הרשימות הבאות זקוקות ל“מודעה רבה”, מה שהמחברים הקדמונים היו קורין “התנצלות”. בעל-הזכרונות מכריז ומודיע שהם לא נכתבו, חלילה, לשם קטיגוריה על העם הבריטי, על הממשלה האנגלית. יהיה אשר יהיה, יקרה אותנו מה שיקרה. אך יש רגעים בחיי-עמים, שזכרונם יחָרת ולא ימָּחה עד עולם. בשני דנובמבר 1917 נפגשו שני העמים הגדולים בעולם, הגדול בהוה והגדול בעבר, נפגשו יחד וכרתי ביניהם ברית. – הרגש ההיסטורי הזה יזכר ויפקד לדור דור. מה הם “הפחות בעבר הנהר” ומי הם “סנבלט וטוביה וגשם הערבי” וכל “החושבים לעשות לנו רעה”, לעומת ההכרזה: " מי בכם מכל עממו ה' אלהיו עמו וְיָעל?!" ונביאנו לא יחדל לקרוא לכורש מלך פרס “משיח”, בלי שים לב לכל המעצורים, שמצאו שבי הגולה מידי כל המומחים לכתוב שטנה על היהודים, והכרזת כורש עשתה את עמנו לעם ותחזקהו ותאמצהו להחיותו כהיום הזה. וגם הרכזת באלפור לא תשוב ריקם. לא תוכל לשוב ריקם. כי תשלח מידך חפשי את הנשר. – לא אתה תצוה עליו לשוב אליך. יד ההיסטוריה היתה על הגוי הבריטי הגדול לבשר לנו את בשורת הגאולה לרד לפנינו את ארצנו ולהוליכנו קוממיות אליה, – והדבר הזה יהיה, כבר הנהו! ומה הם המכשולים, אבני-הנגף הגדולות והקטנות אשר על דרכי גאולתנו, מה הן השנים האחדות, ימי השלטונות הצבאיים וכל המאורעות בזמן חלוף משמרות, כי נשים אליהם לב?! כל זה יעבור, – כבר עבר, והשורות הבאות בטורים אלה הם זכרונות, עובדות ומאורעות, שפזרו צללים על צעדי תחיתנו הראשונים. יוחקו נא הזכרונות ואל נא ימחו. יזכרו אותם השלטונות הבריטיים, ואל נא נשכח אותם גם אנו. ואם האדון גריבס, סופר "הטימס " ושליחו המיוחד, שבא בכוונה תחלה לארץ-ישראל להתחקות על עקבות התחיה הישראלית בארצנו, – אם האדון הזה מצא לנכון להודות בקהל רב, שהשלטונות הצבאיים בארץ ישראל היו חדורים נגוד גמור ומחלט להכרזת באלפור, – למה זה עלינו להסתיר את אשר עשה לנו השלטון הצבאי: אשר זרע בארץ לא לברכה ולא לצדקה?

הצבאיות – זוהי סבל הירושה של החיה שבאדם מן הימים שהאגרוף והקרן והמלתעה היו השליים בארץ. ומה למשטר צבאי ולרעיון נאצל של תחית עם, ועוד עם “מפוזר ומפורד בין העמים”, עם זר ומשונה, שעוד לפני שלשת אלפים שנה נשא עינו אל מצב, שלא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו מלחמה!

אבל –

לרגלי הסיבות ההיסטוריה ותהפוכות-עולם נכרתה ברית בין בריטניה ובין ישראל, ושני העמים האלה אחים הם היום הזה. יד ביד וכתף אל כתף נלך על דרכנו. אך העינים תהיינה פקוחות, וגוי שומר-עברו, אשר הרבה עמל ותלאה ראה בשנות- חייו הרבות ובמסות רבות נוסה, ישים בספרותו – נאד-דמעותיו – גם את הרשימות הבאות:

א.

והחיים לא היו מחכים, לא עמדו על מקומם והלכו להם כסדרם. במושבות שלנו השתדלו האכרים להסתגל אל התנאים החדשים, להפיק מהם רצון וגם תועלת אפשרית. במושבה רחובות היה המושב הראשי של אחורי-החזית, ופקידי-הצבא ראו באנשי-המושבה אנשים מן הישוב, נכבדים ונשואי-פנים. וגם מקצתם ידעו לדבר בלשונם. וכשבקרו שרי-המעלה מן הצבא את ראשון-לציון ואת היקב הגדול, קדמו בני-ראשון המצוינים בהכנסת-אורחים את פניהם בכבוד, כמובן, ונואמיהם דרשו לפני גבורי המשטר החדש אותם הנאומים והדרשות, שהיו שגורים על פיהם עוד מימי המשטר התורכי, ורק בחלוף שמות-הממשלות. אותה הנוסחה, אותה הלשון הצרפתית, שהיא ידועה במקצת גם לראשי-המושבה וגם להגיניראלים התורכיים ובריטיים גם יחד. בטבורה של שכונת תל-אביב התישב הגיניראל היל, מפקד הסקוטים, ולקח לו את הבית היפה של מר ליבונטין. והגיניראל אדם נוח, נעים בהליכותיו, הולך עם החיים. בצלו ישבו להם התל-אביבים שקטים ושלוים. החילים לא נועזו לעשות שערוריות וגם המשטרה הצבאית העירונית הוקירה את רגליה מתחומי- השכונה. ולאחר שגם פתח-תקוה עברה בתחלה לידי האנגלים וחזית המלחמה עברה לעבר-הירקון בואך קלקיליה וכפר-סבא, נתמלאה תל-אביב מתושביה, שפגרו ונשארו בפתח-תקוה, וגם רבים מארחי המושבה ההיא ראו לטוב לפניהם לעקור את דירתם ולעבור ליפו.

וכמה שנאמר: החיים מסתדרים. השלטון הצבאי חכר לו את בנין הראינוע בתל-אביב, ולילה-לילה, ולפעמים גם ביום, מציגים חזיונות בשביל אנשי הצבא, להנאות אותם. ויש אשר גם מן האזרחים זוכים לראות במראות הראינוע ובתמונותיו. מן החילים הסקוטים התקרבו אל הצעירים והצעירות, וביחוד חביבים על החילים הילדים, ילדי-החמד שבארץ-ישראל. בשזופי-השמש ובאוכלי הקרח, שהתרחקו ממשפחותיהם זה שנים אחדות, התעוררו געגועים טמירים למראה פנים שוחקות של ילדים, ובעונג היו לוקחים את התינוקות על זרועותיהם אמיצות, היו מרכיבים אותם על סוסיהם והיו משתעשעים אתם. ובאו ימי חג לידת-הנוצרי וימי השנה החדשה, הגיניראל היל הזמין אל הראינוע את נכבדי התשובים היהודים, ואחדים מן המשחקים החובבים, קצינים אנגליים, שרו מעל הבמה גם קטעים מן השירים העבריים הנשמעים ברחובותינו, מפי ילדינו. על סדין הראינוע הציגו גם את הסרט ממשפט בייליס, ומה גדלה הצהלה באולם, כאשר מעל היציע, בין הבאים לראות, נראה מנדל בייליס בעצמו, מתהלך ואזרח בארץ. עסקני תל-אביב השיבו כבוד למכבדיהם, ובאולם בית-הספר למוסיקה היה נשף מוסיקלי לכבוד הגיניראל היושב בתוך השכונה וקציניו ושלישיו, ונאומים מלאים מחמאות זה אל זה וזה לקבל זה לא חסרו. בשדרות-בנימין, גן הטיול שבתל-אביב, היתה התזמורת הצבאית נותנת את שמירותיה מדי שבת בשבתו. והתזמורת היתה מפטירה בהימנונים הלאומיים של אנגליה, צרפת ואיטליה, וגם "התקוה " שלנו, וההימנון העברי היה נשמע מאת הקהל, החילים והקצינים, באותה חרדת-הקודש ובקימה כשאר ההימנונים הלאומיים. ועוד שבוע, ועוד חודש, והגיניראל היל הצליח להעביר גשר על פני הירקון ועבר את הנחל הזה, ובמקום-נצחונו הקים מצבה, ויכתוב על האבנים את זכר המאורע. והכתובת כתובה גם בעברית. ואנו הלא יודעים ומכירים את העם הזה, את היהודים, שטפת-נוחם אחת תמתיק לו את החיים כרגע, את העם הבלתי-מתיאש לעולם, השּׂש לקראת כל שביב נוצץ על דרכו המלאה אבני-נגף.

ואמנם, מחוץ לתחומי תל-אביב חסמו אבני-הנגף את דרכי היהודים על כל צעד ושעל. בבית-הממשלה ביפו נהיתה, אמנם, מחלקה מיוחדת לעניני -היהודים; אבל הממשלה כולה, הממשלה העירונית, היתה ערבית עם כל “מעלותיה” הטובות. ה“בלדיה “, שלטון-העיר היתה כולה ערבית, ואל בית-הממשלה התכווצו מן הערביים, ביחוד המורים והנוצרים יודעי-אנגלית, ביחד עם האפנדים, העסקנים, אשר את ישרם ואת יחסיהם אל היהודים ידעו התושבים מימי השלטון התורקי בעבר. המושל הצבאי כל סובביו הם ערבים, ואנו מרגישים, כי את חלקנו בשלטון המגיע לנו לפי מספרנו וביחוד לפי ערכנו, ודבר שאין צורך לומר לפי ההבטחות הנובעות מהכרזת-באלפור, לא יתנו לנו. התחיל משא-ומתן עם המושל בדבר הרכבת שלטון-העיר על יסודות חדשים. דרשנו זכות ללשוננו העברית במשרד-ה”בלדיה “, נדברנו על בחירות, – וכמעט דבר לא השגנו. שנים מיהודי-יפו נהיו חברים לשלטון-ה”בלדיה " ואלה היו בטלים תמיד ברוב, בתריסר חברים הערביים ושומע לא היה למחאותיהם. והיו מקרים, שהמושל הצבאי היה מאשר את החלטות ה”בלדיה " הכתובות ערבית, בהשענו על המזכיר הערבי, אם כי בין ההחלטות היו כאלו, שהיהודים לא היו יכולים להשלים עמהן. בסוף החורף ההוא החלטיה ה“בלדיה " לחייב את כל החנונים לשים על חנויותיהם שלטים עם כתבות ערביות, והעובר על זה ישלם קנס, והמושל אישר את ההחלטה. דבר זה הרגיז מאד את העסקנים היהודים, ועוד קודם שפנו אל המושל להתאונן על מעיש ה”בלדיה " נתנו פקודה לצעירי ה“מכבי”, והם הסירו מעל החנויות את השלטים עם הכתובות הערביות. והבינו העסקנים היהודים, כי “לא זה הדרך”. לא כך צריכים להיות הסדרים בחיינו העתידים בארץ המתחדשת – ורגזנו באהלינו…

בינתים, כמעט בזמן הזה, עלתה שאלת הגדודים העבריים, בצבא העברי. ידענו, שיש הרבה חילים יהודים בצבא האנגלי, וגם קצינים בריטיים מן היהודים ראינו. באו ליפו הקפיטן וֶלי – שם משפחתו בעברית הוא לוי – והתישב ביפו בתור מנהל המחלקה היהודית שבבית-הממשלה; לקצין אחד היה שֵׁם קרוב כל כך אל הלב העברי, דם מונטיפיורי, נכד אחיו של רבי משה מונטיפיורי. ידענו, כי בצבא נמצא בתור קצין מר נורמן בנטביטש, מתלמידיו של אחד-העם. ובדרך ירושלימה נפל חלל באחת התגרות קצין בריטי אחד ממשפחת רוטשילד. כל זה הופיע על רעיון הצבא העברי בהוד מיוחד, עורר רגשות חדשים בלב העברי, בלבות רבים מצעירינו. אם “הדם הוא הנפש” ואם אנו אומרים לתת את נפשנו על תחיתנו, על גאולת ארצנו, הלא חייבים אנו לתת את דמנו, דמנו ממש, את בנינו, לתוך שורות הלוחמים, ההרוגים על שחרור עמנו וארצנו. ואולם לא לרוח רבים היה שאון-הקלגסים ומשק-החרבות ברחובותינו. “לא בחיל ולא בכח, כי אם ברוח”; ועינינו הלא חזו, כי, אמנם, לא בכחנו ועוצם צבאות-ישראל יצא דבר הכרזת-באלפור, ורק על ידי הצדק העולמי נתעלה ישראל להיות מושל בארצנו, ולמה נרים את דגל-האגרוף? – ונבעה פרץ רחב גם בין הצעירים. מחנה-הפועלים בארץ-ישראל היה לשנים: “הפועל הצעיר” לא נגרף בזרם החדש והזר, הזרם הצבאי, בעת אשר אלה הדוגלים בשם “אחדות העבודה” התגודדו וקראו: לצבא, לצבא! אז בא הגדוד העברי הלונדוני, ובין קציניו היה גם זאב ז’אבוטינסקי, נביא הצבא העברי. העסקנים היהודיים הועמדו לפני שאלה באין פתרון; ובפרט שלא ידעו אל נכון את המקום הלאומי, הנכון לגדודים העבריים בשדרות הצבא הבריטי. חילים יהודים – באיזה צבא אין כאלה? ומי ימנה את מספר עשרות אלפים מקרב היהודים, הממלאים חובת עבודת-הצבא תחת הדגלים השונים בכל המערכות? – כל חדושו של הדבר הוא הצבא העברי בתור ערך לאומי. לגיונות יהודיים ודגלי-עמם על ראשיהם, ונצחון לאומי נשקף להם ממרחקים, – האם תתן הממשלה בריטית להצבא החדש הזה לתפוס את מקומו הראוי לו?..

מאת השלטון הצבאי המקומי לא יכולנו לחכות לפתרון נכון וברור על שאלה גדולה זו, שהיתה באמת קשורה וסבוכה בשאלות-השאלות, שאלת ישותנו הלאומית בארץ-ישראל לפי התנאים החדשים. ביחסינו אל השלטון הצבאי, כאמור למעלה, היה הרבה מאי-הבנה הדדית. ועל כן חכינו אל המלאכות, אל ראשינו הבאים אלינו מלונדון. אמנם, נכבד ונשוא-פנים הוא גם ז’אבוטינסקי בקרבנו; אבל ידוע הדבר, כי היתה הצבאיות משאת-נפשו וחזון-רוחו, ובכל חזיונות חיינו הלאומיים אין הוא רואה פתרון אחר מלבד הצבא העברי, ואנחנו ידענו, כי גם כמה וכמה גדולים מתוך החוגים הלאומיים שלנו חולקים עליו ומתנגדים לכל מעשיו נגוד גמור ומוחלט. אך אל המלאכות לבדה היו עינינו תלויות בתקוה, באמונה. וחליפות מכתבים וטלגרמות היו בין עסקני הישוב, וגם הודיעו לנו את תפקיד המלאכות בבואה לארץ-ישראל.

במשך חדשי החרף הזה הספיק הישוב המשוחרר ביהודה להתארגן לגוש אחד אספת-הנבחרים, שיצאה לאור בימי הנציב האזרחי, לאחר שחדל המשטר הצבאי, גרעיניה הראשונים נזרעו בחורף הראשון לאחר הכבוש. בעת ההיא, תחת השפעת הרגע הנהדר הראשון, רגע הכרזת-באלפור, בא החלום הגדול ברוב ענין, וכמעט אמר הישוב להתאסף לאספה מכוננת, לדון איזה משטר ממלכתי יש לו לכונן בארץ-ישראל. היה אז חלום… מובן, כי גז וחלף החזיון, והמציאות, ערפל כולה, פקחה את העינים ופכְּחה את האנשים ההוזים והחולמים. אבל יסודות הארגון הלאומי בארץ-ישראל הונחו בתקופה ההיא. קטנים היו המעשים – משפט השלום העברי, יסוד ועדי-העיר ביפו ובירושלים – ובלתי ברורות דַיָן היו הצורות הלאומיות ואף כי המדיניות. – אבל הרגש הרגיש הישוב העברי, שבלעדי הארגון לא תעשינה ידיו תושיה.

ב.

המלאכות הציונית, הצירים הבאים מלונדון אך הגיעו מצרימה, – וליפו בא מר אורמסבי גור, חבר הפארלמנט האנגלי והאופיציר המדיני של המלאכות הציונות, והזמין אליו את אנשי עסקני הישוב, לדבר על סדר הפגישה להמלאכות. מן השיחות האחדות בנידון זה יכלו העסקנים של היהודים להוציא מסקנה אחת: לא רצוי הדבר, שיפגשו ד“ר ווייצמאן וחבריו בקול המון חוגג, שמא ירגיזו בזה את האווזים… במעט בחשאי בא ד”ר ווייצמאן באבטומוביל מתחנת-לוד, ושאר חברי המלאכות באו מן התחנה הראשית לוד ברכבת צרה, שהיתה אז מחברת את לוד ואת יפו, בעגלות-משא פתוחות… זהו ההוד וההדר, שעטרה הממשלה הבריטית, המשטר הצבאי “הגואל” את שלוחי עם-ישראל בבואם ראשונה לרשת את ארצם ולקחתה מידי הגואלים. הצירים באו לתל-אביב בגפם, באין חפציהם וחבילותיהם עמהם, ועוד הרבה-הרבה ימים עברו עד שקבלו את צרורותיהם מן המקומות השונים, שהתגלגלו שם. בהמשך הזמן, כאשר רבו הימים של השלטון הצבאי בארץ ונוכחנו לדעת ולהכיר את ה“סדרים”, שהמשטר הצבאי היה מצוין בהם, לא היה יחס כזה מפליא עוד את התושבים; ואולם בראשית בוא “ועד הצירים”, הרֶפְרֶזֵנטאציה של עם ישראל, אחד מעמי-הברית של ה“הסכמה” היו היחסים האלה של שלטון מקומי אל המלאכות עולבים מאד. – אך אל קטנות כאלו לא שמו לב. ד“ר ווייצמאן עודד מאד את רוח הישוב, וגם ידענו, שיש בידו מכתבים מאת הממשלה המרכזית, שהיא הגוזרת והמחליטה, אל ראשי-הצבא ואל כל עושי דבר-הממשלה בארץ, מכתבים המאשרים את ערכו של ד”ר ווייצמאן בעיני הממשלה ואת ערך-מלאכתו.

בואה של המלאכות הציונית ביב בשביל הישוב ביפו דבר בעתו. זמן-מה קודם שהגיע “ועד הצירים”, עזב את הארץ הגיניראל היל, מגנה ואוהבה של השכונה “תל-אביב”. ליפו בא גם מושל חדש, והערביים מקרב האפנדים שתו סביבו ולא החמיצו שעת-כושר להשתמש בו בכל אשר יכולו. משלנו, מתוך אחינו, היו מעטים מאד בקרב הפקידים בבית-הממשלה, לבלר אחד או שנים, וחשוב עד מאד היה בשביל עניני-הישוב, שיהיה “ועד הצירים” להמליץ בינו ובין השלטון. המלאכות הסתדרה למשרד מיוחד, נבדל מן המשרד הארצי-ישראלי, שהיה מרכז העבודה הלאומית בארץ. הסתדר “ועד-הצירים” למחלקות ולכל מכשירי-משרד, והתחילו גם השלטונים המקומיים להתרגל אל מצב חדש שנברא; אל צירות מיוחדות של העם העברי בארצנו, צירות, שהממשלה הבריטית מכירה בה. גדולי הצבא החלו לבקר את ראש ועד-הצירים, את ד“ר ווייצמאן, שהכינו בשבילו את מעונו של הגיניראל היל, והבקורים נשאו עליהם תמיד חותם של כבוד לנשיא-ישאל. וגם שר הצבא, הגיניראל אלנבי, הזמין את ד”ר ווייצמאן להיות אורחו במטה הראשי. בירושלם נתקבל ד“ר ווייצמאן בכבוד-מלכים, וגם ראש-הערביים והמופתי הגדול התיחסו אליו כאל נשיא בעמו. באמצע הקיץ ירד ד”ר ווייצמאן מצרימה, וליודעי-חן נגלה הדבר, שראש ההסתדרות הלאומית העברית אומר להתראות פנים עם הנסיך הערבי, פייצאל, בן השריף של מיכה, ולבוא עמו במשא-ומתן על הגבולים העתידים של מדינת ארץ-ישראל.

ואולם… בפתח-תקוה קרה מאורע קטן בערכו, אבל אופיני מאד בשביל הישוב העברי והשקפותיו של הצבא הבריטי עליו ויחסיו של זה אלינו: מאחת המשמרות של הצבא החונה על הגבעות בסביבת פתח-תקוה ראו בלילה אורות עולים מאחד הבנינים הגבוהים שבתוך המושבה, ויהיו להם האורות האלה לאותו ומופתים, סימני-דבור הנתנים על-ידי פנסים ומנורות, סימני-צבא למחנה האויב בחזית-המלחמה. כפי שהראו העדים, יצאו האורות מעל המרפסת שבקומה השניה בביתו של מר רוזוב. והנה באו ואסרו את בנו של מר רוזוב, אחיו של הציוני, מר **ישראל רוזוב. ** בכל המאורע הזה לא היה רק עלבון, כי חשדו ביהודים בני מושבה עברית, שיתנו אותות וירגלו את הצבא הבריטי, אלא גם הוכחה ברורה שיש לנו עסק עם שלטונות, שזרים להם לגמרם היחסים החדשים, שנתהוו בינינו ובין העם האנגלי לאחר הכרזת-באלפור. מה זה?.. ומעבר מזה, בחיפה, אסרו שלטוני התורכים את בנימין ליפשיץ בחשדם אותו, כי הוא נותן במנורה שבביתו סימנים לספינות-מלחמה; וכשחפשו בביתו ומצאו אצל פנסי-ניר צבעוניים, שהיו אצלו לנוי-סוכה, מצאו בזה חזוק וסיוע לחשדם בו; וגם התכנית של בית-התפלה וסדור המקומות בו למספר המתפללים, שהכין מר ליפשיץ, שהיה גבאי בבית-הכנסת, – גם תכנית זו הכבידה את עוונו בעיני חוקר-הדין התורכי, שהטיל חשד, שמא כל המספרים האלה הם אותיות-סתר של טלגראף נסתר. כאלה וכאלה עשו השלטונות התורכיים מן העבר ההוא, בשומרון ובגליל. והנה אף כאן, מעבר מזה, תחת פקודתם של שלטונות בריטיים, בעלי בריתנו לאחר הכרזת-באלפור, אין היהודים יוצאים מכלל חשודים, ומוצאים בנו ובאנשינו הטובים אותם החשדים ואותם העוונות, שעליהם נענשים וסובלים אחינו אצל התורכים! וכמו אצל התורכים נמצאו גם קצינים בריטיים, שהיו יכולים להעיד, כי, אמנם, בעיניהם ראו את הצעיר רפאל רוזוב מוליך ומביא, מעלה ומוריד את המנורה כדי לתת סימנים ומופתים להאויב אשר מעבר החזית. וגם התנהגו עם הנאסר בנוסח תורכי, ואסרו אותו יחידי, ולא נתנו לאיש לגשת אליו, ולא האמינו בכל אשר סביבו. מובן הדבר, שד“ר ווייצמאן ראה נחיצות בדבר להשתדל ולהגן על הצעיר רוזוב, כי לא הפרט נאשם במאורע זה, כי אם הכלל. ורבים מן הפקידים האנגליים גם התפלאו, על מה ולמה נכנס ככה ד”ר ווייצמאן בעובי-הקורה ומשתדל בכל המרץ לגול את האשמה מעל הצעיר רוזוב, בעת שהם יודעים ומכירים את הצעירים מיהודי ארץ-ישראל, שהיו בעזרתם לרַגל את הצבא התורכי, – ובכן מרגלים מבין יהודי-א"י אינם מן הנמנעות. עין בעין ראינו, שיש לנו עסק עם אנשים, שכל הפסיכולוגיה שלנו זרה להם, ואוי ואבוי לנו מבעלי-ברית כאלה, משלטונות המביטים עלינו בעין חושדת תמיד.

השתדלותו של ד“ר ווייצמאן הצליחה, והצעיר החשוד יצא זכאי. ואולם קרוב לודאי, שהדבר עלה לישוב במחיר לא קטן. לד”ר ווייצמאן היתה השפעה על המטה הראשי הצבאי, ומשם רמזו להמתיק את הדין במשפט זה. אבל, כידוע, פוליטיקה מקומה בכל מקום, וגם בין החוגים הצבאיים “לית אתר פנוי מינה”. בעיני המפקדים בחזית פתח-תקוה לא מצא הדבר חן, כי הנה בא איש אזרח מן הצד לערער על מעשי פקידי-הצבא, להכחיש את עדותם ולהצדיק את הנאשם בעיניהם. לא ארכו הימים לאחר שנגמר המשפט של רוזוב והוא יצא זכאי, והנה הודיעו על הורקת פתח-תקוה, כלומר, על דרישת הצבא, שיעזבו התושבים את המושבה. דעת-הקהל הטילה ספק גדול בנחיצותו של אמצעי צבאי זה; וכשם שהרהרו בשעתו אחר ג’מל -פחה בהריקו את יפו, שלא נחיצות צבאית היתה בזה, אלא בראש וראשונה רצה בזה להרע ולהציק ליהודים, כך היה מקום גם עכשיו לחשוד במפקדים הבריטיים בנוגע ליהודי פתח-תקוה: שכוונתם להכעיס את ד"ר ווייצמאן. ואמנם, ההורקה הזאת של פתח-תקוה גרמה הרס וחורבן לרבים מני המושבה, וביחוד סבלו בני עין-גנים יותר הרבה ממה שסבלו מן התורכים. כי, כפי הנראה, כל מה שהצבא הוא יותר מסודר ויותר מובטח בצרכיו ההכרחיים, הוא יותר פרוע ויותר מזיק להתושבים השקטים בחנוֹתו בתוכם בזמן-המלחמה. את שאת ראינו, מצד אחד, בדרכים השלוים והשקטים של הצבא התורכי, שהיה נזהר ברכוש-התושבים, ומצד שני כל העולם הנאור היה עֵד למעשיו השובבים ודרכיו הנלוזות של הצבא הגרמני בצרפת ובבלגיה, וראה את יחסם המשונה של “נושאי-הקולטורה” לחיי אזרחים בלתי-חמושים ולכל קניניהם הפרטים.

בענפי-זית ביד ונזר נצחון על ראשו, ובלב מלא תקוה לעבור את ארץ ישראל, ארץ חמדתו, בענני-כבוד, בא ד“ר וויצמאן בחודש האביב, הוא ובני-לויתו, אל ארץ אבותיו. והנה… השומרון והגליל, ואפילו כל עמק השרון, עודם בידי האויב: בידי התורכים המחזיקים מעמד בקשיות-עורף; ואף כאן, השטח הנכבש על-ידי האנגלים, – השקט והשלום והמנוחה ממנו והלאה. שם, בלונדון, כרת את הברית עם ההסכמה, אבל כאן, בארץ-ישראל, על הבתרים יורד תמיד העיט, והוא צבוע… והיה ד”ר ווייצמאן מתמיד את נסיעותיו ירושלימה, אל העיר הראשה, במקום שהיה מנסה לקשור קשרים ולברוא יחסים עם פקידי הצבא, שלידם נמסרה הענינים האזרחיים. וסוף-סוף, באחרית הקיץ ההוא, נוכח המנהיג של התנועה הציונית, כי פה ידיו לא תעשינה תושיה ועליו לשאת עין אל ההרים, אל ראשי הממשלה בריטית בלונדון, ואולי אל “הגבוה מעל גבוה” אל אותם המקומות הצבוריים, ששם היו מפכים בלא הפסק, בתקופת ארבע-עשרה הדברות של הנשיא ווילסון, המעינות של כל רעיון נאצל של כל דעה חדשה בדבר תחית -העמים והצדק העולמי.

ג.

בין האנשים, שבאו ביחד עם ד“ר וויצמאן לנצח על עבודת התחיה בארץ-ישראל היה גם הבארון יעקב רוטשילד, בן ה”נדיב הידוע“, אבי הישוב החדש, הנושא סבלו בלי לאות זה כארבעים שנה. הבארון יעקב רוטשילד בא בתור אופיצר בריטי להיות אחד מבני-לויתו של “ועד הצירים לא”י”, המלאכות הציונית. תפקיד מיוחד לא היה לרוטשילד בתוך חוגי העבודה של “ועד-הצירים”; אבל אין כל ספק, כי חבר זה שת הוד על המלאכות ביחוד בעניני -הישוב, המלא אהבה והערצה להנדיב האחד-ואין-שני-לו בתחית הארץ. צריך להודות, שקשה היה לד“ר ווייצמאן למצוא שווי-משקל גמור ביחסיו אל חבירו זה של “ועד-הצירים”. גדולה היא זכות אביו, וגם הוא בעצמו מעלותיו לא מועטות: צנוע, נבון-דבר, נוח לבריות, בעל השקפות לאומיות מוצקות. נוסף לזה הוא מרגיש על שכמו את האחריות הגדולה המוטלת עליו להמשיך את העבודה הישובית הגדולה, שאביו הגדול עוד מעט וימסור אותה לידיו. והבארון הצעיר בבואו, לא הסתתר בעבים ולא התחבא בחביון-היכלות, ואך נכון היה לחיות את חיי הישוב, לעבוד ולסבול כאחד מאתנו. גם עברית למד בשקידה גדולה. והלא גם אל הצבא הבריטי נכנס בכונה תחילה לבוא לארץ-ישראל ולעבוד את עבודת תחיתה. ואולם ד”ר ווייצמאן יחסיו אל רוטשילד היה בהם, אם אפשר לומר כך, יותר מן הזהירות. כמו פחד תקף תמיד את ד“ר ווייצמאן, פן ואולי הוא נושא פנים יותר מדאי לרוטשילד באשר הוא רוטשילד. ד”ר ווייצמאן אינו שוכח אף רגע, כי הוא המנהיג, שיצא מתוך העם, מתוך סבלותיו של המון בית-ישראל, ולא רק פינסק, אלא גם העיירה הקטנה מוטילי מולדתו תמיד נשאת על שפתיו. את מוצאו מתוך השדרות העמוקות של העם היה מטעים וחוזר ומטעים תמיד, והוא יודע ומכיר את הזכויות הגדולות הקשורות במוצא זה, הנותנות אותו עליון לכל העסקנים של חברת “כל ישראל חברים” וכדומה לה עם נשיאיהן וראשיהן מתוך אדירי הבורסאות ויתר “אנשי-השם”. והעממיות הזו היתה משפיעה על ד"ר ווייצמאן ליצור מרחב ידוע בינו ובין הבארון הצעיר, לבל ירום לבבו ולא יתנשא על אחיו. ונמצאו אנשים טובים, מאלו שנהיו אחר כך לאבותיהם בצבוריים של “בני-בנימין”, שהשתדלו למלא את המרחב, שנתהוה בין המנהיג הציוני ובין הבן של האב הגדול, בנרגנות קלה, בקרום דק של נגודים, ברשת של נכלים, המעכבים פעולה משותפת ויחסי-עבודה הדדיים.

אבל עד מהרה מצא לפניו רוטשילד כר נרחב לעבודה, שהיתה חביבה עליו, שהיתה קרובה לרוחו ושהקדיש לה הרבה מרץ. בקיץ ההוא גמל הרעיון על הצבא העברי. נמצאו לו תומכים מקרב השדרות הרחבות. ואם בזמן הראשון היה זקוק גם ז’אבוטינסקי לזהירות ידועה בהטיפו על הצבאיות, וגם נמוקו המכריע היה בעת ההיא – היצר-הרע של הצבאיות, התוקף עתה את כל העולם, הנה עתה, בראשית הקיץ ההוא, כבר דבר החוזה הזה ראמות ונשגבות על הצבא העברי, על ערכו של הדם, אשר בלעדיו לא תהיה גאולה לארצנו, והוא קרא אל הנשק את כל המוכשר להחזיק בו. והמלאכות הציונית אף היא הסכימה לקחת את הענין תחת חסותה. כבר היו בארץ הגדודים העבריים מאמריקה, קצינים ומפקדי-לגיון יהודיים; ובאמת הרגשנו אז, כמעט באופן אינסטיקטיבי, לרגלי היחסים המוזרים של השלטונות הצבאיים אל היהודים בכלל ואל שאלתנו הגדולה בפרט, – כי לצבא העברי יש ערך מיוחד בתנאים המיוחדים ההולכים ונוצרים בארצנו המתחדשת. ועל-כן הכריזו על ההתנדבות לצבא, כמובן, ברשיון הממשלה השולטת בארץ, ששאלו אותה ואמרה “הן”. והמאיור ראטשילד נתמנה על ידי השלטונים לפקח על קבלת מתנדבים. שמו של בן “הנדיב הידוע”, מסעותיו לכל מקומות הישוב בשטח הנכבש, דרשותיו ונאומיו בעברית, – כל זה הלהיב את הלבבות. והתנדבו צעירים, התנדבו אבות ובניהם, התנדבו בעלי-משפחה, התנדבו אנשים שלא היה להם מעולם דבר עם רעיון בתחיה ונושאיו; ואורגני-הצבור, ועדי הערים והמושבות, הועד הזמני ליהודי-א"י, הועד הארצישראלי וכל השרות של הציונות היו לפקודתו של רעיון חדש זה. וגם “מגן-דוד” אדום נוסד בארץ. ובתי-החיילים התכוננו לטובת החילים העבריים.

אמרנו, שהצבא העברי התכונן בארץ ישראל לאחר ששאלו את הממשלה הצבאית ואמרה “הן”: הפה והלב היו שוים… וכשנסתדרו הגדודים העבריים שלנו וישותם התחילה להיות ניכרת ובולטת בחיים הלאומיים בארץ, אז התחילו השלטונות לראות הופעה חדשה זו לא בעין טובה. ואז גם התחלנו להרגיש ביתר עוז את היחס השלילי מצד החוגים הצבאיים אל כל דבר שבלאומיותנו.

ביחוד הובלט יחס זה בט“ו מנחם אב תרע”ח, ביום שחגונו את הנחת אבן-הפנה להאוניברסיטה העברית בירושלים.

דבר הנחת אבן-הפנה לבנין האוניברסיטה היה בזמנו ילד שעשועיו של ד“ר ווייצמאן. בכלל, ענין האוניברסיטה היה אז, ובודאי כך יהיה לעולם, הדבר היותר קרוב ללבו של מנהיג זה. הן הוא בעצמו מאוניברסיטה יצא להתיצב בראש תנועתנו: בעצמו היה פרופיסור התופס מקום בעולם המדע. וטבעי הוא הדבר, כי בבנין אוניברסיטה עברית רואה הפרופיסור ווייצמאן את הגשמתו של אחד מחזיונותיו ושאיפותיו מיום ששלח המנוח פרופ' הרמן שפירא את הרעיון הנאצל הזה בקהלנו. מלבד זה רצה אז ד”ר ווייצמאן לנוח מכל הרוגז והתמרורים של המצב, שהוא ידע והרגיש אותו בכל עמקו: רצה למצוא מנוחה לנפשו רגע בנקודה אחת, משמחת ומעודדת, נקודת הרעיון של האוניברסיטה. והיתה תכונה רבה לקראת חג זה לעשותו למאורע לאומי מן המדרגה הראשונה. חג הנחת אבן-הפנה של האוניברסיטה צריך היה לקבל אופי של אחד המעשים הכבירים, שעם-ישראל, עם התורה והספר, עושה על צעדיו הראשונים לתחיתו. ועדה מיוחדת נתמנתה לסדר את פרשת החג, את כל פרטיו ודקדוקיו, הוזמנו ליום ההוא גם גדולי אחינו ורבניהם ממצרים, באו אנשים מכל השטח הנכבש ביהודה, בשפלה ובשרון, וכל בתי-הספר עם אלפי תלמידים השתתפו והעטו הוד ותפארת על החג. דבר חלוקת-האבנים היה ענין של ישיבות אחדות, ואת האבן הראשונה צריך היה להניח הגיניראל אלנבי בשם הממשלה הבריטית, ובאבן הראשונה הזאת טפלו וחרתו עליה את הכתובת המתאמת. הוזמנו גם מכל שאר העדות והדתיות, והמופתי הגדול הירושלמי קבל גם-כן הנחת אבן אחת. הממשלה הצרפתית שלחה את צירה לחג, וברכה מיוחדת מאת העם הצרפתי אל העם היהודי. באו שרי-צבא גדולים. באו, כמובן, רבים מן הקצינים היהודיים והקולונל מרגולין בראשם, ומשמר-כבוד מיוחד מן הגדודים העברים בא למקום החג, גם אבן מיוחדת היתה מוכנת, שיניחו אותה באי-כח של הצבא העברי.

והנה בא הגיניראל אלנבי אל החג, למקום הנחת האבנים, אבל את הכבוד להניח את האבן דחה… עוד ימים רבים התגוללה אבן זו ושם אלנבי בא-כח הממשלה הבריטית חרות עליה. התגוללה אבן יתומה זו באחד האוצרות של ההנהלה הציונית. אלנבי לא הסכים להניח את אבן-הפנה וגם נאסר על כל נושא בגדי-שרד להשתתף בהנחת האבנים. לא הניח הגדוד העברי. לא יכולה היה הסופר סמילאנסקי בבגדיו הצבאיים להיות בין באי-כוחה של הספרות העברית בהניחו אבן בשם ספרותנו, וגם מאיור רוטשילד מוכרח היה למסור את האבן בשם אביו, אבי הישוב החדש, להחכם -בשי מיפו להניחו, כי אסור היה לחלל את בגדי השרד הצבאי באבני-הפנה של האוניברסיטה העברית… פעמים אחדות נגש ד“ר ווייצמאן אל הגיניראל מוני, הפקיד המדיני במטה הראשי. אבל ההשתדלות לא הועילה. נרגז ונפעם מאד היה ד”ר ווייצמאן כל זמן החגיגה, וכל היום ההוא, היום, אשר אמר, כי ישמח את לבבו, היה קודר ועצוב עד מאד. ומי יודע? אולי זאת היא הסבה, שבגללה עזב המנהיג את דבר בנין האוניברסיטה וישכח את אבני-הפנה, ושנה על שנה עוברת, ועוד מעט גם לא יכירו את מקום האבנים, שהניחו-קברו לא בסימן טוב ולא במזל טוב…

ומעיני פקידי-הצבא לא נעלמו היחסים השליליים של הגבוה מעל גבוה לעניני היהודים בארץ. בירושלים עצמה עשה הצבא הבריטי מעשה, שהיה הולם את השבטים הפראיים, אך לא צבא עם נאור, עם יודע מה זה קודש בארץ הקדושה. על-יד מערות שמעון הצדיק וקברי-הסנהדרין חנו פלוגות צבא והם הרסו אל המערות הקדושות האלו והפכו אותן לבתי-כסא, לא פחות ולא יותר. כותב הטורים האלה ראה בעיניו קצין אנגלי, ולא חיל פשוט, יוצא ממערת-הסנהדרין לאחר שעשה שם את צרכיו. ובקושי גדול ולאחר הבטחות-שוא רבות עלה בידי הד"ר ווייצמאן להרחיק את חיל-המצב מן המקומות הקדושים האלה, לקחת אותם לרשות בעליהם היהודים ולשום עליהם משמר, שלא יוסיפו עוד לטמאם. ויום-יום צריך היה מנהיג התנועה הלאומית להקדיש עמל ומרץ כדי להשיג “נצחונות “: כדי להסיר מכשולים, שהיו השלטונות שמים על כל צעדנו, – וזהו בדרך, שהולך עם לקראת תחיתו בארצו!… וזאת היתה לנו מאת שלטוני אותה הממשלה, שהיא היא שהכריזה על תחיתנו, שהיא היא שהתהללה, כי צבאותיה הולכים לרכוש את ארץ-ישראל לעם-ישראל!… שחורים משחור-הלילה היו לפעמים פני ד”ר ווייצמאן בימים האלה, בהיותו אובד עצות בלי דעת את ההרים, אשר אליהם יפנה, אשר מהם תבוא עזרתו!… המעלות המורדות ביחסי השלטון הצבאי אל היהודים, הטוב והרע המשמשים תמיד בערבוביה, כבר נעשו משא כבד על ווייצמאן בשבתו בארץ. אז התחילו הצרפתים וקצת גם האיטלקים לסובב את ד”ר ווייצמאן ולהתעלס עמו באהבים. “אני – היו מתלחשים הצרפתים – היינו מתנהגים אחרת, ומעשינו שלנו היו מתאימים אל ההבטחות שנתנו”. ושמועות באו, כי לרגלי נסיגתם-אחור של הגרמנים, גם בברלין יכולים להיטיב פנים אל הדרישות הציוניות, ואולי תצא גם משם דקלאראציה על עם-ישראל וארץ-ישראל.

ונלאה ד“ר ווייצמאן לשבת ולחכות עד שתכבש כל הארץ, ולאחר ראש-השנה תרע”ט עזב את ארץ-ישראל והלך לו לונדונה.

ד.

כמעט שנה שלמה נצבו צבאות התורכים על עמדם ולא נתנו להבריטים לעבור את קו החזית. אנו, תושבי הארץ, שידענו את התורכים וכל חולשת צבאותיהם, השתוממנו מאד כל הזמן הזה, ורחוקים היינו מלתת כבוד של גבורי -מלחמה לבעלי בריתנו האנגלים. אבל “לכל תכלה ראיתי קץ”. ובימי חג-הסוכות נכבשו השומרון והגליל. צבאות-הבריטים הגיחו על האויב בעמק-השרון מזה ומהרי-אפרים בואכה שכמה והלאה עד עמק-יזרעאל ונצרת מזה, הפרשים של השריף לכדו את הדרך לדמשק, – וארצנו כולה נכבשה, וקץ המלחמה בארץ ישראל בא-בא. כאחד-עשר חודש עמדו הנלחמים זה נגד זה ולא זזו ממקומות המערכה, ואולם עתה נגמר הדבר בימים מספר. קודם שנסע ד“ר ווייצמאן הבטיחו לו במטה הצבאי הראשי, כי יתנו להגדודים העברים לכבוש את טבריה ואת צפת ויהיה הדבר הזה להצבא העברי לכסות-עינים; ואולם זה לא נעשה, כמובן, ואולי גם מן הנמנע הדבר במערכות המלחמה. בכל אופן הצטער ד”ר ווייצמאן מאד על שעזב את הארץ מבלי דעת, כי בעוד ימים אחדים יתחילו סוף-סוף צבאות הברית לתקוף את שונאיהם, ואז היה יכול לעבור את כל הארץ.

מקומו של ד“ר ווייצמאן בועד -הצירים מלא **ד”ר אידר**, נתין אנגלי מאז, אדם ישר ויודע להתהלך עם הפקידים האנגליים. בראשונה מלא ד“ר אידר בועד -הצירים תפקיד שלא הלם אותו כלל. הוא לקח אל תחת ידו את עניני-הסיוע. ואנשי הישוב הישן חניכי ה”חלוקה“, נצלו עד כמה שאפשר את האדם הטוב הזה, שבכלל, כל איש צדיק וישר בעיניו, ובפרט הלבושים אצטלאות של קדושה, טהרה ופרישות. ואולם אחר נסיעתו של ווייצמאן לאירופה נער את כפיו מעבודת-הסיוע והתחיל לישר את ההדורים במקצוע הפוליטיקה המקומית, ביחסים עם השלטון הצבאי. לעזר לו בתפקיד זה היה מר ז’אבוטינסקי, שנהיה כמעט באופן רשמי האופיצר הפולטיקאי של ועד הצירים. כמדומני, שזווג זה, אידר -ז’אבוטינסקי, לא עלה יפה. דרכי שני האנשים האלה שונות. ד”ר אידר הוא אנגלי מכף רגלו ועד קדקדו, שהוא רגיל לכבושים לאט-לאט ודוחה את התרגשותו, ואם כי רחוק הוא מלפזר מחמאות, אבל גם את גערתו יכבוש. הוא היה מסתפק תמיד במועט, שהשיג היום, שמח על מועט זה, ואחר-כן יבקש עוד, ידרוש בצורה נוחה, והוא חי באמונתו, כי סוף הנצחון לבוא. הפכו הוא מר ז’אבוטינסקי. עטו ופיו היו מלאים תמיד אבק-שרפה. תמיד חצב להבות, ולמן היום שאחו בולמוס-הצבאיות, הוא כולו אש וגפרית. שיטתו היא לבלי לדבר מעולם אל האנגלים רכות ותחנונים, ואך לתבוע בקול, לדרוש בכל תוקף, לזרוק מרה וגם להראות אגרוף. לפי הכרתו, אין האנגלי רחום וחנון: הוא רק ממלא את הנחוץ, עושה את המוטל עליו – ואם אתה דורש את הדבר בתקיפות, בחזקה, בקול-צועק, ביד רמה, זהו לו האות והמופת, שהדבר נחוץ לך, נוגע עד נפשך, והאנגלים ימלאוהו. גם רעיון-הצבא העברי, שמר ז’אבוטינסקי הקדיש לו את מיטב כחותיו המצוינים, ושהוא אינו חדל עוד היום להטיף לו וגם לעשותו עיקר בעבודת התחיה, – גם רעיון זה אולי יונק בעיקרו מהשקפתו זו על האנגלים ויחסיהם אלינו. ז’אבוטינסקי אינו רוצה, אינו יכול להסכים, שיתיחסו האנגלים אלינו כמו אל עם אציל ומיוחס, שירד מנכסיו, אבל עוד זוכרים לו זכות-עברו, – אלא דורש הוא שיתיחסו אלינו כאל עם, אשר כחו במתניו, ולכשירצה, לכשיצטרך לזה יוכל לעמוד על נפשו וגם ללמד תועים בינה, ואולי גם לשלם להם כגמולם. – והאנגלים, הגורם השלישי בעבודת-הפוליטיקה שלנו – לא היו ככתוב השלישי שצריך היה להכריע בין אידר וז’אבוטינסקי, לא יצרו סינתיזה בין שתי ההשקפות השונות ואך סגלו לעצמם מהלך אחר לגמרי, מנגד לשאיפותינו הלאומיות בארץ. מי אשר עינים לו ראה, שהאנגלים, כלומר השלטונים הצבאיים, אינם יודעים “לא חילק ולא בילק”, ואת ארץ-ישראל כבשו כמו שכל עם כובש לו ארצות נכריות – לעצמם, לטובתם ולהנאתם, בלי דעת כל ציונות, דקלאראציות, תחית ישראל וכל מיני סנטימנטים שבעולם, ועושים הכובשים את מעשיהם לפי השקפותיהם שלהם.

מגמה כזו היתה בולטת גם אז לכל עין רואה בכל המעשים, בכל האמצעים, בכל התקונים, בכל העבודות הצבוריות, ואף בכל מהלך-המחשבות של השלטונות. הנה במשך הקיץ תרע"ח הביאו ירושלימה מים חיים, מי-מעינות, לא יכלו, כמובן, להשקות את הצבא מי-בארות מי-גשמים, הגורמים גם למחלות שונות, בפרט לאנשים שלא הורגלו בהם; וגם הבארות לא היו מספיקות לרבבות הצבא, שהתרכזו אז בעיר הקודש, הם וסוסיהם וחמוריהם וכל הכבודה הרבה. ומה גדלה שמחת היהודים לראות מים חיים בירושלים! מה רבו האגדות על “ברכת-שלמה” אשר בדרך חברון ועל הצנורות העתיקים שלפי המסורת חברו את מקורות-המים עם הברכה התחתונה! וכמה תכניות נתחברו לתכלית זו בימי הממשלה התורכית, וגם קונצסיות נתקבלו מאת הממשלה ההיא על ידי עושי פרויקטים שונים, – והדבר הזה לא נעשה; ואך הגוי הגואל, הפודה ומציל את ארץ-ישראל מכף התורכים, הוא אשר עשה גם את הדבר הגדול הזה: במשך חדשים אחדים הביא מי-מעינות להשקות את תושבי ירושלים מים חיים. כמה גדולים מעשי האנגלים, אבל… אבל בעבודה זו לא שתפו את היהודים במאומה. אף לא פועל יהודי אחד, אף אחד מן החרש והמסגר אשר בירושלים מן היהודים לא היתה לו עבודה בכל המפעל הזה. וגם מן המים החיים היו היהודים, התושבים, נהנים אך בקושי… המוסדות הצבוריים כמו בתי-חולים וכדומה, היו משיגים, לאחר השתדלות מרובה, רשיונות להמשיך צנורות אליהם מתוך הצנור הראשי; אבל הרושם הכללי היה, שלא בשבילם, בשביל היהודים, נעשתה השקאה מרכזית זו, אלא לדרכי הצבא. אותו יחס ראינו גם במסלות -הברזל, הצרות, הזמניות, שבנתה הממשלה במקומות שונים בארץ כדי ליצור חבורים עם החזית. מסלות צרות כאלו חברו גם את פתח-תקוה אל יפו, וגם בירושלים עצמה היתה מסלה, שיצאה מן התחנה הראשית, עברה על פני שכונת “שערי-צדק” ולאחר “מושב-זקנים” ירדה ופניה מועדות לדרך שכם. מסלה צרה זו יכולה היתה למלא תפקיד חשוב בשביל התושבים היהודים לשכונותיהם הסובבות את עיר ירושלים, החל מן השכונה “תלפיות”, שאז עלתה במחשבה להבנות, ועבור דרך כל השכונות על פני שכונת-הבוכארים וגם עד הר-הצופים. את המסלה הצרה יפו-פתח-תקוה חפץ היה הברון רוטשילד לקנות מאת הממשלה; אבל הממשלה האזרחית דחתה את ההצעה של רוטשילד באמתלה, שמסלה זו שייכת לממשלת מצרים, שהיא המכלכלת את האכספידיציה הצבאית בפלשתינה. והמסלה הצרה הירושלמית נהרסה על ידי הצבא, נתפרקה כמסלה שאין בה חפץ לצבא; ולצרכי התושבים, לצרכי השכונות היהודיות, אין חולה, אין דואג.

