כאשר נקרא חיים ווייצמן במוצאי המלחמה הקודמת, לעמוד בראש התנועה הציונית, נראה היה לרבים מאתנו כי האומה הישראלית, שיצאה ממהפכת העולם ההוא קטועה ופצועה פצעים אנושים, הגיעה לפרשת-דרכה האחרונה בקורות ימיה רבות הסבל והנפתולים. לאחר שמצצה יהדות אירופה המזרחית את קובעת כוס התרעלה במשך ארבע שנים, אחרי הגירושים והנדודים והפרעות, לאחר שהחלק החיוני והנכבד ביותר ביהדות זו (יהדות רוסיה) נקרע מגוף האומה מבחינה רוחנית-לאומית, עלתה לאופק העתים אילת-השחר המבשרת פדות וגמול לעם נודד נצחי זה, שנשאר היחידי בין העמים שלא בא אל מנוחתו. היתה זאת שעת רצון גדולה, שערי השמים כאילו נפתחו לתפילת-הדורות של האומה; מה שהגו, הזו וחלמו דורשי ציון ומחשבי הקיצין במשך מאות בשנים, התחיל לקרום עור ולהעלות בשר וגידין במציאות המדינית של תקופה דינמית רבת תכונה ותנופה, אשר עמדה לשנות את פני העולם ולהציב מחדש גבולות עמים ומדינות.

אכן, היתה זאת שעת-רצון גדולה – והשעה הגדולה מצאה גם את האיש הגדול. כסאו של הרצל אשר נשא ריק במשך 13 שנה, קיבל מחדש, תוך חגיגיות רבה, נשיא ומנהיג, גדול עלילה ורב השפעה. שוב היה פה לעם, מוציא ומביא, נושא דברו וחזונו. שוב קם איש אשר נחה עליו רוח חכמה ותבונה מדינית, רוח עצה וגבורת-מלחמה. שוב התנשאו “השערים הגבוהים” של החולשים על גויים ועל גורל עמים בפני שליחה ומנהיגה של התנועה הציונית. ושוב היה שוקק לב העם לקראתו, כאשר שקק לקראת הרצל בשעתו, ואף היה עתיד במרוצת הימים למרר את חייו כאשר מירר את חיי הרצל.

בארגמן של ימי בשורה הופיע ווייצמן בראשיתה של אותה תקופה. בידיו היה הצ’רטר שהרצל עמל לשוא להשיגו. הצהרת בלפור, הופעת המשלחת הציונית בהנהגתו של ווייצמן לפני שולחן העמים, לפני ועידת השלום, ימי סן-רימו, נציב ראשון ליהודה, המנדט – כל אלו הוכיחו בעליל שאותו “קיר-ברזל” אשר נראה היה בעיני הרצל שאי-אפשר להתגבר מעליו ולחדור בעדו – התחיל לזוז. רק “קיר-ברזל” אחד לא זז – העם היהודי. במשכנות ישראל תקעו והריעו, ניחשו ניחושים בדבר הרכבו של המינסטריון העברי, גמרו את ההלל הגדול בבתי-כנסיות ובבתי-מדרשים, נכנסו מחדש לתוך אותה התלהבות רומנטית של ימי הרצל הראשונים, המנחילה ללא כל מחיר “תענוגות” שבהזיה, שבהמולה ציונית רבה, אך אינה מחייבת לשום דבר ומשאירה הכל כשהיה. פצעי המלחמה והפרעות שלאחריה, כאילו התחילו מגלידים ומעלים קרום-רמיה. תחושת שעת-המפנה הגורלית לא נמשכה זמן רב – ולמען יחוש את השואה הגדולה המתרגשת לבוא, חסרה לעם כל מידה נכונה של הערכה עצמית וכושר הערכה היסטורי. לפיכך שקע שוב בתוך השיגרה של הסתגלות ומצא לו תנחומין באשליות של זכויות לאומיות בגולה וכיוצא בהן. היחידים שזזו היה הנוער הציוני, הנוער החלוצי, אשר נהר לארץ מכל עבר, על פני הדרכים המשובשות והעקלקלות של מוצאי מלחמת העולם, ועמו אין מאומה, מלבד ידים נכונות לעבודה, משא-רצון ורצון העשוּי ללא חת. הוא התפרץ דרך שערי הארץ כשנפתחו קמעא והוא אשר התדפק עליהם בחזקה כאשר ננעלו בפניו. הוא אשר סלל מסילות ופנה דרך לעם, והוא אשר פרץ נתיבות למעשי התישבות נועזים ומפוארים בטרם היו קיימים התנאים המינימליים הדרושים לכך. הוא אשר קבע את העליה היהודית, את יצירת הכלכלה הלאומית ואת התרבות העברית כעובדות מדיניות ראשונות ועיקריות, והוא אשר עשה את הענין הציוני לתוכן חייו ולקדושת מאוויו, בהיותו מוכן למסור את נפשו עליו בכל עת. אצלו מצא ווייצמן את התשובה הכנה והמששית על שאלתו הנואשת: “עם יהודי – אַיֶכָּה?” העם כולו לא היה עדיין, אבל היו כבר בעין חלוצי העם, אשר ידם האחת עושה במלאכה והשניה מחזקת בשלח כשהשעה דורשת זאת, והם שנועדו להיות הכוח המגשים, התוסס, המניע והנאמן ביותר במפעל הציוני, הכוח שאינו יודע ליאות ואינו יודע מנוחה, הגדל ומרחיב תחומין, הצומח ומצמיח, עושה ומעשה, מניח יסודות ומציב דלתות ובונה טפחות. וכשנפגש ווייצמן עם התנועה הזאת, עם זו שהיתה בארץ משכבר ועם זו שהמשיכה לבוא, נכרתה ברית נצח בינה ובינו – כי על כן מבשר אחד היו ורוח אחת פעמה אותם.

