אנשי סגולה – שער ראשון

מאת

יצחק לופבן

---

תֵּיאוֹדוֹר הֶרְצְל

מאת

יצחק לופבן

א: דמות הקסם

קשה היתה הדרך למן הפסיעות הראשונות. טורח, משא וריב. התלבטות מבעל-פעור אחד למשנהו. היאבקות עם המציאות המתעקשת. לב מלא אמונה ואהבה מבפנים – ולבבות אטומים וקֵהים כברזל מבחוץ. כנפי-דמיון משיקות ומחזות-יצירה נפלאים מכאן – ומציאות פעוטה, זחלנית ולעג-שאננים מכאן. ההיסטוריה חוזרת: דור מדבר, ועדת קורח לא מתה; האדמה לא כסתה על האנשים הרעים והמטומטמים אשר מאז ומעולם:

“לא נעלה!”

ואישיותו של הרצל, משכמה ומעלה, קורנת בטהרת הר-העברים, בזוהר של רצון כביר, הנכנע על-כרחו לפני הרפיון אשר מסביב, לפני חוסר-היכולת…

זוהי התמצית. “אלה הדברים”. כבושים ומלאי-צער מעֵבר מזה ופרקי-תנחומים קלי תקוה מעֵבר מזה. והרעיון מדריך מנוחה, סוער, מאיץ, דוחף¹ לפעולה; מרים פעם בפעם את הפטיש מחדש – “וסדן לא מצא”…

*

הוא רצה להכניס את הגמל בסדקה של מחט, אל העשירים בא ראשונה – זו היתה השגיאה. לא אָתָה אל “רבבות קודש”. את נאום-ההר שלו נשא אל עליונים ואדירי-ממון, אל מלכים ורוזנים – ולא ידע כי הללו לא נועדו למלכות השמים, ולא ידע כי במקום שהשבֵעים מפזרים את שממונם במתת-אביונים, במקום שיש “לכם ולא לו”, שם אין הֵד לשופרו של משיח.

הוא בא עם חזון למקום שאין מרחביה, למקום שהחשבון הקר קולע שבכות של ברזל צפופות סביב עולם צר ומוגבל; הוא בא עם בשורת-יצירה חדשה למקום שאין קשב לקול-אלהים, למקום שכל אמרת-חרות נבלעת עמומה וחרשה בתוך הריפודים הרכים של הקירות והדלתות…

מפעל של חסד הללו מבינים; מפעל של אהבה אינם מבינים. ומי שהגה בשאר-רוחו, כי “ארץ הבחירה היא ארץ העבודה” רק בוז יבוזו לו בארמונות-שאננים הללו היודעים את העבודה מתוך פריה בלבד, היודעים אותה מתוך חקקי-אָון של “לך העמל ולי השכר”.

את העם לא ראה בראשית דרכו. לא ראה את אלה הנועדים להיות בני-חורין, את העניים המבקשים גאולה לעצמם ולא לאחרים. הוא ראה “גואלים” ו“נגאלים” והאמין בתום רוחו, כי יש גאולה מתוך צדקה גדולה של נדיבים וכי יש פדות מתוך חסדי-מלכים –

לפיכך: “לא מצא תחתיו סדן – פטישו”…

*

כאוטיות ומקוטעות מרטטות ומתפרצות המחשבות. כל רשימה ב“ספר היהודים” נושמת שעות-אושר גלויות חזון ואור וגם לילות-נדודים שבעי רוגז ועמל. כל משפט נעקר מן הלב בלוית בשר ודם. כל דמות צופה לדורות מתוך נשמת-חרות רבת דמיון ורבת העזה. מעבר למציאות, הרחק הרחק מעבר לתהומות שבמציאות – אין מעצור לרוח, אין דבר העומד בפני משא-הנפש. כל פרט שופע רתמוס של יצירה. הקטנות והקלות נעשות גדולות וכבדות-משקל. אין מכשול, אין אבן-נגף, הכל נשחק לעפר תחת צעדי-הבטחון, הכל נצב כמו נֵד מימין ומשמאל.

הציונות מוכרחה לבוא! ו“אשרי ההולכים אחריה מרצון – ואוי להם לאלה אשר יחכו עד שהגורמים הברוטליים יפלטו אותם”. בקיטור ובחשמל, בכוחות הללו מכבשונו של עולם, יבוא הפתרון לשאלת-היהודים, ותבוא הגאולה לכבוד-היהודים שגלה. “אם תרצו”, אולם בין אם תרצו ובין אם לא תרצו – מוכרחים אתם לרצות! אין תקומה ואין שיור לרכושכם, אין תקוה ואין שכר לעמלכם. האש שהוצאתם מקרבכם – היא אכלתכם ואין מפלט. השנאה הכבושה אשר מסביב תשטוף אתכם כגלי ים סוער. אין ברֵרות רבות ואין דרכים רבות: חיים או מות – ובחרתם בחיים!

חצב להבות. והאמין, כי בכל הפינות תאחז האש. האמין, כי יזועו שומרי-הרכוש ו“מועצת המשפחה” תוכח ותעשה נכוחה. בּפתוס הגדול, בתנועת-און הרחבה והבטוחה אמר להכניע לבבות עקשים –

והם מרוּ. בפריז ובלונדון לא הבינו, לא רצו להבין. הדלתות נסגרו אחריו וצירי הדלתות גם חרוק לא חרקו. הפטירו אחריו במנוד-ראש, בהעוית-פנים מזלזלת. אף לא אמרו: לא!

*

ומסביב – עם לא יבין. שפי ובודד התהלך בתוך האטמוספירה הממרה. מסביב – מדת-חיים קטנה. באין שומע בשורה, באין חש עתידות. והוא – חוזה וגלוי עינים, כפרש האפוקליפּסה, כקורא נצורות מעל כתב העתיד של דברי-הימים שלח את דברו. הטעם התפל של הטעות לא חבּל את רוחו, לא החליש את בטחונו. הדרך איננה סלולה – ומה בכך? גם הקול הקורא במדבר איננו נשאר בלי הד. גם מלת-הנבואה המוּטפת בערבה, בפני שיחי-שדה ננסים ובפני לטאות קרות-דם – אף היא עומדת לעד. אם לא היום – מחר, מחרתים. לרעיון האמת יש שרשים חזקים ועקשניים, הם נוקבים את הסלע כמו שרשי הזית והאלון, הם סוללים להם דרך בין כל המעצורים. חי אלהים, אם יהיה לבבכם ברזל ומצחכם נחוּשה…!

*

באמצע – שוב דרכים נבוכות. מאדירי-ממון – לאדירי-כוח פוליטיים. ברגעים של חולשה נכתב המכתב לביסמרק: קצתם מפני היהודים, הם מצֵרים לכם את גבולות העולם, הם מטמאים טומאת הגזע? – שלח את עמי ויעבדו לאלהיהם, ביד רמה יֵצאו ורוח להם ורוח לעולם…

אולם – פרעה גם זה לא ענה. במקום שמנגדים חרבות, במקום שרוקמים מזימות רצח וחמס – אין מענה על דברי שלום ואמת. את הפוליטיקה האירופית נצורת-הלב, את דעת-הקהל ואת העתונות הקדֵשה – אין לכבוש בתפלה. את מאזני-הכּזב הללו אפשר להכריע רק במשקלות-מרמה של טובת-הנאה בטוחה. כי מה לאלה ולמוסר עם? מה לאלה ולאש הקדושה שבה נחרתה המלה “חרות” בספר היצירה של החיים?

אכן, עקלקלות ונבוכות היו הדרכים הללו, הכתובות ושאינן כתובות עדיין במסכת ראשונה זו של “ספר היהודים”. רק אחר-כך בא אל העם. רק אחר-כך – הדלתות שנסגרו בפריז חרגו ממסגרותיהן בוילנה ובערים ועיירות, ששם המוני-ישראל מחכים לפדות. את פעמי המשיח שמעו בו, ראו אור. העם הריע!…

זו היתה הדרך.

*

“ספר היהודים” לא נכתב עד גמירא. אנחנו כותבים אותו הלאה – בדמע ובערבוב גיל ועצבון. בנחמה – לא ראה הרצל. מעל פסגת הר-העברים צפה לאחרית. אבל – העם ממרה עדין ורוגן באהליו. הוא מאמין בחוזיו – אבל מחכה לנסים, מבקש אות, מחכה לזה שיבוא ויהפוך אבנים ללחם…

ב

ואפשר שהדפים הללו, ברובם, לא היו צריכים לראות אור. אפשר שלא היה מן הצורך לגולל את ספר-הדורות מבראשית ולשוב אל המציאות הקטנה של “איש מצרי מכה איש עברי מאחיו”. הן אלה אינם אלא יריעות נפרדות של מגלת יצירה. הן זה שצורף ב“מדינת היהודים” וב“תל-אביב” לפרק-שירה הרמוני, זה הפּתוס היוצר, רחב-הסגנון ועשיר-הדמיון, אשר הגיע עדינו כבשורת-הויה חדשה, הנשאת בכוחות-איתנים של אמונה כבירה ורצון-חיים זורם ומפכּה – חוזר כאן לתוהו ובוהו שלפני בראשית, למקום שרוח אלהים מרחפת עדין על-פני רשימות-עפרון חטופות ועל-פני שברי-קולות של בת-שיר מתנסה.

ראשי- פרקים של התחלה, זעזועי-היצירה הראשונים ולחשי-שעות-הסתם של לֶדֶת דבר – המסתכל בהם לוקה. באשר גם גאון-האדם מוצאו ממקום-תורפה וגם גאון-הנחלים מוצאו לפרקים ממעין קטן וצר –

ולא תמיד צריך לדעת, מאין באים; ולא תמיד טוב לחַשב אחורנית את מדרגות הטרנספורמציה עד הקוף.

הרצל – די לנו בארבע האותיות אשר בשמו. דמות-קסם זו המתנשאה בתוך חיינו כמצבת-שיש מול פני הדורות, לפנים ולאחור; – למי יש צורך להרהר אחרי ראשית דרכו? אנשי-שם ואנשי-רוח, אלה אשר עלה בגורלם להיות סמל לאומה, לדור או לתקופה, אלה אשר אנו מתפללים לאורם המתערה עלינו מתוך אגדת-החיים הנעלמה אשר לאישיות היוצרת – למה לחטט בין שברי-לוחותיהם, ולמה להוציא מתוך הגניזה את הכתב הראשון של נסיונות היצירה אשר להם?

ארכיאולוגים – מהפכים את הנימבוס של קדושה לחולי-חולין. הם מאנסים את האינטואיציה ומפוררים את השלמות פרשיות פרשיות. וכשפעמון מצלצל לתוך הדמדומים, כשצלילי-תפלה משתפכים על שדות וגיאיות – רק פתי-אדם יעפיל בשעה זו לראש המגדל לבקש את המקור, שממנו הצלילים מתמלטים, וימצא סיר-מתכת קשור בחבל נעורת אל קורת-עץ מכוסה אבק.

הן אנחנו את תורתו כמעט עזבנו – ואותו שמרנו! מה הביא את הרצל לציונות, מה הוליד בקרבו את הרעיון המדהים במעוף חזיונו? – אפשר שהוא בעצמו לא ידע, אפשר שהוא עצמו פרש לא-נכונה את הקול-הקורא בנפשו. הן שמואל רץ אל עלי: “הנני כאן כי קראת לי!” – וזה היה קול אלהים! אנחנו בכל-אופן את הגנזיס שכחנו. אנחנו עמדנו בנקרת-הצור. את הפנים לא ראינו, לא חפצנו לראות. עלינו היתה האינטואיציה, הזעקה הפנימית לחיים וליצירה משחררת. מתוך זעזועים פנימיים של צער הבדידות הלאומית, מתוך ענות-הדורות של חיי תלישות ופרזיטיות נוּלדו אצלנו מאויי-פדות. מה היתה לנו האנטישמיות? מה היה לנו ה“הֶפ”-“הֶפ” של איזה נער פוחז בבַדֶן? מה היתה לנו מועקת סביבה זו, שרבצה על היהודים עתיקי-הגיטו? לנו היו גבולות העולם צרים – לפיכך בקשנו את המרחב; לנו קראה האדמה “הפ”-“הפ”, אותנו הקיאה הארץ – לפיכך פרשנו ידים לקראת חיים עצמיים.

בנקרת הצור עמדנו. צער הרגע היה לנו רק מזכרת-עון, אבל לא הסבּה הראשונה. וכשבא הוא, כשהתגלה בתוכנו כאיש-בשורה דגול-בטחון – לא שאלנו למה ומאין, לא שאלנו ללאו ולשלילה. הוא היה ההד של קול לבבנו, הגילוי של רצוננו, הוא היה מגדל-האור, אשר צץ באופן פלאי על כף עזוב זה של חיינו השוממים.

הלכנו אחריו כהלוך אחרי פַנטוֹם. לא בקשנו תורה מפיו, לא דרשנו ממנו אות – באמונתנו החמה קדשנו אותו קדושת אגדה, מתוך רחשי-חזון פנימיים צרנו את דמותו. את כשלונותיו לא מנינו. לא מנינו גם את הכשלון הגדול כשאמר להחליף לנו את המולדת באחרת, באֵם זרה ונכריה. וכשבא אחד-העם באזמל הבקורת החדה ללמד קטגוריה על “תל אביב” – אמרנו: אין כאן דבר בשביל אנטומיה ובשביל נתוחי בקורת ואין צורך לחטט בפרטי-פרטים. אמרנו: אין לעשות מזה מדע ואין להסיק מכאן עיקרים מחייבים – זהו חזון-המראות, שאין לפרש אותו בדיקנות מיותרת ואין למדדו בחוט השערה. המאמין – יאמין; הרוצה – ירצה; השאר – מתוך הסתכלות היצירה יתבררו ויתלבנו הדרכים…

*

לא, אין לחטט בפרטי-פרטים. אבל, כלום היה צורך לחטט אחרי פרטי-פרטים?! העבודה, אף השיחות של אֶקֶרמן עם גֶטה אינן מוסיפות להארת אישיות על “פויסט” ועל “וילהלם מיסטר”…

(“התקופה”, ספר שבעה עשר, תרפ״ג)

ב: “מדינת היהודים”

באבטוביוגרפיה שלו כותב הרצל: “אינני יכול להזכר כי הייתי פעם במצב-רוח כה מרומם כמו בשעה שכתבתי את הספר הזה. היינה אומר כי שמע מעל ראשו משק כנפי נשר שעה שכתב שירים ידועים. גם לי נדמה ששמעתי מעין משק-כנפים כשכתבי את הספר הזה”. הרצל מדבר על משק-כנפים סתם. זמן רב לא ידע בעצמו אם מה שכתב הם דברי-הזיה, נושא של רומאַן, או משהו רציני מאד, הנוקב עד תהומות הגורל ההיסטורי של האומה הישראלית. אחד מידידיו הותיקים שקרא באזניו את כתב-היד פרץ בבכי; אך זה לא היה בכי התרגשות של יהודי שנגעו הדברים עד לבו כשנחשפו לפניו שבר חלומו ופשר מַאוייו של עמו, אלא דמעות-עצבון של רֵעַ בחששו כי תבונתו של ידידו נסתרה ונתבלבלה. על הרצל עבר אז משבר קשה, הוא ראה צורך בכך לנסות את עצמו אם אמנם לא אבדו עשתונותיו, והוא שמח מאד כאשר עמד בתפיסה ראשונה על דיוקו של חשבון מסוים: “אם כן, הוא קרא, לא בגדה בי, כנראה תבונתי עד גמירא”.

עתה אנו יודעים את משמעותו של משק כנפיים זה בבהירות גדולה יותר משידע זאת במשך כל השנים. זה היה היַסעור, הצפור המבשרת סערה, אשר השיקה על ראשו של הרצל והעירה את רוחו על צפונות ישראל, על הטרגדיה הגדולה המתרגשת לבוא, על דרך המפלט ועל כבשונה של הגאולה, שעליה נועד העם להיאבק. ככל שאנו הופכים בדפי “מדינת היהודים” (ואנו חייבים להפוך בספר הברית והאָלה הזה בכל שעה), הולכת וגוברת השתוממותנו לרוח הכבירה שפעמה את האיש הנפלא, אשר בתקופה השקטה ביותר בגלות ישראל הכה בכפתור בכוח כה עצום עד אשר רעשו כל ספי האשליה שיהדות העולם היתה שקועה בה. כי על כן נכתב הספר הזה בימים שהאמנציפציה היהודית עמדה במעלת הצהרים. פה ושם נראו אמנם כתמים אפלים ב“שמש”-צדקה זו: מצוקת היהודים ברוסיה וברומניה, גילויי אנטישמיות מעליבים בצרפת, בגרמניה ובאוסטריה. אבל האמונה בקִדמה האנושית, היתה במלוא יקודה, הסוציאליזם נמצא בעצם הסתערותו וכיבושיו הגדולים. הוא נשא בכנפיו את בשורת החרות והשויון לאדם ולעם. על פני רחבי תבל היה חופש התנועה. מי שצר לו במקום אחד יכול היה ללכת למקום אחר. שערי “העולם החדש” שמעבר לים היו פתוחים לרוָחה, ו“בחוצותיו התגולל כסף תועפות”. יהודים שלטו בבורסא, חלשו על העתונות, זו “המעצמה השביעית” המכוללת, בלטו מאד בחיי הרוח, חלקם היה רב גם בחרושת המעשה ובמסחר העולמי. בארצות ידועות הגיעו גם לדרגות גבוהות בפוליטיקה ואפילו בצבא. פני האוקינוס של החיים היו חלקים למדי. המשברים שנתחוללו פעם בפעם היו חלקיים ולא היתה צפויה מהם סכנה בלתי אמצעית. והיו דרושים לכך חושיים היסטוריים דקים ומפותחים מאד כדי להבחין באותות המבשרים רעה. היהודים, רוב רובם של היהודים לא הבחינו בהם. העניים והמצוקים שבאירופה המזרחית, נשאו בסבלות גורלם כעם יודע גולה ולמוד יסורים; מה בקשו הללו בתפילותיהם היה מעט “פרנסה בריוח”, מעט “זכויות” כדי לסחור אל הירידים המרוחקים מתחום המושב, מעט מארה בפגומי-הגויים המציקים להם על לא עוון בכפם. אך אלה שמרו בלבם בכל זאת על תפילה זכה נוספת, לא מעשית ביותר, אלא שבצר להם מצאו בה מפלט לתנחומי-נצח: ו“תחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים”. לעומתם, המתבוללים והעשירים שבאירופה המערבית והמרכזית בנו לעצמם, אלה טירת-רוח ואלה טירת כסף, ובטחו באיתן חומותיהן כי תעמודנה להם בכל העתות בצרה.

והנה דוקא מבין יהודי המערב והמתבוללים הללו יצא האיש, אשר הפריע את השקט בעולם היהודי והפך את שלית-הבטחון שלהם על פניהם. אותו הידיד הותיק של הרצל אשר פרץ בבכי כאשר קרא באזניו את כתב-היד של “מדינת היהודים”, אולי בכה על עוד דבר אחד, אשר העלים מהרצל; הוא בכה על העולם היפה הזה שהוא הרס אותו לעיניו, על התעודה המהפכנית הזאת שאמרה ליהודים לזקוף את ראשם, בשעה שהללו עמלו לטשטש את עצמם, להעלם בתוך סביבתם, לרמות את הגויים שהם שרויים בתוכם כי אינם קיימים כלל, כי “כמונו כמוכם”. כלפי חוץ השתדלו לבטל את התעודה הזאת, ללעוג לה, להגדירה כפרי של טירוף דעת, אך בפנים נפשם נבהלו מפניה, מפני האמת שבה, מפני ההעזה שנטל הרצל לעצמו לגלות את הרז הזה, אשר נוח היה להם כי ישאר סתום ובלתי מגולה, ולהעיד לעיני העולם שהנה הולך וקרב יום-הדין-הגדול לעם היהודי, לעם היהודי כולו, ואם לא ימלט את עצמו בעוד מועד למבטחי-מולדת, אחת דינו לכליה.

“האלה”, שבספרו של הרצל “מדינת היהודים” נתקיימה במדה יותר גדולה ובצורה איומה יותר מכפי שהוא עצמו חזה אותה. על אף האספקלריה המאירה שהיה מחונן בה, עוד הגה מידה רבה של אמון לעולם וחשב אותו לטוב יותר מכפי שנתגלה. את המצב של שפלות בו נתונים היהודים בין הגויים ראה בבהירות רבה, הוא ידע כי אין מנוס ממצב זה לא בהתבוללות ולא בכסף, לא בהגירה ולא בצדקה גדולה. אך את הכליה הוא ראה ככליה היסטורית ולא שיער כי היא עתידה לבוא בצורה פיסית אכזרית כזאת, בצורה של השמדת מיליונים יהודים בבת אחת, ובודאי שלא שיער כי היא תתחיל דוקא מאותו מקום בו שנאת ישראל נכנסה במאה הי“ט בתחומי הרעיון וההטפה בלבד ולא נתגלו בה שוב הסימנים הברוטליים של טבח יהודי ממש, כמו שנתגלו מפקידה לפקידה בארצות אירופה המזרחית. הוא לא שיער ולא יכול היה לשער שכל העולם האירופי והאמריקני יעמוד על דם היהודים האלה בשויון נפש, כי יראה כיצד אנשים, נשים וטף מובלים כצאן לטבח, ועל אף התרבות הגדולה שלו לא יזדעזע מצפונו ולא ימצא בקרבו את הרוח ואת הכוח להתיצב בפרץ. הוא האמין ביציבותה של “ההכרה המודרנית” ולא העלה על דעתו כלל שבארצות התרבות אפשר לחוקק חוקים מיוחדים נגד היהודים, שאפשר לנשל אותם מרכושם כאשר היו מנשלים אותם בימים מקדם. כי על כן יביאו מעשים כאלה בהכרח לידי “משברים כלכליים” הפוגעים לא ביהודים בלבד. להיפך, הוא האמין אפילו כי “לא רק בבתי התפילה של היהודים יתפללו להצלחת המפעל אלא גם בכנסיות של הנוצרים”, שאומות העולם תהיינה מעונינות ונכונות לסייע בידינו לפתור את שאלת היהודים בצורה אנושית, ולא רק אנגליה, אלא אפילו גרמניה, אפילו רוסיה, אפילו האפיפיור ברומא. חליפת המכתבים הענפה שלו, תזכיריו, מסעותיו, יומניו, כל אלה חדורים אמונה, כי העולם שיועמד לפני ברירה בין היהודים כ”קציני המהפכה" העולמית, לבין פתרון השאלה ע“י “מדינת יהודים”, יבחר בשניה, ואנו נפרד מעולם הגויים כ”ידידים מכובדים“. כי אפשר לא זה ולא זה, כי אפשר פשוט להעמיד אלפי תליינים ולהשתמש בהמצאותיו הגאוניות של הרוח האנושי כדי “לפתור” את השאלה בדרך של השמדה, כי אפשר להן לאומות מתקדמות מאד לשאת את העינים למעלה, אל אלהי לצדק, החרות והדמוקרטיה, ויחד עם זה לשמוח בעומק הלב שאחרים פותרים את השאלה היהודית באופן “רדיקלי” מאד, ולא זו בלבד אלא שאפשר להם לעמים תרבותיים בתקופה זו לסייע באופן ישר או בעקיפין למעשה השמדה זה ולרחוץ, תוך יראת שמים מעושה של פונטיוס פילטוס, את הידים, כדי להעיד על עצמם בעיני ה”לורד" השוכן מרומים כי ידיהם לא שפכו את הדם הזה – את זאת לא חזה גם הרצל הגאון, הצופה לנבכי ההיסטוריה.

אכן, “האלה” נתקיימה בצורה איומה יותר מכפי שהוא חזה אותה, אך “הברית” נתקיימה רק בחלקה הקטן. היהודים שמעו, נדהמו, נבהלו, הסכימו, התלהבו, התנגדו – אך ברובם המכריע לא התיחסו ברצינות מלאה לא לחזות הקשה ולא לבשורת הגאולה המעודדת. הם התנחמו בחיי שעה, ולא ידעו כי “השעה” תהיה קצרה כל כך. רק אלה ש“מדינת היהודים היתה בלבם”, כדברי הרצל, נתנו את ידם לברית הזאת באמונה ונשאו את משך הזרע שלה דרך כל תהפוכות עולם ואסונות האומה, עד המאבק האחרון, החמור והמר, שאנו עומדים בוא עתה.

ההתפתחות היתה אמנם שונה במקצת מכפי שהרצל תיאר לעצמו: “יתנו לנו את הרבונות על שטח אדמה המספיק לצרכי עמנו – את השאר נעשה בעצמנו”. אך הם לא נתנו. וגם משהסכימו לבסוף “להבין בעין יפה”, המירו מיד את היפה ברעה ובקשיחות לב ולא נתנו ואינם נותנים גם עתה, לאחר שעברו חמשים שנה, לאחר שהוכחנו לעיני כל העולם, שאכן יכולים אנו לעשות בעצמנו את השאר בצורה מפוארת ותרבותית, ולאחר ששאלת המולדת והעצמאות הלאומית אינה שוב שאלה של החָלצות מן ההשפלה ומן הלחץ של האנטישמיות בלבד, אלא שאלת חיים או מות לאומה הישראלית. ההתפתחות היתה בדרך של מאבק מדיני, לא רק בהיכלי מלכים ונשיאי מדינות, אלא בעיקר על אדמת ארץ-ישראל עצמה. כל מה שעשינו עד עתה בארץ, העליה, ההתישבות, יצירתנו הכלכלית והתרבותית, כל זה כשלעצמו היה מאבק מדיני קונסטרוקטיבי מאד וכל זה היה גם צבירת-כוח לאותו מאבק מדיני שעתידים היינו לעמוד בו כעת, ושהגיע בעצם הימים האלה לנקודת משבר חמורה.

זכותו הגדולה של הרצל בספרו “מדינת היהודים” הוא בזה שהוא העלה בשר וגידין על חלומותיו ומאווייו המופשטים של העם, ביטא אותם במושגים ריאליים של הזמן, הפיח רוח דאגה בשלוים ובשקטים ורוח של התקוממות קדושה במודאגים ובמודרכי מנוחה. על אף הקשיים העצומים שאנו נאבקים עמם עתה, אנו רשאים לומר בבטחה שלא היתה זאת הזיה, כי אם מפנה מהפכני בדרכו ההיסטורית של עם. “היהודים שירצו בכך יגיעו למדינת היהודים”. האמת הניצחת הזאת נהפכה כבר בחלקה למציאות לעינינו, כשם שהפכה מציאות הבשורה שבפרק הסיום של “מדינת היהודים”: “כי מאדמת המולדת יקום דור של יהודים נפלאים”. הדור של יהודים נפלאים אלה כבר קם והוא ידע לשמור על הברית שלא תופר וישא את חזונו של הרצל דרך כל היסורים, שעוד נועדו לנו, עד שיביאו לידי הגשמה מלאה, אם בעזרת הגויים ואם למורת רוחם ועל אף המכשולים שהם שמים על דרכנו.

(הפועל הצעיר, שנת ה-39 גליון 22, תש״ו)

---

אַהֲרֹן דָּוִד גוֹרְדּוֹן

מאת

יצחק לופבן

א: האדם

צואתו הצנועה חייבה אותנו בדממת-אוננים. שנים-עשר חדש לא הגדנו שבחים אחרי מטתו; לוינו אותו בהרגשת אלם עצורה, כי הנה נעלם הזקן היפה מעל שדות הגליל, אשר כל יום אתו היה אושר ומשען מוסרי וכל ביום בלעדיו חלל ריק ויתמות…

לא הספדנוהו כהלכה – זו היתה המדה הנכונה שנהגנו בו. להספיד את גורדון? להספיד אדם הנאסף אל עמו מתוך הזדככות אנושית עליונה, לקונן על איש המת מות-ישרים אשר דורות יכולים להתברך בו? – אף עכשיו, שהננו נקיים מצואתו, לא נקים לו מחיצה של קנים ולא נתן למות שיפריד בינינו ובינו.

אתנו – איננו. אבל הוא הולך לפנינו באספקלרית חיים מאירה, כאיש פלאי ונושא לפיד, שב עם תלתלי-נוער, זקן עם תפארת בחורים, אשר חייו סמל לדור ואורח חייו פתרון לחידה הסתומה בדרך השחרור של העם והאדם העברי.

כלום תארים נבקש לו? מורה, מנהיג וכל אותם השמות הנרדפים שמתנים בהם שבחם של מתים – מה אלה כלפי אישיות זו יקרת-האור ומבשרת האדם בקרבנו? הראשון בשורה היה, הראשון בסוללי הדרך החדשה לעם, כפוף גו על גבי מעדר כבד וזקוף קומה לקראת עתידות חיים מתחדשים, מתוך עבודת כפים והלמות עמלים, מתוך שיבה אל האדמה, אל ראשית האונים של היצירה המשחררת.

את בשורת העבודה העביר בתוך מחננו. עבודה שיש עמה בשורה עבודה המחזירה עטרת חיים ישרים לעם תלוש-מכורה, אשר פגם בספירת קיומו ע"י פרזיטיות כלכלית ורוחנית, אשר ניתש מן הקרקע הנותנת חוֹם לכל חי, אשר נותק מן העבודה, המעניקה אושר של יצירה והמביאה לידי גלוי את עצמיות האדם והעם בתוך ההיקף הגדול של רעיון הנצח אשר בחיים.

לא פילוסופיה – אלא הדרך מן ההסתכלות אל השדה. לא מתת מחשבה המושלכת ערטילאית לתוך חללו של עולם, אלא מפעל של חיים, היונק את לשדו מבין רגבי אדמה חרושה ואת רוח קדשו משיח-השדה. לא פרוגרמה נבדלת מן החיים, אלא תורת המעשה-המשחרר, היורדת כזעה על מצח העובד העברי.

“אנחנו מוכרחים להיות הראשונים” – אמר גורדון. הראשונים המאחים את החוטים הקרועים בין הרעיון והמפעל, המקיימים מחדש את אחדות היצירה אשר נתפוררה בעוונות הדורות. אנחנו מוכרחים לעשות את חיינו דוגמא ומופת לאחרים, את חיי היחיד דוגמא לרבים, את חיי העם דוגמא לעמים. עלינו להיות בבחינת “המטבע אשר הָראה בהר”; לא מלמדי מוסר ומטיפי אמת גרידא, לא לוחמי-דעות ונותני תורות, אלא עובדים ויוצרים, מקימים ובונים קודם כל את חיינו על יסודות אמת פנימיים. ולא לשינוי סדרים אנו זקוקים, אלא לעקור את הרעה משרשה, ליצור את עצם חיינו מחדש, משוחררים מפגימת הירושה שדבקה בהם, נקיים מעושק ומעוות-הדין, אשר השתרשו ביחסי אדם לאדם וביחסי עם לעם.

קודם כל נשוב לעצמנו, נחדל מהיות “נחשול מזרמי חייהם של אחרים”, נחדל מהיות שותים מים שאובים ממקורות זרים – נשאב את מימינו בששון ממקורות הראשונים של מעין היצירה.

במקום שחיינו נפגמו – שם נבקש את תקונם!

את בשורת האדם העביר בתוך מחננו. את דמותו הראה לנו בחייו, באורח חייו. מה שחי לנו – זהו העיקר; מה שכתב לנו – זהו משנה תורה, תורת החיים וההגשמה העצמית.

ה“יסנה פוֹליאנה” של גורדון היתה אולי יותר יפה ויותר מאירה לבבות מזו של טולסטוי. גורדון לא נשא את חולצת העובד על גופו כבגד סיגופים, הוא לא בא ליצור כת, הנוהה אחרי רעיון מוסרי ריליגיוזי, הוא בא עם אבוקת מהפכה, עם תביעת חיים כבירה לעם ולאנושות. לא יחיד מתבודד, לא פרוש-קדוש המטיף תורתו בערבה, אלא נושא דגל של תנועה, הבאה להפוך את הקערה על פיה, להלחם מלחמת תנופה נגד ירידת החיים בעם ובעמים, נגד רוח השקר המתעה, אשר הצעידה את העולם בארחות עקלקלות אל האסון הגדול והסבל הרב של השלטון והשעבוד, הניצול והחמס, השנאה ורצח-האחים.

מהפכה – מתוך בנין; מלחמת-תנופה – מתוך יצירה; גאולה אנושית – מתוך התמכרות שלמה אל הפרימט הלאומי-העממי הנועד מטבע בראשית להיות נושא המדות במשפחת האנוש הגדולה.

לאומיות לחוד וסוציאליות לחוד – לא גרס. כלכלה לחוד ואתיקה לחוד – אף זה לא גרס. הוא לא גרס את הדיפירנציאציות המיכניות, שנכנסו במושגי-החיים עם דמדומי השקיעה האנושית. הוא התקומם נגד המדע המאנס את שלמות היצירה ומפרק אותה, עד לידי אטומיזציה פחותת הויה. מתוך אינטואיציה רחבת היקף ומעוף ראה את העולם ואת צרופי החיים כיחידה אחת ובלתי נפרדת – ובתוך ההיקף הזה ראה גם את חיי העם העברי, את חידת חייו ופתרונה, את לקויי חייו ותקוניהם כיחידה בלתי נפרדת. לפיכך, כשאמר “תחיה-לאומית” אמר הכל, כלל בנשימת-מושג אחת את כל הפרובלימות והשאלות המבקשות את תקונן.

“עם עובד” – הוא מושג יותר מקיף מאשר “חברת עבודה”; זוהי מהפכה יסודית יותר מאשר מהפכת סדרים. היעוד הסוציאלי הוא כאן שלם יותר ועמוק יותר. זהו דרך השחרור שאיננו בא לזכות בירושת-הגזל של סדרי-חברה קיימים, אלא בא לבנות עולם חדש, מתוך התחדשות הנפש ומתוך נתיבות חדשות לרוח האדם. באשר דרך החופש האמתית היא הדרך פנימה. הדרך אל האדם, אל העם-האדם, אל העם בתור אישיות קבוצית; הדרך מהאדם העובד אל העם העובד, מהעם העובד אל משפחת האנוש נאדרת חדות-החיים מתוך יצירה חפשית בתוך רחבי הטבע העולמי.

ו“אם יש תקון לאדם ולחיי אדם – מכאן, מצד זה ורק מצד זה יבוא תקונם!” כך אמר גורדון.

“אמר”? – גורדון לא אמר, הוא לא אמר לאחרים את אשר לא קיים בגופו. הוא לא היה מטיף מוסר מעל במת דרשנים. מה שכתב זוהי הגות-רוח, חשבון-הנפש עם עצמו ועם עצמנו, דברי חזון ומחשבה מן החורשים והעודרים, ספרות ילידת התלמים – חדשה, לגמרי חדשה אצל נינם ונכדם של אבות עם הכתב.

כגילוי סמל הופיע בראש המחנה, בראש מחנה העבודה בארץ, המקיים את נדרו אשר נדר לעם ולעתידות העם מתוך התאמצות של יצירה מלוּות סבל ומרובת מכשולים. סביבו – נוגה ואהבה, אש מתלקחת מתוך פתוס של יצירה, עבודה מתוך חדוה, מתוך זכות-לבב טהרת-נפש. לפניו הלך האור שבעתים, אשר נסך חלומות גדולים בלבות נעורים ואשר לבב בכתמו הלבן נפש דור שלם, הנועד להיות נושא משך הזרע של רעיון יצירה רחב הדמיון וגדול התקוות.

מה היה הוא לנו ומה חסרנו בהעדרו? – התאבקנו ונתאבק בעפרו. דלינו ונדלה כוחות-הנפש מאישיות קורנת זו אשר במעלת-טהורים. מה היה הוא לנו? – הכל, אב, אח, חבר; המנחם הגדול ביותר ומוסר הכליות הקשה ביותר. מי מאתנו יכול היה להגיע אליו? מי מאתנו יעמוד במחיצתו? רק אפס קצהו ספגנו לתוכנו. לפעמים הסתרנו את פנינו, ביראנו להביט אל האור. אולם, ברגעים הקשים ביותר בחיינו ובעבודתנו, בשעה שהתגנב הספק אל הלב בראותנו מאחורינו עם-לא-הכין-לבו ומלפנינו מכשולים ואבני נגף בדרך לכבוש עצמנו וכבוש הארץ – האפלנו בידינו על עינינו, כדי לראות אותו בגבורתו.

ראינו אותו – וראינו בנחמה. האדם גורדון, את נעורינו השיב לנו, את האמונה בחזרה הנצחית, בעדנה היעודה לעם מתוך התחדשות חייו בעבודה.

ראינו בו את “הזורע”, המפזר גרעיני-חיים במפל-יד רחב-התנועה. וידענו כי גרעין הנופל לחיק האדמה אינו הולך לאבוד – וגם הזורע על סלע בל יתיאש מן התקוה.

מה חסרנו בהעדרו? – חסרנו אותו, בעצמו, את האיש גדל הסערפים אשר הילך עלינו אמונה גדולה ובטחון, אשר אסף אותנו בזרועות אהבה, אשר שטף אותנו באור נפשו וחומה. חסרנו את גורדון, את נושא השם היקר הזה אשר נקבע כגלגל חמה מתוך פרק ההתחלה המזהיר ביותר של דברי ימינו המתחדשים.

בין קברי דגניה, שם במקום שארץ-ישראל מתחילה, בגיא החזון הזה אשר על הירדן והכנרת, במקום ש“ראה חורש זיו השכינה” – שם מת גורדון. כמות טיציאן מת, מתוך הזדככות הנפש ומתוך השלמה עם עצמו. כשהגיעתנו השמועה ממרחקים, הרגשנו כעין אגדת-בראשית: “ויתהלך חנוך את האלהים ואיננו – כי לקח אותו אלהים”… פשוט – איננו. במקום שהיה – איננו.

לא הספדנוהו, לאו דוקא משום שכך צוה לנו, אלא שכל החי חיי-גורדון אין מקוננים ואין מתנים שבחים אחרי מטתו. רק בסתר-נפשו הרהר כל אחד מאתנו: “תמות נפשי מות ישרים – ותהי אחריתי כמוהו”…

(הפועל הצעיר, השנה ה-16, גליון 16, תרפ״ג)

ב: משנת חיים

האחד שהעלה בקוים רחבים ובהגדרות ממצות את הדמות הנכספת של חיי עם יהודי עובד וחפשי בא“י, לא בצורה סכימטית לאומית ולא בצורה דוגמטית סוציאליסטית, אלא תוך הסתכלות נפשית עמוקה ובחינה מחשבתית עצמאית – היה א. ד. גורדון. רק אגב טרמינולוגיה שבשיגרא אנו משתמשים ביחס לגורדון במלה “משנה” המקובלת להוריות שבכתב. הוא לא היה תנא, לא קבע הלכות, לא יצר שיטות אידיאולוגיות, לא היה מצוי ביותר אצל מדות הדיאלקטיקה, לא תמך את יתדותיו בשום אסכולה סוציולוגית או פילוסופית. מסכת הבעיות שהוא טיפל בה היא במובן ידוע מסכת בתולים, שאינה משתלבת לתוך שום נוסחא מצויה בחקר החיים והחברה. תורת החברה, שטיפּלה בשאלות התהוות הצורות של החיים הקיבוציים, בשאלות התפתחות התרבות האנושית, בשאלות התהוות העמים, המדינות וכו', לא נתקלה כלל בדרכה בשאלת עם הקם לתחיה, לא לתחיה מדינית בלבד, אלא לתחיה כוללת, קרקעית, חברתית, תרבותית, כלכלית ומדינית גם יחד; היא לא נתקלה בחזיון בודד זה, שאין לו דוגמא ומשל בקורות הימים, שעם לאחר שעברה עליו קטסטרופה מדינית מצמיתה ומוחלטת, נעקר מקרקע צמיחתו וממקור חיותו ונתפזר כאבק פורח לארבע רוחות העולם, לא קמל ולא מת כדרך העמים האחרים שעבר עליהם גורל כורת מעין זה, אלא נשתמר תוך הפסקת בינים של נדידה ממושכת ומשברי גולה קשים וטראגיים, שמר על חיותו הפנימית, על רצון קיומו ועל הכרתו העמוקה שלא נסתיים עדיין תפקידו ההיסטורי. כל אלה שטיפלו בפינומן זה, שניסו לבדוק איך ובשל מה קרה כדבר הזה לעם היהודים הקטן, רפה האונים וחסר הישע, לא יכלו להשתחרר מגזר-הדין של כליה שנגזר עליו מפי ההיסטוריה, אעפ”י שכליה זו מתבוששת לבוא. במסלול השיגרא של המחשבה ההיסטורית, ראו באספקלריה שלהם עם יהודי מת ויהדות קיימת כאחד האלמנטים בבנין התרבות ההומנית, כשם שהעם היוני מת והרוח היוני קיים כאחד האלמנטים העיקריים של התרבות האירופּית. אבל גם אבות הציונות ונביאיה, שראו את יעודו של העם בדרך התחיה הלאומית, היתה נגד עיניהם תמונה שאולה מן התהליך הפורמלי שלתמורת גורל עמים: יציאה משעבוד מדיני לחרות מדינית, מולדת, שינוי מקום ושינוי מזל של חיים – אך מה תוכנה של התחיה הזאת, פרט לערכין הפורמליים שלה, “כיצד אומה קרועה מתאחה, כיצד אומה תלושה נקלטת בקרקע הטבעי”, כלומר מה יהיו ארחות חייו של אותו עם בדרך התחדשותו, מה תהיה דמותו האנושית, כיצד ינער מעל עצמו תכונות והרגלים שליליים, שדבקו בו בהכרח בדרך נדודיו ונהפכו אצלו למסורת, לעתים אפילו למסורת מקודשת, איך יכה העם מחדש שרשים במולדת, לא שרשי שטח, שהיה יונק בהם בתפוצת הגולה, אלא שרשי עומק, למען יינק בהם את לשד הרוח והחומר של חיי עם טבעיים, מתוקנים ומוסריים – בכל מערכת הבעיות האלו לא טיפלו כלל או טיפלו באופן שטחי, גם נביאי הציונות ואבותיה.

אחד העם היה היחידי אשר סר מן המסלול המקובל והפנה את המחשבה הלאומית פנימה, אך גם הוא תהה בעצם, במשנתו העיונית, רק על בעיה חלקית, על בעית התרבות הרוחנית של העם והגיע בזה לידי הגדרת כמה ערכין כבדי משקל ורבי חשיבות, שהעשירו את הדור והרחיבו את הדעת, ולא יצאו בכל זאת מגדר התחום של “תורה שבלב”, החיה את חייה העצמיים בתור הכרה ושאיפה, ללא קשר מהודק לחיים עצמם ולעיצוב דמותם.

א. ד. גורדון חדר לתוך מעמקיה של בעיה מקיפה וחד-חזיונית זו בתולדות העמים והחברה, במדה שלא עשה זאת שום איש יהודי לפניו. עצם גישתו היתה שונה לחלוטין. לא למדנית ולא מדינית, אלא גישה הסתכלותית פנימית. רק אצל חלוצי המדע הרפואי אנו נפגשים לעתים בגישה מעין זו, כאשר רופא החרד חרדה אנושית לתופעה של מחלה מסוכנת מנסה על גופו את התהליך של מחלה זו כדי להגיע עד חקר התיראפּיה שלה. הוא התחיל ממקום שלא התחיל שום איש. לא באשר עלה לא"י ופנה לעבודת כפּים קשה בגיל העמידה. בזה לא היה הראשון ולא היחידי, לא אצלו ולא אצל עמים אחרים. אלא בזה שהתחיל מן ההערכה העצמית, מן התהיה על השרשים, על שרשי הרע ועל שרשי הטוב, על הגורמים העמוקים למחץ החמור הזה שנמחצה האומה ועל האלמנטים הראשונים, הנושאים בקרבם צרי ומרפא לנפשה הדוויה ולתקוות תקומתה. במשפט דיאלקטי בעל שתי מדות בלבד הוא מגדיר את השאלה ואת פתרונה: “אנחנו בני העם התלוש, שאין לו שום שרשים באדמה, בטבע, ושאין לו לפי זה שום כח עצמי של יצירת חיים, עם שהפּרזיטיות העירונית נעשתה לו בהכרח טבע שני – אנו באים לשוב אל האדמה, אל החיים הטבעיים העצמיים ואל היצירה של חיים – אל העבודה”. כל אשר כתב גורדון, כל אשר כונס בחמשת הכרכים שלו, כל אשר עבד והורה והטיף, לא היה אלא מאמץ רצוף, ממושך ומורכב, לפרש ולחזור ולפרש את המשפט היסודי הזה, המשיח את מלוא ההגיון, מלוא הזכות ומלוא החזון של שיבת-ציון. תלישות העם והתכונות הפאּראזיטיות שסיגל לעצמו מעבר מזה, וחיבורו מחדש אל הקרקע, אל הטבע, אל העבודה ואל היצירה מעבר מזה – בהיאבקות שבין שני הניגודים האלה נמצאת צומת הגידין של כל המון הבעיות המתיצבות בפני האומה בבואה להמיר את ארחות חייה ואת גורל עתידה.

לא מעטים הם אלה אשר קיבלו את ההגדרה של א. ד. גורדון בדבר ה“פּאראזיטיות” שבחיי העם היהודי בגולה, שקצה שובלה או מלוא שובלה נמשך עדיין גם בארץ-ישראל, כדברי “גידוף” או כ“אנטישמיות יהודית”. הוגי דעות מסוג ידוע, או יותר נכון “דולי דעות”, שהם עצמם תפוסים במידה לא מעטה לתכונה פּאראזיטית זו ושמחוסר כוח הדמיון וההסתכלות העצמית הם ניזונים מפירורי דעותיהם ומחשבותיהם של אחרים, ניסו אפילו להוכיח במספּרים סטאטיסטיים, שהעם היהודי חי בעצם חיי יצירה מופתיים, הן בחומר והן ברוח, בכל ארצות הגולה; כמה תופרי כפתורים איכא באמריקה וכמה אופי כעכים איכא בפולין! ואף המסחר היהודי הן מקצוע קונסטרוקטיבי הוא, באשר העולם דורש לו, ואין צורך לומר שבספירה הרוחנית לא זזה שכינת היצירה מאהלי יעקב כל הימים. באַפּולוגטיקה זו ישנה התעלמות גמורה מתוכנה האמיתי של ההגדרה אשר גורדון השתמש בה. הפאראזיט איננו ההולך בטל דוקא. יכולים אדם ועם לעבוד עבודת פרך כל ימיהם ולהתיגע מאד באנחתם ולהיות בו בזמן פאראזיטים לחלוטין. הפּאַרזיטיות אף אינה דבר שברצון ושבמכוון, היא מותנה מנסיבות ביולוגיות והיסטוריות שונות. הצמחים הפאַראזיטיים הגיעו בודאי לצורות חייהם ע“י כך, שנטרדו פעם מקרקע גידולם ובמלחמתם על קיומם מצאו להם מפלט מן הכליה, כשנזדמן להם, בשלשלת ההתפתחות, צמח אחר מחובר לקרקע, שהצליחו לנעוץ בו את יונקותיהם ולהתפרנס מלשדו. והוא הדין בעולם החי, והוא הדין בחייו החמריים והרוחניים של העולם המדבר. אין זה רצון ואין זו ערמה פלילית אלא הכרח – נהפך ל”טבע שני" שאין מרגישים בו. זאת היא איפוא תכונה תרבותית יותר מאשר תכונה אורגאנית. גם הפּאראזיט עובד עבודה קשה ומאומצת, הוא נלחם לעתים על קיומו לא בפחות מרץ ומתיחות מאשר החי והצומח הנורמליים, אך ההבדל הוא בתוכנם הפּרודוקטיבי של החיים האלה, ביכולתם ובחוסר יכולתם לחיות חיים עצמאיים, מתוך חרות, להעגן או לא להעגן תמיד במקורות חייו של זר, לקבל את הכלורופיל ממעל ואת חמרי המזון מתחת באופן בלתי אמצעי, מן המקור הראשון או מחסדם או מאונסם של אחרים, מכלי שני. ויכול אדם להיות מלומד גדול, חריף ובקי, ממלל בלשונות רבות ועושה ספרים אין קץ – ולחיות חיים פאראזיטיים מבחינה רוחנית, אם אין לו שרשים עמוקים בחויה ההיסטורית של האומה אשר לה הוא שייך, באדמה שעליה הוא יושב, בטבע הסובב אותו ובלשון שבה ניתנה תרבותו.

זהו תוכנה של אותה הגדרה, אשר א. ד. גורדון כה מרבה להשתמש בה, כדי לבטא במרוכז ובמלה אחת את תמצית הבקורת על חיי היהודי שנשתבשו בגולה. לא בקורת מאשימה אלא בקורת מעריכה עובדה היסטורית אוביקטיבית, בקורת שכוונתה לפקוח את עיני העם ועיני היחיד בעם על מצבם, למען ישימו נוכח פניהם את מקור הרעה, שממנו מסתעפים כל המכשולים של גורלו הנפתל וחסר-התוחלת. השתבשות היסטורית כזאת אינה ניתנת להתישר ולהיתקן ע“י לחש, ע”י נוסחא לאומית או מדינית. אפילו העליה בלבד, העברת היהודים מן הגולה לא“י, ואפילו ה”הגשמה" בלבד, כלומר התישבות יהודית על האדמה בא“י, אין בהן עדיין כדי להבטיח את התיקון הזה. צמח פאראזיטי שעוקרים אותו מן העץ שהוא מתאכסן בו ושותלים אותו בקרקע, ודאי שאינו נאחז ומשתרש סמוך לתמורה זו. אינני יודע אם בעולם הצמחים ובעולם החי, במקום שזאת היא בעיה ביולוגית גרידא, ניתן הדבר לביצוע בכלל, על כל פנים זהו תהליך ממושך וקשה מאוד. בעולם המדבר, באדם בעם, שבהם הרצון והבינה, מותר האדם מהבהמה ומעשב השדה, באים לסייע, זה בודאי אפשרי – אך גם כאן התהליך קשה וממושך, והוא תובע שינויים יסודיים שיש בהם כדי להפקיע את העם מ”הטבע השני" שלו ולהחזירו לטבעו הראשון. יש לקצץ סיבים וסרכות רבות, לאחות קרעים, לשנות ארחות חיים מיסודם, לפתח מחדש את השרשים ואת היונקות, את כושר ההתאחזות שלהם בקרקע, את הסגולה לחיי קבע, לחיי יצירה כלכליים ורוחניים מתוך חרות. כאן יש צורך, כדברי גורדון, ב“בריאה חדשה”: “אל הטבע, אל החיים! זאת אומרת – אל האומה! החיים האנושיים מתחילים מן האומה, וחיי האומה מתחילים מן הטבע!”.

*

במידות ההגיון בלבד אין המשנה הזאת נדרשת. אין לפנינו כאן ענין של חשבון ומטודה של שקלא וטריא, אלא חדירה נפשית לתוך מיתוס חדש בחליפות גורלה של אומה. בתולדות התנועות הרוחניות והחברתיות ישנו רק חזיון אחד שיש לו מעין דמיון חיצוני להלך מחשבותיו של גורדון, זהו החזיון של פרנסואַ קסניי אשר ייסד באמצע המאה ה-18 בצרפת את ה“שיטה הפיזיוקרטית” בכלכלה, כריאקציה נגד התפשטות המרקנטיליזם. אף פרנסוא קסניי אמר להחזיר את כתר המלוכה לטבע, לעבודת האדמה, שהיא בלבד יוצרת יצירות בראשית והיא לבדה פרודוקטיבית באמת, אינה נושאת ונותנת בנכסים וקנינים שכבר קיימים, כמו המסחר והחרושת, אלא דולה הכל “ממגד שמים מעל ומתהום רובצת תחת”. שיטה זו רכשה לה מצדדים ואוהדים רבים והקימה אפילו תנועה. אבל מכיון שהיא רצתה להיות רציונליסטית ולבסס את עצמה על “לוחות כלכליים”, היא נסתחפה ע"י התפתחות תורת הכלכלה המודרנית, שפּרשה בצורה שונה את המושג “פרודוקטיביות”. אך הדמיון הוא חיצוני בלבד גם מבחינה אחרת. לפני פרנסוא קסניי לא עמדה שאלת טרנספורמציה של חיי אומר שלמה מיסודה, לא עמדה שאלת עקירה ושתילה, לא שאלת התחדשות תרבותית, חשיפות אורות גנוזים והעלאת ניצוצות רוחניים שנתפזרו בכל כנפות הארץ ועל פני שבעה ימים, אגב “שבירת הכלים” של תהפוכות גולה ונדידה, וצרופם מחדש להויה לאומית חפשית ויוצרת.

א. ד. גורדון לא היה אוטופּיסט ולא היה ריפורמטור כלכלי. היסוד הפיזיוקרטי שבו מקבל אצלו משמעות רחבה וכוללת, חובקת מעללי אדם ועם. לשם הגדרה ממצה עד תומה של הכוללות הזאת הוא השתמש במלה “קוסמי”, לאמור, דבר העובר והמקיף את כל חלל החיים וממדיהם, מתהום הארץ עד רום הרקיע. במלים אחרות אפשר להגדיר את תוכנה של מלה זו: שיבת ציון כלידה חדשה של עם והוית עם, אשר מן ההכרח שתעבור את כל התהליכים הגנטיים שבהתהוות מיתית. הויה חדשה זו מתחילה מן האדמה ומן העבודה עליה. ממנה מתחילה ההויה החומרית וההויה רוחנית כאחד. תרבות עם אי-אפשר לה להווצר, להיות נזונה ולהתקיים אלא מן האדמה בלבד ותוך יניקה בלתי אמצעית משכבותיה העמוקות. אמנם המדע הוא יליד העיר; בה נוצרו הליקיאונים והאוניברסיטאות. אבל תרבות הנפש של עם, זו המעצבת את אפיו ומבטאת את רוחו, השירה, האגדה, האפּוס העממי, האמנות העממית ואף לשונו של העם, הם ילדי השדה, ילדי המגע הבלתי אמצעי של האדם והטבע, ילדי החויה העמוקה של איש האדמה ההולך לאטו אחרי צמד הבקר, המשדד את רגבי האדמה לקראת השמש העולה. המגע הישיר עם התמורות של תקופות השנה, קיץ וחורף, אביב וסתיו, הצפיה לגשם והחרדה לעצירת גשמים, החדוה ללבלוב של עצים ולשדה העטוף בר והגות הרוח הקשה בהתעטף היקום ביום קדים, דומית הערב ורינת הבוקר, המגע האישי עם תמורת הצורות של הצמח, החי והעוף המעופף, ההקשבה לקול המהלך על פני כרים ירוקים, לשיחת אילנות ודשאים, שמחת הקציר והאסיף ותוגת המזוה הריק, היחס לרגב האדמה שבו נעצו “אבותיך הקדמונים” את אתם ואת מחרשתם, וברכת הנהנים על הלחם ועל הפרי ועל תנובת העמל שהאדם מצמיחם ומגדלם בעצם ידיו מתוך שדהו – זאת איננה רומנטיקה קלוקלת, אלא יסוד מוסד לכל תרבות חיה. זהו כוח הכובד של עם, מעבר לכל בחינה כלכלית ומדינית. כי מבחינה כלכלית יתכן שקיבוץ אנשים או עם שלם יכול למצוא את סיפּוק צרכיו, אפילו בהרווחה יתרה, בלי עבודת האדמה וגם מבחינה מדינית פורמלית יתכן כי אין זה הכרח אובייקטיבי דוקא. אבל מבחינת הוית עם, מבחינת חיותו וכוח חיותו ומבחינת תרבותו הרוחנית – זהו היסוד והשורש. כי “באים אנחנו לארצנו להקלט בקרקע הטבעי שנעקרנו מתוכו, לינוק בשרשינו מן המזון אשר באדמה ולשאוף בעלינו מן המזון אשר ברוח ומכוח היצירה אשר בקרני האור – – – כל הצער שנתגבש בנשמתנו הלאומית כאילו דוחף אותנו לצד זה, כל החלל התהומי הריק שנתהוה בנשמתנו להיותה קרועה ומרוחקה מהטבע, כאילו תובע את זה. ואת הדחיפה האחרונה, המכרעת, כאילו נותן לנו הרגע החי שאתה מרגיש בו העקת שאול של שעבוד נעלם ופרפורים כבירים של חרות אנושית מקשה להולד – – –”

*

כל אשר כתב גורדון הוא נסיון לחשוף, לבאר ולהבהיר את ההכרה הזאת, יותר נכון את ההרגשה הזאת ולהחדירה לתוך נפשו של הפועל היהודי ושל האדם היהודי. ממנה יוצאת קרנים לכל עבר, המגיהות באורן את הבעיה של “עם עובד”, “עם אדם” ו“אדם–אדם”, וממנה מסקנות והכרעות בכל יחסי החיים של היחיד והציבור, ביחסים הכלכליים, החברתיים, המוסריים והמדיניים. אם נרצה להעמיד את הדמות ואת הדרך של התהוות החיים היהודיים החדשים שהעלה לפנינו א. ד. גורדון מול הדמות המתגלה לפנינו במציאות הארץ-ישראלית בתקופה הנוכחית, לא נוכל לומר בשום אופן, כי ניכרת בה השפעה מכרעת של משנת-חיים זו. את ההתאמה ואת התואם שבין הרעיון והמציאות צריך לחפש תמיד בנרות, ועל אחת כמה וכמה שנהיה תמימים יתר על המידה אם נרצה לבקש התאמה ותואם אלו במציאות הישובית הכללית. כאן הקערה הפוכה על פיה לחלוטין. מה שגורדון ביקש למנוע, את המשך החיים הפאראזיטיים של היהודים בא“י ואת כל המכשולים והתקלות הכרוכים בהם בשטח הכלכלי, התרבותי והמוסרי – כל זה מפגין את עצמו בצואר עתק ובצורה מחרידה ביותר משמגעת שעת מבחן רצינית. מבחינה אחת קרה דבר מחמיר מאוד אגב התמורה הפורמלית שחל בקיבוץ היהודי הגדול שהעתיק את משכנו מחמת אונס-הזמן לא”י. ה“חרות הלאומית”, שאין עמה עול מלכות של הכוונה הציונית העיקרית וחובותיה, נהפכה במידה רבה להפקרות לאומית שיש עמה גם פריקת עול הסייגים הרוחניים המעטים אשר שמרו על הקיבוץ היהודי בגולה (על אף הויתו המשובשבת) מלהגיע אל קצה הגבול של התנונות מוסרית. לעתים מתקבל רושם כאילו השלילה של כל הגלויות, של כל חוגי התרבות הזרה שטבלו בהם היהודים, של כל ארחות החיים העקלקלות שהלכו בהן, נתרכזה בתמציתה על פני השטח המצומצם של א“י, לזועה פנימית ולראוה חיצונית מבישה, ועוד נוספה עליה זאת המרמה אשר באיפת “הלאומיות” ו”הפטריוטיות" ששלילה זו מתכנסת לתוכה לעתים ונישאת בה תוך משק כנפים קולני ויהיר.

מי ימנה את מראות הנגעים ומי יתנה אותם? לעתים נדמה לנו כי אין מתום בתוך הישוב הזה, המסוכסך מבפנים מבחינה ציבורית, והמתגלה בתוך תנועת שיבת-ציון שהוא “החלוץ” שלה, בצורות מבישות ומרגיזות כלפי חוץ. לפעמים נדמה לנו, כי התמונה הנגולה לעינינו אינה תמונה שלפני גאון-עם ותחיתו, אלא לפני שבר-עם ושקיעתו. משהו מזה שנתרחש בתקופה הקדומה, טרם נתמוטטה השארית האחרונה של חרות אצל עם היהודים בא“י, הולך ונשנה, לא לאחר חמש מאות שנה של חיי מולדת קבועים בערך, מרובות תהפוכות, אך גם מרובות זוהר, התעלות ויצירה רוחנית אלא לאחר חמישים או ששים שנה של התחלה מצערה ורבת מכשולים לשוב למולדת הזאת ולהאחז בה. “חרב איש ברעהו”, גם בהשאלה וגם במובן הפשוט של המושג הזה ובצורתו הברוטלית ביותר. מכל פנה אורב הטירור הציבורי, על הצדיה שבעיניו והחיוך הציני שעל שפתיו, המובן להכות הכל לרסיסים, ובלבד להגיע לידי איזה יתרון שהוא באַספּירציות שלו ל”שלטון". מבחינה ממשית תפוסה, אמנם, לטירור זה רק כת מופקרת ומטורפת קטנה, אך מבחינה רוחנית אין הוא נחלת הכת הזאת בלבד – אלא בכוח ובפועל ובדרגות שונות זאת היא נחלת הכלל. רוצח סתם, קוביוסטוס ולסטים מזוין, אין הציבור אחראי להם. זאת היא תכונה פלילית של יחידים, שאנו פוגשים אותה בתוך כל עם וכל חברה, גם המוסריים והטהורים ביותר – אבל אלימות וטירור למען “אידיאה” כביכול, הם תמיד פרי אטמוספירה ציבורית ואינם יכולים לקום ולהתקיים אלא במקום שהציבור מסייע להם או סובל אותם. לטירור כזה אין כל סימני-היכר מוסריים, אין כל קריטריון אוביקטיבי, שיכולים לשפוט על פיו כי במקרה האחד הוא מותר ובמקרה השני הוא אסור; או שהוא אסור לחלוטין והציבור מנדה אותו ואת האנשים הנתפסים לו ומבער אותם מקרבו, או שהדלת נפתחת לפניו לרווחה בכל הצורות שהוא מתגלה בהן. כשרוצים להפלות בין טירור לטירור, בין דם לדם ובאים לקבוע נורמות לאיסור והיתר באותו שטח – הרי זה מגיע ממילא למלחמת אזרחים ולמשטר של “כל דאלים גבר”. אבל גם במקום שהטירור פושט את הצורה הברוטלית והפלילית ולובש אצטלא של סבוטג’ה ציבורית, של אי-פשרה ביחסים המדיניים מבפנים, של “מריבת קדש”, כביכול, על כל דבר גדול או קטן, סכנתו מרובה מאוד לעם, לכל עם, ועל אחת כמה וכמה לעם בראשית דרכו להתלכדות לאומית ולחידוש חייו המדיניים.

לא תמיד נראה לעין הקשר ההדדי בין הפרטים, אך הם צומחים בכל זאת על רקע ציבורי משותף, והם פורצים דרך אותה פרצה עצמה בחומת המוסר הציבורי של עם. במשל שהמשיל פרותאגורס על התהוות החיים המדיניים בקדמות ימות העולם הוא מונה שתי מידות אשר זֶוס בכבודו ובעצמו מסרם ע"י הֶרמֶס, שליחו קל הרגלים, לבני האדם האומללים, שלא ידעו את הדרך לחיים מתוקנים בינם לבין עצמם גם לאחר שהנחיל להם פרומיתיאוס את האש ואת חריצות המעשה: את הבושה ואת הצדק. בלעדיהן חיי כל חברה וכל עם נהפכים לתוהו ובוהו ואנרכיה. ושתי המידות הללו¹ דוקא נפגמו במידה רבה בראשית התהוות חיינו בארץ הזאת. לאור הגילויים האלה בישוב, אשר סיגי הויתו הציבורית והפרטית מתלבטים במידה מבהילה על פני אבן-הבוחן של התקופה הנוכחית ביחוד – באה משנת גורדון כתוכחה רבה, כבדת משמעות, וכאזהרה חמורה מפני הסתרסותה ללא תקנה של אותה פרשה היסטורית, שהננו רוצים ומקווים לראות בה תקומה והתחדשות לאומה הישראלית.

אך אם המציאות הישובית הכללית טופחה על פני דמות חיים זו שגורדון בישר אותה, נכסף אליה, עמל כל כך הגדרתה ובביסוסה – יהיה בזה ענין רב לבחון באיזו מידה נעשה גורדון נחלתו הנאמנה של אותו החלק החשוב מאוד במנין והנכבד מאוד בבנין שבישוב ובציונות, אשר מתוכו קם, בתוכו התנבא ואליו בעיקר נשא את דוגמת-חייו ואת ראש דברו. אין כל ספק, שתנועת הפועלים החלוצית נמצאת עד היום, לא רק בתחום ההאצלה הרוחנית של אישיותו, המגיהה עליה את זיוה ואת אורה מראשית צמיחתה, אלא הרבה מאוד מעיקרי משנתו היו לקו ומשקולת בחייה ובעלילותיה. ביודעים ובלא יודעים ניזונה תנועה זו מרוחו של גורדון, ובחייה הרוחניים כמו בחייה המעשיים, היא שואבת ממקור לא אכזב זה של הנחות-יסוד, מושגים והגדרות שהנחיל לה. החל ממכתבו הראשון מא“י שנתפרסם בשנת 1904 בלשון הרוסית בירחון “החיים היהודיים”, שבו ניתנו כבר ראשי-הפרקים הרעיוניים של חלוציות ההגשמה, דרך כל פרשת חייו ופעולתו הספרותית, היה הוא בשורה מרנינה שהרעידה את מיתרי הלבבות של הנוער היהודי חלוצי, בתנועת עליתו לארץ ובהליכתו לעבודה ולהתישבות. גם אלה המנחשים כיום בגביעים אחרים ואומרים או מדמים בנפשם כי הם שואבים ממעינות מחשבה יותר עמוקים, כביכול, ויותר מודרניים – כל האור שבהם, כל הטוב שבמעשיהם ושבסגולות היצירה שלהם, מגורדון הוא בא, אם כי ממעטים מאוד לקרוא בשמו, או אפילו אינם קוראים לגמרי. הד גורדון בתוך תנועת הפועלים העברית היה חשאי, אך עובר את הנפש ומהדד מבפנים; הוא היה כגשם נדבות, שאינו יורד בזעף ואינו מתגלה בשאון שטפונות גורפים, אבל הוא מתמיד וחודר לשכבות עמוקות, מרוה ומפרה. העבודה, לא כפונקציה חברתית או כלכלית גרידא אלא כערך עצמי, מוסרי ולאומי, כ”נקודה הנדסית", שממנה מתחילה התמורה היסודית בחיי העם המתחדשים, כמעבר הראשון מחיים פאראזיטיים לחיי יצירה, חדות העבודה, פתוס ההגשמה, הרעב הנפשי לקרקע, ההתדפּקות החרדה על דלתותיה וההידבּקוּת אל רגביה – כל הגילוּיים האלה בתנועתנו אשר לפני כל תיאוריה כלכלית או חברתית ולמעלה ממנה, נתנו לנו את הערכין העיקריים שיצר ציבור הפועלים בארץ, רוחו של א. ד. גורדון פועם בהם.

ואף על פי כן נכונה גם אכזבה לא מעטה לאלה שבאים כיום לבחון חזיונות שונים בתנועה הזאת לאור רוחו של גורדון. אין המדובר כאן על אמונות ודעות בעניני החברה, על אידיאולוגיה זו או אחרת, על נוסח סוציאליסטי זה או אחר, על הגדרות כאלה או אחרות בתופעות סוציולוגיות ובמגמת ההתפתחות של היסטוריה. כל אלה, אם כי הם תופסים מקום לא קטן במשנתו של גורדון, אינם מעיקריה של משנה זו ובאים רק כתוספות מסייעות לברר את דמות המהפכה לאומית-אנושית-קוסמית שהָראתה באספקלריה הרוחנית שלו. מבחינה זו כדאי לציין, שגורדון, אשר התיחס בשלילה מוחלטת לסוציאליזם המודרני, המיכני, המדעי והפוליטי, היה שרוי בראשית המהפכה הבולשביסטית בצפייה, תוך אהדה כבושה למהפכה זו. במאמרו “עבודתנו מעתה”, שנתפרסם בשנת 1920, הוא כותב: “התנועה הבולשביסטית, למשל, עד כמה שאנו יכולים לשפוט עליה מרחוק, עומדת לכאורה על אותם היסודות, שעומדות עליהן יתר התנועות הסוציאליסטיות, ואין לראות בה יסוד אנושי-קוסמי, שאיפת הרוח האנושית מתוך עצם יסודה הקוסמי להתקן ולהתחדש. אולם לעומת זה אתה רואה בה שלילה גדולה, חיה, כבירת כוח, הופכת הפיכה ווּלקנית לא רק את הסדר הקיים כי אם גם את כל המסור והמקובל, ועם זה – דרישה תקיפה להעמיד הכל על העבודה, שיש בכל אופן יחס קרוב בינה ובין הטבע. פה אין, כמובן, להגיד דבר ברור ובטוח, אבל יש הרגשה כי פה דבר-מה יותר עמוק משאיפה חברתית ומדינית, כי פה, בשלילה הזאת, כוח חיים כזה, שאין דוגמתו ביתר השלילות המהפכניות, כי פה פועלת הרוח הלאומית, רוח העם הרוסי הרחבה והעמוקה, למרות חולשתה ופראותה (ואולי פועלת פה במקצת גם הרוח היהודית) יותר ממה שפועלת הרוח הסוציאליסטית והפוליטית”. אם כי בזמן יותר מאוחר במקצת באה אצל גורדון התפכּחות מצפיה זו והוא משוה את “הגאולה הבולשביסטית” ל“חינוך היֶזואיטי: אהבה בפה והיד עורכת אוטודאפה לנאהבים הכופרים”, הרי הוא ניגש לשאלות האלה לא בצורה דוקטורינרית ובמשפטים דוגמטיים קדומים ולא הורה הלכות בהן, אלא בחן באיזו מידה הן מסייעות לעיקרים אחרים עמוקים יותר ומקיפים יותר, ובאיזו מידה יש בהן סתירה. לפיכך אין צורך להסיק מגורדון “שמעתא אליבא דהלכתא” בשטח זה דוקא, כיון שבכמה מסקנות מעשיות של הסוציאליזם ושל מלחמת העובד על זכותו ועל שחרורו היה הוא מרחיק לכת לפעמים מן הקיצוניים שבנו. אבל האכזבה אינה, כאמור, בהשקפה החברתית בתפיסת נוסחא זו או אחרת לגבי דרך שחרורו של האדם והעובד אצלנו ובעולם, כי אם במשבר הפנימי הקשה העובר כיום על תנועת פועלי א“י, שאיננו נעוץ בחילוקי-דעות וחילוקי שיטות, אלא בתסבוכת כיתתית משוללת כל הגיון ותכלית, שהעקרונות הסוציולוגיים, כביכול, משמשים לה אמצעם תכסיסיים גרידא. אשר חשבנו תמיד שתנועת פועלי א”י, בהיותה נושאת יעוד המאחדה ומלכדה מעל לכל נוסח חלקי, היא מחוסנת מפני אותה “מרוצת אמוק” שגרמה להריסתן מבפנים של תנועות פועלים כבירות בעולם, מוטל בספק לאור הנפת הכּשיל והכּילפּות להשמדה עצמית, שהחלה להתגלות על פני רקע חיינו. “ההסתבכות בסתירות פנימיות”, שתנועת הפועלים המרכסיסטית ניבּאה אותה למשטר הקפּיטליסטי, נעשתה במידה רבה מנת חלקה של תנועת הפועלים עצמה גם בעולם וגם אצלנו. יצר השלטון וההתחרות על השלטון, אלה תפּוחי המריבה, שהולידו את ההסתכסכות הציבורית הכללית בישוב, הטילו את התיגרה גם בציבורנו אנו, זו הנטושה כיום לא רק בין מפלגה למפלגה ובין זרם לזרם אלא בתוך כל המפלגות והזרמים בינם לבין עצמם. אין לך התכחשות גדולה מזו לגורדון ולמשנת חייו, מאשר הכנסת האלמנט הנפסד הזה של הפיכה בחררת² השלטון לתוך תנועת הפועלים ומאשר ההתנצחות ברדיקליזם המילולי והפרשנות הדיאלקטית המלווה אותה. כי אף זהו אחד מחזיונות הפאראזיטיזם בחיי כל חברה, כאשר יחיד או פלג-ציבורי אומר להתנשא לא ע“י כך שהוא בוקע ועולה אגב צמיחה אורגנית וכוחות גידול פנימיים, אלא ע”י השתלטות, ע“י הרדיפה אחרי “קולות”, אחרי כמות פורמלית, וע”י אטלטיקה קלה של תכסיסים. כוחו של ציבור הפועלים בא“י, כוח זינוקה הראשון, כמו כוח התפתחותה ועליתה לידי חשיבות שבהכרעה והשפּעה בתוך הציונות והישוב, לא היה בכמותה וביתרון השלטון שמקנה הכמות הזאת, אלא באיכותה, בתוכנה המוסרי ובכוחות היצירה שפּיכּו בתוכה. “קולות” באו אחרי כן, הם באו מאליהם, והאיכות נהפכה לכמות. ב”שלוש מאות המלקקים" שלה “כבשה” היא את הציונות ואת הישוב, ובהיותה מיעוט, קומץ, השוחה נגד הזרם, היתה השפעתה החינוכית גדולה יותר מאשר עתה, בשעה שהכמות הפורמלית שלה נותנת את האפשרות בידה “לשלוט” כביכול. גם בתוך תנועת הפועלים פנימה, היתה המפלגה המדריכה, המנהלת את התנועה מיעוט כמותי בתוכה, אשר בפעילותה, באחריותה ובתבונתה רכשה לה את אמון הכלל. בשבירת המסורת הזאת ובהכנסת היסוד הסוציולוגי הזר של “שלטון”, המושאל מהתפתחות נפסדת שהכשילה את תנועת העבודה בכל העולם, מקופלים גרעיני המשבר הפּנימי של תנועתנו אנו.

