א.    🔗

עוד ישנם בעיר הבירה רחובות קטנים, אשר כל הבא אליהם מן הרחובות הגדולים וההומים ידמה, כי לפתע פתאום נישא והובא אל אחת הערים הקטנות, הרחוקות משאון תבל והמולתה והיושבות שוקטות בפנותיהן הנשכחות. שמה סואנים החיים הרועשים; שמה כל איש אץ ורץ לדרכו שקוע בדאגותיו, ממהר בלי הרף ללכת פן יעבור המועד ויאחר את גורלי הצפון במסתרי-המסיבות המתהפכות לשבט או לחסד; ופה – אך שקט ושלווה; פה מעטים ההולכים ברחוב, אין איש נחפז במרוצתו. שמה – הבתים הגדולים והגבוהים, הסמוכים אחד לשני עד אפס מקום והמתרוממים עד לגבהי העננים, המכסים את אופק השמים הצר והמוגבל; ופה – בתי-עץ, בני קומה אחת או שתי קומות, ומגרשים רחבים מפרידים בין בית לבית, ויש שיימצאו גם אילנות וגינות על המגרשים סביב הבית. שמה עוברות מרכבות ועגלות-משא בלי הפסק, באין מנוחה, והשאון יגדל בכל פנה ובכל עבר; ופה – דממת שקט, ויש שאיזו עגלה בודדה תעבור ותפריע את הדממה, תעבור ותעלם, וגם כל הרחוב נאלם…

באחד הבתים הקטנים, העומד בחצר גדולה המכוסה שיחים ואילנות, שרידי גן גדול, אוויתי גם אני לשבת מפני נימוקים שונים, ראשית, כי מחיר הדירות פה בזול לעומת הדירות בטבורה של העיר, ובשבילי היה אז הדבר הזה חשוב מאד; ושנית – אבל הפרוש הראשון כבר מספיק, ואין צורך בפרושים אחרים.

העבודה היתה רבה עלי בימים ההם: בשנה ההיא צריך הייתי לעמוד לפני המורים לבחינות האחרונות בבית-המדרש למהנדסים, ולכן הוצרכתי לבלות רובי-השעות, ביום וגם בלילה, בשקידה על גליונות שעורי-הפרופסורים; כל העולם ומלואו כאילו נשכח מזכרוני, חוץ מן הכתבים של הלמודים אשר לפני.

היתה שעת ערב מאוחרה. בחוץ הומה הרוח ומכה בתריסי-החלון שבחדרי. על שולחני עומד המיחם עם קומקום-התה שכבר נצטנן; גליונות הכתבים, צבורים ומופרדים, מכסים את כל השולחן באי-סדרים. דפיקה קלה על דלת חדרי הרגיזתני והפריעתני פתאום מעבודתי, שהייתי שקוע בה, עד שכמעט עברה רעדה בכל גופי. עוד לא הספקתי לענות, והנה נפתחה הדלת ואל החדר נכנס איש זר.

פניתי לעבר הבא בעיני-תמהון. לפני עמד איש גבה-קומה; פניו עדינים ויפים, אבל קמטים רבים ועמוקים עוברים על מצחו ועל לחייו; שערות ראשו וזקנו גזוזות ולבנות. הוא לבוש מעיל שמחור וארוך עד הברכים ומכנסים מאריג צהבהב; הצווארון והשרוולים הלבנים כשלד של כותנתו המגוהצה, העניבה המגוּונה, הנשקפת מתחת לחזיה העשויה אריג משובץ חוטים אדומים וכחולים, נעליו מעור רך – כל אלה העידו על אדם הרגיל להתהדר במלבושים יפים ויקרים, אף כי אמנם מבטי החודר מצא, כי מלבושיו מתישנים ובלים והולכים כפני האיש המזדקן הזה.

– סלח נא לי, אדוני, – אמר הבא, – על שהפרעתיך מלמודך… אבל לא יכולתי להתאפק מלבוא לחדרך… רק שאלה אחת לי אליך… אם בן שלום הארכי אתה… מקרית יערים…

קמתי מעל כסאי, מבטי נמשך אל האיש הזה; הסתכלתי בו ובמלבושיו מכף רגלו ועד ראשו בעין בוחנת, אבל לא יכולתי לזכור את שמו.

– כן, אדוני, – השיבותי אחרי רגע-דומיה, – מקרית-יערים אני, ואבי הוא שלום הארכי.

שמחה קלה נראתה על פניו העגומים; הקמטים כאילו נתישרו, ואפילו שחוק קל הופיע על שפתיו מבין שפמו הארוך והלבן.

הוא הושיט לי את ידו, יד רכה וענוגה.

– מאד מאד ינעם לי לראות את בן ידידי משכבר הימים… וגם אותך ידעתי והכרתיך בעודך ילד קטן… כן, כן, אמנם נזכרתי… אינך מכירני? השכחתני?

– אמנם, אדוני, לא אוכל לזכור את שם כבודו…

הוא הפנה את ראשו לעבר פנת החדר, ראה כסא-עץ, לקח אותו, הקריבו אל השולחן וישב עליו.

– גרינברג… יעקב ייפימוביץ גרינברג… לפני שנים רבות הייתי גם אני מתושבי קרית-יערים, אפשר תזכור? אמנם, עדיין ילד קטן היית אז, בימים ההם…

גרינברג!… השם הזה לא היה מוזר לי כלל. נזכרתי… וכאשר נזכרתי בשם האיש הזה, התפלאתי שבעתים בראותי אותו בחדרי הקטן והדל. האומנם זה הוא גרינברג, הקבלן העשיר ההוא, אשר שמו היה נודע בכל המדינה? ועתה הוא יושב על כסאי הרעוע, בחדרי הצר והאפל… על שפמו מרחף שחוק קל ובהיר, אבל עיניו מפיקות תוגה רבה, יגון מחריד לב ונפש.

– גם אני יושב עתה בבית הזה, – הוסיף לדבר עלי. – שכרתי לי פה חדר למעון… בחרתי בבדידות… וכאשר הגידה לי בעלת-הבית את שם הדייר החדש שבא לגור בביתה, גברה עלי תשוקתי לשאול לשלום מכירי מקרית-יערים… הלא תסלח לי, כי נכנסתי אליך פתאום…

– אשמח מאד לראות את כבודו… אין בזה דבר רע… וכבר עייפתי לשבת שעות רבות על העבודה.

בקשתי מלים להתקרב אל האיש הזה, להפיג את רוחו… ובמוחי מתלבטת השאלה המופלאה: גם הוא יושב בבית הדל הזה? גם הוא מוכרח למצוא לו מעון בפנה נדחת כזו?…

גרינברג שואל אותי על מעשי האנשים ממכיריו מאז היושבים בעיר מגורי אבותי, ואני משיב לו ומספר פרטי מעשיהם של האנשים, שבהם הוא מתענין, ומפרש לו, מי ממכיריו כבר הלך לעולמו, מי התעשר ועלה לגדולה ומי התרושש ונפל פלאים.