“בלי אומר ודברים – העיד ווייצמן בהזדמנות אחת – הבינונו זה את זה, בגדוד ובעמק, בנהלל ובמרחביה ופה בקונגרס”. אין אנו יכולים לשער עד עתה כיצד היתה מתעצבת הפגישה של תנועת פועלי א“י עם הרצל אילו היתה קיימת באותו זמן. יתכן כי האינטוּאיציה הגדולה, שהרצל היה מחונן בה, היתה מביאה אותו ממילא לידי הכרת ערכה ותפקידה של התנועה הזאת בציונות, ואף הוא היה מוצא בה את השותף הנאמן לחזון ולבנין. אך יתכן גם שהמושגים שהיו שולטים אז בהירארכיה הציונית, היו מעמידים את תנועת הפועלים במחנה אחד עם ווייצמן, אם ב”פרקציה הדימוקרטית" ואם בברית אחרת, שהיתה מחייבת “אומר ודברים רבים” ואף מלחמה קשה מאד, כדי להתוות דרך מהימנת למחשבה הציונית ולמפעלה. על כל פנים, פגישתה של תנועת ביל“ו עם מנהיגי “חובבי-ציון” לא היתה פגישה של בעלי-ברית רעיוניים ושל שותפים ליצירה, ואף פגישת פועלי א”י עם האפיגונים של הרצל, היתה פגישה של מריבה ואופוזיציה בלבד. ציונות מגשימה, ציונות מחייבת, ציונות של קוּם ועלה, קום ובנה – ציונות כזאת נחשבה באותה תקופה כענין החורג מן המסגרת של התכלית המדינית וסותר את התוכניות הגדולות. אצל ווייצמן, כמו אצל רופין לפני כן, מצאה תנועת הפועלים הא“י את הכושר הנפשי והרעיוני לשותפות אמת בעבודה ובמחשבה ובכיווּן דרכה המדינית והמעשית של התנועת הציונית. אפשר לומר אפילו שוויצמן הקדים בזמן את תנועת הפועלים בכמה הנחות יסוד לדרך הציונות, עוד בימי “הפרקציה הדימוקרטית” וגם אחרי-כן, בראשית העליה השניה. אותה סינתיזה בציונות, שאינה משליכה יהבה על הפוליטיקה הגבוהה בלבד, אלא רואה בה את אחד המכשירים, אשר רק עם העבודה המעשית, עם העליה וההתיישבות ועם כיבוש עמדות בארץ, היא מקבלת משמעות רצינית – הוא היה מבשרה ומנסחה עוד קודם שנוסחה ונקבעה אצלנו. “את היחס בין העבודה המדינית לעבודה המעשית בא”י, אני רואה כמו את היחס בין חופרי מנהרה, המתחילים את עבודת החפירה משני צידי ההר, עד אשר הם נפגשים” – אמר וווייצמן בקונגרס השמיני בהאג. ואף לפני כן, עוד בימי הרצל, במכתבו הידוע אליו, ובדבריו בקונגרסים ובכינוסים ציונים, עמל ווייצמן בכל פעם להוציא את התנועה הציונית מן האיצטגנינות שלה, מן הפאסיביות והציפיה לנסים, ולהטותה אל דרך ההגשמה הבלתי-אמצעית. וכשנקרא הוא עצמו לעמוד בראש התנועה הציונית, בתקופה של מפנה מדיני גדול, היה זה טבעי ומובן מאליו ש“הבינונו זה את זה בלי אומר ודברים”.

