א.

עוד ישנם בעיר הבירה רחובות קטנים, אשר כל הבא אליהם מן הרחובות הגדולים וההומים ידמה, כי לפתע פתאום נישא והובא אל אחת הערים הקטנות, הרחוקות משאון תבל והמולתה והיושבות שוקטות בפנותיהן הנשכחות. שמה סואנים החיים הרועשים; שמה כל איש אץ ורץ לדרכו שקוע בדאגותיו, ממהר בלי הרף ללכת פן יעבור המועד ויאחר את גורלי הצפון במסתרי-המסיבות המתהפכות לשבט או לחסד; ופה – אך שקט ושלווה; פה מעטים ההולכים ברחוב, אין איש נחפז במרוצתו. שמה – הבתים הגדולים והגבוהים, הסמוכים אחד לשני עד אפס מקום והמתרוממים עד לגבהי העננים, המכסים את אופק השמים הצר והמוגבל; ופה – בתי-עץ, בני קומה אחת או שתי קומות, ומגרשים רחבים מפרידים בין בית לבית, ויש שיימצאו גם אילנות וגינות על המגרשים סביב הבית. שמה עוברות מרכבות ועגלות-משא בלי הפסק, באין מנוחה, והשאון יגדל בכל פנה ובכל עבר; ופה – דממת שקט, ויש שאיזו עגלה בודדה תעבור ותפריע את הדממה, תעבור ותעלם, וגם כל הרחוב נאלם…

באחד הבתים הקטנים, העומד בחצר גדולה המכוסה שיחים ואילנות, שרידי גן גדול, אוויתי גם אני לשבת מפני נימוקים שונים, ראשית, כי מחיר הדירות פה בזול לעומת הדירות בטבורה של העיר, ובשבילי היה אז הדבר הזה חשוב מאד; ושנית – אבל הפרוש הראשון כבר מספיק, ואין צורך בפרושים אחרים.

העבודה היתה רבה עלי בימים ההם: בשנה ההיא צריך הייתי לעמוד לפני המורים לבחינות האחרונות בבית-המדרש למהנדסים, ולכן הוצרכתי לבלות רובי-השעות, ביום וגם בלילה, בשקידה על גליונות שעורי-הפרופסורים; כל העולם ומלואו כאילו נשכח מזכרוני, חוץ מן הכתבים של הלמודים אשר לפני.

היתה שעת ערב מאוחרה. בחוץ הומה הרוח ומכה בתריסי-החלון שבחדרי. על שולחני עומד המיחם עם קומקום-התה שכבר נצטנן; גליונות הכתבים, צבורים ומופרדים, מכסים את כל השולחן באי-סדרים. דפיקה קלה על דלת חדרי הרגיזתני והפריעתני פתאום מעבודתי, שהייתי שקוע בה, עד שכמעט עברה רעדה בכל גופי. עוד לא הספקתי לענות, והנה נפתחה הדלת ואל החדר נכנס איש זר.

פניתי לעבר הבא בעיני-תמהון. לפני עמד איש גבה-קומה; פניו עדינים ויפים, אבל קמטים רבים ועמוקים עוברים על מצחו ועל לחייו; שערות ראשו וזקנו גזוזות ולבנות. הוא לבוש מעיל שמחור וארוך עד הברכים ומכנסים מאריג צהבהב; הצווארון והשרוולים הלבנים כשלד של כותנתו המגוהצה, העניבה המגוּונה, הנשקפת מתחת לחזיה העשויה אריג משובץ חוטים אדומים וכחולים, נעליו מעור רך – כל אלה העידו על אדם הרגיל להתהדר במלבושים יפים ויקרים, אף כי אמנם מבטי החודר מצא, כי מלבושיו מתישנים ובלים והולכים כפני האיש המזדקן הזה.

– סלח נא לי, אדוני, – אמר הבא, – על שהפרעתיך מלמודך… אבל לא יכולתי להתאפק מלבוא לחדרך… רק שאלה אחת לי אליך… אם בן שלום הארכי אתה… מקרית יערים…

קמתי מעל כסאי, מבטי נמשך אל האיש הזה; הסתכלתי בו ובמלבושיו מכף רגלו ועד ראשו בעין בוחנת, אבל לא יכולתי לזכור את שמו.

– כן, אדוני, – השיבותי אחרי רגע-דומיה, – מקרית-יערים אני, ואבי הוא שלום הארכי.

שמחה קלה נראתה על פניו העגומים; הקמטים כאילו נתישרו, ואפילו שחוק קל הופיע על שפתיו מבין שפמו הארוך והלבן.

הוא הושיט לי את ידו, יד רכה וענוגה.

– מאד מאד ינעם לי לראות את בן ידידי משכבר הימים… וגם אותך ידעתי והכרתיך בעודך ילד קטן… כן, כן, אמנם נזכרתי… אינך מכירני? השכחתני?

– אמנם, אדוני, לא אוכל לזכור את שם כבודו…

הוא הפנה את ראשו לעבר פנת החדר, ראה כסא-עץ, לקח אותו, הקריבו אל השולחן וישב עליו.

– גרינברג… יעקב ייפימוביץ גרינברג… לפני שנים רבות הייתי גם אני מתושבי קרית-יערים, אפשר תזכור? אמנם, עדיין ילד קטן היית אז, בימים ההם…

גרינברג!… השם הזה לא היה מוזר לי כלל. נזכרתי… וכאשר נזכרתי בשם האיש הזה, התפלאתי שבעתים בראותי אותו בחדרי הקטן והדל. האומנם זה הוא גרינברג, הקבלן העשיר ההוא, אשר שמו היה נודע בכל המדינה? ועתה הוא יושב על כסאי הרעוע, בחדרי הצר והאפל… על שפמו מרחף שחוק קל ובהיר, אבל עיניו מפיקות תוגה רבה, יגון מחריד לב ונפש.

– גם אני יושב עתה בבית הזה, – הוסיף לדבר עלי. – שכרתי לי פה חדר למעון… בחרתי בבדידות… וכאשר הגידה לי בעלת-הבית את שם הדייר החדש שבא לגור בביתה, גברה עלי תשוקתי לשאול לשלום מכירי מקרית-יערים… הלא תסלח לי, כי נכנסתי אליך פתאום…

– אשמח מאד לראות את כבודו… אין בזה דבר רע… וכבר עייפתי לשבת שעות רבות על העבודה.

בקשתי מלים להתקרב אל האיש הזה, להפיג את רוחו… ובמוחי מתלבטת השאלה המופלאה: גם הוא יושב בבית הדל הזה? גם הוא מוכרח למצוא לו מעון בפנה נדחת כזו?…

גרינברג שואל אותי על מעשי האנשים ממכיריו מאז היושבים בעיר מגורי אבותי, ואני משיב לו ומספר פרטי מעשיהם של האנשים, שבהם הוא מתענין, ומפרש לו, מי ממכיריו כבר הלך לעולמו, מי התעשר ועלה לגדולה ומי התרושש ונפל פלאים.

ידעתי, כי היה לו ילד, בן יחיד, גרישא שמו, בן גילי, פעמים רבות הייתי משחק עמו בבית אביו, בבית הגדול והנהדר ההוא, שהיה כארמון בעיני, או בגן הנפלא על טורי עציו הגבוהים וערוגות הפרחים היפים והנחמדים השתולים בסדר יפה על תלמים עגולים, מרובעים או בעלי קצוות שונים. היינו רצים ומשתובבים בחדרי-“הארמון” המרווחים, המלאים רהיטים יפים שונים: דרגשים קטנים; כסאות גבוהים וכסאות נמוכים ומושבי-הכסאות רכים כמשי, מוזהבים ומתנוצצים בציורי אריג יפים; דלפקים שונים, שולחנות של קצוות, ורגליהם המעוקמות והמתפתלות מפותחות ומגולפות פטורי-ציצים ופרחים מוזהבים; ועל הדלפקים ועל הכונניות עומדים במשטר כלים שונים של אלגביש ושל קוניה – קערות, גביעים, כוסות ובקבוקים צבועים בצבעים יפים. ובפינה אחת עומד פסל אשה ערומה, שהשפילה את פניה העדינים, אשר חן נעים מרחף עליהם; ובפינה השניה – פסל גבר, אשר שריריו המוצקים מתבלטים מכל אברי גופו החסון, והוא עומד כאילו נכון למלחמה נגד האויב אשר לא ייראה ולא יימצא, ובמקומות שונים מוצאים אנו, הילדים, פסלי אנשים בעלי פנים נזעמים, שקועים במחשבותיהם העמוקות והנסתרות ובכל רחבי כתלי-האולם הגדול תלויות תמונות נהדרות ומסגרות זהב יפות להן. וזכורני: באחת התמונות נראה יער וקרני-השמש חודרות אל פינותיו, מאירות את העצים הדוממים באור בהיר, וזוהרן עובר ומתנוצץ ומבהיק על הדשא הירקרק ומן העבר השני נראים הצללים של כל אילן ואילן… ואנחנו, הילדים, עומדים לפעמים נדהמים ומשתאים לתמונה, למראה הנפלא הזה, אבל על כולם היו חביבים עלינו השטיחים העבים והרכים, הפרושים על רצפת האולם הגדול, אשר ציורים מרהיבי-עין להם, כי טובים היו השטיחים האלה להתגלגל עליהם בפישוט ידים ורגלים ולהשתובב בכל אוות נפשנו.

אמרתי לשאול אותו על אודות בנו זה, אבל איזה רגש פנימי מנעני מלפנות אליו בשאלות על דברי חייו הפרטים, אולי יגלה הוא את הלוט הלוּט עליהם.

ובעבור זכרון הימים האלה לפני במעוף מהיר, נזכרתי מעשה אחד, וצחוק רחף על שפתי.

גרינברג הביט אלי במבטו העגום ובתמהון.

– נזכרתי דבר-בדיחה של כבודו אלי, אל ילד קטן, – אמרתי.

– נא להזכירני…

– פעם אחת בא כבודו אל מעון הורי. השתובבותי הביאתני פתאום אל חדר-האורחים, ששם ישב כבודו ושוחח עם אבי בענין רב-הערך, כפי הנראה, כי אדוני היה מתרגש ומדבר בקול רם. התפרצתי אל החדר ההוא, ובראותי פנים חדשות – עמדתי על מקומי במבוכה רבה. לא יכולתי למוש ממקומי, ולבי נפל בקרבי… חשתי פחד ואימה… אבי גער בי, אבל כבודו פנה אלי ויאמר:

– גש הנה, נער נחמד…

לא זזתי ממקומי.

– צא מפה! – רגז עלי אבי. – לך אל חדרך…

אדוני קם ממקומו, נגש אלי ושם את כפו על ראשי.

– מה שמך? – שאלני.

– הוא אינו מבין רוסית – אמר אבי. – זה לא כבר בא הנה מעיר מולדתו.

באמת, כבר הבנתי היטב את שפת המדינה, אף כי עוד גמגמתי בלשוני בדברי רוסית.

אדוני פנה אלי יהודית:

• ומה שמך, נער?

• חושי… – עניתי בקול רועד.

– בן כמה שנים אתה?

שתקתי, כי מבוכתי מנעתני מלהתישב בדעתי ולהשיב כהלכה.

– בוודאי כבר נער גדול אתה? – הוסיף אדוני לשאול.

– לא… עודני קטן… אינני מניח תפילין… – השיבותי בתמימות של ילד יהודי.

– האח! – קרא אדוני. – אינך מניח תפילין? אם כן, בן-גילי אתה: גם אני איני מניח תפילין…

– גם אבי צחק להלצתו זאת, אבל מבוכתי ותמהוני גדלו כפלים: היתכן הדבר – אמרתי בלבי –, כי איש בא בימים לא יניח עדיין תפילין…

יחדיו צחקנו עתה על זכרון המעשה הזה.

ב.

גם בשכבי על מטתי, אחרי התיגעותי הרבה בכל היום, לא נתנוני הזכרונות, שהעיר בי גרינברג, לישון במנוחה. עצבי רגשו ותמונות שונות מתחלפות ועוברות במוחי, זכרונות עמומים מן הימים האלה… שנים מעטות עברו, וכבר נשתנו הליכות המעשים וחליפות המאורעות כאילו עברה מאת שנים, להשתנוּת המקרים במדינה.

קרית-יערים!… העיר הזאת היתה מקום קבע לישיבת רבים מבני-ישראל, אשר באו מתחום מושבם הצר בימים ההם, כאשר קראו דרור לכל האכרים המדוכאים וכאשר נשבה רוח חדשה, רוח-חופש בכל מרחבי המדינה. אז התנערו גם אוכלוסי היהודים משפלותם בגיטו הגדול, הנקרא “תחום המושב”, ומאבק הדורות הראשונים – והלכו ובקשו להם דרכים חדשות ונתיבות בהירות גם במצבם הכלכלי וגם במצבם הרוחני. ופה, אמנם מצאו להם כר נרחב גם לעבודתם הפוריה וגם להתפתחותם התרבותית..

קרית יערים! עיר היושבת על חוף הנהר הגדול, העובר ושוטף מקצה המדינה עד קצהָ השני, – מצפון לדרום. יערות-עד משתרעים במרחב אין קץ בצפון הפלכים, ולדרומם משתרעת ארץ-הנגב הברוכה והפוריה ביבולה ובתנובתה. ובימים מקדם היו אנשי הנגב מביאים דגן וחטה וכל תבואה מן כפריהם ומוכרים אותה ליושבי-הצפון ומקבלים במחירה עצים לבנין ולהסקה. ובעיר יושבים הסוחרים מבני עם-הארץ, שהיו מביאים כל מיני סחורות לצרכי האכרים ובעלי-האחוזות ומוכרים את סחורותיהם בפשתן ובדגן, שהיו האכרים או בעלי-האחוזות נותנים להם; והכסף כמעט לא היה נפרץ אז בארץ; כל המסחר היה מדולדל ומכווץ בגבולים צרים ופעוטים; הצרכים מועטים והלחם ושאר צרכי אוכל נפש השיגו במחיר מצער, בזול מאד; עושר הארץ לא התפתח והיה מונח כאבן שאין לה הופכין מששת ימי-בראשית…

בימים ההם החלו לבנות את מסלת הברזל, המקשרת את הפלכים האלה עם עיר הבירה ועוברת אל הפלכים אשר במזרח המדינה ובנגבה.

אז נהרו אל המקומות האלה גם יהודים מן העיירות אשר ב“תחום מושבם” ויבואו הסוחרים ועוזריהם – ומצאו להם מעמד נאמן… ואחריהם באו גם בני משפחותיהם והטף אשר לרגלם; אחריהם באו גם מלמדים, רבנים, בטלנים וסתם קבצנים. אבל גם הבטלנים והמלמדים, ואפילו הרבנים והקצבים, נהיו לסוחרים, לבעלי-מלאכה, לקבלנים, לסרסורים, – וכולם כאחד ראו חיים טובים, ורבים מהם עשו גם עושר רב.

החלו לכרות עצים ביערים הגדולים והעבירו את הקרשים, את האדנים ואת הקירות אל חופי-הנהר או אל תחנות מסילת-הברזל למען שלחם למקומות רחוקים. החלו לאגור את הדגן ואת הפשתן ואת החטה ואת הכוסמת באוצרות גדולים להוביל את התבואות אל חופי-הנהר או אל תחנות מסילת-הברזל ולשלחן למדינות-הים הרחוקות, אשר את שמען לא שמע תושב עיר קרית-יערים. החלו לבנות בתי-בד להוציא שמן מגרעיני-תבואות; צברו ואספו אפילו ביצים, חמאה, תרנגולות ועוף-היער וגם אותם שלחו לחוץ לארץ, לארצות המערב. ראו רבים מתושבי העיר ותמהו, אבל שמחו בראותם, כי המסחר והתעשיה מתגדלים ופורחים.

והיהודים עומדים בשורות התנועה החדשה, תנועת המסחר הגדול והתוצרת המרובה, עושים מסחר, ממכר וקנין – ואיש לא כהה בהם, איש לא חקר ולא דרש לזכויותיהם; הכל כיבדו את האנשים הזרים והיו להם למיודעים ולמקורבים.

גרינברג לא היה בעל מסחר, כרובי הבאים לשם; הוא היה קבלן נודע: סלל כביש מקרית-יערים עד עיר הבירה; בנה גשר גדול על הנהר, העובר סמוך לעיר-הגדולה; בנה במקום אחר קסרקטין בפקודת הממשלה; היו לו עסקים גדולים בבנין מסילות הברזל; התאגד עם סוחרים נודעים ויסד בנק בקרית-יערים – ועסקיו פרצו בכל מרחבי הפלכים הללו.

שונה היה בהליכותיו מרובי אחיו בני ישראל, אשר באו אל המקומות ההם. בימים האלה ישב בגפו בעיר ההיא במעונו הגדול והמפואר; אמרו עליו, כי מאס באשתו והוא מבקש תואנה לגרשנה. בהיכלו היו לו משרתים, כמנהג השרים, וגם סוסים ומרכבה, לפעמים היה מזמין למעונו את הפקידים ואת האצילים ואת הסוחרים והיה עורך סעודה לאורחיו, והשתיה היתה רבה, לפי מנהגי אנשי המדינה; אחרי הסעודה היו אורחיו משתוללים, קוראים למשוררות צועניות, למנגנים ולמזמרים וסובאים ומתהוללים כל הלילה. שמו נודע למרחקים; הוא היה ידוע כפזרן, הנותן כסף לכל מבקש; ידו פתוחה להאצילים, שירדו מנכסיהם, ולהפקידים, שעומדים בקשר עם עסקיו – לתת הלוואות שאינן נפרעות; בחפץ לב היה מנדב לטובת מוסדות צבוריים של העיר ולכל עניני-צדקה, שבראשם ובהנהלתם נמצאה אשתו של שר הפלך או אשתו של נשיא-האצילים בפלך זה.

חשבוהו לעשיר גדול, אבל אחדים ממכיריו ידעו, כי לפעמים היה מוכרח לקבל הלוואות מן הסוחרים העשירים או מן השולחנים ברבית יותר מן המדה המקובלת, אבל ימים עוברים, – והוא מקבל עוד איזה עסק חשוב, מרוויח הרבה, משלם לכל בעלי חובותיו, מכניס לפקדון סכום גדול להבנק ומוסיף לפזר כסף, כפי מנהגו.

מאחינו בני ישראל לא התרחק, נותן היה נדבות למוסדות שנוסדו בקהלה החדשה, אבל ממנהגי-היהודים פרש ואת חגי היהודים לא היו חוגגים בביתו; אל בית-התפלה שבנו “אנשי החייל של ימות ניקולאי הראשון” היה בא לשעה קלה ביום הכפורים ונדב נדבות ביד רחבה.

הוא התאמץ להראות לכל אדם, כי כאחד מאזרחי המדינה הוא ואינו מבדיל בין יהודי לרוסי; הוא לא התנכר למוצאו, אבל מאס באיש, אשר – ביודעים או בלא יודעים – הזכירהו את מוצאו.

האם עשו גם האנשים הסובבים אותו והמצפים לחסדו ולנדבתו, האם עשו גם הם הפרש בינו ובין אחיהם האזרחים? האם שמרו משטמה צפונה בלבם להיהודי המתימר בעשרו, בנדבותיו, בנמוסיו הישרים והאציליים? הוא לא ידע… וגם לא חפץ להאמין, כי יש אנשים כאלה, ואם ישנם – הרי יתמו מן הארץ לפני אור ההשכלה המתפזר בכל הפינות החשוכות של המדינה.

ג.

כן הגיד לי עתה גרינברג את דעתו מלפנים, בהיותו נכנס אל חדרי ובשבתו אתי כמעט בכל ערב וערב לשוחח אתי על העבר ועל העתיד. אף כי כבר עיף הייתי משינון הלימודים כל היום וצריך הייתי לתת מנוחה למוחי הטעון אותיות, חשבונות ונוסחאות, – הייתי מתענין בחברת האיש הזה, בספוריו ובזכרונותיו.

– לפני שנים רבות, בעודי צעיר הייתי ומלא רעננות-עלומים, אמרתי בלבי, כי היה יהיו היהודים לאזרחי הארץ ככל תושבי המדינה אם רק… יעזבו את ארחותיהם מני קדם, את מנהגיהם, המבדילים אותם מכל עמי-הארץ, אם רק ישאפו להשכלה, להחיים… הפרוגרסיביים… כי אנשי המדינה האזרחיים יקבלו אותנו כאחים בזרועות פתוחות, – הדבר הזה לא עורר ספק בלבי כלל… אבל מקרה אחד ערער את אמונתי זאת…

– התזכור את זחרוב? – פנה אלי בשאלה אחרי רגע של דומיה.

– את משפחת זחרוב יודע ומכיר אני.

– לא! את זחרוב הזקן… אותו לא יכולת להכיר… הוא מת לפני שנים הרבה… הוא היה מחשובי-העיר ומעשיריה… איש ישר ותמים-דרך… סוחר נאמן-רוח, אשר לא נתן לאיש שום שטר של כסף ולא קבל מאיש שהאמין בו שום שטר חוב. כמה פעמים הייתי בא אצלו ואומר לו: אנדריי איוואנוביץ! זקוק אני היום לחמשת אלפים רובל. והוא מוציא מיד את המפתחות, ניגש אל הארון המצופה ברזל והעומד בפינה האפלה בהאַמבר שלו, מוציא ומונה את שטרות הכסף ונותן לי.

– בעוד ארבעה שבועות תשיב לי, יעקוב ייפימוביץ, – מוסיף הוא בהחלטה גמורה.

ואני משיב לו למועד הקבוע בדיוק. וכן הייתי מקבל ומחזיר סכומים גדולים בלי שטר ובלי חתימה. באמת ובלב תמים אהבתי את הזקן הזה וגם הוא הוכיח לי תמיד אותות חיבה והתקרבות.

פעם אחת, זה היה בראשון לימי חג הפסחא שלהם, באתי אל ביתו הגדול לברכהו ברכת החג, כמנהגי בכל שנה, למכניס-אורחים היה ידוע האיש הזה, וכל בני העיר היו באים לברכהו. בכל ימי החג היה שולחן גדול עומד באולם-ביתו, ערוך בכל מיני משקאות ומאכלים, ומן הבוקר ועד הערב נכנסים אליו הפקידים, הסוחרים, העוזרים, וכולם מחויבים לטעום מן המאכלים ולשתות מיינו המשובח.

זחרוב קבלני בחיבה גלויה. ברכתיו ונשקתיו שלש פעמים, כמנהג.

– שב. שב פה, יקירי, – אמר אלי, – הוא דבר עם כל אדם בלשון “אתה”. שב, אורחי הנכבד. את האמת אגיד לך, יעקב ייפימוביץ: מכבד אני אותך בלב תמים, כי איש ישר אתה… איש נבון-דבר…

לקחתי את כוסי שמלא בעל-הבית, וגם הוא לקח את כוסו, הרימונו את כוסותינו וברכנו איש את רעהו בפעם השניה. ומרוב התלהבותי חבקתי את הזקן ונשקתיו; וגם הוא שם את כף ידו הגדולה על שכמי, חבקני בחיבה רבה ונשקני.

– ובכל זאת, האמת אגיד לך, יקירי, הן זר ונכרי אתה לנו…

המאמר הזה הכה את לבבי והממני. רגע לא יכולתי למצוא מענה ולא ידעתי, איך להתיחס אל הדברים האלה, אשר יצאו מעמקי-נפשו של האיש הנכבד הזה. אבל בשעה זו נכנסו עוד אורחים אחדים; בעל-הבית קם ממקומו לקדם את פני אורחיו, – והדבר ניטשטש.

גרינברג ישב במנוחה על כסאו ונשתקע בזכרונותיו או במחשבותיו, ואני מהלך בחדר מפניה לפינה, מתרגש ומתפעם מספורו. עמדתי אצלו.

– אבל הן זה עלבון… עלבון כבודנו…

– היהודים חיו מעולם, בכל הדורות מלפנים, רק בחסדן של האומות, – ענה גרינברג במנוחה, הוריד את ראשו והישיר את מבטו אל אחד הגליונות, המתגוללים על הרצפה.

– ואין להם ברירה… אלא להוסיף להתלונן בצל החסד הזה, – אמר אחרי רגעי-דומיה, – או… לחדול מלהיות יהודים…

הוא החשה רגע והוסיף:

– אנחנו, הזקנים, אנשי דור העבר, בחרנו בדרך הראשונה, ובנינו… בנינו מבקשים להם את הדרך השניה… הם דורשים משפט… ונכונים להפוך את משטר המלוכה כדי שישלוט בה רק הצדק… אבל אנחנו היינו מתחננים לקבל את הזכויות הדרושות לנו כדי שנוכל לשבת בארץ ולסחור בה…

– וכדי שתדע ותבין, רעי הצעיר, – הוסיף גרינברג ברגש, – איך מוכרחים היינו להתפתל בנפתולים שונים כדי להשיב את הזכות לעבוד במקום שבחרנו בו – אספר לך מאורע מחיי.

– פעם אחת דרשו ממני את זכות הישיבה בשבתי בקרית-יערים, ואני רק מחדש באתי, ומכירי מעטים. בזמן ההוא רק באתי מתחום המושב כסוחר ממדרגה ראשונה ועדיין לא רכשתי לי את הזכויות המשפטיות כדין… בימים ההם קבלתי ממשרד הממשלה עבודה חשובה בקבלנות… פקיד אחד, שלא קבל ממני את המתנה שקיווה לקבלה, כתב עלי שטנה ושלחה לשר-הפלך.

ושר הפלך בימים ההם, היה הנסיך הידוע אלכסנדר דמיטרייביץ' וואסילקובסקי, בעל אחוזה גדולה בפלך הזה, אחד מגדולי האצילים במדינה, נשוא-פנים בספירות העליונות של המלוכה ונוהג שררתו בעזות ובעקשנות מצוינה; ככל אשר עלה על לבו – כן עשה… אם כדין או שלא כדין – בדבר הזה לא חקר ולא דרש… כל הפקידים והסוחרים נתייראו מפניו. ידעתי, כי יכול יוכל לשלחני מן העיר במשך שעות אחדות, – ואין להשיב.

צוויתי להביא לי ממבחר המרכבות, אשר בעיר, ולרתום אותה לשני סוסים דוהרים וגם להלביש את הרכב במלבוש הדר. לבשתי בגדי-כבוד וצוויתי להביאני אל היכל-הנסיך. המרכבה המפוארה עמדה לפני המבוא המרווח של הארמון. שומר הסף מיהר לפתוח את דלת המרכבה ולעזור לי לרדת ממנה. השוטרים, העומדים על המשמר לפני ההיכל, שמו ידיהם אל מול מגבעותיהם לאות כבוד. הובאתי אל הטרקלין הגדול ונמסרתי ממשרת אחד למשנהו. המזכיר של הנסיך נכנס אל הטרקלין ושאלני: מה שאלתי ומה בקשתי?

– ימסור נא להוד כבוד הנסיך את כרטיסי, כי דבר נחוץ לי אליו, עניתי להמזכיר.

בעוד רגעים אחדים שב המזכיר ובקשני לבוא אל חדר-העבודה של הנסיך. נכנסתי… הנסיך קם ממושבו לקראתי. הושיט לי את ידו ובקשני לשבת על הכסא לפניו.

– אדוני הנסיך המרומם, – אמרתי, – מלשינות נמבזה עלי שלחו לכבודו הרם, והוכרחתי לבוא בעצמי לבאר את כל שפלותה של השטנה…

הנסיך הביט עלי בעיני תמהון והרים את כרטיסי המונח לפניו.

– גרינברג… כן, נזכרתי… בא לפני כתב-שטנה על אודותיו…

– אדוני המרומם! – קראתי בהתלהבות. – כתבו עלי מלשינות מגונה מאד. המלשין אומר, כי קורא אני לעצמי יעקוב ייפימוביץ וכי באמת שמי “יענקל”… אבל, אדוני המרומם, האם אין בר בי רב, אשר למד את ה“ביבליאה”, יודע, כי לא היה לנו “פאטריארך” בשם יענקל, כי אם בשם יעקב. וכן נקראים גם הרוסים בשם זה וגם אנו היהודים. האומנם צריך אני להקרא בשם מוזר כזה?

צחוק קל רחף על פני הנסיך, ואני הוספתי לדבר ברגש:

– מלשינים עלי, כי אין לי זכות הישיבה פה, אבל הן כל פקיד צריך לדעת, כי בתוקף החוק של שנת כך וכך יש לכל יהודי, סוחר ממדרגה ראשונה לשבת ולסחור בכל מרחבי המדינה… והן אני קבלן של הממשלה: מסרו לי לבנות את הגשר על פי פקודת הממשלה הגבוהה… האומנם לא ידעו הפקידים האלה, אשר חתמו וכתבו את תנאי הקבלנות אתי, את חוקי הממשלה? מלשינות מכוערת… ועוד צריך אני להוסיף, כי כשיגרשוני מן העיר – מה אעשה? אקח את כספי ואצא לעיר אחרת… אבל המלאכה – מי יכלנה? והפועלים והעוזרים המרובים, העובדים בעסקי – מה תהא עליהם? במה אשמים הם? האם יתמו לגווע בחוסר כל?

בקיצור – דברי עשו רושם אדיר על הנסיך. הוא צלצל בפעמון. נכנס המזכיר.

– איה הכתב על אודות האדון גרינברג?

– הנהו פה, כבוד הנסיך…

– קרוע תקרע אותו לגזרים, – וחסל…

– כן ייעשה, אדוני המרומם, – אמר המזכיר בהכנעה ויצא.

נשארתי, כמובן, בעיר, וכבודי גדל בארמון הנסיך. הוא קרבני אליו ושאל לעצתי בעניני אחוזתו הגדולה; ערכתי לפניו תכנית לתקנת העבודה בנחלת אבותיו; הוא מכר לי חלק מיערותיו במחיר גדול יותר משנתנו לו סוחרי-הפלך. באחד הימים מסרתי לרעיתו נדבה הגונה לטובת בית-החסד שבהשגחתה. אז גדל חני בעיני השרים הגבוהים ובלתי אות כבוד וגם נתכבדתי בשם “אזרח נכבד לדורותיו”. כל הפקידים פחדו מפני עוד יותר משפחדו מפני הנסיך. ואם אמרתי כי היהודים הללו בין עוזרי מסחרי המה ויש להם רשות לשבת בעיר, – כן היה וכן נעשה.

גרינברג נשתתק, ישב במנוחה, וצחוק קל רחף על שפתיו.

– כן, כן! – הוסיף בעוד רגע, – רק בתחבולה נקומם את מעמדנו בחיים ובחסד נכוננהו…

ד.

ימים אחדים לא ראיתיו. הוא לא בא אל חדרי, פעמים אחדות שאלתי על אודותיו את בעלת-הבית, אבל היא הגידה לי, כי כל הימים האלה טרוד גרינברג מאד: בבוקר השכם הוא קם וממהר לצאת ורק בלילה, בשעה מאוחרת, הוא שב נזעם ונזעף, וגם אז איננו שוכב במנוחה, כי אם מהלך על פני חדרו בהתרגשות ואנחותיו נשמעות גם בחדר הסמוך.

אחרי כן נודע לי, כי הוא נסע לשבועות אחדים ולא הגיש גם לבעלת-הבית מתי ישוב. ערב אחד שמעתי את קולו מן החדר הסמוך. כנראה, שב זה עתה אל מעונו. חכיתי זמן מעט, אולי ייכנס אלי, אבל הוא לא בא. הנחתי את ספרי, כי לא יכולתי להתעמק בלמודים ונפשי חשקה לראות את גרינברג ולשאלו על אודות מצבו ושלומו. נגשתי אל דלת חדרו ודפקתי דפיקה קלה.

– מי שם? – שמעתי קול רוגז.

– האוכל להכנס אל חדרך, יעקב ייפימוביץ'?

– אתה… רעי הצעיר? – שמעתי את קולו מאחורי הדלת. – בוא, בוא נא…

חדרו היה גדול מחדרי וגם נקיון מיוחד שרר בכל פנותיו. בפנה אחת עמדה מטה מכוסה שמיכה יקרה, ועל הרצפה היה שטוח מרבד קטן ויפה. סמוך לקיר שבצד שמאל עמד ארון במסגרת זכוכית ומלא ספרים, וסמוך לחלון באמצע החדר עומד שולחן, מכוסה מפה כחולה, ועליו מסודרים כלי-כתיבה, גליונות, כתבים, תיקים וגם צעצועים שונים. בצד אחד של השולחן עומדת תמונה במסגרת ברונזה גדולה ומהודרה, תמונה עלם בן עשרים, המביט בעינים צוחקות על כל החדר.

