלֶיךָ בִּלְתִּי אִם לְהַזְהִיר, (אוֹתָם) וְעָלֵינוּ הַחֶשְׁבּוֹן: מא הַאִם לֹא יִרְאוּ, כִּי נָבוֹא אֶל הָאָרֶץ וּנְקַצֶּנָּה מִקְּצוֹתֶיהָ?⁷⁰⁰ וֵאלֹהִים יִשְׁפֹּט, אֵין עוֹצֵר בְּעַד מִשְׁפָּטוֹ וְהוּא מְהִיר הַחֶשְׁבּוֹן: מב וּכְבָר זָמְמוּ מְזִמָּה אֵלֶּה אֲשֶׁר (קָמוּ) לִפְנֵיהֶם, אַךְ לֵאלֹהִים הַמְּזִמָּה כֻּלָּהּ. יֵדַע פֹּעַל כָּל נֶפֶשׁ, אָכֵן יָדוֹעַ יֵדְעוּ הַכּוֹפְרִים לְמִי שְׂכַר הַמָּעוֹן: מג וְאָמְרוּ הַכּוֹפְרִים: “אֵין אַתָּה שָׁלוּחַ”, אֱמֹר: “אֱלֹהִים רַב לְעֵד בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וְזֶה אֲשֶׁר אִתּוֹ דַעַת הַסֵּפֶר”⁷⁰¹:

פָּרָשַׁת אַבְרָהָם⁷⁰² (עָלָיו הַשָּׁלוֹם)

נִתְּנָה בְמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ חֲמִשִּׁים וּשְׁנַיִם

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחְמָן וְהָרַחוּם

א. ל. ר א (זֶה) סֵפֶר הוֹרַדְנוּהוּ עַל יָדְךָ לְמַעַן הוֹצִיא אֶת הָאֲנָשִׁים מֵאֲפֵלָה לְאוֹרָהּ בִּרְצוֹן אֱלהֵיהֶם אֶל אֹרַח. הַגִּבּוֹר וְהַמְהֻלָּל: ב אֱלֹהִים אֲשֶׁר לוֹ כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וְכָל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ. אָכֵן אוֹי לָהֶם לַכּוֹפְרִים מֵעֹנֶשׁ כָּבֵד: ג אֲשֶׁר יְבַכְּרוּ אֶת חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה עַל (חַיֵּי) הָעוֹלָם הַבָּא, וְיָשִׁיבוּ מִדֶּרֶךְ אֱלֹהִים וּבִקְּשׁוּ לְעַקְּשָׁהּ אֵלֶּה הֵם בְּתוֹעָה רַבָּה: ד וְלֹא שָׁלַחְנוּ כָּל שָׁלִיחַ כִּי אִם בִּלְשׁוֹן עַמּוֹ, לְמַעַן יְבָאֵר לָהֶם. וֵאֱלֹהִים יַתְעֶה אֵת אֲשֶׁר יַחְפֹּץ וְיַנְחֶה אֶת אֲשֶׁר יַחְפֹּץ, וְהוּא הַגִּבּוֹר וְהֶחָכָם:

ה וּלְפָנִים שָׁלַחְנוּ אֶת מֹשֶׁה בְּאוֹתוֹתֵינוּ לֵאמֹר: "הוֹצֵא אֶת עַמְּךָ מֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה וְהַזְכֵּר אוֹתָם אֶת יְמֵי אֱלֹהִים⁷⁰³. אָכֵן בָּזֶה אוֹת לְכָל מַאֲרִיךְ רוּחוֹ וּמוֹדֶה: ו וּ(זְכֹר) באֱמֹר מֹשֶׁה לְעַמּוֹ זִכְרוּ: “הַטּוֹב אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם אֱלֹהִים בְּהַצִּילוֹ אֶתְכֶם מִבַּיִת פַּרְעֹה אֲשֶׁר מֵרְרוּ אֶתְכֶם בְּעִנּוּיִם רָעִים עַד מְאֹד. אֶת בְּנֵיכֶם שָׁחֲטוּ וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם חִיּוּ לָמוֹ, וּבָזֹאת לָכֶם מַסָּה קָשָׁה מֵאֵת אֱלֹהֵיכֶם⁷⁰⁴”: ז וּ(זְכֹר) אֶת אֲשֶׁר הִכְרִיז אֱלֹהֶיךָ לֵאמֹר: “אִם תּוֹדוּ (לִי) אַרְבֶּה לָכֶם (מֵחַסְדִּי). אַךְ אִם תִּכְפֹּרוּ, הִנֵּה מוּסָרִי כָּבֵד”: ח וּמֹשֶׁה אָמַר: “(גַּם) אִם תִּכְפְּרוּ אַתֶּם וְכָל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יַחְדָּו, הִנֵּה אֱלֹהִים עָשִׁיר וּמְהֻלָּל”: הַאִם לֹא הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם דְּבַר אֵלֶּה אֲשֶׁר (קָמוּ) לִפְנֵיהֶם, עַם נֹחַ וְעָאד וְתָמוּד וְאֵלֶּה אֲשֶׁר (קָמוּ) אַחֲרֵיהֶם: י לֹא יֵדָעֵם בִּלְתִּי אִם אֱלֹהִים, בָּאוּ אֲלֵיהֶם שְׁלִיחֵיהֶם בְּמוֹפְתִים, וַיָּשִׁיבוּ אֶת יְדֵיהֶם אֶל פִּיוֹתֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ: “אָכֵן מְכַחֲשִׁים אֲנַחְנוּ בַּדָּבָר אֲשֶׁר שֻׁלַּחְתֶּם בּוֹ וְאָכֵן בְּסָפֵק אֲנַחְנוּ בַּדָּבָר אֲשֶׁר תִּקְרָאוּנוּ אֵלָיו מְפַקְפְּקִים”: יא וְיֹאמְרוּ שְׁלִיחֵיהֶם: “הַאִם בְּסָפֵק אַתֶּם בִּדְבַר אֱלֹהִים בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, יִקְרָא אֶתְכֶם לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם מֵחַטֹּאתֵיכֶם וַעֲזַבְכֶם עַד לְעֵת מוֹעֵד”: יב וְיֹאמְרוּ: “אֵין אַתֶּם בִּלְתִּי אִם אָדָם כָּמוֹנוּ. הֲתַחְפְּצוּ לַהֲשִׁיבֵנוּ מֵאַחֲרֵי זֶה אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵינוּ? הָבִיאוּ לָנוּ אֵפוֹא מוֹפֵת⁷⁰⁵ גָּלוּי”: וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם שְׁלִיחֵיהֶם: "אֵין אֲנַחְנוּ בִּלְתִּי אִם אָדָם כְּמוֹכֶם, וְאוּלָם אֱלֹהִים יַפְלֶה חַסְדוֹ לַאֲשֶׁר יַחְפֹּץ מֵעוֹבְדָיו, וּמַה כֹּחֵנוּ כִּי נָבִיא לָכֶם מוֹפֵת:

יד אִם לֹא בִּרְצוֹן אֱלֹהִים? וְעַל אֱלֹהִים יִשָׁעֲנוּ הַמַּאֲמִינִים: טו וּמַה לָנוּ אֲשֶׁר לֹא נִשָּׁעֵן עַל אֱלֹהִים אַחֲרֵי נְחוֹתוֹ אוֹתָנוּ בִּדְרָכֵינוּ. אָכֵן הַאֲרֵךְ נַאֲרִיךְ רוּחֵנוּ בַּהֲצֶרְכֶם לָנוּ, וְעַל אֱלֹהִים יִשָׁעֲנוּ הַנִּשְׁעָנִים": טז וַיֹּאמְרוּ הַכֹּפְרִים אֶל שְׁלִיחֵיהֶם: "הוֹצֵא נוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאַרְצֵנוּ אוֹ שׁוֹב תָּשׁוּבוּ (לָלֶכֶת) בְּדָתֵנוּ⁷⁰⁶. וַיְגַל אֱלהֵיהֶם אֶת אָזְנָם לֵאמֹר: “הַשְׁמֵד נַשְׁמִיד אֶת הַפּוֹשְׁעִים: יז וְהִשְׁכַּנּוּ אֶתְכֶם בָּאָרֶץ אַחֲרֵיהֶם. כָּזֹאת (יִהְיֶה) לַאֲשֶׁר יָרֵא “מְקוֹמִי” וְיָרֵא תּוֹכַחְתִּי”⁷⁰⁷: יח וַיִּקְרְאוּ לְעֶזְרָה וַתִּכָּזֵב תִּקְוַת כָּל עָרִיץ וּקְשֵׁה עֹרֶף: יט מֵאַחֲרָיו גֵּיהִנֹּם וְיַשְׁקֶה מֵי רֶפֶשׁ⁷⁰⁸: כ יִגְמָעַם. אַךְ עוֹד טֶרֶם יֵרְדוּ אֶל לוֹעוֹ יְבוֹאֵהוּ הַמָּוֶת מִכָּל עֵבֶר⁷⁰⁹. אַךְ לֹא יָמוּת. וּמֵאַחֲרָיו עֹנֶשׁ קָשֶׁה: כא מְשַׁל הַכּוֹפְרִים בֶּאֱלהֵיהֶם, מַעֲשֵׂיהֶם כְּאֵפֶר זָרָהוּ⁷¹⁰ רוּחַ בְּיוֹם סוּפָה. לֹא יִשְׁלְטוּ עַל מְאוּמָה מֵאֲשֶׁר רָכָשׁוּ⁷¹¹. זֹאת הִיא הַתּוֹעָה הָרְחוֹקָה: כב הַאִם לֹא תִרְאֶה כִּי אֱלֹהִים בָּרָא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ בָּאֱמֶת, בִּרְצוֹתוֹ יַכְרִיתְכֶם⁷¹² וְהֵקִים⁷¹³ (תַּחְתֵּיכֶם) בְּרִיאָה חֲדָשָׁה: כג וְלֹא נִפְלֵאת הִיא מֵאֱלֹהִים: כד וְהִתְיַצְּבוּ עַל הָאֱלֹהִים כֻּלָּם, וְאָמְרוּ הַחַלָּשִׁים אֶל אֵלֶּה אֲשֶׁר הִתְנַשְּׂאוּ (עֲלֵיהֶם): “הִנֵּה אֲנַחְנוּ הָיִינוּ הוֹלְכִים אַחֲרֵיכֶם. הַאִם תּוּכְלוּ לְהוֹעִיל לָנוּ בִּפְנֵי עֹנֶשׁ אֱלֹהִים בִּמְאוּמָה?”: כה וְאָמְרוּ: “לוּ נָחָנוּ אֱלֹהִים מֵישָּׁרִים כִּי אָז נָחִינוּ אֶתְכֶם. אַחַת הִיא לָנוּ אִם תִּקְצַר רוּחֵנוּ וְאִם נַאֲרִיךְ רוּחֵנוּ – אֵין לָנוּ כָּל מִפְלָט: כו וְאָמַר הַשָּׂטָן בְּעֵת נֶחֱרָץ הַדָּבָר לֶאֱמֹר: הֵנָּה אֱלֹהִים הִבְטִיחֲכֶם הַבְטָחַת הָאֱמֶת וָאַבְטִיחֲכֶם (אָנֹכִי) וָאָפֵר דְּבָרִי לָכֶם, וְאֵין לִי עֲלֵיכֶם כָּל שִׁלְטוֹן: כז מִלְּבַד זֶה אֲשֶׁר קְרָאתִיכֶם, וְתֵּעָנוּ לִי וְלֹא תִּלּוֹנוּ עָלַי, הִלּוֹנוּ עַל נַפְשׁוֹתֵיכֶם. לֹא בִי יְשׁוּעַתְכֶם וְלֹא בָכֶם יְשׁוּעָתִי. כִּי כִחַשְׁתִּי בַּאֲשֶׁר שִּׁתַּפְתֶּם אוֹתִי (לֵאלֹהִים) לִפְנֵי כֵן. אָכֵן לַפּוֹשְׁעִים עֹנֶשׁ דְּאָבָה”: וְהוּבְאוּ אֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ וַיַּעֲשׂוּ הַיָּשָׁר אֶל תּוֹךְ גַּנּוֹת יִזְלוּ מִתַּחְתֵּיהֶן הַנְּהָרוֹת, לְעוֹלָמִים, (יִהְיוּ) בְּתוֹכָן, בִּרְצוֹן אֱלהֵיהֶם. בִּרְכָתָם בְּתוֹכָן “שָׁלוֹם”: הַאִם לֹא תִרְאֶה אֵיכָה מָשַׁל אֱלֹהִים מְשַׁל מִלַּה טוֹבָה, כְּעֵץ טוֹב שָׁרְשׁוֹ נָכוֹן (בָּאָרֶץ) וּפֹארוֹתָיו בַּשָּׁמַיִם: ל יִתֵּן פִּרְיוֹ⁷¹⁴ בְּכָל עֵת, בִּרְצוֹן אֱלֹהָיו. וּמָשַׁל אֱלֹהִים הַמְּשָׁלִים לִבְנֵי אָדָם, אוּלַי יָשִׂימוּ אֶל לֵב: לא וּמְשַׁל מִלָּה נִמְאָסָה כְּעֵץ נִמְאָס נִסַּחַ מֵעַל לָאָרֶץ, לֹא יִכּוֹן לְעוֹלָם: לב יְכוֹנֵן אֱלֹהִים אֶת אֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ בַּדָּבָר הַנָּכוֹן בְּחַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, וְהִתְעָה אֱלֹהִים אֶת הַפּוֹשְׁעִים וְכָל אֲשֶׁר חָפֵץ אֱלֹהִים עָשָׂה: לג הַאִם לֹא תִּרְאֶה אֵת אֲשֶׁר הֵמִירוּ חֶסֶד אֱלֹהִים⁷¹⁵ לְכַחֵשׁ, וַיַּדִיחוּ אֶת בְּנֵי עַמָּם אֶל מִשְׁכְּנוֹת שָּׁחַת: לד אֶל גֵּיהִנֹּם. צָלִי יִהְיוּ לָהּ, וְרַע הַמִּשְׁכָּן: לה וַיַּעֲשׂוּ אֶת אֱלֹהִים אֱלִילִים⁷¹⁶ לְהַתְעוֹת מִדַּרְכּוֹ. אֱמֹר: הִתְעַנְּגוּ, אַךְ דַּרְכְּכֶם אֶל אֵשׁ (גֵּיהִנֹּם): אֱמֹר לְעוֹבְדַי אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ, כִּי יַעַרְכוּ הַתְּפִלָּה וִיפַזְּרוּ, (לָאֶבְיוֹנִים) מֵאֲשֶׁר חָלַקְנוּ לָהֶם בַּסֵּתֶר וּבַגָּלוּי, בְּטֶרֶם יָבוֹא יוֹם לֹא מִקָּח וּמִמְכָּר בּוֹ וְלֹא רֵעוּת⁷¹⁷: לז אֱלֹהִים הוּא אֲשֶׁר בָּרָא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וַיּוֹרֶד מִן הַשָּׁמַיִם מָיִם, וַיּוֹצֵא בָּהֶם פֵּרוֹת שׁוֹנִים לְמַאֲכָל לָכֶם⁷¹⁸. וַיָּשֶׂם לָכֶם אֶת הָאֳנִיּוֹת לְמַס עוֹבֵד אֲשֶׁר יָרוּצוּ בַיָּם בְּמִצְוָתוֹ, וַיָּשֶּׂם לָכֶם לְמַס עוֹבֵד אֶת הַנְּהָרוֹת, וַיָּשֶּׂם לָכֶם לְמַס עוֹבֵד אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְנָקְפוּ, וַיָּשֶּׂם לָכֶם לְמַס עוֹבֵד אֶת הַלַּיְלָה וְאֶת הַיּוֹם, וַיִּתֵּן לָכֶם מִכָּל אֲשֶׁר שְׁאֶלְתֶּם, וְכִי תִּסְפְּרוּ חַסְדֵי אֱלֹהִים לֹא תִּמְנוּם כֻּלָּם. אָכֵן הָאָדָם פּוֹשֵׁעַ וְכוֹפֵר:

לח וּ(זְכֹר) בֶּאֱמֹר אַבְרָהָם: “אֱלֹהַי, שִׁית אֶת הָעִיר הַזֹּאת⁷¹⁹ בְּטוּחָה, וְהָשֵׁב אוֹתִי וְאֶת בָּנַי מֵעֲבֹד אֶת הַפְּסִילִים: לט אֱלֹהַי, כִּי הֵם הִתְעוּ רַבִּים מִבְּנֵי הָאָדָם. וְהָיָה כָּל אֲשֶׁר יֵלֵךְ אַחֲרָי, הִנֵּה מִמֶּנִּי הוּא, וַאֲשֶׁר יַמְרֶה אוֹתִי, הִנֵּה אַתָּה סַלָּח וְרַחוּם⁷²⁰: מ אֱלֹהֵינוּ, הִנֵּה הוֹשַׁבְתִּי מִצֶּאֱצָאַי בָּעֵמֶק לֹא מְקוֹם זֶרַע אֵצֶל בֵּיתְךָ הַקָּדוֹשׁ, אֱלֹהֵינוּ, לְמַעַן יַעַרְכוּ הַתְּפִלָּה, שִׂים אֵפוֹא אֶת לִבּוֹת בְּנֵי הָאָדָם לְהִכָּסֵף אֲלֵיהֶם וְכַלְכְּלֵם פֵרוֹת מִפֵּרוֹת שׁוֹנִים לְמַעַן יוֹדוּ לָךְ⁷²¹: מא אֱלֹהֵינוּ הֵן אַתָּה תֵּדַע אֵת אֲשֶׁר נַעֲלִים וְאֶת אֲשֶׁר נְגַלֶּה, וְלֹא יֵעָלֵם מֵאֱלֹהִים דָּבָר לֹא בָּאָרֶץ וְלֹא בַּשָּׁמַיִם. הַתְּהִלָּה לֵאלֹהִים אֲשֶׁר נָתַן לִי לְעֵת זִקְנָה אֶת יִשְׁמָעֵאל וְאֶת יִצְחָק, כִּי אֱלֹהַי שׁוֹמֵעַ הַתְּפִלָּה: מב אֱלֹהַי שִׁיתֵנִי עוֹרֵךְ הַתְּפִלָּה (אָנֹכִי) וּמִצֶּאֱצָאַי, אֱלֹהֵינוּ, תְקַבֵּל תְּפִלָּתִי. אֱלֹהֵינוּ, סְלַח לִי וּלְהוֹרַי וְלַמַּאֲמִינִים בְּיוֹם יֵעָשֶׂה⁷²² הַחֶשְׁבּוֹן”:

מג וְאַל תַּחְשֹׁב כִּי נֶעֱלָם מֵאֱלֹהִים אֶת אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ הַפּוֹשְׁעִים, וְאוּלָם עָזוֹב נַעַזְבֵם עַד לְיוֹם תָּקֹמְנָה בּוֹ הָעֵינַיִם וְלֹא תְּנִידֶינָה: מד יִשְׁעוּ הֵנָּה וָהֵנָּה יִשְׂאוּ רָאשֵׁיהֶם אַךְ לֹא יוּכְלוּ הָסֵב מַבָּטָם⁷²³. וְלִבָּם חָלַל בְּקִרְבָּם. הַזְהֵר אֵפוֹא אֶת בְּנֵי הָאָדָם מִפְּנֵי יוֹם יְבוֹאֵם הָעֹנֶשׁ: מה בּוֹ יֹאמְרוּ הַפּוֹשְׁעִים: “אֱלֹהֵינוּ עָזְבֵנוּ עַד עֵת קְרוֹבָה: מא וְנַעֲנֶה לִקְרִיאָתְךָ וְהָלַכְנוּ אַחֲרֵי הַשְּׁלִיחִים”. הַאִם לֹא נִשְׁבַּעְתֶּם לִפְנֵי כֵן כִּי אֵין לָכֶם תְּמוּטָה?": מז וְאַתֶּם הֲלֹא (שְׁכַנְתֶּם) בְּמִשְׁכְּנוֹת אֵלֶּה אֲשֶׁר עָשְׁקוּ נַפְשׁוֹתָם, וַיִּתְבָּרֵר לָכֶם אֵיכָה עָשִׂינוּ בָהֶם, וַנָּשֶׂם לָכֶם (בָּהֶם) מָשָׁל (וּמוּסָר). וּכְבָר זָמְמוּ מְזִמָּתָם אַךְ אֶת אֱלֹהִים מְזִמָּתָם, וְאִם גַּם יוּכְלוּ לְהָמִישׁ בִּמְזִמָּתָם אֶת הֶהָרִים: מח וְאַל תַּחְשֹׁב כִּי יָפֵר אֱלֹהִים דְּבָרוֹ אֶל שְׁלִיחָיו, כִּי אֱלֹהִים גִּבּוֹר וּבַעַל נְקָמוֹת: מט בְּיוֹם תּוּמַר הָאָרֶץ לֹא אָרֶץ וְהַשָּׁמַיִם⁷²⁴, וְהִתְיַצְּבוּ לִפְנֵי אֱלֹהִים הָאֶחָד וְהָאַדִּיר: נ וְרָאִיתָ אֶת הַפּוֹשְׁעִים בַּיּוֹם הַהוּא אֲסוּרִים בָּאֲזִקִּים: נא סַרְבְּלֵיהֶם זֶפֶת וְכִסְּתָה הָאֵשׁ פְּנֵיהֶם לְמַעַן יִגְמֹל אֱלֹהִים כָּל נֶפֶשׁ כְּפָעֳלָהּ, כִּי אֱלֹהִים מְהִיר חֶשְׁבּוֹן: נב זֶה הוּא לְהוֹדִיעַ אֶת בְּנֵי הָאָדָם וּלְהַזְהִירָם בּוֹ, וּלְמַעַן יֵדְעוּ כִּי הוּא אֱלֹהִים אֶחָד, וּלְמַעַן יָשִׂימוּ אֶל לֵב אַנְשֵׁי לֵבָב:

פָּרָשַׁת אַלְחִגְר⁷²⁵

נִתְּנָה בְמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ תִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה

א. ל. ר א אֵלֶּה אוֹתוֹת הַסֵּפֶר וְקֻרְאָן גָּלוּי: ב פְּעָמִים רַבּוֹת יִתְאֲבוּ הַכּוֹפְרִים לוּ הָיוּ תְּמִימִים עִם אֱלֹהִים⁷²⁶: ג עָזְבֵם, יֹאכְלוּ וְיִתְעַנְּגוּ וּתְשַׁעְשְׁעֵם הַתִּקְוָה, אַךְ לָאַחֲרוֹנָה יֵדְעוּ: ד וְלֹא הִשְׁמַדְנוּ כָּל עִיר מִבְּלִי אֲשֶׁר הָיָה לָהּ סֵפֶר קָבוּעַ⁷²⁷: ה לֹא תַקְדִּים כָּל אֻמָּה עֵת מוֹעֲדָהּ וְלֹא תְּאַחֲרוֹ⁷²⁸: ו וְיֹאמְרוּ: “הוֹי זֶה⁷²⁹ אֲשֶׁר הוּרְדָה עַל יָדוֹ הַהַזְהָרָה, אָכֵן מְשֻׁגָּע⁷³⁰ אַתָּה: ז לָמָּה לֹא תָבוֹא אֵלֵינוּ עִם מַלְאָכִים, אִם מִדּוֹבְרֵי הָאֱמֶת אַתָּה”: ח (וְאוּלָם) לֹא נוֹרִיד אֶת הַמַּלְאָכִים בִּלְתִּי אִם בַּמִּשְׁפָּט⁷³¹ וְאָז לֹא הֶאֱרִיכוּ לָכֶם עוֹד אָף⁷³²: ט אָכֵן אֲנַחְנוּ הוֹרַדְנוּ אֶת הַהַזְהָרָה, וַאֲנַחְנוּ שׁוֹמְרִים עָלֶיהָ: י וּכְבָר שָׁלַחְנוּ לְפָנֶיךָ בְּמַחְלְקוֹת הָרִאשׁוֹנִים: יא אַךְ לֹא בָא אֲלֵיהֶם שָׁלִיחַ מִבְּלִי אֲשֶׁר יִלְעֲגוּ לוֹ: יב כָּזֹאת נָבִיא בְּלִבּוֹת הַזֵּדִים: יג לֹא יַאֲמִינוּ בוֹ, וְאִם כְּבָר חָלַף מִשְׁפָּט הָרִאשׁוֹנִים⁷³³: יד וְלוּ גַם פָּתַחְנוּ עֲלֵיהֶם שַׁעַר מִן הַשָּׁמַיִם וְעָלוּ בוֹ הָלוֹךְ וְעָלֹה: טו כִּי גַם אָז אָמְרוּ: “אָכֵן הֻכּוּ עֵינֵינוּ בְּסַנְוֵרִים. לֹא כִּי אֲנָשִׁים תִּעְתְּעוּם כְּשָׁפִים הִנֵּנוּ”: טז וּכְבָר עָשִׂינוּ מַזָּלוֹת⁷³⁴ בַּשָּׁמַיִם, וַנְּקַשְּׁטֵם לָרוֹאִים: יז וַנִּשְׁמְרֵם מִפְּנֵי כָּל שָׂטָן אָרוּר⁷³⁵: יח בִּלְתִּי אֲשֶׁר הִתְגַנֵּב לִשְׁמוֹעַ, וַתָּבוֹא אַחֲרָיו שַׁלְהֶבֶת גְּלוּיָה: יט וְאֶת הָאָרֶץ פָּרַשְׂנוּ וַנָּטֶל בָּהּ יְתֵדוֹת⁷³⁶, וַנַּצְמַח בָּהּ מִכָּל דָּבָר בְּמִשְׁקָל: כ וַנָּשֶׂם בְּתוֹכָהּ מִחְיָה לָכֶם וּלְאֵלֶּה אֲשֶׁר לֹא אַתֶּם תְּכַלְכְּלוּם⁷³⁷: כא וְאֵין כָּל דָּבָר אֲשֶׁר לֹא אִתָּנוּ אֲסָמָיו וְלֹא נוֹרִידֶנּוּ בִּלְתִּי אִם בְּמִדָּה קְצוּבָה: כב וַנִּשְׁלַח אֶת הָרוּחוֹת נוֹשְׂאוֹת עֲנָנוֹת הָרוֹת, וַנּוֹרֶד מִן הַשָּׁמַיִם מַיִם וַנַּשְׁקֶה אֶתְכֶם בָּהֶם, וְלֹא אַתֶּם הָאוֹצְרִים אוֹתָם: כג וְאָכֵן אֲנַחְנוּ נְחַיֶּה וְנָמִית וַאֲנַחְנוּ הַיּוֹרְשִׁים: כד וּכְבָר יָדַעְנוּ אֶת אֵלֶּה אֲשֶׁר קָדְמוּ לָכֶם וּכְבָר יָדַעְנוּ אֶת הָאַחֲרוֹנִים: כה וְאָכֵן אֱלֹהֶיךָ הוּא יַאַסְפֵם, כִּי הוּא חָכָם וְיוֹדֵעַ: כו וּכְבָר יָצַרְנוּ אֶת הָאָדָם חֵמָר יָבֵשׁ (עָשׂוּי) טִיט הַיָּוֵן⁷³⁸:

כז וְאֶת הַגָּ’אן⁷³⁹ יְצַרְנוּהוּ לִפְנֵי כֵן מֵאֵשׁ לוֹהֶטֶת⁷⁴⁰:

כח וּ(זְכֹר) בֶּאֱמֹר אֱלֹהֶיךָ אֶל הַמַּלְאָכִים לֶאֱמֹר: "הִנֵּה אָנֹכִי יוֹצֵר אָדָם חֵמָר יָבֵשׁ (עָשׂוּי) טִיט הַיָּוֵן:

כט וְהָיָה כַּעֲשׂוֹתִי אוֹתוֹ וְנָפַחְתִּי בוֹ מֵרוּחִי, וּנְפַלְתֶּם לְפָנָיו וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם": ל וַיִּשְׁתַּחֲווּ הַמַּלְאָכִים כֻּלָּם יַחְדָּו: לא רַק אִבְּלִיס מֵאֵן לִהְיוֹת עִם הַמִּשְׁתַּחֲוִים: לב וַיֹּאמֶר (אֱלֹהִים): “אִבְּלִיס, מַה לָּךְ אֲשֶׁר לֹא תִּהְיֶה עִם הַמִּשְׁתַּחֲוִים?: לג וַיֹּאמֶר: חֲלִילָה לִּי מֵהִשְׁתַּחֲווֹת לְאָדָם יְצַרְתּוֹ מֵחֵמָר יָבֵשׁ (עָשׂוּי) טִיט הַיָּוֵן”: לד וַיֹּאמֶר (אֱלֹהִים): “צֵא אֵפוֹא מִזֶּה כִּי אָרוּר אַתָּה: לה וְעָלֶיךָ הַקְּלָלָה עַד יוֹם הַדִּין”:

לו וַיֹּאמֶר: “אֱלֹהַי, הַאֲרֶךְ נָא אַפְּךָ לִי עַד יוֹם קוֹמֵם לִתְחִיָּה”: לז וַיֹּאמֶר (אֱלֹהִים): “הִנֵּה אַתָּה בֵּין אֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ לָהֶם אָף⁷⁴¹: לח עַד יוֹם הָעֵת הַקְּבוּעָה”: וַיֹּאמֶר (אִבְּלִיס): “יַעַן אֲשֶׁר עִוּיתַנִי אֲיַפֶּה לָהֶם בָּאָרֶץ לְעַוְּתָם יַחְדָּו: מ מִבַּלְעֲדֵי עוֹבְדֶיךָ בָּהֶם הַתְּמִימִים (עִמָּךְ)”: מא וַיֹּאמֶר: "זֶה אֹרַח מֵישָׁרִים לְפָנָי: מב אֲשֶׁר עוֹבְדַי לֹא לְךָ שִׁלְטוֹן עֲלֵיהֶם, בִּלְעֲדֵי זֶה אֲשֶׁר יֵלֵךְ אַחֲרֶיךָ מִן הַנִּתְעִים⁷⁴²: מג וְאָכֵן עָנְשָׁם גֵּיהִנֹּם⁷⁴³ כִּי הִזְהִירוּם מִפָּנָיו, יַחְדָּו: מד לָהּ שִׁבְעָה שְׁעָרִים. לְכָל שַׁעַר חֵלֶק קָצוּב מֵהֶם⁷⁴⁴: מה אַךְ יִרְאֵי הָאֱלֹהִים בְּגַנּוֹת וַעֲיָנוֹת: מו “בּוֹאוּ בְּתוֹכָן בְּשָׁלוֹם בְּטוּחִים”: מז וְעָקַרְנוּ מִלִּבּוֹתָם כָּל קִנְאָה⁷⁴⁵, אַחִים (שׁוֹכְנִים) עַל עַרְשׂוֹתָם זֶה לְעֻמַּת זֶה: מח לֹא יִגַּע אֲלֵיהֶם עָמָל בְּתוֹכָהּ, וְלֹא יוּצְאוּ מִמֶּנָּה:

מט הוֹדַע אֶת עוֹבְדַי, כִּי אָנֹכִי הַסַּלָּח וְהָרַחוּם, וְכִי עָנְשִׁי הוּא עֹנֶשׁ דְּאָבָה: נ וְהוֹדִיעֵם עַל אוֹדוֹת אוֹרְחֵי אַבְרָהָם: נא וַיְהִי כְּבוֹאָם אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ: “שָׁלוֹם”: נב וַיֹּאמֶר: “אָכֵן נִבְהַלְנוּ מִפְּנֵיכֶם”: נג וַיֹּאמְרוּ: “אַל תִּבָּהֵל, כִּי נְבַשֵּׂר אוֹתְךָ בְּבֵן חָכָם”: נד וַיֹּאמֶר: הַתְּבַשְּׂרוּנִי לְעֵת אֲשֶׁר פְּגָעַתְנִי הַזִּקְנָה. בַּמֶּה זֶה תְבַשּׂרוּנִי? נה וַיֹּאמְרוּ: “בִּשַּׂרְנוּךָ בָאֶמֱת, אַל תְּהִי אֵפוֹא בַּנּוֹאָשִׁים” וַיֹּאמֶר: “וּמִי הוּא זֶה אֲשֶׁר יִוָּאֵשׁ מֵרַחֲמֵי אֱלֹהָיו אִם לֹא הַתּוֹעִים?”: נז וַיֹּאמֶר (עוֹד): “וּמַה פְּקֻדַּתְכֶם⁷⁴⁶ אַתֶּם הַשְּׁלִיחִים?”: וַיֹּאמְרוּ: אֲנַחְנוּ שֻׁלַּחְנוּ אֶל זֵדִים: נט מִבַּלְעֲדֵי בֵּית לוֹט, כִּי הַצֵּל נַצִּילֵם כֻּלָּם: ס מִלְּבַד אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר גָּזַרְנוּ, כִּי תִּהְיֶה מִן הַמִּתְמַהְמְהִים: סא וַיְהִי בְּבוֹא הַשְּׁלִיחִים אֶל עַם לוֹט: סב וַיֹּאמֶר: “אָכֵן אֲנָשִׁים זָרִים (לִי) אַתֶּם”: סג וְיֹאמְרוּ: “לֹא כִּי בָאנוּ אֵלֶיךָ לְהָבִיא הָעֹנֶשׁ אֲשֶׁר הָיוּ מְפַקְפְּקִים בּוֹ: סד וַנָּבוֹא אֵלֶיךָ בָּאֱמֶת וְאָכֵן דְּבָרֵינוּ אֶמֱת: סה קוּם צֵא עִם מִשְׁפַּחְתְּךָ בַּאֲפֶל הַלַּיְלָה וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי עִקְבֵיהֶם, וְאַל יִפֶן אִישׁ מִכֶּם אַחֲרָיו וַעֲבַרְתֶּם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תְּצֻוּוּ⁷⁴⁷”: סו וַנְּצַו עָלָיו אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, בַּאֲשֶׁר שֹׁרֶשׁ אֵלֶּה יִכָּרֵת בְּהַשְׁכִּימָם בֹּקֶר: סז וַיָּבוֹאוּ אַנְשֵׁי הָעִיר שְׂמֵחִים⁷⁴⁸: סח וַיֹּאמֶר: “הִנֵּה אֵלֶּה אוֹרְחַי וְאַל תִּפְרָעוּנִי לְשִׁמְצָה: סט וִיראוּ אֱלֹהִים וְלֹא תְּשִׂימוּנִי חֶרְפָּה”⁷⁴⁹: ע וַיֹּאמְרוּ: “הַאִם לֹא הֲנִיאוֹנוּ אוֹתְךָ (מֵהָבִיא לְבֵיתְךָ) אֲנָשִׁים”? עא וַיֹּאמֶר: “(הִנֵּה) אֵלֶּה בְּנוֹתַי אִם יֶשְׁכֶם עוֹשִׂים”⁷⁵⁰: עב “חַיֶּיךָ כִּי אָכֵן הֵם בְּשִׁכְרוֹנָם יִתְעוּ”⁷⁵¹: וַיֹּאחֲזֵם הָרַעַשׁ עִם זְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ: עד וַנָּשֶׂם אֶת מֵרוּמָהּ לְשִׁפְלָתָהּ וַנַּמְטֵר עֲלֵיהֶם אַבְנֵי־חֵמָר שְׂרוּפוֹת⁷⁵²: אָכֵן בָּזֶה אוֹת לְבַעֲלֵי תוּשִׁיָּה: עו וְאָכֵן אֵלֶּה (מְקוֹמָם) לְיַד דֶּרֶךְ קַיֶּמֶת⁷⁵³: עז אָמְנָם בָּזֶה אוֹת לַמַּאֲמִינִים: עח וְאָכֵן הָיוּ אַנְשֵׁי אַלְאַיְכָּה⁷⁵⁴ פּוֹשְׁעִים: עט וַנִּקֹּם מֵהֶם וְאָכֵן הֵם מָשָׁל (וּמוּסָר) בָּרוּר:

פ וּלְפָנִים נָתְנוּ אַנְשֵׁי חִגְ’ר⁷⁵⁵ אֶת הַשְּׁלִיחִים לְכוֹזְבִים: פא וַנָּבֵא אֲלֵיהֶם אוֹתוֹתֵינוּ וְיָסוּרוֹ מֵהֶם:

פב וַיַּחְצְבוּ לָהֶם מִן הֶהָרִים בָּתִּים וַיֵּשְׁבוּ בֶּטַח: פג וַיֹּאחֲזֵם הָרַעַשׁ בְּהַשְׁכִּימָם בַּבֹּקֶר: פד וְלֹא הוֹעִיל לָהֶם פָּעֳלָם:וְלֹא בָּרָאנוּ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאֶרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בֵּינֵיהֶם כִּי אִם בָּאֱמֶת, וְאָכֵן “הַשָּׁעָה⁷⁵⁶” בּוֹא תָבוֹא. מְחַל לָהֶם אֵפוֹא מְחִלָּה בְּחֶסֶד⁷⁵⁷: פו וְאָכֵן הַנַּעֲלֶה: פח אַל תִּשָּׂא עֵינֶיךָ אֶל אֲשֶׁר נָתַנּוּ לַאֲנָשִׁים מִסְפָּר מֵהֶם וְלֹא תֵּעָצֵב בִּגְלָלָם וּנְטֵה כְּנָפְךָ לַמַּאֲמִינִים: פט וְאָמַרְתָּ: “הִנֵּה אָנֹכִי הַמַּזְהִיר הַגָּלוּי”: צ (הוֹרֵד נוֹרִיד עֲלֵיהֶם עֹנֶשׁ) כַּאֲשֶׁר הוֹרַדְנוּ עַל הַמְּחַלְּקִים: צא אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הַקֻּרְאָן חֲלָקִים חֲלָקִים⁷⁵⁸: צב וְאָכֵן חֵי אֱלֹהֶיךָ כִּי נְבִיאֵם בְּמִשְׁפָּט יַחְדָּו: צג עַל מַעֲשֵׂיהֶם: צד הוֹדַע אֵפוֹא אֵת אֲשֶׁר תְּצֻוֶּה וְהַרְחֵק מִן הַמְּשַׁתְּפִים: צה כִּי אֲנַחְנוּ רַב לְךָ (לַעֲמֹד) נֶגֶד הַמְהַתְּלִים: צו אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ אֶת אֱלֹהִים, אֱלֹהִים אֲחֵרִים. אָכֵן לָאַחֲרוֹנָה יֵדָעוּ: צזוּכְבָר יָדַעְנוּ אֲשֶׁר יֵצַר לְבָבְךָ בַּאֲשֶׁר יֹאמֵרוּ: צח סַפֵּר תְּהִלַּת אֱלֹהֶיךָ וֶהֱיֵה מִן הַמִּשְׁתַּחֲוִים:

צט וַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֶיךָ עַד בּוֹא אֵלֶיךָ הַוַּדָּאי⁷⁵⁹:

פָּרָשַׁת הַדְּבוֹרָה⁷⁶⁰

נִתְּנָה בְמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ מֵאָה וְעֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנָה.

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א בָּא דְּבַר אֱלֹהִים. אַל תְּבַקְּשׁוּ אֵפוֹא לַהֲחִישוֹ. יִשְׁתַּבַּח וְיִתְעַלֶּה עַל אֲשֶׁר יְשַׁתְּפוּ (לוֹ): ב יוֹרִיד אֶת הַמַּלְאָכִים בָּרוּחַ בִּדְבָרוֹ עַל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ מֵעוֹבְדָיו⁷⁶¹ לֵאמֹר: “הַזְהִירוּ כִּי אֵין אֱלֹהַּ בִּלְתִּי וִירֵאתֶם אוֹתִי”: ג בָּרָא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ בֶּאֱמֶת, יִתְעַלֶּה עַל אֲשֶׁר יְשַׁתְּפוּ (לוֹ): ד בָּרָא אֶת הָאָדָם מִטִּפָּה וְהִנֵּה הוּא יָרִיב גָּלוּי (לוֹ): ה וְאֶת הַמִּקְנֶה בְּרָאוֹ לָכֶם. בּוֹ (כְּסוּת) לְחֹם וְתוֹעֶלֶת רַבָּה, וּמִמֶּנּוּ תֹּאכֵלוּ:

ו וְלָכֶם בּוֹ תִּפְאֶרֶת⁷⁶² בְּעֵת הֲעִיזְכֶם (אוֹתוֹ) וּבְעֵת שַׁלַּחֲכֶם אוֹתוֹ לִרְעוֹת: ז וְנָשְׂאוּ מַשַּׂאֲכֶם אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא תַּגִּיעוּ אֵלֶיהָ בִּלְתִּי אִם בַּעֲמַל נָפֶשׁ, כִּי אֱלֹהֵיכֶם טוֹב וְרַחוּם: ח וְהַסּוּס וְהַפֶּרֶד וְהַחֲמוּרִים (בָּרָא) לְמַעַן תִּרְכְּבוּ עֲלֵיהֶם וְלָעֶדִי, וְיִבְרָא אֵת אֲשֶׁר לֹא תֵדָעוּ: ט וְעַל אֱלֹהִים לְהוֹרוֹת (לִבְנֵי־אָדָם) הַדֶּרֶךְ, וְאוּלָם יֵשׁ הַסָּר מִמֶּנָּה, וְלוּ חָפֵץ נַחֲכֶם מֵישָׁרִים כֻּלְּכֶם יַחְדָּו: י הוּא הוּא אֲשֶׁר הוֹרִיד מִן הַשָּׁמַיִם מַיִם. לָכֶם מֵהֶם לְמַשְׁקֶה וּמֵהֶם (לְהַצְמִיחַ) עֵצִים אֲשֶׁר תִּרְעוּ בָּם (מִקְנְכֶם): יא יַצְמִיחַ לָכֶם בָּהֶם הַזֶּרַע וְהַזַּיִת וְהַתֹּמֶר וְהַגֶּפֶן וּמִכָּל פֶּרִי. אָכֵן בָּזֶה אוֹת לְעַם יָשִׂימוּ אֶל לֵב: יב וַיָּשֶּׂם לָכֶם לְמַס עוֹבֵד אֶת הַלַּיְלָה וְאֶת הַיּוֹם וְאֶת הַשֶּׁמֶשׁ, וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים לְמַס עוֹבֵד בִּפְקִדָּתוֹ. אָכֵן בָּזֶה אוֹת לְעַם יַשְׂכִּילוּ: יג וְאֶת כָּל אֲשֶׁר יָצַר לָכֶם בָּאָרֶץ בִּצְבָעִים מִצְּבָעִים שׁוֹנִים. אָכֵן בָּזֶה אוֹת לְעָם יָשִׂימוּ אֶל לֵב: יד וְהוּא הוּא אֲשֶׁר שָׂם לָכֶם לְמַס עוֹבֵד אֶת הַיָּם, לְמַעַן תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ בָּשָׂר טָרִי וְתוֹצִיאוּ לָכֶם מִמֶּנּוּ עֲדִי אֲשֶׁר תִּלְבְּשׁוּ אוֹתוֹ, וְרָאִיתָ אֶת הָאֳנִיּוֹת בּוֹקְעוֹת (לָהֶן נָתִיב) בּוֹ וּלְמַעַן אֲשֶׁר תְּבַקְּשׁוּ מֵחַסְדּוֹ וְאוּלַי תּוֹדוּ (לוֹ): טו וַיָּטֶל בָּאָרֶץ יְתֵדוֹת⁷⁶³ לְבַל תָּמִיט אֶתְכֶם, וּנְהָרוֹת וּדְרָכִים לְמַעַן תְּאֻשְּׁרוּ בְּדָרֶךְ: * טז* וְצִיּוֹנִים (שָׁם) וּבַכּוֹכָבִים יְאֻשְּׁרוּ בְּדָרֶךְ: יז הַאִם כָּזֶה אֲשֶׁר יִבְרָא כָּזֶה אֲשֶׁר לֹא יִבְרָא? הַאִם לֹא יָשִׂימוּ אֶל לֵב?: יח וְכִי תִּסְפְּרוּ חַסְדֵי אֱלֹהֵיכֶם לֹא תִמְנוּם⁷⁶⁴ כִּי אֱלֹהִים סַלָּח וְרַחוּם:

יט וֵאֱלֹהִים יוֹדֵעַ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲלִימוּ וְאֵת אֲשֶׁר תּוֹדִיעוּ גָּלוּי: כ וְאֵלֶּה אֲשֶׁר יִקְרְאוּ אֲלֵיהֶם מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים לֹא יִבְרְאוּ דָבָר וְהֵם נִבְרְאוּ: כא מֵתִים בְּלִי חַיִּים וְלֹא יֵדְעוּ: כב מָתַי יוּקְמוּ לִתְחִיָּה:

כג אֱלֹהֵיכֶם אֱלוֹהַּ אֶחָד. וְאָכֵן אֵלֶּה אֲשֶׁר לֹא יַאֲמִינוּ בְּאַחֲרִית כֶּחָשִׁים לִבּוֹתָם וְהֵם גֵּאִים. כד אֵין סָפֵק כִּי יוֹדֵעַ אֱלֹהִים אֵת אֲשֶׁר יַעֲלִימוּ וְאֵת אֲשֶׁר יוֹדִיעוּ גָּלוּי: כה אָכֵן לֹא יֶאֱהַב אֱלֹהִים אֶת הַגֵּאִים:

כו וְכִי יֵאָמֵר אֲלֵיהֶם: “מֶה־זֶּה הוֹרִיד אֱלֹהֵיכֶם?”, וְאָמְרוּ: “בַּדֵּי הָרִאשׁוֹנִים”: כז לְמַעַן יִשְׂאוּ מַשָּׂאָם כְּתֻמּוֹ בְּיוֹם הַתְּקוּמָה וּמַשְׂאוֹת אֵלֶּה אֲשֶׁר הִתְעוּ אוֹתָם בְּלִי דָעַת. הָאֵין זֹאת אֲשֶׁר רַע הוּא אֲשֶׁר יִשְׂאוּ? כח כְּבָר זָמְמוּ מְזִמּוֹת אֵלֶּה אֲשֶׁר (הָיוּ) לִפְנֵיהֶם, וַיָּבוֹא אֱלֹהִים אֶל בִּנְיְנֵיהֶם (לְהָרְסֵם) מִן הַיְסוֹד בָּם, וַתִּפֹּל עֲלֵיהֶם הַתִּקְרָה מֵעַל לָהֶם, וַיָּבוֹא עֲלֵיהֶם הָעֹנֶשׁ מִמָּקוֹם אֲשֶׁר לֹא יָחוּשׁוּ: כט אַחֲרֵי כֵן בְּיוֹם הַתְּקוּמָה יְשִׂימָם חֶרְפָּה וְאָמַר: “אֵפוֹא הֵם שֻׁתָּפַי אֲשֶׁר הֱיִיתֶם נֶחְלָקִים בִּדְבָרָם?” וְאָמְרוּ אֵלֶּה אֲשֶׁר נִתְּנָה לָהֶם הַדָּעַת: “אָכֵן הַחֶרְפָּה הַיּוֹם וְהָרָעָה עַל הַכּוֹפְרִים”: ל אֲשֶׁר יַאַסְפוּם הַמַּלְאָכִים (אֵלֶּה) הַחַטָּאִים בְּנַפְשׁוֹתָם וְקָרְאוּ לְשָׁלוֹם (לֵאמֹר): “לֹא עָשִׂינוּ כָּל רָע”. “לֹא כֵן, כִּי יוֹדֵעַ אֱלֹהִים אֵת אֲשֶׁר הֱיִיתֶם עוֹשִׂים: לא בּוֹאוּ אֵפוֹא שַׁעֲרֵי גֵּיהִנֹּם. לְעוֹלָמִים (תִּהְיוּ) בְּתוֹכָהּ. אָכֵן רַע מוֹשַׁב הַגֵּאִים”: לב וְיֵאָמֵר אֶל אֵלֶּה אֲשֶׁר יָרְאוּ אֱלֹהִים: “מַה זֶּה הוֹרִיד אֱלֹהֵיכֶם?” וְאָמְרוּ “טוֹב”. לַאֲשֶׁר עָשׂוּ הַטּוֹב בָּעוֹלָם הַזֶּה, טוֹב. וּמְעוֹן הָאַחֲרִית טוֹב יוֹתֵר. וְאָכֵן מַה טּוֹב מְעוֹן יִרְאֵי־הָאֱלֹהִים: לג גַּנּוֹת עֵדֶן יָבוֹאוּ בְּתוֹכָן יִמְשְׁכוּ מִתַּחְתֵּיהֶן הַנְּהָרוֹת. לָהֶם בְּתוֹכָן כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּצוּ. כָּכָה יִגְמֹל אֱלֹהִים אֶת הַיְרֵאִים (אוֹתוֹ): לְאֵלֶּה אֲשֶׁר יַאַסְפוּם הַמַּלְאָכִים וְהֵם טוֹבִים יֹאמְרוּ: “שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם, בּוֹאוּ אֶל גַּן הָעֵדֶן עֵקֶב אֲשֶׁר הֱיִיתֶם עוֹשִׂים”: לה הַיְיַחֲלוּ זוּלַת אֲשֶׁר יָבוֹאוּ אֲלֵיהֶם הַמַּלְאָכִים אוֹ אֲשֶׁר יָבוֹא דְּבַר אֱלֹהֶיךָ? כָּזֹאת עָשׂוּ אֵלֶּה אֲשֶׁר (קָמוּ) לִפְנֵיהֶם. וְלֹא אֱלֹהִים עֲכָרָם, כִּי הֵם אֶת נַפְשׁוֹתָם עָכָרוּ: לו וַתִּמְצֶאנָה אוֹתָם הָרָעוֹת אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיַּקֵּף אוֹתָם (הָעֹנֶשׁ) אֲשֶׁר לָעֲגוּ לוֹ:

לז הַמְשַׁתְּפִים אָמְרוּ: “לוּ חָפֵץ אֱלֹהִים לֹא עָבַדְנוּ מִבַּלְעָדָיו דָּבָר לֹא אֲנַחְנוּ וְלֹא אֲבוֹתֵינוּ וְלֹא אָסַרְנוּ מִבִּלְתּוֹ דָּבָר⁷⁶⁵”. כָּזֹאת עָשׂוּ אֵלֶּה אֲשֶׁר (קָמוּ) לִפְנֵיהֶם. אַךְ הַאִם עַל הַשָּׁלִיחַ דָּבָר מִלְּבַד לְהַזְהִיר גָּלוּי: לח וּלְפָנִים הֲקִימֹנוּ בְּכָל אֻמָּה שָׁלִיחַ לֵאמֹר: עִבְדוּ אֶת הָאֱלֹהִים וְהַרְחִיקוּ מֵהַטָּאעוּת. וַיְהִי בָהֶם אֲשֶׁר נָחָהוּ אֱלֹהִים מֵישָׁרִים וּבָהֶם אֲשֶׁר נִגְזַר עָלָיו בְּצֶדֶק לִתְעוֹת. עִבְרוּ אֵפוֹא בָּאָרֶץ וּרְאוּ אֵיכָה הָיְתָה אַחֲרִית הַמְכַחֲשִׁים: לט אִם (גַּם) תִּתְאַמֵּץ לַנְחוֹתָם מֵישָּׁרִים. הִנֵּה אֱלֹהִים לֹא יַנְחֶה מֵישָׁרִים אֶת אֲשֶׁר יִתְעֶה וְאֵין לָהֶם כָּל מוֹשִׁיעִים: מ וַיִשָּׁבְעוּ בֵּאלֹהִים תֹּקֶף שְׁבוּעָתָם לֵאמֹר: לֹא יָקִים אֱלֹהִים (לִתְחִיָּה) אֶת אֲשֶׁר יָמוּת. לֹא כֵן, הַבְטָחַת אֱמֶת (נָתַן) עַל הַדָּבָר הַזֶּה, וְאוּלָם רֹב הָאֲנָשִׁים לֹא יֵדְעוּ: מא לְמַעַן יְבָאֵר לָהֶם אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נֶחֶלְקוּ בוֹ וּלְמַעַן יֵדַע אֶת אֲשֶׁר כָּפְרוּ, כִּי הָיוּ דּוֹבְרֵי שֶׁקֶר: מב אָכֵן אִמְרָתֵנוּ לְדָבָר כַּאֲשֶׁר נַחְפְּצֶנוּ, הוּא אֲשֶׁר נֹאמַר לוֹ: “הֱוֵה” וְהָיָה:

מג וַאֲשֶׁר יָצְאוּ מִמּוֹלַדְתָּם לְשֵׁם אֱלֹהִים אַחֲרֵי אֲשֶׁר נֶעֱשָׁקוּ נְכוֹנְנֵם בָּעוֹלָם הַזֶּה (בְּמִשְׁכָּן) טוֹב. אַךְ שְׂכַר הָעוֹלָם הַבָּא רַב מִזֶּה לוּ יָדָעוּ: מד אֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ רוּחָם וְעַלאֱלהֵיהֶם יִשָּׁעֵנוּ: מה וְלֹא שָׁלַחְנוּ לְפָנַיִךְ בִּלְתִּי אִם אֲנָשִׁים אֲשֶׁר גָּלִינוּ אֶת אָזְנָם. – שַׁאֲלוּ נָא אֶת בַּעֲלֵי (סִפְרֵי) הַתּוֹכֵחָה⁷⁶⁶ אִם לֹא יְדַעְתֶּם: מו (שְׁלַחְנוּם) בְּמוֹפְתִים וּבְמִזְמוֹרִים⁷⁶⁷ וַנּוֹרֶד אֵלֶיךָ אֶת הַהַזְהָרָה לְמַעַן תְּבָאֵר לִבְנֵי אָדָם אֶת אֲשֶׁר הוּרַד אֲלֵיהֶם, וְאוּלַי יָשִׂימוּ אֶל לֵב: מז מָה אֵפוֹא הַבִּטָּחוֹן אֲשֶׁר בָּטְחוּ זוֹמְמֵי הָרָעוֹת כִּי לֹא יִבְקַע אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ תַּחְתֵּיהֶם אוֹ כִּי לֹא יָבִיא עֲלֵיהֶם עֹנֶשׁ מִמְּקוֹם אֲשֶׁר לֹא יָחוּשׁוּ?: מח אוֹ כִּי לֹא יְיַסְּרֵם בְּסַחֲרָם (בָּאָרֶץ וְלֹא יוּכְלוּ הַעֲבִיר⁷⁶⁸ (מוֹסְרוֹ): מט אוֹ כִּי לֹא יְיַסְּרֵם וְהֵם מְלֵאִים פָּחַד⁷⁶⁹? וְאוּלָם אֱלֹהֶיךָ טוֹב וְרַחוּם:

נ הַאִם לֹא יִתְבּוֹנְנוּ אֶל אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים מִכָּל דָּבָר, יִטּוּ צִלְלֵיהֶם יָמִין וּשְׂמֹאל מִשְׁתַּחֲוִים לֵאלֹהִים וְהֵם יְזֹרָבוּ: נא וְלֵאלֹהִים יִשְׁתַּחֲוֶה כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וְכָל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִכָּל רֶמֶשׂ וְעַד הַמַּלְאָכִים, וְהֵם לֹא יִתְנַשָּׂאוּ: נב יְפַחֲדוּ מִפְּנֵי אֱלהֵיהֶם אֲשֶׁר מִמַּעַל לָהֶם וְיַעֲשׂוּ אֶת כָּל אֲשֶׁר יְצֻוּוּ: נג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: “אַל תַּעֲשׂוּ לָכֶם אֱלֹהִים שְׁנַיִם, רַק אֱלֹהִים אֶחָד וְאוֹתִי תִּרָאוּ”: נד וְלוֹ כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ וּלְמִשְׁמַעְתּוֹ יָסוּרוֹ נֶצַח⁷⁷⁰. הַאִם מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים תִּרָאוּ?: נה וְכָל טוֹב אֲשֶׁר לָכֶם מֵאֱלֹהִים הוּא. אַחֲרֵי כֵן בִּמְצֹא אֶתְכֶם צָרָה תְּחַנְּנוּ אֵלָיו קוֹלְכֶם: נו וְאוּלָם בְּהַעֲבִירוֹ אֶת הָרָעָה מֵעֲלֵיכֶם וְהִנֵּה פְּלַגָּה מִכֶּם יְשַׁתְּפוּ לֶאֱלהֵיהֶם: נז לְכַחֵשׁ בַּאֲשֶׁר נָתַנּוּ לָהֶם. הִתְעַנְּגוּ אֵפוֹא אַךְ לָאַחֲרוֹנָה תֵדָעוּ: נח וְהִקְדִּישׁוּ (לָאֱלִילִים) אֲשֶׁר לֹא יֵדָעוּ חֵלֶק מֵאֲשֶׁר חָלַקְנוּ לָהֶם⁷⁷¹. חֵי אֱלֹהִים, אָכֵן פָּקוֹד יִפְקְדוּ עֲלֵיכֶם עַל אֲשֶׁר בְּדִיתֶם מִלִּבְּכֶם: נט וַיָּשִׂימוּ⁷⁷² לֵאלֹהִים הַבָּנוֹת, חֲלִילָה לּוֹ⁷⁷³, וְלָהֶם (יְבַקְּשׁוּ) אֲשֶׁר יִתְאַוּוּ⁷⁷⁴: ס וּבְהִתְבַּשֵּׂר אִישׁ מֵהֶם בִּנְקֵבָה יְכַסֶּה שְׁחוֹר פָּנָיו וְכַעֲסוֹ עָצוּר: סא יִסְתַּתֵּר מִפְּנֵי הָאֲנָשִׁים בִּגְלַל הָרָעָה אֲשֶׁר בֻּשַּׂר בָּהּ (וְחָשַׁב): הֲיַחֲזִיק בָּהּ לְחֶרְפָּה לוֹ, אוֹ יִכְבְּשֶׁנָּה בֶּעָפָר⁷⁷⁵. הָאֵין זֹאת אֲשֶׁר רַע מִשְׁפָּטָם: סב לְאֵלֶּה אֲשֶׁר לֹא יַאֲמִינוּ בָּאַחֲרִית הָרָע מְשָׁלָם. וֵאֱלֹהִים מְשָׁלוֹ הַנַּעֲלֶה בַּכֹּל, וְהוּא הַגִּבּוֹר וְהֶחָכָם: סג וְלוּ יְיַסֵּר אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי הָאָדָם בְּפִשְׁעָם, לֹא הִנִּיחַ עָלֶיהָ⁷⁷⁶ מִכָּל רֶמֶשׂ, וְאוּלָם יַשְׁאִירֵם עַד עֵת מוֹעֵד, וּבְבוֹא עֵת מוֹעֲדָם לֹא יְאַחֲרוּ (אוֹתָהּ) שָׁעָה וְלֹא יַקְדִּימוּ(הָ): סד וְשָׁתוּ לֵאלֹהִים אֶת אֲשֶׁר יִמְאֲסוּ (לְנַפְשָׁם)⁷⁷⁷ וַיְחַשְּׁבוּ לְשׁוֹנוֹתָם שֶׁקֶר לֵאמֹר, כִּי לָהֶם (יִהְיֶה) הַטּוֹב. אֵין סָפֵק כִּי לָהֶם אֵשׁ (גֵּיהִנֹּם) וְכִי יְזֹרוּ (בְּתוֹכָהּ): סה בֵּאלֹהִים (נִשְׁבַּעְתִּי) כִּי לְפָנִים שָׁלַחְנוּ אֶל אֻמּוֹת (שְׁלִיחִים) לְפָנֶיךָ וַיְיַף הַשָּׂטָן מַעֲשֵׂיהֶם בְּעֵינֵיהֶם. וְהוּא מָגִנָּם הַיּוֹם וְלָהֶם עֹנֶשׁ דְּאָבָה:

סו וְלֹא הוֹרַדְנוּ אֶת הַסֵּפֶר עַל יָדְךָ בִּלְתִּי אִם לְמַעַן תְּבָאֵר לָהֶם אֶת אֲשֶׁר נֶחֶלְקוּ בוֹ, וְאֹרַח מֵישָׁרִים וְרַחֲמִים לְעָם יַאֲמִינוּ סז וֵאֱלֹהִים הוֹרִיד מִן הַשָּׁמַיִם מַיִם וַיְחַיֶּה בָהֶם אֶת הָאָרֶץ אַחֲרֵי מוֹתָהּ. אָכֵן בָּזֶה אוֹת לְעָם יִשְׁמָעוּ: סח וְאָכֵן בַּמִּקְנֶה לָכֶם אוֹת, נַשְׁקֶה אֶתְכֶם מֵאֲשֶׁר בְּבִטְנָם מִבֵּין הַפֶּרֶשׁ וְהַדָּם חָלָב צָלוּל, יֵרֵד עַל נְקַלָּה בְּלוֹעַ הַשּׁוֹתִים: סט וּמִפְּרִי הַתֹּמֶר וְהַגֶּפֶן, תַּעֲשׂוּ מִמֶּנּוּ שֵׁכָר וּמָזוֹן טוֹב. אָכֵן בָּזֶה אוֹת לַאֲנָשִׁים יַשְׂכִּילוּ: ע וַיִּגֶל אֱלֹהֶיךָ אֶת אֹזֶן הַדְּבוֹרָה לֵאמֹר: “עֲשִׂי לָךְ בָּתִּים בֶּהָרִים וּבָעֵצִים וּ(בַבִּנְיָנִים) אֲשֶׁר יָקִימוּ (בְּנֵי הָאָדָם): עא וְאָכַלְתְּ מִכָּל פֶּרִי וְהָלַכְתְּ בְּמַסְלוּלֵי אֱלֹהָיִךְ הַכְּבוּשִׁים”. יֵצֵא מִבִּטְנָהּ מַשְׁקֶה בִּצְבָעִים מִצְּבָעִים שׁוֹנִים, תּוֹכוֹ מַרְפֵּא לִבְנֵי אָדָם. אָכֵן בָּזֶה אוֹת לַאֲנָשִׁים יָשִׁיבוּ אֶל לֵב: עב וֵאֱלֹהִים יְצָרְכֶם אַחֲרֵי כֵן יַאַסְפְכֶם. וְיֵשׁ בָּכֶם אֲשֶׁר יְשִׁיבֵהוּ עַד בְּלוֹתוֹ מִזֹּקֶן אֲשֶׁר לֹא יֵדַע דָּבָר אַחֲרֵי יָדְעוּ, כִּי אֱלֹהִים יוֹדֵעַ וְיָכוֹל: עג וֵאֱלֹהִים בִּכֵּר מִקְצָתְכֶם עַל מִקְצָתְכֶם בְּמָזוֹן. וְאוּלָם אֵלֶּה אֲשֶׁר בִּכְּרָם בְּמָזוֹן לֹא יָשִׁיבוּ אֶת מְזוֹנָם לְאֵלֶּה אֲשֶׁר קָנְתָה יְמִינָם, וְהֵם שָׁוִים לָהֶם בּוֹ. הַבְּחֶסֶד אֱלֹהִים יְכַחֵשׁוּ? עד וֵאֱלֹהִים שָׁת לָכֶם בְּנוֹת זוּג מִנַּפְשׁוֹתֵיכֶם וַיָּשֶׁת לָכֶם מִבְּנוֹת זוּגְכֶם בָּנִים וּנְכָדִים, וַיְכַלְכֶּלְכֶם מִן הַמַּטְעַמִּים. הֲבָהֶבֶל יַאֲמִינוּ וּבְחֶסֶד אֱלֹהִים יִכְפֹּרוּ?: עה וְעָבְדוּ מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים אֶת אֲשֶׁר אֵין לְאַל יָדוֹ לְכַלְכֵּל אוֹתָם מְאוּמָה, לֹא מִן הַשָּׁמַיִם וְלֹא מִן הָאָרֶץ וְלֹא יוּכְלוּ (דָּבָר): עו אַל תְּדַמּוּ אֵפוֹא לֵאלֹהִים דָּבָר, כִּי אֱלֹהִים יוֹדֵעַ וְאַתֶּם לֹא תֵדָעוּ: עז מָשַׁל אֱלֹהִים מָשָׁל: כְּעֶבֶד אָדוֹן אֲשֶׁר לֹא יִשְׁלֹט בִּמְאוּמָה, וּ(לְעֻמָּתוֹ) זֶה אֲשֶׁר חָלַקְנוּ לוֹ מֵאִתָּנוּ חֵלֶק טוֹב וּפִזֵּר (לִצְדָקָה) בַּגָּלוּי וּבַסָּתֶר. הֲיִשְׁווּ? הַתְּהִלָּה לֵאלֹהִים וְאוּלָם מַרְבִּיתָם לֹא יֵדָעוּ: עח וַיִּמְשֹׁל אֱלֹהִים מָשָׁל: שְׁנֵי אֲנָשִׁים הָאֶחָד מֵהֶם אִלֵּם לֹא יִשְׁלֹט בִּמְאוּמָה, וְהוּא לְמַשָּׂא⁷⁷⁸ עַל אֲדוֹנָיו. לְכָל אֲשֶׁר יִשְׁלָחֶנּוּ לֹא יָבִיא טוֹב. הֲיִשְׁוֶה הוּא וְזֶה אֲשֶׁר יְצַוֶּה עַל הַצֶּדֶק וְהוּא (הוֹלֵךְ) בְּאֹרַח מֵישָּׁרִים?: עט וְלֵאלֹהִים תַּעֲלוּמַת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְאֵין עִנְיָן “הַשָּׁעָה” בִּלְתִּי אִם כְּהֶרֶף עַיִן אוֹ מַהֵר⁷⁷⁹ מִזֶּה, כִּי אֱלֹהִים הַכֹּל יוּכָל: פ וֵאֱלֹהִים הוֹצִיאֲכֶם מִבֶּטֶן אִמּוֹתֵיכֶם, לֹא תֵדְעוּ דָבָר וַיָּשֶׁת לָכֶם הַשֵּׁמַע וְהָרְאוֹת וְהַלֵּב לְמַעַן תּוֹדוּ (לוֹ): פא הַאִם לֹא יִתְבּוֹנְנוּ אֶל הָעוֹף אֲשֶׁר הוּא לְמַס עוֹבֵד (לֵאלֹהִים) בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם⁷⁸⁰ לֹא יַחֲזִיקֶנּוּ בִּלְתִּי אִם אֱלֹהִים. אָכֵן בָּזֶה אוֹת לְעָם יַאֲמִינוּ: פב וֵאֱלֹהִים שָׂם לָכֶם בָּתֵּיכֶם לְמִשְׁכְּנוֹת וַיַּעַשׂ לָכֶם מֵעוֹרוֹת הַמִּקְנֶה בָּתִּים תִּמְצָאוּם קַלִּים בְּיוֹם מַסַּעֲכֶם וּבְיוֹם חֲנוֹתְכֶם, וּמִצַּמְרוֹ וּמֵאַדַּרְתּוֹ וּמִשַּׁעֲרוֹ רָהִיטִים וּכְלֵי־בַיִת עַד עֵת⁷⁸¹: פג וֵאֱלֹהִים שָׁת לָכֶם מֵאֲשֶׁר בָּרָא (מְקוֹם) צְלָלִים וַיָּשֶׁת לָכֶם אֶת הֶהָרִים מְעוֹנוֹת, וַיּעַשׂ לָכֶם לְבוּשׁ לְמַחֲסֶה לָכֶם מֵחָם וּלְבוּשׁ (שִׁרְיוֹן) לְמַחֲסֶה לָכֶם בְּמִלְחַמְתְּכֶם. כָּזֹאת יָרִיק חַסְדוֹ עֲלֵיכֶם לְמַעַן תִּהְיוּ תְּמִימִים עִמּוֹ⁷⁸²: פד אַךְ אִם יִפְנוּ עֹרֶף, הִנֵּה אֵין עָלֶיךָ בִּלְתִּי אִם לְהַזְהִיר גָּלוּי: פה יַכִּירוּ אֶת חֶסֶד אֱלֹהִים אַחֲרֵי כֵן יְכַחֲשׁוּהָ וּמַרְבִּיתָם כּוֹפְרִים.

פו וְיוֹם יָבוֹא אֲשֶׁר נָקִים מִכָּל אֻמָּה עֵד, וְלֹא יִנָּתֵן לַכּוֹפְרִים (לְהִצְטַדֵּק), וְהֵם לֹא יִמְצְאוּ רַחֲמִים בְּהַעְתִּירָם: וּבִרְאוֹת הַפּוֹשְׁעִים אֶת הָעֹנֶשׁ לֹא יוּקַל עוֹד מֵעֲלֵיהֶם, וְהֵם לֹא יֵרָאוּ (פְּנֵי אֱלֹהִים)⁷⁸³:

פח וּבִרְאוֹת הַמְּשַׁתְּפִים אֶת שֻׁתָּפֵיהֶם וְאָמְרוּ: “אֱלֹהֵינוּ, אֵלֶּה הֵם שֻׁתָּפֵינוּ אֲשֶׁר הָיִינוּ קוֹרְאִים אֲלֵיהֶם מִבַּלְעָדֶיךָ”, אַךְ הֵם יַעֲנוּ לְעֻמָּתָם: “אָכֵן שֶׁקֶר תְּדַבֵּרוּ”: פט וְקָרְאוּ בַּיּוֹם הַהוּא אֶל אֱלֹהִים: “שָׁלוֹם”, וְתָעָה מֵהֶם (הַדָּבָר) אֲשֶׁר בָּדוּ מִלִּבָּם⁷⁸⁴: צ אֵלֶּה אֲשֶׁר כָּפְרוּ וַיָּסִירוּ מִדָּרֶךְ אֱלֹהִים הוֹסַפְנוּ לָהֶם עֹנֶשׁ עַל הָעֹנֶשׁ בַּאֲשֶׁר הִשְׁחִיתוּ: צא וְיוֹם יָבוֹא אֲשֶׁר נָקִים מִכָּל אֻמָּה עֵד בָּהֶם מִקִּרְבָּם וּנְבִיאֲךָ לְעֵד בְּאֵלֶּה⁷⁸⁵. אָכֵן הוֹרַדְנוּ אֵלֶיךָ אֶת הַסֵּפֶר לְבָרֵר כָּל דָּבָר וְאֹרַח מֵישָׁרִים וְרַחֲמִים וּבְשׁוֹרָה לִתְמִימִים עִם אֱלֹהִים⁷⁸⁶:

צב הִנֵּה אֱלֹהִים מְצַוְכֶם עַל הַצֶּדֶק וּלְהֵיטִיב וְלָתֵת לַקְּרוֹבִים וְהֵנִיא מִן הַתּוֹעֵבָה וּמִן הָרָעָה וְהֶחָמָס. יַזְהִירְכֶם לְמַעַן תָּשִׂימוּ אֶל לֵב: צג וְהָקִימוּ בְּרִית אֱלֹהִים אֲשֶׁר כְּרַתֶּם אִתּוֹ, וְלֹא תָפֵרוּ הַשְּׁבוּעָה אַחֲרֵי חַזֶּקְכֶם אוֹתָהּ וַתָּשִׁיתוּ אֶת אֱלֹהִים לְעָרֵב לָהּ, כִּי יוֹדֵעַ אֱלֹהִים אֶת פָּעָלְכֶם: צד וְלֹא תִהְיוּ כְזֹאת אֲשֶׁר סָתְרָה מִטְוֶהָ אַחֲרֵי הֱיוֹתָהּ לְתִקְוַת חוּט פַּתֵּחַ וְהַתֵּר, בַּעֲשׂוֹתְכֶם אֶת שְׁבוּעוֹתֵכֶם בְּלֵב וָלֵב בֵּינֵיכֶם, בִּהְיוֹת אֻמָּה רַבָּה מֵאֻמָּה⁷⁸⁷, אָכֵן מְנַסֶּה אֶתְכֶם אֱלֹהִים בַּדָּבָר הַזֶּה וּבָאֵר יְבָאֵר לָכֶם בְּיוֹם הַתְּקוּמָה אֶת אֲשֶׁר נֶחְלַקְתֶּם בּוֹ: צה וְלוּ חָפֵץ אֱלֹהִים עָשָׂה אֶתְכֶם אֻמָּה אַחַת. וְאוּלָם יַתְעֶה אֶת אֲשֶׁר יַחְפֹּץ וְיַנְחֶה אֶת אֲשֶׁר יַחְפֹּץ וּפָקוֹד יִפְקְדוּ עֲלֵיכֶם⁷⁸⁸ מַעֲשֵׂיכֶם: צו וְלֹא תַעֲשׂוּ שְׁבוּעוֹתֵיכֶם בְּלֵב וָלֵב בֵּינֵיכֶם פֶּן תִּמְעַד רֶגֶל אַחֲרֵי אֲשֶׁר כּוֹנָנָה, וּטְעַמְתֶּם הָרָעָה בַּאֲשֶׁר הֲסִירוֹתֶם מִדֶּרֶךְ אֱלֹהִים, וְלָכֶם עֹנֶשׁ כָּבֵד:

צז וְלֹא תִמְכְּרוּ אֶת בְּרִית אֱלֹהִים בִּמְחִיר מְעָט. כִּי אָכֵן אֶת אֱלֹהִים הוּא הַטּוֹב לָכֶם אִם יְדַעְתֶּם:

צח כָּל אֲשֶׁר אִתְּכֶם יַחֲלֹף וְעָבַר וַאֲשֶׁר אֶת אֱלֹהִים יִשָּׁאֵר, וְגָמוֹל נִגְמֹל אֵת אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ רוּחָם שְׂכָרָם טוֹב יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר עָשׂוּ: צט אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַיָּשָׁר אִם זָכָר וְאִם נְקֵבָה וְהוּא מַאֲמִין נְחַיֶּנּוּ חַיִּים טוֹבִים וְגָמוֹל נִגְמְלֵם שְׂכָרָם טוֹב יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר עָשׂוּ:

ק וּבְקָרְאֲךָ אֶת הַקֻּרְאָן וּבִקַּשְׁתָּ לְךָ מַחֲסֶה בֵּאלֹהִים מִפְּנֵי הַשָּׂטָן הָאָרוּר: קא כִּי אֵין לוֹ שִׁלְטוֹן עַל אֵלֶּה אֲשֶׁר יַאֲמִינוּ וְיִשָׁעֲנוּ עַל אֱלהֵיהֶם: קב וְאוּלָם שִׁלְטוֹנוֹ הוּא רַק עַל אֵלֶּה אֲשֶׁר יִפְנוּ לוֹ⁷⁸⁹ עֹרֶף וְשִׁתְּפוּ (לוֹ): קג וּבַהֲמִירוֹנוֹ “אוֹת” בִּמְקוֹם “אוֹת”⁷⁹⁰ וֶאֱלֹהֶיךָ הוּא הַיּוֹדֵעַ אֶת אֲשֶׁר יוֹרִיד – אָמְרוּ: “אָכֵן בּוֹדֶה כָּזָב אַתָּה”. לֹא כִּי מַרְבִּיתָם לֹא יֵדְעוּ: קד אֱמֹר: הוֹרִידָהוּ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מִלִּפְנֵי אֱלֹהֶיךָ בְּאֶמֱת, לְמַעַן אַמֵּץ אֶת הַמַּאֲמִינִים וְאֹרַח מֵישָׁרִים הוּא וּבְשׁוֹרָה לַתְּמִימִים עִם אֱלֹהִים⁷⁹¹: קה וּכְבָר יָדַעְנוּ כִּי הֵם יֹאמְרוּ: “אָכֵן אָדָם יְלַמְּדֶנּוּ”⁷⁹². הֵן לְשׁוֹן זֶה אֲשֶׁר יִטּוּ אֵלָיו⁷⁹³ לוֹעֲזִית הִיא וְזֶה (הַקֻּרְאָן) לָשׁוֹן עַרְבִית בְּרוּרָה: קו אָכֵן אֵלֶּה אֲשֶׁר לֹא יַאֲמִינוּ בְּאוֹתוֹת אֱלֹהִים לֹא יַנְחֵם אֱלֹהִים וְעָנְשָׁם דְּאָבָה: קז אָכֵן בָּדֹה יִבְדּוּ כָּזָב אֵלֶּה אֲשֶׁר לֹא יַאֲמִינוּ בְּאוֹתוֹת אֱלֹהִים וְאֵלֶּה הֵם הַמְדַבְּרִים שֶׁקֶר: קח אֲשֶׁר יְכַחֵשׁ בֵּאלֹהִים אַחֲרֵי הַאֲמִינוּ – בִּלְעֲדֵי אֲשֶׁר אֲכָפוּהוּ וְלִבּוֹ בָּטוּחַ בָּאֱמוּנָה – וְאוּלָם אֲשֶׁר יַרְחִיב לִבּוֹ לְכַחֵשׁ, עֲלֵיהֶם חָרוֹן מֵאֵת אֱלֹהִים וְעָנְשָׁם כָּבֵד: קט כָּזֹאת עֵקֶב אֲשֶׁר בִּכְּרוּ אֶת חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה עַל חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וּבַאֲשֶׁר לֹא יַנְחֶה אֱלֹהִים אֶת הָאֲנָשִׁים הַכּוֹפְרִים: קי אֵלֶּה הֵם אֲשֶׁר חָתַם אֱלֹהִים אֶת לִבּוֹתָם וְאֶת שָׁמְעָתָם וּרְאוֹתָם, וְאֵלֶּה הֵם אֲשֶׁר לֹא יָשִׁיתוּ לִבָּם, אֵין סָפֵק כִּי בָּאַחֲרִית (יִהְיוּ) הֵם הָאוֹבְדִים⁷⁹⁴: קיא וְאוּלָם אֱלֹהֶיךָ הוּא, לְאֵלֶּה אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת מוֹלַדְתָּם אַחֲרֵי אֲשֶׁר נֻסּוּ בְמַסָּה אַחֲרֵי כֵן נִלְחֲמוּ וַיַּאֲרִיכוּ רוּחָם, אָכֵן בְּכָל אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ סַלָּח וְרַחוּם:

קיב וְיוֹם יָבוֹא אֲשֶׁר תָּבוֹא כָּל נֶפֶשׁ וְתִתְוַכַּח לְנַפְשָׁהּ וּתְשֻׁלַּם כָּל נֶפֶשׁ כְּמַעֲשֶׂיהָ וְהֵם לֹא יֵעָשֵׁקוּ:

קיג וַיִּמְשֹׁל אֱלֹהִים מָשָׁל: עִיר הָיְתָה בְטוּחָה וּשְׁקֵטָה וַיָּבוֹא לָהּ מְזוֹנָהּ לְעָנְגָּה מִכָּל מָקוֹם וַתְּכַחֵשׁ בְּחֶסֶד אֱלֹהִים, וַיִּתֵּן אוֹתָהּ אֱלֹהִים לָחוּשׁ מְצוּקַת הָרָעָב וְהַפַּחַד עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ: קיד וְלִפְנֵי כֵן בָּא אֲלֵיהֶם שָׁלִיחַ מִקִּרְבָּם וַיִּתְּנוּהוּ לְכוֹזֵב, וַיֹּאחֲזֵם הָעֹנֶשׁ וְהֵם פּוֹשְׁעִים:

קטו אִכְלוּ מֵאֲשֶׁר כִּלְכֵּל אֶתְכֶם אֱלֹהִים מִן הַמֻּתָּר מִן הַטּוֹב וְהוֹדוֹ (עַל) חֶסֶד אֱלֹהִים אִם אוֹתוֹ תַּעַבֹדוּ⁷⁹⁵: קטז אַךְ אֶת אֵלֶּה אָסַר לָכֶם, אֶת הַנְּבֵלָה וְאֶת הַדָּם וְאֶת בְּשַׂר הַחֲזִיר וַאֲשֶׁר נִקְרָא עָלָיו שֵׁם אַחֵר מִבַּלְעֲדֵי (שֵׁם) אֱלֹהִים. אַךְ אֲשֶׁר יֵאָנֵס (וְאָכַל) בְּלִי זָדוֹן וְלֹא יָשׁוּב עוֹד לֶאֱכֹל, הִנֵּה אֱלֹהִים סַלָּח וְרַחוּם⁷⁹⁶: קיז וְלֹא תֹאמְרוּ לַאֲשֶׁר יְחַשְׁבוּ לְשׁוֹנוֹתֵיכֶם שֶׁקֶר לֵאמֹר: “זֶה מֻתָּר וְזֶה אָסוּר”. לְמַעַן עֲנוֹת בֵּאלֹהִים שֶׁקֶר, כִּי אֵלֶּה אֲשֶׁר יִבְדּוּ עַל אֱלֹהִים כָּזָב לֹא יַצְלִיחוּ: קיח מַתָּת מְעַטָּה וְלָהֵם עֹנֶשׁ דְּאָבָה:

קיט וְעַל הַיְּהוּדִים אָסַרְנוּ אֶת אֲשֶׁר סִפַּרְנוּ לְךָ לִפְנֵי כֵן וְלֹא עֲשַׁקְנוּם וְאוּלָם הֵם עָשְׁקוּ אֶת נַפְשׁוֹתָם:

קכ אַךְ הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ לְאֵלֶּה אֲשֶׁר עָשׂוּ הָרָעָה בִּבְלִי דָעַת, וַיָּשׁוּבוּ אַחֲרֵי כֵן וַיַּעֲשׂוּ הַיָּשָׁר, הִנֵּה בְּכָל אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ סַלָּח וְרַחוּם⁷⁹⁷:

קכא אָכֵן הָיָה אַבְרָהָם מָשָׁל⁷⁹⁸, נִכְנַע (הָיָה לֵאלֹהִים) “חָנִיף” וְלֹא הָיָה מִן הַמְשַׁתְּפִים (לֵאלֹהִים): קכב מוֹדֶה (לֵאלֹהִים) עַל חַסְדּוֹ, וַיִּבְחַר בּוֹ וַיַּנְחֵהוּ בְּאֹרַח מֵישָׁרִים: קכג וַנִּתֶּן לוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה טוֹבָה וְהוּא בָעוֹלָם הַבָּא בַּיְשָׁרִים: קכד וַנִגֶל אֶת אָזְנֵךְ לֵאמֹר: "לֵךְ אַחֲרֵי דַת אַבְרָהָם (הָיָה) “חָנִיף” וְלֹא הָיָה מִן הַמְשַׁתְּפִים:

קכה אָכֵן צִוִּינוּ עַל הַשַּׁבָּת רַק אֶת אֵלֶּה אֲשֶׁר נֶחֶלְקוּ בּוֹ⁷⁹⁹, וְאָכֵן שָׁפוֹט יִשְׁפֹּט אֱלֹהִים בֵּינֵיהֶם בְּיוֹם הַתְּקוּמָה בַּדָּבָר אֲשֶׁר נֶחֶלְקוּ בּוֹ: קכו קְרָא אֶל דֶרֶךְ אֱלֹהֶיךָ בְּחָכְמָה וְהַזְהָרָה נָאָה וְהִתְוַכַּח אִתָּם בַּדֶּרֶךְ הַיּוֹתֵר טוֹבָה. כִּי אֱלֹהֶיךָ הוּא הַיּוֹדֵעַ אֶת אֲשֶׁר תָּעָה מִדַּרְכּוֹ וְהוּא הַיּוֹדֵעַ אֶת הַמְּאֻשָּׁרִים בְּדֶרֶךְ:

קכז וּבִגְמַלְכֶם (אֲנָשִׁים) וְיִסַּרְתֶּם כַּאֲשֶׁר גְמָלוּכֶם, אַךְ כִּי תַּאֲרִיכוּ לָהֶם רוּחֲכֶם, הִנֵּה טוֹב לַמַּאֲרִיכִים רוּחָם: קכח וְיַחֵל וְאֵין תּוֹחַלְתְּךָ בִּלְתִּי אִם אֱלֹהִים, וְאַל תֵּעָצֵב אֲלֵיהֶם וְלֹא יֵצַר לְךָ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר יָזֹמּוּ, כִּי אֱלֹהִים אֶת הַיְּרֵאִים (אוֹתוֹ) וְאֶת עוֹשֵׂי הַטּוֹב:

פָּרָשַׁת מַסַּע הַלַּיִל⁸⁰⁰

נִתְּנָה בְּמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ מֵאָה וְאַחַד עָשָׂר.

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם.

א יִשְׁתַּבַּח (אֱלֹהִים) אֲשֶׁר הִסִּיעַ אֶת עַבְדּוֹ לַיְלָה מִן הַמִּסְגָּד הַקָּדוֹשׁ⁸⁰¹ אֶל הַמִּסְגָּד הָאַחֲרוֹן⁸⁰² אֲשֶׁר בֵּרַכְנוּ אֶת מַעְגָּלוֹ⁸⁰³, לְמַעַן נַרְאֵהוּ מֵאוֹתוֹתֵינוּ, כִּי הוּא הַשּׁוֹמֵעַ וְהָרוֹאֶה: ב וּלְמֹשֶׁה נָתַנּוּ אֶת הַסֵּפֶר וַנְּשִׁיתֵהוּ אֹרַח מֵישָׁרִים לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, לֶאמֹר: “אַל תִּקְחוּ לָכֶם מִשְׁעָן מִבַּלְעֲדֵי”: ג צֶאֱצָאַי אֵלֶּה אֲשֶׁר נִטַּלְנוּ וְנִשֵּׂאנוּ עִם נֹחַ⁸⁰⁴, כִּי הוּא הָיָה עֶבֶד מוֹדֶה (לֵאלֹהִים): ד וַנְּבָאֵר⁸⁰⁵ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּסֵּפֶר לֵאמֹר: “הַשְׁחֵת תַּשְׁחִיתוּ עַל הָאָרֶץ פַּעֲמָיִם, וְהִתְנַשֵּׂאתֶם הִתְנַשֵּׂא עַד מְאֹד”: ה וַיְהִי בְּבוֹא הָרִאשׁוֹנָה לִשְׁתֵּי פְּקֻדּוֹתֵינוּ, וַנִּשְׁלַח עֲלֵיכֶם עֲבָדִים לָנוּ אַנְשֵׁי עֹז קָשִׁים, וַיְחַפְּשׂוּ חַדְרֵי הַמִּשְׁכָּנוֹת, וַיָּקָם הַדָּבָר וְיֶהִי⁸⁰⁶: ו אַחֲרֵי כֵּן הִגְבַּרְנוּ אֶתְכֶם עֲלֵיהֶם, וַנִּתְמֹךְ בָּכֶם בְּהוֹן וּבָנִים, וַנָּשֶׁת אֶתְכֶם הָרַבִּים לְעָם מִלְחָמָה: ז (לֵאמֹר): “כִּי תַעֲשׂוּ הַטּוֹב, לְנַפְשְׁכֶם תֵּיטִיבוּ, וְכִי תַעֲשׂוּ הָרָעָה, הִנֵּה רַק לָהּ (תָּרֵעוּ)”. וּכְבוֹא פְּקֻדָּתֵנוּ בָּאַחֲרוֹנָה (שְׁלַחְנוּם) לְהוֹבִישׁ אֶת פְּנֵיכֶם וְלָבוֹא אֶל הַמִּסְגָּד, כַּאֲשֶׁר בָּאוּ בוֹ בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה, וְלַהֲרֹס אֶת אֲשֶׁר כָּבְשׁוּ⁸⁰⁷ עַד הַיְסוֹד בּוֹ: ח אוּלַי יְרַחֶמְכֶם אֱלֹהֵיכֶם, וְאִם תָּשׁוּבוּ נָשׁוּב. וְלַכּוֹפְרִים שַׂמְנוּ גֵּהִינֹּם לְמַאֲסָר: ט הִנֵּה הַקֻּרְאָן הַזֶּה יַנְחֶה אֶל (הַדֶּרֶךְ) הַנְּכוֹנָה. וּבַשֵּׂר אֶת הַמַּאֲמִינִים: י אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ הַיָּשָׁר, כִּי לָהֶם שָׂכָר גָּדוֹל: יא אַךְ אֵלֶּה אֲשֶׁר לֹא יַאֲמִינוּ בָאַחֲרִית, עִתַּדְנוּ לָהֶם עֹנֶשׁ דְּאָבָה: יב וְהִתְפַּלֵּל הָאָדָם לְרָעָה כַּאֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל לְטוֹבָה⁸⁰⁸, וַיְהִי הָאָדָם פַּחַז: יג וַנָּשֶׁת אֶת הַלַּיְלָה וְאֶת הַיּוֹם שְׁנֵי אוֹתוֹת, וַנִּמַח אֶת אוֹת הַלַּיְלָה וַנָּשֶׁת אֶת אוֹת הַיּוֹם לְהָאִיר⁸⁰⁹, לְמַעַן תְּבַקְּשׁוּ חֶסֶד מֵאֱלֹהֵיכֶם⁸¹⁰, וּלְמַעַן תֵּדְעוּ מִסְפָּר הַשָּׁנִים וְהַחֶשְׁבּוֹן (לְמוֹעֲדִים). וְכָל דַּבָר בֵּאַרְנוּ בָּאֵר מְפֹרָשׁ⁸¹¹: יד וּלְכָל אִישׁ קָשַׁרְנוּ אֶת גּוֹרָלוֹ⁸¹² לְגַרְגְּרוֹתָיו, וְהוֹצֵאנוּ לוֹ בְּיוֹם הַתְּקוּמָה סֵפֶר אֲשֶׁר יִמְצָאֵנוּ פָּרוּשׂ⁸¹³: טו (לֵאמֹר): “קְרָא אֶת סִפְרְךָ אַתָּה, דַּיֶּךָּ אַתָּה בְּעַצְמְךָ הַיּוֹם לְחַשֵּׁב עִמָּךְ”: טז אֲשֶׁר יְאֻשָּׁר בְּדֶרֶךְ, לְנַפְשׁוֹ יְאֻשָּׁר בְּדָרֶךְ, וַאֲשֶׁר תָּעָה, יָשׁוּב בְּרֹאשָׁהּ אֲשֶׁר יִתְעֶה⁸¹⁴, וְלֹא תִּשָּׂא נֶפֶשׁ נוֹשֵׂאת מַשָּׂא (נֶפֶשׁ) אַחֶרֶת⁸¹⁵, וְלֹא נַעֲנשׁ עַד אִם נִשְׁלַח שָׁלִיחַ (לְהַזְהִירָם): יז וּבְחָפְצֵנוּ לְהַשְׁמִיד עִיר, צִוִּינוּ (מִצְוָתֵנוּ) אֶת הַמִּתְעַנְּגִים בָּהּ עַל כָּל טוּב⁸¹⁶. אַךְ הֵם פָּשְׁעוּ בְקִרְבָּהּ, וַיֵּחָרֶץ עֲלֵיהֶם הַדָּבָר בְּצֶדֶק, וַנַּהֲרֹס אוֹתָהּ הָרוֹס: יח וְכַמָּה דוֹרוֹת הִשְׁמַדְנוּ מֵאֵלֶּה אֲשֶׁר (קָמוּ) אַחֲרֵי נֹחַ, וְרַב אֱלֹהֶיךָ לָדַעַת וְלִרְאוֹת אֶת חַטֹּאוֹת עוֹבְדָיו: יט הֶחָפֵץ אֶת (הָעוֹלָם) הַמְמַהֵר לַחֲלֹף, נְמַהֵר לָתֵת לוֹ בּוֹ אֶת אֲשֶׁר נַחְפֹּץ לַאֲשֶׁר נִרְצֶה. אַחֲרֵי כֵן נְמַנֶּה לוֹ גֵּיהִנֹּם, וְהָיָה לָהּ צָלִי, מְנֹאָץ⁸¹⁷ וְנִדָח: כ וַאֲשֶׁר יַחְפֹּץ בָּעוֹלָם הַבָּא וְהִתְאַמֵּץ בְּכָל מַאֲמַצֵּי כֹחוֹ לְהַשִּׂיגוֹ, וְהוּא מַאֲמִין, אֵלֶּה יְהֻלְּלוּ⁸¹⁸ מַאֲמַצֵיהֶם: כא בַּכֹּל נִתְמֹךְ וּבְאֵלֶּה מִמַּתַּת אֱלֹהֶיךָ, וְלֹא תֵּעָצֵר מִתַּת אֱלֹהֶיךָ:

כב הִבִּיטָה אֵיכָה הִפְלִינוּ מִקְצָתָם מִמִּקְצָתָם, וְהָעוֹלָם הַבָּא הוּא רַב לְמַעְלָה וְרַב לְיִתְרוֹן.

כג אַל תַּעַשׂ עִם אֱלֹהִים אֱלֹהִים אֲחֵרִים, פֶּן תֵּשֵׁב מְנֹאָץ וְעָזוּב: כד וְצִוָּה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר לֹא תַּעַבְדוּ בִּלְתִּי אִם אוֹתוֹ וּלְהֵיטִיב לַהוֹרִים. וְכִי יַגִּיעַ אֶחָד מֵהֶם אִתְּךָ לְזִקְנָה אוֹ גַּם שְׁנֵיהֶם, אַל תֹּאמַר לָהֶם: “אֻף⁸¹⁹” וְלֹא תַכְלִימֵם, וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם נְדִיבוֹת: כה וְהַטֵּה לָהֶם כְּנָפְךָ⁸²⁰ מֵרַחֲמִים וְאָמַרְתָּ: “אֱלֹהַי רַחֲמֵם כַּאֲשֶׁר רִבּוּ אוֹתִי בְּעוֹדִי קָטָן”: כו אֱלֹהֵיכֶם הוּא הַיּוֹדֵעַ אֶת אֲשֶׁר בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם, כִּי תַעֲשׂוּ הַיָּשָׁר: כז כִּי הוּא סַלָּח לַשָּׁבִים: כח וְתֵן לַקָּרוֹב חֻקּוֹ וְלֶעָנִי וְלַהֵלֶךְ, אַךְ אַל תְּבַזְבְּזוּ בַּזְבֵּז: כט כִּי הַמְּבַזְבְּזִים אֲחֵי הַשָּׂטָן הֵם, וְהַשָּׂטָן כּוֹפֵר בֶּאֱלֹהָיו: ל וְכִי תָסוּר מֵהֶם, כִּי תְבַקֵּשׁ רַחֲמִים מֵאֵת אֱלֹהֶיךָ⁸²¹, אֲשֶׁר תְּצַפֶּה לָהֶם, וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם רַכּוֹת: לא וְלֹא תָּשִׂים אֶת יָדְךָ אֲסוּרָה אֶל צַוָּארֶךָ⁸²², וְאַל תְּפָרְשֶׂנָּה פָרֵשׁ כֻּלָּהּ⁸²³, וְיָשַׁבְתָּ מְנֹאָץ וַחֲסַר (כֹּל)⁸²⁴: לב כִּי אֱלֹהֶיךָ יָזוּן בְּשֶׁפַע אֶת אֲשֶׁר יַחְפֹּץ וְ(גַם) יִקְפֹּץ יָדוֹ⁸²⁵, כִּי הוּא יוֹדֵעַ אֶת עוֹבְדָיו וְרוֹאָם: לג וְלֹא תָמִיתוּ אֶת יְלָדֵיכֶם בְּפַחֶדְכֶם מֵעֹנִי. אֲנַחְנוּ נְכַלְכֵּל אֶתְהֶם וְאֶתְכֶם⁸²⁶, כִּי הֲמִיתָם חֲטָאָה גְּדוֹלָה: לד וְלֹא תִקְרְבוּ לִזְנוֹת, כִּי תוֹעֵבָה הִיא וְדֶרֶךְ רָעָה⁸²⁷: וְלֹא תַהַרְגוּ אֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר אָסַר אֱלֹהִים (לְהָרְגָהּ) בִּלְתִּי אִם בְּצֶדֶק⁸²⁸, וַאֲשֶׁר יֵהָרֵג בְּלִי מִשְׁפַּט, הִנֵּה נָתַנּוּ לִקְרוֹבוֹ גוֹאֲלוֹ שִׁלְטוֹן (לִגְאֹל דָּמוֹ). אַךְ לֹא יַעֲבֹר חֹק בַּהֶרֶג⁸²⁹, כִּי עֵזֶר לוֹ⁸³⁰: לו וְלֹא תִקְרְבוּ אֶל הוֹן הַיָּתוֹם, אִם לֹא לְמַעַן הִשְׁבִּיחוּ, עַד בָּגְרוֹ⁸³¹, וְהָקִימוּ הַבְּרִית, כִּי הַבְּרִית עֲרֵבָה הִיא⁸³²: וְכַאֲשֶׁר תָּמֹדּוּ וּנְתַתֶּם הַמִּדָּה שְׁלֵמָה, וְשִׁקְלוּ בְּמִשְׁקָל צֶדֶק⁸³³. זֶה טוֹב לָכֶם יוֹתֵר וְטוֹב יוֹתֵר לְאַחֲרִית: לח וְלֹא תֵלֵךְ אַחֲרֵי הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דַעַת לְךָ בוֹ⁸³⁴, כִּי הַשִּׁמְעָה וְהָרְאוּת וְהַלֵּבָב, כָּל אֵלֶּה עֲרֵבִים אוֹתוֹ⁸³⁵: לט וְאַל תִּתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ בְּגַאֲוָה, כִּי לֹא תוּכַל לְפַלֵּחַ אֶת הָאָרֶץ וְלֹא תִּגְבַּהּ בְּקוֹמָה עַד הָרִים: מ כָּל זֹאת רַע בְּעֵינֵי⁸³⁶ אֱלֹהֶיךָ וְנִמְאָס: מא זֶה הוּא אֲשֶׁר גָּלָה אֱלֹהִים אֶת אָזְנְךָ מִן הַחָכְמָה, וְאַל תַּעַשׂ עִם אֱלֹהִים אֱלֹהִים אֲחֵרִים, פֶּן תָּשְׁלַךְ אֶל תּוֹךְ גֵּיהִנֹּם מְנֹאָץ וְנִדָּח⁸³⁷:

מב הֲבִכֵּר אֶתְכֶם אֱלֹהִים לָתֵת לָכֶם בָּנִים, וַיִּקַּח לוֹ מִן הַמַּלְאָכִים נְקֵבוֹת⁸³⁸? אָכֵן הִקְשִׁיתֶם לְדַבֵּר:

מג וּכְבָר בֵּאַרְנוּ מְפֹרָשׁ בַּקֻּרְאָן הַזֶּה, לְמַעַן יָשִׂימוּ אֶל לֵב, אַךְ לֹא יוֹסִיף לָהֶם בִּלְתִּי אִם סָרָה: מד אֱמֹר: לוּ הָיוּ אִתּוֹ אֱלֹהִים (אֲחֵרִים) כַּאֲשֶׁר יֹאמֵרוּ, כִּי אָז הֵן בִּקְּשׁוּ דֶרֶךְ (לְהִתְקוֹמֵם) לַאֲדוֹן כִּסֵּא הַכָּבוֹד: מה יִשְׁתַּבַּח וְיִתְעַלֶּה עַל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ מַעְלָה רַבָּה: מו יְשַׁבְּחוּהוּ שִׁבְעַת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל אֲשֶׁר בָּם, וְאֵין דָּבָר אֲשֶׁר לֹא יְסַפֵּר תְּהִלָּתוֹ, וְאוּלָם לֹא תָבִינוּ אֶת תִּשְׁבְּחוֹתָם. אָכֵן אֶרֶךְ אַפַּיִם הוּא וְסַלָּח.

מז וּבְקָרְאֲךָ אֶת הַקֻּרְאָן שַׂמְנוּ בֵּינְךָ וּבֵין אֵלֶּה אֲשֶׁר לֹא יַאֲמִינוּ בָאַחֲרִית מָסָךְ לְהַסְתִּיר⁸³⁹: מח וַנָּשֶׂם עַל לִבּוֹתָם מִכְסֶה לְבַל יָבִינוּ וְאֶת אָזְנֵיהֶם הִכְבַּדְנוּ⁸⁴⁰: מט וּבְהַזְכִּירְךָ אֶת אֱלֹהֶיךָ בַּקֻּרְאָן (אוֹתוֹ) לְבַדּוֹ, נָזוֹרוּ אָחוֹר וַיָּסוּרוּ: נ אֲנַחְנוּ הַיּוֹדְעִים עַל מָה הֵם מַקְשִׁיבִים בְּהַקְשִׁיבָם אֵלֶיךָ⁸⁴¹, וּבְבוֹאָם בְּסוֹדָם יֹאמְרוּ הַפּוֹשְׁעִים: “אֵין אַתֶּם הוֹלְכִים בִּלְתִּי אִם אַחֲרֵי אִישׁ תִּעְתְּעוּהוּ כְשָׁפִים”: נא הַבֵּט אֵיךְ עָרְכוּ לְךָ דְמוּת⁸⁴². אָכֵן תָּעוּ וְלֹא יוּכְלוּ (לִמְצֹא) דָּרֶךְ⁸⁴³:

נב וַיֹּאמְרוּ: “הַאִם אַחֲרֵי הֱיוֹתֵנוּ לַעֲצָמוֹת וְאָבָק, קוּם נָקוּם לִבְרִיאָה חֲדָשָׁה?”: נג אֱמֹר: “(לוּ גַם) הֱיוּ אֲבָנִים אוֹ בַרְזֶל אוֹ בְרִיאָה מֵאֲשֶׁר יִקְשֶׁה (יֶתֶר) בְּעֵינֵיכֶם⁸⁴⁴”. וְאָמְרוּ: “מִי יְשִׁיבֵנוּ?” אֱמֹר: “זֶה אֲשֶׁר בְּרַאֲכֶם בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה” וְהֵנִיעוּ רָאשֵׁיהֶם אַחֲרֶיךָ וְאָמְרוּ: “מָתַי הוּא?”. אֱמֹר: “יוּכַל הֱיוֹת כִּי קָרוֹב הוּא: נד בַּיּוֹם הַהוּא יִקְרַאֲכֶם וַעֲנִיתֶם בִּתְהִלָּתוֹ, וְדִמִּיתֶם כִּי לֹא הִתְמַהְמַהְתֶּם בִּלְתִּי אִם מְעָט”:

נה וְאָמַרְתָּ אֶל עוֹבְדַי, כִּי יְדַבְּרוּ טוֹבוֹת⁸⁴⁵, כִּי הַשָּׂטָן יַפְרִיד בֵּינֵיהֶם, כִּי הַשָּׂטָן אוֹיֵב גָּלוּי הוּא לִבְנֵי אָדָם: נו אֱלֹהֵיכֶם הוּא הַיּוֹדֵעַ אֶתְכֶם, כִּי יַחְפֹּץ יְרַחֶמְכֶם אוֹ כִי יַחְפֹּץ יַעֲנֹשׁ אֶתְכֶם, וְלֹא שְׁלַחְנוּךָ לְשׁוֹמֵר עֲלֵיהֶם: נז וֶאֱלֹהֶיךָ הוּא הַיּוֹדֵעַ אֶת כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ. וּלְפָנִים הִפְלִינוּ מִקְצָת הַנְּבִיאִים מִמִּקְצָתָם, וַנִּתֵּן לְדָוִד מִזְמוֹרִים⁸⁴⁶: נח אֱמֹר: קִרְאוּ אֶל אֵלֶּה אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם (אֱלֹהִים הֵם) מִבַּלְעָדָיו. הֵן לֹא יוּכְלוּ לְהָסִיר הַצָּרָה מֵעֲלֵיכֶם וְלֹא לְהַעֲבִירָהּ: נט אֵלֶּה⁸⁴⁷ אֲשֶׁר יִקְרְאוּ אֲלֵיהֶם, יְבַקְשׁוּ לִדְבֹּק בֶּאֱלהֵיהֶם (וְיִתַּחֲרוּ אִישׁ בְּרֵעֵהוּ) מִי מֵהֵם יִהְיֶה קָרוֹב יוֹתֵר, וְיִחֲלוּ לְרַחֲמָיו וְיָרְאוּ עָנְשׁוֹ, כִּי עֹנֶשׁ אֱלֹהֶיךָ נוֹרָא⁸⁴⁸: ס וְאֵין כָּל עִיר אֲשֶׁר לֹא נַשְׁמִידֶנָּה לִפְנֵי יוֹם הַתְּקוּמָה, אוֹ נְיַסְּרֶנָּה מוּסַר כָּבֵד⁸⁴⁹. רְשׁוּמָה הִיא בַּסֵּפֶר⁸⁵⁰: סא וְדָבָר לֹא יַעַצְרֵנוּ מִשְּׁלֹחַ הָאוֹתוֹת⁸⁵¹, מִלְּבַד אֲשֶׁר כִּחֲשׁוּ בָהֶם הָרִאשׁוֹנִים, וַנִּתֶּן לְתַמוּד אֶת הַגְּמַלָּה גָּלוּי⁸⁵², וְיֶחֶטְאוּ בָהּ⁸⁵³, וְלֹא נִשְׁלַח אֶת הָאוֹתוֹת בִּלְתִּי אִם לְיָרֵא:

סב וּ(זְכֹר) בְּאָמְרֵנוּ אֵלֶיךָ: “הִנֵּה סָגַר אֱלֹהֶיךָ עַל הָאֲנָשִׁים”⁸⁵⁴. וְלֹא שַׁתְנו אֶת הַמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאֵינוּ אוֹתְךָ בִּלְתִּי אִם מַסָּה לִבְנֵי אָדָם, וְ(כֵן) אֶת הָעֵץ הַמְקֻלָּל בַּקֻּרְאָן⁸⁵⁵. וּנְיָרֵא אוֹתָם, אַךְ (מוֹרָאִי) לֹא יוֹסִיפֵם בִּלְתִּי אִם מֶרִי רָב:

סג וּבְאָמְרֵנוּ לַמַּלְאָכִים: “הִשְׁתַּחֲווּ לָאָדָם”⁸⁵⁶, וַיִּשְׁתַּחֲווּ. רַק אִבְּלִיס אָמַר: “הַאֶשְׁתַּחֲוֶה לַאֲשֶׁר יָצַרְתָּ טִיט?”⁸⁵⁷: וַיֹּאמֶר (עוֹד): “הַהֲשִׁיבוֹתָ אֶל לֵב? זֶה אֲשֶׁר כִּבַּדְתּוֹ עַל פָּנַי, אִם עָזוֹב תַּעַזְבֵנִי עַד לְיוֹם הַתְּקוּמָה, אֲשָׁרֵשׁ אֶת (כָּל) צֶאֱצָאָיו, מִלְּבַד מְעַט (מֵהֶם)”⁸⁵⁸: סה וַיֹּאמֶר (אֱלֹהִים): “לֵךְ, וְהָיָה אֲשֶׁר יֵלֵךְ מֵהֶם אַחֲרֶיךָ, הִנֵּה גֵּהִינֹּם גְּמוּלְכֶם, גְּמוּל לְמַכְבִּיר⁸⁵⁹: סו וְהִדַּחְתָּ מֵהֶם בְּקוֹלְךָ אֶת אֲשֶׁר תּוּכַל, וְהִשְׂתָּעַרְתָּ עֲלֵיהֶם בְּפָרָשֶׁיךָ וּבָרַגְלִים אֲשֶׁר לְךָ, וְהִשְׁתַּתַּפְתָּ אִתָּם בַּהוֹן וּבַיְלָדִים⁸⁶⁰ וְהַבְטַח אוֹתָם – אַךְ לֹא יַבְטִיחַ אוֹתָם הַשָּׂטָן בִּלְתִּי אִם רְמִיָּה⁸⁶¹ –: סז אַךְ עוֹבְדַי אֵין לְךָ עֲלֵיהֶם שִׁלְטוֹן, וְרַב אֱלֹהֶיךָ לְשׁוֹמֵר”:

סח אֱלֹהֵיכֶם הוּא הַנּוֹהֵג לָכֶם אֶת הָאֳנִיּוֹת בַּיָּם, לְמַעַן תְּבַקְּשׁוּ מֵחַסְדּוֹ כִּי רַחוּם הוּא לָכֶם: סט וּבִמְצֹא אֶתְכֶם צָרָה בַּיָּם, תָּעוּ (מִלִּבְּכֶם וְנִשְׁכְּחוּ) אֵלֶּה (הָאֱלִילִים) אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֲלֵיהֵם מִבַּלְעָדָיו⁸⁶². אַךְ בְּהַמְלִיטוֹ אֶתְכֶם אֶל הַיַּבָּשָׁה רִחַקְתֶּם (מֵעָלָיו), וַיְהִי הָאָדָם כּוֹפֵר⁸⁶³: ע וּמָה הַבִּטָּחוֹן אֲשֶׁר בְּטַחְתֶּם, כִּי לֹא יִבְקַע אֱלֹהִים תַּחְתֵּיכֶם קְצוֹת הַיַּבָּשָׁה (לִבְלוֹעַ אֶתְכֶם), אוֹ כִּי לֹא יִשְׁלַח עֲלֵיכֶם (סוּפַת) חוֹל⁸⁶⁴ (יְכַסְּכֶם), אֲשֶׁר לֹא תִּמְצְאוּ לָכֶם מִשְׁעָן?: עא אוֹ מָה הַבִּטָּחוֹן אֲשֶׁר בְּטַחְתֶּם, כִּי לֹא יָשִׁיב אֶתְכֶם בְּתוֹכוֹ⁸⁶⁵ פַּעַם אַחֶרֶת, וְשָׁלַח עֲלֵיכֶם סוּפַת הַשְׁמֵד, וְטִבַּע אֶתְכֶם עֵקֶב כַּחֶשְׁכֶם, אֲשֶׁר לֹא תִּמְצְאוּ לָכֶם בָּהּ דּוֹרֵשׁ (נַפְשְׁכֶם) מִיָּדֵנוּ?: עב אָכֵן כַּבֵּד כִּבַּדְנוּ אֶת בְּנֵי הָאָדָם, וַנְּנֵטְּלֵם בַּיַּבָּשָׁה וּבַיָּם, וַנְּכַלְכְּלֵם מִן הַמַּטְעַמִּים, וַנַּפְלֶה אוֹתָם הַפְלוֹת מֵרַבִּים מֵאֲשֶׁר יָצָרְנוּ:

עג (וְהָיָה) יוֹם אֲשֶׁר נִקְרָא אֶת כָּל בְּנֵי הָאָדָם (הֵמָּה) וּמֵאַשְׁרֵיהֶם. וְהָיָה (הָאִישׁ) אֲשֶׁר יִנָּתֵן לוֹ סִפְרוֹ בִּימִינוֹ, אֵלֶּה יִקְרְאוּ אֶת סִפְרָם, וְלֹא יֵעָשְׁקוּ (אַף) כִּקְרוּם גַּרְעִין הַתָּמָר: עד אַךְ אֲשֶׁר הָיָה עִוֵּר בָּעוֹלָם הַזֶּה, יִהְיֶה עִוֵּר (גַּם) בָּעוֹלָם הַבָּא וְהַתּוֹעֶה מִכָּל (הָאָדָם) בְּדָרֶךְ:

עה וְאָכֵן כִּמְעַט הִדִּיחוּךָ מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר גָּלִינוּ אֶת אָזְנֶךָ, לְמַעַן תִּבְדֶּה עָלֵינוּ דָּבָר זוּלָתוֹ⁸⁶⁶, וְאָז לְקָחוּךָ לָהֶם לַיָדִיד: עו וְהִנֵּה לוּלֵא אִמַּצְנוּךָ, כִּמְעַט נָטִיתָ אַחֲרֵיהֶם קְצָת⁸⁶⁷: עז כִּי אָז נָתַנּוּ לְךָ לָחוּשׁ מִשְׁנֵה (עֹנֶשׁ) הַחַיִּים וּמִשְׁנֵה (עֹנֶשׁ) הַמָּוֶת⁸⁶⁸, וְלֹא מָצָאתָ לְךָ אָז נֶגְדֵּנוּ מוֹשִׁיעַ: עח וְאָכֵן אִם כִּמְעַט הִדִּיחוּךָ (לָצֵאת) מִן הָאָרֶץ, לְמַעַן יוֹצִיאוּךָ מִמֶּנָּה⁸⁶⁹, וְאָכֵן אָז לֹא יִתְמַהְמְהוּ אַחֲרֶיךָ כִּי אִם מְעַט⁸⁷⁰: עט (זֶה) מִשְׁפַּט אֵלֶּה מִשְּׁלִיחֵנוּ אֲשֶׁר שָׁלַחְנוּ לְפָנֶיךָ, וְלֹא תִמְצָא כָּל שַׁנּוֹת לְמִשְׁפָּטֵנוּ:

פ עֲרֹךְ הַתְּפִלָּה מֵהָחֵל נְטוֹת הַשֶּׁמֶשׁ לַעֲרֹב עַד חָשֹׁךְ הַלַּיְלָה, וַ(עֲרֹךְ) קֻרְאָן הַשַּׁחַר, כִּי קֻרְאָן הַשַּׁחַר יָקוּם לְעֵד (לְךָ)⁸⁷¹: פא וְאַשְׁמוּרָה בַלַּיְלָה שְׁקֹד עָלָיו⁸⁷², תּוֹסֶפֶת (מִצְוָה) הִיא לְךָ, אוּלַי יְקִימְךָ אֱלֹהֶיךָ בְּמָקוֹם מְהֻלָּל: פב וְאָמַרְתָּ: “אֱלֹהַי, הֲבִאֵנִי מְבוֹא צֶדֶק⁸⁷³ וְהוֹצִיאֵנִי מוֹצָא צֶדֶק, וְשִׁית לִי מִלְּפָנֶיךָ שִׁלְטוֹן יֶשַׁע”: פג וְאָמַרְתָּ: “בָּאָה הָאֱמֶת וְאָפֵס הַשֶּׁקֶר, אָכֵן הַשֶּׁקֶר יִמְעַד”: פד וְהוֹרַדְנוּ מִן הַקֻּרְאָן (דָּבָר) אֲשֶׁר הוּא מְרַפֵּא וְרַחֲמִים לַמַּאֲמִינִים, אַךְ לַפּוֹשְׁעִים לֹא יוֹסִיף בִּלְתִּי אִם אָבְדָּן: פה וּבִנְטוֹתֵנוּ חֶסֶד לְאָדָם, יִרְחַק וְנִעֵר חָצְנוֹ⁸⁷⁴, וּבִנְגוֹעַ אֵלָיו הָרָעָה, וַיִּוָּאֵשׁ: פו אֱמֹר: כָּל (אָדָם) יַעֲשֶׂה לְפִי אָרְחוֹ. וְאוּלָם אֱלֹהֵיכֶם הוּא הַיּוֹדֵעַ אֶת אֲשֶׁר יָשַׁר (מִכָּל) בַּדָּרֶךְ:

פז וּשְׁאֵלוּךָ עַל דְּבַר הָרוּחַ, אֱמֹר: “הָרוּחַ מִדְבַר אֱלֹהֵי הוּא”⁸⁷⁵ וְלֹא נִתַּן לָכֶם מִן הַדַּעַת בִּלְתִּי אִם מְעַט": פח וְאָכֵן בִּרְצוֹתֵנוּ נִקַּח אֶת אֲשֶׁר גָּלִינוּ אֶת אָזְנֶךָ⁸⁷⁶, וְלֹא תִמְצָא לְךָ בּוֹ בְּפָנֵינוּ מִשְׁעָן: פט רַק רַחֲמִים מֵאֵת אֱלֹהֶיךָ (הוּא)⁸⁷⁷, כִּי רַב חַסְדוֹ עָלֶיךָ⁸⁷⁸: צ אֱמֹר: אָכֵן לוּ הַתְאַסְּפוּ הָאָדָם וְהַגּ’ִין⁸⁷⁹, לְמַעַן הָבִיא כַּקֻּרְאָן הַזֶּה, לֹא יָבִיאוּ כָמוֹהוּ, וְאִם גַּם יַעַזְרוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ: צא וּכְבָר בֵּאַרְנוּ מְפֹרָשׁ לִבְנֵי אָדָם בַּקֻּרְאָן הַזֶּה בְּכָל מָשָׁל. אַךְ מַרְבִּית הָאָדָם לֹא אָבוּ בִּלְתִּי אִם כַּחֵשׁ: צב וַיֹּאמְרוּ: “לֹא נַאֲמִין לְךָ, עַד אִם תִּבְקַע לָנוּ מִן הָאָרֶץ מַבּוּעַ מַיִם: צג אוֹ יִהְיֶה לְךָ גַּן עֲצֵי תָמָר וָגָפֶן⁸⁸⁰, וּתְבַקַּע בְּתוֹכוֹ נְהָרוֹת: צד אוֹ הַפֵּל הַשָּׁמַיִם עָלֵינוּ, כַּאֲשֶׁר אָמַרְתָּ, רְגָבִים, אוֹ הָבֵא אֶת אֲלֵהֵים וְאֶת הַמַּלְאָכִים וְעָרְבוּ אוֹתְךָ⁸⁸¹: צה אוֹ יִהְיֶה לְךָ בַּיִת מִכְלַל יֹפִי, אוֹ תִּסַּק שָׁמַיִם וְלֹא נַאֲמִין כִּי תִּסַּק עַד אִם תּוֹרִיד אֵלֵינוּ סֵפֶר וְנִקְרָאֶנּוּ”⁸⁸². אֱמֹר: “יִשְׁתַּבַּח אֱלֹהֵי, הַאִם הָיִיתִי מִלְּבַד אָדָם (שֻׁלַּח) שָׁלִיחַ?”: צו וְלֹא עָצַר אֶת בְּנֵי הָאָדָם מֵהַאֲמִין בְּבוֹא אֲלֵיהֶם (הַקֻּרְאָן) אֹרַח הַמֵּישָּׁרִים, בִּלְתִּי אִם זֶה אֲשֶׁר אָמְרוּ: “הֲשָׁלַח אֲלֵהֵים אָדָם⁸⁸³ שָׁלִיחַ?”: צז אֱמֹר: לוּ הָיוּ בָאָרֶץ מַלְאָכִים מִתְהַלְּכִים בֶּטַח, כִּי אָז הוֹרַדְנוּ לָהֶם מִן הַשָּׁמַיִם מַלְאָךְ שָׁלִיחַ: * צח* אֱמֹר: אֲלֵהֵים רַב לְעֵד בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם⁸⁸⁴, כִּי הוּא יוֹדֵעַ וְרוֹאֶה אֶת עוֹבְדָיו: צט וַאֲשֶׁר יַנְחֶנּוּ אֱלֹהִים מֵישָׁרִים, הוּא הַמְאֻשָּׁר בְּדָרֶךְ, וַאֲשֶׁר יַתְעֶה⁸⁸⁵, לֹא תִמְצָא לָהֶם מָגִנִּים מִבַּלְעָדָיו, וַאֲסַפְנוּם בְּיוֹם הַתְּקוּמָה (זוֹחֲלִים) עַל פְּנֵיהֶם, עִוְרִים, אִלְּמִים וְחֵרְשִׁים, מְגוּרֵיהֶם גֵּהִינֹּם. כְּכָל אֲשֶׁר תִּכְבֶּה נוֹסִיף לָהֶם לֶהָבָה⁸⁸⁶: ק זֶה גְמוּלָם עֵקֶב כַּחֲשָׁם בְּאוֹתוֹתֵינוּ בְּאָמְרָם: “הַאִם אַחֲרֵי הֱיוֹתֵנוּ לַעֲצָמוֹת וְאָבָק, נוּקַם לִבְרִיאָה חֲדָשָׁה?”⁸⁸⁷: קא הַאִם לֹא יִתְבּוֹנְנוּ, כִּי אֲלֵהֵים אֲשֶׁר בָּרָא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, יָכוֹל לִבְרֹא כְּמוֹהֶם? וַיָּשֶּׂם לָהֶם מוֹעֵד אֵין סָפֵק בּוֹ, וְאוּלָם הַפּוֹשְׁעִים לֹא אָבוּ בִּלְתִּי אִם כַּחֵשׁ⁸⁸⁸: קב אֱמֹר: "לוּ הָיוּ בְּיֶדְכֶם אַתֶּם אוֹצְרוֹת רַחֲמֵי אֱלֹהַי, כִּי אָז הֶחֱזַקְתֶּם בָּם, “מְפַחֲדִים לְבַזְבֵּז (אוֹתָם)⁸⁸⁹”, וַיְהִי הָאָדָם כִּילָי:

קג וּלְפָנִים נָתַנּוּ לְמֹשֶׁה תִּשְׁעָה אוֹתוֹת גְּלוּיִים⁸⁹⁰, שְׁאַל נָא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, (מֶה הָיָה) בְּבוֹאוֹ אֲלֵיהֶם, אֲשֶׁר אָמַר פַּרְעֹה: “אָכֵן אֶחְשָׁבְךָ, מֹשֶׁה, (אִישׁ) תִּעְתְּעוּהוּ כְשָׁפִים”: קד וַיֹּאמֶר (מֹשֶׁה): “הֵן יָדוֹעַ יָדַעְתָּ, כִּי לֹא הוֹרִיד אֶת אֵלֶּה (הָאוֹתוֹת) בִּלְתִּי אִם אֲדוֹן הַשָׁמַיִם וְהָאָרֶץ, גְּלוּיִים. וְאוּלָם אָנֹכִי אֶחְשָׁבְךָ, פַּרְעֹה, לְאוֹבֵד”: קה וַיְבַקֵּשׁ (פַּרְעֹה) לְהַדִּיחָם (לְהוֹצִיאָם) מִן הָאָרֶץ, וַנְּטֵבַּע אוֹתוֹ וְאֶת אֲשֶׁר אִתּוֹ יַחְדָּו: קו וַנֹּאמֶר אַחֲרָיו⁸⁹¹ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: “שִׁכְנוּ הָאָרֶץ, וְהָיָה בְּבוֹא פְּקֻדַּת הָאַחֲרִית נְבִיאֲכֶם מְעֹרָבִים⁸⁹²”. וּבָאֱמֶת הוֹרַדְנוּהוּ⁸⁹³ וּבָאֶמֱת יָרַד, וְלֹא שְׁלַחְנוּךָ בִּלְתִּי אִם מְבַשֵּׂר וּמַזְהִיר: קז וְקֻרְאָן חִלַּקְנוּהוּ פְּרָקִים פְּרָקִים, לְמַעַן תִּקְרָאֶנוּ לִפְנֵי בְּנֵי הָאָדָם מָתוּן מָתוּן⁸⁹⁴, וַנּוֹרִידֵהוּ הוֹרֵד: קח אֱמֹר: אִם הֶאֱמַנְתֶּם בּוֹ, וְאִם לֹא תַּאֲמִינוּ, הִנֵּה אֵלֶּה אֲשֶׁר נִתְּנָה לָהֶם הַדַּעַת לִפְנֵי כֵן, בְּהִקָּרְאוֹ לִפְנֵיהֶם יִפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם⁸⁹⁵ מִשְׁתַּחֲוִים וְאָמְרוּ: “יִשְׁתַּבַּח אֱלֹהֵינוּ. אָכֵן קָם דְּבַר אֱלֹהֵינוּ וַיֶּהִי”⁸⁹⁶: וְנָפְלוּ עַל פְּנֵיהֶם וּבָכוּ, וְהוֹסִיף לָהֶם עֲנָוָה:

קי אֱמֹר: קִרְאוּ “אֱלֹהִים” אוֹ קִרְאוּ “הָרַחֲמָן”, אֵיזֶה מִשְּׁנֵיהֶם אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ, הִנֵּה לוֹ הַיָּפִים בַּשֵּׁמוֹת⁸⁹⁷. וְלֹא תָרִים קוֹלְךָ בִּתְפִלָּתֶךָ וְלֹא תַשְׁפִּיל קוֹלְךָ בָּהּ, וּבַקֵּשׁ לְךָ בֵּין (שְׁנֵי) אֵלֶּה דָרֶךְ:

קיא וְאָמַרְתָּ: הַתְּהִלָּה לֵאלֹהִים אֲשֶׁר לֹא הוֹלִיד וָלָד, וְאֵין לוֹ שֻׁתָּף בַּמְּלוּכָה, וְאֵין לוֹ צֹרֶךְ (בְּ)מָגֵן בִּפְנֵי הַבּוּז, וְגַדֵּל לוֹ גַדֵּל:

פָּרָשַׁת הַמְּעָרָה⁸⁹⁸.

נִתְּנָה בְמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ מֵאָה וַעֲשָׂרָה.

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א הַתְּהִלָּה לֵאלֹהִים אֲשֶׁר הוֹרִיד עַל יַד עַבְדּוֹ אֶת הַסֵּפֶר, וְלֹא שָׁת בּוֹ נִפְתָּל: ב מוּסָד לְהַזְהִיר (מִפְּנֵי) שֹׁד כָּבֵד מֵאִתּוֹ, וּלְבַשֵּׂר אֶת הַמַּאֲמִינִים הָעוֹשִׂים הַיָּשָׁר, כִּי לָהֶם שָׁכָר טוֹב (בְּגַן עֵדֶן), יֵשְׁבוּ בוֹ לָנֶצַח: ג וּלְהַזְהִיר אֶת אֵלֶּה אֲשֶׁר אָמְרוּ: “הוֹלִיד אֱלֹהִים וָלַד”: ד אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה בַּדָּבָר הַזֶּה וְלֹא אֲבוֹתֵיהֶם. קָשֶׁה הַדָּבָר הַיּוֹצֵא מִפִּיהֶם, לֹא יְדַבְּרוּ בִלְתִּי אִם כָּזָב: ה וְאוּלַי תִּטְרֹף נַפְשְׁךָ בְּכַפְּךָ מִיָּגוֹן, בִּפְנוֹתָם לָלֶכֶת אִם לֹא יַאֲמִינוּ בַדָּבָר הַזֶּה?⁸⁹⁹: ו הִנֵּה אֲנַחְנוּ שַׁתְנוּ אֶת כָּל אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ עֲדִי לָהּ, לְמַעַן נַסּוֹתָם, מִי מֵהֶם הַמֵּיטִיב לַעֲשׂוֹת⁹⁰⁰: ז וַאֲנַחְנוּ (גַּם) עָשׂה נַעֲשֶׂה אֶת כָּל אֲשֶׁר עָלֶיהָ אָבָק, (אֶרֶץ) גְּזֵרָה:

ח הֲשַׂמְתָּ אֶל לֵב, כִּי בַּעֲלֵי הַמְּעָרָה⁹⁰¹ וְאַלְרַקִים⁹⁰² הָיוּ מֵאוֹתוֹתֵינוּ, לְפֶלֶא?! ט בְּהִמַּלֵט הַנְּעָרִים אֶל הַמְּעָרָה, אָמְרוּ: “אֱלֹהֵינוּ, תֵּן לָנוּ מִלְּפָנֶיךָ רַחֲמִים, וְתַכֵּן אֶת עִנְיָנֵנוּ לָנוּ נְכֹחָה”: י וַנַּאֲטֹם אֶת אָזְנֵיהֶם (לְבַל יִשְׁמָעוּ)⁹⁰³ בְּתוֹךְ הַמְּעָרָה, מִסְפַּר שָׁנִים⁹⁰⁴: יא אַחֲרֵי כֵן הֲקִימוֹנוּם, לְמַעַן נֵדַע, מִי מִשְּׁתֵי הַמִּפְלַגּוֹת⁹⁰⁵ הֵיטִיבָה חַשֵּׁב רֶוַח הַזְּמָן אֲשֶׁר הִתְמַהְמָהוּ:

יב אֲנַחְנוּ נְסַפֵּר לְךָ עַל עִנְיָנָם בָּאֱמֶת. אָכֵן הֵם נְעָרִים אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ בֵּאלֹהֵיהֶם, וַנּוֹסֶף נְחוֹתָם אֹרַח מֵישָׁרִים: יג וַנְּאַמֵּץ אֶת לִבּוֹתָם בְּקוּמָם וַיֹּאמְרוּ: “אֱלֹהֵינוּ הוּא אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ. לֹא נִקְרָא מִבַּלְעָדָיו אֱלוֹהַּ, כִּי אָז הֵן דִּבַּרְנוּ דִּבְרֵי הֲבָי: יד אֵלֶּה בְּנֵי עַמֵּנוּ אֲשֶׁר לָקְחוּ לָהֶם מִבַּלְעָדָיו אֱלֹהִים, אִם כִּי לֹא יָבִיאוּ עֲלֵיהֶם מוֹפֵת גָּלוּי⁹⁰⁶. אָכֵן מִי הִרְבָּה פֶשַׁע מִזֶּה אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבּוֹ עַל אֱלֹהִים כָּזָב”: טו “וּבְהִבָּדֶלְכֶם מֵהֶם⁹⁰⁷ וּמֵאֲשֶׁר יַעַבְדוּ מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים, הִמָּלְטוּ אֶל הַמְּעָרָה, יָרִיק עֲלֵיכֶם אֱלֹהִים מֵרַחֲמָיו, וְתִכֵּן לָכֶם אֶת עִנְיַנְכֶם לְמוֹעִיל”: טז וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בַּעֲלוֹתָהּ תִּטֶּה מֵעַל מְעָרָתָם לְצַד יָמִין וּבְבוֹאָהּ תִּכָּרֵת מֵהֶם (כִּי תִטֶּה) לְצַד שְׂמֹאל⁹⁰⁸ וְהֵמָּה בַּמֶּרְחָב בְּתוֹכָהּ⁹⁰⁹. זֶה מֵאוֹתוֹת אֱלֹהִים, הָאִישׁ אֲשֶׁר יַנְחֶנּוּ אֱלֹהִים מֵישָׁרִים הוּא הַמְאֻשָּׁר בְּדָרֶךְ⁹¹⁰, וַאֲשֶׁר יַתְעֶה, לֹא תִמְצָא לוֹ מָגֵן וּמְאַשֵּׁר בְּדָרֶךְ: יז וְתַחְשֹׁב אוֹתָם עֵרִים⁹¹¹, אַךְ הֵם יְשֵׁנִים. וַנְּהַפְּכֵם לְצַד יָמִין וּלְצַד שְׂמֹאל⁹¹², וְכַלְבָּם פּוֹרֵשׂ זְרוֹעוֹתָיו עַל הַסַּף⁹¹³, לוּ נִקְרֵיתָ עֲלֵיהֶם לְפֶתַע פִּתְאֹם, הִפְנֵיתָ הַפְנוֹת מֵהֶם לָנוּס, וּמָלֵאתָ מִפְּנֵיהֶם פָּחַד⁹¹⁴: יח וְכָכָה הֲקִימוֹנוּם, לְמַעַן יִשְׁאֲלוּ אִישׁ אֶת אָחִיו⁹¹⁵. וַיֹּאמֶר אוֹמֵר מֵהֶם⁹¹⁶: “כַּמָּה הִתְמַהְמַהְתֶּם?”. וַיֹּאמְרוּ: “הִתְמַהְמַהְנוּ יוֹם אוֹ מִקְצָת הַיּוֹם”⁹¹⁷, וַיֹּאמְרוּ: “אֱלֹהֵיכֶם הוּא הַיּוֹדֵעַ אֶת אֲשֶׁר הִתְמַהְמַהְתֶּם⁹¹⁸. שִׁלְחוּ עַתָּה אֶחָד מִכֶּם בְּכַסְפְּכֶם זֶה אֶל הָעִיר, וְרָאָה אֵיזֶה בָּהּ (לוֹ) הַטּוֹב⁹¹⁹ בַּמַּאֲכָל, וְהֵבִיא לָכֶם מִמֶּנוּ מָזוֹן, וְנִשְׁמָר⁹²⁰, וְלאֹ יְגַלֶּה דְּבַרְכֶם לְאִישׁ: יט כִּי בְּגָבְרָם עֲלֵיכֶם⁹²¹ יִרְגְּמוּכֶם אָבֶן, אוֹ יְשִׁיבוּכֶם (לָלֶכֶת) בְּדָתָם, וְאָז לֹא תַצְלִיחוּ לְעוֹלָם”: כ וְכָכָה גִלִּינוּ צְפוּנָם לְמַעַן יֵדְעוּ כִּי דְבַר אֱלֹהִים אֱמֶת, וְכִי “הַשָּׁעָה”⁹²² אֵין סָפֵק בָּהּ, בְּהֵחָלְקָם⁹²³ בֵּינֵיהֶם בְּדֵעוֹתֵיהֶם, וַיֹּאמְרוּ: “בְּנוּ עֲלֵיהֶם בִּנְיָן”⁹²⁴. אֱלֹהֵיהֶם, הוּא הַיּוֹדֵעַ אוֹתָם. וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֲשֶׁר גָּבְרוּ (בְּרִיבָם) בְּעִנְיָנָם: “נַעֲשֶׂה לָנוּ עֲלֵיהֶם מִסְגָּד”: כא אָמוֹר יֹאמְרוּ: שְׁלשָׁה (הָיוּ הַנְּעָרִים) וְהָרְבִיעִי לָהֶם כַּלְבָּם, וַיֹּאמְרוּ: חֲמִשָּׁה וְהַשִּׁשִּׁי לָהֶם כַּלְבָּם, יְנַחֲשׁוּ בַּנַּעֲלָמוֹת, וְיֹאמְרוּ: שִׁבְעָה וְהַשְּׁמִינִי לָהֶם כַּלְבָּם, אֱמֹר: אֱלֹהַי הוּא הַיּוֹדֵעַ אֶת מִסְפָּרָם, לֹא יֵדָעוּם בִּלְתִּי אִם מְעַטִּים: כב אַל תִּתְוַכַּח אֵפוֹא עַל אֹדוֹתָם, אִם לֹא וִכּוּחַ בַּנִּגְלֶה⁹²⁵. וְלֹא תִשְׁאַל בִּדְבָרָם אֶת פִּי אִישׁ מֵהֶם⁹²⁶: כג וְאַל תֹּאמַר לְדָבָר: “הִנְנִי עוֹשֶׂה זֹאת מָחָר”, בִּלְתִּי אִם (הוֹסַפְתָ) “אִם יִרְצֶה אֱלֹהִים”⁹²⁷ וּזְכֹר אֶת אֱלֹהֶיךָ בְּשָׁכְחֲךָ⁹²⁸, וְאָמַרְתָּ: “אוּלַי יַנְחֵנִי אֱלֹהַי מֵישָׁרִים, לְמַעַן אֶקְרַב לָזֶה⁹²⁹ נְכוֹחוֹת”: כד וַיִּתְמַהְמְהוּ בִּמִעָרָתָם שְׁלשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹסִיפוּ תֵשַׁע⁹³⁰: כה אֱמֹר: אֱלֹהִים הוּא הַיּוֹדֵעַ אֶת אֲשֶׁר הִתְמַהְמָהוּ. לוֹ תַּעֲלוּמַת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ. אָכֵן הוּא הַמֵּיטִיב לִרְאוֹת וְהַמֵּיטִיב לִשְׁמוֹעַ. אֵין לָהֶם מִבַּלְעָדָיו כָּל מָגֵן וְלֹא יְשַׁתֵּף אִישׁ בְּשָׁפְטוֹ⁹³¹:

כו וּקְרָא אֶת אֲשֶׁר נִגְלָה אֵלֶיךָ מִסֵּפֶר אֱלֹהֶיךָ. אֵין אֲשֶׁר יַחֲלִיף דְּבָרָיו, וְלֹא תִמְצָא מִבַּלְעָדָיו מָעוֹז: כז וְהַאֲרֵךְ רוּחֲךָ לְאֵלֶּה הַקּוֹרְאִים אֶת אֱלֹהֵיהֶם בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב מְבַקְשִׁים פָּנָיו, וְלֹא תָסֹרְנָה עֵינֶיךָ מֵהֶם בְּבַקֶּשְׁךָ תִּפְאֶרֶת חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה⁹³², וְלֹא תִשְׁמַע לְקוֹל הָאִישׁ אֲשֶׁר הִשְׁכַּחְנוּ זִכְרוֹנֵנוּ מִלִּבּוֹ, וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי תַאֲוָתוֹ, וַתְּהִי דַרְכּוֹ לְהַשְׁלִיךְ (דְּבַר אֱלֹהִים) אַחֲרֵי גֵווֹ: כח וְאָמַרְתָּ: הָאֱמֶת (הִיא) מֵאֵת אֱלֹהֵיכֶם, וְהָיָה הֶחָפֵץ יַאֲמִין וְהֶחָפֵץ יִכְפֹּר, וְאָכֵן עִתַּדְנוּ לַפּוֹשְׁעִים (גֵּיהִנֹּם) הָאֵשׁ, תָסֹב אוֹתָם חֻפָּתָהּ,⁹³³ וּבְשַׁוְּעָם לְעֶזְרָה, לֹא יֵעָזְרוּ בִּלְתִּי אִם בְּמַיִם כִּנְחשֶׁת קָלָל מֻתֶּכֶת, יִצְרְבוּ הַפָּנִים. מַה נִּשְׁחָת הַמַּשְׁקֶה, וּמָה רָעָה (גֵּיהִנֹּם) לְמִשְׁעָן⁹³⁴: כט אַךְ אֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ וַיַּעֲשׂוּ הַיָּשָׁר, הִנֵּה לֹא נִקְבַּע אֶת שְׂכַר הַמֵּיטִיב לַעֲשׂוֹת: ל אֵלֶּה לָהֶם גַּנּוֹת עֵדֶן, יִמְשְׁכוּ תַּחְתֵּיהֶן הַנְּהָרוֹת, יְפָאֲרוּ אוֹתָם בָּהֶן אֶצְעָדוֹת זָהָב, וְלָבְשׁוּ בְגָדִים יְרֻקִּים מֶשִׁי וּרְקָמוֹת, מְסִבִּים בְּתוֹכָן עַל עַרְשׂוֹת. מַה נָּאֶה הַשָּׂכָר וּמַה טּוֹב (הַגַּן) לְמִשְׁעָן:

לא וּמְשֹׁל לָהֶם מָשָׁל: שְׁנֵי אֲנָשִׁים, שַׁתְנוּ לְאֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם שְׁתֵּי גַּנּוֹת עֲנָבִים, וַנְּעַטְּרֵם תְּמָרִים, וַנָּשֶׁת בֵּינֵיהֶם זֶרַע תְּבוּאָה. כָּל אַחַת מִשְׁתֵי הַגַּנּוֹת נָתְנָה אָכְלָהּ, וְלֹא חָסְרָה דָּבָר מִמֶּנּוּ: לב וַנְּבַקַּע בְּתוֹכָן נָהָר, וַיְהִי לוֹ פֶּרִי, וַיֹּאמֶר לְרֵעֵהוּ, וְהוּא יָשִׁיב לוֹ אֲמָרִים: “רַב אָנֹכִי מִמְּךָ לְהוֹן וְעָצוּם מִמְּךָ לִבְנֵי חָיִל”: לג וַיָּבוֹא אֶל גַּנּוֹ⁹³⁵ וְהוּא חוֹטֵא לְנַפְשׁוֹ, וַיֹּאמֶר: "לֹא אֶחְשֹׁב כִּי (גַנִּי) זֶה יֵהָרֵס עֲדֵי עַד: לד וְלֹא אֶחְשֹׁב, כִּי “הַשָּׁעָה”⁹³⁶ תָקוּם, וְכִי, כַּאֲשֶׁר אוּשַׁב אֶל אֱלֹהַי, אֶמְצָא אִתּוֹ (גַּן) טוֹב מִמֶּנּוּ תְּמוּרָתוֹ: לה וַיֹּאמֶר אֵלָיו רֵעֵהוּ, וְהוּא יָשִׁיב לוֹ אֲמָרִים: “הַתְכַחֵשׁ בַּאֲשֶׁר יְצָרְךָ עָפָר אַחֲרֵי כֵן טִפָּה וְאַחֲרֵי כֵן שָׁתְךָ גָּבֶר?: לו אָכֵן הוּא אֱלֹהִים אֱלֹהַי, וְלֹא אֲשַׁתֵּף לֵאלֹהַי אֶחָד: לז וְלוּ, בְּבוֹאֲךָ לְגַנְּךָ, אָמַרְתָּ: “אֶת אֲשֶׁר חָפֵץ אֱלֹהִים (יֶהִי). אֵין עֹז בִּלְתִּי אִם בֵּאלֹהִים”. כִּי תִרְאֵנִי אָנִי, הַמְּעַט מִמְּךָ לְהוֹן וְלִילָדִים: לח הִנֵּה אוּלַי יִתֵּן לִי אֱלֹהַי טוֹב מִגַּנְּךָ, וְשָׁלַח עָלָיו חִצִּים מִן הַשָּׁמָיִם⁹³⁷, וְהָיָה חוֹל יָבֵשׁ: לט אוֹ כִי יַעֲמִיקוּ מֵימָיו עָמוֹק יִשְׁקְעוּ (בָּאֲדָמָה), אֲשֶׁר לֹא תוּכַל חַפְּשָׂם: מ וְשֻׁדַּד פִּרְיוֹ⁹³⁸. וְהִשְׁכִּים (בְּעָלָיו) יַהֲפֹךְ כַּפָּיו⁹³⁹ עַל הוֹצִיאוֹ בּוֹ (הוֹן), וְעַתָּה הוּא שׁוֹמֵם עַל סֻכּוֹתָיו, וְאָמַר: “מִי יִתֵּן וְלֹא שִׁתַּפְתִּי לֵאלֹהַי אֶחָד”: מא וְלֹא תִהְיֶה לוֹ מַחֲנֶה לְהוֹשִׁיעוֹ מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים, וְלֹא יוּכַל הוֹשִׁיעַ לְנַפְשׁוֹ”: מב שָׁמָּה⁹⁴⁰ הַתְּשׁוּעָה (רַק) לֵאלֹהִים הָאֱמֶת. הוּא הַטּוֹב לִגְמוּל וְהַטּוֹב לָאַחֲרִית.