*

כברת דרך גדולה למדי עברנו עמו יחד, אולי את הכברה הקשה ביותר בדרכה ההיסטורית של הציונות. עמו היינו בימי בשורה, בימים המתרוננים של תקוות גדולות ועלית-נשמה ציונית, והוא היה עמנו בחבלי ההגשמה, שהיו לעתים מרים וחמורים מאד. יחד תכנו תכניות, יחד בנינו, יחד דאגנו לבנין, יחד נשאנו בעול, יחד עמדנו בתהפוכות הפנימיות ובפני התהפוכות החיצוניות. ראינו אותו כשהחליף את אדרת הארגמן של ימי הבשורה בסרבל הפשוט של ימי המעשה. הוא שידע לקדם בתנופת רוח אצילה ורבת רושם את יום הגדולות, לא בז לקטנות, וידע לחשוף בכל פעם את הגדולות והנצורות הצפונות גם בו. העם הממרה, כבד-האוזן וקשה-הלב, הפך את מנהיגנו לשד"ר. כנגיד-עם הוא הופיע לפני מדינאי-עולם, ובתרמיל של מגביות סבב על פני תבל רבה, כדי להשיג את הפרוטות האחרונות והבלתי מספיקות תמיד לצרכי הבנין הציוני. “מירושלים ועד סן-פרנצ’יסקו”, כדבריו ומבוקרשט עד יוהניסבורג, עבר ושוטט בלי הרף על פני ארצות ומדינות, כדי לעורר, להאיץ, להסביר, לקרב ולפתוח את לבות היהודים בעולם להבנת ערכו המדיני של הבנין, של המעשה המגשים, להבנת הערך המדיני, הערך החזוני, הערך הגואל והמציל שבהחשת הבניין הזה והגברתו. לא פעם דפק לשוא על לבות ערלים; לא פעם נאבק מר עם דעות נוקשות, עם אידיאולוגיות של סרק, המנסרות כסופה או המנקרות כיתוש במוחות המשובשים של יהודים רבים. ואף הלבבות שנענו ונפתחו, כנקב של מחט נפתחו ולא כפתחו של אולם. היתה זאת דרך כברת-טורח ורבת עגמה ואכזבות, אך זו גם היתה הדרך היוצרת והפרודוקטיבית ביותר, אשר נתנה פרי מבורך וקרבה אותנו לא במעט אל המטרה. מה שהשגנו במשך חצי יובל שנים זה, מה שכבשנו, מה שבנינו, מה שהצלנו וגאלנו – בה ובזכותה בא לנו. בה ובזכותה נוצר בארץ-ישראל אותה ממשות ישובית עברית שישנה, אותו כוח התנגדות פנימית, שיאפשר לנו להתיצב בצורה היעילה בפני גזירות ומכשולים מדיניים ולהסיע לא פעם את הדלתות והבריחים ששמו עלינו מבחוץ, אותו כוח-עומס המקנה לנו את האפשרות לעמוד במבחן התקופה הזאת, רבת האסונות ורבת התקוות לישראל, ולשמש מקלט בטוח להצלת שארית הגולה היהודית, גם מבחינת הכושר המעשי ויכולת היצירה שנצטברו והתפתחו בארץ.

עמו היינו בקונגרסים ובכינוסים הציוניים. ראינו אותו בכל צבעי הקשת של סגולות רוחו המקסימות. ראינוהו כשהוא כובש לבבות בפשטותו, בעממיותו, ביהדותו הגזעית והמושרשת, בתרבותו הרחבה, בכוח ההוכחה שבדיבור הפשוט, הבלתי מאומץ והבלתי מעוקם, בהומור הנענה לו בכל עת, בחוט של חסד המשוח על פניו. ראינו אותו כשהוא פורק את הנשק מיריבו במלה אחת, במשפט אחד, במשל אחד, הקולע אל המטרה ולא יחטיא. אך ראינו אותו גם במאבק הפנימי, הקשה והממושך, עם מסלפי הדרך ומזייפי המטבעות של הציונות; עם אלה אשר התביעה להגשמה עצמית, למעשה ציוני מחייב, בונה ויוצר, נחשבה בעיניהם כהתנקשות בחירותם הפרטית; עם אלו שנשאו את נפשם תמיד לציונות עליזה, הדורה, מדברת גבוהה, בונת עולמות ומחריבתם בהבל שפתים, בנוסחאות ובפלפולא חריפא של פרשנות מדינית. עמו היינו במשברים הפנימיים, שהעלו אותם פעם בפעם אנשים וכתות, טרחנים וקנטרנים, אכולי קנאה ואחוזי עווית, שראו בווייצמן, כשם שראו בתנועת פועלי א“י, את המכשול העיקרי על דרכם למלוא את האמביציות החולניות שלהם ושאיפתם לשלטון ולשררה. עמו היינו במשבר הקשה ביותר בקונגרס הציוני הי”ז, אותו קונגרס אומלל, התקוע עדיין בזכרוננו כבתוך ערפילי סיוטים, כשגברו המצוקים על האראלים, ומעיינות תהום של שנאה והשמצה פרצו בו כלפי האיש, אשר נשא על שכמו במשך שנים רבות את מלוא האחריות המדינית והכלכלית של הציונות. וזכור לנו אותו הלילה, לפני ישיבת הנעילה של הקונגרס, כאשר נכנס ווייצמן לחדר-הישיבה של סיעת העבודה, חיוור ועייף, לאחר שבועיים של מלחמה בזירה זו, ובמילים פשוטות וקצרות הגדיר מחדש את היסודות האיתנים של עבודתנו המשותפת: “אנו היינו שני הכוחות היוצרים בתנועה!” ואף אנו קבלנו אותו בסערת התרגשות, כאשר שם בצוותא אחת אתנו אל אולם הקונגרס והתישב בתוך שורות הפועלים, לא על הבמה למעלה כי אם באולם למטה, לא כנשיא נבחר אלא כנשיא בחיר, כהגדרתו של בן גוריון. כולנו הרגשנו אז, שהברית בינינו חושלה ונתהדקה עוד יותר במבחן זה.