אבל יש תחום אחד, אשר בו נשתכנה שכינת גורדון במיוחד, שמשמש אולי שדה-נסיון רוחני למחשבותיו, זהו אותו התחום שהאדם העובד היהודי עושה בו את המהפכה השלמה בחייו, חוזר אל הטבע, אל עבודת האדמה, בונה קשרי חיים וקשרי תרבות חדשים – ובתחום הזה שממנו אנו מונים מנין חדש ליצירה העברית, שבו אנו מבקשים תנחומין על הסתלפות הערכין ושיבוש הארחות ביתר חלקי הישוב ובו אנו רואים את היסוד והשורש לבנין חיינו בהווה ובבאות, בתחום הזה עלינו לבדוק אם אינה מתהוה סתירה בין הצורה החיצונית של הדברים לבין משמעותם הפנימית העמוקה שייחס להם גורדון.

מה נפלאת היצירה הזאת! מה יפות נקודות הישוב החקלאיות העבריות הרעננות והמוריקות בנוף הצחיח של הארץ. מה רבים ההישגים שהושגו בכל ענפי העבודה, בפריונם ובאיכות התוצרת, מה רב העמל ומה גדולות תעצומות הנפש ששוקעו כאן, מה כביר ערכן המדיני, ומה מרנין האדם היהודי החדש הצומח ומתפתח על תלמי שדה אלה! זהו אוסם הברכה שלנו לא רק מבחינה כלכלית ישובית אלא גם מבחינה אנושית רוחנית. כאן מקור ההתנדבות החלוצית, מקור ההעזה, מקור ההעפלה, חביון העוז והמגן ואוצר הכוח המוסרי. לפיכך כל התקדמות כאן היא מקור של תקוה רבה בשבילנו, וכל כתם של צל העולה כאן, מעורר בנו תמהון ודאגה. האין המיכניזציה המופרזת של החקלאות בארצנו, הקטנה בשטחה והמכוּוצת בתחומיה, צל? בעית המיכניזציה בחקלאות היא בעיה כלכלית רצינית, שלא כאן המקום להתעכב עליה, (אין מדובר על שעת חרום זאת, כשכל המשק שלנו הפך בהכרח משק מלחמתי) אך היא לא רק בעיה כלכלית, אלא שאלה הממלאה את כל הוי החיים החדשים שלנו גם מבחינה רוחנית-תרבותית. בתהליך ההתמזגות האורגנית של האומה עם הטבע ועם אדמת המולדת, שגורדון מרבה כל כך להדגישו, יש בהפרזה זו כדי לעורר מחשבות ספקניות. המכונה היא מכשיר מהפכני בעל ערך רב באותה חקלאות רחבת השטחים, הנהפכת לפונקציה חרשתית גרידא לשם ייצור צרכי מזון בשביל השוק. על ידה אפשר להרבות הכנסה, להקל על העבודה, להחישה, אבל היא יוצרת סגנון חיים ממושטר וחסר-אופי ואין היא עולה בד בבד עם עבודת האדמה שנועדה לשמש אָבנַים ללידת הויה לאומית חדשה. המכונה אוביקטיבית מאד, כללית, ואינה משמשת מבוע לתרבות מעמקים. אין תרבות של “טרקטורים” ו“קומביינים”, אין ולא תהיה; אין הללו מפרים את הלשון, משעשעים את הדמיון, מעלים את ההרגשה ואין הם מוצאים הדי תעלומה בנפש. טרטור של עשיה יש בהן, אך לא ניגון של חיים. המכונה עקרה מושגים מתוך הלשון ומתוך המיתוס הלאומי הקדום. כי ישאלו ילדי הכפר שלנו לפירוש המלה “גורן” ולפשר מראות-הלואי הכרוכים בה, כמו “גורן ארנון היבוסי”, “גורן אטד”, יצטרכו לטייל אתם אל הכפר הערבי הקרוב כאשר מטיילים אתם אל גן החיות כדי להראותם אריה או ברדלס – בכפר העברי איננה ומחוית נפשם של הילדים נעקרה הגורן הזאת.

בטלנות? – אני רואה חיוּך על שפתי הפּיקחים, היודעים, כי מה ערך לדבר “קלוקל” לפני האומץ והבטחון והיכולת המופלאה הצפונים ב“קומביין” בעל גלגלים, הקוצר והדש וממלא שקים בר בבת-אחת? אך כשאנו מדברים על רחמי מולדת, לא מבחינה חומרית גרידא, אלא מבחינה נפשית והוית עם, אזי “הגורן” והמשמעות הרחבה שבה היא חיק הרחמים האלה. “גורן” (במובן הסמלי) היא מולדת – “קומביין” אינה מולדת. זהו נכס נייד בינלאומי, שמטלטלים אותו מאמריקה, מאנגליה או ממרכז אחר של תעשיה, ואפשר להעבירו לרוסיה, לפולין, ולליטא ואפילו לחבש, ולאו דוקא ליהודה.

והמסחר, זהו “הטבע השני” של עם יהודים, אשר בו ראה גורדון את התקלה הגדולה ביותר, וייחס לתנועת העבודה החלוצית ולשיבה אל הטבע ואל עבודת האדמה את הכשרון לעשות כאן את המהפכה המשנה מידות וערכין, האם אין הוא הולך ונדחק מחדש אל אותה עזרה דוקא שממנה הונס בתחילה? המשק החקלאי שלנו יוצר חטים ומוכר אותן וקונה במקומם קמח מאוסטרליה או ממקום אחר; הוא יוצר תפוחי אדמה ומוכר אותם וקונה במקומם אורז ממצרים או מאיי הודו-ההולנדית, יוצר חלב וחמאה ומוכר וקונה במקומם מרגרינה. מדבשו ומפרי מגדיו הוא נהנה מעט מאוד. שולחן החקלאי במשקים רבים, ואולי ברוב המשקים, הוא במידה קטנה מאוד חקלאי, או איננו חקלאי לחלוטין. הוא דומה לא מעט לאותו שולחן של אזרח תל-אביב שמשלו פעם המשורר יעקב שטיינברג באחת מרשימותיו “לסביבון בן-אגדה, אשר הקיף מלוא תבל, אסף מטוב כל הארץ”, אם כי אינו עשיר ומגוּון כמוהו. והלא הכוונה היתה לחקלאות שתספק קודם את צרכי העובד מתוצרתה ורק את העודף תחליף בצרכים שאין היא עצמה יוצרת, הכוונה היתה לעובד הנהנה מתנובת כפיו ולא רק מיגיע כפּיו, באופן בלתי אמצעי. הכוונה היתה להוי המיוחד, לקשר המיוחד, שנוצרים ע“י כך ולתרבות הצומחת מחויה חדשה זו. ודאי, מבחינה כלכלית אפשר להסביר את הדבר על נקלה. הכלכלה המודרנית אינה מחשיבה כלל דברים חסרי משקל כאלה והיא מיוסדת על חילופי רווחים גרידא. אבל אנו התיחסנו פעם בבקורת חמורה לאכרי המושבות ביהודה, לא רק בגלל זה שהם אינם עובדים בעצמם או שמעבדים את משקיהם בידים זרות, אלא גם בגלל זה שהמושבה היתה כ”עיר רוכלים" והמשק משמש לה סחר חליפין בלבד ואינה ניזונה ממנו באופן ישר. אמרנו, אלה הם סוחרי תפוזים – אך לא אכרים. אבל להם היה משק מונוקולטורי אשר ליקוייו בו, ואכר המגדל רק יין או תפּוחי-זהב אינו יכול כלל מבחינה אוביקטיבית להיזון מגידולי משקו בלבד. במשק המעורב שוּקעה הכוונה, שהעובד, האכר, יתפרנס קודם כל מגידולי משקו. מבחינה אוביקטיבית יש ביכלתו לעשות זאת, ואם הוא מוכר את התוצרת שהוא מגדל למען יקנה תוצרת אחרת במקומה, לא משום שהוא אינו מייצר אותה אלא משום שהיא יותר זולה, הרי הוא מעביר שוב את החקלאות האורגנית לתחומי המסחר, אם כי מכובד יותר מאשר מסחר סתם.

נכון, כל זה אינו בא אלא לקיים צו תכוף בתמורת גורלנו הלאומי: יותר יהודים לא“י, יותר אפשרות של קליטה ומחיה! ואעפי”כ בתוך תחום הצו הזה איננו רשאים להתעלם מדברים עיקריים אשר על כפּות המאזנים של מקח אין משקלם רב, אך יש בהם כדי להעשיר מאוד את קרן השפע המוסרית והרוחנית של עם אשר הוטל עליו להצמיח את עצמו מחדש על אדמת מכורה ויש בהם כדי לדלדל את הקרן הזאת ולהשיב את העם לסורו, אם עוברים עליהם בהיסח הדעת.

אנו נצטרך לחזור לגורדון, לתפיסת עולמו, לראייתו את התפקידים שנועדו לנו בארץ, ולבדוק לאור משנת חייו את דמותנו, את עלילותינו ואת הליכותינו בכל שטחי החיים, המחשבה והמעשה. אנו נצטרך לעשות זאת ביחוד בימים אלה, לאחר שנתערבב עלינו, בצורה כה טראגית, העולם מבחוץ ונעכר בצורה כה מדאיגה עולמנו מבפנים, ואיננו יודעים עד מה, איך וכיצד נחלץ מן המיצר הזה לקראת עתיד תנחומים. במחשכים ששפונו כיום מאירה לנו נקודת אור יחידה, זאת היא ארץ-ישראל, עליתנו אליה, עבודתנו בה, יצירתנו התרבותית העברית בתוכה, היותנו כאן לעם יוצר, חפשי, הניזון ברוחו ובגופו ממקורות צמיחתו האנושית המוסרית, שבזכותם נהפך בכלל מעם תועי-מדבר לעם היסטורי. בצר לנו, בצר לנו מאוד, נבקש את גורדון ואולי תמצא הדרך לתורת חיים זו שהיה מבשרה.

(״ערכין״, קובץ מוקדש לגורדון במלאת 20 שנה למותו, תש״ב)

---

יוֹסֵף בּוּסֶל

מאת

יצחק לופבן

"האמינו באמונה שלמה, כי שום אדם אינו

צריך למסור את נפשו במחיר יותר זול.

האמינו באמונה שלמה, כי במקום שם

חוסר-דרך – שם דוקא הדרכים הנכונות.

הכל תלוי באמונה זו".

(מקס ברוד – “ההעזה הגדולה”).

לא בספרים הנחיל לנו בוסל ירושת רוחו – כי אם בחיים. לא במלים הריק לנו את שירת נפשו, כי אם בעבודה. האם צריך לעשות ספרים בכדי להיות משורר? האם מי שחורש מענית אדמה בזוג שורים שחורים לקראת השמש העולה, אינו שר שירת-נצח?

“המעדר מנגן” – אומרים בדגניה. מאימתי החילונו אנחנו לחשוב כך? מאימתי התחילו אצלנו לדבר על העבודה כעל שירה – האם לא דגניה, האם לא בוסל, האם לא גורדון, שיבדל לחיים?

“עבודה!” – בזה עדיין לא נאמר הכל. העבודה צריכה לשחרר ולגאול, היא צריכה לההפך מקללה לברכה, ממקור של מלחמה נצחת, של משטמה ושנאת אחים, למקור של אהבה, של אחוה אנושית.

“העבודה הגואלת!” – כך שר בוסל, בחייו, בעצם חייו, בעבודתו הנאמנה, מתוך מעוף של יצירה, מתוך עקשנות רבה ומסירת נפש.

דרך לא היתה עדיין – היא רק נצנצה בחזון, היא רק הבהיקה בשירת נפשם של שואפי-פדות אחדים מבחורי ישראל. מה שהיה מסביב, היה תוהו ובוהו, היה המשך של חיי-גלות, חיי ניצול על חשבון זרים, שיבת-ציון בלי קרקע ובלי שרשי יניקה. “גאולה” קראו לזה – וזו היתה מלת-פלסתר לרעיון הקדוש ביותר החבוי באוצר נשמתם של אדם ועם.

דגניה – היתה ראשונה לציון, חיים לאומיים וסוציאליים מבראשית; חיים של עבודה יוצרת מתוך שויון; חיים של עבודה משותפת מתוך עזרה הדדית, במקום מלחמה הדדית: מקודם הפרט, אח“כ המשפחה, אח”כ משפחת המשפחות – זוהי דגניה, חלומו של בוסל, זהו הגרעין הראשון לחברה החדשה.

מאויים גדולים לשחרור לאומי ואנושי הונחו ביסודה. מאבני-צדק נבנתה, מנפשם ודמם של חלוצי המהפכה בעם העברי, המהפכה אשר תבוא מבפנים, אשר אינה כופה הכרה ושלטון באש ובחרב, אשר אינה מטיפה תורה שבעל-פה, אלא מקיימה בגופה, מתחילה מעצמה, משנוי החיים של הפרט ומבנין דוגמת חיים בשביל אחרים.

בעמק הירדן הוקמה הבריקדה הראשונה למהפכה זו. במקום שרבים המכשולים, במקום שהכל נלחם בעובד, הכל נגד, במקום שאיש-הצפון מתאבק תמיד עם כחות איתנים, עם טבע אכזרי, עם אקלים זר – את המקום הזה בחרו להם לכור מבחן. כאן נוצרה הקבוצה הראשונה, העובדת אצל עצמה ועל אחריות עצמה, על אדמת הלאום. ממנה מתחילה המסורת החקלאית של העובד העברי בארץ-ישראל.

“קבוצה!” – גם בזה עדיין לא נאמר הכל. בוסל נפח בה נשמת חיים, הרים אותה למדרגת יצירה אנושית. הקבוצה בתור תא העם, העם בתור תא משפחת אנוש הגדולה, שהכל עובדים בה והכל שוים בה. הקבוצה אשר תקים יחוסים אנושיים צודקים בין אדם לאדם, שתחנך דור עבודה מנעוריו, שתקשר אותנו שוב בקשר בלתי אמצעי עם האדמה, שתחזיר אותנו אל מקורות היניקה הראשונים של כלכלה ותרבות לאומית.

כך ראה אותה בוסל. כך רצה בה. כך העיז להאמין בה. וכשדבר בה, הבהיקו דבריו כברק מחרשה בלהט צהרים. קול ענות גבורה היה בהם, קול רצון היצירה מלא בטחון ואמונה. והם חרשו את הלבבות, הם לא נתנו לעשבים הרעים של הספק והיאוש להכות שרשים עמוקים.

מי יעיז למנות כאן את הכשלונות? – מה הם כשלונות לגבי נסיון של מפעל ענקי לשם מהפכה לאומית ואנושית בעם?

­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­______________

דרך לא היתה עדיין אז – והיא איננה גם עכשיו. עמוס סבל-ירושה של חיי-גלות, רחוק מהעבודה, מהטבע ומיצירה, בא העובד העברי להפוך את הקערה על פיה, לשדד את מערכות החיים של העם העברי. בערבה נטל עליו לסלול לו דרך – והוא סולל, והוא עדיין תועה ומחפש. בנפשו מצא אותה – בחיים היא עדיין לוטה ערפל. רק הרעיון הוא אור לנתיבותיו, רק משא-הנפש הגדול של בוסל מקיל לו את מלחמתו הקשה בדרך העבודה, בדרך אל העבודה.

בוסל – זהו לשון רבים, זהו שם כולל, תנועה, מפלגה, זוהי נשמת הצבור העובד.

אין אנו מזכירים אותו כמזכירי נשמות, אין אנו מציגים לו ציוני קברים. רוח חיה הוא בתנועתנו, בתנועת רבבות מצעירי ישראל, אשר על שכמם הוטל התפקיד הגדול לסלול בגופם ובנפשם את דרך החופש והשחרור לעם.

לא בין ההולכים לבלי שוב נחשב לנו בוסל. קברי דגניה – שדות-חיים הם, אשר מהם נזונה רוח ההתקוממות הקדושה בעמנו, רוח החלוציות הבונה ומסירות הנפש, המכוונת את צעדיהם של אלפי צעירים בישראל אל נתיבות חיים חדשים.

(הפוה״צ השנה ה-13 גליון 38–39, תר״פ)

---

שְׁלֹמֹה שִׁילֶר

מאת

יצחק לופבן

הוא לא עשה ספרים הרבה – אבל לכל מה שכתב יש יונקות שלוחים לעומק, למעינות תהום של המחשבה החיה; הוא לא דיבר דברים הרבה – אבל לכל מה שדיבר היו פארות נטויות כלפי החזון; הוא לא היה איש מלחמה – אבל שלהבת נעורים נצחיים בלבו ונלחם בעוז על כל דבר אמת.

אחד המעטים מהולכי שפי בתוכנו, מיחידי סגולה בין אנשי-הרוח הנאמנים, שומרי משמרת הרעיון והמפעל בציונות ובתנועת העבודה העברית. אישיות טהורה ויקרה, צנועה וענוה, אשר בתהפוכות הימים האלה היתה לנו כנר תמיד, המקרינה מזוית-מחבואים את ה“שויתי” המוסרי במעשינו ובמחשבותינו.

מלבוב עד ירושלים; מהחוברת הקטנה בשפה הפולנית על “ההוי הלאומי של היהודים”, עד מאמריו האחרונים ב“הפועל הצעיר”; מהופעתו הראשונה במסיבות צעירים ותלמידים שואפי מהפכת חיים ורוח שם, עד הופעותיו בעניני צבור ומפלגה כאן – מעין נוגה כרוך בעקבותיו, האור הגנוז המיוחד לכל החי חיי אמת, לכל אלה המקיימים בגופם ובנפשם את אשר הם הוגים ומורים לאחרים.

הוא היה איש מדע בלי הצללים האקדמיים. תומת אנוש חדורה אחריות רבה ורצינות היוצאת מן הלב. חרדה על כל מדה נכונה, שופעת אהבה, אמונה ומסירות, ונעדרת כל טובת הנאה עצמית. חבר ומורה, עם פשטות של ילד; תמיד מוכן לשירות ולפעולה, בלי ליחס לעצמו זכויות מיוחדות, בלי כל צל של גאוה, בלי כל העויה של חשיבות ובלי לבקש פרס של כבוד והכרה, זמן רב היה כאילו בודד לנפשו ולעבודתו, אח"כ ער לכל זעזוע צבורי, פעיל בכל המאמצים הרוחניים לבקש פתרונים לשאלות-חיים קשות וסבוכות, אשר שתו עלינו סביב.

תמיד חיפש ושאף. ישנן סתירות רבות במעשינו שאנו עושים, במלחמותינו שאנו נלחמים, אשר צריך לישבן במחשבה הבוחנת ובהכרה המוסרית. ישנם הדורים, הטיות רבות ונתיבות עקלקלות בדרך שאנו הולכים, אשר צריך להזהיר עליהם. ישנם סרסורים רבים לעבירות בחיינו הצבוריים והלאומיים. ישנן אפילו עבירות הנחשבות לצדקה. שילר חיפש תמיד ושאף, איזן וחיקר, כדי לברר ולהגדיר בכל פעם מחדש את המטרה ואת הדרך אל המטרה, כדי לבור את הבר מן התבן, את רעיון האמת מן הטפל שנטפל אליו. אף ההתעמקות העיונית היתה אצלו על פי רוב אמצעי להסביר לעצמו ולאחרים את הדברים הפשוטים, להזהיר על המעשה הקטן מן המחשבה הגדולה, על החזיונות הריאליים מן האנליזה הרעיונית וההנחה המופשטת..

והנה הוא מת. אחרי א. ד. גורדון – שלמה שילר. וגדולה היתמות.

(הפוה״צ, השנה ה-19, גליון 5, תרפ״ו)

---

יוֹסֵף אַהֲרֹנוֹבִיץ

מאת

יצחק לופבן

א: התמורה

באותה שנה, בה כתב אחד-העם את מכתבו-מאמרו לעורכי “העומר” בשם “הגיעה השעה”, כדי להוכיח, בדרך הביטוי הבהיר וההגיוני שלו, כי ארץ-ישראל נועדה לשמש פתרון ל“גלות השכינה” בלבד, כלומר ל“גלות הרוחנית” של היהודים ולא ל“גלות הגשמית”, ומסר את דבריו לאות ולתעודה בידי מיסדי הבמה הספרותית החדשה בארץ – באותה שנה התחיל יוסף אהרנוביץ, בשליחות הסתדרות הפועלים הצעירה, לערוך את עתון “הפועל הצעיר”, אשר קידש מלחמה על כל תפיסה מופשטת ופירוש מטפיזי בציונות. היה זה כתום עשרים שנה בקירוב לאחר אותה “שעת תהו ובהו, שעת ערבוב תחומין של ראשית ואחרית”, אשר ח. נ. ביאליק נתן בה סימנים להתגלותו של אחד-העם ולהופעתו על פרשת דרכים של המחשבה הלאומית בישראל, כדי להכניס בה סדר הגיוני ולפלס נתיבות חדשים לפובליציסטיקה העברית – והנה חזר הגלגל: הציונות הגיעה לפרשת דרכים חדשה, ושוב “שעת תהו ובהו, שעת ערבוב תחומין” וסתימת חזון. נדם קולה של אוּגנדה ותנועת ציוני-ציון" הדה האחרון אבד בתוך האדישות והרפיון שאפפו את המחנה הציוני בימי שלטון האפּיגוניות אחרי מותו של הרצל. המדיניות הציונית אספה את קרניה והורידה את כנפיה. “הציונות המעשית” היתה עדיין מושג מופשט, ולא ידעה כיצד לעייל את החוט בקוף המחט של מערכת העשיה. במחנה לא התנבאו שוב, לא נביאים ולא מורי-דרך, אלא מפטירי נוסחאות, בדברים לעים וחסרי תוכן. ואף חזונו של אחד-העם, אשר שכבת המשכילים העברים בציונות בקשה בו תנחומין בימים אין חפץ בהם, לא נתן בכל זאת “אבוקות של אור בידינו הנטויות” ולא הראה את “הדרך העולה קדימה”. הוא החליף את הדינר הציוני במטבע רוחנית בעלת ערך לא קטן, אך לא היה בה כדי למלאות את הנפש הכמהה של שואפי הגאולה וצמאי התקומה הלאומית.

אז באה העליה השניה ונתחוללה תמורה גדולה בציונות ובישובה של ארץ-ישראל. לא תמיד אפשר לקבוע בדיוק את פרשת התקופות ההיסטוריות בחיי עם ובחיי חברה. הרבה הזמן עושה והרבה אנשים עושים, לטשטש את הגבולים ולטרוף את הרשויות. אבל במקרה זה אפשר לסמן תאריך מדויק לראשיתה של התמורה הזאת. בו ביום, שחבר אחד או שנים התנדבו להעתיק את כתב ידו של יוסף אהרנוביץ למכשיר-הכפלה פרימיטיבי, להקטוגרף, ולקרוא לצרור העלים המטושטשים, בשם “עתון” או “כלי מבטא”, החל להתגבש בטויה הרוחני של העליה השניה והועלתה נפש-המסכת על מנור האורגים של התקופה החדשה. הראשית היתה מצערה גם בצורה וגם בתוכן. מאחורי הכיריים של מטבח-הפועלים ברחובות לוּקח אהרנוביץ לערוך את כלי-המבטא הראשון של הפועל העברי בארץ. איננו יודעים אם כתב ואם ניסה את כוחו בכך לפני כן. טרם בואו לארץ-ישראל אנו יודעים אותו כמורה עברי בעל השפעה בסביבתו, כמדריך לקבוצה חלוצית, כמחנך לציונות של הגשמה; בשנותיו הראשונות בארץ-ישראל אנו יודעים אותו כפועל, כעוסק בצרכי צבור הפועלים הקטן. בודאי התבלט כבר אז בתכונותיו ובקומתו הרוחנית, כאשר שמו בו החברים את עיניהם לתת את המשרה הכבודה הזאת על שכמו. בהיסוס רב ובצעדים זהירים נגש לתפקיד החדש שהוטל עליו. אבל כבר בראשית דרכו המצערה והמגששת נתבלטו אצלו ארבע הסגולות היקרות, אשר במרוצת הימים הלכו ונתפתחו לשלמות פובליציסטית, בעלת שעור-קומה בלתי שכיח: ריאליזם בתפיסה, בהירות בביטוי, תוקף בהבעה ואחריות חמורה למלה הנדפסת.

היה זה מִפנֶה בפובליציסטיקה העברית של אותה תקופה. הכלים לא היו חדשים. אהרנוביץ היה תלמיד ותיק ונאמן של אחד-העם בכל הנוגע לצורה – אבל התוכן היה שונה לגמרי. החלה ההשתחררות מהתקופה הדיאלקטית בציונות. לא פילוסופיה לאומית ולא השימוש במושגים שאולים או בדוּיים, שאין להם גוף ולא דמות הגוף, לא המחאות של ניר על אוצרות וקנינים שאין להם כיסוי מציאותי, אלא פובליציסטיקה המשמשת ביטוי לתוכן-חיים ולשאיפת-חיים, המכריזה על המעשה במקום הדבור, על דרך-המעשה במקום דרך-הרוח, ומתחילה להשריש בהכרת התנועה הציונית וביחוד בהכרת הדור הצעיר מושגים חדשים בדבר פירושה של הציונות ובדבר חובות נושאיה. במקום “הגיעה השעה” המיטפיזית, שעליה הכריז אחד-העם, ובמקום “הגיעה השעה” המילולית, שעליה היו מדברים בפתוס רב חוגים אחרים בציונות, הכריז אהרנוביץ על שעה אחרת שהגיעה: “הגיעה השעה להגיד מפורש וגלוי: טעינו, טעינו, טעינו, הציוניים אינם ציונים אלא בפה, התנועה אינה מתנועעת וההסתדרות קיימת רק בעיון, ולא במעשה… כי רק מי שמקיים במעשה מה שמדבר בפה, מי שהולך ומשקיע את כוחותיו בארץ, יש לו הרשות לדרוש גם מאחרים. וכל זמן ש’המעַשִים' לא ייהפכו לעושים, כל זמן שהצעירים הציונים לא ידעו שמקומם בארץ-ישראל – אך לשוא יהיו כל הכרכורים, לשוא כל הפלפולים”.

הרעיון והמעשה ירדו כרוכים במפנה הזה. בכל החליפות והתמורות, שחלו בתנועת שיבת ציון עד אז, פעלו שני מלאכי-יצירה אלה כל אחד בספירה נבדלת, בחינת “ולא קרב זה אל זה”. בחללה של תנועת התחיה הלאומית, מימי משה הס עד אחד-העם, היו מנסרים רעיונות גדולים ונשגבים, רעיונות מדיניים, רוחניים וחברותיים, רעיונות מרחיבים את הדעת ומעלים את הנפש, אך לא הוצק בהם כוח הכובד של הרצון הפועל ושל המעשה המגשים. ומעשים יפים וחשובים נעשו בארץ-ישראל מימי משה מונטיפיורי עד ראשית ההתישבות העובדת, מעשי בראשית נועזים, בעלי ערך חלוצי כביר, אבל הללו חסרו את הרעיון המַנחה, אשר יכוון את המעשים הללו לתכליתם וישַוה להם דמות יצירה לאומית אחידה, מתמדת, מעפילה ופורצת דרכים לקראת נצורות-עם וגורלו. משנכרכו שני אלה יחד בניב התקופה, חלו חילופי המשמרות. נחתמה תקופה והחלה תקופה חדשה. פרצו כוחות הבעה חדשים, שונים בתכנם מאלה שהיו שגורים עד הזמן ההוא: כוחות-הבעה, שלא בקשו להתנצח בהלכות, לשקול ולטרות בשאלת קיום היהדות, לקונן על צרות ישראל או לשיר סירנדות על חלונותיה של ארץ-ישראל ממרחקים – כי אם לטפל בדברים הקטנים והגדולים של עצם תהליך ההגשמה, להניע ולהחיש את עבודת היהודים ואת בנין היהודים. בארץ-ישראל, להחליף את העיסוק של סרק בהיאבקות האדם העובד והעושה עם מכשולי הטבע, המדינה או החברה, היאבקות, הכובשת צעד אחרי צעד את הדרך המוליכה לעתידה ההיסטורי של האומה. ובראש התמורה הזאת בפובליציסטיקה העברית עומד יוסף אהרנוביץ כלוחם וכמורה דרך.

ב: כלי-יוצר

“בהכירנו שכל זמן אשר לא תהיה בארץ-ישראל מפלגה של פועלים עברים, גדולה בכמותה וחזקה באיכותה, לא יהיה שום ערך לעבודתנו הלאומית, הצגנו לנו למטרה ליצור מפלגה כזו. איך ליצור אותה, ואם בכלל אפשר ליצרה בתנאים הנוכחים, זאת היא שאלת כל השאלות אצלנו”. מלים צנועות אלה, שבהן פותח יוסף אהרנוביץ את הגליון הראשון של “הפועל הצעיר”, ההקטוגרפי, מהוות את המאמר הראשון ממאמרות התקופה, שמהם מתחילה התפתחות רעיונית ומעשית, אשר לא פסקה זה שלשים וחמש שנה, ואשר כל יום ויום במשך השנים הללו קיים ואישר את אמתוּתה מחדש. באספקלריה בהירה צפה וראה אז אהרנוביץ את “שאלת כל השאלות”, כשם שאנו רואים אותה היום, אחרי נסיון של דור שלם, בכוח המגשים, בנושא הריאלי אשר יקום ויעמיס על שכמו את העבודה הלאומית ויקיימנה בגופו ובמעשיו. כל הנסיונות הקודמים בתנועה הציונית עד אותו זמן נכשלו ונסתרסו בגלל זה, שלאמתו של דבר לא היה נושא מאורגן ורציני למעשה הציוני. גם אותם החלקים ביהדות אשר קבלו את הציונות להלכה ושתפו את עצמם בכל הטכסים שלה, נסעו לועידות, לקונגרסים, דברו, התווכחו, היו ציוני אוּגנדה או ציוני-ציון ואף נדבו מעט ממותרותיהם לקערות יום-הכפורים, או ל“אוצר התיישבות יהודים”, ראו בזה רק התעסקות צדדית, למען הפיס את דעתם בשממון חיי הנכר, או כדי ליצור לעצמם מפלט רומנטי מפני צרות מתרגשות, מפלט אשר למעשה ודאי לא יצטרכו לו. לפרוגנוזה של פינסקר ושל הרצל בדבר גורלו ועתידו של העם היהודי בגולה, נתרגשו קצת הלבבות, אבל לא קבלו אותה ברצינות חמורה ולא בקשו להסיק ממנה מסקנות; למראה הפרעות שנתחוללו, חזור והתחולל, ביהודי רוסיה, הודרכה המנוחה, אך כמעט קט נשתררה השכחה מחדש. מה שעשו, עשו בעיקר בשביל “אחרים”, בשביל פליטי האונס וסחופי המאורעות העגומים. ההתחלה הקטנה של תנועה מגשימה, שנתגלתה על-ידי ,“הביל”ויים", נתקלה במציאות סוררת ולא עמדה בנסיון. “הקולוניזציה” שהיו בה בראשיתה גילויים חלוציים יפים, היתה מקרית ואורחותיה נשתבשו. רק עם הבשלתה של הכרה זו, כי אין תקנה לציונות אלא בכוח-מגשים מתמיד ומאורגן, וכי הכוח הזה נועד להיות הפועל העברי בארץ – קבלה התנועה הציונית (שעברו עליה אז כבר למעלה מחצי יובל שנים, כשבעה או שמונה קונגרסים וועידות וכינוסים רבים של חובבי ציון") אחיזה ממשית.

המושג „חלוץ" לא היה שגור עדיין בטרמינולוגיה של הימים ההם. אף-על-פי שאהרנוביץ עצמו, בטרם בואו לארץ, יסד בברודי אשר בגליציה אגודה בשם “חלוצי-ציון”, לא הרבה להשתמש במונח זה בבואו לקבוע אגודה ציוני-דרך לתנועת הפועלים הצעירה שקמה בארץ. השאלה הראשונה שהעסיקה אותו היתה: מהי “הדרך המיוחדת” של הפועל העברי הארץ-ישראלי? תנועת הפועלים בעולם ואף תנועת הפועלים היהודית, נקטה, או חשבה שנקטה, מכבר בדרך מסויימת, שהותוותה ע“י תפיסה סוציולוגית ידועה, אשר ביחס אליה לא היו אז כל ספקות, לפחות במחנה הסוציאליסטי. “מלחמת המעמדות” היה סימן ההיכר אשר אוּתת ממשמר למשמר במחנה הפועלים, שנמצא אז במקום אחד בתסיסה ריבולוציונית ובמקומות אחרים באסטדיה של גידול והתפתחות ארגונית. גם בארץ-ישראל נראו הניצנים הראשונים של תנועת “פועלי-ציון”, אשר בהגהה לאומית-ציונית, קבלה במלואן את הטרמינולוגיה ואת הסיסמאות של תנועת הפועלים הסוציאליסטית בעולם. בלי להיות איש התאוריה ובלי להתעסק בבעיות סוציולוגיות, הבחין אהרנוביץ בשכלו הישר והבהיר כי לא יתכן הדבר כלל להעביר סיסמאות ושיטות-פעולה וארגון כמתכונתן ממציאות אחת לשניה, השונה בתנאיה ובתוכנה מן הקצה אל הקצה. ברשימתו הראשונה “מטרתנו” התעכב על ראשי הפרקים של שאלה זו, אשר חזר אליה ביתר הרחבה, פעם בפעם במרוצת השנים. היחס שקבע לכמה ערכין סוציולוגיים היה נראה לעתים כאילו אינו עומד במבחן ההנמקה התיאורטית, אבל הוא עמד תמיד במבחן המציאות האוביקטיבית הארצישראלית ובמבחן תורת-המדות, שקבע אהרנוביץ להערכת הבעיות הלאומיות והחברתיות של מפעלנו. יחסו ל”מלחמת המעמדות“, שהיה עקרון-מריבה ופולמוס לאהרנוביץ בקביעת תפקידו ודרכו של הפועל העברי הארצישראלי מראשיתו, עבר תהליך של התפתחות מענינת במשך שלשים וחמש שנים. בתחילה היתה זאת הוראת-שעה בלבד: “מי הם המעמדות אצל העם העברי בכלל ובארץ-ישראל בפרט הצריכים להלחם. ועד כמה מלחמה זו יכולה לעזור להתפתחותה של ארץ בלתי מפותחה ולהתפתחות מפלגת פועלים בה”. או: “אחת היא אם נודה שיש בכלל אצל העם העברי, בתנאי חייו המיוחדים, מעמדות או נכפור בזה, ברור יהיה לנו שפה בארץ-ישראל הדבור על מלחמה כזו בין היהודים היא רק פרזה ריקה. צחוק הוא לדבר על מלחמה כזו, או מעין זו, בשעה ששני ‘המעמדות’ גם יחד מתגנבים אל הארץ דרך המבוא האחורי והממשלה הרשמית אינה יודעת על מציאותו של אחד מהם”. בפולמוס זה לא היה עדיין כל ויכוח סוציולוגי. זאת היתה רק הערכת מציאות מסוימת של התקופה ה”טרום-קפיטליסטית" בישוב, של ראשית הצעדים בעבודתנו הציונית, בתנאי עליה בלתי חוקית (במשטר התורכי) והתפתחות זחלנית, ללא כל תנופה משקית והתישבותית. ההתנגדות היתה, איפוא, התנגדות למטפיזיקה מעמדית, לדבר בלתי טבעי ובלתי מציאותי, כמו ההתנגדות למטפיזיקה ציונית בכלל. אבל ההתנגדות הזאת לא רפתה גם במרוצת השנים, לאחר שהחלו להסתמן בישוב היהודי בארץ-ישראל קוים בולטים של משק קפיטליסטי, ומציאות מעמדות לא היתה שוב בגדר של ספק. אבל גם אז לא היתה זאת בקורת תיאורטית של “מלחמת המעמדות” כמיתודה להגשמת הסוציאליזם, אלא קודם כל הדגשת יחידותו של גורל האומה הישראלית ושונוּת תפקידיה של תנועת הפועלים הארצ-ישראלית. יחידות זו היתה אחד מיסודות האמונה וההכרה של יוסף אהרנוביץ. “שלא ככל הגויים”, לא מבחינת משא-הנפש לעתיד והשאיפה לעצמאות לאומית, אלא מבחינת ההכרה העצמית וראית הדברים מתוך ההויה והתפקידים התכופים. הנחתו המוחלטת, כי שאלת היהודים אינה יכולה בשום פנים ואופן למצוא את פתרונה על-ידי שנוי המשטר הסוציאלי, וקטרוגו החמור על יחסן של מפלגות סוציאליסטיות ידועות לתנועת השחרור הלאומי של העם העברי, נתקלו לעתים בבקורת בתוך חוג חבריו מכל שכן בחוגי מתנגדיו המפלגתיים; אך לאמתו של דבר מצאו להן הגדרות אלה את התאמתותן האמפירית המלאה בנסיון הראשון להגשמת הסוציאליזם באחת המדינות הגדולות ביותר בעולם, ברוסיה.

כשדבר אהרנוביץ על שאלת הפועלים בארץ-ישראל, התכוון קודם כל לשאלת עצם התהווּתו של הפועל העברי כנושא יעוּדה של האומה המתחדשת על אדמת המולדת. באחד ממאמריו ניסה לנסח את תוכנה של השאלה בצורה דלקמן: “יש בארץ-ישראל שאלת הפועלים על-פי הטרמינולוגיה המקובלת בספרות הציונית. ואולם לפי דעתי ראויה שאלה זו שתקרא שאלת קיום הישוב” (“קיום הישוב” אינו כאן אלא שנוי שם למושג “הגשמת הציונות”). באותה הזדמנות הוא מגולל את תמונת המציאות בימים ההם, שאמנם נשתנתה במקצת במרוצת השנים, אם כי לא לגמרי, אך המריבה על תוכן הציונות ועל דרך התגשמותה שהחל בה אז, לא פסקה עד היום, אף-על-פי שמאחוריה מסע גדול וחשוב של נצחונות וכבושים.

מה היתה דמות הישוב בתקופה ההיא? – תריסר מושבות ובהן מספר אכרים-סוחרים, כהגדרתו של אהרנוביץ. “כל המשק שלהם תלוי בבורסה. אתמול לא היה בבורסה קונים ליין – הלכו ועקרו את הגפנים; היום יש דרישה ליין – והתחילו שוב לחשוב על נטיעת גפנים. אתמול עלה השער של תפוחי-זהב – התחילו נוטעים וקונים פרדסים, היום ירד השער – מתחילים למכור את הפרדסים ועושים ליקבידציה”. אלה הם ירכתי התמונה אשר משהו ממנה נשאר קיים גם היום. אבל במשק זה, לכל כנוייו ותהפוכותיו, היה חלק אחד אשר בחינתו הכלכלית אינה מוטלת בספק: העבודה – ובעבודה זו לא עבד לא האכר ולא בן-האכר ולא הפועל היהודי. פועלים יהודים נמצאו בארץ בכלל במספר מועט – ואף המעטים האלה היו יותר “מחפשי עבודה” מאשר עובדים. על קבלת- הפנים, שנערכה לפועל העברי במשק החקלאי היהודי בארץ באותו זמן ואף זמן רב אחרי כן, נכתבה ספרות גדושה ולא נבוא לחזור על פרשה זו. אך מקום התורפה שבתמונה העגומה הזאת היה בפילוסופיה, שהשתרשה בישוב ובחוגי הציונות, אשר ראתה במצב זה את “דרך הטבע”, אך הדרך הרצויה אפילו, ואיש לא הרגיש בסתירה הנוקבת שבין המציאות הזאת לבין תוכנה וכונתה של העבודה הישובית. הציונים המדיניים התיחסו בכלל לעבודה בארץ בביטול גמור; הם השליכו את יהבם על “הפתרון הגדול” אשר יתרץ מאליו את כל הקושיות והבעיות, והציונים המעשיים שהתענינו בעניני הישוב, “מעשיותם” היתה צרת-אופק, בעלת פרספקטיבה של צפרדע, שאינה צופה למחר ואינה חשה עתידות.

כדי לפרוץ פרץ במציאות הזאת ולשנותה, היו דרושים שני מכשירים כבירי-כוח: העט והאת, כוח ההוכחה, המחנך את המחשבה ומעצב את הרוח, וכוח המעשה, אשר תוך היאבקות מתמדת הוא משנה את המציאות צעד אחרי צעד. בעת ובעונה אחת נוצרו שני המכשירים האלה: תנועת הפועלים הארץ-ישראלית, תנועת כובשי-העבודה, והרוח המַנחה אותה. כרוכים יחד ירדו.

ג: דרך הפועל

“תנאי הכרחי להתגשמות הציונות – התרבותו של הפועל העברי בארץ-ישראל, והתבצרותו בכל ענפי העבודה” – זהו נוסח מוגה, הגהה מדינית, לנוּסח אחר שקדם לו, שבו נאמר: “כבוש כל מקצועות העבודה על-ידי היהודים”. אך שני הנוסחאות לא נתכונו אלא לדבר אחד, שכל הנוצר על-ידי יהודים בארץ-ישראל, כל הבנין הציוני, העבודה והמלאכה בכפר ובעיר, הקיימים והעתידים לקום – יעשו בידי יהודים. משנה ראשונה זו, שני פנים היו לה, חברתי-מוסרי ומדיני: “הרי כל עצם הבניה אינו בא אלא בשביל לעשותנו לעם יוצר ובונה, ואם איננו מסוגלים לבנות בידינו ממש, הרי שאיננו ראויים גם להבנות”, או “ארץ אבות אפשר למצוא רק בסביבה עברית גדולה, היוצרת את קניניה החמריים והרוחניים ברכוש עברי ועבודה עברית”. כלומר, כניסתנו לחיי מולדת אינה אפשרית אלא על-ידי תמורה יסודית בארחות חיינו, על-ידי כך שנחדל להיות “אוכלים משלחנות זרים, נהנים מיגיע כפיהם של אחרים” ונחזיר לעצמנו את סגולת כל עם, ליצור את צרכינו העיקריים בידי עצמנו, סגולה שאבדה לנו במסיבות ההיסטוריות של חיי גולה. ומבחינה מדינית, בנינה של ארץ-ישראל שלא בידים עבריות שולל את היסוד העיקרי של זכות הקנין שלנו בנכסי קרקע ובנכסי משק אחרים, מונע את אפשרות גידולנו והתפתחותנו לקראת תעודתנו בארץ, ומעמיד אותנו במצב של חוסר בטחון מתמיד.

לא על נקלה חדרה ההכרה הזאת ללב הציונות, לא על נקלה חדרה ללב הישוב. כמו בנקבת השלוח של חזקיהו הכו גם כאן החוצבים “משני הצדדים איש לקראת רעהו”, מעבר האחד בעט ומעבר השני באת, הכו שלש עשרות בשנים ומוסיפים להכות עוד, בכוח התנופה הראשונה ההיא ובכוחות אשר נוספו וגאו במשך דור שלם – ואם כי לא נשלמה הנקבה עדיין וקיימות עוד חצצות בשטחי משק חשובים, הרי בעיקרו של דבר ניקב ונכבש הסלע הקשה הזה. כוח העט היה אולי מהיר-יותר מכוח האת. ההכרה העקרונית בערך היסודי הזה של הבנין הציוני כבשה את לב הציונות והישוב בטרם כבש הפועל העברי את “כל מקצועות העבודה”. בראש מערכת החציבה הזאת שהפכה לעתים מערכת מלחמה קשה, ניצב יוסף אהרנוביץ עשרות שנים, מקודם בשני המכשירים גם יחד, באת ובעט, ואחרי כן בעט בלבד.

משל החציבה אינו בא כאן לשבר את האוזן. עבודתו הפובליציסטית של אהרנוביץ היתה דומה לא מעט לחוצב בהרים. את עטו הניף כקרדום כבד והורידו בחזקה. ניצוצות וצרורות נתזו, ניצוצות מאירים לבבות וצרורות פוגעים בנפסד ובמקולקל. ענין כבוש העבודה, ענין התרבותו והתבצרותו של הפועל העברי, כערובה נאמנה יחידה לכל הויתנו הלאומית בארץ – בענין זה שיקע אהרנוביץ במשך שנים רבות את מיטב כשרונו וכוחו הרוחני כדי לקרב אותו ללב הצעיר היהודי בארץ ובחו“ל, ללבה של הציונות, כדי להסבירו, לנתחו ולהפגינו כנקודת- מוצא לכל דרך ציונית בריאה ומוליכה אל המטרה. מכל השאלות הציוניות שהיו שנויות בוכוח היה זה העיקר המוצק שאינה קיימת ביחס אליו שום הרגשה של בעיה, היה זה הודאי אשר כל השאר אינו אלא בחינת “ואידך פירושא, זיל גמור”. ענין זה לא בלבד שלא היה מוסבר בתחלה לאכר, לבעל-המשק ולציוני מן החוץ, אלא גם לא לפועל כובש העבודה עצמו. שנים מעטות לאחר שהחלה התנועה, הגיעה לידי משבר פנימי. כל המאמץ הזה נראה היה כחסר תכלית וכחסר תועלת. משא-הנפש לא מיהר לבוא, הוא לא בא עדיין לכובש-העבודה במושבה עד היום – והמושבה הרי היתה אז מקום העבודה העיקרי, אם לא היחיד. ההתלהבות הראשונה פגה. במקומה באה חריקת השינים על לבות ערלים. השתררה אכזבה במחנה הקטן, “יאוש”, החל הספק מנקר אם זהו הדרך בכלל, אם אותו פועל “אינטליגנטי” אשר הוה את העליה השניה, על צרכיו התרבותיים ועל מושגי חייו, מסוגל לכבוש את העבודה, לעמוד בהתחרות הקשה עם הפועל הזול מזה ובהיאבקות המרה עם היחס המתנכר של נותן העבודה מזה. על הפרק עלו הצעות שונות לתיקון המצב. החשובה ביניהן היתה: במקום כבוש העבודה – כבוש הקרקע, כלומר התישבות, או “התאכרות” בטרמינולוגיה של הימים ההם. אחד מראשי המדברים על התמורה הזאת היה יוסף ויתקין. במאמרו ב”הפועל הצעיר", שהחל כבר להופיע בדפוס, פתח ויתקין את השקפתו בשאלה זו. היו אלה חבלי לידה ראשונים של דרך חדשה לפועל העברי בארץ, אשר עתידה היתה להגיע לידי הגשמה כעבור שנים מעטות, ולידי תנופה גדולה, מחוללת תקופה חדשה בדרך הציונות, רק כעבור שנים רבות. אולם היא לא באה במקום “כיבוש העבודה”, אלא היתה לאחת השלוחות החזקות והעיקריות בדרך ההגשמה של הפועל, שצמחה מתוך שרשי הרעיון הזה, אשר אהרנוביץ התיצב אז בשער להגנתו.

המאמר המקיף, והיסודי הראשון, שפרסם יוסף אהרנוביץ ב“הפועל הצעיר”, היה “כיבוש העבודה, או כיבוש הקרקע”, מאמר-ויכוח עם יוסף ויתקין על דרך הפועל העברי בארץ. לאותו נושא שב אהרנוביץ גם אחרי כן בויכוח עם “קולות מן החוץ” במשך שנים רצופות. אולם מאמר זה הוא כתב-הגנה הראשון, מנתח ומעמיק, על רעיון כיבוש העבודה, כלפי העוררים שקמו עליו מבפנים. ואם כי מוזר הדבר לקרוא בו היום כמה הנחות, הכופרות בחשיבותן של ההצעות בדבר מפעל התישבותי עצמי של הפועל ושמות את הדגש החזק בעבודה שכירה דוקא (הנחות שאהרנוביץ חזר מהן במרוצת הימים), הרי ניתן בו, במאמר זה, הביסוס היסודי. לרעיון העבודה העברית. ביסוס, שטעמו לא נמר וכוחו לא פג ואשר ממנו יתד ופנה לכל אותה התפתחות כבירה שבאה אחרי כן. לולא היתה האידיאה הזאת כובשת את מחשבת הפועל, לולא היתה מתגברת ומדבירה תחתיה את הספקות הפנימיים, את הרגשת חוסר התועלת שבה, את האכזבה שהשתררה בגלל ההתקדמות האטית, לולא נהפכה אחר כך לנחלת התנועה החלוצית ולולא חדרה כמושכל ראשון להכרת הציונות, לא היינו מגיעים כיום לחצי מיליון יהודים בארץ-ישראל, למחנה עבודה מאורגן בן 120 אלף איש. ואף בעתיד התפתחותה של ארץ-ישראל לקראת יעודה ההיסטורי, תהיה “התרבותו של הפועל העברי והתבצרותו בכל ענפי העבודה” הקו והמשקולת להיות היהודים כאן כוח כלכלי וכוח מדיני.

הספקנות והבקורת, בהן התייחס אהרנוביץ להצעות בדבר “ההתאכרות” של הפועל, שויתקין ואחרים העלו אותן על הפרק, נבעו קודם כל מזה, שההצעות הללו אמרו לבוא כאילו במקום כיבוש העבודה ואמרו לקבל את המשבר שנתחולל אז בתנועה, את ה“תסיסה” ואת “היאוש” כדברים נתונים, שאין להם תקנה אחרת אלא זו המוצעת. גם עתה, לאחר שההתישבות העובדת חוגגת כבר את יובל השלשים להתחלתה ואת יובל העשרים להיותה דרך הרבים, לא היינו גורסים ולא היינו מקבלים בשום אופן את ה“במקום” באשר אין אלה שני דברים המוציאים זה את זה, ובאשר נוכחנו תוך מאמץ כבוש העבודה הממושך, שיש מקום בראשה של תנועת הפועלים לכמה וכמה זוגות תפילין, יש מקום גם לעבודה שכירה, גם להתישבות, גם לקואופרציה צרכנית ויצרנית, גם לקבלנות מסועפת ועוד לכמה וכמה ענפי פעולה ויצירה עצמיים, בלי שידחקו האחד את השני ובלי שיצר המקום לאחד על יד השני. במציאות הישובית, במציאות הציונית, במציאות תנועת הפועלים הקטנה של הימים ההם, בחוסר כל תנופה פנימית לגידול ולהתרחבות, בחוסר כל אמצעים לעבודה ציונית קונסטרוקטיבית, היתה טבעית מאד אותה חרדה להניח את הודאי ולאחוז בספק.

אבל היה עוד מקור אחד לספקנות זו. מטבע ההתישבות העובדת לא הָרְאה לנו עדיין בהר. ההון הלאומי לא נוצר עדיין (פרט לראשיתה הדלה של הקה"ק), הצורה של ה“התאכרות” שהיתה קיימת אז, לא היה בה כדי לצודד את הנפש ולהפיח אמונה בלבבות כי אכן זוהי הדרך המקדמת. כוח-קליטתה של התאכרות זו היה מצער מאד. יק“א וחו”צ, שני המוסדות המישבים היחידים בימים ההם – הראשונה, שהיו בידיה אמצעים מרובים, לא רצתה לעסוק בפעולה התישבותית רחבת מדות בארץ-ישראל, והשניה שרצתה בכך, לא היו בידיה אמצעים. “התאכרות” זו נראתה מצד אחד כאשליה רחוקה, ומצד שני כ“תכלית” לפרטים בודדים שלא השתלבה לתוך אותו תהליך הבנין שצריך לשמש תכלית לכלל. תכלית הכלל נראתה באותה תקופה בעבודה העברית במשק הפרטי, ב“פועל שיראה את תקות קיומו בעבודה, הוא ישתלם בה, הוא ישתדל לבסס את מצבו והוא יכבוש אותה”, “יראה פרי לאומי בעמלו מצד אחד ותקוה לקיומו הפרטי מצד השני”.

אך מה לעשות ל“יאוש”, ל“תסיסה”, לסימני האכזבה שנתנו את אותותיהם בצבור הפועלים הקטון? אהרנוביץ ניגש לשאלה זו במיתודה פסיכואנליטית כמעט, הוא משתדל לחשוף את הגורמים האוביקטיביים והסוביקטיביים ליאוש זה, להעלותם מן הבלתי-מוּדע, אל המוּדע, הוא מטפל אפילו במאמר אחד, שדן באותה שאלה במקור הפסיכולוגי של היאוש בדרך כלל, ומתוך הניתוח רב הצדדי הוא מעלה את סיסמת כבוש העבודה כסיסמה ההיסטורית של הציונות, כתנאי לכל התפתחות כלכלית ולכל עתיד מדיני. מכאן מתחיל מסע ההיאבקות והכיבוש של רעיון העבודה העברית כיסוד מוסד לדרך הבנין הציוני.

בזה אחרי זה עוקר אהרנוביץ את כל שיחי הספקות החוסמים ומסתירים את הפרספקטיבה של השאלה הזאת. במדה שאפשר היה לה בכלל לפרספקטיבה שתתגלה מתוך המסיבות של אותו הזמן, היא נתגלתה במלואה.

בקויה העיקריים היא היתה נכונה והיא נשארה נכונה גם היום, על אף החליפות והתמורות שחלו בינתיים. ההנחה, שאחד הגורמים העיקריים בהתפתחותה של ארץ-ישראל יהיו המשק הפרטי והקפיטל הפרטי, לא נתערערה, אם כי קמו עליה חולקים רציניים (י. וילקנסקי – “הצפיה לקפיטלים” – “בדרך”), אף-על-פי שאהרנוביץ עצמו חזר בו אחרי כן מעמדה זו, ואף-על-פי שההון הלאומי, כבש וכובש לעצמו עמדה מכרעת ומכוונת בהתפתחות המשק הארץ-ישראלי. נתאמתה במלואה ההנחה, כי העבודה העברית במשק הפרטי ובמשק היהודי בארץ בכלל, הוא הגורם העיקרי, המקדם, המגדיל ומבצר את קיומנו ואת בטחוננו בארץ. ונתאמתה עוד הנחה אחת, זו שעמדה בתקופת “היאוש” במרכז הוכוח, שכובש-העבודה, המקנה משמעות לאומית מדינית למעשה זה, יהיה דוקא אותו הפועל שקראו לו אז ה“אינטליגנטי” ושאנו קוראים לו היום התרבותי, בעל ההכרה החלוצית, ולא “הפועל הפשוט” שראו בו בימים ההם פתרון לקשיים המרובים, לאכזבה וליאוש שנראו ללא מוצא.

הוכוח הפנימי לא נמשך זמן רב. לאחר תקופה לא ארוכה ביותר של חולשה – באה ההתנערות. חלק עזב את המערכה, אך באו כוחות חדשים, באה עליה חדשה. המחנה גדל והכרת חשיבותה של מערכה זו הלכה ונתעמקה, הלכה ונשתרשה. ה“יאוש” לא פסק לחלוטין גם בתקופות שונות אחרי כן, הוא חזר וניעור ככל שגדלו המכשולים בדרך הפועל ותמונת המציאות בחלקים חשובים של המשק היהודי בארץ לא נשתנתה. אבל זו לא היתה שוב בקורת עקרונית של עצם הדרך, כי אם שלבים בהיאבקות הבלתי פוסקת על כבושה של דרך זו. והדרך היתה קשה, תלולה, הרבה “גשרי אנחות” צריך היה לעבור; לעתים נדמה היה, שאין זו אלא “עבודה סיזיפית”, ואף-על-פי-כן היתה בה התקדמות תמיד, פעם איטית ופעם מהירה יותר, ואגב התקדמות זו נפרצו דרכים חדשות ונתגלו מטרות-כבוש חדשות בדרך ההעפלה החלוצית של כובש-העבודה העברי.

אך בזה נכבשה רק החומה הפנימית: הפועל עצמו הועמד לפני הכרת תפקידו ויעודו. צריך היה לקעקע עוד את החומה החיצונית. כאן העניין היה קשה יותר. כאן נתגלו ניגודים של אינטרסים ממשיים במציאות הישובית והתנגשות של תפיסות ומושגים בעולם הציוני הנבוך ואובד-הדרך.

ד: במערכה

תקופה ממושכת של היאבקות פובליציסטית וצבורית נועדה ליוסף אהרונוביץ על רעיון זה, שהיה חוליה בולטת ביותר בשלשלת שלמה של בעיות כלכליות, תרבותיות וחברתיות ושמש נקודת-מוצא לשנוי ערכין בדרך הציונות כולה. כבוש העבודה, שפרושו הראשון והבלתי אמצעי היה מעדר בידי יהודי ב“בּחּר” בפתח-תקוה, או מזמרה בכרם הגפנים ובפרדס שברחובות ובנס ציונה, או מחרשה בגליל – היה אחר כך לתוכן פילוסופי, הקובע את דמות החיים היהודיים במולדת ולתכנית מעשית המגדירה את תפקידיהם של התנועה הציונית ומוסדותיה. יסוד העצמיות שברעיון העבודה העברית, נתפשט על פני מערכת המושגים של תנועת שיבת ציון ומעשה הבנין בארץ. ממנו נמתחו קוי בקורת חמורה כלפי כל מיני תקוות-שוא להיבנות על-ידי אחרים, כלפי ההחשבה המופרזת של העיסוק הפוליטי, כלפי התחליפים הרוחניים שציונים מבית מדרשו של אחד העם אמרו לתתם במקום בנין ציוני ממשי, כלפי פקחותם המסחרית של עסקני הציונות אשר שקלו במאזנים של חנונים את הריוח וההפסד הכספי של כל מעשה ומפעל,. אך ממנו נבעה קודם כל המסקנה היסודית, שגאולתנו תבוא בידי עצמנו, בכוח עבודתנו המתמדת והגוברת, בכוח ההגשמה העצמית של נאמני הרעיון הציוני, לבנה על גבי לבנה תיבנה ונדבך על גבי נדבך תקום, תוך שנוי ארחות החיים הכלכליים של העם במולדת.

כל המציאות הישובית וכל המציאות הציונית נמצאו בסתירה לתפיסה זו. לא רק האכר בארץ-ישראל, בעל המשק החשוב ביותר בכלכלה היהודית בארץ בימים ההם, שבעצמו לא עבד והעבודה העברית, היקרה ביחס לעבודה בלתי יהודית, היתה בשבילו שאלה שיש עמה דררא דממונא – אלא כל דַבּריה הרוחניים וכל עסקניה המעשיים של הציונות, כל ראשי המוסדות וכל אשר יד ושם להם באיזה ענין צבורי, הפנו את מגיניהם כלפי ההסתערות המהפכנית הזאת, או גם עברו להתקפה נגדית. היתה זאת מערכה בחזיתות רבות. לעתים בשדה גלוי, פנים אל פנים, ולעתים, במלחמת חפירות. במשך דור שלם התנהלה. לפעמים נשתנו העמדות, נוספו עליהם חדשות, נכנסו גורמים נוספים לתוך המערכה, לפעמים הופנתה המערכה שוב לזמן מה כלפי צבור הפועלים פנימה, ועדיין היא לא תמה עד היום – אך בכל חליפות העתים ותמורות הזמנים תוכנה של מערכה זו לא נשתנה: היא היתה מראשיתה ונשארה במשך כל שלשים השנים האלה, מלחמה על דרך הציונות, על צרכי ההגשמה ועל דרכי ההגשמה, על תוכן הבנין ועל כוונו, על דמותם הכלכלית, החברתית והתרבותית של חיינו בארץ.

האמת היתה כלי-הזין החותך ביותר בידיו של אהרנוביץ במלחמתו. האמת הגלויה, האכזרית לפעמים, ללא משוא-פנים. הוא השתמש בו בכלי-זין זה באותו תוקף כלפי חבריו מבפנים, כלפי הצבור שהוא השתייך אליו, כשם שהשתמש בו כלפי יריביו מבחוץ. הוא, שהיה מחסידיו של אחד-העם, ראה בו את מורו ורבו, ואף אמנם היה בעבודתו הפובליציסטית של אהרנוביץ הרבה מאורו ומירושתו הרוחנית והספרותית של זה – לא היסס לבוא בריב גדול עם אחד-העם, בשעה שבא לקבוע לציונות תחומים צרים ולקדש באוטוריטה הרוחנית שלו מציאות נפסדת. במאמרו על ה“סך הכל”, מנתח אהרנוביץ באזמל חד ונוקב את המסכת הציונית-הרוחנית של אחד-העם ואת מסקנותיה, את התורה הרואה באכר היהודי שאינו עובד, שאינו חורש ואינו קוצר, אלא ניצב על הקוצרים הזרים את ה“טפוס היפה” של “ישוב עליון של מעוט קולטורי מפותח, שכוחו במוחו ובהונו”.

ב“סך הכל” זה מנסה אחד-העם לתאר את הציונות קטנת הדמות ומצומצמת ההיקף כאפשרות המעשית היחידה, שעלינו להשלים עמה. את המושגים והבטויים שנתקדשו, לפחות להלכה, בטרמינולוגיה הציונית, מימי “חובבי ציון” והרצל עד אותו הזמן, את ה“מקלט הבטוח”, את “הגאולה”, את “המטרה המדינית” הכניס אחד-העם לתוך מרכאות כפולות והשתדל להוכיח בכוח הגיונו העקבי את אפסותם הנלעגת. לעומת זה הרים על נס את הישוב “כדבר החביב עליך מצד עצמו”, את הישוב של שנת תרע"ב, על 70 – 80 אלף היהודים שבו, שלמעלה משני שלישים היו תושבי ארבע הערים הקדושות, ישוב ישן בלתי פרודוקטיבי לגמרי לא ביצירת נכסי חומר ולא ביצירת נכסי רוח, ורק פחות משליש נמצא במושבות, על העבודה הבלתי יהודית שבהן, ובתל אביב הקטנה! בו, בישוב זה ראה אחד-העם את “חוש הקיום” אשר “לא ינום ולא יישן” ואשר “הולך ובורא בידינו אותו דבר שקיומנו הלאומי זקוק לו עכשיו ביותר: מרכז קבוע לרוח עמנו ותרבותו”.

מתוך בקורת על בזל, על הציונות הרשמית, בקורת שהיו בה בודאי יסודות נכונים וצודקים, הפגין אחד-העם את המציאות הזאת כרצויה, כנכספת, וכעצם התכלית הציונית. הוא עשה לה אפיריון מעוטר בפילוסופיה לאומית, הנשענת על היהודי “הפקח” “בן התרבות”, שפקחותו ותרבותו אינן מרשות לו להיות אכר במובן המקובל ול“צמצם את כל חייו ומאווייו בחלקת אדמה קטנה ולהיות שמח בחלקו, כשהוא מוציא ממנה לחם צר בזעת אפיו”. ואשר ל“פועלים הצעירים הבאים מחוץ-לארץ במחשבה תחילה להקריב חייהם על מזבח האידיאל הלאומי, לכבוש את העבודה בארץ-ישראל” וכו' וכו' – אף הם אינם עשויים לשנות הרבה בפילוסופיה זו, כי לאחר שאחד-העם הרבה שיחה עמהם, נחקק בלבו “רושם אחד כללי”, ו“הרושם הזה לא חיזק בי את האמונה בכוחם של הצעירים האלה למלאות את התעודה הגדולה שנטלו עליהם”. ועל כן, על כן, אף אם יגדל ויתרחב הישוב הזה “ברבות הימים עד קצה גבול האפשרות”, גזרת הגורל היא, שכל אשר חולמים עליו בבזל, לא יקום. תחת זה יקום “חלום” אחר, שחלם אחד-העם “לפני עשרים שנה”, בשנת תרנ"ב, במאמרו “דרך הרוח”, החלום על “מיניאטורה אמתית של עם ישראל כמו שהיה צריך להיות”, החלום על מרכז של מעוט יהודי “עליון”, אשר “מקלט בטוח” לעם ישראל לא יהיה – “אבל היה יהיה בית מרפא לרוחו”.

המשפט האחרון הוא אקורד-הסיום של ה“סך הכל” אשר לאחד-העם. באיזו מידה טפחה המציאות על פני הפרוגנוזה הזאת כבר היום ובאיזו מידה הפריכה את כל הפילוסופיה הזאת – לא מעניננו להוכיח כאן. אבן מקיר תזעק – שתי אבנים תזעקנה: האחת השקועה בבנין חיינו כאן, והשניה השרופה והעקורה מבנין הגולה היהודית, שנהפך לעיי מפולת. אך בטרם באה המציאות והפכה את כל התורה הזאת על פיה, בא כשרון הנתוח של יוסף אהרנוביץ ושדד את כל פאר האידיליה שתיאר אחד-העם. היה זה, כמדומני, הויכוח הפרוגרמתי היסודי הראשון בציונות. ולא ויכוח עם אחד-העם בלבד. כי אצל אחד-העם לא היה זה אלא משגה מחשבתי גרידא. הוא, שהעמיק לחדור לתוך נבכי בעיות רבות של שאלות יהודית רוחניות והעשיר במדה גדולה כזאת את המחשבה העברית, לא ראה את מלוא תכנה והיקפה של שאלת התחדשות חיי האומה הישראלית במולדת; אבל היה זה ויכוח עם כל ממעטי-הדמות ומסרסי המטרה של תנועת השחרור העברית, אשר תלו באחד-העם את הבוקי-סריקי שלהם. בלא יודעים ואולי בלא רצון היה אחד-העם רק המבטא הקלסי לרוחות, שהיו מנשבות בימים ההם בכל רחבי התנועה הציונית. ההשלמה עם הקיים, היתה בעצם גם רוחה של באַזל באותה תקופה; לא רוחה של באַזל הסמלית, זו של הרצל ושל החזון הגדול של מקראי ציון, אשר נתגלה בה בראשונה, אלא רוחה של באַזל האפיגונית. גם לדיבורים “המדיניים” שבה וגם לדיבורים “המעשיים” לא היה כל יסוד ואחיזה. את השאלות הגדולות, שהחלו להתרקם על אדמת ארץ-ישראל עם התפתחות תנועת הפועלים בתוכה, עם ראשית ההתישבות העצמית של הפועל – לא הבינו כראוי, לא בעלי “המקלט הבטוח” ולא בעל “המרפא לרוח”. ואולם אחד-העם אמר בגלוי את אשר עם לבבו, ואלה האפילו על אשר חשבו ברוב דברים ונוסחאות חסרי אמונה ומשוללי פתוס אמתי.

אהרנוביץ היה, כמדומני, הראשון אשר קבע את הנוסח למטרת הציונות: רוב יהודי בארץ-ישראל. בטרמינולוגיה המדינית לא הרבינו להשתמש בנוסח זה. אמרנו: “רבים”, אמרנו: “עם רב”, אמרנו: “המונים”, אמרנו: עליה חפשית והתפתחות חפשית ליהודים בארץ-ישראל. אולם זאת לא היתה אצל אהרנוביץ נוסחה מדינית, אלא קו של אוריינטציה מעשית, הקובע את שיטת עבודתנו בארץ ואת הקצב שלה. כבר בויכוח הפנימי על תוכן כבוש-העבודה, בסיכום מאמרו “כבוש העבודה או כבוש הקרקע” (תרס"ח), הוא קובע את המטרה הזאת כיסודה הפרוגרמתי של הציונות ושל הסתדרות הפועל הצעיר. גם אחרי כן, חזר לנוסח זה בהזדמנויות שונות. עתה בויכוח עם אחד-העם משתמש הוא באותו נוסח כבנקודת-מוצא להריסת ההנחה היסודית שב“סך הכל” בדבר “ישוב עליון של מיעוט קולטורי”. “מה איפוא תקותנו כי ניחל ?” – שואל יוסף אהרנוביץ – “הרי המלה ‘תרבותי’ אינה באה כאן אלא ל’תפארת המליצה‘, כי גם הערבים לא ישארו תמיד במצבם הלא תרבותי של עכשיו, ויש להניח כי במשך חמשים שנה יתפתחו וידביקו אותנו בתרבותיותם. ואחרי שנשמיט את המלה ‘תרבות’ נשמטת מאליה גם המלה,עליון’ ואז נשארת לנו נוסחה כזאת: ‘ישוב של מיעוט בתוך ישוב של רוב’. במה, איפוא, גדול כוחו של המיעוט הזה מהמיעוט שבכל ארצות הגולה? ומי יערוב לנו שגורלנו פה לא יהיה דומה לגורלנו בכל העולם, הן במובן החמרי והן במובן המוסרי?”

שמא תאמרו: כוחנו יגדל בזה שאנחנו נהיה סולת הארץ, העובדים הבלתי אמצעיים ויוצרי הפרודוקטים של החיים – דבר, שבארצות הגולה הרחיקו אותנו ממנו בחוזק יד? – לא, גם בזה לא נגדיל לעשות, כי הרי ‘כוחנו אינו אלא במוחנו ובהוננו’. ושני אלה, המוח וההון, כשהם מתאחדים יחד, מצליחים אמנם לנצל את כשרונם ואת עמל כפיהם של אחרים, אבל יוצרים בלתי אמצעיים אינם, וממילא מובן שאינם גם פורים במובן הלאומי.

נשארה על כך רק קדושת הארץ המופשטת, שהיא היא אשר תגן עלינו מכליה, מלהבלע ברוב הסובב אותנו, ולא עוד אלא שהיא תצליח גם לעשותנו לכוח משפיע על כל יהודי הגולה, אשר יוכלו בזכותנו להמשיך את קיומם הלאומי.

ואולם, אל אלהים, הכי עמד לנו ביום עברה כל אותו הבנין הענקי של קדושה שאלפי גאונים, מרבי יוחנן בן זכאי ועד אחרון הרבנים, השקיעו בו את מוחם וכוחם ומסרו את נפשם עליו? הכי לא פוררה אותו הגלות לפרורים דקים, שאין להם כל תפיסה בחיים? ומי אשם בזה? האם לא אותם התנאים של מיעוט בלתי יוצר ועבד לכל בתוך רוב יוצר ואדון הכל, שבהם משקיע אותנו ה’סך הכל' גם בארץ תקותנו ?".

ולאחר שהוא מעביר תחת שבט הבקורת את כל המעלות הטובות והסגולות הנפלאות, שאחד העם מונה “בישוב עליון” זה, הוא מדבר על “הפקחות” שקלקלה את השורה אצל האכרים בארץ-ישראל, אשר בראשית דרכם מלאו כגבורים את התפקיד הנעלה שהטילה עליהם ההיסטוריה, ועל "פקחותו היתרה של אחד-העם ששללה ממנו את היכולת להיות שואף לדבר נשגב ולהרגיש את הכוחות הפועלים ביצירת דבר נשגב: הוא יצר רעיון נעלה, בגבורה נלחם עליו ורכש לו מעריצים, וַתבוא הפקחות ותקצץ את כנפיו, הקטינה את שאיפתו עד למטה מאפס, ועדיין הוא מרמה את עצמו כי מטרתו הולכת ומושגת.

ואולם לא אלה הם דרכינו!"

“לא אלה הם דרכינו!” – הויכוח היה מר אם כי היה חדור הערצה לאחד-העם, כסופר וכהוגה-דעות. במסכת ענינים אחרים חזר אהרנוביץ על הוכוח הזה במאמרו “הרוח והחומר בציוניות”. אך במקום שראה אהרנוביץ חילול לדבר היקר והקדוש ביותר לא הקפיד לחלוק כבוד לרבו הנערץ ולא כבש את אמתו בפניו. הוא דבר אתו “בשער” לא כדבר את האויב, כי אם כדבר את היריב החשוב, בעל שעור קומה גדול. אבל דוקא משום חשיבותו של היריב, דרשה האחריות לענין לא להרתע מויכוח נוקב זה. באותו אופן בו תתקבל המטבע של אחד-העם בתוך הכרת הציונות, היו תלויים במדה רבה גורלה ועתידה של תנועה זו. ואכן נתברר אחרי כן, שאחד-העם נעשה מפלט לכל קטני אמונה, וכל מי שאומר להשתמט ממסקנות הציונות ומחובותיה, אם יהודים מבפנים ואם בלתי יהודים מבחוץ, נאחזים במקור מוסמך זה ובצורה זו של “מעוט עליון”. אהרנוביץ הרגיש כבר אז בסכנה החמורה שבתורה זו, והמלחמה בה וניסוחיו החיוביים תוך פולמוס זה, שמשו לו קו ומשקולת כל ימי עמידתו במערכה הציונית, לחזיתותיה המרובות והמגוונות.

אהרנוביץ סיים את הוכוח עם אחד-העם בקביעת תכנית ציונית, שאם כי חלו בה במשך הדור הזה כמה חלופי נוסחאות ונוספו עליה כמה תוספות, היא נשארה עד היום היסוד האיתן לכל הבנה ציונית נכונה:

"אנו שואפים ליצור בארץ-ישראל ישוב עברי בריא בגופו וברוחו שיוכל לשמש מרכז ליצירה לאומית ואנושית בשביל כל העם העברי המפוזר בגולה.

כדי שישוב זה יהיה מה שהוא צריך להיות, דרושים לו תנאים אלו: כמות של רוב ביחס לסביבה הזרה; יסוד של עבודה כלכלית בריאה וחנוך מוסרי על יסודות לאומיים.

א) כמות של רוב:

כלל ידוע הוא, לנו היהודים יותר מאשר לאחרים, כי המיעוט מוכרח להיות מנוצח על-ידי הרוב במובן הכלכלי ולחקות את מעשי הרוב במובן המוסרי, אפילו בשעה שהרוב הזה עומד במדרגה תרבותית נמוכה מזו, שעליה עומד המיעוט.

ומי ששואף למרכז לאומי בארץ ישראל, אינו יכול להאמין בהתגשמות שאיפתו בלי התנאי הראשי הזה.

ב) יסוד של עובדה כלכלית בריאה:

עמנו הולך ומתנון בגופו ובמוסריותו, משום שתנאי הגלות צמצמו את ‘כוחו רק במוחו ובהונו’, הרחיקוהו מהטבע, מעבודה גופנית וחיים פשוטים, ועשוהו – אם להשתמש במבטאו המוצלח של א. ד. גורדון – ל’פרזיט בעל כרחו', ומי שמאמין בתחיה הרוחנית הלאומית של עמנו, – אינו יכול לתאר לו את התחיה הזאת בלי שנוי רדיקלי ביסודות הכלכלה של הישוב.