היחס של השלטון הצבאי אל כל הופעה צבורית, לאומית ישובית, היה שלילי בכל דבר. את זה ראינו אפילו בעבודות “הדסה”, שעובדיה הראשונים, קבוצת רופאים ואחיות, באו בקיץ ההוא אל הארץ מאמריקה. לרגלי מצב המלחמה, שהיה שורר אז בכל הארץ, באו אנשי “הדסה” מאמריקה לבושים בגדי-שרד צבאיים ואפילו מיודענו הנכבד אליהו זאב הלוי, לווין-אפשטיין, בא לבוש בגדי-אופיצר. אולי גם לשלטון הצבאי היה למורת-רוח הדבר החיצוני הזה, שבגללו היו החיילים הטירונים טועים והיו מחלקים כבוד צבאי לאנשים, שאם נבוא למַצות את עומק הדינים הצבאיים אינם ראויים לכבוד זה. בכלל היתה עינם של האנגלים אז רעה בכל צבא נכרי. על הצבא הרב של הבריטים בירושלים נוספו גם פלוגות קטנות-במספרן, של הצרפתים והאיטלקים, שרצו להטעים על ידי באי-כוחם את “השתתפותם” בכבוש העיר הקדושה, והאנגלים מוכרחים היו להתחשב תמיד עם מפקדי הפלוגות האלו באשר בעלי-בריתם הם. וכלל לא רצוי היה הדבר בעיניהם, שיתוסף על הצרפתים והאיטלקים עוד “שותף” חדש, בצורת אנשים הלובשים בגדי אופיצרים של צבא-אמריקה. ואילו לאחר שהוברר הדבר, שאין אלה בני צבא רק אנשים רופאים, שכל מטרתם היא אך ורק לתת עזרה מדיצינית לתושבים על חשבונה ולשמה של ההסתדרות הציונית באמריקה גם אז שונה תכלית שנוי היה היחס של השלטון הבריטי אל “הדסה”, ממה שהיה אל “הצלב האדום”. גם מן הדירות בבתי הגרמנים, ששכרה “הדסה”, הוציאו השלטונות את אנשי “הדסה”, ובכל מקום ומקרה של פעולה בכרו את “הצלב האדום” על פני ההסתדרות היהודית.

בתקופה ההיא היו יחסי היהודים והערבים נורמאליים. כל פרץ וכל צוה לא נראו ולא נשמעו ברחבות ארץ-ישראל בין שני העמים. כבר ספרנו, שהמופתי מירושלים השתתף בחג הנחת אבן-הפנה לבנין האוניברסיטה, וגם בעצמו הניח אבן מיוחדת בשם בני עמו ודתו. ד"ר אידר, מנהל ענין הפוליטיקה, היה בא עם המופתי ועם שאר גדולי הערבים במשא-ומתן תמידי, והערבים ידעו שגם ראםש ומשיחם האמיר פייצאל, בן המלך הערבי, ענינים לו עם ההסתדרות הציונית, ואף צל אחד לא נראה בעת ההיא על היחסים ההדדיים שבין היהודים והערבים. המצב הבטיח לשני העמים עתיד של עבודה משותפת בשלום להתפתחותה של הארץ המשותפת ולטובת כל היושבים עליה. להפך, מיד לאחר כבוש המקומות בעבר הירדן מזרחה היו באים לפעמים קרובות צירים ושליחים מיוחדים מאת שבטים שונים, השוכנים שם, לבקש את היהודים, שהודיעו בפירוש לפני ראשי הציונים את רצונם המוחלט להסתפח אל הממשלה הציונית, אשר תתכונן בארץ, ולא להיות נתונים לממשלת דמשק, תחת שלטון הערבים. התמימים מקרב הערבים האלה היו אומרים: הנה היהודים פתחו את עבר הירדן מערבה; יבואו נא עתה ויביאו את כספם ואת זהבם ואת כשרונותיהם הטובים גם אלינו, לכל המקומות השוממים בעבר הירדן מזרחה, ויהפכו גם אותם למושבות יפות ואת אדמותינו לגנות וכרמים.

כל הצוחה הגדולה, הנשמעת עתה מפיות ה“לאומיים” הערביים, המנסרת עתה כצרצר בעתונות הערבית, השאון והמהומה ותולדותיהם ההכרחיים, כל ה“חמודות” האלה טרם יהיו בעת ההיא בעולמנו. אז עוד טרם ידעו הערביים בני ארץ-ישראל את התורה החדשה הנקראת “התנועה הערבית”.

ה.

בעת ובעונה אחת עם כבוש הגליל בארץ-ישראל גברו ידי חיל-ההסכמה גם בחזית המלחמה שבאירופה, ונשבר גאון גרמניה ובעלי בריתה, ובנובמבר, אחד עשר לחודש, הוכרזה שביתת הנשק.

החיים בארץ ישראל התחילו להיות, רצו להיות נורמאליים, אם כי השלטון הוא צבאי ומצב המלחמה אינו חדל עוד. שבים העסקנים הצבוריים, שהוגלו בזמן התורכים לדמשק, כמו דוד ילין מירושלים, ועוד כאלה, וגם באו אלה שנשארו בערי-הגליל, כדיזנגוף מיפו וחבריו. מיפו ומכל המושבות סביבה יצאו הכחות הראשיים של הצבא, הועברו לחיפה, נצרת ולהגליל העליון. המושל הצבאי בירושלים, קולוניל סטורס, הוא, אמנם, קולוניל, פקיד צבאי, אבל חי חיי-אזרח, מתקרב אל האזרחים, מדבר ערבית, וגם עברית הוא לומד, ועוד בראש השנה שעבר ברך את היהודים בברכת “לשנה טובה” המסורתית. הכנות נעשו לשלטון אזרחי גמור בארץ, שהרי היינו כלנו בטוחים, כי תיכף לאחר שביתת הנשק יבאו גם ימי השלום, חוזה השלום עוד מעט יכתב ויחתם, החיים בכל הארץ ישובו לקדמותם וגם הסדרים בארצנו יהיו עוד פעם כתקונם. בירושלים בחרו את מר דוד ילין לראש ועד-העיר לאחר שחזר מגלותו, וביפו הושיבו בכבוד ובהמון חוגג את מר דיזנגוף על כסא ראש ועד העיר וקהלת תל-אביב. חבה יתירה הודיע הצבור העברי לכל אלה, שסבלו מן המשטר הקודם, התורכי, ושמח לקראת שובם לארצנו. התחילו לדבר גם על שיבתם של העסקנים נתיני גרמניה, אלה שבזמן המלחמה והשלטון התורכי המוחלט היו עוזרינו ומגנינו היותר חרוצים, ואמרו כי עוד בחורף הבא ישוב גם ד"ר רופין אל עבודתו בארץ ישראל, וכי גם הקדימה הממשלה האנגלית ונתנה לו את הרשיון הנחוץ. הלב היהודי היה מלא תקוות, התרחב…

והציונים בירושלים התעתדו לחוג את יום השני לנובמבר בפאר ובהדר. בחצר בית-העם בירושלים סדרו במה, שעליה היו צריכים לדבר אל הקהל הגדול, שנאסף לכבוד החג. בין הנואמים היה גם סטורס שידבר עברית. מכל בתי-הספר באו התלמידים והתלמידות עם דגליהם ומוריהם בראשם. שוטרים ופרשים הועמדו ברחובות הקרובים אל בית-העם להשגיח על הסדר. והנה שעה אחת קודם החגיגה בא חדד בי, הפקיד הערבי שעל יד המושל סטורס, ויצו על הסדרנים להסיר הדגלים העבריים מן הבמה ומכל מגרש החגיגה, ואיים, שבאם לא ישמע לפקודתו, לא יבוא סטורס להשמיע את נאומו וגם יסיר את הדגלים בחזקה על ידי השוטרים. אין כל ספק בדבר, שביפו לא היו נשמעים לפקודה כזו: היו מוותרים על הנאום העברי של המושל והיו מגינים על הדגלים ועל הכבוד הלאומי; ואין כל ספק בדבר, שלא היו הבריטים-הערביים מעיזים לשלוח יד בדגלים ולקרוא לראשית מדון אז, בימים ההם, לקראת כח תקיף מתנגד. אבל אנשי ירושלים המתונים לא הראו שום התנגדות תקיפה; וביחוד לא באה התנגדות זו מצדו של ד"ר אידר, בא כחו של ועד הצירים, השלטון הציוני בארץ, שהלך תמיד בשיטתו: לותר. וסופו של וויתור זה היה, כי ביום ההוא כששב בית-ספר אחד מן החגיגה אל העיר העתיקה, התנפלו ערבים על תהלוכת בית-הספר והכו את המורים ואת התלמידים, וגם גזלו וקרעו את דגל בית-הספר. אמנם, ממחרת היום צוה המושל לעשות משפט במתנפלים; אבל הוא גם השפיע על היהודים לעשות שלום ולסלוח לפורעים ככל חוקות הפוליטיקה הערבית, והרגישו גם היהודים גם הערבים, ביחוד האחרונים, במקומות התורפה של המצב, מצבנו תחת שלטון הבריטי הזה… מצד השליט סטורס נראתה נטיה להתהלך באהבים עם היהודים, להתראות תמיד כאוהב להם, ובשביל האהבה לקבל כל מה שאפשר, אבל למנוע גם כן מה שאפשר.

סטורס הוא אדם משכיל, יודע לשונות הרבה, בעל כשרונות שונים, יודע פרק במוסיקה ואיש חברותי. הוא היה פקיד במצרים וידע, איפוא, גם את הלשון הערבית, גם את נמוסי המזרח. עוד בסוף הקיץ הזה היה הרוח החיה ביסוד בית-ספר למוסיקה בירושלים. בית ספר זה התקיים בירושלים קודם המלחמה, מיסודה של המנוחה שולמית רופין, והיו לנו אילו מכשירי למוד מאז, ועוד מכשירים נוספים הובאו ממצרים מנדיבים יהודים שונים. מורים גם כן נמצאו לנו, מאלה שעבדו בבית-הספר “שולמית”, ותלמידים ותלמידות לא היה בית-ספר זה חסר. ובכן גם המכשירים, גם המורים, גם התלמידים – כל המוסד כמעט משלנו הוא, משל היהודים; ומובן וטבעי הדבר, שמוסד זה צריך לשאת עליו חותם של בי“ס עברי ככל בתי הספר שלנו בארצנו. והנה בא סטורס ורצה לתת לבי”ס זה צורה נכריה, צורה של בי"ס אנגלי. ונמצאו לו גבירות אחדות, מן היודעות לפטפט אנגלית, ובגדי שרד צבאיים חביבים עליהן, שהסכימו להקולוניל סטורס, ונמוקו תמיד עמו – לקרב את היהודים אל שאר תושבי הארץ, הערביים. נסיון זה לא הצליח. וכן לא עלה בידי סטורס לקרב את המרוחקים בחברה הירושלמית, את הערביים ואת היהודים, על ידי הקלוב השחמטי, שיסד בחורף ההוא בירושלים. יותר מדאי היתה בולטת אצלו תמיד נטיה להשפיע על היהודים ולוותר לאחרים משלהם…

שאלת הלשון, זכות שפתנו העברית בחיינו החדשים בארצנו, היתה לנו לשאלה ממדרגה ראשונה. הן עליה נלחמנו עם ה“עזרה” הגרמנית, ובזמן המלחמה כאשר שלטה ההגמוניה הגרמנית בארץ, התנקם אפרים כהן הידוע, עבדו של פאול נתן ומשרתם של הגרמנים בני דת משה, ברבים מאנשינו הטובים והלשין עליהם לפני השלטונות התורכיים – וגרשום מן הארץ. הן השפה היא נצחוננו המוחלט ותהי לנו גם לעמדה פוליטית חשובה עד מאד, ולמול העמדה הזו מגיחים לעינינו משני עברים, נלחמים בכל תוקף. עולה על ארצנו הלשון האנגלית, שפת השלטונות, אשר לה גם ערך מדיני וגם – וזהו אולי עוד יותר חשוב – ספרות עשירה עד מאד, ספרות בכל המקצועות, עשירה בלי ערך ודמיון מזו שבספרותנו העברית העלובה. הן כל ספרותנו החולונית עודנה בחתוליה, ומקצועות רבים, שבלעדיהם לא תתואר ספרות של עם תרבותי ההולך לבנות לו את ביתו הלאומי, – מקצועות רבים כאלה עוד טרם יולדו, טרם נתחיל ליצור אותם, ובמצב כזה אך בחרף -נפש ובקנאת גבורים גדולה נוכל להחזיק מעמד, להציל את שפתנו משיני הארי הבריטי, השולח את לשונו למולה. ובשביל זה אין אנו רשאים לוותר אפילו על קוצו של יו“ד, אפילו על נקודה קטנה, אפילו על בית ספר למוסיקה. – ומן הצד השני תוקפים את שפתנו, גם כן בהתאמצות מרובה הערביים, שכנינו בארצנו. רכושם הספרותי אינו רב, ומנקודה זו יכולה ספרותנו הצעירה עוד להתחרות בערבית, ואין כחה גדול להכריע את שפתנו. ואולם הלשון הערבית נשענת בארצנו על המון גדול, שלשון זו שומה בפיו, על חיי יום-יום המתהוים בלשון הערבית, על המציאות הערבית. המשטר הכללי בארץ ישראל היה ונשאר ערבי, על משרדיו ופקידיו, שופטיו ושוטריו, אפילו כל הימים הרבים, שהתורכים שלטו בארץ, שלא דרשו מעולם זכויות מיוחדות ללשון-הממלכה, ומובן הדבר, שאין הערבים נוטים לעשות וויתורים לטובת לשוננו העברית. בעת ההיא עוד טרם היתה בינינו ובין הערבים מלחמת תגרה, אבל התפיסה התבטאה בכל המקרים להעיר ולעורר את המחלוקת עד שתתפרץ החוצה. וחתירות-סתר מצד הערבים נגדנו לא חסרו. ביחוד ראינו נטיה זרה ללשוננו מצד ה”בלדיה " הירושלמית. שלטון העיר ירושלים לא רצה בשום אופן להכיר בזכות הלשון העברית ולא הסכים לשלוח מכתבי הזמנה להשתתף בחגים רשמיים, כמו יום שביתת הנשק ויום כבוש ירושלים, כתובים גם בעברית. אפילו את ההחלטה לשלוח מכתבים לכל בן-עם בלשון עמו, לערביים בערבית ולעברם בעברית, גם זה לא מילא. בכלל, היתה ה"בלדיה ", ועד עיר ירושלים, זאת עירנו הראשה, שרוב תושביה יהודים, כולה זרה ליהודים, והיהודי היה מרגיש בה את עצמו במצב יותר גרוע מבמשרד העיר באחת מערי הגולה.

והמושל הצבאי, סטורס, שבעברית למד לפטפט אך בטויי ברכה אחדים בעוד שהערבית שוטפת בלשונו, – ממנו לא יכלו היהודים לקוות לעזרה בחכוכיהם עם ה"בלדיה ". השלטונות הצבאיים לא הרגישו, לא רצו להרגיש בעלבונם של רגשותינו היהודיים. להפך: הם היו מן העולבים אותנו. קונצרט פומבי אחד היה בבית-הספר היהודי של הגב' לאנדוי ושם היו נוכחים אחדים מגדולי פקידי הצבא. לאחר גמר הקונצרט נגנו את ההימנון האנגלי, שכמובן, הקהל שמע אותו בעמידה. אחר כך נגנו את ההימנון שלנו, את "התקוה ", ושרי הצבא נשארו על מקומותיהם יושבים, וגם הגב' לאנדוי, בעלת-הבית, נשארה יושבת. גדולה היתה התמרמרותו של הצבור העברי על הגב' לאנדוי, על בת-ציון זו, שלא מצאה די עוז בנפשה לעמוד על כבוד עמה; ואולם העלבון האמתי הלא בא לנו מידי המושלים החדשים, גואלינו ובוני ביתנו הלאומי, כביכול…

ו.

השנה הראשונה של הכבוש, בכל אלה, עוד לא היתה מן הגרועות. הגאולה, גאולת הארץ וגאולתנו שלנו בארצנו לא באה, אמנם, אלינו כשטף ולא הציפה עלינו המון חיים מלאים וטובים, אבל “הנצנים נראו בארץ” כעין "אתחלתא דגאולה “, כמו שאמר ד”ר ווייצמאן, נהיתה בארץ לה ולנו. כאילו חדלה מן הארץ ההפקרות הערבית, פרי החנוך של המשטר התורכי. לא כל הישר בעיני איש יכול היה לעשות, והלך והתאזרח הבטחון הצבורי. הפרנסה היתה מצויה ונתמעטו הגנבים. הארץ היתה מלאה תשואות מהמוני הצבא הרבים והעצומים, והיו גם הדרכים בטוחות משודדים, אשר כמו פסו מן הארץ. יצאו חוקים, קוממו סדרים, והבטוי הרומי: "Dura lex, sed lex " (חוק קשה, אבל חוק) נכון מאד היה והראה את פעולתו בימים ההם בזמן ההוא.

וגם בנוגע לנו, למצבנו בארץ תחת דגל התחיה, היתה השנה ההיא, כאמור, לא מן הגרועות ביותר, ופה ושם עוד נראים ניצוצות קלים מן המאור הגדול של הכרזת-באלפור. הגוי השסוי והבזוי, אשר חרפות ועלבונות מנת חלקו תמיד, הרים לפעמים במשך השנה ההיא את ראשו בגאון ובהכרת-ערכו, והראה, שעוד לא אבדה תקותו הגדולה. קו לקו, צו לצו, – ובסדרים שהתכוננו בארצנו במשך השנה הראשונה, היו לנו מקרים לראות את השלטונות החדשים והנה אינם שוכחים את ההבטחה של השני לנובמבר. העתון -הרשמי של ה“חדשות מארץ ישראל” יצא בניסן תרע"ח בלשוננו, בלשון העברית, וסכומים נכונים ניתנו בידי המערכת של ההוצאה העברית להוציא במצרים שבועון עברי, אפילו בהוספה ספרותית מיוחדת, והכל על חשבון השלטון. משרד “ועד הצירים לארץ-ישראל” נעשה כעין צירות של הלאום היהודי, וזה היה גם יחס השלטונות אליו. ושמח הלב היהודי והתרחב בארץ ישראל, במקום שרגילים היו בני העמים השונים לפנות תמיד את הקונסולי משלהם, לראות, שגם אנו זכינו לצירים לאומיים משלנו, לקונסולאט יהודי.

הד היחוסים החדשים האלה נשמע, בהגזמות מופרזות עד למאד, בארצות הגולה, ונמצאו עתונים, שכבר התריעו על יוד מלוכה עברית, וגם את תיקי-הוזירים חלקו בין ראשי הציונים. ומעבר לירדן מזרחה באו צירים אחדים, שלוחים מאת שבטים שונים היושבים שם. לשאת ולתת עם העם העברי, שיכניסו גם אותם, את השבטים שבעבר הירדן, אל תחת הממלכה העברית המתכוננת, כי אין נפשם אל שלטון דמשק והלבנון, כאמור. את שֵׁמע התחיה העברית שמעו גם השבטים הרחוקים מן הקולטורה האירופית, אזנם קלטה שמועות על כל העושר הגדול אשר לעם היהודי ועל כחו ונפלאות גבורתו בעולם המדיני, וציריהם באו את משרד “ועד הצירים” ירושלימה להציע, שנהיה עמהם לממשלה אחת והם נכונים לקבל את שלטון העם העברי עליהם.

אבל גם שונאי-ישראל לא נמו ולא ישנו. הצרפתים תקעו להם יד בלבנון, בלי להסיח אף רגע את דעתם מדמשק, ושמו את עיניהם בחורן ובגולן. בארץ ישראל היו הערבים הנוצרים, חניכי הנזירים הקתוליים, כלי היוצר של הדיפלומטיה הצרפתית. הערבים הנוצרים, המפחדים תמיד, ולא בלי יסוד, מפני התחרות של היהודים בארץ ישראל, התחרות מסוכנת בעמדות הקולטוריות: תעשיה, מסחר, משרות השלטון, – אלה התחילו לנהל את מלחמותיהם נגדנו בשיטה קבועה: עולים ומקטרגים, יורדים ומסכסכים את הערבים המושלימים ומשטינים על הציונות, על הציונים ועל כל עם ישראל. לאט-לאט נוספו על שונאינו אלה, הנתמכים על ידי הנזירים הצרפתיים, גם שונאי ישראל בקרב הצבאיים הבריטים, שהשלטון היה בידם בארצנו. שונאי ישראל כאלה הם תמיד לגיונות לגיונות; ומובן, שגם הצבא הבריטי אינו חסר חלבונה, את החומר הנחמד הזה. תחנותו של הצבא בארץ ישראל הקריבה רבים מקציני הצבא אל הנוצרים הערביים ילידי הארץ, התודעו חד אל אחד, נעשו באי בתיהם, ובפרט שהרבה מן הערבים קבלו חנוכם בבירות או במצרים, וידעו לדבר כן בלשון הבריטים. היו מן הפקידים הצבאיים, שידעו את הערבית, כי נשאו משרות קודם במלחמה בארץ מצרים, ורונאלד סטורס המפורסם הוא אחד מהם. רבים, רבים מן הערבים האלה תפשו גם משרות הרבה במשרדי השלטונות בארץ. הנה כי כן רבות מאד היו נקודות המגע בין הצבא הבריטי והשליט ובין הערבים והנוצרים, והנקודה היותר עמוקה וחשובה, שאחדה אותם – היתה שנאת הנוצרי ליהודי. ובנקודה זו התאחדו גם הצרפתים וגם הבריטים, אם כי אינטרסיהם של שני אלה היו שונים, והם אשר עוררו והעירו גם את המושלמים נגדנו להתחבר אליהם במלחמת תנופה נגד הצינות. ובעזרה האקטיבית מצד שליחי צרפת ובתמיכה פאסיבית של שלטונות בריטיים נקראה בחורף תרע"ט האספה הראשונה של הערביים לדון בדבר הציונות. שליחי צרפת, בעזרת השלטון הדמשקאי, יצרו את הקריאה הידועה “סוריה הדרומית”, – השם החדש שקראו לארץ ישראל, ראשי העסקנים של האספה ההיא היו מאנשי שכם ועין-גנים (ג’נין); אבל יודעי דבר ידעו גם אז, שהידים הרוקמות במסתרים את כל החוטים של האספה, המכינות את ההצעות וכותבות את ההחלטות, – לא של בני שכם ועין-גנים הם, אלא נזירים צרפתיים ופקידים בריטיים. ואלה האחרונים לא חלו ולא הרגישו, שהם הולכים ומשתתפים במפעלים החותרים חתירות גם תחת עמדת שלטונם בארץ, שתומכים הם בזה את ידי הצרפתים, מתחריהם מעולם המזרח הקרוב, שבזה עזרו להדיפלומטיה הצרפתית לנחול נצחון בשאלת הגבולים בין סוריה ובין ארץ-ישראל, – ולבסוף שגם ידה היתה עם בני-השטן לקרוא לרוחות רעות ומזיקות לבוא אל ארץ הקדושה ולשפוך עליה ממשלת זדים ופרעות.

בית החרושת לכל התחבולות נגד היהודים היתה בתקפה ההיא העיר דמשק. שם נדפסו אז פתקאות וכרוזים בליתוגרפיה, פתקאות קטנות עם קריאות היסטוריות שונות למול היהודים בכלל והציונות בפרט. הנה, למשל, פתקה אחת מהמון פתקאות, שהיו מפיצים בחורף ההוא בירושלים ובכל ארצנו: “שמרו על קבר הנוצרי. שמרו על מקדש עומאר. אין יהודי שאינו ציוני. בעד כל הון אל תמכרו קרקעות. נהר-יבוק ימלא דם, ופלשתינה לא תהיה ליהודים”. פתקאות כאלה היו מדביקים גם על שערי הבתים וגם על דלתות המשרדים שלנו. האמיר פייצאל, זה שהתכונן להיות אז מלך בדמשק, היה אז למשל בפי הערבים גם בארץ ישראל, את שמו השתדלו להעריץ, אם כי ידוע היה הדבר שאין ערבי מושלימי זה כלל וכלל רצוי להערבים הנוצרים, וגם זה היה, כמובן, ידוע, שאין האמיר פייצאל וכל הממלכה הדמשקאית נכנסים בתכניתה של העבודה המדינית הצרפתית בסוריה ובלבנון. אולם האמצעים הקדישו את המטרה, ובעיני השלטונות הבריטיים מצאה חן תכנית זו, המרוממת את שמו של פייצאל, כדור משחקם נגד הצרפתים, ושמחים היו פקידי הצבא הבריטי אז לתת להערביים להתעלל בתקות -היהודים.

והשלטונות הצבאיים דחקו את רגלי היהודים בכל מקום. ביפו ובחיפה וגם בירושלים נמצאו בתי-חרושת ובתי-מלון, שהיו שייכים לגרמנים תושבי הארץ, שגלו מארץ ישראל למצרים או נסעו מן הארץ בזמן המלחמה. הנכסים האלה, שהיו שייכים לנתיני גרמני, עברו באופן שמני לרשות השלטון הבריטי, שהיה רוצה והיה צריך למסור אותם בחכירה. והנה התחיל משא ומתן בין השלטונות הצבאיים ובין ההסתדרות הציוניות בארץ ישראל בדבר חכירת הנכסים, והמשא-והמתן הזה הוכיח לנו, כמה קשה תהיה לנו העבודה עם שלטון אשר כזה, ראשית, לא הסכימו השלטונות החדשים לתת לנו לבוא ביחסים ישרים עם הגרמנים, בעלי הנכסים או אפוטרופסיהם. בין היהודים ובין הגרמנים בארץ ישראל שלטו תמיד יחסים טובים של שכנים היושבים בארץ אחת, וגם בזמן המלחמה לא נשתנו היחסים בינינו לרעה; וטבעי היה הדבר, שהיהודים לא רצו לזכות מן ההפקר ולהיות בעוזרים להנאות מנכסיהם את אכרי ווילהלמה ושרונה, את האחים וואגנר ואת האחים ווילאנד ביפו, ואת בעלי בתי המלון ביפו, ירושלים וחיפה. ושנית, בכלל אי אפשר היה לבוא מעולם לשום מסקנה עם המשטר הצבאי הבריטי. מה שמדברים וגומרים היום – מתבטל ביום מחר, הדברים אינם שרירים ואינם קיימים, ה“הן” אינו הן וה“לאו” אינו לאו, וכל משא-ומתן עמהם מְקָרֶבְךָ צעד לפנים ומרחיקך שלש פסיעות לאחור. ועבודה כזו – לשאוב מים בכברה – נמאסה מאד, ואינה לפי רוח היהודי הקולטורי, שהאמין, שיהיה לו דבר עם אנשים קיימים במאמרם ועומדים בדבורם, והתרחקנו כמה שאפשר מכל יחסים עם משטר שכזה. ושלישית – בושה להגיד, אבל עד מהרה נוכחנו, כי, כפי הנראה, הגבירו התורכים להרעיל את אוירה של ארץ ישראל בארס-הבקשיש, ואין מפלט מפני אלה אפילו תחת השלטון החדש. מה שהיה “בימים הטובים” של התורכים הווה גם עתה, ואם רוצה אתה להשיג דבר – אפילו היותר כשר ומותר – שלם תשלם. הכל כמו שהיה נהוג אצלינו מאז, ואך בסכומים יותר גדולים ובכסף מצרי… אותם הפקידים הערבים “מיודעינו הטובים” מאתמול שלשום, וגם אחדים מן הפקידים האנגלים למדו קצת אל דרכיהם, ואנחנו לזאת לא חכינו, ל“סדרים” כאלה לא קוינו. ורבו מאד המקרים של אי-הבנה הדדית בינינו ובין השלטונות. ונכשלנו על כל מדרך-כף-רגל.

ז.

החורף והאביב תרע"ט, עברו עלינו ללא מקרים יוצאים מן הכלל. הבלגנו על היחסים המוזרים קצת מצד השלטונות אלינו, מפני שסוף-סוף חשבנו אותם, את היחסים האלה רק למוזרים, והיינו נכונים לתלות אותם בקוצר מושגינו שלנו. ודאי כך צריכים להיות היחסים כל עוד לא נקבע חוזה-השלום לכל פרטיו ודקדוקיו, כל עוד לא נגמרה המלחמה עם תורכיה, כל עוד אין לבריטניה המאנדאט על השלטון בארצנו. כך השתדלו לבאר לנו את היחסים “חכמי המדינה” של ההסתדרות הלאומית; וכל אחד מאתנו החושב את עצמו מבין ויודע בעניני המדינות (ומי מאתנו אינו חושב את עצמו למבין כזה?) השלים עם המצב בעצמו וגם השפיע על אחרים להשלים. צריך להודות, שהיה בארץ ישראל אחד, וז’אבוטינסקי שמו, שאף רגע לא אבה ולא השלים עם המצב. הוא לא חדל להעיד בנו ולהזהיר אותנו, כי מרה תהיה האחרית אם נעבור בשתיקה על כל עושק-זכויות קל שבקלים. אם נהיה ביחס אל האנגלים מלאי סליחה ואנשי ויתורים. לא חנם עשה האיש הזה עם האנגלים שנים אחדות, לא חנם נשא על שכמו גם עול עבודת הצבא, החל מחיל פשוט מתנדב ועד מעלת אופיצר. זכויות אין נותנים, אלא נוטלים; וגם האנגלים אינם אנשי-חסד, ורק ממלאים הם את הדרישות, מה שהם מוכרחים למלא, ואם נבוא אליהם בדרישות, ונעמוד עליהן, ונצעק אליהם ולא נחדל, יכירו וידעו, כי כואב לנו, כי חסרים אנו את הדברים האלה, כי אנו מוכרחים להם, – וימלאו את הדרישות. ובגלל זאת הטיף האיש הזה בכל כחו וכשרונותיו הגדולים גם לרעיון הגדוד, הצבא העברי, כדי שנוכל לאשר לפעמים את דרישותינו הצודקות גם במופתים חותכים – בישותו וקיומו של הצבא הלאומי, כדי שנוכל להשען על עובדה זו, יצירת הגדודים, שהיא מבטאת באופן היותר מוחש את רצונו של העם העברי לרכוש לו את תחיתו בכל קרבן. אבל לא מפי האחד הזה חיה היא הדיפלומטיה שלנו, וראשי “ועד הצירים” שלנו הטיפו לנו: שקט, סבלנות וויתורים.

בראשית הקיץ חדל השלטון הבריטי להוציא את השבועון שלו בעברית ומר יצחק ליב גולדברג התנדב להוציא עתון עברי בירושלים, עתון יומי. לא קל היה הדבר להשיג רשיון לזה מאת השלטונות ואפילו לאחר שהם עצמם הפסיקו את ההוצאה הברית של עתוניהם במצרים. המשא-והמתן בשאלה זו נמשך לאין קץ, ועד מהרה הרגשנו בזה פוליטיקה נגדנו. בשם אופן לא רצו השלטונות לתת רושת לקרוא להעתון שם חדש “ארץ-ישראל”, כמו שבקשנו, ודרשו רק להשאיר את השם הבלתי-מצלצל בעברית: “חדשות הארץ”. הרגשנו, כי לזועה להם הבטוי “ארץ ישראל”. אותו היחס אפשר היה להרגיש גם בנוגע לכל קנינינו הלאומיים. בדבר הדגל העברי היו לנו חכוכים עם השלטון הצבאי עוד שנה אחת קודם לכן, ונמוקו היה, כמובן, נמוק אך פורמלי, שהארץ היא אך נכבשת, ואין רשות למי שהוא, אפילו להבריטים, להרים בתוכה את דגלם הלאומי, מלבד הדגל הצבאי. אבל אנו ידענו, שאין בזה משמירת החוק הבין-לאומי, שהרי בכל שאר המקומות בארץ, וביחוד ביפו, לא עוררו כל שאלה בדבר הדגלים, לא של היהודים ולא של הערבים; ורק בירושלים, מקום מושבם של הפוליטיקאים מקרב הצבא, מצאו לנכון לדקדק עם היהודים. והגיעה גם שעתו של ההימנון הלאומי שלנו, שירת "התקוה ". כבר ספרנו, שהגיניראל היל הנהיג בתל-אביב את נגינת ההימנון שלנו ביחד עם ההימנון הבריטי, הצרפתי והאיטלקי, והכל היו מחלקים כבוד למנגינה הלאומית של הציונים. והנה פתאום גזרו איסור על ההימנון העברי במקומות של ציבור בירושלים, ומר בן-אבי בנו של אליעזר בן-יהודה, אבי תחית לשוננו הלאומית, היה לפה להשלטונות הצבאיים בזרתם החדשה הזו. מובן, שלא התחשבנו הרבה עם גזרה זו, כמו שבכלל התחילו התושבים מתרשלים למלא אחר פקודות השלטונות, ממש כמו שהיו רגילים לנהוג בימי התורכים; אבל כמה מן האופיני היה באיסורים כמו אלה מצד שלטוני ממלכה, שהכריזה על בנין בית לאומי לעם העברי בארץ-ישראל ושהיתה נכונה לקבל על עצמה בפני עולם-המדינות את העבודה לבנות את הבית הזה.

ובקיץ ההוא גברו ונתחדדו הסכסוכים בדבר השמוש בלשוננו העברית. כבר שב מאמריקה לארצנו בן-יהודה, השומר הנאמן לזכויות לשוננו הלאומית, והוא אשר עורר את הצבור ליסד את “שפתנו”, הסתדרות מיוחדת להגן על מקומה וערכה של הלשון העברית בארצנו. ההתנגדות העיקרית לעברית היתה בראשונה מצד שלטוני הערים, ה“בלדיות” ביפו ובירושלים. ביפו לא רצו היהודים לשלם את המסים לקופת ה“בלדיה " על פי קבלות כתובות ערבית. היהודים הסכימו לוותר אם רק הקבלות תהיינה כתובות אנגלית, לשון-השליטים; ואולם ה”בלדיה " התעקשה ולא רצתה לוותר על הערבית. אז התערבו בדבר אנשי המדינה של ועד הצירים הקרובים אל השלטונות הבריטיים, וסוף דבר היה – שהיהודים היו מוכרחים לוותר בהבטחה, כי מראשית השנה הבאה ידפיסו קבלות חדשות גם בעברית. הבטחה זו ניתנה לועד הצירים מאת השלטון הראשי בירושלים, וגם פקודה הוצאה אל כל המשרדים להכיר בזכות הלשון העברית ולהדפיס מהיום והלאה את כל התעודות והטופסים גם בעברית. אבל איזה ערך יש להבטחה וגם לפקודה, אם הפקידים כולם יודעים את “רוח” השליט, הרוח המלא יחס שלילי והתנגדות אל כל שאיפותינו הלאומיות, אל כל מה שהבטיחו לנו ביום הגדול, יום השני לנובמבר הנעלה!… ויום-יום הוכרח ראש “שפתנו” לנהל משא-ומתן בלי הפסק עם שלטון פלוני ועם משרד ממשלתי אלמוני, וזכויות לשוננו הלאומית עשוקות ורצוצות כל היום. הדביקו ברחובות ירושלים תיבות פוסטה באין כתובת עברית עליהן – והתרגשנו ורגזנו. במשרדי הפוסטה לפני המלחמה, היו כל הטבלאות והכתבות גם בעברית, ואפילו במחלקת הפוסטה הרוסית היה מקום רחב ידים ללשוננו, וגם מנהליה ופקידיה בארצנו היו יהודים. הן אנחנו ולא אחרים, הם הלקוחות היותר גדולים במחזור הפוסטה בארץ ישראל. והנה הפוסטה של הממשלה הצבאית בארץ ישראל כאלו נדרה הנאה מן היהודים ומקום לא היה ללשוננו במשרדה בירושלים. מסלות הברזל נשארו כולן ערביות, כמו שהיו בזמן התורכים; אפילו האנגלית תפסה בהן מקום קטן רק רשמי, ועברית “מאן דכר שמה”. כרטיסי-הנסיעה, הכתבות של התחנות, שמות התחנות העבריים בעיקרם, – כל אלה הם באנגלית ובערבית. פקודה יצאה מאת השלטון הראשי, – ואין פקודה. כאשר נסינו לפנות אל מושל ירושלים באופן רשמי במחאה נגד מעשי ה"בלדיה " הירושלמית, שאין בה מקום ללשוננו, קבלנו תשובה, ששאלה זו עדיין זקוקה לעיון…

בכל מקום שהוצרכנו לפנות אל השלטון הצבאי או להשען עליו, היתה תמיד ידנו על התחתונה. זה היה גורל האדם הפרטי וכך היה גם גורל ההשתדלות בד הכלל. בקיץ ההוא עוד לא היינו בטוחים, שינתן הרשיון אפילו לד“ר רופין לשוב לארץ-ישראל; ואם כי ידעו השלטונות הבריטיים היטב את ערך עבודתו של זה בעניני הציוניות והכירו, שאין ד”ר רופין “נתין גרמני” במובן הכללי של מושג זה, בכל שאת נסו השלטונות כאן, בארץ ישראל, לדחות את ההשתדלות בדבר שובו אל עבודתו, והרשיון נתקבל בלונדון. מן הנמנעות היה לעורר השתדלות בדבר ענינים כלליים, שאליהם חכינו עם התקיעה הראשונה לחירות ארצנו. יבוש הבצות בסביבות-מושבותינו, נטיעת החולות על יד ראשון-לציון, סלילת הדרכים הנחוצות בין המושבות, רכישת מסלות -הברזל הצרות, שהשתמש בהן הצבא הלוחם ונעשו עכשיו מיותרות, כל ההשתדלויות הללו מעין אלו נדחו על ידי השלטון באמתלות שונות; אך בולטת היתה תמיד המגמה הראשית: לא לנו, לא לנו להרים מכשולים מעל דרכי התחיה של היהודים. וכשבאה לארצנו המשלחת האמריקאית לחקור ולדרוש בדבר מצב הרוחות ויחסי התושבים של המקום אל השאלה בדבר עתיד המדיני של ארצנו, נתנו פקידי הצבא השליטים “חירות-הפעולה” לתושבי-הארץ ולחברי-המשלחת, כלומר: נתנו ידים לכל שונאינו ומתנגדינו לסדר תשובות מתאימות בפיות זקני הכפרים וראשי הערים, תשובות מתנגדות לאלה הדברים, שהממלכה הבריטית התחייבה למלא בשביל היהודים בארץ-ישראל, ובולט היה תמיד ההבדל בין יחסי השלטונות אלינו ובין יחסיהם אל שכנינו הערבים. ה“טאבו” למשל, המשרד לאשור קרקעות, היה בשבילנו סגור ומסוגר, והשלטונות דקדקו היטב שלא ימכרו נכסים בלתי מטולטלים, וגם אשור משכנתאות היה אסור. את הרב מפתח-תקוה הזמינו אל המושל ביפו וקבל נזיפה ואזהרה, שלא יסדר מכירות ומשכנתאות בספרי-האחוזה של המושבה. ואם הלשינו על יהודי, שקנה – כלומר, שהתקשר עם איזה איש בדבר קנין של קרקע, עוררו נגדו משפטים בכל חומר הדין. ובאותו זמן גלוי וידוע היה הדבר, שהערבים קונים קרקעות והמוכרים, ומסדרים את עניניהם בדרכים שונות גם בספרי-ה“טאבו”, וגודרים הרי-טרשים, וזוכים מן ההפקר בקרקעות של הממשלה – ואין בידם חומה. ליהודים אסור לרכוש אפילו מגרש בעיר, ובירושלים לא בנו מזמן הכבוש ועד אז אפילו בית חדש אחד, אם כי הערבים רוכשים להם שטחי-אדמה גדולים, בעוד שסגירת ה“טאבו” נעשתה, כידוע, בכוונה תחילה למנוע בפני ספסרות בקרקעות של זריעה ולא נתכוונה כלל למגרשי בנין. הסייגים המרובים היו לרועץ אך לנו, היהודים, בעוד שהערבים המשיכו להם את החיים הרגילים והשלטונות תמיד מגן להם.

ח.

השלטון הצבאי עושה ממשלה בארץ, כלומר: יוצר את הנורמות של חיי האזרחים, מפתח את החיים הכלכליים למראותיהם השונים, שומר על הסדר ועל הבטחון הצבורי. כך הוא להלכה ולא למעשה.

אותה העזובה הרבה, שהיתה בחקלאות של ארץ-ישראל בימי המלחמה, ביחוד בשנים האחרונות שלה. הצבא התורכי החרים בזמן המלחמה כמעט את כל בהמות העבודה, ולעבודת-הצבא נלקחו מן האכרים הסוסים והפרדות המוכשרים לעבודה. נלקחו העגלות וגם הרבה ממכשירי החקלאות, צנורות הברזל של הפרדסים, חוטי ברזל דוקרים, וכדומה. וגם מן השליטים החדשים אין דואג להיטיב את המצב הכלכלי, לתמוך בידי האכרים כדי שיוכלו לשוב אל המשק ולהשיבו לאיתנו הראשון. וכאשר נעתר סוף-סוף השלטון להוציא למכירה פרדות הגרועות והמיותרות בעבודת הצבא שאין כל חשבון להחזירן למקומות מוצאן, – היו תנאי המכירה לא של שלטון דואג לטובת החקלאות ומצב המשק הכלכלי, אלא של ספסרות מן הסוג הגרוע. את הבהמות מכרו מכירה פומבית, לכל המרבה במחיר, ובכסף מזומן דוקה, ומקום היה לכל מיני ספסרים ובעלי “סחר-מכר” מסוחרי הסוסים הערבים להעלות את השער כרצונם. קופת הליקווידציה של הצבא אולי (כי באמת לא נעשו מעשי-קנוניה בשעת המכירה בין המתחרים) הרויחה אילו סכומים מיותרים, אבל החקלאות הארצית נשארה עשוקה ורצוצה כמעט כמו שהיתה. והלא אף עניני הכלכלה של השטח הנכבש צריכים היו לתפוס מקום בחשבונותיו של הצבא, השליט האזרחי שלנו. היבול שלנו, התוצרת של החקלאות, נשאר, כמו שהיה בזמן המלחמה, מונח כאבן שאין לה הופכים. כי התנועה לא התחילה גם בתנאים החדשים. ספינות מסחר לא באו עוד אל חופי ארצנו, ואותן הספינות, שהגדילו את חסדיהן עמנו וסרו לחופי יפו או חיפה לקחת את תפוחי-הזהב ואת שאר פרי ארצנו, לא הביאו רוב ברכה. באין דואג מצד הממשלה והשלטונות לשמור על האינטרסים של החקלאים תושבי הארץ, לקחו הספינות מחיר הובלה כפי שעלה על לבותיהם של בעלי הספינות. ובמקום, למשל, שילינג אחד לתיבת תפוחי-זהב מיפו לליברפול קודם המלחמה, לקחו בעלי הספינה עכשיו שבעה שילינג לתיבה. ואת תפוחי-הזהב הביאו הספינות עד מצרים, ושם הטעינו ממעל לתיבות חבילות של צמר-גפן, והפרי שלנו הגיע לתעודתו אחר עידן ועידנים כולו רקוב ומקולקל, ובעלי הפרדסים הפסידו סכומים נוראים. מסלות -ברזל מאחדות אותנו עם שווקי מצרים ועם ערי סוריה ודמשק בראשן; אבל בתקופה ההיא, תקופת השלטון האזרחי של הצבא, לא יכולנו להשתמש ברכבות של מסה“ב באופנים רגילים. אדוני השוק היו אלה המאושרים, המיוחסים מקרב הסוחרים המצריים, שידעו את ה”דרכים“, שבהן אפשר היה להשיג קרון של רכבת כדי להביא סחורה ממצרים. והיו מקרים הרבה, שהמקחים לצרכי אוכל נפש עלו פלאים רק מפני שאי אפשר היה להשיג מקום ברכבת להביא את הסחורה; באופן שענין למסחר היו אז לא הצרכים עצמם, לא הסחורה, אלא הרשיונות להשתמש בקרונות של מסה”ב, – ויד הבקשיש, מיודענו מימי השלטון הקודם, היתה שלטת בכל…

כך עברו עלינו ימי קיץ תרע“ט. ראשי המדברים בועד הצירים, דבָּרי הפוליטיקה הציונית, היו בעת ההיא הציונים מאמריקה. הד”ר פרידנוואלד היה ראש ועד הצירים ומר סולד היה סגנו איש עצתו. בקיץ ההוא בא לארץ-ישרא גם בראנדייס בעצמו בלוית המזכיר די-האז. את כל הקלקלה שבפוליטיקה ראו אנשי אמריקה, אבל להועיל לא יכלו כלום. המלחמה נגמרה בהחלט. וכחן המדיני של ארצות-הברית התחיל לרדת באירופה מטה מטה, לקיים מה שנאמר: “הכושי עשה את שלו, – הכושי יכול ללכת לו”. ורוח זה חדר גם את חוגי השלטונות כאן, בארץ-ישראל, והציונים האמריקאים אף אם דוברי אנגלית הם כולם, נתקבלו בכבוד, – אך לא יותר. נתיני ממשלה זרה לא היו יכולים, כמובן, להראות לשלטון על אי-כשרונו, ובפרט על העדר הרצון הטוב להנהיג תקונים ושלטון מסודר בארץ נכבשת.

