בכסלו ראה אור עולם – ובכסלו הלך לבית עולמו – והוא בן ס"ו שנים (תקנ“ה – תשכ”א)

דור דור ודורשיו, דור דור ומעשיו. למן הבעל שם טוב – תשעה דורות – דבקו בתורה ובמעשים טובים והוא המשיך. המשיך בנוסח הרבני ללא כס רבנות.

בברזנה, בסלאבוטה ובבנדרי ספג ממורשת הדורות של תורה, חסידות וכמיהה ציונית. עד אשר הגשים ועלה ארצה, בשנת תרפ"א. כביש טבריה–צמח ועבודה חקלאית בגליל העליון. באחת ידו עושה באת ואחת מחזקת בעט – עד כי גבר העט על האת.

היה בעל נפש מתרשמת. כל תופעה בהוי הציבורי שלנו היתה זוכה לתגובה, אם לחיוב ואם לשלילה.

היה שד"ר מודרני שכולו אהבת ארץ־ישראל ועם ישראל. בדיבור ובכתב הטיף לגאולת הארץ ובדרכו המיוחדת התריע נגד הפגמים בחיינו המחודשים.

רבות מלאכות עשה בחייו, בכולן דבק וכל שעשה לשמה עשה. נפל בגורלו בצעירותו להיות המנצח על העלאת יהודים מרומניה והשנים הן שנות עליה־רבת־ממדים מארץ זו ומפולין. אב ורע היה לכל אחד מן העולים באהבתו ובנאמנותו לכלל – ולפרט.

לאחר מכן הופקד על מחלקת העבודה שבסוכנות היהודית. הימים ימי המנדט והצרת צעדי העליה לארץ. שנים על שנים רב ריבנו עם השלטונות האנגלים על זכותו של כל יהודי לעלות ארצה. במסירות נפש נלחם.

ולימים נתמנה על שטח עבודה מסוים בקרן־הקימת־לישראל; ייסד וניהל במשך שנים את המחלקה לעזבונות בחיים של מוסד לאומי זה וכאן הצליח לגלות את הכוחות הגנוזים בו. הטיף, דרש, תבע, הסביר והשפיע על המוני התפוצות לדבוק במצוות גאולת הקרקע – ולקיימה. עבר עולם בשליחות זו. ראה עמו בעניו – נתרשם והעלה על ספר.

“נוף וגזע” הוא שם הספר אשר הספיק להוציא לאור בערוב ימיו. אלה הם דברי ימי בית סבא ואבא על רקע הנוף היהודי כפי שהוא ראה אותו בנדודו, ערב השואה.

הספר הצנוע המוגש בזה, אשר רואה אור בעזרתם המסורה של ידידים ובני המשפחה, כונס בתוכו חלק מהרשימות והחויות אשר נשארו בכתובים אחריו.

ח. רדי

קשתה עלי הפרידה מאבא וקשה זכרון הימים האחרונים. שעות מרובות של־יחד ישבתי עמו על מרפסת בית החולים. הימים ימי כסלו שטופי שמש־של־חורף. אבא מתאושש מעט אחרי הנתוח ורק מבט עיניו התמהות, החולף מעל לראשנו – מגלה משהו מן ההזדככות הפנימית, מהרגשת היטהרות הנפש של ההולך “לקראת” – או שמא רק נדמה היה לנו?

על ברכיו של אבא ספר התנ“ך וספר “השארת הנפש”, “לעיין” – כפי שהוא מפליט בכעין נימה של התנצלות; גם ימי מסה אלה בביה”ח לא פגעו באותו “עיון” ולימוד שהיו פינת קודש שלו מדי יום־ביומו משך כל שנות חייו.

קשה ונוקב זכרון בוקרו של היום האחרון – בישיבה ליד מטתו והוא צלול עדיין. שיחתו בהירה והנימה המוכרת של טוב לב ובדיחות־מה משובבת את הנפש. ההומור השופע והמעודן הזה שהיה כל כך אפייני לאבא בשיחת חולין כבדברי תורה, בע“פ כבכתב – נוסח זה עוד כולו עמו בבוקרו של אותו יום. אך השעות מתמשכות – אבא הולך ומסתלק מעמנו, וערבו של ט”ו בכסלו כבר בלעדיו.

אז באו ימים ראשונים לאי־היותו. ואת כולך תחת שלטונה של כמיהה עקרה למשוך קצת הלאה את הזכרונות הפיזיים־הממשיים של איזו תנועת יד אפינית שלו, של תמונת פניו המחייכות ליד השולחן, של קולו הערב, המתנגן והמיוחד כל כך כשהוא מביא הביתה נגון חדש, של נעימת דבורו כשהוא אומר דברי תורה על שולחן שבת וחול, של בדל־חיוכו המוצנע כשהוא קורא רשימה שלו באזנינו, של מבט עין שלו שכולו תבונת דעת ולב.

ימים ראשונים לאי־היותו, כשאין עוד יכולת נפשית להשתמש בנוסח של זמן עבר לגביו ולומר: “אבא היה אומר…” עדיין אין אומץ לב מספיק לפתוח את רשימותיו הרבות שנשארו אחריו ומאות־מאות מכתביו – אוצר בלום. ישנה רק הכמיהה להמשיך לחיות עוד מעט את היישות הפיזית של קיומו שעליה עמד ביתנו מאז היותו.

אלא – שהדברים עתיקים כימי עולם ו“אי היותו” של אבא הופך לאט לאט ל“יש” הגדול הממלא את כל פינות הבית.

עם ההכרה הזאת – בא הפחד מפני השכחה, באה האימה מפני הזמן הרודף אותך באלף־אלפי עיסוקי יום־יום שלו בטרדותיו ובעיותיו, בכח איתנים שלו המנסה לטשטש כל דבר שאינו צועד עמו יחד. ואת מרגישה איך הימים העוברים מבהירים לאטם את דמותו של אבא מתוך שפע גלי הזכרונות המציפים אותך מדי פעם. הכאב העצור, הצער והגעגועים עליו מפנים אז מקומם לרצון אחד ויחידי “לזכור, לזכור ודבר לא לשכוח”, להשיח בו באבא ולספר בו, לקרוא אותו, לרשום את דבריו, לשיר את נגוניו הרבים, לנצור אותו על כל ייחודו – להמשיך להיות ניזונה ממנו, לגדל לאורו את נכדיו.

* * *

ילדה קטנה מאד הייתי כששמעתי מאבא לראשונה את ספור ל"ו הצדיקים והרבה שנים לאחר מכן הייתי תוהה מדוע זה ועל מה נתקשר אצלי מיד ספור זה בדמותו של אבא עצמו. מה היה בו באבא שעם היותו כל כך אהוב – היה בה בשעה גם מרוחק אלפי מילין מכולנו, מכונס בעולמו, בלתי מושג ובלתי נתפס.

דברים הרבה נכתבו ונאמרו על אבא מאז פטירתו ובכולם נשמעת איזו נימה של: “מיוחד במינו”, גם אני את מכתבי אליו כילדה פתחתי לא פעם ב“אבא שלי האחד והמיוחד” וקשה להגדיר מהו זה שנתן לנו־לכולנו את ההרגשה של “מיוחד במינו”. חשתי בו כל ימי – סוד שלא ידעתי לפענחו, סוד חיי הנפש העשירה ורבת הגוונים. סוד שנשאר חתום בפני עד הסוף.

ייחוד זה –

אולי היתה זו היכולת המופלאה של אבא להיות בעת ובעונה אחת מהלך בשתי רגליו על האדמה, נתון בבעיות “העולם הזה”, תאב חיים ומעורב עם הבריות, ידידותי וקרוב לכל אדם – ובו בזמן שומר מכל משמר על פינת ייחוד שלו, נתון בספירות עליונות כמעט שמימיות, בתפילה שבינו לבינו – בריחוק מכל־כולנו הקרובים לו ביותר.

הבית שבנו אבא ואמא במשך שלושים ושמונה שנות חייהם־המשותפים, פתח דלתותיו לקשת מגוונת ביותר של אנשים, היה מקור של אהבה והשראה למשפחה הענפה, ולחבר ידידים גדול שליוה את הבית בשבתותיו, בימי חג וימי חול שלו. השמחה היתה שרויה במעונם של אבא־אמא בתקופות הקשות – וזכורות לי לא מעט כאלה. היה בו, בבית, שאר־רוח מיוחד שעם כל לבביותו ופשטות הליכותיו עורר תמיד גם הרגשת ריחוק־של־כבוד. נדמה היה לי כל שנותי, כאילו “הנשמה היתרה” קורמת עור וגידים על שולחנם של אבא־אמא.

* * *

פנים הרבה היו לו לאבא ואין לנו עדיין יכולת להעלות ולמצות אותם. ימים ולילות של חיים במחיצתו, שבתות וחגים, נסיעותיו הרבות, שיחתו וספוריו, דרך לימוד התפילה שלו, האהבה הגדולה שהוענקה לו ביד רחבה מידי שמים ושפעה מכל צעד שלו, דבקותו באמונתו, ניגונו, מרגליות החכמה ופניני ההומור ששובצו בכל שיחה שלו – כל אלה עולים בדברי זכרונות שלנו בחוג הקרובים והידידים, כל אלה מצויים במאות רבות של מכתביו – צרורים בצרור המשפחה.

אך דומה, שמשהו מכל שפעת העושר הזה מצוי גם ברשימות העתונאיות שנתכנסו בכאן.

קרוב לארבע מאות רשימות נותרו לנו מפוזרות על פני שבעה ימים ביריעה רחבה של עשרות שנים. רשימות אלו מהוות אשנב קטן ממנו ניתן להציץ לחיי הנפש והרוח של אבא.

לא ראינו דרך להוציא בדפוס את “אבא במכתביו” – שהוא כרך בפני עצמו, או את “אבא בהרצאות ושעורים” שאף הוא מהווה פרק נכבד בכתובים שנשארו בידינו.

אותו ספר שעל כתיבתו והוצאתו חלם אבא – אחר היה. אך לבו הבוחן וטוב טעמו לא היו עמנו – ולנו לא נותר אלא “לכנס רחוקים ופזורים לאכסניה אחת, לכריכת בד ושיכון קבע” כפי שכותב אבא באחת מרשימותיו – ולהוציא קובץ זה שמרבית הרשימות בו הופיעו במשך שנים רבות בעתון “הצופה” במדור הקבוע שאבא קרא לו “לרוח היום”.

כמה עשרות רשימות מקריות – טיפה מן הים. אך דומה שגם בטיפה זו עצורים חיי הרוח והנפש העשירים של אבא ואישיותו המופלאה.

ת.נ.צ.ב.ה

מירי

סופרים וספרים

מאת

יהודה ליב יונתן

---

ההתבוננות המבורכת

מאת

יהודה ליב יונתן

(ל“סופר שבעצמו הוציא לאור את ספרו”..)

החסידות בנציגיה המעולים והטובים בתקופת הבעש"ט ותלמידיו, היא־היא שידעה סוד זה של ייחוד האדם לשעה, לשעות ביום, עם עצמו, עם הנפש ביגונה המתוק.

החסידים הראשונים, אלה שידעו סוד שיח הצמחים, דבבת פלגי מים, השוקקים אי־שם בנתיבות־סתר ממרומי הרים; אלה שידעו לדובב את כל החי והדומם בעולם הזה ב“פרקי־שירה”, אלה ידעו ללמד לדור את סוד השתיקה וההתבוננות הגדולה של האדם בעולם הזה.

מאין נובע צער חבוי זה, שאנו נושאים כולנו אתנו בחובנו? נהייה זו אחרי יופי והוד שאינם בנמצא, אחרי ש"י עולמות גנוזים, שעין לא ראתם, התוקפת את האדם לפתע פתאום, אי מקום מוצאה?

החסידות העיונית מסבירה את זה בכיסופי האדם לעולם שכולו זוהר ממנו נותק.

חיבת האדם המבוגר לילד – מורה אחד מאבות החסידות – מקורה באהבה ליצור זה, שנשמתו רק עתה חוצבה מתחת כסא כבוד היוצר, ועוד לא הזדהמה בטיט־יוון זה, ששמו חיים.

צער זה לעולם האבוד, למקור ולגזע מהם חוצבנו כולנו, מלווה אותנו כצל. וברכה רבה, ברכת מחשבה ובינה בו, בצער זה.

בת־קול זו, המנהמת כיונה שלוש פעמים ביום בחורבות העולם – מוסיפה ללמד תורת הבעש"ט – קולה נשמע יום־יום בלבו של כל אדם. דבר־מה זז בלבו של האדם, רחש דבר־מה, אלא שעל פי רוב מחליטים בני־האדם שזהו… רעבון והם ממהרים להלעיט את הקיבה.

כך עונה לתביעה עילאית זו רובם הגדול של הולכי שתים. אולם יש בני־עלייה מועטים, שלבם פתוח לקראת שעה זו של תוגה, אליה הם נושאים את נפשם. כשזו באה הם ששים לקראתה, פותחים את לבם לרווחה ומתרפקים עליה. הללו יודעים למצות את כל הטוב המרגיע שגנוז באוצרה.

לאחד מאלה היחידים המתבוננים נמנה בספרותנו ש. גורליק. בבואה נאמנה של הוויות והתבוננות, כסופים וגעגועים לטוהר, ליופי ואצילות נמסרים לנו בספר המסות שלו.

האומנם יגון זה נוסך בכוס־חייו של האדם המחונן בו טיפות מרות של ייאוש, מסקנה של “הבל הבלים”? האומנם מרגש זה מובילה הדרך ישר ל“נירוואנה”?

לא ולא! אחר לגמרי הוא הקו הנמתח. דווקא משום שהחיים הם כצלו של עוף הפורח, דווקא משום שכל רגע של חיים נקרע ממקור מפכה זוך נצחי ונופל לחדלון, יש לברך “ברכת־הנהנין” מעולם יפה זה, שיש בו אביב, פרחים, ספרים, דבת־ריעים ו…ספל קפה שחור.

גורליק ספוג געגועים לדממה, דיממת האדם, הטבע והיקום, שלא מחללים אותה בדיבור. הוא מעריץ עמים שתקנים אלו “שרואים את השתיקה כגורם רוחני, המטהר את הנפש ומזקקה”. ירידה היא להרגשה כשהיא נאלצת להתלבש בלבוש גשמי – הדיבור. אומנות אמנותית היא השתיקה הטובה והעשירה.

הוא אוהב את שפינוזה, מפני שמסביבו “שקט נזירי, דלות מרצון והסתפקות”. והוא שונא את המרד ויצרי המונים בלתי מרוסנים. אם אפילו אלה באים בשם המפורש של תיקון העולם במלכות הצדק.

ישרה היא דרכה של הדת. מכיון שהיא מבקשת “לזכך את האדם לנטוע בו מידות אנושיות על ידי התדבקותו באין־סוף”.

והסוציאליזם – לא זה הרעיוני, הטוב והמיטיב – המעשי יודע את היד החזקה, כוח הזרוע, שהוא תמיד רשע.

לפיכך חיבה יתירה נודעת מגורליק לאישיות בעולם. בזכותה של זו מוצדק קיומם של כל ההמונים.

שנואה עליו המפלגה, זו הכובלת את הרצון והרוח, מעמידה מיטת־סדום לציבור וליחיד, לרוח ונפש.

“אין אושר נעלה לבני תמותה אלא האישיות בלבד”.

יחידי־סגולה נושאים בלבם כבתוך קודש־הקדשים את המשמעות העמוקה של דברי גיתה אלה, שגורליק רואה בהם חזות רוחו הוא.

הלך־רוח של סבר־פנים לעולם, שבח והודייה לכל אותו המעט והטוב הנוגה והמתוק שניתן לנו ליהנות – כל זה עובר כחוט השני בכל הרקע של ספר המסות הזה.

קריאה ותביעה בו מהאדם, שידע וישכיל להסיח את הדעת מדברים אלה, הנראים לו כחשובים, ולהתבטל.

הוא מזלזל באלה המאבדים את ימיהם לדעת מתוך טרדה מאורגנת, מחושבת בתכנית. הם כל־כך עסוקים עד שאין להם זמן לחיות.

ישב לו במקצת האדם בדד ובבטלה מתוך ייחוד המחשבה והתבוננות מסביב ואז יצליח לחשוף בו ובאחרים ניצוצי־יופי, הפזורים פה ושם. או אז ידע להבין, וממילא לסלוח, להרבה והרבה דברים.

ומה עוד תדרשי, הנפש? מה לך עוד מיצור חלש זה עלי אדמות?

ב

האומנם, ישאל השואל, כך הוא פרצופו של עולמנו זה? כולו נופת־צופים, גן־עדן, שיש בו אהבה ואחווה, שלום ורעות, ואפשר לו, לבן־אדם, להתהלך כחתול בגרביים על־גבי שטיח פרסי ללא הד, ללא הגבה, ללא מלחמה?

האין פירושו של הלך־רוח זה, – שהוא תמיד נחלת משוררים ויחידי סגולה נזירים – פינוק עצמי, עידון והתמוגגות מתוקה מרדימה המבטאים אזלת־יד וחוסר־אונים?

הלא כבמאורת חיתו טרף חיים אנשים תמיד. דמעות ילדים ובכי עשוקים מסביב. ומי הרשה לו, לאמן, להתכחש לכל הנעשה מסביב, להתעלם מכל העוול והגזל השואג לשמים, המרגיז תהומות, הקורא אותנו למלחמה ברע, לשרשו ולנטוע במקומו את הטוב והישר?

לרבים נראים, איפוא, דברי־ספרות מסוג זה של מסות גורליק כספרות תלושה, שאינה משקפת את החיים והמציאות!

יפה־רוח צמחוני, אזרח כבוד של המאדים הוא סופר מסוג זה. מכיוון שזה לא משקף את ה“סוער – והסער” של התקופה אין בה כנות בספרות כזו ודינה בגניזה ליום הגדול הבא. אם הוא בא. מתוך קריאה שטחית קלה אפשר כמובן, לבוא לידי מסקנה כזו… אבל כדאי להתעמק בספר זה, שמתוך שיחה פיליטונית קלילה אינטימית, משפחתית, הוא מוכיח לך שמחברו שומר בלבו אמונה פנימית עמוקה באיש, ביחיד, ברוח אנוש ובתרבות.

זו מתרוממת לשיא השבח, היא תחולל את הפלא, תביא את האדם לטוב וצדק.

גורליק אוסר מלחמה, מתוך רוגז עצור של בן־האדם שנפגע בקדושתו, בכל אלה, שמטפחים בלבם את האגדה על אירופה רקובה המתמוטטת ושוקעת.

גורליק אינו מכיר, כאמור, בציבור, בהמון. הוא, הציבור, אינו טוב ואינו רע במובן הקולקטיבי. הוא מכיר ומוקיר את היחיד, שהוא עולם גדול. מורכב צעולמות קטנים כאלה הוא הכלל. גם הוא, בעל המסות, יודע, שעולם זה שלנו רחוק מלהיות אידיליה ספרותית. יש רע מסביב, יש חוסר תרבות, סילופי מוסר ומצפון. מוכרחים לעקור את הרע, אבל זה יכול להעשות אך ורק מתוך מעשים טובים של היחיד, הפרט.

יגדיר וירסן את יצריו היחיד, ה“אני”, כל “אני” בפני עצמו – והחברה הישרה תיווצר, תיכון ותכונן.

גם בימים קשים אלה לכל מה שקשור לקדמת האדם ותרבותו, ימים שכל מושגי הצדק והיושר האלמנטריים נדרסים ברגל־גאווה, גם בימי טירוף והשתוללות לרוח האדם, הוא אינו חדל מלהאמין באדם ובתרבות אנושית אמיתית.

גורליק רואה ומשקיף על החיים מתוך האספקלריה של הספרות “מעוף רעיונותיהם של הסופרים משול למעופן של הצפרים המבשרות את האביב”.

הנה אנדרה מורוא, סטיפאן צווייג, מאכס ברוד – כל אלה פרסמו ספרים חדשים, שבהם הם קושרים כתרים להומאניזם, לשלווה, לחפץ השלום, סימן שלא הכל אבוד.

מורוא מקדיש את חיבתו לאנגליה ולאיש האנגלי, שכן אנגליה היא הארץ הקלאסית של הומאניות. “הארץ שהתרבות של כיבוש היצר וההבלגה העצמית מפותח בה ביותר”.

אין, איפוא, להסיק מטון שוקט ונוח זה השורר במסות המכונסות, שיש כאן התעלמות והתכחשות למציאות, שיש כאן השליה והרדמה נרקוטית בתמצית מבוסמת, שהיא נוחה ורצויה לרע ולשקר השורר בעולם.

דווקא משום שהרע קיים, שולט בכפת העולם במסגרת ציבורית מאורגנת, שומה עלינו לחפש את האדם, את היחיד, לא להניח לו להכנס לשורות העדר האפור. יש לקרוא אותו למיפקד התרבות. תרבות לכל גילוייה הטובים. לעורר בו את היצר הטוב להתבוננות, לייחוד עם הספר המשובח והטוב, להתבודדות עם הטבע, שלא שונה ולא המיר. אלה ממרקים ומזככים, אלה מעלים את האדם.

גורליק מאמין “בכחו של הלך־נפש אם כי מגע קל של המציאות עשוי להרסו כליל”. שבע יפול הלך־נפש טהור וקם.

אפשר לדלות מספר זה, שאין לו תביעות לספרות כבדה, הרבה פנינים וברקי מחשבה. שפע של רעיונות, שלוקטו מחייהם וספריהם של גדולים עם קריאה וחורזו במחרוזת אמנותית.

שפע של השראה טובה שמור בספר זה, ש“הסופר בעצמו הוציאו לאור” והם “מונחים להם בערימות, תופסים מקום בחדר שאינו גדול”, לפי עדותו של המחבר הנאמנה עלינו.

פרט זה הוא סוף־סוף לא חשוב. זה מובן, מובן מעט מאליו. הכל תלוי במזל הימים, אפילו ספרי תורה שבהיכל. לספר משובח יש צורך בהלך־רוח טוב – יאמר הסניגור. ואם זה יבוא יקיים הקורא בספר זה פדיון־שבויים וייהנה מן ההתבוננות המבורכת.

---

הרב ר' יוסף ורטהיים זצ"ל (ר' יוסילי)

מאת

יהודה ליב יונתן

סלסול זה בשם, שמעניקים בחצרות הצדיקים לילד, לינוקא, והוא נאמץ, והוא מעורה לנושא עד זקנה ושיבה, שיקף פה, בבעל־שם זה, כל אותה העממיות והפשטות הטובה, שמקורה באהבת ישראל, אותה רחבת־לב ודעת, טהורת נפש־ורוח, שקרנה מכל ישותו מראשית צעדיו בחיים, עד יומו האחרון ב“הדסה” בירושלים.

בבית אביו, הרב ר' שמעון שלמה, האב"ד בבנדרי שבבסראביה, בחיי הסבא ר' יצחק’ל, ששימש כרב וכרבי גם יחד, עוצבה הדמות. ממקורו המבורך של אביו דלה תורת ההוראה, מגנזי הראשונים והאחרונים. ממבוע זה מפכה חכמת־חיים והליכות עולם. בחיק אבא ויחד אתו, חולמים את חלום ציון, שיבתה ובניינה, ומן הסבא מתבסמים מרזי תורה וחסידות, כיסופין עילאין. את הסבא מעריץ יוסילי כצדיק. הוא הנכד הוא החסיד.

פעם בילדות הרכה – היה רגיל לספר ר' יוסילי – בשיא ההתלהבות במשחק האגוזים בחג הסוכות הסתכלתי וראיתי את הסבא יושב יחידי בסוכה, הצצתי בפניו ולא יכולתי עוד לחזור למשחק, ניטל החשק. הזיקה הרעיונית הזאת לא פסקה אף ליום.

בשנים אלה, בעוד שני האבות בחיים, חי אברך המשי יפה־התואר ובעל הצורה היהודית להפליא, חיי תורה ושמחת עבודה. הוא אינו נהנה מכל הטוב, האהבה והמסירות שהוא מוקף בבית ובחוץ, בלי ברכה. הוא כולו להט לפעולה למען ארץ־ישראל.

שנים לפני היות “המזרחי” הוא מייסד “אגודה ארצישראלית ממפלגת החרדים”. יוסילי דולה ומשקה, מפיץ מעינותיו חוצה. קולו הערב מצלצל מעל במות בתי כנסיות והוא עושה נפשות לתורה ולציון.

אין לך תעודת הכשר בבסאִראביה החסידית, שלטונה של שטיפנישטבאהוש מאשר זו, שבבית הרב מבנדרי כבר נפסקה ההלכה: חיבת א"י אינה רק בגדר המותר, כי אם בבחינת קום ועשה, מצווה כיתר המצוות. ויפה אז כוחו של הבן ככוחו של האב, באירגון, בשקידה להפצת הרעיון הארצישראלי ובהתאמצות לחבבו על החוגים האלה שנשמעים לו.

יוסילי בינתיים מוסמך להוראה מגדולי הרבנים, ומטופל כבר במשפחה הוא נלקח אחר כבוד לאוסטילה על כסא הוראה מורשת אבות, ממשפחת אשתו הרבנית, בת לווייתו הנאמנה תיבדל לחיים, והוא אז בגיל עשרים וארבע.

הוא מעמיס על ראשו כתר רבנים שאינו משובץ כולו יהלומים קלים. העיירה היא עיירה פולנית חסידית ושושלות של צדיקים מפורסמים חותרות בגלוי ובהסתר לכוח השפעה, לשליטה על הרב.

הרב הצעיר, הרב הציוני, שהוא עצמו “מן המקצוע”, בנו של צדיקים, נתון במצב עדין וקשה. הוא נוקט בקו עצמאי ללא טשטוש הדמות, ללא וויתור על ערכים שהם ציפור נפשו.

לא קלה היא השחיה במים אלה. עומדת לו לעזרה האהבה של עדה. אהבה ללא גבול, ודמות דיוקנם של האבות שהוא נמלך בהם בכל מעשיו, והם מעניקים לו עידוד וסעד.

קיימת כבר הסתדרות “המזרחי”, נוצרה המסגרת. הוא בין הראשונים למנין, סובב בערי ישראל, מקהיל קהילות, משתתף בכינוסי־רבנים ובוועידות ההסתדרות. ליוסילי יש מוניטין משלו, יוסילי בעצמו הוא מוסד רבני, על כל הטוב הגלום בתואר זה בישראל מאז ומקדם.

עיירה זו נעשתה צרה לו ולמעוף פעולתו. גדולים ורבים הם התפקידים החורגים מתחומי ההוראה בעיירה קטנה. ישנה נהייה למרחב, רצון לבוא במגע עם ציבוריות יותר ערה ופעילה. קסם לו כתב־הרבנות שהובא לו מאוסטרהא, קהילה גדולה וחשובה בווהלין, קהילת המהרש“א ז”ל.

הימים הם ימי פורעניות. יהדות רוסיה מרוסקת איברים. הייבסקציה מטילה את מרותה וכל מי שיכול מציל את נפשו ובורח משם.

אוסטרהא פתאום היתה לעיר הספר. במרחק קטן ממנה, כתחום־שבת הוא הגבול הרוסי. שנים אלה, שנות כהונת הרב ואב"ד באוסטרהא, הן שנות עלייה לו בסולם השלימות בחובות־הלבבות והמידות.

מתוך סכנת נפשות הוא פותח את דלתות ביתו, יותר נכון את עליית הגג, להסתיר אישים, לכלכלם ולסדרם בתעודות מתאימות, לאפשר להם את הצלתם. החל בהרב הראשי לתל־אביב, הרב אהרונסון ז"ל, וגמור בעתונאים, סופרים, חזנים מפורסמים ובלתי ידועים וסתם יהודים “מי שהיו אנשים”, “בורגנים” מרודים, שהופיעו בקור הצורב בחורף בבגדי קיץ קרועים לעורם ובכובעי קש לראשם, ומצאו את ביתו ששפע חום ומסירות.

פליטים אלה ריפאו בביתו את שברי חייהם, איחו את הקרעים, ומעודדים התחילו לבנות מחדש את עולמם.

לא כסתם מליצות היו פסוקי הברכות בפי כל הניצולים האלה, שהיו “לראש יוסף” “ליוסף המשביר בר שנשלח למחיה” וכו' ל“בן פורת יוסף” וכו' וכו'.

שנים נוקפות. יהדות פולין נאבקת קשה על קיומה בפולין המחדשת את שלטונה בממלכתה. דוק של תוגה מתוח על העניינים, העומס אינו קל, לא שררה היא לרב הנושא באחריות גורל עדתו. אבל הוא היה מאלה שהחכם הגדירם “דאגתם בלבם וצהלתם בפניהם”. אותה הסברת פנים ואותה בת־צחוק מרגיעה המלווה את הסיפור על הצדיקים הראשונים, ואת האימרה השנונה.

וכאגדת־פלאים מצלצלת לנו כיום עובדה זו – שנציגי שתי קהילות מתדיינים ביניהם מי יזכה ברב זה, בחירם. קהילת הרובישוב מופיעה בטענת חזקה. על כסא זה ישב זקנו של הרב וורטהיים, וקהילת אוסטרהא מעלה את שמו של הגאון לדורות המהרש“א ז”ל. את הטענות מרצים לפני הרב מרובנה ור' יוסילי עובר לכהן ברבנות בהרובישוב עיר מחוז בפולין, לפי פסק־הדין.

השפעתו הרוחנית שם בעירו ובערים הסמוכות היתה גדולה, שנים הורה ודן, התערה, השיא בנים ובנות. לכאורה, הושלם הבנין. אבל הגורל עוד מינה לר' יוסילי תנודות.

אביו הרב ר' שמעון שלמה ז“ל נפטר, וכסא זה, שעליו תלוי שלט “זה הכסא של הצדיק הקדוש, שנת תרפ”ד לפ”ק", קרא, יש לחזור “הביתה”. ר' יוסילי ידע שלא קל יהיה לו התפקיד אחרי כהונתו במשך שנים בערי פולין. אבל הוא יהיה זה שחולייתו לא תשולב בשרשרת־דורות זו? זאת ועוד – העיקר. בנדרי תהיה התחנה האחרונה בגלות – היא הלא כמעט שוכנת על פתחה של ארץ־ישראל.

שש שנים עשה ר' יוסילי ברבנות בנדרי. בשנים אלה ראתה יהדות ביסאראביה הרבה רעה ור' יוסילי עומד בפרץ כאב נאמן ומסור. הדרשות שלו בשבתות בקלויז, היו כסם־חיים לשומעים לכל ימי השבוע. הוא קורא אותם גם שיצילו את עצמם בעליה לארץ־ישראל.

הרעמים הראשונים שבישרו את סערת העולם כבר רעמו. עמדה לו זכות אבות במידה מרובה שיציל את עצמו בזמן.

ר“ח טבת שנת ת”ש. בנדרי. ר' יוסילי משתטח על קברי חמשת דורות, נפרד מציוני הורים ועולה לארץ־ישראל.

הנכונות לארץ־ישראל וההכשרה לקבל את כל מה שמינתה לו ההשגחה היתה להפליא. “לכהן כשמש באחד מבתי הכנסיות בעיר הקודש בירושלים, זו היא זכות גדולה לאדם כמוני. ליותר מזה, אינני שואף”.

ואם זכה ר' יוסילי ולו בית כנסת משלו עם קהל מתפללים מכובד, ויהודים לומדי תורה ידידים שומעים שיעור בהלכה ואגדה מפיו, הרי אין קץ לאשרו. יום לא עבר עליו בהיסח הדעת ובלי רחשי הודיה למי ששיכן את שמו בעיר הזאת על החסד שגמל לו. “במה טוב אני מאבותי ואבות אבותי שעד נשימתם האחרונה חלמו את חלום שיבתם לארץ ישראל ולא זכו לכך? במה קא זכינא?” – הרגשה זו לא עזבה אותו עד יומו האחרון, יום מר לכולנו, קרובים ורחוקים.

מבטו מערש הדוי שלו ב“הדסה” הוא כיוון מפעם לפעם להר הזיתים, הקרוב, למקום מנוחתו האחרון.

“אין לי – אמר לרושם השורות – מה לצוות ביחס למקום. כל העיר ושטחה נתקדשה בקדושה אחת לשעה ולדורות”.

ימתקו לו לר' יוסילי היקר רגבי עפרו של תל צנוע זה, עפרה של ארץ משאת נפשו, שבהר הזיתים. זכרו ברוך.

(ב' אייר, תש"ו)

---

שגריר ללא תואר (ד"ר שמריהו לוין)

מאת

יהודה ליב יונתן

פנים חרושים חריצים עמוקים לאורך ולרוחב, עינים שקועות בחוריהן, המציצות כאילו לפני ולפנים שלהן, ועליהן סוככות גבות עבות. קול צרוד רך ומלבב, ולב חלש, חולה ורגיש, המזכיר לבעליו בהלם בלתי סדיר וקצוב ובדקירה, שמשהו לא כשורה בצד שמאל. כזה ראינו אותו במשך הרבה שנים. כזה הוא זכור לרבים מ“ראמאנישעס־קפה” בברלין, בחברתו של ד“ר יהודה וילנסקי, ד”ר יעקב קלצקין, נחום גולדמן ושמריהו גורליק, כששולחנו מוקף “בעלי־קיבוץ”, הנוהים לשולחנו “לשמוע” איך הוא משחק שמחט.

כי ד"ר שמריהו לוין משחק בקול, באורך רוח וברחבות, והוא מפזם ניגון של גמרא. אוחז את עצמו בסנטרו, בשעה של מבוכה, כאביו בזקנו בליל “ניטל” במשחק של “עז־וזאב”, והוא טוען כלפי יריבו "מא קא משמע־לן גזלן זה, במהלך רצחני זה? הלא כוונתו היא להכריח אותי שאני אלך הנה, ואז הוא יקח שלל ויבוז בז ללא רחם – חכה! עוד לא הלכתי – רק נגעתי בכלי – והוא ממשיך בניגון של מתמיד, ושם את היד הימנית על הלב, נאנח בחשאי ולוגם מספל הקפה עד הקובעת, ומזמין ספל חדש “שחור וחזק”.

הנה מעיר מי שהוא מהידידים “ר' שמריהו, אולי כדאי כבר ללכת הביתה ויספיק כבר קפה. באמת איך אפשר? כשאני שותה קפה אינני יכול לישון כל הלילה”. על זה באה תשובה “ואצלי זה להיפך, אם אני הולך לישון לפני שלוש אני קם בכאב־ראש, ואם אני ישן איני יכול לשתות קפה, וע”ז ידוו הדווים".

ומלוח השחמט עוברים בשתים אחרי חצות לשיחה על המצב בציונות, והוא כולו רענן בלהט – מתלהט, “ויש להתריע ולהרעיש” – והוא – שמריהו לוין!

כזה ראינו אותו בערים שונות בתפוצות, וכך הוא המשיך בירושלים בקפה “ווינא” ו“רחביה” – כשהוא פרוש במקצת ובודד בהרבה, מתידד עם הנציב ווקופ, טיפוס “בוהמי” אף הוא, והוא מחפש פורקן לרוחו, שעוד לא נרגעה, ואינה מקבלת מרות של מחלה.

לא היתה, דומני, תפוצה אחת חשובה בגולת ישראל, אליה לא הגיע ד“ר שמריהו לוין בשליחות של א”י – הקרנות.

ראשית פעילות ציבורית־ציונית ביהדות רוסיה הגדולה, לפני מלחמת העולם הראשונה. בתקופה ההיא הקדיש עוד חלק מישותו הציבורית ל“עבודת ההווה”, לכיבוש הקהילות, לפי הצו הידוע. היתה לו אמביציה, והיא הצליחה, להבחר כציר ל“דומה”. הבהבו, כנראה, שביבי אמונה שכדאי, ואולי גם חובה היא, להקדיש כוחות ולהתקיף את חומות הרשע של הצאריזם בתכסיסים מדיניים של קונסטיטוציה.

לאחר הצהרת בלפור הוא כולו, ללא שיור, ארץ־ישראל. שגריר ללא תואר, ללא קונסולים וחותמות.

כתבי־האמנה שלו מסר לו העם השקוע בגלות, כשנפשו משוועת לגאולה מתוך החומות.

ד“ר שמריהו לוין נודד מארץ לארץ ומביא לפזורי ישראל את בשורת ארץ ישראל הניבנית. את חזונה ותקותה, מאבקה וסבלה, והוא “דורש דמים” ל”קרן היסוד", תובע בפה, בכח של ניב והוכחה, בכשרון־דיבור של נואם, “מטיף לציון”.

מראשית דבריו מרגיש קהל השומעים שיש “כיסוי” מלא באוצרות הלב, בבתי הגנזים של הנפש, לכל אימרה ומשפט שלו. והוא בוילנא ובורשה, בלודז וברובנה – ויש לו קהל נאמנים ומעריצים גם בניו־יורק ובלוס־אנג’לס.

הוא דרש כסף מהיהודים כגובה־מסים, בזכות ולא בחסד. מדינת ישראל כבר חיה וקיימת – ויהודים בעולם, בכל ארצות גוים, הם אזרחי המדינה שלהם, המתגוררים לפי שעה בלונדון ובניו־יורק. הוא דרש הרבה כסף, לדבריו “עד שיכאב” – והוא קיבל. לו נענו יחידים ורבים, באשר ומשנתו היתה, לאחרים ולעצמו “שאין משום חכמה ומלאכה להוציא דולר מיהודי, יש להוציא את היהודי מהדולאר”, להכשיר את לבו, ולהביאו לידי הכרה, שכספו לא יעמוד לו ביום זעם. הוא לא יוכל להתעלם מגורל של אורח בלתי רצוי בארץ נכריה.

יש לעורר בלבו של היהודי אי־אמון, אם לא שנאה לכספו, ואז תבוא ההתנדבות מאליה.

עולה ר' שמריה על הבמה, עומד רגע קל, סוקר בסקירה את כל השורות, ובוחר לעצמו את האחד או השנים. על ידם ובאמצעותם ישמיע את דברו לאולם מפה אל פה. יש לו בכל אולם מעין “מדיום” שלו – להשראה.

הוא ידע את נפש העם מאין כמוהו, והוא האמין בעם ישראל בנאמנותו הכמוסה לארץ ישראל, גם אם עם זה לפי שעה עוד שקוע במ"ט שערי גלות ופרנסה.

בספר “ילדותי” הוא מספר על התרשמותו משיר אחד שקרא בילדותו הרכה ב“השחר” של פ. סמולנסקין, שיר בשם “קידוש לבנה” מאת זלמן לוריא.

“המשורר מתאר בית יהודי דל באחת העיירות הנדחות ברוסיה. חורף, שלגים וכפור. החדר הדל לא הוסק היום. הילדים הקטנים שכבו רעבים על הקש, השטוח על הרצפה. הם הוזים וחולמים על פת לחם חרבה. האם החולה שוכבת מכורבלת, ועל ידה פעוטות – אולם בחוץ, מול חלון החדר, עומד האב. אור לובן־השלג מבהיק על פניו והוא כולו תפלה ורחמים על – “הלבנה שתתמלא פגימתה ולא יהיה בה שום מיעוט”. דומה, נתמלאו כל משאלותיו ומחסוריו בעולם, ולא נשתיירה לו אלא שאיפה זו בלבד, שהלבנה לא תשאר ח”ו בפגימתה, ואם ירחם הקב“ה ויתן לו משאלתו זו, מה תשאל עוד נפשו?” יהודי נפלא זה, ועוד יהודי, והוא השמש של בית הכנסת בסביסלוביץ שלו, הקם בחשכת הלילה, מחזר ודופק על התריסים לעורר ישנים מתרדמתם ולהביאם לזכרון ולחשבון – שני יהודים אלה היו לו כשני שושבינים סמליים בנתיב חייו. את תפקידו של השמש מקבל הוא על עצמו בשם ארץ ישראל. הוא נדד ודפק על הפתחים, הלבבות, והתריסים המוגפים ובכח אמונתו שיהודי זה המתפלל בעניו ומצוקתו על פגימת הלבנה שתתמלא, אינו משל, ואף איננו יחיד ופרט, כי אם כנסת ישראל כולה – בכוח אמונה זה הלך לעם ישראל, פיזר והפריח בהבל פיו את האפר והגיע עד נקודת האש הלוחשת.

בית כנסת בבורא־פארק שבניו־יורק. השנה אחרי המאורעות של 1929 בארץ ישראל. הוא מזועזע, מדבר ברגש ובכאב, פוסק בנביא ומתבל דבריו במאמר חז"ל והנאום הוא נאום ביום חול ועם הסיום יעברו משורה לשורה לאסוף צ’קים. קשה לו המעבר ממשא של נחמה ותקוה, לתביעה כספית – והנה הוא מתקרב לאט לאט ומגיע “לזה” מתוך סיפור –

בעיירה שלו ברוסיה היה פריסטב, מקבל־שוחד מובהק. היתה לו השקפת עולם עגולה בתבנית של רובל.

והנה הודיעו לו שמצאו ביער הרוג ועליו לצאת לערוך חקירה. יצא הפריסטב עם השוטרים, ראה ובדק וכתב "שמצא בגופו של ההרוג שלושה פצעי כדורים; אחד בגודל רובל, השני – כחצי, והשלישי כעשר פרוטות – בסך הכל רובל וששים – שומה עלינו להתגבר על אנינות־דעת למען ארץ ישראל ובגינה, לצרף את הפצעים ולסכמם – בכסף – למען בנין ותקווה, למען חבוש ורפא את הפצעים.

מטיפים ורבנים, דרשנים ושליחים, שדר“ים ו”ד“רים לקרן היסוד” חוזרים ומעלים עוד היום את דבריו השנונים בנאומיהם – ובהם סגולה לשיעמום ובנליות, אבל חן מיוחד וקסם רב היו לדברים אלה בפיו.

לא זכה ד“ר שמריהו לוין לראות את עולמו – מדינה וממשלת ישראל, בחייו, כמו שזכה לזה ידידו וחבירו מנוער, פרופ' ויצמן ז”ל – אבל הוא חזה אותה ואת תבניתה עין בעין, היא נגלתה במראה ולא בחידות לשגריר זה ללא תואר.

(1955)

---

אחד העם באגרותיו (ליובל המאה להולדתו)

מאת

יהודה ליב יונתן

אין עוד בספרות העברית החדשה שם בדומה לאחד העם, שכגודל הגילוי והפרסום שבתורתו ומשנתו, גדלו של הכיסוי וההעלם של חייו כיחיד, כפרט, כסופר ומורה לדור. לכאורה, היה מוקף ידידים ורעים, תלמידים ומעריצים, אבל הוא נשאר בודד במועדו מכונס וסגור, יחיד לעצמו.

דומה שעיקרי משנתו, ש“האומה זהו האני של העם”, “היחיד הוא הסכום היוצא מחיבור זכרונו עם רצונו” ו“יהדות מקורית” פירושה “העברת מרכז האני מן היחיד אל הכלל” הפכו לו במשך השנים ליסוד בחייו הוא, ועיצבו את תכונתו ואופיו, יחסו עם הציבור והחברה. ודאי שגרמו לכך מקרים טרגיים משפחתיים, טלטולים ונדודים, עקירות והנחות ללא נחלה ומנוחה, ולאחרונה מחלה שקיננה בו במשך שנים והתישה את כוחותיו, מחוץ לכוח המחשבה וההגיון הצרוף, שלא מש ממנו עד היום האחרון. כל אלה חברו יחד ועיצבו את “האדם באהל” הכבול ב“שלטון השכל”.

שנים חלם לכתוב מאמר יסודי על ר' יהודה הלוי בשם “שלטון הרגש”, כדוגמת מאמרו על הרמב"ם, ולא עלתה בידו. חסרה לו ההרמוניה הנפשית היצירתית לכך. לא איש כאחד־העם מסוגל לכפות על עצמו כתיבה מאונס ללא השראה.

“אינני סופר בחסד עליון – הוא כותב לרבניצקי – היושב אל השולחן בנוח עליו הרוח. בזיעת אפיים ובעמל נפש אכתוב מה שאכתוב ו”שמעתתא שלי בעי צלותא".

ההגדרה שלו על הנביא, “קיצוני, מצומצם שומר משמרת צד אחד… מלא תמיד כעס ומרורים… איש ריב ומדון” מגדירה גם את אופיו של תלמיד גדול זה של הנביאים שמתורתם דלה והשקה לרבים.

כמי שהוא מדקדק ומקפיד עם עצמו, שוקל ובוחן כל הנחה והגדרה שלא יידבק בה מאומה מהפרזה והגזמה, זיופי־רגש, כך הוא מקפיד עם אחרים, אינו מוותר אף כמלוא נימה. קנה־המידה היחיד לכך הוא אצלו “ההכרה שבלב”. מתוך בטחון גמור ומוחלט, שאין לפניו משוא־פנים ודעה קדומה משוחדת, מתוך אמונה שאין לו כל יצר־רע בבחינת הנדון, ביחס לאיש או לנושא המבוקר – הרי שיש להשמע להכרה זו ולפיה ורק לפיה לכוון את ההערכה.

אשנב לעסקנותו הספרותית והציבורית של חצי יובל שנים – 1896–1921 קורעים ששת־הכרכים של אגרותיו, שהוא אגר, לקט וערך בשבתו בתוכנו בארץ. תקופה זו, שהיא גנוזה בששת הכרכים, מקיפה שנות פעילותו כעורך “השלח”, כמנהיג תנועה, כגדול הדור, מורה־מורינו. הכל יודעים שהכינוי הצנוע בראשיתו אחד־העם נהפך בינתיים למובן אחר – היחיד והמיוחד בעם.

בתקופה זו היה אנוס להיות מעורה עם אנשים, עם קהל סופרים ועסקנים מורשים ודברים, אנשי שם. קהל רגיש לכבוד. כל אחד נכווה מחופתו של חברו, איש איש וחצי תאותו אינו בידו. היה עליו לערוך דברי סופרים מפורסמים. אלה עורכים דברי אחרים. את אלה עליו ללמד פרק בכתיבה, עליו שומה להרגיז גדולים ועוד יותר גדולים (קטנים אין בכלל…) אם כי המכתבים הם רובם ככולם קצרים, מרוכזים, יבשים, מגלים טפח ומעלימים טפחיים, הם מאלפים מאוד, מבריקים בזוהר של אישיות גדולה שחותמה אמת.

סופר – משמעותו אצל אחד־העם מורם מעם, מכהן בקודש, נכנס לפני ולפנים, עובד בכלי לבן. “יופי שבניב”, ביטויי־שיר – “רחשי חזון”, אלה הם עיטורים חיצוניים של העיקר – האמת שבלב. אם זה כאן, הכל כאן. “בכל כחי – הוא כותב לש. ברבש – הייתי עמל לעבוד במקדשי זה בקדושה ובטהרה, ומה אני עושה עתה?” – לאחר מינויו כעורך “השלח” – “חללתי את מקדשי, הייתי לסוחר בדברים שבקדושה, הנני עוסק בקריאת מאמרים המלאים הבל, הנני נושא ונותן עם סופרים שאין כל השכלתם שווה פרוטה, בשביל מה? בשביל תועלת כללית? הלא בשביל לחם צר שאני מוציא מזה לביתי”.

הוא עורך דברי סופרים ללא רחם, מחזיר להם את כתבי־היד בתיקונים שלו הבולעים את המקור. הוא אינו מעלה כאילו על הדעת, שבזה הוא מעורר את כעסם ורוגזם.

במכתבו לברדיצ’בסקי (בשנת 1901), והלה כבר סופר מפורסם, מהפכני, מקובל על הצעירים, הוא כותב: “ה”כיור" אינו נראה לי, לפי שאיני מוצא בו כל חדש, אני צריך לנהוג גם במאמרך את אותו מנהג שנהגתי תמיד בכל מה שהדפסתי משלך, כלומר להשמיט דברים ולשנות את הסגנון“. מסתבר שלמרות זה שברדיצ’בסקי מחה והתקומם נגד תיקונים, הרי כשחזר והדפיס את אותם הדברים בהוצאות “צעירים” הדפיס אותם באותו הנוסח שבאו ב”השלח", מתוקנים וערוכים בידי אחד־העם. על זה מסתמך אחד־העם ומוכיח לו שקיבל אותם בסופם ברצון, סבר וקיבל.

במכתב אחר לברדיצ’בסקי, אחרי חליפת דברים נמרצים, למה הוא מחזיר לו כתבי־יד שלא יוכל להדפיס, הוא כותב "כבר ידענו כי לעולם לא נבין איש את אחיו. אתה כותב כמו שמצוה עליך המלאך המכה אותך ואומר לך – כתוב, – ואני אינני יכול להמרות את פי מלאכי האומר לי “דין הניין לי ויתהון לא הניין לי”. ובמכתב אחר לברדיצ’בסקי, ששלח לו ספרו “על אם הדרך” – “אעירך שנחוץ מאוד למסור כתביך תחלה לאיש היודע דקדוק השפה, שיתקן את השגיאות הרבות המשחיתות את צורתם. ואף על זאת אעירך, כי כנראה חושב אתה כי “על אם הדרך” פירושו הדרך הנכונה, אבל טעות היא כי “אם הדרך” פירושו היא “שיידע־וועג” בלע”ז (פרשת דרכים).

כל התיקונים המרגיזים אינם מעכבים בכל זאת כנראה את ברדיצ’בסקי לחזור ולהוסיף ולשלוח – ואחד־העם ממשיך בשלו: “מחנים” קראתי וכמדומה לי שהמחנה האחת המזרחית אינה בולטת כל צרכה – “ההפסקה” אינו נראה לי והנני מחזירהו לך היום בתכריך מיוחד. “הלא ידוע לך שמה שהסכמתי להדפיס הייתי משנה כמעט מראש עד הסוף”.

וכך הוא נוהג עם הלל צייטלין, עם ברנר ועם פרישמן. לראשון הוא כותב: “ב”הקדמותיך" אינני מוצא חפץ. הן עושות רושם כ“בן כפר שרואה את המלך ודבר זה הן לא ירצה לא לי ולא לך”. ולברנר “ציורך ‘פת־לחם’ לא יודפס מפני שהטנדנציה הבולטת ביותר והצבעים המרובים ביותר קלקלו את פניו, לפי טעמי”. ולפרישמן – “השיר בכלל טוב ויפה הוא אבל יותר טוב ויותר יפה היה, לדעתי, לו קצרת במקום שהארכת” וכאן באות הערות המרסקות את השיר “הטוב והיפה” לאיברי־איבריו.

ואיך משתקף יחסו של אחד־העם לביאליק באגרות אלה? הוא אינו נרתע גם מפני מה שהוא עתיד להכתיר אותו בנזר של “המשורר הלאומי” – משורר אשר כמוהו לא קם בישראל מימי ר' יהודה הלוי ואולי מימי הנביאים.

בסך הכל נמצאים בששת הכרכים עשרים מכתבים מאחד־העם לביאליק ורובם הם בהערות, בעצה והדרכה, ובהעברת קו ומחיקה פה ושם. ישנה הרגשה שהוא עושה את זה ברטט עצור, בחרדת אב לבן יקיר. אחד־העם אינו פותח את אוצר האמונה שלו לרווחה בבת־אחת. אין זה חינוכי – יש גם לבחיר הבחירים לתת אשראי בשיעורים.

“יקירי – הוא כותב לביאליק – צר לי מאוד כי השיר אשר שלחת לא יכשר לי כי איני מוצא בו מה שהורגלתי לבקש בשיריך – רעיון מקורי ופואסיה אמיתית, והנני משיבהו לך בזה.” חבל מאוד שאיננו יודעים כיום לאיזה שיר מכוונת אגרת זו, מה נפסל ונשלח למשורר חזרה.

כן לא ידוע מה הוא כיום השיר בשירי ביאליק ששמו הקודם היה “מחזון ישעיהו”, שאחד העם כותב לו – השיר “מחזון ישעיהו” יבוא אולי בשינויים אחדים, כי הפרזת מעט על המידה במכתב זה". הוא גם מבטיח לביאליק שאם “אחיאסף” יגמור אתו להוציא קובץ שיריו ישלחו לו “ואני אעבוד על הקובץ בשים לב ואעביר קו על אלה מן השירים שאמצא לנחוץ להשמיט”. וביאליק לא רק שאינו בועט ומתריס דברים המקבלים את הדין מתוך אונס ללא צידוק – כי אם מוקיר את ההערות והתיקונים ודברי המורה לו כאורים.

ששת הכרכים של האגרות הם אוצר בלום של חומר לתולדות התנועה הציונית, משנת אחד־העם, “בני־משה”, המו"לות והעתונות העברית ועל הכל יריעות ממגילת חייו של ענק הרוח הזה.

(1956)

---

היחיד לעצמו (לדמותו של א. שבדרון ז"ל)

מאת

יהודה ליב יונתן

“לא כל הרוצה לעשות יחיד לעצמו עושה”, אמרו חכמינו. לשם מילוי “תפקיד” זה, ללא זיוף לכל אורך החיים, יש צורך בראש וראשונה ב“כיסוי” אישי. אי־שם בכבשוני המרתפים של הנפש, ב“כספת” צריך להיות שמור אותו חומר “מקשה אחת” החופף את הדיבורים.

ההגשמה העצמית קודמת במקרה זה לדיבורים. על המעשים לאמץ ולהצדיק את ההטפה בעליל־בעלילות. רק אז, יש להניח, יאמין בזה הציבור, יטה אוזן קשבת. אחרת זוהי אינפלציה, דלדול־הערך, “יבוא מוסרי ללא תשלום”. רבים זורעים צדקות, מידות ו“רוח” לרוח. לא מאמינים!

המנוח, שבדרון־שרון, קנה משחר ימיו שביתה ברשות היחיד שלו. משל, רשם על עצמו “דרך פרטית, אין מעבר” והיתה לו הצדקה לכך. כל מה שדרש ותבע מאחרים, והוא הירבה לדרוש ולתבוע, חרש בראש וראשונה על גבו הוא, על עצמו, על כתפיו הרזות והחלשות. תפס את הקיצוני, את המרובה, את ההחלטי, לחם על זה בלהט, בסער ובקנאות. במשך השנים הפך להיות מעין “תובע כללי” במדינה. תובע בפה ובכתב ציונות שלימה ומלאה, “עברית בעברית” ללא תרגום לועזי, פרטית או רשמית. חיי צנע, חאקי וסנדלים, קב חרובים, התנזרות מכל־מה שזה במקצת יותר “מכדי־חיינו” וכו'. כל מה שהטיף לאחרים החל מעצמו, מגוף ראשון, “אני”.

לא רק לציונות היה לו פירוש משלו, גם סוציאליזם הוא הבין אחרת והדגים את זה על עצמו. כל רכושו: עמלו הוא וירושה מאבות, השקיע באוסף זה של האוטוגרפים, תמונות ומכתבים והם יקרי־ערך, וכל זה מסר לבעלות האומה מיד עם בואו לארץ, והוא? הוא ישמור עליהם, ישקוד להרחבה וגידול, ויבוא על שכרו כשומר־שכיר. כדי חייו. אמר ועשה. מכאן האימון שרחשו בציבור לדבריו. לקיטרוגים שלו. הקשיבו, הניעו ראש, לגלגו במקצת, התווכחו – והאמינו. “תמהוני, מוזר הוא האיש” אמרו רבים – אבל משהו בכל זאת נשאר תלוי מנסר מאוויר, מדריך את השלווה והשאננות, ואולי, אולי גם יותר “ממה שהוא” נדבק לגלגלי החיים. מי יודע נתיב הקליע המוסרי כשהסוללה שבו היא האמת?

מה הם יסודות ועיקרי משנתו? נצח הגלות כוזב. אם יגידו לך יש קיום ליהודים ביהדות שלהם בגולה, אל תאמין. אין “אזרחי־עולם” בעולם, ישנה אזרחות מולדתית, ארצית ויחידה. וישנם “עבדי עולם”.

אין ציונות אמת אלא בשטחה של “ציון”. בזה השטח של הסלעים והאבנים, השמים על הראש והקרקע מתחת הרגלים, ורק פה. הציונות אינה יעוד, חזון ורוח אחד־העמית. היא עוגן־הצלה לעם אומלל טובע, היא התרת החבל המחניק. שחרור הצואר ברגע ההדק האחרון. אין ציונות קלה וכבדה, ישנה רק אחת – כבדה.

אמונה ודת? אף הן, מקום גידולם פה. הוא, איפוא, מקטרג קשות על אלה המתפללים שלוש פעמים ביום “וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ לארצנו” ונשארים באדמת־גוים הטמאה. משל, דופקים על הדלת לכניסה, פותחים להם והם בורחים.

ובישוב, במדינה? החלוקה היא “צודקת” מאוד. יושבי תל־אביב: ידם האחת מחזיקה בלחמניה הטריה המרוחה בחמאה־דנית, והשניה בספל הקפה הברזילאי הריחני. רק ביישובי הספר מלך בכיפה הפסוק ב“נחמיה” – ודמים בדמים נגעו".

הארץ היא קטנה למקלט והצלה לעם גדול, והיא שלנו בזכות העבר ובכוח ההווה, ואין מקום לשותפות. מכאן שאין למיעוט הערבי פה זכות לכרות את לחמם מפיהם של העמלים היהודים, בעלי הארץ. אגב, על עבודה עברית לחם שבדרון בימי המנדט, עמד במשמרות על יד שערי פרדסים בשרון, נאסר וישב (מכאן חילוף השם שבדרון לשרון). מדברים שבעיקר לפכים קטנים; עברית ולועזית, תוצרת ארץ וחוץ, כספי האומה והציבור, שליחים ופקידים, שד"רים וציונים ותיקים. הדברים הם במידת־הדין, בעוקצין על גדולים וקטנים, בלהט וסער לתיקון פגמינו.

בחייו הפרטיים לא העריך את המתכת ששמה זהב, והוא בחל בשביל הפשרני, בפיזול לימין ולשמאל.

ברור, כשהולכים בקו הישר ברשות הרבים ללא כל סטייה והתחשבות עם הבאים במדרכה ממול, נתקלים פנים בפנים, פוגעים ונפגעים. לא מעטים היו אלה, גדולים וקטנים, שנסחפו על ידו לתחום הפולמוס והביקורת הקשה שלו. יחד עם כל זה הכל ידעו לכבד את עוז הרוח ואומץ הלב שהלם מתוך יושר וכנות, אמונה שלימה וצרופה.

(1957)

---

"אישים בישראל"

מאת

יהודה ליב יונתן

זה שם ספרו של אברהם גרנות (הוצ' “דביר”) ובו מסות על שלושה־עשר אישים שפעלו אתנו בדורנו.

זהו לאמיתו של דבר, כעין המשך לספר דמויות מאותו המחבר, שהופיע לפני חמש שנים בשם “נתיבות ומפלסים” ובו חמשה־עשר פרקים על מנהיגים, אישים שונים: אוסישקין, רופין, חנקין, דה־לימה, ברל כצנלסון, הרב בר־אילן, בראנדייס ועוד.

לדברי הפתיחה של המחבר – “עם הספר”, יש לראות את הראשונים כאנשי מעלה שנקרו לו בדרכו, ארחו אתו יחד כברת־דרך בעבודה לאומית ציבורית.

רשימות אלה הן, איפוא, “צרור זכרונות, פרשה של חוויות אישיות”. ואילו האחרונים “אישים בישראל”, הם שרטוטים מתוך ניתוח שכלי ורגשי, משהו יותר “מפרי התרשמות מדבריהם של האישים המתוארים וממעשי פעולתם”.

המחבר מתכוון, כנראה, לרמוז בתחימת תחום זה, על אמות־מידה שונות, שעלינו להשתמש במדידת שיעור קומתם של שתי חבורות אלה. הראשונים הם רק מפלסי נתיבות, ואילו האחרונים הם אישים בעלי מתח גבוה.

אם להגדרה כזו מכוונת החלוקה, דומה, שלא רבים יסכימו להנחה זו. זהו בבחינת “דק, עד אין נבדק”. כי מלבד שני אישים, שהם חוצצים ויוצאים מהגלריה הכללית – די־ישראלי והרברט סמואל, “גרים ותושבים” עמנו – הרי רק אחד הוא בעל מתח גבוה מעל גבוה. הוא האחד, שהאומה כולה הכניסתו לבתי גנזיה הנצחיים – הרצל, ואילו האחרים, הם אנשי מעלה, דגולים וסגולים, כוכבי־לכת שאפשר בהחלט להעבירם מתחום אחד למשנהו, מבלי לפגוע באמת ההיסטורית, כבערכם האישי הרב. במה נבדל ועולה שמריהו לוין על אוסישקין, חיים גרינברג על ברל כצנלסון, אופנהיימר על רופין, וכו'.

ודאי, כל אחד צרור בייחודו הוא, בתכונותיו וסגולותיו הוא, וכולם כאחד ביצרו להם מקומות מכובדים בדורנו, בתשבץ הדור. כל עיקרה של הערה זו באה לציין, שהגיעה השעה שנגדיר לעצמנו ברורות: בדור התחיה שלנו, שהתברך בעסקנים דגולים – והם, אגב, שומרי הסף של תקופה שנגמרה, – מי הוא רק עסקן נכבד וחשוב, איש המעלות והשבח, ומי עבר את הגבול הזה. מי פוסק להיות איש ומתחיל להיות אישיות בעלת מתח, ולא רק לדורו כי אם לדורות. נברר לעצמנו מה הם סימני ההיכר המיוחדים באותו החומר מהם קורצת ההיסטוריה את בחיריה. ואין זו שאלה עיונית מופשטת. הרבה גופי חיים תלוים בה וללמוד אותה אנו צריכים.

בספר שלפנינו שלוש־עשרה מסות. הראשונה בו, זו הפותחת את הספר, מוקדשת לבירור “יהדותו של די־ישראלי”, והאחרונה, הסוגרת – להרברט סמואל.

עם כל השוני וההבדל הרב בין שני אישים יהודיים־בריטיים, הרי יש משהו מהמשותף בגורל השליחות שלהם, בקונפליקט הנפשי, בחיפושי הנתיב להשלמה, לאיחוי הקרע. המחבר ריכז חומר עשיר ומאלף לבירור מקומה של “הנקודה היהודית” באישיות מופלאה וטראגית זו ששמה בנימין די־ישראלי – לורד ביקונספילד. המסה משקפת את שלבי הקרע שבנפשו, את יחסו לדת־ישראל, אמונתו ביעודו של העם הנבחר, גאותו על המוצא, וההעלם והנכר. “הבדידות המזהירה”, בשבתו וצאתו בארמונות מלכים ושרים. זו היא דמות הנקלעת בכף הקלע בין הגזע ללאום, המוצא והמולדת.

אגב, לספרות העשירה על די־ישראלי, שמר גרנות מזכיר בספרו, כדאי להוסיף גם את ספרו של ססיל רות “היהודי די־ישראלי”, ספר המוקדש כולו לחיפוש הניצוץ היהודי בגחלתו של די־ישראלי.

מר גרנות מסיק את המסקנה, והיא האחת והיחידה, “שאין שלימות לנשמה היהודית בנכר כשם שאין שלימות לחיים היהודיים בגולה”.

המסקנה היא, לכאורה, ברורה לכל, לאור המציאות ההיסטורית – אבל היא, ההיסטוריה, חוזרת על עצמה, כדרכה, בגיבור זה שסוגר את ספר המסות – הרברט סמואל. אף הוא מפולג ומבותר, מתלבט קשות בין תפקידו כמדינאי אנגלי, לבין מוצאו, צור־מחצבתו כיהודי ו“ציוני”, שההשגחה הטילה עליו שליחות נעלה לסלול את המסילה לעצמאות ישראל.

המחבר מבליט במסה הנאה שלו את סמואל המדינאי, “הנאמן לתורה הליברלית”, “את איש הרוח והמוסר”, “האידיאליסטן הישר בכל דרכיו” ומבליע בנעימה סניגורית את תפקידו הגורלי בשבילנו, בתקופת כהונתו כנציב העליון “הראשון ליהודה”. הוא מבין וכנראה סולח לו את הכפילות הטרגית שהשאירה לארץ זו ירושה שלא תשתחרר ממנה עד בוא ינון.

מקיפה, ובגילוי קוים מענינים חדשים, היא המסה על הרצל והניתוח של “אלטניילאנד”, שהוא מגדירה כאוטופיה אנושית גדולה “סיפור על תיקון עולם והחברה”. הרצל מופיע כמתכנן ומתקן עולם לא רק בשביל היהודים – הוא יוצר משטר של חברה תקינה “החיה בעזרה הדדית נאמנה” ביושר וצדק.

מתוך יחס נפשי עמוק ורגישות מיוחדת כתובות שתי המסות בספר על חיים גרינברג ועל רב־צעיר. הראשון, יפה־הרוח ועדין־הנפש בחיים ובספרות, בניב ובכתב, קסם לרבים מהקרובים והרחוקים. בקלסתר פנים המיוחד שלו, בניגודים הנפשיים שבו, בעושר הגנוז והאצור בו. בודד הלך האיש, כשמסביבו הכל הומה ומהמה, אכול ספיקות היה ועליו שומה להשמיע וודאות לרבים. חובה עליו להבהיר ולהסביר לאחרים, והוא טרם הבהיר “את זה” לעצמו. הוא חותר להגדרה ממצה, כי זו הקיימת, הנתפסת, אינה מספיקה לו – יחידי הלך האיש בשבילי החיים, חיפש, אולי, מה שלא ניתן למצוא – ולא הסתפק כאחרים בחיפוש גרידא. צמאה היתה נפשו של גרינברג, עם שהרבה מעינות הקרו לו את מימיהם – ו“למסלה אצא לבד בנשף” היה החרוז שסגר את שיר החיים שלו.

“בדחילו ורחימו” נכתבה המסה על רב צעיר, איש ההלכה הגדול בספרות הרבנית המודרנית. כתלמיד לפני רבו מרצה המחבר את דבריו עליו כאילו במעמדו ובפניו. מתוך כך שקולים הדברים כל כך. התיאורים הם משפחתיים אינטימיים, חדורי הערצה ואהבה. אמונה דתית זו היא מידת־אב שבחייו, זו היא “האחת” שלו. אמונה צרופה וזכה, ומכאן כמה וכמה תולדות: אופטימיות מופלאה גם בחולי ודוי שפקדו אותו במשך שנים. מכאן הלהט לעבודה, הדינמיות, מתוך חשש לא לאחר, מכאן חדוות החיים המתמידה, כי אם אמונה דתית כאן, הכל כאן.

ולסיכום, המחבר הראה בספרו זה כי גם ל“בעל מלאכה אחת” ניתן לראות, לקלוט ולהעלות בעט סופרים יצירה, שערכה רב לחינוכו של הדור.

(1957)

---

זמנים עם הסופר (ליובלו של ש"י עגנון)

מאת

יהודה ליב יונתן

“אילמלא אנו נחפזים”, יוצאים דחופים בדבר העורך, היינו מספרים בנחת, בהשקט ובטחה, על הימים ההם, לפני כחצי יובל שנים ב“תלפיות”.

קטנה היא השכונה. ובתיה ותושביה ספורים: ד“ר – והוא פרופיסור, מהנדס ושד”ר מובהק, עורך־דין ושני בתי־אב ספרדים, ומנהל בנק ושני פקידים וזהו כמעט הכל.

חיי החברה במקום, מרוכזים מסביב לאותו הצריף, ממעמקים, בית־הכנסת במקום. חם מאד בו בימי החמה, וצינה וקור רב בו בימות הגשמים.