אפשר עוד שימצאו מפקפקים בצורך ‘ליסוד המון כפרי בחיי מדינה’, אפשר שיחשבו כמאן דאמר, כי אחת הסבות לחורבן מדינתנו בעבר היתה דוקא זו, שמדינתנו נשענה רק על עובדי האדמה; אבל אי אפשר בשום אופן שימצאו מפקפקים בזה, כי היסוד בחיי מרכז לאומי הוא ההמון הכפרי, כלומר – המון אנשים, שכוחם בעבודתם הגופנית ובטהרת נשמתם.

ג) חנוך מוסרי אנושי על יסודות לאומיים.

חיי גלות של אלפים שנה הביאונו לידי כך שהאידיאלים האנושיים הנצחיים של נביאי ישראל נעשו אמנם לקנין כל העמים, אך לא קנין עמנו. הם זייפו את מטבעותינו, נתנו צורה גסה לאידיאלים שלנו, ואנחנו בעצמנו החלונו להתנכר לאידיאלים האלו וגם להתנגד להם. נושאי מוסר היהדות בבואם לדבר על “מרכז ליהדות” אין לנגד עיני רוחם סמל אחר של שלמות, מאשר הישיבה שביבנה במובן הרוחני והלנד-לורדים שבאנגליה במובן הכלכלי.

ומי שנושא את נפשו לתחיה לאומית במלוא משמעותן של המלים האלו, אינו יכול להאמין בהתגשמות שאיפתו, אם לא יבוא שנוי ערכין גמור במושגים המוסריים שלנו.

אפשר עוד להתוכח, אם צריך להכניס לתוך בית הספר שלנו בארץ-ישראל את למוד התלמוד, או את בקורת המקרא, אבל אי אפשר להתוכח על זה, שבית הספר שלנו מחוייב להמית בלב חניכיו את השאיפה להיות נוגשים לאחרים וחיים על נצול עבודת אחרים, ולחנכם להיות עובדים ישרים ונושאי דגל הנביאים של הצדק המחלט ושל השויון הגמור.

זוהי שאיפתנו – ועליה אנו נלחמים ונלחם".

הדברים ששרטט אהרנוביץ בתכנית זו, היו רחוקים מהמציאות של הימים ההם, והם רחוקים במדה רבה מהמציאות של היום, אבל יש בהם אמונה ציונית עמוקה, אשר בכוחה עשתה תנועת הפועלים בארץ את דרכה והנחילה אותה במדה לא מעטה לתנועה הציונית כולה. הפרוגנוזה של אהרנוביץ בדבר “הגרעינים הבריאים ליצירה לאומית אנושית”, שהחלו להתרכז כבר בארץ-ישראל והעתידים להתקבץ “מכל ארבע כנפות הארץ, יתלכדו ויהיו לכוח אחד. הם יטהרו את האויר, ימצאו סוף סוף את דרכם, הדרך של עבודה בדם לבם ובזעת אפם – ונצחונם הלאומי בטוח” – פרוגנוזה זו היא שנתאמתה, אף-על-פי ש“הנצחון הבטוח” עוד מתמהמה לבוא. ואף אהרנוביץ סיים את מאמרו הפולמוסי באקורד מסכם, בסגנונו של אחד-העם, אם כי לא בתכנו: “המרכז הלאומי יבנה לא על-ידי פקחים, כי אם על-ידי מורדים במציאות”.

ה: המרד במציאות

המרד במציאות – זה היה בעצם כל תוכנה של המערכה, שאהרנוביץ ניצב בה כל הימים, במלחמתו ברוח הציונית, כפי שהיא התבטאה בקונגרסים של אותה תקופה, ברוח הישוב כפי שהיא נתגלתה בהתנהגותו ובמנהיגיו, במוסדותיו ובחזיונות השליליים שבהם; במלחמתו על כל פועל יהודי נוסף בעבודה ועל כל דונם קרקע נוסף להתישבות; במלחמתו על החנוך ועל תוכן החנוך; במלחמתו באשליות טריטוריאליסטיות ובפילוסופיה של נצח הגלות הישראלית; במלחמתו בכל דבר שהיה בו משום הזיה במקום הויה, משום עיקום הרעיון וסילוף המטרה הציונית, אם בתוך צבור הפועלים מבפנים ואם בכל זוית ופינה אחרת בחיי הציונות והישוב. המרד, שעליו דבר אהרנוביץ, פרושו היה: מרד האדם והעם בעצלות-הלב שבהם, מרד בשיגרא המילולית, מרד, שתוכנו אינו אלא מאמץ נפשי לכונן את המעשה הציוני מתוך דעה צלולה, מתוך בחינה תכליתית ואחראית ומתוך הכרה מוסרית עמוקה. לא היה כאהרנוביץ מתקומם נגד כל פרזה, נגד כל לשון מדברת עתק, נגד כל פיקציה ונגד כל מלה שאין עמה תוכן של ממש וכוח הגשמה. הוא ידע רק פירוש אחד לתעודת הציונות ותנועת הפועלים בארץ: העשיה! העשיה בכל הזמנים ובכל התנאים. כל מה שכתב וכל מה שעשה היה חדור אומץ ורגש נשגב של כוח המעשה וחריצות המעשה. בזה ראה פתרון לכל הבעיות, לבעית הנצח כמו לבעיות השעה, ובזה ראה את המוצא מאותה טראגיקה עמוקה של המפעל הציוני, הנקלע בלי הרף בין גודל המושג והצורך ובין קוצר המשיג והיכולת.

הוא ידע את המכשולים המדיניים והמעשיים, הנתונים על דרכה של עשיה זו ולא נרתע מלגלות אותם כהויתם, והצביע עליהם בכל הזדמנות. מעולם לא התעלם מקשי התפקיד והתיחס בבקורת חריפה לכל אלה, אשר ראו את דרך הציונות בהגשמתה כדרך קלה ונקנית ללא מחיר. בהליכה תוך הכרה לקראת הקשיים האלה ובהיאבקות עמם, ראה את התפקיד החלוצי העיקרי של הדור. הוא לא שלל את העבודה המדינית ואת המלחמה המדינית של הציונות, אבל לא ראה באלה את התפקיד המכריע. בקו זה נקט אהרנוביץ בראשית מלחמתו הפובליציסטית, בימי המשטר העותומני, בימים שהמדיניות הציונית ירדה מחשיבותה האקטואלית והפכה מעין מצות אנשים מלומדה גרידא – אבל הוא לא עזב את הקו הזה גם בתקופה המחודשת לאחר הכבוש הבריטי והצהרת בלפור, משנעשתה המדיניות חלק בלתי נפרד מהמחשבה הציונית המעשית. את מאמרו “לפני כס המשפט” אשר נכתב לקראת ועידת השלום, הוא מתחיל בהדגשת התביעה המדינית ובסוסה, אך בסיומו של מאמר זה הוא כותב: התנועה הציונית צריכה תמיד להשתמש במומנטים פוליטיים לטובתה, ואולם האידיאל הציוני אינו מותנה בשום אופן ממומנטים פוליטיים. אנחנו מאמינים באמונה שלמה, כי אחרי המלחמה יוקלו תנאי עבודתנו בארץ-ישראל, ואולם אלמלי ידענו בבירור, שהעבודה תקשה פי שבעה ממה שהיתה, גם אז לא היינו נסוגים ממנה אף צעד אחד. – – – כמו תמיד, ואולי עתה עוד יותר, עלינו להכריז השכם והערב כי גאולת עם ישראל בוא תבוא גם אם תתמהמה, אלא שהיא תבוא רק מתוך עבודה מיגעת של דורות, מתוך יסורים גדולים, יסורי אהבה, אמנם, אבל יסורים. מי שמוכן לשאת אתנו את יסורי האהבה האלה – ברכה בו, אבל מי שבא אלינו מתוך התקוות הנפרזות, עתיד אחר כך להתנקם בנו על חטאנו נגדו ונגד כל האידיאל הציוני".

גם בתקופה המדינית החדשה, אין איפוא בשביל אהרנוביץ נקודת-מוצא אחרת לכל הערכה ציונית וישובית מלבד “העבודה המעשית בארץ-ישראל”. וכשם שנאבק על הכרה זו עם הציונות הרשמית שתים עשרה שנה לפני כך, הוא נאבק עמה גם בשעה שנראה היה לרבים שהמדיניות הגיעה למלוכה והפכה תל שכל הפיות פונים אליו. הפוליטיקה היתה תמיד בחינת קו-ההתנגדות הקל ביותר בחיי התנועה הציונית ועסקיה. כאן אפשר היה לכל אחד להתחמק מחובת ההגשמה העצמית, להשליך את יהבו על מתן-שכר מלמעלה ועל גאולה הבאה בהיסח המעשה, אם לא בהיסח-הדעת. “אותו ויכוח ישן בין הציונים הפוליטיים ובין הציונים המעשיים, שבזמנו הוטל עליו מאת ההשגחה העליונה למלאות את הריקניות שבאספות וקונגרסים” ושנדמה היה כאילו “עבר ובטל מעולמנו”, חזר וניעור, גם בימים שהתנאים המדיניים יצרו מסגרת אוביקטיבית רחבה למדי ליצירת עובדות מדיניות בארץ על-יד עבודה מעשית רחבת מדות. אהרנוביץ היה אחד מאלה אשר היו שוברים פעם בפעם כוסות של זכוכית לבנה בפני עורכי ההילולא המדינית כדי להוציא אותם מתוך השכחה-העצמית ושכחת התפקיד המוטל על הציוניות. בראש מאמרו הראשון שכתב ב“הפועל הצעיר” לאחר שובו מגלות מצרים ארצה, נתן אהרנוביץ את המוטו: “העבודה היא חיינו, מכל צרה תצילנו”. זה היה בעצם ימי ההתרגשות המדינית והתכניות הגדולות, ואהרנוביץ קובל מר על אשר “בתוך הצפיה לגאולה הולך ונחרב אצלנו עץ החיים היחידי שבו נאחזנו – העבודה”, הוא קובל על ה“מנחם מנדיל” אשר קם לתחיה והתחיל מרחף בעולמות עליונים, ועל “האנשים אשר שננו לעצמם ולאחרים את התורה של דרכי הכבוש, שבעמל דורות נסללו – והתחילו להאמין בקפיצות”. והוא מסיים את מאמרו זה: “קריאה אחת בלתי פוסקת צריכה לצאת מפה ולהשמע מקצה העולם הציוני ועד קצהו – עבודה ואנשים”.

אך לא רק ויכוח זה חזר וניעור, כי אם עוד ויכוח ישן נושן אחד שאף ביחס אליו נדמה היה כאילו נסתיים כבר ו“עבר ובטל מעולמנו”. בקונגרס הי“א בוינה, שנה לפני פרוץ המלחמה העולמית, כאילו הוכרעה כף המאזנים בשאלת דרך עבודתה של ההסתדרות הציונית. היא הוכרעה לא רק על-ידי כך שבעלי “המעשים” נצחו את בעלי “התנאים” אלא גם על-ידי כך, שבויכוח הפנימי בין בעלי “המעשים” עצמם נצחה הדעה, שתפקיד ההסתדרות הציונית אינה קולוניזציה “מסחרית”, אלא עבודת יצירה חלוצית. והנה בראשית התקופה החדשה לאחר הכיבוש הבריטי והתחדשות העבודה בארץ-ישראל, שהושבתה במשך שנות המלחמה, נתעוררה שאלה זו מחדש. משלחת מטעם ההנהלה הציונית, שבאה לארץ-ישראל, הביאה עמה תכנית מוכנה מראש ל”תיקון" המצב שלפיה “ההסתדרות הציונית רשאית לעסוק ולהשקיע כסף רק באותם הדברים שהכנסותיהם מכסות את הוצאותיהם”, לפיכך צריכה היא לותר על החקלאות הקבוצתית שאין בה רווחים אלא הפסדים, לפיכך אסור לה לקנות קרקעות שמחיריהן גבוהים, לפיכך צריך להפסיק את העליה וצריכה ההסתדרות הציונית לפרוק מעליה את כל התפקידים הבלתי פרודוקטיביים שהעמיסה על שכמה, כגון חנוך וכדומה.

במאמרו “על המשלחת” יוצא אהרנוביץ בתוקף נגד הדעה הנפסדת הזאת, המתחילה להשתרש מחדש בתוך ההסתדרות הציונית, ואגב ויכוח זה הוא נוגע באחת הבעיות הנוקבות ביותר, אשר בגלל אי-מתן פתרון הולם לה בזבזה התנועה הציונית הזדמנויות גדולות שנזדמנו לה. באותו זמן בערך, שויצמן בחוץ-לארץ הרים את הקריאה: "עם ישראל, אַיכּה? טפל אהרנוביץ קודם לכל בחובתם הבלתי אמצעית של הציונים עצמם, לאותו רעיון, שלו הם מטיפים. “הציונות הרשמית גם בימיה המזהירים ביותר לא היתה מעולם בעיני הרוב של נושאיה הרשמיים אלא מעין משאת-נפש לעתיד רחוק, מעין ו’היה באחרית הימים', שאינה מחייבת את מישהו לשנות מה שהוא מהטבע שטבע לעצמו בחייו – – – ההסתדרות הציונית לא דרשה מעולם קרבנות, לא קראה להתנדבות, לא הטילה חובות גדולות על חבריה – – – במשך עשרות שנים עמדו הציונים והטיפו אמונה לקטני האמנה והשתדלו לנטוע בלבם את ההכרה בצורך הגאולה ואת הרצון להגאל, ואולם הם עצמם, בעלי ההכרה ובעלי הרצון, לא העלו על דעתם שעליהם להיות הראשונים לעשות את המעשה שאותו הם דורשים מאחרים, כי על כן חסרים היו הם עצמם את האמונה בדברי עצמם”. בפסוקים אלה ניתנת תמונה מלאה לסתירה הפנימית העמוקה, שחיתה בה הציונות כל הימים, אשר את פרותיה הבאושים אנו אוכלים עתה, גם במצבנו בארץ וגם בגורל האומה היהודית בגולה. לאור המצב הקיים כיום יכולים גם עורים לראות את המגוחך שהיה בדעה זו, אשר הטיפה לציונות מכניסה “רווחים” מסחריים ואמרה לנער את עצמה מכל מעשה ופעולה, שיש עמהם חשש של הפסד, כביכול. אבל היו ימים, שראיה זו היתה רק נחלת יחידים ובין היחידים האלה, שצפו באספקלריה המאירה שלהם את הכשלון הודאי הכרוך בציונות קצרת ראיה זו, היה אהרנוביץ, אשר הזהיר וחזר והזהיר שארץ-ישראל “לא תבנה על ידינו בלי התנדבות גדולה של העם” וקודם כל של הציונות עצמה.

ה“מרד במציאות” שקרא לו אהרנוביץ היה המרד במציאות הזאת. היתה זו תביעה לחינוך עצמי לתפיסה ציונית אחראית וריאלית. לראית הדברים מתוך פרספקטיבה היסטורית, להתנערות מכל אותו הטיח התפל, שדבק בכמה וכמה חלקים ציוניים, שהשלו את עצמם ואת אחרים להאמין, שישנה דרך או דרכים אחרות לגאולת ישראל במולדתו מלבד זו היחידה ששמה עבודה ובנין, והדורשת השקעה גדולה, התנדבות, קרבנות. כל עקום הכתובים, כל נסיון להסיח את הדעה הציונית מעקרון זה, מצא באהרנוביץ את המתנגד החריף ביותר.

“מרד” פרושו אצל אהרונוביץ תמיד: חנוך עצמי, שינוי פני הדברים תוך מתיחת הרצון ובדרך ההוכחה ההגיונית וההנמקה המוסרית. את המקרא כפשוטו של המלה מרד, אשר פירושו שימוש בכוח להכרעת דברים, שלל תכלית שלילה. הוא שלל אותו בין בשעה שהוא מכוון כלפי פנים ובין בשעה שהוא מכוון כלפי חוץ – ובצורה מוחלטת וחותכת הוציא את משפטו ביחס למצוות “לא תעשה” כשם שהוציא אותו ביחס למצות “עשה”. באחד הפרקים של הסתבכות החיים הצבוריים בישוב הארץ-ישראל, כותב אהרנוביץ:

“– וטוענים החברים: אתם רק מצוים מה עלינו לא לעשות, אבל הלא צריך שתמצא בפיכם גם תשובה חיובית – מה מותר לעשות נגד מפירי שביתה, נגד חרמות, נגד ונגד. ועל זה אני עונה: גם אם לא תהיה תשובה בפינו על כל השאלות האלו, אף אז לא נחדל מלהכריז השכם והערב: השמוש בכוח, שלא לשם הגנה מהתנפלות, תועבה הוא לתנועתנו, סכנת כליון לעבודתנו בארץ ולכל תקות הציונות. ורק מי שגמר את חשבונותיו עם הציונות, או מי שדעתו נטרפה עליו, יכול ורשאי לבחור לו דרך זאת. ואולם יש לנו גם מה לעשות בלי כוח אגרוף. על כל פנים יש לנו יותר מאשר לאחרים. הדרך שהלכנו בה במשך שלשים שנה היא אמנם דרך ארוכה מאד, ארוכה יותר מאשר דרך האגרוף, אבל היא לא הכזיבה אותנו ואין לנו כל סבה לעזוב אותה או ללמוד אל דרכי מתנגדינו”.

דברים מעין אלה, שאמרם אהרנוביץ ביחס לשימוש באלמות לשם הכרעה בעינינים פנימיים, נאמרו על ידו ביתר תוקף ותוך היקף של בירור יותר רחב ביחס לשימוש באלמות בענינים חיצוניים. לא פעם נשתרבבו לתוך המסכת הציונית גירסאות מטעות, אשר הטיפו לדחיקת הקץ בדרך אחרת מאשר זו הארוכה והיגעה של עליה, בנין והעפלה חלוצית. בתקופה האחרונה קמה גם מפלגה מיוחדת בציונות, אשר הפכה גירסאות אלה לשיטה מדינית. נוצרה תורת סיקריקין מחודשת, אשר הכניסה הפקרות בחיים הישוביים מבפנים ושמשה פרובוקציה מתמדת ביחסים המדיניים של הציונות כלפי חוץ. כשדן אהרנוביץ בפרשה, הוא מפליג אל העבר ההיסטורי ומדבר בהרחבה על התפקיד ההורס, שמלאה תנועה זו בימי המבחן וההכרעה של האומה העברית במלחמתה המדינית האחרונה שלפני חרבנה. אבל אם בימי יאוש ואבדן תקוה יתכן עוד שהאומה תאחז בדרך כֶשֶל זו, לא יתכן הדבר בשום אופן ופנים “בשעה שהאומה עומדת בראשית שיבתה לארץ”. “בתקופה כזאת מגייסת האומה את כל כוחותיה, כוחות הבנין. המרץ שלה מופנה אז לכבוש עמדות, לבצורן ולשמירה עליהן, אמצעי המלחמה והכבוש שלה הם: עבודה, עבודה ועבודה, עבודת ידים ועבודת רוח בלי הרף ובלי לאות, אשר באמצעותה היא צוברת לה נכסים חמריים ורוחניים ומבססת את קיומה הלאומי והמדיני. כל הטיה הצדה מדרך זאת מתנקשת בקיומה של האומה, כל רצון להריץ אותה, בעוד לא למדה לעמוד על רגליה כראוי, מכשיל ומפיל אותה. כל מלחמה אחרת מחוץ למלחמת הכבוש היום יומית מאיימת עליה בהרס. – – – כל אבן נוספת על בנין, כל עץ מטופח בידים אמונות, כל כברת אדמה חרושה וזרועה, כל בית חרושת ובית מלאכה נוסף, כל בית ספר לתורה, למדע ולאמנות נהפכים לאקטיב של האומה ונכנסים לתוך אוצרות נשקה למלחמת קיומה ותקומתה. – – בסיקריקיות רואה האומה בתקופה כזאת את אויבה הגדול ביותר, את הגבורים להרע, הבאים להרוס את בנינה ולהפסיק את תקומתה, והיא נוהגת בהם כמו שנוהגים באבר חולה, אם רוצים לשמור על הגוף שלא יורעל, ואוי לה לאומה, אם היא אינה שמה לב בזמן הדרוש ומניחה שזה יתפשט. – – – יש לסיקריקיות הסגולה להתפשט מהר ולהיות לנחלת רבים, כי מכילה היא בתוכה כמה אלמנטים מלבבים. לא רק מעשי הגבורה כשלעצמם מושכים את לב הנוער, אלא גם הפרספקטיבה להכנס לתוך הפנתיאון של גבורים היסטוריים מכל התקופות והזמנים. – –ואויבינו הפנימיים הם עתה לא אלה שאינם מוכנים להראות מעשי גבורה כלפי חוץ כי אם אלה המפריעים על-ידי מעשי הגבורה המנופחים שלהם את עבודת הבנין מבפנים. בסודם אל תבוא נפש הנוער”.

מאמר זה על “הסיקריקין” הוא אחד המאמרים המקיפים האחרונים של אהרנוביץ ואפשר לראות בו את צוואתו הרוחנית. יש כאן מעין משנה תורה של כל עבודתו הפובליציסטית רבת העמל וההיאבקות, אשר בה התכוון אהרנוביץ להעלות ולהעמיק את ההכרה העצמית של העם ולכוונו אל הדרך המהימנת, המוסרית והתכליתית של יעודו ההיסטורי.

משעבר אהרנוביץ מהעבודה הספרותית לעבודה כלכלית ומעשית נצטמצם היקף פעולותיו הפובליציסטית. בעשר השנים האחרונות לחייו שבת עטו לתקופות ממושכות ולא היה שוב כמקודם מראשי המדברים והלוחמים בשער החיים הצבוריים והציוניים. רק מפקידה לפקידה, כשעלתה על הפרק שאלה בעלת חשיבות עקרונית או חברתית שהביאה אותו לידי התעוררות פנימית, היה משמיע את דברו ברבים. אבל פעילותו הצבורית, אם כי קבלה צורות אחרות, לא נחלשה ולא נפסקה אף לרגע, וסמכותו ומשקלו המוסריים בחיי תנועת הפועלים ובחיי הישוב הלכו וגדלו. הוא נשאר הפובליציסטן הלוחם על האמת ועל אורחות מהימנות בתוך צבור הפועלים ובתוך הישוב, גם בשעת שתיקתו. והוא ידע לשתוק, כשנראה היה לו שהתבונה, ההגיון וההכרה המוסרית ידם על התחתונה בשקלא וטריא של הזמן. אז קיים בנפשו את הצו: ו“המשכיל בעת ההיא ידום!” אך בשעה שדבר את דברו היה לו קשב רב. היה לו קשב רב גם בתוך התנועה וגם מחוצה לה. כי היה דברו אמת ומשפטו חדור תמיד יושר נפשי ורצון בונה.

(מבוא לכתבי אהרונוביץ, תש״א)

---

חַיִּים אַרְלוֹזוֹרוֹב

מאת

יצחק לופבן

א

באמצע חודש ינואר שנת 1921 בא חיים ארלוזורוב בפעם הראשונה לארץ-ישראל. היה זה יום חורף תל-אביבי, בשעות ההפסקה שבין גשם לגשם, ומתוך קרון הרכבת שנעצרה בשדה-החול, זה אשר כסימן יחידי ל“תחנה” ולישוב עמדה בו סוכת קרשים קטנה ומפולשת. קפץ בתנועה זריזה בחור צעיר, בעל משקפים, צנום וחיור, לבוש מכנסי ספורט מקטיפת מאַנשסטר אפורה-ירקרקת ועטוף מעיל לבד כהה, משיירי אריגי הצבא, אשר במוצאי- המלחמה היו מסורים במידה מרובה לשימוש הדיוטות שאינם מדייקים ביותר בלבושם; על שכמו צקלון כרסני וידו אוחזת במזודה גדולה משומשת וחסרת תואר, אך גדושה וכבדה.

מבעד לזכוכיות המשקפים הציצו זוג עיניים בוחנות ותמהות. תל-אביב לא נראתה מיד לעין הבא. זו הייתה עדיין חבויה אז מאחורי גבעות-החול ושרידי הגפנים הסורחות המשתרעות עליה, ואני הרגשתי צורך לבאר את פשר הדבר לאורח שיצאתי לקבל את פניו, לבל יחשוב בלבו כי רמינו אותו, ולהבטיחו נאמנה, שאמנם תל-אביב קיימת ועומדת על תלה, הקטן אמנם עדיין, מעבר לכברת שממה זו. הוא ענה בחיוך קל, אותו החיוך ששכן אצלו בין מוצא האף וזוית השפתיים השמאלית, שלא סר ממנו כל הימים והיה בו סבר פנים של בינה ופכחות-רוח. ומתוך תנועה נמרצת עקר את עצמו מן המקום והתחיל פוסע והולך.

“פוסע והולך” – זה היה הדבר הראשון אשר התבלט במראהו החיצוני: הגו הזקוף נוטה במקצת לפנים, צעד רחב, דריכה אמיצה אחוזה בקרקע כמטפס על הרים. במרוצת הימים והשנים נעשה ניכר יותר ויותר, שסימן חיצוני זה אשר בהילוך מבטא גם תכונה נפשית עמוקה, תכונה של כינון-צעד והליכת בטחון מתוך אורינטציה מהירה, ללא כל מבוכה פנימית וללא רתיעה בפני מכשולים צפויים. בפרשת חייו הקצרה, אך צפופת העלילה, המתחילה מתאריך זה, התגלתה התכונה הזאת לעתים קרובות מאוד, בסיטואציות שונות, מפלגתיות-פנימיות או פוליטיות-חיצוניות, ותמיד מתוך אותה תנועה נמרצת של עקירת-עצמו מן הספק ופסיעת-הכרעה, נכוחה וישרה לקראת המטרה ולקראת ההיאבקות בדרך אל המטרה הזאת.

אחדים מבין החברים ידעו אותו פנים עוד לפני כן. נפגשו אתו בחוץ לארץ, בברלין ואחרי כן בפראג. לנו החברים בארץ היה ידוע רק על פי שמו. ויקטור חיים – ואת שם משפחתו לא ידענו עוד לכתוב כראוי ואף לא לבטאו נכונה. שמעו, שהגיע אלינו במוצאי המלחמה ובראשית המהפכה בגרמניה, השתלב לתוך מערכת הבשורות שהבקיעו להם דרך במבוכת הימים ההם, על תסיסה חדשה בעם, על צפור האגדה “חול” אשר קמה מתוך קנה השרוף וההרוס של האומה הישראלית, על מחנות מחנות של בני-נוער אשר גידולם וחנוכם חלו בתקופת הדמים האיומה של טבח העולם, – המתפרצים בפתוס חדש ובמסירות נפש רבה אל הדרכים המשובשות והמסוכסכות עדיין לקראת ארץ-ישראל, ועל צמיחת כוחות חדשים מבין אנשי-רוח, שהיו רחוקים וזרים עד-כה ואשר התחילו להתקרב אל דרכנו לאחר שמצו עד קובעתה את כוס האכזבה המרה והמרעילה של הזמן. ידענו שהוא עודנו צעיר מאד לימים ועומד כבר בראש תנועה אשר כבשה לה השפעה גדולה בציוניות הגרמנית; בידינו נמצאו כבר נסיונותיו הספרותיים הראשונים, ספר קטן על “הסוציאליזם היהודי העממי”, מחברות “Die Arbeit” שהוא היה עורכן; זה היה סגנון חדש בפובליציסטיקה הלועזית הציונית של הגולה: פתוס כובש לבבות, שפע של תרבות ורעננות מחשבתית, טפול בפרובלימות מתוך גישה אנליטית וחוויה רוחנית עמוקה כאחת, העזה בקורתית לא רק בשטח הענינים הציוניים כי אם גם בשטח התורה הסוציאליסטית. ובמערכות היחסים שבין מפלגות הפועלים בארץ בימים ההם, – היתה להופעת כוח צעיר ומבורך זה, מלבד ערך חיובי כשלעצמו, גם תגבורת חשובה מאוד בזירת המלחמה הפנימית. הוא השתתף במלחמה הזאת עוד מרחוק, עקב אחריה, לקח חלק פעיל בפולמוס – ובעברו את סִפה של דירת המפלגה בארץ התייצב בעמידה צבאית, ב“מלוא התחמושת”, בטרם הספיק לפרוק את הצקלון מעל שכמו ולהניח את המזודה מידו, כולו אומר נכונות: “הנני לפניכם, לכל אשר תשלחוני אלך!”

ב

האכסניה שלו במשך תשעת חדשי שהייתו הראשונה בארץ – היתה ב“מלון ברש”, בפינת הרחובות יהודה-הלוי נחלת-בנימין. מיטה ושולחן וכסא בחדר, על השולחן אשר ליד החלון מערכת ספרים קטנה, פרי-בטנה של המזודה הגדולה, ערוכה ללא סדר. כמו עקד-ספריו הגדול אחרי כן היתה גם מערכת ספרים קטנה זו מגוונת מאוד ומבטאה במקצת את המזיגה התרבותית של בעליה: על יד ספרים כבדים ורציניים בסוציאולוגיה ובתורת הכלכלה – ספרי שירה וספרי “המדע העליז”, כהגדרתו של ניטשה; מרכס ומכס ובר עמדו צמודים עם שירי הלדרלין וסטיפן גיאורגי; אל תולדות הרבולוציה הצרפתית של קרליל ותולדות הריניסנס של בורקהרד – נשענו החרוזים המבדחים והסטיריים של כריסטיאן מורגנשטרן וספר השירים של היינה; גם התנ"ך וספרי שירה עבריים עמדו במערכה.

הוא נתודע אלינו בכלל לא בדמות הרצינית והקרה של איש המדע, אלא בפנים המאירים ובנפש החמה של משורר, של צעיר התקוע עדיין בתקופת הרומנטיקה שלו, הנוטה ל“בוהימה” יותר מאשר לאורח-חיים מסודר. לבושו מרושל על פי רוב, חולצה שחורה שלא טעמה מזמן בקורת של כביסה, שער-ראש מתולתל ומגודל המכסה על איזו תפיחה הסמוכה לערפו, אשר בסביבת משפחתו אמרו עליה בהלצה שהיא משכן ה-Grütze שלו (השכל). לבו פתוח לידידות ורעות, מעבר ליחסים הארגוניים והפוליטיים של אנשי מפלגה, שופע אצילות-נפש ובינת-חיים גדולה, יחד עם עליזות נעורים ובדיחות דעת מבריקה. היה מעין מעגל אור וחום מסביבו, אם כי זה מורגש היה אז רק לקבוצת חברים קרובים ביותר. על במת החיים הצבוריים וחיי תנועת הפועלים בארץ רישומו לא היה ניכר מיד. הוא נמצא עוד בראשונה מבין שבע הנפות אשר ארץ ישראל, וביחוד צבור הפועלים בארץ ישראל, מנפה ובוחנת בהן את דַבָּרֶיהָ ומנהיגיה החדשים, גם אם שמם הולך לפניהם וזכו כבר לפרסום רב בגולה. הוא לא נפגש מיד בתוך הצבור ואף לא בתוך הצבור המפלגתי במלוא האמון; במשך זמן לא קצר הורגשה מעין רזרבציה, כזו הרגילה אצלנו תמיד כלפי “אינטליגנט” שטרם תהו במידה מספיקה על קנקנו. ואף הוא עצמו לא התפרץ אל הבמה הצבורית ולא רצה לקצר כלל וכלל את תקופת המבחן וההתודעות הראשונה. הוא היה מוכן לכל שירות, מופיע בכל כינוס ואספת חברים שנשלח אליה, הולך ברגל ממושבה למושבה, מכנס סביבו להקות להקות של חברים צעירים, משוחח, שר, מדקלם, מאזין – אבל אינו ממהר עדיין להטיל על כף המאזנים דעה פוסקת ומכרעת. משנתו איננה סדורה עדיין, דיבורו העברי עדיין לא הגיע לאותו שטף שוקק ומכניע, אבל בוקע כבר מתוכו כוח תרבותי כובש ומרתק, הכופה את הקשב ואת שימת הלב על ידי בהירות מחשבתו וע"י המשל הקולע וההומור הטוב שבהם דבריו מתובלים תמיד. את הפוּריטניות הרוחנית של תנועתנו, שיש בה כובד וגם קדרות לא מעטה, היונקת בעיקר מתוך המסורת צעירת הימים אך עשירת הנסיונות של פרשת המעשה שלה, הקשה ורבת הסבל, על אדמת ארץ ישראל, החושבת לעצמה לזכות גדולה את מקוריותה, לאמור, שהיא כובשת לה את דרכה מתוך התנאים המיוחדים של המציאות הארץ ישראלית, ללא דוקטרינריות מאובנת וללא היקשים מתנועות אשר צמחו מתוך מסיבות היסטוריות אחרות ומתוך תנאים אוביקטיביים אחרים – אותה הוא מעריץ ומעושרה הנפשי הוא ניזון, אך מתיחס הוא אליה לא פעם גם בבקורת חמורה, וחושב אותה לאחת האֶטַפוֹת החשובות בהתפתחות החיים החדשים, הזקוקה להשלמה על ידי נורמות סוציאולוגיות ומדיניות כלכליות, אם היא רוצה בכלל להיות תנועה מודרנית בעלת כוח-מחץ בשטח המלחמה המדינית ובעלת כוח-פעולה רחב-היקף בשטח ההגשמה המעשית. במרוצת הימים והשנים הוא נלחם בתוקף לשנוי צורת התנועה במובן זה; אך באותם החדשים הראשונים היתה זו רק דעה אשר השיח אותה בחוגים מצומצמים של חברים, בלי להעלותה לדיון אקטואלי על במת המפלגה. הוא ראה בכלל את החדשים הראשונים האלה להיותו בארץ כחדשי-למודים. הוא לא נזדרז לכתוב בעתונות המפלגה, אף על פי שמאחוריו היתה כבר עבודה פובליציסטית חשובה, לא מיהר לקבוע הלכות, אלא רצה מקודם לדעת, ללמוד – והוא נגש ללמודים ברצינות רבה. מידת הרשלנות שהיתה ניכרת בהליכותיו היתה רק חיצונית בלבד. ביסודו היה טיפוס של “מתמיד”, ולעתים שם לילות כימים לתורה ולעבודה מדעית.

תשעת החדשים של תקופת שהייתו הראשונה בארץ ישראל היו מיוחדים במינם בתולדות הציונות והישוב. הם חלו בפרק-בינים שבין פרעות ירושלים בשנת 1920 ופרעות יפו בשנת 1921. הציונות כבשה כיבוש מדיני חשוב בסן-רימו; ארץ ישראל, שהיתה עד עתה “ארץ האויב הנכבשת” ועמדה תחת שלטון צבאי – עברה לרשותו של שלטון אזרחי, אשר בראשו עמד “הנציב הראשון ליהודה” – והישוב והציונות תוהים היו עדיין על דרכיו של שלטון זה, נתונים עדיין במצב של התרגשות כלפי עצם העובדה ש“על כסאו לא ישב זר”, שבבירת ארץ ישראל, בירושלים, שליט שוב אחד “מקרב אחיך” ומנזרו שופע משהו מזיו הקדומים של חירות מדינית לישראל; בועידת לונדון החליטו זה עתה על ייסודה של “קרן-היסוד”, 25 מיליון לי"ש עומדות להאסף במשך חמש השנים הקרובות לבנינה של ארץ ישראל; פרספקטיבות גדולות ומרהיבות; ובינתים זורמת עליה לארץ; העליה השלישית, עליה חלוצית פורצת על פני כל שבילי העולם היהודי באירופה המזרחית, מפולין ומליטא, מבין החרבות העשנות של עיירות אוקראינה, מרומניה ומרוסיה, ודומה עליה זו לאותו חיל פלאי באגדות העמים, אשר היה נרדם במלוא אֲזֵנו באחת המערות והוא קם לקול השופר ביום פקודה; ובארץ – אהלים נטויים ומלבינים ברחבי השממה, בחורים ובחורות ישראל סוללים כבישים, מנפצים אבנים, עוסקים בעבודה אשר לא הם ולא אבותיהם עבדו אותה מעולם, אשר היתה נחשבת בעיני היהודי תמיד לבזויה ביותר, לנחלת נחותי-דרגא ועלובי-אדם.

מתיחות מוזרה שלטה בארץ, רבת תוחלת ורבת ציפּיה, יחד עם הרגשה עמומה – שמלבד מתיחות זו שלנו קיימת עוד מתיחות אחרת, הרת פורעניות. העולם הערבי תוסס וחורש דבר רע – ואנחנו עוד כה מעטים וחלשים, ללא אחיזה מבוצרת-מספיקה בארץ הזאת. והנה באחד הימים עלתה עננה כבדה על שמינו. פרצו מאורעות מאי, שעלו לנו ביותר מארבעים קרבנות אדם והכניסו אי-מנוחה רבה לתוך לבנו. בימים הראשונים, עם מבוכת המאורעות, כאילו נעלם חיים ארלוזורוב מן העין, בישיבות התכופות של עסקני הישוב והתנועה איננו משתתף. ביום הרביעי או החמישי הוא מופיע בבית המפלגה; ממשמרת-ההגנה בנוה-שלום הוא בא, חגור נשק, פניו בלתי מגולחים ועטופים זקן שחור, הוא כאילו נשתנה כולו, כאילו גדל בקומה, חזהו הרחב בולט מבעד לחולצתו השחורה, שריריו דרוכים וגם עצביו דרוכים, מעל לקלסתר פניו כאילו נעלם זהרור הרומנטיקה, והללו קבלו ארשת חדה וקמט בלתי נראה של רצינות נוסף בהם. הוא כאילו נתבגר פתאום. גם דיבורו באותה ישיבה של מרכז המפלגה הוא שלא כרגיל, בפעם הראשונה הוא מדבר בתוקף ובהתרגזות, מטיל את דבריו באופן נמרץ לתוך הויכוח, וכאשר כילה את דבריו – הוא ממהר ועוזב את החדר וחוזר אל משמרתו בנוה-שלום.

מערכת המאורעות נסתיימה, והחלו החבלים הפוליטיים שלאחריה. ארלוזורוב מפרסם ב“הפועל הצעיר” את מאמרו “להערכת המצב”. זהו מאמרו הפוליטי הראשון, והוא כעין דיסוננס לתגובה הפובליציסטית הכללית על המאורעות בישוב ובציונות. בעוד אשר על שפתי כולם נישא זעם רגשני של מחאה ופולמוס כלפי השלטון הבריטי, ניסה הוא לגשת לפרובלימה בדרך של ניתוח ובירור פוליטי, של שיקול-דעת והערכת הענינים מתוך מבט רחוק יותר מאשר תחום העלבון והכאב של אותה שעה בלבד. כוח הביטוי וההגדרה המוכיחה לא הגיעו עדיין במאמר זה לידי בגרות גמורה, אבל ארלוזורוב נוגע במאמר זה באחד הקוים היסודיים שבמציאות המדינית שלנו בארץ, קו, אשר שימש לו אחרי כן מפתח לעצם הפרובלימה ולקביעת הנחות בדרך פתרונה. הוא מזהיר מפני הזלזול בתנועה הלאומית הערבית, אף-על-פי שהיא נראית במידה רבה כתנועה מלאכותית ונעוצה באינטרסים של ראשי משפחות פיאודליות השואפות לשררה. את מציאת ה“מודוס וִיוֶנדי” ואת הדרך להסכם פנימי בין שתי השאיפות הלאומיות, העברית והערבית – הוא חושב להכרח בשביל שני הצדדים, ולהכרח קודם כל בשבילנו, העומדים עוד לבוא לארץ הזאת, לבנותה ולהתיישב בה. הוא שולל את התביעה “ליד חזקה”, זו שהיתה רווחת בימים ההם, מבחינת המדיניות הארץ ישראלית. “היד החזקה” – הוא אומר במאמרו – “לא הובילה אף פעם למטרתה במקום שכוחות בעלי מידות כאלה נדחקו לתוך מסגרת מדינית אחת; במקום שתנועות כאלה ואינטרסים חיוניים כאלה נפגשים זה עם זה, – תוכל רק ההסכמה וההבנה ההדדית להביא לידי הצלחה”.

ג

כעבור ארבעה חדשים אחרי מאורעות מאי חוזר ארלוזורוב לברלין. בהחלטתו להפסיק לגמרי את למודיו באוניברסיטה ולהתמסר כולו לעבודת התנועה והציונות – חל שנוי. אכפו עליו התביעות בנידון זה מצד משפחתו וחבריו הקרובים, אבל גם בו בעצמו בשלה ההכרה, כי עליו להמשיך ללמוד ולרכוש יסודות מדעיים נוספים לפעולתו בעתיד. חדשי שהייתו בארץ פתחו לפניו המון שאלות מדיניות וכלכליות, אשר בהן סבוכה וכרוכה הציונות בתקופת הגשמתה, ואשר אי-אפשר למצוא להן פתרון בדרך אינטואיטיבית בלבד, בלי לדעת ידיעה יסודית את קשרי הדברים והשפעת הגומלין שלהם בשטח המדיני והכלכלי הבין-לאומי. כבר אז הוא רואה את עצמו נועד לתפקיד מרכזי בתנועה. הוא מרגיש צורך להזדיין במכשירים תרבותיים ההכרחיים למלוי תפקיד זה.

עוד שנה עליו ללמוד עד לקבלת סמיכת הדוקטורט. אבל משנתו בתוך שנת-למודים זו היא הרבה יותר מאשר סכום המקצועות הפורמליים הדרושים בשביל הסמיכה. הוא מתחיל לומד אנגלית באופן יסודי, מכוון גם את למודיו המדעיים לענפים הקשורים בפרובלימות הארץ ישראליות. מתחיל להתעסק יותר ויותר בשאלות כלכליות ופיננסיות. אז מתחילה גם ההיאָבקות הפנימית עם עצמו, עם הרומנטיקה שלו, עם שרידי ההשפעה של תנועת הנוער אשר מתוכה צמח ועלה, – היאבקות, שמעולם לא הגיעה אצלו לידי גמר ונמשכה בעצם גם באותו הזמן שהראה את עצמו, כביכול, כרציונליסטן בלבד והיה משתדל תמיד להעמיד פנים של שויון נפש גמור, ואפילו של שלילה, לגבי היסודות האלה שהיו בעיניו מעין “חטאת נעורים”. בהיותו עוד צעיר מאוד רחפה נגד עיניו של לאַסאַל, אשר אותו העריץ וכמוהו היה רוצה להיות, טריבון עממי גדול, לוחם אמיץ הפורץ בסערה ומלהיב המונים לקראת תנועת המהפכה העברית; רבות הגה באישיות זו, ולעתים ראה את עצמו מתבגר והולך לקראת האידיאל הזה. עתה הוא מחליף את האידיאל הזה באחר; אישיות-המופת המרחפת לנגד עיניו איננה עוד לאַסאַל, כי אם דישראלי. בו הוא הוגה עתה, קורא הרבה על אודותיו וקורא את עצם יצירותיו, את המון ספריו-רומניו; ארלוזורוב יודע היטב, שערכם הספרותי אינו רב ביותר, ובודאי שאיננו נושא את נפשו לכתוב ספרים כספרי דישראלי, אבל אלה הם פרקי אוטוביוגרפיה של איש, אשר לא בזכות אבות ולא בזכותן של מסיבות צדדיות ומקריות, אלא בכוח כשרונותיו בלבד הרים את האימפריה הבריטית למדרגה של Machtfaktor (גורם בעל-כוח) האדיר ביותר בעולם – ובציונות הן הוא רואה בעיקר את המטרה הזאת: לעשות מחדש את העם היהודי לגורם בעל-כוח בעולם זה. הוא עוד תקוע כולו בחוג התרבות הגרמנית, אבל כבר נטוי בו הגשר למעבר אל חוג התרבות האנגלית, באשר הוא יודע, שבמצב הפוליטי הנוכחי זהו כמעט תנאי הכרחי לכל איש המייעד את עצמו לפעולה מרכזית בציונות – והוא מתכונן לקראת זה בחריצות רבה. יומו גדוש תמיד, מחולק לתורה ולעבודת התנועה, אך גם התורה עצמה יש בה הפעם משום עבודת התנועה.

“הוא השתוקק ללמוד יסודי, כי נטועה היתה בלבו אהבה אל המדע. ואולם לעולם לא היה יכול להשאר ממש בחדר הלמודים, וכפעם בפעם גרפה אותו התנועה. שוב ושוב דורשים ממנו לנסוע, לנאום, לכתוב – וכך קרה הדבר, שמעולם לא הגיע לכלל מנוחה. מעולם לא ידע טעמה של עבודה שיש גבול וסדר בזמנה. אחרים היו עובדים, עובדים הרבה, אולם הכרח היה להם שיבואו לידי מנוחה, מוכרח היה לבוא זמן הבטלה, הזמן לחיות. לא כן הוא. בשום זמן לא הגיע לידי גמר. הנר הוצת משני קצותיו. הוא עבד וקרא במשך כל לילה. לא היה לו זמן לשינה, למחלה, הזמן הספיק לו בקושי לאכילה. הכל הלך בקצב אינטנסיבי מבהיל כמעט”. – קוים ביאוגרפיים אלה שנרשמו על ידי אחד האנשים הקרובים לו ביותר בזמן ההוא – ראשיתם נעוצה בתקופה הזאת והם הולכים ונמתחים על פני כל דרך חייו, עד יומו האחרון.

בשנת 1922 נפגשתי אתו שוב, אחרי הפסקה של שנה, בברלין, במשרד הראשי של ה“התאחדות”, במערכת ה“ארבעטס-פאלק” ביודית ובמערכת “Die Arbeit” בגרמנית, והייתי עד ראיה לאינטנסיביות מבהילה זאת. הוא היה שרוי במתיחות נפש ובמתיחות מחשבה בלתי פוסקת. תמיד לוהט באידיאה הממלאה אותו, תמיד הוגה בה. הציונות ועבודת התנועה לא היו בשבילו רק השתייכות ארגונית לכת או לצבור לשם משא-נפש משותף, לא התעסקות צבורית פוליטית בשביל שעות הפנאי והזדמנות לפרק את יתר המרץ ועודף האנרגיה, כי אם חויה אישית עמוקה ותוכן-חיים מלא, אשר אינו משאיר מקום פנוי בנפש.

בקיץ של אותה שנה התכנסה בברלין הועידה השלישית של ה“התאחדות”. זו נועדה להיות ועידה פרוגרמתית, לקבוע את דרך התפתחותה של המפלגה כתנועה המונית, כובשת ולוחמת. במרכז ההכנות לועידה זו ובמרכז הועידה עצמה – עומד חיים ארלוזורוב. בועידת פראג, ועידת היסוד של ההתאחדות, לא התבלטה עדיין אישיותו של ארלוזורוב במידה מספיקה. עדיין היה אז יותר מדי צעיר, יותר מדי בבחינת “מתחיל” – מכבוש את מקומו המרכזי בתוך התנועה בקפיצה ראשונה. מלבד זה היו באותה ועידה אישים כא. ד. גורדון וכבובר, אשר רכזו מסביבם את שימת-הלב העיקרית.

בועידה השניה, שהתכנסה בקרלסבד בימי הקונגרס הי“ב, ארלוזורוב לא השתתף; הוא היה אז בא”י. הועידה השלישית חלה לאחר שנתים, שהביאו גם כיבושים גדולים וגם נסיגות לתנועה הצעירה; התפקיד המעשי הגדול, שעמו נולדה ובו חיתה את שנתה הראשונה – העלייה השלישית, שה“התאחדות” פלסה את נתיבה ונשאה על שכמה את התכונה של ביצועה, – הועבר עתה לאינסטנציות אחרות, ובתנועה החלה להיות מורגשת מבוכה אידיאולוגית, וכתוצאה מזו – גם רפיון מבחינת המעשה. ארלוזורוב תבע פרוגרמה. במפלגת הפועל הצעיר בא“י לא היתה עדיין הבנה מספיקה לתביעה זו, המפלגה אמונה היתה על חוסר-פרוגרמה שבכתב, על המסורת שלה ועל עבודת ההגשמה החלוצית של חבריה. אבל לגבי התנועה בגולה היה הפועל הצעיר הא”י רק מושג מופשט. ארלוזורוב עמד על ההבדל הזה ודרש בתוקף קביעת פרוגרמה שתשמש מצפן לתנועה, אשר רצה בגידולה ובעליתה לכוח מכריע בציונות.

בספרו הקטן “הסוציאליזם היהודי העממי” ניתנו כבר קוים פרוגרמטיים ונסיון להגדיר הגדרה תיאורטית את מהותו של הפועל הצעיר. ארלוזורוב היה סוציאליסט מתוך הכרה, אבל את דרכו ואת תכסיסיו של הסוציאליזם האירופי המקובל ראה אז כבלתי הולמים את המציאות הכלכלית-החברתית של היהודים ואת תפקידי ההגשמה של הפועל העברי בא“י. הוא, הידען והמעמיק בתורת מרכס, לא ראה את המרכסיזם כלוחות מאובנים, הקובעים דרכי התפתחות ותכסיסי מלחמה בעלי מידה וצורה שוות לכל הארצות ולכל העמים. אמנם גם בא”י הקמת חברה סוציאליסטית היא היסוד והתוכן של שאיפתנו – אך הסוציאליזם שלנו אינו עלול להתגשם באותה צורה שבארצות קפיטליסטיות ותיקות ומפותחות, דוגמת גרמניה ואנגליה, אלא בדרך קונסטרוקטיבית, ע“י בנין תאים כלכליים וחברתיים ברוח הסוציאליזם, אשר ילכו ויתרבו, ילכו ויתרחבו ויצטרפו “למשק צבורי משותף” העלול לקבוע לבסוף את דמותה החברתית והכלכלית של ארץ ישראל. הוא לא שלל את מלחמת המעמדות מבחינה עקרונית, באשר זו היא מציאות קיימת שאין לשלול אותה ע”י נוסחא תיאורטית, אבל מלחמת המעמדות כנקודת מוצא לפעולה סוציאליסטית – נראתה בעיניו בתנאים האוביקטיביים של א"י ובדרך המהפכה הכלכלית של היהודים בכלל כמחוסרת תוכן ריאלי.

ההתייחסות המפורשת הזאת על הסוציאליזם, אפילו בניסוחו כשיטת בנין חיובית, עוררה ויכוח חריף בחוגי המפלגה בא“י ובחוגי ההתאחדות בגולה; רבים ראו בה סטיה מדרך החלוציות האידיאליסטית וההגשמה העצמית, שלה הטיף הפועל הצעיר כל השנים. ארלוזורוב עמד במרכז הויכוח הזה והגין בתוקף על השקפתו ועמדתו. בועידת ההתאחדות השלישית בברלין הרצה על שאלה זו הרצאה מקיפה שנמשכה שעות רבות, ואחרי ויכוח ממושך, שהיה מלווה התרגשות רבה, קבלה הועידה לבסוף את היסודות הפרוגרמתיים שהציע ארלוזורוב. בתוך המפלגה בא”י גרמה הפרוגרמה הברלינאית אכזבה רבה; פתאום ראתה עצמה המפלגה בעלת פרוגרמה סוציאליסטית, – אם כי בעקיפין, דרך השתייכותה להתאחדות העולמית. אצל חברים רבים היתה בגלל זה מעין טינה בלבם על ארלוזורוב. אבל את מלחמתו זו, שהתחיל בה בברלין, המשיך אחרי כן גם בא“י, וזו קבלה לבסוף את בטויה הבולט ביותר בועידת ה-20 של הפועל הצעיר, אשר התכנסה בתרפ”ז בפתח תקוה.

ד

סמוך לועידת ההתאחדות התכנסה בקרלסבד הועידה השנתית של ההסתדרות הציונית העולמית. כנוס זה חל זמן מועט לאחר שנתאשר המנדט הא“י ע”י חבר הלאומים. בציונות התרומם שוב גל של התעודדות ותגבורת התקוות המדיניות. הפצע של מאורעות מאי 1921 התחיל מגליד במקצת, שוב כאילו נפתחו אפקים רחבים והתגברה רננת האופטימיות במחנה. אבל את האפקים האופטימיים האלה הקדירה עננת המשבר הכלכלי בא“י, שהלך וגבר מיום ליום. גם בכוחה הפנימי של ההסתדרות הציונית התחיל להיות מורגש רפיון רב. התקוות שעוררה ועידת לונדון בנוגע לעתידה של “קרן-היסוד” – נכזבו במידה רבה. כבר בקונגרס הציוני הי”ב נצטמקו מאוד הפרספקטיבות בשטח זה, מחמשת המיליונים לשנה, שדברו עליהם בלונדון, לא נכנס אפילו החלק החמישי; ואף על פי כן קבע הקונגרס הי"ב תקציב גדול למדי אשר נתן אפשרות להתחיל במפעלי-התיישבות חדשים וגדולים, בהתיישבות העמק, וגם לספק את יתר צרכי הפעולה, כגון חנוך ובריאות, במידה רחבה. במשך השנה התברר שתקציב זה אינו ריאלי כלל וכלל, והתחילו מדברים על קיצוצים. זו היתה ועידת הקצוצים הראשונה – שממנה מתחילה התכווצות ההדרגתית והמתמדת.

בועידה זו הופיע ארלוזורוב בפעם הראשונה על הבמה הכללית של ההסתדרות הציונית. דבריו על המצב המדיני ועל השאלות הפיננסיות – עשו רושם רב. הוא היה ה- Homo Novus אשר הסב אליו את שימת לבם של צירי הועידה. במשך שנים רבות לא היו רגילים כבר בכנוסים הציוניים להופעת אישים חדשים; מנגנון המנהיגות הלך והזדקן בחלקו, ובחלקו הלך הלוך וקפוא בתוך השגרה – מלבד ווייצמן, שידע תמיד לחדש את נעוריו ולשמור על מקור האנרגיה התוססת שבו, לא הופיעו במנהיגות התנועה כוחות חדשים ועולים, בעלי שאר-רוח ושאר-תקוה. והנה עומד על הבמה איש צעיר, בן עשרים ושתים או שלש, בראשו יגה שביב מאיר, הוא מדבר בלשון אחרת לגמרי, לא אותה ה“קונגרס-דויטש” הקלוקלת, על הפתוס הכבוי שלה, חסרת התוכן והמשקל, אינו דש נוסחאות נבובות, כי אם פורץ ומבריק גם בבטוי וגם בתוכן, ניגש לענינים מתוך הסתערות צעירה ומתוך היקף וידיעה בעלי מידות בלתי שכיחות. כולם משתאים וכולם מרגישים שהנה דרך כוכב, הופיע איש בעל כוחות סוגסטיביים, המכריח את ותיקי התנועה, את אנשי הועידות והקונגרסים המובהקים והמנוסים, להאזין לדבריו וללמוד מהם, על אף היותו עדיין צעיר כל כך.

מקרלסבד לברלין שב כמנצח. הוא כבש את הבמה הציונית העולמית. הוא מרגיש זאת בעצמו וכך מרגישים גם החברים הקרובים לו. באותם הימים הוא מקבל את סמיכת הדוקטורט באוניברסיטה הברלינאית. הדיסטרציה¹ שלו היא על קרל מרכס, על מלחמת המעמדות בתורתו של מרכס, במסיבה מצומצמת ואינטימית אנו חוגגים את המאורע באולם הצדדי של בית-הקפה הרומני. דברי ידידות והוקרה מעטים, אבל נאמנים ולבביים, נשמעים במסיבה זו. הוא עצמו נרגש קצת, בודאי לא מן הקריירה האקדמאית שלו ולא מן התואר החדש אשר כמעט לא השתמש בו, אלא מעצם היציאה מתחת עול הלמודים הפורמליים לקראת האחריות העצמית המלאה. הוא עכשיו קודש כולו לציונות ולעבודה הציונית; על דרך-חיים פרטי מחוץ לתחום הזה אינו חושב כלל, אף כי יש לו גם אפשרויות וגם הזדמנויות לכך; אבל גם בתוך התחום הזה עצמו עדיין לא הכריע בברירת דרכו. יסודות רבים לו, שאפשר להמשיך ולבנות עליהם, הוא יכול להתמסר למדע הכלכלי והסוציאולוגי, יש לו נטיה לפוליטיקה, לפובליציסטיקה, לבמה הצבורית – וכמדומני שלעולם לא הגיע לידי הכרעה בשטח זה. הוא נגרר עם ההתפתחות השוטפת, והיה ממשיל על עצמו תמיד את החרוז של כריסטיאן מורגנשטרן: "”Ich purzle nicht – es purzelt mich (“לא אני הוא הקופץ – אלא הדבר הוא המקפיץ אותי”) – והיה מקבל עליו כל שליחות וכל תפקיד, אשר נראה לו כחשוב באותה השעה או שהוטל עליו מטעם התנועה.

בחורף של שנה זו הוא מתחיל לטפל בספרו “הפרובלימות הפיננסיות של הסוכנות היהודית”. לאחר ועידת קרלסבד נעשתה השאלה הכספית של ההסתדרות הציונית חריפה יותר ויותר. התברר כבר כי “קרן-היסוד” לבדה לא תוכל לספק את האמצעים הדרושים לפעולת התיישבות תכניתית בעלת אמת-מידה רחבה וטמפו מזורז. נוכח התפתחות המצב המדיני בכלל והתפתחותה של התנועה הלאומית הערבית בפרט, ראה ארלוזורוב את שאלת המידה והטמפו כשאלה המכרעת בדרך ההגשמה הציונית. תמיד הוא מדבר על זה ותמיד הוא הוגה בשאלה הזאת. הוא נכנס שוב לעבודה רבת מתיחות, קורא ושונה הרבה בשאלה זו, אוסף חומר ממקורות שונים. את ספרו הוא כותב מתוך חרדת יצירה ומתוך כובד ראש של אחריות כאחד. אחרי כל פרק ופרק שהוא מסיים – הוא מכנס מסיבה קטנה של חברים וקורא לפניהם את אשר כתב, מוסיף ביאורים בעל פה, מקבל הערות, מתווכח. הוא רוצה להעמיד לבחינת הויכוח את רעיונותיו, לנסות את כוח העומס של מחשבתו, את יכולתו להגן על דעותיו מפני מערערים וחולקים. למסיבות האלה יש משהו מאופי חגיגי, כבשעת הקראת דברי שירה ודברי יצירה אמנותיים, על אף התוכן היבש לכאורה של הענין הנידון. זכורני ערב אחד: ארלוזורוב חולה, התקפה של כליות, הוא שוכב במטה ואינו רוצה לוותר על מסיבת ההקראה שנועדה לערב זה; אחוז מכאובים הוא מסב אלכסונית על הכר וקורא, מדבר ומתווכח ללא ליאות, בהפסקות של אנחות קצרות מחמת תנועת-גוף מכאיבה. מדי התמסרו לאיזו עבודה שהיה לו יחס נפשי אליה, שחשב אותה לבעלת-ערך ודחופה – היה שוקע בה כולו ולא ידע מעצור.

הספר, בהופעתו, אינו מגיע לחוגים רחבים של הציונות. הוא גם לא נכתב למען חוגים רחבים; אבל בחוגי אנשי הכלכלה והעסקנות המדינית הוא עושה רושם גדול. בפעם הראשונה נעשה כאן נתוח יסודי של המכשירים הכלכליים העומדים לשירות ההסתדרות הציונית ושל כוח תנופתם; בפעם הראשונה הועלתה כאן על הפרק שאלת ההלוואה הבין-לאומית לצרכי ההתיישבות הציונית בצורה של הצעה מעשית, מבוררת מכל צדדיה, מצדה המדיני והפיננסי, ובלוית מראי-מקומות לדרך הגשמתה. האמונה המופרזת בדרכי פתרון מופשטים, בגאולה אשר תבוא בהיסח הדעת על ידי הכרזות ודקרטים ונוסחאות חובקות זרועות עולם, גם חוסר אומץ-הלב לטפל בפרובלימות הריאליות של ההגשמה, הדורשות העמסת עול והתאמצות עצמית, – היו בעוכרי הצעה זו. היא נתקבלה אמנם לתוך הטרמינולוגיה המדינית של הציונות, כולם דברו בה וכולם נאחזו בה, אבל שוב רק בתורת רעיון מופשט, בתורת סיסמה רחבת מעוף, ומעולם לא נעשו צעדים בעלי-ערך להגשמתה. ארלוזורוב היה אומר תמיד כי שאלה זו, שאלת ההלואה הבין-לאומית, היא השאלה הפוליטית המכרעת בציונות, ואילו טפלו בה כהוגן, אילו השקיעו בה אפילו מחצית מן המרץ שאנו משקיעים בעבודה הפוליטית לשם השגת איזו הבטחה שבעל-פה – לא היה נבצר ממנו מלבצע את הדבר. ואף על פי כן סייע הספר הזה לפופולריות שלו בחוגי הציונות, וזו הלכה וגדלה מעכשיו.

הקונגרס הי“ג, בקיץ שנת 1923, הוא הקונגרס הראשון, שארלוזורוב משתתף בו. הוא מופיע על הבמה כנואם בוכוח הכללי מטעם ההתאחדות. ושוב הקשבה כללית לנאומו והשתאות לכוח העולה החדש. הוא עובד אקטיבי בועדות העיקריות של הקונגרס, ובכל מקום הוא מכניס פתוס רענן וידיעה רבה. הציונים הגרמנים קוראים כבר בשמו כמועמד פוטנציאלי להנהלה הציונית; מועמד ריאלי אינו עדיין משום צעירותו. אבל הוא נבחר כחבר לועד הפועל הציוני ול”ועדה הכלכלית והפיננסית“, שאחד מתפקידיה הוא בדיקת האפשרויות להגשמת הצעתו של ארלוזורוב. הצעירוּת בכלל היתה אחת הפרובלימות החשובות בפרשת חייו של ארלוזורוב גם אחרי כן ובמשך כל השנים, גם אחרי שהגיע למלוא בגרותו ולא היתה עוד שום מניעה אחרת שיתפוס את המקום שהוא נועד לו בהנהלת התנועה – מלבד הדרת-ימים ויחוס של שנים. הוא ידע זאת, הרגיש לא פעם את צעירותו כמכשול על דרכו, שאינו נותן לו להביא לידי גילוי את מלוא כוחו; הוא הצטער על כך לא פעם, ובדרך הלצה הביע לעתים את צערו על מספר שנותיו המעטות, אך צעירותו היתה גם מקור תנחומים בשבילו, והוא היה אומר: אין דבר, עור² רבה הדרך לפני, עוד יש לי פנאי”.

מתחום-היחיד של חיים ארלוזורוב בתקופת-ברלין זו, ערב נסיעתו השניה לארץ-ישראל, קשה להעלות הרבה. בבית, שנשמר בו רוח המסורת היהודית הפטריארכלית, היה הוא ראש המשפחה; הוא מברך על הנרות בלילות החנוכה, מקדש על היין בלילות שבת, כאשר אל השולחן מסובים תמיד אורחים רבים והסעודה נמשכת שעות ומסתיימת על פי רוב בשירה ובנגינה או בהקראת שירים ובשיחה ספרותית חפשית, שארלוזורוב עומד תמיד במרכזה ושופע חריפות רוח ובינת חיים. לכל התפקידים האלה הוא מתייחס ברצינות ובהכרת חובה מלאה. הוא חובש כובע בשעת ברכה ומסיר אותו מיד אחרי כן, אבל מעולם לא ניכרים בו שום מלאכותיות ואף שמץ של זלזול או הקלת ראש בשעת טכס דתי, אם כי הוא חפשי לגמרי בדעותיו ואינו מקיים מצוות מעשיות. בשעות הפנאי הוא קורא דברי שירה וספרות מעולים; כשיש לו צורך בפריקת מתיחות נפשית – הוא פונה לרומנים דדקטיביים; כשדעתו זחוחה עליו או כשהוא רוצה להניס או להחריש איזו דאגה שבלב – הוא מדקלם או שר שירים החביבים עליו, אחד מהם הוא “Die Grenadiere” של היינה. הבית הוא מוזיקלי כולו, וגם לחיים ארלוזורוב נטיות מוזיקליות; מישהו מבני-הבית מלווה אותו על הפסנתר, והוא פוסע בצעדיו הרחבים על פני החדר ובבריטון העמוק שלו, אם כי הבלתי-צלול, הוא מרעים את החרוז:

“Was schert mich Weib, was schert mich Kind

Ich trag weit bessres Verlangen;

Lass sie betteln gehn, wenn sie hungrig sind –

Mein Kaiser, mein Kaiser gefangen!"

ובהרעימו כך הוא מסיח בחרוז זה גם משהו משל עצמו, משל הרגשותיו והכרתו הוא, שנוכח ה-bessres Verlangen, נוכח המאויים הנעלים יותר, אין ה-Weib וה-Kind יכולים לשמש מעצור בדרך ההכרעה של הפרט.

בתי-קפה הוא מבקר לעתים נדירות, לא כמנהגם של בני-ברלין; אף בתיאטרון ובקונצרטים רק בהזדמנויות יוצאת מן הכלל. ההתעסקות החביבה עליו ביותר היא “הפילטליסטיקה”, איסוף בולי-דואר משומשים. בזמן הראשון, כשראינו אותו אץ אל כל מעטפה, בודק את בוליה, מסירם מתוך זהירות רבה ושם אותם לתוך פנקס קטן מיוחד לכך – היינו חושבים זאת למעשה נערות; אחרי כן נתברר יותר ויותר שהוא מתמסר לענין מתוך יצר של אספן אמתי, ופניו היו נוהרות כאשר מצא איזה אכסמפלר חשוב. על אלבום הבולים שלו היתה גאותו, ובאיסוף זה המשיך לטפל עד יום מותו מתוך תשוקה מיוחדת. במרוצת הימים התברר, כי גם בחליפת-הבולים, הנהוגה בין הפילטליסטים, ידע להסתייע לפעמים לשם קשירת קשרים פוליטיים.

גם לעקד ספריו הקדיש אז טפול מרובה. הימים היו ימי האינפלציה בגרמניה. בתי מסחר הספרים האנטיקוואריים ועגלות-הספרים אשר בפינות הרחובות בברלין נמלאו כרכים יקרים וחשובים, שאפשר היה לרכוש אותם בכסף לא רב. מדי יום ביומו כמעט הוא עושה את דרכו ברגל מרחוב קרמר עד רחוב אייזנאכר, מהלך שלושת רבעי שעה בערך, ובודק בעגלות הספרים הללו ומוציא לפעמים את פרוטתו האחרונה שבכיסו. האצטבאות של ארונות ספריו הלכו הלוך והתרבות, ספרים ישנים וחדשים נוספו עליהם. הספריה מתחילה מקבלת צורה כבדה יותר, מחלקת הספרות היפה מוזנחת עתה במקצת, ולעומת זאת גדלה והולכת המחלקה הפוליטית והכלכלית. על יד הספרים הגרמנים מתחילים לתפוס מקום יותר ויותר הספרים האנגלים. הוא כבר כבש לעצמו שפה זו, קורא בה הרבה, מבקש הזדמנויות להתאמן בה בדיבור, משזר פראזות אנגליות בתוך דיבורו הגרמני והעברי. על ספריו הוא חרד מאוד, וכששאלת העברתו לארץ נעשית אקטואלית – הרי גורל הספריה והעברתה, הכרוכה בטורח ובהוצאות מרובות, היא אחת הדאגות המטרידות אותו ביותר.

ה

באביב 1924 שב חיים ארלוזורוב לארץ ישראל ומשתקע בה. הוא בא עם משפחתו. אמו שנשארה עוד בברלין אף היא צריכה לבוא אחריו. מתחילות תחנות קטנות וארעיות בפרשת חייו ועבודתו, המתחלפות מהר. הוא נכנס לעבוד במחלקה הכלכלית של תחנת הנסיון החקלאית של הסוכנות. העבודה אינה נותנת לו סיפוק רב, היא מגבילה רק את יכולת פעולתו במפלגה ובתוך צבור הפועלים בארץ. השבתות מוקדשות לפעולה במפלגה, לביקורים בנקודות השונות שמחוץ לתל-אביב, הערבים – לישיבות ולעבודה פובליציסטית בעתון. הוא מתחיל מופיע על הבמה הכללית של צבור הפועלים, על במת ההסתדרות. באחת מהרצאותיו הראשונות בצריף ועדת- התרבות שברחוב נחמני בתל-אביב – הוא מרתק אליו את השומעים ויוצר מיד קשר אמיץ בינו ובין הצבור, אשר ברובו הוא עומד על רגליו ומאזין ושותה בצמא את דבריו. הוא מדבר על המצב בציונות, על דרכי ההגשמה, פורש את מפרשיו, מפליג אל עולם ההשואות והמשלים, מדבר על דרכי הקולוניזציה בעולם, על האימפריה הבריטית, על המצב המדיני הכללי, על הקצב שבעבודתנו, מחשב חשבונות כמה מאות שנים דרושות לנו עוד כדי להגשים לכל הפחות במידת-מה את הציונות, אם נתקדם בטמפו אטי כזה, מדבר על שאלת הפיננסים, מעלה את שאלת ההלואה הבין-לאומית. כשתי שעות הוא מדבר, ממשיל, משוה ומנתח – והדברים נגולים ונפתחים כמו פנקס ונעשים מחוורים ומוסברים לשומעים. וכשגמר, הקהל כאילו מתפזר בלי רצון, שוהה עוד קצת, משתאה ומהרהר אחרי הדברים ששמע. לתנועה יש נואמים רבים, המשפיעים בהופעתם על במת הצבור, משפיעים ביושר דברם, בתוכנם המוסרי, בנאמנותם ומסירותם לעניני התנועה; אבל דרך הרצאה כזו, שדבריה כמסמרים נטועים, המשליכה אלומות אור מרוכזות על כל פרט הזקוק להבהרה, הכופה את הגיונה על השומע וכובשת בתכנה התרבותי, בסמכות שבידיעת הדברים, ללא שמץ של רטוריקה וללא שום תנועה מלאכותית המכוונת לאיזה אפקט חיצוני שהוא – דרך הרצאה כזאת שומע צבור הפועלים עתה בפעם הראשונה.

במדה שהצבור מכיר אותו יותר הוא מתחבב עליו יותר. הופעתו מושכת תמיד אלפים. ריב המפלגות בין הפועל הצעיר ואחדות העבודה יוצר עוד חיץ בינו ובין הרוב הגדול של תנועת הפועלים; אישיותו קורנת אמנם מבעד לחיץ הזה, פורצת אותו לעתים, אך היא מגרה גם לפולמוס ולהתנגדות בשיעור מרובה – אם כי כולם מרגישים ומודים בכוחו החשוב והמבורך לתנועה כולה. בוחרים בו למוסדות המרכזיים של ההסתדרות, אם כי לא תמיד ברצון רב. עבודתו בועד-הפועל של ההסתדרות, שנשלח אליה מטעם המפלגה, אינה מוקפת אטמוספירה של אמון, והיא מעיקה עליו כמעמסה. לאיחוד המפלגות הוא מן המתנגדים החריפים ביותר, לא משום שהוא רואה הבדלים אידיאולוגיים בין הפועל הצעיר ואחדות העבודה, אלא משום שהוא מייחס חשיבות רבה לשכל הישר, המכוון את דרכו ואת מחשבתו של הפועל הצעיר, ורואה בביטולו הפסד גדול לציוניות ולתנועת הפועלים כאחת. בכל פעם שהשאלה הזאת צפה ועולה מחדש על הפרק – היא נתקלת בהתנגדותו האקטיבית, זו הפוסקת רק לאחר שנוכח שזהו רצון הרוב המכריע של המפלגה. ל- “Res-Publica” הוא נכנע תמיד.

גם בתכונתו הוא איש האופוזיציה והמלחמה, ודבר המצאו במפלגת-מיעוט, נוכח מפלגת-רוב גדולה וחזקה, מגרה בודאי את יצרו הפוליטי. הוא – השופע אנרגיה גופנית ורוחנית עצומה, סייפן ושחיין מצוין, גם בדרך הפשט וגם בדרך ההשאלה – שש תמיד לקראת קרב, אוהב לשחות נגד הזרם, מבקש תמיד את קו ההתנגדות הקשה ביותר, את המקום שבו אפשר להניף משא כבד, להתיר פרובלימה גדולה, ולהביא לידי גילוי את משחק השרירים במלואו. תכונתו זו בולטת גם אחרי כן בהמשך דרכו והתפתחותו, על במת הועידות והמועצות של ההסתדרות והמפלגה, כמו על במת הקונגרסים הציוניים. הוא מתיצב תמיד בחזה בולט ופתוח, אינו נפגע משום התקפה נגדו, באשר הוא יודע להשיב תמיד מלחמה שערה וברשותו נמצא ארסינל גדול של נשק-מלחמה מכל הסוגים – הגיון, חריפות ובקיאות, יושר לב, הומור ומשל. לפעמים נדמה, שאילו היה מוצא את נתיבתו בשטח האמנות – לא היה בודאי איש הליריקה הרכה, אלא היה מבקש את בטויו בריתמוס הכבד וההולם של שירת העלילה והדרמה; אילו היה זה נתיב אמנות שיש בה מתן-צורה – לא היה בוחר בודאי לצייר פֵיסַג’ים שקטים על הבד, כי אם להיות פסל, במקום שאפשר להאבק כהוגן עם החומר, להלום בפטיש ובמפסלת, להתיז צרורות גדולים ולחשוף מתוך החומר האטום ביותר את הדמות הנכספת. הוא היה איש ההיאבקות בדרכו הפוליטית והצבורית. גם במפלגה עצמה אינו תמיד איש השלום, הוא נלחם בעוז ובעקשנות על דעותיו ואינו הוֹדר שום איש במלחמתו, אף כי הוא נזהר מאד מפגיעה אישית. אך זוהי רק אחת הנשמות השוכנות בקרבו; באשר אף הוא, ככל האנשים הגדולים, מורכב מיסודות שונים ובקרבו שוכנת גם נשמה שניה, רכה מאד ואצילית, פתוחה תמיד לידידות נאמנה ונכונה תמיד לתת את עצמה ללא שארית.