ובינתים סבלנו אנו. סבלנו מהעדר תרבות, שאליה קוינו עם כבוש-הבריטים. חוטי טלפון מתוחים לכל קצוי ארץ – ואין השלטון הצבאי דואג, שיוכלו גם התושבים האזרחים להשתמש באמצעי תרבותי זה. ועד הצירים היה כמעט המוסד הצבורי היחידי, שעלה בידו להשיג טלפון, שנעשה כעין “קונצסיה “, שרק יחידי סגולה זוכים לה. כבר הזכרתי למעלה את הסדרים של מסלות -הברזל, באיזה קושי אפשר היה להשיג קרון של רכבת להובלת סחורה, להוצאה ולהובאה; ואולם מלבד זה, היו מקרים רבים של אסונות בתנועות הרכבות. השרות של פקידי המסלות היה צבאי, ולאחר שהמלחמה נגמרה והרבה מן החיילים שאפו להשתחרר ולשוב אל משפחותיהם בהודו או בשוטלאנד, היה הפרוץ בסדר המסלות מרובה על העומד. עברו אז שמועות, שהחיילים העובדים במסלות הברזל מתנגדים בכלל להובלת תושבים אזרחים ומרכולתם ומשאותיהם. אם אמת היתה בפי השמועות או לא, אך אחורים בתנועות-המסלות היו תמיד, ואסונות היו גם הם מעשים בכל יום. המסלה יפו – לוד, שהתורכים פרקו אותה בפחדם, שמא תפול בידי צבא האויב, שיוריד כחות צבאיים בנמל יפו, נשארה הרוסה ומפורקת אפילו לאחר הכבוש, והכובשים לא הקימו את הריסותיה, אף אם סדרו לצרכי-הצבא מסלה צרה. ונשארה כל אותו הזמן העיר יפו עם כל סחרה והמונה נבדלת מעל מסלות הברזל בארץ. – הכבישים חרבו מאד לרגלי התנועה הרבָּה של אלפי האבטומובילים, וביחוד הטראקטורים עם גלגליהם הגדולים, וגם האבטומובילים משלל הגרמנים, שאופניהם היו חשוקים ברזל במקום הגומי, שהיה חסר. עין בעין ראינו, שאין השלטון הצבאי דואג לעניניהם הכלכליים והתרבותיים של האזרחים ביחוד של היהודים. אילו היה אך רצון טוב לשלטון זה, נקל היה לסדר הרבה דברים מפעולות הצבא לטובת התושבים בזמן שהשלום נהיה בארץ. מסלות הברזל הצרות, למשל, בין יפו ופתח-תקוה, המסלה הצרה, שיצאה מתחנת ירושלים ועברה בעמק מאחורי “בצלאל” ושכונת “שערי חסד” ו”נחלת צדוק”, הימינה לאחורי “מושב זקנים” ויצאה אל דרך שכם, – מעלה זו אין כמוה לנחיצות כדי לאחד הרבה שכונות קיימות, וגם שכונות, שהיו צריכות להבנות. ולא דאג ולא הרגיש השלטון בערך של מסלה זו ולא מסר אותה לרשותה של העיר ירושלים, וכל העבודה הענקית של סלילת דרך זו נהרסה ואבדה ללא תועלת לתושבים האזרחיים.

אותם הסדרים היו בפוסטה ובטלגראף. כאילו כל אלה נבראו אך לתשמישו של הצבא החונה, ולא למלא את צרכי האזרחים. אף לאחר שעברה תקופת בצנזורה הצבאית, היו מכתבים וטלגרמות נמסרים לבעליהם באחורים ודלוגים, כפי שהיה עולה ברצון הפקידים. כל הרעות ואי הסדרים באו מידי הפקידים הנמוכים הערבים, שכל סדר שנוא עליהם שנאה אורגאנית, ובזמן השלטון התורכי התחנכו והתרגלו לזלזל בכל משטר וסדר ולעשות את הכל כזדון לבם. ומאת אלה לקח לו השלטון החדש את פקידיו ועושי דברו. ורבו עד למאד המעילות והגנבות בתחנות מסלות -הברזל ובמחסני-הממשלה. הדימוראליזאציה הצבורית היתה מרובה וגדולה. לרגלי חוסר תנועה מסחרית, באים ספינות ומסלות -ברזל לשרות האזרחים, היו משתדלים להשיג צרכי-אוכל, כמו חלב בקופסאות, דגים שמורים, מיני מרקחת, ואפילו סוכר – ממחסני הצבא; ומפני שהמחסנים האלה היו מוכנים רק לאנשי הצבא, על כן התפתחו מסחרים בסחורות של מחסני-הצבא, מסחרים אסורים, וגם – בסחורה גנובה. התושבים היו רעבים לסחורות חוץ, להוטים אחר סחורה, שזה מזמן לא באה אל הארץ; ואולם השלטון החדש הניח מכשולים ולא נתן למסחר להתפתח. בתקופה ההיא היתה גם יד נעלמת, שמחרימה קאטאלוגים מסחריים שבאו לארץ-ישראל, אפילו כאלה, שהיו באים מצרפת ומאמריקה, בעלות-בריתם של הבריטים. יותר מן המדה היה השלטון הצבאי מטעים במדותיו ובכל פעולותיו ובמנהגיו, כי אכן הוא הוא הכובש את הארץ, ולטובתו ולהנאתו כבש אותה.

ט.

לשלטון הצבאי נראה בהמשך הזמן כנגע גם דבר הגדודים העבריים. כעשן לעיניהם היתה לשרי הצבא הגבוהים הנהגתם המופתית של צעירי החיילים היהודים, שלא נשאו נפשם אל ההוללות הרגילה בחיי הגדודים, ובפרט במחנות ובתקופת-מלחמה. היחס מצד השלטון הצבאי, כשנעשה שליט אזרחי בארצנו, אל החיילים העברים המשוחררים, היה שלילי לאחר שפזרו את הגדודים הלונדונים והאמריקאים. הצעירים, שהתנדבו בזמן-המלחמה אל הצבא, נשאו את נפשם אל גאולת ארץ-אבותיהם, ארץ-ישראל, וחרפו נפשם למות במערכות המלחמה בתקוה, שיזכו לגאול את ארצנו מידי התורכים והם יתנחלו בתוך אחיהם ויאחזו בארץ היעודה להם. ונודע היה הדבר, ומפי מנהיגנו שמענו אותו פעמים הרבה, והלא גם טבעי מאד הדבר, שיחלקו בין החיילים המשוחררים את הקרקעות של הממשלה, אדמת ג’יפטליק, ואת השטחים הגדולים ה“מתים”, כהרי הטרשים והחולות. אלפי צעירינו הטובים האלה חרדו אלינו מעבר לאוקינוס, עזבו את משלח-ידיהם בשוקי לונדון ואמרו להיות אזרחים במולדתם הישנה-החדשה. ולקראת עתיד זה התכוננו ועברו למופת את חוק למודיהם בבית-הספר – בצבא האנגלי על אמת ישראל. הן אין כאלה לטוב לישב בהם את הארץ העזובה, את הארץ הנכבשת שהם השתתפו בכבושה. וכאמור, הבטיחו להם לא אחת, שיבואו על שכרם ויבואו אל המנוחה ואל הנחלה בארץ-ישראל אחר המלחמה. אבל – מאת השלטונות, שבידיהם היה גורל הדבר החשוב הזה, יצאו החיילים המשוחררים וידיהם על ראשם. אין נוטה אוזן ואין מקשיב. אין איש מהם שם לב להשתדלותם. המסכנים פנו אל המנהיגים, אל עושי דבר הציוניות בארץ, אל העסקנים בני אמריקה, ונוכחו עד מהרה, שהתקוה, שהיתה להם, היא מהם והלאה, ונתפזרו הגדודים, ושבו בני לונדון אל המחט ואל בתי הזיעה, הפליגו צעירי אמריקה אל מושבותיהם, ומכל ההמונים המצוינים האלה, אשר אמרנו גם אנו גם הם, כי יהיו ליסוד-המעלה בישובנו המתחדש, – נשאר כאן אך מספר קטן, בודדים. החיילים המשוחררים לא קבלו אדמה להתישב עליה בארצנו עד היום. והבטחות השרים בלונדון ומנהיגינו – נשארו מעל.

אך גם הגדודים העברים החדשים, שהתנדבו כאן בארץ מבני הישוב, היו כצנינים בעיניהם של השלטונות הצבאיים. עולותינו וזבחינו על מזבח הצבאות הבריטית בארץ-ישראל לא היו לרצון, כפי הנראה, בעיני המפקדים כאן. עוד קודם שנכבש הגליל הבטיחו במטה הראשי לד"ר ווייצמאן, שיתנו לגדודי-היהודים את ערכם ואת השתתפותם האקטיבית בכבוש הארץ ושהגדודים שלנו יהיו הכובשים את ערי-הגליל, אפשר מאד שזו היתה רק מליצה, הבטחה, שמן הנמנע גם למלאותם בשעת תנועתם של הכחות הצבאיים במערכות המלחמה. אבל סוף-סוף היתה חובה מוסרית וגם מדינית מוטלת על ראשי הצבא לתת מקום לצבא העברי להטעים את ישותו וערכו בארץ, שנכבשה בשביל לבנות בתוכה את הבית הלאומי לעם ישראל. את מקום תחנותם של הגדודים העבריים היו צריכים לקבוע בערים; ולא רק בערי יפו, ירושלים וחיפה, אלא גם באותן הערים בארץ, שאין ישוב יהודי בהן כלל, או שהישוב שם מועט מאד. אילו חנו הגדודים העבריים, למשל, בעיר שכם, היו התושבים הערבים שם מתרגלים ממילא אל ההויה העברית בקרבם, אל העובדה של ישוב היהודים בארץ, וכל הטפה נגד-יהודית בכלל, היתה משוללת יסוד בחוגי התושבים של העיר שכם וסביבתה. אל חיילים מתיחסים ביראת הכבוד וביראת העונש, בלא ששואלים לגזעם ולמם; ולסוף היו הערבים משלימים גם עם לא-חיילים. מקום הגדודים היה צריך להיות לא בצריפין (בצרפנד ), בין הכפרים אשר בשפלה, אלא בתוך המוני הישוב העירוני; והיו מכירים ויודעים התושבים הערבים, שאמנם באו עתים חדשות והכרזת באלפור ודברי הממשלה הבריטית אינם שבים ריקם; עם מצב חדש זה צריכים הם להשלים איך שהוא. וישותו של הצבא העברי בירושלים, יפו וחיפה ושאר הערים היתה מוכיחה לערבים, שהדבר נעשה ואין להשיב, הרבה יותר מכל מיני הכרזות וביאורים, שאין בהם אמונה לא מצד הערבים ולא מצד היהודים; הכרזות וביאורים, שהם משברים את האוזן עד לאין הבין כלום.

אבל זה לא נעשה. רחוקים מרוחקים מן המציאות הארצי-ישראלית החזיקו את הגדודים העבריים במחנותיהם, באהליהם, בין שאר פלוגות-הצבא ההודיות או הבריטיות. ביפו היתה תחנת גדוד קטן של אילו עשרות איש, וגם זה בשכונת-היהודים, בתל-אביב; וזה היה עושה רושם מוזר קצת גם על היהודים וגם על הערבים. רק בחיפה חנה זמן ידוע לגיון שלם מן הגדוד העברי. ואמנם דבר זה היה יכול להביא לנו תועלת מדינית אלמלא הנרגנות התמידית נגד כל מה שנוגע ליהודים מצד הערבים הנוצרים, שמצאו להם תומכים ותמימי דעה בקרב השלטון הצבאי. מנהיגי הערבים הנוצרים הבינו את הערך המדיני של הצבא היהודי בארץ-ישראל, והם עשו כל מה שהיה ביכלתם להשטין על הגדוד העברי ולדחוק את רגלי שכינתו בערים. ואך ירחים אחדים חנה גדוד עברי בחיפה, אחר כך השיבו אותו אל המחנה הכללי בצריפין. והנרגנות הגיעה לידי כך, שאסרו על החיילים היהודים להכנס בימי חג הפסח לתוך העיר עתיקה בירושלים עיר-קדשנו! – וכמה גדולים היו העלבון והצער, שאין ליהודי רשות לדרוך בחוצות ירושלים אם אך בגדיו מעידים עליו, שהיו חייל בריטי, – לא שהוא התנדב אל הצבא האנגלי ודגל עמו, הדגל העברי בידו, והמנורה העברית הטהורה מאירה על ראשו! וכמה גדולים היו העלבון והצער לראות את צעירי בני עמנו הבאים לחוג את חג הפסח בירושלים והם פושטים מעליהם את בגדי-השרד בצבאיים ומתחפשים בבגדי אזרחים כדי שיוכלו לבקר את כתלנו, “הכותל המערבי”, והשוטר הצבאי לא יכירם! –

וזאת היתה לנו מידי השלטון הצבאי, שהיה בעומק-לבו שונא אותנו וכל דבר תחיתנו, והיה בדעה אחת עם הערבים בני-אמונתו להצר את צעדינו בכל מה שיוכל, להשפיל את כבודנו ולהרגיזנו תמיד. אנשי-הצבא היהודים, ביחוד האפיצרים היהודים, שעבדו את עבודתך בגדודי הצבא העברי, יכולים היו למסור הרבה-הרבה עובדות ומעשים, “יורדים עד הנפש, נוקבים עד התהום”, שמטרתם היחידה היתה – ליצור אטמוספירה מרעילה בקרב הגדודים היהודים, לברוא בסיס לפרובוקאציות שונות כדי שאפשר יהיה למצוא תואנה לפזר את הגדודים הבלתי-רצויים האלה, ושיטה זו גם הצליחה פעם אחת. חיילים יהודים אחדים לא נשמעו לפקודתו של אחד מן האופיצרים, והשלטון הצבאי, נשען על חוקי-הצבא בזמן מלחמה, עורר משפט נגד עשרות החיילים בעוון “מרד”. המשפט נתברר, והסניגור של הנאשמים היה ז’אבוטינסקי; אבל בעוד מועד הבינו “אדוני-המצב” שהדבר יכול לגרום פרסום, שלא יתן כבוד רב לסדרי הצבא בחיל-אנגליה. סוף-דבר נשתחררו הנאשמים. אבל את קובעת כוס-התרעלה שתו החיילים העברים, שתינו אנו כולנו, שראינו את היחס אלינו מצג מושלים אשר כאלה.

ויחס שלילי זה בתוך חוגי הצבא נמשך ולא חדל. קבל פטורין מפקד הגדוד העברי הקולונל פטרסון, זה ידיד הרעיון הצבאי היהודי בכלל וידיד תחיתנו בפרט, זה שהכיר את החייל היהודי ומסירותו עוד מימי-המערכות בחצי-האי גאליפולי. הוא היה מליץ התמידי במחנה הצבא הראשי של החיילים היהודים, והוא גם ידע את מסירותם, ישרם ונאמנותם. אצל החיילים היהודים, שקבלו על עצמם את מחסני-הצבא, חדלו הגנבות והמעילות, שרוששו את משק הצבא מאד. ופטוריו של פטרסון היה האות הראשון לפזורו של הצבא העברי. קבל פטורים גם ז’אבוטינסקי. פטרסון הוא קולונל אנגלי בריטי טהור, וכשרצו להפטר מאדם כזה צריכים היו להתחכם, לגרום לו עלבונות דקים בסדרי עבודתו עד שיתרצה בעצמו להגיש את פטוריו, כנהוג במקרים כאלה. אחרת היתה עם פטוריו של ז’אבוטינסקי. מצד אחד היתה אישיותו של זה צורה בולטת יותר מדאי, ולא לחנם העלו אותו למדרגת אופיצר, למרות החוק, שאין נתין זר יכול להיות אופיצר בצבא האנגלי. הן ז’אבוטינסקי היה היוצר של כל תנועת-הגדודים ושמו היה לתהלה בכל קצוי אנגליה. ומפני שהיה ז’אבוטינסקי כולו חדור הרעיון של הגדודים העבירם וחזה בהם חזות הכל, תנאי הכרחי לכל דבר-תחיתנו, לא היה משגיח בעלבונות שונים, גדולים וקטנים, שבהם כופים בחוגי-הפקידים את מי שרוצים להפטר ממנו לצאת בדימוס. על ז’אבוטינסקי היו השלטונות מוכרחים לצוות, שיעזוב את פקודתו בצבא, שישתחרר מעבודתו. וכן עשו.

אבל בזה לא הסתפקו השליטים בארץ, הם שמו עיניהם לרעה בכל ההופעה הלאומית הזו, בכל ענין הגדודים העברים, ולא חדלו מלעשות את כל מה שבכחם לפזר אותם. הרבה יותר מן היהודים הבינו האדונים האלה את ערכו של גורם זה, שעוד לא היה כמוהו בדברי ימי גלותנו, לגאול-הארץ ולבנינו של הבית הלאומי המובטח לנו. ובהיותם שונאי ציון ותחיתה, מתנגדים אל ההבטחות היוצאות לנו מן ההכרזה הבאלפורית, חתרו בכל עוז נגד הגדודים העברים – אחד מן העמודים, שהתחיה שלנו, לפי הכרתם שלהם, נשענת תמיד.

י.

על דרך-העקלתון הגדולה, דרך גאולתנו, מונחת אבן נגף אחת גדולה, שעוד לא אחת תכשלנה רגלינו בה ובמציאותה ושבכל מהותה המסוכנת הרגשנו בימי הכבוש הצבאי ושלטונו של זה בארצנו. כוונתנו אל היחס המדיני לשאלתנו מצד הצרפתים, ביחוד כאן, בארצנו.

סוד גלוי הוא, שבעיני הממשלה הצרפתית אינה מוצאת חן מיוד הקומבינאציה, שעל פיה המאנדאט על ארץ ישראל נמסר בידי האנגלים. עינה של צרפת היתה רעה בכבוש הבריטי במצרים, וצרפת היתה תמיד מזכרת לאנגליה, שארץ-הנילוס אך מופקדת היא בידה ולא נכבשת, ובריטניה הגדולה צריכה לצאת ממנה. ארץ-הלבנון ובכלל כל ארץ-סוריה נמסר במאנדאט לצרפתים, והם היו רוצים להאחז בהן איתן; ובכל רחבי ארץ סוריה דוקא כפי שמבינים הם מושג גיאוגרפי זה. הן אין ספק בדבר, שאת השם “סוריה הדרומית” לארץ ישראל לא הערבים המציאו: מפי אחרים היה למלה בפי העתונות הערבית. בפאריז הסכימו, אמנם, להכרזת באלפור, הסכימו לבנות ליהודים בית-לאומי בארץ-ישראל; אבל אין זאת אומרת, שהבונים יהיו הבריטים, ולא הצרפתים, להפך: העבר הקרוב, ארבעים השנה האחרונות, שקדמו למלחמה, כאילו היו יכולות לשמש לצרפתים הוכחה, שהם, אך הם, ראויים לאצטלה של ממלכה מאנדאטורית בארץ-ישראל. כל עבודות הישוב החדש, לכל הפחות, בראשו ורובו המכריע, ניזונות מן המקורות בצרפת. לא רק מעשי בית-רוטשילד הגדולים, אלא גם עבודתה של חברת-יק"א, שהיא חברה מאושרת באנגליה, מושפעת ונחלטת בפאריז. התרבות השלטת בארץ-ישראל היתה תמיד צרפתית, וחברת “כל ישראל חברים” בנתה בארצנו וכִלכְּלה בתי-ספר שונים. וידיעת הלשון הצרפתית היתה תנאי הכרחי לעבודת-ישוב הגונה ולעסקנות צבורית בארצנו. בבתי-הספר המסוגרים בארצנו היתה ידיעת הלשון הצרפתית חובה על התלמידים, וגם הרבה מן הגרמנים היושבים בארץ-ישראל וחיים חיי-עירונים, ידעו את לשון-אויביהם זו; ואותה שמעו כמעט כל פקידי השלטון התורכי. הלשון הצרפתית היתה בארצנו לשון החברה העליונה, לשון המסחר והמשרדים המסודרים, הלשון הרשמית. שהרי לא ידענו ולא למדנו לא את הלשון הערבית ולא את הלשון התורכית. אבל אנגלית, – מי ידע אותה ולמי היתה נצרכת? – מלבד המסחר בתפוחי-זהב, שהשוק העולמי שלו הוא בליברפול, היו יחסינו המסחריים עם ארץ בריטניה אף הם לא חזקים ביותר, והמסחר הגרמני עשה חיל רב בארץ-ישראל.

והנה גברו מאורעות שונים, והתקיעה הראשונה בשופר-גאולתנו נשמעה מעל גדות הטימזה, ואת ההבטחה הראשונה לבנות בית לעם-ישראל בארץ-ישראל נתן לנו באלפור הבריטי. אולי זהו אך מקרה, כי אחד מבחירי ישראל, שנולד וגדל באחת מן הבצות בתחום המושב ברוסיה, ישב בחמש עשרה השנה האחרונות על יד בתי החכמה של הבריטים, והתאזרח בארץ ההיא, וגדל בה, והכה בה שרשים ועשה פרי, והיה לעץ אדיר, ונעשה לאחד מראשי הגורמים להכרזת ב' בנובמבר. נפלאים דרכי ההיסטוריה העולמית, ודרכי תולדות-ישראל נפלאים הם שבעתים. ואולם הצרפתים בודאי ובודאי רואים בזה אך דבר מקרי, שאת ההבטחה נתנו האנגלים תחילה והם היו אך מסכימים להבטחה זו, בעוד שאפשר היה שיהיה ההפך: שהצרפתים יכריזו על בנין הבית הלאומי והאנגלים יהיו המסכימים. ומנקודת מבט זו של הצרפתים אין אלה רוצים, שאנגליה תזכה במאנדאט על ארץ-ישראל. אין חפץ לצרפת, שתהיה אנגליה שכנתה הקרובה לסוריה, אין חפץ לצרפת שתרכוש לה אנגליה מעוז ומשען על יד מצרים. ואפשר, גם גורם אחר עולה בחשבון-הצרופים של הליכות המדינה. הן גם החבה הגדולה של כל המוני עם-ישראל, שירכוש לו העם המביא לציון גואל, חבה זו, הכרת תודה עמוקה זו של עם תרבותי בן חמשה-עשר מיליון נפש, עם שהשפעתו בכל קצוי ארץ לא-קטנה היא, גם גורם זה אינו “כמות במוטלת”. ולמה זכה בגורם זה עם-בריטניה, ולא עם אחר, ולא הצרפתים? – הן גם הצרפתים מהרו ולא נמנעו מלענות אמן – למה, איפוא, לא קדמו הם להיות המברכים.

ומצב רוחות זה השתקף בארץ-ישראל ביחסי הצרפתים אלינו. – השתקף מצד אחד, ביחסים לבביים ומדיניים מצדד השלטונות הצרפתיים בכל מקרה, שבא לידם להפגש עם היהודים, ומצד שני, נעשו היחסים מסופקים מאד וגם שליליים כשהיו רואים אותנו מתעלסים באהבים עם הגואלים, עם האנגלים.

בשעה שהנחנו את אבן-הפנה לבנין האוניברסיטה היתה הברכה של הצרפתים היותר חמה ולבבית, כתובה ברגש, שהלשון הצרפתית מסוגלת תו, בעוד שהגיניראל אלנבי אפילו אסר על כל נושאי בגדי-שרד צבאיים להשתתף בהנחת האבנים. ולאחר שביתת הנשק, כשהתחילה העליה דרך קושטא, נתנו הצרפתים את ספינותיהם לעולים חנם, ואת היורדים בבירות קבלו השלטונות הצרפתים בסבר פנים יפות. יחס אחר, כולו שלילי, היה מצד האנגלים כשיצאו הגולים ממצרים וירדו בחוף יפו. עכובים לא פסקו, ולכל ספינה וספינה שהיתה מביאה את גולי ארץ-ישראל חזרה לארצם, היתה היסטוריה מיוחדת שלה. רשיונות לכל עולה – על כל פסיעה, ומכשולים בלי קץ, כי החשדים בנו מצד האנגלים רבו תמיד. ובתוך ירושלים היינו עדים לבוֹלשׁיוּת של האנגלים והצרפתים, למשטרה חשאית של האחת נגד השניה. צנזורה חשאית היתה על המכתבים, מלבד הבקורת הגלויה. ידעו האנגלים, שהצרפתים חותרים תחתיהם בארץ, והיו האנגלים חושדים ביהודים, פן תכון ידם עם הצרפתים. היו מאחינו אחדים, שנכנסו אל הצבא בצרפת והגיעו אל הארץ, עם חלקי לגיונותיהם הצרפתים, – והיו בגדי-השרד הזרים שלהם דוקרים את עיני השליטים האנגלים והיתה עינם רעה בהם ביחוד כשהיו רואים אותם יוצאים ונכנסים אל המשרדים הציוניים. בטוחים היו השלטונות האנגלים, שבתפקידם של פקידי-צבא אלה הוא רק לרגל את האנגלים ומעשיהם ומחשבותיהם ולהודיע לצרפתים מפקדיהם. ומפני שבאמת לא היינו מרגלים, וכנים ונאמנים היינו עם האנגלים, על כן עשו הצרפתים כל מה שיכלו כדי להסית בנו את הערבים וליצור את התנועה הערבית נגדנו, בתקותם שסוף-סוף ימצאו החצים האלה את מטרתם העיקרית – את האנגלים, ואמנם, הן לא ידענו מעולם את השאלה הערבית בכל חדודיה, כמו שהיא עתה, אם כי הציוניות קיימת זה הרבה והרבה שנים. יודעים הערבים היטב, שאנו באים אל הארץ להחיותה ולהפרותה, להרבות את אשרה ועשרה, ושהם, הערבים, יהיו הראשונים והבלתי-אמצעיים, שיהנו מתחית הארץ. ומפני שהם יודעים את האמת, היה לא קשה הדבר להכין את לבם למרוד באמת זו ולהסתיר מתחת למסוה -ההתנגדות אל הציוניות את ההתנגדות אל… האנגלים. לא אל היהודים מתנגדים הערבים, אלא אל השלטון הבריטי בארץ. לא לחנם מתפרנסת ה“תנועה הערבית” בארץ-ישראל מן המקורות המצריים הן בחומר והן ברוח. מסכסכים את הערבים בשלטון הבריטי, והציוניות והכרזת באלפור הן אך תואנה. לא רק הצרפתים – אפילו התורכים היו יכולים להגשים את הציונות ומן הערבים לא היה פוצה פה ומצפצף; ורק האנגלים מוצאים מכשולים. רק לשלטונות הצבאיים של עם בריטניה קשה היה להשלים עם הרעיון של תחית עם-ישראל, והם נתנו לערבים לדרוך קשתם נגדנו. ולא חלו ולא הרגישו, כי קשת-רמיה היא זו, והיא תמצא את לב שולחיה. ה“תנועה הערבית”, כמו שאנו יודעים ומכירים את מצב-הדברים, היא בעיקרה נגד האנגלים, ובשביל כך עוזרים ותומכים לה גם במצרים גם בפאריז. ועוד יבוא יום ויזכרו בני עם בריטניה את כל מה שהרעו לעצמם ברצונם להרע לנו ולארצנו, להתרצות אל הערבים בראשי תנועתנו הלאומית. יזכרו – ויתנחמו. עטרת-תפארת היא הכרזת באלפור לראש העם האנגלי, צניף-הוד בכתר-מלכותו ועלה-זהב בדברי ימיו, – והנה באו שליטי-הצבא של בריטניה ומהפכים את ההוד הזה למשחית.

וזה לא יכופר על נקלה.

יא.

גם תורת השנאה המדינית לישראל תורה היא, ופקידי הבריטים בארצנו לימדו תורה זו לערבים בשיטה ובהדרגה, אבל גם בשקידה. והיו מן הפקידים שלא התבישו ולא העלימו את שנאתם אל שאיפתנו גם מן היהודים. למשל, גבריאל, שהיה מנהל מחלקה מיוחדת בהנהלת הארץ, התנגד לדרישות החוקיות של בית-הספר החקלאי “מקוה -ישראל” ונסה לחתור חתירה תחת הזכויות, שהיה לבית-ספר זה אפילו לפי הפירמאן של השלטון התורכי. ובימים ההם היינו צריכים לבקש צדק ומשפט אצל שליטי-האנגלים במצרים. מלונדון היו מתקבלות, אמנם, פקודות ברוח הכרזת-באלפור; אבל הממונים למלא אחר הפקודות, שישבו במצרים ובארץ-ישראל, עשו את כל מה שעלה על דעתם – ולא לטובתנו. ומה שלא יכלו הפקידים הבריטים לעשות על דעת עצמם, היו מסיתים את הערבים שידרשו דבר זה, והיו ממלאים דרישות אלו. וכך הצליחו הפקידים לקלקל את יחסינו הטובים עם הערבים וסכסך עם בעם. המופתי בירושלים, כמסופר, מניח אבן לבין האוניברסיטה, מבקר בבית ועד הצירים, מקבל מתנות ומנחות. ובצפון, יחסינו עם הערבים בכלל ועם פייצאל בפרט הם שלוים ונורמאליים, אין פרץ ואין צוחה. אבל משתדלים ומסדרים אספות כלליות של נוצרים ומושלימים, ואפילו את השומרונים מצרפים, וסדר היום של אספות אלו כבר מבטיח מראש את ההחלטות הרצויות: החלטות נגדנו ונגד כל שאיפותינו.

עד כמה התבטא יחס שלילי זה של פקידי-השלטון אלינו ראינו במעשה העיר שכם. זוהי עיר של סוחרים וגם ידועה היא בתעשית הבורית (הסבון). עוד קודם המלחמה שאפו התושבים, ביחוד הסוחרים, שתהיה בעירם מחלקה לאחד מן הבאנקים, כדי להקל את המחזורים הכספיים. לאחר שחדלה המלחמה בארץ שכרו מנהלי החברה “אנגלו-פלשתינה” הבאנק הידוע בשם א“פק, דירה לסדר שם מחלקה. והנה השתדלו העסקנים הפוליטיקאים מאנשי שכם ובטלו את החוזה בדבר הדירה והודיעו בפירוש, שלא יתנו לבנק ציוני לפתוח מחלקה בשכם, לא הועיל השלט האנגלי, לא עמדה לבאנק זכותה של ההכרזה על בנין הבית הלאומי וכאין וכאפס היה החופש האזרחי הרגיל, שעל פיהו הרשות למי-שהוא להתישב בכל רחבי ארץ-ישראל באין מפריע. עוד יותר מזה: הפריעו בשכם ולא נתנו להתישב למשפחת רופא אחד, באשר הוא יהודי. אסור ליהודים לגור בשכם. וכל ההשתדלויות וכל המחאות של “ועד הצירים”, ה”סוכנות היהודית" לא הועילו – מפני שרבים מן הפקידים הצבאיים, שלפניהם באו ההשתדלויות והמחאות, היו בעצה אחת, ובודאי – גם בדעה אחת, עם בני שכם.

מלבד מה שהתירו את האספות הכלליות של הערבים ומעשים מעין איסור הישיבה בשכם, עזרו לערבים גם לפתח עתונות לא-קטנה, שהיא כולה נגדנו. על היהודים אסרו כל דבר שמזכיר את הבטחת באלפור אף בעתונות העברית, ושמרו את עקבותינו. העתון “חדשות הארץ” צריך היה להיות ההמשך של העתון הרשמי של הממשלה, ותנאי התנו, שלא ישנו את השם, ונזדעזעו האיתנים כשרצינו לקרוא לו: “ארץ-ישראל”. ולעומת זה היה החופש המוחלט לכל העתונות הערבית, וסופריה שלחו רסן מעליהם והפיצו בין קהלותיהם רעל ומשטמה. בעת ההיא היו המאורעות הכבירים במצרים, וההתקוממות נגד האנגלים היתה גדולה בכל ערי ארץ-הנילוס. אך פגעי מצרים כמעט לא היו ענין לעתונים הערבים, וכל שיחם והגיגם היו עניני-הציונות וחיי היהודים בארץ-ישראל. רק על זה דנו, על זה היו כותבים ומתווכחים. בעתונים הערבים המרובים, אשר נוסדו בירושלים, יפו וחיפה וכו' ושצצו כמהין ופטריות, לא היה מקום לשאלת-החיים בארץ, להתפתחות החיים הכלכליים והתרבותיים של הערבים בתנאים המדיניים החדשים; הם היו מלאים רק “פוליטיקה”, פוליטיקה של נרגנות נגד היהודים. ההמון הערבי, עם-הארץ העובד והעמל, אינו יודע ברובו המכריע קרוא וכתוב, ומעט מאד היה מספר האכסמפלארים, שהיו נמכרים מן העתונים, שהיותר מפורסמים שבהם היו נפוצים רק למאות. אבל הקלובים הערביים, שנוסדו לא בלא עזרת “ידידינו” מתוך הפקידים הבריטיים, היו מכסים את הגרעונות. ומאת הקלובים יצאה גם התורה, איך לסדר הפגנות פומביות, הפגנות המוניות, שבשמן היו באות אחר כך הדרישות מצד הערבים, בשם העם הערבי, כביכול, והפקידים הבריטיים, אפילו הגיניראל בולס בעצמו, השליט הצבאי הראשי, היה דורש את הדרישות כמין חומר ומראה להן לפנים מסבירות.

ולעומת הפנים המסבירות של הערבים היו הפנים זועפות ביחס אלינו. במשטרה העירונית עבדו גם יהודים, ביחוד מאלה שעבדו בצבא ונתמחו בעבודתם. חלק היהודים במשטרה, אפילו לאחר דרישותינו התכופות, היה קטן ודל; אבל גם את אלה היו משתדלים לעלוב ולרדת לחייהם. היו שנים-שלשה משלנו, שנשאו על שכמם משרות קציני-המשטרה. אלה היו מן המומחים והזריזים, אזרחי-הארץ מכבר, שהיו נותנים כבוד לכל המשטרה. חרוצים בעבודתם, יודעים את הערבים, לשונם ונמוסי -חייהם, היה להם יתרון-הכשר במקצוע הקשה של המשטרה. ולא קלים היו התנאים של עבודה זו בארצנו, בפרט בתקופת השלטון הצבאי. והנה היו מעבירים את קציני המשטרה היהודים ממקום למקום, ודוקא למקומות שאין שם ישוב יהודי, כדי שיבינו האנשים האלה, שאין לשלטון שום אמון בהם ובעבודתם בערי מושב היהודים אחיהם. וגם את השוטרים הפשוטים מן היהודים היו מעמידים במקומות-משמר, שתועלתם שם לא היתה יכולה להיות ניכרת, בעוד שהשלטונות לא דאגו להשתמש בהם במקומות שהבטחון -הצבורי היה יכול ליהנות מהם. למשל, על-יד הכותל המערבי אין מקום משמר לשוטר יהודי, ואין קץ לכל הרוגז, שהשכנים הערבים, ביחוד הפרחחים השובבים, מרגיזים ועולבים את היהודים הבאים אל המקום הקדוש הזה; ואם היו אפילו מעמידים שם למשמר שוטר ערבי, כלום מרובה תהיה התועלת שיביא, בעוד ששוטר יהודי היה יכול למלא תפקיד נחוץ כזה? – או בדבר הכניסה למקום המקדש. פתאום חדלו הערבים לתת ליהודים לבקר את הר הבית ואת מסגד עומר, וגם השוטר הערבי היה מבדיל בין יהודי ובין אינו-יהודי, האומנם מאת השלטון יוצאות פקודה לא-חוקית אשר כזו? – הבוז לקדשי בני-ישראל נראה גם בערי השדה: בטבריה לא מצאו השלטונות הצבאיים מקום אחר לצרכיהם מלבד הבנינים של ישיבת רבי מאיר בעל-הנס, המקום, שגם ערביי-המקום אומרים קדוש לו. וכמה כרכורים הוכרחנו לכרכר עד שהצלחנו להוציא את הישיבה הקדושה הזו מידם. לא נתנו, ואין נותנים גם כיום, ליהודים להכנס למערת-המכפלה בחברון, בעוד שהנוצרים מקבלים רשיון לכך בנקל – מובן לפקידים אנגלים מאליו.

בעת ההיא לא סדרים ראינו בארץ, אך פוליטיקה. לא יה שלטון על פי הצדק והחוקים, אלא אך כפי הלך-רוח ומשאת-נפש; ישר לא הלכו האנשים, ורק או לקראת או נגד, – לקראתנו או נגדנו. ופוליטיקה מביאה תמיד לידי אי-סדרים, לידי אנרכיה. בהרבה מקומות עודדו את רוח-הערבים, והללו הוציאו מזה את המסקנות הרצויות להם: ממשלה עמנו“; ומזה יוצא שאין דין ואין דיין, ורבתה השערוריה. סכנת-דרכים גדלה לא רק בערי-הגליל ובערבות הירדן, אלא גם בשומרון ובשפלה של יהודה. שדדו בכפרים, גזלו עדרים, התנפלו על חורשים ועובדים בשדה ולקחו את בהמותיהם, וגם לא נמנעו מלהרוג אנשים בחצרותיהם. אנארכיה ברכבת, ומי שעבר מקנטרה עד לוד בשלום ולא גנבו ממנו את חפציו בעגלה, ואפילו בעגלת המטען, היה צריך לברך את ברכת-”הגומל". אנארכיה בפוסטה ובטלגראף, ואך במקרה היו באים המכתבים והטלגרמות. התנאים בימי-תורכיה נעשו לנו, התושבים, לאידיאליים בימים ההם, ולא אחת אמרנו: טובים היו הימים הראשונים.

כך חיינו, כך למדנו את דרכי השלטון הצבאי. ולא ארכו הימים ועיניו חשכו לראות גם את גולת-הכותרת, את הפרי, שגמלה פוליטיקה זו בשלטון מחוסר הבסיס האזרחי, – בא הפוגרום הירושלמי…

יב.

למודי פוגרומים אנו, ועל כן הרגשנו מראש, כי הדבר זה בוא יבוא. מי כמונו יודעים את הדרכים, שבהן מכינים השלטונות פוגרומים ליהודים! ידענו אותם מרוסיה; ואנו צריכים להודות, שהשלטונות הבריטיים לא יכלו וגם לא רצו לחדש בזה דבר משלהם. סכסכו בנו את הערבים, הראו תמיד, בכל מה שיכלו, שהשלטונות מביטים עלינו כעל זרים בארץ, כעל אנשים, שבאו לעשוק את התושבים האזרחים. היהודים סבלו מן השלטונות את כל החומרות שבמצבם. בעיני השלטונות נתנונו כאנשים הבאים ממרחקים; שאין להם שום חלק ונחלה בארץ, ובעיני השלטונות נחשבנו כולנו, להפך, כילידי הארץ, שהכובשים הבריטיים יכולים לרדות בהם ולהביט עליהם ממרומים. בנוגע למשכורת לפקידי-השלטון היו שתי מדרגות: אחת לבריטיים, גבוהה, ואחת נמוכה, לילידי המקום, והיהודים נמנו במדרגה השניה, וכך היה בכל מקרה של תלונות והתאוננות על מעשי-הפקידים וסדרי המשרדים. תלונה של בריטי היתה נשמעת ומתקבלת, בעוד שלא היו שום תוצאות לתלונותינו שלנו: תשמח החסידה בחלקה, שיצאה בשלום מלוע-הארי, ולא תדרוש שכר עמלה…

במצב זה היה אויר-הארץ מלא אבק-שרפה תמיד, ואנו היינו מוכנים לבל צרה והסתגלנו לזה. גם לשלטונות פנינו ובקשנו רשות להתארגן ולהזדיין, והבריטים, שדברו עלינו תמיד תוכחות בשם העם הערבי הצורר לנו, לא יכלו כמובן, לכחד תחת לשונם ולומר, שאין כל פחד לנגדנו מצד הערבים; ועל כן גם הקשיבו לבקשותינו להתארגן, אבל הרשיון המבוקש לא נתן לנו. הפוליטיקה הגדולה של “לך ושוב”, הן ולאו, אסור ומותר, – ואנו כמעט נשארנו בלא הגנה, ז’אבוטינסקי לבדו ראה את הפוגרום עולה עלינו, והוא גם השתדל לארגן את הצעירים, עד כמה שהשיגה ידו; אבל ידו היתה קצרה. ברובנו לא יכולנו, לא רצינו להאמין, שגם השלטון הבריטי יתן אותנו לפורעים – ובירושלים!

וסדר-הפוגרום היה כחוק וכמשפט. הביאו המונים ממרחק, מחברון; וכאן, בירושלים, העמידו אותם לפני המעקה של מעון הקלוב הערבי, ותמונת “מלך” הערבי, פייצאל, למול פניהם. מעל המעקה חצבו נואמים להבות, וכשהיו הלבבות של ההמונים מוכנים כל צרכם, – אז נתנו אות והאספסוף התחיל ב“מלאכה”, שאר הדברים מתפתחים מאליהם; ולא רק שאין מן הצורך לנצח עליהם ולהמשיכם, אלא גם אין שום יכולת לשלוט בהם. אפילו אם היו רוצים להפסיקם. כי אך הוסר הסוגר מלחי החיה הנוראה, לא על נקל תשים רסן בפיה. ההמון נעשה חפשי לנפשו ושה את מעשיו כחפצו. ואם סוף-סוף שקטה העיר, לא השלטונות גרמו לכך, אלא המתנדבים מקרב היהודים, שבמקומות שונים עמדו על נפשם והשיבו מלחמה שערה. מתגרת-ידם של החיילים העבריים ורוביהם בידיהם נסוגו אחור וברחו על נפשם הערבים של כפר-לפתה ושאר הכפרים, שעלו על ירושלים להתחבר עם הפורעים. השלטונות מצדם עשו כל מה שיכלו כדי שלא להפריע את הפורעים הערבים מן השוד והבזה.

וצורתם הנכונה של השלטונות הבריטיים נתבלטה בימים הנוראים האלה מיד אחר הפרעות. את הנואמים הראשיים, שהסיתו את ההמון מעל המעקה לשלוח יד ביהודים, שחררה בממשלה ונתנה להם האפשרות לצאת מן הארץ, ולעומת זאת עשתה חפושים בבתי היהודים, ויותר מעשרים איש נאסרו, ואף ז’אבוטינסקי בתוכם. צנזורה חמורה נקבעה על העתונות העברית, בעוד שהעתונים הערביים דברו קשות על היהודים אף למרות הצנזורה. על העתונים העבריים אסרו אפילו לתרגם את דברי העתונים הערביים. ההודעות הרשמיות נכתבו באותו הנוסח, באותו הסגנון, שהיו השלטונות הרוסיים בשעתם משתמשים בהם. שום אורגינאליות לא הראו השלטונות הצבאיים הבריטיים. ורק כשהגיעו ימי-המשפט על ז’אבוטינסקי וחבריו והצטינו השלטונות קצת. כידוע, לא תמיד היה ברוסיה שווי-משקל בין השלטון האזרחי ובין בתי-המשפט, והרבה פעמים היו השלטונות האזרחיים מסדרים פוגרומים ביהודים, וכשהיו הפורעים מופיעים לפני המשפט היו יוצאים חייבים. אצל השלטונות בני-בריטניה בארץ-ישראל היתה הסכמה גמורה, ובית המשפט הצבאי דן את ז’אבוטינסקי וחבריו לעבודת פרך על שהתכוננו לסדר הגנה נגד הפורעים.

ובעת ההיא הטעימו השלטונות את יחסם השלילי גם להכרזת-באלפור ולהבטחת הממשלה הבריטית לבנות בית לאומי לעם ישראל בארץ-ישראל. חפושים נעשו במשרד “ועד הצירים לארץ-ישראל”, מלאכות ההסתדרות הציונית, וגם בדירתו הפרטית של פרופ' ווייצמאן בירושלים. בלא כל ספק ידעו השלטונות, שאין שום נשק בחדרי “ועד הצירים”, ושאף דירתו של הפרופ' ווייצמאן אינו מחסן לתותחים ומכונות יריה; ואולם עובדה זו, החפושים הללו, היה בהם צורך מדיני: יראה הקהל וידע, כי השלטונות שונאים את הציונות ואת הציונים, כי גלה כבוד מהם וכי צל ההבטחות הגדולות סר מעליהם. יכירו וידעו… טועים היו אלה שחשבו, שהפוגרום בירושלים התחיל ביום שני של פסח ושהאקורד האחרון שלו התפרץ ביום א' אייר, עם גזר-דינו של ז’אבוטינסקי, כשהעיזו השלטונים להשליך את המשפט משמים ארץ. בימים האמורים, פוגרום ביהודים אך התפרץ החוצה, אך התגלה במאורעות ובמעשים, אך קבל צורה מוחשת; ואולם זה היה רק תוצאה הכרחית של השיטה, שעל פיה התנהגו האנגלים הכובשים ביחס אל היהודים ועתידם בארץ כמעט מן היום הראשון של הכבוש עד הימים של הפוגרום ולאחריהם. אין תולדות בלא אבות ואין סבה בלא מסובב, והפוגרום הירושלמי עם כל תוצאותיו הוא יליד הסבות שקדמו לו, פרי עבודתם ויגיע-כפיהם של השלטונות הצבאיים. איזוהי דרך לקשר את מעשיהם של השלטונות בארצנו עם הכרזת הממשלה הבריטית המרכזית, למה מתיחסים אל היהודים בארץ-ישראל באיבה ובמשטמה, ובלונדון מבטיחים בית לאומי, היכן הוא מקור הנגוד הגדול הזה בין שני שלטונות אל ממשלה אחת, – שאלות “ורימנהו " אלה אינן ענין בשבילנו. יתחבטו בזה חכמי-המדינה שלנו, בעולמנו ובעולם הכללי. אנו עסק לנו עם החיים, עם מאורעות יום-יום, כמו שהתגלו אלינו לא בחידות, אלא במעשים, בעובדות. בשורת-הגאולה הכתה אותנו בסנורים והתאפקנו לסכם לעצמנו, ובפרט לאחרים, את הסך-הכולל מצרופי -המעשים וכל העובדות השונות. אדי יותר מדאי היה חפצנו להשלות את נפשנו בשוא: אפשר, כל אלה אך מקרים בודדים הם, שאינם צריכים להצטרף לחשבון אחד, לסך-כולל. עשינו כך מאהבתנו לגאולתנו ומתוך מלחמה בעצמנו, כדי שלא יבוא היאוש המר ויתקפנו נוראות. ואולם ההתנפלות והמשפט, ששמם המשותף הוא פוגרום – שני אלה פכחו אותנו ופקחו אפילו את עיני-העורים. ה”גבורים " של הפוגרום הירשלמי הלא הסירו בעצמם את המסוה מעל-פניהם, למה, איפוא, נתמם ולא נביט אליהם ולא נראה את פרצופם כמו שהוא?

לנו עסק עם ההיסטוריה הישנה של “רומי וקיסריה”. את אגריפס עוטרים ברומי הוד והדר, וגדולי רומי מתהלכים עמו כאחים וכרעים ואת כל אשר יבקש לא ימנעו ממנו; והנציבים הרומיים בקיסריה אינם חדלים אף רגע להרע ולהציק ליהודים בארצם, שוזרים וטווים בלי הפסק את הרשת לצוד בה את עם חרמם. הרים וגבעות מבטיחים לווייצמאן בלונדון ולסוקולוב בפאריז. ובקאהירה ובארץ-ישראל מכינים בלי הרף קרקע לכל מיני סכסוכים ופרעות בארץ ישראל; וגם ידי הנזירים הצרפתיים באמצע של עבודה קדושה זו. ומאליהם מתעוררים רגשות-געגועים אל הימים, שקדמו להכרזת-באלפור, אל ימי שלטון התורכים בארצנו. הן בימיהם של אלה בנינו בארצנו את כל מושבותינו, עשינו את כל נסיונותינו לחדש נעורנו, להחיות את עצמותינו בארץ-ישראל. הן האיסורים על הציונות וה“פתקה האדומה” לא מנעו מאתנו לכונן בארץ-אבותינו את מוסדותינו הלאומיים, את הבאנק ואת בתי-הספר, את המשרד הארצישראלי ואת משפט השלום העברי, את תל-אביב ואת החוות הלאומיות, עד שעבודתנו זו היא שהכשירה את ההכרזה הבאלפורית. והסדרים בארץ והבטחון הצבורי הלא היו בזמן השלטון התורכי הרבה יותר מתוקנים, ובקומץ קטן של צבא המשמר היו התורכים עושים ממשלה בערבים ובבידואים. ופרץ וצוחה לא היו בארצנו, ואף כי פוגרומים ביהודים, – דבר, שלא היה בכל ארץ תורכיה מעולם; ועתה, כאשר ממרומי אירופה נשאו נס לקבוץ-גליותינו, והמון צבאות בריטניה כבשו את ארץ-ישראל מידי התורכים למעננו ובשבילנו, ובשופרות אין קץ תוקעים לחרותנו ולגאולת ארצנו, והארץ נתונה בידי צבא גדול ואדיר, אשר לו אבטומובילים משוריינים ואוירונים וכל כלי-מלחמה, עתה אנו, היהודים המעטים היושבים בתוכה, צפויים לפרעות מידי המון פרוע לשמצה! והיו אמנם, בינינו כאלה שהתפללו חרש: שובו, שובו התורכים אלינו…

ריב היה בין עגלת-האופנים ובין עגלת החורף, מי מהן יותר נוחה: אם הראשונה, המתגלגלת על אופניה, או השניה, הזוחלת על פני השלג. שתי בעלות הריב פנו אל הסוס, שיכריע הוא את הדבר. ויען הסוס ויאמר: מי יתן ולא ידעתי את שתיכן…

את הפרקים האלה כתבתי על פי הרשימות שסדרתי לי בימים הראשונים לחודש אייר, תר"פ, בראש-פנה. בראשון לאיר יצא גזר דינו של ז’אבוטינסקי וחבריו, וממחרת הבקר יצאתי מירושלים. לא, אני לא יצאתי, אלא ברחתי מתוך העיר הזאת. צר היה לי האויר שם, נפשי לא ידעה מנוחה והייתי סוער כולי. המשפט – זה היה הקו האחרון, שהשלים את כל תמונת הבלהות של הפוגרום, הצליל המכריע, שבא לשבר את האוזן היתר חרשת, וזהו שהציג את כל הפוליטיקה של השלטונות הצבאיים בארץ-ישראל ערומה כמו שהיא. מכאן ואילך היו לפני הפוליטיקה הבריטית ביחס אלינו שתי דרכים: או גלות שלישית מארצנו, או – סאן-רימו ונציב יהודי. החיים או המות, – ובחרו בחיים…

והחיים ים זועף, הומים וסוערים, ושלות -השקט עודנו רחוקה מאתנו. הוסר השלטון הצבאי, מצרים אינה עוד מושלת ביהודה, והשלטון האזרחי ניתן בידי איש יהודי, יהודי נאמן לעמו ולארצו ולתקותו הגדולה, יהודי, שידע להיות שר ומושל גם במדינת בריטניה הגדולה. ונמשכו הימים וארכו הלילות, ימי רוגז ולילות נדודים, – וחשכו עינינו לראות את אשר היה לנו. בימי-בולס הוכינו בשוטים, ובימי הרברט שמואל יוסרנו בעקרבים. אז היה בירושלים פוגרום, זאת אומרת: המון פרוע מתנפל פתאום ושולח ידו בבזה, ובימי הנציב היהודי כבר היו פקידים ושוטרים בראשי-הרוצחים ביפו, ובמושבות פתח-תקוה וחדרה ורחובות הוכרחו היהודים להלחם במתנפלים עליהם ככל חוקות המלחמה. בימי-בולס לא נועזו לגעת בדברים הכתובים בהכרזת באלפור ולעשותה פלסתר, ומהרברט שמואל שמעה אזננו בשלישי לחודש יוני תרפ"א פירוש זר וביאור לקוי להכרזה זו. בימי השלטון הצבאי לא הרחיקו מתנגדינו הערביים מגבולות הר הצופים ולכל היותר – מדמשק בצפון וממצרים בדרום, ובימי נציבנו משלחת ערבית פורשת מצודתה ללונדון ועושה פוליטיקה כל-ערבית וכל-אישלמית על חשבוננו בארצנו. בימי השלטון-הצבאי נשאו-ונתנו עם ההסתדרות הציונית בדבר מסירת הקרקעות השוממות של הממשלה ליהודים, ובימי הנציב היהודי נמסרו השטחים הגדולים שעל-יד בית-שאן – לערבים. בימי השלטון הראשון היו מפתחות ההגירה לארץ בידי “ועד הצירים לארץ ישראל”, ועתה, בימי השלטון השני, מפתחות אלה נלקחו מאתנו ועברו לידי זרים. ארץ-רחבה היתה ארץ-ישראל, משתרעת לשני עברי הירדן מערבה ומזרחה, ואך בימי נציבנו כמו יצאה מתוך גבולות ארצנו נחלת בני-גד ובני-ראובן וחצי שבט המנשה ולישראל אין חלק בה.