מג וּמְשֹׁל לָהֶם מָשָׁל: חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה כְּמַיִם הוֹרַדְנוּם מִן הַשָּׁמָיִם, וַיִּתְעָרְבוּ בָם צִמְחֵי הָאָרֶץ⁹⁴¹, וַיְהִי (הַצֶּמַח) קַשׁ יָבֵשׁ יְזָרוּהוּ הָרוּחוֹת. וַיְהִי אֱלֹהִים הַכֹּל יָכוֹל: מד הַהוֹן וְהַבָּנִים תִּפְאֶרֶת חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה. אַךְ הַקַּיָּמִים, הַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים, טוֹבִים יוֹתֵר לפני אֱלֹהֶיךָ לִגְמוּל, וְטוֹבִים יוֹתֵר לְתִקְוָה (לָאַחֲרִית):

מה וְיוֹם (יֵשׁ) אֲשֶׁר נַעְתִּיק אֶת הֶהָרִים, וְרָאִיתָ אֶת הָאָרֶץ מִתְיַצֶּבֶת (עַל אֱלֹהִים)⁹⁴², וַאֲסַפְנוּם וְלֹא נַעֲזֹב מֵהֶם אִישׁ: מו וְהָעָמְדוּ בְּמַעֲרָכָה לִפְנֵי אֱלֹהֶיךָ (לֵאמֹר): “הִנֵּה בָאתֶם אֵלֵינוּ (עֲרֻמִּים) כַּאֲשֶׁר יְצַרְנוּכֶם בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה⁹⁴³. אָכֵן אַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם, כִּי לֹא נַעֲשֶׂה אֶת אֲשֶׁר הִבְטַחְנוּ אֶתְכֶם”: מז וְהוּשַׂם הַסֵּפֶר⁹⁴⁴ (לִפְנֵיהֶם), וְרָאִיתָ אֶת הַזֵּדִים מְלֵאִים פַּחַד מֵאֲשֶׁר בּוֹ, וְאָמְרוּ: “אוֹי לָנוּ, מַה לַסֵּפֶר הַזֶּה, לֹא הִפִּיל לֹא קְטַנָּה וְלֹא גְדוֹלָה, אֲשֶׁר לֹא מָנָה אוֹתָהּ”. וּמָצְאוּ אֶת מַעֲשֵׂיהֶם לִפְנֵיהֶם, וְלֹא יַעֲשֹׁק אֱלֹהֶיךָ אִישׁ:

מח וּבְאָמְרֵנוּ לַמַּלְאָכִים: “הִשְׁתַּחֲווּ לְאָדָם”, וַיִּשְׁתַּחֲווּ, רַק “אִבְּלִיס” הָיָה מִן הַ“גִּ’ן” וַיִּפְשַׁע בְּמִצְוַת אֱלֹהָיו. הֲתִקְחוּ לָכֶם אַתֶּם אוֹתוֹ וְאֵת צֶאֱצָאָיו לְמָגִנִּים לָכֶם מִבַּלְעָדַי? וְהֵם אוֹיְבִים לָכֶם, תְּמוּרָה רָעָה הִיא לַפּוֹשְׁעִים: מט לֹא הַעִידוֹתִים בִּבְרִיאַת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְלֹא בִּבְרִיאָתָם הֵם, וְלֹא לָקַחְתִּי אֶת הַמַּתְעִים לִהְיוֹת (לִי) זְרוֹעַ: נ וּבַיּוֹם אֲשֶׁר יֹאמַר (אֱלֹהִים): “קִרְאוּ אֶת שֻׁתָּפַי אֲשֶׁר הֱיִיתֶם אוֹמְרִים”⁹⁴⁵, וְקָרְאוּ אֲלֵיהֶם וְלֹא יֵעָנוּ לָהֶם, וְשַׁתְנוּ בֵּינֵיהֶם אֲבַדּוֹן⁹⁴⁶: נא וְרָאוּ הַפּוֹשְׁעִים אֵת (גֵּיהִנֹּם) הָאֵשׁ, וְחָשְׁבוּ (בֶּאֱמֶת), כִּי הֵם נוֹפְלִים בְּתוֹכָהּ, וְלֹא יִמְצְאוּ מִמֶּנָּהּ מִפְלָט:

נב וּכְבָר בֵּאַרְנוּ מְפֹרָשׁ בַּקֻּרְאָן הַזֶּה לִבְנֵי אָדָם מִכָּל מָשָׁל, אַךְ הָאָדָם בַּעַל רִיב יוֹתֵר מִכֹּל: נג וְלֹא עָצַר אֶת בְּנֵי הָאָדָם מֵהַאֲמִין בְּבֹוא אֲלֵיהֶם (הַקֻּרְאָן) אֹרַח הַמֵּישָׁרִים⁹⁴⁷, וּמֵהִתְפַּלֵּל לֵאלֹהֵיהֶם כִּי יִסְלַח לָהֶם, בִּלְתִּי אִם לְמַעַן יָבוֹא עֲלֵיהֶם מִשְׁפַּט הָרִאשׁוֹנִים⁹⁴⁸, אוֹ לְמַעַן יָבוֹא אֲלֵיהֶם הָעֹנֶשׁ לְעֵין כֹּל: נד וְלֹא נִשְׁלַח אֶת הַשְּׁלִיחִים בִּלְתִּי אִם לְבַשֵּׂר וּלְהַזְהִיר⁹⁴⁹. וְאוּלָם הַכּוֹפְרִים יִתְוַכְּחוּ בַשָּׁוְא⁹⁵⁰, לְמַעַן הַרְשִׁיעַ אֶת הָאֱמֶת, וַיָּשִׂימוּ אֶת אוֹתוֹתַי וְאֶת אֲשֶׁר הִזְהִירוּם בּוֹ לְלָעַג: נה וּמִי הִרְבָּה פֶשַׁע מֵהָאִישׁ אֲשֶׁר הִזְהִירוּהוּ בְּאוֹתוֹת אֱלֹהָיו וַיָּסַר מֵהֶם, וַיִּשְׁכַּח אֶת אֲשֶׁר קִדְּמוּ יָדָיו לַעֲשׂוֹת. אָכֵן אֲנַחְנוּ שַׂמְנוּ עַל לִבּוֹתָם מָסָךְ לְבַל יָבִינוּ, וְאֶת אָזְנֵיהֶם הִכְבַּדְנוּ⁹⁵¹: נו וְאִם תִּקְרָא אוֹתָם אֶל אֹרַח הַמֵּישָׁרִים, גַּם אָז לֹא יְאֻשְּׁרוּ בְדֶרֶךְ לְעוֹלָם: נז אַךְ אֱלֹהֶיךָ הַסַּלָּח וּבַעַל הָרַחֲמִים, וְלוּ שָׁת עֲלֵיהֶם כְּפָעֳלָם, כִּי אָז הֵחִישׁ (לְהָבִיא) עֲלֵיהֶם אֶת הָעֹנֶשׁ, וְאוּלָם לָהֶם מוֹעֵד⁹⁵², לֹא יִמְצְאוּ מִפָּנָיו מִפְלָט: נח וְאֵלֶּה הֶעָרִים הִשְׁמַדְנוּם כַּאֲשֶׁר פָּשָׁעוּ, וַנָּשֶׁת לְהִשָּׁמְדָם מוֹעֵד:

נט וּ(זְכֹר) בֵּאֱמֹר משֶׁה לְנַעֲרוֹ⁹⁵³: “לֹא אֶחְדַּל (מִלֶּכֶת) עַד אִם הִגַּעְתִּי אֶל חוֹבֶרֶת שְׁנֵי הַיַּמִּים, אוֹ אֵלֵךְ יָמִים רַבִּים”⁹⁵⁴: ס וַיְהִי כְּהַגִּיעָם אֶל חוֹבַרְתָּם, וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת דָּגָם, וַיְפַלֵּס לוֹ (הַדָּג) בַּיָּם נָתִיב כְּעוֹבֵר בְּצִנּוֹר⁹⁵⁵: סא וַיְהִי כַּאֲשֶׁר עָבְרוּ (מִשָּׁם), וַיֹאמֶר לְנַעֲרוֹ: “הָבָה לָּנוּ אֲרוּחַת הַצָּהֳרָיִם, כִּי כְבָר מְצָאָנוּ עָמָל בְּדַרְכֵּנוּ זֹאת”: סב וַיֹּאמֶר (נַעֲרוֹ): “הַהֲשִׁיבוֹתָ אֶל לֵב? בַּחֲנוֹתֵנוּ⁹⁵⁶ עַל יַד הַסֶּלַע, שָׁכַחְתִּי אֶת הַדָּג, וְלֹא הִשְׁכִּיחַנִי אוֹתוֹ בִּלְתִּי אִם הַשָּׂטָן מִזְּכוֹר אוֹתוֹ, וַיְפַלֵּס לוֹ נָתִיב בַּיָּם בְּדֶרֶךְ פֶּלֶא”: סג וַיֹּאמֶר (משֶׁה): “הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיִינוּ מְבַקְשִׁים”, וַיָּשׁוּבוּ עַל עִקְבוֹתֵיהֶם בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר בָּאוּ בָהּ: סד וַיִּמְצְאוּ עוֹבֵד אֱלֹהִים מֵעוֹבְדֵינוּ⁹⁵⁷, אֲשֶׁר נָתַנּוּ לוֹ רַחֲמִים מִלְּפָנֵינוּ, וַנְּלַמְּדֵהוּ מֵאִתָּנוּ דָעַת: סה וַיֹאמֶר אֵלָיו משֶׁה: “הַאֵלֵךְ אַחֲרֶיךָ לְמַעַן תְּלַמְּדֵנִי נְכוֹחוֹת מֵאֲשֶׁר לֻמַּדְתָּ?”: סו וַיֹּאמֶר (הָעוֹבֵד): “אָכֵן אַתָּה לֹא תוּכַל לְהַאֲרִיךְ רוּחֲךָ עִמָּדִי: סז וְאֵיכָה תַאֲרִיךְ רוּחֲךָ בְּדָבָר אֲשֶׁר לֹא תַשִּׂיג דַּעְתּוֹ?” סח וַיֹּאמֶר (משֶׁה): “מָצוֹא תִמְצָא אוֹתִי, בִּרְצוֹת אֱלֹהִים, אֶרֶךְ רוּחַ, וְלֹא אַמְרֶה דְבָרְךָ לְכָל אֲשֶׁר תְּצַוֵּנִי”: סט וַיֹּאמֶר (הָעוֹבֵד): “אִם תֵּלֵךְ עַתָּה אַחֲרָי, אַל תִּשְׁאַל אוֹתִי אֵפוֹא לְדָבָר, בְּטֶרֶם הִגַּדְתִּי לְךָ פִּשְׁרוֹ”: ע וַיִּסְעוּ שְׁנֵיהֶם, וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָרְדוּ בָּאֳנִיָּה, וַיִּקֹּב בָּהּ חוֹר. וַיֹּאמֶר (משֶׁה): “הֲתִקֹּב בָּהּ חוֹר, לְמַעַן טַבַּע אֶת אֲנָשֶׁיהָ? אָכֵן נָכְרִי מַעֲשֶׂךָ”: עא וַיֹּאמֶר (הָעוֹבֵד): “הֲלֹא אָמַרְתִּי, כִּי לֹא תוּכַל לְהַאֲרִיךְ רוּחֲךָ עִמָּדִי”: עב וַיֹּאמֶר (משֶׁה): “אַל נָא תָשֶׁת עָלֶי חַטָּאת⁹⁵⁸ בַּאֲשֶׁר שָׁכַחְתִּי, וְאַל תַּרְבֶּה תָּצֵק לִי”: עג וַיִּסְעוּ מִשָּׁם עַד אֲשֶׁר מָצְאוּ עֶלֶם, וַיַּהַרְגֵהוּ. וַיֹּאמֶר (משֶׁה): “הֶהָרַגְתָּ נֶפֶשׁ נְקִיָּה לֹא תַחַת נֶפֶשׁ? אָכֵן נָכְרִי מַעֲשֶׂךָ”: עד וַיֹּאמֶר (הָעוֹבֵד): “הֲלֹא אָמַרְתִּי לְךָ, כִּי לֹא תוּכַל הַאֲרֵךְ רוּחֲךָ עִמָּדִי”: עה וַיֹּאמֶר (משֶׁה): “אִם אֶשְׁאָלְךָ לְדָבָר אַחֲרֵי זֹאת, לֹא תִּתְחַבֵּר אֵלַי (עוֹד), הִנֵּה בָא דְבָרִי לְפָנֶיךָ אֲשֶׁר אֶצְטַדֵּק בּוֹ”: עו וַיִּסְעוּ מִשָּׁם עַד בּוֹאָם אֶל אַנְשֵׁי עִיר⁹⁵⁹, וַיְבַקְשׁוּ מֵאֲנָשֶׁיהָ אֹכֶל. אַךְ הֵם מֵאֲנוּ לַהֲבִיאָם אֶל בֵּיתָם. וַיִּמְצְאוּ בְּתוֹכָהּ גָּדֵר נוֹטָה לִנְפֹּל, וַיְקִימֶהָ. וַיֹּאמֶר אֵלָיו (משֶׁה): “לוּ חָפַצְתָּ לָקַחְתָּ שָׂכָר (בַּעֲבוֹדָה) הַזֹּאת”: עז וַיֹּאמֶר (הָעוֹבֵד): “הִנֵּה זֶה (הַדָּבָר) אֲשֶׁר יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינְךָ. (וְעַתָּה הָבָה) אוֹדִיעֲךָ פֵּשֶׁר (הַדְּבָרִים) אֲשֶׁר לֹא יָכֹלְתָּ הַאֲרֵךְ רוּחֲך בִּגְלָלָם: עח וְאוּלָם בַּאֲשֶׁר לָאֳנִיָּה, הִנֵּה הָיְתָה לְמִסְכֵּנִים עוֹשֵׂי מְלָאכָה בַּיָּם, וָאֶחְפֹּץ לְחַבְּלָהּ, כִּי הָיָה מֵאַחֲרֵיהֶם מֶלֶךְ לוֹקֵחַ כָּל אֳנִיָּה בְּחָזְקָה: עט וְאוּלָם בַּאֲשֶׁר לָעֶלֶם, הִנֵּה הָיוּ הוֹרָיו מַאֲמִינִים, וַנִּירָא פֶּן יָבִיא עֲלֵיהֶם מֶרִי וָכַחַשׁ⁹⁶⁰: פ וַנַּחְפֹּץ כִּי יְמִירֵהוּ לָהֶם אֱלֹהֵיהֶם בְּטוֹב מִמֶּנּוּ לְזֹךְ וְקָרוֹב יוֹתֵר לְאַהֲבָה (אוֹתָם): פא וְאוּלָם בַּאֲשֶׁר לַגָּדֵר, הִנֵּה הָיְתָה לִשְׁנֵי נְעָרִים יְתוֹמִים בָּעִיר, וַיְהִי תַחְתֶּיהָ אוֹצָר לָהֶם, וַאֲבִיהֶם הָיָה עוֹשֶׂה הַיָּשָׁר, וַיַּחְפֹּץ אֱלֹהֶיךָ, כִּי יִבְגְּרוּ וְיוֹצִיאוּ לָהֶם אֶת אוֹצָרָם. רַחֲמִים מֵאֵת אֱלֹהֶיךָ, וְלֹא עַל פִּי אָנֹכִי עֲשִׂיתִיו. זֶה הוּא פֵּשֶׁר הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא יָכֹלְתָּ הַאֲרֵךְ רוּחֲךָ בִּגְלָלוֹ”:

פב וּשְׁאֵלוּךָ עַל דְּבַר בַּעַל שְׁתֵּי הַקַּרְנַיִם⁹⁶¹, אֱמֹר: קָרוֹא אֶקְרָא לִפְנֵיכֶם עַל אוֹדוֹתָיו: פג אָכֵן אֲנַחְנוּ חַנֹּנוּ אוֹתוֹ בָאָרֶץ, וַנִּתֵּן לוֹ דֶרֶךְ לְהַשִּׂיג כֹּל, וַיֵּלֶךְ בַּדֶּרֶךְ: פד עַד אֲשֶׁר בְּהַגִּיעוֹ עַד מְקוֹם מַעֲרַב הַשָּׁמֶשׁ, מְצָאָהּ שׁוֹקַעַת בְּתוֹךְ מַעֲיַן טִיט הַיָּוֵן, וַיִּמְצָא לְיָדָהּ עָם⁹⁶²: פה וַנֹּאמֶר: “בַּעַל שְׁתֵּי הַקַּרְנַיִם, אִם תְּיַסְּרֵם וְאִם תִּטֶּה לָהֶם חָסֶד”⁹⁶³: פו וַיֹּאמֶר: “אָמְנָם בַּאֲשֶׁר לַפּוֹשֵׁעַ, הִנֵּה יַסֵּר נְיַסְּרֶנּוּ, וְאַחַר יוּשַׁב אֶל אֱלֹהָיו, וְיִסְּרָהוּ מוּסַר רָע: פז אַךְ בַּאֲשֶׁר לַמַּאֲמִין וְעוֹשֶׂה הַיָּשָׁר, הִנֵּה לוֹ גְמוּל הַטּוֹב וּנְצַו עָלָיו (רַק) הַקַּל מִמִּצְוָתֵנוּ”: פח אַחַר הָלַךְ בַּדֶּרֶךְ: פט עַד אֲשֶׁר בְּהַגִּיעוֹ בֵּינוֹת לִמְקוֹם מַעֲלֵה הַשֶּׁמֶשׁ, מְצָאָהּ עוֹלָה עַל עַם, אֲשֶׁר לֹא שַׁתְנוּ לוֹ מִפָּנֶיהָ מִסְתּוֹר⁹⁶⁴: צ כָּזֹאת, וּכְבָר נָתַנּוּ לְכָל אֲשֶׁר אִתּוֹ דָּעַת⁹⁶⁵: צא אַחַר הָלַךְ בַּדֶּרֶךְ: צב עַד אֲשֶׁר בְּהַגִּיעוֹ בֵּין שְׁתֵּי הַחוֹמוֹת⁹⁶⁶, מָצָא מֵעֵבֶר לָהֶן עָם, אֲשֶׁר כִּמְעַט לֹא יָבִין לָשׁוֹן⁹⁶⁷: צג וַיֹּאמְרוּ: “בַּעַל שְׁתֵּי הַקַּרְנַיִם, הִנֵּה גּוֹג וּמָגוֹג מַשְׁחִיתִים עַל הָאָרֶץ, הַאִם נַעֲלֶה לְךָ מַס, בַּעֲבוּר אֲשֶׁר תָּשִׂים בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיהֶם חוֹמָה?” צד וַיֹּאמֶר: “אֲשֶׁר חָנַן אוֹתִי אֱלֹהַי טוֹב מִזֶה. עִזְרוּ נָא אוֹתִי בְכֹחַ, וְעָשִׂיתִי בֵּינֵיכֶם וּבֵינֵיהֶם חוֹמָה סוֹלֵלָה: צה הָבִיאוּ אֵלַי מְטִילֵי בַּרְזֶל”. עַד אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת הָרֶוַח בֵּין שְׁנֵי הָעֲבָרִים: וַיֹּאמֶר: “פְּחוּ”, עַד אֲשֶׁר עָשָׂהוּ אֵשׁ, וַיֹּאמֶר: “הָבִיאוּ אֵלַי וַהֲרִיקוֹתִי עָלָיו נְחשֶׁת קָלָל מֻתֶּכֶת: צו אֲשֶׁר לֹא יוּכְלוּ לַעֲלוֹת אוֹתוֹ וְלֹא יוּכְלוּ נַקְּבוֹ”: צז וַיֹּאמֶר: “זֶה רַחֲמִים מֵאֵת אֱלֹהַי: צח וְהָיָה כְּבוֹא דְבַר אֱלֹהַי, יְשִׁיתֵהוּ אָבָק דַּק. וּדְבַר אֱלֹהַי אֱמֶת”:

צט וְעָזַבְנוּ (אוֹתָם) בַיּוֹם הַהוּא, מִקְצָתָם יִנְהֲמוּ עַל מִקְצָתָם כְּנַהֲמַת יָם בַּהֲצִיקָם לָהֶם, וּבַשּׁוֹפָר יִתָּקַע וַאֲסַפְנוּם אֲסֵפָה אֶחָת: ק וְעָרַכְנוּ גֵּיהִנֹּם בַּיּוֹם הַהוּא מַעֲרָכָה לַכּוֹפְרִים: קא אֲשֶׁר טָחוּ עֵינֵיהֶם מִזִּכְרִי, וְלֹא יָכְלוּ שְׁמוֹעַ: קב הַיְדַמּוּ הַכּוֹפְרִים, כִּי יִקְחוּ לָהֶם אֶת עוֹבְדַי מִפָּנָי לְמָגִנִּים?⁹⁶⁸ אָכֵן עִתַּדְנוּ גֵּיהִנֹּם מָדוֹר⁹⁶⁹ לַכּוֹפְרִים:

קג אֱמֹר: הֲנוֹדִיעַ אֶתְכֶם, מִי הֵם אֲשֶׁר מַעֲשֵׂיהֶם תֹּהוּ: קד אֲשֶׁר הָלְכוּ מַאֲמַצֵּיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּדֶרֶךְ תּוֹעָה, וְהֵם יְדַמּוּ, כִּי יֵיטִיבוּ לַעֲשׂוֹת: קה אֵלֶּה הֵם אֲשֶׁר כִּחֲשׁוּ בְּאוֹתוֹת אֱלֹהֵיהֶם וּבִפְגִישָׁתוֹ, וַיְהִי פָעֳלָם מֵאָפַע, וְלֹא נָקִים לָהֶם בְּיוֹם הַתְּקוּמָה מֹאזְנַיִם⁹⁷⁰: קו זֶה גְמוּלָם גֵּיהִנֹּם בַּאֲשֶׁר כִּחֵשׁוּ, וַיָּשִׂימוּ אֶת אוֹתוֹתַי וְאֶת שְׁלִיחַי לְלָעַג: קז אַךְ אֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ וַיַּעֲשׂוּ הַיָּשָׁר, לָהֶם יִהְיוּ גַּנּוֹת הַפַּרְדֵּס⁹⁷¹ מָדוֹר: קח לְעוֹלָמִים יִהְיוּ בְּתוֹכָן, לֹא יְבַקְשׁוּ דָבָר תְּמוּרָתָן: קט אֱמֹר: “לוּ הָיָה הַיָּם דְּיוֹ לִ(כְתֹּב בָּהּ) דִּבְרֵי אֱלֹהַי, כִּי אָז אָזַל הַיָּם בְּטֶרֶם יֶאֱזְלוּ דִבְרֵי אֱלֹהַי, וְלוּ גַם הֵבֵאנוּ מִשְׁנֵה (דְיוֹ) כָּמוֹהוּ”: קי אֱמֹר: "אָכֵן אַךְ אָדָם אָנֹכִי כְּמוֹכֶם. גָּלוּ אֶת אָזְנִי, כִּי אֱלֹהֵיכֶם אֱלוֹהַּ אֶחָד. וְהָיָה אֲשֶׁר יְצַפֶּה לִפְגִישַׁת אֱלֹהָיו, יַעֲשֶׂה מַעֲשֵׂה יָשָׁר, וְלֹא יַעֲבֹד עִם אֱלֹהָיו אַחֵר⁹⁷².

פָּרָשַׁת מִרְיָם⁹⁷³.

נִתְּנָה בְמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ שְׁמוֹנָה וְתִשְׁעִים.

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

כ. ה. י. ע. צ⁹⁷⁴. א זֵכֶר רַחֲמֵי אֱלֹהֶיךָ אֶת עַבְדּוֹ אֶת זְכַרְיָה: ב בְּקָרְאוֹ אֶל אֱלֹהָיו קְרוֹא בַּסָּתֶר: ג וַיֹּאמֶר: “אֱלֹהַי, הִנֵּה אָנֹכִי בָּלוּ עֲצָמַי וְרֹאשִׁי הִלְבִּין⁹⁷⁵ מִשֵּׂיבָה: ד וְלֹא הָיִיתִי מֵעוֹלָם בְּהִתְפַּלְּלִי אֵלֶיךָ, אֱלֹהַי, אֲמֵלָל: ה וְעַתָּה יָרֵא אָנֹכִי אֶת הַגּוֹאֲלִים אַחֲרָי⁹⁷⁶, כִּי אִשְׁתִּי עֲקָרָה. הָבָה לִּי מִלְּפָנֶיךָ (בֵּן) גּוֹאֵל: ו יִירָשֵׁנִי וְיָרַשׁ אֶת בֵּית יַעֲקֹב, וְשִׁית אוֹתוֹ, אֱלֹהַי, רָצוּי (לָךְ)”: ז “הוֹי זְכַרְיָה⁹⁷⁷, הִנֵּה אֲנַחְנוּ מְבַשְּׂרִים אוֹתְךָ בְּבֵן, יַחְיָה שְׁמוֹ: ח לֹא שַׂמְנוּ מִלְּפָנִים (אִישׁ אֲשֶׁר) שְׁמוֹ כִּשְׁמוֹ”⁹⁷⁸: ט וַיֹּאמֶר: “אֱלֹהַי, אֵיכָה יִהְיֶה לִּי בֵן וְאִשְׁתִּי עֲקָרָה, וַאֲנִי בָּאתִי בְיָמִים, אֵין אוֹנִים”⁹⁷⁹: י וַיֹּאמֶר (הַמַּלְאָךְ): “כֹּה אָמַר אֱלֹהֶיךָ, הַנְקַלָּה הִיא לִי, וּכְבָר בְּרָאנוּךָ מִלְּפָנִים, כַּאֲשֶׁר לֹא הָיִיתָ מְאוּמָה”: יא וַיֹּאמֶר: “אֱלֹהַי, עֲשֵׂה לִי אוֹת”. וַיֹּאמֶר: “אוֹתְךָ הוּא אֲשֶׁר לֹא תְדַבֵּר אֶת בְּנֵי הָאָדָם שְׁלשָׁה לֵילוֹת⁹⁸⁰, וְגַם כִּי בָּרִיא וְשָׁלֵם (אָתָּה)”: יב וַיֵּצֵא אֶל בְּנֵי עַמּוֹ מִן הַתָּא, וַיִּגֶּל אֶת אָזְנֵיהֶם לֵאמֹר: “שַׁבְּחוּ בֹקֶר וָעָרֶב”⁹⁸¹: יג “הוֹי יַחְיָה, קַבֵּל אֶת הַסֵּפֶר בְּעֹז”⁹⁸². וַנִּתֵּן לוֹ הַחָכְמָה, וְהוּא נָעַר: יד וְחֵן מִלְּפָנֵינוּ וָזֹךְ. וַיְהִי שׁוֹמֵר אֱמוּנִים וּמַקְשִׁיב לְהוֹרָיו, וְלֹא הָיָה עָרִיץ וּמַמְרֶה: טו וְשָׁלוֹם עָלָיו בְּיוֹם נוֹלַד וּבְיוֹם יָמוּת וּבְיוֹם יוּקַם לִתְחִיָּה:

טז וּזְכֹר בַּסֵּפֶר אֶת מִרְיָם בְּפָרְשָׁהּ מִמִּשְׁפַּחְתָּהּ אֶל מָקוֹם מִקֶּדֶם: יז וַתִּקַּח לָהּ צָעִיף (וַתִּתְעַלֵּף) מִפְּנֵיהֶם. וַנִּשְׁלַח אֵלֶיהָ אֶת רוּחֵנוּ, וַיֵּרָא אֵלֶיהָ כְּאדָם בָּרִיא וְשָׁלֵם: יח וַתֹּאמֶר: “בָּרַחֲמָן אֶחֱסֶה מִפָּנֶיךָ, אִם שׁוֹמֵר אֱמוּנִים אָתָּה”: יט וַיֹּאמֶר: “אָמְנָם שְׁלִיחַ אֱלֹהַיִךְ אָנֹכִי לָתֵת לָךְ בֵּן זָךְ”: כ וַתֹּאמֶר: “אֵיכָה יִהְיֶה לִי בֵן, וְאִישׁ לֹא בָא אֵלָי⁹⁸³, וְאֵין אָנֹכִי זוֹנָה”: כא וַיֹּאמֶר: “כֹּה אָמַר אֱלֹהַיִךְ: הַנְקַלָּה הִיא לִי. וְשַׁתְנוּ אוֹתוֹ אוֹת לִבְנֵי־אָדָם וְרַחֲמִים מֵאִתָּנוּ, וְכָלָה וְנֶחֱרָצָה הִיא”: כב וַתַּהַר אוֹתוֹ וַתִּפְרשׁ אִתּוֹ אֶל מָקוֹם (רָחוֹק) בַּקָּצֶה: כג וַיָּבוֹאוּ חֲבָלִים לָהּ לְיַד גֶּזַע הַתֹּמֶר, וַתֹּאמֶר: “מִי יִתֵּן וָמַתִּי לִפְנֵי כֵן וְנִשְׁכַּחְתִּי מִלֵּב וְצָלַלְתִּי נְשִׁיָּה”: כד וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ מִתַּחְתֶּיהָ לֵאמֹר: “אַל תֵּעָצְבִי, כְּבָר שָׁת אֱלֹהַיִךְ תַּחְתַּיִךְ יוּבַל מָיִם: כה וְהָנִיעִי אֵלַיִךְ אֶת גֶּזַע הַתֹּמֶר, וְהִפִּיל עָלַיִךְ תְּמָרִים חַיִּים בְּשֵׁלִים לְאָסְפָם: כו וְאָכַלְתְּ וְשָׁתִית וְתָנוּחַ דַּעְתֵּךְ. וּבִרְאוֹתֵךְ אֶחָד מִן הָאָדָם: כז וְאָמַרְתְּ: “הִנֵּה נָדַרְתִּי לָרַחֲמָן צוֹם, וְלֹא אֲדַבֵּר הַיּוֹם אֶת אִישׁ”. כח וַתְּבִיאֵהוּ אֶל בְּנֵי עַמָּהּ, וְהִיא נוֹשֵׂאת אוֹתוֹ, וַיֹּאמְרוּ: “מִרְיָם, אָכֵן נָכְרִי מַעֲשָׂיִךְ: כט הוֹי אֲחוֹת אַהֲרֹן, לֹא הָיָה אָבִיךְ אִישׁ בְּלִיַּעַל, וְלֹא הָיְתָה אִמֵּךְ זוֹנָה”: ל וַתִּרְמֹז אֵלָיו (לַעֲנוֹתָם), וַיֹּאמְרוּ: “אֵיכָה נְדַבֵּר אֶל עוֹלָל בַּעֲרִיסָה?”: לא וַיֹּאמֶר (יֵשׁוּ): “אָמנָם אָנֹכִי עֶבֶד אֱלֹהִים, נָתַן לִי אֶת הַסֵּפֶר, וַיְשִׂימֵנִי נָבִיא: לב וַיְשִׁיתֵנִי מְבֹרָךְ בְּכָל אֲשֶׁר אֶהְיֶה, וַיְצַוֵּנִי עַל הַתְּפִלָּה וְעַל הַצְּדָקָה כָּל עוֹדִי בַּחַיִּים: לג וּלְכַבֵּד אֶת אִמִּי וְלֹא עָשַׂנִי עָרִיץ וַאֲמֵלָל⁹⁸⁴: לד וְהַשָּׁלוֹם עָלַי בְּיוֹם נוֹלַדְתִּי וּבְיוֹם אָמוּת וּבְיוֹם אוּקַם לִתְחִיָּה”: לה זֶה הוּא יֵשׁוּ בֶּן מִרְיָם. דְּבַר הָאֱמֶת אֲשֶׁר בּוֹ יְפַקְפֵּקוּ: לו אַל לוֹ לֵאלֹהִים לְהוֹלִיד כָּל בֵּן. חָלִילָה לּוֹ⁹⁸⁵, וְכִי יִגְזַר אֹמֶר, אַךְ יֹאמַר לוֹ: “הֱוֵה”, וְהָיָה: לז וְאָכֵן אֱלֹהִים אֱלֹהַי וֵאלֹהֵיכֶם, וַעֲבַדְתֶּם אוֹתוֹ, זֶה אֹרַח מֵישָׁרִים”⁹⁸⁶: לח וַיֵּחָלְקוּ עוֹבְדֵי הָאֱלִילִים⁹⁸⁷ בֵּינֵיהֶם, אַךְ אוֹי לָהֶם לַאֲשֶׁר כָּפְרוּ, מֵעֵדוּת⁹⁸⁸ יוֹם קָשֶׁה⁹⁸⁹: לט מַה יֵּיטִיבוּ לִרְאוֹת וּמַה יֵּיטִיבוּ לִשְׁמוֹעַ⁹⁹⁰ (אָז) בַּיּוֹם אֲשֶׁר יָבוֹאוּ אֵלֵינוּ⁹⁹¹. אָכֵן הַפּוֹשְׁעִים בַּיּוֹם הַהוּא בְּתוֹעָה בְּרוּרָה: מ וְהַזְהֵר אוֹתָם מִפְּנֵי יוֹם הַיָּגוֹן בְּהֵחָרֵץ הַדָּבָר. אַךְ הֵם לֹא יָשִׂימוּ לֵב וְלֹא יַאֲמִינוּ: מא אָכֵן אֲנַחְנוּ נִירַשׁ אֶת הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר עָלֶיהָ⁹⁹², וְאֵלֵינוּ יוּשָׁבוּ:

מב וּזְכֹר בַּסֵּפֶר אֶת אַבְרָהָם, אָכֵן הָיָה צַדִּיק וְנָבִיא: מג בְּאָמְרוֹ אֶל אָבִיו: “אָבִי, לָמָּה תַעֲבֹד אֶת אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע וְלֹא יִרְאֶה וְלֹא יוֹעִיל לְךָ מְאוּמָה?: מד אָבִי, הִנֵּה אָנֹכִי כְּבָר בָּא אֵלַי מִן הַדַּעַת אֲשֶׁר לֹא בָא אֵלֶיךָ. לֵךְ אֵפוֹא אַחֲרָי, וְאַנְחֶךָ בְּאֹרַח מִישׁוֹר: מה אָבִי, אַל תַּעֲבֹד אֶת הַשָּׂטָן, כִּי הַשָּׂטָן מַמְרֶה הוּא אֶת הָרַחֲמָן: מו אָבִי, אָכֵן יָרֵא אָנֹכִי, פֶּן יִגַּע עָלֶיךָ עֹנֶשׁ מִן הָרַחֲמָן, וְהָיִיתָ בַּעַל בְּרִית לַשָּׂטָן”: מז וַיֹּאמֶר (אָבִיו): “הֲמוֹאֵס אַתָּה אֶת אֱלֹהַי, אַבְרָהָם? אָכֵן אִם לֹא תֶחְדַּל אֶרְגָּמְךָ אָבֶן. לֶךְ נָא אֵפוֹא מֵאִתִּי יָמִים רַבִּים”⁹⁹³: מח וַיֹּאמֶר (אַבְרָהָם): "שָׁלוֹם עָלֶיךָ, הִתְפַּלֵּל אֶתְפַּלֵּל אֶל אֱלֹהַי, כִּי יִסְלַח לְךָ, כִּי נוֹשֵׂא הוּא אֶת פָּנָי⁹⁹⁴: מט וְנִפְרַדְתִּי מֵעֲלֵיכֶם וּמֵאֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֵלָיו מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים, וְקָרָאתִי אֶל אֱלֹהַי, אוּלַי לֹא אֶהְיֶה, בְּהִתְפַּלְּלִי אֶל אֱלֹהַי, אֲמֵלָל,⁹⁹⁵: נ וַיְהִי כַּאֲשֶׁר נִפְרַד מֵעֲלֵיהֶם וּמֵאֲשֶׁר יַעַבְדוּ מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים, נָתַנּוּ לוֹ אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב. וְאֶת כָּל אֶחָד מֵהֶם שַׂמְנוּ נָבִיא: נא וַנַּאֲצֵל לָהֶם מֵרַחֲמֵינוּ, וַנָּשֶׁת לָהֶם לְשׁוֹן אֱמֶת נַעֲלָה:

נב וּזְכֹר בַּסֵּפֶר אֶת משֶׁה, כִּי תָם וְיָשָׁר הָיָה, וַיְהִי שָׁלִיחַ וְנָבִיא! נג וַנִּקְרָא אֵלָיו מִצֶּלֵע הָהָר הַיְמָנִית, וַנְּקָרְבֵהוּ (וַנְּבִיאֵהוּ) בְּסוֹדֵנוּ: נד וַנִּתֶּן לוֹ, מֵרַחֲמֵינוּ, אֶת אַהֲרֹן אָחִיו נָבִיא:

נה וּזְכֹר בַּסֵּפֶר אֶת יִשְׁמָעֵאל, כִּי הָיָה מֵקִים הַבְטָחָה, וַיְהִי שָׁלִיחַ וְנָבִיא: נו וַיְהִי מְצַוֶּה אֶת בְּנֵי בֵיתוֹ עַל הַתְּפִלָּה וְעַל הַצְּדָקָה, וַיְהִי רָצוּי לִפְנֵי אֱלֹהָיו:

נז וּזְכֹר בַּסֵּפֶר אֶת אִדְרִיס⁹⁹⁶, כִּי צַדִּיק הָיָה וְנָבִיא: נח וַנְּרוֹמְמֵהוּ אֶל מָקוֹם עֶלְיוֹן: נט אֵלֶּה הֵמָּה אֲשֶׁר חָנַן אוֹתָם אֱלֹהִים מִן הַנְּבִיאִים מִצֶּאֱצָאֵי אָדָם וּמֵאֵלֶּה אֲשֶׁר נִטַּלְנוּ וְנִשֵּׂאנוּ עִם נֹחַ⁹⁹⁷, וּמִצֶּאֱצָאֵי אַבְרָהָם וְיִשְׂרָאֵל, וּמֵאֵלֶּה אֲשֶׁר נָחִינוּ וַנִּבְחַר אוֹתָם. בְּהִקָּרֵא לִפְנֵיהֶם אוֹתוֹת⁹⁹⁸ הָרַחֲמָן, נָפְלוּ עַל פְּנֵיהֶם מִשְׁתַּחֲוִים וּבוֹכִים: ס וַיָּקוּמוּ אַחֲרֵיהֶם תַּחְתָּם דּוֹר אֲשֶׁר לֹא שָׁמְרוּ⁹⁹⁹ אֶת הַתְּפִלָּה, וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַתַּאֲווֹת, אַךְ נָפוֹל יִפְּלוּ בְּתוֹעָה: סא בִּלְעֲדֵי זֶה אֲשֶׁר שָׁב, וַיַּאֲמֵן וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר כִּי אֵלֶּה יָבוֹאוּ לְגַן הָעֵדֶן וְלֹא יֵעָשְׁקוּ דָבָר: סב גַּנּוֹת עֵדֶן אֲשֶׁר צִוָּה הָרַחֲמָן לְעוֹבְדָיו בַּסֵּתֶר¹⁰⁰⁰, אָכֵן בּוֹא יָבוֹא דְבָרוֹ:, סג לֹא יִשְׁמְעוּ בְּתוֹכָן דְּבַר־שְׂפָתַיִם כִּי אִם שָׁלוֹם. וְלָהֶם מְזוֹנָם בְּתוֹכָן בֹּקֶר וָעָרֶב: סד זֶה הוּא גַּן הָעֵדֶן אֲשֶׁר נוֹרִישֶׁנּוּ לָזֶה מֵעוֹבְדֵינוּ, אֲשֶׁר הָיָה שׁוֹמֵר אֱמוּנִים: סה וְלֹא נֵרֵדִּ¹⁰⁰¹ בִּלְתִּי אִם בִּפְקֻדַּת אֱלֹהֶיךָ, לוֹ כָּל אֲשֶׁר מִלְּפָנֵינוּ וְכָל אֲשֶׁר מֵאַחֲרֵינוּ, וְכָל אֲשֶׁר בֵּין אֵלֶּה, וְאֵין אֱלֹהֶיךָ שׁוֹכֵחַ: סו אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בֵּינֵיהֶם, עָבְדֵהוּ אֵפוֹא וְדֹם לַעֲבוֹדָתוֹ. הֲתֵדַע מִי אֲשֶׁר שְׁמוֹ כִּשְׁמוֹ?: סז וְאָמַר הָאָדָם: “הַאִם אַחֲרֵי מוֹתִי הוּצֵא אוּצָא חָי?”: סח הַאִם לֹא יִזְכֹּר הָאָדָם, כִּי אֲנַחְנוּ בְּרָאנוּהוּ מִלְּפָנִים כַּאֲשֶׁר לֹא הָיָה מְאוּמָה? סט וְאָכֵן חַי אֱלֹהֶיךָ כִּי אָסוֹף נַאַסְפֵם אוֹתָם וְאֶת הַשְּׂטָנִים. אַחֲרֵי כֵן נַצִּיגֵם סְבִיב גֵּיהִנֹּם עַל בִּרְכֵּיהֶם: ע אַחֲרֵי כֵן נִסַּח מִכָּל מַחְלְקָה אֶת הַמַּמְרֶה בָּהֶם אֶת הָרַחֲמָן (וְהָיָה) אֵין אוֹנִים: עא וְאָכֵן אֲנַחְנוּ הַיּוֹדְעִים יוֹתֵר אֶת הָרִאשׁוֹנִים (בָּהֶם לִהְיוֹת) בָּהּ צָלִי: עב וְאֵין מִכֶּם (אֶחָד) אֲשֶׁר לֹא יֵרֵד לְתוֹכָהּ. כָּלָה וְנֶחֱרָצָה הִיא מֵאֵת אֱלֹהֶיךָ: עג אַחֲרֵי כֵן נַצִּיל אֶת יִרְאֵי הָאֱלֹהִים, וְעָזַבְנוּ אֶת הַפּוֹשְׁעִים בְּתוֹכָהּ עַל בִּרְכֵּיהֶם:

עד וּבְהִקָּרֵא לִפְנֵיהֶם אוֹתוֹתֵינוּ הַגְּלוּיִים, יֹאמְרוּ הַכּוֹפְרִים לַמַּאֲמִינִים: “מִי מִשְּׁתֵי הַמִּפְלַגּוֹת טוֹבָה יוֹתֵר לְגוֹרָל¹⁰⁰² וְטוֹבָה יוֹתֵר לְחֶבְרָה?”: עה אָכֵן כַּמָּה דוֹרוֹת הִשְׁמַדְנוּ לִפְנֵיהֶם, טוֹבִים מֵהֶם לְהוֹן וּלְמַרְאֶה: עו אֱמֹר: אֲשֶׁר יִהְיֶה בְתוֹעָה יַרְחִיב לוֹ הָרַחֲמָן הַרְחֵב¹⁰⁰³: עז עַד אֲשֶׁר יִרְאוּ אֶת אֲשֶׁר נִבְּאוּ לָהֶם, אִם הָעֹנֶשׁ וְאִם “הַשָּׁעָה”, וְיָדְעוּ אָז מְקוֹם מִי הוּא הָרָע, וּמִי הוּא הַחַלָּשׁ לְצָבָא: עח וְהוֹסִיף אֱלֹהִים, לַאֲשֶׁר יְאֻשְּׁרוּ בְדָרֶךְ, אֹרַח מֵישָׁרִים: עט וְהַקַּיָּמִים, הַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים, טוֹבִים יוֹתֵר לִפְנֵי אֱלֹהֶיךָ לִגְמוּל וְטוֹבִים יוֹתֵר לְשָׂכָר¹⁰⁰⁴: פ הַאִם רָאִיתָ אֶת אֲשֶׁר כִּחֵשׁ בְּאוֹתוֹתֵינוּ, וַיֹּאמֶר: “נָתוֹן יִנָּתֶן לִי הוֹן וּבָנִים?”: פא הֶחָשַׂף הַתַּעֲלוּמָה, אִם כָּרַת אֶת הָרַחֲמָן בְּרִית?: פב לֹא וָלֹא. כָּתוֹב נִכְתֹּב אֶת אֲשֶׁר יֹאמַר, וְנַרְחִיב לוֹ אֶת הָעֹנֶשׁ הַרְחֵב: פג וְיָרַשְׁנוּ מֵאִתּוֹ אֶת אֲשֶׁר יֹאמַר (לִי הֵם)¹⁰⁰⁵. אַחֲרֵי כֵן יָבוֹא אֵלֵינוּ בְּגַפּוֹ: פד וַיִּקְחוּ לָהֶם מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים אֱלִילִים לִהְיוֹת לָהֶם לְמָעוֹז: פה לֹא וָלֹא. כַּחֵשׁ יְכַחֲשׁוּ בַּעֲבוֹדָתָם¹⁰⁰⁶, וְהָיוּ לָהֶם יְרִיבִים: פו הַאִם לֹא תִרְאֶה, כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת הַשְּׂטָנִים בַּכּוֹפְרִים לְהַסִּיתָם הַסֵּת?¹⁰⁰⁷ פז אַל תְּמַהֵר אֵפוֹא (לִקְרֹא) עֲלֵיהֶם (אֶל אֱלֹהִים), כִּי נִמְנֶה לָהֶם (יְמֵיהֶם) בְּמִסְפָּר: פח (וּבָא) יוֹם (בּוֹ) נֶאֱסֹף אֶת יִרְאֵי הָאֱלֹהִים אֶל הָרַחֲמָן (כְּמַלְאָכִים) שְׁלוּחִים (אֶל מֶלֶךְ): פט וְהוֹלַכְנוּ אֶת הַזֵּדִים אֶל גֵּיהִנֹּם לְהַשְׁקוֹתָם¹⁰⁰⁸: צ לֹא יוּכַל לְהַפְגִּיעַ תְּפִלָּה בִּלְעֲדֵי זֶה אֲשֶׁר כָּרַת אִתּוֹ אֱלֹהִים בְּרִית: צא וַיֹּאמְרוּ: “הוֹלִיד הָרַחֲמָן וַלָד”¹⁰⁰⁹. אָכֵן דָּבָר קָשֶׁה הֲגִיתֶם¹⁰¹⁰: צב כִּמְעַט יִקָּרְעוּ הַשָּׁמַיִם מִמֶּנּוּ וְתִבָּקַע הָאָרֶץ, וְנַפְלו הֶהָרִים וְנֶהֱרָסוּ: צג עֵקֶב אָמְרָם: "וָלָד לָרַחֲמָן. חָלִילָה לּוֹ¹⁰¹¹ לָרַחֲמָן מֵהוֹלִיד וָלָד: צד אֵין כָּל מֵאֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא אֶל אֱלֹהִים כְּעֶבֶד. אָכֵן מָנָה אוֹתָם וַיִּסְפְּרֵם בְּמִסְפָּר: צה וְכֻלָּם יָבוֹאוּ בְּיוֹם הַתְּקוּמָה בְּגַפָּם: צו אַךְ אֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ וַיַּעֲשׂוּ הַיָּשָׁר, יִתֵּן לָהֶם הָרַחֲמָן אַהֲבָה: צז וְאָמְנָם הֱקַלְנוּהוּ¹⁰¹² בִּלְשׁוֹנְךָ, לְמַעַן תְּבַשֵּׂר בּוֹ אֶת יִרְאֵי הָאֱלֹהִים, וְתַזְהִיר בּוֹ אֲנָשִׁים עִקְשִׁים¹⁰¹³: צח וְכַמָּה דוֹרוֹת הִשְׁמַדְנוּ לִפְנֵיהֶם. הֲתַרְגִּישׁ גַּם בְּאֶחָד מֵהֶם, אִם תִּשְׁמַע קוֹל לַחַשׁ לַהֶם?:

פָּרָשַׁת ט. ה.¹⁰¹⁴.

נִתְּנָה בְמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ מֵאָה וּשְׁלשִׁים וַחֲמִשָּׁה

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

ט. ה. א לֹא הוֹרַדְנוּ עָלֶיךָ אֶת הַקֻּרְאָן לְמַעַן תִּהְיֶה אֲמֵלָל: ב כִּי אִם תּוֹכֵחָה לַאֲשֶׁר יִירָא אֱלֹהִים: ג הוּרַד מֵאֵת בּוֹרֵא הָאָרֶץ וְהַשָּׁמַיִם הַנִּשָּׂאִים: ד הָרַחֲמָן, עַל כִּסֵּא הַכָּבוֹד הִתנַשֵּׂא: ה לוֹ כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וְכָל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בֵּינֵיהֶם וְכָל אֲשֶׁר מִתַּחַת לָאֲדָמָה: ו וְכִי תָרִים קוֹלְךָ (בִּתְפִלָּתְךָ)¹⁰¹⁵, הִנֵּה הוּא יֵדַע אֶת הַסּוֹד וְאֶת הַנִּסְתָּר יוֹתֵר¹⁰¹⁶: ז אֱלֹהִים אֵין אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדָיו. לוֹ הַיָּפִים בַּשֵּׁמוֹת¹⁰¹⁷:

ח וְהַאִם בָּא אֵלֶיךָ דְבַר קוֹרוֹת משֶׁה? ט בִּרְאוֹתוֹ אֵשׁ וַיֹּאמֶר אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ: “חַכּוּ לִי, כִּי הִרְגַּשְׁתִּי בְאֵשׁ: י אוּלַי אוּכַל אָבִיא אֲלֵיכֶם מִמֶּנָּה אוּד בּוֹעֵר, אוֹ אֶמְצָא בָּאֵשׁ אֹרַח מֵישָׁרִים”: יא וַיְהִי כְּבוֹאוֹ אֵלֶיהָ וַיִּקְרָא אֵלָיו (קוֹל): “משֶׁה: יב אָנֹכִי אֱלֹהֵיךָ, שַׁל עַתָּה נְעָלֶיךָ, כִּי בָעֵמֶק הַמְקֻדָּשׁ בְּטֻוָא¹⁰¹⁸ הִנֶּךָ: יג וְאָנֹכִי בָּחַרְתִּי בָּךְ, הַקְשֵׁב אֵפוֹא לַאֲשֶׁר יִגְלוּ אֶת אָזְנֶךָ: יד הִנֵּה אָנֹכִי אֱלֹהִים, אֵין אֱלוֹהַּ בִּלְתִּי, עָבְדֵנִי אֵפוֹא וַעֲרֹךְ הַתְּפִלָּה לְזִכְרִי: טו אָכֵן “הַשָּׁעָה” בָאָה, וְקָרוֹב אָנֹכִי לְגַלּוֹתָהּ: טז לְמַעַן תְּשֻׁלַּם כָּל נֶפֶשׁ לְפִי עֲמָלָהּ: יז אַל יְשִׁיבְךָ אֵפוֹא מֵאַחֲרֶיהָ, זֶה אֲשֶׁר לֹא יַאֲמִין בָּהּ, וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי תַּאֲוָתוֹ, פֶּן תִּכָּחֵד: יח וּמַה זֶּה בִּימִינְךָ, משֶׁה?”: יט וַיֹּאמֶר: “מַטִּי הוּא אֶשָּׁעֵן עָלָיו, וְאַשִּׁיר בּוֹ עָלִים מִן הָעֵץ לְצֹאנִי, וְלִי בוֹ חֵפֶץ זוּלָתִי אֵלֶּה”: כ וַיֹּאמֶר: “הַשְׁלִיכֵהוּ משֶׁה”: כא וַיַּשְׁלִיכֵהוּ, וְהִנֵּה הוּא נָחָשׁ מְרוֹצֵץ: כב וַיֹּאמֶר: “אֱחָז בּוֹ, וְלֹא תִירָא, הִנֵּה הָשֵׁב נְשִׁיבֵהוּ לְמִנְהָגוֹ הָרִאשׁוֹן: כג וֶאֱסֹף יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ וְיָצְאָה לְבָנָה מִבְּלִי רָעָה¹⁰¹⁹, אוֹת שֵׁנִי: כד לְמַעַן הַרְאוֹתְךָ מֵאוֹתוֹתֵינוּ הַגְּדוֹלִים¹⁰²⁰: כה לֵךְ אֶל פַּרְעֹה, כִּי הִמְרָה”: כו וַיֹּאמֶר: “אֱלֹהַי, הַרְחִיבָה לִי לְבָבִי¹⁰²¹: כז וְהָקֵל מֵעָלַי מִצְוָתִי¹⁰²²: כח וְהַתֵּר מוֹסְרוֹת לְשׁוֹנִי: כט לְמַעַן יָבִינוּ דְבָרִי: ל וְשִׁית לִי מִשְׁנֶה מִמִּשְׁפַּחְתִּי: לא אַהֲרֹן אָחִי: לב וְאַמֵּץ בּוֹ מָתְנַי¹⁰²³: לג וְשַׁתְּפֵהוּ בִּדְבָרִי: לד לְמַעַן נַרְבֶּה לְשַׁבְּחֶךָ וְנַרְבֶּה לְזָכְרֶךָ: לה כִּי אַתָּה הִשְׁגַּחְתָּ עָלֵינוּ”: לו וַיֹּאמֶר (אֱלֹהִים): “הִנֵּה נִתְּנָה לְךָ שְׁאֵלָתְךָ, משֶׁה: לז וְאָכֵן כְּבָר הִפְלִינוּ לְךָ חַסְדֵּנוּ פַּעַם אַחֶרֶת: לח בִּגְלוֹתֵנוּ אֶת אֹזֶן אִמֶּךָ אֶת אֲשֶׁר גָּלוּ אֶת אָזְנָה: לט לֵאמֹר: הֲטִילִי אוֹתוֹ בַּתֵּבָה וַהֲטִילִיהוּ הַיָּמָּה, וְהִשְׁלִיכוֹ הַיָּם אֶל הַחוֹף, יִקָּחֶנּוּ אוֹיֵב לִי וְאוֹיֵב לוֹ, וָאַאֲצִיל עָלֶיךָ אַהֲבָה מֵאִתִּי: מ (לְמַעַן תִּגְדַּל), וְעֵינִי עָלֶיךָ: מא בְּלֶכֶת אֲחוֹתְךָ וַתֹּאמֶר: “הַאוֹבִיל אֶתְכֶם אֶל אֲשֶׁר יִהְיֶה אוֹמֵן אוֹתוֹ?”, וַנָּשֶׁב אוֹתְךָ אֶל אִמֶּךָ, לְמַעַן תָּנוּחַ דַּעְתָּהּ וְלֹא תֵעָצֵב, וַתַּהֲרֹג נֶפֶשׁ וַנַּצִּילְךָ מִדְּאָגָה, וַנְּנַסְּךָ בְּמַסָּה: מב וַתִּתְמַהְמַהּ שָׁנִים בְּתוֹךְ אַנְשֵׁי מִדְיָן. אַחֲרֵי כֵן בָּאתָ (הֵנָּה) כַּאֲשֶׁר נִגְזַר, משֵׁה: מג וָאֶבְחַר אוֹתְךָ לִי: מד לֵךְ אַתָּה וְאָחִיךָ בְּאוֹתוֹתַי, וְלֹא תַחְדְּלוּ מִזְּכֹר אוֹתִי: מה לְכוּ אֶל פַּרְעֹה, כִּי הִמְרָה: מו וְדַבְּרוּ אֵלָיו רַכּוֹת, אוּלַי יָשִׁיב אֶל לֵב אוֹ יִירָא (מִפָּנַי)”: מז וַיֹּאמְרוּ שְׁנֵיהֶם: “אֱלֹהֵינוּ, אֲבָל יְרֵאִים אֲנַחְנוּ, פֶּן יָרַע לָנוּ אוֹ פֶּן יַמְרֶה”: מח וַיֹּאמֶר (אֱלֹהִים): “אַל תִּירָאוּ, כִּי אָנֹכִי אִתְּכֶם, אֶשְׁמַע וְאֶרְאֶה”: מט וַיָּבוֹאוּ אֵלָיו שְׁנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ “אֲנַחְנוּ שְׁלִיחֵי אֱלֹהֶיךָ, עַתָּה שְׁלַח אִתָּנוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאַל תְּעַנֵּם. הִנֵּה בָּאנוּ אֵלֶיךָ בְּאוֹת מֵאֵת אֱלֹהֶיךָ, וְשָׁלוֹם עַל כָּל אֲשֶׁר הָלַךְ בְּאֹרַח מֵישָׁרִים: נ אָכֵן כְּבָר גָּלוּ אָזְנֵינוּ, כִּי הָעֹנֶשׁ יָחוּל עַל כָּל אֲשֶׁר כִּחֵשׁ וַיִּפֶן עֹרֶף”: נא וַיֹּאמֶר (פַּרְעֹה): “וּמִי הוּא אֱלֹהֵיכֶם, משֶׁה?”: נב וַיֹּאמֶר (משֶׁה): “אֱלֹהֵינוּ הוּא אֲשֶׁר נָתַן לַכֹּל תְּכוּנָתוֹ¹⁰²⁴ וַיַּנְחֵהוּ”: נג וַיֹּאמֶר (פַּרְעֹה): “וּמַה עַל דְּבַר הָדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים?”: נד וַיֹּאמֶר (משֶׁה): “אֱלֹהַי יוֹדֵעַ זֹאת. (כָּתוּב) בְּסֵפֶר (כִּי) לֹא יִתְעֶה אֱלֹהַי, וְלֹא יִשְׁכַּח: נה אֲשֶׁר שָׁת לָכֶם אֶת הָאָרֶץ עֶרֶשׂ¹⁰²⁵, וַיָּסָל לָכֶם בָּהּ מְסִלּוֹת, וַיּוֹרֶד מִן הַשָּׁמַיִם מַיִם, וַנּוֹצִיא בָהֶם מִינִים, צְמָחִים מִצְּמָחִים שׁוֹנִים: נו אִכְלוּ וּרְעוּ מִקְנֵיכֶם, אָכֵן בָּזֶה אוֹת לְאַנְשֵׁי תְבוּנוֹת: נז מִמֶּנָּה יְצַרְנוּכֶם, וְאֶל תּוֹכָהּ נְשִׁיבְכֶם, וּמִמֶּנָה נוֹצִיאֲכֶם פַּעַם אַחֶרֶת”: נח וַנַּרְאֵהוּ¹⁰²⁶ אוֹתוֹתֵינוּ כֻּלָּם, אַךְ הוּא כִּחֵשׁ וַיְמָאֵן: נט וַיֹּאמֶר: “הֲבָאתָ לְמַעַן נַשְׁלֵנוּ מֵאַרְצֵנוּ בִּכְשָׁפֶיךָ, משֶׁה?: ס הִנֵּה הָבֵא נָבִיא אֵלֶיךָ כְּשָׁפִים כְּמוֹהֶם. שִׂים אֵפוֹא בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ מוֹעֵד לֹא נַעַבְרֶנוּ¹⁰²⁷ לֹא אֲנַחְנוּ וְלֹא אַתָּה בְמָקוֹם שָׁוֶה (לִשְׁנֵינוּ)”: סא וַיֹּאמֶר (משֶׁה): “מוֹעַדְכֶם יוֹם (חַגְּכֶם) הֶהָדוּר, יֵאָסְפוּ הָאֲנָשִׁים לְאוֹר הַיּוֹם”: סב וַיִּפֶן פַּרְעֹה, וַיֶּאֱסֹף אֶת נוֹכְלָיו¹⁰²⁸, וַיָּבוֹא: סג וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם משֶׁה: “אוֹי לָכֶם, אַל תִּבְדּוּ עַל אֱלֹהִים כָּזָב: סד פֶּן יַשְׁמִידְכֶם כָּלָה בִּשְׁפָטִים, כִּי תּוֹחֶלֶת הַבּוֹדִים כָּזָב נִכְזָבָה”: סה וַיָּרִיבוּ בְּדִבְרֵיהֶם בֵּינֵיהֶם, וַיְדַבְּרוּ בּסֵּתֶר בְּסוֹדָם: סו וַיֹּאמְרוּ: “אָכֵן אֵלֶּה שְׁנֵי מְכַשְּׁפִים הֵמָּה. יַחְפְּצוּ לְנַשֶּׁלְכֶם מֵאַרְצְכֶם בְּכִשְׁפֵיהֶם, וְלָקַחַת אִתָּם אֶת עֵינֵי הָעָם הַיּוֹצְאִים וּבָאִים לִפְנֵיכֶם¹⁰²⁹: סז אִסְפוּ אֵפוֹא נוֹכְלֵיכֶם וּבוֹאוּ בְּמַעֲרָכָה. אָכֵן הַיּוֹם יִצְלַח זֶה אֲשֶׁר יִהְיֶה עֶליוֹן”: סח וַיֹּאמְרוּ: “משֶׁה, (בְּחַר לְךָ) אִם אַתָּה תַשְׁלִיךְ וְאִם אֲנַחְנוּ נִהְיֶה רִאשׁוֹנִים לְהַשְׁלִיךְ”¹⁰³⁰: סט וַיֹּאמֶר: “לֹא כִי הַשְׁלִיכוּ”, וְהִנֵּה נִראוּ אֵלָיו חַבְלֵיהֶם וּמִשְׁעֲנוֹתָם בְּכִשְׁפֵיהֶם כִּמְרוֹצְצִים: ע וַיָּבוֹא בְּנֶפֶשׁ משֶׁה פַּחַד¹⁰³¹: עא וַנֹּאמֶר: “אַל תִּירָא, כִּי אַתָּה הִנְּךָ הָעֶלְיוֹן: עב וְהַשְׁלֵךְ אֶת אֲשֶׁר בִּימִינֶךָ, וּבָלַע אֶת אֲשֶׁר עָשׂוּ, כִּי אַךְ תַּחְבּוּלַת מְכַשֵּׁף הוּא אֲשֶׁר עָשׂוּ, וְלֹא יַצְלִיחַ הַמְכַשֵּׁף בְּכָל אֲשֶׁר יָבוֹא”: עג וַיִּפְּלוּ הַמְכַשְּׁפִים מִשְׁתַּחֲוִים, וַיֹּאמְרוּ: “הֶאֱמַנּוּ בֵּאלֹהֵי אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה”¹⁰³²: עד וַיֹּאמֶר (פַּרְעֹה): “הֲתַאֲמִינוּ לוֹ בְּטֶרֶם נְתַתִּיכֶם לְהַאֲמִין. אָכֵן הַגָּדוֹל בָּכֶם הוּא¹⁰³³ אֲשֶׁר לִמֶּדְכֶם הַכְּשָׁפִים. עַתָּה כָּרוֹת אֶכְרֹת אֶת יְדֵיכֶם וְאֶת רַגְלֵיכֶם חֲלִיפוֹת¹⁰³⁴. אַחֲרֵי כֵן אֶצְלָבְכֶם עַל גִּזְעֵי הַתֹּמֶר, וִידַעְתֶּם יָדוֹעַ מִי מֵאִתָּנוּ מוּסָרוֹ כָּבֵד יוֹתֵר וְקַיָּם יוֹתֵר”: עה וַיֹּאמְרוּ: “לֹא נְבַכֵּר אוֹתְךָ עַל פְּנֵי הַדָּבָר אֲשֶׁר בָּא אֵלֵינוּ מִן הַמּוֹפְתִים, וְעַל פְּנֵי זֶה אֲשֶׁר בְּרָאָנוּ. חֲרֹץ אֵפוֹא מִשְׁפָּטְךָ כַּאֲשֶׁר תַּחֲרֹץ. אַךְ אַתָּה תִּשְׁפֹּט (רַק) בְּחַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה. אָכֵן אֲנַחְנוּ הֶאֱמַנּוּ בֵאלֹהֵינוּ לְמַעַן יִסְלַח לָנוּ לְחַטֹּאתֵינוּ, וַאֲשֶׁר אָכַפְתָּ עָלֵינוּ (לַעֲשׂוֹת) מִן הַכְּשָׁפִים. וֵאלֹהִים (גְּמוּלוֹ) טוֹב יוֹתֵר וְקַיָּם יוֹתֵר”: עו כִּי זֶה אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל אֱלֹהָיו פּוֹשֵׁעַ, הִנֵּה לוֹ גֵּיהִנֹּם, לֹא יָמוּת בְּתוֹכָהּ ולֹא יִחְיֶה: עז וַאֲשֶׁר יָבוֹא אֵלָיו מַאֲמִין וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר, הִנֵּה אֵלֶּה לָהֶם הַמַּעֲלוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת: עח גַּנּוֹת עֵדֶן יִמְשְׁכוּ תַּחְתֵּיהֶן הַנְּהָרוֹת, לְעוֹלָמִים יִהְיוּ בְתוֹכָן, וְזֶה גְּמוּל לַאֲשֶׁר יִזַּכֶּה: עט וַנִּגֶל אֶת אֹזֶן משֶׁה לֵאמֹר: “קוּם צֵא עִם עוֹבְדַי לַיְלָה, וּבְקַע לָהֶם בַּיָּם דֶּרֶךְ יַבָּשָׁה: פ אַל תִּירָא פֶּן יַדְבִּיקוּךָ וְאַל תִּפְחָד”: פא וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵיהֶם פַּרְעֹה בִּגְדוּדָיו, וַיְכַסֵּם אֲשֶׁר כִּסָּם מִן הַיָּם, וַיַּתְעֶה פַּרְעֹה אֶת עַמּוֹ וְלֹא נָחָם (אֹרַח):

פב הוֹי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כְּבָר הִצַּלְנוּכֶם מֵאוֹיְבֵיכֶם, וַנִּוָעֵד לָכֶם בְּצֶלַע הָהָר הַיְמָנִית, וַנּוֹרֶד לָכֶם אֶת הַמָּן וְאֶת הַשְּׂלָו: פג (לֵאמֹר): אִכְלוּ מִן הַמַּטְעַמִּים אֲשֶׁר כִּלְכַּלְנוּכֶם¹⁰³⁵, וְלֹא תִפְשְׁעוּ בוֹ¹⁰³⁶, פֶּן יָחוּל עֲלֵיכֶם חֲרוֹנִי. וַאֲשֶׁר יָחוּל עָלָיו חֲרוֹנִי, כְּבָר נָפְלָה עָלָיו הֹוָה: פד וְאוּלָם סַלָּח אָנֹכִי לַאֲשֶׁר שָׁב וַיַּאֲמֵן וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר וַיְאֻשַּׁר בְּדָרֶךְ:

פה “וּמַה הוּא אֲשֶׁר הֵאִיץ בְּךָ לַעֲזֹב אֶת עַמְּךָ, משֶׁה?”: פו וַיֹּאמֶר (משֶׁה): “הִנֵּה הִנָּם בְּעִקְבוֹתַי, וָאָחוּשׁ אֵלֶיךָ אֱלֹהַי, לְמַעַן תִּרְצֶה (אוֹתִי)”: פז וַיֹּאמֶר (אֱלֹהִים): “אָכֵן נַסֵּה נִסִּינוּ אֶת עַמְּךָ אַחֲרֵי לֶכְתֶּךָ, וַיַּתְעֵם הַסָּאמִרִי”¹⁰³⁷: פח וַיָּשָׁב משֶׁה אֶל עַמּוֹ כּוֹעֵס וְזוֹעֵף¹⁰³⁸: פט וַיֹּאמֶר: “עַמִּי, הַאִם לֹא הִבְטִיחֲכֶם אֱלֹהֵיכֶם הַבְטָחָה טוֹבָה? הֶאָרַךְ לָכֶם הַזְּמָן, אִם חֲפַצְתֶּם אֲשֶׁר יחוּל עֲלֵיכֶם חָרוֹן מֵאֵת אֱלֹהֵיכֶם, כִּי הֵפַרְתֶּם אֶת אֲשֶׁר הִבְטַחְתֶּם אוֹתִי?”: צ וַיֹּאמְרוּ: “לֹא מִלִּבֵּנוּ¹⁰³⁹ הֵפַרְנוּ אֶת אֲשֶׁר הִבְטַחְנוּ אוֹתְךָ, וְאוּלָם עֲמוּסִים הָיִינוּ נֵטֶל מַשָּׂא מֵעֲדִי הָעָם¹⁰⁴⁰, וַנְּטִילֵהוּ (אֶל הָאֵשׁ) וְכֵן הִשְׁלִיךְ הַסָּאמִרִי, וַיּוֹצֵא לָהֶם עֵגֶל בַּעַל גּוּף לוֹ קוֹל גּוֹעֶה, וַיֹּאמְרוּ: “זֶה אֱלֹהֵיכֶם וֵאלֹהֵי משֶׁה¹⁰⁴¹, וַיִּשְׁכָּח”¹⁰⁴²: צא הַאִם לֹא יִרְאוּ, כִּי לֹא יָשִׁיב לָהֶם דָּבָר?¹⁰⁴³, וְאֵין לְאֵל יָדוֹ לְהָרַע לָהֶם וְלֹא לְהוֹעִיל: צב וּכְבָר אָמַר לָהֶם אַהֲרֹן לִפְנֵי כֵן: “עַמִּי, אָכֵן נֻסֵּיתֶם בּוֹ בְּמַסָּה. וְאוּלָם אֱלֹהֵיכֶם הָרַחֲמָן. לְכוּ אֵפוֹא אַחֲרָי, וְשִׁמְעוּ לְקוֹל מִצְוָתִי”: צג וַיֹּאמְרוּ: “לֹא נֶחְדַּל מֵהֵעָצֵר לְפָנָיו, עֶד אִם יָשׁוּב אֵלֵינוּ משֶׁה”: צד וַיֹּאמֶר (משֶׁה): “אַהֲרֹן, מֶה עָצַר אוֹתְךָ, בִּרְאוֹתְךָ אוֹתָם כִּי תָעוּ, מִלֶּכֶת אַחֲרָי? הַהִמְרֵיתָ פְּקֻדָּתִי?”: צה וַיֹּאמֶר (אַהֲרֹן): “בֶּן אִמִּי, אַל תִּתְפּשׂ לֹא בִּזְקָנִי וְלֹא בְּרֹאשִׁי¹⁰⁴⁴. כִּי יָרֵאתִי פֶּן תֹּאמַר: הִפְרַדְתָּ בֵּין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא הִשְׁגַּחְתָּ בִּדְבָרַי”: צו וַיֹּאמֶר (משֶׁה): “וּמַה צָדִיתָ אַתָּה הַסָּאמִרִי?” וַיֹּאמֶר: רָאִיתִי אֶת אֲשֶׁר לֹא רָאוּ¹⁰⁴⁵, וָאֶאֱסֹף מְלֹא חָפְנִי (עָפָר) מִמַּצַּב רַגְלֵי הַשָּׁלִיחַ¹⁰⁴⁶ וָאֶזְרְקֶנּוּ, וְכָזֹאת הוֹרַתְנִי רוּחִי”¹⁰⁴⁷: צז וַיֹּאמֶר (משֶׁה: “אִם כֵּן לֵךְ, כִּי גוֹרָלְךָ בַּחַיִּים אֲשֶׁר תִּקְרָא: “אַל תִּגָּעוּ”¹⁰⁴⁸. וְאוּלָם לְךָ (עוֹד) עֹנֶשׁ¹⁰⁴⁹ אֲשֶׁר לֹא תֵּחָלֵץ מִמֶּנוּ. וְהַבֵּט אֶל אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר שָׁקַדְתָּ עָלָיו נֶעֱצָר לְפָנָיו, שָׂרוֹף נִשְׂרְפֶנּוּ, אַחַר נְדִקֶּנּוּ הָדֵק הֵיטֵב לִזְרוֹתוֹ בַיָּם”.

צח אָכֵן אֱלֹהֵיכֶם אֱלֹהִים אֲשֶׁר אֵין אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדָיו, מֵבִין הַכֹּל בְּדַעְתּוֹ¹⁰⁵⁰: צט כָּזֹאת נְסַפֵּר לְךָ דִּבְרֵי הֶעָבָר, וּכְבָר נָתַנּוּ לְךָ מֵאִתָּנוּ הַזְהָרָה: ק אֲשֶׁר יָסוּר מִמֶּנָּהּ, הִנֵּה יִשָּׂא בְּיוֹם הַתְּקוּמָה מַשָּׂא: קא לְעוֹלָמִים יִהְיוּ בוֹ¹⁰⁵¹, וְרַע הוּא לָהֶם בְּיוֹם הַתְּקוּמָה לְמַשָּׂא: קב בַּיּוֹם אֲשֶׁר יִתָּקַע בַּשּׁוֹפָר, וְאָסַפְנוּ אֶת הַזֵּדִים בַּיּוֹם הַהוּא וְעֵינֵיהֶם כְּחֻלּוֹת¹⁰⁵²: קג יִתְלַחֲשׁוּ בֵּינֵיהֶם לֵאמֹר: “לֹא הִתְמַהְמַהְתֶּם¹⁰⁵³ בִּלְתִּי אִם עָשׂוֹר”: קד אֲנַחְנוּ הַיּוֹדְעִים אֶת אֲשֶׁר יְדַבֵּרוּ, בֶּאֱמֹר זֶה אֲשֶׁר מִנְהָגוֹ לְמוֹפֵת בְּתוֹכָם¹⁰⁵⁴: “לֹא הִתְמַהְמַהְתֶּם בִּלְתִּי אִם יוֹם”.

קה וּשְׁאֵלוּךָ עַל דְּבַר הֶהָרִים, אֱמֹר: יְדִקֵּם אֱלֹהַי הָדֵק: קו וַעֲזָבָם מִישׁוֹר עֲרָבָה, לֹא תִרְאֶה בָהֶם לֹא מַעֲקַשִּׁים וְלֹא מַעֲלֵה עֲקַלְקַלּוֹת: קז בַּיּוֹם הַהוּא יֵלְכוּ אַחֲרֵי הַקּוֹרֵא¹⁰⁵⁵ לֹא מַעֲקַשִּׁים לוֹ, וְשָׁפְלוּ הַקּוֹלוֹת לָרַחֲמָן, וְלֹא תִשְׁמַע בִּלְתִּי אִם לַחַשׁ¹⁰⁵⁶: קח בַּיּוֹם הַהוּא לֹא תוֹעִיל תְּפִלַּת מַפְגִּיעַ בִּלְעֲדֵי זֶה אֲשֶׁר יִתֵּן לוֹ הָרַחֲמָן לְהַפְגִיעַ, וַיִּרֶץ בִּדְבָרָיו: קט יֵדַע אֶת אֲשֶׁר לִפְנֵיהֶם וְאֶת אֲשֶׁר אַחֲרֵיהֶם וְלֹא יַשִּׂיגוּ דַעְתּוֹ¹⁰⁵⁷: קי וְשַׁחוּ¹⁰⁵⁸ הַפָּנִים לַחַי הַקַּיָּם, וְנִכְזְבָה תִּקְוַת כָּל אֲשֶׁר נָשָׂא עֲוֹנוֹ: קיא וַאֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִן הַיָּשָׁר¹⁰⁵⁹ וְהוּא מַאֲמִין, הִנֵּה לֹא יִירָא עשֶׁק וְלֹא מַחְסוֹר: קיב וְכָכָה הוֹרַדְנוּהוּ קֻרְאָן עֲרָבִי¹⁰⁶⁰, וַנְּבָאֵר בּוֹ מְפֹרָשׁ מִן הַתּוֹכֵחָה¹⁰⁶¹, לְמַעַן אֲשֶׁר יִירְאוּ אֱלֹהִים, אוֹ יַגִּיד לָהֶם פֵּשֶׁר דָּבָר¹⁰⁶²: קיג אָכֵן יִתְעַלֶּה אֱלֹהִים מֶלֶךְ הָאֱמֶת, וְאַל תְּמַהֵר בַּקֻּרְאָן בְּטֶרֶם יִתַּם לְהִגָּלוֹת לְךָ¹⁰⁶³, וְאָמַרְתָּ: “אֱלֹהַי הוֹסֶף לִי דָּעַת”:

קיד וּכְבָר כָּרַתְנוּ בְּרִית אֶת אָדָם מִלְּפָנִים, וַיִּשְׁכַּח, וְלֹא מְצָאנוּהוּ עוֹמֵד בְּדִבּוּרוֹ: קטו וּבְאָמְרֵנוּ לַמַּלְאָכִים: “הִשְׁתַּחֲווּ לְאָדָם”, וַיִּשְׁתַּחֲווּ. רַק “אִבְּלִיס” מֵאֵן. וַנֹּאמַר: “אָדָם, הִנֵּה זֶה אוֹיֵב לְךָ וּלְאִשְׁתֶּךָ, אַל יוֹצֵא אֵפוֹא אֶתְכֶם מִגַּן הָעֵדֶן, פֶּן תִּהְיֶה אֲמֵלָל: קטז אָכֵן (נִתַּן) לְךָ אֲשֶׁר לֹא תִּרְעַב בּוֹ וְלֹא תְהַלֵּךְ עָרוֹם: קיז וַאֲשֶׁר לֹא תִצְמָא בוֹ וְלֹא יַכְּךָ שָׁרָב”: קיח וַיִּלְחַשׁ לוֹ הַשָּׂטָן וַיֹּאמֶר: “אָדָם, הַאַרְאֶךָ אֶת עֵץ הַנֶּצַח וְהַמַּלְכוּת אֲשֶׁר לֹא תִּבְלֶה?” קיט וַיֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ, וַתִּגָּל לָהֶם עֶרְוָתָם, וַיָּחֵלּוּ לְהַדְבִּיק אֲלֵיהֶם עָלֶה עַל עָלֶה מֵעֲלֵי הַגָּן¹⁰⁶⁴, וַיַּמְרֶה אָדָם אֶת אֱלֹהָיו וַיַּעֲוֶה: קכ אַחֲרֵי כֵן אֲסָפוֹ אֱלֹהָיו וַיָּשָׁב אֵלָיו¹⁰⁶⁵, וַיַּנְחֵהוּ אֹרַח: קכא וַיֹּאמֶר (אֱלֹהְים): "לְכוּ רְדוּ מִזֶּה יַחְדָּו. אוֹיֵב יִהְיֶה אִישׁ מִכֶּם לְרֵעֵהוּ. אַךְ בְּבוֹא אֲלֵיכֶם (דָּבָר) מֵאִתִּי (לְהוֹרוֹתְכֶם) אֹרַח מֵישָׁרִים: קכב וְהָיָה אֲשֶׁר יֵלֵךְ בְּאָרְחִי מֵישָׁרִים¹⁰⁶⁶, הִנֵּה לֹא יִתְעֶה וְלֹא יִהְיֶה אֲמֵלָל: קכג אַךְ אֲשֶׁר יִרְחַק מִזִּכְרִי, לוֹ חַיֵּי לָחַץ: קכד וַאֲסַפְנוּהוּ בְּיּוֹם הַתְּקוּמָה עִוֵּר¹⁰⁶⁷: קכה וְאָמַר: “לָמָּה אֲסַפְתַּנִי הַיּוֹם עִוֵּר, הֵן פִּקֵּחַ הָיִיתִי מִלְּפָנִים?”: קכו וְאָמַר (אֱלֹהִים): “כָּזֹאת בָּאוּךָ אוֹתוֹתֵינוּ וֶתִּשְׁכָּחֵם, וְכָזֹאת תִּשָּׁכַח הַיּוֹם”: קכז וְכָכָה נִגְמֹל אֶת אֲשֶׁר פָּשַׁע, וְלֹא הֶאֱמִין בְּאוֹתוֹת אֱלֹהָיו. אַךְ מוּסַר הָאַחֲרִית כָּבֵד יוֹתֵר וְקַיָּם יוֹתֵר¹⁰⁶⁸: קכח הַאִם לֹא יָבִינוּ נְכוֹחָה כַּמָּה הִשְׁמַדְנוּ לִפְנֵיהֶם מִן הַדּוֹרוֹת, יִתְהַלְּכוּ בְּמִשְׁכְּנוֹתֵיהֶם¹⁰⁶⁹? אָכֵן בָּזֶה אוֹתוֹת לְאַנְשֵׁי תְבוּנוֹת: קכט וְלוּלֵא דָבָר יָצָא לִפְנֵי כֵן מֵאֵת אֱלֹהֶיךָ¹⁰⁷⁰, כִּי אָז הָיָה (כִּלְיוֹנָם) בָּא, בָּא¹⁰⁷¹. וְאוּלָם עֵת מוֹעֵד הִיא (אִתּוֹ): קל וְאַל תִּקְצַר רוּחֲךָ בַּאֲשֶׁר יְדַבֵּרוּ, וְסַפֵּר תהלת אֱלֹהֶיךָ לִפְנֵי עֲלוֹת הַשֶּׁמֶשׁ וְלִפְנֵי בוֹאָהּ, וּמֵעִתּוֹת הַלַּיְלָה שַׁבַּח וּבִקְצוֹת הַיּוֹם, לְמַעַן תִּשְׂבַּע רָצוֹן: קלא וְאַל תִּשָּׂא עֵינֶיךָ לַאֲשֶׁר נָתַנּוּ לַאֲנָשִׁים מִסְפָּר מֵהֶם¹⁰⁷² זֹהַר חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה, לְמַעַן נַסּוֹתָם בּוֹ, ואוּלָם כַּלְכָּלַת אֱלֹהֶיךָ טוֹבָה יוֹתֵר וְקַיֶּמֶת יוֹתֵר: קלב וְצַו אֶת בֵּיתְךָ עַל הַתְּפִלָּה¹⁰⁷³ וְדֹם לָהּ¹⁰⁷⁴, לֹא נִשְׁאַל מֵאִתְּךָ כַּלְכָּלָה, אֲנַחְנוּ נְכַלְכְּלֶךָ, וְהָאַחֲרִית לַיְרֵאִים (אוֹתִי)¹⁰⁷⁵: קלג וַיֹּאמְרוּ: “לָמָּה לֹא הֵבִיא אֵלֵינוּ אוֹת מֵאֵת אֱלֹהָיו?” אַךְ הַאִם לֹא בָא אֲלֵיכֶם מוֹפֵת מֵאֲשֶׁר בַּמְּגִלּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת?: קלד וְלוּ הִשְׁמַדְנוּם בְּעֹנֶשׁ לְפָנָיו¹⁰⁷⁶, כִּי אָז אָמְרוּ: “אֱלֹהֵינוּ, לָמָּה לֹא שָׁלַחְתָּ אֵלֵינוּ שָׁלִיחַ, לְמַעַן אֲשֶׁר נֵלֵךְ אַחֲרֵי אוֹתוֹתֶיךָ, בְּטֶרֶם נִשְׁפַּל וְנִהְיֶה חֶרְפָּה?” קלה אֱמֹר: הַכֹּל מוֹחִילִים. הוֹחִילוּ אֵפוֹא, וִידַעְתֶּם, מִי הֵם בַּעֲלֵי הָאֹרַח הַיָּשָׁר, וּמִי הוּא הַמְאֻשָּׁר בְּדָרֶךְ:

פָּרָשַׁת הַנְּבִיאִים¹⁰⁷⁷.

נִתְּנָה בְמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ מֵאָה וּשְׁנֵים עָשָׂר.

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א הִגִּיעַ אֶל בְּנֵי הָאָדָם חֶשְׁבּוֹנָם¹⁰⁷⁸, אַךְ הֵם לֹא יָשִׂימוּ לֵב וַיִּרְחָקוּ: ב אֵין תּוֹכֵחָה אֲשֶׁר תָּבוֹא אֲלֵיהֶם מֵאֵת אֱלֹהֵיהֶם, בָּאָה מִקָּרוֹב¹⁰⁷⁹, אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמָעוּהָ וְהֵם לוֹעֲגִים: ג יִשְׁתַּעַשְׁעוּ לִבּוֹתָם, וַיְדַבְּרוּ הַפּוֹשְׁעִים בְּסוֹדָם בַּסֵּתֶר: “הַאִם אֵין זֶה¹⁰⁸⁰ בִּלְתִּי אִם אָדָם¹⁰⁸¹ כְּמוֹכֶם? הֲתָבוֹאוּ אֵפוֹא (לָשִׁית לֵב) אֶל הַכְּשָׁפִים וְעֵינֵיכֶם רוֹאוֹת?”¹⁰⁸²: ד אֱמֹר¹⁰⁸³: “אֱלֹהַי יֵדַע אֶת אֲשֶׁר יְדֻבַּר בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, וְהוּא הַשּׁוֹמֵעַ וְהַיּוֹדֵעַ”: ה לֹא כִי, אָמְרוּ: “עַרְבּוּבְיַת הַחֲלוֹמוֹת¹⁰⁸⁴, לֹא כִי, (מִלִּבּוֹ) בְּדָאוֹ. לֹא כִי, חוֹזֶה־הוֹזֶה הוּא, יָבִיא נָא אֵלֵינוּ אוֹת כַּאֲשֶׁר שֻׁלְּחוּ הָרִאשׁוֹנִים”¹⁰⁸⁵: ו לֹא הֶאֱמִינָה לִפְנֵיהֶם כָּל עִיר (מֵאֵלֶּה אֲשֶׁר) הִשְׁמַדְנוּן, הַאִם יַאֲמִינוּ אֵפוֹא הֵם?¹⁰⁸⁶ ז וְלֹא שָׁלַחְנוּ לְפָנֶיךָ בִּלְתִּי אִם אֲנָשִׁים נִגְלֶה אֶת אָזְנָם. שַׁאֲלוּ נָא אֶת בַּעֲלֵי (סִפְרֵי) הַתּוֹכֵחָה¹⁰⁸⁷, אִם לֹא תֵדָעוּ: ח וְלֹא שַׁתְנוּם גּוּף לֹא יֹאכְלוּ הַמַּאֲכָל¹⁰⁸⁸, וְלֹא הָיוּ חַיִּים לְעוֹלָם: ט אַחֲרֵי כֵן הֵקַמְנוּ לָהֶם אֶת אֲשֶׁר הִבְטַחְנוּ, וַנַּצִּילֵם אוֹתָם וְאֶת אֲשֶׁר נַחְפֹּץ, וַנַּשְׁמֵד אֶת הַמַּשְׁחִיתִים: י וְאָכֵן כְּבָר הוֹרַדְנוּ אֲלֵיכֶם סֵפֶר בּוֹ תוֹכֵחָה לָכֶם, הַאִם לֹא תַשְׂכִּילוּ אֵפוֹא? יא וְכַמָּה מִן הֶעָרִים כָּסַחְנוּ אֲשֶׁר הָיוּ פּוֹשׁעוֹת, וַנָּקֶם אַחֲרֵיהֶם עַמִּים אֲחֵרִים: יב וַיְהִי כַּאֲשֶׁר חָשׁוּ שֹׁד מֵאִתָּנוּ¹⁰⁸⁹, וְהִנֵּה מִהֲרוּ לְהִמָּלֵט מֵהֶן¹⁰⁹⁰: יג “אַל תָּנוּסוּ, כִּי אִם שׁוּבוּ אֶל אֲשֶׁר מְצָאתֶם בּוֹ תַּעֲנוּגוֹת וְאֶל מִשְׁכְּנוֹתֵיכֶם, אוּלַי יִשְׁאֲלוּ אֶתְכֶם”¹⁰⁹¹: יד וַיֹּאמְרוּ: “אוֹי לָנוּ, כִּי פָשָׁעְנוּ”¹⁰⁹² טו וְלֹא תֶחְדַּל צַעֲקָתָם זֹאת עַד אִם שַׁתְנוּם קָצִיר וּמְדֹעָכִים כָּלָה:

טז וְלֹא בָרָאנוּ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וַאֲשֶׁר בֵּין שְׁנֵי אֵלֶּה מְשַׂחֲקִים¹⁰⁹³: יז לוּ חָפַצְנוּ לָקַחַת לָנוּ שַׁעֲשׁוּעַ, כִּי אָז לְקַחְנוּהוּ מֵאִתָּנוּ¹⁰⁹⁴, אִם (כֹּה) הָיִינוּ עוֹשִׂים יח אֲבָל נִתְקוֹמֵם¹⁰⁹⁵ בָּאֱמֶת לַשֶּׁקֶר וְרִטְּשָׁתְהוּ, וְהִנֵּה הוּא אָפֵס¹⁰⁹⁶, וְלָכֶם אַלְלַי מֵאֲשֶׁר תְּחַשְּׁבוּ¹⁰⁹⁷ (לֵאלֹהִים): יט וְלוֹ כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וְכָל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ, וַאֲשֶׁר אִתּוֹ¹⁰⁹⁸ לֹא יִתְנַשְּׂאוּ מֵעָבְדוֹ וְלֹא יִלְאוּ: כ יְשַׁבְּחוּ לַיְלָה וָיוֹם וְלֹא יְפַגֵּרוּ¹⁰⁹⁹: כא הַאִם לָקְחוּ לָהֶם אֱלֹהִים מִן הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יְחַיּוּ (הַמֵּתִים)?: כב לוּ הָיוּ בִּשְׁנֵיהֶם¹¹⁰⁰ אֱלוֹהַּ מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים, כִּי אָז נִשְׁחֲתוּ שְׁנֵיהֶם¹¹⁰¹. אָכֵן חָלִילָה לֵאלֹהִים אֲדוֹן כִּסֵּא הַכָּבוֹד אֲשֶׁר יְחַשְּׁבוּ (אֵלָיו)¹¹⁰²: כג לֹא יִשְׁאֲלוּ אוֹתוֹ (חֶשְׁבּוֹן) עַל פָּעֳלוֹ¹¹⁰³. אַךְ אוֹתָם יִשְׁאָלוּ: כד אִם לָקְחוּ לָהֶם מִבַּלְעָדָיו אֱלֹהִים, אֱמֹר: “תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת”¹¹⁰⁴. זֹאת הַזְהָרַת אֵלֶּה אֲשֶׁר אִתִּי וְהַזְהָרַת אֵלֶּה אֲשֶׁר (קָמוּ) לְפָנַי¹¹⁰⁵, לֹא כִי, מַרְבִּיתָם לֹא יֵדְעוּ אֶת הָאֱמֱת וְלָכֵן יִרְחָקוּ: כה וְלֹא שָׁלַחְנוּ לְפָנֶיךָ כָּל שָׁלִיחַ אֲשֶׁר לֹא נִגֶל אֶת אָזְנוֹ לֵאמֹר: “אֵין אֱלוֹהַּ בִּלְתִּי, עִבְדוּנִי אֵפוֹא”: כו וַיֹּאמְרוּ “לָקַח לוֹ הָרַחֲמָן וָלָד. חָלִילָה לּוֹ. לֹא כִי, עוֹבְדִים מְכֻבָּדִים¹¹⁰⁶ (הֵם): כז לֹא יַקְדִּימוּהוּ לְדַבֵּר לְפָנָיו וּבִפְקֻדָּתוֹ יַעֲשׂוּ: כח יֵדַע אֶת אֲשֶׁר לִפְנֵיהֶם וְאֶת אֲשֶׁר אַחֲרֵיהֶם, וְלֹא יַפְגִיעוּ תְפִלָּה: כט כִּי אִם לַאֲשֶׁר יִרְצֶנוּ¹¹⁰⁷, וּמִיִּרְאָתוֹ יִמְלְאוּ פָּחַד: ל וַאֲשֶׁר יֹאמַר מֵהֶם לֵאמֹר: “אָנֹכִי אֱלוֹהַּ זוּלָתוֹ”, הִנֵּה זֶה גֵּיהִנֹּם גְּמוּלוֹ. כָּזֹאת נִגְמֹל אֶת הַפּוֹשְׁעִים: לא הַאִם לֹא יִרְאוּ הַכּוֹפְרִים, כִּי הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ הָיוּ שְׁנֵיהֶם מוּצָקִים, וַנִּפְצְמֵם, וַנָּשֶׁת מִן הַמַּיִם כָּל דָּבָר חָי. הַאִם לֹא יַאֲמִינוּ אֵפוֹא?: לב וַנָּשֶׂם בָּאָרֶץ יְתֵדוֹת, לְבַל תָּמִיט אִתָּם, וַנָּשֶׁת בְּתוֹכָהּ דְרָכִים רְחָבוֹת, מְסִלּוֹת, לְמַעַן יְאֻשְּׁרוּ בְדָרֶךְ”¹¹⁰⁸: לג וַנָּשֶׁת אֶת הַשָּׁמַיִם תִּקְרָה שְׁמוּרָה¹¹⁰⁹, וּבְכָל אֵלֶּה יִרְחֲקוּ מֵאוֹתוֹתֵיהֶם: לד וְהוּא הוּא אֲשֶׁר בָּרָא אֶת הַלַּיְלָה וְאֶת הַיּוֹם וְאֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ, כֻּלָּם בִּמְסִלּוֹתָם יְשׁוֹטֵטוּ¹¹¹⁰: לה וְלֹא נָתַנּוּ לְאָדָם מִלְּפָנֶיךָ אֲשֶׁר יִחְיֶה לְעוֹלָמִים¹¹¹¹. הַאִם בְּמוֹתְךָ אֵפוֹא יִחְיוּ הֵם לָעַד?: לו כָּל נֶפֶשׁ תִּטְעַם אֶת הַמָּוֶת¹¹¹². וּנְנַסְּכֶם מַסָּה, בָּרָע וּבַטּוֹב וְאֵלֵינוּ תּוּשָׁבוּ: לז וּבִרְאוֹת אוֹתְךָ הַכּוֹפְרִים לֹא יִקְחוּךָ בִלְתִּי אִם לְלַעַג לָהֶם (לֵאמֹר): “הֲזֶה הוּא הַמַּזְכִּיר אֶת אֱלֹהֵיכֶם?”¹¹¹³ וְהֵם יְכַחֲשׁוּ בְּזֵכֶר הָרַחֲמָן: לח נוֹצַר הָאָדָם מִפַּחַז¹¹¹⁴. הַרְאֵה אַרְאֶה אֶתְכֶם אֶת אוֹתוֹתַי. אַל תְּבַקְשׁוּ אֵפוֹא לְהָחִישׁ (מוֹעֵד בּוֹאָם)¹¹¹⁵: לט וְאָמְרוּ “מָתַי (יָקוּם) הַדָּבָר הַזֶּה, אִם אֱמֶת תְּדַבֵּרוּ?”¹¹¹⁶: מ לוּ יֵדְעוּ הַכּוֹפְרִים אֶת הָעֵת אֲשֶׁר לֹא יָשִׁיבוּ מֵעַל פְּנֵיהֶם אֶת (גֵּיהִנֹּם) הָאֵשׁ וְלֹא מֵעַל גַּבּוֹתָם וְהֵמָּה לֹא יִמָּלֵטוּ: מא לֹא כִי, פִּתְאֹם תְּבוֹאֵם, וְהִכְּתָה אוֹתָם בְּתִמָּהוֹן וְלֹא יוּכְלוּ הֲשִׁיבָהּ, וְהֵם לֹא יֵרָאוּ (פְּנֵי אֱלֹהִים)¹¹¹⁷: מב כְּבָר הֵתֵלּוּ בִּשְׁלִיחִים לְפָנֶיךָ, וַיַּקֵּף אֶת הַלּוֹעֲגִים לָהֶם (הָעֹנֶשׁ) אֲשֶׁר לָעֲגוּ לוֹ¹¹¹⁸: מג אֱמֹר: מִי יִשְׁמֶרְכֶם לַיְלָה וָיוֹם מֵהָרַחֲמָן? אֲבָל הֵם יִרְחֲקוּ מִזֵּכֶר אֱלֹהֵיהֶם: מד הַאִם אֱלוֹהַּ לָהֶם יָגֵן עֲלֵיהֶם מִבַּלְעָדֵינוּ? לֹא יוּכְלוּ הוֹשֵעַ לְנַפְשָׁם, וְהֵם לֹא יִמְצְאוּ רֵעִים יַעְזְרוּם מִיָּדֵנוּ: מה אֲבָל אָצַלְנוּ טוֹב לָאֵלֶּה וְלַאֲבוֹתֵיהֶם עַד לְאֹרֶךְ יְמֵיהֶם. הַאִם לֹא יִרְאוּ, כִּי נָבוֹא אֶל הָאָרֶץ וּנְקַצֶּנָּה מִקְצוֹתֶיהָ¹¹¹⁹. הַהֵם הֵם אֵפוֹא אֲשֶׁר יִגְבָּרוּ? מו אֱמֹר: אָנֹכִי רַק אַזְהִירְכֶם בַּאֲשֶׁר גָּלוּ אֶת אָזְנִי, אַךְ הַחֵרְשִׁים לֹא יִשְׁמְעוּ אֶת הַקְּרִיאָה בְּהַזְהִיר אוֹתָם: מז וּבִנְגֹעַ עֲלֵיהֶם רַק הֶבֶל קַל מֵעֹנֶשׁ אֱלֹהֶיךָ, יֹאמְרוּ: “אוֹי לָנוּ כִּי פָּשָׁעְנוּ”¹¹²⁰: מח וְהֵקַמְנוּ מֹאזְנֵי צֶדֶק לְיוֹם הַתְּקוּמָה וְלֹא תֵעָשֵׁק נֶפֶשׁ בִּמְאוּמָה, וְאִם גַּם יִהְיֶה כְּמִשְׁקַל גַּרְעִין הַחַרְדָּל, נְבִיאֶנוּ. וַאֲנַחְנוּ רַב אֲנַחְנוּ לַחְשֹׁב חֶשְׁבּוֹן.

מט וּמִלְּפָנִים נָתַנּוּ לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן אֶת הַ“פֻּרְקָאן”¹¹²¹ וּמָאוֹר וְהַזְהָרָה לְיִרְאֵי הָאֱלֹהִים: נ אֲשֶׁר יִירְאוּ אֶת אֱלֹהֵיהֶם בַּסֵּתֶר, וְהֵמָּה מְלֵאִים פַּחַד מִן “הַשָּׁעָה”¹¹²²: נא וְזֹאת הִיא הַזְהָרָה מְבֹרֶכֶת אֲשֶׁר הוֹרַדְנוּהָ, הַאִם תִּתְכַּחֲשׁוּ אֵפוֹא אֵלֶיהָ?

נב וּכְבָר נָתַנּוּ מִלְּפָנִים לְאַבְרָהָם (אֹרַח) נְכֹחוֹ¹¹²³, וַנֵּדָעֶנוּ¹¹²⁴: נג בְּאָמְרוֹ אֶל אָבִיו וּבְנֵי עַמּוֹ: “מָה אֵלֶּה הַצְּלָמִים אֲשֶׁר אַתֶּם נֶעֱצָרִים לִפְנֵיהֶם?” נד וַיֹּאמְרוּ: “מָצָאנוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ עוֹבְדִים לָהֶם”: נה וַיֹּאמֶר: “אָכֵן הֱיִיתֶם אַתֶּם וַאֲבוֹתֵיכֶם בְּתוֹעָה בְרוּרָה”: נו וַיֹּאמְרוּ: “הֲבָאתָ אֵלֵינוּ בָּאֱמֶת, אִם מִן הַמְשַׁחֲקִים אָתָּה?” נז וַיֹּאמֶר: “לֹא כִי אֱלֹהֵיכֶם אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר בְּרָאָם, וּמִן הָעֵדִים עַל זֶה הִנֵּנִי: נח וּבֵאלֹהִים נִשְׁבַּעְתִּי, כִּי אֶזֹּם מְזִמָּה לִפְסִילֵיכֶם, אַחֲרֵי אֲשֶׁר תִּפְנוּ וְתַהַפְכוּ עֹרֶף”: נט וַיִּכֹּת אוֹתָם כָּתוֹת, לְבַד (מֵאֶחָד) גָּדוֹל לָהֶם, לְמַעַן יָשׁוּבוּ אֵלָיו¹¹²⁵: ס וַיֹּאמְרוּ: “מִי עָשָׂה זֹאת בֵּאלֹהֵינוּ? אָכֵן מִן הַפּוֹשְׁעִים הוּא”: סא וַיֹּאמְרוּ (אֲחֵרִים): “שָׁמַעְנוּ נַעַר מְדַבֵּר בָּהֶם, אַבְרָהָם שְׁמוֹ”: סב וַיֹּאמְרוּ: “הֲבִיאוּהוּ אֵפוֹא לְעֵינֵי הָאֲנָשִׁים לְמַעַן יָעִידוּ”: סג וַיֹּאמְרוּ: “הַאַתָּה עָשִׂיתָ זֹאת בֵּאלֹהֵינוּ, אַבְרָהָם?”: סד וַיֹּאמֶר: “לֹא כִּי גְּדוֹלָם זֶה עָשָׂהוּ. שְׁאָלוּם אֵפוֹא אִם יְדַבֵּרוּ”: סה וַיָּשִׁיבוּ אֶל לִבָּם¹¹²⁶ וַיֹּאמְרוּ: “אָכֵן אַתֶּם הַפּוֹשְׁעִים”: סו אַחֲרֵי כֵן הָפְכוּ וַיַּקְשׁוּ עָרְפָּם¹¹²⁷ (לֵאמֹר): “הֵן יָדַעְתָּ כִּי לֹא יְדַבֵּרוּ”: סז וַיֹּאמֶר: “הֲתַעַבְדוּ אֵפוֹא מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים, אֶת אֲשֶׁר לֹא יוֹעִיל לָכֶם בִּמְאוּמָה וְלֹא יָרַע לָכֶם? אֻף¹¹²⁸ לָכֶם וְלַאֲשֶׁר תַּעַבְדוּ מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים. הַאִם לֹא תַשְׂכִּילוּ?”: סח וַיֹּאמְרוּ: “שִׂרְפוּהוּ, וַעֲזַרְתֶּם לֵאלֹהֵיכֶם, אִם כֹּה תַעֲשׂוּ”: סט וַנֹּאמֶר: “הָאֵשׁ, הֱיִי קַר, וְשָׁלוֹם עַל אַבְרָהָם”: ע וַיִּתְנַכְּלוּ, וַנָּשֶׂם אוֹתָם הָאוֹבְדִים: עא וַנַּמְלֵט אוֹתוֹ וְאֶת לוֹט אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר צִוִּינוּ לָהּ אֶת הַבְּרָכָה לָאָדָם¹¹²⁹: עב וַנִּתֶּן לוֹ אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב תּוֹסֶפֶת, וְאֶת שְׁנֵיהֶם עָשִׂינוּ עוֹשֵׂי־הַיָּשָׁר: עג וַנְּשִׂימֵם מוֹפֵת¹¹³⁰, יַדְרִיכוּ בִּפְקֻדָּתֵנוּ, וַנִּגֶּל אֶת אָזְנָם עַל דְּבַר מַעֲשֵׂה הַטּוֹב וַעֲרֹךְ הַתְּפִלָּה וְתֵת הַצְּדָקָה, וַיַּעַבְדוּ אוֹתָנוּ:

עד וּלְלוֹט נָתַנּוּ חָכְמָה וָדָעַת, וַנַּמְלִיטֵהוּ מִן הָעִיר, אֲשֶׁר הָיְתָה עוֹשָׂה הַתּוֹעֵבוֹת, כִּי הָיוּ בְּנֵי בְלִיַעַל וּפוֹשְׁעִים: עה וַנְּבִיאֵהוּ בְּרַחֲמֵינוּ, כִּי הָיָה מֵעוֹשֵׂי הַיָּשָׁר:

עו וּ(זְכֹר) אֶת נֹחַ בְּקָרְאוֹ לְפָנִים, וַנֵּעָתֶר¹¹³¹ לוֹ וַנְּמַלֵּט אוֹתוֹ וְאֶת בֵּיתוֹ מִן הַיָּגוֹן הַכָּבֵד: עז וַנַּצִּילֵהוּ מִן הָעָם אֲשֶׁר כִּחֲשׁוּ בְּאוֹתוֹתֵינוּ, כִּי הָיוּ בְנֵי בְלִיַעַל וַנְּטַבְּעֵם יַחְדָּו.

עח וּ(זְכֹר) אֶת דָּוִד וְאֶת שְׁלֹמֹה בְּשָׁפְטָם בִּדְבַר הַשָּׂדֶה, בִּרְעוֹת בּוֹ צֹאן הָאֲנָשִׁים, וַנִּהְיֶה עֵדִים בְּמִשְׁפָּטָם, וַנָּבֶן בּוֹ אֶת שְׁלֹמֹה בִּינָה¹¹³², וְלִשְׁנֵיהֶם נָתַנּוּ חָכְמָה וָדָעַת. וַנָּכֶף אֶת הֶהָרִים לְשַׁבֵּחַ עִם דָּוִד וְאֶת הָעוֹף, וַנַּעַשׂ כֵּן: ¹¹³³ פ וַנְּלַמְּדֵהוּ מַעֲשֵׂה לְבוּשֵׁי שִׁרְיוֹן לְמָגֵן לָכֶם בְּמִלְחַמְתְּכֶם¹¹³⁴. הֲתוֹדוּ אֵפוֹא לִי? פא וְלִשְׁלֹמֹה (נָתַנּוּ עֶבֶד) אֶת הָרוּחַ, סְעָרָה, תָּרוּץ אֹרַח בִּפְקֻדָּתוֹ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר צִוִּינוּ לָהּ אֶת הַבְּרָכָה¹¹³⁵, וַנֵּדַע כָּל דָּבָר: פב וּמֵהַשְּׂטָנִים אֲשֶׁר צָלֲלוּ לוֹ מְצוּלוֹת¹¹³⁶, וַיַּעֲשׂוּ (לוֹ) עֲבוֹדָה מִבַּלְעֲדֵי זֹאת. וַנִּשְׁמֹר עֲלֵיהֶם¹¹³⁷.

פג וּ(זְכֹר) אֶת אִיּוֹב בְּקָרְאוֹ אֶל אֱלֹהָיו לֵאמֹר: “הִנֵּה נָגְעָה בִּי הָרָעָה, וְאַתָּה הָרַחוּם בָּרַחֲמָנִים”: פד וַנֵּעָתֶר לוֹ, וַנָּסַר אֶת אֲשֶׁר בָּא עָלָיו מִן הָרָעָה, וַנִּתֶּן לוֹ אֶת בְּנֵי בֵיתוֹ לְמִשְׁנֶה¹¹³⁸ רַחֲמִים מֵאִתָּנוּ וְזִכָּרוֹן לָעוֹבְדִים (לֵאלֹהִים):

פה וּ(זְכֹר) אֶת יִשְׁמָעֵאל וְאֶת אִדְרִיס¹¹³⁹, וְאֶת ד’וּ אלְכִּפְל¹¹⁴⁰, כֻּלָּם הָיוּ מִן הַמְיַחֲלִים (לֵאלֹהִים): פו וַנְּבִיאֵם בְּרַחֲמֵינוּ כִּי הֵם מֵעוֹשֵׂי הַיָּשָׁר:

פז וְד’וּ אלְנוּן¹¹⁴¹ בְּלֶכְתּוֹ זוֹעֵף, וַיַּחְשֹׁב, כִּי לֹא נוּכַל לוֹ, וַיִּקְרָא בְּצַלְמָוֶת לֵאמֹר: “אֵין אֱלוֹהַּ בִּלְתֶּךָ, לְךָ הַשֶּׁבַח, אָכֵן הָיִיתִי מִן הַפּוֹשְׁעִים”: פח וַנֵּעָתֶר לוֹ, וַנְּמַלְּטֵהוּ מִן הַדְּאָגָה, וְכָזֹאת נְמַלֵּט אֶת הַמַּאֲמִינִים:

פט וּ(זְכֹר) אֶת זְכַרְיָה בְּקָרְאוֹ אֶל אֱלֹהָיו: “אֱלֹהַי, אַל תִּטְּשֵׁנִי בְּגַפִּי¹¹⁴², וְאַתָּה הַטּוֹב בַּיּוֹרְשִׁים”: צ וַנֵּעָתֶר לוֹ וַנִּתֶּן לוֹ אֶת יַחְיָה, וַנְּתַקֶּן לוֹ אֶת אִשְׁתּוֹ¹¹⁴³, כִּי הָיוּ אָצִים לַעֲשׂוֹת טוֹב, וַיִּקְרָאוּנוּ בִתְשׁוּקָה וָחִיל, וַיִּהְיוּ נִכְנָעִים לְפָנֵינוּ: צא וּ(זְכֹר) אֶת זֹאת אֲשֶׁר שִׁמְּרָה אֶת בְּתוּלֶיהָ¹¹⁴⁴, וַנִּפַּח בָּהּ מֵרוּחֵנוּ, וַנְּשִׁיתָהּ וְאֶת בְּנָהּ אוֹת לָאָדָם¹¹⁴⁵:

צב הִנֵּה זֹאת אֱמוּנַתְכֶם אֱמוּנָה¹¹⁴⁶ אַחַת, וַאֲנִי אֱלֹהֵיכֶם, עִבְדוּנִי אֵפוֹא: צג אַךְ הֵם נֶחְלְקוּ בֵּינֵיהֶם בְּעִנְיָנָם¹¹⁴⁷. כֻּלָּם שָׁבִים אֵלֵינוּ: צד וְהָיָה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִן הַיָּשָׁר וְהוּא מַאֲמִין¹¹⁴⁸ הִנֵּה לֹא נְכַחֵשׁ בְּמַאֲמַצָּיו, וְכָתוֹב נִכְתְּבֵם לוֹ¹¹⁴⁹:

צה וְחֵרֶם תֻּכֶּה כָּל עִיר אֲשֶׁר הִשְׁמַדְנוּ אוֹתָהּ, אֲשֶׁר לֹא יָשׁוּבוּ: צו עַד אִם תִּפָּתַח דֶּרֶךְ לְגוֹג וּמָגוֹג¹¹⁵⁰. וְהֵמָּה יֵחָפְזוּ מִכָּל גַּבְנוּן¹¹⁵¹: צז וְקָרַב דְּבַר הָאֱמֶת (לָבוֹא), וְהִנֵּה עֵינֵי הַכּוֹפְרִים קָמוֹת וְלֹא תָּנֹדְנָה¹¹⁵². וְאָמְרוּ: “אוֹי לָנוּ, כִּי לֹא שַׂמְנוּ לֵב לָזֶה. אָמְנָם פּוֹשְׁעִים הָיִינוּ”: צח “הִנֵּה אַתֶּם וְאֵלֶּה אֲשֶׁר תַּעַבְדוּם מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים, מֻשְׁלָכִים לְמַאֲכֹלֶת לְגֵיהִנֹּם, וִירַדְתֶּם אֶל תּוֹכָהּ”. צט לוּ הָיוּ אֵלֶּה אֱלֹהִים, לֹא יָרְדוּ לְתוֹכָהּ. וְכֻלָּם (יִהְיוּ) בָהּ לְעוֹלָמִים: ק לָהֶם תַּאֲנִיָּה בְּתוֹכָהּ, וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְתוֹכָהּ (דָּבָר)¹¹⁵³: קא אַךְ אֲשֶׁר נֶחֱרַץ לָהֶם מֵאִתָּנוּ מֵרֹאשׁ הַטּוֹב (בַּגְּמוּל), אֵלֶּה יָרְחֲקוּ מִמֶּנָּה¹¹⁵⁴: קב לֹא יִשְׁמְעוּ גַּם קוֹל דְּמָמָה מִמֶּנָּה. וּבְכָל (הַטּוֹב) אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשָׁם (יִהְיוּ) לְעוֹלָמִים: קג לֹא תַעְכֹּר אוֹתָם הַבַּלָּהָה הַגְּדוֹלָה¹¹⁵⁵, וּפָגְשׁוּ בָהֶם הַמַּלְאָכִים (לֵאמֹר): “(הִנֵּה) זֶה יוֹמְכֶם אֲשֶׁר הִבְטִיחוּ אֶתְכֶם”: קד בְּיוֹם נָגוֹל הַשָּׁמַיִם כְּהִגּוֹל הַמְּגִלָּה¹¹⁵⁶ לַסְּפָרִים. כְּמוֹ שֶׁיָּצַרְנוּ אֶת הַבְּרִיאָה הָרִאשׁוֹנָה כֵּן נְשִׁיבֶנָּה. הַבְטָחָה (קִבַּלְנוּ) עָלֵינוּ¹¹⁵⁷ וְכֵן נַעֲשֶׂה: קה וּכְבָר כָּתַבְנוּ בַזֻּבּוּר"¹¹⁵⁸ אַחֲרֵי (סֵפֶר) הַהַזְהָרָה¹¹⁵⁹, כִּי אֶת הָאָרֶץ יִירָשׁוּהָ עוֹבְדֵי עוֹשֵׂי הַיָּשָׁר:

קו הִנֵּה בָּזֶה הַזְהָרָה לְעָם עוֹבְדִים (אֶת אֱלֹהִים): קז וְלֹא שְׁלַחְנוּךָ בִּלְתִּי אִם רַחֲמִים לָאָדָם¹¹⁶⁰: קח אֱמֹר: אָכֵן גָּלוּ אֶת אָזְנִי, כִּי אֱלֹהֵיכֶם אֱלֹהִים אֶחָד. הַאִם תִּהְיוּ אֵפוֹא תְּמִימִים (אִתּוֹ)?": קט וְהָיָה כִּי יִפְנוּ עֹרֶף, וְאָמָרְתָּ: "הִנֵּה הִשְׁמַעְתִּי אֶתְכֶם אַחַת (לְכֻלְּכֶם), וְלֹא אֵדַע, הֲקָרוֹב הוּא (לָבוֹא) אִם רָחוֹק הַדָּבָר אֲשֶׁר נִבְּאוּ לָכֶם: קי אָכֵן הוּא יוֹדֵעַ אֶת (הַמְדֻבָּר) קוֹל גָּדוֹל, וְיֵדַע אֶת אֲשֶׁר תַּסְתִּירוּ: קיא וְלֹא אֵדַע, אוּלַי מַסָּה הִיא לָכֶם וּמַתָּת עַד עֵת (מוֹעֵד): קיב אֱמֹר¹¹⁶¹: אֱלֹהַי, שְׁפֹט בָּאֱמֶת, וֵאלֹהֵינוּ הָרַחֲמָן אֲשֶׁר מֵאִתּוֹ יֵשׁ לְבַקֵּשׁ עֶזְרָה מִפְּנֵי (הַכַּחַשׁ) אֲשֶׁר תְּסַפֵּרוּ¹¹⁶²:

פָּרָשַׁת הֶחָג¹¹⁶³.

נִתְּנָה בְמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ שִׁבְעִים וּשְׁמוֹנָה

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א הוֹי בְּנֵי הָאָדָם, יְראוּ אֶת אֱלֹהֵיכֶם כִּי רַעַשׁ “הַשָׁעָה”¹¹⁶⁴ דָּבָר כָּבֵד (הוּא): ב בְּיוֹם אֲשֶׁר תִּרְאוּהוּ, תִּשְׁכַּח כָּל מֵינִיקָה מִתִּמָּהוֹן אֶת (יוֹנְקָהּ) אֲשֶׁר תִּינַק, וְתַפִּיל כָּל הָרָה אֶת (הַוָּלָד) אֲשֶׁר תַּהֲרֶה אוֹתוֹ, וְרָאִיתָ אֶת בְּנֵי הָאָדָם שִׁכּוֹרִים וְאֵין הֵם שִׁכּוֹרִים. וְאוּלָם עֹנֶשׁ אֱלֹהֶיךָ כָּבֵד מְאֹד: ג וּבִבְנֵי אָדָם יֵשׁ אֲשֶׁר יִתְוַכַּח בִּדְבַר אֱלֹהִים בְּלִי דָעַת, וְהָלַךְ אַחֲרֵי כָּל שָׂטָן קְשֵׁה עֹרֶף¹¹⁶⁵: ד כָּתוּב עָלָיו, כִּי כָל אֲשֶׁר יִקָּחֶנוּ רֵעַ לוֹ יַתְעֶנּוּ, וְהִצְעִידָהוּ אֶל עֹנֶשׁ הַלֶּהָבָה:

ה בְּנֵי־אָדָם, כִּי תָפוּנוּ בִּדְבַר הַתְּקוּמָה¹¹⁶⁶, הִנֵּה אֲנַחְנוּ יְצַרְנוּכֶם מֵעָפָר אַחֲרֵי כֵן מִטִּפָּה אַחֲרֵי כֵן מִמְּעַט דַּם נִקְפָּא, אַחֲרֵי כֵן מִמְּעַט שְׁאֵר כְּלִיל הַתַּבְנִית וְלֹא כְּלִיל הַתַּבְנִית, לְמַעַן נְבָאֵר לָכֶם (עֹז כֹּחֵנוּ), וּנְכוֹנֵן בָּרֶחֶם אֶת אֲשֶׁר נַחְפֹּץ עַד עֵת מוֹעֵד. אַחֲרֵי כֵן נוֹצִיאֲכֶם עוֹלָל. אַחֲרֵי כֵן (נַעֲשֶׂה) אֲשֶׁר תִּבְגָּרוּ. וְיֵשׁ בָּכֶם אֲשֶׁר יָמוּת (בַּעֲלוּמָיו), וְיֵשׁ בָּכֶם אֲשֶׁר יוּשַׁב עַד בְּלוֹתוֹ מִזֹּקֶן, אֲשֶׁר לֹא יֵדַע דָּבָר אַחֲרֵי יָדְעוֹ¹¹⁶⁷, וְרָאִיתָ אֶת הָאָרֶץ צְחִיחָה, וְהָיָה כִּי נוֹרִיד עָלֶיהָ הַמָּיִם, תֵּעוֹר וְרָבְתָה וְהִצְמִיחָה מִכָּל מִין עֲתֶרֶת צֶמַח: ו זֶה (הָאוֹת), כִּי אֱלֹהִים הוּא הָאֱמֶת, וְכִי הוּא אָמְנָם יְחַיֶּה הַמֵּתִים, וְכִי הוּא כֹּל יוּכָל: ז וְכִי “הַשָּׁעָה” בּוֹא תָבוֹא אֵין סָפֵק בָּהּ, וְכִי אֱלֹהִים יָקִים לִתְחִיָּה אֶת כָּל (הָאָדָם) אֲשֶׁר בַּקְּבָרִים:

ח וּבִבְנֵי אָדָם יֵשׁ אֲשֶׁר יִתְוַכַּח בִּדְבַר אֱלֹהִים בְּלִי דָּעַת וְלֹא אֹרַח מֵישָׁרִים וְלֹא סֵפֶר מֵאִיר: ט בְּגָאוֹן יַט צַוָּארוֹ לְמַעַן הַתְעוֹת מִדֶּרֶךְ אֱלֹהִים, לוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה קָלוֹן, וּבְיוֹם הַתְּקוּמָה נִתֶּן לוֹ לָחוּשׁ אֶת עֹנֶשׁ הַבְּעֵרָה: י (לֵאמֹר): "זֹאת (לְךָ) בַּאֲשֶׁר קִדְּמוּ יָדֶיךָ לַעֲשׂוֹת, וְאָכֵן לֹא יַעֲשֹׁק אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם¹¹⁶⁸ יא וּבִבְנֵי אָדָם יֵשׁ אֲשֶׁר יַעֲבֹד אֶת אֱלֹהִים פּוֹסֵחַ עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים¹¹⁶⁹, וְהָיָה בְּבוֹא אֵלָיו טוֹב, וְשָׁקַט וּבָטַח בּוֹ¹¹⁷⁰, וּבִמְצוֹא אוֹתוֹ מְצוּקָה לְנַסּוֹתוֹ, יַהֲפֹךְ וּפָנָה עֹרֶף. אִבֵּד אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה וְאֶת הָעוֹלָם הַבָּא. זֶה הוּא הָאָבְדָּן הַגָּלוּי: יב יִקְרָא אֶל מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים, אֶל אֲשֶׁר לֹא יָרַע לוֹ וַאֲשֶׁר לֹא יוֹעִיל לוֹ. זֹאת הִיא הַתּוֹעָה הָרְחוֹקָה: יג יִקְרָא אֶל אֲשֶׁר רָעָתוֹ קְרוֹבָה מִתּוֹעַלְתּוֹ. אָכֵן רַע הוּא הַמָּגֵן וְרַע הֶעָמִית: יד אַךְ אֱלֹהִים יָבִיא אֶת אֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ וַיַּעֲשׂוּ הַיָּשָׁר אֶל גַּנּוֹת יִמְשְׁכוּ תַּחְתֵּיהֶן הַנְּהָרוֹת, כִּי אֱלֹהִים כָּל אֲשֶׁר חָפֵץ יַעֲשֶׂה¹¹⁷¹: טו כָּל הַחוֹשֵׁב, כִּי לֹא יוֹשִׁיעֶנּוּ¹¹⁷² אֱלֹהִים בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, הִנֵּה יִמְתַּח נָא חֶבֶל עַד הַשָּׁמָיִם, וְשָׂם קֵץ (לְחַיָּיו)¹¹⁷³, וְיִרְאֶה נָא הֲתַעֲבִיר תַּחְבּוּלָתוֹ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר יְכַעֲסֶנּוּ: טז וְכָכָה הוֹרַדְנוּהוּ¹¹⁷⁴ אוֹתוֹת בְּרוּרִים, וְאָכֵן אֱלֹהִים יְאַשֵּׁר בְּדָרֶךְ אֶת אֲשֶׁר יַחְפֹּץ:

יז הִנֵּה הַמַּאֲמִינִים וְהַיְהוּדִים וְהַצָּאבָּאִים¹¹⁷⁵ וְהַנּוֹצְרִים וְהָאַמְגּוֹשִׁים וְהַמְשַׁתְּפִים, אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט בֵּינֵיהֶם בְּיוֹם הַתְּקוּמָה, כִּי אֱלֹהִים עֵד בַּכֹּל: יח הַאִם לֹא תִרְאֶה, כִּי אֱלֹהִים יִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ כָל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וְכָל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ וְהַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים וְהֶהָרִים וְהָעֵצִים וְהַחַיָּה וְרַבִּים מִבְּנֵי הָאָדָם, וְרַבִּים נֶחְרַץ עֲלֵיהֶם בְּצֶדֶק הָעֹנֶשׁ: יט וַאֲשֶׁר יַקְלֶה אוֹתוֹ אֱלֹהִים, אֵין לוֹ כָּל מְכַבֵּד, כִּי אֱלֹהִים יַעֲשֶׂה אֶת אֲשֶׁר יַחְפֹּץ¹¹⁷⁶: כ אֵלֶּה הֵם שְׁנֵי יְרִיבִים¹¹⁷⁷ רָבוּ בִדְבַר אֱלֹהֵיהֶם, וְאוּלָם אֵלֶּה אֲשֶׁר כָּפְרוּ יַתְקִינוּ שַׂלְמוֹת אֵשׁ לְגִזְרָתָם, וְהֻצְּקוּ מֵעַל לְרָאשֵׁיהֶם הָרוֹתְחִים¹¹⁷⁸: כא יִמַּס בָהֶם כָּל אֲשֶׁר בְּבִטְנָם וְהָעוֹרוֹת, וְלָהֶם מַהֲלוּמוֹת רֹאשׁ (בְּשִׁבְטֵי) בַרְזֶל: כב כְּכָל אֲשֶׁר יְבַקְשׁוּ לָצֵאת מִתּוֹכָהּ¹¹⁷⁹ מֵעֱנוּת נַפְשָׁם, יוּשְׁבוּ אֶל תּוֹכָהּ: “וְטַעֲמוּ¹¹⁸⁰ עֹנֶשׁ הַבְּעֵרָה”:

כג אָכֵן אֱלֹהִים יָבִיא אֶת אֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ וַיַּעֲשׂוּ הַיָּשָׁר אֶל גַּנּוֹת יִמְשְׁכוּ תַּחְתֵּיהֶן הַנְּהָרוֹת, וּפָאֲרוּ אוֹתָם בָּהֶן אֶצְעֲדוֹת זָהָב וּפְנִינִים, וּלְבוּשָׁם בְּתוֹכָן מֶשִׁי¹¹⁸¹: כד וְאֻשְּׁרוּ אֶל הַטּוֹב מִן הַפִּתְגָּם¹¹⁸², וְאֻשְּׁרוּ אֶל אֹרַח הַמְהֻלָּל¹¹⁸³: כה אַךְ אֵלֶּה אֲשֶׁר כִּחֲשׁוּ וְיָשִׁיבוּ מִדֶּרֶךְ אֱלֹהִים וּמִן הַמִּסְגָּד הַקָּדוֹשׁ¹¹⁸⁴, אֲשֶׁר שַׁתְנוּהוּ לִבְנֵי הָאָדָם כַּאֲשֶׁר לַנֶּעֱצָר בּוֹ כַּאֲשֶׁר לְיוֹשֵׁב הָעֲרָבָה¹¹⁸⁵: כו וַאֲשֶׁר יְבַקֵּשׁ לְחַלְּלוֹ בְּפֶשַׁע, נִתֶּן לוֹ לָחוּשׁ מֵעֹנֶשׁ דְּאָבָה: כז וּ(זְכֹר) אֶת אֲשֶׁר כּוֹנַנּוּ לְאַבְרָהָם אֶת מְקוֹם הַבַּיִת לֵאמֹר: "אַל תְּשַׁתֵּף לִי דָּבָר, וְטַהֵר בֵּיתִי לַמַקִּיפִים אוֹתוֹ וְלָעוֹמְדִים בּוֹ וְלַכּוֹרְעִים וְלַמִשְׁתַּחֲוִים¹¹⁸⁶: כח וְהַשְׁמַע אֶת הָאֲנָשִׁים אֶת דְּבַר הֶחָג, יָבוֹאוּ אֵלֶיךָ רַגְלִים וְעַל כָּל (גָּמָל) רְזֵה שׁוֹקַיִם, יָבוֹאוּ מִכָּל דֶּרֶךְ רְחוֹקָה¹¹⁸⁷: כט לְמַעַן יִמָּצְאוּ (שָׁם) לְמוֹעִיל אֲשֶׁר לָהֶם וְזָכְרוּ אֶת שֵׁם אֱלֹהִים בְּיָמִים יְדוּעִים¹¹⁸⁸, עַל כִּלְכֵּל אוֹתָם מִן הַמִּקְנֶה חֲסַר הַדָּעַת. וַאֲכַלְתֶּם מִמֶּנּוּ וּנְתַתֶּם לֶעָנִי וָאֶבְיוֹן: ל אַחַר יָשִׂימוּ קֵץ לְחֶלְאָתָם¹¹⁸⁹, וּמִלְאוּ נִדְרָם, וְהִקִּיפוּ אֶת הַבַּיִת הַקַּדְמוֹן: לא כָּכָה (יַעֲשׂוּ). וַאֲשֶׁר יְכַבֵּד אֶת קָדְשֵׁי¹¹⁹⁰ אֱלֹהִים, יִיטַב לוֹ אֶת אֱלֹהָיו. וְהֻתַּר לָכֶם (לְאָכְלָה) מִן הַמִּקְנֶה, לְבַד מֵאֲשֶׁר יִקָּרֵא לִפְנֵיכֶם¹¹⁹¹, וְרַחֲקוּ מִתּוֹעֲבַת הָאֱלִילִים וְרַחֲקוּ מִדְּבַר שָׁקֶר: לב “חֲנִיפִים”¹¹⁹² לֵאלֹהִים, לֹא מְשַׁתְּפִים לוֹ, וַאֲשֶׁר יְשַׁתֵּף לֵאלֹהִים, הִנֵּה הוּא כְּאִלּוּ נָפַל מִן הַשָּׁמַיִם, וַיַּחְטְפֶנּוּ הָעוֹף אוֹ הִשִּׁיבָהוּ הָרוּחַ לִמְקוֹם מֶרְחַקִּים: לג כֵּן (הוּא) וַאֲשֶׁר יְכַבֵּד אֶת מִנְהֲגֵי אֱלֹהִים הַקְּדוֹשִׁים¹¹⁹³, הִנֵּה זֶה מִיִּרְאַת הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בַּלְּבָבוֹת: לד לָכֶם בָּהֶן¹¹⁹⁴ תּוֹעֶלֶת עַד עֵת מוֹעֵד, אַחַר מְקוֹמָן לְיַד הַבַּיִת הַקַּדְמוֹן¹¹⁹⁵: לה וּלְכָל אֻמָּה שַׁתְנוּ סֵדֶר עֲבוֹדָה, לְמַעַן יִזְכְּרוּ שֵׁם אֱלֹהִים עַל אֲשֶׁר כִּלְכֵּל אוֹתָם מִן הַמִּקְנֶה חֲסַר הַדָּעַת. אָכֵן אֱלֹהֵיכֶם אֱלֹהִים אֶחָד, הֱיוּ אֵפוֹא תְּמִימִים אִתּוֹ. וּבַשֵּׂר אֶת שִׁפְלֵי הָרוּחַ: לו אֲשֶׁר בְּהִזָּכֵר אֱלֹהִים יֶחֶרְדוּ לִבּוֹתֵיהֶם¹¹⁹⁶, וְהַמְיַחֲלִים בִּמְצוֹא אוֹתָם צָרָה, וְהָעוֹרְכִים אֶת הַתְּפִלָּה וּמֵאֲשֶׁר חָלַקְנוּ לָהֶם יְפַזֵּרוּ: לז וְאֶת קָרְבְּנוֹת הַגְּמַלִּים שַׁתְנוּם לָכֶם מִמִנְהֲגֵי אֱלֹהִים הַקְּדוֹשִׁים. לָכֶם בָּהֶם טוֹב. וּזְכַרְתֶּם אֶת שֵׁם אֱלֹהִים עֲלֵיהֶם בְּעָמְדָם עֲרוּכִים¹¹⁹⁷ וּבְמוּטָם לִנְפֹּל. וַאֲכַלְתֶּם מֵהֶם וְהֶאֱכַלְתֶּם אֶת הַשָּׂמֵחַ בַּנִּתָּן לוֹ וְאֶת הַמְבַקֵּשׁ¹¹⁹⁸. כָּזֹאת הִדְבַּרְנוּם¹¹⁹⁹ תַּחְתֵּיכֶם, לְמַעַן תּוֹדוּ (לָנוּ): לח לֹא יַגִּיעַ אֶל אֱלֹהִים בְּשָׂרָם וְלֹא דָמָם, וְאוּלָם תַּגִּיעַ אֵלָיו יִרְאַתְכֶם (אוֹתוֹ) כָּזֹאת הִדְבַּרְנוּ אוֹתָם תַּחְתֵּיכֶם, לְמַעַן תְּגַדְּלוּ לֵאלֹהִים עַל נְחוֹתוֹ אֶתְכֶם מֵישָׁרִים¹²⁰⁰. וּבַשֵּׂר אֶת עוֹשֵׂי הַטּוֹב: לט כִּי אֱלֹהִים יֶהְדֹּף (אוֹיְבֵיהֶם) מִפְּנֵי הַמַּאֲמִינִים, כִּי לֹא יֶאֱהַב אֱלֹהִים כָּל מוֹנֶה וְכוֹפֵר¹²⁰¹.

מ נִתְּנָה, לְאֵלֶּה אֲשֶׁר יִלָּחֲמוּ בָהֶם, (רְשׁוּת) לְהִלָּחֵם, כִּי עֻשָּׁקוּ¹²⁰². וְאָכֵן יָכֹל יוּכַל אֱלֹהִים לְהוֹשִׁיעָם: מא אֵלֶּה אֲשֶׁר נֻשְּׁלוּ מֵחַצְרוֹתֵיהֶם בְּלִי מִשְׁפָּט רַק עַל אָמְרָם: “אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהִים”. וְלוּלֵא עָצַר אֱלֹהִים בָּאֲנָשִׁים בְּאִישׁ עַל יְדֵי רֵעֵהוּ¹²⁰³, נֶהֶרְסוּ בָּתֵּי נְזִירִים וּבָתֵּי תְפִלָּה לַנּוֹצְרִים וּבָתֵּי כְּנֶסֶת וּמִסְגָּדִים, יַזְכִּירוּ בָהֶם אֶת שֵׁם אֱלֹהִים הַרְבֵּה. וְאָמְנָם עָזוֹר יַעְזוֹר אֱלֹהִים אֶת אֲשֶׁר יַעְזְרֶנוּ הוּא¹²⁰⁴, כִּי אֱלֹהִים חָזָק וְגִבּוֹר: מב אֵלֶּה¹²⁰⁵ אֲשֶׁר אִם כּוֹנַנּוּ אוֹתָם בָּאָרֶץ, עָרְכוּ אֶת הַתְּפִלָּה, וַיִּתְּנוּ הַצְּדָקָה, וַיְצַוּוּ עַל הַצֶּדֶק, וַיָּנִיאוּ מִן הָרָעָה. וְלֵאלֹהִים אַחֲרִית (כָּל) הַדְּבָרִים¹²⁰⁶.

מג וְכִי יִתְּנוּךָ לְכוֹזֵב הִנֵּה כְבָר כִּחֲשׁוּ לִפְנֵיהֶם עַם נֹחַ וְעָאד וְתַמוּד וְעַם אַבְרָהָם וְעַם לוֹט וּבַעֲלֵי מִדְיָן, וַיִּנָּתֵן משֶׁה לְכוֹזֵב, וָאַנִּיחַ לַכּוֹפְרִים. אַחֲרֵי כֵן יִסַּרְתִּים¹²⁰⁷, וְאֵיכָה הָיָה הִתְנַכְּרִי לָהֶם¹²⁰⁸: מד וְכַמָּה מִן הֶעָרִים הִשְׁמַדְנוּן וְהֵן פּוֹשְׁעוֹת, וְהִנֵּה הֵן שׁוֹמְמוֹת עַל אָשְׁיוֹתֵיהֶן¹²⁰⁹, וּבְאֵר עָזוּב וְאַרְמוֹן נִשָּׂא¹²¹⁰: מה הַאִם לֹא יַעַבְרוּ בָאָרֶץ¹²¹¹, וְהָיוּ לָהֶם לְבָבוֹת וְיָבִינוּ בָּהֶם אוֹ אָזְנַיִם יִשְׁמְעוּ בָהֶן? וְאָכֵן לֹא הָעֵינַיִם עִוְרוֹת, וְאוּלָם עִוְרִים הַלְּבָבוֹת אֲשֶׁר בֶּחָזוֹת: מו וּבִקְשׁוּךָ לְהָחִישׁ בּוֹא הָעֹנֶשׁ, אַךְ אֱלֹהִים לֹא יָפֵר דְּבָרוֹ. וְאָכֵן יוֹם לִפְנֵי אֱלֹהֶיךָ כְּאֶלֶף שָׁנָה מֵאֲשֶׁר תִּמְנוּ¹²¹²: מז וְכַמָּה מִן הֶעָרִים הִנַּחְתִּי לָהֶן וְהֵן פּוֹשְׁעוֹת. אַחַר יִסַּרְנוּן, וְאֵלַי הַדָּרֶךְ (יָשׁוּבוּ):

מח אֱמֹר: בְּנֵי הָאָדָם, אָכֵן אָנֹכִי רַק מַזְהִיר גָּלוּי הִנְנִי לָכֶם: מט וְאָכֵן אֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ וַיַּעֲשׂוּ הַיָּשָׁר, לָהֶם סְלִיחָה וְחֵלֶק נְדָבוֹת¹²¹³: נ אַךְ אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂמוּ כָּל מַעְיְנֵיהֶם לָשִׂים אוֹתוֹתֵינוּ לְאַל, מִתַּחֲרִים, אֵלֶּה הֵם בְּנֵי שְׁאוֹל: נא וְלֹא שָׁלַחְנוּ לְפָנֶיךָ כָּל שָׁלִיחַ וְלֹא נָבִיא, אֲשֶׁר בְּקָרְאוֹ לֹא הֵטִיל הַשָּׂטָן (דְבָרָיו) בִּקְרִיאָתוֹ¹²¹⁴. אַךְ אֱלֹהִים יַשְׁמִיט אֶת (הַדְּבָרִים) אֲשֶׁר יָטִיל הַשָּׂטָן¹²¹⁵. אַחַר יִצְרֹף אֱלֹהִים אֶת אוֹתוֹתָיו¹²¹⁶, וֵאלֹהִים יוֹדֵעַ וְחָכָם: נב לָשִׁית אֶת (הַדָּבָר) אֲשֶׁר הֵטִיל הַשָּׂטָן מַסָּה לְאֵלֶּה אֲשֶׁר בְּלִבּוֹתָם חֳלִי, וַאֲשֶׁר קָשׁוּ לִבּוֹתָם, אַךְ הַפּוֹשְׁעִים פָּרְצוּ פֶּרֶץ רָב: נג וּלְמַעַן יֵדְעוּ אֵלֶּה אֲשֶׁר נִתְּנָה לָהֶם הַדָּעַת, כִּי הוּא הָאֱמֶת מֵאֵת אֱלֹהֶיךָ, וְהֶאֱמִינוּ בוֹ, וְנִכְנְעוּ לוֹ לִבּוֹתָם, וְאָכֵן אֱלֹהִים יַנְחֶה אֶת הַמַּאֲמִינִים בְּאֹרַח מֵישָׁרִים: נד אַךְ הַכּוֹפְרִים לֹא יַחְדְּלוּ מִפַּקְפֵּק בּוֹ, עַד אֲשֶׁר תְּבוֹאֵם “הַשָּׁעָה” פִּתְאֹם, אוֹ יְבוֹאֵם עֹנֶשׁ יוֹם שְׁכוֹל¹²¹⁷: נה הַמְּלוּכָה בַּיּוֹם הַהוּא לֵאלֹהִים, יִשְׁפֹּט בֵּינֵיהֶם, וְהָיוּ אֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ וַיַּעֲשׂוּ הַיָּשָׁר בְּגַנּוֹת נֹעַם: נו אַךְ אֵלֶּה אֲשֶׁר כָּפְרוּ וַיְכַחֲשׁוּ בְּאוֹתוֹתֵינוּ, אֵלֶּה לָהֶם עֹנֶשׁ חֲרָפוֹת: נז וְאֵלֶּה אֲשֶׁר עָזְבוּ מוֹלַדְתָּם לְשֵׁם אֱלֹהִים¹²¹⁸, אַחַר נֶהֶרְגוּ אוֹ מֵתוּ, הִנֵּה כַלְכֵּל יְכַלְכֵּל אוֹתָם אֱלֹהִים כַּלְכָּלָה טוֹבָה, וְאָכֵן אֱלֹהִים הוּא הַטּוֹב בַּמְכַלְכְּלִים: נח וְהֵבִיא אוֹתָם מָבוֹא יִרְצוּהוּ¹²¹⁹. וְאָכֵן אֱלֹהִים יוֹדֵעַ וְאֶרֶךְ אַפַּיִם: נט כָּזֹאת (תִּהְיֶה). וַאֲשֶׁר יִגְמֹל (רַע) כַּאֲשֶׁר גְּמָלוּהוּ וְאַחַר נַעֲשָׂה לוֹ עָוֶל¹²²⁰, הִנֵּה הוֹשֵׁעַ יוֹשִׁיעֶנּוּ אֱלֹהִים, אָכֵן אֱלֹהִים מוֹחֵל וְסוֹלֵחַ: ס כָּזֹאת (תִּהְיֶה) יַעַן אֲשֶׁר אֱלֹהִים יָבִיא אֶת הַלַּיְלָה בְּתוֹךְ הַיּוֹם, וְיָבִיא אֶת הַיּוֹם בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה¹²²¹, וְיַעַן אֲשֶׁר אֱלֹהִים שׁוֹמֵעַ וְרוֹאֶה: סא כָּזֹאת (תִּהְיֶה) יַעַן אֲשֶׁר אֱלֹהִים הוּא הָאֱמֶת, וְכָל (הָאֱלֹהִים) אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֵלָיו מִבַּלְעָדָיו מֵאָפַע הוּא, וּבַאֲשֶׁר אֱלֹהִים הוּא הָעֶלְיוֹן וְהַגָּדוֹל:

סב הַאִם לֹא תִרְאֶה כִּי אֱלֹהִים הוֹרִיד מִן הַשָּׁמַיִם מַיִם, וַתַּדְשֵׁא הָאָרֶץ יֶרֶק דֶשֶׁא, אָכֵן אֱלֹהִים חַנּוּן וּמֵבִין: סג לוֹ כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וְכָל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ, וְאָכֵן אֱלֹהִים הוּא הֶעָשִׁיר וְהַמְהֻלָּל: סד הַאִם לֹא תִרְאֶה, כִּי אֱלֹהִים שָׂם לָכֶם לְמַס עוֹבֵד אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ וְאֶת הָאֳנִיּוֹת, אֲשֶׁר תְּהַלֵּכְנָה בַּמַּיִם בִּפְקֻדָּתוֹ?, וַיַּעֲצֹר בַּשָׁמַיִם לְבַל יִפְּלוּ עַל הָאָרֶץ¹²²², אִם לֹא בִרְצוֹנוֹ, אָכֵן אֱלֹהִים טוֹב וְרַחוּם לִבְנֵי אָדָם: סה וְהוּא הוּא אֲשֶׁר הֶחֱיָה אֶתְכֶם, אַחֲרֵי כֵן יְמִיתְכֶם וְהֶחֱיָה אֶתְכֶם. אוּלָם הָאָדָם כּוֹפֵר¹²²³:

סו לְכָל אֻמָּה שַׁתְנוּ סֵדֶר עֲבוֹדָה אֲשֶׁר יְסַדְּרוּהוּ¹²²⁴. אַל תִּתֵּן לָהֶם אֵפוֹא לְהִתְוַכֵּח עִמְּךָ בַדָּבָר (הַזֶּה), וּקְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ, כִּי אָכֵן אַתָּה (הוֹלֵךְ) בְּדֶרֶךְ מֵישָׁרִים: סז וְכִי יִתְוַכְּחוּ עִמְּךָ וְאָמָרְתָּ: “אֱלֹהִים הַיּוֹדֵעַ אֶת מַעֲשֵׂיכֶם: סח אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט בֵּינֵיכֶם בְּיּוֹם הַתְּקוּמָה¹²²⁵, בַּאֲשֶׁר נֶחְלַקְתֶּם בּוֹ”: סט הַאִם לֹא תֵדַע, כִּי יוֹדֵעַ אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ. אָכֵן (כָּל) זֶה בְּסֵפֶר¹²²⁶. אָכֵן נָקֵל הוּא לֵאלֹהִים: ע וְעָבְדוּ מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים אֶת אֲשֶׁר לֹא נִתַּן¹²²⁷ לוֹ שִׁלְטוֹן, וְאֶת אֲשֶׁר אֵין לָהֶם דַּעַת בּוֹ. וְאוּלָם אֵין לַפּוֹשְׁעִים כָּל מוֹשִׁיעַ:

עא וּבְהִקָּרֵא לִפְנֵיהֶם אוֹתוֹתֵינוּ הַגְּלוּיִים, תַּכִּיר בִּפְנֵי הַכּוֹפְרִים (כִּי) לְזָרָא (הֵם לָהֶם). כִּמְעָט יִשְׂתָּרְעוּ עַל הַקּוֹרְאִים לִפְנֵיהֶם אוֹתוֹתֵינוּ. אֱמֹר: הֲאַגִּיד לָכֶם אֵפוֹא רָעָה מִזֹּאת? הָאֵשׁ אֲשֶׁר הוֹעִידָהּ אֱלֹהִים לַכּוֹפְרִים, וְרָעָה הַדֶּרֶךְ (שָׁמָּה): עב בְּנֵי הָאָדָם, מָשְׁלוּ (לָכֶם) מָשָׁל. הַטּוּ אֵפוֹא אֹזֶן לוֹ. הִנֵּה אֵלֶּה (הָאֱלִילִים) אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֲלֵיהֶם מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים לֹא יִבְרְאוּ גַּם זְבוּב, וְאִם גַּם יִתְאַסְּפוּ עַל זֶה יָחַד. וּבִשְׁלֹל מֵהֶם הַזְּבוּב דָּבָר לֹא יוּכְלוּ הַצִּילוֹ מִיָּדוֹ. אֵין אוֹנִים הֵם גַּם הַדּוֹרֵשׁ וְגַם אֲשֶׁר אוֹתוֹ יִדְרֹשׁוּ¹²²⁸: עג לֹא הֶעֱרִיכוּ אֶת אֱלֹהִים כִּנְכוֹן עֶרְכּוֹ¹²²⁹, אָכֵן אֱלֹהִים חָזָק וְגִבּוֹר¹²³⁰: עד אֱלֹהִים יִבְחַר לוֹ מִן הַמַּלְאָכִים שְׁלִיחִים וּמִבְּנֵי הָאָדָם, אָכֵן אֱלֹהִים שׁוֹמֵעַ וְרוֹאֶה: עה יֵדַע אֶת אֲשֶׁר לִפְנֵיהֶם וְאֶת אֲשֶׁר אַחֲרֵיהֶם, וְאֶל אֱלֹהִים יוּשְׁבוּ הַדְּבָרִים: עו הַמַּאֲמִינִים, כִּרְעוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ וְעִבְדוּ אֶת אֱלֹהֵיכֶם וַעֲשׂוּ הַטּוֹב לְמַעַן תַּצְלִיחוּ: עז וְחֵרְפוּ נַפְשְׁכֶם בְּעַד אֱלֹהִים כַּאֲשֶׁר יֵאוֹת לְחָרֵף הַנֶּפֶשׁ בַּעֲדוֹ. הוּא בָּחַר בָּכֶם וְלֹא שָׁת בַּדָּת (מִצְוָה) לְהָצִיק לָכֶם¹²³¹, דַּת אֲבִיכֶם אַבְרָהָם. הוּא קְרָאֲכֶם שֵׁם “הַמֻּסְלִמִים”: עח מִלְּפָנִים וּבָזֶה¹²³², לְמַעַן יִהְיֶה הַשָּׁלִיחַ עֵד בָּכֶם וִהְיִיתֶם אַתֶּם עֵדִים בִּבְנֵי אָדָם¹²³³. עִרְכוּ אֵפוֹא הַתְּפִלָּה וּתְנוּ הַצְּדָקָה וְדִבְקוּ בֵּאלֹהִים. הוּא מָגִנְּכֶם. אָכֵן מַה טּוֹב הַמָּגֵן וּמַה טּוֹב הַמּוֹשִׁיעַ:

פָּרָשַׁת הַמַּאֲמִינִים¹²³⁴

נִתְּנָה בְמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ מֵאָה וּשְׁמוֹנָה עָשָׂר.

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם.