– שלום בואך, רעי הצעיר! – פנה אלי גרינברג בעמדו על סף הפתח. – נעים לי מאוד בואך אלי…

עוד הפעם התבוננתי בחיוך הקל המרחף על שפמו הלבן ובעיניו המפיקות תוגה רבה מאוד. נראה לי, כי הוא כאילו אומר לבכות, אבל מתאפק בכל נפשו, ובצחוקו מתאמץ להבליג על רגשותיו ההומים.

– יסלח לי אדוני, – אמרתי. – ימים רבים לא ראיתיו… חפצתי לדעת מה שלומו…

– תודה, תודה רבה לך, – ענה גרינברג ולחץ את ידי בחיבה.

– שב נא פה… אפשר נשתה כוס תה?… הלא נשתה… גם אני חפץ לשתות… כמעט נחר גרוני… הוסיף בראותו, כי עשיתי אות כאילו מאנתי בהארחתו.

הוא יצא לרגע לצוות להמשרתת שתביא לנו את המיחם ואת הכוסות, ואני הוספתי לעמוד ולהביט אל תמונת העלם, אשר חזות פניו העידה בו, כי בנו של גרינברג הוא.

– מסתכל אתה בתמונה? – שמעתי מאחורי את קולו הרועד של גרינברג. – האם לא תכירהו? הן יחדיו השתעשעתם לפני שנים רבות… זה בני גרישא…

– לא יכולתי להכירהו… הן ידעתיו בעודו ילד קטן… אבל לא יקשה הדבר להבין, כי זהו בנו של אדוני: הן תווי פניו דומים מאוד לפני אדוני…

שמחה נראתה בפניו. ברגע אחד שונו הפנים האלה. התרגשות של תוגה שעיוותה את פניו כשנכנסתי אל חדרו כאילו חלפה, ועל פניו נשפך המון רגשי-אהבה ורחמים.

– כן… זהו בני גרישא… – ותוגתו שבה אליו כבראשונה.

חפצתי לשאול על דבר בנו: איהו? מה מעשהו עתה? מדוע איננו אצל אביו המדוכא והמעונה? אבל הוא, כאילו הבין מראש את הלך מחשבותי והקדים להטות את שיחתנו לענין אחר.

– ומה דעתך על חדרי? האומנם לא תמצא בו את ההרווחה הדרושה לאיש בא בימים כמוני?

הבטתי סביבי ואמרתי:

– אמנם, גם בחדר צר יכול כל איש להשגיח על הנקיון ועל הסדר… אבל, יעקב ייפימוביץ, זוכר אני את מעונך הגדול בקרית-יערים… את החדרים המרווחים והמפוארים שם, כאשר… היינו משתעשעים שם, אני וגרישא בנך…

איזו העוויה עיוותה את שרטוטי-פניו פתאום, אבל כרגע עבר חיוכו הרגיל על שפמו והוא אמר:

– צריך אדם להתרגל לכל מצב שבחייו…

הוא ישב על הכסא הקטן שאצל השולחן והביט אל עבר החלון האפל, אשר שכבת שלג וכפור מכסה את זכוכיותיו. המשרתת נכנסה, הביאה את כלי התה וערכה את הכלים לשתיה על השולחן העומד בצדו השני של החדר.

– אולי תחפוץ לעסוק בעריכת תה בשבילנו? – שאל בצחוק קל.

– נכון אני, – השיבותיו ונגשתי אל השולחן אשר עליו שמה המשרתת את הכלים.

– אולי אפריעך מלמודיך? הן כבר אמרו בעלי התלמוד, כי דנים ברותחין כל אדם המפריע את חברו מלמודו, – הוסיף בהלצה.

– לא… כבר עייפתי בשנני כל היום את השעורים… צריך גם לנוח…

– אם כן, – תדין אותי ברותחין של תה. – הוסיף להתלוצץ.

ראיתי, כי חביבים עליו דברי-המשל של התלמוד, השגורים בפי היהודים שלמדו בנעוריהם ב“חדר” או “בישיבה”, – והבעתי לפניו את הדבר הזה.

– כן, כן… היטבת להתבונן… אמנם למדתי בנעורי גם גמרא, גם פוסקים, גם קבלה… כמובן, חשבו הורי, כי אהיה לרב בישראל… כן, חונכתי וגודלתי בין יהודים אדוקים באמונתם ובמנהגיהם, בין אנשים אלה שחשבו, כי כל סטיה של מה בכך מן המנהג הקבוע – אפילו הקלה שבקלות – הרי היא בגדר מינות ואפיקורסות, חטא שאין לו כפרה… האנשים התמימים האלה חשבו, כי רק מנהגיהם, דיניהם, כל חוג הליכות חייהם – זה העולם שלהם הוא הטוב שבכל העולמות, כי רק המה בחירי-האדם, המה בני-העם אשר בחר אלהים בו לעם סגולה, לממלכת כהנים. כל בני שאר האומות הם בבחינת רשעים וטוב להם, ואנו כולנו בבחינת צדיקים ורע להם… עד שיבוא משיח צדקנו ויגאל אותנו מגלותנו ויהפוך את סדרי-העולם הזה… והאיש, אשר אמר לשנות מן המנהג הקבוע, לצאת מן החוק הצר והמחניק הזה, האיש, אשר ראה בעיניו את העולם הגדול בכל הדרו, ושאף אל המולת החיים האלה, איש כזה – היה להם לסמל בלהות, למסיג גבול ראשונים, לעוכר ישראל, לפושע וחוטא… אני נתקתי את מוסרותי, אשר שמו על ידי ועל רוחי – והייתי – לאחר…

– השמעת את השם הזה? בתלמוד מסופר על אלישע בן אבויה שהיה לאחר… או לא למדת גמרא?

גרינברג החריש ושתה מן הספל, ואחז בידו, אבל ידו זאת רעדה, וגם על פניו עברו רגשי-התלהבות.

– אבל… האשה, שנתנו לי אבותי, בעודני עלם שאינו בקי בהוויות העולם, – בת איש סוחר עשיר, לא יכלה להיות… לאחרת… נעשיתי חפשי מעול המצוות והמנהגים, אבל היא לא חפצה ולא יכלה להיות חפשית. היא נשארה אדוקה מאוד בתורת אבותיה אף על פי – ידעתי זאת אל נכון – שיקר ואהוב הייתי לה… לא יכולתי לרדת אליה, והיא לא מצאה או בנפשה לעלות אלי… נתגלה ריב בינינו. רבי של קטנות, של דברים פחותי-ערך… האם לא לשחוק יהיה הדבר, כי נלחמתי עמה כמה חדשים בדבר הפאה הנכרית אשר שמה על שערותיה השחורות והיפות? הפאה הנכרית נִולה את פניה העדינים והיא חשבה אותה לדבר שבקדושה…

צחוק מוזר יצא מפי גרינברג, פניו היו רצינים ונזעפים ורק מגרונו יצא קול צחוק.

– ישבתי אז בעיר הבירה. היו לי עסקים חשובים; החילותי לעלות מעלה בשלבי-ההצלחה… והמלחמה המשונה לא פסקה בינינו… היא עזבה את ביתי ושבה למעון אביה וגם לקחה אתה את הילד הנולד לנו, את גרישא… זו היתה טרגדיה של רבים מאתנו… בכל זמן מוצאים אנו, כי הגברים הולכים קדימה, נאבקים ונלחמים עם הדעות הקדומות, מתרוממים על שואפים והולכים אל המרחב הגדול, אל החדש ואל הטוב אשר לפניהם בעתיד… והנשים נחשלות… נשארות הן כקפואות על מקומן…

גרינברג השפיל את ראשו, הצמיד כף יד אחת אל השניה, שם את כפות ידיו בין הברכים והטה את מבטו אל עבור החדר, אל מקום הארון, כאילו התענין בתשומת-לב אל הפינה ההיא.

– כן, כן… מי יודע? אולי אלמלא הטרגדיה הזאת היו מקבלות צורות חיי אופן אחר לגמרי… מי יודע? אולי לא היינו שלשתנו אומללים כיום הזה…

– אשתי לא חפצה לשבת עמדי, – החל גרינברג כמדבר לנפשו ובלי שים את מבטו אלי, – יען כי מאסה במנהגי, ואני לא יכולתי ללכת בדרכי הדינים הנותנים כבלים על ידי כל איש, היוצא מחוג הצר של הוויתנו המעופשה והמזוהמה בערי תחום המושב בימים ההם… האם צריך הייתי להתפלל בכל יום? ואני כבר לא האמנתי בכל תפילה ותחינה לאל יושב שחקים… האם יכולתי להזמין אל ביתי, אל סעודתי, אורחים-פקידים, סוחרים, קבלנים, ולהקפיד שהמאכלים יהיו “כשרים” דווקא, לפי המנהג הקבוע, והיינות – גם כן “כשרים”? ואם צריך הייתי לצאת במרכבה ביום השבת, הלא אז רעש עלי כל עולמי בבית… והמשרתים והמשרתות – האם לא הביטו בלעג נסתר על כל מנהגי אשתי?…

– כן, רעי הצעיר, – אפשר תצחק לי בדבר הסכסוכים הפעוטים האלה, אבל אל תשכח נא, כי רק עתה נשתנתה צורת החיים של היהודים במשך הזמן הזה, ויש שגם אני מתבונן לחיי משפחות רבות ומתפלא על השינוי העצום שנתהווה במשך עשרים – עשרים וחמש שנה, עד שאינני יכול להכירם כלל… אבל אז… אז היו הדברים האלה מעמידים שני אנשים קרובים, – וגם אפשר לאמור: אוהבים – כצרים וכאויבים איש נגד רעהו… נפשי מאסה במנהגים שהיו קדושים לה, והיא פחדה ויראה מן החטא האיום הרובץ לפתח ביתי…

– עבירה גוררת עבירה, אמרו החכמים הקדמונים. ואני אומר: סיבה גוררת פעולה שלא פיללנו לראותה מראש… לבי נקשר אל אשה אחרת… צעיר לימים הייתי, מלא כוח עלומים ומלא שאיפות כבירות וגם… תאוותניות… בשנה ההיא גם הרווחתי הון עצום… ואני התוודעתי במקרה עם האשה ההיא…

גרינברג הפסיק פתאום מלדבר. הוא פיתח את לולאות מעילו, הסיר את העניבה מצווארון-כותנתו כאילו חש מחנק. הוא קם ממקומו ופסע פסיעות גסות לאורך החדר, הלוך ושוב.

– אם לא יקשה לפניך, – אמר בפנותו אלי, – תשב נא אתי…

– בכל נפשי נכון אני להקשיב לדבריך…

– האשה ההיא היתה צעירה, אשת פקיד אחד… איש נקלה, המוכן, כמו שאומר המשל, “למכור את אביו ואת אמו בעבור שלושים אגורות”… איש מלא מזימות ומרמה… תאוותן עד לחלאה וזוהמה… ובעל הוא לאשה רכה ועדינה, יפה כמלאך אלוהים… אשה משכלת, יודעת צרפתית, מיטיבה לנגן בפסנתר וגם קולה רך וענוג, יודעת פרק בזמרה… הוריה היו ממשפחות-האצילים החשובות, אבל התרוששו בפחזותם ובהוללותם. גם אבות-אבותיה וגם אבותיה, מדור לדור, בילעו אחוזותיהם הגדולות, את כפריהם את יערותיהם ואת ארמנותיהם, בילעו בשכרות, במשתאות ובהוללות… היא נשארה יתומה עלובה ואומללה ומצאה לה מקלט בבית אחד מקרובי-אמה… ותנשא לפקיד ההוא… היא יקרה בעיניו לא בשל יפיה, חנה ותומתה, כי אם בגלל יחוסה… הוא קיווה, כי קרוביה, שהם בעלי השפעה רבה בחוגי האצילים הנודעים מרבי-המלוכה, ישתדלו בעדו להמציא לו משרה גדולה כדי לצבור כסף רב, אבל תקוותו נכזבה ותמאס גם אשתו בעיניו… ואני התוודעתי אליה בימים האלה ואוהב אותה אהבה נאמנה… וגם היא בקשה את קרבתי… בקיצור: הפקיד קבל בהשתדלותי משרה חשובה בעיר רחוקה, והיא… היא באה אל ביתי… לכן עזבתי את קרית יערים והעתקתי שוב את ביתי לעיר המלוכה…

את כל דבריו האחרונים דבר בקול נמוך מבלי הביט אלי, כאילו מדבר הוא לנפשו בלבד. אחרי-כן ישב על הכסא, נשען אל השולחן והחשה. רגעים רבים עברו, ואיש משנינו לא הפריע את הדומיה אשר בחדר.

– כבר השעה מאוחרת, – אמר בהתעודדו. – ואני… החילותי לפטפט כזקן, – הוסיף בלעג וצחוק עיקם את שפתיו.

קמתי ממקומי, ברכתי אותו בשלום ויצאתי מן החדר.

ה.

עברו שבועות אחדים, ואני ראיתי את גרינברג. ערב אחד נכנס אל חדרי ובידו חבילות אחדות. פניו היו צוחקות, רוחו הטובה נחה עליו.

– הבה נשתה יחדיו תה… הנה קניתי מטעמים ולא תסרב בוודאי מלהשתתף אתי באכילתם.

הוא הוציא מן החבילות לחמניות, עוגות, שימורי-דגים ובשר וגם תפוחים ואגסים, אשר מחירם יקר בימי-החורף, וגם שוקולדה וממתקים.

– אני חמדתי תמיד, – הוסיף בצחוק, – פירות יקרים וממתקים.

יצאתי לצוות להמשרתת להכין את כלי-התה ושבתי החדרה. הוא ערך על גבי השולחן את כל אשר הביא אתו, צבר את כתבי ואת גליונותי והניחם על אדם החלון.

– אם כן, מצא אדוני אוצר גדול, – אמרתי אליו בשחוק.

– כן… לא מצאתי, כי אם קבלתי את אשר נשיתי ממכרי… הייתי בימים האלה בעיר-המלוכה, הוסיף בשבתו אל השולחן ובקחתו תפוח מן הפירות – השתדלתי על אודות עסק גדול… אקוה, כי אקבלהו וארוויח כסף.

– אשמח מאד, יעקוב ייפימוביץ', כי כבודו מלפנים ישוב אליו.

– תודה. אני בטוח בזה… בכל ימי חלדנו אנו – עולים ויורדים… נשאים למרומי כוכבים או נופלים ונשפלים עד עפר… כן הוא דרך הקבלנים. כסף רב אבד לי בעסק ביש אחד, והנושים לקחו ממני את הכל… אפילו את ביתי ואת כל טובי… אבל נושה אני בהממשלה הון גדול… מסרתי את משפטי לעורך-דין ידוע… וכשאקבל את החוב, אז אתרומם עוד הפעם…

הוא החשה ונאנח אנחה עמוקה. שקוע בהגיונותיו או בחזיונותיו, ישב רגעים אחדים, אחרי-כן התעודד ויפן אלי בקול צרוד ועצור:

– בימים ההם, בעודי רך וצעיר, אמרתי בלבי, כי אכבוש את העולם כולו… וכן נאה וכן יאה הדבר… העולם הזה וכל טובו מתקיימים למען יכבשם האיש, אשר לו די און ואומץ להשתרך על סביבו… להכניע ולהעביד למענו ולטובתו את האנשים המסוגלים לשרת את כובשם ואת מושלם… אבל לא לעולם חוסן! הנך עולה ומתרומם, ופתאום – איזו סיבה פעוטה, שלא ידעתיה, מתגלגלת כאבן לרגליך, ונכשלת ונפלת… נאפוליון בקש לכבוש את עולמו הוא, ואני שאפתי לכבוש את עולמי אני… סופו של נאפוליון היה לשבת בדד באי-הילינה, וסופי – לשבת גלמוד בחדר צר, בפינה נדחה… היינו על פסגת-ההצלחה – וכל הבנין נפל! מזל? אין הצלחה? הלא תצחק לי, כי אני משווה את עצמי לנאפוליון, לגאון גדול זה? אבל… יפה אמרו קדמוני-חכמי-ישראל: יפתח בדורו כשמואל בדורו… נאפוליון במעמד שלו, ואני בשלי…

– מטרותיכם היו שונות, – הפסקתי את דבריו בחיוך, – הוא שאף לשררות, ואדוני – לעשירות.

– מטרותינו שונות? טעית, רעי הצעיר! גם אני שאפתי לשררות… על ידי העשירות… נעים היה לי לשרור… האיש, אשר לו העושר, לו גם השררה… נאפוליון והדומים לו מגיעים למטרתם בשפכם דמי-אדם לרוב ובהמיטם חורבן איום על ארצות ומדינות, אבל אנחנו, אנשי-המעשה, מביאים בפעולתנו ובכל מה שאנו יוצרים רק טובה רבה, רק הצלחה לכל המדינה… אני הייתי מאושר לא משום שנמצאו בידי מאות אלפי דינרי זהב, כי אם משום שהכסף נתן את היכולת להיות שורר בעולם הקטן, בעולם המצומצם שלי – לפי רצוני – למען הוציא לפועל מעשים כבירים, בנינים, תעשיות ויצירות שונות… אנשים רבים היו נכנעים אלי… אני הייתי המפקד על עסקים גדולים, וצבא אנשי-עבודה נשמעים לקולי, למצוותי – למלא את פקודותי…

גרינברג דבר בהתרגשות ובהתלהבות; שתה בחפזון את התה מן הספל, קם מכסאו, נגש אל השולחן ומלא שוב את ספלו.

– בני גרישא, – הוסיף בשובו אל מקומו, – חשב אחרת: הוא היה אומר, כי אנחנו, הקבלנים, הסוחרים, חיים על חשבון אחרים, על החשבון של כל העמלים, של כל העובדים… שאנו מוצצים את דמי-האנשים האלה… לפי דעתו – כל הטוב שייך רק להם, לפועלים לאכרים… אבל כל העמלים האלה האם יכולים הם לארגן, לסדר אפילו עסק קטן אחד? לוא גם עמדו יחדיו בקשר אחד! לא!… המה ימותו ברעב מאין עבודה… אנחנו הלא היוצרים את העסק, את העבודה; אנחנו – במוח ראשינו, בלשד עצמותינו – בוראים ומייסדים את הבסיס, אשר עליו תכונן כל הצלחת-המדינה… אם ייאספו כל אנשי-החיל, כל הגבורים, ערוכים יחדיו למלחמה לפני האויב, – האם יצאו לקרב ואין להם מנהל ומפקד? רק נאפוליון או מולטקה – הם הכובשים את הארצות ומדבירים מדינות תחת רגליהם… ביסמארק יסד את ממלכת אשכנז הגדולה והעצומה – ולא המון-העם הגרמני… ואתם באים ואומרים: העובדים, האכרים, המון-העם!…

גרינברג החשה ושתה בדממה את התה. הבינותי, כי מתווכח הוא לא עמדי, אף כי אמר: “אתם אומרים”… הן אני לא הוצאתי הגה מפי… אבל ברור היה לי, שהויכוח הזה מלבר הוא, עם האיש, אשר אינו פה ואשר אינו יכול לשמוע את שטף אמרותיו ואשר בשבילו כל מצוקות-געגועיו…

– כן, – הוסיף אחרי רגעי-דומיה, – אני הייתי בונה מסילות-הברזל, ואתם באים ושרים את שירת נייקראסוב:

גָּדוֹל הֶעָמָל לְאֵין קֵץ,

לֹא יְכִילֶנּוּ אִישׁ אֶחָד…

שַׁלִּיט אֶחָד יֵש בָּעוֹלָם, שַׁלִּיט אַכְזָרִי:

רָעָב – זֶה שְׁמוֹ יִקְרָאֶנּוּ…

עוֹמֵד הוּא מֵאַחֲרֵי הַמַּחֲרֵשָׁה,

מֵרִים יְדֵי חוֹצְבֵי-אֲבָנִים,

מַזְעִיק הֲמוֹנֵי-הָעָם –

לַעֲבוֹדָה, לִיגִיעַ-כַּפָּיִם…

וַתְּחִי וַתִּיף כָּל הַכִּכָּר הַנִּשְׂגָּבָה:

וְהֵם – מָצְאוּ לָהֶם קֶבֶר…

– אמנם, אמת הדבר! הם – מצאו להם קבר… החיים הם מלחמה עצומה, כבירה, ובמלחמת החיים נופלים חללים רבים ועצומים – ואין להשיב… אבל בשדה קרב זה מבצבצים ועולים חיים חדשים, צומחים פרחים נהדרים, פרחי ההשתלמות וההתפתחות של כל בני-האדם…

– והעשירות – תאמר? אבל ההצטברות של ההון הגדול בידי יחידים מביאה ברכה למדינה… בעלי ההון מגדילים ומרחיבים בעסקיהם ובהמצאותיהם את כל סוגי העבודה, את כל חרושת המעשה… בעלי ההון המה מפזרים כסף רב למוסדות-השכלה, להאמנות, לכל בעלי-כשרון… ובזכות פזרנותם תבּרא האמנות, תתגדל הספרות…

גרינברג הרים את ראשו והביט בי בעין בוחנת.

– מה? גם אתה צוחק לחלומותי?

אני משכתי את כתפי לאות תמהון, משום שלא רחף צל של צחוק על פני, וברצינות האזנתי לנאומו שהפליאני במסקנותיו.

– כן… גרישא שלי היה מתווכח עמי, היה צוחק ולועג לדברי… אבל האמת אתי! למשל – ארץ האנגלים… שם התרכז ההון בידי אחדים, בידי אנשי סגולה… אנשים יחידים עלו לעושר גדול מאין כמוהו… ומה אנחנו רואים? היש עוד ארץ כאנגליה, ששם שורר החופש המוחלט, הצד האמיתי, היושר הנאמן? ואיה ארץ כאנגליה ששם התגדלה הספרות, התרבה המדע, ששם פרח ושגשג העיון השכלי האנושי?…

– ובמה תצטיין ארץ עניה בחומר וברוח כארצנו? הן ארצנו גדולה ועשירה מאוד בתנובתה לאיץ-קץ – אבל איה בעלי ההון? אינם!… לכן גם מידלדלת המדינה… כל עושר הארץ טמון ונסתר במעמקי-האדמה.

– ובכל זאת – עוד לא הספיקו אנשים בעלי מרץ לעלות על במת המסחר וחרושת-המעשה, והנה באי ומעפרים לעומתם ושמים את שמם לקלון ולשמצה גם הטובים שבסופרים ובמשוררים וגם הקטנים שבקטנים… ואלה האחרונים עוד מוסיפים לעז ורעל, אן מזרע היהודים הוא בעל-המעשה המצטיין בכשרונו ובמרצו… הן, למשל, המשורר נייקראסוב… הוא מן המשוררים היותר אהובים לבני, לגרישא, הוא אומר, כי הקבלן מרמה את העובדים ואינו משלם להם גם שכרם… כשאני לעצמי לא רמיתי איש מעולם ולא קפחתי את שכר העובד… בארתי את הדברים האלה לבני… במיטב כספי שלמתי בעד כל עבודה ובעד כל יגיעה… העבודה, שהיתה לפני, שקבלתיה להוציאה אל הפועל, היתה חביבה עלי; התאמצתי כי תעָשה כראוי יותר מן הדרוש ותיגמר למועד הנכון; קורת-רוח היתה לי כאשר הללו את פעלי…

– הדבר היה לפני כשתים-שלוש שנים בעת המלחמה האחרונה, מלחמת הרוסים עם התורכים… קבלתי עלי לבנות חלק אחד של מסילת-הברזל, שצריכה היתה לעבור מגבול מדינתנו עד המקומות של המלחמה… העבודה היתה קשה מאד… המסילה עוברת דרך עמקים וגבעות… צריכים היינו לכונן סוללות רבות… הזמן קצר, המלאכה מרובה, משטר הצבא דוחק… המהנדס הראשי, המפקח על המלאכה, הודיעני, כי יקשה מאוד לכלות את הסוללות למועד הקבוע, יען כי ממרחק רב צריך להביא את החול ואת העפר. נתתי לו תשובה בטלגרמה: אם אין די חול, שפוך דינרי-זהב על הסוללות… הוא הבין לרעיוני: פיזר כסף כעפר והמסילה נבנתה, היתה נכונה למועד הנכון… האומנם בקמצנות וברמאות יווסד עסק גדול? לא! בדותה היא שבדו מלבם בעלי-ההזיה, הרחוקים מן המעשה ומן הסדרים של המעשה.

– ומה בקשתי? – הוסיף כמעט בקצף, ופניו התאדמו והתעוותו. – כסף? הלא אבדתי רוב רכושי בעסק זה… כבוד? כן, הכבוד היה יקר לי… חלמתי על אצילות רוסית… להקרא בשם אציל כדי שבני יחידי יהיה אציל רוסי… ובעל אחוזה… אמרתי: יציינו השרים, העומדים ראשונה במלכות, את חריצותי ואת מסירותי בימים קשים למדינה, את עמלי שעמלתי לטובת ארץ-מולדתנו…

– ומה היה? מסרו אותי לדין, נתנוני בכלא וגם לא שלמו לי בעד העבודה כפי המחיר הראוי…

הוא נשתתק ונשקע בהמון מחשבותיו.

– הה! לולא המלחמה הארורה, – הוסיף לדבר בקול עצור, – כי אז – האם הגעתי אל עמק עכור זה? הרוסים הלכו לעזור לאחיהם הסלאווים, להוציאם לחירות מעבדותם… אנשי חיל נפלו לאלפים בשדה המלחמה… וגם אנו, הקבלנים, באנו לשם…

– התדמה בנפשך, כי לנו, לבעלי-המעשה, אין ענין במלחמה? שגית מאוד, רעי הצעיר! – הוסיף בהתרגזות גדולה, בקול צעקה, כאילו עמדתי והתווכחתי אתו.

– לא! שגית… כמו שאי אפשר להלחם באין שרים עומדים במערכות הקרב, כן אי אפשר לערוך מלחמה, אם אין קבלנים וסוחרים משתתפים בכל הסידור המסובך, מרובה-הגוונים… אנחנו בונים את המסילות, אנחנו מביאים את כל צרכי-הצבא, אנחנו מלבישים ומאכילים את כל אנשי-החיל, ואנחנו מכינים להם את כלי-המלחמה… האם דבר קטן הוא? הייעשה הדבר הזה מבלעדינו? כסף רב השקעתי בבנין המסילה, השתתפתי יחד עם עוד קבלנים בהספקת צרכי-אוכל וצרכי-הלבשה לצבא. ואחרי שעברה המלחמה וצבאות-מדינתנו יצאו כגבורים וכמנצחים ואחרי שיצאו הסלאווים משעבוד לגאולה, אז… אז החלו לחפש חטאים בינינו, הקבלנים… כל הלבלרים, כל הסופרים, שבאו להודיע חדשות ממערכות המלחמה, – שפכו עלינו קיתון של מי-שופכין – והאשימו אותנו… אנחנו אשמים בכל… אנחנו אשמים, אם המסילה, שנבנתה בחפזון רק כדי שתוכל למלא את צורך השעה הנחוצה, אינה כתיקונה; אנחנו אשמים, אם הבגדים לא היו ראויים לפי האקלים ולפי קשי הדרך בין רוכסי ההרים; אנחנו אשמים, אם צרכי-האוכל בשביל אנשי-החיל לא הגיעו למועד הנכון אל מקום ששם המחנה, כאילו אנחנו מקדימים ומזמינים את המקום ששם ינוח המחנה… אנחנו אשמים באשר נתנו שוחד…

גרינברג קם מן הכסא בהתרגשות ובקצף ויעמוד הכן נגדי.

– נתנו שוחד? והאם אנו אשמים, כי אי-אפשר לעשות דבר קטן או גדול מבלי תת לאיש ואיש מן הפקידים, החל מן הגדולים וסיים בקטנים, כופר? כולם תובעים מאתנו שנתן פדיון… מאמינים הם, כי אנחנו צוברים זהב לרוב, לכן חוטפים כולם מאתנו… מחלקים אתנו את “השלל”… וה“שלל” נשאר באמתחותיהם ולא בכיסם של הקבלנים…

הוא שב אל מקומו וישב על הכסא.

– כן… אחרי המלחמה נמסרנו למשפט, אני ועוד קבלנים… בוודאי שמעת או קראת בדבר המשפט שהרעיש בזמנו את כל עולמנו… אולם אני יצאתי זכאי… יצאתי צדיק במשפט… אבל יצאתי גם נקי מכל נכסי, ומכל הוני לא נשאר מאומה…

– והאם תדמה בנפשך, כי מרה נפשי על כספי שהלך לאבוד? לא! ראשית, הן עוד אישפט עם הממשלה, ובטוח אני, כי אקבל את נשיי… ושנית, עוד אשוב לכני, כאשר יבוא בעוד זמן קרוב עסק חשוב לידי… אבל כבודי ושמי הטוב – אבדו לי… ואז פנו לי עורף כל אלה האנשים, אשר בקשו מלפנים את קרבתי, אשר היו לי כאוהבים וכרעים, אשר אמרו, כי יכבדוני ויחבבוני… אמנם, ידעתי, כי רבים מהם רעים לי רק לשעה, אחים להנאתם… האומנם תאמר, כי שוטה אני להאמין לתמימות האנשים, שהיו מחניפים לי ובקרבם ובלבם זרים היו לי? אבל גם הכבוד הזה, הכבוד מלבר, הכבוד החיצוני, גם הוא גז ממני חיש מהר…

– אבל, סוף סוף, גם לדבר הזה אין ערך חשוב… יקחם האופל! ילכו לעזאזל כל האנשים האלה, הם ואחוותם וידידותם – קרא פתאום בקול זעקה – לא זה! דבר אחר, שלמעני, לנפשי, יש לו ערך גדול בלי קץ, – הוא ידכאני… עד עפר…

הוא שתק רגעים אחדים והוסיף בקול נמוך ורועד.

– ימים רבים טמנתי והסתרתי בחובי את צרתי האיומה ביותר, המדכאה את רוחי עד עפר… אבל לא אוכל להתאפק… לך אגיד… כל ההרפתקאות שהשתרגו עלי אחרי המלחמה דקרוני ומחצוני עד לבי… מפני… מפני… שהרחיקו ממני את בני, את יחידי, את גרישא… הצדיקוני בדין… אבל הוא לא הצדיקני…

גרינברג הפסיק את ווידויו… ראיתי, כי דמעות ניגרות מעיניו, וגברו עליו מצוקותיו… רגעים אחדים ישב בלי נוע וחכיתי, אולי יוסיף להסיח לפני את צרתו האיומה, אבל בעוד רגע הוציא את מטפחתו, מחה את דמעותיו, קם מכסאו, זקף את קומתו ויצא מן החדר, בברכו אותי בשלום בשפה רפה.

ו.

עברו עוד שבועות אחדים, היה יום בהיר וזך, המגיד אותות האביב הקרוב לבוא. את פני גרינברג לא ראיתי כל הימים, למן הערב האחרון ההוא. בכל יום מן הבוקר ועד הערב ישבתי באולם הציורים אשר בבית-המדרש, לגמור את השרטוטים אשר עלי להביא לפני הבחינות הכלליות. ערב אחד, כששבתי הביתה, פגשתי במבוא את גרינברג.

– שלום לך, רעי הצעיר, – פנה אלי בשמחה גלויה. – כל היום דרשתי על אודותיך… ואתה נעלמת…

– עסוק הייתי בתכניות של שרטוטי-מכונות.

– אבל עתה הלא הנך חפשי מעבודתך… עת גם לך לנוח… לכן מבקש אני אותך ללכת אתי אל המסעדה “פולטאבה”… אני הזמנתי לשם בערב הזה אחדים ממכירי, ויחדיו נסעד שם את סעודתנו…

הצצתי בו בעיני-פליאה ואמרתי:

– אבל הן כבר אכלתי את סעודת-הצהרים.

לאמתו של דבר אמרתי להגיד, כי נפלאתי שהוא יכרה כרה למכיריו במסעדה נודעה בעיר, אבל כחדתי את הדבר הזה, כדי שלא להכלימו.

– אין דבר… יודע אני את סעודתך הרגילה… אחרי עבור שעתים צעיר כמוך כבר רעב ומוכן לאכול שנית לתיאבון. אני שבתי היום מעיר המלוכה. יש לי תקוה לכונן את מצבי כמלפנים… וצריך אני לכבד את מכירי בסעודה. כל עסק גדול פותחים בסעודה ומסיימים בסעודה, – הוסיף בחיוכו הרגיל.

הוא הפציר בי, ולכן נתתי את הסכמתי. החלפתי את מעילי ויצאנו יחדיו החוצה. השמש כבר נטתה לערוב, ורוח קר נשב וחדר אל קרבנו.

בשעה השביעית היינו יחדיו בחדר מיוחד במסעדה המפוארה. גרינברג קרא לאחד המלצרים ופרש לפניו באר היטב את תוכן המאכלים ואת היינות שצריך הוא להכין ולהביא לסעודה זאת. בעת ההיא נכנס אל החדר, שישבנו שם, עוד איש אחד, לבוש בגדי הפקידים הגבוהים, איש סב; פניו מיובשים ומלאים קמטים רבים, קרחת משתרעת לה על ראשו, שקדקדו נראה כגוויל ישן; זקן קטן של שערות לבנות וקלושות תלוי לו על סנטרו כזנב המטאטא.