וחלילה לנו להאשים בכל אלה את מי שהוא, ואף כי את הנציב. לו היתה לנו הבחירה, כי אז לא בחרנו באחר בלעדי הרברט שמואל. לא מפי האדם יוצאות הרעות והטובות ואך מפי החיים ומסבותיהם. תחת הלמות המלחמה העולמית, שאין דומה לה בסרי-הימים, שונו פני החיים, אחר וזר נהיה הלך-הנפש של כל העמים. אולי, אנו, היהודים, הננו היחידים מכל העמים, שהרגש הלאומי הבריא נשמר אצלנו בטהרתו והמלחמה האחרונה לא פגמה אותו. ואולם בנוגע לכל משפחות העמים והלשונות אנו רואים את החיה הנוראה, חית-אדם, חורגת ממסגרותיה, נכונה לרמוס לטרוף ואין מציל. אין כאן הרגש הלאומי הבריא, הנובע מן ההכרה העמוקה ביתרונותיו המוסריים של הלאום, שאינו יכול להביאם לידי גילוי וביטוי לרגלי הגלות, ובשביל כך הוא שואף לגאולה. לנו עסק עם הזוהמה של האדם הקדמוני, הבוחר בטוב מכל הרע לזולתו והמכיר ברעה, אם היא אך טובה לאחרים. וזהו אשר קרה גם לערבים בכלל ולתושבי ארץ-ישראל בפרט. לא את גאון-עברם ותקופת הזהב של שירתם והשכלתם עוררו בקרבם, כי אם את השאיפה הפראית לשלטון בלתי-מסודר. לשובבות הלב, לעריצות של “אני ואפסי עוד”. וים-החיים טרם ינוח מזעפו, ושנים רבות או דורות שלמים, יעברו עד שישובו הדברים לקדמותם. – יותר נכון: עד שתתעורר חברת האדם ותקבל צורה חדשה. סדרי חיים יותר מתוקנים מאשר היו בראשונה, חוקים ותורות, שעל פיהם לא יוסיף האדם לשלוט באדם אחיו להרע לו, ויחדלו בני-איש לקלל את יומם, ואיש על רעהו לא יניף ברזל, כי מזבח טהור יהיו החיים בעיניו. הימים האלה יבואו ויגיעו, אבל היום עוד עדים אנו לכל הקצף הנורא, שהרתיחה המלחמה במצולות החיים, ואדם אל אדם הוא זאב-ערבות. ולְהַוַּת -לבם קוראים בני האדם בשם “חרות” ו“לאומיות”. זאת התורה לתנועה הלאומית החדשה בימי המלחמה האחרונה כלל השבטים השונים במדינות רוסיה ואוסטריה; שבטים, שערכם ההיסטורי אפס ויתרונותיהם המוסריים במשפחת האנושיות אינם שוים פרוטה, ובכל זאת גדולה התגנדרותם והם מתנשאים בגאון על שאר העמים, כאילו הם מלח כל הארץ. וזאת היתה גם לערבים תושבי ארץ-ישראל, הדוגלים בשם החרות והלאומיות שלהם, – החרות להיות לרועץ לזולתו והלאומיות, שהולכת ונעשית פראית, עד כדי “כל איש הישר בעיניו יעשה”. לנו עסק עתה עם קובעת כוס-התרעלה של המלחמה, עם שמריה העכורים, וגם הערבים שתו-מצו את כף-הרעל הזה.

ואל נא נכחד, כי זעיר שם זעיר שם חדר הרעל הזה אל תוך קבוצות קטנות גם מבני עמנו בארצנו. מילידי הארץ דוקה סגלו להם את הלאומיות החולונית, והם שואפים אל השלטון במצב החדש הנברא לעיניהם בארץ-ישראל. כי ירדו טללי-תחיה על הארץ – למה לא יהיו הם צנורות הברכה, הבאה אל הארץ? – הן הם – אזרחי ארץ-ישראל מעולם, הן הם יודעים את דרכיה, נמוסיה ותנאיה, הן הם – אבני-הפנה, שהבית הלאומי המובטח צריך להשען עליהן. ומתחת לסף-ההכרה מתפרצת השאיפה גם בלבותיהם של אלה לשלוט ולמשול. ושהם, ורק הם, יהיו המְעַשים והעושים את ההיסטוריה החדשה שלנו, ואל תוך זרועותיהם יפלו האפקים הרחבים, הנשקפים עתה לעמנו בארצנו.

ובתוך ערפלי-חושך אלה, בסבכי יער של המון שאיפות ותאוות-שאול, אם על האדם לחוצות את צוארו בתוך ביצות של רפש וטיט היוֵן, – מי זה החכם והגבור, שימצא דרך וילך לו נכונה? – גם הרברט שמואל הוא אדם ולא אל. הן אמנם זרועו מושלה לו לנצח על החיים הרגילים גם בתהפוכותיהם השונות; אולם תקופתנו היא שעת חירום והרס וחורבן, ובשעה זו מן הנמנע לכוון את מספר הכחות המתנגדים.

אבל לבו של עם עתיק-יומין לא יחרד גם למראה הסערה. עוד לא ילדה האדמה אבנים, שתחסומנה את הדרך בעד עתידנו, בעד תקותנו הגדולה. הרגלים תנגפנה, מעצורים יקומו, מכשולים ינתנו, – אבל את דרכנו נמצא ואל מטרתנו נבוא.

זאת היא אמונתנו. בזה אנו בטוחים. רבות אנחותינו למראה כל המעשים הנרגנים ולבנו דוי כל חבלי הלידה של האנושיות, אשר תקש בלדתה את גאולתנו. אבל אף רגע אין אנו מסופקים באחריתנו הטובה. את אשר לנו – יבוא לנו.

א. הפגישה הראשונה.

עוד בשנים האחרונות שלפני המלחמה העולמית, הרה והגה הד“ר א. רופין, ראש המשרד הארצישראלי אז ביפו, את הרעיון ליצור בשביל המתישבים מאחינו משפט שלום עברי מקרבנו. נוסדה ונבנתה תל-אביב, חיינו הצבוריים והאזרחיים החלו להסתדר לפי צרכינו הלאומיים, והד”ר רופין וסגנו, יד ימינו, הד“ר יעקב טהון ראו צורך וגם יכולת להגשים את המוסד המשפטי העברי ברקיע חיינו. והנסיון הצליח, – הוא מוכרח היה להצליח, כי בארץ שלטו אז שלשה בתי דין: המשפט האזרחי של השלטון התורכי, המשפט של הקונסולים כפי חקי הקפיטולציה, והבד”צ שלנו. הראשון היה כולו, מכף רגל ועד ראש, אנשי שוחד, ואוי אוי לתובע והנתבע גם יחד הדורכים על ספו; הקונסולים אמנם צדק ומשפט היו להם לקו, אבל כחם היה לשפוט רק בין נתיניהם, ואך יודיע התובע או הנתבע כי יש עד או מגע אל המשפט מצד נתין זר, אזי המשפט מוכרח להפסק; הבד“צים שלנו, במחילה מכבודם, היו מחוסרי כל סדר, הרבנים ראשיהם היו, והוים גם היום, בטלנים, מומחים גדולים לפלפולים, אך את ארחות החיים, את סדרי המשפט, את אשר הניחו מסדרי “חושן המשפט” שלנו ליסוד בפרקיו הראשונים, – כל זה בעיניהם טפל, ואיש ישראל המכבד את עצמו אינו נזקק לדיניהם של הבד”צים.

לכן משפט השלום העברי, יציר כפיו של המשרד הא"י, הצליח ותפס מקום חשוב בחיינו עד – עד שהתפרצה המלחמה העולמית, ויד השלטון הצבאי של התורכים היתה עלינו קשה, וגם אני “נתבקשתי” באחד הימים לירושלם ונחקרתי ארוכות על מעשי בתור מי שהיה נשיא המשפט הזה.

והנה כלתה המלחמה, הארץ נכבשה לפני חיל בריטניה, ובאביב תרע“ח בא אלינו ועד הצירים בראשותו של הפרופיסור חיים ווייצמן, ויקבע את מושבו בתל-אביב-יפו, והועד הזה שם ליבו גם אל כל מראות החיים של ישובנו בארץ לחדשם ולתקנם בכל אשר תמצא ידו. ובעשרים לחודש סיון (31.5.1918) קבלתי מכתב מאת ועד הצירים בזו הלשון: “ד”ר ווייצמן מסר לי להודיע לכבודו, שלטובת התפתחות אוטונומיה עברית בא”י עלינו לרכז את תשומת לבנו ליסד פה בתי משפט יהודים ובתי- אשור לקנית קרקעות יהודים. על כן אהיה אסיר תודה לכבודו, אם יתחיל חקירה ודרישה בשתי השאלות האלה, וימציא את תוצאות חקירתו לועד הצירים לא“י בהקדם הכי מתאים ונוח לכבודו. בשם ד”ר ווייצמן, נשיא ועד הצירים לא“י, ישראל משה זיו, המזכיר”.

אך עוד קודם שהופיע ועד הצירים, בי“ח י”ט טבת תרע“ח, התקימה האספה המכוננת הראשונה של הישוב בשטח הנכבש, ובאספה זו באולם ביה”ס לבנות ביפו הרציתי עם על משפט השלום, לחדש את קיומו בישובנו בתנאים החדשים ההולכים ובאים עלינו לטובה. התנגדו לי שני רבנים, הרב אוסטרובסקי, ששמש אז רב במושבה עקרון, והחכם-בשי, וזו היתה תשובתי להם אחרי הוכוחים:

ההתלהבות הגדולה אשר בה דברו הנואמים הרבנים השנים הרב העקרוני ואחריו גם החכם-בשי היתה הפעם כלל וכלל לא במקומה, ובשביל זה חוששני – ויסלחו לי הנואמים הנכבדים – שההתלהבות היתה מעֻשה קצת. אין איש יוצא למלחמה על בית-דין-הצדק שלנו. אין “פלשתים” על ה“שלחן ערוך”, ועוד יותר מזה: אם בנאומי הרבנים היו ניצוצות אש קדש – אני הוא שֶהִצַתִּי את האש הקדושה ההיא, כי אני הוא אשר דברתי בגאון על ערך המשפט העברי, ואני אשר העירותי על הסבות החיצוניות. סבות הגלות אשר בגללן אבדנו רק את הברק החיצוני או הפרוצודורה של משפטנו. ולחנם טרח היו“ר הנכבד שלנו מר ד” טהון, שלא שמע את ראשית הרצאתי ורק שמע את הוכוחים – הנאומים של הרבנים – לחנם – אומר אני – טרח להגן עלי ולרשום את דברי על חשבון סגנוני הספרותי, החריף לפעמים. הסופר והאדם שבקרבי היינו הך, והנה מה שאמרתי בתור סופר במחברתי החדשה בפרק על דבר משפט-השלום: “אנו מקוים שעוד ימצאו בחכמי בני עמנו אשר יֵדעו להתאים את המשפטי היהודים מאז אל תנאי החיים עתה, אל תנאי הישוב החדש ואל ישובנו העתידי, והצדק היהודי ומוסר-היהדות יהיו אבני-הפנה של משפטנו החדש. ולא עלינו לחצוב אמת ומשפט מבור חפרוה הרומאים, או מספר-החקים של נפוליון. ספרותנו החקית רחבה מני ים, ואין לנו לשעות בשדה אחר”. את זה פרסמתי בדפוס וכזה גם דברתי מעל הבמה הזאת היום. אין אנו רוצים להחליף את ה“שלחן ערוך” באחר, אנו רוצים רק ששופטינו מקרבנו ישמרו על ה“שלחן ערוך” לעשותו. אם השופטים שבלשכת הבד“צים מזלזלים בענין הפרוצודורה ודשים בעקבם את “הלכות דינים” – אנחנו נבקש לנו שופטים אחרים שישמרו גם על “גופי התורה” אלה, ולא יחללו את המשפט העברי היקר והקדוש לכולנו בקלות דעת ובבטול-היש, הנובעים ממקור אי-דעת את החיים, מבלי חפץ לדעתם ואת דרישותיהם. ואם הרבנים של לשכות הבד”צ לא יחפצו ויתעקשו לבלי לבחור בחיים, אזי ניתן עלינו שופטים מקרבנו, מקרב קהלנו אנו, ואת הרבנים המתעקשים נעזוב לנפשם. נעזוב למנוחה את הרבנים אך בשום אופן לא נחליף ולא נמיר את ה“שלחן ערוך” שלנו את “חשן המשפט”. הוא יקר לנו, יען כי הוא פרי רוחנו. הוא יקר לנו עד מאד, יען וביען שהוא גמיש ונותן לנו את כל האפשרות להתאים את משפטיו ופסקיו אל חיינו. “חשן המשפט” שלנו – הוא נותן לנו “הרמנא ורשותא” ליסד את משפט השלום שלנו וכחו יפה ככח כל בית-דין, יען כי ע"פ הדין המפורש: " אין בית-דין פחות משלשה ואפילו שלשה "הדיוטות", – וחזקה על הקהל העברי שהוא יבחר בחבריו היותר טובים, ובתוך שלשה חברי משפט השלום ימָצא תמיד אחד “דגמיר וסביר”. לכתבי-הסמיכה של הרבנים הן אין ערך משפטי מיוחד, אחרי שהסמיכות החקית, כידוע, אינה אצלנו עתה. בבקשה מאת הרבנים, שלא ישכחו בטובם את הדבר הזה…

כן, רבותי, לאו אוריתא קא מרתחא בכאן. כי הן מטרת משפט השלום שאנו טורחים ומשתדלים על אודותיו, היא לא להתחרות עם הבד“צ, עם בתי הדינים שלנו, רק עם הערכאות, עם בתי המשפט הזרים. חבל מאד, שהרבנים וחברי הבד”צ לא עשו דבר בנדון זה מקודם, וחבל שבעתים אם אין הבד“צ שם לב להלחם נגד ההתחרות הזאת מצד הערכאות של הנכרים עתה, ביחוד בעתיד הקרוב. במקום התרגשות נגדנו ולעמתנו, צריכים היו הרבנים להרגיש מה שנעשה, מה שהולך ונוצר. עלינו עולה צבא רב של גורמים חדשים: שפה חיה ועשירה תערוך מלחמה נגד שפתנו, הנלחמת בשארית הכחות על קיומה בקרב בניה; ספרות אדירה שמלא כל הארץ כבודה, תצעד קוממיות על ראש ספרותנו העניה עם שדיה הצמוקות, ובמקום המים האדירים של הספרות האנגלית – מי זה ילך לבקש אחרי רסיסי טל בודדים של ספרותנו אנו? והאמנם חושבים אתם, שהקהל יבכר על בתי המשפט המסודרים שלהם – את הזוהמה והצלמות של לשכות הבד”צ? לא, רבותי, עלינו לקדם את פני המאורעות, עלינו לכונן את בתי המשפט העברי, שיוכל להתחרות עם הערכאות גם בסדריו החיצוניים, ולחבבו על הקהל העברי, כי יכבדו אותו ויתחשבו עמדו. ובנוגע לרוח הפנימי, ליסודות המשפט – הנה הלא אנחנו בעצמנו מודים, שחסר המוסד הזה בסיס עקרי, חק מקובל, קודקס בלע“ז, שעל פיהו ישפטו את הקהל ושהוא יהיה נר לרגלי השופטים. את זה חסר משפט השלום לעת-עתה, ולמלא את החסרון הזה אנו קוראים אל הקהל, אנו פונים גם אליכם – רבנים: גשו נא, רבנים, לעבד את החומר העשיר והמצוין שב”שלחן ערוך" “חשן המשפט”, ויהיה מתאים לתנאי החיים שלנו לדרישותיהם החדשות. הן “חשן המשפט” הוא די גמיש ונותן מקום ל“אומדנא”, ל“שודא-דדיינא”, לפשרות, ל“זבל”א" לכל היסודות החברתיים, שמשפט השלום שלנו בנוי ונשען עליהם. הן לזה אנו מקוים, לעבודתכם זו אנו מחכים, אנו קוראים לכם, במקום התרגשות – הואילו נא רבותי, לתקן את הבד“צ, לתת לו צורה נאותה. ואם אתם לא תעשו את הדבר הזה ואתם אומרים: יקוב הבד”צ הקים את ההר, – אזי משפט-השלום שאנו יסדנו יעשה את זה, כי ההר לא ימוש ממקומו. משפט-השלום יתאחד סוף-סוף עם הבד"צ הקים, משפט השלום ימשוך אליו לעבודתו את הכחות הטובים מתוך בעלי-ההוראה שבקרבנו, מבין המוסמכים, ואשר ראו גם את מאורות הדינים החדשים של עמי אירופה, והמשפט העברי, המצורף והמזוקק מבחוץ והנאמן להשקפותיו העקריות מבפנים, יתגדל ויתנשא לשבת מרומים בתוכנו ובארצנו, והוא אשר יתחרה בהצלחה רבה עם הערכאות הנזכרים.

ה“ה בן-דוב וסלונים שואלים אותי דבר ירושלים. אם תתפשט פעולת המוסד המשפטי גם על ירושלים, צריך אני להודיע, שאין ירושלים עולה בחשבוננו כלל לעת-עתה. הרבנים והבד”צ בעיר הקודש יכולים להיות שלוים ושקטים, אין איש נוגע בהם ובמוסדותיהם. ירושלים היא חטיבה בפני עצמה. אין היא נכנסת עוד לתוך תחומי הישוב החדש. היא עוד לעת-עתה ברובה הגדול מה שהיתה. זאת היא קהלה יהודית גדולה גלותית ובצורה שלפני תקופת האמנציפציה האירופית. ה“חלוקה” שממנה נהנים אולי תשעים למאה של העדה, איננה נותנת, כמובן, טעם לשבח לכל הצורה הזאת. זאת היא הפעם הראשונה שבאי-כח ירושלים משתתפים באספה צבורית-כללית של הישוב החדש. לקראת צרוף כזה, מובן הדבר אנחנו כלנו שמחים מאד. שמחים אנו שהענינים הצבוריים מסתדרים בעירנו הקדושה, שמתיסדת שם עדה ונבחר גם ועד עיר ליהודי ירושלם, שעיר הבירה שלנו מתיצבת על דרך הלאומיות. יבא יום – וליום הגדול הזה אנו מקוים כלנו –וכל מוסדותינו הלאומיים יתרכזו במקום אחד, והמקום יהיה בודאי ירושלים – ולא אחר, אז יהיה משפט השלום העליון בירושלים. אז יקבלו השופטים היהודים “סמיכות” בירושלים – אם בבית הדין הגדל שיהיה שם, או במחלקת המשפטים של האוניברסיטה העברית הירושלמית. כל זה יהיה, יבא במהרה בימינו. אך לעת-עתה – הרצאתי היתה מכוונת אל הישוב החדש של השטח הנכבש – יפו והמושבות, הישוב החדש מרגיש צורך במשפט השלום, הוא יוצר אותו הוא משתמש בו, כפי שהוכחתי לכם, בצרכי חייו, והוא גם משתדל לפתח אותו ולשכללו, – ועל זה אנו דנים באספה זו.

ב. באספה המכוננת השניה.

האספה המכוננת הראשונה, שהיתה בי“ח–י”ט טבת ש“ז, בגשתה לבנות את כל אשר הרסה המלחמה ואת אשר החריב השלטון התורכי בחיי צבורנו בשנים האחרונות, החליטה לחדש את משפט השלום העברי. את המוסד הצבורי הזה יסדה בארצנו הציוניות, לפני שנים, והמשרד הארצישראלי ביפו נהל אותו וכלכל את הוצאותיו. האספה המכוננת בחרה משיָרי השופטים של המוסד הקודם בחברים למשפט השלום העליון, והמוסד החדש כמעט על יסודותיו הקודמים נגש לעבודה. הסתדרו משפטי שלום ביפו ובמושבות, עובד ומשמש בית משפט שלום עליון. לדאבוננו אין בידינו ידיעות ומספרים ע”ד פעולות המוסד במושבות. הועדים של המושבות קצרי-יד הם לעת-עתה לשמור על הסדרים המשרדיים, ולכן חסרים לנו מספרים ועובדות. תחת זה הסתדר באופן רצוי משפט השלום העירוני ביפו וגם משפט השלום העליון.

מים כ' טבת, תיכף לאחרי סגירת האספה המכוננת הראשונה, עומד ומשמש בית משפט השלום העירוני, והקובלנה הראשונה נכנסה ביום א' שבט. במשך חמישה חדשים, לערך, נכנסו מאה ועשרים ושש קובלנה, שמצבן הוא באופן זה, אם נחלק אותן לסוגים שונים:

א. במשפט השלום העירוני

סוג ראשון:	ענינים שלא הגיעו לידי ברור
		התפשרו הצדדים	8
		לא רצו להתחיב לצית	2
		לקחו את הקובלנות בחזרה	2
		העבירו לבית-דין	1
		שני בעלי הדין לא באו	3
		התובע לא בא	3
		הנתבע לא בא	3
		נשלחו לבתי המשפט במושבות	3
		דחו את התביעות	2
			27
סוג שני:	נפסקו באמצע הברור:
		התובע הלך ולא שב	1
		העבירו אח"כ לבית-דין	1
סוג שלישי:	התבררו ונגמרו	54
סוג רביעי:	באמצע הברור	7
סוג חמישי:	עומדים להתברר	36
			99
בס"ה			126

ב. משפט השלום העליון:

סוג ראשון:	לא באו לידי ברור:
		העבר לועד התאחדות המושבות	1
		התפשרו בעלי הדין	1
			2
סוג שני:	התבררו ונגמרו:
		ענינים שנכנסו ישר למשפט השלום העליון	12
		ערעורים על פסקי-דין של משפט השלום העירוני ובמושבות	6
			18
סוג שלישי:	עומדים להתברר:
		משפטים שנכנסו ישר למשפט השלום העליון	8
		ערעורים על פסקי דין של משפט השלום העירוני	2
			10
בס"ה			30

אם כן, במשך זמן קצר, לפי הערך, באו לשני המוסדות של משפט השלום ביפו לבד יותר ממאה וחמשים וששה סכסוכים לברר אותם. והתקופה ההיא היא תקופה שקטה. האנשים אך שבו למנוחתם מן המועקה של השלטון התורכי ומספר התושבים ביפו עודנו מצער והחיים אינם סואנים עוד בשאון כבשנים קדמוניות. אין איפוא כל ספק כי המוסד המשפטי נתחבב על הצבור שלנו, והוא פונה אליו ונותן בו אמון.

ואין פלא, אותם הגורמים, שהם העירו אותנו ליסד את המשפט השלום העברי, שנתנו לו את זכות הקיום בימי השלטון הקודם – עודם נמצאים גם היום, עודם קימים. לפי החקים הבין לאומיים – אין הצבא הכובש משנה כלום בחקים האזרחיים בשטח הנכבש, וכמובן, כי גם הצבא הבריטי שומר על החק הזה, והמוסדות של השלטון התורכי עודם ממשיכים את עבודתם האזרחית כמקדם. עומד ומשמש עוד בארץ המשפט התורכי, אותם החקים, אותם המנהגים, וגם אותם האנשים – אין אחרים. תחת המשטר העליון של הצבא האנגלי לא יהיה, צריכים לשער, מקום לאותם המחזות, לאותן העובדות, שאנו כלנו יודעים בדבר המשפט התורכי; אבל בכל זאת אין לנו עוד משפט אירופי, והשופטים והלבלרים, חזניא ושמשיא. הם כמעט כלם “מיודעינו הישנים” מן האפנדים הערבים, אשר התרחקנו מהם עד כמה שאפשר בימי המשטר הקודם, ואשר אדיר חפצנו היה תמיד לבלי הפגש עמהם בדין. ובכן – הנגע עמד בעינו, והקהל שמח מאד, כי יש לו שופטים משלו, משל צבורנו אנו, ולא נצטרך לערכאותיהם.

ועתה כשאנו הולכים לקראת עתיד חדש, כשאנו מקוים לשלוט בעצמנו על חיינו הצבוריים בארץ, מקבלת חשיבותו של משפט השלום העברי ערך לאומי נכבד מאד. המשפט העברי – הלא זאת היא עמדה פוליטית נכבדה, חלק הגון מאותה האוטונומיה הלאומית, שעל אדותה אנו משתדלים, שאליה אנו שואפים. שופטים מקרבנו, המשפט העברי פרי רוחנו, מורשת תורתנו, חקים ודינים לפי היושר העברי, ההגיון העברי, הצדק העברי. ערך המשפט הלאומי היה גדול בשבילנו גם בארצות הגלות, גם שם השתדלנו עד כמה שאפשר ובתנאי הגלות היותר מקשים לשמור על בתי הדין שלנו, על ערך הפסקים שהרבנים מוציאים, על זכויותינו אלו התאמצנו לא לותר בכל מקום ובכל זמן. פסקי הבד"צ שלנו היו נשמרים ונעשים בכל הקהלות, ובאלה המקומות בגולה שחיי היהודים עודם שם חטיבה אחת, ולא עדות מדולדלות, טבועות בבוץ הטמיעה, עודם קימים גם כיום בתי הדין העבריים ועושים משפט ושלום וצדק בשערינו. ואם בגולה כך – האמנם נואל לותר על העמדה החשובה הזאת פה בארץ ישראל, ובתקופתנו עתה, לעת נקבע כשחר אור תקותנו הגדולה, לעת בא תחיתנו?

הנה אנחנו באנו אל הארץ להחיותה ולהפרותה, לעבדה ולשמרה. עלינו יהיה לעשות עסקים ומסחרים, קניות ומכירות, משכנתאות, נחלאות והקדשות. האמנם בכל היחוסים האזרחיים האלה עלינו יהיה לפנות לערכאות זרים, אל הערבים המתחרים בנו, אל מוסדות זרים לרוחנו, זרים לשאיפותינו?

אולי תאמרו: הלא עומדים וקימים בתי הדין של הרבנים, הבד“צ שלנו? כבודם במקומם מונח, ויהי ה' אלוקינו עמהם יעלו מעלה מעלה. אנחנו נהיה הראשונים לשמוח בראותנו את התפתחותם של בתי-דין הצדק שלנו. אבל חלילה לנו לסגור את עינינו מראות את האמת, את העובדה, כי אין הרבנים והבד”צ שלהם יכולים למלא את הצרך בבתי- משפט בחיינו האזרחיים. אם זהו פרי הטמיעה ואנו נשחתנו, עד שאין אנו יכולים למצא ספוק ביחוסינו האזרחיים בבד“צ שלנו, או אולי אנו התקדמנו בחיינו, אנו התרגלנו לנמוסים חדשים, לדרכים יותר מודרניים, כעת שהרבנות והבד”צ נשארו קפואים וחנוטים כמו שהיו לפני מאות בשנים – לא שאלה זו מענינית אותנו עכשיו. קובעים אנו רק עובדה, ואין בזה שום ספק, כי גם אחינו בגולה פונים אל בתי המשפט של הממשלה, וכמעט בכל מקרה נכבד הם מבכרים את הערכאות על הבד“צ שלנו. עגומה ועצובה עובדה זו, אבל אין צועקין על מה שנמצא. הסבות שגרמו למצב כזה רבות הן, ואין מן הצורך לפרטן עכשיו, אבל על אחת אני מוצא לנחוץ להראות, מפני שאין זו סבה הכרחית, חסרון אורגני, שאי אפשר לתקנו, אך להיפך, מפני שאפשר לראוי וגם נחוץ מאד למלא את החסרון הזה. כוונתי אל חוסר הפרוצודורה במשפטים של הבד”צ, או יותר נכון, אל החסרון, שאין הבד"צ שלנו משגיחים לשמור על הפרוצודורה.

סדור העבודה בבתי-המשפט, הסדרים החיצוניים של הברור, כל מה שנקרא “פרוצודורה” בלועזית – אבדו את כל ערכם בבד“צ שלנו. מתחלת הענין הנדון, ההזמנה לסי”ד, חקירת הצדדים, רשימות טענותיהם-ומענותיהם, התיעצות חברי הבד“צ בינם לבין עצמם – עד כתיבת פסק-הדין ועד בכלל, – כל הפרטים הרבים התלויים בסדור המשפט, אינם נשמרים כלל ברוב בתי –דין-הצדק שלנו. ספר החקים שלנו “חשן המשפט”, יודע את כל הדברים האלה, יודע גם את ערך הסדרים האלה. “הלכות דינים” תופסות מקום בראש “חסן המשפט”, ואין אנו יכולים להתאונן על המשפט העברי בזלזולה של הפרוצודורה. ואולם במשך זמן גלותנו אבדנו הרבה מן המרגליות שלנו, הרבה אבני-חן נשפכו בראש כל חוצות, והעלה עפר ואבק גם המקצוע הזה של ספר החקים העברי. הגלות שמה את כל מעינה לשמור בעיקר על התוך הישראלי, על הגרעין הטהור, והיתה נכונה לותר על החיצוניות, על הקליפה. גם עבודת ה', הוד היכל ותפארת מקדש, פנו מקומם לעבודה שבלב, בין כתלים מטים לנפול, בתוך חלאה וזוהמה. “רחמנא לבא בעי”, לא החיצוניות היא העיקר – אלא המעשה, לא הגוף – כי אם הנשמה, לא הפרוזדור – רק הטרקלין. וכך גם התיחסו אל “הלכות דינים”, אל כל הפרוצודורה שב”חשן המשפט“. שמרו רק על זה, כי הרב או הדיין יהיה גדול בתורה וביראת שמים, שלא יראה ולא ימצא חלילה בבד”צ שלנו כל ענוי-הדין וכל עוות-הדין, שלא יהיה משוא פנים ומקח-שוחד, ואת זה השיגו באמת. אבל הסיחו את הדעת כלל וכלל מן הצדדים החיצוניים של המשפט, מן הפורמליות הנחוצה לשמור עליה, אם כי גופי-תורה תלויים גם בפרוצודורה הזו, ואסור לזלזל בה.

וזאת הפרוצודורה במשפטים, זה הטפל בעיני הרבנים וחברי הבד“צ כמעט בכל מקום, – נחשב לעיקר גדול גם בעיני הקהל העברי. לא חנם עשינו אלפי שנים בגולה, לא ריקם יצאנו מן החדר הזה. איזה דברים למדנו, ספגנו אל תוכנו דברים שאין אנו רוצים לשכוח גם פה, בארץ ישראל, שאין אנו צריכים לשכוח החסדים הטובים, הרגש של המדה והקצב, היופי של יפת, – כל החמודות האלו תשארנה-נא באהל שם, אותן נביא בחפץ לב לארצנו. ונפשנו סולדת בכל הצלמות ואי- הסדרים של הבד”צ שלנו, – בטרם שאנו יודעים כי אין אי-הסדרים האלה כלל וכלל הכרחיים, ורק רפש הגלות הם, אנו צריכים לנערם מעלינו ומעל מוסדותינו.

ובגלל זה בוחר הצבור העברי בא“י במוסדות המשפט אשר יסדנו ומבכר אותם גם על הבד”צ.

אפשר מאד, כי גם ההשקפות של הצבור נשתנו מעט במשך זמן הגלות על יחוסים כלכליים רבים, וגם הקהל העברי סגל לעצמו, מרוב הֶרגל, את ההשקפות המשפטיות של חקי אירופה, והשקפות המשפט העברי היו לזרות לו. וגם חסר המקום לערעורים ולקובלנות במשפט הבד“צ, במקום שאין בי”ד יכול לבטל דברי בי“ד חברו, ואין אחרי מעשה בי”ד כלום, – גם זה מרחיק לפעמים את הצבור המודרני (הן אנו מדברים בפני הישוב החדש שרובו אנשים מודרניים) מלשכת הבד“צ. כל הסבות האלה יחד יצרו תנאים נאותים מאד בשביל התפתחות המוסד המשפטי שלנו, ההולך וכובש לו את דרכו בחיינו האזרחיים. מטרתנו היא – משפט עברי, לפי מבני הצדק העברי, לרוח התורה העברית. לא אל זה אנו שואפים, כי ישבו שופטים יהודים ושפטו את הקהל היהודי לפי משפטי הערבים והתורכים, ע”פ “שלחן ערוך” זר לרוחנו. תקותנו לפנינו – שישיבו לנו “שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחלה” לבנות את הגשר המאחד את ה“שלחן ערוך” עם החיים החדשים, את “חשן המשפט” עם התנאים שיצר לנו הישוב בארץ-ישראל, לבחור לשופטים במשפט השלום – במוסדותינו המשפטיים החדשים – את הרבנים, אבל יחד עם זה להטיל עליהם לשמור ולקיים גם את “הלכות דינים”, לזכור כי לא עוד בני גולה אנו – אלא עם חי בארצו. אם יהיו הרבנים לשופטים לנו, אז נדע שיש לנו שופטים מוסמכים, שופטים מומחים, והעיקר – שיהיה לנו חק דינים קבוע, והפסקים שלו יהיו ע"פ “קודקס”. קודקס שלנו.

אבל זאת היא שאיפה-זמרה של העתיד הקרוב, מסקנא שנבוא אליה בלי ספק במשטרי חיינו האזרחיים הבאים. לעת-עתה עלינו לשכלל ולפאר את המוסד המשפטי שיצרנו, את משפט השלום האזרחי של ישובנו החדש, ולהביא אל תוכו בתור שופטים ועובדים את מיטב העסקנים שלנו, את בחירי הכחות הצבוריים שלנו, והם ישפטו את העם משפט צדק, והמוסד יעשה שורש בקרב הישוב החדש ויתן פרי גם בחיים הלאומיים החדשים בארצנו.

את המוסד המשפטי בערים ובמושבות אנו צריכים לסדר בשלש מדרגות, מתאים אל צרכי התושבים, וכפי שהראה הנסיון עד היום – ראוי הדבר שיקבל המוסד צורה כזו:

א. בערים ובמושבות בוחרים ועדי המקום (ועד העיר, ועד המושבה) בית-דין של שלשה קבוצה אחת או יותר לפי צורך המקום. שלשה שופטים אלה כחם יפה לשפוט עד 20 לירה בלי זכות ערעור, ועד 300 לירה בזכות ערעור לפני בית-דין של חמשה שופטים (עיין להלן) מאלה שלא השתתפו במשפט הזה בשעת הברור הראשון.

ב. בית-דין של חמשה. ביפו מתחבר בית-דין כזה מתוך קבוצת השופטים העירוניים, הנבחרים מאת ועד העיר ליהודי יפו, ותוך המושבות – בית-דין זה מתחבר מתוך קבוצת השופטים הנבחרים בכל מושבה ומושבה מאת ועדיהן. ביפו משמש בית-דין של חמישה על יד ועד העיר; במושבות – בית-דין זה מתאסף על יד ועד התאחדות המושבות ביהודה. כחו של בית-דין זה יפה לשפוט בסכסוך של מאתים לירה ומעלה, וכן הוא דן על כל הערעורים שבאו לפניו על פסקי בית-הדין של שלשה כאמור בסעיף הקודם. הערעורים על פסקיו של בית-דין זה עולים לפני משפט השלום העליון.

ג. משפט-השלום העליון הוא, כמו ששמו מוכיח עליו, המוסד המשפטי הכי גבוה בארץ, בכל השטח המקבל עליו להיות נשפט לפני המשפט העברי. במוסד הזה משתתפים תשעה חברים, ואלה הם: חמשה חברים בוחרת האספה הנוכחית, שנים מיפו – יושב ראש משפט השלום העירוני וסגנו, שנים מהמושבות – יושב ראש בית-דין החמשה אשר על יד ועד התאחדות המושבות וסגנו, בס"ה תשעה חברים. אם נכנסים לישיבה רק חמשה הם – ספק דינם הוא פסק.

\––––––––

אחרי כל הדברים האלה אני מציע לפני האספה הנכבדה להחליט על הדברים האלה:

א. להגביל את מספר השופטים בבית-משפט-השלום העליון עד תשעה חברים.

ב. להשתדל למנות בכל מקום שופטים מומחים ומוסמכים בחק העברי ובחוקי אדמה.

ג. לבחור ועדה של מוסמכים ומומחים לעבד חוקים עקריים לפי רוחנו, להיות בידי השופטים בקרבנו.

עלי היה עוד להרצות לפני האספה גם על דבר יסוד מספר “אחוזה” מרכזי, והצעה זו שיכת היא ברובה גם אל מוסד המשפטי שאנו דנים עליו, ואולם אני עיף כבר מאד, ועלי לדחות את ההרצאה הזו לעת אחרת.

ג. תפקידו וערכו בחיי הישוב.

א.

החקים והמשפטים המה תמיד פרי רוחו של העם, היוצר לו את משפטיו וקובע לו את חקיו כפי טבעו ולפי הכרתו הוא את היושר ואת הצדק, מה זה דין ומה זה משפט. כל עם נכנע ומשתעבד לחקים ומשפטים זרים רק בכח הזרוע, רק על פי ההכרח כאשר יתגבר עליו זר וימשול עליו וישלול את חפשו ממנו וישם את צוארו בעול משפטים בל ידעם ודינים זרים לרוחו אשר לא יחיה בהם. ולכן אם רק שאף רוח רגע, אם רק ישיג איזה חופש, איזו זכויות אזרחיות, אז אחת מן השאיפות הראשונות של כל עם הנמצא תחת שלטון זר – שינתן לו משפטים חוקים משלו, שישיבו את שופטיו ואת יועציו, וכי לא יהיה עליו להשפט בבתי-דין של זרים, ב“ערכאותיהם”.

והעם היהודי בכל ימי גלותו השתדל תמיד להשיג לעצמו את החפש הזה, את הזכות הזאת, להגיש את הסכסוכים ואת המשפטים שבין אחד לחברו לפני המשפט משלו, שישפטוהו עפ“י הדינים והמנהגים והחקים והמשפטים, אשר יצרו חייו הלאומיים. בכל הארצות ובכל הזמנים היתה ליהודים יוריסדיקציה שלהם, המיוסדת על עקרי דתם, על אותם העיקרים, שמהם נבנה הלאום הישראלי. במרכזים היהודים הגדולים, במקום שעוד נשמרו חיי הצבור העברי בשלמותם, כמו רוסיה, גליציה ורומניה, עודם עומדים וקימים בתי המשפט של היהודים, בתי-דין שבראשם עומדים רבנים, אנשים מוסמכים מאת אוטוריטטים שקדמו להם, הבקיאים בכל החקים והמשפטים שלנו, ומלפני הבד”צ יוצאים משפטי היהודים בכל סכסוכיהם בין איש לרעהו, לכל ריב ולכל משפט. רק הטמיעה, פרי הגלות, חתרה תחת עמודי מוסדות-המשפטים של עמנו בכל אותן ארצות, שאחינו נוטים שמה ללכת בדרכי אדוני הארץ ויבחרו במשפטיהם ובבתי-דין של העמים המושלים; ואולם במקום אשר חיי היהודים המה מוצקים ונשמרים עד כמה שאפשר בטהרתם הקדומה, משפטים שבין יהודי לחברו היו באים ובאים גם עתה אך לפני בתי-דין יהודים.

ובארץ ישראל, במקום שהיהודים מראשית בואם שואפים לחיים אוטונומיים השתדלו היהודים להזהר מאד מלהביא את משפטיהם וסכסוכיהם לפני מוסדות-המשפט של הממשלה התורכית. פה היה הדבר יותר נקל מאשר בארצות אחרות. תנועת הטמיעה לא נגעה פה לרעה כלל בשדרות היהודים, כי הקולטורה התורכית והערבית לא יכלה להתחרות אף במשהו בקולטורה העברית. בתי-דין של הממשלה התורכית לא הצטינו לא בנקיון כפים, לא בסדרים ישרים, ומקום היה לחשוש גם לענוי הדין וגם לעוות הדין. ביחוד לא היה יכול להשתעבד למשפט התורכי כל הישוב החדש. באנו אל הארץ לברוא ישוב יהודי, ישוב ישראלי בארץ ישראל, ולא יכלנו להביא את סכסוכינו ואת דברי ריבותינו לפני מוסדות הממשלה המתנגדת לעצם ישובנו, הנכונה לצרור את הישוב ולבלי לתת לו להתפתח. במשך ארבעים שנות קיומו של הישוב החדש כמעט לא היו מקרים, כי יביאו בני עמנו את משפטיהם בינם לבין עצמם לפני הערכאות של הממשלה. אמנם נתישנו גם בתי הדין שהיו לנו בארצות הגולה, ובמקרים רבים בחיי הישוב החדש בארץ ישראל קשה היה השתמש גם בבית-דין-צדק של הרבנים, מוסדות המשפטים שלנו. נתישנו האנשים, נתחדשו התנאים של החיים. הן בגולה לא היו לנו חיי חקלאות, כל אותם התנאים שנבראו פה על ידי הישוב החדש העברי. תחלה היה ועד המושבה ממלא תפקיד בית משפט יהודי פנימי במושבה. ואם כי לועדי המושבות לא היה כח דתי ולא כח גשמי, בכל זאת היו בעלי הדין מקבלים עליהם את פסקי הדין למלא אחריהם. והיו מקרים, שגם הערבים היו מבכרים את משפטי ועד המושבות על פני הערכאות של הממשלה.

ב.

כאשר התרחב ישובנו החדש בארץ וההכרה גברה בתוכנו שעלינו לסדר את חיינו כפי רוחנו, הורגש הצורך בבית משפט עברי מרכזי. זה היה לפני תשע שנים. אז נוסד על ידי המשרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית “משפט השלום”. חברי המוסד הזה היו נבחרים מתוך כל השדרות והמעמדים של ישובנו: סוחרים, אומנים, פועלים, בעלי פרופסיות חפשיות. הוא היה דן במשפטים עפ"י הסכם שני בעלי הדין, שהיו מתחיבים בכתב למלא את פסקי-הדין. במשך שנות קיומו רכש לו בית משפט זה פופולריות בתוך הישוב. אל משפט השלום שעל יד המשרד ביפו היו פונים גם מקרב מושבות רחוקות בבקשה לסדר ולפרש בסכסוכיהם. משפט השלום ביפו היה לפעמים שולח חבר שופטים למושבה רחוקה לדון שמה גם את ועד המושבה, במקרים של תלונות מצד הקהל, וגם לסדר בחירות לועד ולקבוע ולאשר סדרי המסים וההערכות. המוסד “משפט השלום” מילא תפקיד חשוב בחיי הצבור, ופסקי דיניו היו מתקבלים כחק; וישנם רק מקרים בודדים, שבעלי הדין לא קיימו את אשר הטיל עליהם משפט השלום.

המוסד הזה עמד על מכונו עד התפרצות המלחמה הכללית. הממשלה התורכית, שהתחילה להביט בעין רעה על כל דבר יהודי, שמתגלה בו צל שאיפה לאוטונומיה, הכבידה את ידה ביחוד על המוסד הזה. את העסקנים השונים שנאסרו בזמנים שונים היו חוקרים ודורשים בדבר משפט השלום ותפקידיו הצבוריים, ועלינו היה לבער גם את כל החומר הרב ולשרוף את כל הכתבים, התעודות והמוסמכים הרבים. כל החומר החשוב והיקר, אשר היה יכול לשמש יסוד להתפתחות המשפט העברי. ועם בוא הבריטים לארצנו, כאשר ניתנה לנו האפשרות לשוב ולחיות את חיינו הרגילים, חדשו מיד גם את משפט השלום כמו שהשתדלנו להקים את מוסדותינו הצבוריים האחרים שנהרסו. ואולם עתה כבר היה לנו הנסיון של השנים הקודמות, גם האפשרות הפוליטית היא אחרת, ובהתאמה עם זה יסדנו את משפט השלום על יסודות חדשים. בפרט שהאספה הכללית המכוננת הראשונה, שהיתה בחצי טבת שנה זו, ושבה השתתפו נבחרי כל הנקודות הישוביות של השטח הנכבש, הטילה חובה על היהודים להכנע למשפט-השלום העברי, ועל המוסד הזה להיות גורם חשוב בכל החיים האזרחיים והישוביים שלנו בארץ.

לפי שעה הסתדר המוסד המשפטי בשתי אינסטנציות: משפט-שלום מקומי בעיר ובמושבה, ומשפט שלום עליון ביפו על יד המשרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית.

משפט השלום המקומי, הן בעיר והן במושבה, נמצא על ידי כל ועד עיר או ועד מושבה, ושופטים נבחרים מתוך בני העדה על ידי הועד. הוא מברר משפטים שבין תושבי העיר או המושבה. במשפט השלום הזה יושבים שלשה שופטים. חבר השופטים של העיר או המושבה בוחר מקרבו יושב ראש, המנהל את הענינים ומחלקם בין קבוצות החברים (אם ישנן, כמו ביפו, קבוצות שופטים אחדות) וקובע את ישיבותיהם. בוחרים במזכיר מחוץ לחברי בית המשפט, ונמנה ע“י היו”ר בשכר. אין נגשים לברור המשפט עד ששני בעלי הדין מתחיבים בכתב למסור את משפטם לחבר השופטים הנקבע למשפט הזה, ומקבלים עליהם למלא את החלטות השופטים. את הטענות והמענות רושמים בפרטי-כל ועל יסוד הוכוחים של שני הצדדים, חקירת העדים וברור התעודות מוציאים השופטים את פסק הדין. את העתקת פסק הדין מוסרים אחרי המשפט בכתב לשני הצדדים. בתביעה שהיא פחות מעשרים פרנק, הרשות ביד יוה“ר לקבוע גם שופט אחד במקום שלשה, ואם התביעה היא פחות ממאה פרנק, אז, פס”ד יוצא בהחלט, ואין רשות לערער עליו, מלבד אם חבר השופטים במשפט זה נותן לו רשות לזה. יתר על הסכום הזה הרשות ביד בעלי הדין לערער על פסק הדין במשך שבועים ימים.