א אָכֵן הַצְלֵחַ הִצְלִיחוּ הַמַּאֲמִינִים: ב עַנְוֵי הָרוּחַ בִּתְפִלָּתָם: ג וְהַמַּרְחִיקִים מִלַּהַג הֶבֶל: ד וְהַפּוֹעֲלִים צְדָקָה: ה וְהַנִּשְׁמָרִים מִגַּלּוֹת עֶרְוָה¹²³⁵: ו (לֹא יִקְרְבוּ) בִּלְתִּי אִם אֶל נְשֵׁיהֶם אוֹ (הַשְּׁפָחוֹת) אֲשֶׁר קָנְתָה יְמִינָם, כִּי הֵם לֹא תְלוּנוֹת עֲלֵיהֶם: ז אַךְ אֲשֶׁר יַחְמְדוּ (נָשִׁים) מִבַּלְעֲדֵי אֵלֶּה¹²³⁶, אֵלֶּה הֵם הָעוֹבְרִים חֹק: – ח וְאַנְשֵׁי הָאֱמוּנִים לְפִקָּדוֹן וְלִבְרִית: ט וְהַשּׁוֹמְרִים עַל תְּפִלּוֹתֵיהֶם¹²³⁷: י אֵלֶּה הֵם הַיּוֹרְשִׁים: יא אֲשֶׁר יִירְשׁוּ אֶת “הַפַּרְדֵּס”¹²³⁸, לְעוֹלָמִים הֵם בְּתוֹכוֹ:

יב וְאָכֵן לְפָנִים יָצַרְנוּ אֶת הָאָדָם חֹמֶר מְזֻקָּק מִטִּיט: יג אַחֲרֵי כֵן שַׁתְנוּהוּ טִפָּה בְּמָכוֹן נָכוֹן¹²³⁹: אַחֲרֵי כֵן יָצַרְנוּ אֶת הַטִּפָּה מְעַט דָּם נִקְפָּא. וַנִּצֹּר אֶת מְעַט הַדָּם הַנִּקְפָּא מְעַט שְׁאֵר¹²⁴⁰. וַנִּצֹּר אֶת מְעַט הַשְּׁאֵר עֲצָמוֹת, וַנְּכַס אֶת הָעֲצָמוֹת בָּשָׂר אַחֲרֵי כֵן הֵקַמְנוּ אוֹתוֹ יְצוּר אַחֵר¹²⁴¹. אָכֵן יִתִבָּרֵךְ אֱלֹהִים הַטּוֹב בַּיּוֹצְרִים: טו אַחֲרֵי כֵן הִנֵּה אַתֶּם אַחֲרֵי זֶה מֵתִים: טז אַחֲרֵי כֵן הִנֵּה בְּיוֹם הַתְּקוּמָה תּוּקְמוּ לִתְחִיָּה:

יז וְאָכֵן לְפָנִים בָּרָאנוּ מֵעַל לָכֶם שִׁבְעָה רְקִיעִים¹²⁴², וְלֹא נִתְעַלֵּם מִן הַבְּרִיאָה: יח וַנּוֹרֶד מִן הַשָּׁמַיִם מַיִם בְּמִדָּה קְצוּבָה, וַנְּשַׁלְחֵם בָּאָרֶץ, וַאֲנַחְנוּ גַם נוּכַל הַעֲבִירָם¹²⁴³: יט וַנַּצְמַח לָכֶם בָּהֶם גַּנּוֹת עֲצֵי תָמָר וָגָפֶן, לָכֶם בָּהֶן פֶּרִי רַב, וּמֵהֶן תֹּאכֵלוּ: כ וְעֵץ יֵצֵא מֵהַר סִינִי יַצְמִיחַ שֶׁמֶן וּלְהַטְבִּיל בּוֹ לָאוֹכְלִים¹²⁴⁴: כא וִאָכֵן בַּמִּקְנֶה לָכֶם אוֹת. נַשְׁקֶה אֶתְכֶם מֵאֲשֶׁר בְּבִטְנָם¹²⁴⁵, וְלָכֶם בּוֹ תּוֹעֶלֶת רַבָּה וּמִמֶּנוּ תֹאכֵלוּ¹²⁴⁶: כב וְעָלָיו וְעַל הָאֳנִיוֹת תִּנָּשֵׂאוּ¹²⁴⁷:

כג וּלְפָנִים שָׁלַחְנוּ אֶת נֹחַ אֶל עַמּוֹ, וַיֹּאמֶר: “עַמִּי, עִבְדוּ אֶת הָאֱלֹהִים, אֵין לָכֶם כָּל אֱלֹהַּ זוּלָתוֹ, הַאִם לֹא תִּירְאוּ אֵפוֹא (אוֹתוֹ)?” כד וַיֹּאמְרוּ שָׂרֵי עַמּוֹ אֲשֶׁר כָּפְרוּ: “אֵין זֶה בִּלְתִּי אִם בָּשָׂר כְּמוֹכֶם, יְבַקֵּשׁ לְהִתְנַשֵּׂא עֲלֵיכֶם, וְלוּ חָפֵץ אֱלֹהִים, כִּי עַתָּה הוֹרִיד מַלְאָכִים. לֹא שָׁמַעְנוּ עַל אֹדוֹת זֶה¹²⁴⁸ בֵּין אֲבוֹתֵינוּ הָרִאשׁוֹנִים: כה אֵין הוּא בִּלְתִּי אִם אִישׁ רוּחַ רָעָה בוֹ. הוֹחִילוּ לוֹ אֵפוֹא עַד עֵת”: כו וַיֹּאמֶר (נֹחַ): “אֱלֹהַי, הוֹשִׁיעֵנִי בַּאֲשֶׁר נְתָנוּנִי לְכוֹזֵב”: כז וַנִּגֶל אֶת אָזְנוֹ, לֵאמֹר: “עֲשֵׂה אֶת הַתֵּבָה לְעֵינֵינוּ”¹²⁴⁹. וַנִּגֶל אֶת אָזְנוֹ: "וְהָיָה כְבוֹא פְקֻדָּתֵנוּ, וּבִעְבַּע הַתַּנוּר (רוֹתְחָיו): כח וְהֵבֵאתָ בָהּ מִכֹּל זָכָר וּנְקֵבָה, שְׁנַיִם (יִהְיוּ), וְאֶת בְּנֵי מִשְׁפַּחְתֶּךָ, לְבַד זֶה מֵהֶם אֲשֶׁר נִגְזַר עָלָיו לִפְנֵי כֵן¹²⁵⁰, וְאַל תְּדַבֵּר אֵלַי עַל אֹדוֹת הַפּוֹשְׁעִים, כִּי טוֹבְעִים הֵם¹²⁵¹: כט וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תִּתְרוֹמֵם אַתָּה וַאֲשֶׁר אִתְּךָ עַל הַתֵּבָה,, וְאָמַרְתָּ: הַתְּהִלָּה לֵאלֹהִים אֲשֶׁר הִצִּילָנוּ מִן הָאֲנָשִׁים הַפּוֹשְׁעִים: ל וְאָמָרְתָּ: “אֱלֹהַי, הוֹשִׁיבֵנִי¹²⁵² מוֹשָׁב מְבֹרָךְ, וְאַתָּה הַטּוֹב בַּמּוֹשִׁיבִים”: לא הִנֵּה בָזֶה אוֹתוֹת, וְאִם הָיִינוּ מְנַסִּים¹²⁵³: לב וַנָּקֶם אַחֲרֵיהֶם דּוֹר אֲחֵרִים: לג וַנִּשְׁלַח בְּתוֹכָם שָׁלִיחַ מֵהֶם לֵאמֹר: “עִבְדוּ אֶת הָאֱלֹהִים אֵין לָכֶם כָּל אֱלוֹהַּ זוּלָתוֹ. הַאִם לֹא תִּירְאוּ אֵפוֹא (אֹותוֹ)?” לד וַיֹּאמְרוּ שָׂרֵי עַמּוֹ אֲשֶׁר כָּפְרוּ וַיְכַחֲשׁוּ בִּפְגִישַׁת (אֱלֹהִים בָּ) אַחֲרִית¹²⁵⁴, וַאֲשֶׁר נָתַנּוּ לָהָם תַּעֲנוּגוֹת בְּחַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה: “אֵין זֶה בִּלְתִּי אִם בָּשָׂר כְּמוֹכֶם יֹאכַל מֵאֲשֶׁר תֹּאכְלוּ: לה מִמֶּנוּ וְיִשְׁתֶּה מֵאֲשֶׁר תִּשְׁתּוּ: לו וְאָכֵן אִם תִּשְׁמְעוּ לְקוֹל בָּשָׂר כְּמוֹכֶם כִּי אָז אָבוֹד תֹּאבֵדוּ: לז הַאִם יְיָרֵא אֶתְכֶם, כִּי אַחֲרֵי אֲשֶׁר מַתֶּם וִהְיִיתֶם עָפָר וַעֲצָמוֹת אַתֶּם מוּצָאִים (מִקִּבְרוֹתֵיכֶם)?: לח רְחוֹקָה, רְחוֹקָה הִיא¹²⁵⁵ אֲשֶׁר יִנָּבְאוּ לָכֶם: לט אֵין הֶם בִּלְתִּי אִם חַיֵּינוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, נָמוּת וְנִחְיֶה, וְאֵין אֲנַחְנוּ מוּקָמִים (לִתְחִיָּה): מ אֵין הוּא בִּלְתִּי אִם אָדָם בָּדָא עַל אֱלֹהִים כָּזָב, וְאֵין אֲנַחְנוּ מַאֲמִינִים לוֹ”: מא וַיֹּאמֶר (הַשָּׁלִיחַ: “אֱלֹהַי, הוֹשִׁיעֵנִי, בַּאֲשֶׁר נְתָנוּנִי לְכוֹזֵב”: מב וַיֹּאמֶר (אֱלֹהִים): “עֲדֵי רֶגַע יַשְׁכִּימוּ נִחָמִים”: מג וַיֹּאחֲזֵם הָרַעַשׁ בְּצֶדֶק, וַנְּשִׁיתֶם רֶפֶשׁ (גְּרָשׁוֹ נַחַל). הֲלֹא: “הַשְׁמֵד”¹²⁵⁶ לָעָם הַפּוֹשְעִים: מד וַנָּקֶם אַחֲרֵיהֶם דּוֹרוֹת אֲחֵרִים: מה לֹא תַקְדִּים כָּל אֻמָּה עֵת מוֹעֲדָהּ, וְלֹא תְאַחֲרֶנּוּ¹²⁵⁷: מו אַחֲרֵי כֵן שָׁלַחְנוּ אֶת שְׁלִיחֵנוּ זֶה אַחֲרֵי זֶה. כְּכָל אֲשֶׁר בָא אֶל אֻמָּה שְׁלִיחָהּ, נְתָנַתְהוּ לְכוֹזֵב, וַנְּשַׁלְחֵם אִישׁ אַחֲרֵי רֵעֵהוּ¹²⁵⁸, וַנְּשִׂימֵם לְשִׂיחָה. הֲלֹא “הַשְׁמֵד”¹²⁵⁹ לְעָם לֹא יַאֲמִינוּ: מז אַחֲרֵי כֵן שָׁלַחְנוּ אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן אָחִיו בְּאוֹתוֹתֵינוּ וּבְשִׁלְטוֹן גָּלוּי: מח אֶל פַּרְעֹה וְשָׂרָיו¹²⁶⁰, וַיִּגְבַּהּ לִבָּם, כִּי הָיוּ עָם (נִתָּן) עֶלְיוֹן: מט וַיֹּאמְרוּ: “הֲנַאֲמִין לִשְׁנֵי בְנֵי אָדָם כָּמוֹנוּ וְעַמָּם עוֹבְדִים לָנוּ?”: נ וַיִּתְּנוּם לְכוֹזְבִים, וַיִּהְיוּ מִן הַנִּשְׁמָדִים: נא וְאָכֵן נָתַנּוּ לְמֹשֶׁה אֶת הַסֵּפֶר לְמַעַן יְאֻשְּׁרוּ בְדָרֶךְ: נב וַנָּשֶׁת אֶת בֶּן מִרְיָם וְאֶת אִמּוֹ אוֹת וַנְּפַלְּטֵם אֶל רָמָה¹²⁶¹, מָקוֹם נָכוֹן וָמַעֲיָן: נג הַשְּׁלִיחִים, אִכְלוּ מִן הַמַּטְעַמִּים וַעֲשׂוּ הַיָּשָׁר, כִּי יוֹדֵעַ אָנֹכִי אֶת מַעֲשֵׂיכֶם: נד וְהִנֵּה זֹאת אֱמוּנַתְכֶם אֱמוּנָה אַחַת וַאֲנִי אֱלֹהֵיכֶם, יְראוּנִי אֵפוֹא¹²⁶²: נה וַיֵּחָלְקוּ בֵּינֵיהֶם: בְּעִנְיָנָם כִּתּוֹת, כָּל פְּלַגָּה שְׂמֵחָה (בַּתּוֹרָה) אֲשֶׁר אִתָּה¹²⁶³: נו עָזְבֵם אֵפוֹא בִּמְבוּכָתָם¹²⁶⁴ עַד עֵת:

נז הַיְדַמּוּ, כִּי בְּהַעֲנִיקֵנוּ לָהֶם מֵהוֹן וּמִבָּנִים: נח נָחִישׁ (לְהָבִיא) עֲלֵיהֶם טוֹבָה? – אָכֵן לֹא יָבִינוּ: נט אָכֵן אֵלֶּה אֲשֶׁר מִיִּרְאַת אֱלֹהֵיהֶם יִמְלְאוּ פָּחַד¹²⁶⁵: ס וַאֲשֶׁר יַאֲמִינוּ בְּאוֹתוֹת אֱלֹהֵיהֶם: סא וַאֲשֶׁר לֹא יְשַׁתְּפוּ לֵאלֹהֵיהֶם: סב וַאֲשֶׁר יִתְּנוּ (לָעֲנִיִּים) אֲשֶׁר נִתַּן לָהֶם, וְלִבּוֹתָם חֲרֵדִים, בַּאֲשֶׁר הֵם שָׁבִים לֵאלֹהֵיהֶם: סג אֵלֶּה יָאוּצוּ אֶל הַטּוֹבָה וְהֵם הָעוֹבְרִים אֵלֶיהָ בָּרִאשׁוֹנָה: סד וְלֹא נַכְבִּיד עַל נֶפֶשׁ, כִּי אִם כַּאֲשֶׁר תּוּכַל שְׂאֵת, וְאִתָּנוּ סֵפֶר יְדַבֵּר בָּאֱמֶת¹²⁶⁶, וְהֵם לֹא יֵעָשֵׁקוּ: סה אֲבָל לִבּוֹתֵיהֶם בִּמְבוּכָה¹²⁶⁷ בַּדָּבָר הַזֶּה, וְלָהֶם מַעֲשִׂים בִּלְעֲדֵי זֹאת¹²⁶⁸, אֲשֶׁר הֵם עוֹשִׂים אוֹתָם: סו עַד אֲשֶׁר נְיַסֵּר אֶת הַמִּתְעַנְּגִים בָּהּ עַל כָּל טוּב בַּמוּסָר¹²⁶⁹, וְהִנֵּה הֵם מְחַנְּנִים קוֹלָם: סז “אַל תְּחַנְּנוּ קוֹלְכֶם הַיּוֹם, כִּי לֹא תִמְּלטוּ מֵאִתָּנוּ: סח כְּבָר נִקְרְאוּ לִפְנֵיכֶם אוֹתוֹתַי, וַתָּשׁוּבוּ עַל עִקְבוֹתֵיכֶם וַתָּסוּרוּ: סט וַיִּגְבַּהּ לִבְּכֶם בּוֹ¹²⁷⁰, מְשִׂיחִים עֵרֵי לַיְלָה, וַתִּלְעָגוּ”¹²⁷¹: ע הַאִם לֹא יַעֲמִיקוּ חֵקֶר בַּדִּבֵּר,¹²⁷² אִם בָּאָם (דָבָר) לֹא בָא אֶל אֲבוֹתֵיהֶם הָרִאשׁוֹנִים?: עא אִם לֹא יַכִּירוּ אֶת שְׁלִיחָם, אֲשֶׁר יִתְכַּחֲשׁוּ לוֹ?¹²⁷³: עב אִם יֹאמְרוּ רוּחַ רָעָה בּוֹ? לֹא כִי הוּא בָא אֲלֵיהֶם בָּאֱמֶת, אַךְ מַרְבִּיתָם מוֹאֲסִים אֶת הָאֱמֶת: עג וְלוּ הָלְכָה הָאֱמֶת אַחֲרֵי תַאֲווֹתֵיהֶם, כִּי אָז נִשִׁחֲתוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּם. לֹא כִי הֵבֵאנוּ אֲלֵיהֶם אֶת (סֵפֶר) הַזְהָרָתָם. אַךְ הֵם יִרְחֲקוּ מִ(סֵּפֶר) הַזְהָרָתָם: עד אִם תִּשְׁאַל מֵהֶם שָׂכָר¹²⁷⁴, הֵן שְׂכַר אֱלֹהֶיךָ טוֹב מִזֶּה, וְהוּא הַטּוֹב בַּמְכַלְכְּלִים: עה וְאָכֵן אַתָּה תִקְרָא אוֹתָם אֶל אֹרַח מֵישָׁרִים: עו וְאַךְ אֵלֶּה אֲשֶׁר לֹא יַאֲמִינוּ בָאַחֲרִית לוֹז יִלּוֹזוּ (מִן הָאֹרַח): עז וְלוּ רִחַמְנוּם, וַנָּסַר אֶת הַצָּרָה אֲשֶׁר הֵם בָּהּ, כִּי אָז עָמְדוּ מַקְשִׁים עָרְפָּם בְּמִרְיָם, יִתְעוּ: עח וְאָכֵן יִסַּרְנוּם בַּמּוּסָר, אַךְ הֵם לֹא נָכַפּוּ לֵאלֹהֵיהֶם, וְלֹא יִכָּנְעוּ: עט עַד אִם פָּתַחְנוּ עֲלֵיהֶם שַׁעַר עֹנֶשׁ כָּבֵד מְאֹד, וְהִנֵּה הֵם נוֹאֲשִׁים בּוֹ¹²⁷⁵:

פ וְהוּא אֲשֶׁר בָּרָא¹²⁷⁶ לָכֶם אֶת הַשֵּׁמַע וְאֶת הָרְאוֹת וְהַלֵּב. אַךְ מְעַט הוּא אֲשֶׁר תּוֹדוּ (לוֹ): פא וְהוּא אֲשֶׁר הֵקִים אֶתְכֶם בָּאָרֶץ, וְאֵלָיו תֵּאָסֵפוּ: פב וְהוּא אֲשֶׁר יְחַיֶּה וְהֵמִית, וְלוֹ חֲלִיפוֹת הַיּוֹם וְהַלַּיְלָה. הַאִם לֹא תַשְׂכִּילוּ אֵפוֹא? פג לֹא כִי אָמְרוּ אֶת אֲשֶׁר אָמְרוּ הָרִאשׁוֹנִים: פד אָמְרוּ: “הַאִם אַחֲרֵי אֲשֶׁר מַתְנוּ וְהָיִינוּ לְעָפָר וַעֲצָמוֹת, קוֹם נָקוּם לִתְחִיָּה?” פה אָכֵן כְּבָר נִבְּאוּ זֹאת לָנוּ וְלַאֲבוֹתֵינוּ לְפָנִים, אֵין זֹאת בִּלְתִּי אִם בַּדֵּי הָרִאשׁוֹנִים": פו אֱמֹר: “לְמִי הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ, אִם יְדַעְתֶּם?”: פז אָמוֹר יֹאמְרוּ: “לֵאלֹהִים”. אֱמֹר: “הַאִם לֹא תָשִׂימוּ אֵפוֹא אֶל לֵב?”: פח אֱמֹר: “מִי אֲדוֹן שִׁבְעַת הַשָּׁמַיְם וַאֲדוֹן כִּסֵּא הַכָּבוֹד הַנֶּהְדָּר?”: פט אָמוֹר יֹאמְרוּ: “לֵאלֹהִים”. אֱמֹר: “הַאִם לֹא תִירְאוּ אֵפוֹא (אוֹתוֹ)?” צ אֱמֹר: “מִי בְיָדוֹ מַלְכוּת כָּל דָּבָר, וַאֲשֶׁר בּוֹ יֶחֱסוּ, וְהוּא לֹא יֶחֱסֶה בִּמְאוּמָה, אִם יְדַעְתֶּם?”: צא אָמוֹר יֹאמְרוּ: “לֵאלֹהִים” אֱמֹר “אֵיכָה זֶה תִהְיוּ אֲחוּזֵי עֵינַיִם בִּלְהָטִים?”: צב אֲבָל בָּאנוּ אֲלֵיהֶם בָּאֱמֶת, וְאוּלָם הֵם שֶׁקֶר יְדַבֵּרוּ: צג לֹא הוֹלִיד אֱלֹהִים כָּל וָלָד, וְלֹא הָיָה אִתּוֹ כָּל אֱלוֹהַּ, כִּי אִם כֵּן הֵסִיר כָּל אֱלוֹהַּ אֲשֶׁר בָּרָא (חֲבֵרוֹ), וְהִתְנַשֵּׂא הָאֶחָד מֵהֶם עַל רֵעֵהוּ. חָלִילָה לֵאלֹהִים אֲשֶׁר יְחַשְּׁבוּ (אֵלָיו):¹²⁷⁷ צד יוֹדֵעַ הַנִּסְתָּרוֹת וְהַנִּגְלוֹת. אָכֵן יִתְעַלֶּה עַל אֲשֶׁר יְשַׁתְּפוּ (לוֹ):

צה אֱמֹר: אֱלֹהַי, אִם אָמְנָם תַּרְאֵנִי אֶת (הָעֹנֶשׁ) אֲשֶׁר נִבְּאוּ לָהֶם: צו הִנֵּה, אֱלֹהַי, אַל תְּשִׁיתֵנִי בְתוֹךְ הָעָם הַפּוֹשְׁעִים: צז וְאָמְנָם יָכוֹל נוּכַל לְהַרְאוֹתְךָ אֶת אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ נִבְּאִים לָהֶם אוֹתוֹ: צח הַעֲבֵר בַּטּוֹב יוֹתֵר אֶת הָרָעָה¹²⁷⁸. אֲנַחְנוּ הַיּוֹדְעִים אֶת אֲשׁר יְחַשְּׁבוּ (אֵלֶיךָ): צט וְאָמַרְתָּ: אֱלֹהַי בְּךָ אֶחֱסֶה מִפְּנֵי מוֹעֲצוֹת הַשְּׂטָנִים: ק וּבְךָ אֱלֹהַי, אָשִׂים מַחֲסִי לְבַל יִהְיוּ אִתִּי¹²⁷⁹: קא עַד אֲשֶׁר¹²⁸⁰ יָבוֹא אֶל אֶחָד מֵהֶם הַמָּוֶת, אָמַר: “אֱלֹהַי, הֲשִׁיבוּנִי¹²⁸¹: קב לְמַעַן אֶעֱשֶׂה הַיָשָׁר בַּאֲשֶׁר נָטַשְׁתִּי”. לֹא וָלֹא, רַק דָּבָר הוּא אֲשֶׁר הוּא אוֹמְרוֹ, וּמֵאַחֲרֵיהֶם חַיִץ¹²⁸² עַד לְיוֹם אֲשֶׁר יוּקְמוּ (בוֹ לִתְחִיָּה): קג וּבְהִתָּקַע בַּשּׁוֹפָר, הִנֵּה לֹא יַחַשׂ בֵּינֵיהֶם¹²⁸³ בַּיּוֹם הַהוּא, וְלֹא יִשְׁאֲלוּ אִישׁ לִשְׁלוֹם רֵעֵהוּ: קד וְהָיָה אֲשֶׁר יִכְבְּדוּ מֹאזְנָיו¹²⁸⁴ אֵלֶּה הֵם הַמַּצְלִיחִים: קה אַךְ זֶה אֲשֶׁר יֵקַלּוּ מֹאזְנָיו, הִנֵּה אֵלֶּה הֵם אֲשֵׁר עָכְרוּ¹²⁸⁵ נַפְשׁוֹתָם. בְּגֵיהִנֹּם (יִהְיוּ) לְעוֹלָמִים: קו תְּלַהֵט פְּנֵיהֶם הָאֵשׁ וְנַעֲווּ בָהּ: קז “הַאִם לֹא נִקְרְאוּ לִפְנֵיכֶם אוֹתוֹתַי, וַתְּכַחֲשׁוּ בָהֶם?” קח וְאָמְרוּ: “אֱלֹהֵינוּ, גָּבַר עָלֵינוּ רֹעַ גּוֹרָלֵנוּ, וַנְּהִי אֲנָשִׁים תּוֹעִים: קט אֱלֹהֵינוּ, הוֹצִיאֵנוּ מִתּוֹכָהּ, וְהָיָה כִי נָשׁוּב (לְהָרַע) וְהָיִינוּ פוֹשְׁעִים”: קי אָמַר (אֱלֹהִים): "הִדָּחוּ¹²⁸⁶ לְדֵרָאוֹן בְּתוֹכָהּ, וְאַל תְּדַבְּרוּ אֵלַי: קיא כִּי הִנֵּה הָיְתָה פְּלַגָּה מֵעוֹבְדַי אֲשֶׁר אָמְרוּ: “אֱלֹהֵינוּ הֶאֱמַנּוּ. סְלַח לָנוּ אֵפוֹא וְרַחֲמֵנוּ, כִּי אַתָּה הַטּוֹב בָּרַחֲמָנִים”: קיב וְאוּלָם אַתֶּם הִתְקַלַּסְתֶּם בָּהֶם עַד אֲשֶׁר הִשְכִּיחוּכֶם¹²⁸⁷ זִכְרִי, וַתִּצְחֲקוּ עֲלֵיהֶם: קיג הִנֵּה גְמַלְתִּים הַיּוֹם טוֹבָה בַּאֲשֶׁר יִחֵלוּ, אָכֵן הֵם הַמְאֻשָּׁרִים: קיד (וְ)אָמַר: “כַּמָּה הִתְמַהִמַהְתֶּם בָּאָרֶץ בְּמִסְפַּר שָׁנִים?”: קטו (וְ)אָמְרוּ: “הִתְמַהְמַהְנוּ יוֹם אוֹ מִקְצַת הַיּוֹם. שְׁאַל נָא אֶת הַמּוֹנִים בְּמִסְפָּר”¹²⁸⁸: קטז “(וְ)אָמַר”: “לֹא הִתִמַהְמַהְתֶּם כִּי אִם מְעָט, לוּ הֱיִיתֶם יוֹדְעִים¹²⁸⁹: קיז הֲדִמִּיתֶם, כִּי אֲנַחְנוּ בָּרָאנוּ אֶתְכֶם לְשַׁעֲשׁוּעִים, וְכִי לֹא תוּשְׁבוּ אֵלֵינוּ?”. אָכֵן יִתְעַלֶּה אֱלֹהִים מֶלֶךְ הָאֱמֶת. אֵין אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדָיו. אֲדוֹן כִּסֵּא הַכָּבוֹד הַנִּכְבָּד. וַאֲשֶׁר יִקְרָא עִם אֱלֹהִים אֶל אֱלוֹהַ אַחֵר, אֲשֶׁר אֵין לוֹ מוֹפֵת כִּי אֱלֹהִים הוּא, הִנֵּה חֶשְׁבּוֹנוֹ אֶת אֱלֹהָיו. אָכֵן לֹא יִצְלְחוּ הַכּוֹפְרִים: קיח וְאָמַרְתָּ: אֱלֹהַי, סְלַח וְרַחֵם, כִּי אַתָּה הַטּוֹב בָּרַחֲמָנִים:

פָּרָשַׁת הָאוֹר¹²⁹⁰

נִתְּנָה בְאַלמַדִינָה וּפְסוּקֶיהָ שִׁשִּׁים וְאַרְבָּעָה

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרָחֲמָן וְהָרַחוּם

א פָּרָשָׁה¹²⁹¹ הוֹרַדְנוּהָ וַנְּקַיְּמָהּ¹²⁹², וַנּוֹרֶד בְּתוֹכָהּ אוֹתוֹת בְּרוּרִים, לְמַעַן תָּשִׂימוּ אֶל לֵב: ב הַזּוֹנָה וְהַזּוֹנֶה¹²⁹³ וְהִלְקִיתֶם כָּל אֶחָד מִשְׁנֵיהֶם מֵאָה מַלְקוּת, וְלֹא תָחוּסוּ עֲלֵיהֶם בַּאֲשֶׁר לְדָת אֱלֹהִים, אִם מַאֲמִינִים אַתֶּם בֵּאלֹהִים וּבַיּוֹם הָאַחֲרוֹן. וְעָנְשׁוּ אוֹתָם לְעֵינֵי עֵדָה¹²⁹⁴ מִן הַמַּאֲמִינִים: ג הַזּוֹנֶה לֹא יִקַּח אִשָּׁה בִּלְתִּי אִם זוֹנָה אוֹ עוֹבֶדֶת אֱלִילִים, וְהַזּוֹנָה לֹא יִקָחֶנָּה לְאִשָּׁה בִּלְתִּי אִם זוֹנֶה אוֹ עוֹבֵד אֱלִילִים. וְאָסוּר הוּא לַמַּאֲמִינִים¹²⁹⁵:

ד וְאֵלֶּה אֲשֶׁר יוֹצִיאוּ שֵׁם רָע עַל הַנָּשִׁים הַצְּנוּעוֹת¹²⁹⁶, וְלֹא יָבִיאוּ אַרְבָּעָה עֵדִים, וְהִלְקִיתֶם אוֹתָם שְׁמוֹנִים מַלְקוּת, וְלֹא תְקַבְּלוּ מֵהֶם עֵדוּת לְעוֹלָם, וְאֵלֶּה הֵם הַפּוֹשְׁעִים: ה בִּלְעֲדֵי אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׁבוּ אַחֲרֵי כֵן וַיַּעֲשׂוּ הַיָּשָׁר, כִּי אֹלִהים סַלָּח וְרַחוּם: ו וַאֲשֶׁר יוֹצִיאוּ שֵׁם רַע עַל נְשׁוֹתֵיהֶם, וְלֹא יִהְיוּ לָהֶם עֵדִים, בִּלְתִּי הֵם לְבַדָּם, וְהָיְתָה עֵדוּת אִישׁ מֵהֶם אַרְבַּע עֵדֻיּוֹת בִּשְׁבוּעַת אֱלֹהִים, כִּי הוּא מִן הַדּוֹבְרִים אֱמֶת: ז וְהַחֲמִישִׁית, כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים עָלָיו, אִם מִדּוֹבְרֵי הַשֶּׁקֶר הוּא: ח וְהֵשִׁיב מֵעָלֶיהָ הָעֹנֶשׁ, כִּי תָעִיד אַרְבַּע עֵדֻיּוֹת בִּשְׁבוּעַת אֱלֹהִים, כִּי הוּא מֵהַדּוֹבְרִים שָׁקֶר: ט וְהַחֲמִישִׁית, כִּי חֲרוֹן אַף אֱלֹהִים עָלֶיהָ אִם מִדּוֹבְרֵי הָאֱמֶת הוּא¹²⁹⁷: י וְלוּלֵא חֶסֶד אֱלֹהִים עֲלֵיכֶם וַרַחֲמָיו, וְכִי אֱלֹהִים מְקַבֵּל שָׁבִים וְחָכָם¹²⁹⁸: יא כִּי אֵלֶּה אֲשֶׁר יָפִיחוּ כְזָבִים, עֵדָה מִכֶּם, אַל תַּחְשְׁבוּהוּ לְרַע לָכֶם, אֲבָל לְטוֹב לָכֶם הוּא¹²⁹⁹. לְכָל אִישׁ מֵהֶם (גְּמוּל) כַּאֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לְאָשְׁמָה¹³⁰⁰, וְהָאִישׁ מֵהֶם אֲשֶׁר פָּנָה לְהַגְדִּילוֹ¹³⁰¹, לוֹ עֹנֶשׁ כָּבֵד: יב הֲלֹא כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, חָשְׁבוּ הַמַּאֲמִינִים וְהַמַּאֲמִינוֹת בְּלִבָּם טוֹב¹³⁰², וַיֹּאמְרוּ: “שֶׁקֶר גָּלוּי הוּא זֶה: יג לָמָּה לֹא הֵבִיאוּ אַרְבָּעָה עֵדִים עַל הַדָּבָר הַזֶּה? אַךְ אִם לֹא יָבִיאוּ עֵדִים, הִנֵּה אֵלֶּה הֵם הַדּוֹבְרִים שֶׁקֶר לִפְנֵי אֱלֹהִים”: יד וְלוּלֵא חֶסֶד אֱלֹהִים עֲלֵיכֶם וְרַחֲמָיו בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, כִּי אָז נָגַע אֲלֵיכֶם עַל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הֲפִיצוֹתֶם עֹנֶשׁ כָּבֵד, בְּקַחַת אוֹתָם אִישׁ מִכֶּם מִלְּשׁוֹן רֵעֵהוּ, וַתֹּאמְרוּ בְּפִיכֶם אֶת אֲשֶׁר לֹא דַעַת לָכֶם בּוֹ, וַתַּחְשְׁבוּהָ נְקַלָּה, וְהִיא כְבֵדָה בְּעֵינֵי אֱלֹהִים: טו וְלָמָּה זֶה בְּשָׁמְעֲכֶם לֹא אֲמַרְתֶּם: “אַל לָנוּ לְדַבֵּר בָּזֶה. חָלִילָה לְּךָ¹³⁰³: דִּבָּה¹³⁰⁴ כְּבֵדָה הִיא”: טז יַזְהִירְכֶם אֱלֹהִים לְבַל תָּשׁוּבוּ לַעֲשׂוֹת כֵּן לְעוֹלָם, אִם מַאֲמִינִים אַתֶּם: יז וּבֵאֵר אֱלֹהִים לָכֶם הָאוֹתוֹת, וֵאלֹהִים יוֹדֵעַ וְחָכָם: יח אָכֵן אֵלֶּה הָאוֹהֲבִים אֲשֶׁר יְדֻבַּר בַּקָּהָל נְבָלָה בַּמַּאֲמִינִים, לָהֶם עֹנֶשׁ דְאָבָה: יט בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, וֵאלֹהִים יוֹדֵעַ וְאַתֶּם לֹא תֵדָעוּ: כ וְלוּלֵא חֶסֶד אֱלֹהִים עֲלֵיכֶם וְרַחֲמָיו, וְכִי אֱלֹהִים טוֹב וְרַחוּם¹³⁰⁵: כא הַמַּאֲמִינִים אַל תֵּלְכוּ בְּעִקְבֵי הַשָּׂטָן, וַאֲשֶׁר יֵלֵךְ בְּעִקְבֵי הַשָּׂטָן יְצַוֶּה (אוֹתוֹ) עַל הַתּוֹעֵבָה וְעַל הָרָעָה, וְלוּלֵא חֶסֶד אֱלֹהִים עֲלֵיכֶם וְרַחֲמָיו, לֹא טָהֵר¹³⁰⁶ אִישׁ מִכֶּם לְעוֹלָם. וְאוּלָם אֱלֹהִים יְטַהֵר אֶת אֲשֶׁר יַחְפֹּץ, וֵאלֹהִים שׁוֹמֵעַ וְיוֹדֵעַ:

כב וְלֹא יִשָּׁבְעוּ אַנְשֵׁי הַמַּעֲלָה בָכֶם¹³⁰⁷, וְאֵלֶּה אֲשֶׁר יִרְחַב לָהֶם, לְבִלְתִּי תֵּת לַקְּרוֹבִים וְלָעֲנִיִּים וְלַאֲשֶׁר יָצְאוּ מִמּוֹלַדְתָּם לְשֵׁם אֱלֹהִים¹³⁰⁸, וְסָלְחוּ וּמָחֲלוּ. הַאִם לֹא תֶאֱהָבוּ, כִּי יִסְלַח אֱלֹהִים לָכֶם, וֵאלֹהִים סַלָּח וְרַחוּם: כג אָכֵן אֵלֶּה אֲשֶׁר יוֹצִיאוּ שֵׁם רָע עַל הַנָּשִׁים הַצְּנוּעוֹת, אֲשֶׁר לֹא תָּשֵׂמְנָה לֵב¹³⁰⁹, וְהַמַּאֲמִינוֹת, אֲרוּרִים הֵם בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, וְלָהֶם עֹנֶשׁ כָּבֵד: כד בְּיוֹם יָעִידוּ בָם לְשׁוֹנוֹתֵיהֶם וִידֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם בַּאֲשֶׁר הָיוּ עוֹשִׂים: כה בַּיּוֹם הַהוּא יְשַׁלֵּם לָהֶם אֱלֹהִים (כְּ)מִשְׁפָּטָם הָרָאוּי לָהֶם, וְיָדְעוּ כִּי אֱלֹהִים הוּא הָאֱמֶת הַגְּלוּיָה: כו הָרָעוֹת (תִהְיֶינָה לְנָשִׁים) לָרָעִים, וְהָרָעִים (לַאֲנָשִׁים) לָרָעוֹת וְהַטוֹבוֹת לַטּוֹבִים וְהַטּוֹבִים לַטּוֹבוֹת. אֵלֶּה נְקִיִּים מֵאֲשֶׁר יְדַבְּרוּ בָם¹³¹⁰. לָהֶם סְלִיחָה וְחֵלֶק נְדָבוֹת¹³¹¹:

כז הַמַּאֲמִינִים, אַל תָּבוֹאוּ אֶל בָּתִים זוּלָתִי בָתֵּיכֶם, עַד אִם תְּבַקְּשׁוּ רִשְׁיוֹן¹³¹² וְתִשְׁאֲלוּ לִשְׁלוֹם יוֹשְׁבֵיהֶם. זֶה טוֹב יוֹתֵר לָכֶם, לְמַעַן תָּשִׂימוּ אֶל לֵב¹³¹³: כח וְהָיָה אִם לֹא תִמְצְאוּ בָהֶם אִישׁ, אַל תָּבוֹאוּ בְתוֹכָם עַד אִם יִנָּתֵן לָכֶם (לָבוֹא). וְכִי יֵאָמֵר אֲלֵיכֶם: “שׁוּבוּ”, וְשַׁבְתֶּם. זֶה טָהוֹר לָכֶם יוֹתֵר, וֵאלֹהִים יוֹדֵעַ מַעֲשֵׂיכֶם: כט לֹא יִהְיֶה בָכֶם חֵטְא, אִם תָּבוֹאוּ אֶל בָּתִים לֹא יוֹשְׁבִים בָּהֶם. מַתָּת הוּא לָכֶם. וֵאלֹהִים יוֹדֵעַ אֶת אֲשֶׁר תְּגַלּוּ וְאֶת אֲשׁר תַּסְתִּירוּ:

ל אֱמֹר לַמַּאֲמִינִים: יַשְׂפִּילוּ עֵינֵיהֶם¹³¹⁴, וְשָמְרוּ עֶרְוָתָם. זֶה טָהוֹר לָהֶם יוֹתֵר, כִּי אֱלֹהִים יוֹדֵעַ אֶת מַעֲשֵׂיהֶם: לא וֶאֱמֹר לַמַּאֲמִינוֹת: תַּשְׁפֵּלְנָה עֵינֵיהֶן, וְשָׁמרוּ עֶרְוָתָן, וְלֹא תְּגַלֶּינָה עֶדְיָן¹³¹⁵ מִלְּבַד הַגָּלוּי מִמֶּנוּ, וְקָשְׁרוּ צָעִיף לְחֵיקָן¹³¹⁶ וְלֹא תְגַלֶּינָה עֶדְיָן בִּלְתִּי אִם לְבַעֲלֵיהֶן אוֹ אֲבוֹתֵיהֶן אוֹ אֲבוֹת בַּעֲלֵיהֶן אוֹ בְּנֵיהֶן אוֹ בְּנֵי בַעֲלֵיהֶן אוֹ אֲחֵיהֶן אוֹ בְּנֵי אֲחֵיהֶן אוֹ בֵּני אַחְיוֹתֵיהֶן¹³¹⁷ אוֹ נְשׁוֹתֵיהֶן¹³¹⁸ אוֹ (שְׁפָחוֹת) אֲשֶׁר קָנְתָה יְמִינָן אוֹ הַהוֹלְכִים (אַחֲרֵיהֶן) מִן הָאֲנָשִׁים¹³¹⁹. אֲשֶׁר אֵין חֵפֶץ לָהֶם בְּנָשִׁים, אוֹ הַטַּף אֲשֶׁר לֹא יִבְחֲנוּ בְעֶרְיַת הַנָּשִׁים, וְלֹא תְּעַכֵּסְנָה בְרַגְלֵיהֶן לְמַעַן יִוָּדַע אֲשֶׁר תַּסְתֵּרְנָה מֵעֶדְיָן¹³²⁰. וְשׁוּבוּ אֶל אֱלֹהִים יַחְדָּו, הַמַּאֲמִינִים, לְמַעַן תַּצְלִיחוּ: לב וְהַשִּׂיאוּ אֶת הָרַוָּקִים מִכֶּם וְאֶת הַיְשָׁרִים מֵעַבְדֵיכֶם וְאַמְהוֹתֵיכֶם. כִּי יִהְיוּ עֲנִיִּים יַעֲשִׁירֵם אֱלֹהִים מֵחַסְדּוֹ. וֵאלֹהִים רַב (חֶסֶד) וְיוֹדֵעַ: לג וְנִמְנְעוּ (מִנַּאֲפוּפִים) אֵלֶּה אֲשֶׁר לֹא יִמְצְאוּ לָקַחַת (אִשָּׁה)¹³²¹, עַד אֲשֶׁר יַעֲשִׁירֵם אֱלֹהִים מֵחַסְדּוֹ. וְאֵלֶּה אֲשֶׁר יְבַקְשׁוּ אֶת הַכְּתָב¹³²² מֵאֵלֶּה אֲשֶׁר קָנְתָה יְמִינְכֶם, וּכְתַבְתֶּם לָהֶם, אִם יְדַעְתֶּם טוֹב בָּהֶם¹³²³, וּנְתַתֶּם לָהֶם מֵהוֹן אֱלֹהִים אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם¹³²⁴. וְלֹא תְאַלְּצוּ אֶת נַעֲרוֹתֵיכֶם לִזְנוֹת¹³²⁵, כִּי תְבַקֵּשְׁנָה הַצְנֵעַ לֶכֶת, בְּבַקֶּשְׁכֶם שְׂכַר הָעוֹלָם הַזֶּה. וַאֲשֶׁר יְאַלְּצֵן, הִנֵּה יִהְיֶה (לָהֶן) אֱלֹהִים, אַחֲרֵי אֲשֶׁר אִלְּצוּן, סַלָּח וְרַחוּם¹³²⁶:

לד וּכְבָר הוֹרַדְנוּ אֲלֵיכֶם אוֹתוֹת בְּרוּרִים וּמָשָׁל מֵאֵלֶּה אֲשֶׁר עָבְרוּ חָלְפוּ לִפְנֵיכֶם, וּמוּסָר¹³²⁷ לְיִרְאֵי הָאֱלֹהִים: לה אֱלֹהִים אוֹר הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ. מְשַׁל אוֹרוֹ כִּשְׁקַעֲרוּרֹת קִיר תּוֹכָהּ מְנוֹרָה. הַמְּנוֹרָה בִזְכוּכִית. הַזְּכוּכִית כְּמוֹ הִיא כוֹכָב מַזְהִיר. יַדְלִיקוּ אוֹתוֹ מֵעֵץ מְבוֹרָךְ, זַיִת, לֹא מִמִּזְרָח וְלֹא מִמַּעֲרָב¹³²⁸, הִנֵּה יָאִיר שַׁמְנוֹ, וְלוּ לֹא תִגַּע בּוֹ אֵשׁ, אוֹר עַל אוֹר. יַנְחֶה אֱלֹהִים לְאוֹרוֹ אֶת אֲשֶׁר יַחְפֹּץ. וּמָשַׁל אֱלֹהִים אֶת הַמְּשָׁלִים לִבְנֵי אָדָם, וֵאלֹהִים יוֹדֵעַ כֹּל: לו בְּבָתִים¹³²⁹ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לְהָקִים וּלְהַזְכִּיר בָּהֶם שְׁמוֹ, יְשַׁבְּחוּ לוֹ בָהֶם בַּבֹּקֶר וּבָעָרֶב: לז אֲנָשִׁים לֹא יְשַׁעַשְׁעוּם לֹא סַחַר וְלֹא מִמְכָּר, מִזְּכֹר אֱלֹהִים וַעֲרֹךְ הַתְּפִלָּה וְתֵת הַצְּדָקָה, יְפַחֲדוּ מִפְּנֵי יוֹם יִתְהַפְּכוּ בוֹ הַלְּבָבוֹת וְהָעֵינַיִם: לח לְמַעַן יִגְמְלֵם אֱלֹהִים טוֹב יָתֵר עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ¹³³⁰, וְיוֹסִיף לָהֶם מֵחַסְדּוֹ, וֵאלֹהִים יְכַלְכֵּל אֶת אֲשֶׁר יַחְפֹּץ בְּלִי חֶשְׁבּוֹן: לט אַךְ אֵלֶּה אֲשֶׁר כָּפְרוּ מַעֲשֵׂיהֶם כְּאֵד בִּקְעָה¹³³¹ יַחְשְׁבֶנוּ הַצָּמֵא לְמַיִם עַד אֲשֶׁר יָבוֹא אֵלָיו לֹא יִמְצָאֵהוּ מְאוּמָה, וּמָצָא אֶת אֱלֹהִים אֶצְלוֹ, וְשִלֵּם לוֹ אֶת חֶשְׁבּוֹנוֹ, וֵאלֹהִים מְהִיר חֶשְׁבּוֹן: מ אוֹ כַחֲשֵׁכָה בְּיָם עָמוֹק יְכַסֶּנּוּ גַל, מֵעַל לוֹ גַל, מֵעַל לוֹ עָנָן וַעֲרָפֶל, הָאֶחָד עַל הָאֶחָד. בְּהוֹצִיאוֹ יָדוֹ לֹא יִרְאֶנָּה כִמְעָט. וַאֲשֶׁר לוֹ יָשִׁית לוֹ אֱלֹהִים אוֹר, אֵין לוֹ כָל אוֹר:

מא הַאִם לֹא תִרְאֶה, כִּי אֱלֹהִים יְשַׁבַּח אוֹתוֹ כָּל אֲשֶׁר בַּשָּמַיִם וּבָאָרֶץ וְהָעוֹף בְּפָרְשׂוֹ כְּנָפַיִם. כָּל אֶחָד מֵהֶם יוֹדֵעַ תְּפִלָּתוֹ וְתִשְׁבַּחְתּוֹ. וֵאלֹהִים יוֹדֵעַ אֶת מַעֲשֵׂיהֶם: מב וְלֵאלֹהִים מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְאֶל אֱלֹהִים הַדָּרֶךְ¹³³²: מג הַאִם לֹא תִרְאֶה, כִּי אֱלֹהִים יוֹלִיךְ עֲנָנִים, אַחֲרֵי כֵן יְחַבְּרֵם יָחַד, וְשָׂם אוֹתָם עֲרֵמָה, וְרָאִיתָ אֶת הַגֶּשֶׁם יֵצֵא מִתּוֹכָם, וְהוֹרִיד¹³³³ מִן הַשָּׁמַיִם, מִתּוֹךְ הָרִים תּוֹכָם בָּרָד, וּפָגַע בּוֹ אֶת אֲשֶׁר יַחְפֹּץ, וְהֶעֱבִירָהוּ מֵעַל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ. כִּמְעַט יִקַּח נֹגַהּ בְּרָקוֹ אֶת הָרְאוֹת: מד יַהֲפֹךְ אֱלֹהים אֶת הַלַּיְלָה וְאֶת הַיּוֹם. אָכֵן בָּזֶה מָשָׁל וּמוּסָר¹³³⁴ לְאַנְשֵׁי רְאוֹת. וֵאלֹהִים בָּרָא כָּל (חַי) שׁוֹרֵץ (עַל הָאָרֶץ) מִמַּיִם, וּבָהֶם יֵשׁ הַהוֹלֵךְ עַל גְּחוֹנוֹ, וּבָהֶם יֵשׁ הַהוֹלֵךְ עַל שְׁתֵּי רַגְלַיִם, וּבָהֶם יֵשׁ הַהוֹלֵךְ עַל אַרְבַּע. יִבְרָא אֱלֹהִים אֶת אֲשֶׁר יַחְפֹּץ, כִּי אֱלֹהִים כֹּל יוּכָל:

מה אָכֵן כְּבָר הוֹרַדְנוּ אוֹתוֹת בְּרוּרִים, וֵאלֹהִים יַנְחֶה אֶת אֲשֶׁר יִרְצֶה בְּאֹרַח מֵישָׁרִים: מו וְאָמְרוּ: “הֶאֱמַנּוּ בֵאלֹהִים וּבַשָּׁלִיחַ וְנַקְשִׁיב”, אַחַר, אַחֲרֵי זֶה, תִּפְנֶה פְּלַגָּה מֵהֶם עֹרֶף וְאֵין אֵלֶּה מַאֲמִינִים: מז וּבְהִקָּרְאָם אֶל אֱלֹהִים וּשְׁלִיחוֹ, לְמַעַן יִשְׁפֹּט בֵּינֵיהֶם, הִנֵּה רָחֲקָה פְלַגָּה מֵהֶם: מח אַךְ לוּ הָיָה הַצֶּדֶק אִתָּם, כִּי אָז בָּאוּ אֵלָיו נִשְׁמָעִים לוֹ: מט הַאִם חֳלִי בְלִבָּם אִם סָפֵק בְּעֵינֵיהֶם, אוֹ יְפַחֲדוּ פֶן יַטֶּה אֱלֹהִים מִשְׁפָּטָם וּשְׁלִיחוֹ? לֹא כִי אֵלֶּה הֵם הַפּוֹשְעִים: נ וְאוּלָם דְּבַר הַמַּאֲמִינִים – בְּהִקָּרְאָם אֶל אֱלֹהִים וּשְׁלִיחוֹ לְמַעַן יִשְׁפֹּט בֵּינֵיהֶם, – הָיָה לֵאמֹר: “שָׁמַעְנוּ וְהִקְשַׁבְנוּ”¹³³⁵, וְאָכֵן אֵלֶּה הֵם הַמַּצְלִיחִים: נא וַאֲשֶׁר יִשְׁמַע בְּקוֹל אֱלֹהִים וּשְׁלִיחוֹ, וּפָחַד מֵאֱלֹהִים וְיָרֵא אוֹתוֹ, אֵלֶּה הֵם הַמְאֻשָּׁרִים: נב וַיִּשָׁבְעוּ בֵאלֹהִים תֹּקֶף שְׁבוּעָתָם לֵאמֹר, אִם צַוֵּה תְצַוֶּה אוֹתָם יֵצְאוּ¹³³⁶. אֱמֹר: "אַל תִּשָּׁבְעוּ. הִנֵּה לְהַקְשִׁיב טוֹב, כִּי אֱלֹהִים יוֹדֵעַ אֶת מַעֲשֵׂיכֶם: נג אֱמֹר: שִׁמְעוּ בְּקוֹל אֱלֹהִים וְהַשָּׁלִיחַ, וְכִי תִּפְנוּ עֹרֶף, הִנֵּה עָלָיו הֶעָמוּס עָלָיו וַעֲלֵיכֶם הֶעָמוּס עֲלֵיכֶם, וְכִי תַּקְשִׁיבוּ תְּאֻשְּׁרוּ בְדָרֶךְ. וְאֵין עַל הַשָּׁלִיחַ בִּלְתִּי אִם לְהַזְהִיר גָּלוּי: נד הִבְטִיחַ אֱלֹהִים אֶת אֵלֶּה מִכֶּם אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ וַיַעֲשׂוּ הַיָּשָׁר, כִּי הָקֵם יָקִים אוֹתָם בָּאָרֶץ תַּחַת (הַכּוֹפְרִים), כַּאֲשֶׁר הֵקִים אֶת אֵלֶּה אֲשֶׁר לִפְנֵיהֶם, וְכִי כוֹנֵן יְכוֹנֵן לָהֶם דָּתָם הַנִּרְצָה לָהֶם, וְהֵמִיר לָהֶם פַּחְדָּם¹³³⁷ בְּבִטָּחוֹן, יַעַבְדוּנִי, לֹא יְשַׁתְּפוּ לִי דָּבָר. וַאֲשֶׂר כָּפַר אַחֲרֵי כֵן, אֵלֶּה הֵם הַפּוֹשְׁעִים: נה וְעִרְכוּ הַתְּפִלָּה וּתְנוּ הַצְּדָקָה וְשִׁמְעוּ בְּקוֹל הַשָּׁלִיחַ, לְמַעַן תְּרֻחָמוּ: נו אַל תַּחְשֹׁב אֶת הַכּוֹפְרִים חוֹלְשִׁים בָּאָרֶץ, וּמְגוּרֵיהֶם גֵּיהִנֹּם, וְרָעָה הַדֶּרֶךְ (שָׂמָּה):

נז הַמַּאֲמִינִים, בַּקֵּשׁ יְבַקְּשׁוּ מִכֶּם רִשְׁיוֹן אֵלֶּה אֲשֶׁר קָנְתָה יְמִינְכֶם (מֵעֶבֶד וְאָמָה) וְאֵלֶּה מִכֶּם¹³³⁸, אֲשֶׁר לֹא בָגְרוּ (בְּטֶרֶם יָבוֹאוּ לִפְנֵיכֶם), שָׁלֹש פְּעָמִים (לַיּוֹם), לִפְנֵי תְּפִלַּת הַשַּׁחַר וּבְעֵת תָּסִירוּ אֶת בִּגְדֵיכֶם בַּצָּהֳרַיִם, וְאַחֲרֵי תְּפִלַּת הָעֶרֶב, שָׁלֹש עִתּוֹת עֶרְיָה הֵן לָכֶם¹³³⁹. לֹא יִהְיֶה בָכֶם חֵטְא וְלֹא בָהֶם אַחֲרֵיהֶן¹³⁴⁰, מִתְעַסְּקִים הֵם בָּכֶם¹³⁴¹. אִישׁ מִכֶּם מִתְעַסֵּק בְּרֵעֵהוּ כָּזֹאת יְבָאֵר אֱלֹהִים לָכֶם אֶת הָאוֹתוֹת, וֵאלֹהִים יוֹדֵעַ וְחָכָם: נח וּבִבְגֹר הַטַּף מִכֶּם, וּבִקְּשׁוּ רִשְׁיוֹן, כַּאֲשֶׁר יְבַקְּשׁוּ אֵלֶּה אֲשֶׁר לִפְנֵיהֶם. כָּזֹאת יְבָאֵר אֱלֹהִים לָכֶם אוֹתוֹתָיו, וֵאלֹהִים יוֹדֵעַ וְחָכָם: נט וְהַנָּשִׁים אֲשֶׁר חָדַל לִהְיוֹת לָהֶן אֹרַח כַּנָּשִׁים, אֲשֶׁר לֹא תְשַׂבֵּרְנָה עוֹד לִהְיוֹת לְאִישׁ, לֹא יִהְיֶה בָהֶן חֵטְא, כִּי תְסִירֶינָה אֶת בִּגְדֵיהֶן מִבְּלִי הַרְאוֹת עֶדְיָן. וְכִי תִמָּנַעְנָה (מִזֹּאת) טוֹב יֶתֶר לָהֶן, וֵאלֹהִים שׁוֹמֵעַ וְיוֹדֵעַ: ס אֵין עָוֹן בָּעִוֵּר וְלֹא בַּפִּסֵּחַ עָוֹן וְאֵין בַּחוֹלֶה עָוֹן¹³⁴², וְלֹא בָכֶם אַתֶּם, כִּי תֹאכְלוּ בְּבָתֵּיכֶם¹³⁴³, אוֹ בְּבָתֵּי אֲבוֹתֵיכֶם אוֹ בְּבָתֵּי אִמּוֹתֵיכֶם אוֹ בְּבָתֵּי אֲחֵיכֶם אוֹ בְּבָתֵּי אַחְיוֹתֵיכֶם אוֹ בְּבָתֵּי דוֹדֵיכֶם אֲחֵי אֲבִיכֶם אוֹ בְּבָתֵּי דוֹדוֹתֵיכֶם אַחְיוֹת אֲבִיכֶם אוֹ בְּבָתֵּי דוֹדֵיכֶם אַחֵי אִמְּכֶם אוֹ בְּבָתֵּי דוֹדוֹתֵיכֶם אַחְיוֹת אִמְּכֶם¹³⁴⁴, אוֹ (בְּבַיִת) אֲשֶׁר מַפְתְּחוֹתָיו בְּיֶדְכֶם¹³⁴⁵, אוֹ (בְּבֵית) רֵעֲכֶם¹³⁴⁶. לֹא יִהְיֶה בָכֶם חֵטְא, כִּי תֹאכְלוּ יַחְדָּו אוֹ לְבַד לְבָד¹³⁴⁷: סא וּבְבוֹאֲכֶם אֶל בָּתִּים וּשְׁאֶלְתֶּם אִישׁ לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם, שְׁאֵלַת שָׁלוֹם מֵאֵת אֱלֹהִים מְבֹרָכָה וְטוֹבָה. כָּזֹאת יְבָאֵר אֱלֹהִים לָכֶם הָאוֹתוֹת לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ:

סב אָכֵן הַמַּאֲמִינִים הֵם אֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ בֵּאלֹהִים וּבִשְׁלִיחוֹ, וּבִהְיוֹתָם אִתּוֹ לְשֵׁם עִנְיַן צִבּוּר, לֹא יֵלְכוּ עַד אִם יְבַקְשׁוּ מֵאִתּוֹ רִשְׁיוֹן. אָכֵן אֵלֶּה אֲשֶׁר יְבַקְשׁוּ מֵאִתְּךָ רִשְׁיוֹן אֵלֶּה הֵם אֲשֶׁר יַאֲמִינוּ בֵּאלֹהִים וּבִשְׁלִיחוֹ. וּבְבַקְּשָׁם מֵאִתְּךָ רִשְׁיוֹן לְאֶחָד מֵעִנְיְנֵיהֶם, וְנָתַתָּ לַאֲשֶׁר תַּחְפֹּץ מֵהֶם. וְהִתְפַּלֵּל אֶל אֱלֹהִים כִּי יִסְלַח לָהֶם, כִּי אֱלֹהִים סַלָּח וְרַחוּם: סג אַל תַּעֲשׂוּ אֶת קְרִיאַתְכֶם אֶת הַשָּלִיחַ כִּקְרִיאַת אִישׁ אָחִיו¹³⁴⁸. יוֹדֵעַ אֱלֹהִים אֶת אֵלֶּה מִכֶּם אֲשֶׁר יַחְמְקוּ יֵצְאוּ מִתְגַנְּבִים אִישׁ אַחֲרֵי אָחִיו, וְנִשְׁמְרוּ אֵלֶּה אֲשֶׁר יַמְרוּ פְקֻדָּתוֹ, פֶּן יַגִּיעַ אֲלֵיהֶם (רוּחַ) מֶרֶד¹³⁴⁹, אוֹ פֶן יִפְגָּעֵם עֹנֶשׁ דְּאָבָה: סד הַאֵין זֹאת אֲשֶׁר לֵאלֹהִים כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ. יֵדַע אֶת אֲשֶׁר אַתֶּם בּוֹ¹³⁵⁰. וּבַיּוֹם אֲשֶׁר יוּשְׁבוּ אֵלָיו, יַגִּיד לָהֶם אֶת אֲשֶׁר עָשׂוּ, וֵאלֹהֵים יוֹדֵעַ כֹּל:

פָּרָשַׁת הַ“פֻרְקָאן”¹³⁵¹

נִתְּנָה בְמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם.

א יִתְבָּרֵךְ (אֱלֹהִים) אֲשֶׁר הוֹרִיד אֶת הַ“פֻרְקָאן” עַל יַד עַבְדּוֹ, לְמַעַן יִהְיֶה מַזְהִיר לִבְנֵי־אָדָם¹³⁵²: ב אֲשֶׁר לוֹ מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְלֹא הוֹלִיד וָלָד, וְאֵין לוֹ שֻׁתָּף בַּמְּלוּכָה¹³⁵³, וַיִּבְרָא כָּל דָבָר וַיַּעַרְכֶנּוּ עָרוֹךִ: ג וַיִּקְחוּ לָהֶם מִבַּלְעָדָיו אֱלֹהִים לֹא יִבְרְאוּ דָבָר, וְהֵם נִבְרָאוּ¹³⁵⁴: ד וְאֵין לְאֵל יָדָם לֹא לְהוֹעִיל לְנַפְשָׁם וְלֹא לְהָרַע, וְלֹא יִשְׁלְטוּ בְּמָוֶת וְלֹא בְחַיִּים וְלֹא בִתְקוּמָה¹³⁵⁵: ה וַיֹּאמְרוּ הַכּוֹפְרִים: “אֵין זֶה בִּלְתִּי אִם שֶׁקֶר בְּדָאוֹ (מִלִּבּוֹ), וַיַּעַזְרוּ לוֹ בָזֶה אֲנָשִׁים אֲחֵרִים”¹³⁵⁶. אָכֵן הֵפִיחוּ (דְּבַר) פֶּשַׁע וְכָזָב: ו וַיֹּאמְרוּ: “בַּדֵּי הָרִאשׁוֹנִים. כָּתַב אוֹתָם לוֹ¹³⁵⁷, יַכְתִּיבוּם לוֹ¹³⁵⁸ בֹּקֶר וָעֶרֶב”: ז אֱמֹר “הוֹרִידָהוּ הַיּוֹדֵעַ אֶת הַסּוֹד בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ. אָכֵן הוּא סַלָּח וְרַחוּם”: ח וַיֹּאמְרוּ: “מַה לַּנָּבִיא הַזֶּה יֹאכַל הַמַאֲכָל וְיִתְהַלֵּךְ בַּשְּׁוָקִים? לָמָּה לֹא הוּרַד אֵלָיו מַלְאָךְ, וְהָיָה מַזְהִיר אִתּוֹ (יָחַד)?” ט אוֹ יָשִׁלַךְ אֵלָיו אוֹצָר (מִן הַשָּׁמַיִם), אוֹ תִּהְיֶה לוֹ גַּנָּה יֹאכַל מִמֶּנָּה“¹³⁵⁹. וַיֹּאמְרוּ הַפּוֹשְׁעִים: “אֵין אַתֶּם הוֹלְכִים בִּלְתִּי אִם אַחֲרֵי אִישׁ תִּעְתְּעוּהוּ כְּשָׁפִים”¹³⁶⁰: י הַבֵּט אֵיכָה עָרְכוּ לְךָ דְּמוּת. אָכֵן תָּעוּ וְלֹא יוּכְלוּ (לִמְצֹא) דָּרֶךְ¹³⁶¹: יא יִתְבָּרֵךְ (הָאֱלֹהִים) אֲשֶׁר בִּרְצוֹתוֹ יָשִׁית לְךָ טוֹב מִזֶּה, גַּנּוֹת יִמְשְׁכוּ תַחְתֵּיהֶן הַנְּהָרוֹת, וְעָשָׂה לְךָ אַרְמוֹנוֹת: יב אֲבָל כִּחֲשׁוּ בַ”שָּׁעָה“¹³⁶², וַנְּעַתֵּד לַאֲשֶׁר כִּחֲשׁוּ בַּ”שָּׁעָה" לֶהָבָה: יג בִּרְאוֹתָהּ אוֹתָם מִמָּקוֹם רָחוֹק, יִשְׁמְעוּ שְׁאוֹן קִצְפָּהּ וַחֲרוֹנָהּ: יד וְכַאֲשֶׁר יָשְׁלְכוּ אֶל מָקוֹם צַר בְּתוֹכָה אֲסוּרִים בָּאזִקִּים¹³⁶³, יִקְרְאוּ שָׁם לְכָלָה¹³⁶⁴: טו אַל תִּקְרְאוּ הַיּוֹם כָּלָה אַחַת, כִּי קִרְאוּ לְכָלָה רַבּוֹת: טז אֱמֹר: הֲזֶה טוֹב אִם גִּנַּת הַנֶּצַח אֲשֶׁר הוּעֲדָה לְיִרְאֵי הָאֱלֹהִים, הָיְתָה לָהֶם לִגְמוּל וּמַחְסֶה¹³⁶⁵?: יז לָהֶם בְּתוֹכָהּ כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּצוּ, לְעוֹלָמִים (יִהְיוּ בָהּ) זֹאת הַבְטָחָה אֲשֶׁר אֱלֹהֶיךָ יַעַרִבֶנָּה:

יח וּבַיּוֹם אֲשֶׁר יַאַסְפֵם וְאֶת (הָאֱלִילִים) אֲשֶׁר יַעַבְדוּ מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים, יֹאמַר: “הַאַתֶּם הִתְעִיתֶם אֶת עֲבָדַי אֵלֶּה, אִם הֵם תָּעוּ מִן הַדָּרֶךְ?” יט וְאָמְרוּ: “חָלִילָה לְּךָ¹³⁶⁶. אַל לָנוּ קַחַת לָנוּ מִבַּלְעָדֶיךָ מָגִנִּים. וְאוּלָם אָצַלְתָּ טוֹב לָהֶם וְלַאֲבוֹתֵיהֶם¹³⁶⁷, עַד אֲשֶׁר שָׁכְחוּ אֶת הַהַזְהָרָה וַיִּהְיוּ עַם אוֹבֵד”: כ “הִנֵּה כִחֲשׁוּ אֶת דִּבְרֵיכֶם¹³⁶⁸ וְלֹא יוּכְלוּ¹³⁶⁹ הַעֲבֵר (עָנְשְׁכֶם) וְלֹא הוֹשִׁיעַ (אֶתְכֶם): כא וַאֲשֶׁר יִפְשַׁע מִכֶּם נִתֶּן לוֹ לָחוּשׁ עֹנֶשׁ גָּדוֹל”: כב וְלֹא שָׁלַחְנוּ לְפָנֶיךָ מִן הַשְּׁלִיחִים, בִּלְתִּי אִם אוֹכְלִים הַמַּאֲכָל וּמִתְהַלְּכִים בַּשְּׁוָקִים, וַנָּשֶׁת מִקְצָתְכֶם מַסָּה לְמִקְצָתְכֶם¹³⁷⁰ (לִרְאוֹת) הֲתַאֲרִיכוּ רוּחֲכֶם. וֵאלֹהֶיךָ רוֹאֶה: כג וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֲשֶׁר לֹא יְצַפּוּ לִפְגִישָׁתֵנוּ: “לוּ הוּרְדוּ אֵלֵינוּ הַמַּלְאָכִים, אוֹ רָאִינוּ אֶת אֱלֹהֵינוּ”. אָכֵן הִתְנַשְּׂאוּ בְּלִבָּם וַיָּזִּידוּ זָדוֹן רָב¹³⁷¹: כד וּבַיּוֹם אֲשֶׁר יִרְאוּ אֶת הַמַּלְאָכִים לֹא בְשׂוֹרָה הַיּוֹם הַהוּא לַזֵּדִים, וְאָמְרוּ: “חֵרֶם מָחֳרָם”¹³⁷²: כה וְקָרַבְנוּ אֶל כָּל אֲשֶׁר עָשׂוּ מִן הַמַּעֲשֶׂה, וְשַׁתְנוּהוּ אָבָק פּוֹרֵחַ: כו בְּנֵי גַּן עֵדֶן בַּיּוֹם הַהוּא בַּטּוֹב לְמָכוֹן וּבַנָּאֶה לִמְנוּחַת צָהֳרָיִם¹³⁷³: כז וְיוֹם יָבוֹא אֲשֶׁר יִבָּקְעוּ הַשָּׁמַיִם בָּעֲנָנִים. וְהוּרְדוּ הַמַּלְאָכִים הוּרֵד: כח הַמְּלוּכָה בַּיּוֹם הַהוּא, הָאֱמֶת, לָרַחֲמָן, וְהָיָה יוֹם מְצוּקָה לַכּוֹפְרִים: כט וְיוֹם יָבוֹא יִשֹּׁךְ (בּוֹ) הַפּוֹשֵׁעַ יָדָיו וְאָמַר: “מִי יִתֵּן וְלָקַחְתִּי לִי אֶת הַשָּׁלִיחַ דָּרֶךְ: ל מִי יִתֵּן וְלֹא לָקַחְתִּי לִי אֶת פְּלוֹנִי לְיָדִיד לִי: לא אָכֵן הַתְעֵה הִתְעַנִי מִן הַהַזְהָרָה אַחֲרֵי אֲשֶׁר בָּאַתְנִי”, וַיִּמְעַל הַשָּׂטָן בָּאָדָם: לב וְאָמַר הַשָּׁלִיחַ: “אֱלֹהַי, הִנֵּה עַמִּי חָשְׁבוּ אֶת הֶקֻּרְאָן הַזֶּה הָבֶל”: לג וְכָכָה שַׁתְנוּ לְכָל נָבִיא אוֹיֵב מִן הַזֵּדִים, וְרַב הוּא אֱלֹהֶיךָ לַנְחוֹת מֵישָׁרִים וּלְהוֹשִׁיעַ: לד וַיֹּאמְרוּ הַכּוֹפְרִים: “לוּ הוּרַד אֵלָיו הַקֻּרְאָן בְּבַת אַחַת”¹³⁷⁴, כָּזֹאת (עָשִׂינוּ)¹³⁷⁵, לְמַעַן נָכִין בּוֹ לְבָבְךָ¹³⁷⁶, וַנִּקְרָאֵהוּ לְפָנֶיךָ בָּרוּר מִלָּה בְמִלָּה: לה וְלֹא יָבוֹאוּ אֵלֶיךָ בְּחִידַה¹³⁷⁷, מִבְּלִי אֲשֶׁר נָבוֹא אֵלֶיךָ (אֲנַחְנוּ) בָּאֱמֶת וּבַטּוֹב בְּפֶשֶׁר הַדָּבָר: לו אֵלֶּה אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ עַל פְּנֵיהֶם (זוֹחֲלִים) אֶל גֵּיהִנֹּם¹³⁷⁸, אֵלֶּה מְקוֹמָם הוּא הָרָע, וְהֵם הַתּוֹעִים מִכָּל (הָאָדָם) מִן הַדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר¹³⁷⁹:

לז וּלְפָנִים נָתַנּוּ לְמֹשֶׁה אֶת הַסֵּפֶר, וַנָּשֶׂם אִתּוֹ אֶת אָחִיו אַהֲרֹן מִשְׁנֶה לוֹ¹³⁸⁰: לח וַנֹּאמַר: “לְכוּ שְׁנֵיכֶם אֶל הָעָם אֲשֶׁר כִּחֲשׁוּ בְּאוֹתוֹתֵינוּ”, וַנַּהַרְסֵם הָרוֹס: לט וְעַם נֹחַ, בְּתִתָּם לְכוֹזְבִים אֶת הַשְּׁלִיחִים, טִבַּעֲנוּם, וַנְּשִׁיתֵם אוֹת לִבְנֵי אָדָם, וַנְּעָתֵּד לַפּוֹשְׁעִים עֹנֶשׁ דְּאָבָה: מ וְעָאד וְתַמוּד וּבְנֵי אַלרַס¹³⁸¹, וְדוֹרוֹת בֵּין אֵלֶּה רַבִּים: מא וְכָל אֵלֶּה מָשַׁלְנוּ לָהֶם הַמְּשָׁלִים, וְאֶת כֻּלָּם הָרַסְנוּ עַד הַיְסוֹד בָּם: מב וְאָכֵן עָבְרוּ עַל פְּנֵי הָעִיר אֲשֶׁר נִמְטְרָה מְטַר הָרָע. הַאִם לֹא יִרְאוּהָ?¹³⁸². וְאוּלָם לֹא יְצַפּוּ לִתְקוּמָה¹³⁸³: מג וּבִרְאוֹתָם אוֹתְךָ לֹא יִקָּחוּךָ בִּלְתִּי אִם לְלַעַג לָהֶם (לֵאמָר): “הֲזֶה הוּא אֲשֶׁר שָׁלַח אֱלֹהִים לְשָׁלִיחַ?¹³⁸⁴: מד כִּמְעַט הִתְעָנוּ הַתְעוֹת מֵעַל אֱלֹהֵינוּ, לוּלֵא הֶחֱזַקְנוּ בָהֶם”¹³⁸⁵. אָכֵן לָאַחֲרוֹנָה יֵדְעוּ, בִּרְאוֹתָם הָעֹנֶשׁ, מִי הַתּוֹעֶה מִכָּל (הָאָדָם) בְּדָרֶךְ: מה הֲרָאִיתָ אֶת אֲשֶׁר לָקַח לוֹ לֵאלֹהָיו אֶת תַּאֲוָתוֹ? הַאַתָּה הָפְקַדְתָּ לְשׁוֹמֵר עֲלֵיהֶם? מו הַתְדַמֶה כִּי מַרְבִּיתָם יִשְׁמְעוּ אוֹ יַשְׂכִּילוּ? אֵין הֵם בִּלְתִּי אִם כַּמִּקְנֶה. אֲבָל הֵם הַתּוֹעִים מִכָּל (הָאָדָם) בְּדָרֶךְ:

מז הַאִם לֹא שַׂמְתָּ לִבְּךָ אֶל אֱלֹהֶיךָ, אֵיכָה נָטָה אֶת הַצֵּל, וְלוּ חָפֵץ שׁוֹת שָׁתָהוּ קַיָּם וְעוֹמֵד¹³⁸⁶, וַנָּשֶׁת אֶת הַשֶּׁמֶשׁ לְהַרְאוֹת אוֹתוֹ¹³⁸⁷: מח אַחַר אֲסַפְנוּהוּ אֵלֵינוּ אָסוֹף מְעָט: מט וְהוּא אֲשֶׁר שָׁת לָכֶם אֶת הַלַּיְלָה לִכְסוּת¹³⁸⁸, וְאֶת הַתְּנוּמָה לִמְנוּחָה, וַיַּעַשׂ אֶת הַיּוֹם לִתְקוּמָה¹³⁸⁹: נ וְהוּא אֲשֶׁר שָׁלַח אֶת הָרוּחוֹת בְּשׂוֹרָה טוֹבָה מִלִּפְנֵי רַחֲמָיו¹³⁹⁰, וַנּוֹרֶד מִן הַשָּׁמַיִם מַיִם טְהוֹרִים: נא לְמַעַן נְחַיֶּה בָהֶם עִיר מֵתָה וְנַשְּׁקֶה מֵאֲשֶׁר בָּרָאנוּ מִקְנֶה וְאָדָם רָב: נב וְאָכֵן בֵּאַרְנוּהוּ מְפֹרָשׁ בֵּינֵיהֶם¹³⁹¹ לְמַעַן יָשִׁיבוּ אֶל לֵב. אַךְ לֹא אָבוּ מַרְבִּית הָאָדָם בִּלְתִּי אִם כַּחֵשׁ¹³⁹²: נג וְלוּ חָפַצְנוּ שָׁלַחְנוּ בְכָל עִיר מַזְהִיר: נד אַל תִּשְמַע אֵפוֹא בְּקוֹל הַכּוֹפְרִים, וְהִתְוַכַּח עִמָּם בּוֹ¹³⁹³ וִכּוּחַ רָב: נה וְהוּא אֲשֶׁר שִׁלַּח אֶת שְׁנֵי הַיַּמִּים¹³⁹⁴, זֶה חַי¹³⁹⁵ וּמָתוֹק וְזֶה מָלוּחַ וָמָר, וַיָּשֶׁת בֵּינֵיהֶם חַיִץ וְחֵרֶם מָחֳרָם¹³⁹⁶: נו וְהוּא אֲשֶׁר בָּרָא מִן הַמַּיִם אָדָם¹³⁹⁷, וַיַּעֲשֵׂהוּ תוֹלָדוֹת וָיָחַשׂ¹³⁹⁸, וַיְהִי אֲלֹהֶיךָ יָכוֹל: נז וְעָבְדוּ מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים אֶת אֲשֶׁר לֹא יוֹעִיל לָהֶם וְלֹא יָרַע לָהֶם, וַיְהִי הַכּוֹפֵר עֵזֶר (לַשָּׂטָן) נֶגֶד אֱלֹהָיו:

נח וְלֹא שְׁלַחֲנוּךָ בִּלְתִּי אִם מְבַשֵּׂר וּמַזְהִיר: נט אֱמֹר: "לֹא אֶשְׁאַל מִכֶּם כָּל שָׂכָר חֵלֶף זֶה, בִּלְתִּי אִם אֲשֶׁר יָסֹל¹³⁹⁹ (אָדָם) לוֹ אֶל אֱלֹהָיו דָּרֶךְ: ס וְהִשָּׁעֵן עַל הֶחָי אֲשֶׁר לֹא יָמוּת, וְסַפֵּר תְּהִלָּתוֹ, וְרַב הוּא לָדַעַת חַטֹּאוֹת עֲבָדָיו, אֲשֶׁר בָּרָא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, וְכָל אֲשֶׁר בֵּינֵיהֶם בְּשִׁשָּׁה יָמִים, אַחֲרֵי כֵן הִתְנַשֵּׂא עַל כִּסֵּא הַכָּבוֹד, הָרַחֲמָן. שְׁאַל נָא עָלָיו יוֹדֵעַ דָּבָר: סא וּבְהֵאָמֵר אֲלֵיהֶם: “הִשְׂתַּחֲווּ לָרַחֲמָן”, אָמְרוּ: “וּמַה הוּא הָרַחֲמָן? הֲנִשְׁתַּחֲוֶה לַאֲשֶׁר תְּצַוֵּנוּ?”, וַיּוֹסִיפֵם¹⁴⁰⁰ סָרָה: סב יִתִבָּרֵךְ (הָאֱלֹהִים) אֲשֶׁר עָשָׂה בַּשָּׁמַיִם מַזָּלוֹת¹⁴⁰¹, וַיַעַשׂ בָּם אוֹרוֹת וְיָרֵחַ מֵאִיר: סג וְהוּא אֲשֶׁר שָׁת אֶת הַלַּיְלָה וְאֶת הַיּוֹם חֲלִיפוֹת לָזֶה הֶחָפֵץ לְהָשִׁיב אֶל לֵב אוֹ הֶחָפֵץ לְהוֹדוֹת (לוֹ):

סד וְעוֹבְדֵי הָרַחֲמָן הֵם אֵלֶּה הַמִּתְהַלְכִים עַל הָאָרֶץ בַּעֲנָוָה, וּבְדַבֵּר אִתָּם הַבּוֹעֲרִים יֹאמְרוּ “שָׁלוֹם”¹⁴⁰²: סה וְאֵלֶּה אֲשֶׁר יָלִינוּ לַיְלָה מִשִׁתַּחֲוִים לֵאלֹהֵיהֶם וְעוֹמְדִים (לְפָנָיו): סו וַאֲשֶׁר יֹאמְרוּ: “אֱלֹהֵינוּ, הַעֲבֵר מֵעָלֵינוּ עֹנֶשׁ גֵּיהִנֹּם”, כִּי עָנְשָׁהּ נְצָחִים. אָכֵן רָעָה הִיא לְמָכוֹן וּלְמָקוֹם: סז וְאֵלֶּה אֲשֶׁר בְּפַזְּרָם (הוֹנָם) לֹא יְבַזְבֵּזוּ וְלֹא יִקְפְּצוּ יָדָם, וּבֵין זֶה וּבֵין זֶה הִיא (הַדֶּרֶךְ) הַנְכוֹנָה¹⁴⁰³: סח וְאֵלֶּה אֲשֶׁר לֹא יִקְרְאוּ אֶת אֱלֹהִים אֶל אֱלוֹהַּ אַחֵר¹⁴⁰⁴, וְלֹא יַהַרְגוּ אֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר אָסַר אֱלֹהִים (לְהָרְגָהּ) אִם לֹא בְּצֶדֶק, וְלֹא יִזְנוּ,¹⁴⁰⁵ וַאֲשֶׁר יִפְעַל זֹאת וְאָשֵׁם: סט מִשְׁנֶה עֹנֶשׁ לוֹ בְּיוֹם הַתְּקוּמָה, וְהָיָה בוֹ לְעוֹלָמִים נִקְלֶה: ע בִּלְעֲדֵי זֶה אֲשׁר שָׁב וַיַּאֲמֵן וַיַּעַשׂ מַעֲשֵׂה יָשָׁר, כִּי אֵלֶּה יָמִיר אֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים לְטוֹבִים¹⁴⁰⁶ וֵאלֹהִים סַלָּח וְרַחוּם: עא וַאֲשֶׁר שָׁב וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר, שׁוֹב יָשׁוּב אֶל אֱלֹהָיו בִּתְשׁוּבָה: עב וַאֲשֶׁר לֹא יָעִידוּ עֵדוּת שָׁקֶר, וּבְעָבְרָם עַל פְּנֵי לַהֲגֵי־הֶבֶל יַעַבְרוּ כְּאַנְשֵׁי מַעֲלָה: עג וַאֲשֶׁר בְּהַזְהִיר אוֹתָם בְּאוֹתוֹת אֱלֹהֵיהֶם, לֹא יִפְּלוּ בְּשָׁמְעָם אוֹתָם (כְּמוֹ הָיוּ) חֵרְשִׁים וְעִוְרִים: עד וַאֲשֶׁר יֹאמְרוּ: "אֱלֹהֵינוּ, הָבָה לָנוּ מִנְּשׁוֹתֵינוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ נַחַת רוּחַ, וְשִׂימֵנוּ מוֹפֵת¹⁴⁰⁷ לְיִרְאֵי הָאֱלֹהִים: עה אֵלֶּה שְׂכָרָם חֲדַר הָעֲלִיָּה (בְגַן עֵדֶן) בַּאֲשֶׁר יִחֲלוּ וּמָצְאוּ בָהּ בְּרָכָה וְשָׁלוֹם¹⁴⁰⁸: עו לְעוֹלָמִים (יִהְיוּ) בְּתוֹכוֹ. יָפֶה הוּא לְמָכוֹן וּלְמָקוֹם¹⁴⁰⁹: עז אֱמֹר: לֹא הָיָה אֱלֹהֵיכֶם שָׂם לֵב אֲלֵיכֶם לוּלֵא קְרִיאַתְכֶם¹⁴¹⁰. אָכֵן כִּחַשְׁתֶּם, אַךְ לָאַחֲרוֹנָה יִהְיֶה (הָעֹנֶשׁ) נֶצַח.

פָּרָשַׁת הַמְּשׁוֹרְרִים¹⁴¹¹

נִתְּנָה בְמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ מָאתַיִם וְעֶשְרִים וּשְׁמוֹנָה.

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם.

ט.שׂ.מ.¹⁴¹² א אֵלֶּה אוֹתוֹת הַסֵּפֶר הַגָּלוּי¹⁴¹³: ב אוּלַי תִּטְרֹף נַפְשְׁךָ בְּכַפְּךָ¹⁴¹⁴ עַל כִּי אֵינָם מַאֲמִינִים: ג אִם נַחְפֹּץ נוֹרִיד עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמַיִם אוֹת וְנִכְנְעוּ לוֹ צַוְּארֹתֵיהֶם: ד אַךְ אֵין הַזְהָרָה מִן הָרַחֲמָן אֲשֶׁר תָּבוֹא אֲלֵיהֶם, בָּאָה מִקָּרוֹב¹⁴¹⁵, אֲשֶׁר לֹא סָרוּ מִמֶּנָּה¹⁴¹⁶: ה אָכֵן כְּבָר כִּחֲשׁוּ, אַךְ בּוֹא יְבוֹאֵם הַדָּבָר אֲשֶׁר לָעֲגוּ לוֹ¹⁴¹⁷: ו הַאִם לֹא יַבִּיטוּ אֶל הָאָרֶץ, כַּמָּה הִצְמַחְנוּ בָהּ מִכָּל מִין יָקָר: ז אָכֵן בָּזֶה אוֹת אַךְ מַרְבִּיתָם לֹא יַאֲמִינוּ: ח וְאָכֵן אֱלֹהֶיךָ הוּא הַגִּבּוֹר וְהָרַחוּם:

ט וּ(זְכֹר) בִּקְרֹא אֱלֹהֶיךָ אֶל משֶׁה לֵאמֹר: “בּוֹא אֶל הָעָם הַפּוֹשְׁעִים: י עַם פַּרְעֹה. הַאִם לֹא יִירְאוּ (אוֹתֵי)?”: יא וַיֹּאמֶר (מֹשָה): “אֱלֹהַי אָכֵן יָרֵא אָנֹכִי, כִּי יִתְּנוּנִי לְכוֹזֵב: יב וְצַר לִבִּי¹⁴¹⁸ וְלֹא תֶהְגֶּה¹⁴¹⁹ לְשׁוֹנִי. שְׁלַח אֵפוֹא אֶל אַהֲרֹן¹⁴²⁰: יג וְהֵם יִשְׂאוּ עָלַי חֵטְא, וְיָרֵא אָנֹכִי פֶּן יַהַרְגוּנִי”: יד וַיֹּאמֶר (אֱלֹהִים): “לֹא וָלֹא¹⁴²¹. לְכוּ אֵפוֹא שְׁנֵיכֶם בְּאוֹתוֹתֵינוּ, כִּי עִמָּכֶם אֲנַחְנוּ וְשׁוֹמְעִים”¹⁴²²: טו וּבוֹאוּ שְׁנֵיכֶם אֶל פַּרְעֹה, וְאִמְרוּ: “הִנֵּה אֲנַחְנוּ שְׁלִיחַ רִבּוֹן הָעוֹלָמִים”: טז לֵאמֹר: “שְׁלַח אִתָּנוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”: יז וַיֹּאמֶר (פַּרְעֹה): “הַאִם לֹא רִבִּינוּ אוֹתְךָ בְּתוֹכֵנוּ בִּהְיוֹתְךָ יָלֶד, וַתֶּאֱחַר בְתוֹכֵנוּ שָׁנִים מִשְּנוֹת חַיֶּיךָ: יח וַתַּעַשׂ אֶת מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ¹⁴²³, וְאַתָּה מִן הַכּוֹפְרִים”: יט וַיֹּאמֶר )משֶׁה): “אָכֵן עָשִׂיתִי זֹאת, וְאָנֹכִי מִן הַתּוֹעִים: כ וָאֶבְרַח מִפְּנֵיכֶם בְּיָרְאִי אֶתְכֶם, וַיִּתֶּן לִי אֱלֹהַי חְכָמה וַיְשִׁיתֵנִי מִן הַשְּׁלִיחִים: כא וְזֶה הוּא הַחֶסֶד אֲשֶׁר חָנַנְתָּ אוֹתִי, כִּי הֶעֱבַדְתָּ אֶת בְּנֵי יִשְרָאֵל?”¹⁴²⁴: כב וַיֹאמֶר פַּרְעֹה: “וּמַה הוּא רִבּוֹן הָעוֹלָמִים?”¹⁴²⁵: כג וַיֹּאמֶר (משֶׁה): “אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בֵּינֵיהֶם, אִם בּוֹטְחִים בֶּאֱמוּנַתְכֶם אַתֶּם”: כד וַיֹּאמֶר (פַּרְעֹה) לָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתָיו: “הַאִם לֹא שְׁמַעְתֶּם”? כה וַיֹּאמֶר (משֶׁה): “אֱלֹהֵיכֶם וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם הָרִאשׁוֹנִים”: כו וַיֹּאמֶר (פַּרְעֹה): “אָכֵן שְׁלִיחֲכֶם אֲשֶׁר נִשְׁלַח אֲלֵיכֶם מְשֻׁגָּע”¹⁴²⁶: כז וַיֹּאמֶר (משֶׁה): “אֱלֹהֵי הַמִּזְרָח וְהַמַּעֲרָב, וְכָל אֲשֶׁר בֵּינֵיהֶם, אִם מַשְכִּילִים אַתֶּם”: כח וַיֹּאמֶר (פַּרְעֹה): “אָכֵן אִם תִּקַּח לְךָ אֱלוֹהַ זוּלָתִי, שִׂים אֲשִׂימְךָ מִן הָאַסִּירִים”: כט וַיֹּאמֶר (מֹשֶׁה): “הַאַף גַּם אִם אָבוֹא אֵלֶיךָ בְּדָבָר¹⁴²⁷ בָּרוּר”?: ל וַיֹּאמֶר (פַּרְעֹה): “הֲבִיאֵהוּ אֵפוֹא, אִם מִדּוֹבְרֵי הָאֱמֶת אָתָּה”¹⁴²⁸: לא וַיַּשְׁלֵךְ אֶת מַטֵּהוּ, וְהִנֵּה הוּא צִפְעוֹנִי גָלוּי: לב וַיּוֹצֵא אֶת יָדוֹ, וְהִנֵּה לְבָנָה הִיא לָרוֹאִים¹⁴²⁹: לג וַיֹאמֶר (פַּרְעֹה) לַשָּׂרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתָיו: “אָכֵן זֶה הוּא מְכַשֵּׁף אָמָּן: לד חָפֵץ הוּא לְנַשֶּלְכֶם מֵאַרְצְכֶם בִּכְשָׁפָיו. מַה זֶּה תְּצַוּוּ אֵפוֹא?”: לה וַיֹּאמְרוּ: “אַחֵר אוֹתוֹ וְאֶת אָחִיו, וּשְׁלַח בֶּעָרִים מְאַסְּפִים: לו וְהֵבִיאוּ אֵלֶיךָ כָּל מְכַשֵׂף אָמָּן”¹⁴³⁰: לז וַיֶּאֱסֹף אֶת הַמְּכַשְּׁפִים לְמוֹעֵד יוֹם קָבוּעַ¹⁴³¹: לח וַיֵּאָמֵר לָאֲנָשִׁים: “הַאִם נִקְהַלְתֶּם?” לט אוּלַי נֵלֵךְ אַחֲרֵי הַמְכַשְּׁפִים, אִם הֵם יוּכְלוּ לָנוּ“: מ וַיְהִי כְּבוֹא הַמְכַשְּׁפִים, וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה: “הַאִם יִהְיֶה לָנוּ שָׂכָר, אִם נוּכַל לָהֶם”?: מא וַיֹּאמֶר: “כֵּן. וְאַתֶּם תִּהְיוּ אָז מִן הַמְקֹרָבִים (לַמַּלְכוּת)”¹⁴³²: מב וַיֹּאמֶר לָהֶם משֶׁה: “הַשְׁלִיכוּ אֶת אֲשֶׁר תַּשְׁלִיכוּ”: מג וַיַּשְׁלִיכוּ חַבְלֵיהֶם וּמִשְׁעֲנוֹתָם¹⁴³³, וַיֹּאמְרוּ: “בְּעֹז פַּרְעֹה נִשְׁבַּעְנוּ, כִּי אֲנַחְנוּ נוּכַל לָהֶם”: מד וַיַּשְׁלֵךְ משֶׁה מַטֵּהוּ, וְהִנֵּה בָלַע אֶת אֲשֶׁר הָפְכוּ (לִנְחָשִׁים)¹⁴³⁴: מה וַיִּפְּלוּ הַמְכַשְׁפִים מִשְׁתַּחֲוִים: מו וַיֹּאמְרוּ: “הֶאֱמַנּוּ בְּרִבּוֹן הָעוֹלָמִים: מז אֱלֹהֵי משֶׁה וְאַהֲרֹן”¹⁴³⁵: מח וַיֹּאמֶר (פַּרְעֹה): “הֲתַאֲמִינוּ לוֹ בְּטֶרֶם נְתַתִּיכֶם לְהַאֲמִין? אָכֵן הַגָּדוֹל בָּכֶם הוּא אֲשֶׁר לִמֶּדְכֶם הַכְּשָׁפִים¹⁴³⁶. אָכֵן יָדוֹעָ תֵּדְעוּ אֶת יָדִי¹⁴³⁷: מט כָּרֹת אֶכְרֹת אֶת יְדֵיכֶם וְאֶת רַגְלֵיכֶם חֲלִיפוֹת¹⁴³⁸. וְאֶצְלָבְכֶם יַחְדָּו”: נ וַיֹּאמְרוּ: “אֵין רָע. אָכֵן אֲנַחְנוּ מוּשָׁבִים אֶל אֱלֹהֵינוּ¹⁴³⁹: נא כִּי תְאֵבִים אֲנַחְנוּ אֲשֶׁר יִסְלַח לָנוּ חַטֹּאתֵינוּ¹⁴⁴⁰ כִּי הָיִינוּ רִאשׁוֹנִים לַמַּאֲמִינִים”: נב וַנִּגֶל אֶת אֹזֶן משֶׁה לֵאמֹר: “קוּם צֵא עִם עוֹבְדַי לָיְלָה¹⁴⁴¹, כִּי רוֹדְפִים אַחֲרֵיכֶם”: נג וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה בֶּעָרִים מְאַסְּפִים: נד לֵאמֹר: “אָכֵן אֵלֶּה עֵדָה מִצְעָרָה: נה וְהֵם מַרְעִימִים אוֹתָנוּ: נו וַאֲנַחְנוּ עַם רָב עוֹמְדִים עַל הַמִּשְׁמָר”: נז וַנּוֹצִיאֵם¹⁴⁴² מִגַּנּוֹת וַעֲיָנוֹת: נח וּמֵאוֹצָרוֹת וּמָקוֹם נִכְבָּד¹⁴⁴³: נט כָּזֹאת (עָשִׂינוּ), וַנַּנְחֵל אוֹתָם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל¹⁴⁴⁴: ס וַיִּרְדְפוּ אַחֲרֵיהֶם¹⁴⁴⁵ עִם זְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ: סא וַיְהִי בְּהִתְרָאוֹת שְׁתֵּי הַמַּחֲנוֹת, וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי משֶׁה: “אָכֵן הַדְבֵּק יַדְבִּיקוּנוּ”¹⁴⁴⁶: סב וַיֹּאמֶר (משֶׁה): “לֹא וָלֹא, כִּי אֱלֹהַי עִמָּדִי וְנָחֹה יַנְחֵנִי מֵישָׁרִים”: סג וַנִּגֶל אֶת אֹזֶן משֶׁה לֵאמֹר: “הַךְ בְּמַטְּךָ אֶת הַיָּם”¹⁴⁴⁷, וַיִּבָּקַע וַיְהִי כָּל חֵלֶק (מִן הַיָּם) כָּהָר הַנִּשָּׂא” סד וַנִּמְשֹׁךְ¹⁴⁴⁸ שָׁמָּה אֶת הָאֲחֵרִים: סה וַנַּצֵּל אֶת משֶׁה וְאֶת אֲשֶׁר אִתּוֹ יַחְדָּו: סו אַחֲרֵי כֵן טִבַּעְנוּ אֶת הָאֲחֵרִים: סז אָכֵן בָּזֶה אוֹת, אַךְ מַרְבִּיתָם לֹא יַאֲמִינוּ: סח וְאָכֵן אֱלֹהֶיךָ הוּא הַגִּבּוֹר וְהָרַחוּם:

סט וּקְרָא לִפְנֵיהֶם עַל דְּבַר אַבְרָהָם: ע בְּאָמְרוֹ אֶל אָבִיו וּבְנֵי עַמּוֹ: “מַה תַּעֲבֹדוּ”?: עא וַיֹּאמְרוּ: “נַעֲבֹד פְּסִילִים וַאֲנַחְנוּ נֶעֱצָרִים לִפְנֵיהֶם”¹⁴⁴⁹: עב וַיֹּאמֶר: “הֲיִשְׁמְעוּ אֶתְכֶם בְּקָרְאֲכֶם?: עג אוֹ יוֹעִילוּ לָכֶם אוֹ יָרֵעוּ?”¹⁴⁵⁰: עד וַיֹּאמְרוּ: “לֹא כִי מָצָאנוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ עוֹשִׂים כֵּן”¹⁴⁵¹: עה וַיֹּאמֶר: “הַהֲשִׁיבוֹתֶם אֶל לֵב, מָה אַתֶּם עוֹבְדִים: עו אַתֶּם וַאֲבוֹתֵיכֶם הָרִאשׁוֹנִים?¹⁴⁵²: עז אָכֵן אוֹיֵב הֵמָּה לִי בִּלְעֲדֵי רִבּוֹן הָעוֹלָמִים: עח אֲשֶׁר בְּרָאַנִי, וְהוּא יַנְחֵנִי מֵישָׁרִים: עט וַאֲשֶׁר הוּא הוּא יַאֲכִילֵנִי וְהִשְׁקָנִי: פ וַאֲשֶׁר בַּחֲלוֹתִי הוּא אֲשֶׁר יְרַפְּאֵנִי: פא וַאֲשֶׁר יְמִיתֵנִי, אַחַר יְחַיֵּנִי: פב וַאֲשֶׁר אֶשְׁתּוֹקֵק, כִּי יִסְלַח לִי חַטָּאתִי בְּיוֹם הַדִּין: פג אֱלֹהַי, תֶּן לִי חָכְמָה וְדַבְּקֵנִי בְּעוֹשֵׂי הַיָּשָׁר¹⁴⁵³: פד וְשִׁית לִי לְשׁוֹן אֱמֶת בְּתוֹךְ הָאַחֲרוֹנִים¹⁴⁵⁴: פה וְשִׁיתֵנִי מִיּוֹרְשֵׁי גַנַּת הַנֹּעַם: פו וּסְלַח לְאָבִי, כִּי הָיָה מִן הַתּוֹעִים:¹⁴⁵⁵ פז וְאַל תְּשִׂימֵנִי חֶרְפָּה בְּיוֹם יוּקָמוּ לִתְחִיָּה¹⁴⁵⁶: פח יוֹם לֹא יוֹעִיל הוֹן וְלֹא בָנִים: פט בִּלְתִּי אִם אֲשֶׁר בָּא אֶל אֱלֹהִים בְּלֵב שָׁלֵם”:

צ וְהָקְרַב גַּן הָעֵדֶן לְיִרְאֵי הָאֱלֹהִים: צא וְנִגְלְתָה הַשְּׁאוֹל לַשּׁוֹגִים: צב וְנֶאֱמַר אֲלֵיהֶם: “אֵיפֹה הֵם (הָאֱלִילִים) אֲשֶׁר הֱיִיתֶם עוֹבְדִים: צג מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים? הֲיוֹשִׁיעוּכֶם אוֹ יוֹשִׁיעוּ לְנַפְשָׁם?”: צד וְהוּטְלוּ אֶל תּוֹכָהּ הֵם וְהַשּׁוֹגִים: צה וּגְדוּדֵי “אִבְּלִיס” יַחְדָּו: צו וִאָמְרוּ, וְהֵם רָבִים בֵּינֵיהֶם בְּתוֹכָהּ: צז “חַי אֱלֹהִים, כִּי הָיִינוּ בְּתוֹעָה בְּרוּרָה: צח בְּהַשְׁוֹותֵנוּ אֶתְכֶם אֶל רִבּוֹן הָעוֹלָמִים: צט וְלֹא הִתְעוּנוּ בִלְתִּי אִם הַזֵּדִים: ק אֵין לָנוּ עַתָּה כָּל מַפְגִּיעִים” קא וְלֹא יָדִיד חַם: קב וּמִי יִתֵּן שׁוּבֵנוּ לַחַיִּים, וְהָיִינוּ מִן הַמַּאֲמִינִים"¹⁴⁵⁷: קג אָכֵן בָּזֶה אוֹת, אַךְ מַרְבִּיתָם לֹא יַאֲמִינוּ: קד וְאָכֵן אֱלֹהֶיךָ הוּא הַגִּבּוֹר וְהָרַחוּם:

קה נָתְנוּ עַם נֹחַ אֶת הַשְּלִיחִים לְכוֹזְבִים: קו בֶּאֱמֹר לָהֶם אֲחִיהֶם נֹחַ: “הֲלֹא תִירְאוּ אֱלֹהִים: קז אָכֵן שָׁלִיחַ נֶאֱמָן אָנֹכִי לָכֶם: קח יְראוּ אֵפוֹא אֱלֹהִים וְשִׁמְעוּ בְקוֹלִי: קט וְלֹא אֶשְׁאַל מֵאִתְּכֶם כָּל שָׂכָר עַל הַדָּבָר הַזֶּה. אֵין שְׂכָרִי בִּלְתִּי אִם עַל רִבּוֹן הָעוֹלָמִים¹⁴⁵⁸: קי יְראוּ אֵפוֹא אֱלֹהֵים וְשִׁמְעוּ בְקוֹלִי”: קיא וַיֹּאמְרוּ: “הֲנַאֲמִין לְךָ בְּעֵת הָלְכוּ אַחֲרֶיךָ (רַק) הַנִּקְלִים?”¹⁴⁵⁹ קיב וַיֹּאמֶר: “וּמַה יּוֹדֵעַ אָנֹכִי אֶת מַעֲשֵׂיהֶם?¹⁴⁶⁰: קיג אֵין חֶשְׁבּוֹנָם בִּלְתִּי אִם עַל אֱלֹהַי, לוּ תָחוּשׁוּ: קיד וְלֹא אֲגָרֵשׁ מֵעַל פָּנַי אֶת הַמַּאֲמִינִים¹⁴⁶¹: קטו אֵין אָנֹכִי בִּלְתִּי אִם מַזְהִיר גָּלוּי”: קטז וַיֹּאמְרוּ: “אִם לֹא תֶחְדַּל, נֹחַ, וְהָיִיתָ בְאֵלֶּה אֲשֶׁר רְגָמוּם אָבֶן”¹⁴⁶²: קיז וַיֹּאמֶר: “אֱלֹהַי, הִנֵּה נְתָנַנִי עַמִּי לְכוֹזֵב¹⁴⁶³: קיח שְׁפֹט בֵּינֵי וּבֵינֵיהֶם שָׁפוֹט, וְהַצִּילֵנִי אוֹתִי וְאֶת אֲשֶׁר אִתִּי מֵאֵלֶּה הַמַּאֲמִינִים”: קיט וַנַּצִּילֵהוּ וְאֶת אֲשֶׁר אִתּוֹ בַתֵּבָה הָעֲמוּסָה: קכ וַנְּטַבַּע אַחֲרֵי כֵן אֶת הַנִּשְׁאָרִים¹⁴⁶⁴: קכא אָכֵן בָּזֶה אוֹת, אַךְ מַרְבִּיתָם לֹא יַאֲמִינוּ: קכב וְאָכֵן אֱלֹהֶיךָ הוּא הַגִּבּוֹר וְהָרַחוּם:

קכג נָתְנָה עָאד אֶת הַשְּׁלִיחִים לְכוֹזְבִים: קכד בֶּאֱמֹר לָהֶם אֲחִיהֶם הוּד: “הֲלֹא תִירְאוּ אֱלֹהִים: קכה אָכֵן שָׁלִיחַ נֶאֱמָן אָנֹכִי לָכֶם: קכו יְראוּ אֵפוֹא אֱלֹהִים וְשִׁמְעוּ בְקוֹלִי: קכז וְלֹא אֶשְׁאַל מֵאִתְּכֶם כָּל שָׂכָר עַל הַדָּבָר הַזֶּה. אֵין שְׂכָרִי בִּלְתִּי אִם עַל רִבּוֹן הָעוֹלָמִים: קכח הֲתִבְנוּ לָכֶם צִיּוּן עַל כָּל גִּבְעָה גְבוֹהָה לְשַׁעֲשׁוּעִים¹⁴⁶⁵: קכט וַעֲשִׂיתֶם לָכַם בִּנְיָנִים מַעֲשֵׂה חָרָשׁ¹⁴⁶⁶ לְמַעַן יַעֲמֹד שִׁמְכֶם לָעַד?” קל וּבְתָקְפְּכֶם (אֲנָשִׁים) תִּתְקְפו (אוֹתָם) כְּעָרִיצִים: קלא יְראוּ אֵפוֹא אֱלֹהֵים וְשִׁמְעוּ בְקוֹלִי“: קלב וִירְאוּ אֶת זֶה אֲשֶׁר תָּמַךְ בָּכֶם בַּאֲשֶׁר יְדַעְתֶּם: קלג תָּמַךְ בָּכֶם בְּמִקְנֶה וּבָנֵים: קלד וְגַנּוֹת וַעֲיָנוֹת: קלה אָכֵן מְפַחֵד אָנֹכִי (פֶּן יָבוֹא) עֲלֵיכֶם עֹנֶשׁ יוֹם כָּבֵד”¹⁴⁶⁷: קלו וַיֹּאמְרוּ: "אַחַת הִיא לָנוּ, אִם הִזְהַרְתָּ וְאִם לֹא תִהְיֶה מִן הַמַּזְהִירִים: קלז אֵין זֶה בִלְתִּי אִם (דְּבָרִים) יָצְרוּ הָרִאשׁוֹנֵים¹⁴⁶⁸: קלח וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵעָנֵשׁ: קלט וַיִּתְּנוּהוּ לְכוֹזֵב, וַנַּשְׁמִידֵם. אָכֵן בָּזֶה אוֹת, אַךְ מַרְבִּיתָם לֹא יַאֲמִינוּ: קמ וְאָכֵן אֱלֹהֶיךָ הוּא הַגִּבּוֹר וְהָרַחוּם:

קמא נָתְנָה תַמוּד אֶת הַשְּׁלִיחִים לְכוֹזְבִים: קמב בֶּאֱמֹר אֲלֵיהֶם אֲחִיהֶם צָאלֵח: “הַאם לֹא תִירְאוּ אֱלֹהִים: קמג אָכֵן שָׁלִיחַ נֶאֱמָן אָנֹכִי לָכֶם: קמד יְראוּ אֵפוֹא אֱלֹהִים וְשִׁמְעוּ בְקוֹלִי: קמה וְלֹא אֶשְׁאַל מֵאִתְּכֶם כָּל שָׂכָר עַל הַדָּבָר הַזֶּה. אֵין שְׂכָרִי בִּלְתִּי אִם עַל רִבּוֹן הָעוֹלָמִים: קמו הֲתָנוּחוּ בַּ(בָּתִּים) אֲשֶׁר אַתֶּם בְּתוֹכָם פֹּה בֶּטַח: קמז בְּגַנּוֹת וַעֲיָנוֹת: קמח וָזֶרַע וָתֹמֶר תּוּרְמָלָיו¹⁴⁶⁹ רַכִּים: קמט וְתַחְצְבוּ לָכַם מִן הֶהָרִים בָּתִּים¹⁴⁷⁰, וְאַתֶּם רְהָבִים¹⁴⁷¹?: קנ יְראוּ אֵפוֹא אֱלֹהִים וְשִׁמְעוּ בְקוֹלִי: קנא וְלֹא תִשְׁמְעוּ לְמִצְוַת הַמַּשְׁחִיתים: קנב אֲשֶׁר יַשְׁחִיתוּ עַל הָאָרֶץ וְלֹא יַעֲשׂוּ הַיָּשָׁר”: קנג וַיֹּאמְרוּ: “אָכֵן אַתָּה מֵאֵלֶּה אֲשֶׁר תִּעְתְּעוּם כְּשָׁפִים: קנד אֵין אַתָּה בִּלְתִּי אִם אָדָם כָּמוֹנוּ. הָבֵא אֵפוֹא אוֹת, אִם מִדּוֹבְרֵי הָאֱמֶת אָתָּה”¹⁴⁷²: קנה וַיֹּאמֶר: “זֹאת גְּמַלָּה לָהּ מַשְׁקֶה וְלָכֶם מַשְׁקֵה יוֹם קָבוּעַ: קנו וְלֹא תִגְעוּ בָהּ לְרָעָה, פֶּן יֹאחֶזְכֶם עֹנֶשׁ יוֹם כָּבֵד”¹⁴⁷³: קנז וַיְעַקְּרוּהָ, וַיַּשְׁכִּימוּ נְחָמִים¹⁴⁷⁴: קנח וַיֹּאחֲזֵם הָעֹנֶש. אָכֵן בָּזֶה אוֹת, אַךְ מַרְבִּיתָם לֹא יַאֲמִינוּ: קנט וְאָכֵן אֱלֹהֶיךָ הוּא הַגִּבּוֹר וְהָרַחוּם:

קס נָתְנוּ עַם לוֹט אֶת הַשְּׁלִיחִים לְכוֹזְבִים: קסא בֶּאֱמֹר לָהֶם אֲחִיהֵם לוֹט: “הֲלֹא תִירְאוּ אֱלֹהִים: קסב אָכֵן שָׁלִיחַ נֶאֱמָן אָנֹכִי לָכֶם: קסג יְראוּ אֵפוֹא אֱלֹהִים וְשִׁמְעוּ בְקוֹלִי: קסד וְלֹא אֶשְׁאַל מֵאִתְּכֶם כָּל שָׂכָר עַל הַדָּבָר הַזֶּה. אֵין שְׂכָרִי בִּלְתִּי אִם עַל רִבּוֹן הָעוֹלָמִים: קסה הֲתָבוֹאוּ אֶל הַזְּכָרִים מִן הָאָדָם: קסו וַעֲזַבְתֶּם אֶת אֲשֶׁר יָצַר לָכֶם אֱלֹהֵיכֶם מִבְּנוֹת זוּגְכֶם. אֲבָל עַם עוֹבְרִים (חֹק) אַתֶּם”: קסז וַיֹּאמְרוּ: “אִם לֹא תֶחְדַּל, לוֹט, תִּהְיֶה מן הַמּוּצָאִים”¹⁴⁷⁵: קסח וַיֹּאמֶר: “אָכֵן אָנֹכִי הִנְנִי מִן הַמְתָעֲבִים אֶת מַעֲשֵׂיכֶם: קסט אֱלֹהַי, הַצִּילֵנִי וְאֶת בֵּיתִי מֵאֲשֶׁר יַעֲשׂוּ”: קע וַנְּמַלֵּט אוֹתוֹ וְאֶת בֵּיתוֹ יַחְדָּו¹⁴⁷⁶: קעא מִלְּבַד זְקֵנָה, הָיְתָה מִן הַמִּתְמַהְמְהִים¹⁴⁷⁷: קעב אַחֲרֵי כֵן הָרַסְנוּ אֶת הָאֲחֵרִים: קעג וַנַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָטָר, וַיֵּרַע הַמָּטָר (עַל) אֵלֶּה אֲשֶׁר הִזְהִירוּם: קעד אָכֵן בָּזֶה אוֹת, אַךְ מַרְבִּיתָם לֹא יַאֲמִינוּ: קעה וְאָכֵן אֱלֹהֶיךָ הוּא הַגִּבּוֹר וְהָרַחוּם:

קעו נָתְנוּ אַנְשֵׁי אַלִאַיְכָּה¹⁴⁷⁸ אֶת הַשְּׁלִיחִים לְכוֹזְבִים: קעז בֶּאֱמֹר לָהֶם שֻׁעַיְבּ¹⁴⁷⁹: “הֲלֹא תִירְאוּ אֱלֹהִים: קעח אָכֵן שָׁלִיחַ נֶאֱמָן אָנֹכִי לָכֶם: קעט יְראוּ אֵפוֹא אֱלֹהִים וְשִׁמְעוּ בְקוֹלִי: קפ וְלֹא אֶשְׁאַל מֵאִתְּכֶם כָּל שָׂכָר עַל הַדָּבָר הַזֶּה. אֵין שְׂכָרִי בִּלְתִּי אִם עַל רִבּוֹן הָעוֹלָמִים: קפא תְּנוּ אֶת הַמִּדָּה שְׁלֵמָה, וְאַל תִּהְיוּ מִן הַמְחַסְּרִים: קפב וְשִׁקְלוּ בְּמִשְׁקַל צֶדֶק: קפג וְלֹא תַחְסִירוּ מְאוּמָה מֵאֲשֶׁר לָאֲנָשִׁים¹⁴⁸⁰ וְלֹא תֶחֶטְאוּ בָאָרֶץ לְהַשְׁחִית¹⁴⁸¹: קפד וִירְאוּ אֶת אֲשֶׁר בְּרָאֲכֶם וְאֶת הַדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים”: קפה וַיֹּאמְרוּ: “אָכֵן אַתָּה מֵאֵלֶּה אֲשֶׁר תִּעְתְּעוּם כְּשָׁפִים: קפו וְאֵין אַתָּה בִּלְתִּי אִם אָדָם כָּמוֹנוּ, וְאָכֵן לְדוֹבֵר שֶׁקֶר נַחֲשֹׁב אוֹתְךָ¹⁴⁸²: קפז הַפֶּל נָא עָלֵינוּ מִן הַשָּׁמַיִם פְּקָעִים, אִם מִדּוֹבְרֵי הָאֱמֶת אַתָּה”: קפח וַיֹּאמֶר: “אֱלֹהַי הַיּוֹדֵעַ אֶת מַעֲשֵׂיכֶם”¹⁴⁸³: קפט וַיִּתְּנוּהוּ לְכוֹזֵב, וַיֹּאחֲזֶם עֹנֶשׁ יוֹם הַצֵּל¹⁴⁸⁴. אָכֵן הוא הָיָה עֹנֶשׁ יוֹם כָּבֵד: קצ אָכֵן בָּזֶה אוֹת, אַךְ מַרְבִּיתָם לֹא יַאֲמִינוּ: קצא וְאָכֵן אֱלֹהֶיךָ הוּא הַגִּבּוֹר וְהָרַחוּם:

קצב וְאָכֵן הוּא הוּרַד¹⁴⁸⁵ מֵאֵת רִבּוֹן הָעוֹלָמִים: קצג הוֹרִידוֹ הָרוּחַ¹⁴⁸⁶ הַנֶּאֱמָן: קצד עַל לִבְּךָ לְמַעַן תִּהְיֶה מִן הַמַּזְהִירִים: קצה בְּלָשׁוֹן עַרְבִית בְּרוּרָה: קצו וְאָכֵן הוּא נִזְכַּר בְּמִזְמוֹרֵי¹⁴⁸⁷ הָרִאשׁוֹנִים: קצז הַאֵין לָהֶם אוֹת, כִּי יֵדָעוּהוּ חַכְמֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קצח וְלוּ הוֹרַדְנוּהוּ עַל יַד אַחַד הַלּוֹעֲזִים: קצט וְקָרָא אוֹתוֹ לִפְנֵיהֶם, לֹא הָיוּ מַאֲמִינִים בּוֹ: ר כָּזֹאת נָבִיא בְּלִבּוֹת הַזֵּדִים¹⁴⁸⁸: רא לֹא יַאֲמִינוּ בוֹ עַד אִם יִרְאוּ עֹנֶשׁ דְּאָבָה: רב וּבָא עֲלֵיהֶם פִּתְאֹם וְהֵם לֹא יָחוּשׁוּ: רג וְאָמְרוּ: “הֲיַאֲרִיכוּ לָנוּ אַף?”¹⁴⁸⁹: רד הַיְבַקְשׁוּ לְהָחִישׁ (בּוֹא) עָנְשֵׁנוּ? רה הַהֲשִׁיבוֹתָ אֶל לֵב אִם נָתַנּוּ לָהֶם טוּב (בְּמֶשֶׁךְ) שָׁנִים: רו אַחֲרֵי כֵן בָּא עֲלֵיהֶם (הָעֹנֶשׁ) אֲשֶׁר נִבְּאוּ לָהֶם: רז לֹא יוֹעִיל לָהֶם הַטּוּב אֲשֶׁר נִתַּן לָהַם¹⁴⁹⁰: רח וְלֹא הִשְׁמַדְנוּ כָל עִיר מִבְּלִי אֲשֶׁר (קָמוּ) לָהּ מַזְהִירִים¹⁴⁹¹: רט לִהַזְהִיר, וְלֹא עָשַׁקְנוּ (אוֹתָם): רי וְלֹא הוֹרִידוּ אוֹתוֹ הַשְּׂטָנִים¹⁴⁹²: ריא וְחָלִילָה לָהֶם, וְלֹא יוּכָלוּ: ריב כִּי הֵם הִרְחִיקוּם מִשְּׁמוֹעַ¹⁴⁹³: ריג אַל תִּקְרָא אֵפוֹא אֶת אֱלֹהִים אֶל אֱלוֹהַּ אַחֵר, פֶּן תִּהְיֶה מִן הַנֶּעֱנָשִׁים: ריד וְהַזְהִר אֶת בְּנֵי מִשְׁפַּחְתְּךָ הַקְּרוֹבִים אֵלֶיךָ: רטו וּנְטֵה כְנָפְךָ לַאֲשֶׁר הָלְכוּ אַחֲרֶיךָ מִן הַמַּאֲמִינִים¹⁴⁹⁴: רטז וְכִי יַמְרוּ אֶת פִּיךָ, וְאָמַרְתָּ: “נָקִי אָנֹכִי מֵאֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ”: ריז וְהִשָּׁעֵן עַל הַגִּבּוֹר וְהָרַחוּם: ריח אֲשֶׁר יִרְאֶה אוֹתְךָ בְּקוּמְךָ" ריט וְהִתְהַלֶּכְךָ¹⁴⁹⁵ בְּתוֹךְ הַמִּשְׁתַּחֲוִים¹⁴⁹⁶: רכ כִּי הוּא הַשּׁוֹמֵעַ וְהַיּוֹדֵעַ: רכא הַאַגִּיד לָכֶם עַל מִי יֵרְדוּ הַשְּׂטָנִים? רכב יֵרִדוּ עַל כָּל דּוֹבֵר שְׁקָרִים פּוֹשֵׁעַ: רכג יַפִּילוּ רַק הַשְּׁמוּעָה¹⁴⁹⁷, וּמַרְבִּיתָם מְדַבְּרִים שָׁקֶר: רכד וְהַמְשׁוֹרְרִים, יֵלְכוּ אַחֲרֵיהֶם הַשּׁוֹגִים: רכה הַאִם לֹא תִרְאֶה, כִּי הֵם בְּכָל נַחַל יְשׁוֹטֵטוּ: רכו וְכִי יֹאמְרוּ אֶת אֲשֶׁר לֹא יַעֲשׂוּ: רכז בִּלִעֲדֵי אֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ וַיַּעֲשׂוּ הַיָּשָׁר. וַיַּרְבּוּ לִזְכֹּר אֱלֹהִים: רכח וַיּוֹשִׁיעוּ לְנַפְשָׁם אַחֲרֵי אֲשֶׁר עֲשָׁקוּם¹⁴⁹⁸. וְאָכֵן יָדוֹעַ יֵדְעוּ הַפּוֹשְׁעִים אֵיזוֹ מַהְפֵּכָה יַהַפְכוּ בָם¹⁴⁹⁹.

פָּרָשַׁת הַנְּמָלִים¹⁵⁰⁰

נִתְּנָה בְמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ תִּשְׁעִים וַחֲמִשָּׁה

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

ט.ש.¹⁵⁰¹ א אֵלֶּה אוֹתוֹת הָקֻּרְאָן וְסֵפֶר גָּלוּי¹⁵⁰²: ב אֹרַח מֵישָׁרִים וּבְשׂוֹרָה לַמַּאֲמִינִים: ג אֲשֶׁר יַעַרְכוּ הַתְּפִלָּה וְנָתְנוּ הַצְּדָקָה וְהֵם בָּאַחֲרִית בָּטוֹחַ יִבְטָחוּ¹⁵⁰³: ד כִּי אֵלֶּה אֲשֶׁר לֹא יַאֲמִינוּ בָּאַחֲרִית, יִפִּינוּ בְּעֵינֵיהֶם מַעֲשֵׁיהֶם, וְהֵמָּה יִתְעוּ: ה אֵלֶּה הֵם אֲשֶׁר לָהֶם מוּסַר רָע, וְהֵם בָּאַחֲרִית הֵם הָאוֹבְדִים: ו וְאָכֵן הוּבָא אֵלֶיךָ הַקֻּרְאָן מִלִּפְנֵי חָכָם וְיוֹדֵעַ¹⁵⁰⁴:

ז (זְכֹר) בֶּאֱמֹר משֶׁה לְבֵיתוֹ: “הִנֵּה הִרְגַּשְׁתִּי בְאֵשׁ. הָבָה אָבִיא לָכֶם עַל יָדָהּ פֶּשֶׁר דָּבָר¹⁵⁰⁵ אוֹ אָבִיא אֲלֵיכֶם לַהֲבַת אוּד בּוֹעֵר לְמַעַן תִּתְחַמָּמוּ”: ח וַיְהִי כְּבוֹאוֹ אֵלֶיהָ, וַיִּקְרָא אֵלָיו לֵאמֹר¹⁵⁰⁶: “יְבֹרַךְ זֶה אֲשֶׁר בָּאֵשׁ וְזֶה אֲשֶׁר סָבִיב לָהּ, וְיִשְׁתַּבַּח אֱלֹהִים רִבּוֹן הָעוֹלָמִים: ט הוֹי משֶׁה, הִנֵּה אֲנִי הוּא אֱלֹהִים הַגִּבּוֹר וְהֶחָכָם: י וְהַשְׁלֵךְ מַטְּךָ – וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָהוּ נוֹדֵד כְּמוֹ הָיָה נָחָשׁ, פָּנָה וַיִּסוֹג אָחוֹר, וְלֹא שָׁב – הוֹי משֶׁה¹⁵⁰⁷ אַל תִּפְחַד, כִּי לֹא יִפְחֲדוּ אִתִּי הַשְּׁלִיחִים: יא בִּלְתִּי אִם אֲשֶׁר פָּשַׁע, אַךְ הֵמִיר לַעֲשׂוֹת הַטּוֹב אַחֲרֵי הָרָעָה הִנֵּה אָנֹכִי סַלָּח וְרָחוּם¹⁵⁰⁸: יב וְהָבֵא אֶת יָדְךָ בְחֵיקְךָ, תֵּצֵא לְבָנָה מִבְּלִי (פֶּגַע) רָע¹⁵⁰⁹, (אוֹת הוּא) בְּתִשְׁעָה אוֹתוֹת¹⁵¹⁰ (אֶשְׁלָחֲךָ בָהֶם) אֶל פַּרְעֹה וְעַמּוֹ, כִּי הָיוּ עַם פּוֹשְׁעִים”: יג וַיְהִי כְּבוֹא אֲלֵיהֶם אוֹתוֹתֵינוּ גָלוּי¹⁵¹¹, וַיֹּאמְרוּ: “אֵלֶּה כְּשָׁפִים גְּלוּיִים”: יד וַיְכַחֲשׁוּ בָהֶם, וְאִם אָמְנָם יָדְעוּ נַפְשׁוֹתָם כִּי אֱמֶת הֵם, בְּפֶשַׁע וּבְגֹבַה לֵבָב. רְאֵה אֵיפֹא, אֵיכָה הָיְתָה אַחֲרִית הַמַּשְׁחִיתִים:

טו וּלְפָנִים נָתְנּוּ לְדָוִד וְלִשְׁלֹמֹה דָעַת, וַיֹּאמְרוּ: “הַתְּהִלָּה לֵאלֹהִים אֲשֶׁר הִפְלָה אוֹתָנוּ מֵרַבִּים מֵעוֹבְדָיו הָמַּאֲמִינִים”: טז וַיִירַשׁ שְׁלֹמֹה אֶת דָּוִד, וַיֹּאמֶר: “בְּנֵי הָאָדָם, לֻמַּדְנוּ שִׂיחַת הָעוֹפוֹת, וַיִּנָּתֵן לָנוּ מִכֹּל: אָכֵן זֶה הוּא הַיִּתְרוֹן הַגָּלוּי”: יז וַיֵּאָסְפוּ אֶל שְׁלֹמֹה צִבְאוֹתָיו מִן הַגִּן וְהָאָדָם וְהָעוֹף, וְהֵם עֲרוּכִים לְמַחְלְקוֹתֵיהֶם: יח וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּאוּ אֶל נַחַל הַנְּמָלִים, וַתֹּאמֶר נְמָלָה: "הוֹי הַנְּמָלִים, בּוֹאוּ אֶל מִשְׁכְּנוֹתֵיכֶן וְלֹא יְמַעֲכוּכֶם שְׁלֹמֹה וְצִבְאוֹתָיו (בְּרַגְלֵיהֶם), וְהֵם לֹא יָחוּשׁוּ: יט וַיִּצְחַק שְׁלֹמֹה, מְשַׂחֵק לְדִבְרֵיהֶן, וַיֹּאמֶר: “אֱלֹהַי, עוֹרְרֵנִי¹⁵¹² לְהוֹדוֹת חַסְדְּךָ אֲשֶׁר חָנַנְתָּ אוֹתִי וְאֶת הוֹרַי, וְלַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר תִּרְצֶנּוּ, וַהֲבִיאֵנִי בְּרַחֲמֶיךָ בְּתוֹךְ עוֹבְדֶיךָ הַיְשָׁרִים”¹⁵¹³: כ וַיִּפְקֹד אֶת הָעוֹפוֹת, וַיֹּאמֶר: “מַה לִּי לֹא אֶרְאֶה אֶת הַדּוּכִיפַת¹⁵¹⁴. הֲנִפְקַד מְקוֹמָהּ¹⁵¹⁵?: כא עֲנוֹשׁ אֶעֶנְשֶׁנָּה קָשֶׁה אוֹ זָבוֹחַ אֶזְבְּחֶנָּה אוֹ תּוֹכִיחַ צִדְקָתָהּ בָּרוּר”¹⁵¹⁶: כב וְלֹא אֵחֲרָה הַרְבֵּה (לָשׁוּב) וַתֹּאמֶר: “הִשַּׂגְתִּי (דַּעַת) אֲשֶׁר לֹא הִשַּׂגְתָּ אוֹתָהּ, וָאָבִיא אֵלֶיךָ מִשְּׁבָא דָבָר יַצִּיב: כג הִנֵּה מָצָאתִי אִשָּׁה תִּמְלֹךְ עֲלֵיהֶם, וַיִּנָּתֵן לָהּ מִכֹּל, וְלָהּ כִּסֵּא מַלְכוּת נֶהְדָּר: כד מְצָאתִיהָ וְאֶת עַמָּהּ מִשְׁתַּחֲוִים לַשֶּׁמֶשׁ מִבִּלְתִּי אֱלֹהִים, וַיְיַף הַשָּׂטָן בְּעֵינֵיהֶם אֶת מַעֲשֵׂיהֶם, וַיְסִירֵם מִן הַדֶּרֶךְ, – וְהֵם לֹא יְאֻשְּׁרוּ בְדָרֶךְ –: כה אֲשֶׁר לֹא יִשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהִים¹⁵¹⁷, הַמּוֹצִיא (לְאוֹרָה) הַתַּעֲלוּמָה בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, וְיֵדַע אֶת אֲשֶׁר תַּסְתִּירוּ וְאֶת אֲשֶׁר תּוֹדִיעוּ גָּלוּי: כו אֱלֹהִים אֵין אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדָיו, אֲדוֹן כִּסֵּא הַכָּבוֹד הַנֶּהְדָּר”: כז וַיֹּאמֶר (שְׁלֹמֹה): “הָבָה נִרְאֶה, הָאֱמֶת דִּבַּרְתְּ, אוֹ אִם הָיִית מִדּוֹבְרֵי הַשָּׁקֶר: כח הוֹלִיכִי סִפְרִי זֶה וְהַשְׁלִיכִיהוּ עֲלֵיהֶם. אַחַר פְּנִי מֵהֶם וּרְאִי מַה־זֶּה יָשִׁיבוּ”: כט וַתֹּאמֶר (מַלְכַּת שְׁבָא): “הוֹי הַשָּׂרִים, הִנֵּה הָשְׁלַךְ אֵלַי סֵפֶר נִכְבָּד: ל מִשְּׁלֹמֹה הוּא, וְהוּא בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרָחוּם: לא לֵאמֹר: “אַל תִּתְנַשְּׂאוּ עָלַי, וּבוֹאוּ אֵלַי תְּמִימִים עִם אֱלֹהִים”¹⁵¹⁸: לב וַתֹּאמֶר (עוֹד): “הַשָּׂרִים, הוֹרוּנִי בִּעְנְיָנִי, לֹא אֶחֱרֹץ דָּבָר עַד אִם תָּעִידוּ”¹⁵¹⁹: לג וַיֹּאמְרוּ: “אֲנַחְנוּ אַנְשֵׁי כֹחַ וְאַנְשֵׁי חַיִל רָב¹⁵²⁰, וְלָךְ הַפְּקֻדָּה, רְאִי אֵפוֹא אֶת אֲשֶׁר תְּצַוִּי”: לד וַתֹּאמֶר: “הִנֵּה הַמְּלָכִים בְּבוֹאָם אֶל עִיר יַשְׁחִיתוּהָ, וְשָׂמוּ אֶת הַנִּכְבָּדִים בְּיוֹשְׁבֶיהָ לַנִּקְלִים בָּהּ”¹⁵²¹ וְכָזֹאת יַעֲשׂוּ¹⁵²²: לה וְהִנֵּה אָנֹכִי שׁוֹלַחַת אֲלֵיהֶם מִנְחָה, וַאֲצַפֶּה לַאֲשֶׁר יָשִׁיבוּ הַשְּׁלִׁיחִים”: לו וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא¹⁵²³ אֶל שְׁלֹמֹה, וַיֹּאמֶר (שְׁלֹמֹה): “הֲתִתְמְכוּ בִי בְּהוֹן?¹⁵²⁴. אָכֵן אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהַים טוֹב מֵאֲשֶׁר נָתַן לָכֶם, לֹא כִי אַתֶּם תִּשְׂמְחוּ בְּמִנְחַתְכֶם: לז שׁוּב אֲלֵיהֶם, וַאֲנַחְנוּ בּוֹא נָבוֹא אֲלֵיהֶם בִּגְדוּדִים לֹא יוּכְלוּ עֲמֹד בִּפְנֵיהֶם, וְהוֹצֵא נוֹצִיא אוֹתָם מִמֶּנָּהּ¹⁵²⁵ נִקְלִים, וְהָיוּ שְׁפָלִים”¹⁵²⁶: לח וַיֹּאמֶר (שְׁלֹמֹה): “הַשָּׂרִים, מִי מִכֶּם יָבִיא אֵלַי אֶת כִּסֵּא מַלְכוּתָהּ (עוֹד) בְּטֶרֶם יָבוֹאוּ אֵלַי תְּמִימִים עִם אֱלֹהִים¹⁵²⁷?”: לט וַיֹּאמֶר שֵׁד¹⁵²⁸ מֵהַגִּן: “אָנֹכִי אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ בְּטֶרֶם תָּקוּם מִמְּקוֹמְךָ, וְיֵשׁ לְאֵל יָדִי, וְנֶאֱמָן אָנֹכִי לַעֲשׂוֹתוֹ”: מ וַיֹּאמֶר אֲשֶׁר אִתּוֹ דַּעַת מִן הַסֵּפֶר¹⁵²⁹: “אָנֹכִי אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ בְּטֶרֶם תָּנִיד עַפְעַף”¹⁵³⁰ וְכַאֲשֶׁר רָאָהוּ (שְׁלֹמֹה) עוֹמֵד נָכוֹן אֶצְלוֹ, אָמַר: “זֶה מֵחֶסֶד אֱלֹהַי, לְנַסּוֹתֵנִי, הַאוֹדֶה חַסְדּוֹ אִם אֲכַחֵשׁ, וַאֲשֶׁר יוֹדֶה, רַק לְנַפְשׁוֹ יוֹדֶה, וַאֲשֶׁר יְכַחֵשׁ, הִנֵּה אֱלֹהַי עָשִׁיר וְנָדִיב”: מא וַיֹּאמֶר (עוֹד): “נַכְּרוּ לְעֵינֶיהָ אֶת כִּסֵּא מַלְכוּתָהּ¹⁵³¹, (וְ)נִרְאֶה הַתְאֻשַּׁר בְּדָרֶךְ, אִם תִּהְיֶה מֵאֵלֶּה אֲשֶׁר לֹא יְאֻשְּׁרוּ בְדָרֶךְ”: מב וַיְהִי כְבוֹאָהּ, וַיֵּאָמֵר: “הֲכָזֶה כִּסֵּא מַלְכוּתֵךְ?” וַתֹּאמֶר: “כְּמוֹ הוּא זֶה הוּא. וַיִּנָּתֵן לָנוּ דַעַת לִפְנֵי כֵן, וַנְּהִי תְּמִימִים עִם אֱלֹהִים”¹⁵³²: מג וַיָּשֶׁב אוֹתָהּ (מֵהַאֲמִין) בָּזֶה אֲשֶׁר הָיְתָה עוֹבֶדֶת אוֹתוֹ¹⁵³³ מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים, כִּי הָיְתָה מֵעַם כּוֹפְרִים: מד וַיֵּאָמֵר אֵלֶיהָ: “בּוֹאִי אֶל הָאַרְמוֹן”¹⁵³⁴. וְכַאֲשֶׁר רָאַתְהוּ חֲשָׁבַתְהוּ מַיִם אַדִּירִים, וַתְּגַל שׁוֹקֶיהָ. וַיֹּאמֶר (שְׁלֹמֹה): “זֶה אַרְמוֹן רָצוּף זְכוּכִית”: מה וַתֹּאמֶר: "אֱלֹהַי, אָכֵן עָכַרְתִּי נַפְשִׁי, וְהִנְנִי תְּמִימָה¹⁵³⁵ יַחַד עִם שְׁלֹמֹה אֶת אֱלֹהִים רִבּוֹן הָעוֹלָמִים:

מו וּלְפָנִים שָׁלַחְנוּ אֶל תַּמּוּד אֶת אֲחִיהֶם צָאלִח לֵאמֹר: “עִבְדוּ אֱלֹהִים”, וְהִנֵּה הֵם שְׁתֵּי פְלַגּוֹת רַבוֹת בֵּינֵיהֶן: מז וַיֹּאמֶר: “עַמִּי, לָמָּה זֶה תְּבַקְּשׁוּ לְהָחִישׁ בּוֹא הָרָעָה לִפְנֵי הַטּוֹבָה?¹⁵³⁶. לוּ הִתְפַּלַּלְתֶּם אֶל אֱלֹהִים, כִּי יִסְלַח לָכֶם לְמַעַן תְּרֻחָמוּ”: מח וַיֹּאמְרוּ: “נִחַשְׁנוּ וַתָּבוֹא עָלֵינוּ הָרָעָה בִּגְלָלְךָ וּבִגְלַל אֵלֶּה אֲשֶׁר אִתְּךָ”¹⁵³⁷. וַיֹּאמֶר: “גּוֹרַלְכֶם הָרָע עִם אֱלֹהִים. אֲבָל אַתֶּם עַם תְּנֻסּוּ בְמַסָּה”: מט וַיִּהְיוּ בָעִיר חֶבֶר תִּשְׁעָה אֲנָשִׁים יַשְׁחִיתוּ עַל הָאָרֶץ וְלֹא יַעֲשׂוּ הַיָּשָׁר:¹⁵³⁸ נ וַיֹּאמְרוּ: "הִשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו בֵאלֹהִים, אֲשֶׁר נִפֹּל לַיְלָה עָלָיו וְעַל בֵּיתוֹ¹⁵³⁹, וְאָמַרְנוּ לְגוֹאֲלָיו “לֹא רָאִינוּ בְּהִשָּׁמֵד בֵּיתוֹ, וְאָכֵן אֱמֶת נְדַבֵּר:” נא וַיָּזֹמּוּ מְזִמָּה וַנָּזָם מְזִמָּה וְהֵם לֹא יָחוּשׁוּ: נב רְאֵה אֵפוֹא, אֵיכָה הָיְתָה אַחֲרִית מְזִמָּתָם. הִנֵּה אֲנַחְנוּ הָרַסְנוּ אוֹתָם וְאֶת עַמָּם יַחְדָּו: נג הִנֵּה אֵלֶּה בָתֵּיהֶם שׁוֹמְמִים¹⁵⁴⁰ בַּאֲשֶׁר פָּשְׁעוּ. אָכֵן בָּזֶה אוֹת לְעַם יֵדָעוּ: נד וַנַּצֵּל אֶת אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ וַיִּירְאוּ אֱלֹהִים:

נה וּ(זְכֹר) אֶת לוֹט¹⁵⁴¹, אֲשֶׁר אָמַר אֶל עַמּוֹ: “הֲתַעֲשׂוּ אֶת הַזִּמָּה¹⁵⁴², וְעֵינֵיכֶם רוֹאוֹת¹⁵⁴³? נו הֲתָבוֹאוּ אֶל הַגְּבָרִים בְּתַאֲוָה בְּעָזְבְּכֶם הַנָּשִׁים? אָכֵן אֲנָשִׁים נִבְעָרִים מִדַּעַת אַתֶּם”: נז וְלֹא הָיָה מַעֲנֶה עַמּוֹ, בִּלְתִּי אֲשֶׁר אָמְרוּ: “הוֹצִיאוּ אֶת בֵּית לוֹט מֵעִירְכֶם, כִּי אֲנָשִׁים מִטַּהֲרִים הֵם”: נח וַנַּצִּילֵהוּ וְאֶת בֵּיתוֹ מִלְּבַד אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר גָּזַרְנוּ עָלֶיהָ, כִּי תִּהְיֶה מִן הַמִּתְמַהְמְהִים¹⁵⁴⁴: נט וַנַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָטָר, וַיֵּרַע מְטַר אֵלֶּה אֲשֶׁר הִזְהִירוּם¹⁵⁴⁵:

ס אֱמֹר: הַתְּהִלָּה לֵאלֹהִים, וְשָׁלוֹם עַל עוֹבְדָיו אֲשֶׁר בָּחַר. הָאֱלֹהִים טוֹב יוֹתֵר אִם אֲשֶׁר יְשַׁתְּפוּ (לוֹֹ)?: סא הַאִם (לֹא הוּא) אֲשֶׁר בָּרָא אֶת הַשָּׁמַיִם, וַיּוֹרֵד לָכֶם מִן הַשָּׁמַיִם מַיִם, וַנַּצְמַח בָּהֶם עֲתֶרֶת חֻרְשׁוֹת, אֲשֶׁר אֵין לְאֵל יֶדְכֶם לְהַצְמִיחַ עֲצֵיהֶן. הֲיֵשׁ אֱלוֹהַּ אֶת אֱלֹהִים? אָכֵן עַם שֵׁטִים הֵם: סב הַאִם (לֹא הוּא) אֲשֶׁר שָׁת אֶת הָאָרֶץ מָכוֹן לָכֶם¹⁵⁴⁶, וַיָּשֶׁם בְּתוֹכָהּ נְהָרוֹת וַיָּשֶׂם לָהּ יְתֵדוֹת¹⁵⁴⁷, וַיָּשֶׂם בֵּין שְׁנֵי הַיַּמִּים חַיִץ¹⁵⁴⁸. הֲיֵשׁ אֱלֹוהַּ אֶת אֱלֹהִים? לֹא כִי מַרְבִּיתָם לֹא יֵדָעוּ: סג הַאִם (לֹא הוּא) אֲשֶׁר יַעֲנֶה אֶת אִישׁ מָצוֹק בְּקָרְאוֹ אֵלָיו, וְהֶעֱבִיר הָרָעָה, וַיָקֶם אֶתְכֶם תַּחַת (עַמִּים אֲחֵרִים) בָּאָרֶץ? הֲיֵשׁ אֱלֹוהַּ אֶת אֱלֹהִים? (אַךְ) מְעַט הוּא אֲשֶׁר תָּשִׂימוּ אֶל לֵב: סד הַאִם (לֹא הוּא) אֲשֶׁר יַנְחְכֶם בְּחֶשְׁכַת הַיַּבָּשָׁה וְהַיָּם, וַאֲשֶׁר יִשְׁלַח אֶת הָרוּחוֹת בְּשׂוֹרָה טוֹבָה לִפְנֵי רַחֲמָיו¹⁵⁴⁹? הֲיֵשׁ אֱלוֹהַּ אֶת אֱלֹהִים? יִתְעַלֶּה אֱלֹהִים עַל אֲשֶׁר יְשַׁתְּפוּ (לוֹ)¹⁵⁵⁰: סה הַאִם (לֹא הוּא) אֲשֶׁר יִבְרָא אֶת הַבְּרִיאָה, אַחַר יְשִׁיבֶנָה (אֵלָיו), וַאֲשֶׁר יְכַלְכֶּלְכֶם מִן הַשָּׁמַיִם, וְהָאָרֶץ. הֲיֵשׁ אֱלוֹהַּ אֶת אֱלֹהִים? אֱמֹר: “תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת, אִם אֱמֶת תְּדַבֵּרוּ”¹⁵⁵¹: אֱמֹר: אֵין מִי בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יֵדַע אֶת הַתַּעֲלוּמָה מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים. וְלֹא יָחוּשׁוּ: סז מָתַי יוּקְמוּ לִתְחִיָּה: סח לֹא כִי, הֲתַשִּׂיג דַּעְתָּם אֶת הָאַחֲרִית? לֹא כִי, הֵם בְּסָפֵק בִּדְבָרָהּ. לֹא כִי, עִוְרִים הֵם מֵרְאוֹתָהּ: סט וַיֹּאמְרוּ: הַכּוֹפְרִים: “הַאִם אַחֲרֵי הֱיוֹתֵנוּ לְעָפָר (אֲנַחְנוּ) וַאֲבוֹתֵינוּ, נוּצָא (מִקִּבְרוֹתֵינוּ(?¹⁵⁵² ע אָכֵן כְּבָר נִבְּאוּ זֹאת לָנוּ וְלַאֲבוֹתֵינוּ לְפָנִים. אֵין זֹאת בִּלְתִּי אִם בַּדֵּי הָרִאשׁוֹנִים”¹⁵⁵³: עא אֱמֹר: “עִבְרוּ בָּאָרֶץ וּרְאוּ, אֵיכָה הָיְתָה אַחֲרִית הַזֵּדִים”: עב וְלֹא תֵעָצֵב בִּגְלָלָם, וְלֹא יֵצַר לְךָ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר יָזֹמּוּ¹⁵⁵⁴: עג וְאָמְרוּ: “מָתַי (יָקוּם) הַדָּבָר הַזֶּה, אִם אֱמֶת תְּדַבְּרוּ?”¹⁵⁵⁵ עד אֱמֹר: "יִתָּכֵן כִּי עוֹמֵד מֵאַחֲרֵיכֶם מִקְּצַת מִזֶּה (הָעֹנֶשׁ), אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְּשִׁים לְהָחִישׁ (בּוֹאוֹ"): עה אָכֵן בַּעַל חֶסֶד הוּא אֱלֹהֶיךָ לִבְנֵי אָדָם וְאוּלָם מַרְבִּיתָם לֹא יוֹדוּ (לוֹ)¹⁵⁵⁶: עו וְאָכֵן אֱלֹהֶיךָ יוֹדֵעַ אֲשֶׁר יִצְפְּנוּ לִבּוֹתָם וְאֶת אֲשֶׁר יוֹדִיעוּ גָּלוּי: עז וְאֵין כָּל תַּעֲלוּמָה בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר אֵינֶנָּה (כְּתוּבָה) בְּסֵפֶר בָּרוּר:¹⁵⁵⁷ עח הִנֵּה הַקֻּרְאָן הַזֶּה יְסַפֵּר לִבְנֵי־יִשְׂרָאֵל מַרְבִּית (הַדְּבָרִים) אֲשֶׁר נֶחְלְקוּ בוֹ¹⁵⁵⁸: עט וְאָכֵן הוּא אֹרַח מֵישָׁרִים וְרַחֲמִים לַמַּאֲמִינִים: פ אָכֵן אֱלֹהֶיךָ יִשְׁפֹּט בֵּינֵיהֶם בְּמִשְׁפָּטוֹ, וְהוּא הַגִּבּוֹר וְהַיּוֹדֵעַ: פא הִשָּׁעֵן אֵפוֹא עַל אֱלֹהֶיךָ, כִּי אַתָּה עַל (דֶּרֶךְ) הָאֱמֶת הַגְּלוּיָה: פב אָכֵן אַתָּה לֹא תַּעֲשֶׂה אֶת הַמֵּתִים לִשְׁמוֹעַ וְלֹא תַעֲשֶׂה אֶת הַחֵרְשִׁים לִשְׁמוֹעַ אֶת הַקְּרִיאָה, בְּהָפְכָם עֹרֶף נְסוֹגִים אָחוֹר: פג וְלֹא תוּכַל הַנְחוֹת מֵישָׁרִים אֶת הָעִוְרִים מִתְּעוֹתָם, לֹא תַעֲשֶׂה לִשְׁמוֹעַ בִּלְתִּי אִם אֶת הַמַּאֲמִינִים בְּאוֹתוֹתֵינוּ, כִּי הֵם תְּמִימִים אֶת אֱלֹהִים¹⁵⁵⁹:

פד וּבְבוֹא הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ ¹⁵⁶⁰ עֲלֵיהֶם, נוֹצִיא לָהֶם חַיָּה מִן הָאָרֶץ, תְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם¹⁵⁶¹ לֵאמֹר: “הָאֲנָשִׁים לֹא בָטְחוּ בְּאוֹתוֹתֵינוּ”: פה וְיוֹם יָבוֹא נֶאֱסֹף מִכָּל אֻמָּה חֶבֶר מֵאֵלֶּה אֲשֶׁר יְכַחֲשׁוּ בְאוֹתוֹתֵינוּ, וְהֵם עֲרוּכִים לְמַחְלְקוֹתֵיהֶם¹⁵⁶²: פו וְכַאֲשֶׁר יָבוֹאוּ, וְיֹּאמַר (אֱלֹהִים): “הֲכִחַשְׁתֶּם בְּאוֹתוֹתַי וְ(אִם גַּם) לֹא הִשַּׂגְתֶּם דַּעְתָּם? אוֹ מַה הַדָּבָר אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם?” פז וּבָא הַדָּבָר (אֲשֶׁר דִּבֵּר)¹⁵⁶³ עֲלֵיהֶם, בַּאֲשֶׁר פָּשְׁעוּ, וְהֵם לֹא יְדַבֵּרוּ¹⁵⁶⁴: פח הַאִם לֹא יִרְאוּ, כִּי אֲנַחְנוּ שַׁתְנוּ אֶת הַלַּיְלָה, לְמַעַן יָנוּחוּ בוֹ, וְאֶת הַיּוֹם לִרְאוֹת?, הִנֵּה בְּאֵלֶּה אוֹתוֹת לַאֲנָשִׁים יַאֲמִינוּ¹⁵⁶⁵: פט וּבְיוֹם יִתָּקַע בַּשּׁוֹפָר, וְחָרַד כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וְכָל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ, בִּלְעֲדֵי אֲשֶׁר חָפֵץ אֱלֹהִים, וְהַכֹּל יָבוֹאוּ אֵלָיו, וְהֵם יְזֹרָבוּ¹⁵⁶⁶: צ וְרָאִיתָ אֶת הֶהָרִים תַּחְשֹׁב, כִּי סָמָרוּ, וְהֵם יַחֲלֹפוּ כַּחֲלֹף הָעֲנָנִים. מַעֲשֶׂה אֱלֹהִים אֲשֶׁר תִּכֵּן כָּל דָּבָר, כִּי הוּא יוֹדֵעַ אֶת פָּעָלְכֶם: צא אֲשֶׁר יָבִיא מַעֲשֶׂה טוֹב, לוֹ (גְּמוּל) טוֹב מִמֶּנּוּ¹⁵⁶⁷, וְהֵם בְּטוּחִים מִבַּלָּהַת הַיּוֹם הַהוּא: צב וַאֲשֶׁר יָבִיא מַעֲשֵׂה רָע, יוּטְלוּ עַל פְּנֵיהֶם אֶל (גֵיהִנֹּם) הָאֵשׁ. הַתְשֻׁלְמוּ אִם לֹא כְמַעֲשֵׂיכֶם?¹⁵⁶⁸: צג אָכֵן צֻוֵּיתִי לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הָעִיר הַזֹּאת אֲשֶׁר קִדְּשָׁהּ, וְלוֹ כָל דָּבָר, וָאֲצֻוֶּה לִהְיוֹת מִן הַתְּמִימִים אֶת אֱלֹהִים¹⁵⁶⁹: צד וְלִקְרֹא (לִפְנֵיהֶם) אֶת הַקֻּרְאָן, וְהָיָה אֲשֶׁר יְאֻשַּׁר בְּדָרֶךְ לְנַפְשׁוֹ (יְאֻשַּׁר), וַאֲשֶׁר יִתְעֶה¹⁵⁷⁰, אֱמֹר: “אָכֵן אָנֹכִי רַק מִן הַמַּזְהִירִים”: צה וֶאֱמֹר: "הַתְּהִלָּה לֵאלֹהִים. הַרְאֵה יַרְאֲכֶם אוֹתוֹתָיו וִידַעְתֶּם אוֹתָם, וְלֹא נֶעֶלְמוּ מֵאֱלֹהִים מַעֲשֵׂיכֶם:

פָּרָשַׁת הַסִּפּוּר¹⁵⁷¹

נִתְּנָה בְמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ שְׁמוֹנִים וּשְׁמוֹנָה

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

ט.ש.מ.¹⁵⁷² א אֵלֶּה אוֹתוֹת הַסֵּפֶר הַגָּלוּי¹⁵⁷³: ב נִקְרָא לְפָנֶיךָ מִדְּבַר משֶׁה וּפַרְעֹה בָּאֱמֶת לְעָם אֲשֶׁר יַאֲמִינוּ: ג הִנֵּה פַּרְעֹה הִתְנַשֵּׂא בָאָרֶץ, וַיָּשֶׂם אֶת יוֹשְׁבֶיהָ מַחֲלָקוֹת¹⁵⁷⁴, וַיְבַקֵּשׁ לַחֲלשׁ עֵדָה מֵהֶם¹⁵⁷⁵, אֶת בְּנֵיהֶם שָׁחַט וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם חִיָּה לוֹ, כִּי הָיָה מִן הַמַּשְׁחִיתִים: ד וַנַּחְפֹּץ לְהַפְלוֹת חַסְדֵּנוּ לְאֵלֶּה אֲשֶׁר חֲשָׁבוּם לַחַלָּשִׁים בָּאָרֶץ וּלְשִׂימָם מוֹפֵת¹⁵⁷⁶ וּלְשִׂימָם הַיּוֹרְשִׁים¹⁵⁷⁷: ה וּלְכוֹנֵן אוֹתָם בָּאָרֶץ, וּלְהַרְאוֹת אֶת פַּרְעֹה וְאֶת הָמָן¹⁵⁷⁸ וְאֶת צִבְאוֹתָם עַל יָדָם¹⁵⁷⁹ אֶת (הָרָעָה) אֲשֶׁר נִשְׁמְרוּ (מִמֶּנָּהּ): ו וַנִּגֶל אֶת אֹזֶן אֵם משֶׁה לֵאמֹר: “הָנִיקִי אוֹתוֹ, וְאִם יְרֵאָה אַתְּ עָלָיו, הָטִילִי אוֹתוֹ לַיָּם וְאַל תִּירָאִי וְאַל תֵּעָצְבִי, כִּי הִנְנוּ מְשִׁיבִים אוֹתוֹ אֵלַיִךְ, וְשָׂמִים אוֹתוֹ מִן הַשְּׁלִיחִים”: ז וַיַּאְסְפוּ אוֹתוֹ אֲלֵיהֶם בֵּית פַּרְעֹה, לְמַעַן יִהְיֶה אוֹיֵב לָהֶם וְיָגוֹן, כִּי הָיוּ פַרְעֹה וְהָמָן וְצִבְאוֹתָם חַטָּאִים: ח וַתֹּאמֶר אֵשֶׁת פַּרְעֹה: “נַחַת רוּחַ הוּא לִי וּלְךָ, אַל תַּהַרְגוּהוּ. אוּלַי יִהְיֶה לָנוּ מוֹעִיל בּוֹ, אוֹ נְאַמְּצֵהוּ לְבֵן לָנוּ”¹⁵⁸⁰, וְהֵם לֹא יָחוּשׁוּ: ט וַתַּשְׁכֵּם אֵם משֶׁה, וְלִבָּהּ נָבוּב בְּקִרְבָּהּ, עַד אֲשֶׁר כִּמְעַט גִּלְּתָה אֶת מִסְתָּרָיו, לוּלֵא אִמַּצְנוּ אֶת לִבָּהּ אַשֶׁר תִּהְיֶה מִן הַמַּאֲמִינִים: י וַתֹּאמֶר אֶל אֲחוֹתוֹ: “לְכִי אַחֲרָיו”. וְתַּבֵּט אֵלָיו מִן הַצַּד, וְהֵם לֹא יָחוּשׁוּ: יא וַנֶּאֱסֹר עָלָיו לִינַק¹⁵⁸¹ לִפְנֵי כֵן¹⁵⁸², וַתֹּאמֶר אֲחוֹתוֹ: “הַאִם אוֹבִילְכֶם אֶל בְּנֵי־בַיִת¹⁵⁸³ אֲשֶׁר יִהְיוּ אוֹמְנִים אוֹתוֹ לָכֶם¹⁵⁸⁴, וְהֵם דּוֹרְשִׁים טוֹבָתוֹ?”: יב וַנְּשִׁיבֵהוּ אֶל אִמּוֹ, לְמַעַן תָּנוּחַ דַּעְתָּהּ וְלֹא תֵעָצֵב¹⁵⁸⁵, וּלְמַעַן תֵּדַע, כִּי דְּבַר אֱלֹהִים אֱמֶת. וְאוּלָם מַרְבִּיתָם לֹא יֵדָעוּ¹⁵⁸⁶: יג וּבְבָגְרוֹ וַיִּגָּמֵל, נָתַנּוּ לוֹ חָכְמָה וָדָעַת, וְכָזֹאת נִגְמֹל אֶת עוֹשֵׂי הַטּוֹב¹⁵⁸⁷: יד וַיָּבוֹא אֶל הָעִיר בְּעֵת לֹא יָשִׂימוּ יוֹשְׁבֶיהָ לֵב¹⁵⁸⁸, וַיִּמְצָא בָהּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים נִצִּים, זֶה מִמַּחְלַקְתּוֹ וְזֶה מִ(מַּחְלֶקֶת) אוֹיְבוֹ¹⁵⁸⁹, וַיִּקְרָאֵהוּ לְעֶזְרָה לוֹ זֶה אֲשֶׁר מִמַּחְלַקְתּוֹ עַל זֶה אֲשֶׁר מֵאוֹיְבוֹ. וַיַּכֵּהוּ מֹשֶׁה בְּאֶגְרוֹפוֹ, וַיַּעֲשֵׂהוּ כָּלָה, וַיֹּאמֶר: “מִמַּעֲשֵׂה הַשָּׂטָן הוּא זֶה¹⁵⁹⁰, כִּי אוֹיֵב וּמַתְעֶה גָלוּי הוּא”: טו וַיֹּאמֶר (עוֹד): “אֱלֹהַי, אָכֵן עָכַרְתִּי נַפְשִׁי¹⁵⁹¹, סְלַח לִי אֵפוֹא”, וַיִּסְלַח לוֹ, כִּי הוּא הַסַּלָּח וְהָרַחוּם: טז וַיֹּאמֶר: “אֱלֹהַי, יַעַן אֲשֶׁר חַנּוֹתָ אוֹתִי, לֹא אֶהְיֵה עֵזֶר לַזֵּדִים”: יז וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר בָּעִיר יָרֵא וּמִתְבּוֹנֵן¹⁵⁹², וְהִנֵּה זֶה הָאִישׁ אֲשֶׁר קְרָאָהוּ לְעֶזְרָה תְּמוֹל, זוֹעֵק אֵלָיו לְעֶזְרָה (שֵׁנִית), וַיֹּאמֶר אֵלָיו משֶׁה: “אָכֵן אִישׁ מַצּוֹת גָּלוּי הִנֶּךָּ”: יח וַיְהִי כַאֲשֶׁר חָפֵץ לִתְקֹף אֶת אֲשֶׁר אוֹיֵב הוּא לִשְׁנֵיהֶם (לְהַכּוֹתוֹ), וַיֹּאמֶר¹⁵⁹³: “הֲתַחְפֹּץ לְהָרְגֵנִי, כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ נֶפֶשׁ תְּמוֹל? אֵין אַתָּה חָפֵץ, בִּלְתִּי אִם לִהְיוֹת עָרִיץ בָּאָרֶץ, וְלֹא תַחְפֹּץ לִהְיוֹת מֵרוֹדְפֵי הַשָּׁלוֹם”: יט וַיָּבוֹא אִישׁ מִקְּצֵה הָעִיר¹⁵⁹⁴ מְמַהֵר וַיֹּאמֶר: “משֶׁה, הִנֵּה הַשָּׂרִים נוֹעָצִים עָלֶיךָ לְהָרְגֶךָ, צֵא אֵפוֹא כִּי מִן הַדּוֹרְשִׁים טוֹבָתְךָ אָנֹכִי”: כ וַיֵּצֵא מִמֶּנָּהּ¹⁵⁹⁵ יָרֵא וּמִתְבּוֹנֵן¹⁵⁹⁶, וַיֹּאמֶר: אֱלֹהַי, מַלְּטֵנִי מִן הָאֲנָשִׁים הַפּוֹשְׁעִים": כא וְכַאֲשֶׁר פָּנָה אֶל עֵבֶר מִדְיָן אָמַר: “אוּלַי יַנְחֵנִי אֱלֹהַי בַּדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר”: כב וְכַאֲשֶׁר הִגִּיעַ אֶל מֵי מִדְיָן, מָצָא עֲלֵיהֶם עֲדַת אֲנָשִׁים יַשְׁקוּ (עֲדָרִים): כג וַיִּמְצָא מִבַּלְעֲדֵיהֶם שְׁתֵּי נָשִׁים, תִּפְרֹשְׁנָה מִן הַצַּד, וַיֹּאמֶר: "מַה דְּבַרְכֶן?. וַתֹּאמַרְנָה: “לֹא נַשְׁקֶה עַד אִם יַעֲבִירוּ הָרוֹעִים (עֶדְרֵיהֶם) וְאָבִינוּ זָקֵן מְאֹד”: כד וַיַּשְׁקְ לָהֶן (עֶדְרָן), אַחַר פָּנָה אֶל הַצֵּל, וַיֹּאמֶר: “אֱלֹהַי, אָכֵן אָנֹכִי צָרִיךְ לַאֲשֶׁר תּוֹרִיד אֵלַי מִן הַטּוֹב”: כה וַתָּבוֹא אֵלָיו אַחַת שְׁתֵּיהֶן, הוֹלֶכֶת בְּבֹשֶׁת פָּנִים וַתֹּאמֶר: “הִנֵּה אָבִי יִקְרָאֲךָ לִגְמֹל לְךָ שְׂכַר הַשְׁקוֹתְךָ לָנוּ”. וַיְהִי כְבוֹאוֹ אֵלָיו וַיְסַפֵּר לוֹ אֶת הַסִּפּוּר, וַיֹּאמֶר: “אַל תִּירָא, נִמְלַטְתָּ מִן הָאֲנָשִׁים הַפּוֹשְׁעִים”: כו וַתֹּאמֶר אַחַת שְׁתֵּיהֶן: “אָבִי, שָׂכְרֵהוּ, כִּי הַטּוֹב בַּאֲשֶׁר שָׂכַרְתָּ (הוּא) הֶחָזָק וְהַנֶּאֱמָן”: כז וַיֹּאמֶר: “הִנֵּה חָפֵץ אָנֹכִי לָתֵת לְךָ אִשָּׁה אַחַת שְׁתֵּי בְנוֹתַי אֵלֶּה, בַּשָּׂכָר אֲשֶׁר תַּעֲבֹד אִתִּי שְׁמוֹנָה חַגִּים¹⁵⁹⁷, וְאִם תְּמַלֵּא עֲשָׂרָה, הִנֵּה מֵרְצוֹנְךָ, וְלֹא אֶחְפֹּץ לְהַכְבִּיד עָלֶיךָ, וּמָצוֹא תִּמְצָא אוֹתִי, אִם יִרְצֶה אֱלֹהִים, מֵעוֹשֵׂי הַיָּשָׁר”: כח וַיֹּאמֶר (מֹשֶׁה): “כָּזֹאת (תִּהְיֶה) בֵּינִי וּבֵינֶךָ. וְאֵיזֶה מִשְּׁנֵי הַזְּמָנִּים אֲשֶׁר אֲמַלֵּא לֹא תִּהְיֶה אֵיבָה עָלַי, וֵאלֹהִים עָרֵב אֶת דְּבָרֵינוּ¹⁵⁹⁸: כט וַיְהִי כְּמַלֵּא משֶׁה אֶת הַמּוֹעֵד וַיֵּלֶךְ עִם מִשְׁפַּחְתּוֹ הִרְגִּישׁ מִצַּד הָהָר בְּאֵשׁ, וַיֹּאמֶר אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ: “כַּתְּרוּ לִי, כִּי הִרְגַּשְׁתִּי בְאֵשׁ, אוּלַי אָבִיא לָכֶם עַל יָדָהּ (פֵּשֶׁר) דָּבָר¹⁵⁹⁹ אוֹ אוּד אֵשׁ לְמַעַן תִּתְחַמָּמוּ¹⁶⁰⁰”: ל וַיְהִי בְּבוֹאוֹ אֵלֶיהָ, וַיִּקְרָא אֵלָיו קוֹל מִקְּצֵה הָעֵמֶק הַיְמָנִי בַּבִּקְעָה הַמְּבֹרָכָה, מִן הָעֵץ, לֵאמֹר: “משֶׁה, אָנֹכִי אֱלֹהִים רִבּוֹן הָעוֹלָמִים¹⁶⁰¹: לא הַשְׁלֵךְ מַטֶּךָ” – וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָהוּ מִתְנוֹדֵד כְּמוֹ הָיָה נָחָשׁ, פָּנָה וַיִּסּוֹג אָחוֹר וְלֹא שָׁב – “הוֹי משֶׁה גַּשׁ וְאַל תִּירָא כִּי אַתָּה מִן הַבְּטוּחִים מִפָּחַד¹⁶⁰²: לב הָבֵא אֶת יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ, וְתֵצֵא לְבָנָה מִבְּלִי (פֶּגַע) רָע¹⁶⁰³, וֶאֱסֹף אֵלֶיךָ כְּנָפְךָ מִפָּחַד¹⁶⁰⁴. אֵלֶּה אֵפוֹא שְׁנֵי אוֹתוֹת מֵאֵת אֱלֹהֶיךָ אֶל פַּרְעֹה וְשָׂרָיו, כִּי הָיוּ עַם פּוֹשְׁעִים”¹⁶⁰⁵: לג וַיֹּאמֶר: אֱלֹהַי, הִנֵּה אָנֹכִי הָרַגְתִּי מֵהֶם נֶפֶשׁ, וְיָרֵא אָנֹכִי לְבַל יַהַרְגוּנִי: לד וְאַהֲרֹן אָחִי צַח מִמֶּנִּי לְלָשׁוֹן, שְׁלָחֵהוּ אֵפוֹא אִתִּי לְתָמְכֵנִי, לְמַעַן יָקַיֵּם אֶת דְּבָרַי, כִּי יָרֵא אָנֹכִי, פֶּן יִתְּנוּנִי לְכוֹזֵב”: לה וַיֹּאֶמר (אֱלֹהִים): “אַמֵּץ נְאַמֵּץ זְרוֹעֶךָ¹⁶⁰⁶, עַל יְדֵי אָחִיךָ. וְנָתַנּוּ לִשְׁנֵיכֶם שִׁלְטוֹן, אֲשֶׁר לֹא יַגִּיעוּ אֲלֵיכֶם, עַל יְדֵי אוֹתוֹתֵינוּ. אַתֶּם וְהַהוֹלְכִים אַחֲרֵיכֶם הִנְּכֶם אֲשֶׁר תּוּכְלוּ לָהֶם”: לו וַיְהִי כְבוֹא אֲלֵיהֶם משֶׁה בְּאוֹתוֹתֵינוּ הַגְּלוּיִים, וַיֹּאמְרוּ: “אֵין אֵלֶּה בִלְתִּי אִם כְּשָׁפִים בְּדִיתֶם (מִלִּבְּכֶם), וְלֹא שָׁמַעְנוּ עַל אֹדוֹת זֶה בֵּין אֲבוֹתֵינוּ הָרִאשׁוֹנִים”¹⁶⁰⁷: לז וַיֹּאמֶר משֶׁה: “אֱלֹהַי הַיּוֹדֵעַ מִי הוּא אֲשֶׁר הֵבִיא אֹרַח מֵישָׁרִים מֵאִתּוֹ, וּמִי הוּא אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ שְׂכַר הַמָּעוֹן (בָּעוֹלָם הַבָּא), אָכֵן לֹא יַצְלִיחוּ הַפּוֹשְׁעִים”¹⁶⁰⁸ לח וַיֹּאמָר פַּרְעֹה: “לֹא אֵדַע לָכֶם אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדַי¹⁶⁰⁹, שְׂרֹף לִי אֵפוֹא, הָמָן, חֹמֶר, וַעֲשֶׂה לִי מִגְדָּל¹⁶¹⁰, לְמַעַן אֶעֱלֶה אֶל אֱלֹהֵי מֹשֶׁה, וְאָכֵן מִדּוֹבְרֵי הַשֶּׁקֶר אֶחְשְׁבֶנּוּ”: לט וַיִּתְנַשֵּׂא הוּא וְחֵילוֹ בָּאָרֶץ בְּלִי מִשְׁפָּט, וַיְדַמּוּ, כִּי לֹא יוּשְׁבוּ אֵלֵינוּ: מ וַנִּקַּח אוֹתוֹ וְאֶת חֵילוֹ, וַנְּטִילֵם הַיָּמָה. רְאֵה אֵפוֹא, אֵיכָה הָיְתָה אַחֲרִית הַפּוֹשְׁעִים ¹⁶¹¹: מא וַנְּשִׂימֵם מוֹרֵי דֶּרֶךְ¹⁶¹², יִקְרְאוּ אֶל (גֵיהִנֹּם) הָאֵשׁ, וּבְיוֹם הַתְּקוּמָה לֹא יִמָּלֵטוּ: מב וַנִּשְׁלַח אַחֲרֵיהֶם קְלָלָה בָעוֹלָם הַזֶּה, וּבְיוֹם הַתְּקוּמָה¹⁶¹³ הֵם מִן הַנִּדָּחִים בְּקָלוֹן¹⁶¹⁴.