ידעתי, כי היה לו ילד, בן יחיד, גרישא שמו, בן גילי, פעמים רבות הייתי משחק עמו בבית אביו, בבית הגדול והנהדר ההוא, שהיה כארמון בעיני, או בגן הנפלא על טורי עציו הגבוהים וערוגות הפרחים היפים והנחמדים השתולים בסדר יפה על תלמים עגולים, מרובעים או בעלי קצוות שונים. היינו רצים ומשתובבים בחדרי-“הארמון” המרווחים, המלאים רהיטים יפים שונים: דרגשים קטנים; כסאות גבוהים וכסאות נמוכים ומושבי-הכסאות רכים כמשי, מוזהבים ומתנוצצים בציורי אריג יפים; דלפקים שונים, שולחנות של קצוות, ורגליהם המעוקמות והמתפתלות מפותחות ומגולפות פטורי-ציצים ופרחים מוזהבים; ועל הדלפקים ועל הכונניות עומדים במשטר כלים שונים של אלגביש ושל קוניה – קערות, גביעים, כוסות ובקבוקים צבועים בצבעים יפים. ובפינה אחת עומד פסל אשה ערומה, שהשפילה את פניה העדינים, אשר חן נעים מרחף עליהם; ובפינה השניה – פסל גבר, אשר שריריו המוצקים מתבלטים מכל אברי גופו החסון, והוא עומד כאילו נכון למלחמה נגד האויב אשר לא ייראה ולא יימצא, ובמקומות שונים מוצאים אנו, הילדים, פסלי אנשים בעלי פנים נזעמים, שקועים במחשבותיהם העמוקות והנסתרות ובכל רחבי כתלי-האולם הגדול תלויות תמונות נהדרות ומסגרות זהב יפות להן. וזכורני: באחת התמונות נראה יער וקרני-השמש חודרות אל פינותיו, מאירות את העצים הדוממים באור בהיר, וזוהרן עובר ומתנוצץ ומבהיק על הדשא הירקרק ומן העבר השני נראים הצללים של כל אילן ואילן… ואנחנו, הילדים, עומדים לפעמים נדהמים ומשתאים לתמונה, למראה הנפלא הזה, אבל על כולם היו חביבים עלינו השטיחים העבים והרכים, הפרושים על רצפת האולם הגדול, אשר ציורים מרהיבי-עין להם, כי טובים היו השטיחים האלה להתגלגל עליהם בפישוט ידים ורגלים ולהשתובב בכל אוות נפשנו.

אמרתי לשאול אותו על אודות בנו זה, אבל איזה רגש פנימי מנעני מלפנות אליו בשאלות על דברי חייו הפרטים, אולי יגלה הוא את הלוט הלוּט עליהם.

ובעבור זכרון הימים האלה לפני במעוף מהיר, נזכרתי מעשה אחד, וצחוק רחף על שפתי.

גרינברג הביט אלי במבטו העגום ובתמהון.

– נזכרתי דבר-בדיחה של כבודו אלי, אל ילד קטן, – אמרתי.

– נא להזכירני…

– פעם אחת בא כבודו אל מעון הורי. השתובבותי הביאתני פתאום אל חדר-האורחים, ששם ישב כבודו ושוחח עם אבי בענין רב-הערך, כפי הנראה, כי אדוני היה מתרגש ומדבר בקול רם. התפרצתי אל החדר ההוא, ובראותי פנים חדשות – עמדתי על מקומי במבוכה רבה. לא יכולתי למוש ממקומי, ולבי נפל בקרבי… חשתי פחד ואימה… אבי גער בי, אבל כבודו פנה אלי ויאמר:

– גש הנה, נער נחמד…

לא זזתי ממקומי.

– צא מפה! – רגז עלי אבי. – לך אל חדרך…

אדוני קם ממקומו, נגש אלי ושם את כפו על ראשי.

– מה שמך? – שאלני.

– הוא אינו מבין רוסית – אמר אבי. – זה לא כבר בא הנה מעיר מולדתו.

באמת, כבר הבנתי היטב את שפת המדינה, אף כי עוד גמגמתי בלשוני בדברי רוסית.

אדוני פנה אלי יהודית:

• ומה שמך, נער?

• חושי… – עניתי בקול רועד.

– בן כמה שנים אתה?

שתקתי, כי מבוכתי מנעתני מלהתישב בדעתי ולהשיב כהלכה.

– בוודאי כבר נער גדול אתה? – הוסיף אדוני לשאול.

– לא… עודני קטן… אינני מניח תפילין… – השיבותי בתמימות של ילד יהודי.

– האח! – קרא אדוני. – אינך מניח תפילין? אם כן, בן-גילי אתה: גם אני איני מניח תפילין…

– גם אבי צחק להלצתו זאת, אבל מבוכתי ותמהוני גדלו כפלים: היתכן הדבר – אמרתי בלבי –, כי איש בא בימים לא יניח עדיין תפילין…

יחדיו צחקנו עתה על זכרון המעשה הזה.

 

ב.    🔗

גם בשכבי על מטתי, אחרי התיגעותי הרבה בכל היום, לא נתנוני הזכרונות, שהעיר בי גרינברג, לישון במנוחה. עצבי רגשו ותמונות שונות מתחלפות ועוברות במוחי, זכרונות עמומים מן הימים האלה… שנים מעטות עברו, וכבר נשתנו הליכות המעשים וחליפות המאורעות כאילו עברה מאת שנים, להשתנוּת המקרים במדינה.

קרית-יערים!… העיר הזאת היתה מקום קבע לישיבת רבים מבני-ישראל, אשר באו מתחום מושבם הצר בימים ההם, כאשר קראו דרור לכל האכרים המדוכאים וכאשר נשבה רוח חדשה, רוח-חופש בכל מרחבי המדינה. אז התנערו גם אוכלוסי היהודים משפלותם בגיטו הגדול, הנקרא “תחום המושב”, ומאבק הדורות הראשונים – והלכו ובקשו להם דרכים חדשות ונתיבות בהירות גם במצבם הכלכלי וגם במצבם הרוחני. ופה, אמנם מצאו להם כר נרחב גם לעבודתם הפוריה וגם להתפתחותם התרבותית..

קרית יערים! עיר היושבת על חוף הנהר הגדול, העובר ושוטף מקצה המדינה עד קצהָ השני, – מצפון לדרום. יערות-עד משתרעים במרחב אין קץ בצפון הפלכים, ולדרומם משתרעת ארץ-הנגב הברוכה והפוריה ביבולה ובתנובתה. ובימים מקדם היו אנשי הנגב מביאים דגן וחטה וכל תבואה מן כפריהם ומוכרים אותה ליושבי-הצפון ומקבלים במחירה עצים לבנין ולהסקה. ובעיר יושבים הסוחרים מבני עם-הארץ, שהיו מביאים כל מיני סחורות לצרכי האכרים ובעלי-האחוזות ומוכרים את סחורותיהם בפשתן ובדגן, שהיו האכרים או בעלי-האחוזות נותנים להם; והכסף כמעט לא היה נפרץ אז בארץ; כל המסחר היה מדולדל ומכווץ בגבולים צרים ופעוטים; הצרכים מועטים והלחם ושאר צרכי אוכל נפש השיגו במחיר מצער, בזול מאד; עושר הארץ לא התפתח והיה מונח כאבן שאין לה הופכין מששת ימי-בראשית…

בימים ההם החלו לבנות את מסלת הברזל, המקשרת את הפלכים האלה עם עיר הבירה ועוברת אל הפלכים אשר במזרח המדינה ובנגבה.