– דמיטרי מיכאיילוביץ' אַנטושין! – קרא גרינברג שמו, כאשר התוודעתי אליו.

בו ברגע נשמע בעד הפתח קול רם וצרוד:

– אים?! איפה נסתתרו?

– אנדריושא בא! – אמר גרינברג ומהר לפתוח את הדלת.

– אנא בוא הנה, כבר מחכים לך, – אמר בפנותו אל הבא.

זה היה איש כבן שלושים, גבה-קומה ורחב-כתפים; תוי-פניו – אף כי היו גסים, נראו יפים ומלבבים, וחוט של חן מתוח עליהם. זקן קטן, שחור עוטר את סנטרו; לסתותיו בולטות, ועיניו הכחולות משוטטות ומפיקות צחוק; הוא היה לבוש בגדי הסוחרים הרוסים: מגפים גבוהים, מגוהצים מגיעים לו עד ברכיו, וקצות-המכנסים נתונים במגפיו; מעילו, מאריג אנגלי שחור ויקר, תפור לפי טעם בגדי הרוסים מן הדור הישן; כובע פשוט אחז בידו. אחריו נדחקו ונכנסו עוד שני אנשים, גלוחי-זקן, מלובשים בגדי-אירופה פשוטים, שהלכו או עמדו כפופים מאחורי-הבא.

– שלום, שלום לכם, אהובי… הלא תראו. כי באתי למועד המדויק… וגם את רעי הבאתי אתי… אבל אל תשימו לב להם…

– אה! דמיטרי מיכאיילוביץ', – הוסיף לקרוא, באחזו בכפו הגדולה את הכף הצנומה של אנטושין. – מה שלומך, אדוני היקר! “כמה שנות קיץ ושנות חורף” לא ראיתיך… השלום לך?

גם אנטושין וגם גרינברג סובבו אותו באיזו הכנעה ובסימן של חנופה. הוא נגד אלי והושיט את ידו הרחבה.

– שלום… אנדריי אנדרייביץ' זאחארוב… ומה שמך?

אני הגדתי לו את שמי.

– גם הצעיר הזה הוא מאנשי קרית-יערים… זה בנו של שלום הארכי, – מהר גרינברג להודיעהו את מוצאי ואת יחוסי.

– אה! כן… נעים לי מאוד… מכיר אני את אביו הזקן… ואני חשבתי, כי זהו בנך, יעקוב ייפימוביץ'… האם הוא איננו פה?… איהו גרישא המלומד?

לשם בנו, שקרא זאחארוב, נתכרכמו פניו של גרינברג.

– לא, לא… בני אינו יכול לבוא… בני איננו פה.

– אבל אל נתמהמה… השולחן ערוך, נשתה… – קרא זאחארוב בקול רם.

– כן, נכון דברת, יקירי, – אמר אנטושין, בחככו כף יד אחת ברעותה ועיניו הטרוטות הבריקו בברק איש סובא.

גרינברג נגש אל השולחן, אשר עליו עמדו כוסות ובקבוקים וכל מיני מאכל לקינוח-סעודה, הוא מלא את הכוסות, נתן לאורחיו והרים את כוסו.

– לחייך, אנדריושא… לחייכם, רבותי…

כולם מהרו לשתות ולטעום מן הדגים ומן הנקניקים ומן בליל-ירקות. אחרי-כן שנו ושלשו, גם האנשים, בני-בלי-שם, שנכנסו עם זאחארוב, מהרו ללגום ולאכול בתאווה רעבתנית כזוללים.

– אלוהים אוהב את השילוש, – אמר אנטושין במשל הרגיל בפי הרוסים והגיח על פיו את הכוס החמישית או הששית.

– עתה נסב אל השולחן לסעודה, – אמר גרינברג, בנטותו ידו אל כל העומדים לאות בקשה וכבוד.

– הבא את המרק, – הוסיף בפנותו אל המלצר העומד בכפיפה ובהכנעה לעבר הפתח.

האנשים בלי-שם מהרו להגיח אל פיהם עוד שתים כוסות יין-שרף, שמו על קערותיהם חלקים גדולים מביצי-דגה, מלאו את פיהם וישבו גם הם על מושבותיהם אל השולחן.

בשעת הסעודה דבר זאחארוב בקול רם ובצחוק על דבר הליכותיו בעיר הבירה, על משתותיו והוללויותיו. אנטושין הקשיב בעיון נמרץ לכל תעתועי-האיש הזה באיזה רגש של קנאה ושל חנופה, ושני האנשים צהלו לכל דבריו, שהיו נראים כבדיחה מחוכמה.

אחרי כלות הסעודה, כאשר הביאו לפני המסובים ספלי קפה ובקבוקים של ליקר, פנה זאחארוב אל גרינברג ואמר:

– ובכן, יעקוב ייפימוביץ', הלא תקנה ממני את היער… כן! למענך… רק למענך אמכרנו… ומה לי היער? האם אלך ואשב שמה לחטוב את העצים ולעשות את הקורות? לא! אין לי חפץ בענינים אלה… קנה לך ועסוק בו.

– אני אקנה, – אמר גרינברג, – כן אמרתי לך… את היער אני יודע, וגם חשבתי בחשבון נכון את ערכו.

– אבל – מאה וארבעים אלף רובל… לא פחות… זוהי אמרתי האחרונה; מאה וארבעים אלף – או לא כלום…

– אני אקנה… אני מסכים לסכום הזה, אף כי גדול המחיר מאוד, אבל למענך, אנדריושא, למענך מסכים אני…

– והקרקע יישאר לי, – הוסיף זאחארוב, – אתה תכרות את העצים, והקרקע ישאר ברשותי…

– כן הדבר… למה לי הקרקע?… לחייך, יקירי! – הוסיף גרינברג בקחתו כוס ליקר ובהושיטו כוס שניה לזאחארוב.

– ארבעים אלף במזומנים, – הוסיף זאחארוב, בהריקו אל פיו את הליקר, – כפי המדובר… ושאר הכסף בשטרות חוב…

– כן יקום הדבר… מחר נבוא, אני ודמיטרי מיכאיילוביץ', אל לשכת-הנוטריון ושם נחתום את ספר המקנה.

זאחארוב הביט בלעג אל פני אנטושין, שהתנודד לדברי גרינברג האחרונים.

– האם גם דמיטרי מיכאיילוביץ' בסוחרים? – קרא זאחארוב בקול צחוק, – לעת זקנתו נהיה לסוחר… זהו דבר הראוי להלל.

אנטושין פער את פיו, ופניו, שכבר אבדה להם כל לחלוחית עלומים, התעקמו והתעוותו.

– אמנם, גם הוא לקח חלק בעסק הזה, – מהר גרינברג להוציא את שותפו ממבוכתו. – יש בדעתי, אנדריושי, ליסד חברה גדולה של בעלי הון, חברה של מניות. מטרת-החברה היא לקנות יערים גדולים ולנצל אותם בשיטה ראציונלית: לכרות את העצים היותר מוכשרים לעיבוד לקורות, לקרשים ולאדנים; לבנות מרשוּתוֹת רצויות, העובדות בתנועה הבאה ממכונות הקיטור; להכין מחסנים, ששם יתייבשו הקורות והקרשים לפי הדרישה הנכונה בשביל הנגרים; לסלול מסילות בין היערות עד חופי-הנהרים; לשלוח את הסחורה המוכנה ברפסודות עד חופי-הים או על תחנות מסילות-הברזל ולהעביר את הסחורה לאנגליה או לגרמניה, ששם הדרישה גדולה ומחירי-הסחורה רצויים מאוד… העסק יתן ריווח גדול… והן בצפון הארץ ישנם יערות-עד, והמה עומדים ובלים בלי תועלת… מדוע זה ילך לאבוד עושר עצום כזה?…

– אמנם, גדול מאוד הרעיון הזה! – אמר זאחארוב ברצינות – שכל בהיר לך, יעקוב ייפימוביץ'…

– כל הענין כבר מסודר וערוך בכל התכניות הרצויות… וגם מסרנו לעורכי-הדין לתקן את התקנות של החברה ולקבל את הרשיון מאת הממשלה… אנטושין, למשל, היה כל ימיו פקיד-הממשלה ולא סוחר, אבל בחברה הזאת יש גם לו מקום חשוב: הוא יהיה לחבר הועד של ההנהלה, הוא יהיה איש הביניים במשא ומתן עם הפקידות הממשלתית; הוא מכניס להחברה חלק ההון ויקבל ריוח לפי מספר המניות מלבד שכרו כחבר-הועד…

אנטושין זקף את קומתו הקטנה והחליק את שערות זקנו הקלושות לאות הנאה, וגם איזו גאווה נראתה בפניו הקמוטים.

– כן, אנדרי אנדרייביץ', – אמר אנטושין גם הוא חלקו, – הדבר הזה חשוב מאוד…

– אתה הגדת, אנדריושא, – הוסיף גרינברג, כי אין ברצונך לטפל ביערך, לשבת שם ולכרות עצים מן היער… כנים דבריך… אם אמרת להתעסק בעסק הזה, אמנם צריך אתה לשבת שם תמיד, להשגיח על העבודה, לשאת-ולתת עם הסוחרים הקונים את העצים המעובדים או אי-המעובדים… אבל שער נא, שהכנסת את הונך אל העסק הזה והיית לאחד-המנהלים, הנבחר להועד. הלא השגתך תהיה חשוב מאוד, כסוחר מנוסה וידוע ממשפחת סוחרים עשירים ומפורסמים, בשבתך בעיר הבירה או בקרית יערים, במקום מרכז ההתעסקות של החברה; תבוא אל ישיבות הועד להתישב בעניני העסקים, תחווה את דעתך, תחתום על הניירות – ודי לך… והן תקבל ריווח שבעתים מאשר תקבל מהונך, מחיר היער שתמכור לנו… ויותר נכון… אגיד את האמת לבנו של אנדריי איוואנוביץ' המנוח, שעבדתיו ואהבתיו בכל לבי, כי אתה, אנדריושא חביבי, תפזר, סוף סוף, את כל ההון ההוא לריק ולא יהיה לך לא יער ולא כסף…

– טוב דברת, יעקוב ייפימוביץ' – קרא זאחארוב והכה בכוח באגרופו על גבי השולחן. – כנים ואמיתיים דבריך!… נותן אני את ידי לך… חבר אהיה לאגודה… טוב! ארבעים אלף תתן לי מחר, ומאה אלף אני מכניס אל אוצר החברה… תן ידך!… – הוסיף בהתלהבות והחזיק ביד בגרינברג.

– לחייך, יעקוב ייפימוביץ' – אמר גם אנטושין.

כולם מלאו את כוסותיהם וברכו את גרינברג. גם הוא לקח את כוסו ואמר:

– לחייכם, ידידי, ולחיי החברה המשותפת העתידה להווסד!…

כבר היתה שעה מאוחרת בלילה, כאשר יצאנו כולנו מהמסעדה. זאחארוב עמד רגעים אחדים במבוא ופנה אל הסובבים אותו:

– אדוני! נסע כולנו אל “עוגן הזהב”… אני מכבד את כולכם… שם יש גם משוררות, צועניות… נבלה את הלילה בעונג…

גרינברג פקפק רגע אם לנסוע או לחדול.

– לא, יקירי… אני לא אסע אתך… איני יכול לנסוע אל “עוגן הזהב”…

– חה, חה! הלא זקנת, יעקוב ייפימוביץ'… כשל כוחך… ואתה, תלמיד מובהק, – הוסיף בפנותו אלי, – הלא תסע אתנו?

אני סרבתי, כמובן, מלקבל את הזמנתו ואמרתי, כי צריך אני ללוות את גרינברג למעוננו.

זאחארוב קרא לרכב וישב יחד עם אנטושין, ושניהם נסעו אל בית המרזח המפורסם ההוא, וגם שני האנשים, מלחכי-הפינכה של זאחארוב, מהרו לקרוא לרכב שני וידביקו אחרי זאחארוב.

– נלך ברגל אל מעוננו, – אמר לי גרינברג, כשיצאנו החוצה.

הסכמתי לרצונו בחפץ-לב. ביום היתה כבר הפשרת-שלגים מקרני-השמש החמות, אבל עתה, בלילה, גבר הקור, עברו אל השדרות הגדולות ודרכנו במשעול בין טורי-העצים. בחוץ השלך הס, מעטים היו העוברים והשבים, מנוחה ושקט מסביב. השמים, שהיו מעוננים ביום, טהרו, ומחשכת התהום, אשר מעל לראשינו, נצצו כוכבים, מזהירים בנוער זיוום. הפנסים האירו את הרחובות ואת המשעולים ונראו כשתי רצועות אור ארוכות מאוד, המגדישות את האפלה השוררת מסביב.

ז.

גרינברג שם את כפו אל מתחת לזרועי והלך דומם נסמך אלי. עברנו את השדרות והגענו אל הגן הקטן, שהיה כולו עטוף כפור.

– נשב לנוח מעט, – אמר גרינברג.

בחרנו לנו ספסל תחת אחד-העצים החשופים, אצל הפנס המאיר באור כהה וישבנו.

– זאחארוב סבור, כי זקנתי וכשל כוחי, – החל גרינברג לדבר כאילו ממשיך הוא את הלך מחשבותיו בדבור-פה. – אבל לא נכון הדבר… לא כשל כוחי… הפגעים הרבים אשר קרוני, הנסיונות המרובים אשר נתנסיתי בהם, הצרות הרבות שהרדיפו מנוחתי בשנים האחרונות, אמנם, דכאו את רוחי מאוד, הכשילו את כוחי, אבל – לא נפלתי… שבע אפול ואקום… כי על כן – יהודי אני, – הוסיף, בחשבון רגע ועל שמפו הופיע חיוכו הרגיל.

– אנחנו הורגלנו מדור לדור לפגעי-הזמן… הרוסי, כשבאה עליו צרה, אשר הממה אותו ואת כל קיומו, ילך מדחי אל דחי, ישתה לשכרון וישפל עד עפר… עד שוק ה“חיטרובי”¹יגיע, אל מקום האשפתות הזה, אשר משם לא ישוב עוד ושם ייקבר, הוא ושאיפותיו והגיונותיו גם יחד… אבל לא כן היהודי… כאשר יצאתי מבית הדין וכאשר ראיתי, כי לא נותר לי מאומה מכל רכושי, אמנם תקף אותי היאוש… עזבתי את עיר המלוכה, נסתי משום כבושת-גנב ובחרתי לי לשבת במקום נדח פה… אבל – מחשבותי לא נתנו דמי לי. חפשתי ובקרתי… ומחזות ומראות שונים החלו להופיע לפני בהמון מחשבותי… וכבר ראיתי בחזיוני – והנה אני מוסיף ועולה על במתי-ההצלחה; עסקים שונים נראו לפני, ומחשבות רבות על אודותיהם התרוצצו במוחי בלי הרף…

גרינברג החריש וישב בדומיה רגעים אחדים. חשתי, כי לא מחזות העסקים הגדולים ושטף הכסף הרב הזורם אל כיסו מענינים אותו, כי אם דבר אחר מעיק עליו מאוד ומוציא ממנו אנחות עצורות ועמומות. אמרתי בלבי להטות את הלך מחשבותיו אל ענין העסק החדש, שתאר לפנינו בשעת הסעודה.

– אמנם, רעיון יפה הביע אדוני על דבר החברה אשר באר את מהותה… הדבר הזה לבב גם אותי…

הוא פנה אלי והביט בפני בעיניו המפיקות עצב, כאילו התעורר מתרדמה, ולא ענה דבר.

– ואם יצא הדבר הזה אל הפועל, הלא תגדל פעולת החברה הזאת. – הוספתי לדבר, בחפצי להוציאהו ממחשבותיו הנוגות, – ואז יש, כי תבוא מחשבה בלבי לבקשך גם על אודותי…

הוא הרים את ראשו והביט בתמיה.

– אתה… לבקשני… איזו בקשה תוכל להביא לפני?

– הלא החברה תכונן גם בתי-חרושת, לכן אבקשך לספחני אל אחת הכהונות… הן בעוד ירחים אחדים אני גומר את למודי.

אמרתי את הדברים האלה, שעלו ברגע זה במחשבתי, רק לבדח את דעתו וצחקתי בקול לדברי אלה.

הוא הביט עלי בפנים צוחקות.

– מה מאוד חפצתי, כי תהיה עמדי… הן, אמנם, נקשרה נפשי בך, רעי הצעיר.

– אולי גם בנך ישתתף…

עוד לא כליתי את דברי, וגרינברג קפץ ממקומו, כאילו נשכו נחש.

– בני… בני לא ישתתף… הוא התרחק מעסקי…

– נלך הביתה… – הוסיף כמעט בלחש.

קמתי ממקומי, אחזתיו בידו והוספנו ללכת בדרך ברחובות השקטים.

– גם אני חלמתי בימים ההם, כי בני יהיה עמדי, ימשיך את עבודתי, שהחילותי בימי-נעורי באין לי עזר ומשען… אמרתי בלב, כי הוא יגדיל ויפאר את הפירמה שלי שאיסדנה בתבונתי… הן אני החילותי לכונן את מעמדי בעת שלא היתה פרוטה בכיסי, ומלבד השכל החרוץ ומלבד המרץ והשאיפה להתגדל ולהתעשר – לא היה לי מאומה… והלא בני יעלה עלי גם בחריצותו, גם בתבונתו וגם בהשכלתו… וברשותו יהיה גם הון גדול מאשר צברתי בכל שנות חיי: האם הוא לא יצליח ולא ישגשג?!… כן חלמתי אז… ידוע ידעתי, כי רבים מבני עם הארץ, היורשים מאבותיהם מעמד איתן ועשירות, יבזבזו את ירושת-אבותיהם לריק ולבהלה, להוללות ולשכרות… אבל לא כן חלק בני אחינו היהודים… המה יבינו לשמור על רכוש אבותיהם… אמרתי: יום יבוא, ובית-גרינברג יהיה כאחד מבתי הגדולים שבבנקאים ושבקבלנים…

גרינברג הפסיק פתאום לדבר. הוא פיתח את לולאות מעילו העליון, כאילו חנקו החום. הוא צער פסיעות גסות, כאילו מהר לבוא למקום המיועד, עד שהוכרחתי גם אני להחיש את צעדי למען כוון לפסיעותיו של בעל-שיחתי. כה עברנו עד הרחוב הקטן אשר לפני מגרש מעוננו. נכנסו אל חדרו. הוא האיר אור במנוחה, הסיר מעליו את מעילו העליון, מצא את כד המים העומד על השולחן ושתה בלגימה אחת כוס מלאה מים.

– רצונך לדעת על אודות חברך, גרישא?…

הוא פסע פסיעות אחדות בחדר והמשיך את דבריו.

– כן… כאשר התגרשה ממני אשתי, לא חפצתי ולא יכולתי למסור לה את בננו… הנער הובא אלי… הזמנתי מחנכת צרפתית וגם מחנך רוסי, שהיה ידוע בין הסופרים הצעירים, ישב בביתי, יחד עם בני לחנכו במוסר ובדרך-ארץ, במנהגי-המדינה ובמעשים טובים ולהורותו את הדברים הנחוצים לכל איש משכיל… ואחרי-כן היו באים אליו מורים מומחים ללמדו את הלמודים הרגילים. אמנם, הייתי טרוד בימים הם בעסקי, שהלכו והתגדלו והגיעו למעלה חשובה… העתקתי עוד מקודם את מושבי הקבוע לעיר-המלוכה, לפרקים, כשהייתי שב לביתי, הייתי מתבונן למעשי המחנכים את בני… לעתים רחוקות היה נוסע לעיר ההיא, שגרה שם אמו…

מן העת, שנכנס גרינברג לחדרו וכל זמן שדבר את דבריו המקוטעים, היה הולך בחדרו הנה והנה או עומד רגעים שים אצל שולחנו ומסדר את כלי-הכתיבה או מזיז את גליונות הכתבים מפנה אחת לשניה. לרגעים עמד ושתק, כאילו בקש מלים להביע את רגשותיו ואת מחשבותיו או התאמץ לזכור נשכחות. פעמיים לקח את תמונת בנו, שעמדה במסגרת ברונזה על שולחנו, הסתכל בעיון בשרטוטי פניו, החזיק רגע בתמונה וחזר והעמידה במקום אחר. עתה נגש אלי ושאל:

– התאמר, כי לא היתה לי כל תכנית בחינוך בני?

הוא עמד רגע וחכה למענה ממני.

– אפשר, כי היתה לך מגמה מיוחדת, – השיבותי במבוכה קלה.

– כן, כן! – קרא בהתרגשות. – אני חפצתי, כי בני יהיה מושלם בכל המעלות, שידע לשונות וחכמות על בורין ולא כמו שלומדים בגימנסיה… שיהיה משכיל, אינטלגנט במלוא מובן המלה… לא מסרתיו לגימנסיה, ורק בכל שנה ושנה היה עומד לבחינה עד שיקבל תעודת בגרות ויכנס לבית-מדרש גבוה…

– כאשר גדל הייתי יושב אתו לפעמים שעות אחדות ומשוחח אתו על המעשים השונים המתהווים בעולם הגדול, על דברי ספרות ומחקר, על האידאות השונות המנסרות במדינות הנאורות, הוא קרא אז את בוקל ואת דריפר; בקש והמצאתי לו גם את ספרי פיסארייב וטשרנישבסקי… גם אני הן אהבתי לקרוא הרבה… האמת אגיד לך, כי בין טרדותי המרובות, בין המולת החיים שנמצאתי אז, בין המשתאות, שהייתי עורך למכירי או לאנשים שהייתי זקוק להם מאיזו פניה, – הייתי אוהב, לפעמים, להתבודד בחדרי שעות רצופות ולקרוא בספרי אנשי-שם… התעמקתי בספרי מחקר, שהיו חביבים עלי עוד מימי עלומי, ואת הרעיונות הפילוסופיים הייתי מסביר גם לבני… ויש שהיינו יושבים יחד בחדרי, מתפלספים, מתווכחים, או מבקרים דעה זו או ענין ספרותי אחר…

גרינברג עמד מלשוטט בחד וישב על הכסא, אשר לפני השולחן, וראשו נשען על כף ידו. לא יכולתי להפריע אותו ממחשבותיו וישבתי דומם מביט אל פניו, שנראו כאילו הזקינו מאוד בשעה זאת.

– אבל כל מסירותו למדע, לפילוסופיה ולספרות, – הוסיף גרינברג לדבר, – לא מנע גרישא גם מתענוגים… אהב לרכוב על סוס, ואני קניתי לו סוס יקר ומשרת מיוחד עמד לשרתו וללכת אתו בזמן טיולו… הוא רכש לו ידידים מבני-גילו, מבני האצילים והשרים, היה בא בחברתם וחקה את מנהגיהם והליכותם, עברו שנים אחדות… הוא קבל תעודת בגרות ונכנס, לפי עצתי, לאקדמיה של מהנדסי-המסילות, כי בגמרם את האקדמיה מתקבלים החניכים של האקדמיה כפקידים למשרדי המיניסטריון לדרכים אפילו בלי שכר רק למען הכבוד. לפי ראות עיני המשיך בני ללכת בדרכו שהתוויתי לו; ואני שקוע בכל מעיני בעסקי הגדולים, מרוויח ומפסיד… במצב כזה התרחק בני ממני, לא היה בא לחדרי לשבת ולהתפלסף כמנהגו; לא נכנס אתי בוויכוחים. לפעמים ראיתי, כי הוא מתחמק ממני, יושב יחידי בחדרו או יוצא למקום אחר… אמרתי, אולי נקשרה נפשו בחברת רעיו מבני העם והוא מבלה אתם את ימיו בטובה וחפצתי להזהירו מדרך כזאת… חקרתי ודרשתי ונודע לי, כי כבר התרחק כמעט לגמרי מחבריו הראשונים; עזב את מנהגו ללכת לטייל ברכבו על סוסו…

– מה יעשה? – שאלתי לנפשי, במה מבלה הוא את עתותיו הפנויות? חידה היתה לי. פניתי אליו בשאלות כאלה, אבל הוא השיב לי באמתלאות שונות ולא יכולתי לרדת לסוף דעתו… לא יכולתי להבין את הלך רוחו… רק הבינותי, כי מסתיר הוא ממני איזה דבר הנוגע לסדרי חייו…

– ובעת ההיא הייתי טרוד מאוד בענין מסובך, שהביא לי דאגות רבות. נראה לי כאילו מטפס אני על שן הר גבוה מאוד… מתחתי תהום עמוקה, וממעל לי ראש-הר… אם יעמוד לי מזלי ולא אכשל בדרכי, אזי אנשא למעלה; ואם תמעדנה רגלי ואנגף, אזי – נפול אפול אל תחתית התהום בריסוק כל אברי…

– ובהיותי אז בדרכי, רחוק מביתי, קבלתי טלגרמה מן הגברת… ההיא… שהיתה יודעת גם מכל אשר נעשה בביתי… הידיעה הפתיעתני מאד, לבי הגיד לי, כי איזה אסון קרה… מהרתי לשוב הביתה ונודע לי, כי באו חרש פקידי-הבולשת, עשו חפוש בכל חדרי מעוני הגדול, ובפרט בחדרי-בני… לא נשאר אפילו דבר אחד שלא נגעה בו ידם… בחדרו מצאו כתבים אחדים וספרים, ופקידי-הבולשת החרימום ולקחו אתם…

– ואיה גרישא? – שאלתי בחרדה.

– הוא לא בא הביתה, – ענה לי האיש אשר על ביתי. – איננו יודעים, איפה הסתתר… והשוטרים מחפשים ומבקשים אותו בכל מקום… גם בבתי-חבריו ומיודעיו חפשו…

הידיעה הזאת הלמה והממה אותי.

– הנה החילותי לנפול… – אמרתי בלבי.

ח.

גרינברג קם ממושבו ופסע לאורך החדר בהתרגשות עצומה. זעה כסתה את פניו, ונקודות אדומות נראו עליהם; גופו רעד כאילו אחזתו הקדחת. רגעים רבים עברו עד שהבליג על סערת נפשו והוסיף את ספורו העגום.

– דרשתי וחקרתי אצל מכירי הרבים בין הפקידים והשרים, אבל איש לא ידע פשר הדבר… הלכתי אל שר הבולשת, ואחרי השתדלות רבה, תודות לשר גדול ממכירי, הוגד לי, שהבולשת מאשימה את בני, שהוא אחד מן המורדים במלכות… ניהיליסטן, משתתף עם הבוגדים, שקשרו קשר לזעזע את מוסדי-המלוכה… גם נודע לי, כי לא מצאוהו השוטרים, וכי הוא חמק – ונעלם…

– עולמי חשך בעדי… יאוש מר ואיום תקפני… למי אני עמל? למה לי כל התלאה הזאת שאני נתון בה? ימים רבים ישבתי סגור במעוני ולא יכולתי לראות פני איש. להוותי הגיעה השמועה גם לעיר מושב אשתי הגרושה… היא שלחה אלי מכתבים ובקשתני בדמעות ובתחנונים להגיד לה, מה זה היה לבננו… דבריה היו כמלח על פצעי לבבי… נמאסו עלי החיים ותהפוכותיהם… ואפילו את פני הגברת הקרובה אלי כל כך הרבה שנים לא יכולתי לראות… אז באה והודיעה לי, כי החליטה לעזוב את עיר המלוכה ולנסוע לגור באחוזתה שקניתי לה לפני שנים רבות… וגם היא עזבתני… נשארתי בדד ושומם…

– ומה אספר לך עוד, רעי הצעיר? – הוסיף בספקו כף אל כף – צרותי גברו מאוד וגם מצבי החמרי החל להתרופף… העסק, שהכנסתי בו את רוב הוני, היה עסק ביש…

– ביום אחד, כאשר הביא לי המזכיר את המכתבים הרבים, שהייתי מקבל לרגל עסקי, מצאתי גם מכתב מגרישא…

– “אבי”, – כתב אלי, – “אבקש ממך סליחה על שצערתיך… אבל אחרת לא יכולתי לעשות… לא אתווכח עמך ולא אראך, כי צדקתי, בבחרי לי את הדרך שהתוויתי לי בחיים… מאסתי בכל הסביבה ההיא, אשר בה נולדתי, חונכתי וגודלתי, וגם במנהגיה, בנמוסיה ובחוקיה… אבל אודיעך, כי שניתי את שמי; ואם גם אתפש בכף השוטרים, לא יוודע לאיש כי בנך אני, ולא יאונה כל רע לעסקיך… התעתדתי “ללכת אל תוך העם”, לבקש ולמצוא נתיבות לחופשו ולהצלחתו”.

– התבין? הוא צער אותי! האם רק צער הביא לי במעשהו המשונה הזה? הן הוא לקח ממני את כל אשרי בחיים, הן הוא הפך בין-לילה את כל תקוותי, את כל עולמי, שבר לרסיסים את המכון, אשר עליו הייתי נשען כל ימי חיי, את המכון, אשר עמלתי עליו בזריזות ובתבונה, אשר יסדתיו במוח עצמותי ובמרץ נעורי… וגם אינו צריך להוכיח לי את צדקתו… צדיק הוא בעיניו… הוא ישנה את שמו, הוא עוד לא ייקרא בשם משפחתי! ומה לו ולשם משפחתי? האם אציל אני, נסיך, דוכס? הוא עושה זאת לא למעני, כי אם לעסקי… ומה לו ולעסקי? יקחם אופל… ייהרסו, יישברו, יתפוררו – האם אדאג להם? ומדוע זה לא יסביר לי ואבין, מדוע זה בחל בסדרי היינו? מה עוול מצא בהם?

– אבל שבעתים הפליאוני דבריו, כי “ילך אל תוך העם”!… אל איזה עם ילך? ומה לו ולעם? ומה לו ולחופשו ולהצלחתו? ואם יחפוץ לעשות טובות להעם, לעובדים, לאכרים, – הן לא אמנע ממנו את חפצו: יקח לו כסף ויפזר לטובת-העם… הן גם אני פזרתי כסף לרוב ונתתי נדבות כל ימי לכל דבר נחוץ ומועיל, לכל מוסד חשוב, שאמרו ליסד במדינתנו… לבתי-ספר, לבתי-חולים, ואפילו לבנין בתי-מסגד…

הייתי כמשוגע. רצתי בחדר-עבודתי מפינה לפינה ולא יכולתי למצוא מנוחה לנפשי… לו יכולתי לדעת את מקומו – איהו? לו יכולתי לכתוב אליו, להתחנן לפניו, להוכיחו, להראות לו את משוגתו… אבל לאן אפנה? לאן אכתוב, למי אקרא, למי אשווע? הוא הלך “אל תוך העם” – ואיה המקום ההוא? אנה נסתר ואנה נחבא? הוא שינה גם את שמו. ומה שמו עתה, כי אדע ואפנה אליו?…

אחרי הפסקה קצרה הוסיף גרינברג לדבר. נראה היה לי, כי הוא ממהר לשפוך לפני את כל מצוקות נפשו, שהעיקו עליו מאוד, – אולי ירווח לו מבלהות מחשבותיו.