מג וּלְפָנִים נָתַנּוּ לְמשֶׁה אֶת הַסֵּפֶר אַחֲרֵי אֲשֶׁר הִשְׁמַדְנוּ אֶת הַדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים, אוֹתוֹת גְּלוּיִים לִבְנֵי אָדָם¹⁶¹⁵, וְאֹרַח מֵישָׁרִים וְרַחֲמִים, לְמַעַן יָשִׂימוּ אֶל לֵב: מד וְלֹא הָיִיתָ בְּצַּד הַמַּעֲרָבִי¹⁶¹⁶ בְּצַוּוֹתֵנוּ עַל משֶׁה אֶת הַדָּבָר, וְלֹא הָיִיתָ מִן הָעֵדִים¹⁶¹⁷: מה וְאוּלָם אֲנַחְנוּ הֲקִימוֹנוּ דוֹרוֹת, וַיִּנָּתְנוּ לָהֶם חַיִּים אֲרֻכִּים. וְלֹא גַּרְתָּ בְּתוֹךְ אַנְשֵׁי מִדְיָן אֲשֶׁר תִּקְרָא לִפְנֵיהֶם אוֹתוֹתֵינוּ, וְאוּלָם אַתָּה הָיִיתָ מִן הַשְּׁלִיחִים: מו וְלֹא הָיִיתָ בְּצַד הָהָר בְּקָרְאֵנוּ (אֶל מֹשֶׁה), וְאוּלָם רַחֲמִים מֵאֵת אֱלֹהֶיךָ, לְמַעַן תַּזְהִיר עָם לֹא בָאָם כָּל מַזְהִיר מִלְּפָנֶיךָ, אוּלַי יָשִׂימוּ אֶל לֵב: מז וּלְמַעַן אֲשֶׁר בִּמְצֹא אוֹתָם צָרָה, בַּאֲשֶׁר קִדְּמוּ יְדֵיהֶם לַעֲשׂוֹת¹⁶¹⁸,לֹא יֹאמְרוּ: “אֱלֹהֵינוּ, לָמָּה לֹא שָׁלַחְתָּ אֵלֵינוּ שָׁלִיחַ לְמַעַן נֵלֵךְ אַחֲרֵי אוֹתוֹתֶיךָ¹⁶¹⁹, וְהָיִינוּ מִן הַמַּאֲמִינִים”: מח וְ(אוּלָם) כַּאֲשֶׁר בָּאָה אֲלֵיהֶם הָאֱמֶת מֵאִתָּנוּ, אָמְרוּ: “לוּ הוּבָא (אֵלָיו) כַּאֲשֶׁר הוּבָא אֶל מֹשֶׁה”. הַאִם לֹא יְכַחֲשׁוּ בַּאֲשֶׁר נִתַּן אֶל מֹשֶׁה מִלְּפָנִים, וַיֹּאמְרוּ: “שְׁנֵי מְכַשְּׁפִים יַעַזְרוּ אִישׁ אֶת אָחִיו”¹⁶²⁰, וַיֹּאמְרוּ: “אָכֵן אֲנַחְנוּ מְכַחֲשִׁים בַּכֹּל”: מט אֱמֹר: “הָבִיאוּ סֵפֶר מֵאֵת אֱלֹהִים יְיַשֵּׁר בַּדֶּרֶךְ יוֹתֵר מִשְּׁנֵי אֵלֶּה, וְהָלַכְתִּי אַחֲרָיו, אִם אֱמֶת תְּדַבֵּרוּ”: נ אַךְ אִם לֹא יֵעָנוּ לָךְ, כִּי אָז דַּע¹⁶²¹, כִּי לֹא יֵלְכוּ בִּלְתִּי אִם אַחֲרֵי תַּאֲווֹתֵיהֶם. וּמִי תָּעָה יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי תַּאֲוָתוֹ מִבִּלְתִּי אֹרַח מֵישָׁרִים מֵאֵת אֱלֹהִים, אָכֵן אֱלֹהִים לֹא יַנְחֶה אֶת הָאֲנָשִׁים הַפּוֹשְׁעִים: נא וּכְבָר חִבַּרְנוּ לָהֶם אֶת הַדָּבָר¹⁶²² פֶּרֶק אֶל פֶּרֶק, לְמַעַן יָשִׂימוּ אֶל לֵב: נב אֵלֶּה אֲשֶׁר נָתַנּוּ לָהֶם אֶת הַסֵּפֶר לְפָנָיו¹⁶²³, הֵם יַאֲמִינוּ בוֹ: נג וּבְהִקָּרְאוֹ לִפְנֵיהֶם אָמְרוּ: “הֶאֱמַנּוּ בוֹ, אָכֵן הוּא הָאֱמֶת מֵאֵת אֱלֹהֵינוּ, הִנֵּה אֲנַחְנוּ הָיִינוּ לְפָנָיו¹⁶²⁴ תְּמִימִים עִם אֱלֹהִים”¹⁶²⁵: נד אֵלֶּה יִנָּתֵן לָהֶם שְׂכָרָם פַּעֲמָיִם, עֵקֶב אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ אֶת רוּחָם, וַיָּשִׁיבוּ בְּטוֹבָה אֶת הָרָעָה, וּמֵאֲשֶׁר חָלַקְנוּ לָהֶם יְפַזֵּרוּ¹⁶²⁶: נה וּבְשָׁמְעָם לַהֲגֵי הֶבֶל יַרְחִיקוּ (מֵהֶם)¹⁶²⁷, וְאָמְרוּ: “לָנוּ מַעֲשֵׂינוּ וְלָכֶם מַעֲשֵׂיכֶם,¹⁶²⁸ שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם לֹא נְבַקֵּשׁ אֶת הַבּוֹעֲרִים”¹⁶²⁹: נו אָכֵן אַתָּה לֹא תַנְחֶה מֵישָׁרִים אֶת אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, וְאוּלָם אֱלֹהִים יַנְחֶה מֵישָׁרִים אֶת אֲשֶׁר יַחְפֹּץ, וְהוּא הַיּוֹדֵעַ אֶת הַמְאֻשָּׁרִים בְּדָרֶךְ: נז וַיֹּאמְרוּ: “אִם נֵלֵךְ אַחֲרֵי אֹרַח הַמֵּישָׁרִים אִתְּךָ נוּצָא בְּחֹזֶק יַד מֵאַרְצֵנוּ”¹⁶³⁰, הַאִם לֹא כוֹנַנּוּ לָהֶם מִקְדָּשׁ מִבְטַחִים, יוּבָא אֵלָיו פְּרִי כָּל־דָּבָר, מָזוֹן מֵאִתָּנוּ? וְאוּלָם מַרְבִּיתָם לֹא יֵדָעוּ: נח וְכַמָּה הִשְׁמַדְנוּ מִן הֶעָרִים, אֲשֶׁר הִתְעַנְּגוּ עַל רֹב מִחְיָתָן, הִנֵּה אֵלֶּה מִשְׁכְּנוֹתָם לֹא נוֹשְׁבוּ אַחֲרֵיהֶם, בִּלְתִּי אִם מְעָט¹⁶³¹, וַנְּהִי אֲנַחְנוּ הַיּוֹרְשִׁים¹⁶³²: נט וְ(אָכֵן) לֹא יַשְׁמִיד אֱלֹהֶיךָ אֶת הֶעָרִים, עַד אִם יִשְׁלַח אֶל בִּירָתָן¹⁶³³ שָׁלִיחַ, יִקְרָא לִפְנֵיהֶם אוֹתוֹתֵינוּ, וְלֹא הִשְׁמַדְנוּ אֶת הֶעָרִים, בִּלְתִּי אִם (בִּהְיוֹת) פּוֹשְׁעִים יוֹשְׁבֶיהָ¹⁶³⁴: ס וְכָל דָּבָר אֲשֶׁר נִתַּן לָכֶם, אַךְ מַתַּת חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה הוּא. וְאוּלָם אֲשֶׁר אֶת אֱלֹהֶיךָ טוֹב וְקַיָּם יוֹתֵר¹⁶³⁵, הַאִם לֹא תַשְׂכִּילוּ אֵפוֹא? סא הַאִם כָּזֶה אֲשֶׁר הִבְטַחְנוּהוּ הַבְטָחָה טוֹבָה וְהוּא יִמְצָאֶנָּה כָּזֶה אֲשֶׁר נָתַנּוּ לוֹ מַתַּת חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה, וְאַחַר יִהְיֶה בְיוֹם הַתְּקוּמָה מִן הַמּוּבָאִים (לְדִין)?

סב וְיוֹם יָבוֹא אֲשֶׁר יִקְרָא אֲלֵיהֶם יֹאמַר: “אֲיֵה שֻׁתָּפַי אֲשֶׁר הֱיִיתֶם אוֹמְרִים?” ¹⁶³⁶: סג וְאָמְרוּ אֵלֶּה אֲשֶׁר נֶחֱרַץ עֲלֵיהֶם בְּצֶדֶק הַדָּבָר¹⁶³⁷: "אֱלֹהֵינוּ, אֵלֶּה אֲשֶׁר עִוִּינוּם, עִוִּינוּם כַּאֲשֶׁר עָוִינוּ אֲנַחְנוּ, נְקִיִּים מֵהֶם (נָשׁוּב) אֵלֶיךָ, לֹא אוֹתָנוּ הָיוּ עוֹבְדִים: סד וְיֵאָמֵר¹⁶³⁸: “קִרְאוּ אֶת שֻׁתָּפֵיכֶם”, וְקָרְאוּ אֲלֵיהֶם, וְלֹא יֵעָנוּ לָהֶם, וְרָאוּ אֶת הָעֹנֶשׁ, לוּ הָיוּ מְאֻשָּׁרִים בְּדָרֶךְ¹⁶³⁹: סה וְיוֹם יָבוֹא יִקְרָאֵם וְאָמַר: "מַה זֶּה עֲנִיתֶם אֶת הַשְּׁלִיחִים?¹⁶⁴⁰: סו וְלֹא יִמְצְאוּ מַעֲנֶה¹⁶⁴¹ בַּיּוֹם הַהוּא, וְאַף לֹא יִשְׁאֲלוּ אִישׁ אֶת אָחִיו (לְמַעֲנֶה): סז וְאוּלָם אֲשֶׁר שָׁב וַיַּאֲמֵן וַיַּעַשׂ־הַיָּשָׁר¹⁶⁴², יוּכַל הֱיוֹת כִּי יִהְיֶה מִן הַמַּצְלִיחִים: סח וֵאלֹהֶיךָ יִבְרָא אֶת אֲשֶׁר יַחְפֹּץ וְיִבְחַר. אֵין לָהֶם בְּחִירָה¹⁶⁴³. יִשְׁתַּבַּח אֱלֹהִים וְיִתְעַלֶּה עַל אֲשֶׁר יְשַׁתְּפוּ לוֹ: סט וֵאלֹהֶיךָ יֵדַע אֶת אֲשֶׁר יִצְפְּנוּ בְלִבּוֹתָם וְאֶת אֲשֶׁר יוֹדִיעוּ גָלוּי¹⁶⁴⁴ ע וְהוּא אֱלֹהִים אֵין אֱלֹוהַּ בִּלְתּוֹ. לוֹ הַתְּפִלָּה בָּרִאשׁוֹנָה וּבָאַחֲרוֹנָה¹⁶⁴⁵, וְלוֹ הַמִּשְׁפָּט וְאֵלָיו תּוּשָׁבוּ: עא אֱמֹר: הַהֲשִׁיבוֹתֶם אֶל לֵב, אִם יָשִׁית אֱלֹהִים עֲלֵיכֶם אֶת הַלַּיְלָה נֶצַח עַד לְיוֹם הַתְּקוּמָה, מִי אֱלוֹהַּ מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים אֲשֶׁר יָבִיא אֲלֵיכֶם אוֹר? הַאִם לֹא תִּשְׁמְעוּ אֵפוֹא? עב אֱמֹר: הַהֲשִׁיבוֹתֶם אֶל לֵב, אִם יָשִׁית אֱלֹהִים עֲלֵיכֶם אֶת הַיּוֹם נֶצַח עַד לְיוֹם הַתְּקוּמָה, מִי אֱלֹוהַּ מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים, אֲשֶׁר יָבִיא לָכֶם לַיְלָה לָנוּחַ בוֹ? הַאִם לֹא תִּתְבּוֹנְנוּ אֵפוֹא?: עג וּמֵרַחֲמָיו שָׁת לָכֶם אֶת הַלַּיְלָה וְאֶת הַיּוֹם לְמַעַן תָּנוּחוּ בוֹ וּלְמַעַן תְּבַקְּשׁוּ מֵחַסְדּוֹ¹⁶⁴⁶, וּלְמַעַן אֲשֶׁר תּוֹדוֹ (לוֹ): עד וְיוֹם יָבוֹא אֲשֶׁר יִקְרָאֵם וְאָמַר: “אֲיֵה שֻׁתָּפַי¹⁶⁴⁷אֲשֶׁר הֱיִיתֶם אוֹמְרִים?”¹⁶⁴⁸: עה וְהוֹצֵאנוּ מִכָּל אֻמָּה עֵד וְאָמַרְנוּ: “תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת”, וְיָדְעוּ כִי הָאֱמֶת לֵאלֹהִים, וְתָעָה מֵהֶם (הַדָּבָר) אֲשֶׁר בָּדוּ מִלִּבָּם¹⁶⁴⁹:

עו הִנֵּה קֹרַח¹⁶⁵⁰ הָיָה מֵעַם מֹשֶׁה, בִּקֵּשׁ תּוֹאֲנָה עֲלֵיהֶם, וַנִּתֵּן לוֹ מִן הָאוֹצָרוֹת אֲשֶׁר מַפְתְּחוֹתָיו הָיוּ לְמַשָּׂא לַעֲיֵפָה עַל עֵדָה אַנְשֵׁי חַיִל. וַיְהִי בֶּאֱמֹר לוֹ עַמּוֹ: “אַל תִּשְׂמַח בְּגָאוֹן, כִּי לֹא יֹאהַב אֱלֹהִים אֶת הַשְּׂמֵחִים: עז וּבַקֵּשׁ בַּאֲשֶׁר נָתַן לְךָ אֱלֹהִים אֶת מְעוֹן הָאַחֲרִית¹⁶⁵¹, וְאַל תִּשְׁכַּח (מַה) מְנָתְךָ מִן הָעוֹלָם הַזֶּה, וְהֵיטֵב כַּאֲשֶׁר הֵיטִיב אֱלֹהִים לְךָ, וְלֹא תְבַקֵּשׁ לְהַשְׁחִית בָּאָרֶץ, כִּי לֹא יֹאהַב אֱלֹהִים אֶת הַמַּשְּׁחִיתִים”: עח וַיֹּאמֶר: “אָכֵן אַךְ בְּדַעְתִּי נִתַּן לִי זֶה”¹⁶⁵². הַאִם לֹא יָדַע, כִּי אֱלֹהִים הִשְׁמִיד מִלְּפָנָיו דּוֹרוֹת, אֲשֶׁר הָיוּ אַמִּיצִים מִמֶּנּוּ לְכֹחַ וְרַבִּים לֶאֱסֹף¹⁶⁵³, וְלֹא יִשָּׁאֲלוּ הַזֵּדִים עַל חַטֹּאותָם¹⁶⁵⁴: עט וַיֵּצֵא אֶל בְּנֵי עַמּוֹ בַּעֲדָיָיו, וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֲשֶׁר חָפְצוּ בְּחַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה: “מִי יִתֵּן וְנִתַּן לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִתַּן לְקֹרַח. אָכֵן בַּעַל מַזָּל גָּדוֹל הוּא”: פ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֲשֶׁר נִתַּן לָהֶם הַדַּעַת: “אוֹי לָכֶם, גְּמוּל אֱלֹהִים טוֹב יוֹתֵר לַאֲשֶׁר הֶאֱמִין וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר, אָכֵן לֹא יַשִּׂיגוּהָ¹⁶⁵⁵ בִּלְתִּי אִם הַמְּיַחֲלִים (לֵאלֹהִים)”: פא וַנְּבַקַּע הָאָרֶץ תַּחְתָּיו וְתַחַת חֲצֵרוֹ. וְלֹא הָיָה לוֹ כָּל מַחֲנֶה אֲשֶׁר יַעַזְרֶנּוּ מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים, וְלֹא הָיָה מִן הַמּוֹשִׁיעִים לְנַפְשָׁם¹⁶⁵⁶: פב וַיַּשְׁכִּימוּ אֵלֶּה אֲשֶׁר חָמְדוּ מְקוֹמוֹ אָמֶשׁ, וַיֹּאמְרוּ: “אֲהָהּ, אָכֵן אֱלֹהִים יִתֵּן מָזוֹן בְּשֶּׁפַע לַאֲשֶׁר יַחְפֹּץ מֵעוֹבְדָיו, וְ(גַם) יִקְפֹּץ יָדוֹ¹⁶⁵⁷. לוּלֵא עָשָׂה אֱלֹהִים חֶסֶד עִמָּנוּ, כִּי אָז בָּקַע הָאָרֶץ תַּחְתֵּינוּ, אֲהָהּ, אָכֵן לֹא יַצְלִיחוּ הַכּוֹפְרִים”: פג מְעוֹן הָאַחֲרִית הַזֶּה נְשִׁיתוֹ לְאֵלֶּה אֲשֶׁר לֹא יְבַקְּשׁוּ לֹא לְהִתְנַשֵּׂא בָאָרֶץ וְלֹא לְהַשְׁחִית, וְהָאַחֲרִית לְיִרְאֵי הָאֱלֹהִים: פד אֲשֶׁר יָבִיא ¹⁶⁵⁸ מַעֲשֶׂה טוֹב לוֹ (גְּמוּל) טוֹב מִמֶּנּוּ, וַאֲשֶׁר יָבִיא מַעֲשֶׂה רַע, הִנֵּה לֹא יְשֻׁלְּמוּ עוֹשֵׂי הָרָעוֹת בִּלְתִּי אִם אֲשֶׁר עָשׂוּ¹⁶⁵⁹:

פה הִנֵּה אֲשֶׁר שָׂם לְךָ לְחֹק אֶת הַקֻּרְאָן יְשִׁיבְךָ הָשֵׁב¹⁶⁶⁰, אֱמֹר: אֱלֹהַי הַיּוֹדֵעַ מִי הוּא אֲשֶׁר בָּא בְּאֹרַח מֵישָׁרִים, וּמִי הוּא בְתוֹעָה בְרוּרָה: פו וְלֹא צִפִּיתָ כִּי יִנָּתֵן¹⁶⁶¹ אֵלֶיךָ הַסֵּפֶר, וְרַק רַחֲמִים מֵאֱלֹהֶיךָ הוּא, אַל תְּהִי אֵפוֹא עוֹזֵר לַכּוֹפְרִים: פז וְלֹא יְשִׁיבְךָ מֵאַחֲרֵי אוֹתוֹת אֱלֹהֶיךָ אַחֲרֵי אֲשֶׁר הוּרְדוּ אֵלֶיךָ וּקְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ, וְאַל תְּהִי מִן הַמְּשַׁתְּפִים (לוֹ): פח וְלֹא תִּקְרָא אֶת אֱלֹהִים אֶל אֱלוֹהַּ אַחֵר. אֵין אֱלוֹהַּ זוּלָתוֹ. כָּל דָּבָר יִכְלֶה מִבַּלְעֲדֵי פָּנָיו, לוֹ הַמִּשְׁפָּט וְאֵלָיו תּושָׁבוּ:

פָּרָשַׁת הָעַכָּבִישׁ¹⁶⁶²

נִתְּנָה בְמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ שִׁשִּׁים וְתִשְׁעָה

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א.ל.מ.¹⁶⁶³ א הַיְדַמּוּ בְּנֵי הָאָדָם, כִּי יֵעָזְבוּ (לְנַפְשָׁם), בְּאָמְרָם: “הֶאֱמַנּוּ”, וְלֹא יְנֻסּוּ בְמַסָּה?¹⁶⁶⁴: ב וּכְבָר נִסִּינוּ אֶת אֲשֶׁר (קָמוּ) מִלִּפְנֵיהֶם. וְאָכֵן יָדוֹעַ יֵדַע אֱלֹהִים אֶת הַדּוֹבְרִים אֱמֶת, וְיֵדַע אֶת הַמְּשַׁקְּרִים¹⁶⁶⁵: ג אִם יְדַמּוּ עוֹשֵׂי הָרָעוֹת, כִּי יַעַבְרוּ אוֹתָנוּ¹⁶⁶⁶, רַע מִשְׁפָּטָם: ד אֲשֶׁר יְצַפֶּה לִפְגִישַׁת אֱלֹהִים, הִנֵּה עֵת מוֹעֵד אֱלֹהִים בּוֹא יָבוֹא, וְהוּא הַשּׁוֹמֵעַ וְהַיּוֹדֵעַ: ה וַאֲשֶׁר יְחַרֵף נַפְשׁוֹ¹⁶⁶⁷ לְנַפְשׁוֹ יְחַרְפֶנָּה, כִּי אָכֵן עָשִׁיר אֱלֹהִים מֵהִצְטָרֵךְ לָאָדָם¹⁶⁶⁸: ו וְאֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ וַיַּעֲשׂוּ הַיָּשָׁר, כַּפֵּר נְכַפֵּר לָהֶם מֵרָעוֹתֵיהֶם, וּגְמַלְנוּם כַּטּוֹב בְּמַעֲשֵׂיהֶם¹⁶⁶⁹: ז וַנְּצַו אֶת הָאָדָם עַל הוֹרָיו, אַךְ אִם יִתְאַמְּצוּ (לְהַדִּיחֲךָ) לְשַׁתֵּף אֵלַי (אֱלוֹהַּ), אֲשֶׁר לֹא דַּעַת לְךָ בוֹ, לֹא תִשְׁמַע לְקוֹלָם. אֵלַי תְּשׁוּבַתְכֶם, וְאוֹדִיעֲכֶם אֶת מַעֲשֵׂיכֶם: ח אַךְ אֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ וַיַּעֲשׂוּ הַיָּשָׁר, הָבֵא נְבִיאֵם בְּתוֹךְ הַיְשָׁרִים: ט וּבִבְנֵי אָדָם יֵשׁ אֲשֶׁר יֹאמַר: “הֶאֱמַנּוּ בֵּאלֹהִים”. אַךְ כַּאֲשֶׁר נִגַּף¹⁶⁷⁰ בִּ(שְׁבִיל) אֱלֹהִים, יָשִׂים רָעַת¹⁶⁷¹ בְּנֵי הָאָדָם כְּעֹנֶשׁ אֱלֹהִים. וְאוּלָם בְּבוֹא יֶשַׁע מֵאֱלֹהֶיךָּ, יֹאמְרוּ אָמוֹר: “עִמָּכֶם הָיִינוּ”. הַאֵין אֱלֹהִים יוֹדֵעַ אֲשֶׁר בְּלִבּוֹת בְּנֵי הָאָדָם? י וְאָכֵן יָדוֹעַ יֵדַע אֱלֹהִים אֶת הַמַּאֲמִינִים וְיֵדַע אֶת הַסֵּעֲפִים: יא וַיֹּאמְרוּ הַכּוֹפְרִים אֶל הַמַּאֲמִינִים: “לְכוּ בְדַרְכֵּנוּ, וַאֲנַחְנוּ נִשָּׂא אֶת חֲטֹּאתֵיכֶם” וְאוּלָם אֵינָם נוֹשְׂאִים מֵחַטֹּאוֹתֵיהֶם דָּבָר, כִּי דּוֹבְרֵי שֶׁקֶר הֵם: יב וְאָכֵן נָשׁוֹא יִשְׂאוּ מַשָּׂאָם וּמַשָּׂא עַל מַשָּׂאָם, וּפָקוֹד יִפְקְדוּ עֲלֵיהֶם בְּיוֹם הַתְּקוּמָה עַל אֲשֶׁר בָּדוּ מִלִּבָּם:

יג וּלְפָנִים שָׁלַחְנוּ אֶת נֹחַ אֶל עַמּוֹ, וַיִּתְמַהְמַהּ בְּתוֹכָם אֶלֶף שָׁנִים חָסֵר חֲמִשִּׁים שָׁנָה. וַיֹּאחֲזֵם הַמַּבּוּל, וְהֵם פּוֹשְׁעִים: יד וַנַּצִּילֵהוּ וְאֶת בְּנֵי הָאֳנִיָּה וַנְּשִׂימָהּ אוֹת לָעוֹלָמִים: טו וּ(זְכֹר) אֶת אַבְרָהָם בְּאָמְרוֹ אֶל בְּנֵי עַמּוֹ: “עִבְדוּ אֱלֹהִים וִיראוּהוּ, זֶה טוֹב לָכֶם יוֹתֵר אִם יְדַעְתֶּם: טז אָכֵן אֲשֶׁר תַּעַבְדוּ מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים אֱלִילִים הֵם, וְתַּחֲרְשׁוּ שָׁוְא. אָכֵן אֲשֶׁר תַּעֲבְדוּם מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים, לֹא עֹז לָהֶם לְכַלְכֵּל אֶתְכֶם. בַּקְּשׁוּ אֵפוֹא מֵאֱלֹהִים אֶת הַכַּלְכָּלָה, וְעִבְדוּהוּ וְהוֹדוּ לוֹ. אֵלָיו תּוּשָׁבוּ: יז וְאִם תְּכַחֲשׁוּ, הִנֵּה כְבָר כִּחֲשׁוּ אֻמּוֹת לִפְנֵיכֶם, וְאֵין עַל הַשָּׁלִיחַ בִּלְתִּי אִם לְהַזְהִיר גָּלוּי: יח הַאִם לֹא יִרְאוּ, אֵיכָה יִבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַבְּרִיאָה אַחַר יְשִׁיבֶנָּה. אָכֵן נָקֵל הוּא לֵאלֹהִים¹⁶⁷²: יט אֱמֹר: עִבְרוּ בָּאָרֶץ וּרְאוּ אֵיכָה יָצַר אֶת הַבְּרִיאָה, אַחַר יָקִים אֱלֹהִים אֶת הַיְקוּם הָאַחֲרוֹן, כִּי אֱלֹהִים כָּל יוּכָל: כ יְיַסֵּר אֶת אֲשֶׁר יַחְפֹּץ, וְאֶת אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יְרַחֵם, וְאֵלָיו תּוּבָלוּ: כא וְלֹא תוּכְלוּ הַעֲבֵר¹⁶⁷³ דָּבָר לֹא בָאָרֶץ וְלֹא בַשָּׁמַיִם, וְאֵין לָכֶם מִבַּלֲעֵדי אֱלֹהִים לֹא מָגֵן וְלֹא מוֹשִׁיעַ: כב וְאֵלֶּה אֲשֶׁר כִּחֲשׁוּ בְּאוֹתוֹת אֱלֹהִים וּבִפְגִישָׁתוֹ, נוֹאֲשׁוּ מֵרַחֲמָי, וְלָהֶם עֹנֶשׁ דְּאָבָה”: כג וְלֹא הָיָה מַעֲנֵה עַמּוֹ, בִּלְתִּי אֲשֶׁר אָמְרוּ¹⁶⁷⁴: “הִרְגוּהוּ אוֹ שִׂרְפוּהוּ”, וַיַּצִּילֵהוּ אֱלֹהִים מִן הָאֵשׁ. אָכֵן בָּזֶה אוֹת לְעַם יַאֲמִינוּ¹⁶⁷⁵: כד וַיֹּאמֶר: “אָכֵן לְקַחְתֶּם לָכֶם מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים רַק אֱלִילִים, אַהֲבָה בֵּינֵיכֶם בְּחַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה, אַחֲרֵי כֵן בְּיוֹם הַתְּקוּמָה יְכַחֵשׁ אִישׁ מִכֶּם בְּרֵעֵהוּ, וִיקַלֵּל אִישׁ מִכֶּם אֶת רֵעֵהוּ, וּמְגוּרֵיכֶם (גֵּיהִנֹּם) הָאֵשׁ, וְאֵין לָכֶם כָּל מוֹשִׁיעִים”: כה וַיַּאֲמֵן בּוֹ לוֹט, וַיֹּאמֶר¹⁶⁷⁶: “הִנְנִי יוֹצֵא מִמּוֹלַדְתִּי אֶל אֱלֹהַי, כִּי הוּא הַגִּבּוֹר וְהֶחָכָם”: כו וַנִּתֵּן לוֹ אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב, וַנָּשֶׂם בְּצֶאֱצָאָיו אֶת הַנְּבוּאָה וְאֶת הַסֵּפֶר וַנִּתֵּן לוֹ שְׂכָרוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאָכֵן הוּא בָּאַחֲרִית בֵּין הַיְשָׁרִים:

כז וּ(זְכֹר) אֶת לוֹט בְּאָמְרוֹ אֶל עַמּוֹ: “אָכֵן עָשׂה תַעֲשׂוּ אֶת הַזִּמָּה אֲשֶׁר לֹא עָשָׂה כָּמוֹהָ אִישׁ בָּאָדָם¹⁶⁷⁷ לִפְנֵיכֶם: כח הֲתָבוֹאוּ אֶל הַגְּבָרִים, וְתַעֲבִירוּ אֶת הַדֶּרֶךְ עֲלֵיהֶם¹⁶⁷⁸, וְתַעֲשׂוּ בְמִקְרָאֲכֶם אֶת הָרָעָה?”. וְלֹא הָיָה מַעֲנֵה עַמּוֹ בִּלְתִּי אֲשֶׁר אָמְרוּ: “הָבֵא עָלֵינוּ אֶת עֹנֶשׁ אֱלֹהִים, אִם מִדּוֹבְרֵי הָאֱמֶת אָתָּה”: כט וַיֹּאמֶר (לוֹט): “אֱלֹהַי, הַגְבִּירֵינִי עַל הָאֲנָשִׁים הַמַּשְׁחִיתִים”: ל וַיְהִי כְבוֹא שְׁלִיחֵינוּ אֶל אַבְרָהָם בַּבְּשׂוֹרָה הַטּוֹבָה וַיֹּאמְרוּ: “הִנְנוּ מַשְׁמִידִים אֶת אַנְשֵׁי הָעִיר הַזֹּאת, כִּי פָשְׁעוּ יוֹשְׁבֶיהָ”: לא וַיֹּאמֶר (אַבְרָהָם): “הִנֵּה בְקִרְבָּהּ לוֹט”. וַיֹּאמְרוּ: "אֲנַחְנוּ הַיּוֹדְעִים מִי בְקִרְבָּהּ, אָכֵן הַצֵּל נַצִּילֵהוּ וְאֶת בֵּיתוֹ מִבַּלְעֲדֵי אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר הָיְתָה מִן הַמִּתְמַהְמְהִים ¹⁶⁷⁹: לב וּכְבוֹא שְׁלִיחֵינוּ אֶל לוֹט, רַע בְּעֵינָיו עַל אֹדוֹתָם, וּזְרוֹעוֹ קָצְרָה מֵהָגֵן עֲלֵיהֶם¹⁶⁸⁰. וַיֹּאמְרוּ: “אַל תִּירָא וְאַל תֵּעָצֵב, כִּי מַצִּילִים אֲנַחְנוּ אוֹתְךָ וְאֶת מִשְׁפַּחְתְּךָ מִבַּלְעֲדֵי אִשְׁתְּךָ אֲשֶׁר הָיְתָה מִן הַמִּתְמַהְמְהִים: לג הִנֵּה אֲנַחְנוּ מוֹרִידִים עַל יוֹשְׁבֵי הָעִיר הַזֹּאת זַעַם מִן הַשָּׁמַיִם עַל חַטֹּאתָם”¹⁶⁸¹: לד וּכְבָר הִשְׁאַרְנוּ מִמֶּנָּה אוֹת גָּלוּי לְעָם יַשְׂכִּילוּ¹⁶⁸²:

לה וְאֶל מִדְיָן (שָׁלַחְנוּ) אֶת אֲחִיהֶם שֻעַיְבּ¹⁶⁸³, וַיֹּאמֶר: “עַמִּי עִבְדוּ אֱלֹהִים, וְצַפּוּ לַיּוֹם הָאַחֲרוֹן, וְלֹא תֶחֶטְאוּ בָאָרֶץ לְהַשְׁחִית”¹⁶⁸⁴: לו וַיִּתְּנוּהוּ לְכוֹזֵב וַתֹּאחֲזֵם רְעָדָה, וַיַּשְׁכִּימוּ בְּמִשְׁכְּנוֹתֵיהֶם פְּגָרִים מֵתִים¹⁶⁸⁵: לז וּ(זְכֹר) אֶת עָאד וְאֶת תַמוּד, וּכְבָר נִגְלוּ לָכֶם מִמִּשְׁכְּנוֹתֵיהֶם¹⁶⁸⁶, וַיְיַף לָהֶם הַשָּׂטָן בְּעֵינֵיהֶם אֶת מַעֲשֵׂיהֶם, וַיְסִירֵם מִן הַדֶּרֶךְ, וְאִם גַּם הֶעֱמִיקוּ לִרְאוֹת: לח וְאֶת קֹרַח וְאֶת פַּרְעֹה וְאֶת הָמָן (הִשְׁמַדְנוּ), וּכְבָר בָּא אֲלֵיהֶם משֶׁה בְּמוֹפְתִים, וַיִּתְנַשְּׂאוּ בָאָרֶץ, וְלֹא הָיוּ הָעוֹבְרִים (רִאשׁוֹנָה)¹⁶⁸⁷: לט וְאֶת כָּל אֶחָד מֵהֶם יִסַּרְנוּ בְחַטָּאתוֹ, וּמֵהֶם אֲשֶׁר שָׁלַחְנוּ עָלָיו סוּפַת חוֹל, וּמֵהֶם אֲשֶׁר אָחַז אוֹתוֹ הָרַעַשׁ. וּמֵהֶם אֲשֶׁר בָּקַעְנוּ תַחְתָּיו הָאָרֶץ וּמֵהֶם אֲשֶׁר טִבַּעְנוּ¹⁶⁸⁸, וְלֹא אֱלֹהִים עֲשָׁקָם, כִּי הֵם אֶת נַפְשׁוֹתָם עָשָׁקוּ¹⁶⁸⁹: מ מְשַׁל אֵלֶּה אֲשֶׁר לָקְחוּ לָהֶם מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים לְמָגִנִּים כִּמְשַׁל הָעַכָּבִישׁ אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בַיִת. וְאָכֵן הַנִּקְלֶה בַּבָּתִּים בֵּית הָעַכָּבִישׁ¹⁶⁹⁰ לוּ יָדָעוּ: מא הִנֵּה אֱלֹהִים יוֹדֵעַ אֶת כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִקְרְאוּ (אֵלָיו) מִבַּלְעָדָיו, וְהוּא הַגִּבּוֹר וְהֶחָכָם: מב וְאֶת אֵלֶּה הַמְּשָׁלִים נִמְשֹׁל לִבְנֵי אָדָם. אַךְ לֹא יַשְׂכִּילוּ בִּלְתִּי אִם הַיּוֹדְעִים¹⁶⁹¹: מג בָּרָא אֱלֹהִים אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ בָּאֱמֶת, אָכֵן בָּזֶה אוֹת לַמַּאֲמִינִים:

מד קְרָא אֶת אֲשֶׁר נִגְלָה אֵלֶיךָ מִן הַסֵּפֶר, וַעֲרֹךְ הַתְּפִלָּה, כִּי הַתְּפִלָּה תָּנִיא מֵהַתּוֹעֵבָה וְהָרָעָה. וְאָכֵן זֶכֶר אֱלֹהִים גָּדוֹל יוֹתֵר. וֵאלֹהִים יוֹדֵעַ אֶת מַעֲשֵׂיכֶם: מה וְלֹא תִּתְוַכְּחוּ עִם אַנְשֵׁי הַסֵּפֶר, בִּלְתִּי אִם בַּטוֹב בַּדְּרָכִים¹⁶⁹², מִבַּלְעֲדֵי הַפּוֹשְׁעִים מֵהֶם, וְאִמְרוּ: “הֶאֱמַנּוּ בַּאֲשֶׁר הוּרַד אֵלֵינוּ וּבַאֲשֶׁר הוּרַד אֲלֵיכֶם, וֵאלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵיכֶם אֶחָד וּתְמִימִים אֲנַחְנוּ עִמּוֹ”¹⁶⁹³: מו וְכָזֹאת הוֹרַדְנוּ אֵלֶיךָ אֶת הַסֵּפֶר, וְאָכֵן אֵלֶּה אֲשֶׁר נָתַנּוּ לָהֶם אֶת הַסֵּפֶר יַאֲמִינוּ בוֹ¹⁶⁹⁴, וּמֵאֵלֶּה ¹⁶⁹⁵ יֵשׁ אֲשֶׁר יַאֲמִינוּ בוֹ, וְלֹא יְכַחֲשׁוּ בְאוֹתוֹתֵינוּ בִּלְתִּי אִם הַכּוֹפְרִים: מז וְלֹא הָיִיתָ קוֹרֵא לִפְנֵי כֵן כָּל סֵפֶר וְלֹא הָיִיתָ כּוֹתְבוֹ בִּימִינֶךָ, כִּי לוּלֵא כֵן הָיָה סָפֵק בְּעֵינֵי הַמְּבַטְּלִים¹⁶⁹⁶: מח אֲבָל הוּא אוֹתוֹת בְּרוּרִים בְּלִבּוֹת אֵלֶּה אֲשֶׁר נִתְּנָה לָהֶם הַדָּעַת, וְלֹא יְכַחֲשׁוּ בְּאוֹתוֹתֵינוּ בִּלְתִּי אִם הַפּוֹשְׁעִים: מט וַיֹּאמְרוּ: “לָמָּה זֶּה לֹא הוּרְדוּ אֵלָיו אוֹתוֹת מֵאֵת אֱלֹהָיו”? אֱמֹר: “אָכֵן הָאוֹתוֹת אֶת אֱלֹהֶיךָ הֵם, וְאָנֹכִי הִנְנִי רַק מַזְהִיר גָּלוּי”¹⁶⁹⁷: נ וְהַאִם לֹא רַב לָהֶם אֲשֶׁר הוֹרַדְנוּ אֵלֶיךָ אֶת הַסֵּפֶר, יִקָּרֵא לִפְנֵיהֶם. אָכֵן בָּזֶה רַחֲמִים וְהַזְהָרָה לְעָם יַאֲמִינוּ: נא אֱמֹר: אֱלֹהִים, רַב לְעֵד בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם: נב יֵדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ. אַךְ אֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ בַשָּׁוְא וַיְכַחֲשׁוּ בֵאלֹהִים, אֵלֶּה הֵם הָאוֹבְדִים:

נג וּבִקְּשׁוּךָ לְהָחִישׁ בּוֹא הָעֹנֶשׁ, וְלוּלֵא עֵת מוֹעֵד (הִיא), כִּי אָז בָּא עֲלֵיהֶם הָעֹנֶשׁ. וְאָכֵן בּוֹא יָבוֹא עֲלֵיהֶם פִּתְאֹם, וְהֵם לֹא יָחוּשׁוּ: נד יְבַקְּשׁוּךָ לְהָחִישׁ בּוֹא הָעֹנֶשׁ. וְאָכֵן גֵּיהִנֹּם תָּסֹב אֶת הַכּוֹפְרִים¹⁶⁹⁸: נה בַּיּוֹם (הַהוּא) יְכַסֵּם הָעֹנֶשׁ מֵעַל לָהֶם וּמִתַּחַת רַגְלֵיהֶם, וְאָמַר¹⁶⁹⁹: “טַעֲמוּ אֶת מַעֲשֵׂיכֶם”: נו הוֹי עֲבָדַי הַמַּאֲמִינִים, אֶרֶץ אֱלֹהִים רְחָבָה¹⁷⁰⁰, עִבְדוּ אֵפוֹא אוֹתִי: נז כָּל נֶפֶשׁ תִּטְעַם אֶת הַמָּוֶת¹⁷⁰¹ וְאֵלֵינוּ תּוּשָׁבוּ: נח אַךְ אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ וַיַּעֲשׂוּ הַיָּשָׁר, אֵלֶּה נַשְׁכִּינֵם בַּחֲדָרִים מִגַן עֵדֶן¹⁷⁰². יִמְשְׁכוּ מִתַּחְתֵּיהֶם הַנְּהָרוֹת. לְעוֹלָמִים (יִהְיוּ) בְּתוֹכָן. מַה טּוֹב שְׂכַר הָעֲמֵלִים¹⁷⁰³: נט אֲשֶׁר יִחֲלוּ וְעַל אֱלֹהֵיהֶם יִשָּׁעֵנוּ: ס וְכַמָּה מִן הַבְּהֵמָה לֹא (תּוּכַל) הָכִין מְזוֹנָהּ¹⁷⁰⁴, אֱלֹהִים יְכַלְכְּלֵן וְאֶתְכֶם, וְהוּא הַשּׁוֹמֵעַ וְהַיּוֹדֵעַ: סא וְאָכֵן אִם תִּשְׁאַל אוֹתָם: “מִי בָּרָא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, וַיָּשֶׂם לְמַס עוֹבֵד אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ?” וְאָמְרוּ אָמוֹר: “אֱלֹהִים”. אֵיכָה אֵפוֹא יוּסָרוּ (מִן הָאֱמֶת): סב אֱלֹהִים יִתֵּן מָזוֹן בְּשֶׁפַע לַאֲשֶׁר יַחְפֹּץ מֵעוֹבְדָיו וְגַם יִקְפֹּץ (יָדוֹ) מִמֶּנּוּ¹⁷⁰⁵. אָכֵן אֱלֹהִים יוֹדֵעַ כֹּל: סג וְאָכֵן אִם תִּשְׁאַל אוֹתָם: “מִי הוֹרִיד מִן הַשָּׁמַיִם מַיִם, וַיְחַיֶּה בָּהֶם אֶת הָאָרֶץ אַחֲרֵי מוֹתָהּ?”, וְאָמְרוּ אָמוֹר: “אֱלֹהִים”. אֱמֹר: הַתְּהִלָּה לֵאלֹהִים, וְאוּלָם רֻבָּם לֹא יַשְׂכִּילוּ: סד וְאֵין חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה בִּלְתִּי אִם שַׁעֲשׁוּעֵי־שָׁוְא וּמִשְׂחָק. וְאָכֵן מְעוֹן הָאַחֲרִית הוּא הַחַיִּים¹⁷⁰⁶. לוּ יָדָעוּ: סה וּבְרָכְבָם בָּאֳנִיּוֹת קָרְאוּ אֶל אֱלֹהִים תְּמִימִים עִמּוֹ בַּדָּת. אַךְ בְּהַמְלִיטוֹ אוֹתָם אֶל הַיַּבָּשָׁה, הִנֵּה יְשַׁתְּפוּ לוֹ: סו לְכַחֵשׁ בַּאֲשֶׁר נָתַנּוּ לָהֶם וּלְהִתְעַנֵּג, אַךְ לָאַחֲרוֹנָה יֵדָעוּ¹⁷⁰⁷: סז הַאִם לֹא יִרְאוּ, כִּי נָתַנּוּ לָהֶם מִקְדַּשׁ מִבְטַחִים¹⁷⁰⁸ בְּעֵת יְשֻׁדְּדוּ בְּנֵי הָאָדָם אֲשֶׁר סְבִיבוֹתָם? הֲבַהֶבֶל יַאֲמִינוּ וּבְחֶסֶד אֱלֹהִים יְכַחֲשׁוּ? סח וּמִי הִרְבָּה פֶשַׁע מִזֶּה אֲשֶׁר בָּדָא (מִלִּבּוֹ) עַל אֱלֹהִים כָּזָב אוֹ כִּחֵשׁ בָּאֱמֶת בְּבוֹאָה אֵלָיו? הַאֵין בְּגֵיהִנֹּם מוֹשָׁב לַכּוֹפְרִים? סט אַךְ אֵלֶּה אֲשֶׁר חֵרְפוּ נַפְשָׁם בִּשְׁבִילֵנוּ, נַנְחֵם מֵישָׁרִים בִּדְרָכֵינוּ. וְאָכֵן אֱלֹהִים הוּא עִם הָעוֹשִׂים טוֹב:

פָּרָשַׁת הָרוֹמִים¹⁷⁰⁹

נִתְּנָה בְמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ שִׁשִּׁים

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א.ל.מ. ¹⁷¹⁰ א גָּבְרוּ עַל הָרוֹמִים: ב בַּקְּרוֹבָה בָאֲרָצוֹת. וְאוּלָם אַחֲרֵי אֲשֶׁר גָּבְרוּ עֲלֵיהֶם, יִגְבְּרוּ הֵם¹⁷¹¹: ג בִּשְׁנוֹת מִסְפָּר, לֵאלֹהִים הַפְּקֻדָּה מֵרֵאשִׁית וּמֵאַחֲרִית¹⁷¹². וּבַיּוֹם הַהוּא יִשְׂמְחוּ הַמַּאֲמִינִים: ד בְּיֶשַׁע אֱלֹהִים, יוֹשִׁיעַ אֶת אֲשֶׁר יַחְפֹּץ. וְהוּא הַגִּבּוֹר וְהָרַחוּם: ה דְּבַר¹⁷¹³ אֱלֹהִים, לֹא יָפֵר אֱלֹהִים דְּבָרוֹ. וְאוּלָם מַרְבִּית הָאֲנָשִׁים לֹא יֵדָעוּ: ו יֵדְעוּ אֶת אֲשֶׁר יִרְאוּ לָעֵינַיִם מֵחַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה, אַךְ לֹא יָשִׂימוּ לֵב לָאַחֲרִית: ז הַאִם לֹא יָשִׁיבוּ אֶל לִבָּם, כִּי לֹא בָּרָא אֱלֹהִים אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בֵּינֵיהֶם, בִּלְתִּי אִם בָּאֱמֶת, וְ(עַד) עֵת מוֹעֵד. אָכֵן רַבִּים מִבְּנֵי הָאָדָם כַּחֵשׁ יְכַחֲשׁוּ בִּפְגִישַׁת אֱלֹהֵיהֶם: ח הַאִם לֹא יַעַבְרוּ בָאָרֶץ וְרָאוּ, אֵיכָה הָיְתָה אַחֲרִית אֵלֶּה אֲשֶׁר (קָמוּ) לִפְנֵיהֶם? הָיוּ אַמִּיצִים מֵהֶם לְכֹחַ, וַיַּחְפְּרוּ בָאָרֶץ¹⁷¹⁴, וַיִּבְנוּהָ יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר יִבְנוּהָ הֵם¹⁷¹⁵. וַיְבוֹאוּם שְׁלִיחֵיהֶם בַּמּוֹפְתִים. וְלֹא אֱלֹהִים עֲשָׁקָם, כִּי הֵם אֶת נַפְשׁוֹתָם עָשָׁקוּ¹⁷¹⁶: ט וַתְּהִי אַחֲרִית אֵלֶּה אֲשֶׁר הֵרֵעוּ, הָרָעָה, כִּי כִחֲשׁוּ בְאוֹתוֹת אֱלֹהִים וַיִּלְעֲגוּ לָהֶם:

י אֱלֹהִים יִבְרָא אֶת הַבְּרִיאָה, אַחַר יְשִׁיבֶנָּה (אֵלָיו) וְאַחַר תּוּשְׁבוּ אֵלָיו: יא וּבַיּוֹם אֲשֶׁר תָּקוּם “הַשָּׁעָה”¹⁷¹⁷, יִוָּאֲשׁוּ הַזֵּדִים: יב וְלֹא יִהְיֶה לָהֶם מִשֻּׁתְּפֵיהֶם¹⁷¹⁸ מַפְגִיעִים לָהֶם, וְכִחֲשׁוּ בְשֻׁתְּפֵיהֶם, יג וּבַיּוֹם אֲשֶׁר תָּקוּם “הַשָּׁעָה”, בַּיּוֹם הַהוּא יִפָּרֵדוּ: יד וְאוּלָם בַּאֲשֶׁר לַמַּאֲמִינִים וְעוֹשֵׂי הַיָּשָׁר, הִנֵּה הֵם בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַשִּׂיגוּ שִׂמְחָה: טו אַךְ בַּאֲשֶׁר לַכּוֹפְרִים וּמְכַחֲשִׁים בְּאוֹתוֹתֵינוּ וּבִפְגִישַׁת הָאַחֲרִית, הִנֵּה אֵלֶּה יֻצְּגוּ לְעֹנֶשׁ: טז שַׁבְּחוּ¹⁷¹⁹ אֵפוֹא לֵאלֹהִים בְּעֵת תַּעֲרִיבוּ וּבְעֵת תַּשְׁכִּימוּ: יז וְלוֹ הַתְּהִלָּה בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, וּבָעֶרֶב וּבְעֵת תָּנוּחוּ בַצָּהֳרַיִם: יח מוֹצִיא אֶת הַחַי מִן הַמֵּת, וּמוֹצִיא אֶת הַמֵּת מִן הֶחָי¹⁷²⁰, וּמְחַיֶּה אֶת הָאָרֶץ אַחֲרֵי מוֹתָהּ, וְכָזֹאת תּוּצָאוּ¹⁷²¹: יט וּמֵאוֹתוֹתָיו אֲשֶׁר יְצַרְכֶם מֵעָפָר, לְמַעַן אֲשֶׁר בִּהְיוֹתְכֶם אָדָם תִּפְרְצוּ לָרֹב: כ וּמֵאוֹתוֹתָיו, אֲשֶׁר בָּרָא לָכֶם בְּנוֹת־זוּג מִנַּפְשׁוֹתֵיכֶם לָשֶׁבֶת¹⁷²² אִתָּן, וַיָּשֶׁת בֵּינֵיכֶם יְדִידוּת וְרַחֲמִים. אָכֵן בָּזֶה אוֹת לְעָם יָשִׁיבוּ אֶל לֵב: כא וּמֵאוֹתוֹתָיו, בְּרִיאַת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וּלְשׁוֹנוֹתֵיכֶם הַשּׁוֹנוֹת וְצִבְעֵיכֶם הַשּׁוֹנִים. אָכֵן בָּזֶה אוֹתוֹת לָאָדָם¹⁷²³: כב וּמֵאוֹתוֹתָיו, שְׁנַתְכֶם בַּלַּיְלָה וּבַיּוֹם וּבַקֶּשְׁכֶם מֵחַסְדּוֹ¹⁷²⁴. אָכֵן בָּזֶה אוֹת לְעָם יִשְׁמָעוּ: כג וּמֵאוֹתוֹתָיו, יַרְאֲכֶם אֶת הַבָּרָק (לְעוֹרֵר) פַּחַד וּתְשׁוּקָה¹⁷²⁵, וְהוֹרִיד מִן הַשָּׁמַיִם מַיִם, וְהֶחְיָה בָהֶם אֶת הָאָרֶץ אַחֲרֵי מוֹתָהּ. אָכֵן בָּזֶה אוֹתוֹת לְעָם יַשְׂכִּילוּ: כד וּמֵאוֹתוֹתָיו, אֲשֶׁר יַעַמְדוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בִּפְקֻדָּתוֹ. אַחֲרֵי כֵן בְּקָרְאוֹ אֶתְכֶם קְרִיאָה, תֵּצְאוּ מִן הָאָרֶץ¹⁷²⁶: כה וְלוֹ כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, הַכֹּל נֶאֱמָנִים אִתּוֹ: כו וְהוּא יוֹצֵר הַבְּרִיאָה. אַחַר יְשִׁיבֶנָּה (אֵלָיו), וְנָקֵל הוּא לוֹ, וְלוֹ הַמָּשָׁל הַנַּעֲלֶה בַכֹּל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ¹⁷²⁷, וְהוּא הַגִּבּוֹר וְהֶחָכָם: כז מָשַׁל לָכֶם מָשָׁל מִנַּפְשְׁכֶם: הַאִם לָכֶם מֵאֵלֶּה (הָעֲבָדִים) אֲשֶׁר קָנְתָה יְמִינְכֶם שֻׁתָּפִים בַּאֲשֶׁר חָלַקְנוּ לָכֶם, הֲשָׁוִים אַתֶּם בּוֹ, אוֹ הֲתִירְאוּ אוֹתָם כְּיִרְאַתְכֶם אִישׁ אֶת אָחִיו?¹⁷²⁸. כָּזֹאת נְבָאֵר מְפֹרָשׁ אֶת הָאוֹתוֹת לְעָם יַשְׂכִּילוּ: כח אֲבָל הַפּוֹשְׁעִים הָלְכוּ אַחֲרֵי תַּאֲווֹתֵיהֶם מִבְּלִי דָעַת. וּמִי הוּא אֲשֶׁר יַנְחֶה מֵישָׁרִים אֶת אֲשֶׁר הִתְעָה אֱלֹהִים? אָכֵן אֵין לָהֶם כָּל מוֹשִׁיעִים: כט הָכֵן אֵפוֹא פָנֶיךָ לַדָּת (וְהָיִיתָ) “חָנִיף”¹⁷²⁹. בְּרִיאַת אֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּרָא אֶת בְּנֵי הָאָדָם עָלֶיהָ¹⁷³⁰. אֵין תְּמוּרָה לִבְרִיאַת אֱלֹהִים. זֹאת הַדָּת הַנְּכוֹנָה. וְאוּלָם מַרְבִּית הָאֲנָשִׁים לֹא יֵדָעוּ¹⁷³¹: ל (הֱיוּ) שָׁבִים אֵלָיו וִיראוּהוּ וְעִרְכוּ הַתְּפִלָּה, וְלֹא תִהְיוּ מִן הַמְשַׁתְּפִים: לא מֵאֵלֶּה אֲשֶׁר יַפְרִידוּ דָתָם, וַיִּהְיוּ מַחְלְקוֹת מַחְלְקוֹת¹⁷³². כָּל פְּלַגָּה שְׂמֵחָה (בַתּוֹרָה) אֲשֶׁר אִתָּהּ¹⁷³³:

לב וּבִמְצֹא אֶת בְּנֵי־הָאָדָם צָרָה, יִקְרְאוּ אֶל אֱלֹהֵיהֶם שָׁבִים אֵלָיו. אַחֲרֵי כֵן בְּתִתּוֹ אוֹתָם לָחוּשׁ מֵאִתּוֹ רַחֲמִים, וְהִנֵּה פְלַגָּה מֵהֶם יְשַׁתְּפוּ לֵאלֹהֵיהֶם¹⁷³⁴: לג לְכַחֵשׁ בַּאֲשֶׁר נָתַנּוּ לָהֶם. הִתְעַנְּגוּ אֵפוֹא, אַךְ לָאַחֲרוֹנָה תֵדָעוּ¹⁷³⁵: לד הַאִם הוֹרַדְנוּ לָהֶם שִׁלְטוֹן¹⁷³⁶, אֲשֶׁר הוּא יְדַבֵּר עַל אוֹדוֹת (הָאֱלִילִים) אֲשֶׁר יְשַׁתְּפוּ לוֹ?: לה וּבְתִתֵּנוּ אֶת בְּנֵי הָאָדָם לָחוּשׁ רַחֲמִים שָׂמְחוּ בָהֶם, אַךְ בִּמְצֹא אוֹתָם רָעָה בַּאֲשֶׁר קָדְמוּ יְדֵיהֶם לַעֲשׂוֹת, וְהִנֵּה הֵם נוֹאָשִׁים: לו הַאִם לֹא יִרְאוּ, כִּי אֱלֹהִים יִתֵּן מָזוֹן בְּשֶׁפַע לַאֲשֶׁר יַחְפֹּץ, וְ(גַם) יִקְפֹּץ יָדוֹ¹⁷³⁷. אָכֵן בָּזֶה אוֹתוֹת לְעָם יַאֲמִינוּ: לז וְתֵן לַקָּרוֹב חֻקּוֹ וְלֶעָנִי וְלַהֵלֶךְ¹⁷³⁸, זֶה טוֹב יָתֵר לְאֵלֶּה אֲשֶׁר יְבַקְּשׁוּ פְנֵי אֱלֹהִים, וְאֵלֶּה הֵם הַמַּצְלִיחִים: לח וְכָל אֲשֶׁר תִּתְּנוּ מִתַּרְבִּית¹⁷³⁹ לְהַרְבּוֹת הוֹן הָאֲנָשִׁים, לֹא יִרְבֶּה לִפְנֵי אֱלֹהִים. וַאֲשֶׁר תִּתְּנוּ מִצְּדָקָה, בְּבַקֶּשְׁכֶם פְּנֵי אֱלֹהִים, – אֵלֶּה הֵם אֲשֶׁר יִהְיֶה לָהֶם (גְּמוּל) לְמִשְׁנֶה: לט אֱלֹהִים הוּא אֲשֶׁר בְּרַאֲכֶם, וַיְכַלְכֶּלְכֶם. אַחַר יְמִיתְכֶם וְאַחַר יְחַיֶּה אֶתְכֶם, הֲיֵשׁ מִשֻּׁתְּפֵיכֶם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מֵאֵלֶּה דָבָר? יִשְׁתַּבַּח וְיִתְעַלֶּה עַל אֲשֶׁר יְשַׁתְּפוּ (לוֹ):

מ נִגְלְתָה שַׁחֲתָה¹⁷⁴⁰ בָּאָרֶץ בַּיַּבָּשָׁה וּבַיָּם עֵקֶב פֹּעַל יְדֵי בְּנֵי הָאָדָם, לְמַעַן יִתֵּן לָהֶם לָחוּשׁ מִקְצָת מֵאֲשֶׁר עָשׂוּ, אוּלַי יָשׁוּבוּ: מא אֱמֹר: עִבְרוּ בָאָרֶץ וּרְאוּ אֵיכָה הָיְתָה אַחֲרִית אֵלֶּה אֲשֶׁר (קָמוּ) מִלְּפָנִים, הָיוּ מַרְבִּיתָם מְשַׁתְּפִים: מב הָכֵן אֵפוֹא פָנֶיךָ לַדָּת הַנְּכוֹנָה, בְּטֶרֶם יָבוֹא יוֹם אֵין לְהָשִׁיב אוֹתוֹ, מֵאֵת אֱלֹהִים. בַּיּוֹם הַהוּא יִפָּלְגוּ: מג אֲשֶׁר כִּחֵשׁ, כַּחֲשׁוֹ¹⁷⁴¹ יָשׁוּב בְּרֹאשׁוֹ, וַאֲשֶׁר עָשָׂה הַיָּשָׁר, לְנַפְשׁוֹתָם יַרְחִיבוּ: מד לְמַעַן יִגְמֹל אֶת אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ וַיַּעֲשׂוּ הַיָּשָׁר, מֵחַסְדּוֹ, כִּי הוּא לֹא יֶאֱהַב אֶת הַכּוֹפְרִים: מה וּמֵאוֹתוֹתָיו אֲשֶׁר יִשְׁלַח אֶת הָרוּחוֹת מְבַשְּׂרוֹת טוֹב¹⁷⁴², וּלְמַעַן תֵּת לָכֶם לָחוּשׁ מֵרַחֲמָיו, וּלְמַעַן תְּהַלֵּכְנָה הָאֳנִיּוֹת בִּפְקֻדָּתוֹ, וּלְמַעַן תְּבַקְּשׁוּ מֵחַסְדּוֹ¹⁷⁴³, וּלְמַעַן אֲשֶׁר תּוֹדוּ (לוֹ): מו וּכְבָר שָׁלַחְנוּ מִלְפָנֶיךָ שְׁלִיחִים אֶל עַמָּם, וַיָּבוֹאוּ אֲלֵיהֶם בְּמּוֹפְתִים, וַנִּקַּח נָקָם מֵאֵלֶּה אֲשֶׁר זָדוּ. חֹק הוּא לָנוּ לְהוֹשִׁיעַ אֶת הַמַּאֲמִינִים: מז אֱלֹהִים הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלַח אֶת הָרוּחוֹת וְהֶעֱלוּ עָנָן, וֶהֱפִיצָהוּ בַּשָּׁמַיִם כְּחֶפְצוֹ¹⁷⁴⁴, וִישִׂימֵם בְּקָעִים, וְרָאִיתָ אֶת הַגֶּשֶׁם יֵצֵא מִתּוֹכָם וְכַאֲשֶׁר יִפְגַּע בּוֹ אֶת אֲשֶׁר יַחְפֹּץ מֵעוֹבְדָיו¹⁷⁴⁵, וְהִנֵּה הֵם שְׂמֵחִים: מח וְאִם גַּם הָיוּ בְּטֶרֶם יֵרֵד עֲלֵיהֶם, לִפְנֵי כֵן, נוֹאָשִׁים: מט הִתְבּוֹנֵן אֵפוֹא אֶל עִקְבוֹת רַחֲמֵי אֱלֹהִים, אֵיכָה יְחַיֶּה אֶת הָאָרֶץ אַחֲרֵי מוֹתָהּ. אָכֵן כָּכָה הוּא מְחַיֶּה הַמֵּתִים, וְהוּא כֹּל יוּכָל: נ וְאָכֵן אִם שָׁלַחְנוּ רוּחַ וְרָאוּהוּ מַצְהִיב¹⁷⁴⁶, כִּי אָז כָּפוֹר יִכְפֹּרוּ אַחֲרֵי כֵן: נא וְאָכֵן אַתָּה לֹא תּוּכַל לַעֲשׂוֹת אֶת הַמֵּתִים כִּי יִשְׁמָעוּ וְלֹא תוּכַל לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֵרְשִׁים כִּי יִשְׁמְעוּ אֶת הַקְּרִיאָה בְּהָפְכָם עֹרֶף וְנָסוֹגוֹ אָחוֹר¹⁷⁴⁷: נב וְלֹא תוּכַל הַנְחוֹת מֵישָׁרִים אֶת הָעִוְרִים מִתְּעוֹתָם. לֹא תַּעֲשֶׂה כִּי יִשְׁמַע בִּלְתִּי אִם אֶת הַמַּאֲמִין בְּאוֹתוֹתֵינוּ כִּי הֵם תְּמִימִים עִם אֱלֹהִים¹⁷⁴⁸:

נג אֱלֹהִים הוּא אֲשֶׁר יְצַרְכֶם רָפִים. אַחֲרֵי כֵן שָׁת אַחֲרֵי הָרִפְיוֹן כֹּחַ. אַחֲרֵי כֵן שָׁת אַחֲרֵי הַכֹּחַ רִפְיוֹן וְשֵׂיבָה, יִבְרָא אֶת אֲשֶׁר יַחְפֹּץ וְהוּא הַיּוֹדֵעַ וְהַיָּכוֹל: נד וּבְיוֹם אֲשֶׁר תָּקוּם “הַשָּׁעָה”¹⁷⁴⁹, יִשָּׁבְעוּ הַזֵּדִים: נה (כִּי) לֹא הִתְמַהְמֵהוּ¹⁷⁵⁰ בִּלְתִּי אִם שָׁעָה (אַחַת), כָּזֹאת יוּסְרוּ (מִן הָאֱמֶת): נו וְאָמְרוּ אֲשֶׁר נִתְּנָה לָהֶם הַדַּעַת וְהָאֱמוּנָה: “אָכֵן כְּבַר הִתְמַהְמַהְתֶּם לְפִי סֵפֶר אֱלֹהִים עַד לְיוֹם הַתְּקוּמָה. הִנֵּה זֶה יוֹם הַתְּקוּמָה, וְאוּלָם לֹא יְדַעְתֶּם”: נז בַּיּוֹם הַהוּא לֹא יוֹעִילוּ לַפּוֹשְׁעִים (הַדְּבָרִים) אֲשֶׁר יִצְטַדְּקוּ (בָּהֶם), וְהֵם לֹא יִמְצְאוּ רַחֲמִים בְּהַעְתִּירָם¹⁷⁵¹: נח וּכְבָר מָשַׁלְנוּ לִבְנֵי אָדָם בַּקֻּרְאָן הַזֶּה מִכָּל מָשָׁל. וְאָכֵן (גַּם) אִם תָּבִיא אֲלֵיהֶם אוֹת, יֹאמְרוּ אָמוֹר הַכּוֹפְרִים: “אֵין אַתֶּם בִּלְתִּי אִם מַהְבִּילִים”: נט כָּכָה יַחְתֹּם אֱלֹהִים אֶת לִבּוֹת אֵלֶּה, אֲשֶׁר לֹא יֵדָעוּ: ס יַחֵל אֵפוֹא, כִּי אֲשֶׁר יָעַד אֱלֹהִים אֱמֶת, וְלֹא יַרְפּוּ יְדֵיכֶם אֵלֶּה אֲשֶׁר לֹא יִבְטָחוּ:

פָּרָשַׁת לֻקְמָאן¹⁷⁵².

נִתְּנָה בְמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ שְׁלשִׁים וְאַרְבָּעָה

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א. ל. מ. ¹⁷⁵³ אאֵלֶּה אוֹתוֹת הַסֵּפֶר הֶחָכָם¹⁷⁵⁴: באֹרַח מֵישָׁרִים וְרַחֲמִים לְעוֹשֵׂי הַטּוֹב: גאֲשֶׁר יַעַרְכוּ הַתְּפִלָּה וְנָתְנוּ הַצְּדָקָה, וְהֵם בָּאַחֲרִית בָּטוֹחַ יִבְטָחוּ¹⁷⁵⁵: דאֵלֶּה הֵמָּה אֲשֶׁר יְאֻשְּׁרוּ בְּדֶרֶךְ אֱלֹהֵיהֶם, וְאֵלֶּה הֵמָּה הַמַּצְלִיחִים¹⁷⁵⁶: הוּבִבְנֵי אָדָם יֵשׁ אֲשֶׁר יִקְנֶה הֲתוּלֵי הַסִּפּוּרִים, לְמַעַן הַתְעוֹת מִדֶּרֶךְ אֱלֹהִים מִבְּלִי דָעַת וַיְהַתֵּל בָּהּ. אֵלֶּה לָהֶם עֹנֶשׁ חֲרָפוֹת¹⁷⁵⁷: ווּבְהִקָּרֵא לְפָנָיו אוֹתוֹתֵינוּ פָּנָה עֹרֶף מִתְנַשֵּׂא, כְּמוֹ לֹא שְׁמָעָם, כְּמוֹ כָּבְדוּ אָזְנָיו. הוֹדִיעֵהוּ אֵפוֹא עֹנֶשׁ דְּאָבָה: זאַךְ אֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ וַיַּעֲשׂוּ הַיָּשָׁר, לָהֶם גַּנּוֹת הַנֹּעַם: ח לְעוֹלָמִים (יִהְיוּ) בְּתוֹכָן, דְּבַר¹⁷⁵⁸ אֱלֹהִים אֱמֶת, וְהוּא הַגִּבּוֹר וְהֶחָכָם: ט בָּרָא אֶת הַשָּׁמַיִם בְּלִי עַמּוּדִים תִּרְאוּם, וַיָּטֶל בָּאָרֶץ יְתֵדוֹת¹⁷⁵⁹ לְבַל תְּמוֹטֵט אֶתְכֶם, וַיְמַלֵּא אוֹתָהּ כָּל בְּהֵמָה¹⁷⁶⁰. וַנּוֹרֶד מִן הַשָּׁמַיִם מַיִם, וַנַּצְמַח בָּהּ כָּל מִין יָקָר¹⁷⁶¹: י זֹאת בְּרִיאַת אֱלֹהִים. הַרְאוּנִי נָא מַה זֶּה בָּרְאוּ אֵלֶּה אֲשֶׁר מִבַּלְעָדָיו. אֲבָל הַפּוֹשְׁעִים בְּתוֹעָה בְּרוּרָה:

יא וּלְפָנִים נָתַנּוּ לְלֻקְמָאן¹⁷⁶² אֶת הַחָכְמָה לֵאמֹר: "הוֹדֵה לֵאלֹהִים, וַאֲשֶׁר יוֹדֶה (לוֹ), רַק לְנַפְשׁוֹ יוֹדֶה, וַאֲשֶׁר יְכַחֵשׁ, הִנֵּה אֱלֹהִים עָשִׁיר וּמְהֻלָּל¹⁷⁶³: יב וּ(זְכֹר) בֶּאֱמֹר לֻקְמָאן לִבְנוֹ, וְהוּא יַזְהִירֶנּוּ: "בְּנִי אַל תְּשַׁתֵּף לֵאלֹהִים, כִּי אָכֵן הַשִּׁתּוּף פֶּשַׁע רָב: יג וַנְּצַו אֶת הָאָדָם עַל הוֹרָיו¹⁷⁶⁴. חִבְּלַתְהוּ אִמּוֹ בְּעִצָּבוֹן עַל עִצָּבוֹן¹⁷⁶⁵, וְנִגְמוֹל לִתְקוּפַת שְׁנָתַיִם – לֵאמֹר:¹⁷⁶⁶ הוֹדֵה לִי וּלְהוֹרֶיךָ. אֵלַי הַדָּרֶךְ¹⁷⁶⁷: יד אַךְ אִם יִתְאַמְּצוּ לְהַדִּיחֲךָ לְשַׁתֵּף אֵלַי (אֱלוֹהַּ) אֲשֶׁר לֹא דַעַת לְךָ בּוֹ, לֹא תִשְׁמַע לְקוֹלָם¹⁷⁶⁸, וְהִתְחַבֵּר אֲלֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּמֵישָׁרִים¹⁷⁶⁹. וְאוּלָם לֵךְ בְּדֶרֶךְ זֶה אֲשֶׁר שָׁב אֵלַי. אַחַר אֵלַי תְּשׁוּבַתְכֶם, וְאַגִּיד לָכֶם אֶת מַעֲשֵׂיכֶם¹⁷⁷⁰: טו בְּנִי, הִנֵּה אִם גַּם יִהְיֶה מִשְׁקַל גַּרְעִין הַחַרְדָּל בְּתוֹךְ הַסֶּלַע, אוֹ בַשָּׁמַיִם אוֹ בָאָרֶץ, יְבִיאֶנו אֱלֹהִים¹⁷⁷¹, כִּי אֱלֹהִים חַנּוּן¹⁷⁷² וּמֵבִין: טז בְּנִי, עֲרֹךְ הַתְּפִלָּה וְצַוֵּה עַל הַצֶּדֶק וְהָנֵא מִן הָרָעָה, וְיַחֵל בְּכָל אֲשֶׁר יִמְצָאֲךָ, כִּי זֶה הוּא מִן הַדְּבָרִים אֲשֶׁר נֶחְרְצוּ מֵאֵת אֱלֹהִים¹⁷⁷³: יז וְאַל תֵּפֶן עֹרֶף¹⁷⁷⁴ לָאֲנָשִׁים, וְאַל תִּתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ בְּגַאֲוָה¹⁷⁷⁵, כִּי לֹא יֶאֱהַב אֱלֹהִים כָּל יָהִיר וּמִתְהַלֵּל¹⁷⁷⁶: יח וּפַלֵּס מַעְגַּל רַגְלֶיךָ¹⁷⁷⁷, וְהַשְׁפֵּל קוֹלֶךָ, כִּי הַזָּר בַּקּוֹלוֹת קוֹל הַחֲמוֹרִים¹⁷⁷⁸: יט הַאִם לֹא תִרְאוּ, כִּי שָׂם לָכֶם אֱלֹהִים לְמַס עוֹבֵד אֶת כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וְכָל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ, וַיָּרֶק עֲלֵיכֶם חַסְדּוֹ מִחוּץ וּמִבַּיִת¹⁷⁷⁹. וּמִבְּנֵי אָדָם יֵשׁ אֲשֶׁר יִתְוַכַּח בִּדְבַר אֱלֹהִים בְּלִי דַעַת וּבְלִי אֹרַח מֵישָׁרִים וּבְלִי סֵפֶר מֵאִיר: כ וְכִי יֵאָמֵר אֲלֵיהֶם: “לְכוּ בַ(תּוֹרָה) אֲשֶׁר הוֹרִיד אֱלֹהִים”, אָמְרוּ: “לֹא כִי נֵלֵךְ (בַּדֶּרֶךְ) אֲשֶׁר מָצָאנוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ (הוֹלְכִים) בָּהּ”¹⁷⁸⁰, וְאִם גַּם בִּקְרֹא אוֹתָם הַשָּׂטָן אֶל עֹנֶשׁ לֶהָבָה?¹⁷⁸¹: כא וְכָל אֲשֶׁר יַשְׁלִים נַפְשׁוֹ¹⁷⁸² אֶל אֱלֹהִים, וְהוּא עוֹשֵׂה הַטּוֹב, הִנֵּה הֶחֱזִיק בַּיָּתֵד הַחֲזָקָה¹⁷⁸³. וְלֵאלֹהִים אַחֲרִית כָּל הַדְּבָרִים: כב וַאֲשֶׁר יְכַחֵשׁ אַל יַעֲצִיבְךָ כַּחֲשׁוֹ, אֵלֵינוּ תְשׁוּבָתָם וְהוֹדַעֲנוּם אֶת אֲשֶׁר עָשׂוּ, כִּי אֱלֹהִים יוֹדֵעַ קֶרֶב לֵב: כג נִתֵּן לָהֶם מְעָט, אַחֲרֵי כֵן נַצְעִידֵהוּ אֶל עֹנֶשׁ קָשֶׁה¹⁷⁸⁴: כד וְאָכֵן אִם תִּשְׁאַל אוֹתָם: “מִי בָרָא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ?”, וְאָמְרוּ אָמוֹר: “אֱלֹהִים”. אֱמֹר הַתְּפִלָּה לֵאלֹהִים, וְאוּלָם מַרְבִּיתָם לֹא יֵדָעוּ¹⁷⁸⁵: כה לֵאלֹהִים כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, כִּי אֱלֹהִים הוּא עָשִׁיר וּמְהֻלָּל: כו וְלוּ גַם (הָיָה) כָּל עֵץ אֲשֶׁר בָּאָרֶץ עֵטִים, וְהַיָּם יִשְׂתָּרְעוּ מֵאַחֲרָיו שִׁבְעָה יַמִּים (דְּיוֹ), לֹא אָזְלוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים¹⁷⁸⁶, כִּי אֱלֹהִים גִּבּוֹר וְחָכָם: כז אֵין בְּרִיאַתְכֶם וְאֵין תְּקוּמַתְכֶם¹⁷⁸⁷ בִּלְתִּי אִם כְּנֶפֶשׁ אֶחָת, כִּי אֱלֹהִים שׁוֹמֵעַ וְרוֹאֶה: כח הַאִם לֹא תִרְאֶה, כִּי אֱלֹהִים יָבִיא אֶת הַלַּיְלָה בְּתוֹךְ הַיּוֹם וְיָבִיא אֶת הַיּוֹם בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה¹⁷⁸⁸, וַיָּשֶׂם לְמַס עוֹבֵד אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ, כָּל אֶחָד מֵהֶם יָרוּץ עַד עֵת מוֹעֵד¹⁷⁸⁹, כִּי אֱלֹהִים יוֹדֵעַ אֶת מַעֲשֵׂיכֶם?: כט כָּזֹאת (יִהְיֶה) בַּאֲשֶׁר אֱלֹהִים הוּא הָאֱמֶת, וְכָל אֲשֶׁר יִקְרְאוּ מִבַּלְעָדָיו מֵאָפַע הוּא, וּבַאֲשֶׁר אֱלֹהִים הוּא הָעֶלְיוֹן וְהַגָּדוֹל¹⁷⁹⁰: ל הַאִם לֹא תִרְאֶה, כִּי הָאֳנִיּוֹת יָרוּצוּ בַיָּם בְּחֶסֶד אֱלֹהִים לְהַרְאוֹתְכֶם מֵאוֹתוֹתָיו? אָכֵן בָּזֶה אוֹתוֹת לְכָל מַאֲרִיךְ רוּחוֹ וּמוֹדֶה¹⁷⁹¹: לא וּבְכַסּוֹת אוֹתָם גַּלִּים כִּצְלָלִים¹⁷⁹² יִקְרְאוּ אֶל אֱלֹהִים תְּמִימִים עִמּוֹ בַדָּת, אַךְ בְּהַמְלִיטוֹ אוֹתָם אֶל הַיַּבָּשָׁה¹⁷⁹³, הִנֵּה יֵשׁ בָּהֶם פּוֹסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים¹⁷⁹⁴, וְלֹא יְכַחֵשׁ בְּאוֹתוֹתֵינוּ בִּלְתִּי אִם כָּל בּוֹגֵד וְכוֹפֵר¹⁷⁹⁵: לב בְּנֵי הָאָדָם, יִרְאוּ¹⁷⁹⁶ אֶת אֱלֹהֵיכֶם וְגוּרוּ יוֹם פָּדֹה לֹא יִפְדֶּה יוֹלֵד אֶת יַלְדוֹ, וְלֹא יָלוּד יִפְדֶּה אֶת יוֹלְדוֹ¹⁷⁹⁷: לג אָכֵן דְּבַר אֱלֹהִים אֱמֶת. אַל יַתְעוּכֶם אֵפוֹא חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה, וְאַל יַתְעֶה אֶתְכֶם בִּדְבַר אֱלֹהִים הַמַּתְעֶה¹⁷⁹⁸: לד אָכֵן אֱלֹהִים אִתּוֹ דַּעַת “הַשָּׁעָה”, וְהוֹרִיד אֶת הַיֶּשַׁע¹⁷⁹⁹ וְיֵדַע אֲשֶׁר בָּרָחֶם, וְלֹא תֵדַע נֶפֶשׁ אֶת אֲשֶׁר תִּרְכֹּשׁ לָהּ מָחָר. וְלֹא תֵדַע נֶפֶשׁ בְּאֵיזוֹ אֶרֶץ תָּמוּת¹⁸⁰⁰, רַק אֱלֹהִים יוֹדֵעַ וּמֵבִין:

פָּרָשַׁת הַהִשְׁתַּחֲוָיָה¹⁸⁰¹.

נִתְּנָה בְמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ שְׁלשִׁים

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א. ל. מ. ¹⁸⁰² א הוּרַד הַסֵּפֶר¹⁸⁰³ אֵין סָפֵק בּוֹ מֵאֵת רִבּוֹן הָעוֹלָמִים: ב אוֹ יֹאמְרוּ: “מִלִּבּוֹ בְּדָאוֹ”?¹⁸⁰⁴ – לֹא כִי הוּא הָאֱמֶת מֵאֵת אֱלֹהֶיךָ, לְמַעַן תַּזְהִיר עָם, לֹא בָּא אֲלֵיהֶם כָּל מַזְהִיר לְפָנֶיךָ, אוּלַי יְאֻשְּׁרוּ בְּדָרֶךְ¹⁸⁰⁵: ג אֱלֹהִים הוּא אֲשֶׁר בָּרָא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בֵּינֵיהֶם בְּשִׁשָּׁה יָמִים. אַחֲרֵי כֵן הִתְנַשֵּׂא עַל כִּסֵּא הַכָּבוֹד. אֵין לָכֶם מִבַּלְעָדָיו כָּל מָגֵן וְלֹא מַפְגִיעַ. הַאִם לֹא תָשִׁיבוּ אֶל לֵב?: ד יְנַהֵג אֶת הַמֶּמְשָׁלָה מִן הַשָּׁמַיִם לָאָרֶץ. אַחֲרֵי כֵן יַעֲלֶה אֲלֵיהֶם בְּיוֹם אֲשֶׁר עֶרְכּוֹ אֶלֶף שָׁנָה מֵאֲשֶׁר תִּסְפֹּרוּ¹⁸⁰⁶: ה (הוּא) זֶה הַיּוֹדֵעַ הַנִּסְתָּרוֹת וְהַנִּגְלוֹת, הַגִּבּוֹר וְהָרַחוּם: ו אֲשֶׁר הֵיטִיב לִבְרֹא הַכֹּל, וַיִּיצֶר אֶת הָאָדָם רִאשׁוֹנָה טִיט: ז אַחֲרֵי כֵן עָשָׂה אֶת זַרְעוֹ מֵחֹמֶר מְזֻקָּק מִמַּיִם נִמְאָסִים: ח אַחֲרֵי כֵן עִצְּבָהוּ, וַיִּפַּח בּוֹ מֵרוּחוֹ, וַיָּשֶׁת לָכֶם אֶת הַשֵּׁמַע וְהָרְאוֹת וְהַלֵּב, אַךְ מְעַט הוּא אֲשֶׁר תּוֹדוּ (לוֹ)¹⁸⁰⁷:

ט וַיֹּאמְרוּ: “הַאִם אַחֲרֵי הֱיוֹתֵנוּ טְמוּנִים בָּאֲדָמָה, נִהְיֶה לִבְרִיאָה חֲדָשָׁה?”¹⁸⁰⁸: י לֹא כִי הֵם בִּפְגִּישַׁת אֱלֹהֵיהֶם מְכַחֲשִׁים: יא אֱמֹר: “יֶאֱסָפְכֶם מַלְאַךְ הַמָּוֶת, אֲשֶׁר הָפְקַד עֲלֵיכֶם, אַחֲרֵי כֵן תּוּשְׁבוּ אֶל אֱלֹהֵיכֶם”: יב וְלוּ תִרְאֶה בִכְפֹף הַזֵּדִים רֹאשָׁם¹⁸⁰⁹ לִפְנֵי אֱלֹהֵיהֶם (לֵאמֹר): “אֱלֹהֵינוּ, רָאִינוּ וַנִּשְׁמַע, תֵּן לָנוּ אֵפוֹא וְנָשׁוּב¹⁸¹⁰, וְעָשִׂינוּ הַיָּשָׁר, כִּי יָדַעְנוּ נֶאֱמָנָה”¹⁸¹¹: יג וְלוּ חָפַצְנוּ נָתַנּוּ לְכָל נֶפֶשׁ אָרְחָהּ מֵישָׁרִים וְאוּלָם נֶחֱרַץ הַדָּבָר בְּצֶדֶק מֵאִתִּי (לֵאמֹר): “מַלֵּא אֲמַלֵּא גֵיהִנֹּם מִן הַגִּ’ן וְהָאָדָם יַחְדָּו¹⁸¹²: יד טַעֲמוּ אֵפוֹא, בַּאֲשֶׁר שְׁכַחְתֶּם פְּגִישַׁת יוֹמְכֶם¹⁸¹³ זֶה. הִנֵּה שְׁכַחְנוּכֶם אֲנַחְנוּ¹⁸¹⁴, וְטַעֲמוּ עֹנֶשׁ הַנֶּצַח בַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם”¹⁸¹⁵:

טו אָכֵן יַאֲמִינוּ בְאוֹתוֹתֵינוּ, אֵלֶּה אֲשֶׁר בְּהַזְהִיר אוֹתָם בָּהֶם, יִפְּלוּ אַרְצָה מִשְׁתַּחֲוִים, וְיִשְׁתַּחֲווּ בִּתְהִלַּת אֱלֹהֵיהֶם, וְהֵם לֹא יִתְנַשָּׂאוּ¹⁸¹⁶: טז יִתְרוֹמְמוּ מֵעַל מִשְׁכְּבוֹתֵיהֶם¹⁸¹⁷, יִקְרְאוּ אֶל אֱלֹהֵיהֶם מְפַחֲדִים וְעוֹרְגִים (אֵלָיו)¹⁸¹⁸, וּמֵאֲשֶׁר חָלַקְנוּ לָהֶם יְפַזֵּרוּ: יז וְלֹא תֵדַע נֶפֶשׁ אֶת הַצָּפוּן לָהֶם מִנַּחַת־רוּחַ, גְּמוּל בַּאֲשֶׁר עָשׂוּ¹⁸¹⁹: יח הַאִם כַּאֲשֶׁר הָיָה מַאֲמִין כַּאֲשֶׁר הָיָה פוֹשֵׁעַ? – לֹא יִשְׁווּ: יט אוּלָם בַּאֲשֶׁר לְאֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ וַיַּעֲשׂוּ הַיָּשָׁר לָהֶם גַּנּוֹת הַמָּעוֹן לְמָדוֹר¹⁸²⁰ (לָנֶצַח) בַּאֲשֶׁר עָשׂוּ: כ וְאוּלָם בַּאֲשֶׁר לְאֵלֶּה אֲשֶׁר פָּשְׁעוּ, מְגוּרֵיהֶם (גֵּיהִנֹּם) הָאֵשׁ. כְּכָל אֲשֶׁר יְבַקְּשׁוּ לָצֵאת מִתּוֹכָהּ, יוּשְׁבוּ אֶל תּוֹכָהּ, וַיֵאָמֵר אֲלֵיהֶם: "טַעֲמוּ עֹנֶשׁ (גֵּיהִנֹּם) הָאֵשׁ אֲשֶׁר כִּחַשְׁתֶּם בּוֹ¹⁸²¹: כא וְנָתַנּוּ לָהֶם לָחוּשׁ מִן הָעֹנֶשׁ הַקָּרוֹב¹⁸²², מִלְּבַד הָעֹנֶשׁ הַגָּדוֹל, לְמַעַן יָשׁוּבוּ: כב וּמִי הִרְבָּה פֶשַׁע מִזֶּה אֲשֶׁר הִזְהִירוּהוּ בְּאוֹתוֹת אֱלֹהָיו, וַיִּרְחַק מֵהֶם¹⁸²³. אָכֵן נָקוֹם נִקּוֹם מִן הַפּוֹשְׁעִים: כג וּלְפָנִים נָתַנּוּ לְמשֶׁה אֶת הַסֵּפֶר. אַל תְּהִי אֵפוֹא בְסָפֵק בִּדְבַר פְּגִישָׁתוֹ¹⁸²⁴, וַנְּשִׂימֵהוּ אֹרַח מֵישָׁרִים לִבְנֵי יִשְׁרָאֵל: כד וַנָּשֶׁת מֵהֶם מוֹפֵת, יַדְרִיכוּ בִּפְקֻדָּתֵנוּ, כַּאֲשֶׁר יִחֲלוּ וְיִּבְטְחוּ בְאוֹתוֹתֵינוּ¹⁸²⁵: כה אָכֵן אֱלֹהֶיךָ הוּא יִשְׁפֹּט בֵּינֵיהֶם בְּיוֹם הַתְּקוּמָה¹⁸²⁶, בַּאֲשֶׁר נֶחְלְקוּ בוֹ: כו הַאִם לֹא יָבִינוּ נְכוֹחָה, כַּמָּה הִשְׁמַדְנוּ לִפְנֵיהֶם מִן הַדּוֹרוֹת, יִתְהַלְּכוּ¹⁸²⁷ בְמִשְׁכְּנוֹתֵיהֶם. אָכֵן בָּזֶה אוֹתוֹת¹⁸²⁸. הַאִם לֹא יִשְׁמְעוּ אֵפוֹא?: כז וְהַאִם לֹא יִרְאוּ, כִּי נוֹבִיל אֶת הַמַּיִם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה, וְנוֹצִיא בָהֶם זֶרַע יֹאכַל מִמֶּנּוּ מִקְנֵיהֶם וָהֵם? הַאִם לֹא יִתְבּוֹנָנוּ?: כח וְאָמְרוּ: “מָתַי (יָבוֹא) הַמִּשְׁפָּט הַזֶּה¹⁸²⁹, אִם אֱמֶת תְּדַבֵּרוּ?”: כט אֱמֹר: בְּיוֹם הַמִּשְׁפָּט לֹא תוֹעִיל לַכּוֹפְרִים אֱמוּנָתָם (אָז), וְהֵם לֹא יֵרָאוּ (פְנֵי אֱלֹהִים)¹⁸³⁰: ל הַרְחֵק אֵפוֹא מֵהֶם וְיַחֵל, כִּי גַם הֵם מְיַחֲלִים¹⁸³¹:

פָּרָשַׁת עוֹבְדֵי הָאֱלִילִים¹⁸³².

נִתְּנָה בְאַלְמַדִינָה וּפְסוּקֶיהָ שִׁבְעִים וּשְׁלשָׁה

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א הַנָּבִיא, יְרָא אֶת אֱלֹהֶיךָ, וְלֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל הַכּוֹפְרִים וְהַסֵּעֲפִים¹⁸³³, כִּי אֱלֹהִים יוֹדֵעַ וְחָכָם: ב וְלֵךְ אַחֲרֵי (הַדָּבָר) אֲשֶׁר יִגְלוּ אֶת אָזְנְךָ מֵאֵת אֱלֹהֶיךָ, כִּי אֱלֹהֶיךָ יוֹדֵעַ אֶת מַעֲשֵׂיכֶם: ג וְהִשָּׁעֵן עַל אֱלֹהִים, וְרַב אֱלֹהִים לְמִשְׁעָן:

ד לֹא שָׁת אֱלֹהִים לְאִישׁ שְׁנֵי לְבָבוֹת בְּגוּפוֹ, וְלֹא שָׁת אֶת נְשׁוֹתֵיכֶם, אֲשֶׁר תֶּאֱלוּ לְגָרְשָׁן, אִמּוֹתֵיכֶם¹⁸³⁴, וְלֹא שָׁת אֶת אֵלֶּה אֲשֶׁר אִמַּצְתֶּם לָכֶם לְבָנִים, בְּנֵיכֶם¹⁸³⁵, זֶה הוּא (רַק) דִּבְרֵיכֶם בְּפִיכֶם, וֵאלֹהִים יְדַבֵּר הָאֱמֱת, וְהוּא יַנְחֶה מֵישָׁרִים בָּאֹרַח: ה קִרְאוּ אוֹתָם עַל שֵׁם אֲבוֹתֵיהֶם¹⁸³⁶, הוּא יָשָׁר יוֹתֵר בְּעֵינֵי אֱלֹהִים¹⁸³⁷. וְכִי לֹא תֵדְעוּ אֶת אֲבוֹתֵיהֶם, אֲחֵיכֶם בְּדַת (הֵם) וּבְנֵי בְּרִיתְכֶם. וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם חֵטְא בַּאֲשֶׁר שְׁגִיתֶם בַּדָּבָר הַזֶּה¹⁸³⁸. וְאוּלָם (חֵטְא הוּא) בַּאֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ בִּזְדוֹן לִבְּכֶם¹⁸³⁹, כִּי אֱלֹהִים סַלָּח וְרַחוּם: ו הַנָּבִיא גּוֹאֵל קָרוֹב יוֹתֵר לַמַּאֲמִינִים מִנַּפְשׁוֹתָם¹⁸⁴⁰, וּנְשׁוֹתָיו אִמּוֹתֵיהֶם. אַךְ שְׁאֵרֵי בָשָׂר גּוֹאֲלִים קְרוֹבִים יוֹתֵר אִישׁ לְאָחִיו¹⁸⁴¹, עַל פִּי סֵפֶר אֱלֹהִים, מִן הַמַּאֲמִינִים וּמֵאֵלֶּה אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת מוֹלַדְתָּם¹⁸⁴², בִּלְתִּי אִם כִּי תַעֲשׂוּ עִם גּוֹאֲלֵיכֶם טוֹבָה¹⁸⁴³. רְשׁוּמָה הִיא זֹאת בַּסֵּפֶר¹⁸⁴⁴: ז וּזְכֹר¹⁸⁴⁵ בְּהַעֲבִיר אֱלֹהִים בַּבְּרִית אֶת הַנְּבִיאִים¹⁸⁴⁶ וְאוֹתְךָ וְאֶת נֹחַ וְאֶת אַבְרָהָם וְאֶת משֶׁה וְאֶת יֵשׁוּ בֵּן מִרְיָם, וַיָּבוֹא אִתָּם בְּמָסֹרֶת הַבְּרִית: ח לְמַעַן יִשְׁאַל אֶת דּוֹבְרֵי הָאֱמֶת עַל הָאֱמֶת אֲשֶׁר אִתָּם¹⁸⁴⁷, וַיָּכֶן לַכּוֹפְרִים עֹנֶשׁ דְּאָבָה:

ט הַמַּאֲמִינִים, זִכְרוּ אֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים אִתְּכֶם בְּבוֹא אֲלֵיכֶם גְּדוּדִים¹⁸⁴⁸, וַנִּשְׁלַח עֲלֵיהֶם רוּחַ וּגְדוּדִים אֲשֶׁר לֹא רְאִיתֶם אוֹתָם¹⁸⁴⁹, וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיכֶם: י בְּבוֹאָם עֲלֵיכֶם מִמַּעַל לָכֶם וּמִלְמַטָּה מִכֶּם¹⁸⁵⁰, וַתִּנָּשֶׂאנָה הָעֵינַיִם¹⁸⁵¹, וַיַּגִּיעוּ הַלְּבָבוֹת עַד הַגָּרוֹן¹⁸⁵², וַתַּחְשְׁבוּ עַל אֱלֹהִים מַחְשָׁבוֹת¹⁸⁵³: יא שָׁמָּה נֻסּוּ הַמַּאֲמִינִים, וַיֶּחֶרְדוּ חֲרָדָה גְדוֹלָה: יב וּבֶאֱמֹר הַסֵּעֲפִים וְאֵלֶּה אֲשֶׁר בְּלִבָּם מַחֲלָה: “אֲשֶׁר הִבְטִיחָנוּ אֱלֹהִים וּשְׁלִיחוֹ אֵינֶנּוּ בִלְתִּי אִם רְמִיָּה”: יג וּבֶאֱמֹר עֵדָה מֵהֶם: "הוֹי אַנְשֵׁי יַתְרִבּ¹⁸⁵⁴: “אֵין מָקוֹם לָכֶם¹⁸⁵⁵. שׁוּבוּ אֵפוֹא”. וַתְּבַקֵּשׁ פְּלַגָּה מֵהֶם מֵאֵת הַנָּבִיא רִשְׁיוֹן¹⁸⁵⁶, וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר: “בָּתֵּינוּ חֲשׁוּפִים”¹⁸⁵⁷, אַךְ אֵין הֵם חֲשׁוּפִים, וְלֹא בִקְּשׁוּ כִּי אִם לִבְרֹחַ: יד וְלוּ נִבְקְעָה (הָעִיר) עֲלֵיהֶם¹⁸⁵⁸ מִקְּצוֹתֶיהָ, וַיְבַקְּשׁוּ מֵהֶם לִבְגֹּד¹⁸⁵⁹, כִּי אָז עָשׂה עָשׂוּ כֵן, אָכֵן לֹא יִתְמַהְמְהוּ בָהּ¹⁸⁶⁰ כִּי אִם מְעַט קָט: טו הֵן כָּרְתוּ בְרִית אֶת אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יִסּוֹגוּ אָחוֹר, וּבְרִית אֱלֹהִים עֲרֵבָה¹⁸⁶¹: טז אֱמֹר: לֹא תוֹעִיל לָכֶם אֲשֶׁר תִּבְרָחוּ בְּבָרְחֲכֶם מִפְּנֵי הַמָּוֶת אוֹ הַהֶרֶג¹⁸⁶², וְגַם אָז לֹא תִּתְעַנְּגוּ כִּי אִם מְעָט יז אֱמֹר: מִי זֶה יִהְיֶה לָכֶם לְמַחֲסֶה בִּפְנֵי אֱלֹהִים, כִּי יַחְפֹּץ לְהָרַע לָכֶם אוֹ כִי יַחְפֹּץ לְרַחֶמְכֶם? וְלֹא יִמְצְאוּ לָהֶם מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים לֹא מָגֵן וְלֹא מוֹשִׁיעַ: יח יָדוֹעַ יֵדַע אֱלֹהִים אֶת הַמְנִיאִים מִכֶּם וְהָאוֹמְרִים לַאֲחֵיהֶם: “בּוֹאוּ אֵלֵינוּ”, וְלֹא יְחָרְפוּ נַפְשָׁם כִּי אִם מְעָט¹⁸⁶³: יט הֲצַר עֵינָם בָּכֶם?¹⁸⁶⁴. וְאוּלָם בְּבוֹא הַפַּחַד, תִּרְאֵם מַבִּיטִים אֵלֶיךָ. תִּתְגַּלְגֵּלְנָה עֵינֵיהֶם כַּמִּתְעַלֵּף מִפַּחַד הַמָּוֶת, וְכַעֲבֹר הַפַּחַד יַכּוּכֶם בְּלָשׁוֹן חַדָּה בְּצַר עֵינָם בָּכֶם בִּגְלַל הַטּוֹב. אֵלֶּה לֹא יַאֲמִינוּ, וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם מֵאָפַע, וְנָקֵל הוּא לֵאלֹהִים: כ יְדַמּוּ כִּי עוֹבְדֵי הָאֱלִילִים¹⁸⁶⁵ לֹא יֵלְכוּ, וְלוּ בָאוּ עוֹבְדֵי הָאֱלִילִים (שֵׁנִית), כִּי אָז בִּקְשׁוּ, לוּ (יָכְלוּ) לִשְׁכֹּן בָּעֲרָבָה בְתוֹךְ הָעַרְבִיִּים¹⁸⁶⁶, יִשְׁאֲלוּ עַל הַקּוֹרוֹת אֶתְכֶם¹⁸⁶⁷, אַךְ לוּ הָיוּ בְתוֹכְכֶם, לֹא נִלְחֲמוּ בִּלְתִּי אִם מְעָט: כא כְּבָר הָיָה לָכֶם בִּשְׁלִיחַ אֱלֹהִים דֻּגְמָא יָפָה¹⁸⁶⁸ לַאֲשֶׁר יְיַחֵל אֶל אֱלֹהִים וְלַיּוֹם הָאַחֲרוֹן, וַיֶּרֶב לִזְכֹּר אֱלֹהִים: כב וְכַאֲשֶׁר רָאוּ הַמַּאֲמִינִים אֶת עוֹבְדֵי הָאֱלִילִים אָמְרוּ: “זֶה הוּא אֲשֶׁר הִבְטִיחָנוּ אֱלֹהִים וּשְׁלִיחוֹ, וָאֱמֶת דִּבְּרוּ אֱלֹהִים וּשְׁלִיחוֹ”, וְלֹא הוֹסִיף לָהֶם כִּי אִם אֱמוּנָה וְהִכָּנֵעַ¹⁸⁶⁹: כג בָּמַאֲמִינִים יֵשׁ אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הֵקִימוּ אֶת הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרְתוּ אֶת אֱלֹהִים¹⁸⁷⁰, וְיֵשׁ בָּהֶם אֲשֶׁר מִלֵּא נִדְרוֹ¹⁸⁷¹. וּבָהֶם יֵשׁ אֲשֶׁר יְצַפּוּ¹⁸⁷² וְלֹא הֵמִירוּ הָמֵר¹⁸⁷³: כד לְמַעַן יְשַׁלֵּם אֱלֹהִים אֶת הָעוֹמְדִים בְּדִבּוּרָם¹⁸⁷⁴ עַל אֲמִתָּם, וְיַעֲנִישׁ אֶת הַסֵּעֲפִים אִם יַחְפֹּץ, אוֹ יָשׁוּב עֲלֵיהֶם¹⁸⁷⁵, כִּי אֱלֹהִים סַלָּח וְרַחוּם: כה וְהֵשִׁיב אֱלֹהִים אֶת הַכּוֹפְרִים בַּעֲבוּר זַעֲמָם, לֹא יִמְצְאוּ טוֹבָה¹⁸⁷⁶, וְרַב אֱלֹהִים (לְמִשְׁעָן) לַמַּאֲמִינִים בַּמִּלְחָמָה. וֵאלֹהִים חָזָק וְגִבּוֹר: כו וַיּוֹרֶד אֶת אֵלֶּה אֲשֶׁר עֲזָרוּם מֵאַנְשֵׁי הַסֵּפֶר מִמְּצוּדוֹתֵיהֶם¹⁸⁷⁷, וַיַּפֵּל בְּלִבָּם אֶת הַפַּחַד, חֵלֶק מֵהֶם הֲרַגְתֶּם וְחֵלֶק לְקַחְתֶּם בַּשֶּׁבִי: כז וַיּוֹרִישְׁכֶם אֶת אַדְמָתָם וְאֶת חַצְרוֹתֵיהֶם וְאֶת רְכוּשָׁם, וְאֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא דָרְכָה בָהּ כַּף רַגְלְכֶם¹⁸⁷⁸, כִּי אֱלֹהִים כֹּל יוּכָל:

כח הַנָּבִיא אֱמֹר לִנְשׁוֹתֶיךָ: "אִם בְּחַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה וּבְעֶדְיוֹ תַּחְפֹּצְנָה, בֹּאנָה אֵפוֹא וְאַעֲנִיק לָכֶן וַאֲשַׁלַּח אֶתְכֶן שַׁלֵּחַ בְּכָבוֹד¹⁸⁷⁹: כט אַךְ אִם בֵּאלֹהִים וּשְׁלִיחוֹ וּמְעוֹן הָאַחֲרִית חֲפַצְתֶּן, הִנֵּה הֵכִין אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר תֵּיטֵבְנָה מִכֶּן עָשׂה, שָׂכָר רָב: ל נְשֵׁי הַנָּבִיא, אִשָּׁה מִכֶּן כִּי תַעֲשֶׂה תּוֹעֵבָה גְלוּיָה (לִזְנוֹת), וְהָיָה לָהּ מִשְׁנֵה עֹנֶשׁ כִּפְלָיִם¹⁸⁸⁰. וְנָקֵל הוּא לֵאלֹהִים: לא וַאֲשֶׁר תִּכָּנַע מִכֶּן לֵאלֹהִים וְלִשְׁלִיחוֹ וְעָשְׂתָה הַיָּשָׁר, נִתֵּן לָהּ שְׂכָרָהּ פַּעֲמָיִם, וַנְּעַתֵּד לָהּ חֵלֶק נְדָבוֹת¹⁸⁸¹: לב נְשֵׁי הַנָּבִיא, אֵין אַתֶּן כְּאַחַת הַנָּשִׁים. אִם אֶת אֱלֹהִים אַתֶּן יְרֵאוֹת, אַל תַּמְתֵּקְנָה שִׂיחָה¹⁸⁸², אֲשֶׁר יַחְמֹד (אֶתְכֶן) זֶה אֲשֶׁר בְּלִבּוֹ חֳלִי. וְדַבֵּרְנָה דַּבֵּר כַּמִּשְׁפָּט: לג וְשֵׁבְנָה כְבוּדוֹת בְּבָתֵּיכֶן, וְאַל תִּתְהַדֵּרְנָה כַּאֲשֶׁר הִתְהַדְּרוּ בִּזְמַן “הַבַּעֲרוּת” הַקְּדוּמָה¹⁸⁸³, וַעֲרֹכְנָה הַתְּפִלָּה וּתְנֶנָּה הַצְּדָקָה, וּשְׁמַעְנָה בְּקוֹל אֱלֹהִים וּשְׁלִיחוֹ. אָכֵן יַחְפֹּץ אֱלֹהִים לְהַעֲבִיר מֵעֲלֵיכֶם אֶת הַתּוֹעֵבָה (אַתֶּן) בְּנֵי־הַבַּיִת¹⁸⁸⁴, וּלְטַהֶרְכֶן טַהֵר: לד וּזְכֹרְנָה אֶת אֲשֶׁר יִקָּרֵא בְּבָתֵּיכֶן מֵאוֹתוֹת אֱלֹהִים וְהַחָכְמָה, כִּי אֱלֹהִים חַנּוּן¹⁸⁸⁵ וְיוֹדֵעַ: לה הִנֵּה הַמֻּסְלִמִים וְהַמֻּסְלִמוֹת, וְהַמַּאֲמִינִים וְהַמַּאֲמִינוֹת, וְהַנֶּאֳמָנִים (אֶת אֱלֹהִים) וְהַנֶּאֳמָנוֹת, וְהַדּוֹבְרִים אֳמֶת וְהַדּוֹבְרוֹת אֳמֶת¹⁸⁸⁶, וְהַמְיַחֲלִים (לֵאלֹהִים) וְהַמְיַחֲלוֹת, וְהָעֲנָוִים וְהָעֲנָווֹת, וְהַנּוֹתְנִים צְדָקָה וְהַנּוֹתְנוֹת, וְהַצָּמִים וְהַצָּמוֹת, וְהַשּׁוֹמְרִים עַל עֶרְוָתָם וְהַשּׁוֹמְרוֹת, וְהַזּוֹכְרִים אֶת אֱלֹהִים הַרְבֵּה וְהַזּוֹכְרוֹת, הֵכִין לָהֶם אֱלֹהִים סְלִיחָה וְשָׂכָר רָב:

לו וְחָלִילָה לוֹ לְמַאֲמִין וּלְמַאֲמִינָה, בַּחֲרֹץ אֱלֹהִים דָּבָר, אֲשֶׁר תִּהְיֶה לָהֶם הַבְּחִירָה¹⁸⁸⁷ בְּעִנְיָנָם. וַאֲשֶׁר יַמְרֶה (פִּי) אֱלֹהִים וּשְׁלִיחוֹ, כְּבָר תָּעָה תוֹעָה גְּלוּיָה: לז וּ(זְכֹר) בְּאָמְרְךָ לָזֶה אֲשֶׁר נָטָה לוֹ אֱלֹהִים חֶסֶד, וַתַּט (גַּם) אַתָּה לוֹ חֶסֶד¹⁸⁸⁸: “הַחֲזֵק בְּאִשְׁתְּךָ”, וִירָא אֶת אֱלֹהִים וַתִּצְפֹּן בְּנַפְשֶׁךָ אֶת אֲשֶׁר אֳלֹהִים מְגַלֵּהוּ¹⁸⁸⁹ מִיִּרְאָתְךָ מִן הָאֲנָשִׁים, וֵאלֹהִים יֵאוֹת יוֹתֵר אֲשֶׁר תִּירָאֶנוּ. וְכַאֲשֶׁר כָּלְתָה וְנֶחְרָצָה מֵעִם זַיְד בִּדְבָרָהּ בְּקוּץ נַפְשׁוֹ מִמֶּנָּה¹⁸⁹⁰, הִשֵּׂאנוּךָ אוֹתָהּ, לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִהְיֶה עַל הַמַּאֲמִינִים תֹּאֲנָה בְּקַחְתָּם לְנָשִׁים אֶת נְשֵׁי אֵלֶּה אֲשֶׁר אִמְּצוּ לָהֶם לְבָנִים בְּקוּץ נַפְשָׁם מֵהֶן. וַיֵּעָשֶׂה דְבַר אֱלֹהִים¹⁸⁹¹. לח אֵין עַל הַנָּבִיא כָּל תֹּאֲנָה בַּדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה לוֹ אֱלֹהִים¹⁸⁹². מִשְׁפַּט אֱלֹהִים הוּא בְּתוֹךְ אֵלֶּה אֲשֶׁר קָמוּ לְפָנִים¹⁸⁹³. וּפְקֻדַּת אֱלֹהִים מִשְׁפָּט נֶחֱרָץ: לט אֵלֶּה אֲשֶׁר¹⁸⁹⁴ יוֹדִיעוּ אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁלַח אֱלֹהִים (בְּיָדָם)¹⁸⁹⁵, וִירֵאוּהוּ וְלֹא יִירְאוּ אֶחָד מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים, וְרַב אֱלֹהִים לְחַשֵּׁב (עִמָּכֶם): מ לֹא הָיָה מֻחַמָּד אֲבִי אִישׁ מֵאַנְשֵׁיכֶם, וְאוּלָם שְׁלִיחַ אֱלֹהִים הוּא וְחוֹתַם הַנְּבִיאִים¹⁸⁹⁶. וֵאלֹהִים יוֹדֵעַ הַכֹּל:

מא הַמַּאֲמִינִים, זִכְרוּ אֶת אֱלֹהִים זֶכֶר רַב וְשַׁבְּחוּהוּ בֹּקֶר וָעֶרֶב¹⁸⁹⁷: מב הוא אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם¹⁸⁹⁸ וְגַם מַלְאָכָיו לְהוֹצִיאֲכֶם מִצַּלְמָוֶת לְאוֹרָה וְרַחוּם הוּא לַמַּאֲמִינִים: מג בִּרְכָתָם בַּיּוֹם אֲשֶׁר יִפְגְּשׁוּהוּ: “שָׁלוֹם”¹⁸⁹⁹, וַיָּכֶן לָהֶם שָׂכָר נִכְבָּד:

מד הַנָּבִיא, הִנֵּה אֲנַחְנוּ שְׁלַחְנוּךָ לְעֵד וְלִמְבַשֵּׂר טוֹב וּלְמַזְהִיר: מה וְלִקְרֹא אֶל אֱלֹהִים, בִּרְצוֹנוֹ¹⁹⁰⁰, וּלְאוֹר מֵאִיר: מו וּבַשֵּׂר אֶת הַמַּאֲמִינִים, כִּי לָהֶם חֶסֶד רַב מֵאֵת אֱלֹהִים: מז וְלֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל הַכּוֹפְרִים וְהַסֵּעֲפִים, וְהַנַּח פִּגְעָם¹⁹⁰¹, וְהִשָּׁעֵן עַל אֱלֹהִים, וְרַב אֱלֹהִים לְמִשְׁעָן:

מח הַמַּאֲמִינִים, בְּקַחְתְּכֶם אֶת הַמַּאֲמִינוֹת לְנָשִׁים, אַחַר תְּגָרְשׁוּן בְּטֶרֶם תָּבוֹאוּ אֲלֵיהֶן, אֵין עֲלֵיהֶן לִסְפֹּר לָהֶן כָּל מִסְפַּר יָמִים¹⁹⁰² אֲשֶׁר תִּסְפֹּרוּ, וּנְתַתֶּם לָהֶן מַתָּת¹⁹⁰³, וְשַׁלְּחוּן שַׁלֵּחַ בְּכָבוֹד:

מט הַנָּבִיא, הִנֵּה אֲנַחְנוּ הִתַּרְנוּ לְךָ אֶת נְשׁוֹתֶיךָ אֲשֶׁר נָתַתָּ לָהֶן מָהֳרָן וְ(הַשְּׁפָחוֹת) אֲשֶׁר קָנְתָה יְמִינְךָ מֵאֲשֶׁר אָצַל לְךָ אֱלֹהִים¹⁹⁰⁴, וּבְנוֹת דּוֹדְךָ, בְּנוֹת אֲחֵי אָבִיךָ וּבְנוֹת אַחְיוֹת אָבִיךָ, וּבְנוֹת אַחֵי אִמֶּךָ וּבְנוֹת אַחְיוֹת אִמֶּךָ, אֲשֶׁר עָזְבוּ אִתְּךָ אֶת מוֹלַדְתָּן¹⁹⁰⁵, וְאִשָּׁה מַאֲמִינָה בְּתִתָּהּ נַפְשָׁהּ לַנָּבִיא¹⁹⁰⁶, כִּי יַחְפֹּץ הַנָּבִיא לְקַחְתָּהּ אִשָּׁה. (חֹק הוּא) לְךָ לְבַדְךָ, לֹא לַמַּאֲמִינִים (כֻּלָּם)¹⁹⁰⁷: נ כְּבָר יָדַעְנוּ אֶת אֲשֶׁר שַׂמְנוּ לְחֹק לָהֶם בִּדְבַר נְשׁוֹתֵיהֶם וּבִדְבַר (הַשְּׁפָחוֹת) אֲשֶׁר קָנְתָה יְמִינָם, לְמַעַן לֹא תִהְיֶה עָלֶיךָ תֹאֲנָה, וֵאלֹהִים סַלָּח וְרַחוּם: נא תִּדְחֶה (מִפָּנֶיךָ)¹⁹⁰⁸ אֶת (הָאִשָּׁה) אֲשֶׁר תַּחְפֹּץ מֵהֶן וְאֶת הָאִשָּׁה אֲשֶׁר תַּחְפֹּץ תְּקָרֵב אֵלֶיךָ. וַאֲשֶׁר תְּבַקְּשֶׁנָּה מֵאֵלֶּה (הַנָּשִׁים) אֲשֶׁר פָּרַשְׁתָּ מֵהֶן (לִפְנֵי כֵן) לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא¹⁹⁰⁹. זֶה קָרוֹב יוֹתֵר אֲשֶׁר תָּנוּחַ דַּעְתָּן וְלֹא תִּתְעַצֵּבְנָה וְתִרְצֶינָה בַּאֲשֶׁר נָתַתָּ לָהֶן לְכֻלָּן¹⁹¹⁰, וֵאלֹהִים יוֹדֵעַ אֶת אֲשֶׁר בְּלִבּוֹתֵיכֶם, וֵאלֹהִים יוֹדֵעַ וְאֶרֶךְ אַפָּיִם: נב לֹא תֻּתַּרְנָה לְךָ הַנָּשִׁים אַחֲרֵי זֶה¹⁹¹¹, וְלֹא לְךָ לְהָמִיר אִשָּׁה מֵהֶן תְּמוּרַת אִשָּׁה (אֲחֶרֶת), וְאִם גַּם מָצָא יָפְיָן חֵן בְּעֵינֶיךָ, מִבַּלְעֲדֵי (הַשְּׁפָחוֹת) אֲשֶׁר קָנְתָה יְמִינֶךָ, וֵאלֹהִים בּוֹחֵן כֹּל:

נג הַמַּאֲמִינִים אַל תָּבוֹאוּ אֶל בָּתֵּי הַנָּבִיא, בִּלְתִּי אִם בְּהִנָּתֵן לָכֶם רִשְׁיוֹן לִסְעֹד אִתּוֹ, מִבְּלִי חַכּוֹת לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר הוֹעִידְכֶם לוֹ. וְאוּלָם בְּהִקָּרְאֲכֶם וּבָאתֶם, וְאַחֲרֵי סְעָדְכֶם צְאוּ מֵעִם פָּנָיו¹⁹¹², וְלֹא תַכְבִּירוּ בְּשִׂיחַת רֵעִים. אָכֵן זֶה יָצִיק לַנָּבִיא, אַךְ יֵבוֹשׁ מִפְּנֵיכֶם¹⁹¹³. אַךְ אֱלֹהִים לֹא יֵבוֹשׁ מֵ(הַגִּיד) הָאֱמֶת. וּבְשָׁאָלְכֶם מֵהֶן¹⁹¹⁴ חֵפֶץ, וּשְׁאַלְתֶּם מֵהֶן מֵאַחֲרֵי מָסָךְ¹⁹¹⁵, זֶה טָהוֹר יוֹתֵר לְלִבּוֹתֵיכֶם וּלְלִבּוֹתֵיהֶן¹⁹¹⁶, וְחָלִילָה לָכֶם לְהָצִיק לִשְׁלִיחַ אֱלֹהִים וּמִקַּחַת לְנָשִׁים אֶת נְשׁוֹתָיו אַחֲרָיו לְעוֹלָם, כִּי קָשָׁה הִיא לִפְנֵי אֱלֹהִים: נד אִם תְּגַלּוּ דָבָר אוֹ תַסְתִּירוּהוּ, הִנֵּה אֱלֹהִים יוֹדֵעַ כֹּל: נה לֹא יִהְיֶה בָהֶן חֵטְא¹⁹¹⁷ בַּאֲשֶׁר לַאֲבוֹתֵיהֶן וְלֹא לִבְנֵיהֶן וְלֹא לַאֲחֵיהֶן וְלֹא לִבְנֵי אֲחֵיהֶן וְלֹא לִבְנֵי אַחְיוֹתֵיהֶן וְלֹא לִנְשֵׁיהֶן וְלֹא (לְעַבְדֵיהֶן וְאַמְהוֹתֵיהֶן) אֲשֶׁר קָנְתָה יְמִינָן¹⁹¹⁸, וִירֶאנָה אֱלֹהִים, כִּי אֱלֹהִים עֵד בַּכֹּל: נו הִנֵּה אֱלֹהִים וּמַלְאָכָיו יִתְפַּלְּלוּ בְּעַד הַנָּבִיא¹⁹¹⁹. הַמַּאֲמִינִים הִתְפַּלְּלוּ בַּעֲדוֹ וּבֵרְכוּ אוֹתוֹ בְשָׁלוֹם¹⁹²⁰: נז אָכֵן אֵלֶּה אֲשֶׁר יָצֵרוּ לֵאלֹהִים וְלִשְׁלִיחוֹ, אֵרֲרָם אֱלֹהִים בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, וְהֵכִין לָהֶם עֹנֶשׁ חֲרָפוֹת: נח וְאֵלֶּה אֲשֶׁר יָצֵרוּ לַמַּאֲמִינִים וְלַמַּאֲמִינוֹת, מִבְּלִי אֲשֶׁר יִהְיוּ שֹׁוִים לָזֶה, יִשְׂאוּ (עֲוֹן) מוֹצִיא שֵׁם רָע וְאַשְׁמָה גְלוּיָה¹⁹²¹: נט הַנָּבִיא אֱמֹר לִנְשׁוֹתֶיךָ וְלִבְנוֹתֶיךָ וְלִנְשֵׁי הַמַּאֲמִינִים, כִּי תוֹרַדְנָה רְדִידֵיהֶן¹⁹²² (בְּצֵאתָן). בָּזֶה תֻּכַּרְנָה יוֹתֵר וְלֹא תִּפָּגַעְנָה¹⁹²³. וֵאלֹהִים סַלָּח וְרַחוּם:

ס אָכֵן אִם לֹא יַחְדְּלוּ הַסֵּעֲפִים וַאֲשֶׁר חֳלִי בְלִבָּם וְהַמְסַכְסְכִים בְּאַלְמַדִינָה, נָסִית אוֹתְךָ בָּהֶם הָסֵת¹⁹²⁴, וְלֹא יֵשְׁבוּ אִתְּךָ בִּלְתִּי אִם מְעָט¹⁹²⁵: סא אֲרוּרִים הֵם. בְּכָל אֲשֶׁר יִמָּצֵאוּ¹⁹²⁶ יֻקְּחוּ וְהוּמֵת יוּמָתוּ: סב מִשְׁפַּט אֱלֹהִים הוּא בְּתוֹךְ אֵלֶּה אֲשֶׁר קָמוּ לְפָנִים¹⁹²⁷ וְלֹא תִמְצָא לְמִשְׁפַּט אֱלֹהִים כָּל תְּמוּרָה:

סג יִשְׁאָלוּךָ בְּנֵי הָאָדָם עַל דְּבַר “הַשָּׁעָה”¹⁹²⁸, אֱמֹר: "רַק אֱלֹהִים יוֹדֵעַ אוֹתָהּ¹⁹²⁹. וּמַה יוֹרְךָ לָדַעַת? אוּלַי “הַשָּׁעָה” קְרוֹבָה?: סד הִנֵּה אֱלֹהִים אֵרַר אֶת הַכּוֹפְרִים, וַיָּכֶן לָהֶם לֶהָבָה: סה לְעוֹלָמִים (יִהְיוּ) בְּתוֹכָהּ, לָנֶצַח. לֹא יִמְצְאוּ לֹא מָגֵן וְלֹא מוֹשִׁיעַ: סו בַּיּוֹם אֲשֶׁר יֵהָפְכוּ פְּנֵיהֶם בְּ(גֵיהִנֹּם) הָאֵשׁ, יֹאמְרוּ: “מִי יִתֵּן וְשָׁמַעְנוּ בְּקוֹל אֱלֹהִים וּבְקוֹל הַשָּׁלִיחַ”: סז וְאָמְרוּ (עוֹד): “אֱלֹהֵינוּ, הִנֵּה אֲנַחְנוּ שָׁמַעְנוּ בְקוֹל נִכְבָּדֵינוּ וּגְדוֹלֵינוּ, וַיַּתְעוּנוּ בַדָּרֶךְ: סח אֱלֹהֵינוּ תֵּן לָהֶם מִשְׁנֵה עֹנֶשׁ¹⁹³⁰, וְקַלְּלֵם קְלָלָה גְדוֹלָה”:

סט הַמַּאֲמִינִים, אַל תִּהְיוּ כָּאֵלֶּה אֲשֶׁר הֵצִיקוּ לְמשֶׁה, וַיְּנַקֵּהוּ אֱלֹהִים מֵאֲשֶׁר דִּבֵּרוּ¹⁹³¹, וַיְהִי נְשׂוּא פָנִים לִפְנֵי אֱלֹהִים¹⁹³²: ע הַמַּאֲמִינִים, יִרְאוּ¹⁹³³ אֱלֹהִים וְדַבְּרוּ דְבָרִים כַּאֲשֶׁר יָאֶה¹⁹³⁴: עא (לְמַעַן) יַצְלִיחַ בְּיֶדְכֶם מַעֲשֵׂיכֶם, וְסָלַח לָכֶם לְחַטּאוֹתֵיכֶם¹⁹³⁵, וַאֲשֶׁר יִשְׁמַע בְּקוֹל אֱלֹהִים וְהַשָּׁלִיחַ כְּבָר אֻשַּׁר אֹשֶׁר רָב: עב הִנֵּה אֲנַחְנוּ עָרַכְנוּ אֶת הָאֱמוּנָה¹⁹³⁶ לִפְנֵי הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְהֶהָרִים, וַיְמָאֲנוּ לְקַבְּלָה¹⁹³⁷ עֲלֵיהֶם, וַיִּבָּהֲלוּ מִפָּנֶיהָ, אַךְ הָאָדָם קִבֵּל אוֹתָהּ, – אָכֵן הָיָה פּוֹשֵׁעַ וְנִבְעָר –¹⁹³⁸: עג לְמַעַן יַעֲנִישׁ אֱלֹהִים אֶת הַסֵּעֲפִים וְהַסֵּעֲפוֹת וְאֶת הַמְשַׁתְּפִים וְהַמְשַׁתְּפוֹת, וְיָשׁוּב אֱלֹהִים אֶל הַמַּאֲמִינִים וְהַמַּאֲמִינוֹת, כִּי אֱלֹהִים סַלָּח וְרַחוּם:

פָּרָשַׁת שְׁבָא¹⁹³⁹

נִתְּנָה בְמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ חֲמִשִּׁים וְאַרְבָּעָה

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א הַתְּהִלָּה לֵאלֹהִים. לוֹ כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וְכָל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ, וְלוֹ הַתְּהִלָּה בָּעוֹלָם הַבָּא, וְהוּא הֶחָכָם וְהַמֵּבִין: ב יֵדַע אֶת אֲשֶׁר יָבוֹא בְּתוֹךְ הָאָרֶץ, וְאֶת אֲשֶׁר יֵצֵא מִתּוֹכָהּ וְאֶת אֲשֶׁר יֵרֵד מִן הַשָּׁמַיִם, וְאֶת אֲשֶׁר יַעֲלֶה אֲלֵיהֶם, וְהוּא הָרַחוּם וְהַסַּלָּח: ג וַיֹּאמְרוּ הַכּוֹפְרִים: “לֹא תְבוֹאֵנוּ “הַשָּׁעָה”¹⁹⁴⁰”. אֱמֹר: אָכֵן חַי אֱלֹהַי, כִּי בוֹא תְבוֹאֲכֶם, – יוֹדֵעַ הַתַּעֲלוּמָה, לֹא יִסָּתֵר מִמֶּנּוּ (גַּם) כְּמִשְׁקַל הַנְּמָלָה לֹא בַשָּׁמַיִם וְלֹא בָאָרֶץ, וְלֹא מִצְעָר מִזֶּה וְלֹא רַב מִזֶּה, כִּי אִם (כָּתוּב) בְּסֵפֶר בָּרוּר –¹⁹⁴¹: ד לְמַעַן יִגְמֹל אֶת הַמַּאֲמִינִים וְאֶת עוֹשֵׂי הַיָּשָׁר. אֵלֶּה לָהֶם סְלִיחָה וְחֵלֶק נְדָבוֹת¹⁹⁴²: ה אַךְ אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂמוּ כָּל מַעְיְנֵיהֶם לָשִׂים אוֹתוֹתֵינוּ לְאַל, מְתַחֲרִים¹⁹⁴³, אֵלֶּה לָהֶם עֹנֶשׁ מִזַּעַם, דְּאָבָה: ו וְ(אָכֵן) יִרְאוּ אֵלֶּה אֲשֶׁר נִתְּנָה לָהֶם הַדָּעַת, כִּי אֲשֶׁר הוּרַד אֵלֶיךָ מֵאֵת אֱלֹהֶיךָ הוּא הָאֱמֶת, וִיאַשֵּׁר אֶל אֹרַח הַגִּבּוֹר וְהַמְהֻלָּל¹⁹⁴⁴: ז וַיֹּאמְרוּ הַכּוֹפְרִים: הֲנוֹבִילְכֶם אֶל אִישׁ אֲשֶׁר יַגִּיד לָכֶם כִּי אַחֲרֵי הִפָּזֶרְכֶם הִפָּזֵר¹⁹⁴⁵, תִּהְיוּ לִבְרִיאָה חֲדָשָׁה?¹⁹⁴⁶: ח הֲבָדָא עַל אֱלֹהִים כָּזָב אוֹ רוּחַ רָעָה בוֹ¹⁹⁴⁷: לֹא כִי אֵלֶּה אֲשֶׁר לֹא יַאֲמִינוּ בָאַחֲרִית (יִהְיוּ) בָעֹנֶשׁ וְהַתּוֹעָה הָרַבָּה¹⁹⁴⁸: ט הַאִם לֹא יִתְבּוֹנְנוּ אֶל אֲשֶׁר לִפְנֵיהֶם וְאֶל אֲשֶׁר אַחֲרֵיהֶם מִן הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, אִם נַחְפֹּץ נְבַקַּע תַּחְתֵּיהֶם אֶת הָאָרֶץ אוֹ נַפִּיל עֲלֵיהֶם בְּזָקִים מִן הַשָּׁמַיִם. אָכֵן בָּזֶה אוֹת לְכָל עֶבֶד שָׁב¹⁹⁴⁹ (בִּתְשׁוּבָה):

י וּלְפָנִים נָתַנּוּ לְדָוִד חֶסֶד מֵאִתָּנוּ, (וַנֹּאמַר): “הָרִים, זַמְּרוּ אִתּוֹ וְ(גַם) הָעוֹפוֹת”¹⁹⁵⁰, וַנְּרַכֵּךְ לוֹ אֶת הַבַּרְזֶל לֵאמֹר: “עֲשֵׂה לְבוּשֵׁי שִׁרְיוֹן, וַעֲרוֹךְ רִקּוּעֵי הַפַּחִים יַחַד בַּמַּעֲרָכָה¹⁹⁵¹, וַעֲשׂוּ הַיָּשָׁר, כִּי רוֹאֶה אָנֹכִי אֶת מַעֲשֵׂיכֶם”: יא וְלִשְׁלֹמֹה (נָתַנּוּ עֶבֶד) אֶת הָרוּחַ. שַׁחְרָהּ חֹדֶשׁ וְעַרְבָּהּ חֹדֶשׁ¹⁹⁵², וַנַּזֵּל לוֹ אֶת מַעֲיַן נְחֹשֶׁת הַקָּלָל הַמֻּתָּךְ, וּמֵהַגִּ’ן אֲשֶׁר עָשׂוּ לְפָנָיו (עֲבוֹדָה) בִּרְצוֹן אֱלֹהָיו, וַאֲשֶׁר סָר מֵהֶם מִפְּקֻדָּתֵנוּ, נִתֵּן לוֹ לָחוּשׁ מֵעֹנֶשׁ הַלֶּהָבָה¹⁹⁵³: יב יַעֲשׂוּ לוֹ כָּל אֲשֶׁר חָפֵץ מִטִּירוֹת וּצְלָמִים¹⁹⁵⁴, וּקְעָרוֹת כַּבְּרֵכוֹת וּקְדֵרוֹת עַל כַּנֵּיהֶן: “עֲשׂוּ בֵּית דָּוִד (טוֹב) בְּתוֹדָה לֵאלֹהִים”. אַךְ מְעַט מֵעוֹבְדַי הֵם הַמּוֹדִים: יג וְכַאֲשֶׁר גָּזַרְנוּ עָלָיו לָמוּת, לֹא הֶרְאָה אוֹתָם עַל מוֹתוֹ בִּלְתִּי אִם רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אָכַל מִשְׁעַנְתּוֹ¹⁹⁵⁵. וְכַאֲשֶׁר נָפַל אָרְצָה, הִתְבָּרֵר לַגִּ’ן אֲשֶׁר לוּ יָדְעוּ הַתַּעֲלוּמָה, לֹא אֵחֲרוּ לַעֲמֹד בְּעֹנֶשׁ הַחֲרָפוֹת¹⁹⁵⁶:

יד וּלְפָנִים הָיָה לִשְׁבָא בְּמִשְׁכָּנָם אוֹת: שְׁתֵּי גַנּוֹת מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל¹⁹⁵⁷ (לֵאמֹר): “אִכְלוּ מִכַּלְכָּלַת אֱלֹהֵיכֶם, וְהוֹדוּ לוֹ, אֶרֶץ טוֹבָה וֵאלֹהִים סַלָּח”: טו וַיִּרְחֲקוּ (מֵהוֹדוֹת), וַנִּשְׁלַח עֲלֵיהֶם אֶת זֶרֶם הַסֶּכֶר¹⁹⁵⁸, וַנִּתֵּן לָהֶם תְּמוּרַת שְׁתֵּי גַּנּוֹתֵיהֶם שְׁתֵּי גַנּוֹת נוֹתְנוֹת פְּרִי¹⁹⁵⁹ מְרוֹרוֹת וְאֵשֶׁל וּמִקְצַת מִן (פְּרִי) עֵץ הַלּוֹט: טז כָּזֹאת גְּמַלְנוּם עֵקֶב אֲשֶׁר כָּפָרוּ, וְהַאִם נִגְמֹל (זֹאת) בִּלְתִּי אֶת הַכּוֹפֵר: יז וַנָּשֶׁת בִּינֵיהֶם וּבֵין הֶעָרִים אֲשֶׁר צִוִּינוּ לָהֶן אֶת הַבְּרָכָה¹⁹⁶⁰ עָרִים צְפוּפוֹת¹⁹⁶¹, וַנַּעֲרֹךְ בָּהֶן אֶת הַמַּסָּע¹⁹⁶² (לֵאמֹר): “עִבְרוּ בָהֶם לֵילוֹת וְיָמִים בְּטוּחִים”: יח אַךְ הֵם אָמְרוּ: “אֱלֹהֵינוּ, שִׂים מֶרְחָק בֵּין תַּחֲנוֹתֵינוּ”¹⁹⁶³, וַיַּעַכְרוּ נַפְשָׁם, וַנְּשִׂימֵם לְשִׂיחָה, וַנְּפִיצֵם הָפֵץ כָּלָה, אָכֵן בָּזֶה אוֹתוֹת לְכָל מַאֲרִיךְ רוּחוֹ וּמוֹדֶה¹⁹⁶⁴:

יט אָכֵן מָצָא אִבְּלִיס אֶת מַחֲשַׁבְתּוֹ עֲלֵיהֶם אֱמֶת¹⁹⁶⁵, וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו בִּלְעֲדֵי פְלַגָּה מִן הַמַּאֲמִינִים: כ וְלֹא הָיָה לוֹ עֲלֵיהֶם כָּל שִׁלְטוֹן, כִּי אִם לְמַעַן נֵדַע בֵּין הַמַּאֲמִין בָּאַחֲרִית לַאֲשֶׁר הוּא בְּסָפֵק עַל אוֹדוֹתֶיהָ. וֵאלֹהֶיךָ שׁוֹמֵר עַל כֹּל: כא אֱמֹר: קִרְאוּ אֶל אֵלֶּה אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם (אֱלֹהִים הֵם) מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים. לֹא יִשְׁלְטוּ גַּם בְּמִשְׁקַל הַנְּמָלָה, לֹא מֵאֲשֶׁר בַּשָּׁמָיִם וְלֹא מֵאֲשֶׁר בָּאָרֶץ, וְאֵין לָהֶם בָּמוֹ¹⁹⁶⁶ כָל שֻׁתָּפוּת, וְאֵין לוֹ¹⁹⁶⁷ מֵהֶם כָּל עֵזֶר: כב וְלֹא תוֹעִיל תְפִלַּת מַפְגִיעַ לְפָנָיו, כִּי אִם לַאֲשֶׁר יִתֵּן לוֹ (לְהַפְגִּיעַ)¹⁹⁶⁸, וְהָיָה בְּסוּר הַפַּחַד מֵעַל לִבּוֹתָם¹⁹⁶⁹, וְאָמְרוּ¹⁹⁷⁰: “מַה זֶּה אָמַר אֱלֹהֵיכֶם?”, וְאָמְרוּ: “הָאֱמֶת, וְהוּא הָעֶלְיוֹן וְהַגָּדוֹל”: כג אֱמֹר: מִי יְכַלְכֶּלְכֶם מִן הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ? אֱמֹר: אֱלֹהִים, וַאֲנַחְנוּ, אוֹ אַתֶּם, עַל אֹרַח מֵישָׁרִים אוֹ בְתוֹעָה גְלוּיָה: כד אֱמֹר: לֹא יִפְקְדוּ עֲלֵיכֶם זְדוֹנֵנוּ, וְלֹא יִפְקְדוּ עָלֵינוּ אֶת מַעֲשֵׂיכֶם: כה אֱמֹר: יֶאֱסֹף אוֹתָנוּ¹⁹⁷¹ אֱלֹהֵינוּ יַחְדָּו וְשָׁפַט בֵּינֵינוּ בָאֱמֶת, וְהוּא הַשּׁוֹפֵט וְהַיּוֹדֵעַ: כו אֱמֹר: הַרְאוּנִי אֶת אֲשֶׁר תִּסְפְּחוּ אֵלָיו שֻׁתָּפִים? לֹא וָלֹא. אֲבָל הוּא אֱלֹהִים הַגִּבּוֹר וְהֶחָכָם: כז וְלֹא שְׁלַחְנוּךָ כִּי אִם לְכָל הָאָדָם כֻּלָּם מְבַשֵּׂר וּמַזְהִיר. וְאוּלָם מַרְבִּית הָאָדָם לֹא יֵדָעוּ: כח וְאָמְרוּ: “מָתַי (יָקוּם) הַדָּבָר הַזֶּה, אִם אֱמֶת תְּדַבֵּרוּ”?¹⁹⁷²: כט אֱמֹר: “לָכֶם מוֹעֵד יוֹם לֹא תְאַחֲרוּ אוֹתוֹ שָׁעָה וְלֹא תַקְדִּימוּ”¹⁹⁷³: ל וַיֹּאמְרוּ הַכּוֹפְרִים: "לֹא נַאֲמִין בַּקֻּרְאָן הַזֶּה וְלֹא בַּאֲשֶׁר לְפָנָיו¹⁹⁷⁴, וְאוּלָם לוּ תִרְאֶה כַּאֲשֶׁר יָעָמְדוּ הַכּוֹפְרִים לִפְנֵי אֱלֹהֵיהֶם¹⁹⁷⁵, יָשִׁיב אִישׁ מֵהֶם אֶל רֵעֵהוּ אֲמָרִים, וְאָמְרוּ אֵלֶּה אֲשֶׁר נֶחְשְׁבוּ לַחַלָּשִׁים אֶל אֵלֶּה אֲשֶׁר גָּבַהּ לִבָּם: “לוּלֵא אַתֶּם, כִּי אָז הָיִינוּ מַאֲמִינִים”: לא וְאָמְרוּ אֵלֶּה אֲשֶׁר גָּבַהּ לִבָּם אֶל אֵלֶּה אֲשֶׁר נֶחְשְׁבוּ לַחַלָּשִׁים: “הַאִם אֲנַחְנוּ הֲסִירוֹנוּכֶם מֵאֹרַח הַמֵּישָׁרִים, אַחֲרֵי בּוֹאוֹ אֲלֵיכֶם? לֹא כִי אַתֶּם הֱיִיתֶם זֵדִים”: לב וְאָמְרוּ אֵלֶּה אֲשֶׁר נֶחְשְׁבוּ לַחַלָּשִׁים אֶל אֵלֶּה אֲשֶׁר גָּבַהּ לִבָּם: “לֹא כִי מְזִמַּתְ(כֶם) לַיְלָה וָיוֹם בְּצַוּוֹתְכֶם אוֹתָנוּ לְכַחֵשׁ בֵּאלֹהִים וְלַעֲשׂוֹת אִתּוֹ אֱלִילִים¹⁹⁷⁶ (הִתְעַתְנוּ)”. וְהִסְתִּירוּ אֶת הַנֹּחַם בִּרְאוֹתָם הָעֹנֶשׁ¹⁹⁷⁷ וְשַׂמְנוּ מַסְגֵּרוֹת בְּצַוְּארוֹת הַכּוֹפְרִים¹⁹⁷⁸ הַיְשֻׁלְּמוּ אִם לֹא כְמַעֲשֵׂיהֶם?¹⁹⁷⁹: לג וְלֹא שָׁלַחְנוּ בְּעִיר כָּל מַזְהִיר, אֲשֶׁר לֹא אָמְרוּ (אֵלָיו) הַמִּתְעַנְּגִים בָּהּ עַל כָּל טוּב: “אָכֵן מְכַחֲשִׁים אֲנַחְנוּ בַדָּבָר אֲשֶׁר שֻׁלַּחְתֶּם בּוֹ”¹⁹⁸⁰: לד וַיֹּאמְרוּ: “אֲנַחְנוּ הָרַבִּים לְהוֹן וְלִילָדִים, וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵעָנֵשׁ”¹⁹⁸¹: לה אֱמֹר: "אָכֵן אֱלֹהַי יִתֵּן מָזוֹן בְּשֶׁפַע לַאֲשֶׁר יַחְפֹּץ, וְ(גַם) יִקְפֹּץ יָדוֹ¹⁹⁸². וְאוּלָם מַרְבִּית הָאָדָם לֹא יֵדָעוּ: לו וְלֹא הוֹנְכֶם וְלֹא יַלְדֵיכֶם הֵם אֲשֶׁר יְקָרְבוּכֶם אֶצְלֵינוּ יֶתֶר קִרְבָה. רַק הַמַּאֲמִינִים וְעוֹשֵׂי הַיָּשָׁר לָהֶם שָׂכָר מִשְׁנֶה עַל מַעֲשֵׂיהֶם, וְהֵם בְּטוּחִים בַּעֲלִיּוֹת הַחֲדָרִים¹⁹⁸³: לז אַךְ אֵלֶּה אֲשֶׁר יָשִׂימוּ כָּל מַעְיְנֵיהֶם לָשִׂים אוֹתוֹתֵינוּ לְאַל, מְתַחֲרִים,¹⁹⁸⁴ אֵלֶּה יֻצְּגוּ לְעֹנֶשׁ¹⁹⁸⁵: לח אֱמֹר: אָכֵן אֱלֹהַי יִתֵּן מָזוֹן בְּשֶׁפַע לַאֲשֶׁר יַחְפֹּץ מֵעוֹבְדָיו וְ(גַם) יִקְפֹּץ יָדוֹ לוֹ¹⁹⁸⁶, וְכָל דָּבָר אֲשֶׁר תְּפַזְּרוּ לִצְדָקָה, יִתֵּן לָכֶם הוּא תְמוּרָתוֹ, וְהוּא הַטּוֹב בַּמְּכַלְכְּלִים: לט וְיוֹם (יָבוֹא) אֲשֶׁר נַאַסְפֵם יַחְדָּו, וְאָמַרְנוּ לַמַּלְאָכִים: “הַאֵלֶּה הֵם אֲשֶׁר הָיוּ עוֹבְדִים אֶתְכֶם?”: מ וְאָמְרוּ: “חָלִילָה לָּנוּ¹⁹⁸⁷. אַתָּה מָגִנֵּנוּ וְלֹא הֵם¹⁹⁸⁸. לֹא כִי הֵם הָיוּ עוֹבְדִים אֶת הַגִּ’ן. מַרְבִּיתָם יַאֲמִינוּ בָּהֶם”: מא הִנֵּה הַיּוֹם לֹא יִהְיֶה עֹז לָהֶם לְהוֹעִיל אִישׁ לְאָחִיו וְלֹא לְהָרַע, וְאָמַרְנוּ לַפּוֹשְׁעִים: “טַעֲמוּ עֹנֶשׁ (גֵּיהִנֹּם) הָאֵשׁ אֲשֶׁר כִּחַשְׁתֶּם בָּהּ¹⁹⁸⁹”: מב וּבְהִקָּרֵא לִפְנֵיהֶם אוֹתוֹתֵינוּ הַגְּלוּיִּים, יֹאמְרוּ: “אֵין זֶה¹⁹⁹⁰ בִּלְתִּי אִם אִישׁ (אֲשֶׁר) יַחְפֹּץ לַהֲסִירְכֶם מֵאַחֲרֵי זֶה אֲשֶׁר הָיוּ אֲבוֹתֵיכֶם עוֹבְדִים”. וְאָמְרוּ: “אֵין זֶה¹⁹⁹¹ בִּלְתִּי אִם שֶׁקֶר בָּדוּי”, וְאָמְרוּ הַכּוֹפְרִים לָאֱמֶת בְּבוֹאָהּ אֲלֵיהֶם: “אֵין זֶה בִּלְתִּי אִם כְּשָׁפִים גְּלוּיִים”: מג וְלֹא נָתַנּוּ לָהֶם¹⁹⁹² כָּל סְפָרִים אֲשֶׁר יִלְמְדוּ בָהֶם, וְלֹא שָׁלַחְנוּ אֲלֵיהֶם לְפָנֶיךָ כָּל מַזְהִיר: מד וְאָכֵן כִּחֲשׁוּ אֵלֶּה אֲשֶׁר (קָמוּ) לִפְנֵיהֶם. וְהֵם לֹא הִשִּׂיגוּ עֲשִׂירִית מֵאֲשֶׁר נָתַנּוּ לָהֶם¹⁹⁹³, וַיִּתְּנוּ אֶת שְׁלִיחַי לְכוֹזְבִים, וְאֵיכָה הָיוּ תַהְפּוּכוֹתָי¹⁹⁹⁴: מה אֱמֹר: הִנֵּה אַזְהִירְכֶם רַק בְּאַחַת (וְהִיא) אֲשֶׁר תַּעַמְדוּ לִפְנֵי אֱלֹהִים שְׁנַיִם שְׁנַיִם וְאֶחָד אֶחָד וְתָשִׁיבוּ אֶל לֵב¹⁹⁹⁵, כִּי אֵין בַּחֲבֶרְכֶם¹⁹⁹⁶ כָּל רוּחַ שִׁגָּעוֹן, אֵין הוּא בִּלְתִּי אִם מַזְהִיר (שָׁלוּחַ) אֲלֵיכֶם לִפְנֵי עֹנֶשׁ קָשֶׁה: מו אֱמֹר: לֹא שָׁאַלְתִּי מֵאִתְּכֶם כָּל שָׂכָר¹⁹⁹⁷, הִנֵּה לָכֶם הוּא¹⁹⁹⁸. אֵין שְׂכָרִי בִּלְתִּי אִם עַל אֱלֹהִים, וְהוּא עֵד בַּכֹּל: מז אֱמֹר: הִנֵּה אֱלֹהַי מִתְקוֹמֵם בָּאֱמֶת¹⁹⁹⁹, יוֹדֵעַ הַתַּעֲלוּמוֹת: מח אֱמֹר: בָּאָה הָאֱמֶת וְלֹא יָקוּם הַשָּׁוְא וְלֹא יָשׁוּב²⁰⁰⁰: מט אֱמֹר: אִם תָּעִיתִי, הִנֵּה אֶתְעֶה רַק לְנַפְשִׁי, וְאִם אֲאֻשַּׁר בְּדָרֶךְ, הִנֵּה (הוּא) בַּדָּבָר אֲשֶׁר יִגְלֶה אֱלֹהַי אֶת אָזְנִי, כִּי הוּא שׁוֹמֵעַ וְקָרוֹב: נ וְלוּ תִרְאֶה כַּאֲשֶׁר יִבָּהֵלוּ, אָז לֹא יִמְצְאוּ מִפְלָט וְלֻקְּחוּ מִמָּקוֹם קָרוֹב²⁰⁰¹: נא וְאָמְרוּ: “הֶאֱמַנּוּ בוֹ”. אַךְ אֵיכָה יַשִּׂיגוּ (אֶת הָאֱמוּנָה) מִמָּקוֹם רָחוֹק?²⁰⁰²: נב הֵן כְּבָר כִּחֲשׁוּ בוֹ לִפְנֵי כֵן, וַיָּטִילוּ דֹפִי בַּתַּעֲלוּמָה מִמָּקוֹם רָחוֹק²⁰⁰³: נג וְהוּקַם חַיִץ בֵּינֵיהֶם וּבֵין הַדָּבָר אֲשֶׁר יִשְׁתּוֹקְקוּ לוֹ: נד כַּאֲשֶׁר נַעֲשָׂה בַּדּוֹמִים לָהֶם מִלְּפָנִים, כִּי הָיוּ בְסָפֵק וּמְפַקְפְּקִים:

פָּרָשַׁת הַמַּלְאָכִים²⁰⁰⁴.