קלסתר פניו הוא מזיגה של רוך ושל קשיות עורף. על חידת פרצופו מוסיפים לא מעט משקפיו הגדולים. לא תמיד אפשר לקרוא בפניו מה שנעשה בנפשו פנימה, לפעמים נדמה, כי הגיון הברזל והרצון הם רק לבושים חיצוניים, מכשירים בדרך מלחמתו הפוליטית, בשעה שבפנים לא הראַציו ולא הגיון הברזל הם המכריעים, כי אם הערכים האי-רציונליים דוקא, הכיסופים והאמונה, האמונה הגדולה בציונות, האמונה בתנועת הפועלים ככוח המגשים העיקרי של הציונות, משא-הנפש והדבקות בחזון השחרור. דברים אלה באים לידי גילוי בהזדמנויות שונות ומתמיהים גם את החברים הקרובים לו ביותר. הוא אינו גורם את הטרמינולוגיה המופשטת, במלה “מוסר” “ויושר” אינו משתמש במכוון, אבל אלה הם בכל זאת המניעים הנפשיים העיקריים שלו. הוא ישר-לב וישר-הליכות אינו יודע עקומות ותחבולות-סתר. רגשני מאוד גם בשעה שנראה כקר-רוח ובשעה שנדמה כאילו מסר את בכורת ההכרעה לשיקול הדעת בלבד. כשמסתכלים בפניו אגב שיחה או ויכוח ביחידות, רואים שמבריק משהו מבעד למשקפיו הגדולים המזכיר את דברי קירקיגרד:

“Denn eine Brille verbirgt viel, auch eine Träne im Auge”.

בקונגרס הוינאי, בשנת 1925, היה כבר בבחינת Persona grata. התחילו לשים לב אליו לא רק בחוגי הציוניות אלא גם בעולם החיצוני. העתונות הכללית, שהתענינה בקונגרס, התעכבה ביחוד על הופעתו המבריקה והמבטיחה רבות של האיש הצעיר הזה. בחשבון ההנהלה העתידה מזכירים שוב את שמו, אבל המפלגה מהססת עדיין אם רשאית היא לתתו כבר עתה לתפקיד האחראי הזה. היא גם לא רצתה לוותר עליו בעבודת התנועה בארץ ובגולה.

בינואַר 1926 מופיע ארלוזורוב על במת אספת הנבחרים השניה בהרצאה מקיפה על המצב הכלכלי בישוב. זאת היתה הופעתו הראשונה על במה צבורית זו, והוא כבש אותה בבת אחת. הימים שבהם התכנס המושב הזה היו ימי ראשית המשבר שלאחר העליה הרביעית; אחרי שנתים של התעודדות, עליה גדולה ותכונה ישובית רבה, הגיעו שוב לישוב ימי דאגה וקדרות. חוסר העבודה הולך ומתגבר, יציאה מן הארץ והוצאת דיבת הארץ רעה באזני הגולה ע"י הנחשלים והבורחים. קודרים ממש היו גם שני הימים הראשונים של אספת נבחרים זו; בחוץ גשם ירושלמי, קר וספוג מרה-שחורה, ובאולם מבפנים רוחות פרצים, עיטוש ושיעול של מנוזלים. ובתוך כל אלה היאבקות טרדנית עם סיעת הרביזיוניסטים ועם סיעת “מעמד הפועלים” (הפראקציה); אשר נהגו אובסטרוקציה בלתי פוסקת ולא נתנו לאספה לגשת לסדר יומה. נראה היה כאילו אספה זו נידונה לכשלון. והנה התחילה הרצאת ארלוזורוב, והיה דומה הדבר כאילו מבין עננים שחורים הגיחה ועלתה אספת-הנבחרים בעלת רמת-דיון בלתי מקווה. יותר משתי שעות נמשכה ההרצאה, והקהל הגדול אשר מילא את אולם הראי-נוע “ציון” כולו שבוי קשב ותמהון. זה היה ניתוח מעמיק ומקיף של המצב בציוניות ובישוב, הסברה יסודית של גורמי המשבר והתנודות שבין גאות ושפל, מספרי-השואה לדרכי העליה היהודית בכלל והעליה לארץ בפרט, הערכת הנחשול הספקולטיבי אשר שטף את הארץ בימי הגאות וניתוח שיטת פעולתו של הקפיטל הפרטי, הארת כל החזיונות הכלכליים בעיר ובכפר, הסברת המצב המדיני והבלטת שאלת חוסר העבודה והעבודה העברית. כל זה מתוך נגיעה בשרשי הדברים. אנקת התקופה ומכאוביה נשמעו מתוך ההרצאה הזאת. היתה בה בקורת, בקורת רבה וחריפה, בקורת כלפי הממשלה ובקורת כלפי הישוב, כלפי המשק החקלאי היהודי הסוגר את שעריו בפני העובד העברי. הוא הרים מחדש את שאלת העבודה העברית לא כשאלת תנועת הפועלים בלבד, אלא כשאלה היסודית והמרכזית של הציוניות בדרך התפתחותה. ויכוח רגשני ופולמוסי התעורר אחרי הרצאה זו, אבל כולם הכירו, גם ידידים וגם לא-ידידים, שכאן הוצגו הדברים בכל כובד משקלם ובמלוא האחריות שבהם.

בראשית הקיץ של שנה זו נבחר ארלוזורוב יחד עם מר דיזנגוף והרב עוזיאל למשלחת הישוב אל חבר הלאומים בג’ניבה. לבחירתה של המשלחת קדמו בירורים ווכוחים סוערים בועד הלאומי. ההתנגדות לארלוזורוב היתה רבה. בימים ההם הרגיז את הישוב ואת התנועה הציונית קיפוח זכות ההשתתפות של היהודים בכוחות ההגנה הצבאיים בגבולות עבר הירדן. אספות-מחאה סוערות בכל הארץ. בין ההחלטות – התביעה לגדוד יהודי מיוחד. הרביזיוניסטים רוצים להשתמש להנאת מפלגתם במתיחות שנוצרה, וגם בחוגים הבעלי-בתיים מדברים על תנועת מחאה בכל העולם היהודי, על שביתת מחאה בארץ, על פטיציה וכדומה. ארלוזורוב שוחה גם הפעם נגד הזרם, מתנגד להפגנת דעות בלתי שקולות ולהתפרצויות היסטריות. ומנסה להכניס את המחשבה הפוליטית, בקשר עם שאלה זו, לתוך תחומים של אחריות ולכוונה לקראת מטרה תכליתית. כשמזכירים את שמו בישיבת הועד הלאומי בתורת חבר למשלחת בג’ניבה – קמה אובסטרוקציה רביזיוניסטית, שבה משתתף גם חלק מבין הציונים הכלליים. כל ענין המשלחת עומד להתבטל, אך בשעה האחרונה מכריעה בכל זאת מידת האחריות, והמשלחת נבחרה, ארלוזורוב בתוכה. טרם יצאו לג’ניבה פירסם ב“הפועל הצעיר” את הקרידו הפוליטי שלו במאמרו “חומה של זכוכית”. זהו מאמר פרוגרמתי, שבו קובע ארלוזורוב את הקוים העיקריים בפוליטיקה של הישוב וההסתדרות הציונית, אשר על פיהם הוא מתנהל אחרי כן בפעולתו המדינית במשך כל השנים. את מקור הקשיים בהגשמה ממשית של מדיניות המנדט הארץ-ישראלי הוא רואה קודם כל ברוטינה האדמיניסטרטיבית של הפקידות הבריטית. הוא משרטט בקוים פלסטיים את דמותה ואת מהותה של הרוטינה הזאת ואת כוחה המכריע בתוך המסגרת הכללית של הפוליטיקה הקולוניאלית, – ובשורה הראשונה בארץ דוגמת ארץ-ישראל, אשר השלטון נמצא בה מחוץ לכל בקורת צבורית ואינו מודה גם בזכותו של מישהו להופיע כמבקר את מעשיו שהוא עושה. התהום הרובצת ביחסים שבין הישוב היהודי לבין הפקידות הזאת גם במגע ההדדי היום-יומי, חוץ מן היחסים האופיציאליים, מרחיקה עוד יותר את הפקידות מהבנת ענינינו ומחדדת עוד יותר את השאלה. אנו מופיעים בעיני הפקידות הזאת, אומר ארלוזורוב, “כאלמנט מיוחד של תושבים קולוניאליים, אמנם בעלי עור לבן ונוסף לזה אלמנט בעל שכל מפותח, בעל השכלה, בעל תביעות מדיניות”, אך טרחני, המפריע את פעולתה הבלתי מוגבלת של הרוטינה, מדריך את מנוחת הפקידות ומקלקל “את הרגשתם הטובה”. זוהי אבן-הנגף אשר אליה ינופץ כל נסיון להביא לידי התאמה למעשה את פעולת השלטון עם החובות הנובעות מתוך הפוליטיקה שנקבעה ע"י המנדט. “כל זה הוא כמו חומה של זכוכית גבוהה מאד וחלקה מאד. מעבר לחומה הזאת משתרע לאור השמש המבריק גן-העדן הנעול של ההגשמה הריאלית של המנדט. אי אפשר לנפץ את החומה הזאת; ולעבור אותה – קשה מאד”.

אחר שארלוזורוב מנתח את המצב המדיני הכללי בשעה ההיא בעולם, את השנויים שחלו בהשקפה האנגלית ביחס להנהלת ארצות קולוניאליות, שצעדה אחורנית ל“מסורת האדמיניסטרציה הקולוניאלית של השמרנות האדוקה”; אחרי שהוא מדבר על חבר הלאומים, על כוחו וגבולות יכלתו בהכרעת הענינים וכוונם – הוא שואל: “האם יכולה פעולתנו בג’ניבה להתרכז ביצירת בסיס סטרטגי למלחמה נגד האדמיניסטרציה הבריטית בפני חבר הלאומים?” והוא עונה: “לא!” מדיניות כזאת, הרוצה להעמיד את הממשלה הארץ-ישראלית לפני משפט חבר הלאומים, הקוראת את חבר הלאומים לאינטֶרוֶנציה בעניני האדמיניסטרציה הא“י ו”מתכוונת לגיוס צד שלישי נגד ממשלת המנדט" – סופה כשלון ועלולה רק לערער עוד יותר את עמדתנו המדינית. עלינו להלחם יום יום ובתוקף נגד קיפוח זכויותינו, עלינו לבקש ידידות ואהדה לעבודתנו בחוגים הפוליטיים הבין-לאומיים, עלינו לא להסתיר את התמרמרותנו ואת תביעותינו – אבל כל זה מוכרח להעשות מתוך ההכרה, שמפעל ההגשמה שלנו קשור בשותפות הפעולה עם אנגליה ולא בפעולה מדינית נגד אנגליה. את התפקיד הרציני ביותר בפעולת הועדה בג’ניבה הוא רואה בסלילת הדרך “להגשמת התכניות הקונסטרוקטיביות הגדולות, שבהן קשור עתידו של מפעלנו הישובי והרחבתו”. כוונתו להלואה הגדולה, אשר אי אפשר לבצעה בלי עזרה פוליטית בין-לאומית ובלי השתתפות פיננסית של העולם.

ו

נסיעתו לג’ניבה הביאה את ארלוזורוב בפעם הראשונה במגע בלתי-אמצעי עם העולם המדיני והדיפלומטי הבין-לאומי. ב“יומן ג’ניבה”, אשר פירסם ב“הפועל הצעיר”, הוא מתאר את כניסתו לתוך המָבוֹך הזה. התאורים שלו מהפגישות השונות עם אנשי המדינה גדושים הסתכלויות פוליטיות מעמיקות, כמו כן חדירה פסיכולוגית דקה וכשרון של הרצאת-דברים מצומצמת-החושפת לפנינו את הפני-והפנים של הסביבה והאישים המהלכים בתוכה. הוא מבקש בתוך המבוך הזה את חוט-אריאדנה אל ענינינו ואל התפקידים שלמענם נסע. הוא הרוח החיה במשלחת זו, הפעיל ביותר, המקשר קשרים, המרצה והמסביר, הבקי בענינים ויודע לענות על כל שאלה תשובה כהלכה. חבריו האחרים במשלחת הם פיגורות בעלות צורה; הרב מרהיב במראהו המזרחי היפה ובתלבשתו האכסוטית, מר דיזנגוף הוא נשוּא-פנים רפרזנטטיבי – ארלוזורוב, הצעיר מאד ביניהם, בולט ומבריק ברוחו, בתרבותו מרובת הצדדים, בחריפות שכלו, במהירות האורינטציה שלו ובבקיאותו המדינית והכלכלית. הוא נפגש עם וייצמן בג’ניבה ועובד יחד אתו. על כל האנשים שהוא בא עמם במגע הוא משאיר רושם לא-ימחה. כולם רואים בו את האיש הבא. קשרים אישיים אמיצים הוא קושר עם גרימשאו, מנהל מחלקת העבודה אשר בחבר הלאומים. עמו הוא נמצא בחליפות מכתבים זמן רב אחרי כן. שניהם “פילטליסטים”, מחליפים בולים ביניהם – ואגב החלפת הבולים הולכת וגוברת ההערצה האישית ההדדית. כאשר בא גרימשאו לאחר זמן לארץ וארלוזורוב אז באמריקה, שאלתו הראשונה היא: “היכן איש-המדינה הכשרוני והנפלא שנפגשתי עמו בג’ניבה”.

ג’ניבה היתה אחת מתחנות-ההכנה החשובות לפעולתו המדינית בעתיד. שם למד לדעת את המנגנון של הפוליטיקה הבין-לאומית, והוא למד אותו ועל בוריו ולכל פרטיו, כשם שלמד על בוריו כל דבר אשר חשב אותו למועיל ולרב-ערך לציונות ולתנועת הפועלים העברית. באותו זמן בערך התחיל ללמוד גם את תולדות הקולוניזציה בעולם, רכש לו המון ספרים בשאלה זו, ונשתקע בהם מתוך שקידה רבה. השאלה העסיקה אותו גם מפאת עצמה, מבחינה מדעית, אבל הוא רואה בה קודם כל את המפתח למצבנו אנו, להבנת המצב הזה ולאפשרות של אורינטציה יסודית יותר בשאלות המעסיקות אותנו. במשך שנים עסק בלימוד זה, וכשהתחיל כותב אחרי כן את ספרו, כתב אותו בצורת הרצאות כספר לימוד. הוא חשב אז על ייסוד קתדרה מיוחדת לתולדות הקולוניזציה באוניברסיטה העברית בירושלים, ואולי גם הועיד את עצמו להיות מרצה מעל קתדרה זו.

מג’ניבה נסע ארלוזורוב ללונדון לישיבת הועד הפועל הציוני, וכששב לארץ התחיל בהכנות לועידת ה-20 של מפלגת הפועל הצעיר, שהוא היה אז מזכירה הראשי ואחד ממנהיגיה הפעילים ביותר. בועידה זו נועדה לו היאבקות פנימית קשה. הוא רצה להפסיק את המסורת של תורה שבעל-פה, של מפלגה מחוסרת פרוגרמה והנחות פרינציפיוניות קבועות. הוא חשב את המצב הקיים לגורם מעכב עיקרי בעד התפתחותה וגידולה של המפלגה. בהרצאתו על “הסוציאליזם במציאות הארץ ישראלית” בועידה זו, שנתכנסה בחג הסוכות 1926 בפתח תקוה, היתה משום הטבעת חותם סוציאליסטי מפורש על תנועת הפועל הצעיר, אשר רבים מבין החברים הותיקים התנגדו לו. היה ויכוח קצר אבל רגשני מסביב לשאלה זו, אך השאלה לא היתה בשֵלה עדיין לסיכום והחלטה – ארלוזורוב התרעם על כך וחשב זאת למִשגה גדול לגבי המפלגה.

מיד לאחר הועידה נקרא ארלוזורוב טלגרפית ע“י ווייצמן להשתתף עמו במשלחת למען קרן-היסוד באמריקה. הוא נסע באמצע אוקטובר 1926. זאת היתה נסיעתו הראשונה לאמריקה, נסיעה קצרה אך מלאת אכזבות בשבילו. אמריקה משכה מזמן את לבו. היא היתה אז מרכז העולם מבחינה כלכלית ומדינית וגם מרכז התנועה הציונית; בה הצבור היהודי הגדול ביותר בעולם, היא הנדבנית העיקרית לקרנות הציוניות והריזרבה הכספית הפוטנציאלית בעלת אפשרויות בלתי מוגבלות; ממנה יתד ופנה, עליה נשענות התקוות להתרחבות ולהגברת יכולת ההגשמה. אבל מרכז זה של הציונות ושל תפוצות האומה בתקופה זו, גדל פרא, הוא מסוכסך בנרגנות פנימית ומנוגע באותה שחיתות אמריקנית טפוסית של “פוליטישנם” ו”טֶמניהול" ציוני. שאלת תיקון הציונות האמריקנית, הפיכתה לתנועה עממית גדולה, לקרב אליה ולשתף בתוכה את המוני הנוער ההולכים ושוקעים בהתבוללות האמריקנית, – העסיקה תמיד את חיים ארלוזורוב והוא נשא את נפשו לכך לסייע לתיקון זה ולהשתתף בו. והימים ימי הויכוח החריף ביותר מסביב לשאלת הרחבת הסוכנות, שארלוזורוב הוא ממצדדיה ורואה בה את המפתח לפתרון השאלה הפיננסית של הציונות, בדרך שהוא נלחם עליה, בדרך של יצירת הון לאומי מרוכז ע“י הלואה בין-לאומית, אשר האנשים שאתם מתנהל המו”מ בדבר הצטרפותם לסוכנות יכולים לסייע לכך במדה מרובה. גם מפלגת צעירי-ציון-התאחדות באמריקה, שנמצאה אז בקשרי מלחמה קשים בתוך הציונות האמריקנית דרשה את ארלוזורוב. והוא נוסע מזוין ברצון דרוך לפעולה. אבל מנהיגי הציונות באמריקה הביטו בעין זועמת על בואו. הם ידעו אותו היטב מהקונגרסים ומישיבות הועד הפועל הציוני, והוא נראה להם מסוכן בעינו הפקוחה, בבקרתו הנועזה, בעצמיותו הבולטת, בקסמו האישי ובכשרונו להשתלט על הצבור ולכבוש אותו. לא, זהו איש-דברים מסוכן מדי, דרושה זהירות! והם נהגו בו זהירות קפדנית. מסביבו הושלך הס, הוא כאילו לא בא כלל. זהו אמצעי אמריקני מיוחד: לרצות להמית בשתיקה את האיש שאינו נוח ביותר. הם לא נתנו לו הזדמנות להופיע בפומבי. בפעם היחידה שהופיע בנאום אנגלי – הקסים את השומעים וזכה לתשואות מרובות. זה היה בנשף קבלת-פנים, שסודרה לויצמן באחד האולמים הגדולים ביותר בניו-יורק. מנהיגי הציונות האמריקנית רצו להרחיק את ארלוזורוב מנשף זה, לאותו ערב דוקא החליטו לשלוח אותו לאיזו עירה נידחת. ארלוזורוב, שהיה מקפיד תמיד כלפי עצמו להכנע למשמעת התנועה, הסכים לנסוע. אך אנשי מפלגת ה“התאחדות” לא נתנו לו. הוא נשאר, ומכיון שנשאר מוכרחים היו לשתפו בנשף. הופעתו זו נהפכה לנצחון גדול בשבילו, הוא כבש גם כאן את הבמה הצבורית. העתונות היהודית וגם העתונות האנגלית-אמריקנית, היו מלאות התפעלות ותהילה לנאומו. זה היה לֶקח מר ל“טמני-הול” של הציונות האמריקנית, והיא נהגה עמו עוד ביתר זהירות. בהסכמתו של ווייצמן הקדיש חלק מזמנו לפעולה למען מגבית ההסתדרות בין הפועלים היהודיים באמריקה. בהזדמנות זו קשר קשרים עם מנהיגי תנועת הפועלים היהודית-הלאומית בארצות-הברית. קשרים ידידותיים אמיצים נתקשרו ביחוד בינו ובין מכס פיין המנוח. באחת המסיבות, שבהן נכנס מכס פיין בפעם הראשונה בשיחה עם ארלוזורוב, פנה מכס פיין לחבריו המסובים, לחברים מ“פועלי-ציון” ואחרים, ואמר להם את הדברים הבאים בערך: “איני רוצה שלא תבינו כראוי, אין ברצוני לקפח את זכותכם על התאמצותכם לשתף אותי בפעולה ההיסטורית שאנו עוסקים בה, הרבה למדתי מכם במשך השנים האחרונות – אך מה שלמדתי משיחה של שעה אחת עם ארלוזורוב לא למדתי מכם במשך כל השנים.” כחמשה חדשים עשה בפעם ההיא באמריקה. במרס 1927 שב לא"י. במשך הזמן הקצר הזה היתה לו האפשרות להסתכל במצב הציונות ובחיי היהודים במדינה זו. כששב הרצה באספת-עם גדולה בחצר הגימנסיה “הרצליה”, על רשמי נסיעתו. הוא תיאר לכל צדדיו את המצב הכלכלי, התרבותי והחברתי של היהודים בארץ החופש והזהב ההולך ונעשה קשה יותר ויותר – וקבע את הפרוגנוזה, שהיהדות באמריקה, כמו היהדות המערבית באירופה, מוכרחה למצות מקודם עד קובעתה את כוס התרעלה של ההתבוללות ואכזבותיה, למען תגיע לתנועת הריניסנס הלאומי. הוא הוכיח שפרוצס זה הולך וקרב במהירות גדולה יותר מכפי שאנחנו משערים – והתאמתותה של הנחה זו לא אחרה לבוא.

מששב נכנס שוב לעבודת המפלגה ולמערכת “הפועל הצעיר”. זאת היתה תקופה פרודוקטיבית מאוד בעבודתו הפובליציסטית, אך הוא נקרע ממנה מהר, כשם שנקרע מהר מכל דבר, שהתחיל לקנות לו בתוכו מעין שביתה שיש עמה קביעות. עבודת התנועה והמפלגה טלטלה אותו באמת “טלטלת גבר” עד אשר נמצא כמעט תמיד בתחנת-רכבת, כמעט תמיד בתקופת מעבר מתפקיד אחד לשני. והיה הדבר לפלא גדול איך הספיק בכל זאת לגדול ולעלות ולפרוש כנפיים בתנאים אלה. הוא התגעגע כבר למסגרת חיים ועבודה קבועה, לפחות לזמן ידוע, קצה נפשו בחיי צוענים אלה, אך האכזריות שבחיי תנועה ומפלגה לא נתנה לו מנוח. באותו קיץ נועדה לו עוד היאבקות קשה – בועידה השלישית של הסתדרות העובדים. הוא רצה להביא את מפלגת הפועל הצעיר לידי הסכם פנימי ושתוף עבודה הרמוני יותר עם אחדות-העבודה בשדה הפעולה ההסתדרותית. במידה רבה עלה הדבר בידו. זאת היתה כבר הכניסה לתקופת האיחוד החדשה, אשר מצאה את סיומה לאחר שנתים ימים. ועידה זו עצמה היתה עוד רבת התנגשויות פנימיות בין שתי המפלגות, וארלוזורוב עומד בראש המערכה של הפועל הצעיר. הוא נואם בועידה נאום בקורת חריף על ההנהלה המשקית של ההסתדרות. זה היה יום תמוז לוהט, באולם התערוכה צפיפות וחום מחניק, ארלוזורוב עולה על הבמה כששרוולי חולצתו מופשלים, צוארו חשוף, ומשהוא מתחיל לדבר מתחילה הזיעה ניגרת מכל גופו. בראשונה עולים כתמים לחים על חולצתו, אחרי כן היא נדבקת כולה לגופו ומתחתה ניכרת כל תנועת השרירים המתמתחים ומתכוצים ורוקדים עם קצב נאומו. והקהל מאזין, ברובו הגדול הוא מסכים לדברי הבקורת, אך קיים עוד החיץ המפלגתי, וקריאות בינים עפות לקראתו, הוא קולט אותן אגב שטף דיבורו ועונה מניה וביה למשסעיו. הוא יורד מעל הבמה שטוף מים כולו כאילו עלה מן הרחצה. באותו יום בצהרים רועשת האדמה בא"י, וחברים אומרים לו בהלצה: “אתה הרגזת היום מוסדי ארץ בנאומך”.

מיד לאחר הועידה – נסיעה לקונגרס הט"ו בבזל, הקונגרס שנסתיים בבחירת האכזקוטיבה של סקר. המפלגות האזרחיות מתנגדות לשתוף השמאל בהנהלה, רוצים לבחור בהנהלה של “קונסולידציה”, ואף על פי כן מסכימות הן כולן לבחירת ארלוזורוב לתוך הנהלה זו. סיעת העבודה פורשת מהנהלת סקר, אבל ווייצמן אינו רוצה לוותר על עבודתו של ארלוזורוב, אומר ליצור מחלקה פוליטית-כלכלית מיוחדת בלונדון אשר ארלוזורוב יעמוד בראשה. הדבר אינו יוצא לפועל. בינתיים מחליט הועד הפועל של ההסתדרות לשלוח את ארלוזורוב לאמריקה – למגבית האגודות המקצועיות – והוא מכין את עצמו לנסיעה זו.

הנסיעה השניה לאמריקה עומדת להיות שוב אחת מתחנות-ההכנה החשובות שבפרשת חייו ופעולתו של ארלוזורוב, אולי התחנה החשובה ביותר³. הוא מכין את עצמו הפעם לשהיה ממושכת שם. הוא רוצה להגשים את אחד התפקידים, שראה בו כל הזמן נקודת-מוצא לתקון המצב בציונות האמריקנית: לבוא במגע עם הנוער היהודי הדובר אנגלית, לעבוד בתוכו ולחנכו לקראת ציוניות בריאה ואחראית, אשר תירש את מקומה של זו הקיימת עתה, והשטחית, האכולה אמביציות ואינה מסוגלה כבר לשום פעולה בעלת ערך. בינתים חלה גם תמורה בחייו המשפחתיים, והוא נוסע לאמריקה בלוית חברתו סימה אשר בא אתה בברית הנישואים. שנתים ימים כמעט הוא עתיד לשהות שם. בתחילה הוא משתתף בועידת מפלגת ה“התאחדות” באמריקה, ומנסה מחדש לעשות את המפלגה מנוף לתיקון המצב בציונות האמריקנית. אחרי הועידה הוא עובד במגבית, עובר את ארצות הברית ואת קנדה לארכן ולרחבן, עם גמר המגבית הוא מתמסר שוב לעבודת צעירי-ציון-התאחדות. המפלגה הציונית הרשמית ממשיכה עדיין בתכסיס שלה, היא עוברת עליו שוב בשתיקה, בשבילה אינו כלל במציאות. ארלוזורוב פונה אליה, מבקש שישתפו אותו בעבודה הציונית, שיתנו לו הזדמנות להרצות בתורת ציוני פשוט מא“י, ללא כל סטטוס רשמי – אינם שמים לב לבקשתו. אבל הוא פורץ לו בכל זאת שבילים לפעולה על אף התנגדותה של ההסתדרות הציונית הרשמית. הוא בא בקשרים עם אגודות הנוער הציוניות וגם עם האגודות הבלתי ציוניות של בני-נוער יהודי דוברי אנגלית, הנוער המתלמד, האקדמי: “אבוקה”, “יהודה הצעיר”, “ישראל הצעיר”, “מנורה” וכו'. זה היה נסיון ראשון של מגע ציוני רציני עם נוער זה. להסתדרות הציונית האמריקנית לא היתה כלל גישה אליו וגם לא היה בקרב הנוער הזה יחס של כבוד למנהיגיה. ארלוזורוב מושך את לבו, משפיע, רוכש לו בקרבו מצדדים ואוהבים רבים. ביחוד אמיצים קשריו עם הסתדרות “אבוקה”. היא בוחרת בו כחבר הנשיאות שלה. ביתו בניו-יורק הוא בית ועד לחוגי-הנוער האלה. הוא מרצה אצלם ומנהל שיחות על שאלות שונות באגודותיהם, ומקיים את קשריו עמהם גם לאחר שעזב את אמריקה. הוא ניגש לפעולה ספרותית חנוכית, מתחיל להוציא שורה של חוברות באנגלית בשם “The Young Jew " ביניהן מאסף בשם “החלוץ”, חוברת על הרצל, המאמר “יסודות” של שלמה שילר ועוד. מיסד סמינריון למדריכים בשביל חדשי הקיץ, מסדר “מחנה” במקום סמוך לניו-יורק, הוא מתישב שם יחד עם משפחתו – והמקום נהפך למרכז של עליה ב”סופי השבועות” בשביל הנוער.

באמריקה הוא מתעסק גם בהשגת סיוע חמרי וסיוע פוליטי לציונים הנרדפים ברוסיה. באמצעות היו“ר של “אבוקה” הוא נפגש עם הסנטור בורה, ראש ועדת הסנט האמריקני לעניני חוץ, אשר עמד אז בראש המו”מ בין אמריקה ורוסיה. הוא מגיש לבורה תזכיר בשאלה זו, משוחח עמו בושינגטון וחושב להמשיך את הפעולה הזאת. הוא מנצל את זמן שהותו באמריקה ללימודים, משכלל וממלא את ידיעותיו בלשון האנגלית, בדיבור ובכתב, ומגיע בה לשלמות גבוהה ביותר, ממשיך בחקירת תולדות ההתישבות בארץ הקלסית של התישבות זו. מתחילה חשב להתקשר עם האוניברסיטה של קולומביה לשם עבודה מחקרית במקצוע זה, אך הדבר לא יצא לפועל. הוא עובד בספריות, בודק תעודות ומקורות, וכשעובר אגב נסיעתו את המקומות שבהם נתגלתה ביחוד הדרמה של תהליך התישבות זו – הוא חוקר את השתלשלות הדברים על המקום. גם המחקר שלו ב“טכסיסי המפלגות הפוליטיות” – הוא פרי התקופה הזאת. לציונות האמריקנית, לבקורתה והצעות לתקונה – הוא מקדיש חוברת מיוחדת באנגלית, אשר נשלחה בתורת תזכיר פנימי לחברי הועד הפועל הציוני; לשאלת היהודים באמריקה – מוקדשים המכתבים הנפלאים שלו “ניו-יורק וירושלים”, שלא זכה לסיימם.

מאמריקה הוא שב לציריך, לקונגרס הציוני הט“ז ולועידת היסוד של הסוכנות. הוא נעשה כבר לחלק אורגני של הכינוסים הציונים המרכזיים ולאישיות הבולטת בהם ביותר אחרי ווייצמן. בקונגרס זה הוא מועמד ריאלי להנהלה הציונית, אך בסיעת ההתאחדות מתפלגות הדעות – עוד לא הגיעה שעתו! הוא נבחר לועד הפועל ולועד המנהל של הסוכנות. וכשהוא מכין עצמו לנסוע לאסטוניה, להנפש קצת אחרי שנות טלטולים ועבודה מאומצת, – מוצאת אותו הידיעה ע”ד מאורעות אב בא“י. בלונדון הוא משתתף בעבודה הפוליטית של הימים הנבוכים והרוגשים האלה – ושב לא”י בערב ועידת האיחוד ויסוד מפלגת פועלי א"י.

מתחילה שוב בשבילו תקופה של עבודה מאומצת, נפתולים וטלטולים רבים. הוא נכנס לעבודת המפלגה המאוחדת, נמסרה לידו עריכת הירחון “אחדות העבודה”. החיץ האחרון נפל, נפתחה לפניו תנועת הפועלים כולה, נתגלה מרחב חדש של עבודה ושדה-השפעה. הוא מתחיל בונה את הבמה הספרותית והפובליציסטית החדשה, מרכז סופרים ועובדים, עובד בעצמו עבודה ספרותית אינטנסיבית, צמוד לשולחן עבודתו עד שעה מאוחרת בלילה. באשר הוצאות ביתו וצרכי משפחתו הם גדולים מכפי השכר שהוא מקבל במפלגה, הוא עובד עבודה נוספת, פובליציסטית ותרגומית, ממשיך בכתיבת הספרים והמחקרים שהתחיל בהם. בינתים באה ועדת שאו, מתחילה פרשת תזכירים, ישיבות ודיונים במפלגה, ואחרי-כן “הספר-הלבן” של פספילד ומתיחות פוליטית חדשה. הוא חשב לכל הפחות עתה להתמסר לעבודה קבועה, לשבת זמן מה במקום אחד, להמשיך ולבנות את אשר התחיל – והנה קפץ עליו שוב רוגזה האכזרי של תביעת התנועה והענין הציוני. הוא נעקר שוב, נשלח ללונדון, שוהה שם חדשים, משתתף באקטיביות בועדה הפוליטית שנוצרה אז בראשותו של ווייצמן. משקיע מכשרונו ומתבונתו הרבה בפעולה המכוונת להתרת הסבך ולמניעת הסכנות המתרחשות, יושב כ“מסתכל” במו“מ של ועדת הקבינט, נואם בקלוב האנגלו-א”י, מתודע לרשות המדינית, למנהיגי תנועת העבודה הבריטית, קושר קשרים ועושה רושם אדיר בידיעותיו, ברוחב בינתו ובסגנון דיבורו על האנשים שעמהם הוא נפגש.

כששב לא“י הוא כבר מנהיגה המדיני המקובל והנערץ של תנועת הפועלים הא”י. לעבודת העריכה של הירחון “אחדות-העבודה” הוא שב עתה רק באופן ארעי. בכל פעם מטילים עליו תפקיד חדש ושליחות חדשה. והנה שוב סיר הופ-סימפסון ושוב תזכירים, והנה ישיבת הועד הפועל הציוני וישיבת הועד המנהל של הסוכנות, ושוב נסיעות. בינתים ערב הקונגרס הי“ז; הוא מאיים להיות קונגרס חמור. ואחרי-כן הקונגרס עצמו בבזל, אחוז רוח-עועים של אופוזיציה ונוסחאות ל”קביעת המטרה הסופית". ארלוזורוב על במת הקונגרס, מביא לידי גילוי את כל ברק רוחו וכשרונו, מנסה שוב להכניס את הדברים לתוך מסלול של אחריות, של שכל-ישר, של מעשה תכליתי. הוא מזהיר על הבמה, כובש ומכניע את הקונגרס. כשיורד מעל הבמה, הוא מקבל פתקה מווייצמן, שתוכנה הוא בערך כדלקמן: “אני מאושר וזאת היא נחמתי היחידה בעצבון הקונגרס הזה, שקם בך מנהיג גדול-כשרון ורב עתידות לתנועה הציונית”. וכשפוגש בו ביאליק אחרי הנאום במסדרון הקונגרס, הוא מתנפל על צוארו ומנשקו לעיני כל הקהל. אך כל זה לא שינה את מצב הדברים בקונגרס. הסיוט הלך ונמשך ומתגלה בצורותיו המכוערות ביותר. ארלוזורוב עובד עבודת פרך בועדה הפוליטית ובועדה המתמדת. הוא עומד עתה להבחר להנהלה, אך מעולם לא חשב להכנס להנהלה בלי ווייצמן, שאליו הוא קשור ואותו הוא מעריץ. עתה מעיק עליו הדבר, ובאותו בוקר שלאחר ליל שמורים, כשבא ווייצמן להפרד מסיעת העבודה וארלוזורוב דיבר אליו מלים מעטות אך רוטטות מרוב התרגשות פנימית, ווייצמן נשק לו וברכו בהצלחה על דרכו, – לא יכלו גם המשקפים הגדולים של ארלוזורוב להסתיר את הדמעות שבעיניו.

ז

עתה מתחילה התקופה האחרונה בפרשת חייו של ארלוזורוב, המזהירה, אך קצרה ביותר, עם סיומה הטרגי כל כך. בדרכו מבזל לא“י השתתף עוד בקונגרס של האינטרנציונל הסוציאליסטי והרצה בועדת האינטרנציונל על שאלות ההתישבות. כשבא לארץ נפגש מיד בהתנגדות האופוזיציה, אשר פצחה במקהלה לקראתו: “רק לא ארלוזורוב!” הוא נכנס עוד לתחום שלטונו של צ’נסלור וזוכה לקבל מידיו את כוס המרורים האחרונה שלו: את שלוש מאות הצרטיפיקטים. אחרי כן בא חילוף הנציבות. בפגישתו הראשונה עם הנציב החדש נקשרו ביניהם יחסי ידידות אישית. הרכבו האישי והרוחני של ארלוזורוב, שבו נתמזגו שלוש התרבויות, שינק מהן והיו אצלו לאחדוֹת, התרבות העברית, הגרמנית והאנגלית, – נהפכו לשפעת חן וקסם, אשר היה בה כדי לצוד את לבו של סיר ארתור ווקופ. ההיכרות והידידות הלכו הלוך והתפתח במשך הזמן: הם נפגשו כאנשים שווים בערכם, אם כי שונים ומתנגשים לעתים קרובות במעמדות ובתפקידים הרשמיים. הידידות הזאת היתה שאַנסה פוליטית חשובה בפעולתו העתידה של ארלוזורוב. הוא נכנס לתוך תפקידו החדש במלוא מרצו וכשרונו, היה עתיד לפתח את כל סגולות רוחו ושכלו בעמדה אחראית ומכרעת זו לציונות אשר נקרא לשרת בה. הקוים הפוליטיים, אשר קבע זמן רב לפני כן לתנועה הציונית ולתנועת העבודה הציונית, האנליזות שלו למצב המדיני, התכניות שלו לתיקון המצב – כל אלה הגיעה שעתם להעמידם למבחן בשטח המציאות היום-יומית. התפקיד הראשון היה לנפץ את “החומה של זכוכית” או לעבור עליה, לחנך את האדמיניסטרציה הבריטית בא”י לציונות, לקרבה להבנת שאיפתנו ולהערכה נכונה של עבודתנו. הוא לא קיוה מעולם להשיג את המטרה הזאת במחי-יד אחד. היו הרבה מכשולים להסיר מן הדרך, היה סבל-ירושה ורוטינה נוקשה, – להתגבר על כל זה אפשר היה רק בצעדים אטיים ושקולים. והוא התחיל בעבודה זו, עפ"י שיטה ומתוך התמדה, ונפגש בדרכו במעצורים ובקשיים שהוא עצמו לא שיער אותם.

הוא ניסה לתקן את המעוות אשר התריע עליו כל הזמן: חוסר יחסים עם הפקידות הבריטית בארץ גם בשטח הבלתי רשמי. ביתו נהפך למרכז. כמעט מדי שבוע בשבוע נערכו בו מסיבות בהשתתפות הפקידות הגבוהה והקורפוס הדיפלומטי של ירושלים. הוא נכנס לתוך התפקיד הרפרזנטטיבי הזה, כאילו נולד בתוכו. תלבושת-הערב המדויקת הולמת אותו ולא ניכר בו אף שמץ של מלאכותיות, כשם שלא היה ניכר אז כשחבש את הכובע לקדש על היין או לברך על נרות החנוכה בבית אמו בברלין. הוא אומר כי ה- Res-Publica תובעת זאת ממנו ומוכרח הוא להסתגל. היחסים שבינו ובין הנציב העליון עשו אותו פופולרי מאד בין הפקידות, כולם רוצים להכיר אותו, ומשהכירו אותו הם באים לביתו לא רק כדי לקיים חובת ביקור רשמי, אלא גם מתוך הוקרה אישית ומתוך הענין שיש בקרבתו ובשיחתו. הם רואים לפניהם איש, שהם יכולים ללמוד ממנו דבר-מה, לשמוע ממנו איזו הערה מאירה ומחכימה גם בדברים הנוגעים באופן בלתי-אמצעי לתחום עניניהם ותפקידיהם, גם בהליכות המדינה הבריטית, גם בשאלות קולוניאליות וכלכליות וכדומה. שיחתו תמיד מבריקה ומושכת, בממגורות-הרוח שלו נמצאים המון כלים נאים ונוצצים, אשר גם האינטליגנטים ביותר שבין הפקידות משתאים אליהם. הוא בקי בכל הספרות האנגלית ובכל גנזי המחשבה והשירה שלה. שעות נמשכות השיחות האלה, והן חורגות מתוך הנימוס הנוקשה של יחסים רשמיים. אבל תמיד הוא משתמש בפגישות אלה כדי לכוונן אל מטרתו, להסברת עניני הציונות ומפעלה בארץ. ומשנסתיימה המסיבה הוא פושט את הפראק ואת כל התחמושת הרשמית ומתישב אל שולחן הכתיבה, אל התיקים והתזכירים עד שעות מאוחרות בלילה.

רבות הדאגות, רבה המלחמה וההיאבקות. יום-יום ושעה שעה. דברים קטנים דורשים טפול זהיר ורציני כדברים גדולים. בכל רגע עלולה להגיח איזו סכנה ובכל רגע צריך להיות מוכן לעמוד בפרץ. בשורה הראשונה יש למנוע מכשולים חדשים, לבטל גזרות מתרחשות. הוא היה אומר תמיד, שהוטל עליו להלחם “מלחמות חפירות”, שאין התקדמות ניכרת בהן, אבל הן שומרות על החזית מפני ההדיפה לאחור ומפני הפתעות. ואעפ"כ היתה ניכרת גם התקדמות רבה, נשתנו היחסים, פסקה במידה מסוימת המתיחות הפוליטית, הישוב והציונות התחילו לשאוף רוח, ואם כי עדיין לא בהרוחה, הרי בכל זאת לשאוף רוח. הוא פורץ דרך לעליה מחודשת, שאינה מספקת עדיין במידותיה, אבל עליה של רבבות; לאט לאט מתחילים גם מתנגדי ארלוזורוב לראות בו את האיש על מקומו. הוא פורק את נשק משנאיו במעשיו כמו מקודם בנאומיו על הבמה. הוא ער תמיד, עומד על המשמר, נלחם בעוז, בקומה זקופה, בהכרת הכבוד העצמי וכבוד התפקיד שהוא שליחו. הוא מונע כשלונות, סולל דרך להבנה הדדית ולאפשרות של כבושים פוליטיים חדשים בעתיד. במושב השני של אספת הנבחרים, כשהוא מרצה בפלינום ואחרי כן בועדה הפוליטית המצומצמת, הוא משתיק את האופוזיציה. אותו הדבר כעבור כמה חדשים בישיבת הועד הפועל הציוני בלונדון; ההסתערות, שהתכוונה נגדו, נמוגה, כמו במטה קסם. כולם מודים שאמנם כן, הוא עשה איזה דבר; הוא יודע את תפקידו.

הוא עובד ללא לאות. יום ולילה, יום ולילה. הוא מבלה לעתים את שעות השנה שלו באוטומוביל בין ת"א לירושלים. מבפנים, בתוך ההנהלה עצמה, יש מי שרוצה להכשילו, גם מבחוץ מתעוררת מדי פעם בפעם הקנאה להצלחתו. אבל הוא אינו נרתע. להיפך, זה מוסיף לו, עוז ותוקף בעבודתו. הוא נאבק עם כל המכשולים. הוא רוצה לכבוש ולהפיל עוד חומה חוצצת אחת, את חומת-המים של הירדן. בזהירות ובטקט רב ומתוך ראיה פוליטית רחוקה, הוא פורץ פרצים קטנים בחומה זו, מקשר קשרים, מכין את הקרקע, מרכז בידיו חוטים לפעולה. המצב הכספי של ההנהלה לוחץ ומדאיג יותר ויותר ואינו נותן אפשרות של פעולה ממשית ותכופה. המצב הזה גם מונע ממנו יכולת של פעולה מספיקה באותה חזית שהוא רואה אותה תמיד כאחת החזיתות העקריות, החזית הערבית – אך למרות הכל אינו מזניח אף לרגע גם שטח פעולה זה. יותר משגלוי בפרשת עבודה זו נסתר וגנוז עדיין. אחד החברים, שעבד עמו במחיצתו במשך כל התקופה הזאת, אומר בדברי הספד שבמשרדי הסוכנות היהודית בירושלים: “אותה הספרות הגנוזה ושמורה בתוך כתלי הבית הזה (הנהלת הסוכנות), הפזורה על פני המוני תיקים, המפוררת להמוני רשימות ופרוטוקולים ומכתבים ותזכירים וחבורים גדולים, אם היא תֵחָשֵף פעם וכאשר תחשף, ידע אז העולם היהודי, ידע העולם הציוני, ידע אויב וידעו אולי שופכי הדם – איך נלחם ארלוזורוב את מלחמת העם היהודי על אותה משמרת אשר העם היהודי העמיד אותו עליה, איך לא הכזיב ארלוזורוב את האימון שניתן בו, איך ענד זר של גבורה לעמדה הזאת ולכסא הריק שנשאר אחריו. כל עמידתו בחזית הזאת אמרה כוח וכבוד”.

ומבפנים – ידעה המפלגה וידעה תנועת הפועלים כולה, ששליח נעלה ונאמן לה במשמרת האחראית ביותר של הציונות. ירושלים היתה עתה מרכז הפעולה המדינית, גם מפאת הסמכות הרחבה וכוח ההכרעה המיוחד, שניתנו עתה לנציב העליון, וגם מפאת חולשת הרפרזנטציה הפוליטית הציונית בלונדון, בהעדר מתוכה ווייצמן. ארלוזורוב ניסה להשתמש במצב הזה ולנטות קוים פוליטיים רחבים יותר, מחוץ לשאלות השוטפות והטרדות היום יומיות. הוא לא נתן מנוח למפלגה. העלה לפניה מדי פעם בפעם שאלות פרינציפיוניות ותכסיסיות בדרכנו הפוליטית. אחת השאלות שהעסיקה אותו ביותר, ושהביא אותה לידי ביטוי ודיון גם בישיבות המרכז וגם במועצות המפלגה ובועידתה, היתה שאלת “המדינה הא”י בתקופת המעבר“. התערבות השלטון הא”י בחיים הכלכליים וההתישבותיים של הארץ הולכת וגדלה, אנחנו נותנים לה את האמצעים לכך, מן המסים והמכס שלנו היא צוברת עודפים גדולים והיא מבקשת לעצמה ומוכרחה לבקש לעצמה שטחי פעולה גדולים יותר ויותר. ומה חלקנו בכל אלה, מה השתתפותנו ומה היא הנאתנו? השאלה הזאת לא נתנה לו מנוח, והוא ניסה לקבוע דרכים לשתוף פעולה עם הממשלה בשטח זה.

בתוך תנועת הפועלים גדלה ההערצה אליו יותר ויותר. הוא קורן מסביבו בראַדיוס גדול. הוא חושב לא את חשבון השעה ולא את חשבון היום הקרוב בלבד, אלא את חשבון העולם של מפעלנו. הוא מנחש דרכי התפתחות, רואה קשיים גדולים שעלינו עוד להאבק עמהם; רואה גם את המכשולים העצומים המונחים, בסיטואציה הפנימית הנוכחית בציונות, על דרכו של איש הרוצה והיכול לפעול בדרך תכליתית ואחראית ואינו רוצה להגרר אחרי אבנטוריזם מדיני. כשמתקרבת תקופת הקונגרס הציוני הי“ח, הוא מדבר באופן רציני מאוד על הסתלקותו מתפקידו ועל שיבתו לעבודת המפלגה, לשם הכנתה והדרכתה לקראת תנופה צבורית ולקראת תנופה מדינית גדולה יותר. החברים אינם רוצים לשמוע. הם רואים בפעולתו הפוליטית את הפעולה המכרעת בשביל הציונות ובשביל תנועת הפועלים גם יחד. בינתים באה התפתחות הענינים בגרמניה, הוא רואה חובה לעצמו לנסוע אל יהדות זו ובעיקר אל ציונות זו אשר מתוכה יצא, ואשר הקדיש לא מעט מכוחו ומכשרונו לטיפוחה. הוא רואה גם את שעת הכושר לעשות מן המצוקה הזאת מנוף-פעולה בשביל הציונות. כשמדבר בשאלה זו בישיבת מרכז המפלגה, הוא אומר: “מטרת ביקורי בגרמניה היא קודם כל לעודד את הציונות הגרמנית, מלבד זה אעסוק בהצעות קונסטרוקטיביות שונות הדורשות בירור במקום: א) עורכי דין, רופאים, מהנדסים וכו' הרוצים להשאר במקצועם; ב) בעלי-הון; ג) סוגים שאין להם כסף; ד) נוער, סטודנטים; ה) אנשים הרוצים להיות פועלים ועוד. את הנוער מוציאים עתה מן ההכשרה, ועומדת שאלה אם להכניס במקומם אחרים או ליצור בשבילם אפשרויות-הכשרה בארץ. כמו-כן יש ברצוני לברר את שאלת הפעולה הציונית בגרמניה ותכניתה בעתיד. אעסוק גם בעניני העליה הכללית. אני רוצה לבדוק גם אם יש מקום למו”מ את הממשלה הגרמנית בשאלות שונות הנוגעות את יהודי גרמניה”. ובפעם השניה, כשנידונה השאלה הזאת, דיבר על “בדיקת האפשרות לארגן חברה-לליקוידציה למען אלה שרוצים להוציא את הונם מגרמניה במשך שנים”.

והוא נוסע. שוב מסע ארוך במשך זמן קצר על פני אירופה: גרמניה, אנגליה, צ’כוסלובקיה, פולין אוסטריה – מקום, מקום ועניניו. בגרמניה מו“מ עם ההסתדרות הציונית בשאלות העליה, בשאלות דרכי ההתישבות וההתאחזות של יהודי גרמניה בא”י, בשאלת “החלוץ”, בשאלת העברת ילדי גרמניה והנוער האוניברסיטאי לא“י; מו”מ עם ראשי היהדות בדבר הוצאת הון יהודי מן הארץ. ארלוזורוב מציע ליסד בנק ליקוידציוני – אנשי הממון מפחדים לרכז את כספם במקום אחד, פן זה יקל לשלטון היטלר לשים את ידו עליו ולהחרימו. ארלוזורוב מציע, שבראש הבנק הזה יעמוד אנגלי, ממונה מטעם הממשלה האנגלית. והוא נוסע ללונדון, מנהל שיחה בענין זה עם המיניסטר למושבות. המיניסטר נוטה להסכים לכך, מבקש מאת ארלוזורוב הצעת שמות של אנשים מבין חוגי השלטון האנגלי המוכשרים לדעתו, למטרה זו. ארלוזורוב קורא בשמות, אחד השמות מתקבל על דעתו של המיניסטר. באוסטריה, צ’כוסלובקיה, פולין – ישיבות עם מנהיגי ההסתדרויות הציוניות, נאומים באספות-עם לקראת הקונגרס. בגליציה המזרחית מקבלים מנהיגי הציונות את פניו בגסות הרוח הטובה עליהם, מזכירים את בואו בעתונם הרשמי באותיות פטיט, בין הידיעות ע“ד שכורים וגנבות, מלוים את הידיעה בהערה עוקצת בנוסח לבוב; אך הוא אינו שם לב לכך, נכנס לישיבה עם מנהיגים אלה, מרצה לפניהם על המצב הפוליטי, על שאלת יהודי גרמניה, נואם באספה פומבית מטעם המפלגה המאוחדת, וחוזר דרך וינה, לא”י.

חודש ימים, נמשך מסע אחרון זה. למחרת שובו, הובהל מרכז מפלגת פועלי א“י לישיבה, ביום ובשעה בלתי רגילים. זה היה ביום חמישי בבוקר בשעה תשע בערך, האנשים כוּלם עסוקים, איש איש בעבודתו – והנה השליך כל אחד את משלח ידו ובא לבית-המפלגה לישיבה זו. היה מוזר הדבר. כאילו משהו נעלם דחף אותנו למהר ולהחפז למסיבה משותפת אחרונה. עם ארלוזורוב. קשה תמיד לכנס ישיבת מרכז מלאה, גם בימים ובשעות שנועדו לכך מראש, והנה עתה הופיעו לישיבה כמעט כל חברי המרכז שבת”א ובירושלים. ארלוזורוב נשען ברגלו הימנית על כסא, מרצה בעמידה על פרשת מסעו, מדבר בפרוטרוט על המצב בגרמניה, על עלית היהדות הגרמנית לא"י, על פעולת העזרה למען יהודי גרמניה, על ילדי גרמניה, על שיחתו עם המיניסטר למושבות וכו' וכו'. הוא מגולל תכניות רבות, רואים בעליל שתוססים בו כוחות-דחיפה חדשים לפעולה. בחצות היום מוכרחים להפסיק את הישיבה, ארלוזורוב נוסע לירושלים, פגישה עם הנציב, מחר הוא נוסע עמו לכפר-הנוער בבן-שמן, הוא רוצה להשיג אצלו מספר של רשיונות לעליית ילדים ונערים מגרמניה מחוץ למכסת השידול הכללי – ומחליטים להמשיך את הישיבה ביום⁴ הראשון הבא…

ביום הראשון? התאכזר עלינו הגורל ונפגשנו עמו מוקדם יותר מכפי שחשבנו וקבענו אז… על יד מטת מותו… כאילו הפיח מי שהוא בשמש צהרים וכיבה אותו בעצם גבורתו כאשר מכבים את הנר. ומפליא הדבר: עתה, בשכבו כך ללא נוע, דומה קלסתר פניו לזה שנתגלה בקפצו מתוך קרון הרכבת בבואו בפעם הראשונה לארץ, צנום וחיור, רק המשקפים חסרים, והחיים חסרים בעיניו העצומות. אבל החיוך, אותו החיוך שרחף על פניו בבואו, כשהוא שופע חיים ונעורים ופורץ לקראת עלילת חייו הגדולה, מרחף על פניו גם עתה בצאתו, כשהוא מדוקר מעוונות הדור ונעטר זר הקוצים, שענדו לו מרעים על דרכו האחרונה.

(מבוא לכתבי ח. ארלוזורוב תרצ״ג)

---

אֱלִיעֶזֶר יָפֶה

מאת

יצחק לופבן

מת אליעזר יפה. עוד נר אחד כבה במנורת הקנים של תנועת הפועלים העברית בא"י. אבד אחד מיחידי הסגולה שלה, איש-העבודה ואיש-האדמה, הולך למישרים ומורה לצדקה, שהיה ממניחי המסורת החלוצית, בהתערותה הראשונה בעליה השניה, וגילם באישיותו הנפלאה את מיטב התכונות המוסריות, את הידיעה ואת המעשה, את המסירות ללא גבול ואת העקשנות הקדושה.

עשירת עלילות היא כברת הדרך, שעבר בה מאז עלותו ארצה עד שהתאכזר עליו גורלו והפילו לערש-דוי בעודו בעצם מתיחותו הרוחנית ופעילותו המעשית. תחנות יצירה מרובות ניצבות בדרך זו, שמהן אור וכוח לתנועת העבודה המחדשת בישראל: כנרת וסג’רה, יסוד ההסתדרות החקלאית בגליל, פעילותו ודרך השפעתו המיוחדת במפלגת הפועל הצעיר, שליחותו הצבורית ושליחותו החקלאית, “גן-הירק” ו“השדה”, שליחותו המדינית הראשונה מטעם הישוב באדמיניסטרציה הצבאית לאחר הכיבוש הבריטי, מקוה-ישראל, רעיון מושב-העובדים והגשמתו, פעילות ספרותית ענפה ומגוונת מאד, ואחרון, אחרון – “תנובה”, זו היצירה השיתופית הגדולה של צבור הפועלים החקלאי, ששמה נהפך למונח בין-לאומי, שהוא תיכן את תכניותיה, הניח את יסודותיה, היה מנהלה, מבססה ופרץ לה נתיבות.

אך מבין שפע העלילות, בוקע ועולה אליעזר יפה האיש, זה האיש היקר, שתום ותוקף, רוח שירה וחושי-מציאות מפותחים מאד חוברו בו יחד, שהליכותיו התרבותיות, דיבורו המלבב, נקיונו הנפשי, עיניו הטובות ומבנה שיניו המעיד על בעליהם כי הוא סלע מוצק, עשוי לבלי חת – העלוהו לדוגמא מחנכת לדור ולדורות הבאים.

(הפוה״צ, שנת ה-36, גליון 1–2, תש״ג)

---

אַרתּוּר רוּפִּין

מאת

יצחק לופבן

שעת בין הערביים. בקצה שדרת הערמונים הארוכה שעל שפת “אגם ארבע קריות-יערים”, הרחק משאון הקונגרס והמונו, במקום שרק טַיָלים מעטים מגיעים לשם, ובאין חוצץ ומפריע משתרע לו מקוה-המים הרחב, הנוצץ והשוקט, משובץ בתוך נוף הפלאים של ירק, הרים ואדמומית, ובצל התפאורה הנשגבה של “פילאטוס” ההר, על צוקיו ושיאיו הנישאים ­­­– יושב רופין לבדו על הספסל, עטוף נהרה כולו, נהרת המקום והשעה ונהרת היום הגדול, אשר רק לפני שעות מעטות הוא סיים אותו שם, מעבר השני של האגם, על במת הקונגרס, שאת ניצוציו הוא ממשיך כנראה כאן ביחידות.

זה היה במוצאי אותו יום, שבו הרצה רופין את הרצאתו המסַכמת לעשרים וחמש שנות ההתישבות בארץ; זו ההרצאה, אשר כדרכו של רופין היתה ממעטת דברים ומרבה מספרים, שלא היה בה לא כחל ולא שרק של מליצה, לא מעלות ולא מורדות של פתוס, שכולה דיסקריפטיבית, בנויה על צירופי עובדות ומעשים, על מאזנים, על מידות ומשקלות – ואף-על-פי-כן נתלוה אליה הפעם נעימה מיוחדת במינה, חגיגית ומריעה, אשר הפכה מספרים יבשים לחרוזי שיר ומכניקה משקית למשק כנפי-רננים.

היה זה יום גדול לקונגרס, לציונות, לרופין עצמו; זה היה חג היובל שלו. לא יובל העלילה. הוא עמד על הבמה גא וזקוף כלוחם ששב מנצח משדה המערכה, “עם המגן” כפי שהוא המשיל אז מן באם האשפרטאית המצוה לבנה – כבן אשפרטא, אשר קיים את מצות אמו. והוא העביר לפנינו את המלקוח ואת השלל, את השבי ואת הכיבושים של המערכה הגדולה והקשה הזאת במשך עשרים וחמש שנים: נקודות ישוב עובד שצמחו מן השממה, משממת הארץ ומשממת העם, צורות ישוב שיצאו שלמות ומחושלות מן האש-התופפת שהקיפה אותן; צורות משק שהוכיחו את קיומן על אף הלעג והשנינה של “מומחים” ו“אנשי המעשה” ציונים ובלתי ציונים; בקורת, שהמציאות הכתה אותה שוק על ירך; מאזנים עם רוָחים הגונים; כוחות קליטה שצמחו, רחבו והתפתחו מתוך המפעל הפורה והמפרה; יבולים שהועלו; פרות כבדות עטינים השופעות חלב; תרנגולות רבות תנובה. שלל רב, רתוק בשלשלאות של עובדות מוכיחות ומספרים מחכימים.

נצחה השיטה, זו שנאצו אותה תמיד, נצחה האסטרטגיה ההתישבותית שרופין היה המתחיל בה, פילס את נתיבה בהכרת הציונות כמו על אדמת א"י, ליווה אותה במעשה ובעצה, באהבה ובמסירות במשך חצי יובל שנים, דרך היאבקות קשה עם גורמים ממרים מבחוץ ומבפנים, עם כוחות אוביקטיביים כמו עם סוביקטיביים, עם האויליות של דילטנטיים כלכלים, שיודעים תמיד “יותר טוב”, עם הבקורת הקלוקלת, עם התעללות זדונית לעיתים – כבשה לה את נצחונה.

אותן הרגלים, שאצו תמיד לעזוב את אולם הקונגרס משהתחילו לדון בדברים של “מה בכך”, אין בהן לא סנסציות ולא “מעוף” מילולי ממריא שחקים, שזוחלים על גבי הקרקע, שהם קטנים, כביכול, ועמוסים עול כבד של חובות ואחריות – נחו הפעם בשלום על מושבן. שקט היה באולם, קשב רב ומתוח, תמהון והשתאות. והדברים התדפקו על הלבבות בכוח הוכחה עצום והשליטו את ההכרה, שאין זה חשבון העבר בלבד, שכאן בפרשה זו כבשונם של הציונות ומפעלה, שכאן הודאי שלה והאמונה בעתידה. ומי שידע כיצד נוצרה פרשה זו, באיזו מסיבות היא נוצרה ובאיזה קושי ויסורים נסללה דרכה במבוכת הימים והזמנים של קורות הציונות במחצית יובל-השנים האחרונה, אי אפשר לו שלא יעלה בזכרונו אותה שעת בראשית של רופין, אף היא שעה גדולה ומחוללת תקופה, כאשר על במת הקונגרס הציוני הי“א בוינה עמד האיש הזה והכריע את כף המאזנים בויכוח הממושך והיגע בין דורשי “התנאים” ודורשי “המעשים”, כאשר גירש (לכל הפחות להלכה ובצורה מושאלת) מן העזָרָה הציונית את השולחנים ומוכרי היונים, את מבקשי ה”מסחריות" העֲקָרה, את אלו שאמרו להעתיק את נסיונות הפרקמטיא הפרטית שלהם ואת הלך-רוחם העסקי אל פרובלימות ההתישבות בא"י.

“בראשית היתה הפעולה – ושם הפעולה: כנרת” – היתה אז הסיסמא של רופין, ובה הוא חינך וקידש את אנשי “ראש הגשר” הראשון, שעתיד היה להוביל לקראת הלידה השניה של הצינות לאחר מותו של הרצל. עתה הוא חינך וקידש את “ראש הגשר” השני – בין שני אלו נטוי הגשר עצמו, עשוי קשתות, קשתות, עמודים, עמודים, קורות, קורות, אשר כוחהעומס שלהם עבר כבר את תקופת הנסיון ואפשר לומר בבטחה: כאן היא הדרך הבטוחה לעבור גאולים!

וכשסיים רופין את הרצאתו במלים: “סיפוק מיוחד הוא בשבילכם, שהנכם עומדים זה שנים בראש הציונות, שזכיתם לשעה זו” – אמרנו כולנו בלבנו: מלבד ה“שליחים למסתופפים והצירים לאסופים” של תנועת הפועלים העברית שיושבת כאן, מלבד הד"ר יעקב טהון, חברו של רופין ושופו לעבודה זו, ומלבד עוד בודדים מבין השכבות הציונות האחרות, מעטים כאן באולם האנשים אשר לוו את המפעל הזה בהוקרה ובהודאה שלמה, אתה האיש, אתה רופין! וסיפוק גדול הוא לנו שזכית לכך יחד עמנו.

עתה במוצאי היום הגדול הזה, הוא יושב כאן יחידי על הספסל, צופה לתוך השלוה בחוגגת ומתיחד עם מחשבתו. האם שָלֵו הוא? פרק אחד נשלם, ואנו עומדים רק בראשית הדרך; מחר מתחיל הפרק בשני, ההמשך. והדרך עתה לא נעשתה קלה יותר משהיתה עד היום, המכשולים לא נתמעטו – והתפקידים גדלו ורבו ונעשו כבדים יותר. האם מנחש הוא ב“פילאטוס” אשר נכחו: תלול ונישא הוא, יש לעמול הרבה עד שמגיעים לשיאו – אך להגיע אפשר…

נפלא הדבר כיצד בא אלינו, דרכו היתה שונה לגמרי מדרכם של כל באישים בעלי שיעור הקומה, שהקימו לנו התנועה הציונית. לא נואם, לא מנהיג, לא איש-מדינה, הוא לא בא מן הרומנטיקה, לא מן המסורת, לא מן התרבות העברית, על עריסתו הציונית לא עמדו מאפו ומאנה, ושירת הלוי: “שם השכינה שכנה לך – והיוצרך פתח מול שערי שחק שעריך” לא רמזה לו בקסמיה ובגעגועיה העמוקים, הוא לא בא מן האגדה; מן ההגות והעלילה בא. מן ההלכה מן המחקר האנטרופולוגי, הכלכלי והסוציולוגי, מן המספרים הסטטיסטיים והבחינה החברתית.

הסוציולוגיה של היהודים בגולה – זו נול האריגה של פנלופה שעליה אורג הגורל היהודי את אריג-הרמיה שלו; ביום הוא אורג ובלילה הוא מתיר שוב את הארוג – ממרחקים חותר הגואל לביתו, ורק עם בואו יבוא קץ למשחק טרגי זה של הגורל הכבד והכוזב. כל סוציולוגיה יהודית אמיתית, שאינה מסלפת את העובדות במכוון ואינה מעקמת את המסקנות בזדון, מוכרחה להביא אל הציוניות. באשר כל מוצא אחר בדוי הוא וחסר תועלת. לפיכך היה ספרו של רופין “היהודים בזמן הזה” המסד המדעי הראשון, שנבנתה תחת חזון הציונות הממריא שנסך בו כוח כובד וחיבר אותו עם המציאות היהודית, הכניס בכלל את ידיעת המציאות היהודית לתוך תחום האורינטציה שלו. במלחמת הציונות עם תנועת ההתבוללות בישראל, היה זה הנשק החזק והקולע ביותר למטרה, באשר שירה וחזון היוו גם למתבוללים, היתה להם גם פובליציסטיקה ופילוסופיה בעלת רמה גבוהה – סוציולוגיה לא היתה להם. הכרת הקשר ההדדי של חיי היהודים, ושאלת קיום היהודים, לא כמסכת עיונית מופשטת, אלא כסיכום של עובדות חיים ומציאות – מזה התעלמו כל הימים.

היֶדַע והידיעה, ההתבוננות ושיקול הדעת, המוח המתכן והמחשב את חשבון העולם מן הגלוי אל הנעלם, מן הקרוב אל הרחוק, מן ההווה אל הבאות – באלה בא רופין אל הציונות; את אלה הטיל על כף המאזנים של הפרובלימטיקה הציונית. באלה בא גם לא"י, ובהם פרץ נתיבות לקראת המציאות היהודית החדשה. הספרים והמדע לא היו אצלו מעולם תורה לשמה; הם היו בעיקר תוכנות של אורינטציה לשם הפעולה המגשימה. “בראשית היתה הפעולה” – אך כדי לפעול ולבנות באופן תכליתי צריך לדעת כיצד ואיך, צריך ללמוד כיצד ואיך, צריך ללמוד את האסטרטגיה של הבנין, לדעת היכן החזית המרכזית שיש לבצרה ביותר, וצריך שתהיה אַמַת-מדה נאמנה ביד למען יהיה הדבר שאנו עושים בר-קיימא.

בציונות לא ידעו אז מה לעשות ואיך לעשות, וגם בא“י לא ידעו. היה תוהו ובוהו גדול גם שם וגם פה. שם תקופה של בין הזמנים, בין מות הרצל לבין המלחמה העולמית. תקופה של אפיגוניות, של רצון להבריק במדיניות גדולה, ללא כשרון וללא יכולת. כסף לא היה, ולא היתה גם ההכרה שאיננו, שחסר דבר-מה, זו היתה ציונות שאינה יודעת לשאול, לא ידעה את ערך הזמן במעשה הציוני ולא ידעה את ערך המעשה עצמו. רופין פתח לה: “הזמן קצר יותר מדי והמטרה דוחקת, כל המיליונים אשר יאספו אחרי כן לא יתקנו את אשר אנו מפסידים ע”י חוסר המעשה בא”י כיום“. וגם פה, בא”י, תקופה של בין הזמנים: הברון רוטשילד עמד מלדת; לתנועת חובבי ציון לא היתה בכלל ברכת שדים ורחם – ומה שילדו עד אז הספיק להתישן ולהתנוון מהר. ישוב יהודי חקלאי, שאינו יהודי ואף חקלאי איננו אלא במידה מעטה, מלחמת כיבוש העבודה, הסתובבה בתוך המעגל המכושף שלה, לאין מוצא ופתרון. אף כאן פתח רופין: כנרת, דגניה, מכשירי-התישבות חדשים, הוא פתח גם ליצירה העירונית היהודית. בלעדיו לא היתה תל-אביב מתיסדת אז; בשכבו על ערש דוי, חולה בטיפוס, בחום גבוה, הבין בכל זאת את ערך היצירה העירונית היהודית החדשה הזאת, לא בשביל להמציא מנוחה נעימה לבעלי “אחוזת בית”, אלא בשביל עתידו של העם היהודי – הוא נתן אז את הדחיפה המכרעת להגשמתה.

הוא ידע מה לעשות, תמיד ידע לומר דבר מתוך דבר. הוא הורה מה לעשות. בחקלאות ובחרושת, בארגון כלכלי ובפיננסים. הוא גם השכיל מכל מתלמדיו, כל רעיון טוב, כל דחיפה פוריה, מצאו אצלו תמיד אחיזה וסיוע. הוא, שהנהו לכאורה רציונליסטן כולו, איש המספרים והחשבון, ידע ויודע תמיד להעריך גם כוחות נפשיים, אמוציונליים, במערכת הבנין שלנו. הוא היה הראשון במנהיגי הציונות, אשר הבין את ערכה החלוצי והחברתי של התנועה הקבוצתית, שהחשיב וחייב את כוח היצירה הריאלי של תנועת הפועלים העברית, שראה בה את המשען הנאמן והעיקרי במעשה ההגשמה הציונית. לעתים קרובות מאד נעלם הדיסטנץ, שהוא תחם לעצמו, ונמוג השריון של איש המקצוע והמדע, הקוים הקפדניים של ארשת פניו, שכולם אומרים דיוק וכובד ראש, מתרככים, העינים ניצתות וגלי נפש עולים ושוקקים. הוא נעשה אפילו סנטימנטלי לפעמים.

את המדיניות אין הוא חושב למקצוע שלו – אך כשהשעה צריכה לכך הוא גם איש מדיני מצוין. פרק ימי המלחמה, לא ישָכח. הכל עמד להחרב. הארץ סגורה והופקרה לשרירות לב של משטר צבאי תורכי-גרמני אכזרי. הארץ רעבה. הארץ נאנקת תחת שוט הנגישות, המאסרים והגירושים. רופין עצמו מוגלה לקושטא. והשעה איננה שעת בנין, אלא שעת שמירת הקיים, מי יציל? בתוך הגירוש בקושטא התיצב רופין על המשמר הזה, על המשמר הכלכלי ועל המשמר המדיני של הישוב והציוניות. קשרי-הדרך של המלחמה ההרסנית, שמשו בידיו קשרים לקיים את הישוב הנתון במצור ובמצוק, לכלכלו, ולהצילו ע“י אינטרונציה מדינית מחורבן הנפש והרכוש. זה היה בודאי המשבר הקשה ביותר שעבר על הישוב היהודי בא”י מאחרי המשטר של אל-פריך, ומשרתו של רופין בקושטא בימים ההם היתה בודאי המשמרת הקשה והאחראית ביותר, שעמד בה מנהיג ציוני באיזה מקום ובאיזה זמן שהם.

*

ערפילים ניתלו על צוקיו העליונים של ה“פילאטוס”. ירדו הדמדומים. אורות לוצרן הועלו בשפע רב. רופין יושב עדיין על ספסלו ועיניו צמודות לנוף. וכשאני מסתכל בו מן הצד, באין רואה, אני משיח ללתומי את החרוז של ביאליק, על “ממעטי דברים ומרבי תפארת”, ההולם כה יפה את האיש היקר הזה. היום הוא סיכם פרק גדול בעלילת חייו, מחר מתחיל ההמשך.

האם לגשת אליו, להיראות לפניו, לברכו ב“ערבא טבא” ולומר לו משהו על גדולת היום הזה, על ערכו בשבילנו?

בעוד מספר ימים הוא מפליג מכאן. לאמריקה הדרומית. בים היהודי הרחב ישנן עוד תעלומות שהוא עוד לא חשף אותן. פנים אל פנים הוא מוכרח לראות את היהודים אשר על דרכיהם הוא תוהה ואת הליכותיהם הוא חוקר. מלבד זה: תפקידים גדולים, מאיצים: שאלת יהודי גרמניה – היא שאלה טראגית גם מבחוץ לקשר עם א“י. דרושה עזרה מהירה. א”י עצמה אינה מסוגלת לתת פתרון כה מהיר ודחוף. אפשר שיש עוד איזה שביל צדדי? הוא מנחש, כנראה, כבר עתה, את אשר הוא עתיד להביא משם. אין דרכים רבות להצלת ישראל. והדרך האחת שישנה – כמה צרה היא וקשה.

עננה עלתה על פניו.

*

רופין בן ששים? – הוא האנטרופולוג, יודע ודאי ששנים בכלל, זה ענין מופשט למדי. בכל אופן ענין יחסי. העיקר הם הכוחות הויטַלים. אצל רופין הם שופעים ומתחדשים. כה לחי!

(הפוה״צ, שנת ה-29, גליון 18, תרצ״ו)

---

בֶּרְל כַּצְנֶלְסוֹן

מאת

יצחק לופבן

בלעדי ברל. בלעדי האש היוקדת הזאת בתשוקת גאולה והתעלות למעמד ולעם. בלעדי מורה הדרך הנאמן והמוסמך, אשר שוליו מלאו את היכלה הרוחני והמעשי של תנועת העבודה העברית. בלעדיו, בשכול וביתמות, – שומה עלינו להמשיך את דרכנו.

בשכול וביתמות הננו ממשיכים כבר שנים. תוך טפח קצר של זמן, עתה על קירות בית התנועה גלריה מפוארת של אישים, שנעקרו מתוכה שלא בעתם. אם בידי אדם ואם בידי שמים ואם בידי המקרה המהלך באופל – וכל אחד מהם דבקו בשרשיו העקורים מהרגבים הפוריים ביותר של נשמת התנועה. ארלוזורוב, ביילינסון, אהרונוביץ', דב הוז – ועתה ברל כנצלסון!