הגבאי וראש השכונה הוא הסוחר הירושלמי המכובד מר כספי. והחנות היחידה, להספקת כל צרכי הבית, היא החנות של מר זלמנס, יהודי שוחר־תורה וספר, המדבר “עברית בעברית”. נפגשים בתפילות עם עגנון בשבת, מועד וחג, ולפעמים גם ביום־קריאה, אם בעל ה“יארצייט” מצליח לכנס “מנין”. מה שמחסירים בבית־הכנסת, שהרי אין משיחין הרבה בשעת התפילה, משלימים בפגישות בשכונה, ובהמתנה שעה ארוכה לבואו של האוטובוס.

והבית, שרבים וכן “נודניקים”, מרבים כיום ללחוץ בכפתור פעמונו ולהטריד, הוא אותו הבית הקיצוני של הימים ההם. הוא שומר על מקומו, לא בו האשם שהספר, הירדן, קרב ובא, בטווח־ראיה־ויריה, עד לשעריו.

והבית – חן בעליו בתוכו כברו, כאז כן היום.

דומני, שאיש לא יכול לספר על שקט, שהוא כל־כך רונן, כשקט – זה שבבית עגנון.

מה שהוא מאלם־דורות, אופף את חלל הבית, ואניני־טעם נמנעים להדריך את השתיקה ולהרגיזה. אדרבה, תנוח, תחליף־כח ו–תמשיך.

“אלמלא אנו נחפזים” היינו מאריכים בקצרות, בתיאור העיטורים, כי הם למעשה העיקר.

נזכיר רק פגישה קלה ב“תלפיות” עם גבוריו של עגנון גבורי “כוח עושי דברו”. ר' יודיל וחבריו, או ר' יודיל אחד, כפול שלושה.

לא פעם הרהרנו, איך מקבל את עגנון “הישוב הישן”, בני העיר העתיקה “מאה שערים” ו“שערי חסד”?

והנה – היה זה יום שרב וחמה עזה, ושלושה יהודים בעלי־קומה וצורה, בעלי גוף וכרס, ירדו במרכז השכונה מאוטובוס מספר 3, והם ניצבים ועומדים. רואים, נבוכים הם במעמדם. עיניהם בוהות, ורגליהם תוהות, כאילו נמצאו פתאום בחו"ל, ברצועת קרקע זרה, שאווירה מכביד על הנשימה.

לבושים היו אלה בגלימות קטיפה שחורות על החלוק הצבעוני הקל, שהיה חגור אבנט־בד־רחב, כמקובל. הגלימה תלויה רק על שרוול אחד. כי הרי היום, כאמור, יום שרב הוא.

נמצאתי להם לעזרה – הם שאלו: “איפה גר פה ר' שמואל יוסף?” הכרנו בהם שלשה גבורי עגנון. וודאי שר' יודיל חסיד פה. השני אולי חנניה, והשלישי, מי שעתיד להיות “ר' גרונם יקום־פורקן הדרשן” ואולי – – אולי זה ר' יודיל אחד בכמה אנפין, שהרי כמה ר' יודיל איכא בר' יודיל.

היתמם הנשאל, ורצה לשמוע מהם עוד סימנים למבוקש על־ידם – – ר' שמואל יוסף? מי הוא? מה עסקו? נו – אמר אחד והסמיך: זה ה“שרייבער” של “מעשיות חסידים” – והוסיף מיד “אונזערס, א וואַזשנער ייד”. לאמר, יהודי חשוב משלנו. אַ – אמרנו. הסופר עגנון! לווינו אותם. ומאז ביקרו אצלו אלה בחול, ובחול־המועד, ופעמים גם בנוכחות אורחים אחרים. ביקורי חסידים אצל רבי, שומעים יותר מאשר משמיעים, ורבות שמענו מהמארח והאורחים. אבל אין להאריך במקום שאמרו לקצר.

טיול ושיחה בצידה

מרובות הן הטירדות והדעת היא, כדרכה, קצרה, אבל ביום של יובל, זכרון לימים ראשונים, יש לחדש דברים שבשכחה. היה זה “טיול” אחד מרבים, בשכונה, והוא בליל של יום־הקדוש, ליל “כל־נדרי”.

שתי דמויות חלוצי־נעל, עטורי טליתות, חבושי־כיפות לבנות, טיילו לאורו של ירח מלא, המבהיק עמוקות ונוגות, בכביש המוביל ל“רמת־רחל”.

צר היה המקום, וכבדה היתה השעה לשני המטיילים גם יחד. הגיעו בעצמכם, מה היא זו העשיה, הראויה לשעה גדולה זו? ומהו העיסוק שכדאי היה לאדם ונחת בו לעושהו, אם הוא אינו בין קהל המתפללים, רב־עם, המריע בהדרת קודש.

קודמיהם של אלה, דור אחר דור, עמדו בשעה זו בעיצומה של התפילה, בלבת־אישה, בסוד שיחה ובנועם זמרתה, בין קהל מתנועע ירא וחרד מאימת השעה, קהל עליהם אומר הפייטן “בעינוי עיפים, ביחף יחפים, בלובן מוצעפים, וכשרפים עפים”. ו – הנה בשכונה חדשה זו דק“ק תלפיות, יצ”ו, דלל התוכן עד תומו, ונשלמה ה“תכנית” והשעה היא – – שמונה ומחצה. הרגלים נישאו כמעצמן לקראת דממה סודית מוארה זו, העוטה את ירושלים – כל הר וגיא שלה.

הולכים ומעלים נשכחות מ“אצלכם” ו“אצלנו” על ליל ו“יום מימים הוחס, יום כיפור המיוחס” ותוך כדי שיחה נענה ר' שמואל־יוסף שליט"א ואמר:

– “לא היה רגע טוב בחיי כאותו הרגע בו ראיתי שיהודי חסיד מן הישוב הישן הוציא מ”הטלית־זאק" את הספר “ימים־נוראים” ועיין בו לפני תקיעות".

כן, הרהיב בן־הלווי להעיר, ודאי, זכות גדולה היא לשכון כבוד בתוך הטלית ע“י ה”ראשית חכמה“, “ספר הישר” לר”ת, או “אורחות צדיקים”, אלא, אם אותו בעל המחבר יכתוב גם סיפורים מודרניים, עסקי־עגבים, האם אין לחשוש שזה יניא את לבו של היהודי התמים הזה הנאמן כיום ל“ימים נוראים”? מי כמוהם רגיש ל“נאים הדברים לאומרם” ל“קיים זה מה שכתוב בזה” וכו'?

לא! העיר נמרצות מר עגנון, אעפ“כ! אינני מוכן להשלים שספרי ישארו חתומים לפני הנוער היקר הזה שלנו, ברצוני שגם אמונה ומרים יקראו ויהגו בהם. אהבה? יסודתה בקודש. האהבה היא השגחה, יש לדעת להעלות אותה לחן וחסד”.

מה שמח עגנון לאחר שנים לשמוע מפי אותה מרים שגילתה בקיאות לא רק במה שנדרש ממנה בבחינות, כי אם קראה להנאתה ספרי עגנון. נכון הוא, שהיא הוסיפה “מובן, שהסיפורים המודרניים קרובים לי ברוחי יותר, כי הרי עולמו של ר' יודיל הגיע אלי רק מפי השמועה”.

בוצץ

רצה הגורל לטלטל אותי, בתקופה ההיא, טלטלת־שליח כ“אורח נטה ללון” לבוטשאטש־בוצץ־שבוש.

הייתי “סמוך ונראה” לכל אותם המקומות שכבר ידעתי והכרתי הכרה אישית מתוך קריאה.

טיילתי על חופי הסטריפה, ההולכים לאט, בערוץ־לא־רחב, בין עצי יער. מקום מכובד נתבצר להם, למים אלה, בספרותנו.

בעיני האורח נראו היו אלה כ“מים־שלנו” כולם מזומנים ועומדים לאפיית מצת־מצוה בערבי פסחים אחר חצות, באמירת הלל. והרי הענין הוא בק“ו, אם בעיני זר הם ככה ועל אחת כמה וכמה בעיני יוצאי־בוצץ והסביבה – בשביל אלה הם “מים־שאין־להם־סוף”, ולא לחינם אומר עגנון ש”לפני שיוצאים את בוצץ הולכים לבקש מחילה מהמים".

וודאי שראינו גם את בית־המדרש. שבימי שלוותה, ימי־טובה, ראה אותו עגנון והוא מתרוקן מיושביו. השעה שביקרנו, היתה שעה שבעלי תפילת שחרית כבר גמרו ויצאו, ושעתם של הזריזים, בעלי תפילת מנחה גדולה, טרם הגיעה, היו דלתות ביהמ“ד סגורים, אולי מטעם זה שאמרנו, ואולי אפילו מתוך זה, ש”המפתח נמסר לאורח והוא איבד אותו". והדלתות נעולות, ואין פותח.

מה שנחרת במוח של האורח הזר – שבלילו של אותו ערב כבר עמדו רגליו בצ’ורטקוב – היא ערימת ה“שמות” (שיימעס"), כך קראו בעיירות וואלין את קרעי־הספרים דפים בודדים מספרי־קודש, שדינם בגניזה.

בבית־הכנסת הגדול הם נחו כבוד, כרגיל בעלית הגג. אם במכונס, בשקים, ואם במפוזר, בחברותא, בערימה, מנוחת־אחים יחדיו. בבתי מדרשות וב“שטיבלאך” מקום היה ב“פאליש”, ארונות הספרים, במגירה למטה, ובמדפים.

מה היה שם? מה לא היה שם? “המלך” הגדול של המחזור לכל השנה עטור בעיטורים, מעשי חרש, דפים מ“סליחות” כמנהג פולין וצרור עלים מסידורי “קרבן מנחה” “מעין טהור” ותחינות. תחינות עם כתמי־דמעות של דמעות אמותינו ב“בקשה על פרנסה”. והנה דפים מספרי־“תחינות” מאת שרה בת־טובים וסדר התרת נדרים ו“ליקוטי־צבי” עם תפילות על קבר אם־ואם, ותפילה ל“מקשה לילד” “שתלד בנקל כתרנגולת” והרבה דפים מ”הגדה־של־פסח" עם ציורים, ציורי הקערה וארבעה בנים בכתמים צהובים, כתמי־יין, ו“אללי לי אם תאכלנה נשים פרים” מקינה היא ויקוננוה “בני ישורון” עם הרבה כתמי נרות־חלב – ותפילת “ווידוי” ו“סדר־ארבע־מיתות־בית־דין” עם ברכת אירוסין ונישואין. ו – השערים האלה! שערי־ספרים של עץ וחצי עור והדפים הראשונים הקשורים בהם ב“על אלה אני בוכיה על פטירת אבי מורי שנפשו יצאה בטהרה בעש”ק עם הכנסת כלה" ו – “בני משה קלמין שיחי' נולד לי למז”ט לאוי“ט בכ”א כסליו א“ך טוב – לישראל סלה” ודפוסי ש“ס זיטומיר ווילנה עם משה ואהרן. זה בקרני אור והשני בחושן ואפוד ונר תמיד בידו – עולם גדול כיריעות של ספרי־תורה שהכל בו שמחה וצער, אבל ויום־טוב – עולם עשיר מראות וחזיונות וכל זה מלווה ב – ריחות, כן, ריחות! ש”עליהן עומד העולם" לפי הזוהר הקדוש, כל חג וריחו, כל תפילה מתפילת ישראל ובשמו הוא, מור ואהלות נכאת וצרי. רבות מהם יכולנו לפרט ולהגיש לברכה. נתבשמנו פעם כדי לבשם, וזה לא פג, ולא נמר – אלא שאין אנו מספיקים.

הזכרנו את אלה אגב־אורחא, מתוך הצצה לערימה זו – – והבינונו רבות ביצירות בעל היובל היקר.

נתגלגלה זכות על ידו, הזכאי, והוא הקים לנו בספרות ארבעה דורות, רבעים. יצחק קומר הוא נין, בן־אחר־בן, לר' יודיל, יבורך על כך שביד אמונים מפליאה לעשות וברוח טובה וחן מאוצר החנינה לקט עגנון ואסף אגר וצבר מתוך ערימה זו שדנו אותה כבר לגניזה ספרים ושברי ספרים, והוא כרך ואיחד, השחיז ולטש גרוטאות והם הבריקו בנוגה ראשון – כל אלה שיבץ במשבצת נצח. ו – סיפור פשוט.

(ט“ו באב, תשי”ח)

---

דיוקנו של סופר (אליעזר שטיינמן)

מאת

יהודה ליב יונתן

זאת הפעם, פשוטו כמשמעו, הסופר במכחול הצייר. דיוקנו של הסופר אליעזר שטיינמן, מעשי־ידי־צייר־אמן, חיים גליקסברג. תמונה זו, שרושם השורות “קרא” אותה שעה ארוכה פעם, וחזר אליה למחרת היום, “לגמור” אותה, תלויה במוזיאון, בית דיזנגוף, והיא, דומה, הפירוש הנאמן ביותר למקור פינומן, ששמו שטיינמן.

גדול הוא לעתים כח המכחול של אמן, מעשרה מאמרי בקורת והערכה. הצבעים בצירופם הטוב, באספקלריה של העין המחוננת של האמן, עושים, כנראה, את שליחותם ביותר נאמנות, מאשר צירופם של כ"ב האותיות, ברצנזיות של ערבי־שבתות.

למה, ומדוע זה ככה?

רבים מן המבקרים טיפלו בשאלה זו. ש. ניגר המנוח, כתב, “שאחרי הבקורת היחידה המוסמכת שלאחרי הבריאה שהיא “וירא אלקים את כל אשר עשה, והנה טוב מאוד” לא נשמעו בכתב הרבה דעות נכוחות וישרות על העולם בו אנו חיים”. לא מצליחים! באחת מרשימותיו נוגע גם שטיינמן בשאלת “האות הקלילה” ואומר, שזהו “אם משום שסופרים נוהגים, לעתים, קלות־ראש, ומרבים בביטויים דו־משמעיים ומעורפלים, ואם משום, שהכתיבה מרגילה אותם להתיחס אל הלשון כאל כדור־משחק”.

לא כן הוא, כנראה, חלקם של אלה, הנימנים עם משפחת בצלאל בן־אורי, העושים את מלאכתם בחכמת־לב ובתבונה. יחידים ומועטים זוכים גם ליכולת עילאית של צירוף, ונעשים, כביכול, שותפים לבורא.

אם נקבל הגדרה זו כנכונה, ביחס לכתיבת הערות, טביעת מטבע “ערכין” לסופרים בכלל, הרי פי־כמה וכמה נכון הוא לקבוע קוצר השגתם של אלה, אם המדובר הוא ביחס לתפיסת כוח־איתנים זה ששמו – אליעזר שטיינמן.

דומה, שאין להצביע אף על אחד מן המבקרים המובהקים, שעשה, או שיהרוס ויגש לעשות, את המלאכה והחכמה הזאת, לתת לספרות הבקורת העברית את אליעזר שטיינמן.

מחוץ ל“כתפים רחבות” של סבל סלוניקאי, דרוש לזה כוח השגה וחכמת תפיסה, כושר־תנופה ואומנות־אמנות למשא, נוסף לזה השראה בצירוף ישרות, לא לעשות אז זה רמייה.

היחידי שמסוגל לעשות את זה, זהו, כמדומה, שטיינמן והוא, אולי, גם עושה את זה כארבעים שנה, סחור סחור וישרות, בסוגי יצירה שונים; במאמר ורשימה, ברומן וסיפור, נובילה ומסה, ואף בהגות וחסידות, ואין עומדים על כך.

זו היא, אולי, הטעות הפטלית ביחס לסופר, בעל ייחוד־מיוחד זה בספרותנו. מעמידים את הדגש על “כל כתבי” ולא על שטיינמן. ברשימה השבועית כברומן, הוא נותן את עצמו, את שטיינמן כמות שהוא, על כל עומק רבדיו – ומקבלים את זה כספרות במתכונת המקובלת, מעשי־כתיבה.

כל כרך שלו הוא חתירה לפיענוח־עצמי, להתרת סבך־אנוש, שלו ושל בני־דור, יחידים, בדומה לו. כל נובילה וסיפור היא פרי־חרישה על גבו, נסיון של שיקוף הלב והנפש ברבים. ה“יסודות” הם רזי־הנפש שלו “וצרור־המפתחות” אף הם מבתי הגנזים שלו. לא נדרוש כמין חומר את ארבעת הכרכים האחרונים שלו – איברים חיים ורוטטים – שטיינמן.

עם צעדיו הראשונים זנח את דרך הרבים, סטה מן הדרך הכבושה ארחות סופרים – ונטה את אהלו על יד אמת־מים שקופה וזכה, המעבטת את דרכה.

מראשית גידולו וצמיחתו נמתחה באבחנה לקביעת הדרך הבלתי מקובלת והאהובה על רבים. קסמה לרוחו, נתיבה זו המתפתלת ונאבקת על מהלכה עם אבני גיר מנופצות – הוא עשה את עצמו יחיד לעצמו. לבד, ובדד במבוך של רחוב חד־סטרי.

נאמנים עלינו דבריו על עצמו “על במות נואמים לא הופעתי, עם החוגגים ביובלות לא התערבתי, מבתי קפה הוקרתי את רגלי, שעות מנוחה רבות לא סיגלתי לי, נטיתי שכמי לסבול בעול תורה”.

מה פלא אם הוא זכה ועל ידו ניתנה מחדש לדור, לדורות, תורת־ח"ן לישראל!

_ _ _

יורשה פה הערה קלה אישית.

כשנות נקיטה בדור הנך מתהלך אתו ועל ידו. כתלמיד לפני רבו וכחבר, כתועה בעולמו ותוהה על עומס הטעינה והפריקה שלו הנך מוקיר ומשתאה, מעריץ ומשיג, חולק ומשלים, ותמיד מתוך הכרה ברורה שמשהו מופלא נשאר חבוי וגנוז, ממך. זה עוד לא הכל! איזה עיקר חשוב בו נעלם ממך. הוא משהו מעלים.

כרבים אחרים יודע אני שהנני חייב לו חוב שאין לפרוע אותו, כי את מי מסופרי הדור וקוראי־עברית לא שיתף באוצרו הטוב? עשרות בשנים, בחמש גלויות, הנך שומע את גידולו המפליא בעשרו, והעשיר בפלאי־סתירות. שנים הנך כואב את כאב הקשר של אלם ושתיקה נגדו, כפויית טוב וטובה משוועת, של כל הסיעות והזרמים.

ניתן לשטיינמן להגדיר את “דרכי־יושר וחוסר־יושר” בעולם שלנו.

“יש מהלכים בדרך ישרה בדרך תועים, ויש מהלכים בעקימת־רגלים בדרך הישר”. זהו, כנראה, גורלו של הדור שלנו “דור בו החמיצו כל היינות”. הזכות של הליכה ברגל לא־עקומה, ובכל זאת בדרך־הישר, לא נפלה בחלקו.

בינתיים סטינו הצידה. ודאי, שאין בכוונת הרשימה הזאת להיות “מסה”, חלילה לה!

הרצון הוא למסור הרהורי מסתכל.

_ _ _

ראשית במידות, התמונה במידתה אינה בקומת־איש, כי אם באמת־איש, אמת מידתו, של שטיינמן.

הצייר בחר לו רקע של ארון ספרים מאחורי הגב, שאינו עומד על גבו, של המצוייר. ישנם, כאמור, ספרים, אבל לא, כמקובל בשיגרה – ספריה, רצה בזה, אולי, הצייר לרמוז, שאלה הם ספרים שלו. הם אמנם, לא הרבה כשלושים בערך, אבל יש מקום פנוי במדפים – זה יתמלא!

והכסא עליו הוא יושב אינו שלם, רק שתי רגלים, קדמיות ניראות ואף הן אינן נעוצות בקרקע, אבל, היושב נראה בישיבה נוחה, הוא צמוד ומעורה למקומו. זו היא ישיבה שיש בה סמיכה מ“כובד משקלו” של היושב.

הצייר הצליח להשכין חלוקה צודקת, הרמונית, בין ראש, כבד־הגות זה, לבין כל השאר. ישנו חייץ שאינו נראה בין משכן הרוח ל“כלי” הגוף.

עיני־ענב עמוקות יושבות על מילאת של תהייה מתוך יגון, והן מקרינות את הפנים הצמוקות, המתוחות כבקלף, גוילי־יריעות – עור הצבי.

הצייר כאילו הפריח מן התמונה את כל הגשמי שבציור, (בחינת “משיב הגשם ומוריד הרוח”) והשאיר לגוף את המינימום ההכרחי לשם איחוד צרור הרמ“ח והשס”ה, שלא יתפזרו. יחד עם זה השרה על השניים עירנות חיה, מפליאה, כל הקווים דרוכים וערוכים לקראת קליטה וספיגה, וכך הם גם האזנים הכרויות, השלוחות לפנים מפחד שמא לא יגיע משהו אליהם. ילך ח"ו לאיבוד.

מלאי־חן הם הקישוטים והעיטורים החיצוניים, הצוארון והעניבה. זהו המס ששטיינמן משלם מתוך הבעה של רוגז על ביטול זמן יקר. הפסד מרובה ללא גמול.

הנך מביט על התמונה, ולפניך מופיעות שתי דמויות של אישים אחרים. סופרי־הדור שהרבה מן המשותף יש ביניהם לבין שטיינמן – והן מוכרות וידועות לנו מציורי אמנים ותמונות – אחד העם ופיירברג (זה הראשון בציורו הידוע של ראובן).

כזה הוא האקלים של התמונה, הפירוש בהסתכלות ל“פרקי דרבי אליעזר”.

אמרנו כזה, וכי אפשר למסור ב“מלים משלך” תכנה של תמונה אמנותית?

עם שובי מ“הישיבה” השניה, מול התמונה, התעורר הרצון לדפדף, לקרוא בשטיינמן מתוך ספרו האישי והאינטימי ביותר “עלים מעץ החיים. פרקי יומן”. משהו להשלים, להבין יותר, לקבוע כבאימרה הידועה של י.ל. צונץ ליל"ג “מתי, באיזה תקופה חי אדוני?” האם שטיינמן הקדים או אחר לבוא?

והרי דבריו הוא ב“סיום” של רשימה בספר הנ"ל “נתפסתי”. “השבח לאל בוראי, אני חי בדורי, ולא לדורי. כל אשר לי נתתי בעד אורי, טרם הגיע תורי, לבאים יזרח אורי”.

(1958)

---

דפים מ"ספר־החיים" (שמעון דובנוב)

מאת

יהודה ליב יונתן

נתקבל בארץ הכרך השלישי והאחרון מ“ספר־החיים” של ההיסטוריון שמעון דובנוב, הי"ד, שהופיע לפני כשנה ברוסיה, בניו יורק, בהוצאת “איגוד־יהודי־רוסיה”.

ספר זה מכיל קטעי יומן, פרשת המאורעות והזעזועים בסוף תקופת שבתו בגרמניה כשהוא חוסה בצילה של הקונסטיטוציה הוויימארית. הוא עובד כנמלה, אוגר ואוסף, מוביל הגורנה את יבול החיים הספרותיים העשירים.

הספר מקיף תקופה של אחת־עשרה שנה (1922–1933) והזכרונות מגיעים עד שנת 1933.

גורלו של ספר

בשנה גורלית זו הסתיידו עורקי־לידה של אירופה כולה, ונתעוררו מצוקי־חייו של עם ישראל. מאז נפסק הזכרון, נקפד החוט ואין עוד.

הספר הזה “ראה חושך” – אם אפשר להגיד ככה, ראשונה בריגה ב־1940, בתקופת כיבוש לאטביה ע"י הרוסים. כיבוש קצר־ימים, והוא חוליה אחרונה בשרשרת חייו של היסטוריון.

בהקדמה הקצרה, שכתבה בתו סופיה ארליך־דובנוב – אשת מנהיג ה“בונד”, ארליך, שנורה, כזכור, על ידי הבולשביקים, יחד עם חברו, הבונדאי, אלטער – היא מספרת על גורלו המוזר של הספר הזה. מציאותו נתגלתה באורח פלא.

לבו של דובנוב ניבא לו שזהו שיר חייו האחרון, כך שהכרת האחריות והחובה חובת היסטוריון, רושם ספרי־זכרון לדורות, מלווה את הקורא מכל עמוד.

אסור להעלים ולכסות על מה שהוא, אין למחוק את הסאה, כמו שאין לגדוש אותה, אם שזה מסכן, בתנאים הקיימים, את חייו בכל שעה.

כבימי שבתו בגרמניה בהיותו עד ראייה להרס וחורבן, שריפת בתי־כנסת, עריכת מוקדי־אש ע"י הסטודנטים במרכז העיר על ספרים פסולים, בתוכם גם ספרי היסטוריה שלו בגרמנית וכו' וכו', כך הוא רושם בשלטונה של הדיקטטורה האדומה בלאטביה, כל פרט מהמאורעות בחיים הציבוריים, הכלליים כיהודיים, בתקופה סוערת איומה זה.

בקיץ 1940 נספחה לאטביה לרוסיה הבולשבית. בסוף יוני נפלו הפצצות הראשונות ממטוסי היטלר על ריגה וב־1 ביולי כבר צעדו קלגסי היטלר בריגה. שם, בקרקע של הבריונים הגרמניים, בשלו ענבי־הרוש מהר. דובנוב הוא במלכודת.

רבים הם הידידים והמעריצים שלו בעיר זו. מחביאים אותו, שומרים על העט שבידי ההיסטוריון הישיש, שלא ישמט מידיו הרועדות. במחתרת הבולשבית נדפס איפוא ספר זה ב־1940, ונשאר כנראה קבור מפוזר באי־אלה מרתפים. עם כניסתם של הנאצים לריגה, החלה הגיסטפו בחיפושים אחריו וגילתה את פינת מחבואו. שאלו וחקרו אותו לכתביו האחרונים בברלין.

הכל היו בטוחים, שהספר הזה הוכחד והושמד מן העולם. והנה טופס אחד ממנו הצליח לבקוע את מסכי האש, לחצות גדרי התותחים של מלחמת עולם זו כשהיא בעיצומה, ובספרייה של המנוח י.נ. שטיינברג בניו־יורק, ידידו של דובנוב, נמצא הספר והוא נדפס מחדש. כאמור, ב־1957 בניו־יורק.

תעודת־צוואה

הדברים המקוטעים הכתובים בצורת יומן נקראים כיום כתעודת־צוואה של אדם בשעות האחרונות שלו, עם פרידתו מן העולם. אם להערכה ובחינה של המאורעות בימים אלה ודאי שיש לנו כיום חומר דוקומנטרי יותר מלא ושלם מאשר אלה שביומן. הספר מעניין, איפוא, לא מבחינה היסטורית, הוא אינו יכול להצטרף לעשרת הכרכים וכרך המילואים האחד־עשר שלו.

לספר הזה יש ערך רב מבחינה אישית. יש בו הרבה מתיאור דמותו ושיעור קומתו של מלומד והיסטוריון, סופר והוגה שעמד במשך שלשה דורות בתוך תוכה של הציבוריות ביהדות רוסיה, חי את חייה, לבטיה והישגיה, והיה לה לפה ולמליץ. נציגה של החיים הרוחניים, של “היהדות הישנה והחדשה” בתוכה.

הספר הזה מאפשר לנו להציץ לנבכי נשמתו בימי מסה וזעזועים קשים, לראותו בתעייתו ותהייתו בחשבון עולמו. לראותו כשהוא נשאר נאמן לו גם בימים כשכל תורתו ומשנתו נטרפו ונהרסו עד היסוד.

ביומן שלו, בימים האחרונים לשבתו בברלין בשלטון “הטירור הליגאלי” של מאסרים, מחנות ריכוז, חטיפת אנשים כערבים, משמרות־חרם, גזל ועינויים לאור היום הוא כותב: “כל מי שיכול עוזב, ורבים יכולים ועוזבים”. יוצאים לארה“ב, רבים עולים לא”י – כמאה אלף איש קלטה, כזכור, א“י, בשנים הראשונות להיטלר, בתקופת ה”העברה" – מצילים את הנפש וגם הרבה מהרכוש.

לאן פונים?

בימים אלה בשנת 1933 הוא רושם: "31 יולי. מסביבי אווירה של בריחה. באים מכירים וידידים להיפרד או לבכות שאינם יכולים לזוז מן המקום. מחריד לראות מפולת איומה זו “חורבן־אשכנז”. תקופת מאה שנה של אמאנסיפאציה וטמיעה נגמרת. נוסעים בורחים. פלשתינה היא המגמה העיקרית אצל הבורחים. אף אני נפרד מגרמניה, הערב, ערבו של תשעה־באב. אני יושב על “ספר־הקינות” העתיק, האלגיה האהובה שלי ומדפדף בפיוטים “בליל זה יילילון ויבכיון בני, בליל זה נחרב ההיכל ונשרף האולם והדביר”.

דובנוב מחליט לעקור, לברוח, לאן? הבחירה שלו נופלת על – – לאטביה–ריגה. זו היא הנאמנות האדוקה, הדביקות ברעיון של האוטונומיה הלאומית. גולה ונכר “שרק בה פתרון קיומו של עם ישראל”. א“י, שישובה החלוצי נאבק על שחרורה של הארץ, בניינה ותקומתה, א”י הקולטת בשנה זו עשרות אלפי פליטי היטלר, זו שהישגיה המדיניים הכלכליים והרוחניים מצטרפים כבר למשהו הרבה יותר מ“טשארטר” של אוטונומיה לאומית, א“י שמאות או אלפים מידידיו וחבריו קשרו את חייהם ותקוותם בארץ זו ושביניהם יוכל לחיות את שארית ימיו מתוך יצירה של שלווה ומנוחה, א”י זו לא באה בחשבון גם כמקלט להצלה. כי “א”י היא אחד המרכזים הראשיים הלאומיים לצידה של אירופה וארה“ב”.

קשה כנראה עם חשיכה להרוס להציץ פנימה. ולבדוק את תאי־האמונה, שכבלה את הדעת והמחשבה, להכיר ולהשיג שמשהו התחולל בינתיים ובחומה זו ניבעו פרצים.

הפרק האחרון בכרך י"א, כרך־המילואים של ההיסטוריה שלו (1914 – 1920) נגמר במשפט זה:

“בסוף מסענו בדרך ההיסטוריה הארוכה של “עם־עולם” מותר להעמיק שאלה, לאן פניך מועדות, ישראל”?

במזל של סימן שאלה מתמיד, התלוי מעל ראשה של אומה זו, ללא פתרון, חי דובנוב כל ימי חייו עד לאחרון יומו. אימץ את הגלות כיסוד לקיום העם, האוטונומיה הלאומית בנכר היא יסוד ושורש תורתו.

בעלי פלוגתא

שני ידידיו ומעריציו קלעו בו את חיציהם לנקודה זו שבמשנתו. ביאליק התלוצץ עליו פעם, ואמר שהגלות טבועה בו גם בחייו האישיים הרוחניים שלו “כל יהודי עורך גלות אחת, דובנוב עורך גלות כפליים, יושב בגרמניה או בשויץ וכותב רוסית”. ואחד העם? היו אי־אלה נקודות מגע בחיפוש אחרי הפתרון לשני האישים האלה, אבל הוא, אחה"ע, התיאש מהגולה והנכר מימי הראשית שלו.

באחד המכתבים – מ־20 בינואר 1916 – הוא כותב לדובנוב לפטרוגרד, מלונדון:

“אילו היית חי כמוני בארץ של מיל וספנסר, שהיתה לפנים מגדל עוז לחירות ולצדק. אילו קראת כמוני את העיתונות המורעלת וכו' וכו' היית מבין יותר את הסקפטיציזם שלי ביחס למציאות של הרגש המוסרי העולמי”. ואחה“ע ממשיך באותו המכתב הנ”ל: "אינני יודע אם שמעת מימיך את האניקדוטה הזאת: לעיר יהודית עתיקה בא אורח ואחד מתושבי המקום מספר לו את הדברים הראויים לתשומת לב, שבהם מצטיינת עיר זו, ובין שאר הדברים הוא מודיע לו “שלפני מאה שנה ביקר בעיר צדיק אחד מפורסם ובירך אותה שלא תארע בה שריפה”. האורח שאל את התושב בתמהון: “איך זה? הלא לפני איזו שנים, כמדומני כל העיר עלתה על המוקד?” על זה משיב לו התושב ברגזנות, “איש תמים אתה, עד אן גדול כחה של ברכת צדיק הלא עד לשריפה הגדולה?…”

אינני יודע, – מסיים אחד־העם את מכתבו, אם האורח מצא סיפוק בתשובה זו, אבל לי לעצמי, “ברכה” שאין כוחה גדול אלא עד השריפה הגדולה אין לה שום ערך".

דובנוב, למרבה הצער, לא זכה לאספקלריה מאירה גם בעיצומה של השריפה הגדולה. הוא לא מיצה את המשמעות מאותם המאורעות המזעזעים, אותם רשם בעט נאמן, ביושר לבב, אחד לאחד.

דברי חתימה

ועם הסיום נביא בזה קטע מדברי החתימה האחרונים של דובנוב ב“ספר חיי”!

"נשאר לי, “בתור הגורלי” הזה שלי, לרשום פה קווי תכנית של דמיון פנטסטי בהם הייתי רוצה לסיים את חיי הנדודים שלי, לו היו מרשים את זה תחומי וגבולי עמים וארצות של אירופה כיום.

“בראש וראשונה הייתי רוצה לבקר את עיירתי החביבה מכטיסלבל שלא ראיתיה 38 שנה. שם הייתי רוצה לכרוע לפני קברי האבות. הייתי עומד ברטט ע”י קברו של הסבא, התלמודי הגדול, רבי בן־ציון, והייתי אומר לו "הנה פה הנכד שלך שהגיע כמעט עד לאותו הגיל שלך כשיצאת את החיים.

אתה זוכר את המרד שלי נגד המסורת הקדושה שלך. הדאגה שלך והנבואה שעוד יבוא יום ואני אשוב למקור לא־אכזב זה? נבואתך, סבא, נתקיימה אם כי בצורה אחרת במקצת.

אנו שני פלגים באם הדרך אבל שניהם מובילים למקור הנעזב“. “לפי עדותם של אנשים – אנו קוראים בהקדמה לספר הנ”ל – שכתבו על השמדת יהודי לאטביה, דובנוב נאסר בספטמבר 1941 הוצא מהבית שבו חי, ונכלא במחנה כלואים, שלוחים למות”. “ספר־חיי” לדובנוב הוא ספרו של יחיד, משכיל רוסי־עברי כהגדרתו “בעל הרכב ורבדים מיוחדים”. בספר הרבה אמת ואמונה של אישיות טהורה, שההסתכלות שלה היא מסויגת בטווח ראייה – באספקלריה שאינה מאירה.

(1958)

---

שירה ושמה ישרות (נתן אלתרמן)

מאת

יהודה ליב יונתן

אחרי הטור השביעי לנתן א. בענין הידוע, פרדס־חנה, כאילו חכית ממנו ביום ששי הקרוב, לעוד משהו באותו הענין. והנה באה “לא תקום מלחמת־תרבות”. טור רחב בשיר וגם בפרוזה, ומצפון טהור וישרות בשניהם.

לא יותן כי ישכח היהודי החדש את חובו ליהודי “הישן” “זה לא יגיע לחקיקת חוק בקריאות ראשונות ושניות מיהו יהודי”. מדובר גם “על החירות הנעלה לרעות עדרי־חזירים בהרי ישראל ובמבואות ירושלים”. על רבות וחשובות מדובר בטור זה, ובאותו הניב המבורך, והחן המיוחד, שאלתרמן חונן בה.

אותה המיית לב ליהדות מקורית צרופה, נהייה לשרשי־הוי־ישראלי אינה חדשה אתו דוקא בטור זה או אחר.

כבר בשיריו הראשונים, והוא שיר כציפור־דרור, החרוזים הם כבמחרוזת צבעונית. באים בהפתעה, במשחק חפשי, פקחי בסטירה שנונה – אם נתגלגלו הדברים לידי סוד קיומו ועמידתו העקשנית של שבט־עם זה, מגיח מתאי־נפשו נוסח אחר. משהו לוהט ולוחש כמתחת לאפר. זכורים ה“טלגרמה של חב”ד“, ה”גנרל חסיד" וכו'. ידוע וידוע לו “כי עבר והווה מצטרפים לאחד באומה העומדת באש”.

ב“אור־חוזר” זה לא זכה אלתרמן מן ההפקר. זה בא לו בירושה מבית אבא, משושלת דורות, בעלי אש עצורה, יוקדת בחשאי, הופכת לשלהבת לעת־מצוא. בקריאה ראשונה.

זכור לרושם השורות אותו הבית ברחוב אלנבי בבתים האחרונים שלו, בשכנות קרובה לים, ששאון גליו הזועפים מגיע עד למרפסת הסגורה. הזמן – לפני חצי יובל ומשהו שנים. היום – שבת חורפית ו–השעה – בין השמשות, “רעווא דרעווין”. יושב אביו של המשורר ר' יצחק ז“ל, ומגלגל שיחה עם אבא ודוד שקדחו בחב”ד, שידעו “לרקוד את הפשט”, להתבשם ולהגיע לשמחה מכוסית של מים וכו'.

בבית מסתובבת סבתא ישישה. רבנית בשביס שבת המקיף ומליט את ראשה הקט ופניה הזעירים־זעירים. רק שתי עינים יושבות על מלאת של תוגה וענוה, תום ויראה. צל מגורם מעולם זר. המשורר לעתיד, וסוד צמיחתו יגידו לו בחובו, מופיע ונעלם, וחוזר ונמשך לשיחה. הוא מתרפק על סבתא זו במבטי הערצה, מתהלך אתה כבדבר שבקדושה.

הבית כולו הוא בהשראה חשאית־עלומה. שוררת בו רוח של אקלים רחוק. משהו שרוי למעלה משיעור הקומה. “מעל לעשרה טפחים” אבל, זה ניתן להורדה.

אין פלא, ששירתו של הנכד־הבן חוסה לעתים מזומנות בצילו של היהודי “הישן”, וזה בא לידי גילוי פה ושם.

זכה נתן א. והטור השביעי שלו הוא רשות יחידו ויחודו. ניתן לו להביע במדור זה את אשר הוא חולה ומרגיש, כואב וחושב, בשאלות בוערות, הנדלקות אצלנו לעתים קרובות, ועולות כמדורה.

פעם הוא צולל כאמודאי למים בים, ואינו נרתע כשהוא מוצא אותם עכורים ודלוחים – עבודה מאורגנת בהצלחה – ופעם הוא ממריא מעל לחשרת עננים כבדים ושחורים, שנערמו כאילו בזדון ובכוונה תחילה בשמי־חיינו, להאפיל ולהחשיך את אותם קוי־אור השבורים, הפזורים פה ושם.

בשני המקרים: בהמראה כבצלילה, אינו כובש אלתרמן את נבואתו. קולו הצלול נשמע “מעל לקומה החמישית של הפירוד” והוא כורה אזנים ולב.

זכה בעל הטורים ורוחשים בישוב אימון לדבריו. מרגישים, יש להם “כסוי” בכבשוני הלב.

יודע אלתרמן כי היהודי החדש על כל ההעלם שלו והשכחה המתוכננת חייב רבות ליהודי “הישן”.

לא יותן כי חוב זה ישכח, הוא יפרע. האור חוזר, מפציע ובא, קימעא ובטוחות.

(כסלו, תשי"ח)

---

קונטרס ההתפעלות

מאת

יהודה ליב יונתן

(לדמותו של פרופ. פישל שניאורסון ז"ל)

ההרכב

רבדים ושכבות, מעשי־גבלות־חושב, חוברו יחד להרכב נפשי זה של אותו הבן הגדול לאבות גדולים – פישל שניאורסון, ז“ל. קרובה הדמות הזאת בחוג המשפחה המשותפת, במשך שלושים וחמש שנה. חרות הדיוקן מתקופות ומסיבות שונות. ונדמה לך שלא חלו בקווי הפנים, במבע והעוויות, בדיבור והילוך כל שינוי. כן בנעורים ובבגרות, כן בימי עמידה וזקנה, עד ערוב־היום. יותר נכון כבאחרונה, עם הסיום, עם ה”אין עוד", כן אז, עם ההתחלה עם ראשית־ההפלגה לחיים.

אותה ההליכה האיטית הכבדה, אותה החתירה בחלל הפנוי, שכל צעד הוא כעין כיבוש, אותו הניע בשכם שפירושו “ביטול”, והעיקר – אותו האי־שקט הפנימי, חוסר איזון נפשי, דריכות ומתיחות בלתי פוסקת.

סיפרו במשפחה: בנו של הרב מהומל, נכדו של הריצ’יצי הוא עילוי בלימודי־תורה, גדול בנגלה כבמשנת חב“ד, והוא “דוקטור” – רופא והוא במוסקבה, והוא “אסיסטנט” של הפרופ' בכטירייב הידוע, והוא שומר־מצוה ו”גוי" מביא אחריו את התיק עם המכשירים לבית־החולים בשבת מכיון שאין “עירוב”. הוא מתהלך עם אנשי־מדע ורופאים בעיר הבירה הרוסית, והוא אינו מתבטל בפניהם. אינו מטשטש אף במשהו את דמותו, והוא אהוב וחביב עליהם.

ראו אותו פעם – סיפרו בבית – בקיוב, בתיאטרון העירוני, בהצגה חגיגית והגיעה שעת מנחה. עזב הוא את התא, נגש לעמוד והתפלל תפילת “שמונה־עשרה”. והוא סופר, והוא מפרסם ספרי־מדע, והוא “חוזר” חסידות בשלש־סעודות והוא – פרופיסור, וכל זה והכל ביחד היה נכון.

כך – ומקרעים שלא תמיד התאחו, מלא חלל־הלב, כך – ומחמרים שלא תמיד התמזגו לגון אחד, הורכבה הנפש, שלא ידעה מימיה שלוה מה היא, ומרגוע איפה ימצא.

לא קל הוא הנושא “יומו של הפרופיסור שניאורסון” למי שירצה להיות נאמן במסירת הדברים, ובתיאור ה“יש” של מי ומה המכלכל לו את יומו הגדוש חויות.

אכן, גדולה דעה אם היא ניקנית לאדם מתוך לבטי־נפש, יסורי־אהבה.

עודף ולא גרעון

במשנתו של הפרופ' שניאורסון כבתורת מדע האדם בכלל תופס מקום חשוב היסוד בחקירה שנקרא “גרעון המשחקים”. מבקשים בחינוכו של האדם, בילדותו, את הליקוי שנגרם לו בעטיו של אותו “גרעון המשחקים” בימיו הרכים, עם עיצוב הדמות והאופי. משהו מאוד חשוב וקובע בעתיד כאילו לא פורק בזמנו. האדם נושא נטל זה על גבו, וזה תובע פיצוי וגמול. ומוצא לו ביטוי לא תמיד נוח ורצוי.

דומני, שיהיה נכון לקבוע שביסוד חייו של פישל שניאורסון, עשירי־תוכן, היה טבוע העקרון של עודף. עודף זה התבטא בהרגשת חוב שלא נפרע. “עומס תורשה”? אולי! כאב לו לא סבא אחד כי אם ששה סבאים עד לבעל־ה“תניא”. את כולם נשא על גבו, והם פקדו וציוו.

וודאי גם זה, אלא שנוסף על כך הוא עוד השכיל והירבה להעמיס על עצמו משלו.

הוא נתן לעצמו אשראי, חתם שטרות “סולו” לפקודת עצמו לפירעון והתהלך תמיד בהרגשה שזה לא נפרע.

כל מה שעשה, והוא עשה רבות וחשובות, נדמה היה לו כקל וקלוש מדי. וכל מה שגילה וחידש, במדע כבספרות, והוא הרבה חידש בתורת האדם, כמסע לנפשו, נראה היה לו מעט מדי. סבל נפשי זה בא לו מתוך עודף אחריות, דרישת־יתר מעצמו, כנכד לסבאים בעלי – “בני־היכלא דכסיפין”.

האם זוהי יומרה ויוהרה, התמודדות מופרזת? בפירוש לא! הדרישה הקפדנית והחמורה של האדם מעצמו הרי היא יסוד מוסד בתורה זו שהוא היה נציגה. הרי ספר “התניא”, “השולחן ערוך בחסידות” כביטויו של הפרשן הגדול לחב"ד א. שטיינמן, נקרא ספר של בינונים.

משל זה – על חזירה בלתי פוסקת אחרי אבידה יקרה, שאבדה לו ואינה יותר בנמצא, המשיל על עצמו פרופ' שניאורסון בשיחה אחת בשעת “רעווא דרעווין” עם רושם השורות: "על בלפור – אמר – סיפרו שהוא נשאר רווק בשל אהבה טרגית: היתה לו, לבלפור, קרובה, ארוסה, והוא אמר לבנות חיי־משפחה. פעם הוא נשלח בשירות המדינה לאחת ממושבות הכתר הרחוקות. לפני הנסיעה שאל את ארוסתו מה להביא לה משם. היא קראה בשם של אבן אחת לא יקרה אבל מיוחדת בצבעים האהובים עליה מאד. עם בואו חיפש ומצא את האבן המוזמנה. כמקובל נשאר בשירות הרבה יותר זמן מהמשוער, והידידה? היא בינתים חלתה ומתה. בלפור חזר ולא היה לו למי למסור את האבן הטובה הזאת.

יצאנו – הוא סיים – לחפש במרחקים, באוצרות זרים, את האבן הטובה. אמרנו יש לנו בשביל מי ולשם מה, נשבצה במסגרת שלנו, זו של המורשה, והנה אבד לנו בדרך, בינתיים העיקר, ה“לשמה”.

“נקמה־יהודית”

“נקמה־יהודית” (הוצאת “יבנה”, ת"א) סיפורו האחרון של פישל שניאורסון, מגולל לפנינו פרשה שנשכחה, ששקעה לתהום הנשיה, והיא פרשה מחרידה, סיוט של עינויים קשים, נסיונות שנתנסו בהם צעירי ישראל, בסוף המאה שעברה, עד למלחמת העולם הראשונה, והיא ראויה לזכרון, להכתב בספר לדורות. “אקסטרנים” קראו למעונים אלה, דלתות הגימנסיות הו נעולות בפני ילדי ישראל, בעיקר בפני העניים שבהם, ועליהם היה להתכונן, לשנן כל תכנית הלימודים בעל־ראש ובעל־פה, דבר שבאורח נורמאלי, ילדי “הגויים” עושים את זה בשמונה שנים בצעידה ממחלקה למחלקה.

בספרות אידיש טיפל בזה שלום־עליכם בסיפורו “הגימנסיה”, ויותר מזה – בסיפורו “בדיחת־הדם” (דער בלוטיעגער שפאס") שעובד ע"י ברקוביץ למחזה “קשה להיות יהודי”.

שניאורסון (!) ואיבנוב מתחלפים, כזכור, לשנה בפספורטים שלהם, בגורל.

שניאורסון החדש (ז. א. איבנוב) נשאר עם מדליית הזהב שלו מחוץ לשערי האוניברסיטה, וממילא גם מבלי זכות ישיבה בכרך האוניברסיטאי, ואיבנוב (קרי שניאורסון) המוח המטומטם הגויי נתקבל.

שלום־עליכם ראה בנושא זה את הצד המגוחך והמצחיק. שניאורסון, שעל גבו בוודאי חרש חוק רשע־כסל זה של “מכסת־האחוז”, את חרישו העמוק, נשא את נפשו ומחשבתו למזעזע – שבדרמה זו.

כמאתים אקסטרנים מתכנסים לעיר אפורה, נדחת, לשם בחינת־בגרות. שמועה שמעו ששם אפשר לעמוד בבחינות, ובאו.

כפרפרים לאש הם נמשכים ונלכדים בלהבה.

הם נוהים צמאי־השכלה, תאבי־מדע “ליפיפותו של יפת”, והם נפגשים – כביטויו של הרב חן ז“ל – ב”חם־מוחו של חם". מכל הקבוצה עשירת הדמויות, מתבלטים שנים: הסטודנט לובינסקי “עילוי מוולוזשין” לשעבר, ולהבדיל, המורה שלו ובוחנו, רשע מנוול, המתעלל בו עד לאימים – גרנייביץ.

כבסרט עוברת גלריה זו, יותר נכון “ביבר” אנושי זה על תכונותיו, אפיו ומזגו, אקלימו החברתי. והשנים הרי הן שנות המאבק בעולם האידיאות: סוציאליזם, ציונות, הליכה לעם וכו'.

מכל אלה מתבלטות ביחודן שתי בבואות: התלמיד ו“הרב”, והן חרותות בסיפור בכח־ציורי־רב כפסלי־שיש.

במה מתבטאת “הנקמה היהודית?” בשילום וגמול טוב תחת רעה, שפע של טוב בעד רע אכזרי.

רשע עריץ זה, גרנייביץ, סבל ממחלת מרה קשה (מסתבר, שבעטייה של מחלה זו לקוי האיש בתסביך של נקם, עצבנות חולנית).

המספר מזמין את החולה הזה לברלין לשם ניתוח. “ויקר מקרהו” שאותו לובינסקי שגורש ככלב מביתו של אותו הרשע גרנייביץ בעל “המרה השחורה” הרקובה, הוא שעובד בקליניקה הכירורגית הגדולה בברלין והוא עוזרו של הפרופיסור המנתח: ולובינסקי שהכיר את מענו “מתנקם” בו בשלמי־טובה כבן נאמן ומסור לאב.

לא נמסור פה הרבה מהתוכן של הסיפור. יש בו דפים מזהירים, מרטיטי נפש, בכנותם, בניתוח הנפשי הנאמן.

עזר לו לפישל שניאורסון הפרופיסור פ. שניאורסון הפסיכיאטור בדעת נפש האדם, גבורתו וחולשתו.

נעיר פה על קטע אחד שמקומו יכירנו בכל אנתולוגיה ספרותית – בעלת מגמה חינוכית־דתית.

ברגע הקשה ביותר בחייו של לובינסקי כשהוא ביאוש עד לאיבוד לדעת, ניגשת מרכבה ומשם יוצא “יהודי גבה קומה, בעל זקן לבן בכובע צובל ובמעיל משי ארוך. הכל מכירים בו מיד את הרבי הגדול והקדוש אביו זקנו של לובינסקי מצד האם”.

רואים שהמספר מצוייד בידיעה מפורטת בשושלת של הגיבור שלו כאילו הוא היה שם במקום…

כל הסיפור חתום בחותם אמנותי ציורי, ששמו – אמונה.

התחומים

קשה לתחום את התחומים בין שניאורסון הסופר העושה בדברי ספרות ציורית אמנותית לבין הפרופ' שניאורסון, איש המשמעת המדעית־רפואית.

דומה שהוא בכוונה תחילה עירבב את המושגים בתחומים יציבים אלה.

היסוד של הגישה האנטומית לאדם, הצצה לפני ולפנים טבוע בכל יצירותיו, בספרות כבמדע. זו היא גם אבחנה לריפוי פגם בנפש, ליקוי ברוח. עולמו של האדם עשיר יום יום בפלאים והפתעות. צריך רק לב פתוח, יש להשכיל ולדעת איך לקלוט אותם. איך לחיות אותם.

משפט ההולך וחוזר הולך ונשנה בסיפורים שלו הוא “וכאן קרה דבר שהפתיע והרעיש” או “פתאום התרחש משהו שזיעזע והסעיר”.

זעזועים וסערות אלה אמנם נובעים אצלו מתוך גלגולו של הסיפור, מתוך האירועים והעלילה. הוא לא מחשיב את זה. לזה ידאגו סופרים לשם סיפורת ספרותית. אותו מעסיק האדם המסוער ההולך יום יום לקראת הפלא.

האדם הוא “קונטרס ההתפעלות”. יש ביוהן קוטנר תיאור הפגישה של הילד עם האב החולה מחלת נפש קשה – לאחר שמעלימים אותה ממנו ואוסרים עליו את הפגישה אתה. זהו תיאור מזעזע. “ברגע אחד כאילו פרחה ונעלמה הילדות והילד התבגר לכל ימי חייו”.

אין, איפוא, חשיבות במה ראה שניאורסון את ייעודו, בספרות או ברפואה. אין תחום בין אלה. אחד משלים את השני. אף הספרות ניתנה לנו לשם הבלטת התורפה שבחיים, המחשת החולשות, הוקעת הליקויים שבעקבותיהם מתבקשת התרופה והישע.

שניים

אלה שחיו במחיצתו יודעים באיזה מידה הוסער האיש עם השואה. עולמו, אורח המחשבה, דרכו בהגות ואפני ההבעה שונו ביסודם.

הוא לא יכול היה בשום אופן להשלים שאפשר לאדם בישראל להמשיך את החיים לאחר השואה כלפניה.

פרופ' שניאורסון לא היה תמים עד לידי כך לחשוב ש“אל־דומי” שלו ושל עוד יחידים רגישים מסוגלת במה שהוא לעצור את מבול הדמים בפולניה של היטלר. אבל זה עדיין אינו אומר שלו, כאדם, מותר “ליהנות” מאסון זה, לעמוד מרחוק על דם אחים ולהרגיע את המצפון בזה שאין יכולת לעצור במשהו.

אצל סטיפן צוויג יש מאמר שהוא אחד הדוקומנטים האנושיים הנפלאים בתיאור השואה.

גיבורו בורח מהדממה, מחפש מחסה מדממת המות המשתלטת מיד עם בואם של קלגסי הרוצח למדינה או לעיר. בימים הראשונים שומעים אנקת המעונים, זעקת הקרבנות, ואח"כ באה הדממה.

אפשר – אומר סטיפן צוויג – לברוח ולהתחבא מכדורי מות, מפצצות, ממוקשים, אך אי המפלט והמחסה מהדממה האיומה מכל זעקה? צוויג בעצמו נתנסה קשות בזה, רץ מארץ לארץ וחיפש מקלט מהדממה ו–לשוא. הוא מצא את זה בזרועות המות באותה השכונה היפה אקרופוליס שע"י בירת ברזיל.

הדממה שהשתלטה בלא יודעים גם עלינו מתוך זה שבין כה וכה אין מה לפעול הציקה לו והביאה אותו עד דכא. הוא לא השלים אתה. התקומם – מי זכאי ורשאי לפסוק אם יש לפעולה זו שחר או אין. הדעת אסור שתהיה שפויה לאחר מה שקרה לנו.

יחידה־חיה

דומה שבבית מדרשם של אבותיו, בית חב“ד נתחדש מושג זה. לא בנר”ן (נפש, רוח, נשמה) נגמר האדם. יש עוד נקודה בשפריר חביונה של נשמת האדם בישראל. יש עוד יחידה־חיה. לגילויי הזוהר של זו יש לחתור.

חתירה זו היא היא הרקע באריג יצירותיו.

היו לו לשניאורסון חיפושי־אמת כנים של גבוריו הצמאים לאור, לפדות, בחיים – עוד יותר מאשר בספרות – היו לו הרבה שעות של השראה בהן הגיע לידי גילוי של ה“יחידה־חיה”.

עוד שנים רבות – ובעתיד עוד יותר מאשר בעבר ינועו למעינות הטוהר שלו, המפכים ומקרים את מימיהם ממקור ברוך.

(1958)

---

במחיצתו של ביאליק

מאת

יהודה ליב יונתן

(פגישות, שיחות, ואמרות)

איש דברים

לא רק ביתו היה פתוח לרבים, אף מחשבותיו, הגיון לבו, חילק עם שונים וזרים, באומר ודברים.

עתים ראוהו והוא מתהלך לצידו של אדם, צועד בכבדות, שולח את מקלו החום־כהה, המסוקס, לפניו, כאילו שומה עליו לשלות מוקשים, ולהבטיח את הדרך.

דרכו גם להשאיר את בן־הלווי לפניו, והוא מתעכב מאחור על־פי־רוב מתוך עינים עצמות למחצה, וממשיך, כלעצמו, בשיחו. ידעו, הוא יושב על מילאת של חוויות וזעזועים, לב ומוח. כמתוך מבוע מחלחל ומפכה בו פנימה, וזה גם, שלא ברצון מתפרץ החוצה, מתפזר ואובד, באין מאסף.

היה לו כורח נפשי להשיח מעל לבו, אם משום שמתיחות נפשית הדריכה ללא הפוגה את מנוחתו. משהו העיק ולחץ, או, כאמור, משום שזה עבר על הגדות, גלש מעל אש־התמיד שלו על הכיריים. כך ראו אותו מקורביו במשך שנים, באודיסה, בסביבות “יבנה” ו“מוריה”, וכך ידעו והכירו אותו, אנשי העיר על הרקע התל־אביבי.

הוא הולך ומשוחח בשטף. מגולל פקעת לעיניך, והאיש, בן־הלווי הארעי, הצועד לתומו, לצידו, משמש לו כשתי זרועות המחזיקות בגליל הצמר.

הנה נפלטה מפיו אימרה, ומשהו החל להתדרדר, כאגוזים מתוך ערימה. בלהט, בשפע של ציור, בתנועות שונות, עולים דברי משל, בדיחה, סיפור קצר, ואימרות חז"ל.

כך זה נמשך עד שמזדמן לו בדרכו אדם קרוב לו, אחד מידידיו, ד“ר גליקסון, דרויאנוב או המשורר קרני, והוא משאיר את ה”גרור", עוזב אותו לנפשו, לעתים גם ללא הפטרת שלום, מתוך היסח־הדעת, והוא נכנס בשיחה עם הידיד.

“מי הוא זה האיש שהלך אתי?” הוא שואל אצל ידידו. דומה, מתוך נימה של חרטה שהספיק להשמיע באזני הזר דברים, שהוא כאילו, חס עליהם. הוא רוצה, איפוא, לדעת למי נתן מפיתו ויינו?

“הוא לא מוכר לי” עונה הנשאל – “אף אני לא מכיר אותו נו… מילא, טוב – הוא כבר הלך?…”

בשנים האחרונות והוא כבר ידוע־חולי, סובל כאבים ומטופל ברופאים – מתגורר ברמת־גן, בא לתל־אביב והוא צמא־אנשים. לכאורה ברח מהם ומהמונם, מהם ומטרדותיהם, אבל הוא נמשך אליהם, שמח לפגישה, נופל, לעתים, בזרועות אדם בלתי מוכר לו. לאחד שכזה שח על מחלתו מתוך דאגה על ביטול תורה הכרוך בזה וסיים “יודעים רחוב ביאליק, בית ביאליק וגם בקצת שירי ביאליק, אבל לא יודעים שיש גם ברנש אחד כזה החש כאבים ויושב ב”געהאקטע־צרות".

דאגה לסופרים

היתה הפרזה בהגדרה זו של שניאור, שכינה אותו, כידוע, בשם “שר־המסכים” כאילו בקלות־יד היה מחלק, על ימין ועל שמאל, כתרים לסופרים ומשוררים, צעירים, מתהוללים. אלה נשארו ברובם קרחים, ורק הכרבולת שהוא הדביק להם, במכתבי המלצה והסכמה, נשארה להם כפאר ברבים.

רושם השורות היה מבאי־ביתו במשך שנים בסוף שנות המלחמה העולמית ושנות המהפכה, עד לצאתו את אודיסה, וכן בשנות שבתו בתל־אביב, והיה עד לכמה וכמה פגישות בינו לבין משוררים מתחילים.

היו מקרים והוא היה פוגש את אלה בצוננים של מי־קרח. בעיקר היה מתיחס בחשד לאלה שהתקשטו מיד בקישוטי־שירה; חלוקא דמשורר, שכמיה על הכתפים, עניבה גדולה שחורה קשורה ברוחב, ובלורית פרועה שלא העלה הספר הכורת עליה מזה שנה (על שכזה המליצו “לא יאמן כי יסופר…”)

בעלי גינונים חיצוניים אלה הרגיזו רוחו והיה עוקץ בהם בעדינות.

לאחד מאלה שנכנס בצעדים בטוחים, מעוטר בכל העיטורים הוא אמר: “בחייטות ישנם כמה דברים שחייטים יודעים אותם – הם כאילו דברים השייכים למקצוע: לסחוב לכיס את ה”יתור" של הסחורה, לשתות יי“ש ו… גזירה ותפירה. טוב, כשמתחילים מידיעת המקצוע, השנים האחרים באים במשך הזמן מעצמם”. את הנמשל לא הסביר למשורר.

אחרת התנהג עם הענוותנים מבין המתחילים, שנהרו ובאו מן העיירות הקרובות אליו. אלה עברו את סף ביתו בחרדה, מחווירים ומסמיקים, והידים תלויות להם כמיותרות. את אלה היה מדובב בשיחה נאה בסבר־פנים. נאחז תמיד בנושא קרוב להם, עיירת המוצא, חן המקום ויושביו ואינו נרגע עד היווכחו שהצעיר התאושש, החל לקבל צבע בפנים ואז היה אומר… נו… הלא יש בכיסך “מהני מילי מעלייתא” הוציאם ונדע אותם – וכאן באה הערה: מוכרחים לעבוד, לעמול כחוטב עצים כי מחוץ לאותו הניצוץ שהוא כצימוק החבוי עמוק בתוך ה“פיינקיכען” יש גם ללמוד איך לעשות את המלאכה.

חיבה יתרה נודעת ממנו בתקופה ידועה, תקופת אודיסה, בימים רעים ומרים, לבני המכורה שלו, יוצאי־ווהלין. אם נזדמן לו כזה זכה למאור פנים.

וכך מציין את זה פיכמן: “כל פעם שעלה בזכרו נוף מכורותיו “עפר שרשו” ו”ראש מראה עיניו“, רון התרונן בו דמו, וכל אשר בו נמשך אל אדמה זו, אשר על דשאה הירוק דרכו רגליו”.

והימים הם ימי מלחמה, וגם סופרים נקראים לגיוס. הוא נרתם במסירות של אבא לטיפול ועשייה לשחרורם. נודע לו כי הרב ורטהים בבנדרי יש לו השפעה על שלטונות הגיוס. על ה“פריסוסטווע” בעירו והנה הוא הגיע לשם כך, מאודיסה ובידו רשימה של סופרים: ד"ר ישראל רובין–רבקאי, נתן גרינבלאט–גורן, מיכילסון ואליעזר שטיינמן. הוא בילה יומיים בבנדרי – הרב הלך עם הרשימה לרופא הצבאי הראשי, וחזר בהבטחה שכשיבואו ויתיצבו, ישוחררו. שמור היה אצלנו מכתב־תודה להרב, לאחרי שחרורם של אלה. את כל אחד מהסופרים המשוחררים הגדיר בהגדרה משלו. על האחרון א. ש. כתב “לא רק אותו גאלת, אדוני הרב, כי גם אותנו גאלת אתו”.

מאמרותיו

נשארו רשומים עלי נייר מתוך נאמנות יתרה לתוכנו וחרותים בזכרון, אמרי הברקות שלו, שרושם השורות היה עד שמיעה להן, בהזדמנויות שונות.

"כח היצירה של העם מתגלה לא רק במעשי בראשית. העם בולע, מעכל ערכי נוסח והווי, אפני דיבור, שולחן־ערוך של אוכל ולבוש משל אחרים, משל השכנים, וטובע להם דמות ותבנית, מייחד להם טעם וריח משלו.

כך עשינו עם הניגון “הוואלעכיל” שהתלבש ב“כבקרת רועה עדרו”. הוא גלגול מהודר ומתוקן של הוואלאך הרומני־בסרבי, וכן ניגוני חסידי אוקריינה, והם שלנו.

וכי החמיצה של ה“מלוה־מלוה” היא אותו “הבארשט” הגויי, הרוסי, של יום הראשון? קלקלנו אותו שלא יערב יותר לגרונו של “הגוי” והוא בתבלינים שלנו במתוק־חמוץ, הפך להיות מאכל יהודי, כולו שלנו.

וכי המגפים של החסיד הגורי הם ה“שטיוועל” של הקאצאפ המוסקבאי או הקוזאק מהדון? הוספנו בהם קמטים, קיצצנו משהו, הכנסנו אחרת את שולי המכנסים ועל זה נאמר “מה יפו פעמיך בנעלים” וכן הצילינדר שבחור שלו תקוע ראשו של חזן גוץ או גבאי בווייטשיפל, הוא אינו יותר אותו הצילינדר של הבריטי בפארלאמנט האנגלי. קנינו את זה במשיכה בטביעת “לשם ייחוד” והם שלנו".

“ברק שנרדם… היו עננים, גשמים ורעמים ואלה פסקו.. השמים התבהרו ופתאום נזכר ברק שנרדם הופיע והבריק… הוא בא במאוחר אבל עשה את שליחותו”.

“כך בהפתעה מדהימה כזו הרגיש את עצמו בוודאי אותו האדם הקדמון באותו הרגע כשקפץ ויצא מכליו ומעורו של הקוף, ועמד על רגליו כאדם, אם היה בכלל דבר כזה”.

"עייפה נפשי לפגישות ומסיבות, אותה עוגה גדולה שבמרכז השולחן, הקלועה פתילי שוקולדה, ציצים ופרחים של קרם וקצף־ביצים, מלווה אותי בסיוט בלהות כל ימי ולילותי בנסיעה ארורה זו. כשאני עוצם את עיני העייפות הנני רואה לפני בחלומי את העוגה הזאת. הפתילים נשזרים יחד כחבל וחונקים אותי, עוגה זו היא כאותו “צליל־לחם שעורים המתהפך במחנה מדין”.

“התרפקות זו על מלים לשם מה? מה סממנים ולווית־חן הם מוסיפים ליצירה? הרי אלה ניתנו ליוצר רק לשם הצלה, פיקוח נפשה של היצירה… ממש כשם שאסור להשתהות הרבה על גוש קרח אחד כזה הצף שם (הדברים נאמרו ע"י ביאליק בטיול אתו על חוף הניימן בקובנה עם הפשרת הקרח) אלא צריך לקפוץ מיד אל גוש שני, כדי להגיע למטרה הנכספת, אם לאו יורדים תהומה”.

עם שתיקה רווית עצב ועגמה של שבת בין השמשות בקובנה הציץ בחלון ואמר… “הנה עכשיו מכריזים שם למעלה “ישובו רשעים לשאולה” מכאן הלא הטעם, שבווהלין שלנו ממשיכים בבתי־כנסיות במוצאי־שבת באמירת “ולא… ישחית…” עוד רגע מחוץ לכבשן הלוהט… אוי… רבש”ע!"

(תשי"ט)

---

וולוז'ין ותורתה באיגרות ביאליק

מאת

יהודה ליב יונתן

עם שבעט בוולוז’ין – באביב השמונה־עשר בחייו – ארז את כל חפציו הדלים, ויצא את העיר בחוסר־כל – הלך תמיד מצויד וטעון אוצרות נפשיים משם. משא לעייפה. לא רק צלו של “האחד העומד כמסמר תקוע, וכבודד נזיר־רעים”, ארח לו בטלטולו בעגלה לברדיצ’ב. ליוותה אותו משנת וולוז’ין ותורתה, ההלכה והאגדה, הוויות דאביי ורבא, דמויות קוסמות וקורנות. יותר משני מלאכים טובים ציוותה לו וולוז’ין לדרכו.

יצא – וחזר

במכתבו, הראשון באיגרות, שהתאריך המסומן עליה הוא “נכתבה ונשלמה פה וולוז’ין, שבעה ימים לחודש אלול, תר”ן", הוא כותב: "פה מצאתי הפתרון האחרון. בבואי פה, ראיתי כי נתעיתי ותעיתי, נוכחתי לדעת, “כי אספתי רוח בכנפי” "חיים־נחמן חדש הנני, ברכו בקול “ברוך משנה הבריות” וכו' וכו' .