נִתְּנָה בְמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם.

א הַתְּהִלָּה לֵאלֹהִים בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, עוֹשֶׂה הַמַּלְאָכִים שְׁלִיחִים בַּעֲלֵי כָנָף שְׁתַּיִם וְשָׁלשׁ וְאַרְבַּע²⁰⁰⁵, יוֹסִיף בַּבְּרִיאָה אֶת אֲשֶׁר יַחְפֹּץ, כִּי אֱלֹהִים כֹּל יוּכָל: ב אֶת אֲשֶׁר יִפְתַּח אֱלֹהִים לִבְנֵי אָדָם מֵרַחֲמִים, אֵין כּוֹלֵא אוֹתָם, וַאֲשֶׁר יִכְלָא אֵין שׁוֹלֵחַ אוֹתָם אַחֲרָיו, וְהוּא הַגִּבּוֹר וְהֶחָכָם: ג בְּנֵי אָדָם, זִכְרוּ אֶת הַטּוֹב אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים אִתְּכֶם, הֲיֵשׁ בּוֹרֵא זוּלָתִי אֱלֹהִים, אֲשֶׁר יְכַלְכֶּלְכֶם מִן הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ? אֵין אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדָיו, וְאֵיכָה אֵפוֹא תּוּסְרוּ (מִן הָאֱמֶת)?: ד וְאִם יִתְּנוּךָ לְכוֹזֵב, הִנֵּה כְּבָר נִתְּנוּ לְכוֹזְבִים שְׁלִיחִים לְפָנֶיךָ, וְאֶל אֱלֹהִים יוּשְׁבוּ הַדְּבָרִים: ה בְּנֵי הָאָדָם, אָכֵן דְּבַר אֱלֹהִים אֱמֶת. אַל יַתְעוּכֶם אֵפוֹא חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה, וְאַל יַתְעֶה אֶתְכֶם בִּדְבַר אֱלֹהִים הַמַּתְעֶה²⁰⁰⁶: ו אָכֵן הַשָּׂטָן אוֹיֵב לָכֶם. חִשְׁבוּהוּ²⁰⁰⁷ אֵפוֹא לְאוֹיֵב לָכֶם, כִּי אָכֵן יִקְרָא אֶת פְּלַגָּתוֹ, לְמַעַן יִהְיוּ מִבְּנֵי (גֵיהִנֹּם) הַלֶּהָבָה: ז אֲשֶׁר כָּפְרוּ, לָהֶם עֹנֶשׁ כָּבֵד: ח וַאֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ וַיַּעֲשׂוּ הַיָּשָׁר, לָהֶם סְלִיחָה וְשָׂכָר גָּדוֹל²⁰⁰⁸: ט הַאִם יִהְיֶה אֵפוֹא זֶה אֲשֶׁר מְתֻקָּן בְּעֵינָיו רֹעַ מַעֲלָלָיו, וַיַּחְשְׁבֵהוּ²⁰⁰⁹ לְמַעֲשֵׂה טוֹב (כַּצַּדִּיק)? אָכֵן אֱלֹהִים יַתְעֶה אֶת אֲשֶׁר יַחְפֹּץ, וְאֶת אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַנְחֶה. אַל תַּעַר נַפְשְׁךָ מִתּוּגָה בִּגְלָלָם. כִּי יוֹדֵעַ אֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם: י וֵאלֹהִים הוּא אֲשֶׁר שָׁלַח אֶת הָרוּחוֹת וַיַּעֲלוּ עָנָן²⁰¹⁰, וַנּוֹלֶךְ אוֹתוֹ אֶל אֶרֶץ מֵתָה, וַנְּחַיֶּה בוֹ אֶת הָאָרֶץ אַחֲרֵי מוֹתָהּ. כָּזֹאת הַתְּקוּמָה²⁰¹¹: יא מִי הֶחָפֵץ עֹז, הִנֵּה הָעֹז כֻּלּוֹ לֵאלֹהִים הוּא²⁰¹². אֵלָיו יַעֲלֶה הַדִּבּוּר הַטּוֹב וְהַמַּעֲשֶׂה הַיָּשָׁר. יְרִימֶנּוּ עָל. וְהַזּוֹמְמִים רָעוֹת, לָהֶם עֹנֶשׁ כָּבֵד, וּמְזִמַּת אֵלֶּה מֵאָפַע יִהְיֶה: יב וֵאלֹהִים יְצַרְכֶם מֵעָפָר אַחֲרֵי כֵן מִטִּפָּה, אַחֲרֵי כֵן שָׁת אֶתְכֶם זוּגוֹת²⁰¹³. וְלֹא תִשָּׂא נְקֵבָה בְּרַחֲמָהּ וְלֹא תַמְלִיט כִּי אִם בְּדַעְתּוֹ, וְלֹא תִוָּסַפְנָה שְׁנוֹת חַיִּים לְכָל שֵׂיבָה מַאֲרִיךְ יָמִים, וְלֹא יֶחֱסַר מִשְּׁנוֹת חַיָּיו בִּלְתִּי אִם (כָּרָשׁוּם) בַּסֵּפֶר²⁰¹⁴. אָכֵן נָקֵל הוּא לֵאלֹהִים²⁰¹⁵: יג וְלֹא יִשְׁווּ שְׁנֵי הַיַּמִּים, זֶה חַי²⁰¹⁶ וּמָתוֹק יוֹרֵד עַל נְקַלָּה בַּלּוֹעַ מַשְׁקֵהוּ²⁰¹⁷ וְזֶה מָלוּחַ וָמָר. וּמִכָּל אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם תֹּאכְלוּ בָּשָׂר טָרִי, וְתוֹצִיאוּ לָכֶם עֲדִי אֲשֶׁר תִּלְבְּשׁוּ אוֹתוֹ, וְתִרְאֶה אֶת הָאֳנִיּוֹת בּוֹקְעוֹת לָהֶן נָתִיב בּוֹ, לְמַעַן תְּבַקְּשׁוּ מֵחַסְדּוֹ²⁰¹⁸, וְאוּלַי תּוֹדוּ (לוֹ): יד יָבִיא אֶת הַלַּיְלָה בְּתוֹךְ הַיּוֹם וְיָבִיא אֶת הַיּוֹם בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה, וַיָּשֶׂם לְמַס עוֹבֵד אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ. כָּל אֶחָד מֵהֶם יָרוּץ עַד עֵת מוֹעֵד²⁰¹⁹. זֶה אֱלֹהִים אֱלֹהֵיכֶם, לוֹ הַמְּלוּכָה, וְאֵלֶּה (הָאֱלִילִים) אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֲלֵיהֶם מִבַּלְעֲדָיו, לֹא יִשְׁלְטוּ גַם בִּקְלִפַּת גַּרְעִין הַתָּמָר: טו כִּי תִּקְרְאוּ אֲלֵיהֶם, לֹא יִשְׁמְעוּ קְרִיאַתְכֶם, וְלוּ (גַם) שָׁמְעוּ לֹא יַעֲנוּ אֶתְכֶם וּבְיוֹם הַתְּקוּמָה יְכַחֲשׁוּ בְשִׁתּוּפְכֶם²⁰²⁰, וְלֹא יַגִּיד לְךָ (אֶחָד) כְּמוֹ (הַ)יּוֹדֵעַ²⁰²¹: טז בְּנֵי הָאָדָם אַתֶּם הַזְּקוּקִים לֵאלֹהִים²⁰²², וֵאלֹהִים הוּא הֶעָשִׁיר וְהַמְהֻלָּל: יז בִּרְצוֹתוֹ יַכְרִיתְכֶם וְהֵקִים (תַּחְתֵּיכֶם) בְּרִיאָה חֲדָשָׁה²⁰²³: יח וְלֹא נִפְלֵאת הִיא מֵאֱלֹהִים²⁰²⁴: יט וְלֹא תִשָּׂא (נֶפֶשׁ) נוֹשֵׂאת מַשָּׂא (נֶפֶשׁ) אֲחֶרֶת, וְאִם תִּקְרָא (נֶפֶשׁ) עֲמוּסָה לַעֲיֵפָה אֶל מַשָּׂאָהּ²⁰²⁵, לֹא יִשְׂאוּ אִתָּהּ מִמֶּנּוּ מְאוּמָה וְלוּ הָיָה קָרוֹב. אָכֵן תַּזְהִיר רַק אֶת הַיְרֵאִים אֶת אֱלֹהֵיהֶם בַּסָּתֶר, וַיַּעַרְכוּ אֶת הַתְּפִלָּה. וַאֲשֶׁר יִזַּכֶּה, לְנַפְשׁוֹ יִזַּכֶּה. וְאֶל אֱלֹהִים הַדָּרֶךְ: כ וְלֹא יִשְׁווּ הָעִוֵּר וְהַפִּקֵּחַ וְלֹא הַחשֶׁךְ וְהָאוֹר וְלֹא הַצֵּל וְרוּחַ זִלְעָפוֹת: כא וְלֹא יִשְׁווּ הַחַיִּים וְהַמֵּתִים. אָכֵן אֱלֹהִים יַעֲשֶׂה לִשְׁמוֹעַ אֶת אֲשֶׁר יַחְפֹּץ, וְלֹא תַעֲשֶׂה לִשְׁמוֹעַ אֶת אֲשֶׁר בַּקְּבָרִים²⁰²⁶, אֵין אַתָּה בִּלְתִּי אִם מַזְהִיר: כב הִנֵּה אֲנַחְנוּ שְׁלַחְנוּךָ בָּאֱמֶת מְבַשֵּׂר וּמַזְהִיר, וְאֵין כָּל אֻמָּה אֲשֶׁר לֹא קָם בְּתוֹכָהּ מַזְהִיר: כג וְאִם יִתְּנוּךָ לְכוֹזֵב, הִנֵּה נָתְנוּ לְכוֹזְבִים אֵלֶּה אֲשֶׁר מִלִּפְנֵיהֶם, בָּאוּ אֲלֵיהֶם שְׁלִיחֵיהֶם בַּמּוֹפְתִים וּבַמִּזְמוֹרִים וּבַסֵּפֶר הַמֵּאִיר²⁰²⁷: כד וָאֲיַסֵּר אֶת הַכּוֹפְרִים, וְאֵיכָה הָיוּ תַּהְפּוּכוֹתָי²⁰²⁸: כה הַאִם לֹא תִרְאֶה כִּי אֱלֹהִים הוֹרִיד מִן הַשָּׁמַיִם מַיִם, וַנּוֹצֵא בָהֶם פֵּרוֹת שׁוֹנִים צִבְעֵיהֶם. וּמִן הֶהָרִים גְּדוּדוֹת²⁰²⁹ לְבָנוֹת וַאֲדֻמּוֹת בִּצְבָעִים מִצְּבָעִים שׁוֹנִים וּשְׁחוֹרִים כָּעוֹרֵב וּמִן הָאָדָם וְהַחַיָּה וְהַמִּקְנֶה שׁוֹנִים צִבְעֵיהֶם²⁰³⁰. וְאָכֵן יִירְאוּ אֶת אֱלֹהִים מֵעוֹבְדָיו רַק הַחֲכָמִים. אָכֵן אֱלֹהִים גִּבּוֹר וְסַלָּח: כו אָכֵן אֵלֶּה אֲשֶׁר יִקְרְאוּ בְּסֵפֶר אֱלֹהִים, וַיַּעַרְכוּ הַתְּפִלָּה וַיְפַזְּרוּ מֵאֲשֶׁר חָלַקְנוּ לָהֶם בַּסֵּתֶר וּבַגָּלוּי²⁰³¹, יְצַפּוּ לְקִנְיָן לֹא יִכְלֶה: כז אֲשֶׁר יְשַׁלֵּם לָהֶם שְׂכָרָם וְיוֹסִיף לָהֶם מֵחַסְדּוֹ, כִּי הוּא סַלָּח וּמַכִּיר טוֹבָה²⁰³²: כח וַאֲשֶׁר גָּלִינוּ אֶת אָזְנְךָ מִן הַסֵּפֶר הוּא הָאֱמֶת, מְקַיֵּם אֶת אֲשֶׁר לְפָנָיו²⁰³³, כִּי אֱלֹהִים יוֹדֵעַ אֶת עוֹבְדָיו וְרוֹאָם: כט אַחֲרֵי כֵן הוֹרַשְׁנוּ אֶת הַסֵּפֶר אֶת אֵלֶּה אֲשֶׁר בָּחַרְנוּ מֵעוֹבְדֵינוּ, אַךְ יֵשׁ בָּהֶם חוֹטֵא לְנַפְשׁוֹ וּבָהֶם פּוֹסֵחַ עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים²⁰³⁴, וְיֵשׁ בָּהֶם מִתַּחֵר אִישׁ בְּאָחִיו בַּמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים בִּרְצוֹן²⁰³⁵ אֱלֹהֵיהֶם. זֶה הוּא הַחֶסֶד הַגָּדוֹל: ל גַּנּוֹת עֵדֶן יָבוֹאוּ בְתוֹכָן, יְפָאֲרוּ אוֹתָם בְּתוֹכָן אֶצְעֲדוֹת זָהָב וּפְנִינִים, וּלְבוּשָׁם בְּתוֹכָן מֶשִׁי²⁰³⁶: לא וְאָמְרוּ: “הַתְּהִלָּה לֵאלֹהִים אֲשֶׁר הֶעֱבִיר מֵעָלֵינוּ הַיָּגוֹן. אָכֵן אֱלֹהֵינוּ סַלָּח וּמַכִּיר טוֹבָה²⁰³⁷: לב אֲשֶׁר הֵנִיחַ לָנוּ בְּמִשְׁכַּן הַקַּיָּם (לָעַד) מֵחַסְדּוֹ. לֹא יִגַּע אֵלֵינוּ עָמָל בְּתוֹכוֹ²⁰³⁸, וְלֹא תִגַּע אֵלֵינוּ תְּלָאָה”: לג אַךְ הַכּוֹפְרִים לָהֶם אֵשׁ גֵּיהִנֹּם לֹא יִגָּזֵר עֲלֵיהֶם אֲשֶׁר יָמוּתוּ²⁰³⁹, וְלֹא יוּקַל מֵעֲלֵיהֶם עָנְשָׁהּ. כָּזֹאת נִגְמֹל כָּל כּוֹפֵר: לד וְהֵם יִצְעֲקוּ בְתוֹכָהּ: “אֱלֹהֵינוּ, הוֹצִיאֵנוּ מִתּוֹכָהּ (לְמַעַן) נַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר, אַחֶרֶת מֵאֲשֶׁר הָיִינוּ עוֹשִׂים”. הַאִם לֹא נָתַנּוּ לָכֶם אֹרֶךְ יָמִים, אֲשֶׁר יָשִׁיב בָּהֶם אֶל לִבּוֹ הַמֵּשִׁיב אֶל לִבּוֹ, וַיָּבוֹא אֲלֵיכֶם הַמַּזְהִיר?: לה טַעֲמוּ אֵפוֹא, עַתָּה אֵין לַפּוֹשְׁעִים כָּל מוֹשִׁיעַ: לו הִנֵּה אֱלֹהִים יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמַת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ. אָכֵן יוֹדֵעַ הוּא קֶרֶב לֵב: לז הוּא הוּא אֲשֶׁר הֵקִים אֶתְכֶם דּוֹר אַחֲרֵי דוֹר לִמְשֹׁל בָּאָרֶץ²⁰⁴⁰ וְהָיָה אֲשֶׁר כִּחֵשׁ, כַּחֲשׁוֹ יָשׁוּב בְּרֹאשׁוֹ²⁰⁴¹, וְלֹא יוֹסִיף לַכּוֹפְרִים כַּחֲשָׁם, בִּלְתִּי אִם מַשְׂטֵמָה לִפְנֵי אֱלֹהֵיהֶם, וְלֹא יוֹסִיף לַכּוֹפְרִים כַּחֲשָׁם בִּלְתִּי אִם אָבְדָּן: לח אֱמֹר: מַה תַּחְשְׁבוּ בִדְבַר שֻׁתְּפֵיכֶם²⁰⁴² אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים, הַרְאוּנִי מַה הוּא אֲשֶׁר בָּרְאוּ מִן הָאָרֶץ, אִם לָהֶם שֻׁתָּפוּת בַּשָּׁמַיִם, אוֹ אִם נָתַנּוּ לָהֶם סֵפֶר, וְהֵם מוֹפֵת אִתָּם מֵאִתּוֹ? לֹא, כִי לֹא יַבְטִיחוּ הַפּוֹשְׁעִים אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בִּלְתִּי אִם רְמִיָּה: לט הִנֵּה אֱלֹהִים יַחֲזִיק בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ לְבַל יָמוּשׁוּ, וְאָכֵן אִם יָמוּשׁוּ לֹא יַחֲזִיק בָּהֶם אֶחָד מֵאַחֲרָיו. אָכֵן אֶרֶךְ רוּחַ הוּא וְסַלָּח: מ וַיִּשָּׁבְעוּ בֵאלֹהִים תֹּקֶף שְׁבוּעָתָם, אֲשֶׁר אִם יָבוֹא אֲלֵיהֶם מַזְהִיר יְיַשְּׁרוּ דֶרֶךְ יוֹתֵר מִכָּל אַחַת הָאֻמּוֹת²⁰⁴³, וְאוּלָם בְּבוֹא אֲלֵיהֶם מַזְהִיר, לֹא הוֹסִיף לָהֶם בִּלְתִּי אִם לָסוּר²⁰⁴⁴: מא וּלְהִתְנַשֵּׂא בָאָרֶץ וְלָזֹם הָרָעָה. אַךְ לֹא תַקִּיף הַמְּזִמָּה הָרָעָה בִּלְתִּי אִם אֶת בְּעָלֶיהָ. הַאִם יְצַפּוּ אֵפוֹא לְאַחֶרֶת מֵאֲשֶׁר לְמִשְׁפַּט הָרִאשׁוֹנִים?²⁰⁴⁵. אָכֵן לֹא תִמְצָא לְמִשְׁפַּט אֱלֹהִים כָּל תְּמוּרה²⁰⁴⁶: מב וְלא תִמְצָא כָּל שַׁנּוֹת לְמִשְׁפַּט אֱלֹהִים²⁰⁴⁷: מג הַאִם לֹא יַעַבְרוּ בָאָרֶץ וְרָאוּ אֵיכָה הָיְתָה אַחֲרִית אֵלֶּה אֲשֶׁר (קָמוּ) לִפְנֵיהֶם? הָיוּ אַמִּיצִים יוֹתֵר (מֵהֶם) לְכֹחַ. וְחָלִילָה לֵאלֹהִים אֲשֶׁר יִמָּלֵט מִיָּדוֹ דָבָר לֹא בַשָּׁמַיִם וְלֹא בָאָרֶץ, כִּי הוּא יוֹדֵעַ וְיָכוֹל: מד וְלוּ יְיַסֵּר אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי הָאָדָם לְפִי פָעֳלָם, לֹא הִנִּיחַ עָלֶיהָ²⁰⁴⁸ מִכָּל רֶמֶשׂ, וְאוּלָם יַשְׁאִירֵם עַד עֵת מוֹעֵד: מה וּבְבוֹא עֵת מוֹעֲדָם²⁰⁴⁹ הִנֵּה (אָז) רוֹאֶה אֱלֹהִים אֶת עוֹבְדָיו:

פָּרָשַׁת י. ס.²⁰⁵⁰

נִתְּנָה בְמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ שְׁמוֹנִים וּפְסוּקֶיהָ²⁰⁵¹ שְׁמוֹנִים וּשְׁלשָׁה

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם.

י. ס. א וְהַקֻּרְאָן הֶחָכָם²⁰⁵²: ב כִּי אָכֵן אַתָּה מִן הַשְּׁלִיחִים²⁰⁵³: ג בְּאֹרַח מֵישָׁרִים: ד הוּרַד מֵאֵת הַגִּבּוֹר וְהָרַחוּם: ה לְמַעַן תַּזְהִיר עַם, לֹא הִזְהִירוּ אֶת אֲבוֹתֵיהֶם, וְהֵם אֵינָם שָׂמִים לֵב: ו אָכֵן כְּבָר נֶחֱרַץ הַדָּבָר בְּצֶדֶק עַל מַרְבִּיתָם²⁰⁵⁴, אַךְ הֵם לֹא יַאֲמִינוּ: ז הִנֵּה אֲנַחְנוּ שַׂמְנוּ בְּצַוְּארוֹתֵיהֶם מַסְגֵּרוֹת²⁰⁵⁵ עַד הַזָּקָן יַגִּיעוּ וְהֵם רָאשֵׁיהֶם מוּרָמִים²⁰⁵⁶: ח וַנָּשֶׂם מִלִּפְנֵיהֶם חֵל וּמֵאַחֲרֵיהֶם חֵל, וַנְּכַסֵּם (חֹשֶׁךְ) וְהֵם לֹא יִרְאוּ: ט וְאַחַת הִיא לָהֶם אִם הִזְהַרְתָּם וְאִם לֹא הִזְהַרְתָּם לֹא יַאֲמִינוּ²⁰⁵⁷: י אָכֵן תַּזְהִיר רַק אֶת אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי הַהַזְהָרָה, וַיִּירָא אֶת הָרַחֲמָן בַּסָּתֶר. בַּשְּׂרֵהוּ אֵפוֹא בִסְלִיחָה וְשָׂכָר נִכְבָּד: יא אָכֵן אֲנַחְנוּ נְחַיֶּה אֶת הַמֵּתִים, וְנִכְתֹּב אֶת אֲשֶׁר קִדְּמוּ (לַעֲשׂוֹת), וְאֶת עִקְבוֹתֵיהֶם, וְכָל דָּבָר מָנִינוּ בִּכְתָב בָרוּר²⁰⁵⁸:

יב וּמְשֹׁל לָהֶם מְשַׁל בְּנֵי הָעִיר²⁰⁵⁹, בְּבוֹא אֵלֶיהָ הַשְּׁלִיחִים: יג בְּשָׁלְחֵנוּ אֲלֵיהֶם שְׁנַיִם, וַיִּתְּנוּם לְכוֹזְבִים, וַנְּחַזְּקֵם בִשְׁלִישִׁי, וַיֹּאמְרוּ: “הִנֵּה אֲנַחְנוּ שְׁלוּחִים אֲלֵיכֶם”: יד וַיֹּאמְרוּ: אֵין אַתֶּם בִּלְתִּי אִם בָּשָׂר כָּמוֹנוּ וְלֹא הוֹרִיד הָרַחֲמָן כָּל דָּבָר, אֵּין אַתֶּם בִּלְתִּי אִם מְדַבְּרִים שָׁקֶר": טו וַיֹּאמְרוּ: “אֱלֹהֵינוּ יוֹדֵעַ, כִּי אָכֵן שְׁלוּחִים אֲנַחְנוּ אֲלֵיכֶם: טז וְאֵין עָלֵינוּ בִּלְתִּי אִם לְהַזְהִיר גָּלוּי”: יז וַיֹּאמְרוּ: “חָזִינוּ בָכֶם רָעָה. אָכֵן אִם לֹא תֶחְדָּלוּ, נִרְגָּמְכֶם אֶבֶן, וְנָגַע אֲלֵיכֶם מֵאִתָּנוּ עֹנֶשׁ דְּאָבָה”: יח וַיֹּאמְרוּ: “גּוֹרַלְכֶם הָרָע אִתְּכֶם הוּא²⁰⁶⁰. הֲלֹא הִזְהִירוּכֶם? לֹא כִי עַם מַשְׁחִיתִים אַתֶּם”: יט וַיָּבוֹא אִישׁ מִקְּצֵה הָעִיר מְמַהֵר²⁰⁶¹, וַיֹּאמֶר: “עַמִּי, לְכוּ אַחֲרֵי הַשְּׁלִיחִים כ לְכוּ אַחֲרֵי אֵלֶּה אֲשֶׁר לֹא יִשְׁאֲלוּ מִכֶּם שָׂכָר, וְהֵם מְאֻשָּׁרִים בְּדָרֶךְ: כא וּמַה לִי אֲשֶׁר לֹא אֶעֱבֹד אֶת (הָאֱלֹהִים) אֲשֶׁר בְּרָאָנִי? וְאֵלָיו תּוּשָׁבוּ: כב הַאֶקַּח לִי מִבַּלְעָדָיו אֱלֹהִים אֲשֶׁר אִם יַחְפֹּץ הָרַחֲמָן לְהָרַע לִי לֹא תוֹעִיל תְּפִלָּתָם (לִי) בִּמְאוּמָה, וְלֹא יַצִּילוּנִי?: כג כִּי אָז הִנֵּה אָנֹכִי בְּתוֹעָה גְלוּיָה: כד אָכֵן מַאֲמִין אָנֹכִי בֵּאלֹהֵיכֶם, שִׁמְעוּ אֵפוֹא לִי”²⁰⁶²: כה וַיֵּאָמֵר (אֵלָיו): “בּוֹא אֶל גַּן עֵדֶן”. וַיֹּאמֶר: “מִי יִתֵּן וְיָדְעוּ עַמִּי: כו אֲשֶׁר סָלַח לִי אֱלֹהַי, וַיְשִׁיתֵנִי מִן הַנִּכְבָּדִים”: כז וְלֹא הוֹרַדְנוּ עַל עַמּוֹ אַחֲרָיו²⁰⁶³ כָּל גְּדוּד מִן הַשָּׁמַיִם, וְלֹא (דָּבָר אַחֵר) אֲשֶׁר הָיִינוּ מוֹרִידִים²⁰⁶⁴: כח לֹא הָיְתָה כִּי אִם צְעָקָה אַחַת, וְהִנֵּה הֵם מְדֹעָכִים כָּלָה²⁰⁶⁵: כט אוֹי לָאֲנָשִׁים²⁰⁶⁶, לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם שָׁלִיחַ מִבְּלִי אֲשֶׁר יִלְעֲגוּ לוֹ²⁰⁶⁷: ל הַאִם לֹא יָשִׁיבוּ אֶל לֵב, כַּמָּה דוֹרוֹת הִשְׁמַדְנוּ לִפְנֵיהֶם²⁰⁶⁸: לא כִּי הֵם לֹא יָשׁוּבוּ אֲלֵיהֶם: לב וְאוּלָם כֻּלָּם יַחְדָּו לְפָנֵינוּ מֻצָּגִים²⁰⁶⁹ (לְדִין):

לג וְאוֹת הוּא לָהֶם הָאָרֶץ הַמֵּתָה אֲשֶׁר הֶחְיֵנוּ אוֹתָהּ, וַנּוֹצֵא מִמֶּנָּה גַּרְעִין אֲשֶׁר מִמֶּנּוּ יֹאכֵלוּ: לד וַנָּשֶׂם בְּתוֹכָהּ גַּנּוֹת תָּמָר וְעֵנָב. וַנְּבַקַּע בְּתוֹכָהּ מִן הַמַּעֲיָנוֹת: לה לְמַעַן יֹאכְלוּ מִפִּרְיוֹ וּמֵעֲמַל כַּפֵּיהֶם. הַאִם לֹא יוֹדוּ (לָנוּ) אֵפוֹא?: לו יִשְׁתַּבַּח אֲשֶׁר בָּרָא אֶת הַמִּינִים כֻּלָּם מֵאֲשֶׁר תַּצְמִיחַ הָאָרֶץ וּמֵהֶם עַצְמָם וּמֵאֲשֶׁר לֹא יֵדָעוּ: לז וְאוֹת הוּא לָהֶם הַלַּיְלָה, נַעֲבִיר²⁰⁷⁰ מֵעָלָיו הַיּוֹם, וְהִנֵּה חֹשֶׁךְ יְשׁוּפֵם: לח וְהַשֶּׁמֶשׁ תָּרוּץ אֶל מְקוֹם מְנוּחָה לָהּ. זֹאת מַעֲרֶכֶת הַגִּבּוֹר וְהַיּוֹדֵעַ²⁰⁷¹ לט וְהַיָּרֵחַ קָצַבְנוּ לוֹ תַחֲנוֹת עַד שׁוּבוֹ (לִהְיוֹת) כַּסַּנְסָן הַנּוֹבֵל²⁰⁷²: מ חָלִילָה לָּהּ לַשֶּׁמֶשׁ לְהַדְבִּיק אֶת הַיָּרֵחַ (בְּדַרְכּוֹ), וְלֹא הַלַּיְלָה עוֹבֵר אֶת (גְּבוּל) הַיּוֹם, כֻּלָּם בִּמְסִלּוֹתָם יְשׁוֹטֵטוּ²⁰⁷³: מא וְאוֹת לָהֶם אֲשֶׁר נָשָׂאנוּ אֶת צֶאֱצָאֵיהֶם בַּתֵּבָה הָעֲמוּסָה²⁰⁷⁴: מב וַנִּבְרָא לָהֶם כִּדְמוּתָהּ אֲשֶׁר יִרְכְּבוּ עָלָיו²⁰⁷⁵: מג וְאִם נַחְפֹּץ נְטַבְּעֵם וְלֹא עוֹזֵר לָהֶם וְהֵם לֹא יִנָּצֵלוּ: מד אִם לֹא בְרַחֲמִים מֵאִתָּנוּ וּבְמַתַּת עַד עֵת²⁰⁷⁶:

מה וְכִי יֵאָמֵר אֲלֵיהֶם: “יִרְאוּ²⁰⁷⁷ אֶת אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַאֲשֶׁר מֵאַחֲרֵיכֶם²⁰⁷⁸, לְמַעַן תְּרֻחָמוּ”²⁰⁷⁹: מו וְאָכֵן לֹא בָא אֲלֵיהֶם אוֹת מֵאוֹתוֹת אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא סָרוּ מִמֶּנּוּ²⁰⁸⁰: מז וְכִי יֵאָמֵר אֲלֵיהֶם: “פַּזְּרוּ (לָאֶבְיוֹנִים) מֵאֲשֶׁר כִּלְכֵּל אֱלֹהִים אֶתְכֶם”, אָמְרוּ הַכּוֹפְרִים לַמַּאֲמִינִים: “הַנַאֲכִיל אֶת זֶה אֲשֶׁר לוּ חָפֵץ אֱלֹהִים הֶאֱכִילָהוּ. אֵין אַתֶּם בִּלְתִּי אִם בְּתוֹעָה גְלוּיָה”: מח וְאָמְרוּ: “מָתַי (יָקוּם) הַדָּבָר הַזֶּה, אִם אֱמֶת תְּדַבֵּרוּ?”: מט לֹא יִרְאוּ בִּלְתִּי אִם צְעָקָה אַחַת אֲשֶׁר תֹּאחֲזֵם וְהֵם מִתְוַכְּחִים: נ וְלֹא יוּכְלוּ צַוּוֹת לְבֵיתָם וְלֹא יָשׁוּבוּ אֶל מִשְׁפַּחְתָּם: נא וְיִתָּקַע בַּשּׁוֹפָר, וְהִנֵּה הֵם מִן הַקְּבָרוֹת אֶל אֱלֹהֵיהֶם יֵחָפֵזוּן: נב וְאָמְרוּ: “אוֹי לָנוּ, מִי הֵקִים אוֹתָנוּ מִמִּשְׁכְּבוֹתֵינוּ. זֶה הוּא אֲשֶׁר יָעַד אֱלֹהֵינוּ, וֶאֱמֶת דִּבְּרוּ הַשְּׁלִיחִים”: נג לֹא הָיְתָה כִּי אִם צְעָקָה אַחַת, וְהִנֵּה הֵם כֻּלָּם מֻצָּגִים לְפָנֵינוּ: נד הִנֵּה הַיּוֹם לֹא תֵעָשֵׁק נֶפֶשׁ בִּמְאוּמָה, וְלֹא תְשֻׁלְּמוּ בִּלְתִּי אִם כְּמַעֲשֵׂיכֶם: נה הִנֵּה בְּנֵי גַן עֵדֶן יַעֲנוּ הַיּוֹם בְּתַעֲנוּגוֹת: נו הֵם וּנְשׁוֹתֵיהֶם בִּצְלָלִים מְסִבִּים עַל עֲרָשׂוֹת: נז לָהֶם בְּתוֹכוֹ פֶּרִי וְלָהֶם כָּל אֲשֶׁר תִּשְׁאַל נַפְשָׁם: נח “שָׁלוֹם” (הָ)אִמְרָה (אֲלֵיהֶם) מֵאֵת אֱלֹהִים רַחוּם: נט “וְהִבָּדְלוּ הַיּוֹם אַתֶּם, הַזֵּדִים: ס הַאִם לֹא הֲבֵאתִיכֶם בִּבְרִית, בְּנֵי הָאָדָם, כִּי לֹא תַעַבְדוּ אֶת הַשָּׂטָן, כִּי אוֹיֵב גָּלוּי הוּא לָכֶם: סא וְכִי תַּעַבְדוּנִי אָנִי? זֶה אֹרַח מֵישָׁרִים: סב אָכֵן כְּבָר הִתְעָה מִכֶּם הָמוֹן רָב. הַאִם לֹא תַשְׂכִּילוּ אֵפוֹא?: סג זֹאת גֵּיהִנֹּם אֲשֶׁר הָיוּ מְנַבְּאִים לָכֶם: סד הֱיוּ לָהּ צָלִי הַיּוֹם בַּאֲשֶׁר כִּחַשְׁתֶּם”: סה הַיּוֹם נַחְתֹּם אֶת פִּיהֶם וְדִבְּרוּ אֵלֵינוּ יְדֵיהֶם וְהֵעִידוּ רַגְלֵיהֶם אֶת אֲשֶׁר פָּעָלוּ: סו וְלוּ חָפַצְנוּ כִּלִּינוּ אֶת עֵינֵיהֶם, וִיתַחֲרוּ אִישׁ אֶת אָחִיו לִמְצֹא אֶת הַדָּרֶךְ. אַךְ אֵיכָה יִרְאוּ?: סז וְלוּ חָפַצְנוּ, שִׁנִּינוּ צוּרָתָם עַל מְקוֹמוֹתָם, וְלֹא יָכְלוּ אָז לֹא עֲבֹר וְלֹא שׁוּב: סח וַאֲשֶׁר נִתֵּן לוֹ אֹרֶךְ יָמִים, נָכֹף אֶת גֵּווֹ. הַאִם לֹא יַשְׂכִּילוּ אֵפוֹא?: סט וְלֹא לִמַּדְנוּהוּ אֶת הַשִּׁיר וְחָלִילָה לּוֹ²⁰⁸¹, אֵין הוּא²⁰⁸² בִּלְתִּי אִם הַזְהָרָה וְקֻרְאָן גָּלוּי: ע לְהַזְהִיר אֶת אֲשֶׁר הוּא חָי, וְנֶחֱרַץ הַדָּבָר בְּצֶדֶק עַל הַכּוֹפְרִים: עא הַאִם לֹא יָשִׂימוּ אֶל לֵב, כִּי בָרָאנוּ לָהֶם מִמַעֲשֵׂה יָדֵנוּ מִקְנֶה וְהֵם אֲדוֹנִים לוֹ?: עב וַנַּדְבֵּר אוֹתוֹ תַחְתָּם, מֵהֶם לְמֶרְכָּב לָהֶם וּמֵהֶם יֹאכֵלוּ: עג וְלָהֶם בּוֹ תּוֹעֶלֶת וּמַשְׁקֶה²⁰⁸³. הַאִם לֹא יוֹדוּ אֵפוֹא?: עד וַיִּקְחוּ לָהֶם מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים אֱלוֹהַּ אוּלַי יִוָּשְׁעוּ (בָּהֶם): עה לֹא יוּכְלוּ הוֹשִׁיעֵם וְהֵם לָהֶם גְּדוּד מֻצָּג²⁰⁸⁴: עו אַל יַעֲצִיבוּךָ אֵפוֹא דִבְרֵיהֶם, כִּי אָכֵן אֲנַחְנוּ נֵדַע אֶת אֲשֶׁר יַעֲלִימוּ וְאֶת אֲשֶׁר יוֹדִיעוּ גָלוּי: עז הַאִם לֹא יָשִׁיב הָאָדָם אֶל לֵב כִּי אֲנַחְנוּ בְּרָאנוּהוּ מִטִּפָּה, וְהִנֵּה הוּא יָרִיב גָּלוּי (לָנוּ)²⁰⁸⁵: עח וַיַּעַשׂ אוֹתָנוּ מָשָׁל²⁰⁸⁶ וַיִּשְׁכַּח אֶת בְּרִיאָתוֹ. אֱמֹר: מִי יְחַיֶּה אֶת הָעֲצָמוֹת וְהֵן נְמַקּוֹת?: עט אֱמֹר: יְחַיֵּן זֶה אֲשֶׁר הֱקִימָן בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה, וְהוּא יוֹדֵעַ כָּל יְצִיר: פ אֲשֶׁר שָׁת לָכֶם מִן הָעֵץ הַיָּרוֹק אֵשׁ, וְהִנֵּה אַתֶּם מַדְלִיקִים מִמֶּנּוּ: פא הַאֵין לְאֵל יַד זֶה אֲשֶׁר בָּרָא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ לִבְרֹא בְּרִיאָה כְּמוֹהֶם? אָמְנָם כֵּן. וְהוּא הַבּוֹרֵא וְהַיּוֹדֵעַ: פב אָכֵן דַּרְכּוֹ בְּחָפְצוֹ דָבָר הוּא, אֲשֶׁר יֹאמַר לוֹ: “הֱוֵה”²⁰⁸⁷, וְהָיָה: פג יִשְׁתַּבַּח אֵפוֹא זֶה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מַלְכוּת כָּל דָּבָר, וְאֵלָיו תּוּשָׁבוּ:

פָּרָשַׁת הַמִּתְיַצְּבוֹת בַּמַּעֲרָכָה²⁰⁸⁸.

נִתְּנָה בְמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ מֵאָה וּשְׁמוֹנִים וּשְׁנַיִם

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א וְהַמִּתְיַצְּבוֹת בַּמַּעֲרָכָה²⁰⁸⁹: ב וְהַמִּשְׂתָּעֲרוֹת קָדִימָה וּמְפִיצוֹת (הָעֲנָנִים)²⁰⁹⁰: ג וְהַקּוֹרְאוֹת הַהַזְהָרָה²⁰⁹¹: ד כִּי אָכֵן אֱלֹהֵיכֶם אֶחָד: ה אֲדוֹן הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בֵּינֵיהֶם וַאֲדוֹן הַמִּזְרָח²⁰⁹²: ו אָכֵן עָדִינוּ אֶת הַשָּׁמַיִם הַשְּׁפָלִים עֲדִי הַכּוֹכָבִים: ז וּמִשְׁמָר (שַׂמְנוּ) בִּפְנֵי כָּל שָׂטָן מוֹרֵד²⁰⁹³: ח לֹא יִשְׁמְעוּ אֶל הַשָּׂרִים הָעֶלְיוֹנִים וְיוּטְלוּ מִכָּל עֵבֶר: ט לַהֲפִיצָם, וְלָהֶם עֹנֶשׁ קַיָּם לָעַד: י בִּלְעֲדֵי זֶה אֲשֶׁר חָטַף חָטוֹף, וַתָּבוֹא אַחֲרָיו שַׁלְהֶבֶת קוֹרֶנֶת²⁰⁹⁴: יא שְׁאַל נָא אֶת פִּיהֶם²⁰⁹⁵: הַהֵם חֲזָקִים לִבְרִיאָה, אִם אֵלֶּה (הַמַּלְאָכִים) אֲשֶׁר בָּרָאנוּ? אָכֵן אֲנַחְנוּ יָצַרְנוּ אוֹתָם טִיט קָשֶׁה²⁰⁹⁶: יב אֲבָל אַתָּה הִתְפַּלֵּאתָ²⁰⁹⁷, וַיִּלְעָגוּ: יג וּבְהַזְהִיר אוֹתָם לֹא יָשִׂימוּ אֶל לֵב: יד וּבִרְאוֹתָם אוֹת יִתְקַלָּסוּ: טו וַיֹּאמְרוּ: “אֵין אֵלֶּה בִּלְתִּי אִם כְּשָׁפִים גְּלוּיִים: טז הַאִם אַחֲרֵי אֲשֶׁר מַתְנוּ וְהָיִינוּ לְעָפָר וַעֲצָמוֹת, קוֹם נָקוּם לִתְחִיָּה²⁰⁹⁸: יז וְגַם אֲבוֹתֵינוּ הָראשׁוֹנִים”?: יח אֱמֹר: “כֵּן, וְאַתֶּם תְּזֹרָבוּ”²⁰⁹⁹: יט וְאָכֵן רַק תֵּקַע שׁוֹפָר אֶחָד הוּא וְהֵם יִרְאוּ²¹⁰⁰: כ וְאָמְרוּ “אוֹי לָנוּ, זֶה הוּא יוֹם הַדִּין”: כא זֶה יוֹם הַהַבְדֵּל²¹⁰¹ אֲשֶׁר הֱיִיתֶם מְכַחֲשִׁים בּוֹ: כב אִסְפוּ אֶת הַפּוֹשְׁעִים וְאֶת רֵעֵיהֶם²¹⁰², וְאֶת (הָאֱלִילִים) אֲשֶׁר הָיוּ עוֹבְדִים: כג מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים וְהַדְרִיכוּם אֶל אֹרַח שְׁאוֹל: כד וְהַעֲמִידוּם, כִּי עֲרֵבִים הֵם²¹⁰³: כה “מַה לָּכֶם אֲשֶׁר לֹא תַעַזְרוּ אִישׁ אֶת אָחִיו?”²¹⁰⁴: כו אָכֵן הַיּוֹם הֵם נִכְנָעִים: כז וְנִגְּשׁוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וְשָׁאֲלוּ זֶה אֶת זֶה: כח וְאָמְרוּ: “הִנֵּה אַתֶּם בָּאתֶם אֵלֵינוּ מִיָּמִין²¹⁰⁵”: כט וְאָמְרוּ²¹⁰⁶: “לֹא כִי לֹא הֱיִיתֶם מַאֲמִינִים, וְלֹא הָיָה לָנוּ עֲלֵיכֶם כָּל שִׁלְטוֹן. לֹא כִי אֲנָשִׁים מַמְרִים הֱיִיתֶם: ל וַיָּבוֹא בְּצֶדֶק עָלֵינוּ דְבַר אֱלֹהֵינוּ, וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ טוֹעֲמִים (הָעֹנֶשׁ): לא וַנְּעַוֶּתְכֶם, כִּי הָיִינוּ שׁוֹגִים”²¹⁰⁷: לב וְאָכֵן הֵם בַּיּוֹם הַהוּא שֻׁתָּפִים בָּעֹנֶשׁ: לג אָמְנָם כָּכָה נַעֲשֶׂה בַּזֵּדִים: לד כִּי הֵם –, כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ אֲלֵיהֶם: אֵין אֱלוֹהַּ בִּלְעֲדֵי אֱלֹהִים – הָיוּ מִתְנַשְּׂאִים: לה וַיֹּאמְרוּ: “הַאִם נַעֲזֹב עָזוֹב אֶת אֱלֹהֵינוּ בִּגְלַל מְשׁוֹרֵר מְשֻׁגָּע?”²¹⁰⁸: לו לֹא כִי הֵבִיא אֶת הָאֱמֶת, וַיְקַיֵּם אֶת (דִּבְרֵי) הַשְּׁלִיחִים²¹⁰⁹: לז הִנֵּה אַתֶּם טוֹעֲמִים עֹנֶשׁ הַדְּאָבָה: לח וְלֹא תְשֻׁלְּמוּ בִּלְתִּי אִם כְּפָעָלְכֶם: לט בִּלְעֲדֵי עוֹבְדֵי אֱלֹהִים הַתְּמִימִים (עִמּוֹ): מ אֵלֶּה לָהֶם מָזוֹן קָצוּב: מא פֵּרוֹת, וְהֵם מְכֻבָּדִים: מב בְּגַנּוֹת הַנֹּעַם: מג עַל עֲרָשׂוֹת, זֶה לְעֻמַּת זֶה²¹¹⁰: מד יָחֹג²¹¹¹ בְּתוֹכָם כּוֹס מַעְיָן: מה זַךְ, תַּעֲנוּג לַשּׁוֹתִים: מו אֵין בְּתוֹכָהּ עִוְעִים²¹¹², וְלֹא יִשְׁתַּכְּרוּ מִמֶּנָּה²¹¹³: מז וְאִתָּם קִצְרוֹת הַמֶּבָּט²¹¹⁴ בְּנוֹת עֵינַיִם גְּדוֹלוֹת כְּמוֹ הָיוּ בֵּיצִים מְכֻסּוֹת²¹¹⁵: מח וְנִגְּשׁוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, וְשָׁאֲלוּ זֶה אֶת זֶה: מט וַיֹּאמֶר אוֹמֵר מֵהֶם²¹¹⁶: "הִנֵּה אָנֹכִי הָיָה לִי עָמִית²¹¹⁷: נ הָאוֹמֵר: "הַאֻמְנָם אַתָּה מִן הַמְקַיְּמִים (אֶת הַדָּבָר)?: נא הַאִם אַחֲרֵי אֲשֶׁר מַתְנוּ, וְהָיִינוּ לֶעָפָר וַעֲצָמוֹת, הַאִם נַעֲמֹד אָז לַדִּין?²¹¹⁸: נב וַיֹּאמֶר (עוֹד)²¹¹⁹: “הַאִם אַתֶּם מַבִּיטִים לְמָטָּה?”: נג וְהִבִּיט לְמַטָּה וְרָאָהוּ²¹²⁰ בְּבֶטֶן שְׁאוֹל: נד וְאָמַר²¹²¹ “חַי הָאֱלֹהִים, כִּמְעַט אִבַּדְתַּנִי²¹²²: נה וְלוּלֵא חֶסֶד אֱלֹהַי, הָיִיתִי מִן הַמּוּבָאִים (שְׁאוֹלָה): נו הַאֵין אֲנַחְנוּ מֵתִים אֵפוֹא: נז בִּלְתִּי אִם מוֹתֵנוּ הָרִאשׁוֹן? וְאֵין אֲנַחְנוּ נֶעֱנָשִׁים?”: נח אָכֵן זֶה הוּא הָאשֶׁר הַגָּדוֹל: נט לְמַעַן (מְצֹא) כָּזֶה יַעַמְלוּ הָעֲמֵלִים: ס הַאִם זֶה טוֹב יוֹתֵר לְמָדוֹר²¹²³ אִם עֵץ הַזַּקּוּם²¹²⁴: סא אָכֵן שַׂמְנוּהוּ מַסָּה²¹²⁵ לַפּוֹשְׁעִים: סב הִנֵּה הוּא עֵץ יֵצֵא בְּלֵב²¹²⁶ הַשְּׁאוֹל: סג תֻּרְמָלָיו כְּאִלּוּ הֵם רָאשֵׁי הַשְּׂטָנִים²¹²⁷: סד וְאָכֵן הֵם יֹאכְלוּ מֵהֶם וִימַלְּאוּ מֵהֶם הַבָּטֶן: סה אַחֲרֵי כֵן הִנֵּה לָהֶם עֲלֵיהֶם מַשְׁקֶה מְגֹאָל מִמַּיִם רוֹתְחִים: סו אַחֲרֵי כֵן תְּשׁוּבָתָם אֶל שְׁאוֹל: סז כִּי אָכֵן מָצְאוּ אֶת אֲבוֹתֵיהֶם תּוֹעִים²¹²⁸: סח וְהֵם אָצִים בְּעִקְבוֹתֵיהֶם: סט וּכְבָר תָּעוּ לִפְנֵיהֶם מַרְבִּית הָרִאשׁוֹנִים: ע וּכְבָר שָׁלַחְנוּ בְתוֹכָם מַזְהִירִים: עא רְאֵה אֵפוֹא, אֵיכָה הָיְתָה אַחֲרִית אֵלֶּה אֲשֶׁר הִזְהִירוּם²¹²⁹: עב בִּלְעֲדֵי עוֹבְדֵי אֱלֹהִים הַתְּמִימִים (עִמּוֹ):

עג וּלְפָנִים קָרָא אֵלֵינוּ נֹחַ. מַה טּוֹבִים (הָיִינוּ) הַמְּשִׁיבִים²¹³⁰: עד וַנְּמַלֵּט אוֹתוֹ וְאֶת בֵּיתוֹ מִן הַיָּגוֹן הַכָּבֵד²¹³¹: עה וַנָּשֶׁת אֶת זַרְעוֹ הֵם הַנִּשְׁאָרִים (בַּחַיִּים)²¹³²: עו וַנַּנַּח שְׁמוֹ בְּתוֹךְ הָאַחֲרוֹנִים²¹³³ (לֵאמֹר): עז “שָׁלוֹם עַל נֹחַ בֵּין בְּנֵי הָאָדָם²¹³⁴: עח הִנֵּה כָּזֹאת נִגְמֹל אֶת עוֹשֵׂי הַטּוֹב²¹³⁵: עט כִּי הוּא מֵעוֹבְדֵינוּ הַמַּאֲמִינִים: פ אַחֲרֵי כֵן טִבַּעְנוּ אֶת הָאֲחֵרִים²¹³⁶: פא וְהִנֵּה מִמַּחְלַקְתּוֹ²¹³⁷ אַבְרָהָם: פב בְּבוֹאוֹ אֶל אֱלֹהָיו בְּלֵב שָׁלֵם: פג בְּאָמְרוֹ אֶל אָבִיו וְעַמּוֹ: “מַה זֶּה תַּעֲבֹדוּ?” פד הֲשֶׁקֶר, אֱלוֹהַּ מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים, תַּחְפֹּצוּ?: פה וּמַה תַּחְשְׁבוּ עַל רִבּוֹן הָעוֹלָמִים?”: פו וַיַּבֵּט וַיַּרְא בַּכּוֹכָבִים: פז וַיֹּאמֶר: “הִנְנִי חוֹלֶה”²¹³⁸: פח וַיַּהַפְכוּ עֹרֶף, וַיָּסוּרוּ מִמֶּנּוּ²¹³⁹: פט וַיִּגַּשׁ חֶרֶשׁ אֶל אֱלֹהֵיהֶם, וַיֹּאמֶר: “הַאִם לֹא תֹאכֵלוּ?²¹⁴⁰: צ מַה לָּכֶם לֹא תְדַבֵּרוּ?”: צא וַיֵּט עֲלֵיהֶם לְהַכּוֹתָם בְּיַד יְמִינוֹ: צב וַיָּבוֹאוּ אֵלָיו (בְּנֵי עַמּוֹ) חוּשִׁים: צג וַיֹּאמֶר: “הֲתַעַבְדוּ אֶת (הַפְּסִילִים) אֲשֶׁר תָּחֹקּוּ?: צד וֵאלֹהִים בְּרַאֲכֶם וְלֹא תֵדָעוּ”: צה וַיֹּאמְרוּ: “בְּנוּ לוֹ בִּנְיָן²¹⁴¹ וְהַשְׁלִיכוּהוּ בַּשְּׁאוֹל”: צו וַיִּתְנַכְּלוּ לוֹ, וַנְּשִׂימֵם הֵם הַשְּׁפָלִים²¹⁴²: צז וַיֹּאמֶר: “הִנְנִי הוֹלֵךְ אֶל אֱלֹהַי, הַנְחֵה יַנְחֵנִי מֵישָׁרִים: צח אֱלֹהַי, תֵּן לִי (בָּנִים) מִן הָעוֹשִׂים הַיָּשָׁר”²¹⁴³: צט וַנְּבַשְּׂרֵהוּ בְּבֵן אֶרֶךְ רוּחַ²¹⁴⁴: ק וְכַאֲשֶׁר הִגִּיעַ (בְּנוֹ) לְגִיל, יִתְאַמֵּץ (לָלֶכֶת) אִתּוֹ (בְדַרְכּוֹ)²¹⁴⁵: קא אָמַר: בְּנִי “הִנֵּה רָאִיתִי בַחֲלוֹם, כִּי אֶזְבַּח אוֹתְךָ (קָרְבָּן). רְאֵה אֵפוֹא מַה מַּחְשַׁבְתֶּךָ?”: קב וַיֹּאמֶר: “אָבִי, עֲשֵׂה אֶת אֲשֶׁר תְּצֻוֶּה, מָצוֹא תִמְצָא אוֹתִי, אִם יִרְצֶה אֱלֹהִים, מִן הַמַּאֲרִיכִים רוּחָם”²¹⁴⁶: קג וְכַאֲשֶׁר הָיוּ שְׁנֵיהֶם תְּמִימִים (עִם אֱלֹהִים), וַיַּנַּח אוֹתוֹ עָרוּךְ עַל פָּנָיו: קד קָרָאנוּ לֵאמֹר: “אַבְרָהָם: קה כְּבָר קִיַּמְתָּ אֶת הֶחָזוֹן”. אָכֵן כָּזֹאת נִגְמֹל אֶת עוֹשֵׂי הַטּוֹב: קו אָכֵן זֹאת הִיא הַמַּסָּה הַגְּלוּיָה: קז וַנִּפְדֶנּוּ בְּזֶבַח נִכִבָּד:²¹⁴⁷ קח וַנַּנַּח שְׁמוֹ בְּתוֹךְ הָאַחֲרוֹנִים (לֵאמֹר): קט “שָׁלוֹם עַל אַבְרָהָם”: קי כָּזֹאת נִגְמֹל אֶת עוֹשֵׂי הַטּוֹב: קיא כִּי הוּא מֵעוֹבְדֵינוּ הַמַּאֲמִינִים²¹⁴⁸: קיב וַנְּבַשְּׂרֵהוּ בְיִצְחָק, נָבִיא מֵעוֹשֵׂי הַטּוֹב: קיג וַנְּבָרְכֵהוּ וְאֶת יִצְחָק, וּמִצֶּאֱצָאֵי שְׁנֵיהֶם (יֵשׁ) עוֹשֵׂה טוֹב וְ(יֵשׁ) חוֹטֵא לְנַפְשׁוֹ גָּלוּי: קיד וּלְפָנִים הִפְלֵינוּ חַסְדֵּנוּ לְמשֶׁה וְאַהֲרֹן: קטו וַנְּמַלֵּט אוֹתָם וְאֶת עַמָּם מִן הַיָּגוֹן הַכָּבֵד²¹⁴⁹: קטז וַנַּעֲזֹר אוֹתָם שְׁנֵיהֶם וַיִּהְיוּ הֵם הַגּוֹבְרִים²¹⁵⁰: קיז וַנִּתֵּן לָהֶם אֶת הַסֵּפֶר הַמְבֹאָר: קיח וַנַּנְחֵם בְּאֹרַח מֵישָׁרִים: קיט וַנַּנַּח שֵׁם שְׁנֵיהֶם בְּתוֹךְ הָאַחֲרוֹנִים (לֵאמֹר): קכ “שָׁלוֹם עַל משֶׁה וְאַהֲרֹן: קכא הִנֵּה כָּזֹאת נִגְמֹל אֶת עוֹשֵׂי הַטּוֹב: קכב כִּי שְׁנֵיהֶם מֵעוֹבְדֵינוּ הַמַּאֲמִינִים²¹⁵¹: קכג וְהִנֵּה אֵלִיָּהוּ מִן הַשְּׁלִיחִים: קכד בְּאָמְרוֹ אֶל בְּנֵי עַמּוֹ: “הַאִם לֹא תִירְאוּ אֱלֹהִים?: קכה הֲתִקְרְאוּ אֶל הַ”בַּעַל”, וְתִטְּשׁוּ אֶת הַטּוֹב בַּיּוֹצְרִים? קכו אֱלֹהִים אֱלֹהֵיכֶם וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם הָרִאשׁוֹנִים?": קכז וַיִּתְּנוּהוּ לְכוֹזֵב, וְאָכֵן הִנֵּה הֵם מֻצָּגִים (לְדִין): קכח מִבַּלְעֲדֵי עוֹבְדֵי אֱלֹהִים הַתְּמִימִים (עִמּוֹ): קכט וַנַּנַּח שְׁמוֹ בְּתוֹךְ הָאַחֲרוֹנִים (לֵאמֹר): קל “שָׁלוֹם עַל אֵלִיָּהוּ”: קלא הִנֵּה כָּזֹאת נִגְמֹל אֶת עוֹשֵׂי הַטּוֹב: קלב כִּי הָיָה מֵעוֹבְדֵינוּ הַמַּאֲמִינִים²¹⁵²: קלג וְהִנֵּה לוֹט מִן הַשְּׁלִיחִים: קלד בְּמַלְּטֵנוּ אוֹתוֹ וְאֶת בֵּיתוֹ יַחְדָּו: קלה מִבַּלְעֲדֵי אִשָּׁה זְקֵנָה, (הָיְתָה) מִן הַמִּתְמַהְמְהִים²¹⁵³: קלו אַחֲרֵי כֵן הָרַסְנוּ אֶת הָאֲחֵרִים: קלז וְאָכֵן אַתֶּם עוֹבְרִים עֲלֵיהֶם עָבוֹר מַשְׁכִּימִים: קלח וּבַלַּיְלָה²¹⁵⁴. הַאִם לֹא תַשְׂכִּילוּ אֵפוֹא?: קלט וְהִנֵּה יוֹנָה מִן הַשְּׁלִיחִים: קמ בְּהִנָּצְלוֹ אֶל הָאֳנִיָּה הָעֲמוּסָה: קמא וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִפִּילוּ גוֹרָלוֹת²¹⁵⁵, וַיְהִי מֵאֵלֶּה אֲשֶׁר הִרְשִׁיעוּם: קמב וַיִּבְלָעֶנּוּ הַדָּג, כִּי מִנֹּאָץ הוּא: קמג וְלוּלֵא שֶׁהָיָה מִן הַמְשַׁבְּחִים (לֵאלֹהִים): קמד כִּי אָז הִתְמַהְמַהּ בְּבִטְנוֹ עַד יוֹם יוּקְמוּ (הַמֵּתִים): קמה וַנְּטִילֵהוּ אֶל (הַחוֹף) הֶחָשׂוּף וְהוּא חוֹלֶה: קמו וַנַּצְמַח עָלָיו צֶמַח קִשּׁוּת: קמז וַנִּשְׁלָחֶנּוּ אֶל מֵאָה אֶלֶף אוֹ רַבִּים מִזֶּה: קמח וַיַּאֲמִינוּ וַנִּתֵּן לָהֶם טוּב עַד עֵת (מוֹעֵד):

קמט שְׁאַל אֵפוֹא²¹⁵⁶ אֶת פִּיהֶם: הַאִם לֵאלֹהֶיךָ הַבָּנוֹת וְלָהֶם הַבָּנִים: קנ אִם בָּרָאנוּ אֶת הַמַּלְאָכִים נְקֵבוֹת לְעֵינֵיהֶם²¹⁵⁷?: קנא הֲלֹא הֵם שִׁקְרָם יַגִּידוּ: קנב “יָלַד אֱלֹהִים”, וְהֵם שֶׁקֶר יְדַבֵּרוּ (לֵאמֹר): קנג “הֲבִכֵּר לוֹ אֱלֹהִים אֶת הַבָּנוֹת עַל הַבָּנִים?”: קנד מַה לָּכֶם, אֵיכָה תִשְׁפֹּטוּ? קנה הַאִם לֹא תָשִׂימוּ אֵפוֹא אֶל לֵב?: קנו אוֹ הַאִם לָכֶם שִׁלְטוֹן גָּלוּי?²¹⁵⁸: קנז הָבִיאוּ נָא אֶת סִפְרֵיכֶם²¹⁵⁹, אִם אֱמֶת תְּדַבֵּרוּ: קנח וַיָּשִׂימוּ בֵּינוֹ וּבֵין הָרוּחוֹת²¹⁶⁰ יַחַשׂ. וְאוּלָם יָדוֹעַ יָדְעוּ הָרוּחוֹת, כִּי הֵם מֻצָּגִים (לְדִין): – קנט חָלִילָה לֵּאלֹהִים אֲשֶׁר יְחַשְּׁבוּ (אֵלָיו)²¹⁶¹: – קס מִבַּלְעֲדֵי²¹⁶² עוֹבְדֵי אֱלֹהִים הַתְּמִימִים (עִמּוֹ): קסא אָכֵן אַתֶּם וְ(הָאֱלִילִים) אֲשֶׁר אַתֶּם עוֹבְדִים: קסב לֹא תוּכְלוּ לְהַדִּיחַ נֶגְדּוֹ²¹⁶³: קסג בִּלְתִּי אִם אֶת זֶה אֲשֶׁר הוּא צְלִי שְׁאוֹל: קסד וְאֵין מֵאִתָּנוּ אֶחָד אֲשֶׁר אֵין לוֹ מָקוֹם קָצוּב: קסה וְאָכֵן אֲנַחְנוּ אֲנַחְנוּ הַמִּתְיַצְּבִים בַּמַּעֲרָכוֹת²¹⁶⁴: קסו וְאָכֵן אֲנַחְנוּ הַמְשַׁבְּחִים (לֵאלֹהִים): קסז וְאִם אָמְרוּ²¹⁶⁵: קסח “לוּ הָיְתָה אִתָּנוּ הַזְהָרָה מִן הָרִאשׁוֹנִים²¹⁶⁶: קסט כִּי אָז הָיִינוּ עוֹבְדֵי אֱלֹהִים הַתְּמִימִים (עִמּוֹ)”: קע הִנֵּה כִּחֲשׁוּ בוֹ²¹⁶⁷. אַךְ לָאַחֲרוֹנָה יֵדָעוּ: קעא וּכְבָר יָצָא דְבָרֵנוּ לְפָנִים אֶל עוֹבְדֵינוּ הַשְּׁלִיחִים: קעב כִּי הֵם יִהְיֶה עֵזֶר לָהֶם: קעג וְכִי גְדוּדֵינוּ יִהְיוּ הַגּוֹבְרִים לָהֶם²¹⁶⁸: קעד פְּנֵה, סוּר מֵהֶם²¹⁶⁹ אֵפוֹא עַד עֵת: קעה וּרְאֵה בָהֶם²¹⁷⁰ וְלָאַחֲרוֹנָה יִרְאוּ²¹⁷¹: קעו הַיְבַקְשׁוּ אֵפוֹא לְהָחִישׁ בּוֹא עָנְשֵׁנוּ?: קעז אָכֵן בְּרִדְתּוֹ עַל חַצְרוֹתָם יֵרַע שַׁחַר אֵלֶּה אֲשֶׁר הִזְהִירוּ אוֹתָם: קעח וּפָנִיתָ וְסַרְתָּ מֵהֶם עַד עֵת: קעט וּרְאֵה, וְלָאַחֲרוֹנָה יִרְאוּ: קפ חָלִילָה²¹⁷² לֵאלֹהֶיךָ אֱלֹהֵי הָעֹז מֵאֲשֶׁר יְחַשְּׁבוּ (אֵלָיו): קפא וְשָׁלוֹם עַל הַשְּׁלִיחִים: קפב וְהַתְּהִלָּה לֵאלֹהִים רִבּוֹן הָעוֹלָמִים:

פָּרָשַׁת צ.²¹⁷³

נִתְּנָה בְמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ שְׁמוֹנָה וּשְׁמוֹנִים

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

צ א וְהַקֻּרְאָן²¹⁷⁴ בַּעַל הַהַזְהָרָה. אָכֵן הַכּוֹפְרִים בְּגָאוֹן וּבִמְדָנִים הֵם: ב כַּמָּה דּוֹרוֹת הִשְׁמַדְנוּ לפִנְיֵהםֶ, וְהֵם קוֹרְאִים. אַךְ לֹא עֵת מִפְלָט (הִיא): ג וַיִתְמְהוּ בְּבוֹא אֲלֵיהֶם מַזְהִיר מִקִּרְבָּם, וַיֹאמְרוּ הַכּוֹפְרִים: “מְכַשֵׁף דּוֹבֵר שֶׁקֶר (הוּא) זֶה: ד הֲשָׂם אֶת הָאֵלִים כֻּלָּם אֱלֹהִים אֶחָד? הֵן דְּבַר פֶּלֶא הוּא זֶה”: ה וַיֵצְאוּ הָרָאשִׁים בָּהֶם²¹⁷⁵ (וַיֹאמְרוּ): “לְכוּ וְהַחֲזִיקוּ²¹⁷⁶ בֵּאלֹהֵיכֶם, כִּי דְּבַר מְזִמָּה²¹⁷⁷ הוּא: ו לֹא שָׁמַעְנוּ כָזֹאת בַּדָּת הָאַחֲרוֹנָה²¹⁷⁸. אֵין זֶה בִּלְתִּי אִם (שֶׁקֶר) בְּדָאוֹ מִלִּבּוֹ: ז הַהוּרְדָה אֵלָיו הַהַזְהָרָה מִבֵּינֵינוּ?”.²¹⁷⁹ לֹא כִּי בְסָפֵק הֵם בִּדְבַר הַזְהָרָתִי, לֹא כִי טֶרֶם טָעֲמוּ עָנְשִׁי: ח אִם אִתָּם אוֹצְרוֹת רַחֲמֵי אֱלֹהֶיךָ הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹתֵן?: ט אוֹ אִם לָהֶם מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וַאֲשֶׁר בֵּינֵיהֶם, יַעֲלוּ אֵפוֹא בַּמַדְרֵגוֹת (הַשָּׁמַיְמָה)²¹⁸⁰: י גְּדוּד הוּא מֵעוֹבְדֵי הָאֱלִילִים הַנִּדְחָפִים שָׁמָּה²¹⁸¹: יא כִּחֲשׁוּ לִפְנֵיהֶם עַם נֹחַ וְעָאד וּפַרְעֹה בַּעַל הַיְתֵדוֹת²¹⁸²: יב וְתַמוּד וְעַם לוֹט וְאַנְשֵׁי אַלְאַיְּכָּה²¹⁸³ אֵלֶּה עוֹבְדֵי הָאֱלִילִים: יג אֵין הֵם בִּלְתִּי אִם (עַמִּים אֲשֶׁר) נָתְנוּ אֶת הַשְּׁלִיחִים לְכוֹזבִים, וַיָבוֹא עֲלֵיהֶם בְּצֶדֶק עָנְשִׁי: יד וְלֹא יְצַפּוּ אֵלֶּה בִּלְתִּי לְרַעַשׁ אֶחָד, אֵין עוֹצֵר בַּעֲדוֹ²¹⁸⁴: וַיֹאמְרוּ: “אֱלֹהֵינוּ, הָחַשׁ לְהוֹצִיא כְתָב אַשְׁמָתֵנוּ לִפְנֵי יוֹם הַחֶשְׁבּוֹן”²¹⁸⁵: טז הַאֱרֵךְ רוּחֲךָ לַאֲשֶׁר יֹאמְרוּ, וּזְכוֹר אֶת עַבְדֵּנוּ אֶת דָּוִד אִישׁ־הַיָּדַיִם²¹⁸⁶, כִּי הוּא שָׁב (בִּתְשׁוּבָה): יז הִנֵּה אֲנַחְנוּ כָּפַפְנוּ אֶת הֶהָרִים לְשַׁבֵּחַ אִתּוֹ בָּעֶרֶב וְעִם זְרוֹחַ הַשָׁמֶשׁ:־יח וְהָעוֹף אֲסוּפִים־²¹⁸⁷ כֻּלָם שָׁבִים אֵלָיו: יט וַנְחַזֵּק אֶת מַלְכוּתוֹ, וַנִּתֵּן לוֹ אֶת הַחָכְמָה וְצַחוּת הַדִּבֵּר²¹⁸⁸: כ וְהַאִם בָּא אֵלֶיךָ דְּבַר הָרִיב²¹⁸⁹ בְּצַעֲדָם עֲלֵי שׁוּר (לָבוֹא) אֶל הַתָּא?: כא בְּבוֹאָם אֶל דָּוִד וַיִּבָּהֵל מִפְּנֵיהֶם²¹⁹⁰, וַיֹאמְרוּ: "אַל תִּירָא, שְׁנֵי יְרִיבִים (אֲנַחְנוּ). בִּקֵּשׁ אֶחָד מֵאִתָּנוּ תֹאֲנָה עַל רֵעֵהוּ, שְׁפוֹט אֵפוֹא בֵינֵינוּ בְּצֶדֶק, וְלֹא תְעַוֵּת מִשְׁפָּט, וּנְחַנוּ אֶל הָאֹרַח הַיָּשָׁר: כב הִנֵּה זֶה אָחִי לֹא תֵשַׁע וְתִשְׁעִים כְּבָשׂוֹת וְלִי כִבְשָׂה אַחַת, וַיֹּאמֶר: “הָבָה וְאֶהְיֶה אוֹמֵן אוֹתָהּ, וַיֶחֶזְקוּ עָלַי דְּבָרָיו”: כג וַיֹּאמֶר (דָּוִד): “אָכֵן עֲשׁוֹק עֲשָׁקְךָ בְּבַקְּשׁוֹ כִּבְשָׂתְךָ עַל כִּבְשׂוֹתָיו. וְאָמְנָם רַבִּים מִן הַמִּתְעָרְבִים זֶה בָּזֶה,²¹⁹¹ יְבַקֵּשׁ אִישׁ מֵהֶם תֹּאֲנָה עַל רֵעֵהוּ, מִבַּלְעֲדֵי אֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ וַיַעֲשׂוּ הַיָּשָׁר. אַךְ מְעַט מִזְעָר הֵם”. וָיָבֶן דָּוִד, כִי רַק נַסֵּה נִסִּינוּ אוֹתוֹ, וַיִתְפָּלֵּל אֶל אְלֹהַָיו, כִּי יִסְלַח לוֹ, וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו וַיִּכְרַע וַיָּשָׁב²¹⁹² (בִּתְשׁוּבָה): כד וַנִּסְלַח לוֹ זֹאת. וְאָכֵן קִרְבָה לוֹ אֶצְלֵנוּ, וְהַשִׁיבָה הַנָּאָה מִכֹּל²¹⁹³: כה “דָּוִד, הִנֵּה אֲנַחְנוּ שַׁתְנוּךָ מוֹשֵׁל בִּשְׁמֵנוּ בָּאָרֶץ²¹⁹⁴. שְׁפֹט אֵפוֹא בֵּין הָאֲנָשִׁים בֶּאֱמֶת, וְלֹא תֵלֵךְ אַחֲרֵי הַתַּאֲוָה, פֶּן תַּתְעֶה אוֹתְךָ מִדֶּרֶךְ אֱלֹהִים, כִּי אֵלֶּה הַתּוֹעִים מִדֶּרֶךְ אֱלֹהִים לָהֶם עֹנֶשׁ כָּבֵד עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁכְחוּ אֶת יוֹם הַחֶּשְׁבּוֹן”: כו וְלֹא תֹהוּ בָּרָאנוּ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בֵּינֵיהֶם²¹⁹⁵. זֹאת מַחֲשֶׁבֶת הַכּוֹפְרִים. אַךְ אוֹי לַכּוֹפְרִים מִ(גֵּיהִנֹּם) הָאֵשׁ: כז אוֹ אִם נָשִׁית אֶת אֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ וַיַעֲשׂוּ הַיָּשָׁר כַּמַשְׁחִיתִים עַל הָאָרֶץ, אוֹ אִם נָשִׁית אֶת יִרְאֵי הָאֱלֹהִים כַּזֵּדִים?: כח סֵפֶר, הוּרַד אֵלֶיךָ מְבֹרָך, לְמַעַן ייעֲמִיקּו בְּחֵקֶר אוֹתוֹתָיו²¹⁹⁶, וּלְמַעַן יָשִׂימוּ אֶל לֵב אַנְשֵׁי לֵבָב: כט וַנִּתֵּן לְדָוִד אֶת שְׁלֹמֹה. מַה־טּוֹב (הוּא) הָעֶבֶד²¹⁹⁷. אָכֵן הָיָה שָׁב (בִּתְשׁוּבָה): ל כַּאֲשֶׁר הָעָמְדוּ לְפָנָיו בְּמַעֲרָכָה בָּעֶרֶב אֲצִילֵי הַסּוּסִים הָאַבִּירִים²¹⁹⁸: לא וַיֹּאמֶר: “אָכֵן אָהַבְתִּי אַהֲבַת הַטּוּב יֶתֶר עַל זֶכֶר אֱלֹהַי עַד אֲשֶׁר הִסְתַּתְּרָה (הַשֶּׁמֶשׁ) בַּמָּסָךְ: לב הָשִׁיבוּ אוֹתָם אֵלָי”, וַיָחֶל לִפְגוֹעַ בַּשׁוֹק וּבַצַוָּאר (וַיְמִיתֵם): לג וְאָכֵן כְּבָר נִסִּינוּ בְמַסָּה אֶת שְׁלֹמֹה, וַנּוֹשֶׁב עַל כִּסְאוֹ גוּף²¹⁹⁹, אַחֲרֵי כֵן שָׁב (בִּתְשׁוּבָה): לד וַיֹאמֶר: “אֱלֹהַי, סְלַח לִי וְתֵן לִי מְלוּכָה אֲשֶׁר לֹא תִהְיֶה (כָּמוֹהָ) לְאִישׁ אַחֲרָי, כִּי אַתָּה הַנּוֹתֵן”: לה וַנָּשֶׁת לוֹ לְמַס עוֹבֵד אֶת הָרוּחַ תָּרוּץ בִּפְקֻדָּתוֹ רַכּוֹת לְכָל אֲשֶׁר יוֹרֶה²²⁰⁰, לו וֱאֶת הַשְּׂטָנִים כֻּלָּם (שַׂמְנוּ לוֹ) לְבוֹנִים וְצוֹלְלִים²²⁰¹: לז וַאֲחֵרִים אֲסוּרִים בָּאזִקִּים²²⁰²: לח “זֹאת מַתָּתֵנוּ. עֲשֵׂה חֶסֶד אוֹ מֱנַע בְּלִי חֶשְׁבּוֹן”²²⁰³: לט וְאָכֵן קִרְבָה לוֹ אֶצְלֵנוּ וְהַשִׁיבָה הַנָּאָה מִכֹּל²²⁰⁴: מ וּזְכֹר אֶת עַבְדֵּנוּ אֶת אִיוֹב בְּקָרְאוֹ אֶל אֱלֹהָיו לֵאמֹר: “הִנֵּה פְּגָעַנִי הַשָּׂטָן בְּעָמָל וָעֹנִי”²²⁰⁵: מא “הַךְ בְּרַגְלֶךָ²²⁰⁶, מֶרְחָץ קַר וּמַשְׁקֶה”: מב וַנִתֵּן לוֹ אֶת בְּנֵי בֵיתוֹ לְמִשְׁנֶה, רַחֲמִים מֵאִתָּנוּ וְזִכָּרוֹן לְאַנְשֵׁי לֵבָב²²⁰⁷: מג “וְקַח בְּיָדְךָ חֲבִילוֹת זְרָדִים²²⁰⁸ וְהַך בּוֹ, וְלֹא תְחַלֵּל אֶת שְׁבוּעָתֶךָ”, כִּי מְצָאנוּהוּ מַאֲרִיךְ רוּחוֹ: מד מַה טּוֹב הָעֶבֶד, אָכֵן הָיָה שָׁב (בִּתְשׁוּבָה)²²⁰⁹: מה וּזְכֹר אֶת עֲבָדֵינוּ אֶת אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיַעֲקֹב בַּעֲלֵי הַיָּדַיִם וּפִקְּחִים²²¹⁰: מו אָכֵן אֲנַחְנוּ טִהַרְנוּם טַהֵר עִקֶב זֵכֶר הַמָֹעוֹן²²¹¹: מז וְאַָכֵן הֵם אִתָּנוּ מִן הַבְּחִירִים וְהַטּוֹבִים: מח וּזְכֹר אֶת יִשְׁמָעֵאל וְאֶת אֱלִישָׁע וְאֶת ד’וּ אלַכְִּפְל²²¹² וְכֻלָּם מִן הַטּוֹבִים: מט זֹאת הַזְהָרָה. וְאָכֵן לְיִרְאֵי אֱלֹהִים הַשִּׁיבָה הַנָּאָה מִכֹּל²²¹³: נ אֶל גַּנּוֹת עֵדֶן פְּתוּחוֹת לִפְנֵיהֶם הַדְּלָתוֹת: נא מְסִבִּים יִשְׁאֲלוּ בְּתוֹכָן פֵּרוֹת לָרֹב וּמַשְׁקֶה: נב וְאֶצְלָן קִצְרוֹת הַמָּבָט²²¹⁴ בְּנוֹת גִּילָם²²¹⁵: נג זֶה הוּא הַמֻּבְטָח לָכֶם לְיוֹם הַחֶשְׁבּוֹן: נד הִנֵּה זֹאת כַּלְכָּלָתֵנוּ לֹא תֶחְדַּל לְעוֹלָם: נה זֶה הוּא, וְאוּלָם לַמַּמְרִים הַשִּׁיבָה הָרָעַה: נו אֶל גֵּיהִנֹם, צָלִי יִהְיוּ לָהּ, (מָה) רַע הַיָּצוּעַ²²¹⁶: נז זֶה הוּא, יִטְעֲמוּהוּ אֵפוֹא (מַשְׁקֶה) רוֹתְחִים וְנֶאֱלָחִים²²¹⁷: נח וַאֲחֵרִים²²¹⁸ כָּמוֹהוּ מִינִים מִמִּינִים שׁוֹנִים: נט “זֶה חֶבֶר יוּטָל עַל רֹאשׁוֹ עִמָּכֶם²²¹⁹. לֹא יְבָרְכוּם לְשָׁלוֹם אָכֵן יִהְיוּ צָלִי לְאֵש”: ס וָאְמרּו²²²⁰: “לֹא כִּי אַתֶּם לֹא יְבָרְכוּכֶם לְשָׁלוֹם. כִּי אַתֶּם הֲבֵאתָם אוֹתוֹ²²²¹ לָנוּ. רַע אֵפוֹא הַמִּשְׁכָּן”: סא וְאָמְרוּ:²²²² "אֱלֹהֵינוּ, אֲשֶֹר הֵבִיא לָנוּ אֶת זֶה, הוֹסֵף לוֹ מִשְׁנֶה עֹנֶשׁ בְּ(גֵיהִנֹּם) הֵָאשׁ: סב וְאָמְרוּ²²²³ “מַה לָּנוּ, כִּי לֹא נִרְאֶה אֲנָשִׁים חֲשַבְנוּם מִן הָרָעִים?: סג הִתְקַלַּסְנוּ בָהֶם²²²⁴, אוֹ נֶעֶלְמוּ מִן הָעֵינַיִם?”: סד אָכֵן אֱמֶת הוּא זֶה. יִתוַכְּחוּ (בּוֹ) בְּנֵי (גֵּיהִנֹּם) הָאֵשׁ: סה אֱמֹר: אָכֵן רַק מַזְהִיר אָנֹכִי, וְאֵין כָּל אֱלוֹהַּ בִּלְתִּי אִם אֱלֹהִים הָאֶחָד וְהָאַדִּיר: סו אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בֵּינֵיהֶם הַגִּבּוֹר וְהַסַּלָּח: סז אֱמֹר: דָּבָר נִכְבָּד הוּא: סח (אַךְ) אַתֶּם סָרִים מִמֶּנּוּ: סט לֹא יָדַעְתִּי דָבָר עַל אוֹדוֹת הַשָּׂרִים הָעֶלְיוֹנִים²²²⁵ בְּהִתְוַכְּחָם: ע לֹא גָלוּ אֶת אָזְנִי בִּלְתִּי אִם כִּי אָנֹכִי מַזהִיר גָּלוּי: עא בֶּאֱמֹר אֱלֹהֶיךָ לַמַּלְאָכִים: “הִנֵּה אָנֹכִי יוֹצֵר אָדָם²²²⁶ מִטִּיט: עב וְהָיָה כַּעֲשׂוֹתִי אוֹתֹו, וְנָפַחְתִּי בּוֹ מֵרוּחִי, וּנְפַלְתֶּם לְפָנָיו וְהִשְׁתַּחֲוֵיתֶם”: עג וַיִּשְׁתַּחֲווּ הַמַּלְאָכִים כֻּלָּם יַחְדָו²²²⁷: עד רַק אִבְּלִיס הִתְנַשֵּׂא וַיְהִי מִן הַכּוֹפְרִים²²²⁸: עה וַיֹּאמֶר (אֱלֹהִים): “אִבְּלִיס, מֶה עָצַר אוֹתְךָ מהִשְּׁתַּחֲווֹת לַאֲשֶׁר יָצַרְתִּי בְּיָדִי?”²²²⁹: עו הֲהִתְנַשֵּׂאת אוֹ מִן הָעֶלְיוֹנִים אָתָּה?: עז וַאֹמֶר (אִבְּלִיס): "טוֹב אָנֹכִי מִמֶּנוּ, אוֹתיִ יָצַרְתָּ אֵשׁ וְאוֹתוֹ יָצַרְתָּ טִיט²²³⁰: עח וַיֹאמֶר (אֱלֹהִים): “צֵא אֵפוֹא מִזֶּה כִּי אָרוּר אָתָּה²²³¹: עט וְעָלֶיךָ קִלְלָתִי עַד יוֹם הַדִּין”²²³²: פ וַיֹאֶמר: “אֱלֹהַי, הַאֲרֶך נָא אַפְּךָ לִי עַד יוֹם קּוָמם לִתְחִיָה”²²³³: פא וַיֹּאמֶר (אֱלֹהִים): "הִנֵּה אַתָּה בֵּין אֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאְרִיכוּ לָהֶם אָף²²³⁴: פב עַד (הַגִּיעַ) יוֹם הַמּוֹעֵד²²³⁵: פג וַיֹּאֶמר (אִבְּלִיס): "בְּעֻזְּךָ (נִשְׁבַּעְתִּי), עַוֵּת אֲעַתְּםֵ יַחְדָו: פד בִּלְעֲדֵי עוֹבְדֶיךָ בָּהֶם הַתְּמִימִים (עִמָּךְ)²²³⁶: פה וַיֹּאמֶר (אֱלֹהִים): הָאֱמֶת (הִיא) וְהָאֱמֶת אֹמַר, מַלֵּא אֲמַלֵא גֵּיהִנֹם מִמְּךָ וּמֵהַהוֹלְכִים מֵהֶם אַחֲרֶיךָ יַחְדָיו²²³⁷: פו אֱמֹר: לֹא אֶשְׁאַל מִכֶּם עָלָיו²²³⁸ כָּל שָׂכָר, וְאֵין אָנֹכִי מֵהַלּוֹקְחִים לְעַצְמָם אֲשֶׁר לֹא לָהֶם: פז אֵין הוּא בִּלְתִּי אִם הַזְהָרָה לִבְנֵי אָדָם²²³⁹ פח וְאָכֵן יָדוֹעַ תֵּדְעוּ דְבָרוֹ אַחֲרֵי עֵת:

פָּרָשַׁת הַמַּחֲנוֹת²²⁴⁰

נִתְּנָה בְמֵכָּה וּפְסוּקֶיהָ שִׁבְעִים וַחֲמִשָּׁה

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א הוּרַד²²⁴¹ הַסֵּפֶר מֵאֵת אֱלֹהִים הָעִזּוּז וְהֶחָכָם²²⁴²: ב אָכֵן אֲנַחְנוּ הוֹרַדְנוּ אֵלֶיךָ אֶת הַסֵּפֶר בֶּאֱמֶת. עֲבֹד אֵפוֹא אֶת אֱלֹהִים, תָּמִים עִמּוֹ בַדָּת: ג הֲלֹא לֵאלֹהִים הַדָּת הַצְּרוֹפָה: ד אָכֵן אֵלֶּה אֲשֶׁר לָקְחוּ לָהֶם מִבִּלְעָדָיו מָגִנִּים (לֵאמֹר): “לֹא נַעַבְדֵם בִּלְתִּי אֵם לְמַעַן יְקָרְבוּנוּ אֶל אֱלֹהִים יֶתֶר קִרְבָה”, הִנֵּה אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט בֵּינֵיהֶם בַּדָּבָר אֲשֶׁר נֶחְלְקוּ בוֹ: ה אָכֵן אֱלֹהִים לֹא יַנְחֶה אֶת הַדּוֹבֵר שֶׁקֶר וְהַכּוֹפֵר: ו לוּ חָפֵץ אֱלֹהִים לָקַחַת לוֹ וָלָד, כִּי אָז בָּחַר לוֹ מֵאֲשֶׁר יִבְרָא אֶת אֲשֶׁר יַחְפֹּץ. חָלִילָה לוֹ²²⁴³, הוֹא הָאֱלֹהִים הָאֶחָד וְהָאַדִּיר: ז בָּרָא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ בֶּאֱמֶת. יַעֲטֶה הַלַּיְלָה עַל הַיּוֹם וְיַעֲטֶה הַיּוֹם עַל הַלַּיְלָה, וַיָּשֶׂם אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ לְמַס עוֹבֵד. כָּל אֶחָד מֵהֶם יָרוּץ עַד לְעֵת מוֹעֵד²²⁴⁴. הֲלֹא הוּא הַגִּבּוֹר וְהַסַּלָּח: ח בְּרַאֲכֶם מִנֶּפֶשׁ אַחַת, וַיַּעַשׂ מִמֶּנָּה אֶת בַּת זוּגָה²²⁴⁵, וַיוֹרֶד לָכֶם מִן הַמְּקְנֶה שְׁמוֹנָה זוּגוֹת²²⁴⁶. יִצָּרְכֶם בְּבֶטֶן אִמּוֹתֵיכֶם יָצוֹר וְשׁובֹ וְיָצוֹר שָׁלֹשׁ (פְּעָמִים) בַמַּחְשַׁכִּים²²⁴⁷. זֶה אֱלֹהִים אֲדוֹנְכֶם, לוֹ הַמְּלוּכָה וְאֵין אְלֹהִים זוּלָתוֹ. וְאֵיכָה תּוּסָרוּ?²²⁴⁸: ט אִם תִּכְפֹּרוּ, הִנֵּה אֱלֹהִים עָשִׁיר מֵהִצְטָרֵךְ לָכֶם²²⁴⁹. וְלֹא יִרְצֶה אֱלֹהִים לְעוֹבְדָיו אֶת הַכַּחָשׁ וְאִם תּוֹדוּ (לוֹ) יַחְפֹּץ זֹאת לָכֶם, וְלֹא תִשָּׂא (נֶפֶשׁ) נוֹשֵׂאת מַשַּׂא (נֶפֶשׁ) אַחֶרֶת. אַחֲרֵי כֵן תְּשוּבַתְכֶם אֶל אֱלֹהֵיכֶם, וְהוֹדִיעַ אֶתְכֶם אֶת מַעֲשֵׂיכֶם²²⁵⁰: י כִּי הוּא יוֹדֵעַ קֶרֶב לֵב: יא וֹבִמְצֹא אֶת הָאָדָם צָרָה, יִקְרָא אֶל אֱלֹהָיו וְשָׁב אֵלָיו. אַחֲרֵי כֵן בְּפָקְדוֹ אוֹתֹו חֶסֶד מֵאִתּוֹ, שָׁכַח אֶת (אֱלֹהִים) אֲשֶׁר הָיָה קוֹרֵא אֵלָיו לִפְנֵי כֵן, וָיַעַשׂ אִתּוֹ אֱלִילִים²²⁵¹ לְהַתְעוֹת מִדַּרְכּוֹ. אֱמֹר: “הִתְעַנֵּג בְּכַחַשְׁךָ מְעָט. (וְאוּלָם) אַתָּה מִבְֹּנֵי (גֵיהִנֹם) הָאֵשׁ”: יב הַאִם זֶה (טוֹב) אוֹ אִם נִכְנָע הַיָּרֵא בְּעִתּוֹת הַלַּיְלָה, מִשְׁתַּחֲוֶה וְעוֹמֵד, נִזְהָר מִפְּנֵי הָאַחֲרִית וּמְצַפֶּה לְרַחֲמֵי אֱלֹהָיו? – אֱמֹר: הֲיִשְׁווּ הָעוֹשִׂים (טוֹב) וַאֲשֶׁר לֹא יַעֲשׂוּ? אָכֵן יָשִׁיבוּ אֶל לֵב אַנְשֵׁי לְבָב: יג אֱמּר: הוֹי עוֹבְדֵי אֱלֹהִים הַמַּאֲמִינִים, יְראוּ אֶת אֱלֹהֵיכֶם. לַאֲשֶׁר עָשׂוּ הַטּוֹב בָּעוֹלָם הַזֶּה, טוֹב²²⁵², וְאֶרֶץ אֱלֹהִים רְחָבָה²²⁵³. אָכֵן הַמְיַחֲלִים יְשֻׁלְמוּ שְׂכָרָם בְּלִי חֶשְׁבּוֹן: יד אֱמֹר: אָכֵן צֻוֵּיתִי לַעֲבֹד אֶת הָאֱלֹהִים, תָּמִים עִמּוֹ בַּדָּת, וָאֲצֻוֶּה לִהְיוֹת רִאשׁוֹן לַתְּמִימִים עִם אֱלֹהִים: טו אֱמֹר: אָכֵן יָרֵא אָנֹכִי, אִם אַמְרֶה אֶת אֱלֹהַי, עֹנֶשׁ יוֹם כָּבֵד²²⁵⁴: טז אֱמֹר: אֶת אֱלֹהִים אֶעֱבֹד תָּמִים עִמּוֹ בְדָתִי: יז עִבְדוּ אֵפוֹא אֶת אֲשֶׁר חֲפַצְתֶּם מִבַּלְעָדָיו. אֱמֹר: הָאוֹבְדִים הֵם אֵלֶּה אֲשֶׁר אִבְּדוּ נַפְשׁוֹתָם וּבְנֵי בֵיתָם בְּיוֹם הַתְּקוּמָה²²⁵⁵. הֲלֹא זֶה הוֹא הָאָבְדָּן הַגָּלוּי?²²⁵⁶ יח לָהֶם מִמַּעַל לָהֶם צְלָלִים שֶׁל הָאֵשׁ וּמִתַּחְתָּם צְלָלִים. זֶה הוּא אֲשֶׁר יְיָרֵא בוֹ אֱלֹהִים אֶת עוֹבְדָיו. עֹוְבַדי, יְראוּנִי אֵפוֹא: יט וְאֵלֶּה אֲשֶׁר הִרְחִיקוּ מֵהַטָּאעוּת²²⁵⁷ מֵעָבְדָה וַיָשׁוּבוּ אֶל אֱלֹהִים²²⁵⁸, לָהֶם הַבְּשׂוֹרָה הַטּוֹבָה. בָּשֵׂר אֵפוֹא אֶת עוֹבְדַי אֲשֶׁר יַקְשִׁיבּו לַדָּבָר²²⁵⁹, וְיֵלְכוּ אַחֲרֵי הַטּוֹב אֲשֶׁר בּוֹ, אֵלֶּה הֵם אֲשֶׁר נָחָם אֱלֹהִים וְאֵלֶּה הֵם אַנְשֵׁי לֵבָב: כ הַאִם אִלֶּה אֲשֶׁר בָּא עֲלֵיהֶם בְּצֶּדֶק דְּבַר הָעֹנֶשׁ, הַאַתָּה תַּצִּיל אֶת אֲשֶׁר בְּ(גִֵיהִנֹם) הָאֵשׁ?: כא וְאוּלָם אֵלֶּה אֲשֶׁר יָרְאוּ אֶת אֱלֹהֵיהֶם, לָהֶם חֲדָרִים מֵעַל לָהֶם, חֲדָרִים בְּנוּיִים, יִמְשְׁכוּ תַחְתֵּיהֶם הַנְּהָרוֹת²²⁶⁰. דְּבַר אֱלֹהִים. לֹא יָפֵר אֱלֹהִים דְּבָרוֹ: כב הַאִם לֹא רָאִיתָ, כִּי אֱלֹהִים הוֹרִיד מִן הַשָּׁמַיִם מַיִם, וַיְשַׁלְחֵם מַעֲיְנוֹת מַיִם בָּאָרֶץ. אַחֲרֵי כֵן יוֹצִיא בָּהֶם זֶרַע צְבָעִים מִצְבָעִים שׁוֹנִים²²⁶¹. אַחֲרֵי כֵן יְיַבְּשֶׁנוּ וְתִרְאֶה אוֹתֹו מֻצְהָב, אַחֲרֵי כֵן יַעֲשֵׂנוּ אָבָק דַּק. אָכֵן בָּזֶה הַזְהָרָה לְאַנְשֵׁי לְבָב: כג הַאִם זֶה אֲשֶׁר הִרְחִיב אֱלֹהִים לִבּוֹ לָאִסְלָאם²²⁶², וְהוּא הֹוֹלֵךְ בְּאוֹר אֱלֹהָיו (כַּפּוֹשְׁעִים)?. אָכֵן אוֹי לָהֶם לַאֲשֶׁר קָשׁוּ לִבּוֹתֵיהֶם מִזְכוֹר אֱלֹהִים. אֵלֶּה הֵם בְּתוֹעָה גְלוּיָה: כד אֱלֹהִים הוֹרִיד הַטּוֹב בַּדְּבָרִים, סֵפֶר מַתְאִים לְעַצְמוֹ²²⁶³ “מִשְׁנָיוֹת”²²⁶⁴. יְזֹרָב מִפָּנָיו עוֹר אֵלֶּה אֲשֶׁר יִירְאוּ אֱלֹהֵיהֶם, אַחֲרֵי כֵן יְרַכּוּ עוֹרָם וְלִבּוֹתָם אֶל זֵכֶר אֱלֹהִים. זֶה אֹרַח אֱלֹהִים יַנְחֶה בוֹ אֶת אֲשֶׁר יַחְפֹּץ, וַאֲשֶׁר יַתְעֶה אֱלֹהִים, אֵין לוֹ כל מְאַשֵׁר בָּדֶרֶך: כה הַאִם זֶה אֲשֶׁר יָגֵן עַל נַפְשׁוֹ בְּפָנָיו²²⁶⁵ מִפְּנֵי רוֹעַ הָעֹנֶשׁ בְּיוֹם הַתְּקוּמָה (כַּמַּאֲמִין)?. וְיֵאָמֵר לַפּוֹשְׁעִים: “טַעֲמוּ אֶת אֲשֶׁר פְּעַלְתֶּם”: כו כִּחֲשׁוּ אֵלֶּה אֲשֶׁר (קָמוּ) מִלִּפְנֵיהֶם, וַיָבוֹא עֲלֵיהֶם הָעֹנֶשׁ מִמָּקוֹם לֹא יָחוּשׁוּ²²⁶⁶ כז וַיִתֵּן לָהֵם אֱלֹהִים לָחוּשׁ אֶת הַקָּלוֹן בְּחַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה. וְאָכֵן עֹנֶשׁ הָעוֹלָֹם הַבָּא גָּדוֹל מִזֶּה, לוּ יָדָעוּ: כח וּכְבָר מָשַׁלְנוּ לִבְנֵי אָדָם בַּקֻּרְאָן הַזֶּה מִכָּל מָשָׁל²²⁶⁷. לְמַעַן יָשִׂימוּ אֶל לֵב: כט קֻרְאָן עֲרָבִי, אֵין נִפְתָּל בּוֹ, לְמַעַן יִירְאוּ אֱלֹהִים: לְמָשַׁל אֱלֹהִים מָשָׁל: אָדָם אֲשֶׁר שֻׁתָּפִים בּוֹ יָרִיבוּ, וְאִישׁ נָתוּן כֻּלּוֹ לְאִישׁ אֶחָד²²⁶⁸. הֲיִשְׁווּ שְׁנֵיהֶם הֲיִדְמוּ?²²⁶⁹ הַתְּהִלָּה לֵאלֹהִים, וְאוּלָם מַרְבִּיתָם לֹא יֵדְעוּ: לא אָכֵן אַתָּה מֵת וְהֵם מֵתִים: לב וּמִי הִרְבָּה פֶשַׁע מִזֶּה אֲשֶׁר עָנָה בֵאלֹהִים שָׁקֶר, וַיְכַחֵשׁ בָּאֱמֶת בְּבוֹאָה אֵלָיו? הַאֵין בְּגֵיהִנֹם מוֹשָׁב לַכּוֹפְרִים?: לד אַךְ זֶה אֲשֶׁר הֵבִיא אֶת הָאֱמֶת וַיַאֲמֵן בָּהּ, אֵלֶּה הֵם יִרְאֵי הָאֱלֹהִים: לה לָהֶם כָֹל אֲשֶׁר יַחְפֹּצוּ אֶת אֱלֹהֵיהֶם. זֶה שְׂכַר עוֹשֵׂי הַטּוֹב: לו לְמַעַן יְכַפֵּר לָהֶם אֱלֹהִים מִן הָרָעוֹת אֲשֶׁר עָשׂוּ וְיִגְמְלַם שְׂכָרָם בַּטּוֹב אֲשֶׁר עָשׂוּ: לז הַאֵין אֱלֹהִים רַב (לְהוֹשִׁיעַ) אֶת עַבְדּוֹ? וִייָרְאוּךָ בְּאֵלֶּה (הָאֱלִילִים) מִבַֹּלְִעָדָיו. אַךְ אֲשֶׁר יַתְעֶה אֱלֹהִים אֵין לוֹ כָל מַאְשֶר בְּדֶרֶךְ: לח וַאֲשֶׁר יַנְחֶנּוּ אֱלֹהִים מֵישָׁרִים, אֵין לוֹ כָל מַתְעֶה. הַאֵין אְלֹהִים גִּבּוֹר וּבַעַל נְקָמוֹת? לט וְאָכֵן אִם תִּשְׁאַל אוֹתָם: “מִי בָרָא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ?”, וְאָמְרוּ אָמוֹר: “אֱלֹהִים”. אֱמֹר²²⁷⁰: “מַה תַּחֲשֹׁבוּ? אֵלֶּה אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֲלֵיהֶם מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים, אִם ייחְפֹּץ אֱלֹהִים לְהָרַע לִי, הַאִם הֵן מַעֲבִירוֹת²²⁷¹ רָעָתוֹ (מֵעָלַי),אוֹ אִם חָפֵץ רַחֲמֵנִי, הַאִם הֵן כּוֹלְאוֹת רַחֲמָיו מִמֶּנִי?” אֱמֹר: “חֶלְקִי אֱלֹהִים, עָלָיו יִשָׁעֲנוּ הַנִּשְׁעָנִים: מ אֱמֹר “עַמִּי, עֲשׂוּ כְּכָל אֲשֶׁר יֵשׁ לְאֵל יֶדְכֶם, אַף גַּם אֲנִי עוֹשֶׂה וְלָאַחֲרוֹנָה תֵּדָעוּ²²⁷²: מא הָאִישׁ אֲשֶֹר יָבוּא עָלָיו עֹנֶשׁ יְשִׂימֵהוּ חֶרְפָּה²²⁷³, וְעָלָו יָחוּל עֹנֶשׁ נֶצַח”: מב אָכֵן אֲנַחְנוּ הוֹרַדְנוּ עַל יָדְךָ אֶת הַסֵּפֶר לִבְנֵי אָדָם בֶּאֱמֶת, וְהָיָה אֲשֶׁר יְאֻשַּׁר בַּדֶּרֶךְ, לְנַפְשׁוֹ (יְאֻשַּׁר), וַאֲשֶׁר תָּעָה,יָשׁוּב בְּרֹאשָׁה (אֲשֶׁר תָּעָה), וְלֹא הָפְַקְדָּת לְשׁוֹמֵר עֲלֵיהֶם²²⁷⁴: מג אֱלֹהִים יֶאֱסֹף אֶת הַנְפָשׁוֹת בְּעֵת מוּתָן, וְ(גַם) אֲשֶׁר לֹא תָמֹתְנָה, בִּשְׁנָתָן²²⁷⁵, וְעָצַר אִתּוֹ אֶת אֲשֶׁר נִגְזַר עֲלֵיהֶן הַמָּוֶת, וְשִׁלַּח אֶת הָאֲחֵרוֹת עַד לְעֵת מוֹעֵד. אָכֵן בָּזֶה אוֹתוֹת לַאֲנָשִׁים יָשִׁיבוּ אֶל לֵב: מד אוֹ לָקְחוּ לָהֶם מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים מַפְגִּיעִים לָהֶם? אֱמֹר: הַאִם גַּם לוֹ לֹא יִשְׁלְטוּ בִמְאוּמָה וְלֹא יַשְׂכִּילוּ?: מה אֱמֹר: לְהַפְגִיעַ תְּפִלָּה לֵאלֹהִים הוּא כֻּלוֹ²²⁷⁶. לוֹ מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְאֵלָיו תוּשָּׁבוּ: מו וּבְהִזָּכֵר אֱלֹהִים לְבַדּוֹ תֹּאחַז פַּלָּצוּת אֶל לִבּוֹת אֵלֶה אֲשֶׁר לֹא יַאֲמִינוּ בָאַחֲרִית²²⁷⁷, אַךְ בְּהִזָּכֵר אֵלֶּה (הָאֱלִילִים) מִבַּלְעָדָיו, אָז יִמְלְאוּ שִׂמְחָה: מז אֱמֹר: אֱלֹהִים בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, יוֹדֵעַ הַנִּסְתָּרוֹת וְהַנִּגְלוֹת. אַתָּה תִּשְּׁפֹּט בֵּין עוֹבְדֶיךָ בַּאֲשֶר נֶחְלְקוּ בוֹ: מח וְלוּ גַּם יִהְיֶה לַפּוֹשְׁעִים כָּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יַחְדָּו וּמִשְׁנֶה כָּמוֹהוּ, כִּי אָז נְתָנוּהוּ לְהִפָּדוֹת בּוֹ מֵהָרַע בָּעֹנֶשׁ בְיוֹם הַתְּקוּמָה²²⁷⁸, וְנִגְלָה לָהֶם מֵאֵת אֱלֹהִים אֶת אֲשֶׁר לֹא דִמּוּ לָהֶם: מט וְנִגְלוּ לָהֶם הָרָעוֹת אֱשֶׁר פָּעֲלוּ, וְהִקִיף אוֹתָם (הָעֹנֶשׁ) אֲשֶׁר לָעֲגוּ לוֹ: נ וּבִמְצֹא אֶת הָאָדָם צָרָה, קָרָא אֵלֵינוּ. אַחֲרֵי כֵן בְּפָקְדֵנוּ אוֹתוֹ חֶסֶד מֵאִתָּנוּ²²⁷⁹, אָמַר: “בְּדַעַת²²⁸⁰ נִתַּן לִי זֶה”. לֹא כִי מַסָּה הִיא, וְאוּלָם מַרְבִּיתָם לֹא יֵדְעוּ: נא כְָּבָר אָמְרוּ זֹאת אֵלֶּה אֲשֶׁר (קָמוֹ) לִפְנֵיהֶם, וְלֹא הוֹעִיל לָהֶם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ: נב וַתִּמְצֶאנָה אוֹתָם רָעוֹת אֲשֶׁר פָּעֲלוּ²²⁸¹, וְ(גַּם) הַפּוֹשְׁעִים מֵאֵלֶּה²²⁸² תִּמְצֶאנָה אוֹתָם רָעוֹת פָּעֳלָם וְלֹא יוּכְלוּ הַעֲבִיר²²⁸³ (אוֹתָן): נג הַאִם לֹא יֵדְעוּ, כִּי אֱלֹהִים יִתֵּן מָזוֹן בְּשֶׁפַע לַאֲשֶׁר יַחְפֹּץ, וְגַם יִקְפֹּץ (יָדוֹ), אָכֵן בָּזֶה אוֹת לְעַם יַאֲמִינוּ: נד אֱמֹר, עוֹבְדַי, אֵלֶּה אֲשֶׁר הִרְבּוּ לַעֲכֹר נַפְשׁוֹתָם, אַל תִּוָּאֲשׁוּ מֵרַחֲמֵי אֱלֹהִים, כִּי אֱלֹהִים יִסְלַח לַחֲטָאִים יַחְדָּו, כִּי הוּא הַסַּלָּח וְהָרַחוּם: נה וְשׁוּבוּ אֶל אֱלֹהֵיכֶם, וַהִיוּ תְּמיִמיִם אִתּוֹ, בְּטֶרֶם יָבוֹא אֲלֵיכֶם הָעֹנֶשׁ וְלֹא תִּמָלְטוּ: נו וּלְכוּ אַחֲרֵי הַטּוֹב אֲשֶׁר הוּרַד אֲלֵיכֶם מֵאֵת אֱלֹהֵיכֶם, בְּטֶרֶם יָבוֹא אֲלֵיכֶם הָעֹנֶשׁ פִּתְאֹם, וְאַתֶּם לֹא תָחוּשׁוּ: נז וְתֹאמַר (אָז) נֶפֶשׁ: “אוֹי לִי כִי הֲקִלוֹתִי בְּמִצְוַת²²⁸⁴ אֱלֹהִים, וָאֶהְיֶה מִן הַלּוֹעֲגִים”: נח אוֹ תֹאמַר: “לוּ נָחַנִי אֱלֹהִים מֵישָׁרִים,כִּי אָז הָיִיתִי מִן הַיְרֵאִים (אוֹתוֹ)” נט אוֹ תֹאמַר בְּעֵת תִּרְאֶה הָעֹנֶשׁ: “מִי יִתֵּן שׁוּבִי לַחַיִים, וְהָיִיתִי מֵעוֹשֵׂי הַטּוֹב”: ס לֹא כִי כְּבָר בָּאוּ אֵלֶיךָ אוֹתוֹתַי, וַתְּכַחֵשׁ בָּהֶם וַתִּתְנַשֵׂא וַתְּהִי מִן הַכֹּוֹפְרִים”: סא וּבְיוֹם הַתְּקוּמָה תִרְאֶה אֶת אֵלֶּה אֲשֶׁר עָנוּ בֵאלֹהִים שֶׁקֶר, פְּנֵיהֶם מְכֻסִים שְׁחוֹר. הַאֵין בְּגֵיהִנֹם מוֹשָׁב לַגֵּאִים? סב וְהִמְלִיט אֱלֹהִים אֶת אֲשֶֹר יָרְאוּ (אוֹתוֹ) בְּהַצְלִיחָם. לֹא תִּגַּע עֲלֵיהֶם הָרָעָה וְלֹא הַיָּגוֹן: סג אֱלֹהִים הוּא בּוֹרֵא כֹּל, וְהוּא מַשְּׁגִיחַ עַל הַכֹּל. לוֹ מַפְתְּחוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְאֵלֶּה אֲשֶׁר כִּחֲשׁוּ בְּאוֹתוֹת אֱלֹהִים הֵם הָאוֹבְדִים: סד אֱמֹר: “(וְהַאֵל) בִּלְעֲדֵי אֱלֹהִים תְּצַוּוּנִי לַעֲבֹד, אַתֶּם הַבּוֹעֲרִים”: סה וּכְבָר גָּלוּ אֶת אָזְנְךָ וְאֶת אֹזֶן הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר (קָמוּ) לְפָנֶיךָ לֵאמֹר: אִם תְּשַׁתֵּף (לֵאלֹהִים), מֵאָפַע יִהְיֶה פָּעֳלֶךָ, וְהָיִיתָ מִן הָאוֹבְדִים: סו לֹא כִי אֶת אֱלֹהִים עֲבֹד, וְהָיָה מִן הַמּוֹדִים (לוֹ): סז וְלֹא הֶעֱרִיכוּ אֶת אֱלֹהִים כִּנְכוֹן עֶרְכֹּו, וְהָאָרֶץ כֻּלָּה (רַק) מְלֹא חָפְנוֹ בְיוֹם הַתְּקוּמָה, וְהַשָּׁמַיִם מְקֻפָּלִים בִּימִינוֹ. יִשְׁתַבַּח וְיִתְעַלֶּה עַל אֲשֶׁר יְשַׁתְּפוּ לוֹ: סח וְיִתָּקַע בַּשׁוֹפָר וְהִתְעַלְפוּ כָֹל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, בִּלְעֲדֵי אֵלֶּה אֲשֶׁר חָפֵץ אֱלֹהִים. אַחֲרֵי כֵן יִתָּקַע בּוֹ שֵׁנִית, וְהִנֵּה הֵם עוֹמְדִים וּמַבִּיטִים: סט וְנָגְהָה הָאָרֶץ בְּאוֹר אֱלֹהֶיהָ, וְהוּשַׂם הַסֵּפֶר (לִפְנֵיהֶם)²²⁸⁵, וְהוּבְאוּ הַנְּבִיאִים וְהַנֶּהֱרָגִים עַל קְדֻשַּׁת אֱלֹהִים, וְנֶחֱרַץ (הַדָּבָר) בֵּינֵיהֶם בָּאֱמֶת וְלֹא יֵעָשֵׁקוּ²²⁸⁶: ע וְשֻׁלְמָה כָל נֶפֶשֹׁ כַּאֲשֶׁר עָשָׂתָה, וְהוּא הַיוֹדֵעַ אֶת מַעֲשֵׂיהֶם: עא וְהוּבְלוּ הַכּוֹפְרִים אֶל גֵּיהִנֹם מַחֲנוֹת, וְהָיָה בְּבוֹאָם אֵלֶיהָ וְנִפְתְּחוּ שְׁעָרֶיהָ, וְאָמְרוּ אֲלֵיהֶם שׁוֹמְרֵי סִפָּה: “הַאִם לֹא בָאוּ אֲלֵיכֶם שְׁלִיחִים מִקֳּרְבְּכֶם, וַיִקְרְאוּ לִפְנֵיכֶם אוֹתוֹת²²⁸⁷ אֱלֹהֵיכֶם, וַיַזְהִירוּ אֶתְכֶם. כִּי תִפְגְּשׁוּ אֶת יוֹמְכֶם זֶה?”²²⁸⁸ וְאָמְרוּ²²⁸⁹: “אָמְנָם כֵּן”, וְאוּלָם יָבוֹא בְצֶדֶק דְּבַר הָעֹנֶשׁ עַל הַכּוֹפְרִים: עב וְיֶאָמֵר: בּוֹאוּ שַׁעֲרֵי גֵּיהִנֹם לְעוֹלָמִים (תִּהְיוּ) בְּתוֹכָה. אָכֵן רַע (גֵּיהִנֹם) מוֹשַׁב הַגֵּאִים²²⁹⁰: עג וְהוּבְלוּ אֵלֶּה אֲשֶׁר יָרְאוּ אֶת אֱלֹהֵיהֶם אֶל גַּן עֵדֶן מָחֲנוֹת, עַד אֲשֶר בְּבוֹאָם אֵלָיו, יִפָּתְחוּ שְׁעָרָיו, וְאָמְרוּ אֲלֵיהֶם שׁוֹמְרֵי סִפּוֹ: “שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם, הֳיִיתֶם טוֹבִים, בּוֹאוּ אֵפוֹא אֵלָיו, לְעוֹלָמִים”: עד וְאָמְרוּ²²⁹¹: “הַתְּהִלָּה לֵאלֹהִים אֲשֶׁר הֵקִים לָנוּ אֶת אֲשֶׁר הִבְטִיחַ לָנוּ, וַיּוֹרִישֵׁנוּ אֶת הָאָרֶץ²²⁹², נִשְּׁכֹּן מָקוֹם בְּגַן עֵדֶן בְּאֲשֶׁר נַחְפֹּץ. אָכֵן מַה טּוֹב (גַּן־עֵדֶן) שְׂכַר הָעֲמֵלִים”²²⁹³: עה וְרָאִיתָ אֶת הַמַּלְאֲכִים מְעַטְּרִים אֶת כִּסֵּא הַכָּבוֹד, יְשַׁבְּחוּ בִתְהִלַּת אֱלֹהֵיהֶם, וְנֶחֱרַץ הַדָּבר בֵּינֵיהֶם בְּצֶדֶק, וְיֵאָמֵר: הַתְּהִלָּה לֵאלֹהִים רִבּןֹ הָעוֹלָמִים:

פָּרָשַׁת הַמַּאֲמִין²²⁹⁴

נִתְּנָה בְּמֵכָּה וּפְסוּקֶיהָ שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה

בְּשֵׂם אֱלֹהֵים הָרַחְמָן וְהָרַחוּם

ח. מ.²²⁹⁵ הוּרַד²²⁹⁶ הַסֵּפֶר מֵאֵת אֱלהִים הַגִּבּוֹר וְהַיּוֹדֵעַ: ב סוֹלֵחַ לַחֲטָאִים וּמְקַבֵּל הַתְּשׁוּבָה וְעַז לְהַעֲנִישׁ: ג אֶרֶךְ אַפַּיִם²²⁹⁷, אֵין אֱלוֹהַ מִבִּלְעָדָיו. אֵלָיו הַדֶּרֶךְ (אֲשֶׁר תָּשׁוּבוּ): ד לֹא יִתְוַכְּחוּ בִּדְבַר אוֹתוֹת²²⁹⁸ אֱלֹהִים בִּלְתִּי אִם הַכּוֹפְרִים, אַל יַתְעֶה אוֹתְךָ אֵפוֹא סַחֲרָם בָּאָרֶץ (אֲשֶׁר יַצְלִיחַ)²²⁹⁹: ה כִּחֲשׁוּ לִפְנֵיהֶם עַם נֹחַ וְעוֹבְדֵי הָאֱלִילִים²³⁰⁰ אַחֲרֵיהֶם, וַתָּזָם כָּל אֻמָּה לִשְׁלִיחָה לְהָרַע לוֹ, וַיִּתְוַכְּחוּ בַּשָׁוְא לְמַעַן הַרְשִׁיעַ בּוֹ אֶת הָאֱמֶת וַאֲיַסְּרָם. וְאֵיכָה הָיָה מוּסָרִי: ו וְכָזֹאת בָּא בְּצֶדֶק דְּבַר אֱלֹהֶיךָ עַל הַכּוֹפְרִים, כִּי בְּנֵי (גֵּיהִנֹם) הָאֵשׁ הֵמָּה:

ז אֵלֶּה (הַמַּלְאָכִים) הַנּוֹשְׂאִים אֶת כִּסֵּא הַכָּבוֹד וְאֵלֶּה אֲשֶׁר סְבִיבוֹתָיו²³⁰¹ יְשַׁבְּחוּ בִתְהִלַת אֱלֹהֵיהֶם וְיַאֲמִינוּ בוֹ וְיִתְפַּלְלוּ כִּי יִסְלַח לַמַּאֲמִינִים (לֵאמֹר): “אֱלֹהֵינוּ, אַתָּה מַקִּיף כָּל דָּבָר בְּרַחֲמִים וָדָעַת²³⁰², סְלַח אֵפוֹא לַאֲשֶׁר שֶׁבוֹ ויֵלְכוּ בְדַרְכֶּךָ וּפַלְטַם מֵעֹנֶשׁ שְׁאוֹל²³⁰³: ח אֱלֹהֵינוּ, וַהֲבִיאֵם אֶל תּוֹךְ גַנּוֹת עֵדֶן אֲשֶׁר הִבְטַחְתָּ אוֹתָם וְאֶת אֲשֶׁר עָשָׂה הַיָּשָׁר מֵאֲבוֹתֵיהֶם וּנְשֵׁיהֶם וְצֶאֱצָאֵיהֶם, כִּי אַתָּה הַגִּבּוֹר וְהֶחָכָם: ט וּפַלְטֵם מִן הָרָעוֹת. וַאֲשֶׁר תְּפַלְּטֶנוּ בַּיּוֹם הַהוּא מִן הָרָעוֹת כְּבָר רִחַמְתּוֹ וְזֶה הוּא הָאֹשֶׁר הַגָּדוֹל”: י אַךְ הַכּוֹפְרִים–אֲלֵיהֶם יִקְרְאוּ: “אָכֵן מַשְׂטֵמַת אֱלֹהִים (אֶתְכֶם) גְּדוֹלָה מַמַּשְׂטַמַכְםֶ אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם בְּהִקַּרְאֲכֶם לְהַאֲמִין וַתְּכַחֲשׁוּ”: יא וְאָמְרוּ: “אֱלֹהֵינוּ הֵמַתָּ אוֹתָנוּ פַּעֲמָיִם, וַתְחַיֵינוּ פַּעֲמָיִם²³⁰⁴, הִנְנוּ מִתְוַדִּים אֵפוֹא אֶת חַטּאוֹתֵינוּ. הֲיֵשׁ לְמוֹצָא (מִגֵּיהִנֹם) דֶּרֶך מָה?”²³⁰⁵: יב כָּזֹאת, עֵקֶב אֲשֶׁר בְּהִקָּרֵא אֱלֹהִים לְבַדּוֹ כִּחַשְׁתֶּם, וְכַאֲשֶׁר שִׁתְּפוּ לוֹ הֶאֱמַנְתֶּם, אָכֵן הַמִּשְׁפָט לֵאלֹהִים הָעֶלְיוֹן וְהַגָּדוֹל: יג הוּא הַמַּרְאֲכֶם אוֹתוֹתָיו וּמוֹרִיד לָכֶם מִן הַשָּׁמַיִם מָזוֹן. אַךְ לֹא יָשִׁיב אֶל לֵב בִּלְתִּי אִם הַשָּׁב (בִּתְשׁוּבָה): יד קִרְאוּ אֵפוֹא אֶל אֱלֹהִים, תְּמִימִים עִמּוֹ בַּדָּת, וְאִם גַּם מָאֲסוּ הַכּוֹפְרִים: טו מְרוֹם הַמָּעֲלוֹת אֲדוֹן כִּסֵּא הַכָּבוֹד, יַשְׁרָה²³⁰⁶ רוּחוֹ בִּפְקֻדָּתוֹ עַל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ מֵעוֹבְדָיו, לְמַעַן יַזְהִיר מִפְּנֵי יוֹם הַפְּגִישָׁה²³⁰⁷: טז יוֹם בּוֹ יֵצְאוּ²³⁰⁸, לֹא יִסָּתֵר מֵאֱלֹהִים מְאוּמָה מֵהֶם²³⁰⁹. לְמִי הַמְּלוּכָה הַיּוֹם? לֵאלֹהִים הָאֶחָד וְהָאַדִּיר: יז הַיּוֹם תְּשֻלַּם כָּל נֶפֶשׁ כְּפָעֳלָהּ. אֵין כָּל עֹשֶׁק הַיּוֹם, כִּי אֱלֹהִים מְהִיר חֶשְׁבּוֹן: יח וְהַזְהֵר אוֹתָם מִפְּנֵי יוֹם יִקְרַב פִּתְאֹם, כֵּאֲשֶׁר (יַגִּיעוּ) הַלְּבָבוֹת עַד הַגָּרוֹן²³¹⁰ וְהֵם כַּעֲסָם עָצוּר²³¹¹: יט אֵין לַפּוֹשְׁעִים כָּל קָרוֹב רַחוּם וְכָל מַפְגִיעַ אֲשֶׁר דְּבָרָיו נִשְׁמָעִים: כ יֵדַע מַעַל הָעֵינַיִם וַאֲשֶׁר יַסְתִּירוּ הַלְּבָבוֹת: כא וֵאלֹהִים יִשְׁפֹּט בֶּאֱמֶת. אַךְ אֵלֶּה אֲשֶׁר יִקְרְאוּ אֲלֵיהֶם מִבִּלְעָדָיו²³¹², לֹא יִשְׁפְּטוּ בִּמְאוּמָה. אָכֵן אֱלֹהִים הוּא הַשּׁוֹמַע וְהָרוֹאֶה: כב הַאִם לֹא יַעַבְרוּ בָּאָרֶץ וְרָאוּ אֵיכָה הָיְתָה אַחֲרִית אֵלֶּה אֲשֶׁר הָיוּ לִפְנֵיהֶם? הָיוּ אַמִּיצִים מֵהֶם לְכֹחַ וְרָשְֹמָם נִכָּר יוֹתֵר בָּאָרֶץ²³¹³, וַיְיַסְּרַם אְלֹהִים בְּחַטְֹּאתָם, וְלאֹ הָיָה לָהֶם מֵאֱלֹהִים כָּל מַצִּיל: כג כָּזֹאת עֵקֶב אֲשֶׁר הָיוּ שְׁלִיחֵיהֶם בָּאִים אֲלֵיהֶם בַּמּוֹפְתִים וַיְכַחַשׁוּ, וַיְיַסְּרַם אֱלֹהִים, כִּי הוּא חָזָק וּמוּסָרוֹ כָּבֵד:

כד וּלְפָנִים שָׁלַחְנוּ אֶת מֹשֶׁה בְּאוֹתוֹתֵינוּ וּבְשִׁלְטוֹן גָּלוּי: כה אֶל פַּרְעֹה וְהָמָן וְקוֹרַח²³¹⁴, וַיֹּאמְרוּ: ("אַךְ) מְכַשֵּׁף וְדוֹבֵר שֶׁקֶר“²³¹⁵: כו וְכַאֲשֶׁר בָּא אֲלֵיהֶם בֶּאֱמֶת מֵאִתָּנוּ, אָמְרוּ: “הָמִיתוּ אֶת בְּנֵי הַמַּאֲמִינִים אִתּוֹ וְהַחֲיוּ אֶת בְּנוֹתֵיכֶם לָכֶם”²³¹⁶. אַךְ אֵין תַּחְבּוּלַת הַכּוֹפְרִים בִּלְתִּי אִם בְּתוֹעֶה²³¹⁷: כז וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה: “הַנִּיחוּ לִי וְאֶהֱרֹג אֶת מֹשֶׁה, וְיִקְרָא נָא אֶל אְלֹהָיו, כִּי יָרֵא אָנֹכִי פֶּן יָמִיר דַּתְכֶם אוֹ יְעוֹרֵר בָּאָרֶץ שַׁחֲתָה²³¹⁸”: כח וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה²³¹⁹: בֵּאלַֹהַי וֵאלֹהֵיכֶם אָשִׂים מַחְסִי מִפְּנֵי כָּל גֵּאֶה אֲשֶׁר לֹא יַאֲמִין בְּיוֹם הַחֶשְׁבּוֹן”²³²⁰: כט וַיֹּאמֶר אִישׁ מַאֲמִין מִמִּשְׁפַּחַת פַּרְעֹה²³²¹ אֲשֶׁר הִסְתִּיר אֶת אֱמוּנָתוֹ: “הֲתַהַרְגוּ אִישׁ עַל אָמְרוֹ אֱלֹהִים אֱלֹהַי²³²² וּכְבָר בָּא אֲלֵיכֶם בְּמוֹפְתִים מֵאֵת אֱלֹהֵיכֶם? וְאִם שֶׁקֶר יְדַבֵּר, יָשׁוּב בְּרֹאשׁוֹ אֲשֶׁר שִׁקֵּר. אַךְ אִם אֱמֶת יְדַבֵּר, הִנֵּה יִמְצָא אֶתְכֶם מִקְצָת מֵאֲשֶׁר יְיָרֵא אֶתְכֶם בּוֹ, כִּי לֹא יַנְחֶה אֱלֹהִים אֶת אֲשֶׁר הוּא מַשְׁחִית וְדוֹבֵר שֶׁקֶר: ל עִַּמי, לָכֶם הַמְּלוּכָה הַיּוֹם, וּמוֹשְׁלִים²³²³ (אַתֶּם) בָּאָרֶץ, אַךְ מִי יוֹשִׁיעֵנוּ מִשֹׁד אֱלֹהִים בְּבוֹאוֹ עַלֵינוּ?” וַיֹּאֶמר פַּרְעֹה: “לֹא אִיעָצְכֶם כִּי אִם אֶת אֲשֶׁר אֲנִי רוֹאֶה וְאֵין אֲנִי מַנְחֶה אֶתְכֶם בִּלְתִּי אִם בְּדֶרֶךְ הַיְּשָׁרָה”: לא וַיֹּאמֶר זֶה אֲשֶׁר הֶאֱמִין: “עַמִּי, יָרֵא אָנֹכִי פֶּן (יָבוֹא) עֲלֵיכֶם כְּיוֹם עוֹבְדֵי הָאֱלִילִים: לב כְּמִנְהַג עַם נֹחַ וְהוּד וְתַמוּד: לג וְאֵלֶּה אֲשֶׁר מֵאַחֲרֵיהֶם²³²⁴, וְאֵין אֱלֹהִים חָפֵץ בְּעֹשֶׁק לַעוֹבְדִים (אוֹתוֹ): לד וְעַמִּי, יָרֵא אָנֹכִי פֶּן (יָבוֹא) עֲלֵיכֶם יוֹם בּוֹ יִקְרְאוּ אִישׁ אֶל אָחִיו²³²⁵: לה יוֹם בּוֹ תַּהַפְכוּ עֹרֶף²³²⁶ אֵין לָכֶם מִי אֲשֶׁר יָקוּם לָכֶם עִם אֱֹלֹהִים, וַאֲשֶׁר יַתְעֶה (אוֹתוֹ) אֱלֹהִים אֵין לוֹ כָּל מְאַשֵּׁר דֶּרֶךְ²³²⁷: לו וּכְָבָר בָּא אֲלֵיכֶם יוֹסֵף מִלְּפָנִים בַּמּוֹפְתִים, וַתִּהְיוּ בְּסָפֵק בְּמַה שֶׁהֵבִיא אוֹתֹו אֲלֵיכֶם עַד מוֹתוֹ, וַתּאֹמְרוּ: “אֵין זֹאת אֲשֶׁר יִשְׁלַח אֱלֹהִים אַחֲרָיו שָׁלִיחַ”. כָּזֹאת יַתְעֶה אֱלֹהִים אֶת כָּל מַשְׁחִית (דַּרְכּוֹ וּמְפַקְפֶּק: לז אֵלֶּה אֲשֶׁר יַתְוַכְּחוּ בִּדְבַר אוֹתוֹת אֱלֹהִים מִבְּלִי אֲשֶׁר בָּא אֲלֵיהֶם מוֹפֵת, גְּדוֹלָה מַשְׂטֵמָתָם לִפְנֵי אֱלֹהִים וְלִפְנֵי הַמַּאֲמִינִים. כָּזֹאת יַחְתֹּם אֱלֹהִים כָּל לֵב גֵּאֶה וְעָרִיץ”: לח וַיֹּאמֶר פְּרֱעֹה: “הָמָן, בְּנֵה לִי מִגְדָּל לְמַעַן אַשִּׂיג אֶת הַמַּדְרֵגוֹת: לט מַדְרֵגוֹת הַשָּׁמַיִם וְעָלִיתִי אֶל אֱלוֹהַ מֹשֶׁה, אָכֵן דּוֹבֵר שֶׁקֶר אֶחְשְׁבֶנוּ”²³²⁸: מ וְכָזֹאת תֻּקַּן בְּעֵינֵי פַּרְעֹה רֹעַ מַעֲלָלָיו, וַיָסַר מִן הַדֶּרֶךְ, וְאֵין מְזִמַּת פַּרְעֹה בִּלְתִּי אִם כִּלָּיוֹן (לוֹ): מא וַיֹּאמֶר הַמַּאֲמִין: “עַמִּי, לְכוּ אַחֲרַי וְאַנְחֶה אֶתְכֶם בְּדָּרֶךְ הַיְּשָׁרָה:²³²⁹ מב עַמִּי, חַיֵי הָעוֹלָם הַזֶּה רַק מַתַּת (שָׁעָה) הֵם, וְהָעוֹלָם הַבָּא הוּא מְעוֹן הַנֶּצַח: מג אֲשֶׁר פָּעָל הָרָעָה, לֹא יְשֻׁלַם בִּלְתִּי אִם כָּמוֹהָ, וַאֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר מִזָּכָר וְעַד נְקֵבָה וְהוּא מַאֲמִין, אֵלֶּה יָבוֹאוֹ לַגַּן (עֵדֶן)²³³⁰ יְכֻלְכְּלוּ בּוֹ בְּלִי חֵשְׁבּוֹן: מד עַמִּי, מַה לִּי, אֲשֶׁר אֲנִי קוֹרֵא אֶתְכֶם אֶל הַמִּפְלָט, וְ(אַתֶּם) תִּקְרְאוּ אוֹתִי אֶל (גֵּיהִנֹם) הָאֵשׁ: מה תִּקְרְאוּ אוֹתִי לְכַחֵשׁ בֵּאלֹהִים וּלְשַׁתֵּף בּוֹ אֶת אֲשֶׁר אֵין לִי דַּעַת בּוֹ, וַאֲנִי אֶקְרָא אֶתְכֶם אֶל הַגִּבּוֹר וְהַסַּלָּח: מו אֵין סָפֵק כִּי זֶה אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אוֹתִי אִלָיו אֵין לוֹ קְרִיאָה²³³¹ לֹא בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא בָּעוֹלָם הַבָּא, וְכִי אֲנַחְנוּ מוּשָׁבִים אֶל אְלֹהִים וְכִי הַמַּשְׁחִיתִים (דַּרְכָּם) הֵם בְֹנֵי (גֵּיהִנֹם) הָאֵשׁ: מז וְזָכוֹר תִּזְכְּרוּ אֶת אֲשֶׁר אֹמַר לָכֶם וְהִנְנִי מַשְׁלִיך יְהָבִי²³³² עַל אֱלֹהִים כִּי אֱלֹהִים רוֹאֶה אֶת הָעוֹבְדִים (אוֹתוֹ)”: מח וַיְפֲלְּטֵהוּ אֱלֹהִים מִן הָרָעוֹת אֲשֶׁר זָמְמוּ וַיַּקֵף אֶת בֵּית פַּרְעֹה עֹנֶשׁ כָּבֵד: מט (גֵּיהִנֹם) הָאֵשׁ, יֻצְּגוּ עָלֶיהָ בֹּקֶר וָעֶרֶב וּבַיּוֹם אֲשֶׁר תָּקוּם “הַשָּׁעָה”²³³³ (יֵאָמֵר): “הָבִיאוּ אֶת בֵּית פַּרְעֹה לַכָּבֵד בָּעֹנֶשׁ: נ וְכַאֲשֶׁר יִתְוַכְּחוּ בְּ(גֵּיהִנֹם) הָאֵשׁ, יֹאמְרוּ הַחַלָּשִׁים אֶל אֲשֶׁר הִתְנַשְׂאוֹ (עֲלֵיהֶם): נא “הִנֵּה אֲנַחְנוּ הָיִינוּ הוֹלְכִים אַחֲרֵיכֶם. הַאִם תּוּכְלוּ לְהָסִיר מֵאִתָּנוּ חֵלֶק מִן (גֵּיהִנֹם) הָאֵשׁ?”²³³⁴: נב וְאָמְרוּ אֵלֶּה אֲשֶׁר הִתְנַשְּׂאוּ: “אָכֵן אֲנַחְנוּ כֻּלָּנוּ בְּתוֹכָה, כִּי אֱלֹהִים כְּבַר שָׁפַט בֵּין הָעוּבְדִים (אוֹתוֹ)”: נג וְאָמְרוּ אֵלֶּה אֲשֶׁר בְּ(גֵיהִנֹם) הָאֵשׁ לְשׁוֹמְרֵי גֵּיהִנֹם²³³⁵: “קִרְאוּ אֶל אֱלֹהֵיכֶם וְיָקֵל מֵעָלֵינוּ לְיוֹם אֶחָד אֶת הָעֹנֶשׁ”: נג וְאָמְרוּ וְהַאִם לֹא הָיוּ בָאִים אֲלֵיכֶם שְׁלִיחֵיכֶם בַּמּוֹפְתִים?” וְאָמְרוּ: “אָמְנָם כֵּן”. וְאָמְרוּ “קִרְאוּ אֵפוֹא (לֵאלֹהִים)”, אַךְ אֵין קְרִיאַת הַכּוֹפְרִים בִּלְתִּי אִם בְּתוֹעָה²³³⁶: נד אָכֵן הוֹשֵׁעַ נוֹשִׁיעַ אֶת שְׁלִיחֵנוּ וְאֶת אֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ בְּחַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה וּבְיוֹם יָקוּמוּ הָעֵדִים²³³⁷: נה בְּיוֹם לֹא יוֹעִיל לַפּוֹשְׁעִים (הַדָּבָר) אֲשֶׁר יִצְטַדְּקוּ (בּוֹ)²³³⁸ וְָלהֶם הַקְּלָלָה וְלָהֶם רַע הַמָּעוֹן²³³⁹: נו וּלְפָנִים נָתַנוּ לְמֹשֶׁה אֶת אֹרַח הַמֵּישָׁרִים וַנּוֹרֶש אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַסֳּפֶר: אֹרַח מֵישָׁרִים וּלְהַזְהִיר אֶת אַנְשֵׁי הַלֵּבָב: נז יַחַל אֵפוֹא, כִּי אֲשֶׁר יָעַד אֱלֹהִים אֱמֶת²³⁴⁰, וְהִתְפַּלֵּל לְִסִליחָה לְחַטָּאתְךָ וְסַפֵּר²³⁴¹ בִּתְהִלַּת אֱלֹהֶיךָ עֶרֶב וָבֹקֶר:

נח אָכֵן אֵלֶּה אֲשֶׁר יִתְוַכְּחוּ בִּדְבַר אוֹתוֹת אֱלֹהִים מִבְּלִי אֲשֶׁר בָּא אֲלֵיהֶם מוֹפֵת²³⁴² אֵין בְּלִבּוֹתָם בִּלְתִּי אִם גַאֲוָה, לֹא יַעֲלֶה הַדָּבָר בְּיָדָם²³⁴³. וּבַקֵשׁ מַחֲסֶה בֵּאלֹהִים, כִּי הוּא הַשּׁוֹמֵעַ וְהָרוֹאֶה: נט אָכֵן בְּרִיאַת הַשָֹּמַיִם וְהָאָרֶץ גְּדוֹלָה מִבְּרִיאַת הָאָדָם, וְאוּלָם מַרְבִּית הָאָדָם לֹא יֵדָעוּ: ס וְלֹא יִשְׁווּ הָעִוֵּר וְהַפִּקֵּחַ²³⁴⁴ וְלֹא אֲשֶׁר הֶאֱמִינּו וַיַּעֲשׂוּ הַיָּשָׁר וְהָעוֹשֶׂה רָעָה. (אַךְ) מְעַט הוּא אֲשֶׁר תָּשִׂימוּ אֶל לֵב: סא הֵנֵּה “הַשָּׁעָה” בּוֹא תָּבוֹא. אֵין סָפֵק בּׂהּ, וְאוּלָם מַרְבִּית הָאָדָם לֹא יַאֲמִינוּ: סב וְ(ֹכה) אָמַר אֱלֹהֵיכֶם: קִרְאוּנִי אֵעָנֶה לָכֶם. אָכֵן אֵלֶּה אֲשֶׁר יִתְנַשְׂאוּ מֵעֲבֹד אוֹתִי יָבוֹאוּ לְתוֹךְ גֵּיהִנֹם מְזֹרָבִים²³⁴⁵: סג אֱלֹהִים הוּא אֲשֶׁר שָׁת לָכֶם הַלַּיְלָה אֲשֶׁר תָּנוּחוּ בוֹ וְאֶת הַיּוֹם לִרְאוֹת²³⁴⁶ אָכֵן בַּעַל־חֶסֶד הוּא אֱלֹהִים לִבְנֵי אָדָם, וְאוּלָם מַרְבִּית הָאָדָם לֹא יוֹדוּ (לוֹ)²³⁴⁷: סד זֶה אֱלֹהִים אֱלּהֵיכֶם בּוֹרֵא כֹּל, אֵין אֱלוֹהַ מִבַּלְעָדָיו, עִבְדוּהוּ אֵפוֹא²³⁴⁸ וְאֵיָכה אֵפוֹא תּוּסְרוּ (מִן הָאֱמֶת): סה עָּזֹאת יוּסרוּ (מִן הָאֱמֶת) אֲשֶׁר הָיוּ מְחַכֲשִׁים בְּאוֹתוֹת אֱלֹהִים: סו אְלֹהִים הוּא אֲשֶׁר שָׁת לָכֶם הָאָרֶץ מָכוֹן נָכוֹן וַיְקָרֵה עֲלֵיכֶם שָׁמַיִם²³⁴⁹ ויַצִּרְכֶם וַיַעַשׂ צוּרוֹתֵיכֶם יָפֶה וַיְכַלְכֶּלְכֶם מִן הַמַּטְעַמִּים, זֶה אֱלֹהִים אֱלֹהֵיכֶם. אָכֵן יִתְבָּרֵךְ אֱלֹהִים רִבּוֹן הָעוֹלָמִים: סז הוּא הֶחָי. אֵין אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדָיו. קִרְאוּהוּ אֵפוֹא תְּמִימִים עִמּוֹ בַּדָּת. הַתְּהִלָּה לֵאלֹהִים רִבּוֹן הָעוֹלָמִים: סח אֱמֹר: אָנֹכִי צֻוֵּיתִי לְבִלְתִּי עֲבֹד אֶת (הָאֱלִילִים) אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֲלֵיהֶם מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים²³⁵⁰, כַּאֲשֶׁר בָּאוּ אֵלַי הַמּוֹפְתִים מֵאֵת אֱלֹהַי, וָאֲצֻוֶּה לִהְיוֹת תָּמִים עִם רֳבּוֹן הָעוֹלָמִים: סט הוּא אֲשֶׁר יְצַרְכֶם מֵעָפָר, אַחֲרֵי כֵן מִטִּפָּה אַחֲרֵי כֵן מִמְּעַט דַּם נִקְפָּא. אַחֲרֵי כֵן יוֹצִיאֲכֶם עוֹלָל לְמַעַן תִּבְגָּרוּ וּזְקַנְתֶּם, וְיֵשׁ בָּכֶם אֲשֶׁר יָמוּת לִפְנֵי כֵן²³⁵¹ וְיַעֲשֶׂה אֲשֶׁר תַּגִּיעוּ עַד עֵת חַיִּים קְצוּבָה וּלְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ²³⁵²: ע הוּא הַמְחַיֶּה וְהַמֵּמִית וְכִי יִגְזֹר אֹמֶר, אַךְ יֹאמַר לוֹ: “הֱוֵה”, וְהָיָה²³⁵³: עא הַאִם לֹא רָאִיתָ אֶת הַמִּתְוַכְּחִים בִּדְבַר אוֹתוֹת אֱלֹהִים, אֵיכָה יוּסָרוּ²³⁵⁴: עב אֲשֶׁר כֵּחֲשׁוּ בַּסֵּפֶר וּבַאֲשֶׁר שָׁלַחְנוּ בוֹ אֶת שְׁלִיחֵנוּ, אָכֵן לָאַחֲרוֹנָה יֵדָעוּ: עג בִּהְיוֹת הַמַּסְגֵּרוֹת בְּצַוְּארוֹתֵיהֶם וְהַכְּבָלִים,יְגֹרָרוּ בְּתוֹךְ רוֹתְחֵי (גֵּיהִנֹם) וּבָאֵשׁ יְשׂרָפוּ: עד אָז יֵאָמֵר אֲלֵיהֶם: “אֵיפֹה הֵם אֲשֶׁר הֱיִיתֶם מְשַּׁתְּפִים מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים?” וְאָמְרוֹ: “תָּעוּ מֵאִתָּנוּ²³⁵⁵. אָמְנָם כֵּן לֹא קָרָאנוּ לִפְנֵי כֵן אֶל דָּבָר”²³⁵⁶. כָּזֹאת יַתְעֶה אֱלֹהִים אֶת הַכּוֹפְרִים: עה זֶה לָכֶם עֵקֶב אֲשֶׁר הֱיִיתֶם שְׂמֵחִים בָּאָרֶץ בְּלֹא הָאֱמֶת²³⁵⁷ וְעֵקֶב אֲשֶׁר הֱיִיתֶם גֵּאִים: עו בּוֹאוּ שַׁעֲרֵי גֵּיהִנֹם לְעוֹלָמִים (תִּהְיוּ) בְּתוֹכָה. אָכֵן רַע מוֹשַב הַגֵּאִים"²³⁵⁸: עז יַחַל אֵפוֹא, כִּי אֲשֶׁר יָעַד אֱלֹהִים אֱמֶת²³⁵⁹, וְאִם נַרְאֲךָ מִקְצָת (מֵהָעֹנֶשׁ) אֲשֶׁר יָעַדְנוּ לָהֶם אוֹ נֶאֱסֹף אוֹתְךָ (וּמַתָּ לִפְנֵי בּוֹאוֹ), הִנֵּה אֵלֵינוּ תְּשוּבָתָם²³⁶⁰: עח וּכְבָר שָׁלַחְנוּ שְׁלִיחִים לְפָנֶיךָ. מֵהֶם אֲשֶׁר סִפַּרְנוּ לְךָ (אוֹדוֹתָם) וּמֵהֵם אֲשֶׁר לֹא סִפַּרְנוּ לְךָ. וְחָלִילָה לוֹ לְשָׁלִיחַ לְהָבִיא אוֹת אִם לֹא בִּרְצוֹן אֱלֹהִים²³⁶¹. וּבְבוֹא דְבַר אֱלֹהִים יֵחָרֵץ בְּצֶדֶק וְאָבְדוּ שָֹמָּה הַמַּהְבִּילִים: עט אֱלֹהִים הוּא אֲשֶׁר שָׂם לָכֶם אֶת הַבְּהֵמָה. מֲהן אֲשֶׁר תִּרְכְּבוּ (עֲלֵיהֶם) וּמֵהֶן אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ²³⁶²: פ וְלָכֶם בַּהֶן תוֹעֶלֶת²³⁶³ וּלְמַעַן תַּגִּיעוּ עֲלֵיהֶן אֶל חֵפֶץ אֲשֶׁר בְּלִבּוֹתֵיכֶם²³⁶⁴, וַעֲלֵיהֶן וְעַל הָאֳנִיוֹת תִּנָּשֵׂאוּ²³⁶⁵: פא וְיַרְאֶ אֶתְכֶם אוֹתוֹתָיו. וְאִילוּ מֵאוֹתוֹת אֱלֹהִים תְּכַחַשׁוּ?: פב הַאִם לֹא יַעַבְרוּ בָּאָרֶץ וְרָאוּ אֵיכָה הָיְתָה אַחֲרִית אֵלֶּה אֲשֶׁר הָיוּ לִפְנֵיהֶם, הָיוּ רַבּים מֵהֶם וְאַמִּיצִים מֵהֶם לְכֹחַ וְרָשְׁמָם נִכָּר יוֹתֵר בָּאָרֶץ²³⁶⁶, וְלֹא הוֹעִיל לָהֶם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ²³⁶⁷: פג וְכַאֲשֶׁר בָּאוּ עֲלֵיהֶם שְׁלִיחֵיהֶם בַּמּוֹפְתִים שָׂמְחוּ בְּמֶה שֶׁאִתָּם מִן הַדָּעַת²³⁶⁸, וַיַּקֵּף אוֹתָם (הָעֹנֶשׁ) אֲשֶׁר הָיוּ לוֹעֲגִים לוֹ²³⁶⁹: פד וְכַאֲשֶׁר רָאוּ שֹׁד מֵאִתָּנוּ אָמְרוּ: “הֶאֱמַנּוּ בֵאלֹהִים לְבַדּוֹ וְכָפַרְנוּ בָּ(אֱלִילִים) אֲשֶׁר הָיִינוּ מְשַׁתְּפִים בּוֹ”: פה אַךְ לֹא תּוֹעִיל לָהֶם אֱמוּנָתָם כַּאֲשֶׁר רָאוּ הַשֹׁד מֵאִתָּנוּ. מִשְׁפַּט כְּבַר בָּא עַל עוֹבְדָיו²³⁷⁰, וְאָבְדוּ שָׁמָּה הַכּוֹפְרִים:

פָּרָשַׁת בֹּאֲרוּ מְפֹרָש²³⁷¹

נִתְּנָה בְמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ חֲמִשִׁים וְאַרְבָּעָה

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם.