ג.

במשפט השלום שהיה קודם המלחמה, היו הערעורים עולים לחבר שופטים אחרים, לחברי אותו המוסד, רק במקום שלשה היו דנים עתה חמשה שופטים אחרים. ואולם, עתה מצאה האספה הכללית המכוננת צורך בדבר ליסד משפט שלום עליון מרכזי לכל נקודות הישוב של השטח הנכבש, ואל המוסד הזה נבחרו אנשים מכל שדרות הישוב ועוד שני חברים מהמושבות.

במשפט השלום העליון יושבים לא פחות מחמשה שופטים. ישנם בתוך השופטים נבחרים גם מקרב ההסתדרות, גם מבין האכרים, ואם המשפט דורש מומחיות מיוחדה, אז אין מבררים את המשפט מבלעדי מומחים. בראש המשפט יושב אחד, הנבחר מן השופטים. והוא גם מנהל עניני המשרד של משפט השלום העליון.

משפט השלום העליון מברר משפטים: א) שנתבררו במשפט השלום העירוני או המושבתי, ושבאו עליהם ערעורים שיש להם סמך. ב) משפטים שבין אדם פרטי ובין ועד המושבה או ועד העיר. ג) משפטים שבין מושבה ומושבה. ד) משפטים שלפי כמות התביעה המה זקוקים לבית המשפט שלום יותר עליון מבית משפט עירוני או של מושבה. ה) משפטים שיש להם, לפי דעת השופטים, ערך צבורי, והמשפט העירוני או של המושבה הכניס אותם למשפט השלום העליון.

העבודה של החדשים האחדים, מיום שנכבשה הארץ. והמוסד התחדש, הראתה לנו שיש צורך בדבר לסדר גם מוסד משפטי תיכוני, שלישי, בין משפט השלום המקומי ובין העליון, המרכזי. בעיר נחוצה אספת שופטים מזמן לזמן לברר משפטים, במקרים של ערעורים, שהחליטו על אודותם חבריהם בישיבותיהם; ובמושבות נחוץ מוסד משפטי ג"כ לשם ברור ערעורים, על יד ועד התאחדות המושבות. הנסיון הראה לנו, שבירור הערעורים נחוץ מאד כדי לשמור על האינטרסים של התושבים במקרה של שגיאה היוצאת מלפני משפט השלום העירוני ובמושבות קשה הדבר על האכרים להביא את ערעוריהם לפני משפט השלום העליון ביפו. מלבד זה הנה חברי משפט השלום העליון במרכז הישוב עמוסים עבודה צבורית; על שכמם רובצת אחריות של ענינים ישוביים רבים, עד שאין המה מספיקים להקדיש זמן רב לברר את כל הערעורים, שיביאו אליהם מכל נקודות הישוב.. הצלחת כל מוסד משפטי תלויה תמיד בזה, שלא יסבלו בעלי הדין מענוי הדין, שלא ידחו את בירור המשפט לעידן עידנים, וכי המשפט יהיה משפט מהיר. נחוץ איפוא להקל מעל משפט השלום העליון, המרכזי, את העול, ולהביא אליו רק משפטים הדורשים בקיאות משפטית מסחרית או צבורית. משפט השלום העליון ישמש לאיסטנציה אחרונה, היותר גבוהה במעלה. המוסד הזה ימלא גם תפקיד של בקורת, והוא יבקר מפקידה לפקידה את עבודתם של מוסדות המשפט בעיר ובמושבות, עד כמה המה שומרים למלא את המוטל עליהם, להיות כעין מפקח ומשגיח עליהם ולהורות להם את הדרך אשר ילכו בה בעבודתם.

ובכן, תפקיד משפט השלום העליון יהיה, מלבד הערעורים שעל המשפטים, הנבררים באספות השופטים, במשפט השלום שעל יד ועד התאחדות המושבות, עוד גם תפקיד סדרני ומנהל של כל מוסדות המשפט, הנותן לאלה האחרונים הוראות וקובע גבולים חקיים למשפטים דומים זה לזה ומסוג אחד. בית המשפט העליון יהיה המוסד המרכזי לכל מוסדות המשפט, האוטוריטט המוחלט לכל ריב ולכל משפט בארץ.

ד.

משפט השלום העליון צריך לקבל עליו עוד תפקיד אחד, שבכל הארצות הוא נכנס בגבולי העבודה של משפט מרכזי, ואשר חסרונו מורגש אצלנו, ובחיינו העתידים אנו מוכרחים למלא את החסרון הזה. כונתנו אל רשימת שטרי המקנה וכתבי האפותיקאות של נכסי לא ניידי בארץ.

לרגלי סבות שונות הידועות בעיקרן לכל, תשעים ותשעה אחוזים של כל נכסינו, הן במושבות וגם בתוך תחומי הערים, המה כתובים ורשומים לא על שמות בעליהם באמת, אך על שמות אנשים שונים, גם בלתי ידועים לבעלים, אשר באופן חקי המה השליטים בפועל להנכסים. רבים מן האנשים, שהנחלות במושבותינו נרשמו על שמם כבר הלכו לעולמם. בתוך המושבות וגם בתחומי הערים, הנכסים נקנים ונמכרים מאחד אל השני עפ“י שטרי מכר מאושרים מאת ועד המושבה או ועד העיר או הבד”צ. בכל ועד מושבה וגם בועד תל-אביב ביפו נמצאים ספרי אחוזה, שבהם רושם הועד את נכסי התושבים. הקניות והמכירות נרשמות בספרי האחוזה האלה ועל פי הרשימות האלה שולטים האנשים בנכסיהם. עד היום, בכל תולדות ישובנו בארץ ישראל כמעט לא קרה שום מכשול ועון בגלל המצב הזה, ועוד לא הונו איש ולא שללו ממנו את אחוזתו.

ואולם בחיינו החדשים הבאים לקראתנו אנו צריכים לתת חזוק ואשור למצב הזה. שעל פי חוקי התורכים היה במובן היורידי רעוע מאד ומחוסר כל בסיס. אנו צריכים איפוא לאשר לקיים את המצב הזה ולעשותו לנורמלי. הממשלה הבריטית כבר מקיימת ומאשרת את הועדים שלנו במושבות ובעיר, ובלי ספק תאשר ותקיים גם את ספרי האחוזה וספרי מהקנה אשר אצל הועדים, בתוך הגבולים החקיים של נחלותינו במושבה ובעיר. זהירות יתרה, נחוצה ברשימות ספרי האחוזה; היות ולא בכל המושבות נמצאים כחות אישיים מוכשרים לזה, ומפני שבכלל ספרי אחוזה דורשים שמירה מעולה והעתקה שניה של ספרים כאלה צריכה להיות למשמרת במקום מרכזי אחד על כל צרה שלא תבוא, כעין דליקה ומקרה אסון וכדומה לזה, – לכן מן הנחוץ שיהיה ענין הרשימות בספרי אחוזה מרוכז אצל משפט השלום העליון. המוסד הזה מעבד טופסים לכל קניות ומכירות, שעבודים והפקעות, ולכל מיני נחלאות ונכסים לא ניידי מאיש לאיש, וכל הועדים מחויבים לנהל את הספרים האלה רק על פי הטופסים שימציא להם בית משפט העליון. מלבד זה, אין כחה של כל רשימה, איזו שתהיה, בספרי האחוזה יפה, רק לאחרי שנתאשרה גם אצל משפט השלום העליון. המוסד העליון המרכזי הזה, ימלא איפוא תפקיד של זקן הנוטריונים, שרק הוא מאשר ומקיים את כל עניני הנחלאות כדחזי, ובלעדי אשורו, כל העברות נכסי דלא ניידי לא שרירין ולא קיימין.

והוא הדבר גם בנוגע לאפותיקאות. הקרדיט הקרקעי יכול להתפתח, רק אם יהיה בטוח, וכשם שעלינו לתת אישור וחיזוק לבעלי הנחלאות והבתים, כן עלינו לתת את אותן הבטוחות גם למשתתפים עמהם בהלואותיהם באפותיקי. ולכן גם הרשימות של השעבודים וההפקעות צריכות להיות כפולות: בספרים שעל יד ועדי המושבה או ועד העיר, ובפנקסים השמורים אצל משפט השלום העליון.

ה.

ענין האפותיקאות נמצא אצלנו בתוך ישובנו החדש במצב אינומלי, ועלינו החובה לתקן את המצב לקראת חיינו העתידים. וגם את התקון הזה יכול לתת לנו משפט השלום העליון.

הישוב שלנו דורש להתפתחותו אמצעי כסף מרובים, ועלינו להשתדל לעשות את הנכסים הדוממים למתנועעים, שכל מי שיש לו נחלה או בית יוכל להשיג כסף בהלואה בערבות נכסיו. בכסף ההלואה ישבח את נחלתו, יוסיף בנין ויגדיל הכנסתו, ישלח ידו במסחר או בחרושת. באופן כזה יבוא הכסף הנמצא בארץ אל תוך החיים הכלכליים שלנו והישוב יתפתח. צריכים אנחנו להשתדל, שאת הכסף ישיגו בנורמה של רבית היותר זולה, והעצה היעוצה לזה – להבטיח את ההלואות באופן היותר מועיל. היו ימים, שבירושלים היו הכוללים הבטוחים, כמו כולל הו"ד או כולל אונגארן, משיגים כספים בחמשה ששה אחוזים למאה לשנה, תחת אשר מוסדות חסד אחרים, שבטחונם אינו כל כך גדול, היו מוכרחים לשלם שנים-עשר אחוזים ויותר, בפתח-תקוה השקיעו אנשים רבים כספיהם בערבות אפותיקאות על הנחלות ברבית של שבעה אחוזים, וכן גם בתל-אביב. ואולם לאט לאט גבר שער הרבית גם בפתח-תקוה, גם בתל-אביב, וישנם כבר מקרים לא בודדים, שהלוים משלמים במשכנתאות שנים עשר אחוזים רבית, מה שאין כל משק חקלאי או בית יכול נשוא.

והסבה לזה פשוטה עד מאד: אין הלוים משלמים את חובותיהם… אינם שומרים את מועדי התשלומין המבוארים בשטרי המשכנתא, אינם ממלאים את התחיבותם לא בדבר תשלום הקרן ולא בתשלומי הרבית. באופן זה הקרדיט האפותיקאי נעשה כל קרדיט בעולם, מוטל בספק, בלתי בטוח, תלוי ברצונו הטוב של הלוה, והמלוה משתדל להבטיח את הונו לכל הפחות, על ידי רבית בנורמה גבוהה.

והמשכנתא? וכחה של האפותיקי? לפי המצב עתה, כל הכח הוא ביד הועד של המושבה, והועד משתדל עד כמה שאפשר לדחות את המלוה בלך ושוב, ואין לדבר סוף. הן עפ“י הרוב המלוה הוא איש זר, תושב עיר אחרת, בעת שהלוה הוא אזרח המושבה, תושב השכונה והועד נושא את פני הלוה ומבכרו על המלוה. בעשר השנים האחרונות אנו יודעים רק שנים שלשה מקרים של מכירת נחלאות ממושכנות, וגם זה היה בהסכמת הבעלים שהשתוו עם נושיהם באופנים שונים. על פי הרוב בעל המשכנתות ידם על התחתונה, רודפים אחרי הלוים ואינם משיגים אותם, תובעים ואינם מקבלים. מכירה פומבית עפ”י כפיה ואונס עוד טרם היתה בתוך ישובנו. בלי כל ספק זה מעיד על רגש הרחמנות, על מדת היושר והצדק, לבלי לנשל איש מאחוזתו ולבלי לקחת נחלה או בית מאת בעליהם במחיר הכסף שנושים בו. אבל “אין רחמים בדין”, וחק ברזל בכל מיני אפותיקא, שנפרעין מן הנכסים בדעת בעלים ושלא מדעתם. אפותיקא היא מכירה על תנאי, ואם המוכר אינו שומר על התנאי – המכירה קיימת. ואם אנו רוצים לפתח את ההתנחלות בעזרת כספים ברבית זולה – ובאופן אחר אי אפשר, כי רבית גדולה מהרסת את ההתנחלות ואינה מפתחת אותה, – אזי עלינו לשמור על האינטרסים של המלוים בכל תוקף ולא לנעול דלת בפני לוים.

לא פה המקום לדבר על סבות המצב, על מה ולמה משתמטים האנשים מלשלם חובותיהם על פי משכנתאות. עלינו לתקן אותו.. וזה אפשר רק אז, אם התביעות על פי המשכנתאות תבאנה לפני משפט השלום העליון, אשר בכחו יהיה גם למכור את הנכסים הממושכנים בפומבי. על ועד המושבה או השכונה יהיה רק להוציא אל הפועל את החלטת משפט השלום העליון, וגם להשליט את הקונה על נכסים הנקנים מאת המשפט. המוסד המשפטי הזה יתנהג עפ"י חקים קבועים מראש, יתן ארכא ללוים,יזהיר אותם פעם או פעמים, יכריז על המכירה – אך גם יחליט ויקים את אשר החליט, וכל משוא פנים בדין לא יהיה לפניו. אז יהיו המלוים בטוחים, כי לא ידחו אותם בטענות של מה בכך, ואז ברצון יכניסו את כספם בהלואות אגרריות ויסתפקו ברבית קטנה, כפי שער הכסף בשוק.

ו.

והמוסד הזה, משפט השלום העברי (השם איננו מוצלח ביותר) עומד וקיים בארץ ישראל ברוב מקומות ישובנו.

בזמן המלחמה היו מוכרחים לסגור את המוסד, אבל תיכף לאחר השחרור ראינו צורך בדבר לחדש אותו. בראשית טבת תרע"ח התאספו ששת החברים שנשארו מחבר השופטים והחליטו להודיע באספה המכוננת הראשונה ולהכריז על יומו של משפט השלום העברי, וגם להציע לפני האספה לבחור בשופטים.

עתה אין כמעט מקום אחד, מלבד ירושלים וחברון, שלא יהיה שם המוסד המשפטי העברי, בידינו המספרים והידיעות של הקיץ העבר, ועל פיהם יוצא כי יותר מעשרים מוסדות-משפט עומדים וקיימים בארץ במקומות שונים, יותר ממאתים איש משמשים בתור שופטים קבועים בהם, והרבה-הרבה ענינים וסכסוכים הובררו על פי השופטים האלה. ביפו לבדה התבררו עד סוף סיון העבר יותר משש מאות ענינים, ובראשון-לציון באו לפני השופטים מראשית הוסדו עד חודש ניסן תרע"פ 216 ענינים.

הרשימה דלקמן תראה לנו את המקומות, מספר השופטים וסוג המשפט.

ביהודה ובערים:	ביפו משפט השלום העליון. משפטים וערעורים על פסקי דין של בתי המשפט.
	ביפו משפט-שלום עירוני (בן שלשה שופטים)
	ביפו אספת שופטים (בן חמשה שופטים)
	בחיפה משפט של שלשה.
	בחיפה אספת שופטים.
	בצפת משפט של שלשה
	בצפת אספת שופטים.
	בראשון לציון משפט של שלשה.
	בנס-ציונה משפט של שלשה
	ברחובות משפט של שלשה
	בגדרה משפט של שלשה
	בבאר טוביה משפט של שלשה

במושבות הגליל התחתון:	ביבנאל משפט של שלשה.
	בכנרת משפט של שלשה
	במסחה משפט של שלשה
	בסגרה משפט של שלשה
	במרחביה משפט של שלשה
	ביבנאל אספת שופטים, משפט מרכזי.

במושבות הגליל העליון:	בראש פנה משפט של שלשה.
	בראש פנה אספת שופטים, משפט מרכזי.
	ביסוד המעלה משפט של שלשה.
	במחנים משפט של שלשה.
	במטולה משפט של שלשה.

עוד חסרים בתי משפט מרכזי בשביל המושבות ביהודה, וגם משפט שלום בפתח-תקוה, זכרון יעקב וחדרה. מפני סבות שונות, מקומיות, נתאחר יסוד בתי המשפט במקומות האלה, ואולם עתה כבר הסתדרו המוסדות המשפטיים שלנו גם במקומות הנזכרים. לא נוסד עוד משפט-שלום בירושלים ובחברון הקרובה לעיר הראשית שלנו, לא מפני שאין צורך בדבר, רק כדי שלא להרגיז את “האוזים” הירושלמיים, בפרט שתחת השפעת הדברים של משפט השלום נוסד בירושלים משרד רבנות מאוחד. ואולם אין כל ספק, שלא יארכו הימים ויוסד משפט השלום העברי גם בירושלים, כי רבה הדרישה מאת הקהל למוסד זה. גם עתה יקרה לפעמים קרובות שענינים וסכסוכים שבין אנשי ירושלים נמסרים למשפט השלום העליון ביפו, הבוחר שופטים זמניים מבין תושבי ירושלים ומוסר להם לברור הסכסוכים ולהוציא פסק.

לפני משפט השלום העברי מביאים ענינים וסכסוכים בעלי סוגים שונים, כמו: תביעות כסף, עניני שכר דירה ושמוש בחפצים בזמן המלחמה, עניני כבוד ותביעות עלבון, סכסוכים בין נותני עבודה ופועלים, עניני ירושה, ענינים שיש להם ערך צבורי או ישובי, דברים שבינו לבינה. היסודות, שעליהם מוציאים השופטים את פסקיהם המה, כמובן שקול הדעת והשכל של האנשים ויושר לבם; ואולם, סוף-סוף לרוב הפסקים שרש ויסוד בחקי ישראל או בחקי העולם, וכבר יש לנו המון פסקים של משפט השלום, הקובעים נורמות חוקיות חדשות מתאימות לתנאי חיינו בארץ. אין השופטים שלנו בעלי מקצוע יורידי או רבנים מוסמכים, והמוסד הוא על פי טבעו ותכונתו הפנימית מוסד של בוררות, שבעלי הדין מוסרים ברצונם הטוב לשופטים שידונו ביניהם. מובן, שהדברים אמורים רק בנוגע לצד החיצוני והיורידי שבמוסד, ומשום זה גם מציעים לפני הצדדים קודם המשפט לחתום כתב-התחייבות שהמה מקבלים עליהם למלא אחרי פסק הדין, אבל בשום אופן אי אפשר לחשוב את המוסד המשפטי שלנו למוסד של בוררים רגיל. מטבעו של בורר להיות מצדד בזכות הצד שבחר בו, וקשה לו להיות אוביקטיבי, בעת שהשופטים שלנו המה בלתי נבחרים מאת הצדדים, ורק מאת הצבור. ולכן מובן, עד כמה רבים הענינים, הנמסרים לבירור למוסדות המשפט שלנו ומה גדולה האמונה בו. מוסדותינו הצבוריים של הישוב החדש מתיחסים בחיוב למשפט השלום בכל מה דאפשר. רק האפ"ק הודיע, שאין הוא נזקק למשפט השלום, אין הוא רוצה לבוא להשפט לפניו. אבל במה שנוגע להוצאת פסקי הדין אל הפועל כמעט כל מוסדותינו מתיחסים בחיוב גמור. אפילו מוסדות המשפט של הממשלה תומכים במשפט השלום שלנו, וגם המה נכונים להוציא לפעולה את פסקי הדין שלנו. ולזה יש ערך מיוחד, כי הלא הוצאת המשפט לפועל נותנת את כל התוקף למוסדנו.

ביפו לבד נכנסו למשפט השלום מראשית התחדש המוסד (י“ח טבת תרע”ח) עד ר"ח מנחם-אב העבר – 660 קובלנות. התביעות מתחלקות לפי תכנן לסוגים אלה:

תביעות כסף 561, עניני דירה 46, עניני כבוד 39, עניני אלמות 7, שונות 7.

זהו מוסד חי ועובד, פועל ומשפיע על החיים הצבוריים, והעמדה המדינית אשר רכשנו במוסדנו זה כבר הולכת ונרגשת בחיינו החדשים בארץ. עוד טרם נגמר השכלול של העמדה הנכבדה הזאת, עוד נמצאים בו פרצים ועודנו זקוק לתקונים, לחזקו ולהאדירו. איש אין בנו, אשר יאמר שכבר נגמרה יצירתו של משפט השלום בארצנו; אבל היסוד הונח, והיסוד הוא בריא ושרשיו חיים ומתפתחים.

ז.

כבר אמרנו, שאין השופטים במסדנו מומחים או בעלי מקצוע יורידי. במקרה היו בין חבר השופטים ביפו שנים בעלי השכלה בתורת המשפטים, אין הועדים הבוחרים את השופטים זקוקים לבחור דוקא ביודעי דת-ודין, ואך מקרב קהלותיהם. יוצא, שהשופטים מוציאים פסקיהם לא על פי קודקס ותורת חקים, רק כפי שכלם ויושר לבבם והבנתם המה את הצדק, וזה חסרון גדול, חסרון דמינכר בכל ריב ומשפט. המפסיד את המשפט, היוצא חייב בדין, הצד הסובל – זה תמיד יתלונן על השופטים, על אלה שחייבו אותו, כי לא בדין עשו מה שעשו. עם פסק הדין הנשען על סעיפי ספר החקים, על הכתוב בתורה – בני אדם משלימים, אבל פסקי בני אדם סתם, אנשים מן הישוב, הדנים ומחיבים עפ"י אומדנא, אינם נכבדים על העם. ואף גם זאת: החק המקובל, הדין הכללי, הקודקס, יודע נורמות כלליות, שוות כמעט לכל מקרים דומים זה לזה, ועל פי רוב הפסק הוא אחד ושוה לכל מהקרים בני מין אחד. אבל פסקי בעלי-בתים, אנשים מן החברה, שאינם קשורים ותלויים במה שכתוב בספר, מתחשבים עם צרופי ענינים, שיש להם איזו שייכות רחוקה אל הענין הנדון, מתחשבים עם הפסיכולוגיה של אותו המקרה ושל אותו הרגע, – והמה יכולים להוציא שני פסקים שונים במקרים כמעט שוים. שהו אולי גם הצד החיובי של המשפט השלום, אבל הוא גם הנותן מקום לבעלי-דין, שיָצאו חיבים מלפניו, לערער ולהתאונן.

* *

אנו מקוים, שבקרוב תתאסף האספה המיסדת של נבחרי השטח הנכבש. האספה הזאת תדון גם על התקונים הנחוצים במוסד משפט-השלום ותבא לידי החלטה בנוגע לזאת. המוסדות המשפטיים האלה המה פרי ישובנו, מתאימים לתנאי חיי צבורנו בארץ. אין בזה כפיה ואונס. מקרי סרוב של אנשים אשר אינם חפצים להכנע אל משפט השלום, כמעט לא היו, וגם תמיד מלאו הנתבעים אחרי פסקי הדין, אם כי אין בידינו, כמובן, כל כח אקזקוטיבי להכריח בעקיפין את מי שהוא לקיים את מה שמטילים עליו; הכח המוסרי של המשפט בלי משוא פנים, של שופטים נקיי-כפים, והתועלת הצבורית היוצאת ממוסד כזה לקהל, הם המכריחים להשמע לפסקי הדין שלנו. היסוד של המשפט שלנו הוא “היושר” והסברא הנכונה, ומן המוסד הזה, מקוים אנחנו, יתפתח החוק העברי החדש על יסוד חוקינו הקדמונים ובהתחשב עם דרישות החיים הכלכליים החדשים המתהוים בארצנו, ומבלי להסיח דעת גם ממסקנות החקירה המשפטית החדשה.

על הממשלה החדשה לאשר ולקיים את מוסדותינו המשפטיים, הנותנים ספוק לצרכי חיינו האזרחיים והצבוריים. רק אשור רשמי חסר למוסד שלנו, כדי שיוכל לתפוס בחיינו את מקומו הראוי לו. הממשלה החדשה – ישרה היא, וכל חפצה הוא לכונן בארץ משפט צדק ויושר, מבלי כל שאיפה לנגוע בקנינים לאומיים שלנו. את זאת נוכחנו גם בתוך הפרוקלומציה האחרונה על דבר בתי המשפט בארץ. גם זו הפרוקלומציה האחרונה אינה נוגעת במשפטים ובמוסדות של כל לאום או דת בארץ, אנו מוצאים בה הרבה יסודות לכונן עליהם את המשפט העברי בארץ-ישראל ולהשליטו על חיינו האזרחיים בתוכנו פה.

ד. המלחמה נמשכת.

אם ההתנגדות למוסד חדש זה בחיינו בארצנו יוצאת מאת הרבנים והבד“צ, אין פלא: הרבנות בהולה על קיומה, ואין היא נתפסת על צערה, ואולם באמת בשורה הראשונה של הלוחמים נגד המשפט העברי אנו רואים לא את הרבנות, עלובה היא זו בשביל להלחם. והיא גם ישרה ברובה המכריע מלהשתמש בקשת רמיה. הלוחמים המה רק חבר הנרגנים, אשר כעשן בעיניהם היא כל עבודת התחיה בעיקרה, שחביבים עליהם הדרכים הישנים ומנהגי ה”חלוקה", וכל מגמתם תמיד לחתור תחת יסודות הישוב הבריא. המה מבקשים להם תמיד תאנות וסבות לעורר את הדינים על הישוב החדש ולהבאיש את ריחו בעיני העולם, אולי יחוס אולי ירחם העולם היהודי ולא יסיר את חסדו ותמיכתו מהם.

והזעקה בדבר משפט השלום העברי, אשר יסדנוהו עוד לפני הרבה זמן ומהרנו לחדשו תיכף לאחר השחרור, הקיפה את החוגים האלה, והיא הגיעה גם עד אמריקה. כך יוצא לנו מן אחת ההקדמות של הספר “מלכי בקדש” להרב רבי חיים הירשנזוהן, וגם מן היחס של “המזרחי” האמריקאי לשאלת “משפט השלום העברי”. ראוי ונכון איפוא הדבר, לברר את השאלה הנכבדה הזאת גם לעיני הקהל המתענין בכל המהווה בארץ ישראל החדשה, למען דעת את הסבות שהכריחו אותנו ליסד את המשפט העברי, מה חדשנו במוסדנו זה, את מקומו בישובנו בארץ ואת ערכו בחיינו האזרחיים והצבוריים:

בערכאותיהם של התורכים לא יכולנו להשתמש מפני הסדרים הרעים ששררו שמה, הבקשיש במוסדות השלטון בתורכיה היה שיטה ממלכתית, אם אפשר לומר כך. האזרחים היו צריכים לשלם “בקשיש” לשלטונים, יען כי גם השלטונים בעצמם צריכים היו גם מצדם לשלם, “בקשיש” לגבוהים מעליהם. במצב כזה אפשר להבין על מה ולמה נמאסו כל-כך בתי-המשפט של המשטר הישן, והשתדלנו בכל האפשר לברוא לצרכי חיינו משפט משלנו.

והיתה עוד סבה אחת, אשר בגללה לא יכולנו להשתמש במוסדות המשפט של הממשלה הקודמת. הן כל ישובנו נברא בארץ ישראל לא על דעת הממשלה התוגרמית, לא בשאלת פיה ואמרה הן. כמעט מראשית ימי הישוב החקלאי היה עלינו לשום מסוה ואפר על יסוד המושבות, על הגירתנו לתוך הארץ. באופן רשמי, בהגדרה יורידית, אין המושבות שלנו קיימות ונמצאות. ספרי המקנה נכתבו, על פי רוב, על שמות אנשים שונים, נתיני אותן הממלכות, שבשעתן היו מדינותיהן תקיפות בתוגרמה בכלל, או הקונסולים שלהן היו בעלי השפעה אצל הפחה בירושלים או אצל הואלי בבירות. לרגלי זה המצב החוקי של אדמתנו ונחלותינו הוא רעוע מאד, מסובך עד הקצה האחרון. רבים מן האנשים, שעל שמותיהם נרשמו ספרי המקנה, הלכו לעולמם, ואיש לא דאג לסדר את הענינים האלה. ואך במקרים יוצאים מן הכלל נמצאים ספרי-מקנה מסודרים על שמותיהם של בעלי האחוזות בידי הבעלים האמיתיים.

ועל פי רוב אין הרבנים בערי ארצנו נמנים מאת הצבור וראשיו. אינם נבחרים, הם עולים על כסא רבנותם כמעט מאליהם, זקני הרבנים שעלו מערי גולה לבלות את שארית ימיהם בארץ הקדושה, מצטרפים פה לבית-דין של פרושים או חסידים, נעשים חברים וגם ראשים של בתי דין שונים. מוסדות חסד שונים מוצאים בהם חפץ למטרתם, מציעים לפניהם לסמוך את ידיהם על המוסדות, המה עולים גם במעלת גדולתם: מן “הרב, אל “הגדול” ומוסיפים לו גם את “הגאון”, ועינם לא תרע לתת לו גם את “הצדיק” – אין מקמצין בתוארי כבוד. ואולם אם תרצה למצות את עומק הדין ולהעמיד את הדבר על בוריו, אזי תבדוק ותמצא כי זה “הגאון הצדיק” לא היה מעולם אף רב ומורה-הוראה, וזכה למה שזכה רק בכח “עסקנותו” שעל ידה התפרסם, בחסדי המוסדות הרבים, שהוא חותם על מכתבים בקרית-חוצות. עובדה היא שישנם בירושלים רבנים, שאין להם אפילו התרת-הוראה, סמיכות לדון ולהורות, אבל המה “מפורסמים”, והמה גם בין החותמים על כל הכרוזים והמודעות לכל תקלה ולכל קטטה, כל ריב וכל נגע, כל שמתא וכל חרם… הרבנים האלה והבד”צ שלהם המה כדורי משחק בידי ממונים וגבאים וחבורת נרגנים ו“אברכי-משי”, המשתדלים להעכיר את המים הצבוריים בירושלים ובצפת ובטבריה ובחברון, ואשר מהם יוצאת תמיד לשום את עניני קהלנו לחרפה.

אל לשכות הבד"צ פונה ההמון, המבקש בצר לו עזר באשר ימצא. ואולם החיים האזרחיים המסודרים זקוקים למוסדות-משפט מסודרים, אשר יבטיחו לקהל את בטחונו בזכויותיו. ואת זה אנו חפצים לקבל בבית-המשפט אשר נסדר לנו כפי רוחנו וכפי תבונתנו.

בלשכת הבד“צ אינם יודעים כל סדר במשפטים הבאים לפניהם. סדור העבודה בבתי המשפט, הסדרים החיצוניים של הבירור, כל מה שנקרא בלועזית פרוצודורה, – אבדו את כל ערכם בבד”צ שלנו. ולמה נכחד את האמת תחת לשוננו: גם ההשקפות האזרחיות של הצבור העברי נשתנו במשך זמן גלותנו, ויש אשר לנו גם יחוסים אחרים אל שאלות כלכליות רבות, והקהל העברי סגל לעצמו השקפות משפטיות של חוקי אירופה ההולכות מנגד להשקפות המשפט העברי. מרחיק לפעמים את הצבור העברי המודרני מעל הבד“צ גם חוסר המקום לערעורים ולקובלנות במשפט הבד”צ, במקום שאין בי“ד יכול לבטל בי”ד חברו, ואין אחרי מעשה בי“ד כלום. הקרובים אל מקורות ה משפט העברי יודעים, שגם חסרון זה יכול להמנות, שגם אפשר ואפשר ומתאים לחוקי התורה והתלמוד ליסד גם בי”ד לערעורים, ומשנה מפורשת אומרת: דיני ממונות מחזירין בין לזכות ובין לחובה; צר לנו שאין הבד“צ שלנו משגיחים בדבר ליסד בי”ד גבוה לערעורים. אבל מכיון שהדברים המה כך, אי אפשר להתאונן על המצב, כי הישוב העברי בארץ ישראל הלך ויסד לו בתי-משפט חדשים מבלתי יכולת להסתפק בבד"צ של הרבנים ובסדריהם הישנים העומדים וקימים עדיין.

כבר יש לפנינו הצעה של תקנות לסדרי המשפטים בשביל בתי משפט השלום העבריים בארץ ישראל, ובהצעה זו כבר נקבעו סדרים על דבר מדרגות בתי המשפט (אינסטנציות) ועד כמה כחן של כל אחת מהן יפה, היוריסדיקציה של מוסדות-המשפט, קביעת השופטים, חובות המשרד של בית המשפט, סדר ומהלך המשפטים, וכל הדברים הנוגעים לסדר המשפט. כל אלה המה גופי תורה בכל משפט מסודר, וההצעה הנזכרת, שחוברה ע"י מנהל הלשכה המרכזית של בתי משפט השלום העליון, מר דניאל אוסטר, מטפלת בכל אלה. אך כל הסדרים והתקונים האלה יכולים לשלוט רק כאשר יהיה לנו בשביל משפט השלום בארצנו אנשים בני השכלה יורידית במספר מספיק, אך מעט מאד הם בארצנו אנשים שגמרו חוק למודים במקצוע המשפט, וגם הנמצאים נושאים משרות בבתי משפט הממשלה או עורכי-דין המה בארץ, ומשפט השלום שלנו מחויב להסתפק בעסקנים-שופטים מקרב הצבור. אבל בטוחים אנו, כי ביחד עם יתר העולים, יבואו אלינו גם יוריסטים, אשר ידעו לאחד את תורת בית-רבם עם המשפט העברי הקדמון, ואלה יהיו השופטים הרצויים לנו, שופטים מוסמכים שלא נבוש בהם לעולם.

עוד לקוי אחד יש במשפט השלום: – החברים השופטים ממלאים את עבודתם, כמובן, חנם בלי כל משכורת. “אסיא דמגן מגן שויא”, ועבודת צבור נכבדה כזו אי אפשר שימלאוה אנשים חובבים. כל אדם ואדם עסוק בעבודתו למחית ביתו, ורק את שעות המנוחה אשר להם המה מקדישים למשפט-השלום. התוצאות ממצב כזה הן שליליות, יען כי בירור המשפטים נדחה ונמשך עד כדי ענוי הדין, וגם השופטים המתחלפים תמיד אין הם מתמחים ומתרגלים בעבודתם.

במשפט השלום היו יכולים לתפוס מקום חשוב עד מאד צעירי הרבנים ופרחי הבד“ץ. לא מעטים המה בירושלים וביתר ערי ארצנו צעירים, אשר בידיעותיהם בש”ס ובפוסקים הגיעו לידי “סמיכת חכמים”, ויש גם המשמשים בהוראה, בבית-הדין של הרבנים. צעירים כאלה הולכים ומתנונים, וגם הטובים שבהם סופם להסחף עם הזרם העכור אל הבד“צ. לו חכמו השכילו אלה והבינו את רוח שאיפתנו, כי אז היו אלה מועמדים היותר מוכשרים לחברי משפט-השלום. הן את יסודות המשפט העברי שלנו גם אנו חפצים לשמור, וגם אנחנו מוקירים אותם, וגם אנו אין אנו חפצים ללכת אל בור חפרוה הרומאים או לרעות בשדה הקודקס של נפוליון. אנו רק שואפים אל סדרי המשפט ואל הנמוקים החוקיים, שהמה חובה גם על פי המשפט העברי. והן לא קשה הדבר, והתורה הזאת לא בשמים היא, ללמוד את הדברים ואת הנמוסים ולשמור עליהם לעשותם. יתר על כן: אנחנו פנינו פעמים רבות אל הבד”צ ובקשנו מהם עבודה משותפת של הרבנים ביחד עם משפט-השלום, כדי לבנות גשר, שעליו נעבור ממשפט-שלום חולוני אל משפט צדק, העטוי הוד של קדושה. אך בכל פעם מצאנו קיר ברזל לפנינו. הבד“צ בורח מן החיים המתהוים, איננו חפץ להסתגל אליהם, חביבים עליו סדרי הגלות, – והחיים בורחים ממנו. משפט-השלום העברי דורך על במותיו ויורש את הבד”צ בכל מקום, אפילו באותם המקומות שהשתדלו ועדי הערים וסדרו משרד רבנות יותר נאה מחדרי הבד"צים.

ובמשך הזמן גם שופטים מומחים לא נחסור. אם הבד"צים מתעקשים, הנה עוד מעט יקום לנו מחלד דור מלומדים חדש, אשר המה יבואו ויתיצבו במערכה. האוניברסיטה העברית הלא תבנה, תתכונן, ובתוכה תהיה מחלקה למשפטים, ובהר הצופים יעלה אור חדש על החוקה העברית. כבר עתה מתכוננים הרבה מן הצעירים הטובים חניכי הישיבות להכנס אל האוניברסיטה שלנו. אלה יבאו וילמדו ויחקרו עד תכלית את האוצרות העשירים, השמורים בנבכי ספרותנו החוקית הרחבה, וישיבו לה את כבודה, שהיה לה בימי פומבדיתא ונהרדעא, ומהם יקח לו הישוב העברי בארצנו שופטים ומורים, המה יֵדעו למצוא את הדרך למזג את המשפט העברי עם ההשקפות החדשות, ויתנו לחיינו החדשים תוכן יפה בכלי יפה. אז יהיו לנו שופטים מומחים, שהמשפט אומנותם ועל המשפט פרנסתם, ולא נהיה זקוקים לחובבים. ואל השופטים המומחים האלה נצרף גם שופטים נבחרים מאת הקהל, מן הטובים והישרים שבתוך הצבור והקרובים אל החיים של הסביבה.

עוד דברים אחדים בדבר הצד הדתי של משפט השלום: הנה הרבנים וחברי הבד“צים של אחדות מערי ארץ-ישראל נתנו עינם לרעה במשפט השלום, והרבנות נלחמת וגם מאיֶמת שכל מי שיפנה אל מסודות המשפט האלה מאבד את זכותו לשאת משרה צבורית. ומובן הדבר, שהרבנים עושים את מעשיהם נגד משפט השלום על דעת הדת “ובשם תוה”ק”, כרגיל.

והנה אליבא דאמת, העם ההולך לבנות את ביתו החרב ולקומם את הריסות חייו, אינו נמלך במסכת סנהדרין, אם מוסדות התחיה המה מתאימים להשקפות חכמיו מקדם או לא. לא מעניננו לבוא בוכוחים-פלפולים עם הרבנים, בפרט שאין לנו כל חפץ להתחרות עם תופסי התורה “במלאכת הקודש” להעלות פילא בקופא דמחטא. כחם וגבורתם של רבנינו במקצוע זה מלא עולַם-היהדות, ויהי להם אשר להם. ואולם מפני שהרבנים, בדברים על דבר משפט השלום כועסים, אזי עלינו לזכור את הקריאה: " יופיטר, אתה כועס – לא צדקת! "

ואמנם מצד הדת, מתוך השקפת היהדות כמו שהיא מתבטאת בספרותנו המשפטית בתלמוד ובפוסקים, – משפט השלום שלנו הוא די חוקי, ולבי“ד הרגיל אין כל יתרון עליו מצד הדת. כדאי אפשר להזכיר להרבנים, שהזכות המיוחדת שלהם להורות ולדון היא קצת מופרכת מעיקרה. התרת הוראה הנהוגה, הנקראת בלשון-העולם “סמיכה” איננה באמת אותה הסמיכה, רק אסמכתא בעלמא, רשותא, סמיכת זקנים, שהיא הנותנת הורמנא וכח-דתי לבית דין בישראל, אינה היום במציאות, ועל פי הדין אין סמיכה בחו”ל. ידוע הספור בר' יהודה בן בבא, אחד מהרוגי המלכות, שנהרג על שסמך תלמידים אחדים בין אושא לשפרעם, – ואלה היו הנסמכים האחרונים. אמנם רבים מן הקדמונים חפצו לחדש את הסמיכה בא“י, ולפני ארבע מאות שנה בערך עשה רבי יעקב בי-רב מעשה בצפת וסמך אחדים מגדולי דורו, אבל גבר עליו רבי לוי בן חביב והסמיכה נתבטלה. ובאין סמיכת זקנים אין כחו של בד”צ יפה מכל בי"ד של שלשה, “ואפילו שלשה הדיוטות” כפי הדין, הנשען על החזקה, שבודאי אחד מן השלשה “גמיר וסביר”. הן המשפטים כולם הם בדיני ממונות, ובענינים כאלה העיקר הוא המומחיות, כלומר, הבקיאות בנמוסי היחוסים ובהויות העולם, ולכן, על פי הדין, גם “יחיד מומחה לדיני ממונות יכול לדון”.

והרבנים שלנו שוכחים עוד פרט אחד. במשפט השלום שלנו שני הצדדים חותמים קודם הבירור, שהמה מוסרים את משפטם לחות דעת השופטים, ואם כן זהו המשפט של בוררים. עפ“י הדין, אין חובה על הנתבע לילך לבי”ד שבחר לו התובע, ורשות בידו לדרוש משפט זבל“א, זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ושני הבוררים בוררים את השלישי. ודבר זה נוהג לא רק כתריס בפני ערכאות בחו”ל, אלא גם בדיינים מומחים בארץ ישראל, מפני “כי על ידי זה יצא הדין לאמתו” (סנהדרין כ"ג).

כן חנם מתרעמים מתנגדי משפט השלום על מציאותן של האינסטנציות לערעורים וקובלנות על הפסקים של לשכות המשפט הנמוכות. חסרון זה של בי“ד לערעורים איננו חלילה אורגני והכרחי במשפט העברי, ולו השכילו הבד”צ ולו חפצו, כי אז היו מוצאים די חומר בספרותנו החקית לסדר בי“ד לערעורים עפ”י התורה והמצוה. לשאלה זו הקדיש אחד הרבנים התורניים, רבי חיים הירשנזוהן, פרק מיוחד בספרו “מלכי בקודש” (סט' לואיס, תרע"ט), עין בעין אנו רואים, כי הרב החרד על כבוד התורה באמת ובלב תמים, מוצא בספרותנו החקיִת את הנמצא במשפט העברי באמת – אורה וצדק ונתיבות ישרות לחיי צבור וממלכה.

אולי מגוחך הדבר, שאדם כמוני, כולו חולי-חולין, מוצא עוז בנפשו להכנס אל “קודש הקדשים” של הדינים, שאך “בעלי תריסין במשנה וגמרא” עומדים שם. הן זעירא דמן חבריא של הבד“צ יתקיפני ויכריעני תחתיו. אבל הפעם הזאת אולי יועילו דברי אלה להזכיר לגבורי הבד”צ את המאמר הקדמוני: אל יתהלל חוגר כמפתח. ויש אשר גם שועל יעלה ויפרוץ את החומה שלהם…

ובשביל זה אני מוצא, כי אחדות מן ההחלטות, שנתקבלו באספת “הועד הפועל של הסתדרות הרבנים”, שהיתה בירושלם, באו, כפי שאפשר לשער, אך להאפיל בטלית מצויצת על אותן ההחלטות, שתכנן האמתי הוא – פוליטיקה רבנית. ההחלטה, למשל, שאסור לקדש אשה שלא בחופה ושלא בעשרה, ומי שמשתתף בתור עד בקדושין כאלה פסול לעדות, וכן ההחלטה בדבר מאכלי כשר לאנשי הגדוד וכדומה – לא בהחלטות אלו מרכז הכובד של “עבודת הקודש”, שלקח על עצמו “הועד הפועל של הסתדרות הרבנים”. החלטות אלו ומעין אלו – או אינן חדשות, או אינן מועילות; אם כה ואם כה – ערך מיוחד אין להן. ואולם הנגינה העיקרית היא על ההחלטות, שעל פיהן אסור על הרבנים להשתתף בתור חברים במשפט השלום, וכל המסרב לבוא למשפט הבד“צ ורוצה לדון במשפט זבל”א פסול לכל התמנות צבורית. ובכן שמו הרבנים אל פני המלחמה החזקה את משפט-השלום העברי. כעשן לעיני הרבנים הוא המוסד המשפטי אשר יצר לו הישוב העברי החדש ונעשה חביב על הצבור. משפט השלום נוסד, בראש ובעיקר, לבל יצטרכו האנשים להשפט בערכאותיהם, בפרט בימי המשטר התורכי. מובן הדבר, שאך התחילה תקופת גאולתנו, לא יכולנו ולא חפצנו לוותר על העמדה הלאומית החשובה הזאת, על שופטינו מקרבנו ולפי רוחנו. לא חפצנו לוותר על המוסד המשפטי, והשתדלנו להכניס לתוכו את כל הסדרים הטובים, שבלעדיהם לא יתואר מוסד משפטי. הסדרים האלה הם גופי תורתנו, ו“הלכות דיינים” לוקחות חלק בראש “חזן המשפט” שלנו. אבל הגלות, שהשחיתה חלקות טובות בקרבנו, השכיחה מבתי-דין של רבנינו גם את הסדרים הטובים והמוכרחים בכל משפט. ובגלל זאת, באין סדרים בבתי דין הצדק שלנו, עזב העם אותם, והוא פונה בכל ריב ומשפט לאשר יפנה, גם לבתי משפט זרים – ואל הבד"צ לא יפנה.

משפט השלום העברי בסדריו הטובים והמתאימים בא, כאמור, להחזיק את הצבור היהודי בגבולות המשפט שלנו ולא ירעה בשדה אחר. משפט השלום השתדל לאַחד את ידיעותיהם בתורת משפטנו העברי של הרבנים עם הסדרים, הפרוצודורה המשפטית, שהיא רוכשת לה אמון מצד הקהל. אין ספק, שבזמן העתיד הקרוב יתמזג בית המשפט העברי החדש עם הכחות הטובים והמקוריים של הבד“צ. ואולם נגד התמזגות כזו רואה חובה לעצמה להלחם הרבנות החנוטה, המשתדלת להחזיק מעמדה – ויהי מה. היא אוסרת על חבריה להשתתף במשפט השלום, והיא שולחת איומים על המסרבים להשפט בבד”צ, על המבכרים את משפט הבוררים (זבל"א) על משפט הבד"צ.

מלחמת הרבנות החנוטה – לא מלחמת מצוה היא: החוקים היסודיים של המשפט העברי הם נגד הרבנים הלוחמים, נגד ההחלטות של “הועד הפועל של הסת' הרבנים” ונגד כל השתדלויות כאלו. החוק שלנו קורא בשם “בית-דין” אפילו לשלשה הדיוטות, מפני ההשערה, שבודאי אחד מהשלשה “גמר וסביר”, ואין כל צורך שיהיו השופטים רבנים דוקא. החוק העקרי שלנו, אליבא דאמת, איננו יודע את המעלה היתרה של אנשים רבנים, יען וביען אין לנו עתה “סמיכת חכמים”, כידוע.

ובכן –

חוששני, שלא על הדרך הזה תהיה תפארתם של רבנינו. אולי יפשפשו מעט גם במעשיהם הם, כמו שרגילים לפשפש במעשי אחרים. אולי יותר טוב ויותר נוח היה גם בשבילם, לו התקרבו אל משפט השלום העברי, והיו משתדלים לתת מרוח משפטנו העתיק עליו. האמנם לא תתעורר בקרב רבנינו מחשבה כזו?

ה. בית משפט שלום בירושלים.

משפט השלום העברי – גם זה אחת מן המעמדות החשובות, גם במובן לאומי וגם במובן המדיני, שרכשנו לנו בתנאינו החדשים, והמוסד הולך ומתפתח באופן רצוי. בכל נקודות הישוב בערים ובמושבות, עומדים ומשמשים בתי-המשפט העברים: משפט שלום של שלשה, אספת השופטים של חמשה, משפט השלום העברי העליון. משפטים לאלפים כבר הובררו במוסדותינו אלה, מכל השדרות נבחרים שופטים, יחס הצבור העברי אל המשפט העברי הוא מצוין, וגם מוסדות הממשלה ובתי המשפט שלה מתיחסים בכבוד ובאמון אל משפט העברי, ותומכים בו להוציא אל הפועל את פסקיו. וצריכים להוסיף: הצבור שלנו מתרגל לשמוע ולקיים את פסקיו של משפט השלום, ומעטים מאד מקרי הסרוב לבלתי לכת אל המשפט השלום או לבלתי שמוע אל פסקי דינו.