לימים, חצי יובל שנים לאחרי וולוז’ין, והוא בשיא פרסומו וגדלו, עתיד ביאליק לעמוד בועידה הראשונה של “תרבות”, במוסקבה, והשנה היא שנת תרע“ז, חודש אייר. והוא ישיר שיר היחיד ושיר הכבוד, בשני נאומים על “אומה ולשון” – ל”חדר" ול“ישיבה”, “ביה”ס היסודי והאוניברסיטה" של קודמינו.

במובן הדתי והמוסרי – אמר – עלו הישיבות על כל יתר בתי־הספר של “הגויים”. ישיבת וולוז’ין שימשה מקלט, מעין “ואפרוג’ה” שלנו, שהתלקטה ממבחר בחורינו לשם ה“קאזאצסטווה” הצעירה, השואפת לחרות רוחנית “מיום שהושיט החזיר את טלפיו למחננו, נתחלל הקודש, ונכנסה הטומאה”. לפיכך הוא דורש לימוד התלמוד בכל בתי הספר המודרניים (ביאליק שבע“פ ספר ראשון “החדר והתלמוד” עי”ש).

ניתן להגיד שרובי וטובי החמרים והכלים, לבנין מפואר זה, ששמו “ספר האגדה”, כושר ההבחנה ויכולת הצלילה לנבכי המקורות הראשונים ופירושיהם בכדי לפרש מסכת “זרעים” (עם ה“מבוא” הזה!) כל אלה היו אתו באותה חצות, בעגלה שהסיעה אותו מוולוז’ין.

האיגרות בכרך הראשון

מי שרוצה לעמוד על השפעת וולוז’ין, באורח המחשבה, באפני הביטוי, בשפע הפתרונים התלמודיים בהם הוא עוטר ומקשט את מכתביו, עליו לקרוא את הכרך הראשון.

כרך זה המכיל קפ“ג מכתבים הופך תקופה של 15 שנים מחייו, ראשיתו שנת תר”ן, שנה לפני “אל הצפור”, וסופו תמוז, שנת תרע"ז, אז הוא כותב בסיום בחוברת “השלח” האחרונה, את “מגלת האש”.

כרך זה, מהווה חטיבה מיוחדת ומאלפת במכלול המכתבים שלו, שהם במספרם הכולל את"ך ­­– אלף ארבע מאות ועשרים.

וכאן המקום להעיר: יש להתפלא שכ“כ מעט תשומת לב הקדישו “הביאליקולוגים” שלנו, לחקר מכרה יקר־ערך זה, המפענח הרבה צפונות בכבשוני נפשו של המשורר. האמת ניתנה להיאמר – וע”ז מעיר המכנס והמסדר, פ. לחובר – שאמנות זו – כתיבת מכתבים – לא היתה נהירה וקרובה לנפשו.

רבים מגדולי השירה: לרמונטוב ופושקין גיתה ושילר, טולסטוי וויטמן, הצטיינו בזה וכתבו לכתחילה את המכתבים שלהם – לקהל הקוראים.

בשביל אלה היו למעשה שלשה שותפים בכל מכתב: הכותב, המוען – בעל הכתובות, והאחרון הגדיל את חלקו – – הקורא, הקהל האנונימי, אליו, לנעלם גדול זה כיוונו את הדברים – הוא המודל, ה“מדיום”.

הם כבר דאגו, שטיוטות אלה יישמרו במגירותיהם ויגיעו לקורא. במוקדם או במאוחר, בחייהם או אחריהם.

ברבות הימים ייהפך המכתב ויהיה כעין יומן של המשורר. מתך כך לטשו והבריקו, עיקמו לא פעם את הענין הקרוב, ההערכה הנכונה לנדון, משום היריה בטווח הרחוק, הצד הפומבי שבדבר. דאגו ל“פוזה” פוטוגנית בפני המצלמה.

לא כן היתה נפשו של ביאליק בכתיבה מסוג זה. יותר מדי העריך “חוטב עצים” זה, את ה“עשייה” של השירה, את הייחוד של ההשראה שבה, בכדי להרחיב את גבולה ולספר לה ולחלקה עוד משהו.

לפני עיניו ועטו היה רק בעל הכתובת, הענין הנידון. המכתבים שלו הם, איפוא, ללא כל סייג ורסן, ללא ליטוש ועיבוד, יבשים הם, נוקשים ברובם. מכתבים מעשיים, עסקיים, הפכים שלהם קטנים זעירים, הענין הוא אישי בהחלט.

אלא, מכיון שביאליק נשאר ביאליק, גם לכשלא ירצה, הרי פתאום, כאילו מבלי משים “גץ יצא מתחת פטיש הלב” והבריק – ויהי אור".

פתגמים וביטויים תלמודיים

מכתביו מאותה תקופה ראשונה, תקופת וולוז’ין, והשנים הראשונות הקרובות לה, שופעים פתגמי חז“ל ב”גילוי – וכיסוי" שבנוסח. לא רק, שקשריו ליהדות של מסורת, ואוירה דתית, הם בתקופה זו חזקים והדוקים יותר. כל ישותו, דומה, היא במלכות וולוז’ין. הוא מוזמן לאודיסה ואינו רוצה לעזוב את תלמידיו מתוך חרדה לא לעשות מלאכת ה' רמיה “תלמידי אם לא אעזבם יהיו ליהודים”. יחס חם כזה משתקף בכמה וכמה מכתבים שלו, הם אחד מקרא ושנים תלמוד בביטויי מדרש, פתגמי חז“ל, לעתים ככתבם ולשונם, ארמית, מבלי שטרח לתרגמם. כי הרי זה ידוע לכל בר־בי־רב. מקשין “העולם”! הוא כותב לרבניצקי “בבית ט' משירי המשלתי את כנסת־ישראל לנזיר נודד, נושא צלוחית של פליטון, והמשל הוא משל־מדרשי, בפרשת “לך לך” וכן הוא במדרש שה”ש” במקום – כתובתי, הוא כותב “שמי וחניכתי”; ח. נ. ב. אם הוא נכשל ונתן משהו משלו, לאכסניה ספרותית בלתי רצויה, הוא כותב “אוי לי, נתתי מפתי לעם הארץ” “הוי, הוי פרידמן – הוא כותב בשנת תרנ”ב – מה טוב ומה כבד להיות פואט, המשורר האמיתי אין לפניו יגיעה וטורח. הוא בורא עולמות ומחריבם באותיות קלילות, שאין בהם ממשות, וכולן הניין ליה“. (על פי המאמר של ר' אבהו בב“ר וקה”ר “מלמד שהיה בורא עולמות” וכו'). אם הוא פוסל משהו, הוא מסיים “גברא גברא וטעמיה”. אם הוא פסל וחזר בו נקרא זה אצלו “החזרתי את גרושתי”. אם יש לו למה שהוא נימוק קל, “בדל־נימוק זהו, נ”ט בר נ”ט (נותן־טעם בנו של נותן־טעם) שירי פב"פ “ורצעו את אזנינו במרצע” “רעתה שירתנו עד שנסתאבה”. הוא מחיש את הופעת “הפרדס” וכותב לרבניצקי “אינך יודע עד כמה “רעבי־טובך צמאי־ישעך” מתגעגעים ליום טוב זה”. כשהוא מבקש שכר סופרים, לאחר שפסק המן משולחן חותנו, ר' שבח אברבוך, הוא כותב “מני פסק, ידידי פרוק, ידידי שזיב”. הוא מצטדק וכותב “חטאתי לך, ידידי לכשיבנה בית־המקדש… אביא חטאת שמנה” וכו' וכו'.

צדקה עשתה ההשגחה עם המשורר שהביאה אותו בצד תורת וולוז’ין. שם נתגלה לו לא רק “המעין ממנו שאבו אבותינו המומתים עוז ותעצומות נפש”. שם התודע לא רק עם ארון הספרים “עתיקי גוילים” במקום שם “גחלת על האח, עוד לחשה אחרונה”. שם הוא זכה למאור שבתורה לשיר בעתיד שירת העם לדור, לדורות ־ ולהיות משוררה של השבת, ונושא שובלה.

(1957)

---

"אדמורי פולין" ויהדות פולין

מאת

יהודה ליב יונתן

הופיע הכרך השמיני, בסידרת “באר־החסידות” של א. שטיינמן, והוא מוקדש לאדמו“רי פולין. עשרים וחמשה אישים של אדמו”רים, יחידי סגולה, “שמלכו” בכיפת חייה של יהדות פולין, במשך שבעה־שמונה דורות, כתובים בספר. הם ותורתם ומשנתם, שיחתם והתנהגותם, על רקמת האגדות וסיפורי החסידים מסביבם.

צמיחה חדשה זו, שראשיתה “החוזה מלובלין” חופפת את הדור הרביעי של החסידות הבעש“טית, – האוקריינית. שהרי, החוזה מלובלין היה תלמידו של ר' אלימלך מליזנסק, שהיה תלמידו של “המגיד” ממזריטש, ממלא מקומו של הבעש”ט. תקופה זו, שהוגדרה כ“תור הזהב”, שנקרעה ונתפזרה, באין מאסף ומאחה. חסידות זו, לא כסופה המר, ראשיתה. שיחקה לה השעה לחסידות פולין, שעם הנץ זהרה, לא ידעה רדיפות שנאה של “מתנגדים”, כאחותה הבכירה ממנה, חסידות אוקריינה. ניתן לה לעצב דמותה, ללא כפייה מבחוץ, ללכד את שורותיה ברוחה וצלמה היא.

כבספרי החסידות הקודמים, נאמן שטיינמן גם בכרך זה, לשיטתו – בניגוד לקודמיו – ר' אהרן מרקוס, הורודצקי ובובר, – לא להיות בבחינת “חוזר” חסידי – כי אם ליצוק מטבעות בכור ההיתוך שלו, מתוך נאמנות לתבנית ולדפוס.

לכל דמות הוא מקדים “מבוא” קצר, בציון הקו המיוחד במשנתה ותכונתה של האישיות הנידונה.

דברי־פתיחה אלה, הם מעשי־אומנות, לא רק מבחינה לשונית. הם מצטיינים בכושר ראייה עמוקה, ביכולת הישג ותפיסה; יצויין במיוחד, שכל אותן החזרות הציוריות, הישנות הרעיון בהברקות־לשון, שהם בייחודו של “פינומן” זה בספרותנו (“מדרש־פליאה” “פרקי דר' אליעזר”…) אינן בשימוש בספרי החסידות שלו, בכלל, ובכרך הנידון של “אדמו”רי־פולין", בפרט.

ניכר בין השיטין, שלא בלא מאמץ, כפה שטיינמן על עצמו את מרות הצמצום, מתוך נאמנות לקוי ההגדרה. כל תיאור יוצא בבלם, והוא פרי ההתבוננות באפיו וייחודו של הצדיק, כפי שאלה משתקפים באמרות שלו, בסיפורי תלמידיו, ובני־דורו, הוא מתהלך בפרדס זה ברגש של “דחילו ורחימו”. הוא אינו בן חורין כאן. הוא דן “דיני נפשות”, מעלה עלילות של גבורים “גבורי־כח עושי דברו”, דמויות שהיו ופעלו, סערו והסעירו את ההיסטוריה הישראלית כמאתים שנה. אין שני אדמו"רים מתנבאים במחנה שלהם בסגנון אחד:

“החוזה” הוא יסוד המלכות – “בריאה חדשה בחסידות”, הרב מאפטא, ערום ביראת־שמים, ופקח בהויות העולם, מתחפר בעבר מפני פחד ההווה ודאגות “המחר”. “היהודי הקדוש” – דרכו כיבוש בסערה, פשיסכה, תקיפת־דעת היא, ובמידת האמת – עד לידי מיצוי גמור, וכו' וכו'.

ודאי, לא כל “היהודים הטובים”, שביל אחד להם בנתיבות החכמה שהם ל"ב במספרם. למה ומדוע? "הנה – מסביר שטיינמן – גם שנים עשר שבטי ישראל, מצור אחד חוצבו, והאחד הוא “אריה” והשני “נחש”, והשלישי הוא “חמור־גרם”. כולם בני אב אחד הם ולא קרבו זה אל זה.

ודאי, שמחובתו של הסופר היה להגדיר, מה בין חסידות נוסח הבעש“ט ובין נוסח פולין. הרי חסידות ווהלין שלטה כבר כחצי יובל שנים באוקריינה. בעלות שמשה של חסידות פולין, עם הופעתו של ר' יעקב־יצחק – “החוזה” מלובלין. מה בא זו לחדש? מה הוציאה היא מבתי־הגנזים שלה במידות, במוסר, בתורה או דרך־ארץ, שלא היו באוצרו הטוב של בעש”ט ותלמידיו, שחילקו ביניהם יהדות אוקריינה, איש על מחנהו ודגלו, ומנו כבר רבבות חסידים ומעריצים?

מסתבר, שגם למעמיק, ומפליא לעשות בחסידות, כשטיינמן, לא ניתן תיחום תחומים אלה בקלות־יד. היסודות של תורה ותפילה תשובה ומעשים טובים, לא נתחדשו בבית מדרשה של חסידות זו. אף האבן־הראשה של החסידות “אהבת־ישראל”, היתה כבר כיסוד מוסד בחסידות ווהלין, אם היה לה הרב ר' יהושע־השיל מאפטא, זה שציווה לחרות על מצבתו רק תואר זה “אוהב ישראל”, הרי היה לה רב. והרי פעל ועשה, התווכח ואף קרא לדין־תורה את הקב“ה, כביכול, סניגורם של ישראל, רבי לוי־יצחק מברדיצ’ב, מה נשאר, איפוא במידה זו לבאים אחריהם? שטינמן מציין קו אחד כללי כיסוד בשוני בין שתים אלה והוא, תורת הבעש”ט היתה ונשארה “כפרית קרתנית”. הכוונה היא, כנראה, גם שהיא היתה תנועה בשטח עליון דק. זו, עם כל העממיות שהיתה בה, לא הרסה בכל זאת את החיץ בין הרבי לבין חסידיו, מקורביו.

אחרת היתה רוחה של חסידות פולין. כוחה וגבורתה היו בהמונים, שנסחפו בנחשולה, ודבקו בה. אוכלוסי־ישראל, גם אלה של הערים והכרכים “בפולין החסודה, היעודה לתורה ותעודה” התמזגו עם הרבי, והיו לחלק מישותו. חסידי “החוזה” מלובלין הפכו והיו כאילו לחוזים. ואלה של “היהודי הקדוש” (אגב “היוד הקדוש” אינו בדיוק “היהודי הקדוש”, כמו ש“סערדצע” אינו “ליבא”…) הפכו והיו ליהודים־קדושים. בהם ובצו שלהם “מלכים ימלוכו”. הזקנים והחשובים שבחסידים היו באים ל“ינוקא” בשושלת, ואמרו לו “אתה, זרע ברך” נמשחת שמן קודש, חבוש את השטריימל וברך את עמך את ישראל“. ה”צעטיל" ו“הפדיון” הראשון הגישו הם. את האור הגנוז בחביוני נפשו של הרבי גילו הם. בהנחה כללית זו נאחז שטיינמן, הצולל כאמודאי מנוסה, ומעלה מנבכי הנפשות הפועלות, נקודות וקוים להוכיח, שחסידות פולין מהווה חטיבה מיוחדת לעצמה. “יש להבדיל – הוא אומר – בין חסידות אוקריינה משורש ברסלב וצרנוביל – לבין קוצק, למשל”.

דוגמא זו לשימוש בניגוד, במקביל, בדמותו של הרבי מקוצק, היא באמת בולטת וחותכת. כיון שהקוצקי מהווה ניגוד לא רק לחסידות פולין שלו. הוא מתקומם ומורד גם נגד עצמו – הוא המתנגד החריף ביותר של קוצק.

מה נשאר לשטיינמן להצביע בתורתם של האדמו“רים האחרים? אף שם הוא דולה ומעלה קו, שוני והבדלי נוסח, ואורח־חיים של אדמו”רי פולין. אמרת “אהבת ישראל”, והוא ספיר ויהלום בכתרו של ר' דוד מללוב, – מה מקום הניחו לו קודמיו? רבות והנצורות ניתן לו לחדש בדרך “העבודה” שלו, שכן “לא הרי אהבה, כהרי אהבה”. יש אהבה התלויה בשכל או בלב טוב, ברגש הסלחנות או בלהיטות אחרי המצוה, יש אהבה שהיא כור המצרף – כבשן, ויש אהבה שהיא כזר־שושנים, וכו' וכו'".

דומה, שאף הגדרה נכונה זו, שצפה לו לשטיינמן בחתירה שלו, לקראת גילוי הבדלים ביסודות משנתם של אלה ואלה, הולמת רק שנים שלשה יחידים, מיוחדים בחסידות זו, כהיהודי הקדוש ותלמידו הקוצקי.

אלה ה“רביים” ה“רביליך” המרדנים שבחבורה, מהוים באמת חטיבה מיוחדת, אבל לא קל לגלות את זה אצל הרוב של אדמו"רי פולין.

כדאי לעמוד פה עוד על תפיסה יסודית אחת בתורת הבעש"ט, עליה מרמז א. שטיינמן והיא – “ההליכה בהדרגה”. החסידות הווהלינית אינה מודה בקפיצות הדרך, בעניבות־חנק. לא מתוך הסערה נגלה אלקים לאדם בישראל, הבא ליטהר. “עבירה”, יותר מאשר יש בה מרוח שטות, חולי ומחלה בה, ליקוי כמעט פיזי ואורגני. והרפואה היא בהפגת חום־הקדחת. דרושים סמים מרגיעים… לאט לאט! בשובה ונחת!

---

העם ממשל משלים (ד"ר ש. איינהורן)

מאת

יהודה ליב יונתן

חכם ופיקח הוא העם שלנו. מלא עבר כרימון. אם משהו קורה לו, כיחיד וכציבור – והרבה קורה לו, כידוע – הוא אינו מאבד עשתונותיו. הוא דואג, מתבונן, מתפלל, ומוציא ברגע המכאיב ביותר, רגע השיא, את “הנשק הסודי” שלו: הפיקחות השנונה, הליגלוג המבטל, ההומור, והוא מתפרק, הרגע חמק – “עברנו”. כל העם, הוא בבחינת המגיד מדובנו. לאו דוקא “משל למלך שהיתה לו בת יחידה, כלילת יופי”, או “משל לסוחר גדול, שנוסע על “ירידים”, לעיר תשואות, קריה הומיה, לייפציג”, כי אם משל מרוכז במשפט אחד, גלולה “ויטמינית” והוא על־פי־רוב בשפת־אם, ביידיש, והוא קצר, חד וחלק, כחרב מרוטה – אמר משהו, צחק ונרגע. הצליף את מכהו, הילקה את הרצועה, והרביץ גם לעצמו. מגיע לו! כלפי מה נאמרו דברים אלה? כלפי סופר וספרו.

הופיע ספרו של הד“ר ש. איינהורן, בהוצאת “דביר”, “משלי־עם ביידיש”. ד”ר שמעון איינהורן בעצמו הוא מעין “משל”.

משל ליהודי, שנולד בלודז למשפחת רבנים ולומדים, קיבל חינוך דתי תורני, למד אצל סבו ממשפחת טריווש הידועה, והתעקש גם להיות “דוקטור”, רופא טוב. והוא למד וגמר והשתלם, וקבע יום יום עתים לתורה, בניגון ה“ישיבה”, הציץ ולא פרש, לא זנח אורח חייו, ולא נטש את המחנה. התהלך וישב בין “עמך” עם פנקס ביד, ורשם “מפי העם”, דברי חכמה ומשל, חידוד ובדיחה, ברהבה ודייקנות.

בימי המלחמה לבש מדים כרופא צבאי והיה בחזית. בימי קרנסקי הלך להציל את ה“ריבולוציה” מאיבוד־לדעת, והתנדב ל“באטאליון־המות”, עבר עם הפלוגה שלו מקומות מסוכנים, הציל יהודים מפרעות בעיירותיהם, התאחז ברוסיה, הגיע לא“י, התערה מהר בחיי הארץ, התגייס ל”הגנה" והיה ידוע בשם “אסיא”, ופנקסו בכל התחנות בידו. והוא אוהב, מאוהב בעם, ובכל מה שחתום בחותם אמת של “פיפיות עמך בית־ישראל”, והוא כולו פולקלור, וכל זה ביחד הוא ד"ר איינהורן.

מחוץ לאהבה לעם, היה בכלל מחונן בדברים מסוג זה. בעל אוזן כרויה, וחוש־שמע אבסולוטי. למשל: הנה מתיצב לפניו יהודי ואומר לו את שם משפחתו “טאסמא”, טאסמא? חוזר ד“ר איינהורן. שם תרגום של “סרט” ברוסית ליהודי מליטא? זה טעון בדיקה. ודאי, לא זזו שני היהודים, השואל והנשאל, מן המקום, עד שהשם פוענח בדיוק. זהו “תא־שמע” התלמודי. מכיון שהמחוז של היהודי הוא “סיני, שין שמאלית, “סיר־הסירים” זה הפך ל”טאסמא”.

ד“ר איינהורן בחר להיות רופא עממי המוני. הוא מקבל ויועץ ב”בית הבריאות“, הוא ב”קופת חולים“, ב”הסתדרות הרופאים" כדי להיות יותר קרוב, במגע הדוק, עם המונים. היה לו כשרון לישראל.

זהו הסופר וספרו.

נאמן עלינו הד"ר איינהורן, “שכל המשלים המובאים כאן, כולם שמעתים בדיבור החי, במדינת רייסין (“רוסיה הלבנה”) ודווקא המשלים, הם מסוג ספרות עממית, שאינו קובע לו תחומים טריטוריאליים”.

חלק מן המשלים פירסם ביאליק ז“ל ב”רשומות" וכעת נאספו ונערכו ביד אמונים, ע“י ד”ר יום־טוב לוינסקי, ובצורה מקורית מאוד. המשל הוא ביידיש, כאמירתו, והוא מוקף תרגום נאה בעברית ולצדו השוואה והקבלה, “כדאמרי־אינשי” ו“נוסח אחר”, והקדמה נאה בראשית דבר מתוקן.

דאמרי אינשי

באמת! הגיעה השעה לכינוסם של דברים מן ההוויי ואורח־החיים שהיו בייחודם של יהודי מזרח־אירופה, “הוויי, שלעגמת נפשנו דעך ללא־עת, ונגדע טרם זמנו”. הלא רבבות מבני הנוער שלנו, אינם מבינים כבר גם היום, משל ומליצה. בדיחה ואימרה טיפוסית, יהודית, מקורית, מאותו סוג המוגדר ש“יהודי כבר שמע, וגוי אינו מבין”. נציל מה שניתן להציל, ונביא אותם בכלי נאה עם “יד”, מתאימה לכף־ידם של בנינו ונכדינו, כי “משלים אלה מהווים “פנינה” יקרה בספרות העם, משוקעים בהם חכמת־ישראל שבע”פ, פיקחות ותמימות, הגיון ושחוק מלים – רוח העם".

“צרות” בפי קדמונינו

בעשרות אמרות במקורות הראשונים, חרותה הערכתם של חז“ל למין זה ששמו “צרות”. זהו החומר הממרק ומזכך, מעלה את רוח האדם, מזכה אותו לשלימות בעוה”ז, ומכשירו לחיי־עוה"ב. סתם “והנה טוב”, זוהי מידה טובה, הנמדדת לאדם, “טוב מאד” זוהי מידת יסורין. "הצרות הן תבלין החיים, כמלח למאכל, בשניהם נאמר “ברית”.

נכון הוא, שצריך לקבל אותם בשכל, בלב נבון “הסתכל בחדרי לבך” – אומרים חז“ל – “על מה ולמה הבאתי לך יסורין, ולא תהא קורא תגר אחרי מידת הדין.” הבטוי המקובל בדברי חז”ל הוא “חביבים יסורים”, “יסורים של אהבה”. כשדוד המלך, שנתנסה רבות באלה, שואל מהקב“ה “תודיעני אורח־חיים”, אומר לו הקב”ה, “אם חיים אתה מבקש, צפה ליסורין”. כך ש“אין לך אדם בעולם שאין לו יסורין”. על זה הלא נאמר “אשרי הגבר אשר תיסרנו י־ה”.

אגב, היסורים אינם מחוייבים להיות עונשין בגוף ובנפש, חלילה. אלה “מפריעים”, מעכירים את הדעת, על אלה אמרו “לא הם ולא שכרם”. יסורים, הכל במשמע. בעיקר דברים קטנים, לכאורה, אפילו מלבוש צר הלוחץ, אפילו כש“החלוק נמצא הפוך בבית המרחץ”. אגב אורחא, זה האחרון הרגשנו, דומה, כולנו בילדותנו. בית המרחץ, הרצפה קרה, הרוח חודרת דרך החלונות, ורועדים מקור. מלמעלה מהתקרה נוטפות טיפות, אגלי־מים־רותחים, והם דוקרים כמחטים. אתה חוטף את הכתונת, ממהר להכנס לתוכה, והנה נכנסת, והכפתור הוא בפנים – היא הפוכה. אף אלה הם יסורים ממרקים.

מובן מאליו, שכל אחד זכאי להוסיף משלו במה הוא מתענה ומתיסר במשך היום; בידידות, בדיבור, בקריאה ושמיעה, ודאי יש באלה לעתים, עינוי מספיק שיהיו לנו “למחילת עוון ולכפרת פשע”.

“צרות” בפי משלי עם

לוא היה רושם הטורים מקבל על עצמו “עבודה” לתואר “דוקטור לפולקלור”, היה מתישב ואוסף על־יד הרבה מדברי־העם על נושא זה. נושא שכל כך קרוב ללבו של העם קרוב קרבת משפחה אתו, “שני בשני”, במשך כל שנות קיומו עלי אדמות, אז היה מוצא, בלי ספק, באמרות אלה בבואת הדורות, יחס חז"ל והערכתם הם את הנושא הזה. ודאי, העם עיכל וביטא את זה בניב שלו, במשל ואומר, בדיחה ומליצה קלה.

נביא משלים בודדים מן הספר הנ"ל, ונרמוז על ההשוואה המתבקשת כמעצמה.

ראשית וקודם כל “ביטול” הענין! “צרות” אוהבות, כשמתנכרים אליהן, ולא מכריזים ומתגרדים בפרהסיה. יש לבטל אותן. נכון, זהו נסיון לאדם, מבחן וכור מצרף. יש להלין אותן – להשלים. “צרה שלנו, הריהי חצי צרה”. לפיכך, העם אומר “צרה צריכה לינת לילה” (אימרה עממית זו ניצל, אגב, “שלום עליכם” באחד הסיפורים שלו, בשינוי נוסח קצת “צרות, כשלנים אותן הן מקבלות בבוקר צורה ופנים אחרות”, וזה, אומר “שלום עליכם”, “ראיתי בעיני אצל “הרבי” שלי, כל היום ובערב, חש ה”רבי" בשיניו, טיפס ממש על הקירות. בבוקר התנפחו לחייו במידה כזאת שקשה היה להכיר אותו…"

יתר על כן “כשאדם יתרגל עם צרה – היא חסרה לו”. ובנוסח אחר: “מי שיש לו צרות מאה שנים, מאריך ימים”. “צרות מתישות אמנם את כחו של האדם, אבל אין אדם חי מנחת, ואין אדם מת מצער”, ו“הלואי ולא יתנסה האדם במה שהוא יכול ומסוגל להתרגל”.

זאת ועוד אחרת שגור בפי העם: “צרה הולכת לפי כתובת”, היא אישית ופרטית בהחלט ואין לברוח ממנה. “מי שנגזרו עליו צרות, רח”ל, הן באות לביתו“, אין מקום להאשמה עצמית, או לאשמת אחרים, של “לו” ו”אילמלא". כזה הוא המזל, זו היא ההשגחה.

יש גם אמרות הרגעה, בפי פשוטי העם, לאדם שהתנסה בכך, במובן של יש גבול ותחום. גם לאלה “אין השחין גדל עד לשמים”. ו“אם רצונך לשכוח את כל הצרות, תנעל זוג נעלים צרות”. לקחנו, כאמור, רק אמרות בודדות המשקפות ברורות, שהעם לדורותיו היה מעורה במקור חיותו, קרקע גידולו, והשקפת עולמו עוצבה לפי סופרים וספרים, מקורות נאמנים עליו, חז“ל. באספקלריה שלהם הביט ויצר לעצמו יחס והערכה ל”ענין" אנושי כללי זה בתוספת נופך מקורי יהודי משלו: “צרות, רח”ל, הן בשביל אדם מישראל גם יסוד מוסד לבטחון ואמונה, וזוהי בתפלה לישועה, והודיה עם ההצלה – אודך ה' כי אנפת בי, תשוב אפך ותנחמני".

---

העולם ללא חן (דוד ברגלסון)

מאת

יהודה ליב יונתן

חן זה לא יופי. זהו משהו העולה בהרבה על מה שמוגדר כ“יופי”. חן הוא נשגב ונעלה ממנו, והוא מסודות הבריאה, שלא תמיד זה ניתן לתפיסה.

ישבנו עם האורח, הסופר מארה"ב, שסיפר לנו על שנה של חיים בביתו ובמחיצתו של דוד ברגלסון. שמענו ממנו דברים שלא ידענו עליהם.

מסתבר, שבשנה שנתיים האחרונות לפני שהוצא להורג, התענה עינויי נפש, נתיסר ביסורי גיהנם ב“גן עדן” זה, אליו הוא הסגיר את גופו ולו מכר את נפשו ואת כשרונו הגדול.

לא מן הנמנע שאת גזר־הדין הרצחני על הסופרים ברגלסון, פרץ מרקיש, הופשטיין, קויטקא והנסתר, חרצו שם שופטי־הצדק על הרהורי עבירה. מחשבות של כפירה ומינות שחשדו בהם. הבולשת שם חשה ומרגישה גם את הרהורי־הלב ומענישים גם על זה.

האורח סיפר על שיחות בלילה, כשברגלסון התהלך כסהרורי, בנדודי־שינה, אם מתוך תחושה של פחד, ואם מתוך יסורי־אדם, שכל עולמו נחרב עליו, ואולי קיננה בלבו גם קנאה נסתרת, בשמעו מפי האורח, על כל חבריו הסופרים בארה"ב, אתם התהלך שנים, שמע על יצירותיהם, יצירות של יוצרים חפשיים בארץ של חירות המחשבה והדיבור. הלא ברגלסון לא רץ בזמנו לחסות בצל “הסוציאליזם המהפכני”. הוא רץ לקראת חזון של יצירה אנושית, חפשית, גדולה, קוסמית. הוודאות הזו השתלטה עליו ללא שיור.

לחבריו הסופרים בברלין, שאמרו, שברלין היא להם לא יותר מתחנת רכבת, הצהיר: “עכשיו הגיעה השעה שכל אחד יקח את הרכבת שלו ויחזור הביתה. שלי יוצאת למוסקבה בשעה 11 ו־40 רגע”. קיבלו אותו עם בואו בכבוד מלכים. תקופה קצרה היה אפוף אושר של יצירה, והוא יצא לעשות נפשות לרעיון של שיבה למולדת. הוא בא לברלין ומשם יצא שוב לארה"ב. ידידיו עשו מאמצים להפיג את הלהט שלו, העמידו לרשותו עתון גדול, הוא דחה את ההצעות וב־1931 חזר לרוסיה, על מנת להשתקע.

מאז “הוא התחיל ללכת על חבל מתוח על פני תהום האבדון, כש”מקל שיווי המשקל" שלו הוא “החיוך העוקצני המר”, בהגדרתו היפה של באטאשנסקי. לא נמסור פה את כל פרטי השיחה. נביא רק מספרו של באטאשנסקי “פשט” תוכן של סיפור קצר השייך לענייננו.

יש לברגלסון סיפור סימבולי והוא בתמציתו:

יהודי־לילה, “א נאכט־ייד” נוסע בלילה ברכבת, והקרונות מלאים צאן־אדם, והוא אינו יכול לישון, ומשתעמם, והוא מציץ לעיני כל האנשים מסביבו, ומחפש משהו בהן.

ממולו יושב בחור, סמוק־לחיים במגפים גדולים, המספר ל“נודניק” זה, את כל האסונות שלו. הוא גם מספר לו שאינו יכול לישון בלילות, ושואל מה לעשות. הוא היה מעיין בספר, אבל אינו יודע.

יהודי זה לוקח ללמד לבחור, סמוק הלחיים, ספר “בראשית”. ברגלסון מתאר בינתים את הסביבה בקרון, איך שכולם נוחרים באפיהם. ישנה נחירה מיושבת, תמימה כזו, ויש נחירה של הפקר האומרת “אני ישן מפני שהעולם הוא תהו ובהו,” וישנה אחת החלטית, נמרצת, האומרת “אל תעירו ואל תעוררו, זה לא יעזור”.

בסביבה נוחרת זו מלמד “הנודניק” את הבחור ספר יצירה זה, וקורא לפניו סיפורים עד שמגיע ל“ונח מצא חן בעיני ד'”. המחבר מתמוגג, א! זה נפלא! נח מצא חן והעולם ניצל ממחייה גמורה, בזכות החן.

ברגלסון התהלך בשנותיו האחרונות בעולם שיש לו אולי בשביל רבים הכל, אבל ברי לו שחן אין לו, ובאין חן אין תיבה להצלה, וגורל העולם שלו נחרץ.

בשיחה זו נתגלה לנו עוד טפח מחייו של אמן יהודי, גדול וטרגי כאחד. ברגלסון הלך לקראת אור תועה ומתעה ואיבד את עולמו לא רק בלי חסד ורחמים, כי אם גם ללא־חן וחנינה.

(1959)

---

דורות לבית־אב אחד

מאת

יהודה ליב יונתן

(עם “מבחר כתבי שמואל קופמן”)

לא פני דור אחד נשקפים אליך מתוך צרור הדפים, ספרו של שמואל קופמן, שהובא לדפוס, במהדורה מורחבת, ע“י אביו ר' יהודה אבן־שמואל, אלא דומה ששלושה דורות, לפחות, של ישרים, תמימי־דרך וטובי־עין־ולב חברו יחד ו”שיתפו פעולה" להנחיל ולהוריש מורשה לנין, לנכד, לבן. דורות קיפלו הגות, שאר רוח, חסד וחן, לעיצוב דמות דיוקנו של הילד, “העלם בהיר־העיניים”, שמואל קופמן שנפל באימוני הכשרה, במסיבות גורל והשגחה עליונה – בהסתר פנים.

סבא הזקן, “ר' פרץ הליטאי”

דמותו לא נמסרה לנו ישרות, היא ב“רקע היסוד”. מתוך צירוף של קווים יחידים בודדים בשנים שלושה דפים בספר “זכרונות” של סבא, ר' שמואל קופמן ז"ל. ספר נפלא זה, שהמשפחה הוציאה לאור לפני כמה שנים, קורע אשנב לנפשו העדינה של הנכד, נושא שמו.

בעל הזכרונות, מעלה בעקיפין דמות אביו ר' פרץ, תוך כדי ספור על ראשית צעדיו הוא, עם שחר ילדותו.

גם מתוך המעט הזה מציץ דיוקן קורן באור צנוע, משל נרות שבת, נרות חלב בפמוטי נחושת מבריקים אור של שבת.

ר' פרץ הוא בעל־בית מכובד, מקבל משכורת כגזבר במשרפות־יי"ש. אבל, כנראה, אין זה מספיק אפילו בעיירה קטנה, ששמה כאשטשיוואטה, בשביל לקיים בית ולגדל חמשה בנים ובת.

האם, עקרת הבית ואם הבנים, צריכה להיות גם אשת חיל. היא עומדת בחנות של מכולת וטבק, עסק “כל בו”. הפרנסה מצוייה וה“שפע” רב, אבל אינו מספיק כדי שכירת עוזר־משרת לחנות, ומוכרחים להוציא את הבן שמואל, שלא גילה אז חיבה יתרה ללמודים, לעזור לאמא בעסק.

הפתרון נמצא, לכאורה, אבל הוא השרה מועקה ועגמת־נפש בבית. ראש דאגתו של האב היא חנוך של תורה לבנים, הוא עוד לא השלים עם העובדה שבן זה יישאר ללא תורה.

השם המבעית את הבית, אבי המשפחה והאם – הוא התואר “עם הארץ”. מפלצת־פחדים זו רובצת לפתח ביתו של ר' פרץ. שמואל נותק מהחדר, הוא הוא המועמד במשפחה ל“עם הארץ”. שלשלת היוחסין של המשפחה מונה חוליות וטבעות עד לרש“י – וממילא עד ל”דוד המלך" ובכל אלה אין ב"ה, עד היום, אף “בעל מלאכה” אחד. אין לר' פרץ כל רצון להיות הראשון המתחיל בזה.

הוא, איפוא, מדבר על לבו של שמואל לחזור ללמוד תורה, מוסר אותו ל“מלמד” הטוב ביותר בעיירה.

ההוא, ה“רבי”, אמנם מהסס בראשונה, שמו של התלמיד החדש אינו הולך לפניו – בכל זאת הא נפתה לבקשת האב ומקבלו. מתוך רגש של נחיתות, כנחשל ומפגר, הוא עובר את סף ה“חדר” – והוא, כר' עקיבא בשעתו, בוכה כנראה על האותיות הזעירות, המרצדות באלכסון, והן נקלטות על הלוח החלק. החלק מתאמץ, מתמיד ומצליח, לאשרו של האב אין גבול. הסכנה חלפה.

ר' פרץ מכין ומכשיר את הבן, שנולד לו כאילו מחדש, לקראת “בר־מצווה” שלו, יום קבלת עול מצוות, נוסף לעול התורה. מבחינה חוקית, כאילו נפטר האב מענשו שלזה, מסר אותו לרשות “יצר הטוב” שנלווה אליו כשושבין־תמיד מהיום והלאה, אבל עין־אבא נשארה פקוחה עליו גם בעתיד, בחנוך והדרכה. זהו כמעט כל מה שידוע לנו מתוך ספר ה“זכרונות” של הבן על האב. נשאר אולי להוסיף עוד קו ל“אפיו” של זה. יש לו “גבורה” לכל מה שנגע ל“לצון”, “בית המקדש” ו“ירושלים”.

הוא בוכה “בכייה גדולה” על חורבן בית המקדש, “שואג כאריה”: “מתי תמלוך בציון”, ב“קדושת” שחרית, בשבתות וחגים, ומשורר בכל ערב, יחד עם ה“מקהלה” הפרטית שלו: האם, חמשה בנים ובת־יחידה, בלילות ה“סדר”, את ה“לשנה הבאה בירושלים”.

סבא, ר' שמואל קופמן

בעל ה“זכרונות” עולה בסולם המעלות בכוחות עצמו. נמנע טוב אם לא נספר על ההכשרה שלו לבר־מצוה, אותה הזכרנו קודם. הוא יודע לספר על טבילתו במקוה, שהיתה ממש מעין טבילה של גירות, צירוף למשפחת ישראל.

מתקופת פעילותו כעוזר בחנות, “חסך” פצעים על אצבעות רגליו, וחבר מה“חדר” מתנדב לשאת אותו למקוה, ומשם לבית־הכנסת, להניח תפילין. הוא טובל במי המקוה הקרים כ“ו טבילות כמספר “הוי”ה”, ומכוון את לבו ל“זרוק עלינו מים טהורים וטהרנו”.

איך ר' שמואל זה גדל, היה לאיש, נשא אשה, גידל וחינך ארבעה בנים ובת, לתורה, יראת שמים ואהבת־ישראל, שלח ידיו במסחר, ולא בלי הצלחה, וכו' – כל זה יש לקרוא ב“זכרונות”. הכל חרות בחרט אמת, ומסופר בענוות־רוח ובפשטות. כל המסופר כאילו אומר: "על מה יש פה להכריז ולהודיע? רבים עברו אורח חיים זה, כך הם “אורחין דגוברין יהודאין” בדורות ההם – – – מי בפחות ומי ביותר הצלחה.

ודאות כלכלית איתנה, ללא סטיות, שלטה בעולמו של היהודי הנאמן, וזהו – –

אם היה משהו מיוחד באותו ר' שמואל קופמן ז"ל, הרי היה זה בתכונותיו האישיות. ביחוד שבמזגו הטוב.

נאמנה עלינו עדותו של הבן, ר' יהודה אבן־שמואל: “נשמת אבא ז”ל לוקחה מהיכל הזמרה, והזמר ליווהו באושר ובצער“. התהלך יהודי בעולמו של הקב”ה, והוא אפוף שמחה, שמחה לקראת יום חדש ההולך ומפציע; שמחה לקראת מאורות שזה רק נוצרו וגלגולם מנסר בחלל. רגשי הודייה ממלאים את חלל הלב על “ברכת התורה”, שזה רק העלו שפתותיו,. מתהלך יהודי שרוי בשמחה ובמאור פנים על זכות זו שניתנה לו לראות את הטוב והיפה בעולם שהוא “חסד ייבנה”.

נסתפק פה בזה שנביא מתוך הספר את “סדר היום” “צעטל־קטן” זה של יהודי “העסוק כל היום” – והוא בן שבעים.

הבוקר מתחיל בקיץ ובחורף משעה 5. מעירים את השחר וצועדים – כשור לעול, “עם המלך במלאכתו”.

ככה, יום עבודה מלא. מסתבר שהוא לא רק מדושן עונג עצמי, מתפנק ברגשותיו. הוא גם נושא בצער ובסבל של הזולת. יש בכתביו עוד “צעטל־קטן”, והוא, “חשבון המעשר”, מעשר מרווחים? הכנסות ממניות? מניירות ערך? לא! הוא מפריש מעשר מכספי התמיכה שהוא מקבל מבניו מאמריקה ומלונדון. הוא מחלק מה שמחלק ורושם: “נשאר –ת”י מ“מ” (תחת ידי מעות־מעשר…).

כזה היה סבא, אבי־אביו של הנכד – אף הוא שמואל קופמן.

בית אבא

מה היתה השפעת בית אבא, בית ד“ר יהודה אבן־שמואל, על הבן? מה חלקו של אבא נוטר הפרי שנשר מן העץ במלוא עסיסו, בסערת אימים? זה צרור ב”מבחר כתבי שמואל".

קשה להגיד שהכל התגולל בתוך הבית, והילד גרף מלוא חפנו מהמוכן והמוגש לו. החסידות השכילה לעמוד על סוד שקידת הורים, אבות בעלי מוחין עילאין, למשיכת נשמה סגולה, ממקור מחצבתה, מ“היכלי נוגה”.

ספרות החסידים הראשונים משתמשת בהגדרות נאצלות ל“הסבר” מחשבה מופשטת זו. הם מדברים על שבירת הכלים של עולם הבריאה. אלה הופכים “להיות כסא אל הטוב, והכל טוב גמור”. הם יודעים על “מציאת וגילוי שורש החסד”, בחינת “ונשמות אני עשיתי”.

לא מעט פחדה תורת תלמידי הבעש"ט מחלקם של שני השותפים, אבא־אמא – בעיצוב הדמות, המשותפת לעוד שותף – השלישי. בפרשה זו, פרשת “קדושים” מסביר אחד מגדולי החסידות, כמעט בדרך הלצה, את הפסוק: “קדושים תהיו, כי קדוש אני ד' אלקיכם”: מצדי אני אין לי כל ספק שתהיו קדושים, “כי קדוש אני” – “איש אביו ואמו תיראו” – אך יש מקום לחשוש לחלקם של אלה. מסתבר, שישנם, כנראה, שותפים המשקיעים אף את חלקם הם בצדק.

הנך תוהה לאותו מיזוג האויר שההורים – אף, והרבה, אמא זו ע"ה במשמע – הצליחו להכניס בחכמה זו שלהם, למען טפח וגדל גידול רך וענוג זה.

הנך נעזר במאמר חז“ל – חמדה אינה יכולה להיות כולה מחמדים למטה, אם לא היתה מראשית ברייתה גם אהובה למעלה. בחינת “משכתיך חסד”. ודאי, הרבה חסדי־שמיים עושים. הנך מהרהר הרהורים אלה כאב, כהורה. יש להבין איך משיגים את זה. מה יש לעשות, כדי שתפילה זו שאנו בולעים אותה בר”ה בהעלם אחד: “יוצרי הבינני מורשה להנחיל”, לא תהיה תפילת שוא?

חינוך, חדר ילדים טוב, מחשבה וכובד־ראש של הורים ומורים? ודאי הרבה עושים ופועלים אלה, אבל הרי גם כחות אחרים, רוחות פרצים של בית־ספר ורחוב, חברים וספרים, פועלים על הנפש הרכה של הילד. והרי התריסים מסביב לשמואל לא הוגפו. הוא ידע שמחת ילדות וחדוות נעורים. מילדותו הרכה מטייל הילד בפרדס ההתפעלות – הוא מתהלך, כסבא שלו – בדרכו וניסוחו הוא – עם היופי בטבע, ביקום, בהתרועעות עם חברים ובקריאה בספר.

באחד ממכתביו לבחירת לבו, לזהרה, הוא מציין בצער שמילים כ“אהבה” “קדושה” ו“יופי” נעשו תפלות, נדושות: נשתחקו מטבעות זהב אלו משימוש מופרז, אבל יש להחיות אותן ברוח נכונה, והוא כותב: “מלים אלה היו לי בתקופות שונות לסיסמאות. היתה תקופה של המילה “טוהר”, היתה תקופה של “יופי”, והיתה, בין עוד אחדות, תקופה של “אלקים”. האיחוד הגדול של כולן היה אלקים. הגעתי אף אני אל סופו הנעלם של מקדש נעלה זה של אמונה. ועמוקים הדברים ורבים כחול אשר על שפת הים”.

בקריאת רשימותיו, מסותיו, דברי הגותו ושירתו, הנך נדהם, לגילוי כל אותם הסיפים הנעלמים, אליהם חתר והגיע הילד, העלם.

ותורשה לרושם הטורים הערת ביניים – העט נרתע מחשש שרשימה זו תיהפך תוך כדי כתיבה לסקירה על ספר, דבר שהוא בניגוד גמור לרחשי הלב.

אם יש משהו מ“מגמה” מחושבת בשורות אלה, הלא היא, כאמור, הרצון להגיע לסודו של חנוך כזה שהוא עוד, כנראה, במציאות גם בנוער שלנו: להשיג, איך הצליחו לרקום מסביב לבית אבא, רקמת אהבה כזו בלב הילד, עד לגיל הבגרות, מתוך רציפות ואחידות הרמונית; איך הדליקו אבוקה זו, לאורה התהלך, והיא הרנינה אותו גם בפגישה גורלית זו עם זהרה! עם כל אשרו הגדול, בהנץ אהבה זכה זו, הוא מבצר לעצמו פינה חבויה באהבה לאבא זה, לערכיו ונכסיו – למורשת אבות. הוא מחלק עם זהרה שלו את רגשותיו לבית – זוכרת את, איך הגדיר אבא את רגשותיו לגבינו, איך ידע במבט־עין אחד לראות “את הטובה המתרחשת בחיינו”.

פרקי שירה פזורים במכתבים שלו לבחירתו – אגב, פגישה זו של “שני עפרי־חמד מהררי יהודה”, העלילה וסיומה הגורלי, מחכה לעט של משורר מחונן שידע לספרה, לשוררה, ולהנציחה לדור.

שמואל קופמן חי ב“שעות עמוקות” וארוכות בימים כפולי שנים, את חייו הקצרים.

חסד עשה אבא זה עם רבים, והם אלפים מבני הנוער, הגדל וצופה בקרקע זו, בהקימו יד לבן יקר זה שלו במגילת ספר זו. “מזכרת לימים קצרים גדושי לימוד ועיון, הגות ורחשי־לב, מעשים וחזון, חזון אשר לא בא”.

(תשי"ט)

---

על שלושה ספרים בספרות ביאליק

מאת

יהודה ליב יונתן

אפשר היה לנבא, ללא כל חשש להתבדות ששנה זו, שנת חצי יובל להיעדרו, תזרז ותעודד מבקרים ו“חוזרים”, אנשי חכמה ו“בעלי מלאכה”, שישובו – מי בכד ומי בחבית – לעין־חי שלו, לדלות להשקות.

חזקה על מבוע זה, שאף כדים סדוקים, החורקים במבחן אצבע צרדה, כשישקעו, יעלו בתחתית “משהו”. מימיו הקרו לדור – לדורות.

ניתן פה להעיר, שבהרבה מקרים, הרשו לעצמם, בשנים האחרונות, זריזי־עט “כל־יכולים” להרוס להיכלו, כלשונו “למה שתם על נוי, לחדש בו חידושים, רזי־דרזין”, גילויים מרעישים, שלא היו מעיזים לעשות, לו ידעו שזה עלול להגיע לידו, לאזניו.

על גדולים ומובהקים כוכבי־לכת באופק שמיו, – כעל המון בית־ישראל, – זעמה שירתו “שחה נפשי לעפר תחת משא אהבתכם, אללי, כי הייתי אסתרא בלגינתכם” על רבים מ“מעבדיו” “ביאליקולוגים” כיום, היה פשוט גוער: נודניקים, תנו לחיות, ולנשום!

על מבקר אחד, קנאי לאידיש, אמר לכותב השורות: “האיש הטוב הזה כתב עלי ספר, לפני עשרים שנה, באידיש. הוא מגרד אותי במקום שלא עקץ אותי מימי”… כיום הותרה הרצועה. אין שלטון בבור גם לארי המת…

בעטיו של הזמן וייחודו בלוח, נוספו, בעיקר בעתונות, מוספי־שבת־וחג, מאמרי־סרק ומחקרי־הבל. דקדוקי עניות מסביב לפכים קטנים. מהם ב“גזירה־שוה” “ובקל־וחומר”, ומהם “במה־מצינו” ומה לא מצינו. ואם לא מצינו הרי דבר זה למה. וצריך לימוד… וכתיבה.

מילא, כיון שסוף סוף אין בזה משום איום לשלום האזור, אין מקום ל“אינטרוונציה” במוסד העליון, העורך את השלום בעולם. ביאליק זכה למה שלא זכה אף אחד ממשוררי ישראל הגדולים, בכל התקופות.

על ר' יהודה הלוי חלפו עשרות דורות עד שניערו ממנו בשלשה הדורות האחרונים את אבק ההעלם והשכחה. ראש המנערים והמחייה היה הוא, התלמיד הגדול ח. נ. ביאליק.

“רק כשני יובלות – כותב ביאליק – בהקדמתו לשירי אבן־גבירול, הוצ' “דביר”, תרפ”ד, – עברו, מאז החלה החקירה והדרישה בשירת ספרד, ועדיין לא זכינו לדבר חשוב. אף הדיוואן הנפלא של יהה“ל, הוצאתו נמשכה כשלשים שנה, וכך עלתה גם לדיוואן של רבי שמואל הנגיד, שירת רמב”ע כולה בחוץ וכו' וכו'".

על ביאליק יש לנו ספרות עשירה, רבת פנים ותוכן. חקר ודעת – והיא רצופה אהבה והודייה על כל הטוב אשר הנחיל לנו. מי ממשוררי ישראל ראה עולם כזה בחייו. ואת מי העלו וכיבדו ככה אחרי חייו?

דומה, שגנזי ביאליק מלאים וגדושים כיום מזן אל זן. מה שחסר, זו היא ביבליוגרפיה מלאה ומקיפה. שכל מי שירצה ינוע למקורות וימצא את מבוקשו. (זה שמענו, מקצתו הולך ונדפס ומקצתו הולך ונערך ע"י אמן הבית, זה אשר לא מש ולא ימוש מתוך האוהל – מר אונגרפלד). ואחרון אחרון – זו היא הוצאה אקדמאית ממלכתית, מטעם חבר מומחים כל אחד במקצועו, לכל מה שיצא מתחת עטו. יבואו אלה וימתחו קו. יסגרו את המעגל על ה“שיטה מקובצת” של המו"לות, צירופים, במגמות מסחריות, צירופי צירופים במגמות מסחריות טהורות.

תבוא זו “הכתיבה לדורות” החותמת וסוגרת את ה“קנון”. על זה דובר רבות ולא נעשה מאומה. בורחים מן הכבד לקל.

ולסוג הקל – – – לעיטורים וקישוטי־כלה שייכים גם הספרים – לפחות שנים מהשלשה – שהם לפנינו. מחשבה נאה ישנה, כוונה טובה לא חסרה, אבל אין אלה מצטרפים למעשה יצירה, חדשים. הספר הראשון בזמן, לפי פירסומו, “הקשיש” בגילו, הוא: “ביאליק היה אומר”¹ .

מר בקר התמחה במקצוע זה של ליקוט דברי חכמים ואף גילה הבנה וטעם מעודן בזה. כינוס “המסות”, יחד עם הד"ר שפאן, עבודתו החרוצה בעיבוד דמותו ומסירת יסודות משנתו של בן־גוריון ואף עבודה זו, הם עדים נאמנים על כך.

אלא – – – שבמקרה זה, מקרה של ילקוט ביאליק, אין החומר נשמע לבעל המלאכה. הוא “מכשיל”. עושים לו עוול לביאליק אם בוררים ממנו את “הנקודה” שהיא, כביכול המסכמת. וניסוחה הוא ה“פואנטה”, העוקץ, שהוא כעין מכתם או פתגם. האמרות הנפלאות האלה ניראות אמנם כ“צימוק” בתוך העוגה – אבל הוא, צימוק זה, בתוך עיסתו יושב, והוא בנותן־טעם לכל העוגה. אין זה “סוף פסוק” ואפוריזם. דוגמאות? הן רבות בספר, נקח את שלש ארבע הראשונות.

אדם. “כיון שיטה אדם מדרכו הסלולה מעט הצידה, אז פתוחים לפניו ארחות רבים, המטים עקלקלותם”.

אימרה זו מתוך המכתב הראשון באגרות המסומן “פה וולוז’ין, שבעה ימים לח' אלול, שנת תר”ן“, אינה יחידה בזהרה שם. מכתב אישי “ביוגרפי” זה שופע הברקות; רעיונות בחינוך, תיאורי הווי, ציורי העבר, שלו, בעיקר, ושל אחרים, קרובים וחברים ב”ישיבה".

והרי אימרה שניה מאותה האגרת: “רבות הנה המצודות אשר פרש השטן לאדם תועה מדרך השכל וצודהו למדחפות”, והן שתיהן מעורות ושלובות בגופם של הדברים (אגב – מתוך תיאור של “ההשכלה הארורה ילידת התפתה”) ואינה בחינת “מעי־עיוור” שם. או – דוגמא יותר בולטת, האימרה הבאה – אימרה חסידית בעש"טית “אם אדם חי את חייו החילוניים בטהרה, בצדק, ועל פי החוק, הוא עושה מעשה קדושה”.

ביטויים יפים מסוג זה פזורים במאמר “על י. מ. פינס” “בדברים שבעל־פה” בכל דף.

מדוע עלי לוותר על הראשית של משפט זה שהיא “אין בחובות האדם לא קודש ולא חול, וכל דבר שחובה הוא לאדם, הרי זה קודש”. או “לא השרה הקב”ה קדושה יתרה על היחיד על פי מוצאו ויחסנותו, אלא לפי מעשיו", או מה שבא בטכסט בהדגשה יתרה “רק מתוך מלחמה נבראה הסינתיזה העליונה של החיים”. וכו' וכו'.

חביבה היתה על ביאליק ההשוואה – ביחס לתוך וקליפה לבצל. יש, והלבושים, הקליפות והרבדים, הם הם “הגרעין”. זה הוא הירק או הפרי.

חנם ויפיים של אלה, הם בשלמותם, באיחודם, בכתיבתם. אם הנך מעבירם בנפה או מסננת, נמצאת גוזל את הרבים “מונע טוב מבעליו”. “הלכה ואגדה” וכן “גילוי וכיסוי בלשון”, ועל האגדה ומשנה לעם וכו' וכו', כל המאמרים המפורסמים האלה הם בחינת פסיפס, מעשי־תשבץ, של אמנות ואומנות. באמת יש והמלקט עומד על כך, מצטט שנים שלשה דפים ממאמר אחד… אלא… גם ניתוח פלסטי ניתוח הוא.

ספרות ביאליק נתעשרה בספר זה בלקט משובח אבל נשאר עוד הרבה “תוך” ושפע של “בר” בזה שהתחמק מתך הנפה.

הספר השני, הוא “שיר השירים”² , 174 שירים מאת 135 מחברים ששרו לו בשמונה שפות מוכיחים באיזו מידה ביאליק היה אהוב ונערץ על המוני ישראל בכל התפוצות, שרו לו בבואו לליטא וחרזו עליו עם צאתו. והנעימו לו זמירות בפולין ופיזמנו עליו ביידיש ובפלאמית וב… וכו' משוררים גדולים, ופחות גדולים.

ספר זה שהוא כולו תום וחן, הוא ספר למתנה בחיים. כזה מגישים כשי לעצרת־יובל.

יותר משיש ללמוד ממנו הערכות על ביאליק, הנך מעריך אל ידו את המשוררים ששרים עליו.

אין פלא, שבעיקר הנך נמשך בספר זה לחרוזים של הפחות ידועים, משוררים לשעה, לעת־מצוא זו. ואף טירונים שירתם, וגם דילוגם, רצופה אהבה וטוהר.

ודאי, שניאור וטשרניחובסקי, פיכמן ושמעוני ועוד שני תריסרים של סופרים ומשוררים יבל"ח, ידעו לשיר עליו שירי־תפארת יפים בחייו, וידעו לעשות זאת במשנה כוח ויכולת־יצירה לאחרי מותו. הם משוררים.

אין אפשרות להביא אף מקצת מהשירים של המשוררים, ששמם לא הולך לפניהם.

מלאי־ענין הם המוטיבים השונים, שהניעו את אלה לקחת את הכינור ביד.

ישנם שירים שחוברו בימי השואה או מיד אחריה. רבים היו שם אלה שהגו בו ובשירתו במצעדם האחרון או בבונקרים. שמות השירים שלהם הם “לו היה ביאליק קם מקברו” או “ביאליק בלילות בגיטאות” וכדומה. השורות מזדקרות כידים גרומות לשחקים הנעולים. לו לפחות היה חי הוא, היה נשאר לעולם ספר “איכה” שני “על העם ההרוג” לפיו יקונן בית ישראל לעולם, על השריפה אשר שרף ד'.

מוטיב שני הוא דבר מותו בנכר – – – ו“הארון” השוכן שם בעלטה, בעמקי בטנה של האניה הצפה. שמות השירים הם “מים של טריאסט אל ים יפו” או “ספינה מהלכת בלב ים” “ויהי בנסוע הארון” או “הוא נשא באנשיה”. הנעימה היא: רטט של חרדה, אהבה ויראה “אל חופי מולדתו של הקברניט, הקברניט המת”.

מוטיב שלישי המגרה את דמיון היוצרים הוא חיבורי “שיר משירי ביאליק” שמות השירים הידועים, משולבים ומשובצים בשירם הם.

המשורר, במקרה כזה, בטוח שחלק משירו זה יצליח בוודאי. והוא שר – – – “לתיקון חצות” “המתמיד” התעורר. מ“הרהורי־לילה” עוד נפשו הומה. “לבדי” נשארתי התעצב וישורר “אל הצפור” “שירה יתומה”. וכך בבנין כזה הוקמו וגם נצבו 11בתים. "מעריצי ביאליק (קרי מ. אונגרפלד) קשרו ביחד קשר לכתר המשורר אבן־חן קטנה נאה, עוד אחת.

הספר השלישי “קונקורדנציה לשירת ח. נ. ביאליק” (מאת א. אבן־שושן וי. סגל, קרית־ספר ירושלים תש"ך), אך זה הופיע בשוק הספרים והוא מסוג של ספרי־יסוד, מאורע בכל ספרות של עמי־תרבות גדולים, ובמיוחד אצלנו.

זכינו בשנים האחרונות לקונקורדנציות הידועות ממוחו ועטו של הגאון היחיד, המנוח ח. י. קוסובסקי ז"ל.

הנך משתומם להתמדה זו, לזריזות, לכח־עבודה של יחידים שיושבים אצלנו חבויים באהלה של תורה, עמלים כנמלים. לפתע הם מפתיעים אותך מעין – – – “הנה נשלם כור האטום, הוא על נחל שורק” או “הסתיימה הנחת הצנורות בקוטר של – – – מאילת עד וכו'”.

הופעה זו כשלעצמה משמחת היא בדור זה, שהוכתר כדור ה“אספרסו”; שחור, מהיר, מר, רותח וזול.

אלא (הוי, ה“אלא” ו“אבל” הזה!) העורך, מר אבן־שושן בטוח, שהגיעה השעה שייעשו אוזניים לשירת ביאליק במתכונת של קונקורדנציה מעין אלה שנתחברו לחלק מ“ספרות הקודש”. ודאות זו, דומני, חסרה לרבים משוחרי תורה וספרות ישראל, עם כל הערצתם לשירת ביאליק.

לא רק מפני שחסרה לנו עוד קונקורדנציה לתלמוד – היא בראשית העשיה ובהיעדרו של בעל המלאכה – למדרשים, לספרי ומכילתא, לילקוטים לסידור תפילה לשירת ספרד הגדולה, גם זה אבל לא רק זה.

מה שהוא נפגע בך בעצם ההחלטה שבעשיה זו – שאין איש מקטין את ערכה – דבר זה אינו ניתן להחלטת היחיד והזריז. זהו ענין של סנהדריה ספרותית – כנסת סופרים וכדומה.

כשם שחצוצרה אינה שופר, כך קונקורדנציה אינו ספר עזר לתלמידים. זה אינו מילון.

השם הזה בהגדרתו הלועזית צמוד כיד ואוזן לכלי, לספרות קודש. מימי הראשית של ספר זה, ימי ר' יצחק נתן ב"ר קלונימוס זהו ספר ההולך שלוב זרוע עם ספר שרוח העם מקדשת אותו. גדלות־יצירה ורוממות עליונה של כשרון, אינם מספיקים. ספר זה משמש ומדריך בספרים מסוג זה – שאם הם נופלים מרימים אותם ומבקשים מהם סליחה בנשיקה.

מענין, שהמניע הראשון הקדום “לרכז את הפסוקים מכתבי הקודש” היה דתי “בכדי שידעו חכמי־ישראל מה לענות לכומרים שהתווכחו אתם”.

על הקונקורדנציה שומה להוכיח “את ההוראה האמיתית של המלים מתוך השוואתן למקומות אחרים”.

מימי הקונקורדנציה לוולג־אולה לפני שבע מאות שנה. זהו מעין “היכל הקודש”. וזה שמו אצלנו. חז“ל הגדירו את השם ‘סופרים’ שהם סופרים ומונים כל אות ואות בתורה “חשבון פסוקים של תורה הוא ה' אלפים תמ”ב, של נביאים ט' אלפים ורצ”ד, של כתובים ז' אלפים תתק"מ ובסך הכל – – – אף המחברים שלנו מתנבאים בסגנון זה. לא נחה דעתם עד שמנו וספרו "מילון שירת ביאליק כולל 5637 מילים (חסר רק איזו “וסימנך” מעין “מופים וחופים הכו בתופים”).

רבותי, יש גבול לחריצות וזריזות! זו היא שאלת יסוד של גבול שגבלו בתפיסה בין קודש וחול – תפלת “ההבדלה” היא, “ההבדלה היא, בחונן הדעת, מטבע בשם ובמלכות” – דעת יחידים אומנים ומתמידים אינה מספיקה.

דברי בקורת אלה הם על “השער”, על העקרון ולא על ההוצאה לפועל. יש שמציצים ונפגעים לפני שנכנסים לפרדס.

(כ' תמוז תש"ך)

---

נחום סוקולוב: "האני היהודי הקיבוצי"

מאת

יהודה ליב יונתן

מאה שנה להולדתו? הלא זה רק השתאו על פלא ונס קיומו ומציאותו, כאילו היה הוא יליד בן הזמן, בן המאה הזאת. בן המחשבה והמעשה של הדור, דור אחרון, והנה מאה שנה!

דומה, שביחס ל“פינומן” יהודי זה ששמו סוקולוב, יש להתחיל בספירה של שנות חייו בעולם, מאותו היום בו ראה אור לראשונה.

אי־אלה סימני תחילה וראשית של תכונות וסגולות, כשרונות וחריצות, ואולי אף משהו מזה, שעתיד יהיה להיקרא פעם בשם יידע, כבר היו – ולו כגודל ראש סיכה, קופה של מחט – גלומות וגנוזות בעולל זה, בעודו בחיתוליו.

הוא נולד, לא רק כשכלו לו כל חדשיו, בהילו נרו על ראשו. אם היה מי שהוא שהתחמק בזריזותו ובפיקחותו, באימרה שנונה, מידו של המלאך, שהתנקש בלימודו, ובא לסטור לו על פי ולהשכיחו, היה זה סוקולוב.

אם היה מי שהוא – כמסופר על שונים – שבירך “שהכל נהיה בדברו” לפני כל “סיאנס” של יניקה מחלב־האם, היה זה – יש להניח – סוקולוב. אז בתקופה ההיא, היה בוודאי עוד “העילוי מפלוצק” ניזהר מאד מליהנות ממשהו בעולם הזה בלי ברכה.

רוצים בזה להגיד, שבמקרה זה, מוכרחים להיעזר בתוספת שנים, “ביבוא” של יין מאיזה מקור של “לפני”, אחרת, איך מספיקים? הוא בא וקסת ונוצה ועט־סופרים בפיו, ובתא המוח כבר נעצמו גופיפיות מהם ילוש השכל את עיסתו, והיד כבר נטויה היתה בכוח־נעורים ובטעם זקנים, תמיד בשניהם כאחד, מתוך חלוקה הרמונית.

האני הקיבוצי

אחד מספריו האחרונים, לפני הזינוק האחרון בהשגת השיא ב“אישים”, פירסם סוקולוב ספר בשם “האני הקיבוצי”. דומה, ששום הגדרה אינה הולמת אותו עצמו כהגדרה “יהודי עברי קיבוצי”. אפשר להגיד שלא נשארה אף תכונה אחת יהודית שרשית, גזעית, נאמנה לשרשה ומחצבתה שלא היה משהו ממנה בתוכו וברו של סוקולוב.

הוא היה המוצג של “איש יהודי” בעולם. לו היתה תערוכת עמים – במוצגי יחיד – היה יכול הוא להיות אותו היחיד, לראווה.

באחד המאמרים שלו ב“אישים”, הוא מביא את דברי היפוליט טן “שכל אדם גדול הוא פרי גזעו, פרי סביבתו, פרי זמנו, או פריים של כל שלושת הגורמים ביחד”.

זהו סוד הרכבו הוא! רבדיו ושכבותיו נערמו בשיתוף פעולה של כמה דורות. כל אחד הערים מעפרות זהב וגרגירי חולותיו על קומתו הוא. והוא, שומה עליו “לחיות בבת אחת את כל הגילים” והתקופות האלה.

מכאן, שהיו סתירות ונבכים, תעיות ותהיות, הן ואין, אבל אלה לא היו ניגודים, קרעים נפשיים. כמה וכמה קולות אדם, מקהלה של תרבויות ולשונות ותקופות ודורות, דיברו מתוך גרונו היהודי־“המשוכלל”.

מכאן השפע בהגדרות שיעור קומתו, ישותו ומהותו. הוא, “סופר אוקיינוס”, כהגדרתו של קלויזנר והוא “האירופי הראשון” בעתונות ובספרות כהגדרותיו של פרישמן. הוא “אחד קדמון” מעין “פחד־יצחק” או החיד"א כהגדרתו של רב צעיר, ואולי הוא אחד “מסבי דבי אתונה” כהגדרתו של אחר (– רבי נחום סוקולוב מאתונה?).