– וזרם החיים שוטף ועובר כמתמול שלשום, העסקים תובעים את בעליהם… אני לא יכולתי להסיר מעלי את עולם… ובעת ההיא נשמע רעש מלחמה באיזו פינה נדחה אשר בהרי-הבלקנים. ניצוץ אחד ניתז והיה ללהב גדול… צבא מדינתנו יצא לעזרת אחיהם הסלווים והתלקחה המלחמה בין הרוסים ובין הטורקים. הפקידים בקשו קבלנים ידועים, ואני נקראתי לבוא אל הפקידות הראשית ושמו עלי תפקיד גדול של קבלנות בבנין מסילת הברזל… אמרתי בלבי: בעסקים אלה ארוויח ואשלם את כל חובותי המרובים, שהשתרגו עלי מן העסקים הקודמים… אז, אפשר, אמצא את בני… אז אחדל מכל ענין ואיחלץ מכל טרדותי…

– אולם כשלו רגלי בדרכי הזאת… לא זוז בלבד שלא הגעתי למרומי-ההר אשר לשם שאפתי כל ימי-חלדי, כי גם לא החזקתי מעמד בשפועו… החלותי לצנוח בנתיב חלקלקות ולנפול אל תהום הנשיה…

– ובני? הלא הוא קרא בוודאי בעתונים את כל המעשים והמקרים וגם ידע מאסוני האיום, כי נמסרתי לדין באין עוול במעשי – איהו? מדוע לא בא לרפא את פצעי אביו? מדוע לא בא בתנחומים לנחם את לב אביו האומלל?…

– ואמנם, קבלתי פעם מכתב ממנו… זה היה אחרי שיצאתי זכאי בדין… המכתב בא אלי מחוץ לארץ, מארץ שווייץ… רק פתחתי אותו – ושמחה האירה את לבי… כתב-יד של בני הוא… סוף-סוף, נזכר גם באביו… לקץ יודיענו ממעשהו… אפשר גם יחבוש בדבריו את מכתי האנושה…

ואלה הדברים שכתב אלי:

“גם אלי הגיעה השמועה על אודות מעשיך במערכות המלחמה ועל דבר המסרך לדין… יושב אני רחוק מארץ מולדתנו, כי הוכרחתי להסתר במקום הזה… אבל מוצא אני לי לחוב לכתוב אליך רק טורים אחדים… כי חפץ אני להגיד לך, שאם הצדיקו אותך בעלי-הדין, אין אתה זכאי בעיני… אמנם, במשטר המלוכה, שאנו חיים בה עתה, אנשים כמוך הם יוסדיה ומכונניה, ובמקום הרשע שם גם עוות-הדין, לכן מצדיקים דיינים מומחים את האנשים, אשר מקומם מחוץ למחנה”…

– ואפילו חתימת ידו אין על המכתב… הוא מרשיעני, אף כי יצאתי צדיק במשפט, בעיניו נשארתי לאיש מרמה, למעוול, לבולע חיל זרים, לאיש “אשר מקומו מחוץ למחנה”…

גרינברג התרגש מאוד, דבריו לעו… הוא דבר את דבריו האחרונים בקול חנוק, כאילו שמו מועקה בגרונו… קטעי מלים פרצו מפיו, וכל אברי גופו רעדו, הוא צנח על הכסא בלי-אונים, שם את ראשו בשתי ידיו ונשען אל השולחן. כה ישב זמן רב מבלי הוציא הגה מפיו.

האם יכולתי לנחם את האיש האומלל הזה? ישבתי גם אני שקוע במחשבותי… רעיון אחד ניקר במוחי: דור הולך ודור בא, – והאידיאות משתנות… הן גם גרינברג האב היה בזמנו ניהיליסטן, כמו שהוא מכנה את בנו… גם הוא שאף לעקור את סדרי החיים של אבותיו… וכבנו – מאס בכל הסביבה ההיא, אשר בה נולד, חונך וגודל, וגם במנהגיה ובנימוסיה ובחוקיה"…

ישבתי שעה קלה מחריש ודומם, אחרי-כן קמתי ויצאתי בלאט מן החדר, וגרינברג לא שם לבו ליציאתי ונשאר יושב נשען אל השולחן בלי-נוע.

ט.

עברו שני חדשים. ביום השלישי, אחרי הערב ההוא שסיפר לי על אודות בנו, הגידה לי בעלת-הבית, כי גרינברג עזב את מעונו, לקח את כל כליו ויצא מן העיר; הוא בקש לראות אותי, לפי דבריה, לפני צאתו מן העיר, למסור לי כמה דברים נחוצים, אבל לא מצאני, והוא מהר לנסוע.

בבוקר אחד, כאשר רק השכמתי לקום ושתיתי ספל תה ואכלתי את ארוחת הבוקר שלי ואני ממהר ללכת לבית-המדרש, נשמע פתאום קול דופק על הדלת ובו ברגע נכנס אלי, לתמהוני הגדול, אנטושין.

– שלום לאדוני, – אמר אלי בהושיטו לי את ידו הצנומה, – יסלח נא לי, כי נכנסתי אליו בשעת-בוקר מוקדמת, אבל יראתי, פן לא אמצא את אדוני בשעה יותר מאוחרת… ואני כבר הייתי פעמים פה ולא מצאתי את אדוני.

– במה אוכל לשרתו? – שאלתי בתמיהה.

– גרינברג עזב פתאום את העיר ויצא מפה… הוא הודיעני במכתב, כי ישוב בעוד ימים אחדים… נשארתי פה לחכות – והוא לא בא… בוודאי הנהו בעיר המלוכה, אבל לא אדע, איה שם מעונו.

– וגם אני לא אדע את מקומו, – אמרתי.

– האומנם?!… ואני דמיתי, כי בוודאי הודיעך את כתובתו… פליאה דעת ממני… אני בשביל זה באתי אליך, כי אמרתי בלבי, שכבודך, כרע נאמן לגרינברג, יודע את מעונו… או מתי ישוב… ומה לי לעשות עתה? – קרא אנטושין, בפרשו לפני את ידיו, – יגיד נא אדוני…

– לחכות… – עניתי בלעג ולקחתי את כובעי ואת מעילי לאות, כי חפץ אני לעזוב את החדר.

– לחכות?… נקל לכבודו לדבר כדברים האלה, כי אחת היא לאדוני, אם יבוא גרינברג מחר או בעוד חדשים אחדים… אבל אני… הלא תזכור, כי אני לקחתי חלק בקנית היער מאת זאחארוב… לקחתי חלק… הן באמת רק אני נתתי את הכסף ושלמתי לזאחארוב ארבעים אלף רובל מכיסי… וגרינברג עדיין לא נתן לעסק הזה אפילו פרוטה אחת… הוא אמר ליסד חברה משותפת… וכבר קבלתי הרשאה מן הממשלה ליסוד חברה זאת… וגם על הדבר הזה אבדתי כאלפים רובל… הן אין כל השתדלות יוצאת לפועל בלי מתנות כסף…

שמתי את מעילי עלי ויצאתי מן החדר, ואנטושין יצא אחרי. יצאנו שנינו אל הרחוב, ואנטושין הוסיף להתאונן על מר מצבו בענין החדש.

– היער נקנה… נשלחו לשם משגיחים ועוזרים… צריכים אנו להתחיל בעבודה, אבל אין כל תכנית לה… וכסף רב ילך לאיבוד… ירא אני, פן גם הפעם ירמה גרינברג.

– גרינברג ירמה? – שאלתי בתמהון ועמדתי מלכת ופניתי לעבר אנטושין.

– ומדוע תתפלא?… כפי הנראה, אינך מכיר את גרינברג כראוי… מכיריו אמנם אומרים, כי הוא איש ישר ולא ישנה את הבטחתו… אולם אני יודע, כי איש מרמה הוא…

– ובכל זאת, השקעת את הונך בעסק, שגרינברג הוא מיסדו ומנהלו.

– ראשית כל, – ענה אנטושין בצחוק מעושה, – היער נקנה על שם… אשתי, כי אני זהיר מאוד בענינים כאלה, ושנית… לולא אשתי, כי אז לא הסכמתי לתת פרוטה לגרינברג זה… סוף-סוף, רמאי הוא ככל אחיו היהודים… סליחה, אדוני! – הוסיף בעיקום שפתים, בראותו, כי שמתי את מבטי בו ואני חפץ להגיד דבר מה. – אולי גם כבודו מן ה“עברים” הוא… אבל הלא תלמיד בית-מדרש גבוה אדוני, ורחוק מחוג הסוחרים.

לגועל נפש היתה לי השיחה עם האיש, לא חפצתי לבוא בריב אתו ומהרתי ללכת, אבל גם הוא החיש את צעדיו.

– אדוני קצף עלי על שהכלמתי… את גרינברג…

– ומה לי ולדעותיך, אדוני, – השיבותי ברוגז. – אבל רואה אני, כי לא רק אדוני, אלא גם אשתו חפצה בעסק הזה… כך הבינותי מדבריך…

– אשתי? – קרא אנטושין בקול ועמד מלכת. – אשתי? – הוסיף עוד פעם. – היא חפצה רק לעזור לגרינברג… יען כי עוד לא עברה משוגתה…

– משוגתה?

– כן! האין אדוני יודע, כי אשתי אהבה את גרינברג…

עברנו ברגע זה את הרחבה הגדולה ונכנסו אל סמטה עקומה, המתפתלת מאחורי בית-תפילה נהדר, למקום שוקט, עמדתי על מקומי והבטתי במבוכה אל פני האיש הזה. מחשבות שונות התרוצצו בי. אם כן, זה הוא הפקיד, אשר על אודותיו ספר לי גרינברג… אנטושין מאס באשתו הצעירה, והיא אהבה את גרינברג… והנה נפגשו שוב האנשים השונים האלה בדרך חייהם והיו לשותפים בעסק אחד… ובכספה של האשה ההיא…

ואנטושין מוסיף לדבר בקול מר ועצב:

– הוא רימה אותי… אז מלפנים, כאשר נסבכו דברי ימי חיי… בחלקת לשונו לקח את לב אשתי התמימה… והיא עוד צעירה לימים… לעת זקנותו עזב את האומללה, והיא שבה לאחוזתה הגדולה… ואני כליתי אז את שנות עבודתי במשרת-הממשלה – ושבתי אליה… הן היא כאשה אינה יכולה לנהל אחוזה גדולה, לכן הסכימה, שאשב גם אני באחוזה ההיא ואהיה למנהל את האחוזה… וגרינברג נפל פלאים… הממשלה ראתה והבינה את כל הרע שמביאים לממלכה אנשים קבלנים כאלה… מסרו אותם כולם לדין… אולם – דיינינו!… הנה לך מליץ טוב מן הפטפטנים – והמה ילבינו כשלג כל חטא וכל עוולה…

אנטושין עמד רגע על מקומו ושאף בכבדות רוח.

– אנא, אדוני, אל תמהר נא לרוץ בדרכך… איש זקן אני וקשה עלי ההליכה…

קמצתי בצעדי והלכתי לאט.

– כן, כן… ובצר לו, פנה גרינברג לאשתי, והיא נתנה לו כסף מרכושה לקנית היער…

– האם היה לה רכוש? – הפסקתי פתאום את דבריו.

הוא נבוך רגע והביט אל עבר פני, אחרי-כן ענה:

– אמנם, יש לה רכוש… ירושה לה מאבותיה… הן היא בת-אצילים, בעלי-אחוזות בפלך קרית-יערים…

הוא שתק רגע והוסיף ללכת בצדי מבלי דבר דבר.

– ועתה – מה יהיה בדבר העסק?… נבוכים אנו באין לנו איש כגרינברג לנהל את העסק… זאחארוב אינו חפץ להתעסק…

– הן ישוב גרינברג, – אמרתי ברוגזה, – ויסדר את הענין…

– אבל טרוד הוא בענין אחר… כנראה, משתדל הוא בדבר בנו…

– בדבר בנו? – קראתי בתמהון, וכל עצמותי רעדו מבלי שאדע פשר דבר.

– כן, הבן כהאב… האבות בקשו לצבור הון… שמו כל מעיניהם בנצול תנובת הארץ… והבנים… הבנים באים להפוך את כל סדרי המלוכה הגבוהה… ומה להם ולסדרינו?… וגם בנו של גרינברג הוא מן המורדים במלכות… אבל נמצא האברך הזה, התכשיט היקר הזה, ונמסר לדין…

– נמסר לדין? – קראתי בקול רועד.

– כן… הלא שמעת וקראת על דבר משפט “החמישים”… ביניהם גם גרישא המיוחס… ומי המה המורדים? כולם בני בלי שם… כמה בני נכרים שנספחו לארץ מולדתנו… בוודאי יחתך דינם למות… ואמנם, משפט מות לבני-עוולה אלה, הבוגדים, המורדים המרימים יד במלכות… מי שמע עוולה כזאת?

השמועה הזאת הרגיזתני מאוד. כהלום רעם הוספתי ללכת ולא שמתי לב לאנטושין ההולך עוד בעקבותי. אבל הנה נראו הבנינים הגדולים של בית-המדרש. הוקל לי, בעמדי לפני המבוא, כי סוף-סוף אפטר מאנטושין, שנראה לי ברגע זה כמפלצת נמאסה.

אבל גם בכניסתי אל האולם הגדול ובשבתי לפני השולחנות הארוכים אשר עליהם שטוחים ניירותי – הציורים, לא מש מלפני הרעיון על דבר מצבו האיום של גרישא האומלל, שידעתיו בעודנו ילך צוהל ושמח.

העבודה שלי לא עלתה יפה. הרגשתי, שאין אני יכול לרכז את מחשבותי בעבודה, שהיתה לפני, בחשבונות של המכונות ובשרטוטיהן. עזבתי את האולם, לתמהונם של חברי, ששקדו עתה על המלאכה המרובה בעיון נמרץ, יען כי כל שעה ושעה היתה יקרה לכל אחד מאתנו, יצאתי אל הרחוב – לטייל בחוצות אולי אפיג את צערי…

י.

פתקה מצאתי באחד הימים על שולחני, בשובי הביתה מבית-המדרש. פתחתי וקראתי בה, כי גרינברג מבקשני לבוא אליו למעונו באחד מבתי-המלון הידועים בעיר, וכי הדבר נחוץ מאוד.

מהרתי ללכת אליו. מצאתיו בחדרו וברכתיו בשלום. מראהו הפליאני מאוד: הוא הזדקן, תווי פניו שונו, קמטי לחייו ומצחו התגדלו והתרחבו, קומתו שחה, עיניו תועות הנה והנה, וידו, שהושיט לי, רעדה.

– בקשתיך לראות, יעקוב ייפימוביץ, – אמרתי אליו, – נודע לי על דבר בנך…

– נודע לך? – הפסיקני במהירות. – אם כן, אין לי מה לספר לך…

הוא ישב, צנח על הכסא בעיפות מרובה. רגעים מעטים החריש.

– גדול אסוני מאוד, – הוסיף כמדבר לנפשו. – כל הימים אני הולך ממקום למקום, משתדל… אולי אפשר להצילהו…

– הן יש מליץ שימליץ עליו? – שאלתי.

– יש… מליץ ידוע… אני הייתי פעמים בבית-האסורים… ראיתיו… דברתי אתו… והידעת? הוא דבר אתי בידידות… בקש ממני סליחה על שהדאיבני במכתבו האחרון… מה נשתנו פניו!… הוא חבקני באהבה… דבר אלי תנחומים… הוא סובל את יסוריו בגאון-נפש!…

– בקשה לי אליך, רעי הצעיר, – הוסיף אחרי הפסקה ממושכה, – בקשה לי אליך… הלכתי למעונך ולא מצאתיך וכתבתי לך את הפתקה… אנא, סע עמדי… אל… אם בני…

– אל אשתך הראשונה? – קראתי בתמיהה.

– כן… גם היא באה הנה… היא חפצה לראותו… היא ראתה אותו… דברה אתו… ומה קשה היתה פרידתה ממנו… אנא, נסע יחדיו…

הסכמתי, יצאנו החוצה וקראנו לרכב ונסע יחדיו אל ה“טורים”… בשם זה ידוע ומפורסם המקום ששם נבנו בתי החנויות והמחסנים טורים-טורים, וביניהם סמטאות צרות ששם גם כן חנויות ומחסנים, פה מרכז המסחר של עיר הבירה, ואפשר לומר – מרכז המסחר הגדול, הסיטוני, של כל המדינה, אל המקום הזה באים הסוחרים מכל ערי המדינה, מכל הפלכים והמחוזות של רחבי-המדינה; פה נמכרות סחורות שונות מתוצרת המדינה ומתוצרת חוץ לארץ – בכל יום ויום לאלפים ולרבבות. הטור הראשי עובר מול המצודה משרידי החומה העתיקה עד חוף הנהר ועל פני מרחבי העיר העתיקה, שהיתה מוקפת חומה, משתרעים רחובות גדולים וקטנים שבכל בית ובית שם נמצאים – אַמברים ומחסנים ומשרדים, ששם נעשים עסקים כבירים, במורד הגבעה, ההולכת ומשתפעת עד גדות הנהר, נמצאה השכונה הידועה בשם “מאחרי-הטורים” ושם מקום מושב היהודים הבאים לסחור את העיר ולשבת שם ישיבת ארעי או ישיבת-קבע, כשמשפחותיהם נשארו ב“תחום המושב”, פה נמצאים בתי-המלון ליהודים, גם בתי-המסחר והמשרדים שלהם, באחת החצרות הגדולות, בשכונה מיוחדת, נמצאים גם בתי-תפלה – אחד לחסידים ואחד למתנגדים – באולמים מיוחדים אשר בבתים הגדולים והאפלים האלה.

נכנסנו אל חצר אחת, בשער החצר הוקצה מקום לחנויות קטנות ולצרכי-אוכל. ההמולה בחצר רבה מאד, נשמעים קולות מריבים או מתווכחים על אודות מיקח ומימכר. מן הרחוב הצר משתפך אל החצר שטף אנשים, אצים ורצים, שקועים בדאגות הפרנסה, ומן החצר הולך וזורם שטף אנשים אחרים, ממהרים במרוצתם, מדברים וממללים בהברות שונות, מתווכחים בשעת הליכתם, מתיעצים או משתווים בעניני-מסחר. בכל הרחובות הצרים והמעוקלים, בחצרות הרחבות, על המרפסות אשר לפני החנויות האפלות, המלאות חבילות סחורה שונה, בכל מקום נפגשים רק יהודים, מלבד הסבלים או בעלי-עגלות, הטעונות סחורה והעוברות אל הגבעה למעלה או מן הגבעה למטה; עוברים ושבים יהודים בעלי-קפוטות ארוכות, כפופי-קומה וטרודי-דאגה, עוברים בחפזון או עומדים כנופיות, מדברים בפישוט ידים, קוראים בכל שאון זה לזה, ממהרים לעברים שונים, כנמלים אלה, הזוחלות בחפזון אל גל אשפתן התלול ומסיעות אתן מן השלל שמצאו בשדה.

עברנו את החצר האפלה והמזוהמה, טפסנו ועלינו במעלות של עץ, עברנו גזוזטרה ארוכה, ומשם נכנסו אל מסדרון העטוף אפלה – והגענו אל אחת הדלתות; פתחנו ובאנו אל פרוזדור קטן, החדר הגדול, אשר נראה מן הפרוזדור, היה מלא אנשים; על הרצפה, על הספסלים וגם על השולחנות היו מונחות חבילות סחורות, הערוכות להשלח למרחקים. סמוך אל החלון עמדו שני אנשים והתווכחו בקול רם בענין חשבון; כנראה, לא היה אחד מרוצה מן החשבון של השני. כי זה הוציא מיד חברו את הרשימות והחל לספור מספרים בקול שאון.

מאחת הפינות קמה ממקומה אשה ומהרה לקראתנו אל הפרוזדור.

– אני חכיתי כל היום לבואך, יעקב, – אמרה יהודית, כאשר נגשה אלינו.

– סלחי נא, רבקה, – ענה גרינברג במבוכה, – כל היום הייתי טרוד… הלכתי ממכר אחד לשני… בקשתי, השתדלתי… התבוננתי, כי יש תקוה… כי השתדלתי לא לחנם.

– אהה, לצרותי האיומות – אמרה האשה באנחה, ודמעות נראו על פניה הקמוטים.

היא היתה בעלת קומה ממוצעת ובעלת-בשר. תווי-פניה עדינים והראו, כי מלפנים יפה היתה, אבל עתה היו קמטי פניה המסובלים בשר מנוולים את תוארה ומעיבים את יופיה מלפנים.

היא הביטה אל גרינברג בעינים מפיקות הכנעה ותחנונים.

– נבוא אל החדר השני, – אמרה בקול רך. – פה השאון גדול תמיד מן הבוקר ועד הלילה, כמו בשוק…

נכנסנו אל החדר השני וישבנו על כסאות אצל השולחן העגול העומד לפני הדרגש. האריג, המכסה את מושבות הדרגש והכסאות, כבר ניטשטש מרוב תשמיש, בלה מרוב ימים ובמקומות אחדים גם נקרעים.

– אבל מדוע באת לגור במקום זה? – אמר גרינברג בחפצו, כנראה, להטות את השיחה לענין אחר. – הלא יכולת לשבת במלון טוב ומרווח…

– מה לי ולדאגה הזאת? – הפסיקה אותו האשה. – לגרישא יקירי עוד רע מזה… בשבתו בבית-האסורים…

היא הוציאה מטפחת – ומחתה את דמעותיה הנגרות.

– האמנם אין כל תקוה לחלצהו מצרתו? – חזרה ושאלה במבט תחנונים אלי ואלי גרינברג.

– אני… משתדל… מחר או מחרתים יחרצו את דינם… ומי יודע, מה יקרה?

רגעים אחדים ישבנו שלשתנו והחרשנו, כל אחד מאתנו היה שקוע בהמון מחשבותיו הרצוצות ובסבכי רגשותיו הנפתלים ולא מצאנו מלה בפינו להגיד דבר איש לרעהו.

– האפשרי לי לבוא מחר לבית-המשפט? – פנתה האשה אל גרינברג. – לוּ יכולתי להביט בפני בני היקר לפחות מרחוק.

גרינברג התעודד; רעדה אחזתהו; פניו חוורוּ פתאום מאוד; הוא הרים את ידו הרועדת והקריב אותה אל פני האשה כאילו חפץ לעכבה לבל תקום ללכת אל המקום ההוא.

– לא, לא!… אי-אפשר הדבר… אמור אמר לי המליץ, כי מחר לא יתנו לאיש, אפילו לקרובי-הנדונים, לבוא אל בית-המשפט… אני… אני הבאתי את האיש הצעיר הזה… הוא הכיר את גרישא בעודם ילדים… היו משחקים ומשתובבים בשעה שגרנו בקרית-יערים… האיש הצעיר הזה, ידידנו, הבטיח לי, כי הוא יבוא ויקדם להודיעך מכל הנעשה שם… בבית-המשפט… האם לא כן הדבר?

נענעתי בראשי לאות הסכמה.

– הלא תראי, כי אתי הצדק… אתה, רעי הצעיר, תבוא אל המליץ… הן הוא מכירך… הוא יגיד לך מכל אשר ייעשה בית-המשפט… ותבוא בטובך ותגיד לגברת ביילין…

את הדברים האלה דבר רוסית בחפזון, לסירוגין. פעם הטה את פניו אל צד האשה ופעם אל עבר פני, כמו בקש ממני שאאשר ואקים את דבריו.

קמנו ויצאנו מן הבית. בחצר לקח גרינברג את זרועי בידו והטה את ראשו אל אזני, כאילו לחש לי איזה סוד.

– תודה רבה לך, רעי הצעיר, כי הואלת ללכת אתי… האם יכולה היא לבוא אל בית-המשפט? מחר… יודע אני, אל נכון… ואולי גם בלילה הזה יחרצו הדינים את משפטם של הנאשמים בבגידה… אומרים, כי ידונו אותם למשפט מות… האפשר שהיה תהיה שם?… כי יחייבו אותו חובת גלות – כבר הגדתי לה… וכמעט השלימה עם הרעיון הזה… אבל כי יחייבו אותו למיתה… איום ונורא הדבר…

פניו נתעוותו בהעויה משונה… כל גופו רעד, והוא נשען עלי בלכתו.

יא.

גם אני הייתי נרגש מאוד כל הלילה. לא יכולתי לתת שינה לעיני. ידעתי, כי גרינברג יושב עתה בחדר מלונו ויהא ער כל הלילה, רק לפני שהאיר השחר שכבתי על מטתי וישנתי שינה מרגיזה. כאשר הקיצותי, הלכתי אל מעון גרינברג, אבל כבר לא מצאתיו שם.

יצאתי החוצה. עברתי את הרחבה הגדולה, הגעתי אל השדרות וטיילתי בשבילי-הגן. מרחוק ראיתי את מוכר-העתונים, מהרתי וקניתי גליון עתון, בקשתי ומצאתי ידיעה חטופה וקצרה, כי המשפט של החמישים נגמר וכי עשרים איש נדונו לתליה והנשארים לעבודת פרך ולגלות.

מה גורלו של גרישא?

לאן אוכל ללכת עתה?

איפה אוכל למצוא את גרינברג?

במה אוכל לעזור לו?

שוטטתי בגן בין שדרות העצים, ולבי דואב עלי… הלכתי למעון גרינברג, שאלתי, אולי בא הביתה, – אבל איננו…

בבואי לפנות ערב אל חדרי, מצאתי על שלחני מכתב מגרינברג.

“רעי הצעיר! את אשר יגורתי בא לי… בודאי כבר קראת בעתונים על דבר המשפט… אנא, לך נא והגד לאם גרישא, כי חרצו משפט להגלותו לזמן מוגבל לסיביר… ואני עוד משתדל… ואמנם, רצתי כל היום ממקום למקום… הנסיך הזקן וואסילקובסקי, מיודעי מקרית-יערים, הבטיחני, כי ישפיע על הספירות הגבוהות להקל את גזר דינו של בני האומלל… גם התיעצתי עם המליץ… מכינים המליצים כתב-תחינה להוד קיסרותו… אולי ירחם ויתן להם חנינה לבל יוצאו להורג… יתחיבו עבודת פרך… גלות עולמית… אבל צריכים הנדונים בעצמם לבקש, ואין המה מסכימים… הענין עוד מסובך מאוד, אבל הנסיך היקר מאמצני ומנחמני, כי יש תקוה”…

מלאתי את רצונו; הלכתי והגדתי לאם גרישא את הדברים, אשר שם אותם גרינברג בפי, היא התמוגגה בדמעות וקללה את יומה… בלב מורתח יצאתי ממעון האשה הזאת, שלא יכלה להנחם על אבדן בנה…

עברו ימים אחדים בתוחלת ממושכה, קשה היה לי להבליג על המית-רוחי ועל מצוקת-נפשי לבל אכשל בבחינות, שהתחילו בימים אלה. בעיון רב הגיתי יומם ולילה בלמודי ולעיני רחפו, חליפות, תמונות איומות של אסירי עוני וברזל, של מוצאים להורג, של אמהות מתמוגגות בדמעות על גורל בניהם, מלאי-כוח החיים, הנקטפים בעודם באבם…

את גרינברג לא ראיתי כל הימים האלה.

היה יום הראשון לשבוע. אמרתי לנוח ביום הזה מעמל כל השבוע. היום היה יום בהיר וחם, האביב כבר בא והביא רוח חיים חדשים. העצים בגני-העיר ובשדרות עטו כולם עלים ירוקים ונראו הנצנים, השמים היו טהורים. השמש האירה, השפיעה את חומה ושפכה רוח של ששון ושל ענוג אפילו על הבתים הנזעמים ועל הרחובות ההומים. טיילתי בעונג רב במשעולי השדרות כשעה אחת ואמרתי לשוב – והנה ראיתי מרחוק את גרינברג הולך וקרב אל המקום ששם עמדתי. מהרתי לגשת אליו. אבל הוא לא ראני ולא הביט אל עבר מקומי, הלך תפוש ברעיונותיו העגומים. קראתי אליו בשמו. כל גופו רעד מקול קריאתי, עמד על מקומו כמבולבל, הרים את ראשו והתבונן אל עבר הקורא. נגשתי אליו.

– שלום לך, רעי הצעיר, – אמר בהכירני. – מה טוב, כי פגשתיך… אמנם, חפצתי לראותך ולהגיד לך, כי השתדלותו של הנסיך עלתה והביאה פרי.

– האומנם?… נתנו להם חנינה?…

– כן… הנדונים למות נמסרו לעבודת פרך לכל ימיהם. – ענה בלחש עצור.

– ואמו?…

– היא יודעת… היא ראתה אותו… הלא נוכל לקוות… אפשר ברבות הימים יוטב גורלם… יקלו מעליהם את עוּלם…

הוא שם את ידו תחת זרועי.

– נלך אל בין השדרות, – אמר באנחה.

הלכנו יחדיו שלובי זרוע. עברנו את הגן והגענו אל השדרות הטווייריות. גרינברג הלך לצדי שקוע במחשבותיו הנוגות, ואני לא מצאתי מלה להגיד דבר לאיש האומלל הזה…

במה אנחמהו?

– נשב לנוח, – אמר אלי. – עיף אני… כמעט אין בי כוח… גם הנשימה קשה עלי… איזה כאב חש אני בלבי… מלפנים הסכנתי ללכת ברגל מרחק רב… אהבתי לטייל… אבל עתה קשה עלי גם ההליכה.

קרבנו אל הספסלים, העומדים מסביב לפסל המשורר פושקין וישבנו. גרינברג קפל את שתי כפות ידיו והניחם בין ברכיו – וראשו מוטה ארצה; עיניו מפיקות תוגה…

– כן, ידידי… Finita la Comedia" ": כלו כל הקצין… החיים כבר עברו, אבדו…

הוא קם קימה כלשהי והביט אל מול פסל המשורר רגעים אחדים. צל עצב עבר על פניו הקמוטים.

– נזכרתי, – הוסיף לדבר בקול נמוך, – נזכרתי את ספור-המעשה של המשורר פושקין… הן תזכור את המעשה בדבר הדייג העני שצד דג של זהב… דג הזהב מביא לו את כל טוב החיים ומעדניהם… בונה לו טירות וארמונות… נוטע לו גינות-הביתן… נותן לו זהב וכסף ובגדי-חמודות… אבל הדייג אינו אומר די… עוד מוסיף הוא לבקש לו גדולות ונצורות, הדר-שרים ותפארת-מלכים… והנה חזר הגלגל… דג הזהב שינה את טעמו… נופל כל הבנין… נעלמו הארמונות והגנים… אבד גם כל כבודו והדרו… אבד עשרו, אבדו גם בגדיו, בגדי התפארת… את הכל, את הכל נשא הרוח – ואינם… הדייג שב אל הסוכה השבוּרה שהיתה כל רכושו מלפנים…

לפני כשלשים שנה באתי הנה… לא היה לי כלום מלבד כוחי ועוצם רוחי… בקשתי ומצאתי את דגי הזהב… כל אשר שאלה נפשי – נִתן לי… גם טירות וגם עושר וגם מרכבות – וגם כבוד ושם… ועתה אבד לי הכל… שבתי אל הסוכה השבורה שלי. גלגל חוזר בעולם…

הוא הוריד את ראשו והחריש רגעים אחדים.

– אבל אומלל אני מן הדייג הזקן שבספור-המעשה… הוא מצא לו לכל הפחות את אהלו הדל ואת… אשתו הזקנה… ואני? איה מקומי עתה?… מלפנים נעקרתי ממקומי… ועתה שכלתי גם את עשרי וגם את בני וגם… את אשתי…

א.

החליל נתן אות, כי האניה נכונה לעזוב את החוף ולהפליג במרחבי-הנהר לדרכה. ההמולה הלכה והתגברה בנמל. הסבלים אָצים להביא את חבילות הסחורות ולטעון את האניה. הנוסעים נחפזים וממהרים להביא את כליהם, את מזוודותיהם ושקיהם, לקחת ברכת-פרידה ממכריהם או מקרוביהם, להגיד לאנשי-בריתם או לפקידיהם את הפקודות החשובות, או את ברכותיהם הנשנות. השאון התגבר. קולות שונים מתערבים ומתפרדים, מתנגחים ומשתטפים ומשתטחים על כל עברי הככר של הנמל.

ופתאום נשמעה שריקת החליל בשניה, קול תרועה ארוכה וצרודה, אשר השתרר והשתעל על כל הקולות ועל כל הזעקות, ונשא למרחקים – אל הגבעה הגדולה והיפה, אשר משם משתקפת העיר ומגדליה הגבוהים, גניה המרובים ובתיה הלבנים. ועל כולם הזהירו זהרי-בוקר, הבריקו קרני השמש הראשונות; וגם השפלה הגדולה, אשר מעבר השני של הנהר הגדול והרחב, כאילו התעוררה מתרדמת-ליל והבריקה והזהירה בכל פרחיה הכחולים, האדומים, הלבנים והצהובים ובכל דשאיה הירוקים, המתנועעים לרוח הבוקר הזך והצח. כולם מתקדמים לקראת זיו השמש, העולה בכל גאונה והדרה מעל עצי היער הרחוק. פלגי-קוי-אור נשתפכו פתאום על כל היקום מסביב, הזהיבו את עלי-העצים, אשר בגנים וביער, הבריקו את גגות המגדלים והבתים, הכסיפו את גלי-מי-הנהר והאירו גם את האניה ואת הסבלים וחבילותיהם ואת הנוסעים וצרורותיהם. העבים הקלים, המפוזרים על פני אופק-השמים, גזו ונעלמו, רק עב קטנה נשארה בודדת לעבר אחד, וקוי-השמש חדרו אל תוכה וציבעוה בצבעים בהירים – מכסיפים – והיא הלכה ונמסה.

נשמעה רנת צפרי-בוקר, שהתנשאו והתרוממו מעל דשא השפלה ומעל עצי-היער ויעופו לכל עבר בצהלה ובשמחה – ותצהל ותשמח גם כל השפלה ויעלזו וישתובבו במרוצתם גם גלי-הנהר, וצחוק-חן, צחוק בהיר, נשפך על כל היקום מסביב.

עומד הייתי על ספון-האניה העליון ומסתכל בכל המראה יפה והנעים, והנה הגיע אלי קול אנשים מריבים ומחרפים. על גשר-הקרשים, המונח לעוברים מן החוף אל האניה, נדחפו אנשים אחדים, ומן הכנופיה הזאת, שנדחפה, למקום צר אחד, יצאו קולות מחוטפים.