ובמשך הזמן הקצר לפי ערך, שהמוסד החדש הזה מתקיים בתוכנו, כבר הספיק לברוא לעצמו מספר חוקים ונמוסים, שעל פיהם הוא מוציא משפטיו. מובן, שהחוקים והמשפטים מתאימים בעקריהם אל הצדק העברי הקדמון ואל המצפון הלאומי, אבל אין השופטים שלנו קשורים ודבקים אל כל קודקס שהוא, זהו אולי הצד החלש שבמשפט השלום, אבל יחד עם זה הולכים ונבראים גרעינים, אשר יביאו לנו יבול לאומי למכביר על שדה משפט העברי. תורת צדק ומוסר ביסודה וסביבה בריאה של מולדת, האם יש תנאים יותר מסוגלים ליצור ערכים משפטיים לכבוד לעמנו ולתועלת לחיינו העתידיים פה בארץ? ולכן נתחבב משפט השלום על בני ישובנו, ורבים הפונים אליו, וגם כבר הספיק לסדר לו את חוקי הפרוצודורה, להכשיר את הקרקע בשביל המשפט העברי הגדול הבא, כאשר יהיו לנו שופטים מומחים מקרבנו.

אך בנקודה אחת עוד טרם הסתדר המשפט העברי בירושלים.

מדוע?

עינה של ירושלים הרשמית לא היתה טובה מעולם בכח המתהוה בישובנו החדש. ירושלים הרשמית, זאת אומרת הקהלה החלוקנית, שהתבצרה בתוך כולליה ומוסדותיה השונים, והחושבת את עצמה אחראית על כל הנעשה בארץ ישראל. ירושלים הישנה, החנוטה והמאובנת, התנגדה מעולם לכל תנועה של חיים חדשים בארץ. ואם אומרים לנו: הלא אנשי ירושלים בנו את השכונות מחוץ לחומה, הן מקרב בני ירושלים יסדו פתח-תקוה; אז גם אנחנו נאמר להם: אלה המה מעשי המתפרצים מתוך החומות, שעשו את מעשיהם מבלי שאול את פי עמודי ירושלים, למרות עיני כבודם. רבי יואל משה סאלאמאן וחבריו היו בשעתם פורצי גדר, נגשו אל מול פני מלחמות חזקות וקשות עם כל אלה, אשר עגו להם עוגה בתוך הישן והרקוב ולא חפצו לזוז מתוך תנאי החיים הישנים, עד שישתנו עליהם סדרי בראשית.

וירושלים זו, ראשי הכוללים ונשיאי המוסדות, מביטים בעין זועמת על החיים החדשים שלנו, על כל זה שאנו הולכים לברוא בשביל עתידנו בארץ. בחפץ לב היו מפילים את כל אשר אנו בונים, ואם ידם קצרה לעשות זאת – הרי הם מחבלים תחבולות לחתור תחת מוסדות התחיה. רבה שנאתם אל כל סדר אלכל אור שאנו אומרים להאיר על מחשכי ציון. וגם אמיצי הלב בעסקני הישוב מתאפקים, לבלי ליסד בירושלים את משפט השלום העברי. הן נגד המוסד הזה יצאו חלוצים הבד“צ השונים אשר בעיר ירושלים, ובודאי גם משרד הרבנות. הבד”צ הירושלמיים בלי ספק ולא בלי יסוד, יביטו על משפט השלום כעל מוסד הבא להתחרות עמהם. אמנם, ביחוד ובעיקר, אין משפט השלום נברא להתחרות עם הבד“צ. מטרת משפט השלום לתת יכולת לבעלי-דין מקרבנו, שלא להביא את דברי ריבותיהם וסכסוכיהם בערכאות הדנות עוד את דיניהן על פי המשפטים התורכיים. הערכאות התורכיות לא היו חביבות עלינו מעולם, התרחקנו מהן עד כמה שאפשר היה, וגם עתה אין לנו חפץ לפנות אליהן. ומפני שלעת עתה קימים עוד בשטח הכבוש החוקים הישנים וגם רבים מן האנשים הישנים, “מכירינו הטובים” מאז נושאים שם משרות, לכן אך טוב בשבילנו לבכר בתי משפט משלנו על הערכאות. ואולם, צריכים להודות על האמת – גם מאת הבד”צ אנו שמחים לעקור את רגלינו. הן יודעים אנו ומכירים גם את הסדרים “היפים” של הבד“צ שלנו, את הצלמות והבלבולים השוררים בלשכותיהם, ביחוד בירושלים, במקום אשר מספר העדות כמספר הבד”צים, ואיזה שור הולך ומיסד לו בד"צ לעצמו, כאדם הפותח לו חנות או מיסד לו עסק. אמנם, יסד ועד העיר ליהודי ירושלים “משרד רבנות מאוחד”, אבל גם תחת זה חותרים עסקני ירושלים וגם אותו משתדלים להפיל למשואות.

ובתנאים כאלה, במוסד חדש כמשפט השלום העברי, מוסד הנושא בקרבו תכנית התחיה ודגל תכלת-לבן מרחף עליו – בו יתגרו מלחמה כל הישן והרקוב בירושלים ובכל כלי משחיתם יבואו עליו. ומפני שאין כל חפץ לבוני הישוב להתחרות באלה, לכן עזבו עד היום את ירושלים לנפשה ולא יסדו בתוכה את משפט השלום העברי. אבל בירחים האחרונים כבר ראו ונוכחו, שגדול הצורך במוסד משפטי הזה גם בעיר הקודש, ואין לנו רשות לותר על ירושלים. רבו בתוך עירנו הראשה בני הישוב החדש, שאין להם חלק בחלוקה, ולא נחלה בתוך הכוללים, והם אינם פונים בסכסוכיהם ובכל עניניהם אל הבד“צים השונים ואף לא אל משרד הרבנות. בני תחיתנו המה, עובדים וחיים, והם רוצים לחיות את החיים הלאומיים בכל מראותיהם, כפי התנאים כיום הזה. ואם יצר לו הישוב החדש בתי ספר טובים – המה שולחים את ילדיהם אל הבתים האלה, ואם בית-משפט עברי יסד – המה רוצים להשתמש במוסד הזה, ומאת אלה הדרישה יוצאת יום-יום ליסד גם בירושלים משפט שלום עברי. דרישה זו נשמעה עוד באספה המכוננת השניה, בקיץ תרע”ח, מאת אחדים מצירי ירושלים, ועתה לרגלי התנאים החדשים, העושים את ירושלים למרכז העבודה של תחיתנו – מתבטאת הדרישה הזאת באופן ברור. ואנו מקוים כי לא יארכו הימים עוד, ובירושלים יוסד משפט השלום העברי, וגם מוסדו המרכזי, משפט השלום העליון, יעתיק את אהלו למקומו הראוי לו – לירושלים.

––––––––

ו. משפט השלום העברי, ערכו ושיטתו.

על “משפט השלום העברי” בארץ ישראל מגיחים בזמן האחרון מכל עברים. ישנם מוסדות, ודוקא של התחיה הלאומית, שפשוט יותר נוח להם להסתער על נתבעיהם, אם המצודה של בתי-משפט ממשלתיים מגן להם. ישנם כאלה, שאין פסקי הדין הנובעים מתוך היושר האזרחי והמצפון העברי, מוצאים חן בעיניהם, אלה ואלה נמנעים לפנות ולהזקק לכל משפט עברי, וגם למשפט הבד“צים. מוסדות החרדים, וגם “המזרחי” בכלל, מובן הדבר, מעמידים קול זועות נגד המוסד המשפטי העברי, הנראה בעיניהם כמתחרה בבתי הדין של הרבנים. ובאחד הגליונות האחרונים של “הארץ” יצא העו”ד מר ש. אוסישקין לערער על השיטה הקיימת של “משפט השלום העברי”.

אולי יורשה לי לבאר במלים אחדות את ערכה של העמדה, שמשפט השלום העברי תופס בעבודתנו בארץ ישראל, את זכות קיומו של המוסד הזה.

מר ש. אוסישקין אומר, שמשפט השלום העברי בארצנו חסר שני יסודות עיקריים, שבלעדיהם אין מוסד משפטי יכול להתקיים: א) אין לו חוק קבוע, שעל פי סעיפיו הוא מוציא את פסקיו. וב) אין לו הכח להטיל את מרותו על כל היהודים בארץ להזקק לו. מר ש. אוסישקין, כנים דבריך. הנה לפניך הודאת עסקן ותיק של המשפט השלום העברי. אמת הדבר, שאין לשופטים היושבים במשפט השלום העברי חוקים קבועים, הן של “חשן המשפט”, והן של “מג’ילה”, ספר החוקים העותומאני, ואין למוסדנו כל כח לכוף את הנתבעים לבוא לפניו ולהשפט. כן הדבר, – ובכל זאת… ההגיון הטהור הוא כולו על צדך, מר אוסישקין, אבל זכור ואל תשכח אף רגע, כי כל עבודתנו הלאומית בארץ ישראל חסרה גם היא את היסודות של ההגיון הטהור, ובכל זאת, מבלי שים לב אל ההגיון הטהור, המציאות כובשת לה את דרכה, מתחזקת, והתעיף עיניך והנה צומחות אבני יסוד גם בשביל ההגיון. ותפקידנו הוא, בין יתר הדברים, לרכוש לנו את העמדה הלאומית הנכבדה, שבכל ימי שאיפותינו לתחיתנו התפללנו ומתפללים עליה: “השיבה שופטינו כבראשונה”. ואת המבצר החזק הזה עלינו לכבוש לנו בארצנו בכל האמצעים, בכל מאמצי כחנו. “המשפט לאלהים הוא”, ולעמנו אלהים שלו אלהי ישראל, ואלהי נכר אל נא יבואו בנחלתנו זו לרשת אותה לעולמים. ובכל גבעה קטנה ובכל סלע של העמדה הלאומית הגדולה הזו אנו צריכים להחזיק בכל כח, להוקיר ולהגן על כל צעד שלה בכל אשר נוכל.

את מקומות העמדה הלאומית הזאת, “שער המשפט”, אני חושב: משרד הרבנות, משפט השלום העברי, וגם, אם אתם רוצים, משרות השופטים היהודים בבתי המשפט של הממשלה.

למשפט הבד“צים יש אמנם חוק קבוע, סעיפי שלחן הערוך. שעל פיהם הם דנים. אבל, לצערנו הגדול ובעוונות גלותנו, אין הבד”צים מתאימים כלל לתנאי החיים החדשים בארצנו. מן הנמנע לבני אדם תרבותיים למסור את דינם לאנשים חניכי הפלפול וקנאות הדתית. הסדרים הם יסוד בלתי נפרד של כל משפט, ובלשכות הבדצ“ים אין כל סדר. אולי צדק שד”ל בדבריו, כי הסדר שנוא על בני שם. והן סדרי המשפט הראשונים למדנו מאיש נכרי, מאת כהן מדין חותן משה. גלוי וידוע הדבר, כי הבד“צים מזניחים את “הלכות דיינים”, את עשרים ושבעה הסעיפים הראשונים אשר בחשן המשפט שלנו, ואפילו “הלכות עדות” אינן נמלאות בכל דקדוקי הפרוצודורה. לבד מזה, הודות לקנאה הדתית שאנשי הבד”צים התחנכו בה, אין בטחון שלא יפלו במשפטים בין צורבא מדרבנן ובין אדם חפשי מן המצוות, קרקפתא דלא מנח תפילין, וכדומה. אבל חלילה לנו לוותר על הבד“צים, תופסי החוק העברי כפי השמור בספרותנו רבת התקופות. עלינו לשאוף לשכלולם של הבד”צים ולאשר את חילם ועמדתם ולקוות ליום, שיהיו חבריהם בני תרבות ולמודי מדעי היהדות, וכל קנאה דתית לא תעוור עיניהם במשפט.

ואם “קנאת סופרים תרבה חכמה”, הנה אין כל ספק, כי המוסד “משפט השלום העברי” ישפיע בעצם קיומו והויתו על שפורו של הבד"צ בכל מקום ששני המוסדות נמצאים. הוא כבר משפיע. לא נכונים דברי מר אוסישקין, שאין למשפט השלום העברי פרוצודורה. תקנות המוסד הזה קבועות ונשמרות בכל תוקף, ומשפט השלום העליון מפקח על זה. מצד זה אין מתאונן. אלא מאי, – חוק קבוע אין לפניו, ופסקי הדין יוצאים על פי רגשות לבם של היושבים כסאות למשפט, ולאלה נבחרים אנשים, “שרובם אין להם לא השכלה ולא פרקטיקה יורידית” כדברי מר אוסישקין, והם “קשורים רק בפרינציפים הרחבים והמופשטים ביותר של הצדק והיושר”. אמנם כן, אבל אל נא ישכח מר אוסישקין, כי הפרינציפים של הצדק והיושר, ששופטי משפט השלום העברי קשורים בהם, הם הם היסודות של כל קודקס, של כל חוקים קבועים ומקובלים. ומפני שהצדק והיושר האלה הם, בנידון זה, פרי רוחם של המצפון העברי והמחשבה העברית והמוסר העברי, – הנה אין טוב מאלה להיות יסוד לפסק דין. השכלה מקצועית ונסיון משפטי הם בלי ספק מדות רצויות מאד בשופטים. אבל אמרו כי גם “שלשה רועי בקר” נקראים בית דין, ומשפטם צדק. אין דיין אמת אלא אחד, ושופטים בני אנוש מוציאים משפט על פי “שקול הדעת”, ויש שמשקל הדעת תועה וטועים שופטים. מחוקים מוצאם מן “הפרינציפים” של היושר והצדק ולא להיפך.

ומטעם זה גדול הערך של השופטים היהודים אשר בבתי משפט הממשלה בארצנו. הן החוקים הקבועים וכתובים אינם ולא כלום בלי השופטים, המתאימים את סעיפי החוק אל מאורעות המציאות הבאים לפניהם. והנה בשטח הזה יש ויש מקום, מלבד החוקים אשר בספר, גם לאלה הפרינציפים הרחבים והמופשטים של הצדק והיושר, וחשוב לנו מאד, כי הפרינציפים האלה יקחו את מוצאם מתוך הרגש העברי, המחשבה העברית, המוסר העברי. בכור המצפון העברי נתך גם החוק הרומאי, הזר אולי לרוח הישראלי, בצורה אחרת, יותר מתאימה להשקפת עולמנו.

אין כל ספק כי ברבות הימים יצלח הדבר למזג ולחבר את הבד“צים עם משפט השלום העברי. בד”צים ומשרדי רבנות המתקיימים על נתינת הכשרים למלונות או לבתי חרושת למצות וכדומה – קיומם עלוב עד מאד. במשפטים אין פונים אליהם מפני הטעמים האמורים למעלה. עם יסוד משרד הרבנות ירדו הבד“צים עד הדיוטא התחתונה. השלטון חפץ להרימם משפלותם ולהכניס לתוכם אנשים מן החוץ. הבד”צים התנגדו לזה, ועינינו רואות מה שעלה להם. גם היום אין הבד"צים תופסים מקום בחיים הלאומיים המחודשים. וכתוצאה מזה בתי משפט השלום העברים קימים וממלאים את תפקידם. שעורי המשפט של הממשלה ושעורי המשפט העברי באוניברסיטה הירושלמית יביאו עזר והתפתחות למוסדות המשפט העברי, ויבוא יום, ואל משרדי הרבנות יבואו גם אנשים, שהאוניברסיטה העברית תסמוך את ידה עליהם. ואולם עד היום ההוא חלילה לנו להפקיר את העמדה הלאומית של “שערי המשפט” שלנו. חובה לאומית היא, שישארו השופטים היהודים על מקומותיהם ובמשרותיהם בבתי הממשלה. ישתמש לו משרד הרבנות בסמכותו, שזיכתה אותו בה הממשלה בשעתה. ומשפט השלום העברי יסמוך על חוק הבוררות, ובתוקף חוק אזרחי זה יתקיים וישפוט את כל הפונים אליו. שלשה אלה הם חלקים של שטח אחד בעמדתנו הלאומית לקראת העתיד שלנו בארצנו, כאשר נזכה לשיבת השופטים כבראשונה.

ואין למשפט השלום העברי להשמע לעצתו של מר אוסישקין ולהיות מוסד של בוררות לבד. בשביל בני התחיה הלאומית בארצנו הוא מוסד משפטי טהור, והמסרבים לפנות אליו או לציית לפסקיו, עתידים ליתן הדין, ומפני המקלקלים לא יחדל להתקיים. כל עבודת תחיתנו הלאומית היא עבודה שבלב, התלויה ברצון, ועמלנו הוא לפתח את הרצון, להגבירו ולהאדירו. הרצל אמר: אם תרצו אין זו אגדה. והלא זה היה דברו של אחד-העם מראשית הופעתו, שעלינו לעורר את האומה הישראלית עד שתחפץ להגאל. גם אל הארץ אינם רוצים לעלות, ואין לנו עוד היום בארצנו אלא כאחוז אחד מכל נפוצותינו. גם את שפתנו הלאומית הזניח עמנו, ואך חלק פעוט מכל המוני האומה יודעים אותה. אבל – אבנים שחקו מים, הרצון של יחידים התרבה והתפרץ ויהי לנחלת אלפים, עשרות אלפים, ואנו עומדים ועינינו רואות חזון ראשית הגאולה. ובימי דור אחד שָׁבָה שפתנו לתחיה, ובתי הספר שלנו בארצנו היום מגדלים כעשרים אלף ילדים (כ"י), שהם עשרים אלף בתי אבות בעתיד הקרוב. אלה וכאלה הם פרי הרצון הכביר. ואת הרצון הזה נרכיב אלוף גם לראשי האנשים והמוסדות, שאינם נזקקים למוסדות משפט השלום העברי בארצנו. ואם בתקופות שונות אחזו באמצעים בארצות נגד ההולכים לערכאות, הנה אנחנו בודאי ובודאי בידינו הרשות, ואולי גם החובה להתריע על המסרבים להשפט בפני מוסד משפטי, אשר יצר לו העם בשובו לתחיה בארצנו.

כך הוא המצב, מר ש. אוסישקין. פתגמו של מ. אוסישקין היה תמיד: "אין לך דבר העומד בפני הרצון ", והשיטה הקימת של משפט השלום העברי היא לעורר את הרצון, לחנכו, להגבירו ולהאדירו, עד שיחפוץ כל העם לשדרותיו השונות להשיב אליו גם את שופטיו כבראשונה.

עלינו לחשוב הרבה להשיג סמכות לבתי המשפט העבריים. עד היכן מגיעה הסמכות של בתי משפט אלה? –

על מדוכה זו אנו יושבים מאז נתקע בשופר לחרות ארצנו, למן היום אשר נראתה אלינו היכולת המדינית להשיב שופטינו בארץ ישראל כבראשונה, מאז שבנו ויסדנו בארצנו את בתי-המשפט שלנו, שוב אין אנו מבדילים בין בתי הדין של הרבנים, משרדי הרבנות השונים, ובין מוסדות משפטי השלום של הישוב החדש. אלו ואלו צריכים להיות מוכָּרים לבתי המשפט יהודים בעיני הרשות, אם כי, כמובן, בתי המשפט השונים האלה צריכים לחלק ביניהם לבין עצמם את הסמכות, את הענינים השונים בחיי הפרט והצבור היהודי, הנמצאים בתוך תחומיהם של מוסדות המשפט העבריים. השלטון המדיני בארץ ישראל צריך לדעת מוסד משפטי עברי ולהכיר בכל זכויותיו, כפי שהתנאים של חיינו האזרחיים בארץ, וכפי ההשקפות המדיניות ותנאי הממונות בנוגע לעתידו של העם העברי בארץ ישראל.

ואת השאלה הזאת, שאלת הסמכות של המשפט העברי וערכה בעיני השלטונים, עורר משרד הרבנות לעדת ישראל בירושלים בתזכיר מיוחד אל הנציב העליון, אשתקד בסוף תמוז. התזכיר דרש מאת הממשלה, כי יוציאו מתחת סמכותה של המחכמה שרעיה, בתי הדין המושלמים, את כל הענינים הדתיים היהודיים, כגון הקדשות, ירושות, צואות ועניני יתומים, וגם להרחיב את סמכות בתי הדין היהודיים ולהעמידם לגמרי ברשות עצמם, ומשלחת מיוחדת מחברי משרד הרבנות התיצבה במועדה לפני הנציב, ובארה לו את צדקת הדרישות וחשיבותן לטובת המשפט העברי בארץ. הנציב נתן את תשומת לבו אל הענין הזה, וגם נתמנתה ועדה מיוחדת מאת הממשלה, בנשיאותו של פקיד בית המשפטים, והטילו על הועדה לחקור ולדרוש בכל הענינים הנוגעים לסמכות בתי-המשפט הדתיים של כל הדתות בארץ ישראל. הועדה כבר גמרה את חקירותיה בנוגע לבתי המשפט אצל המושלמים והנוצרים. ובימים האלה התחילה את חקירותיה בנוגע לסמכות בתי הדין שלנו, היהודיים. המוסדות הצבוריים ואנשים בני-סמכא בדיני ישראל הוזמנו אל הועדה להשיב על השאלות השונות בנוגע לענין זה. ישיבות הועדה אינן פומביות, אין המוזמנים משתתפים כלם יחד, למען יתבררו ויתלבנו הדברים והאחד ימלא את שהחסירו אחרים. אך מזמינים את המומחים, כתלמי המלך את שבעים ושנים הזקנים בעת תרגום התורה, אחד אחד לפני הועדה, ושואלים ודורשים מפיהם תשובות על שאלות מוכנות מראש.

השאלה הראשונה היתה: באילו עינינים יש לבתי המשפט הדתיים של היהודים סמכות לשפוט? משרד הרבנות הירושלמי עונה על השאלה הזאת, כי הסמכות החוקית של בתי המשפט שלנו מקיפה את עניני אישות: קיום הקידושין ובטולם, דברים שבינו לבינה ומזונות, צואות: קיום הצואות או בטולן, יתומים: השגחה על העזבונות השייכים להם, ומנוי אפוטרופוסים, ולבסוף – עניני כשרות וטרפה. ואולם תשובה כזו איננה נכונה לא להלכה ולא למעשה. תשובה זו אולי תהיה מתאימה בצרוף אל השאלה השניה של הועדה החוקרת, השאלה: באיזה אופן השיגו את הסמכות הזאת? הסמכות הרשמית, שנתנה הממשלה התורכית לבתי הדין של היהודים על פי פירמנים ובזמנים שונים. כידוע, קבלו היהודים בשביל בתי דיניהם אותן הזכויות שקבלו הכנסיות הנוצריות, וחוקה אחת לחכם בשי ולאפטררך. הזכויות הללו מוגבלות בענינים שיש להם שייכות אל הדת – עניני אישות ומשפחה. ואולם להלכה הלא יש לנו רשות, עפ“י דיני ישראל, לדון גם בין איש לרעהו בכל סכסוכים ודיני ממונות, וכן אנו נוהגים גם למעשה בכל תפוצות ישראל וגם בארצנו אנו. אסורים עלינו כל דיני עונשין וקנסות, דיני נפשות – אבל בכל חיינו האזרחיים אנו חפשים, עפ”י החוקים שלנו וגם לפי חוקי כל ממשלה, להשפט בפני שופטים ודיינים מקרבנו, ביחוד אם נותנים למשפטים צורה של בוררות, שסמכותה היא חוקית לפי כל הדעות. ואם משרדי הרבנות יכולים להסתפק בגבולות הענינים, הנוגעים באחת מנקודותיהם אל הנמוסים הדתיים, הנה אנחנו צריכים לשאוף כי הסמכות של בתי המשפט השרעיים, בתי המשפט המושלמים, הנוסדים על השקפות עולם לא לנו, תעבור כלה, בכל היקפה, לבתי המשפט שלנו, הדתיים והאזרחיים, שלפי האמת היינו הך.

ועדת החקירה מרגישה, כפי הנראה, באי הנורמליות של החזיון, כי לבתי המשפט השרעיים, המושלמים, יש סמכות על חברי העדה היהודית, -– חזיון בלתי מתאים כלל אל החופש הדתי והמדיני של היהודים בארץ. ושואלת הועדה: אילו שנויים צריכים להביא בסמכותם של בתי המשפט היהודיים ובסמכות בתי המשפט השרעיים על התושבים היהודים? והתשובה היא רק אחת: בתי המשפט השרעיים צריכים לדון ולהתעסק אך בענינים השייכים למושלמים, ואין לבתי משפט אלה שום עסק עם אזרחים לא-מושלמים. תשובה כזו בודאי יתנו גם ראשי הדתות הנוצריות. עניני אישות והקדשות והלכות נחלאות מסדרת לה כל דת לפי המסורת שלה, לפי השקפת-עולם מיוחדת לה, לפי המושגים על המוסר והצדק ויחסי המשפחה שלה, ואין המושלמים ובית דינם יכולים לכוף את חוקיהם ומנהגיהם על מי שהוא בן דת אחרת. אז לא יהיה מקום לסכסוכים בין בתי המשפט של היהודים ובין בתי המשפט השרעיים, כמו שבאמת אין סכסוכים בין בתי המשפט של היהודים ובין בתי המשפט האזרחיים. הרשות נתונה לכל איש, וגם יהודים במשמע, לבחור לו במשפטיו או את בית המשפט העברי (משרד הרבנות או משפט השלום) או את בתי המשפט האזרחיים, ומובן, שאם אך בחר לו האיש בענין ידוע – בית משפט, אז הוא מחויב לשמוע בקולו ולקיים את פסק דינו, ואין בית משפט אחד רשאי לבטל פס"ד של בית-משפט חברו. וכך אנו רואים גם בחיינו, מעשים בכל יום, ובית המשפט האזרחי תומך בכל תקיפותו החוקית את בתי המשפט היהודיים.

הלקויים הנראים לעין בלתי רגילה במשפטי היהודים, אינם אורגניים, הכרחיים, שאי אפשר לתקנם; אפילו את שיטת הערעורים על פסקי בתי הדין אפשר להנהיג, ומשרד הרבנות בירושלים כבר נסה להציע תקון זה, כמדומני, לפני אספת הרבנים. המשפט האזרחי שלנו, מוסדות משפט השלום העברי, יודע אינסטנציות עליונות, שהסמכות שלהן היא יותר גדולה, ולפניהן אפשר לערער על פסקי המוסד הנמוך. ואפילו בנוגע לעסקי התנחלות לא יקשה הדבר להביא את התקונים הנחוצים, כדי להשוות את הבנות אל הבנים, סוף-סוף הלא יבוא ויגיע הרצון בלב הרבנים שלנו להביא את האזרחיות החדשה אל החיים המתחדשים בתנאינו החדשים.

ומאת השלטונים שלנו אנו מחכים, כי הם לא יניחו מכשולים על דרך התפתחותו של המשפט העברי בא"י, את אשר לנו יותן לנו.

פנים שלא כהלכה

(מסביב למשפט השלום העברי)

המערערים על המוסד “משפט השלום העברי” התחילו לפנות לעזרה אל הפלפול. יודעים ומכירים האנשים האלה, שיסוד היסודות של המשפט העברי הוא הצדק, “בצדק תשפוט עמיתך”, ואין הצדק קנינם הפרטי דוקא של אלה, שמלאו כרסם בתלמוד ובפוסקים, ראשונים ואחרונים, כי אם כל “איש חיל, ירא אלהים, איש אמת שונא בצע”, – ואילו למדן מפולפל, סיני ועוקר הרים לא נאמר. מן הנמנע למחוק את המפורש בתלמודנו, כי “כל שלשה נקראים בית-דין אפילו הדיוטות”, ולכן נסה אחד המפלפלים (“הארץ”, תתתש“ג, י”ט אלול) לתת באור חדש למושג הדיוטות, וחפץ להוכיח לנו, כי הכונה היא לדיינים מומחים, רק שלא קבלו סמיכות חכמים, שנתבטלה כידוע.

עד כמה פלפול זה לא יוצלח, אין מן הצורך גם לצלול במעמקים. הדיוט, פירושו: המוני, אדם שאינו בקי ורגיל באומנתו (מעשה הדיוט, מועד קטן, פ"א, ח') ואף שם רע מוציא בעל המאמר ב“הארץ” על כל המחכמים שלהם מתכוין הדין בקראו להם בשם הדיוטות. ישנם דיינים מומחים, אלה הם דגמירי וסבירי, ולאלה הרשות נתונה על פי הדין להיות דנים יחידים, ואולם בית-דין נקרא שלשה הדיוטות, “דאי אפשר דלית בהו חד דיודע סברות”, כפי דברי הרמ“א, “ואין זה – מעיר הבאר היטב – גמיר וסביר הנזכר בגמרא ובפוסקים, זה הוא מומחה מיקרי”, כלומר: מורה הוראה קבוע. שלושה הדיוטות – פירושו: בעלי בתים רגילים, אפילו רועי בקר, והם רשאים לדון בדיני ממונות, בדיני ממונות בכלל, אין דין תורה חביב על חז”ל. ידוע מאמרים: לא חרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה (בבא מציעא, ל') ובמסכת סנהדרין (ל') אמרו בפירוש שלא ידיינו דין תורה אלא אם דורשים זאת בעלי-הדין: דיינת לן דין תורה. לפי דברי חז“ל היה מספר השופטים שמִּנָה משה על ישראל שבעים ושמונה אלף ושש מאות (סנהדרין, י"ח), וכמובן שבהמון הגדול הזה היו אנשי חולין רגילים. בית-דין של שלשה בדיני ממונות הוא תמיד כמעט בי”ד מפשר, ואם הצדדים סומכים עליו ומראש מסכימים לחות-דעתו, אזי הרשות ביד בי“ד כזה להוציא פסק אפילו נגד ההלכה, כי הדינים הקצובים הם שורת הדין וחז”ל מחבבים (ברכות, מ"ה) את הדינים לפנים משרות הדין.

ובכן אין כל ספק כי המושג הדיוטות הולם את כל אדם, והוא בא דוקא להוציא את המומחים. ואולם למעשה, הנה כל השופטים של “משפט השלום העברי” נבחרים מאת הצבור היהודי המאורגן בארץ ישראל, עפ“י סדר הבחירות שתקבע אספת הנבחרים (תקנות בתי משפט השלום העבריים בא"י, פרק ב' סעיף 3). מיסדי משפט השלום העברי בארץ ישראל דאגו לשכלל את המוסד, והקורא את הספר של הרב אסף: “בתי הדין וסדריהם אחרי חתימת התלמוד”, יוכח, כי בהרבה-הרבה דרכים הולך המוסד החדש בארצנו אחרי התקנות והסדרים, שהיו נהוגים בעמנו תמיד בנוגע למנוי דיינים. למרות הטנדנציה של הרב אסף בספריו להיות מתנגד למשפט השלום העברי, הנה אין החכם הזה מסתיר את העובדות, – ואלה העובדות התקנות והמנהגים כמו מעבירים אותנו מן התקופות הישנות, ומביאים אותנו לבתי משפט השלום בארץ ישראל. ואין לנו מליץ יושר של משפט השלום העברי, יותר טוב מן הספר הנזכר של הרב אסף, שממנו אנו רואים, כי בכל מקום ובכל תקופה, שהקהלה היהודית דאגה לסדרי בתי הדין בישראל ושראשי העם דאגו לזה, לא היו הבד”צים פורצים חומה, כמו שנעשו בארץ ישראל, ביחוד לפני התקופה האחרונה קודם שנוצרה הרבנות הראשית בתור מוסד. הן תודו, כי סדרי בתי הדין הם עקרי תורה ולא לחנם נקבעו “הלכות דיינים " בראש חושן המשפט, וכל צבור מפותח לא יוכל להשלים עם הבטלנות והצלמות ואי-הסדרים, שהבד”צים שטופים בהם.

תפקידו העיקרי והיחידי של משפט השלום העברי הוא, “להשיב שופטינו כבראשונה”, וכי בארצנו לקראת תחיתנו הקרובה לא נהיה מוכרחים לרעות בשדה אחרים. הצדק, יסוד המשפט, הוא פרי הרגש המוסרי של עם ועם, והצדק העברי שונה מן הצדק הרומאי. ואנו רוצים להשפט עפ“י העברי, כפי המושגים של עמנו. ובכל לב אנו רוצים, כי הרבנים, אנשים מישראל שקראו ושנו ומלאו כרסם בידיעות הצדק העברי, ישתתפו אתנו במשפט השלום העברי, יעמדו גם בראשו. ואולם בשום אופן לא נרשה להם לותר על הסדרים, שהם ורק הם עוטרים אנשים להיות שופטים, לקחת מזה ולתת לזה, וכי יהיה הפקרם הפקר. עוד בראשית הוסד משפט השלום העברי פנינו אל הבד”צ ביפו לסדר ישיבות משפטיות משותפות. לצערנו, לא היה כבר רבנו הרא“י קוק בארץ. והרבנים דחו אותנו בקש ובגבבא. הנמוקים היו מגוחכים. כותב הטורים האלה, בתור מורשה לכך, נהל את המשא והמתן. הרבנים בשום אופן לא הסכימו לשתף אותנו במשפט. ולא מחכמה הם עשו ועושים זאת. לא הבד”צים יוכלו להתחרות עם משפט השלום העברי, כי אין הצבור מאמין בהבנתם את הויות העולם ובידיעותיהם את דרכי החיים.

המתחרה במשפט השלום העברי הוא המשפט בערכאות, בתי הדין של הממשלה, ביחוד בכל מקום אשר השופטים הם יהודים. הן ישנם בין השופטים האלה של הממשלה, שהצטיינו מקודם בעסקנותם גם במקצוע משפט השלום העברי. השופטים האלה שומעים את הענינים בשפה העברית, כותבים בשפתנו הלאומית את פסקיהם ועורכים בה את הפרטי-כלים של המשפטים. הוסיפו לזה את הדרים הקבועים, ואף כי ההורמנא והכח של הפסקי הדין, ואז נהיה מוכרחים להודות, כי המוסדות האלה בכחם להתחרות עם משפט השלום העברי. ואולם ראוי לדעת ולהעריך שתי נקודות חשובות: ראשית, הרשות למשפט השלום העברי לראות את נצחונו גם הוא בזה, שהממשלה הבריטית הנהיגה את הלשון הלאומית שלנו בתור שפה רשמית למשפטים שבין יהודי ליהודי., מה שלא היה בודאי עולה על הדעת, לולא קדם משפט השלום העברי להתקיים בארץ. ושנית, אל נא ישכחו החותרים תחת קיומו של משפט השלום העברי, כי אם יהרסו את המוסד הזה כליל, אז הצבור, שהבד"צ ואי-סדריו אינם רצויים לו, – יצטרך לפנות רק אל מוסדות המשפט של הממשלה, ופסקי הדין מוכרחים אז להיות ברוח הצדק של עמים זרים, ברוח המוסד של הנכרים, אף אם השופטים הם בני עמנו. האמנם מציאות כזו רצויה להם?

פה היה מקום לדבר קצת משפטים עם המו“ל “ספריה משפטית”, הד”ר יונוביץ, אשר בהקדמה לספרו של הרב אסף: “העונשין אחרי חתימת התלמוד”, מצא לנחוץ להכנס בפולמוס חריף נגד משפט השלום העברי. הוא מסתייע גם בשיחה פרטית עם אחד, סופר ועסקן, ומוציא מהם מסקנא לא נכונה שאין כל צורך בספרי מדע על המשפט העברי. אבל – יוסי מכה את יוסי, – והספרים הטובים, שבהם העשיר את ספרותנו המודרנית הרב אסף, ואשר ראו אור הודות לד"ר יונוביץ, הם המליצים היותר טובים על המשפט העברי. ואנו בטוחים כי עוד יבוא יום ויבואו חוקרים ומבין פסקי המשפט השלום העברי ומן הפרטי-כלים שלהם ישאבו חומר רב להתפתחותו של המשפט העברי והשפעתם של החיים החדשים בארץ ישראל על מושגי הצדק העברי.

תרע"ט

אך יפו וירושלים לבד נכבשו בחורף תרע“ח, ואולם יתר הערים בארץ ישראל נשתחררו מן הצבא התורכי אך בראשית תרע”ט. בימים הראשונים לחודש תשרי התחילה ההתקפה על פני כל החזית, ובמשך ימי חג הסוכות כבר היו כל הערים בידי הכובש, בידי הצבא הבריטי, ומיד התחילו להתמלא הערים החרבות שהתרוקנו למחצה מתושביהן במשך שנות המלחמה. רבים מתושבי יפו וירושלים הגלו בזמנם לערי הגליל וסוריא והמה מיהרו לשוב לבתיהם אך נכבשה הארץ. בחודש נובמבר נקבעה שביתת הנשק בין ממלכות ההסכמה ובין תורכיה, ואז שבו הגולים גם מאנטוליה ומקושטא. לאט לאט התמלאו הערים, רבו התושבים והחיים החלו לשוב לקדמותם. כמעט כל השנה עוד הצבא מלא את הארץ, וזה נתן גם אופי מיוחד לכל החיים בערים. השלטון בכל הארץ הוא צבאי, והוא השליט כמובן על חיי האזרחים בתוך הערים.

ואולם בכל זאת, הסתדרו הקהלות של היהודים ותיכף התחילו את חייהם הצבוריים, והשלטון הצבאי לא עמד לשטן על דרך הסתדרותם. יפו היתה הראשונה לשחרור והיא הסתדרה מיד לאחרי הכבוש. אנשי תל-אביב יסדו שוב את ועד השכונה שלהם, ואך נתרבו התושבים, חזרו ויסדו גם את ועד העיר ליהודי יפו. עסקני יפו הראו את מרצם והבליטו את ערך הסדרות קהלתם גם לעיני הממשלה החדשה. השליטים הצבאיים ראו בועד העיר ליהודי יפו מוסד צבורי מסודר, מוסד היודע מה זו חובה וראוי איפוא גם לזכויות. הממשלה הבריטית של השטח הנכבש מסרה לרשותו של ועד העיר ליהודי יפו פעולות רבות, התחשבה עם ביאות כחו של הועד, ראתה בו אורגן חי ופועל, ועד העיר ליהודי יפו עובד לפי תקנות קבועות ומאושרות מאת הצבור וחברי הועד נבחרים באופנים דמוקרטיים בהשתתפות הנשים.

גם בירושלים הסתדר ועד העיר. בעיר הראשה שלנו לא היה מעולם ועד עיר כללי, רק ועדים שונים לכל העדות השונות. ואולם באביב תרע“ח תחת השפעת המאורעות החדשים, עלה בידי הד”ר טהון ומר רופין לאחד את כל העדות אל תחת דגל ועד העיר ליהודי ירושלים. התנאים הצבוריים בירושלים קשים מאד, אבל אין כל ספק שהמוסד הזה יתפוס סוף-סוף את מקומו, במשך שנת החשבון היו בחירות חדשות, שעליהן ערערו מקרב הצבור, מפני שנעשו נגד החלטת “הועד הזמני של יהודי ארץ-ישראל”, ואולם ועד העיר נענה לקול התביעות ועד כמה שאפשר השתדל להשלים עם המערערים, והועד העומד עתה ומשמש הוא די חוקי, מתחרה עם “ועד העיר ליהודי ירושלים”, ועד העדה הכללית. ועד שני, שגם הוא קורא לעצמו “ועד העיר ליהודי אשכנז”. גם הועד הזה נבחר אבל מתוך אחינו האשכנזים לכל כולליהם השונים, והוא משתדל שיכירו בו בתור בא-כחם של היהודים האשכנזים בירושלים. במשך השנה נסה הועד הזה לפנות גם אל הרשות, אל החוגים הרשמיים שמחוץ ליהודים, לרגלי מקרים שונים. גם אל הועדה האמריקאית, שלוחי אספת השלום, מצאו חברי הועד האשכנזי לטוב להם לפנות לבדם, אבל המוסד העירוני הרשמי לעניני היהודים הוא בכל זאת “ועד העיר ליהודי ירושלים”, ובימים האחרונים לצאת השנה אשרה הממשלה המקומית את ספר תקנותיו, ומעתה יהיה הועד הזה בא-כחם של ענינינו הצבוריים בירושלים בעיני השלטונים.

נתחדש ועד העיר בחיפה, וגם נוסדו ונבחרו ועדים לעניני הצבור בערי טבריה, צפת וגם חברון. הדבר המשמח אותנו בכל הועדים האלה,- אחוד העדות השונות, הסרת הגבולין בין יהודי אשכנזי ובין יהודי ספרדי. לחיפה נשקפות בעתיד הקרוב תקוות גדולות כי הנמל הטבעי אשר לעיר הזאת יעשה את חיפה לעיר מסחר ותעשיה גדולה, והישוב העברי ילך שם ויגדל, עתיד זה מטיל חובות על עסקנינו גם בהוה להכשיר את התנאים לקראת הימים הבאים, ואחד מן התנאים הוא להיות שם עדה מסודרת ומאורגנת. לא רבים הם שם הכחות הציבוריים ולא כולם מן המובחר, אבל ביחס אל יתר ערי הגליל ובפרט את העדה העברית הקטנה אשר בחברון, נמצאו בחיפה האנשים, שהבינו את הערך הצבורי והישובי של קהלה מסודרת, הכחות הטובים מיק“א, מאפ”ק ומתוך חבר המורים עסוקים בבנין העדה העברית בחיפה, צפת, טבריא וחברון נתדלדלו מאד לרגלי מצוקות המלחמה, והנשארים נאבקים עם צרכי החיים ומשתדלים לחדש ולתקן את מעינות פרנסתם שנסתתמו, במצב כזה מתרכזת העסקנות הצבורית של ועדי-העיר במקומות האלה בראש ובעיקר, בתמיכת מוסדות הצדקה והחסד, וחוגי היצירה הלאומית של הועדים האלה צרים הם עד מאד, ואולם גם הם נכבדים בתור גרעינים, שמהם תצמח עבודה לאומית פוריה אשר לעת אשר יתפתח ישובנו העברי בערים האלה ובסביבתן.

המצב הפוליטי בערים לא נשתנה כמעט בכל ימות השנה, וצורתנו הלאומית נשארה בלתי מובלטת. בתי הפקידות של הערים, ומשרדי ה“בלדיה” בתוכן, שומרים את צורתם הקודמת, והפקידים כולם ערבים, וחברי העיריה מן היהודים בטלים ומובטלים ברוב של יתר בני הארץ. בחירות אל הבלדיה לא נקבעו בשום מקום, והחברים נמנים על ידי השלטונות, ועל פי רוב ממנים מספר שוה של חברים מכל דת ועדה, באופן זה גם בירושלים, במקום שמספר התושבים היהודים הוא רובא דמינכר של העיר, אין ליהודים אלא חברים שנים בבית הפקידות של העיר, וידנו קצרה לתפוס שם את המקום הראוי לנו, השפה העברית הורחקה כלה מתוך משרד הבלדיה בעת אשר השלטון הצבאי אינו בז לשפתנו, וגם פקד על המושלים לפרסם את כל הוראותיהם ומודעותיהם גם בעברית. יותר טוב הוא המצב בבתי המשפט בארץ, אשר שם אין הערבית דוחקת את רגלינו באותה צורה, זקן השופטים בארץ הוא אחינו בן בריתנו, וגם עוד אחרים מבנינו הטובים תופסים מקומות חשובים בפקידות המשפטים.

בכלל, כמובן, אין מקום להתאונן על המצב הפוליטי בארץ כמו בכל המקומות אשר בריטניה הגדולה שולטת, אין הבדל ופדות בין עם לעם ודין אחד וחוקה אחת לכל התושבים, ואולם יחד עם זה לא זכינו במשך שנת החשבון להרגיש כל דבר, אשר יזכירנו את הכרזת בלפור בנוגע לבית לאומי בשביל עם ישראל בארץ ישראל. כל זמן שהשלום עם תורכיה לא נכתב ולא נחתם, שאלת ארץ ישראל עוד טרם נפתרה והשלטון הצבאי מתנהג בארץ כבאחד השטחים הנכבשים, ובנוגע לכל החוקים הוא שומר על הקיים.

במשך תקופת החשבון נעשו אילו נסיונות מצד מסכסכים שונים לחדד את היחסים האזרחיים בינינו ובין יתר תושבי הארץ, אבל הודות לאמצעי הממשלה המקומית וגם להגיון הבריא של התושבים משני הצדדים, לא הצליחו הנסיונות האלה, ואין ספק בדבר שגם בחיים העתידיים ימצא עמק השוה לחיים של שלום ושל עבודה משותפת לשני העמים הקרובים היושבים בארץ.

התעוררות פוליטית הכניסה לזמן מה המלאכות של צירי אמריקה, אשר באו לארצנו בקיץ העבר על פי פקודת אספת השלום בפריז. המה עברו בכל הארץ וישמעו את דרישות העמים השונים בסוריא ובא"י, ובזה תמה עבודתם.

במשך תרע“ט עוד לא היתה ארצנו סגורה ומסוגרת, אניות-מסחר עוד אין יוצאות ובאות, והמחזור הכלכלי עושה את דרכו בכבדות ובעצלתים, ובכל אלה המצב החמרי של ישובנו העברי לא היה רע. יוצרי היבול*, האכרים בני המושבות, ודאי שמצבם הוטב בהרבה, מלבד פתח-תקוה, עין גנים וכפר סבא, שהיו בתוך קו החזית, וכמובן נהרסו עד מאד, - הנה יתר המושבות ראו ברכה, במכרן את פרי אדמתם במחירים טובים. המושבות ביהודה הרויחו יפה גם בסחרן עם הצבא הבריטי, גם ענביהן ושקדיהן הביאו להן פרנסה הגונה. לא רבה היתה הכנסתם של הפרדסנים, מפני שהעבודה עלתה להם ביוקר ומפני שלא מצאו שוקים למכירת פירותיהם. אניות לחו”ל לא היו, המשלוח לארץ מצרים לא היה מצליח ביותר, ובמסלה החג’אית לדמשק וערי סוריא לא נתנו להשתמש לצרכי סחורה אזרחית. אנשי הגליל לא ראו ברכה מרובה בשנה זו, כידוע, מיוסד כל המשק שלהם על תבואות השדה ולא על נטיעות, ומחיר החטה ירד במשך השנה הלוך וירוד, ואכרי הגליל לא רצו לשכוח את המחירים הטובים של שנות הרעב בימי המלחמה והטמינו את תבואתם ולא הוציאוה לשוק, ולבסוף הפסידו, אבל הפסד זה לא שמיה הפסד אלא מניעת הריוח, כי בכל זאת גם היום עוד המחירים נאותים, ויכולים לכלכל את האכר העובד ולהשביעו לחם.

המסחר בערים התפתח, בארץ חנו עשרות אלפים אנשי צבא, ואם כי השלטונות הצבאיים משתדלים למלא את כל צרכי החילים ממחסני הממשלה בכל פרקותיהם ופלוגותיהם, בכל זאת זקוקים אנשי הצבא לחנויות ולבתי מסחר בערים, והחנונים בכל הערים אין להם להתאונן. אנשי הצבא האנגלים מקבלים שכר הגון, לפי הערך, ומכיון שהפרוטה מצויה – גם הפדיון בחנויות מתרבה. קנו ביחוד חפצים למזכרת מעשה כסף וצורף ונחושת ועצי זית, תעשית ארץ ישראל, ומקום היה לאומנים השונים למכור את פרי עבודתם ובמקחים טובים. הדברים אמורים באומנים המכינים חפצים לנוי ולזכרון, כמו פועלי “בצלאל” וכדומה, ואולם בעלי מלאכה סתם לא יכלו לראות ברכה מרובה, כי החמרים היו ביוקר, ולרגלי יוקר החיים עלה שכר העבודה למעלה ראש והתושבים השתדלו עד כמה שאפשר לבלי להזמין כלי בית חדשים או הביאו מן המוכן ממצרים בדגים ונעלים וגם רהיטים, מפני המחסור בחומרים הראשונים ובעיקר באין בארץ פחמים וחמרי הסקה אחרים, נשארה התעשיה הדלה שהיתה קודם במלחמה בארץ בלי כל תנועה, וחרושת המעשה בערי בארצנו הדלה, אפילו חרושת הספרים בירושלים, במקום שיש כעשרה בתי דפוס, ואשר בלי ספק עתיד מזהיר נשקף למקצוע זה, גם היא סובלת מאד לרגלי חוסר הנייר ובאין אפשרות לבוא ביחסים נורמליים עם השוקים למכירת ספרים, רק סופרי סת“ם בלבד פתחו בירושלים תעמולה רבה, ובאמריקה ובבריטניה קנו במשך שנת החשבון במחיר אלפים אחדים לירה פרי עבודתם של סופרי סת”ם בירושלים.