עמו היינו גם במשברים החיצוניים הקשים מאד, שעברו על הציונות ועל מפעלנו בארץ. ראינו אותו בגבורת היאבקותו על הבמה המדינית. בעמדו כיהודי-גאה, כשליח עם, החלש אמנם בכוחו החמרי, אך חזק ומוצק בכוח המוסרי של צדקת הענין, אשר עליו הוא נאבק. ראינו ושמענו אותו בדברו אל מדינאי עולם, אל ראשי ממלכות גדולות, אל שליחיהן, אל נציביהן, אל ועדותיהן. מפי שום שליח של עם, אף של עמים גדולים וחזקים, הבוטחים בצבאותיהם, בצייהם, בתותחיהם ובמטוסיהם, לא שמעו האזנים הללו דברים כה כבושים ואמיצים כאשר שמעו מפי ווייצמן. לא את כל ההתקפות יכול היה להדוף לאחור, לא את כל רוע הגזירות היה יכול לקרוע; הטרגדיה של עמו, חולשתו, החולשה הפנימית של התנועה שהוא נשיאה ושליחה, לא חיסנו לא אותו ולא אותנו מפני תקלות מדיניות וכשלונות. אבל הוא נלחם כארי, לא בצפרנים ולא בשיניים ולא בגרמי הברזל של זרועותיו – כאלה לא היו ואינם לניני האריות שב“אב הרחמים”, אלא בגאותו היהודית, בחכמת עולם שבו ובתבונתו המדינית. עדותו לפני ועדת פיל, היא “עדות לישראל”, פרק נוסף על פרקי החזון הגדולים שבתולדות המאבק של האומה היהודית על גורלה. לא סניגוריה, אלא קטיגוריה על פני יריעה היסטורית רחבה, חשבון-עם עם הסביבה המעוולת, תביעה אמיצה לצדק. לא היה כמוהו שידע לגולל לפני העולם החיצוני את בעית העם, את מצוקת העם ואת מלחמת היהודים על קיומם ועל עתידם, בצורה כה בהירה, כה נפשית ומשכנעת, ויחד עם זה בתקיפות כה עצומה. עצם הופעתו לפני גדולי-עולם, לא כפרנס הדואג לאחרים, אלא כאיש העם הזה, שצוארו נתון יחד עמו בקולר גורלו, כאיש פינסק, העונד על חזהו את חותם הגיטו היהודי כאות כבוד, ומפגין את חירותו הרוחנית ותובע בעוז את זכותו לחירות לאומית – שיוותה לו זוהר ותוקף מוסרי, אשר לא היה לשום מנהיג ציוני לפניו.

עמו היינו בכל המאבקים הללו, בכל תחבולות המלחמה, הדוף והתקף ותבוע, ובינתים עבוד ועמול למען חזק ובסס יותר את יסוד בניננו, למען הוסיף והרבות עובדות מדיניות חדשות. עמו אנחנו בצרת הימים האלה, כששפיפון טמא הגיח על דרכנו ההיסטורית והוא נושך בעקבה של תקותנו הלאומית, ומאיים להפיל אותנו לאחור, ועמו אנחנו בתקוה ובאמונה, כי יעלה בידינו להתגבר על המכשולים הפנימיים והחיצוניים, כדי לסלול במשותף את הדרך להצלת עם שרידי-חרב ולבנות במשותף את הטפחות של חירות ועצמאות מדינית על המסד שיחד הנחנו ויחד טפחנו אותו.

*

למעלה מחמשים שנה בשבעים שנות חייו של ווייצמן היו קודש למפעל הציוני, תוך חליפות מזלות ועתים. למעלה ממחצית השנים הללו אנו הולכים יחד אתו בדרך אחת. ודאי לא היתה זאת דרך רצופה נצחונות כולה. לא מעטות היו האכזבות, לא מעטים היו הכשלונות, אבל גם לא מעטים היו ההישגים אשר בסיכומם הם מהוים את הכוח המעט שיש לנו ואשר עליו אנו משעינים את המנוף להמשך ולמלוא כסופי האומה להצלה ולגאולה שלמה. הדרך נתארכה. כשעמד העם לפני חצי יובל שנים על פרשת דרכו ההיסטורית, לא פנה אל הכיווּן הנכון ולא הפנה את לבו בשלמות כלפי השמים שנפתחו בשעת רצון זו. עתה אין לפניו שוב “פרשת דרכים” אלא דרך, המוליכה, כדברי ווייצמן, ב“כיווּן אחד”. אבל גם בשעה שהוא מצווה בגזירת הגורל ללכת בכיווּן אחד, יכול “עם תועי לבב” לשמש את דרכו ולבזבז את שעת הכושר החדשה שנזדמנה לו. אנו מברכים את ווייצמן כי יזכה עוד לשנים חיים רבות וטובות, ואנו מברכים את עצמנו שנזכה, בהנהגתו המבורכת, לפנות את דרך העם ולכונן את צעדיו לחיי חירות ועצמאות במולדתו.

(הפוה״צ, שנת ה-38, גליון 9, תש״ה)

בשבעת הפרקים של “הצפיה לקפיטלים” (הפותחים את הספר “בדרך”) שנדפסו על דפי הפועל הצעיר לפני עשרים שנה, נתן וילקנסקי את הפרוגנוזה הכלכלית המדינית הראשונה של הציונות והגדיר את ראשי ההלכות בתורת ההתישבות, הקיימות ועומדות עד היום ומשמשות ברובן קו ומשקולת בדרכה של תנועת העבודה בא"י.