אז נהרו אל המקומות האלה גם יהודים מן העיירות אשר ב“תחום מושבם” ויבואו הסוחרים ועוזריהם – ומצאו להם מעמד נאמן… ואחריהם באו גם בני משפחותיהם והטף אשר לרגלם; אחריהם באו גם מלמדים, רבנים, בטלנים וסתם קבצנים. אבל גם הבטלנים והמלמדים, ואפילו הרבנים והקצבים, נהיו לסוחרים, לבעלי-מלאכה, לקבלנים, לסרסורים, – וכולם כאחד ראו חיים טובים, ורבים מהם עשו גם עושר רב.

החלו לכרות עצים ביערים הגדולים והעבירו את הקרשים, את האדנים ואת הקירות אל חופי-הנהר או אל תחנות מסילת-הברזל למען שלחם למקומות רחוקים. החלו לאגור את הדגן ואת הפשתן ואת החטה ואת הכוסמת באוצרות גדולים להוביל את התבואות אל חופי-הנהר או אל תחנות מסילת-הברזל ולשלחן למדינות-הים הרחוקות, אשר את שמען לא שמע תושב עיר קרית-יערים. החלו לבנות בתי-בד להוציא שמן מגרעיני-תבואות; צברו ואספו אפילו ביצים, חמאה, תרנגולות ועוף-היער וגם אותם שלחו לחוץ לארץ, לארצות המערב. ראו רבים מתושבי העיר ותמהו, אבל שמחו בראותם, כי המסחר והתעשיה מתגדלים ופורחים.

והיהודים עומדים בשורות התנועה החדשה, תנועת המסחר הגדול והתוצרת המרובה, עושים מסחר, ממכר וקנין – ואיש לא כהה בהם, איש לא חקר ולא דרש לזכויותיהם; הכל כיבדו את האנשים הזרים והיו להם למיודעים ולמקורבים.

גרינברג לא היה בעל מסחר, כרובי הבאים לשם; הוא היה קבלן נודע: סלל כביש מקרית-יערים עד עיר הבירה; בנה גשר גדול על הנהר, העובר סמוך לעיר-הגדולה; בנה במקום אחר קסרקטין בפקודת הממשלה; היו לו עסקים גדולים בבנין מסילות הברזל; התאגד עם סוחרים נודעים ויסד בנק בקרית-יערים – ועסקיו פרצו בכל מרחבי הפלכים הללו.

שונה היה בהליכותיו מרובי אחיו בני ישראל, אשר באו אל המקומות ההם. בימים האלה ישב בגפו בעיר ההיא במעונו הגדול והמפואר; אמרו עליו, כי מאס באשתו והוא מבקש תואנה לגרשנה. בהיכלו היו לו משרתים, כמנהג השרים, וגם סוסים ומרכבה, לפעמים היה מזמין למעונו את הפקידים ואת האצילים ואת הסוחרים והיה עורך סעודה לאורחיו, והשתיה היתה רבה, לפי מנהגי אנשי המדינה; אחרי הסעודה היו אורחיו משתוללים, קוראים למשוררות צועניות, למנגנים ולמזמרים וסובאים ומתהוללים כל הלילה. שמו נודע למרחקים; הוא היה ידוע כפזרן, הנותן כסף לכל מבקש; ידו פתוחה להאצילים, שירדו מנכסיהם, ולהפקידים, שעומדים בקשר עם עסקיו – לתת הלוואות שאינן נפרעות; בחפץ לב היה מנדב לטובת מוסדות צבוריים של העיר ולכל עניני-צדקה, שבראשם ובהנהלתם נמצאה אשתו של שר הפלך או אשתו של נשיא-האצילים בפלך זה.

חשבוהו לעשיר גדול, אבל אחדים ממכיריו ידעו, כי לפעמים היה מוכרח לקבל הלוואות מן הסוחרים העשירים או מן השולחנים ברבית יותר מן המדה המקובלת, אבל ימים עוברים, – והוא מקבל עוד איזה עסק חשוב, מרוויח הרבה, משלם לכל בעלי חובותיו, מכניס לפקדון סכום גדול להבנק ומוסיף לפזר כסף, כפי מנהגו.

מאחינו בני ישראל לא התרחק, נותן היה נדבות למוסדות שנוסדו בקהלה החדשה, אבל ממנהגי-היהודים פרש ואת חגי היהודים לא היו חוגגים בביתו; אל בית-התפלה שבנו “אנשי החייל של ימות ניקולאי הראשון” היה בא לשעה קלה ביום הכפורים ונדב נדבות ביד רחבה.

הוא התאמץ להראות לכל אדם, כי כאחד מאזרחי המדינה הוא ואינו מבדיל בין יהודי לרוסי; הוא לא התנכר למוצאו, אבל מאס באיש, אשר – ביודעים או בלא יודעים – הזכירהו את מוצאו.

האם עשו גם האנשים הסובבים אותו והמצפים לחסדו ולנדבתו, האם עשו גם הם הפרש בינו ובין אחיהם האזרחים? האם שמרו משטמה צפונה בלבם להיהודי המתימר בעשרו, בנדבותיו, בנמוסיו הישרים והאציליים? הוא לא ידע… וגם לא חפץ להאמין, כי יש אנשים כאלה, ואם ישנם – הרי יתמו מן הארץ לפני אור ההשכלה המתפזר בכל הפינות החשוכות של המדינה.

 

ג.    🔗

כן הגיד לי עתה גרינברג את דעתו מלפנים, בהיותו נכנס אל חדרי ובשבתו אתי כמעט בכל ערב וערב לשוחח אתי על העבר ועל העתיד. אף כי כבר עיף הייתי משינון הלימודים כל היום וצריך הייתי לתת מנוחה למוחי הטעון אותיות, חשבונות ונוסחאות, – הייתי מתענין בחברת האיש הזה, בספוריו ובזכרונותיו.

– לפני שנים רבות, בעודי צעיר הייתי ומלא רעננות-עלומים, אמרתי בלבי, כי היה יהיו היהודים לאזרחי הארץ ככל תושבי המדינה אם רק… יעזבו את ארחותיהם מני קדם, את מנהגיהם, המבדילים אותם מכל עמי-הארץ, אם רק ישאפו להשכלה, להחיים… הפרוגרסיביים… כי אנשי המדינה האזרחיים יקבלו אותנו כאחים בזרועות פתוחות, – הדבר הזה לא עורר ספק בלבי כלל… אבל מקרה אחד ערער את אמונתי זאת…

– התזכור את זחרוב? – פנה אלי בשאלה אחרי רגע של דומיה.

– את משפחת זחרוב יודע ומכיר אני.

– לא! את זחרוב הזקן… אותו לא יכולת להכיר… הוא מת לפני שנים הרבה… הוא היה מחשובי-העיר ומעשיריה… איש ישר ותמים-דרך… סוחר נאמן-רוח, אשר לא נתן לאיש שום שטר של כסף ולא קבל מאיש שהאמין בו שום שטר חוב. כמה פעמים הייתי בא אצלו ואומר לו: אנדריי איוואנוביץ! זקוק אני היום לחמשת אלפים רובל. והוא מוציא מיד את המפתחות, ניגש אל הארון המצופה ברזל והעומד בפינה האפלה בהאַמבר שלו, מוציא ומונה את שטרות הכסף ונותן לי.

– בעוד ארבעה שבועות תשיב לי, יעקוב ייפימוביץ, – מוסיף הוא בהחלטה גמורה.