וכמובן, אשר בין הגורמים, שעזרו למצב החמרי של הישוב בערים, תופסת המקום החשוב ביותר – התמיכה הגדולה מקופת ועד הצירים לא“י, במשך התקופה שאנו נותנים דין וחשבון עליה, היו ירחים, אשר בירושלים לבדה היה ועה”צ מוציא כארבעה עשר אלף לירות מצריות לחודש, עבודת התמיכה של ועד הצירים היתה רבת ענפים ורבת סכומים, והועד הזה שחרר כמעט את היהודים תושבי הערים מכל עול של צדקה ומוסדות החסד אשר בתוכן. בכלל, כשאנו דנים על המאזן של המצב החמרי בערי ארץ ישראל, עלינו תמיד להביא בחשבון את הסכומים הנכנסים אל הארץ מחו"ל בתור תמיכות וצדקות ועזרה לקרובים מאת גואליהם באירופה ואמריקה, סכומים אלה אינם קטנים, והם תופסים מקום חשוב מאד בכלכלת הארץ.

מיד לאחר שנשתחררה הארץ שמו אחינו בערים את לבם לקומם את ההריסות גם במצבנו הרוחני, תחית החנוך הלאומי אשר גם בו היתה יד התורכים לרעה, בזמן המלחמה. בראשית השנה באו לארץ כחות הוראה אחדים חשובים, ושבה מגלותה גם הגמנסיה “הרצליה” היפואית. המוסד החנוכי החשוב הזה סבל מידי התורכים נוראות, כי מן הארץ גורשו כחותיו המעולים, ועם גלות יפו הגלתה גם הגמנסיה כולה, ושאריתה התגלגלה בשפיה, על אחד ההרים אשר בשומרון. סודרו ביפו גם יתר בתי הספר, ומכחות ההוראה הטובים נשמעו אחדים אל פקודת ועד החנוך להשאר בערי הגליל, באופן זה הוטבו בהרבה בתי הספר בטבריא ובצפת, ובירושלים התפתחה עבודת-חנוך רבה. על משואות בתה“ס של חברת “עזרה” אשר הממשלה הבריטית סגרה אותם, נשתכללו בתי הספר העבריים ומספר התלמידים התרבה. נפתחה שוב הגמנסיה בירושלים, נוסדו קורסים למסחר, נכנסו כחות חדשים לביה”ס למורים וגם מנהלו הד"ר לוין שב ירושלמה מגלותו. בתי החנוך המקולקלים של הישוב הירושלמי הישן החלו להתקרב אל החנוך הלאומי המסודר ואחדים מן המוסדות הישנים קבלו עליהם את משטרי “ועד החנוך” וכמובן את העברית בתור שפת הוראה. גם בחומה הישנה של הישיבות פרץ החנוך הלאומי פרץ, ונוסדה “ישיבת המשתלמים”, שתלמידיה בודאי יתפסו מקום חשוב בחיינו הרוחניים העתידים. מהם יצאו והיו למורים טובים בבתי החנוך המסודרים של החרדים. המה גם התלמידים הרצויים של האוניברסיטה העברית, רשת גדולה של “שעורי ערב” לגדולים נארגה על ידי חבר המורים בירושלים, ובגני הילדים מתחנכים פעוטים לאלפים בכל הערים.

במשך השנה נעשו נסיונות אחדים לחנוך הצבור בערים על ידי סדור משרדי רבנות. העיר יפו היתה בזה הראשונה, והעדה העברית סדרה לשכה מיוחדת בשביל הרבנים ונקבעו סדרים לישיבות הבד"צ בירושלים, עם עדותיו השונות והרבות, הקשות מאד להתאחד. השתדל בדבר הזה ועד הצירים והפרופ' ווייצמן בייחוד, ודבר משרד הרבנות יצא אל הפועל בשנה זו. ועד הצירים קיבל על עצמו גם את התקציב, פחות או יותר נסדרו בתי-הדין ביתר הערים, ובמשך השנה נקראה בירושלים אספת רבנים של כל הערים בארצנו ודנו על שאלות צבור שונות. יש לחכות שהרבנים בארץ-ישראל ידעו להתרומם לגובה צבורי מתאים ויבואו סוף-סוף לידי מעשים חיוביים בחיינו הדתיים.

חשוב ביותר לארגן את חיינו הצבוריים בערים מכל הבחינות, כדי, שהעולים מכרכי הגולה ימצאו קהלות מסודרות בתוך הערים, כי על כן גם בגולה יושבי כרכים אנחנו, ומתוך הערים יבואו ובערים יתישבו, עלינו להרחיב את גבולותיהן, לבנות שכונות חדשות, פרברים יפים, בית וגן ולהקל את החבורים בין חלקי הערים, ועלינו להביא סדרים במשק הפקידות כדי להקל על החיים בתוכן, לתמוך בכל מסחר, חרושת ותעשיה, להספיק בתי-חינוך לכל ילדי התושבים, להקטין את מספר הולכי בטל ופושטי יד ולהבטיח את שמירת הבריאות. ערי ארץ ישראל, ביחוד ירושלים, חברון וצפת – אבני חן הן, אשר רק התורכים יכלו להפוך אותן לקני מחלות, ויפו וחיפה הלא על שפת הים הן יושבות, והעיר טבריא יכולה להיות תחנת רפואה לעונת החורף. ערי ארצנו מחכות לתושבים חרוצים, אשר ישכללו ויפארו אותן, - ואלה יבואו מן הגולה הגדולה, בנינו יבואו ויבנו את החרבות וישיבו לארצנו את כבודה ואת תפארתה כקדם.

---

מפני קול המונה של המלחמה, נדמו החיים הצבוריים שהיו תמיד סואנים בארץ ישראל. בשנים הרעות היה כל עמל האדם מישראל בארצנו להבטיח את פרוסת לחמו, להציל את נפשו, עבודת הצבור היתה מוטלת רק על שכם אנשים בודדים, אשר גם בזמן המלחמה המשיכו לשאת בעול הצבור המקומי, עד כמה שהתנאים הרשו להם. ואולם היכולת היתה מוגבלת מאד, בפרט שעין הממשלה התורכית היתה רעה בכל עבודת צבור מאורגנת.

ואולם אך נכבשה הארץ, ומיד התחיל הצבור העברי להסתדר, נקראה אספה מכוננת, ראשונה ושניה, של השטח הנכבש, יהודה וירושלים, ואחרי שנכבש גם הגליל נקראה בחודש טבת תרע"ט המועצה ארץ-הישראלית, אשר קבעה את תקנות הבחירות לאספה מיסדת. “הועד הזמני” שנבחר במועצה זו היה בא כחה של כל ארץ ישראל, הוא השליט העליון בחיינו הצבוריים, באשר בבחירת חברים לועד זה השתתף כל הישוב, לרבות גם הישוב הירושלמי לכל שדרותיו.

המועצה הזאת גם בחרה את המלאכות ארץ-ישראלית לאספת השלום בפריז, בשם המועצה הזו שולט “הועד בזמני”, שעליו הטילו לנהל את הענינים הצבוריים בכל ארץ ישראל, הן כלפי חיינו הפנימיים והן כלפי מנהיגי הציונות בכל מקום שהם, ועל הועד הזה גם לסדר את הבחירות לאספה מיסדת כפי התקנות. במשך שנה התאסף הועד הזמני שבע פעמים, הבחירות לאספה המיסדת עוד טרם היו בשנת החשבון, אספה מיסדת, - זאת אומרת, זאת אומרת לקבוע את הצורה האזרחית והמדינית של החיים העבריים בארץ ישראל, בעת אשר אין ארץ ישראל מעתה. לרגלי המאורעות החדשים, קנין הקומץ הקטן של אחינו היושבים עתה בארץ, או אפילו של אלה אשר יבואו לארצנו בעתיד הקרוב, אלא שהיא הולכת ונעשית קנין העם כלו, כל היהודים בכל העולם המה תושבי ארץ ישראל בכח, אם עוד לא בפועל, ואם אנו באים לקבוע את צורת החיים בתוך ארצנו, את הטפוס המדיני והאזרחי, עלינו להתחשב במדה ידועה עם דעת הקהל של כל העולם היהודי, עלינו להתחשב עם הדעה הזאת לא בגלל האמצעים החמריים, שעל הגולה להספיק לצרכי הארץ ולכל בניניה החמריים והרוחניים, אך בגלל זכויותיהם הלאומיות של בני עמנו על הארץ, החלק והנחלה אשר לכל אחינו בה.

ובכל זאת תפס הועד הזמני מקום חשוב בחיינו הצבוריים, והקהל ראה בו ורק בו, את בא כחו היחידי בארץ. התאוננו עליו שאין בו די מרץ להתיצב בכל מקום בתור שליחו של הצבור, ביחוד רבו התלונות על הועד הפועל שלו, שעבודתו היתה לקויה ורפויה, ואולם יותר מארבעים ישיבות היו בתקופת החשבון לועד הפועל, ולא בועד הפועל וגם לא בועד הזמני האשם אם לא הרבו לעשות תושיה, אין בפרט אלא מה שבכלל ואם הצבור בארץ ישראל בכללו הוא עדרים-עדרים, והסתדרויות מנגחות זו בזו, הלא גם הועד הזמני הנבחר מתוך הצבור המפורד הזה אינו יכל לעבוד עבודה תמה ומסודרה.

הצבוריות בארצנו נסתה גם להתרכז על יד “ועד הצירים לא”י של ההסתדרות הציונית", בידי ועד הצירים היו אמצעי כסף גדולים, גם כח שלטון ידוע, הצבור שלנו קבל עליו בחפץ לב את רוממותו, אבל במשך השנה הלכה והתנדפה הרוממות הזאת והערך הצבורי של ועד הצירים כמעט כלה. הצבור ארץ-הישראלי ראה את עצמו נעלב, שאין ועד הצירים, המורכב מאנשים שבאו ממרחקים, מוצא לנכון לשתף אותו בעבודות הישוב. ועד הצירים הקדיש את מיטב כחותיו ואמצעיו הכספיים לעניני תמיכה וגם לא משך ידו מן המראות המגואלים של החלוקה, אלה הצללים, שתעודתה של התחיה לגרש אותם מתוך חיינו בארץ. בגלל זאת, אבד החן הצבורי לועד הצירים, כי ראו בו אך מוסד של צדקה, העומד לעבוד ולהבטל כאשר אך תחל העבודה הישובית בארץ. מובן, שכבודו של ועד הצירים במקומו מונח; אך הוא מלא תפקיד גדול גם בקביעת היחסים בין התושבים היהודים ובין השלטונים החדשים, וגם במקצוע העזרה, ביחוד בתמיכת היתומים ובעזרה המדיצינית, אך לא עלתה בידו להתמזג עם החיים הצבוריים שלנו, ועבודת ועד הצירים עובדת לה לבדה, מבלי היותה משפיעה על הצבור או מושפע ממנו.

הצבור העברי בארץ ישראל דרש בכל תוקף את זכויותיו. אך נכבש הגליל ושבו ליהודה העסקנים שגלו, ונמתחה הבקורת הקשה על הנעשה זולתם בטרם יבואו, על השלטון הצבורי בידי מעוט שנמצא במקרה בתנאים טובים. ימי הפחד והבהלה עברו, תקופות הזדון והעריצות של המשטר הקודם חלפה לבלי שוב עוד, והולכים ובאים ימי סדר ובנין. והאמנם מעבודה לאומית כזו יורחקו כל הכוחות הטובים אך ורק מפני שבאו אחרונים, מפני שבמקרה קבלו את חופשתם המדינית לאחר זמן? ועוד דבר אחד: אם באמת אנו הולכים לקראת ימים חדשים, אל מול פני התחיה, אם הגיעה עת לטעת ישוב חדש וגדול בארצנו, - למה ובאיזו זכות יעזבו לנפשם את כל אלה, אשר עד היום הם אשר בנו את המושבות והושיבו את הערים וסחרו את הארץ, ועל כל העבודה הלאומית הגדולה ינצחו פקידים, אנשי משרד, וגבוהים מעליהם? ונוסדה בארץ ישראל מפלגה, אשר קראה לעצמה “אזרח”, הסתדרות מדינית עממית, עומדת במרכז המפלגות, בין הימניות והשמאליות. ההסתדרות הזאת יצרה לה סניפים בערים ובמושבות והיא חוברה לה מהאמידים שבערים, מן הסוחרים ובעלי הבתים, מאנשי היקום אשר במושבות, מכל אלה הנקראים בורגנים בלע“ז, המפלגה הזאת רצתה לקחת את השלטון בידה, ורע היה עליה המעשה, כי ועד הצירים והמשרד הא”י מתנים אהבים, לפי דעתם, עם המפלגות השמאליות, ומושפעים ביחוד מהן. התכנית הרשמית של “האזרח”, ככל תכנית שבעולם, אמרה הכל ולא אמרה כלום, ופרצופה היה מכוון כנגד השררה. ההסתדרות הרבתה צבאה בארץ, ויצאה גם בירחון ובמגילות עפות משלה להגן על קיומה ועל זכויותיה להתגרות מלחמה במתנגדיה.

אל “האזרח” התנגדו היסודות הלאומיים הנאורים, החפשים מכל השפעה של מפלגתיות. שאלות חיינו המדיניים דורשות עתה פתרון רדיקלי, ולא רק החיים המדיניים לבד. החיים – זהו סכום כל חיותנו ובסכום זה נכנסים גם חיי הכלכלה והתרבות, שעל כלם להתחדש ולהתקדש על היסוד הלאומי, ויש יסודות כאלה, שעליהם אי אפשר לותר, אסור לבוא לידי פשרות: הרשות נתונה לכל איש לעשות חשבונות בינו ובין קונו כהכרתו הפנימית מבלי כל כפיה מן החוץ; חוקה אחת ומשפט אחד לגבר ולאשה בכל החיים האזרחיים והמדיניים; זכות לאומית לשפתנו העברית בחנוך, בחיי הצבור, במוסדות הלאומיים; עבודה עברית בכל המקצועות. “ההתאחדות הלאומית הרדיקלית” אינה שואפת אל השלטון, ורק שומרת על צעדי השליטים לבל יסורו מן הדרך ימינה או שמאלה, לבל יסבלו אותם היסודות שעליהם הם נכונים להלחם, אם יהיה צורך בדבר. אין “הרדיקל” רוצה להשען דווקא על היסודות “החזקים והבריאים” במובן החמרי, בעלי בתים ואדוני נחלאות, יען כי אין אלה רגילים אצל פרינציפים והמה נכונים תמיד להתפשר עמהם. תעודתו של “הרדיקל” לשמור על המאור שבתנועתנו. שופר ספרותי מיוחד אין להסתדרות זו, - אין היא גם הסתדרות במובן קבוע, כי אם התאחדות של אנשים נאורים, המבינים ערכה הגדול של משמעת לאומית, והמזהירים עליה מפני כל אלה, הלובשים צורה ופושטים צורה בהתאמה לצרכי השעה, לצרכיהם הם. “הרדיקל” איננו גם התאחדות, כי חבריו ואנשי בריתו לא מצאו לנכון לבחור להם ועד והנהלה, ראשים ופרנסים, וגם קופת-כסף אין להם. אנשים בודדים שומרים בלבבם את ניצוצי האור, ואותם הם מביאים אל המחשכים של ציבוריותנו בכל מקרה שיבוא לידם.

מימין ל “האזרח” ו“הרדיקל” פתח תעמולה רבה במשך השנה “המזרחי”. בהסתדרות הציונית הכללית מקומו של “המזרחי” לא חדש, וזה שבע עשרה שנה אשר החרדים מתאחדים תחת דגלנו הלאומי הכללי למפלגה מיוחדת. באמריקה, במקום שחרושת ההסתדרות של כל מיני מפלגות מפותחה מאד, הגיע גם המזרחי למדרגה גבוהה, שלא יכל היה להגיע אליה לא בלידא בימי הרב ריינס ז"ל, ואפילו לא בגרמניה, תחת הנהלתו של אותו הרב ברלין נשיא “המזרחי”. בארץ ישראל התאזרחה הסתדרות המזרחי רק בשנה זו, ואם כי היא משמיעה קולה בצבור ובעניניו ומכריזה על קיומה גם בחצוצרות הדפוס, אבל ערכה הצבורי אינו עוד מסוים די צרכו. אמנם, נחל “המזרחי” גם נצחונות צבוריים אחדים במשך השנה, כמו בבחירות לועד העיר ביפו וביסוד ועד מפקח מיוחד לעניני החנוך של החרדים, אבל לא תמיד נצחונות כאלה הם סימני גבורה עצמית; לפעמים אינם אלא תולדות שגיאות של הצד שכנגד, או מפני שהאנשים התפרצו לתוך דלתים פתוחות. עובדה היא, כי עם זרם המזרחי נסחפים ונגרפים יסודות מקרב אלה החרדים, שאין הכרתם הלאומית מלאה וחזקה, עד כדי לעבוד את עבודת התחיה בלב שלם ולהיות נאמנים למשמעת הציונית. בני הישוב הישן של ארבעה הערים הקדושות – זהו חומר המוכן לקבל כל צורה, אבל מעולם לא תהיה קבועה והריהי נכונה לטשטוש. תביעותיו של “המזרחי” צודקות ביסודן, וכל הימים שהחרדות והרבנות אינן רודפות את הפרט, אין מי שרשאי לערער על זכויותיהן לתפוס מקום בהסתדרותנו הלאומית, אבל בארץ-ישראל יהיה “המזרחי” מוכרח להתפרנס מאותן השכבות, שלא תצלחנה לעבודה, מתוך האנשים הבולעים ופולטים כל השפעות ועיניהם נשואות סוף-סוף אל – הפוסטה. ואולם באחרית השנה שב אל הארץ הרב פישמן, והוא עובד עבודה רבה לקבץ את נדחי החרדים בארץ-ישראל ובארצות הסמוכות לה, ומחשבה גדולה בלבו ליסד את “המזרחי” איתן בצבוריות ארץ הישראלית.

אך עד אשר יעלה בידי הרב פישמן ואנשי ברית המזרחי התקיפים באמריקה, להטות את הרוחות ימינה בא"י – החיים הצבוריים בארצנו סואנים ברעש, שמאלה. כל הזרמים השונים של הפועלים, הנכללים בשם אחד: “אגף העבודה”, התכוננו במשך השנה האחרונה לפעולה כבירה, בהיותם בטוחים שכל העולים החדשים בצעיריהם יגדילו ויאדירו פה את לגיונותיהם, את השפעתם בארץ. הרעיונות החדשים, השולטים עתה בכל הארץ ביחס המעמדות והמפלגות, נתנו גם בארצנו את “אגף העבודה” עליון וראש המדברים בעניני צבורנו. הוא דוחה בצד ובכתף את “המזרחי” ואת “האזרח”, והמלחמה בו אינה מבטיחה נצחון. אם באמת עומד וקיים וישנו במציאות “הצעיר ארץ הישראלי”, אזי חוששני פן תהי גם אחריתו להבלע בתוך “אגף העבודה”, וגם החרדות והמזרחיות לא יצילוהו מידו. גם העבודה העברית תמשוך בכחה את כל צעיר ובחור, יהיה מי שיהיה.

במשך תקופת השנה נבעה הפרץ והתרחב עוד יותר מכפי שהיה בין “הפועל הצעיר” ובין מפלגת “פועלי ציון”. אמרו שתי המפלגות לעשות שלום ביניהן, להתאחד על בסיס העבודה – “אחדות העבודה”. אבל הדבר לא נהיה. “פועלי ציון” שהסוציאליות קדמה אצלם לציוניות, חשבו כי עתה הגיע הזמן לשאת ברמה את דגל מפלגתם על הרי ציון. ואולם ההסתדרות הלאומית של הפועלים בארץ ישראל, הדורשים בעיקר עבודה עברית כתנאי הכרחי להתגשמות תחיתנו, והסוציאליות אינה אלא טפלה לתנאי זה – “הפועל הצעיר” לא ויתר על צורתו ונשאר נאמן לעיקריו בתוך גבולות תכניתו הקודמת.

ואגודות אגודות נוסדו למשך השנה, רבות מאד, מהן פוליטיות, פרופסיונליות, מדעיות, צבוריות. זכות הבחירה לנשים, שהיתה גם סיסמא ומטה-חובלים בתוך מפלגות שונות, קראה גם היא ליסוד אגודת-נשים למטרות שונות. “מגן דוד אדום” הוליד יסוד “החלוץ”, אחיות רחמניות, בתי החילים. בכלל תנועת הגדודים העברים: ההתנדבות אליהם בימי הגיוס בראשית השנה, ההתענינות במצב החילים במקומות תחנותם, התמיכה למשפחות המתנדבים בארץ – כל אלה היו ענין לצבור העברי בארצנו. אמנם, אי אפשר להגיד, שהצבור ארץ הישראלי יצא ידי חובתו ביחס אל הגדודים. סבות רבות גרמו לכך: גם בראשיתה לא הלהיבה ההתנדבות את לבות כל השדרות בתוכנו, כי עם הספר אינו עם הסייף; קהלנו הטיל את עצמו על “ועד הצירים”, וגם את הדאגה לחילינו העבריים מסר ברצון לידי הועד הזה; אין היחסים בין האזרחים ובין הצבאיים כה תדירים ורגילים, ולא כל הרוצה יכול וצריך להכנס אל תוך חייהם של הגדודים העבריים. אבל כל זה לא מנע את התופעה של הצבאיות לשוות גון מיוחד לצבוריותנו בארץ במשך תקופת החשבון.

---

הומים וסואנים עברו חיינו עלינו במשך השנה שעברה. ואל השנה החדשה אנו נכנסים בתפלה, כי הימים הבאים לקראתנו ישטפו ויזרמו חיינו הצבוריים עוד ביתר שאת וביתר עוז, יבואו אלינו בני הגולה ויסתדרו למחנותיהם ולדגליהם, וימלאו את רחובותינו המון ואת חיינו תוכן. הפרוץ והצוחה בין המפלגות למחתה המה רק לעם יושב על אדמת נכר, אבל אם על ראשינו ממעל, שמי ציון, ותחת רגלינו, ארץ אבות, – מה הדבר אשר יפריד בינינו? הנאהבים והנעימים רוגשים בחבה, והמפלגות המתקוטטות תשאינה יחדו ברנה את אלומות תחיתנו בארצנו.

---

הומים וסוערים היו החיים הצבוריים בארץ ישראל כל השנה שעברה, מראשיתה עד אחריתה.

בתשרי בא לארצנו לנצח על העבודה הלאומית מר מ. אוסישקין, והישוב ארץ-הישראלי קדם את פניו בברכה ובבטחון. בכח החלטתו האמיצה של אושיסקין הועבר מרכז העבודה הציונית לירושלים. ביפו לא נשאר שריד כמעט למעט המשרד הא"י, המשרד אשר בצלו חי ישובנו את חייו הצבוריים במשך תקופתו הקשה ביותר, תקופת המלחמה. הצבור ארץ-הישראלי נקרא להשתתף בעבודה, ובחשון היתה צריכה להאסף או להבחר אספת הנבחרים; היתה גם החלטה מגבוה לצרף מתוך הישוב אנשים לועד הצירים. אבל היו תנאים קשים לפעולות ועד הצירים החדש, סבל ירושה הכביד עליו, סבל ירושה של המון פקידים, מסורה של הסדרים הקודמים. ועד שעושים כה וכה, והנה קפצו מאורעות חדשים. וגם היד התקיפה ביותר קצרה לנצח על הסדרים.

השקט והמנוחה היו בתוך הקהלות פנימה. ההסתדרויות של הקהלות התאמצו להמשיך את החיים הקודמים. נשארו על מקומותיהם וערכם הצבורי ועדי העיר ליהודי ירושלים וליהודי יפו. הצבור התרגל אליהם. אינו חפץ באחרים, אם כי הוא אדיש מאד לישותם. “חדשות ונצורות” אין הועדים יוצרים, ואין בהם כח ליצור, אבל מחנכים את הצבור לרעיון של ביאת-כח. בחיפה, להפך, חפצים לחנך את הצבור בשלטונו של ועד העיר. ברור שענינים אלה דורשים ארגון מחדש, כי על כן נתעוררו כמעט בן-לילה שאלות צבוריות, שאנו נתבעים לענות בהם.

הגדודים העבריים היו ענין לצבורנו בארץ לענות בהם. אחינו בחוץ לארץ כאילו שכחו את החזיון החדש הזה בחיי לאומנו. את הצבא העברי אשר יצר לנו רעיון התחיה. גם ההסתדרות הציונית וגם בא כחה, ועד הצירים בא“י, לא עמדו על הגובה הדרוש בנוגע לגדודים והסתפקו בתמיכת כסף למשפחות העובדים. הזהב אינו קונה את הרוח, התמיכה אינה יוצרת התרוממות הנפש; השלטון הצבאי בירושלים ובארץ, אשר שטם אותנו ואת תנועת תחיתנו, לא התיחס בחיבה ובכבוד אל גדודינו. ואנחנו, השונאים האורגניים לכל משק חרבות וצלצול כלי נשק השקפנו על החזיון הזה לא כעל התנדבות של הטובים מצעירנו, רק כאל לגיון נוסף של הצבא הבריטי הגדול. במשך השנה בשרו ע”ד גיוסים חדשים, - וגם חומר מצוין יש לנו עתה בארץ בשביל גדודים חדשים מתוך העולים; ואולם עד עתה לא נתגלה עוד החזיון הזה.

בתי הספר המשיכו במשך השנה את התפתחותם ונוספו עליהם כחות-הוראה חשובים מארצות הגולה. בית-הספר העברי הלאומי רוכש לו חבה מבלי הרף, ואליו מתקרבים גם החוגים שהיו מתנגדים אליו. “מקוה ישראל” נעשה כלו עברי. והמלאכים הרעים של חכי“ח עונים “אמן” בעל כרחם. העבירו לרשות “ועד החנוך” את בתה”ס של חברת יק“א במושבות וגם את ביה”ס לנגינה בירושלים, שנעשה כלו עברי. “המזרחי” יסד בירושלים סימינר למורים, ובראשו עומד איש, שאין לפניו הפוליטיקה המפלגתית, רק תועלת הענין, והוא ישמור בודאי על המוסד לשכללו. מן הגולה באו במשך השנה כחות-ספרות ומדע, ונוסדו בירושלים קורסים פרטיים למדעי הרוח, ומספר צעירים שומעים ברצון את השעורים מפי המורים השונים. ענין האוניברסיטה העברית עוד לא ימהר, כפי הנראה, לצאת מן הכח אל הפועל, ואנשינו בלונדון מכינים תכניות שונות ומרובות; והיו הקורסים האלה כעין שעורי הכנה למקצועות מדע אחרים ושאבו צעירנו ידיעות תורה מפי המורים הנמצאים בארץ. גם קורסים למודדי אדמה פתח ועד הצירים, כי גם הטכניקום בחיפה עוד טרם נגמרה הכנתו. הקורסים למדידה הביאו תועלת מעשית רבה לעשרות צעירים, גם בארץ, אחרי שעל הממשלה לסדר את עניני ספרי האחוזה ולקבוע את גבולי האחוזות בכל חלקי ארצנו.

בשנה זו נוסד גם בירושלים משפט השלום העברי, אשר קנה לו שם טוב בכל נקודות הישוב, ואך ירושלים לבדה היתה חסרה את המוסד הצבורי הזה. אמנם החוק השלטוני מתיחס אל פסקי הדין של המשפט העברי רק כאל פסקי בוררים, אבל גם הבוררות היא חוקית, וישותו של משפט השלום משפיעה לטובה גם על משרדי הרבנות להיטיב ולשפר את סדריהם, וגם על משרדי המשפט הכללי בארץ, כי יתחשב עם דרישותינו הלאומיות, בעיקר ביחס אל זכויות שפתנו העברית. בנידון זה נתפרסם בימים האחרונים חוק הקובע בהחלט את המקום לשפתנו הלאומית בכל המשרדים ובכל חיי השלטונים ודרכיהם עמנו. חלק הגון בהשתדלות אצל הממשלה לטובת השפה העברית, הוא גם לחברת “שפתנו”, אם כי ההסתדרות הזאת לא הרבתה במשך תקופת שנת החשבון. תשומת לב מיוחדה נתונה היתה מאת המשתדלים למוסד החדש “מדרש הלשון”, אשר לקח את מקומו של “ועד הלשון” שהתקיים קודם. במשך השנה נוסף על הירחונים היוצאים בארצנו גם “השלח”, שהוא ועורכו הד"ר קלויזנר עלו לארצנו מן הדגולה.

ומקום פה לרשום את החברה לעתיקות הארץ, החברה היהודית, שנוסדה לחקירת קדמוניות ארצנו. החברה כבר נגשה לחפירות במקומות שונים, ובודאי תמצא גם את המומחים לעבודה מדעית זו, ותמלא את החסרון הזה בעבודת תרבותנו הלאומית.

מרום ונשא מעל כל אלה מתנשא המאורע החשוב, ההיסטורי באמת, של מינוי סר הרברט סמואל לנציב הממלכה הבריטית בארצנו, נציב יהודי בארץ ישראל, יהודי נאמן למסורת תחיתנו הלאומית, יהודי גדול ונבון בחכמת המדיניות. השלטון הצבאי עזב את הארץ, והלכו להם אלה שגם התנגדו לנו, כל אלה אשר סכסכו בנו את הערבים שכיננו, כל אלה אשר הצהרת בלפור היתה לא לפי רוחם, ועל מקומם בא שלטון אזרחי – ונציבנו בראשם. עוד טרם נעשה בארץ דבר להגשים את הכתוב והחתום בספר ברית-השלום עם תורכיה בענין “הבית הלאומי” לעמנו, עוד טרם נתרחבו גבולותינו בארץ, ואף כברת ארץ קטנה עוד לא נוספה על נחלותינו בארצנו. אבל עתה גדול בטחוננו, כי גם המעשה אשר יבוא אחרי המדרש, ועם ישראל והגוי הבריטי יחד יבנו את הארץ. היאוש, אשר תקף את הישוב לאחרי ועידת הציונים בלונדון באחרית השנה העברה, אל יחרידנו אף במאום, כי הוא יעבור עד מהרה. אך יתעוררו נא כחות העבודה והיצירה בנבכי בני עמנו, בנין ארצנו אינו מחכה לנדבות, לא יפשוט יד למחלקי צדקה. אנו מחכים אל הבונים, אל אלה הנכונים לשאת בעול העבודה, השמחים להקריב קרבנות. הצדקות והנדבות – כבולען כך פולטן, ולא באלה יושעו עם הארץ. אנו עיננו אל החפצים להטות עמנו יחד שכם לעבודת התחיה. ואלה יבאו אלינו, וישקיעו את כחותיהם החמריים והרוחניים, הכספיים והמדעיים.

רצון זה הוא השליט עתה בלבות טובי בנינו ואותו אנחנו רואים ומוצאים גם בכל הבאים. המהגרים, העולים החדשים, צעירים, חניכי הספר, הולכים לסלול דרכים ולנפץ אבנים ולכל עבודה קשה. וכלם מכירים ומודים, כי אין עבודה קשה ואין עבודה נמבזה לעם ההולך לבנות לו ארץ, להחיות את ארצנו. לא אל “תקציבים” של בעלי רחמים מעבר לאוקינוס ישא עם התחיה את עיניו. זה הרוח אשר רחף על פני “ועידת המורים” בצאת השנה, ורוח כזה, אנו בטוחים, יעטוף גם את “אספת הנבחרים”. הם ממהרים להכאיב באבנים את החלקה הטובה של ביאות-כח בארצנו. עוד טרם התאספה האספה, הם מקדמים בחרפות את נבחרינו. יהמו – ויחדלו, הרוב המכריע של הנבחרים יכיר וידע את האחריות הגדולה של ביאות0כח לאומית ברגעים אלה, והמה לא יתנו לעשות את אולם האספה לבית חרושת לנאומים. מאת אספת הנבחרים תצא פקודה אל כל הישוב, אל איש איש מאתנו, כי יטה את שכמו את העבודה, כי רק זרועו ועמלו יושיעו לו, כי אין לנו סיסמא אחרת, מלבד העבודה, עבודת הבנין.

---

כף המאזנים של מספר תושבי הערים בארצנו בשנה החולפת עולה ויורדת, יורדת ועולה, ובאין בידינו מספרים נכונים אנו מוכרחים לגמור את מאזן השנה רק באומדנא. הכניסה אל הארץ, שיבת האנשים שהגלו מתוך הארץ בימי המלחמה, לא היתה רבה בשנת החשבון. רוב חדשי השנה היה איסור הכניסה בתקפו, וזקוקים היו לרחמים רבים ולהשתדלות מרובה גם לאלה, שהיו אזרחי הארץ, גם אלה שתועלתם לישובנו היא ודאית. רק בחודשים האחרונים התגבר זרם ההגירה, וגם זכינו לראות אניות, המביאות לארצנו מהגרים למאות. ואולם, לעומת אלה עזבו את הארץ במשך התקופה הזאת אנשים רבים, ומי יודע אם ומתי ישובו אליה. את הארץ יוצאים אנשים צעירים לבקש תורת מקצוע במרכזי המדע; עוזבים את ארצנו אנשים מלאים כח ומרץ, המבקשים מרחב לכשרונותיהם, אשר קצו בחייהם מפני חרושת השנוררות של חניכי הישיבות; עזבו את הארץ – “למו פצעי הלב ידוו, יזובו” – החיילים בני אמריקה ואנגליה, אשר עבדו בגדודים העבריים, ואשר רובם הגדול על-מנת-כן התנדבו אל הצבא העברי, כדי שיתאזרחו בארץ אבות. ואולם בכל זאת, אין ספק שמספר התושבים היהודים בערי ארצנו עלה בשנה זו – עדים לכך הם בתי הספר, שמספר תלמידיהם הולך ומתרבה. עד היא הדחקות בדירות למעון בכל הערים, המחירים הגדולים של שכר הדירות.

כי, מלבד תל-אביב, נשארו גם בשנת החשבון ערי ארצנו בתוך גבולותיהן הקודמים, לא הרחיבו את הערים, ולא הוסיפו בהן בנינים חדשים, והממשלה היתה מוכרחת גם בשנה זו לגזור על בעלי הבתים לבל יעלו את מחיר הדירות יותר מדי, וקבעה לתכלית זו נורמה ותקנות.

בירושלים, לא נבנה בשנה זו אף בית אחד, והשלג אשר ירד בחורף זה הרס בנינים רבים. עוד טרם הוחלטה תכנית העיר כמו שתבנה מחדש, ובעלי הבתים מפחדים לבנות פן יהיה עליהם להרוס את אשר יבנו, אם התכנית החדשה תדרוש את זאת, נוסדו אמנם חבורות ואגודות לבנינים, ויש גם שאיפה בקרב התושבים להתרחק מגבולות העיר הקיימת, למען יהיו המגרשים יותר גדולים בשטחם, ויבנו להם אנשים בית וגן ושכונות גנים. אבל כל זה – שאיפה לעתיד הקרוב, לכשתשקט הארץ ויפתח המשרד המשפטי לספרי האחוזה. בינתיים רבה הצפיפות, ומצב הבריאות בירושלים לא היה מזהיר. אמנם, גם “הדסה” וגם הבלדיה כמו משגיחה על התקונים הסניטריים להבראת העיר, ומסכומי “ועד הצירים” גם תעלות לשופכין נחפרו בשכונות שלנו המטונפות ביותר. אבל לאחר זה, מלאות ידי הרופאים עבודה ובתי החולים מלאים חולים. המים החיים, מי המעינות, שהביא הצבא הבריטי העירה לפני שנתיים, אינם מספיקים אפילו לחלק האזרחים, ולתוך בתים פרטיים אינם מעבירים אותם. נשארים איפוא בקדמותם הבורות החצובים, המכילים חידקים ויתושים, ואין מפלט מפני הקדחת.

יפו, יפו החדשה ובראשה תל-אביב, זוכרת את מאמר החכם: “שומר רוח לא יזרע, ורואה בעבים לא יקצור”, ואך נכבשה הארץ התחילו לבנות בנינים חדשים, מבלי לחכות “עד שישתנו הזמנים” ושמי הפוליטיקה יהיו טהורים והכסף בארץ-ישראל יהיה כאבנים, וחמרי בנין יהיו בזול. שם אין שאלת התכנית של העיר ותכנית תל-אביב ופרוריה קבועה ומסודרת וגם אין שאלת הטאבו, כי המגרשים נקנו עוד מלפני המלחמה. ביפו העיר גם כן בונים לאט ואך יבוא הפתרון לשאלת הנמל, יגשו לבנין באופן רחב, והשכונה כלה מרוצפות רחובותיה החדשים, וגם מאור חשמלי יהיה לה בקרוב.

בחיפה, הדוחק בדירות גדול מאד, הבריטים מציגים להם בעיר הזאת יד, אומרים לבנות את הנמל מיד, ומספר גדול פקידים חדשים מתישבים בעיר, והנה שבים גם הגרמנים שגלו בראשית הכבוש, והם יקחו להם את בתיהם ומשכנותיהם, ומקום לשבת אין. אך אחדים מבני חיפה יגשו לבנות בתים על מגרשיהם אצל הטכניקום, ועתה חושבים מחשבות לבנות עיר חדשה על הר הכרמל, אחרי שתהיה מסילת ברזל שרשרת בין העיר ובין ההר.

מתכוננת להבנות מחדש גם טבריה וכבר נערכה התכנית, ואחינו התאגדו לבנות שכונה חדשה ממעל למקום, שהעיר נמצאת עתה, וגם סכומי כסף הגונים, לפי הערך, שמורים אצל אגודה זו.

ואפילו לצפת ולחברון נהיו פנים יותר יפות מאשר קודם אם כי מספר התושבים היהודים בשתי הערים לא נתרבו בתקופת חשבוננו, ובחברון אולי עוד התקטן המספר, כי בשנה העברה לא היה במצבנו דבר, אשר יכה גלים בזרמי חיינו להתרחב ולהתפשט אפילו בערי המושב בארצנו.

כי מצבנו הפוליטי בארץ לא היה מזהיר כלל וכלל מראשית השנה. הנרגנים עושי הפוליטיקה, השתדלו עד כמה שידם היתה מגעת לעכר את המים הצבוריים ביחוד בערים. הפגנות נגדנו, אספות חשודות, עתונות אנטי יהודית, וכל זה נעשה בפומביות כזו שאנו מוכרחים היינו להאמין, כי באמת לא הכל “חד וחלק”, וכי השלטון המקומי נוטה חן וחסד לכל הנעשה נגדנו. למרות הקריאה “אל תגזימו”, לא אחרו המעשים הנוראים להוכיח כי פחדנו לא היה מוגזם. בדמשק התכוננה ממלכת סוריה, אשר שאפה בכל עוז לבלוע גם את “סוריה הדרומית”, את ארץ-ישראל, ולשפוך חמת דמשק עלינו ועל ארצנו. והקשרים בין דמשק ובין ערינו היו חזקים, והיחסים הפוליטיקנים מזה ובין השלטונים מזה היו ידידותיים, ואת צעדינו הצרו בכל אשר יכלו. “הבלדיה” בירושלים היתה צור ומעוז לכל שונאי ישראל, אל שפתנו התיחסו באיבה, וגולת הכותרת של כל היחס הזה היו הפרעות בירושלים, פרעות לכל משפטם וחוקתם, פרעות בימי בפסח, ואחריהם חפושים בועד הצירים ובדירתו הפרטית של המנהיג, מאסרים ומשפטים עם פסק הדין הידוע בסופו, אז נוכחנו כלנו, גם שתומי העין בקרבנו, כי יד השלטונים היתה בכל הנרגנות, שהתרקמה נגדנו ונגד זכויותינו ושאיפותינו פה בארץ.

אך בראשית הקיץ כמו שאפנו מעט רוח. בסן-רימו היתה רוח אחרת מאשר נשבה בארץ ישראל. ושם גם החליטו לשום קץ לתעלולי ממלכת דמשק, ואשרו באופן רשמי את הצהרת בלפור, ונמנו וגמרו גם להדגיש את ההצהרה הזאת, בשום משרת בנציב בארץ ישראל על שכם יהודי, הנאמן לגדל התחיה העברית. עוד התהפכו השלטונות פה כחמר חתום, עוד נסו גם בימים האחרונים לאסור עלינו את הצומות ואת המחאות וגם שלחו יד בכתלנו המערבי “לתקנו”, - אבל הופיע הנציב סיר הרברט סמואל, ויגון ואנחה נסו מרחובותינו, נתחדשה קצת גם הבלדיה הירושלתית, ואליה נכנסו שני אנשים משלנו, אנשי צורה לאומית מסויימת; ואולם הענינים שם כקדם, ועוד גם היום ירגיש היהודי הנכנס אל הבלדיה, כי אין רגליו עומדות בעיר הראשה של עם היהודים. ועוד אותו הדבר נמשך גם בשאר משרדי השלטונים, אם כי מספר הגון של אחינו, כמובן, יודעי אנגלית כלם, קבלו משרות אצל הממשלה.

מיפו יצאה במשך השנה גם השארית של המשרד הא"י, כי דרישת מר אוסישקין ראש ועד הצירים היתה חזקה לרכז את כל נקודות העבודה המשרדית דוקא בירושלים. ואולם זה לא השפיע הרבה על ערכה של יפו, על חשיבותה של תל-אבי, השכונה הנאה צועדת קדימה אפילו במובן הפוליטי. יצירה לאומית בתל-אביב אינה מתבטלת, וגם השלטונים מתחשבים עמה, בירחים האחרונים מתגברת השאיפה לעשות את תל-אביב עיריה לבדה, חוץ לעיר יפו, ואל השפעת העיריה הזאת תכנסנה גם השכונות הקרובות אל תל-אביב, שרובן הגדול יהודים. עוד טרם נקבעה הצורה הנאותה לעיריה, עודם מבקשים את הדרכים החוקיים, שעל פיהם יקבלו תושבי תל-אביב ופרוריה הישנים והחדשים את זכויותיהם בהכנסות העיר יפו; ואולם כח היצירה של עסקני תל-אביב חדש עמהם, ותתענה השכונה היפה הזאת, מלאת כח עלומים, תחת ידה הקשה של יפו הישנה, האומרת כי היא הגבירה. ערכו הפוליטי של הצעד הזה יהיה לא קטן, כי זאת היא העיר הראשונה אשר בנתה התחיה הלאומית בארצנו.

בחיפה לא פסקו החכוכים בין הבלדיה ובין התושבים היהודים. הערבים-הנוצרים סכסכו תמיד בין היהודים ובין הממשלה, ואפילו בעזרת היהודים ותמיכתם הכספית, לאחר ההתנפלות על הנוצרים הערבים – בעטו באיבה. לשונאינו בחיפה יש גם עתון משלהם, השולח תמיד לשון אפעה ביהודים, מדבר משפטים עם השלטון הבריטי הנוטה כביכול חסד לנו, וגם חשד בממלכה הערבית בדמשק, כי היא מבכרת את בתי המסחר היהודים והציוניים על הסוחרים הערבים.

הערים טבריה וצפת נמצאו כל השנה תחת השפעת המאורעות הפוליטיים שבין צרפת וסוריה. המלחמות בין גדודי צרפת ובין הבדוים, שעלו לנו באבדן מטולה ונקודות ישוב אחרות וגם בקרבנות אדם, החרידו את הגליל, וכאשר, בראשית הקיץ, התגרו פרשי חורן מלחמה גם בצבא האנגלי בבית שאן ועל יד תחנת צמח שעל הכנרת, היתה צפויה סכנה גם לטבריה העיר. מצב רוח כזה אינו מעורר את המרץ ליצירה ולעבודה, וגם ביחס השלטונים ליהודים לא היה מן הבטחון המוחלט בשביל כל ישובנו. ידוע המשפט, ששפטו את רוצחי האכרים היהודים בנוסם על נפשם מפני פחד ההתנפלות ואשר אך בזמן האחרון שמו לב אל ערעורנו, והרוצחים קבלו את ענשם.

אמנם, מצבנו הפוליטי אנו בארץ הוטב בהרבה, לאחר סן-רמו והתחלת הגשמתה של ההחלטה על ידי הנציב, אבל אין זה יכול להפיע על המצב החמרי בארץ בכלל ובערים בפרט, והחיים הכלכליים בארץ הולכים ורעים בארצנו.

הצבא הבריטי, אשר מלא את הארץ בעשרת אלפיו ורוח חיים בא לרגליו בכל סחר הארץ, הולך הלוך והתמעט במשך השנה. מאות הפועלים, שמצאו את לחמם מתעשיה ביתית, ביחוד מכל מעשה עץ זית ומכל החרושת בכסף ובנחושת ובמעשי האומנות השונים הנמכרים ל “זכרון” מהארץ הקדושה ומירושלים – כל אלה אינם מוצאים קונים לפרי עבודתם. בתי המלאכה “בצלאל” והפועלים של הקבוצות השונות למעשה מקשה וחרושת בעץ ובנחושת, שלחו סחורותיהם על פני חוץ, ביחוד לאמריקה, אולי ימצאו שם שוקים. היחסים עם חו“ל אינם עוד כתקונם. אם כי חוזה השלום כמו נכתב ונחתם, והמלחמה נגמרה. המסחר עוד שומע ומקשיב את הד המלחמה, כי האכספורט והאימפורט בכל הארצות עודם נמצאים גם היום בתנאים של אי-שלום, שכר ההובלה באניות גדול עד מאד, ואין אחריות למקנה וממכר, אין אחריות לזמן ואפילו לשמירתה ולשלמותה של הסחורה. אין עבודה ואין בנין בארץ, ובאין אלה גם המסחר שבת וינפש. לרגלי התנאים האלה סבל גם האקספורט הקטן של ארצנו, והמסחר בתפוחי זהב הביא גרעון של מאה וחמישים אלף לי”מ לבעלי הפרדסים בסביבות יפו. ההובלה וחמרי החבישה והאריזה עלו לפעמים הרבה ממחיר הפרי, ובעל הרכוש לא קבל מאומה, ועוד הפסיד בעבודתו.

הסבות? ההפגנות הפוליטיות נגד היהודים מראשית השנה ובכל החדשים הרבים עד אחרי הפרעות באביב, מלאו את אויר הערים רוח זלעפות, אי-אמון הדדי בין התושבים ופחד תמיד מפני היום הבא, המבוכות בלתי הפוסקות במצרים הקרובה גם הן לא הוסיפו מנוחה ליושבי ארץ ישראל, לסחרה ואתננה. המאורעות בסוריה, הכרת פיזל למלך מבלי שאלת פי הממשלות, התגרות עם צרפת “בצל החרמון”, הפסקת הקשרים והיחסים בין בירות ובין דמשק וכל אי הבטחון ליוצא ולבא בחלק הגדול של ארצנו – אין התנאים האלה מוכשרים להתפתחותם של התנאים הכלכליים, הנשענים על המסחר ועל התעשיה, והפחיתו הבנקים את סכומי הקרדטים, כי מלאו מחסני הנמלים והחנויות סחורות למכביר, וקונים אין. הקרדיטים הוא המרגיש ביותר את כל התמורות והחליפות במצב הכלכלי, והחיים הולכים ונעשים קשים בארץ. היוקר של צרכי יוקר נפש מאמיר, וההכנסה פוחתת. ביחוד הורגש הדבר בירושלים, המקבלת חטה ובשר וצרכים רבים מעבר הירדן מזרחה. הפרעות ביהודי ירושלים בפסח והבלבולים הפוליטיים בכל המקומות, שעוד טרם נקבע בהחלט מי הוא השולט עליהם, אם הם לארץ ישראל או לסוריה – כל אלה הרעילו את הסביבה, וכמו חיץ נבנה בין ירושלים ובין עבר הירדן.