– איך העזת להדפני! – קרא בקצף קול אחד.

– ואתה ראה את אשר לפניך ואל תביט הצדה! – ענה קול גס אחר.

– הוא עוד יורני, איך לאחוז את דרכי, בן-בליעל…

– לך בדרכך, יהודי ארור…

– יהודי? האני יהודי?… כלב… בן-בוז…

– בן נעוות המרדות…

– עוד תחרפני, נבל!… אה… בצלם הזה, אשר על חזי נשבעתי, כי אשימך לעפר…

והד קול סטירת לחי התפרץ מן ההמולה והמהומה.

– ניקולאי פטרוביץ! כלך! לך לך מפה… למה באת בריב עם איזה סבל…

– אתה תכני, בן נעוות המרדות!… הנח לי… אהרוג… אהרוג ואשסע את היהודי הארור הזה…

– למקומכם שובו, אדוני… למקומכם… את הגשר אנו מסירים…

ומיד נגש גם השוטר המפקח על הסדר וקול רוגזו נשמע מבין קולות המגדפים והמחרפים, אבל פתאום התפרץ קול צריחת החליל בשלישית בקול זוועה איומה, כאילו ביקש להתגבר על כל בליל הקולות, להשתיק את שאון המהומה ולהסתיר את כל זוהמת הגדופים והזלזולים, שנשמעו מפיות רבים.

האניה התנודדה. האופנים התגלגלו בשאון והרתיחו את מי-הנהר השקטים. עוד רגע – והאניה כבר התרחקה מן הנמל והפליגה בגאון על מי-הנהר העצומים.

גלים קלים מתגלגלים במרחבי-הנהר, בורחים בחפזון מן האניה ומתקרבים אל החוף, מתרוממים, משתובבים, כילדים פזיזים, ונסוגים אחור בחדווה, ונוגה קרני-השמש משתפך עליהם ומבריק בכל צבעי-הקשת בענן. רוח קל התפרץ ועלה מן המים, התנשא על לספּוּן-האניה וליטף בחיבה את פני-האנשים, העומדים ומתענגים על הדר התולדה.

ב.

ירדתי את התא ואמרתי לצוות למלצר להביא לי ספל תה וארוחת הבוקר. בתא מצאתי עוד איש אחד, זר לי. הוא ערך את צרורות חפציו, אבל נראה היה כי הוא נרעש ונפעם, ומגרונו יוצאות הברות-קצף דחופות.

האיש היה כבן ארבעים וחמש, כרסני, עב-בשר; קומתו ממוצעת, זקנו מגולח למשעי, שערות ראשו קצוצות, שמו גדול ועב, ושערות לבנות מציצות בו, חטמו בלום וגדול, תווי-פניו גסים ונזעפים. הוא היה לבוש כתונת בד מושזרה וחגוּר אזור-פתיל; שולי-כותנתו מכסים את המכנסים, כמנהג עם המדינה; המעיל העליון, אשר על כותנתו, קצר ונעשה מארג טוב. כל חזותו ובגדיו העידו עליו כי מן הסוחרים האמידים

מבני עם הארץ האיש הזה, אבל קלסתר הפנים ענה בו, כי מזרע היהודים הוא; וכאשר פנה אל המלצר, שנכנס לפי פקודתי, לבקשהו, כי יביא לו ספל אל התא – הוכיחה הברתו למדי, כי לא מאזרחי הארץ האיש ההוא.

– אין כל סדר בכל הנמלים… לא כמו בבתי-הנתיבות: שם משגיחים היטב הג’נדרמים על ההמון הפרוע… ופה כל איש יכול לגדף ולחרף את הנוסע לבטח בדרכו – ואין להשיב.

כה התאונן האיש, כמדבר אל נפשו. אבל הבינותי, כי דבריו מכוונים אלי, וכן הוא בכלל המנהג במדינה, שנוסע אחד פונה בדברים לחברו הנוסע, לבן לוויתו, אף כי לא התוודעו איש לרעהו.

– אפשר הדף אותך הסבל בלי משים בשאתו את החבילה – אמרתי כלאחר-יד, וצחוק רחף על שפתי.

– בלי משים? בלי כונה?… שגית, אדוני… הסבלים עזי-פנים המה… חוצפתם גדולה… ואין טוב להם מלגדף איש סוחר… את פני האציל מהדר הוא… מתירא ממנו… בו לא יגע לרעה… אבל איש כמוני – יחרף ויגדף, ועוד יראה את אגרופו…

האיש נרגש, קפץ ממקומו, נגש אלי והביט בעיניו הלוהטות.

– חרפה תחת חרפה, גדוף תחת גדוף! – אמרתי במנוחה ובחיוך.

מנוחתי וחיוכי כאילו הוסיפו שמן למדורה: התרגשותו גברה ולא יכול למצוא מלה להביע את כעסו. בידים רועדות לקח את כוס-התה, שהביא לו המלצר, הגיש אותה אל פיו וחזר והעמידה על מקומה. עיניו הפיקו תוגה מרגיזה, עד שהרגשתי כאב בלבי והתחרטתי על שהוספתי להכלימו.

– הוא גדפני… – החל האיש, ופתאום נפסקו מליו.

לא עצרתי ברוחי, כי הבינותי, שקשה לו להוציא מפיו את המלה האיומה, שאותה הביע הסבל בגדופו. פניתי אליו ואמרתי בקול עז:

– אין אני מתהדר ביחוסי ובמוצאי, אבל להיות נכלם ולהתרגז, אם יקראני נכרי בשם יהודי – כדבר הזה לא יעלה על דעתי…

הוא פנה אלי והביט בתמהון.

– האם גם אדוני… יהודי?

– אמנם, כן הדבר… ואין אני רואה שום סיבה לכסות על מוצאי.

האיש קם ממושבו ונגש אלי. פניו נשתנו. צל של קורת-רוח עף ועבר על פניו; עיניו הפיקו איזה עונג ורוך.

– אתכבד להתוודע אל אדוני… שמי ניקולאי פטרוביץ שוּבסקי… מעיר שקמה, סוחר בתבואות אני…

הגדתי לו את שמי והושטתי את ידי והחזקתי בידו העבה המכוסה שערות.

– אמנם, צדק אדוני בדברו… אמנם, לחנם מתקצף ומתרגש אני, כאשר יזכירני איש את מוצאי… כי הן גם אני מבני היהודים אני.

– אבל, – הוסיף אחרי דומיה קצרה, – לוא ידע אדוני, כמה יסורים סבלתי בשל יהדותי… לוא ידע את מצוקות נפשי מלפנים… וגם עתה אחרי שנעשה המעשה… אחרי שעשיתי את הצעד ההוא…

הוא הוריד את ראשו בעצב ונשתתק.

בשעה זו נפתחה הדלת ואל התא נכנס איש רם הקומה.

– אה! ניקולאי פטרוביץ’… הן פה הסתתרת!… ואנחנו חפשנו אותך… כל אנשי-החבריה שלנו מבקשים אותך…

– אני נשארתי פה לשתות כוס-חמין, – ענה שובסקי, כמנתצל ובמבוכה.

– בוא אלינו! טוב מאוד לשבת על הספון… כבר ערוך השולחן… נשתה ונאכל…

הלז נגש אל שובסקי ושם את כף ידו הגדולה על שכם מכרי החדש.

– השלך את המשקה הזה… נבוא אל חברתנו…

– כרגע אלך, – ענה שובסקי, ובלגימה אחת שתה את התה, העמיד את הספל על השולחן הקטן והצטלב, בהעבירו את אצבעותיו ממצחו ללבו ומימין לשמאל, כדרך שעושים הנוצרים האדוקים. אחרי-כן יצאו שניהם מן התא.

ג.

החום גדל. לקחתי לי ספר ויצאתי מן התא. עליתי את הספון העליון ובקשתי לי מקום על אחד הספסלים תחת הגג המתוח ממעל למכסה להיות לצנה להנוסעים מפני קרני השמש הלוהטות. הנוסעים עזבו את התאים ויצאו לשאוף רוח צח, הנושב מן הנהר. רובם ישבו לפני שולחנות וסעדו את לבם באכילה ושתיה.

לפני שולחן אחד היו מסובים בכנופיה אחת ארבעה או חמשה סוחרים, וביניהם ישב גם שוּבסקי. על השולחן עמדו בקבוקים, קערות מלאות דגים, בשר, חמאה וגבינה. המסובים אכלו ושתו הרבה ובאותו הזמן התווכחו בקול רם על דברי עסקים שונים; קולות:

– אני קונה…

– מכרתי…

– טענתי ספינה ושלחתי את התבואה…

הספר היה מונח על ברכי, אבל גם קרוא לא יכלתי. עיני נפגשו באחד ממכרי, פקיד בבת-הדין שבעיר מושבי. הוא נגש אלי. ברכנו איש את רעהו לשלום ושוחחנו על דברים שונים, שלא עניינו אותנו ולא עשינו כך אלא כדי לגרש את השעמום, שתקפָנו מפני החום ומפני המונוטוניות של הפלגת האניה.

הגיעה שעת הצהרים.

החום התגבר. מצאתי לי מקום בודד בירכתי האניה בצל הקיר המבדיל בין מקום הנוסעים ובין התא ששם עומד רב המלחים, קברניטה של האניה. ישבתי זמן רב שקוע במחשבותי, והספר פתוח לפני. פתאום ראיתי את שוּבסקי הולך אל המקום הזה; הוא נגש וישב על הספסל אצלי.

– חם מאד, – אמר, בהסירו את כובעו ובקנחו בממחטה את הזיעה ממצחו ומפניו.

– כן… חם מאוד, – עניתי כלאחר-יד.

– חברי הלכו לישון, – הוסיף לדבר. – כן מנהגם תמיד בזמן הנסיעה… אוכלים ושותים ואחרי-כן ישנים שעות אחדות – צחק בקול רם.

– מדוע לא הלכת גם אתה לישון?

– אני… אני שותה מעט…

– אין זה כי אם טבעך, טבע היהודי, שאינו אוהב לשתות יין רב, – אמרתי בחיוך.

– אפשר נאמנים דברי אדוני, – השיב לי בצחוק קל. – כן… חברי אומרים: שתה, ניקולאי פטרוביץ'! אבל אני מתחמק תמיד ושותה רק מעט… הטבע היהודי… אמנם,נאמנים דבריך…

הוא החריש רגעים אחדים.

– ואדוני עסוק בקריאה כל הזמן, – הוסיף שובסקי, בהביטו אל הספר, שהחזקתי בידי.

– כן… בשעות פנויות כאלה אין טוב מן הקריאה…

הוא התבונן אל שער הספר וקרא בתמהון:

– ספר עברי!… האומנם קורא אדוני עברית?

– ומדוע לא? – שאלתי בחיוך.

– כי… כי… – גמגם בלשונו, – אדוני איש מלומד… מיודעי, שישבתי עמהם, הגידו לי, כי מכירים הם את אדוני… שמך נודע במחוזנו… ובכל זאת, קורא אתה עברית?

צחקתי בקול רם לתומת האיש הזה.

הוא בא במבוכה ולקח מיד את הספר בהתענינות; החל לקרוא, אבל בשגיאות גסות כי, כנראה, לא הורגל לקרוא – ובפרט בלי נקודות.

– גם אני ידעתי עברית, – אמר בלחש עצור. – למדתי ב“חדר” שנים אחדות… הן נולדתי וחונכתי בעיר שערה, אשר על נהר דניפר… היודע אדוני את העיר הזאת?

– שמעתי על אודותיה… עיר גדולה וידועה בתחום מושב היהודים…

– אבי היה חנווני… חי לא בדוחק בימים ההם, אבל איש אמיד לא היה מעודו… גם אז היתה הפרנסה דחוקה וקשה… ההתחרות בערים האלה היתה גם אז גדולה כבר… בפרט בין החנוונים הפעוטים… הוא היה איש ישר, מכובד בין בעלי-הבתים, ירא אלהים… אמי מתה עלי בעודי נער… היו לי אחים גדולים ממני בשנים, כי אני הצעיר במשפחתי… אבי – זכרונו לברכה – מת לפני שנים רבות… אחי התפזרו לכל רוח… אין אני יודע אפילו את מקום מושבם…

הוא דבר את דבריו אלה בקול דממה, כל תווי-פניו הפיקו יגון.

רגעים אחדים ישב בדומיה. שקע, כנראה, בזכרונותיו, אש התעוררו פתאום לפניו, הזכרונות הללו שאולי כבר ניטשטשו במוחו ושכבר החלו להסתתר בין ערפלי-העבר.

ד.

לא אדע בנפשי, איזה רגש עודדני לשאלו על דברי ימי חייו. התעניינתי באיש הזר הזה, שביקש את קרבתי ואת חברתי. הפסקתי את הדומיה ושאלתי:

– האם כבר עבר זמן רב מיום שעזבת את עיר מולדתך?

– כן… זה שנים רבות… מיום שלוּקחתי לעבוד בצבא. אז יצא החוק החדש, שכל איש בן עשרים ואחת שנה ילך לעבוד בצבא. אחי הגדול ממני צריך היה אז לפי שנותיו להימסר לעבודת-הצבא, אבל הוא היה כבר בעל לאישה ואב לילדים קטנים. גם לו היתה חנות דלה, שיש בה סחורה של שלוש פרוטות… אבי השתדל שנעמוד שנינו לפני הפקידים למען יעריכו את שנותינו… הפקידים העריכו את שנות אחי לעשרים ושלוש ואת שנותי לעשרים ואחת, אף כי אמנם רק בן שמונה עשרה הייתי. ואני עלם חסון ואין מום בי… הייתי אז משרת בבית מסחר גדול ליערות. עבדתי כל הימים ביער, ושם גרתי… ועבודתי זאת חיזקה את בריאותי, שרירי היו מוצקים וכוח היה באגרופי להכות אחור את הגבור שבין חוטבי-העצים מן ה“גויים”.

אני כבר אז הסכנתי לשבת בין עם-הארץ לדבר בלשונם ולהתנהג במנהגיהם הפשוטים… אמנם, את מנהגי-היהודים קיימתי כדת: בכל יום התפללתי… אמנם, רק תפלה חטופה, כאילו כפאני שד… בשבת לא עבדתי ולא עשיתי כל מלאכה, חוץ מן ההשגחה הנחוצה ביער.

כאשר לקחוני לצבא, לא התמרמרתי ולא בכיתי, רק קשה היה לי להיפרד מן היער! הנך משכים לקום לאור הבוקר, עם נץ-החמה… הנך נושם את האויר הצח בכל מלוא החזה – וטוב לך… כל היקום מתעורר מתנומתו… הצפרים מתעופפות, משכימות לקדם את השחר בצפצוף נעים… וגם בחורף, כאשר יגדל הקור, – ינעם מאוד היער העומד עטוף כולו שלג… הנך הולך בין האילנות הגבוהים והדוממים ומחליק על שכבת השלג הנקפא מן הקור החזק…

הוא נשתתק לרגעים אחדים.

– אבל החום גדול פה, – אמר פתאום וקם ממושבו. – האין טוב ללכת אל התא?

הסכמתי לעצתו וירדנו מן הספון. ברצוני לשמוע את ההרפתקאות שעברו על האיש הזה, הוספתי לשאול אותו, אחרי אשר ישבנו על הדרגש הרך אשר בתא:

– וכמה שנים עבדת בצבא?

– כארבע שנים לפני המלחמה האחרונה.

– האם גם השתתפת במלחמת הרוסים עם הטורקים בהרי-הבאלקאן?

– כן… אני עברתי עם הצבא את כל הארצות עד המבצר פּלייבנה… באחת המלחמות לפני העיר הבצורה הזאת נפצעתי פצע איום… הכדור עבר בבטני… חדשים אחדים הייתי מוטל על ערש דוי בבית-החולים הגדול. הרופאים אמרו נואש לחיי… אבל – תודה לאל – נתרפאתי מפצעי והנני עתה בריא בשלימות.

– וקבלת אות-הצטיינות?

– יש לי אורדן של גיאורג הקדוש, – ענה לי בגאווה, – וגם אותות אחרים.

– גם בזמן עבודתי בצבא לפני המלחמה הייתי מצטיין בין חברי, – הוסיף בחשבו רגעים אחדים.– בראשונה, כאשר הובאתי אל הגדוד, בקסקטין, לעגו לי חברי, אנשי-החיל מבני עם-הארץ, כי בכלל הרדיפו מנוחה את חבריהם היהודים. וגם שרי-העשרות היו תובעים מהם עבודה יותר מכפי כוחם, ואפילו רובי-הקצינים הביטו עליהם תמיד בעין חשד. ובאמת אגיד לך, כי היהודים בעצמם אשמים… המה לא נסו לעמוד בפני מנדיהם המלעיגים עליהם… המה התרפסו לפני מעניהם… מתראים כנכנעים… אבל אני הראיתי להם את נחת אגרופי ושלמתי להם כגמולם בעד גידופיהם… על כל גידוף השבתי להם כפלים בגדופים חריפים ועוקצים כמו שהורגלתי בזמן עבודתי ביער… כמו שלמדתי מפי הפועלים הנכרים, חוטבי-העצים. אבל לא הייתי מעולם מן המעליבים ומן המחרחרים לריב… להיפך – תמיד הייתי נכון להיות חבר נאמן לחברי בצבא… ואמנם, כולם נהפכו לי לאוהבים ולרעים… וגם יראו ממני – וכבדוני… את סדרי הלמודים ואת תכסיסי-הצבא ידעתי היטב, הייתי מן הקלעים המצוינים, אשר לא יחטיא המטרה… קבלתי תודה מן הקצינים… וגם שר-האלף בכבודו הללני פעם לפני הגדוד – שר-האלף הזה היה מגיני ואיש חסדי, – הוסיף שובסקי באנחה. – הוא חפץ לעשות אתי טובה… אבל לא יכול…

– איך זה לא יכול? – שאלתי בתמיהה.

– לא יכול, מפני שהדין חזק ממנו. כן באר לי פעמיים…

– לא ירדתי לסוף דעתך, ניקולאי פטרוביץ', – הבינני, איך היה הדבר.

– הנני לספר לך… אין אני חפץ להתגאות לפניך, אדוני… מלאתי תמיד את המוטל עלי… מלאתי את חובתי – וחסל… ביום קרב אחד נפלו במלחמה רוב אנשי-החיל של גדודנו… גם אני נפצעתי בידי, אבל רק פצע קל… עיפים ויגעים נקהלו הנשארים מכל הגדודים השונים, נאספנו כולנו למקום אחד. הקור היה גדול… נתנו כל הלילה וכל היום. למחרתו לפנות ערב קבלתי פקודה לבוא אל הבית, ששם חנה שר-האלף ושלישיו אתו.

– שובסקי! – קרא אלי כשנכנסתי אל החדר ששם ישב שר-האלף. – קח לך מטובי אנשי החיל… מפקד אני אותך למלא ענין חשוב… בלילה תעבור את הגבעה ותארוב לאויב… את הפרטים ימסור לך הקצין… ובכן… התמלא את הפקודה? – הוסיף בצחוק של רצון.

– נכון וקיים, הוד כבודו! – עניתי.

– אני בטוח בך, שובסקי… לך ועשה כפקודתי…

מלאתי את הפקודה כמצווה עלי ושבתי ומסרתי לשלישו של שר-האלף את הידיעות, והוא הביע את חן-רצונו לתחבולתי ולערמתי.

ביום השלישי היינו כולנו נכונים לקרב. עמדנו במערכות המלחמה; שר-האלף עבר על פני הגדוד והתבונן בעינו החודרת בכלי-זיננו.

כל היום הלכנו בין ערמות השלג; טפסנו ועלינו על גבעות ומשם ירדו אל בקעות. הגענו למקום תלול אחד, והנה יצאה הפקודה לעמוד פה. ערכנו את המחנה, הֵכַנו לנו סעודתנו ונראה לנו מקום בטוח ללין. צריך הייתי לבוא אל המקום ששם נמצא שר-האלף ונפגשנו… הוא אמר:

– יודע אני, שובסקי, את עבודתך… לפני כל השרים אגיד תהילתך… ראה צוויתיך: היה גם מחר לגבור-חיל…

– נכון וקיים! – עניתי.

ואמנם היה היום ההוא, יום המחרת, יום-קרב נורא… רבים היו החללים, עצומים הפגרים והפצועים… וגם רבים מן השרים והקצינים נפלו בשדה-המלחמה… בראותי, כי השר המפקד נפצע, הזעקתי את אנשי-החיל השארים לעלות על הפסגה… מדוע צריך היה לעלות על הפסגה, לא ידעתי… התבוננתי, כי המפקדים חתרו בכל עוז לכבוש את הפסגה ההיא… אמנם, חוצפה היתה זו לי, כי אמרתי לפקד על אנשי-החיל, אבל האם ידעתי והרהרתי, אותה שעה, מה אני עושה? האם נתתי אז דין וחשבון לנפשי? ולתמהוני, נשמעו לי כל אנשי-החיל אשר סביבי. קריאות: “הוּרַא” – הרעישו את כל הסביבה… החילונו לטפס ולעלות… אחדים נופלים, והנשארים מוסיפים לשלח כדורי מות אל מול האויב – ועולים… והנה נפל פצוע נושא הדגל… מהרתי ולקחתי ממנו את הדגל, הרימותי אותו ביד שמאל ובימיני אחזתי את הרובה…

באמת, אניני יכול להגיד לך עתה, מה נהייתה אז… אבל בעוד זמן קטן והגדוד עלה על ראש הפסגה… האויב ברח מפנינו… אחרינו עלו גם רבים מאנשי-הצבא… נפצעתי אז ברגלי ובידי… עזבתי את גדודי ואת הפסגה לבקש את מקום מחנה הרופאים לחבוש את פצעי…

ביום השלישי נקראתי לבוא לשר-האלף.

– שובסקי! – אמר אלי בעמדי לפניו. – כתבתי על דבר אומץ רוחך להוד מלכותו…

– נכון וקיים! – עניתי.

– ברצוני לרומם אותך למעלת קצין, – חזר ואמר.

אני שתקתי והבטתי אליו בתמהון.

– אבל… הן יהודי אתה… אין ממנים את היהודי לקצין או לסגן קצין… כן הוא הדין, והכל מחויבים להכנע לו.

– נכון וקיים, הוד כבודו – עניתי כחוק.

– ואם כן… חדל להיות יהודי… מאושר תהיה…

עמדתי כפסל לפני שר-האלף ולא עניתי דבר.

– ומה דעתך? – שאלני עוד פעם.

– נכון וקיים, הוד אדוני השר! – עניתי לפי ההרגל.

– הנך מסכים?…

– אי אפשר הדבר, – עניתי בקול נמוך, – באמונתי אחיה כל הימים.

הוא הביט על השליש העומד לפניו, ואחרי-כן נגש אלי, שם כפו על כתפי ואמר:

– בן-חיל אתה, שובסקי!… טוב דברת…

שובסקי התאנח לזכרונות אלה – ונשתתק.

ה.

– ובכל זאת, לא שמרת מוצא שפתיך, – אמרתי, אחרי דומיה ממושכה, בקול עגום ונמוך.

– לא שמרתי? – קרא שובסקי, בקפצו ממקומו. – קצף נראה על פניו. הוא החל בהתרגשות רבה:

– לא שמרתי?!… לא היה בי כוח לסבול… התבין, אדוני? בעד כבוד להיות איזה קצין לא חפצתי להמיר את דתי… ובכלל לא עלה על דעתי דבר כזה… אבל… מי יודע, מה יהיה באחרית הימים…

– אולי יש בנפשך לספר, ניקולאי פטרוביץ', – על המאורעות האלה?

– לפניך, אדוני, אגיד את כל לבי, – השיב בהתרגשות. – שמע נא וידעת את אשר אתי…

הוא שב למקומו וישב על קצה הדרגש.

– אחרי אשר נרפאתי מפצעי, קבלתי חופשה מעבודתי בצבא, וגם המלחמה נגמרה. הטורקים נכנעו לפני אנשי-הצבא שלנו. הבוּלגרים והסרבים יצאו לחפשי מעבודתם. אבל מה לי ולהם? דמי נשפך בעד הצלחתם, אבל גם אני חפצתי בחיים… שבתי לעיר מולדתי. את אבי מצאתי במצב רע מאד. הוא הזדקן… איש חולה רפה-כח מצאתיו… גם חנות אין לו… אחי הגדולים עזבו את עירנו והלכו אל אשר הלכו למצוא את פרנסתם. נשאר רק אחי הבכור, עני ואביון, מטופל בבנים. אבי מתפרנס משכר-דירה שבביתו הקטן, והוא בעצמו דר – לא ידעתי איה: אם בבית-הכנסת או ברפת אשר בחצרו. היכולתי למצוא עזרה מהם? פניתי אל האיש הסוחר בעצים, שעבדתי אצלו ביער לפני שלוקחתי לצבא, אבל משרה לא נמצאה במסחרו למעני, כי בכל סוגי-העבודות נמצאו כבר משגיחים ועוזרים ראשיים, שניים ושלישיים – מקרוביו ומקרובי אשתו ומקרובי מכריו – די והותר… לא מצאתי לי אפילו מקום ללנון… אפילו מזון סעודה אחת לא מצאתי… מה עלי לעשות? אנה אפנה, אנה אלך? איה אבקש לי פרנסה? נזכרתי, כי בעיר קרית-יערים, ששם שכן גדודי בכל עת עבודתי בצבא, היו לי מכרים בין הסוחרים. אמרתי: אסע אל העיר הזאת ושם אשתכר. וכן היה. מצאתי איש טוב אחד ממיודעי-אבי, שנתן לי הלוואה קטנה. לקחתי את צרורי הקטן, שכמעט לא היה בו כלום, ונסעתי להעיר ההיא, מרובת-המרכולת.

לשמחתי מצאתי את אשר בקשתי. סוחר יהודי אחד המליץ עלי לפני סוחר נודע, איש רוסי, והוא קבלני לעוזר בבית-המסחר שלו לתבואות. חדשים אחדים ישבתי בקרית-יערים ועבדתי באַמבר שלו, כדי ללמוד לדעת את טיבן של סחורות-התבואה, ואחרי-כן שולחתי בפקודת אדוני למוסקבה.

כשראה בעל בית-המסחר, כי באמונה ובהשכל אני עובד את עבודתי, קרבני אליו ומסר לי ענין גדול של בית-מסחרו: הוא היה שולח ממקומו במסילת-הברזל קרונות טעונים תבואה, ואני הייתי משגיח על בית-האוצר שלו בעיר-הבירה, מבקש ומוצא קונים ומוכר בסיטונות קרונות-תבואה. בידי היו נקבצים סכומי-כסף גדולים, ואני מכניסם אל הבנק על חשבון בעל בית-המסחר. אני משתדל למכור את התבואה במחירים ובתנאים היותר טובים, מתבונן ומעריך את מצב השוק ומזהיר את אדוני למהר ולשלוח סחורה או לחדול משלוח, אלא לחכות למועד אחר. בחריצות רבה עבדתי לפניו. אדוני הוסיף על שכרי, ואני חשבתי את עצמי לצָלֵחַ. היה לי מעון טוב בבית אשה אלמנה: חדר מסודר ברהיטים יפים. גם מאכל-שולחני היה טוב, לפי טעמי. האמת אגיד לך, אדוני, כי בעת ההיא כמעט עזבתי את המנהגים הקבועים של היהודים: לא הנחתי תפילין, לא התפללתי, אכלתי מאכלי-טריפה, ביום השבת עבדתי את עבודתי, ויום הראשון היה לי יום מנוחה. לפי המנהג, הייתי בא תמיד אל בית –המרזח, ששם מתקבצים ובאים הסוחרים הרוסים, יען כי, כידוע, אין עסק נגמר בין הסוחרים הרוסים בלתי אם בבית-המרזח, בשתית-תה ובאכילה. אבל את אבי הזקן לא עזבתי והייתי שולח גם לו וגם לקרובי מזמן לזמן סכומים הגונים לעזרתם.

שובסקי הפסיק לדבר. הוא נשתקע במחשבותיו רגעים אחדים.

– אם באתי לספר את קורותי, – הוסיף בפנותו אלי, – הרשני נא להגיד לך את כל המוצאות אותי.

– אבקשך מאד… ספורך מענין אותי…

הוא הוציא סיגרה מן הקופסה ועישן רגעים אחדים ואחרי כן המשיך:

– כאשר החילותי לקבל מאדוני שכר הגון, בקשתי לי מעון בודד מיוחד. לא חפצתי לשבת באלה האכסניות שבעיר, המלאות חדרים רבים ככלוב מלא עוף; החדרים והמסדרונים מלאים רפש וחלאה; האויר שם מעופש; רובי-הדיירים מרימים שאון והמולה; אין שם סדר, אין מנוחה.

הן אדוני יודעת את עיר הבירה, ובוודאי ידוע לו, כי מסחר התבואות מתרכז ברחוב גבריקוב, המשתרע בין תחנות מסילות הברזל ומשם נמשך ויוצא כמעט עד קצה העיר, עד “יערות-העיט”. במקומות אלה משתרעים מגרשים גדולים ורחבים, ונמצאים בתי-עץ לדירות נאות, ומסביב הבתים גם גנות-ירק וגם גני עץ פרי. באחד המגרשים ההם בקצה סימטה קטנה מצאתי בית, שייך לאשה אלמנה, שהיתה משכירה חדר למעון. היא ובתה טפלו בגנה ובצרכי-ביתה. המעון מצא חן בעיני, כי אהבתי את הירק ואת האילנות ואת האויר הקל לנשימה. האשה היתה אשה פשוטה; בעלה היה אחד ממשרתי מסילת-הברזל ומת בשעת אסון שקרה בדרך. קבלה פצויים מהנהלת החברה. בתה היתה כבת שמונה עשרה, בריאת בשר ויפה, עלמה פשוטה, שטפלה תמיד, מן הבוקר ועד הערב, בגינה, בפרה, במטבח או בכביסה. מצאתי חן בעיני האלמנה: את שכר הדירה שלמתי בדיוק בכל ראש חודש; בחדרי היה סדר טוב; איש לא היה בא אלי, כי לא היו לי חברים; לא הייתי זולל וסובא; לבושי היה הדור וגם… הן בחור חסון הייתי. נראה היה, כי גם אַנה בתה מתקרבת אלי ומבקשת למלא את רצוני: הקפידה על הנקיון בחדרי, הביאה אלי ספל חלב בבוקר, תיכף לאחר חליבת פרתה. האלמנה הציעה, כי גם ארוחתי תהיה על שולחנה, ואני קבלתי ברצון רב את הצעתה, ומאז היינו שלשתנו מסובים בכל יום אל השולחן בסעודה. השולחן היה תמיד ערוך היטב, והארוחה היתה מבריאה. התבוננתי וראיתי כי אַנה לובשת בגד נאה, רוחצת ידיה ומיפה לפני שבתה לאכול את סעודתנו.

ובכן, נהייתי כבן-בית למשפחה הקטנה והנעימה הזאת. בכל יום ראשון ובכל ימי-חגי-הנוצרים, כאשר לא הייתי צריך ללכת למקום ששם יאָספו הסוחרים בתבואות או לתחנות מסילות-הברזל, שלשם באים הקרונות עם התבואה, – היינו מבלים את שעותינו הפנויות יחדיו: בקיץ היינו הולכים אל “יערות-העיט”, אשר לשם נוהרים ושם מטיילים יושבי-העיר, או היינו נוסעים ל“הרי-האנקור”, – מטיילים, שותים תה ומתענגים על המנוחה ועל השקט שבמקומות הללו; בחורף היינו הולכים לפעמים אל התיאטרון אל הקרקס.

העלמה מצאה חן בעיני… ראיתיה כסמל אשה טובה לבעלה, עקרת הבית, מסורה לעבודה ולטפול בביתה, בריאה, יפה וגם טובת-לב. אבל, בכל-זאת, גרשתי ממני את הרעיון, כי אפשר שתהיה לי העלמה הזאת לאשתי: הן ידעתי וחשתי, כי תהום בינינו, כי אני יהודי, והיא נוצרית… ולוּא בא בזמן ההוא איש ושאלנו, כמו ששאלני פעם שר-האלף:

– שובסקי! חדל להיות יהודי… מאושר תהיה…

כי עתה השיבותיו בלי פקפוק:

– נכון וקיים!… אבל אי-אפשר הדבר… באמונתי אחיה כל הימים…

האשה ובתה או לא ידעו כלל, כי איש יהודי אני, או לא שמו לב לדבר הזה, כי בתמימותן חיו ולא ידעו להבדיל בין יהודי לנוצרי. אבל, שהדי במרומים, כי הייתי זהיר מאד לבל אחטא בלשוני או בנימוסי ולבל תאמרנה הנשים, כי יש לי נטיה לאַנה וכי חפץ אני בה… רק לא התעמקתי במצב ההוא שנתהווה בינינו. נעימה היתה לי חברתן, נעימים היו לי החיים האלה, נעימה היתה לי משרתי, ודאגות אחרות היו רחוקות ממני… אבל פתאום באו המעשים והביאו דאגה ושבר ללבי…

ו.

