קשתה עלי הפרידה מאבא וקשה זכרון הימים האחרונים. שעות מרובות של־יחד ישבתי עמו על מרפסת בית החולים. הימים ימי כסלו שטופי שמש־של־חורף. אבא מתאושש מעט אחרי הנתוח ורק מבט עיניו התמהות, החולף מעל לראשנו – מגלה משהו מן ההזדככות הפנימית, מהרגשת היטהרות הנפש של ההולך “לקראת” – או שמא רק נדמה היה לנו?

על ברכיו של אבא ספר התנ“ך וספר “השארת הנפש”, “לעיין” – כפי שהוא מפליט בכעין נימה של התנצלות; גם ימי מסה אלה בביה”ח לא פגעו באותו “עיון” ולימוד שהיו פינת קודש שלו מדי יום־ביומו משך כל שנות חייו.

קשה ונוקב זכרון בוקרו של היום האחרון – בישיבה ליד מטתו והוא צלול עדיין. שיחתו בהירה והנימה המוכרת של טוב לב ובדיחות־מה משובבת את הנפש. ההומור השופע והמעודן הזה שהיה כל כך אפייני לאבא בשיחת חולין כבדברי תורה, בע“פ כבכתב – נוסח זה עוד כולו עמו בבוקרו של אותו יום. אך השעות מתמשכות – אבא הולך ומסתלק מעמנו, וערבו של ט”ו בכסלו כבר בלעדיו.

אז באו ימים ראשונים לאי־היותו. ואת כולך תחת שלטונה של כמיהה עקרה למשוך קצת הלאה את הזכרונות הפיזיים־הממשיים של איזו תנועת יד אפינית שלו, של תמונת פניו המחייכות ליד השולחן, של קולו הערב, המתנגן והמיוחד כל כך כשהוא מביא הביתה נגון חדש, של נעימת דבורו כשהוא אומר דברי תורה על שולחן שבת וחול, של בדל־חיוכו המוצנע כשהוא קורא רשימה שלו באזנינו, של מבט עין שלו שכולו תבונת דעת ולב.

ימים ראשונים לאי־היותו, כשאין עוד יכולת נפשית להשתמש בנוסח של זמן עבר לגביו ולומר: “אבא היה אומר…” עדיין אין אומץ לב מספיק לפתוח את רשימותיו הרבות שנשארו אחריו ומאות־מאות מכתביו – אוצר בלום. ישנה רק הכמיהה להמשיך לחיות עוד מעט את היישות הפיזית של קיומו שעליה עמד ביתנו מאז היותו.

אלא – שהדברים עתיקים כימי עולם ו“אי היותו” של אבא הופך לאט לאט ל“יש” הגדול הממלא את כל פינות הבית.

עם ההכרה הזאת – בא הפחד מפני השכחה, באה האימה מפני הזמן הרודף אותך באלף־אלפי עיסוקי יום־יום שלו בטרדותיו ובעיותיו, בכח איתנים שלו המנסה לטשטש כל דבר שאינו צועד עמו יחד. ואת מרגישה איך הימים העוברים מבהירים לאטם את דמותו של אבא מתוך שפע גלי הזכרונות המציפים אותך מדי פעם. הכאב העצור, הצער והגעגועים עליו מפנים אז מקומם לרצון אחד ויחידי “לזכור, לזכור ודבר לא לשכוח”, להשיח בו באבא ולספר בו, לקרוא אותו, לרשום את דבריו, לשיר את נגוניו הרבים, לנצור אותו על כל ייחודו – להמשיך להיות ניזונה ממנו, לגדל לאורו את נכדיו.

ילדה קטנה מאד הייתי כששמעתי מאבא לראשונה את ספור ל"ו הצדיקים והרבה שנים לאחר מכן הייתי תוהה מדוע זה ועל מה נתקשר אצלי מיד ספור זה בדמותו של אבא עצמו. מה היה בו באבא שעם היותו כל כך אהוב – היה בה בשעה גם מרוחק אלפי מילין מכולנו, מכונס בעולמו, בלתי מושג ובלתי נתפס.