מה היה? מה היה בשבילנו? מה היה לתנועה? מה חלקו בהנחת יסודותיה, בהצבת דלתותיה, בצמיחתה, בגידולה, בכוון דרכה, בעליתה ובהצלחותיה, בנשמתה הרוחנית, בדפיקות לבה היוצר, במעשיה התרבותיים, בכיבושיה החלוציים? – יבוא יום וכל זה יסוכם ויוערך כהלכה. רק אז יתגלה גודל הפרצה שנפרצה בתנועה ועוצם האבדה שאבדה לציונות ולעם העברי במותו החטוף.

עתה לא נרבה דברים עליו. הננו אוננים עדיין. כל שנאמר תוך אוננות ותוך התדהמה שירדה עלינו פתאום, יחסר ניבו. להעריך לא נוכל, להעלאת הדמות השלמה של האישיות הנפלאה בסגולותיה – לא נגיע. תוך דומיה הובלנו אותו למנוחתו העולמית, בדרך הארוכה מירושלים-תל-אביב עד שפת הכנרת. ללא הספדים וללא נאומים. הרגשנו שכל מלה אשר תוגד עתה תקצר מהכיל את אשר עם הלב – אך מתוך הדומיה הכבדה הזאת בקעה זעקת התנועה על אסונה.

עתה רק תוהים אנחנו על האפלה שהשתררה. שוב לא נראה אותו בקרבנו. נאלם דום איש השיחה השוקקת. רבת התבונה ועתירת הלימודים. נעצמו לעד העינים החכמות המשוטטות והמדובבות בלי הרף. שוב לא נבדוק את ענינינו לאור שכלו הבהיר ולא נבחון אותם בקרנים החודרות של כוח שיפוטו השקול והמהיר. שוב נבקש את הסמכות המכריעה והמנחילה בטחון – ואיננה.

כי איש הסמכות הגדול היה. דבריו נפלו תמיד בכובד רב על כף המאזנים. כמעט תמיד הכריע. כמעט תמיד נלחם בעוז ובתוקף על דעותיו, עד כדי הכרעה. כמעט תמיד שפע כוחות הוכחה נפשיים ואינטלקטואליים, עד כדי היותו הפוסק האחרון, החותם כל ויכוח ומנסח ניסוח סופי כל שאלה וכל ענין, שהדעות מחולקות בהם.

פלא יועץ! לא נעשה כמעט דבר נכבד בתנועה, בציונות ובישוב, בלי לשאול את פיו. מעולם לא שימש בתגא. אך מצודת רוחו היתה פרושה על פני שטחים נרחבים. עניני קרקע ועניני התישבות, עניני תרבות ועניני ספרות, עניני נוער ועניני חינוך, ענינים כלכליים וענינים מדיניים – את הכל ליווה וטיפח ויזם והניע והדריך, על הכל שפך מרוחו, מידיעתו העמוקה, מפקחותו, מחרדתו ומנאמנותו.

פלא לוחם! אחד מכינוייו הספרותיים היה ירובעל. הוא רב את ריב אלהי האמת של התנועה ושל הציונות נגד האלילים ועובדיהם, נגד ממעטי הדמות ומסלפיה, נגד נועצי החרבות בפרוכת ונגד כל המוסיפים מכשולים מבפנים על החתחתים המרובים הנתונים על דרכנו מבחוץ.

איש מלחמה היה כל ימיו. ומלחמתו – מלחמת קודש: על הצלת האומה שכליונה החרוץ בגולה היה ידוע לאנשי הרוח בקרבנו עוד זמן רב לפני טרבלינקה ואושבנצים; על א"י עברית, על קיבוץ גלויות ישראל, על יצירתה ואחדותה של תנועת הפועלים העברית ככוח בונה ומשחרר אדם ועם, על עצמאות מדינית, על נוער עברי, על אחדותו, על חינוכו וטיפוחו הרוחני למען יעודו במאבק העם על חרותו הלאומית ובמאבק תנועת הפועלים על חרותו החברותית והאנושית.

איש מלחמה היה, לא רק כלפי יריבים וממרים, כי אם גם כלפי ידידים וחברים ההולכים אתו יחד צמודים במצוות ובמעשים. זאת היתה מלחמה על גבורת היצירה החלוצית, על יתר היקף, יתר מאמץ ויתר זריזות בפעולה. מעולם לא נחה דעתו מן הנעשה ומן המוקם. מעולם לא שר הימנונים להישגים שהושגו. כל הישג היה בשבילו רק לנוח קפיצה להישגים חדשים מרובים וגדולים יותר. כל מכשיר חדש שנוצר, היה רק צבת לצבת חדשה. תמיד שאף ליותר, תמיד פרץ מן המיצר, תמיד היה דרוך מנוחה. תמיד דחק את הזמן והקץ.

תמיד לחם – וכלי מלחמתו: הרוח, הבטוי הנועז וכבד האחריות בכתב ובעל פה, החובק זרועות תרבות, זרועות תרבות עברית עמוקה ושרשית, אך גם זרועות תרבות עולם, רבת צדדים ורבת גונים.

נפרצה פרצה גדולה בחומתנו – והיא לא מהרה תסתם ותתמלא.

איך יהיה בלעדיו? – שומה עלינו להמשיך את דרכנו, את דרכו – גם לאחר מותו נרו יאיר!

(הפוה״צ, שנת ה-37, גליון 47)

---

אֵלִיָהוּ גוֹלוֹמְבּ

מאת

יצחק לופבן

א

שוב עלה המות בחלוננו. נפרץ פרץ גדול. פתאום נלקח מתוכנו, שלא בעתו ולא בעתנו, אחד האישים המרכזיים והפעילים ביותר בתנועה, בישוב ובציונות; אחד הנושאים בעול, תוך התמדה ומסירות-נפש, של תפקידים רבים, ראשונים במעלה וכבדים באחריות.

הוא צמח ועלה מתוך האטמוספירה החלוצית המיוחדת במינה, שנוצרה ע"י אותה קבוצת צעירים קטנה ונפלאה מן המחזור הראשון של הגימנסיה העברית הראשונה “הרצליה”, אשר סמוך לרדתה מעל ספסל הלימודים התחלצה לאקטיביזם ציוני, דבקה בתנועת הפועלים העברית, בעליה השניה, ופתחה בהופעתה מקורות יניקה חדשים ורעננים לעליה הזאת מבפנים, בעצם הזמן שנועדו לה ימי עמידה והפסקת היניקה מבחוץ, בעטיה של מלחמת העולם הראשונה.

תנועת הפועלים העברית, שהיתה קטנה מאד בימים ההם אך מפותחה למדי בחושיה הציבוריים, חשה בצמיחתה של קבוצת צעירים זו מראשיתה. בשבילה היתה שאלת פרי-הביכורים של הגימנסיה “הרצליה”, נקודת-הכרעה בקביעת ערכו הציוני של אותו מוסד למודים אשר שמו הלך לפניו כאחד הכיבושים התרבותיים הנכבדים ביותר של התקופה. אליה הגיע הד התסיסה של הקבוצה הזאת, אשר בעודה בין כתלי בית-הספר התמרדה לפרוץ את קליפת השיגרה ולשנות ממטבע שטבעו למענו להיות “דור ראשון לגאולה” רק כנושא תעודה אינטלקטואלית עברית בלבד – וזה היה לה מקור תנחומין ותקוה רבה. בארון הספרים של אליהו, היה שמור עד הזמן האחרון (בזמן האחרון מסרוהו לארכיון הועה"פ של ההסתדרות) הכרך העבה של שש שנות “הפועל הצעיר” הראשונות, אשר מרכז הפועל הצעיר הגישו בשעתו כ“מנחת זכרון” לבוגרים הראשונים של הגימנסיה. בדף ההקדשה, שנדפס בשער הכרך הזה באותיות מוזהבות, נאמרו הדברים הבאים שעודם רעננים כנתינתם, והם שמשו ללא ספק דחיפה רוחנית נוספת להכרעת דרכה של אותה קבוצה, שמתוכה צמח אליהו:

“חברים! ליום קבלכם את תעודת הבגרות שלכם, ליום צאתכם אל החיים להיות פועלים ונפעלים בהם, הננו מגישים לכם את מנחתנו זו: ספר זכרון למה שהרו והגו, הרגישו וחיו מיטב הצעירים בא”י במשך ששת השנים – זמן מקביל לזמן שאותו בליתם אתם בתוך כתלי בית-הספר.

צעירים אלו מהצפון הקר באו אלינו, ידי מורים אוהבים ומסורים לא טפחום, שמש ארצנו החמה לא לטפתם, סביבה עברית לא גדלתם – בנים חורגים היו לטבע, לסביבה ולחיים, על שכמם רבץ סבל הגלות של עשרות דורות, בלבם קננו צער, עלבון ומרירות, ואת דרכם, הדרך לציון, כבשו להם בדי עמל ובמלחמה פנימית יוצאת מגדר הרגיל.

בעלעלכם בכרך זה תופיע לפניכם הפרובלימה היהודית בארץ-ישראל ובגולה בכל עוקצה, בו תמצאו אנחות על תקוות שנכזבו, התעוררו ושוב נכזבו, גרודים בפצעי האומה האנושית, שאיפות ומאווים שלא יכלו למצוא להם את בטויים השלם, געגועים עזים לחיים אנושיים בארץ אבות, קריאה בלתי פוסקת להגברת הרצון לעבודה, להעמקת ההכרה בצורך העבודה ולאמונה בהצלחתה.

רבים הם כאן השמות שעליהם נחרתו שמות במסגרות שחורות – שמות קדושים שהשלימו במותם את הבטוי הבלתי שלם של שאיפותינו ומאווינו בארץ. דפים אלה ישמיעו לאזניכם אנקת חללים, שנפלו בהגינם על כבוד עמם בארץ מולדתם, והשבעה לאלה שנשארו בחיים, שלא ירָתעו לאחור מכל מיני פגעים ומכל מיני יסורים גופניים ונפשיים, ובלבד לכבוש להם – לנו עמדה בארץ מולדתנו!

ובשעה שאתם, חברים, סוגרים את דלת בית-הספר מאחוריכם, מתיצבים על פרשת-דרכים ושואלים: אי הדרך בה נלך? הרינו באים אליכם עם הכרך הזה בידינו ואומרים לכם – הנה הדרך בה תלכו!

כל כוחותינו צריכים להיות נתונים לזה, שמספר בני עמנו יגדל בארץ – וכל מי שהציג פעם את רגליו על אדמת ארצנו, אסור לו לעזבה ולוא אף לזמן!

התאמצות יותר מגדר הרגיל דרושה לנו עתה בשביל לגאול את הקרקע ולהתבסס בעבודה – וכל מי שמוכשר למלאות איזה תפקיד בעבודה זו ולוא אף במקצת, אסור לו להפטר ממנו.

ואתם, חברים, שגדלתם בסביבה עברית וחונכתם ברוח עברי, מי כמוכם מחויב להרגיש ולהבין את כל זה! על הצעיר העברי בן תקופתנו מוטלת אחריות גדולה, אחריות בפני הדורות הבאים, והחלק היותר גדול מהאחריות הזאת מוטלת עליכם חניכי ארץ-ישראל. לפנינו שתי דרכים: או שנוי ערכין גמור בכל דרכי החיים שלנו – ותחיה לאומית, או הליכה בדרך הכבושה מקדמא דנא – ומות לאומי. אבותיכם הרוחניים, הבילו"יים ידעו באיזו דרך לבחור; חברכם העובדים והשומרים עתה במושבות יהודה והגליל ידעו אף הם במה לבחור, עתה הגיעה שעתכם גם אתם, ואנחנו קוראים אליכם ממעמקי נפשנו:

ובחרתם בדרך החיים!

ובחרתם בחיי עבודה על אדמת אבותינו!"

לא כולם שמעו לקריאה הזאת. לא כולם בחרו ב“דרך החיים והעבודה”. אך קבוצה קטנה, ואליהו בתוכה, ואולי בראשה, שמעה ובחרה. וכיצד שמעה! – במלוא הקשב הנפשי; וכיצד בחרה! בחירה שלמה ומוחלטת, תוך תנופה מהפכנית, בכל רמ"ח אבריה ושס,ה גידיה. היא קיימה וקבלה על עצמה את צו הימים ההם, שנהפך לתוכן-חיים ולתכנית-חיים לדור ולדורות הבאים.

היתה בה בקבוצה זו הרגשת שליחות לפני-כן והיא גדלה עם שליחותה ועם יעודה. היא הוותה את ראש-הגשר לתנועת הנוער החלוצית הארץ-ישראלית. ממנה אנשי-עבודה, ממנה מורים בהתישבות העובדת, ממנה ראשי מקצועות בחקלאות, ממנה מנהיגים, ממנה מדינאים בשורה הראשונה של תנועתנו, התנועה הציונית והישוב. ממנה הטיפוס האנושי החדש, אשר המסורת הטובה של העליה השניה והחינוך העברי הארץ-ישראלי נתמזגו בה לתכונה מיוחדת, נועזת ואינטלקטואלית, יוצרת ועומסת תפקידים חלוציים ללא הפסק וללא רתיעה.

מדגניה מתחילה דרכו העולה של אליהו. בעליה זו מהגימנסיה “הרצליה” בתל-אביב, היתה, במנטליות של הימים ההם בארץ, העפלה חלוצית גדולה יותר מאשר בעליה מן הערים והעירות שבאוקראינה ובגליציה. "הדור הראשון לגאולה, הרגיש את עצמו קרוא למאבק ראשון וחמור על דרכי גאולה ועל ערכי גאולה, הסוגים במכשולים עצומים והחבויים עדיין במאווי הנפש בלבד. עבודה והגנה, יצירה והגנת היצירה – אלה היו שני היסודות העיקריים במאבק זה בראשיתו, והם נשארו וישָארו היסודות העיקריים גם היום וגם מחר. בחלוציות העבודה לא היה אליהו אלא אחד הממשיכים, אבל בחלוציות ההגנה, לא בזו של “השומר”, שהיתה אמנם רבת עוז ותפארת אך היתה מוגבלת בתחומיה, אלא בזו העממית, הכללית, הישובית, בזו שאנו קוראים לה היום “יצירת כוח עברי” להגנת עצמנו ולבטחון מפעלנו – בזה הוא היה אחד המתחילים, וסוללי הדרך, אולי המתחיל וסולל הדרך. בזה הוא היה גם הממשיך והמתמיד, המרחיב והמעלה, המחשל והמפאר, המארגן ונושא-הדאגה העיקרית בכל פרשת פעילותו הציבורית.

אך לא בזה בלבד. לא היה עניין ציוני וישובי, שאליהו לא לקח בו חלק פעיל. בשלבים הראשונים של פעולתו ראינו אותו יוקד בגבורה, באהבת-ציון, באהבת ישראל, ברצון התקומה העברית. הוא היה הראשון במתנדבים לכל התנדבות; הראשון למסתכנים בכל סכנה; הראשון למעפילים בכל העפלה. עוז-רוחו, שכלו הבהיר, אחריותו, שיקול דעתו ועצתו הנבונה, עשו את נוכחותו הכרחית בכל מקום שצריך היה להניף משא כבד, אם בשטח המדיני ואם בשטח הארגוני והחברתי. לפעמים היינו צוחקים בינינו למשפט-הדימוי הזה שהעלינו אותו לעתים קרובות: “נחכה עד שיבוא אליהו!”. אך לא היתה זאת מליצה גרידא. בצר לנו (ומתי לא צר לנו?) היינו מחכים לא פעם שיבוא אליהו גולומב. הוא היה המפתח להתרת בעיות מסובכות, פנימיות וחיצוניות. בדעתו ובעצתו ניתנה תרומה אינטלקטואלית חשובה מאד לקביעת דיאגנוזה ופרוגנזות, להגדרת מצבים שונים ולנתוחם.

הפשטות היתה מתכונת רוחו היסודית. דבריו היו גלויים. תמיד קרא את הילד בשמו הנכון; לא הסתתר מעולם מאחורי המליצה ולא הוציא את הפתוס שלו לבטלה. היה אצלו יושר-לב בלתי שכיח ביחסיו עם אנשים, לפיכך שמעו לו ונתנו אמון בו רחוקים כקרובים, לפיכך סמכו עליו ונוכחותו הנחילה מדה רבה של בטחון בשעת צרה ומבוכה.

כפשטות הליכותיו ופשטות דיבורו, היתה גם פשטות כתיבתו. בשנים הראשונות לקיומה של מפלגת פועלי א"י היינו שותפים בעריכתו של “הפועל הצעיר”. בלי להזניח את התפקידים המרכזיים האחרים, השקיע שעות מרובות של עמל בתפקיד שהוא עצמו בולע את יום העבודה המלא של האדם. באותם הימים עבדתי אתו תוך מגע קרוב ביותר. הוא היה איש של עבודה-חברית. לא זכור לי מקרה של חלוקי דעות בינינו. במדה שהיה תקיף בדעתו היה נאמן בעצמו ונעים בהליכותיו.

*

והנה כבה הנר אשר בער בלהבה גדולה משני הקצוות. לא היה דמיון בתוכנו לאינטנסיביות של חייו ופעילותו. דומה שאת כל הדרך הזאת, מאז ירד מספסל הלימודים עד יום מותו, עבר בנשימה אחת. תמיד היה מבולע ללא שארית בשליחותו ובדאגת שליחותו, יום ולילה, לילה ויום. ספק אם שהה פעם יממה תמימה בין כתלי ביתו הפרטי. תמיד בדרכים. בין תל-אביב לירושלים ועל פני כל א"י, ואף על פני שבילי עולם. תמיד נע, כאלו רצה לסמל באישיותו את תכונתה הדינמית של תקופתנו. פניו ומצחו היו חרושים זה מזמן רב תלמי-דאגה רבים ועמוקים. הדאגה – שום איש מתוכנו לא נשא אותה כמו אליהו. דאגה תוך אחריות רבה, שאין בה מקום “ישיחנה”, שהאדם מצווה להיאבק עמה ביחידות או כמעט ביחידות.

עתה הוא נח – מנוחה עולמית. את הירושה הרוחנית והמעשית שהנחיל לנו, את הדאגה הקדושה – הלואי שנדע לשאתה במסירות ובאמונה כפי שנשאה אליהו.

ב

עברה שנה לאחר מותו של אליהו גולומב, ולא היתה תקופה במאבקנו הציוני בארץ (והלא אנו נתונים במאבק מתמיד וממושך מאד) שיכולנו להרגיש באבדה שאבדה לנו, כמו שאנו מרגישים בתקופה הזאת. אלו היה חי אתנו עתה, אפשר שהיתה מאירה לנו התבונה במידה גדולה יותר, והיינו מוצאים את דרכנו ביתר קלות בתוך הסבכים החמורים שאנו נתונים בהם. כי הוא היה איש התבונה והאחריות. בהיותו אקטיביסט כל הימים, פעיל ומנהיג במערכת ההגנה העברית, אמיץ-לב, ראשון לכל שליחות שיש עמה סכנה ומסירות-נפש – לא היה כמוהו לזהירות ושיקול דעת פוליטית, הוא היה הדואג תמיד שאותו הקו הדק המבדיל בין אקטיביזם חלוצי לצרכי הגנתה והתגוננותה של האומה הנבנית בארץ, לבין הרפתקה מזיקה של פורקי משמעת לאומית לא יטושטש. נגד ההרפתקה יצא חוצץ מנעוריו. בעוררו את המריבה נגד הסתגרותו של ה“שומר” בשעתו ובתביעותיו להעמיד את ענין ההגנה תחת בקורת צבורית, היה הרצון להרחיק את הסכנה של הרפתקה האורבת לכל כיתתיות מסתגרת שאין עליה בקורת. במידה שדאג להרחבת הדרך, חרד מאד מפני השתבשותו. במדה שהיה כולו איניציאטיבה, כולו העזה, שופעת כוחות דוחפים ומניעים, היתה רגלו נתונה תמיד על דוְשָת-המעצורים, כדי להפסיק את המרוצה בשעה שהיתה עלולה להוציא אותנו משיווי-המשקל ולטלטל אותנו לאבדון.

הוא היה אמיץ-לב לא רק בהתיצבו נגד אויבים מבחוץ, אלא גם בהתיצבו נגד חברים מבפנים. השכל הישר היה בשבילו האבטוריטה העליונה. עליו אפשר היה להמשיל את הפתגם הידוע: “אהב את אריסטו, אהב את אפלטון – אבל את האמת יותר מכולם”. הוא לא חלק כבוד לרב, בשעה שהיה חדור הכרה כי הוא טועה בהתוית הדרך. הוא לא קיבל דברים מפיו של בר-סמכא הגדול ביותר, טרם בחן אותם בדעתו השקולה. רק את דעת הציבור קיבל, גם בשעה שהיה בניגוד לדעתו, לאחר שנאבק עמו קשה. הוא היה עצמאי במחשבתו ודימוקרטי בהליכותיו הצבוריות, אך תמיד היה מנסה בפרוז’יקטור של שכלו הבהיר להפיץ אור על כל שאלה שעמדה לדיון ולמצות עד תומה את מסקנותיה של כל החלטה שעמדה להתקבל.

הכוח היהודי בארץ שאליהו היה מיוצריו וממטפחיו הנאמנים, הוא אולי אחד הנכסים החשובים ביותר שקמו לישראל, מאחרי הפולמוס האחרון עם לגיונות רומי כובשי מולדתנו. אין זה רק כוח מבחינה פיסית, הנותן לנו אפשרות של התגוננות ועמידה בשער לפני כל פורע ומתנקש בחיינו וברכושנו, אלא זהו כוח מבחינה רוחנית, המעצב דמות של דור ישראלי, המשוחרר מאותו רגש של שפל-רוח בו נסחבו דורות ישראל אל מוקדי עולם השונים וששה מיליונים מהם למוקד הגדול ביותר שערכו לנו שונאינו בשנים האחרונות. היהודי הצעיר החדש אינו מכווץ שוב את כתפיו תוך פחד מפני שקץ קטן או גדול ואינו בא במחבואים בשעת צרה. הוא ניצב בראש מורם ובחזה מגולה נוכח כל סכנה, לעתים בלי כל נשק אחר מלבד הנשק הרוחני של הכרה עצמית והכרת זכותו לחיות כיהודי עצמאי במולדתו. היהודי הצעיר הזה מכפר על העלבון הממושך של שבעים דורות ומבשר צמיחה של חוטר רענן מגזע העתיק הזה, אשר עמד בכל סופות העתים ובקליפתו המרופטת חרותים עקבות של כל הרעמים והברקים שניתכו עליו.

עם כל שפע הברכה הצפון בדור עזוז זה, אורבת תמיד הסכנה מפני השתבשות הדרך, מפני חוסר איזון שבין האימוציונליות לבין התבונה ושיקול הדעת. וככל שאנו נותנים דעתנו על שאלה זו, אנו חסרים שוב את אליהו שהיה ממדריכיו ומכונני צעדיו.

(הפוה״צ, תש״ה, שנת ה-38, גליון 34–35, כרך ט״ז)

---

משֶׁה בֵּילִינְסוֹן

מאת

יצחק לופבן

לפתע נעקר מתוכנו משה ביילנסון, בעוד תפארת נעורים חופפת על שערות ראשו המלבינות, ובעוד חיוניות רוחו במלא אונה, שופעת ופורצת בהתקוממות הקדושה נגד גורל אומה דוויה.

הוא היה אחד מן השבים; אחד ממשולחי-הקן אשר מצא את עצמו חזרה לבית-אמא. והוא שב בכל נפשו ומאודו, ואשר הביא עמו מן החוץ היה תוספת עושר רוחני ומסורת טובה של תרבות הומנית. מעטים כמוהו, שעברו את הדרך הזאת, הגיעו כה מהר וכה שלמים אל המקור, ומעטים כמוהו נתאחו התאחות כה גמורה עם השורש, עד כי לא נודע שנותק פעם.

בשעור יכולת בלתי שכיח בפובליציסטיקה העברית התיצב על המשמר, כנושא דברה ומלחמתה של תנועת ההתחדשות והמהפכה בישראל. יום יום ראינוהו על המצפה, צופה לבית-ישראל, לציונות, לתנועת ההגשמה החלוצית; צופה קרובות ורחוקות, מזהיר ומרתיע, מבשר שמחות ומשיח יגונים, תובע, מבקר, מנתח, חושף מזימות וסכנות חיצוניות ומגלה נגעים פנימיים.

בטהרה נצב על משמרתו, בנקיון דעת ובישרות לב, בתבונה ובאחריות רבה. חדור אמונה גדולה בצדקת הענין שלו נדר את נדרו, שעליו נאבק ונלחם, מחונן בראיה בהירה של המטרה ובהגדרה של המושגים. הוא היה איש ההגיון והיה מותח לעתים את מסקנותיו כקוים הנדסיים; אך ניכר היה שמתחת להגיון זה הומה תמיד נפש חמה, רגשנית, סנטימנטלית. הוא היה לרוב שקט בשינונו, נמוסי בבטויו, אך מתחת לשקט החיצוני, געש פתוס כבד של לוחם אמיץ.

ששת חדשי המאורעות, העלוהו לאותו תפקיד נישא ואחראי של ה“תוקע בשופר” אשר עם הבונים והלוחמים שבנחמיה. אצל הנושאים בסבל, העושים במלאכה והמחזיקים בשלח, עמד הוא על החומה, משקיף על תנועת האויב ומזעיק את מדת הצדק והדין למלחמתנו המדינית. את חֳלִי הימים האלה הוא נשא ולמכאוביהם היה ניב נאמן. יום יום היה רושם את הטורים הקורעים שחקים במגילה השחורה של פשעי המאורעות, גורמיהם ומחולליהם.

ובאמצע המערכה הזאת, תחת נטלה הכבד והמפרך, נשבר הכד על המבוע, כרע נפל משה ביילינסון – ואיננו.

(הפוה״צ, שנת ה-30, גליון 9–10)

---

יַעֲקֹב זַנְדְבַּנְק

מאת

יצחק לופבן

א

הדברים שבכתב אשר כונסו, אינם אלא בני לויה לעבודה גדושה ומאומצת של יעקב זנדבנק בשדה הפעולה התרבותית בתוך צבור הפועלים במשך 13 שנה. התפקיד שיעקב זנדבנק ניצב לפניו, בשעה שנקרא לשרת את תנועת הפועלים בארץ, קודם בועדת התרבות המרכזית ואח"כ במרכז לתרבות של הסתדרות העובדים העבריים הכללית, הוא אחד התפקידים המסובכים והקשים ביותר בשירותי התנועה. כל ענף מענפי העבודה במנגנון ההסתדרות, הנתון לתהליך בלתי פוסק של צמיחה וגידול: ענפי הכלכלה, ענפי ההתישבות, הרפואה והקואופרציה, כל אלה הם מטבעות שמשקלם ניכר, שערכם מוסכם וקולם הולך ואפשר למשש את תועלתיותם ונחיצותם, ופרים ניתן לרַאֲוָה ולתפיסה בדיאגרמות ובמכשירי מדידה אחרים. מה שאין כן ענף הפעולה התרבותית; היא במהותה “מציאות מופשטת” בלשונו של ביאליק, שאין מידותיה קבועות ואין תוצאותיה ניתנות להתפס ולהסתכם תוך תחומי זמן, שבני אדם מסוגלים להקיף אותם בראית שנים מעטות או אפילו בראית שנים מעטות או אפילו בראית דור אחד. זאת היא עבודת הרוח, משא נפש למאור עינים ולהתעלות מוסרית של אדם ועם, אשר רק במרוצת שנים רבות מתחיל חותמה מבצבץ בדמות חייהם של כל ציבור וחברה.

כך דרכה של עבודה תרבותית בכלל. אך משנה קושי נוסף לה במציאות חיינו אנו ונוכח היעודים המיוחדים במינם, שהוצגנו לפניהם בארץ זו ושהוצג לפניהם במיוחד ציבור הפועלים. התהליך של קיבוץ גלויות, ההיתוך הרוחני של צבור, המורכב מיוצאי ארצות שונות ותרבויות שונות, המרת שבעים לשונות הגולה, שאנשים גדלו על ברכיהן, דבקו בהן במשך דורות רבים, אימצו אותן לעצמם כלשונות אם, בלשון העברית האחת, סיגולה של הלשון עצמה לצרכי תרבות חדשים – אלה הם בעיות ותפקידים, ששום פעולה תרבותית עממית אינה יודעת אותם.

יעקב זנדבנק היה אולי הראשון בתוכנו, שחרג ממסגרת השיגרה בגישתו לתפקיד שהוטל עליו. הוא נאבק עם הבעיות הללו היאבקות מרה, הוא נאבק עם ה“מה” וה“איך”, רצה לברר קודם כל לעצמו את מה אנו רוצים להשיג בעבודה זו ואיך אפשר להשיגו; הוא נאבק עם עצלות המחשבה ועצלות הלב בשטח זה, עם מציאות סוררת, שדחקה את השאלה הזאת לקרן זוית והפכה אותה לענין שמשלמים לו איזה מס קטן מפני הנימוס, אך בעצם אין מחשיבים אותו ביותר, ומכרים על פניו כל דבר גדול או קטון בשטח המעשי. במשך שנים ראה את עצמו כאחד, שהעמידו אותו על “משמרת נשכחה”. הוטל עליו לקיים את העבודה התרבותית מעוני, ללא אמצעים, ללא אטמוספירה רוחנית וללא עידוד צבורי. נסיונותיו מפעם לפעם להזיז את השאלה לתוך מעגל האור של חשיבותה האוביקטיוית, לא נשאו פרי רב. בתמורות העתים ובחליפות האַספֶקטים הכלכליים והמדיניים, שאנו נקלעים בתוכם, לא היינו פנויים מעולם לשאלה זו. תמיד היה משהו אשר הסיח את הדעת, אשר העלה על הפרק דברים, שנראו בעינינו חשובים יותר וראויים יותר לשימת לב. בימי משבר מחשבתנו רתוקה לשאלות השעה הכואבות והדוחקות, ובימי הרוחה הרי זאת זחיחות הדעת המופרזת, המונעת מאיתנו את האפשרות להעריך נכוחה את מקומה של שאלת חינוך העם והציבור בחשבון החיים והמעשה שלנו.

בסבלנות ובמסירות רבה עמד יעקב זנדבנק על “משמרת נכוחה” זו. בטוח באמתו, טיפח את הגחלת והפיח בה. לשלהבת גדולה לא הצליח להעלותה, אבל לאט לאט החלו להרגיש בחומה ובאורה. דברים שנראו בתחילה כאילו הם אובדים ללא הד, – הֵדם החל חוזר. גם בהסתדרות וגם בישוב בכלל החלה להוָצר אטמוספירה ציבורית מסביב לפעולה שהוא עמד בראשה. האדישות הלכה ונשברה. בהליכותיו התרבותיות ובדעתו הנקיה רכש לו זנדברק אמון יותר ויותר גדול ומצא מסילות גם ללבו של צבור הפועלים וגם לאנשים שהוא רכז מסביבו כשותפים בעבודה. הוא השכיל לחבב את הפעולה התרבותית ע“י כך, שנסך לתוכה הרבה מנטיות נפשו, מחיבתו למוזיקה, לאמנות מ”החדוה בדברים קטנים". במושבות הקים זנדבנק פינות אור וריכוז חברתי לצבור הפועלים זה, הנתון כל הימים באוירה של שממון נפשי ודכאון. החדר המסודר, המואר והמקושט בטעם צנוע, שימש לפועל, הנקלע תמיד בין חוסר עבודה לבין עבודה בלתי מספקת ובלתי משביעה, בית שבו נח קצת מקשיי רוחו, שבו יכול היה להפיג את עצבונו ואת רוגזו בקריאה, בשעשועים תרבותיים, בנשף, במוסיקה, בהרצאות וגם בלקח טוב, בשעורי לשון ולפעמים גם בשיעורי מדע. לפינות הרחוקות ביותר הגיע משהו מיפיפותן של הרוח, של האמנות, של הידיעה. בכלים מכלים שונים: מרצים, נשפים, חוגים, סימינריונים וכינוסים. הדינמיקה החלה לגדול והמצודה החלה להפָרש על פני שטחים רחבים של חיי ציבור הפועלים. אבל זה היה רק פרוזדור לאותו מפעל תרבותי רציני, שעליו חלם זנדבנק כל הימים, ומקוצר רוח וחוסר אמצעים לא הגיע לידי ביצוע אלא בהתחלות מצומצמות.

הוא נשא את נפשו להגיע לצורות יציבות יותר בעבודה התרבותית: חלם על “אוניברסיטה עממית”, על השכלה הניתנת לפועל ולאדם המבוגר בישוב, לא למקוטעין, אלא בשיעורים שלמים, על הכשרת שכבה נבחרת ומצוידת כהלכה של עוסקים בצרכי תרבות, או כלשונו, של “חלוצי התרבות העברית”. במועט הניתן לביצוע לא הסתפק מעולם; תמיד שאף להרחבה, לשכלול הצורה, להעלאת התוכן. הוא ניסה, ובמידה ידועה גם עלה הדבר בידו, לשתף בעבודה התרבותית בתוך ציבור הפועלים גם כמה מכוחות התרבות והמדע של האוניברסיטה העברית בירושלים. במאמרו על האוניברסיטה העברית, לרגל יובל העשור שלה, הוא תובע ממנה בכלל אורינטציה חינוכית-עממית-ישובית ושותפות אקטיבית בהתהוות חיינו הרוחניים בארץ. לא שדרש ממנה להתכחש לתפקידיה המדעיים, אלא ביקש להסב את תשומת לבה לתפקידים הדחופים של הדור הזה בארץ ישראל, “שהוא לא רק מדעי, אלא בעיקר רוחני. דורנו זקוק לאורינטציה רוחנית, לאור אשר יאיר את חיינו, ויחייב וילכד אותנו ויעצב אותנו לעם, לקהלה בעלת משמעת רוחנית פנימית, מרסנת ומקשרת”. לכן תבע ממנה, כי תחרוג מתוך המסגרת הנהוגה באוניברסיטאות אחרות, תחדור לתוך חיי הישוב, תיצור תאים, תאים על פני כל הארץ וביחוד בכפר, “תזרע גרעינים של עבודה תרבותית מעמיקה, יוצרת דעת קהל, מחייבת לביקורת ענינית, מחנכת, לוחמת באנרכיה ושואפת לאחריות לעבודתנו בארץ, כי זהו תפקידה ההיסטורי של האוניברסיטה ולא אחר”

בעית העליה, החדשה, הגדולה, שזרמה לארץ בשנים האחרונות בעיקר מאירופה המערבית, בעית קליטתם או הקלטתם התרבותית של פליטי מצוקה כלכלית ורוחנית אלה, אשר נעקרו מתוך הרגלי דורות ומתוך חיים תרבותיים זרים, שחשבו את עצמם מושרשים בהם ושוקטים על שמריהם – העסיקה מאוד את זנדבנק בתקופת חייו האחרונה. הבקורת שלנו כלפי העליה הזאת ביתה לעתים פזיזה ומופרזת. לא ירדנו לעומקה של בעיה זו, ולא נתנו לעצמנו דין וחשבון מנפתולי נפש והגוף, העוברים על אנשי העליה הזאת בדרך הסתגלותם למסיבת חיים חדשים, שנקלעו לתוכם, על פי רוב מאונס. זנדבנק ניגש לשאלה זו מתוך ידיעה ומתוך שיתוף נפשי עמוק וניסה לעזור גם בשטח ההסתדרותי וגם בשטח הצבורי הכללי. ה“סמינריון לעולי גרמניה ואוסטריה” שע"י התאחדות עולי גרמניה, אשר נפתח באיניציאטיבה של זנדבנק והתנהל על ידיו, היה אחד ממפעליו החשובים ביותר בשטח זה. הוא תלה בו תקוות רבות. לעתים ראה בו התחלה לאוניברסיטה העממית, שאליה נשא את נפשו.

ב

עבודתו הספרותית של זנדבנק בשדה התרבות וההשכלה, יותר משנועדה לשמש מטרה לעצמה, היא היתה, עבודת עזר, לכאורה, שבקשה למצוא נוסחאות בכתב למה שעלה במחשבתו תוך התעמקות בבעיה מורכבת ורבת פנים זו, בדומה לשרטוטי תכנית, שהאדריכל משרטט אותה למען תהיה לו לעזר במעשה הבנין; אבל כבר בשנה הראשונה לבואו ארצה ובנסיון הראשון שלו להעלות על הכתב משהו בשאלה הזאת, יש הנוסח היסודי בתפיסת התפקיד, כפי שהצטייר ברוחו של זנדבנק במאמרו “השכלה לגדולים”, שנדפס ב“הפועל הצעיר” בשנת תרפ"ו, הוא כותב: “אנחנו צריכים להביא לידי גילוי הוי חדש, וליצור חיי יום יום מחודשים, שהם נמצאים עכשיו על כף המאזנים בין חוסר צורה מצד אחד ופרזיאולוגיה מצד שני. לפנינו התעודה לברוא את צורת החברתיות החדשה, החל מהדברים קטני הערך עד הדברים כבדי המשקל ומרובי הערך.”

הדברים כאן הם רפויים עדיין בניבם וסתמיים מאוד בביטויים. במרוצת השנים נתעשרו במושגים, נתבהרו, קיבלו כוח כובד גדול יותר, ונתבלטו יותר על פני רקע המציאות. אבל כבר בנסיון הראשון הזה של הגדרה מקופל הרעיון העיקרי, אשר זנדבנק פיתח אותו אחרי כך חזור ופתח, ואשר שם אותו לקו ולמשקולת בתכניות עבודתו התרבותית. הוא גרס תרבות של חיים לאומיים, מעורה בסביבתה ההיסטורית, ששרשיה נעוצים בעבר, במקורות המפרים של העבר, ונופה נטוי כלפי עתיד אנושי וחברתי טוב יותר ויפה יותר. כאשר דיבר על “השכלה” לא נתכוון להשכלה פורמלית, לא ל“תורה לשמה”, לא “לפתוס ההכרה” של המאה התשע עשרה, אלא לטיפוח ערכין לאומיים ואנושיים ולהפרייתם, לחנוך האדם והציבר ולארחות חיים מהימנים, למתן אבוקה של אור בידיהם, אשר תאיר את נתיבם החדש במולדת. הוא היה בין המעטים אשר הכירו והרגישו, כי בעיות עיצוב חיינו, שאנו מרבים כל כך לדבר עליהן, בעיות היחסים הפנימיים בישוב ובצבור הפועלים, בעיות המזיגה והחיתוך של הפרודות השונות, אשר ב“קבוץ גלויות” זה, בעיות היכולת לחיות כעם, להתנסות כעם, לשאת באחריות כעם, להכריע כעם, – כל אלה הן בעיות של תרבות.

“החיים שלנו – הוא כתב באחד ממאמריו הראשונים – עקולים לדורות למטרה מסוימת, והמטרה היא לחנך את האדם, שרצון המולדת, הבריאה, העובדת, ימשול בה. זאת אומרת: הפרית ערכין דרך חידושיהם, להוריש את מה שאינו עובר בירושה אורגנית ולהכיר מה ניתן להעלאה ומה לעקירה”.

הוא דחף את הנסיון לזהות את תרבות צבור הפועלים עם “תעמולה”. בזו האחרונה ראה תחליף מַשלה, המחזיק את כף המאזנים של רוח ההמונים בתנודה מתמדת. התפתחות תנועת הפועלים בעולם בשנים האחרונות, התבוסות הגדולות שלה, חוסר יכולתה לעמוד בנסיון בשעות מבחן חמורות, מבליטות למדי את המשענת-קנה-רצוץ שבתרבות זו, שביסודה הונחה התעמולה בלבד. התעמולה – זאת היא כמות ולא איכות, זאת היא טכניקה, אך אין בה כוח יוצר ומיצב. מה שהיא כובשת אינו נכבש, מה שהיא קובעת אינו קבוע. היא בבחינת אילן ששרשיו מועטים ונופו מרובה, אשר כל רוח מצויה הופכת אותו. לא כן התרבות האמיתית, כפי שראה זנדבנק בעיני רוחו, זו שנהפכת לרכוש הנפש אצל היחיד והצבור, זו המיצבת ומאחדת גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה חברתית, זו היוצרת עמים ומעלה המונים למעשה אצילות, הופכת אותם לעדה, לצבור, מחדירה אותם באידיאה, עושה אותם למגשימי רעיון, לנושאי יצירת הרוח".

מבחינה זו הוא לא גרס גם תרבות מעמדית חד-צדדית. במאמרו “לקראת ועידת ההסתדרות השלישית”, בשנת תרפ"ז, הוא מתעכב בקצרה על פרובלימה זו ומנסה להוכיח, שאצלנו אין להציג את השאלה, כפי שמציגים אותם במקומות אחרים, “לשבור את הפריביליגיה של ההשכלה”, שהיתה לנחלת מעמד אחד בלבד, אלא “למצוא את התרופה לקרע הפנימי, שהתהוה בחיינו הרוחניים, מיום שתרבותנו הלאומית המקורית נפגשה עם הזרמים הרוחניים, ותוצאות הפגישה הזאת הן שליליות בשביל תרבותנו”. על התוצאות השליליות של פגישה זו חזר זנדבנק פעמים רבות במאמריו שפרסם במרוצת השנים. אולם הנימוק שנתן כאן לדחית התרבות המעמדית החד-צדדית – הוא כאילו פורמלי בלבד. לאמיתו של דבר (ובצורות שונות נתן ביטוי לכך בהמשך עבודתו הספרותית) היתה דחיה זו מבוססת אצלו על הכרה עמוקה יותר, על הכרה, שערכו התרבותי של כל “פרולטקולט” הוא מופרך מיסודו, באשר יש תרבות של אדם, של עם, ולא תרבות של מעמד, וכל תרבות אמתית היא ממילא תרבות של צדק, שויון וחופש, – היסודות הללו, שעליהם תומכת את יתדותיה תנועת השחרור הסוציאליסטית.

כשם שגרסו קדמונים “תורה-אור” כך גרס זנדבנק “תרבות-אור”. “אנו עומדים – כך הוא כותב בשנת תרפ”ז – בהתחלת מפעל ענקי. אנו רואים את התחלתו ולא את סופו. מהמפעל הזה צריך לצאת אור, אשר יאיר את הנתיבות של עמנו ויראה לו את הדרך, בה עליו ללכת. לתת לאור הגנוז את האפשרות להאיר – זהו התפקיד התרבותי שלנו. ואפשר למלאות את התפקיד הזה רק בדרך אטית ועקבית. לא ברעש אלא בעבודה מתמידה ושקטה, לא בתעמולה זולה, אלא בשיטתיות. לבנות תאים, תאים, לרכוש אנשים ועורר בהם הכרה תרבותית. העבודה הזאת קשה היא ושאלת האיך היא חשובה מאוד. אבל קודם כל צריכה לשלוט תפיסה נכונה של התפקידים והגדרתם".

כן, “בדרך אטית ועקבית. לא ברעש אלא בעבודה מתמידה ושקטה” – זאת היתה דרכו.

ג

תפקיד הדור, התפקיד ההיסטורי של התקופה – אלה ריחפו לפני עיני זנדבנק בכל מערכת חייו הרוחניים. כשדיבר בעניני תרבות, בעניני חנוך, בעניני הנוער או בבעיות חברתיות, היה זה המצפֵן אשר כוֹון את מחשבתו ואת הלך רוחו. השאיפה לנורמות חדשות באורחות החיים. להשליט מחדש את הסמכות הפנימית של הרוח ההומאנית ככוח קובע ומכריע בחיי האדם, עם וחברה – הועמדו בניגוד לאותה דמות נעוה וטראגית של התקופה הנוכחית, שבה המכאניות, התועלתניות והסמכות החיצונית ממלאות את כל חלל חייה. המוסר והאחריות המוסרית אשר לאנשי הרציונליזם הצרוף ובעלי הנוסח הדיאליקטי, שהיו בבחינת אבנים שמאסו בהם הבונים, הורמו אצל זנדבנק כראש פינה לכל אורינטציה תרבותית וחברתית. מצפון היחיד, האמונה בעולם-צדק-יבנה ובאדם הנולד לחירות ולשויון, והמסקנות המחייבות הנובעות מתוך אמונה זו – באלה בלבד ערובה נאמנה לכל חיי צבור וחברה מתוקנים. מכאן התיחשותו של זנדבנק על בעלי “הסוציאליזם שבאמונה”, קירבתו לגוסטב לנדואר, לתפיסת הסוציאליזם לא כתורה אלא כמצות המעשה, לא כמדע, אלא כמשא-נפש, כרצון, כהגשמה עצמית. הוא ראה את כל הטרגדיה של התקופה הנוכחית ב“ניהליזם המוסרי והרוחני” שהשתרר בה, בכפירה באידיאליזם, בהפקעת הרגש האנושי ובהשלטת האינטרסים האגואיסטים, היצרים, האלימות והטכניקה על פני כל. רק בראיה שטחית נראה הדבר שאפשר ל“גרש את האשמדאי ע”י בעל הזבוב“, שאפשר להניס מלאכי חבלה ע”י מלאכי חבלה אלה ע“י מלאכי חבלה דומים להם, כדי לשרת מטרה נעלה ביותר. אבל לעולם אין המטרה מושגת ע”י כך; היא מסתלפת ע"י המיתודה הדיאלקטית ומקבלת לבסוף אותה צורה נפסדת עצמה, שעליה הניפה את גרזינה. לפיכך מן ההכרח לשוב אל “המיתוס ההומאניסטי” כדי לחלץ את העולם מן המצוקה הגדולה שהוא שקע בה, ואל “המיתוס ההומאניסטי” אפשר לשוב רק בדרך של התחדשות רוחנית.

אצל זנדבנק קיבל “המיתוס ההומאניסטי” גם גוון דתי. הוא לא היה איש דתי במובן המקובל, לא העמיס על שכמו עול מצוות דתיות, אבל תפיסת העולם הבלתי-רציונליסטית מצד אחד והגעגועים אל מורשת-העבר הישראלית מצד שני, יצרו אצלו גם את הנהיה הנפשית אחרי האמונה במוחלט. אמונה זו נסכה אצילות מיוחדת בנפשו של זנדבנק, שמצאה את ביטויה גם בהליכות יחיד וגם בהליכות צבור, בצניעותו, ביחסיו הלבבים אל אנשים ובכובד האחריות, שבו מלא את התפקיד אשר הוטל עליו.

אוסף המאמרים ומסות של יעקב זנדבנק יוצא לאור בימים השחורים ביותר בקורות העולם. הברבריות חוגגת את נצחונה על פני מכתות התרבות האנושית. החזות הקשה שחזתה אותה קבוצה של אנשים המפוזרים בעולם, שעמהם נמנה גם יעקב זנדבנק, קמה ונהיתה בצורה איומה יותר מכפי שאפשר לשער. אלה שהזהירו חזור והזהר מפני סופה של התפתחות זו – קולם היה “קול קורא במדבר”. רוח העועים של האלהת המדינה והאוטוריטה החיצונית, שהשתלטה בעולם במקום הרוח ההומאנית, נהפכה לסופה איומה שעשתה את הצביליזציה על כל כיבושיה הנפלאים לקברם של נושאיה.

עתה אנו עומדים על עיי המפולת של חצי עולם ושל למעלה מחצי העולם היהודי, שהיה הקרבן הראשון של סופה זו. הוא היה מוכרח להיות הקרבן הראשון, באשר מכל עם אחר יכול היה העם היהודי להתקיים בתקופה של ברבריזציה מטורפת. בגלל מצבו המיוחד במינו משמש גורלו של העם היהודי מעין נס-הרוח לתרבות העולם מדורי דורות. בכל מקום ובכל זמן שגברה ידה של אותה ירושה רוחנית, שהעם היהודי נשא אותה בנדודיו הארוכים על פני נתיבות העולם, אפשר היה להן לתפוצות ישראל להתקיים באיזו מידה שהיא. אך כאשר “הניח משה את ידיו” גברה בכל מקום תרבות העמלקים, אשר הכתה את בית ישראל לרסיסים.

אין אנו יודעים כרגע אין ומתי יתנער העולם מחורבנו. אנו מאמינים, שיום זה לא יתמהמה לבוא. אך ברור לנו, שההיאבקות בין הברבריות לבין העולם של צדק ושל חופש לא תבוא לידי הכרעה אחרונה בשדה הדמים בלבד, אלא גם ואולי בעיקר, בשדה הרוח, ויהא לנו ספרו של זנדבנק שביב אור בימי אפלה ומצוקה אלה, ומורה דרך לקראת הבוקר החדש, אשר בעיני רוחנו אנו רואים אותו מפציע ועולה – מבין העבים הקודרים – לעמנו הדווי מאוד ולעמי העולם.

(מבוא לספרו של זנדבנק “בנתיבות תרבות”)

אנשי סגולה – שער שני

מאת

יצחק לופבן

---

חַיִּים וַיִצְמַן

מאת

יצחק לופבן

כאשר נקרא חיים ווייצמן במוצאי המלחמה הקודמת, לעמוד בראש התנועה הציונית, נראה היה לרבים מאתנו כי האומה הישראלית, שיצאה ממהפכת העולם ההוא קטועה ופצועה פצעים אנושים, הגיעה לפרשת-דרכה האחרונה בקורות ימיה רבות הסבל והנפתולים. לאחר שמצצה יהדות אירופה המזרחית את קובעת כוס התרעלה במשך ארבע שנים, אחרי הגירושים והנדודים והפרעות, לאחר שהחלק החיוני והנכבד ביותר ביהדות זו (יהדות רוסיה) נקרע מגוף האומה מבחינה רוחנית-לאומית, עלתה לאופק העתים אילת-השחר המבשרת פדות וגמול לעם נודד נצחי זה, שנשאר היחידי בין העמים שלא בא אל מנוחתו. היתה זאת שעת רצון גדולה, שערי השמים כאילו נפתחו לתפילת-הדורות של האומה; מה שהגו, הזו וחלמו דורשי ציון ומחשבי הקיצין במשך מאות בשנים, התחיל לקרום עור ולהעלות בשר וגידין במציאות המדינית של תקופה דינמית רבת תכונה ותנופה, אשר עמדה לשנות את פני העולם ולהציב מחדש גבולות עמים ומדינות.

אכן, היתה זאת שעת-רצון גדולה – והשעה הגדולה מצאה גם את האיש הגדול. כסאו של הרצל אשר נשא ריק במשך 13 שנה, קיבל מחדש, תוך חגיגיות רבה, נשיא ומנהיג, גדול עלילה ורב השפעה. שוב היה פה לעם, מוציא ומביא, נושא דברו וחזונו. שוב קם איש אשר נחה עליו רוח חכמה ותבונה מדינית, רוח עצה וגבורת-מלחמה. שוב התנשאו “השערים הגבוהים” של החולשים על גויים ועל גורל עמים בפני שליחה ומנהיגה של התנועה הציונית. ושוב היה שוקק לב העם לקראתו, כאשר שקק לקראת הרצל בשעתו, ואף היה עתיד במרוצת הימים למרר את חייו כאשר מירר את חיי הרצל.

בארגמן של ימי בשורה הופיע ווייצמן בראשיתה של אותה תקופה. בידיו היה הצ’רטר שהרצל עמל לשוא להשיגו. הצהרת בלפור, הופעת המשלחת הציונית בהנהגתו של ווייצמן לפני שולחן העמים, לפני ועידת השלום, ימי סן-רימו, נציב ראשון ליהודה, המנדט – כל אלו הוכיחו בעליל שאותו “קיר-ברזל” אשר נראה היה בעיני הרצל שאי-אפשר להתגבר מעליו ולחדור בעדו – התחיל לזוז. רק “קיר-ברזל” אחד לא זז – העם היהודי. במשכנות ישראל תקעו והריעו, ניחשו ניחושים בדבר הרכבו של המינסטריון העברי, גמרו את ההלל הגדול בבתי-כנסיות ובבתי-מדרשים, נכנסו מחדש לתוך אותה התלהבות רומנטית של ימי הרצל הראשונים, המנחילה ללא כל מחיר “תענוגות” שבהזיה, שבהמולה ציונית רבה, אך אינה מחייבת לשום דבר ומשאירה הכל כשהיה. פצעי המלחמה והפרעות שלאחריה, כאילו התחילו מגלידים ומעלים קרום-רמיה. תחושת שעת-המפנה הגורלית לא נמשכה זמן רב – ולמען יחוש את השואה הגדולה המתרגשת לבוא, חסרה לעם כל מידה נכונה של הערכה עצמית וכושר הערכה היסטורי. לפיכך שקע שוב בתוך השיגרה של הסתגלות ומצא לו תנחומין באשליות של זכויות לאומיות בגולה וכיוצא בהן. היחידים שזזו היה הנוער הציוני, הנוער החלוצי, אשר נהר לארץ מכל עבר, על פני הדרכים המשובשות והעקלקלות של מוצאי מלחמת העולם, ועמו אין מאומה, מלבד ידים נכונות לעבודה, משא-רצון ורצון העשוּי ללא חת. הוא התפרץ דרך שערי הארץ כשנפתחו קמעא והוא אשר התדפק עליהם בחזקה כאשר ננעלו בפניו. הוא אשר סלל מסילות ופנה דרך לעם, והוא אשר פרץ נתיבות למעשי התישבות נועזים ומפוארים בטרם היו קיימים התנאים המינימליים הדרושים לכך. הוא אשר קבע את העליה היהודית, את יצירת הכלכלה הלאומית ואת התרבות העברית כעובדות מדיניות ראשונות ועיקריות, והוא אשר עשה את הענין הציוני לתוכן חייו ולקדושת מאוויו, בהיותו מוכן למסור את נפשו עליו בכל עת. אצלו מצא ווייצמן את התשובה הכנה והמששית על שאלתו הנואשת: “עם יהודי – אַיֶכָּה?” העם כולו לא היה עדיין, אבל היו כבר בעין חלוצי העם, אשר ידם האחת עושה במלאכה והשניה מחזקת בשלח כשהשעה דורשת זאת, והם שנועדו להיות הכוח המגשים, התוסס, המניע והנאמן ביותר במפעל הציוני, הכוח שאינו יודע ליאות ואינו יודע מנוחה, הגדל ומרחיב תחומין, הצומח ומצמיח, עושה ומעשה, מניח יסודות ומציב דלתות ובונה טפחות. וכשנפגש ווייצמן עם התנועה הזאת, עם זו שהיתה בארץ משכבר ועם זו שהמשיכה לבוא, נכרתה ברית נצח בינה ובינו – כי על כן מבשר אחד היו ורוח אחת פעמה אותם.

“בלי אומר ודברים – העיד ווייצמן בהזדמנות אחת – הבינונו זה את זה, בגדוד ובעמק, בנהלל ובמרחביה ופה בקונגרס”. אין אנו יכולים לשער עד עתה כיצד היתה מתעצבת הפגישה של תנועת פועלי א“י עם הרצל אילו היתה קיימת באותו זמן. יתכן כי האינטוּאיציה הגדולה, שהרצל היה מחונן בה, היתה מביאה אותו ממילא לידי הכרת ערכה ותפקידה של התנועה הזאת בציונות, ואף הוא היה מוצא בה את השותף הנאמן לחזון ולבנין. אך יתכן גם שהמושגים שהיו שולטים אז בהירארכיה הציונית, היו מעמידים את תנועת הפועלים במחנה אחד עם ווייצמן, אם ב”פרקציה הדימוקרטית" ואם בברית אחרת, שהיתה מחייבת “אומר ודברים רבים” ואף מלחמה קשה מאד, כדי להתוות דרך מהימנת למחשבה הציונית ולמפעלה. על כל פנים, פגישתה של תנועת ביל“ו עם מנהיגי “חובבי-ציון” לא היתה פגישה של בעלי-ברית רעיוניים ושל שותפים ליצירה, ואף פגישת פועלי א”י עם האפיגונים של הרצל, היתה פגישה של מריבה ואופוזיציה בלבד. ציונות מגשימה, ציונות מחייבת, ציונות של קוּם ועלה, קום ובנה – ציונות כזאת נחשבה באותה תקופה כענין החורג מן המסגרת של התכלית המדינית וסותר את התוכניות הגדולות. אצל ווייצמן, כמו אצל רופין לפני כן, מצאה תנועת הפועלים הא“י את הכושר הנפשי והרעיוני לשותפות אמת בעבודה ובמחשבה ובכיווּן דרכה המדינית והמעשית של התנועת הציונית. אפשר לומר אפילו שוויצמן הקדים בזמן את תנועת הפועלים בכמה הנחות יסוד לדרך הציונות, עוד בימי “הפרקציה הדימוקרטית” וגם אחרי-כן, בראשית העליה השניה. אותה סינתיזה בציונות, שאינה משליכה יהבה על הפוליטיקה הגבוהה בלבד, אלא רואה בה את אחד המכשירים, אשר רק עם העבודה המעשית, עם העליה וההתיישבות ועם כיבוש עמדות בארץ, היא מקבלת משמעות רצינית – הוא היה מבשרה ומנסחה עוד קודם שנוסחה ונקבעה אצלנו. “את היחס בין העבודה המדינית לעבודה המעשית בא”י, אני רואה כמו את היחס בין חופרי מנהרה, המתחילים את עבודת החפירה משני צידי ההר, עד אשר הם נפגשים” – אמר וווייצמן בקונגרס השמיני בהאג. ואף לפני כן, עוד בימי הרצל, במכתבו הידוע אליו, ובדבריו בקונגרסים ובכינוסים ציונים, עמל ווייצמן בכל פעם להוציא את התנועה הציונית מן האיצטגנינות שלה, מן הפאסיביות והציפיה לנסים, ולהטותה אל דרך ההגשמה הבלתי-אמצעית. וכשנקרא הוא עצמו לעמוד בראש התנועה הציונית, בתקופה של מפנה מדיני גדול, היה זה טבעי ומובן מאליו ש“הבינונו זה את זה בלי אומר ודברים”.

*

כברת דרך גדולה למדי עברנו עמו יחד, אולי את הכברה הקשה ביותר בדרכה ההיסטורית של הציונות. עמו היינו בימי בשורה, בימים המתרוננים של תקוות גדולות ועלית-נשמה ציונית, והוא היה עמנו בחבלי ההגשמה, שהיו לעתים מרים וחמורים מאד. יחד תכנו תכניות, יחד בנינו, יחד דאגנו לבנין, יחד נשאנו בעול, יחד עמדנו בתהפוכות הפנימיות ובפני התהפוכות החיצוניות. ראינו אותו כשהחליף את אדרת הארגמן של ימי הבשורה בסרבל הפשוט של ימי המעשה. הוא שידע לקדם בתנופת רוח אצילה ורבת רושם את יום הגדולות, לא בז לקטנות, וידע לחשוף בכל פעם את הגדולות והנצורות הצפונות גם בו. העם הממרה, כבד-האוזן וקשה-הלב, הפך את מנהיגנו לשד"ר. כנגיד-עם הוא הופיע לפני מדינאי-עולם, ובתרמיל של מגביות סבב על פני תבל רבה, כדי להשיג את הפרוטות האחרונות והבלתי מספיקות תמיד לצרכי הבנין הציוני. “מירושלים ועד סן-פרנצ’יסקו”, כדבריו ומבוקרשט עד יוהניסבורג, עבר ושוטט בלי הרף על פני ארצות ומדינות, כדי לעורר, להאיץ, להסביר, לקרב ולפתוח את לבות היהודים בעולם להבנת ערכו המדיני של הבנין, של המעשה המגשים, להבנת הערך המדיני, הערך החזוני, הערך הגואל והמציל שבהחשת הבניין הזה והגברתו. לא פעם דפק לשוא על לבות ערלים; לא פעם נאבק מר עם דעות נוקשות, עם אידיאולוגיות של סרק, המנסרות כסופה או המנקרות כיתוש במוחות המשובשים של יהודים רבים. ואף הלבבות שנענו ונפתחו, כנקב של מחט נפתחו ולא כפתחו של אולם. היתה זאת דרך כברת-טורח ורבת עגמה ואכזבות, אך זו גם היתה הדרך היוצרת והפרודוקטיבית ביותר, אשר נתנה פרי מבורך וקרבה אותנו לא במעט אל המטרה. מה שהשגנו במשך חצי יובל שנים זה, מה שכבשנו, מה שבנינו, מה שהצלנו וגאלנו – בה ובזכותה בא לנו. בה ובזכותה נוצר בארץ-ישראל אותה ממשות ישובית עברית שישנה, אותו כוח התנגדות פנימית, שיאפשר לנו להתיצב בצורה היעילה בפני גזירות ומכשולים מדיניים ולהסיע לא פעם את הדלתות והבריחים ששמו עלינו מבחוץ, אותו כוח-עומס המקנה לנו את האפשרות לעמוד במבחן התקופה הזאת, רבת האסונות ורבת התקוות לישראל, ולשמש מקלט בטוח להצלת שארית הגולה היהודית, גם מבחינת הכושר המעשי ויכולת היצירה שנצטברו והתפתחו בארץ.

עמו היינו בקונגרסים ובכינוסים הציוניים. ראינו אותו בכל צבעי הקשת של סגולות רוחו המקסימות. ראינוהו כשהוא כובש לבבות בפשטותו, בעממיותו, ביהדותו הגזעית והמושרשת, בתרבותו הרחבה, בכוח ההוכחה שבדיבור הפשוט, הבלתי מאומץ והבלתי מעוקם, בהומור הנענה לו בכל עת, בחוט של חסד המשוח על פניו. ראינו אותו כשהוא פורק את הנשק מיריבו במלה אחת, במשפט אחד, במשל אחד, הקולע אל המטרה ולא יחטיא. אך ראינו אותו גם במאבק הפנימי, הקשה והממושך, עם מסלפי הדרך ומזייפי המטבעות של הציונות; עם אלה אשר התביעה להגשמה עצמית, למעשה ציוני מחייב, בונה ויוצר, נחשבה בעיניהם כהתנקשות בחירותם הפרטית; עם אלו שנשאו את נפשם תמיד לציונות עליזה, הדורה, מדברת גבוהה, בונת עולמות ומחריבתם בהבל שפתים, בנוסחאות ובפלפולא חריפא של פרשנות מדינית. עמו היינו במשברים הפנימיים, שהעלו אותם פעם בפעם אנשים וכתות, טרחנים וקנטרנים, אכולי קנאה ואחוזי עווית, שראו בווייצמן, כשם שראו בתנועת פועלי א“י, את המכשול העיקרי על דרכם למלוא את האמביציות החולניות שלהם ושאיפתם לשלטון ולשררה. עמו היינו במשבר הקשה ביותר בקונגרס הציוני הי”ז, אותו קונגרס אומלל, התקוע עדיין בזכרוננו כבתוך ערפילי סיוטים, כשגברו המצוקים על האראלים, ומעיינות תהום של שנאה והשמצה פרצו בו כלפי האיש, אשר נשא על שכמו במשך שנים רבות את מלוא האחריות המדינית והכלכלית של הציונות. וזכור לנו אותו הלילה, לפני ישיבת הנעילה של הקונגרס, כאשר נכנס ווייצמן לחדר-הישיבה של סיעת העבודה, חיוור ועייף, לאחר שבועיים של מלחמה בזירה זו, ובמילים פשוטות וקצרות הגדיר מחדש את היסודות האיתנים של עבודתנו המשותפת: “אנו היינו שני הכוחות היוצרים בתנועה!” ואף אנו קבלנו אותו בסערת התרגשות, כאשר שם בצוותא אחת אתנו אל אולם הקונגרס והתישב בתוך שורות הפועלים, לא על הבמה למעלה כי אם באולם למטה, לא כנשיא נבחר אלא כנשיא בחיר, כהגדרתו של בן גוריון. כולנו הרגשנו אז, שהברית בינינו חושלה ונתהדקה עוד יותר במבחן זה.

עמו היינו גם במשברים החיצוניים הקשים מאד, שעברו על הציונות ועל מפעלנו בארץ. ראינו אותו בגבורת היאבקותו על הבמה המדינית. בעמדו כיהודי-גאה, כשליח עם, החלש אמנם בכוחו החמרי, אך חזק ומוצק בכוח המוסרי של צדקת הענין, אשר עליו הוא נאבק. ראינו ושמענו אותו בדברו אל מדינאי עולם, אל ראשי ממלכות גדולות, אל שליחיהן, אל נציביהן, אל ועדותיהן. מפי שום שליח של עם, אף של עמים גדולים וחזקים, הבוטחים בצבאותיהם, בצייהם, בתותחיהם ובמטוסיהם, לא שמעו האזנים הללו דברים כה כבושים ואמיצים כאשר שמעו מפי ווייצמן. לא את כל ההתקפות יכול היה להדוף לאחור, לא את כל רוע הגזירות היה יכול לקרוע; הטרגדיה של עמו, חולשתו, החולשה הפנימית של התנועה שהוא נשיאה ושליחה, לא חיסנו לא אותו ולא אותנו מפני תקלות מדיניות וכשלונות. אבל הוא נלחם כארי, לא בצפרנים ולא בשיניים ולא בגרמי הברזל של זרועותיו – כאלה לא היו ואינם לניני האריות שב“אב הרחמים”, אלא בגאותו היהודית, בחכמת עולם שבו ובתבונתו המדינית. עדותו לפני ועדת פיל, היא “עדות לישראל”, פרק נוסף על פרקי החזון הגדולים שבתולדות המאבק של האומה היהודית על גורלה. לא סניגוריה, אלא קטיגוריה על פני יריעה היסטורית רחבה, חשבון-עם עם הסביבה המעוולת, תביעה אמיצה לצדק. לא היה כמוהו שידע לגולל לפני העולם החיצוני את בעית העם, את מצוקת העם ואת מלחמת היהודים על קיומם ועל עתידם, בצורה כה בהירה, כה נפשית ומשכנעת, ויחד עם זה בתקיפות כה עצומה. עצם הופעתו לפני גדולי-עולם, לא כפרנס הדואג לאחרים, אלא כאיש העם הזה, שצוארו נתון יחד עמו בקולר גורלו, כאיש פינסק, העונד על חזהו את חותם הגיטו היהודי כאות כבוד, ומפגין את חירותו הרוחנית ותובע בעוז את זכותו לחירות לאומית – שיוותה לו זוהר ותוקף מוסרי, אשר לא היה לשום מנהיג ציוני לפניו.

עמו היינו בכל המאבקים הללו, בכל תחבולות המלחמה, הדוף והתקף ותבוע, ובינתים עבוד ועמול למען חזק ובסס יותר את יסוד בניננו, למען הוסיף והרבות עובדות מדיניות חדשות. עמו אנחנו בצרת הימים האלה, כששפיפון טמא הגיח על דרכנו ההיסטורית והוא נושך בעקבה של תקותנו הלאומית, ומאיים להפיל אותנו לאחור, ועמו אנחנו בתקוה ובאמונה, כי יעלה בידינו להתגבר על המכשולים הפנימיים והחיצוניים, כדי לסלול במשותף את הדרך להצלת עם שרידי-חרב ולבנות במשותף את הטפחות של חירות ועצמאות מדינית על המסד שיחד הנחנו ויחד טפחנו אותו.

*

למעלה מחמשים שנה בשבעים שנות חייו של ווייצמן היו קודש למפעל הציוני, תוך חליפות מזלות ועתים. למעלה ממחצית השנים הללו אנו הולכים יחד אתו בדרך אחת. ודאי לא היתה זאת דרך רצופה נצחונות כולה. לא מעטות היו האכזבות, לא מעטים היו הכשלונות, אבל גם לא מעטים היו ההישגים אשר בסיכומם הם מהוים את הכוח המעט שיש לנו ואשר עליו אנו משעינים את המנוף להמשך ולמלוא כסופי האומה להצלה ולגאולה שלמה. הדרך נתארכה. כשעמד העם לפני חצי יובל שנים על פרשת דרכו ההיסטורית, לא פנה אל הכיווּן הנכון ולא הפנה את לבו בשלמות כלפי השמים שנפתחו בשעת רצון זו. עתה אין לפניו שוב “פרשת דרכים” אלא דרך, המוליכה, כדברי ווייצמן, ב“כיווּן אחד”. אבל גם בשעה שהוא מצווה בגזירת הגורל ללכת בכיווּן אחד, יכול “עם תועי לבב” לשמש את דרכו ולבזבז את שעת הכושר החדשה שנזדמנה לו. אנו מברכים את ווייצמן כי יזכה עוד לשנים חיים רבות וטובות, ואנו מברכים את עצמנו שנזכה, בהנהגתו המבורכת, לפנות את דרך העם ולכונן את צעדיו לחיי חירות ועצמאות במולדתו.

(הפוה״צ, שנת ה-38, גליון 9, תש״ה)

---

יִצְחָק וִילְקַנְסְקִי

מאת

יצחק לופבן

בשבעת הפרקים של “הצפיה לקפיטלים” (הפותחים את הספר “בדרך”) שנדפסו על דפי הפועל הצעיר לפני עשרים שנה, נתן וילקנסקי את הפרוגנוזה הכלכלית המדינית הראשונה של הציונות והגדיר את ראשי ההלכות בתורת ההתישבות, הקיימות ועומדות עד היום ומשמשות ברובן קו ומשקולת בדרכה של תנועת העבודה בא"י.

זאת היתה שעה של חילוף משמרות בתנועה. כוח הכובד החדש אשר הוצק לתוך הציונות בשנות ההתערות הראשונות של העליה השניה, התחיל להתגלות כנקודת-מפנה מכרעת, העתידה להכריע את חותמה על דרכי מחשבתה ועל מערכת מעשיה של תנועת השחרור העברית. מה שהיה מקודם רק קומפלכס רעיוני, המתבלט עדיין מחוץ לתחומי המציאות, התחיל מסתמן בקוים הריאליים של ראשית ההגשמה. על אדמת ארץ ישראל קמו וצמחו המון שאלות חדשות, שאלות אשר לא ידעון ואשר לא שערון, לא פינסקר ב“אוטואמניציפציה”, לא הרצל ב"מדינת היהודים,, ואף לא הספרות הפובליציסטית הרחבה המצוינה, שנוצרה על ברכי “חובבי ציון” ברוסיה, שראשי מדבריה היו לילינבלום ואחד העם. השאלה המכרעת והנוקבת לא היתה עוד, מי אנחנו ומה אנחנו, מה הם פסקי הטעמים של הצו הלאומיי וכותרות התגין של היעוד ההיסטורי – אלא איך הופכים את המבוקש והמאווה למוחזק וקיים, את האגדה הציונית להלכה, ואת ההלכה למעשה? השאלה לא היתה איך בונים מושבה, אחת או שתים או חמש, ולא איך מסדרים עסקים מכניסים בפלשתינא, אלא איך בונים ארץ, איך מקימים מולדת, איך יוצרים כלכלה לאומית, איך מלבישים צורות חיים קבועות וקיימות, את זה אשר בשפת ההפשטה הוא נקרא בשם “חרות” או “גאולה”, או “תחיה”, או באחד הכינויים האחרים, המשיחים רק את כמיהת הלב ואת משא הנפש, בלי לתת שום מראה מקום איך להפכם למציאות. ואיך עושה את כל המלאכה הגדולה והכבדה הזאת עם-לא-עם, אשר ארצו עֶדנה לא ארצו, המפוזר והמפורד על חמשת חלקי תבל, המנותק מכל מסורת של חיים מדינים מסודרים, אשר שכח בשנות גלותו המרובות את מראֶהָ ואת טעמה של האדמה והסתגל לתלישות רוחנית ולפרזיטיות חומרית?

בשתי הדרכים שניסתה תנועת העבודה הא“י לתת תשובה על השאלות הללו: בפילוס נתיבות עצמיות על שדה ההגשמה הבלתי אמצעי ובבירור רעיוני של דרכיה ואופניה של ההגשמה מתוך המציאות הא”י ונסיונותיה – נמצאו לה שני מלוים מדריכים נאמנים, וילקנסקי ורופי, אשר, אחד בתוך המחנה והשני קרוב לו מבחוץ, עומדים זה יותר מעשרים שנה בשירות היסטורי לציונות ולתנועת העבודה, בחיפושיה ובכיבושיה בהגדרת תוכנו הפרינציפיוני והמעשי ובנטית הקו להגשמתו.

בשדה הנסיון המקצועי ובשדה הנסיון המחשבתי גם יחד היה וילקנסקי תמד מראשי המדברים. לתוך הפובליציסטיקה החדשה, אשר נוצרה ע“י תנועת העבודה הא”י, הוא הכניס עמו לא רק כשרון של סופר בעל איכות עליונה, אלא גם מיתודים חדשים בבירור שאלות, מבוססים על ידיעה סוציולוגית וכלכלית עשירה ועל נסיונות מקצועיים בשדה, במעבדה. בפובליציסטיקה כזאת לא ידעה הלשון העברית לפני כן. היתה פובליציסטיקה של אחד העם, בעלת התחושה ההיסטורית הגדולה, נשגבה בביוטיה, חותכת ומעמיקה, אבל היא לא יצאה מתוך תחומי הפילוסופיה הלאומית. ולפרובלימות הישוביות נכנס אחה"ע מתוך פיקחות של איש המעשה, אבל בלי כל הכשרה מקצועית. לפיכך ראה בבקורת הישוב שלו רק את תוצאות הרקבון בעלים ולא את עצם הרקבון בשרשים, ולפיכך הוא השלים עם הישוב הנמצא, על צורותיו המסורסות וקלקלותיו, ודאגתו לתקנתו התבטאה בעיקר בבקשת פאַליאטיבים ובהעלאת טלאים על עקרון ועל קוסטינא וכו'. בקורת היסוודות, שיש בה משום שינוי ערכין וקביעת ערכין בדרכי ההתישבות, לא היתה בפובליציסטיקה העברית והציונית לפי וילקנסקי.