שובסקי הוציא קופסת-טבק ונייר דק, עשה לו במהירות סיגרה-עבה, שם אותה בשפופרת-עץ פשוטה, עישן בהתרגשות ואחרי דומיה קצרה הוסיף לספר:

– אמנם, לא לעולם חוסן-איש ואשרו… האסון טמון לרגליו כפח-יוקשים ונסתר מעיניו… ופתאום תעורר הסערה, תזעזע את הסביבה – ותעקור את אשרנו ואת שלומנו משורש, וכאבק דק אנו נישאים ומטולטלים אל כל אשר ישאנו הסער… מקרה אחד פעוט, שלכאורה אין לו שום ערך, מבצבץ ועולה ונעשה לסיבה, המהפכת את כל חיינו לטוב או לרע, לאושר בלתי צפוי או לאסון נורא, המדכאנו, המשפילנו עד עפר, המביא עלינו צרות ומצוקות, עינויים ויסורים.

על דבר זכותי לשבת במוסקבה לא שמתי לב. בימים ההם לא היו השוטרים מקפידים על החוק בדבר “היתר ישיבה” ליהודים… איש לא דרש ממני את תעודתי ולא חקר לדעת, אם יש לי הזכות לגור פה או לא.

פעם ישבתי בבית-המרזח בין חברת הסוחרים והסרסורים, העוסקים במסחר התבואה. שתינו תה, כמנהג, התווכחנו על דבר מחירי-הסחורה. סמוך אלינו ישבו מסובים אל שולחן אחר, שני אנשים, סוחר וסרסור, וביניהם התלקח ריב דברים, ואחרי הריב – גידופים… והסוחר הכה מכה נאמנה את הסרסור… היתה מהומה… בקיצור – באו פקידי הבולשת, ערכו פרוטוקול, הזמינו את המריבים ביניהם ואת העדים. בין האחרונים הייתי גם אני… מוכרח הייתי להגיד להם את שמי ואת שם משפחתי. דרש הפקיד לתעודתי – וראה, כי יהודי אני… צריך הייתי להקדים את הרעה ולתת להפקיד מתנה, כמנהג המקובל, אבל משגה היה אתי, ולא עלה בשעה זו בדעתי הדבר הפשוט הזה. פקדו עלי לבוא לבית-הבולשת. חקרו ומצאו, כי זה ימים רבים אני גר בעיר הבירה, את תעודתי לא הגשתי להשוטר, ועסוק אני במסחר התבואות… שלחו את תעודותי ואת כל פרשת מעשי לשר השוטרים ויצא צו לשלחני מן העיר תיכף ומיד.

הפקודה הגיעה לבעלת מעוני. האלמנה ובתה התחלחלו ולא הבינו פשר הדבר. בתחילה אמרו, כי פושע אני המסתתר מפקידי-הבולשת ובביתן ישבתי ושמתי עלי מסוה-התמימות – ועתה נמצאתי ואמסר לדין… הנשים האלה תמהו, איך יכולתי לשים עלי מסוה של איש ישר ולהונות אותן, היושבות אתי לבטח, בעת שאני פושע, מנוול, איש חמס.

בדמעות על עיני הסברתי להן, כי אמנם אין עול במעשי, איש צדיק אני בכל דרכי, עובד אני את אדוני באמנוה, והוא מפקיד בידי סכומים גדולים. לא רמיתי, לא עשקתי איש מעודי ועד היום הזה, לא גזלתי ולא חמסתי… ארבע שנים רצופות עבדתי בצבא באמונה… עמדתי במערכות המלחמה… אני הראיתי לנשים את תעודתי משר-האלף, המגיד תהלתי בדברים ברורים, את אותות ההצטיינות ואת האורדן של גיאורג הקדוש… ספרתי להן את אשר כבר הגדתי להן מלפנים, כי את דמי שפכתי על קדוש שם ארץ מולדתי… נפצעתי קשה… וכל אשמתי רק זו, שיהודי אני, וליהודי, אפילו להישר שבישרים ולהצדיק שבצדיקים, – אין הזכות לשבת ולעבוד בעיר הבירה… אבל להנוצרי – אמרתי להן בקצף – אפילו להרשע שברשעים מותר לשבת פה, לחמוס ולגזול ולהונות…

האלמנה ובתה בכו למפלתי, אבל לא ידעו, במה יכולות הן לעזור לי. וגם אני לא ידעתי בנפשי, איך אוכל לצאת מין המיצר, איך אחלץ את נפשי מצרה, אשר כחתף באה עלי… לצאת בו ביום מן העיר… כן גזר שר השוטרים… אבל האם אפשר הדבר? ומה אעשה לסחורה שהגיעה בו ביום? הן אי-אפשר לעזבה בקרונות העומדים כבר אצל התחנה… למכור? האפשר הדבר למכור בשעה אחת וגם לקבל מחירה?… ומלבד זה צריך הייתי לקבל מסוחרים אחרים סכומים גדולים במחיר הסחורה שכבר נמכרה ולעשות חשבונות מפורטים עם כל אחד מן הקונים… העסק היה גדול ואי-אפשר להפסיקו אפילו בימים אחדים… ובכן, גמרתי בלבי לטלגרף לאדוני, כי יבוא הנה… אבל מה יהיה עמדי? איה כוכל למצוא משרה אחרת? איפה אמצא לי מקור פרנסה אחר? ומה לעשות? נדהמתי ונפעמתי מאד… החלטתי להשאר יום-יומים ולגמור את הענינים הנמסרים על ידי… אבל עמדה לפני שאלה חמורה: איפה לגור? להשאר במעוני – אי-אפשר, כי הפקיד צוה במפגיע לבעת-הבית, כי אסור לה להרשות לי אפילו לינת לילה אחד בחדרי. אז בקשתי את בעלת-הבית להרשות לי לעזוב רק את בגדי וחפצי בחדרי ­הן שכר-דירה שלמתי כבר בעד כל החודש, ובארתי לה, כי אין שום חטא אם ישארו בגדי בביתה, כי האיסור חל רק עלי ולא על בגדי. בעלת-הבית הסכימה לבקשתי, ונפרדתי ממנה ביגון ובלב נשבר, אבל את אַנה לא ראיתי, כי ישבה סגורה בחדרה ובכתה…

ביום שוטטתי בחוץ וברחובות העיר… איל בית-המרזח, אל מקום ועד הסוחרים, לא באתי, כי יראתי פן ימצאוני שם השוטרים המכירים אותי. כנחבא נכנסתי אל בתי-המסחר של מיודעי, ישבתי שמה ועשיתי אתם חשבונות-עסקינו. עבר היום, אתא לילה. איה אמצא לי מקום ללון? בראשונה טיילתי בשדרות, הלוך ושוב מקצה האחד עד הקצה השני של השדרות, הסובבות כמעט את העיר. פעם ישבתי לנוח ופעם קמתי ממקומי ללכת, לנוע ולנוד… הגיעה השעה המאוחרת. תמו כמעט כל העוברים והשבים בין השדרות. ישבתי על הספסל ונרדמתי, כי עיפתי מאד. אבל מצאני השוטר המשגיח על הסדר ועוררני ברגזה. הקור היה גדול וחדר אל גופי, אף כי הייתי לבוש אדרת-שער טובה. עיף ויגע ישבתי על אחד הספסלים במשעול השדרות, והנה נגשה אלי אחת הזונות המשוטטות בשדרות בשעות אלה וישבה אצלי. נרתעתי לאחור. היא בקשה ממני סיגרה לעשן ונתתי לה. הרגשתי איזו קרבה לנפש הנהלאה הזאת: הלא שנינו מגורשים מחברת-הצבור… אבל, אמרתי בלבי, הן היא מאושרה ממני: יש לה מעון ומקום ללון, היא תבוא אל מעונה אחרי “עבודתה” ותישן במנוחה על מטתה… ואני? מוכרח אני לתעות בחוצות ככלב, שגרשוהו בעליו מחצרו…

– הלא תבוא אלי, בחור נחמד, – אמרה הזונה בפנותה אלי.

ומה יתן ומה יוסיף לי, אם אשאר במעונה שעה אחת? הן אחרי-כן עלי להוסיף לשוטט ברחוב גם אחרי חצות הלילה עד הבוקר… אבל הקור הקפיאני… חשתי ליאות ועיפות בכל אברי ותנומה על עפעפי.

– האוכל להשאר בחדרך כל הלילה? – שאלתיה אחרי רגעי-הרהורים.

היא היתה כמפקפקת, אם לקבל את הצעתי או לא.

– אם תשלם לי כפלים את שכרי, אז תוכל ללון כל הלילה.

הסכמתי. וברגע זה שמתי עיני אל מול פניה לאור הפנס. ראיתי פנים קמוטים משוחים בששר – ואתחלחל… גועל נפש תקפני. קמתי ממקומי לשוב אחור, וגם היא קמה ולקחתני בזרועה. רעד עבר בכל גופי, אבל הקור היה גדול, וכל מאָויי ברגע זה היו – לשכב במטה חמה ולהרדם, זה היה אדיר חפצי ואליו נכספתי בכל לבי. הסכמתי ללכת אחריה – וכן עבר הלילה הראשון לנדודי.

ז.

שובסקי נאנח אנחה מרה, הכין לו עוד סיגרה מהטבק שבקופסתו, עשן דומם, ושנינו ישבנו שקועים במחשבותינו.

– וגם ביום, – הוסיף שובסקי לספר – שוטטתי ברחובות העיר. באתי אל תחנת מסלת-הברזל להוודע על דבר התבואה; שם ישבתי במנוחה שעה אחת וגם אכלתי סעודת-הבוקר. הלכתי אל הקונה, שקנה ממני את התבואה, אמרתי לקבל ממנו את הכסף – ובו ביום לנסוע לעיר מגורי אדוני. לדאבוני נודע לי, כי הסוחר ההוא נסע לעיר הסמוכה ומחר בבוקר ישוב וישלם את הכסף. מוכרח הייתי להשאר עוד יום על מקומי. אתא ערב, ואני לא ידעתי, איה אמצא מקום לינה בלילה הזה, וכבר נטבעתי ברפש ובזוהמה. לכן נמלכתי והלכתי אל התיאטרון. בחרתי לי מקום על הגזוזטרה העליונה על ספסל בודד סמוך להעמודים, אשר עליהם נשען כל בנין הכפה הגדולה.

עיף ויגע הייתי, וגם רגלי קפאו מקור, ולכן בשבתי על מקומי נמתי ונרדמתי ולא שמתי לב אל אשר ייעשה מסביבי. רק לפרקים הייתי פעם בפעם פוקח את עיני ומביט לצדדים, אולי ישים איש זר או שוטר את עיניו בי ויחשבני לאיש-מרמה.

אבל החזיון תם… השומעים מחאו כף, וגם אני התעוררתי לקול הקריאות ומחאתי כף… למי? בוודאי להסדר הטוב, שאפשר לאדם לשלם אגורות אחדות ולשבת במנוחה שעות שתים-שלוש על הספסל – ולהרדם…

יצאתי החוצה. לאן אפנה? לאן אשים פעמי? עברתי את המגרש שעל יד התיאטרון וצעדתי לאורך הרחוב המשתרע עד לבית-הנתיבות. פניתי אל עבר-העיר הזה בוודאי רק מפני ההרגל… בחלק העיר שעל יד תחנות מסילת-הברזל היה מעוני מלפנים וגם מקום אספת-הסוחרים ומקום עבודתי בעסקי-התבואות. כבר היתה שעה מאוחרת, כאשר הביאוני רגלי אל התחנה הגדולה; נכנסתי אל האולם של הנוסעים. פה אנוח – אמרתי בלבלי – אראה כאיש הרוצה לנסוע ברכבת. – שאלתי את הסבל, מתי תצא הרכבת הראשונה. הוא ענני כי בבוקר בשעה השביעית, אבל בעוד שעה תבוא הרכבת מעיר נ… אה! – אמרתי אליו. – צריך אני להפגש עם מכרי הבא ברכבת מעיר נ… אני אשב ואנוח פה ואתה – העירני נא טרם תבוא הרכבת. נתתי לידו מטבעות כסף אחדות. הסבל הודה למתנתי, הלך ומצא מקום טוב על ספסל רך ואמר:

– ישכב נא פה, אדוני… אני אעירהו רגעים אחדים טרם תגיע הרכבת הנה.

מהרתי לעשות כעצתו. נתקפלתי באדרת-השער, שכבתי ואישן.

הסבל הכסיל מלא – לדאבוני – את פקודתי, נגש אלי והעירני משנתי.

– הרכבת הולכת וקרבה אל התחנה… יקום נא, אדוני…

– תודה רבה, תודה לך, – השיבותיו בלי חמדה וקמתי ממשכבי.

נגשתי אל המבוא הגדול ועמדתי על מקומי. הסתכלתי בפני הנוסעים הנחפזים להכנס אל האולם כאילו באמת חכיתי בכליון עינים לבוא מכרי. אבל מה גדל תמהוני בראותי בין הנכנסים את שר-האלף, שהיה המצביא של גדוד החיל שבו עבדתי כל ימי היותי בצבא. הוא עבר לאט בראש זקוף, כמנהגו ואחריו הולך הסבל ונושא את מזוודתו. מהרתי ונגשתי אליו.

– שלום להוד כבודו! – קראתי בקול שמחה.

הוא הפנה את ראשו לצדי והביט אלי במעוף-עין מהיר. הוא לא הכירני.

– אתכבד להזכיר לכבוד אדוני הרם את שמי… שובסקי… חיל תחת פקודת הוד כבודו במלחמה…

בטרם אספיק לכלות את דברי, חבקני בחיבה רבה.

– שובסקי!… אמנם, לא הכרתיך… שמח אני מאוד לראותך… ומה שלומך? ומה מעשיך פה?

– אין שלום לי, הוד כבודו… מר לי מאוד… ורואה אני אצבע אלוהים שהנחני בדרך נכונה לפגוש את אדוני…

– הגד נא את מר מצבך, אולי אוכל להיות בעזרתך…

– חכה פה! – קרא אל הסבל, אשר עבר לפניו ועמד בעבר האולם השני.

– נשב פה ותגיד לי את דבריך, – הוסיף בפנותו אלי.

ישבנו על הספסל ואמרתי:

– לא אוכל להטריד את הוד כבודו ולהלאותו בדברים רבים, לכן אגיד לאדוני בקיצור: אומלל אני מאוד, רק בשביל שיהודי אני…

שר-האלף הרים את ראשו והתבונן אלי בתמיהה.

– פתור לי את חידתך בדברים ברורים, – אמר אלי בקול זועף.

– אדוני הרם! – אמרתי בקול רועד. – שבתי ממערכות המלחמה פצוע ואנוש. בקשתי לי משרה לפי ידיעותי למען אוכל לעבוד ולחיות בתום וביושר. מצאתי את אשר בקשתי. סוחר גדול נוצרי לקחני אליו אל בית-מסחרו. עבדתי לפניו באמונה עד היום הזה. הוא הגדילני ושמני לראש עוזריו ושלחני למוסקבה למכור את תבואותיו ולקבל את הכסף מידי הקונים. זה כשנתים אני עובד בזריזות ובדיקנות, ואדוני מפיק רצון מעבודתי וגם הרבה את שכרי… והנה בא עלי אסון, אשר לא ידעתיו ולא קוויתי… השוטרים גרשוני מן העיר, באשר יהודי אני, ואין לי זכות הישיבה פה… זה שני ימים ושני לילות משוטט אני בחוצות העיר, ואין לי אפילו מקום ללון… וגם אל התחנה הזאת באתי במקרה… להתחמם ולהרדם שעה קלה…

דמעות נראו בעיני, לא יכולתי לעצור ברוחי – ואבך…

שר-האלף קם ממקומו, וקצף נראה על פניו.

– לך, שובסקי, אין זכות הישיבה פה?! הפלא ופלא!… אי-אפשר הדבר. אתה, שהצטיינת בעבודתך, אתה שהראית את גבורתך במלחמה, שפכת דמך בעד ארץ מולדתנו… לא! היה לא יהיה כדבר הזה… משגה הוא אתך!… אני, אני אהיה למגן לך…

גם אני קמתי ממקומי ועמדתי כהלום-רעם לפני השר – והחרשתי.

– לאן תלך עתה? – שאלני אחר הפסקה קטנה.

– לאן? ואיך אוכל לדעת?… לשוטט בחוץ, ככלב…

– לא!… היה לא יהיה כדבר הזה!… לך אתי… אל מעוני תבוא… שם תלין… ומחר אחקור ואדרוש על אודות הענין הזה.

ברכתי את שר-האלף והלכתי אחריו.

ח.

כבר נטו צללי ערב. עננים קלים נשאו על פני השמים. רוח נשב אל מול חלון התא. שאפתי את הרוח הצח המשובב נפש וישבתי מחריש לפני הדובר ונרעש מכל ספורו המחריד לבי.

ברגע זה נכנסו אל התא שנים מחברי שובסקי וקראוהו ללכת עמהם ולעלות אל הספון העליון.

– ואנחנו כבר נמנו ונחנו שעה אחת, – אמר אליו אחד ממכריו, – צווינו עתה למלצר להכין לנו סעודת-הערב ולהביא שכר קר… מחכים אנו לך…

– אני אבוא אחרי-כן, איוואן אילאיץ', – ענה שובסקי. – יש לי דבר נחוץ לאדון המהנדס…

– דבר סוד? – שאל השני בשחוק.

– כן, כן… דבר-סוד… אני אבוא בעוד חצי שעה… אם תחכו לי – טוב, ואם לאו – סעדו לבכם בלעדי…

המה עמדו רגע על מקומם ויצאו מן התא, ושובסקי שב לספורו:

– בקיצור אגיד לאדוני, כי אמנם מלא שר-האלף את הבטחתו והשתדל למעני. ביום השני קראני אליו ואמר:

– חקרתי ודרשתי ונודע לי, כי אמנם כנים דבריך… ואמנם, כן הוא הדין בדבר היהודים… וכולנו מחויבים להכנע לפניו…

נזכרתי, כי כדברים האלה שמעתי מפיו גם אז בשעת המלחמה על הבאלקאנים, כאשר היינו במחנה מוכנים לצאת לקרב נגד האויב ולמות בפקודת השרים הגבוהים, העומדים על גבנו. עמדתי והחרשתי.

– אבל הייתי אצל שר-העיר וגם דברנו עם שר-השוטרים והם מלאו את בקשתי… צוו על השוטר הראשי של רובע העיר ששם גרת, כי תעודתך תהא מונחה אצלו ולבל יגע בך איש לרעה. ובכן, יכול תוכל לשבת בעיר ולעבוד במשרתך.

– גם זה ריווח והצלחה! – אמרתי בלבי וברכתי את השר מיטיבי.

מאושר הייתי בעיני בשעה זו. מהרתי לטלגרף לאדוני, בעל בית-המסחר כי נשארתי על מעמדי ולבל ידאג להליכות העסקים. הלכתי אל ראש השוטרים שברובע העיר ההוא. הוא קבלני בסבר פנים יפות וגם בקשני לשבת אתו ומסר לי, כי פקודה נתנה מגבוה, כי אוכל לגור בעיר, ורק צריך לדעת את מקום מגורי. לשוב למעוני בבית-האלמנה קשה היה עלי, בושתי לראות את פני הנשים הפשוטות והתמימות האלה, לכן מצאתי לי חדר אחר באותו הרחוב. תעודתי לא הוּשבה לי, כי נשארה במשרדו של שר השוטרים.

בימים האלה נתתי אל לבי, כי לא טוב לי היות גלמוד וכי כבר הגיע הזמן לבסס את עמדתי בחיים, חיי-משפחה, אבל את זכר אַנה הסרתי מלבי, אף כי חשתי לפעמים געגועים בלבי לזכרה ולזכר טפולה כ“בעלת-בית”. אז היתה לי הזדמנות להתוודע למשפחה יהודית ולפעמים תכופות הייתי נכנס לביתה לשם בקור או לשם משא ומתן בעניני מסחר. מבעל המשפחה באו לי ידיעות, איך אפשר לי בשנים הקרובות לקבל היתר-הישיבה בערים של פנים רוסיה והתכוננתי להשתדל בדבר הזה ואמרתי, כי באותו הזמן אמצא לי גם שידוך הגון…

אבל מה אגיד ומה אספר עוד לאדוני? הלא תדע את המהומות האיומות, שהתרגשו על ראשי היהודים אחרי מות המלך הישר… שרים חדשים קמו, הדעות נשתנו פתאום והגזירות נתחדשו… והם הצרות והפורעניות הללו הגיע גם אלי, נגע בי ויטלטלני מקני… כי הן לא במשפט גרתי בעיר, כי אם בחסד… בחסדו של השר הראשי. וכאשר עבר חנו, והוא הוסר מכנו, בטלה גם זכותי. על מקום הפקידים הראשונים הופקדו שרים אחרים… נמצאה תעודתי, מצאו, כי אין לי היתר-הישיבה פה וגזרו עלי גירוש… אמרתי לפנות בצר לי אל שר-האלף, אבל נודע לי, כי גם הוא יצא בדימוס; דעותיו התנגדו למהלך החדש… הוא נסע לחוץ לארץ, – להתרפא.

עוד הפעם הושלכתי החוצה ונעקרתי משורש… בפעם הזאת מהר אדוני לבוא לעיר הבירה, קבל ממני את כל החשבונות, שהיו ביני ובין הסוחרים ומסר את משרתי לאיש אחר. אמנם, שלם לי כפלים בשכר עבודתי, שעבדתי אותו באמונה, והבטיחני, כי נכון הוא לעזור לי בכל האפשרות.

נעזב הייתי… בדד בצרתי… יגוני גבר עלי מאוד… ראיתי מסביבי רק אפלת-החיים… פניתי לבקש עצה ממכרי היהודים, אבל גם הם היו נתונים בצרה ומוכנים לגירושים ולנדודים…

ואני חפצתי בחיים!… הה!… מה נעימים היו לי החיים בתוך המולת-המסחר, בתוך המשא ומתן עם הסוחרים… ראיתי, כי כל העמל, שעמלתי זה שנים אחדות בחריצות ובזריזת, – ילך לבהלה… כל תקוותי, אשר אחזוני בחבלי-קסם, לבנות לי בית-משפחה, להיות סוחר מכובד בין הסוחרים, להיות חשוב בין מכרי ומיודעי, לרכוש לי טוב-החיים, – הכל התנדף וכלה כעשן…

שובסקי השקיף מחלון התא הפתוח, שאף רוח, עשן בדומיה רגעים אחדים ואחרי-כן הוסיף:

–לגור במוסקבה אי-אפשר היה לי, לכן נמלכתי ונסעתי לעיר שקמה, יען כי היו לי שם מכרים אחדים בין סוחרי-תבואות. ישבתי שם שבועות אחדים, כמובן – באסור ולא בהיתר, ופעם בפעם הייתי שב אל עיר הבירה ליום או ליומים, והייתי כמתגנב ומתירא מפני כל שוטר… בשקמה הציעו לי עסקים שונים, וכאיש מנוסה ומבין ראיתי, כי יכול אוכל להרוויח כסף… נתתי את כל הוני המעט בענין אחד – והרווחתי… אז נסבכתי בעסק שני… ומה היה לי לעשות? העסקים משכוני אחריהם… לעזוב את עסקי זה, שכבר השקעתי בו הוני, לא יכולתי ולנהל מסחר כראוי גם כן לא יכולתי, שהרי אל עקרבים ישבתי. כל שוטר יכול היה לגרשני מן העיר בחרפה ולהרוס את כל מעמדי… המצב הזה הרגיז תמיד את מנוחתי… לא יכולתי אפילו לישון במנוחה… עצבי היו מתוחים, הייתי כל היום כמבולבל… לא עמדתי בדבורי: פעם הייתי מסכים לקנות סחורה מאיש בריתי כדי למכור במקחים נוחים בעיר הבירה – ופתאום השתמטתי מעסק זה, בלי סיבה ברורה, לתמהון מיודעי… התוודעתי בשקמה אל אחד מפקידי הבולשת ומסרתי לו את תעודתי הארורה ושלמתי לו בכל חודש וחודש מכסת כסף כדי שיגן עלי בעת אשר ידרשוני. ובזמן קצר התגדל עלי והייתי בפניו כעבד המשמש את אדוניו וצריך הייתי למלא את מאווייו כמו שדרש ממני… בבואי לנסוע באניה – ותמיד הייתי צריך לנסוע ממקום למקום – הייתי נחבא בתא, כי פחדתי מכל פקיד ומכל שוטר… סרסורים ערומים אחדים הבינו את מצבי ורימו אותי, ואני לא יכולתי לדבר קשות אתם, מפני שיראתי, פן ילשינו עלי… פחדתי פן יעשקוני זדים – ואין לאל ידי להביא את משפטי לפני הדיין, פן ידרשו ממני זכות ישיבתי במקום ההוא… מוג-לב נהייתי כארנבת… ולא ידעתי שלו בנפשי…

ביום קיץ אחד באתי לרגל עסקי למוסקבה. היה יום חם ובהיר, יום ראשון בשבת. כל בתי-המסחר היו סגורים; בעלי-העסקים עזבו את העיר ויצאו לנאות-קיץ. נסעתי אל היער הגדול אשר מחוץ לעיר ששם בתי-הקיץ. חשבתי למצוא לי מקום ללון בבית אחד ממכרי לבל יוודע לשוטרים, כי יושב אני בעיר. את מכרי לא מצאתי במעונו, לכן הלכתי לטייל במשעולי היער. אנשים רבים באו מן העיר ונאספו לשם; רבים ישבו אצל השולחנות העומדים פזורים במקומות שונים, ושתו תה וסעדו לבם במאכלים שונים, שהביאו עמהם; רבים נקבצו סביב המגרש של הגן לשמוע את נגינת המנגנים בהיכל הזמרה, אשר בטבור הגן.

בלכתי בדד באחד המשעולים, תפוש במחשבותי הנוגות, פגשתי פתאום את האשה האלמנה ובתה אַנה. הנשים הכירוני, נגשו אלי במאור פנים צוהלים ודרשו לשלומי. גם אני שמחתי לפגישה הזאת, כי נדכאתי מאוד מבדידותי. הנשים התלוננו עלי על ששכחתין ולא באתי למעונן כל הימים, והלוא בידידות נאמנה התהלכו עמדי כל הימים שישבתי אתן. בחרנו לנו פינה בודדת בצדי המשעול וישבנו סביב אחד השולחנות. צוויתי להביא את המיחם ואת הכלים וכל מכשירי-התה וגם ממתקים וכל מיני מאכלים. ישבנו יחדיו וסחנו בידידות וברעות. אנה כלכלה בכשרון של עקרת-בית את סעודתנו הפשוטה. היא התאדמה בדברה אתי. היא היתה ברגע זה פורחת ונאה ביפיה ובבריאותה. הרגשתי איזו קרבת-נפש ביני ובינה. אחרי-כן הלכנו יחדיו לטייל בגן ולשמוע את הנגינו. אַנה התרפקה עלי והלכנו שלובי-זרוע עד שעה מאוחרת.

בשובי למעון מכרי, לא מצאתי כל הלילה מנוחה לנפשי ולא נתתי תנומה לעפעפי… מחשבות רבות התרוצצו בי… מלחמה פנימית התלקחה בקרבי… תמונת-אַנה היפה עמדה נגדי כל הלילה… ואחריה באו מראות אחרים: מחזה חיים נעימים בחוג משפחה קרובה ללב, מחזה עונג של בית-סוחר חשוב, שאינו מפחד תמיד מן הפקידים ומן השוטרים, מחזה בעל בית מכובד ומעורב בין הבריות בעירו.

למחרת היום, בבוקר, הלכתי אל אחד הכמרים הפרבוסלבים ואמרתי לו, כי רוצה אני להמיר את דתי, והוא קבלני בזרועות פתוחות.

י.¹

נדהם ישב שובסקי רגעים רבים על מקומו ונשתתק, רק עשן סיגריה אחת אחרי השניה. פתאום קם ממקומו ועמד למולי ויקרא בקול קצף:

– את אשר עשיתי – עשיתי… ראיתי תהום גדולה רובצת מתחתי והיא בולעת אותי… אזרתי כל כוחי – וקפצתי אל העבר השני, כי קוויתי שאנצל מכל פגע רע… ומה אגיד לאדוני? מאושר אני מן היום ההוא… ארשתי לי לאשה את אנה, והנני רואה אתה זה שנים רבות חיים נעימים… באתי לגור לעיר שקמה ויש לי שם בית-מסחר לתבואות. שמי – תודה לאל – נודע בשערים בין הסוחרים. יש לי גם הון וגם בית… יש לנו גן גדול של עצי פרי וגם גן-ירק… חפץ אני לקנות אחוזה קטנה בקרבת העיר שקמה… ומיום שנהייתי לפרבוסלבי – אדוק אני באמונתי זאת!… הוסיף בקול כאילו פקפקתי בדבר הזה.

הוא הלך הנה והנה בתא בהתרגזות ובמבוכה ושוב נגש אלי, עמד ואמר בקול עצור ורועד:

– ובכל זאת, אומלל אני!… – ואנחה התפרצה מלבו.

– אומלל? – שאלתי בתמהון.

– כן… השם יהודי גוזל את מנוחתי… ומה לא עשיתי להשכיח את מוצאי מזכרון כל מיודעי!… הצלב תלוי תמיד על חזי… נדבתי כסף לבית-התפלה לנוצרים, ששם אני מתפלל בקביעות, וגם חבר אני בעירי לחברת נושאי-הצלבים… אבל – כל רואי אומרים, כי יהודי אני… האנשים שאינם ממכרי פונים אלי לפעמים כאילו עדיין יהודי אני… מיודעי הטובים מתאמצים – ואני רואה בעליל את התאמצותם זאת – שלא לשאת על שפתותיהם שם יהודי, כדי שלא לביישני… ושונאי, אלה המקנאים בהצלחתי ובעשרי, מוסיפים עד היום לכנות אותי בשם יהודי שלא בפני – ואפילו בפני, בעת כעסם…

ואפילו האכרים התמימים המביאים אלי את תבואותיהם, אומרים עד היום בלי שום כוונה רעה: אנחנו מוכרים את יבול אדמתנו ליהודני…

– הה! קלסתר פני הוא בעוכרי… קלסתר פני יעיד על מוצאי… ורע מזה, כי גם את ילדי מכנים חבריהם בשעת רוגזם בשם “יהודנים”… ויש שגם אשתי, אנה החביבה עלי, מתרגזת ומקללת את האיש הרע בעיניה בשם “יהודי”.

– ויש שאיזה יתוש מנקר בלבי… נזכרתי בסביבה ההיא שבה גודלתי… את נערי ה“חדר”… ואת המלמד: את בית-התפלה הישן, בנוי כמגדל, שבעיר מולדתי שערה. ואת חגינו… חגי-היהודים… ולפעמים תוקפת אותי התוגה, ואני רואי אותי בסביבה… זרה לי בהתנהגותיה, ביחוסיה לקרובים ולרחוקים… ורואה אני, כי יש לבני המבוגר – נטיה לשנאה ליהודים.

שובסקי השפיל את ראשו, ישב משמים ואבל – והחריש.

יא.

עליתי אל ספון האניה. אתא לילה. עננים כבדים כיסו את כל אופק השמים. רוח חזק נשב וקשקש את התרנים. הנה הבריק הברק והרעים הרעם. הגלים המו ברעש. חשכה גדולה עטפה את כל הנהר ואת גדותיו… אין דבר, אשר יראה לפני מן החשכה, רק קול המולה עולה באזני ורעש האופנים בהתגלגלם במי-הנהר. הברקים והרעמים התרבו והחרידו את כל הסביבה. הנהר יקצוף ויגער בזעם… האניה מתמוטטת, עולה ויורדת, וצפה הלאה הלאה אל תהום האפלה… עמדתי ברעדה וברוגזה – ולבי דואב עלי מאוד… דואג אני לגורלנו המר, לגורל כל בית-ישראל… רק חושך ואפלה רואה אני מסביב, רק ברקים ורעמים… הרוח הומה, הגלים סואנים, מרגיז הברק והולם הרעם… ולבי מתפלץ בקרבי… הה! מה אומללים אנו מכל העמים אשר בארץ…

א.