ח. מ.²³⁷² א הוּרַד מֵאֵת הָרַחֲמָן וְָהַרחוּם: ב סֵפֶר בֹּאֲרוּ אוֹתוֹתָיו מְפֹרָשׁ²³⁷³ קֻרְאָן עֲרָבִי לְעַם יֵדָעוּ: ג מְבַשֵׂר וּמַזְהִיר, אַךְ מַרְבִּיתָּם סָרוּ וְהֵם לֹא יִשְׁמְעוּ: ד וַיֹּאמְרוּ “לִבּוֹתֵינוּ בְּמָסָךְ מֵאֲשֶׁר תִּקְרָא אוֹתָנוּ אֵלָיו וְאָזְנֵינוּ כָּבְדוּ²³⁷⁴ וֹּבֵינֵינוּ וּבֵינְךָ מֶסֶךְ, עֲשֵׂה אֵפוֹא, וְאַף אֲנַחְנוּ עוֹשִׂים”: ה אֱמֹר: “אָכֵן אַךְ אָדָם אָנֹכִי כְּמוֹכֶם, גָּלוּ אֶת אָזְנִי, כִּי אֱלֹהֵיכֶם אֱלוּהַּ אֶחָד²³⁷⁵ הֱיוּ אֵפוֹא נְכוֹנִים עִמּוֹ וְהִתְפַּלְּלוּ לִסְלִיחָתוֹ, אָכֵן אוֹי לָהֶם לַמְשַׁתְּפִים: ו אֲשֶׁר לֹא יִתְּנוּ הַצְּדָקָה וְהֵם בָּאַחֲרִית הֵם יְכַחֵשׁוּ²³⁷⁶: ז אַךְ אֵלַּה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ וַיַּעֲשׂוּ הַיָּשָר לָהֶם שָׂכָר אֲשֶׁר לֹא יִפָּסֵק: ח אֱמֹר: הַאִם אַתֶּם תְּכַחֲשׁוּ כַּחֵשׁ בּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֶת הָאָרֶץ בְּיוֹמַיִם²³⁷⁷וְתַעֲשׂוּ אִתּוֹ אֱלִילִים²³⁷⁸? זֶה הוּא רִבּוֹן הָעוֹלָמִים: ט וַיָשֶׂם בָּה יְתֵדוֹת נֶאֱמָנוֹת²³⁷⁹ מִמַּעַל לָהּ. וַיְּצַו לָהּ אֶת הַבְּרָכָה וַיַעֲרֹך בָּהּ מְזוֹנוֹתֶיהָ²³⁸⁰ בְּאַרְבָּעָה יָמִים²³⁸¹ שָׁוֶה לַשּׁוֹאֲלִים²³⁸²: י אַחֲרֵי כֵן הִתְנַשֵּׂא הַשָֹׁמַיְמָה²³⁸³ וְהֵם עָשָׁן²³⁸⁴,וַיֹּאֶמר אֲלֵיהֶם וְאֶל הָאָרֶץ: “בּוֹאוּ בְּרָצוֹן אוֹ בְאֹנֶס”²³⁸⁵וַיֹּאְמרּו שְׁנֵיֶהם: “בָּאנוּ בְרָצוֹן”: יא וַיַעֲרְכֵם שִׁבְעָה רְקִיעִים בְּיוֹמַיִם²³⁸⁶, וַיְהִי דְבָרוֹ בְּכָל רָקִיעַ²³⁸⁷ עַל דְּבַר פְּקֻדָּתָם. וַנְּקַשֵּׁט אֶת הַשָּׁמַיִם הַתַּחְתוֹנִים בִמְנוֹרוֹת²³⁸⁸ וּבְמִשְׁמָר.²³⁸⁹. זֹאת מַעֲרֶכֶת הַגִּבּוֹר וְהַיּוֹדֵעַ²³⁹⁰: יב וְאִם יָסוּרוּ אֱמֹר אֲלֵיהֶם:”הִזְהַרְתִּיכֶם מִפְּנֵי שַׂעַר כְּמוֹ שַׂעַר עָאד וְתַמּוּד: יג כֶּאֲשֶׁר בָּאוֹ אֲלֵיהֶם הַשְׁלִיחִים מִלִּפְנֵיהֶם וּמֵאַחֲרֵיהֶם²³⁹¹ לֵאמֹר: “אַל תַּעַבְדוּ בִּלְתִּי אִם אֶת אְלֹהִים”, אָמְרוּ: “לוֹ חָפֵץ אְלֹהֵינוּ, כִּי אָז הוֹרִיד מַלְאָךְ וְאָכֵן מְכַחֲשִׁים אֲנַחְנוּ בַּדָּבָר אֲשֶׁר שֻׁלַּחְתֶּם בּוֹ”²³⁹²: יד וְאוּלָם בַּאֲשֶׁר לְעָאד, הִנֵּה הִתְנַשְׂאוּ בָּאָרֶץ בְּלִי מִשְׁפָּט וַיֹּאְמרּו: “מִי אַמִּיץ מִמֶּנוּ לְכֹחַ”? הַאִםְ לֹא יִרְאוּ כִּי אֱלֹהִים אֲשֶׁר בְּרָאָם הוּא אַמִּיץ לְכֹחַ מֵהֶם? וַיִהְיוּ מְכַחֲשִׁים בְּאוֹתוֹתִינוּ: טו וַנִּשְׁלַח עֲלֵיהֶם רוּחַ נוֹקֶבֶת בְּיָמִים בְּלִי מַזָּל טוֹב²³⁹³, לְמַעַן נִתֵּן לָהֶם לָחוּשׁ מוּסַר הַקָּלוֹן בְּחַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה, אַךְ עֹנֶשׁ הָעוֹלָם הַבָּא מָקְלֶה יוֹתֵר וְהֵם לֹא יִמָּלֵטוּ: טז וְאוּלָם בַּאֲשֶׁר לְתַמּוּד הִנֵּה נָחִינוּ אוֹתָם מֵישָׁרִים, אַךְ הֵם בִּכְּרוּ אֶת הָעִוָּרוֹן עַל אֹרַח הַמֵּישָׁרִים, וַיֹאחֲזֵם רַעַם עֹנֶשְׁ חֲרָפוֹת בַּאֲשֶׁר פָּעָלוּ: יז וַנְּמַלֵּט אֶת אֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ וַיִהְיוּ יְרֵאִים (אֶת אֱלֹהִים): יח וְ(יֵשׁ) יוֹם אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ אוֹיְבֵי אֱלֹהִים אֶל (גֵיהִנֹם) הָאֵשׁ וְהֵם עֲרוּכִים לְמַחְלְקוֹתֵיהֶם²³⁹⁴: יט עַד אֲשֶׁר בְּבוֹאָם אל תּוֹכָה יָעִידוּ בָהֶם שִׁמְעָם וּרְאוּתָם וְעוֹרוֹתָם בַּאֲשֶׁר עָשׂוּ: כ וְאָמְרוּ לְעוֹרוֹתָם: “לָמָּה הַעִידֹתֶם בָּנוּ”? וְאָמְרוּ: “דוּבֹבֵ אוֹתָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר דּוֹבֵב כָּל דָּבָר וְהוּא בְּרַאֲכֶם בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה וְאֵלָיו תּוֹשָׁבוּ”: כא וְלֹא הֱיִיתֶם מִסְתַּתְּרִים²³⁹⁵ אֲשֶׁר לֹא יָעִידוּ בָּכֶם שִׁמְעֲכֶם וּרְאוֹתְכֶם וְעוֹרוֹתֵיכֶם, וְאוּלָם דִּמִּיתֶם כִּי אְלֹהִים לֹא יֵדֶע הַרְבֵּה מֵאֲשֶׁר אַתֶּם עוֹשִׂים: כב וּמַחְשַבְתְּכֶם זֹאת אֲשֶׁר חֲשַבְתֶּם עַל אֱלֹהֵיכֶם הֶאֱבִידָה אֶתְכֶם,וַתִּהְיוּ מִן הָאוֹבְדִים": כג וְאִם יַאֲרִיכוּ רוֹחָם (גֵּיהִנֹם) הָאֵשׁ מוֹשָׁב לָהֶם וְאִם יַעְתִּירּו לְרַחֲמִים לֹא יֵעַתְרוּ לָהֶם²³⁹⁶: כד וְהִקְצֵינוּ לָהֶם חֲבֵרִים²³⁹⁷ וַיְיַפּוּ בְּעֵינֵיהֶם אֶת אֲשֶׁר לִפְנֵיהֶם וְאֶת אֲשֶׁר מֵאַחֲרֵיהֶם²³⁹⁸ וַיֵּחָרֵץ עֲלֵיהֶם בְּצֶדֶק הַדָּבָר אֲשֶׁר בָּא עַל אֻמּוֹת אֲשֶׁר חָלְפוּ לִפְנֵיהֶם מִן הַגִּ’ן וְהָאָדָם, כִּי אָבָדוּ: כה וַיֹּאמְרוּ הַכּוֹפְרִים: “אַל תִּשְׁמְעוּ לַקֻּרְאָן הַזֶּה וְדַבְּרוּ דְבַר־שְׂפָתַיִם²³⁹⁹ אוּלַי תִּגְָבָּרוּ”²⁴⁰⁰: כו אָכֵן תֵּן נִתֵּן אֶת הַכּוֹפְרִים לָחוּשׁ עֹנֶש כָּבֵד: כז וְגָמוֹל נִגְמְלֵם עַל הָרָעוֹת אֲשֶׁר עָשׂוֹ²⁴⁰¹: כח זֶה הוּא גְּמוּל אוֹיְבֵי אֱלֹהִים, (גֵּיהִנֹם) הָאֵשׁ. לָהֶם בָּהּ מְגוּרֵי נֶצַח גְּמוּל עֵקֶב אֲשֶׁר הָיוּ מְכַחֲשִׁים בְּאוֹתוֹתֵינוּ: כט וְאָמְרוּ הַכּוֹפְרִים: “אֱלֹהֵינוּ הַרְאֵנוּ אֶת אִלֶּה אֲשֶׁר הִתְעוּנוּ מִן הַגִּ’ן וְהָאָדָם²⁴⁰², וְנָשִׂים אוֹתָם תַּחַת רַגְלֵינוּ לְמַעַן יִהְיוּ הַשְׁפָלִים”: ל אַךְ אֵלֶּה אֲשֶׁר אָמְרוּ: "אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ וַיִּהְיוּ יְשָׁרִים, ירדו עֲלֵיהֶם הַמַּלְאָכִים²⁴⁰³(לֵאמֹר: “אַל תִּירָאוּ וְאַל תִּתְעַצֵּבוּ וְהִתְבַּשְׂרוּ בְּגַן עֵדֶן אֲשֶׁר הָיוּ מַבְטִיחִים אֶתְכֶם: לאֵ אְנַחְנוּ בְּנֵי־בְרִיתְכֶם בְּחַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא וְלָכֶם בּוֹ²⁴⁰⁴ כָּל אֲשֶׁר תִּתְאַוֶּינָה נַפְשׁוֹתֵיכֶם: לב וְלָכֶם בּוֹ כָּל אֲשֶׁר תְּבַקְשׁוּ לָכֶם מָדוֹר²⁴⁰⁵ מֵאֵת סַלָּח וְרַחוּם”: לג וּמִי הֵיטִיב דַּבֵּר מִזֶּה אֲשֶׁר קָרָא אֶל אֱלֹהִים וַיַעַשׂ הַיָּשָׁר וַיֹּאמֶר: הִנֵּה אָנֹכִי מִן הַתְּמִימִים עִמְּךָ²⁴⁰⁶: לד וְלֹא יִשְׁתווּ הַטּוֹבָה וְהָרָעָה הַעֲבֵר בַּטּוֹב יוֹתֵר (אֶת הָרָעָה)²⁴⁰⁷, וְאָז יִהְיֶה אֲשֶׁר בֵּינְךָ וּבֵינוֹ אֵיבָה כְּאִילוּ הוּא בֶּן בְּרִית וּשְׁאֵר בָּשָׂר: לה וְלֹא יִמְצָאוּהָ²⁴⁰⁸ בִּלְתִּי אִם הַמְּיַחֲלִים²⁴⁰⁹, וְלֹא יַשִׂיגֶנָה בִּלְתִּי אִם בַּעַל מַזָּל גָּדוֹל²⁴¹⁰: לו וְכִי יִתְעוֹרֵר בְּךָ רוּחַ דֶּחִי מֵאֵת הַשָׂטָן וּבִקַּשְׁתָּ לְךָ מַחֲסֶה בֵּאלֹהִים, כִּי הוּא הַשּׁוֹמֵעַ וְהַיּוֹדֵעַ²⁴¹¹: לז וּמֵאוֹתוֹתָיו הַלַּיְלָה וְהַיֹּוֹם וְהַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ. אַל תִּשְׁתַּחֲווּ לֹא לַשֶּׁמֶשׁ וְלֹא לַיָּרֵחַ וְהִשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהִים אֲשֶׁר בְּרָאָם, אִם אוֹתוֹ תַעֲבֹדוּ: לח וְאִם יִתְנַשְּׂאוּ (מֵעָבְדוֹ), הִנֵּה אֵלֶּה אֲשֶׁר אֶת אֱלֹהֶיךָ²⁴¹² יְשַׁבְּחוּ לַיְלָה וָיוֹם וְלֹא יָבוּזוּ²⁴¹³: לט וּמֵאוֹתוֹת אֱלֹהֵיךָ הִנְּךָ רוֹאֶה אֶת הָאָרֶץ צְחֵיחָה²⁴¹⁴. וְהָיָה כִּי נוֹרִיד עֶלֶיהָ הַמַּיִם, תֵּעוֹר וְרָבְתָה ²⁴¹⁵. אָכֵן אֲשֶׁר הֶחֱיָה אוֹתָהּ, הוּא מְחַיֶּה הַמֵּתִים²⁴¹⁶, כִּי הוּא כֹּל יוּכָל: מ אָכֵן אֵלֶּה אֲשֶׁר ְיַסְּלפּו אוֹתוֹתֵינוּ לֹא יִסָּתְרוּ מִמֶּנּוּ. הַאִם אֲשֶׁר יָשְׁלַךְ בְּ(גֵּיהִנֹם) הָאֵשׁ טוֹב יוֹתֵר, אוֹ אִם אֲשֶׁר יָבוֹא בֶּטַח בְּיוֹם הַתְּקוּמָה, עֲשׂוּ אֶת אֲשֶׁר חֲפַצְתֶּם, אָכֵן רוֹאֶה הוּא אֶת מַעֲשֵׂיכֶם: מא אָכֵן אֵלֶּה אֲשֶׁר כִּחֲשׁוּ בְּ(סֵפֶר) הַהַזְהָרָה כַּאֲשֶׁר בָּאָם²⁴¹⁷. וְאָכֵן הוּא סֵפֶר יְקַר עֶרֶך: מב לֹא יָבוֹא בּוֹ הַשֶּׁקֶר לֹא מִלְפָנָיו וְלֹא מֵאַחֲרָיו²⁴¹⁸, הוֹרָדָה מֵאֵת חָכָם וּמְהֻלָּל: מג לֹא יֻגַּד לְךָ בִּלְתִּי אִם אֲשֶׁר הֻגַּד לַשְּׁלִיחִים לְפָנֶיךָ. אָכֵן אֱלֹהֵיךָ בַּעַל סְלִיחָה וְעֹנֶשׁ דְּאָבָה: מד וְלוּ שַׁתְנוּהוּ קֻרְאָן לַעַז²⁴¹⁹, כִּי אָז אָמְרוּ: “לוּ בֹּאֲרוּ אוֹתוֹתָיו מְפֹרָשְׁ” הֲכִי לַעַז וְעַרְבִי?²⁴²⁰ אֱמֹר: הוּא לַמַּאֲמִינִים אֹרַח מֵישָׁרִים וּמַרֱפֵּא, וְאֵלֶּה אֲשֶׁר לֹא יַאֲמִינוּ כָּבְדוּ אָזְנֵיהֶם²⁴²¹, וְעִוָּרוֹן הוּא עֲלֵיהֶם. אֵלֶּה (כְּאִלּוּ) יִקְרְאוּ אֲלֵיהֶם מִמָּקוֹם רָחוֹק²⁴²²: מה וּלְפָנִים נָתַנוּ לְמֹשֶׁה הַסֵּפֶר וַיֵחָלְקוּ בוֹ. וְלוּלֵא דָבָר יָצָא לִפְנֵי כֵן מֵאֵת אֱלֹהֵיךָ נֶחֱרָץ דְּבַר (רִיבָם) בֵּינֵיהֶם, וְאָכֵן בְּסָפֵק הֵם בַּדָּבָר, מְפַקפְּקִים²⁴²³: מו אֲשֶׁר עָשָׂה הַיַּשָׁר לְנַפְשׁוֹ (יַעֲשֶּׂנָּה), וַאֲשֶׁר הַרַע יָשׁוּב בְּרֹאשָׁה²⁴²⁴, כִּי לֹא יַעֲשֹׁק אֱלֹהִים, אֶת הָאָדָם²⁴²⁵: מז אֵלָיו תָּשׁוּב דַּעַת “הַשָּׁעָה”²⁴²⁶. וְאֵין כָּל פְּרִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִנִּצָּתוֹ וְאֵין כָּל נְקֵבָה אֲשֶׁר תַּהַר וַתֵלֵד אִם לֹא בְּדַעְתּוֹ. וּבַיּוֹם אֲשֶׁר יִקְרָא אֲלֵיהֶם: “אַיָּם שֻׁתָּפַי?” יֹאמְרוּ: “מוֹדִיעִים אֲנַחְנוּ אוֹתְךָ, אֵין מֵאִתָּנוּ כָּל עֵד”²⁴²⁷: מח וְתָעוּ מֵהֶם (הָאֱלִילִים) אֲשֶׁר הָיוּ קוֹרְאִים אֲלֵיהֶם לִפְנֵי כֵן²⁴²⁸ וְרָאוּ²⁴²⁹ (כי) אֵין לָהֶם כָּל מִפְלָט²⁴³⁰: מט לֹא יָקוּץ הָאָדָם מֵהִתְפַּלֵּל לְטוֹב, אַךְ כַּאֲשֶׁר תִּגַּע אֵלָיו הָרָעָה יִוָּאֵשׁ בְּאֶפֶס תִּקְוָה²⁴³¹: נ וּבְתִתֵּנוּ אוֹתוֹ לָחוּשׁ רַחֲמִים מֵאִתָּנוּ אַחֲרֵי אֲשֶׁר מָצְאָה אוֹתוֹ צָרָה, יֹאמַר: זֶה לִי²⁴³², וְלֹא אֶחֱשׁוֹב, כֵּי “הַשָּׁעָה” תָקוּם, וְאָכֵן כַּאֲשֶׁר אָשּׁוב אֶל אֱלֹהַי, תִּהְיֶה לִי הַטּוֹבָה בְּיוֹתֵר:²⁴³³. אָכֵן הוֹדַע נוֹדִיעַ אֶת הַכּוֹפְרִים אֶת אֲשֶׁר עָשׂוּ וְנִתַּן אוֹתָם לָחוּשׁ עֹנֶש קָשֶׁה: נא וְבִנְטוֹתֵינוּ חֶסֶד לָאָדָם יִרְחַק וְנִעֵר חָצְנוֹ, וּבִנְגוֹעַ אֵלָיו הָרָעָה²⁴³⁴ הוּא בַּעַל תְּפִלָּה רַבָּה: נב אֱמֹר: הַהֲשִׁיבוֹתָם אֶל לֵב אִם אָמְנָּם²⁴³⁵ מֵאֵת אֱלֹהִים הוּא וּתְכַחֲשׁוּ בוֹ, מִי תָעָה יוֹתֵר מִזֶּה אֲשֶׁר פָּרַץ פֶּרֶץ רָב?: נג הַרְאֵה נַרְאֶה אוֹתָם אוֹתוֹתֵינוּ בַּסְבִיבוֹת²⁴³⁶ וּבְנַפְשׁוֹתָם, עַד אֲשֶׁר יִתְבָּרֵר לָהֶם כִּי הוּא²⁴³⁷ הָאֱמֶת. הַאִם לֹא רַב לְךָ (כִּי) אֱלֹהֵיךָ? הוּא עֵד בַּכֹּל?: נד הֲלֹא הֵם בְּסָפֵק בִּדְבַר פְּגִישַׁת אֱלֹהֵיהֶם²⁴³⁸. הֲלֹא הוּא מַקִּיף כֹּל?:

פָּרָשַׁת הַמּוֹעֵצוֹת²⁴³⁹

נִתְּנָה בְּמֵכָּה וּפְסוּקֶיהָ חֲמִשִׁים וּשְׁלֹשָׁה

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

ח.מ.ע.ש.ק.²⁴⁴⁰ א כָּזֹאת יִגְּלֶה אֶת אָזְנְךָ וְאֶת אֹזֶן אֵלֶּה אֲשֶׁר לְפָנֶיךָ אְלֹהִים הַגִּבּוֹר וְהֶחָכָם: ב לוֹ כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וְכֹל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ וְהוּא הָעֶלְיוֹן וְהָאַדִּיר²⁴⁴¹: ג כִּמְעַט יִקַּרְעוּ הַשָּׁמַיִם מִמַּעַל לָהֶם²⁴⁴² וְהַמַּלְאָכִים יְשַׁבְּחוּ בִּתְהִלַּת אֱלֹהֵיהֶם וְיִתְפָּלְּלוּ אֲשֶׁר יִסְלַח לְכָל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ. הַאֵין זֹאת כִּי אֱלֹהִים הוּא הַסַּלָּח וְהָרַחוּם?: ד אַךְ אֵלֶּה אֲשֶׁר לָקְחוּ לָהֶם מִבַּלְעָדָיו מָגִנִּים, אֱלֹהִים מַשְׁגִּיחַ עֲלֵיהֶם וְלֹא הָפְקַדְתָּ לְשׁוֹמֵר עֲלֵיהֶם²⁴⁴³: ה וְכָזֹאת גָּלִינוּ אֶת אָזְנֶךָ קֻרְאָן עֲרָבִי לְמַעַן תַּזְהִיר אֵם הֶעָרִים²⁴⁴⁴ וְאֶת אֵלֶּה אֲשֶׁר מִסִָּביב לָהּ, וְתַזְהִיר מִפְּנֵי יוֹם הָאֲסֵפָה²⁴⁴⁵ אֵין סָפֵק בּוֹ. חֵלֶק בְּגַן עֵדֶן וְחֵלֶק בְּ(גֵֹיהִנֹם) הַלֶּהָבָה: ו וְלוּ חָפֵץ אֱלֹהֶיךָ עָשָׂה אוֹתָם אֻמָּה אַחַת²⁴⁴⁶. וְאוּלָם יָבִיא אֶת אֲשֶׁר יַחְפֹּץ בְּרַחֲמָיו. אַךְ הַפּוֹשְׁעִים אֵין לָהֶם כָּל מָגֵן וְכֹל מוֹשִׁיעַ: ז אוֹ לָקְחוּ לָהֶם מִבִּלְעָדָיו מָגִנִּים? הֵן אֱלֹהִים הוּא הַמָּגֵן וְהוּא יְחַיֶּה הַמֵּתֵים וְהוּא הַכֹּל יוּכָל: ח וְכָל דָּבָר אֲשֶׁר נֶחֱלַקֱתֶּם בּוֹ, הִנֵּה מִשְׁפָּטוֹ לֵאלֹהִים. זֶה אֱלֹהִים אֱלֹהַי, עָלָיו נִשְׁעַנְתִּי וְאֵלָיו אָשׁוּב: ט בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, שָׁת לָכֶם בְּנוֹת זוּג מִנַּפְשׁוֹתֵיכֶם וּמִן הַמִּקְנֶה זוּגוֹת, יַרְבֶּה אֶתְכֶם עַל יָדָם. אֵין כָּמוֹהוּ דָּבָר, וְהוּא הַשּׁוֹמֵעַ וְהָרוֹאֶה: י לוֹ מַפְתְּחוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ²⁴⁴⁷, יִתֵּן מָזוֹן בְּשֶׁפַע לַאֲשֶׁר יַחְפֹּץ וְגַם יִקְפֹּץ (יָדוֹ), כִּי הוּא יוֹדֵעַ כֹּל: יא חָקַק לָכֶם לְדָּת אֶת אֲשֶׁר צִוָּה עָלָיו אֶת נֹחַ וְאֶת אֲשֶׁר גִּלִינוּ אֶת אָזְנֶךָ, וְאֶת אֲשֶׁר צִוִּינוּ עָלָיו אֶת אַבְרָהָם וְאֶת משֶׁה וְאֶת יֵשׁוּ לֵאמֹר: קַיְּמוּ אֶת הַדָּת וְאַל תֵּחָלְקוּ בָּהּ. קָשֶׁה הוּא בְּעֵינֵי הַמְשַׁתְּפִים: יב אֲשֶׁר תִּקְרָא אוֹתָם אֵלָיו. אֱלֹהִים יִבְחַר לוֹ אֶת אֲשֶׁר יַחְפֹּץ וְיַנְחֶה מֵישָׁרִים אֵלָיו אֶת אֲשֶׁר יָשׁוּב: יג וְלֹא נֶחְלְקוּ כִּי אִם אַחֲרֵי בּוֹא אֲלֵיהֶם הַדַּעַת מִקִּנְאָתָם זֶה בָּזֶה²⁴⁴⁸, וְלוּלֵא דָבָר יָצָא לִפְנֵי כֵן מֵאֵת אֱלֹהֶיךָ עַד עֵת מוֹעֵד²⁴⁴⁹, כֵּי אָז נֶחֱרַץ בֵּינֵיהֶם. וְאָכֵן אֵלֶּה אֲשֶׁר הָיָה לָהֶם הַסֵּפֶר מוּרָשָׁה מֵאַחֲרֵיהֶם²⁴⁵⁰, הֵם בְּסָפֵק עַל אוֹדוֹתָיו מְפַקְפְּקִים: יד וְלָזֹאת קְרָא אֵפוֹא וַעֲמּד הָכֵן כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתָ²⁴⁵¹ וְאַל תֵּלֵך אַחֲרֵי מַאֲוַיֵּיהֶם²⁴⁵², וְאֱמֹר: מַאֲמִין אָנֹכִי בְּכָל סֵפֶּר אֲשֶׁר הוֹרִיד אֱלֹהִים וָאֲצֻוֶּה לְכוֹנֵן צֵֶדֶק בֵּינֵיכֶם. אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ וְאֱלֹהֵיכֶם. לָנוּ מַעֲשֵׂינוּ וְלָכֶם מַעֲשֵׂיכֶם. אֵין כָּל תּוֹכָחוֹת בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם²⁴⁵³. אֱלֹהִים יֶאְסֹף אוֹתָנוּ²⁴⁵⁴ יַחְדָּו וְאֵלָיו הַדֶּרֶך (אֲשֶׁר נָשׁוּב): טו וְאֵלֶּה אֲשֶׁר יִתְוַכְּחוּ בִּדְבַר אֱלֹהִים אַחֲרֵי אֲשֶׁר נַעֲנוּ לוֹ (בְּנֵי אָדָם), תּוֹכְחוּתֵיהֶם הֶבֶל לִפְנֵי אֱלֹהֵיהֶם²⁴⁵⁵ וְעֲלֵיהֶם חָרוֹן וְלָהֵם עֹנֶשׁ כָּבֵד: טז אֱלֹהִים הוּא אֲשֶׁר הוֹרִיד אֶת הַסֵּפֶר בֶּאֱמֶת וְהַמֹּאזְנַיִם²⁴⁵⁶, וּמַה יוֹרְךָ לָדַעַת? אוּלַי “הַשָּׁעָה קְרוּבָה²⁴⁵⁷: יז יְבַקְּשׁוּ לְהָחִישׁ בּוֹאָהּ אֵלֶּה אֲשֶׁר לֹא יַאֲמִינוּ בָּה, אַךְ הַמַּאֲמִינִים מְלֵאִים פַּחַד מִמֶּנָּה²⁴⁵⁸ וְיוֹדְעִים כִּי הִיא הָאֱמֶת. הֲלֹא אֵלֶּה הַמִּתְוַכְּחִים בִּדְבַר “הַשָּׁעָה” אָכֵן הֵם בְּתוֹעָה רַבָּה: יח אֱלֹהִים חַנּוּן לְעוֹבְדָיו, יְכַלְכֵּל אֶת אֲשֶׁר יַחְפֹּץ וְהוּא הֶחָזָק וְהַגִּבּוֹר: יט הֶחָפֵץ בִּשְׂדֵה הָעוֹלָם הַבָּא נוֹסִיף לוֹ עַל שָׂדֵהוּ. וְֶהָחֵפץ בִּשְׂדֵה הָעוֹלָם הַזֶּה נִתֵּן לוֹ מִמֶּנָּה, וְאֵין לוֹ בָּעוֹלָם הַבָּא כָּל חֵלָק: כ אוֹ אִם לָהֶם שֻׁתָּפִים²⁴⁵⁹ אֲשֶׁר חָקְקוּ לָהֶם מִן הַדָּת אֶת אֲשֶׁר לֹא רָצָהוּ אֱלֹהִים? וְלוּלֵא דְּבַר הַהֶבְדֵּל²⁴⁶⁰, כִּי אָז נֶחֱרַץ הַדָּבָר בֵּינֵיהֶם, וְאָכֵן הַפּוֹשְׁעִים לָהֶם עֹנֶשׁ דְּאָבָה: כא תִּרְאֶה אֶת הַפּוֹשְׁעִים מְלֵאיִם פַּחַד עֵקֶב פָּעֳלָם וְהוּא יִפֹּל עֲלֵיהֶם. אַךְ אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ וַיַּעֲשׂוּ הַיָּשָׁר בְּגַנּוֹת גַּן עֵדֶן. לָהֶם כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּצוּ, אֶת אֱלֹהֵיהֶם, זֶה הוּא הַחֶסֶד הַגָּדוֹל: כב זֶה הוּא אֲשֶׁר יְבַשֵּׂר בּוֹ אֱלֹהִים אֶת עוֹבְדָיו אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ וַיַּעֲשׂוּ הַיָּשָׁר. אֱמֹר: לֹא אֶשְׁאַל מֵאִתְּכֶם חֵלֶף זֶה שָׂכָר, בִּלְתִּי אִם הַיְּדִידוּת שֶׁל הַקִרְבָה²⁴⁶¹ וַאֲשֶׁר יִפְעַל מַעֲשֶׂה טוֹב נֹסִיף לוֹ חֵלֶף זֶה טוֹבָה, כִּי אֱלֹהִים סַלָּח וּמַכִּיר טוֹבָה²⁴⁶²: כג אוֹ יֹאמְרוּ בָּדָא²⁴⁶³ עַל אֱלֹהִים כָּזָב? הֵן כִּי יַחְפֹּץ אֱלֹהִים יַחְתֹם אֶת לִבְּךָ. אָכֵן אֱלֹהִים יִמְחֶה אֶת הַשֶּׁקֶר וְהֵקִים אֶת הָאֱמֶת בִּדְבָרָיו, כִּי הוּא יוֹדֵעַ קֶרֶב לֵב: כד וְהוּא הַמְּקַבֵּל הַתְּשׁוּבָה מֵעוֹבְדָיו וְיִסְלַח לָרָעוֹת וְהַיּוֹדֵעַ אֶת מַעֲשֵׂיהֶם: כה וְהַנַּעַנַה לַאֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ וַיַּעֲשׂוּ הַיָּשָׁר וּמוֹסִיף לָהֶם מֵחַסְדּוֹ, אַךְ הַכּוֹפְרִים לָהֶם עֹנֶש כָּבֵד: כו וְלוּ זָן אֱלֹהִים בְּשֶׁפַע אֶת עוֹבְדָיו, כִּיָ אז הָיוּ נוֹהֲגִים בְּעַזּוּת בָּאָרֶץ, וְאוּלָם יוֹרִיד בְּמִדָּה קְצוּבָה אֶת אֲשֶׁר יַחְפֹּץ, כִּי הוּא יוֹדֵעַ אֶת עוֹבְדָיו וְרוֹאָם: כז וְהוּא הַמּוֹרִיד אֶת הַיֶּשַׁע²⁴⁶⁴ אַחֲרֵי אֲשֶׁר נוֹאֲשׁוּ וּמֵרִיק רַחֲמָיו²⁴⁶⁵ וְהוּא הַמָּגֵן הַמְהֻלָּל: כח וּמֵאוֹתוֹתָיו בְּרִיאַת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל הַמְמַלֵּא אוֹתָם מִכָּל חַי, וְהוּא אֲשֶׁר יוּכַל לְאָסְפָם²⁴⁶⁶ כַּאֲשֶׁר יַחְפֹּץ: כט וְכָל צָרָה אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם, עֵקֶב פֹּעַל יְדֵיכֶם הִיא וְיִסְלַח לְהַרְבֵּה (דְבָרִים)²⁴⁶⁷: ל וְלֹא תּוּכְלוּ לְהַעֲבִיר (דָּבָר) בָּאָרֶץ וְאֵין לָכֶם מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים לֹא מָגֵן וְלֹא מוֹשִׁיעַ: לא וּמֵאוֹתוֹתָיו (הָאֳנִיוֹת) הַמַּפְלִיגוֹת בַּיָּם כֶּהָרִים הַנִּשָּׂאִים. בִּרְצוֹתוֹ יַעֲמִיד הָרוּחַ וְהִנֵּה הֵן שׁוֹכְבוֹת עַל גַּבּוֹ. אָכֵן בָּזֶה אוֹתוֹת לְכָל מַאֲרִיךְ רוּחוֹ וּמוֹדֶה: לב אוֹ יְאַבְּדֵם עֵקֶב פָּעֳלָם וְסָלַח לְהַרְבֵּה²⁴⁶⁸: לג וְיָדְעוּ הַמִּתְוַכְּחִים בִּדְבַר אוֹתוֹתֵינוּ (כִּי) אֵין לָהֵם כָּל מִפְלָט: לד וְכָל דָּבָר אֲשֶׁר נִתַּן לָכֶם, אַךְ מַתַּת חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה הוּא. וְאוּלָם אֲשֶׁר אֶת אְלֹהֶיךָ טוֹב וְקַיָּם²⁴⁶⁹ לַאֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ וְעַל אֱלֹהֵיהֶם יִשָּׁעֵנוּ: לה וַאֲשֶׁר יִרְחֲקוּ מִן הַחַטֲּאִים הַגְּדוֹלִים²⁴⁷⁰ וְהַתּוֹעֲבוֹת וַאֲשֶׁר בְּכָעֳסָם יִסְלָחוּ: לו וַאֲשֶׁר נַעֲנוּ לֵאלֹהֵיהֶם וַיַעֲרְכוּ הַתְּפִלָּה וַיְכַלְכְּלוּ עִנְיָנָם בְּמוֹעֵצוֹת בֵּינֵיהֶם וּמֵאֲשֶׁר חָלַקְנוּ לָהֶם יְפַזְּרוּ: לז וַאֲשֶׁר בִּמְצוֹא אוֹתָם חָמָס יוֹשִׁיעוּ לְנַפְשָׁם²⁴⁷¹: לח וּגְמוּל רָעָה רָעָה כָּמוֹהָ²⁴⁷². אַךְ אֲשֶׁר יִסְלַח וְהִשְׁלִים, שְׂכָרוֹ עַל אֱלֹהִים²⁴⁷³ כִּי לֹא יֹאהַב אֱלֹהִים אֶת הָעוֹשְׁקִים:: לט אַךְ אֵלֶּה אֲשֶׁר הוֹשִׁיעוּ לְנַפְשָׁם אַחֲרֵי אֲשֶׁר עֲשָׁקוּם²⁴⁷⁴ אֵין כָּל תֹּאֲנָה עֲלֵיהֶם: מ אָכֵן תֹּאֲנָה רַק עַל אֵלֶּה אֲשֶׁר יַעַשְׁקוּ אֶת בְּנֵי הָאָדָם וְיַשְׁחִיתוּ עַל הָאָרֶץ בְּלִי מִשְׁפָּט, אֵלֶּה עָנְשָׁם דְּאָבָה: מא אַך אֲשֶׁר הֶאֱרִיךְ רוּחוֹ וַיִּסְלַח, אָכֵן זֶה הוּא מִן הַדְּבָרִים אֲשֶר יָצְאוּ (מֵאֵת אֱלֹהִים)²⁴⁷⁵: מב וַאֲשֶׁר יַתְעֶנּוּ אֱלֹהִים, אֵין לוֹ כָּל מָגֵן אַחֲרֵי זֶה וְתִרְאֶה אֶת הַפּוֹשְׁעִים: מג כַֹאֲשֶׁר אֶת הָעֹנֶש יֹאמְרוּ: הַאִם יֵשׁ דֶּרֶךְ מַה שֶׁהִיא לָשׁוּב (לָעוֹלָם הַזֶּה)²⁴⁷⁶”: מד וְתִרְאֶה אוֹתָם מֻצָּגִים עָלֶיהָ²⁴⁷⁷ נִכְנָעִים מִפְּנֵי הַכְּלִמָּה. יַבִּיטוּ מִן הַצַּד, בַּסֵּתֶר. וְאָמְרוּ הַמַּאֲמִינִים: הִנֵּה הָאוֹבְדִים אֲשֶׁר אִבְּדוּ נַפְשׁוֹתָם וּבְנֵי בֵּיתָם בְּיוֹם הַתְּקוּמָה²⁴⁷⁸, הֲלֹא הַפּוֹשְׁעִים בְּעֹנֶשׁ נֶצַח?: מה וְלֹא יִהְיוּ לָהֶם כָּל מָגִנִּים אֲשֶׁר יוֹשִׁיעוּם מִפְּנֵי אֱלֹהִים. וַאֲשֶׁר יַתְעֶה אֱלֹהִים אֵין לוֹ כָּל דֶּרֶךְ: מו הֵעָנוּ לֵאלֹהֵיכֶם בְּטֶרֶם יָבוֹא יוֹם אֵין לְהָשִׁיב אוֹתוֹ. מֵאֵת אֱלֹהִים²⁴⁷⁹. אֵין לָכֶם כָּל מִקְלָט בַיּוֹם הַהוּא וְאֵין לָכֶם כָּל הִתְנַכְּרוּת²⁴⁸⁰: מז וְאִם יָסוּרוּ הִנֵּה לֹא שְׁלַחְנוּךָ לְשׁוֹמֵר עֲלֵיהֶם. אֵין עָלֶיךָ²⁴⁸¹ בִּלְתִּי אִם לְהַזְהִיר (אוֹתָם). וְאָכֵן אֲנַחְנוּ כַּאֲשֶׁר נִתֵּן אֶת הָאָדָם לָחוּשׁ רַחֲמִים מֵאִתָּנוּ שָׂמֵחַ בָּהֶם, אַךְ בִּמְצֹא אוֹתָם רָעָה בַּאֲשֶׁר קִדְּמוּ יְדֵיהֶם לַעֲשׂוֹת, הִנֵּה הָאָדָם כּוֹפֵר²⁴⁸²: מח לֵאלֹהִים מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, יִבְרָא אֶת אֲשֶׁר יַחְפֹּץ, יִתֵּן לַאֲשֶׁר יַחְפֹּץ (בָּנוֹת) נְקֵבוֹת וְיִתֵּן לַאֲשֶׁר יַחְפֹּץ (הַבָּנִים) הַזְכָרִים: מט אוֹ יְחַבְּרַם יַחַד זְכָרִים וּנְקֵבוֹת, וְשָׂם אֶת אֲשֶׁר יַחְפֹּץ עָקָר, כִּי הוּא יוֹדֵעַ וְיָכוֹל: נ לֹא נִתֵּן לְאָדָם אֲשֶׁר יְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים אִם לֹא בְּחָזוֹן²⁴⁸³ אוֹ מֵאַחֲרֵי מָסָךְ: נא אוֹ כִּי יִשְׁלַח שָׁלִיחַ אֲשֶׁר יִגְלֶה אֶת אָזְנוֹ אֶת אֲשֶׁר יַחְפֹּץ, כִּי הוּא עֶלְיוֹן וְחָכָם נב וּכָזֹאת אָצַלְנוּ עָלֶיךָ רוּחַ עַל־פִּי פְקֻדָּתֵנוּ. לֹא הָיִיתָ יוֹדֵעַ (לִפְנֵי כֵן) לֹא מַה הוּא הַסֵּפֶר וְלֹא הָאֱמוּנָה, וְאוּלָם שַׁתְנוּ אוֹתוֹ אוֹרָה, נַנְחֶה בָּה אֶת אֲשֶׁר נַחְפֹּץ מֵעוֹבְדֵינוּ, וְאָכֵן אַתָּה תַּנְחֶה (אוֹתָם) אֶל אֹרַח מֵישָׁרִים: נג אֹרַח אֱלֹהִים אֲשֶׁר לוֹ כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וְכָל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ, הֲלֹא אֶל אֱלֹהִים יִהְיוּ כָּל הַדְּבָרִים²⁴⁸⁴:

פָּרָשַׁת פְּאֵר הַזָּהָב²⁴⁸⁵

נִתְּנָה בְמכָּה וּפְסוּקֶיהָ שְׁמוֹנִים וְתִשְׁעָה

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחְמָן וְהָרַחוּם

ח. מ.²⁴⁸⁶ נִשְׁבַּעְתִּי בַּסֵּפֶר הַגָּלוּי: ב אָכֵן שְַׁתנּוהוּ קֻרְאָן עֲרָבִי לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ²⁴⁸⁷: ג וְאָכֵן הוּא בְּאֵם הַסֵּפֶר אִתָּנוּ, עֶלְיוֹן וְחָכָם²⁴⁸⁸: ד הַאִם נַעֲבִיר מֵאִתְּכֶם אֶת הַהַזְהָרָה וְנִמְנַע מִכֶּם, עֵקֶב הֱיוֹתְכֶם עַם מַשְׁחִיתִים?: ה וְכַמָּה שָׁלַחְנוּ מִן הַנְּבִיאִים (לָעַמִּים) הָרִאשׁוֹנִים: ו אַךְ לֹא בָא אֲלֵיהֶם כָּל נָבִיא מִבְּלִי אֲשֶׁר יִלְעֲגוּ לוֹ²⁴⁸⁹: ז וַנַּשְׁמֵד עַזִים מֵהֶם לְתֹקֶף וַיַחֲלֹף מְשַׁל הָרִאשׁוֹנִים²⁴⁹⁰: ח וְכִי תִּשְׁאַל אוֹתָם: "מִי בָּרָא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ? “יֹאמְרוּ אֱמוֹר: “בְּרָאָם הַגִּבּוֹר וְהַיּוֹדֵעַ”: ט אֲשֶׁר שָׁת לָכֶם הָאָרֶץ עֶרֶשׂ וַיָּשֶׁת לָכֶם בָּהּ מְסִלּוֹת²⁴⁹¹ לְמַעַן תְּאֻשְׁרוּ בְּדֶרֶךְ: י וַאֲשֶׁר הוֹרִיד מִן הַשָֹּמַיִם מַיִם בְּמִדָּה קְצוּבָה וַנְּחַיֶה בָּהֶם עִיר מֵתָה. כָּזֹאת תּוּצָאוּ²⁴⁹²: יא וַאֲשֶׁר בָּרָא אֶת הַמִּינִים כֻּלָּם ויַּשָׁת לָכֶם מִן הָאֱנִיוֹת וְהַבְּהֵמוֹת אֲשֶׁר תִּרְכְּבוּ עֲלֵיהֶם: יב לְמַעַן תִּתְנַשְׂאוּ עַל גַּבּוֹתָם וּזְכַרְתֶּם חֶסֶד אֱלֹהֵיכֶם בְּהִתְנַשֵּׂאֲכֶם עֲלֵיהֶם וְתֹאמְרוּ: הַשֶּׁבַח לֵאלֹהִים אֲשֶׁר שִׁעְבֵּד לָנוּ אֶת זֶה וְלֹא הָיִינוּ יְכוֹלִים לֶאֱסֹר אוֹתָם (בְּכֹחֵנוּ): יג וְאָכֵן אֲנַחְנוּ מוּשָׁבִים אֶל אְלֹהֵינוּ²⁴⁹³: יד וַיְחַלְּקוּ לוֹ מֵעוֹבְדָיו חֵלֶק²⁴⁹⁴. אָכֵן הָאָדָם כּוֹפֵר גָּלוּי: טו הַאִם לָקַח לוֹ מֵאֲשֶׁר בָּרָא, בָּנוֹת, וַיְבַכֵּר אֶתְכֶם לָתֵת לָכֶם בָּנִים?²⁴⁹⁵: טז אָכֵן בְּהִתְבַּשֵּׂר אִישׁ מֵהֶם בְּזֶה אֲשֶׁר מָשְׁלוּ לָרַחְמָן²⁴⁹⁶ יְכַסֶּה שְׁחוֹר פָּנָיו וְכַעֲסוֹ עָצוּר²⁴⁹⁷: יז הַאִם זֶה הָאָמוּן בַּעֲדָיִים־? הֵן הוּא בְּעַצוּמוֹת לֹא יוֹכִיחַ²⁴⁹⁸: יח וַיָּשִׁיתוּ אֶת הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר הֵם עוֹבְדֵי הָרַחֲמָן נְקֵבוֹת. הַאִם הָיוּ עֵדֵי רְאִיָּה בִּבְרִיאָתָם²⁴⁹⁹. כָּתוֹב תִּכָּתֵב עֵדוּתָם, וְיִשְׁאֲלוּ אוֹתָם²⁵⁰⁰: יט וַיֹּאמְרוּ: “לוּ חָפֵץ הָרַחֲמָן לֹא עָבַדְנוּ אוֹתָם” אֵין לָהֶם כָּל דַּעַת בַּדָּבָר הַזֶּה, אֵין הֵם בִּלְתִּי אִם הוֹגֵי־שָׁוְא²⁵⁰¹: כ הַאִם נָתַנּוּ לָהֶם סֵפֶר לְפָנָיו, וְהֵם נִסְמָכִים עָלָיו בּוֹ?: כא לֹא, כִּי אָמְרוּ: “הֵנֶּה אֲנַחְנוּ מָצָאנוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ מַחֲזְיקִים בָּאֱמוּנָה וַאֲנַחְנוּ מְאֻשָּׁרִים בְּדֶרֶךְ בְּעִקְבוֹתֵיהֶם:” כב אָכֵן כָּזֹאת לֹא שָׁלְַחנּו לְפָנֶיךָ כָּל מַזְהִיר בְּעִיר, אֲשֶׁר לֹא אָמְרוּ (אֵלָיו) הַמִּתְעַנְּגִים בָּהּ עַל כָּל טוּב²⁵⁰²: “הִנֵּה אֲנַחְנוּ מָצָאנוּ אֲבוֹתֵינוּ מַחֲזִיקִים בָּאֱמוּנָה וַאֲַנְחנּו הוֹלְכִים בְּעִקְבוֹתֵיהֶם”: כג אֱמֹר²⁵⁰³: וְלוּ גַּם הֵבֵאתִי לָכֶם אֹרַח יָשָׁר יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר מְצָאתֶם עָלָיו אֲבוֹתֵיכֶם?” אָמְרוּ: “אָכֵן מְכַּחֲשִׁים אֲנַחְנוּ בַּדָּבָר אֲשֶׁר שְׁלַחְתֶּם בּוֹ”²⁵⁰⁴: כד וַנִּקַּח נָקָם מֵהֶם. אָכֵן רְאֵה אֵיכָה הָיְתָה אַחֲרִית הַמְכַחֲשִׁים: כה וּ(זְכֹר) בֶּאֱמֹר אַבְרָהָם לְאָבִיו וּבְנֵי עַמּוֹ: “הִנֵּה אָנֹכִי נָקִי מֵאֲשֶׁר תַּעֲבֹדוּ²⁵⁰⁵: כו וְאוּלָם זֶה אֲשֶׁר בְּרָאָנִי²⁵⁰⁶, הִנֵּה הוּא יַנְחֵנִי מִישָׁרִים”²⁵⁰⁷: כז וַיָּשֶׂם אוֹתָה אִמְרָה קַיֶּמֶת בְּתוֹךְ צֶאֱצָאָיו לְמַעַן יָשׁוּבוּ: כח אָמְנָם אָצַלְתִּי טוֹב לָאֵלֶּה²⁵⁰⁸ וְלַאֲבוֹתֵיהֶם עַד בּוֹא אֲלֵיהֶם הָאֱמֶת וְשָׁלִיחַ גָּלוּי: כט וְכַאֲשֶׁר בָּאָה אֲלֵיהֶם הָאֱמֶת אָמְרוּ: “כְּשָׁפִים הֵם אֵלֶּה וְאָכֵן מְכַחֲשִׁים אֲנַחְנוּ בּוֹ: ל וַיֹּאְמרּו: “לָמָּה לֹא הוּרַד הַקֻּרְאָן הַזֶּה בְּיַד אִישׁ מִשְּׁתֵי הֶעָרִים, נִכְבָּד?”²⁵⁰⁹: לא הַהֵמָּה יְחַלְּקוּ רַחֲמֵי אֱלֹהֶיךָ? אֲנַחְנוּ חִלַקְנוּ בֵּינֵיהֶם מִחְיָתָם בְּחַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה וַנָּרָם מִקְצָתָם מֵעַל מִקְצָתָם בְּמַעֲלוֹת²⁵¹⁰ לְמַעַן יִתְקַלְּסוּ אִישׁ בְּאָחִיו, וְאוּלָם רַחֲמֵי אֱלֹהֶיךָ טוֹבִים יוֹתֵר מִכֹּל אֲשֶׁר יֶאֱסֹפוּ²⁵¹¹: לב וְלוּלֵא הָיוּ בְּנֵי הָאָדָם אֻמָּה אַחַת²⁵¹², כִּי אָז שַׁתְנוּ לַמְכַחֲשִׁים בָּרַחֲמָן גַּגוֹת כֶּסֶף לְבָתֵּיהֶם וּמַעֲלוֹת יַעֲלוּ בָהֶן: לג וּלְבָתֵּיהֶם שְׁעָרִים וַעֲרָשׂוֹת יָסֹבּוּ עֲלֵיהֶן: לד וּפְאֵר זָהָב. וְאָכֵן אֵין כָּל זֶה בִּלְתִּי אִם מַתַּת חַיֵּי הָעוֹלָם הַזְּה וְהָעוֹלָם הַבָּא אֶת אֱלֹהֶיךָ לַיְרֵאִים (אוֹתוֹ): לה וַאֲשֶׁר עִוֵּר הוּא מֵהַזְהָרַת הָרַחֲמָן נוֹעִיד לוֹ שָׂטָן וְהוּא עָמִית לוֹ: לו וְאָמְנָם הָסֵר יְסִירוּם מִן הַדֶּרֶךְ וִידַמּוּ כִּי הֵם מְאֻשַּׁרִים בְּדֶרֶך²⁵¹³: לז עַד אֲשֶׁר יָבוֹא אֵלֵינוּ²⁵¹⁴ אָז יֹאמַר: “מִי יִתֵּן (וְהָיָה) בֵּינִי וּבֵינְךָ מֶרְחַק שְׁנֵי הַמִּזְרָחִים²⁵¹⁵. אָכֵן רַע הוּא הֶעָמִית”²⁵¹⁶: לח וְלֹא יוֹעִיל לָכֶם הַּיֹום בַּאֲשֶׁר פְּשַׁעְתֶּם, כִּי שֻׁתָּפִים אַתֶּם בָּעֹנֶשׁ: לט הַאִם אַתָּה תּוּכַל לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֵרְשִׁים לִשְׁמוֹעַ אוֹ תּוּכַל לַנְחוֹת מֵישָׁרִים אֶת הָעִוְרִים²⁵¹⁷ וְאֶת אֲשֶׁר הוּא בְּתוֹעָה גְלוּיָה?: מ וְאִם גַּם נֶאֱסֹף אוֹתְךָ, הִנֵּה נָקָם נִקַּח מֵהֶם: מא אוֹ נַרְאֶה אוֹתְךָ אֶת (הָעֹנֶשׁ) אֲשֶׁר יֵרֵאנוּ אוֹתָם בּוֹ²⁵¹⁸, הִנֵּה יָכוֹל נוּכַל לָהֶם: מב הַחֲזֵק אֵפוֹא בַּאֲשֶׁר גָּלוּ אֶת אָזְנֶךָ כִּי אַתָּה (הוֹלֵךְ) בְּאֹרַח מֵישָׁרִים: נג וְאָכֵן הַזְהָרָה הוּא לְךָ וּלְעַמְּךָ וְלָאַחֲרוֹנָה יִשְׁאֲלוּ אֶתְכֶם (חֶשְׁבּוֹן): מד וּשְׁאַל אֶת אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׁלַחְנוּ לְפָנֶיךָ מִשְּׁלִיחֵינוּ: הַאִם שַׁתְנוּ מִבַּלְעֲדֵי הָרַחֲמָן אֱלוֹהַּ אֲשֶׁר יַעַבְדוּהוּ? מה וּלְפָנִים שָׁלַחְנוּ אֶת מֹשֶׁה בְּאוֹתוֹתֵינוּ אֶל פַּרְעֹה וְשָׂרָיו, וַיֹּאמרֶ: “הִנֵּה אָנֹכִי שְׁלִיחַ רִבּוֹן הָעוֹלָמִים”: מו וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא אֲלֵיהֶם בְּאוֹתוֹתֵינוּ, וְהִנֵּה הֵם צוֹחֲקִים עֲלֵיהֶם: מז וְלֹא הֶרְאֵינוּ אוֹתָם כָּל אוֹת בִּלְתִּי אִם גְּדוֹלָה מֵחֲבֶרְתָּהּ, וַנְּיַסְּרַם בְּמוּסָר לְמַעַן יָשׁובוּ: מח וַיֹּאמְרוּ: הוֹי מְכַשֵּׁף קְרָא לָנוּ אֶל אֱלֹהֶיךָ בַּבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת עִמְּךָ, כִּי הִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאֻשָּׁרִים בְּדֶרֶךְ”: מט אַךְ כַּאֲשֶׁר הֲסִירוֹנוּ מֵעֲלֵיהֶם הָעֹנֶשׁ וְהִנֵּה חִלְּלוּ דְבָרָם²⁵¹⁹: נ וַיִּקְרָא פַּרְעֹה בְּתוֹךְ עַמּוֹ וַיֹּאמֶר: “עַמִּי, הַאֵין זֹאת אֲשֶׁר לִי מֶלְכוּת מִצְרַיִם וְהַנְּהָרוֹת הָאֵלֶּה יִמְשְׁכוּ מִתַּחַת לִי? הַאִם לֹא תִּרְאוּ?: נא אוֹ אֲנִי טוֹב יוֹתֵר מִזֶּה אֲשֶׁר הוּא נִקְלֶה?: נב וְכִמְעַט לֹא יוּכַל לְדַבֵּר בָּרוּר²⁵²⁰: נג וְלָמָּה לֹא הוּטְלוּ אֵלָיו שֵׁרוּת מִזָהָב (מִן הַשָּׁמַיִם)²⁵²¹ אוֹ בָאוּ עִמּוֹ הַמַלְאָכִים בַּסָּךְ”: נד וַיְבַקֵּשׁ לְהַקְלוֹת אֶת עַמּוֹ וַיִשְׁמְעוּ לְקוֹלוֹ כִּי הָיוּ עַם פּוֹשְׁעִים: נה וְכַאֲשֶׁר כִּעֲסוּנוּ, לָקַחְנוּ מֵהֶם נָקָם וַנְּטַבְּעַם יַחְדָּו: נו וַנָּשֶׁת אוֹתָם הָעוֹבְדִים רִאשׁוֹנָה²⁵²² וּלְמָשָל לָאַחֲרוֹנִים: נז וּבְהִנַּתֵן בֶּן־מִרְיָם לְמָשָׁל²⁵²³, הִנֵּה עַמְּךָ הֵרִימוּ לָזֹאת קוֹל שָׁאוֹן: נח וַיֹּאמְרוּ: "הַאִם אֱלֹוהֵינוּ טוֹב יוֹתֵר אוֹ הוּא.? לֹא נָתְנוּ אוֹתוֹ (מָשָׁל) לְךָ בִּלְתִּי אִם לְהִתְוַכֵּחַ. אָכֵן הֵם עַם אַנְשֵׁי מְדָנִים: נט אֵין הוּא²⁵²⁴ בִּלְתִּי אִם עֶבֶד אֲשֶׁר חַנּוֹנוּ אוֹתוֹ וַנָּשֶׁת אוֹתוֹ מָשָׁל²⁵²⁵ לִבְנֵי־יִשְׂרָאֵל: ס וְאִלּוּ חָפַצְנוּ כִּי אָז עָשִׂינוּ בָּאָרֶץ מִכֶּם²⁵²⁶ מַלְאֲכִים אֲשֶׁר יָקוּמוּ אַחֲרִיכֶם: סא וְאָכֵן הוּא (אוֹת) לָדַעַת אֶת “הַשָׁעָה”²⁵²⁷. אַל תְּפַקְפְּקוּ אֵפוֹא בָּהּ וּלְכּו אַחֲרָי. זֶה אֹרַח מֵישָׁרִים: סב וְאַל יָסִיר אֶתְכֶם הַשָׂטָן, כִּי אוֹרֵב גָּלוּי הוּא לָכֶם: סג וְכַאֲשֶׁר בָּא יֵשׁוּ בָּמּוֹפְתִים אָמַר: "כְּבָר הֵבֵאתִי אֲלֵיכֶם הַחָכְמָה וּלְמַעַן אֲבָרֵר לָכֶם מִקְצַת מִזֶּה אֲשֶׁר נֶחְלַקְתֶּם בּוֹ וִירֵאתֶם אֱלֹהִים וּשְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלִי²⁵²⁸: סד כִּי אֱלֹהִים הוּא אֱלֹהַי וֵאלֹהֵיכֶם וַעֲבֶדְתֶּם אוֹתוֹ זֶה אֹרַח מֵישָׁרִים²⁵²⁹: סה וַיֵחָלְקוּ עוֹבְדֵי הָאֱלִילִים בֵּינֵיהֶם, אַךְ אוֹי לָהֶם לַאֲשֶׁר פָּשְׁעוּ מֵעֹנֶשׁ יוֹם דְּאָבָה²⁵³⁰: סו הַיְּיַחֲלוּ לְאַחֶרֶת מֵאֲשֶׁר תְּבוֹאַם הַשָׁעָה פִּתְאֹם, וְהֵם לֹא יָחוּשׁוּ?: סז הַיְדִידִים יִהְיוּ בַּיּוֹם הַהוּא אִישׁ לְרֵעֵהוּ אוֹיְבִים, בִּלְעֲדֵי הַיְרֵאִים (אֱלֹהִים): סח “הוֹי עוֹבְדַי, לֹא הַפַּחַד עֲלֵיכֶם הַיּוֹם וְלֹא עֲלֵיכֶם הַיָּגוֹן: סט אֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ בְּאוֹתוֹתֵינוּ וַיִּהְיוּ תְּמִימִים עִם אֱלֹהִים²⁵³¹ ע בּוֹאוּ אֶל גַּן הָעֵדֶן אַתֶּם וּנְשׁוֹתֵיכֶם, תַּשִׂיגוּ שִׂמְחָה”²⁵³²: עא יְחַזְרוּ בֵּינֵיהֶם בִּקְעָרוֹת זָהָב וּגְבִיעִים וּבָהֶם כָּל אֲשֶׁר תִּתְאַוֶּינָה הַנְּפָשׁוֹת וְיִתְַעַּנְּגוּ עָלָיו הָעֵינַיִם, וְאַתֶּם (תִּהְיוּ) בָּה לְעוֹלָמִים: עב וְזֶה הוּא גַּן הָעֵדֶן אֲשֶׁר נְחַלְתֶּם עַל מַעֲשֵׂיכֶם²⁵³³: עג לָכֶם בְּתוֹכוֹ פְּרִי רָב אֲשֶׁר מִמֶּנּוּ תֹאכֵלוּ: עד אַךְ הַפּוֹשְׁעִים בְּעֹנֶש גֵּיהִנֹם לְעוֹלָמִים: עה לֹא יוּקַל²⁵³⁴ מֵעֲלֵיהֶם וְהֵם בְּתוֹכוֹ נוֹאָשִׁים: עו וְלֹא עֲשַׁקְנוּם וְרַק הֵם עָשְׁקוּ (נַפְשׁוֹתָם)²⁵³⁵: עז וְקָרְאוּ: “הוֹי מַאלִךְּ²⁵³⁶, יָשֶׂם נָא אֱלֹהֶיךָ קֵץ לָנוּ” וְאָמַר: "אָכֵן אַתֶּם נִשְׁאָרִים²⁵³⁷: עח כְּבַר בָּאנוּ אֲלֵיכֶם בָּאֱמֶת וְאוּלָם מַרְבִּיתְכֶם מוֹאֲסִים אֶת הָאֱמֶת²⁵³⁸: עט אִם הֵם חָרְצוּ דָבָר (רָע)? הִנֵּה אֲנַחְנוּ חוֹרְצִים: פ הַאִם יְדַמּוּ כִּי לֹא נִשְׁמַע סוֹדָם וּדְבַר סִתְרָם²⁵³⁹. לֹא כֵן, וּשְׁלִיחֵינוּ אִתָּם יִכְתְּבוּ²⁵⁴⁰: פא אֱמֹר: אִלּוּ הָיָה לָרַחֲמָן וָלָד, הָיִיתִי אֲנִי רִאשׁוֹן לָעוֹבְדִים (אוֹתוֹ): פב חָלִילָה לֵאלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכִסֵּא הַכָּבוֹד אֲשֶׁר יְחַשְׁבוּ (אֵלָיו²⁵⁴¹: פג עָזְבֵם אֵפוֹא יָשִׂיחוּ וִישַׂחֲקוּ²⁵⁴² עַד אֲשֶׁר יִפְגְּשׁוּ אֶת יוֹמָם אֲשֶׁר נִבְּאוּ לָהֶם: פד וְהוּא אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם הוּא אְלוֹהַּ וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ הוּא אֱלוֹהַּ וְהוּא הֶחָכָם וְהַיּוֹדֵעַ: פה וְיִתְבָּרֵךְ זֶה אֲשֶׁר לוֹ מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בֵּינֵיהֶם, וְאִתּוֹ דַעַת “הַשָׂעָה” וְאֵלָיו יוּשָׁבוּ: פו וְלֹא יוּכְלוּ אִלֶּה אֲשֶׁר יִקְרְאוֹ אֲלֵיהֶם מִבַֹלְעֲדֵי אֱלֹהִים לְהַפְגִּיעַ תְּפִלָה וְרַק אֲשֶׁר הֵעֳידוֹ עַל הָאֱמֶת וְהֵם יוֹדְעִים (אוֹתָה): פז וְכִי תִּשְׁאַל אוֹתָם: “מִי בְּרָאָם”? יֹאמְרוּ אָמוֹר: “אֱלֹהִים”. וְאֵיכָה יוּסְרוּ אֵפוֹא (מִן הָאֱמֶת): פח וּדְבָרוֹ²⁵⁴³: “אֱלֹהַי, אָכֵן אֵלֶּה עַם לֹא יַאֲמִינוּ”: פט “סוּר מֵהֶם אֵפוֹא וֶאֱמֹר: “שָׁלוֹם” וְלָאַחֲרוֹנָה יֵדָעוּ”²⁵⁴⁴:

פָּרָשַׁת הֶעָשָׁן²⁵⁴⁵

נִתְּנָה בְּמכָּה וּפְסוּקֶיהָ חֲמִשִׁים וְתִשְׁעָה

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

ח. מ.²⁵⁴⁶ נִשְׁבַּעְתִּי בַּסֵּפֶר הַגָּלוּי²⁵⁴⁷ ב אָכֵן הוֹרַדְנוּהוּ בְּלַיְלָה מְבֹרָךְ²⁵⁴⁸, כִּי אָמְנָם הָיִינוּ מַזְהִירִים: ג בּוֹ²⁵⁴⁹ יְפֹרַשׁ כָּל צַו נִגְזָר: ד צַו מֵאִתָּנוּ אָכֵן אֲנַחְנוּ הִנְנוּ הַשּׁוֹלְחִים²⁵⁵⁰: ה בְּרַחֲמִים מֵאֵת אְלֹהֶיךָ, כִּי הוּא הַשּׁוֹמֵעַ וְהַיּוֹדֵעַ: ו אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בֵּינֵיהֶם, אִם בּוֹטְחִים בֶּאֱמוּנַתְכֶם אַתֶּם²⁵⁵¹: ז אֵין אֱלוֹהַּ זוּלָתוֹ יְחַיֶּה וְהֵמִית, אֱלֹהֵיכֶם וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם הָרִאשׁוֹנִים²⁵⁵²: ח לֹא כִּי הֵם בְּסָפֵק יִצְחָקוּ: ט הִתְבּוֹנֵן (אֲלֵיהֶם) אֵפוֹא בְּיוֹם אֲשֶׁר יִשְׂאוּ הַשָּמַיִם עָשָׁן גָּלוּי: י יְכַסֶּה אֶת בְּנֵי הָאָדָם. זֶה עֹנֶשׁ דְּאָבָה²⁵⁵³: יא “אֱלֹהֵינוּ, הָסֵר מֵעָלֵינןּ אֶת הָעֹנֶש, כִּי מַאֲמִינִים אֲנַחְנוּ”²⁵⁵⁴: יב אֵיכָה (תּוֹעִיל) לָהֶם הַהַזְהָרָה (עַתָּה), אַחֲרֵי אֲשֶׁר כְּבָר בָּא אֲלֵיהֶם שָׁלִיחַ גָּלוּי: יג וַיִּפְנוּ עֹרֶף וַיֹאמְרוּ: “מְלֻמָּד²⁵⁵⁵ מְשֻׁגָּע”²⁵⁵⁶: יד הִנֵּה אֲנַחְנוּ מְסִירִים אֶת הָעֹנֶשׁ קְצָת²⁵⁵⁷, (אַךְ) אַתֶּם חוֹזְרִים (לְסוּרְכֶם): טו בַּיּוֹם (הַהוּא) נִתְקֹף הַהַתְקָפָה הַגְּדוֹלָה, כִּי אָכֵן נָקָם נִקַּח: טז וּכְבָר נִסִּינוּ לִפְנֵיהֶם אֶת עַם פַּרְעֹה, וַיָּבוֹא אֲלֵיהֶם שָׁלִיחַ נִכְבָּד: יז (לֵאמֹר): “תְּנוּ לִי עַבְדֵי אֱלֹהִים²⁵⁵⁸, כִּי שָׁלִיחַ נֶאֱמָן אֲנִי לָכֶם: יח וְאַל תִּתְנַשְּׂאוּ עַל אֱלֹהִים, כִּי הִנֵּה בָאתִי אֲלֵיכֶם בְּמוֹפֵת גָּלוּי: יט וַאֲנִי אָשִׂים מַחֲסִי בֵּאלֹהַי וֵאלֹהֵיכֶם²⁵⁵⁹ אֲשֶׁר לֹא תִּרְגְּמוּנִי אָבֶן²⁵⁶⁰: כ וְאִם אֵינְכֶם מַאֲמִינִים לִי, סוּרוּ מֵעָלַי”²⁵⁶¹: כא וַיֳּקְרָא אֶל אֱלֹהָיו (לֵאמֹר): “הִנֵּה אֵלֶּה עַם זֵדִים”: כב “קוּם אֵפוֹא צֵא עִם עוֹבְדֵי לַיְלָה, כִּי רוֹדְפִים אַחֲרֵיכֶם”²⁵⁶²: כג וַעֲזֹב אֶת הַיָּם בָּקוּעַ²⁵⁶³, כִּי הֵם גְּדוּד טוֹבֵעַ": כד כַּמָּה עָזְבוּ מִגֵּנוֹת וַעֲיָנוֹת: כה וּשְׂדוֹת זֶרַע וּמָקוֹם נִכְבָּד: כו וְטוֹבָה אֲשֶׁר הָיוּ מִתְעַנְּגִים עָלֶיהָ: כז כָּזֹאת (עָשִׂינוּ), וַנַּנְחֵל אוֹתָם עַם אֲחֵרִים²⁵⁶⁴: כח וְלֹא בָּכוּ לָהֶם הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְלֹא הֶאֱרִיכוּ לָהֶם אָף: כט וּכְבָר הִצַּלְנוּ אֶת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵעֹנֶשׂ חֲרָפוֹת: ל מִפַּרְעֹה כִּי הָיָה גֵּאֶה וּמִן הַמַּשְׁחִיתִים: לא וּכְבָר בָּחַרְנוּ בָּהֶם מִדַּעַת²⁵⁶⁵ מִכָּל הָאָדָם²⁵⁶⁶: לב וְנִּתֵּן לָהֶם מִן הָאוֹתוֹת, אֲשֶׁר הָיָה בּוֹ מַסָּה גָּלוּי:

לג הִנֵּה אֵלֶּה יֹאמְרוּ אָמוֹר: לד “אֵין הוּא בִּלְתִּי אִם מוּתֵנוּ הָרִאשׁוֹן²⁵⁶⁷ וְאֵין אָנוּ מוּקָמִים לִתְחִיָּה: לה הָביִאוּ נָא אֶת אֲבוֹתֵינוּ²⁵⁶⁸ אִם אֱמֶת תְּדַבֵּרוּ”: לו הַאִם הֵם טוֹבִים אוֹ עַם תֻּבָּע²⁵⁶⁹: לז וְאֵלֶּה אֲשֶׁר מִלִּפְנֵיהֶם, אֲשֶׁר הִשְׁמַדְנוּם בַּאֲשֶׁר הָיּו זֵדִים: לח ולְאֹ בָרָאנוּ אֶת הֶשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וְאֶת אֲשֶׁר בֵּין שְׁנֵי אֵלֶּה מְשַׂחֲקִים²⁵⁷⁰: לט לֹא בַרָאנוּ אוֹתָם כִּי אִם בָּאֱמֶת וְאוּלָם מַרְבִּיתָם לֹא יֵדָעוּ: מ אָכֵן יוֹם הַהֶבְדֵּל²⁵⁷¹ עֵת מוֹעֲדָם יַחְדָּו: מא יוֹם לֹא יוֹעִילוּ בוֹ אָדוֹן וְעֶבֶד אִישׁ לְאָחִיו בִּמְאוּמָה, וְהֵמָּה לֹא יִמָּלֵטוּ: מב בִּלְעֲדֵי זֶה אֲשֶׁר רִחַם אוֹתוֹ אֱלֹהִים, כִּי הוּא הָעִזּוּז וְהָרַחוּם: מג הִנֵּה עֵץ הַזַּקוּם²⁵⁷²: מד מַאֲכָל לַפּוֹשֵׁעַ²⁵⁷³: מה כִּנְחֹשֶׁת קָלָל מֻתֶּכֶת²⁵⁷⁴, יִרְתַּח בַּבָּטֶן: מו כִּרְתֹחַ הָרוֹתְחִים: מז "קָחוּהוּ וְגָרְרוּהוּ אֶל בֶּטֶן שְׁאוֹל²⁵⁷⁵: מח אַחַר צְקוּ עַל רֹאשׁוֹ מֵעֹנֶשׁ הָרוֹתְחִים: מט (לֵאמֹר) “טְעַם, כִּי הִנֵּה אַתָּה הָעִזּוּז וְהַנִּכְבָּד²⁵⁷⁶: נ הִנֵּה זֶה הוּא אֲשֶׁר הֳיִיתֶם מְפַקְפְּקִים בּוֹ”: נא אַךְ יִרְאֵי הָאֱלֹהִים בִּמְקוֹם מִבְטַחִים: נב בְּגַנּוֹת וַעֲיָנוֹת²⁵⁷⁷: נג יִלְבְּשׁוּ מֶשִׁי וּרְקָמוֹת²⁵⁷⁸ (שׁוֹכְנִים) זֶה לְעֻמַּת זֶה²⁵⁷⁹: נד כָּזֹאת (יִהְיֶה). וְנַשִּׂיא אוֹתָם (עֲלָמוֹת) שְׁחוֹרוֹת עָיִן²⁵⁸⁰: נה יְשָׁאֲלוּ בָּהֶם²⁵⁸¹ כָּל פֶּרִי, וְהֵם בְּטוּחִים: נו לֹא יִטְעֲמוּ בָּהֶם אֶת הַמָּוֶת מִלְּבַד הַמָּוֶת הָרִאשׁוֹן וִיפַלְטֵם מֵעֹנֶשׁ שְּאוֹל: נז בְּחֶסֶד מֵאֵת אֱלֹהֶיךָ, זֶה הוּא הָאֹשֶׁר הַגָּדוֹל: נח וְאָמְנָם הֱקַלֱנוּהוּ²⁵⁸² בִּלְשׁוֹנְךָ לְמַעַן יָשִׂימוּ אֶל לֵב: נט וְצַפֵּה כֵּי הֵם מְצַפִּים²⁵⁸³:

פָּרָשַׁת הַכְּרִיעָה²⁵⁸⁴

נִתְּנָה בְּמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָׁה

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

ח. מ. ²⁵⁸⁵ א הוּרַד הַסֵּפֶר מֵאֱלֹהִים הָעִזּוּז וְהֶחָכָם²⁵⁸⁶: ב אָכֵן בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אוֹתוֹת לַמַּאֲמִינִים: ג וּבִבְרִיאַתְכֶם וּבְכָל אָשֶׁר שָׁרְצוּ מִן הַבְּהֵמָה אוֹתוֹת לַאֲנָשִׁים הַבּוֹטְחִים בֶּאֱמוּנָתָם: ד וּבַחֲלִיפוֹת הַלַּיְלָה וְהַיּוֹם וּבַאֲשֶׁר הוֹרִיד אֱלֹהִים מִן הַשָּׁמַיִם מִכָּל מָזוֹן וַיְחַיֶּה בָּם אֶת הָאָרֶץ אַחֲרֵי מוֹתָהּ וּבִתְמוּרוֹת הָרוּחוֹת אוֹתוֹת לְעַם יַשְׂכִּיל²⁵⁸⁷: ה אֵלֶּה אוֹתוֹת אֱלֹהִים נִקְרָאֵם לְפָנֶיךָ בָּאֱמֶת²⁵⁸⁸ אָכֵן בְּאֵיזוֹ שְׁמוּעָה, אַחֲרֵי אֱלֹהִים וְאוֹתוֹתָיו, תַּאֲמִינוּ²⁵⁸⁹: ו אוֹי לוֹ לְכָל דּוֹבֵר שְׁקָרִים פּוֹשֵׁעַ: ז יִשְׁמַע אוֹתוֹת אֱלֹהִים אֲשֶׁר יִקָּרְאוּ לְפָנָיו וְעָמַד (בְּמִרְדוֹ) מִתְגָּאֶה כְּמוֹ לֹא שְׁמָעָם. הוֹדָע אוֹתוֹ עֹנֶשׁ דְּאָבָה²⁵⁹⁰: ח וּבְלָמְדוֹ לָדַעַת דְּבַר־מַה מֵאוֹתוֹתֵינוּ, שָׂם אוֹתָם לְלַעַג, אֵלֶּה לָהֶם עֹנֶשׁ חֲרָפוֹת²⁵⁹¹: ט מֵאַחֲרֵיהֶם גֵּיהִנֹּם²⁵⁹², וְלֹא יוֹעִיל פָּעֳלָם בִּמְאוּמָה וְלֹא אֵלֶּה אֲשֶׁר לָקְחוּ מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים לְמָגִנִּים לָהֶם, וְעָנְשָׁם כָּבֵד: י זֶה הוּא אֹרַח מֵישָׁרִים. וְאֵלֶּה אֲשֶׁר כִּחֲשׁוּ בְּאוֹתוֹת אֱלֹהֵיהֶם, לָהֶם עֹנֶשׁ זַעַם, דְּאָבָה²⁵⁹³: יא אֱלֹהִים הוּא אֲשֶׁר שָׂם לָכֶם אֶת הַיָּם לְמַס עוֹבֵד, לְמַעַן אֲשֶׁר יָרוּצוּ בּוֹ הָאֳנִיּוֹת בְּמִצְוָתוֹ²⁵⁹⁴ וּלְמַעַן אֲשֶׁר תְּבַקְּשׁוּ מֵחַסְדּוֹ וְאוּלַי תּוֹדוּ (לוֹ)²⁵⁹⁵: יב וַיָּשֶׂם לָכֶם לְמַס עוֹבֵד אֶת כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וְכָל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ²⁵⁹⁶, הַכֹּל מֵאִתּוֹ. אָכֵן בָּזֶה אוֹתוֹת לַאֲנָשִׁים יָשִׁיבוּ אֶל לֵב: יג דַּבֵּר אֶל מַאֲמִינִים וְיִסְלְחוּ לְאֵלֶּה אֲשֶׁר לֹא יְצַפּוּ לִימֵי אֱלֹהִים²⁵⁹⁷ אֲשֶׁר בָּהֶם יִגְמֹל לַאֲנָשִׁים לְפִי פָעֳלָם²⁵⁹⁸: יד אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר לְנַפְשׁוֹ (יַעֲשֵׂהוּ), וַאֲשֶׁר הֵרַע יָשׁוּב בְּרֹאשָׁהּ²⁵⁹⁹, אַחַר תּוּשְׁבוּ אֶל אֱלֹהֵיכֶם:

טו וּלְפָנִים נָתַנּוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַסֵּפֶר וְהַחָכְמָה וְהַנְּבוּאָה וַנְּכַלְכְּלֵם מִן הַמַּטְעַמִּים, וַנַּפְלֶה אוֹתָם מִכָּל הָאָדָם²⁶⁰⁰: טז וַנִּתֵּן לָהֶם מוֹפְתִים עַל הַדָּבָר²⁶⁰¹, וְלֹא נֶחְלְקוּ בִּלְתִּי אִם אַחֲרֵי אֲשֶׁר בָּאָה אֲלֵיהֶם הַדַּעַת מִקִּנְאָתָם זֶה בָּזֶה. אָכֵן אֱלֹהֶיךָ יִשְׁפֹּט בֵּינֵיהֶם בְּיוֹם הַתְּקוּמָה בַּאֲשֶׁר נֶחְלְקוּ בוֹ²⁶⁰²: יז אַחֲרֵי כֵן שַׂמְנוּ אוֹתְךָ עַל חֻקָּה מִן הַדָּבָר²⁶⁰³, לֵךְ אֵפוֹא אַחֲרֶיהָ, וְלֹא תֵלֵךְ אַחֲרֵי תַאֲווֹת אֵלֶּה אֲשֶׁר לֹא יֵדָעוּ: יח כִּי הֵם לֹא יוֹעִילוּ לְךָ בִּפְנֵי אֱלֹהִים מְאוּמָה, וְאָכֵן הַפּוֹשְׁעִים מָגִנִּים הֵם אִישׁ לְאָחִיו, וֵאלֹהִים מָגֵן הַיְרֵאִים (אוֹתוֹ): יט זֶה הוּא²⁶⁰⁴, אוֹתוֹת גְּלוּיִים הוּא לִבְנֵי אָדָם וְאֹרַח מֵישָׁרִים וְרַחֲמִים לַאֲנָשִׁים הַבּוֹטְחִים בֶּאֱמוּנָתָם: כ אוֹ יְדַמּוּ אֵלֶּה אֲשֶׁר פָּעֲלוּ הָרָעוֹת, כִּי נְשִׁיתֵם כָּאֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ וַיַּעֲשׂוּ הַיָּשָׁר, אַחַת תְּהִי חַיֵּיהֶם וּמוֹתָם? רַע מִשְׁפָּטָם: כא וֵאלֹהִים בָּרָא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ בָּאֱמֶת, וּלְמַעַן אֲשֶׁר תְּשֻׁלַּם כָּל נֶפֶשׁ לְפִי פָּעֳלָהּ וְהֵם לֹא יֵעָשֵׁקוּ:

כב הֲשַׂמְתָּ אֶל לֵב, אֲשֶׁר לָקַח לוֹ לֵאלֹהָיו אֶת תַּאֲוָתוֹ וַיַּתְעֵהוּ אֱלֹהִים מִדַּעַת²⁶⁰⁵ וַיַּחְתֹּם אֶת אָזְנָיו וְלִבּוֹ וַיָּשֶׂם עַל עֵינָיו כְּסוּת²⁶⁰⁶, מִי הוּא אֵפוֹא אֲשֶׁר יַנְחֶנּוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים²⁶⁰⁷? הַאִם לֹא תָשִׂימוּ אֶל לֵב?: כג וַיֹּאמְרוּ: “אֵין הֵם בִּלְתִּי אִם חַיֵּינוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה, נָמוּת וְנִחְיֶה²⁶⁰⁸, וְלֹא יְכַלֵּנוּ בִּלְתִּי אִם הַזְּמָן” אַךְ אֵין לָהֶם כָּל דַּעַת בָּזֶה, אֵין הֵם בִּלְתִּי אִם בּוֹדִים מִלִּבָּם²⁶⁰⁹: כד וּבְהִקָּרֵא לִפְנֵיהֶם אוֹתוֹתֵינוּ הַגְּלוּיִים לֹא הָיוּ תּוֹכְחוֹתֵיהֶם בִּלְתִּי אִם אֲשֶׁר אָמְרוּ: “הָבִיאוּ אֲבוֹתֵינוּ²⁶¹⁰ אִם אֱמֶת תְּדַבֵּרוּ”: כה אֱמֹר: אֱלֹהִים יְחַיֶּה אֶתְכֶם אַחֲרֵי כֵן יְמִיתְכֶם אַחַר יֶאֱסָפְכֶם לְיוֹם הַתְּקוּמָה אֵין סָפֵק בּוֹ, וְאוּלָם מַרְבִּית הָאֲנָשִׁים לֹא יֵדָעוּ: כו וְלֵאלֹהִים מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וּבַיּוֹם אֲשֶׁר תָּקוּם הַשָּׁעָה²⁶¹¹, בַּיּוֹם הַהוּא יֹאבְדוּ הַמַּהְבִּילִים: כז וְרָאִית כָּל אֻמָּה כּוֹרַעַת, כָּל אֻמָּה תִּקָּרֵא אֶל סִפְרָה²⁶¹² (לֵאמֹר): “הַיּוֹם תְּשֻׁלְּמוּ כְּמַעֲשֵׂיכֶם: כח זֶה הוּא סִפְרֵנוּ יְדַבֵּר נֶגְדְּכֶם בָּאֱמֶת²⁶¹³, כִּי אֲנַחְנוּ נִרְשֹׁם אֶת מַעֲשֵׂיכֶם: כט וְאוּלָם אֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ וַיַּעֲשׂוּ הַיָּשָׁר, יְבִיאֵם אֱלהֵיהֶם בְּרַחֲמָיו, זֶה הוּא הָאֹשֶׁר הַגָּלוּי²⁶¹⁴: אַךְ אֵלֶּה אֲשֶׁר כִּחֲשׁוּ²⁶¹⁵: “הַאִם לֹא הָיוּ אוֹתוֹתַי נִקְרָאִים לִפְנֵיכֶם וַתִּתְנַשְּׂאוּ וַתִּהְיוּ אֲנָשִׁים זֵדִים?: ל וּבְהֵאָמֵר: הִנֵּה דְּבַר אֱלֹהִים אֱמֶת וְהַשָּׁעָה אֵין סָפֵק בָּהּ” אֲמַרְתֶּם: לֹא נֵדַע מַה הִיא הַשָּׁעָה, וְאֵין אֲנַחְנוּ רוֹאִים (אוֹתָהּ) בִּלְתִּי אִם דִּמְיוֹן²⁶¹⁶, וְאֵין אֲנַחְנוּ בְּטוּחִים (בַּאֲמִתָּה)”: לא וְאוּלָם תִּגָּלֶינָה לָהֶם הָרָעוֹת אֲשֶׁר פָּעֲלוּ, וְהִקִּיף אוֹתָם (הָעֹנֶשׁ) אֲשֶׁר לָעֲגוּ לוֹ²⁶¹⁷: לב וְיֵאָמֵר: "הַיּוֹם נִשְׁכַּח אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר שְׁכַחְתֶּם פְּגִישַׁת יוֹמְכֶם זֶה²⁶¹⁸ וּמְגוּרְכֶם (גֵּהִינֹּם) הָאֵשׁ, וְאֵין לָכֶם כָּל מוֹשִׁיעִים²⁶¹⁹:²⁶²⁰ לד זֶה לָכֶם עֵקֶב אֲשֶׁר שַׂמְתֶּם אוֹתוֹת אֱלֹהִים לְלַעַג וַיַּתְעוּ אֶתְכֶם חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה²⁶²¹. הִנֵּה הַיּוֹם לֹא יוּצְאוּ מִתּוֹכָהּ, וְלֹא יִמְצְאוּ רַחֲמִים בְּהַעְתִּירָם²⁶²²: לה לֵאלֹהִים אֵפוֹא הַתְּהִלָּה, אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ רִבּוֹן הָעוֹלָמִים: לו וְלוֹ הַגְּדוּלָה בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, וְהוּא הָעִזּוּז וְהֶחָכָם:

פָּרָשַׁת אַלְאַחְקָאף²⁶²³

נִתְּנָה בְמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

ח. מ. ²⁶²⁴ הוּרַד הַסֵּפֶר מֵאֱלֹהִים הָעִזּוּז וְהֶחָכָם²⁶²⁵: ב לֹא בָרָאנוּ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בֵּין שְׁנֵי אֵלֶּה כִּי אִם בָּאֱמֶת וְ(עַד) עֵת מוֹעֵד²⁶²⁶. אַךְ הַכּוֹפְרִים סָרִים מֵאֲשֶׁר הִזְהִירוּם בּוֹ: ג אֱמֹר: הַהֲשִׁיבוֹתֶם אֶל לֵב? אֵלֶּה אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֲלֵיהֶם מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים, הַרְאוּנִי מַה הוּא אֲשֶׁר בָּרְאוּ מִן הָאָרֶץ? אוֹ אִם לָהֶם שֻׁתְּפוּת בַּשָּׁמַיִם? הָבִיאוּ לִי סֵפֶר (אֲשֶׁר נִגְלָה) לִפְנֵי זֶה²⁶²⁷ אוֹ שֶׁמֶץ־מַה מִדַּעַת, אִם אֱמֶת תְּדַבֵּרוּ:

ד וּמִי תוֹעֶה יוֹתֵר מִזֶּה הַקּוֹרֵא אֶל מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים, אֶל אֲשֶׁר לֹא יֵעָנֶה לוֹ עַד יוֹם הַתְּקוּמָה, וְהֵם²⁶²⁸ אֵינָם שָׁתִים לֵב אֶל הַקּוֹרְאִים אֲלֵיהֶם: ה וְכַאֲשֶׁר יֵאָסְפוּ בְּנֵי הָאָדָם²⁶²⁹ יִהְיוּ לָהֶם²⁶³⁰ לְאוֹיְבִים, וְכִחֲשׁוּ בַּעֲבוֹדָתָם: ו וּבְהִקָּרֵא לִפְנֵיהֶם אוֹתוֹתֵינוּ הַגְּלוּיִים אָמְרוּ הַכּוֹפְרִים לָאֱמֶת בְּבוֹאָהּ אֲלֵיהֶם: “כְּשָׁפִים גְּלוּיִים הֵם אֵלֶּה”²⁶³¹: ז אוֹ יֹאמְרוּ: “(מִלִּבּוֹ) בְּדָאוֹ”?, אֱמֹר: אִם (מִלִּבִּי) בְּדִיתִיו, לֹא תּוּכְלוּ לָקוּם לִי בִּפְנֵי אֱלֹהִים בִּמְאוּמָה. הוּא הַיּוֹדֵעַ אֶת אֲשֶׁר תֶּהְגּוּ בוֹ, וְרַב הוּא לְעֵד בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וְהוּא הַסַּלָּח וְהָרַחוּם“: ח אֱמֹר: “אֵין אָנֹכִי יוֹצֵר חֲדָשׁוֹת, (אֲשֶׁר לֹא) מֵהַשְּׁלִיחִים, וְאֵין אֲנִי יוֹדֵעַ מַה יֵעָשֶׂה בִּי וְלֹא בָכֶם. אֵין אָנֹכִי הוֹלֵךְ כִּי אִם אַחֲרֵי הַדָּבָר אֲשֶׁר יִגָּלֶה אֵלַי²⁶³² וְאֵין אָנֹכִי בִּלְתִּי אִם מַזְהִיר גָּלוּי”: ט אֱמֹר: הַהֲשִׁיבוֹתֶם אֶל לֵב? אִם מֵאֱלֹהִים הוּא וְאַתֶּם תְּכַחֲשׁוּ בוֹ, וַיָּעֶד עֵד מִבְּנֵי־יִשְׂרָאֵל כִּי כָּמוֹהוּ הוּא²⁶³³ וַיַּאֲמֵן בּוֹ, וְאַתֶּם תִּתְנַשְּׂאוּ – הִנֵּה לֹא יַנְחֶה אֱלֹהִים אֶת הָעָם הַפּוֹשְׁעִים”: י וַיֹּאמְרוּ הַכּוֹפְרִים לַמַּאֲמִינִים: “לוּ הָיָה טוֹב²⁶³⁴, לֹא קָדְמוּ לָנוּ (לִנְטוֹת) אֵלָיו”²⁶³⁵. וְכַאֲשֶׁר לֹא אֻשְּׁרוּ בְּדֶרֶךְ עַל יָדוֹ, יֹאמְרוּ: זֶה שֶׁקֶר קַדְמוֹן": יא וְהֵן מִלְּפָנָיו סֵפֶר מֹשֶׁה מוֹרֵה־דֶּרֶךְ²⁶³⁶ וְרַחֲמִים, וְזֶה הוּא סֵפֶר מְקַיֵּם (אוֹתוֹ) בְּלָשׁוֹן עַרָבִית לְהַזְהִיר אֶת הַפּוֹשְׁעִים וּבְשׁוֹרָה טוֹבָה לְעוֹשֵׂי הַטּוֹב: יב אָכֵן אֵלֶּה אֲשֶׁר אָמְרוּ: “אֱלֹהֵינוּ אֱלֹהִים” וַיַּעַמְדוּ הָכֵן²⁶³⁷, לֹא עֲלֵיהֶם הַפַּחַד וְלֹא עֲלֵיהֶם הַיָּגוֹן: יג אֵלֶּה הֵם בְּנֵי גַּן־עֵדֶן לְעוֹלָמִים (יִהְיוּ) בְּתוֹכוֹ, גְּמוּל בַּאֲשֶׁר עָשׂוּ: יד וַנְּצַו אֶת הָאָדָם עַל הוֹרָיו לְהֵיטִיב לָהֶם. חִבְּלַתְהוּ אִמּוֹ בְּעֶצֶב וִילָדַתְהוּ בְּעֶצֶב²⁶³⁸ וְהֶרְיוֹנוֹ וְהִגָּמְלוֹ שְׁלֹשִׁים חֹדֶשׁ, עַד אֲשֶׁר בְּבָגְרוֹ וְהִגִּיעַ לְאַרְבָּעִים אָמַר: אֱלֹהַי: עוֹרְרֵנִי²⁶³⁹ לְהוֹדוֹת חַסְדְּךָ אִתִּי וְעִם הוֹרַי וְלַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר אֲשֶׁר יִהְיֶה לְרָצוֹן לְךָ וַעֲשֵׂה אִתִּי טוֹבָה בַּאֲשֶׁר לְצֶאֱצָאִי²⁶⁴⁰, כִּי שַׁבְתִּי אֵלֶיךָ וַאֲנִי מִן הַתְּמִימִים אִתְּךָ²⁶⁴¹: טו אֵלֶּה הֵמָּה אֲשֶׁר יִרְצֶה בַּטּוֹב אֲשֶׁר עָשׂוּ, וְנַעֲבִיר מַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים. בְּתוֹךְ בְּנֵי גַּן־עֵדֶן הֵם, הַבְטָחַת הָאֱמֶת אֲשֶׁר הִבְטִיחוּ אוֹתָם: טז וַאֲשֶׁר אָמַר לְהוֹרָיו: “אֻף לָכֶם²⁶⁴², הֲמַבְטִיחִים אַתֶּם אוֹתִי כִּי אוּצָא²⁶⁴³ אַחֲרֵי אֲשֶׁר כְּבָר חָלְפוּ דוֹרוֹת לְפָנַי”²⁶⁴⁴ וְהֵמָּה מְבַקְּשִׁים עֶזְרָם מֵאֱלֹהִים: “אוֹי לְךָ הַאֲמֵן, אָכֵן דְּבַר אֱלֹהִים אֱמֶת”²⁶⁴⁵ אַךְ הוּא יֹאמַר: “אֵין אֵלֶּה בִּלְתִּי אִם בַּדֵּי הָרִאשׁוֹנִים”: יז אֵלֶּה הֵם אֲשֶׁר נֶחֱרָץ עֲלֵיהֶם בְּצֶדֶק הַדָּבָר אֲשֶׁר בָּא עַל הָאֻמּוֹת אֲשֶׁר חָלְפוּ לִפְנֵיהֶם מִן הַגִּ’ן וְהָאָדָם, כִּי אָבָדוּ²⁶⁴⁶: יח וְלַכֹּל מַעֲלוֹת לְפִי מַעֲשֵׂיהֶם²⁶⁴⁷, לְמַעַן יְשַׁלֵּם (לָהֶם) מַעֲשֵׂיהֶם וְהֵם לֹא יֵעָשֵׁקוּ: יט וְיוֹם (יָבוֹא) אֲשֶׁר יֻצְּגוּ הַכּוֹפְרִים עַל הָאֵשׁ (שֶׁל גֵּיהִנֹּם): “כִּלִּיתֶם טוּבְכֶם בְּחַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה וַתִּתְעַנְּגוּ בּוֹ, הִנֵּה הַיּוֹם תְּשֻׁלְּמוּ עֹנֶשׁ חֲרָפוֹת עַל הִתְנַשַּׂאֲכֶם בָּאָרֶץ בְּלִי מִשְׁפָּט וְעַל פִּשְׁעֵיכֶם”²⁶⁴⁸: כ וּזְכֹר אֶת אֲחִי עָאד²⁶⁴⁹ בְּהַזְהִירוֹ אֶת עַמּוֹ בְּאַלְאַחְקָאף²⁶⁵⁰, וּכְבָר חָלְפוּ הַמַּזְהִירִים לְפָנָיו וְאַחֲרָיו, לֵאמֹר: "אַל תַּעַבְדוּ בִּלְתִּי אִם אֱלֹהִים, כִּי יָרֵא אָנֹכִי (פֶּן יָבוֹא) עֲלֵיכֶם עֹנֶשׁ יוֹם גָּדוֹל²⁶⁵¹: כא וַיֹּאמְרוּ: “הַאִם בָּאתָ אֵלֵינוּ לַהֲסִירֵנוּ מֵאַחֲרֵי אֱלֹהֵינוּ? הָבֵא עָלֵינוּ אֵפוֹא אֶת (הָעֹנֶשׁ) אֲשֶׁר אַתָּה מְיָרֵא אוֹתָנוּ בוֹ אִם מִדּוֹבְרֵי הָאֱמֶת אָתָּה”: כב וַיֹּאמֶר: “הַדַּעַת רַק אֶת אֱלֹהִים הִיא, וַאֲנִי אַךְ מוֹדִיעַ אֶתְכֶם אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר שֻׁלַּחְתִּי בוֹ²⁶⁵², וְאוּלָם רוֹאֶה אָנֹכִי אֶתְכֶם עַם נִבְעָרִים (מִדַּעַת)”: כג וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאוּהָ וְהִיא עֲנָנָה וּמְגַמַּת פָּנֶיהָ אֶל עִמְקֵיהֶם, וַיֹּאמְרוּ: “עֲנָנָה מְבִיאָה לָנוּ מָטָר הִיא זֹאת”. “לֹא כֵן, הַדָּבָר אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתֶּם לַהֲחִישׁוֹ הוּא, רוּחַ תּוֹכָהּ עֹנֶשׁ דְּאָבָה: כד תַּהֲרֹס הַכֹּל בִּפְקֻדַּת אֱלֹהֶיהָ”, וַיַּשְׁכִּימוּ (בְאֹפֶן) אֲשֶׁר לֹא נִרְאוּ בִּלְתִּי אִם מִשְׁכְּנוֹתֵיהֶם, כָּזֹאת נִגְמֹל אֶת הָעָם הַזֵּדִים²⁶⁵³: כה וּכְבָר כּוֹנַנּוּ אוֹתָם בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר כּוֹנַנּוּ אֶתְכֶם בָּהּ, וַנָּשֶׁת לָהֶם שָׁמְעָה וּרְאוֹת וּלְבָבוֹת, אַךְ לֹא הוֹעִילוּ לָהֶם לֹא שָׁמְעָתָם וְלֹא רְאוֹתָם וְלֹא לִבּוֹתֵיהֶם בִּמְאוּמָה, בְּכַחֲשָׁם בְּאוֹתוֹת אֱלֹהִים, וַיַּקֵּף אוֹתָם (הָעֹנֶשׁ) אֲשֶׁר לָעֲגוּ לוֹ²⁶⁵⁴: כו וּכְבָר הִשְׁמַדְנוּ אֶת אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם מִן הֶעָרִים, וַנְּבָאֵר מְפֹרָשׁ אֶת הָאוֹתוֹת לְמַעַן יָשׁוּבוּ: כז וְלָמָּה לֹא הוֹשִׁיעוּם אֵלֶּה אֲשֶׁר לָקְחוּ לָהֶם מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים לִהְיוֹת קְרוֹבִים לָהֶם אֱלֹהִים? לֹא כִּי תָּעוּ מֵהֶם וְזֶה שִׁקְרָם וַאֲשֶׁר בָּדוּ מִלִּבָּם: כח וּ(זְכֹר) בְּהַפְנוֹתֵנוּ אֵלֶיךָ חֶבֶר מִן הַגִּ’ן, לְהַקְשִׁיב לַקֻּרְאָן. וְכַאֲשֶׁר בָּאוּהוּ, אָמְרוּ: “דֹּמּוּ”. וַיְהִי כַאֲשֶׁר נִגְמַר²⁶⁵⁵ פָּנוּ וַיֵּלְכוּ אֶל בְּנֵי עַמָּם מַזְהִירִים (אוֹתָם): כט וַיֹּאמְרוּ: “עַמֵּנוּ הִנֵּה אֲנַחְנוּ שָׁמַעְנוּ סֵפֶר אֲשֶׁר הוּרַד אַחֲרֵי מֹשֶׁה מְאַשֵּׁר אֶת אֲשֶׁר לְפָנָיו וּמַנְחֶה אֶל הָאֱמֶת וְאֶל אֹרַח מֵישָׁרִים²⁶⁵⁶: ל עַמֵּנוּ הֵעָנוּ לְקוֹרֵא אֱלֹהִים וְהַאֲמִינוּ בוֹ, וִיכַפֵּר לָכֶם חַטֹּאתֵיכֶם וּבוֹ תֶּחֱסוּ מֵעֹנֶשׁ דְּאָבָה: לא וַאֲשֶׁר לֹא יֵעָנֶה לְקוֹרֵא אֱלֹהִים, הִנֵּה לֹא יִרְפֶּה (עָנְשׁוֹ) בָּאָרֶץ וְאֵין לוֹ מִבַּלְעָדָיו מָגִנִּים. אֵלֶּה הֵם בְּתוֹעָה בְּרוּרָה”: לב הַאִם לֹא יִרְאוּ כִּי אֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּרָא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וְלֹא עָיֵף בִּבְרִיאָתָם, יָכֹל לְהַחֲיוֹת הַמֵּתִים? אָכֵן הוּא הַכֹּל יוּכַל: לג וְיוֹם (יָבוֹא) אֲשֶׁר יֻצְּגוּ הַכּוֹפְרִים עַל הָאֵשׁ (שֶׁל גֵּהִינֹּם) “הָאֵין זֹאת אֱמֶת?”²⁶⁵⁷, וְאָמְרוּ: “אָמְנָם כֵּן, בֵּאלֹהֵינוּ נִשְׁבַּעְנוּ”. וְאָמַר: “טַעֲמוּ אֵפוֹא אֶת הָעֹנֶשׁ עֵקֶב אֲשֶׁר כְּפַרְתֶּם”²⁶⁵⁸: לד הַאֲרֵךְ אֵפוֹא רוּחֲךָ כַּאֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ רוּחָם הָאֲנָשִׁים מִן הַשְּׁלִיחִים אֲשֶׁר נְכוֹנָה רוּחָם²⁶⁵⁹, וְאַל תְּבַקֵּשׁ לְהָחִישׁ לָהֶם (הָעֹנֶשׁ) דּוֹמִים הֵם בַּיּוֹם אֲשֶׁר יִרְאוּ אֶת הָעֹנֶשׁ: לה כְּלֹא הִתְמַהְמְהוּ בִּלְתִּי אִם שָׁעָה אַחַת מִן הַיּוֹם²⁶⁶⁰. הַזְהָרָה. הַאִם לֹא יִשָּׁמְדוּ אֵפוֹא בִּלְתִּי אִם הָעָם הַפּוֹשְׁעִים?

פָּרָשַׁת מֻחַמָּד²⁶⁶¹ (יִתְפַּלֵּל אֱלֹהִים עָלָיו וְיָשֵׂם לוֹ שָׁלוֹם)

נִתְּנָה בְאַלְמַדִינָה וּפְסוּקֶיהָ אַרְבָּעִים

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א אֵלֶּה אֲשֶׁר כָּפְרוּ וַיָּסִירוּ מִדֶּרֶךְ אֱלֹהִים, עָשָׂה אֶת מַעֲשֵׂיהֶם תּוֹעָה²⁶⁶²: ב אַךְ אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ וַיַּעֲשׂוּ הַיָּשָׁר, וַיַּאֲמִינוּ בַּאֲשֶׁר הוּרַד עַל יַד מֻחַמָּד, וְהִיא הָאֱמֶת מֵאֵת אֱלהֵיהֶם, כִּפֵּר לָהֶם מֵרָעוֹתֵיהֶם וְתִכֵּן רוּחָם:

ג זֹאת יַעַן כִּי אֵלֶּה אֲשֶׁר כָּפְרוּ, הָלְכוּ אַחֲרֵי הַשֶּׁקֶר, וְאֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ, הָלְכוּ אַחֲרֵי הָאֱמֶת מֵאֵת אֱלהֵיהֶם. כָּכָה יִמְשׁׂל אֱלֹהִים לִבְנֵי־אָדָם אֶת מִשְׁלֵיהֶם²⁶⁶³: ד וּבְפָגְשְׁכֶם אֶת הַכּוֹפְרִים וְהִכִּיתֶם (אוֹתָם) עַל צַוָּאר²⁶⁶⁴ עַד אִם תַּפִּילוּם חֲלָלִים, וְאִסְרוּ (אוֹתָם) בָּאזִקִּים²⁶⁶⁵: ה וְאוּלָם אַחֲרֵי כֵן (בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ) אִם לָחֶסֶד וְאִם לָקַחַת כֹּפֶר עַד אֲשֶׁר תַּנִּיחַ הַמִּלְחָמָה נִשְׁקָהּ²⁶⁶⁶. כָּזֹאת, וְלוּ חָפֵץ אֱלֹהִים הוֹשִׁיעַ לְנַפְשׁוֹ מֵהֵם, וְאוּלָם לְמַעַן נַסּוֹתְכֶם מִקְצָתְכֶם בַּמִּקְצָתְכֶם. וְאֵלֶּה אֲשֶׁר נָפְלוּ²⁶⁶⁷ בְּמִלְחֶמֶת אֱלֹהִים, לֹא יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים תּוֹעָה מַעֲשֵׂיהֶם: ו יְאַשְּׁרֵם בְּדָרֶךְ וְתִכֵּן רוּחָם: ז וֶהֱבִיאָם בְּתוֹךְ גַּן הָעֵדֶן אֲשֶׁר הוֹדִיעַ לָהֶם עַל אוֹדוֹתָיו: ח הַמַּאֲמִינִים, כִּי תַּעַזְרוּ לֵאלֹהִים, יַעֲזָרְכֶם וִיכוֹנֵן פַּעֲמֵיכֶם: ט אַךְ הַכּוֹפְרִים כִּלָּיוֹן לָהֶם וְעָשָׂה תּוֹעָה אֶת מַעֲשֵׂיהֶם: י זֹאת בַּאֲשֶׁר מָאֲסוּ אֶת אֲשֶׁר הוֹרִיד אֱלֹהִים וַיַּעַשׂ מֵאָפַע אֶת מַעֲשֵׂיהֶם: יא הַאִם לֹא יַעַבְרוּ בָאָרֶץ וְרָאוּ אֵיכָה הָיְתָה אַחֲרִית אֵלֶּה אֲשֶׁר הָיוּ לִפְנֵיהֶם? הָרַס אֱלֹהִים אוֹתָם, וְ(אַף) לַכּוֹפְרִים כָּזֹאת: יב זֹאת בַּאֲשֶׁר אֱלֹהִים מָגֵן הַמַּאֲמִינִים וּבַאֲשֶׁר הַכּוֹפְרִים אֵין כָּל מָגֵן לָהֶם: יג הִנֵּה אֱלֹהִים יָבִיא אֶת אֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ וַיַּעֲשׂוּ הַיָּשָׁר אֶל גַּנּוֹת יִמְשְׁכוּ תַּחְתֵּיהֶן הַנְּהָרוֹת. אַךְ הַכּוֹפְרִים יִתְעַנְּגוּ וְיֹאכְלוּ כַּאֲשֶׁר תֹּאכַלְנָה הַבְּהֵמוֹת, וְ(גֵיהִנֹּם) הָאֵשׁ מוֹשָׁב לָהֶם: יד וְכַמָּה מִן הֶעָרִים חֲזָקוֹת לְכֹחַ מֵעִירְךָ אֲשֶׁר הוֹצִיאָה אוֹתְךָ הִשְׁמַדְנוּם²⁶⁶⁸ וְלֹא (הָיָה) לָהֶם כָּל עוֹזֵר: טו הַאִם כָּזֶה אֲשֶׁר אִתּוֹ מוֹפֵת מֵאֵת אֱלֹהָיו כָּזֶה אֲשֶׁר מְתֻקָּנִים בְּעֵינָיו רֹעַ מַעֲשָׂיו וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי מַאֲוַיֵּיהֶם?: טז זֶה מַרְאֵה²⁶⁶⁹ הַגַּנָּה אֲשֶׁר הוּעֲדָה לַיְּרֵאִים (אֶת אֱלֹהִים), תּוֹכָהּ הַנְּהָרוֹת מַיִם לֹא יִשָּׁחֵתוּ וּנְהָרוֹת חָלָב אֲשֶׁר לֹא שֻׁנָּה טָעֲמוֹ וּנְהָרוֹת יַיִן נָעִים לַשּׁוֹתִים: יז וּנְהָרוֹת דְּבַשׁ מְזֻקָּק. וְלָהֶם בְּתוֹכָהּ מִכָּל פֶּרִי וּסְלִיחָה מֵאֵת אֱלהֵיהֶם. (הַכְּמוֹהֶם) כָּזֶה אֲשֶׁר הוּא לְעוֹלָמִים בְּ(גֵיהִנֹּם) הָאֵשׁ וַיָּשְקוּ מַיִם רוֹתְחִים אֲשֶׁר יַכְרִיתוּ מֵעֵיהֶם?: יח וְיֵשׁ בָּהֶם אֲשֶׁר יַאֲזִין אֵלֶיךָ, עַד אֲשֶׁר בְּצֵאתָם מֵאֶצְלְךָ, יֹאמְרוּ אֶל אֲשֶׁר נִתְּנָה לָהֶם הַדַּעַת: “מַה־זֶּה אָמַר זֶה עָתָּה?”²⁶⁷⁰. אֵלֶּה הֵם אֲשֶׁר אָטַם אֱלֹהִים אֶת לִבּוֹתֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי מַאֲוַיֵּיהֶם²⁶⁷¹: יט אַךְ אֵלֶּה אֲשֶׁר אֻשְׁרוּ בְדָרֶךְ, יוֹסִיף לָהֶם אֹרַח־מֵישָׁרִים וְנָתַן לָהֶם יִרְאָתָם אֶת אֱלֹהִים²⁶⁷²: כ הַיְיַחֲלוּ זוּלַת אֲשֶׁר תְּבוֹאֵם “הַשָּׁעָה” פִּתְאֹם, הֵן כְּבָר בָּאוּ אוֹתוֹתֶיהָ²⁶⁷³, וְאֵיכָה אֵפוֹא תִּהְיֶה לָהֶם, בְּבוֹא אֲלֵיהֶם (כְּתֻמָּה), הַזְהָרָתָם²⁶⁷⁴: כא דַּע אֵפוֹא כִּי אֵין אֱלוֹהַּ מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים וְהִתְפַּלֵּל כִּי יִסָּלַח לְחַטָּאתְךָ וְלַמַּאֲמִינִים וְלַמַּאֲמִינוֹת. וֵאלֹהִים יוֹדֵעַ אָרְחֲכֶם וְרִבְעֲכֶם²⁶⁷⁵: כב וְיֹאמְרוּ הַמַּאֲמִינִים: "לָמָּה זֶה לֹא יָרְדָה “שׁוּרָה”? ²⁶⁷⁶ וְכַאֲשֶׁר הוּרְדָה “שׁוּרָה” מְבֹאֶרֶת הֵיטֵב וַיִּזָּכֶר בָּהּ דְּבַר הַמִּלְחָמָה רָאִיתָ אֵלֶּה אֲשֶׁר חֳלִי בְלִבּוֹתָם מַבִּיטִים אֵלֶיךָ כְּהַבִּיט הַמִּתְעַלֵּף מִ(פַּחַד) הַמָּוֶת²⁶⁷⁷. הֵן רָאוּי יוֹתֵר הָיָה לָהֶם שְׁמוֹעַ בְּקוֹל (אֱלֹהִים) וְדַבֵּר כַּמִּשְׁפָּט: כג וְכַאֲשֶׁר נֶחֱרָץ הַדָּבָר, הִנֵּה לוּ מִלְאוּ אֲשֶׁר דִבְּרוּ לֵאלֹהִים²⁶⁷⁸, הָיָה טוֹב לָהֶם יוֹתֵר: כד הַאִם כַּאֲשֶׁר יִנָּתֵן לָכֶם שִׁלְטוֹן²⁶⁷⁹ תָּחוּשׁוּ לְהַשְׁחִית בָּאָרֶץ וּלְהַכְרִית אֶת שְׁאֵרֵי בְשַׂרְכֶם?²⁶⁸⁰: כה אֵלֶּה הֵם אֲשֶׁר אֵרְרָם אֱלֹהִים²⁶⁸¹ וַיַּעֲשֵׂם חֵרְשִׁים וַיְעַוֵּר עֵינֵיהֶם: כו הַאִם לֹא יַעֲמִיקוּ חֵקֶר בַּקֻּרְאָן²⁶⁸² אִם עַל (הַ)לְּבָבוֹת מַנְעוּלֵיהֶם?²⁶⁸³: כז אָכֵן אֵלֶּה אֲשֶׁר נָסוֹגוּ אָחוֹר אַחֲרֵי אֲשֶׁר נוֹכְחוּ לָדַעַת אֶת הַדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה, הֵקֵל הַשָּׂטָן בְּעֵינֵיהֶם (הַדָּבָר)²⁶⁸⁴ וֵ(אֱלֹהִים) הִנִּיחַ לָהֶם²⁶⁸⁵: כח זֹאת עֵקֶב אֲשֶׁר אָמְרוּ לְאֵלֶּה אֲשֶׁר מָאֲסוּ אֶת אֲשֶׁר הוֹרִיד אֱלֹהִים: “שָׁמוֹעַ נִשְׁמַע לְקוֹלְכֶם בְּמִקְצָת מִן הַדָּבָר”²⁶⁸⁶. וֵאלֹהִים יוֹדֵעַ סוֹדוֹתֵיהֶם: כט וְאֵיכָה (יִהְיֶה) בֶּאֱסֹף הַמַּלְאָכִים נַפְשׁוֹתֵיהֶם²⁶⁸⁷ וְהִכּוּ עַל פְּנֵיהֶם וַאֲחוֹרֵיהֶם²⁶⁸⁸: ל זֹאת עֵקֶב אֲשֶׁר הָלְכוּ אַחֲרֵי הַדָּבָר הַמַּכְעִיס אֶת אֱלֹהִים וַיִּמְאֲסוּ אֶת אֲשֶׁר הוּא לְרָצוֹן לוֹ וַיַּעַשׂ מֵאָפַע מַעֲשֵׂיהֶם²⁶⁸⁹: לא הַאִם יְדַמּוּ אֵלֶּה אֲשֶׁר חֳלִי בְּלִבָּם, כִּי לֹא יְגַלֶּה²⁶⁹⁰ אֱלֹהִים אֶת מַשְׂטֵמָתָם: לב וְלוּ חָפַצְנוּ הֶרְאֵינוּ אוֹתָם לְךָ וְהָיִיתָ מַכִּירָם בְּאוֹתוֹתֵיהֶם. וְאוּלָם הַכֵּר תַּכִּירֵם בִּנְלוֹז הֲבָרַת הַדְּבָרִים וֵאלֹהִים יוֹדֵעַ מַעֲשֵׂיכֶם: לג וְאָכֵן בָּחוֹן נִבְחַן אֶתְכֶם לְמַעַן נֵדַע אֶת הַמְּחָרְפִים מִכֶּם נַפְשָׁם בְּמִלְחֶמֶת אֱלֹהִים וְאֶת הַמַּאֲרִיכִים רוּחָם וְנִבְחַן אֶת דְּבַרְכֶם²⁶⁹¹: לד אָכֵן אֵלֶּה אֲשֶׁר כָּפְרוּ וַיָּשִׁיבוּ מִדֶּרֶךְ אֱלֹהִים וַיַּמְרוּ אֶת הַשָּׁלִיחַ אַחֲרֵי אֲשֶׁר נוֹכְחוּ לָדַעַת אֶת הַדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה²⁶⁹² לֹא יָצֵרוּ לֵאלֹהִים בִּמְאוּמָה וְעָשֹׂה יַעֲשֶׂה מֵאָפַע אֶת מַעֲשֵׂיהֶם: לה הוֹי הַמַּאֲמִינִים, שִׁמְעוּ בְּקוֹל אֱלֹהִים וּבְקוֹל הַשָּׁלִיחַ וְאַל תַּעֲשׂוּ מֵאָפַע אֶת מַעֲשֵׂיכֶם: לו כִּי אֲשֶׁר כָּפְרוּ וַיָּשִׁיבוּ מִדֶּרֶךְ אֱלֹהִים, וַיָּמוּתוּ וְהֵם כּוֹפְרִים לֹא תִּהְיֶה כָּזֹאת אֲשֶׁר יִסְלַח לָהֶם אֱלֹהִים²⁶⁹³: לז וְאַל תֵּחַתּוּ וְ(לֹא) תִּקְרְאוּ לְשָׁלוֹם²⁶⁹⁴ כִּי אַתֶּם הָעֶלְיוֹנִים (עֲלֵיהֶם)²⁶⁹⁵ וֵאלֹהִים עִמָּכֶם וְלֹא יוֹנְכֶם (מְשַׁלֵּם שְׂכַר) מַעֲשֵׂיכֶם: לח אָכֵן חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה רַק מִשְׂחָק וְשַׁעֲשׁוּעֵי שָׁוְא²⁶⁹⁶, וְאִם תַּאֲמִינוּ וְתִרְאוּ (אֱלֹהִים) יִתֵּן לָכֶם שְׂכַרְכֶם וְלֹא יִשְׁאַל מִכֶּם הוֹנְכֶם: לט אָכֵן אִם יִשְׁאַלְכֶם אוֹתוֹ וְיַפְצִיר בָּכֶם תִּקְפְּצוּ יֶדְכֶם וִיגַלֶּה מַשְׂטֵמַתְכֶם²⁶⁹⁷: מ הִנֵּה אַתֶּם נִקְרָאִים לְפַזֵּר הוֹנְכֶם בְּדֶרֶךְ אֱלֹהִים, וְיֵשׁ בָּכֶם הַקּוֹפֵץ יָדוֹ. אַךְ אֲשֶׁר יִקְפֹּץ יָדוֹ לְנַפְשׁוֹ יִקְפֹּץ יָדוֹ²⁶⁹⁸ וֵאלֹהִים הֶעָשִׁיר וְאַתֶּם הָעֲנִיִּים וְאִם תִּפְנוּ עֹרֶף, יְמִירְכֶם לוֹ בְּעַם זוּלַתְכֶם²⁶⁹⁹, וְהֵמָּה לֹא יִהְיוּ כְמוֹכֶם.

פָּרָשַׁת הַכִּבּוּשׁ²⁷⁰⁰

נִתְּנָה בְּאַלְמַדִינָה וּפְסוּקֶיהָ עֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א הִנֵּה אֲנַחְנוּ כִּבַּשְׁנוּ לְךָ כִּבּוּשׁ גָּלוּי²⁷⁰¹: ב לְמַעַן יִסְלַח לְךָ אֱלֹהִים לָרִאשׁוֹנִים מֵחֲטָאֶיךָ וְלָאַחֲרוֹנִים²⁷⁰² וְיָרִיק חַסְדוֹ עָלֶיךָ וְנָחֲךָ בְּאֹרַח מֵישָׁרִים: ג וְהוֹשִׁיעֲךָ אֱלֹהִים יֶשַׁע נֶאְדָּר: ד הוּא אֲשֶׁר הוֹרִיד אֶת הַמְּנוּחָה²⁷⁰³ בְּלִבּוֹת הַמַּאֲמִינִים לְמַעַן יוֹסִיפוּ אֱמוּנָה עִם אֱמוּנָתָם – וְלֵאלֹהִים גְּדוּדֵי הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וֵאלֹהִים יוֹדֵעַ וְחָכָם: – ה וּלְמַעַן יָבִיא אֶת הַמַּאֲמִינִים וְאֶת הַמַּאֲמִינוֹת אֶל גַּנּוֹת יִמְשְׁכוּ תַּחְתֵּיהֶן הַנְּהָרוֹת, לְעוֹלָמִים יִהְיוּ בְתוֹכָן, וְכִפֶּר לָהֶם מֵרָעוֹתֵיהֶם, וְהָיָה זֶה אֹשֶׁר גָּדוֹל אֶת אֱלֹהֶיךָ: – ו וּ(לְמַעַן) יְיַסֵּר אֶת הַסֵּעֲפִים וְאֶת הַסֵּעֲפוֹת וְאֶת הַמְּשַׁתְּפִים וְאֶת הַמְּשַׁתְּפוֹת הַחוֹשְׁבִים עַל אֱלֹהִים מַחֲשָׁבָה רָעָה, גַּלְגַּל הָרָעָה יָשׁוּב עֲלֵיהֶם²⁷⁰⁴ וְחָרָה בָהֶם אַף אֱלֹהִים וְאֵרְרָם וְהֵכִין לָהֶם גֵּיהִנֹּם וְרָעָה הַדֶּרֶךְ (שָׁמָּה): ז וְלֵאלֹהִים גְּדוּדֵי הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וֵאלֹהִים גִּבּוֹר וְחָכָם:

ח הִנֵּה אֲנַחְנוּ שְׁלַחְנוּךָ לְעֵד וְלִמְבַשֵּׂר וּלְמַזְהִיר²⁷⁰⁵: ט לְמַעַן תַּאֲמִינוּ בֶאֱלֹהִים וּבִשְׁלִיחוֹ וְתַעַזְרוּהוּ וְתַעֲרִיצוּהוּ וּתְשַׁבְּחוּהוּ בֹּקֶר וָעֶרֶב: י הִנֵּה אֵלֶּה אֲשֶׁר יִתְקְעוּ כַפָם לְךָ אַךְ לֵאלֹהִים יִתְקְעוּ כַפָּם²⁷⁰⁶. יָד אֱלֹהִים עֶלְיוֹנָה עַל יָדָם. וַאֲשֶׁר יְחַלֵּל שְׁבוּעָתוֹ רַק לְנַפְשׁוֹ יְחַלֵּל וַאֲשֶׁר יָקִים בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר כָּרַת עִם אֱלֹהִים נָתוֹן יִתֵּן לוֹ שָׂכָר רָב: יא אָמוֹר יֹאמְרוּ אֵלֶּה אֲשֶׁר הִשְׁאִירוּם (בָּיִת) מִן הָעַרְבִיִּים שׁוֹכְנֵי הָעֲרָבָה²⁷⁰⁷ “עֲסוּקִים הָיִינוּ בְּהוֹנֵנוּ וּבְנֵי בֵיתֵנוּ. הִתְפַּלֵּל אֵפוֹא כִּי יִסָּלַח לָנוּ” יֹאמְרוּ בִּלְשׁוֹנָם אֶת אֲשֶׁר אֵין בְּלִבָּם, אֱמֹר: “וּמִי הוּא אֲשֶׁר לוֹ עֹז מָה לָקוּם לָכֶם בִּפְנֵי אֱלֹהִים אִם חָפֵץ לְהָרַע לָכֶם אוֹ חָפֵץ לְהוֹעִיל לָכֶם. לֹא כִי אֱלֹהִים יוֹדֵעַ אֶת אֲשֶׁר אַתֶּם עוֹשִׂים: יב לֹא כִי דִּמִּיתֶם אֲשֶׁר לֹא יָשׁוּב הַשָּׁלִיחַ וְהַמַּאֲמִינִים אֶל בְּנֵי בֵיתָם לְעוֹלָם, וַיְהִי הַדָּבָר נָכוֹן בְּלִבּוֹתֵיכֶם²⁷⁰⁸ וַתַּחְשְׁבוּ מַחְשָׁבָה רָעָה וַתִּהְיוּ עַם אוֹבֵד²⁷⁰⁹: יג וְכָל אֲשֶׁר לֹא יַאֲמִין בֵּאלֹהִים וּשְׁלִיחוֹ, הִנֵּה עִתַּדְנוּ לַכּוֹפְרִים לֶהָבָה: יד וְלֵאלֹהִים מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, יִסְלַח לַאֲשֶׁר יַחְפֹּץ, וְאֶת אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יְיַסֵּר וֵאלֹהִים סָלַח וְרַחוּם²⁷¹⁰: טו אָמוֹר יֹאמְרוּ אֵלֶּה אֲשֶׁר הִשְׁאִירוּם (בַּיִת) בְּצֵאתְכֶם לְשָׁלָל²⁷¹¹ לְקַחְתּוֹ: “תְּנוּ לָנוּ וְהָלַכְנוּ אַחֲרֵיכֶם”, מְבַקְּשִׁים הֵם לְהָמִיר דְּבָר אֱלֹהִים²⁷¹². אֱמֹר: “אַל תֵּלְכוּ אַחֲרֵינוּ, כָּזֹאת אָמַר אֱלֹהִים לְפָנִים”. וְאָמְרוּ אָז: לֹא כִי מְקַנְּאִים אַתֶּם בָּנוּ”²⁷¹³. לֹא כִי לֹא יָבִינוּ בִּלְתִּי אִם מְעָט: טז אֱמֹר לְאֵלֶּה אֲשֶׁר הִשְׁאִירוּם (בַּיִת) מִן הָעַרְבִיִּים: "הִקָּרֵא תִּקָּרְאוּ אֶל עַם אַנְשֵׁי עֹז קָשִׁים²⁷¹⁴ אֲשֶׁר תִּלָּחֲמוּ בָם, אוֹ יִהְיוּ תְּמִימִים עִם אֱלֹהִים²⁷¹⁵. וְהָיָה אִם תִּשְׁמְעוּ בְקוֹלוֹ יִתֵּן לָכֶם אֱלֹהִים שָׂכָר טוֹב. אַךְ אִם עֹרֶף תִּפְנוּ כַּאֲשֶׁר פְּנִיתֶם עֹרֶף לְפָנִים, יַעֲנָשְׁכֶם עֹנֶשׁ דְּאָבָה: יז אֵין עֲוֹן בָּעִוֵּר וְלֹא בַּפִּסֵּחַ עֲוֹן וְאֵין בַּחוֹלֶה עֲוֹן²⁷¹⁶. וַאֲשֶׁר יִשְׁמַע בְּקוֹל אֱלֹהִים וּשְׁלִיחוֹ וֶהֱבִיאָהוּ אֶל גַּנּוֹת יִמְשְׁכוּ תַּחְתֵּיהֶן הַנְּהָרוֹת. אַךְ אֲשֶׁר יִפְנֶה עֹרֶף יַעַנְשֵׁהוּ עֹנֶשׁ דְּאָבָה:

יח אָכֵן רָצָה אֱלֹהִים אֶת הַמַּאֲמִינִים בְּתָקְעָם כַּפָם לְךָ תַּחַת הָעֵץ²⁷¹⁷, וַיֵּדַע אֲשֶׁר בְּלִבּוֹתָם, וַיּוֹרֶד אֶת “הַשְּׁכִינָה”²⁷¹⁸ עֲלֵיהֶם, וַיִּגְמְלֵם כִּבּוּשׁ קָרוֹב²⁷¹⁹: יט וְשָׁלָל רָב אֲשֶׁר יִקָּחוּהוּ. וֵאלֹהִים גִּבּוֹר וְחָכָם: כ צִוָּה אֱלֹהִים לָכֶם שָׁלָל רָב אֲשֶׁר תִּקָּחוּ וַיָּחֶשׁ (לָתֵת) לָכֶם אוֹתוֹ, וַיָּשֶׁב יְדֵי הָאֲנָשִׁים מֵעֲלֵיכֶם²⁷²⁰, וּלְמַעַן יִהְיֶה אוֹת לַמַּאֲמִינִים וּלְמַעַן הַנְחוֹתְכֶם אֹרַח מֵישָׁרִים: כא וְאַחֵר²⁷²¹ אֲשֶׁר לֹא יְכָלְתֶּם לוֹ, הִשִּׂיג²⁷²² אוֹתוֹ אֱלֹהִים, וֵאלֹהִים כֹּל יוּכָל: כב וְאִלּוּ נִלְחֲמוּ בָכֶם הַכּוֹפְרִים²⁷²³, שָׁבוּ אָחוֹר וְלֹא מָצְאוּ לֹא מָגֵן וְלֹא מוֹשִׁיעַ: כג מִשְׁפַּט אֱלֹהִים²⁷²⁴ אֲשֶׁר נַעֲשָׂה לְפָנִים, וְלֹא תִמְצָא לְמִשְׁפַּט אֱלֹהִים כָּל תְּמוּרָה²⁷²⁵: כד וְהוּא הוּא אֲשֶׁר הֵשִׁיב אֶת יְדֵיהֶם מֵעֲלֵיכֶם וְאֶת יְדֵיכֶם מֵעֲלֵיהֶם בְּעֵמֶק מַכָּה אַחֲרֵי אֲשֶׁר הִגְבִּיר אֶתְכֶם עֲלֵיהֶם²⁷²⁶ וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיכֶם²⁷²⁷: כה הֵם אֵלֶּה אֲשֶׁר כָּפְרוּ וַיִּמְנְעוּ אֶתְכֶם מִבּוֹא אֶל הַמִּסְגָּד הַקָּדוֹשׁ²⁷²⁸, וְהַקָּרְבָּן עָצוּר מֵהַגִּיעַ אֶל מְקוֹם שָׁם יַקְרִיבוּהוּ²⁷²⁹, וְלוּלֵא אֲנָשִׁים מַאֲמִינִים וְנָשִׁים מַאֲמִינוֹת לֹא יְדַעְתֶּם אוֹתָם, אֲשֶׁר יִתָּכֵן כִּי תִּרְמְסוּ אוֹתָם וּמָצָא אֶתְכֶם עַל יָדָם עֲוֹן מִבְּלִי דָּעַת²⁷³⁰. (כָּזֹאת הָיְתָה) לְמַעַן הָבִיאוּ בְּרַחֲמָיו אֶת אֲשֶׁר יַחְפֹּץ. וְלוּ יְכָלְתֶּם לְהַבְחִין²⁷³¹, כִּי אָז עָנַשְׁנוּ אֶת הַכּוֹפְרִים בָּהֶם עֹנֶשׁ דְּאָבָה: כו כַּאֲשֶׁר שָׁתוּ הַכּוֹפְרִים בְּלִבּוֹתֵיהֶם הַקִּנְאָה קִנְאַת הַבַּעֲרוּת²⁷³², וַיּוֹרֶד אֱלֹהִים אֶת “שְׁכִינָתוֹ”²⁷³³ עַל שְׁלִיחוֹ וְעַל הַמַּאֲמִינִים. וַיִּכֶף עֲלֵיהֶם אֶת דְּבַר יִרְאַת (הָאֱלֹהִים)²⁷³⁴, וַיִּהְיוּ הַזַּכָּאִים לָהּ מִכָּל וְהָרְאוּיִים לָהּ מִכָּל, כִּי אֱלֹהִים יוֹדֵעַ כֹּל: כז אָכֵן מִלֵּא אֱלֹהִים לִשְׁלִיחוֹ אֶת הֶחָזוֹן²⁷³⁵ בָּאֱמֶת (לֵאמֹר): “בּוֹא תָבוֹאוּ אֶת הַמִּסְגָּד הַקָּדוֹשׁ אִם יִרְצֶה אֱלֹהִים²⁷³⁶ בְּטוּחִים, גְּלוּחִים רָאשֵׁיכֶם וּגְזוּזִים לֹא תִרָאוּ”, כִּי אֱלֹהִים יוֹדֵעַ אֶת אֲשֶׁר לֹא תֵדָעוּ וַיָּשֶׁת מִבַּלְעֲדֵי זֹאת כִּבּוּשׁ קָרוֹב²⁷³⁷: כח הוּא הוּא אֲשֶׁר שָׁלַח אֶת שְׁלִיחוֹ עִם אֹרַח הַמֵּישָׁרִים וְדָת הָאֱמֶת לְהַרְאוֹת אוֹתָהּ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַדָּתוֹת כֻּלָּן²⁷³⁸ וְרַב אֱלֹהִים לָעֵד²⁷³⁹: כט מֻחַמָּד הוּא שְׁלִיחַ אֱלֹהִים. וְאֵלֶּה אֲשֶׁר אִתּוֹ קָשִׁים נֶגֶד הַכּוֹפְרִים. (אַךְ) רַחֲמָנִים בֵּינֵיהֶם לְבֵין עַצְמָם תִּרְאֵם כּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים מְבַקְּשִׁים חֶסֶד מֵאֱלֹהִים וְרָצוֹן: אוֹתוֹתָם בִּפְנֵיהֶם מֵרִשְׁמֵי הַסְּגִידָה. זֶה מְשָׁלָם בַּתּוֹרָה וּמְשָׁלָם בָּאִנְגִ’יל²⁷⁴⁰ (נִמְשְׁלוּ) כְּזֶרַע אֲשֶׁר הוֹצִיא גִבְעוֹלוֹ וַיְחַזְּקֵהוּ וַיַּעֲבֶה וַיִּתְנַשֵּׂא עַל קְנוֹתָיו וְשִׂמַּח אֶת הַזּוֹרְעִים. (כֵּן הֵם) לְכַעֵס אֶת הַכּוֹפְרִים עַל יָדָם. הֵכִין אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ וַיַּעֲשׂוּ הַיָּשָׁר סְלִיחָה וְשָׂכָר רָב²⁷⁴¹:

פָּרָשַׁת חַדְרֵי הַחֲדָרִים²⁷⁴²

נִתְּנָה בְאַלְמַדִינָה וּפְסוּקֶיהָ שְׁמוֹנָה עָשָׂר

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם.