ואני משיב לו למועד הקבוע בדיוק. וכן הייתי מקבל ומחזיר סכומים גדולים בלי שטר ובלי חתימה. באמת ובלב תמים אהבתי את הזקן הזה וגם הוא הוכיח לי תמיד אותות חיבה והתקרבות.

פעם אחת, זה היה בראשון לימי חג הפסחא שלהם, באתי אל ביתו הגדול לברכהו ברכת החג, כמנהגי בכל שנה, למכניס-אורחים היה ידוע האיש הזה, וכל בני העיר היו באים לברכהו. בכל ימי החג היה שולחן גדול עומד באולם-ביתו, ערוך בכל מיני משקאות ומאכלים, ומן הבוקר ועד הערב נכנסים אליו הפקידים, הסוחרים, העוזרים, וכולם מחויבים לטעום מן המאכלים ולשתות מיינו המשובח.

זחרוב קבלני בחיבה גלויה. ברכתיו ונשקתיו שלש פעמים, כמנהג.

– שב. שב פה, יקירי, – אמר אלי, – הוא דבר עם כל אדם בלשון “אתה”. שב, אורחי הנכבד. את האמת אגיד לך, יעקב ייפימוביץ: מכבד אני אותך בלב תמים, כי איש ישר אתה… איש נבון-דבר…

לקחתי את כוסי שמלא בעל-הבית, וגם הוא לקח את כוסו, הרימונו את כוסותינו וברכנו איש את רעהו בפעם השניה. ומרוב התלהבותי חבקתי את הזקן ונשקתיו; וגם הוא שם את כף ידו הגדולה על שכמי, חבקני בחיבה רבה ונשקני.

– ובכל זאת, האמת אגיד לך, יקירי, הן זר ונכרי אתה לנו…

המאמר הזה הכה את לבבי והממני. רגע לא יכולתי למצוא מענה ולא ידעתי, איך להתיחס אל הדברים האלה, אשר יצאו מעמקי-נפשו של האיש הנכבד הזה. אבל בשעה זו נכנסו עוד אורחים אחדים; בעל-הבית קם ממקומו לקדם את פני אורחיו, – והדבר ניטשטש.

גרינברג ישב במנוחה על כסאו ונשתקע בזכרונותיו או במחשבותיו, ואני מהלך בחדר מפניה לפינה, מתרגש ומתפעם מספורו. עמדתי אצלו.

– אבל הן זה עלבון… עלבון כבודנו…

– היהודים חיו מעולם, בכל הדורות מלפנים, רק בחסדן של האומות, – ענה גרינברג במנוחה, הוריד את ראשו והישיר את מבטו אל אחד הגליונות, המתגוללים על הרצפה.

– ואין להם ברירה… אלא להוסיף להתלונן בצל החסד הזה, – אמר אחרי רגעי-דומיה, – או… לחדול מלהיות יהודים…

הוא החשה רגע והוסיף:

– אנחנו, הזקנים, אנשי דור העבר, בחרנו בדרך הראשונה, ובנינו… בנינו מבקשים להם את הדרך השניה… הם דורשים משפט… ונכונים להפוך את משטר המלוכה כדי שישלוט בה רק הצדק… אבל אנחנו היינו מתחננים לקבל את הזכויות הדרושות לנו כדי שנוכל לשבת בארץ ולסחור בה…

– וכדי שתדע ותבין, רעי הצעיר, – הוסיף גרינברג ברגש, – איך מוכרחים היינו להתפתל בנפתולים שונים כדי להשיב את הזכות לעבוד במקום שבחרנו בו – אספר לך מאורע מחיי.

– פעם אחת דרשו ממני את זכות הישיבה בשבתי בקרית-יערים, ואני רק מחדש באתי, ומכירי מעטים. בזמן ההוא רק באתי מתחום המושב כסוחר ממדרגה ראשונה ועדיין לא רכשתי לי את הזכויות המשפטיות כדין… בימים ההם קבלתי ממשרד הממשלה עבודה חשובה בקבלנות… פקיד אחד, שלא קבל ממני את המתנה שקיווה לקבלה, כתב עלי שטנה ושלחה לשר-הפלך.

ושר הפלך בימים ההם, היה הנסיך הידוע אלכסנדר דמיטרייביץ' וואסילקובסקי, בעל אחוזה גדולה בפלך הזה, אחד מגדולי האצילים במדינה, נשוא-פנים בספירות העליונות של המלוכה ונוהג שררתו בעזות ובעקשנות מצוינה; ככל אשר עלה על לבו – כן עשה… אם כדין או שלא כדין – בדבר הזה לא חקר ולא דרש… כל הפקידים והסוחרים נתייראו מפניו. ידעתי, כי יכול יוכל לשלחני מן העיר במשך שעות אחדות, – ואין להשיב.

צוויתי להביא לי ממבחר המרכבות, אשר בעיר, ולרתום אותה לשני סוסים דוהרים וגם להלביש את הרכב במלבוש הדר. לבשתי בגדי-כבוד וצוויתי להביאני אל היכל-הנסיך. המרכבה המפוארה עמדה לפני המבוא המרווח של הארמון. שומר הסף מיהר לפתוח את דלת המרכבה ולעזור לי לרדת ממנה. השוטרים, העומדים על המשמר לפני ההיכל, שמו ידיהם אל מול מגבעותיהם לאות כבוד. הובאתי אל הטרקלין הגדול ונמסרתי ממשרת אחד למשנהו. המזכיר של הנסיך נכנס אל הטרקלין ושאלני: מה שאלתי ומה בקשתי?

– ימסור נא להוד כבוד הנסיך את כרטיסי, כי דבר נחוץ לי אליו, עניתי להמזכיר.

בעוד רגעים אחדים שב המזכיר ובקשני לבוא אל חדר-העבודה של הנסיך. נכנסתי… הנסיך קם ממושבו לקראתי. הושיט לי את ידו ובקשני לשבת על הכסא לפניו.

– אדוני הנסיך המרומם, – אמרתי, – מלשינות נמבזה עלי שלחו לכבודו הרם, והוכרחתי לבוא בעצמי לבאר את כל שפלותה של השטנה…

הנסיך הביט עלי בעיני תמהון והרים את כרטיסי המונח לפניו.

– גרינברג… כן, נזכרתי… בא לפני כתב-שטנה על אודותיו…

– אדוני המרומם! – קראתי בהתלהבות. – כתבו עלי מלשינות מגונה מאד. המלשין אומר, כי קורא אני לעצמי יעקוב ייפימוביץ וכי באמת שמי “יענקל”… אבל, אדוני המרומם, האם אין בר בי רב, אשר למד את ה“ביבליאה”, יודע, כי לא היה לנו “פאטריארך” בשם יענקל, כי אם בשם יעקב. וכן נקראים גם הרוסים בשם זה וגם אנו היהודים. האומנם צריך אני להקרא בשם מוזר כזה?