זאת היתה שעה של חילוף משמרות בתנועה. כוח הכובד החדש אשר הוצק לתוך הציונות בשנות ההתערות הראשונות של העליה השניה, התחיל להתגלות כנקודת-מפנה מכרעת, העתידה להכריע את חותמה על דרכי מחשבתה ועל מערכת מעשיה של תנועת השחרור העברית. מה שהיה מקודם רק קומפלכס רעיוני, המתבלט עדיין מחוץ לתחומי המציאות, התחיל מסתמן בקוים הריאליים של ראשית ההגשמה. על אדמת ארץ ישראל קמו וצמחו המון שאלות חדשות, שאלות אשר לא ידעון ואשר לא שערון, לא פינסקר ב“אוטואמניציפציה”, לא הרצל ב"מדינת היהודים,, ואף לא הספרות הפובליציסטית הרחבה המצוינה, שנוצרה על ברכי “חובבי ציון” ברוסיה, שראשי מדבריה היו לילינבלום ואחד העם. השאלה המכרעת והנוקבת לא היתה עוד, מי אנחנו ומה אנחנו, מה הם פסקי הטעמים של הצו הלאומיי וכותרות התגין של היעוד ההיסטורי – אלא איך הופכים את המבוקש והמאווה למוחזק וקיים, את האגדה הציונית להלכה, ואת ההלכה למעשה? השאלה לא היתה איך בונים מושבה, אחת או שתים או חמש, ולא איך מסדרים עסקים מכניסים בפלשתינא, אלא איך בונים ארץ, איך מקימים מולדת, איך יוצרים כלכלה לאומית, איך מלבישים צורות חיים קבועות וקיימות, את זה אשר בשפת ההפשטה הוא נקרא בשם “חרות” או “גאולה”, או “תחיה”, או באחד הכינויים האחרים, המשיחים רק את כמיהת הלב ואת משא הנפש, בלי לתת שום מראה מקום איך להפכם למציאות. ואיך עושה את כל המלאכה הגדולה והכבדה הזאת עם-לא-עם, אשר ארצו עֶדנה לא ארצו, המפוזר והמפורד על חמשת חלקי תבל, המנותק מכל מסורת של חיים מדינים מסודרים, אשר שכח בשנות גלותו המרובות את מראֶהָ ואת טעמה של האדמה והסתגל לתלישות רוחנית ולפרזיטיות חומרית?

בשתי הדרכים שניסתה תנועת העבודה הא“י לתת תשובה על השאלות הללו: בפילוס נתיבות עצמיות על שדה ההגשמה הבלתי אמצעי ובבירור רעיוני של דרכיה ואופניה של ההגשמה מתוך המציאות הא”י ונסיונותיה – נמצאו לה שני מלוים מדריכים נאמנים, וילקנסקי ורופי, אשר, אחד בתוך המחנה והשני קרוב לו מבחוץ, עומדים זה יותר מעשרים שנה בשירות היסטורי לציונות ולתנועת העבודה, בחיפושיה ובכיבושיה בהגדרת תוכנו הפרינציפיוני והמעשי ובנטית הקו להגשמתו.

בשדה הנסיון המקצועי ובשדה הנסיון המחשבתי גם יחד היה וילקנסקי תמד מראשי המדברים. לתוך הפובליציסטיקה החדשה, אשר נוצרה ע“י תנועת העבודה הא”י, הוא הכניס עמו לא רק כשרון של סופר בעל איכות עליונה, אלא גם מיתודים חדשים בבירור שאלות, מבוססים על ידיעה סוציולוגית וכלכלית עשירה ועל נסיונות מקצועיים בשדה, במעבדה. בפובליציסטיקה כזאת לא ידעה הלשון העברית לפני כן. היתה פובליציסטיקה של אחד העם, בעלת התחושה ההיסטורית הגדולה, נשגבה בביוטיה, חותכת ומעמיקה, אבל היא לא יצאה מתוך תחומי הפילוסופיה הלאומית. ולפרובלימות הישוביות נכנס אחה"ע מתוך פיקחות של איש המעשה, אבל בלי כל הכשרה מקצועית. לפיכך ראה בבקורת הישוב שלו רק את תוצאות הרקבון בעלים ולא את עצם הרקבון בשרשים, ולפיכך הוא השלים עם הישוב הנמצא, על צורותיו המסורסות וקלקלותיו, ודאגתו לתקנתו התבטאה בעיקר בבקשת פאַליאטיבים ובהעלאת טלאים על עקרון ועל קוסטינא וכו'. בקורת היסוודות, שיש בה משום שינוי ערכין וקביעת ערכין בדרכי ההתישבות, לא היתה בפובליציסטיקה העברית והציונית לפי וילקנסקי.

עם היותה מדעית ומדויקת ומטפלת על פי רוב בפרובלימות המסתכמות בטבלאות ובציורים גראַפיים, היא לא היתה מעולם סכימטית ויבשה. אדרבא, היא מתנוססת בשלל צבעים של לשון המראות ובריתמוס הולם של דברי שירה. ואם בין כובשי העבודה הראשונים היתה מהלכת מימרא: “המעדר מנגן”, הרחי קצב הנגינה הזאת נמצא ביותר במקום שתורת המחרשה והמעדר מצאה בראשונה את הגדרתה המיתודולוגית ואת ביטויה הישובי. הפובליציסטיקה הזאת, היתה והנה בבחינת ארכיטקטורה, בין אם היא מטפלת בפרובלימות כלליות ובין בפרובלימות מקצועיות. היא בעלת ממדים גדולים, רוויה, שופעת תמיד ובוקעת ועולה לפרקים כקתרדלה גוטית, עם קשתות וחצים ועם חלונות צבעונים.