א הַמַּאֲמִינִים, אַל תַּקְדִּימוּ אֶת אֱלֹהִים וּשְׁלִיחוֹ²⁷⁴³, וִירְאוּ אֱלֹהִים, כִּי אֱלֹהִים שׁוֹמֵעַ וְיוֹדֵעַ: ב הַמַּאֲמִינִים, אַל תִּשְּׂאוּ קוֹלְכֶם מֵעַל לְקוֹל הַנָּבִיא וְלֹא תְדַבְּרוּ אֵלָיו בְּקוֹל רָם²⁷⁴⁴, כַּהֲרִימְכֶם קוֹלְכֶם אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, פֶּן יִהְיוּ מַעֲשֵׂיכֶם מֵאָפַע וְאַתֶּם לֹא תָּחוּשׁוּ: ג אָמְנָם אֲשֶׁר יַשְׁפִּילוּ קוֹלָם אֵצֶל שְׁלִיחַ אֱלֹהִים²⁷⁴⁵ אֵלֶּה הֵם אֲשֶׁר צֵרֵף²⁷⁴⁶ אֱלֹהִים לִבּוֹתֵיהֶם לְיִרְאָה (אוֹתוֹ). לָהֶם סְלִיחָה וְשָׂכָר רָב: ד הִנֵּה אֵלֶּה הַקּוֹרְאִים אוֹתְךָ מֵאַחֲרֵי חַדְרֵי הַחֲדָרִים²⁷⁴⁷ מַרְבִּיתָם לֹא יַשְׂכִּילוּ: ה וְלוּ הֶאֱרִיכוּ רוּחָם עַד אֲשֶׁר תֵּצֵא אֲלֵיהֶם, הָיָה טוֹב יוֹתֵר לָהֶם, וֵאלֹהִים סַלָּח וְרַחוּם:

ו הַמַּאֲמִינִים, כִּי יָבִיא אֲלֵיכֶם פּוֹשֵׁעַ שְׁמוּעָה, וּדְרַשְׁתֶּם וַחֲקַרְתֶּם, פֶּן תִּפְגְּעוּ בְּעַם בִּבְלִי דָּעַת, וְנִחַמְתֶּם עַל מַעֲשֵׂיכֶם²⁷⁴⁸: ז וּדְעוּ כִּי שְׁלִיחַ אֱלֹהִים בְּקִרְבְּכֶם, פֶּן יִשְׁמַע בְּקוֹלְכֶם בְּהַרְבֵּה עִנְיָנִים²⁷⁴⁹, וּנְשָׂאתֶם עֲלֵיכֶם עָוֹן²⁷⁵⁰. וְאוּלָם אֱלֹהִים חִבֵּב עֲלֵיכֶם אֶת הָאֱמוּנָה, וַיְיַף אוֹתָהּ בְּלִבּוֹתֵיכֶם וַיְמָאֵס בְּעֵינֵיכֶם אֶת הַכַּחַשׁ וְהָאָוֶן וְהַמֶּרִי, וְאֵלֶּה הַהוֹלְכִים נְכוֹחָה: ח חֶסֶד מֵאֵת אֱלֹהִים וָנֹעַם. וֵאלֹהִים יוֹדֵעַ וְחָכָם: ט וְכִי יָרִיבוּ שְׁתֵּי עֵדוֹת מִן הַמַּאֲמִינִים וַעֲשִׂיתֶם שָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם, וְכִי תְבַקֵּשׁ אַחַת מֵהֵנָּה תֹאֲנָה עַל אֲחוֹתָהּ וְנִלְחַמְתֶּם בַּאֲשֶׁר תְּבַקֵּשׁ תֹאֲנָה עַד אִם יָבִיאוּ הַמִּשְׁפָּט עַד אֱלֹהִים, וְכִי יָבִיאוּ (הַמִּשְׁפָּט) וְהִשְׁלַמְתֶּם בֵּינֵיהֶם בְּמִשְׁפָּט וַעֲשִׂיתֶם בְּצֶדֶק, כִּי אֱלֹהִים יֶאֱהַב אֶת הַשּׁוֹמְרִים צֶדֶק: י אָכֵן הַמַּאֲמִינִים אַחִים הֵם, הַשְׁלִימוּ אֵפוֹא בֵּין אֲחֵיכֶם וִירְאוּ אֱלֹהִים לְמַעַן תְּרֻחָמוּ: יא הַמַּאֲמִינִים אַל יִלְעֲגוּ אֲנָשִׁים לַאֲנָשִׁים²⁷⁵¹, יִתָּכֵן אֲשֶׁר הֵם טוֹבִים מֵהֶם. וְלֹא נָשִׁים לְנָשִׁים, יִתָּכֵן אֲשֶׁר טוֹבוֹת הֵן מֵהֶן. וְאַל תּוֹצִיאוּ דִּבָּה אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וְלֹא תְכַנּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בִּשְׁמוֹת גְּנָאי. מַה רַע שֵׁם הַפֶּשַׁע²⁷⁵² אַחֲרֵי (בּוֹאֲכֶם בִּבְרִית) הָאֱמוּנָה. וַאֲשֶׁר לֹא יָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה אֵלֶּה הֵם הַפּוֹשְׁעִים²⁷⁵³: יב הַמַּאֲמִינִים, רַחֲקוּ מֵרַבּוֹת מִמַּחְשְׁבוֹת שָׁוְא²⁷⁵⁴. אָכֵן מִקְצָת מִמַּחְשְׁבוֹת הַשָּׁוְא אַשְׁמָה. וְלֹא תְּחַפְּשׂוּ מוּמִים. וְלֹא יְדַבֵּר אִישׁ מִכֶּם רָעָה בְּאָחִיו בַּסָּתֶר. הַיִיטַב בְּעֵינֵי אִישׁ מִכֶּם לֶאֱכֹל אֶת בְּשַׂר אָחִיו (הַ)מֵּת? הֵן תִּמְאֲסוּ זֹאת. וִירֵאתֶם אֱלֹהִים כִּי הוּא מְקַבֵּל שָׁבִים וְרַחוּם: יג בְּנֵי הָאָדָם, הִנֵּה אֲנַחְנוּ יְצַרְנוּכֶם מִזָּכָר וּנְקֵבָה וַנָּשֶׁת אֶתְכֶם עַמִּים וּשְׁבָטִים, לְמַעַן תַּכִּירוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ. אָכֵן הַנִּכְבָּד בָּכֶם לִפְנֵי אֱלֹהִים הוּא הַיָּרֵא (אוֹתוֹ) בָּכֶם, כִּי אֱלֹהִים יוֹדֵעַ וּמֵבִין:

יד אָמְרוּ הָעַרְבִיִּים: “הֶאֱמַנּוּ”. אֱמֹר אֲלֵיהֶם: “אֵין אַתֶּם מַאֲמִינִים, וְאוּלָם אִמְרוּ: תְּמִימִים אֲנַחְנוּ עִם אֱלֹהִים. וְכַאֲשֶׁר תָּבוֹא הָאֱמוּנָה בִּלְבַבְכֶם וּשְׁמַעְתֶּם בְּקוֹל אֱלֹהִים וּבְקוֹל שְׁלִיחוֹ, לֹא יִגָּרַע מִפָּעָלְכֶם²⁷⁵⁵ דָּבָר, כִּי אֱלֹהִים סַלָּח וְרַחוּם”: טו אָכֵן הַמַּאֲמִינִים הֵם רַק אֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ בֵאלֹהִים וּבִשְׁלִיחוֹ, וְלֹא יְפַקְפֵּקוּ, וַיְחָרְפוּ נַפְשָׁם וְהוֹנָם בְּמִלְחֶמֶת אֱלֹהִים²⁷⁵⁶, אֵלֶּה הֵם הַמְדַבְּרִים אֱמֶת": טז אֱמֹר: “הַתְלַמְּדוּ אֶת אֱלֹהִים בִּדְבַר דַּתְכֶם²⁷⁵⁷? הֵן אֱלֹהִים יוֹדֵעַ אֶת כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וְכָל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ. וֵאלֹהִים יוֹדֵעַ כֹּל”: יז יִתְפָּאֲרוּ עָלֶיךָ²⁷⁵⁸ כִּי תְמִימִים הֵם עִם אֱלֹהִים²⁷⁵⁹, אֱמֹר: “אַל תִּתְפָּאֲרוּ כִּי תְמִימִים אַתֶּם עִם אֱלֹהִים, לֹא כִי אֱלֹהִים יַפְלֶה חַסְדּוֹ לָכֶם בִּנְחוֹתוֹ אֶתְכֶם מֵישָׁרִים לָאֱמוּנָה, אִם אֱמֶת תְּדַבֵּרוּ: יח אָכֵן אֱלֹהִים יֵדַע תַּעֲלוּמוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וֵאלֹהִים רוֹאֶה אֶת מַעֲשֵׂיכֶם”:

פָּרָשַׁת ק²⁷⁶⁰

נִתְּנָה בְּמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

ק. א נִשְׁבַּעְתִּי בַּקֻּרְאָן הַמְפֹאָר²⁷⁶¹: ב אָכֵן תָּמְהוּ בְּבוֹא אֲלֵיהֶם מַזְהִיר מִקִּרְבָּם וַיֹּאמְרוּ הַכּוֹפְרִים: “הֵן דְּבַר פֶּלֶא הוּא²⁷⁶²: ג הַאִם אַחֲרֵי אֲשֶׁר מַתְנוּ וְהָיִינוּ לֶעָפָר²⁷⁶³? זֹאת שִׁיבָה רְחוֹקָה”²⁷⁶⁴: ד אָכֵן יָדַעְנוּ אֶת אֲשֶׁר תְּכַלֶּה הָאָרֶץ מֵהֶם, וְאִתָּנוּ סֵפֶר שָׁמוּר²⁷⁶⁵: ה לֹא כִי כִחֲשׁוּ בָּאֱמֶת בְּבוֹאָהּ אֲלֵיהֶם²⁷⁶⁶, וְהֵם נְבוֹכִים בִּדְבָרוֹ²⁷⁶⁷: ו הַאִם לֹא יִתְבּוֹנְנוּ אֵפוֹא אֶל הַשָּׁמַיִם מִמַּעַל לָהֶם, אֵיכָה בָנִינוּ אוֹתָם וַנְּיַפֵּם²⁷⁶⁸ וְאֵין בָּהֶם בְּקִיעִים: ז וְאֶת הָאָרֶץ פָּרַשְׂנוּ וַנָּטֶל בָּהּ יְתֵדוֹת וַנַּצְמַח בָּהּ מִכָּל מִין עֲתֶרֶת (צֶמַח)²⁷⁶⁹: ח לְהִתְבּוֹנֵן וּלְזִכָּרוֹן לְכָל עֶבֶד²⁷⁷⁰ שָׁב בִּתְשׁוּבָה: ט וַנּוֹרֶד מִן הַשָּׁמַיִם מַיִם לִבְרָכָה וַנַּצְמַח בָּהֶם גַּנּוֹת וְגַרְעִינֵי הַקָּצִיר: י וְהַתָּמָר עֲנָפָיו נוֹשְׂאִים פְּרִי כָתֵף לְמַכְבִּיר: יא מָזוֹן לִבְנֵי אָדָם²⁷⁷¹, וַנְּחַיֶּה בָּהֶם עִיר מֵתָה²⁷⁷². כָּזֹאת הַיְּצִיאָה²⁷⁷³:

יב כִּחֲשׁוּ לִפְנֵיהֶם עַם נֹחַ וּבְנֵי אַלְרַס²⁷⁷⁴ וְתָמּוּד²⁷⁷⁵: יג וְעָאד²⁷⁷⁶ וּפַרְעֹה וְעַם לוֹט וְאַנְשֵׁי אַלְאַיְכָּה²⁷⁷⁷ וְעַם תֻּבָּע²⁷⁷⁸ כֻּלָּם נָתְנוּ אֶת הַשְּׁלִיחִים לַכּוֹזְבִים וַתָּבוֹא בְּצֶדֶק תּוֹכַחְתִּי²⁷⁷⁹: יד הַאִם עָיַפְנוּ בַּבְּרִיאָה הָרִאשׁוֹנָה? לֹא כִי הֵם נְבוֹכִים בִּדְבַר בְּרִיאָה חֲדָשָׁה?²⁷⁸⁰: טו וּכְבָר יָצַרְנוּ אֶת הָאָדָם וְנֵדַע אֶת אֲשֶׁר תִּלְחַשׁ נַפְשׁוֹ בְּאָזְנָיו, וַאֲנַחְנוּ קְרוֹבִים אֵלָיו מֵחֶבֶל הַוָּרִיד²⁷⁸¹: טז כַּאֲשֶׁר יִפָּגְשׁוּ הַשְּׁנַיִם הַנִּפְגָּשִׁים מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל יוֹשְׁבִים²⁷⁸²: יז לֹא יוֹצִיא הֶגֶה מִבְּלִי אֲשֶׁר יִהְיֶה אֶצְלוֹ בּוֹחֵן מוּכָן²⁷⁸³: יח וּבָא שִׁכְרוֹן הַמָּוֶת בֶּאֱמֶת: “זֶה הוּא אֲשֶׁר הָיִיתָ נִמְלָט מִפָּנָיו”²⁷⁸⁴: יט וּבַשּׁוֹפָר יִתָּקַע: זֶה יוֹם הַתּוֹכֵחָה: כ וּבָאָה כָל נֶפֶשׁ וְעִמָּהּ מְנַהֵל לָעֵד²⁷⁸⁵: כא “אָכֵן לֹא הָיִיתָ שָׁת אֶת לִבְּךָ לָזֹאת, וַנָּסֶר מֵעָלֶיךָ מִכְסֶךָ, וּרְאוֹתְךָ חַדָּה וְחוֹדֶרֶת הַיּוֹם”²⁷⁸⁶: כב וְאָמַר עֲמִיתוֹ: “זֶה הוּא הַמּוּכָן אִתִּי”:²⁷⁸⁷ כג “הָטִילוּ שְׁנֵיכֶם²⁷⁸⁸ אֶל תּוֹךְ גֵּהִינֹּם כָּל כּוֹפֵר קְשֵׁה עֹרֶף: כד הַמֵּנִיא (מֵעֲשׂוֹת) הַטּוֹב וְעוֹבֵר (חֹק) וּמְפַקְפֵּק: כה אֲשֶׁר עָשָׂה עִם אֱלֹהִים אֱלוֹהַּ אַחֵר²⁷⁸⁹, הָטִילוּ אוֹתוֹ אֶל תּוֹךְ הָעֹנֶשׁ הַכָּבֵד”: כו וְאָמַר עֲמִיתוֹ²⁷⁹⁰: “אֱלֹהֵינוּ לֹא הִתְעֵיתִי אוֹתוֹ וְאוּלָם הוּא הָיָה בְּתוֹעָה רְחוֹקָה”: כז וְיֹאמַר²⁷⁹¹: “אַל תָּרִיבוּ בֵינֵיכֶם לְפָנָי. הֵן כִּבָר הֵבֵאתִי אֲלֵיכֶם לִפְנֵי כֵן אֶת הַתּוֹכֵחָה: כח לֹא יוּמַר הַדָּבָר מֵאִתִּי²⁷⁹², וְאֵין אֲנִי עוֹשֵׁק אֶת הָאָדָם”²⁷⁹³: כט בַּיּוֹם (הַהוּא) נֹאמַר לְגֵהִינֹּם: “הַאִם נִמְלֵאת?” וְאָמָרָה: “הֲיֵשׁ עוֹד?”: ל וְהָקְרַב גַּן הָעֵדֶן לְיִרְאֵי הָאֱלֹהִים²⁷⁹⁴, לֹא רָחוֹק: לא “זֶה הוּא הַמֻּבְטָח לָכֶם²⁷⁹⁵, לְכָל שָׁב בִּתְשׁוּבָה וְשׁוֹמֵר מִצְוָה: לב אֲשֶׁר יָרֵא אֶת הָרַחֲמָן בַּסֵּתֶר²⁷⁹⁶ וַיָּבוֹא בְּלֵב שָׁב בִּתְשׁוּבָה: לג בּוֹאוּ בְּתוֹכוֹ בְּשָׁלוֹם²⁷⁹⁷. זֶה יוֹם הַנֶּצַח”: לד לָהֶם בְּתוֹכוֹ כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּצוּ²⁷⁹⁸, וְעוֹד נוֹסָפוֹת אִתָּנוּ: לה וְכַמָּה דוֹרוֹת הִשְׁמַדְנוּ לִפְנֵיהֶם, הָיוּ חֲזָקִים מֵהֶם לְתֹקֶף²⁷⁹⁹ וַיִּסְחֲרוּ בָּאֲרָצוֹת – הַאִם (מָצְאוּ) כָּל מִפְלָט: לו אָכֵן בָּזֶה הַזְהָרָה לַאֲשֶׁר לֵב לוֹ²⁸⁰⁰ וַיֵּט אֹזֶן וְהוּא נָכוֹן (לְהָבִין): לז וּכְבָר בָּרָאנוּ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בֵּינֵיהֶם בְּשִׁשָּׂה יָמִים, וְלֹא נָגְעָה אֵלֵינוּ כָּל תְּלָאָה: לח וְאַל תִּקְצַר רוּחֲךָ בַּאֲשֶׁר יְדַבֵּרוּ וְסַפֵּר בִּתְהִלַּת אֱלֹהֶיךָ לִפְנֵי עֲלוֹת הַשֶּׁמֶשׁ וְלִפְנֵי בוֹאָהּ: לט וּמֵ(עִתּוֹת) הַלַּיְלָה שַׁבְּחֵהוּ וּבְאַחֲרִית הַהִשְׁתַּחֲוָיוֹת²⁸⁰¹: מ וְהַאֲזֵן לְיוֹם אֲשֶׁר יִקְרָא הַקּוֹרֵא מִמָּקוֹם קָרוֹב²⁸⁰²: מא יוֹם יִשְׁמְעוּ הַצְּעָקָה בָּאֱמֶת. זֶה הוּא יוֹם הַיְצִיאָה²⁸⁰³: מב הִנֵּה אֲנַחְנוּ נְחַיֶּה וְנָמִית וְאֵלֵינוּ הַדָּרֶך: מג בְּיוֹם אֲשֶׁר תִּבָּקַע הָאָרֶץ מֵעֲלֵיהֶם פֶּתַע²⁸⁰⁴. אֲסִיפָה זֹאת²⁸⁰⁵ נְקַלָּה הִיא לָנוּ: מד אֲנַחְנוּ נֵיטִיב לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר יֹאמֵרוּ וְאֵין אַתָּה אוֹכֵף עֲלֵיהֶם (לְהַאֲמִין): מה הַזְהֵר אֵפוֹא בַּקֻּרְאָן אֶת אֲשֶׁר יִירָא תּוֹכַחְתִּי:

פָּרָשַׁת הַמְזָרוֹת²⁸⁰⁶

נִתְּנָה בְמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ שִׁשִּׁים

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א נִשְׁבַּעְתִּי בַמְּזָרוֹת זָרֹה²⁸⁰⁷: ב וּבַנּוֹשְׂאוֹת נֵטֶל²⁸⁰⁸: ג וּבָרָצוֹת חִישׁ קַל²⁸⁰⁹: ד וּבַמְחַלְּקוֹת אֹמֶר²⁸¹⁰: ה כִּי אָכֵן אֲשֶׁר נִבְּאוּ לָכֶם רַק דְּבַר אֱמֶת הוּא: ו וְ(יוֹם) הַדִּין בּוֹא יָבוֹא: ז נִשְׁבַּעְתִּי בַּשָּׁמַיִם בַּעַלֵי הַנְּתִיבוֹת²⁸¹¹:

ח אָכֵן אַתֶּם נֶחֱלָקִים בַּדָּבָר²⁸¹²: ט (אַךְ) יוּסַר מִמֶּנּוּ זֶה אֲשֶׁר יוּסַר²⁸¹³: י מָוֶת²⁸¹⁴ לַהוֹגִים שָׁוְא: יא אֲשֶׁר הֵם בִּתְהוֹמוֹת וּמִתְרַשְּׁלִים²⁸¹⁵: יב יִשְׁאֲלוּ “מָתַי יוֹם הַדִּין”?: יג בַּיּוֹם הַהוּא²⁸¹⁶ עַל הָאֵשׁ יִשָּׂרֵפוּ:

יד “טַעֲמוּ (פְּרִי) מֶרְיְכֶם. זֶה הוּא אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתֶּם לְהָחִישׁ”²⁸¹⁷: טו אַךְ הַיְרֵאִים (אֶת אֱלֹהִים) בְּגַנּוֹת וַעֲיָנוֹת: טז נוֹטְלִים אֶת אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם אֱלהֵיהֶם כִּי הָיוּ לִפְנֵי כֵן עוֹשִׂים הַטּוֹב: יז וְרַק מְעַט מִן הַלַּיְלָה הָיוּ יְשֵׁנִים²⁸¹⁸: יח וּבַשַּׁחַר הָיוּ מִתְפַּלְּלִים לִסְלִיחָה²⁸¹⁹: יט וּבְהוֹנָם חֻקּוֹ לַמְבַקֵּשׁ חֶסֶד וְלָאֶבְיוֹן²⁸²⁰:

כ וּבָאָרֶץ אוֹתוֹת לַבּוֹטְחִים בֶּאֱמוּנָתָם: כא וּבָכֶם בְּעַצְמְכֶם, הַאִם לֹא תִּתְבּוֹנְנוּ אֵפוֹא?: כב וּבַשָּׁמַיִם כַּלְכָּלַתְכֶם וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יַבְטִיחוּ אֶתְכֶם²⁸²¹: כג נִשְׁבַּעְתִּי בֵּאלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ כִּי אָכֵן אֱמֶת הִיא כְּמוֹ זֶה אֲשֶׁר תֶּהְגּוּ²⁸²²:

כד הַאִם בָּא אֵלֶיךָ דְּבַר קוֹרוֹת אוֹרְחֵי אַבְרָהָם הַנִּכְבָּדִים?: כה כַּאֲשֶׁר בָּאוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ: “שָׁלוֹם”, וַיֹּאמֶר: “שָׁלוֹם, אֲנָשִׁים נָכְרִים”²⁸²³: כו וַיָּסַר אֶל בְּנֵי בֵיתוֹ וַיָּבֵא עֵגֶל שָׁמֵן²⁸²⁴: כז וַיַּגֵּשׁ אוֹתוֹ אֲלֵיהֶם, וַיֹּאמֶר: “הַאִם לֹא תֹאכֵלוּ?”: כח וַיָּבוֹא בְלִבּוֹ פַּחַד מִפְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ: “אַל תִּפְחַד”²⁸²⁵, וַיְבַשְּׂרוּהוּ בְּבֵן חָכָם: כט וַתִּגַּשׁ אִשְׁתּוֹ בִּצְוָחָה וַתְּטַפַּח עַל פָּנֶיהָ וַתֹּאמַר: “זְקֵנָה וַעֲקָרָה (אָנִי")”²⁸²⁶: ל וַיֹּאמְרוּ: “כֹּה אָמַר אֱלֹהֶיךָ, אָכֵן הוּא הַיּוֹדֵעַ וְהֶחָכָם”: לא וַיֹּאמֶר (אַבְרָהָם): “וּמַה פְּקֻדַּתְכֶם²⁸²⁷ אַתֶּם הַשְּׁלִיחִים?”: לב וַיֹּאמְרוּ: “אֲנַחְנוּ שֻׁלַּחְנוּ אֶל עַם זֵדִים: לג לְמַעַן נִשְׁלַח עֲלֵיהֶם אַבְנֵי חֵמָר: לד מָתְווֹת בְּתָו אֶת אֱלֹהֶיךָ²⁸²⁸ לַמַּשְׁחִיתִים”: לה וַנּוֹצֵא אֶת כָּל אֲשֶׁר הָיוּ בְתוֹכָהּ²⁸²⁹ מִן הַמַּאֲמִינִים: לו אַךְ לֹא מָצָאנוּ בָהּ בִּלְתִּי אִם בַּיִת אֶחָד מִן הַתְּמִימִים עִם אֱלֹהִים²⁸³⁰: לז וַנַּעֲזֹב בָּהּ אוֹת²⁸³¹ לַאֲשֶׁר יִירְאוּ מִפְּנֵי עֹנֶשׁ הַדְּאָבָה:

לח וּבְמֹשֶׁה (אוֹת) כַּאֲשֶׁר שָׁלַחְנוּ אוֹתוֹ אֶל פַּרְעֹה בְּמוֹפֵת גָּלוּי: לט וַיִּפֶן עֹרֶף עִם שָׂרָיו וַיֹּאמֶר: “מְכַשֵּׁף (הוּא) אוֹ מְשֻׁגָּע”: מ וַנְּיַסֵּר אוֹתוֹ וְאֶת חֵילוֹ וַנַּשְׁלֵךְ אוֹתָם בַּיָּם, וְהוּא מְנֹאָץ:

מא וּבְעָאד²⁸³² (אוֹת) כַּאֲשֶׁר שָׁלַחְנוּ אֲלֵיהֶם אֶת הָרוּחַ הַמְּשַׁכֶּלֶת: מב אֲשֶׁר לֹא תַעֲזֹב דָּבָר אֲשֶׁר בָּאָה עָלָיו בִּלְתִּי אִם שָׁתַה אוֹתוֹ כַּמָּק: מג וּבְתַמוּד²⁸³³ (אוֹת) נֶאֱמַר אֲלֵיהֶם: “הִתְעַנְּגוּ עַד עֵת מוֹעֵד”: מד וַיָּעֵזּוּ פְּנֵיהֶם לַמְרוֹת מִצְוַת אֱלהֵיהֶם²⁸³⁴ וַיֹּאחֲזֵם הָרַעַשׁ וְהֵמָּה רוֹאִים²⁸³⁵: מה וְלֹא יָכְלוּ קוּם²⁸³⁶ וְלֹא הוֹשַׁע לְנַפְשָׁם: מו וְעַם נֹחַ לְפָנִים כִּי הָיוּ עַם פּוֹשְׁעִים: מז וְאֶת הַשָּׁמַיִם בָּנִינוּ אוֹתָם בְּעֹז²⁸³⁷ וַאֲנַחְנוּ רְקַעְנוּם רָקוֹעַ: מח וְאֶת הָאָרֶץ מוֹדַדְנוּ אוֹתָהּ וּמַה טּוֹבוּ הַמְמוֹדְדִים²⁸³⁸: מט וּמִכָּל דָּבָר בָּרָאנוּ זוּגוֹת (שְׁנָיִם)²⁸³⁹ לְמַעַן תָּשִׁיבוּ אֶל לֵב: נ הִמָּלְטוּ אֵפוֹא אֶל אֱלֹהִים, כִּי אֲנִי הִנְנִי מַזְהִיר גָּלוּי לָכֶם מֵאִתּוֹ: נא וְלֹא תַּעֲשׂוּ עִם אֱלֹהִים אֱלוֹהַּ אַחֵר, כִּי אֲנִי הִנְנִי מַזְהִיר גָּלוּי לָכֶם מֵאִתּוֹ: נב כָּזֹאת לֹא בָא אֶל אֵלֶּה אֲשֶׁר לִפְנֵיהֶם כָּל שָׁלִיחַ אֲשֶׁר לֹא אָמָרוּ: “מְכַשֵּׁף הוּא וּמְשֻׁגָּע”: נג הַאִם צִוּוּ אִישׁ אֶת אָחִיו עַל הַדָּבָר הַזֶּה²⁸⁴⁰? לֹא כִי הֵם עַם מַמְרִים: נד סוּר אֵפוֹא מֵהֶם, וְאֵין תְּלוּנָה עָלֶיךָ²⁸⁴¹: נה וְהַזְהֵר, כִּי הַהַזְהָרָה תּוֹעִיל לַמַּאֲמִינִים: נו וְלֹא בָרָאתִי אֶת הַגִּ’ן²⁸⁴² וְאֶת הָאָדָם כִּי אִם לְמַעַן יַעַבְדוּנִי: נז לֹא אֶדְרֹשׁ מֵהֶם כָּל מָזוֹן וְלֹא אֲבַקֵּשׁ כִּי יַאֲכִילוּנִי: נח אָכֵן אֱלֹהִים הוּא הַמְכַלְכֵּל בַּעַל הַכֹּחַ הָאַדִּיר: נט אַךְ לְאֵלֶּה אֲשֶׁר עָשְׁקוּ לְאָשְׁמָה (עָנְשָׁם) כְּאַשְׁמַת חַבְרֵיהֶם²⁸⁴³, אַל יְבַקְּשׁוּ אוֹתִי לְהָחִישׁ (אֶת הָעֹנֶשׁ): ס אָכֵן אוֹי לָהֶם לַאֲשֶׁר כָּפְרוּ מִיּוֹמָם אֲשֶׁר יָזְהֲרוּ (מִפָּנָיו):

פָּרָשַׁת הָהָר²⁸⁴⁴

נִתְּנָה בְּמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ אַרְבָּעִים וְתִשְׁעָה

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א נִשְׁבַּעְתִּי בָּהָר²⁸⁴⁵: ב וּבַסֵּפֶר הָרָשׁוּם²⁸⁴⁶: ג עַל גְּוִיל פָּרוּשׂ: ד וּבַבַּיִת אֲשֶׁר יְבַקְּרוּהוּ²⁸⁴⁷: ה וּבַתִּקְרָה הַנִּשָּׂאָה²⁸⁴⁸: ו וּבַיָּם אֲשֶׁר גָּאָה: ז כִּי עֹנֶשׁ אֱלֹהֶיךָ בּוֹא יָבוֹא: ח אֵין לוֹ כָּל מַעֲבִיר: ט בַּיּוֹם אֲשֶׁר יִרְעֲדוּ הַשָּׁמַיִם רָעוֹד: י וְיַעַבְרוּ הֶהָרִים עָבוֹר: יא אוֹי לָהֶם בַּיּוֹם הַהוּא לַמְכַחֲשִׁים: יב אֲשֶׁר בְּלַהַג יִשְׁתַּעְשָׁעוּ²⁸⁴⁹: יג בַּיּוֹם הַהוּא יֵהָדְפוּ אֶל אֵשׁ גֵּהִינֹּם הִדּוֹף: יד “זֹאת הָאֵשׁ אֲשֶׁר הֱיִיתֶם מְכַחֲשִׁים בָּהּ: טו הַאִם לְהָטִים הֵם אֵלֶּה, אוֹ אַתֶּם לֹא תִרְאוּ?: טז הֱיוּ צָלִי לָהּ. וְאִם תַּאֲרִיכוּ רוּחֲכֶם וְאִם לֹא תַאֲרִיכוּ אַחַת הִיא לָכֶם. אָכֵן אַתֶּם לֹא תְשֻׁלְּמוּ בִּלְתִּי אִם כְּמַעֲשֵׂיכֶם”: יז אַךְ יִרְאֵי הָאֱלֹהִים בְּגַנּוֹת וָנֹעַם: יח מִתְעַנְּגִים עַל אֲשֶׁר חָלַק לָהֶם אֱלהֵיהֶם, וִיפַלְּטֵם מֵעֹנֶשׁ שְׁאוֹל²⁸⁵⁰: יט “אִכְלוּ וּשְׁתוּ לְעָנְגָה בַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם”: כ מְסִבִּים עַל עֲרָשׂוֹת²⁸⁵¹ עֲרוּכִים²⁸⁵² וְהִשֵּׂאנוּ אוֹתָם (עֲלָמוֹת) שְׁחוֹרוֹת עָיִן²⁸⁵³: כא וְאֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ וַיֵּלְכוּ צֶאֱצָאֵיהֶם בְּדַרְכָּם לֶאֱמוּנָה, נְדַבֵּק אֶת צֶאֱצָאֵיהֶם בָּהֶם²⁸⁵⁴ וְלֹא נִגְרַע מֵהֶם מִמַּעֲשֵׂיהֶם²⁸⁵⁵ דָּבָר. כָּל אָדָם עָרֵב לְפָעֳלוֹ²⁸⁵⁶: כב וְסָמַכְנוּ אוֹתָם פֵּרוֹת וּבָשָׂר מֵאֲשֶׁר יִתְאַוּוּ: כג יוֹשִׁיטוּ בָּהֶן אִישׁ לְאָחִיו כּוֹס לֹא דְבַר לַהַג בָּהּ²⁸⁵⁷ וְלֹא (דָּבָר) הַמֵּבִיא לִידֵי חֵטְא: כד²⁸⁵⁸ וְחִזְּרוּ בֵּינֵיהֶם עֲלָמִים²⁸⁵⁹ (אֲשֶׁר) לָהֶם, (דָּמוּ) כְּמוֹ הָיוּ הַפְּנִינִים הַסְּפוּנוֹת²⁸⁶⁰: כה וּפָנוּ זֶה אֶל זֶה וְשָׁאֲלוּ זֶה אֶת זֶה²⁸⁶¹: כו וְאָמָרוּ: “הָיִינוּ בְּמִשְׁפַּחְתֵּנוּ מְלֵאִים פָּחַד”²⁸⁶²: כז וַיֵּט אֵלֵינוּ אֱלֹהִים חָסֶד, וַיְפַלְּטֵנוּ מֵעֹנֶשׁ אֵשׁ לוֹהָטֶת: כח כִּי הָיִינוּ לִפְנֵי כֵן קוֹרְאִים אֵלָיו, כִּי הוּא הַמֵּטִיב וְהָרַחוּם":

כט הַזְהֵר אוֹתָם אֵפוֹא, כִּי אֵין אַתָּה בְּחֶסֶד אֱלֹהֶיךָ לֹא מַגִּיד עֲתִידוֹת²⁸⁶³ וְלֹא מְשֻׁגָּע: ל אוֹ יֹאמְרוּ: “מְשׁוֹרֵר. נוֹחִיל (לִרְאוֹת) בּוֹ תַּהְפּוּכוֹת הַזְּמַן”: לא אֱמֹר: “הוֹחִילוּ, כִּי אַף אָנֹכִי עִמָּכֶם מִן הַמּוֹחִילִים”²⁸⁶⁴: לב אִם תְּבוּנָתָם²⁸⁶⁵ תְּצַוֵּם עַל זֹאת, אוֹ הֵם אֲנָשִׁים מַמְרִים: לג אוֹ יֹאמְרוּ: “מִלִּבּוֹ יְדַבֵּר זֹאת”. לֹא כִי לֹא יַאֲמִינוּ: לד יָבִיאוּ נָא דְבָרִים כָּמוֹהוּ אִם אֱמֶת יְדַבֵּרוּ²⁸⁶⁶: לה הַאִם נוֹצְרוּ מִלֹּא־דָבָר אוֹ הֵם הַיּוֹצְרִים?: לו אִם יָצְרוּ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ? לֹא כִּי לֹא יִבְטָחוּ²⁸⁶⁷: לז אִם אִתָּם אוֹצְרוֹת אֱלֹהֶיךָ? אִם הֵם הַמְנַצְּחִים (עַל הַכֹּל)?: לח אִם לָהֶם סֻלָּם וְיַאֲזִינוּ²⁸⁶⁸? הִנֵּה יָבִיא נָא הַמַּאֲזִין מֵהֶם מוֹפֵת גָּלוּי:

לט אִם לוֹ הַבָּנוֹת וְלָכֶם הַבָּנִים"?²⁸⁶⁹: מ אוֹ תִשְׁאַל מֵהֶם שָׂכָר וְהֵם עֲמוּסִים חוֹבוֹת?: מא אוֹ אִתָּם הַתַּעֲלוּמָה וְהֵם יִכְתֹּבוּ?²⁸⁷⁰: מב אוֹ יַחְמְסוּ (עָלֶיךָ) מְזִמָּה? אָכֵן הַכּוֹפְרִים הֵם אֲשֶׁר לָהֶם יַחְמְסוּ מְזִמָּה²⁸⁷¹: מג אוֹ לָהֶם אֱלוֹהַּ מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים? חָלִילָה לֵאלֹהִים²⁸⁷² אֲשֶׁר יְשַׁתְּפוּ לוֹ: מד וְכִי יִרְאוּ רְגָבִים נוֹפְלִים מִן הַשָּׁמַיִם²⁸⁷³ יֹאמְרוּ: “עֲרֵמַת עֲנָנִים”²⁸⁷⁴: מה עָזְבֵם אֵפוֹא עַד אֲשֶׁר יִפְגְּשׁוּ אֶת יוֹמָם אֲשֶׁר הֵם יִצָּעֲקוּ (מִפַּחַד): מו יוֹם (בּוֹ) לֹא תוֹעִיל לָהֶם מְזִמָּתָם בִּמְאוּמָה וְלֹא יִמְצְאוּ יֶשַׁע: מז וְאָכֵן לַפּוֹשְׁעִים עֹנֶשׁ זוּלַת זֶה, וְאוּלָם מַרְבִּיתָם לֹא יֵדָעוּ: מח וְצַפֵּה אֵפוֹא לְמִשְׁפָּט אֱלֹהֶיךָ, כִּי עֵינֵינוּ עָלֶיךָ²⁸⁷⁵. וְשַׁבַּח בִּתְפִלַּת אֱלֹהֶיךָ בְּעֵת אֲשֶׁר תָּקוּם: מט וּמֵ(עִתּוֹת) הַלַּיְלָה שַׁבְּחֵהוּ. וּבִפְנוֹת הַכּוֹכָבִים:

פָּרָשַׁת הַכּוֹכָב²⁸⁷⁶

נִתְּנָה בְּמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א נִשְׁבַּעְתִּי בַּכּוֹכָב כַּאֲשֶׁר יָבוֹא²⁸⁷⁷: ב לֹא תָעָה רֵעֲכֶם²⁸⁷⁸ וְלֹא שָׁגָה: ג וְלֹא יֶהְגֶה הָגוּת רוּחַ: ד אֵין הוּא בִלְתִּי אִם חָזוֹן אֲשֶׁר יִגָּלֶה: ה לִמֵּד אוֹתוֹ אַמִּיץ כֹּחַ²⁸⁷⁹: ו בַּעַל תְּבוּנוֹת וַיִּתְגַּלֶּה²⁸⁸⁰: ז וְהוּא בָאֹפֶק הָעֶלְיוֹן: ח אַחַר קָרַב וַיִּגַּשׁ²⁸⁸¹: ט וַיְהִי הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קְשָׁתַיִם אוֹ קָרוֹב מִזֶּה: י וַיִּגֶל אֶת אֹזֶן עַבְדּוֹ אֶת אֲשֶׁר גָּלָה: יא לֹא כִזַּב הַלֵּב אֶת אֲשֶׁר רָאָה: יב הֲתִתְוַכְּחוּ עִמּוֹ בַאֲשֶׁר רָאָה?: יג הֵן כְּבָר רָאָהוּ יוֹרֵד פַּעַם אַחֶרֶת: יד לְיַד עֵץ הַלּוֹט אֲשֶׁר בַּקָּצֶה הָאַחֲרוֹן: טו אֶצְלוֹ גִּנַּת הַמָּעוֹן: טז בַּעֲטוֹת אֶת עֵץ הַלּוֹט אֲשֶׁר עָטָה: יז לֹא נָטָה הַמֶּבָּט וְלֹא שָׂטָה: יח אָכֵן כְּבָר רָאָה אוֹתוֹת אֱלֹהִים הַגְּדוֹלִים:

יט מַה תַּחְשְׁבוּ בִדְבַר אַלָּת וְעֻזָּה²⁸⁸²: כ וּמָנָאת הַשְּׁלִישִׁית הָאַחֲרוֹנָה?: כא הֲלָכֶם הַזְּכָרִים וְלוֹ הַנְּקֵבוֹת?: כב הֲלֹא זֹאת חֲלֻקַּת חָמָס הִיא: כג אֵין הֵן בִּלְתִּי אִם שֵׁמוֹת אֲשֶׁר קְרָאתֶם בָּהֶם אַתֶּם וַאֲבוֹתֵיכֶם, לֹא נָתַן לָהֶם אֱלֹהִים כָּל שִׁלְטוֹן²⁸⁸³. אֵין הֵם הוֹלְכִים כִּי אִם אַחֲרֵי דִמְיוֹן לִבָּם²⁸⁸⁴ וּמַאֲוַיֵּי הַנֶּפֶשׁ, וְאוּלָם כְּבָר בָּא אֲלֵיהֶם אֹרַח־מֵישָׁרִים מֵאֵת אֱלהֵיהֶם: כד הַאִם נִתַּן לָאָדָם כָּל אֲשֶׁר יִשְׁאַל לוֹ?: כה הֵן לֵאלֹהִים הָאַחֲרִית וְהָרֵאשִׁית: כו וְכַמָּה מַלְאָכִים בַּשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לֹא תּוֹעִיל תְּפִלָּתָם בְּהַפְגִּיעָם בִּמְאוּמָה: כז בִּלְתִּי אִם אַחֲרֵי אֲשֶׁר יִתֵּן לָהֶם אֱלֹהִים (לְהַפְגִּיעַ) לַאֲשֶׁר חָפֵץ (בּוֹ) וַיִּרְצֵ(הוּ)²⁸⁸⁵: כח אָכֵן אֵלֶּה אֲשֶׁר לֹא יַאֲמִינוּ בָאַחֲרִית יִקְרְאוּ לַמַּלְאָכִים בִּשְׁמוֹת הַנְּקֵבוֹת: כט אַךְ אֵין לָהֶם כָּל דַּעַת בָּזֹאת. אֵין הֵם הוֹלְכִים כִּי אִם אַחֲרֵי דִמְיוֹן לִבָּם, וְאָכֵן דִּמְיוֹן הַלֵּב לֹא יוֹאִיל בִּפְנֵי הָאֱמֶת בִּמְאוּמָה²⁸⁸⁶: ל סוּר אֵפוֹא מֵאֵת אֲשֶׁר סָר מִזְּכֹר אוֹתָנוּ, וְלֹא יַחְפֹּץ בִּלְתִּי אִם בְּחַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה²⁸⁸⁷: לא זֹאת הִיא הַשָּׂגָתָם מִן הַדָּעַת. וְאוּלָם אֱלֹהֶיךָ הוּא הַיּוֹדֵעַ אֶת אֲשֶׁר תָּעָה וְהוּא הַיּוֹדֵעַ אֶת אֲשֶׁר יְאֻשָּׁר בְּדָרֶךְ: לב וְלֵאלֹהִים כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וְכָל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ, לְמַעַן יִגְמֹל אֶת עוֹשֵׂי הָרָעָה כְּמַעֲשֵׂיהֶם וּלְמַעַן יִגְמֹל אֶת עוֹשֵׂי הַטּוֹב אֶת הַטּוֹב (בַּגְּמוּל)²⁸⁸⁸: לג אֵלֶּה אֲשֶׁר יִרְחֲקוּ מִן הַחֲטָאִים הַגְּדוֹלִים וְהַתּוֹעֵבוֹת²⁸⁸⁹ בִּלְתִּי מִן הַקַּלּוֹת, אָכֵן אֱלֹהֶיךָ רַב הַסְּלִיחָה. הוּא הַיּוֹדֵעַ אֶתְכֶם, בַּהֲקִימוֹ אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ וּבִ(הְיוֹתְכֶם) עֻבָּרִים בִּמְעֵי אִמּוֹתֵיכֶם. אַל תְּזַכּוּ אֵפוֹא אֶת נַפְשְׁכֶם. הוּא הַיּוֹדֵעַ אֶת אֲשֶׁר יָרֵא (אוֹתוֹ)²⁸⁹⁰:

לד מַה תַּחְשֹׁב אֶל זֶה אֲשֶׁר פָּנָה עֹרֶף: לה וַיִּתֶּן מְעַט וַיִּקְפֹּץ יָדוֹ?²⁸⁹¹: לו הַאִם אִתּוֹ דַּעַת הַתַּעֲלוּמָה וְהוּא יִרְאֶה?: לז הַאִם לֹא הֻגַּד לָכֶם אֶת אֲשֶׁר בִּמְגִלּוֹת מֹשֶׁה: לח וְאַבְרָהָם הַנֶּאֱמָן (בִּדְבָרוֹ)?²⁸⁹²: לט כִּי לֹא תִשָּׂא נֶפֶשׁ נוֹשֵׂאת אֶת מַשָּׂא (נֶפֶשׁ) אַחֶרֶת²⁸⁹³: מ וְכִי אֵין לְאָדָם בִּלְתִּי אִם לְפִי עֲמָלוֹ: מא וְלָאַחֲרוֹנָה יֵרָאֶה עֲמָלוֹ: מב וְשֻׁלַּם לוֹ עָלָיו הַגְּמוּל בִּמְלֹא הַשָּׁפַע: מג וְכִי אֶל אֱלֹהֶיךָ קֵץ (כֹּל): מד וְכִי הוּא הַנּוֹתֵן צְחוֹק וְהַמֵּבִיא בֶכִי²⁸⁹⁴: מה וְכִי הוּא הַמֵּמִית וְהַמְּחַיֶּה: מו וְכִי הוּא בּוֹרֵא שְׁנֵי הַמִּינִים אֶת הַזָּכָר וְאֶת הַנְּקֵבָה: מז מִטִּפָּה עֵת תּוּפָץ²⁸⁹⁵: מח וְכִי עָלָיו הַתְּקוּמָה הָאַחֲרוֹנָה²⁸⁹⁶: מט וְכִי הוּא הַמַּעֲשִׁיר וּמַקְנֶה: נ וְכִי הוּא הוּא אֲדוֹן כּוֹכַב־הַכֶּלֶב²⁸⁹⁷: נא וְכִי הוּא הִשְׁמִיד אֶת עָאד הָרִאשׁוֹנִים²⁸⁹⁸: נב וְתַמוּד²⁸⁹⁹ וְלֹא הִשְׁאִיר: נג וְעַם נֹחַ מִלְּפָנִים, כִּי הֵם הֵם הָיוּ הַפּוֹשְׁעִים וְהַמַּמְרִים מִכֹּל: נד וְאֶת הַהֲפוּכוֹת²⁹⁰⁰ הָפַךְ מִשֹּׁרֶשׁ: נה וַיְכַסֵּן אֲשֶׁר כִּסָּה אוֹתָן: נו בְּאֵיזֶה מֵאוֹתוֹת אֱלֹהֶיךָ תִּתְוַכַּח אֵפוֹא: נז זֶה²⁹⁰¹ הוּא מַזְהִיר מִן הַמַּזְהִירִים הָרִאשׁוֹנִים²⁹⁰²: נח קָרְבָה הַקְּרוֹבָה²⁹⁰³ אֵין מַעֲבִיר אוֹתָהּ מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהִים: נט הַאִם תִּתְפַּלְּאוּ אֵפוֹא עַל הַדָּבָר הַזֶּה?²⁹⁰⁴: ס וְתִצְחֲקוּ וְלֹא תִּבְכּוּ?: סא וְאַתֶּם מִשְׁתַּעְשְׁעִים?: סב הִשְׁתַּחֲווּ אֵפוֹא לָאֱלֹהִים וְעִבְדוּ (אוֹתוֹ):

פָּרָשַׁת הַיָּרֵחַ²⁹⁰⁵

נִתְּנָה בְּמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ חֲמִשִּׁים וַחֲמִשָּׁה

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א קָרְבָה “הַשָּׁעָה”²⁹⁰⁶ וְנִבְקַע הַיָּרֵחַ: ב וּבִרְאוֹתָם אוֹת יָסוּרוֹ וְאָמְרוּ “כְּשָׁפִים מְמֻשָּׁכִים”²⁹⁰⁷: ג וַיְכָחֲשׁוּ וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי תַאֲווֹתֵיהֶם, וְאוּלָם כָּל דָּבָר קָבוּעַ אֵיתָן: ד וּכְבָר בָּאוּ אֲלֵיהֶם מִדִּבְרֵי הֶחָזוֹן אֲשֶׁר הַזְהָרָה בָּהֶם²⁹⁰⁸: ה חָכְמָה מֻפְלָגָה, אַךְ לֹא תוֹעִיל הַהַזְהָרָה: ו סוּר אֵפוֹא מֵהֶם, בַּיּוֹם אֲשֶׁר יִקְרָא הַקּוֹרֵא אֶל דָּבָר אָיוֹם²⁹⁰⁹: ז (תִּהְיֶינָה) עֵינֵיהֶם מָשְׁפָּלוֹת יוּצְאוּ מִן הַקְּבָרוֹת כְּאִלּוּ הֵם אַרְבֶּה נָפוֹץ: ח יָאוּצוּ אֶל הַקּוֹרֵא וְאָמְרוּ הַכּוֹפְרִים: “זֶה יוֹם מְצוּקָה”:

ט כִּחֲשׁוּ לִפְנֵיהֶם עַם נֹחַ, וַיִּתְּנוּ לְכוֹזֵב אֶת עַבְדֵּנוּ וַיֹּאמְרוּ: “מְשֻׁגָּע” וַיְנֹאָץ: י וַיִּקְרָא אֶל אֱלֹהָיו: “הִנֵּה תָּקְפוּ אוֹתִי. הוֹשִׁיעָה”²⁹¹⁰: יא וַנִּפְתַח שַׁעֲרֵי הַשָּׁמַיִם בְּמַיִם נִתָּכִים: יב וַנְּבַקַּע אֶת הָאָרֶץ עֲיָנוֹת, וַיִּפָּגְשׁוּ הַמָּיִם²⁹¹¹ לְפִי פְּקֻדָּה אֲשֶׁר נִגְזְרָה: יג וַנִּשָּׂאֶנּוּ עַל בַּעֲלַת קְרָשִׁים וּמַסְמְרִים²⁹¹²: יד תָּרוּץ לְעֵינֵינוּ²⁹¹³ גְּמוּל לַאֲשֶׁר הָיָה כּוֹפֵר: טו וּכְבָר עָזַבְנוּ זֹאת אוֹת. הַאִם יֵשׁ אֲשֶׁר יִקַּח מוּסָר?: טז וְאֵיכָה הָיָה עָנְשִׁי וְהַזְהָרָתִי?: יז וּכְבָר הֵקַלְנוּ אֶת הַקֻּרְאָן לַהַזְהָרָה²⁹¹⁴, הַאִם יֵשׁ אֵפוֹא אֲשֶׁר יִקַּח מוּסָר?:

יח כִּחֲשָׁה עָאד²⁹¹⁵ וְאֵיכָה הָיוּ עָנְשִׁי וְהַזְהָרָתִי?: יט אָכֵן שָׁלַחְנוּ עֲלֵיהֶם רוּחַ נוֹקֶבֶת בְּיוֹם בְּלִי מַזָּל טוֹב²⁹¹⁶ מְמֻשָּׁךְ: כ תַּעֲקֹר אֶת בְּנֵי־הָאָדָם כְּמוֹ הָיוּ שָׁרְשֵׁי תֹמֶר נִסָּחִים: כא וְאֵיכָה הָיוּ עָנְשִׁי וְהַזְהָרָתִי?: כב וּכְבָר הֵקַלְנוּ אֶת הַקֻּרְאָן לַהַזְהָרָה, הַאִם יֵשׁ אֵפוֹא אֲשֶׁר יִקַּח מוּסָר?:

כג נָתְנוּ תַמוּד²⁹¹⁷ לְכוֹזְבִים אֶת הַמַּזְהִירִים: כד וַיֹּאמְרוּ: "הַאִם אָדָם אֶחָד מֵאִתָּנוּ²⁹¹⁸ נֵלֵךְ אַחֲרָיו? הֵן אָז נְהִי בְתוֹעָה וּבְחֶסְרוֹן־דַּעַת אֱוִילִי²⁹¹⁹: כה הַאִם נִתְּנָה מִתּוֹכֵנוּ עַל יָדוֹ הַהַזְהָרָה לֹא כִי שַׁקְרָן וְרַהַב הוּא:

כו יָדוֹעַ יֵדְעוּ מָחָר, מִי הוּא הַשַּׁקְרָן וְהָרָהַב: כז הִנֵּה אֲנַחְנוּ שׁוֹלְחִים אֶת הַגְּמַלָּה מַסָּה לָהֶם²⁹²⁰, וּבְחַן אוֹתָם וְהַאֲרֵךְ רוּחֲךָ: כח וְהַגֵּד אֲלֵיהֶם, כִּי הַמַּיִם חֵלֶק כְּחֵלֶק בֵּינֵיהֶם²⁹²¹ לְכָל אֶחָד מַשְׁקֶה מוּכָן לוֹ:

כט וַיִּקְרְאוּ לְרֵעָם²⁹²² וַיִּקַּח לוֹ (חֶרֶב) וַיְעַקֵּר²⁹²³: ל וְאֵיכָה הָיָה עָנְשִׁי וְהַזְהָרָתִי: לא אָכֵן שָׁלַחְנוּ בָּהֶם רַעַשׁ אֶחָד²⁹²⁴ וַיִּהְיוּ כַּדָּגִים הַיְבֵשִׁים אֲשֶׁר לְבוֹנֶה גִּדְרוֹת (הַצֹּאן): לב וּכְבָר הֵקַלְנוּ אֶת הַקֻּרְאָן לְהַזְהָרָה²⁹²⁵, הַאִם יֵשׁ אֵפוֹא אֲשֶׁר יִקַּח מוּסָר?:

לג נָתְנוּ עַם לוֹט לְכוֹזְבִים אֶת הַמַּזְהִירִים: לד וְאָכֵן שָׁלַחְנוּ בָּהֶם (סוּפַת) חוֹל²⁹²⁶ מִבַּלְעֲדֵי בֵּית לוֹט אֲשֶׁר הִצַּלְנוּם בַּשַּׁחַר²⁹²⁷: לה חֶסֶד מֵאִתָּנוּ. כָּזֹאת נִגְמֹל אֶת הַמּוֹדֶה (חַסְדִּי): לו וּכְבָר הִזְהִיר אוֹתָם (לוֹט) מִפְּנֵי שֹׁד (מִשַּׁדַּי) וַיַּמְרוּ אֶת הַשְּׁלִיחִים: לז וּכְבָר דָּרְשׁוּ מֵאִתּוֹ בְּתַאֲוָתָם אֶת אוֹרְחָיו וַנְּכַל אֶת עֵינֵיהֶם²⁹²⁸. “טַעֲמוּ אֵפוֹא עָנְשִׁי וְהַזְהָרָתִי”: לח וּכְבָר קִדְּמָם בַּבֹּקֶר עֹנֶשׁ מְמֻשָּׁךְ²⁹²⁹: לט “טַעֲמוּ אֵפוֹא עָנְשִׁי וְהַזְהָרָתִי”: מ וּכְבָר הֵקַלְנוּ אֶת הַקֻּרְאָן לַהַזְהָרָה. הַאִם יֵשׁ אֵפוֹא אֲשֶׁר יִקַּח מוּסָר?:

מא וּכְבָר בָּאוּ אֶל בֵּית פַּרְעֹה הַמַּזְהִירִים: מב כִּחֲשׁוּ בְּכָל אוֹתוֹתֵינוּ וַנְּיַסְּרֵם מוּסָר גִּבּוֹר וְיָכוֹל: מג הֲכוֹפְרֵיכֶם טוֹבִים יֶתֶר מִן הָהֵם, אִם לָכֶם פְּטוּר מִן הַזֻּבּוּר²⁹³⁰: מד אוֹ יֹאמְרוּ: אֲנַחְנוּ קָהָל מְבֻצָּר?:

מה הָדוֹף יֶהְדֹּף אֶת הַקָּהָל וְנָסוֹגוּ אָחוֹר: מו לֹא כִי “הַשָּׁעָה”²⁹³¹ מוֹעֲדָם וְ“הַשָּׁעָה” קָשָׁה יוֹתֵר וּמָרָה יוֹתֵר²⁹³²: מז אָכֵן הַפּוֹשְׁעִים בְּתוֹעָה וּבְחֶסְרוֹן־דַּעַת אֱוִילִי²⁹³³: מח בַּיּוֹם (הַהוּא) יְגֹרְרוּ בְאֵשׁ (גֵּיהִנֹּם) עַל פְנֵיהֶם: "טַעֲמוּ מַגָּע אֵשׁ לוֹהֶטֶת: מט אָכֵן כָּל דָּבָר בָּרָאנוּ לְפִי חֹק נֶחֱרָץ: נ וְאֵין פְּקֻדָּתֵנוּ בִּלְתִּי אִם אַחַת כְּהֶרֶף עַיִן²⁹³⁴: נא וּכְבָר הִשְׁמַדְנוּ אֶת הַדּוֹמִים לָכֶם²⁹³⁵. הַאִם יֵשׁ אֲשֶׁר יִקַּח מוּסָר?: נב וְכָל דָּבָר פְּעָלוּהוּ (רָשׁוּם) בַּסְּפָרִים²⁹³⁶: נג וְכָל גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה רְשׁוּמָה: נד וְאוּלָם הַיְּרֵאִים (אֶת אֱלֹהִים) בְּגַנּוֹת וּנְהָרוֹת: נה בְּמוֹשָׁב נָכוֹן אֵצֶל מֶלֶךְ אַדִּיר:

פָּרָשַׁת הָרַחֲמָן²⁹³⁷

נִתְּנָה בְּמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ שִׁבְעִים וּשְׁמוֹנָה

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א הָרַחֲמָן הוֹרָה אֶת הַקֻּרְאָן: ב בָּרָא אֶת הָאָדָם: ג הוֹרָהוּ בִינוֹת: ד הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ (מַהֲלָכָם) בְּחֶשְׁבּוֹן²⁹³⁸: ה וְהַצֶּמַח וְהָעֵץ יִשְׁתַּחֲווּ (לוֹ)²⁹³⁹: ו וְאֶת הַשָּׁמַיִם הֵרִים²⁹⁴⁰ וַיָּשֶׂם מֹאזְנַיִם²⁹⁴¹: ז לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִּמְעֲלוּ בַמֹּאזְנַיִם²⁹⁴²: ח וְהָקִימוּ אֶת הַמִּשְׁקָל בְּצֶדֶק וְאַל תַּחְסִירוּ אֶת הַמֹּאזְנַיִם²⁹⁴³: ט וְאֶת הָאָרֶץ שָׂמָהּ לַחַיִּים:

י בָּהּ פֶּרִי וָתֹמֶר בַּעֲלֵי הַנִּצָּה: יא וְהַתְּבוּאָה בַּעֲלַת הַמֹּץ וְהַנִּצָּנִים: יב בְּאֵי זֶה מֵאוֹתוֹת אֱלֹהֵיכֶם תְּכַחֲשׁוּ אֵפוֹא?²⁹⁴⁴: יג בָּרָא אֶת הָאָדָם חֹמֶר יָבֵשׁ²⁹⁴⁵ כִּכְלִי חֶרֶשׂ: יד וַיִּבְרָא אֶת הַגָּ’אן אֵשׁ צְלוּלָה²⁹⁴⁶: טו בְּאֵיזֶה מֵאוֹתוֹת אֱלֹהֵיכֶם תְּכַחֲשׁוּ אֵפוֹא?: טז אֲדוֹן שְׁנֵי הַמִּזְרָחִים וּשְׁנֵי הַמַּעֲרָבִים²⁹⁴⁷: יח ²⁹⁴⁸בְּאֵי זֶה מֵאוֹתוֹת אֱלֹהֵיכֶם תְּכַחֲשׁוּ אֵפוֹא? יט שִׁלַּח אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים יִפָּגֵשׁוּ²⁹⁴⁹: כ בֵּין שְׁנֵיהֶם חַיִץ, לֹא יַעַבְרוּ גְבוּלָם²⁹⁵⁰: כא בְּאֵיזֶה מֵאוֹתוֹת אֱלֹהֵיכֶם תְּכַחֲשׁוּ אֵפוֹא: כב יֵצְאוּ מִתּוֹךְ שְׁנֵיהֶם הַפְּנִינִים וְהָאַלְמֻגִּים²⁹⁵¹: כג בְּאֵי זֶה מֵאוֹתוֹת אֱלֹהֵיכֶם תְּכַחֲשׁוּ אֵפוֹא?: כד וְלוֹ הָאֳנִיּוֹת הַנּוֹשְׂאוֹת אֶת מִפְרְשֵׂיהֶן בַּיָּם כֶּהָרִים: כה בְּאֵי זֶה מֵאוֹתוֹת אֱלֹהֵיכֶם תְּכַחֲשׁוּ אֵפוֹא?: כו כָּל אֲשֶׁר עָלֶיהָ²⁹⁵² עוֹבֵר וְכָלֶה: כז וְנִשְׁאֲרוּ פְנֵי אֱלֹהֶיךָ²⁹⁵³ הַנֶהְדָר וְהַנִּכְבָּד: כח בְּאֵי זֶה מֵאוֹתוֹת אֱלֹהֵיכֶם תְּכַחֲשׁוּ אֵפוֹא?: כט יְחַלּוּהוּ כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, כָּל יוֹם הוּא (מְחַדֵּשׁ) עִנְיָן: ל בְּאֵי זֶה מֵאוֹתוֹת אֱלֹהֵיכֶם תְּכַחֲשׁוּ אֵפוֹא?: לא הִפָּנֵה נִפָּנֶה לָכֶם אַתֶּם שְׁנֵי הַכְּבֵדִים²⁹⁵⁴: לב בְּאֵי זֶה מֵאוֹתוֹת אֱלֹהֵיכֶם תְּכַחֲשׁוּ אֵפוֹא?: לג הוֹי חֶבְרַת הַגִּ’ן וְהָאָדָם²⁹⁵⁵ אִם יְכוֹלִים אַתֶּם לְהִתְחַמֵּק מִקְּצוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, הִתְחַמְּקוּ אֵפוֹא. לֹא תִתְחַמְּקוּ בִּלְתִּי אִם בְּעֹז²⁹⁵⁶: לד בְּאֵי זֶה מֵאוֹתוֹת אֱלֹהֵיכֶם תְּכַחֲשׁוּ אֵפוֹא?: לה יְשַׁלַּח בָּכֶם שְׁנֵיכֶם לַהֲבוֹת אֵשׁ אֲשֶׁר עָשָׁן אֵין בָּהֶן, וּנְחֹשֶׁת נִתֶּכֶת²⁹⁵⁷, וְלֹא תוּכְלוּ הוֹשִׁיעַ לְנַפְשְׁכֶם: לו בְּאֵי זֶה מֵאוֹתוֹת אֱלֹהֵיכֶם תְּכַחֲשׁוּ אֵפוֹא?: לז וְכַאֲשֶׁר יִבָּקְעוּ הַשָּׁמַיִם וְהָיוּ וְרֻדִּים כַּמִּשְׁחָה²⁹⁵⁸: לח בְּאֵי זֶה מֵאוֹתוֹת אֱלֹהֵיכֶם תְּכַחֲשׁוּ אֵפוֹא?: לט בַּיּוֹם הַהוּא לֹא יִשְׁאֲלוּ עַל דְּבַר עֲווֹנוֹ²⁹⁵⁹ לֹא אֶת הָאָדָם וְלֹא אֶת הַגִּ’ן: מ בְּאֵי זֶה מֵאוֹתוֹת אֱלֹהֵיכֶם תְּכַחֲשׁוּ אֵפוֹא?: מא יֻכְּרוּ הַפּוֹשְׁעִים בְּאוֹתוֹתָם²⁹⁶⁰, וְנִתְפְּשׂוּ בְצִיצִת רֹאשָׁם²⁹⁶¹ וּבְרַגְלֵיהֶם: מב בְּאֵי זֶה מֵאוֹתוֹת אֱלֹהֵיכֶם תְּכַחֲשׁוּ אֵפוֹא?: מג זֹאת הִיא גֵּהִינֹּם אֲשֶׁר יְכַחֲשׁוּ בָהּ הַפּוֹשְׁעִים: מד יְשׁוֹטְטוּ בֵינָהּ וּבֵין חַמִּים וְרוֹתְחִים²⁹⁶²: מה בְּאֵי זֶה מֵאוֹתוֹת אֱלֹהֵיכֶם תְּכַחֲשׁוּ אֵפוֹא?: מו וְאוּלָם לַאֲשֶׁר יָרֵא מְקוֹם אֱלֹהָיו²⁹⁶³ שְׁתֵּי גַּנּוֹת²⁹⁶⁴: מז בְּאֵי זֶה מֵאוֹתוֹת אֱלֹהֵיכֶם תְּכַחֲשׁוּ אֵפוֹא?: מח בַּעֲלוֹת עֵצִים עֲנֵפִים: מט בְּאֵי זֶה מֵאוֹתוֹת אֱלֹהֵיכֶם תְּכַחֲשׁוּ אֵפוֹא?: נ בִּשְׁתֵּיהֶן עֲיָנוֹת מוֹשְׁכִים: נא בְּאֵי זֶה מֵאוֹתוֹת אֱלֹהֵיכֶם תְּכַחֲשׁוּ אֵפוֹא?: נב בִּשְׁתֵּיהֶן מִכָּל פְּרִי שְׁנֵי מִינִים²⁹⁶⁵: נג בְּאֵי זֶה מֵאוֹתוֹת אֱלֹהֵיכֶם תְּכַחֲשׁוּ אֵפוֹא?: נד מְסִבִּים עַל מַצָּעִים רְפִידָתָן רְקָמוֹת, וּפִרְיָן הַבָּשֵׁל שֶׁלִּשְׁתֵּי הַגַּנּוֹת יוֹרֵד²⁹⁶⁶: נה בְּאֵי זֶה מֵאוֹתוֹת אֱלֹהֵיכֶם תְּכַחֲשׁוּ אֵפוֹא?: נו תּוֹכָן קִצְרוֹת הַמֶּבָּט²⁹⁶⁷ אֲשֶׁר לֹא חִלְּלוּ אוֹתָן לִפְנֵיהֶם לֹא בְנֵי אָדָם וְלֹא גִ’נִּים: נז בְּאֵי זֶה מֵאוֹתוֹת אֱלֹהֵיכֶם תְּכַחֲשׁוּ אֵפוֹא?: נח דּוֹמוֹת כְּמוֹ הָיוּ אֹדֶם וּפְנִינִים²⁹⁶⁸: נט בְּאֵי זֶה מֵאוֹתוֹת אֱלֹהֵיכֶם תְּכַחֲשׁוּ אֵפוֹא? ס הֲלֹא גְּמוּל הַטּוֹב אֵינֶנּוּ בִּלְתִּי אִם הַטּוֹב: סא בְּאֵי זֶה מֵאוֹתוֹת אֱלֹהֵיכֶם תְּכַחֲשׁוּ אֵפוֹא?:

סב וּמִבַּלְעֲדֵיהֶן שְׁתֵּי גַּנּוֹת: סג בְּאֵי זֶה מֵאוֹתוֹת אֱלֹהֵיכֶם תְּכַחֲשׁוּ אֵפוֹא?: סד יְרֻקּוֹת־כֵּהוֹת²⁹⁶⁹: סה בְּאֵי זֶה מֵאוֹתוֹת אֱלֹהֵיכֶם תְּכַחֲשׁוּ אֵפוֹא?: סו בִּשְׁתֵּיהֶן שְׁנֵי מַעְיָנוֹת שׁוֹפְעִים מַיִם²⁹⁷⁰: סז בְּאֵי זֶה מֵאוֹתוֹת אֱלֹהֵיכֶם תְּכַחֲשׁוּ אֵפוֹא?: סח בִּשְׁתֵּיהֶן פֵּרוֹת וַעֲצֵי־תֹמֶר וְרִמּוֹן: סט בְּאֵי זֶה מֵאוֹתוֹת אֱלֹהֵיכֶם תְּכַחֲשׁוּ אֵפוֹא? ע בִּשְׁתֵּיהֶן טוֹבוֹת וְיָפוֹת²⁹⁷¹: עא בְּאֵי זֶה מֵאוֹתוֹת אֱלֹהֵיכֶם תְּכַחֲשׁוּ אֵפוֹא?: עב שְׁחֹרוֹת עַיִן²⁹⁷² פְּרוּשׂוֹת בָּאֳהָלִים²⁹⁷³: עג בְּאֵי זֶה מֵאוֹתוֹת אֱלֹהֵיכֶם תְּכַחֲשׁוּ אֵפוֹא?: עד לֹא יְחַלְּלוּ אוֹתָן לִפְנֵיהֶם לֹא בְנֵי אָדָם וְלֹא גַ’אן²⁹⁷⁴: עה בְּאֵי זֶה מֵאוֹתוֹת אֱלֹהֵיכֶם תְּכַחֲשׁוּ אֵפוֹא?: עו מְסִבִּים עַל כַּרִים יְרוֹקִים וּשְׁטִיחֵי־עַבְּקָר²⁹⁷⁵ יָפִים: עז בְּאֵי זֶה מֵאוֹתוֹת אֱלֹהֵיכֶם תְּכַחֲשׁוּ אֵפוֹא?: עח יִתְבָּרַךְ שֵׁם אֱלֹהֶיךָ בַּעַל הַהוֹד וְהַכָּבוֹד:

פָּרָשַׁת הֶחָלָה²⁹⁷⁶

נִתְּנָה בְּמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ תִּשְׁעִים וְשִׁשָּׂה

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א כַּאֲשֶׁר תָּחוּל הֶחָלָה²⁹⁷⁷: ב אֵין מְכַחֵשׁ לְחוּלָהּ: ג מַשְׁפִּילָה וּמְרִימָה: ד בְּנוּט הָאָרֶץ נוּט: ה וּבְהִנָּפֵץ הֶהָרִים הִנָּפֵץ: ו וְהָיוּ אָבָק מְזֹרֶה: ז וִהְיִיתֶם שָׁלֹשׁ כִּתּוֹת: ח בַּעֲלֵי הַיָּמִין מַה (מְאֻשָּׁרִים) בַּעֲלֵי הַיָּמִין:

ט וּבַעֲלֵי הַשְּׂמֹאל מַה (אֲמֵלָלִים) בַּעֲלֵי הַשְּׂמֹאל²⁹⁷⁸: י וְהָעוֹבְרִים לִפְנֵי כֹל, הָעוֹבְרִים לִפְנֵי כֹל²⁹⁷⁹: יא אֵלֶּה הֵם הַמְקֹרָבִים²⁹⁸⁰: יב בְּגַנּוֹת הַנֹּעַם: יג רַבִּים מִן הָרִאשׁוֹנִים: יד וּמְעַטִּים מִן הָאַחֲרוֹנִים²⁹⁸¹: טו עַל עֲרָשׂוֹת רְקוּמִים זָהָב מְשֻׁבָּצִים אַבְנֵי חֵן: טז מְסִבִּים עֲלֵיהֶם זֶה לְעֻמַּת זֶה²⁹⁸²: יז וִיחַזְּרוּ בֵּינֵיהֶם עַלְמֵי²⁹⁸³ עַד²⁹⁸⁴: יח בִּגְבִיעִים²⁹⁸⁵ וִקַנְקַנִּים וְכוֹסוֹת מִמַּעְיָן²⁹⁸⁶: יט לֹא יִכְאַב רֹאשָׁם מֵהֶם וְלֹא יִשְׁתַּכָּרוּ²⁹⁸⁷: כ וּפֵרוֹת מֵאֲשֶׁר יִבְחֲרוּ לָהֶם: כא וּבְשַׂר עוֹפוֹת מֵאֲשֶׁר יִתְאַוּוּ: כב וּשְׁחוֹרוֹת עַיִן²⁹⁸⁸ כַּפְּנִינִים הַסְּפוּנוֹת²⁹⁸⁹: כגגְּמוּל בַּאֲשֶׁר עָשׂוּ²⁹⁹⁰: כד לֹא יִשְׁמְעוּ בְתוֹכָן לֹא דִּבְרֵי־לַהַג²⁹⁹¹ וְלֹא (דָבָר) הַמֵּבִיא לִידֵי חֵטְא: כה בִּלְתִּי אִם אֹמֶר שָׁלוֹם שָׁלוֹם²⁹⁹²: כו וּבַעֲלֵי הַיָּמִין, מַה (מְאֻשָּׁרִים) בַּעֲלֵי הַיָּמִין: כז בְּעֵץ לוֹט לֹא קוֹצִים בּוֹ: כח וְשִׂיחֵי מוֹז²⁹⁹³ עֲמוּסִים לְמַכְבִּיר: כט וְצֵל רָחָב: ל וּמַיִם שׁוֹפְעִים: לא וּפְרִי רַב: לב לֹא חָדֵל וְלֹא נִמְנָע: לג וַעֲרָשׂוֹת נִשָּׂאִים: לד הִנֵּה אֲנַחְנוּ הֲקִימֹנוּן הָקֵם²⁹⁹⁴: לה וַנְּשִׂימֵן בְּתוּלוֹת: לו נְעִימוֹת, בְּנוֹת גִּיל שָׁוֶה²⁹⁹⁵: לז לְבַעֲלֵי הַיָּמִין: לח רַבִּים מִן הָרִאשׁוֹנִים: לט וְרַבִּים מִן הָאַחֲרוֹנִים²⁹⁹⁶: מ וּבַעֲלֵי הַשְּׂמֹאל. מַה (אֲמֵלָלִים) בַּעֲלֵי הַשְּׂמֹאל: מא בְּאֵשׁ לוֹהֶטֶת וְחַמִּים²⁹⁹⁷: מב וְצֵל עָשָׁן שָׁחוֹר: מג לֹא מְצַנֵּן וְלֹא נָעִים: מד כִּי הָיוּ לִפְנֵי כֵן מִתְעַנְּגִים עַל כָּל טוּב²⁹⁹⁸: מה וַיַּעַמְדוּ בְּמִרְדָם לִפְשׁוֹעַ פֶּשַׁע רָב²⁹⁹⁹: מו וַיִּהְיוּ אוֹמְרִים: מז הַאִם אַחֲרֵי אֲשֶׁר מַתְנוּ וְהָיִינוּ לְעָפָר וַעֲצָמוֹת קוֹם נָקוּם לִתְחִיָּה: מח וְגַם אֲבוֹתֵינוּ הָרִאשׁוֹנִים?³⁰⁰⁰: מט אֱמֹר: אָכֵן הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים: נ הֵאָסֵף יֵאָסְפוּ לְמוֹעֵד יוֹם קָבוּעַ: נא וְאָז הִנֵּה אַתֶּם הַתּוֹעִים הַמְכַחֲשִׁים: נב תֹּאכֵלוּ אָכוֹל מֵעֵץ מֵהַזַּקּוּם³⁰⁰¹: נג וּתְמַלְאוּ מֵהֶם הַבֶּטֶן³⁰⁰²: נד וְתִשְׁתּוּ עֲלֵיהֶם מִן הַמַּיִם הָרוֹתְחִים³⁰⁰³: נה וְתִשְׁתּוּ מַשְׁקֵה הַגְּמַלִּים³⁰⁰⁴: נו זֶה מְדוֹרָם בְּיוֹם הַדִּין:

נז אֲנַחְנוּ יְצַרְנוּכֶם וְלָמָּה זֶה לֹא תַאֲמִינוּ אֵפוֹא?³⁰⁰⁵: נח הַהֲשִׁיבוֹתֶם אֶל לֵב? – זֶה אֲשֶׁר אַתֶּם זוֹרְעִים³⁰⁰⁶: נט הַאִם אַתֶּם תִּצְּרוּ אוֹתוֹ אוֹ אֲנַחְנוּ הַיּוֹצְרִים: ס אֲנַחְנוּ חָרַצְנוּ אֶת הַמָּוֶת בֵּינֵיכֶם – וְאֵין אֲשֶׁר יְעַכֵּב אוֹתָנוּ³⁰⁰⁷: סא מִלְּהָמִיר (אֶתְכֶם בְּ)שֶׁכְּמוֹתְכֶם³⁰⁰⁸ וְנָקִים אֶתְכֶם (לִתְחִיָּה) בְּדֶרֶךְ אֲשֶׁר לֹא תֵדָעוּ: סב וּכְבָר יְדַעְתֶּם אֶת הַבְּרִיאָה הָרִאשׁוֹנָה וְלָמָּה לֹא תָשִׁיבוּ אֶל לֵב?: סג הַהֲשִׁיבוֹתֶם אֶל לֵב? – זֶה אֲשֶׁר תָּפִיצוּ זָרְעוֹ: סד הַאִם אַתֶּם תַּצְמִיחוּהוּ אוֹ אֲנַחְנוּ הַמַּצְמִיחִים?: סה לוּ חָפַצְנוּ שׁוֹת שַׁתְנוּהוּ אָבָק דַּק וְנִשְׁאַרְתֶּם תּוֹהִים³⁰⁰⁹: סו (לֵאמֹר): “אָכֵן אֲנַחְנוּ עֲמוּסִים חוֹב³⁰¹⁰, לֹא כִי אֲנַחְנוּ מֻדָּרִים הֲנָאָה”³⁰¹¹:

סז הַהֲשִׁיבוֹתֶם אֶל לֵב? – הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּשְׁתּוּ: סח הַאִם אַתֶּם הוֹרַדְתֶּם אוֹתָם מִן הֶעָבִים אוֹ אֲנַחְנוּ הַמּוֹרִידִים?: סט לוּ חָפַצְנוּ שַׁתְנוּם מְלוּחִים³⁰¹², וְלָמָּה זֶה לֹא תוֹדוּ?: ע הַהֲשִׁיבוֹתֶם אֶל לֵב? – הָאֵשׁ אֲשֶׁר תַּצִּיתוּ³⁰¹³: עא הַאִם אַתֶּם הִצְמַחְתֶּם אֶת עֵצָה³⁰¹⁴ אוֹ אֲנַחְנוּ הַמַּצְמִיחִים?: עב אֲנַחְנוּ עָשִׂינוּ אוֹתָהּ לְהָשִׁיב אֶל לֵב³⁰¹⁵ וּמַתָּת לְעוֹבְרֵי אֳרָחוֹת בַּמִּדְבָּר: עג שַׁבַּח אֵפוֹא בְּשֵׁם אֱלֹהֶיךָ הֶעָצוּם:

עד לֹא אֶשָּׁבַע³⁰¹⁶ אֵפוֹא בִּשְׁקִיעַת הַכּוֹכָבִים: עה וְאָכֵן שְׁבוּעָה עֲצוּמָה הִיא, לוּ יְדַעְתֶּם: עו כִּי אָמְנָם קֻרְאָן נִכְבָּד: עז בְּסֵפֶר סָפוּן: עח לֹא יִגְּעוּ בוֹ בִּלְתִּי אִם הַמְטֹהָרִים³⁰¹⁷: עט הוֹרָדָה מֵאֵת רִבּוֹן הָעוֹלָמִים: פ הַאִם אֶת הַדִּבּוּר הַזֶּה³⁰¹⁸, אַתֶּם מְנַאֲצִים אֵפוֹא?: פא וְתַעֲשׂוּ אֶת מְזוֹנְכֶם³⁰¹⁹ אֲשֶׁר תְּכַחֵשׁוּ?: פב וְלָמָּה זֶה כַּאֲשֶׁר הִגִּיעָה (הַנְּשָׁמָה) עַד הַלּוֹעַ³⁰²⁰: פג וְאַתֶּם בָּעֵת הַהִיא מַבִּיטִים³⁰²¹: פד וַאֲנַחְנוּ קְרוֹבִים אֵלָיו מִכֶּם³⁰²² וְאוּלָם אֵין אַתֶּם רוֹאִים: פה לָמָּה זֶה – אִם אָמְנָם אַתֶּם אֵינְכֶם נְדוֹנִים –: פו לֹא תָשִׁיבוּ אוֹתָהּ³⁰²³ אִם אֱמֶת תְּדַבֵּרוּ?: פז וְאוּלָם אִם יִהְיֶה מִן הַמְקֹרָבִים³⁰²⁴: פח הִנֵּה (לוֹ) רֶוַח וְרַחֲמִים וְגִנַּת נֹעַם: פט וְאוּלָם אִם מִבַּעֲלֵי הַיָּמִין יִהְיֶה: צ הִנֵּה שָׁלוֹם לְךָ מֵאֵת בַּעֲלֵי הַיָּמִין: צא וְאוּלָם אִם מִן הַמְכַחֲשִׁים (יִהְיֶה): צב הַתּוֹעִים: צג הִנֵּה (לוֹ) מְדוּרוֹת שֶׁל רוֹתְחִים: צד וּצְלִי שְׁאוֹל (יִהְיֶה): צה אָכֵן זֹאת הִיא אֱמֶת הַבְּרוּרָה³⁰²⁵: צו שַׁבַּח אֵפוֹא בְּשֵׁם אֱלֹהֶיךָ הָאַדִּיר:

פָּרָשַׁת הַבַּרְזֶל³⁰²⁶

נִתְּנָה בְּאַלְמַדִּינָה וּפְסוּקֶיהָ עֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א יְשַׁבַּח אֶת אֱלֹהִים כָּל אֲשֶׁר בַּשָּמַיִם וְכָל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ וְהוּא הַגִּבּוֹר וְהֶחָכָם: ב לוֹ מַלְכוּת הַשָּמַיִם וְהָאָרֶץ יְחַיה והֵמִית וְהוּא הַכֹּל יָכוֹל: ג הוּא הָרִאשׁוֹן וְהָאַחֲרוֹן וְהַנִּגְלֶה וְהַנִּסְתָּר וְהוּא יוֹדֵעַ כֹּל: ד הוּא אֲשֶׁר בָּרָא אֶת הַשָּמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ בְּשִׁשָּׁה יָמִים, אַחֲרֵי כֵן הִתְנַשֵׂא עַל כִּסֵּא הַכָּבוֹד, יֵדַע אֶת אֲשֶׁר יָבוֹא בְּתוֹך הָאָרֶץ וְאֶת אֲשֶׁר יֵצֵא מִתּוֹכָהּ וְאֶת אֲשֶׁר יֵרֵד מִן הַשָּמַיִם וְאֶת אֲשֶׁר יַעֲלֶה אֲלֵיהֶם³⁰²⁷ וְהוּא עִמָּכֶם בְּכָל אֲשֶׁר תִּהְיוּ וֵאלֹהִים רוֹאֶה אֶת מַעֲשֵׂיכֶם: ה לוֹ מַלְכוּת הַשָּמַיִם וְהָאָרֶץ וְאֶל אֱלֹהִים יוּשְׁבוּ הַדְּרָכִים: ו יָבִיא אֶת הַלַּיְלָה בְּתוֹך הַיּוֹם וְאֶת הַיּוֹם בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה³⁰²⁸ וְהוּא יוֹדֵעַ קֶרֶב לֵב: ז הַאֲמִינוּ בֵּאלֹהִים וּבִשְׁלִיחוֹ וּפַזְּרוּ (לִצְדָקָה) מֵאֲשֶׁר שַׁתְנוּ אֶתְכֶם יוֹרְשִׁים אוֹתוֹ. כִּי אָכֵן אֵלֶּה מִכֶּם אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ וַיְפַזְּרוּ (הוֹנָם), לָהֶם שָׂכָר רָב: ח וּמַה לָּכֶם אֲשֶׁר לֹא תַאֲמִינוּ בֵּאלֹהִים וּבַשָּׁלִיחַ כַּאֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם לְהַאֲמִין בֵּאלֹהֵיכֶם, הֵן כְּבָר הֶעֱבִירְכֶם בַּבְּרִית, אִם מַאֲמִינִים אַתֶּם: ט הוּא הַמּוֹרִיד עַל יַד עַבְדּוֹ אוֹתוֹת בְּרוּרִים לְהוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה³⁰²⁹ וְאָכֵן אֲלֹהִים טוֹב וְרַחוּם: י וּמַה לָכֶם אֲשֶׁר לֹא תְפַזְּרוּ (הוֹנְכֶם) בְּדֶרֶך אֲלֹהִים³⁰³⁰, הֵן לֵאלֹהִים מוֹרֶשֶת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ³⁰³¹ לֹא יִשְׁוֶה זֶה מִכֶּם אֲשֶׁר פִּזֵּר (הוֹנוֹ) וַיִּלָּחֵם לִפְנֵי הַכִּבּוּשׁ³⁰³², אֵלֶּה הֵם בְּמַעֲלָה רָמָה יוֹתֵר מֵאֵלֶּה אֲשֶׁר פִּזְּרו וַיִּלָּחֲמוּ אַחֲרָיו³⁰³³. וְלִשְׁנֵיהֶם גַּם יַחַד צִוָּה אֱלֹהִים אֶת הַטּוֹב³⁰³⁴, וֵאלֹהִים יוֹדֵעַ אֶת מַעֲשֵׂיכֶם: יא מִי הוּא אֲשֶׁר יַלְוֶה אֶת אֱלֹהִים מִלְוָה טוֹבָה, וֶהֱשִׁיבָהּ לוֹ לְמִשְׁנֶה³⁰³⁵ וְלוֹ שָׂכָר נִכְבָּד: יב וְיוֹם יֵשׁ אֲשֶׁר תִּרְאֶה אֶת הַמַּאֲמִינוֹת וְאֶת הַמַּאֲמִינוֹת אוֹרָם יָרוּץ לִפְנֵיהֶם וְלִימִינָם (לֵאמֹר): בְּשׂוֹרָה טוֹבָה לָכֶם הַיּוֹם, גַּנּוֹת יִמְשְׁכוּ תַּחְתֵיהֶן הַנְּהָרוֹת, לְעוֹלָמִים יִהְיוּ בְּתוֹכָן, וְהוּא הוּא הָאֹשָׁר הַגָּדוֹל³⁰³⁶. יג בַּיּוֹם הַהוּאֹ אמְרוּ הַסֵּעֲפִים וְהַסֵּעֲפוֹת לַמַּאֲמִינִים: “הַמְתִּינוּ לָנוּ, וְנָאִיר לָנוּ מֵאוֹרְכֶם”. וְיֵאָמֵר (אֲלֵיהֶם): “שׁוּבוּ לַאֲחוֹרֵיכֶם וּבַקְּשׁוּ לָכֶם אוֹר”. וְהוּקְמָה בֵּינֵיהֶם חוֹמָה, אֲשֶׁר שַׁעַר לָהּ. מִתּוֹכָהּ הָרַחֲמִים וּמִחוּצָה לָהּ, לְפָנֶיהָ, הָעֹנֶש (שֶׁל גֵּיהִנֹּםֹ), יִקרְאוּ אֲלֵיהֶם: “הַאִם לֹא הָיִינוּ עִמָּכֶם?”³⁰³⁷ ואָמְרוּ: "אָמְנָם כֵּן, וְאוּלָם הִדַּחְתֶּם אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם וַתּוֹחִילוּ³⁰³⁸ וַיְהִי סָפֵק בְּלִבּוֹתֵיכֶם³⁰³⁹ וַיַּתְעוּ אֶתְכֶם הַמַּאֲוַיִּים עַד אֲשֶׁר בָּאָה פְקֻדַּת אֱלֹהִים. וַיּתְעוּ אֶתְכֶם בִּדְבַר אֱלֹהִים הַמַּתְעֶה³⁰⁴⁰: יד הִנֵּה הַיּוֹם לֹא יֻקַּח מִכֶּם כֹּפֶר³⁰⁴¹ וְלֹא מִן הַכּוֹפְרִים. מְגוּרֵיכֶם (גֵּיהִנֹּם) הָאֵשׁ. הִיא אֲשֶׁר אַתֶּם רְאוּיִים לָהּ³⁰⁴². וְרָעָה הַדֶּרֶךְ (שָׁמָהּ): טו הַאִם לֹא בָאָה הָעֵת לַמַּאֲמִינִים אֲשֶׁר יִכָּנְעוּ לִבּוֹתֵיהֶם לְזֵכֶר אֱלֹהִים וְלַאֲשֶׁר הוֹרִיד מִן הָאֱמֶת, וְלֹא יִהְיוּ כָּאֵלֶּה אֲשֶׁר נִתַּן לָהֶם הַסֵּפֶר לְפָנִים, וַיֶּאֱרַךְ לָהֶם הַזְּמָן וַיִּקְשׁוּ לִבּוֹתֵיהֶם³⁰⁴³ וְרַבִּים מֵהֶם פּוֹשְׁעִים?: טז דְּעוּ כִּי אֱלֹהִים יְחּיֶּה אֶת הָאָרֶץ אַחֲרֵי מוֹתָהּ. כְּבָר בֵּאַרְנוּ לָכֶם גָּלוּי אֶת הָאוֹתוֹת לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ: יז אָכֵן הַנּוֹתְנִים צְדָקָה וְהַנּוֹתְנוֹת³⁰⁴⁴ וַאֲשֶׁר הִלְווּ אֶת אֱלֹהִים מִלְוָה טוֹבָה יְשִׁיבָה לָהֶם לְמִשְׁנֶה³⁰⁴⁵ וְלָהֶם שָׂכָר נִכְבָּד: יח וְאֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ בֵֹאלֹהִים וּבִשְׁלִיחָיו, הֵמָּה הַצַּדִּיקִים לִפְנֵי אֱלֹהֵיהֶם וְהַנֶּהֱרָגִים עַל קְדֻשַּׁת שְׁמוֹ³⁰⁴⁶. לָהֶם שְׂכָרָם וְאוֹרָם. אַךְ אֲשֶׁר כָּפְרוּ וַיְכַחֲשׁוּ בְאוֹתוֹתֵינוּ הֵם הֵם בְּנֵי הַשְּאוֹל: יט דְּעוּ כִּי חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה רַק מִשְׂחָק וְשַׁעֲשׁוּעֵי שָׁוְא הֵם³⁰⁴⁷ וַעֲדִי³⁰⁴⁸ וְהִתְפָּאֲרוּת בֵּינֵיכֶם. וְהַרְבּוֹת הַהוֹן וְהַיְּלָדִים כַּגֶּשֶׁם אֲשֶׁר הִפְלִיא אֶת הַכּוֹפְרִים צִמְחוֹ, אַחֲרֵי כֵן יִיבַשׁ וְתִרְאֶה אוֹתוֹ מֻצְהָב וְאַחֲרֵי כֵן יִהְיֶה אָבָק דַּק³⁰⁴⁹. וּבָעוֹלָם הַבָּא מוּסָר כָּבֵד³⁰⁵⁰: כ וּסְלִיחָה מֵאֵת אֱלֹהִים וְרָצוֹן³⁰⁵¹ וְאֵין חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה בִּלְתִּי מַתַּת רְמִיָּה³⁰⁵²: כא אוּצוּ אֶל סְלִיחָה מֵאֵת אֱלֹהֵיכֶם וְאֶל גַּנָּה אֲשֶׁר רָחְבָּהּ כְּרֹחַב הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ³⁰⁵³ הוּכְנָה לְאֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ בֵאלֹהִים וּבֵשְׁלִיחָיו. זֶה הוּא חֶסֶד אֱלֹהִים יִתְּנֵהוּ לַאֲשֶׁר יַחְפֹּץ³⁰⁵⁴ כִּי אֱלֹהִים רַב הֶחָסֶד³⁰⁵⁵: כב לֹא יִפְגַע כָּל פֶֹגַע לֹא בָאָרֶץ וְלֹא בָכֶם בְּעַצְמְכֶם אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ (רָשׁוּם) בְּסֵפֶר לִפְנֵי אֲשֶׁר בּרָאנוּהוּ³⁰⁵⁶. אָכֵן נָקֵל הוּא לֵאלֹהִים³⁰⁵⁷: כג לְמַעַן אֲשֶׂר לֹא יֵצַר לָכֶם עַל אֲשֶׁר אָבַד מֵאִתְּכֶם³⁰⁵⁸ וְלֹא תִּשְׂמְחוּ בַּאֲשֶׁר נִתַּן לָכֶם³⁰⁵⁹, כִּי לֹא יֹאהַב אֱלֹהִים כָּל יָהִיר וּמִתְהַלֵּל³⁰⁶⁰: כד אֲשֶׁר יִקְפְּצוּ יָדָם מִתֵּת וְצִוּוּ אֶת בְּנֵי הָאָדָם לִקְפֹּץ יָדָם³⁰⁶¹ וַאֲשֶׁר יִפְנֶה עֹרֶף הִנֵּה אֱלֹהִים הוּא הֶעָשִׁיר וְהַמְּהֻלָּל³⁰⁶²: כה אָכֵן כְּבָר שָׁלַחְנוּ אֶת שְׁלִיחֵינוּ בּמוֹפְתִים וַנּוֹרֶד עַל יָדָם אֶת הַסֵּפֶר וְאֶת הַמֹּאזְנַיִם³⁰⁶³ לְמַעַן תִּנְהֲגוּ בְצֶדֶק וַנּוֹרֶד אֶת הַבַּרְזֶל³⁰⁶⁴ בּוֹ עֹז רָב וּמוֹעִיל לִבְנֵי־אָדָם וּלְמַעַן יֵדַע אֱלֹהִים אֶת אֲשֶׁר יַעֲזֹר אֶת אֱלֹהִים וְאֶת שְׁלִיחָיו בַֹמִּסְתָּרִים³⁰⁶⁵, כִּי אֱלֹהִים חָזָק וְגִבּוֹר: כו וְאָכֵן לְפָנִים שָׁלַחְנוּ אֶת נֹחַ וְאֶת אַבְרָהָם, וַנָּשֶׁת בְּצֶאֳצָאֵיהֶם אֶת הַנְּבוּאָה וְאֶת הַסֵּפֶר. וְאָכֵן מֵהֶם יֵשׁ הַמְּאֻשָׁרִים בְּדָרֶך אַךְ רַבִּים מֵהֶם פּוֹשְׁעִים: כז אַחֲרֵי כֵן הֵקַמְנוּ שְׁלִיחִים אַחֲרֵיהֶם בְּעִקְבוֹתֵיהֶם וַנָּקֶם אַחֲרֵיהֶם (בְּדַרְכָּם) אֶת יֵשׁוּ בֶּן מִרְיָם, וְנָתַן לוֹ אֶת הָאִנְגִ’יל³⁰⁶⁶ וַנָּשֶׁת בְּלֵב הַהוֹלְכִים אַחֲרָיו חֶמְלָה וְרַחֲמִים. אַךְ אֶת הַנְּזִירוּת הִמְצִיאוּהָ הֵם. לֹא צִוִּינוּ אוֹתָם עָלֶיהָ – רַק לְבַקֵּשׁ אֶת רְצוֹן אֱלֹהִים. וְאוּלָם לֹא שָׁמְרוּ אוֹתָהּ כַּאֲשֶׂר רָאוּי לִשְׁמוֹר אוֹתָהּ, וַנִּתֵּן לְאֵלֶה מֵהֶם אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ אֶת שְׂכָרָם. אַךְ רַבִּים מֵהֶם פּוֹשְׁעִים: כח הַמַּאֲמִינִים יְראוּ אֶת אֱלֹהִים וְהַאֲמִינוּ בִּשְׁלִיחוֹ יִתֵּן לָכֶם כִּפְלַיִם מֵרַחֲמָיו וְיָשֶׁת לָכֶם אוֹר אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בוֹ וְסָלַח לָכֶם כִּי אֱלֹהִים סַלָּח וְרַחוּם: כט לְמַעַן יֵדְעוּ אַנְשֵׁי הַסֵּפֶר³⁰⁶⁷, כִּי לֹא יִשְׁלְטוּ בִּמְאוּמָה אֲשֶׁר לְחֶסֶד אֱלֹהִים, וְכִי הַחֶסֶד בְּיַד אֱלֹהִים יִתְּנֵהוּ לַאֲשֶׁר יַחְפֹּץ³⁰⁶⁸, וֵאלֹהִים רַב הֶחָסֶד:

פָּרָשַׁת הָעַצּוּמוֹת³⁰⁶⁹

נִתְּנָה בְאַלְמַדִּינָה וּפְסוּקֶיהָ שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א כְּבָר שָׁמַע אֱלֹהִים אֶת דִּבְרֵי הַמַּגִּישָׁה עַצּוּמוֹתֶיהָ לְפָנֶיךָ בִּדְבַר בַּעֲלָהּ³⁰⁷⁰ וּמִתְאוֹנֶנֶת לִפְנֵי אֱלֹהִים וֵאלֹהִים יִשְׁמַע בַּהֲשִׁיבְכֶם אֲמָרִים זֶה לְזֹאת כִּי אֱלֹהִים שׁוֹמֵעַ וְרוֹאֶה. ב אֵלֶּה אֲשֶׁר יֶאֱלוּ לְגָרֵשׁ נְשׁוֹתֵיהֶם³⁰⁷¹ אֵין הֵן אִמּוֹתֵיהֶם. אֵין אִמּוֹתֵיהֶם בִּלְתִּי אִם אֵלֶּה אֲשֶׁר יְלָדוּם³⁰⁷² וְאַך דָּבָר אֲשֶׁר לֹא כַדָּת יֹאמְרוּ וְכָזָב: ג וְאוּלָם אֱלֹהִים סַלָּח וְרַחוּם: ד וְאֵלֶּה אֲשֶׁר יֶאֱלוּ לְגָרֵשׁ נְשׁוֹתֵיהֶם אַחֲרֵי כֵן יַחְזְרוּ עַל דִּבְרֵיהֶם שֵׁנִית, וְשִׁחְרְרוּ עֶבֶד (לְכִפּוּרִים)³⁰⁷³ בְּטֶרֶם יִגְּעוּ זֶה אֶל זֶה. זֹאת (הַמִּצְוָה) לְהַזְהִיר אֶתְכֶם בָּהּ³⁰⁷⁴, וֵאלֹהִים יוֹדֵעַ אֶת מַעֲשֵׂיכֶם: ה וַאֲשֶׁר לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ וְצָם חָדְשַׁיִם (יָמִים) רְצוּפִים³⁰⁷⁵ בְּטֶרֶם יִגְּעוּ זֶה אֶל זֶה. וַאֲשֶׁר לֹא יוּכַל וְ(הָיוּ כִּפּוּרָיו) הַאֲכֵל שִׁשִּׁים עֲנִיִּים³⁰⁷⁶. זֶה לְמַעַן תַּאֲמִינוּ בֵּאלֹהִים וּבִשְׁלִיחוֹ וְאֵלֶּה חֻקּוֹת אֱלֹהִים וְלַכּוֹפְרִים עֹנֶש דְּאָבָה: ו וַאֲשֶׁר יֵלְכוּ בְקֶרִי אֶת אֲלֹהִים וְאֶת שְׁלִיחוֹ³⁰⁷⁷ יְמֻגְּרוּ כַֹאֲשֶׁר מֻגְּרוּ אֵלֶּה אֲשֶׁר (קָמוּ) לִפְנֵיהֶם. וּכְבָר הוֹרַדְנוּ אוֹתוֹת בְּרוּרִים וְלַכּוֹפְרִים עֹנֶש חֲרָפוֹת: ז בַּיּוֹם אֲשֶׁר יְקִיֵמם אֱלֹהִים לִתְּחִיָּה יַחְדָּו וְהִגִּיד לָהֶם אֶת אֲשֶׁר עָשׂוּ, רָשַׁם אוֹתוֹ אֱלֹהִים אַךְ הֵם שְׁכֵחוּהוּ³⁰⁷⁸, וֵאלֹהִים עֵד בַּכֹל: ח הַאִם לֹא רָאִיתָ כִּי אֱלֹהִים יוֹדֵעַ כָּל אֲשֶׁר בַּשָׁמַיִם וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ, וְלֹא יָשִׂיחוּ שְׁלֹשָׁה סוֹד בְּלִי אֲשֶׁר (יִהְיֶה) הוּא רְבִיעִי עִמָּם וְלֹא חֲמִשָׁה בְּלִי אֲשֶׁר (יִהְיֶה) הוּא שִׁשִּׁי עִמָּם³⁰⁷⁹ וְלֹא מְעַט מִזֶּה וְלֹא רַב מִזֶּה בְּלִי אֲשֶׁר הוּא עִמָּם בְּכָל אֲשֶׁר הָיוּ וְהִגִּיד לָהֶם אֶת אֲשֶׁר עָשׂוּ בְּיוֹם הַתְּקוּמָה³⁰⁸⁰, כִּי אֱלֹהִים יוֹדֵעַ כֹּל: ט הַאִם לֹא רָאִיתָ אֶת אֲשֶׁר צֻוּוּ לְבִלְתִּי שִׂיחַ בְּסוֹד, אַחֲרֵי כֵן שָׁבוּ אֶל אֲשֶׁר צֻוּוּ לְבִלְתִּי עֲשֹׂה. וַיָּשִׂיחוּ בְּסוֹדָם בְּרֶשַׁע וּבְאֵיבָה וּלְהַמְרוֹת אֶת הַשָּׁלִיחַ, אַךְ בְּבוֹאָם אֵלֶיךָ בֵּרְכוּ אוֹתְך לְשָׁלוֹם בַּאֲשֶׁר לֹא בֵּרֵךְ אוֹתְךָ בּוֹ אֱלֹהִים לְשָׁלוֹם³⁰⁸¹ וַיֹּאמְרוּ לְנַפְשָׁם: “לָמָּה לֹא יַעֲנֹשׁ אֱלֹהִים אוֹתָנוּ בַּאֲשֶׁר אָמַרְנוּ?” מְנַת חֶלְקָם גֵּיהִנֹּם וְרָעָה הַדֶּרֶךְ (שָׁמָּה): י הַמַּאֲמִינִים כִּי תָּשִׂיחּו בְּסוֹדְכֶם אַל תָּשִׂיחוּ בְּסוֹדְכֶם בְּרֶשַׁע וּבְאֵיבָה וּלְהַמְרוֹת אֶת הַשָּלִיחַ, וְשַׂחְתֶּם בְּסוֹדְכֶם בְּצֶדֶק וּבְיִרְאַת הָאֱלֹהִים וִירֵאתֶם אֶת אֱלֹהִים אֲשֶׁר אֵלָיו תֵּאָסְפוּן: יא אָכֵן שִׂיחַ הַסֵּתֶר מִן הַשָֹׂטָן לְהָבִיא יָגוֹן לַמַּאֲמִינִים. אַךְ אֵין אֲשֶׁר יָרַע לָהֶם מִבִּלְעֲדֵי אֱלֹהִים³⁰⁸² וְעַל אֱלֹהִים יִשָּׁעֲנוּ הַמַּאֲמִינִים: יב הַמַּאֲמִינִים, כַּאֲשֶׁר יֵאָמֵר אֲלֵיכֶם: “תְּנוּ מֶרְחָב בִּמְקוֹמוֹת הַמּוֹשָׁב”, וְהִרְחַבְתֶּם מָקוֹם³⁰⁸³, וְהִרְחִיב אֱלֹהִים לָכֶם. וְכִי יֵאָמֵר אֲלֵיכֶם: “קוּמוּ”, וְקַמְתֶּם לְמַעַן יָרִים אֱלֹהִים אֶת הַמַּאֲמִינִים מִכֶּם וְאֶת אֵלֶּה אֲשֶׁר נִתְּנָה לָהֶם הַדַּעַת בְּמַעֲלוֹת. וֵאלֹהִים יוֹדֵעַ אֶת מַעֲשֵׂיכֶם: יג הַמַּאֲמִינִים, כִּי תָּשִׂיחוּ סוֹד אֶת הַשָּלִיחַ וְקִדַּמְתֶּם לִפְנֵי שִׂיֲחֶכם אִתּוֹ לָתֵת צְדָקָה, זֶה טוֹב לָכֶם יוֹתֵר וְטָהוֹר יוֹתֵר. וְאִם לֹא תַּשִּׂיג יֶדְכֶם, הִנֵּה אֱלֹהִים סַלָּח וְרַחוּם: יד הֶחָסִים אַתֶּם³⁰⁸⁴ לְקַדֵּם לָתֵת צְדָקָה לִפְנֵי שִׂיחַתְכֶם? – הִנֵּה (גַּם) אִם לֹא תַּעֲשׂוּ (כֵן) וְשָׁב אֱלֹהִים אֲלֵיכֶם, וְעִרְכוּ הַתְּפִלָּה וּתְנוּ צְדָקָה וִשִׁמְעוּ בְּקוֹל אֱלֹהִים וּשְׁלִיחוֹ. וֵאלֹהִים יוֹדֵעַ אֶת מַעֲשֵׂיכֶם: טו הַאִם לֹא רָאִיתָ אֶת אֵלֶּה אֲשֶׁר כָּרְתוּ בְרִית עִם אֲנָשִׁים אֲשֶׁר חָרָה בָהֶם אַף אֱלֹהִים³⁰⁸⁵ אֵין הֵם לֹא מִכֶּם וְלֹא מֵהֶם³⁰⁸⁶ וַיִּשָּבְעוּ שֶׁקֶר³⁰⁸⁷ וְהֵם יוֹדְעִים: טז הֵכִין אֱלֹהִים לָהֶם מוּסָר כָּבֵד כִּי אָכֵן רָעִים מַעֲשֵׂיהֶם³⁰⁸⁸: יז לָקְחוּ לָהֶם אֶת שְׁבוּעָתָם לִכְסוּת וַיָּסִירוּ מִדֶּרֶךְ אלהים וְלָהֶם עֹנֶשׁ חֲרָפוֹת: יח לֹא יִתָּכֵן, לֹא יוֹעִיל לָהֶם לֹא הוֹנָם וְלֹא יַלְדֵיהֶם בִּפְנֵי אֱלֹהִים בְּמְאוּמָה הֵם בְּנֵי (גֵּיהִנֹּם) הָאֵשׁ, לְעולָמִים יִהְיוּ בָהּ: יט בְּיוֹם אֲשֶׁר יְקִימֵם אֱלֹהִים לִתְחִיָּה יַחְדָּו, יִשָּבְעוּ לוֹ כַּאֲשֶׁר יִשָּבְעוּ לָכֶם וִידַמּוּ בְּלִבָּם כִּי יַעֲלֶה (הַדָּבָר) בְּיָדָם. הֲלֹא מְשַׁקְּרִים הֵם: כ רָמָה יַד הַשָּׂטָן עֲלֵיהֶם וַיַּשְׁכִּיחֵם זֵכֶר אֱלֹהִים, אֵלֶּה הֵם מִפְלַגַּת הַשָּׂטָן. הֲלֹא מִפְלַגַּת הַשָּׂטָן הֵם הָאוֹבְדִים: כא כִּי אָכֵן אֵלֶּה אֲשֶׁר יֵלְכוּ בְּקֶרִי אֶת אֱלֹהִים וְאֶת שְׁלִיחוֹ הֵם הַשְּׁפָלִים מִכּלֹ. כָּתַב אֱלֹהִים: גָּבוֹר אֶגְבַּר אֲנִי וּשְׁלִיחָי. כִּי אֱלֹהִים חָזָק וְגִבּוֹר: כב לֹא תִמְצָא אֲנָשִׁים הַמַּאְמִינִים בֵּאלֹהִים וּבַיּוֹם הָאַחֲרוֹן אוֹהֲבִים אֶת הַהוֹלֵךְ בְּקֶרִי אֶת אֱלֹהִים וּשְׁלִיחוֹ, וְאַף גַּם אִם יִהְיוּ אֲבוֹתֵיהֶם אוֹ בְנֵיהֶם אוֹ אֲחֵיהֶם אוֹ בְנֵי מִשְׁפַּחְתָּם. אֵלֶּה כָּתַב אֱלֹהִים בְּלִבּוֹתֵיהֶם אֶת הָאֱמוּנָה וַיְאַמְצֵם בְּרוּחַ מֵאִתּוֹ וֶהֱבִיאָם אֶל תּוֹךְ גַנּוֹת יִמְשְׁכוּ תַּחְתֵּיהֶן הַנְּהָרוֹת. לְעוֹלָמִים יִהְיוּ בְּתוֹכָן. רָצָם אֱלֹהִים וַיִּרְצוּהוּ.³⁰⁸⁹ אֵלֶּה הֵם מִפְלַגַּת אֱלֹהִים. הֲלֹא מִפְלַגַּת אֱלֹהִים הֵם הַמַּצְלִיחִים:

פָּרָשַׁת הָאֲסֵפָה³⁰⁹⁰

נִתְּנָה בְאַלְמַדִינָה וּפְסוּקֶיהָ עֶשְׂרִים וְאַרְבָֹעָה

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א יְשַׁבַּח אֶת אֱלֹהִים כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וְכָל אֲשֶׁר בָֹאָרֶץ וְהוּא הַגִּבּוֹר וְהֶחָכָם: ב הוּא הוּא אֲשֶׁר הוֹצִיא אֶת הַכּוֹפְרִים מֵאַנְשֵׁי־הַסֵּפֶר מֵחַצְרוֹתֵיהֶם בָּאֲסֵפָה הָרִאשׁוֹנָה³⁰⁹¹ לֹא חֲשַׁבְתֶּם כִּי יֵצְאוּ, וְהֵמָּה דִמּוּ כִּי יָגֵנּוּ עֲלֵיהֶם מִבְצָרֵיהֶם בִּפְנֵי אֱלֹהִים, וַיְבוֹאֵם אֱלֹהִים מֵאֲשֶׁר לֹא פִלְלוּ וַיַּפֵּל בְּלִבָּם אֶת הַפַּחַד³⁰⁹², יַחֲרִיבוּ אֶת בָּתֵיהֶם בִּידֵיהֶם³⁰⁹³ וּבִידֵי הַמַּאֲמִינִים. קְחוּ אֵפוֹא וּסָר אַנְשֵׁי רְאוֹת: ג וְלוּלֵא גָזַר³⁰⁹⁴ אֱלֹהִים עֲלֵיהֶם אֶת הַגָּלוּת, כִּי אָז הֶעֱנִישָׁם בָּעוֹלָם הַזֶּה.³⁰⁹⁵ וְלָהֶם בָּעוֹלָם הַבָֹא עֹנֶשׁ (גֵּיהִנֹּם) הָאֵש: ד כָֹזֹאת עֵקֵב אֲשֶׁר הִמְרוּ אֶת אֱלֹהִים וְאֶת שְׁלִיחוֹ. וַאֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת אֱלֹהִים הִנֵּה מוּסַר אֱלֹהִים כָּבֵד מְאֹד³⁰⁹⁶. ה כָּל תָּמָר אֲשֶׁר תִּכְרְתוּהוּ אוֹ תַּעַזְבוּהוּ עוֹמֵד עַל שָׁרָשָׁיו בִּרְצוֹן אֱלֹהִים הוּא, וּלְמַעַן הַקְלוֹת אֶת הַפּוֹשְׁעִים: ו וְזֶה אֲשֶׁר אָצַל לִשְׁלִיחוֹ מֵהֶם, לֹא הִשְׁלַחְתֶּם עָלָיו לֹא סוּסִים וְלֹא גְמַלִּים³⁰⁹⁷, וְאוּלָם אֱלֹהִים יַשְׁלִיט אֶת שְׁלִיחוֹ עַל כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ³⁰⁹⁸ וֵאלֹהִים כֹּל יוּכָל: ז כָּל אֲשֶׁר אָצַל אֱלֹהִים לִשְׁלִיחוֹ מִ(שְׁלַל) אַנְשֵׁי הֶעָרִים, וְהָיָה לֵאלֹהִים וְלַשָׁלִיחַ וְלַקְּרוֹבִים וְלַיְתוֹמִים וְלָעֲנִיִּים וְלַהֵלֶךְ, לְמַעַן לֹא יִהְיֶה לְמַחֲזוֹר בֵּין הָעֲשִׁירִים³⁰⁹⁹ בָּכֶם, וְהָיָה אֲשֶׁר יִתֵּן לָכֶם הַשָׁלִיחַ, קָחוּהוּ, וַאֲשֶׁר יָנִיא אֶתְכֶם מִמֶּנּוּ, חִדְלוּ, וִירֵאתֶם אֱלֹהִים כִּי מוּסַר אֱלֹהִים כָּבֵד מְאֹד: ח לָעֲנִיִּים הַמְּהַגְּרִים³¹⁰⁰ אֲשֶׁר הוּצְאוּ מֵחַצְרוֹתֵיהֶם וּמֵהוֹנָם הַמְבַקְשִׁים חֶסֶד מֵאלֹהִים וְרָצוֹן³¹⁰¹ וַיַּעַזְרוּ אֶת אֱלֹהִים וְאֶת שְׁלִיחוֹ, אֵלֶּה הֵם הַדּוֹבְרִים אֱמֶת: ט וְאֵלֶּה אֲשֶּר רָכְשׁוּ לָהֶם אֶת הָעִיר (אַלְמַדִינָה) וְאֶת הָאֱמוּנָה לִפְנֵיהֶם³¹⁰² יֹאהֲבוּ אֶת אֵלֶּה אֲשֶׁר הִגְּרוּ אֲלֵיהֶם, וְלֹא יִמְצְאוּ בְּלִבָּם כָּל צֹרֶךְ מִזֶּה אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם³¹⁰³ וִיבַכְּרוּ אוֹתָם עֲלֵיהֶם וְאִם כִּי הָיְתָה בָּהֶם מִסְכֵּנוּת. וְהָאִיש אֲשֶׁר יִנָּצֵל וְלֹא תַחְמֹד נַפְשׁוֹ אֵלֶּה הֵם הַמַּצְלִיחִים: י וְאֵלֶּה אֲשֶּר בָּאוּ אַחֲרֵיהֶם³¹⁰⁴ יֹאמְרוּ: “אֱלֹהֵינוּ סְלַח לָנוּ וּלְאַחֵינוּ אֲשֶׁר קָדְמוּ לָנוּ לָאֱמוּנָה וְאַל תָּשֶׁת בְֹלִבֵּנוּ קִנְאָה בַּאֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ, אֱלֹהֵינוּ אָכֵן אַתָּה חַנּוּן וְרַחוּם”: יא הַאִם לֹא רָאִיתָ אֶת אֵלֶּה הַפּוֹסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים יֹאמְרוּ בִּדְבַר אֲחֵיהֶם אֲשֶׁר כָּפְרוּ מֵאַנְשֵׁי הסֵּפֶר³¹⁰⁵: “אָכֵן אִם תּוּצָאוּ יָצוֹא נֵצֵא עִמָּכֶם וְלֹא נִשְׁמַע לְקוֹל אָדָם בַֹאֲשֶׁר לָכֶם, לְעוֹלָם. וְכִי יִלָּחֲמוּ בָּכֶם נַעֲזֹר לָכֶם”, וְאוּלָם אֱלֹהִים עֵד כִּי שֶׁקֶר יְדַבֵּרוּ: יב אָכֵן כִּי יוּצָאוּ, לֹא יֵצְאוּ אִתָּם וְכַאֲשֶׁר יִלָּחֲמוּ בָהֶם לֹא יַעַזְרוּם,³¹⁰⁶ וְגַם אִם יַעַזְרוּם יָשׁוּבוּ אָחוֹר וְלֹא יִמָּלֵטוּ³¹⁰⁷: יג אָכֵן אַתֶּם חֲזָקִים יוֹתֵר, פַּחַד בְּלִבּוֹתָם מֵאֵת אֲלֹהִים³¹⁰⁸, כָזֹאת עֵקֶב אֲשֶׁר לֹא יַשְׂכִּילוּ: יד לֹא יִלָּחֲמוּ בָכֶם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם בְּעָרִים בְּצוּרוֹת אוֹ מֵאַחֲרֵי חוֹמוֹת, עֹצֶם־כֹּחָם (בְּמִלְחַמְתָּם) בֵּינֵיהֶם רָב³¹⁰⁹, תְּדַמֶּה כִּי מְאֻחָדִים הֵם אַךְ לִבּוֹתָם נִפְרָדִים, זֹאת בַּאֲשֶׁר הֵם עַם לֹא יַשְׂכִּילוּ: טו (מְשָׁלָם) כְֹמוֹ אֵלֶּה אֲשֶׁר לִפְנֵיהֶם (זה) מִקָּרוֹב³¹¹⁰ טָעֲמוּ כֹּבֶד מַעֲשָׂם³¹¹¹ וְלָהֶם עֹנֶשׁ דְּאָבָה. טז (מְשָׁלָם) כְּמוֹ הַשָׂטָן בְּאָמְרוֹ לְבֶן־הָאָדָם: “כְּפֹר”. וְכַאֲשֶׁר כָּפַר אָמַר: “נָקִי אָנֹכִי מִמֶּךָּ, כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֶת אֱלֹהִים רִבּוֹן הָעוֹלָמִים”: יז וַתְּהִי אַחֲרִית שְׁנֵיהֶם כִּי הֵמָּה שְׁנֵיהֶם בְּ(גֵיהִנֹּם) הָאֵשׁ, לְעוֹלָמִים (יִהְיוּ) בְתוֹכָהּ, וְזֶה גְמוּל הַפּוֹשְׁעִים: יח הַמַּאֲמִינִים יְראוּ אֶת אֱלֹהִים וְתִתְבּוֹנֵן כָּל נֶפֶשׁ מַה הוּא אֲשֶׁר קִדְּמָה (לְהָכִין) לְמָחָר, וִיראוּ אֶת אֱלֹהִים, כִּי יוֹדֵעַ אֱלֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיכֶם. יט וְאַל תִּהְיוּ כְּאֵלֶּה אֲשֶׁר שָׁכְחוּ אֱלֹהִים וַיַּשְׁכִּיחֵם אֶת נַפְשׁוֹתָם, אֵלֶּה הֵם הַפּוֹשְׁעִים: כ לֹא יִשְׁווּ בְּנֵי (גֵיהִנֹּם) הָאֵשׁ וּבְנֵי גַן־עֵדֶן, בְּנֵי גַן־עֵדֶן הֵם הַמְּאֻשָּרִים: כא לוּ הוֹרַדְנוּ אֶת הַקֻּרִאָן הַזֶּה עַל הָר, הָיִיתָ רוֹאֶה אוֹתוֹ נִכְנָע וְנִבְקָע לִרְסִיסִים מִיִּרְאַת אֱלֹהִים. וְאֶת אֵלֶּה הַמְּשָׁלִים נִמְשֹׁל לִבְנֵי אָדָם³¹¹² לְמַעַן יָשִׁיבוּ אֶל לֵב: כב הוּא אֱלֹהִים אֵין אֱלֹוהַּ בִּלְתִּי הוּא, יוֹדֵעַ הַנִּסְתָּרוֹת וְהַנִּגְלוֹת, הוּא הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם: כג הוּא אֱלֹהִים אֲשֶׁר אֵין אֱלוֹהַּ בִּלְתִּי הוּא, הַמֶּלֶךְ, הַקָּדוֹשׁ, עוֹשֵָה הַשָּׁלוֹם, הַנֶּאֱמָן, הַמְקַיֵּם³¹¹³, הָעִזּוּז, הַגִּבּוֹר וְהַמְרוֹמָם. חָלִילָה לֵאלֹהִים³¹¹⁴ אֲשֶׁר יִשַׁתְּפוּ לוֹ: כד הוּא אֱלֹהִים הַיּוֹצֵר, הַבּוֹרֵא, וְצָר הַצּוּרָה לוֹ הַיָּפִים בַּשֵּׁמוֹת³¹¹⁵, יְשַׁבַּח אוֹתוֹ כָּל אֲשֶׁר בַּשָׁמַיִם וּבָאָרֶץ וְהוּא הַגִּבּוֹר וְהֶחָכָם:

פָּרָשַׁת הַנִּבְחֶנֶת³¹¹⁶

נִתְּנָה בְּאַלְמַדִינָה וּפְסוּקֶיהָ שְׁלֹשָׁה עָשָׂר

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א הַמַּאֲמִינִים, אַל תִּקְּחוּ לָכֶם אֶת אוֹיְבִי וְאֶת אוֹיִבְכֶם לְבַעֲלֵי בְרִית, בְּהַרְאוֹתְכֶם לָהֶם יְדִידוּת אַחֲרֵי אֲשֶׁר כִּחֲשׁוּ בַּאֲשֶׁר בָּא אֲלֵיכֶם מִן הָאֱמֶת, בְּהוֹצִיאָם אֶת הַשָֹלִיחַ וְאֶתְכֶם עֵקֶב הַאֲמִינְכֶם בֵּאלֹהִים אֱלֹהֵיכֶם. (אַךְ) כִּי תֵחָלְצוּ לְהִלָּחֵם בִּשְׁבִילִי וּלְבַקֵּש רְצוֹנִי וְהֶרְאֵיתֶם לָהֶם יְדִידוּת בַּסֵּתֶר³¹¹⁷, הִנֵּה אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת אֲשֶׁר הִסְתַּרְתֶּם וְאֶת אֲשֶׁר הוֹדַעְתֶּם גָּלוּי – וַאֲשֶׁר יַעֲשֶׂה זֹאת מִכֶּם תָּעָה מִן הַדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה: ב אִם יִתְפְּשׂוּ אֶתְכֶם יִהְיוּ לָכֶם אוֹיְבִים וְיִשְׁלְחוּ בָּכֶם יְדֵיהֶם וּלְשׁוֹנוֹתֵיהֶם בְּרָעָה, וִיבַקְּשוּ אֲשֶׁר תִּכְפֹּרוּ³¹¹⁸: ג לֹא יוֹעִילוּ לָכֶם שְׁאֵרֵי בְשַׂרְכֶם וְלֹא יַלְדֵיכֶם בְּיוֹם הַתְּקוּמָה³¹¹⁹ יַפְרִיד בֵּינֵיכֶם וֵאלֹהִים רוֹאֶה אֶת מַעֲשֵׂיכֶם: ד כְּבָר הָיָה לָכֶם מוֹפֵת יָפֶה³¹²⁰ בְּאַבְרָהָם וּבַאֲשֶׁר אִתּוֹ, בּאָמְרָם לִבְנֵי־עַמָּם: “נְקִיִּים אֲנַחְנוּ מִכֶּם וּמֵאֲשֶׁר תַּעַבְדוּ³¹²¹ בִּלְעֲדֵי אֱלֹהִים, כִּחַשְׁנוּ בָּכֶם וְנִגְלְתָה בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם הָאֵיבָה וְהַמַּשְׂטֵמָה³¹²² לְעוֹלָם, עַד אִם תַּאֲמִינוּ בֵּאלֹהִים לְבַדּוֹ”, מִלְבַד אֲשֶׁר אָמַר אַבְרָהָם לְאָבִיו³¹²³: "הִתְפַּלֵּל אֶתְפַּלֵּל אֶל אֱלֹהִים כִּי יִסְלַח לְךָ וְאֵין לִי עָז־מַה לָקוּם לְךָ בִּפְנֵי אֱלֹהִים. אֱלֹהֵינוּ עָלֶיךָ נִשְׁעַנּוּ וְאֵלֶיךָ שַׁבְנוּ וְאֵלֶיךָ הַדֶּרֶךְ (אֲשֶׁר נָשׁוּב): ה אֱלֹהֵינוּ, אַל תְּיַסְּרֵנוּ בִּידֵי הַכּוֹפְרִים³¹²⁴ וּסְלַח לָנוּ, אֱלֹהֵינוּ, כִּי אַתָּה הַגִּבּוֹר וְהֶחָכָם: ו אָכֵן כְּבָר הָיָה לָכֶם בָּהֶם מוֹפֵת יָפֶה לַאֲשֶׁר יְיַחֵל אֶל אֱלֹהִים וְלַיוֹם הָאַחֲרוֹן³¹²⁵, וַאֲשֶׁר יִפְנֶה עֹרֶף, הִנֵּה אֱלֹהִים הוּא הֶעָשִׁיר וְהַמְהֻלָּל³¹²⁶: ז יִתָּכֵן אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים יְדִידוּת³¹²⁷ בֵּינֵיכֶם וּבֵין אֵלֶּה אֲשֶׁר אֲיַבְתֶּם אוֹתָם מֵהֶם וֵאלֹהִים יָכוֹל וֵאלֹהִים סַלָּח וְרַחוּם: ח לֹא יְנִיֲאֶכם אֱלֹהִים מֵאֵלֶּה אֲשֶׁר לֹא נִלְחֲמוּ עִמָּכֶם בִּדְבַר הַדָּת וְלֹא הוֹצִיאוּ אֶתְכֶם מֵחַצְרוֹתֵיכֶם, מִהְיוֹת עִמָּם תְּמִימִים. וּמֵהִתְנַהֵג אִתָּם בְּצֶדֶק³¹²⁸ כִּי אֱלֹהִים יֹאהַב אֶת הַשֹׁוֹמְרִים צֶדֶק³¹²⁹: ט אַךְ יָנִיא אֶתְכֶם אֱלֹהִים מֵאֵלֶּה אֲשֶׁר נִלְחֲמוּ עִמָּכֶם בִּדְבַר הַדָּת וַיּוֹצִיאוּ אֶתְכֶם מֵחַצְרוֹתֵיכֶם וַיַּעַזְרוּ לְהוֹצִיֲאֶכם, מִקַּחַת אוֹתָם רֵעִים לָכֶם, וַאֲשֶׁר יִקְּחוּ אוֹתָם רֵעִים לָהֶם אֵלֶּה הֵם הַפּוֹשְׁעִים: י הַמַּאֲמִינִים כִּי תָּבֹאנָה אֲלֵיכֶן הַמַּאֲמִינוֹת מְהַגְּרוֹת וּבְחַנְתֶּם אוֹתָן – אֱלֹהִים הוּא הַיּוֹדֵעַ אֶת אֱמוּנָתָן. – וְכַאֲשֶׁר תֵּדְעוּ כִּי מַאֲמִינוֹת הֵן, אַל תָּשִׁיבוּ אוֹתָן אֶל הַכּוֹפְרִים. לֹא הֵן מֻתָּרוֹת לָהֶם וְלֹא הֵם מֻתָּרִים לָהֶן. וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ³¹³⁰ וְלֹא יִהְיֶה כָּל חַטְא בָּכֶם כִּי תְּקְּחוּ אוֹתָן לְנָשִׁים כַּאֲשֶׁר תִּתְּנוּ לָהֶן מָהֳרָן³¹³¹, וְאַל תַּחֲזִיקוּ בְּחֶבֶל הַכּוֹפְרִים וּדְרַשְׁתֶּם אֶת אֲשֶׁר הוֹצֵאתֶם וְדָרְשׁוּ הֵם אֶת אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ, זֶה מִשְׁפַּט אֱלֹהִים אֲשֶׁר יִשְׁפֹּט בֵּינֵיכֶם וֵאלֹהִים יוֹדֵעַ וְחָכָם: יא וְכִי תַּעֲזֹב אֶתְכֶם אַחַת מִנְּשׁוֹתֵיכֶם³¹³² וְעָבְרָה אֶל הַכּוֹפְרִים וּגְמַלְתֶּם כַּאֲשֶׁר גְּמָלוּכֶם³¹³³, וּנְתַתֶּם לְאֵלֶּה אֲשֶׁר הָלְכוּ נְשׁוֹתֵיהֶם כְּכָל אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ, וִירֵאתֶם אֱלֹהִים אֲשֶׁר אַתֶּם מַאֲמִינִים בּוֹ: יב הַנָּבִיא, כִּי תָבֹאנָה אֵלֶיךָ הַמַּאֲמִינֹות³¹³⁴ וְתָקְעו כַּפָּן לְךָ³¹³⁵ אֲשֶׁר לֹא תְּשַׁתֵּפְנָה בֵאלֹהִים דָּבָר וְלֹא תִגְנֹבְנָה וְלֹא תִנְאַפְנָה וְלֹא תַהֲרֹגְנָה אֶת יַלְדֵיהֶן³¹³⁶ וְלֹא תוֹצֵאנָה שֵׁם־רָע אֲשֶׁר יִבְדּוּ אוֹתוֹ בֵין יְדֵיהֶן וְרַגְלֵיהֶן³¹³⁷ וְלֹא יַמְרוֹ אֶת פִּיךָ בִּדְבַר צֶדֶק, וְתָקַעְתָּ לָהֶן כַּפֶּךָ וְהִתְפַּלַּלְתָּ לֵאלֹהִים כִּי יִסְלַח לַעֲווֹנָן, כִּי אֱלֹהִים סַלָּח וְרַחוּם: יג הַמַּאֲמִינִים, אַל תִּקְּחוּ לָכֶם לְרֵעִים אֲנָשִׁים אֲשֶׁר חָרָה בָּהֶם אַף אֱלֹהִים. כְּבָר הִתְיָאֲשׁוּ מִן הָעוֹלָם הַבָּא, כַּאֲשֶׁר הִתְיָאֲשׁוּ הַכּוֹפְרִים מִבְּנֵי הַקְּבָרוֹת³¹³⁸:

פָּרָשַׁת הַמַּעֲרָכָה³¹³⁹

נִתְּנָה בְאַלְמַדִינָה³¹⁴⁰ ופסוקיה ארבעה עשר

בשם אלהים הרחמן והרחום

א יְשַׁבַּח אֶת אֱלֹהִים כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וְכָל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ וְהוּא הַגִּבּוֹר וְהֶחָכָם:³¹⁴¹ ב הַמַּאֲמִינִים, לָמָּה תֹאמְרוּ אֶת אֲשֶׁר לֹא תַעֲשׂוּ?:³¹⁴² ג גְּדוֹלָה הַמַּשְׂטֵמָה לִפְנֵי אֱלֹהִים³¹⁴³ כִּי תֹאמְרוּ אֶת אֲשֶׁר לֹא תַעֲשׂוּ: ד אָכֵן אוֹהֵב אֱלֹהִים אֶת הַנִּלְחָמִים בִּשְׁבִילוֹ בַּמַּעֲרָכָה כְּמוֹ הָיוּ בִּנְיָן יָצוּק: ה וּ(זְכֹר) בֶּאֶמֹר מֹשֶׁה לְעַמּוֹ: “לָמָּה תָצִיקוּ לִי³¹⁴⁴ הֵן כְּבָר יְדַעְתֶּם כִֹי שְׁלִיחַ אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲלֵיכֶם”. וְכַאֲשֶׁר סָרוּ הֵסִיר אֱלֹהִים אֶת לִבּוֹתָם, כִּי לֹא יַנְחֶה אֱלֹהִים אֶת הָעָם הַפּוֹשְׁעִים: ו וּ(זְכֹר) בֶּאֱמֹר יֵשׁוּ בֶן מִרְיָם: “הוֹי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הִנֵּה אָנֹכִי שְׁלִיחַ אֱלֹהִים אֲלֵיכֶם לְקַיֵּם אֶת אֲשֶׁר לְפָנַי מִן הַתּוֹרָה³¹⁴⁵ וּלְבַשֵׂר בּוֹא שָׁלִיחַ אַחֲרָי אַחְמָד שְׁמוֹ”³¹⁴⁶. וְכַאֲשֶׁר בָּא אֲלֵיהֶם בַּמּוֹפְתִים אָמְרוּ: “אֵלֶּה כְּשָׁפִים גְּלוּיִים”: ז וּמִי הִרְבָּה פֶשַׁע מִזֶֹה אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבּוֹ עַל אֱלֹהִים כָֹזָב בְּהִקָּרְאוֹ אֶל הָאִסְלָאם. אָכֵן אֱלֹהִים לֹא יַנְחֶה אֶת הָעָם הַפּוֹשְׁעִים: ח יַחְפְּצוּ לְכַבּוֹת אוֹר אֱלֹהִים בְּפִיוֹתֵיהֶם, אַךְ אֱלֹהִים מַשְׁלִים אוֹרוֹ וְאִם גַּם מָאֲסוּ הַכּוֹפְרִים³¹⁴⁷: ט הוּא אֲשֶׁר שָׁלַח אֶת שְׁלִיחוֹ עִם אֹרַח הַמֵּישָׁרִים וְדָת הָאֱמֶת לְהַרְאוֹת אוֹתָה עֶלְיוֹן עַל כָּל הַדָּתוֹת כֻּלָּן, וְאִם גַּם מָאֲסוּ הַמְשַׁתְּפִים³¹⁴⁸: י הַמַּאֲמִינִים, הַאִם אוֹבִילְכֶם אֶל סַחַר אֲשֶׁר יַצִּילְכֶם מֵעֹנֶשׁ דְֹאָבָה?: יא תַּאֲמִינוּ בֵּאלֹהִים וּבִשְׁלִיחוֹ וּתְחָרְפוּ הוֹנְכֶם וְנַפְשׁוֹתֵיכֶם בְּמִלְחֶמֶת אֱלֹהִים. זֶה טוֹב לָכֶם אִם יוֹדְעִים אַתֶּם³¹⁴⁹: יב יִסְלַח לָכֶם לְחַטֹּאתֵיכֶם וִיבִיאֲכֶם אֶל גַּנּוֹת יִמְשְׁכוּ תַחְתֵּיהֶן הַנְּהָרוֹת וּמִשְׁכָּנוֹת נְעִימִים בְּגַן עֵדֶן³¹⁵⁰, זֶה הוּא הָאֹשֶׁר הַגָּדוֹל: יג וַאֲחֵרוֹת³¹⁵¹ (אֲשֶׁר) תֶּאֱהָבוּן: תְּשׁוּעָה מֵאֱלֹהִים וְנִצָּחוֹן קָרוֹב: יד הַמַּאֲמִינִים הֱיוּ עוֹזְרִים לֵאלֹהִים כַּאֲשֶׁר אָמַר יֵשׁוּ בֶּן מִרְיָם לַשְּׁלִיחִים: “מִי (יִהְיֶה) בְּעוֹזְרַי לֵאלֹהִים”? וַיֹּאמְרוּ הַשְּׁלִיחִים: אֲנַחְנוּ (נִהְיֶה) הָעוֹזְרִים לֵאלֹהִים"³¹⁵² וַתַּאֲמֵן עֵדָה מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַתִּכְפֹּר עֵדָה. וַנַּגְבֵּר אֶת אֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ עַל אוֹיְבֵיהֶם וַיִּהְיוּ הַגּוֹבְרִים (עַל אוֹיְבֵיהֶם):

פָּרָשַת הַקָּהָל³¹⁵³

נִתְּנָה בְּאַלְמַדִינָה וּפְסוּקֶיהָ אַחַד עָשָר

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א יְשַׁבַּח אֶת אֱלֹהִים כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וְכָל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ, הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ, הַגִּבּוֹר וְהֶחָכָם: ב הוּא אֲשֶׁר הֵקִים³¹⁵⁴ בֵּין הָאֻמּוֹת³¹⁵⁵ שָׁלִיחַ מִקִּרְבָּם יִקְרָא לִפְנֵיהֶם אֶת אוֹתוֹתָיו³¹⁵⁶ וְטִהֲרָם וְלִמְּדָם אֶת הַסֵּפֶר וְאֶת הַחָכְמָה³¹⁵⁷, אַחֲרֵי הֱיוֹתָם לִפְנֵי כֵן בְּתוֹעָה בְּרוּרָה³¹⁵⁸: ג וַאֲחֵרִים מֵהֶם לֹא הִשִׂיגוּם עֶדְנָה³¹⁵⁹ וְהוּא הַגִּבּוֹר וְהֶחָכָם: ד זֶה הוּא חֶסֶד אֱלֹהִים יִתְּנֵהוּ לַאֲשֶׁר יַחְפֹּץ³¹⁶⁰ וֵאלֹהִים רַב הֶחָסֶד³¹⁶¹: ה מְשַׁל אֵלֶּה אֲשֶׁר הָעָמְסָה עֲלֵיהֶם הַתּוֹרָה וְלֹא יִשָּׂאוּהָ כִּמְשַׁל הַחֲמוֹר הַנּוֹשֵׂא סְפָרִים. רַע הוּא מְשַׁל אֵלֶּה אֲשֶׁר כִּחֲשׁוּ בְּאוֹתוֹת אֱלֹהִים, אָכֵן אֱלֹהִים לֹא יַנְחֶה אֶת הָעָם הַפּוֹשְׁעִים: ו אֱמֹר: אַתֶּם הַיְּהוּדִים, אִם מִתְיַמְּרִים אַתֶּם כִּי (רַק) אַתֶּם בּעֲלֵי בְרִית לֵאלֹהִים וְלֹא אָדָם אִתְּכֶם, הִנֵּה הִתְאַוּוּ לָמוּת אִם אֱמֶת תְּדַבֵּרוּ³¹⁶²: ז אַךְ לֹא יִתְאַוּוּ אוֹתוֹ לְעוֹלָם בַּאֲשֶׁר קִדְּמוּ יְדֵיהֶם לַעֲשׂוֹת. אָכֵן יוֹדֵעַ אֱלֹהִים אֶת הַפּוֹשְׁעִים³¹⁶³: ח אֱמֹר: הֵנֵּה הַמָּוֶת אֲשֶׁר תִּבְרְחוּ מִמֶּנּוּ הַשֵּׂג יַשִּׂיג אֶתְכֶם. אַחֲרֵי כֵן תּוּשְׁבוּ אֶל יוֹדֵעַ הַנִּסְתָּרוֹת וְהַנִּגְלוֹת וְהוֹדִיעַ אֶתְכֶם מַעֲשֵׂיכֶם³¹⁶⁴: ט הַמַּאֲמִינִים, כַּאֲשֶׁר יִקָּרֵא לַתְּפִלָּה בְּיוֹם הַקָּהָל³¹⁶⁵ וְאַצְתֶּם אֶל זֵכֶר אֱלֹהִים, וּזְנַחְתֶּם אֶת הַמַּשָּׂא וְהַמַּתָּן. זֶה טוֹב לָכֶם אִם יוֹדְעִים אַתֶּם³¹⁶⁶: י וּבִכְלוֹת הַתְּפִלָּה וּנְפוּצוֹתֶם בָּאָרֶץ וּבִקַּשְׁתֶּם חֶסֶד אֱלֹהִים³¹⁶⁷ וְהַרְבּוּ לִזְכֹּר אֶת אֱלֹהִים לְמַעַן תַּצְלִיחוּ: יא וְכַאֲשֶׁר רָאוּ סַחַר אוֹ שַׁעֲשׁוּעִים נָפוֹצוּ (מֵעָלֶיךָ) אֲלֵיהֶם וַיַּעַזְבוּךָ עוֹמֵד³¹⁶⁸. אֲמֹר: זֶה אֲשֶׁר אֶת אֱלֹהִים טוֹב מִן הַשַׁעֲשׁוּעִים וּמִן הַסַּחַר וֵאלֹהִים הוּא הַטּוֹב בַֹמְכַלְכְּלִים.

פרשת הָסְעִפִים³¹⁶⁹

נִתְנָה בְּאֵלְמְדִינָה וּפְּסוּקֶיהָ אָחָד עָשָׂר

בְּשֵׁם אֱלּהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א כַּאֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַסֵּעֲפִים אָמְרוּ: “מְעִידִים אֲנַחְנוּ כִּי אַתָּה אָמְנָם שְׁלִיחַ אֱלֹהִים”. וֵאלֹהִים יוֹדֵעַ כִּי אָכֵן שְׁלִיחוֹ אָתָּה. וֵאלֹהִים יָעִיד כִּי הַסֵּעֲפִים שֶׁקֶר יְדַבֵּרוּ: ב לָקְחוּ לָהֶם אֶת שְׁבוּעָתָם לִכְסוּת³¹⁷⁰, וַיָּסוּרוּ מִדֶּרֶךְ אֱלֹהִים. אָכֵן רָעִים מַעֲשֵׂיהֶם³¹⁷¹: ג זֹאת עֵקֶב אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ אַחֲרֵי כֵן כָּפְרוּ וַיֵּחָתְמוּ לִבּוֹתֵיהֶם כִּי לֹא יַשְׂכִּילוּ³¹⁷²: ד וּבִרְאוֹתְךָ אוֹתָם יַפְלִיאוּךָ גֵּוֵיהֶם³¹⁷³, וּבְדַבְּרָם תִּשְׁמַע לְדִבְרֵיהֶם. דּוֹמִים הֵם כְּמוֹ הָיוּ קוֹרוֹת עֵץ, סְמוּכִים (אֶל קִיר)³¹⁷⁴. יַחְשְׁבוּ כָּל צְעָקָה עֲלֵיהֶם³¹⁷⁵, הֵם הֵם הָאוֹיֵב. הִשָּמֶר אֵפוֹא מִפְּנֵיהֶם. יִלָּחֶם בָּם אֱלֹהִים, אֵיכָה יוּסְרוּ (מִן הָאֱמֶת)³¹⁷⁶: ה וּבְהֵאָמֵר אֲלֵיהֶם: בּוֹאוּ, לְמַעַן יִתְפַּלֵּל שְׁלִיחַ אֱלֹהִים כִּי יִסָּלַח לָכֶם, הִפְנוּ רָאשֵׁיהֶם וְרָאִיתָ אוֹתָם סָרִים וְהֵם מִתְגָּאִים: ו אַחַת הִיא לָהֶם אִם תִּתְפַּלֵּל כִּי יִסָּלַח לָהֶם אוֹ לֹא תִּתְפַּלֵּל. לֹא יִסְלַח לָהֶם אֱלֹהִים כִּי לֹא יַנְחֶה אֱלֹהִים אֶת הָאֲנָשִׁים הַפּוֹשְׁעִים: ז הֵם הֵם הָאוֹמְרִים: אַל תּוֹצִיאוּ מֵהוֹנְכֶם עַל אֵלֶּה אֲשֶׁר עִם שְׁלִיחַ אֱלֹהִים, לְמַעַן יָפוּצוּ³¹⁷⁷. הֵן לֵאלֹהִים אוֹצְרוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְאוּלָם הַסֵּעֲפִים לֹא יַשְׂכִּילוּ: ח יֹאמְרוּ: אָכֵן כַּאֲשֶׁר נָשׁוּב אֶל אַלְמַדִינָה הוֹצֵא יוֹצִיא הַנִּכְבָּד אֶת הַשָּפָל מִמֶּנָּה³¹⁷⁸, הֵן לֵאלֹהִים הָעֹז וְלִשְׁלִיחוֹ וְלַמַּאֲמִינִים, וְאוּלָם הַסֵּעֲפִים לֹא יֵדָעוּ: ט הַמַֹאֲמִינִים אַל יְשַׁעַשְׁעוּ אֶתְכֶם לֹא הוֹנְכֶם וְלֹא יַלְדֵיכֶם מִזְכֹר אֱלֹהִים, וַאֲשֶׁר יַעֲשׂוּ זֹאת הֵם³¹⁷⁹ הָאוֹבְדִים: י וּפַזְּרוּ מֵאֲשֶׁר חָלַקְנוּ לָכֶם בְּטֶרֶם יָבוֹא אֶל אִיש מִכֶּם הַמָּוֶת³¹⁸⁰ וְאָמַר אָז: אֱלֹהַי לָמָּה לֹא הִנַּחְתָּ אוֹתִי עַד לְמוֹעֵד קָרוֹב לְמַעַן אֶעֱשֶׂה צְדָקָה וְאֶהֱיֶה מֵעוֹשֵׂי־הַיָּשָׁר?³¹⁸¹: יא אָכֵן לֹא יָנִיחַ אֱלֹהִים נֶפֶשׁ בְּבוֹא עֵת קִצָּהּ, וֵאלֹהִים יוֹדֵעַ אֶת מַעֲשֵׂיכֶם.

פָּרָשַׁת הָעָקְבָּה³¹⁸²

נִתְּנָה בְמַכָּה³¹⁸³ וּפְסוּקֶיהָ שְׁמוֹנָה עָשָׂר

בְּשֵׁם אֱלּהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א יְשַׁבַּח אֶת אֱלֹהִים כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וְכָל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ³¹⁸⁴ וְלוֹ הַתְּהִלָּה וְהוּא הַכֹּל יוּכָל: ב הוּא אֲשֶׁר בְּרָאֲכֶם. וּמִכֶּם (יֵשׁ) כּוֹפֵר וּמִכֶּם (יֵשׁ) מַאֲמִין, וֵאלֹהִים רוֹאֶה אֶת מַעֲשֵׂיכֶם. ג בָּרָא אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ בָּאֱמֶת³¹⁸⁵ וַיִּיצָרְכֶם וַיֵּיטֶב צוּרַתְכֶם וְאֵלָיו הַדֶּרֶךְ (אֲשֶׁר תָּשׁוּבוּ): ד יֵדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר בַּשָׁמַיִם וּבָאָרֶץ וְיָדַע אֶת אֲשֶׁר תַּסְתִּירוּ וְאֶת אֲשֶׁר תּוֹדִיעוּ גָּלוּי³¹⁸⁶ וֵאלֹהִים יוֹדֵעַ קֶרֶב לֵב: ה הַאִם לֹא הִגִּיעַ אֲלֵיכֶם דְּבַר אֵלֶּה אֲשֶׁר כָּפְרוּ לְפָנִים, טָעֲמוּ כֹּבֶד מַעֲשָׁם, וְלָהֶם עֹנֶשׁ דְּאָבָה³¹⁸⁷: ו כָּזֹאת עֵקֶב אֲשֶׁר הָיוּ שְׁלִיחֵיהֶם בָּאִים אֲלֵיהֶם בַּמּוֹפְתִים, וַיֹּאמְרוּ: “הַאִם אָדָם יַנְחֵנוּ?”, וַיִּכְפְּרוּ וַיִּפְנוּ עֹרֶף. אַךְ אֵין אֱלֹהִים זָקוּק לָאָדָם, כִּי אֱלֹהִים עָשִׁיר וּמְהֻלָּל: ז הַכּוֹפְרִים אָמְרוּ, כִּי לֹא יוּקְמוּ לִתְחִיָּה. אֱמֹר: אָמְנָם כֵּן, בֵּאלֹהַי נִשְׁבַּעְתִּי, הוּקֵם תּוּקְמוּ לִתְחִיָּה וְהֻגֵּד יֻגַּד לָכֶם אֶת אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם. וְנָקֵל הוּא לֵאלֹהִים: ח הַאֲמִינוּ אֵפוֹא בֵּאלֹהִים וּבִשְׁלִיחוֹ וּבָאוֹר אֲשֶׁר הוֹרַדְנוּ, כִּי אֱלֹהִים יוֹדֵעַ אֶת מַעֲשֵׂיכֶם: ט בְּיוֹם אֲשֶׁר יֶאֱסָפְכֶם לְיוֹם הָאֲסֻפָּה. זֶה יוֹם הָעָקְבָּה³¹⁸⁸, וְהָיָה הָאִיש אֲשֶׁר יַאֲמִין וְעָשָׂה הַיָּשָׁר יְכַפֵּר עָלָיו מֵרָעָתוֹ וֶהֱבִיָאהוּ אֶל גַּנּוֹת יִמְשְׁכוּ תַּחְתֵּיהֶן הַנְּהָרוֹת. לְעוֹלָמִים (יִהְיוּ) בְּתוֹכָן לָנֶצַח. הוּא הוּא הָאֹשֶׁר הַגָּדוֹל³¹⁸⁹: י אַךְ אֲשֶׁר כָּפְרוּ וַיְכַחֲשׁוּ בְּאוֹתוֹתֵינוּ אֵלֶּה הֵם בְּנֵי (גֵיהִנֹּם) הָאֵשׁ, לְעוֹלָמִים (יִהְיוּ) בְּתוֹכָה וְרָעָה הַדֶֹרֶךְ (שָׁמָה): יא לֹא יִפְגַע כָּל פֶּגַע בִּלְתִּי אִם בִּרְצוֹן אֱלֹהִים³¹⁹⁰, וְהָיָה אֲשֶׁר יַאֲמִין וְנָחָה אֱלֹהִים אֶת לִבּוֹ מֵישָׁרִים, וֵאלֹהִים יוֹדֵעַ כֹּל: יב שִׁמְעוּ אֵפוֹא בְּקוֹל אֱלֹהִים וְשִׁמְעוּ בְּקוֹל הַשָׁלִיחַ, אַךְ אִם תִּפְנוּ עֹרֶף, הִנֵּה אֵין עַל שְׁלִיחֵנוּ בִּלְתִּי אִם לְהַזְהִיר גָּלוּי: יג אֱלֹהִים אֵין אֱלֹוהַּ מִבִּלְעָדָיו וְעַל אֱלֹהִים יִשָּׁעֲנוּ אֵפוֹא הַמַּאֲמִיִנים: יד הַמַּאֲמִינִים, הִנֵּה מִנְּשׁוֹתֵיכֶם וּמִבְּנֵיכֶם אוֹיְבִים לָכֶם³¹⁹¹. הִשָּׁמְרוּ אֵפוֹא מִפְּנֵיהֶם. וְכִי תִמְחֲלוּ וְתִסְלְחוּ וּתְכַפְּרוּ, הִנֵּה אֱלֹהִים סַלָּח וְרַחוּם: טו אָכֵן הוֹנְכֶם וְיַלְדֵיכֶם אַךְ מַסָּה הֵם, וֱאלֹהִים אִתּוֹ שָׂכָר רָב³¹⁹²: טז יְראוּ אֵפוֹא אֶת אֱלֹהִים כְּכָל אֲשֶׁר תּוּכְלוּ וְהַאֲזִינוּ וְשִׁמְעוּ בְּקוֹלוֹ וּפַזְּרוּ (לִצְדָקָה) לְטוֹב לְנַפְשְׁכֶם. וַאֲשֶׁר יִנָּצֵל וְלֹא תַחְמֹד נַפְשׁוֹ אֵלֶּה הֵם הַמַּצְלִיחִים³¹⁹³: יז אִם תַּלְווּן אֶת אֱלֹהִים מִלְוָה טוֹבָה וֶהֱשִׁיבָהּ לָכֶם לְמִשְׁנֶה³¹⁹⁴ וְסָלַח לָכֶם, כִּי אֱלֹהִים מַכִּיר טוֹבָה וְאֶרֶךְ אַפַּיִם: יח יוֹדֵעַ הַנִּסְתָּרוֹת וְהַנִּגְלוֹת הַגִּבּוֹר וְהֶחָכָם:

פָּרָשַׁת הַשִּׁלּוּחִים³¹⁹⁵

נִתְּנָה בְאַלְמַדִינָה וּפְסוּקֶיהָ שְׁנֵים עָשָׂר

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א הַנָּבִיא, כִּי תְּשַׁלְחוּ הַנָשִׁים וְשִׁלַּחְתֶּם אוֹתןָ לְמִסְפַּר יְמֵיהֶן³¹⁹⁶. וּסְפַרְתֶּם אֶת מִסְפַר הַיָמִים, וִירֵאתֶם אֶת אֱלֹהִים אֱלֹהֵיכֶם. אַל תּוֹצִיאוּ אוֹתָן מִבָּתֵּיהֶן וְלֹא תֵצֶאנָה בִּלְתִּי אִם בַּעֲשׂוֹתָן תּוֹעֵבָה בְּרוּרָה³¹⁹⁷. וְאֵלֶּה חֻקּוֹת אֱלֹהִים וַאֲשֶׁר יַעֲבֹר חֻקּוֹת אֱלֹהִים³¹⁹⁸ עָכַר נַפְשׁוֹ. לֹא תֵדַע אוּלַי יָבִיא אֱלֹהִים חֲדָשָׁה אַחֲרֵי זֹאת³¹⁹⁹: ב וְכַאֲשֶׁר יִמְלְאוּ יְמֵיהֶן וְהחֱזַקְתֶּם בָהֶן בְּמֵישָׁרִים אוֹ הִפָּרְדוּ מֵהֶן בְּמֵישָׁרִים³²⁰⁰ וְהָקִימוּ לְעֵדִים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים יְשָׁרִים מִכֶּם³²⁰¹ וְעִרְכוּ הָעֵדוּת לֵאלֹהִים. וְזֹאת (הַמִּצְוָה) לְהַזְהִיר בָּהּ אֶת הַמַּאֲמִין בֵּאלֹהִים וּבַיּוֹם הָאַחֲרוֹן³²⁰². וַאֲשֶׁר יִירָא אֶת אֱלֹהִים, יַעַשׂ לוֹ (אֱלֹהִים) מוֹצָא וִיכַלְכֵּל אוֹתוֹ מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר לֹא יְפַלֵּל³²⁰³: ג וַאֲשֶׁר יִשָּׁעֵן עַל אֱלֹהִים, הִנֵּה הוּא חֶלְקוֹ, כִּי אָכֵן אֱלֹהִים יַשִּׂיג חֶפְצוֹ. כִּבָר שָׁת אֱלֹהִים לְכָל דָּבָר קֶצֶב³²⁰⁴: ד וְאֵלֶּה מִנְּשֵׁיכֶם אֲשֶׁר הִתְיָאֲשׁוּ מִדְּווֹתָן, כִּי תִהְיוּ בְּסָפֵק, וְהָיָה מִסְפַּר יְמֵיהֶן שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, וְאֵלֶּה אֲשֶׁר לֹא תִּדְוֶינָה. אַךְ הַנָּשִׁים הֶהָרוֹת וְהָיָה עֵת מוֹעֲדָן, עַד אֲשֶׁר תָּטֵלְנָה מַשָּׂאָן וַאֲשֶׁר יִירָא אֶת אֱלֹהִים יָשֶׁת לוֹ אֶת מִצְוָתוֹ קַלָּה³²⁰⁵: ה זֹאת מִצְוַת אֱלֹהִים הוֹרִידָה אֲלֵיכֶם וַאֲשֶׁר יִירָא אֶת אֱלֹהִים יְכַפֵּר לוֹ מֵרָעוֹתָיו (אֲשֶׁר עָשָׂה)³²⁰⁶ וְיַרְבֶּה לוֹ שָׂכָר: ו הַשְׁכִּינוּ אוֹתָן (בְּמָעוֹן) מִן (הַבַּיִת) אֲשֶׁר תִּשְׁכְּנוּ לְפִי אֲשֶׁר תַּשִׂיג יֶדְכֶם וְלֹא תָּצִיקוּ לָהֶן, וְכִי תִהְיֶינָה הָרוֹת וּנְתַתֶּם לָהֶן יְצִיאוֹתֵיהֶן עַד אֲשֶׁר תָּטֵלְנָה מַשָּׂאָן. וְכִי תִינַקְנָה לָכֶן וּנְתַתֶּם לָהֶן שְׂכָרָן וְנוֹעַצְתֶּם בֵּינֵיכֶם בְּצֶדֶק³²⁰⁷ וְכִי יִקְשֶּה הַדָּבָר בְּעֵינֵיֶכם³²⁰⁸ וְהֵינִיקָה לוֹ³²⁰⁹ אַחֶרֶת (אֶת הַיֶּלֶד)³²¹⁰: ז וְהוֹצִיא (הָאָב) אֲשֶׁר יִרְחַב לוֹ כְּפִי אֲשֶׁר יִרְחַב לוֹ³²¹¹, וַאֲשֶׁר תִּקְצַר יָדוֹ³²¹² וְהוֹצִיא מֵאֲשֶׁר נָתַן לוֹ אֱלֹהִים. לֹא יַכְבִּיד אֱלֹהִים עַל נֶפֶשׁ כִּי אִם כַּאֲשֶׁר נָתַן לָהּ³²¹³ שִׁית יָשִׁית אֱלֹהִים אַחֲרֵי כָּבֵד קַל. ח וְכַמָּה עָרִים הֵעֵזוּ לַמְרוֹת מִצְוַת³²¹⁴ אֱלֹהֵיהֶם וּשְׁלִיחוֹ. וַנְּחַשֵׁב אִתָּן חֶשְׁבּוֹן כָּבֵד וַנְּיַסְּרֵם מוּסָר רָע³²¹⁵: ט וַתִּטְעַמְנָה כֹּבֶד מַעֲשָׂן וַתְּהִי אַחֲרִית עִנְיָנָן אֲבַדּוֹן: י הֵכִין אֱלֹהִים לָכֶן מוּסָר כָּבֵד, יְראוּ אֵפוֹא אֶת אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי לֵבָב: יא הַמַּאֲמִינִים, כְֹבָר הוֹרִיד אֱלֹהִים אֲלֵיכֶם הַזְהָרָה, שָׁלִיחַ אֲשֶׁר יִקְרָא לִפְנֵיכֶם אוֹתוֹת³²¹⁶ אֱלֹהִים גְּלוּיוֹת, לְהוֹצִיא אֶת הַמַּאֲמִינִים וְעוֹשֵׂי־הַיָּשָׁר מֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה. וְהָיָה זֶה אֲשֶׁר יַאֲמִין וְעָשָׂה הַיָֹשָׁר, יְבִיֵאהּו אֶל גַּנּוֹת יִמְשְׁבוּ תַּחְתֵּיהֶן הַנְּהָרוֹת. לְעוֹלָמִים (יִהְיוּ) בְּתוֹכָן לָנֶצַח. כְּבָר הֵיטִיב אֱלֹהִים לוֹ צֵדָה: יב אֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּרָא שִׁבְעָה רְקִיִעים וּמִן הָאָרֶץ כְּמוֹהֶם. תֵּרֵד הַפְּקֻדָּה בֵּינֵיהֶם³²¹⁷, לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי אֱלֹהִים הַכֹּל יוּכָל, וְכִי אֱלֹהִים מַקִּיף לָדַעַת הַכֹּל:

פָּרָשַׁת הָאִסָּר³²¹⁸

נִתְּנָה בְּאַלְמַדִינָה וּפְסוּקֶיהָ שְׁנֵים עָשָׂר

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א הַנָּבִיא לָמָּה תֶּאֱסֹר אֶת אֲשֶׁר הִתִּיר אֱלֹהִים לְךָ בְּבַקֶּשְׁךָ לְהָפִיק רָצוֹן מִנְּשׁוֹתֶיךָ³²¹⁹, הֵן אֱלֹהִים סַלָּח וְרַחוּם?: ב כְּבָר צִוָּה לָכֶם אֱלֹהִים³²²⁰ הַתָּרַת שְׁבוּעַתְכֶם³²²¹, וֱאלֹהִים מָגִנְּכֶם וְהוּא הַיּוֹדֵעַ וְהֶחָכָם: ג וְכַאֲשֶׁר גִּלָּה הַנָּבִיא לְאַחַת מִנְּשׁוֹתָיו דְּבַר־סֵתֶר³²²², וַתַּגֵּד אֶת הַדָּבָר³²²³, וַיְגַל לוֹ אֱלֹהִים אֶת הַדָּבָר³²²⁴ הוֹדִיעַ (לָהּ) מִקְצָתוֹ³²²⁵. וְכַאֲשֶׁר הִגִּיד לָהּ הַדָּבָר, אָמְרָה: “מִי הִגִּיד לְךָ זֹאת?”, וַיֹּאמֶר: "הִגִּיד לִי הַיּוֹדֵעַ וְהַמֵּבִין דָּבָר³²²⁶: ד אִם תָּשֹׁבְנָה שְׁתֵּיכֶן³²²⁷ בִּתְשׁוּבָה אֶל אֱלֹהִים הִנֵּה כְּבָר שָׂטוּ לִבּוֹתֵיכֶן³²²⁸. אַך אִם תַּעֲזֹרְנָה אִשָּׁה אֲחוֹתָהּ לָקוּם עָלָיו, הִנֵּה אֱלֹהִים הוּא מָגִנּוֹ וְגַבְרִיאֵל וְהַיְּשָׁרִים בַּמַּאֲמִינִים הֵם אַחֲרֵי זֶה עוֹזֵר לוֹ. ה יִתָּכֵן כִּי בְּגָרְשׁוֹ אֶתְכֶן, יִתֵּן לוֹ אֱלֹהָיו, תְּמוּרָה נָשִׁים טוֹבוֹת מִכֶּן, תְּמִימוֹת עִם אֱלֹהִים³²²⁹, נִכְנָעוֹת, שָֹבוֹת בִּתְשׁוּבָה, עוֹבְדוֹת אֶת אֱלֹהִים, צָמוֹת, יוֹדְעוֹת אִישׁ וּבְתוּלוֹת: ו הַמַּאֲמִינִים, הַבְטיחוּ אֶת נַפְשְׁכֶם וְאֶת בְּנֵי בֵיתְכֶם מֵאֵשׁ, אֲשֶׁר תֹאכַל אֶת הָאֲנָשִׁים וְאֶת הָאֲבָנִים³²³⁰. (מֻפְקָדִים) עָלֶיהָ מַלְאָכִים עַזִּים וְקָשִׁים אֲשֶׁר לֹא יַמְרוֹ אֶת אֱלֹהִים לְכָל אֲשֶׁר יְצַוֵּם וֹמִלְּאוּ אֶת אֲשֶׁר יְצֻוּוּ: ז הַכּוֹפְרִים אַל תִּצְטַדְּקוּ הַיּוֹם, אָכֵן תְּשֻׁלְּמוּ כְּמַעֲשֵׂיכֶם: ח הַמַּאֲמִיִנים, שׁוּבוּ אֶל אֱלֹהִים בִּתְשׁוּבָה כֵּנָה. אוּלַי יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם אֱלֹהֵיכֶם מֵרָעוֹתֵיכֶם וַהֲבִיאֲכֶם אֶל גַּנּוֹת יִמְשְׁכוּ מִתַּחְתֵּיהֶן הַנְּהָרוֹת. בַּיּוֹם (אֲשֶׁר) לֹא יַקְלֶה אֱלֹהִים אֶת הַנָּבִיא וְאֶת אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ אִתּוֹ, אוֹרָם יָרוּץ לִפְנֵיהֶם וְלִימִינָם³²³¹, וְאָמְרוּ: אֱלֹהֵינוּ, הַשְׁלֵם לָנוּ אוֹרֵנוּ וְכַפֵּר לָנוּ כִּי אַתָּה הַכֹּל יָכוֹל: ט הַנָּבִיא, הִלָּחֵם בְֹּחֵרֶף נֶפֶשׁ בַּכּוֹפְרִים וֹבַסֵּעֲפֵים וְהַכְבֵּד אַכְפְּףָ עֲלֵיהֶם, וּמְגוּרֵיהֶם גֵּיהִנֹּם וְרָעָה הַדֶּרֶךְ (שָׁמָּה)³²³²: י מָשַׁל אֱלֹהִים מָשָׁל לַכּוֹפְרִים אֵשֶׁת נֹחַ וְאֵשֶׁת לוֹט³²³³, הָיוּ שְׁתֵּיהֶן תַּחַת שְׁנֵי עֲבָדִים מֵעוֹבְדֵינוּ עוֹשֵׂי־הַיָּשָׁר, וַתִּבְגֹּדְנָה בָּהֶם, אַךְ לֹא הוֹעִילוּ לָהֶם (בַּעֲלֵיהֶם) בִּפְנֵי אֱלֹהִים דָּבָר וַיֵּאָמֵר: בֹּאנָה שְׁתֵּיכֶן אֶל (גֵּיהִנֹּם) הָאֵשׁ עִם הַבָּאִים: יא וּמָשַׁל אֱלֹהִים מָשָׁל לְאֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ אֵשֶׁת פַּרְעֹה³²³⁴, אֲשֶׁר אָמְרָה: "בְּנֵה לִי אֶצְלְךָ בַֹיִת בְּגַן־עֵדֶן, וְהַצִּיֵלִני מִפַּרְעֹה וּמַעֲשֵׂהוּ וְהַצִּיֵלִני מִן הָאֲנָשִׁים הַפּוֹשְׁעִים: יב וּמִרְיָם בַּת עַמְרָם³²³⁵ אֲשֶׁר שִׁמְּרָה בְתוּלֶיהָ וַנִפַּח בָּהּ³²³⁶ מֵרוּחֵנוּ. וַתַּאֲמֵן בְּדִבְרֵי אֱלֹהֶיהָ וּבִסְפָרָיו וַתְּהִי מִן הַנִּכְנָעִים (לֵאלֹהִים).