דברים הרבה נכתבו ונאמרו על אבא מאז פטירתו ובכולם נשמעת איזו נימה של: “מיוחד במינו”, גם אני את מכתבי אליו כילדה פתחתי לא פעם ב“אבא שלי האחד והמיוחד” וקשה להגדיר מהו זה שנתן לנו־לכולנו את ההרגשה של “מיוחד במינו”. חשתי בו כל ימי – סוד שלא ידעתי לפענחו, סוד חיי הנפש העשירה ורבת הגוונים. סוד שנשאר חתום בפני עד הסוף.

ייחוד זה –

אולי היתה זו היכולת המופלאה של אבא להיות בעת ובעונה אחת מהלך בשתי רגליו על האדמה, נתון בבעיות “העולם הזה”, תאב חיים ומעורב עם הבריות, ידידותי וקרוב לכל אדם – ובו בזמן שומר מכל משמר על פינת ייחוד שלו, נתון בספירות עליונות כמעט שמימיות, בתפילה שבינו לבינו – בריחוק מכל־כולנו הקרובים לו ביותר.

הבית שבנו אבא ואמא במשך שלושים ושמונה שנות חייהם־המשותפים, פתח דלתותיו לקשת מגוונת ביותר של אנשים, היה מקור של אהבה והשראה למשפחה הענפה, ולחבר ידידים גדול שליוה את הבית בשבתותיו, בימי חג וימי חול שלו. השמחה היתה שרויה במעונם של אבא־אמא בתקופות הקשות – וזכורות לי לא מעט כאלה. היה בו, בבית, שאר־רוח מיוחד שעם כל לבביותו ופשטות הליכותיו עורר תמיד גם הרגשת ריחוק־של־כבוד. נדמה היה לי כל שנותי, כאילו “הנשמה היתרה” קורמת עור וגידים על שולחנם של אבא־אמא.

פנים הרבה היו לו לאבא ואין לנו עדיין יכולת להעלות ולמצות אותם. ימים ולילות של חיים במחיצתו, שבתות וחגים, נסיעותיו הרבות, שיחתו וספוריו, דרך לימוד התפילה שלו, האהבה הגדולה שהוענקה לו ביד רחבה מידי שמים ושפעה מכל צעד שלו, דבקותו באמונתו, ניגונו, מרגליות החכמה ופניני ההומור ששובצו בכל שיחה שלו – כל אלה עולים בדברי זכרונות שלנו בחוג הקרובים והידידים, כל אלה מצויים במאות רבות של מכתביו – צרורים בצרור המשפחה.

אך דומה, שמשהו מכל שפעת העושר הזה מצוי גם ברשימות העתונאיות שנתכנסו בכאן.

קרוב לארבע מאות רשימות נותרו לנו מפוזרות על פני שבעה ימים ביריעה רחבה של עשרות שנים. רשימות אלו מהוות אשנב קטן ממנו ניתן להציץ לחיי הנפש והרוח של אבא.

לא ראינו דרך להוציא בדפוס את “אבא במכתביו” – שהוא כרך בפני עצמו, או את “אבא בהרצאות ושעורים” שאף הוא מהווה פרק נכבד בכתובים שנשארו בידינו.

אותו ספר שעל כתיבתו והוצאתו חלם אבא – אחר היה. אך לבו הבוחן וטוב טעמו לא היו עמנו – ולנו לא נותר אלא “לכנס רחוקים ופזורים לאכסניה אחת, לכריכת בד ושיכון קבע” כפי שכותב אבא באחת מרשימותיו – ולהוציא קובץ זה שמרבית הרשימות בו הופיעו במשך שנים רבות בעתון “הצופה” במדור הקבוע שאבא קרא לו “לרוח היום”.

כמה עשרות רשימות מקריות – טיפה מן הים. אך דומה שגם בטיפה זו עצורים חיי הרוח והנפש העשירים של אבא ואישיותו המופלאה.

ת.נ.צ.ב.ה

מירי