צחוק קל רחף על פני הנסיך, ואני הוספתי לדבר ברגש:

– מלשינים עלי, כי אין לי זכות הישיבה פה, אבל הן כל פקיד צריך לדעת, כי בתוקף החוק של שנת כך וכך יש לכל יהודי, סוחר ממדרגה ראשונה לשבת ולסחור בכל מרחבי המדינה… והן אני קבלן של הממשלה: מסרו לי לבנות את הגשר על פי פקודת הממשלה הגבוהה… האומנם לא ידעו הפקידים האלה, אשר חתמו וכתבו את תנאי הקבלנות אתי, את חוקי הממשלה? מלשינות מכוערת… ועוד צריך אני להוסיף, כי כשיגרשוני מן העיר – מה אעשה? אקח את כספי ואצא לעיר אחרת… אבל המלאכה – מי יכלנה? והפועלים והעוזרים המרובים, העובדים בעסקי – מה תהא עליהם? במה אשמים הם? האם יתמו לגווע בחוסר כל?

בקיצור – דברי עשו רושם אדיר על הנסיך. הוא צלצל בפעמון. נכנס המזכיר.

– איה הכתב על אודות האדון גרינברג?

– הנהו פה, כבוד הנסיך…

– קרוע תקרע אותו לגזרים, – וחסל…

– כן ייעשה, אדוני המרומם, – אמר המזכיר בהכנעה ויצא.

נשארתי, כמובן, בעיר, וכבודי גדל בארמון הנסיך. הוא קרבני אליו ושאל לעצתי בעניני אחוזתו הגדולה; ערכתי לפניו תכנית לתקנת העבודה בנחלת אבותיו; הוא מכר לי חלק מיערותיו במחיר גדול יותר משנתנו לו סוחרי-הפלך. באחד הימים מסרתי לרעיתו נדבה הגונה לטובת בית-החסד שבהשגחתה. אז גדל חני בעיני השרים הגבוהים ובלתי אות כבוד וגם נתכבדתי בשם “אזרח נכבד לדורותיו”. כל הפקידים פחדו מפני עוד יותר משפחדו מפני הנסיך. ואם אמרתי כי היהודים הללו בין עוזרי מסחרי המה ויש להם רשות לשבת בעיר, – כן היה וכן נעשה.

גרינברג נשתתק, ישב במנוחה, וצחוק קל רחף על שפתיו.

– כן, כן! – הוסיף בעוד רגע, – רק בתחבולה נקומם את מעמדנו בחיים ובחסד נכוננהו…

 

ד.    🔗

ימים אחדים לא ראיתיו. הוא לא בא אל חדרי, פעמים אחדות שאלתי על אודותיו את בעלת-הבית, אבל היא הגידה לי, כי כל הימים האלה טרוד גרינברג מאד: בבוקר השכם הוא קם וממהר לצאת ורק בלילה, בשעה מאוחרת, הוא שב נזעם ונזעף, וגם אז איננו שוכב במנוחה, כי אם מהלך על פני חדרו בהתרגשות ואנחותיו נשמעות גם בחדר הסמוך.

אחרי כן נודע לי, כי הוא נסע לשבועות אחדים ולא הגיש גם לבעלת-הבית מתי ישוב. ערב אחד שמעתי את קולו מן החדר הסמוך. כנראה, שב זה עתה אל מעונו. חכיתי זמן מעט, אולי ייכנס אלי, אבל הוא לא בא. הנחתי את ספרי, כי לא יכולתי להתעמק בלמודים ונפשי חשקה לראות את גרינברג ולשאלו על אודות מצבו ושלומו. נגשתי אל דלת חדרו ודפקתי דפיקה קלה.

– מי שם? – שמעתי קול רוגז.

– האוכל להכנס אל חדרך, יעקב ייפימוביץ'?

– אתה… רעי הצעיר? – שמעתי את קולו מאחורי הדלת. – בוא, בוא נא…

חדרו היה גדול מחדרי וגם נקיון מיוחד שרר בכל פנותיו. בפנה אחת עמדה מטה מכוסה שמיכה יקרה, ועל הרצפה היה שטוח מרבד קטן ויפה. סמוך לקיר שבצד שמאל עמד ארון במסגרת זכוכית ומלא ספרים, וסמוך לחלון באמצע החדר עומד שולחן, מכוסה מפה כחולה, ועליו מסודרים כלי-כתיבה, גליונות, כתבים, תיקים וגם צעצועים שונים. בצד אחד של השולחן עומדת תמונה במסגרת ברונזה גדולה ומהודרה, תמונה עלם בן עשרים, המביט בעינים צוחקות על כל החדר.

– שלום בואך, רעי הצעיר! – פנה אלי גרינברג בעמדו על סף הפתח. – נעים לי מאוד בואך אלי…

עוד הפעם התבוננתי בחיוך הקל המרחף על שפמו הלבן ובעיניו המפיקות תוגה רבה מאוד. נראה לי, כי הוא כאילו אומר לבכות, אבל מתאפק בכל נפשו, ובצחוקו מתאמץ להבליג על רגשותיו ההומים.

– יסלח לי אדוני, – אמרתי. – ימים רבים לא ראיתיו… חפצתי לדעת מה שלומו…

– תודה, תודה רבה לך, – ענה גרינברג ולחץ את ידי בחיבה.

– שב נא פה… אפשר נשתה כוס תה?… הלא נשתה… גם אני חפץ לשתות… כמעט נחר גרוני… הוסיף בראותו, כי עשיתי אות כאילו מאנתי בהארחתו.

הוא יצא לרגע לצוות להמשרתת שתביא לנו את המיחם ואת הכוסות, ואני הוספתי לעמוד ולהביט אל תמונת העלם, אשר חזות פניו העידה בו, כי בנו של גרינברג הוא.

– מסתכל אתה בתמונה? – שמעתי מאחורי את קולו הרועד של גרינברג. – האם לא תכירהו? הן יחדיו השתעשעתם לפני שנים רבות… זה בני גרישא…

– לא יכולתי להכירהו… הן ידעתיו בעודו ילד קטן… אבל לא יקשה הדבר להבין, כי זהו בנו של אדוני: הן תווי פניו דומים מאוד לפני אדוני…

שמחה נראתה בפניו. ברגע אחד שונו הפנים האלה. התרגשות של תוגה שעיוותה את פניו כשנכנסתי אל חדרו כאילו חלפה, ועל פניו נשפך המון רגשי-אהבה ורחמים.

– כן… זהו בני גרישא… – ותוגתו שבה אליו כבראשונה.

חפצתי לשאול על דבר בנו: איהו? מה מעשהו עתה? מדוע איננו אצל אביו המדוכא והמעונה? אבל הוא, כאילו הבין מראש את הלך מחשבותי והקדים להטות את שיחתנו לענין אחר.

– ומה דעתך על חדרי? האומנם לא תמצא בו את ההרווחה הדרושה לאיש בא בימים כמוני?

הבטתי סביבי ואמרתי:

– אמנם, גם בחדר צר יכול כל איש להשגיח על הנקיון ועל הסדר… אבל, יעקב ייפימוביץ, זוכר אני את מעונך הגדול בקרית-יערים… את החדרים המרווחים והמפוארים שם, כאשר… היינו משתעשעים שם, אני וגרישא בנך…

איזו העוויה עיוותה את שרטוטי-פניו פתאום, אבל כרגע עבר חיוכו הרגיל על שפמו והוא אמר:

– צריך אדם להתרגל לכל מצב שבחייו…

הוא ישב על הכסא הקטן שאצל השולחן והביט אל עבר החלון האפל, אשר שכבת שלג וכפור מכסה את זכוכיותיו. המשרתת נכנסה, הביאה את כלי התה וערכה את הכלים לשתיה על השולחן העומד בצדו השני של החדר.