החיד“א! היו בו באמת הרבה קווים מזה האחרון – רבי חיים יוסף דוד אזולאי, השד”ר הנוסע והמקובל, יליד ירושלים; הבולט בקוים אלה הוא האהבה שלו לנסיעות.

באחד ממכתביו לראובן בריינין, הוא כותב: “אנשים אחים אנחנו גם בנטיה לנסיעות תדיריות שותפים אנו. סגל לך את מנהגי משנים רבות, לנסוע ולעבוד עבודה ספרותית בדרך. אל נא תהיינה הנסיעות ביטול־תורה, אלא קיומה, העשרתה והעמקתה”. ולד“ר נאכט הוא כותב, עם פרוץ המלחמה העולמית – הרי אני ניצוץ תועה בחללו של עולם, וגורלי כגורל עמי המטולטל והמנודנד, העולה לכוכבים וחוזר ויורד עד לעפר”.

זכורה לכם המסה הנפלאה ב“אישים” על צוויפל. דומה שבשפע אהבה, כשרון ויכולת ביטוי כזה לא כתבו אצלנו עד לסוקולוב. זהו אולי לא מפני “שזאת היא אהבת נעורים שלא תמחה” כי אם מפני שהרבה מהגדרות על עצמו הוא הריק במסה זו על צוויפל, הוא מצא בו את האילן השתול על פלגי מים שלו.

הוא מכריז עליו כעל “הרבי סבא” שלו, שעדיין טועמים בו טעם של רעננות לאומית עברית, כלשד השמן “והטל היורד על הרי ארץ־ישראל, טל־של־תחיה”.

בשטף דבריו הנפלאים במסה הנ“ל, הוא מגיע לדברי חזון על השפעת סופרי הדור ההוא, והשפעתו של צוויפל במיוחד על ספרותנו החדשה. והוא אומר: “אפשר שהשפעה זו תלך ותתמעט. אבל אם תכבה גחלתו של צוויפל אז יהיה זה הכיבוי הכי נהדר, כי שני דרכים יש לכיבוי גחלתו של סופר: או על ידי היותו מנוצח לגמרי, או על ידי היותו מנצח גמור. יכול סופר לעבור ולהבטל כפי שהתהו־ובהו עברו ובטלו משנברא העולם, ויכול סופר לעבור ולהבטל כמו ש”רוח אלקים”, כביכול, שהיתה מרחפת על פני המים חדלה לרחוף, אחרי שגמרה בריאת העולם". דומה שהגדרה יותר קולעת על סוקולוב קשה למצוא בכל המון המאמרים שנכתבו על סוקולוב והשפעתו בספרות.

בני־דורו

בהוקרה ובהומור שנון תיאר, בכל הזדמנות טובה, שבאה לידו, את בני דורו, דור ההשכלה. הוא ידע והכיר את עצמו כי אף הוא ביסודו אחד מהם, בשר מבשרם, ואף פעם לא ניער את חצנו מהם.

הוא ידע בדיוק את התמימות שלהם הגובלת עם בטלנות בימינו אלה. אבל הוא ראה את זה כשלב הכרחי, הופעה טבעית כמעט, והוא כיבד ואהב אותם אהבת אב ואח גדול.

באחד ממאמריו על עתון “היום” הוא כותב: “כל העברים, מקבלי “היום” ברוסיה, היו גאים על זה שאותו מחלק הדואר, הדוור, בעל השפם, שחילק את ה”רוסקיע־ווידמסטי“, באותו הנרתיק שלו, החזיק, הביא וחילק את “היום”. אתחלתא דגאולה ראו בזה. מלכות”. תום־לב נוגע עד הנפש!

הוא ראה את “המשכיל” שהוא נטע ירוק כולו שלנו. המשכיל הזה הוא־הוא “העילוי” הוא הוא האבטודידקט, שידע צרפתית מתוך זה ששינן בע“פ את ה”לא־רוס“, כל המילון, הוא הוא הממציא, המטיח את ראשו בקיר, ומוצא לאחר מאמצי נפש ורוח “פורמולה” שהיא ידועה ל”גוי“, תלמיד הגימנסיה במחלקה השביעית. זהו הלא התוכן של ה”פרפטום מובילי" שחסר לו רק בורג קטן אחד ואז יופתע כל העולם. הוא הוא גם שיגיע באמת לתגליות מפתיעות אם כי במאוחר מדי ובעקומות מדי. כך צריך להבין ולקבל אותו, את “הילד החוקי” הזה במשפחה. בתקופה ידועה הירבה סוקולוב להתלוצץ על החידושים המשונים של א. בן־יהודה שפסל כל משפט ספרותי יפה אם זה הזכיר דגם של חצי פסוק מהתנ"ך.

הוא, כשלעצמו ידע למצוא את הסגנון ההולם שהוא למענו “שביל הזהב” בין “מושל בגאות הים ודכיו” שזהו אדמירל, לבין “האותיות נקבצו יחד אחד באחד, יתלכדו ולא יפרדו, איש לאחיו יאמר חזק ואמרו לדבק טוב” וזהו דפס דפוס. (תיאורו של הרלב"ג בס' “מלחמות”…). הוא לעצמו ידע כתיבה צרופה עברית, חדשה ושרשית כאחת, מהי. ידוע הסיפור שלו על ה“דרושקא”: זכורני, שבימי ההשכלה קיבלתי מכתב, שבו הזמינני אחד מידידי, הכותבים צחות, לבוא לביתו בשביל ענין נחוץ. והוא כותב שהוא שולח אלי “עגלה קלה משרכת דרכיה” ומפציר בי לבוא אליו חיש קל בצבים ובכרכרות. חשבתי – כותב סוקולוב – שאיזו קאוואלקדה, או שיירה של מרכבות־הוד עומדות לפני ביתי. ואמנם הבטתי דרך חלוני בקומה הראשונה והנה “דרושקא” נוסח וורשה מהזמן ההוא עומדת לפני ביתי. הוא שאל כמובן לידיד על כך: “למה חרדת עלי את החרדה הגדולה של צבים וכרכרות, בשל דרושקא קטנה? עונה הלז, מה לעשות? אין בתנ”ך שם אחר לדרושקא". סוקולוב מספר באריכות שרצה להוכיח לידיד זה שאפשר, באין ברירה, גם להשתמש במילה “דרושקא” והיא אפילו – אם רצונו בכך, קרובה למילה העברית “דרך” וכו'. ענה הידיד: “לא אשחית את השפה בעבור הדרושקא”. כך שהיתה אצלו תקופה של היתר לשימוש בברבריזמים לועזיים עם הצורך. לא ארכו הימים והוא הכריז מלחמה נגד זה. החל לייהד כל הביטויים הזרים, קנאות הפוכה.

ב“מאזנים” פירסם סוקולוב מאמר בשם “מגפת המליצה הנכריה” והוא מזהיר על “התנוונות הביטוי העברי”. הוא מגיע אז לידי “קיצוניות” של “צירופים מגוחכים” – כביטויו של פיכמן – “עשתות־שאנן” זוהי – אידיליה, “יומספרא” – זהו – ז’ורנליסט, “שכל נבדל” – אבסטרקציה, “סדינים מצוירים” – גאבלינען" ואפילו עד ל“אתדבקות רוחא ברוחא” שזהו – “סוגסטיה”, הגיע. (עיין מאמרו של פיכמן בספר סוקולוב).

זהו בכ"ז אינו בגדר של סתירה. קשיא מסוקולוב על סוקולוב. הוא בשתי השיטות נאמן לעצמו. הוא מדובב שתי תקופות בגישתו, ששתיכן חיות בו במידה שווה. כזו בהרכבה היתה גם שפתו “גלמי ניב אדירים, גלים חומרים” שהוא רק הוא יודע איך לרסן אותם במידה ידועה, איך לכוונם. לפני מטה־הקוסם שלו נכנעו כל מעיינות תהום רבה.

במחיצתו

רושם השורות סיפר פעם דיברות ואמרות של סוקולוב, כבן־לווי שלו בנסיעה אחת של יום ולילה ברכבת.

שמורות בזכרון, ואף ברשימות עפרון, שיחות אתו בנסיעה אחרת, באניה מקונסטנצה עד לברינדיזי שבאיטליה. הוא נסע בלווית בתו. התיידד בדרך עם קבוצת כמרים חברי “אגודת חוקרי התנ”ך" שנסעה לחיפה, והרביץ בהם תורה. היה עייף וחלש מאד, ושמרנו על מנוחתו, אבל הוא, היה לו סדר יום עבודה מלא וגדוש, ומצא לו שעת כושר למשוך את מכיריו מבין הנוסעים, לשיחות תוך כדי טיולים.

כמנהל המשרד הארצי־ישראלי סידרתי לו את התא המיוחד שהיה באניה – שני חדרים וחדרי שירות – שהיה מיועד בשביל נוסעים ממלכתיים. אנשי הצוות פנו אליו בשם “הוד מעלתו” וזה היה מאוד לרוחו. הוא גם החזיק את עצמו ברוממות נעלה. נסיך. השיחות נגעו באישים אנשי ציבור מהצמרת הציונית.

כדאי להביא, עם הסיום, אימרה נאה אחת שסיפר לרושם הטורים מר ישראל גלבר. זה גם נתפרסם פעם אי־שם. הדבר הזה הוא מאד ברוחו של סוקולוב.

באחת העיירות במערב, הרסה הקהלה בית־כנסת ישן שלה, והקימה חדש ומפואר במקומו.

תוך כדי שינויים, הגיעו גם לבמה, שהגבאים עמדו לסדר אותה למעלה, כמינהג הריפורמים. זה עורר התנגדות אצל אחרים, ופנו אליו. הוא עיין בדבר ופסק: “אין לשנות את מקומה של הבמה. מקומה יכירנה לפי המנהג הישן באמצע”.

כשנשאל, איך הוא האירופאי והמתקדם, מגיע לקונסרבטיזם בנידון זה, ענה – יש לי יסוד עז בדברי חז“ל. בתלמוד – מסכת שבת – מובא האיסור של יין־נסך בהסבר של גזירה: “גזרו על יינם משום שמנם, שמנם משום פתם, ופתם משום בנותיהם – ועל בנותיהם משום דבר־אחר” (עבודה זרה). הרי יש לשאול מה פתאום קוראים חז”ל לעבודה זרה בשום מוסווה “דבר אחר”. הרי קיימת מסכת “עבודה זרה”. אלא כנראה שאז כבר לא היה החשש של עבודה זרה ממש, מתוך טעימת יין נסך, אלא שהם בכוונה סתמו לאמר משום דבר אחר. בכל דור עלול להיות אותו החשש של התקרבות לגויים וזה יתבטא בכל מקום ותקופה בדבר אחר, המסכן את האופי הלאומי של העם, ומזה יש להמנע. במקרה זה גם הבמה יכולה לסייע לכך. אף אימרה זו משקפת את עולמו הרוחני העשיר של יהודי גדול זה שבא לעולם לפני מאה שנה, קנה את עולמו מצעדיו הבוטחים הראשונים עד לרגעי נשימתו האחרונה – לפני מסכת “עירובין” הפתוחה כגאון הרוח והדעת, כאני יהודי־עברי־קיבוצי.

(1957)

עם המהדורה החדשה של “אישים”

שעה אחת במחיצת יצירותיו של סוקולוב סגולה היא, בדוקה ומנוסה, לעשרים וארבע שעות, לפחות, של חכמה יהודית ותבונה אנושית.

מקום מיוחד נתבצר ל“אישים” שלו, שהם אוצר בלום, מזווים מלאים, לטוב, לאנינות הטעם שבספרותנו. פקחות־ישראל שנונה, לומדות ודרוש, פלפול ומילי־דאגדתא. הויות העולם הגדול וחסידות, הכל הוא מעשה־רוקח – וביד קלה, מלאה ורחבה. הגדרות על סוקולוב? “סופר־אוקינוסי”, שאין המבט המעמיק ביותר חודר עד תהומם, מפני הרוחב והשפע שבהם" – אומר קלויזנר. "אשד מפלי־מים בצבעי קשת. כרכא דכולא בו – רבידוביץ.

ואולי, בכל ההגדרות האלה יחד יהיה משום מידה־נכונה, הולמת? גם זה אמרו כבר בספר היובל שלו, כשהיה עוד בחיים, וב“ספר סוקולוב” לאחר פטירתו.

לפיכך, אפשר להגיד שסוקולוב ניחן מאוצר החנינה ממרומים בבזבוז־יתר. אפשר היה, מתוך הקצבה וחלוקה צודקת, לחלק מאוצרותיו הוא, מכשרונותיו המזהירים ל“מנין” אנשים, ואלה היו תופסים מקומות מכובדים בין מדינאים, סופרים, עתונאים, מסאים, מתרגמים, בעלי־מסעות, אנשי מדע וכו'.

המיוחד ב“אישים” ב“לובר” הסוקולובי הוא זה, שבעשרים וחמשה הדיוקנאות האלה הסוקרים מזרח ומערב, ניתנה לו האפשרות לשחייה וצלילה במים עזים, והוא, כאמודאי מובהק, צולל ומעלה פנינים, דולה ומשקה.

נכנסים לתוך הספר ללא שיור, כמו שנכנסים לסוכה, ויוצאים מבושמים. דומה שישבת בסוד חכמים ונבונים. מושב “סינאט”. באותה מידה שסוקולוב הוא איש הטרקלין, איש לונדון, פריז ורומא, הוא איש פלוצק ווארשה. הוא בעצמו כל העיירה – הכרך היהודי: האב"ד, “יורה יורה ידין ידין”, השליח ציבור, המשכיל, הפילוסוף, הסופר, הרופא, בכל המצבים והמסיבות הוא נשאר נאמן לעצמו. לאיזור האדם ואיזור התרבות. חומר מהם קורץ. הוא נשאר באהבה עזה ליהודי השלם עם עולמו, תורתו ומידותיו. את “מקור האור והיופי” הוא רואה, כעדותו, כיהודי.

הוא שהיה יוצא ונכנס בטרקליני רוזנים ושרים, נשא ונתן עם גדולים מחכמי עמים, ידע להעריץ את היהודי השלם עם אלקיו. במקום אחד הוא אומר: “כשיהודי הולך אחר טבעו, כשהוא מסלק ממנו מה שהוא לו מקרה וטפל, בלבוש ונימוס, אז הוא יפה, לפיכך יפים הם כל כך הילדים והזקנים”.

הדמויות שקסמו לו בגלריה זו הן אלה שפרצו את נפשם לקראת הגילוי של הגניוס היהודי. הגורל היהודי. אלה משרים עליו רוח של שירה וחזון, השתאות והתפעלות.

עינו החדה תופסת את הגילוי של היחיד הלאומי הישראלי גם בחיצוניותו של אדם. עליו הוא עובד במכחולו. ובצבעיו – “טביעת לשון, חיתוך הדיבור, קוי פנים קמטי מצח־רחב ו”העוויות ידים" – גם באלה אין מה להתבייש, גם זה שלנו.

לא נמנע טוב מבעליו ונביא פה אילו קטעים, הברקות ציוריות, שעם כל השפע התיאורי־לשוני שבהן, הן מעולפות חן קדום. הימים שלנו הם ימי שמחות לצפת, חג ל"ג בעומר, עשור לכיבושה, והנה תיאורי צפת במאמרו של סוקולוב על ר' נחמן מברצלב, שראה אור לראשונה ביידיש:

– – – “מי בנה אותך, עיר חביבה, ענוגה רכה, חיוורת, על בתי הרים. כמו קטע מקסים של יופי בדולחי, כמעט מסנוור, הדהימתני עיר זו כשראיתיה בפעם הראשונה לפני מלחמת התבל הראשונה. בלי משים עצמתי את עיני לרגע, ברצותי לספוג את המחזה, ולשמרו בזכרוני לבל יטושטש; רחפו לנגד עיני אותיות ספר ה”זוהר" דפוס לובלין שפ"ג, שנשתמר במשפחתי דורי־דורות, וזמזמו באזני שברי־קולות של החסידים, ששמעתים בילדותי מסלסלים אמירת זוהר “המסוגלת לנשמה”…

“אם חברון היא פרשת חומש וטבריה מסכת, מרובת פרקים, ממסכת הש”ס, צפת היא ספר “הזוהר” שנתבשם. ישב לו ספר “הזוהר” במרומי סלעים על ראש פסגה, ובני משפחתו מסביב לו: סתרי תורה וספרא דצניעותא. ומדרש נעלם, ורעיא מהימנא ואידרא רבה ואידרא זוטא – זאת צפת. דברי הימים שלה הם מחזה קסם מלא תמונות מסתוריות, מפליאות ומלבבות ועל כולן פרושה כטלית של תכלת חוורוורת דמות דיוקנו של המקובל הכי חביב, בעל התמימות המוסרית העמוקה, האספקלריה המאירה של רזין דרזין, הלוחם הענקי כנגד השיעמום והרקבון של יאוש – האר“י הקדוש”.

הדמות המופלאה ביותר ב“אישים” היא ללא ספק דמותו של ח. ד. בורנשטיין “שנתפס לתכונה”, לחישובי עיבור ומולדות “והוא מבוני הספרות המדעית העברית”.

ב“מלומד מעצמו” זה חזה סוקולוב את חזותו הוא, “אף אני אבטודידקט אני” ולאלה הוא מקדיש שורות נפלאות.

“היבינו התלמידים המסודרים, הלומדים בשובע ובמנוחה ובעצלות קצת, את עינוייהם ונפתוליהם של הלומדים מעצמם? המסוגלים הם לשער כמה רשפי־יה, זעזועי־רוח, סילודי־נפש, געגועים וחשק ללימודים היו בנו בימים ההם?”

במקום אחר הוא משלים תיאור זה: “לומונוסוב? אין שום לומונוסוב מוכשר לכך! וראו גידולים שגידל בית המדרש הישן שלנו.”

בשיחת־אגב על וילהויזן וחבריו “ארזי הבקורת ואדירי המקצצים בנטיעות” הוא אומר “בורנשטיין לא הלך אחרי ביקורת התנ”ך. כמוני לא הכיר מעודו במדעיותה של שיטה זו, ששרשיה מועטים וענפיה מרובים".

בתיאורי הדמויות מופיע סוקולוב כיהודי כפול שמונה והייחוד הזה שבו מפלה אותו מבני־דורו, סופרים בעלי־שם כגון: אחד־העם, דובנוב, ברדיצ’בסקי. אלה הציצו ונפגעו, היו ל“אחרים” מי פחות ומי יותר, והוא ר' נחום סוקולוב ז"ל, המשיך כל ימיו בקוו הנאמנות לצור מחצבתו. התעמק בלימוד ועיון, בחידושי תורה בנוסח למדני־פולני עד נשימתו האחרונה לפני הגמרא הפתוחה – מסכת עירובין.

הספר רצוף כולו חן יהודי מקורי, אהבה לצלם ישראל, מזגו, אפיו ותכונתו. זהו ספר של אחד “מגדולי העברים” שדורנו ניאות לאורם.

(1960)

---

בית ישראל "בלהבות אש"

מאת

יהודה ליב יונתן

(על ספרו החדש של חיים ליברמאן)

“וואכט אויף, וואכט אויף, דאס אידישע הויז ברענט” (“התעוררו! בית ישראל בלהבות אש”). הוצאת ועד החינוך התורני, ע“י המזרחי והפועל המזרחי באמריקה, ניו־יורק, תש”ך, 1960.

העתונאי והסופר, חיים ליברמאן, שהתוודענו אליו בביקורו הממושך בישראל, הוא דמות בעלת־סימני־היכר מיוחדים, ביהדות אמריקה.

הוא כבר התאזרח בייחוד מעמדו, ושייך כיום לנוף כרוני דינמי, מין קליע בין־יבשתי־דתי, של הישוב היהודי בארצות־הברית.

יהודי ווהליני, בעל סבר פנים תמידי, קר מזג כלפי חוץ, ובלהט של אש עצורה, מזומנה, בפנים, כשהמדובר הוא בשאלת עתידה וגורלה של היהדות המסורתית.

לפני שנים, בשנות השואה – ואולי, בעקבות זעזועיה – ערך ליברמן, על עצמו ובשרו, הפיכה ומהפכה. הוא קם ואמר לעצמו: “אינני רוצה יותר בליברמן כזה! אין נפשי אליו. מעתה הוא יהיה אחר”.

קם האיש ונתן ספר־כריתות לסביבה השאננה, פשרנית־פושרת, של חבריו לעט, אחז את עצמו באזניו – מחוסר ציצות־שיער לראשו – והרים את עצמו כקומת איש. במשך הזמן, הפך להיות “טריבון” של השבט הדתי בישוב הגדול הזה. את דבריו הוא משמיע מתוך סערה, באידיש עממית־חיה, ציורית וספרותית, כאחת.

רושם השורות שמע בארה"ב מפי חבריו למקצוע: עתונאים וסופרים, מהם גם שנימנים עם מתנגדיו, רבות – על הנושא “ליברמן לפני – ואחרי המהפכה”.

כך להיעקר עם כל השרשים, ממקור הגידול והיניקה, המוסכם והמקובל, כך לחשוף ולהוציא את כל השלוחות החוצה, אפשר רק בכח הארה פנימית, מתוך גילוי של אמת צרופה ששום קרבן לא ייקר לשלם בעדה…

חבריו ב“פורוורטס” סיפרו, שעוד בחייו של אייב כהן, עורך העתון, בונדאי־סוציאליסטי שליברמן היה אחד מעוזריו הקבועים, ניבעה הפרץ. מסרו, שמשהו “לא בסדר” עם האיש. מצאו אותו לפנות ערב בחדרו, כשפניו אל הקיר בתפילה, ריננו גם אחרי הקרקפתא שלו, שהוא חבוש בפאר של תפילין. בשבת הוא מוקיר את רגליו מהמערכת, ואם הוא בא להציץ כאורח, לראות מי־שהוא, או לשמוע חדשות, הוא מגיע מתוך הליכה של חמישים־שישים רובעים, ברגל.

מוסרים “לחישות־אימים” אלה לאייב כהן, והוא לא מאמין. הוא בדעה, שזו היא הצטננות דתית עונתית, מין “גריפה” רח"ל, שתעבור.

ביום בהיר אחד, מזמין אייב כהן לחדרו את ליברמן, כשעל ידו יושבים עוד שנים מחברי המערכת, ומבקשים ממנו שיפשוט את בגדו ואת הכתונת. ליברמן נענה נבוך לבקשה, ואייב כהן מפסיד חמישים דולר בהימור זה לחברו, שהתערב אתו, שליברמן לבוש ארבע כנפות על הגופיה.

מאז מכריז עליו כהן כעל “מקרה מוחלט” שיש לטפל בו ברצינות ולכבד את השקפותיו החדשות. יש להאמין לו.

ידועה המלחמה, שליברמן אסר נגד ספרי שלום אש, בעלי המגמה הנכרית. מלחמה עד רדתו.

הוא העתונאי הקטן של עתון אידיש באיסט־סייד “השליך את הכסייה” לסופר בעל שם עולמי, ואסר נגדו מלחמה “ביבשה ועל הים, באויר ומתחת לאדמה”, בקנאות ללא־רחם.

גם את ביקורו בישראל הסבירו בזמנו – שהוא “ליווה” אותו – מאחר שהוא שמע שאש זכה לקבלת פנים נאה בישראל, והוא אומר להשתקע פה. בקצרה, האיש הוא עקבי באהבתו, וגם בשנאתו.

ספר “דוקומנטרי” זה שהזכרנו, שזה רק עתה הופיע, אין לחפש ספרות – אם שיש בו ממין זה, בלי משים. זו היא צעקת “הצילו”! באישון לילה. בספר זה אין חופש קצב והרמוניה – אם שזה לא נעדר שם, בשוגג. – רק החלמאים הצליחו, לפי האגדות הבדויות עליהם – לקרוא “הצילו! שריפה! מים!” מתוך תוים ע"י החזן והמקהלה, וחלם עלתה בינתים באש.

לא איכפת לו לליברמן, אם לבעלי “חוש שמע אבסולוטי” יצרום נוסח זה את האזנים. במסירת עובדות, ובקריאת שמות של אנשים נאמנים, בסימון הכתובת של אלה שסיפרו לו את הדברים, מתגלה מראה מחריד של המצב המוסרי, ההווי המשפחתי, וחינוך הדור, בבתי ישראל בארצות הברית.

היחס בחינוך הוא אחד לשלושה. לאמור, שלושה מילדי ישראל לא עברו אף את הסף של בית ספר יהודי, ואינם יודעים “צורת אלף”.

הוא חורז כבמחרוזת סיפורים טרגיים וטרגי־קומיים מבתי ישראל, שהם באלפיהם עומדים כבר בחורבנם המלא. ענפים גדועים. שגזרו על עצמם גזירת “כרת” מעץ־בית־ישראל מדעת. בחיקה של אם קתולית ועל ברכי אב “נייטרלי” גדלים ומתחנכים בבית, ילדי הפקר אסופים מפונקים. זהו לפי “הסכם ג’נטלמני” בין ההורים נשואי־תערובת. יש שנותנים לילדים לגדול כאנשים משכילים חפשיים, “עד שיגיע לדעת ולהבדיל ויבחרו לעצמם את דתם ואמונתם” או יש גם מקרים כאלה של פיפטי־פיפטי. גמרו: הילד ידע שהוא יהודי, יבקר פעם לכשירצה עם אבא ב“היכל עמנואל” הילדה תלך עם אמא לכנסיה.

יש, ובחג באה האם במכונית ל’פיפט־אווניו' לקבל את האב והילד מן ה“היכל”, וביום ראשון בא האב לכנסיה לקבל את האם והילדה. “דו־קיום” בשלום, אידיליה דתית, לדוגמה. זה נמשך לפעמים שנים, עד שמגיעה שעה של זעזוע לבית: גירושים או פירוד בין איש לאשה, מחלה או מות, והטרגדיה נחשפת בכל היקפה.

לו היינו רוצים למסור קטעי־חיים אלה, שהם, כאמור, אוטנטיים – אצל ליברמן אינם נשארים “שמות השמורים במערכת” – היינו צריכים לצטט חלק גדול מן הספר המזעזע הזה.

ליברמן מתחיל את ספרו “שלא פעם, בלילות נדודי שינה, מנקרת במוחו המחשבה, איפה לוקחים עשרה משוגעים? עשרה יהודים, שילבשו שקים על מתניהם, ישימו אפר על ראשם, ויצאו לרחובות הקריה בצעקה של “שמע ישראל”? איפה לוקחים עשרה יהודים, מחוסרי־דעה, שישימו בכליהם אבנים וילכו לשבור שמשות בבתי הרבנים ופרנסי־הקהילות. איפה לוקחים עשרה כאלה שיאחזו את הרב בזקנו, ואם אין לו זקן – כרגיל וכמקובל – יקחו אותו באזניו, ויובילו אותו להראות לו את התהום הפעורה לרגלי הישוב היהודי באמריקה רבתי. יידעו הרועים שהם חטאו בנפש הצאן”.

תוך זעקה מעמק לב־דוי בא מר ליברמן לידי השוואה בינינו ל“בינם”.

“צאו וראו – איך ובאיזו אמצעים אחזו “החוטפים” בצרפת: הכמורה, הנזירים והנזירות במקרה של שני “בני פינלי” (זה ידוע לנו מאוד, בישראל). הם יצאו נגד פסק הדין של בית המשפט, לחמו במשטרה, עמדו בקשיות עורף קנאית נגד זעמו של עם עשוק – – – וכו' “לו לא היה מורא שמים עלי – מכריז מר ליברמן – הייתי צועק ואומר: “הלואי ומי יתן, שהיהודים שלנו ידאגו כך לנשמות ילדי ישראל כמו שהקתולים דואגים להם”. ה”קלויסטער”, צועק מן ליברמן, הוא עכשיו תושב קבוע בכל בית יהודי שני. הכנסיה הקתולית שיכנה א“ע בטלוויזיה. הגינונים בברק החיצוני שלכם, המקהלה, ה”מאסה" והריקוויאם יחד עם גיבוב דברים של “הליכה לקראת אלהים” – לפגוש אותו בחצי הדרך" וכו' דברי רהב נבובים של בילי גראהם וחבריו מוצאים אזניים כרויות. הילד היהודי הולך שבי מילדותו בפגישת ההתמודדות הראשונה בנעוריו, אהבה, מעצור, או בדומה לזה, בדרך “לקריירה” ל“עשיית חיים”. בא הוויתור. למעשה, אין לו לצעיר או לצעירה מישראל על מה לוותר. חינם, ללא מחיר, הוא מוסר את נפשו לדעת – באין דעת.

בכל סיפוריו, המרתקים והמחרידים כאחד, עוברת כחוט השני המסקנה, שהנוער היהודי הוא באפייו ותכונותיו נוער טוב. הוא מוסרי, נאמן, ישר ורגיש. אלפים אחדים נספחו לבית ישראל בתנועת החינוך המבורכת של חב“ד, סידרו מהפכות בבתי אבות, באו עד ל”שבירת כלים" ממש. כלי־מאכלות אסורים בבתי ההורים נשברו וחילופם בחדשים, בכשרים בוצע, כפו על ההורים נוהגי שבתות חג ומועד. מספרם של אלה קטן הוא; הרוב, רבבות, אבודים לנו באשמת הרועים שהעלימו ממנו את הטוב והישר בתורת האבות.

מכל הסיפורים – עובדות נמסור בקצרה. אחד – מעשה ב“חכם ותם”. שנים מתוך “הארבעה בנים” של ההגדה. סיפור אקטואלי, בשבת שלפני שבת הגדול.

ארבעה נערים, נערי ישראל אמריקאיים, טיפוסיים, הרפתקנים נדברו בשבת לבלות ביחד את היום הראשון בשיחת “סוף השבוע” – בצורה סוערת. התכנית היתה לצאת מחר בבוקר מוקדם לחוף ברוקלין, לשכור סירת־מנוע ולצאת לכל היום לים הרחב הפתוח. מזג האויר היה נפלא. כל הארבעה הגיעו בזמן, קלים שמחים ועליזים, מצויידים באוכל ומשקה, לכל היום. נכנסו, הפעילו את המוטור ולבם טוב ושמח עליהם: שרים, מספרים בדיחות, אוכלים ארוחת בוקר בצוותא. נאה זיו העולם. המנוע דופק והולם כלבותיהם הצעירים. מספר שעות עבר, בלי שהרגישו בכך. והנה – האויר נעשה קריר יותר, טחוב ומעונן יותר, הועבו פני השמים, והים החל לרגוז במקצת. הצעירים לא נרתעו והמשיכו במהלכם לים הפתוח.

לא עבר זמן רב, והשמים הפכו שמי עופרת – חושך, ברקים ורעמים מנסרים, גלים מכים בזעף והסירה קופצת כעדשה בסיר רותח. הנה גשם שוטף החל להכות בזעף והסירה מתמלאת מים. ארבעה הבנים הביטו סביבם, וראו שהם יחידים ובודדים בלב ים סוער. כל הסירות מיהרו בזמנן להימלט, לחזור, והם כארבעה חתולים רטובים, מתרוצצים בהולים, בתוך כלי עלוב, הנקלע ככדור. כל הכלים שהיו ברשותם: כוסות, בקבוקים, צלחות, נתגייסו לשאיבת המים מהסירה. אבל זו היא פעולת הצלה מצחיקה. בנחשול אחד מלמטה ובהצלפה אחת מלמעלה, מתמלאת הסירה מחדש. רוחם “החברה־מנית” התנדפה ועזבה אותם – והם אובדי עצות.

למרבה האסון קרה להם הרע ביותר שיכול היה לקרות. ברק פגע במנוע של הסירה, שהיה מבחוץ, והוא נדם, שותק. ומשוטים לחתירה אין אתם. אין.

יחידים בצרתם, אבודים, הביטו אחד בפני השני לאור הברקים שחתכו את האפילה. האימה עברה לפחד, פחד מות. זהו? הקץ? ברגע כזה נזכר אחד ה“תם” שבחבורה, שיש אלקים בשמים, ובעת צרה ומצוקה טוב לפנות אליו בתפלה, ויש והוא גם נענה – מציל.

גברה התשוקה אצל כלם להתפלל, אבל איך עושים את זה? אף תפילה אחת אין בפיהם. כל הארבעה בנים ביחד הפכו והיו ברגע זה ל“שאינו יודע לשאול” של ההגדה. “התם” אימץ את זכרונו, ונזכר במשהו. הוא זוכר,3 שהמורה לימד אותו פעם את “הארבע קושיות”. “מה נשתנה”. כטובע שממהר להיאחז בקש, נתפס הצעיר ל“ארבע הקושיות”. זה היה כל אוצרו בגנזי התפלה.

כשהחיה את המלים בזכרונו החל להתפלל “מה נשתנה” ברגש, והוא הזמין גם את חבריו שיחזרו אחריו מלה במלה, והם אמרו וענו אחריו. “היה זה סדר עם קושיות שמיום קריעת ים סוף לא נערך סדר כזה. הקושיות היו מכוונות לא לאבא בבית, כי אם לאב שבשמים, ולא “בסדר” ושולחן ערוך ע”י אמא, כי אם ב“סדר” ששמים וארץ, ים ורוח הכינו".

נקצר את הסיפור שהוא עשיר בתיאורים מותחים בספר ונביא אותו לסוף – מאושר. שככה הרוח, ופסק הגשם. בינתיים בחוף, מנו את הסירות, וראו שאחת חסרה, הזעיקו משטרה וסירות הצלה, גילו אותם, והובאו לחוף, כל עוד רוחם בהם.

כל סיפור המעשה – אומר מר ליברמן – רשום ביומן המשטרה. לא רשום בו רק “הצימוק” העיקרי, המעשה בארבע הקושיות. מעשיה זו סיפר למר ליברמן המהנדס הריס שפירא, בנו של הרב יצחק שפירא, שכתובת שניהם בניו־ז’רסי רשומה בספר. הוא הוא שמכיר את ארבעה הבנים ומפיהם שמע את הסיפור, סיפור ה“תם”.

לסיפור התום והתמימות שבספרי החסידים, לצדיק הכפרי, שתפילתו ביום הכיפורים היא השריקה, נוסף גם סיפור “מעודכן” זה.

סיפור “התם” הניו־יורקי, עולה גם על הסיפור הידוע של ה“ישובניק” בימי ר' לוי יצחק מברדיצ’ב.

ה“פריץ” וחביריו שחזרו מהציד מכריחים את היהודי, בעל בית המרזח בכפר, בערב יום הכיפורים, שיגיש להם יי"ש ולא יזוז מן המקום.

השמש שקעה, השיכורים נתפזרו והיהודי נשאר עין־בעין עם ליל יום הקדוש. ואין לו גם “מחזור” בבית. הוא התיפח בבכי. עולה לעלית גג, מחפש בשק “השמות” ומוצא שער של “מחזור”, שער מעוטר באותיות של “כל נדרי”, אבל אותיות אלה היו מחוקות, והכפרי עומד שעות בלילה וביום, בוכה וצועק: “רבש”ע, כל נדרי“. תפילה תמה זו הגיעה לשערי רחמים. כל המסכים המבדילים נפלו. זו היתה הסיבה, שתפילתו של רבי לוי יצחק היתה קלה ומסודרה ביוכ”פ זה. מלאכתו נעשתה ע"י הכפרי.

עוד לא תמו תמימים בין ילדי ישראל שנשבו בין “הגויים”. הם שוחרי דת ודעת וצמאי תפילה, הם אינם יודעים לשאול – טוען מר ליברמן – באשמת הרועים והמנהיגים, באשמת החינוך המטמטם את לבם.

זכות היא לוועד החינוך התורני שע"י המזרחי והפועל המזרחי בניו יורק, שהוציא לאור והביא ליהדות אמריקה ספר זה של ליברמן. ספר שהוא תעודה ומסמך לפני בית־המשפט. ספר של “אני מאשים”.

חלק מהנוער התנער, תנועת “הישיבות” מכה גלים, וזה הודות ליחידים בודדים.

אולי ימצאו עשרה גדולים, שפויי דעת – “משוגעים”, שיחישו בעוד מועד להציל ילדי ישראל מידי “החוטפים”.

(ניסן תש"ך)

---

לפנים בישראל

מאת

יהודה ליב יונתן

(לזכרו הטהור של אדם־ביקר הד“ר אהרונוב ז”ל)

דמות מובהקת מחוטבת בקויה, היתה דמות “הדוקטור” בערים ועיירות ישראל כשאלה היו בישובן.

ראשון הוא הדוקטור לדברים שבכבוד וכיבוד ובכותל “המזרח” של העיירה, מקומו וזכויות יתר לו לרופא שאין לשום אדם בעיר.

מעמד זה לא נוצר בדור אחד. דורות שיתפו פעולה ועיצבו את הדמות הזאת, שביצרה לעצמה עמדה משלה, “טשארטר” מיוחד. הוא היה השליח, שליחו של ה“מקום” לרפואה. עוד לפני שנגזרה הגזירה על המכה והחולי, כבר נוצרה הרפואה ונועד השליח – הרופא.

ההשגחה העליונה היא היא הקובעת, לפי חז"ל, על ידי מי תבוא הרפואה. חרות הוא, “על ידי סם פלוני, על ידי פלוני”. היתה זו – בימי קדם – התקדמות גדולה בהלכה בישראל שהתירו לרופא לרפא. גם עמים בעלי תרבות ראו את החולי כעונש מן השמיים. יד אלקים היתה באיש לענותו ולנסותו, למרק את חטאיו ביסורי גוף, ואין לפיכך רשות לאדם להתערב במשהו. הקרוב לו, המשתתף בצערו יכול להתפלל עליו, לבקש רחמים על הנידון אבל לא יותר מזה.

אנו העלינו את הרופא לרמה גבוהה ואמרנו “ורפא ירפא” מכאן שניתן רשות לרופא לרפא.

יש והאדם הנענה תעה וטועה במציאת הרופא המיועד לו. לכאורה החולה שמע ומילא בדיוק אחרי פקודת הרופא. שתה את המים המרים, בלע את הגלולות עד תומן, נזהר מדברים אסורים ובכל זאת הוא עדיין לא נושע ועוד הוא רתוק לערש־דוי. מיעצים אז ללכת לשאול ברופא אחר או בכמה רופאים בבת־אחת. ושלא יתנסו בכך – אולי יש צורך לפנות לפרופיסור. יש לסייע בידי ההשגחה לחפש את זה שעליו הטילו את השליחות. אולי הוא איננו בעיר זו או אפילו במדינה זו ויש להגיע אליו שמה.

הברכה המסורתית לרופא שהיתה מקובלת בפי המוני ישראל היתה “ילווה אותך מלאך רפאל בכל דרכיך”, או “תהיה אתה הדוקטור השליח הנכון והטוב שפב”פ יוושע ברפואה שלימה“. יש “רופא” ו”רופא טוב" ו“רופא גדול” ועדיין שגורים ביטויים אלה פי “עמך”.

רופא רציני ואחראי אינו בעל הנסיון ומומחה לאבחנה או לטיפול, כי אם “הרופא הטוב”.

מסתבר, שמחוץ לידיעת המקצוע, ידיעת תורת הרפואה, הבין העם, שהרופא צריך ומחויב להיות “טוב”, בעל מזג ואופי טוב משתתף בכאבו וסבלו של החולה, וכו'.

היו באמת לא מעטים, שזלזלו בחולים שלהם, הרי היו חולים אלה ברובם יהודים, עניים מרודים, טרודים ובהולים על פרנסתם, שנשאו בדומיה את סבל מחלתם שקיננה לפעמים שבועות וחדשים עד שהוכרעו ונפלו למשכב. רגיל היה חולה מסוג כזה בעיירה להגיד “אם אני כבר נשכבתי אתם יכולים לשער לעצמכם את המצב”.

במקרה כזה מחויב הרופא באמת להיות “טוב”. לא לגולל פרשת האשמות “אכלת יותר מדי”, “עשנת יותר מדי וריאותיך מורעלות”, אסור היה ללכת מן הכפר ברגל עם משא כבד כזה ‘על הגב’", “למה הזנחת” וכו'. רופא טוב מכיר ורואה את החולשות, את הסבות הנראות לו בבדיקה, ואינו מוקיע אותן. משתדל להתעלם מהן וממלא את שליחותו ברשימת התרופה הטובה, בסבר פנים ובשיחה נאה. זאת ועוד אחרת. רופא “טוב” אינו מציץ, שותק, רושם ונעלם. החולה בעיירה היה תאב מאד לדעת גם “מה־זה?” והרופא הטוב יושב למראשותי החולה ומסביר, משמיע פרק רפואה על תפקיד הכליות או על הפונקציה של הריאות. ודאי – שעל פי רוב השתדלו בני המשפחה לתפוס “אותו” כיוצא, ולהיודע ממנו את האמת, שלא בנוכחות החולה. אז דיבר הרופא יותר מפורט, ביותר חופש, וכן הוא נתקשר והיה כמעט כבן משפחה – “רופא טוב.”

לא לחנם העמידה ההלכה את הרופא כפוסק ומכריע יחידי בענין שהוא כולו צו הלכה. רק הוא מוסמך לפסוק ולהתיר את האכילה לחולה ביום הקדוש, יום ענות־אדם את נפשו.

לא החולה הוא הקובע. יש והחולה אינו יודע את מצבו, מידת נפשו. נדמה לו – מתוך חרדת יום הדין ־ שהוא יוכל לעמוד בצום והרופא אומר: לא! שומעים לרופא ולא לחולה.

אם כזה הוא הרופא, שליחה של ההשגחה העליונה, הנמצא לאדם בשעה הקשה ביותר בחייו – כשהוא על עשר דוי, הרי שהיו מתביישים לשלם לו את שכרו, שכר הטיפול. האם זה בכלל ניתן לתשלום, לשכר וגמול? האין בזה משום עלבון ופגיעה לסלק את החוב הגדול בסכום כסף עלוב?

בבית היה כל אחד מבני המשפחה מציע לשני שהוא יעשה את זה. “אני אינני יכול לעשות את זה”, – היה אומר אבא לאמא – תעשי את את זה…" היו עומדים ומשוחחים ומשלשלים לו את זה שאנו קוראים כיום “הונוראר” לכיסו ובתוך מעטה – ו־מסמיקים. דומה שאף הרופא היה מרוצה שזה כבר נגמר. מתוך כך שיחסו לו תפקיד כל־כך נעלה, קבעו חכמינו, שעיר שאין בה רופא אסור לו לאדם לדור בתוכה.

דמות זו של הרופא בישראל, הטוב והמיטיב, מבהיקה באור וחסד ברצינות הדורות, מימי הרמב"ם, מימי אסף הרופא ועד ימינו אנו.

(1961)

פרקי שנה

מאת

יהודה ליב יונתן

---

ג' עיקרי החג

מאת

יהודה ליב יונתן

א. פסח.

פסח, מצה ומרור, שלשה אלה עיקרי החג הם, כידוע. על שלשה אלה רקומה המסכת של דינים וסייגים, מנהגים וחומרות, זהירות וחששות. את שלשתם הכרתי באנשים חיים, חסידים ואנשי מעשה, שהיו זהירים בקלה יותר מבחמורה. כל אחד בחר לעצמו זהירות וחומרה יתירה לאחד משלושת העיקרים האלה. נשאר חרות בזכרון כסמל לדבר זה.

האחד, ר' מיכאל, שבחר לעצמו פסח. חשש ויראה מפני חמץ. בעל מרה שחורה ובעל פחד היה יהודי טוב זה מטבעו כל השנה. הוא לא חדל מלהביע לעצמו אי אמון בכל דרכיו ומעשיו. כל דבר בחן שבע פעמים וגם אח“כ היה שרוי בספק שמא טעה. לאחרי כל פעולה במסחרו, חנות לאריגי בד, היה נקלע בכף הספק. את המנעולים בחנותו היה סוגר פעמים רבות ומדבר לעצמו עם סיבוב המפתח לצד שמאל “כך, סגור”, סיבוב לימין “כך, פתוח”, וחוזר חלילה “סגור” “פתוח”. עד שלעתים קרובות לאחרי עינויי ספק, היה קם ממטתו בליל חורף ומתלבש לצאת לבחון את המנעולים. כך היה עם ספירת הכסף וכך גם עם הדקדוק בקריאת שמע, שלפי הדין צריך זה להיות “כמונה מעות”. בשניהם נשאר אצלו רגש שטעה, דלג והחסיר. חסידו של המגיד מטריסק, היה ר' מיכאל, ומוצאו מסלאווטה. עיר זו מפורסמת בכל רחבי ווהלין כעיר המחמירים בדיני פסח. ר' מיכאל היה בסלאווטה בין המחמירים ביחס לדיני פסח. זהירותו מכל חשש וחשש, הגיעה לשיא החרדה. בעינים רעות החל להביט על לחם כבר מפורים. הוא ראה בו את השונא השנוא בעתיד הקרוב, את הנושא של הפחד והמורא שלו. השנאה הלכה וגדלה מיום ליום ככל שהתקרב החג. בר”ח ניסן הוכרז בבית על שמירה וזהירות לא לפורר, לא לנער את המפה, כרגיל, על יד המרפסת בחצר. היה הולך ומאסף פרורים, מלקטם ומשליכם לתוך התנור. ספרו עליו, שאת הגוי חוטב העצים להסקת התנור לימי הפסח היה נוהג להאכיל ביום החטיבה לפנות בוקר ולגזור עליו צום כל היום, מחשש שמא יהיה לו מגע עם החמץ בזמן העבודה. לא נתקררה דעתו – אומרים – עד שבזמן האחרון היה נוהג להלביש גוי זה מעין קיטל לבן מבושל באפר “געזאלעט” בלע"ז, על הגלימה השעירה שלו. נושא החרדה היה החתול בבית. חולדה זו, שחוששין לה, שמא גררה מן החוץ לבית, מרשות הרבים לרשות היחיד. את החתול בסלאווטה היה נוהג ללבוש לימי פסח מיני גרביים לבנות על ארבע רגלים.

רגיל היה ר' מיכאל לחזור על דברי רבי בעל “המגן אברהם” ז"ל שבחמץ ישנן אותן אותיות שבמצה. ההפרש הוא רק בנקודה זו שבין ה' לח'. זהו הפירוש של איסור חמץ במשהו. משהו זה לעת זקנתו הגביר חילים וחידושים של חששות ופחדים.

היה מטבעו מעשן הרבה בכל ימות השנה. הוא היה זקוק לכך לשם הכנה לתפילה, למחשבה בשעה זו של שהיה וחשבון. סיגריה אחרי סיגריה היה מדליק. והנה לסוף שנותיו הדיר את עצמו בימי הפסח מהנאת עישון מחשש של משהו חמץ. באשר ויהודי מברדיצ’ב סיפר לו שבביח"ר לטבק של בוירסקי, אוכלים הפועלים חמץ בזמן חיתוך הטבק ואריזתו, ובכך הרי זה לא מן הנמנע, שפירורים או אפילו חתיכת חמץ קטנה, תפול לתוך המכונה ומשם לחפיסה.

וזכור המקרה המשונה, שהיינו עדים לו שנים אחדות לפני פטירתו. והוא חלש ורצוץ. נמנו עליו חבריו וידידיו בביהכנ“ס, הושיבו עליו בית דין של שלושה, והתירו לו בתוקף המסורת את הנדר. והוא עישן. אורו עיניו בחג זה, היתה לו השראה של שמחה, הארה של חדוות החג. ביום השלישי או הרביעי של חול המועד, כשפתח ר' מיכאל את החפיסה האדומה של הטבק, מצא חתיכת לחם חתוך כאטריה רחבה של טבק בצורה ברורה לעין שזה חמץ נוקשה, ויותר ממשהו. את הטבק שרף בתנור של ביהכנ”ס ור' מיכאל יחד עם כל ידידיו ראו את ההשגחה העליונה פרושה כאן.

את שתים שלש השנים האחרונות גמר מתוך נזירות חדשה מטבק. צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה לידם ועל ידם.

ב. מצה.

השני בסמל היה ר' פייביש. הוא היה לועג לחומרות המופרזות של חבריו בביהכנ"ס, ולחרדתו של ר' מיכאל ידידו מנוער. “מצות נשים” היה קורא ר' פייביש לזה. יש דין בישראל, ודי לך מה שאסרה תורה. אהובה עליו היתה המצה. אהבה אצילית אפלטונית – הייתי אומר – חש ר' פייביש למאכל זה. “מאכל מרפא” כביטוי של הזוהר הקדוש. שקיק “השמורה” שלו, שהוא בעצמו טיפל בה בשעת קצירה, היה תלוי על וו בתקרה כל החורף, ובעיני אוהב היה מביט על השקיק הזה מזמן לזמן, כאומר “מתי תגיע עת דודים?”.

את החיטה בררו וניפו בשבע נפות, טחנו בטחנת יד והאפייה היתה בערב פסח לאחרי חצות. הוא ובני ביתו, אחדים מחבריו בביהכנ“ס, שקבלו כל אחד שתים מן המצות האלו, בשביל ה”כזית" לברכת אכילת מצה, – לבושים לבן, פניהם קורנים הוד חג כשהם לשים, רודים ואופים.

ר' פייביש חוזר ממגלגל אחד לשני, מנקה את הדפים ואת הכלים, מסמן בחתכים כהן לוי וישראל, ופוצה פיו בשיר ההלל. כולם מצטרפים לשירה זו, שהיתה נהוגה, כדברי המשנה בימי המקדש.

על מצע של קש שמורות לאחרי אפייתן מצות מצוה אלו, בתוך הארון הסגור. מוכנות ומזומנות לברכת אכילת מצה בליל גדול זה. מאכל משלחן גבוה. וע"ז נאמר “ותורתך בתוך מעי”.

ג. מרור.

השלישי ר' טוביה, מחסידי סטולין, נאמן למרור.

האומנם היו חייו כל השנה כל כך קלים ומתוקים, נוחים ושלוים, שהיה זקוק לשם זכירת המאורע של “וימררו את חייהם” לאכילה ממש, כזית ודוקא של מרור, שורש הלענה? האומנם היה גופו של יהודי ת"ח זה כל כך בריא, שהיה רשאי לסכן עצמו ולאכול מאכל זה, – שלפי דברי המשנה “קשה לגוף כארס”? לא זה ולא זה.

כל חמישים שבתות השנה היו חייו קשים ומרים כלענה. בירידים וימי שוק התגלגל יהודי זה כל ימות השבוע. בערב היה יושב על הגמרא עד שעה מאוחרת בלילה. גם בדרכים ובבתי גויים, מקומות לינה בכפרים, היה יושב והוגה בתלמוד ומדרש, הגוף היה חלוש ושבור, ומיד לאחרי הסדר למחרת היום היו מבהילים את “הרופא” הזקן, שנתן לו רפואה. אבל דבר זה לא השפיע כלל עליו, על מנהגו להמשיך, להקפיד על אכילת כזית של השורש. מרור ממש.

חבריו לועגים לו. אחד, הטלנאי, לץ, מספר, שהוא נוהג לגרד חזרת – לא ראש מרור – כי אם חזרת, בערב פסח מבעוד בוקר, ואת זה הוא נוהג להעמיד ע"י החלון, ולתת לריח חריף זה לפוג. וכשמגיע למרור ולברכה “הריני פותח את החלון ומשליך אותו החוצה”.

אבל על ר' טוביה דברים אלו אינם משפיעים מאומה. כחודש ימים לאחר החג עוד הוא חש במעיו ומקבל את כל מיני תרופות, והנה בא חג, והוא שומר על שורש המרור מעין בני ביתו שלא יבולע לו, ובלב מלא שמחה וגיל הוא מברך על אכילת מרור. לועסו מתוך מחשבה על עוני ישראל במצרים ובכל דור ודור ומקנח את המרור בחרוסת וחזרת לכורך לקיים מה שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו.

(1936)

---

פרפראות לחג

מאת

יהודה ליב יונתן

נרדי נתן ריחו…

לכל חג מחגי ישראל ריח ניחוח שלו, והוא ספוג באוירו של הבית, מהלך ברחוב, נודף מבני־המשפחה. לא הרי ריחו של חג הפסח, כריח חג הביכורים, ושניהם שונים מריחו של חג האסיף. ודאי, ריחו של חג החירות, הוא בריחות־אביב: פריחה, לבלוב, צהלת פלגים ורון שמים וכוכבים. אלא שנוסף על הריח הכללי המשותף, מחוננים רבים בהמיית־רוח, כיסופים וערגונות לריח מיוחד שלהם בתקופה. זהו משהו אישי אינטימי, שנגנז בשבעה מנעולים, מופיע ונעלם, מתנדף, וחוזר וניעור.

בימי הילדות הרכה עברני פעם ריח של בושם מידו של ה"דאקטער' הצעיר שהגיע לא מכבר לעיירה, ונקרא בימים שלפני חג הפסח לאמא שחלתה.

אמא היתה מלאת־חן וצעירה מאוד, ילדה בשביס. פניה הציצו תכופות מאחורי סדינים לבנים, פרגודים שעליהם היו מודבקים פתקי “שיר המעלות” ליולדות ב“מכשפה לא תחיה” “לא מכשפה תחיה” “תחיה לא מכשפה”.

ציווה הרופא מה שציווה, רשם “ריצפט” התאמצו לדבר אתו רוסית, שילשלו לתוך כיסו את הכסף שלא ייעלב. והוא קם ללכת. הושיט לאמא, הרבנית, יד להפרד. אמא הסמיקה וענתה “אצלנו זה לא מקובל, לנו צריכים להאמין לפי הדיבור, בלי תקיעת־כף”.

הרופא הצעיר החוויר, ביקש סליחה, והחליק לי על לחיי.

נדבק לי לכולי, לתוך תוכי, ריח בושם של ידו ונתבשמתי.

ההיה זה ריח שדות ויער, לילך של פריחה, ניצני תפוחים או תות־שדה – ריחות שידעתי אז כבר היטב – או היה זה מריחות צרי וצפורן נרד וקנמון וגם דודאים שהיטבתי להכיר לא פחות מהראשונים? ואולי היה זה תערובת של כל אלה ביחד.

עשרות בשנים מלווה אותי ריח זה. עם ההתבגרות לבש חליפות לבושים שונים, הוא משך, גירה, וקסם. הוא התגלם בדמויות וצורה, בקול ומראה, אליו בריחו־רוחו, נמשכתי כמוקסם.

לימים, משהו כאילו התנדף מזה הראשון, והנה זה חזר וניעור ובאותה העדינות עם אהבת־תום ראשונה.

הימים היו, כאמור, ימים לפני חג הפסח. אנו למדנו אז בניגון ערב “שיר השירים”. היו ריחות שמן, ניצנים – סמדר עצי תפוח – וריח לבנון. בחוץ רצו זרמי מים והתחממו בקרני שמש שבורים – באשישות “שיר־השירים” היה גם ריח בושם של הר־המור שלי. משהו מניחוחם של אותם הימים יפקוד אותי לפתע גם כיום לרגעים. הוא כיום גרעיני, זעיר, שקוף כאגל טל, והוא כחסד ממרומים “נרדי נתן ריחו”.

המגיד מדובנא ו“הא־לחמא”

במשלי “המגיד” הנפלאים, שנתחבבו על המוני ישראל, ובעיקר על “בית־יעקב” אלה אמהותינו ואחיותינו, ממלא כידוע, תפקיד חשוב ה“משל לעני שהיה נוסע על הירידין”.

וודאי גם ה“בן־מלך” תפקידו לא קטן, אלא שאחיותינו אף פעם לא ראו בן־מלך, מה שאין־כן איש עני שנוסע על הירידין. את אלה הכרנו וידענו לפי השמות. הרי זהו טוביה ואיצי טויבעס וכן רבים וכן עניים מרודים אחרים.

מכל ההגדות המרובות שהיו בבית, נתחבבה עלינו, הילדים, ההגדה עם “מאתים שלושים ושמונה פירושים ותוספות מאת מרנן ורבנן גאונים קדושים / נבוני־לחש וחכמי חרשים / בעלי תריסין, אילי תרשישים / כשמש בגבורתו לארץ מאירים / ינון שמם לדור דורים”.

והגדה זו היתה חביבה עלינו בעיקר, בשל העני הנוסע על ירידין של “הא לחמא”.

“הא לחמא” זה הביא אותנו במבוכה משעשעת. אתם אומרים “הא לחמא”? הדוד ר' מרדכי’לי הלא אומר “כהא־לחמא”, ויש אורח מכובד ע“י השולחן, האומר “הא לחמא”, ואפשר שדווקא הוא צודק, והנה בא המגיד מדובנא באותה הגדה ב”אמת ליעקב" וסיים את הענין אחת ולתמיד בעזרת “העני הסובב וחוזר בירידים”.

מה המשל? ידוע הוא וידוע! אבל מרוב חיבתנו אליו נספרנו בקצירת האומר שלנו ובמקצת בלשון־חכמים שלו. “עני זה העושה מסחר בציצית ומזוזות, הוא עני מרוד, אבל פעם אחת בא לעיר, והתחיל לסובב ברחובות לרגל עסקו, עד כי הרוויח, ויהי איש מצליח, וילך הלך וגדל, עד כי גדל מאד”… ועל כך גמר אומר שהיום ההוא שבו בא לעיר בשעה כ"כ מוצלחת, יעשהו יום־טוב. לזה הוא קרא, איך? “תרמיל־יום־טוב” (יום־טוב טארבע).

ובהגיע היו“ט הזה, היה נוהג לקחת אתו הילקוט ההוא שלו, הידוע, על כתפיו לזכרון “היום טוב הזה היה חביב עליו יותר מכל המועדים, והיה נותן לילדים שלו מתנות ובגדים יקרים”. “ויהי היום ויקר מקרהו שנהפך עליו הגלגל. את כל הונו הרב הפסיד וחזר לתרמילו – בציצית ומזוזות. ראו הילדים שמחו ורקדו מסביבו והפצירו בו לעשות להם מלבושים יקרים כמנהגו מימים ימימה”. אמר להם האיש ביגון: “מה תחשבו, בני, כי כאז כן עתה? אז היה זה רק מנהג, באמת הייתי עשיר והתחפשתי בדמות עני, לא כן עתה, כיום הנני עני באמת, וצריך אני לשאת את התרמיל לא רק לזכרון, וזה ממש הענין הזה” מסיים המגיד מדובנא ז”ל.

"בזמן הבית היינו אוכלים לחם עוני בליל פסח לזכרון הנס, והיה זה רק לזכרון. אז זה היה “כהא לחמא”, לא כן אחר החורבן בימינו אנו, זהו ממש “הא לחמא” – זהו זה!

נשאר לנו הילדים אז להתפלא על הדוד ר' מרדכי זצ“ל, שאינו רוצה לוותר וממשיך, כלהכעיס, ב”כהא לחמא" הלואי ונזכה ש“התרמיל יום־טוב”, לחם העוני ייהפך כזכרון, ובמהרה בימינו.

על ה־כה רחוק וכה קרוב

המעגל כאילו הולך ומסתגר על האדם בהדרת השנים ב“דרך המלך”, בתחנות של בינה־עצה וגומר.

אין טעם להתקומם וללחום נגד שלטון העבר ולהתכחש לנצחונו על כוחות המחשבה שלך.

אם גם תשנן לעצמך שבע ביום, שבמרכבת העבר לא תרחיק נסוע, לא תגביר בו חיילים להווה ולשוטף, לא תקבל יותר ממנה זו שהוקצבה לך, אוירה היא כנראה, בכוחות הנפש, ויש להשלים עם זה. עם ההשלמה בא הטיפוח, העידון, הראייה הטובה, האתמול מואר באור אחר, ניטל עוקצם של הדברים שהכאיבו בזמנם, ומה שהיטיב והנעים, בוודאי שחי בזכרון כיום בחן שבעתיים.

משול הוא “הגיל־המכובד” לדוב במאורתו בחדשי החורף, העולם מסביב קפוא, עטוי לובן מרגיע ומרדים. מה שנאגר ונגנז מספיק כדי נמנום. למי יש כוח – אומר הדוב – לבוסס בתוך השלג העמוק בריצות אחרי טרף? גדיים ועגלי מרבק אין דרכם בכך להתקרב לטווח הלוע. הקרובות ביותר הן איפוא כפות רגלים שלך. ללא טורח ועמל רב אפשר להגיע אליהן לשם לקיקה.

אין בזה אמנם, משום שובע לזמן ממושך, אבל טובה היא האשליה והאמונה שחיים שנית את הראשונות.

אין פלא – ואין גם מקום לדאגה, – ששכחת את שמו של ידיד שנפגשת אתו לפני שנתיים, במשך שבועיים, יום יום, בבית הבראה, ולגמרי נשמט מזכרונך תאריך מלפני חמש שנים – מאורע חשוב בזמנו. טוב הוא הגמול, שהנך מסוגל כיום לחיות ולהחיות כל פרט מחייך מלפני יובל שנים, מבלי לשלם בעד זה בשנים ממש, בזבוז של זה המעט ששרד.

צרים הם, כנראה, הכלים, השחוקים משימוש, להכיל את שניהם, את האתמול הרחוק ואת היום הקרוב, כך שהחדש מוציאים מפני הישן. ידו של זה האחרון על העליונה. בחכמה המליץ הדרשן “אדם יסודו בעבר, וסופו לעבר”…

(1958)

---

שולחן עורך

מאת

יהודה ליב יונתן

(ציון לשולחנו של הסבא)

בראש הזכרונות העולים מתחום הנשיה בימים אלה, ימי פרוס חג האביב והנעורים, צועד הוא, השולחן, בבית הסבא.

הוא־הוא הציר עליו תסוב פקעת המחשבות מן הצעדים הראשונים עם הנץ החיים שם.

ארוך היה חדר זה, חדר־האוכל בבית הגדול של “החצר” שלנו. בקיץ כבחורף עלוט היה בחצי אופל. על יד ארון הספרים, ארון־קיר, המגיע עד לתקרה, עומד הסולם, עליו תמיד מי שהוא עומד למעלה, מוריד או מעלה ספר.

בפינה עומד השעון הארוך, שעון בעל שני משקלות כבדים התלויים בשרשרות פליז, עולים ויורדים.

הלמות הרגעים מנסרת בחלל השוקט, קצובות. ועם צלצול השעה נשאר תלוי בחדר צליל־נכאים נוגה, מנגינת־עצב על דבר־מה יקר, הניגר באפיק האבדון הנעלם. לאורך כל החדר עומד הוא – – – השולחן.

שנים על שנים לא רצה, לא יכול היה הרעיון להשלים עם דממתו של זה. שנים היה שולחן זה של הסבא כשושבין יקר ונאמן, יצור חי, כביכול, קרוב לנכד זה שנקלע לארצות־נוד שונות. שנים היה מופיע בתארי־גילוי שונים. פעם הטיפה הוויתו מוסר על תלישות זו, קלות ראש ורגל, חוסר שרשים כגידולי מים, ופעם לעג גילוי זה מתוך יהירות עצמית – – – כאומר: צא וראה מה בין רגלי שולחן דומם בבית סבא, לבין ראש נכד בדור תועה, נבוב־מוח.

לאחר כל הופעה דמיונית מסוג זה או אחר נשארה הרגשה נעימה בלב. תמיד הרעיף שולחן זה נטפי אמונה והרגעה. רמזי אורות מעולם אחר, שהלך ללא שוב.

ימות השבוע נמשכים דחופים קטנים כמזמורי שיר של “היום” בתפלת שחרית, הנבלעים לקינוח ובחטיפה מגיעים עד לתחנה – יום השבת. ימי השבתות נוהרים לחודש ואלו חגים בתוך חג מבורך. הזמן מונח מקופל וארוז כאתרוג בצמר גפן בקופסת הכסף, והשולחן חי עמנו חיי כל הימים. לא כפרצופו של חול דמות השבת שלו, וצלו “בימים הנוראים” אינו כתבניתו בימי חג אחרים.

עלוב כמנוזף מראהו ביום חול. מזבח ללא זבחים. המפה הלבנה אמנם פרושה עליו גם לאכילות חול אלה, ולאחרי נטילת מים אחרונים משמיעים עליו את הפסוק “וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ד' תמיד”. ואמנם אורחים מסובים תמיד ומברכים ב“אלקינו” ומזכירים לברכה שולחן זה שאכלנו עליו". אולם בימות החול, כשהוא משמש לאכילות רשות, זבחי שלמים, מכונס השולחן בתוכו מקופל בפנימיותו – גלות החול הזה.

יום ששי, עם שובם של סבא, אבא והדודים מטבילת ערב־שבת, פושט גם השולחן את צורתו צורת חול ועוטה בגדי שבת. סעודת יום ששי על חלת־לחם טריה, בת־לוויתה של ה“צלי” המקובל, נטלה אחד מששים ממאור פניה של השבת. ריחו של ה“צלי” נודף בעיירה, כובש כל השוק, הולך וחודר, לפי עדותו הנאמנה של הרופא הפולני, עד לנחירי המתפללים “בבית היראה” ביום ששי. תבשיל זה המקובל בתפוצות ישראל התבשם כבר מתבלין זה, ששמו שבת.

בימות־החורף הקצרים חוטפים שינה קלה ומיד לאחר האוכל פורשים את מפת־שבת הצחורה על השולחן והגבאי מכנס את פמוטי מנורות הכסף ומסדר אותן על השולחן. קבוע הוא המקום למנורות אלה לבנות ולכלות. ברוכות הן בפרי־בטן לכל נפש בבית נר, ברכה במועל כפים בהדלקה.

גם בעד אלה, שנר חייהם כבה בקטנותם, מתי אסכרה או מחלות ילדים אחרות, אף נרם הם בא במספר. כל המנורות האלה מקשטות השולחן מבעוד יום, מזומנות להדלקה.

לבושים בגדי שבת, משי וקטיפה, יושבים הגדולים מסביב לשולחן, שותים תה. מעיינים בספר והקטנים מסלסלים שנים מקרא ואחד תרגום. השולחן נראה עכשיו כשקוע גם הוא במחשבות־עיון, הכנה רבה לקראת שבת. מפעם לפעם מסתכלים בשעון ונהנים בהשפעת גומלין שלאחר בהלה וזירוז לקבל את השבת. עד שעה מאוחרת ממלא השולחן תפקידים שונים, שהוא מתמזג עמהם. לאחר האוכל מתפזרים המסובים והשולחן נשאר יחידי באווירת שבת. פה ושם פזורים עליו סידורים, ספרים, אבנט נדח ממתני אחד הבנים או הנכדים, תיק משקפים מופקרים וכיפה תועה. פתילים דולקים בודדים יונקים עוד את אישם מחלב הנמס בשפופרות ולשונות אש זונקות ושוקעות.

בשעה מאוחרת נראה השולחן כאילו הוא נח ומתוך זחיחות דעת, יש לו קורת־רוח ממעמדו כאן. לא לתוהו קיומו בצל קורת בית זה.

בשבתות חורף קם הסבא בשלוש, ארבע, אחר חצות לאמירת תהלים ולימוד זוהר. השולחן כבר ער והוא מרוכז כולו קשב לנעימות ולתוכן. דומה יש בו, כביכול, מקצת מהגיאות, שעמו מתיחדים עכשיו בשעות חסד אלה.

וכך, בעצימת עין קלה מעלה הזכרון את השולחן בכל חג.

הוא פורק מעל גבו את נטל הזקנה החופפת עליו ונעשה קל דעת, בחינת “בגילופין”, כשעולים עליו בסעודת פורים שנים־שלושה מהמתחפשים המבוסמים, חלוצי נעל, לשם ריקוד.