אפרים “גורדובוי” (שוטר רחוב) היה עומד מדי יום ביומו על פרשת הרחובות ההומים בעיר זרען, רגיל היה לעמוד על מקומו כמעט בלי נוע ולהסתכל בחנויות, אשר לשני עברי הרחובות, בתגרנים ובתגרנות ובפרחי-העוזרים המחכים לקונים, או שהיה מביט אל מרחקי השוק ואל האבק העבה הנישא כענן כבד, בנשוב הרוח, – מקצה השוק עד קצהו; או סוקר בסקרנות את העוברים ואת הנוסעים, את העגלות, הטעונות חבילות סחורות, – ואין איש מפריע או מנוחתו, אבל יש שהוא הולך וקרב אל החנות הסמוכה ורואה את העוזרים, העומדים ולועסים – מאין מלאכה, – גרגרים, וגער בהם בנזיפה לבל ישליכו את סמרטוטי החבילות אל צדי הרחוב או לבל יוציאו את התיבות הריקות החוצה, עד אפס מקום להולך על המדרכות.

ויש שהוא נידח ממקומו וממהר לגשת אל איזה רכב, אשר פלס לו דרך לא בצד הראוי ונזף בו ושפך עליו את זעפו ואת קללתו.

בכלל היו אנשי-המקום שקטים ושלווים, אין צווחה, אין פרץ בחוצות, רק לפעמים יקרה, שיבוא אחד משוליות-האומנים אל בית-המרזח וישתה לשכרה, אז יתהולל וישתובב עד שיידחף ויגורש משם בהחרפה החוצה, פרוע לשמצה, מוכה ופצוע, קרוע-בגד ומשולל-כובע… והשכור יעמוד באמצע הרחוב ויצעק בקול צרוד:

– אבוי! שדדוני, הלמוני… הצילו!…

אז יגש אפרים בצעדים מתונים אל השכור, יקחהו בזרועו החזקה, ימטיר עליו מהלומות ויסחבהו אל חצר-המשטרה. השכור מוסיף לצרוח מר, כחזיר מובל לטבח, ואפרים מוסיף מכה על מכתו ומקללהו באמו בלשון מדברת גדולות…

אז יוצאים אפילו בעלי-החנויות, הסוחרים החשובים, לראות במראה הנהדר, והמה ועוזריהם צוהלים ומריעים מרוב תענוג מן המחזה ההוא, איך אפרים “הגבור” סוחב את השכור, מהפכהו על פניו כסחי מאוס… כולם ממלאים את פיהם לעז וקוראים:

– כן, כן, אפרים… סחוב את הנבלה הזאת!…

שלום-אמת שרר בין אפרים ובין הסוחרים והתגרנים, כי כיבד אפרים את החנוונים, והמה היו נותנים לו מתנות לימי חגיהם, כנהוג. וגם הפקידים העומדים על גבו, הללוהו, יען מלא באמונה וביושר את פקודתו החשובה בעיניו, פקודת שוטר הרחוב.

שנים רבות עבד אפרים בצבא, קודם שנתמנה לשוטר הרחוב בזרען. בעודו נער לוקח מבית הוריו והובא אל ארץ רחוקה. שם סבל עינויים רבים; עברו עליו הרפתקאות שונות; עמד במערכות המלחמה בקרים, קיבל אותו הצטיינות, יצא לחפשי ונתמנה לשוטר. הוא התגאה במשרתו וגם באותו הכבוד, שהיה משים אותן על בגדי-השרד שלו כל פעם שהיה בא לפני שר-השוטרים לברכו בימי-אידיהם וכשהיה נכנס אל בית הכנסת בשבתות ובמועדים.

את בית הכנסת יסדו אנשי הצבא המשוחררים מבני ישראל, אשר איוו להם לשבת בעיר הזאת, ואפרים היה אחד מחשובי העדה הקטנה הזאת. מאליו מובן, כי לפי כבודו נחל מן הגבאי גם “עליות” וגם “כיבודים” שונים, כיאות ל“בעל-בית” חשוב כמוהו. והיה מעשה שעבר פעם לפני התיבה בנעילה, כאשר חלה פתאום החזן ביום הכפורים אחרי מוסף. אפרים נתכבד על-ידי הקהל להיות שליח-צבור בשעת “הרת-עולם” זו. המעשה הזה היה חשוב בעיניו כמעט כאותות-הכבוד, אשר על בגדו; ולכן לא ייפלא הדבר, כי על דבר חזנותו היה מספר למכיריו שנים רבות גם אחרי שכמעט נשכח המקרה מלב רבים.

בכלל היה אפרים להוט אחרי המצוות לקיימן באהבה, בהנאה יתירה ובכוונה, הוא היה יושב בסוכה, נוטל את הלולב, מדליק את נרות החנוכה, אוכל את המצה בפסח בדחילו ורחימו. היה נוגע בה ברגש מיוחד של הידור ושל כבוד, כדבר שבקדושה, בשבתות ובמועדים היה פנוי מעבודתו ולא היה יוצא אל הרחוב, אלא מקדיש את כל שעותיו הפנויות האלה לתפילה ולקריאת תהלים.

דבקותו אל המצוות ואדיקותו במנהגים המקובלים היו גדולות מאד, אפשר מפני שעליהם מסר נפשו בימי נעורים, כאשר הכריחוהו להתכחש באמנותו, והוא עמד בנסיון, – או אפשר שהרגש הזה בא אליו בירושה מאבותיו הפשוטים, ובת-קול של הרגש הזה היתה נשמעת תמיד בלב אפרים איש-החיל בכל שנות טלטוליו ונדודיו הרבים והאיומים…

ב.

אפרים נשא לו לאשה אחת מן העלמות, אשר הובאו מערי “תחום המושב” להנשא לחתנים מבני אנשי-החיל האלה, כמו שנהגו במים הרחוקים הללו, ויחי אתה שנים רבות חיי-אושר ונחת. הוא כיבד אותה על שהיתה בקיאה יותר ממנו בכל מנהגי-הדת, אף כי היתה אשה פשוטה, כאלפי נשי-ישראל, היא ידעה להתפלל מן הסידור ומן המחזור, ובעבור זה נחלה תמיד כבוד רב מרעותיה, כי היתה קוראה לפניהן בימים הנוראים את התפילות ואת הפיוטים, מגידה להן את סדר התחינות, ויש שהיתה פוסקת למכירותיה שאלות במנהגים ובדינים, שנשים חייבות בהם.

רק בת אחת נולדה להם ויקראו אותה בשם רחל. כאשר גדלה, בקשה רחל להיות “מלומדת” כאמה, לכן היתה לומדת מפי המלמד-השוחט קריאה בעברית וידיעת סדר התפלות, ומפי אמה היתה בקיאה במנהגים שכל בת-ישראל צריכה לדעתם.

אמה מתה על פניה בעודה כבת ארבע עשרה, ותהי רחל ל“גברת הבית”, לכלכל את מעון אביה, להכין לו ארוחה בשובו מעבודתו ברחוב. היא נתנה אל לבה לדעת את כל דרישות אביה ולמלאן בדיקנות רבה.

כאשר היה שב אביה אל מעונם – בחורף אחרי שהקפיא הקרח הנורא את כל אבריו, או בסתיו, כאשר הגלידו שערות ראשו וזקנו בכפור, או בקיץ, כאשר אכלהו החורב או הגשמים הרטיבו אותו ואת בגדיו, – אז היתה בתו עורכת את השולחן בסדר נכון, מעמידה כוס יין-שרף למען יחליף אביה את כוחו, מכינה לו חמין אחרי הסעודה, היא גם היתה חולצת את מגפיו ומסירה את בגדיו הרטובים או הקפואים כדי לנקותם או ליבשם, מציעה בתבונה את מצעו למען ינוח עד שיבוא תורו לצאת אל הרחוב.

ובמעונם, אשר שני חדרים ומטבח ופרוזדור לו, – היה שורר תמיד נקיון, כי היתה רחל מקפידה על טהרת-הבית, כמו שהיתה עושה גם אמה. רק בזאת נבדלה מאמה, שדברה צחות רוסית, ואפילו בדברה יהודית עם מכיריה היהודים היתה שפתה בלולה הרבה מלים רוסיות ומעט מלים יהודיות.

כל המנהגים וכל המצוות היו חביבים וקדושים לה, כמו שהיו קדושים וחביבים לאמה ולאביה; וגם היא קיימה אותם ביראה ובהתרוממות-הנפש. רק פעמיים בשנה היתה באה אל בית-הכנסת, כי כן הוא המנהג בישראל לבנות ישראל מימים ימימה, – לשמוע קול שופר בימי ראש-השנה ולעמוד בין כל הנאספים והנאספות בשעת ההקפות בליל שמחת תורה.

אם מן המעין של המנהגים הדתיים שאבה רחל את סיפוק-נפשה – למלא את תשוקתה החבויה לכל נשגב ונאצל, ויהי לה המעין הזה לצנה ולסתרה – להצנע לכת, כבת ישראל האמונה על מצוות התורה, – הנה סגלה לה את הליכות חייה הרגילים מן הסביבה, אשר מחוץ לביתה: בשוק, ברחובות ובמקומות הטיולים לבנות-העם. היו לה חברות מבנות התושבים הרוסים, אשר אתן התרועעה; מאוייה התאימו למאוייהן, וכתקוותיהן וכמגמותיהן היו גם מגמותיה ומשאות נפשה בחיים – ותהי עליזה וצוהלת בימים האלה.

היא היתה עלמה יפת-תואר, גבוהת-קומה, שערותיה השחורות ענדו תפארת לראשה; בעיניה היתה אש עצורה יוקדת, ואיזה לעג מהתלות מציץ מהן, ואיזה רגש נסתר בחביון נפשה כאילו אילץ אותה להתנאות, בעת האסף רעותיה לבית אחת ממכירותיהן או בעת לכתן בגן העיר. אביה היה נותן לה תמיד די כסף לקנות בגדים ושמלות נאות, כיאות לבת “איש אמיד” ובאהבתו אותה מלא את חפצה ורצונה להתפאר בבגדיה היפים.

ובימים ההם בא מליטא זרענה איש צעיר, הוא למד בישיבה, קרא ספרים “חיצוניים”, נשא אשה, סחר בעירתו ימים מעטים, נתאלמן, התרושש – ויעזוב את עיר מולדתו ויבוא זרענה.

הוא היה חצי-משכיל וחצי-סוחר, ובתעודתו נכתב ונחתם, כי הוא אמן, מומחה ככורך-ספרים. אבל אחרי אשר לא הצליח להיות סוחר גם בזרען ולכורך-ספרים לא יכול להיות, יען, ראשית, מעטים היו בידי אנשי העיר ספרים הנועדים לכריכה, ושנית, שכבר היו שני כורכי-ספרים, שבקשו את פרנסתם, ושלישית – אפילו את המלאכה לא ידע על בוריה, לכן פנה את המלמדות, ותעודתו, תעודת אמן, היתה לו לתריס מפני “עין-הרע” של הרשות בישיבתו מחוץ ל“תחום המושב”.

ואמנם, משה זליגמן, זה המשכיל, הסוחר והאמן, נהיה למלמד ורכש לו תלמידים רבים וקנה לו שם טוב לתהלה וגם פרנסה.

כאשר נודע לנשים הצדקניות, כי פנוי האיש הזה, החלו לדאוג לאחריתו וגמרו אומר לשדך את רחל בת אפרים למלמד הצעיר. השידוך מצא חן בעיני אפרים, כי רבה היתה תשוקתו, שיהיה לו חתן יודע תורה, וגם בעיני רחל מצא האיש הצעיר חן, – ובכן היתה רחל לאשה למשה זליגמן.

ותם הפרק הראשון של חיי רחל בת אפרים שוטר-העיר. –

ג.

ימים רבים חיתה המשפחה הקטנה הזאת חיי אושר ועונג יחדיו, חיים שקטים ושלווים.

אפרים, כמנהגו, היה הולך אל מקומו, על פרשת הרחובות אצל השוק, עומד שעות רצופות ומשגיח על הסדר.

משה חתנו עסוק ב“חדר” ומלמד את תלמידיו בשקידה רבה. התלמידים מקשיבים לקול מורם ומתמידים בלימודם; הוא לימדם תורה וגם דעת לשוננו, והיה שמח לראות, שתלמידיו מצליחים בלימודם. הוא התאמץ לטעת בלבם אהבה לדתנו, לחוקינו וללשוננו. באר להם את המאור שבתורה, שינן להם פרקים ממשניות ומאגדה, הייפלא הדבר, כי כל אנשי העיר כיבדוהו מאד, ומקרני הודו האיר זיו נוגה גם על ראש אפרים וגם על רחל?

היא היתה טרודה תמיד בעבודות הבית; כל ימיה טפלה באביה הזקן ובאישה; היא אהבה אותו ולא רק כבדה אותו, כי אם נשאה רוחה אליו כאל דבר שבקדושה, כמו – אל גלילי התורה, שהיתה נוגעת בהם ביראת-הקודש בשעת ההקפות.

ובפרט גדלה שמחת המשפחה כשנולד להם בן, ורחל הקדישה לתינוק את רוב שעותיה ביום ובלילה, והזקן והאב השתעשעו אתו, ורוח צהלה נחה עליהם.

רק פעם שבת משושם, גזירה יצאה מלפני השליט לבדוק בזכויות היהודים, שבאו מחדש לגור בזרען, אם מותרת להם הישיבה פה או אסורה, ח"ו, הלכו ובדקו ומצאו, כי יש גם “פסולים”, שאין מלאכתם בידיהם, וגם זליגמן נמצא ביניהם, אבל מכיון, שאפרים היה מקורב לשר-השוטרים, הומתק גזר דינו של חתנו ומצאו הכשר לישיבתו בעיר הזאת, בתנאי שיעסוק בכריכת-ספרים.

– ראה, – היה משה אומר בלעג לאפרים ולמכיריו, – צא וראה, כמה חביבים בני ישראל על אומות העולם, כי “כבקרת רועה עדרו” כן תספור ותמנה הפקידות כל נפש מישראל, לדעת את שלומם ואת מלאכתם לבל יימצאו, חלילה, חוטאים ביניהם.

ומן היום ההוא נמצאו במעונם גם כלי עבודה של כורך ספרים, ועוזר אחד היה יושב תמיד ועובד את עבודתו וכורך מכל הבא לידו; חומשים, סידורים, תחינות, ובשעת הדחק אפילו לוחות השנה; ואם לא היתה המלאכה מצויה, היה העוזר יושב ואוכל ואינו עושה מאומה ומקבל גם שכר בטלה, אבל משולחן-עבודתו לא מש. וסמוך לו היה יושב משה ומלמד לתלמידיו תורה ומסבירם את ענין המצוה – צדק צדק תרדוף"… “ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים”.

… עבור ימים, חלפו שנים – וביום סתיו אחד, מעונן ועגום, הלך אפרים בדרך כל הארץ…

יש כי תעבור בליל-זועה רוח סערה גדולה בין עצי היער, תרעש, תהמה, תיליל ותעשה שמות בין איתני החורשה. ובבוקר, כאשר תשכים לקום ותלך היערה, תמצא את האלונים הגדולים והעבותים, והנה רבים מהם נעקרו משורש, נפלו לארץ, כי נגדע גזעם; והעצים הרכים עומדים רעננים, זקופים ושמחים לקראת קרני-השמש, המזהיבות את ראשיהם ודליותיהם.

בימי סתיו עברה סערת מחלה חדשה במדינה, הרופאים מצאו לה חיש שם חדש ויקראוהו בשם – אינפלוּאֶנצה, אבל תרופה לא מצאו לה.

חלים רבים הפילה המחלה גם מבני העיר זרען, אנשים זקנים, וגם אפרים השוטר היה ביניהם. עוד לפני ימים אחדים עמד על המשמר, פוקד את הרכבים וסוחב את השכורים בזרוע ידיו, – ובבואו הביתה חש כאב בכל גופו, חלה שנים-שלשה ימים ויגווע וימות…

הלוויה היתה מהודרת מאוד. שר השוטרים וכל סגניו ופקידיו הלכו ללוות את המנוח ולחלוק לו את הכבוד האחרון בעבור רוב ימי עבודתו באמונה ובמישרים בפקודתו. ומלב כל עדת בני ישראל, הלכו אחרי ארונו גם רבים מן החנונים, הסוחרים החשובים ומבעלי-הבתים, אשר ידעו אותו ימים רבים. לפני הארון נשאו בחירי-השוטרים את כל אותו הכבוד שהיו למנוח, ובראש הלוויה הלך ידידו וחברו של אפרים, אשר התענה יחד אתו בכל שנות עבודתם בצבא ואשר נשא אתו חלק כחלק בכל תלאותיהם ובכל מצוקותיהם ונדודיהם, הוא ר' יעקב, חבר חברא-קדישא, איש כפוף-קומה מזוקן ומחולשה… הוא צעד לפני ה“מטה”, קשקש בקופסה קטנה עם מטבעות אחדות וקרא בקול צרוד ועגום:

– “צדקה תציל ממות”…

ד.

והבן הקטן הלך וגדל וגם הוא היה לאחד מתלמידי אביו והצטיין בשכלו, בהבנתו ובהשגתו. הוריו שמחו לראות את בן יחידם הולך הלוך וטוב, הלוך והשכל. אבל הוא היה ילד חלש וקטן-קומה, וגם מחלות-ילדים עברו עליו, אשר התישו את גופו, לכן הוכרחה רחל להקדיש את כל עתותיה להחלימו, להשקותו רפואות שונות, לשים עין פקוחה על כל צעדיו לבל יקרהו אסון. לילות רבים מינו לה בחרדת-נפש ובדאבון-לב, בזמן שהיה בנה חולה, לשמרו מכל מקרה ולהעלות ארוכה לבנה יקירה זה.

אביו החליט ללמדו גם לימודי-חול, כדי שיכנס אל הגימנסיה. ואמנם משאלת-לבו זאת נמלאה, והנער יוסף נכנס בשלום אל הגימנסיה אל המחלקה השניה ולמד בשקידה את לימודיו, ואביו הוסיף ללמדו בכל יום גם דברי-תורה.

יוסף היה כמעט הנער הראשון מילדי-היהודים, הנמנה בין תלמידי הגימנסיה בעיר הזאת. רבים מחבריו, רובם מבני-האצילים, היושבים באחוזותיהם, אשר ברחבי הפלך הזה, – לא ראו מלפנים איש יהודי, ובפרט נער עברי, הם שמעו מפי אומנותיהם הזקנות את השם יהודי בשעה שהיו מקללים את סוסיהם המפגרים ללכת ולהסיע את העגלות הטעונות משא. ולכן הביטו בסקרנות על הילד הקטן והחלש הזה, הלבוש כמוהם בגדי-שרד של תלמידי-הגימנסיה והמסתכל בעיניו הגדולות והשחורות בתמיהה וביראה אל המורים, אל התלמידים, ואפילו אל שומרי-הסף. אחדים מהתלמידים הרעימוהו, היו בועטים בו ולעגו לו וגם קראו אחריו: “יהודוני!” כנהוג בין התלמידים, היו הגדולים והאמיצים רודפים את החלשים ואת הקטנים – לא משנאה או מאיבה מסותרת, אלא מפני המנהג, ובשרירות לבם היו מכים ולפעמים את יוסף הקטן ומחרפים אותו.

אבל ישועתו באה מאחד-החברים, אשר ישב אתו על ספסל אחד. הנער דמיטרי קארלין, בן אחד הפקידים הנושאים משרה בבית הפקידות, היה גבור חיל ועז-פנים, אבל “החכמות” שלמד, במחלקתו, היו נשגבות מבינת שכלו והתקשה בלימודן. ויוסף היה נכון תמיד לעזרו ולשנן אתו את השיעורים ולבאר לו פעמים רבות את ה“ענין העמוק” בתורת החשבון. לכן התחבר דמיטרי אל יוסף ויאהבהו ונפשו התקשרה בנפש הנער העברי ולא נתן לחבריו האחרים להלעיב ברעו, ומפני תנופת אגרופו יראו התלמידים השובבים – ויעזבו את יוסף לנפשו. ומכיון שחדלו לרדוף אותו ולחרפו, החלו גם לכבדו על חריצותו, וכולם היו פונים אליו לעזרה, בעת אשר יקשה להם איזה ענין בשיעורים. ויהי שלום ואחוה בין יוסף ובין חבריו.

דמיטרי היה בא לפעמים גם את בית זליגמן ויהי שם ל“בן-בית”, אהוב-רחל, בעבור שהגין על בנה יחידה מפני התלמידים “הרשעים”. וגם יוסף היה מבקר את רעו בבית-הפקיד קארלין, ושם קרבוהו בנחת ובלב טוב על שהוא עוזר לבנם בלימודיו.

בכלל חיו חיי אחוה ורעות שני הנערים הקטנים האלה, ורק לפעמים היתה מתלקחת ביניהם אש הויכוחים המשונים בעניני-דת.

דמיטרי היה מקשיב בעיון נמרץ לתורת הכומר, שהיה מלמד את יסודי-דתם לתלמידים בגימנסיה, וכל מה שהיה דמיטרי סופג אל קרבי וכל מה שהרעיש את מוחו וכל דבר שהיה עושה עליו רושם גדול, – היה מספר גם לרעהו בבואו אל ביתו, ואז מתחילים ביניהם מענין לענין – גם ויכוחים.

– כתוב בתורתכם, – היה אומר דמיטרי, – עין תחת עין… ואנחנו נצטוינו להושיט את לחיינו למכה אותנו בלחי האחת… כך בפירוש אמר הכומר.

יוסף כשהיה מתקשה באיזו שאלה, היה פונה לאביו ודורש ממנו פירוש ובאור.

– עין תחת עין… זהו ממון… כלומר, צריך לשלם פצויים למוכה, – מבאר לו אביו, ואת הפירוש הזה מוסר יוסף לדמיטרי.

בא חברו בפעם אחרת ואומר מה ששמע מפי הכומר אחרי הבאור.

– ממון, ממון… כן אומרים רבים, שהיהודים אוהבים את הממון…

משה מבאר לבנו, כי יסוד תורתנו הוא העיקר – ואהבת לרעך כמוך", ויוסף הולך אל דמיטרי ומוסר לו את הידיעה הנחוצה.

בתחילה משתומם דמיטרי לשמוע את הדברים הנפלאים האלה, אבל אחרי ימים אחדים הוא בא ואומר:

– שקר דברת! הדברים האלה כתובים בתורתנו ב“ביבליה” שלנו, אבל לא בתורתכם… כך אמר לנו מורה הדת… והיהודים נצטוו לשלם… עין תחת עין…

גם רחל היתה שומעת את הויכוחים האלה של הילדים התמימים, לועגת להם, ומפני שלא הבינה כלל את תוכן הויכוחים, קראה בלצון ובלשון של חיבה את דמיטרי הנער: “עין תחת עין”…

– הנה בא אליך רעך “עין תחת עין”, – היתה לפעמים קוראה רחל לבנה בצחוק, כאשר אך דרך דמיטרי על מפתן ביתה.

והיא מקבלת בסבר פנים יפות את הנער, חבר-בנה, והוא גם הוא כיבדה ולא חש בעצמו, איך נקשר בנימי נפשו אל המשפחה היהודית הזאת. וגם על שמו המוזר לא הצטער, אלא היה צוחק מטוב לב בשמעו מפיה שם-לואי זה.

וכאשר גדלו הנערים וכבר נכנסו אל המחלקות הגבוהות של הגימנסיה ושכחו את ויכוחיהם הראשונים בילדותם, משום שויכוחים יותר מענינים לקחו עתה את לבם, שאלות יותר חשובות עמדו לפניהם, אשר אותן התאמצו לפתור להם בשכלם ובדעת הבנתם; המה התעמקו בעיון ספרי אנשי-השם הגדולים, יחדיו קראו בספרי-המופת ומהם דלו את מחשבותיהם ואת הגיונותיהם.

ה.

וצרות משכחות את הזכרונות… צרות רבות עברו פתאום על רחל. אולי גזירה היא מן השמים, שלא תמצא לה רחל מנוחה בחייה, או אולי מסיבות נסתרות, שלא נדע שחרן, היו בעוכריה. מי יודע ומי יגלה צפונות חיינו לדעת ולהבין את גורלנו, את מזלנו, את עתידותינו? מי חקר וידע, מאין בא לנו האושר או מדוע השתרגו עלינו הפגעים?…

משה זליגמן חלה במחלת הדלקת ואחרי עינויים קשים ואחרי גסיסה ממושכת ואיומה – נסתלק מן העולם, ורחל נשארה אלמנה גלמודה, לא-נוחמה.

כאשר עברו ימי הבהלה הראשונים, כאשר דללו חרבו כל מעינות דמעותיה ואנחותיה, כאשר נקרם הקרום הראשון על הפצע האיום, אשר בלב האומללה, ראתה והבינה, כי מוכרחת היא לדאוג לעתידות בנה, מחמל נפשה. אז אמצה את כוחה ואמרה:

– כל ימי אקדיש לבני… הוא יהיה לגאון לנו ולתפארת, לזכרון אביו המנוח…

ובכן, נצרכה לעבוד, לכלכל את ביתה, למצוא פרנסה, מאביה הזקן נשאר לה בירושה סכום הגון, שהיה נתון לפקדון באוצר הממשלה, לקחה מן הכסף הזה ויצאה אל השוק לסחור במטפחות ובפוזמקאות, בסלסלות ובמקלעות.

בראשונה קנתה מעט סחורה והיתה הולכת לנשי-הפקידים ולנשי-הסוחרים והיתה מוכרת להן את סחורתה. הנשים האלה ידעו את אביה השוטר וחמלו עליה, בשמעם על דבר אסונה הנורא, רחמו עליה והיו קונות ממנה כל מיני תכשיטים.

כעבור כמה חדשים פתחה לה חנות קטנה בין החנויות הפעוטות שבשוק, כל היום מן הבוקר ועד הערב היתה טרודה בחנותה ובמרכלתה. כאביה המנוח, שהיה עומד בשוק על המשמר להשגיח על הסדר, כן עמדה רחל בתו על המשמר בצד חלון חנותה לצפות לבוא הקונים, הצנה אכלה אותה בחורף, השרב הכה אותה בקיץ, הגשם טרדה ברוב ימות השנה, והרוחות חדרו אל כל אבריה, אבל היא עמדה בבטחה על משמרתה, בהכרתה, כי לא טובתה היא דורשת, כי אם טובת בנה יקירה, העוסק בתורה ובחכמות, – ותהי כמעט שמחה…

ויש שתמסור את חנותה להשגחתה של אבדוטיה רעותה, היושבת בשכונתה בחנותה הדלה והסוחרת בקשואים ובבצלים ובכל מיני ירקות ופירות; רחל ממהרת ללכת הביתה להכין ארוחה לבנה טרם שובו מן הגימנסיה ואת מנתה היא לוקחת אתה אל החנות. ובשובה אל מקומה, הולכת גם רעותה הביתה להשגיח על הילדים הרבים, ורחל ממלאה את תפקידה של זו בחנות הירקות.

רחל מצאה כמעט מנוחת-נפש בעת ההיא; הפרנסה היתה דיה לכלכלתה, יוסף למד בשקידה ונכנס אל המחלקה הגבוהה, ובערב, כאשר גם היתה שבה הביתה, רצוצה מרוב טלטוליה בעסקי חנותה, שופתת היא את המיחם ואז יבוא גם דמיטרי, חברו של בנה, אל מעונם, ושלשתם יושבים אל השולחן ושותים תה, רחל מקשיבה לדברי הנערים המתוכחים על אודות מוריהם, שיעוריהם, ויש שגם מתוכחים בעניני ספרי-המופת, ורחל מנמנמת ושומעת בנחת לקול ריבם ואומרת:

– יוסף… דמיטרי… תמיד אתם מתוכחים ומריבים… עוד הפעם… “עין תחת עין”… וכולם צוחקים מרוב נחת בהזכירה אותם את ויכוחיהם משנות ילדותם.

ו.

אולם פתאום קפץ עליה רוגזן של גזירות חדשות, רוחות חדשות התחילו לנשב ברומו של עולם המדינה… “זמנים חדשים, צפרים חדשות”, וצפצופים משונים נשמעים… הפקידים בעיר הפלך, שרצונם היה אדיר לשבת במנוחה במשרדיהם ולכתוב ולחתום כל היום “ניירות” ו“אגרות”, אשר אין מהם תועלת לאיש, ולבוא בנשף אל הקלוב או אל בתי-השכר לשחק בקלפים או בביליארד, – הוכרחו, על פי פקודה מגבוה להחל שוב לפקוד ולמנות את היהודים יושבי-העיר, לחפש ולבקש, אולי יש ביניהם אלה שזכות ישיבתם בעיר הזאת פגומה.

וידרשו ויחקרו הפקידים את כל איש ואיש מבני היהודים, את זכותו ואת מלאכתו, עד שהגיעו לרחל בת אפרים זליגמן, ואז התעוררה השאלה, איזוהי הזכות לאלמנה זו לגור פה? ומי נתן לה היתר לסחור בעיר זרען בפוזמקאות ובמטפחות? הפקידות האחת טענה, כי ניתנה לה רשות זו על סמך העובדה, שהיא בת איש-חיל משוחרר, ולכל אנשי-חיל אלה על פי דין יש רשות לשבת בכל מרחבי המדינה ולסחור בה, והזכות הזאת עוברת גם על בנים ובנות, כי בירושה באה להם הזכות. אבל הפקידות האחרת סברה להיפך, כי אין לרחל זליגמן זכות אבות, יען כי הבנים יורשים את נכסי אביהם ואת זכיותיהם, אבל לא הבנות, היוצאות מרשות אביהן ונכנסות לרשות בעלן.

וה“ניירות” עפו מפקידות לפקידות בטענות ובויכוחים, בשאלות ותשובות, אלה התירו ואלה אסרו, אלה החזיקו בתוקף הזכות לבנות, הללו פסלוה. ותגיע השאלה עד הסנהדרין. שמה ישבו גדולי הדיינים, מביני דת וטעמיה, הזקנים המלומדים, אשר כל ימיהם חטטו בערמות הדינים והחוקים והמשפטים, המה הוציאו גזירה-שוה מקל-וחומר, בנין-אב של דין אחד לסתירת דין אחר; שמה ישבו כל יודעי דת ודין אלה ימים רבים להתייעץ ולדון, אם יש לבת אפרים “גורודובוי” דין בת איש-חיל משוחרר או היא רק אלמנת משה זליגמן, שבמותו עבר גם ההיתר הזמני של ישיבתו בעיר ההיא ובטל כלא היה. ובהגיעם אל המסקנה הזאת גברו חילוקי-הדעות בין הדיינים: הללו אומרים, אם הבעל מת ועבר מן העולם, – נתבטלה זכותו ואלמנתו ובנו חייבים גלות; והללו מוכיחים, כי במות בעלה, – יצאה רחל מרשות בעל ויש לה דין כדין בת חיל משוחרר. וכן גדלה ועצה השאלה, החמורה המרעישה עולמות: אלה מחמירים, ואלה מקילים, – ונתחלקו הדעות!…

אז יצא צו, כי תהיה האסיפה הכללית של כל זקני הסנהדרין, ואב-בית-דין בראשם, לעיין בשאלה הזאת, כאילו קיום המדינה, תלוי בפסק-דין זה; אם תוסיף רחל בת אפרים לסחור במקלעות ובסלסלות בחנותה של ארבעה טפחים על ארבעה טפחים על יד חנותה של רעותה אבדוטיה הסוחרת בירקות או לאו? אם מזקת האלמנה הזאת במסחרה לשלוותה של המדינה? אם יש חשש איסור בדבר הזה, או אולי יש גם צד היתר לזה?

ישבו ישישים ודנו, טען הסניגור וטען הקטיגור, ורבים היו מפקפקים בחומרת הדין והיו נוטים להיתר, אבל עמד על דוכנו שליחו של שר-המשפטים והראה בראיות מכל דיני “שולחן-הערוך” של המדינה, כי אמנם אסור לרחל זליגמן לסחור בזרען, וכי חלילה לסנהדרין להתיר דבר חמור כזה וכי עלולה האשה היהודית הזאת לחתור תחת אשיות המדינה, יען בהיתר זה תשמשנה הרבה בנות אנשי-החיל למלא את הערים של פנים המדינה ולדחוק בסחרן את התושבים האזרחים. א הריחו זקני הסנהדרין את הריח, הנודף בעת הזאת ממרומי פסגת השלטון, והבינו, כי הפעם צריך לאסור את המותר – ופסקו לחומרה!

עוד ימים רבים עברו עד שפתשגן כתב הדת, שהתגלגל מפקידות לפקידות, הגיע לזרען, ובהגיעו לשם יצאה הפקודה לגרש את רחל ואת בנה מעיר מולדתם ולהגלותם.

אבל לאן ללכת?

איפה היא עיר מולדתם?

ז.

ייסכרו פיות מנאצינו ומנדינו, דוברי-שקר, אבל האמת ניתנה להאמר, כי רגילים היהודים ללכת סחור-סחור בדרך עקלתון, בהיותם מוכרחים לטהר את השרץ בק"ן טעמים ולהמתיק בשבילם את הדינים, המדכאים אותם והמעליבים אותם.