אולם, אם מפאת צורתה אפשר למצוא לדרך כתיבה מדעית פובליליציסטית זו דוגמאות אצל סופרים ואנשי מדע מעולים בספרות האירופית, הרי מפאת תוכנה לא היתה לה דוגמה, לא אצלנו ואצל אומות העולם. כאן לא היה בהחלט ממי ללמוד ואת מי לחקות, כאן לא היה אפילו חומר צבור מראש, שדי רק בכשרון של בנאי למען צרף ממנו בנין. כאן היה הכרח לרדת לתוך מכרות, לעקור את אבני השתייה ממקור גידולן ולהתאימן לתפקידן המיוחד, כשם שעשו זאת אדריכלים קדומים. כי שאלת ההתישבות שלנו בא"י, לא היתה ואיננה פרובלימה מקצועית-טכנית בלבד. התנאים האוביקטיביים, שבהם היא נוצרת והתנאים הסוביקטיביים של יוצריה, שונים תכלית שנוי מכל החזיונות הידועים לנו עד כה בתולדות ההתישבות בעולם. אחרת היא נקודה מוצאה ואחרת מטרתה ואחרים האמצעים העומדים לרשותה. היא איננה פלישה קולוניזציונית לשם כיבוש ורווחים והיא איננה מפלסת ואינה יכולה לפלס לה את דרכה הפוליטית בתותחים, אשר מפני קול רעמם בלבד נסו שבטי אמריקה ואוסטרליה ואפריקה הדרומית כמפני מוסר שדי. והארץ אשר אנו שבים אליה אינה בעלת מרחבים בלתי מוגבלים ואדמתה אינה אדמת בראשית ואנשינו אינם נושאי מסורת של עבודה חקלאית וישוב ארצות מדורות. לפיכך, מן הנסיונות שנאספו על שדה זה במקומות אחרים, אפשר לנו להינות רק במידה מעטה, ורק באותו החלק “השוה לכל נפש” והנוגע לפרט זה או אחר במערכת השאלות. המערכה כולה היא מעין מעשה בראשית גם בסוציאולוגיה וגם בתולדות ההתישבות העולמית. הפרטים בפרובלימות ההתישבות שלנו הם תמיד חלקים בלתי נפרדים מהקונצפציה השלמה והם מעורים בכל צומת השאלות המזדקרות לפנינו בדרך הבנין. לפיכך ששאלת מחזור הזרעים מקבלת גם ערך פוליטי, ושאלות כגון הרמת יבולים, יחידת השטח, השוק לחלב וכדומה, טבועים בקוים המונומנטליים של גורל האומה.

באוסף פרי ראשון של עבודתו הפובליציסטית של וילקנסקי, ב“דרך” ו“מדות” ובנוספות שֶשָת עליהם אח,כ, הננו מוצאים ניתוח מפורט של פרובלימות אשר נתעוררו על דרכי הציונות וההתישבות במשך שתי עשרות השנים האחרונות מתוך בקורת פוליטית ומתוך פרוגנוזה מדעית ופרספקטיבה היסטורית. ב“ציפיה לקפיטלים” מלפני עשרים שנה, הועמדו כבר במעגל האור שאלות-שתיה של המפעל הציוני, כשאלות מאיצות ובוערות, אשר לא ידענו להעריך את מלוא ערכן בשעתן, והן נהפכו לנו היום לפרובלימות גורל קשות, כמעט טרגיות. שאלת הקרקע, שאלת תפקידה של הקרן הקיימת לישראל, הורמה כאן ראשונה לא רק כתנאי ראשון לחיים כלכליים ולכלכלה לאומית, אלא כאוביקט, שבו כרוכה כל הויתנו המדינית בארץ, ואשר למרות הכתוב המפורש, “הארץ לעולם עומדת”, הוא מקבל בתנאים האוביקטיביים של ארץ ישראל, כמעט סגולה של נכסים ניידים, אשר היום ישנם ומחר הם עלולים להתחמק, מידינו ללא שוב. אף אותה החזית הקשה והמסובכת שאנו נתונים בה היום, משתקפת כבר בדפים אלו באספקלריה בהירה: “אנחנו מוכרחים להתפשר עם הרעיון, כי לא נהיה אדוני הארץ היחידים. אבל העם השליט, השליט אמנם לא בחרבו ובקשתו, אלא בהמוניו העובדים את אדמתו, אינו דומם אלא חי, גדל ומתרבה במנין ונכסי התרבות, והוא גדול וחזק גם במצבו הקיים. אמנם גם הוא מפוזר ומפורד וזרים מושלים בו, אבל בכל מקום מושבותיו מחובר הוא אל הקרקע ומדבר בשפה אחת, ויש לו המון עובד קרקע, וחי באותו שמש מזרח ורוחותיו, וצרכיו מעטים ורוח יש לו גם לרכוש אוצרות הקולטורה האירופית; וגם בחיי עם זה התראו נצני התחיה וההתעוררות השאיפה לפריקת העול. אנו חפצים לראות בהתעוררות זו תחיה מדומה. אולי; אולם לקבוע מסמרות בהנחה זו איננו יכולים. מי שלועג לתחית עם מפני שמעטים הם שהרימו את הדגל, לועג קודם לתחית עצמנו. גם אנו מעטים ודלים.” הדברים האלה לא נכתבו אחרי מאורעות אב של שנת תרפ“ט, כי אם שמונה שנים כמעט לפני הכיבוש הבריטי והם לא נכתבו בקשר עם איזו אכזבה פוליטית חיצונית, אלא מתוך צפית מערכת הגורמים אשר נכחם ובתוכם אנו מוכרחים לכוון את מעגלותינו ואת מעשינו ואשר על פיהם עלינו לבחון מהו העיקר ומהו הטפל, מה המוקדם ומה המאוחר, למען נוכל, למרות כל המכשולים והמעצורים האוביקטיביים, לבצר את עמותינו ולבצע את מפעלנו. מכאן התביעה ל”קיצור החזית", כדי להשגב קודם כל בעמדות החיוניות, אשר יכולות להשמט; מכאן תורת “צפיפות האוכלוסין” כמגמה יסודית לכל מפעלנו הישובי, מכאן הגבלת שטח כריגולטור עיקרי בדרכי ההתישבות וכו' וכו'.