הוא כולו יראה וענווה, שברון גוף, כביכול בסעודת ערב יום הקדוש. גומעים את המרק מתוך שתיקה והרגשת חרדה והוא, השולחן, אף הוא שותף להרגשות אלה. תמיד היה הרושם כאילו אף הוא מתחטא לפני קונו, מתכונן ליום הקדוש, יום הדין, שגם אותו יביאו במשפט על כל נעלם.

לשיא הגדלות שלו הגיע השולחן בליל התקדש חג הפסח.

מלאחר פורים הצטווינו כולנו להזהר מלפורר מסביבנו. היו סמוכים עליו, מתקרבים אליו, חוטפים גם סעודה קלה של “מזונות” בפינה שלו.

לא קל היה לגבאים להזיזו ממקומו לשם שפשוף והדחה מסביבו ובארבע גומות השקע שלו, מושב ארבע רגליו האמיצות. לאחרי הדחה ברותחים, גירוד בסכין על גבו, הורדו בערב החג, לאחר ביעור החמץ, הקרשים הארוכים, שהורכבו עליו כמכסה לכל ארכו, ברגע הראשון של הסיפוח היה הרושם כאילו הוא נפגע מהבעת אי־אימון גלוי זה, מהעברתו לרשות האסור שיש להתגונן מפניו. לאחרי גמר ההרכב פרשו עוד על הקרשים אריג צמר ארוך והיה השולחן אחד עם לבושיו החדשים, לבושי חג.

מלפנות ערב החלו לערוך אותו, לעדות אותו פאר. כל כלי הכסף והזהב, גביעים וכוסות, “קערות” וצלחות מורשת סבים, סבלונות ועזבונות של שושלות דורות, הוצאו ממקום משכנם בארון הסגור בעליית הגג והם מפארים את השולחן לכל ארכו.

בערב זה מועטים האורחים הזרים והשולחן עטור כולו בני משפחה. כל אחד מהנינים והנכדים מקבל את כוסו במקומו הקבוע.

בשעת היסב בני מלכים זה מסביבו, עם שפע האור ששיחק בקרני זוהר, בגביעי הכסף תוססי יין, הוכתר שולחן ערוך זה לכל השנה. ברגעים אלה קנה לו את מושבו איתן בלב כולנו לעד.

הוא וזכרו נשאים עד היום בלבות נכדים על גלי מים, על פסי מסילות, שבילים נדחים בארצות פיזור, רחוקות מקן ראשון זה. מה גורלו כיום? מה עלה לו לשולחן ערוך זה? אי שכנו ורבצו? היש לו דואג וסומך בימי רעה אלה?

יהיה גורלו אשר יהיה, בצרור זכרונות טהור על עולם ערוך חתום זכרו של שולחן סבא, מזבח צנוע במשכן סתרים.

(1939)

---

הבעל־שם־טוב הקדוש והנכדים

מאת

יהודה ליב יונתן

ליום ההילולא

הרב מאפטא – מספרים – היה מכנס בימים אלה, ב“יום המיוחס” יום לפני שלשת־ימי־ההגבלה, “נכבדים”, נכדי צדיקים, עורך להם סעודה ומוכיח אותם קשות.

האם כבר בדורו היו אלה נכדים קטנים לסבים גדולים, וראויים לתוכחה ולמוסר? שומה עלינו לדרוש את זה לשבח. כנוסח של “בדורותיו”. ודאי, לו היו אלה בדורות יותר מאוחרים, היו בוודאי אדמו"רים מפורסמים, בעלי חצרות־קודש, ו’רבי’־ים לרבבות מעריצים.

כינוס נכדים זה היה עושה בעל “אוהב־ישראל”, כאמור, ביום לפני שלשת ימי־הגבלה, ותוכחתו התחילה כך: “הנכם כ”יום המיוחס“. זה שאין לו כל התעלות וגדלות מצד עצמו, יום חול הוא לכל דבר. ה”יחוס" שלו הוא, שהוא אחרי ראש־חודש, ולפני חג מתן־תורה". אחרי הקדמה זו עבר להטיף להם את מוסרו הקשה.

הם כבשו פניהם בקרקע וקיבלו את התוכחה. להיות “מיוחס”, נכד של “הבעל־שם־טוב־הקדוש” וכל השושלת שלאחריו, פירושו חובה לשושלת עתיקה ושמורה, חוב לדורות, מאלה דרשו הרבה. צדיקי־הדור אמרו, הלא “וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי־יצחק ואף את בריתי־אברהם אזכור” וכו' פסוק זה שקראנו בשבת שעברה – אף הוא חלק מה“תוכחה”. מכם אדרוש ללא חסד וחנינה. אלא־מה, מנכדי עשיו, אדום וישמעאל, יש מה שהוא לדרוש? אזכיר לכם את הסבים האלה, “יחוס אבות”, ואכביד את הדרישה מה“נכדים”.

רושם הטורים האלה הקדיש פעם פרק מיוחד ל“נכדים” בדורו. לא היו אלה סתם “מקבלים” מחזרים על הפתחים. היה יחס של כבוד, למי שבא לעיירה, ושמו של סבא, אחד־קדוש, על שפתיו.

לא־בלי־הכרת הערך היה שכזה מודיע, “נכדו של ר' ברוך־ל ממזיבוז”, “של ה”דגל“, או של ה”בעל־שם־טוב". לשכזה נתנו תמיד בן לוי שושבין. בעל־בית מכובד בעיר, היה מחזר אתו יחד על החנויות, שכן הקפידו ביותר על כבודו של הנכד. אם היה לו גם “יחוס עצמו” בעל תורה, בעל תפילה, ושיחות חסידים־נאה – היו שני בעלי־בתים יוצאים בעצמם בשביל לאסוף נדבות הגונות. והוא, הנכד, אסף על־ידו את הצרור מהמוכן, ונסע. נתנו לאלה מה שהגיע להם וידעו לדרוש מהם.

השכיל להסביר את זה אחד “הנכדים” שהצדיק על־עצמו את דין התביעה החמורה ממנו.

"זה נכון – אמר – גם בחיי יום־יום. אם מי שהוא אומר לחבירו “בבקשה לפרוט לי חמשה או עשרה רובל”, הוא פורט לו, אם יש בידו. לא כן הדבר, אם הפונה אומר “בבקשה לפרוט לי חמשה או עשרה רובל טובים, מיד בודקים מטבע כזו לכל צדדיה”. בא יהודי ומתילד על המשפחה לבית אבות, בצלצל בן אורי בן־חור למטה יהודה. את שכזה בודקין.

“עמודיו עשה כסף – זו שלשלת של יוחסין” אמרו חז"ל. בית על עמודים כאלה, מצווה היה להיות שלם בישראל ללא כל פגם. על בגד־משי, שיראין, גם מים גורמים רבב.

בחצר

עם שכל אחד מאתנו, והילדים, בחצר סבא, ידע בדיוק לפרט בשושלת היוחסין שלו גם איך הוא נכד הבעש"ט אף ידענו גם שהיחוס המיוחס ביותר שניתן לציין הוא, להגיד “בן אחר בן”, בכל זאת לא העז אף אחד, בחצר סבא שלנו, להגיד “סבא, בעל־שם־טוב”.

לו היה מי שהוא מאתנו מתבטא כך, היו בוודאי הבנים הדודים שואלים אותו “איזו מין ר' שמעלקי הוא עם סבא זה ובכוח מה?”.

רק ישכר גורג’י, איש מפשוטי־עם המתעורר ל“תהלים” בשבתות לפנות בוקר, רק הוא אומר “קדיש” בחג שבועות, מכיוון שיש לו ביום זה “יארצייט”, אחרי “רבי דוד־המלך”.

היו רק שני ימים בשנה שהיו מעלים את השם הנכבד הזה “הבעל שם הקדוש” מתוך יחס של יחוס משפחתי. ימים אלה הם: אחרון של פסח, וחג השבועות.

באחרון של פסח, לפנות ערב, היינו עורכים את הסעודה המיוחדת, המסורתית, שהיא חובה על נכדי הבעש“ט, בסיפור על הנס הידוע שקרה לבעל־שם בדרכו לא”י.

בחג־השבועות היו מזכירים בסעודת החג, את פרטי הסתלקותו. הבה ונמסור את זה כלשונו של מר אליעזר שטיינמן בספרו האחרון “באר החסידות” המוקדש כולו ל“בעל־שם־טוב” כי מי הוא שיבוא אחרי משביר־בר זה, “מארי דחיטא” בחסידות, לשנות משהו? וזה לשונו בפרק “הסתלקות”: בפסח שנה זו, שנת תק’ל(?), חלה הבעש"ט ואמר כי שעת פטירתו באה.

בליל־שבועות השמיע דברי־תורה. למחרת בבוקר כינס את תלמידיו והורה להם סדר טהרתו וקבורתו. אחר־כך ביקש לתת לו את ה“סידור” להתפלל ואמר: “עוד הפעם אתפלל לפני רבונו־של־עולם”.

ר' נחמן מהורודנקא בכה בקול קורע לבבות, וביקש רחמים, והבעש"ט אמר: “לחינם הוא מרעיש עולמות”. ר' צבי ניגש אל מיטת־אביו בבכי גדול וקרא, אבי, אבי אמר לו ר' ישראל: בני, יש לך נשמה קדושה, ואינך צריך לשום דבר.

פעם סח ר' ישראל שבשעת פטירתו יפסיקו שני השעונים שבביתו את מהלכם. וכך היה. כי ביום זה נפסקו שני השעונים בזה אחר זה.

כיוון שראו התלמידים כך, הבינו כי בא הסוף. כבשו כולם את פניהם באימה גדולה.

אמר להם ר' ישראל: לא לעצמי אני דואג, אבל צר לי עליכם. אני אצא בפתח זה ואכנס בפתח אחר.

ניגשו כל התלמידים ועמדו ליד מיטתו. אמר להם הבעש“ט: יש עמוד שעולים בו מגן־עדן התחתון לגן־עדן העליון. בין עולם לעולם יש עמוד שעולים בו, וכך בין שנה לשנה, בין נפש לנפש, וזהו עמוד העבודה ויראת שמים. העמד הוא דרך לעלות בקודש. כשהייסורים הציקו לו מאד אמר הבעש”ט: עוד שתי שעות מוכנות לי בעולם הזה, רבש"ע, אני נותן לך במתנה את שתי השעות. ואמר על כך ר' פנחס מקוריץ, שגדולה מסירות נפש זו כמי שמוסר את כל חייו לבורא.

אחר כך ציווה הבעש“ט לומר תפילת “ויהי־נועם”. אף שפתותיו התחילו מרחישות תפילה. וכשהיטו התלמידים אליו את אזניהם, שמעו מפיו את המלים “אל תבואני רגל גאוה” מיד יצאה נשמתו. סבא ז”ל הסביר, מה פירוש הפסוק של “אל תבואני רגל גאוה” בשעה אחרונה זו. כנראה, הראו לו את מקומו וחלקו המזומנים לו בעולם־הבא בסוד “תוסף רוחם יגועון”, פחד הבעש“ט שמא ח”ו יתפס להרהורי גיאות ועל זה התפלל ב’עת־מצוא" זה.

עם הפרידה האחרונה מבית־אבא־וסבא, וההפלגה לעולם הגדול השמיע אבא ז"ל, כרגיל, דברי כבושין, “צידה־לדרך”, שהיא, ככל הדרכים, סכנה לאדם גם כשהוא בין “תמימי־דרך” מה־גם כשמאוד לא בטוחים בכך…

עם הסיום הזכיר את החוליות בשרשרת ואמר, שהבעל־שם־הקדוש אמר “שעד עשרה דורות הוא יהיה תחת החופה בנישואי נכדיו, אם הם רק לא יביישו אותו ח”ו בנישואי נכר" בחתונת הילדים והנכדים שלך אי"ה ישתתף עוד סבא זה.

זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.

(1958)

“אחר כתלנו”

בימים אלה, ימי “בין־המצרים” ערב שבת “חזון”, כשהנך מזדמן לירושלים, רגליך נישאות מעצמן למקומות־מצפה על העיר העתיקה, להתקרב לנדבכי חומותיה האטומות.

זה שלוש עשרה שנה הכותל עזוב בבדידות דומיה ואלם, דומה, שתקופה ארוכה כזו של ניתוק ויתמות, לא ידע הכותל מיום שהוא זוכר את עצמו במקום הזה.

משונה, הנך חושב עליו כעל יצור חי, במושגים של דומם מדבר. הבינותי לרוחו של יהודי חרד זה, דור שלישי בירושלים בין החומות, שגולל יריעת אשמה כלפי ראשי המדינה שהפקירו את הכותל. בלשונו “הסגירו” אותו לזרים.

ודאי שהוא הזכיר את מאמר חז"ל, שרק על דברים שיהודים מוסרים את נפשם עליהם, רק אלה מתקיימים בידיהם. “לגנרלים שלנו אין ענין בכותל”.

– אני, טען הירושלמי – כואב את כאב הכותל, וכמוני מרגישים אלפים. בני ירושלים ונאמניה.

עומד האורח בתחנת־המצפה שלו, גבעה קטנה זו, בשטח מגרש עזוב, על יד תחנת הרכבת, והעיר היא כעל כף היד – – – הנה גינות הירק – – – השבילים האפורים – – – הנה הבתים הקטנים – והמצבות במורדי הר הזיתים – מסימטה זו מובילה דרך לחצר המפולשה לרחבת הכותל – דרך סלולה לו למעלה מחצי יובל שנים בשבילים אלה.

ודאי שהוא נושא בחובו את הפגישה הראשונה שלו עם מקום זה שהשכינה לא זזה משם – – – יורשה לו לרושם הטורים האלה להביא קטעים ממכתב המסומן – בתשעה באב תר"פ מכתב לאבא – –

“אבא יקר – – – ילאה העט לתאר לך הליכה ראשונה זו לכותל לאחרי הסעודה המפסקת – – בליל זה – – בליל זה נפלו כל המחיצות שקמו וגבהו בינינו, ביודעים ובלא יודעים. בלילה זה שב הבן שלך, התועה בדרכים לא־דרכים, שוב לקן העזוב שלך. ימים אני עושה ב”מאה־שערים“. עמדה לי ראשונה לרועץ החיצוניות שלי – הלבוש, הדיוקן – – מה קנאתי בהם ביהודי ירושלים, יקירי קרתא בעלי הגלימות הארוכות הצבעוניות – שצעדו, בטוחות וחגיגית בהמוניהם לכותל. חג. “קרא עלי מועד”. חבורות חבורות, לפי בתי כנסיות ו”שטיבלאך" צעדו בחפזון – ואני הזר התערבתי ביניהם והייתי כאחד מהם. – – – בליל זה צעדתי בינך ובין הסבא, תמים־לב ־ודעה אתכם. שלושה דורות והם אחד. – –

רחבת הכותל היתה צפופה – – ואני פחדתי להיפרד מכם לאבד אתכם – – עמדנו יחד, ואתנו כל הלילות שלכם – – לילות של “תיקון חצות” של הסבא ושלך – “בהיכלך שמיר ושית”, הנה זאת תורת הבית – זכרתי וחייתי בשעה זו כל האשמורות שלכם – – לא שיתפתי את עצמי אז, בבית, בפועל – אבל הם ליוו אותי בדרכי! – – נסעו אתי ברכבות ואניות במים רחוקים ואני זוכר את כולם. תקופת השלגים והכפור מעבר לחלון כאשמורה שניה של לילות חורף ארוכים – – כשעות האביב בלבלובו וטללי־שחר, בטרם בוקר של קיץ. הנעימה גוברת ועולה, “חשבתי ימים הייתי גברת, ביד ד' עטרת תפארת, ועתה אני שחרחורת”.

ודאי – – אתנו נמצא גם מאמר ר' יוחנן זה של “גיטין”, של קמצא – ובר קמצא – והרבי ר' משה־מרדכי ע“ה – מי כמוהו ידע לפרש את ה”איכה" – ולהחיות לנו כל סיפורי האימים של החורבן – – הרחבה והכותל היו עלוטים בחושך… נרות־חלב מועטים האירו את פני הקהל… ברצועת הרקיע צף ירח – – משונה לחשוב שכך, בדיוק כך ובאותה שלוות קפאון הוא צף אז בלילה – כשבית המקדש היה אחוז להבות – ולא אסף נגהו? – –

– נשארתי – כתב הבן, הנרגש עד היסוד – שעה מאוחרת עד לאחרי חצות – עם קהל המתפללים לשבטיו, במאוחר בא גם ראש־הישיבה של “תורת־חיים” ר' זרח – – הוא עם חבר מלויו. לא גילו חולשה גם פה. אלה לא בכו. הם טענו. התפללו “מעריב” – – ולפני התחלת ה“איכה” הכריז אחד מהם לפי מנהג פרושים בירושלים – – “וזאת לדעת שהשנה היא שנת את־תמ”ה לחורבן בית מקדשנו" – –

וכך המשיך הבן את מכתבו הראשון לפני ארבעים שנה וסיים – – בליל זה מילא הבן את שליחותך, אבא יקר, מסר לאבני קודש אלה את הלמות הלב ברטט וחרדה – –

הגיע האוטו מ“תלפיות” שהיה מלא נוסעים העירה להצגה הראשונה של הקולנוע. העיר העתיקה בעמק היתה לוטה בחושך – – אורות בודדים זעירים הבהבו מטור־מלכא – ובבדידות־יגון עמד אי־שם השבוי הגדול, והשנה היא שנת י"ג למדינת ישראל.

(1960)

---

“אחר כתלנו”

מאת

יהודה ליב יונתן

בימים אלה, ימי “בין־המצרים” ערב שבת “חזון”, כשהנך מזדמן לירושלים, רגליך נישאות מעצמן למקומות־מצפה על העיר העתיקה, להתקרב לנדבכי חומותיה האטומות.

זה שלוש עשרה שנה הכותל עזוב בבדידות דומיה ואלם, דומה, שתקופה ארוכה כזו של ניתוק ויתמות, לא ידע הכותל מיום שהוא זוכר את עצמו במקום הזה.

משונה, הנך חושב עליו כעל יצור חי, במושגים של דומם מדבר. הבינותי לרוחו של יהודי חרד זה, דור שלישי בירושלים בין החומות, שגולל יריעת אשמה כלפי ראשי המדינה שהפקירו את הכותל. בלשונו “הסגירו” אותו לזרים.

ודאי שהוא הזכיר את מאמר חז"ל, שרק על דברים שיהודים מוסרים את נפשם עליהם, רק אלה מתקיימים בידיהם. “לגנרלים שלנו אין ענין בכותל”.

– אני, טען הירושלמי – כואב את כאב הכותל, וכמוני מרגישים אלפים. בני ירושלים ונאמניה.

עומד האורח בתחנת־המצפה שלו, גבעה קטנה זו, בשטח מגרש עזוב, על יד תחנת הרכבת, והעיר היא כעל כף היד – – – הנה גינות הירק – – – השבילים האפורים – – – הנה הבתים הקטנים – והמצבות במורדי הר הזיתים – מסימטה זו מובילה דרך לחצר המפולשה לרחבת הכותל – דרך סלולה לו למעלה מחצי יובל שנים בשבילים אלה.

ודאי שהוא נושא בחובו את הפגישה הראשונה שלו עם מקום זה שהשכינה לא זזה משם – – – יורשה לו לרושם הטורים האלה להביא קטעים ממכתב המסומן – בתשעה באב תר"פ מכתב לאבא – –

“אבא יקר – – – ילאה העט לתאר לך הליכה ראשונה זו לכותל לאחרי הסעודה המפסקת – – בליל זה – – בליל זה נפלו כל המחיצות שקמו וגבהו בינינו, ביודעים ובלא יודעים. בלילה זה שב הבן שלך, התועה בדרכים לא־דרכים, שוב לקן העזוב שלך. ימים אני עושה ב”מאה־שערים“. עמדה לי ראשונה לרועץ החיצוניות שלי – הלבוש, הדיוקן – – מה קנאתי בהם ביהודי ירושלים, יקירי קרתא בעלי הגלימות הארוכות הצבעוניות – שצעדו, בטוחות וחגיגית בהמוניהם לכותל. חג. “קרא עלי מועד”. חבורות חבורות, לפי בתי כנסיות ו”שטיבלאך" צעדו בחפזון – ואני הזר התערבתי ביניהם והייתי כאחד מהם. – – – בליל זה צעדתי בינך ובין הסבא, תמים־לב ־ודעה אתכם. שלושה דורות והם אחד. – –

רחבת הכותל היתה צפופה – – ואני פחדתי להיפרד מכם לאבד אתכם – – עמדנו יחד, ואתנו כל הלילות שלכם – – לילות של “תיקון חצות” של הסבא ושלך – “בהיכלך שמיר ושית”, הנה זאת תורת הבית – זכרתי וחייתי בשעה זו כל האשמורות שלכם – – לא שיתפתי את עצמי אז, בבית, בפועל – אבל הם ליוו אותי בדרכי! – – נסעו אתי ברכבות ואניות במים רחוקים ואני זוכר את כולם. תקופת השלגים והכפור מעבר לחלון כאשמורה שניה של לילות חורף ארוכים – – כשעות האביב בלבלובו וטללי־שחר, בטרם בוקר של קיץ. הנעימה גוברת ועולה, “חשבתי ימים הייתי גברת, ביד ד' עטרת תפארת, ועתה אני שחרחורת”.

ודאי – – אתנו נמצא גם מאמר ר' יוחנן זה של “גיטין”, של קמצא – ובר קמצא – והרבי ר' משה־מרדכי ע“ה – מי כמוהו ידע לפרש את ה”איכה" – ולהחיות לנו כל סיפורי האימים של החורבן – – הרחבה והכותל היו עלוטים בחושך… נרות־חלב מועטים האירו את פני הקהל… ברצועת הרקיע צף ירח – – משונה לחשוב שכך, בדיוק כך ובאותה שלוות קפאון הוא צף אז בלילה – כשבית המקדש היה אחוז להבות – ולא אסף נגהו? – –

– נשארתי – כתב הבן, הנרגש עד היסוד – שעה מאוחרת עד לאחרי חצות – עם קהל המתפללים לשבטיו, במאוחר בא גם ראש־הישיבה של “תורת־חיים” ר' זרח – – הוא עם חבר מלויו. לא גילו חולשה גם פה. אלה לא בכו. הם טענו. התפללו “מעריב” – – ולפני התחלת ה“איכה” הכריז אחד מהם לפי מנהג פרושים בירושלים – – “וזאת לדעת שהשנה היא שנת את־תמ”ה לחורבן בית מקדשנו" – –

וכך המשיך הבן את מכתבו הראשון לפני ארבעים שנה וסיים – – בליל זה מילא הבן את שליחותך, אבא יקר, מסר לאבני קודש אלה את הלמות הלב ברטט וחרדה – –

הגיע האוטו מ“תלפיות” שהיה מלא נוסעים העירה להצגה הראשונה של הקולנוע. העיר העתיקה בעמק היתה לוטה בחושך – – אורות בודדים זעירים הבהבו מטור־מלכא – ובבדידות־יגון עמד אי־שם השבוי הגדול, והשנה היא שנת י"ג למדינת ישראל.

(1960)

---

במחיצתו– נחום סוקולוב: "האני היהודי הקיבוצי"

מאת

יהודה ליב יונתן

(עם המהדורה החדשה של “אישים”)

שעה אחת במחיצת יצירותיו של סוקולוב סגולה היא, בדוקה ומנוסה, לעשרים וארבע שעות, לפחות, של חכמה יהודית ותבונה אנושית.

מקום מיוחד נתבצר ל“אישים” שלו, שהם אוצר בלום, מזווים מלאים, לטוב, לאנינות הטעם שבספרותנו. פקחות־ישראל שנונה, לומדות ודרוש, פלפול ומילי־דאגדתא. הויות העולם הגדול וחסידות, הכל הוא מעשה־רוקח – וביד קלה, מלאה ורחבה. הגדרות על סוקולוב? “סופר־אוקינוסי”, שאין המבט המעמיק ביותר חודר עד תהומם, מפני הרוחב והשפע שבהם" – אומר קלויזנר. "אשד מפלי־מים בצבעי קשת. כרכא דכולא בו – רבידוביץ.

ואולי, בכל ההגדרות האלה יחד יהיה משום מידה־נכונה, הולמת? גם זה אמרו כבר בספר היובל שלו, כשהיה עוד בחיים, וב“ספר סוקולוב” לאחר פטירתו.

לפיכך, אפשר להגיד שסוקולוב ניחן מאוצר החנינה ממרומים בבזבוז־יתר. אפשר היה, מתוך הקצבה וחלוקה צודקת, לחלק מאוצרותיו הוא, מכשרונותיו המזהירים ל“מנין” אנשים, ואלה היו תופסים מקומות מכובדים בין מדינאים, סופרים, עתונאים, מסאים, מתרגמים, בעלי־מסעות, אנשי מדע וכו'.

המיוחד ב“אישים” ב“לובר” הסוקולובי הוא זה, שבעשרים וחמשה הדיוקנאות האלה הסוקרים מזרח ומערב, ניתנה לו האפשרות לשחייה וצלילה במים עזים, והוא, כאמודאי מובהק, צולל ומעלה פנינים, דולה ומשקה.

נכנסים לתוך הספר ללא שיור, כמו שנכנסים לסוכה, ויוצאים מבושמים. דומה שישבת בסוד חכמים ונבונים. מושב “סינאט”. באותה מידה שסוקולוב הוא איש הטרקלין, איש לונדון, פריז ורומא, הוא איש פלוצק ווארשה. הוא בעצמו כל העיירה – הכרך היהודי: האב"ד, “יורה יורה ידין ידין”, השליח ציבור, המשכיל, הפילוסוף, הסופר, הרופא, בכל המצבים והמסיבות הוא נשאר נאמן לעצמו. לאיזור האדם ואיזור התרבות. חומר מהם קורץ. הוא נשאר באהבה עזה ליהודי השלם עם עולמו, תורתו ומידותיו. את “מקור האור והיופי” הוא רואה, כעדותו, כיהודי.

הוא שהיה יוצא ונכנס בטרקליני רוזנים ושרים, נשא ונתן עם גדולים מחכמי עמים, ידע להעריץ את היהודי השלם עם אלקיו. במקום אחד הוא אומר: “כשיהודי הולך אחר טבעו, כשהוא מסלק ממנו מה שהוא לו מקרה וטפל, בלבוש ונימוס, אז הוא יפה, לפיכך יפים הם כל כך הילדים והזקנים”.

הדמויות שקסמו לו בגלריה זו הן אלה שפרצו את נפשם לקראת הגילוי של הגניוס היהודי. הגורל היהודי. אלה משרים עליו רוח של שירה וחזון, השתאות והתפעלות.

עינו החדה תופסת את הגילוי של היחיד הלאומי הישראלי גם בחיצוניותו של אדם. עליו הוא עובד במכחולו. ובצבעיו – “טביעת לשון, חיתוך הדיבור, קוי פנים קמטי מצח־רחב ו”העוויות ידים" – גם באלה אין מה להתבייש, גם זה שלנו.

לא נמנע טוב מבעליו ונביא פה אילו קטעים, הברקות ציוריות, שעם כל השפע התיאורי־לשוני שבהן, הן מעולפות חן קדום. הימים שלנו הם ימי שמחות לצפת, חג ל"ג בעומר, עשור לכיבושה, והנה תיאורי צפת במאמרו של סוקולוב על ר' נחמן מברצלב, שראה אור לראשונה ביידיש:

– – – “מי בנה אותך, עיר חביבה, ענוגה רכה, חיוורת, על בתי הרים. כמו קטע מקסים של יופי בדולחי, כמעט מסנוור, הדהימתני עיר זו כשראיתיה בפעם הראשונה לפני מלחמת התבל הראשונה. בלי משים עצמתי את עיני לרגע, ברצותי לספוג את המחזה, ולשמרו בזכרוני לבל יטושטש; רחפו לנגד עיני אותיות ספר ה”זוהר" דפוס לובלין שפ"ג, שנשתמר במשפחתי דורי־דורות, וזמזמו באזני שברי־קולות של החסידים, ששמעתים בילדותי מסלסלים אמירת זוהר “המסוגלת לנשמה”…

“אם חברון היא פרשת חומש וטבריה מסכת, מרובת פרקים, ממסכת הש”ס, צפת היא ספר “הזוהר” שנתבשם. ישב לו ספר “הזוהר” במרומי סלעים על ראש פסגה, ובני משפחתו מסביב לו: סתרי תורה וספרא דצניעותא. ומדרש נעלם, ורעיא מהימנא ואידרא רבה ואידרא זוטא – זאת צפת. דברי הימים שלה הם מחזה קסם מלא תמונות מסתוריות, מפליאות ומלבבות ועל כולן פרושה כטלית של תכלת חוורוורת דמות דיוקנו של המקובל הכי חביב, בעל התמימות המוסרית העמוקה, האספקלריה המאירה של רזין דרזין, הלוחם הענקי כנגד השיעמום והרקבון של יאוש – האר“י הקדוש”.

הדמות המופלאה ביותר ב“אישים” היא ללא ספק דמותו של ח. ד. בורנשטיין “שנתפס לתכונה”, לחישובי עיבור ומולדות “והוא מבוני הספרות המדעית העברית”.

ב“מלומד מעצמו” זה חזה סוקולוב את חזותו הוא, “אף אני אבטודידקט אני” ולאלה הוא מקדיש שורות נפלאות.

“היבינו התלמידים המסודרים, הלומדים בשובע ובמנוחה ובעצלות קצת, את עינוייהם ונפתוליהם של הלומדים מעצמם? המסוגלים הם לשער כמה רשפי־יה, זעזועי־רוח, סילודי־נפש, געגועים וחשק ללימודים היו בנו בימים ההם?”

במקום אחר הוא משלים תיאור זה: “לומונוסוב? אין שום לומונוסוב מוכשר לכך! וראו גידולים שגידל בית המדרש הישן שלנו.”

בשיחת־אגב על וילהויזן וחבריו “ארזי הבקורת ואדירי המקצצים בנטיעות” הוא אומר “בורנשטיין לא הלך אחרי ביקורת התנ”ך. כמוני לא הכיר מעודו במדעיותה של שיטה זו, ששרשיה מועטים וענפיה מרובים".

בתיאורי הדמויות מופיע סוקולוב כיהודי כפול שמונה והייחוד הזה שבו מפלה אותו מבני־דורו, סופרים בעלי־שם כגון: אחד־העם, דובנוב, ברדיצ’בסקי. אלה הציצו ונפגעו, היו ל“אחרים” מי פחות ומי יותר, והוא ר' נחום סוקולוב ז"ל, המשיך כל ימיו בקוו הנאמנות לצור מחצבתו. התעמק בלימוד ועיון, בחידושי תורה בנוסח למדני־פולני עד נשימתו האחרונה לפני הגמרא הפתוחה – מסכת עירובין.

הספר רצוף כולו חן יהודי מקורי, אהבה לצלם ישראל, מזגו, אפיו ותכונתו. זהו ספר של אחד “מגדולי העברים” שדורנו ניאות לאורם.

(1960)

---

סדר תקיעות עם מקובלים

מאת

יהודה ליב יונתן

אלול ב“תלפיות”.

תושבי שכונת “תלפיות” לא נגררו מיד עם בוא אלול לעולמנו, לחרדה ולרעדה, כדוגמת הדגים במימי הנחלים בעולם כולו.

בטרם בוקר, נסרו, אמנם, והגיעו במקוטעין, בנות קול עמומים מ“מקור־חיים” הסמוכה, מבית־הכנסת הקטן והדל של התימנים והקורדים, אבל באלה לא היה משום הפרעה והדרכת שנת־ישרים של האשמורה האחרונה.

ימי הבשורה הראשונים של חודש הרחמים והסליחות, קיבלו במקום מתוך התאפקות ידועה, משל, יש לחכות ולראות את התפתחות הדברים…

הראשונים שנענו לאותות הימים היו, דומה, הברושים הענפים ישרי־הצל, הסוככים, בשכונה יפה זו, על כל מבוא של בית, והם נצבים צובאים כגיבורי־ישראל, מסביב למטתו של שלמה.

לפנות ערב נושבת בשכונה רוח־סתו נוגה וקרירה. הברושים נעים בצמרות, ומרשרשים באימה מפחד הימים. רוחות אלה מגיעות לשכונה ממדברי־יהודה, הרי מואב, וים המלח.

מפעם לפעם עוברים כבריצה, שנים־שלושה ערבים, פלחים עטופי גלימות רחבות, חומות. ואחד נושא זוג סנדלים מסומרים, עקומי־אף ופעורי־פה, והם קשורים באזניהם בחבל, אחד מיטלטל לפניו ואחד על הגב. אלה הוא מוביל לסנדלרים שעל־יד שער־יפו, על ראשו כאילו התקשרו כבר העננים.

אוטובוס יוצא מהתחלת הערב, עם ארבעה־חמשה נוסעים העירה. אלה הם חובבי קולנוע מושבעים נוסעים ל“סינימה ציון”. על ידיהם מעיל או סוודר, שריח נפטלין נודף ממנו.

אלה עלולים לחזור כשעה לפני חצות באוטו האחרון. הם ימהרו בהולים להד צעדיהם הם. בדממת־הלילה הירושלמי. בדרך כלל הכל, כאמור כמנהגו נוהג, לפי העונה. חן־המקום ויושביו.

הבית האחד בשכונה שלבש אלול, בהשמע בבתי־כנסיות ומדרשות בעיר, קול השופר, אחרי “לדוד” ולפני עשרה “קאפיטלאך” תהילים, מנת היום, הוא הבית האחרון בשכונה, זה שלצד שמאל.

שם, מהקומה השניה, מבעד לתריסים המוגפים, חוצץ ויוצא קו־אור. השנה היא שנת תרצ“ו, והסופר עמל שם באלף ספרים וספר, “קורץ בצפורן כל דבר טוב ויפה”, להוציא מתחת ידו “ימים נוראים”– ספר חדש מלא ישן, מדברי התורה הכתובה והמסורה, מעין ספר־בינים לקרוא בו בין הפרקים. הוא משלו עשה, לדבריו, בזה לא יותר מאשר האומן שנותנים לו משי לעשות מלבוש, והוא מוסיף חוטים משלו”. זהו במה שהוא עוסק כבר כשנתיים, זהו עיקרו של עשיתו, והדברים מאירים בפנים הבית, כמאמר הכתוב “זמירות היו לי חוקיך בבית מגורי”.

“זכור ברית” וממחרת היום.

נמנינו עם מר עגנון אם נוכל להרכיב “מנין” ל“זכור ברית” בביהכנ“ס שלנו, לפנות בוקר, והעלינו שיחסר לנו רוב מניין לבניין. וודאי הש”ץ שלנו, יהודי ירא־שמים, מורה ירושלמי וותיק, לשעבר, מוכן לבוא, להתעטף בטלית, ולמלא גם בפני ציבור קטן זה, את שליחותו לפני התיבה. גם הד“ר יצחק מן ז”ל, נצטרף ואולי עוד שנים. שני אורחים קייטנים, המסתובבים “במסיבות חשודות” באי־שקט, מסביב לצריף־בית־הכנסת־שלנו, אלא שלא נמנה אתנו עשרה, ולא נוכל להגיד את ה“קדיש” בנעימה ואת הי“ג מידות בין סליחה לתחנון והעיקר שבעיקרים את ה”זכור־ברית" שמו וזכרו חרדת הימים. מוטב איפוא, לנסוע העירה ולהגיד סליחות בעשר־אחת־עשרה בלילה, כפי שנהוג ומקובל כבר בשנים האחרונות.

לכאורה, אמרנו וגמרנו אלא שבכל זאת אי־שם בלב, כוסס מה־שהוא. “זכור ברית” בלילה, אחרי ארוחת־ערב? הרי כל עיצומן ועצמן של הסליחות בכל ימי השבוע שלפני ראש־השנה הוא בהשכמה. זו התעוררות ל“קול־דודי דופק”. זו הדריכות הנפשית, וזו הזריזות בנטילת־ידים וריצה כשכל העולם ישן, ובחוץ רק כוכב אחד נוצץ בנוגה מופלא ורן עמוקות. מה גם אם זה מדובר ב“זכור־ברית” בער"ה. פזמון נעלה זה שכל האשמורה נקראת על שמו. ובכן – – אולי עוד פעם נפקוד את עצמנו מחדש? אנו ממתיקים סוד ומחפשים דרכים אחרות וגומרים: מוטב כבר לנסוע העירה ולאמור סליחות בשעה עשר – אחת־עשרה – אם קבלה היא, בחולשת הדור ומיעוט הלבבות, נקבלנה.

נוסעים העירה. מר עגנון נפגש בינתים עם “רעים אהובים אוהבים” בחנות הספרים “הדרום” של ר' מיכל רבינוביץ. כל האנושות הירושלמית עוברת סף זה, במשך היום ובשעות הערב המוקדמות, ומבלה בשיחות ספרים ודברי־חידודין.

כלפי חוץ נראה מר עגנון והוא רוגע ונרגע, משתתף בעירנות בשיחה, אלא שבכל זאת הוא חוזר ושואל: "מתי אומרים אצלכם “זכור־ברית?”.

מסתבר שבאחד מה“שטיבלאך” של צאנז אומרים “סליחות” בחצות. הוא כבר ישתתף אתם ויגיע בשתים בלילה ב“טכסי” הביתה. לכאורה, הגיעו להחלטה ולעשיה, אלא שבכבשוני הלב נשארה ערגה שלא באה על מלאת.

בליל ראש־השנה היה הצריף שלנו מלא, ב“ה, מפה־אל־פה. דומה שכל ראשי בתי־האב התיצבו למפקד. הבתים התרוקנו, החזן שלנו הגדיל לעשות ב”לדוד מזמור“. הבליט בניגון המקובל, ברורות את השאלה: ‘אוי, מי יעלה בהר ד’? ומי יקום – – – במקום קדשו? ומעצמה התנגנה התשובה: אוי, – נקי כפיים ובר־לבב”. היה זה לנו כמזמור חדש. כמעט שאי־אפשר היה להכיר בו את מיודענו מיום הראשון בשבוע, שהוא, כחבריו, מזמורים של יום נבלעים כקינוח עם הסיום. בכל זאת ואף־על־פי־כן מאחר שזכותה של “זכור־ברית” להשכמה קופחה, והחשבון הפנימי אי־שם במשהו נשתבש, הוחלט שמחר בבוקר אנו משכימים והולכים לעיר העתיקה. שחרית נתפלל, אי“ה, ב”תפארת ישראל" ותקיעות ומוסף ב“פורת־יוסף”. זה יהיה לנו באמת כפיצוי וגמול.

שכר הליכה ותפילה

כבר בשחריתו של בוקר כאילו הוצאה השמש מנרתיקה ברוב־רובה, בבקעה זו, “עמק רפאים”, אותו בחרנו לחצות בכדי להגיע לעיר העתיקה.

מורה דרך זו היה מר עגנון. וודאי משום “סובו ציון והקיפוה”, ומשום חובה מיוחדת לגלות שבילים ונתיבים חדשים. הרי מאז ומתמיד חביבים על כולנו התעייה והגישוש בשבילי ירושלים, להגיע עד מבוך או גדר־צרה שאין לעבור עליהם ו – – לחזור. בינתיים מתאבקים באבק עפרה של ירושלים, וזוכים בשכר הליכה של מאות אמות מיותרות שאינו לענין.

כשהגענו אחרי יגיעה מרובה לביהכנ"ס “תפארת ישראל”, מצאנו כבר את קהל המתפללים עומדים כנוע עצי־יער, בתפילה.

מאז חסרנו את ירושלים של ירושלים, הלב נוהה לבית־מקדש־מעט זה, והנפש אבלה על נתיביו, השוממים והחרבים, שעשבים עלו באבניהם, אם הם עוד שרדו לנו.

לשם ייחוד הלב ממרחקים “בימים נוראים” אלה עם משכנות־ישראל אלה, מן הראוי להרחיב במקצת את הדיבור על בית־כנסת זה ועל המקובלים ב“פורת־יוסף”.

הלא אמרו גדולי־ישראל בחסידות שישנן ערים – כמזיבוזש וברדיצ’ב – שרק בהזכרת שמם, מעוררים ומעירים רחמים בעולם. והרי ימים אלה קבועים ועומדים לנו לחסד ורחמים מאז ומקדם.

בית־כנסת זה של ר' ניסן ב“ק (בן־קדושים) אינו נימנה על בתי־הכנסת העתיקים בעיר. בשנת תר”ל עמד עוד בית־כנסת זה בלי כיפה, והזקנים היום מספרים שהקיסר האוסטרי, רב החסד והטוב, פראנץ יוסף הוא שלבו נדבו לעשות את זה כגמול על תשובה נאה שקיבל.

כשביקר במקום, ושאל למה עומד בית־כנסת זה בלי כיפה! ענה אותו אחד הזקנים באשכנזית־אוסטרית צחה: “קיסר מרומם מאד! הנה גם בית־הכנסת שלנו שמח לקראת בוא הוד מעלתו, ולפיכך הסיר לכבודו את הכובע לפני אדוננו”. צחק הקיסר ונדב סכום הגון וחבשו לו כובע־ישועה על ראשו. זו הכיפה הנהדרת, שממנה מן המעקה שמסבבה, מתגלה לעין הצופה מראה שובה־נפש על כל סביבות העיר, עד לים המלח ועיר התמרים.

כשנכנסנו עטופי טליתות לבית־כנסת נמצאו לנו מיד מכירים וידידים, שהעלו אותנו למקומות ישיבה, והתפילה היתה – שלהבת־יה, בגילה ורעדה כאחת. חסידי קרלין וצאנז, והרי הם ענבי־הגפן־בענבי־הגפן, לא דלגנו על שום פיוט, נאמרו פסוקים פסוקים. וודאי – הפסוקים הושרו בניגוני־חסידים בדביקות עצומה. אם זכרוני אינו מטעה אותי נתכבדנו גם ב“עליות” ובשעת ההפסקה הקצרה יצאנו ללכת ל“פורת־יוסף”.

יודעי תרועה.

אף בית־כנסת מפואר זה היה ידוע ואהוב בעיר העתיקה, ירושלים ת"ו. הוא איווה לו את מושבו בחצר של שנים־שלשה מוסדות, שהלב יהמה לזכרם של כל אחד ואחד מהם.

לימין הכניסה היה, כידוע, בית החולים “משגב־לדך” בהמשכו, במעבר של סטיות קצר וצר, נכנסנו לביהכנ“ס של החח”ם ז"ל (ר' חיים חזקיה מדיני בעל “שד”י־חמד"). מהחלון המערבי נראים חצר המקדש והכותל כעל כף־היד. בכל שעות היום אפשר היה למצוא שם אחד מן הזקנים, היושב והוגה בספרים, מחכה ומצפה לרגלי המבשר.

ממולם, לעומתם, הרי “פורת־יוסף” על שער הכניסה חרות שמו של המנדב יוסף שלום בן בגדד מבומביי שבהודו. מן השער יורדים במדרגות לביהכנ“ס. אף בית כנסת זה צעיר לשנים הוא. בכניסה היה חרות “האבן הזאת עדות ברורה ואדירה, בשנת תרע”ט ליצירה”, וזאת תורת הבית חמשה חכמים לומדים גמרא, וחמשה מקובלים יושבים והוגים בסתרי־תורה. על יד ביהכנ“ס היה גם “מדרש” בשם “עוז והדר” ובו קבועים חכמים עשרה, לומדים נגלה ונסתר בתדירה עד ביאת משיחנו. רושם הטורים זכה לראות את הבנין בהיבנותו ובהשלמתו, בחודש ניסן תרפ”ג והוא אז מתושבי ירושלים העיר.

נכנסנו לאולם ולדביר הזה, שהיה כולו לבן וצח, לובן של סיד ההיכל. נכנסנו ומצאנו “מנין” מתפללים שעמדו ופניהם להיכל. עטופי־לבן ועטויי־טליתות, דוממים עמדו ללא ניע וזיע קל. בגב דומים היו אלה כפסלי־שיש חטובים. אבל הפנים היו נלהבות, מבהיקות בשפריר חביון, מהן בעלי זקנה ושיבה, ומהם שנים שלשה, בעלי תשחורת.

מסתבר, שאלה עמדו בשעה זו בהכנות ובכוונות לפני התקיעות, לפניהם סידורי תפילה של האר“י הקדוש ושל ר' קאפיל זי”ע; כל אחד עמד שקוע במחשבה לפני סידור התפילה שלפניו… הצצנו בהם ובסודותיהם. “שמות הספירות והמלאכים של כל מאה קולות וכוונת פני התוקע וקול השופר”. “כוונה פה השופר והתוקע” ושמות כל המלאכים צירופים היוצאים מתשר“ת תש”ת וכן תר"ת.

אחרי דומיה ממושכת ניתן כאילו אות, ונשמעו הברכות, ואחריהן התקיעה, אחת – בודדה – ישרה וממושכת – החרידה נפש. והנה רגעי דומיה ארוכים – – ושוב מגע־קל של מישהו בסידור שימש כאות לתרועה ושוב דומיה ארוכה וממושכת. דומה, שרק אחת בחיים ניתן ללב להתפעם ברחשי קודש מסוג זה שרחפו בהיכל זה. ההיו אלה זכירה למעמד הר־סיני, קריאה ליום הדין הגדול והנורא? ואולי זכירה לקיבוץ נדחי־ישראל במהרה בימינו – – ואחריו בשורת היום בו יקיצו וירננו שוכני־עפר, שבשניהם נאמר “ביום ההוא יתקע בשופר גדול” ו – “כתקוע שופר תשמעו”. זכינו ועמדנו עם קהל־קדוש של מקובלים ס"ט־ים יוצאי בגדד בתקיעות ובתפילת מוסף יצאנו כאילו אחרי טבילה בנהר דינור. זכות זו נתגלגלה לנו על ידי ר' שמואל יוסף עגנון, ונזכה כולנו לשמוע קול שופר של מלך המשיח, ויום בו יראה כהן בהר־ציון.

(1958)

---

בעיצומו של אלול

מאת

יהודה ליב יונתן

הכל תלוי במזל, אפילו חודש אלול במדינה. חודש זה, חודש הרחמים והסליחות, מדורי־דורות, היה לנו השנה, שנת הבחירות, לחודש של כעס ורוגז, בלבול־מוח ואשליה ל“צעירים זועמים” ו“קיפוח־נפש” לזקנים שלווים…

דוקא אלה, שעיניהם מכוונות ל“בית”, להיות שם ל“עיני־העדה”, דוקא אלה נגרפו למערבולת, והם הם ההומים ומהמים ביותר. הם העומדים נרעשים ונפחדים מאימת “יום־הדין”, ההולך וקרב – יום הקלפי.

המשמעות – במובן מושאל – של “מי־בקיצו”, בסוף הרשימה, עלתה למושג “גורלי” לאחדים. ובסך הכל – נבלע לו לאלול השנה! חובל לו!

היתה זו פעם “הלכה בידוע”, בכל עיר ועיירה, שבאלול מפסיקים את הקטטות, מכריזים שלום, “בורג־פרידען” עד לקבלת “הפתק הטוב”.

אפילו אותם “שני השכנים היריבים” המשפטנים המקצועיים, שהיו מצויים בכל מושבות ישראל, שרבו והגיעו לערכאות בשל “החלון”, “היזק ראיה”, או בשל “הגדר”, גם אלה דחו את הבירור ב“קאסאציה” (בית המשפט העליון) עד שיעברו ה“ימים־הנוראים”. דבר־נאה ותמים זה, שהיה מובן ומקובל ל“פשוטי־עם”, נעלם מדעתם וממוחם של הדברים והמנהיגים.

הרי בחירות לכנסת, בפעם הרביעית, אינו בגדר של “מלחמה עולמית”, שאין כל אפשרות לדחות אותה, מדוע לא נשמע במחנה אף קול אחד בעד דחייה? מדוע נדם קול אלול ושותקה “חובת הלבבות” בימים אלה? חובה היא, משום כך, לדרוש בעיצומו של חודש זה, לא לתת שיתעלמו ממנו.

מבחר החדשים

לא בלי תכנון מחושב, העמידו חודש זה, חודש אלול, כ“מאסף” לכל חדשי השנה.

הוא לוקט וקולט אותם לתוכו, למשא ולמסע.

אלול – חודש של הראשית. ב־כ“ה בו נברא העולם והוא החודש החותם, ה”סוף". מקומו על יד המבוע “עת צאת השואבות” לשאוב ממעין הנצח, שנה חדשה.

לא לחינם הכתירו אותו קדמונינו בתואר “חודש הרחמים”. הוא כולו במזל רצון וחסד. בו נתרצה אלוקי־ישראל למשה על עוון העגל, חטא הפסל.

הרי אין אף פורענות אחת, שאין בה “משהו” מאותו החטא, גמול ישלם, על המרת כבוד אל ב“תבנית שור אוכל עשב”.

חשבו ומצאו: בי"א באלול עלה משה למרום. עשה שם “ארבעים יום וארבעים לילה”, ואלה נגמרו בעשירי בתשרי, ביום הכפורים. למחרת היום ירד, והלוחות, לוחות הברית החדשים, בידו. אף העם כאילו נולד מחדש, מאז הוא נקבע לנו לחידוש פני היחיד והכלל בישראל.

שליחות זו בין ירחי השנה שומה על אלול ואל ה“ימים־נוראים” לאחר שהלב הוכשר להם במשך חודש ימים.

משנכנס אלול הושלט משטר ידוע בבית כברחוב בביהכנ“ס כבסביבה כולה. לכאורה, אנו מציינים את זה – עד השבוע האחרון לפני ר”ה – בשינוי קל בתפילות שלנו. תוספת של פרק נוסף אחד מתהלות ישראל “ה' אורי וישעי” (“אורי” בר"ה, “וישעי” ביום הכפורים, “ממי אירא” בהושענא־רבא ובתקיעת שופר) לשם התעוררות יתר, אבל אלה היו שינויים גלויים וניראים בעין.

פי כמה יותר יסודי ועמוק היה השינוי החבוי, הנעלם. פני הימים מתכליתם ומהותם שונו, שוקדים לא רק לשיפור היחסים עם רבש"ע, היחסים בין האדם לבורא. בבואתו של אלול שכנה, כשכון תואר אדם וצלמו בבאר מים־חיים עמוקה – “באר לחי רואי”.

משהו נבדק ונבחן. ערכים מקובלים, שגורים, נערכו, באור הימים, מחדש, אחרת מהרגיל והמקובל.

פה ושם ניבעה פרץ בוודאות זו שלך, – וודאות של “אפשר” או “מותר”. מי שהוא נעלם כאילו טוען ורוקד כנגדך – “זה לא כך”, “התחמקות לא תעזור פה”…!

האם ידה של אלול השיגה גם את דלפק החנות? את ה“מידה ומשקל” ה“הן ולאו”? ודאי! השיגה והשיגה!

הרגישו בנוכחותו של זה בכל ההליכות. אף פסוק זה ב“תפלה על פרנסה שלאחרי התפלה” האומר, "ותזמין לי פרנסתי בהיתר ולא באיסור, ושתהיה לחם חוקי “טרף נקי”, התעלה למשמעות אחרת בימים אלה. אין זו תפילה צנועה וחסודה כיום! “לא הייתי מייעצת לך את זה לקחת,” אומרת הניה, בעלת החנות לאריגים, “זה ידהה מהר”…

רסן שולח בדיבור, בלשון. תוך שטף השיחה של יהודים, פשוטי־עם, שלא תמיד היא מנוקה מאבק “לשון הרע” – הנך שומע “שלא אחטא בשפתי בימים אלה”. יצרו לשיחה “אליבי” מתוך צו נפשי עמוק.

ואמהותינו? אף מרות־הנפש וקשות־רוח שבהן שנכשלות לפעמים בפליטת קללה לילד שסרח, בדיבור קשה ונזיפה מצערת לבעל שהקדיח תבשילו, אף הן גדרו בעדן, שמו מחסום על השפתים, מפחד הימים.

הליכות חודש אלול, ו“הימים־נוראים” עיצבו את אפיו ודמותו של אדם בישראל, הטביעו את חותמם על אורח המחשבה ואפני הדיבור. גם כשימים אלה עברו והחיים נכנסו לערוץ השוטף, הגורף וסוחף בזרמו העכור הרבה רבדים מהטוב שבאדם. אף זו כשהימים־נוראים חלפו ועברו ו“בעל־הבית נשאר – כביכול – בעל הבית”. אף אז עם החשבון החדש, לא נמחה מבצע הימים. אלול מילא את שליחותו.

---

ימי אלול

מאת

יהודה ליב יונתן

(שיחת רעים)

ישבנו בימים אלה ימי אלול, שבת ידידים, חברים ב“אגודת המתרפקים על העבר בע”מ", והעלינו בלגימת צוננים (לא “אספרסו”…) נשכחות מנבכי העבר, מן הימים “כשר' אבא עוד היה ר' אבא”.

אמר האחד, איש ההגות: שקידה זו שלנו על הזכרון, להפוך את העבר לשימורים, ולהכניס אותם לגנזך, היא, לעתים קרובות, רעה חולה.

נאמנות זו לאתמול, מונעת מאתנו לראות נכוחה את השוטף, את החי והתוסס, את העולה וכובש ושולט, אף יום זה, עלול מחר, לאחר־זמן, להיות לאתמול, מעורר געגועים, ואנו התעלמנו ממנו.

יש לבקש מפורה, שר השכחה, שיפרוש על בתי־הגנזים שלנו, את סוכת־ההעלם שלו – – יחביא בצל ההיסח, הרבה דברים שאנו נאמנים להם כיום – – ואז נראה באור אחר את היום בהווייתו.

רווחה דעה – המשיך הדובר, – שכשם שבכוח האכילה חי האדם את חייו הפיסיים, כך הוא חי את חייו הרוחניים, בכח הזכרון – כך היה למה שהיה.

טוב, נניח ש“גזירה־שוה” זו היא בהקבלה מלאה – גם כך יש לשמור רק על חמרים אלה, שיש בהם משום יסוד התזונה במציאת “ויטמינים” לנפש ולרוח.

יש גם לזכור שיש הכרח לשכוח הרבה דברים.

ידוע ונכון שלא קלה היא מלאכה זו בגיל המכובד שלנו. אנו נידונו לזכרון – ואין מנוס לעתים ממנו – – אבל אין זה משחרר אותנו מלהבין לנפשם של אחרים.

חכמי־הנפש – המשיך הדובר – אמרו, שכל אחד מאתנו טעון מטען תורשתיות, שהנחילו לו אבותיו, וזה גורלו עלי אדמות. אף אחד מאתנו אינו יכול לשנות את קבוצת־הדם שקיבל בירושה מהוריו וכו', אלא מדוע נבצר ממנו להבין, שהשני מורכב רבדים אחרים, וטעון עומס אחר – – והכדורים האדומים שלו, הם, בכמות ובאיכות שונים משלו?

מעשה שהיה

– כלפי מה נאמר כל זה – שאלו שני המקשיבים.

– כלפי מעשה שהיה, השיב המרצה.

לפני כמה ימים ישבתי במספרה שלי, שבה יש בחדר שני גם מחלקה לגברות – – “סילסול חם וקר”, ציבוע ומניקור וכו' מסוג זה של “מכון ליופי”.

בחדר זה, בעזרת־נשים מתחת לכובעי המתכת, הניראות כמפלצות קדומות, ישבו מספר נשים, שעיינו בשבועונים הלועזיים למראית־עין, והתענו באשר התענו, בחום מבהיל זה.

היה עלי לחכות לתורי, עד שיתפנה מושב והנה אני רואה, שמטפלת, לבושה לבן, ניגשה בעגלה שהובילה, עד לדלת הכניסה למספרה, אשה כבת 65–70 בערך – משותקת או לקויה ברגליה. הספר חש לעזור, להוריד אותה, ובהישענה עליו ועל המטפלת התישבה בבת־צחוק וחיוך מלאכותי באחת הכורסאות, כאילו כל זה הוא מעשה “ספורט” לה. שמתי לב, אגב, שגם יד אחת קמוצה ולחוצה, כפופה על לבה, ללא ניע – ורק האצבעות ניראות.

הספרית הצעירה החליפה אתה דברים בגרמנית ב“פתחין” והחלה לטפל בה. הראש הוכנס ללוע מכסיף זה – הושיטו לה שבועון והחלו לטפל בינתיים גם במניקור של האצבעות.

הספרית כבר מנוסה בכך ויודעת איך להתהלך ו“לעבד” אצבעות כפופות אלה – – היא חיזרה אחריהן – והצליחה לשוות להן ברק וצבע גם במצב זה שלהן.

מסתבר שזו היא “לקוחה” קבועה של המכון – והיא רגילה ולהוטה בסלסולי “פרמננט” חם ויבש. אשה אמידה, בעלת־בית – – שילומים וכדומה.

המטפלת הזאת מתגוררת אתה, מסיעה אותה לטיולים לתיאטרון וקול־נוע – ובאופן קבוע למספרה. הכחל והשרק הם שושבינים קבועים, בני לווי.

במקרה כזה ודאי שישבתי והעליתי במחשבה דיוקנאות של נשים מעולם שלנו – אמהות בישראל – והרי אף היא, לפי שנותיה, יכלה להיות אחת מאלה.

ודאי, שישבתי ונזכרתי שאף פעם בילדותי לא ידעתי מה צבע לשער האם. זכרתי רק – – שאם קרה פעם ושער פרץ גדר והציץ מתחת, למטפחת המשי הצבעוני, וזה היה בחברת איש זר, רמז אבא באשר רמז – ו“פורץ הגדר” המהפכני הוחזר למקומו.

זכרתי “ראשים” כאלה – – וזכרתי גם אצבעות של אמהות, ואף של אחיות, כשהאהילו על נרות של מועד וחג. הכרנו אותן, אני ואתם, וידע אותם גם רמברנדט – ואלה לא ידעו את הברק של הלכה האדום או המכסיף.

העירותי הערה של בקורת קלה לשכן על הכורסה הסמוכה – וההוא הגיב בויכוח – הרי זה נפלא, אדוני, זה טבעי, הגיוני וגם יפה. יש לברך על כוח חיים, על “ויטליות” כזו, אצל אשה – – שנלחמת ונאבקת על הצורה והברק של אסתיטיקה וטיפוח חיצוני שלה, כשם שהיא בוודאי נלחמת, בעזרת רופאים ותרופות, בשיתוק שלה, הסתיידות העורקים".

המתווכח העלה מעשה תפל זה – אצבעות מתות, חנוטות, ב“מכון־ליופי” – לרמה של קדושת החיים, שמירה על צלם האדם, סדר “טהרה” של “כלים”, ונפרדנו.

אם כי לא עורערה הכרתי והערכתי אני מדברי שכני – הבינותי לרוחו וליחסו לנוי.

האיש הזה פחות עמוס נטל של תורשה מסוג זה שלנו – או, תורשתו היא לגמרי מסוג ועולם אחר – והוא מאוד נאמן לעצמו. אפיזודה זו – סיים הידיד – לא באה ללמד רק על עצמה – יש להעביר את לקחה ומסקנותיה על כל החזית במאבק זה, במידה שהוא עוד קיים – – אלא – – דומה שהוא כמעט שאינו קיים – – זה כבר פסקה ההתרוצצות של עולמות האבות והבנים – – זה גם חרג מגדר של הוצאת הישן מפני החדש, הישן מסר את משלטיו מדעת ושלא מדעת – – המלחמות והשואה אף הן עשו את שלהן, כך שאף על היחידים והמועטים, “אנכרוניים וטרום־היסטוריים, מסוג חברי האגודה” שלנו, חובה היא להשתחרר, להתפרק כדי לחיות במשותף את חיי אותו המעט ששרד, כדי להקטין את החיץ, להנמיכו. יש להחליט – המלחמה אבודה – – –

אלול הוא בכל זאת אלול…

אף הידיד השני יש לו דעה בנידון – שהיא קרובה, אמנם לדעת ראשון המדברים אלא – הוא טוען, שבכל זאת – – אלול הוא אלול – – והוא אומר: תאמינו לי, שלפני כמה ימים נצבט בי הלב מתוך רחמנות על – – – אלול, אלול שכזה. צאו וראו מה עולל לו, הזמן – – ומה התנקמו בו הימים!

היה זה – המשיך הדובר – לפני יומיים, שלשה, באלנבי הרחוב. היתה זו שעה תשע בערך. הרחוב רתח וגעש, העלה קצף כסיר רותח. אנשים רצו מבוהלים ודחופים, אלה הזכירו פולים ברותחים; עולם רוקדים, מצומקים ונפוחים, שוקעים ומגיחים שוב למעלה.

הכל התחכמו להשתלשל במסילה בין כלי־הרכב השונים, ולעבור, כלהכעיס את מי שהוא, “ולשבור שיא” במהירות ובזריזות.

אף אני הייתי בין אלה, ניסיתי להבריח את עצמי ועמדתי על זה שאחרתי. פסעתי פסיעה אחורנית וחזרתי למדרכה.

התקרבתי לקיר אטום זה של בית־הכנסת הגדול, ופתאום בקע משם קול שופר, צרוד מרוסק, בודד ויתום, שנכמרו רחמי עליו ו– – עלי.

נכנסתי ל“שטיבל” להציץ. היה זה “מנין” שלא מן המנין. אחרון לאחרונים, שהוזמן, כנראה, במיוחד “ספיישל” בשביל בעל “יארצייט” שלוח הזמנים השתבש לו.

מה אין עושים בשביל אבא המנוח? סידר המשמש למאחר זה “מאסף” – הוא אמר קדיש. “התלקטו שבעה אוכלי סידור”, והצטרפו אליהם כמה יהודים פושטי יד שנמנמו על קופסותיהם, ומצפונו של המאחר נרגע. אבא קיבל את המנה שלו וינוח לו בשלום על משכבו עד לאלול הבעל"ט.

רצה כנראה, השמש, לשוות למנין ערך של מנין ממש מקורי – הוסיף ותקע. על קול שופר זה אומר קלני מראשי ומלבי.

ודאי האלול ההוא, מנוחתו כבוד מתחת למשואות הבתים החרבים של האבות שלנו. כזה – לא יכל עוד להיות גם לו היה רוצה בכך כי – – כי – כל הגוף, גוף האדם והאדמה, האקלים, התחזית והחזאי מלוד, הם נגדו פה.

אלול לא רץ במסלול החיים שלנו כ“לוניק” או “דיסקוברר” בצבא השמים. הכל מסביב היה אלולי; השמים, השדות מסביב לנחל והוא – הנחל בכבודו ובעצמו כבר זרם עצובות, התכשר וטבל את עצמו בתוך תוכו, להיות מוכן ל“תשליך”.

“אלול־יים” היו החנויות והתגרים, הסוחרים והרוכלים, אלה שנסעו ל“ירידים” עם צרורות מרכולתם, ואלה שישבו בחנויות ורשמו מחירים “סודיים” על הפתקים של אריגי החורף.

לכאורה קיבלה התפלה רק תגבורת של פרק אחד “לדוד ד' אורי” – וזו התקיעה, עם הסיום, אבל אלה חפפו את האדם ומתחו עליו חוטי מחשבה ופחד מפני הבאות.

לא תשמע מאלה את ה“כה יעזרני אלקים שזה עולי לי בעצמי שלשים ותשע”, כשם שלא תשמע קללה מפי אם הנרגזת עצבנית על תעלולי ילדיה השובבים. בימים כאלה נוהגים זהירות בלשון. “ודאי – סיים הדובר, עולם אבוד זה לא נעלה ונקים לתחיה – – אלא שאסור לנו לבזבז גם פכים קטנים מנחלת אבות – – אלול היה וישאר – אלול”.

(1960)

---

יום כפור המיוחס

מאת

יהודה ליב יונתן

היחוס הוא יחוס עצמו. הוא חצב את רוממותו מצור הנקרה של הזמן, וקרץ את עצמו.

בראשיתו, וכיפת ממשלתו היא בתחום של ה“לא”, העדר וחוסר מעש. הרכבו: היום הזה והנפש המעונה. הכזה יהיה היום הנבחר לישראל? עטו עליו דורות, ועיצבו את דמותו. מבעלי המשנה עד לפשוטי עם, מהנשיא, רבי הקדוש עד – – לכפריים, “ישוב”ניקים, שרגילים היו להגיע מהכפרים הנדחים שלהם לעיירות, בתוך עגלות־שחת, תרנגולים ל“כפרות”, ילדים, ו“מחזור” מרופט, צרור במטפחת־שבת.

כל חמדת הימים ויקר ישראל ניתן והוענק לו למהותו ועיצומו. כיום "הוא נושא במחזור השנה את כתר “המלך”!, והוא עטוי מכלול לבושים, בגדי זהב וכלי לבן, לפני־ולפנים.

הודו “כהוד אשר הלביש צור ליצורים”.

מקדשי מעט

מימי הילדות הרכים, נוהה הלב לבתי כנסיות ריקים, קטנים, בשעות שלאחרי הצהרים. רבים מהם בשעות אלה רחשי חלל ו – – עגמת נפש.

הם עזובים אז לעצמם. אין איש אתם, והם אורגים אז אריגי סוד שלהם. לכאורה נכנסת והנך יחיד אפוף חלל־כתליו. פניך מול “ארון הקודש” “שויתי”, ה“מזרח”, העמוד על מערכת כלי המאור שלו, הבימה והספסלים הריקים. ישבת רגע קל במחשבת המקום והנה הוא מתמלא קהל מתפללים, עטופי טליתות מעוטרות והם נעים כנוע עצי היער. הבית שטוף אור מלא קהל מתפללים עד אפס מקום.

משונה היא יצירת דמיון זה, – שהיא, דומה, משותפת לרבים שנתנסו בכך – המעלה לך מתוך החלל הפנוי את שעות השיא של המקום, על כל קהל באי שעריו, מתפלליו ערב ליל הקדוש ויומו.

דומה, אף בית התפילה של ישראל שואף כל שס"ד הימים שלו אל ליל זה. משהו נעלם נספג ונחתם בחלל לכל השנה. אף על בתי מקדש מעטים וקטנים ניתן לפסוק את הפסק “ימים יוצרו ולו אחד בהם”.

מתפללים

כיצד היו אבותינו מתפללים תפילותיהם, ב“ימים נוראים”? מעיד אני עלי לפחות “מנין” ראשים בבית־הכנסת ב“חצר” שלנו, שאין אורח ואופן תפילתו, ניעו ונדנודו, של האחד, דומה לשני. כל אחד הביע את “אומר עצמותיו” בסוד שיח שלו. וצורה זו אימץ לעצמו לכל החיים. היא, כנראה, עברה גם לבנים־אבות אלה, בירושה מאבותיהם הם. אחד לא נכנס לתחומו של חבירו. מדוע? אדרבא יבואו הגרפולוגים היודעים לקבוע בדיוק אפיו ותכונתו של האדם, עברו במידות ומוסר, לפי כתב־היד, קוי האותיות של הכתוב ויסבירו – לפי נתונים נפשיים, דומה, הרבה יותר רציניים אינטימיים – אופני תפילותיהם של אלה, שהפכו להם כטבע שני, אופי.

יבואו ויסבירו מדע עומד ר' יוסי כשהוא מתוח, כולו שקט ושלוה, רק הראש בתוך הטלית, הצונחת על פניו, מתנועע בקצב אטי הרמוני. ועל ידו ר' מיכאל, כל חוליותיו שבשדרה, מתפקקות. נענועיו הם: שתים לפניו כפופות ושתים לאחוריו בראש מושלך כמעט עד לפשיטת הצואר? ואם יבלשו ויעלו, שהראשון הוא ברסלב, ותורת רבו היא “אפשר לצעוק צעקה גדולה ומרה בקול דממה דקה”, והשני הוא סטולין “הבו אש, תתלקח הלהבה”! עדיין לא פתרו לנו את פשר השוני בתפילתם של האחרים.