עם היותה מדעית ומדויקת ומטפלת על פי רוב בפרובלימות המסתכמות בטבלאות ובציורים גראַפיים, היא לא היתה מעולם סכימטית ויבשה. אדרבא, היא מתנוססת בשלל צבעים של לשון המראות ובריתמוס הולם של דברי שירה. ואם בין כובשי העבודה הראשונים היתה מהלכת מימרא: “המעדר מנגן”, הרחי קצב הנגינה הזאת נמצא ביותר במקום שתורת המחרשה והמעדר מצאה בראשונה את הגדרתה המיתודולוגית ואת ביטויה הישובי. הפובליציסטיקה הזאת, היתה והנה בבחינת ארכיטקטורה, בין אם היא מטפלת בפרובלימות כלליות ובין בפרובלימות מקצועיות. היא בעלת ממדים גדולים, רוויה, שופעת תמיד ובוקעת ועולה לפרקים כקתרדלה גוטית, עם קשתות וחצים ועם חלונות צבעונים.

אולם, אם מפאת צורתה אפשר למצוא לדרך כתיבה מדעית פובליליציסטית זו דוגמאות אצל סופרים ואנשי מדע מעולים בספרות האירופית, הרי מפאת תוכנה לא היתה לה דוגמה, לא אצלנו ואצל אומות העולם. כאן לא היה בהחלט ממי ללמוד ואת מי לחקות, כאן לא היה אפילו חומר צבור מראש, שדי רק בכשרון של בנאי למען צרף ממנו בנין. כאן היה הכרח לרדת לתוך מכרות, לעקור את אבני השתייה ממקור גידולן ולהתאימן לתפקידן המיוחד, כשם שעשו זאת אדריכלים קדומים. כי שאלת ההתישבות שלנו בא"י, לא היתה ואיננה פרובלימה מקצועית-טכנית בלבד. התנאים האוביקטיביים, שבהם היא נוצרת והתנאים הסוביקטיביים של יוצריה, שונים תכלית שנוי מכל החזיונות הידועים לנו עד כה בתולדות ההתישבות בעולם. אחרת היא נקודה מוצאה ואחרת מטרתה ואחרים האמצעים העומדים לרשותה. היא איננה פלישה קולוניזציונית לשם כיבוש ורווחים והיא איננה מפלסת ואינה יכולה לפלס לה את דרכה הפוליטית בתותחים, אשר מפני קול רעמם בלבד נסו שבטי אמריקה ואוסטרליה ואפריקה הדרומית כמפני מוסר שדי. והארץ אשר אנו שבים אליה אינה בעלת מרחבים בלתי מוגבלים ואדמתה אינה אדמת בראשית ואנשינו אינם נושאי מסורת של עבודה חקלאית וישוב ארצות מדורות. לפיכך, מן הנסיונות שנאספו על שדה זה במקומות אחרים, אפשר לנו להינות רק במידה מעטה, ורק באותו החלק “השוה לכל נפש” והנוגע לפרט זה או אחר במערכת השאלות. המערכה כולה היא מעין מעשה בראשית גם בסוציאולוגיה וגם בתולדות ההתישבות העולמית. הפרטים בפרובלימות ההתישבות שלנו הם תמיד חלקים בלתי נפרדים מהקונצפציה השלמה והם מעורים בכל צומת השאלות המזדקרות לפנינו בדרך הבנין. לפיכך ששאלת מחזור הזרעים מקבלת גם ערך פוליטי, ושאלות כגון הרמת יבולים, יחידת השטח, השוק לחלב וכדומה, טבועים בקוים המונומנטליים של גורל האומה.

באוסף פרי ראשון של עבודתו הפובליציסטית של וילקנסקי, ב“דרך” ו“מדות” ובנוספות שֶשָת עליהם אח,כ, הננו מוצאים ניתוח מפורט של פרובלימות אשר נתעוררו על דרכי הציונות וההתישבות במשך שתי עשרות השנים האחרונות מתוך בקורת פוליטית ומתוך פרוגנוזה מדעית ופרספקטיבה היסטורית. ב“ציפיה לקפיטלים” מלפני עשרים שנה, הועמדו כבר במעגל האור שאלות-שתיה של המפעל הציוני, כשאלות מאיצות ובוערות, אשר לא ידענו להעריך את מלוא ערכן בשעתן, והן נהפכו לנו היום לפרובלימות גורל קשות, כמעט טרגיות. שאלת הקרקע, שאלת תפקידה של הקרן הקיימת לישראל, הורמה כאן ראשונה לא רק כתנאי ראשון לחיים כלכליים ולכלכלה לאומית, אלא כאוביקט, שבו כרוכה כל הויתנו המדינית בארץ, ואשר למרות הכתוב המפורש, “הארץ לעולם עומדת”, הוא מקבל בתנאים האוביקטיביים של ארץ ישראל, כמעט סגולה של נכסים ניידים, אשר היום ישנם ומחר הם עלולים להתחמק, מידינו ללא שוב. אף אותה החזית הקשה והמסובכת שאנו נתונים בה היום, משתקפת כבר בדפים אלו באספקלריה בהירה: “אנחנו מוכרחים להתפשר עם הרעיון, כי לא נהיה אדוני הארץ היחידים. אבל העם השליט, השליט אמנם לא בחרבו ובקשתו, אלא בהמוניו העובדים את אדמתו, אינו דומם אלא חי, גדל ומתרבה במנין ונכסי התרבות, והוא גדול וחזק גם במצבו הקיים. אמנם גם הוא מפוזר ומפורד וזרים מושלים בו, אבל בכל מקום מושבותיו מחובר הוא אל הקרקע ומדבר בשפה אחת, ויש לו המון עובד קרקע, וחי באותו שמש מזרח ורוחותיו, וצרכיו מעטים ורוח יש לו גם לרכוש אוצרות הקולטורה האירופית; וגם בחיי עם זה התראו נצני התחיה וההתעוררות השאיפה לפריקת העול. אנו חפצים לראות בהתעוררות זו תחיה מדומה. אולי; אולם לקבוע מסמרות בהנחה זו איננו יכולים. מי שלועג לתחית עם מפני שמעטים הם שהרימו את הדגל, לועג קודם לתחית עצמנו. גם אנו מעטים ודלים.” הדברים האלה לא נכתבו אחרי מאורעות אב של שנת תרפ“ט, כי אם שמונה שנים כמעט לפני הכיבוש הבריטי והם לא נכתבו בקשר עם איזו אכזבה פוליטית חיצונית, אלא מתוך צפית מערכת הגורמים אשר נכחם ובתוכם אנו מוכרחים לכוון את מעגלותינו ואת מעשינו ואשר על פיהם עלינו לבחון מהו העיקר ומהו הטפל, מה המוקדם ומה המאוחר, למען נוכל, למרות כל המכשולים והמעצורים האוביקטיביים, לבצר את עמותינו ולבצע את מפעלנו. מכאן התביעה ל”קיצור החזית", כדי להשגב קודם כל בעמדות החיוניות, אשר יכולות להשמט; מכאן תורת “צפיפות האוכלוסין” כמגמה יסודית לכל מפעלנו הישובי, מכאן הגבלת שטח כריגולטור עיקרי בדרכי ההתישבות וכו' וכו'.

עבודתו המקצועית והפובליציסטית של וילקינסקי לא היתה מעולם עבודה קבינטית, היא לא פורסה מבחוץ ולמעלה, אלא צמחה וגדלה בתוך תנועת העבודה, היתה עמה, התלבטה בשאולותיה ולחמה את מלחמותיה. אותה מלחמה, הנמשכת עדיין היום בחריפות רבה בין התפיסה הקונסטרוקטיבית של הציונות ושל מפעלה המדיני והישובי ובין התיאולוגית המופשטת וההזיה הפוליטית, נעוצה כבר בראשית צמיחתה והתפתחותה של תנועת העבודה בא“י. עוד לא היו מאחורינו עשרים השנים הללו, על כיבושיהן וכשלונותיהן, על תקוותיהן ואכזבותיהן, על האבקותן הקשה והמשברים המרובים; עוד לא היתה אנגליה בארץ ולא היתה הכרזת בלפור וגם לא גזרות פספילד – אבל המלחמה היתה נטושה כבר לאורך כל החזית בציונות ובישו. הריביזיוניזם לא לבש עדיין צורה גרוסטקית כמו היום, אבל הוא כבר היה בפוטנציה. כבר אז היו רבים המתגנבים אל ירושתו של הרצל, המזייפים את צַוָאתו, מקדשים את חוסר המעשה כצדקה וכתבונה מדינית עמוקה. נוכח המחשבה הקונסטרוקטיבית של תנועת העבודה, אשר ראתה את המטרה הציונית בכל צעד של התקדמות ממשית בארץ, בכל אחיזה קרקעית ובכל הרחבת התחומין של כיבושינו הכלכליים והמדיניים והתרבותיים – עמדה מחשבת העצל הקלסית הדוחה את הכל למחר, לאחר שיווצרו “התנאים”, לאחר שיבוא הדבר “הגדול” ו”השלם" כיונה אל ארובותינו, בטרם שהיה הדבר הקטן והחלקי. היתה מלחמה, מלחמה קשה והיאבקות עצומה, הנמשכת כבר יותר מעשרים שנה ועדיין לא נסתיימה – ובמלחמה זו, בפאַזות השונות שלה ובחזיתות השונות שלה, על הפורום הציוני והכלכלי בישוב, הנהו שוב וילקנסקי אחד הלוחמים האמיצים.

אם אפשר להעתיק אל שטח הכתב והמכתב את הפסוק “באחת ידו עושה במלאכה ואחת מחזקת השלח” – הרי הולמים הדברים בדיוק את עבודתו ואת תפקידו של וילקנסקי בעשרים השנים של תולדות ההתישבות הציונות. בעט שנון ובפאתוס נאמן ובאמצעי פולמוס אשר כוחם אינו רק בחריפות הלשון, אלא בהגיון עקבי ומוכיח ובאמצעי עזר מדעיים ומקצועיים, פנה וילקנסקי למחשבה הקונסטרוקטיבית בתוך סבך החבלבלים של ה“תיאולוגיה הלאומית” מצד אחד ובתוך משוכות-החדק של הדילטנטיזם הישובי מצד שני. מה היה המדע הישובי וההתישבותי לפני רופין ווילקנסקי? נא לזכור את ז. ד. ליבונטין, את דויס טריטש, את דיזינגוף, את שינקין מנוחתו עדן, ואת עשרות ומאות “עושי הפרויֶקטים”, מחוסרי יסוד ואחיזה במציאות הא"י ובמחשבה הכלכלית. ומה ידענו אנחנו בכלל לפני כן על דרכי הישוב ועל בנין החקלאות? אם כבשה הציונות ואם כבשה תנועת העבודה כיבושים חשובים בשדה זה, אם הגענו לידי התחלה של שיטה בעבודה, אם הכניסה החקלאות העובדת ענפים חדשים במשק, העלתה את רמת היבולים, השביחה את הגזעים, ואם הקימה וחינכה מחנה של אלפים מתישבים ומוכשרים להתישבות ולעבודה חקלאית, לא בתור משגיחים על העובד הזר, אלא הם בעצמם, בניהם וניניהם של חנונים וסוחרים, בחורים חובשי בית המדרש ובית הספר, אם התחילה להתרקם אצלנו ראשית של מסורת והוי חקלאי – הרי זה במידה מכריעה בעזרתו של וילקנסקי, דרך שני שטחי הפעולה שלו, המקצועית והנסיונית והספרותית והישובית.

בידו האחת האנך ואמת המידה ובידו השניה העט. בלשון של מליצה אפשר לומר “האֵת והעֵט”. האחד לבנין ולמחקר והשני לסברה ולמלחמה. האחד מתנהל בכבדות של תנועתו הטבעית, דרך שנים של חיפוש ונסיונות, דרך כשלונות והצלחות – והשני, אשר כדברי ויקטור הוגו, "קלותו קלות הרוח וכוח מחצו ככוח הבזק,. דרכי פעולתו של הנשק זה, הנקרא “עט”, הם אחרים לגמרי מכפי שרגילים לשער: אלה הנמצאים תחת השפעתו אינם יודעים זאת לעתים בעצמם ועל פי רוב אינם מתוודים על זה בגלוי. אלה הקוראים, למשל, לאחד העם “רבי” ומכריזים את עצמם כתלמידיו, לא היו תלמידיו מעולם, לא למדו ממנו דבר ואפילו לא הבינו אותו כראוי. הוא הדין ביחס לכל אלה המפגינים את התיחשותם על תורת הרצל ועל בית ספר אחר בציונות. אלה החושבים, כי את האור של אחד העם והרצל חשפו בקרבם ונקרוהו מלבבם ואף אלה המתיחסים אליהם בבקורת ואפילו בהתנגדות מתוך יושר ומתוך היאבקות עם הפרובלימה – הם התלמידים האמיתיים.

לא בכל הודו לו לוילסקי במשך שתי עשרות שנות עבודתו; רבים מתנגדיו מבחוץ ובשטחים ידועים ישנה גם בקורת והתנגדות מבפנים – אבל אלה ואלה, המבקרים והמתנגדים הישרים שבהם, למדו וקבלו ממנו יותר מכפי שהם משערים לעצמם.

(הפוה״צ, תרצ״א, גליון 17)

---

לְדָוִד שִמְעוֹנוֹבִיץ בֶּן הַחֲמִשִּׁים

מאת

יצחק לופבן

חג יובלך, חג השירה העברית, שאתה ממרבי-תפארתה המעטים ומנושאי לפידה הנאמנים; חגה של ארץ-ישארל, שאתה צייר לנופה, כינור לשירתה וניב להמית עצבונה; חג תנועת הפועלים העברית, שאתה העלית להבעה אמנותית זכה, שופעת צבעים וצילילם, את יצירתה החלוצית רבת העלילה; חג הבמה הזאת, “הפועל הצעיר”, שהנך נאמן-ביתה של השנים, מראשית הוסדה ועד עתה – חג זה חל בימים טרופים, כשירדה עלינו היד המרשיעה של הזדון והמזימה להשבית שמחה מאהלנו ולהנחיל לנו לב רגז ודאגת נפש גדולה.

אי אפשר לו לחג זה שיוחג עתה כהלכה. אי אפשר לה להרגשת התודה, שממלאה את נפשנו על הברכה הרבה שהענקת לנו, שתמצא עתה את ביטויה המלא. על המשמרות הרחוקים והקרובים בחזית הגנתנו העצמית, נמצאים ודאי מאות מאלה, שבמקום נאמן תשכון בלבבם ואשר יעלו זה עתה, לתוך דמי לילות קשב וחרדה, חרוזים שוקקים ומראות נוהרים מהאידיליות הנפלאות שלך, שבהן הם שותפים ליצירתך. אבל להתיחד יחוד שלם עם חן שירתך וחסדה, מתוך שמחה והרגשת חג אמתית,, כאשר היינו רוצים – את זאת מנע מאתנו הזמן חסר התבונות שאנו חיים בו.

ברכתנו נתונה לך. ברכה נאמנה בהוקרה ובחיבה. אתה נחמתנו פעם לעת רעה ב“כפלים עמול, כפלים יצור” – אף אנו נענה לך עתה בברכה זו:

כפלים יצור! – כפלים ברוח ובנפש, כפלים ביופי ובתנחומין.

(הפוה״צ, שנת ה-29, גליון 33–34, תרצ״ו)

---

לְשׁ"י עַגְנוֹן – בֶּן הַשִּׁשִּׁים

מאת

יצחק לופבן

זינוקו הספרותי הגדול של עגנון, מעל במת “הפועל הצעיר” היה. מ“והיה העקוב למישור”, זו הנובילה הנפלאה, שקיפלה בקרבה כבר אז את כל הניצנים, הפרחים ופרי ההילולים של הפרוזה העגנונית הענוגה והמפוארה, שנדפסה ב“הפועל הצעיר” – מתחילת עליתו של עגנון כראקיטה מתפשטת במניפה של אורות וממלאה את ספרותנו גוונים ומנגינות, שלא היו כמוהם להשראה ולעלית בספרותנו החדשה. בספרו האחרון “תמול שלשום” הראַקיטה הזאת עוד מוסיפה ועולה, מפציעה מחדש, ויוצרת הילה של נגוהות סביב אותה פרשת בראשית, שהיתה סדן ליצירתו ותכליתה.

מרכז הפרוזה השירית של עגנון היא ארץ־ישראל, בין בשעה שמדבר בה באופן ישר ובין בשעה שאינו מדבר בה. היא מאווי כל המאווים ותכלית כל התכליות; היא ה“תמול”, ה“שלשום”, ה“היום” ו“המחר” של היהודי בשיבוש וביסלוביץ וביאס, בכל מקום שהוא ובכל דרך הנדודים והתמורות שלו. “ר' יודל” הוא ר' יודל הנצחי, שארץ־ישראל היא בשבילו מה שהיתה ביאטריצה בשביל דנטה אלגהורי בקומדיה האלהית. הוא רואה אותה מבעד לכל המעגלים של עינויי־התופת, מבעד לכל הערפילים של מכאובי־ההזדככות, ובכל אשר יעשה ובכל אשר יארע לו הוא נמצא תמיד ב“לבב ימים”, בדרך לגאולתו הנפשית והאנושית, היורטת לקראתו כשהיא זוהרת בחסדיה ובתנחומיה.

מי ידמה ומי ישוה לו לעגנון בהישג האומנותי העליון של הפרוזה העברית החדשה? גם באיכות וגם בכמות הגיע לשיא! וידו פתוחה עדיין לתת כהנה וכהנה וקרן השפע שלו מלאה עדיין ברכה. ירבה שנים טובות, ויזכה, ואנו נזכה אתו, שיריק את הקרן הזאת עד תומה.

(הפוה״צ, תש״ח, גליון 46)

אנשי סגולה – שער שלישי

מאת

יצחק לופבן

---

חַיִּים נַחְמָן בְּיַאלִיק

מאת

יצחק לופבן

א: החוזה

אין אנו שבים לביאליק רק לימי חג ומועד, כשנוקפות השנים ומתעגלות ליובלות. הוא מנגינתנו והגיגנו כל הימים, ומדי דברנו בו יהמה לו הלב רגשות אהבה ותודה. אין בישראל בדור הזה כביאליק, הראוי לעטרה הזאת של הערצה בלתי מוּתנה, של חיבת-עם הנתונה בשלמות, שאינה תלויה בשום דבר אחר מאשר בגמול שישנו כבר בעצם היותו בתוכנו. זהו פלא גדול ויחד עם זה תחושת-אושר נפלאה, ש“ביום נחלה וכאב” הקים בכל זאת העם מקרבו את האיש, אשר ביאליק בחזותו-הקשה לפני שלשים ושש שנים נשא את עיניו אליו ממרחקים, חפשו לשוא בין מכתות חיינו, והוא לא ידע אז עדיין שהנה הוא קרוב מאוד, שבו בעצמו בחרה שכינת האומה להיות האיש הזה, אשר בראשו יגה השביב המאיר ובדמו יסער זה “משא-הלב”, מקור התוכחה הרבה והתנחומין הגדולים.

אכן, מקרבו הקים אותו העם, מתוך-תוכו, מתוך שכינת צערו ועצבונו, מתוך קמטי-הזעף שבנפתולי גורלו, ומפינת החסד החבויה שביעודו ההיסטורי במשך דורות רבים לא קם איש-רוח בישראל שיהיו ניכרים בו במדה כזאת עקבות אצבעותיו של הגניוּס הלאומי אשר עצבוהו. בלשון-המראות של ביאליק עצמו, אפשר לומר כי הוא “נוּקר מצור העם ונחצב מלבבו”. הוא עלה וגאָה מתוך מעמקי ההוָי שלו, ינק מתוך גנזי המקורות הראשונים של תרבותו הקדומה, צמח מתוך צומת-הרקמה שבה נפגשים ומתקשרים יחד שלושת הזמנים של ההיסטוריה העברית, העבר, ההווה והעתיד, והתנשא כהר-נשפה, מרובה פסגות ושיאים, המבהיקים בזהרה של חמה וגם עטורים ענני-סערה נוראי-הוד.

במה נכנה אותו – והוא עצמו הנהו המכַנה הגדול. נוף התקופה שאנו חיים בה בעם העברי ובארץ-ישראל, לא יתואר כלל בלי ההר הנישא הזה ששמו ביאליק. גדלו היה גודל מוחלט ולא גודל מוסכם בלבד. הוא המודד ולא הנמדד, בו יִמַד הדור ויִמַדוּ מעשי הדור ועלילותיו. הוא חדל להחיות בשבילנו אוביקט של הערצה ספרותית גרידא, של בדיקת הפרטים, של השואות וכנויים, של קשירת כתרים לאותיות ולפסוקים; הוא חויתנו הגדולה ביותר בתקופה זו, אשר התערה בתוכנו כולו, נספג בנו, היה לחלק אורגני של כל הויתנו התרבותית, של לשוננו ומחשבתנו, של ריתמוס הנפש שלנו, של הכרעתנו הפנימית ואחריותנו הגדולה לעתידות הרוח של האומה. הוא המיתוס החי שלנו, זה המשל הגדול, הפותח את הדלתות הכבדות אל חידות חיינו ואל כונת ההויה היהודית בדור הזה ובבאות. הוא הגשר על תהומות העם, הפטיש על סדנו, הקרדום על מצפונו, שבט מוסרו ומטה זעמו, כוס יגונו ומשוש תקותו, נושא חזונו ויוצר ניבו. הוא החוזה.

אנחנו נפשוט מהמלה הזאת את המחלצות הבנליות העוטפות אותה. לא האסוציאציות הספרותיות, לא הדמיון שבפתוס ובסגנון, לא אלה הם הנותנים על ראשו של ביאליק את הנזר הזה. לא אזור-העור כי אם אזור-האור שבמתניו. זה יתרון הרוח והנפש אשר העלה אותו על מצפה התקופה הזאת כחוזה וכרואה, אשר שם בידיו את הלפיד הבוער, שיקע בבבת-עינו את ניצוץ הגילוי הלוהט ונתן בפיו את הדיבר, את הדיבר השגיב, החותך כאיזמל והולם כרעם. בו שיכנה שכינת-האומה את תאמי-הסגולות של בינת-חיים גדולה והרגשת-עולם עמוקה, הדרושות לבחירה שהיא יעדה אותו לשימו כחותם על מצחו של דור וכסמלה הרוחני של תקופה רבת-עלילה בישראל.

הדור הזה, שנתן לנו את ביאליק, איננו כלל דור יתום, כפי שהוא נראה לנו לפעמים, כאשר יתכף עלינו הריגון הפנימי ויטפל אלינו זה היצר-הרע של המעטת-הדמות העצמית. אכן, אכן, זאת היא תקופה רבת-עלילה. קליפות של שגרת-לשון שדופות-כונה נדבקו למלה “תחיה”, – אבל היא בכל זאת המלה כבדת-המשמעות ועתירת הפשר לעלילה היסטורית כבירה, המתרקמת בזמן הזה בחיי העם העברי ובגורלו. תקופה של תחיה אין פרושה אידיליה של רועים, כי אם האבקות של כוחות ויצרים איתנים על גבי שטח צר, העובר לפעמים בין הררי-עד לתהומות נשיה. הדברים שבאפוקליפסה היהודית על חבלי משיח אינם מוסבים רק על המשיח המיסטי אלא גם על המשיח הריאלי, ויש בהם הבנה סוציולוגית עמוקה. תקופה של תחיה איננה הויה שלוה, כלילת תפארת והוד, היא איננה קול ענות גבורה ומצהלות נצחון – היא פרוצס של תמורה, המלוּוה תמיד התחוללות ותסיסה, מתיחוּת ואי-מנוחה, החורקת תמיד בכל פרקיה וחוליותיה, ומוציאה מתוכה לעתים קולות-חרדה, שקשה להבדיל בהם אם זאת היא זעקת שבר וכליון או אנקת לידה והתהוות חדשה. היא חזון וחזות-קשה, חסד וחרון-אף גם יחד. שירתה של תקופה כזאת איננה יכולה להיות התבוננות נפשית בלבד, ומשוררה הרפרזנטטיבי אינו יכול לשיר “כאשר תשיר הצפור בין העפאים”. מחוץ לזמן פרושו כאן גם מחוץ לנצח. הוא נידון לכרת ולכליה. אם אין כל ההתהוות הזאת, כל החלחלה, הצער והחדוה של ההתהוות הזאת, עוברים את נפשו ומדובבים את יצירותיו, אם אין כנורו נהפך פעם לסאיסמוגרף, הקולט ורושם כל זעזוע פנימי וחיצוני, פעם לכלי-מלחמה, אשר יטילנו על כן המאזנים בשעת ההכרעה הגדולה.

וביאליק הוא המצוה לה את דברו לתקופה הזאת. הוא משוררה ולוחמה הרוחני. הוא שופטה העליון ובידיו נתונים המאזנים, שבהם נשקלים חטאה וצדקתה, יאושה ותקותה. הוא הצופה על מגדלה ואותו אנו שואלים תמיד: מה מיום ומה מליל?

מקרוב ומרחוק, בהיותו בתוכנו כאן בארץ ובטרם היותו, דרך תמורות השנים וחלופי המזלות, דרך המחיצות של מאורעות-עולם ומהפכות עולם, דרך העליות והירידות, התקוות והאכזבות בנתיבות העם לקראת גורלו החדש – תמיד, תמיד הרגשנו כי הנה הוא ניצב על מצפה נישא זה; תמיד שמענו את קולו הקורא אלינו מעל המשמרת; תמיד הרגשנו ומרגישים את קרבתו ואת מגעו, פעם מגע אצבעותיו בתוך הפיות הפתוחים של פצעי-נפש העם, המעוררות בנו רק את סגולת-הרגישות לכאבו, ופעם המגע המרפא והמשקיט של ידו הרחומה, האוחזת בכוס התנחומין; תמיד “פניו המאירים הולכים עמנו בקרב”. בימים ש“חושך כסה ארץ וערפל לאומים”, כאשר אנו כאן על אדמת א“י היינו קומץ קטן, ניתק מכל העולם היהודי, נבוכים, מוכי תמהון, מוקפים סכנות חמורות וחרדים על הפקדון היקר שהפקידה בידינו ההיסטוריה הישראלית, בימים שנגזר על הדיבור ועל הדפוס, ועל אדמת ציון אי-אפשר היה לנו להשיח את המלה “ציון” בלי להיות צפויים לעונש, בימים האלה קראנו בשם ביאליק, קראנו בשמו לחג בשעה ששום דבר לא חגג מסביבנו וכל מחשבת חג לא הלמה את הלך-רוחנו. ספר לביאליק ברשות הצנזורה הצבאית התורכית¹ – זה היה הבטוי הסמלי, אשר החזיר לנו את הקשר עם הכלל, הוציא אותנו מתוך בדידותנו, ומעבר לחזיתות-מלחמה, לגדרות חוטי-ברזל דוקרים, מעבר למוקשי-יבשה ולמוקשי-ימים, החלפנו עמו ברכה, עמו, עם הצופה אשר על המגדל, שלא ידענו היכן הוא ורק את הסילואטה שלו ראינו מבעד ערפלי הימים. תמיד היה והנהו עמנו; הוא היה “עם העליזים המתרוננים”, עם רינת רוחם ונפשם של עולי-ציון, חלוצי ההגשמה, המעפילים גונבי-הגבולות ופורצי-הגבולות, בדרכם ללא-דרך, על פני חלקת הקרח של נהרות קפואים בלילות אפלה, בסירות דוגה על דכיי מים רבים, על גגות של קרונות במסלות יבשות ועקלקלות; והוא עם ה”אחים המחוננים את עפרות ארצנו", הוא עמם מראשית צעדיהם בארץ, הוא עמם באהליהם ובצריפיהם, בעבודתם וברעבונם, במשמרתם ובמלחמתם על עבודה-עברית, בעלבונם במולדתם ובנצחונותיהם ובכיבושיהם. הוא קול-הנפש המלוה אותנו תמיד, ותמיד אנו שואלים אותו: מה מיום ומה מליל?

היתה מהלכת פעם נוסחא מגוחכת, בת “הספרותיות” ולא בת הספרות, על “ביאליק השותק”. והוא לא שתק מעולם. מעולם לא חדל דברו אלינו ולא פסק הדו בתוכנו. אלה הנושאים את נפשם לטרובדורים, החושבים שתפקידו של משורר לסובב עליהם תמיד עם תיבת-הזמרה שלו ולנגן סרנדות חדשות-ללילות ליד חלונותיהם, הם אשר בדו את האולת הזאת מלבם. מעינו של ביאליק, אשר פרץ לפני ארבעים שנה, מלוה את כל התקופה הזאת כבארה של מרים. לא, זה משל יותר מדי לירי לגבי שירת ביאליק. הוא מקיף את מחנה ישראל כנהר סמבטיון את עשרת-השבטים שבאגדה, אשר אינו פוסק מזרמו ואינו נח מזעפו המבורך והגונן. מתי שתק “בעיר ההרגה”, זה האפוס הטרגי לגורל עם, שאין שום אומה ולשון יודעת דוגמתו, לעומק יגונו ועלבונו, לחלחלת-עולמים המרתיחה אותו, למחאה העצומה, לזו יריקת-ענקים בפני “השקר הגדול”, לא רק החיצוני אלא גם הפנימי – ולרחמים הרבים הנגרים כים על כל גדות הנפש?! מתי זה שתק ומתי זה ישתוק? אין תאריך לשירת “עיר ההרגה”, היא מדברת וצווחת לכל הדורות אשר מאחור ולכל הדורות אשר מלפנים. והדור ההווה – בכל פעם שאנו פותחים את הדפים האלה, הננו נופלים נפילת-אפים כיהודי מתפלל על סידורו בשעת אמירת “תחנון”, וכשאנו קמים הננו מנגבים טפות דם מעל שפתנו הנשוכה. זה לא ישתוק לעולמים. דמו של עם שלם רותח בתוך האותיות הללו כדמו של זכריה על רצפת בית-המקדש וכל פרוכת הזמנים לא יכסוהו. ואין תאריך ל“מתי-מדבר”. מול פני כל הדורות ניצבת הפלסטיקה הנפלאה הזאת לנצח האומה וחזון מרידתה הקדושה, מרהיבה ונשגבה כבנתינתה. אין תאריך לשירת ביאליק. היא אמתית, לפיכך היא נצחית. בה טבוע החותם שבכל יצירת-דורות גדולה, אשר רגליה נעוצות תמיד בהוי של תקופה מציאותית, אך ראשה ונזרה מגיעים לספירה, שבה אין יותר לתמורות הזמנים כל שליטה.

מתי שתק ביאליק? מתי פסקה הברכה ממעינו – והיא מרעיפה עלינו את חסדה תמיד עד בלי די! מתי שבת קרדומו – והוא הולם בלי הרף על סדן הנפש של האומה! גם ביאליק בלתי האמצעי, האיש, שאנו נפגשים בו בכל יום פנים אל פנים, בעצרת-עם או במסיבת-בית, או בהליכה סתם לאורך הרחוב השוקק, מנחיל לנו הרגשה נפלאה של סתרה ובטחון בצל כנפי-חסדה של מתת-רוח גדולה. לא רק אבן הגזית השלמה והכבדה, השקועה כבר בתוך הנכסים שאינם נִדים של בנין השירה הביאליקית, אלא גם גבישי הדיבור הפשוטים והקלים, הם לנו אוצר גדול של חדוה ותנחומין. בקרבתו אופפת אותנו תמיד הרגשת צִפִיה, שהנה “פקוד יפקדנו החזון” פתאום והוא יפרוץ מתוך סגור היכולת הגדולה, מתוך ההאבקות הכבירה של הפוטנציה הנפשית הפנימית, אשר משחק השרירים שלה כה גלוי וניכר בארשת פניו. תמיד הננו נושאים את עינינו אל דוכנו, משתאים ומחכים אם יש עמו דבר, אשר יצוה לנו:

ביאליק, מה מיום ומה מליל?

כי הנה הוא נצב כצופה על מגדלה של תקופה זו, וישנה משמעות מיוחדת ועמוקה לשאלה הזאת כיום, דוקא כיום. האם לא הוא אשר השמיע לנו פעם מעל ראש המגדל הזה ומתוך דמדומי הזמן הזה את המלים קשות-ההגות והצמאון:

"נָפַל דָּבָר בֵּינֵינוּ וְאֵין יוֹדֵעַ מַה-נָפָל,

וְאֵין רוֹאֶה וְאֵין מַגִּיד,

אִם זָרֹחַ זָרְחָה לָנוּ הַשֶּמֶש וְאִם שָקְעָה – ".

גם עתה אין אנו יודעים. הננו נאבקים מר. העם העברי נאבק מר. הוא מפרפר בתוך מוקד אחד ענקי, שהתפשט על פני כל רחבי העולם ומאיים לשרפו שרפת גוף ונשמה גם יחד. עוד מעט לא יקָרא לזה עוד “עיר ההרגה”, כי אם “עולם ההרגה”, בין אם שוחט הסכין ועורף הקרדום ובין אם לאו. אך גם כאן, במקום הזה ובארץ הזאת שאנו בונים את המקלט ורוקמים את הגמול ההיסטורי לעם משוסה ורדוּף מצוקה – גם כאן אנו נאבקים מר. האם לא כתב לנו ביאליק לא מזמן את זו מגילת-איכה זוטרתא: “ראיתיכם שוב בקוצר ידכם!”? אנו נקלעים בכף-הקלע בין השכל האופטימי ובין הרגש הפסימי, כי התחלפו ביניהם התפקידים; השכל אומר לנו, שזה אשר התחלנו בו יקום, מוכרח לקום, על אף הכל והוא מראה לנו גם את הדרך לכך; את הרגש צווח תמיד בלשונו של ביאליק “אכן חציר העם” ומקיף אותנו בספקות כתנור של עכנאי. מצד אחד קוצר-יד וחדלון-ישע, ומצד שני קוצר רצון וקוצר משיג; מצד אחד כחש ובגידה ומצד שני הסתכסכות ללא מוצא. התא הקטן של הרעיון הגדול, אשר ביצירתו התחלנו כאן על האדמה הישנה-החדשה הזאת, מעלה בתקופה זו תיפוח של בשר וחלב מטפש, העומד להחניקו. הרגש הפסימי שואל: היכולה תנועה לאומית אמתית ובונה להיות נעורה רק בכוח השוט החיצוני בלבד, היכולה המצוקה החמרית גרידא לשמש לה נקודת מוצא ופתרון? האין היא מוכרחה להיות פרי של הכרה עצמית, של רצון חיובי להגדרה עצמית, לחיים תרבותיים ולאומיים עצמיים, מתוך אידיאה פנימית משחררת? השכל האופטימי אומר: אף-על-פי-כן.

אכן, נפל דבר בינינו ואין יודע מה-נפל –

הננו באים לביאליק בימי יובלו לא במדה הרגילה של הערכה ספרותית, כי אם בהתודותנו אליו ובמדת האהבה שאנו רוחשים לו. כי אהבת נפש נאהבהו. וביום הולדתו הששים, יש רצון להתנפל לפני מרכבת הזמן והשנים, לעצור את אופניה, לאחוז בשולי אדרתו של ביאליק ולומר לו: חוזה אל תברח!

(הפוה״צ תרצ״ג, גליון 13)

ב: אחרי ארונו

“ויש רצון להתנפל לפני מרכבת הזמן והימים, לעצור את אופניה, לאחוז בשולי אדרתו של ביאליק ולומר לו: חוזה אל תברח!..”

בסיום רשימה מוקדשת ליובלו הששים של ביאליק נכתבו לפני שנה וחצי המלים האלה. הן נסבו על הגורל המשותף לבני אדם, אשר ימיהם הולכים ומתמלאים, והשיחו מעט מחרדת-הנפש אשר נטפלו לימי החדוה ההם, כי הנה נכנס ביאליק לתוך אותו תחום, שקוראים לו תחום הזקנה הפיזית, שבו גלגל השנים מתחיל מנסר ביתר מהירות ולפיד-החיים מתחיל מהבהב ומבשר את קיצו.

זו היתה תפילה לגורל, שינצור וישמור לנו את נר-הפלא הזה, אשר יד-הסתר של ההשגחה ההיסטורית הדליקה אותו על ראשנו ב“ימי נחלה וכאב”, בימים המכריעים ביותר בחיי האומה הישראלית, המפרפרת בין כלייה ותקומה, וגם בבנינה ובהבנותה על אדמת אבות היא מדַדה עוד על פני המעבר הצר כחוט השערה בין החומות – אבדון ותקות-הצלה – וזקוקה מאד למאור חסדו.

ותפילתנו לא באה. מוכים ומרודים אנו עומדים עתה נוכח גורל אכזרי זה. כבה הנר… לא הבהב לגמרי לפיד-חייו, בבת-אחת כבה, בטרם כלה שַמנו ובעוד אורו בגבורתו.

עתה, בלכתנו דוממים ושחוחים אחרי ארונו, תרעד על שפתנו המלה האחת והיחידה: ביאליק! – והיא משיחה הכל, את אשר היה לנו ואת אשר אבדנו.

*

רק עם נפשנו העטופה נשוחח עתה:

גדול היה האושר, ליחיד ולצבור, לדעתו, להיות קרובים אליו, עד למגע נפש, לומר לו “אתה”, לשתות מי בדולח מכדו, לנשום את האויר הנפלא מסביבו, זה אויר-ההרים והמית-יער, אשר הוא קסם מתוכו בכל מקום שהיה, אף על פני מישור-החולות הצחיח של תל-אביב! וגדול היה העושר שהעניק לנו, האור אשר נסך בקרבנו, ורב הבר אשר צבר למעננו באסמיו, מזון לדורות, ומחיה גם לשנות בצורת רבות. אנו לא נתרושש עוד. מפני זה אין לחשוש.

אבל, ביאליק, זו המרות הרוחנית והתרבותית הגדולה, זו יראת הרוממות אשר השכין בתוכנו, זה שמפני עינו הפקוחה ומפני משפטו המוסמך עוד פחדו אצלנו קצת, והרהב אשר גאה נסוג בכל זאת מפניו ונופץ אל צוקי סלעו האדיר – ביאליק זה לא יהיה עוד.

לא השכינה גלתה – כי אם ה“דרך-ארץ” גלה; שכינת ביאליק צרורה בשירתו הנשגבה, בדפים היקרים אשר ידובבו נפשות דורות רבים – אך המצפון החי, זה שבט האור שהיה נטוי עלינו כחסד וכתוכחה גם יחד, נעלם עם מותו, כאשר ייעלם כוכב-שביט, בדרך אליפסית רחוקה, בלי לדעת מתי יופיע וידרוך שוב על האופק ההיסטורי של חיינו.

ונתרחק עתה מן השיגרה, לא נרבה בתוארים ובכינויים, לא נדבר על זה ש“הוא יחיה לעד בתוכנו” ואל נבקש תנחומים בהבל-שפתים. כי השאלה איננה אם ביאליק יחיה בנו, אלא איך נחיה בו, בלעדיו, בלי מעט מורא-כבוד שלו, בימים רבי תלאות ורבי מבוכה, שאנו נקלעים ללא רחם בכף הקלע שלהם.

*

תפילתנו לא באה. ברח החוזה! כאילו עזב את אדרתו בידינו וברח. לא נראהו עוד. ונפשו מצעקת, נפש רבבות עם:

“אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו!”.

*

הררי יגון נערמו עלינו. שכול ואלמון באונו. ושומם הלב וניחרה הלשון, מאין ניב למכאוב הממלא את נפשנו.

איככה נתיתמנו פתאום!

כחתף בא האסון. “באורח לא קוינו”. הוסרה עטרת ראשה של האומה העברית, נשדד פאר גזרה, דעך שמשה ונופץ לרסיסים נִבלה.

איכה נעקר ביאליק מתוכנו! איכה נגדע חסון הארזים על פני ערבת חיינו הצחיחה, אשר צלו היה מחסה לנו ומתוך צמרתו נתגלה לנו חסד האלהים!

איכה אבד לנו האיש האחד, בו נתגלמו בתקופתנו גאונה של האומה הישראלית, עוד עברה ותפארת עתידה; לו היתה נתונה הערצתו ללא מצרים, בו האמנו אמונה שלמה, ומידיו קבלנו באהבה את ברכת רוחו הגדולה, גם את תוכחת מוסרו הממרקת וגם את החזון הנישא של תקות ישראל ותקומתו.

ו“איננו עוד!” ביאליק איננו עוד; היחיד בדור אשר עמד מעל לתהומות ולקרעים של בית-ישראל, אשר גישר עליהם בנפשו וברוחו הגדולה, אשר אליו נשאנו את עינינו תמיד ממעמקים, אשר ממנו שאלנו תמיד את פשר הדבר שנפל בינינו, אותו ראינו כצופה וחוזה על מגדלה של התקופה הנוכחית בישראל, בו בטחנו, אצלו בקשנו סתרה ותנחומין בצר לנו – האיש הזה איננו עוד.

“קראו לעבים וישאו יגונכם אל רחבי הימים”.

(הפוה״צ, תרצ״ד, גליון 38–39)

---

שָאוּל טְשֶרְנִיחוֹבְסְקִי

מאת

יצחק לופבן

א: שירת האמונה

השיר הראשון שפרסם שאול טשרניחובסקי באותה שנה, ממנה אנו מונים כיום את יובל החמשים ליצירתו – המשורר גנזו ולא כנסו לתוך כתביו. “בחלומי” היה שמו של גוזל רך ונידח זה, אשר שלחו המשורר מבעד צוהר נעוריו ולא יסף שוב אלינו עוד. אך אם את החלום איננו יודעים, אנו יודעים את שברו, את חמשים שנות הברכה ואת תנובת היצירה, המרהיבה בשפעה, מבהיקה בשלל גווניה, משיקה בעושר צליליה וחופפת ככתר כבוד ועטרת-זיו על פני שני דורות כמעט של שירה עברית חדשה.

בשני מראות-נוף נפלאים נתגלתה השירה העברית באותה תקופה, בנוף-הרים חמוּר, אך נורא הוד בצוקיו השגיאים, אפופי הסערה וטבולי זוהר-עליון חליפות, באשדותיו ההומים והחזקים העוקרים סלעים בזרמם, ובנוף רחוּם של גבע וגיא, זרוע שמש וצהלת חיים, אשר רק לעתים רחוקות תשכון עליו עננה ותפקדנו סועה חולפת. הראשון הוא נופו של ביאליק זכרונו לברכה; והשני הוא נופו של טשרניחובסקי נרו יאיר. צמודים ניתנו לנו שניהם, במתת אחת, כאילו שקד על כך שר האומה שלא יחסר המזג ביום פקידת-חזון – ושניהם עצבו את קלסתר פניה של הרניסנסה העברית, כאשר אחרי מאות בשנים של אפיגוניות מדולדלת (פרט לחולית-הבינים הגדולה, יל"ג, שבישרה כבר את בואה של רינסנסה זו וכמה ניצנים רכים שלא הספיקו לעשות פרי) יצאה שכינת-היצירה ממסתריה והעירה מחדש שיר והגיון בישראל.

*

באור יקרות דרך כוכבו של טשרניחובסקי ומתוך קרן של שפע הריק עלינו את ברכתו. ההיה פעם משורר בלשון העברית, שהרבה לתת ולהעניק כמוהו? בהרגשת תודה והערצה הננו משתאים אל קלתות הזהב הרבות העמוסות פרי-מגדים של תנובת חזונו. מעיינותיו מפכים עדיין, רעננים ופזיזים כבגבורת נעורים, ואנו כולנו תפילה, שגבורה זו לא תחלש ולא יחסר מתן-חסדה. אך מה שאסף כבר הגורנה הוא גדיש-תפארת “ממגד תבואות שמש וממגד גבעות עולם”. ההיה משורר עברי שהרבה כמוהו לקשור כתרים לשירה, לחדש בה צורות ולגוון בה צורות? לא כלי-זמר יחיד הוא, אלא סימפוניה שלמה, שצלילי כלים שונים עולים מתוכה: כנור ותוף, נבל וחלילים, פעמונים וקרנות-יער. מן השיר הלירי הרך המקוטר מור-אביב “נצאה, נגורה שאננים” שבו פתח המשורר את ספר השירים הראשון שלו, עד הפואימה הגדולה “עמא דדהבא” שכבשה אותנו שוב לפני זמן קצר במליאה שבה, בחליפות המראות השוקקים, בתשלובת הנפלאה של טבע וחיים ובהסתכלות הלירית העילאית – עוברות לפנינו בנות-השיר של טשרניחובסקי כבמחולת-מחנים, כולם חתומות בלבבנו, כולן מודעות ואהובות משכבר, כולן מושכות את חינן אלינו ובכל אחת מהן קשורה איזו חויה נפשית עמוקה, איזה זכר מתוק של שעת-יחוד אינטימית.

הנה הבלדה “בעין דור”, זו תמונת השקיעה הטראגית של בית-מלכות ראשון בישראל, שנצמדה בדמיוננו כחלק בלתי נפרד לאותו פרק בתנ“ך; הנה “בששי בין ערבים”, זה הבית היהודי עם מלאכיו השנים, עם “נעימות האורה”, ועם עצבת-ריב העושה את השבת חול ו”מלאך טוב יאנח דום“; והנה “בין המצרים”, הבטוי השירי הדרמתי והמחריד בסיומו לתסבוכת הגורל של פזורי ישראל בנכר; והנה “ברוך ממגנצא”, האפוס של ענות-ישראל ושל תועבת גרמניה, זו הארורה והאכזרית בגויים, אשר ידה המשוקצת היתה בנו שוב לכלותנו; והנה “עולת רגל”, שיר חמודות זה היוצק בנפשנו רוך וגעגועים אין קץ ומעלה הוי קדומים במשכיות-נוף כה מקסימות ובעטורי צבעים כה מלבבים; והנה שירי האהבה בקצבם הקל והמלטף, ברינת אביביהם ובתשוקת החיים העזה המפכה בהם; והנה האידיליות, אלה שירי-הספורים השקטים, הרקומים תמונות-הוי עממי יהודי ושופעים הומור ועצבון כאחד, אלה היצירות הנעלות “לביבות מבושלות”, “ברית מילה”, “ברה’לה חולה”, “כחום היום”, “חתונתה של אלקה” וכהנה וכהנה, שיש בהן חידוש צורה בשירה העברית ופורשות את נופן הרחב והמונומנטלי על פני שירת טשרניחובסקי כולה; והנה הסוניטות, סוניטות לשמש וסוניטות עכו”ם וסוניטות קרים, זו שירת הצלצול, העשויה מעשי חושב והקלועה בחליפות חרוזיה, פעמון ורימון, פעמון ורימון; והנה לבסוף “ראי האדמה”, אלה שירי ארץ-ישראל הנפלאים, בני-האונים של ימי-מסה חמורים, השונים כל כך באמתות מתכתם ומטבעתם, מכל אשר הושר אצלנו על התרחשות מיתית זו של משברי לידה שניים לעם העתיק.

*

כבמחולות-מחנים עוברות לפנינו ביום זה בנות-השיר של טשרניחובסקי. בשלל צורות, בשלל גוונים ובשלל צלילים. הלוך וטפוף תעבורנה, והן משלבות את ידיהן במעגל-החג ליובל החמשים של אחותן הבכירה הנעדרת. אלו כאילות שלוחות, פזיזות וקלות-רגלים, אלו סוררות ומתמרדות ואלו עוטיות עצבות על גורל עם וגורל עולם. גם בנות נכר בתוכן, ממגד גבעות עמים, מיפיפותן של תרבויות, של אמהות-התרבות. הנה “הרה לבנת-הזרועות” ו“פנלופה הנבונה” מהאפוס היווני, והנה קיליקי, זו הנערה מסארי ש“דמות תבניתה פרח נאה” מהאפוס הפיני, הנה גרגו ואיוקסטה והנה שירי אנקריאון ושירת היאותה, שניתנו לו מתן-יצירה שני באדר-היקר של הלשון העברית.

*

האמונה והבטחון הם מיסוד שירתו של טשרניחובסקי. הוא לא ידע מעולם, לא את הספק ולא את התוכחה ולא את הקינה האופיניים כל כך לשירת-ישראל הקלסית. אחד השירים, המסומן אף הוא באותו תאריך של שנת התחלה, 1892, הוא וידוי האמונה המשולשת של המשורר, בחירות האדם, בחירות העובד ובחירות ישראל. זהו אולי השיר המפורסם ביותר של טשרניחובסקי, המושר והשגור גם בפיהם של אלה, אשר את אוצר שירתו הגדולה אינם מכירים – והוא גם הנאה ביותר לשמש פתיחה ליצירה נעלה זו, שנקפה עליה כיום שנתה החמשים. בימים אלה במיוחד, מתוך שאון ההרס וההרג הרב ובתוך היגון הגדול, שירד על בית-ישראל המופקר לענויים ולהתעללות רצח, ייקר לנו שבעתים צליל הבשורה והתנחומין, העולה מתוך רעידת המיתרים הראשונה בנבל שירתו של טשרניחובסקי הצעיר.

כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם

גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז.

• – – – –

רוּחוֹ יַשְׁלִיךְ כַּבְלֵי הֶבֶל

יְרוֹמְמֶנּוּ בָּמָתֵי עָל;

לֹא בָרָעָב יָמוּת עוֹבֵד

דְּרוֹר-לַנֶּפֶשׁ פַּת לַדָּל.

• – – – –

אַאֲמִינָה גַּם בֶּעָתִיד

אַף אִם יִרְחַק זֶה הַיּוֹם,

אַךְ בּוֹא יָבוֹא – יִשְׂאוּ שָׁלוֹם

אָז וּבְרָכָה לְאֹם מִלְאֹם.

יָשׁוּב יִפְרַח אָז גַּם עַמִּי

וּבָאָרֶץ יָקוּם דּוֹר,

בַּרְזֶל כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ,

עַיִן-בְּעַיִן יִרְאֶה אוֹר – – –

באמונה זו אנו חיים. תוך אמונה זו אנו מתיחדים כיום עם יצירתו השירית של טשרניחובסקי, הספוגה חדות-חיים ותרועת-גיל, על אף הדכאון והקדרות שאנו שרויים בהם. שא ברכה, המשורר, על הטוב והיקר שהנחלת לנו תוך חמשים שנים אלו, ותהא ידך פתוחה ורוחך רעננה, להוסיף ולהעניק לנו כהנה וכהנה עוד שנים רבות וטובות.

(הפוה״צ, תש״ג, גליון 11–12)

ב: אחרי מיטתו

יומו רד – שלא בעתו. קשת-חייו היתה דרוכה לקראת אריכות-ימים. תוך שובבות-נעורים עבר את סף הזיקנה. קומתו לא שחה, עינו הצעירה לא כהתה, ומעין שירתו גבר ועלה.

ימי עמידה לא ידע. כביומה הראשון היתה יצירתו ניגרת מתוך קרן של שפע מלאה ופתוחה, יוקדת בצבעיה, מרהיבה במראותיה ומתרוננת תוך תרועת-גיל וחדות-חיים. מדי ראותנו אותו מורד בזמן ודוחק את רגלי השנים בבלוריתו הפרועה ובהילוכו הסוער המה לבנו לו, ואמרנו: ימים רבים נרו יאיר…

והנה כבה. כבה השני משני המאורות הגדולים אשר הבהיקו בשמי התקופה רבת העלילה, שאנו קוראים לה רינסנסה עברית. כשחגגנו לפני עשרה חדשים את יובל החמשים ליצירתו, ידענו כבר כי נזעכו ימיו וכי הוא עומד להילקח מאתנו. חגגנו מבחוץ – אך מבפנים עגמה עלינו נפשנו מאד ועצבות גדולה נתלוותה לצלילי-החג שהשמענו אז באזניו ובאזנינו. קוינו לנסים – אך לא נתרחשו.

כבה המאור – לא כבה האור. הוא נספג בתחזית הגוונים של השירה והספרות העברית במשך שני דורות. מתת-חסדם של משוררים גדולים משולה לאור הכוכבים הממשיך ומגיה גם לאחר שהחומר נתפורר ונעלם בשמי היקום. אחד משירי הנעורים של טשרניחובסקי מתחיל בחרוז “לא תמות בת השיר”:

בְּמִלוּאֵי כֶתֶם פָּז, בַּחֲרוּזִים מְעֻלָּפָה

הָגוּת הַמְשׁוֹרֵר בְּעֹז תְּפַכֶּה כִּגְאוֹת יָם,

כִּזְכֹר מִפְעֲלוֹת דּוֹר אַדִּירִים וְעֵת חָלָפָה,

וּבְאֹשֶר אֵין קֵץ עֲתִידוֹת דּוֹר הַקָּם –

לֹא תָמוּת בַּת-הַשִּׁיר, לֹא תָּמוּת לְעוֹלְמֵי-עַד!

(הפוה״צ, תש״ד, גליון 3)

---

לְיוֹבְלוֹ שֶׁל אַחַד-הַעָם

מאת

יצחק לופבן

“אלה יוצאים ואחרים אינם באים – ויום-טוב אנו עושים?” – תמיהה זו שתמה אחד-העם לפני שתי עשרות שנים בערך, כשבא לציין את יובלם של שנים מחכמי-ישראל בימים ההם, תמלא בודאי גם רבים מאתנו תהיה והרהורים בעצם שעה חגיגית זו, שהננו מכונים את ברכתנו, בכבוד ובהערצה, לאיש-הרוח המצוין אשר מלאו לו השבוע שבעים שנות-חיים. אחד היחידים ממחוללי הרינסנסה במחשבה העברית הגיע אל סף השֵיבה – ועיננו משוטטות בגיא: “יהושע” איננו, שמשות חדשות אינן מתגלות בשפולי הרקיע ובלגינא שלנו מצלצלות עדיין בלי הרף המטבעות הבודדות, שאף קולן הולך וחלש –

ו“יום-טוב אנו עושים?”

התקופה האחרונה ביצירתנו דומה כהולכת ערירה. בפרספקטיבות המעורפלות של דרכי התרבות העברית נבקש לשוא את ההמשך ביצירת-היחיד. אחד אחד עולים על הבמה, פוסקים את פסוקם – ונדַמים. כל אחד נראה להיות “האחרון במשוררי ציון”. וכך נראה כיום הזה גם אחד-העם. תקופת רינסנסה-רוחנית שלמה שבתה בשיבתו, כהתה עינה ונס ליחה. אתו התלקחה המלה בעלת-המשקל, המחנכת והפלסטית בפובליציסטיקה עברית מלאה וגדושה – ואתו נישאת המלה הזאת לקשישותה.

לא בכל הודינו לו. בהערכת חזיונות שונים בחיינו ובעבודתנו ומסקנותיהם, הננו שרויים עדיין במחלוקת. הדיטרמיניזמוס המוגזם העיק לפעמים עד לאין-נשוא. אזמל הבקורת החד של התבונה הטהורה, אשר בקש להרחיק ממסכת התקוה הלאומית כל דבר שאיננו נתפס בהגיון של השעה ובשכל-הישר של ההוכחה השלמה, שאין אחריה שום תעלומה למחר – חתך לפעמים בכאב נורא בבשר החי. לא הודינו לו גם בעיקר העיקרים, במודיפיקציה של השאיפה והמטרה הלאומית עד לידי “מרכז לאומי רוחני” בלבד, עד לידי “מיניאטורה אמתית של עם ישראל כמו שהיה צריך להיות”… ועד לידי אידיאל מפוקפק זה ש“איש עברי בגולה חושב לו לאושר לראות בעיניו פעם את “מרכז היהדות” ובשובו לביתו הוא אומר לחברו” מה שאומר. אבל, הרוח הקונסטרוקטיבית של המחשבה הלאומית אצל אחד-העם, מספיקה להנחיל לו את המקום הראשי בהנהגה הרוחנית גם אצל מתנגדיו. בנדון זה צדקו, בלי כל ספק, דברי ביאליק:

"ויש אשר יבדקו נפשם לאורך וראו

והנה גם הרבה מאורם ממך ומשלך הוא".

גם אלה שהלכו בדרך אחרת, גם אלה שלא הסכימו להפריד בין המרכז הרוחני ובין המרכז ליצירה כלכלית ולחיים מדיניים חפשיים, גם אלה שאמרון “רוח” בלבד זהו אוקולטיזמוס וכי יש צורך בבשר וגידים של יצירה גשמית, של ארץ ועבודה, אשר בהם גם משכן הרוח – הנוגה שלו כרוך בעקבותם.

זוהי צורה אחרת של המשך. סוד העבור. הרעיונות של אחד-העם לבשו דמות אחרת, דמות שהוא התכחש לה במשך זמן רב ואולי מתכחש לה גם היום, אבל זו היא הדמות היחידה, שבה עלולים הרעיונות הללו להתגשם. אין “יהושע” – אבל ישנם רבבות נערים הנוטים בכידון ומעכבים את השמש בגבעון ואת הירח בעמק אילון. כל יום עבודה ארוך, כל טפה של זיעה נגרת, כל כבוש נוסף וכל סבל-יצירה חדש – אלה הם המרכזים הרוחניים בהתחדשות החיים העבריים על אדמת ישראל.

זה אשר “לא זה הדרך השמיע בתחלה”, לא הכריע את הכף בתכנית המעשה ובמגמת ההגשמה של הציונות – אבל הוא נתן אות לאורינטציה חדשה, לבחינת הענינים ולבקרתם מפאת תוכנם האיכותי. הוא השעין את המנוף אל הנקודה הארכימדית. הקוים המונומנטליים אשר הוטבעו גם על שאלות-היום החולפות, בארבעת הכרכים של “על פרשת-הדרכים”, התוו דרך ליחסים רציניים יותר ומעמיקים יותר אל המעשה שאנו עושים. זוהי המלחמה נגד האמונה הקלה, נגד ההזיה שנקנית בלי מחיר, נגד הפאטוס העָקר, המקים המולה גדולה ועובר ללא שארית יצירה. בזרמים הצוננים הללו של ספקות רבים, הזדכך אותו האחוז הגדול של חיוב אשר נשאר וישָאר כערך נצחי ביסוד עבודתנו: “תחית הרוח!” – לא כאבסטרקציה, אלא כדמות-חיים חדשה; לא כאוצר של דעות והשקפות בפילוסופיה לאומית, אלא כביטוי ריאלי ביחסי פרט וצבור, לאום וחברה; לא אנשים יושבים ונהנים מזיו השכינה, אלא אנשים עושים, חורשים וזורעים, נוטעים ובונים וזיו השכינה מתגלה בפרי-עמל של עבודת יום יום וחיי שעה שעה.

כך פרשו וכך מקיימים את אחד-העם אלה, שהעמיסו על שכמם את עול ההגשמה הקשה ביותר. “אחד-העמיים” אחרים אינם ואינם יכולים להיות. הפיליסטריות הציונית, זו שבצרה את עצמה בשתי המצודות, בהרצל מעבר מזה ובאחה"ע מעבר מזה, כדי לחסות בצלם של אלונים גדולים ולהשתמט ממלוא-חובה ומהתביעה למפעל-עצמי בלתי-אמצעי – זייפה את הרצל ואת אחד-העם גם יחד. בתור “השקפת עולם” ובתור רעיונות מופשטים, אין הדברים האלה מחייבים לשום דבר. הם מתחילים לחייב רק אז כשמגיע זמן פרעונם במפעל הממשי של חיי יום-יום. “אחד-העמיים” הללו וההרצליים הללו, המשכלים את ידיהם על כרסם ומנחשים באספקטים הנוצצים של עתידות פוליטיים ועתידות תרבותיים גדולים, ובינתים הם מחבקים את מטבע חייהם העתיק, בלי לשנותו אף כקוצו של יוד – הללו, משקלם וערכם בהתחדשות חיינו הפוליטיים והתרבותיים גם יחד אינו גדול ביותר.

אלה אשר את “תורתם מציון” אחד-העם כל כך לא הבין וגילה בה פנים שלא כהלכה – השכילו להבין את תורת אחד-העם יותר מאשר אחרים. הם השכילו קודם כל להבדיל בין זה שיש לו יסוד נצחי בבנין המחשבה הלאומית ובין זה שהוא בגדר של סברא והתרשמות רגעית חולפת. את התוך קבלו במלואו. ו“על כל גרעין של רעיון נעלה שנזרע על ידו להפרות לבנו השמם” – ישא ברכה מאתנו.

(הפוה״צ, תרפ״ו, גליון 38)

---

נָחוּם סוֹקוֹלוֹב

מאת

יצחק לופבן

כבה מאור גדול בישראל. נעלמה מעל במת הציונות והספרות העברית האישיות הדגולה והמפוארה, אשר גילמה בתוכה כמעט שלושה דורות במנהיגות המחשבה והמעשה של תנועת השחרור העברית.

פלא-אדם וחכם כולל. אוצר בלום של ידיעות ובינת-עולם. נוצץ כולו בעדיים וסגולות-חמדה של נכסי-רוח חיים ונסיונות-חיים. סופר מהיר, פורה רב גונים וכביר יכולת, מלוא כל הספרות כבודו. אין פינה בספרות העברית ואין מקצוע בה, שלא ניסה בהם את כוחו ולא גילה בהם כשרון בלתי שכיח. בז’ורנליסטיקה ובפובליציסטיקה, במחקר ההיסטורי ובספרות יפה, במונוגרפיות ובמכתבי-מסע, בשירים ובמסות, בבקורת אמנותית ובשיחה הספרותית, בפילוסופיה ובבלשנות. בכל אלה היה נראה לנו כאשף אשר אגב תנועה קלה במקל-הקסמים הוא מעלה חמודות ונצורות עד אין שעור, עד אשר נדמה היה לנו לעתים, שאין זה ממשי ובר קיימא. אבל היה בו בסוקולוב ההיפך מבכל סופר אחר מסוג זה. הזמן לא עבר עליו, הוא עבר על הזמן, החיים והשנים לא בילו את יצירת רוחו, לא טשטשו אותה ולא נטלו מטעמה, אלא הוסיפו לה תוקף, הבליטו את אורה, העלו את ערכה ואת כוח קיומה.

פלא-אדם! והפלא הגדול ביותר הוא תפארת הזיקנה שלו, שנהפכה למעין-נעורים מפכה. בשנים האחרונות דוקא גברה ועלתה פוריותו, גבר ועלה משקל יצירתו ונתגבשה צורתה. גבר ועלה גם יחס הקורא לפרקי ספרות אלה, אשר הגיס פעם את לבו בהם. סוקולוב הישיש היה למודרני ביותר בין הסופרים העברים של הדור הזה.

וסמוך לתחום הספרות תחום פעולתו הציונית והצבורית רבת האנפין, פעולתו המדינית והדיפלומטית, המגע האישי שלו עם אנשי הרוח ואנשי המדינה החשובים ביותר בעולם, המגע שלו עם העם היהודי, הופעתו הרפרזנטטיבית הישראלית, האצילה, רבת החן והתבונה.

מאור גדול כבה. חלל ריק נשאר בציונות ובעולמה הרוחני של האומה העברית.

(הפוה״צ, תרצ״ו, גליון 27)

---

יַעֲקֹב שְׁטֵינְבֶּרְג

מאת

יצחק לופבן

א: הסופר

שלשת הספרים החמודים שניתנו לנו ע“י יעקב שטיינברג כמתנת חסד – הוגשו לו בימים אלה כתשורת תודה ע”י חבר ידידים ומוקירים.

ויום-טוב עשינו לנו. לא חג-יובל בנוסח הידוע, כאשר מונים את מעגלי השנים ונוסכים עליהם, מעט או הרבה, מקנקן התשבחות השמור לעת-מצוא – כי אם חג אוסף-פרי, כשהעין הטובה נחה על קלתות התנובה, ברוכת טל שמים ותעלומות עמל-יוצר, והלב הטוב רוחש כבוד ויקר לזה אשר חרש וזרע וקצר ואסף הגורנה.

אפשר שלא גדולה היא החבורה, המשתפת את עצמה שיתוף מלא ונאמן בחג צנוע זה, לגאה ולצנוע ביותר שבין יוצריה ומחולל תחיתה של השירה העברית החדשה. שטיינברג הוא אחד השונים והולכי השפי, אשר בגלל העצמיות המובהקת הטבועה בהם, נסללה הדרך מרוחם רק אל המעטים ולא אל המרובים. ההסתגרות והריכוז הפנימי, שהיו אצלו לכוח-נפשי גדול, לאוצר גנוז של חזון ומחשבה, של תוגה עמוקה והמון מאוויים וחלומות כאחד – כאילו העמידו אותו באופוזיציה לחברה ולסביבה. הוא אינו נותן את עצמו על נקלה, לא בתור איש ולא בתור יוצר; אינו “מקהיל קהילות בחוצות”, ומתוך מרי וזעף הוא מגין על עצמו מפני הפופולריות של מנעימי-זמירות וחנפי-טעם. על כן קשה המגע עמו; על כן יש צורך להאבק עמו ועם יצירתו, כדי להגיע אליהם ולקבל את ברכתם.

*

באחת מהרצאותיו בא"י על השירה העברית החדשה, השוה ח. נ. ביאליק את דור השירה שדרך ועלה באופק ספרותנו יחד עמו, או סמוך להתגלותו, למערכת כוכבים מקובצת, אשר כוכב אחד במערכה כאילו ניצב מן הצד וצופה לעבר אחר, אם כי הוא סובב עמה בגלגל מזלות אחד – זהו יעקב שטיינברג. אין כמשל הזה מרמז על יחידותו של חזיון שטיינברג בשירה ובספרות העברית של דורנו. הוא עג עוגה מסביבו, כחוני המעגל, לשם תפילת-יצירה יותר מכוונת. הצטמצם בשטח, הגדיר את עצמו מפני ההתפשטות וקבע לו מקום, שממנו אפשר להגיע בדרך בלתי אמצעית יותר אל כוונת הלב, אל הרום והעומק.

"ספר הבדידות – שם זה שבו הכתיר שטיינברג את אחת ממחברות השירים שלו, יכול לשמש שם כולל לשלושת הספרים, שבהם מקובצת עתה תנובתו הספרותית. בדידות, לא במובן התבודדות נכאים ולא במובן “על ראש גבנון בדד דומם”, אלא במובן ייחוד הדרך, כאשר הבדידות נעשית אצל המשורר יסוד הנפש והכרת עולם כאחד: להיות חוזה מבשרו את האלהים וצופה מנפשו אל גורל אדם ועם. הוא התחיל בדברי-קהלת עוד בהיותו נער. כבר בשירים הראשונים שלו, שנתנם לנו בריתמוס שוקק ושנראו בשעתם כמשובת אהבים קלה וטופפת – מתעצב שטיינברג אל הגורל ותוהה על חלומות הרמיה, על ההבל והמות, על חבל הכסף וגולת הזהב, ועל הכד הנועד להשבר על מבועי-החיים חסרי הפשר.

הסקפטיציזם הזה עובר את יצירת שטיינברג בכל דרך התפתחותה והתבגרותה. במידה שמתמלאות השבלים, מרכינות הן את ראשן כתוהות על עצמן, על שרשיהן, על חידת לשדן ועל אושת-הרוח העוברת בין סאסאֵיהן. חזון הבגרות שלו, נעשה כבד-מראות יותר וכבד תעלומות יותר. הריתמוס משתנה, נוסף שדה-כובד. באה א“י, ארץ-ישראל כהתגלות, א”י כעלילת גורל ליחיד ולאומה, א"י כמקור של חסד ותנחומין, אך יחד עם זה כמקור של רוגז הלב ואכזבות מרות. לעתים נבקעים ענני הספק, נפתחים אשנבים לשמים תכולים ולרמזי גמול עתידות – ומתכסים שוב בעשן תוכחה רבה: השמים ברזל והאדמה נחושה והעם אשר בה אבק פורח! מגע העם עם עצמו כאומה, מגע העם עם גורלו ההיסטורי, תוך מעט יכולת מבורכת ותוך הרבה בהילות הנפש ומבוכת הרוח; מגע העם כאומה עם העולם החיצוני, זה חסר-הבושה וכבד המזימה והבגידה; אלה חבלי-הלידה החדשים, הקשים כשאול, אך אסירי-התאוה והתקוה כאחת – זאת היא הפרובלמטיקה החדשה, שבה מעורה מעתה יצירת שטיינברג. הלשון מתרוה עתה לשד קדומים, הביטוי מקוטר מור מולדת, צרופי-הניבים כגבישים מרובי צלעות, מבריקים באור יקרות – ואלהי ציון עולים בהם עטופי רז וצל, אפלים וחגיגיים כמסתורין.

פחות מכל המשוררים העברים בני גילו וחבריו שר שטיינברג שירי-ציון. אך במידה יותר גדולה מאשר אצל כולם נספגו עלילת-ציון ונוף-המולדת לתוך יצירתו. הוא אינו משתחרר שוב מחוית-חיים גדולה זו. בין אם ייחד את דברו עליה ובין אם ישא את משלו לתומו על ענינים אחרים. מה שהיה בשירת ביאליק יצר היהדות וקנאת המסורת הגדולה של העבר, היה בשירת שטיינברג יצר המולדת וקנאת עתידות עם. לא תמיד מתוך האידיליה, כי אם מתוך הטרגדיה, מתגלה לו המולדת; לא מתוך ריננת אראלים על משמר גורל מלטף, אלא מתוך קשר מורדים נוכח גורל זועף. לא “אהבת ציון” אלא “אשמת שומרון” היא המציאות החדשה, היא הפרובלמטיקה החדשה שעמה נאבק שטיינברג. “שמוע שמעתי אפרים מתנודד” – זאת הקלקלה הרבה אשר הכתה פעם את בית-ישראל לרסיסים, אורבת בתוכנו גם עתה, עם מלאות סאת גורלו של העם העברי במולדתו. כפיות פתוחים של פצעים חשוכי-מרפא מתגלות פגימות הנפש הללו, הנעוצות במורשת דורות קדומים של חלי הגזע היהודי. והן מתגלות בכל ובכל-מקום, בקטנות כבגדולות, בשולחן הקטן הערוך לסעודת הבוקר בבית היהודי, כמו בשולחן הגבוה הערוך ליחסי התרבות והחברה בבנין חיינו החדשים.

האם תמלט האומה את נפשה ואת גורלה ממבוך התעתועים הזה, שהיא מסתובבת בו? האם יקום העם הזה לקראת נגידות? האם “יכון בחסד ובעוז לב אחינו” כדי לנער מעליו את הכזבון ואת הרפיון לקראת חשבון עתיד גדול?

*

הרשימות של שטיינברג, ספר-המדות, בכל המובנים הכלולים במושג זה, חידוש הן בספרות העברית, גם מבחינת הצורה והן מבחינת התוכן. כשידובר על מחשבה חפשית ומקורית בספרות העברית של הדור הזה, על דלית פנינים ממצולות הנפש, – מכאן יצטרכו להתחיל. בספרות העמים אפשר למצוא דוגמה לרשימות האלה במסותיו של מונטן. כמו שם גם פה, הן ילידות משבר של תקופה, כאשר אדם ועם יגעי עבר חותרים בין המכתות לקראת עלילות-חיים חדשות. הודאי של האתמול כבר איננו. הודאי של המחר עדיין איננו, והדמיון היוצר תוהה ומשתאה למתרחש, מאזין לכל צליל נושא בשורה ונרעש לכל אות של פעמי הבאות. תקופה כזאת איננה סיפורית ואיננה תאורית; לה יש ריתמוס מיוחד הנתפס ונרשם רק ע"י סאיסמוגרף רגיש מאוד של הנפש, וניתן להבעה רק בכלים מיוחדים, ברמז, במשל, במשפט המצומצם והמרוכז, אשר במקום רוב דברים, הוא מקפל בתוכו רוב אמת ובינה לעתים.

*

צרטוסטרה תוהה על עצמו ושואל:

"המשורר הוא? או איש אמת? גואל? או מכניע זדים? איש טוב? או איש רע?

והוא עונה:

"מהלך אני בין האנשים כמהלך בין שברי העתיד: אותו עתיד שאני אשוּרנו.

וזאת כל שירתי וזאת כל הגות-רוחי, כי שר אני ומאסף לאחדים כל אשר מכיתה היא וכל אשר חידה היא ומקרה זועף"?

האם אין להמשיל את הדברים האלה גם על יעקב שטיינברג?

(הפוה״צ, תרצ״ח, גליון 3)

ב: אחרי מיטתו

ניתק המיתר. הלב לא עצר כוח להכיל את הלמות דמו הנסער – ונדם, ללא עת נדם.

כמשורר – היה בין הנועזים ביותר. חתר להגיע למקורות, לרדת למשכן “האמהות” של השירה העברית, להעלות משם גבישי בטוי, לשבץ את אבני-החן של החושן והאפוד בלבושים של שירה חדשה. בין שני הקטבים של שירתו, בין “דברי הזמר” שבימי נעוריו, לבין “הבל הבלים” שבימי עמידתו והזדקנותו, משתרע שדה-ברכה של יצירה רבת-גונים, גדושת מראות, משלים ולקחים, נחלת נצח לספרות העברית החדשה.

כאדם – בודד היה. בודד ומבקש את הבדידות. נושא את נזר-השירה בריחוק של כבוד. לא חברה ולא חבריא – רק ידידים מעטים. רבים לא קרבו ולא הבינוהו, כי קשה היתה הפגישה עמו, כי צריך היה לעמול הרבה ולהיאבק הרבה כדי לסלק מחיצות. אך מתחת לקליפה החיצונה, המוזרה לעתים, פעמה נפש רגישה ופעלה מחשבה ערה, תוך מגע בלתי פוסק עם חיי העם והישוב, עם מאורעותיהם ותהפוכותיהם.

אהבתו לארץ-ישראל אין לתנותה. הדבר הקטן כדבר הגדול שבה הפעים אותו וריתק אותו. בכל ראה את בבואות העבר וניחש את חזון הבאות, הכל נהפך לשירה – מבוטאת, רמוזה וכבושה.