– אולי תחפוץ לעסוק בעריכת תה בשבילנו? – שאל בצחוק קל.

– נכון אני, – השיבותיו ונגשתי אל השולחן אשר עליו שמה המשרתת את הכלים.

– אולי אפריעך מלמודיך? הן כבר אמרו בעלי התלמוד, כי דנים ברותחין כל אדם המפריע את חברו מלמודו, – הוסיף בהלצה.

– לא… כבר עייפתי בשנני כל היום את השעורים… צריך גם לנוח…

– אם כן, – תדין אותי ברותחין של תה. – הוסיף להתלוצץ.

ראיתי, כי חביבים עליו דברי-המשל של התלמוד, השגורים בפי היהודים שלמדו בנעוריהם ב“חדר” או “בישיבה”, – והבעתי לפניו את הדבר הזה.

– כן, כן… היטבת להתבונן… אמנם למדתי בנעורי גם גמרא, גם פוסקים, גם קבלה… כמובן, חשבו הורי, כי אהיה לרב בישראל… כן, חונכתי וגודלתי בין יהודים אדוקים באמונתם ובמנהגיהם, בין אנשים אלה שחשבו, כי כל סטיה של מה בכך מן המנהג הקבוע – אפילו הקלה שבקלות – הרי היא בגדר מינות ואפיקורסות, חטא שאין לו כפרה… האנשים התמימים האלה חשבו, כי רק מנהגיהם, דיניהם, כל חוג הליכות חייהם – זה העולם שלהם הוא הטוב שבכל העולמות, כי רק המה בחירי-האדם, המה בני-העם אשר בחר אלהים בו לעם סגולה, לממלכת כהנים. כל בני שאר האומות הם בבחינת רשעים וטוב להם, ואנו כולנו בבחינת צדיקים ורע להם… עד שיבוא משיח צדקנו ויגאל אותנו מגלותנו ויהפוך את סדרי-העולם הזה… והאיש, אשר אמר לשנות מן המנהג הקבוע, לצאת מן החוק הצר והמחניק הזה, האיש, אשר ראה בעיניו את העולם הגדול בכל הדרו, ושאף אל המולת החיים האלה, איש כזה – היה להם לסמל בלהות, למסיג גבול ראשונים, לעוכר ישראל, לפושע וחוטא… אני נתקתי את מוסרותי, אשר שמו על ידי ועל רוחי – והייתי – לאחר…

– השמעת את השם הזה? בתלמוד מסופר על אלישע בן אבויה שהיה לאחר… או לא למדת גמרא?

גרינברג החריש ושתה מן הספל, ואחז בידו, אבל ידו זאת רעדה, וגם על פניו עברו רגשי-התלהבות.

– אבל… האשה, שנתנו לי אבותי, בעודני עלם שאינו בקי בהוויות העולם, – בת איש סוחר עשיר, לא יכלה להיות… לאחרת… נעשיתי חפשי מעול המצוות והמנהגים, אבל היא לא חפצה ולא יכלה להיות חפשית. היא נשארה אדוקה מאוד בתורת אבותיה אף על פי – ידעתי זאת אל נכון – שיקר ואהוב הייתי לה… לא יכולתי לרדת אליה, והיא לא מצאה או בנפשה לעלות אלי… נתגלה ריב בינינו. רבי של קטנות, של דברים פחותי-ערך… האם לא לשחוק יהיה הדבר, כי נלחמתי עמה כמה חדשים בדבר הפאה הנכרית אשר שמה על שערותיה השחורות והיפות? הפאה הנכרית נִולה את פניה העדינים והיא חשבה אותה לדבר שבקדושה…

צחוק מוזר יצא מפי גרינברג, פניו היו רצינים ונזעפים ורק מגרונו יצא קול צחוק.

– ישבתי אז בעיר הבירה. היו לי עסקים חשובים; החילותי לעלות מעלה בשלבי-ההצלחה… והמלחמה המשונה לא פסקה בינינו… היא עזבה את ביתי ושבה למעון אביה וגם לקחה אתה את הילד הנולד לנו, את גרישא… זו היתה טרגדיה של רבים מאתנו… בכל זמן מוצאים אנו, כי הגברים הולכים קדימה, נאבקים ונלחמים עם הדעות הקדומות, מתרוממים על שואפים והולכים אל המרחב הגדול, אל החדש ואל הטוב אשר לפניהם בעתיד… והנשים נחשלות… נשארות הן כקפואות על מקומן…

גרינברג השפיל את ראשו, הצמיד כף יד אחת אל השניה, שם את כפות ידיו בין הברכים והטה את מבטו אל עבור החדר, אל מקום הארון, כאילו התענין בתשומת-לב אל הפינה ההיא.

– כן, כן… מי יודע? אולי אלמלא הטרגדיה הזאת היו מקבלות צורות חיי אופן אחר לגמרי… מי יודע? אולי לא היינו שלשתנו אומללים כיום הזה…

– אשתי לא חפצה לשבת עמדי, – החל גרינברג כמדבר לנפשו ובלי שים את מבטו אלי, – יען כי מאסה במנהגי, ואני לא יכולתי ללכת בדרכי הדינים הנותנים כבלים על ידי כל איש, היוצא מחוג הצר של הוויתנו המעופשה והמזוהמה בערי תחום המושב בימים ההם… האם צריך הייתי להתפלל בכל יום? ואני כבר לא האמנתי בכל תפילה ותחינה לאל יושב שחקים… האם יכולתי להזמין אל ביתי, אל סעודתי, אורחים-פקידים, סוחרים, קבלנים, ולהקפיד שהמאכלים יהיו “כשרים” דווקא, לפי המנהג הקבוע, והיינות – גם כן “כשרים”? ואם צריך הייתי לצאת במרכבה ביום השבת, הלא אז רעש עלי כל עולמי בבית… והמשרתים והמשרתות – האם לא הביטו בלעג נסתר על כל מנהגי אשתי?…

– כן, רעי הצעיר, – אפשר תצחק לי בדבר הסכסוכים הפעוטים האלה, אבל אל תשכח נא, כי רק עתה נשתנתה צורת החיים של היהודים במשך הזמן הזה, ויש שגם אני מתבונן לחיי משפחות רבות ומתפלא על השינוי העצום שנתהווה במשך עשרים – עשרים וחמש שנה, עד שאינני יכול להכירם כלל… אבל אז… אז היו הדברים האלה מעמידים שני אנשים קרובים, – וגם אפשר לאמור: אוהבים – כצרים וכאויבים איש נגד רעהו… נפשי מאסה במנהגים שהיו קדושים לה, והיא פחדה ויראה מן החטא האיום הרובץ לפתח ביתי…

– עבירה גוררת עבירה, אמרו החכמים הקדמונים. ואני אומר: סיבה גוררת פעולה שלא פיללנו לראותה מראש… לבי נקשר אל אשה אחרת… צעיר לימים הייתי, מלא כוח עלומים ומלא שאיפות כבירות וגם… תאוותניות… בשנה ההיא גם הרווחתי הון עצום… ואני התוודעתי במקרה עם האשה ההיא…

גרינברג הפסיק פתאום מלדבר. הוא פיתח את לולאות מעילו, הסיר את העניבה מצווארון-כותנתו כאילו חש מחנק. הוא קם ממקומו ופסע פסיעות גסות לאורך החדר, הלוך ושוב.