וגם הפעם נמצא אחד מאנשי-העיר, אשר בא בעצתו לרחל האומללה.

היא היתה נדכאה מאד; כהלומת-רעם היתה מן השמועה על דבר גזר דינה, כי מחויבת היא לעזוב את זרען, אשר פה נולדה וגודלה, פה חיתה כל ימיה, פה עברו עליה ימי-טובתה וימי רעתה, פה קברות אבותיה ובעלה… גוזרים עליה ללכת אל עיר שבה נולד בעלה המנוח ואשר גם שמה לא ידעה עד היום הזה.

האיש נתן לה עצה להמנות בין האומנים ולכונן לה איזה בית-מלאכה. ובימים “הטובים” האלה, טרם האירה “הקונסטיטוציה” את חשכת המדינה וכל הדרים בה; הימים האלה, כאשר עוד לא התעמקה השנאה לישראל ולא חדרה אל כל השדרות של יועצי-הממשלה בערים הפרזות – נגעה לפעמים גם צרת היהודי אל לבם, ומצוקותיו הרעישו גם את נפשם והם חמלו על האומללים ועל הנרדפים באין עוולה בכפם. אז היו אפילו הפקידים מקילים את גזר הדין ועושים לפעמים לפנים משורת הדין.

בימים ההם אפשר היה גם לרחל לקבל חיש תעודה, כי היא עושה פוזמקאות ועסוקה במלאכתה זאת. ואמנם, לא שקרה רחל חלילה ולא כזבה האשה התמימה הזאת את אמונם של הפקידים אליה. היא קנתה מכונה לאריגת פוזמקאות, כל היום ישבה וסרגה, עשתה את מלאכת, וסחורתה היתה נמכרת על ידי אבדוטיה רעותה, כי לה מסרה את חנותה בתנאי ששתיהן הן שותפות בעסק, וחלק כחלק תחלקנה את הפרנסה. שמחה אבדוטיה למעשי רחל חברתה ובאמונה סחרה בפוזמקאותיה ובמטפחות שהיתה רחל קונה מעוזרי-המסחר הנודדים הבאים מלודז שבפולין. ושתיהן היו מרוצות מחלקן. וגם נשי-זרען היו נהנות מפוזמקאותיהן וממטפחותיהן של רחל ושותפתה.

וראה זה פלא! רחל נשארה יושבת בעיר זרען, והעיר לא נחרבה, והעולם כמנהגו נוהג!…

ח.

… העולם כמנהגו נוהג…

והעולם מלא צרות ויסורים, דמעות עשוקים ומעשים רעים הנעשים תחת השמש… בני האדם נוצצים ונובלים, כעלי האילנות הנושרים ונובלים בימי-הסתיו… ראה! הנה פרח נחמד לפניך, רסיסי-הטל משקים אותו, קרני השמש מזהיבות את עליו ואת פקעיו, – והנה עברה רוח קרה על פני הארץ… מאין באה פתאום הרוח ביום קיץ בהיר וחם? אין איש יודע… ובטרם יתפתח ויפרח בכל הדרו – השחיתו הרוח, עלהו קמל וייבש – וימות…

יוסף ודמיטרי כבר הגיעו עד המחלקה האחרונה של הגימנסיה. שניהם התעתדו לעזוב במהרה את בית ספרם זה. שניהם ראו בחלומם, בחזיון לבם, איך דורכים המה בפעם הראשונה על סף בית המדרש הגבוה, איך המה יושבים ומקשיבים לכל הגה היוצא מפי הפרופיסורים הנודעים, איך המה לומדים בהתמדה את לקחי-המדעים…

אבל המקרה האכזר, או מנהגו של העולם, – הרס את מחשבותיהם, תקוותיהם, חזיונותיהם – ויפוצו כמוץ נודף לפני רוח.

אבי דמיטרי מת. והאלמנה לא יכלה לכלכל את כל בני ביתה המרובים מן הקצב הדלה שניתנה לה מהממשלה, לכן החליטו ראשי המשפחה בהתייעצם על עתידות היתומים הקטנים, כי דמיטרי הבכור צריך לעזוב את הגימנסיה ולקבל עליו משרת פקיד ולהיות לעוזר לעמו, למען תוכל לחנך את הבנים הקטנים.

בלב נשבר מוכרח היה דמיטרי להפרד מבית-ספרו, לעזוב את מחשבותיו הנשגבות ולהתרחק ממגמותיו, אשר זה לא כבר העלוהו עָל והרימו את רוחו אל ערפלי-טוהר. במקום בגדי-הסטודנטים לבש בגדי השרד של הפקידים, לקח בידו תיק הסופרים, החל לכתוב “ניירות” של פקידות על פי מצוות הגבוה מעליו…

ולאסונה הגדול של רחל האומללה מוכרח היה גם יוסף לעזוב את בית-ספרו… אמנם, רק לזמן קצר – לחצי-שנה ואולי לא יותר משנה, כמו שהעיד הרופא. כי חלה יוסף, שהיה בכלל נער חלש, במחלת השחפת וצריך היה להפסיק את למודו, לשבת בנגב הארץ, לשאוף רוח צח של הים, לאכול ענבים, לשתות חלב…

ורחל עזבה את כל עבודתה ואת מלאכתה, את פוזמקאותיה ומטפחותיה, ותצבור את כל כספה, אשר עוד היה מונח לה באוצר הממשלה, שארית הירושה מאביה המנוח ותלך עם בנה לקרים. היא קיוותה, כי שם תחלימהו ותרפאהו; שם יחדש את כוחו הרופף, את גופו החלש; שם יתחזק ויתרפא חזהו הכואב. היא קיוותה, כי אלוהי-ישראל ישמע לתחינותיה ולתפילותיה, אבי-יתומים ודין-אלמנות – הקב"ה ישלח לבנה יחידה ישע ומרפא… היא האמינה לדברי הרופאים, שאמרו, כי עוד שוב ישוב יוסף לבית-ספרו ולספריו… והיא שמה לילות כימים, לא משה ממטת בנה החולה, אתו ישבה לחוף הים והאזינה לקול המית הגלים, כאילו בקשה מהם מענה להמית לבה, אבל הגלים רצים ושבים, לוחכים את חול החוף, מתנוצצים מזהרי-חמה השפוכים מסביב… ורק טפות דמעותיה נגרות ונופלות אל החול… פעם תתפלל אל האלוהים ופעם תתחנן אל הרופאים; פעם תשפוך שיחה לפני אלוהי-מרום ופעם תשמיע את אנקותיה בלילות-נדודים בגבור עליה מצוקות נפשה; פעם יתקפנה היאוש האכזרי, המכלה את כוחותיה והמוצץ את דמה, ופעם תאיר לפניה התקווה הנעימה והמקסמת…

אבל תקוותה נכזבה… ועוד קבר נוסף על בית העלמין של היהודים בזרען, מצבה חדשה בשכנותן של מצבות אפרים, מי שהיה שוטר, ומשה, מי שהיה מלמד…

ורחל לא מתה מעוצר צער ויגון… היא בקשה את המות ולא מצאה אותו… היא נכנעה תחת סבל צרותיה; סאת ענוייה כאילו לא נמלאה, והיא נשאה את עולן בדומיה ובדמעות, בתחנונים ובתפילות… שערות ראשה הלבינו, היא הזדקנה מאד, תוי פניה קומטו, גווה נתכופף, ועיניה הדולות, המכוסות תמיד אד של דמעות, מפיקות יגון וצער איום; וכל הרואה אותה יבין, כי מכאוב גדול יקנן בלב האשה הזאת, כי גדולה מרירותה ואין לה מוצא…

לא! היא מצאה לה מוצא ליגונה המר: היא הולכת אל בית הכנסת בכל שבת, כי רק בשבתות ובמועדים פותחים את דלתותיו, ושמה תשפוך שיחה ותשאל את שאלתה התדירית, אשר אין לה פתרון:

– מדוע?…

ואל בית-העלמין היא הולכת וגם שמה היא שופכת דמעותיה לני המצבות האלמות, שהיו לה כיצורים חיים, יען אתן היא מדברת. לפניהן תביע הגיגה, אליהן תפרוש ידיה, מהן תבקש רחמים וחנינה…

ט.

כל רכושה, אשר רכשה לה ואשר הניח לה בירושה אביה, כבר סף ותם בימי-בלהות; מפוזמקאותיה וממטפחותיה אשר בחנותה לא נשאר לה כמעט מאומה; הכל הוציאה לרפוי-בנה, ומה נשאר לה מימים ראשונים?… אבל לחם חסד לא חפצה לאכול: היא חפצה לעבוד ולהתפרנס… ואבדוטיה באה לעזרתה – בימים האלה, כאשר גבר עליה היאוש וכאשר כמעט נפלה תחת סבל מצוקותיה. רעותה זאת עשתה חיל בעסקיה, הגדילה והרחיבה את חנותה, שקבלה מידי רחל בשעת ענותה, מצאה לה מקום יותר מהודר והוסיפה אל חנותה עוד סחורות אחרות; ואפילו בעלה, שאומנותו היתה מלאכת נגר והיה רגיל להיות שכור בימי אידיהם וקצת מבוסם בשאר ימי השנה, גם הוא התעסק במסחרה של אשתו ועזר לה בתגרנותה. ובצר לרחל, מסרו לה את המקום ששם סחרה מקודם אבדוטיה בקשואים ובירקות; היא דברה על לב הגננים-האכרים, שיתנו לה סחורה בהקפה. ובכן, יצאה שוב רחל אל השוק ותהי לרוכלת.

עבודתה לא היתה רבה: בבוקר באות הקונות ולוקחות ממנה את הירקות או את הפירות ומשלמות את מחירם, ורחל אינה מקפידה על שכרה, מקבלת כמה שיתנו לה, ומלבד שיהיה לה די-כסף לשלם לגננים את מחיר הירקות, ואם נשארו כמה אגורות למלא את צרכיה המעטים, – ודי לה. רק אבדוטיה דואגת למרכולתה וגם באה לפעמים בריב עם השפחות, הבאות לקנות ירקות, על שהן מורידות את המיקח, ורחל עומדת בשעה זו כאלמת, מבטת ממנה והלאה כאילו אין לה דבר עם הסחורה הפעוטה, עם הבצלים והאבטיחים, המונחים בסלים אצל פתח חנותה, ועם כל השפחות, המריבות והמפטפטות שעה שלמה על שוה פרוטה. ובצאת כל הקונים, תשב רחל על הספסל שקועה בחזיונותיה והרהוריה. אנשים עוברים לפניה, רצים ושבים, ממהרים ואצים לעברים שונים, אל המקום ששם פרנסתם מצויה.

השמש כי ילהט בחומו; או גשם כי ירד ארצה ויסחף את אבק השוק, והיתה כל הככר לטיט-יון; סופת שלג כי תהמה ותיבב ותרדוף את כל ההולכים בזעף ובקצף, – רחל לא תמוש ממקומה, נישאת היא על כנפי דמיונה, הלאה ממקום עכור זה: היא כאילו רואה לפניה את בנה יחידה יושב ולומד, יושב והוגה בספרים, הנה הוא הולך, וילקוטו על שכמו, הולך ובא מבית-הספר… הנה, כמדומה לה, שומעת היא את קולו, בשננו את הלימודים, או את צחוקו, בבוא אליו חברו… והנה תמונה אחרת מרחפת לנגד עיני רוחה: היא רואה את בנה מוטל על מטתו, נשימתו הולכת ורפה… וכשהרהוריה האיומים מענים אותה משנה עינוי, תליט את פניה במטפחתה הגדולה, אשר על ראשה, ודמעות נגרות בלי אומר, בלי אנחה… ואיש לא יראה את הדמעות המרות, ואיש לא יבין את המכאוב הנורא, המעיק על לבה כאבן מעמסה, והמדכא אותה בלי הפוגות…

ויש רק רגעים מעטים, שרחל כמעט תפיג את צערה. על פי בקשתה של אבדוטיה הולכת היא לפעמים אל בית רעותה להשגיח על בניה הקטנים העזובים בבית, יען היא ובעלה טרודים בחנותם ואינם יכולים לעזוב את הקונים. אז באה רחל ומטפלת בפעוטות השובבים האלה, השמחים לקראת בואה, כי מביאה היא להם מן השוק תפוחים או קשואים ירקרקים. היא נותנת להם את ארוחתם, ויש כי גם תלבישם ותנקה אותם מלכלוכם. אז לרגע אחד תישכח צרתה, וכאילו ירווח גם לאם השכולה והאומללה.

י.

ויום רודף יום ושנה רודפת שנה… ובסתרי צפונות הזמן מעופף אחד-הכרובים הנהדרים ואורג רשת הרקמה של עתידות בני-האדם. הוא יקח את קרני השמש המזהירות וילכדן ויארגן וירקמן בשלל צבעים, בהירים, זכים, יפים… ונהנים הדורות הבאים מזיוון ומהדרן, והיתה להם הרקמה כערפלי-טוהר להשגיא את רוחם ובינתם, לזכך את לבבם ולהעניקם משפע ברכותיה…

ויש, לעומתו, מלאך רע, העוטה גם הוא את מעשהו, אבל רק במחשך, באפלה… לוקח הוא את רשתות השממיות ואת אפלת-השאול ואת הרוחות הרעות והמזיקות – ושוזר רשתות, המכסות את עין כל הארץ באדים מרעילים ומשחיתים… וביום אחד תיגלה המסכה הנסוכה על כל הגויים, והסתבכו בני-האדם ברשתות הזוהמה וישתובבו ויתהוללו, והשטן מרקד לפניהם ויריחם ריח הטומאה.

וגם במדינת רוסיה הגיעו ימים אלה… ותעמודנה במערכה אלה מול אלה שתי מפלגות שונות, שני טורי-אנשים השונים במגמותיהם, בשאיפותיהם ובדעותיהם: אלה דורשים חופש, אחווה ורעות, סדר ישר ונכון, מבקשים להסיר את עול-העבדות ואת סבל ירושת-קדם; ואלה עומדים מנגד, מכים כל איש, הדורש טובת-עמו, וכפריצי-חיות נופלים על היושבים לבטח – לבוז בז ולשלול שלל, הורגים ומחבלים, משחיתים ומהרסים בכל עבר ופנה.

והגלים הרועשים עברו גם על זרען.

בתחילה דברו אוהבי-החופש, דורשי-סדרים ישרים, מבקשי דרכים לחירותה של המדינה. המון עם רב נאסף על הרחבה הגדולה, אשר בגן העיר, לשמוע נאומים ודעות חדשות, אשר היו אסורות אפילו לבטוי שפתים. ואמנם, עמדו על הבימה, אשר על היציע של הביתן הגדול שבגן, מטיפים והטיפו על החירות והצדק, על דרישות העם, על “האביב”, החודר בכל הדרו אל כל חוגי-המדינה. ועוד לא הספיקו כל הדרשנים לכלות את דרשותיהם, – ותשמענה פתאום יריות אקדוחים… נבהלו כולם והשתוממו… ניתנה רשות לשטן להזיק ולחבל… רובם ברחו או התחבאו בכל פנות הגן או מהרו למצוא מחסה ומסתור בבתים הסמוכים, פתאום התלקחה אש בביתן שבגן, כי הבעיר האספסוף בערה… הבהלה התגברה… קול נאקות המוכרים והנרדפים התבוללו בקול היריות התכופות… המבוכה והמבוסה הרגיזו והפחידו את כל ההמון, הנס לכל עברי-הגן, והשוטרים עמדו מנגד ולא התערבו להשקיט את הסערה.

והאספסוף התפרץ, כשטף מים זידונים, החוצה ויתלקטו אליו כל פוחז וכל שכור וגם מהגנבים והשודדים, אשר בעיר גדולה, ויעברו בחוצות העיר בקול שאון ובקריאות פראים כשאגת כפירים, השואפים לטרף, אצל מעון אחד ששם בית-מלאכה של שעונים התיצבו המתהוללים בראשונה, ובראותם, כי אין מוחה בידם, שברו כרגע את התריסים, נפצו את החלונות והדלתות והחלו לבוז בז. אחרי כן עברו אל בית משכן שר הפלך ודרשו ממנו לתת על ידם את תמונת הקיסר, – ובקשתם נמלאה. אז יצא אחד מרבי-השלטון ונשא לפני הפראים האלה דרוש מעניני היום ויבאר, כי “היהודים” ו“הסוציאליסטים”, הם אויבי עם רוסיה, מרדו בקיסר ורצונם לבוא ולשלוט על כל המדינה. ויתקבצו וילכו הלוך ורנן, הלוך וגעה ושאוג, עד הגיעם אל הככר, אשר לפני בית-התפלה הגדול… משם יצאו הכמרים והתפללו תפלה לעודד את רוח האספסוף והוציאו את צלמי-קדושיהם שנשאום לפני ההמון, אחרי-כן עבר ההמון דרך הרחוב הראשי והחלו לקצות ביהודים, שברו כל דלתות החנויות וכל דלתות בתי-המלאכה אשר ליהודים, הרסו, חמסו, גזלו ובזזו, ככל אות נפשם… והקהל הגדול, אשר ידם לא היתה בביזה, עמד מנגד, נפעם ונרעש ומשתומם למראה האיום, מראה הפרעות, אשר לא פיללו לראותם בעירם השקטה, אבל לאט-לאט החל הרגש של פריצי-החיות, הטמון עמוד בחביון לבם של בני-האדם, לפעם גם בלב הקהל הזה, ורבים מאספים את שיירי-הסחורות, אשר הושלכו החוצה והתגוללו על המרצפות ועל המדרכות, מאספים ושמים בכליהם וממהרים לשוב אל מעונותיהם… והקול נשמע גם בין האכרים, יושבי הפרברים או הכפרים הסמוכים, כי מותר יום זה לבוז בז בפרהסיה, ויבואו גם המה, ונשיהם ובניהם וסוסיהם ועגלותיהם, – ויחמסו ויקחו את כל הנשאר מן הגזלה ויוסיפו עוד להרוס ולחמוס את בתי היהודים ומעונותיהם. ולפניהם הולכים אנשים ומראים להם את הבתים ואת החנויות של היהודים, למען ידעו לפסוח על בתי הנוצרים ועל בתי המשומדים.

אז באו אל מקום הפרעות גם שרי-השוטרים וסגניהם וגם אנשי-צבא – להשגיח על הסדר ולפזר את ההמון הפרוע לשמצה, והעמידו משמר אצל כל חנות אשר כבר נהרסה ונחרבה.

והיהודים ברחו לנפשם, הסתתרו במחבואים ובמרתפים ובאורוות, אחדים מצאו להם סתרה בבתי-מכריהם הנוצרים, אף כי היו גם רבים מהם שהתייראו לקבל לביתם את האורחים המבוהלים והנרדפים האלה.

ובין כה וכה יצאה השמועה, כי נשארו בשוק חנויות קטנות של היהודים, אשר לא נגעה בהן יד המשחית, וימהרו הפוחזים לכלות את זעמם גם בהן… ומאחריהם הולך גדוד שוטרים, ודמיטרי קארלין בראשם, שנצטווה להשגיח לבל יעשה ההמון “עוולה” ולפזר את שארית החמסנים, שהתלקטו במקומות שונים.

ולרחל הוגד, כי הגיעה הרעה גם אל חנותה, וכי בודאי יבוזו גם את ירקותיה ופירותיה, ותמהר ללכת אל חנותה, באמרה להציל את שארית רכושה, ובהגיעה אל המקום ההוא, והנה כבר שברו את התריסים והחלו לפזר את סחורותיה ולהשליכן החוצה, והפוחזים ממהרים לאסוף את הפירות.

כמבוהלה רצה ממקום למקום, כמשוגעת שאגה בקול איום, אבל כולם לועגים לה בצחוק פרא, והנה היא רואה את דמיטרי עומד בקצה השוק מוקף בשוטריו, היא מהרה לגשת אליו, וקראה:

• הלא אתה, דמיטרי, תצילני!…

דמיטרי קארלין הסתכל בה, כאילו לא הכירה, ויפן את ראשו אל השוטרים בתתו פקודה בקול גדול, והגדוד הקטן ניתן ממקומו ויעבור אל הרחוב הגדול.

רחל לא הרפתה ממנו ותרץ אחריו בקראה:

– דמיטרי, דמיטרי! איך?! אתה רואה בצרתי, ואינך חפץ להציל את רכושי המעט? דמיטרי! הגם אתה בין אלה… הבוגדים?… אתה, דמיטרי… עין תחת עין… זכור נא…

המלים האלה הבהילו אותו, כאילו חבטה האשה הזקנה הזאת בשוט על פניו. רגע עמד נדהם על מקומו ולא מצא מלה בפיו, וברגע השני נשמט בין ההמון – ונעלם…

ואחד הפורעים נגש אל רחל וקרא:

– אה! יהודיה אַת!… קבלי את מנתך ממני…

וברגלו בעד בה וידחפנה.

היא נפלה פצועה ומוכה בשוק, במקום ההוא, שאביה המנוח עמד שנים רבות והשגיח על הסדר ועל המשטר.

יא.

“הזמן ירפא כל פצעים”, – אומר המשל, ואמנם, גם פצעי בני-ישראל נרפאו לאט במשך הימים הבאים.

הסער קמה לדממה… עברו שבועות אחדים… תריסי החלונות והדלתות נתקנו, החנונים שבו למעשיהם, ובעלי-המלאכה לעבודתם. גם עזרה באה לנשדדים מנדיבי עם ישראל וישובו לקבל סחורה אחרת תחת הסחורה אשר גזלוה מהם. נפחדים מכל עלה נדף, נרעשים מכל קריאת שכור ומתהולל, מבוהלים מכל שמועה מרגיזה, – ישבו ימים רבים היהודים, יושבי-זרען, בחנויותיהם ובדירותיהם. תחת תריסי-העץ עשו להם תריסי-ברזל וישימו בריחים ומנעולים על הבריחים הראשונים; לילה ויום פחדו ולא האמינו בחייהם התלויים להם מנגד… בלב רגז ובדאבון נפש עשו את מלאכתם הרגילה ולא יכלו להרגע בפחדם, פן יקפוץ עליהם שוב רוגזם של הפוחזים והמשחיתים….

ובין כה וכה החלה החקירה, באו הפקידים לחקור ולדרוש על דבר הפרעות, לבקש את החוטאים ואת מפריעי-הסדר, גבו עדות מפי עדי-ראיה ועדי-שמיעה, אבל כמעט כולם יכלו לספר רק את אשר ראו ואת אשר שמעו ולא יכלו או פחדו להראות בבירור על האנשים אשר חמסו ואשר שדדו מכל הבא לידם! וגם רחל נקראה לבוא לפני חוקרי-הדין. ימים רבים היתה מוטלת על ערש דווי בבית-החולים, אחרי שמצאוה נופלת בשוק פצועה ומוכה; וכאשר יצאה מבית-החולים אספוה מכריה היהודים לשבת אתם ולאכול לחם חסד, הניתן לה מקופת הצדקה של עדת-ישראל, יען כי כבר אפס כוחה לעבוד איזו עבודה… וכל פעם שהיתה רחל קרואה לעמוד לפני חוקר-הדין, היתה מוסיפה לספר את כל מעשי-הפרעות, כפי שראתה בעיניה וגם הראתה והעידה על כל ראשי הבריונים, פורעי-הפרעות, ועל המסיתים, שהלכו בראש האספסוף… היא העידה על רבים מאלה שגזלו ושדדו את החנויות ועל השוטרים, שעמדו מרחוק ולא באו לעזרת הנשדדים… את כולם קראה בשמותיהם, את כולם הכירה… והחוקר יושב וכותב בספר – נותן פקודה להביא במאסר את הנחשדים, והחוקר מאסף הוכחות וראיות ומכין את כתב-האשמה…

העדות של רחל לא התאימה לשאיפתה של הפקידות הגבוהה… צריך היה להשמיט אותה מן החקירות בשעת המשפט… הלכו ראשי-השוטרים בדקו ומצאו, כי אין לרחל זליגמן זכות לגור בעיר הזאת, ולכן אחת דתה להגרש מפה ולהשתלח אל “עין מולדתה”. חקרו ומצאו, כי ניתן לה היתר לשבת פה בתנאי, שתעסוק במלאכה, מלאכת סריגת פוזמקאות, אבל היא היתה עוסקת במכירת ירקות וקשואים…

החקירה נעשתה כדבעי… השוטרים, שבאו להתחקות על מעשיה, מצאוה בבית משפחה יהודית, אשר אספה את האומללה אליה, והיא יושבת וסורגת פוזמק, אבל לא במכונה עשתה את המלאכה הזאת, אלא פשוט בצנורה, כמנהגן של אנשים זקנות, וגם את המלאכה הזאת היא עושה לא לשם מכירה אלא רק בשביל בני-המשפחה, ששם היא גרה, וגם אבדוטיה ובעלה וגם כל החנונים אשר סחרו בשוק – כולם העידו בתומתם, כי רחל האלמנה התפרנסה ממכירת ירקות ופירות בהשגחתה של אבדוטיה, שחמלה על מצבה ואסונה של רעותה.

ובעת שהחקירה הזאת משרכת בדרכה מפקידות לפקידות ומשוטר לשוטר, ישבה האומללה בפנתה בבית האנשים שרחמו עליה, זכרונות רבים עוברים בחזון דמיונה… נזכרת היא באביה, שהשגיח תמיד על הסדר ולא נתן אפילו לשכור לפרוע פרעות בשוק… ומה נשתנו הזמנים! עתה באים שודדים, ואין מוחה בידם… היא נזכרת בבעלה, שישב בחדרו וסביבו יושבים תלמידיו ומקשיבים בעיון ללקחו… נזכרת היא באשרה, אשר חלף ונגוז כצל עובר… ונזכרת היא בבנה, אשר מת באביב ימיו – והדמעות נגרות מעיניה, שאורן כבה… והפוזמק נופל מידיה הרועדות… לוא חי בנה, כי עתה גמר כבר את חוק למודיו באוניברסיטה… אפשר היה עתה לדין, לשופט או לחוקר-דין… הן הוא דבר תמיד על השופטים ועל המשפטים, הן הוא היה אומר, כי יהיה לעורך-דין… אילו היה הוא עתה יושב וחוקר את השערוריה האיומה, שנפלה בעיר בידי החמסנים והגזלנים, אשר חמסו לעיני כל את רכושם של אחיו היהודים… כאותו חוקר-הדין, האיש הישר והטוב, שלפניו היא באה להעיד עדותה… הוא מבקש אותה לשבת, מדבר עמה רבות, באזנים קשובות שומע הוא לכל דבריה וכותב לזכרון בספר. והלא היא מחויבת לדבר דברי-אמת, להגיד לפניו את כל אשר ראתה וידעה, למען יצא כאור משפט צדק… הן גם בעלה המנוח היה מדבר על הצדק ועל היושר… וגם בנה המנוח חשב תמיד על משפט צדק ונשבע, כי יקדיש את כל ימיו לעמוד לימין העשוקים והנדכאים…

ומחשבות רצוצות וקטועות מתחלפות במוחה… ויש שנדמה לה, כי בנה לא מת… הוא רק נסע… למרחקים… לעיר המלוכה, לשמוע לקח בבית מדרש הגדול, להרבות דעה והשכל, לעמול בתורה ובחכמה… והוא יחזור אליה… הוא ישוב ויאמר לה: “ראי נא, אמי, הן קיימתי את שבועתי והגעתי למטרתי”… והיא מחבקת ומנשקת אותו, והוא מתרפק עליה בחיבה רבה… הוא אוהב ומכבד את אמו הזקנה והחולה… “למה לך לעבוד?” אומר לה בנה. "בואי אל מעוני… אני אכלכל את שיבתך בכבוד… אל לך, בת אפרים, שהיה שוטר ונכבד בעדתו וגם קבל אותו הצטיינות מן הקיסר, – אל לך לקבל תמיכה מקופת הצדקה כבת אביונים!!… ואפשר כבר נשא אשה, – וגם ילד נולד לו… והיא, הזקנה, מחבקת את נכדה היפה והחביב, מטפלת בו תמיד, משגיחה בשבע עינים על טהרתו ועל טיפולו וטפוחו…

– ואיה פה רחל זליגמן? – שמעה פתאום קול חזק.

– פה, פה אני. – השיבה – מי קורא לי?

ואל הפנה החשוכה, ששם ישבה רחל האומללה, קרב שוטר אחד.

– הנה באתי אצלך, – אמר, – למסור לך נייר על שמך, מבית-הפקידות… צריכה את לחתום, כי קבלת אותו.

– עוד נייר, עוד כתב… מתי יתמו הניירות על אודותי?… מתי יחדלו לטפל באשה זקנה כמוני?…

– גם אני איני יודע את תוכן הכתב… הבה ואקרא לפניך, – אמר השוטר בקול רך.

והוא קורא לפניה את פסק-הדין, כי גרש תגורש רחל בת אפרים זליגמן האלמנה, ורכושה אשר בחנותה יוחרם לאוצר המלוכה. אבל ברחמיהם הרבים נתנו לה הפקידים ארכה שלשה ימים, למען תסדר את עסקיה טרם תעזוב את העיר.

רחל נבהלה לשמועה הרעה הזאת… רגעים אחדים ישבה בלי נוער, כאילו מתו כל חושיה בה… פתאום חשה, כאילו ענן כבר יורד ומכסה מלפניה את כל החדר השמם והאפל ומעיק עליה כמשא איום… ובלי אונים נפלה על הרצפה מתעלפת…

יב.

– אם תעזוב את העיר ורחובותיה, שאונה והמולתה ואבק-חוצותיה וחלאת-שווקיה ותצא לשדה אל מחוץ לעין, – תמצא את בית-הקברות, אשר לעדת ישראל. כל הככר מוקפת גדר-אבנים ושער-ברזל לה מעשה-רשת ואותות מוזהבות מפותחות עליו:

“זה השער לה' צדיקים יבואו בו”.

ומסביב משתרעים שדות-בר ונאות-דשא. אילנות גדולים שתולים על כל הככר של בית הקברות.

דממה מסביב… השמש שופך את קרניו המזהירות בין ענפי העצים העבותים; רוח קלה נושבת בין העפאים… הצפרים מעופפות מענף לענף, צוהלות ומצפצפות, גם הצלצל יתן קולו מתוך הדשא… עבים קלים חיורים משתרכים על פני הרקיע, נישאים, נקראים ואובדים… רוח עצבות, רוח עגומה, מרחפת על המצבות הרבות, העומדות כאלמות…

ורחל באה לתנות את צרת-נפשה לפני המצבות של קרובי-לבבה. היא נופלת על קברי אביה ואמה, בוכה בדומיה ולא תוכל להביע אף מלה… על קבר בעלה היא משתוחחת ומתיפחת; שפתיה דובבות שלום למצבות האלה, אשר רק הנה נשארו לה בצרתה מכל חמודותיה מלפנים, טרם תעזוב את העיר בה נולדה, בה גודלה ובה ראתה חיים מאושרים ובה סבלה את מצוקותיה ועינוייה…

באין-אונים זוחלת היא וקרבה אל קבר בנה יחידה… היא מנשקת את עפר קברו, היא משתטחת על הקבר היקר לה: פה נקברו כל חייה וכל מאווייה, כל תקוותיה וכל זכרונותיה… דמעותיה שמות מחנק לקולה… עוד תוסיף לחבק את עפר הקבר, עוד תוסיף לנשק את האבן הדוממת והקרה…

אבל פתאום פרץ קול בכיה האיום ותזעק מרה:

– הה! בני, בני… בקש נא אתה, בן פורת, בן יקיר… בקש נא רחמים לפני אלוהינו שבשמים… רק בקשה אחת לי… רק תחינה אחת… אנא אלוהינו, רב החסד, דין אלמנות… קח נא גם את נפשי ואת נשמתי… למה לי חיים?… לא אוכל לעזוב אתכם, מחמדי… אתכם אקבר…

והצפרים מעופפות מאילן לאילן, מסבך לסבך, מעופפות ומצפצפות מרוב תענוג וצהלה… וקרני-אור וחום נשפכות על כל הככר, מזהיבות ומצהיבות כל עלה ועלה, כל ירק ודשא… וגם הזבובים והצפרות תעופנה ממקום למקום, מתרחצות באור זיו השמש ומתענגות על רוב טוב…

ומעבר העיר יפרוץ לו דרך קול ענות המולה, מגיע אל המקום העגום הזה כהד-הרים ממרחקים, מזעזע בגליו העמומים את האויר השקוף – ומתמוגג…

וגם קול האומללה נדם… נדם לעולם…

עוד וישמע צפצוף קל מבין סבכי האילנות… השמש נוטה לערוב, וצללי העצים מתגדלים ומשתרעים הלאה, הלאה, עד מקום המצבות, וצונפים בעטיף-עלטה גם את המצבות וגם את רחל האומללה, המוטלת מתה על קבר בנה.