מדוע ר' דוב, התמים והישר, אינו מכיר בנענועים ישרים, והוא בראשו וגופו בניע, כולו מימין לשמאל וחזרה. הבעות מקובלות לסירוב, לדיחוי כל פשרה והשלמה. ולהיפך שכנו ר' זאב הלמדן והמתמיד, רוקע ברגליו – אפילו בעמידת “שמונה עשרה” – מתכופף כאגמון ומרים ראש כארז, וידיו מורמות למעלה מתקרבות ומתרחקות ובהן: דין ודברים, טענות ויכוח, פיזור עננים שנערמו – ועוד המון דברים. והרי אלה שניהם במחנה טריסק. לא נפענח את כל הראשים. מי תיכן את רוחם? כל אחד חי לו בשלו, ברשות יחידו – וכולם כאחד זכו וידעו תפילה, בסוד “צעק לבם אל ד'”. ויהי חלקנו, בחלק מה, עמהם.

(1959)

---

בשולי "קהלת"

מאת

יהודה ליב יונתן

ודאי לו היתה אפשרות להשתמש בנושא זה בתיאורי סתיו באוקראינה פולניה – – אפשר היה הרבה יותר קל ליצור את האוירה של “קהלת”.

“בחוץ הכל קודר עכור ועגום. הרוח נושבת והעלים הצהובים נופלים. מן השמים זוחלות טיפות כבדות לארץ. הכל אשר מסביב כבד ככה וחסר תקוה וחסר נחמה”.

זו היא המסגרת של פרישמן במסה הידועה שלו “שלמה וקהלת”. אבל – – הנה אנו יושבים והוגים בספר הנפלא הזה והשמים מעל לראשינו מתוחים בכחלות עמוקה ללא עננה – – והשמש היא בכל כחה וחומה – – יום היא מלטפת ביד רכה וענוגה, ויום היא מכה על ראשך בשרבה, ממש כבתקופת תמוז.

עלים כמושים, צהובים, שנשרו מעצי החיים שלהם אינם נדרסים ברגליך. חבלות וורדים מסביבך וכו' וכו'. אם בכל זאת בניגוד לנוף הזה שהוא יותר קרוב ברוחו ל“שיר השירים” מאשר לקהלת, אם בכל זאת הנך קורס וצונח תחת משא היגון הזה, כאן כלפנים, בעולם הסתיו והשלכת סימן הוא שהספר הזה “שיר השירים של הספקנות” – כהגדרתו של היינה, אינו ספר הכמישה והבלייה של העולם והאדם.

זוהי מגילה של כל החיים תחת השמש, בבואה של כל המשחק הנצחי הזה.

יתר על כן גם הגיל אינו כה מניע, יסודי, לתפיסת רוממות הספר הזה.

אדם בעל תבונה אינו מחכה עד אשר “ישבר הכד על המבוע”. גם כוס זו השבורה, בעוד המלך במסיבו, בשעת שמחת לבו, כבר נוסכת את הטיפה המרה בכוס החיים.

המעגל הולך ומצטמצם. שני קצות הפרסה הולכים הלוך וקרב זה לזה. משל, שתי רכבות היוצאות בשעה קבועה משתי תחנות שונות – אחת רצה לקראת השניה. אשר כמעט “בשעון ביד” לפתור את שעת הפגישה – והמעגל ייסגר.

תמימה היא, לפיכך, במקצת חלוקה והקבלה זו בספרות בין “שיר השירים” ו“קהלת”, שביטוי קלסי ראשון נתן לה פרישמן. את הספר הראשון “ספר אביב העולם”, נעורים ואהבת עלומים הוא נותן בידי הזקן “המכווץ את מצחו וחושב: מה נבער עולם זה! איך יכול אדם שלם ברוחו, לשגות בהבלים אלה!”.

הוא מניח בכעס את הספר מידו.

את הספר השני “ספר חוסר התכלית, חוסר כל נוחם וכל שביב אור בכל החיים” הוא נותן בידי “העלם הצץ ופורח” שמניח אותו, כמובן, מידו מתוך קוצר־רוח ורוגז, "מה רוצה זקן וטרדן זה! הוא, העלם, ממהר דוקא “לבית־המשתה” ושם “גם היא, הנערה המוזהבה והנלבבה אשר לו, תהיה שם”…

חלוקה נאיבית ושטחית, במחילה!

שי־השירים לא הפך לשיר־היחוד של היחיד הצעיר שלבו עולה בלהבות אהבה ויקוד נעורים, ובלבו אין כל מקום פנוי להבנת הסוף. ו“קהלת” לא הפך לספר היסוד של “מושב זקנים” ומוסד לנכים, חשוכי מרפא.

שנים אלה – כשני ספרי קודש אחרים, דומים בספירות ידועות, להם –: “תהלים” ו“איוב” – הם נכסי כולם, צאן־ברזל של התרבות, של האדם, כל אדם באשר הוא, בכל נוף, גיל ומצב.

יש בשני הספרים האלה מסוד הנצח – והם מעבר השני של זמן תקופה וגיל לפי הדרכון.

“פה משחקת האנושות” היה כתוב על התיאטרון של שקספיר, שניהם אינם ספרם של היחיד.

הגבול בין היגונים והששושים, כיסופים ואזלת־רצון, אינו מסומן בשלט או בחפירה. אדם נקלע במשך יום אחד בכף הקלע של הלכי־נפש בין “שיר השירים” ו“קהלת” וחוזר חלילה.

וכך הנך קורא והוגה, ולו בפעם האלף, ותעמוד המום מנוער מכל אשליה, ללא שארית, כבפעם הראשונה.

ה“הבל” כפות שבע פעמים נגד כל שבעת הימים של הבריאה – – ואולי זה מכוון נגד שבעים ימי שנותינו – שבכל עשור האדם מחליף –משיר כנחש איזה עור. והעשור האחרון הוא העשור של הקוף.

האדם בתכונתו בכלל מחקה את מי שהוא או משהו. בעשור האחרון, השביעי, – כך אומרים אנשי רוח – הוא מחקה כבר את עצמו, הוא חוזר על עצמו, על דבריו, מעשיו מחשבותיו, הקוף של עצמו.

ואם תאמר (ואנו, כל אחד מאתנו אומר את זה בוודאי לעצמו) בשעה של מחשבה וחשבון הנפש – “הוי – – לו נתנו לי להתחיל עכשיו מחדש, הייתי יודע כבר איך להתחיל”. אם חשבת ככה, הרי לא מחכמה שאלת זאת.

מפרשים מדייקים שזו הכוונה של “מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול” בעתיד. קהלת שולל ממך אשליה זו. העתיד עלול להיות בדיוק ככה, גם אם תתחיל אחרת. כי החשבון אינו של היחיד, הוא של כל הגזע – גזע האדם. הוא “אחת לאחת למצוא חשבון” מגיעים לאות הסיכום במאזן.

הערות שוליים אלה לא לשם מסה וחקר באו – – אלה הם הרהורי עיון. יש לסלק את גורמי הלכי־הרוח של הנוף הסתוי־שלכתי והעיקר לשלול את החלוקה של הגיל: זקנה ובחרות. לזה התנגדו חז"ל וגם קהלת אינו שלם עם זה “וזכור את בוראך בימי בחרותיך”.

מה יש פה לחכות “עד אשר יזועו שומרי הבית והתעוותו אנשי החיל”?

זאת ועוד הערה של “חסיד”, בסופו של הענין.

צדק אותו החסיד, בעל נפש מתפעלת, שהסתובב בחדרו ושר בשמחה “אדם יסודו מעפר וסופו לעפר”. כשנשאל מה שמחה קפצה עליו מפסוק זה? ענה ואמר “ודאי שיש לשמוח. לו היה האדם יסודו מזהב וסופו לעפר זה עצוב. זהב! אבל יסודו מעפר וסופו לעפר, ובינתיים יש שהות, כמה שיש, להתפלל לבורא עולם לגמול חסד עם יהודי, ללמוד פרק משניות וליהנות מלגימה חסידית בדיבוק חברים אז מהו הצער והעגמת־נפש בעסק הזה?”

יש להשכיל לתפוס את ערך הרגע בין האחת־לאחת בתוך החשבון וההעלם הגדול.

(1960)

---

הבה נתחיל מ"בראשית"

מאת

יהודה ליב יונתן

ודאי, לו היתה “בראשית” בפרשת נח, היה זה הרבה יותר נוח, לרושם השורות, לקרוא ולזרז, שנתחיל בספירה חדשה, מתוך לוח חלק, אז היתה לזו משמעות, הרבה יותר מעשית.

אבל את חוקי “הטבע” אין לשנות. נגזר אומר, וקיים משטר של חלוקה צודקת והגיונית, בפרשיות השנה, ואנו, בשבת זו, חתני־“בראשית”. נשלים, איפוא, עם זה. נקרא לנו לעזר קצת מדמיון משהו מראיית הנולד, ונקדים את הזמן בכמה ימים. נרוץ, זאת הפעם, לפני ה“כלי־זמר”. וכך… הכל גלוי וידעו, ספרו ומנו… והכל הוא לשביעת רצוננו המלאה. בית רבתי מתנוססת בראש, ואנו דופקים בבימה ומכריזים: די! שבענו! נתחיל הכל מ“בראשית”.

פעם עם שחר־טל־ילדות הרי חיינו ב“בראשית”, חוויה תמה ועמוקה של שותפות למעשי הבריאה המתחדשים. אנו, דומה, היינו עדי־ראיה ליצירה… הרי כך היה נראה לנו אז הכל מסביבנו: נופלים פירורים, נוצות־לבנות לשלוליות שחורות… קרני־שמש שבורות נפגשות ברוח קרה… ונעלמות… תהו ובהו… ורוח שורקת מצליפה ומרחפת. הבריאה הרכה נבוכה, אינה יודעת איך מתחילים חורף…

נשכח, איפוא, את חדשי האימים – בלבולי המוח ופירוד הלבבות. ננשום לרווחה נשימה עמוקה, באויר צח, טהור, ונחשוב על עצמנו. יציץ שוב היחיד, לרשות יחידו הוא.

נחליט שאין צורך יותר לאסוף, להעצר ולהסביר לזולת הסבר הגיוני־מצפוני־חברותי־מוסרי, באשר הוא האזין וקלט, והוא מבין ויודע, והוא לא ישקר ברגעו המכריע מאחורי הפרגוד והראווה…

כי, רבותי, חשובה ביותר היא ההתחלה, הראשית. חשוב מאד לכפתר את הכפתור הראשון ישר ואם לאו, הכל עלול ח"ו ללכת עקום.

היה זה משגה שחשבנו פעם, כאילו הגמר, הסיום, הוא הוא הקובע. “אם הסוף טוב הכל טוב”. זו היא אימרה המונית־עממית, שהתאזרחה וקנתה שביתה, לא בצדק. פזורי־נפש, מבוהלים, מתרשמים בכל סימפוניה מהצלילים האחרונים והם הם שמביאים אותם לידי התפעלות ולמחיאת־כפיים. אניני־טעם, יודעי־זמר, חיים את המנגינה מראשיתה. להיפך, הפתיחה, האוברטורה, היא היא היוצאת להם את הלך־הרוח וההשראה. היא היא הקובעת. הם המבינים באמת, מוכנים לסלוח למחבר, ליוצר, אם הוא גם לא עצר כוח לסיים את יצירתו באותה ההשראה העליונה, בה החל. את שליחותו עשה כבר אצלם.

העמדת הכל על הסיום, שררה גם זמן רב אצל עתונאים, נואמים ודרשנים. שני עתוני־יידיש בפולין ההיא, הגדולה, היו מתחרים במירוץ לסיומים הולמים, מוחצים. פרילוצקי המנוח היה תמיד “חזק” בזה. המאמרים הראשיים שלו היו נגמרים ב“עבים כבדים, שחורים משחור, מכסים כיום את שמי הבלקן (או אירופה, אמריקה הצפונית, הלטינית וכו' – הכל לפי הצורך) מתי ואיפה ירעם הרעם, יראה לנו המחר הלא־רחוק”. כך נהגנו גם אנו – שליחים שד"רים, בשעתם. בראש דאגתנו עמד הסיום. אם זה אבד לשליח, הכל אבד לו. מציאת סיום מזעזע, היתה סגולתם של כמה וכמה מהגדולים שלנו. “פרימדונים”, ואחריהם, החרו החזיקו גם קטנים וזעירים – אנחנו.

היתה קיימת מעין זיקת גומלין בין אלה השד“רים. אחד היה מקבל בהשאלה את הסיום של חבירו למקצוע לשם שימוש בעיירות שליחותו הוא, וכתמורה, נתן לזה את ה”הדרנים" שלו לאיזור פעילותו הוא.

ידידי וחבירי בשליחות, בעיירות ישראל בליטא, היה מעדיף להופיע באולמי קולנוע, “מכבי־אש”, בית־ספר “תרבות” שם היה פטור מלהתחיל ב“פסוק” ולעמוד על “מדרש”. שם היו לו ידים חפשיות לפעולה, התחיל במה שתחיל, המשיך כמו שהמשיך, וגמר: "רק שתי דרכים פתוחות לפני עמנו כיום, או להמשיך בחיי ניוון, להיות נתון לחרפה ובוז… או להתנער בכוח איתנים, להתחיל בחיי עם מתרונן וצועד לקראת חיי כבוד, חופש ודרור. עליכם, יהודי פילבישקי (רקישקי, אליטא, זגור, הכל לפי הצורך) להחליט במה בחרתם (הפסקה – דממה שוררת באולם) דרך שלישית אין! אין! ברעם של מחיאות כפיים באה התשובה על הבחירה הגורלית.

הרבינו בהדגמות? אולי! אבל זה הכרחי כדי לעקור את ההנחה ההיא, החשבת הסיום בכל ולהעריך את הערך של הראשית, מחדש.

הבו, איפוא, ונצא בכוחות מחודשים לקראת הראשית, הבאה עלינו לטובה.

נוף ליחיד

קשים במיוחד היו השנה רגעי הפרידה מהסוכה. דומים היו אלה – עלי – אני עבדכם, לפחות – כאילו נשללה ממני חסינות החסות ו־הושלכתי לחלל ריק… להפקר, למלתעות כפירים… הרגשנו בימי־סוכות אלה את משמעותו הגדולה של הפסוק השגור בפינו מר"ח אלול עד שמיני־עצרת “כי יצפננו בסכה ביום רעה” וכו', והתפללנו בלב תמים, שהפורש סוכת שלומו על עמו ישראל יצפין ויחביאנו בצלו, על כרטיס הבוחר, המנוקב ככברה, שברשותנו, מעין רואים.

התפללנו תפלה קצרה:

“תן לנו, בורא עולם בקנין, זכות לשבת ולחסות בסתר צל סוכת שלם שלך, חוס ורחם, והמצא לי מחבוא וסתר בזיו זה, הנטוי כאפריון על ראשינו. “ותחסרנו מזרם ממטר”. עשרים, שלשים, ולמעלה מזה גושי “אמת” נופלים כאבני אלגביש על הראש העייף – הצילני מהם! אנא”.

האם הרביתי לבקש?

דומה, שהייתי צנוע ועניו־חסכוני מאד. ותפלתי גם נתקבלה ברצון. משהו, שמינית שבשמינית מהמשאלה, גם כאילו ניתן לנו. היו רגעי השתאות ספורים בדומה לזה. “השראה” קורא לרגעים גנובים אלה מר שטיינמן, ברשימתו הנפלאה בשם זה, בספרו “עלים מעץ החיים”.

“תוהה האדם על הפלא. נקרע מלפניו מסך. יש התנוצצות ניראית לו בעליל. כמו גץ ניתז מתחת לפטיש, נזרק לתוך נשמתו ניצוץ מאין־סוף. אכן, זו היא השראה. גץ מן הנצח־אין־סוף, נגע בו, בגחלת משלהבתו הגדולה. נצטמצם, כביכול, הוד מוראו הנצח, בתוך דק אחד”. ככה הוא – “דק אחד”.

תוך כדי ישיבה מוקף ב“נוף” זה ניסחנו לעצמנו שאלה. בערך ככה “מהי באמת המידה הדרושה לאדם מאותו ‘הנוף’ ביקום שכ”כ מרבים לדבר עליו בלהט? כמה אלומות שמש, תכלת שמים, קסמי כוכבים וירח, או כחלות הים האובדת בתוך האופק, דרושים לו לאדם החי, ולו במקצת, חיים נפשיים פנימיים משלו לשם התפעמות הנפש והתרוממות הרוח?"

וכי אין זו טעות בידי רבים משלנו, הנעים ונדים למרחקים אחרי שבעת פלאי “הגדולה והגבורה” שבטבע, בחיפוש חוויות לרוממות הרוח דווקא ביערות־עד שבאוסטרליה, בג’ונגל הברזילי, באשדות ניאגרה, בצד הקאנאדי, ובהרי־מרום הרים של האלפים והרי־בירה?

דומה שהדרך היא לעתים הרבה יותר קרובה, כמעט על יד פתח הבית.

יש שנשאת מרום עיניך ושבית שבי מאור־יקרות, הזולף מכוכב אחד, בודד על האופק, כוכב מ“כוכבי שמים רחוקים, כוכבי שמים כה קרובים”. התבוננת רגע קל – ומצא לך…

(1959)

---

"עמך" שמח בשמחת תורה

מאת

יהודה ליב יונתן

צדקה עשה הקב"ה עם אנשי “עמך” בעיירה שיום טוב זה, יום של שתיה כדת עד להעלם עוני ודלות, מסחר וחשבון, עד להשתובבות, מתוך שכרות, ואיבוד חושי הפכחות וההבחנה, שמור בידיהם, בידי “עמך”.

זכות גדולה עמדה לו ל“עמך” בשמי מרומים, שיום יקר זה, – שמועטים כמוהו במערכת התקופות שלנו, שבעי תפילות ובכי, צומות ותחנונים, הוצא בנס מידי יהודים הלומדים, הנגידים והמכובדים, אלו ה“חלש”ים ובעלי המיחושים, שהתורה היא שעשוע יומם, ונמסר להם להמונים הרחבים, אנשי השפלה והעמק, בעלי המחט והפטיש, המרצע והסדן.

לא מן ההפקר זכו ההמונים בעיירה ביום גדול זה. בעלי המרזח, חיוורי הפנים ומקומטי המצח, הושיטו את ידיהם הענוגות, מתוחות הגידים הכחלחלים, מתוך שרוולי האטלאס והמשי שלהם, ועמדו לקבל לידיהם הם גם יום מרומם ושמח זה ששמו “שמחת־תורה”. באמת אמרו, וכי מי ראוי לשמוח ביום זה עם התורה, שנגלתה ביום זה לעיני כל ישראל עד למחשוף העץ הלבן, יותר מהם? הלא מכותל המזרח נקרא ר' מיכאל לברך על המוגמר ב“חזק”! ומעל יד ארון הקודש הוזמן ר' בן־ציון אל מתחת לחופת הטלית להיות המתחיל. “עמוד, עמוד ר' מיכאל חתן תורה”, ו“קום עמוד, עמוד ר' בן־ציון חתן “בראשית ברא”! הם הם ההוגים בה בערבי החורף הארוכים, ובהשכמות הבוקר הכחול. מן הדין והיושר הוא, שהם יהיו גם המחותנים הקרובים, השושבינים מצד הכלה, ביום שידובר בה, ביום שמחת לבה זה. שמחה זו לעמי־ארצות, גומאי סידור ותהילים, מה היא עושה? סכנת קיפוח רחפה, כנראה, על יום זה שיבולע ל”עמך“, ואילו היה גם זה נופל בחלקם של הלומדים, מי יודע צורתו. “הם” היו שותים בו בודאי מי־דבש, או יין־קונדיטון, בכדי לצאת ידי חובת שמחת החג, היו שרים “אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים”, יוצאים אחר־כך ב”מצוה – טענציל" מסביב לבימה, ובכך היה מסתיים יום טוב זה.

המוני “עמך” צריכים ליום זה לא רק לשם שכחה קלה מגורל החיים הקשה, לא רק לשם חידוש הכוחות קודם שמתחילים לצעוד לקראת החורף הקשה, אלא גם בכדי להביא לידי גילוי וביטוי לכל מה שמתרחש בלבם על הפרנסים והשתדלנים, התקיפים והשליטים וסתם בעלי טובות.

ביום זה פורצת השמחה, – שהיא בעיקר במעונם של אנשי “עמך”, – את גבולות הנימוס והדרך ארץ של כל שנה, ועל היהודים העשירים והמכובדים שומה לשמוע בפני עם ועדה, כל מה שחושב והוגה עליהם היהודי מן הבקעה שעל יד ה“הקדש”, ולקבל מנת חלקם בפומבי.

כל המרירות, שהצטברה בלבו של לייבוש בעל־העגלה, המוביל כל השנה את הסחורות מן התחנה לעיירה, בשביל בעל החנות הגדולה ר' מוטיל הנגיד, באה לידי פרסום רחב ביום זה. קשה כקריעת ים־סוף היא עבודתו של לייבוש. הסתיו בעיירה הוא ארוך כאורך הגלות המר, הגשמים יורדים בשפע ובזעם, הדרכים הן רעועות, והעגלה הטעונה ארגזים כבדים, שוקעת בבוץ. הסוסים נכנסו עד בטנם בשלולית הבור, ועומדים מיואשים. ניחר גרונו של לייבוש לצעוק, והוא יורד מדוכנו, נוטה שכם, נרתם יחד עתם, סוחב ומוציא למרחב, עד לביצה שניה ושלישית.

קשה היא העבודה, וקשה ממנה שבעתיים הוא החשבון, שר' מוטיל זה מכין בסוף השבוע לעגלון שלו. בחכמת החשבון איננו בקי לייבוש ביותר, הוא יודע רק אחת, שאחרי שהוא ישלם לטוביה בעד האוכל לבהמות, לא ישאר לו כלום בשביל פיות האוכלים שלו בבית. לייבוש יספר כבר על החשבונות האלו בשמחת־תורה ללא פחד.

ושימילי החייט גם הוא זוכר ביום זה להרביץ מנה הגונה באיצ’ילי הכרסן, המלוה במשכון ובריבית קצוצה בתשלומים לשבועות, והמבליע בכל חדשיים שבוע. שימילי יודע לחקות את אופן דיבורו של איצ’ילי, ששם שמים שגור בפיו, “אני ב”ה עוד לא הוצאתי דבר שקר מפי, בעד פ' ויצא לא שלמת".

גם ר' פינלי הדיין, בעל המרה שחורה והחששן בשיקול דין, בענין הפסד מרובה, הנוטה תמיד להטריף בכל סירכה קלה על הריאה, גם הוא לא ינוקה ביום זה מדינו של ברוך הקצב. כאן נוהגים, אמנם, יותר זהירות מאשר באחרים אבל העקיצות על החשש של “שבר על שבר יחדיו ידבקו” מובנות מאד לקהל היודע את המיחוש של ר' פינלי הדיין…

כל העלובים והמקופחים, הנושאים כל השנה בדומיה בעול הנגידים והתקיפים, כל ה“פרולטריון” של העיירה מופיע ביום זה באופק, משמיע קולו ברמה, תובע את עלבונו, ומתנקם. וכך הוא סדר העבודה ביום זה בעיירה.

ב“הושענא רבה”, לאחרי חביטת הערבה חזרו החיים לאיתנם. היתה הרווחה. שוררת הרגשה כללית נעימה מעין זו של החולה בימים הראשונים לאחר שקם ממחלה. הראש הורם, הלשון הותרה, והעינים אף הן נפקחו והיו כאשר היו עד לפני ר"ח אלול.

הקב“ה, כביכול, שהיה סמוך על שולחנם של היהודים שלו בעיירה במשך חודש וחצי עפ”י “דיאטה” יותר טובה, “דיאטה” של פיוס וריצוי, בהענקה של מספר מזמורים ותחינות, לפני התפילה, ועשרה פרקי תהילים יום יום לאחרי התפילה, הוחזר עכשיו לזכויותיו הרגילות. את “הפתק הטוב” הוציאו ממנו אמש לאור הלבנה, שהופיעה בבת צחוק לאחרי חצות עם סיום התהילים, ואמירת ה“יהי רצון” האחרון. מעתה הננו כמו שהננו. שמיני עצרת הוא, אמנם, להלכה חג בפני עצמו, לענין “פז”ר־קש“ב”, אבל למעשה הרי הוא כטפל לשמחת־תורה, הגבאי והשמש שלו. בשמיני עצרת עצורה השמחה בבית, והיא פורצת לאט לאט מהבית החוצה, באור לשמחת תורה, עם אמירת “אתה הראית”.

בשעה עשר הולכים להוביל את הגבאי של בית הכנסת הגדול מביתו לבית הכנסת. וכי מי לא יודע שיום זה לגבאות של בית הכנסת הגדול קשורה ברובה לגבאות ב“חברה קדישא”. הגבאי התכונן לביקור כבוד זה של אורחיו בוחריו, לכפר את פניהם בלגימה הראויה לשמה. רבים טרחו על ידו והכינו מערב החג יי“ש מכל המינים. ולקינוח מראשית ביכורי העונה החורפית. אווזים רכים מטוגנים, צואר ממולא, לשון, כרעי תרנגולת, וסתם בשר. סעודה זו בבית הגבאי טיבה ידוע, והלא היא כתובה גם בפנקסי החברה קדישא של קהילת אוסטראה, עיר המהרש”א זי"ע.

ניגון סוער ורועש, בו מובילים את הגבאי לבית הכנסת, חוצה את חשכת הליל, שסתיו מנסר בחללו. מרחוב אחר נשמע הניגון של החסידים ואנשי המעשה, ניגון של “הנני העני ממעש”, ההולכים עכשיו בלווי הרבי לבית הכנסת.

לבית הכנסת נכנסים מתוך ריקוד וניגשים למכירת המצוות של כל השנה. שני קערבליך פעם אחת, שני קערבליך פעמיים, ושני ק־ע־ר־ב־ל־י־ך בפעם ה־ר־א־ש־נ־ה. רבים הקופצים המעיזים גם מבני “עמך”. אם לא להוציא מידי המזרח דבר מה שמן וטוב, הרי לכל הפחות יש להעלות על המחיר.

ר' מיכאל הכהן נתכבד, כבכל ארבעים שנות תפילתו בבית כנסת זה, לשיר “כהניך ילבשו צדק”, ואחרי כן ניגשים לסדר ההקפות. לשש ההקפות הראשונות נקראו המכובדים. בשביל יהודי התנור נשאר “עוזר דלים”. מגע ישר זה עם התורה המונחה בחיקו של כל אחד, הביא את כל הקהל לידי התפכחות. “עמך” מסתפק בניגון מסורתי, חציו לשון־הקודש וחציו אידית המושרת – מתוך יחס קל של ביטול – גם מאנשי המזרח היושבים ראשונה על יד הדיין. “תורת ד' תמימה – הוי שרייט זשע יידען תמימה – תמימה משיבת נפש. – – –”

קריאה זו בלילה בתורה, דברי השיחה המופלאים, נוסח הברכה של ימי הדין, משרים רוח נכאה בבית הכנסת. ר' בנימין הקורא, – שחיבה יתרה נודעת ממנו לכל מקומות יגון ועצב – מסלסל את הפסוקים מתוך הדגשה מיוחדת. נימה רווית תוגה נעימה מלווה את הקריאה – – “וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב – – – אף שמיו יערפו טל”. כבמחי יד חלף ועבר שכרון זה מן המוחות, מסיימים ב“אדון עולם”? וג"כ בנוסח של ימים נוראים, ונפרדים מתוך כובד ראש של חג.

למחרת בבוקר, שמחת תורה, מתפלל “עמך” בכל בתי כנסיות שלו. וותיקין ומנין ראשון. יש רצון להרחיב את כיפת ממשלתו של יום טוב זה.

ראשונה הזדרזו אנשי המנין של בעלי העגלה, או כמו שהם נקראים בפי הליצנים אנשי חב"ד (נוטריקון חחים־בדים־דרבנות). הגבאי של בית הכנסת שלהם הביא אתו מהבית בתיק הטלית הרבה לעקאך־דבש, והוא מתהלך ומחלק את החתיכות הראויות להתכבד לבעלי הבתים, ואת הקצוות לילדים. הכל יודעים שבארון הקודש למטה שמור מאתמול ספירט, ובפירוש, תשעים ושנים אחוז בשפע.

“קידושא־רבא” עושים הבחורים, עוזרי העגלונים, בעלי מרכבה למשא, בעלי סוס אחד, עוד לפני מוסף. ר' לייבוש, ר' בעריל, ואחרים מבין הזקנים והמכובדים שבין בעלי העגלה, מתאמצים לרסן אותם, כמו שהם רגילים לרסן סוס בועט מתפרץ.

אחרי התפילה, מקדשים, קודם בכוונה ובמחשבה. ר' איצ’י שר “ישמחו במלכותך” והשתיה החלה. אחד אחד שולחים הילדים הביתה שיביאו דברים טובים לקינוח. מופיעות קדרות שחורות מזפת, המכילות טיגוני בשר שונים ומשונים, ברוטב וציר, לביבות ותפוחי אדמה. הלגימות הגדולות של היי“ש מתחלקות אחרי־כן בכלי הקנה והוושט, המרוחות שכבה עבה עבה של מאכלי שומן, מבלי שירגישו, שהכלים המלאים התרוקנו. ריקוד הסיום מסביב לבימה, לפני צאת הקהל לרחוב נשמע למרחקים. רגיל הוא יוסקי, בעל עגלת משא בטחנת הריחיים, להגיד ש”הרצפה היתה מן “האבות” אם היא יכלה לעמוד ולצאת שלמה מתחת רגלי הרוקדים". כשכולם התעייפו יוצא לייבוש הזקן היחידי במחול־קוזק. זקנו מופשל לו, מעשי אמנות, לשני חצאים, שפך פולני, לפיו, והוא רוקד מתוך התלהבות עצומה, עד אשר פרחי העגלונים ההוגים לו כבוד כלרב, מסיעים אותו ומשכיבים אותו לרגע לנוח.

יוצאים לרחוב, הולכים לבית הכנסת של הרבי. בדרך נפגשים עם מתפללי בתי כנסיות אחרים הצועדים בשיר וזמר באמצע הרחוב, לתמהונם הרב של ה“גויים” השונים, העומדים בפיות פעורים ומסתכלים ביהודים מכירים טובים שלהם, שגדלו עכשיו בעיניהם עד למעלת “ראבין” כל אחד ואחד.

הנה הולך “בית הכנסת של החייטים”. אנשי המגהץ והמחט ידועים כאנשי שיר בעבודתם מימים ימימה, והנה הם מכבדים את היום הזה בגרונם בשירה, יותר מאשר בשתיה. גם אלה מכוונים את פניהם לבית הכנסת של הרבי, אחרי אשר הספיקו כבר לקדש בבית הכנסת ובבית הגבאי.

ובבית הכנסת של הרבי עומדים עוד בתפילה, הכהנים נושאים את כפיהם. כל הקהל השתוי הזה שרק לפני רגעים, ברחוב, היה אמיץ לב, עשוי ללא חת, מכיוון שנכנס למסדרון הארוך של הרבי, וראה את הכהנים בדוכנם ואת הרבי העובר לפני התיבה ומקריא “יברכך – – – וישמרך, – – –” הוא נעשה פתאום שקט יותר, צנוע ושפל.

הקידוש אצל הרבי אמנם אינו עשיר כל כך במיני תרגימא ומשקה. שותים בכוסות כסף יי“ש של קימעל, אבל השמחה שרויה כאן. גביע קטן זה ביי”ש מסוכר, כשהוא מושט ע“י הרבי שקול אצל “עמך” כנגד כוס גדולה של יי”ש בבית. הרבי מתעייף מהר ופורש לחדרו, והקהל זורם מתוך ריקוד לבית הכנסת. השמחה הולכת וגוברת. העיגול מסביב לבימה משתנה חליפות. הרוקדים מושכים לעיגול את היהודים המכובדים הרוקדים לפי הגדרתו של לייבוש “לא על רגלי אדם כי אם על עץ חיים’ליך”.

"עוד מעלה ועוד מעלה “אום אני חומה”, עוד מעלה ועוד מעלה "ברה כחמה – – – “גולה וסורה” – – – אף על פי כן “דבוקה וחבוקה בך”. שרים את זה מתוך התלהבות ושמחה. היהודים הלומדים חמקו לאט לאט לבתיהם, לאחרי שספגו מזמן לזמן עקיצות ולעג על הילוכם ודיבורם, אורחם ורבעם. “עמך” אינו ממהר לברוח הביתה. את מאכלי הסעודה אכלו כבר בבית־הכנסת, הם מבלים בשמחה וריקודים עד תפילת מנחה.

קבלה היא כבר בידיהם, שאחד משלהם עובר לפני התיבה ומתפלל בנוכחות הרבי תפילה זו בניגון של ראש השנה. מי הוא זה שזכה לכך? מובן שמאנשי המחט הוא, משה־אווז החייט. חובשים שטריימל מרוט לראשו והוא מתחיל ב – – “יתגדל – – –ויתקדש”, – – – מסביבו קהל משוררים העוזרים לו בנוסח המסורתי של ה“ימים הנוראים”.

עם סיום “עלינו” מגישים לו כוס יין והוא מקדש את הקידוש של שמחת תורה.

“יום השישי ויכולו השמים – – השמים מספרים כבודו – – כבודו מלא עולם איי – – איי” – – בניגון של ר"ה. כאן בנקודה זו הגיעה השמחה לשיאה, מכאן מתחיל השפל והנסיגה לאחור. כי הנה צללי בין השמשות של יום סתיו חול דופקים כבר בחלון, והם גחים ומשתרעים על בית הכנסת. הנה הולך חורף ארוך וקשה, לא כולם זכו שבמרתפיהם יהיו שמורים שקי תפוחי אדמה, ובמחסניהם שורות עצים מסודרות. הנה קופץ עוד פעם משה’לי־אווז ומכריז על מחירים זולים על הצרכים החשובים ביותר. “עשר קופיקות שק קמח – – – עשר קופיקות פעם אחת, פעם שניה – – –חמש קופיקות עגלת עצים יבשים” – – בדיחות אלה נופלות ונתקלות בחלל עגום.

מישהו בלתי נראה, אכזרי ורע, דופק בחלון, קורא ומכריז – – – “ישובו ק־ב־צ־נ־י־ם שאולה” – – הרבי מניח ממקומו ומכריז גם הוא “לשנה הבאה בירושלים” – – – וקול “עמך” רועם: אמן!.

(1935)

---

"נר לאחד"

מאת

יהודה ליב יונתן

(מסיפורי הימים לחנוכה)

דברי משל

“לו הייתי צייר – כתב לפני כמה שנים, סופר־עתונאי, בעל־מוח־ולב־יהודי־חם, ד”ר א. קורלניק – הייתי מצייר בד מן הימים האפורים, הקדומים, יריעה רחבה ממדבריות רחוקים, ועליהם ידים, ידים במלוא־חלל־העולם… שרשרת ארוכה של ידים… ואחת מושיטה ומוסרת לשניה ספר־מגילה. היד, פעם עולה למעלה, ופעם היא שוקעת, יורדת, אבל השרשרת מתוחה… נמשכת, חוליות חוליות עד לפתע פתאום – ניתוק… קרע… ו…סוף. היד האחרונה ואין עוד. חלל ריק!"

היתה זו חזות קשה של סופר, על גורל הספר התורני־לומדי בבתי־ישראל בגולה.

לו היה רושם הטורים האלה שומר אמונים לאותן ההרגשות שלו, מימי חנוכה, בעשור הראשון, של חייו, ולא נותן לזוהר הראשון שיועם ברוחות הזמן – ולו הוא היה צייר, היה מצייר על בד ויריעה רחבת־מידות לשון אש, לשון־אור של פתיל־שמן ממנורת חנוכה, המרחפת בחלל על פני שטחים מושלגים עמוקים… על פני נחלים ויאורות כבולי־קרח בבתי יהודים, בודדים. בכפרי “גויים”, ועל אוקינוסים, גיטאות ו“בונקרים”. לשון זהורית זעירה זו רוקדת ועולה מדלת לחלון. פעם היא גלויה, שביבה פונה לרשות הרבים, ופעם היא ממשיכה… ואינה נפסקת… להפך, אורה עולה מאליו.

זו היא חזות־דור, שגברה בו האמונה בנצח הנס. דור, שזכה והיעוד אחזו בציצת ראשו, והעמידו מול הבטחון והודאי הגדול – פנים אל פנים.

גילויי הנמשל

רבים הם בישראל גילויי גלגול שביב האור הזה. דומה, שכל בן אדם שני מן העולים החדשים, יכול לספר על ניצוצי אור זה, אור הנס הנצחי, שנגלה לו בדרך העינויים אלו, במצעד לקראת הגורל.

אנו מעלים פה פרשת חיים של משפחה. סיפור עקיפין של עולה ישישה אחת.

הסיפור הישיר לגופו, יכול בוודאי לשמש חומר לדרמה אנושית – – אנו רשמנו רק קווי דופן שאף הם, דומה, מצטרפים לתמונה.

באחד מימי אלול, לפני מספר שנים, דפקה ישישה על דלת ביתנו. היתה זו אשה קטנה כבת שבעים; צרור עצמות בלבוש צנוע. פנים ערים ללא קמט וזוג עינים חיות… להפליא.

היא נכנסה לחדר מתוך עליזות ושמחה. לא מזמן הגיעה. היא “כמעט” בת־עיר. אמנם, לא מב… כי אם מכפר סמוך – אבל הרי זה כמו “חדר עם פרוזדור” עם ב… אותנו “הצעירים” היא, אמנם, אינה מכירה, אבל את המשפחה, משפחת הרב היא “מכירה ועוד איך מכירה”.

בעלה היה בעל־אחוזה קטן, בעל כרמים, ומומחה לתעשית יינות משובחים. נוסף לזה היה יהודי למדן וחרד, והוא ירש מאביו את ה“חזקה” להמציא לרב, הסבא שלנו, יין לארבע־כוסות. היא זוכרת איך טיפלו בחבית יין זו של הרב. עוד כשהענבים הגדולים ענבי מוסקט, כתפו ונטפו מלאים על האשכולות, שמו עליהם עין, שאלה יהיו בשביל יין הארבע כוסות לרב. ממש “יין־שמורה”.

היא דיברה בשטף ובמרוצה. נדמה היה, שהיא השמיעה בבת־אחת כמה משפטים. הם יצאו מפיה כפולים.

מן הרגע הראשון לכניסתה לבית, הרגישה את עצמה כ“בת־בית” לכל דבר. מובן, כשנודע לה שיש פה נכדים של הרבי, הלכה מיד, ישר " אלא מה אשלח כרטיס ביקור ואבקש “רנדוואו”?

שמחנו מאוד לביקורה. כיבדנו אותה בתה ועוגות – העלו שמות של מכירים משותפים. היו לה בב… מחותנים ומחותני מחותנים, ורבים היו שם מידידיה. בינתיים, היא מציצה בחדרים ונכנסת למטבח. “במה מנקים פה את הכלים? יש גם פה אבקות מירוק? בוודאי יש! מה אין פה”? היא שואלת והיא עונה.

“איפה היא מתגוררת?” שאלנו בזהירות.

–בינתיים, אצל מכירה שהיא כמעט קרובה. מרגישה שם טוב, תוכל לשבת כמה שתרצה – אבל היא אינה מסכימה. היא מחפשת חדר. וכמעט שמצאה כבר. ברצונה לעבוד קצת, בכדי להיות עסוקה וגם בכדי להרויח משהו, להשלים את החסר. עזרה חשובה היא מקבלת מ“כלתה” מצרפת. הרי היא זקוקה למעט מאוד; נעל והלבשה יש לה “שיתן ד' רק אורך ימים, לבלות ולחדש אותם”.

במשך השיחה הזכירה פעמים מספר את ה“כלה”, בליווי אנחה עמוקה ולא את הבן. הבינונו. שזהו פצע שאין לנגוע בו.

נפרדנו ממנה, וביקשנו שתבקר אותנו עוד פעם. הבטחנו להתענין, לברר אצל קרובי משפחה, למצוא בשבילה עבודת עזרה בבית, עבודה קלה, מתאימה לה.

לאחר ימים אחדים באה שוב. יש לה פינה משלה. והכל שם מסודר וטוב, “ארמון” ממש. היא היתה מרוצה לשמוע, שתוכל פעמיים בשבוע לעזור במשק בית שלנו, ותבוא על שכרה.

מעכשיו היא כמעט בת־משפחה ממש. עושה שתים שלש שעות בעזרה בבית, ונשארת מפעם לפעם לכוס־תה –ומגלה טפח וטפחיים ממה שעבר עליה. השיחה היא בסדר ובשיטה סיפורית, והכל לפי השנים, ההולכות – כרגיל וכמקובל – וממעטות את הפרנסה ואת “הנחת”, מקצצות את השנים, ומגדילות את הסבל והצער, אם נשארו בחיים.

החיים בכפר

השנים הטובות ביותר שלה, היו, מובן, בכפר. על אף האנטישמיות, חיו חיי שפע ורווחה במלוא הפה. הבית הזה פתוח לאורחים ול“ציונים”. היינות של בעלה היו ידועים. ל“מוסקט” “ווימורוזיק” שלהם היה שם בכל המדינה. הם חיו בשביל עצמם ובשביל אחרים.

הזמנו אותה מפעם לפעם להיות אורחת שלנו לסעודת חג, והיא יושבת ומעלה זכרונות מאותו החג בכפרה.

שום חג לא נחרת בזכרונה בגעגועים מכאיבים כחנוכה, בבית, בכפר. היא תיארה את החג הזה, את האורות, שחצו את הרחוב “הגויי” המושלג והקפוא, בפשטות עממית, ציורית כזו, שהזכירו את תיאורו של ביאליק בהדלקת נרות שבת של האשה ביער, כשהחשיך לה בדרך. “מעל התל הזהיבו שתי שלהבות קטנות – החורשה הסמויה נתפקחה פתאום, כאילו נקבעו בה שתי עינים חיות” – – והלאה… “בו ברגע שנצנצו בין האילנות שתי השלהבות הקטנות, מיד תפסה קדושה בחורשה. עד כאן חול, מכאן ואילך שבת ויום־טוב”.

בעלה היה מזמין גם את הילדים, חבריו של הבן בלימודים, ומפעם לפעם היה גם אורח בכפר – הוא מדליק והם שרים במקהלה “מעוז צור” וזמירות עד כבות הנר האחרון. גם “גויים” מכירים, היו עומדים ברגש של כבוד מול הנרות האלה. בכל הנדידות והבריחות שלה היא שמרה על מנורת החנוכה של בעלה – שהיא הביאה גם לצרפת למקלט האחרון לפני א"י.

זאת ועוד… בחנוכה כבר החלה אצלם תמיד תנועה מוגברת של “יין לפסח”. נוסף לזה הרי גם טיגנו כתריסר אווזים כשומן לפסח, לקרובים ידידים ולעניים בעיר, כל זה שיווה לחנוכה טעם וריח של פסח, חג כפול שנים. כיום יקר לה החג גם בשביל זכרון הבן…

ערב ערב היתה מדייקת לבוא להדלקת נרות חנוכה אצלנו.

באחת השיחות שלה בערבי חנוכה, סיפרה, בדמעות בעינים, על הסוף של בנה היחיד.

למעלה משנה הם היו שלשתם; היא, הבן והכלה “קבורים” במחבוא אצל משפחה צרפתית בכפר על יד מרסיל.

הבן היה פעיל ב“אורבניזציה” חשאית שלחמה נגד היטלר, והיה יוצא בערבים עם חברים צרפתיים ללחום. לפעמים היה נעלם לשבוע שבועיים – –מופיע בלילה, דופק דפיקות של סימנים ונכנס אליהם למחבוא.

התרגלו לזה – הוא חוזר מגודל זקן, שחור כאדמה, מטפלים בו… הוא נשאר אתם, ישן שני ימים ושני לילות… ושוב יוצא. חיו, מובן, בחרדת מות כל רגע. הבית הזה היה כנראה, חשוד. היו גם מלשינים, ומפעם לפעם הפתיעו אנשי צבא של היטלר בחיפושים. אבל לא גילו את המחבוא.

משפחה זו ידעה מה צפוי לה, אם יגלו אותם. אבל גם הם היו מעוניינים במחבוא זה. כי גם שני בנים שלהם היו יחד עם בנה. חברים באותה ה“חברה”. אחד היה נשוי, והיתה לו אשה וילד, והשני היה רוק. שלשה אלה היו חברים לחיים ולמות – ואף הם התחבאו בבונקר זה שמתחת לרפת.

בפעם האחרונה ראתה אותו – – וזה קשור עם חנוכה.

הוא היה כמה ימים אתם יחד – מבלה בשינה רוב הזמן.

"בערב אחד הוא קם, התלבש ואמר שהוא עם החברים יוצא לאיזה מקום רחוק, ואינו יודע מתי יחזור – הוא נפרד – – לפני צאתו חזר, העמיד את הרובה בצד ואמר לנו שהוא חושב שהיום חנוכה. הוא כמעט בטוח בזה. והוא רוצה להדליק נרות חנוכה.

לקחנו נר והוא חתך אותו לכמה חתיכות. פינה מקום בזוית המחבוא – אנו אמרנו גם ברכה ושרנו ביחד, מול האורות, בחשאי “מעוז־צור”.

אף שני חבריו עמדו עמידת כבוד מול האורות הקטנים, לקחו את הרובים שלהם ונעלמו.

שבוע – עשרה ימים אחרי זה עוד קבלנו ממנו ד“ש שהוא חי – יבוא. שלא ידאגו” – – יותר מזה לא ראתה אותו. שני חבריו הביאו אותו לקבורה ביער – הוא נפגע ברמון של צבא היטלר שהקיף אותם.

היא נשארה עוד כמה שבועות אתם – ומיד כשהיתה אפשרות סידרו לה וויזה “ארזו אותה” ושלחו אותה לארץ.

כששאלנו אותה איפה אשת הבן, הכלה שלה? היא היססה רגע, נאנחה ואמרה – היא נשארה נאמנה ומסורה לי כבת. שולחת לי חבילות וכסף, כל מכתב מתחיל “אמא יקרה” – הודיעי אם ומה חסר לך, ונשלח.

באחד המכתבים ביקשה, שאודיע לה אם אני מסכימה שתבוא יחד עם בעלה לבקר אותי בישראל. “אף הוא בעלה, קורא לי אמא”. הודעתי לה, שחבל להוציא כ“כ הרבה כסף. האמת היא שאינני רוצה. בעלה הוא אותו הבחור הצרפתי, חברו של בעלי ב”חברה". כן, סיימה את שיחתה – – יש לי חשבון ארוך עם חנוכה…

1959

---

חג האורים

מאת

יהודה ליב יונתן

הפך הגנוז…

היתה זו הסתערות־מלחמה גלויה, בבית, בימי הילדות הרכה. שני הצדדים הקימו ראשי־גשר, התקיפו והתגוננו במיטב התכסיסים.

הציונות, עם הנץ־שחרה, התבצרה בעיירה. ב“מנין” משלה. לכאורה, מפעל צנוע ותמים. “מנין” לתפילה, וראוי לתהילה, אבל – “בעלי התפילה”, פירסומם, והשם והשלט, בכל אלה היה משום הכרזת מלחמה, והצד השני נענה לה.

“בית תפילה” למנין כיצד? לקחו שלושה חדרים, הרסו את הכותל בין השנים, הכניסו בימה וארון־קודש והנה עזרת אנשים. החדר הקטן שימש לעזרת נשים, והחלו להתפלל בו שחרית, מנחה וערבית, יום יום, ובשבתות וחגים.

מובן, שהכל היה בו על טהרת הנוסח והנוהג החסידי, ללא שינוי כל שהוא. “הציונות” התבטאה רק בזה, שלא שוחחנו בשעת התפילה ואפילו לא בשעת קריאת התורה, ו־המגבת, ע“י כיור הנחושת, היתה נקיה, והחלפה בכל יום ששי, אם היה צורך בכך, או לא. בשני הדברים האלה היה משום חדש וחשד, כאחד. במידה שיכלו, הפריעו להם חסידי בית סבא ונאמני בית הרבי השני, במקום. אבל אלה, הציונים, ראו את עצמם כנרדפים ו”מעונים" על קדושת הרעיון, וגילו אופי וסבלנות.

השמשות שנופצו מזמן לזמן, תוקנו, והשלט על דלת הכניסה “מנין ציוני, בית אברהם”, היה תחת רשת של ברזל.

מי הוא בעל השם אברהם? הרי זהו אברהם גייער, איש אמיד בעל משקפי “פנסנה”, זקן־גזוז, מנוי על “הזמן” ועתון רוסי. הוא הוא שביצע את אשר זמם. “המנין” קיים.

שבועות ספורים לפני חנוכה, הגיע “המטיף הציוני”, ר' נחום־ראובן גוטמן, כאורח ל“מנין”. (על שמו, אגב, הקים בנו מלוס אנגלס “בית תרבות” בנתניה בשם “היכל־נ”ר־גוטמן") היה חורף זה חורף של קרה אכזרית. סופות ורוחות, כפור ושלגים, כבלו את העיירה כבנחושתיים. “המטיף נקפא”, אמרו בעיירה. אין קשרי תחבורה.

הוא מתאכסן בביתו הנאה והמרווח של אברהם גייער. לחמו ניתן לו בשולחן ערוך יפה, והמיחם המבריק, עומד על השולחן, רותח בלחש ומפיק הבל. “קרובים ואוהדים” נכנסים לבלות אתו, כל שיחה היא הטפה לציון. מתובלת בפסוקים ואימרות חז“ל. נוסף לזה סיפורים ותיאורים מחיי הקולוניסטים” בא"י – ורשמי־עד־ראייה בקבלת פני הרצל בווילנא.

בשבת חנוכה הוא נאם לפני קהל גדול, ואז זה קרה בפעם הראשונה, מתתיהו בן יוחנן, כהן גדול, חשמונאי ובניו הורדו מ“ועל הנסים” והועלו כגיבורים הראשיים והעיקריים – בעלי הנס. הם הניפו את נס־המרד, יצאו בחרב, חנית ושריון, לחמו כאריות – הם־הם גבורי־חנוכה. זה ורק זה.

הסבא שאל – נו – ומה עם פך השמן? פך זה האחד, שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, שלא היה בו להדליק אפילו לילה אחד, והדליקו ממנו שמונה ימים – זה מאומה? זה הס מלהזכיר. המטיף התעלם מזה לגמרי.

העיירה התפלגה כאילו לשנים. בבית המדרש שלנו, לפני עיני הסבא וחסידיו, נס השמן מתנוסס ברמה, וריחו נודף בראש כל השמנים הטובים. שמן שהורק מכלי אל כלי מדור לדור. הרי זהו השמן שנמשך בשלשלת־יוחסין, ארוכה, במערכת הזמן, בגלגל התקופות – חזרה לקדום. הוא כד השמן של אליהו הנביא. ממנו שמן־המשחה על ראשי מלכי ישראל, ממנו משחת־קודש לכלי המשכן “ביום המשח אותו”, והוא מגיע עד לשמן של יעקב אבינו על האבן למראשותיו ל – ראשות.

אם להגדרה קצרה מנוסחת, הרי הציונים, ואתם הבנים, הדור הצעיר, הבליטו את נפילת “הרבים ביד מעטים”, נס הגבורה. והאבות, את מפלת “הטמאים ביד טהורים”, נס הקדושה.

ניתן להגיד, שאנו היינו, בימי תום אלה, עדים, שהפך הקטן הזה, חזר ונגנז, בחותמם של כהנים, מטיפים לחיבת ציון. ציונות מעשית – “קולוניות” ועבודת אדמה "הסאכע, – שבה מזל וברכה. הזקנים שבדור התקוממו, כאבו את כאב העלבון והפגיעה, בפך הקטן והטהור, שנשאר חבוי בנס, ולא חלו בו ידים טמאות.

אולי לבם ניבא להם במסתרים, חזות השואה, חורבן עולמם וביתם? אולי, חלו והרגישו מה כוחם בחרב, וגבורתם בחנית ושריון, לפיכך, חרדו כל־כך לפך השמן. הרי הפסוק שפסקו לעצמם בימי חנוכה היה “לא בחיל ולא בכח וכו'”. אחת האימרות בספר “חכמת סין” היא “השמן במנורה אזל ואוכל, האש הבוערת המירה את מקומה”.

רז זה נגלה גם לאנשי אמונה שלנו, שקיים באומה זו שלנו זיק־אש, שביב חבוי, והוא כ“מם” ו“סמך” שבלוחות – כולו רז ונס – זה בוער ולוחש גם כשהשמן אזל ואוכל – –

*

בערב האורים, עם הדלקת הנרות לצד הפתח של רשות הרבים, והיא כיום גם רשות היחיד שלך, איש־ישראל, בן־חורין, חודרת העין למחשכי הבית, העומד שם בחורבנו, למזוזת פתחיו, לדלת זו, ש“המזוזה” היתה בו בימין, ונר חנוכה בשמאל, במשך דורות, בו במקום, בשעה ומעמד.

הלב ממאן להאמין, שזיק אש זה שבמראה וחזון, זה שאינו זקוק לשמן, אף זה נדעך, הוכחד – – – גילו גם אותו ב“בונקר” שלו והוא נכבה לעד? – – אם זה ככה, איך להשיג ולתפוס את שובם של אותם העשרות ואולי כבר מאות, שחזרו – לדברי בני־עיר שהגיעו אלינו – להקים את בתיהם השוממים והחרבים. “תיקנו גם את בית הכנסת הפרוץ והחרוך” – סיפרו אנשים. העיירה מחדשת את ישובה.

רבון עולמים! מי, ומה קורא להם ליתומים מבוגרים, זקנים אלה, ששכלו שם את הכל, לחזור?

מה כוחם, כוח אבנים, לצוות לעצמם חיים, בחדרי־משפחה, בצל קברי אבות, ילדים ואחים בבורות משותפים?

והרי בני העיירה שלי אינם היחידים, המוזרים, שחזרו לקינם השלוח והשרוף. חוזרים ומישבים הרבה עיירות בפולין. הרי גם לגרמניה, למאורת פתנים, חזרו, ואף “ירדו” מתוכנו מפה –שמה?

מי נביא ויגיד לנו באות אלה? האומנם, גם כיום, עם צמיחת ראשית גאולתנו, עוד קיימת צדקה זו של פיזור חדש ומחודש? האומנם, גם כיום בת־קול יוצאת מבין החורבות – פולין – פה־לין??

1958

---

החרוב המקופח

מאת

יהודה ליב יונתן

לא רק ספר־תורה שבהיכל יש לו מזל משלו, גם פרי על האילן, וברכה שב“סידור”, אינם לוקחים לעצמם את מזלם ביד, לפי רצון ובחירה עצמית. לוקחים מה שנותנים.

לבי אני לחרוב היבש והמצומק. לההוא, מובן ל“בוקסר”, שהוא, היחיד, היווה את ה“חמשוסר”, בימי הילדות הרכים.

חזרות כל הכיסופים והגעגועים, שרחשו בלב לארץ־חמדה, רחוקה זו, ראינו בעליל בו. טעמי – כל שבעת־המינים, שתיארנו אותם לעצמנו, וחשנו את ריחם, הרגשנו בנגיסה יבשה זו אל החרוב. דומה, ששני שד“רים, מטיפים לציון, שקמו לישראל במאוחר, והגיעו לעיירה, לא עשו בדבריהם את אותה השליחות שעשה “למען ציון ומקראיה”, ה”בוקסר" האלם.

לשעה־קלה הוסענו בדמיון לארץ קרובה־רחוקה זו, והגאולה והשיבה אליה, היא מוחשית. “פרי זה עשה את שליחותו במשך דורות. עד שהגיע ל”בטלונים" של מנדלי, שחושבים אותו למשובח בפירות הארץ, שאין כיוצא בו. דורות ישרים, אדירי אמונה, ברכו עליו “שהחיינו”, והוא, מבשר – ישועות, נעלם שוב עד לשנה הבאה.

כולנו כיבדנו את ה“רבי” בחדר, בטעימה מהחרובים, שהבאנו ביום זה, לברכה. והרבי, כטוב לבו ב“בוקסר”, לגלג במקצת על מידת הסתפקות זו של “חנינא בני”, ש“די לו בקב־חרובים משבת־לשבת”? מהי הרבותא? וכי מי מאתנו לא היה מסתפק בקב ממין זה?

לבי לחרוב הזה, שיצא מאתנו מקופח, “ציוני וותיק” זה, לא בא על שכרו לעת זקנתו, כשאנו הגענו – ולא במעט הודות לו – למקום גידולו –מחוז מוצאו.

נקדיש לו לפחות רחשי־לב בשורות ספורות, ונקיים בו “ביומו תתן שכרו”.

*

ט“ו בשבט, בעיירה בפולסיה שבאוקריינה. צריך היה דמיון עשיר וכוח־הזיה רב, לראות ביום זה – שידענו ידיעה אישית, ממשנה א' ב”ראש־השנה" –יום בשורה לאביב הממשמש ובא. באי־שם בעולם, החורף עמד בעיצומו, ללא כל רמז של ויתור והנחה. העצים עמדו עמוסי שלג. הנהר הרחב הוא כגשר ברזל. מקשה אחת, קרח־עב־לבן. אף אשנב זה, ד' על ד', שקרע “חוידור”, שואב המים, בכדי להוריד את הדלי הריק, ולהעלותו משם מלא מים קפואים, מהולים ברסיסי קרח, אף פירצה זו, נמצאת קפואה למחרת הבוקר, ויש צורך לנפץ את הגוש הדק, שנמתח, מחדש.

אנו כולנו עייפים כבר מקושי־השיעבוד של החורף הזה, שארכו הוא כ“אורך הגלות”. לא רק עניי העיר שקיבלו “מעות־עצים”, כשלו וצמחו. גם ה“בעלי־בתים” נאנחים עמוקות.

בכל זאת, ואף־על־פי־כן, נשמנו בילדותנו" על יד התנור המוסק, את אוירה של א“י, הניעורה ביום זה, ומחדשת את אביבה. השמים הכחולים של א”י, שעלו מן הרחצה של ימות הגשמים, כאילו היו שטוחים מעל לראשינו, ב“חדר”, הצר והמחניק.

הרי קורי־החלום ואריגי־הדימיון, על עולם שכולו טוב, שהוא שלנו, כולו שלנו, הם הם שמילאו את תאי הלב והמוח.

אזרחים ב“מלכות הוודאות” היו האבות והבנים, הגדולים עם הקטנים כאחד.

“הוודאי” הגדול, שלט בעולמו של אדם בישראל בדור שלפנינו. אפף את החיים שהיו כפופים למרות; לחוקי־אל ומורשת אבות. הרי המציאות האפורה של יום יום, קושי השיעבוד והצרות מה“גוי” המציק, יחד עם הלחץ והדחק של “פרנסה”, כל אלה הרי עוברים וחולפים כחלום יעוף “התעיף עיניך בו” ואיננו". מה שהם, נבובי־המוח וקלי־הראש, חושבים כדמיון והזיה: עולם הבא, שכר ועונש, גן־עדן וגיהנם, ימות־המשיח ותחית־המתים, אלה הם הלא קניינים וערכים מוצקים, איתנים כאשיות עולם, נראים בעליל, עין־בעין.

לא היה כל חידוש ופלא בדבר, אם ר' יעקב־אליו הכהן, יהודי תלמיד־חכם, אחד מאלה, שהיו מרובים ב“בית־המדרש” שלנו, לומד בעיקר מסכת “קדשים”, והלכות בתורת־הבית, מקדש וקדשיו.

הוא בקי מאין כמוהו במסכת “מדות”, יוצא ונכנס לשער־האיתון ולאולמים, דרך שער הקדום, מציץ ללשכת־הגזית, מודד וגוזר נירות, משרטט ומשבץ, מאמן את ידיו בתיאור המקדש והעזרות.

ברור, כשם שהוא מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח, כך הוא מאמין בבנין המקדש, מיד ולאלתר. הוא אינו רואה כל סיבה, שהוא, יעקב אליו הכהן, לא ייקרא לעלות על הדוכן, לכהן בכהונה זו, שהוא שומר עליה בטהרה, שמירה מעולה; מברך בחגים את ישראל באהבה, מקבל ברטט שבקדושה את חמשת הסלעים פדיון בנים, “פטר־רחם לאמותיהם”, ושומר על כס, זה ל“תכריכים”, ליום בו ייקרא למסור את הפקדון. כי מן השמים זיכו אותו בתואר זה, שהוא חובה וזכות גדולה כאחד. ואם סתם יהודי, בעיירה כך, מהו הפלא, שכמה וכמה מהצדיקים היו מכוונים את האנפילאות ע"י המטה, ואת המקל לצידן, שיהיו מוכנים, שמא יודיעו שיש לצאת ולהקביל את פני מלך־המשיח שהגיע לשערי העיר.

לא היתה שום אירוניה מעושה, אם בעל ה“קדושת־לוי”, ר' לוי־יצחק מברדיצ’ב, כתב ב“תנאים” כשהתחתן עם גדול וקדוש אחר, בעל “התניא”, שהחופה תתקיים אי“ה ביום – – – בשעה – – “בעיר הקודש, ירושלים, תובב”א. באם, חלילה, משיח־צדקנו, לא יבוא, היא תתקים בברדיצ’ב, בבית־המדרש־הישן”.

כזה היה האקלים, בו חיו ונשמו קודמינו. מספיק היו גירוי־נפשי, מניע מחשבתי קל, לחשוף את הגנוז בכבשוני הלב, בדברים שבאמונה תקוה ובטחון, ולהעלותם למציאות, לנגלה ולנסתר. ההודיה בכל, היא היא מסימניה המובהקים של הדורות שלפנינו, בדור השכלה והתפכחות כותב “רב־צעיר” לש. א. הורודצקי “מצבנו קשה, מכיוון שאנו נימנים עם הבינוניים, אנו מודים במקצת”. ומההודיה בחלק, כנראה רק צעד קל וקרוב לתחום אחר. להעלם והתפרקות.

“אנו הננו דור שיש לו רק אבא”, הכריז הסופר בן המשמרת הצעירה, כנראה, שרק זו היא עובדה קיימת – אבל ללא סבא. שתי חוליות, ואין עוד.

טוב שזכינו לחיות בכפיפתם של אלה שעולמם היה שלם ומלא, עולם של רציפות והמשך, והם הם שהאצילו משהו מאור־הודאות שלהם, על אלה שחיו במחיצתם.

כל פקעת זכרונות והרהורים אלה, צפו ועלו כגירורי יום, ט"ו בשבט, אז עם הנץ החיים.

יבורך לי ביום זה החרוב, העני והדל, העניו שבפירות הארץ, פרי ללא לבוש וקליפה, ובטעם קצת תפל, במחילה מכבודו, אבל “שרשים לו עמוקים” לא רק בקרקע האדמה הזאת, כי אם גם בתלמי הלב, בהוד שבחסר ימי הראשית.

(1959)

---

"ונהפוך הוא"

מאת

יהודה ליב יונתן

(“פילוסופיה לפורים”)

“שלא תחול רק עיןהרע בנו, רבש”ע" – – במשפט עממי זה, מלווה בתנועות של “פו־פו־פו” העוויות־לחישה, החל בן־השיחה במסיבה שלנו את הערותיו על תל־אביב בימים אלה:

דומה עלי עיר זו שלנו בזמן האחרון, כאילו הכריזה על עצמה “פורים אריכתא”. הכל מתחפשים כעשירים. השפע בכל מסנוור ממש עינים. ההעלם הגדול השתלט על הכל, עד לשכחה. קיים כאילו מרוץ והתחרות בכל ענפי החיים. בהבלטת העדיפות והיתרון על השני: בנוי, תפאורה, ברק ועושר…

כל עסק חדש מפתיע אותך בעתרת הקישוטים והעיטורים שלו – “המכה אל החומש” את קודמו, מלפני חודשיים.

ראיתם, אגב, את הבנין החדש בשדרות רוטשילד שעליו לשרת את הפועלים? ובעיקר – רחוב דיזנגוף! איתרא מזלו של היהודי הרוסי הטוב הזה, בונה העיר – – הרחוב אינו מוסיף לו כבוד רב. תצאו, בבקשה, בשעה 9–6 בערב לרחוב דיזנגוף, בקטע של בתי־הקפה ע"י הככר, ולצדה השמאלי, פריז ולונדון הן פרובינציה נידחת בהשוואה לאלה.

יש ונדמה לך, שזהו צבא של דוגמנים ודוגמניות – “ילדי שעווה” שיצאו מחלונות הראווה והם כאילו עוברים לפני השופטים, היושבים על המדרכות, ותרים אחריהם – מתחרים לקבלת הפרס.

אמרנו עד שעה תשע. שעות אלה הן שעות הגיאות. אח"כ נבלעים המונים בין כתלי בתי־קולנוע ותיאטראות.

מה רב השפע של אמנות בעונה זו! נפרצו ונהרסו כל הסכרים, והשטף עולה וגואה. מכל ארבע כנפות העולם מוסעים אלינו אמנים, עם־ובלי־מרכאות, “ייבוא בתשלום”.

זריזים הם האמרגנים שלנו. מצודתם פרושה בכל, מים־אל־ים. את מי הם אינם מעלים בחרמם? יש, ושנים אוחזין בטליתו של “כוכב” אחד, וכל אחד צועק שלו הוא. רבים ומתפשרים. יש ב"ה כדי חלוקה.

אנו משיאים ערב ערב את “פיגארו” ב“היכל־התרבות”. והמודעה מיום ליום היא: “כל הכרטיסים נמכרו” (מחיר הכרטיס הוא בין 12־8 ל"י). זה היה השיא של הלהט. מושכים השמות “החתן כלה” ו“המחותנים”; מטרופולין – לה סקלה, ומשתתפי פסטיבלים בזלצבורג ואדינבורג – ואין לוותר. יש לנו ינוקא, זמר־זמיר מספרד, גברת בטרפליי מיפאן. כושים מתגוששים מפורטוריקו, קרקס מוורשה, בובות ומושכי חוטים מאיטליה, “יושה עגל” מבילגורי־אמריקה. וכן מרינו־מריני.

הנה, המשיך המבקר, אנו עומדים בפרוס הפורים, הילדים החביבים שלנו מציפים את הרחובות בלבושי התחפושות שלהם, תראו מה קוסם להם, מה מגרה את יצר הדמיון שלהם.

רובם ככולם הם אפאשים, נסיכים, יורשי־עצר, אבירים והעיקר הוא “מחלצות” תלבושת עשירה: אטלס משי וקטיפה, צילינדרים וכסיות לבנות.