– אם לא יקשה לפניך, – אמר בפנותו אלי, – תשב נא אתי…

– בכל נפשי נכון אני להקשיב לדבריך…

– האשה ההיא היתה צעירה, אשת פקיד אחד… איש נקלה, המוכן, כמו שאומר המשל, “למכור את אביו ואת אמו בעבור שלושים אגורות”… איש מלא מזימות ומרמה… תאוותן עד לחלאה וזוהמה… ובעל הוא לאשה רכה ועדינה, יפה כמלאך אלוהים… אשה משכלת, יודעת צרפתית, מיטיבה לנגן בפסנתר וגם קולה רך וענוג, יודעת פרק בזמרה… הוריה היו ממשפחות-האצילים החשובות, אבל התרוששו בפחזותם ובהוללותם. גם אבות-אבותיה וגם אבותיה, מדור לדור, בילעו אחוזותיהם הגדולות, את כפריהם את יערותיהם ואת ארמנותיהם, בילעו בשכרות, במשתאות ובהוללות… היא נשארה יתומה עלובה ואומללה ומצאה לה מקלט בבית אחד מקרובי-אמה… ותנשא לפקיד ההוא… היא יקרה בעיניו לא בשל יפיה, חנה ותומתה, כי אם בגלל יחוסה… הוא קיווה, כי קרוביה, שהם בעלי השפעה רבה בחוגי האצילים הנודעים מרבי-המלוכה, ישתדלו בעדו להמציא לו משרה גדולה כדי לצבור כסף רב, אבל תקוותו נכזבה ותמאס גם אשתו בעיניו… ואני התוודעתי אליה בימים האלה ואוהב אותה אהבה נאמנה… וגם היא בקשה את קרבתי… בקיצור: הפקיד קבל בהשתדלותי משרה חשובה בעיר רחוקה, והיא… היא באה אל ביתי… לכן עזבתי את קרית יערים והעתקתי שוב את ביתי לעיר המלוכה…

את כל דבריו האחרונים דבר בקול נמוך מבלי הביט אלי, כאילו מדבר הוא לנפשו בלבד. אחרי-כן ישב על הכסא, נשען אל השולחן והחשה. רגעים רבים עברו, ואיש משנינו לא הפריע את הדומיה אשר בחדר.

– כבר השעה מאוחרת, – אמר בהתעודדו. – ואני… החילותי לפטפט כזקן, – הוסיף בלעג וצחוק עיקם את שפתיו.

קמתי ממקומי, ברכתי אותו בשלום ויצאתי מן החדר.

 

ה.    🔗

עברו שבועות אחדים, ואני ראיתי את גרינברג. ערב אחד נכנס אל חדרי ובידו חבילות אחדות. פניו היו צוחקות, רוחו הטובה נחה עליו.

– הבה נשתה יחדיו תה… הנה קניתי מטעמים ולא תסרב בוודאי מלהשתתף אתי באכילתם.

הוא הוציא מן החבילות לחמניות, עוגות, שימורי-דגים ובשר וגם תפוחים ואגסים, אשר מחירם יקר בימי-החורף, וגם שוקולדה וממתקים.

– אני חמדתי תמיד, – הוסיף בצחוק, – פירות יקרים וממתקים.

יצאתי לצוות להמשרתת להכין את כלי-התה ושבתי החדרה. הוא ערך על גבי השולחן את כל אשר הביא אתו, צבר את כתבי ואת גליונותי והניחם על אדם החלון.

– אם כן, מצא אדוני אוצר גדול, – אמרתי אליו בשחוק.

– כן… לא מצאתי, כי אם קבלתי את אשר נשיתי ממכרי… הייתי בימים האלה בעיר-המלוכה, הוסיף בשבתו אל השולחן ובקחתו תפוח מן הפירות – השתדלתי על אודות עסק גדול… אקוה, כי אקבלהו וארוויח כסף.

– אשמח מאד, יעקוב ייפימוביץ', כי כבודו מלפנים ישוב אליו.

– תודה. אני בטוח בזה… בכל ימי חלדנו אנו – עולים ויורדים… נשאים למרומי כוכבים או נופלים ונשפלים עד עפר… כן הוא דרך הקבלנים. כסף רב אבד לי בעסק ביש אחד, והנושים לקחו ממני את הכל… אפילו את ביתי ואת כל טובי… אבל נושה אני בהממשלה הון גדול… מסרתי את משפטי לעורך-דין ידוע… וכשאקבל את החוב, אז אתרומם עוד הפעם…

הוא החשה ונאנח אנחה עמוקה. שקוע בהגיונותיו או בחזיונותיו, ישב רגעים אחדים, אחרי-כן התעודד ויפן אלי בקול צרוד ועצור:

– בימים ההם, בעודי רך וצעיר, אמרתי בלבי, כי אכבוש את העולם כולו… וכן נאה וכן יאה הדבר… העולם הזה וכל טובו מתקיימים למען יכבשם האיש, אשר לו די און ואומץ להשתרך על סביבו… להכניע ולהעביד למענו ולטובתו את האנשים המסוגלים לשרת את כובשם ואת מושלם… אבל לא לעולם חוסן! הנך עולה ומתרומם, ופתאום – איזו סיבה פעוטה, שלא ידעתיה, מתגלגלת כאבן לרגליך, ונכשלת ונפלת… נאפוליון בקש לכבוש את עולמו הוא, ואני שאפתי לכבוש את עולמי אני… סופו של נאפוליון היה לשבת בדד באי-הילינה, וסופי – לשבת גלמוד בחדר צר, בפינה נדחה… היינו על פסגת-ההצלחה – וכל הבנין נפל! מזל? אין הצלחה? הלא תצחק לי, כי אני משווה את עצמי לנאפוליון, לגאון גדול זה? אבל… יפה אמרו קדמוני-חכמי-ישראל: יפתח בדורו כשמואל בדורו… נאפוליון במעמד שלו, ואני בשלי…

– מטרותיכם היו שונות, – הפסקתי את דבריו בחיוך, – הוא שאף לשררות, ואדוני – לעשירות.

– מטרותינו שונות? טעית, רעי הצעיר! גם אני שאפתי לשררות… על ידי העשירות… נעים היה לי לשרור… האיש, אשר לו העושר, לו גם השררה… נאפוליון והדומים לו מגיעים למטרתם בשפכם דמי-אדם לרוב ובהמיטם חורבן איום על ארצות ומדינות, אבל אנחנו, אנשי-המעשה, מביאים בפעולתנו ובכל מה שאנו יוצרים רק טובה רבה, רק הצלחה לכל המדינה… אני הייתי מאושר לא משום שנמצאו בידי מאות אלפי דינרי זהב, כי אם משום שהכסף נתן את היכולת להיות שורר בעולם הקטן, בעולם המצומצם שלי – לפי רצוני – למען הוציא לפועל מעשים כבירים, בנינים, תעשיות ויצירות שונות… אנשים רבים היו נכנעים אלי… אני הייתי המפקד על עסקים גדולים, וצבא אנשי-עבודה נשמעים לקולי, למצוותי – למלא את פקודותי…

גרינברג דבר בהתרגשות ובהתלהבות; שתה בחפזון את התה מן הספל, קם מכסאו, נגש אל השולחן ומלא שוב את ספלו.