*

“הפועל הצעיר” היה האכסניה הראשונה שלו, בעלותו ארצה לפני שלשים ושלש שנים. בו נתפרסם פאר יצירתו ורוב יצירתו. ב“באשטנים”, באותו ספור צוהל, רווי-חיים ותשוקות על אדמת נכר החל – ו“בחצרות האומה”, באותו שיר פרידה נוגה וכבד מחשבה כילה:

בְּחַצְרוֹת הָאֻמָּה תִּבֹּלְנָה לְאִטָּן

הַמִּלִּים הַיָּפוֹת שֶׁאָפְסָה אֲמִתָּן –

כִּמוֹ פְּרָחִים שֶנָּשְׁרוּ וּדְמוּתָן עוֹד אִתָּן.

אוננים ואבלים הננו עומדים ליד קברו הרענן.

(הפוה״צ, תש״ז, גליון 39)

---

יַעֲקֹב רַבִּינוֹבִיץ

מאת

יצחק לופבן

בכל הצורות הקיימות בחכמת הכתיבה, הוא נכנס לספרות העברית, והיה מרבה בה נכסים במשך שנים רבות: במאמר, בשיר, בספור וגם בחזון. אך את מקומו הנכבד הוא כבש לעצמו במאמר, בפעילותו הפובליציסטית, רבת הגוונים, שבה נתגלה עיקר תכונתו הנפשית וכוחו המחשבתי. הוא היה מן הראשונים שיצקו לתוך הפובליציסטיקה העברית הרבה חיוניות ושיווה לה צורה של שיחה שוקקת, לפיכך נתחבבה על הצבור, והיתה לגורם משפיע ומחנך בחיי הישוב העברי.

לא פילוסוף לא איש-מדע, אלא אדם משיח לפי תומו ומלמד להועיל. אילו לא סיגל לעצמו בשעתו אחד-העם את כנויו הספרותי, שלא הלם את צורת הכתיבה שלו, המדויקת, הרצינית והלמדנית, היה כנוי זה הולם ביותר את יעקב רבינוביץ. הוא היה אחד העם, בפשטותו, בשיטה הדידקטית הצנועה שנקט בה, שלא באה בשם הסמכות העליונה של הידיעה הצרופה, אלא בשם האדם מבפנים, שאינו רוצה לחדש הלכות אלא לגלות דברים, שהוא רואה אותם והם נעלמים מעיני אחרים. לפיכך כאשר הגיד אשר עם לבו והעיר וביקר, לעתים בצורה חריפה מאד, איש לא נפגע ע"י בקורת זו, והיא עשתה את שליחותה הפעילה והיעילה.

הוא היה מעורה בכל ישותו בחויה הארצישראלית. עוד בישבו באודיסה, כמזכיר של “חובבי ציון” היה איש הישוב. כשעלה לארץ, קבע את מושבו בפתח-תקוה, באם המושבות, במקום הצמיחה וההתרקמות הראשונה של חיי העבודה העברית ושל תנועת העבודה העברית. מעולם לא היה חבר בתנועה זו באורח רשמי, אך היה חבר בה בלבו ובנפשו, שמח בשמחות יצירותיה וכיבושיה וכאב את כאב סבלותיה וכשלונותיה. אף השתתף לא פעם בהכנותיה הארגוניות, כאשר נסע כציר מפלגת הפועל הצעיר לקונגרס הציוני הי"א והיה חבר המשלחת בועידת פרג.

אין בין הסופרים העברים איש, אשר ליווה כמוהו כל התהוות חדשה בארץ, אשר כמוהו ראה חובה לעצמו לעבור, מפקידה לפקידה, את הארץ לארכה ולרחבה, לבקר ולחזור ולבקר כל נקודה חדשה וכל נקודה ישנה, אשר כמוהו התבונן וגילה את האורות וראה את הצללים. כל ניצן חדש שצץ באיזה מקום, בחיקו הוא חימם אותו והעתיר עליו תלי תלים של דברי חיבה. כל יצירה חדשה היתה לו מקור השראה. מכל התפתחויות נוספות של הקיים שאב עידוד ואמונה.

את עבודתו הספרותית קיים מעושר מחשבתי, מחריפות מוחו, מכוח זכרונו הנפלא, אך מעוני חמרי. כל ימיו חי חיי פשטות וצמצום ונהג בעצמו את ה“כך דרכה של תורה”: פת במלח ומים במשורה. את מיטב יצירתו הפובליציסטית פרסם מעל דפי “הפועל הצעיר”, ששנים רבות היה אחד ממשתתפיו הקבועים והעקריים. אך אין ולא היתה כמעט במה ספרותית רצינית שלא פירסם בה את יצירתו. הוא הקפיד מאוד על כבודה של האכסניה שבה השתתף. עניו וחיי המחסור שלו, לא העבירו אותו על הנקיון הרוחני והמוסרי של עטו, ולא נתפתה מעולם לעשותו קרדום לחפור בו כסף. הוא היה קודש לספרות, לעם, לארץ, לאדם העובד וליצירתו.

(הפוה״צ, תש״ח, גליון 29)

---

לַא. ז. רַבִּינוֹבִיץ – בֶּן הַשְּׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ

מאת

יצחק לופבן

רעננות חיים והדרת-זקנה חוברו בו. הוא נמנה עם אותו סוג של תלמידי חכמים, שעליהם נאמר, שכל זמן שמזקינים חכמתם נתוספת בהם. הוא אמן הגיל, במשמעו הכפול: אריכות ימים ושמחת ימים. כבימי בחרותו ער הוא וקשוב למאורעות החיים ולסבלות היחיד והציבור. כאז כן עתה אינו מש מדוכנו ומשמיע את דברו כמעט על כל שאלה או מעשה חשוב. הרגשת-יעודו כמחנך, שמצאה את בטויה בפעולה צבורית וספרותית במשך שנים רבות, אם כעסקן ציוני, כסוציאליסט עברי, כמורה, כסופר, כמתרגם או כרֵעַ לנוער, – מפעמת אותו כל שנות חייו ומזרזתו בלי הרף לפעילות מופלאה. תמיד הוא עומד על מצפה שקט, תר, בוחן ומחווה את דעתו, שבינת ישישים ואהבת אדם זורחת מתוכה. קולמוסו נתון איתן בין האצבעות והוא מוליך אותו על פני טורים ישרים-ישרים, הזרועים אותיות-צחצחות, נחמדות למראה.

ובמלאות לו שמונים וחמש שנה יבורך באריכות ימים ובשיבה טובה.

(הפוה״צ, תרצ״ט, גליון 17)

אנשי סגולה – שער רביעי

מאת

יצחק לופבן

---

אֲרוֹנוֹ שֶׁל נוֹרְדַאו

מאת

יצחק לופבן

חלקנו לו את הכבוד האחרון. האחרון ממש. המצאנו מנוחה לשרידי החומר הנפסד שלו באדמת ישראל. בחייו לא ראה את הארץ. היקשים היסטוריים אינם חסרים. זהו אחד החזיונות הפרדוכסליים בתולדות הגבורים מעולם. הגורל נעשה כאן כמעט לחוק: הראשונים הנם האחרונים.

בעיני בשר לא ראה את הפתרון; הוא ראה אותו בעיני רוח. בחזון-המילואים הגדול הוא המריא לעתים קרובות מעבר לתחומי המציאות, מעבר להשערת העמל, התלאות והמלחמות היעודים לנו עוד בדרך ההגשמה, אבל, רק בתחומי מציאות צרה מאד זכה להכנס לארץ…

"מי בנה בית זה כה

רע באתים ובמכושים? – – –"

*

הוא אמר להיות נביא לגויים – ולא הודו לו. הציביליזציה האירופית באשדותיה ניגרים ללא מעצור, מהַסָה את נביאי הרוח המורדים, את אלה הבאים אליה בספקות ובשלילה, הרוצים לפרק את חוליות השלשלת ומתנבאים לאלהים ולאמת, שאין עמם שטר על יתרון חיים הניתן לפרעון מיד. כך היה גם גורלו של טולסטוי ההוגה דעות, ואיש ריבו. וכך גורלם של כל אלה הבאים עם אמת המדה של פילוסופיה-היסטורית, כדי להוציא ממנה מסקנות סותרות למוסכמות ולמוסמכות. כאן לא הכריעה בקורת הדעות והשיטות, אלא הקונסטילציה התרבותית של התקופה. אלה הם ככוכבא-דשביט: מתקרבים אל האדמה ושוב מתרחקים ממנה.

נביא לגויים לא היה. אבל היה כנביא לישראל, אחד הראשונים בין אחרוני הנביאים. בכל מקום שייזכר שמו של הרצל – ייזכר נורדאו עמו. “הוא יהיה לך לפה – ואתה תהיה לו לאלהים”. הוא היה הפה לציונות – ואתה קשורים חיי הנצח שלו. הוא נתן ניב לצרת ישראל ותקות ישראל. זה היה עושרה הגדול של הציונות בימים ההם: בראשיתה היתה המלה. אפשרויות ותכניות ריאליות לא היו לה – אבל היה לה בטוי הוגן ומלא. בנורדאו מצאה את מבטאה האירופי, הקלאסי, את הטריבון החוצב להבות, את הפלא-יועץ.

אבל הוא לא היה רק כוכב-לואי לשמש המאירה של הרצל: הוא היה שמש לעצמו, עם מסלול משלו ועם אור עצמי שופע. נאומיו הקונגרסיים התרוממו לפעמים למדרגה של איפופיאות, לאמנות של תיאור נפלאה, לפלסטיקה במלים; ובמשקלם התרבותי הם שיוו לווית-כבוד לקונגרסים ולציונות – אשר בה נתכבד עוד זמן רב.

*

בהרגשה, שאנו מקדמים עלית חלוצים לעבודה ולעמל יצירה, קבלנו את ארונו של חלוץ הציונות, אשר עלה למנוחת נצח. יום בוא ארונו לארץ לא היה יום אבל. יום מועד עממי היה יום זה, יום מילוא נדר ושבועת אמונים. בשבוע שנשבענו לקבוץ גלויות לא הבדלנו בין החיים והמתים, מקודם, כמובן, החיים – ואח"כ, כשיפקוד אותנו פעם אלהי המולדת העברית, נעלה את כל עצמות ישראל הפזורות באדמת הגויים ונקים להם גַלעֵד על אדמת ישראל. כי “העצמות האלה כל בית ישראל המה” – הפירמידה של ההיסטוריה העברית הבנויה מגלגלות. לעת עתה נקבץ את הדגלים, את הטרופיאות של מלחמת השחרור העברי: אלה דגלי-המלחמה אשר היו לנו לבשר ולכאב, אשר סביבם התרכזנו וסביבם רקמנו חלומותינו. נורדאו – איננו פרוגרמה, כשם שהרצל איננו פרוגרמה. זהו תוכן “בראשית” של הציונות: “יהי אור”!

(הפוה״צ, תרפ״ו, גליון 26)

---

מוֹת זַנְגְּבִיל

מאת

יצחק לופבן

מת אחד המוהיקנים האחרונים של תקופת הרומנטיקה בציונות. המלה “רומנטיקה” אינה נאמרת לגנאי ולא להמעטת הדמות. היא מסמנת את גיל הנעורים, את הימים הטובים שבהם המציאות רחוקה מאד והדמיון מרקיע שחקים. כל תקופת הרצל היתה רומנטית במדה ידועה. דמדומי בוקר. הקונטורות היו עדיין מטושטשות. מלבד הרצל עצמו אשר אמת-המציאות היתה אור לנתיבו גם בהפליגו במרחבי חלום ושירה.

משהתחילה הציונות להיות ממשות של חיים, עם אורותיה וצלליה, עם חבלי ההגשמה שלה, אשר ראשיתה נראית היתה מצער, יום קטנות – עזבוה אחדים מכחותיה הרוחניים החשובים ביותר. עזבה מתתיהו אחר (בירנבוים), עזבה זנגביל ואחרים, עזבוה והמשיכו את “חלומות הגיטו” שלהם מתוך אי-הרציונליות וכוכביה הנוצצים. אבל בשעה שאחרים הרחיקו ללכת והתפזרו על שבעה ימים ללא שוב – נשאר זנגביל תמיד בקרבת אטמוספירה, תמיד ער, תמיד מלא קשב ותמיד ברגל אחת מבפנים.

*

“הטריטוריאליות” נשארה רומנטיקה עד ימיה האחרונים. “מקלט בטוח”, שאין לו כל נקודת-אחיזה גיאוגרפית; מולדת נעלמה בתוך הקוסמוס; מרחבים בלתי מסומנים עם אפשרויות בלתי מוגבלות; אידיאל שאין צפויה לו סכנה של הגשמה ולא של ההתפכחות אשר אתה. כל אלה אשר באו אל הציונות מתוך סביבה אסימילציונית התרחקו תמיד מן הפרטיקולריות, מן ההתגדרות בשטח מדינה מסויים. אפילו הרצל פסח על שתי הסעיפים – אח“כ הבליג על זה ונעשה יהודי שלם, עם א”י כחותם בל ימחה על הלב. זנגביל לא הגיע מעולם לידי שלמות יהודית כזו וגם כשנשא את עיניו לא“י בשנים הראשונות אחרי הכרזת בלפור, היתה זאת א”י בלי תחומים, בלתי מציאותית, טריטוריה בלבד.

*

אחרי נורדוי היה הוא טריבון על מחשבת השחרור היהודי כלפי אירופה המערבית. כמוהו היה גם הוא כינור לתנות ענוייה וצערה של כנסת ישראל בגולה. למלה שלו היה תמיד הד. פעמים רבות עלה זנגביל בכוח הביטוי על נורדוי; הוא היה גם אמן ודיבר בלשון המראות, אשר תדובב את שפתיו גם בקבר. על שגיאותיו כפרה אהבתו הגדולה – ואת חסדיו נשמור לו תמיד.

(הפוה״צ, תרצ״ו, גליון 39–40)

---

מְנַחֵם-מֶנְדְּל אוּסִישְׁקִין

מאת

יצחק לופבן

הוא מת מות ישרים. בשיבה טובה ובזקנה מפוארת. ליחו לא נס וחושיו לא קהו. כמו שעלה על במת הציונות, במשקל אישי כבד, באוטוריטה רבה ובקומה זקופה, כך פרש ממנה לאחר שני דורות של חיים ציוניים מלאים ופעולה גדושה, מניחה יסודות ועתידת יצירה.

בהעלם אחד ובקצב שוה עבר את דרכו. מאגודת “בני ציון” במוסקבה ומועידת דרוזגניק, דרך התחנות הגדולות והקטנות במסילת הציונות, עד מערת ניקנור על הר הצופים בירושלים, לא היתה עקומה בנתיבות חייו. תמיד היה הולך ישר, איש הודאות והבטחון, איש האמונה והתחושה ההיסטורית העמוקה של המפעל והתפקיד; תמיד חרש במענית אחת, ישרה וארוכה, אשר ראשיתה נעוצה בתפארת עבר וסופה צופה לקראת תנחומי עתיד; תמיד רצה את השלם, את תיקון העוול ההיסטורי לאומה היהודית במלואה; לא זע מפני קשיים, לא נסוג מפני מכשולים. באמונתו הרבה בנצח את הגניוס הלאומי של האומה הישראלית ראה את המסילה המתישרת בערבה, את הגאיות המתנשאים ואת ההרים המשתפלים מפני כבוד ישראל שיתגלה מחדש.

בכוח האמונה שלו היה מורה לרבים. בעקשנותו הקדושה היה אחד מסוללי הדרך הראשונים לתנועה החלוצית ולמעשה הבנין וההגשמה. בראיתו את עקרי הדברים קירב את חזון הציונות לאדמה, לאם כל חי, למקום שממנו מתחיל הכל, שבו בלבד יש תפיסה למושג מולדת, שעליו בלבד יקום ויחיה עם.

מות ישרים מת. מעטים מבין אבות התנועה הציונית ומנהיגיה זכו למצות כמותו את מלוא כושר החיים והמעשה שנועדו לבן תמותה! זקנתו היתה בחינת רעמת הוד לצעירותו. תמיד היינו משתאים לו, לעמידתו האיתנה, להופעתו הנמרצת, לזינוקו הרענן, לאופן דיבורו הנפלא. היינו משתאים ומלאים הערצה גם כשלא היינו תמימי-דעים עמו. בישיבה האחרונה של הועד הפועל המצומצם, ימים מעטים טרם כרע כארי, ראינוהו קם כלביא לעשות את חשבונה המדיני של הציונות. לא את כל דבריו קבלנו. ולא ידענו כי אלה הם דבריו האחרונים במסיבה ציונית. אבל לחשנו איש על אזני רעהו את התפעלותנו מהופעתו המונומנטלית של זקן נפלא זה, אשר בגבול השמונים לחייו, הוא שופע ויטאַליות כזאת, וללא כל הכנה מוקדמת וללא כל פיסת נייר ביד הוא קם ונואם נאום נמרץ, בהיר וחותך כאיזמל.

פרק מפואר של היסטוריה ציונית נטמן במערת ניקנור, פרק של חזון נישא, של מחשבה צלולה ומעשה רב ומבורך.

(הפוה״צ, תש״ב, גליון 2)

---

הֶנְרִיֶּטָה סוֹלְד

מאת

יצחק לופבן

א: ליובלה

היא מן האמהות. אם יש כיום דוגמה חיה לאותה דמות נאצלה של “זכות האמהות”, המרחפת בדמיון הדורות של האומה הישראלית, בפנים מאירות, בעינים טובות, בלב תמים וחוסֶה – הרי היא הדוגמה הזאת. בתחום העלילה שלה אף היא משוררת, בעלת נפש רכה ועם נזר אור של מסירות ואהבה רבה העוטר את תלתלי השיבה שלה.

החלק הגדול ביותר מפרשת מעשיה של הנרייטה סולד נעוץ בתחום שמחוץ לא“י, אבל הוא היה קודש כולו לא”י ורישומו היה בולט מאז במערכת הבנין שלנו. רק בעשר השנים האחרונות, מאז נבחרה כחברת ההנהלה הציונית באנו עמה במגע אישי בלתי אמצעי בשטחי פעולה שונים ולמדנו להוקירה ולחבבה עוד יותר ויותר.

עם פעולתה האחרונה, הצלת ילדי היהודים בגרמניה ונטיעתם על אדמת א"י, נתעלתה למדרגה של חזון לוהט, מיוחד במינו בקורות הימים של הציונות. אם נעשה בארץ מעשה ציוני יסודי, מעשה גואל ומשנה ערכין באמת, בקשר עם האסון שהומט על היהדות הגרמנית, הרי זה המפעל, שלו מתמסרת עתה הנריטה סולד בכל נפשה ומאודה, בכל בינתה הרחבה ותפארת הזיקנה שלה.

בת שבעים וחמש היא כיום – כבת כ' לעירנות נפשית וכבת מ' לעצה ולאינציאטיבה.

תבורך מנשים, וימונו לה עוד ימים רבים למעשים רבים וטובים!

ב: עם הסתלקותה

שבעת ימים ורווית מעשים טובים, הלכה מאתנו הנרייטה סולד. נעלמה דמות בלתי שכיחה, שקמה בתוכנו בדורות האחרונים, אשר במידותיה הנעלות ובהליכותיה הנלבבות הזכירה לנו תמיד את דמות אחת האמהות שמראשית הדורות בישראל.

“אֵם בישראל” קראו לה, – ולא היתה אולי אשה בשלשלת ההיסטוריה הישראלית, מאז הכתירה עצמה בשם זה אשת לפידות, שבין הרמה ובין בית אל, שהיתה ראויה לאותו תואר הכבוד והגבורה, במידה שהיתה ראויה לו הנרייטה סולד. “אם בישראל”; אם לדור של יתמות בישראל; אם לאלפי ילדים, יתומים ויתומים חיים, שהעלתה מעמק הבכא ונטעה על אדמת המולדת; אם, שהיא עצמה לא ידעה פרי בטן, אך חסדי אם שלה נתפשטו בחמימות רבה על ילדי ישראל כולם, ואת כל דאגתה האמהית הקדישה לתפקיד החשוב והרגיש ביותר שביעודנו הלאומי – להצמיח על אדמת ישראל חוטר רענן מתוך שרידי הגזע שנופץ.

רבות מאד נרות הברכה שהעלתה. בלבה הצעיר תמיד, בעיניה הטובות והנבונות, במסירותה הגדולה, פסחה על גיל ועל שנות זקנה ושיבה, ולא ידעה ליאות בעבודתה, שהתמכרה לה בכל נפשה ומאודה. התפקיד שמילאה בעלית הנוער, הוא גולת הכותרת של מפעל חיים ממושך, כולו חדור תכונות יצירה חלוצית וכולו קודש לעם ולציונות. על כל דבר שטפלה בו, – והיא טפלה בדברים רבים, מיסוד “הדסה” באמריקה, ארגון מפעלי הבריאות בארץ, הנהלת החנוך כחברת הנהלת הסוכנות היהודית, מפעלי העזרה הסוציאלית ועד עלית הנוער – הטביעה את חותם אישיותה הדגולה, שכולה אמרה אצילות רוח והגשמה קפדנית. כל מה שעשתה – היתה עשייה למופת, בצורתה החיצונית ובתוכנה הפנימי. לא הרבתה דברים ונאומים מעולם, אך כשעמדה על במת הצבור, היא פתחה תמיד את פיה בחכמה ובתורת חסד.

משכילה, ספוגה תרבות עברית ואמונה על תרבות הומנית כללית, ישרת לב ודרך – כבשה לבבות יהודים ולא יהודים, לאהבה ולכבדה ולתת אימון גדול לדבריה ולמפעליה.

ליתומי עם, תגדל היתמות שבעתיים בהעדרה. ובחיינו הצבוריים והציוניים נוסף חלל אחד גדול, על החללים שרבו כל כך בשנים המשכלות הללו.

עליה נאמר: “ויהללוה בשערים מעשיה”.

(הפוה״צ, תש״ה, גליון 18)

---

מֵאִיר דִּיזֶנְגּוֹף

מאת

יצחק לופבן

תל-אביב שָכלה את הראשון באזרחיה; ארץ-ישראל – את הדמות הרפרזנטטיבית המפוארה ביותר, שידעה במשך יובל השנים של שיבת ציון החדשה.

אישיות נערצה ודגולה, ישרת-דרך וישרת-עלילה, שנתקפלו בה למעלה מארבעים שנות עשיה-חלוצית, שלא פסקה בהן הדינמיקה ולא נעכרו בהן הרעננות וחדות-היצירה.

מעבר לתמורות מדיניות שונות, מעבר לתהומות של זמן, של משברים קשים, של סכנות עצומות, מתוח כמיתר ישר הגשר, שנטה לעצמו דיזנגוף בעסקנותו הצבורית. נאמנות ומסירות ללא גבול, פשטות עממית, עמידה זקופה ונכבדה בכל התנאים ובכל המצבים, הכרת ערכו הנשגב של הענין, אשר למענו הוא פועל ובשמו הוא מדבר, שמירה על שווי-המשקל הפנימי, על הבטחון העצמי, על ההומור הטוב – אלה הם עמודיו המוצקים של הגשר הזה, שעליו היה מהלך נכחו, ללא סטיה וללא התעבטות, לקראת המטרה הגדולה והמשותפת לכולנו.

מוצאו החברתי הוא מן המהפכה, מן ה“נאַרודניה ווליה”, מבית-האסורים על עוון קונספירציה. אף ראשיתו הציונית היא במהפכה, במלחמה בפילנטרופיה, ברעיון הקומונה בהתישבות החקלאית, ברעיון “הארץ והעבודה”, בעבודה העברית, שבלעדיה כל מפעלנו אינו אלא “משענת קנה רצוץ”. הוא הקדים את תנועת הפועלים העברית בכמה רעיונות-יסוד; וגם לאחר שמסיבות התפלגות חברתית הוא בא לעתים במריבה אידיאולוגית עם ממשיכי הרעיונות האלה ומגשימיהם, היתה עבודתו מהפכנית ביסודה: יצירת עיר עברית וטיפוחה, יצירת מרכז מדיני עירוני, המרץ התוסס והבלתי פוסק להגדיל ולהאדיר את היצירה הזאת, לרוממה ולפארה – אף זאת היתה קונספירציה ל“חרות העם”, לחרותו של העם העברי.

אכן, זקנותו לא ביישה את צעירותו. ליחו לא נס ומעיינות רוחו לא חדלו מלפכות. באחרית ימיו הגיע לידי הזדככות וצלילות נפש, השכיחות רק אצל יחידי סגולה מחוננים בחסד עליון. הוא פעל כבר את פעולתו בתוך הנצח, מעבר לחשבונות הזמן. לפיכך היו הופעותיו האחרונות כה נלבבות ודבריו כה נפלאים וכבדי-משמעות. לפיכך ריכז מסביבו לבסוף את הערצת כל הישוב ואת אהבת האומה העברית.

רק מעטים זוכים לחיות חיי ישרים ולמות מות ישרים כמוהו.

(הפוה״צ, תרצ״ז, גליון 1–2)

---

בּוֹרִיס שַׁץ

מאת

יצחק לופבן

על מטת בית-חולים זרה, בארץ נכריה, רחוק מן המולדת ומקן-החלומות שבנה לו בתוכה, מת הפרופיסור שץ. הטבע מינה לו את המכסה המלאה של שנות חיי אדם – ואף-על-פי-כן ישנה טרגיות מרובה במות זה, אשר נבלע בהמולת הימים האלה כמעט ללא שימת לב, ומלבד המסגרת השחורה בין “פנת המכביה” ל“פנת היריד” לא שולם לו עדיין מס-הכבוד שהוא ראוי לו.

הוא היה אחד ה“משוגעים” לציון, אחד מנושאי הלפידים של ההזיה הקדושה, אשר האירה לא מעט את דרכו של דור העליה האחרון. כוח היוצר שלו באמנות לא היה רב, אף הברכה לא היתה שורה במעשי ידיו ובמפעלו – אבל בו נבע מקור אורה ושאיפת-תמיד יקדה בלבו. הוא נתעלה ונתקדש במחיצתם של אלה אשר אינם רואים שכר וגמול למפעל חייהם. כל פרשת הויתם אינה אלא פרק ממושך אחד של עמל-שאיפה. על אלה המשיל גיתה את הפסוק:“Wer immer strebend sich bemuht”

– זוהי המדה אשר בה גם הכשלונות נהפכים לזכויות.

*

מנורת הקנים שעל גגו של “בצלאל” האירה פעם ברדיוס גדול על פני הארץ והגולה. זה היה האור המבהיק הראשון של תקופת המעבר לדרך חדשה בציונות ובבנין א“י. עוד המושג “יצירה” לא נתחבר אצלנו עם המושג “עבודה” ועוד לא ידוע היה מקום התערותה של ההעפלה החלוצית, אשר נצניה החלו כבר להתעורר – אך הבשורה הראשונה של החדש, של חבלי התהוות חדשה, היה “בצלאל”, והבשורה הזאת הכתה גלים חמים של געגועים בלבות הנוער. בטרם שרו על אדמת א”י “כי העבודה היא כל חיינו”, שרו בירושלים “תקות חיינו בצלאל” – והחרוז הזה לא היה תפל בשעתו כפי שהוא בעינינו כיום. עם כל הפזיזות והנפתולים בין חוסר מעשיות ואי-רציונליות שלוו את המוסד הזה מראשית הוסדו, היה ביסודו רעיון אמת: להקנות לעם השב לציון מעט חריצות ידים, מעט כשרון למתן דמות, לקו ישר, לתֵאום ולמלאכת-מחשבת – סגולות שהן אמהות כל יצירה וחסרונן כה מורגש בתוכנו עד היום, למרות כל הכיבושים התרבותיים והכלכליים הגדולים, שכבשנו במשך שלשים שנות עבודתנו האחרונות בארץ.

היה פתוס חלוצי אמתי במוסד זה וביוצרו, והיתה תקופה ש“בצלאל” היה התל שכל הפיות פנו אליו בא“י החדשה. לא היתה עדיין אוניברסיטה ואף לא הגמנסיה העברית הראשונה, עוד לא התרוננו מחנות צעירים עובדים ובונים בא”י, עוד לא היתה תל-אביב ולא היו משקי העבודה בעמק-הירדן ובעמק-יזרעאל ועל המושבות הישנות רבצה העננה הקודרת של “אמת מארץ-ישראל”. אז היה “בצלאל” הפינה היחידה שנשבה בה רוח רינסנסה, של תפיסת נעורים ורצון יצירה. על הרקע של ירושלים בימים ההם, ירושלים החלוקנית מצד אחד, זו מוכת הבטלה ונעות-החסד וירושלים של “עזרה” ו“אליאנס” מצד שני – היה “בצלאל” מעין נקודת מפנה לקראת שנוי ערכין, לקראת פרודוקטיביזציה ועמל-כפים. באשר זאת היתה גם מצודת העבודה הראשונה בארץ. על יד ה“בוהימה” הצעירה המושכת במכחול וחולמת על זרי-תהלה של אמנים, היו נערים ונערות, מילידי המזרח ומילידי המערב, עושים בכל מלאכת מחשבת, בשטיחים ובמסגרות, המעשה מקשה ובפיליגרן, בפתוחי עץ ושן ובסיתות אבנים. במרכז של התכונה הגדולה הזאת, עשירת הגונים ורבת הצורות עמד האיש המוזר והמפוזר בהליכותיו ובדבורו, אשר זקן שחור עטר פעם את פניו ואת עיניו המשוטטות תמיד, ואשר נצמד כפיגורה בולטת אל נוף החיים של א"י וביחוד של ירושלים במשך שלש עשרות בשנים.

*

הפרק “בצלאל”-שץ בתולדות א“י החדשה עוד לא נכתב. זה היה פרק מחולל תקופה והוא יזכה בודאי פעם להערכתו הנכונה. ירידתו ושקיעתו של מוסד זה, לא באו משום שנתבטל ערכו אלא משום שנשתבשה הערכתו. כשזרחה שמשה של ה”רינטביליות" ו“מעשה-סוחר” בימי וולפסון, דעך אורה של מנורת “בצלאל”. כשהתחילו בודקים במאזנים – הוא היה כולו הפסד; כשהתחילו שוקלים אותו במשקלות של רוכלים – הוא נעשה קל מסובין. כעשרים שנה נאבק שץ עם הגורל הזה ולא יכול לו. עד קובעתה מצה את כוס המרורים של חורבן מפעלו. על כל שבילי עולם התרוצץ כדי להציל בדל-אוזן מהזיותיו – ועל אחד השבילים האלה הוא מת כ“מונומֵן” נידח ובודד.

(הפוה״צ, תרצ״ב, גליון 24)

---

דָּוִד יֶלִין

מאת

יצחק לופבן

כאשר לוינו, לוית-חפזון, בערב שבת סמוך לבין השמשות, את דוד ילין בדרכו האחרונה למנוחתו העולמי, במעלה הר-הזיתים, עלה בלי משים בזכרון חרוז אלגי אחד מאותה שירת הזהב, שהיתה שעשועיו של המנוח כל ימיו: “כאילו הזמן נוקד, ומות כמאכלת, וכל היקום כשֵיות!” בתקופה קצרה כל כך שכלה היהדות, שכל הישוב, שכלה הציונות, בזה אחרי זה, אנשים דגולים, אנשי מדות ובעלי צורה, עד שנדמה לנו כאילו “הזמן הנוקד” שם בנו עיניו בצדיה לשדוד את תפארתה של האומה ולהרחיב את קרחת אֶבלה.

עתה נגדע גם האילן הזה, האילן מגזע יוחסין, רב שרשים ויפה נוף, אשר צמח וגדל מתוך חיק המיתוס של א“י החדשה. בטרם היתה ציונות, בטרם היה ישוב, בטרם הפיחה הרוח מן החוץ, נתרקם בירושלים עצמה, הישנה והעזובה, גרעין קטן של אנשים, אנשי-בשורה ואנשי-מעשה, שהיו לחוליה מקשרת בין העבר לבין הבאות, וקרעו חלונות בחומת העיר שחוברו לה יחדיו התנונות רוחנית ודלות כלכלית, לקראת הצעדים הראשונים של ישוב חדש ותרבות לאומית מתחדשת. מתוך הגרעין הזה עלתה כפורחת אישיותו של דוד ילין. שתי התקופות, התקופה ההיסטורית והתקופה המיתית בציונות נתמזגו בו לדמות אצילה, אבהית, שכאילו נועדה ע”י שר האומה לסמל את שלשלת הדורות ואת שילוב הזמנים בפרשה זו רבת התכונה ורבת הלבטים של יקיצת עם ובנין מולדת.

בזכרון רבים מאתנו שמורה עוד דמותו של ילין, שהיו ניכרים בו עדיין היטב היטב עלי-הנביטה שלו, אשר לא פרשו ממנו זמן רב למדי בדרך חייו; זכור עדיין האיש בגיל העמידה זקוף הקומה וחבוש התרבוש, בעל הזקן הגזוז והיפה העוטר את לחייו הקורנות כאילו מזיו ירושלים הקדומה, שכולו אומר פטריארכליות ונציגות של כבוד, שנגד עיניו תמיד המקום, שעליו דורכות רגליו וקורות הימים בעבר ורחשי הימים בהווה שהוא בא כוחם, ששמו והכרת-פניו עונים בו תמיד: הנה איש ירושלים, יקיר קרתא, הנושא על שכמו את ההתחלה הזעירה והדלה מאד של ההווה לקראת מרחבי עתיד!

פרשת חייו עשירת-עלילה: סופר, מקיץ נרדמי השירה העברית של ימי הביניים, אחד המצויינים ביותר ממחיי הלשון ומחדשיה, מורה, אבי המורים, בעל הצבת הראשונה לכלי היוצר של החינוך העברי, מארגן הישוב ונציגו הנבחר והבלתי נבחר במשך שנים רבות. פרשה זו עוד תכָתב ותוערך. במותו לא הוספד ולא הוערך כהלכה. ערב שבת היה, יום הששי הקצר שאין עורכים בו בירושלים הספדים לאחר חצות היום. אבל ההרגשה שעם מותו נסתיים פרק נכבד מאוד בחיי הישוב הארץ-ישראלי, אשר מי יודע אם יש לו המשך ואם יתחדש עלינו שוב, השרתה אבל כבוש על קהל מלויו ועל מכיריו ומוקיריו של המנוח.

וכשנפרדנו מהקבר החדש, לאחר סתימת הגולל, ולעינינו נתגלה שדה הקברים הרחב במורד הר הזיתים, שבו תקופות בתקופות נוגעות ודורות על דורות נערמים, מהימים הקדומים ביותר עד ימינו אנו, היה זה שוב בית אחד מאותה שירה נפלאה שהגה בה דוד ילין ביקר ובחיבה, אשר לווה אותנו:

"קֶבֶר נֶחְצַב עַל גַּב קֶבֶר, רוֹדֵם הֻשְכַּב עַל גַּב רוֹדֵם,

חוֹרֵי עָפָר יַחַד שָׁכְנוּ – אַבְנֵי גִיר עִם אַבְנֵי אֹדֶם".

(הפוה״צ, תש״ב, גליון 13)

---

יִצְחָק אֶפְּשְׁטֵין

מאת

יצחק לופבן

מאנשי התפארת של הישוב היה. חטיבה מיוחדת בנופו החברתי, החינוכי והתרבותי. מן האבות היה. איש, שהכל זוכרים אותו כראשון. ולא לפי דמות-דיוקנו בלבד היה כך, אלא גם לפי הנהגותיו, אורח-הטפתו, סגנונו, מבטאו, נימוסיו והליכותיו. קולו היה רוטט רטט חגיגי, וכל משפט ממשפטיו נאמר או נכתב בחיתוך נגינה כאילו הושמו תחתיהם פסקי-טעמים מסורתיים. הופעתו היתה כובשת תמיד את הלבבות, כי אמרה כבוד והדר.

הוא מן המעטים האחרונים העוברים כבריח תיכון דרך כמה תקופות, מתקופת חיבת-ציון ועד תנועת העולים דרך טיהרן. ובכל תחנה ותחנה השפיע והושפע, הדריך והודרך. שאלות, שהן היום מובנות מאליהן, הוא שעוררן ראשונה. בתחום החינוך העברי טבע את המטבע “עברית בעברית”, שרבים ראו בו בשעתו ענין מוזר ומתנגד לשכל. אולם הוא ביסס והגשים את השיטה הזאת בטוב טעם ובקנאות. בתחום הלשון היה פוריסטן גדול. נקיון-דעתו תבע נקיון-לשון. דוקא מהיותו חסיד הדיבור העברי חשש שמא יבולע לה לשפה העברית, שמא ישתרגו עליה מלים לועזיות, בנין-משפטים זר ונגינה שאולה מבחוץ. ואף-על-פי שמבטאו העברי המזרחי לא נקלט, היה ברור לכל שומעו, כי לו, ליצחק אפשטיין, נאה מבטא זה, ושום מבטא אחר אינו הולמו. ובתחום המדיני היה הראשון שהעלה את שאלת יחסי השכנים בין היהודים והערבים, בשעה שזו היתה עדיין בחינת “שאלה נעלמה” בארץ ובגולה. אולם מיטב מאמציו הקדיש לחינוך העברי להלכה ולמעשה. כתב מאמרים, תרגם ספרים, הרצה הרצאות לפני גננות ומורים, דקדק להביע את כל גווני החיים הנפשיים של הילד והמבוגר, וחידש מונחים ודרכי הבעה.

הוא תבע מן הכותבים עברית קיצור, תמציתיות. תמיד הטיף לתורת החסכון. תיבה אחת נחשבה בעיניו לבזבוז, להוצאת מרץ לבטלה. והוא קיים בעצמו את הצו הזה. הערותיו בעניני לשון היו קצרות למופת, כעין משבצות קטנות וחמודות, שבהן נתונות הוראות ודוגמאות חינניות. כדי להרגיש את המשובש היה נוטל פסוק מאיזו טלגרמה בת-יומה או מריפורטג’ה בת-חלוף, כי את הלשון הדיבורית, החיונית, אהב ואותה השתדל לשפר.

הוא שמר אמונים לתרבות הדימוקרטית. בעסקי מפלגות ומעמדות לא התערב, אך הגה חיבה עמוקה לחלוץ העברי, והיה חבר לתנועת העבודה. באכסניה שלה הטיף את לקחו.

רבים הם תלמידיו ושומעי-לקחו, מהם גלויים, שהוא ידע עליהם, ומהם סמויים. ובמותו יתאבל עליו כל הישוב העברי, שהוא היה אחד מבניו הנאמנים וממעצבי צורתו העברית.

(הפוה״צ, תש״ג, גליון 25)

---

ד"ר הִלֵּל יָפֶה

מאת

יצחק לופבן

ממערכת האישים מעפילי ההגשמה וחלוצי המשמרת הראשונה של הציוניות – נעדר שוב אחד המצוינים ביותר: ד"ר הלל יפה. הוא היה מאנשי ה“מייפלאור” של הציונות, מן הפוריטנים הראשונים, שעלו לארץ לא בצותא אמנם ולא באניה משותפת, אלא בשבילים שונים, “כל אחד ואחד עם נר אלהים שבלבבו”, לבקש את כוכב התקומה של העם ולתת את עצמם בשלמותם, בכל נפשם ומאודם למעשה הגאולה והבנין.

רופא היה. מבין הרופאים של אותה תקופה, שמלאכת הרפואה לא היתה עדיין בידם רק טכניקה מדעית אלא מפעל הומאַני. רופא הישוב המנוגע, רופא הארץ המשַכלת, רופא האנשים הסובלים. מפעלים סניטריים גדולים לא נעשו עדיין אז, יבוש וניקוז ועקירת סיבות המחלה הממארת לא עמדו עדיין על סדר היום. כי ההתחלה קטנה היתה, האמצעים היו מעטים, התנאים המדיניים היו איומים. קשי ההסתגלות היה האויב הנורא ביותר, שהתיצב בדרכה של ההעפלה החלוצית. מחלות הארץ הטיפוסיות, הקדחת וחלי-העינים, היו שני המלאכים הרעים שעמם נאבקו קשה כל באי-הארץ החדשים. בראש מערכת ההתגוננות מפני המלאכים הרעים האלה, עמד המלאך-הטוב: ד"ר הלל יפה.

אלה, שעליהם עברה תקופת בראשית זו, מספרים אגדות על עבודתו הרפואית של הלל יפה. לא “מומחה” גדול היה, אלא עובד נאמן, צנוע ומסור. כעבודת קודש עשה את עבודתו, לרפא את הנחלה, לחבוש את הנשבר, לנחם ולעודד, להוסיף כוח למלחמה ולעבודה. כאב היה לפועלים, בעלי המצחות הלוהטים והעינים היוקדות. כמורה היה לפרט ולצבור. ספרו הקטן “שמירת הבריאות בא”י", שיצא בהוצאת “לעם”, לא היה קונטרס רפואי מקצועי, אלא ספר חינוך להיגיינה חלוצית, ספר, שנקרא בשעתו כפרק שירה, שנשבה מתוכו רוח מלטפת של דאגה וטיפול, של חרדה ליכולת החלוצית של מחנה המגשימים לבל תיפגם ובל תוקטן.

נוסף לכך: פרשה של עבודה ציבורית עטופה זוהר בראשית. בא-כוח חובבי-ציון, הכתובת הראשונה של הרצל בא"י, חבר למשלחת אל-עריש – וזהרו לא הועם עד יומו האחרון.

הרבה נשתנה מסביבו, הוא לא נשתנה; הוא נשאר באצילותו ובאומץ לבו הפוריטני בתוך התמורה הגדולה של השגשוג וההתפתחות. זכרו לא יסוף!

(הפוה״צ, תרצ״ו, גליון 14–15)

---

עֲקִיבָא אֶטִינְגֶּר

מאת

יצחק לופבן

לעקיבא אטינגר נמלאו ששים שנה. חלק גדול משנות חייו הטובים ביותר השקיע בעבודה צנועה ורבת-מסירות לסלול דרכו ולהפרחתו של המפעל ההתישבותי החקלאי בארץ-ישראל. מלבד פעולתו הכללית והמסועפת בתור מנהל מחלקת ההתישבות מקודם ובתור עובד נאמן בקרן הקיימת לישראל אחר כך, הרי מעטים כמוהו הצליחו לשלב את שמם בצורה כה נאה ובולטת באחד מענפי הפעולה המיוחדים של המפעל הזה. כשאנו עוברים כיום את משקי עמק-יזרעאל ועמק-הירדן בימי הקיץ, בימי הבשלת פרי, ועומדים משתאים ותמהים לתנובת-העצים המרהיבה, לפנים החדשות הללו בנוף א"י ובכלכלתה, אשר לא ידענו אנחנו ולא ידעו דורות רבים של תושבי הארץ הזאת לפנינו – הרי שמו של אטינגר מעורה ומשולב ללא-הפרד במפעל הנפלא הזה.

בדרך העבודה והיצירה החקלאית של העובד העברי עוד רבים החיפושים והגישושים. עדיין לא הוסקה המסקנה האחרונה לגבי הענפים הבטוחים והמכניסים, שעליו ישען המשק החקלאי המעורב, ללא תנודות רציניות. אבל בדרך הנסיונות והחיפושים הללו הספיקו בינתים אנשי המשק שלנו, בסיועם ובהדרכתם של מומחים מתוך המחנה, לחולל נפלאות בהרמת היבולים, בהשבחת הגזעים ובחישוף ענפי משק וכלכלה חדשים וחשובים. בין הענפים המגוונים ביותר את המשק המעורב ומשנים את הנוף שלו, אנו מונים היום את עצי הפרי. עד לפני שנים מעטות עוד לא האמין איש, שא"י יכולה לגדל פרי הילולים, מלבד שבעת המינים שנשתבחה בהם ומלבד פרי-האזרח החדש שלה, תפוחי-זהב. העובדה הזאת היתה ביחס לא רק מגרעת כלכלית באדמת-בעל ובאדמה הכבדה, אלא היא היתה מגרה לפעמים גם את יצר הגעגועים שלנו, ילידי הצפון, אל נוף המולדת החורגת, והנה קרה פלא: על-יד פירות טרופיים, שאין אנו יודעים עדיין את שמותיהם כראוי, נכפפים בדי העצים תחת כובד משא התנובה של תפוחים ואגסים ושזיפים עסיסיים ובעלי מדות, ושפתי ילדינו מאדימות כבר מתות-הגינה ואף הדובדבן החל להיות אזרח בארץ…

יבורך אטינגר על זה וכל אשר פעל להרמת ההתישבות ולגאולת הקרקע ויזכה עוד לשנות עבודה רבות ופוריות.

(הפוה"צ, תרצ״ב, גליון 38)

---

יְהוֹשֻעַ חַנְקִין

מאת

יצחק לופבן

כלום לא משורר הנהו? אף מראהו החיצוני, המחלפות הארוכות העוטרות את ראשו, עיניו העמוקות המביטות נכחן, משוות לו דמות אדם נושא חזון, אשר קידש את עצמו לשירות נעלה, שירות, שהוא לכאורה כולו חומר, תמצית החומר, ואף על פי כן הוא נהפך בסיטואציה ידועה למקור של כיסופי נפש עמוקים ולמעין של שירה נשגבה. להמציא אדמה לעם חסר אדמה, להשיב אדמת מולדת לעם הנושא את נפשו להתערות חדשה במולדתו, להועיד ביצות ממאירות לאדמה נושבת, לפתוח סגור קרקע לפריה חדשה – זוהי “המסקנה האחרונה של התבונה”, כאמרתו של גיתה, זהו פרק שירה מונומנטלי ביותר.

יהושע חנקין איננו איש-דברים ואיש ביטוי, הוא איש העשיה השקטה והנכוחה, שהחיים ניצבו כאילו כמו נד תמיד מימינו ומשמאלו ופינו לו רק שביל אחד, שבו הוא חותר לקראת המטרה הגדולה שהועיד לעצמו. אם לנחש את המתרחש בנפשו של אדם יקר זה, שמאחוריו מפעל כה כביר, שמאחד בידו חוטי העלילה של גאולת הקרקע במשך שני דורות, שהגיע עתה אל סף הזיקנה והוא מלא עדיין כוחות פעולה רעננים ותכניות רבות להמשך המעשה הגדול שהוא נדר לו את נדרו – הרי אפשר לנו לתאר לעצמנו זאת רק במשל, שכל בקעות וגבעות א“י רוקדות נגדו כאילים וכל עצי היער ועצי הפרי ושבולת הקמה על אדמת א”י הגאולה והעתידה להגאל מרננים ומוחאים כף לפניו כל הימים.

לו נתונה תודת עם ביקר ובהערצה!

(הפוה״צ, תרצ״ו, גליון 11)

---

קַרְל נֶטֶר

מאת

יצחק לופבן

למלאת מאה שנה להולדתו

מתי היה האות? — כמעט שלא ייאמן. לעתים קרובות הננו טועים בחשבון ההיסטוריה של הציונות. עוד לפני הביל״ויים ולפני תנועת חבת-ציון הופיע איש-פלאות על “מרומי הר ציון” בירושלים ונשא את ידו אל “האלהים השומע אותנו” בשבועת אמונים למהפכת חיים עברית. בלי כל הקדמות, בלי כל פילוסופיה לאומית: הוא קיפל את מלוא החזון הרומנטי של שיבת ציון בכברת-ארץ קטנה של מציאות. לא שר מקודם, לא בקש חשבונות רבים, בקפיצת הדרך עבר מן הרעיון אל ההגשמה והשיא את המשואה הראשונה לציונות ולבנין ארץ-ישראל, על אם הדרך בין יפו וירושלים.

*

בתעודות המעטות, שישנן אתנו ע״ד תכונת חייו ורוחו של קרל נטר, אין שפת-יתר של שירה ואין קוים מוגזמים של הופעות הירואיות. כל מה שאמר, הגה ועשה, מלווה פשטות צנועה. אין אף העוית-שוא פתטית אחת. הלשון איננה מדברת גבוהה. הכל פשוט ומובן-מאליו: ראשית הפעולה הדיפלומטית ואף ראשית-הדרך החלוצית, לא היום כי אם בשנת 1870! אהבת העם והמולדת מדברת מתוכו בשפת הרצינות המעשית, המצרפת קו לקו והמחשבה את דאגותיה לראשית מצער אשר אחריתה ישגא מאד. בימים ההם הוא חש כבר עתידות יותר מאשר כמה וכמה קולוניזטורים שבאו יובל שנים מלא אחריו. הוא צפה מראש את דרך ההתפתחות של ה“כבוש בשלום” ושקל את מלוא-ערכה של החקלאות בתור נקודת-המוצא היחידה. הוא גם ידע שהדרך איננה קלה ביותר ושיש צורך להתחיל מהכנה והכשרה יסודית ושיטתית. הפרוגרמה של חברת ההתישבות אשר נדפסה בשעתה כתשובה על אנקיטה של ה“חבצלת”, יכולה לשמש לנו גם כבסיס לאורינטציה ישובית. במעוטה היא מחזיקה את המרובה. בפשטותה היא קולעת לתכלית הרחוקה. כאן יש כבר הגרעין של הציונות הבאה, בעלת ההיקף, כאן יש כבר הבשורה של ההעזה החלוצית העתידה.

*

זכות-בראשית לא תסור לעולם מהמפעל אשר הקים. “מקוה-ישראל” היא הראשונה לציון, הראשונה להתאחזות יהודית קרקעית מחודשת באדמת המולדת. בתולדותיה ישנם הרבה שטחים ריקים, ישנן תקופות של ירידה ונוון, של צרפתיות, התנכרות ושכחת המטרה. אבל פלא-ההתחדשות מלוה אותה במשך שני דורות בלי שתאבד אף טפה אחת מערכה האקטואלי וממשקלה הרעיוני והמעשי, גם היום היא יפה וחשובה כביום הוסדה.

(הפוה״צ, תרפ״ו, גליון 42)

---

זְאֵב סְמִילַנְסְקִי (ז״ס)

מאת

יצחק לופבן

הוא היה ממיסדיו ומעורכיו הראשונים של “הפועל הצעיר”. בראשית הופעתו, ושנים רבות אחרי כן, היה הוא פותח את שערי הבמה הזאת לעתים קרובות מאד בחתימתו הצנועה ובתוכן העניני של מאמריו רבי ההמשכים ורבי הטבלאות והמספרים. לכשיבואו לחשב את חשבונה של ספרות העבודה, של ספרות תנועת העבודה בארץ-ישראל, יתחילו בז״ס — בז״ס שב“השלוח”, בז״ס שב“העומר” ובז״ס שב“הפועל הצעיר”. מן הראשונים היה שבדקו ובחנו את בעיות המפעל הציוני בארץ-ישראל, לא מתוך חזון ואינטואיציה בלבד, אלא בדיקה שרשית, תוך השואה מדעית ובקורת כלכלית. כבר את מאמרו הראשון הגדול, שבו נתודע אלינו בויכוח עם הטריטוריאליזם, אשר נתפרסם ב“השלוח” בשנת 1904 בשם “אור מתעה”, הוא מסיים בצורה אפוריסטית, שלא היתה שכיחה ביותר בדרך כתיבתו: “בינו ואחר תדברו!” ובצעדים הראשונים של “בינו” זה, שנהפך מויכוח שולל לתורת-בנין חיובית, ניסה להדריך ואף הדריך במידה רבה את תנועת הפועלים בארץ-ישראל, בעצם התקופה בה היתה שרויה עדיין בדבקות רגשית בלבד. ראשית העליה השניה היתה, במהותה אי-רציונליסטית. הכלים היחידים, שבהם היא הטילה את עצמה לתוך המאבק הקשה על דרך ההגשמה, היו משא-נפשה ורצונה. האפשרי והבלתי אפשרי היו בשבילה בחינת “במופלא ממך אל תדרוש”. עלתה ולא שאלה אם אפשר לעלות, עשתה ולא שאלה אם אפשר לעשות. ואף לא חקרה ולא דרשה אם יש ואם יהיה שכר לפעלה. היא צמצמה את שכינתה במכוון במעשי העפלה ופילוס נתיבות לקראת הנכסף והמבוקש, אך הבלתי-נודע. ז״ס קרע לה חלונות אל עולם-העשיה הגדול, וצירף לתנופת-רוחה של העליה הזאת יסודות, שיש בהם כוח-כובד ושיש בהם קשרים וגשרים אל הידיעה והנסיון. משני מאמריו שפירסם בבת-אחת על דפי הגליונות הראשונים של “הפועל הצעיר”, האחד בחתימת ז"ס “גורל חרושת הכבירים” (השטיחים) והשני בחתימת בן-ישראל ״התורה והחיים״ — מוקדש הראשון לבירור דרכה של התחלת התעשיה העברית, והשני לבקורת המרכסיזם. בסוציולוגיה לא המשיך, אך במדע הכלכלי וההתישבותי המשיך עד היום האחרון של חייו, ותרם תרומה נכבדה להבהרת השאלות ולקביעת העובדות בתהליך ההתפתחות של חיינו ויצירתנו הציונית.

*

בשני כתרים שימש: בכתר תורה ובכתר עבודה. מעולם לא הפסיק ממשנתו, לא חדל ללמוד וללמד, ומעולם לא הפסיק מעבודתו ולא פסקו אצלו צער העבודה ולבטיה. יקר-נפש, תמים וצנוע בחייו ובהליכות חייו, צימצם את עצמו תמיד כדי להשאר בפינה, לא להיראות ולא להתבלט. היה חבר בראשיתה של חולדה, עמד להיות חבר בראשיתה של נהלל — ולא אסתייעא מילתא, הוא לא ביצר מקום לעצמו, לא היה מסוגל “לבצר” לו מקום. כמעט פרוליטרי נשאר כל ימי חייו. פאת-פרדס קטנה ברחובות, שהיה מעבדה בעצם ידיו ושלא היה בה כדי לפרנס את ביתו גם בימים הטובים לפרדסנות, בית קטן חבוי בפינה כמותו, עבודה פובליציסטית ארעית, שלרוב היה מתבייש לבקש את שכר-הסופרים המגיע לו בעדה ועבודה סטטיסטית זמנית ומקרית — זה היה כל רכושו שעשה, בכל חליפות חייו ועבודתו בארץ, במשך ארבעים שנה ומעלה. רכושו הרוחני והנפשי היה גדול יותר. הוא לא שינה ממטבע שלו כל ימיו. בז״ס נשתמרו כל סימני-ההיכר הטיפוסיים של דור המתחילים, ואותה תמונה בה הוא מצולם בין חבריו באחת הועידות של הפועל-הצעיר עם הכובע של קש רחב השולים על ראשו, וכולו אומר תום, אמונה ונאמנות — נשארה טבועה בכל מהותו עד יומו האחרון. בין הנאמנים והמאמינים ובין מבשרי האמונה, בין עמלי-הרוח ועמלי-הכפים, שבקשו תמיד, נוסף על הארת-הלב, את הארת-התבונה ואת המופת האמפירי למפעלם ולמפעל דורם — יחיה זכרו בתוכנו.

(הפוה״צ, תש״ד, גליון 15–16)

---

קַדִּישׁ-יְהוּדָה סִילְמַן

מאת

יצחק לופבן

בין מניחי החוטים וקושרי הקשרים הראשונים לרקמת ההוי התרבותי העברי החדש בארץ, יוכר מקומו של סילמן, המורה, הסופר ואיש-הצבור — שהרים באמונה ובאהבה את תרומתו הרוחנית לחינוך ולספרות ולמאמץ-האזרחי המשותף של מפלסי הנתיבות להתחדשות האומה במולדתה. בכל ציוני-הדרך כמעט של ימי ההתחלה: ב“בצלאל”, המרכז הרוחני הראשון, החילוני, לעלית-נעורים חולמי יצירה; בבית-העם הירושלמי, במצודה זו שבה נאבקו צעירים מוכי-קדחת עם התחלותיהם הקשות ועם שממונם; בבמה-העברית, בצעדיה הראשונים; בעתונות הפועלים בראשית התהוותה: באגודת הסופרים וכו' — בכל אלה אנו פוגשים את דמותו של סילמן, בחזית הקדמית, יוזם או שותף, מטביע את חותמו או נוטל חלק בראש. בשדה הספרות הוא טיפל בעיקר בפכים הקטנים. היתה אצלו תקופת נסיון מענינת של מסַפר ופרסם כמה נובלות רציניות ובעלות משקל. אך זאת היתה כנראה רק שכבה דקה בין רובדי נפשו, שנוצלה מהר ולא הוסיפה לתת את פריה. לעומת זה, היה פורה מאד בעיטורי-ספרות, במעשה הבדיחה ובמעשה הזמר, במחזות קטנים ובעיבוד מוטיבים של שירים עממיים. “ליהודים” שלו, אותו עתון היתולי, שבמשך זמן ידוע היה מוציאו אחת לשנה, היה הרבה יותר מאשר עתון היתולי סתם. בו נעשה הנסיון הראשון של בקורת צבורית בדרך של הומור טוב ובדיחות הדעת, לעתים בקורת קולעת, וחריפה, שהיתה חושפת את גילויי הקטנות והבטלנות שבהתהוות החדשה בארץ. וכאשר יבואו לקבוע סימני-בראשית לתקופתנו זו, לא יוכלו להתעלם גם מזה. כי במידה שישנם דברים חשובים ובולטים בשעתם, שהזמן מכלה אותם — כך ישנם דברים שבשעתם נראו קלילים וקצרי חיים כזבוב בן-יומוֹ ואחרי כן הם מתנערים מן השכחה ומהוים מקור של זכירות יקרות. בפזמון ״מראש פנה ועד קוסטינה — הה, מה איכפת לי" השאיר זכר להוי-חלוצי ראשון של הפועל הנודד, העשיר בעניו, המסתפק במה שיש לו ומטייל לו להנאתו מקצה ארץ-ישראל ועד קָצֶהָ, עם “פת-לחם ואשכול ענבים” בילקוטו. והוא הדין בהרבה פזמונים ועיטורי-ספרות אחרים, פרי רוחו של סילמן, אשר נשתלבו במרוצת הימים לתוך ההוי הארץ-ישראלי, בלי שיֵדעו אפילו היום את שם מחברם. הוא היה אחד “המשוגעים לא״י”, אחד מדורשי-האותות ומחשבי הקיצין; כל התרחשות בחיי הארץ נראתה לו כרמז היסטורי או כנבואה שנתקיימה. הביטוי שנתן לכך נראה בעינינו לעתים נאיבי, סנטימנטלי, אך הוא נבע ממקור נאמן של חיבת הארץ ושאיפת תחיתה. שלא בעתו מת. זכרו יהיה שמור אתנו בין זכר בני-העליה, שׁשֵׁם ושארית להם בהיאבקות החלוצית הקשה על חיי חירות במולדת.

(הפוה"צ, תרצ״ח, גליון 4)

---

מָרְדְּכַי וִילְקַנְסְקִי

מאת

יצחק לופבן

אדם באהל, איש העבודה והמחקר, שתקן ונחבא אל הכלים, אשר תחם מסביב שדה פעולתו, הרחב והחיוני ביותר במערכת הבנין וההגשמה בארץ, תחום של צניעות בלתי שכיחה. רק מעטים ידעו אותו. רק חבריו למקצוע ושותפיו בעבודה, רק הצבור החקלאי הותיק — רק הם ידעו את הממונה על הענף היסודי של החקלאות העברית בארץ, על הפלחה, את חלוץ המקצוע אשר כל חייו וכל מעיניו נתונים להשבחת הזנים והעלאת היבולים של לחם האומה במולדתה.

הוא היה כמעט לרואה ואינו נראה. פעל את פעולתו כדרך שפועל כוח-צמיחה חבוי, מתוך סתר שקטו והתמדתו. אי-שם היה האיש אשר איזן וחקר, מדד ושקל, הורה וכיוון — כיצד להגדיל את פריונה של אדמת א״י, להרבות את תנובתה, להוציא לחם הרבה מאדמה מעטה, לגדל כליות חטה דשנות על ארץ חררה. דברים שהם מכבשונו של עולם — ומכבשונו של מפעלנו בארץ.

קשה היה למצוא עמו מגע אישי מחוץ לענינים שהוא עוסק בהם. חיץ-המקצוע כאילו הקיף אותו כשריון. רק גלים קצרים, אך קורנים ושופעים תרבות ואצילות-נפש, בקעו ועברו את החיץ הזה. לא היה מעורב בעניני חברה וצבור. הוא כאילו התרחק מהם כדי לשמור על טהרה אישית. נחשולי הזמן והמאורעות כאילו התיצבו כמו נד מימינו ומשמאלו, לא טלטלו אותו ולא הוציאו אותו מאצטגנינותו. במשפט קצר ולַקוני, בשתים שלוש מלים, היה נפטר משאלות היום. ותמיד היה הרושם שהוא שותק מתוך אחריות למלה, וממעיט דברים כדי להרבות מעשים.

והנה בצדיה בא עליו המות ועקרו מתוכנו, למרבה האבל והיגון.

(הפוה״צ, תרצ״ה, גליון 37)

---

חֲנִינָא קְרַצֶּ'בְסְקִי

מאת

יצחק לופבן

הוא היה אחד מן המועילים בחברתנו. מנושאי זכויות בראשית של מפעל מצער, אשר באחריתו ישגא מאד. המנגינה העברית בא״י — הוא היה מראשוני מחולליה. כיום זה לא ניכר ביותר. בגדול העץ נעלמים עקבות השתיל. אבל היו ימים בארץ, שלא היתה אופירה ולא היו קונצרטים סימפוניים, לא היו בתי ספר מיוחדים לנגינה ולא חלמו עדיין ע״ד אקדמיות. היה רק חנינא קרצ׳בסקי, בחור גבוה, רחב כתפים ובהיר שער עם ד׳ אמות שירה, עם מקהלת הילדים הראשונה, עם המנגינה העממית לשיר העברי, עם הצריף של האופירה העתידה. אחד הבילו"יים — במקצוע שלו. סולל נתיבות ראשונים. תוקע יתד לישוב בתוך השממה. מה שבא אחרי כן — זהו גידול, התפתחות, המשך. אבל קרצ׳בסקי היה הזורע במפל יד, אשר זכותו קיימת ובלתי נפגעת גם אצל מכונת הזריעה המשוכללת. משעור לנגינה הראשון בגמנסיה הראשונה, בבית ערבי ביפו, עד האורטוריום בפתיחת האוניברסיטה העברית על הר הצופים בירושלים — זהו מהלך ענקי. מי שעבר את המהלך הזה בלי לפגר ובלי להיות מיותר — גם זכות היצירה שלו איננה פגה.

ממסכת החיים החדשים של ת״א הצעירה נעקר דבר מה נכבד. לא כמות כל אדם מת. כמיתר ניתק.

(הפוה״צ, תרפ״ו, גליון 10–11)

---

גֵּרְשׁוֹן לוֹמֶר

מאת

יצחק לופבן

בשנים האחרונות לא ראיתיו. אבל דמותו מציצה אלי עוד מתוך מסגרתה הראשונה, ממסגרת בית-העם הירושלמי, מקדש מעט זה של ירושלים המתחדשת, אשר גרשון לומר היה במשך זמן רב הכהן שבו. גרשון לומר, בעל ראש-הנזירים, בעל המחלפות הארוכות והפנים האסקטיים, היה אחד הטיפוסים הבולטים על פני הנוף של ירושלים בתקופה ההיא, בתקופה שלפני המלחמה, אותה התקופה, שתלמידי “בצלאל” ותלמידי בית-המדרש למורים וקומץ פועלים קטן, כולם צרובי עוני ומשולהבי דמיון וקדחת יצרו את ההוי החדש והשוקק שלה, בצדה ובצלה של ירושלים העתיקה, של מנזרים ובתי-ישיבות, “הוספיצ”ים ובתי-מחסה, כוללים וצליינים.

בית-העם היה המרכז. מרכז החיים החדשים. גרשון לומר היה המרכז של בית-העם. עליו כל הטורח והמשא של המוסד הזה, השקוע תמיד בדלות, בחוסר יכולת של קיום, ואשר בלעדיו בכל זאת אי-אפשר היה לתאר את ירושלים בימים ההם. הוא מהלך בתוך אולמיו מרוכז ורציני, כנושא שליחות גדולה וכבדה, כאיש שהועיד את עצמו למסירות-נפש. הוא היה דבוק בירושלים כמו הסלעים שלה. הכל מסביבו נשתנה במרוצת הימים והוא לא נשתנה. הוא גלה וחזר, נשא בתפקידים שונים, וכולם היו המשך ורציפות של התפקיד הראשון אשר התחיל בו. גם עבודתו בשירות הרפואי של “הדסה” היה בעצם מעין שירות בית-העם, מגע עם העם הירושלמי, עם משכנות העוני שלו, מתוך נאמנות ומסירות שאין להן שעור.

(הפוה״צ, תרצ״ה, גליון 36)

---

שַׁמַּאי פִּינְסְקִי

מאת

יצחק לופבן

בבית מלון אחד, בשכונת רחביה שבירושלים “השתקע משורר ערירי, צנוע, מסתתר ונחבא אל הכלים”. מדי פעם בפעם כשהיה פוגש אותנו, את מכריו, בדירת עראי זו שעשאה קבע לעצמו, היה מקדם את פנינו בברכת שלום חגיגית, שהיתה מלווה עפ״י רוב מלתא דבדיחותא שנונה, אשר כל עין בוחנת היתה מכירה בה שאין היא נובעת לא מזחיחות דעת ולא מחדות-חיים, אלא מאיזה דאבון-נפש כבד, אשר יש מנסים להסתירו ולהתגבר עליו בתחבולה זו. לעתים, כאשר לא הרגיש בכך, ראינו אותו, את גופו הצנום מכווץ באיזה פינה, פרוש מן הבריות, מהרהר או מנמנם לתוך הבדידות, כאדם אשר דרך-החיים שלפניו אינו בשבילו שוב אלא מתנת-חינם מצדו לאתה Laissez faire חסר ענין.

משורר היה, יקר נפש ומרבה-חכמה, אחד הכוכבים שעלו במחזור השלישי של תקופת ביאליק, זה המחזור אשר איתרע מזלו ולא יצא מחופת הערפלים שלו ולא שש כגבור לרוץ אורח. מבין העולים על במת השירה העברית בימים ההם היה ש. פינסקי אחד הידועים והבולטים. ב“המעורר”, ב“השלוח”, ב“הפועל הצעיר”, ב“העולם” ו“התקופה” נדפסו שיריו הליריים, שעלתה מהם תמיד המיה עדינה. ואולי משום שיותר מהמיה עדינה זו לא הוציא כנורו, היה הוא אחד מאלה אשר לא “שירת חייו באמצע נפסקה”, אלא הפסיק באמצע חייו את שירתו. על אהובה זו שפרש ממנה, התעצב, כנראה, אל לבו. מעטים ידעו שהוא חולה ושחוצצו ימיו. וכשהופיעה בעתוני הצהרים של יום הששי שעבר הידיעה על מותו, לא הופתע איש. היה הדבר דומה כאילו זה עתה פסק לנו כלאחר יד את דברי חכמתו החריפים, והתכנס לפינת בדידותו, זו הפינה שאין חוזרים ממנה שוב.

(הפוה״צ, תש״א, גליון 25)

אנשי סגולה – שער חמישי

מאת

יצחק לופבן

---

גּוּסְטַב לַנְדּוֹאֶר

מאת

יצחק לופבן

שנים היו: פיאֶר יוסף פרודהון וקרל מרכס — שניהם נביאי העתיד האנושי ומבשרי התקומה הסוציאליסטית. הראשון — “איש הסינתיזה”, איש הרוח, אשר עם שקיעת הריבולוציה הצרפתית, במחצית המאה התשע עשרה, עמד אחוז התלהבות עצומה ורטט של יצירה וממעמקי נפשו קרא לעם הצרפתי, תבע אותו לעבודה, למעשה, להפוך את רוח ההתקוממות הקדושה, לאנרגיה של בנין — לבנין של חיים חדשים במקום הישנים המתמוטטים והולכים: והשני — “איש האנליזה”, פרופיסור מלומד “יותר מלומד מאשר הוגה הדעות”, אשר צפה דרך האספקלריה המאירה של המדע על העתיד המתהוה מאליו, המוכרח להתהוות ולבוא בכוח החוק ההיסטורי וההתפתחות הטכנית, לא קרא למהפכה, לא תבע דבר אלא לחכות לקץ הימין, לתת להם לסדרי החיים ללכת את דרכם, לסייע להם בכך, כדי להחיש את הפרוצס הטבעי ואת הקטסטרופה הכרוכה בעקבותיו. הראשון אמר: הסוציאליזמוס יכול לבוא בכל רגע ובכל שעה אם נחפוץ בכך והוא לא יבוא לעולם אם לא נחפוץ, אם לא נביא אותו בידים.

הסוציאליזמוס יבוא בין אם נחפוץ בין אם לא נחפוץ, הוא יבוא בכוח האבולוציה העוורת, בכוח הקיטור והחשמל, המניעים את גלגלי החיים — ורצון האדם ומאווייו אינם נחשבים.

קרל מרכס הקים תלמידים רבים, גדולים וקטנים, כותבי מחברות וטרקטטים שלמים. תורתו התחבבה על הדור, היא ברורה מאוד ונוחה מאד. מצוות מעשיות כמעט שאין בה. היא תובעת רק מאחרים ואינה תובעת כלום מעצמה ומנושאיה. אין בה “נעשה”. יש “נשמע” בלבד. לפיכך היה מרכס לגאון, לשיטה פופולארית — למרכסיזם.

פיאֶר יוסף פרודהון לא נתן תורה לגמרי, הוא היה כולו מצוה, כולו תביעה למעשה, לחלוציות, למסירות נפש. לפיכך נתקלו דבריו בלבבות ערלים, לא היה לשיטה, לא נהפך לפרודהוניזם ולא הקים תלמידים רבים, מלבד מעטים, בודדים כמעט — ואחד המעטים האלה היה גוסטב לנדואר.

*

פופולארי לא היה. איזה אגיטטור סוציאליסטי קטן, איזו חפרפרת פרלמנטרית פעוטה, הם יותר פופולרים ממנו. אמרו עליו, כי הוא אנרכיסט, אנרכו-סוציאליסט. דורשי רשומות — התואר מוכן אצלם מראש, הם שמים אותו על ראש ככובע אוילים. להבין את האדם, את כליון נפשו ואת זעזועי נשמתו סתם, בתור אדם, בלי תואר, בתור אדם המֵשיח מה שעם לבו לאדם חברו, הרוצה שיבינו אותו, וירגישו אותו, יחד — את זה אין דורשי רשומות מבינים. ובני אדם סתם שואפים לצמצום, לחסכון אנרגיה ונוח להם ב“שב ואל תעשה” מאשר ב״קום ועשה״ — לפיכך היה גורל לנדואר כגורל רבּו: הוא לא הקים תנועה, “הקריאה אל הסוציאליזם” שלו אבדה כמעט בלי הד. באשר, זו היתה קריאה אל הפינה החרשה ביותר שבלב, קריאה אל האדם, אל האדם שבאדם; כאשר היתה זו תביעה להתחדשות, ליצירת חיים חדשים, לא ע״י ירושה מן העבר כי אם ע״י בנין העתיד בעבודה, מתוך חירות, מתוך התנדבות ומתוך רוח הקיבוץ היוצר. אנשים כלנדואר מיועדים מראש להצָלב. בני תמותה אינם יכולים להמצא ביחס בלתי אמצעי אל החיים. נחוץ להם שיהיה מה שהוא ומי שהוא אשר יעמוד ביניהם, שיתווך, שישא את עונותיהם ויכפרם. הם צריכים, כי תהיה להם היכולת לחטוא ובכל זאת לא לרשת גיהנום. לפיכך ננהו הרוחות תמיד אחר הקתוליציזם, הנותן חופש לעם לחטוא ולשוב, לחטוא במעשה ולשוב בתפלה — והסליחה מוכנה לו מראש. לפיכך, כשהופיע כריסטוס בין החיים (בפואימה של איבן קרמזוב), השליך אותו האנקויזיטור הגדול לתוך הבור: עשינו אותך סמל ודאי — למה באת שוב להרגיז את מנוחתם של בני אדם?

המרכסיזם הוא, מבחינה זו, הקתוליציזם של הדור הזה. לא האנשים הם הרעים, לא העם הוא הנמצא במצב של ירידה, לא הוא החוטא יום יום ברצונו, לעצמו ולחברה האנושית, אלא יש דבר מה המתווך בינינו ובין החיים, הקפיטל — את חליינו הוא ישא ואת מכאובינו הוא יסבול.

גוסטב לנדואר שוטם את המרכסיזם, שונא אותו, בוחל בו, לא רק באשר השיטה איננה נכונה, הסטטיסטיקה מופרכה והמסקנות הן מזויפות, אלא מפני שזוהי נבואת שוא, המעכבת את השחרור האנושי, מאשרת את המצב הקפיטליסטי הקיים, מבצרת אותו, מבססת אותו ב“חנונות מדעית”, ומגבירה את השפעתו השלילית, מחניקה את הריבולוציה האמתית, את חדות ההתחדשות ומרגילה את הפרולטריון למצבו. ״המרכסיזם — הוא אומר — הוא הדֶבֶר של דורנו, הוא קללה בשביל התנועה הסוציאליסטית".

*

הסוציאליזם של לנדואר מעמיד את האדם ביחס בלתי אמצעי לגורל חייו. הסוציאליזם זוהי “טנדנציה של רצון אנשים המתאחדים יחד ליצור יצירה חדשה, כדי להשיג את האידיאל הנכסף”. הקפיטל הוא אפס, אינו דבר של ממש, הוא רק רוח רעה המתהלך בחברה. במקומו צריכה לבוא רוח חיה, רוח הקיבוץ האנושי, המפרה, היוצרת, המקשרת את בני האדם יחד למשפחת אחים עובדת, אשר אינם מנצלים אחד את השני, כי אם כולם יחד מנצלים את הטבע, את האדמה אם כל חי, שהיא נחלת הכל כמו האויר החפשי. סוציאליזם זוהי תחית היחסים האנושיים בין אדם לחברו, זוהי אהבה, עבודה, רצון, תרבות — אשר צריכים לבוא במקום השקר, הריקניות השוממה, התוהו ובוהו, הניצול, האלימות, המחנק, שלטון היחידים וחוסר התרבות הממלאים את ה“חברה” הקיימת.