פָּרָשַׁת הַמְּלוּכָה³²³⁷

וּפְסוּקֶיהָ שְׁלֹשִׁים

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א יִתְבָּרַךְ אֱלֹהִים אֲשֶׁר בְּיָדוֹ הַמְּלוּכָה, וְהוּא הַכֹּל יוּכָל: ב אֲשֶׁר בָּרָא אֶת הַמָּוֶת וְאֶת הַחַיִּים לְמַעַן נַסּוֹתְכֶם מִי מִכֶּם הַמֵּיטִיב עֲשֹׂה³²³⁸, וְהוּא הַגִּבּוֹר וְהַסַּלָּח: ג אֲשֶׁר בָּרָא שִׁבְעָה שָׁמַיִם עֲרוּכִים זֶה מֵעַל לָזֶה. לֹא תִרְאֶה בִּבְרִיאַת הָרַחֲמָן כָּל חֹסֶר־הַתְאָמָה. שִׂים³²³⁹ אֵפוֹא עֵינֶיךָ הַאִם תִּרְאֶה כָּל פֶּרֶץ: ד וְשׁוּב שִׂים עֵינֶיךָ פַּעֲמָיִם, וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ הָעֵינַיִם נִדְכּוֹת וְהֵן לֵאוֹת: ה אָכֵן כְּבָר עָדִינוּ אֶת הַשָּׁמַּיִם הַשְּׁפָלִים בִּמְנוֹרוֹת וַנָּשֶׂם אוֹתָם לִרְגֹּם בָּהֶם אֶת הַשְּׂטָנִים³²⁴⁰ וַנְּעַתֵּד לָהֶם עֹנֶשׁ הַלֶּהָבָה: ו וּלְאֵלֶּה אֲשֶׁר כִּחֲשׁוּ בֵּאלֹהֵיהֶם עֹנֶשׁ גֵּיהִנֹּם וְרָעָה הַדֶּרֶךְ (שָׁמָּה): ז כַּאֲשֶׁר יָשְׁלְכוּ לְתוֹכָה יִשְׁמְעוּ נְעָרָה אֲשֶׁר לָהּ וְהִיא רוֹתַחַת: ח וְכִמְעַט תִּתְפּוֹצֵץ מִזַּעַם. כְּכָל אֲשֶׁר תָּשְׁלַךְ אֶל תּוֹכָה חֲבוּרָה, יִשְׁאֲלוּ אוֹתָם שׁוֹמְרֶיהָ: “הַאִם לֹא בָּא אֲלֵיכֶם מַזְהִיר”?: ט וְאָמְרוּ: “אָמְנָם כֵּן בָּא אֵלֵינוּ מַזְהִיר וַנְּכַחֵשׁ וַנֹּאמַר: “לֹא הוֹרִיד אֱלֹהִים מְאוּמָה, אֵין אַתֶּם בֵּלְתִּי אִם בְּתוֹעָה גְדוֹלָה”³²⁴¹: י וְאָמְרוּ: “לוּ הָיִינוּ שׁוֹמְעִים אוֹ מַשְׂכִּילִים לֹא הָיִינוּ בִּבְנֵי הַלֶּהָבָה”: יא וְהוֹדוּ חַטָּאתָם. אָכֵן הַרְחֵק לִבְנֵי לֶהָבָה³²⁴²: יב אַךְ אֵלֶּה הַיְרֵאִים אֶת אֱלֹהֵיהֶם בַּסֵּתֶר לָהֶם סְלִיחָה וְשֶׂכֶר רָב: יג דַּבְּרוּ דִבְרֵיכֶם בַּסֵּתֶר אוֹ דַבְּרוּ בַּגָּלוּי³²⁴³, יוֹדֵעַ הוּא קֶרֶב לֵב יד הַאִם לֹא יֵדַע זֶה אֲשֶׁר בָּרָא וְהוּא הַנָּדִיב³²⁴⁴ וְהַמֵּבִין: טו הוּא אֲשֶׁר שָׁת אֶת הָאָרֶץ לָכֶם מִישׁוֹר³²⁴⁵. הִתְהַלְּכוּ אֵפוֹא בִּגְלִילוֹתֶיהָ וְאִכְלוּ מִכַּלְכָּלָתוֹ וְאֵלָיו הַתְּקוּמָה³²⁴⁶: טז מָה הַבִּטָּחוֹן אֲשֶׁר בְּטַחְתֶּם כִּי לֹא יִבְקַע זֶה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם אֶת הָאָרֶץ תַּחְתֵּיכֶם (לִבְלוֹעַ אֶתְכֶם)³²⁴⁷ וְאָז תִּרְעַד?: יז אוֹ מָה הַבִּטָּחוֹן אֲשֶׁר בְּטַחְתֶּם, כִּי לֹא יִשְׁלַח עֲלֵיכֶם זֶה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם (סוּפַת) חוֹל (תְּכַסְּכֶם)³²⁴⁸, וִידַעְתֶּם אֵיכָה הַזְהָרָתִי?”: יח אָכֵן כְּבָר כִּחֲשׁוּ אֵלֶּה אֲשֶׁר מִלִפְנֵיהֶם, וְאֵיכָה הָיוּ תַּהְפּוּכוֹתָי³²⁴⁹: יט וְהַאִם לֹא יִתְבּוֹנְנוּ אֶל הָעוֹף מֵעַל לָהֶם פּוֹרְשִׂים כְּנָפַיִם³²⁵⁰ וּמְאַסְּפִים כְֹנָפַיִם. לֹא יַחֲזִיק אוֹתָן בִֹלְִי אִם הָרַחֲמָן³²⁵¹ כִּי אָכֵן הוּא רוֹאֶה כֹּל: כ אוֹ מִי זֶה אֲשֶׁר הוֹא גְּדוּד לָכֶם לַעֲזֹר אֶתְכֶם מִפְּנֵי הָרַחֲמָן? אָכֵן הַכּוֹפְרִים אֵין הֵם בִּלְתִּי אִם בְּתוֹךְ מִרְמָה: כא אוֹ מִי הוּא זֶה אֲשֶׁר יכַלְכֶּלְכֶם בְּעָצְרוֹ כַּלְכָּלָתוֹ. לֹא כִי עָמְדוּ מַקְשִׁים עָרְפָּם לְהָעֵז פָּנִים וְלָסוּר: כב הַאִם זֶה הַמִּתְהַלֵּךְ מוּטָל עַל פָּנָיו³²⁵² מְאֻשָּׁר בְּדֶרֶךְ יוֹתֵר אִם זֶה הַמִּתְהַלֵּךְ בָּרִיא וְשָלֵם בְֹאֹרַח מֵישָׁרִים³²⁵³: כג אֱמֹר: הוּא הוּא אֲשֶׁר בָּרָא אֶתְכֶם וַיָּשֶׁת לָכֶם אֶת הַשֵּׁמַע וְאֶת הָרְאוֹת וְהַלֵּב. (אַךְ) מְעַט הוּא אֲשֶׁר תּוֹדוּ (לוֹ)³²⁵⁴: כד אֱמֹר: הוּא אֲשֶׁר הֵקִים אֶתְכֶם בָּאָרֶץ וְאֵלָיו תֵּאָסְפוּ³²⁵⁵: כה וְאִמְרוּ: מָתַי (יָקוּם) הַדָּבָר הַזֶּה, אִם אֱמֶת תְּדַבֵּרוּ³²⁵⁶: כו אֱמֹר: “הַדַעַת רַק אֶת אֱלֹהִים הִיא³²⁵⁷ וַאֲנִי רַק מַזְהִיר גָּלוּי הִנֵּנִי”³²⁵⁸: כז וְכַאֲשֶׁר רָאוּהוּ קָרוֹב, רָעוּ פְּנֵי הַכּוֹפְרִים, וַיֵּאָמֵר אֲלֵיהֶם: “זֶה הוּא אֲשֶׁר שְׁאַלְתֶּם לָכֶם”: כח אֱמֹר: הַהֲשִׁיבוֹתֶם אֶל לֵב? אִם יַשְׁמִידֵנִי אֱלֹהִים וְאֶת אֵלֶּה אֲשֶׁר אִתִּי אוֹ יְרַחֲמֵנוּ, בְּמִי יֶחֱסוּ הַכּוֹפְרִים מִפְּנֵי עֹנֶשׁ דְּאָבָה?: כט אֱמֹר: הוּא הָרַחֲמָן, הֶאֱמַנּוּ בוֹ וֱעָלָיו נִשְׁעַנּוּ וְיָדוֹעַ תֵּדְעוּ מִי הוּא בְתוֹעָה גְלוּיָה: ל אֱמֹר: הַהֲשִׁיבוֹתֶם אֶל לֵב? אִם יַעֲמִיקוּ מֵימֵיכֶם עָמוֹק, יִשְׁקעוּ (באדמה)³²⁵⁹, מִי יָבִיא לָכֶם מֵי מַעְיָן?

פָּרָשַׁת הָעֵט³²⁶⁰

נִתְּנָה בְמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ חֲמִשִׁים וּשְׁנַיִם

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א נ.³²⁶¹ נִשְׁבַּעְתִּי בָעֵט וּבַאֲשֶׁר יִכְתֹּבוּ³²⁶²: ב אֵין אַתָּה, בְּחֶסֶד אֱלֹהֶיךָ, מְשֻׁגָּע³²⁶³: ג וְאָכֵן לְךָ שָׂכָר אֲשֶׁר לֹא יִפָּסֵק³²⁶⁴: ד וְאָכֵן אַתָּה אִיש תְּכוּנָה נַעֲלָה: ה תִּרְאֶה אֵפוֹא וְיִרְאוּ³²⁶⁵: ו מִי מִכֶּם הַפָּגוּעַ³²⁶⁶: ז אָכֵן אֱלֹהֶיךָ הוּא הַיּוֹדֵעַ אֶת אֲשֶׁר תָּעָה מִדַּרְכּוֹ וְהוּא הַיּוֹדֵעַ אֶת הַמְּאֻשָּׁרִים בַּדֶּרֶךְ³²⁶⁷: ח אַל תִּשְׁמַע אֵפוֹא בְּקוֹל הַמְכַחֲשִׁים: ט יַחְפְּצוּ אֲשֶׁר תֵלֵךְ אִתָּם בְּרַכּוֹת וְיֵלְכוּ עִמְּךָ בְּרַכּוֹת³²⁶⁸: י אַךְ לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל כָּל נִשְׁבָּע לַשָּוְא, נִקְלֶה: יא מוּצִיא דִּבָּה וְהוֹלֵךְ רָכִיל: יב מֵנִיא אֶת הַטּוֹב, עוֹבֵר חֹק³²⁶⁹ וְחוֹטֵא: יג אַכְזָרִי וּמִלְבַד כָּל זֶה אֲסוּפִי³²⁷⁰: יד וְאִם גַּם בַּעַל הוֹן הוּא וְלוֹ בָּנִים: טו בְּהִקָּרֵא לְפָנָיו אוֹתוֹתֵינוּ, אָמַר: “בַּדֵּי הָרִאשׁוֹנִים³²⁷¹ (הֵם)”: טז שִׂים נשִׂים לוֹ אוֹת (קָלוֹן) עַל אַפּוֹ³²⁷²:

יז אָכֵן נִסִּינוּ אוֹתָם³²⁷³ כַּאֲשֶׁר נִסִּינוּ אֶת בַּעֲלֵי הַגַּנָּה³²⁷⁴, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבְּעוּ לִקְצֹר: יח אוֹתָהּ בְּהַשְׁכִּימָם³²⁷⁵, וְלֹא הוֹצִיאוּ מִן הַכְּלָל³²⁷⁶: יט וַיְשׁוֹטֵט עָלֶיהָ מְשׁוֹטֵט מֵאֵת אֱלֹהֶיךָ וְהֵם יְשֵׁנִים: כ וַתְּהִי עִם בֹּקֶר לְקוּטָה: כא וַיִּקְרְאוּ אִיש אֶל אָחִיו מַשְׁכִּימִים: כב “הַשְׁכִּימוּ אֶל שַׂדְכֶם אִם לוֹקְטִים אַתֶּם”: כג וַיֵּצְאוּ לְדַרְכָּם מִתְלַחֲשִׁים בֵּינֵיהֶם: כד לֵאמֹר: “ַאל יָבוֹא לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם אֶל תּוֹכָהּ עָנִי”: כה וַיַּשְׁכִּימוּ בְּכַוָּנָה קְבוּעָה אַמִּיצִים בְּדַעְתָּם: כו וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאוּ אוֹתָהּ וַיֹּאמְרוּ: “אָכֵן אֲנַחְנוּ הַתּוֹעִים: כז לֹא כִי אֲנַחְנוּ מֻדָּרִים הֲנָאָה³²⁷⁷”: כח וַיֹּאמֶר הַנִּכְבָּד בְּתוֹכָם: “הַאִם לֹא הִגַּדְתִּי לָכֶם לָמָּה לֹא תְשַׁבְּחוּ (אֱלֹהִים)”? כט וַיֹּאמְרוּ: “הַשֶׁבַח לֵאלֹהִים, אָכֵן פּוֹשְׁעִים הָיִינוּ”: ל וַיָּחֵלּוּ לְהִתְלוֹנֵן אִישׁ עַל אָחִיו: לא וַיֹּאמְרוּ: "אוֹי לָנוּ, אָכֵן מַמְרִים הָיִינוּ: לב מִי יִתֵּן וְנָתַן לָנוּ אֱלֹהֵינוּ תְּמוּרָה טוֹבָה מִמֶּנָּה³²⁷⁸, אָכֵן עוֹרְגִים אֲנַחְנוּ אֶל אֱלֹהֵינוּ: לג כָּזֹאת הָעֹנֶשׁ³²⁷⁹, אַךְ עֹנֶשׁ הָעוֹלָם־הַבָּא גָּדוֹל מִזֶּה, לוּ יָדָעוּ: לד אָכֵן לְיִרְאֵי הָאֱלֹהִים אֶת אֱלֹהֵיהֶם גַּנּוֹת הַנֹּעַם: לה הַאִם נָשִׁית אֵפוֹא אֶת הַתְּמִימִים עִם אֱלֹהִים³²⁸⁰ כַּפּוֹשְׁעִים: לו מַה־לָכֶם, אֵיכָה תְּשְׁפֹּטוּ?³²⁸¹: לז הַאִם לָכֶם סֵפֶר בּוֹ תַּחְקְרוּ: לח אֲשֶׁר (הֻבְטַח) לָכֶם בּוֹ³²⁸² (לִהְיוֹת לָכֶם) כָּל אֲשֶׁר תִּבְחֲרוּ לָכֶם: לט אוֹ שְׁבוּעָה חֲמוּרָה³²⁸³ לָכֶם עָלֵינוּ עַד לְיוֹם הַתְּקוּמָה, כִּי (יְהִי) לָכֶם אֲשֶׁר תִּדְרֹשׁוּ?: מ שְׁאַל אוֹתָם, אֵי מֵהֶם עָרֵב לָזֹאת: מא אוֹ שֻׁתָּפִים לָהֶם?³²⁸⁴ יָבִיאוּ נָא אֶת שֻׁתְּפֵיהֶם אִם אֱמֶת יְדַבֵּרוּ: מב (יֵשׁ) יוֹם אֲשֶׁר יֵחָשֵׂף שׁוֹק³²⁸⁵ וְיִקָּרְאוּ לְהִשְׁתַּחֲווֹת וְלֹא יוּכָלוּ: מג עֵינֵיהֶם מָשְׁפָּלוֹת³²⁸⁶ תְּכַסֵּם כְּלִמָּה³²⁸⁷. הֵן לְפָנִים נִקְרְאוּ לְהִשְׁתַּחֲווֹת וְהֵם שְׁלֵמִים: מד הַנִּיחָה לִי אֵפוֹא (לְבַדִּי) עִם הַמְכַחֵשׁ בַּדָּבָר הַזֶּה³²⁸⁸ נוֹרִידֵם מַטָּה מַטָּה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר לֹא יֵדָעוּ³²⁸⁹: מה וְהֵנַחְתִּי לָהֶם³²⁹⁰ כִּי תַּחְבּוּלָתִי קָשָׁה³²⁹¹: מו אוֹ תִּשְׁאַל מֵהֶם שָׂכָר וְהֵם עֲמוּסִים חוֹבוֹת?³²⁹²: מז אוֹ אִתָּם הַתַּעֲלוּמָה וְהֵם יִכְתֹּבוּ?³²⁹³: מח צַפֵּה אֵפוֹא לְמִשְׁפַּט אֱלֹהֶיךָ³²⁹⁴ וְאַל תְּהִי כְֹבַעַל הַדָּג³²⁹⁵ בְּקָרְאוֹ אֶל אֱלֹהָיו וְכַעֲסוֹ עָצוּר: מט לוּלֵא הִשִּׂיג אוֹתוֹ חֶסֶד מֵאֵת אֱלֹהָיו, וַנְּטִילֵהוּ אֶל (הַחוֹף) הֶחָשׂוּף וְהוּא מְנֹאָץ³²⁹⁶: נ וַיִּבְחַר בּוֹ אֱלֹהָיו וַיְשִׁיתֵהוּ מֵעוֹשֵׂי־הַיָּשָׁר: נא וְאָכֵן כִּמְעַט הִכְרִיעוּךָ הַכּוֹפְרִים בְּמַבָּטֵיהֶם בְּשָׁמְעָם הַהַזְהָרָה וַיֹּאמֵרוּ: “אָכֵן מְשֻׁגָּע הוּא”: נב הִנֵּה אֵין הוּא בִּלְתִּי אִם הַזְהָרָה לִבְנֵי־אָדָם³²⁹⁷:

פָּרָשַׁת הַוַּדָּאִית³²⁹⁸

נִתְּנָה בְמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ חֲמִשִׁים וּשְׁנַיִם

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרֲחָמן וְהָרַחוּם

א נִשְׁבַּעְתִּי בַּוַּדָּאִית: ב וּמַה הִיא הַוַּדָּאִית: ג וּמַה יוֹרְךָ לָדַעַת מַה הִיא הַוַּדָּאִית?: ד כִּחֲשׁוּ תַמוּד וְעָאד³²⁹⁹ בַּ“דּוֹפֶקֶת”³³⁰⁰: ה אַךְ בַּאֲשֶׁר לְתַמוּד הִנֵּה נִשְׁמְדוּ בָּרַעַשׁ³³⁰¹: ו וּבַאֲשֶׁר לְעָאד, הִנֵּה נִשְׁמְדוּ בְּרוּחַ נוֹקֶבֶת וְעַזָּה: ז פָּקַד אוֹתָהּ עֲלֵיהֶם שִׁבְעָה לֵילוֹת וּשְׁמוֹנָה יָמִים צְרוּפִים וְרָאִיתָ אָז אֶת הָאֲנָשִׁים מֻטָּלִים אֵין־אוֹנִים כְּמוֹ הָיוּ שָׁרְשֵׁי תֹמֶר נָבוּב³³⁰²: ח וְהַאִם תִּרְאֶה לָהֶם כָּל שְׁאֵרִית?: ט וּפַרְעֹה וַאֲשֶׁר (הָיוּ) לְפָנָיו וְהַהֲפוּכוֹת³³⁰³ אָשְׁמוּ לַחֲטֹא: י הִמְרוּ אֶת שְׁלִיחַ אֱלֹהֵיהֶם וַיְיַסְרֵם מוּסָר כָּבֵד: יא הִנֵּה אֲנַחְנוּ, כַּאֲשֶׁר גָּאוּ הַמַּיִם³³⁰⁴ נָשָׂאנוּ אֶתְכֶם בַּ(תֵּבָה) (הַ)שָּׁטָה: יב לְמַעַן עֲשׂוֹת אוֹתָהּ (אוֹת) לְהָשִׁיב אֶל לֵב וּלְמַעַן תִּצְפֹּן אוֹתָהּ אֹזֶן צוֹפֶנֶת: יג וּבְהִתָּקַע בַּשּׁוֹפָר תְּקִיעָה אַחַת: יד וְנִסְּעוּ הָאָרֶץ וְהֶהָרִים וְנָדַקּוּ הִדּוֹק פַּעַם אַחַת: טו בַּיּוֹם הַהוּא תָּחוּל הַחָלָה:³³⁰⁵ טז וְנִבְקְעוּ הַשָּׁמַיִם³³⁰⁶ וְהֵמָּה בַּיּוֹם הַהוּא מִתְפּוֹרְרִים: יז וְהַמַּלְאָכִים עַל קְצוֹתֵיהֶם³³⁰⁷, וְנָשְׂאוּ אֶת כִּסֵּא אֱלֹהֶיךָ עֲלֵיהֶם בַּיּוֹם הַהוּא שְׁמוֹנָה:³³⁰⁸ יח בַּיּוֹם הַהוּא תֻּצְּגוּ (לְדִין), לֹא תֵּעָלֵם מִכֶּם תַּעֲלוּמָה:³³⁰⁹ יט אַךְ בַּאֲשֶׁר לָזֶה אֲשֶׁר יִנָּתֵן סִפְרוֹ בִימִינוֹ³³¹⁰ יֹאמַר: “הֵא לָכֶם קִרְאוּ סִפְרִי זֶה: כ אָכֵן חָשַׁבְתִּי כִּי אֶמְצָא חֶשְׁבּוֹנִי”:³³¹¹ כא וְאָכֵן הוּא (יִתְעַנֵּג) בְּחַיִּים רְצוּיִים (לוֹ): כב בְּגַנָּה נַעֲלָה: כג קְטִיפוֹתֶיהָ יוֹרְדוֹת:³³¹² כד “אִכְלוּ וֹשְׁתוּ לְעָנְגָה³³¹³ בַּאֲשֶׁר קִדַּמְתֶּם לַעֲשׂוֹת בְּיָמִים עָבָרוּ: כה וּבַאֲשֶׁר לָזֶה אֲשֶׁר יִנָּתֵן לוֹ סִפְרוֹ בִשְׂמֹאלֹו³³¹⁴ יֹאמַר: “מִי יִתֵּן וְלֹא נִתַּן לִי סִפְרִי זֶה: כו וְלּא הָיִיתִי יוֹדֵעַ מַה חֶשְׁבּוֹנִי זֶה: כז מִי יִתֵּן וּבָאָה עָלַי הַכָּלָה:³³¹⁵ כח לֹא הוֹעִיל לִי הוֹנִי: כט כָּלָה וַיֵּלֶך אוֹנִי”: ל תִּפְשׂוּהוּ וּכְבָלוּהוּ: לא בִּשְׁאוֹל צְלוּהוּ: לב אַחֲרֵי כֵן בָּאזִקִים אַמּוֹתֵיהֶם שִׁבְעִים בָּאַמָּה הֲבִיאוּהוּ: לג כִּי לֹא הָיָה מַאֲמִין בָּאֱלֹהִים הָאַדִּיר: לד וְלֹא חָרַד לְהַאֲכִיל אֶת הֶעָנִי”: לה הִנֵּה הַיּוֹם אֵין לוֹ קָרוֹב וְגוֹאֵל:³³¹⁶ לו וְלֹא מַאֲכָל אִם לֹא מֵחֶלְאָה מְסֹאֶבֶת:³³¹⁷ לז לֹא יֹאְכלוּהָ בִּלְתִּי אִם הַחַטָּאִים:

לח אָכֵן לֹא אֶשָּׁבַע³³¹⁸ בְּזֶה אֲשֶׁר תִּרְאוּ: לט וְלֹא בְּזֶה אֲשֶׁר לֹא תִּרְאוּ: מ כִּי אָכֵן הוּא³³¹⁹ דִּבְרֵי שָׁלִיחַ נִכְבָּד:³³²⁰ מא וְאֵין הוּא דִּבְרֵי מְשׁוֹרֵר³³²¹. (אַךְ) מְעַט הוּא אֲשֶׁר תַּאֲמִינוּ: מב וְאֵין הוּא דִּבְרֵי מַגִּיד עֲתִידוֹת³³²². אַךְ מְעַט הוּא אֲשֶׁר תָשִׂימוּ אֶל לֵב:³³²³ מג הוֹרָדָה מֵאֵת רִבּוֹן־הָעוֹלָמִים³³²⁴: מד וְלוּ דִבֶּר³³²⁵ עָלֵינוּ מִלִּבּוֹ³³²⁶ (גַּם) מִקְצַת מִן הַדְּבָרִים: מה כִּי אָז תָּפַשְׂנוּ אוֹתוֹ בִּימִינוֹ: מו וַנִּכְרֹת אֶת עוֹרֵק לְבָבוֹ: מז וְלֹא הָיָה מִכֶּם אֲשֶׁר עָצַר (אוֹתָנוּ) מִפְּגוֹעַ בּוֹ: מח וְאוּלָם הוּא³³²⁷ תּוֹכֵחָה לְיִרְאֵי הָאֱלֹהִים:³³²⁸ מט וְאָכֵן אֲנַחְנוּ נֵדַע יָדוֹעַ אֲשֶׁר יֵשׁ מִכֶּם מְכַחֲשִׁים: נ אַךְ יָגוֹן הוּא אֲשֶׁר יָבוֹא עַל הַכּוֹפְרִים: נא כִּי הוּא הָאֱמֶת הַבְּרוּרָה:³³²⁹ נב שַׁבַּח אֵפוֹא בְּשֵׁם אֱלֹהֶיךָ הָאַדִּיר: ³³³⁰

פָּרָשַׁת הַמַּעֲלוֹת³³³¹

נִתְּנָה בְּמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ אַרְבָּעִים וְאַרְבָּעָה

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א שָׁאַל שׁוֹאֵל³³³² עַל דְּבַר הָעֹנֶשׁ אֲשֶׁר יָחוּל: ב עַל הַכּוֹפְרִים, אֵין מֵשִׁיב אוֹתוֹ: ג מֵאֵת אֱלֹהִים בַּעַל הַמַּעֲלוֹת³³³³ ד יַעֲלוּ הַמַּלְאָכִים וְהָרוּחַ³³³⁴ אֵלָיו בְּיוֹם אֲשֶׁר עֶרְכּוֹ חֲמִשִּׁים אֶלֶף שָׁנָה³³³⁵: ה הַאֲרֵךְ אֵפוֹא רוּחֲךָ הַאֲרֵךְ כַּאֲשֶׁר יָאֶה: ו כִּי הֵם יִרְאוּהוּ³³³⁶ רָחוֹק: ז וְאַתָּה תִּרְאֶנוּ קָרוֹב: ח בְּיוֹם אֲשֶׁר יִהְיוּ הַשָּׁמַיִם כִּנְחֹשֶׁת קָלָל מֻתֶּכֶת: ט וְהֶהָרִים יִהְיוּ כַּצֶּמֶר הַמְגֻוָּן: י וְלֹא יִשְׁאַל קָרוֹב וְגוֹאֵל לִשְׁלוֹם קָרוֹב וְגוֹאֵל³³³⁷: יא בִּרְאוֹתָם אִיש אָחִיו. יִשְׁתּוֹקֵק הַפּוֹשֵׁעַ לוּ יָכוֹל לְהִפָּדוֹת יב מֵעֹנֶשׁ הַיּוֹם הַהוּא בְּבָנָיו וּבַחֲבֶרְתּוֹ³³³⁸ וּבְאָחִיו: יג וּבִשְׁאֵר בְּשָׂרוֹ אֲשֶׁר יְמַלְּטֶנּוּ: יד וּבְכָל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יַחְדָּו לְמַעַן יַצִּילֶנּוּ: טו אַךְ לֹא וָלֹא. כִּי הִיא אֵשׁ לוֹהֶטֶת: טז גּוֹרֶרֶת הַקַּרְקֶפֶת: יז תִּקְרָא אֶת אֲשֶׁר יַהֲפֹךְ פָּנָיו וַיִּפֶן עֹרֶף³³³⁹: יח וַיֶּאֱסֹף (הוֹן) וַיָּשֶׂם בְּאַמְתַּחְתּוֹ:

יט אָכֵן הָאָדָם נוֹצַר קְצַר אַפַּיִם: כ בִּנְגוֹעַ אֵלָיו הָרָעָה יַרְבֶּה תְּלוּנָה: כא וּבְהַגִּיעַ אֵלָיו הַטִּוֹב יַרְבֶּה לְקַמֵּץ: כב זוּלַת הַמִּתְפַּלְּלִים: כג אֲשֶׁר הֵם שׁוֹקְדִים עַל תְּפלתם תָּמִיד: כד וַאֲשֶׁר בְּהוֹנָם חֹק קָבוּעַ: כה לַמְבַקֵּש חֶסֶד וְלָאֶבְיוֹן³³⁴⁰: כו וַאֲשֶׁר יַאֲמִינוּ בְּיוֹם הַדִּין: כז וַאֲשֶׁר הֵם מֵעֹנֶשׁ אֱלֹהֵיהֶם יִמְלְאוּ פָּחַד³³⁴¹: כח כִּי אָכֵן עֹנֶשׁ אֱלֹהֵיהֶם אֵין בִּטָּחוֹן מִפָּנָיו: כט וַאֲשֶׁר הֵם נִשְׁמָרִים מִגַּלּוֹת עֶרְוָה³³⁴²: ל (לֹא יִקְרְבוּ) בִּלְתִּי אִם אֶל נְשֵׁיהֶם אוֹ (הַשְּׁפָחוֹת) אֲשֶׁר קָנְתָה יְמִינָם כִּי הֵם לֹא תְלוּנוֹת עֲלֵיהֶם³³⁴³: לא אַךְ אֲשֶׁר יַחְמְדוּ (נָשִׁים) מִבִּלְעֲדֵי אֵלֶּה, אֵלֶּה הֵם הָעוֹבְרִים חֹק³³⁴⁴: לב וְאַנְשֵׁי הָאֱמוּנִים לַפִּקָּדוֹן וְלַבְּרִית³³⁴⁵: לג וְאֵלֶּה הַכֵּנִים בְּעֵדוּתָם: לד וְהַשּׁוֹמְרִים עַל תְּפִלּוֹתֵיהֶם ³³⁴⁶: לה אֵלֶּה הֵם בְּגַנּוֹת, מְכֻבָּדִים:

לו אָכֵן מַה לַכּוֹפְרִים, כִּי יָאוּצוּ לְפָנֶיךָ: לז מִיָּמִין וּמִשְׂמֹאל יִתְגּוֹדָדוּ?: לח הַאִם יִשְׁתּוֹקֵק כָּל אִישׁ מֵהֶֹם, כִּי יוּבָא לְתוֹךְ גִּנַּת־נֹעַם?: לט לֹא וָלֹא, אָכֵן אֲנַחְנוּ יְצַרְנוּם מֵאֲשֶׁר יֵדָעוּ³³⁴⁷: מ אָכֵן לֹא אֶשָֹּׁבַע³³⁴⁸ בַּאֲדוֹן הַמִּזְרָח וְהַמַָּעֲרָב, כִּי יְכוֹלִים אֲנַחְנוּ: מא לַהֲמִירָם בְּטוֹבִים מֵהֶם, וְאֵין אֲשֶׁר יְעַכֵּב אוֹתָנוּ³³⁴⁹: מב עָזְבֵם אֵפוֹא יָשִׂיחוּ וִישַׂחֲקוּ עַד אֲשֶׁר יִפְגְּשׁוּ אֶת יוֹמָם אֲשֶׁר נִבְּאוּ לָהֶם³³⁵⁰: מג יוֹם הוּא אֲשֶׁר יוּצְאוּ מִן הַקְּבָרוֹת פָּתַע כְּאִלּוּ הֵם אָצִים אֶל מַצָּבָם³³⁵¹: מד מָשְׁפָּלוֹת עֵינֵיהֶם, תְּכַסֵּם כְּלִמָּה³³⁵². זֶה הוּא הַיּוֹם אֲשֶׁר נִבְּאוּ לָהֶם:

פָרָשַׁת נֹחַ

נִתְּנָה בְמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ תִּשְׁעָה וְעֶשְׂרִים

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א אָכֵן שָׁלַחְנוּ אֶת נֹחַ אֶל עַמּוֹ, לֵאמֹר: “הַזְהֵר אֶת בְּנֵי עַמְךָ בְּטֶרֶם יָבוֹא עֲלֵיהֶם עֹנֶשׁ דְּאָבָה”: ב וַיֹּאמֶר: “עַמִּי הִנְנִי מַזְהִיר, גָּלוּי לָכֶם³³⁵³: ג לֵאמֹר: עִבְדוּ אֶת אֱלֹהִים וִיראוּהוּ וְשִׁמְעוּ לְקוֹלִי: ד לְמַעַן יְכַפֵּר לָכֶם מֵחַטֹּאתֵיכֶם וַעֲזַבְכֶם עַד לְעֵת מוֹעֵד³³⁵⁴, אָכֵן מוֹעֵד אֱלֹהִים בְּבוֹאוֹ לֹא יִדָּחֶה, לוּ יְדַעְתֶּם”: ה וַיֹּאמֶר: "אֱלֹהַי, הִנֵּה קָרָאתִי אֶת עַמִּי לַיְלָה וָיוֹם, וְלֹא הוֹסִיפָה לָהֶם קְרִיאָתִי בִּלְתִּי אִם סָרָה³³⁵⁵: ו וְאָכֵן כְּכָל אֲשֶׁר אֶקְרָא אֲלֵיהֶם לְמַעַן תְּכַפֵּר לָהֶם, שָׂמוּ אֶצְבְּעוֹתֵיהֶם בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּתְעַטְּפוּ בְּבִגְדֵיהֶם³³⁵⁶ וְעָמְדוּ בְּמִרְדָּם וְהִתְגָּאוּ הִתְגָאה³³⁵⁷: ז וָאֶקְרָא לָהֶם גָּלוּי: ח וָאוֹדִיעַ אוֹתָם, וָאוֹדִיעַ אוֹתָם בַּסֵּתֶר בְּסוֹד: ט וָאֹמַר: הִתְפַּלְּלוּ לֱאלֹהֵיכֶם כִּי יִסְלַח לָכֶם, כִּי סַלָּח הוּא: י וְשָׁלַח אֶת הַשָּׁמַיִם לְהָנִיף עֲלֵיכֶם גֶּשֶׁם נְדָבוֹת³³⁵⁸: יא וְתָמַךְ אֶתְכֶם בְּהוֹן וּבְבָנִים וְשָׁת לָכֶם גַּנּוֹת וְשָׁת לָכֶם נְהָרוֹת: יב מַה לָּכֶם אֲשֶׁר לֹא תְצַפּוּ לִמְצֹא אֶת אֱלֹהִים יְקָר³³⁵⁹: יג הֵן יָצַר אֶתְכֶם שׁוֹנוֹת³³⁶⁰: יד הַאִם לֹא רְאִיתֶם, אֵיכָה בָּרָא אֲלֹהִים שִׁבְעָה שָׁמַיִם עֲרוּכִים זֶה מֵעַל לָזֶה³³⁶¹: טו וַיָּשֶׁת בְּתוֹכָם אֶת הַיָּרֵחַ לְאוֹרָה, וַיָּשֶׁת אֶת הַשֶּׁמֶשׁ לְמָאוֹר³³⁶²: טז וֵאלֹהִים הִצְמִיחַ אֶתְכֶם מַן הָאָרֶץ הַצְמֵחַ: יז אַחֲרֵי כֵן יְשִׁיבְכֶם אֶל תּוֹכָהּ וְהוֹצִיאֲכֶם הוֹצֵא: יח וֵאלֹהִים שָׁת לָכֶם אֶת הָאָרֶץ שָׁטִיחַ: יט לְמַעַן תִּתְהַלְכוּ בָהּ בִּמְסִלּוֹת רְחָבוֹת³³⁶³: כ וַיֹּאמֶר נֹחַ: "אֱלֹהַי, הִנֵּה הֵם מָרוּ אֶת פִּי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֲשֶׁר לֹא יוֹסִיפוּ לוֹ הוֹנוֹ וּבָנָיו בִּלְתִּי אִם אֲבָדוֹן:: כא וַיָּזֹּמּוּ מְזִמָֹה רַבָּה: כב וַיֹּאמְרוּ: "אַל תַּעַזְבוּ אֶת אֱלֹהֵיכֶם וְאַל תַּעַזְבוּ אֶת וַד וְלֹא אֶת סֻוָאע: כג וְלֹא אֶת יָגוּת וְאֶת יָעוּק וְאֶת נַסְר³³⁶⁴: כד וַיַּתְעוּ רַבִּים “וְאַל תּוֹסֶף לַתּוֹעִים בִּלְתִּי אִם תּוֹעָה³³⁶⁵”: כה בִּגְלַל חַטּאוֹתֵיהֶם טֻבָּעוּ וַיּוּבְאוּ אֶל תּוֹךְ (גֵּיהִנֹּם) הָאֵשׁ: כו וְלֹא מָצְאוּ לָהֶם מִפְּנֵי אֱלֹהִים מוֹשִׁיעִים: כז וַיֹּאמֶר נֹחַ: "אֱלֹהַי, אַל תַּנִּיחַ לַכּוֹפְרִים עַל הָאָרֶץ חֲצֵרוֹת: כח כִּי אִם תַּנִּיחֵם, יַתְעוּ אֶת עוֹבְדֶיךָ וְלֹא יֵלְדוּ בִּלְתִּי אִם מַשְׁחִית וְכוֹפֵר: כט אֱלֹהַי, סְלַח לִי וּלְהוֹרַי³³⁶⁶ וּלְכָל אֲשֶׁר בָּא אֶל בֵּיתִי וְהוּא מַאֲמִין, וְלַמַּאֲמִינִים וְלַמַּאֲמִינוֹת וְאַל תּוֹסֶף לַפּוֹשְׁעִים בִּלְתִּי אִם כִּלָּיוֹן:

פָּרָשַׁת הַגִ’ן³³⁶⁷

נִתְּנָה בְמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנָה

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א אֱמֹר: גָּלוּ אֶת אָזְנִי כִּי הֶאֱזִין חֶבֶר מִן הַגִ’ן³³⁶⁸, וַיֹּאמְרוּ: “אָכֵן שָׁמַעְנוּ קֻרְאָן פֶּלֶא: ב יְאַשֵׁר אֶל הַנְּכוֹחָה וַנַּאֲמֵן בּוֹ וְחָלִילָה לָנוּ מִשַּׁתֵּף לֵאלֹהֵינוּ אֶחָד: ג וְאָכֵן הוּא יִתְעַלֶּה הוֹד אֱלֹהֵינוּ לֹא לָקַח לוֹ רֵעָה³³⁶⁹ וְלֹא וָלָד: ד וְאָכֵן יְדַבֵּר חֲסַר הַדַּעַת מֵאִתָּנוּ³³⁷⁰ בֵּאלֹהִים דִּבְרֵי הֲבָי: ה וְאָכֵן חוֹשְׁבִים אֲנַחְנוּ (בֶּאֱמֶת) אֲשֶׁר לֹא יֵאוֹת אֲשֶׁר יְדַבְּרוּ הָאָדָם וְהַגִּ’ן בֵּאלֹהִים כָּזָב: ו וְאָכֵן הָיוּ גְּבָרִים מִן הָאָדָם אֲשֶׁר חָסוּ בִּגְבָרִים מִן הַגִ’ן³³⁷¹, אַךְ לֹא הוֹסִיפוּ לָהֶם בִּלְתִּי אִם סָרָה: ז וְאָכֵן הֵם דִּמּוּ כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתֶם³³⁷², כִּי לֹא יָקִים אֱלֹהִים לִתְחִיָּה (אַף) אֶחָד: ח וְאָכֵן חִפַּשְׂנוּ אֶת הַשָּמַיִם, וַנִּמְצָא אוֹתָם כִּי מָלְאוּ שׁוֹמְרִים עַזִּים וְשַׁלְהָבוֹת: ט וְאָכֵן הָיִינוּ יוֹשְׁבִים עַל מוֹשָׁבוֹת בָּהֶם³³⁷³ לִשְׁמוֹעַ. אַךְ אֲשֶׁר יְבַקֵּשׁ לִשְׁמוֹעַ עַתָּה יִמְצָא לוֹ שַׁלְהֶבֶת אוֹרֶבֶת³³⁷⁴: י וְאָכֵן לֹא נֵדַע אִם רַע לְנֶגֶד אֵלֶּה אֲשֶׁר בָּאָרֶץ, אוֹ אִם חָפֵץ אֱלֹהֵיהֶם לְאַשְּרָם נְכוֹחָה: יא וְאָכֵן אֲנַחְנוּ (יֵשׁ) מֵאִתָּנוּ עוֹשֵׂי הַיָּשָׁר וּמֵאִתָּנוּ זוּלַת זֶה, וַנְּהִי בִּדְרָכִים נִפְרָדוֹת: יב וְאָכֵן חוֹשְׁבִים אֲנַחְנוּ (בֶֹאֱמֶת) כִּי לֹא נוּכַל לַחֲלֹשׁ אֶת אֱלֹהִים בָּאָרֶץ וְלֹא נוּכַל לַחֲלֹשׁ אוֹתוֹ בִּבְרִיחָה: יג וְאָכֵן כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ אֶת (דְּבַר) אֹרַח־הַמֵּישָׁרִים הֶאֱמַנּוּ בוֹ, וַאֲשֶׁר יַאֲמִין בֵּאלֹהָיו, לֹא יִירָא לֹא מִגְרַעַת (שְׂכָרוֹ) וְלֹא עָוֶל: יד וְאָכֵן מֵאִתָּנוּ (יֵשׁ) תְּמִימִים (עִם אֱלֹהִים)³³⁷⁵, וּמֵאִתָּנוּ (יֵש) נוֹטִים מִן הַיְשָׁרָה. וַאֲשֶׁר יִהְיוּ תְמִימִים (עִם אֱלֹהִים)³³⁷⁶ אֵלֶּה הֵם אֲשֶׁר שָׁקְדוּ לִמְצֹא הַנְּכוֹחָה: טו אַךְ הַנּוֹטִים מִן הַיְּשָׁרָה אֵלֶּה הֵם עֲצֵי־דֶלֶק לְגֵיהִנֹּם”: טז וְהֵן לוּ הָלְכוּ נְכוֹנָה בַּדֶּרֶךְ הִשְׁקִינוּ אוֹתָם מַיִם בְּשֶׁפַע גְּשָׁמִים: יז לְנַסּוֹתָם בָּם. וַאֲשֶׁר יִרְחַק מֵהַזְהָרַת אֱלֹהָיו יַצְעִידוּ אֶל עֹנֶשׁ חָמוּר: יח וְאָכֵן הַמִּסְגָּדִים לֵאלֹהִים. אַל תִּקְרְאוּ עִם אֱלֹהִים אַחֵר³³⁷⁷: יט וְאָכֵן כַּאֲשֶׁר קָם עֶבֶד אֱלֹהִים לִקְרֹא אֵלָיו, כִּמְעַט הִצְטוֹפְפוּ עָלָיו³³⁷⁸: כ אֱמֹר: אָנֹכִי אֶקְרָא רַק לֵאלֹהַי וְלֹא אֲשַׁתֵּף בּוֹ אַחֵר³³⁷⁹: כא אֱמֹר: אָכֵן אָנֹכִי אֵין לְאֵל יָדִי לֹא לְהָרַע לָכֶם וְלֹא לְהַדְרִיכְכֶם נְכוֹחָה: כב אֱמֹר: אָכֵן אָנֹכִי לֹא יוּכַל לִהְיוֹת לִי לְמַחֲסֶה מִפְּנֵי אֱלֹהִים (אַף) אֶחָד: כג וְלֹא אוּכַל לִמְצֹא מִפָּנָיו מִפְלָט: כד (לֹא אוּכַל) בִּלְתִּי אִם לְהוֹדִיעַ (דָּבָר) מֵאֵת אֱלֹהִים וְאֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁלַח. אַךְ אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת אֱלֹהִים וְאֶת שְׁלִיחוֹ הִנֵּה לוֹ אֵש גֵּיהִנֹּם. לְעוֹלָמִים יִהְיוּ בְּתוֹכָהּ, לָנֶצַח כה עַד אֲשֶׁר בִּרְאוֹתָם אֶת אֲשֶׁר נִבְּאוּ (לָהֶם) וְיָדְעוּ אָז מִי הוּא הַחַלָּשׁ לַעֲזֹר וּמִי הוּא הַמְעָט לְמִסְפָּר³³⁸⁰: כו אֱמֹר: לֹא אֵדַע אִם קָרוֹב הוּא אֲשֶׁר נִבְּאוּ לָכֶם אוֹ אִם יָשִׁית לוֹ אֱלֹהַי רֶוַח זְמָן. (הוּא) יוֹדֵעַ הַתַּעֲלוּמָה וְלֹא יָבִיא בְּסוֹד תַּעֲלוּמָתוֹ אֶחָד: כז בִּלְתִּי אִם אֶת אֲשֶׁר יִרְצֶנּוּ לְשָׁלִיחַ כִּי הוּא יוֹלִיךְ מִלְפָנָיו וּמֵאַחֲרָיו מִשְׁמָר: כח לְמַעַן יֵדַע כִּי הוֹדִיעוּ אֶת דִּבְרֵי אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר שָׁלַח וְהוּא מֵבִין אֶת אֲשֶׁר אִתָּם וַיִּמְנֶה כָּל דָּבָר בְּמִסְפָּר:

פָּרָשַׁת הַמִּתְעַטֵּף³³⁸¹

נִתְּנָה בְמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ עֶשְׂרִים

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א הוֹי הַמִּתְעַטֵּף³³⁸²: ב קוּם בַּלַּיְלָה מִבִּלְתִּי קְצָת³³⁸³: ג חֶצְיוֹ אוֹ פָּחוּת מִמֶּנוּ קְצָת: ד אוֹ הוֹסֵף עָלָיו וּקְרָא אֶת הַקֻּרְאָן בָּרוּר מִלָּה בְמִלָּה³³⁸⁴: ה כִּי אָכֵן אֲנַחְנוּ נַטִּיל עָלֶיךָ דָּבָר כָּבֵד: ו כִּי אָכֵן הַקִּימָה בַּלָּיְלָה חֲזָקָה יוֹתֵר רָשְׁמָהּ³³⁸⁵ וּכְשֵׁרָה יוֹתֵר לְשִׂיחָה³³⁸⁶: ז הֵן לְךָ בַּיּוֹם שִׂיג וָשִׂיחַ אָרוֹךְ: ח וּזְכֹר אֶת שֵּׁם אֱלֹהֶיךָ וּפְרֹש אֵלָיו פָּרוֹשׁ: ט אֱלֹהֵי הַמִּזְרָח וְהַמַּעֲרָב אֵין אֱלוֹהַּ בִּלְתִּי הוּא. קַח אוֹתוֹ אֵפוֹא לְךָ לְמִשְׁעָן: י וְאַל תִּקְצַר רוּחֲךָ בָּאֲשֶׁר יְדַבֵּרוּ וְהִבָּדֵל מֵהֶם הִבָּדֵל בְּנִמּוּס: יא הַנִּיחֵנִי אוֹתִי וְאֶת הַמְכַחֲשִׁים, הָאֲנָשִׁים הַמִּתְעַנְּגִים עַל טוּב, וְהַרְוַח לָהֶם הַזְּמָן קְצָת: יב כִּי אִתָּנוּ מוֹסָרוֹת וּשְׁאוֹל: יג וּמַאֲכָל מַחֲנָק בּוֹ וְעֹנֶשׁ דְּאָבָה: יד בְּיוֹם אֲשֶׁר תִּרְעַד הָאָרֶץ וְהֶהָרִים, וְהָיוּ הֶהָרִים כִּמְעָט עֲרֵמֵת חוֹל מִשְׁתַּפֶּכֶת: טו אָכֵן שָׁלַחְנוּ אֲלֵיכֶם שָׁלִיחַ לְהָעִיד בָּכֶם כַּאֲשֶׁר שָׁלַחְנוּ אֶל פַּרְעֹה שָׁלִיחַ: טז וַיַּמְרֶה פַּרְעֹה אֶת פִּי הַשָּׁלִיחַ וַנְּיַסְּרֵהוּ מוּסָר כָּבֵד³³⁸⁷: יז אֵיכָה תִּבְטְחוּ אֵפוֹא, אִם כִּחַשְׁתֶּם, מִפְּנֵי יוֹם יַעֲשֶׂה אֶת הַיְלָדִים לְשֵׂיבָה: יח הַשָּׁמַיִם נִבְקָעִים בּוֹ, וְנַעֲשָׂה (הַדָּבָר) אֲשֶׁר נִבָּא לָכֶם: יט אָכֵן זֹאת הִיא הַזְהָרָה. הֶחָפֵץ אֵפוֹא יִקַּח לוֹ אל אֱלֹהָיו דָּרֶךְ: כ אָכֵן אֱלֹהֶיךָ יוֹדֵעַ כִּי אַתָּה קָם לִתְפִלָּה קָרוב לִשְׁנֵי שְׁלִישֵׁי הַלַּיְלָה וְחֶצְיוֹ וּשְׁלִישׁוֹ, (אַתָּה) וְעֵדָה מֵאֵלֶּה אֲשֶׁר אִתְּךָ. וֵאלֹהִים הוּא הָעוֹרֵךְ מִדַּת הַלַּיְלָה וְהַיּוֹם. יוֹדֵעַ הוּא כִּי לֹא תּוּכְלוּ לִמְנוֹתוֹ וַיָּשָׁב אֲלֵיכֶם, קִרְאוּ אֵפוֹא דָּבָר מוּעָט מִן הַקֻּרְאָן³³⁸⁸, יוֹדֵעַ הוּא כִּי הָיֹה יִהְיוּ בָכֶם חוֹלִים וַאֲחֵרִים עוֹבְרֵי דְרָכִים לְבַקֵּשׁ מֵחֶסֶד אֱלֹהִים³³⁸⁹ וַאֲחֵרִים הַנִּלְחָמִים מִלְחֶמֶת³³⁹⁰אֱלֹהִים. קִרְאוּ אֵפוֹא דָּבָר מוּעָט מִמֶּנוּ וְעִרְכוּ הַתְּפִלָּה וּתְנוּ צְדָקָה לָעֲנִיִּים וְהַלְווּ אֶת אֱלֹהִים מִלְוָה יָפָה³³⁹¹ וְכָל אֲשֶׁר תְּקַדְּמוּ לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם לַעֲשׂוֹת טוֹב תִּמְצָאוּהוּ אֶת אֱלֹהִים. הוּא הַטּוֹב יוֹתֵר וְהָרַב יוֹתֵר לִשְׂכָר, וְהִתְפַּלְּלוּ לִסְלִיחַת אֱלֹהִים, כִּי אֱלֹהִים סַלָּח וְרַחוּם:

פָּרָשַׁת הַמִּתְכַּסֶּה³³⁹²

נִתְּנָה בְמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ חֲמִשִׁים וַחֲמִשָּׁה

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א הוֹי הַמִּתְכַּסֶּה: ב קוּם וְהַזְהֵר: ג וְלֵאלֹהֶיךָ גַּדֵּל: ד וְאֶת בְּגָדֶיךָ טַהֵר: ה וּמִן הַתּוֹעֵבָה הִבָּדֵל³³⁹³: ו וְאַל תַּעַשׂ טוֹב לְמַעַן הַרְבּוֹת לְךָ (טוֹב)³³⁹⁴: ז וְלְאלֹהֶיךָ יַחֵל: ח וְכַאֲשֶׁר יִתָּקַע בַּחֲצוֹצְרָה: ט הִנֵּה הַיּוֹם הַהוּא יוֹם מְצוּקָה: י לַכּוֹפְרִים³³⁹⁵ לֹא קַל: יא הַנִּיחֵנִי וְאֶת אֲשֶׁר בָּרָאתִי לְבַדִּי³³⁹⁶: יב וָאַרְחִיב לוֹ בְּהוֹן רַב: יג וּבָנִים לְפָנָיו: יד וָאֲיַשֵּׁר לוֹ (דַּרְכּוֹ) יַשֵּׁר: טו וַיִּתְאַו אֲשֶׁר אוֹסִיף (עוֹד): טז לֹא כִּי הִקְשָׁה עָרְפּוֹ לְאוֹתוֹתֵינוּ: יז אָבִיא עָלָיו פִּיד³³⁹⁷: יח כִּי הוּא זָמַם וַיַעֲרֹךְ (תָּכְנִית): יט מָוֶת לוֹ³³⁹⁸, אֵיכָה עָרַךְ: כ וְעוֹד הַפַּעַם מָוֶת לוֹ, אֵיכָה עָרַךְ: כא אַחֲרֵי כֵן הִתְבּוֹנָן: כב אַחֲרֵי כֵן קָמַט מִצְחוֹ³³⁹⁹ וְגַבּוֹת עֵינָיו וַיַּזְעֵם פָּנָיו: כג וַיִּפֶן עֹרֶף וַיִּתְנַשֵּׂא: כד וַיֹּאמֶר: “אֵין אֵלֶּה³⁴⁰⁰ בִּלְתִּי אִם כְּשָׁפִים יִמָּסְרוּ מֵאִישׁ לְאִישׁ: כה אֵין זֶה בִּלְתִּי אִם דִּבְרֵי אָדָם”: כו צָלֹה אֶצְלֶה אוֹתוֹ אִשׁ לוֹהֶטֶת: כז וּמַה יוֹרְךָ דַּעַת מַה הִיא אֵשׁ לוֹהֶטֶת?: כח לֹא תַּשְׁאִיר וְלֹא תַּעֲזֹב: כט חוֹרֶכֶת הַבָּשָׂר: ל עָלֶיהָ מֻפְקָדִים תִּשְׁעָה־עָשָׂר³⁴⁰¹: לא וְלֹא שַׁתְנוּ פְּקִידִים עַל (גֵּיהִנֹּם) הָאֵשׁ בִּלְתִּי אִם מַלְאָכִים, וְלֹא שַׁתְנוּ אֶת מִסְפָּרָם בִּלְתִּי אִם מַסָּה לַכּוֹפְרִים³⁴⁰² לְמַעַן יֵדְעוּ נֶאֱמָנָה אֵלֶּה אֲשֶׁר נִתַּן לָהֶם סֵפֶר כִּי אֱמֶת הִיא³⁴⁰³ וּלְמַעַן יוֹסִיפוּ הַמַּאֲמִינִים אֱמוּנָה³⁴⁰⁴: לב וְלֹא יִהְיֶה סָפֵק בְּעֵינֵי אֵלֶּה אֲשֶׁר נִתָּן לָהֶם הַסֵּפֶר וּבְעֵינֵי הַמַּאֲמִינִים: לג וּלְמַעַן יֹאמְרוּ אֵלֶּה אֲשֶׁר חֳלִי בְּלִבּוֹתָם³⁴⁰⁵ וְהַכּוֹפְרִים: “מַה זֶּה רָאָה אֱלֹהִים לִמְשֹׁל מָשָׁל כָּזֶה?”³⁴⁰⁶: לד כָּזֹאת יַתְעֶה אֱלֹהִים אֶת אֲשֶׁר יַחְפֹּץ וְיַנְחֶה אֶת אֲשֵׁר יַחְפֹּץ³⁴⁰⁷, וְלֹא יֵדַע אֶת גְּדוּדֵי אֱלֹהֶיךָ בִּלְתִּי אִם הוּא, וְאֵין הִיא בִּלְתִּי אִם הַזְהָרָה לִבְנֵי־אָדָם:

לה אָכֵן, נִשְׁבָּעְתִּי בַּיָּרֵחַ: לו וּבַלַּיְלָה בִּפְנוֹתוֹ עֹרֶף וַיֵּלַךְ: לז וּבַבֹּקֶר בְּהַאְדִּימוֹ: לח כִּי זֹאת הִיא אַחַת הַגְּדוֹלוֹת: לט הַזְהָרָה לִבְנֵי־אָדָם: מ לְכָל מִכֶּם אֲשֶׁר יִרְצֶה לָלֶכֶת קָדִימָה אוֹ לְפַגֵּר אֲחוֹרַנִּית: מא כָּל נֶפֶשׁ עֲרֵבָה לְפָעֳלָהּ³⁴⁰⁸ זוּלָתִי בַּעֲלֵי הַיָּמִין³⁴⁰⁹: מב בַּגַּנּוֹת יִשְׁאֲלוּ זֶה אֶת זֶה בִּדְבַר הַפּוֹשְׁעִים: מג “מַה הוֹבִילְכֶם לְתוֹךְ אֵשׁ לוֹהֶטֶת?”³⁴¹⁰: מד וְאָמְרוּ³⁴¹¹: “לֹא הָיִינוּ מִן הַמִּתְפַּלְּלִים: מה וְלֹא הָיִינוּ מַאֲכִילִים אֶת הֶעָנִי: מו וַנְּהִי שָׂחִים דִּבְרֵי תוֹעָה עִם הַשָּׂחִים: מז וַנְּהִי מְכַחֲשִׁים בְּיוֹם הַדִּין: מח עַד אֲשֶׁר בָּא אֵלֵינוּ הַוַּדָּאי”³⁴¹²: מט אַךְ לֹא תוֹעִיל לָהֶם תְּפִלַּת מַפְגִּיעִים אֲשֶׁר יִפְגְּעוּ (לָהֶם): נ מַה לָּהֶם אֵפוֹא כִּי יִתְרַחֲקוּ מִן הַהַזְהָרָה: נא כְּאִלּוּ הֵם חֲמוֹרִים נִבְהָלִים אֲשֶׁר בָּרְחוּ מִּפְּנֵי אֲרִי: נב אֲבָל כָּל אִישׁ מֵהֶם יַחְפֹּץ כִּי תִנָּתַנָּה לוֹ מְגִלּוֹת פְּרוּשׂוֹת³⁴¹³: נג לֹא, כִּי אָכֵן לֹא יְפַחֲדוּ מִפְּנֵי הָאַחֲרִית: נד לֹא, כִּי אָכֵן הַזְהָרָה הִיא, וַאֲשֶׁר יַחְפֹּץ יָשִׁיב אֶת הַדָּבָר אֶל לִבּוֹ: נה אַךְ לֹא יָשִׁיבוּ אֶל לִבָּם בִּלְתִּי אִם יַחְפֹּץ אֱלֹהִים. הוּא הָרָאוּי לְיִרְאָה (אוֹתוֹ) וַאֲשֶׁר לוֹ יֵאוֹת לִסְלוֹחַ:

פָּרָשַׁת הַתְּקוּמָה³⁴¹⁴

נִתְנָה בְּמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ אַרְבָּעִים

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א לֹא אִשָּׁבַע³⁴¹⁵ בְּיוֹם הַתְּקוּמָה: ב וְלֹא אִשָּׁבַע בַּנֶּפֶשׁ הַנְּלוֹנָה³⁴¹⁶: ג הַיְדַמֶּה הָאָדָם כִּי לֹא נוּכַל אֱסֹף אֶת עַצְמוֹתָיו³⁴¹⁷: ד אָכֵן יְכוֹלִים אֲנַחְנוּ לַעֲרֹךְ בְּמַעֲרָכָה אֶת פִּרְקֵי אֶצְבְּעוֹתָיו: ה וְאוּלָם הָאָדָם יַחְפֹּץ לַחֲטֹא בָּעֵת אֲשֶׁר לְפָנָיו: ו יִשְׁאַל: “מָתַי הַתְּקוּמָה”?: ז אַךְ כַּאֲשֶׁר תֻּכֶּה בְּסַנְוֵרִים הָרְאוֹת: ח וְלָקָה הַיָּרֵחַ: ט וְנֶאֶסְפוּ הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָרֵחַ³⁴¹⁸: י וְאָמַר הָאִישׁ בַּיֹום הַהוּא: “אֵיפֹה הַמִּפְלָט”: יא לֹא וָלֹא אֵין כָּל מִקְלָט: יב אֶל אֱלֹהֶיךָ בַּיּוֹם הַהוּא מְכוֹן (מִבְטָח): יג יֻגַּד לָאָדָם בַּיּוםֹ הַהוּא אֶת אֲשֶׁר קִדַּם לַעֲשׂוֹת (מִטּוֹב) וְאֶת אֲשֶׁר אֵחַר: יד אָכֵן הָאָדַם יִהְיֶה בַּיּוֹם הַהוּא עֵדוּת בּוֹ בְּעַצְמוֹ³⁴¹⁹: טו וְאִם גַּם יָבִיא דְבָרִים לְהִצְטַדֵּק בָּם:

טז אַל תָּנַע בְּקָרְאֲךָ בּוֹ לְשׁוֹנְךָ לְמַעַן מַהֵר בּוֹ³⁴²⁰: טז אָכֵן עָלֵינוּ אֲסֻפָּתוֹ וּקְרִיאָתוֹ³⁴²¹: יח אַךְ בְּקָרְאֵנוּ אוֹתוֹ, וְנָתַתָּ לִבְּךָ לִקְרִיאָתוֹ: יט אַחֲרֵי כֵן עָלֵינוּ בֵּאוּרוֹ: כ אַךְ לֹא וָלֹא, אָכֵן אַתֶּם תֹּאהֲבוּ אֶת (הָעוֹלָם) הַמְמַהֵר לַחֲלֹף³⁴²²: כא וְתַנִּיחוּ אֶת הָעוֹלָם הַבָּא: כב יֵשׁ בַּיּוֹם הַהוּא פָּנִים מַזְהִירוֹת: כג אֶל אֱלֹהֵיהֶן מַבִּיטוֹת: כד וּפָנִים בַּיּוֹם הַהוּא קוֹדְרוֹת: כה יְדַמּוּ כִּי יוּבָא עָלֶיהָ פִּיד יְמָעֲכֶנָּה: כו לֹא וָלֹא כַּאֲשֶׁר תַּגִּיעַ (הַנֶּפֶשׁ) עַד הַגָּרוֹן³⁴²³: כז וְיֵאָמֵר: “מִי יַעֲלֶה?”³⁴²⁴: כח וִיְהִי דוֹמֶה כִּי זֶה הוּא הַפֵּרוּד³⁴²⁵: כט וְנִלְפַּת שׁוֹק בְּשׁוֹק³⁴²⁶: ל אֶל אֱלֹהֶיךָ בַּיּוֹם הַהוּא יוּבָל: לא הֵן לֹא הֶאֱמִין וְלֹא הִתְפַּלֵּל: לב וְאוּלָם כִּחֵשׁ וַיִּפֶן עֹרֶף: לג וָיֵּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ מִתְיָהֵר: לד אוֹי לְךָ וַאֲבוֹי: לה אָכֵן אוֹי לְךָ וַאֲבוֹי: לו הַיְדַמֶּה הָאָדָם כִּי יֵעָזֵב חָפְשִׁי (לְנַפְשׁוֹ): לז הַאִם לֹא הָיָה טִפָּה מִזֶּרַע אֲשֶׁר יוּפָץ³⁴²⁷: לח אַחֲרֵי זֶה הָיָה דָּם נִקְפָּא וַיִּיצֶר (אוֹתוֹ אֱלֹהִים) וַיָּצַר צוּרָה³⁴²⁸: לט וַיַעַשׂ מִמֶּנּוּ אֶת שְׁנֵי הַמִּיִנים הַזָּכָר וְהַנְּקֵבָה: מ הַאִם אֵין זֶה יָכוֹל לְהַחֲיוֹת הַמֵּתִים?:

פָּרָשַׁת הָאָדָם³⁴²⁹

נִתְּנָה בְמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א הַאִם לֹא עָבְרָה עַל הָאָדָם שָׁעָה מִן הַזְּמָן אַשֶׁר לֹא הָיָה בָּהּ דָּבָר רָאוּי לָשִׂים אֵלָיו לֵב?³⁴³⁰: ב אָכֵן אֲנַחְנוּ בָּרָאנוּ אֶת הָאָדָם מִטִּפָּה מְעֹרֶבֶת³⁴³¹ לִמַעַן נְנַסֶּה אוֹתוֹ³⁴³² וַנְּשִׁיתֵהוּ שׁוֹמֵעַ וְרוֹאֶה: ג אָכֵן אֲנַחְנוּ נָחִינוּ אוֹתוֹ בַּדֶּרֶךְ אִם אַסִּיר תּוֹדָה הוּא וְאִם כְּפוּי טוֹבָה: ד אָכֵן עִתַּדְנוּ לַכּוֹפְרִים כְּבָלִים וּמַסְגֵּרוֹת³⁴³³ וְלֶהָבָה: ה אַךְ הַיְּשָׁרִים³⁴³⁴ יִשְׁתּוּ מִכּוֹס אֲשֶׁר מִמְסָכָהּ כֹּפֶר³⁴³⁵: ו מַעְיָן יִשְׁתּוּ מִמֶּנּוּ³⁴³⁶ עוֹבְדֵי אֱלֹהִים, יְפַלְגוּהוּ לִפְלָגִים³⁴³⁷: ז (אֵלֶּה אֲשֶׁר) יָקִימוּ אֶת הַנֶּדֶר וִיפַחֲדוּ מִפְּנֵי יוֹם אֲשֶׁר רָעָתוֹ הוֹלֶכֶת וּפָשָׁה: ח וְהֶאֱכִילוּ אֶת הַמַּאֲכָל, בְּאַהֲבָתָם אוֹתוֹ³⁴³⁸ עָנִי וְיָתוֹם וְשָׁבוּי: ט (לֵאמֹר): “הִנֵּה אֲנַחְנוּ מַאֲכִילִים אֶתְכֶם לְשֵׁם³⁴³⁹ אֱלֹהִים. לֹא נַחְפֹּץ מִכֶּם גְּמוּל וְלֹא תוֹדוֹת: י כִּי אָכֵן יִרֵאִים אֲנַחְנוּ מֵאֵת אֱלֹהֵינוּ יוֹם יִזְעֲפוּ בּוֹ פָּנִים וְזָעָמוּ”: יא וַיִפַּלְּטֵם אֱלֹהִים מֵרָעַת הַיּוֹם הַהוּא וַיֶאֱצַל לָהֶם זֹהַר וְשִׂמְחָה: יב וַיִּגְמֹל עֲלֵיהֶם בַּאֲשֶׁר יִחֲלוּ, גַנָּה וָמֶשִׁי: יג מְסִבִּים בְּתוֹכָהּ עַל עֲרִשׂוֹת³⁴⁴⁰ לֹא יִרְאוּ בָהּ לֹא שֶׁמֶשׁ וְלֹא יַרֵחַ³⁴⁴¹: יד וּקְרוֹבִים עֲלֵיהֶם (פְּרוּשִׁים) צְלָלֶיהָ וְיָרְדוּ קְטִיפוֹתֶיהָ יָרוֹד³⁴⁴²: טו וִיחַזְרוּ בֵינֵיהֶם³⁴⁴³ בְּכֵלִים מִכֶּסֶף וּבִגְבִיעִים³⁴⁴⁴ כְּמוֹ הָיוּ זְכוּכִית: טז גְּבִיעִים מִכֶּסֶף אֲשֶׁר הֵם יִקְצְבוּם קָצוֹב³⁴⁴⁵: יז וְהָשְׁקוּ בָּהֶם כּוֹס מִמְסָכוֹ זַנְגְבִּיל³⁴⁴⁶: יח מַעְיָן בְּתוֹכָה יִקָּרֵא בְּשֵׁם סַלְסַבִּיל³⁴⁴⁷: יט וִיחַזְּרוּ בֵינֵיהֶם נְעָרִים עַלְמֵי עַד³⁴⁴⁸. בִּרְאוֹתְךָ אוֹתָם תַּחְשְׁבֵם פְּנִינִים מְפֻזָּרוֹת: כ וְכַאֲשֶׁר תִּתְבּוֹנֵן תִּרְאֶה נְעִימוֹת וּמַלְכוּת גְּדוֹלָה: כא עֲלֵיהֶם בִּגְדֵי מֶשִׁי יְרֻקִּים וּרְקָמוֹת. וּפֵאֲרוּ אוֹתָם בָּהֶן אֶצְעֲדוֹת כֶּסֶף³⁴⁴⁹, וְהִשְׁקָה אוֹתָם אֱלֹהֵיהֶם מַשְׁקֶה טָהוֹר³⁴⁵⁰: כב הִנֵּה זֶה לָכֶם גְּמוּל וּמַאֲמַצֵּיכֶם יִהְיוּ מְהֻלָּלִים³⁴⁵¹: כג אָכֵן אֲנַחְנוּ הוֹרַדְנוּ עַל יָדְךָ אֶת הַקֻּרְאָן הוֹרֵד: כד יַחֵל אֵפוֹא לְמִשְׁפַּט אֱלֹהֶיךָ וְאַל תִּשְׁמַע לְקוֹל פּוֹשֵׁעַ מֵהֶם אוֹ כּוֹפֶר: כה וּזְכֹר אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ בֹּקֶר וָעָרֶב³⁴⁵²: כו וְאַשְׁמוּרָה בַלַּיְלָה³⁴⁵³ הִשְׁתַּחֲוֵה לוֹ וְשַׁבְחֵהוּ בַּלַּיְלָה (אַשְׁמוּרָה) אֲרֻכָּה: כז אָכֵן אֵלֶּה יֹאהֲבוּ אֶת (הָעוֹלָם) הַמְמַהֵר לַחֲלֹף וְעָזְבוּ אַחֲרֵיהֶם יוֹם קָשֶׁה³⁴⁵⁴: כח אַנַחְנוּ יְצַרְנוּם וַנְּאַמֵּץ קִשּׁוּרֵיהֶם³⁴⁵⁵ וְכַאֲשֶׁר נַחְפֹּץ נָמִיר אוֹתָם (בַּאֲחֵרִים) כְּמוֹהֶם הָמֵר³⁴⁵⁶: כט אָכֵן זֹאת הִיא הַזְהָרָה, הֶחָפֵץ אֵפוֹא, יִקַּח לוֹ אֶל אֱלֹהָיו דָּרֶךְ³⁴⁵⁷: ל אַךְ לֹא תַּחְפֹּצוּ בִּלְתִּי אִם יַחְפֹּץ אֱלֹהִים. כִּי אֱלֹהִים יוֹדֵעַ וְחָכָם: לא יָבִיא אֶת אֲשֶׁר יַחְפֹּץ בְּרַחֲמָיו³⁴⁵⁸, אַךְ הַפּוֹשְׁעִים הֵכִין לָהֶם עֹנֶשׁ דְּאָבָה:

פָּרָשַׁת הָשְּׁלוּחוֹת³⁴⁵⁹

נִתְּנָה בְמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ חֲמִשִּׁים

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א נִשְׁבַּעתִּי בַּשְּׁלוּחוֹת הַחוֹצְצוֹת זֹאת אַחֲרֵי זֹאת³⁴⁶⁰: ב וּבַסּוֹעֲרוֹת סָעוֹר³⁴⁶¹: ג וּבַמְפִיצוֹת הָפֵץ³⁴⁶²: ד וּבַמַּפְרִידוֹת הַפְרֵד³⁴⁶³: ה וּבַמּוֹדִיעֹות הַהַזְהָרָה: ו לְהַצְדִּיק אוֹ לְהוֹכִיחַ³⁴⁶⁴: ז כִּי אֶת אֲשֶׁר נִבְּאוּ לָכֶם בּוֹא יָבוֹא: ח וְכַאֲשֶׁר הַכּוֹכָבִים יֵאָסֵף אוֹרָם: ט וְכַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם יְפוֹרְרוּ לְאָבָק: י וְכַאֲשֶׁר הֶהָרִים יִזֹרוּ לְעָפָר: יא וְכַאֲשֶׁר הַשְׁלִיחִים יִקָּבַע לָהֶם זְמָן³⁴⁶⁵: יב עַד לְאֵיזֶה יוֹם אֻחַר הַמּוֹעֵד?: יג עַד לְיוֹם הַהֶבְדֵּל³⁴⁶⁶: יד וּמַה יּוֹרְךָ דַּעַת מַה הוּא יוֹם הַהֶבְדֵּל?: טו אוֹי לָהֶם בַּיּוֹם הַהוּא לָמְכַחֲשִׁים³⁴⁶⁷: טז הַאִם לֹא הִשְׁמַדְנוּ אֶת הָרִאשׁוֹנִים: יז אַחֲרֵי כֵן הֵבֵאנוּ אַחֲרֵיהֶם אֶת הָאַחֲרוֹנִים?: יח כָּזֹאת נִפְעַל בַּפּוֹשְׁעִים: יט אוֹי לָהֶם בַּיּוֹם הַהוּא לַמְכַחֲשִׁים: כ הַאִם לֹא בָּרָאנוּ אֶתְכֶם מִמַּיִם נִמְאָסִים³⁴⁶⁸? כא וַנָּשֶׁת אוֹתָם בְּמָכוֹן נָכוֹן³⁴⁶⁹: כב עַד לְמוֹעֵד קָבוּעַ³⁴⁷⁰: כג וַנּוּכַל, כִּי אָכֵן מַה טּוֹב הַיָּכוֹל³⁴⁷¹: כד אוֹי לָהֶם בַּיּוֹם הַהוּא לַמְכַחֲשִׁים: כה הַאִם לֹא שַׁתְנוּ אֶת הָאָרֶץ כּוֹלֶלֶת בְּתוֹכָהּ: כו אֶת הַחַיִּים וְהַמֵּתִים: כז וַנָּשֶׁת בְּתוֹכָהּ מוֹסְדֵי־הָרִים נִשָּׂאִים³⁴⁷² וַנַּשְׁקֶה אֶתְכֶם מַיִם מְתוּקִים: כח אוֹי לָהֶם בַּיּוֹם הַהוּא לַמְכַחֲשִׁים: כט “לְכוּ אֶל זֶה³⁴⁷³ אֲשֶׁר הֱיִיתֶם מְכַחֲשִׁים בּוֹ: ל לְכוּ אֶל צֵל בַּעַל שְׁלֹשָׁה סְעִיפִים³⁴⁷⁴: לא לֹא מֵצַל וְלֹא יוֹעִיל בִּפְנֵי הַלֶּהָבָה: לב כִּי אִם יִירוּ גִּצִּים כַּמִּגְדָּלִים: לג כְּמוֹ הָיוּ גְמלִּים צְהֻבִּים”: לד אוֹי לָהֶם בַּיּוֹם הַהוּא לַמְכַחֲשִׁים: לה זֶה יוֹם לֹא יֶהְגּוּ (בוֹ): לו וְלֹא יִנָּתֵן לָהֶם אֲשֶׁר יִצְטַדָּקוּ: לז אוֹי לָהֶם בַּיּוֹם הַהוּא לַמְכַחֲשִׁים: לח “זֶה יוֹם הַהֶבְדֵּל אֲשֶׁר אֲסַפְנוּכֶם וְאֶת הָרִאשׁוֹנִים³⁴⁷⁵: לט וְאִם מְזִמָּה לָכֶם הִנֵּה זֹמּוּ אוֹתָהּ לִי”: מ אוֹי לָהֶם בַּיּוֹם הַהוּא לַמְכַחֲשִׁים: מא אַךְ יִרְאֵי הָאֱלֹהִים בִּצְלָלִים וּמַעְיָנוֹת: מב וּפֵרוֹת מֵאֲשֶׁר יִתאוּוּ: מג “אִכְלוּ וּשְׁתוּ לְעָנְגָה בַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם”³⁴⁷⁶: מד הִנֵּה כָּזֹאת נִגְמֹל לְעוֹשֵׂי הַטּוֹב: מה אוֹי לָהֶם בַּיּוֹם הַהוּא לַמְכַחֲשִׂים: מו “אִכְלוּ וְהִתְעַנְּגוּ מְעָט, כִּי פּוֹשְׁעִים אַתֶּם”³⁴⁷⁷: מז אוֹי לָהֶם בַּיּוֹם הַהוּא לַמְכַחֲשִׁים: מח וּבְהֵאָמֵר לָהֶם “כִּרְעוּ”, לֹא יִכְרְעוּ: מט אוֹי לָהֶם בַּיּוֹם הַהוּא לַמְכַחֲשִׁים: נ בְּאֵיזוֹ שְׁמוּעָה יַאֲמִינוּ אֵפוֹא אַחֲרֵי זֹאת?³⁴⁷⁸:

פָּרָשַׁת הַדָּבָר³⁴⁷⁹

נִתְּנָה בְּמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ אַרְבָּעִים וְאֶחָד

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א עַל אוֹדוֹת מַה יִשְׁאֲלוּ זֶה אֶת זֶה?: ב עַל אוֹדוֹת הַדָּבָר הַגָּדוֹל³⁴⁸⁰: ג אֲשֶׁר הֵם נֶחֱלָקִים בּוֹ: ד לֹא וָלֹא, יָדוֹעַ יֵדְעוּ: ה וְשׁוּב פַּעַם לֹא וָלֹא, יָדוֹעַ יֵדְעוּ: ו הַאִם לֹא שַׁתְנוּ אֶת הָאָרֶץ יָצוּעַ³⁴⁸¹: ז וְאֶת הֶהָרִים יְתֵדוֹת³⁴⁸²: ח וַנִּבְרָא אֶתְכֶם (שְׁנֵי) מִינִים³⁴⁸³: ט וַנָּשֶׁת אֶת תְּנוּמַתְכֶם לִמְנוּחָה³⁴⁸⁴: י וָנָּשֶׁת אֶת הַלַּיְלָה לִכְסוּת³⁴⁸⁵: יא וַנָּשֶׁת אֶת הַיּוֹם לְמִחְיָה³⁴⁸⁶: יב וַנִּבְנֶה מֵעַל לָכֶם שִׁבְעָה מוּצָקִים³⁴⁸⁷: יג וַנָּשֶׁת מְאוֹרוֹת דּוֹלְקִים³⁴⁸⁸: יד וַנּוֹרֶד מִן הָעֲנָנִים הָרָצִים אָרְחָם מַיִם שׁוֹפְעִים: טו לְמַעַן נוֹצִיא בָּהֶם גַּרְעִין וָצֶמַח: טז וְגַנּוֹת סְבוּכוֹת וּצְפוּפוֹת: יז אָכֵן יוֹם הַהֶבְדֵּל הוּא לְמוֹעֵד קָבוּעַ³⁴⁸⁹: יח יוֹם בּוֹ יִתָּקַע בַּשּׁוֹפָר וּבָאתֶם מַחֲנוֹת³⁴⁹⁰ יט וְנִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וְהָיוּ (מְלֵאִים) שְׁעָרִים³⁴⁹¹: כ וְנֶעְתִּקוּ הֶהָרִים מִמְּקוֹמָם³⁴⁹² וְהָיוּ כָאֵד: כא אָכֵן גֵּיהִנֹּם יִהְיֶה מַאֲרָב: כב לַמַּמְרִים (מְקוֹם) שִׁיבָה³⁴⁹³: כגִ יִשְׁהוּ בָהּ יָמִים רַבִּים³⁴⁹⁴: כד לֹא יִטְעֲמוּ בְּתוֹכָהּ לֹא צוֹנְנִים וְלֹא מַשְׁקֶה: כה כִּי אִם רוֹתְחִים וְנֶאֱלָחִים³⁴⁹⁵: כו גְּמוּל מַתְאִים: כז כִּי הֵם לֹא הָיוּ מְצַפִּים לְחֶשְׁבּוֹן³⁴⁹⁶: כח וַיְכַחֲשׁוּ בְאוֹתוֹתֵינוּ כַּחֵשׁ: כט וְאוּלָם כָּל דָּבָר מָנִינוּ בִּכְתָב³⁴⁹⁷: ל “טַעֲמוּ אֵפוֹא, וְלֹא יִתָּכֵן אֲשֶׁר נוֹסִיף לָכֶם בִּלְתִּי אִם עֹנֶשׁ”: לא אַךְ לְיִרְאֵי הָאֱלֹהִים מִפְלָט: לב חֻרְשׁוֹת וּכְרָמִים: לג וּבְנוֹת שָׁדַיִם מְלֵאִים בְּנוֹת גִּילָם³⁴⁹⁸: לד וְכוֹס גְּדוּשָׁה: לה לֹא יִשְׁמְעוּ בָהּ לֹא דִבְרֵי לַהַג וְלֹא כָזָב³⁴⁹⁹: לו גְּמוּל מֵאֵת אֱלֹהֶיךָ, מַתָּת בְּחֶשְׁבּוֹן³⁵⁰⁰: לז אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר בֵּין אֵלֶּה, הָרַחֲמָן, לֹא עֹז לָהֶם לְדַבֵּר בְּפָנָיו³⁵⁰¹: לח בַּיּוֹם אֲשֶׁר יָקוּמוּ הָרוּחַ³⁵⁰² וְהַמַּלְאָכִים בַּמַּעֲרָכָה לֹא יְדַבֵּרוּ, בִּלְתִּי אִם אֶת אֲשֶׁר יִתֵּן לוֹ הָרַחֲמָן לְדַבֵּר³⁵⁰³ וְדִבֵּר נְכוֹחוֹת: לט זֶה הַיּוֹם הוּא הָאֱמֶת, וַאֲשֶׁר יַחְפֹּץ יִקַּח לוֹ אֶל אֱלֹהָיו שִׁיבָה: מ אָכֵן אֲנַחְנוּ הִזְהַרְנוּכֶם מִפְּנֵי עֹנֶשׁ קָרוֹב: מא מִפְּנֵי יוֹם יִרְאֶה (בוֹ) הָאָדָם אֶת אֲשֶׁר קִדְּמוּ יִדָיו לַעֲשׂוֹת, וְאָמַר הַכּוֹפֵר: “מִי יִתֵּן וְהָיִיתִי לְעָפָר”:

פּרָשַׁת הָעוֹקְרוֹת³⁵⁰⁴

נִתְּנָה בְּמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ אַרְבָּעִים וְשִׁשָּׁה

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א נִשְׁבַּעְתִּי בָּעוֹקְרוֹת בְּאוֹן³⁵⁰⁵: ב בַּמּוֹצִיאוֹת הוֹצֵא בְּרֹךְ³⁵⁰⁶: ג וּבַמְשוֹטְטוֹת שׁוֹטֵט³⁵⁰⁷: ד וְהָעוֹבְרִים עָבוֹר בָּרֹאשׁ³⁵⁰⁸: ה וְהַמְנַהֲגוֹת אֶת הַמֶּמְשָׁלָה³⁵⁰⁹: ו (יֵשׁ) אֲשֶׁר תִּרְעַד הָרוֹעֶדֶת³⁵¹⁰: ז וּבָאָה אַחֲרֶיהָ הַבָּאָה אַחֲרֶיהָ³⁵¹¹: לְבָבוֹת בַּיּוֹם הַהוּא יֶחֱרָדוּ: ט מַבָּטֵיהֶם יִשְׁפָּלוּ: י יֹאמְרוּ: “הַאִם אֲנַחְנוּ מוּשָׁבִים עַל עִקְבוֹתֵינוּ?³⁵¹²: יא הַאִם אַחֲרֵי אֲשֶׁר הָיִינוּ עֲצָמוֹת נִרְקָבוֹת?” יב וְאָמְרוּ: “זֶה הוּא, אִם כֵּן, גִּלְגּוּל³⁵¹³ לָאֲבַדּוֹן”: יג וְאוּלָם רַק תֵּקַע (שׁוֹפָר) אֶחָד הוּא³⁵¹⁴: יד וְהִנֵּה הֵם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ³⁵¹⁵:

טו הַאִם בָּא אֵלֶיךָ דְּבַר קוֹרוֹת משֶׁה?³⁵¹⁶: טז כַּאֲשֶׁר קָרָא אֱלֹהָיו בָּעֵמֶק הַמְקֻדָּשׁ טֻוָא³⁵¹⁷: יז (לֵאמֹר) “לֵךְ אֶל פַּרְעֹה, כִּי הִמְרָה³⁵¹⁸: יח וֶאֱמֹר: הַאִם (חֵפֶץ) לְךָ לְהִזַּכּוֹת? יט וְאַנְחֶה אוֹתְךָ אֶל אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר תִּירָא (אוֹתוֹ)”: כ וַיַרְאֵהוּ ת הָאוֹתוֹת הַגְּדוֹלִים³⁵¹⁹: כא אַךְ הוּא כִּחֵשׁ וְהִמְרָה³⁵²⁰: כב וַיִּ רֶף³⁵²¹ וַיָּאֹץ: כג וַיֶּאֱסֹף³⁵²² וַיִקְרָא: כד וַיּאֹמֶר: "אָנֹכִי כז הַאִם אַתֶּם חֲזָקִים לִבְרִיאָה אִם הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר בָּנָה אוֹתָם³⁵²³: כח רוֹמֵם שִׂיאָם וַיַעַרְכֵם: כט וַיַּחֲשֵׁךְ לֵילָם וַיּוֹצֵא אוֹר יוֹמָם: ל וְאֶת הָאָרֶץ אַחֲרֵי זֹאת רְקָעָה: לא הוֹצִיא מִתּוֹכָהּ מֵימֶיהָ וּמִרְעֶהָ: לב וְאֶת הֶהָרִים יִסֵּד אוֹתָם: לג מַתָּת לָכֶם וּלְמִקְנֵיכֶם: לד וְכַאֲשֶׁר תָּבוֹא הַשַּׁלֶּטֶת הַגְּדוֹלָה³⁵²⁴: לה יוֹם בּוֹ יַזְכִּירוּ אֶת הָאָדָם אֶת אֲשֶׁר עָמָל: לו וְנִגְלְתָה שְׁאוֹל לְכָל אֲשֶׁר יִרְאֶה³⁵²⁵: לז וְאוּלָם לָזֶה אֲשֶׁר הִמְרָה: לח וַיְבַכֵּר אֶת חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה: לט הִנֵּה שְׁאוֹל הִיא הַמָּדוֹר: מ וְאוּלָם לָזֶה אֲשֶׁר יָרֵא מְקוֹם אֱלֹהָיו³⁵²⁶: וַיַּנֵא אֶת נַפְשׁוֹ מִן הַתַּאֲוָה: מא הִנֵּה הַגַּנָּה הִיא הַמָּדוֹר: מב יִשְׁאֲלוּךָ עַל דְּבַר “הַשָּׁעָה” מָתַי עֵת בּוֹאָהּ³⁵²⁷: מג בַּמָּה אַתָּה מוֹדִיעַ עַל אוֹדוֹתֶיהָ?: מד אֶל אֱלהֶיךָ קִצָּהּ³⁵²⁸: מה אָכֵן אַתָּה רַק מַזְהִיר אֶת אֲשֶׁר יִירָא מִפָּנֶיהָ: מו דּוֹמִים יִהְיוּ בַּיּוֹם אֲשֶׁר יִרְאוּהָ³⁵²⁹ כְּמוֹ לא הִתְמַהְמְהוּ בִּלְתִּי אִם עֶרֶב אֶחָד אוֹ אוֹר בֹּקֶר אֶחָד אֲשֶׁר לוֹ³⁵³⁰:

פָּרָשַׁת קָמַט מִצחוֹ³⁵³¹

נִתְּנָה בְמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א קָמַט מִצְחוֹ וַיִפֶן עֹרֶף: ב בְּבוֹא אֵלָיו הָעִוֵּר³⁵³²: ג וּמַה יוֹרְךָ דַּעַת, אוּלַי יזַּכֶּה: ד אוֹ יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ וְתוֹעִיל לוֹ הַהַזְהָרָה: ה וְאוּלָם אֶת אֲשֶׁר הִתְעַשֶּׁר: ו אוֹתוֹ אַתָּה מְקַבֵּל בְּכָבוֹד: ז וְאֵין עָלֶיךָ (עָוֹן) אִם לֹא יִזַּכֶּה³⁵³³: ח וְאוּלָם זֶה אֲשֶׁר בָּאֲךָ אָץ: ט וְהוּא יִירָא (אֶת אֱלֹהִים): הִנֵּה אַתָּה מַסִּיעַ דַּעְתְּךָ מֵמֶּנּוּ: יא לֹא וָלֹא אָכֵן הִיא הַזְהָרָה: יב וְכָל אֲשֶׁר חָפֵץ יָשִׁיב אֶת הַדָּבָר אֶל לִבּו³⁵³⁴: יג בִּמְגִּלוֹת³⁵³⁵ נִכְבָּדוֹת: יד נַעֲלוֹת מְטֹהָרוֹת: טו בִּידֵי סוֹפְרִים נִכְבָּדִים וִישָׁרִים³⁵³⁶:

טז מָוֶת לָאָדַם³⁵³⁷ כַּמָּה כוֹפֶר הוּא?: יז מֵאֵיזֶה דָבָר בְּרָאוֹ? יח מִטִּפָּה בְּרָאוֹ³⁵³⁸: יט בְּרָאוֹ וַיַעַרְכֶנּוּ: כ וַיָּסָל לוֹ אֶת הַדֶּרֶךְ³⁵³⁹: כא אַחֲרֵי כֵן הֱמִיתוֹ וַיִּקְבְּרֶנוּ³⁵⁴⁰: כב וְאַחֲרֵי כֵן, אִם חָפֵץ, יְקִימֵהוּ לִתְחִיָּה: כג לֹא וָלא אָכֵן אִם לֹא יְמַלֵּא אַחֲרֵי מִצְוָתוֹ³⁵⁴¹: כד הִנֶּה יִתְבּונֵן נָא אֶל מַאֲכָלוֹ³⁵⁴²: כה אֲנַחְנוּ הֲרִיקֹונוּ אֶת הַמַּיִם הָרֵק³⁵⁴³: כו אַחֲרֵי כֵן בִּקַּעְנוּ אֶת הָאָרֶץ בַּקֵּעַ: כז וַנַּצְמַח בָּהּ גַּרְעִין: כח וְעֵנָב וְתִלְתָּן: כט וָזַיִת וָתֹמֶר: ל וְגַנּוֹת עֲבֻתּוֹת: לא וָפֶרִי וּמִרְעֶה: לב מַתָּת לָכֶם וּלְמִקְנֵיכֶם³⁵⁴⁴: לג וְכַאֲשֶׁר יָבוֹא קוֹל הַשָּׁאוֹן³⁵⁴⁵: לד יוֹם בּוֹ יִבְרַח הָאִישׁ מֵאָחִיו: לה וּמֵאִמּוֹ וְאָבִיו: לו וּמֵחֲבֶרְתּוֹ וּמִבָּנָיו³⁵⁴⁶: לז לְכָל אִישׁ מֵהֶם בַּיּוֹם הַהוּא עִנְיָן יִהְיֶה לוֹ רַב בּוֹ: לח (יֵשׁ) פָּנִים בַּיּוֹם הַהוּא מְאִירוֹת: לט צוֹחֲקוֹת שְׂמֵחוֹת: מ (יֵשׁ) פָּנִים בַּיּוֹם הַהוּא עֲלֵיהֶן אָבָק: מא תְּכַסֶּה אוֹתָן אֲפֵלָה: מב אֵלֶּה הֵם הַכּוֹפְרִים הַפּוֹשְׁעִים:

פָּרָשַׁת הַקִפּוּל³⁵⁴⁷

נִתְּנָה בְּמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ עֶשְׂרִים וְתִשְעָה

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א כַּאֲשֶׁר תְּקֻפַּל הַשֶּׁמֶשׁ³⁵⁴⁸: ב וְכַאֲשֶׁר יִשְּׁרוּ הַכּוֹכָבִים: ג וְכַאֲשֶׁר יֶעְתְּקוּ הֶהָרִים: ד וְכַאֲשֶׁר תִּנָּטַשְׁנָה הַגְּמַלּוֹת בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי לְהֶרְיוֹנָן: ה וְכַאֲשֶׁר תֵּאָסַפְנָה חַיּוֹת־הַבָּר: ו וְכַאֲשֶׁר הַיַּמִּים יִרְתָּחוּ³⁵⁴⁹: ז וְכַאֲשֶׁר הַנְּפָשׁוֹת תִֹּזָּוַגְנָה³⁵⁵⁰: ח וְכַאֲשֶׁר יִשְׁאֲלוּ אֶת פִּי הַבָּנוֹת הַקְּבוּרוֹת חַיּוֹת: ט בְּאֵיזֶה חֵטְא הוּמָתוּ³⁵⁵¹: י וְכַאֲשֶׁר הַמְּגִלּוֹת תִּפָּרַשְׂנָה³⁵⁵²: יא וְכַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם יֵעָקְרוּ מִמְּקוֹמָם: יב וְכַאֲשֶׁר הַשְּׁאוֹל תִּתְלַהֵט: יג וְכַאֲשֶׁר הַגִּנָּה תָּקְרַב³⁵⁵³: יד (אָז) תֵּדַע נֶפֶשׁ אֶת אֲשֶׁר הֵבִיאָה (אִתָּה): טו אָכֵן לֹא אֶשָּׁבַע³⁵⁵⁴ בַּכּוֹכָבִים הַנְּסוֹגִים לְאָחוֹר: טז הַנָּעִים וְהַמִּסְתַּתְּרִים³⁵⁵⁵: יז וּבַלַּיְלָה בְּבוֹא חֶשְׁכָתוֹ: יח וּבַשַּׁחַר בְּעֵת יָפוּחַ: יט כִּי הוּא³⁵⁵⁶ דִּבְרֵי שָׁלִיחַ נִכְבָּד³⁵⁵⁷: כ בַּעַל כֹּחַ לִפְנֵי בַּעַל כִּסֵּא הַכָּבוֹד, נָכוֹן: כא יִשְׁמְעוּ לְקוֹלוֹ³⁵⁵⁸ וְ(הוּא) נֶאֱמָן: כב וְאֵין חֲבֶרְכֶם מְשֻׁגָּע³⁵⁵⁹: כג וּכְבָר רָאָהוּ³⁵⁶⁰ בָּאֹפֶק הַבָּהִיר³⁵⁶¹: כד וְאֵין הוּא מֵטִיל סָפֵק בִּדְבַר הַתַּעֲלוּמָה³⁵⁶²: כה וְאֵין הוּא דִּבְרֵי שָׂטָן אָרוּר³⁵⁶³: כו אָנָה תֵלְכוּ אֵפוֹא: כז אֵין הוּא בִּלְתִּי אִם הַזְהָרָה לִבְנֵי אָדָם³⁵⁶⁴: כח לְכָל הֶחָפֵץ מִכֶּם לָלֶכֶת נְכוֹנָה: כט אַךְ לֹא תַחְפֹּצוּ, בִּלְתִּי אִם יַחְפֹּץ אֱלֹהִים רִבּוֹן הָעוֹלָמִים³⁵⁶⁵:

פָּרָשַׁת הַבֶּקַע³⁵⁶⁶

נִתְּנָה בְּמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ תִּשְׁעָה עָשָר

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א כַּאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם יִתְפּוֹרָרוּ:³⁵⁶⁷ ב וְכַאֲשֶׁר הַכּוֹכָבִים יְפֻזָּרוּ: ג וְכַאֲשֶׁר הַיַּמִּים יִבָּקֵעוּ³⁵⁶⁸: ד וְכַאֲשֶׁר הַקְּבָרִים יֵהָפֵכוּ³⁵⁶⁹: ה תֵּדַע נֶפֶשׁ אֶת אֲשֶׁר קִדְּמָה (לַעֲשׂוֹת מִטּוֹב) וְאֶת אֲשֶׁר אֵחֲרָה³⁵⁷⁰: ו הוֹי הָאָדָם, מַה הִתְעָה אוֹתְךָ בִּדְבַר אֱלֹהֶיךָ הַנָּדִיב: ז אֲשֶׁר בְּרָאֲךָ ויַּעַרְכֶךָ וַיְתַכְּנֶךָ: ח בְּכָל צוּרָה אֲשֶׁר חָפֵץ עִצְּבֶךָ³⁵⁷¹: ט לֹא וָלֹא אָכֵן תְּכַחֲשׁוּ בַדִּין: י וְאָמְנָם שׁוֹמְרִים (מָפְקָדִים) עֲלֵיכֶם: יא נִכְבָּדִים כּוֹתְבִים³⁵⁷²: יב יֵדְעוּ אֶת אֲשֶׁר תִּפְעָלוּ: יג אָכֵן הַיְשָׁרִים בִּנְעִימֹות: יד וְאוּלָם הַפּוֹשְׁעִים בִּשְׁאוֹל: טו יִהְיוּ צָלִי בָהּ בְּיוֹם הַדִּין: טז וְלֹא יֵעָדְרוּ מִתּוֹכָהּ: יז וּמַה יוֹרְךָ דַּעַת מַה הוּא יוֹם הַדִּין: יח וְשׁוּב, מַה יוֹרְךָ דַּעַת מַה הוּא יוֹם הַדִּין?: יט יוֹם לֹא תוּכַל נֶפֶשׁ לְהוֹעִיל לְנֶפֶשׁ בִּמְאוּמָה, וְהַפְּקֻדָּה בַיּוֹם הַהוּא לֵאלֹהִים:

פָּרָשַׁת מַחְסִירֵי הַמִּדָּה וְהַמִּשְׁקָל³⁵⁷³

נִתְּנָה בְּמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ שְׁלֹֹשִים וָשֵׁשׁ

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א אוֹי לַהֶם לְמַחְסִירֵי הַמִּדָּה וְהַמִּשְׁקָל: ב אֲשֶׁר בְּמָדְדָם לְעַצְמָם מֵאֵת בְּנֵי אָדָם יְמַלְּאוּ הַמִּדָּה: ג אַךְ בְּמָדְדָם אוֹ בְשָׁקְלָם לָהֶם³⁵⁷⁴ יַחְסִירוּ: ד הַאִם לֹא יַחְשְׁבוּ כִּי יוּקְמוּ לִתְחִיָּה³⁵⁷⁵: ה לְיוֹם גָּדוֹל: ו יוֹם יַעַמְדוּ בְּנֵי הָאָדָם לִפְנֵי רִבּוֹן הָעוֹלָמִים?: ז לֹא וָלֹא, אָכֵן סֵפֶר³⁵⁷⁶ הַפּוֹשְׁעִים הוּא בְּסִגִּ’ין³⁵⁷⁷: ח וּמַה יוֹרְךָ דַּעַת מַה הוּא סִגִּ’ין?: ט סֵפֶר רָשׁוּם: י אוֹי לָהֶם בַּיּוֹם הַהוּא לַמְכַחֲשִׁים³⁵⁷⁸: יא אֲשֶׁר יְכַחֲשׁוּ בְּיוֹם הַדִּין: יב וְלֹא יְכַחֵשׁ בּוֹ בִּלְתִּי אִם כָּל עוֹבֵר חֹק וְחוֹטֶא: יג אֲשֶׁר בְּהִקָּרֵא לְפָנָיו אוֹתוֹתֵינוּ³⁵⁷⁹, אָמַר: “בַּדֵּי הָרִאשׁוֹנִים”³⁵⁸⁰: יד לֹא וָלֹא, אָכֵן חֲלוּדָה הֶעֱלָה עַל לִבָּם, הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיוּ עושִׂים³⁵⁸¹: טו לֹא וָלֹא, אָכֵן בַּיּוֹם הַהוּא יֵעָצְרוּ מֵ(רְאוֹת אֶת) אֱלֹהֵיהֶם: טז וְהָיוּ צְלִי שְׁאוֹל: יז וְיֵאָמֵר (אֲלֵיהֶם): “זֶה הוּא אֲשֶׁר כִּחַשְׁתֶּם בּוֹ”: יח לֹא וָלֹא, אָכֵן סֵפֶר הַיְשָׁרִים הוּא בְעִלִּיּוּן³⁵⁸²: יט וּמַה יוֹרְךָ דַּעַת מַה הוּא עִלִּיּוּן?: כ סֵפֶר רָשׁוּם: כא יָעִידוּ עָלָיו הַמְקֹרָבִים³⁵⁸³: כב אָכֵן הַיְשָׁרִים בְּתוֹךְ נְעִימֹות: כג עַל הָעֲרָשׂוֹת יִרְאוּ³⁵⁸⁴: כד תַּכִּיר בִּפְנֵיהֶם זֹהַר הַנְּעִימוֹת: כה יָשְׁקוּ יַיִן צָלוּל, חָתוּם: כו בְֹּחוֹתַם מוֹר³⁵⁸⁵ וְלָזֶה יִשְׁתּוֹקְקוּ הַמִּשְׁתּוֹקְקִים: כז וּמִמְסָכוֹ מִתַּנְסִים³⁵⁸⁶: כח מַעְיָן יִשְׁתוּ מִמֶּנוּ הַמְקֹרָבִים (לֵאלֹהִים): כט אָכֵן אֵלֶּה אֲשֶׁר פָּשְׁעוּ הָיוּ צוֹחֲקִים עַל הַמַּאֲמִינִים³⁵⁸⁷: ל וּבְפָגְשָׁם אוֹתָם הָיוּ מְרַמְּזִים זֶה לָזֶה: לא וּבִפְנוֹתָם וּבָאוּ אֶל בֵּיתָם פָּנוּ מִתְעַנְּגִים³⁵⁸⁸: לב וְכַאֲשֶׁר רָאוּ אוֹתָם אָמְרוּ: “אָכֵן אֵלֶּה הֵם הַתּוֹעִים”: לג וְ(אּוּלָם) לֹא נִשְׁלְחוּ לְשׁוֹמְרִים עֲלֵיהֶם³⁵⁸⁹: לד וְאָמְנָם הַיּוֹם יִצְחֲקוּ אֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ עַל הַכּוֹפְרִים: לה עַל הָעֲרָשׂוֹת יִרְאוּ³⁵⁹⁰: לו הַאִם לֹא שֻׁלַּם לַכּוֹפְרִים כַּאֲשֶׁר הָיוּ עוֹשִׂים?:

פָּרָשַׁת הַפֶּרֶץ³⁵⁹¹

נִתְּנָה בְמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א בְּהִפָּרֵץ הַשָּׁמַיִם: ב וְהֶאֱזִינוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְהָכְשְׁרוּ (לָזֶה): ג וּבְהִתְמוֹדֵד הָאָרֶץ: ד וְהִשְׁלִיכָה אֶת אֲשֶׁר בְּתוֹכָהּ, וְהִתְרוֹקְנָה: ה וְהֶאֱזִינָה לֵאלֹהֶיהָ וְהָכְשְׁרָה (לָזְה): ו הוֹי בֶּן הָאָדָם, אַתָּה יָגֵעַ יְגִיעָה (לְהַגִּיעַ) אֶל אֱלֹהֶיךָ, וְאָמְנָם תִּפְגְּשֶׁנּוּ: ז וְאוּלָם הָאִישׁ אֲשֶׁר יִנָּתֵן (לוֹ סִפְרוֹ³⁵⁹²) בִּימִינוֹ: ח יְחַשְּׁבוּ עִמּוֹ חֶשְׁבּוֹן קַל³⁵⁹³: ט וּפָנָה אֶל בֵּיתֹו³⁵⁹⁴ שָׂמֵחַ: י וְאוּלָם אֲשֶׁר יִנָּתֵן לוֹ סִפְרוֹ מֵאַחֲרֵי גַּבּוֹ³⁵⁹⁵: יא יִקְרָא: “הוֹי שֶׁבֶר”³⁵⁹⁶: יב וְהָיָה צְלִי לֶהָבָה: יג כִּי הוּא הָיָה שָׂמֵחַ בְּבֵיתוֹ³⁵⁹⁷: יד כִּי דִמָּה אֲשֶׁר לֹא יִתָּכֵן כִּי יָשׁוּב³⁵⁹⁸: טו לֹא כִי, אָכֵן אֱלֹהָיו הִתְבּנֹן אֵלָיו³⁵⁹⁹: טז אָכֵן לֹא אִשָּׁבַע³⁶⁰⁰ בְּדִמְדוּמֵי שְׁקִיעַת הַשֶּׁמֶשׁ: יז וּבלַּיְלָה וּבַאֲשֶׁר יָעֵז³⁶⁰¹: יח וּבַיָרֵחַ בְּהִלּוֹ: יט כִּי אָכֵן תִּסְעוּ מִמַּעֲרָכָה אֶל מַעֲרָכָה³⁶⁰²: כ מַה־לָּהֶם אֵפוֹא כִּי לֹא יַאֲמִינוּ?: כא וּבְהִקָּרֵא לִפְנֵיהֶם הַקֻּרְאָן לֹא יִשְׁתַּחֲווּ³⁶⁰³: כב אֲבָל אֵלֶּה אֲשֶׁר כָּפְרוּ יְכַחֵשׁוּ: כב וֵאלֹהִים הַיֹּוֹדֵעַ אֶת אֲשֶׁר יָשִׂימוּ בְּאַמְתַּחְתָֹּם³⁶⁰⁴: כד הֹודַע אוֹתָם אֵפוֹא עֹנֶשׁ דְּאָבָה³⁶⁰⁵: כה בִּלְעֲדֵי אֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ וַיַעֲשׂוּ הַיָּשָׁר אֲשֶׁר לָהֶם שָׂכָר מִּבְּלִי צַפּוֹת לְהַכָּרַת טוֹבָה³⁶⁰⁶:

פָּרָשַׁת הַמַּזָּלוֹת³⁶⁰⁷

נִתְּנָה בְמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א נִשְׁבַּעְתִּי בַּשָּׁמַיִם בַּעֲלֵי הַמַּזָּלוֹת³⁶⁰⁸: ב וּבַיּוֹם הַנּוֹעָד (לַדִּין): ג וּבָעֵד וּבַמּוּעָד³⁶⁰⁹: ד מָוֶת לְאַנְשֶׁי הַשֹּוּחָה: ה (שׁוּחַת) הָאֵשׁ בַּת הַמּוֹקְדָה: ו כַּאֲשֶׁר הֵם יֵשְׁבוּ עָלֶיהָ; ז וְהֵם עֵדִים בַּאֲשֶׁר עָשׂוּ בַּמַּאֲמִינִים³⁶¹⁰: ח וּבַאֲשֶׁר נָתְנוּ בָּהֶם דֹּפִי רַק עַל אֲשֶׁר יַאֲמִינוּ בֵּאלֹהִים³⁶¹¹ הַגִּבּוֹר וְהַמְהֻלָּל: ט אֲשֶׁר לוֹ מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ. וֵאלֹהִים עֵד בַּכֹּל: י אָכֵן אֵלֶּה אֲשֶׁר הֵבִיאוּ לִידֵי נִסָּיוֹן אֶת הַמַּאֲמִינִים וְאֶת הַמַּאֲמִינוֹת וְלֹא יָשׁוּבוּ (בִּתְשׁוּבָה) אַחֲרֵי כֵן, הִנֵּה לָהֶם עֹנֶשׁ גֵּיהִנֹּם וְלָהֶם עֹנֶשׁ הַבְּעֵרָה³⁶¹²: יא אַךְ אֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ וַיַּעֲשׂוּ הַיָּשָׁר לָהֶם גַּנּוֹת יִמְשְׁכוּ תַחְתֵּיהֶן הַנְּהָרוֹת זֶה הוּא הָאשֶׁר הַגָּדוֹל: יב אָכֵן הַתְקָפַת אֱלֹהֶיךָ עַּזָּה: יג הוּא אֲשֶׁר יִבְרָא וְיָשִׁיב³⁶¹³: יד וְהוּא הַסַּלָּח וְהַמָּלֵא אַהֲבָה³⁶¹⁴: טו אֲדוֹן כִּסֵּא הַכָּבוֹד הַמְפֹאָר: טז כָּל אֲשֶׁר חָפֵץ יַעֲשֶׁה³⁶¹⁵: יז הַאִם הִגִּיעַ אֵלֶיךָ סִפּוּר הַגְּדוּדִים?: יח פַּרְעֹה וְתַמוּד?: יט וְאוּלָם אֵלֶּה אֲשֶׁר כָּפְרוּ, בְכַחַשׁ: כ אַךְ אֱלֹהִים יָסֵב אוֹתָם מֵאַחֲרֵיהֶם: כא אָכֵן (זֶה) הוּא קֻרְאָן מְּפֹאָר: כב עַל לוּחַ שָׁמוּר³⁶¹⁶:

פָּרָשַׁת הַכּוֹכָב הַמּוֹפִיעַ בַּלַּיְלָה³⁶¹⁷

נִתְּנָה בְמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ שִׁבְעָה עָשָׂר

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א נִשְׁבַּעְתִּי בַּשָּׁמַיִם וּבַכּוֹכָב הַמּוֹפִיעַ בַּלָּיִלָה³⁶¹⁸: ב וּמַה יוֹרְךָ דַּעַת מַה הוּא הַכּוֹכָב הַמּוֹפִיעַ בַּלַּיְלָה: ג הַכּוֹכָב הַקּוֹרֵן: ד כִּי אָכֵן כָּל נֶפֶשׁ שׁוֹמֵר עָלֶיהָ³⁶¹⁹: ה יִתְבּוֹנֵן נָא הָאָדָם מִמַּה נִּבְרָא: ו נִבְרָא מִמַּיִם זֹרוּ: ז הַיּוֹצְאִים מִבֵּין הַחֲלָּצַיִם וְעַצְמוֹת הֶחָזֶה³⁶²⁰: ח אָכֵן הוּא³⁶²¹ יָכוֹל לְהֲשִׁיבוֹ³⁶²²: ט בַּיּוֹם אֲשֶׁר יִבָּחֲנוּ וְיִבָּדְקוּ הַנִּסְתָּרוֹת: י וְאֵין לוֹ³⁶²³ לֹא כֹחַ וְלֹא עוֹזֵר:

יא נִשְׁבַּעְתִּי בַּשָּׁמַיִם בַּעֲלֵי הַתְּקוּפָה³⁶²⁴: יב וּבָאָרֶץ בַּעֲלַת הַפְּצִיעָה³⁶²⁵: יג כִּי הוּא דָבָר חוֹתֵךְ³⁶²⁶: יד וְאֵין הוּא מַהֲתַלּוֹת: טו אָכֵן הֵם יָזֹמּוּ מְזִמּוֹת: טז וְ(אַף אֲנִי) אָזֹם מְזִמּוֹת³⁶²⁷: יז וְהַרְוַח לָהֶם הַזְּמַן לַכּוֹפְרִים, הַרְוַח לָהֶם אֶת הַזְּמַן קְצָת³⁶²⁸:

פָּרָשַׁת הָעֶלְיוֹן³⁶²⁹

נִתְּנָה בְמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ תֵּשְׁעָה עָשָׂר

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א שַׁבַּח אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ הָעֶלְיוֹן: ב אֲשֶׁר בָּרָא וְצָר צוּרָה³⁶³⁰: ג וַאֲשֶׁר עָרַךְ וְהִנְחָה: ד וַאֲשֶׁר הוֹצִיא הַמִּרְעֶה³⁶³¹: ה וַיַּעֲשֵׂהוּ קַשׁ יָבֵשׁ³⁶³² כֵּהֶה: ו הַקְרֵא נַקְרִיא אוֹתְךָ³⁶³³ וְלא תִּשְׁכַּח: ז בִּלְתִּי אִם אֲשֶׁר חָפֵץ אֱלֹהִים³⁶³⁴ כִּי הוּא יֵדַע אֶת (הַמְדֻבָּר) קוֹל גָּדוֹל וְאֶת הַנִּסְתָּר³⁶³⁵: ח וְנָקֵל אוֹתוֹ לְךָ לַקַּל מִכֹּל³⁶³⁶: ט הַזְהֵר אֵפוֹא אִם הַהַזְהָרָה תּוֹעִיל: י שׁוֹב יָשִׁיב אֶל לֵב זֶה אֲשֶׁר יִירָא (אֱלֹהִים) יא וְשָׂטָה מִמֶּנָּה הָאֲמֵלָל מִכֹּל: יב אֲשֶׁר יִהְיֶה צְלִי (גֵּיהִנֹּם) הָאֵש הַגְּדוֹלָה מִכֹּל: יג וְלֹא יָמוּת בְּתוֹכָהּ וְלֹא יִחְיֶה: יד הִנִּה הִצְלִיחַ זֶה אֲשֶׁר הִזַּכָּה: טו וַיִזְכֹּר אֶת שֵׁם אֱלֹהָיו וַיִּתְפַּלָּל: טז וְאוּלָם (אַתֶּם) תְּבַכְּרוּ אֶת חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה³⁶³⁷: יז אַךְ הָעוֹלָם הַבָּא טוֹב יוֹתֵר וְקַיָּם יוֹתֵר³⁶³⁸: יח הִנֵּה זֶה (כָּתוּב) בַּמְּגִלּוֹת הַקַּדְמוֹנִיּוֹת: יט בִּמְגִלּוֹת אַבְרָהָם וּמשֶׁה³⁶³⁹:

פָּרָשַׁת הָאוֹפֶפֶת³⁶⁴⁰

נִתְּנָה בְּמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א הַאִם הִגִּיעַ אֵלֶיךָ דְּבַר³⁶⁴¹ הָאוֹפֶפֶת³⁶⁴²?: ב (יֵשׁ) פָּנִים בַּיּוֹם הַהוּא מָשְׁפָּלִים: ג עֲמֵלִים וִיגֵעִים³⁶⁴³: ד יִהְיוּ צְלִי אֵשׁ צוֹרֶבֶת: ה יָשְׁקוּ מִמַּעְיַן רוֹתְחִים: ו לֹא מַאֲכָל לָהֶם בִּלְתִּי אִם מִן הַקּוֹץ וְהַדַּרְדָּר³⁶⁴⁴: ז לֹא יַשְׁמִין וְלֹא יוֹעִיל בִּפְנֵי הָרָעָב: ח וְ(יֵשׁ) פָּנִים בַּיוֹם הַהוּא מִתְעַנְּגִים ט שְׂבֵעִים רָצוֹן בַּאֲשֶׁר עָמָלוּ³⁶⁴⁵: י בְּגַנָּה נַעֲלָה³⁶⁴⁶: יא לֹא יִשָּׁמַע בָּהּ דִּבְרֵי לַהַג³⁶⁴⁷: יב בְּתוֹכָהּ מַעְיַן נוֹבֵעַ: יג בְּתוֹכָהּ עֲרָשׂוֹת נִשָּׂאִים³⁶⁴⁸: יד וּגְבִיעִים מֻגָּשִׁים³⁶⁴⁹: טו וְכָרִים עֲרוּכִים: טז וּשְׁטִיחִים פְּרוּשִׂים: יז הַאִם לֹא יִתְבּוֹנְנוּ אֶל הַגְּמַלִּים³⁶⁵⁰ אֵיכָה נוֹצָרוּ: יח וְאֶל הַשָּׁמַיִם אֵיכָה הוּרָמוּ: יט וְאֶל הֶהָרִים אֵיכָה הֻצָּבוּ: כ וְאֶל הָאָרֶץ אֵיכָה רֻקָּעָה: כא הַזְהֵר אֵפוֹא כִּי אַתָּה מַזְהִיר הִנֶּךָ: כב אֵין אַתָּה שַׁלִּיט עֲלֵיהֶם: כג בִּלְתִּי אִם אֲשֶׁר פָּנָה עֹרֶף וְכָפַר: כד וְהֶעֱנִישָׁהוּ אֱלֹהִים הָעֹנֶשׁ הַגָּדוֹל יוֹתֵר³⁶⁵¹: אָכֵן אֵלֵינוּ תְּשׁוּבָתָם: כו וְאַחַר עָלֵינוּ לְחַשֵּׁב עִמָּם:

פָּרָשַׁת הַָשַּׁחַר³⁶⁵²

נִתְּנָה בְּמַכָּה³⁶⁵³ וּפְסוּקֶיהָ שלֹשִׁים

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א נִשְׁבַּעְתִּי בַּשַּׁחַר וְלֵילוֹת עֲשָׂרָה³⁶⁵⁴: ב וּבַכֵּפֶל וּבַיָּחִיד³⁶⁵⁵: ג וּבַלַּיְלָה בְּלֶכְתּוֹ: ד הַאִם (אֵין) בָּזֶה שְׁבוּעָה לְבַעַל תְּבוּנוֹת?: ה הַאִם לֹא רָאִיתָ אֵיכָה עָשָׂה אֱלֹהֶיךָ בְּעָאד: ו וְאִרַם³⁶⁵⁶ בַּעֲלַת הַבִּנְיָנִים הַנִּשָׂאִים³⁶⁵⁷: ז אֲשֶׁר לֹא נִבְרָא כְּמוֹהֶם בָּאָרֶץ: ח וְתַמוּד אֲשֶׁר חָצְבוּ בַּסְּלָעִים בָּעֵמֶק³⁶⁵⁸: ט וּפַרְעֹה בַּעַל הַיְתֵדוֹת³⁶⁵⁹: י אֲשֶׁר הִמְרוּ בָּאָרֶץ: יא וַיַּרְבּוּ לְהַשְׁחִית בָּהּ: יב וַיָּרֶם עַלֵיהֶם אֱלֹהֶיךָ שׁוֹט עֹנֶשׁ³⁶⁶⁰: יג כִּי אֱלֹהֶיךָ בַּמַּאֲרָב³⁶⁶¹: יד וְאוּלָם הָאָדָם אֲשֵׁר יְנַסֶּה אוֹתוֹ אֱלֹהָיו וְכִבְּדוֹ וְנָטָה לוֹ חֶסֶד: טו יֹאמַר: “אֱלֹהַי כִּבְּדָנִי”; טז אַךְ אֲשֶׁר יְנַסֶּה אוֹתוֹ וְחָשַׂךְ מִמֶּנּוּ מְזוֹנוֹ: יז יֹאמַר: “אֱלֹהַי הִקְלָנִי”: יח לֹא וָלֹא³⁶⁶², וְאוּלָם (אַתֶּם) לֹא תְכַבְּדוּ אֶת הַיָּתוֹם: יט וְלֹא תֶחֶרְדוּ לְהַאֲכִיל אֶת הֶעָנִי³⁶⁶³: כ וְתֹאכְלוּ אֶת הַיְרוּשָׁה אָכוֹל כֻּלָּה³⁶⁶⁴: כא וְתֹאהֲבוּ אֶת הַהוֹן אַהֲבָה עַזָּה: כב לֹא וָלֹא. כַּאֲשֶׁר תִּדַּק הָאָרֶץ הִדּוֹק הִדּוֹק³⁶⁶⁵: כג וּבָאוּ אֱלֹהֶיךָ וְהַמַּלְאָכִים מַעֲרָכוֹת מַעֲרָכוֹת: כד וְהוּבָא בַּיּוֹם הַהוּא גֵּיהִנֹּם. בַּיּוֹם הַהוּא יָשִׁיב הָאָדָם אֶל לִבּוֹ. אַךְ אֵיכָה (תּוֹעִיל) לָהֶם הַהַזְהָרָה (עַתָּה)³⁶⁶⁶: כה וְאָמַר: “מִי יִתֵּן וְקִדַּמְתִּי לַעֲשׂוֹת טוֹב לְחַיַּי”³⁶⁶⁷ בַּיּוֹם הַהוּא לֹא יַעֲנִישׁ אָדָם בְּעָנְשׁוֹ³⁶⁶⁸: כו וְלֹא יֶאֱסֹר אָדָם בִּכְבָלָיו³⁶⁶⁹: כז הוֹי אַתְּ הַנֶּפֶשׁ הַשְּׁלֵוָה³⁶⁷⁰: כח שׁוּבִי אֶל אֱלֹהֵיךְ שְׂבֵעַת רָצוֹן וּרְצוּיָה (לֵאלֹהִים): כט וּבוֹאִי בְּתוֹךְ עוֹבְדַי: ל וּבוֹאִי אֶל תּוֹךְ גַּנִּי:

פָּרָשַׁת הַמְּדִינָה³⁶⁷¹

נִתְּנָה בְּמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ עֶשְׂרִים

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א לֹא אִשָּׁבַע³⁶⁷² בַּמְּדִינָה הַזֹּאת³⁶⁷³: ב וְאַתָּה שׁוֹכֵן³⁶⁷⁴ בַּמְּדִינָה הַזֹּאת: ג וּבַיּוֹלֵד וּבַיֻּלַּד³⁶⁷⁵: ד אָכֵן בָּרָאנוּ אֶת הָאָדָם לְעָמָל³⁶⁷⁶: ה הַיְדַמֶּה כִּי לֹא יוּכַל לוֹ גַּם אֶחָד³⁶⁷⁷? ו יֹאמַר כִּלִּיתִי הוֹן עָתָק³⁶⁷⁸: ז הַיְדַמֶּה כִּי לֹא יִרְאֶנּוּ אֶחָד? ח הַאִם לֹא שַׁתְנוּ לוֹ עֵינַיִם: ט וְלָשׁוֹן וּשְׂפָתַיִם: י וַנַּנְחֶה אוֹתוֹ אֶל שְׁתֵּי הָרָמוֹת³⁶⁷⁹: יא וְאוּלָם הוּא לֹא הִתְאַמֵּץ לַעֲלוֹת בְּשֵׁן הָהָר: יב וּמַה יוֹרְךָ דַּעַת מַה הוּא שֵׁן הָהַר?: יג שַׁחֲרֵר עֶבֶד³⁶⁸⁰: יד אוֹ הַאֲכֵל בְּיוֹם רְעָבוֹן: טו יָתוֹם בַּעַל קִרְבָה: טז אוֹ עָנִי שְׁחוֹחַ: יז וַיְהִי מֵאֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ וַיְצַוּוּ אִישׁ אֶת אָחִיו לְהַאֲרִיךְ רוּחַ וַיְצַוּוּ אִישׁ אָחִיו עַל הָרַחֲמִים: יח אֵלֶּה הֵם בַּעֲלֵי הַיָּמִין³⁶⁸¹: יט אַךְ אֲשֶׁר כָּפְרוּ בְּאוֹתוֹתֵינוּ הֵם בַּעֲלֵי הַשְּׂמֹאל³⁶⁸²: כ עֲלֵיהֶם אֵשׁ אֲטוּמָה עֲרוּכָה:

פָּרָשַׁת הַשֶּׁמֶשׁ³⁶⁸³

נִתְּנָה בְּמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ שִׁשָּׁה עָשָׂר

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א נִשְׁבַּעְתִּי בַּשֶּׁמֶשׁ וְאוֹר זָרְחָהּ: ב וּבַיָּרֵחַ כַּאֲשֶׁר יָבוֹא בְּעִקְבוֹתֶיהָ³⁶⁸⁴: ג וּבַיּוֹם בְּגַלּוֹתוֹ אוֹתָה³⁶⁸⁵: ד וּבַלַיְלָה בְכַסּוֹתוֹ אוֹתָהּ: ה וּבַשָּׁמַיִם וּבַאֲשֶׁר אוֹתָם בָּנָה: ו וּבָאָרֶץ וּבַאֲשֶׁר רְקָעָהּ: ז וּבַנֶּפֶשׁ וּבַאֲשֶׁר צָר צוּרָתָה: ח וַיְמַלֵּא אוֹתָהּ רוּחַ לְפִשְׁעָהּ וּלְיִרְאָתָהּ³⁶⁸⁶: ט אָכֵן הִצְלִיחַ זֶה אֲשֶׁר זִכָּה אוֹתָהּ³⁶⁸⁷: י וַתִּכָּזֵב תִּקְוַת זֶה אֲשֶׁר בִּלַּע אוֹתָהּ: יא כִּחֲשָׁה תַמוּד³⁶⁸⁸ בְּמֶרְיָהּ: יב כַּאֲשָׁר נִשְׁלַח הָאֲמֵלָל בָּהּ³⁶⁸⁹: יג בֶּאֱמֹר שְׁלִיחַ אֱלֹהִים: “(זֹאת) גְּמַלַת אֱלֹהִים וּמַשְקָהּ”³⁶⁹⁰: יד וַיִּתְּנוּהוּ לְכוֹזֵב וַיְעְַקְּרוּהָ וַיַּעַט אוֹתָם (קָלוֹן) בְּחֶטְאָם וַיָּשֵׂם אוֹתוֹ שָׁוֶה לְכֻלָּם³⁶⁹¹: וְלֹא יִירָא אַחֲרִיתָהּ³⁶⁹²:

פָּרָשַׁת הַלַּיְלָה³⁶⁹³

נִתְּנָה בְמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ עֶשְׂרִים וְאֶחָד

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א נִשְׁבַּעְתִּי בַּלַּיְלָה בְּהַעֲטוֹתוֹ³⁶⁹⁴: ב וּבַיּוֹם בְּהִתְגַּלוּתוֹ: ג וּבַאֲשֶׁר בָּרָא אֶת הַזָּכָר וְאֶת הַנְּקֵבָה: ד כִּי אָכֵן שׁוֹנִים מַאֲמַצֵּיכֶם: ה וְאוּלָם אֲשֶׁר נָתַן (צְדָקָה) וַיִּירָא (אֱלֹהִים): ו וַיַאֲמֵן בַּטּוֹב: ז הִנֵּה הָקֵל נָקֵל עָלָיו (הַדֶּרֶךְ) לַקַּלָּה³⁶⁹⁵: ח אַךְ אֲשֶׁר קָפַץ יָדוֹ וַיְבַקֵּשׁ לוֹ עשֶׁר: ט וַיְכַחֵשׁ בַּטּוֹב: י נָקֵל לוֹ (הַדֶּרֶךְ) לַקָּשֶׁה³⁶⁹⁶: יא וְלֹא יוֹעִיל לוֹ הוֹנוֹ כַּאֲשֶׁר יֵהָדֵף (אֶל שְׁאוֹל)³⁶⁹⁷: יב אָכֵן עָלֵינוּ לְהַנְחוֹת הַדָּרֶךְ: יג וְלָנוּ הָאַחֲרִית וְהָרֵאשִׁית³⁶⁹⁸: יד הִנְנִי מַזְהִיר אֶתְכֶם אֵפוֹא מִפְּנֵי אֵשׁ תִּתְלַהֵט³⁶⁹⁹: טו לֹא יִהְיֶה צָלִי לָהּ בִּלְתִּי אִם הָאֲמֵלָל מִכֹּל³⁷⁰⁰: טז אֲשֶׁר כִּחֵשׁ וַיִפֶן עֹרֶף: יז וְיוּסַר מִמֶּנָּהּ יָרֵא (הָאֱלֹהִים) מִכֹּל: יח אֲשֶׁר יִתֵּן הוֹנוֹ לְמַעַן יִזַּכֶּה³⁷⁰¹: יט וְאֵין לְאִישׁ אִתּוֹ כָּל חֶסֶד לְשֵׁם גְּמוּלוֹ: כ בִּלְתִּי אִם (בְּבַקְשׁוֹ) פְּנֵי אֱלֹהִיּם הָעֶלְיוֹן: כא וְלָאַחֲרוֹנָה יִשְׂבַּע רָצוֹן:

פָּרָשַׁת עֶצֶם־הַיּוֹם³⁷⁰²

נִתְּנָה בְמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ אַחַד עָשָׂר

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א נִשְׁבַּעְתִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם: ב וּבַלַּיִל בְּשָׁכְכוֹ: ג לֹא זְנָחֲךָ אֱלֹהֶיךָ וְלֹא שְׂטָמֶךָ³⁷⁰³: ד וְאָכֵן הָאַחֲרִית תִּיטַב לְךָ מִן הָרֵאשִׁית³⁷⁰⁴: ה וְ(עֹוד) נָתוֹן יִתֶּן לְךָ אֱלֹהֶיךָ וְשָׂבַעְתָּ רָצוֹן: ו הַאִם לֹא מְצָאֲךָ יָתוֹם וַיַאַסְפֶ(ךָ)³⁷⁰⁵?: ז וַיִמְצָאֲךָ תּוֹעֶה וַיַנְחֶ(ךָ)?: ח וַיִּמְצָאֲךָ אִישׁ־מַחְסוֹר וַיַּעֲשִׁרֶ(ךָ)?: ט וְעַתָּה אֶת הַיָּתוֹם אַל תָּרֹץ: י וְאֶת הַמְבַקֵּשׁ חֶסֶד אַל תָּשֵׁב רֵיקָם: יא וּבְחֶסֶד אֱלֹהֶיךָ סַפֵּר:

פָּרָשַׁת הַאִם לֹא הִרְחַבְנוּ³⁷⁰⁶

נִתְּנָה בְּמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ שְׁמוֹנָה

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א הַאֳם לֹא הִרְחַבְנוּ לְךָ אֶת חָזֶךָ³⁷⁰⁷: ב וְנָּסֶר מֵעָלֶיךָ נֵטֶל מַשָּׂאֶךָ³⁷⁰⁸: ג אֲשֶׁר הִרְעִים אֶת גַּבֶּךָ: ד וַנְּגַדֵּל לְךָ אֶת שְׁמֶךָ?: ה אָכֵן עִם הַכָּבֵד (יָבוֹא) הַקַּל: ו אָכֵן עִם הַכָּבֵד (יָבוֹא) הַקַּל: ז וְכַאֲשֶׁר תִּפָּנֶה, יְגַע³⁷⁰⁹: ח וְאֶל אֱלֹהֶיךָ עֲרֹג:

פָּרָשַׁת הַתְּאֵנָה³⁷¹⁰

נִתְּנָה בְמַכָּה³⁷¹¹ וּפְסוּקֶיהָ שְׁמוֹנָה

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א נִשְׁבַּעְתִּי בַּתְּאֵנָה³⁷¹² וּבַזַּיִת: ב וּבְהַר סִינָי³⁷¹³: ג וּבְעִיר מִבְטַחִים זֹאת³⁷¹⁴: ד אָכֵן בָּרָאנוּ אֶת הָאָדָם בַּיָּפֶה בַּבְּנִיָּה: ה אַחֲרֵי כֵן הֲשַבְנוּהוּ שָׁפָל בַּשְּׁפָלִים³⁷¹⁵: ו בִּלְעֲדֵי אֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ וַיַּעֲשׂוּ הַיָּשָׁר. אָכֵן לָהֶם שָׂכָר מִבְּלִי צַפּוֹת לְהַכָּרַת טוֹבָה³⁷¹⁶: ז מַה הוּא אֵפוֹא אֲשֶׁר יְנִיעֲךָ לְכַחֵש בַּדִּין³⁷¹⁷: ח הַאֵין אֱלֹהִים הַשּׁוֹפֵט בַּשּׁופְטִים?³⁷¹⁸:

פָּרָשַׁת הַדָֹם הַנִּקְפָּא³⁷¹⁹

נִתְּנָה בְמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ תִּשְׁעָה עָשָׂר

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א קְרָא בְּשֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר בָּרָא³⁷²⁰: ב בָּרָא אֶת הָאָדָם מִדַּם נִקְפָּא³⁷²¹: ג קְרָא, וֵאלֹהֶיךָ הוּא הַנָּדִיב מִכֹּל: ד אֲשֶׁר לִמֵּד בְּעֵט־סוֹפֵר³⁷²²: ה לִמֵּד אֶת הָאָדָם אֶת אֲשֶׁר לֹא יָדַע: ו לֹא וָלֹא. אָכֵן הָאָדָם מָרֹה יַמְרֶה: ז בִּרְאוֹתוֹ כִּי הֶעֱשִׁיר³⁷²³: ח אָכֵן אֶל אֱלֹהֶיךָ הַשִּׁיבָה: ט מַה תַּחֲשֹׁב לָזֶה אֲשֶׁר יָנִיא: י עֶבֶד בְּהִתְפַּלְּלֹו³⁷²⁴: יא מַה תַּחֲשֹׁב, (הַאִם) הוּא בְּאֹרַח מֵישָׁרִים: יב אוֹ (אִם) צִוָּה עַל יִרְאַת (הָאֱלֹהִים)?: יג מַה תַּחֲשֹׁב, אִם כִּחֵשׁ וַיִּפֶן עֹרֶף?: יד הַאִם לֹא יָדַע כִּי אֱלֹהִים יִרְאֶה: טו לֹא וָלֹא. אָכֵן אִם לֹא יֶחְדַּל, נִגְרֹר אוֹתוֹ גָרוֹר בְּצִיצִית הָרֹאשׁ: טז צִיצִית רֹאשׁ כּוֹזֶבֶת וְחוֹטֵאת: יז וְיִקְרָא נָא אֵפוֹא אֶל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלָיו³⁷²⁵: יח אֲנַחְנוּ נִקְרָא אֶת שׁוֹמְרֵי גֵיהִנֹּם³⁷²⁶: לֹא וָלֹא. אַל תִּשְׁמַע לְקוֹלוֹ וְהִשְׁתַּחֲוֵה וְהִתְקָרֵב:

פָּרָשַׁת לֵיל אַלְקַדְר³⁷²⁷

נִתְּנָה בְּמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ חֲמִשָּׁה

בְּשֵם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א אָכֵן הוֹרַדְנוּהוּ³⁷²⁸ בְּלֵיל אַלְקַדְר³⁷²⁹: ב וּמַה יוֹרְךָ דַּעַת מַה הוּא לֵיל אַלְקַדְר?: ג לֵיל אַלְקַדְר טוֹב הוּא מֵאֶלֶף יְרָחִים: ד יֵרְדוּ הַמַּלְאָכִים וְהָרוּחַ בּוֹ בִּרְשׁוּת אֱלֹהֵיהֶם לְכָל פְּקֻדָּה: ה שָׁלוֹם הוּא עַד עֲלוֹת הַשַּׁחַר:

פָּרָשַׁת הַהוֹכָחָה³⁷³⁰

נִתְּנָה בְּמַכָּה³⁷³¹ וּפְסוּקֶיהָ שְׁמוֹנָה

בְּשֵם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א לֹא פָּסְקוּ הַכּוֹפְרִים מֵאַנְשֵׁי־הַסֵּפֶר וְהַמְּשַׁתְּפִים מִכְּפֹר עַד בּוֹא אֲלֵיהֶם הַהוֹכָחָה: ב שָׁלִיחַ מֵאֵת אֱלֹהִים יִקְרָא מְגִלּוֹת מְטֹהָרוֹת³⁷³² תּוֹכָן כְּתָבִים נְכוֹחִים³⁷³³: ג וְלֹא נֶחְלְקוּ אֵלֶּה אֲשֶׁר נִתַּן לָהֶם הַסֵּפֶר כִּי אִם אַחֲרֵי בוֹא אֲלֵיהֶם הַהוֹכָחָה³⁷³⁴: ד וַהֲלֹא לֹא צֻוּוּ בִּלְתִּי אִם לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהִים, תְּמִימִים עִמּוֹ בַדָּת “חֲנִיפִים”³⁷³⁵ וְלַעֲרֹךְ הַתְּפִלָּה וְלָתֵת אֶת הַצְּדָקָה. אָכֵן זֹאת הִיא הַדָּת הַנְכוֹחָה³⁷³⁶: ה אָכֵן אֵלֶּה אֲשֶׁר כָּפְרוּ מֵאַנְשֵׁי־הַסֵּפֶר וְהָמְשַׁתְּפִים (יִהְיוּ) בְּאֵשׁ גֵּיהִנֹּם. לְעוֹלָמִים יִהְיוּ בְּתוֹכָה. אֵלֶּה הֵם הָרָעִים בַּבְּרוּאִים³⁷³⁷: ו אַךְ אֵלֶּה אַשֶׁר הֶאֱמִינוּ וַיַּעֲשׂוּ הַיָּשָׁר הֵם הַטּוֹבִים בַּבְּרִיאָה³⁷³⁸: ז גְּמוּלָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם גַּנּוֹת־עֵדֶן יִמְשְׁכוּ תַחְתֵּיהֶן הַנְּהָרוֹת. לְעוֹלָמִים יִהְיוּ בְתוֹכָן, לָנֶצַח: ח רָצָם אֱלֹהִים וַיִּרְצוּהוּ³⁷³⁹. זֹאת לַאֲשֶׁר יָרֵא אֶת אֱלֹהָיו:

פָּרָשַׁת הָרַעַשׁ³⁷⁴⁰

נִתְּנָה בְּמַכָּה³⁷⁴¹ וּפְסוּקֶיה שְׁמוֹנָה

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א כַּאֲשֵׁר תִּרְעַשׁ הָאָרֶץ אֶת רַעֲשָׁהּ³⁷⁴²: ב וְהוֹצִיאָה הָאָרֶץ אֶת נֵטֶל מַשָּׂאֶיהָ³⁷⁴³: ג וְאָמַר הָאָדָם: “מַה לָה?”: ד בַּיּוֹם הַהוּא תְּסַפֵּר דְּבָרָהּ: ה כִּי אֱלֹהֶיךָ הֵעִיר אוֹתָהּ³⁷⁴⁴: ו בַּיּוֹם הַהוּא יוֹפִיעוּ בְּנֵי־הָאָדָם מַחְלְקוֹת מַחְלְקוֹת, לְמַעַן יִרְאוּ אֶת מַעֲשֵׂיהֶם³⁷⁴⁵: ז וְכָל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה (גַּם) כְּמִשְׁקַל הַנְּמָלָה טוֹב, יִרְאֶנּוּ: ח וְכָל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה (גַּם) כְּמִשְׁקַל הַנְּמָלָה רָע, יִרְאֶנּוּ³⁷⁴⁶:

פָּרָשַׁת הסּוּסִים הַקַּלִּים**³⁷⁴⁷

נִתְּנָה בְּמַכָּה³⁷⁴⁸ וּפְסוּקֶיהָ אַחַד עָשָׂר

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א נִשְׁבַּעְתִּי בַּסּוּסִים הַקַּלִּים בְּנָשְׁמָם וּבְשָׁאֳפָם: ב וּבַקּוֹדְחִים אֵשׁ בְּדָהֳרָם: ג וּבַפּוֹרִצִים בָּאוֹיֵב בְּתָקְפָם בַּבֹּקֶר: ד וַיַּעֲלוּ בוֹ אָבָק: ה וַיִּבְקְעוּ בוֹ בְתוֹךְ גְּדוּד: ו אָכֵן הָאָדָם כְּפוּי־טוֹבָה לֵאלֹהָיו: ז וְאָכֵן הוּא עַצְמוֹ יָעִיד עַל זֹאת: ח וְאָכֵן לְאַהֲבַת־הַטּוּב הוּא יֶרֶב³⁷⁴⁹: ט הַאִם לֹא יָדַע, כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם כָּל אֲשֶׁר בַּקְּבָרוֹת³⁷⁵⁰: י וְהוּצָא לְאוֹר כָּל אֲשֶׁר בֶּחָזוֹת: יא כִּי אֱלֹהֵיהֶם בַּיּוֹם הַהוּא יֵדַע יָדוֹעַ אוֹתָם:

פָּרָשַׁת הַדּוֹפֶקֶת³⁷⁵¹

נִתְּנָה בְּמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ שְׁמוֹנָה

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א הַדּוֹפֶקֶת. מַה הִיא הַדּוֹפֶקֶת³⁷⁵²?: ב וּמַה יּוֹרְךָ דַעַת מַה הִיא הַדּוֹפֶקֶת?: ג יוֹם בּוֹ יִהְיוּ בְנֵי־הָאָדָם כָּרֶמֶשׂ הַנָּפוֹץ³⁷⁵³: ד וְהָיוּ הֶהָרִים כַּצֶּמֶר הַמְגֻוָּן³⁷⁵⁴: ה וְאוּלָם זֶה אֲשֶׁר יִכְבְּדוּ מֹאזְנָיו³⁷⁵⁵ הוּא (יִתְעַנֵּג) בְּחַיִּים רְצוּיִים (לוֹ)³⁷⁵⁶: ו אַךְ אֲשֶׁר יֵקַלּוּ מֹאזְנָיו³⁷⁵⁷: ז תִּשְׁכַּל אִמּוֹ³⁷⁵⁸ וּמַה יוֹרְךָ דַּעַת מַה הִיא?: ח אֵשׁ צוֹרֶבֶת³⁷⁵⁹:

פָּרָשַׁת הַתַּאֲוָה לְהַרְבּוֹת³⁷⁶⁰

נִתְּנָה בְמַכָּה³⁷⁶¹ וּפְסוּקֶיהָ שְׁמוֹנָה

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א שִׁעְשְׁעָה אֶתְכֶם³⁷⁶² הַהִתְחָרוּת לְהַרְבּוֹת (כְּבוֹדְכֶם): ב עַד רִדְתְּכֶם קֶבֶר³⁷⁶³: ג לֹא וָלֹא, לָאַחֲרוֹנָה תֵּדָעוּ: ד וְשׁוּב פַּעַם לֹא וָלֹא, לָאַחֲרוֹנָה תֵּדָעוּ: ה לֹא וָלֹא, לוּ יְדַעְתֶּם הַיְדִיעָה הַבְּרוּרָה: ו רָאֹה תִּרְאוּ שְאוֹל: ז וְשׁוּב פַּעַם, רָאֹה תִרְאוּהָ בָּעַיִן הַבְּרוּרָה: ח וְאָז יִשְׁאֲלוּ אֶתְכֶם חֶשְׁבּוֹן עַל דְּבַר הַתַּעֲנוּגוֹת³⁷⁶⁴:

פָּרָשַׁת בֵּין־הָעַרְבָּיִם³⁷⁶⁵

נִתְּנָה בְמַכָּה³⁷⁶⁶ וּפְסוּקֶיהָ שְׁלֹשָה

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א נִשְׁבַּעְתִּי בְּבֵין־הָעַרְבָּיִם: ב אָכֵן הָאָדָם בְּתוֹךְ אֲבַדּוֹן³⁷⁶⁷: ג בִּלְעֲדֵי אֵלֶּה אֲשֶׁר הֶאֱמִינוּ וַיַעֲשׂוּ הַיָּשָׁר וַיְצַוּוּ אִישׁ אֶת אָחִיו עַל הָאֱמֶת וַיְצַוּוּ אִישׁ אֶת אָחִיו עַל הַתּוֹחֶלֶת³⁷⁶⁸:

פָּרָשַׁת מוֹצִיא־דִבָּה³⁷⁶⁹

נִתְּנָה בְּמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ תִשְׁעָה

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א אוֹי לְכָל מוֹצִיא דִבָּה³⁷⁷⁰ וְהוֹלֵך רָכִיל: ב אֲשֶׁר צָבַר הוֹן וַיִמְנֵהוּ³⁷⁷¹: ג יַחֲשֹׁב כִּי הוֹנוֹ יְחַיֵּהוּ נֶצַח: ד לֹא וָלֹא הוּטֵל יוּטַל לְתוֹךְ אַלְחֻטְמָה³⁷⁷²: ה וּמַה יּוֹרְךָ דַּעַת מַה הִיא אַלְחֻטְמָה?: ו אֵשׁ אֱלֹהִים הַמֻצָּתָה³⁷⁷³: ז אֲשֶׁר תַּעֲלֶה עַל הַלְּבָבוֹת: ח אָכֵן הִיא עֲלֵיהֶם כְּפוּיָה: ט עַל עַמּוּדִים רְחָבִים:

פָּרָשַׁת הַשֶּׁנְהַב³⁷⁷⁴

נִתְּנָה בְּמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ חֲמִשָּׁה

בְּשֵם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א הַאִם לֹא רָאִיתָ אֵיכָה עָשָׂה אֱלֹהֶיךָ בְּבַעֲלֵי הַשֶּׁנְהַב?³⁷⁷⁵: ב הַאִם לֹא שָׁת אֶת מְזִמָּתָם שָׁוְא?: ג וַיִּשְׁלַח עֲלֵיהֶם עוֹף בֶּהָמוֹן רָב: ד יִירוּ בָהֶם אֲבְנֵי חֵמָר שָׂרוּף³⁷⁷⁶: ה יְשִׁיתוּם כְּעָלֶה אָכוּל (שָׁדוּף).

פָּרָשַׁת קְרַיְשׁ³⁷⁷⁷

נִתְּנָה בְּמַכָּה וּפְסוּקֶיה אַרְבָּעָה

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א לַאֲגֻדַּת קְרַיְשׁ: ב אֲגֻדָּתָם לְמַסַּע³⁷⁷⁸ הַחֹרֶף וְהַקַּיִץ³⁷⁷⁹: ג יַעַבְדוּ נָא אֶת אֱלֹהֵי הַבַּיִת הַזֶּה³⁷⁸⁰ אֲשֶׁר זָנָם מֵרָעָב³⁷⁸¹: דַ וָּיָּשֶׁת לָהֶם בִּטָּחוֹן מִפַּחַד³⁷⁸²:

פָּרָשַׁת הַמַּחְסוֹר³⁷⁸³

נִתְּנָה בְמַכָּה³⁷⁸⁴ וּפְסוּקֶיהָ שִׁבְעָה

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א מַה תַּחְשֹׁב לָזֶה אֲשֶׁר יְכַחֵשׁ בַּדִּין?³⁷⁸⁵: ב הֵן הוּא זֶה אֲשֶׁר יִדְחֶה מֵעַל פָּנָיו אֶת הַיָּתוֹם³⁷⁸⁶: ג וְלֹא יֶחְרַד לְהַאֲכִיל אֶת הֶעָנִי³⁷⁸⁷: ד אוֹי לָהֶם לַמִּתְפַּלְּלִים. ה אֲשֶׁר הֵם בִּתְפִלָּתָם מִתְרַשְּׁלִים³⁷⁸⁸: ו אֲשֶׁר הֵם (עוֹשִׂים כֵּן רַק) לְעֵינֵי בְּנֵי־אָדָם³⁷⁸⁹: ז וְיִמְנְעוּ (מֵאָדָם) אֶת הַמַּחְסוֹר (אֲשֶׁר יֶחְסַר)³⁷⁹⁰:

פָּרָשַׁת הַשֶּׁפַע³⁷⁹¹

נִתְּנָה בְּמַכָּה³⁷⁹² וּפְסוּקֶיה שׁלֹשָׁה

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א אָכֵן אֲנַחְנוּ נָתַנּוּ לְךָ אֶת הַשֶּׁפַע³⁷⁹³: ב הִתְפַּלֵּל אֵפוֹא לֵאלֹהֶיךָ וּנְחַר³⁷⁹⁴ (קָרְבָּנוֹת): ג אָכֵן שׂוֹטְמֶךָ יִהְיֶה עֲרִירִי³⁷⁹⁵:

פָּרָשַׁת הַכּוֹפְרִים³⁷⁹⁶

נִתְּנָה בְּמַכָּה וּפְסוּקֶיה שִׁשָּׁה

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א אֱמֹר: הוֹי הַכּוֹפְרִים: ב לֹא אֶעֱבֹד אֶת אֲשֶׁר תַּעַבֹדוּ: ג וְלֹא אַתֶּם עוֹבְדִים אֶת אֲשֶׁר אֶעֱבֹד: ד וְלֹא אֲנִי עוֹבֵד אֶת אֲשֶׁר עֲבַדְתֶּם: ה וְלֹא אַתֶּם עוֹבְדִים אֶת אֳשֶׁר אֶעֱבֹד³⁷⁹⁷: ו לָכֶם דַּתְכֶם וְלִי דָתִי³⁷⁹⁸:

פָּרָשַׁת הַתְּשׁוּעָה³⁷⁹⁹

נִתְּנָה בְּמַכָּה³⁸⁰⁰ וּפְסוּקֶיהָ שְׁלֹשָׁה

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א כַּאֲשֶׁר תָּבוֹא תְּשׁוּעַת אֱלֹהִים וְהַכִּבּוּש: ב וְרָאִיתָ אֶת בְּנֵי־הָאָדָם נִכְנָסִים בְּדָת אֱלֹהִים מַחֲנוֹת: ג אָז סַפֵּר תְּהִלַּת אֱלֹהֶיךָ וְהִתְפַּלֵּל לִסְלִיחָתוֹ, כִּי הוּא מְקַבֵּל שָׁבִים³⁸⁰¹:

פָּרָשַׁת תִּכָּרֵתְנָה³⁸⁰²

נִתְּנָה בְּמַכָּה וּפְסוּקֶיהָ חֲמִשָּׁה

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א תִּכָּרַתְנָה יְדֵי אַבִּי־לַהַב וְיִכָּרֵת³⁸⁰³: ב לֹא יוֹעִיל לוֹ הוֹנוֹ וְכָל אֲשֶׁר רָכַש: ג צָלִי יִהְיֶה לְאֵשׁ בַּת־לֶהָבָה: ד וְאִשְׁתּוֹ נוֹשֵׂאת עֲצֵי הַדֶּלֶק³⁸⁰⁴: ה בְּצַוָּארָהּ חֶבֶל מִקְלַעַת־סִיב עֵץ־הַתָּמָר³⁸⁰⁵:

פָּרָשַׁת הַיִּחוּד³⁸⁰⁶

נִתְּנָה בְמַכָּה³⁸⁰⁷ וּפְסוּקֶיהָ אַרְבָּעָה

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א אֱמֹר: הוּא אֱלֹהִים אֶחָד: ב הָאֱלֹהִים הַנִּכְבָּד³⁸⁰⁸: ג לֹא יָלַד וְלֹא יֻלָּד: ד וְאֵין דּוֹמֶה לוֹ אֶחָד:

פָּרָשַׁת בְּקִיעַת הַשַּׁחַר³⁸⁰⁹

נִתְּנָה בְּמַכָּה³⁸¹⁰ וּפְסוּקֶיהָ חֲמִשָּׁה

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א אֱמֹר: אֶחֱסֶה בֵּאלֹהַי בְקִיעַת הַשַּׁחַר³⁸¹¹: ב מִפְּנֵי הָרָע אֲשֶׁר בָּרָא: ג וּמִפְּנֵי אֲפֵל הַלַּיִל חָדַר³⁸¹²: ד וּמִפְּנֵי רֹעַ הַנּוֹפְחוֹת בַּקְּשָׁרִים³⁸¹³: ה וּמִפְּנֵי רֹעַ מְקַנֵּא בְּקַנְּאוֹ:

פָּרָשַׁת בְּנֵי־הָאָדָם³⁸¹⁴

נִתְּנָה בְּמַכָּה³⁸¹⁵ וּפְסוּקֶיהָ שִׁשָּׁה

בְּשֵׁם אֱלֹהִים הָרַחֲמָן וְהָרַחוּם

א אֱמֹר: אֶחֱסֶה בֵּאלֹהֵי בְנֵי־הָאָדָם: ב מֶלֶךְ בְּנֵי־הָאָדָם: ג אֱלוֹהַּ בְּנֵי־הָאָדָם מִפְּנֵי רֹעַ הַמְלַחֵשׁ וְנָסוֹג לְאָחוֹר³⁸¹⁶: ה הַלּוֹחֵשׁ בְּלִבּוֹת בְּנֵי־הָאָדָם: ו מִן הַגִּ’נִּים³⁸¹⁷ וּבְנֵי־הָאָדָם:

סֵדֶר כְרוֹנוֹלוֹגִי שֶׁל הַפָּרָשִׁיּוֹת לְפִי הַתּקוּפוֹת

עפ"י Nöldeke-Schwally³⁸¹⁸

א. התקופה הראשונה במכה לפני ההג’רה:

השבועות הבאות בראש פרשיות שונות.

פרשיות: צו. עד. קיא. קו. קח. קד. קז. קב. קה. צב. צ. צד. צג. צז.

פו. צא. פ. סח. פז. צה. קג. פה. עג. קא. צט. פב. פא.

נג. פד. ק. עט. עז. עח. פח. פט. עה. פג. סט. נא. נב. נו.

ע. נה. קיב. קט. קיג. קיד. א.

ב. התקופה השניה במכה לפני ההג’רה:

השם “רחמן”

פרשיות: נד. לז. עא. עו. מד. נ. כ. כו. טו. יט. לח. לו. מג. עב. סז.

כג. כא. כה. יז. כז. יח.

ג. התקופה השלישית במכה לפני ההג’רה:

פרשיות: לב. מא. מה. טז. ל. יא. יד. יב. מ. כח. לט. כט. לא. מב. י.

לד. לה. ז. מו. ו. יג.

ד. התקופה הרביעית באלמדינה אחרי ההג’רה:

פרשיות: ב. צח. סד. סב. ח. מז. ג. סא. נז. ד. סה. נט. לג. סג. כד.

נח. כב. מו. סו. ס. קי. מט. ט. ה.