עשרות לירות מוציאים הורים ללבושי בני־יום אלה – – והרי אנו דלים ומרוששים – חיים מהיד לפה תמוכים ונתמכים שעונים ונשענים מקרובים ורחוקים – – והרי רבבות ראשי משפחה מפרנסים אשה ו“מנין” ילדים מעבודות דחק של 15־13 ימי עבודה בחודש – – – והרי – – – והרי – – – וכו‘… נמצא במסיבה גם מלמד זכות, סניגור: "דרכו של עולם בכך מאז ומקדם – ואנו אין אנו גרועים ואף לא טובים מאחרים, וכו’ וכו'"…

נתגלגלה השיחה, שהביאה את המארח שלנו, ראש המדברים, ל… “מזמור שיר לעוני” – בבתי אבותינו. זה היה תיאור של מחסור ומצוקה “נוסח־רומניה”, לפני יובל שנים. ה“קערביל” פינה את מקומו לפראנק, וה“קופיקה” ל“באַן”, שתי מטבעות המדינה כאחת; הרו"כ – כהפראנק, לא היו מצויות בכיסי האבות שלנו. “אולי בכל זאת תגש לקלמן, והפעם תהא שעת רצון, ויתן לך חצי פראנק גמילות־חסד”. משפט זה היו רגילים הילדים בבית לשמוע לעתים מזומנות מפי האם, כפנייה לאבא. הילדים, אגב, מילדותם נשאו בעול הבית, סבלו בסבלו ושמחו כילדים באותו המעט מטוב שנפל בחלקם. טעות היא לקבוע, שלא ידענו בילדותנו שמחה בבתי האבות שלנו… שברירי קרן אור אחת, אם הגיעו לבית, התנער והתרונן הלב הקטן, והיתה השמחה שלמה בבית.

“אולי בכל זאת תגש לקלמן”… בכל חוסר הישע שלו נסר בחלל משפט זה ביום חמישי בשבת עם ערוב היום, כשכלו כל הקיצין… בכל זאת ואף־על־פי־כן לא היתה זו דלות מנוונת. חלילה! אבותינו היו משוריינים נגד זה. בתוך תוכו של המחסור, היה טמון בחובם הגמול והשילם – שהגיחו עם השגת הפרוטות הצנועות, כשהיתה הרווחה.

מאיזו חוליה נתמלא החלל? פעם מתוך נס של “רווח והצלה”, שעמדו ברגע המכריע האחרון. פעם נזדמן קונה “גוי” כפרי טוב, ופעם בהשגת הגמ“ח, היתה רוח טובה על קלמן והלווה, אפילו הסביר פנים. כך או אחרת, האמונה והבטחון בזן ומפרנס, לא נפגעו אף במשהו. אלה לא נאכלו בשבועות של מצוקה, ואף לא בחדשים, נשתמרו בשלימותם משבוע לשבוע – ונמצאו שלמים, ראויים לשימוש לשבוע הבא. “אולי בכל זאת תכנס לקלמן – הלא החזרנו, ב”ה, בזמן”. ודאי שבראש דאגות ימי החול היה “איך לעשות שבת” כי סוף סוף ששת ימי החול מה הם, ומה להם מפירוש זה הרבה (כידוע, לקוי סגנונו של המהרש“א ז”ל בחסר של בהירות ויכולת הסבר). דחו את הפירוש ופיטרו אותו בדברי־לגלוג “הנה נוסף לנו עוד, בלבלן חדש”.

שמע המהרש"א את דברי הזלזול האלה, נגש וישב אתם מחדש על הפירוש, והדברים יצאו שמחים והותרו כל הספיקות.

העיר להם המהרש"א ושאלם למה קפץ רוגזם על המחבר מתוך עיון ראשון, ופיטרו אותו בלעג? יכול להיות הלא שלו היו מתעמקים יותר בדברים, היו מגיעים בעצמם לידי הבנת הסוגיה בספר.

הלומדים הצטדקו ואמרו – כבודו לא יודע? יום חמישי היום, ודאגות “עשיית שבת” מרובות הן אצל כל אחד ואחד מאתנו – “ושמעתתא בעי צלותא”. אין המוח פנוי לתפיסת סוגיות קשות. המהרש"א הבין לרוחם, והוסיף. אמנם, צדקתם, אבל מדוע לא דנתם לכף זכות את המחבר? יכול להיות שגם הוא יודע דרגת “דאנערשטיק” ודברים אלה נכתבו על ידו ביום חמישי. יום שמרובות בו הטרדות, והדעת היא קצרה – – –

המסובים חידשו והוסיפו רבות בנושא זה עם הסניגור. הכל מודים, שהשמחה מלב מלא – ולא דוקא בפורים ובדגדוגי “עדלידע” – מרגש של הכרה והודיה, היתה יותר מצויה בבתי ישראל, בתוך חיי־מחסור אלה, חיי־ישרות בחשבון וחישוב של פרוטה, מאשר בימינו אלה ב“עושר” מנופח זה.

אין ספק שסכנות אורבות לישוב מאורח חיים מבוהל ומופקר זה. הרבה מהטוב בערכי מוסר עליהם היתה גאוותנו, נופצו כבר אלי מדרכות בתי הקפה של רחוב דיזנגוף.

ניתן לעשות הרבה להורדת המסכה, להסרת התחפושת של העושר המדומה, ביצירת דעת קהל נגד בולמוס רוטשילדי זה. מספיק לנו יום אחד ולילה של פורים לשם קיום “מצות־עשה” של “ונהפוך הוא”…

1960

---

שבת בירושלים

מאת

יהודה ליב יונתן

יום ששי. השמש עודנה בתוקפה, ושליחי בית־הדין, שפניהם כבר נוהרים מזיוה של שבת, תקעו והריעו – – – באה שבת.

החנוונים במחנה־יהודה ומאה־שערים הכניסו מתוך גלגול זריז את החביות המלוחות עם ששת תריסרי הדגים המרוסקים, הצפים מתוך שיעמום תפל בתוך הציר העכור. הוגפו התריסים, סוגרו הבריחים. – – באה מנוחה.

ברחוב עובר ברכיבה על חמור מאוכף, רוכל ספרדי, החוזר מן הכפרים הסמוכים עם מרכולתו, ארג ורקמה, מחט וסדקית, עגילים ומחרוזות, אחרי נדידה של ימים. בגופו מאיץ הוא בחמורו, ומרביץ בו בעיטות רגל להחיש את צעדיו. רגעים והוא נישא ביעף כשפניו פני להבים מפיקים נחת.

השמים בתכלתם הורודה מחולקים בשתים. חצים האחד עטוף כולו אור כהה, אור בין השמשות, וחצים השני בוער בקוי אש פולסי־נור – להבת גסיסה.

ירושלים מקדימה לקבל את השבת שעה גדולה לפני כל יתר הערים בא"י. כך הוא מנהגה, מנהג ירושלים.

ירושלים שולחת את שמשו של יום הששי למנוחת עולמים, כשהיא כבר כולה שבת. מירושלים, בדרך צפת ובית מדרשו של האר"י הקדוש, יוצאת השבת למלוך על עם ישראל בכל תפוצותיו. ירושלים מאמינה, כי לקבלת שבת באים אליה גם ישני חברון. עוברים הם בדרכם את הקבר הבודד אשר בדרך אפרתה והיא, האם, מברכת על הנרות, מציתה אש קודש בעיני אמהות ובנות ישראל, אם הן מאהילות ברגע זה על עיניהן מתוך רחשי לחש בתפלה ואחר הם הולכים לקראת שבת לירושלים.

רגעים – – – ופאתי האופק עוטות שמלת אור יוקדת, כצבע מעיל השבת של הרב הבוכרי הישיש. זהב מזוקק זה הולך הלוך וכבוש את כל שולי האופק, הפרושים על הרי מואב ומדבר יהודה.

שמי ירושלים עם קבלת שבת! אור מופלא אור היקוד. קדוש שבת לכל העולם, לישוב ולישימון.

תועה אולי עכשיו במדבר שיירה, עוברי דרך, תועה אולי ללא שביל ומסילת אורחה, שאבדה את הדרך יחד עם מספר הימים וחשבונם, ואינם יודעים מה עליהם היום לספור. מקדשים להם שמים אלה את השבת, כאותן המשואות, שהיו משיאים על הר הצופים, שקדשו פעם לישראל מועד וחג. שממים אלו מבשרי שבת לכל אובדי דרך ותועי מדבר.

ובדעוך היום – משק כנפי כרובים, מלאכי עיר שלום, מנסרים בחלל הזך. מאות נרות ומנורות מסמטאות וחצרות, בתי מדרש ותפלה, מפיצים שפודי אור לאורך הרחובות ולרוחבם. מבית הכנסת של ה“קרלינאים” שב" בית ישראל" פורץ קול חוגג ומכריז, קול החזן ב“הפורש סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ו – – על ירושלים”.

עטופי משי וקטיפה, עדויי בגדי צבעונין ססגוניים חוזרים הירושלמים לבתיהם כשהם מובילים בידיהם את הילדים, בעלי הפיאות המסולסלות והילדות חפופות ראש ומסורקות צמות קלועות סרטים.

ליל שבת. בשבע מסגרות כלואה ירושלים היהודית בליל זה. חצוב סלע ודומם דממת אבניה ובניניה הוא ליל זה בירושלים העיר. מאה שערים כתלפיות, מחנה־יהודה כבית הכרם, כולם סגורים וכלואים בעצמם ותוכם. זהו יחוד משולש, שבת, ישראל וירושלים.

שבת בבוקר. בהלו של היום נפתחים לרווחה חלונות ודלתות, שערים ופתחים, ושבת מתפרצת החוצה. ריח של תפוחי־אדמה ופולים המצטמקים בחמין נודף לכל אורכה של מאה שערים ונבלע בנעים זמירות ילד, שנבחן עכשיו ב“בתי נייטון” בפרשת השבוע.

בתי אב ומשפחות, הורים וילדים, זוגים וזוגות יוצאים לטיול. צועד באמצע הרחוב התימני הצנום והדל ובידיו המושטות כידי הסנדק, חבילת הילד הרך המכוסה כולו מפה צחורה, האם הולכת לימינו עם ארבעת הילדים שאחד קטן מחבירו ופניה קורנים גיל ונחת, נחת שבת.

כל ירושלים הולכת. הולכים לכותל וממנו, הולכים לדרשת ר' בן־ציון יאדלר ולמטיפים ברוח הזמן, המבטיחים ש“להשומעים ינעם ותעב”ט“. הולכים למגרש המכבי ל”בעיטה הראשונה המתחילה בדיוק בשלש" ולעונג שבת ב“ישורון”. הולכים – – וגם השמש הולכת – – ופנה היום.

בין השמשות. הגיחו שלשה כוכבים וממרומי הכנסיה שבמגרש הרוסים תוקפים פעמוני יום ראשון את צעדי יום שבת ההולך ונעלם.

החנונים במחנה יהודה ובמאה שערים הוציאו מתוך גלגול את החביות המלוחות עם ששת תריסרי הדגים המרוסקים, הצפים מתוך שיעמום תפל בתוך הציר העכור. חורקים על צירם החלוד בריחים ומנעולים – והשבת קודש חלף הלך לו – – שמה – –

1935

---

קבלת־שבת עם "מחדשי הדת"

מאת

יהודה ליב יונתן

כשקראתי בכרוניקה, בעתונות של יום ששי, את הודעת “החוג להתחדשות הדת”, בתל־אביב, ש“קבלת־שבת, תתקיים אצלם בערב, בשמונה וחצי, במעונם, רחוב שלמה־המלך 15, אמרתי לעצמי: הנה עוד צעד לקראת אימוץ נוסח ונוהג של ה”סינגוג" הריפורמי, האמריקאי, "קבלת־שבת ב־9 בערב.

אם הדת מצווה להיות, בתפיסת־עולם של הריפורמים בארה“ב, בגיזרה, לפי המידה האישית “אפרטמנט עם כל הנוחיות”, הרי זה רק עקבי והגיוני לקבוע שעה זו כ”עת־רצון" לתפילה.

חוזרים מה“ביזנס” בשעה שש־שבע, מתקלחים, אוכלים סעודת־ערב בקינוח של סיגרה עבה, ומתישבים במכונית להגיע ל“זשואיש סנטר”, לשמוע את ה“סרמון” השבועי של “הרביי”, ו“ללחוץ־יד” לשנים שלושה מכירים. לשתות בדרך חזרה, ספל־קפה אצל “טשיילדס”, לחטוף את עתון הבוקר, שכבר נמצא בקיוסקים, ו־לישון “שנת־ישרים”.

מה טעם לשעת תפלה זו בתל־אביב העיר, כשהשבת משתלטת ברחוב ובבית, בתקופת טבת זו, בשעה 4? אין זאת, אמרתי, שלעיני חוג צעיר ורך זה, קיים “לוח הזמנים”, לפי ה“ערוך־השולחן” של הריפורמים בארה"ב. הם צמודים להם, ובמתכונתם הם יוצרים לעצמם את הדת המחודשת, בתל־אביב שבמדינת־ישראל.

לי עצמי התאימה דווקא שעה זו מאוד, אחרי קבלת־שבת בבית־הכנסת הקבוע שלי, ובנוסח הישן־נושן, בדוק ומנוסה. לאחר קידוש־היום וסעודת־שבת, בבית – במשפחה, ישנה אפשרות ללכת ולראות “איפה אחי רועים”?

אינני רוצה להזמין שמים וארץ כעדים, במקרה אישי ופרטי זה, לפיכך הנני מעיד עלי את מצפוני והגיון־לבי, שהלכתי לא מתוך נטיה של זלזול וביטול “מוזמן” מראש. להפך, הפכתי ברעיון זה של חתירת חוג ידוע, אלמוני, לקראת חדש, להתנערות והתחדשות, מתוך הטיה לצדה של הבנה. “לקחתי את זה ברצינות”. אמרתי לעצמי, “מה אתה יודע כיום על ישראל, הוא – העם־בציון, ועל ישראל, היא – המדינה.”

דורך אתה הולך הלוך ונסוע… הישוב המיושב, האזרח הוותיק, סגור בפינת־עולמו, מכונס בתוך עצמו, וכחוזר מעורכי המלחמה, הוא שומר על הכלים. נותנים לו להתחמם וליהנות לאור היום עם נטות צלליו. מאה רבואות נפש־ישראל, כ“י, עלו ובאו מארבע כנפות הארץ, מהם רבבות נוער, גידולי־מלחמה ושואה, מסוערים ומזועזעים בנפשם עד היסוד, מה אתה יודע על רוחם של אלה? אם בירושלים העיר, במקום שכל אבן מקיר החומה, וכל סלע בהרים סביב לה, צועק ומכריז על ייחודו של עם זה ואמונתו, אם שם “עם המלך בביתו” בא יהודי ומזמין ידידיו וקרוביו היהודיים, לחתונת בתו, שזכה לחוג אותה בירושלים, והוא מודיע “שהחופה תתקיים אי”ה, – בפירוש “אם ירצה השם” – בכנסית ס”ט־פאול", והוא שלם בזה עם דעתו ונפשו.

אם בעל־שמחה זה, עולה חדש בוודאי, אינו מעלה על דעתו כלל, שיש יסוד ל“השם” לא לרצות בשידוך זה, נישואין של בת משלו עם בן־עם־אל־זר. אם הוא אינו חולה ואינו מרגיש, שנטיעת שתיל זה בכרם זר זהו הרכב של “ענפי הגפן בענבי בוסר של הסנה” – באושים.

אם תינוק שבוי זה לא יודע ש“השם” לא רצה בזה בימי השופטים והמלכים, בימי הנביאים, ואף לא בימי הבית השני, בימי עזרא ונחמיה, מדוע הוא מחויב לדעת, שגם בימי הבית־השלישי הזה, לא שינה “השם” את דעתו ואינו רוצה – מאוד לא רוצה, במיתת "כרת "של בת משלו?

שומה עלינו – הרהרתי, עם לכתי מביתי, למעונו של החוג, – לראות את הדברים, בישוב המחודש, ראייה אחרת, ראיה חוני־המעגלית. צעדתי איפוא, בתום־לב, דרוך ומתוח, לקראת נעלם זה שלפני.

בחדר ה“מחדשים”

נכנסתי לחדר זה בדיוק בשעה 8.30. מצאתי במקום שתי גבירות שישבו ושוחחו. על השולחן הקטן שעל במה מורמה־נמוכה עמדו שני פמוטים עם שני נרות, שאורם הבהב, ואישם עוד לא עלתה, מכיון שפתיליהם רק נדלקו, כוס יין, וארון, ארגז במאונך, עמד על־יד השולחן ובו ספר־התורה. לאחר רגעים מספרר נכנס גבר בגיל בינוני, והוא־הוא הש“ץ והמדריך הרוחני. אחריו באו עוד שנים־שלשה גברים כך, שאני השלמתי את חצי ה”מנין" בגברים ועוד היו חמש נשים.

הש“ץ עלה על הבמה והתחיל “לכו־נרננה”, שאנו אמרנו פסוק אחרי פסוק אחריו – “חזן” – ו”קהל" – אחרי “לכו נרננה” בא “לכה דודי” מקוצר כבשבת חול־המועד, ואחרי זה אמרנו “מזמור שיר ליום השבת”. בדפי ה“סידור” היה מסומן אחרי “מזמור שיר” (לעמוד רגע בדומיה). יש להניח, שזהו רגע השיא בטקס “קבלת־השבת” – אז ברגע זה נכנסת כלה נסוכה זו למקדש־מעט זה.

חזרנו ואמרנו בנעימה “אל־אדון על כל המעשים” וגברת אחת אמרה לפני הציבור כבדיקלום “אלקי נצור לשוני מרע” תפלת מר בריה דרבינא – וסיימנו ב“עלינו לשבח” “שלא שם חלקנו כהם וכו'”. הש"ץ אמר “קדיש” ומיד “קידוש” –וגמרנו.

המדריך העלה גם, בעברית דלה וקלושה, נושא, לשיחה על הסרטים הגרמניים ביחס חיובי להיתר, מטעמים הומניים־ליברליים. פשוט, כל שנאה מולידה בנפש רגשות לא טובים, יהיו אלה, לדעתו, כלפי מי שלא יהיו, מרע צומח ונובט רק רע.

אמרתי לשכני, שאני חפצתי להעלות בעצם פה נושא יותר אקטואלי והוא מהו בעצם משכן־ישראל זה, מה, ואת מי, הוא בא לספק בחוויה דתית? בהתעוררות והתפעלות הנפש? מתי, ואיך נולד אצלם הצורך לבנות לעצמם במה זו? אלא המקובל הוא בנימוסין “שלהיכל זר לא באים עם נוהג מן החוץ” – ובכן, להגיד – אמרתי – לא אגיד, אבל לחשוב הרי מותר, ובכן… אני חושב…

עגמת נפש ורחמים

מכיון שהמעמד כולו: הכסאות הריקים, העירום של כל החלל, הקור הפנימי, הכל היה כל־כך תפל ועלוב – היה זה בגדר “שאדם שכוב וכבול לא מכים”.

יש פה הרבה מעגמת נפש וגם קצת חמלה ורחמים, לאנשים שעולמם נתרוקן, ולבם חלל בקרבם. בבערותם – ואולי בתומם – הם חושבים, שאפשר להזמין וליצור מקרעים וחתיכות של בגדי שיראין וקטיפה מין בגד לחמם בו את העור והעצמות היבשות, או גם את הנפש והרוח.

משום מה התעורר אצלי רגש של “רחמנות” גם עלי, על הליכה זו, על בזבוז זה של שעה משעות שבת, למושב שהיה בו בשבילי הרבה משיקוף הדמות של ה“יחיד הקולקטיבי” במדינה כיום, בבואת הפרצוף והדיוקן הרוחני השולט “במסגרת העשור” בתוך המון בית ישראל, עליו נימנים בעקיפין גם אתה ואני, אף אנו שותפים לענין.

המשכתי בהליכה חזרה לחשוב על אלה, על הלקט הזה שלהם. מה היה נגד עיניהם של אנשי “כנסת־הקטנה” הזו כשחיברו יחד את ה“תיקון־שבת” הזה בהכפלת “גשטטנר”? מדוע הוציאו רק פרק אחד מששת המזמורים, המכוונים, כידוע, נגד ששת ימי החול שחלפו, המכשירים את הנשמה הישראלית לקראת תוספת־רוח וקבלת השראה, לקראת שיר גדול ונעלה זה, “שיר־לכת” זה ששמו “לכה־דודי”. (מישהו קרא אותו פעם, ה“מרסלייזה של שבת”, והוא הרבה יותר נשגב ומרומם ממנה).

ומה ראו על ככה, לצרף את “אל אדון לכל המעשים”, שהוא כולו, לפי כל ישותו ומהותו, שבת בבוקר, למרקחת של קבלת־שבת.

לשם מה היה צורך לעקרו ממקומו, ממקום גידולו ויניקתו, צפרא דשבתא, ולהסיעו, בשעה תשע בערב, לרחוב שלמה המלך? כאמור, המשכתי גם עם שובי, ועם רגש העלבון בלב, להטות חסד וחנינה ל“שאינם־יודעים־לשאול” מבוגרים אלה.

וודאי, גם מתפללים וותיקים ומנוסים, “מתפללי־תמיד”, נתונים למשבי־רוח של גיאות ושפל. לא כל תפלת שחרית, מנחה או מעריב, מדברת יום יום ללבך באותה לשון ההתעוררות ו“החיות”, שהנך זוכה להן לעתים – בחסד.

וודאי, דור זה שלנו דעתו קצרה ומבולבלת, והוא הרבה בולע באמירה־ניעה, רחשי־שפתים, קידה־וגמירא. אלא שכל אחד מאתנו מתעורר ומתעלה בכל תפלה ותפלה מפרק אחד, פסוק אחד, שהוא לפעמים מופיע כבילוי, כבשורה.

בוקר אחד הנך חי ונושם נשימה עמוקה עם הראשית, עם עטיפת הפנים בטלית בכחלות הבוקר – לקראת יקר – חסד אלקים שבצלו הנך חוסה.

לפתע הועמדת לפני התשובה הנצחית ללב המאמין “כי עמך מקור חיים, באורך נראה אור” – תהית על ישותך וקיומך רגע, וזכית למשוך על עצמך משהו, שמץ מן החסד והצדקה, חלקם של ישרי־לב, בכל הדורות.

ובוקר שני – והמית לבך נישאה לקראת הפלא שבמשאלה צנועה זו של “פותח את ידיך, ומשביע לכל חי רצון”. פסוק זה, שכל יהודי יודע אותו, " כמו שיהודי יודע ‘אשרי’ בעל־פה", לפתע מחשיף את אורו המקופל בו והנך מבין את המשמעות של ההענקה הגדולה הזאת ששמה רצון. – רצון לשאת בעול, לא לבעוט, להשלים, להצדיק, ולהמשיך… זהו הלא הסוד של השלוה הנפשית, של ההרגעה הבאה מן היד הפתוחה של כביכול היושב על יד ההגה של הבריאה והיקום.

וודאי, הכשרים לכך זוכים לגילויים רבים כאותה שעה קלה של יחוד הלב בתפלה – והרבה צפון להם באותו ה“סידור” ובאלה התפלות והתחנונים שעברו את כור־ההיתוך של קודמינו. אנו, בעלי – “מוחין דקטנות”, זוכים בפחות, מהאור הגנוז בפסוקי זמרה ושבח אלה, אבל גם לאלה דבר יגונב.

“מגמה ספרותית”

טעות היא בידי האחים המחדשים, המגששים כסומים בארובה, אם הם חושבים שאפשר לחבר “סידור” “במגמה ספרותית”, לבחור קטע אחד או שנים, ובזה לצוות על הלב “בבקשה, להתפעל ולהתרגש”.

זה אי־אפשר כמו שאי־אפשר לצוות על המגמגם, שיגמור את הגמגום מאחורי הדלת, וייכנס לחדר בשפה ברורה ונעימה. עלגים נוהגים בכבד־שפתים בו במקום, עד שהם מביעים מה שברצונם, מה שמעיק עליהם. זהו ביחס לטעות שלהם בתיכנון “סידור־תפלה” לפי המידה, והטעם הספרותי האישי.

נשאר עוד משהו להעיר בקשר עם עצם הרעיון של הוצאת ופינוי הישן לגרוטאות, ולהתחיל בחיפוש דרך חדשה אפילו אם זהו מתוך תום־לב, מתוך כוונה לפורקן נפשי וכדומה.

כבר דרשו בזה גדולי ישראל והעירו בזה רבות ונכוחות.

אפילו כשהמדובר היה ביחס לתנועות חשובות בישראל, תנועת ברסלב, “מוסר” ועוד, הסתייגו מאוד מגישושים אלה. מהם המשילו את זה במשל ציורי מאוד – משל לסוחרים הנוסעים ללייפציג, וצרור כספיהם אתם, לקניית סחורות. ארבו להם,בדרך המלך" שודדים, וגזלו מהם את הכל, השאירו להם כסותם לעורם. זה חזר ונשנה כמה פעמים. התכנסו הסוחרים והחליטו לנוסע בדרך צדדית, בלתי סלולה, נעלמת מעין, ובלבד לא להיות שדוד וגזול. פעם פעמים זה עזר – והנה נודע לשודדים גם דרך־עקלתון זו, והנה גם שם ארבו לסוחרים והציגו אותם ערומים, ואף זה חזר ונשנה.

נתכנסו שוב הסוחרים, דנו והתיעצו והחליטו אם כך הוא הדבר, לשם מה להטלטל בדרך־לא־דרך בריסוק איברים? הבה נחזור ל“דרך־המלך” למסילה הסלולה ונתאחד להתגוננות, לעמידה על הנפש. בדרך רבים יש תקוה להיעזר על־ידי תמימי־דרך ישרים, שיתנו יד ויבואו לעזרה.

“מחדשים” מכובדים! קל היה להיווכח באותה “קבלת שבת”, שצירפתי את־עצמי ל“מנינכם”, ש“השודדים” גילו את שבילכם, את ה“בונקר” הדתי, הם יודעים את הכתובת –רח' שלמה המלך 15, כניסה מצד שמאל.

יצאתם כמוני ריקים ו,שדודים". העבודה! שכדאי וכדאי לחשוב ולשוב לדרך־המלך, לזו הסלולה בעקבי האבות שלכם־שלנו. תנסו ותווכחו. קבלת־שבת בבית־הכנסת שלנו היא… בשעה חמש.

1959

רשמי אגב

מאת

יהודה ליב יונתן

---

"הבית הלבן"

מאת

יהודה ליב יונתן

רק הם, הסופרים ורושמי הרשימות, שהזדקקו ל“בדיקות כלליות” לשם יתר בטחון ושמירת הבריאות הטובה, או שעברו ‘ניתוח־קל’ במשך רבע שעה רדומה, ונהנו מגינוני המחלה ומפינוקיה שבועיים, רק הם יכלו להכתיר את בתי המדווה האלה בשם “הבית הלבן”.

הם הם שהבטיחו בוודאי לאחיות שהסבירו להם פנים, עם מסירת הפרחים והשוקולדה, גם מאמר או רשימה, שלמי־תודה, על כל הטוב שהעניק להם “הבית־הלבן”.

אחרת מרגיש אדם שנידון “לבלות” שם ימים לעשרות, ימים מעונים ודווים בריתוק למיטה, ימים לעשרות בבליעת גלולות ותרופות מרות כלענה כשגופו החי הוא כאסקופה נדרסת למזרק בדקירות. והלילות? הוי הלילות האלה! לילות בנידודי שינה באשר והכדור החום הכזיב, שכח לפעול כל הלילה. הוא כשלעצמו נרדם, ואת החולה השאיר ער ופיקח משתים בלילה, ושוכבים וסופרים ומונים את השעות ומקשיבים לגניחות, ל“אוי ואבוי” של החברים־לגורל, המקיפים אותך מימין ומשמאל.

אדם שמזלו הרע טלטל אותו טלטלת־חולה על אלונקה לכתלי הבית הזה לא יסכים בשל החלוק, הסינור והצעיף של הרופא והאחות, לתת לכל הבית על תכנו ומערכותיו הגורליים את התואר “הבית־הלבן”.

אדם נענש כזה, לא עלינו, יגיד לך שזהו בוודאי בלשון" סגי־נהור". הרי פקחים אחרים, זוגות־נאהבים הכתירו גם את הירח, הגוש העכור והאפל בצבא הכוכבים, בשם “לבנה”.

נזדמן לו לרושם השורות “לעשות” ביחד ובשותפות הדוקה עם אדם קרוב לו, רע כאח, מחלה קשה, להיות שם יוצא ונכנס בשעות הקבועות ולהבריח את עצמו גם בשעה לא קבועה לביקור. הוסרו בריחי הנפש לקראת חוויות ורשמים האופפים אותך ומכריחים אותך לחשוב ביחידות חשבון אחר, חשבונך אתה… ניחשתם בוודאי, שהמדובר הוא במחלה היהודית, העסקנית, הציונית – מחלת הלב.

במשך זמן הרגיש האח הזה בחולשת לבו. אמרנו לו, אתה יותר מדי מעמיס על המכשיר העדין הזה שלך, ששמו לב. תבין גם לרוחו הוא של הלב הזה. לו היית אתה במקומו ובתפקידו לא היית טוב ממנו. תבין – שתי מלחמות עולם, שואה איומה ומלחמת שיחרור זו פרטית, האישית במולדת. ענינו ואמרנו, רב לך להיות מיצר ודואג ורגיש לקראת עוול פה ופגיעה וקיפוח שם ולרתום את הלב במרכבת העסקנות שלך בריצות־יתר ובישיבות עד חצות.

עסקנות ציבורית? מהיכי תיתי, השתתפות בסבל הזולת? אדרבא, אבל בשעה קבועה – נגיד פעמיים בשבוע בין 4–5 מספיק! אבל הוא המשיך בשלו – אחרת הוא אינו יכול! והלב מה יהא עליו? הלב, הוא אמר – הרי ידועה האימרה של אותו צדיק “שאין לך דבר יותר שלם בעולם מאשר לב יהודי שבור”. ואף, להבדיל, גוי חסיד אחר ואוסקר ווילד שמו אמר “לא נברא הלב אלא לכאב”. והנה קרה מה שהרופאים אמרו שיש לחכות שזה יקרה, ואנו אתו בבית־חולים בילינסון.

צנוע מאד הוא השם “בית” לקריה זו, לאפרכיה זו, שכאב האדם וסבלו שולטים שם בכיפה. רק רחוב אחד ישנו בכרך זה עליז ומעודד – רחוב היולדות. רק זעקות אלה זעקות המשבר אינן מדכאות אותך, יש לך הבטחון והאמונה שסופם של צירים וחבלים אלה הם גמול ושילומים של חיים חדשים. בעוד ימים תצא “הצרחנית” הזו בצרור חי בחיקה, בהחלטה ברורה לחזור בעוד שנה, כי כדאי לה.

כל המחלקות האחרות לתרפ"ט מיני מחלת הן כמדורי דנטי – והאדם בהם הוא כה יחיד ובודד, כל כך באזלת יד ובחוסר אונים! האדם המבוגר, השליט בביתו ובעסקו הופך להיות כילד המושיט לך ידים חלושות בקריאה אלמת לעזרה, וידך קצרה להחיש לו את זה.

ומה ראו בוני הבית ומתכנני אגפיו להקיף את ה“לחלי־ודוי”, הלב המשתולל והריאות המוכתמות, המוח הלקוי והכליות הפגומות – בשטיחים ירוקים מרהיבי עין, פרחים ססגוניים, בריכה מתפתלת המשקפת בראי־מימיה עבים צחורים שטים למעלה? לבם של אלה הצמודים למטותיהם ו“נפשם ברעה תתמוגג” אינו פתוח לקראת יופי מסולסל זה בהפרזה. להיפך. דומה, שהניגוד המשווע הזה בין הדומם הצומח המטופח להפליא, השוכן רוגע בשלוותו, בטוח בגידולו ולבלובו, לבין המדבר, החי, האדם “נזר הבריאה” והחולש עליה במצבו זה, חסר־ישע, עוד מוסיף על כאבם וקלונם. אין זאת שלנגד עיניהם של אלה שקבעו תורת־הבית ועיטוריו היו לא החולים תושבי הבית ואזרחיו, כי אם אורחיו ומבקריו התיירים, בעלי הצלמניות – אלה שעוברים ביעף את המסדרון הארוך ומפחדים להציץ לחדרים פנימה כדי לא לקלקל את התיאבון.

כך או אחרת – גדול ועצום הוא “הבית” – על השכלול והפאר שבו, על הטכניקה והמכניקה שבו, על ההישגים בחדרי הניתוח, המעבדות, בכל מקום ה“אימרה־האחרונה” בעולם במקצוע זה. מן הענק הזה של ביטון, ברזל וזכוכית – נשקפו פני נער תימני צנום ומצומק. פיאותיו המסולסלות יורדות על לחייו החוורות מחוסרות דם, עיניו השחורות יוקדות בלהט של קדחת פנימית. הוא הנער, יחידי מן הבנין הגדול הזה.

בסמל זה נחרת הבית, על תלי תלים צרות־אדם שבו, במוחו ולבו של רושם הטורים.

שבועות “עשיתי” את המחלה הזאת יחד עם הקרוב לי – ועם שכניו בחדר שאף הם נעשו לי קרובים. לבי היה פתוח לקראת אנחותיהם של כל אותם המאות הכואבים את כאב האיברים שלהם – שלי – שלנו.

נדמה היה לי עם כל ביקור שגם אני מרגיש מועקה ולחץ בשטח הלב עשרים סנטימטר מתחת לחזה בצד שמאל.

יום יום הנני אומר לעצמי: אם גם תפילה אחת ויחידה תהא שמורה עמדי, ולו גם שאני בעצמי נצרך לה, אתפלל תפלה זו עליהם, תפלה לחולה כי יעטוף בלילות כאב, נידודי שינה.

(1955)

---

"הבית הלבן" ורופאיו

מאת

יהודה ליב יונתן

לד"ר נ. פריי, בהוקרה

בגיל ידוע, כשמתגלגלים לשיבה, מזדקר ועולה לפניך, בסיקור־עין מיוחד, אותו הבית, שמקובל לקרוא אותו בשם “הבית הלבן”, והוא “בית הכאב והצער המרוכז, של האדם”.

הנך מאיט אז את צעדיך. מציץ לשער או למבוא, והנך שואף לנחיריך את אותו הריח המיוחד, המשותף לבתי החולים בכל העולם. ודאי, שמשהו רוחש והומה בלבך, ברגע זה. ערב של המיית נכאים? חרדה ורחשי הודיה שאתה מבחוץ?

בספרות ישנם כמה וכמה ספרים מוקדשים לנושא זה: “הר הקסמים” לתומס מן, ספרו של לייוויק על דענוור, ספרו של המשורר פוגל, ובאחרונה נגע בקצה עטו המבורך מר שטיינמן. אלה הם רשמים חיים. סופרים שרשמו והעלו את רשמיהם על ערש־דוי. במזל ההשראה האישית של – צילומי רנטגן, שיקוף ריאות וקרדיוגרמות…

יש להניח שסופרים חלוצי־עצמות שלא טעמו טעם החלמה, מכיון שלא ידעו חולי, רואים כל זה בעינים אחרות.

אגב, עיטור זה של “הבית הלבן”, קיבל בית החולים לאו דווקא מתוך כך, שקירותיו, חלוקי הרופאים וצעיפי האחיות, הם לבנים. זה, כנראה, יותר מתוך חפץ החיים, אהבת הקיום בבריאות נכונה, הטבוע בנו.

אנו מאמינים, שסגולה, בדוקה ומנוסה, לאורך ימים ושנים, היא – לנשום… רק לנשום. ואם, קורה שמשהו נתקלקל במכונה – תקר, שופשף בורג, הועתק ממנו בפנים משהו, המאיים על הנשימה, יש להגיע למוסך. שם יפרקו, ינקו, וזה יהיה בסדר. המכונה תמשיך במסעה בכביש הרחב, דרך־המלך, עד – ועד בכלל. הצבע הוא לבן.

אשרו של האדם היא זו האמונה בכח החיים שבו. זוהי “ויטליות” חשוכת־מרפא לפעמים, אבל הנאה לעולם ולאדם ממנה.

טוב, שכל אחד מאתנו, שנגזרה עליו, רח"ל, גזירת החלוק, נעלי הבית “וכל השאר” מאביזרים של בית החולים, סמוך ובטוח שיש, בשבילו לפחות, רק כניסה אחת לבית הלבן, זו היא הכניסה הראשית בחזית. זו… האחרת אינה קיימת.

האדם החולה הוא בעד יציאה בכוחות עצמיים, החי נושא את עצמו.

זאת הפעם ישבנו בבית חולים “אסותא” ישיבה נוחה, ב"ח, ללא משען ומשענה. ושמענו סיפורו של בית־לבן זה, מפי המנהל הראשי, מתכננו ויוצרו של מוסד חשוב זה. כל זה בקשר עם עשרים וחמש שנות קיומו של הבית בתל־אביב.

תיאורי תנאי היסוד, וציורי המניעים והמסיבות בזמנם, רבו ועלו על המספרים השקולים.

מספר החולים הגיע ל־73,553. ימי מחלה – רוצים לדעת בדיוק? – 602.164, ומודגש בשמחה, שמספר האזרחים הישראלים, שראו אור עולם בפעם הראשונה בין כתלי הבית הזה מגיע ל־24,535. רבים מ“רכים־נולדים” אלה, הם בוודאי כיום אבות ויוצאים מאושרים בצרור לבן, למונית המחכה ע“י הדלת, לאם ולפרי בטנה. יושב המשוחח, הד”ר הראל, בעל השמחה הראשי, ודבריו הם שמחים. “האנושות” היא בריאה ביסודה.

יש, ובתיקון קל, במשך ימים ספורים, הצליח הרופא לגלות את מקום התורפה, והאדם יוצא קורן, מאושר, ורוחש הוקרה לשליחים, “למוצאים הישרים”, שהחזירו לו את אבידתו.

אנו ממשיכים בשיחה על ראשית צעדיו של בית חולים זה. נסיון ראשון של יזמה פרטית. רופאים ידועים מהעליה מגרמניה שגורשו מבתי־החולים שלהם ב“מולדת” והגיעו הנה. בכל הארץ היו שבעה בתי חולים, רובם בירושלים. הוותיקים זוכרים, שיהודים חרדים, שונאים בנפש למיסיון, התדפקו, בימים אלה, על דלתות בית החולים הצרפתי והגרמני – ואלה פרשו לא פעם את רשתם בירושלים וביפו, בציד נפשות, תמורת הטיפול הרפואי בגרענת או קדחת.

תוך שיחה מגיעות אלינו תרועות גיל, המיית רבים של שמחה. אנשים עולים בחבילות וצרורות, שליחים מביאים פרחים – הבית הוא כולו לבן.

כן – בשעה זו עומד על יד הפקיד התורן, אחד המליט את פניו בידיו, ומנגב דמעות עין, ממלאים את הטופס ועליו לתת פרטים… האחות מגיעה עם הכר המקושט סרטים לבנים, משם מציץ פני תינוק, אפרוח מהמדגרה. הראשית והאחרית נפגשו.

אנו שומעים על שקידה בלתי פוסקת בחזית בריאות העם… מתנכלים לחולי, מחבלים תחבולות, שהמחלה לא תבוא… הבית מצויד במיטב המכשירים לשם גילוי מסתננים. יחד עם זה מכינים ראשי גשר, משלטים למלחמה – להתקפה פנים אל פנים – זה הוא גם ההסבר של ההבטחה – והברכה בתורה: “כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך”. זהו הטוב והבטוח ביותר. ואם למרות הכל, באשמת האדם שקילקל את מעשיו – זה קרה, אז – “אני השם, רופאך”. אל יאוש!

סיפורו של “בית לבן” זה, ששמו “אסותא” הוא סיפור המקפל בתוכו הרבה אמונה ביעודה ושליחותה של הארץ. ארץ ישראל מחוייבת לתפוס מקום מכובד לעצמה, מקום “במזרח” – – תרתי משמע, בשדה הבריאות.

למרות שנות החירום והגבולות הסגורים מתדפקים מאות חולים לא יהודים על שערי הבית. קרוב ל־17000 חולים מפרס, תורכיה, קפריסין חיפשו צרי בגלעד זה שלנו, ושמו של הבית הולך לפניו. מפעל כזה אינו יכול להיווצר בלי השראה – ומקורה של זו היא בעם, ב“עמך”.

ראשי “אסותא” גאים, ובצדק, שלמרות הבעלות הפרטית, שמור בבית אופי ציבורי. עשרות אדמו"רים, “רבי”־ים, אנשי תורה והוראה, נכנסים ויוצאים. יש מקום להרחיב את המסגרת. רבים מבין מורים, סופרים ועובדים חולמים – במקרה של צורך – על “אסותא”. את התכנית של ביטוח לאומי יש לפרסם ברבים. פתרון ידוע גם למעוט־יכולת.

צדק אותו היהודי החולה שהגיע מהעיירה שלו לקיוב – חקר ודרש לפרופיסור המפורסם ביותר כמומחה למחלתו. לאחר הבדיקה והטיפול הודיע שאין לו כסף לשלם. כששאל אותו הפרופיסור אם כך – למה הגיע דווקא אליו? ענה ואמר “בריאותי יקרה לי מכל – שום מחיר לא מפחיד אותי”.

הבית הלבן מנחיל כבוד ליוצריו ועושיו – כה לחי! והלואי, רבש"ע, ולא נזדקק לו לחולי ואף לא לבדיקות שגרתיות. אין כמוהו להחליף בו כוח, למנוחה ושלוה – ולמאכלים ערבים בסעודות של מצוה. כן ירבו.

(1960)

---

בעל הנס וניסו

מאת

יהודה ליב יונתן

יורשה לרושם הטורים זאת הפעם, מחשבות־סתם, או סתם־מחשבות מסביב לענין רע ויגע זה, ששמו חולי, רחמנא ליצלן! זהו תמיד מאוד אישי ופרטי ויחד עם זה גם אנושי וכללי, מסתבר, שרבים נקראים לכך. אף הוא והיא, הם והן בילו שבועות בכתלי הבית־הלבן ההוא, בית הסבל והכאב במרוכז. מרבים מאלה שבאו לבקר נודע, שגם הם במגע הדוק עם זה שנקרא שולחן־הניתוחים. וחוויות אלה שלך אינן כלל וכלל רשות יחידך הבלעדית. פרס על ראשונות אין כל תקוה לקבל.

אלא, שפה, נדמה, משהו לא כשורה, במובן הנפשי, המחשבתי. דומה, שכיוון שבן־אדם יצא “משטח המנדט” של בית־החולים, גיהצו לו את הבגדים שנתמעכו מקיפול מבוהל ונחפז “לפני המעשה”, והוא עובר להחלמה והבראה, הוא משליט על עצמו שכחה. ומופיע גם משהו מיומרה של יהירות.

“בעל־הדבר” שוכב כבעל־זכויות, מתפנק בכלי לבן ומשהו משל הרגשת גיבור, בעל אומץ־לב ועוז־רוח, ממלא אותו.

קרובים וידידים מביאים פרחים, ותוך כדי סיפור על מה ואיך “זה” עבר עליו. הולכים ונוספים עיטורים לתיאורים, והוא ממש “מפתח”, חוזר מן המערכה וזר־נצחון על ראשו. את האויב מיגר הוא. כל הזמן “החזיק את עצמו נפלא”. בשעה הגורלית, רגעי ההרדמה והיקיצה, “לא איבד עשתונותיו, ידע בדיוק את מצבו”. שלט ברוחו ותמהון הרופאים, וכו' וכו'. בקיצור “מלך אזור בגבורה”.

והרי הדברים לאמיתם לגמרי אינם כך. אם לבירור ולהרגשת אמת, הרי במעמד זה ששמו האדם על ערש דוי יש משום ביטול היש הגמור של האדם. אבדן גילויי כל ה“אני” הנישא והמרומם שלו, מתוך קבלת מרות של המצב.

זו היא כניעה ללא תנאי, ויתור על כל החזית, ורגש זה הולך ומתאזרח אצל החולה מיום ליום. לא רק ש“אין שלטון ביום המות”, אין גם שליטה ושלטון ביום מחלה קשה. וכי גדולים ומבוגרים, הורים ואבות־משפחה, בעלי אהבה ושנאה, קנאה ותחרות ביום אתמול, הם אלה התופסים את אלף המיטות ב“הדסה” ובית־חולים בילינסון? הרי זוהי מחלקת־ילדים אחת גדולה. שחה גבהות האדם, הונמך הקול, ואזלת יד ורצון!

פניו של אותו "עסקן הפועלים, היו מוכרים לרבים בחדרו ובחדרים השכנים. רגילים היו "לראותו, על מרפסת “הבית” ועשרות “דגלי המעמד והלאום” מתנפנפים, לימין ולשמאל.

קולו רועם ברחוב, מסונן דרך הרמקול, והוא מכריז על בואו של יום הגדול “יום־אחוות־עמלי כל הארצות והעמים”. מסתבר, שהוא גם מאמין “שיום החופש והדרור עומד מאחורי כתלנו והוא הולך ובא” וכו'.

מה כוחו וגבורתו של אותו הרקולס, שובר הכבלים של האנושות המשועבדת, אם למראשותיו עומד הגלון עם החמצן, המסייע לריאותיו בתפקידן לנשום? מה בינו בשעה זו, לבין אותו הילד בן השש, שנותח מתוספתן שלו אמש, והוא מילל כחתלתול קטן בליל סערה – “אמא־לי”?

כנראה, שסילוף מחשבתי זה אצל המבריא, החוזר לאיתנו, סודו הוא, בשינוי הקוטב וניגוד המצבים ביסודם.

מכיון שהשעות הגורליות האלה של מעשה־הניתוח ומה שקדם לו, הן במחוז הטשטוש של ההכרה הבהירה, הרי עם עקירתו של האדם לתחום שלטונו של “האדם הבריא”, שעות אלה אובדות ויורדות לנשיה. אלה הם שני הלכי־נפש שאינם מתאחים. המחלים אינו טובל שתי טבילות בבת אחת – במים שבאו “עד נפש” שם, ובמי־מנוחות בכתלי ביתו.

וודאי, אך חלי הוא לרבים וישאנו, ינותחו, יעלו ארוכה ומרפא, יתאוששו, ויצאו חלשים, אבל בריאים.

כשם שאדם עשיר אין פירושו אדם עני שיש לו כסף, כך אדם בריא אין משמעותו אדם חולה שעודנו בריא. להיפך, הבריאות היא זכותו, חזקתו ותכונתו של האדם בכל גיל. החולי היא הבגידה, שבירת החזקה והנוהג. ודאי “ורפא ירפא” מכאן שלא רק רשות ניתנה לרופא לרפא, כי אם חובה היא עליו לעשות את זה, וסם פלוני לפלוני, אף הוא לפי כתובת.

מכאן מתבקשת המסקנה למידה נכונה של הערכה במסגרת היכולת הנפשית. מה צדקה להבריח גבולות ולערבב תחומים נוגדים והפוכים של – חולי – ובריאות. אין טעם להיסח־הדעת – בכוונה משעות קשות, שהתרגשו ובאו, ובחסדו של זה השוכן למראשותי החולה ו“הסועד אותו” חלפו אלה ועברו.

חלה נתרפא, הוא בהודיה, בזבחי־תודה. ויודעי בינה לעתים הם בעלי־הנס שמכירים בניסם.

(1957)

---

על המתאבדים לדעת

מאת

יהודה ליב יונתן

מקרי ההתאבדויות בין יהודי ווינה, הנענים שם בידי מנאצי צלם אדם, עוררו חילופי־דעות בעתונות שלנו.

הגיבה על הופעה איומה זו לא בלבד העתונות היהודית, הקרובה קרבת נפש אל החלל, אף הציבור הלא־יהודי, העתונות הכללית, לא עברה מתוך היסח הדעת על הידיעות משם – מלב אירופה. יודעים, כנראה, גם אלה, שאינם מבני־ברית, שמידה זו של שפך דם התמצית, דם אדם באדם, זרה לעם ישראל, היודע את סוד קידוש החיים, על מריים וקשיים, מאין כמוהו.

העתונאי האנגלי, שליחו של ה“טיימס”, אם איני טועה, שהיה עד ראייה לסבלם וענותם של אלה, שראה את הנעשה שם בווינה העיר ובערי הספר, ליהודים מכובדים וחשובים, אנשי כבוד ושם לפני חודש ימים, מיהר להודיע טלגרפית לעתונות העולם “שהוא ימנע מעתה מלייעץ ליהודי אוסטריה לא לשלוח יד בנפשם”. הוא נוטה מעכשיו, כנראה, להסכים לחיסול כזה, גם זה, אולי, פתרון.

זוהי, כמובן, דעת יחיד, של אחד זר, לא משלנו. אחרת היא דעת ישראל למעשה זה. דעת הנובעת מאש־דת שלנו, מתורת ישראל. זו ואחריה המסורת, שהפכה להכרה טבועה כתכונה ואופי ליהודי, הכרה של “ראה נתתי לפניך את החיים” על אף הכל וחרף הכל, זו נמסרת מניני הקדושים שבאב־הרחמים לבניהם ובני בניהם של אלה עד לאוקריינה, גרמניה ואוסטריה, עד ועד בכלל.

יש לי משום מה הבטחון, שכל אלו שחיו את חייהם עד לשעת מסה זו לאורה ורוחה של תורת ישראל, מנהגיה והווי שלה, כל אלפי היהודים של ה“ביצירק השני”, יהודי גאליציה ופולין, שנמלטו בעורם לנפשם מעיירותיהם בימי המלחמה, כל אלה שהם עניים מרודים מרכוש ועשירים מופלגים באמונה ותקוה, שבורי גו ואמיצי רוח – כל אלה, מובטחני, לא חיכו לעצתו של העתונאי לא לשלוח יד בנפש וממילא לא ירתעו עכשיו, כשהוא העתונאי, מבטיח, לחדול מלהניא אותם מצעד זה.

יהודים אלו, שביום הם רצים מבוהלים ודחופים להטריף לחם־חוק לאשה וילדים, ובערבים, שבתות וחגים, מתגוררים באהלי צדיקים, חצרות צ’ורטקוב וקופיצ’ניץ, יהודים אלו הם “יהודים להכעיס” והם יודעים לשאת את ה“טלאי הצהוב” בגאון מתוך בוז למענים.

אלה מקבלים עליהם את גזר־דינה של מלכות הרשעה מתוך אמונה ותקוה, שרשעה זו כעשן תכלה.

האמודאים שלנו, הצוללים בים־התלמוד ובמים אדירים של הספרות המדרשית, יכולים בלי ספק לדלות ולהעלות לנו פנינים ססגוניים בעלי ברק וגון שונים.

לא זלזלה האגדה בקפיצה זו של בנות ישראל השבויות בידי צר, שעם חורבן מקדש וקדשיו ומתוך חרדה על חילול טהרתן בחרו לרדת למצולות־ים.

לא זר היה לחכמי התלמוד רגש אנושי מובן ונורא זה, שמרגיש המעונה. הם ידעו, שעינויי נפש מסוגלים להעביר את האדם השלם באמונתו על דעתו ודתו. יש גבול למידת סבלו של האדם. הם העזו להקטין את ערך הנסיון, שחנניה, מישאל ועזריה נתנסו ועמדו בו, מכיוון שלא נגדו ועינו אותם.

שמורה עוד אמרה מדרשית חדורה אנושיות עמוקה. “בראשית – למה נברא העולם ב”בית“, ללמדך שכל מי שרוצה לצאת יצא”. באות “בית” זו, שאינה סגורה לכל צדדיה, נברא העולם. הדלת ההיא, לצד שמאל, פתוחה.

אמנם מתת המות לאדם היא כמתנת החיים – בעל כרחו לא ברגע הרצוי לאדם, אמנם יש בעלים לחיים אלו ודמו דם זרעותיו בו ואת קיפוחם ועלבונם של אלה יתבעו ממנו; אמנם המאבד את עולמו בזה, מאבד את חלקו בבא – אבל הם הבינו, כנראה, להשאיר את האדם חפשי מסיבות ידועות – לפי מקורות תלמודיים שונים – לקפד את הפתיל, להריק את השמן ולכבות בשעה ההכרחית את אור־החיים.

בגנזי הספרות שמורים בשאלה זו – כבהרבה בעייות חשובות אחרות – נימוקי הבנה ובמידת־מה אולי גם נימוקי־הצדקה למעשה זה במסיבות ידועות.

אבל מחוץ לספרות יש גם מציאות חיים והכרה נפשית. תפיסת עולם והווי עממי, מסורת ומנהג, אלה מתכנים את התכונה הנפשית של העם, אלה קובעים את ההערכה.

יחסו של העם בכל התקופות והזמנים הוא ברור ללא תנאי, לאו! חלילה.

דומית־אלם זו הנשארת במשפחה ואצל כל הקרובים לעושה המעשה, מזכירה את היחס ל“משומד”. שותקים.

מנהג זה לקבוע למתאבדים מקום מיוחד – ועל יד הגדר – למנוחת עולמים שלהם, באלה וכיוצא באלה, בהווי ונוסח החיים, משתקפת הערכת העם לצעד זה יותר מבעשרה מאמרות ספרותיים.

בפרעון זה, שנפרעים מהמתאבד גם לאחרי מותו, שאין מתירים לו לבוא בקהלם של אלה, ששמרו על נשמה זו בקרבם עד עת בוא הדרישה, בחשש זה שמא יגרמו על ידי שכנות זו צער ועלבון לשכן הנפטר, זה שלא שפך את כוס החיים בפני רבו זקנו – בכל אלה בא לידי גילוי יחס של הוד מעלתו העם כולו למעשה פשע זה.

הנה קווים מדמות יהודי חסיד בעיירה, במולדת הראשונה, שרושם הטורים זכה בימי ילדותו לעמוד במחיצתו.

כהן הוא ר' פייביש והוא עולה לדוכן מתוך רטט של קדושה. כל ימיו עסק בהלכות “מידות”, דיני מקדש וסדר קדשים, במשנה, תלמוד ורמב"ם, מתוך שאיפה ואמונה להיות מוכן ליום בו יבוא ינון, בו ייבנה בית הבחירה וההיכל יהיה על מכונו. המשכן על כל כליו, המזבח, המנורה ושולחן הפנים, כל אלו היו במוחו חתומים לפרטי פרטיהם עמדו.

הוא, ר' פייביש, רצה מצדו להיות מוכן לעלות לדוכן עם הקריאה הראשונה.

זהיר היה בקלות כבחמורות, ירא ושלם. כל ימיו סבל מחסור ועוני. לעת זקנתו נטפלה לו מחלת לב ושיעול קשה והוא מלמד גפ“ת ומקבל דמי בטלה פרוטות זעומות. שואף הוא, ככל יהודי חרד, לקיים את מצוות־עשה של “ונקדשתי בתוך בני ישראל” – קידוש השם. שואף הוא לאהבת ה”בכל נפשך“. העצה היעוצה בספרי חרדים היא, כידוע, שהמתפלל יצייר לו ב”אחד" שב“שמע” ציור חי של קידוש השם. והנה טליתו מאפילה על ראשו ופניו והוא סולד ב“אחד”! במחשבתו: שנים סוחבים אותו על המוקד לשריפה – – הוא, ר' פייביש, הולך קוממיות – – גדולה היא המדורה, לשונות, להבות אש, אופפות אותו כולו, לוחכות את טלית־התכלת, את המלבושים – – – הלב אח־ד! הנפש עולה ומתאחדת עם קדושי ישראל בכל הדורות – – – שקט – – – לדקה אחת נפסקו החיים וחזרו וניעורו בתוספת קדושה וטהרה – – – הנשמה זוקקה ב“נהר די נור”.

אנו, תלמידיו, ידענו את רחשי לבו, הרהוריו אלה במשך שנים עם קריאת “שמע”.

אלמלי באה לידו מצווה זו של מסירת נפש ממש, היה מקדים אותה ללא היסוס לרגע.

והנה ר' פייביש זה חלה את חליו האחרון, בדעה צלולה וברורה הוא הולך לקראת היום האחרון. את עולמו הוא רואה בחייו. דור של תלמידי־חכמים, לומדים, הקים בעירו. סביב מיטתו עומדים בניו, תלמידי־חכמים ויראים גם הם. לזיקנה מופלגת זכה, החיים הם רעים וקשים, היסורים מירקו אותם העוונות, שדשים אותן בעקבות, החשבון הוא בסדר.

בעינים עצומות למחצה שוכב ר' פייביש ובנו מציע לו, שיטעם מהחלב שהגישו לו, ר' פייביש עונה בלחש ומלמול, שיש לו חשש לשתות ברגעים אלה איזה משקה, שמא יבוא לידי שיעול וזה יקרב את הקץ – – – בנימה אחת או שתים ובאשמתו… כך תפס היהודי השלם, המוכן לקידוש השם ומסירות הנפש את מצוות החיים הפרטיים שלו.

העם כולו הוא עם של “קידוש השם”. עם שקבע ברכה בתפילתו לבקרים. לזה שזוכה לקידוש השם ברבים, עם הבז לחיים גשמיים בפרוזדור עלוב זה, לועג לחיי תענוג בעולם עובר זה – רואה את עצמו מצווה ועומד לשמור על החיים האישיים שלו מכל משמר לא על פי צו התורה בלבד, אלא אף מתוך הרגשה לאומית עמוקה.

אנו מצווים לשמור על הקיום מתך אמונה עמוקה, שיש ייעוד לעם זה בעולם.

שומה על כל אחד למסור לבאים אחריו פקדון זה, שנמסר לו על ידי הדורות שקדמו לו.

למועל בשליחות זו, שליחות דתית ולאומית כאחת, לא ישמש השאול בית מנוס, יש בעלים לבירה זו.

כך ולא אחרת הוא יחסו של עם ישראל לזה שקוראים – חיים. אם העתונאי האנגלי המכובד אינו מוכן להמשיך בעצתו להבא, מוכן ומוכן כל אחד מאתנו לכך.

מארץ התקוה לעתידו של העם כולו צריכה לצאת קריאת העידוד בדרכים שונות בכתב ובעל פה.

יגיע הצו של ההמשך לכל אחינו הנענים באשר הם שם, לעשות, לשאת ולסבול.

לא תיחתך אף חוליה אחת מדעת משרשרת גדולה זו, שטבעותיה חושלו במוקדי־אש של רשעי עולם ודורות והובאו עד הלום.

בימי־האבקות קשים אלה של עם ישראל בעד זכויות נשימה בנכר, בימי נפתולי בניו המעולים לטביעת יסודות חיים, חיי עם חפשי בארץ העתיד, משנה־ערך יש לחיי כל נפש בישראל, כי משנה הוא הייעוד, שכל אחד מעם ישראל נושא אתו בימים איומים־גדולים אלה.

(1938)

---

"קורא ותיק והצעה אחת"

מאת

יהודה ליב יונתן

זה לי כבר הפעם השניה, שרשימה שלי זוכה, למחרת היום, לתגובה, מפי אותו “קורא־ותיק”, הרוצה בעילום־שמו. הפעם העלה הנעלם את מספר הטלפון שלי, וקרא בשמי.

בענוותנותי, כי רבה היא, אני מדלג, כמובן, על דברי הערכה, דברים שבנימוס, ומוסר את ההערה וההצעה שלו, כדיבורו וכלשונו.

– מי מדבר? – שאלתי, “זה לא חשוב, קורא ותיק של הרשימות שלך, ומתיחס לזו האחרונה ל”ההווי הכבוש, ששמו – פולקלור".

“הגיעה, באמת, השעה, שנכניס לאוצר שלנו, גנזי־העבר, לא רק עיטורים וקישוטים, גינוני־נוהג ואפני־דיבור, שהם בכלל פרפראות. לדעתי, יש לצרור בצרור הזכרון, חרות, סדר־יומו של יהודי, של אבא שלך ושלי, מהשכמת הבוקר, “נטילת־ידים”, בלשוני “נעגיל־וואסער”, עד לתפילת “קריאת־שמע”, ברכת “המפיל”. “סדר־יום” שעבר וחלף – איננו. כמו־כן אנו מצווים על זכירה ושמירה של סדרי־שבת וחג, מועד וחול־המועד. עוד מעט, וגם אנו נשכח את צורתם ומהותם, ולא נהיה מסוגלים לקוממם ולהחיותם”.

להערתי, בתמיה? האומנם, עד לידי כך הגיעו לדעתו הדברים? הוסיף והזכיר, לרושם השורות, שכתב פעם שבבית־הכנסת שלו, שאינו ב"ה מיסודו של רבי נלסון גליק, מנה וספר בין הרבה “מנינים” רק חמשה מתפללים, יהודים בעלי זקן, בסימניהם – ושלשה מהם נימנים עם “כלי־הקודש”. כדאי, איפוא, לצלם ולהשאיר לדור, דמות־דיוקנם של יהודים בהדרת־פנים ותואר, סימני ההיכר המיוחדים של אותו הגזע הנפלא שתם לגווע בשואה, במקום חיותו העיקרי.

הוא מציע, איפוא, וזו היא מגמת שיחתו, שסופרי “הצפה” וקוראיו, מהם “הצעירים המביטים אחורה, לעבר, לא בזעם אלא באהבה ונחת – יתחילו מפעם לפעם להחיות מעמד או פרק מסדר היום של הבית, ביתו של יהודי, בית אבות. זה צריך, לדעתו, להיות תיאור נאמן למציאות – צעטיל קטן” של היום לשעותיו בחיי אבותינו, ולא ספרות בכדי שידעו הבנים והנכדים מה היה יומו ומראהו של יהודי (“ווי א יוד האט אויסגעזעהן”). מובן, שהצעתי לו שיעשה את זה הוא ראשונה, והוא הבטיח, ינסה – יאמץ זכרונו.

השיחה נסתיימה, והשעה היא שעת ארוחת הצהרים. ישב רושם השורות, תוהה מתוך עצבות שבלב על תכנה של שיחה זו.

נניח, שהמציע חי בסביבה ביתית, משפחתית, ששם העבר ההוא, על גילוייו המסורתיים המובהקים, הוא “בפירוק” מזמן, ובחיסול גמור. נניח, שהמציע מתעלם שישנם עוד בתי־כנסיות ו“שטיבלאך” גם בת"א ובוודאי בירושלים, טבריה וצפת, ששם המצב הוא “בלהיפך”. היינו, אפשר למצוא רק חמשה “מגולחים”, אברכים, שדוגרים על פקידות ממשלתית ואף גילוח זה הוא… בסם… אין תוכם כברם…

נניח, שפחד זה מפני העלם ושכחה, הוא, כרגע, מופרז, אבל, אין ספק, שיש בו הרבה מן המציאות הישראלית שלנו. בעוד מספר שנים “כשנות שכיר” יישכחו הדברים וייעלמו.

כאמור, היתה שעה זו, שעת ארוחת הצהרים – והספיק הרהור קל, בעיניים עצומות, בכדי לראות את השולחן הערוך ההוא, בבית ביום חול – יום רגיל מששת ימי המעשה…

השולחן מכוסה לחציו, או לשליש, במפת־בד־כפרי־עב, (מפה צחורה, דקה מביהח“ר של זשירדוב או מורודוב, כיסתה את כל השולחן, רק ביום ששי אחה”צ), עליה ככר לחם שחור, מלחיה של זכוכית בשני מדורים, סכין, כף ומזלג לאיש, עקרת הבית והבנים.

באותו החדר, בקצה הספסל, עומדת נטלת נחושת בעלת שתי ידים ולמטה קערה. אבא מוחה תחילה את הידים ב“קפוטה”, נגב והפוך, ישר וחזרה, נוטל לראשונה פעמיים את היד השמאלית, מעביר את הכלי, ונוטל את הימנית כשהמגבת תלויה לו על כתפו. והידים מורמות ב“שאו ידיכם קודש” – פורסים את הלחם, וטובלים במלח בברכת “המוציא”. עקרת הבית מכניסה מן המטבח את הצלחות המהבילות; חמיצה או מרק (או שהחלו במנה הראשונה מהבשר עם הפולים לצדם?) מכיוון שבכל בית־יהודי פשוט, היה מונח על השולחן ספר לעיון, קיצור שולחן ערוך או סידור “בית יעקב”, הרי מציצים בינתים, בין המרק לבשר, בספר. (אגב מנה שלישית אף פעם לא עלתה על השולחן ביום חול. וכי הם היו פושטי רגל? האימרה “כשחיים בחשבון מתים מתוך וידוי” היתה שגורה בפי אבותינו למקרי הצדקה של צנע קפדני וחסכון, אוכל וכסות…) הכל הוא במהירות, כי יש לחזור ל“עסק”, אבל הנה נכנס אורח – מי הוא? שליח, שד"ר של ישיבה, מטלז או מיר, או גבאי של רבי לגבית “דמי מעמדות”… האורח נבוך במקצת “ברוכים היושבים” והתשובה היא “שלום־עליכם”

“ולכו ליטול את הידים”… האורח מסרב בניע ראש בהעוויה, שפירושה – “הן ולאו…” ויש מקום להפצרה ולהוכחה יתרה… “ודאי – מתערבת בעלת הבית – בבקשה, הכל חם – זה כבר על השולחן”… האורח עוד לא החליט, ובכן “יעשה מזונות” נשמעת הצעה פשרנית.

מובן, שאם היושבים הם שנים מבוגרים שומעים כעין צו, “ילך ר' ישראל ליטול את הידים ויהיה לנו מזומן”. זו היא ההוכחה הנמרצת ביותר – מזומן – עונה האורח שאני, זה דרוש לכולנו“. אכלו כיהודים והגיעו לברכת־המזון. מובן, שבעל־הבית מציע לאורח – ואומר לו “אורח מברך” – וההוא מסרב “בעל הבית מברך”– נשאר לבעל הבית רק להגיב ב”כל מה שאומר בעל־הבית עשה" וכו'… ואז האורח נעתר – ועושה…

והשיחה? תוך סיפור ומסירת מגמת הביקור שומעים “תודה לעליון” (געלויבט דער עייבערשטער) תודה לחיי־עולמים (“דער וואס לעבט אייביג”) וכיוצא בזה.

תגידו הווי זעיר, פכים קטנים? זאת תורת האדם, בישראל, רובי ימיו מורכבים רבדים דקים… הנוהג עטף והלביש את הדין והוא, כביטוי של ביאליק, כאותו הבצל שרבדיו ולבושיו הם הם הירק… אולי ראויים באמת הדברים להישמע?

(1959)

---

עליית הפרושים – "מתנגדים" לא"י

מאת

יהודה ליב יונתן

היה זה מפעל תרבותי־ישובי, חשוב, לציין את התאריך של שלושה יובלות – מאה וחמשים שנה לעליית תלמידי הגר“א לא”י. תעודת כבוד היא לאלה, שזכרונם עמד להם, להעלות יום זה בדברי־הערכה בירושלים עיה"ק.

תמוה הדבר, שזה צף ועלה רק כמאורע משפחתי, בחוג צר, כאילו הוא, רק נחלת הצאצאים, הנינים, ולא של כל הישוב בא"י. בני “השושלת” הם, אולי המחותנים “היושבים ראשונה” מסביב לשולחן, אבל עליות הסבים הזקנים שלהם היא קנין מורשה – לישוב כולו.

שמות באי ה־“מייפלאור” מתנוססים בדברי ימי ארה"ב כאצילים ואבירים דגולים, סוללי מסילה, וגאוות העם כולו היא עליהם. תלמידי בית־הספר נבחנים עליהם.

בהזדמנות זו חובה היא להעיר, שעלייה זו, שהיא כולה מיבצע של מסירות־נפש, רוממות־רוח וחזון, לא נחקרה אצלנו עד היום. בראש וראשונה עלינו להגיע עד לחקר הגורמים הנפשיים שהניעו גדולי־תורה אלה לצאת מארבע־אמות של ההלכה ולהיטלטל טלטלת חלוצים מסוכנת “לארץ הנשמה”.