הסיסמה היא: “אדמה ורוח!”

האדמה היא העיקר המציאותי — כל היתר הם דברי יחס, תנועה, מרץ, אפשרות, קרדיט, וכו', אל האדמה קשור האדם בטבורו, היא נחוצה לו כמו האויר, כמו אור השמש — היא איננה נחלת בעלים, איננה רכוש. הרוח זהו רוח הקיבוץ, זהו הכוח היוצר, זהו הקשר ההדדי וחרות גם יחד; במקום שיש רוח יש עם, יש רצון, יש דרך, יש חדוה, יש אהבה, יש חופש. הרוח זהו בנין ומעשה — בימי מעבר הוא נהפך — להתלהבות, לאומץ לב, למלחמה. במקום שאין רוח, שם המות ממלא את החלל שבין אדם לאדם, שם רוח רעה שלטת, שם אלימות, שלטון חיצוני, ממשלה — הסורוגטים של הרוח.

"והרוח המעלה את הפרט למדרגת כלל, למדרגת עם, הרוח הזאת נקראת לאום. הלאום בתור הכרח טבעי של קבוץ משותף מלידה ומבטן, זהו רוח קדמון יפה ונצחי״.

הסוציאליזם איננו מוכרח לבוא, שום מצב אינו מחייב אותו מלבד הסבל האנושי, שום מדע אינו מוכיח אותו מלבד הצער הגדול — אבל, הוא יכול לבוא בכל שעה ובכל רגע ע״י רצון האדם לתקן את פגימת החיים, ע״י הצטרפות הפרט לקבוץ, והקיבוץ לקיבוץ של קיבוצים. הוא יכול לבוא ע״י התאחדות חפשית, ע״י יצירת דוגמאות של חיים סוציאליים יפים, אשר יגדלו מול פני המשק הקפיטליסטי, אשר יבקיעו להם דרך בתוך משק-הרווחים, אשר יראו ויורגשו — אז יזדעזע העם ויואר בהכרה נכונה. "ואז ישחרר העם את האדמה ולא יעבדו עוד בשביל האלילים, כי אם בשביל האדם. אז! — אולם, התחילו נא, התחילו בקטן ביותר ובקומץ הכי מצער!״

*

ישנם פרקים בספרו של לנדויאר הנקראים כמו תנ״ך — כל נשמתו היהודית מתערה בהם מתוך גילוי חזון, אשר יקר רק לצועדי שפי על גבעות ירושלים ובשבילים הבודדים בין סלעי הגליל. אז הוא כולו יהודי, כולו אמונה — והוא כאילו מאהיל על עיניו למול העתידות המתרחשות ובאות, ושולח את אמרתו למרחקים: “היו ברוכים לי, הולכי דרך, נודדים, דרוכי מנוחה שלא יכירכם מקומכם בין תעלולי הזמן הזה. היו ברוכים לי, אתם האמנים, שאת יצירותיכם אתם יוצרים למעלה מן הזמן. היו ברוכים, אתם המגמגמים, אתם השותקים, אשר ממעמקי נפשכם, במקום שאין מלה נפלטת משם, שוכן רמז העתיד לבוא: גודל בלתי ידוע עוד, מלחמות בלתי משוערות, תענוגות פרא ומכאובים יהיו מנת חלקה של האנושות הבאה, מנת חלקם של היחיד, של העמים. אתם הפַּסָלים, אתם המשוררים, אתם תופשי כנור ועוגב, אתם יודעים את זה גם היום, מקרבכם נובעים כבר רמזי הקולות האדירים והערבים של המית הנפש הפנימית אשר תעלה כפורחת מהעמים החדשים. מפוזרים בתוך השממה שלנו חיים האנשים הצעירים, הגברים האמיצים, הזקנים המנוסים, נשות החיל, אשר ייצרו לנו דורות אנוש חדשים ויעלום מעלה מעלה. הכאב, הכאב הקדוש, בואה, הה, בואה נא אל תוך חזנו, במקום שאתה אינך, לעולם לא יהיה שלום”…

(“מעברות”, כרך ראשון, חוברת ד׳, תר״פ)

---

אֱדוּאַרְד בֶּרְנְשְׁטֵין

מאת

יצחק לופבן

שבע ימים ושבע רוגז ומלחמה מת אדוארד ברנשטיין. עם מותו ירד מעל הבמה אחד המעולים מבין שורת הוגי-הדעות והמנהיגים, שקמו לתנועה הסוציאליסטית אחרי מרכס ואנגלס. בסוציאל-דימוקרטיה הגרמנית, היה ברנשטיין מחוללו ומבססו המדעי של הזרם, המתיחס בבקורת לכמה וכמה הלכות קבועות בתורתו של מרכס ואף לעצם התפיסה המטריאליסטית של ההיסטוריה. בפרק הסיום של ספרו המוקדש לבקורת המרכסיסמוס “ההנחות המוקדמות של הסוציאליזם ותפקידיה של הסוציאל-דימוקרטיה”, אשר נתפרסם בשנת 1899, כותב ברנשטיין, שלתנועה הסוציאל-דימוקרטית דרוש איש כמו קאנט, “אשר בכל מלוא חריפותו ובקורתו המחוירה יבוא פעם במשפט עם תורת מורשה זו, ויוכיח שהמטריאליזמוס המדומה שלה, הנהו האידיאולוגיה הנעלה ביותר ולפיכך גם הקלה ביותר להוליך שולל, שהבוז לאידיאל והרמת הגורמים החומריים למדרגת הכוחות הכל-יכולים של ההתפתחות היא השליה עצמית, ומבשרי התורה הזאת עצמם הוכיחו ומוכיחים את ההשליה שבדבר בכל הזדמנות ע״י מעשיהם”. ברנשטיין ניסה להביא לידי מזיגה את הביסוס המטריאליסטי והאידיאליסטי של הסוציאליזמוס. הוא השתמש במושג “צדק”, שאינו מקובל בטרמינולוגיה המרכסיסטית, כיסוד לשאיפה ולרצון הסוציאליסטי, במקום שהוא כופר בטנדנציות של התפתחות מוכרחת, של פרוצסים המתהוים מאליהם (כמו תורת ההתרוששות). בהגדרה החדשה שהוא נתן, הוא מקשר את דרך ההגשמה של הסוציאליזם עם הרעיון של משק שיתופי, עם הקואופרציה היצרנית והמשקית, עם הפעולה הקונסטרוקטיבית העצמית של הפועל, אשר במדה שזו תגלה יותר ויותר את כוח פעולתה יתקרב הסוציאליזם להגשמתו.

באחד הפרקים שבספרו הנ״ל, בפרק המוקדש “לתפקידיה הקרובים של הסוציאל-דימוקרטיה”, עומד ברנשטיין על נקודת ההשקפה, שפעולת התנועה הסוציאליסטית איננה יכולה להיות תמיד אחידה בשטח הבין-לאומי, אלא מוכרחה להתאים את עצמה לתכונותיה הלאומיות המיוחדות של הארץ הבאה בחשבון: ״אפילו במקום שמפלגות סוציאליסטיות — כותב ברנשטיין — נשענו לכתחילה על הנחות משותפות בתור נקודת מוצא לפעולותיהן, הן הוכרחו במרוצת הזמן להתאים את מעשיהן לתנאים המיוחדים של ארצותיהן. ברגע ידוע אפשר אמנם לקבוע יסודות משותפים לפעולת הסוציאל-דימוקרטיה בכל הארצות, אבל אי-אפשר לקבוע פרוגרמה-של פעולה משותפת ואחידה לכל הארצות".

דעותיו הבקרתיות של ברנשטיין והזרם שהוא היה מחוללו ומנהיגו, היו במשך שנים רבות סלע של ויכוחים ומלחמה פנימית קשה בתוך התנועה הסוציאל-דימוקרטית הגרמנית וגם בתוך התנועה הסוציאליסטית העולמית, עד אשר נראה היה לעתים, שהתנועה עומדת להתפלג בקו זה של חילוקי-דעות. ואעפי״כ, בסיכומו של דבר, היה זה ויכוח פורה ומפרה, אשר העמיק והאדיר את המחשבה הסוציאליסטית והציל אותה במידה רבה מסכנת ההתאבנות, שהיתה צפויה לה מן הקפיאה על השמרים של האדיקות המרכסיסטית. שנות המלחמה והמהפכה שלאחריהן שינו את פני החזית הפנימית בתוך התנועה הסוציאליסטית. בצורה אחרת, בתוקף גדול יותר ובמסקנות חמורות יותר, הולכת ונמשכת המלחמה הזאת בין התוכן הדימוקרטי ופוליטיקה מדינית קונסטרוקטיבית ובין הנוסחא המהפכנית בתוך התנועה. אבל גם ההתפתחות החדשה הזאת מצאה בברנשטיין את איש המלחמה והבקורת, אף כי לא היה עוד למלחמתו ולבקרתו אותו כוח התנופה שהיה להן לפנים.

*

אל התנועה הלאומית היהודית, דרך התנועה הציונית-הסוציאליסטית, התקרב ברנשטיין רק בערוב חייו. נאומו בקונגרס של א״י העובדת בברלין, היו כמדומני דבריו האחרונים של ברנשטיין על במת הצבור בכלל. בדברים האלה היו עוד זרות ומרחק מדרך תפיסתנו אנו את הענינים, אבל היה בהם בכל-זאת מעין ודוי של השתייכות לקבוץ שהתכנס לקונגרס זה ושתוף עם השאיפה אשר פיעמה אותו. הוא אמר אז: “בשאלה ,איך׳ להגשים את התפקיד הזה החשוב מאוד (יצירת מקלט בטוח לעם היהודי בא״י), אפשר שיהיו חלוקי דעות רבים, אבל בשאלה ,אם׳, אם יש בכלל צורך להגשים את הדבר הזה, חושבני שאי-אפשר שיהיו חילוקי דעות”. “אתם נקראים לקונגרס למען א״י העובדת, ליצור את המקלט הבטוח באופן משפטי בשביל היהודים. איך אפשר ליצור את המקלט הזה ולקיימו? — בלי רגש ההשתייכות ההדדית ובלי ההכרה בתפקיד הנשגב של יצירת השויון והאחדות — אי-אפשר לבצע שום דבר גדול. — — — ראיתי את חרדתכם. חויתכם החזקה הוכיחה, מה הוא הרגש הממלא את כולכם, ואני אומר: הרגש הזה מוכרח להתמיד ומוכרח להתחזק”. אלה היו מלות הפרידה של אדוארד ברנשטיין מאתנו.

(הפוה"צ, תרצ״ג, גליון 11)

---

גַּאנְדִּי

מאת

יצחק לופבן

כדור של רוצח מבני עמו, שם קץ לחייו של גאנדי. הנפש הגדולה, ה“מאהאטמה”, שמצאה את משכנה בתוך גוף צנום וצנוע, האירה בעולם מסוכסך זה, החמוץ מדם ושקוע במ״ט שערי מרמה — באור מיוחד, של שלום ואמת, שלא זכתה לו האנושות מאז הסתלקה הנבואה מתוכה.

היתה זאת אישיות מפוארת, שצבי תפארתה ניחם קצת את התקופה הזאת מעצבונה ומרוחה הקשה. מיסודות מוסריים קדומים חישל גאנדי לעצמו כלי-זין כביר-כוח, שמפניו חתה ונכנעה באחרונה, הממלכה האדירה ביותר, ובו הנחה רבבות מיליונים אנשים בארצו, שנהרו אחריו בדבקות עצומה וקדשו אותו בחייו כאלהים, ורבים מאד מאנשי-הרוח בכל רחבי תבל אשר העריצוהו והשתאו, מי באמונה ומי בספקנות, ללקחיו. ואין זה אלא מתעלולי הגורל שדוקא ע״י החטא, שלפתחו רובצת האנושות, ע״י הרצח והאלמות, שעליהם קידש גאנדי מלחמה בכל פרשת חייו הארוכה ורבת העלילה — הוא נספה.

לא זכורה אישיות בהיסטוריה שהעולם כה נרעש ממותה ומדרך חייה, כאשר נרעש ממות גאנדי. בהודו, שבה שלטת עדיין במדה רבה תמימות דתית קמאית, יקודש ודאי גאנדי כשם שנתקדש בודהה בשעתו. אך כל האנושות התרבותית תתחמם לאורו, ובצר לה מאַנָסי עולם ורוצחיו, תשא את נפשה ל“אהיסמא”, לאי-אַלימות ולחיים של שלום ואמת.

במבחן של תקופות רבות וממושכות, ובעיקר בימי הסגריר של התקופה הנוכחית נצרפה התורה הזאת — ונתברר כי היא לבדה עשויה להנחיל את מעט האושר שנפשם של בני-האדם כמהה לו. בתקופה של אלמות ללא גבול, ניכר ערכה הגואל של אי-האלימות; בתקופה של שקר ללא בושה, ניכר ערכה של האמת, של יושר הלב, של הטהרה בהליכות החיים וביחסי האדם לאדם והעם לעם.

אם כי גאנדי לא היה קרוב לנו ביותר, ולעתים קרובות שגה בהערכתו אותנו ובהערכת ענינינו, אנו היהודים היינו אולי הקרובים ביותר לתורה שהוא הטיף לה. היא נולדה בעצם על פני האדמה הזאת שהיא מולדתנו. “לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי”, היא מטבע עברי עתיק יומין, וכת האיסיים, כת הגאנדיסטים הראשונים, בירדן שלנו טבלו את טבילת השחרית שלהם. ה“נפתולים עם האמת”, הם נפתולי העם היהודי מראשית עליתו על הבמה ההיסטורית עד היום, וטהרת המידות היא היסוד הנאמן ביותר במסורת התרבות והחיים שלנו. אם תנצח פעם תורה זו — תגאל האנושיות מן החטא הקדמון ותשתחרר מן הסתירות הטראגיות בקיומה. הלואי ותנצח! — ורב יהיה חלקנו הרוחני בנצחון זה.

(הפוה״צ, תש״ח, גליון 20)

---

פְרַנְקְלִין ד. רוּזְבֶלְט

מאת

יצחק לופבן

שעה קלה לפני סיומה המוצלח של אחת המערכות ההיסטוריות המכריעות במאבק האדם והעולם עם ממלכת השטן ומשטר הזדון והרשעה, נסתלק פתאום אחד הגבורים הראשונים של מערכה זו. כי על כן נועד גורל ״נבו״ למנהיגים, אנשי השם ורבי העלילה מאז ומעולם; את התגמול למפעל חייהם לפעמים אינם רואים כלל, לפעמים רואים אותו מרחוק או מקרוב, אך אליו לא יגיעו. מבין שלושת הנשיאים הגדולים של ארצות-הברית, שגילמו באישיותם דמויות עולמיות של מורדים נפלאים ולוחמים אמיצים, אשר הסבו אחורנית את צל המעלות של התפתחות מנוונת וחרתו פרשיות נכבדות מאד במגילת החירות האנושית, יחשב, ללא ספק, פרנקלין רוזבלט לאישיות המפוארת והדגולה ביותר.

את שנות התיצבותו של רוזבלט במערכה הכבדה נגד נגעי התקופה הזאת, הנאציזם והפאשיזם, אין למנות מיום כניסתה של אמריקה למלחמת העולם הנוכחית. כבר שלוש-עשרה שנה לפני פרוץ המלחמה נחלץ רוזבלט בחרב ממורטה להגנת הדימוקרטיה מפני המזיקים האלה, שכרסמו בשרשיה בכל רחבי התבל. אין אנו מסוגלים לשער כלל כיצד היו מתפתחים הענינים בעולם ומה היה גורל המלחמה, הנמצאת עתה בשלב סיומה, אילמלא התיצב הוא בימי המשבר החמורים ביותר באירופה ובאמריקה, כסכר עוצר בפני הזרם הפורץ של התנוונות כלכלית וחברתית, אשר עמד להציף אז את שני החצאים של כדור הארץ. מלחמת ה“ניו-דיל” היתה ראשית המלחמה בנאציזם, שהגיע בשנת 1932 לשיא הצלחתו ולסף שלטונו, ועורר קנאה ואהדה ורצון של חיקוי בכל הארצות והמדינות שמעבר לגבולות גרמניה. אירופה כולה היתה אחוזה רפיון-רוח וקוצר-יד. פרט לרוסיה הסוביטית, שהקימה מסביבה מעין חומת-סין ועסקה בתוך תחומיה הסגורים בבנין כלכלי, ב“טיהור” חברתי ובזיון; ופרט לגרמניה הנאצית, אשר המירה חמאה בתותחים וחישלה את כלי-זינה הכבדים לקראת הציד הגדול, אשר צריך היה להדביר ולשעבד את העולם למשך אלף שנה, — הרי כל ארצות אירופה האחרות התפרקדו ונמנמו ב“גן העדן של שוטים” אשר הקימו לעצמן, התפרקו מנשקן והסתכלו באפס מעשה בעליתו לשלטון של הכוח ההורס הגדול ביותר שהיה לעולמים, שעמד להטביען בדם. יותר מזה: הן עודדו לא במעט את הכוח הזה והשלו את נפשן להאמין באיולתן, כי בנשקו ובזיונו הרב הולכת ומוקמת מאליה מצודת-בטחון גם בשבילן. ואמריקה? — אמריקה הרי היתה תמיד והנֶהָ עד היום הארץ המסוגלת ביותר, מפאת הרכב תושביה ומפאת התכונה של קשיחות-לב איגואיסטית שבמשטרה הכלכלי, לקלוט דעות ושיטות פאשיסטיות מכל הגוונים והסוגים.

לא היה איש בעולם אשר יחוש עתידות. הקומוניסטים והסוציאליסטים התישו את כוחם במלחמה ההדדית, שהתנהלה בחמת זעם, על נוסחאות ריקות. מבין אנשי-הרוח היו אמנם מעטים פה ושם אשר ראו באספקלריה מאירה את הסכנה הכרוכה בהתפתחות מופקרת זו והזהירו מפניה, אך לדבריהם לא הקשיבו, או שהקשיבו להם כדרך שמקשיבים לצריחת-עורב, שאנשי “תבונה” אינם שמים אליה לב כלל, והנתפסים במקצת לאמונות תפלות יורקים ולוחשים ומדמים בנפשם, שהם מבטלים ע״י כך את כוח הקסמים שבנבואה השחורה. העולם הגיע מחדש במנטליות שלו למין laissez fair על פני כל השטח כולו של עניני חייו ויסודות קיומו. בתוך השפע הגדול, שירד עליו ע״י התפתחות הטכניקה והרציונליזציה של הייצור, הוא פלט והטיל משנה לשנה על רצפת הרחוב מיליונים נוספים של אנשים רעבים ומחוסרי עבודה; בחלק המזרחי של הכדור היה לפחות משתדל לכלכל אותם בכספי הסיוע הדלים; בחלק המערבי הניח להם למיליונים אלה לגווע או להתנוון כארחי-פרחי, המבלים את לילותיהם בתוך ביבים ותחת קמרוני קשרים ואת ימיהם בנדודים של פושטי-יד, קרועים ובלויים, מוכי רעב ואכולי יאוש. כך היה מדדה העולם, המפורק מנשקו והנחנק ברוב עושרו ושפעו והמופקר לאנרכיה הכלכלית, בעינים עצומות לתוך הלוע הפעור של הנאציזם, אשר זינק אז זינוק נמרים לקראת מסע הנצחון והכיבושים שלו על פני תבל רבה.

היחידי שחש עתידות והיה מוכן גם לקום בכוח-מעשה רב בפני הסכנה הזאת, היה רוזבלט. הוא עלה על הבמה כ“גבר חיל, מושל בעוז, גדל-רוח ונגיד עם, תקיף ובר-לבב”, והתיצב יחידי כמעט בפני האופוזיציה החמורה מאד של בני ארצו ושל העולם כולו, ובלי לשעות לשינונם של קפיטליסטים וללעגם של סוציאליסטים, אשר אלה ואלה ראו בו הוזה הזיות ורודף-רוח, התחיל לתקן תקנות ולסייג סייגים במקום התורפה המסוכן ביותר שבמשבר העולם. תכניותיו להתערבות מכרעת של המדינה בהסדר המאַזן באיזו מידה שהיא את החיים הכלכליים, שבמושגי ה“חופש” של אמריקה נחשבו למהפכניות ביותר, לא עוררו אימון רב לא בארצות-הברית ולא באירופה; אך בתוקף המוסרי של אישיותו הוא פורץ לו דרך בין המכשולים העצומים שנערמו על דרכו. לא כל אשר עלה במחשבתו הצליח לבצע, אבל מה שעשה היה בו ראשית החיסול של המשבר הכלכלי באמריקה, אשר מצודתו היתה פרושה על פני כל העולם כולו, ראשית שיתוף המדינה באחריות למשק העבודה שהיה פרוע ביותר, ראשית ההכרה הרשמית בארגונו ובזכות ארגונו של הפועל, ראשית שבירתה של אותה השיטה האנרכית, שתמונתה מוכּרת לנו כל כך מספרו של סטינבק “ענבי הזעם”. ומהמון ספרים אחרים המטפלים בחומר זה.

היתה זאת ראשית של מהפכה, ריפורמיסטית אמנם, מהפכה בדרך של תיקונים בשלום, שאינה רוצה לשפוך את המים המלוכלכים יחד עם הילד ולעקור את שרירות-הלב הכלכלית יחד עם הערכים האנושיים והתרבותיים של הדימוקרטיה, ואעפ״כ מהפכה, אשר הכתה שרשים עמוקים במחשבת הדור. במידה שאפשר לקוות להגיע לתיקונים כלכליים ולשוניים חברתיים בעולם האנגלו-סאַכסי לאחר המלחמה הנוכחית, יחָשב בודאי ה“ניו-דיל” של רוזבלט למבשרם ולקרקע צמיחתם.

ה“ניו-דיל” היה ראשית המלחמה בנאציזם וראשית הנצחון עליו במלחמת-העולם שהתרגשה לבוא. מנהיגותו של רוזבלט יצרה בארצות-הברית אטמוספירה רוחנית ופוליטית, אשר רסנה את הריאקציה המשתוללת, מנעה ממנה את האפשרות לפתוח מבפנים את המבואות לאויב הפאשיסטי, וחישלה את המדינה האמריקנית לכוח התנגדות כביר, כפי שנתגלה בתקופה הנוכחית. המאבק של רוזבלט עם המתבדלים, היה המשך המאבק שלו עם מתנגדי ה“ניו-דיל”. אלה היו אותם הכוחות עצמם שכל תיקון-עולם וכל תיקון-חברה הם כסילון ממאיר בעיניהם, ונוח היה להם לראות את אירופה ואף את ארצם ושאר חלקי העולם, נתונים למשיסה לרגל המשטר הטוטליטרי והרצחני של הפאשיסטים האירופאים והאסיאתיים, מאשר לוותר כלשהו מן ה“חופש” שהם אמונים עליו. גם כאן עמד בתחילה נוכח אופוזיציה עצומה, אך יותר מאשר במאבק על ה״ניו-דיל" הצליח במאבק גורלי זה להגות את האופוזיציה מעל דרכו, לבודד אותה ולהקהות את שיניה ואת צפרניה. הפעם הגיע לשיא כוחו ואף לשיא פרסומו ורכש לו את הערצת העם האמריקני ואת הערצת העולם כולו. הפופולריות שלו מסרה לידיו סמכות להסיע גדרות של מסורת מקודשת בארצות הברית, שכוחה היה גדול יותר מאשר כוחה של קונסטיטוציה מוגדרת ומפורשת. הוא היה הנשיא הראשון, מאחר מלחמת השחרור אשר נבחר 4 פעמים בזו אחר זו. ולא רק עתה, לאחר מותו, אלא גם בחייו, וביחוד בשנים האחרונות של חייו, היתה הערצת עמו והערצת העולם נתונה לו לא בלבד כנשיא המדינה הדימוקרטית הגדולה והכבירה ביותר, אלא כאישיות מופלאה, הומאנית ובעלת השראה מוסרית, שוחרת צדק ומבקשת את הנרדפים ואת הנדכאים.

בהיסטוריה של העת החדשה אינה ידועה אישיות דומה, שהעולם התאבל עליה אֵבֶל כה כבד וכה אמיתי, כפי שהוא מתאבל על מותו של רוזבלט, גם בימים כתיקונם היה בודאי רישומו של מות זה על העולם גדול מאד, על אחת כמה וכמה עתה, שעה שאנו עומדים בשלב האחרון של הפרשה הראשונה במאבק איתנים, רווּי דמים וסבל והרס רב, ואנו נכנסים לשלב הראשון של הפרשה השניה במאבק זה על דמות השלום ועל דרך ארגונם של החיים המדיניים והחברתיים לאחר המלחמה. מדי פעם בפעם כאשר עשינו ברוחנו הקשה את חשבון התקופה המרה והמסוכנת הזאת, אשר גם הסיום המוצלח של המלחמה וגם הנצחון כשהם לעצמם אינם משמשים עדיין ערובה להמתקתה ולהתרת סבכיה, נשאנו את עינינו לרוזבלט, אשר עמו תכונות-נפש ותבונת-רוח ואף סמכות גדולה ויכולת מעשית רבה לעמוד בפרץ — ומצאנו בו את אחד ממקורות התנחומים הנאמנים ביותר. אנו, עם היהודים, הננו מתאבלים באבלו של עולם, באבלו של הכלל הגדול על אבדן המנהיג האמיץ והמכונן צעד, אך אנו מוסיפים על אבל זה אבל יחיד, אבלו של עם קטן, חלש ומשוסה, אשר עם ידידיו הוא נמנה ובשלומו בקשנו שלום גם לעצמנו. לא רבים הידידים שלנו בעולם. ובימי המלחמה הזאת שָכלנו חלק גדול מן הקומץ הקטן אשר הבין לרוחנו, שיתף את עצמו בסבלותינו ולחם את מלחמתנו. עתה, אבד לנו הטוב והחזק מבין הבודדים שנשארו. נאמנים דברי ווייצמן: “לעם היהודי אבד ידיד אמיתי ומגן רב-כוח” — וזה בעצם הימים, שאנו בודדים במידה שלא היינו כך מדורות רבים ואנו מבקשים מעט ידידות בעינים כלות, ואנו זקוקים כל כך לכוח מגן, למען הציל את שארית ישראל והבטחת מקומו ועתידו בין העמים.

(הפוה״צ, תש״ה, גליון 26)

---

רִיכַרְד דֵּימֶל

מאת

יצחק לופבן

הוא השוה את עצמו לציפור, גדולה טורפת-יום, אשר רק בכבדות היא מתרוממת מעל הארץ, אבל אחרי שהתרוממה כבר, היא עפה וטסה קלוֹת ובטוחות במרחבי רום.

כך דרכו של הפתוס הגדול, עוטה אור ואהבה, המתרומם לאימפרוביזציה נעלה, המרעיד בכנפיו מיתרי ספירות ומגלה את תעלומת ההרמוניה הקוסמית, את כתובת הפלאים החרותה ברקיע השמים: — ״Wir welt“ — ״אנחנו העולם״!

עם השניות, עם הרפלכסים של אור וצל, טוב ורע, אדם ובהמה: עם הסיבוכים והניגודים, גלגולי צורות, היאבקות סַאטירים ושעשועי אלים — אנחנו העולם!

מתוך אספקלריה של טמפרמנט ענקי צפה דימל על החיים. בזרועות חשופות ושריריות אחז באיזמל הגואל וצר מתוך התוהו ובוהו, מתוך הדיסהרמוניה את ההרמוניה הנצחית, את צלם האדם אשר לא יִפָּת למזימות נחש, אשר לא ייחבא מפני קול אלהים, אשר לא יפחד מפני להט חרב מתהפכת — ובידיו החזקות ילפות את שני העצים אשר בתוך הגן, את עץ הדעת ואת עץ החיים, ויטיח דבריו כלפי מעלה: “הביאנו נא לידי נסיון!”

תפילה למשורר לבוש שריון קשקשים, הנפתל עם ניגודי הרגשות ויוכל להם, הנאבק עם אנטיתיזות ומאחה אותן. הצועד בטוחות בנתיבות עולם — ולפעמים במגפים הכבדים של טולסטוי, לפעמים בסנדלים הקלים של רוקדת באַלטים, הוא קופץ מעֵבֶר לצלו.

יש והוא מנפנף בנִבלו כנפנף חרב — ומכניע רוחות רעים; ויש שהוא פורט על נבלו ביד ענוגה כאורפיאוס — ונחשים יזקיפו ראש ויקשיבו, ונמרים ואריות יורידו ראש ויהרהרו הרהורי תשובה. פתוס — זה סבל, מלחמת יצרים וזעזועי כאב עמוקים;

פתוס — זו שלהבת געגועים, צלצול כבלים בהנתקם, מרד:

״הביאנו לידי נסיון!״

*

שירת דימל — זוהי רעידת אדמה נצחית, חשרת כחות וזעזועי אסוציאציות הנישאות בגלגל סופה. לפעמים אכסטזה ושכרון, ולפעמים הכרה צלולה וזכה כצניף השלג על המונט-בלנק — דיטרמבוס לירי, שיש בו מהריחות העדינים של פרחי הטוב ומהריחות החריפים של פרחי הרע גם יחד. היא אינה רומנטית, אינה קלסית, אינה שבלונית. היא אחוזה ביונקותיה בכל החי והמתנועע בטבע ובחברה, באלפי הנימים שלהם, הנארגים לארג אחד שלם — העולם.

“העולם היפה והפראי”, אשר לאלפי מעיינות אושר נובעים ממנו, אשר רבבות אנחות סבל נישאות בחללו — והגֶניוס האנושי סולל את דרכו ביניהם.

שלוש פעמים יחטא טרם שיקרא התרנגול ושבע פעמים יגאל — את אושרו לא ימצא, אבל הוא ימצא את אושר העולם. האדם פרומיתאוס — ימתקו לו כאבו וסבלו, באשר אור בהם. שלוש פעמים יתיאש ויברח — ושבע ישוב ולבו מלא אהבה.

על יד פסל ציאוס של קלינגר נתגלה לו לדימל חזון הסינתיזה בין עטור עטרת-הקוצים ועטור עטרת הגפנים ומקל של תירזוס בידו. במחולת המחנים של אמורֵיטים, אלים ואלילות, התאחדו כולם בשיר השירים של חטא וגאולה, בשיר החדוה של עולם ואנושיות.

האהבה האסקיטית וחמדת התאוה — אחת הן. הנער מנצרת, מסיר את עטרת הקוצים מעל מצחו בליל חופתו, ועל בַכּכוּס-דיאוניזוס יכביד לפעמים מקל התיריזוס כצלב, אחת היא החידה ורבים לה פתרונים — והכל הולך אחרי הפתרון.

כוכב אחד יש ברקיע והוא נראה כשנים — וֶנוס ולוּציפֶר, נוגה הערב ואַיֶלת השחר. בכל מקום שאנו פונים מלחמה בעולם. כוחות איתנים נאבקים, אור וחושך, אדם ובהמה, אלהים ושטן — ובכל מקום שאנו פונים יכול להיות שלום בעולם. את התאוה אין צורך לבלום — היא יכולה להיות אלהים. הכל הולך אחרי הפתרון. הכל חומר בידי היצירה של האדם.

ציזר פליישלין אומר: "קומץ אחד הוא של אדמה… אלהים בני אדם ייצור מנו, ולא-יצלח — קופים!״ וריכרד דימל אומר: ראה נתתי לפניך שני דרכים — “אתה תיצור את החיים, או החיים ייצרו אותך”… חלומות נלהבים, מטמורפוזות, פרפורי צורה ונפתולי רוח מלוים את שירתו של דימל. “רעיון יסודי” אין בה, יש בה “הרגשה יסודית”.

על רוכסי הרים הוא דולג מעבר לתהומות; עם גלים זידונים הוא נאבק, עם נחשולים ענקיים. אולם הוא רואה אור גדול, מחזות שדי — והוא חותר לקראת האור. את ידיו הוא פושט לחבק זרועות עולם, והוא עוצם את עיניו מתוך געגועי חמדה ורצון אושר. הוא עוצם את עיניו ופותח אותן — והנה את העולם רצה לחבק, והוא לפת רק אשה.

גם לפרנק וֶדֶיקינד קרה מקרה כזה — שהוא הציץ ונפגע, בא לידי דקדנס, לידי אירותיקה פתלוגית. דימל לא נפגע, הוא ראה באשה חזות הכל: את כתם האור הלבן של התמזגות צבעי הקשת, את אור השמש המסתנן דרך שתי פריזמאות של הטוב והרע. והוא לחץ אותה אל לבו במשנה געגועים וחמדה וחיבק בה את ״אושר העולם״ — “האשה והעולם”.

Was ist hier trübe, ich sehe nicht was?

Wir leben, wir lieben, wie klar ist das!

שנים הם הולכים חבוקים ודבוקים במשעול החיים, ״שני אנשים״ — הגבר והאשה, שנים הם הולכים וטווים את חוט הפלאים של אושר וחמדה, של חידת יצירה ומעשה בראשית. הלוך ורנן ילכו, הלוך וקונן, הלוך ודמום לתוך חיק הלילה. אחוזי הזיה וחולמים, ילכו הלוך וטפוף ללחש הריתמוס הפנימי של שירת החיים. הכל צונח מעל כתפיהם, כלי לבוש חוצץ, כל מעטה תפל — וערומים וקורנים, עוטים ענני כבוד של מיסתורין הפריה וההריון, יהיו לבשר אחד, לנפש אחת.

כהמית מעינות יהמה האושר, יהמה הכאב; כצקון לחש לילה על פרחים רועדים, מאבקים ומפרים, תשתפך שירת העולם.

״שני אנשים ירונו״ — גבר ואשה.

שנים הם הולכים חבוקים ודבוקים במשעול החיים. בשלהבת היוקדת של צמאון האהבה הראשון, של זעזועי הבגרות המתפתלים מתוך רשפי מאוויים עזים, בלילות לוהטים וקודחים. ב“גלגולי הוֶנוס” השונים, במחול התאוה הנצחית מפכים מעינות שכרון — ושניהם הם עומדים, חוגגים כבימי בראשית הראשונים: היא — גביע היין הלוהט בכפה הפרושה; והוא — כורע ומרוה צמאונו מכוס הרויה ומפלל. — ובפהוק הבוקר החוור, כנטות התאוה לתומה, כגווע הכוכב האחרון של חמדת בשרים ושכרון — אז מתוך דמדומי פכחות אפורה מבשרים זיקנה ומות, יפשוט את ידיו באחרונה:

הַסַּנְדָּלִים הַקַּלִּים עוֹד פַּעַם הַשְׁאִילִי,

מִי אַתְּ, הַגִּידִי, עֲנֻגַּת הַדְּמוּת?

הַסֵּפֶל הַמָּלֵא, הַנּוֹצֵץ, נָא תְּנִי לִי,

שֶׁאוֹתוֹ כֹּה

רַבּוֹת מלֵּאת כְּבָר בִּשְׁבִילִי!

הַאַתְּ

הַנֹּעַר? — וַאֲנִי כְּבָר זָקַנְתִּי?

הוא שתה את הכוס עד תומה והוא עוד לא נכנע. על שמשות האשנב המכוסות הבל, הוא כותב באצבע צרדה ובכתב רחב את כתובת החזרה הנצחית…

״Venus Rediviva“ — “וינוס השבה לתחיה!”…

"והם ראו אותו קוטף פרח

אחרי פרח, והם לא הביטו

אשר דקרו הקוצים את מצחו".

מעל לאדם רצה דימל לקפוץ אל האנושיות, מעל החיים אל העולם. ברכבת המהירה, בין רבבות אורות רועדים, רדף אחרי אושר העולם. אולם לרכבת הגדולה המתגלגלת בסערה נלותה גם “המחלקה הרביעית”. כאן נמוג החלום. כאן צועק הילד “כה חוור, כה צנום”. כאן מיללת המציאות. בין חומות הכרך הקודרות ובמעבה האדמה האפלה, הנה הם הולכים קדורי דמות ״ההופכים את מלכות הארץ למלכות שמים״ — ואם עצמם למלכות הארץ לא הגיעו.

שדות קמה מזהיבים משתרעים מקצה העולם עד קצהו — ו״עניי אדם צועקים ללחם". והלוא רק כפֶשַׂע בינם ובין האושר, והלוא רק מעט חסר לו ל״איש העבודה״, רק מעט: ”Nur Zeit״.

אולם המעט הזה מהיכן יוקח?

זה היה צל — צלו. אולם גם מעבר הצל הוא קפץ בפתוס של בטחון ואמונה. זו היתה רק אנטיתיזה והוא גבר עליה. ה“מחלקה הרביעית” נשארת באחת התחנות בדרך — והרכבת מתגלגלת הלאה, הלאה. —

*

ויש תחנה אחת ששם היא עומדת. אז…

"אז, כשהגשם מטפטף בלילה במרזב ואתה שוכב ומקשיב החוצה, איש לא בא אל הבית, לבדך אתה שוכב, לבדך:

הה! לו בא!

מי שהוא דופק דפיקה חזקה — השמעת? — והדה החלש והחשאי נשמע מתוך בטן השעון; אחר שוב שקט, דממת מות…"

השערת המות מקפיאה גם את הלבּה הסוערת. והנה מת דימל. זה המתעופף הגדול, זה אביר משורין, זה אשר פעמה אותו לפעמים רוח החוזה מ״סילס מריה״ והוא ראה: ״רבים גדלים — ואחד מרקיע שחקים". אחד, אחד הם הולכים ואובדים בעלטת הימים האלה.

(“מעברות”, כרך ראשון, חוברת ו׳ תר״פ)

---

פֶּטֶר אַלְטֶנְבֶּרְג

מאת

יצחק לופבן

הוא היה אומר: “הרומנטיקה של יום יום, היא הנכבדה באמצעי החינוך. מוקפים אנחנו אוצרות יקרים, שהיום והשעה מפזרים סביבנו ביד נדיבה; למה, איפוא, לברוח אל המשוררים, אם אנו בעצמנו “חיים” את השירה ויכולים לחיות אותה?” מאוויי גאולה גדולים, הנקלעים בתוך אפיזודות של חיי חולין; דחיפות של קיום המתנגשות זו בזו והמצטלבות זו בזו, העוברות החולפות בתוך פרשת החיים המלאים תמורות — זוהי השירה החיה, שאיננה זקוקה ללבושים, שאיננה זקוקה לצירופי-מאורעות נבדלים, לקומפוזיציה; זוהי “הרומנטיקה של יום יום”, טרגית לפעמים וקומית לפעמים, העוברת עירומה בראש הומיות. ״למה לברוח אל המשוררים?״ — אם כל אחד מאתנו מלא שירה כרימון.

למה להרקיע שחקים? — אם האלהים והשטן ירדו ארצה, אם אתנו הם, בתוכנו, מתגלים ומסתתרים חליפות בזויות שפתיה של נערה תמה ושל אשה נצורה גם יחד.

אנחנו החידה, אנחנו הפתרון — אנחנו כמו שהננו, כבדי פשע, ובכל זאת נקיים מעון ומחבלי מוסר, וכאדם וחוה לפני החטא, איננו מתבוששים במערומינו…

כך, או דומה לכך, היה הוא, פטר אלטנברג, הוגה בודאי, בשעות הבטלה הקדושות, בהשקיפו מבעד לגבישי החלונות של “קפה צנטרל” על חיי הכרך הסואנים, בחודו את חידת החיים מתוך עיגולי עשן הסיגרה שלו, או מתוך בעבועי המים הרותחין שבמכונת התה, בשעה הששית לפנות ערב.

והוא — ה“דוד הטוב” מוינה, שאין לתאר אותו מחוץ לסביבה שלו, שאי אפשר להזכר בו, בלי להזכר גם במי הדונאו הכחולים, ב״גלגל הענקי" הצופה על פני הקריה, ב“פראַטר”, ב“מגדל סטיפאַן” ובאותו מצב רוח של יום הראשון בשבוע, המרחף גם בימות החול רגילים על בירת-הבסבורג עם כל הפמליה שלה, הגדולה והמגוונת — הוא היה מסיר בשעה זו את אגודלו מעל סנטרו, תלמי מצחו החרושים מחשבות התישרו, מבעד לשפמו הרחב הציצה בת-צחוק נאמנה של הבנה וסליחה והיה משעשע את בת שירתו כשעשע איש על ברכיו נערת פנסיון זהובת תלתלים וגוזר לה סילואיטין מעשי ידי אמן…

סילואיטין — אלה הם גופי חיים. צללי הדברים הם הדברים עצמם.

*

“צועני” היה. ב“לוח הספרות” הוא רשם את מקום-מגוּריו הקבוע: “קפה צנטרל”. שם היה ביתו. שם היה חדר עבודתו. במסיבת סופרים צעירים שהקיפתהו ובשאון הערפלי של חיי לילה מלאי אקסטזה וגירויים, היה פולט את ציוריו הקטנים, את הליריקה הקלה המרפרפת והעמוקה גם יחד ואת רשימותיו המהירות והקצרות.

״פולט״ ולא כותב. פליטת חיים חדורה הרגשת הזמן — הרגשה אינטנסיבית כאצבע צרדה זו של זמן, המאיצה, הדוחקת את השעה, הרגשת מטילי הברזל השחורים הללו, המסובבים את גלגל החוזר של החיים מעל ראשי מגדלים גבוהים ובלוית צלצול פעמונים כבדים ומזרזים.

והוא היה אומר: “אכן, אוהב אני את “קיצור הענין”, את סגנון הטלגרמה של הנפש! הייתי רוצה לתאר דמות דיוקנו של אדם במשפט אחד; חיי נפש — על עמוד אחד, תמונת נוף — במלה אחת”. באשר, גורל חליפות לבני אדם — ומאורע חיים העמוק ביותר הנהו הרף-עין.

באשר, הכל זורם — ותפילת דרך קצרה היא. ודיה מלה אחת לביטוי האושר הגדול ביותר, ודיה הברה אחת לבטוי היאוש האחרון — ושני סימני השאלה וסימן הקריאה האחד, ממלאים עפ״י רוב את מקום המונולוג הארוך של האמלט.

״אני הולכת מכאן ואתה נשאר פה״. — כותבת נוקו בת הכושים, והיא הכל אמרה, הכל. "היפנים רק ענף פרחים אחד הם מציירים. “והוא אביב שלם.”

״הרי! הרי!" — שרה ליזיה הילדה בת תשע, והיא את כל שירת נפשה הערתה, את כולה.

המלה המשחררת, אחת היא, קצרה ובודדה — ו״יש מלים שהן משחררות כמו זריקת אבן וכמו זריקת כוס של בירה"…

*

״צועני״ היה. שירתו וחייו — אחד היו. בבתי הוללות ובבתי מסבאה. היה הוא מבקש את עקבות האלהים — ומצאם; בתוך צלילי הפסנתר המיכני, הנישאים בחלל האדמדם של טרקליני ליל פרוצים — שמע את קולו מהלך.

אח היה לכולם, וכולם אחים לו. אח היה לחוטאת — ובעצב הנמתח על שפתיה הצוחקות של הבת הסוררה, ראה את דמות דיוקנה של ה-Mater Dolorosa.

ואף הוא היה שח, מתוה באצבעו תו על הארץ — ואומר: "מי בכם חף מעוון — יַדֶה בה אבן ראשונה!״.

*

ספריו — אלבומים של סילואיטין. הפרוזה הקטנה, המשוחררת מבאלאסט של חומר, של לאברינטים פסיכולוגיים — מוכרחה להיות כך: קולעת, מרוכזת, בלי רווחים, בלי חורים. סילואיטין — הם גופי חיים: אלה הם הדבקים בתוך צלם; אלה הם שבגדיהם, גופם ונשמתם מתמזגים להרמוניה של קיום אחת; אלה שעריגת חיים נקשבת בכל כנף שמלה ומכל תלתל צונח על המצח. סילואיטין — הם חיי הנפש העמוקים: אלה כתמי הצל הנשארים אחרי פעולת קרני ה-Χ, שאינן נראות לעין ובכל זאת מאירות חדרי בטן. כל הדלול והקלוש — הקרנים עוברות אותו והיה כלא היה; כל המוצק, כל שיש בו אחיזת עינים, לטוב או לרע — הוא הנשאר, הוא המשתקף.

לפיכך הגיבורים שלו אחרים הם מאשר אלה, שרגילים לענוד לראשם עטרות-דפנא.

לפיכך: ״טריסטן ואיזולדה״ הם רק ״פיגורות צדדיות״ — וקורֶבֶל המשרת הנאמן, והרועה המנגן לצערו של טריסטן, הם הגבורים.

נקוּט בידו: ״שום איש איננו — הוא מתהוה, אולם, אלה שאינם יכולים לגדול לתוך החיים, לתוך הגורל?!? אלה אינם".

לגמרי אינם — ואינם ראויים לאבד עליהם טפה של דיו.

אידיאליזציה של טיפוס אין אצלו. אינו קשור קשרים ואינו מייסר ומעניש. רחמיו על כל המעשים, על כל הגדלים לתוך החיים — החוצים אותם בכנפיהם כנשר, או הזוחלים בהם כתולעת, אהבתו הגדולה, היא “בת ההכרה הגדולה”: כי אלפים הם הדרכים, רבים בהן הכשלונות — ויצר לב האדם טוב מנעוריו; כי אותם ההרים המאדימים עם דמדומי בוקר, מוצפים ארגמן עם דמדומי ערב. ולפיכך: מקום כולם במדור אחד בגן עדן — האם הקדושה ורוצחת הילדים.

“שום איש איננו — הוא מתהוה”.

ומה בין טיוקו בת הכושים, המאושרת בפניני הזכוכית שנתן לה אהובה, ובין איזו מלכה אלישבע? — שתיהן גדלות לתוך גורלן, שתיהן ישנן, ללב כל אחת מפתח מיוחד, אבל לבות שתיהן נפתחים במפתחות…

*

״החיים! אני כורע ברך לפניכם! שתי עינים לי, שתי אזנים לי — — לי המלך!״

במקום שיש חיים, אין פרובלימות — החיים גואלים אותן, מי שיודע לטפס על הרים, אין ההרים מעכבים בעדו. ומי שאינו יודע להעפיל ולעלות בראש ההר, נוח לו לומר שאין כלל ראש הר במציאות. העיקר הוא: לאהוב את החיים — לראות ולאהוב! זוהי הפילוסופיה האפיקורית של פ. אלטנברג — ומי שחושב כך, הוא “לעולם צעיר”, הוא צוחק ליום אחרון.

ורק לפעמים, לפעמים, מתוך כליון נפש ועריגה עזה אל אפיקי החיים, יש שהוא נזכר:

וְהַגַּעְגּוּעִים, גַּם הֵמָּה יָמוּתוּ סוֹף-סוֹף

בְּמוֹת הַנִּצָּנִים בְּמַרְתֵּף הַקֹּר,

הַכְּמֵהִים לְחִנָּם לְשֵׁמֵשׁ וָאוֹר…

הוא אז קובע את האֶפיטַפ על מצבת קברו:

“הוא אהב וראה”…

*

את ספרו האחרון “בערוב חיי” לא זכה כבר לראות בדפוס. עם נשימת הריבולוציה הראשונה, כשנשתנו פני הדברים וה“מילייֵה” שלו התחילה להתפורר, כש“הגלגל הענקי” התחיל להסתובב אחורנית, בשעה שהעגלון יצא מגדרו ושוטו החל להשמיע שריקה אחרת, בשעה שהשוטר חדל ללכת בצעדי ברווז ובמקום פקיד ה“חוק” הוא נעשה לריבולוציוניר, למחוקק — הוא מת.

הוא לא היה משוררם של החיים, ההולכים ובאים…

(“מעברות”, כרך ראשון, חוברת א׳, תרע״ט)

---

קַרְל שְׁפִּיטְלֶר

מאת

יצחק לופבן

א

עוד בהיות שמו פליקס טַנדֶס, בראשית דרכו בספרות, כתב עליו גופטריד קֶלֶר: “הדבר דומה כאילו מקדמות העולם קם משורר, וממרחקי הימים שבהם נולדו דתות ואגדות-אֵלים ושהיו בכל-זאת עמוסים כבר נסיון-חיים רב הוא לפתע מופיע לפנינו ושר את שירו הנעלה והתם. ב״פרומיטיאוס ואֶפימטיאוס” היו עוד ערפלים פרושים על דרך ההרים. בדור של חלומות קטנים, לא היה עוד הקרקע לצמיחת ההזָיָה הגדולה; בדור של ותיקים, של אנושיות קשישה, של תרבות נובלת כמעט מרוב בשול ומרוב בגרות, נעלם הנתיב אל ימי הילדות של החיים, עריסת האפוס והיצירה המונומנטלית. בדרך שפָיים זו רק מעטים הלכו בשלום והגיעו בשלום. אף גיתה, שירד אל האמהות, מת וחצי תאותו בידו. מגדר של נסיון ביצירה האפית לא יצא. את המשל המיתולוגי החיה רק למחצה. הוא הרקיד שעירים. מכשפות-תֶסַליות וחצאי-אלים על שדות אתיקה, אבל את האלים לא הקים ופַּן הגדול נם את תנומתו העמוקה כמקודם. וכל-שכן, בתקופה זו המאוחרת, שהתפארת שלה לא קלעה אל פסגות הנצח — רק אחד הנפילים היה יכול להעיז ולהעפיל לעלות בדרך זו אל מרומי האגדה, אל נזר היצירה השירית. שפיטלר הלך בה. בעינים עצומות ובהיסח הדעת מהחכמה והאולת של זמנו ותקופתו, הלך בה. בימים ההם, במוצאי מאת השנים הקודמת, בעצם התפרצות גלי הנטורליזמוס באירופה, היה אחד פלאי זה, שהלך בנתיבות לא שערום; מסביבו מתו גם הגעגועים לסגנון הגדול ביצירה. הריאליזמוס המוגזם הֵצֵר את האופקים. ההשתחררות מהמסורת הביאה אתה גם תמורת-החמרים בספרות ובשירה. האידיאליסמוס היה לרוח-הזמן. בתוך ההמולה הגדולה והצעקנות מסביב לאמנציפציה החדשה, נטשטש לגמרי הקו האוניברסלי. העקוב היה למישור — לשטח. ומי שבא אז עם חזון קוסמי, עם שכחת הקטנות שבמציאות, עם עולם מלא ושופע אידיאליזמוס קלסי, מעבר למקום ולתקופה, בא באמת כמו “מקדמות העולם” וצריך היה לחכות עד אשר תזרק שיבה בשערותיו למען יהיה הד לדבריו.

ב

את חידת האריה והכלבלב אשר ב״פרומיטיאוס ואפימיטיאוס" לא הבין גם גוטפריד קלר. מתוך האפלולית שביצירה זו, מתוך דוקיה העטופים ערפל הוא רק חש את גדלותה, רק האזין חרש לפעמי הבשורה. שמשו של הומירוס, אשר נעלמה למאות דורות, התחילה מזהיבה את שולי העננים. תחושת התהוות גדולה! אחר כך זרחה בבת אחת כשמש גדולה, עם ה“אביב האולימפי”, עם האפוס הגדול, המתנשא כפירמידה ענקית בתוך ערבת היצירה השירית של התקופה.

אויר הרים מנשב כאן. בדמויות המתוֹס העתיק עוברות כבני מרון לפנינו כמעט כל פרובלימות ההויה, בתוך הדיסטנץ הרחוק הזה שבתכלת האולימפוס מתחדשים מעשי-בראשית, על אורם וחשכתם, על הרריהם ועמקיהם, על כל הכאב והחדוה, אשר בממשלת ההכרה של אַנַנְקֶה שר-העולם, — זה הגבוה מעל כל גבוה, זה הגורל העור, האִלֵם, הקר והאכזרי, אשר נעלם לו הפתרון ונעלם מפניו המפלט. כאילו הורם הוילון, מתגלה עולם-בראשית זה. — מרחבים ענקיים של צבעים ושל דמיון, רבי מראות של משחקי אלים ואלות, ההרמוניה הנפלאה של ימי הנעורים אשר לעולם. קול ה׳ בכח וקול ה׳ בהדר. הכל צועד כאן בצעדי און של טיטנים, או הלוך וטפוף ברגל קלה של צפרירים.

ג

שנת-העולם מתחדשת. אלים יורדים ואלים עולים. על האולימפוס מחכה הֶרָה, המלכה החדשה, לחתנה. קרונוס נפל, במקומו יבוא צֵיאוס. נפלו גם פרומיטיאוס, אורפיאוס החוזה וכל חֶבֶר האלים המורדים בני גילם — במקומם יבואו אפולו, הרמס, דיוניזוס, הרקלס, פּלס אַרטֶמיס, אפרודיטה וכל האלים והאלות העולים מן הארייזוס. אחרי שבעת פגעי העליה בא קרב-האלים סביב מלכת האמצונות הגאיונה. אפולו מנצח בקרב, אבל ציאוס בא בערמה ובכוח וכובש את המלכה. כך רצה אננקה. זה מול זה עומדים ציאוס ואפולו. קנאת אלים-מתלקחת. אבל, ראה: אדרת-אייגיס אשר על כתפי ציאוס, פורפורית-מלכות זו עמוסה ענויים ושותת דם חי ואדום מבפנים ועינים דומעות לה בלי הרף מבחוץ. “האם זו המלכות וזו שכרה?” חמתו של אפולו שוככת. ציאוס מבקש את ידידותו של אפולו:

— עוֹלָם זֶה הֶעַכוֹר. הוֹלֵה, חָמוּץ מִדָּם

יַעֲרֹג לִמְעַט יֹפִי, יִכְסַף לשְׁמֵי רָם!

את ידידותו אין אפולו נותן לו — אבל הוא נותן לו את בריתו. “וכך הם נפרדים שקטים ומפויסים — זה החולש על העולם וזה אשר יפארנו”.

מדמדמת התקופה החדשה. מוירה, בתו של אננקה, מקשטת את העולם בשביל ה“עת הנעלה”. את חסדה היא נותנת בקשת. שפע, שפע, מלוא חפנים. אף על סף אחד לא ידלג האושר. אביב עולמים בא. אלי האלימפוס ירדו על הארץ למען השיב נעוריה ל“אדמת הדמעות”, למען הוסיף ליח לה וכוח, אומץ חדש ורוח חדשה. אנרכיה פראית תשלוט בחג האביב הזה. איש לא יאמר הרף ואיש לא יציב גבול ומעצור. מוירה מנצחת על העבודה:

הָלְאָה סְחִי וְאַשְׁפָּה, תַּחַת אֵפֶר פְּאֵר

קַשְּׁטוּ אֶת הַתֵּבֵל, שְׁלַל צְבָעִים לָהּ לְזֵר!..

הכל מוכן. התקשטו גבעות ועמקים. נוסף ירוק חדש ליער ויתר צבע כחול לאופק השמים. נאספו כל צפרי רון, נבדקו גרונותיהן. מצוחצח ומחודש, צוהל מגיל עומד העולם. פעמון האביב מצלצל. אלים יורדים עלי אדמות.

ד

לא משל ומליצה. הרצינות העמוקה של החיים מקבלת דמות עליזה של אגדת-המתוס. הפַן הגדול מתעורר. כחות איתנים מתפרצים ומתאבקים באור היום הראשון ליצירה. בהוללות האלים, מעשיהם ותעלוליהם נקלעה החידה הגדולה של חיי אנוש. כל היצרים, כל הכחות המניעים, כל הפילוסופיה העמוקה של האָן ולאן, כל היפה והמכוער, כל היאוש והתוחלת, כל שאיפת הפורקן וההשתלמות — הושר כאן בימבוס שש-הרגלים אשר באפוס הנפלא הזה. שיא אחרי שיא: הרי בשָׂמים וכֵפי בראשית. “העת הנעלה” בכל הדרה! הכל מתנשא לפדות, לרפא פצעי עולם. הכל מתנשא לאושר. “איש לא יאמר הרף” אמרה מוירה. אבל בכוס החדוה הזאת של אביב העולמים — נטפי דמעה ואנחה. הגאולה לא באה. ה“עת הנעלה” נוטה מהר לקצה. אננקה אומר: “הרף!” ובעוד גדול היום יורדת עננה על פני האולימפוס. עוד מעט ונתך זעמו של ציאוס על האדמה. את בני-האדם ראה באולתם הגדולה ביותר: לקוף אשר שלח להם יקראו “יחי ציאוס”! ויכרעו ברך לפניו, ואף הקוף עצמו יתעטף בפורפוריה של מלכות ויקרא: “ציאוס אנכי”. ציאוס רועם: “הרף ממני ואשמידם!” בשן סלע אחד יכסה אותם וימחה את זכר כל חי וכל צומח מעל מפני האדמה. כי שחת כל בשר, שחת כל עץ וכל עשב השדה. יד האחד בבשר רעהו. רעב ומלחמה, סבל וכאב. תאות רצח בכל מקום, על הארץ, באויר ובמים. “הרף ממני ואשמידם!” האלים מבקשים רחמים. שארית האהבה בבני אדם מבקשת רחמים. ציאוס אוטם את אזניו.

אכן, לבסוף גוברת מדת הרחמים. הרקלס, החזק באלים, נשלח עלי אדמות להיות מגן לבני אנוש ולנחמם…

ה

אחת האפיזודות היפות בהיאבקות הגדולה הזאת של הרעה והטוב, האמת והשקר, היפה והמכוער, הוא המרד באפולו, באל-השמש, הנעלה והיקר באלים. זהו פרק חי של תולדות התרבות, אשר כל התקופות וכל הזמנים משתקפים בו כבאספקלריה מאירה. העמים שטוחי-הרגלים וקַקוקלס בראשם מתנכלים להוריד את אפולו מגדולתו ולמגר את כסא המלכות של השמש. אבל כל התחבולות הם לשוא. אכולי קנאה ומזמות הם עומסים ורוגנים בפתחי אהליהם ומעקמים את אפיהם כלפי מעלה, כלפי השמש העולה: “הביטו איך היא מתנפחת!” “ראו איך תתגאה בזהרה”; “אף ניצוץ של יופי אין בה”; “השמש אין לה ריח ואינה מעלה הבל — רק מקסם-שוא היא”; “מה שחסר בה בעיקר זהו עשן בריא”; “גם את הפואיסיה של חצות הלילה אינני מוצא בה”; “כמה היא פדנטית: כל יום וכל לילה באותה הדרך, אף קפיצה אחת לא תקפוץ באויר ואף ברוחב אחד לא תרד ממסלולה”. כל זה לגנותה! והם רוגנים חסרי-אונים ולועגים לה באיבתם. עד שבא קקוקלס ומציע תכסיס מלחמה שנצחונו בטוח: לעשות “שמש-נגדית”!

אויגיאַס החימאי יעשנה. “אין דבר קל מזה” אומר קקוקלס. מכל מיני חמצנים וזרחנים ירכיבנה. אויגיאס יודע, איך להפוך אד לרוח וסרחון לריח. מריחות ביב-השופכין ומאדי-בצות הוא ירקח את מרקחת השמש. “כל אשר רקבון בו — תוסס״. “כל אשר תוסס — אש סתרים בקרבו”. אם זה זורח או לאו — לא אכפת. תמרות העשן העולים ממנו, הוא אשר עושה את השמש. אולם, כדי שהמפעל הזה יצליח והנצחון יהיה על צדם של העמים שטוחי הרגלים, צריך מקודם להפיץ את האמונה ולעורר התלהבות ל”שמש הנגדית" הזאת. כדי להסיר את הלבבות מאפולו ולהפנותם ל“שמשו” של אוגיאַס, צריך להכריז בכל קצוי ארץ כי זהו אור השמש האמתי ואין שמש אחרת על פניו. צריך להקים להקות כהנים ל“שמש” החדשה וצריך לרגום באבנים את כל הכופרים בה…

ואויגיאַס עשה את “השמש”. מגפרית וזפת רקח אותה. “אוֹז” קרא לחומר אור לא היה לה, רק עשן וסרחון. מתחלה לא האמין העם, פקפק קצת. אבל קקוקלס צוה להסב את פניהם, פן יעַוֵר אורה הרב את העינים. והוא וכל הכהנים אשר אתו עברו במחנה והכריזו: “אין אוֹז מבלעדי אוֹז, והוא אור השמש האמתי ואין שמש אחרת על פניו”. כך יצאו העמים שטוחי-הרגלים עם שמש זו, עמוסה על אניות אויר, למלחמה באפולו… נצחה האמת. ה״שמש הנגדית" התפוצצה ועלתה בעשנה ובסרחונה. עם שטוחי-הרגלים מוגר ארצה בחִצי אפולון וארטמיס, ואחרי שטהר את האויר מרמשי בני-אדם מתנשאים אלה, התעטף אל השמש בתפלה זכה:

מְלֶכֶת כָּל מַאֲוַיַּי, מְעוֹדְדֵי לְבָבִי,

הַנֶּחָמָה הַשׁוֹקְדָה וְשׁוֹמְרָה אתֵ נָוִי,

הִיא צִוְּתָה עַל יָדִי, מִשְּׁפֹךְ נֵטֶף דָּם,

וְעַיִן בִּגְלָלִי לֹא תִזַּל דֶּמַע חָם.

וְהִנֵּה אֲנִי עוֹמֵד, הַגִּבּוֹר בַּקְּרָב,

עֲטוּף אֵבֶל כָּבֵד עַל הֶרֶג זֶה רָב.

מִכִּתְמֵי דַם אֵלֶּה, בְּנִקָּיוֹן אֶרְחַץ יָד,

עֲוֹנוֹ יִשָּׂא הוּא, זֶה חִידַת עוֹלָם חָד,

אִם שְׁמוֹ גַם לֹא אֵדָע, בְּפָנָיו אָעִידָה זֹאת,

בְּךָ רַק הָאַשְׁמָה, וְהִנֵּה הָאוֹת:

גָּם תָּמִים וְשָׁלו, לֹא יִמְצָא מָנוֹח

אִם הָרוֹג לֹא יֵדַע, אִם לֹא יֶאֱזוֹר כֹּחַ.

ו

ו“שמו הוא אננקה, ההכרח המוכרח”. מידו מנת כל גורל. הוא אשר חד את חידת העולם, ללא פתרון. אף רצונו רצון עִוֵר: ההכרח המוכרח! מעבר לאור היום ולאור השמש, מעבר לתכלת הרקיע עומד שן סלע שחור, עטוף ערפל תמיד ושם ה״אויטומט״ האכזרי — מקור הצווי המוחלט, מקור כל הצער והסבל של עולם זה החפץ בטוב ובוחר ברע. לשוא ילחם נגדו בן אדם תולעה וגם האלים ילחמו נגדו לשוא. אין מפלט. הוא מוצק עשת כלו ופניו פני סלע; בשר אין לו ולב אין לו…

אבל באחרית הימים יש פדות גם ממנו. משיח-העולמות יבוא לגאול את החיים מידי הגורל העור. המלאך הנם מאחורי סבכה של ברזל על הכֵף באֶסכטון, מבשר את בואו. מארץ חפה מעווֹן יבוא, שם הוא גדל במסתרים, הגבור הצעיר אשר כנשר יעיר כנפיו. ושֵם המלאך המבשר: אמת ושמו גם התקוה. בינתים עול ההכרח על כתפנו והחים בפינו. מהו רצוננו — אפס! הדרכים מתעבטות בפקודת אננקה. אשר למות ימות ואף אשר לחיי-נצח תבוא עתו. בעולם התחתון, מעבר לנהר סטיקס, איירֶבוס שמו, שם ירדמו האלים הנפילים בערפלי השכחה, הטחב והיאוש.

רק סבלנות מעט. הרקלס ירד לנחם את החיים. שם לבו הוא “אף-על-פי-כן”, והוא צועד בטוחות ובאון בדרך העולם, בשקט ובקצב על אף המכשולים ולמרות כל האולת, הקנאה והתחרות אשר מסביב.

ז

האוסיף עוד מלים על הבנין הארכיטקטוני אשר אין כמוהו להדור, כשהוא כולו אבן שהם שלמה, ויושבת על מלאת. אכן אין כמוהו ביצירות דורנו. הלשון — כמה היא מגובשת, ויחד עם זה כמה היא רעננה וצעירה. כהמית גלי הים גליה יהמיון. כאן שפיטלר השלם. בשיריו הקטנים, בבלדות ובספורים, לא נכר האלון. כאן הוא בכל קומתו הנשגבה.

שווייץ גידלה את צאצאיה בדמות טבעה השגיא והמניב. ארץ קטנה ומשוררים בה מעט, אבל המעט הזה יש בו משיא הררי-האלפים ומתפארת עוזם.

(“השילוח”, כרך מ״ה, חוברת ה-ו, תרפ״ו)

---

הַיְנְרִיךְ הַיְנֶה

מאת

יצחק לופבן

“השירה, במידה שאני אוהבה מאוד, היתה לי תמיד רק כעין צעצוע קדוש, או תשמיש קדושה לעניני שמים — אבל על ארון המתים שלי תניחו חרב; באשר הייתי איש צבא נאמן במלחמת השחרור של האנושות”.

באותו ליל-תעלומה אשר ב“עלית הרגל לקאַוולר”, באה הפדות “לסבל הנעורים” שלו. הכלבים נבחו בחוץ, האם התפללה חרש ועל הפנים החוורים של אדוניס המת פזזו צבעי הארגמן של דמדומי בוקר. לאחר זה: חרוזי המחול הקלים של הליריקה החמודה נהפכו לכלי מלחמה. בתפלת-ההתנצלות לאפולו, בהקדמה למהדורה השלישית של “ספר-השירים”, הוא מתודה ואומר: “אתה יודע למה שלהבת יוקדת זו, אשר פעם התענג העולם על שלל צבעיה, מוכרחה לשמש עכשיו לתבערות רציניות יותר… אתה תבין ללבי, אֵל יפה ואדיר, הן גם אתה תמיר לפעמים את עוגב הזהב בקשת גבורים ובחצי מות…”

אפולו ודאי הבין. רבים מבני דורו לא הבינו. את המטמורפוזה הזאת אשר בשנים הפריזיות של היינה, רק מעטים העריכוה כראוי. יותר מכולם העריך אותה היינה עצמה. הוא ראה באספקלריה המאירה את קצה המתקרב של תקופת הרומנטיקה והזדרז קודם כל לסגור את עיניה הקופאות אצל עצמו. ב״אַטאַ טרול״ — שר את שירת הברבור של תקופה זו. לא בלי צער הוא מדבר על זה במכתביו לוורנהאַגן. אבל, אי אפשר היה אחרת. הנגלה התחיל לדחוק את רגלי הנסתר. שאלות חיים רציניות ועמוקות העיבו את תכלת הרקיע והפריעו את השלווה המדומה של יער הקסמים. התסיסה החברותית החזקה, שעברה כסערה את אירופה ממהפכת יולי וראשית צמיחת הסוציאליזמוס המודרני, לא נתנו עוד להסתכל בעולם ובחיים מתוך המחוך של אשה יפה בלבד. בתמורות עולם גדולות מוכרח היה “בית הספר הרומנטי” של שלֶגֶל לפנות מקום לאידיאות החדשות של הֶגֶל, לפילוסופיה של האדם ואח״כ לפילוסופיה של החברה. בימים ההם שוב אי אפשר היה לפייס את החיים בשיחות פרחים וברומאַנסים. אי אפשר היה עוד למצוא מפלט בסקפטיציזמוס רך וחולם מפני שאלות מטרידות, שדרשו תשובות מפורשות, חיוב ברור ושלילה ברורה. והיינה הסיר בעצם ידיו מעל ראשו את הכתר המוזהב של “מלך האגדה” והתעטף בגלימה המצויינת של שירת המבשרים, אשר בישרו לעולם את תנועת השחרור החדשה.

זה לא היה “רוח הזמן”, כי אם הכרה חדשה בערכו העצמי של המשורר: משורר מוכרח להיות לוחם. משורר אינו זה המתהלך חוור וחסר דם ומזרה מוץ לירח. מן ההכרח שתהיה איזו אידיאה, צריך לרצות דבר מה, צריך שתהיה נקודת פורקן ופדות במאווים ובמשא הנפש. אף חליל-הרועים בארקדיה השלווה לא הנעים זמירות לתוך תכלת הרקיע בלבד: הוא ניהל לכל הפחות את הצאן אשר על המרעה. אלה החושבים, שהשירה נועדה לתנות את הסגולות של אהובות, או שמטרת הספרות היא לצרף זכר ונקבה לשם עגבים, נשיקות וכדומה, — הם מתעתעים ומזייפי מטבעות, בהפכם את האמצעים למטרה ואת הקליפה לתוך. השנים הפריזיות של היינה היו שנות מלחמה והיאבקות גדולה, אבל גם שנות הזדככות ועליה ביצירתו השירית. עד אשר נמק בתוך “קבר המזרָנים”, בשמונה שנות מחלתו הקשה, לא הניח את החרב מן היד. כל השנים האלה הוא היה טריבון לוחם, בשיר ובפרוזה, במאמרים ז׳ורנליסטיים ובמכתבים פוליטיים. משכתב את אגדת החורף: “דייטשלנד”, עיקמה הבקורת המושבעת את אפה הספרותי; “השירה נהפכת לפוליטיקה!”, היא לא הבינה את היינה, כשם שלא הבין מפיסטופל את פאוסט, בשעה שעמד, עוור וזקן, בפתח ביתו והקשיב מתוך התפעלות עליונה לנקישת האתים והמעדרים, המכשירים אדמה ליישוב וחשב את הרגע הזה לנעלה ביותר בחייו:

“שום תאוה לא השביעתו, שום אושר לא נתן סיפוק לו; תמיד זנה אחרי דמויות מתחלפות; הרגע האחרון הריק והרע — בו רצה המסכן שימשך לעד”.

בשביל מפיסטופל היה זה “הרגע הריק והרע”, אבל גיתה ידע כי כאן סכום כל התכליות, כי זאת היא המסקנה האחרונה של בינת החיים. בין המעטים שהבינו את היינה בתקופה זו, היה קאַרל מרכס. בנסעו מפריז בשנת 1844 כתב: “מכל האנשים שאני משאיר כאן, קשה לי ביותר להשאיר את היינה. הייתי רוצה לקחתו אתי בין חפצי”.

*

מה היה היינה לנו? — לנו נערי ישראל, בתקופת ההשכלה המאוחרת, העורגים ומתפרצים למהפכת חיים ורוח, מעבר לסף בית המדרש השומם והנעזב? ספרי היינה היו לנו ספרי יחוד ולא ספרי שעשועים. קראנו בהם כקרוא איש במגילת לבבו. ממנגינת-ערביים זו האובדת בעצבון, נישאו לקראתנו אנחות נעורים שלנו, עם כל הכמיהה שבהן, עם כל “הכאב והחלום הבאים אט כצאת היום”, ועם תמהון-הלב הגדול בפני חידת שני העולמות, סתומת חזון וסתומת פתרון. “סבל הנעורים” שלו היה סבל-הנעורים שלנו, “ספר השירים” היה לנו כעין מראה כשפים, שהיינו מנחשים בו את כל חליפות הגורל של חיי הנוער. כל ליל-אביב היה לנו “לילה פלורנטיני”, כל דוב היה לנו “אַטַא טרול”, ומנגינות הלורֶלַיי התגנבה חרש לתוך אפלולית בית אבא בשעת “הסעודה השלישית” של שבת.

הרגשנו, בלא יודעים, כי אלה הם מספרי ישראל ומזמירות ישראל; הרגשנו, שזהו ספרו של היהודי הנצחי, השבוי בין הגויים ושר, עם כל ההתלבטות הגדולה, עם כל הגעגועים ללא מילואים ועם מלחמה קשה בדרך של “אדום” הזועם “הצובע בדמינו את כפותיו החסידות”. לא פעם ראינו אותו תועה בין חרבות ומקונן — וידענו: “יהודי זה מתאבל שם על חורבן ירושלים”.

אף ב״עלית הרגל" שלנו לא״י, לשה אמא נר של שעוה, עיצבה ממנו צורת לב ותפלל חרש לרפואתנו. אמא לא הלכה אתנו, ואנחנו הנערים החולים הלכנו לבדנו בדרך זו. בין המלאכים הנסתרים שלוו אותנו, היה גם הוא: היינה.

*

על קברו של המשורר היהודי, האוהב והחולה, נקפו שבעים שנה. על אדמת נכר, כמעט נעזב ונשכח מעם, נשארו למנוחות שרידי החומר הנפסד של דמות יקרה זו, אשר שימשה פעם לבוש לשירת געגועים קורנת ולוחמת של אחד מנדחי ישראל. ביום שיפקוד אותנו מחדש הגורל ההיסטורי, נעלה את עצמותיו משם. אח אובד — אבל, אח, מן הבשר והדם. גם בהתנכרותו לא התכחש ללבו; את חליינו נשא ואת מכאובינו סבל. בגן עדן של דאַנטה יש מחיצת כבוד מיוחדת לאלה, המפירים את נדרם מאונס, לאלה, אשר בהיותם נתונים ככבשים בין זאבים, בקשו להם מפלט אחרון בפרוצס הטרגי הזה של מימקרי חברותית. כיום, אחרי שבעים שנה, לא צלצלו פעמונים לתפלה ביום מותו.

מחצית נבואתו נתקימה: ”Keine messe wird man singen“

מחציתה השניה: ”Keinen kadisch wird man sagen“

לא נתקיימה. בימי קיבוץ נידחים לחיים וליצירה על אדמת ישראל, נזכירהו בתפלה זו, שנועדה לעלית נשמות ושהתיאש ממנו בחייו: “יתגדל ויתקדש”.

(הפוה״צ, תרפ״ו, גליון 20–21)