עבודתו המקצועית והפובליציסטית של וילקינסקי לא היתה מעולם עבודה קבינטית, היא לא פורסה מבחוץ ולמעלה, אלא צמחה וגדלה בתוך תנועת העבודה, היתה עמה, התלבטה בשאולותיה ולחמה את מלחמותיה. אותה מלחמה, הנמשכת עדיין היום בחריפות רבה בין התפיסה הקונסטרוקטיבית של הציונות ושל מפעלה המדיני והישובי ובין התיאולוגית המופשטת וההזיה הפוליטית, נעוצה כבר בראשית צמיחתה והתפתחותה של תנועת העבודה בא“י. עוד לא היו מאחורינו עשרים השנים הללו, על כיבושיהן וכשלונותיהן, על תקוותיהן ואכזבותיהן, על האבקותן הקשה והמשברים המרובים; עוד לא היתה אנגליה בארץ ולא היתה הכרזת בלפור וגם לא גזרות פספילד – אבל המלחמה היתה נטושה כבר לאורך כל החזית בציונות ובישו. הריביזיוניזם לא לבש עדיין צורה גרוסטקית כמו היום, אבל הוא כבר היה בפוטנציה. כבר אז היו רבים המתגנבים אל ירושתו של הרצל, המזייפים את צַוָאתו, מקדשים את חוסר המעשה כצדקה וכתבונה מדינית עמוקה. נוכח המחשבה הקונסטרוקטיבית של תנועת העבודה, אשר ראתה את המטרה הציונית בכל צעד של התקדמות ממשית בארץ, בכל אחיזה קרקעית ובכל הרחבת התחומין של כיבושינו הכלכליים והמדיניים והתרבותיים – עמדה מחשבת העצל הקלסית הדוחה את הכל למחר, לאחר שיווצרו “התנאים”, לאחר שיבוא הדבר “הגדול” ו”השלם" כיונה אל ארובותינו, בטרם שהיה הדבר הקטן והחלקי. היתה מלחמה, מלחמה קשה והיאבקות עצומה, הנמשכת כבר יותר מעשרים שנה ועדיין לא נסתיימה – ובמלחמה זו, בפאַזות השונות שלה ובחזיתות השונות שלה, על הפורום הציוני והכלכלי בישוב, הנהו שוב וילקנסקי אחד הלוחמים האמיצים.

אם אפשר להעתיק אל שטח הכתב והמכתב את הפסוק “באחת ידו עושה במלאכה ואחת מחזקת השלח” – הרי הולמים הדברים בדיוק את עבודתו ואת תפקידו של וילקנסקי בעשרים השנים של תולדות ההתישבות הציונות. בעט שנון ובפאתוס נאמן ובאמצעי פולמוס אשר כוחם אינו רק בחריפות הלשון, אלא בהגיון עקבי ומוכיח ובאמצעי עזר מדעיים ומקצועיים, פנה וילקנסקי למחשבה הקונסטרוקטיבית בתוך סבך החבלבלים של ה“תיאולוגיה הלאומית” מצד אחד ובתוך משוכות-החדק של הדילטנטיזם הישובי מצד שני. מה היה המדע הישובי וההתישבותי לפני רופין ווילקנסקי? נא לזכור את ז. ד. ליבונטין, את דויס טריטש, את דיזינגוף, את שינקין מנוחתו עדן, ואת עשרות ומאות “עושי הפרויֶקטים”, מחוסרי יסוד ואחיזה במציאות הא"י ובמחשבה הכלכלית. ומה ידענו אנחנו בכלל לפני כן על דרכי הישוב ועל בנין החקלאות? אם כבשה הציונות ואם כבשה תנועת העבודה כיבושים חשובים בשדה זה, אם הגענו לידי התחלה של שיטה בעבודה, אם הכניסה החקלאות העובדת ענפים חדשים במשק, העלתה את רמת היבולים, השביחה את הגזעים, ואם הקימה וחינכה מחנה של אלפים מתישבים ומוכשרים להתישבות ולעבודה חקלאית, לא בתור משגיחים על העובד הזר, אלא הם בעצמם, בניהם וניניהם של חנונים וסוחרים, בחורים חובשי בית המדרש ובית הספר, אם התחילה להתרקם אצלנו ראשית של מסורת והוי חקלאי – הרי זה במידה מכריעה בעזרתו של וילקנסקי, דרך שני שטחי הפעולה שלו, המקצועית והנסיונית והספרותית והישובית.

בידו האחת האנך ואמת המידה ובידו השניה העט. בלשון של מליצה אפשר לומר “האֵת והעֵט”. האחד לבנין ולמחקר והשני לסברה ולמלחמה. האחד מתנהל בכבדות של תנועתו הטבעית, דרך שנים של חיפוש ונסיונות, דרך כשלונות והצלחות – והשני, אשר כדברי ויקטור הוגו, "קלותו קלות הרוח וכוח מחצו ככוח הבזק,. דרכי פעולתו של הנשק זה, הנקרא “עט”, הם אחרים לגמרי מכפי שרגילים לשער: אלה הנמצאים תחת השפעתו אינם יודעים זאת לעתים בעצמם ועל פי רוב אינם מתוודים על זה בגלוי. אלה הקוראים, למשל, לאחד העם “רבי” ומכריזים את עצמם כתלמידיו, לא היו תלמידיו מעולם, לא למדו ממנו דבר ואפילו לא הבינו אותו כראוי. הוא הדין ביחס לכל אלה המפגינים את התיחשותם על תורת הרצל ועל בית ספר אחר בציונות. אלה החושבים, כי את האור של אחד העם והרצל חשפו בקרבם ונקרוהו מלבבם ואף אלה המתיחסים אליהם בבקורת ואפילו בהתנגדות מתוך יושר ומתוך היאבקות עם הפרובלימה – הם התלמידים האמיתיים.