הרי לימוד־תורה, הרבצתה בישראל, בייסוד ישיבות והעמדת תלמידים הרבה, היה אצלם ליסוד היסודות של היהדות כולה. מה הביא אותם לנשא את מצוות ישוב א“י בראש הציוויים? מפליא הדבר ביותר, שעלייה זו מלווה באותם דברי־הסבר וטעמים הידועים לנו מימי עליית ראשי חסידי הבעש”ט, ולפניהם, בתחילת המאה הרביעית, עליית המקובלים; ר' שלמה אלקביץ, ה“בית יוסף” והאר“י הקדוש, וזה מוכר לנו עוד מעליית בעל השל”ה הקדוש – ר' ישעיה הורביץ, בסוף שנת שפ"א. אנו שומעים כאילו דברי תורה על הנאמר והנשמע.

מגאונים “מתנגדים” אלה אפשר היה לחכות לשמוע נימוק תורני מצוותי לצידוק עלייתם והוא – קיום מצוות התלויות בארץ, דבר שנמנע מהם לקיים בגולה.

והנה, למרבה הפלא, הם משתמשים באותו היסוד של בעלי המסתורין בישראל, החסידים הראשונים.

הם עולים “בכדי להשתתף בצערה של השכינה, ולבקש עליה רחמים על גאולתה ועל יחודה עם בעלה, יחוד קב”ה ושכינתא“. זהו הלא תוכנו של אותו ה”יהי־רצון" שלא היה לרצונם ורוחם של הפרושים־מתנגדים, והוא לא נתחבב עליהם ביותר.

הנה גם מפי גדול המתנגדים שבדור, מפי ר' חיים מוולוז’ין, אנו שומעים את המשל הידוע, משל חסידי – “משל למלך שנפלה קטטה בינו לבין המלכה ומשלח אותה מארמונו – והנה מי שמקבל אותה בביתו בכבוד, ומשתדל לעשות שלום בינה לבין המלך, בעלה, הוא עושה בזה כבוד גם למלך עצמו, כי אם המלך כעס עליה, פעם או פעמיים, סוף סוף ישלים אתה, וישיבנה לארמונו, וישאלה, מי כיבדך, ומי זילזל בכבודך, וע”ז נאמר “כי מכבדי אכבד”. וכו'.

אשר למניעי עלייה חשובה זו, דומה, שיותר מדי פשוט ונוקשה הוא הנימוק שמעלה ד“ר הורודצקי, שכאילו אותה השנאה לחסידות שבערה בהם בישובי הגולה, שהגיעה עד לחרמות ונידוי, עד ל”קנאים פוגעים בהם" – היא היא שהמשיכה להסעיר אותם והוליכה אותם עד לשערי־ציון.

הם כאילו עלו “כדי להרוס את החסידות במקומה החדש”, לשמור על ההתנגדות בטהרתה, ברוח הגר"א.

דומה, שיש בהנמקה זו קצת קנאות חסידית, קשה ליחס לגאונים אלה מגמה מדינית, תכסיס פוליטי מודרני מסוג זה.

אולי היה ליחידים, קנאים ואדוקים, ב“מלחמת קודש” זו, נגד ה“כת”, גם טעם־לווי כמוס זה, אבל לא זה הדריך את הכלל, ולא זו היתה הרוח שהוליכה אותם בדרך הסבל והעינויים בעלייתם לא"י.

הרי עליית החסידים, תלמידי הבעש"ט, נמשכה כבר למעלה משלושים שנה (החסידים, יותר משלש מאות נפש, עם ר' מנדל בראש הגיעו לא“י, ביום ה' אלול, שנת תקל”ז) – מה עורר אותם למלחמה דווקא עכשיו?

זאת ועוד. הרי מדובר על העליה, שהחלה עשר שנים אחרי פטירת הגר“א, היינו: בשנת תקס”ח, עם עלייתו של ר' מנחם־מנדיל משקלוב, והרי אז שככה בהרבה חמתם של המתנגדים וקנאתם (עיין בקטעים מזכרונותיו של חבירו וידידו של ר' מנדיל, ר' ישראל משקלוב, בספרו של א. יערי “זכרונות א”י" חלק א'). מדוע יש להניח שדווקא בהיעדרו של הגר"א הגבירו חיילים במלחמה והחלו לרדוף אחריהם, להשיגם, ולהכותם עד חרמה במקום ישובם החדש.

כידוע, נתעורר גם הגאון מוילנא בעצמו, לעת זקנתו, לעליה לא"י. נפרד מאשתו ובניו, ומאמו הזקנה, יצא את וילנא, והגיע עד לקניגסברג. הוא הירבה בעצמו לכתוב על שאיפה קדושה זו שלו, ויותר מזה פירסמו את הדבר מעריציו ותלמידיו. בכל אלה אין אף רמז של שאיפה לעליה לשם מלחמה בחסידות.

האגרת שלו הידועה בשם “עלים לתרופה”, מתחילה “הנה אנשים נוסעים על כמה שנים בשביל ממון. מניחים נשותיהם, וגם הם נעים ונדים בחוסר כל, ואני ת”ל נוסע לאה“ק, שהכל מצפים לראותה חמדת כל ישראל וחמדת השי”ת בה כל העליונים ותחתונים תשוקתם אליה".

דברים נרגשים ביותר הוא כותב לאמו, כנראה, כדי לפייסה ולנחמה על פרידתו ממנה, “ואי”ה, אם אזכה להיות בירושלים עיה“ק אצל שער־השמים, אבקש בעדך כאשר הבטחתי”. ברור שקשה לייחס לעולה גדול זה מחשבות מלחמה וכיבוש.

הוא הוא שאמרנו, עד היום לא נחקרה עלייה חשובה זו על מניעיה וגורמיה, השפעתה בייסוד הישוב של האשכנזים־הפרושים בירושלים וצפת.

מן הראוי, שיובל זה, ישמש דחיפה לעבודת מחקר גדולה ומקיפה. יקחו על עצמם פעולה חשובה זו “הנכדים” – בין אלה הלא נמנה הפרופיסור י. י. ריבלין, איש המדע וחוקר מובהק – ואחריהם־אתם יעדרו גם סופרים וחוקרים איי"ם אחרים.

עם הסיום, לא נמנע טוב מהקוראים, ונעתיק כמה שורות מ“איגרת הכללות” (לפי ש. ה. הורודצקי בספרו “עולי־ציון”) המתחיל בחרוזים שראשיתם הם “אנכי ארץ־ישראל” וההמשך הוא: –

“הארץ מבשרת / הארץ מתעוררת / ארץ, מה לשון אומרת: / זכרתי ימים הייתי ממלכת גברת, / ביד השם עטרת תפארת / גם עתה בי לא שום דבר נחסרת / בי התורה מתבררת / בי הנשמה משוחררת / ומדוע שחרחורת / מדוע אני מושפלת לכל דבר שבקדושה להיות אחרון באחרונים ולא ראשון בראשונים”. דברים כדרבונות, שבשינוי הכתובת, האקטואליות שלהם לא פרחה מהם, גם בשנת היובל הזאת – ק"ן שנה לגדולי ישראל ששבו לקינם.

(1959)

---

הטחנה העתיקה או חתונה בקיבוץ

מאת

יהודה ליב יונתן

אין בין הכותרת, לבין תת־הכותרת, אלא קשר של דבר והיפוכו, לשם שיקול ודיון בנושא.

שאלה זו נשאלת ע“י רבים, הכואבים את כאב הפרידה מן הישן, ההולך ומוצא מפני החדש. איך יש לרצות לנסות, להציל מה שניתן להציל מ”הטחנה העתיקה", לחפש דרך לאסוף פזוריה, להדקה ולחזקה במסמרים, להטליא, לצרף אליה משהו מן החדש, מחלצות מהאפנה של היום? – או לתת לישן להמשיך בקיומו, – במקום ששרד לו מלשד עברו כוח ורצון לכך – כמו שהיה לו “להפטיר כדאשתקד”, לא לחפש תערובת מלאכותית עם החדש, ולהכריז על אפשרות של “דו־קיום בשלום” של שני עולמות אלה. עולם עולם ותחומו, תחום תחום וכיפת ממשלתו, ואין מלכות נוגעת בחברתה.

הכותרת הראשונה היא, איפוא, הגדרת הישן ושלשה חתנים ושלש כלות תחת חופה אחת בקיבוץ – בבואת החדש ודיוקנו.

---

הטחנה העתיקה

מאת

יהודה ליב יונתן

משורר ומספר, נוגה ועדין, היה לה לבסרביה, שנספה בתומו ובצדקו, ומרדכי גולדנברג שמו.

באחד מסיפוריו, הוא מספר על יהודי, בעל טחנה עתיקה, טחנת־ירושה, בכפר, שהתעקש לקיימה ולהחזיקה עד נשימתה האחרונה, ויהי מה.

מסתובב הגלגל על קילוחי מים, סיבובי־זקנה כושלת, בגניחות וחריקות – האומרת “מה לעשות, אין כח!”

לא הרחק ממנה, הוקמה טחנה חדישה, עם משרקים, וארובה גבוהה, קורעת שחקים בעזות פנים ומצח. ניתן לשער, שרבים הם הכפריים הנוהים אחרי החדש, אבל יש גם מחזיקים בנושנות, שומרים לה חסד נעוריה.

המספר מתאר ליל סוף חשון, ליל עברות של גשמי קצף, העוקרים עצים על שרשיהם, סוחפים גגות של בתי אכרים, וגורפים גופות של בהמות מהרפתות.

בעל־הטחנה אוסר מלחמה על כחות ההרס; ששתו על משען לחמו וקיומו, מצודת־חייו.

הטחנה העתיקה שפירנסה דורות של אבות בכבוד וברווחה, חיה את שעותיה האחרונות. היא כאילו מבקשת על נפשה – “הצילוני!”

בעל הטחנה יחד עם ה“גוי”, השומר הזקן המשונה, חשים להצילה, קושרים חבלים לסלעים, נועצים מוטות ברזל, נלחמים בחרף נפש עם הרוחות והנחשולים שקמו לבלעה, אבל – – – גברו הרוחות ואתם זרמי המים, נעקרו היתדות, נתלשו החבלים, נשמע קול נפץ ושבירה, התמוטטות והתפרקות, והטחנה העתיקה נפחה נשמתה. איננה!

דברי בעל־הטחנה בסיפור, הם דברי צידוק־הדין, מעין “הצור תמים פעלו”, זהו הגורל – יום פקודה.

ניתן גם פה לשער באיזו חוצפה שרקה למחרת הסערה במשרוקית של הטחנה החדשה. באיזו שמחה לאיד דפקו המכונות, על הריסותיה של הישנה!

הישן והחדש

מאבק זה בין הישן, שאינו מסכים למות מרצונו הטוב, לבין החדש, המצר את צעדיו, לועג ליקהותו, ימיו כימי “דור הולך ודור בא”. זהו “מנהג־קדמונים” מאז ומתמיד.

מאבק זה החריף בדור שלנו, בעיקר בחיי החברה, ערכי רוח וקניני מוסר.

ידוע, שהמלחמה היא שונאה בנפש של מסורת ואמונה, היא הורסת לא רק את אשיות החיים, חיי־אדם, תאי ביתו ומשפחתו. היא גם מזעזעת את יסודו ויתדות האמונה, אמונת אדם באדם, אמונה בחוקיות החיים ומכלכלם.

לעמנו, ולדורנו מינתה ההשגחה העליונה שנות מסה ומריבה קשות כשאול וכמוות. על גבנו חרשה את חרישה האכזר לא רק המלחמה, כוס תרעלה לרבים, לקהל עמים. אותנו פקדה שואה, – עונש מן השמים – ששום עם בעולם לא ידע דוגמתה, מכאן המאבק הרעיוני הקשה, הקרע בין הישן לבין החדש, שהוא כ"כ החריף, מכאן הנגודים בתפיסה ומושגים, אמונות ודעות, בין דור עובר וחולף, לבין זה ההולך ובא.

לא מזמן נזדמן לו לרושם השורות לקרוא מאמר באחד השבועונים הרציניים האנגליים, בירור בנושא זה. איך לנהוג במאבק זה?

בעל המאמר מוכיח, שההשלמה והפיוס, הכנסת החדש לתחום עולמה של הכנסיה, הזיקה לה, היא לא קירבה אף בשעל את הבועטים, המתרחקים, היא לא עשתה לדת ולכנסיה נפשות חדשות, לא רכשה מתפללים צעירים מבין ה“זועמים”, היא בילבלה רק במידה ידועה את עולמם של הזקנים, שהם מטיבם וטבעם שמרנים, ועינם צרה ודומעת, לראות בהרס ערכי מסורת ונוהגי פולחן מקובלים, על ידי משבי־רוח חדשים וזרים, אם הם גם במיעוטם.

בשנות העשרים היתה מלחמה נטושה בטורקיה בעד הכנסת חשמל לעששיות השמן הקדומות שבמסגד “איי־סופיה” העתיק. נצחו, כמובן “הטורקים הצעירים”, השמן גורש מההיכל. האם גדל על ידי כך מספר המאמינים הצליינים? לא! גם זה לא משך וקסם לתיירים. אף הם אינם נלהבים ל“רפורמות” בערכים, שהוד העבר חופף עליהם. בלונדון ובפריז הם ראו נברשות יותר מפוארות מאלה שהותקנו במסגד ההיסטורי.

באחת הכנסיות הגדולות, מספר בעל המאמר, להוטים פרחי הכמרים אחרי חידושי הטכניקה, שהם רותמים אותם במרכבת הטקסים, לשם רכישת לבבות הנוער.

הרדיו מעביר את צלצולי הפעמונים בליל המולד מרומא, וזימרת המקהלות מנצרת ובית־לחם. אמן מודרני צייר בכותל המזרח ציור אמנותי על נושא שכר ועונש. על כף אחת של המאזנים נשפכים נטפי זפת שחורים – המעשים הרעים של האדם, ועל כף המאזנים השניה, נופלות פתים לבנות כשלג. המעשים הטובים. כרובים ושרפים שוקלים ומונים וכו'.

דעתם של הזקנים המיושבים לא היתה נוחה מאמנות חילונית מודרנית זו, בכתלי בית היראה. הם גם כפרו בכח המשיכה של חידושים אלה בשביל הנוער.

וכך מונה בעל המאמר כמה וכמה דוגמאות, ובא לידי מסקנה, שמוטב לא למהול את היין העתיק, שאינו כיום טעים לחיכם של הצעירים כ“מים־שלנו”. שניהם, היין והמים, יפסידו מערב זה. זה לא יעיל. ולא משתלם.

שמחות לפנים בישראל

דומה שאין עוד אירוע משפחתי, עמוס רבדי נוהג ומסורת, שכבות הווי אבות־עבות כמאורע של שמחה בבית ישראל.

חזרנו וקראנו בימים אלה פרק זה אצל “ר' אבא” של י. ז. אנכי. וחידשנו בזכרון ימים עברו. ודאי, “כש”ר אבא היה עוד ר' אבא“, ידע אדם בישראל לשמוח בכל יום “ברן יחד כוכבי בוקר”, שמחת נהנין על העולם ומלואו. “הרי הקב”ה מחדש בכל יום מעשי בראשית, חידוש השמים והארץ והמאור הגדול”, וזה לברכה ולשמחה. משמע, הלב השופע שמחה פנימית, מחסד א־ל כל היום, אינו זקוק לנימוקי הצדקה יתרים.

ודאי, כשנוסעים לרבי לקאפוסט, אז החדוה עוברת כל גבול של פכחות וישוב הדעת, פקחי, חשבוני כזה. מיטשטשים תחומי הדמיון והמציאות. הניחו לו ליהודי חסיד לפעול כנפשו ורוחו אז, והוא יהפוך עולמות. צועדים בדרך ר' נחום ור' אברהם בצוותא לקאפוסט, מתוך שיחה חסידית עמוקה, והתפשטות הגשמיות, והלב מלא על כל גדותיו. פתאום הפשיל רבי נחום את השרוול של ידו הימנית, זקף את אגודלו הימני ופנה לר' אברהם – – ר', אברהם, התדע מה?

– מה? שואל נדהם ר' אברהם.

– מרצוני להפוך את הכביש, ככה באגודל זה – לעקור ולהפוך אותו.

ר' אברהם נתמלא פחד, ואומר "– חס ושלום, לא צריך, הלא הוא של המלכות “קאזונא! אל תגע בו”.

– לא? אין אתה רוצה, יהא לא! הוריד ר' נחום את השרוול חזרה, נכנע וויתר. אם הקב"ה זיכה לאדם בישראל להשיא בן או בת – יתוסף בית ישראל לתורה וחסידות, ויבוא “דור ישרים יבורך” אז מה שייך? האדם הוא כולו מזמור – לתודה ולשמחה. והנה זמנים חדשים.

ו־חתנים בקיבוץ

הוזמנו לפני ימים אחדים להשתתף בחתונת נכד של ידיד, חבר קיבוץ בקרבת הגבול. חברי הקיבוץ, רובם ככולם צעירים ורכים, נושאים בעול של שמירה ובטחון, עבודה ובנין, ואף קליטת־עולים, חינוכם והדרכתם, יד לאלה. הוה אומר הם בחינת “עבודת הקודש”, עליהם “בכתף ישאו”.

הנה השמחה היא במעונם, מזמינים אורחים ידידי המשפחה, רבים נענים להזמנה.

מסתבר, שלא בחתונה אחת נהיה נוכחים, כי אם בשלש בבת אחת.

מתחת לאפריון יכנסו זו אחר זו שלש “כלות”, בהינומות לבנות – בואי כלה בואי כלה, ו – בואי כלה. ברי, כל אחד מבני הכרך רוצה לראות איך הם עורכים שמחה מעין זו שם, אכזוטיקה, ושלושה אוטובוסים מלאים מגיעים למקום זה, ישוב־ספר בדרום. הרושם? כהצגה הרי מעמד זה רציני ודרמטי מדי, כטקס דתי הוא אפור וקומי מדי. כנראה שאירוע אישי זה כחגי ומועדי ישראל טרם “עובד” ע“י המזכירות התרבותית של התנועה, ועוד לא עוצבה לו דמות, עוד מגששים בקיר ו”יוצרים". בחורי הקיבוץ בעצמם מתלוצצים על החול והחולין שבאירוע זה כיום בקיבוץ, בפנקסו של חתן, שהוא בתפקידו בקיבוץ מרכז הקניות, נמצא כתוב בסדר־יום: ב־12 בבנק הפועלים, חילופי שטרות, ב־3 ברח' הגשר – ריבה ונפט… ב־4 נסיעה הביתה, ב־6 להתחתן, ב־7 נסיעה לקולנוע עם הכלה – זהו כמעט כך. סדרי הנישואין והקידושין היו כדת משה וישראל. מכיון שהאיזור מאוכלס בשתי העדות אשכנזים וספרדים, הרי שולטים בישובים שני נציגים דתיים. את הברכות הראשונות השמיע הרב הצעיר התימני, ואת הכתובה והברכה האחרונה השמיע הרב האשכנזי. החופה – דגל – כחול־לבן, – מתוחה על קלשן ורובה מארבעת צדדיה, וזוג יוצא וזוג נכנס…

הכל כאמור היה… היה אפילו לרגע קל שמח…

בכו, וסבתא אחת התיפחה חשאית, והיו נרות… אלה שהשמחה האישית והכללית היתה נעדרת, ללא שירה וזמרה – ללא נעימה – “לוקחים חתונה כזו ומבזבזים אותה”, אמר לי ידיד בגיל הקשישות המתבגרת.

– חסר “מרק הזהב”, בדחן, “מתנות־דרשה”, התייפחות של המחותנים מצדה של הכלה? שאלתיו.

לא! הוא ענה – ’חסרה החתונה הישראלית". התנחמנו שנינו בזה, שגם בעיר, שדוף ונבוב, הוא כיום, מעמד זה. פה, לפחות, לפניך חברה, תמימת־דרך וישרת מעש, בחיי יום יום שלהם. הרי גם “בבית” שהזוג הצעיר יזכה בו, יחסר ויעדר הרבה מהנוחיות והרווחה האלמנטרית, נחלתם של רוב בעלי הכרך שלנו בשפע ובזבוז.

בערב ערכו לשלשת בעלי הזוג, הוריהם ואורחיהם, נשף בידור עם הצגת “מערכון” שירה וריקודים אמנותיים… ואנו ממהרים לאוטובוסים – חזרה.

לא! זה מאוד לא זה! מאורע זה בחיי אדם צעיר, הוא אישי מדי, אינטימי ונפשי מדי – והקולקטיביות פוגמת ופוגעת במקרה כזה. בעלי “הטחנה־העתיקה” עשו את זה ביתר חן ורגש. האדם עיצב את שמחתו בצלמו – ובצלם דמות תבנית בוראו – וזו היתה גם כ“סגולה” שהבנין יהיה בנין עדי־עד, ושלא יזדקקו לאחרי מספר חדשים לאותו הרב שיטפל במסכת “גיטין”… על “המזכירות” להיוועץ בענין זה עם משפחת ר' אבא ולעמוד על סוד של “כחתן יכהן פאר”, חתן בחדרו וכלה בחופתה – מסכת קידושין וקדושה בישראל.

(1959)

---

האזרח מס. א' והוא בפנסיה (דיוקן)

מאת

יהודה ליב יונתן

בעל המטאטא

לו היתה התחרות לאזרחות נאמנה פעילה ויעילה, חפשית ובהתנדבות היה בלי ספק מקבל האזרח הזה את אות ההצטיינות הגבוה ביותר. מי הוא? הרי הוא בעל המטאטא, עליו שוחחנו לפני שנים, בעקיפין, בנושא “ציונים ותיקים”.

הוא־הוא האיש, שלסידורו בעבודה עזרתי בזמנו במשהו, בהצלחה. אם, ואף על פי, שסידור זה היה בעבודה לא קלה, ואף לא נעימה, היה זה בכל זאת – לרצונו. הוא אימץ אותה לעצמו בהבנה והשלמה. “אני פועל נקיון בעיריה” היה מודיע לשואליו, כמעט בגאוה, אם כי לא בלי חיוך…

בבאנקט, שסידרו לכבודו, בעיירתו, עם עלייתו, בעליה הרביעית, סיפר הוא, וסיפרו בני־עירו רבות. שמורה אתו גם התמונה הגדולה, שהוא במרכזה.

אם כי הוא בהרבה נשתנה מאז, הרי בכל־זאת קל מאוד לזהות אותו ולהצביע עליו. אותו מאור פנים בחיוך סלחני, כמעט אותו הזקן העוטר את פניו בגידול מתוך הרחבה, ואותה העצבות בדוק שבעין. בקיצור, דיוקן של יהודי, “בעל־בית” מכובד, ציוני, שנבחר מפעם לפעם כציר ל“ועידה השנתית” בווארשה, קובנה, למברג ויאסי.

תיאור של הבאנקט המפואר הזה, ניתן גם כיום לקרוא ב“ביאליסטוקער שטימע”, במפורש בשתי כתבות. אף זה שמור. נאמו כל נציגי המפלגות והסיעות, לרבות שתי ב“כ של הסתדרויות נשים ואף ב”כ של “קופת ההלואה וחסכון” היה מיוצג, ובירך בפולנית.

הנעימה המשותפת, הלבבית והנרגשת, של כל הנואמים היתה, הבעת בטחון מלא בטוב, הצפון לו, לעסקן נאמן, “כשרק יגיע לשערי ארצנו – הישנה־חדשה”. כל הנאומים נגמרו בערך, כך: “לך, מר גלוברמן (השם בדוי) אין מה לדאוג! אתה עולה הביתה, משלך יתנו לך. יתנו? קח לך! תקבל מה שמגיע לך, בצדק. לא מעט מנדבכי הבתים הלבנים שם, הם שלך. אתה הנחת אותם, במו ידיך, מרחוק”.

אחד, הצעיר בנואמים, ב“כ “מכבי” או “הצופים”, והוא משורר מתחיל ו”מבטיח", סיים במלים נרגשות – רמזי־שירה, באמרו “מתוך החומות של ירושלים ותל־אביב, תציץ אליך כל אבן מקיר, בצחוק ושמחה, ויקבלו אותך כמו שאם נאמנה יודעת לקבל פני בן, שחזר לחיקה מגולה ונכר, לך הארץ! עלה ורש!”. המשאלה האחת והיחידה בפי הנואמים, היתה, שלא ישכח אותם, את חבריו בעבודה, עם תפיסת העמדה הראויה לו – מעלה מעלה.

בדברי התשובה שלו התנגד מאוד לנעימת הבטחון הזה שלהם, ולמחשבות, שהוא נוסע, בכדי לעלות לגדולה שם. הדברים רשומים מפי אומרם, ומהם: “ארץ־ישראל לא חתמה לי אף פעם שטרי־חוב. אם מי משנינו חייב משהו, הרי אני, אנו, כולנו – – לה. היא־היא שנתנה טעם לחיינו התפלים. היא חיזקה ואימצה בימי יאוש, רעים וקשים, ולאורה, שהפציע ועלה, הלכנו בלילות חושך. אני עולה עם משפחתי לא לגבות חוב, כי אם לסלק חוב שלא נפרע. כוחי עוד עמי לעשות בידים משהו, בשביל ארץ זו שלנו – – וכו'”.

במעמד זה הודיע, שלמחרת בואו לתל־אביב יבוא ל“שטאטאראט” ויבקש פגישה עם מר דיזנגוף, ויאמר לו: “אדון דיזנגוף, שמי גלוברמן, מי שהיה יו”ר של – – ושל – – את “האיפולעטין” השארתי בנמל. פה אני יהודי, חייל, ובקשתי היא, שתצווה שיתנו לי מטאטא, לכבוד יהיה לי אם אוכל במו־ידי לעשות לנקיון העיר. בביתו הוא, אין חרפה לאדם לעשות כל מה שדרוש ונחוץ".

לא נספר פה קורות האיש עד “שהתחתן” עם המטאטא הנכסף. לא כל הרוצה ליטול מטאטא – בא ונוטל – – העיקר הוא? – העיקר הוא ששניהם מילאו את תפקידם באמונה כחצי יובל שנים. ראש־העיר בא, ראש עיר הולך, והמטאטא לעולם עומד, הוא מבלה אותם ואת כסא־כבודם – והנה מר גלוברמן הגיע לפנסיה, אם כי עברו כבר כשנתיים מאז פרש מעבודה, הרי יומו מלא וגדוש פעולה, – כאזרח, שומר חותמת הנימוסין, יחסי אדם הגונים, מדריך ומייעץ, מבלי שאיש מינה אותו לכך, ומבלי שמישהו מבקש את זה ממנו.

דומה, שבמצב זה הוא עסוק יותר מכפי שהיה קודם, כשעבד בפיקוח של הממונה עליו, שהגיח במפתיע תמיד לבחון ולראות. אז ידע, שלאחר שמונה שעות עבודה, הוא אוסף את הכלים: המטאטא והמגרף, היעה והקלשון, סוגר אותם בארגז העץ – ו“להתראות מחר”!

כיום הוא עובד אצל עצמו, הוא הוא הממונה על עצמו, כי המבקר הוא המצפון המטריד, מכירו ו“איש אמונים” שלו מאז, מה“ציונות” בעיירה.

וזה אינו נח עד זקנה ושיבה.

בוקר בוקר בשעה תשע, הוא מגיע לשדרות רוטשילד, והוא כבר אחרי תפילה בציבור וארוחת בוקר. כחצי שעה יותר מאוחר, ילוו אליו עוד שנים־שלושה מכירים קבועים, מקומם שמור להם על ספסל זה. אתם הוא מחליף דברים בחדשות־היום, וההערכות הן באספקלריה של אותו העתון הנאמן על האיש.

וודאי, לא תמיד הם מסכימים עמו, עם “ר' לוי יצחק מברדיצ’ב”, כפי שהם מכנים אותו – אבל תמיד שומעים בתשומת לב את הערותיו. תוקף גם את אלה לפעמים רצון להיות “ציונים” – כאז – – שם –

לאחר ישיבה של שעה הוא מתחיל את סיוריו בעיר, לא להנאתו ח“ו, כי אם לשם תיקון דברים, והשגחה ופיקוח, הסתכלות וראיה שקטה – תקנת הרבים. משל – דיזנגוף ע”ה הרוכב על הסוס.

כן, עוד מעט שנתיים מאז פרש, ואף הפעם מתוך באנקט ואף זה מצולם והונצח. הפעם היו פנים אחרות – חבריו למטאטא, שנים שלושה מדביקי־מודעות, שומרי־לילה בבניינים, גובים ממחלקת המסים, ומספר בני־עיר, הפרוליטאריון העירוני.

אמרנו, הוא מגיע כבר אחרי התפילה, אבל גם התפילה, היא אצלו על פי רוב כרוכה בעשיית־חסד. השעה היא מוקדמת, שעת תפילת “ותיקין”. תל־אביב ישנה עוד, רואים את מחלקי החלב, עגלת אופים, בודדים החוזרים ממשמרת־לילה, ויחידים בטליתות תחת הזרוע. הנה עומד מישהו ומבקש להכנס לבית קרוב, להשלים “מנין” מתפללים בבית־אבל. ודאי, עברו או יעברו רבים – אבל לפנות יפנו אליו. מובן שהוא נענה. באמת – האם אפשר לסרב ולהקשיח את הלב מבקשה מסוג אנושי־כללי כזה? הוא נכנס – וחזקה עליו שישאר לניחום אבלים לרגע, ושישאיר כבר את הטלית־ותפילין לשנים שלושת הימים “עד שיקומו”. חזר הביתה לארוחת בוקר, עזר במשהו לאשתו בסידור הבית, והוא מטייל לאטו לספסל בשדרות רוטשילד.

הילוכו בשובה ונחת, והוא מסתכל לצדדים, מפנה קליפת בננה, המחכה לרגל שתמעך ותמעד, הרים שתי חפיסות ניר של “ארטיק” והשכין אותן בפח לפסולת, ונכנס עם עתונו ביד – והתיישב על הספסל.

מעוות־לתקון

ארוך הוא יום־קיץ שלנו ורבים, הו, מה רבים בו, הפגמים והעוותים הצועקים לתיקון.

משונה הדבר, הוא חושב לעתים לנפשו, הכל איכפת לו, דוקא לו. רבים עברו ורבים יעברו, יראו את הדברים הלקויים כמוהו – וייעלמו. והוא – הוא אינו יכול! ברור, שלעתים קרובות הוא בא על שכרו. יש מי שמעיר ועונה באדיבות מעין “למה, אדוני, מתערב בענין שאינו נוגע לו?” – ויש מי שעונה עזות, מזכירים את “החוטם”, “כך בוחשת” ו“עובר בטל”, אבל הוא לא מתפעל מזה, ודוקא זה לא איכפת לו.

גברתי – הוא פונה לאם צעירה המכריחה את הילד לגמור את השוקולדה – האמיני לי, מגזר־חי ועגבניה מרוסקת, הוא יקבל יותר מאשר מ“נופת־צופים” מסופק זה שלך.

בו ברגע הוא גם אינו נותן לדרוס על אי־הדשא באמצע. “עד שזוכים אצלנו לראות גידולי־דשא ירוק, יוצאות העינים מחוריהן”.

בינתים, מתקרב ובא הראשון מן הידידים הקבועים כשהוא צועד עקומות – –

“ידידי הטוב – עליך להכנס עוד היום להזמין מדרסים, “פלאטפוס” זה ימתח לך את הגידים והעורקים ללא הצלה. אני מוכן להכנס אתך לזה – שלי” – –

“סליחה, מה הגברת קוראת?” – הוא זז לספסל השני – “לועזית כמובן – מה – בלשות. שני הרוגים ושלושה נדקרים, וזיהו אותו, את הרוצח בעזרת קופסת גפרורים?” –

גמר ביקורו בשדרות, הוא עומד לפני תחנת “חמש”. הוא יוצא מכליו מנימוסי התחבורה שלנו, מהריצה והבהלה.

היה, ואחשתרן רץ כזה הוזהר על ידו בריצת־ה“אמוק” שלו. לא שעה, נמעד ונפל – ואז הוא הופיע – “נו – באמת – האם זה היה כדאי? אדוני רץ כאילו זו היא הרכבת האחרונה, עם הכרזת־מלחמה, היוצאת לאירופה – הנה עוד “שני, חמש” – זה אחרי זה…” בינתיים, כמובן, הוא דופק בדלת בבית הקרוב, מביא מים קרים, מוציא מכיסו ממחטה נקיה ומיעץ לשים תחבושת אחרת, הברך התנפחה. מכירים אותו, את האזרח הנאמן, גם על יד הרמזורים – הוא שקולו נשמע – לא! זה עוד באדום, אתה רוצה להדרס?" ודאי שבאוטובוסים הוא מעיר לצעירים שיקומו ויפנו מקום לאשה, ילד ושיבה, והוא הוא שעושה את זה ראשון – וכך הוא חוזר בצהרים ושלל רב של הערות־עצות והדרכות מצדו – ונזיפות ועלבונות מצד המודרכים “הנפגעים” הם באמתחתו. ־– והדבר חוזר חלילה – זהו בדמי – אינני יכול – הוא מסביר כשמעירים לו בידידות שירפה מ“תיקונים באדם” ו“בדק הבית הלאומי”. הוא באמת אינו יכול – – הוא ממשיך.

טיפת אושר לזולת, לכושל

באחד הימים מצאתיו יושב לבדו שקוע במחשבות, בשדרות על ספסל. לא רחוק ממנו ממול שכב שרוע אחד, פניו מכוסים בעתונים ועל ידו למטה צרור חפצים בשק ממורט, וחבילת שרוכי נעלים, מרכותו של האיש, חנות ה“כל־בו” שלו.

התישבתי על ידו ונכנסנו כידידים ותיקים בשיחה.

– הנה זה מרעיל את החיים, אני פשוט מתבייש, ממני, מעצמי, אצלנו – בישראל – כזה.

אם יש ואני מצטער פעם, תוהה על עברי, על הראשית, הרי זהו שלא דאגתי לעשות הון. יכול להיות שהייתי מצליח בכך. היו הזדמנויות כאלה.

יש ואני יוצא בסיורים שלי, נתקל ב“סוחרים” אלה ולבי מתכווץ מכאב.

הנה עומד אחד ומוכר “רחט־לקום” שטוח, על קרש מאובק באבק סוכר. וכאן שני נושא פיסות בטנים, אגוזים ושקדים, אורב ע“י ביה”ס להפסקה לקונים ועפרונים – המון עפרונים – רק עפרונים.

אני מצטער שאינני יכול לגשת לסוחר שכזה – ולהגיד לו – כמה אתה רוצה בעד כל הסחורה שלך – בעד הכל – הנה ולך – לך הביתה – אני קונה את כל הסחורה, – ומחר? שאלתי, – הלא הוא עוד פעם יופיע.

אז מה? אחזור ואקנה. תאמין לי. לא צריך לשם זה להיות רוטשילד – איזה עונג הוא זה להעניק טיפה, רבע גראם אושר לכושל. אחת ליום.

יש ואני חושב שאם אזכה בפיס, ואפילו בחלק הששי מ־30 אלף, אנהג ככה. אמצא לי קונים על הסחורה הזאת. נדמה לי שאין תענוג עלי אדמות יותר מזה.

– כן – – חבל שיצאתי בלי בגד ובצוארון פתוח. בערב טחב – וקל מאוד להתקרר – –

חבל – שאין בכל שפע הפרסים שלנו פרס בעד אזרחות טובה, חפשית ואנושית. יש מועמד רציני.

(1959)

---

המגף הישן

מאת

יהודה ליב יונתן

אותו אין להחביא אל הכלים. שום הפיכות ומהפכות “בקנה מידה קוסמי” לא הפכו את אפיו הלאומי. הוא הזדקר ועלה על שולחן מאה־חסר־אחד־הנציגים, שליחי עמים ולאומים, גויים וממלכות.

הוא, המגף, הופיע במוסד, זירת־העולם, בית־היוצר לרוח “הכדור”.

זאת הפעם, “בזמנים מודרניים”, הוא הופיע בצורת נעל “לפי גיזרה איטלקית, חדישה”, אבל הוא הוא המגף הידוע, המקופל קיפולים, המסור והמצוחצח כראי – – הוא הוא בגלגולים שונים; מימי האחים רוריק, איבן האיום ועד לסטלין בתמונה הידועה בפגישת הארבעה ביאלטה.

היד המאוגרפת, מלאת כח ועצמה, נפנפה בה, – למרבה התדהמה, של כל הקהל, הסולת והשמן של העולם הזה – באיומים והתראה, “נמחה אתכם מעל פני האדמה – – יחד נלך לאבדון”. המגף הוא בתכונתו של העם הרוסי, איבר־חי מאפיו, דיוקנו ופרצופו של העם הגדול והעקש הזה. עם בעל־נפש מוזרה, חשוכה כיערות־עד שלו. עם בעל רוח בלתי־נודעת עד היום, לעולם התרבות. העם הרוסי דומה רק לעצמו.

האמת ניתנה להיאמר שהמגף הולך מאז ומתמיד שלוב־רגל עם המטלית הידועה, עם ה“אוניטשה”, אחד משלים בייחודו את השני.

אתם יכולים לשער לעצמכם שאחד מבני העמים האחרים יפשוט בכעסו ורגזו, משהו מתלבושת שלו, וירעיש בו את האולם והמסובים? האפשר לחכות ממקמילן, שיוריד את הצילינדר ויכה בו על השולחן? לזה מסוגלת רק “הנפש הרחבה הרוסית”. אתם זוכרים את “המגפיים” אצל צ’כוב? החדרן, המשרת במלון, ציחצח והבריק את מגפי האורח, “מכוון הפסנתרים”, מורקין. אבל, לרוע המזל, הוא גם החליף אותם, במגפי השכן, שחקן שהלך בינתיים לחזרה לתיאטרון. נוח לו למורקין האומלל אילו החליפו לו את הראש או את הרגלים, מאשר את המגפים. נשלל ממנו הכל. אף צלו לא נשאר לו במגפים של ההוא. אין לו בעולמו מאומה.

בספרות הרוסית מופיע המגף הרוסי לא רק כלבוש, כסות לכף הרגל, “מכשיר” לכינוס האצבעות והגנה עליהן, מפני צנה ופחים. המגף הוא גם דורס ומוחץ, צועד, וקולו מהדהד למרחקים. הוא עולה, מסתער וכובש.

לפני שנים אחדות הופיע בפריז, ספר רשימות וזכרונות של הסופר והמשורר, בעל פרס נובל, איבן בונין. שם מספר בונין על פגישה בינו לבין צ’כוב החולה, ביאלטה. זה היה בקיץ, בונין הגיע לבקר את החולה יום יומיים לאחר שביקר אצלו גורקי.

צ’כוב מוסר לו רשמיו מביקורו של גורקי אצלו – והוא בתקופה ששמו כבר הלך לפניו כסופר מרדן מהפכן וכו'.

בין היתר מספר לו צ’כוב, שהוא שאל את גורקי אם הוא חולם חלומות, ומאיזה סוג הם.

ההוא ענה לו שחלומות פוקדים אותו פעמיים שלוש בלילה. יש וצר לו עד לכאב להתעורר ולהפגש עם המציאות.

“ספר משהו מהחלומות האחרונים שלך” מבקש צ’כוב.

“הנה רק לפני ימים חלמתי, שהנני עומד לפני ערבה מושלגת, במרחב של אין סוף. עולם לבן וצח. השלג היה עמוק כקומת איש, שטיח לבן צח, שכף רגל לא דרכה עוד עליו. אני עומד במגפים הארוכים, המצוחצחים שלי על משטח שלג, ואינני שוקע. אני מרחף כאילו באויר. פתאום תקף אותי רצון עז לחלוץ את הנעלים להשאר רק במטליות. מיהרתי ועשיתי – והנה צעדו המגפים במצעד של קצב על השלג הלבן, ואף הן אינן שוקעות. מוקסם עמדתי שעה ארוכה ואיקץ” –

*

נפלא! נפלא! התפעל צ’כוב.

לא מעניינת, כרגע, הערתו של צ’כוב “לחלום בדים זה, שגזר אותו כרגע”. מעניין ואופייני הוא החלום גם אם הוא פרי הדמיון היוצר של סופר מסוגו של גורקי.

המגף הרוסי צועד לבדו ללא רגלים מצעד של כיבוש ושלטון. הוא מאיים לדרוס, לשוף ראש וגם לנשוך עקב. לא נוח לו לעולם להבין מצעד מחריד זה. מה גם שהפעם היה המגף נעל קיצי, בגיזרה “מערבית, מודרנית”. זה אסיאתי אקסוטי. מנעל כזו לא נשקפת סכנה לברלין המערבית ובוודאי לא לקונגו.

יש, בהחלט, מקום לדו־קיום בשלום!

(1960)

---

תערוכת החסידות

מאת

יהודה ליב יונתן

במעמד חגיגי נפתחה לפני כמה ימים ב“בית הסופר” “תערוכת החסידות”, במלאת מאתיים שנה להסתלקות הבעש“ט זצ”ל. אם איננו טועים, הרי תערוכה כזו, מוחשית־הסתכלותית של מוצגים המסבירים את תורת החסידות ומשנתה, היא הראשונה בסוגה. זהו בגדר מאורע תרבותי.

רושם הטורים ביקר לפני מספר שנים בניו־יורק תערוכה בסמינר התיאולוגי של ד“ר פינקלשטיין, שבה הוקצה סדור לתשמישי קדושה מתוצרת “צדיקים” ו”רבי־"יים.

התערוכה היתה עשירה בכלי כסף וזהב.

לאחר זמן ערכה גם “יווא” תערוכה של ספרות חסידים עם מוצגים שונים, אבל כדרכם של זקני “בונד” היתה זו בעלת מגמות מסולפות – חולין שבחולין.

אין פלא, שעברת את סף הבית בחרדה, בהתפעמות נפש.

הנך מתבשם לא מקופסת הבשמים –קופסת האתרוג והטבק אלא מייעודם ותפקידיהם של אלה. מסכת כלים שהם חיבור לטהרה. לפניך השולחן־המזבח של אותו צדיק, וידים נקיות טהורות ממשמשות בהם.

דומה, שנרות קודש אלה, של פמוטי שבת ו“חנוכיות” אורם לא נדעך ולא הועם. שלהבתם של אלה עולה מאליה. עדות חותכת לכך היא תערוכה זו שנפתחה בי“ג אלול תש”ך, בתל־אביב שבמדינת ישראל.

בתוך שפע של מוצגים – שניים ואף שלישיים במעלה – ישנם אחדים שהם יקרי־מציאות, שאין ערוך להם.

גם מי שמצוי אצל גנזים ותעודות של בני־עליה אלה, עומד נדהם ונרעש לפני כמה וכמה מכתבים, שסימנים מובהקים מרמזים על הראשוניות והאמיתיות שלהם. לא שולחו בהם ידים.

מכתבו של הבעש“ט לתלמידו בעל ה”תולדות", ר' יעקב יוסף, מרטיט את הלב בתוכנו, בפשטותו, בחן התום שבכתיבה.

מצד אחד הוא פונה אליו כלתלמיד, הוא חותם,מורו ורבו דו“ש (דורש שלומו) ישראל במוהר”ר אליעזר בע“ש ממעזיבוז”.

מצד אחר הוא מעלה ומנשא אותו – כאילו הוא הוא התלמיד ו“התולדות” הוא הרבי.

לא! לא נמנע טוב ונביא שתים שלש שורות ממכתב מופלא זה. הבעש“ט מודיע לו “כי בעזה”י הוקל מעט מחלתי. ובטח כ”ק רוצה שאתרפא בשלימות, ע“י ידע נא כי בזה תלוי הדבר, שיבוא תיכף לבקרני, יראה הכהן ונרפא. כי באמת אגיד כי כלתה נפשי לו בנועם ד' וד”ל ושפתי כהן ישמרו אותי ובזה יקיים נפשות רבות מישראל".

איזו ענות־צדק של צדיק, לצדה של הכרה בשליחותו בעולם, אמונה ביעוד שלו “ובזה יקיים נפשות רבות מישראל”. לו באה תערוכה זו רק לחשוף ולהעלות אור זרוע זה – שכרה בצדה.

כאמור, רבות הן התעודות בתערוכה זו שיש בהן ערך רב ללימוד וחקר, התבוננות והתעלות. אלא שכל זה אינו פוטר אותנו מלהצביע על כמה ליקויים שביסוד התפיסה והגישה של התערוכה (יש להצטער של“יעוץ” לא נמשך באופן פעיל ומעשי האחד והמיוחד בתוכנו, סופרה ומשוררה של החסידות, מר א. שטיינמאן).

דווקא משום שמפעל זה יקר ללב יש לשקוד על תיקונו.

בראש וראשונה מזדקרת לעין ופוגעת שימת הדגש על תשמישי קודש אלה – קופסאות מקטרות וכיפות – כאילו הם הם כביכול, יסוד מוסד בתורה זו.

אם יש תנועה בישראל שלא צררה את רוחה בעיטורי חוץ, בגינונים, באביזרי־לווי הרי זו היא החסידות.

אם היתה תורה מאירת אור של סיעה וכיתה בישראל, שקרני הוד שלה הפציעו ממנה ולפנים, בחינת “שקופים אטומים”, הרי זוהי תורת הבעש"ט.

אם היה אפיק בהיר זך וטהור כעצם השמים, שהיה מבוע לאמונה, אהבת השם ודיבוק חברים, הרי היה זה אפיק החסידות. והוא לא נחשף ונתגלה במדבר שומם. שום צדיק הדור לא הכה במטהו על צור פלאים ויזובו מימיו.

בשורה זו נסרה בשמי מרום, הבריקה עד ארגיעה פה ושם, מימי הזוהר – ר' שמעון בן יוחאי עד לר' משה קורדובורי והארי שבחבורה וגוריו – השל“ה הקדוש ועד לנס זה שהתנוסס בהתגלות הבעש”ט שליכד את כל הניצוצות, איחדם וצירפם לשלהבת־יה לדורו ולדורות.

אין מקום איפוא לעבור בהעלם מלא על כל אלה – ולא להמחיש במה שהוא פועל רוחם של הקמאים.

תפיסה זו של המרובה, “תערוכת חסידות”, ולא תערוכת הבעש"ט ותלמידיו, מחייבת מחשבה ומעשה גם למבשרים הראשונים.

מתוך השראה של התפעלות מהיש והנראה – הנך מבחין בחסר – בחלל הריק.

למעלה מחמשת אלפים ספר מונים חוקרי החסידות לבעש"ט ותלמידיו – – מה גרם לבחירת אי־אלה עשרות, או בכולל מאות, ולא להזכיר אף ברשימה ביבליוגרפית כרונולוגית את הקיימים?

להט זה של “תפסת מרובה” הביא את היוזמים להתמודד ולחבוק בזרועות גם חסידות פולין, גליציה הונגריה – אגב, אוקריינה יצאה מקופחה ובה הרי היו שלוחות ושרשים, שליטת בית צ’רנוביל, על רבבות המוני ישראל, מלבד אניפולי יש אוליק – לוצק – סטולין וברזנה –

ולאחרונה עוד הערה – וזה דומה ניתן לתיקון – אם אנו רוצים שילדי בתי ספר ינהרו בהמוניהם וימצאו בתערוכה עין ומוסר לימודי, מוכרחים למצוא – ולו בצורה גרפית אמנותית כדוגמת המגילה היפה – אחיזה רעיונית לאבסטרקט החסידי אהבת ישראל – עממיות, קירוב לבבות. אותו המעט שידוע להם הוא במחוז תפיסה זו (“אם לא למעלה מזה”, הצדיק הכפרי עושה נפלאות וכו').

מהסתכלות גרידא בחפצי צדיקים אלה, כלי־כסף וזהב עלולים “הצברים” שלנו להסיק מסקנה הפוכה ממה שרצוי לנו – לכולנו…

עם כל ההפרעות האלה, יש לפנינו מפעל תרבותי חשוב מאד.

(1960)

---

רושמי רשימות – והקורא

מאת

יהודה ליב יונתן

ודאי, שפרה נחלתם של הסופרים עליהם. אשריהם ואשרי חלקם, שכן דבריהם אינם נאמרים ליום, לשעה. הם אוגרים בחשאי, בכבשוני הלב, את גרגירי־ההגות, פרודות החכמה והתבונה, ומתקשרים מיד עם המחר, קולעים לעתיד.

שנים הם מחממים בתוך־תוכם את פרי־יצירותיהם, – אגב, בחדשי ההריון הראשונים, הם נוהגים גם לא לספר מה שהולך וגדל – זה לא מקובל. כך, שמה שבא לעולם, כלו לו שנותיו וחדשיו – בר־קיימא.

“חוברי־חבר” אלה, לבם ועיניהם מראש, לטווח־ארוך, לכריכת־בד, לשיכון־קבע בארון, ל…“כל־כתבי”.

הופיע הספר לאור, והשמחה היא במעונו של היוצר. כבר בידיעה על המסיבה לידידים, סופרים, יש משום בשורה. אחר כך באים ערבי־הערכה וידיעות למקוטעין. עוד לפני מאמרי הביקורת, ברשימת הכרוניקה היבשה במדור התמים “ספרים שנתקבלו במערכת”, כבר הוברחה שורה אחת או שתים מבטיחות, מעודדות, מעין – “לקט של דברי הגות וחכמה ביד אמונים”, או “נסיון מוצלח לכנס רחוקים ופזורים באכסניה נאה אחת” וכדומה, בקצרה, אלה רואים את עולמם בחייהם.

מה שאין כן רושמי־רשימות ספרותיות בעתון־יומי, גליונות לערבי שבתות וחגים. לבי לבי עליהם, רשמי־רשוותא, ומעי מעי גם עלי, אני עבדכם, שקורא־הדורות מראש, שם חלקי בין אלה. לכאורה, גם דברינו הם רק גזעם ועיקרם בשטח היניקה של היום, ונופם נוטה למחר. גם אלה הן בתחומה של ספרות. הנושא הוא לעתים אותו הציר, עליו סובב, הולך, רוחו של הסופר בספרו, אלא שדבר הורתם ולידתם של הרשימות, שהוא תוך שבוע, והאכסניה, עתון יומי, גורמים לכך שהם אורחים פורחים במערכת הזמן. בן־בוקר היה ובשקוע השמש אבד.

אבל, הרי גם אלה, בעלי הרשימות, מאמינים שדבריהם, לפחות בחלקם, נאמרו מתוך שמינית שבהשראה, עשירית שבחזון ושמץ משאר־רוח. גם אלה נפשם עליהם תשתוחח, והם צמאים לדעת, מה גורלם לאחר שאלה הועלו על הנייר, ניצוקו בעופרת, נחתמו בעתון ונתקעו טרם־בוקר מאחורי דלת ובריח. או בסדק של תיבת־דואר.

קראו? מי? כמה? מה מספרם? התרשמו, מסכימים, מחייבים או שוללים? צורה זו מקובלה עליהם? והעיקר, הרי לעתים מכילים הדברים גם שליחות ידועה – העשו אלה, בהרבה או במעט, את אשר חפצנו?

“מי־שהוא באפור”, לפעמים מעכיר את רוחך בלחשו: מי כיום קורא? ומי משאיר משהו מזה חרות בלב לאחרי הקריאה? על־פי־רוב אתם תוקעים לתוך הבור, גם קול הברה לא הגיע לאזנים. איש לא בירך על־זה – וכל דברי הספרות בעתונים נערמים – נדחים – ומוצאים מסילה לסל – לחומר אריזה.

וודאי, שאפשר להטיל ספק בהנחה־השערה זו כי האמנם, אלה להם מכוונים הדברים, אינם מרגישים שגם רשימות־יום, קלות ומרפרפות בצורתן, מקורן במחצבי הלב של רושמיהן? מי שהוא הגה וחשב, כאב ודאב. התלהב, האמין, צר צורה, לטש, כתב ומחק, עד שהביא את עצמו לניב, לשחרור בביטוי הולם, שלבש אותו מחלצות קלות מתאימות למסגרת.

האומנם אין בעלי הכתובת יודעים כי מנפש יבשה באין כל אין לסחוט אפילו שני משפטים כהלכתם. באין המית־לב למשא נפש, באין ליווי של קצת אמונה, בעשיה־כתיבה זו, אין לזוז כמלוא שורה מן הכותרת.

כן! הכותרת! השם. כמה יגיעות יגעים וכמה טרחות טורחים בחיפוש שם לרך הנולד עד שמוצאים את הנראה כמתאים.

לכאורה, הרי זה רק השלט, אבל הרושם מאמין, שהכותרת היא הפתיון, הצף וקוסם – הוא הוא הצד־ציד, מושך שיכנסו למקרא. וודאי, הכותרת עושה הרבה ויש להקפיד בבחירה; זו שגורה ונידושה מדי, השניה מרדימה, והשלישית היא בעלת יומרה מופרזת וכו'.

הנה נתקע המסמר, הוכן הציר ובאה ההתלבטות הרעיונית, שיקולי־מחשבה, הבהרה וליבון – וחבלי המסירה לניר. תגידו – טכניקה, הרגל ושיגרה?

גם טכניקה ועשיות של יום־יום, אינן נבובות, ומקור מחצבתם הוא לא המרפק. צדק בעל־העגלה שאמר “רבי, אפילו על דוכן העגלה אין לשבת בלי “רוח־הקודש” אחרת מכניסים הסוסים לבוץ, ממנו אין לצאת”.

קיצורו של דבר: שאלות אלה הטרידו את רושם הטורים שהחליט ללכת לקראת משאל־גאלופ זעיר, שאין בו אמנם ולא כלום ממדע סטטיסטי, אבל משום סימן אולי יש בו.

פניתי לידיד, קורא מובהק, משכיל, ושאלתי דעתו לרשימה מסוימת שבלבי חשבתיה ללא בלתי מוצלחת.

– קראת? – כן, קראתי – ועד הסוף? – בפירוש עד גמירא. ובכן? – אגיד לך את האמת – אמר “אף אני חושב ככה, ואני מעדיף לקרוא את ההיפך, את הצד שכנגד, כך שזה לא חידש לי הרבה”.

פניתי לשני, קורא וותיק – קראת?

– מצטער – דווקא רשימה זו לא קראתי. ערימת העתונים של השבתות והחגים, שנקפו זה אחרי זה, שמורה, מחכה לנופש או לנזלת קלה. מקווה להגיע לזה אם ידה של העוזרת לא תקדים אותי.

– כן – הוספתי לשאול – מה דעתך על רשימות אחרות?

– “אני – ענה ואמר – אוהב אצלך בעיקר את המובאות, האימרות ומילי־דבדיחותה”. ואף חזר וסיפר משהו שהצחיק אותו במיוחד, ו“שמכר” את זה גם בעסק שלו.

מכיון שהדגיש את הבעיקר באתי על סיפוקי והניחותי לו.

השלישי, קורא וותיק אף הוא, מורה, אמר שהוא קורא שבוע שבוע. אבל לא תמיד הוא מבין “מה, בכל זאת, אני רוצה”.

קשה להגיד שיצאתי מהמשאל מעודד ביותר.

כששחתי מעל לבי את החרדה לגורל רשימותי לפני סופר חשוב, הרהר ואמר: “הטוב והבטוח ביותר הוא – מובן – לא לכתוב. אבל אם כבר כותבים, יש ללטוש ולחזור וללטוש, להעמיד את זה על קב ונקי. בהרגשה הראשונה שזה מתחיל “לצלוע” יש מיד להפסיק. מה שישאר, אם זה הוגד בתום לב ובכוונה רצויה, סוף כבודם ועתידם לבוא, מבטן הסל ישוועו ויעלו, וימצאו דרכם, בגלגול שני, – לספר ואולי גם מסילות ללב!”

(1958)

---

נח – צדיק בדורו

מאת

יהודה ליב יונתן

בין הדמויות הקדומות, דיוקנאות בתנ“ך, נתבצר מקום מיוחד לנח. לפי המנין ב”אבות" הוא בן הדור העשירי לאדם, יציר כפיו של הבורא. קשה להגיד שמעשיו, צידקו ואמונתו הן שלימות ומושלמות, כמו שאפשר היה לחכות מ“נכד”, גזע תרשישים כזה. “דמות מופרעת” היו בוודאי מגדירים אותו כיום הפסיכולוגים. חז“ל דרשו אותו במקצת לגנאי, והדגישו ש”כוחו היה רע באמונה". “מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול עד שדחקוהו המים”.

וודאי, לו לא היה מחכה עד לרגע האחרון, עד לפתיחת “ארובות השמים” היה אפשר אחרת להתכונן, לפעול.

אשר לפסוק החותם פרשת “בראשית”: “ונוח מצא חן בעיני ד'”, ישנו הרושם, שהרבה זכה לכך בעטיו של השם המוצלח. נתבקשו סמוכין: נוח ו־חן ונוחם. המדרש גם לא היסס להגיד “שקר החן, חינו של נוח וכו'” (מדרש שוח"ט לפי “אוצר האגדה”). מה שבעיקר הקים את הראשונים נגדו, הוא עמידתו הכושלת והמכשילה ביחס למבול. אחד מגדולי מפרשי התורה ר' אברהם טבע ב“צרור המור” פ' נוח, מטיח דברים קשים מאוד ביחס לצדיק זה וזה לשונו:

“ראוי היה לנוח לבקש ולמסור נפשו על צאנו כמו שעשה משה רבינו ע”ה, שאמר “ואם אין מחני נא מספרך”. אבל הוא לא עשה כן, אלא שאל צרכיו והצלת עצמו. אז השיב לו השם “עשה לך תיבת עצי־גופר”, לך “להצלתך”. לכן כתבו בזוהר ש“מי המבול” נקראים בפי הנביא “מי־נוח”, לפי שהוא סיבת השחתת העולם, אחר שלא התפלל או לא הקריב קרבן עליהם.

בעל “צרור המור” מאריך בנושא זה בהרבה דוגמאות מאישים אחריו, וחורץ ביטויים קשים עד שמסיים “ויחל נח”, בראשונה נקרא איש צדיק תמים וכשנתעצל לבקש רחמים על דורו נקרא צדיק לבד. היו שהוסיפו והעירו שאחרי המבול כתוב “וישאר אך נח”, לא צדיק ולא תמים כי אם סתם ר' נח.

נאים הדברים לאמרם. פרשן זה, ר' אברהם טבע, נתנסה בעצמו קשה. היה מגולי ספרד, נתנסה ועמד (עיין בספרו בפ' בחוקותי). ביקורת זו של הראשונים משקפת את אהבת הבריות, אהבת האדם הנברא בצלם שקיננה אצלם, והם לא נרתעו גם מפני גבורים, אנשי שם בתורה.

ראינו גם בדורנו גילויים של מסירות נפש מצד מנהיגים רועי ישראל, בימי מלחמת העולם הראשונה, מהפכת אוקטובר והשואה. ראינו רועים שנשארו עם צאן מרעיתם עד ולאחרי הרגע האחרון. הם נשארו עם המוני בית ישראל אתם בעניים וסבלם, עמם בכלא ובגולה.

אחד מאלה היה הרבי מליובביץ ז"ל, שנאבק קשות ברוסיה, נאסר פעמים ושלוש. פעל במחתרת, חיזק ועודד אחרים בבטחון ואמונה, עד אשר לא נשאר אף שביב של תקוה, ואז רק אז הוסע נגד רצונו. רבי חובלים יודעים מיתה יפה זו שהיא חובת־כבוד להם. מורידים סירות, משליכים חגורות הצלה עד לאחרון הנוסעים ונשארים על יד ההגה השוקע.

אנו מרבים לדבר בזמן האחרון על יהדות רוסיה. קשה להגיד, שרבים מהמנהיגים לא חטאו נגד “חטיבת הפאר של העם העברי”. בשנות העשרים והשלושים היו תקופות קצרות שניתן היה רבות לעשות, לפעול להציל, אז התרוקנה קיוב ואחריה אודיסה על סופריה, עסקניה ומנהיגיה.

הקריאה כאילו עברה במחנה “יציל את עצמו מי שיכול”. דווקא הנוער היה זה שנפתל נפתולי מוות עם השלטון האכזר אז – והמשיך את זה גם כעשרים שנה אחר כך. הנוער שמר על הגחלת האחרונה שעישנה במסתר ובסתר – והמנהיגים, הרועים, נרתעו, הכזיבו.

רבות הן הדמויות הקדומות בתנ"ך הקורנות אור מאיר, נתיב הדורות לאורם נלך. דמותו של נוח משמשת באור המפרשים כלקח או אזהרה לא להיות צדיק רק בדורו.

(1959)

---

סבא מספר על הקיבוץ

מאת

יהודה ליב יונתן

(לשי בן השלוש)

מעל הגבעה נשקף הים באגן כחול שטוח, והאופק התכול טובל בו בשוליו ומרציד בו נגוהות זריחות ושקיעות.

גבעת המשק פתוחה לכל עבריה למשחק חפשי של רוחות, השולטות, ללא מעצורים בצפירות ושריקות ברב ימות השנה. אלה מצטרפות לתקתוק העמום של המוטור במפעל המים, בשיתוף פעולה של קצב עבודה וחיים צעירים השוקקים במקום. צעירה בשנים היא הגבעה כישוב קיבוצי עובד, וצעירים הם רוב חבריה. אם כי לא מעטים גם הפנים, עליהם חרשו הימים תלמי־חריש של חמש־עשרה שנות עבודה ועמל, מצור ומלחמה, מערבות ים המלח עד לגליל המערבי.

צריפי מגורים פזורים על הגבעה ללא תיכנון מיוחד של פרסה עיגול או ריבוע.

הצריפים מוריקים מרחוק לעוברי דרך, לנוסעים מעונה־תרשיחא וגשר הזיו, מגלים את זהותם עם ההתקרבות אליהם.

באחד הבתים, שבחצירו נדנדה־סולם וטלטלה־מושב, שתיהן בקומת ילד, נמצא “הבית־הכולל” ושם יתגורר שי עם ארבעת חבריו: חנוך וישעיהו, אבנר וארנה.

כברת דרך “ארוכה” עברה חמשיה זו, מיום בו ראו אור בפעם הראשונה עד לעקירה ב“מוחרם” אחד מבית התינוקות לרחוב בתי־הילדים.

שכנות הדוקה זו, תחילתה יום־ים בהתפרצויות של פגיעות וצריחות מתוך שפע של כחות ויצרים מחודשים – המשכה משחקים בפיוס והשלמה, וסופה, עם צללי בין ערבים, ארוחה משותפת בחברות, השכבה בסלסולי־שיר של ההורים “צלילי מרגוע לאחר יום עמל”, ואריג חלומות משותפים.

“הבית הכולל” הוא מושג לא רק בכללות שבקורות גג, כתלים וצעצועים המשותפים שבו. הוא כולל גם רקמת תאי־המוח הרופסים, וחדרי הלב הזערורים. הבית משתף אותם בהקניית נימוסי דרכים, נוהג והרגל, דרך ילד באדם. הכל הוא בצוותא בחינת “וקבצנו יחד”…

כך נוקפים ימים ולילות ב“קומונה” קטנה זו, באטיות, אבל בבטחה בקידום משותף אחיד למוסד זה, ששמו בן־אדם בעולם. לשי שלושה אביבים מלאים ושלמים מאחורי כתפיו, שהוא נוהג להרים אותם, מעשי־אבא.

לסבא שלו, שבא אליו תכופות וקבועות ששים אביבים ועוד אחד. רחב הוא מה שכ“כ מקובל לקרוא כיום ה”פער" אבל בצו ההמשך מוכרחים להשליך, “ראש גשר”. הסבא והנכד עובדים על זאת במשותף.

שי מכיר ויודע את העולם, עולם שלו, של הקיבוץ. סבא זה בטוח שהוא מבקר, לפי לוח זמנו הוא, בכל יום שני, אחת לשבועים.

שי, שחלוקת הזמן היחידה היא אצלו, עד להליכה מ“הבית” ל“חדר” (ההורים) ואחר כך, אינו בטוח בזה כלל וכלל. אין פלא שהוא מופתע בכל פעם מחדש בהופעת הסבא לבית שלו, והוא מתכנס לתוך עצמו, נרתע רגע ומכריז “הסבא שלי בא”!

ברור לו לנכד שי, שהסבא בא ביום של חופשה, כמו־כן וודאי שעבודה זו של הסבא גם היא בנגריה. מנוי וגמור עם שי, להכיר בקיומו של הסבא רק עם בואו – הכרה בעובדא ואין מקום לנקרנות פילוסופית בענין מעורפל זה.

סבא זה טרף לו, כנראה, גם את קלפיו במושג מקום.

כבר קרוב לשנה, ששי מגיע טפוף וצעוד עם ארנה עד ל“צריף־השבדי” והגבעה, פינת השעשועים של המשק.

משם נגלה לו ראשונה העולם שמחוץ לקיבוץ.

מסתבר, שמאחורי הבננות והשדות, עליהן רוקדות באופן מצחיק הממטרות, עוד יש משהו. שי עומד בעינים פתוחות לרווחה, רוגע ושוקט – אולי “מנעלם זה מופיע אליו הסבא”.

מלאכת־מחשבת זו, באיזה אי־שם נמצא הסבא? – הורכבה עוד יותר במוחו של הזאטוט שי מאותה שעה שביקר לראשונה בחייו בנהריה.

פנים אל עין נפגש באותו הנעלם הרחוק מהשדות של הקן שלו. ראשו לא נח, הסתכל לצדדים וצדי־צדדים והירבה לדבר, “הנה עוד חבר. ועוד חברה ועוד חבר ואפנים”. כולו השתאות. התרשם ביחוד מזה שפתאום הגיעו לבית גדול בו מתארח הסבא, ואבא שלו החל פתאום לנתר ברגלים על מיני אבנים מסודרות שורות והוא גדל וגדל. ומצד שני נתר “חבר” אחר, נתור וקרטע והגיע עד למקום של שי.

עולמו הפנימי הוסער, כנראה, בפגישה זו עם תעלומת “עולים ויורדים”. הוא פחד וצהל וסחב את המלווים לסייע לו. פעם פעמיים הסתבך ברגליו שקירטעו באופן הפוך – התאמץ והצליח. מאז רכש ואימץ לעצמו ידיעות ומושגים – כי שי מדבר כבר.

כמין יוצא־דופן לסביבה צעירה עובדת זו נשאר הסבא בעיני שי, בכל זאת, עד היום.

כשהוא מרכיב את שי על כתפיו אז יש לו כזה ראש, לא כמו אצל אבא שאפשר להיאחז בו. שי אוהב את זה, זה יופי ומצחיק. שי מטייל עם הסבא והסבתא ומראה להם כמבוגר את המשק. הוא מתחיל כל משפט ב“אתה יודע מה? נלך לדיר, טוב?” שי עצמאי. גילויי עצמאות אלה גברו בשנה האחרונה, בכדי להדגיש את היתרון שלו על אורית הקטנה, שאמא ואבא מחלקים בינה לבינו את שעות אחרי הצהרים שלהם.

הוא מתכן תכניות לסבא וסבתא וכל תכנית מתחילה ב“נחזיר את אורית קודם”.

בכל זאת, ואף על פי כן, חלילה לפגוע באורית על הדשא. אם תינוק אחר לוקח ממנה צעצוע, הוא מופיע כאביר, רב את ריבה, אם כי גם זה מתוך הגנה על אדם חלש קרוב לו.

שי מעשיר את אוצר המלים שלו, גאה בידיעותיו להבחין בין הלמות הטרקטור לבין קדיחות הקומפרסור, בין רקפות לבין כלניות, והוא יודע ש“הפרח נבל והגלגל לא נבל, הגלגל מקולקל”. שי ואתו הבית הם בני שלש, ונוקפים הימים והלילות והאזרחים הקטנים החברה העובדת צועדים באטיות ובבטחה למוסד זה ששמו אדם בעולם.

(1955)