קפאון כללי שורר גם ביפו, בכבדות הולכים ונבנים עשרות הבתים החדשים, והעבודה אינה מספיקה בפרט למספר הגדול של העולים, הנוספים בכל שבוע. יבול המושבות סביבות יפו לא הביא ברכה רבה, אחרי שתפוחי הזהב לא הכניסו כלום. את השקדים הכה הברד, ואך הכרמים נתנו פרים בשפע. אבל מחירי היין ירדו בשוק העולמי, בגלל החוק נגד השכרון באמריקה, והוצאות התוצרת של היין נתרבו בארצנו. הנמל היפואי שאינו מסודר באופן טכני והסערות התדירות השורות בים יפו, מעלים את מחירי הסחורה הנכנסות והיוצאות; המסלה בין יפו ובין תחנת לוד נשארה צרה במדתה בכל השנה, והמשלוח מיפו לירושלים ולמצרים דורש הוצאות נוספות. ואם השנים כתקונן והפרנסה מצויה ושכר העובד נמצא על נקלה אזי נושא הקונה הצרכן בעול כל ההוצאות היתרות האלה. אבל השנה החולפת לא היתה מן המתוקנות, ונוספו כל התנאים הקשים להצר ולהעיק על תושבי הערים ולהכביד עליהם את עול החיים.

ואחינו למודים מלחמת החיים, משתדלים להקל מעליהם את המועקה בכל אשר יוכלו. ביפו ובירושלים וגם בחיפה ובטבריה נעשו נסיונות של קואופרטיבים של: סופרי סת"ם, סנדלריה, נגריה, שרברב, סתות אבנים, בתי-דפוס של העתונים “הארץ” ו “דאר היום”, חלבנים וביפו גם שם יש קואופרטיבים כמו אלה בתוספת מאפיה ואומנות. נוסדו קבוצות לקבלנות בסלילת דרכים ולמלא עבודות צבוריות שונות, בניני בתים, תפירת בגדים, ציד דגים. בתנועת הקואופרטיבים תומכות ההסתדרויות השונות, ולא רק השמאליות. גם אורגני ההסתדרות הלאומית שלנו מכירים את ערך העזרה העצמית של צבורנו פה בארץ. אמנם נסיון “המזמין” עוד לא הצליח, והקואופרטיב הגדול לצרכנים “המשביר” עומד וקיים עוד מתקופת המלחמה, כי עליו להרויח ולא להפסיד. אבל ערכו הכלכלי של “המשביר” גדול מאד, ברכזו סביבו הרבה מאות צרכנים, שהוא מספק להם כל מיני סחורה. וסניפים אחדים לו בנקודות ישוב חשובות. והוא סוף-סוף יעמוד על טעותו, ויראה ברכה רבה, כמו שהצליח חזיון אחר של עזרה עצמית בארצנו, - הקופות להלואה וחסכון. לאגודות אלה כבר יש בארצנו כאלפים חבר, המשתמשים במוסדות קרדיט פעוט לצרכיהם, וכמעט הם מפרנסים את הקופות בפקדונותיהם ובחסכונותיהם. נמצאו מקרב צבורנו אנשים, המקריבים לעבודה זו, לכל סוגי עזרה עצמית את נסיונותיהם ואת ידיעותיהם, והקואופרטיבים, בתמונה זו או אחרת, מצליחים, ונותנים אותותיהם, כי הם אשר יצאו ואשר יבואו לפני הצבור בהלחמו את מלחמת קיומו עם המקרים בעתיד הקרוב, אשר אליו אנו מקוים.

---

הספר הזה האחרון מעזבונו הספרותי של רמבה“כ המוגש לקורא הוא המשך של ספר-זכרונותיו: “עולמי” ו”מלחמת העמים" שנתקבלו באהדה רבה ע“י העתונות וקהל-הקוראים. – ספרים לעשרות ומאות רבות של מאמרים פרסם רמבה”כ, אבל גולת הכותרת של פעולתו הספרותית היא בלי ספק ספריו המימואריים. סופר ואיש החיים כאחד, פובליציסטן ועסקן צבורי וישובי, איש העליה השניה היה רמבה“כ – הרבה ראה והרבה ידע והשכיל לספר בצורה מושכת את הלב והוא הדין לגבי ספרו זה “אתחלתא”, המקיף תקופה קצרה (של פחות משלש שנים, מהתחלת הכיבוש עד התחלת נציבותו של הרברט סמואל, 1920–1917) אבל גורלית בחיי הארץ, בה נסתמנו השרטוטים והוצקו היסודות הפוליטיים של ארץ-ישראל. רמבה”כ היה מראשי העסקנים, במשך זמן ידוע היה גם ראש המשרד הא“י בירושלים והיתה לו בקיאות עצומה בכל הנעשה. ואת החיים המתהווים האלה השכיל ר' מבה”כ להקיף ולתאר לכל צדדיהם וגילוייהם: יחסינו עם הממשלה ועם העם השכן, הנרגנות והקנוניות הפוליטיות, ההתלבטויות בעניני הגדוד (גם אז!), עניני כלכלה, המעבר מתנאי מלחמה לתנאי שלום, המפלגות, החנוך, שאלות הזרמים בו, העברית (מצבה והמלחמה לטובתה), היחסים בין ועד הצירים והישוב ועסקניו, כל זה וכיו“ב מוסברים ומתוארים בכשרון המיוחד לר' מבה”כ: באוביקטיביות, בכשרון ההסתכלות. המחבר לא רק מספר, אלא גם קובע עמדה ואינו נרתע מלהשמיע דברי-בקורת אפילו על אישים ומוסדות החביבים עליו. והכל נכתב בצורה כ"כ חיה, שהקורא כאילו חי מחדש את המאורעות המתוארים. – יודע המחבר לספר בצורה קלה ענינים חשובים העומדים ברומו של עולמנו. –

עפ“י הספר אפשר גם לעמוד על הקבוע והחולף במציאות הא”י, וכמה מבעיות היום תתחוורנה יותר עם קריאת ספור-המעשים של הימים ההם.

ויעמדו על הברכה הטורחים בהוצאת הספר: הם מלאו את רצונו של הסופר, שהוא בעל זכויות מרובות בתנועתנו, וגם נתנו לנו ספר שלא מעט אפשר ללמוד ממנו גם כיום.

…

המפלגות

הצורה של עבודתנו הצבורית והלאומית בארץ ישראל, בזמן ה“אתחלתא”, בתקופה ההיא שלאחר גמר הכבוש של כל הארץ, היתה יוצאת פגומה מבלי להתעכב על המפלגות, שכבר החלו להתבלט אז בתוך ישובנו.

הצבור המקומי ראה את זכויותיו מקופחות. הן הוא היה צריך להיות אז הכל – והנה במציאות היום-יומית נהיה ללא כלום. זה הצבור ארץ הישראלי, שהיה תמיד ער לכל ההופעות והמאורעות, אשר בזמן המלחמה נלחם הישוב הקטן הזה על קיומו בארץ בקשיות עורף; זה הישוב, אשר המשבר הנורא בכל תקופת המלחמה אמר לבלעו, והוא מצא בקרבו כחות אין מספר, שעוררו אותו לעבודה כבירה; זה הצבור הדל, שעל גבו חֻדשה המלחמה, והוא בכל זאת ידע להסתדר, ויצר לו מוסדות של עזרה עצמית בכל נקודות החזית, ונלחם עם כל אויביו הרבים והעצומים, – הנה זה עתה, בשעת הרת עולם של העם העברי, הרת עולמו הוא בראש וראשונה, נדחה הצדה; הוא נעשה כמו אינו נמצא, מחוסר חיים פוליטיים. אינם משתפים אותו במאורעות המדיניים, הנכונים לחתוך את גורלו ואת עתידו. הנה עם השחרור בא לארץ שלטון חדש, פקידות חדשה מחוץ-לארץ, פקידות שלנו, שלטון ציוני רשמי, הוא הולך ונעשה אדון ואפוטרופס לצבור ולצרכיו, ועושה את מעשיו מבלי למצוא חפץ בעבודה העצמית של הקהל המקומי, של הצבור. בירחים הראשונים, בראשית בואו של “ועד הצירים”, כל עוד טרם נכבשה כל הארץ לפני חיל הבריטים, והישוב בשטח הנכבש היה רק בחלקו ובמצב של חולה, – עוד אפשר היה לסלוח. אבל משנת תרע"ט והלאה, לאחרי ששבו מן הגליל ומסוריה אל הארץ רבים מן הכחות הצבוריים הטובים של ישובנו, לא יכול עוד הישוב לבלי דרוש את זכויותיו, והוא הלך והסתדר למפלגותיו.

הסתדר המעמד הבינוני, אשר קרא לעצמו “האזרח”. זו היתה הסתדרות פוליטית חברתית של התושבים הקבועים בארץ, שהם ורכושם היו עובדים ופועלים בישוב, ועם זה הם נאמנים לעקרים של תחית העם והארץ ושכלול קנינינו הלאומיים. עקרי דרישותיו של “האזרח” מאת חבריו התבטאו בהכרה, כי היהודים הם עם מדיני בתוך ארצם. והשפה העברית היא שפתו הלאומית. זכות וחובה על הישוב להשתתף בעבודה עם ההסתדרות הציונית הכללית להגשמתה המלאה והמהירה של הצהרת בלפור; השתדלות להכניס יחוסים טובים בין היהודים ושאר התושבים. ומאת החוגים השליטים, הן מבחוץ והן מבפנים, עלינו לדרוש: הנהגה עצמית של הישוב העברי בחייו הפנימיים; השתתפות של כל שדרות העם בהסתדרותנו הכללית, המדינית והחברותית על ידי בחירות כלליות, שוות, חשאיות וישרות; השגחה ובקרת מצד הסתדרות הישוב על כל המוסדות הפועלים בארץ; התנגדות לכל אפוטרופסות מחוץ לישוב ופילנטרופיה המכניסות קלקול המדות בתוך הישוב, ואולי כדי לגרום נחת רוח לשמאל, דרש “האזרח” גם קביעת תנאים המונעים בעד רכוז קרקעות בשטחים גדולים בידי יחידים; השלטת העבודה העברית בכל ענפי החקלאות והתעשיה; השתתפות הפועל ברוחים של התעשיה; זכות על אחוזת קרקע לפועל אחרי משך שנים של עבודה; פנסיונים לעת זקנה לכל עובד, וגם הערכת מסים לפי ההכנסה. מלבד זה דרשה התכנית של “האזרח” חופש גמור לכל עדה ליסד לה בתי ספר לפי רוחה, ובלבד שישמרו על חוקי הבריאות והפדגוגיה, וכי שפת ההוראה תהיה עברית, בתור שפת-למודים חיובית.

בראש הסתדרות “האזרח” עמד מר מ. דיזנגוף ז“ל, ונביאו-הספרותי היה המנוח ש. בן ציון. באמת אין מר דיזנגוף זקוק למליץ ספרותי, באשר כחו עמו לבאר ברור את דרכיו וחפציו. הוא לא יכול היה להשלים עם המצב שנברא בארץ הודות לסדרים, שהכניסו האפוטרופסים החדשים, אנשי “ועד הצירים” ומשרדיהם, לתוך חיי הישוב. אלה חשבו את עצמם כבאים לארץ שוממה, בעת אשר באמת אין הדבר כך. הן היו לנו חיי צבור סואנים לפני המלחמה וגם בראשיתה: יסדנו חברות ואגודות, היו לנו ישיבות ואספות, בנינו שכונות, ובעלי הבתים ושוכרי הדירות יצרו להם הסתדרויות. הסתדרו גם המורים, הפועלים, הרופאים, צרכנים, יצרנים, חוקרים ויודעי לשון. היו לנו שעורי-ערב, חלוצים, שומרים, וגם יסדנו עסקים חדשים, ופתחנו עזרה הדדית ועבודות צבוריות. ואפילו מוסדות צדקה וחסד יצרנו מבלי לפנות אל נדיבי חו”ל. ואת המלחמה בעד שחרור שפתנו הלאומית מאת הגרמנים בני דת משה הלא אנחנו, אנשי הישוב הכרזנו, ואנחנו כלכלנו אותה בהתנדבותנו אנו בראשית תקופתה. באופן זה – טען מר דיזנגוף, ובצדק – אין הישוב הנמצא כמות מבוטלת, ועל השלטונות החדשים לבלי עבור עליו.

ומלבד הזכויות, שהישוב ראוי להן, הנה גם חובה היתה מוטלת על הישוב להתריע על הקלקלה, שלפי המצב החדש הולך ונוצר בארץ הודות לדרכים, שאחזו בהם כל השלטונות החדשים שהופיעו בארץ. כל תקומה עממית של תחיה, כל יצירה עצמית הנובעת מתוך נימי העם ורגשותיו ושופעת מרץ – בלתי אפשרית באוירה של מטרות הזהב, שהורידו עסקני ועד הצירים אז על הישוב בלי דעת את תנאי המקום והאנשים. מלבד התנועה הנאדרה של ההתנדבות לגדוד העברי, שבאה תחת השפעת גורמים יוצאים מן הרגיל. הנה לא ראינו אז את האינציאטיבה הפרטית מתעוררת, המרץ העצמי של הישוב כמו נרדם, והכל נושאים עין אל ההרים, אל המשרדים שבתל-אביב ובירושלים, לקבל משם את הנחוץ להם באיזו צורה שהיא: הלואות על מנת שלא להחזיר, תמיכות לצבורים וגם ליחידים, ואחרון חביב – משרה שמשכורתה לא רזה. והישוב החדש, אשר תמיד נלחם נגד הפקידות של הברון וחברת יק"א, נגד השיטה של אפוטרופסות עליו מצד הנדיבים השונים, לא יכול היה לבלי להסתדר ולצאת חוצץ גם נגד האפוטרופסים החדשים, אם כי אלה חוסים בצל הלאומיות והמשמעת הציונית מגן להם. מי המה אלה, הקובעים את צורת החנוך ורוחו, זו מחלקת החנוך המחליטה על המקצוע החשוב הזה, אחד ענפי העבודה העיקריים בישובנו. כבוד ותהלה למורים, אבל גם הם אינם היחידים להורות איזו הדרך להכשיר את החנוך להיות כח מדיני בשטח תחיתנו. המורים שלהם מכניסים רוחניות מופרזת לבתי הספר שלנו, כי על כן נתחנכו המורים בחדרים ובישיבות, ואין זה מתאים אל הנחוץ לנו בארצנו, אל הצרכים של ישוב חקלאי. וכל השאלות: של תכניות הלמודים, השפות הזרות בבתי הספר התיכוניים, בתי חנוך למסחר ולמלאכה, החנוך מחוץ לבתי הספר, – בכל השאלות הללו מעונין העם, הישוב, ומוכרחים לשאול את פי אנשי המעשה ונבחרי הישוב להחליט על אודותיו.

והבקורת של “האזרח” היתה עוד יותר חריפה בשטחי הפעולות של השלטונות החדשים בנוגע למעשי “הסיוע”. בספר הראשון של “אתחלתא” הזכרתי עד כמה קלקלה השיטה של מחלקת הסיוע את המדות של בני הישוב הישן, בתת להם “חלוקה” חדשה. וביד רחבה, ובלי בדיקה מי זקוק ומי אינו זקוק. ודרש “האזרח”, כי עבודת הסיוע תעבור לידי הצבור ולבקורת מצד באי כחו, והאדונים החדשים ופקידיהם ומשרדיהם לא יוסיפו עוד להתעסק בכל מעשי החסד והצדקה, ולא יוצרו עוד “כוללים” חדשים, שעל הקיימים אנו מצטערים.

הסתדרות “האזרח” יצרה לה הסתדרות מתנגדת “לאומים רדיקלים”. גם אלה היו אנשים טובים מתוך הישוב החדש שהתנגדו אל “האזרח” מפני הבקורת החריפה שהלז עורר נגד הסדרים החדשים. בבקורת זו ראו אי-משמעת ציונית, חטא המביא לידי הרס של ההסתדרות הלאומית ומכניסים אנרכיה אל תוך חיינו הצבוריים בארץ. יחס זה מטיל ספק בציוניותם של אנשי “האזרח”. ביחוד חרה לרבים היחס של “האזרח” אל המשרד, כלומר אל המשרד הארצישראלי, שהוא נעשה הגרעין של ההנהלה הציונית. הישוב, והלאומים הרדיקלים בראשו, זכר ולא שכח את כל העבודה הגדולה אשר מלא המשרד הארצישראלי, והד"רים רופין וטהון בראשו, בכל זמן המלחמה, את כל התלאות אשר מצאו אותם ואת העזרה הכבירה אשר הם המציאו לישוב בשעות הקשות.

וכאן אביא את תכנית “האזרח” במלואה:

"התקופה הגדולה רבת המעשה הבאה לקראתנו בארצנו המשוחררת, המצב המדיני החדש אשר יברא סדרי חיים חדשים בארצנו, התנועה הלאומית הגדולה, אשר הקיפה את כל אחינו ואשר תביאם לפעולה רחבה בארצנו – קוראים לכל האזרח בישראל אשר אתנו פה: “התאחדו והסתדרו”!

יתאחד ויסתדר כל הבריא, כל הרענן, כל הקבוע בתוכנו, אשר כח בו לבנין העתיד. בכדי לבצר ולבסס את הישוב על יסודות נאמנים, שיוכל לעמוד ברשות עצמו ולהתפתח באופן טבעי וחפשי בתוך אטמוספירה טהורה ובריאה.

והנה הולכת ונוצרת הסתדרות “האזרח”, שמטרתה לארגן את שדרות הישוב היותר רחבות על הבסיס של שלטון עצמי בכל מקצועות החיים הפנימיים, דימוקרטיזציה של כל המוסדות, פרק עול התקיפות והדימגוגיה של אפוטרופסי הישוב.

עבר זמן שלטון הפקידות והשתררות האפוטרופסות, עבר זמן עשיית “נסיונות” מחו“ל על ראש תושבי הארץ שלא מדעתם. הגיעה השעה לעבודה עצמית-ממשית ע”י העם, המבקש להתקיים ולעבוד בארץ.

ובזה אנו נותנים את עיקרי דרישותינו, שהן הדרישות של רֹב מנינו ורֹב בנינו של הישוב העברי וכל המסכים להן יבא נא ויתאחד עמנו.

הפרוגרמה המפורשת תעובד ותקָּבע באספות הכלליות של החברים.

הצעת עקרים להסתדרות “האזרח”:

“האזרח” הוא הסתדרות פוליטית-חברותית של התושבים הקבועים בארץ, שהם ורכושם עובדים ופועלים בישובנו ועם זה נאמנים הם לעיקרים של תחית העם והארץ ושכלול קנינינו הלאומיים והישוביים.

עקרי דרישותיו של “האזרח” מסכמים לע"ע בסעיפים הבאים:

א.

1) הכרת יהודי א"י בתור עם מדיני בתוך ארצו, והכרת השפה העברית בתור שפתו הלאומית הרשמית.

2) עבודה משותפת של הישוב עם ההסתדרות הציונית הכללית להתגשמותה המלאה והמהירה של דקלרצית בלפור.

3) הכנסת יחוסים טובים בין היהודים ושאר תושבי הארץ.

ב.

1) הנהגה עצמית של הישוב העברי בחייו הפנימיים.

2) השתתפות כל שדרות העם בהסתדרותו הכללית המדינית והחברותית ע"י בחירות כלליות, שוות, חשאיות וישרות.

3) השגחה ובקרת מצד הסתדרות הישוב על כל המוסדות הפועלים בארץ.

4) התנגדות לכֹל אפוטרופסות ופילנטרופיה המכניסות דימורליזציה בתוך הישוב.

ג.

1) קביעת תנאים המונעים בעד רכוז קרקעות בידי יחידים.

2) השלטת העבודה העברית בכל ענפי החקלאות והתעשיה, באמצעות יצירת תנאים לאפשרותה ע"י ההסתדרות הכללית של הישוב (השתתפות הפועל ברוחים של התעשיה, זכות על אחוזת קרקע לפועל אחרי משך שנים של עבודה, פנסיון לעת זקנה וכו').

3) יסוד בנק אגררי כללי וקופות מלוה לעם, הגבלת הרבית המסחרית, סדור הקושנים על שמות בעלי הנחלאות, פנסיונים לעת זקנה לכל עובד.

4) הערכת המסים – על פי ההכנסה.

ד.

1) חפש גמור לכל עדה ליסד לה בתי ספר לפי רוחה ובלבד שישתמרו הכללים של ההיגינה והפדגוגיה ושהשפה העברית תהיה שפת הלמודים החיובית.

2) החזקת כל בתה“ס ע”י “קפת חנוך כללית”.

---

ואלה ראשי יסודותיה של “התאחדות לאומית רדיקלית”

1. הכרת ההסתדרות הציונית למוסד העליון והאחראי לכל עבודת תחיתנו הלאומית בארצנו, ושמירה על הפרינציפ של משמעת ביחס להסתדרות זו.

2. דרישת הצדק בחיי הצבור ובמוסדותיו על ידי בקרת ישרה בעל פה ובכתב.

3. הגנה נמרצה על זכויות היחיד והצבור כנגד כל שאיפות דמגוגיות.

4. רכישת קרקעות על ידי מוסדות לאומיים לפתוח ישוב של עובדים חפשים על אדמת הלאום; קביעת תקנות ידועות בנוגע לקנית קרקעות ועבודן על פי אינציאטיבה פרטית.

5. השלטת עבודה עברית בכל ענפי החיים; סדור ועדות משפטיות בין עובדים ונותני עבודה, מרכבות מבאי-כח שני הצדדים; הרמת טיב עבודה העברית בארץ באופנים שונים.

6. עבודה רחבה לטובת התפתחות חברות קואופרטיביות בחקלאות ובתעשיה, ובכל יתר המקצועות הכלכליים.

7. בטול המסים על צרכי ההספקה והטלת מסים פרוגרסיביים על ההכנסה והירושה להחזקת מוסדות הצבור.

8. השלטת השפה העברית בחיים על ידי עבודה קולטורית רחבה ומקפת ועל ידי קביעת צנז של השכלה עברית בשביל בוחרים ונבחרים למוסדות הצבור.

9. למוד-חובה בחנם בבתי-הספר הלאומיים הצבוריים לכל ילדינו מבני שש עד ארבע עשרה; יסוד בתי אמון לתינוקות שאמותיהם מכרחות לעזבם במשך היום בלי השגחה.

10. בחירות כלליות, שוות, ישרות, נעלמות ופרופרוציונליות לכל איש ואשה למוסדות הצבור, המקומיים והלאומיים לבחירה אקטיבית (מעשרים שנה ומעלה) דרושא ידיעה, קריאה וכתיבה עברית; לבחירה פסיבית (מעשרים וארבע שנים ומעלה) גם הדבור העברי".

בתבנית “האזרח” ראו צבעים שחורים, פנים שוחקות ל“המזרחי”, חשדים לא-ברורים של נסיגה אחורנית, ודברי פולמוס בין הצדדים לא חדֵלו.

אך הסתדרות “האזרח” כמו יריביה הרידיקליים, אלה הקוראים לעצמם היום “ציונים כלליים”, – היתה חסרה את העיקר, את הנוער העברי. זהו חוט השדרה, המשפיע כחות וחיים לכל החוליות של הסתדרות. לפני הנוער הולך תמיד עמוד האש, אשר יורה לפניו דרך ומסלה גם במדבר. והנוער הזה הוא יודע את כל הגמישות, שאנשינו הטובים, האזרחים הרדיקליים והציונים הכלליים, מוכשרים להכניס לכל תכנית, לכל סיסמא, עד שתעשה פלסתר. מכריזים חגיגית על עבודה עברית, – ומשלימים עם בני המושבות, אשר במעשיהם מתנכרים הם להכרזה זו. שפת ההוראה מחויבת להיות עברית, – ולמעשה מתעלסים באהבים עם בתי החנוך, שהשפות הזרות הן שם עיקר והעברית טפל. זהו דרך “בעלי בתים”. הדרך תמיד עם הזרם. אם מצד אחד אי אפשר לבלי להודות, אך מצד השני מן הנמנע לבלי להסכים, – אלטרואיזם בלע"ז. אלה מחזיקים לפעמים מעמד אך ורק בכח הדחיפה הראשונה, לא כן הנוער, היודע כי עליו לפרוץ לו דרך, והוא המוכשר תמיד לשום גם את נפשו בכפו בגלל האידיאל אשר לפניו כדי להשיגו, להגשימו. ולקול הקריאה הגדולה אשר נשמע בתקופה שאנו קוראים לה “אתחלתא”, התעורר הנוער שלנו, ויצא חוצץ אל המערכה אל שדה חיינו המתחדשים בארץ ישראל.

עוד לפני המלחמה היו בארץ שתי מפלגות של הנוער: “פועלי ציון”, ו“הפועל הצעיר”. הראשונה כולה שמאלית, אדומה בצבעה, מאלה אשר באמת לא היו להם נביאים אחרים מלבד מרכס ואנגלס, והציונות היתה להם רק כסות עינים, וזקוקים היו להכשיר את הציונות הזו ולישבה בדוחק בעיני חבריהם הסוציאליסטים הטהורים בדרכי פלפול וסברות מן הכרס. “פועלי ציון” היו דמוקרטים-סוציאליסטים, וכאלה דרשו שנויים בחיים, ואת דרישותיהם בטאו בגלוי ונלחמו על מלואן. גם עתון מיוחד היה להם, ודוקא בתוככי ירושלים, וגם לפעמים התירו לעצמם להשתמש גם לא בעברית. ואם כי למעשה לא יצאו חברי “פועלי ציון” מגדר עיקרי ההסתדרות הציונית, אבל להלכה התירו גם להשתמש בכל האמצעים, אפילו בכחות שרים, במלחמה נגד המשטר הקיים, לסדר שביתות וכדומה.

כלל אחרת היתה העמדה של “הפועל הצעיר”. יסודותיו של זה היו, כתנאים הכרחיים להתגשמותה של הציונות, העבודה העברית והשפה העברית. המלחמה בעד שני העיקרים האלה העסיקה את כל חברי המפלגה ההיא. עד כדי לבלי להשאיר מרץ וכחות בשביל השאלות הסוציאליות, שגם הן לא נעדרו מתוך מהלך המחשבות של מספר ידוע מחברי המפלגה. הצבע של “הפועל הצעיר”, לו חפצנו לקבוע אותו, היה תכלת לבן, באין כל שחרורית, ואדמומיותו כמעט לא היתה ניכרת. עיקרי “הפועל הצעיר”, העבודה העברית והשפה הלאומית, – מי מן הציונים יכול היה להתנגד להם. לא קראו למלחמת אחים ולמהפכות, ואם גערו באחדים מן האכרים המעסיקים ידים זרות, והתרעמו על בני הישוב הישן על זלזולם בשפה העברית, – הנה הציונים היו עמהם, להלכה בודאי, בדעה אחת. העתון “הפועל הצעיר” היה ספרותי בהחלט, לאפוקי מן “האחדות” של “פועלי ציון”, שנושאיו היו סוציאליסתים טהורים, בעת שאת “הפועל הצעיר” קראו כל “קורא נכבד”, קורא עברי סתם, שאינו שייך לשום מפלגה, וגם הטובים מסופרי ארץ ישראל, שאין כל צבע עליהם, היו משתתפים בו. ורוח החיים שהיה נושב במפלגה זו לא חדל גם בזמן המלחמה, בעל אשר “פועלי ציון” כמו נדמו ועקבותיהם נעלמו מן הספרות ומן המציאות בארצנו. גם בתקופת המלחמה נשארו בארץ אחדים מן העסקנים, שהתכנית המוצקית והפשוטה של “הפועל הצעיר” היתה קרובה ללבם, והם היו די פעילים בזמן המלחמה ותיכף לאחריה. מהם שעמדו אז גם בראש ישובנו, כל עוד לא שבו אל הארץ הנכבשה האנשים בה"א הידיעה, אלה בעלי המרץ שעמדו תמיד מעל ריב המפלגות, ואשר להם היה הישוב נשמע. העקרונים של “הפועל הצעיר” – השפה הלאומית והעבודה העברית – נהיו לדבר שאינו בוכוח, והסגולות המוסריות, בצירוף מדה ידועה של אומץ ותקיפות עמדו לרבים מבני המפלגה לתפוס מקומם הראוי להם בחיינו החדשים אז.

אבל החיים החלו להשתנות אז לאחרי המלחמה. עלה אל הארץ הנוער באלפיו, והתקבצו פועלים צעירים מכל הסוגים והגוָּנים. כל אפני הבנין של ישובנו קבלו צורות אחרות, ותנועת העבודה התרחבה והסתעפה, וגם בערים גם במושבות נראו מחוסרי עבודה, מחוסרי קרקע, פרולטריונים. הן ברובם הגדול היו הצעירים העולים מארץ רוסיה, במקום שהחיים הכלכליים פשטו מעליהם את הצורות הישנות, וגם הזעזועים החברותיים והמהפכות המדיניות בכל העולם לא נשארו בלי השפעה מכרעת על שאלות החיים והכלכלה גם בארצנו אנו. נדרשה בכל תוקף בקורת העיקרים של העבודה ולהתאימם אל התנאים החדשים ואל המצב ההולך ומתהוה. מן הנמנע היה עוד להודות בהגדרות, שקובעת התורה הסוציאלית השופכת ממשלתה בעולם הגדול, וגם אנשי “הפועל הצעיר” נקראו לברר את יחוסם אל היסוד של כל תנועת פועלים בעולם – אל היסוד המעמדי. תקופת הוכוחים ופרזיאולוגיה הנבובה לא ארכה הרבה, אבל גם “הפועל הצעיר” הכיר, כי שני העקרים שלו בלבדם – השפה העברית והעבודה העברית – אינם מספיקים עוד בתנאים החדשים, ומוכרחים לחדש את יסודות החברה בבואנו לבנות את ביתנו הלאומי ברוח הצדק החברותי. מלחמת המעמדות לא הוכרזה בארץ, אבל אותותיה של מלחמה זו נראו על פני שטחי חיינו, ונטשטשו הגבולין וההגדרות בין פועלי ציון ובין הפועל הצעיר, והצעירים לדגליהם התאחדו אל תחת משמעת קבועה בצורת הסתדרות העובדים בארץ ישראל.

וההסתדרות הזו הרגישה את כחה, את הכנפים אשר צמחו לה, ותנסה לשפוך את שלטונה על החיים המתהוים בארץ. הסתדרות העובדים לא בגדה בעקרי הסוציאליזם העולמי, היא גם קשורה בצורה אורגנית עם ההסתדרות בין-הלאומית, ואולם נגעי עמנו נוגעים ללבו של העובד העברי יותר מכל שאר הנגעים שבעולם. הסתדרות העובדים בארץ ישראל מוכרחה לרכז את כל כחותיה לשם עבודת התחיה הלאומית, ובתור שכזו עליה היה להרחיק מתוך חוגיה גם את אלה העושים שקר בנפשותיהם וכורכים יחד ציוניות-לאומיות-וסוציאליזם. וכמו עובדים בעת ובעונה אחת גם את תחית העם העברי בארצנו, וגם זורעים בתוך שדרותיו של השארית הנמצאת בארץ שנאת אחים ופרוד ומלחמת מעמדות. יודעת ההסתדרות כי הצעירים האלה העולים עתה לארץ ישראל הם חלוצים, ההולכים לפני העם העברי לשם תחיתו בארצו. ואין הם שלוחים של מפקדים נעלמים להפיץ תורות ודעות חדשות וזרות, ולכן על ארגון של אלה לקום ולבנות את הארץ, ועליהם להיות הראשונים בבונים בכל מקום ובכל התנאים של המציאות. זאת החובה אשר ראתה לפניה הסתדרות העובדים, ולפיה דרשה גם את זכויותיה, וגם לאט לאט רכשה אותן. ידעו עסקנינו הטובים, כי באין הנוער העובד לא תעשינה ידינו תושיה, כי על כן הלא הוא, הנוער, נותן מבין חוגיו את החלוצים, את הכתפים הנכונים לכל סבל ומשא, את הנפש חרף בכל מקום סכנה, את האש לא יכבה על מזבח העם, ורכשו להם העובדים גם בנק מיוחד, עתונות מיוחדת ברוחם, מוסדות צבוריים וכלכליים להם לבדם, ועם האכילה בא התיאבון לשבת ראשונה במלכות חיינו בארץ.

ובעת ההיא, אולי במאוחר קצת, הודיעה על ישותה גם הסתדרות “המזרחי”. ההסתדרות הזאת, מיסודם של הרבנים-העסקנים מוהליבר וריינס, לא היתה כמעט ניכרת בארץ ישראל בתקופה שלפני המלחמה, ולא ידענו את תכניתה ונקודת השקפותיה על המתהוה בארץ ישראל. לא ידענו את יחוסיה הברורים לא אל השפה העברית ולא אל העבודה העברית ואף לא אל יתר מקצועות פעולותינו בארץ, אם כי במקצוע התרבות הרגשנו את התנגדותם החלשה אל הגמנסיה “הרצליה”, ותמכו קצת בבי“ס “תחכמוני” והיו מביעים אהדה אל בתי האולפנא מהמין הישן. פעילים לא היו בארץ אנשי “המזרחי”, וכמעט כמחוסרי תכנית ראינו אותם פה. ואולם בזמן המלחמה כמו התעורר “המזרחי” לחיים על אדמת נכר, באמריקה. איקלע לשם הרב י”ל פישמן, איש כשרון, שבא מארץ ישראל, והוא הצליח לארגן שם שדרות רחבות לתוך המסגרת של “המזרחי”, הוציא שבועון “העברי”, ונאספו גם אמצעים כספיים לתעמולה. נמצאו בקרב המפלגה אנשים, שהתמחו בארגון ורכשו לעצמם נסיון בהנהגה ובעבודה ישובית, כפי שהם הבינו אותה, – ביחוד כמו שראשיה ומנהליה של ההסתדרות הזאת חשבו להשליטה על ההסתדרות הציונית העולמית.

בסוף שנת תרע“ט, ובימים הראשונים של תר”ף היתה ל“המזרחי” ועידה מיוחדת ורבת-עם, שבה הכריזו חגיגית על מציאותה. נביאה של ועידה זו, הרב פישמן הכריז מעל הבמה, שהמזרחי רוצה להיות הסתדרות על הבסיס של הפרוגרמה הבזילאית. עם הציוניות הרשמית הוא מתקשר על ידי מספר השקלים כמספר חבריו, ואולם אין “המזרחי” אומר להיות מפלגה בתוך הציוניות, פדרציה בלע“ז, כי אם הסתדרות מיוחדת לעצמה. לכל חבר וחבר של “המזרחי” אין עסק עם הציוניות הכללית ועם ההסתדרות הלאומית הזאת. החבר משלם לקופת “המזרחי” מס שנתי ידוע, והקופה מכניסה מצדה מחיר השקלים הציוניים לפי מספר חברי המזרחי. אפשר להודות בבסיסה של התכנית הבזילאית, מבלי להיות שייך להסתדרות הציונית, והחבר מחויב להכנע אך ורק אל המשמעת של “המזרחי”, הסתדרותו הוא. אין כל חובה להיות ציוני, להשמע אל ההסתדרות הכללית-הלאומית. והשקלים, שהסתדרות “המזרחי” מכניסה לקופתה של ההסתדרות הכללית, מקנים לראשונה רק זכויות, והם רק נשק בידה וכלי תכסיס להחזיק עמדה. “אנו חפצים להיות הסתדרות – אמר הרב פישמן – והוא באר את דבריו ברור, מה זאת אומרת, אין “המזרחי” רוצה להיות היסוד החרדי בתוך ההסתדרות הציונית. כמה שהיו מסתפקים בזה הרבנים מיסדי “המזרחי” וקבוצות החרדים עד היום. אינם רוצים עוד להיות “משגיחים על הכשרות” בתוך ההסתדרות, לפקח על הבנק הלאומי כי יעשה את עסקיו עפ”י היתר עיסקא, לבדוק אם אין דברי מינות בספרי הלמוד של ועד החנוך ולהשיג היתרים מאת רבים ואדמו”רים לישוב ארץ ישראל. “המזרחי” מרגיש כי הגביר חילים, והוא רוצה להיות הסתדרות ולפקח על כל הנוגע ל“עם ישראל, לארץ ישראל ולתורת ישראל”, – כלומר: לית אתר פנוי מיניה, ובכל שיש מגע אל העם ואל הארץ ואל התורה.

שאיפה זו של ראשי “המזרחי” היתה מובנת, מתאימה אל התנאים החדשים של תחיתנו, חדל אז הצורך להביא את הציוניות אל החרדים, כמו שהיה בשעתו של הרב מוהליבר, וגם לשמור על החרדות בתוך הציוניות כמו שחשבו אנשי “המזרחי” לתפקידם התמידי. הגיעה השעה להיות הסתדרות חדשה, אשר תכבוש את השלטון, את ההשפעה הצבורית בתוך עמנו, ומפני שאין שני מלכים משתמשים בכתר אחד, לכן היתה שאיפת “המזרחי” אז להוציא את השלטון על הצבור העברי מאת מי שתפסו אז, ולקחתו בידיו הוא, מבלי להכריז על קנאה דתית, שאינה תופסת מקום חשוב בעבודת התחיה, ולהפטר מן התפקיד העלוב שהיה “המזרחי” כמו ממלא בהסתדרותנו הלאומית, והוכרזה הסיסמא ליסד ממשלה חדשה, ודגלה עליה: עם, ארץ, תורה. מן הצד החיצוני, הנמוסים של השלטונות אצלנו, לא היה חסר דבר. הועידה של “המזרחי” בירושלים היתה מסודרת לכל פרטיה ודקדוקיה. המו“צים סגלו להם באמריקה תערובת ירמולקה וצילינדר, מספרים כעין תער, ולמדו את תורת הקונגרסים וחוקי הפרלמנטריות עם כל תרי”ג מצוות שלהם. נאומי פתיחה ונעילה, סדר היום, רשימת נואמים, הצבעה בעד וכנגד, וגם נקבע תקציב לתעמולה. תקציב לא קטן: ארבע מאות לירות לחודש, מובן – מקופת ועד הצירים…

ואולם באותה שעה נשכח מאת ראשי המזרחי הפסוק המפורש: אל יתהלל חוגר כמפתח. ברחובות ערי אמריקה תפס אז המזרחי מקום, ואחינו הליטאים שבניו יורק היו נכונים לבכר את “המזרחי” המודרני קצת על הכוללים והמוסדות הירושלמיים. אבל בארץ ישראל, בתוככי ישובנו, לא היה דבר ל“המזרחי” לדגול בשמו, וגם אנשיו ואנשי מעשהו לא היו מוכשרים למלא את המקום אשר אמרה ההסתדרות הזו לכבוש. את זאת ראינו גם בועידה הירושלמית ההיא. דוקא בירושלים נוכחנו, כי גם בתור מפלגה, פדרציה, מצבו של “המזרחי” יהיה עלוב. כי הן גלוי וידוע הדבר, שהחרדים אינם ציונים במובן ההסתדרותי, והציונים לא עלינו, אינם חרדים במובן הרגיל. החרדים אינם מקוים לקונגרסים ואינם מכירים בעבודת הציוניות; חרדי ארץ ישראל בכלל וארבע עריה הקדושות בפרט, נצבו תמיד כצר לציוניות, ועמודי התווך של חרדי הארץ הקדושה לא יתמכו מעולם בכל עבודה ציונית. ואפילו של “המזרחי” החדש. והציונים באמת, המסתדרים אל תחת הדגל הלאומי, אינם מתנים תנאים של חרדות, אינם נמלכים בשולחן-ערוך, אינם מקנאים לכללי הדת. משלימים עם מנהגי הדת ורגשותיה בחיים הפרטיים, ואף כי בחיים הלאומיים. בתנאים כאלה, מחזיקה הפדרציה “המזרחית” מעמד בתוך הסתדרותנו הלאומית אך בחסד המנהיגים וברחמיהם עליה. כח מוחשי או מוסרי אין ל“המזרחי” בתוך ההסתדרות הציונית, ואם אנו רואים לפעמים את “המזרחי” נוחל נצחון, הנה לא בכחו ובעוצם ידו עשה לו את החיל, אלא בשל הכבוד שחברי ההסתדרות רוחשים לאנשים באים-בימים. את זאת מרגישים המזרחים בכל מקום, אפילו באמריקה, משגב “המזרחי” וצור מעוזו, אין היחסים בין “המזרחי” ובין ההסתדרות הציונית חדים וחלקים. יש שהשמאל דוחה הרבה יותר מאשר הימין מקרבת. ובשנה זו נפרד המזרחי שם כלו מעל ההסתדרות האמריקאית. בדקו ראשי “המזרחי” ומצאו איפוא שטוב יותר להיות הסתדרות לבדה, מאשר להיות פדרציה בתוך הסתדרות אחרת, ההסתדרות הציונית. בתור פדרציה ילך “המזרחי” הלוך ודל, בעת אשר בתוך הסתדרות הוא יכול להתפתח, ואולי גם יצלח למלאכה, לשלטון בתוך הצבור. תשלום השקלים הציוניים לעת עתה, עד שירחיב ה' את גבולם, אינם מחייבים את “המזרחי” בכלום, ולהפך: נותנים לו את כל זכויות ההסתדרות; ואם יראה צורך בדבר, אזי יוכל להמצא בתוך התפוח ולאכלו…

ואולם שאיפה כזו היא גם חולשתו של “המזרחי”. אי אפשר להסתדרות צבורית להצליח בלי דגל. המזרחי אמנם כתב על דגלו “שלש קדושות”: עם ישראל, ארץ ישראל, תורת ישראל. כל חדושו של המזרחי הוא באמרה האחרונה – תורת ישראל, שהוא שם אותה על נסו. אבל – אליבא דאמת, הרי זה קנקן ישן מלא ישן. מצד אחד – אין כל פלשתים על תורת ישראל, ומן הצד השני – מי אינו משתמש בתגא זו, באמתלא זו, בשמירה על התורה? לא רק “הצדיקים והגאונים” דיסקין וזוננפלד, הנכונים להלחם עד חרמה גם ב“המזרחי”. אלא גם יתר מתונים, כמו “דגל ירושלים”, וכל קהלות החרדים הבטוחים באמתתם. כלם דוגלים וקוראים בשם “תורת ישראל”. הן זאת התורה אינה מונופולין לאיזו קבוצה או מפלגה שהיא, ואותה נתנו ירושה לכל בני ישראל. הציונים הרגילים, גם הם משתבחים בשם תורת ישראל, כי יקרה היא להם, כי מבינים אותה על פי דרכם וגם הם על קיומה המה נלחמים. מי יעלה לנו השמימה ויאמר לנו כי אך “המזרחי” יודע דרכי תורת ישראל, ולא זולתו? חלקלקות הוא הדרך הזה, ש“המזרחי” אומר להתיצב עליו בלכתו לכבוש את שלטונו על הצבור העברי.

ביחוד קשה היה הדבר מאד על “המזרחי” לדגול ולעשות מלוכה בכח דגל התורה – בירושלים. באמריקה, ובכלל בכל ארצות הגלות, שהטמיעה התגברה שם, נספחו אל “המזרחי” כל אלה, אשר געגועים היו בלבם אל שארית היהדות העתיקה, אל המנהגים אשר עוד טרם שכחו אותם, אל הדרת הישיבה החופפת על חיי הדורות שעברו. הם נכנסו אל הסתדרות המזרחי בהכרה ברורה, כי ההסתדרות הזאת תשמור על שארית הדינים והמנהגים. הם גם מביאים אל המזרחי את נדבותיהם לטובת ההסתדרות ולצרכיה. אבל בירושלים וביתר ערי א“י היה עסק עם החרדים הקיצוניים, המתנגדים אל “המזרחי” יותר מאשר אל הציוניות. הירמולקה לא תגן על המזרחי, כמו שלא הגינה בשעתה על בתי הספר של הכי”ח בימי נסים בכר, שהיה הולך לבוש טלית ותפילין ברחובות ירושלים. החרדים הקיצוניים האלה היו מתנגדים בשעתם גם להר“ש מוהליבר, גם ליתר גדולי “המזרחי”, אם כי גאוניותם וגדלם בתורה היו למעלה מכל בקורת. ותחת השפעתם של הקיצונים האלה הלא נמצאים רובי המוסדות וכל המון האנשים התלויים וקשורים אליהם. התבוננתי באולם הועידה בעת הישיבות, בקשתי את היהדות החרדית הרשמית, ולא מצאתי לא מתוך הצירים הירושלמיים ואפילו לא מקרב הצירים בני יתר הערים. חניכי החרדים הלכו והשחיתו את קשוטי האולם בישיבת “מאה שערים” בערב פתיחת הועידה. הרב קוק ז”ל בא והופיע רק בשעת נעילה, והוא גם לא נכנס אל ועד ההסתדרות. כל זה מטיל צל על הענינים, אם הם באמת כתקונם, אם באמת הסיסמא “תורת ישראל” ירושת נחלה היא להסתדרות החדשה, הסתדרות “המזרחי”. לה לבדה היא ואין לאחר חלק בה… רוב הצירים הם מקרב “בעלי הבתים” ארץ-הישראליים, “הקרואים והולכים לתומם” לכל אספות אם אך מזמינים אותם, ושנים-שלשה מנהיגים בם ממעלה החברה. הצבור הזה הוא חומר תחוח, בלתי מסוגל לבנין. לרגלי עצלות המחשבה הוא נכון למשמעת, אבל זאת היא משמעת חיצונית, בלי כל התעוררות להביא קרבנות כל-שהם. הוא גם את מס-ההסתדרות לא יכניס, אם לא יראה שכרו בצדו. בכל אפן מספרם מעט, ואל נא ידבר הועד המרכזי של הסתדרות המזרחי בא"י בשם “אלפי חבריו אשר בכל רחבי ארצנו”, כי כאלה אין לו.

מקום היה ל“המזרחי” להתגדר בו – בבעית החנוך. אבל את זו כמעט הזניח. הוא הלך לתפוס מרובה, ולא תפס…

הצד השוה שבכל המפלגות, הצד החלש שבהן, שכל אחת ואחת שאפה להיות השליט לבדו בחיים החדשים, שארץ התחיה התחיל לפתח בתקופה הנהדרה והמענינת הזו. הישוב העירוני והכפרי ראה את עצמו, ביחוד לאחרי שעל ראשו עברו כל מאורעות המלחמה ומצוקותיה הרבות, כשמנה וסלתה של ארץ ישראל, ובשום אופן לא יכלו ולא יוכלו אנשיו להשלים עם המציאות, עם החזיון שהוא היה ויהיה מוזר מאד בעיניהם כי אנשים מן החוץ, אנשים אשר לא ידע ולא הכיר הישוב מעולם, באים ומתישבים להם בתוך ועד הצירים, ההנהלה הציונית והסוכנות, – והם החולשים על הכספים ועל המצב. ונרגזים מאד האנשים הטובים האלה, בתור אזרחים או ציונים כלליים, על שאין לאל ידם להוריד את שליטי החוץ מגדולתם. – הסתדרות העובדים הצליחה יותר. את הכמות הזו של הכחות אי אפשר היה לבטל, והשליטים מוכרחים היו למלא את רצונה של ההסתדרות אם ברצון אם מאונס. מן הנמנע היה לבלי להכיר את ערכו של הנוער העובד ואת תפקידו הנכבד של זה במערכת התחיה. אל לשכוח, כי זוהי הסתדרות עובדים, אשר אל מזבח התחיה הקריבו ידים ושרירים, שבלעדם לא יכולנו לעשות תושיה. מוכרחים היו להשמע אל דרישותיהם עם תביעותיהם, אף כי בעומק הלב התנגדו להן. אבל גם מפלגה זו נכשלה בשאפה אל השלטון המוחלט על הישוב. הנסיון בעירית תל-אביב, צריכים להודות, לא הצליח, וגם הפרקטיקה של “סולל בונה” לא הדגישה את הכשרון של ההסתדרות להטות הצדה את הקבלנים הבורגנים. והן גם “הועד הלאומי” עוד טרם הוכיח את כחו וגבורתו לשפוך ממשלה על הצבור בארץ, אם אנשי ההסתדרות הם רוח החיה בועד הזה. – ומה מאד חפצנו לראות את הנקודות אשר בהן עשה חיל “המזרחי”. הישוב החקלאי במושבה “חיטין”, בשיך אבריק, וגם הצורך להשוות זה קבל זה את הכפר העברי “נוה יעקב” ואת המושבה “עטרות” שכנו, – פרקים בלתי משמחים בעבודת “המזרחי”. צרפו לזה את “עולים בונים” ואת הסדרים העלובים של הלשכות השונות אשר נסה “המזרחי” לסדר עבודתו ונתן מהודו עליהן. לא היתה תפארת והוד על הדרכים שבחר לו המזרחי בעבודתו בארץ. וזה בא לו הודות שתפס מרובה. לא לפי כחותיו וכשרונותיו.

---