לא בכל הודו לו לוילסקי במשך שתי עשרות שנות עבודתו; רבים מתנגדיו מבחוץ ובשטחים ידועים ישנה גם בקורת והתנגדות מבפנים – אבל אלה ואלה, המבקרים והמתנגדים הישרים שבהם, למדו וקבלו ממנו יותר מכפי שהם משערים לעצמם.

(הפוה״צ, תרצ״א, גליון 17)

חג יובלך, חג השירה העברית, שאתה ממרבי-תפארתה המעטים ומנושאי לפידה הנאמנים; חגה של ארץ-ישארל, שאתה צייר לנופה, כינור לשירתה וניב להמית עצבונה; חג תנועת הפועלים העברית, שאתה העלית להבעה אמנותית זכה, שופעת צבעים וצילילם, את יצירתה החלוצית רבת העלילה; חג הבמה הזאת, “הפועל הצעיר”, שהנך נאמן-ביתה של השנים, מראשית הוסדה ועד עתה – חג זה חל בימים טרופים, כשירדה עלינו היד המרשיעה של הזדון והמזימה להשבית שמחה מאהלנו ולהנחיל לנו לב רגז ודאגת נפש גדולה.

אי אפשר לו לחג זה שיוחג עתה כהלכה. אי אפשר לה להרגשת התודה, שממלאה את נפשנו על הברכה הרבה שהענקת לנו, שתמצא עתה את ביטויה המלא. על המשמרות הרחוקים והקרובים בחזית הגנתנו העצמית, נמצאים ודאי מאות מאלה, שבמקום נאמן תשכון בלבבם ואשר יעלו זה עתה, לתוך דמי לילות קשב וחרדה, חרוזים שוקקים ומראות נוהרים מהאידיליות הנפלאות שלך, שבהן הם שותפים ליצירתך. אבל להתיחד יחוד שלם עם חן שירתך וחסדה, מתוך שמחה והרגשת חג אמתית,, כאשר היינו רוצים – את זאת מנע מאתנו הזמן חסר התבונות שאנו חיים בו.

ברכתנו נתונה לך. ברכה נאמנה בהוקרה ובחיבה. אתה נחמתנו פעם לעת רעה ב“כפלים עמול, כפלים יצור” – אף אנו נענה לך עתה בברכה זו:

כפלים יצור! – כפלים ברוח ובנפש, כפלים ביופי ובתנחומין.

(הפוה״צ, שנת ה-29, גליון 33–34, תרצ״ו)

זינוקו הספרותי הגדול של עגנון, מעל במת “הפועל הצעיר” היה. מ“והיה העקוב למישור”, זו הנובילה הנפלאה, שקיפלה בקרבה כבר אז את כל הניצנים, הפרחים ופרי ההילולים של הפרוזה העגנונית הענוגה והמפוארה, שנדפסה ב“הפועל הצעיר” – מתחילת עליתו של עגנון כראקיטה מתפשטת במניפה של אורות וממלאה את ספרותנו גוונים ומנגינות, שלא היו כמוהם להשראה ולעלית בספרותנו החדשה. בספרו האחרון “תמול שלשום” הראַקיטה הזאת עוד מוסיפה ועולה, מפציעה מחדש, ויוצרת הילה של נגוהות סביב אותה פרשת בראשית, שהיתה סדן ליצירתו ותכליתה.

מרכז הפרוזה השירית של עגנון היא ארץ־ישראל, בין בשעה שמדבר בה באופן ישר ובין בשעה שאינו מדבר בה. היא מאווי כל המאווים ותכלית כל התכליות; היא ה“תמול”, ה“שלשום”, ה“היום” ו“המחר” של היהודי בשיבוש וביסלוביץ וביאס, בכל מקום שהוא ובכל דרך הנדודים והתמורות שלו. “ר' יודל” הוא ר' יודל הנצחי, שארץ־ישראל היא בשבילו מה שהיתה ביאטריצה בשביל דנטה אלגהורי בקומדיה האלהית. הוא רואה אותה מבעד לכל המעגלים של עינויי־התופת, מבעד לכל הערפילים של מכאובי־ההזדככות, ובכל אשר יעשה ובכל אשר יארע לו הוא נמצא תמיד ב“לבב ימים”, בדרך לגאולתו הנפשית והאנושית, היורטת לקראתו כשהיא זוהרת בחסדיה ובתנחומיה.

מי ידמה ומי ישוה לו לעגנון בהישג האומנותי העליון של הפרוזה העברית החדשה? גם באיכות וגם בכמות הגיע לשיא! וידו פתוחה עדיין לתת כהנה וכהנה וקרן השפע שלו מלאה עדיין ברכה. ירבה שנים טובות, ויזכה, ואנו נזכה אתו, שיריק את הקרן הזאת עד תומה.

(הפוה״צ, תש״ח, גליון 46)