– בני גרישא, – הוסיף בשובו אל מקומו, – חשב אחרת: הוא היה אומר, כי אנחנו, הקבלנים, הסוחרים, חיים על חשבון אחרים, על החשבון של כל העמלים, של כל העובדים… שאנו מוצצים את דמי-האנשים האלה… לפי דעתו – כל הטוב שייך רק להם, לפועלים לאכרים… אבל כל העמלים האלה האם יכולים הם לארגן, לסדר אפילו עסק קטן אחד? לוא גם עמדו יחדיו בקשר אחד! לא!… המה ימותו ברעב מאין עבודה… אנחנו הלא היוצרים את העסק, את העבודה; אנחנו – במוח ראשינו, בלשד עצמותינו – בוראים ומייסדים את הבסיס, אשר עליו תכונן כל הצלחת-המדינה… אם ייאספו כל אנשי-החיל, כל הגבורים, ערוכים יחדיו למלחמה לפני האויב, – האם יצאו לקרב ואין להם מנהל ומפקד? רק נאפוליון או מולטקה – הם הכובשים את הארצות ומדבירים מדינות תחת רגליהם… ביסמארק יסד את ממלכת אשכנז הגדולה והעצומה – ולא המון-העם הגרמני… ואתם באים ואומרים: העובדים, האכרים, המון-העם!…

גרינברג החשה ושתה בדממה את התה. הבינותי, כי מתווכח הוא לא עמדי, אף כי אמר: “אתם אומרים”… הן אני לא הוצאתי הגה מפי… אבל ברור היה לי, שהויכוח הזה מלבר הוא, עם האיש, אשר אינו פה ואשר אינו יכול לשמוע את שטף אמרותיו ואשר בשבילו כל מצוקות-געגועיו…

– כן, – הוסיף אחרי רגעי-דומיה, – אני הייתי בונה מסילות-הברזל, ואתם באים ושרים את שירת נייקראסוב:

גָּדוֹל הֶעָמָל לְאֵין קֵץ,

לֹא יְכִילֶנּוּ אִישׁ אֶחָד…

שַׁלִּיט אֶחָד יֵש בָּעוֹלָם, שַׁלִּיט אַכְזָרִי:

רָעָב – זֶה שְׁמוֹ יִקְרָאֶנּוּ…

עוֹמֵד הוּא מֵאַחֲרֵי הַמַּחֲרֵשָׁה,

מֵרִים יְדֵי חוֹצְבֵי-אֲבָנִים,

מַזְעִיק הֲמוֹנֵי-הָעָם –

לַעֲבוֹדָה, לִיגִיעַ-כַּפָּיִם…

וַתְּחִי וַתִּיף כָּל הַכִּכָּר הַנִּשְׂגָּבָה:

וְהֵם – מָצְאוּ לָהֶם קֶבֶר…

– אמנם, אמת הדבר! הם – מצאו להם קבר… החיים הם מלחמה עצומה, כבירה, ובמלחמת החיים נופלים חללים רבים ועצומים – ואין להשיב… אבל בשדה קרב זה מבצבצים ועולים חיים חדשים, צומחים פרחים נהדרים, פרחי ההשתלמות וההתפתחות של כל בני-האדם…

– והעשירות – תאמר? אבל ההצטברות של ההון הגדול בידי יחידים מביאה ברכה למדינה… בעלי ההון מגדילים ומרחיבים בעסקיהם ובהמצאותיהם את כל סוגי העבודה, את כל חרושת המעשה… בעלי ההון המה מפזרים כסף רב למוסדות-השכלה, להאמנות, לכל בעלי-כשרון… ובזכות פזרנותם תבּרא האמנות, תתגדל הספרות…

גרינברג הרים את ראשו והביט בי בעין בוחנת.

– מה? גם אתה צוחק לחלומותי?

אני משכתי את כתפי לאות תמהון, משום שלא רחף צל של צחוק על פני, וברצינות האזנתי לנאומו שהפליאני במסקנותיו.

– כן… גרישא שלי היה מתווכח עמי, היה צוחק ולועג לדברי… אבל האמת אתי! למשל – ארץ האנגלים… שם התרכז ההון בידי אחדים, בידי אנשי סגולה… אנשים יחידים עלו לעושר גדול מאין כמוהו… ומה אנחנו רואים? היש עוד ארץ כאנגליה, ששם שורר החופש המוחלט, הצד האמיתי, היושר הנאמן? ואיה ארץ כאנגליה ששם התגדלה הספרות, התרבה המדע, ששם פרח ושגשג העיון השכלי האנושי?…

– ובמה תצטיין ארץ עניה בחומר וברוח כארצנו? הן ארצנו גדולה ועשירה מאוד בתנובתה לאיץ-קץ – אבל איה בעלי ההון? אינם!… לכן גם מידלדלת המדינה… כל עושר הארץ טמון ונסתר במעמקי-האדמה.

– ובכל זאת – עוד לא הספיקו אנשים בעלי מרץ לעלות על במת המסחר וחרושת-המעשה, והנה באי ומעפרים לעומתם ושמים את שמם לקלון ולשמצה גם הטובים שבסופרים ובמשוררים וגם הקטנים שבקטנים… ואלה האחרונים עוד מוסיפים לעז ורעל, אן מזרע היהודים הוא בעל-המעשה המצטיין בכשרונו ובמרצו… הן, למשל, המשורר נייקראסוב… הוא מן המשוררים היותר אהובים לבני, לגרישא, הוא אומר, כי הקבלן מרמה את העובדים ואינו משלם להם גם שכרם… כשאני לעצמי לא רמיתי איש מעולם ולא קפחתי את שכר העובד… בארתי את הדברים האלה לבני… במיטב כספי שלמתי בעד כל עבודה ובעד כל יגיעה… העבודה, שהיתה לפני, שקבלתיה להוציאה אל הפועל, היתה חביבה עלי; התאמצתי כי תעָשה כראוי יותר מן הדרוש ותיגמר למועד הנכון; קורת-רוח היתה לי כאשר הללו את פעלי…

– הדבר היה לפני כשתים-שלוש שנים בעת המלחמה האחרונה, מלחמת הרוסים עם התורכים… קבלתי עלי לבנות חלק אחד של מסילת-הברזל, שצריכה היתה לעבור מגבול מדינתנו עד המקומות של המלחמה… העבודה היתה קשה מאד… המסילה עוברת דרך עמקים וגבעות… צריכים היינו לכונן סוללות רבות… הזמן קצר, המלאכה מרובה, משטר הצבא דוחק… המהנדס הראשי, המפקח על המלאכה, הודיעני, כי יקשה מאוד לכלות את הסוללות למועד הקבוע, יען כי ממרחק רב צריך להביא את החול ואת העפר. נתתי לו תשובה בטלגרמה: אם אין די חול, שפוך דינרי-זהב על הסוללות… הוא הבין לרעיוני: פיזר כסף כעפר והמסילה נבנתה, היתה נכונה למועד הנכון… האומנם בקמצנות וברמאות יווסד עסק גדול? לא! בדותה היא שבדו מלבם בעלי-ההזיה, הרחוקים מן המעשה ומן הסדרים של המעשה.

– ומה בקשתי? – הוסיף כמעט בקצף, ופניו התאדמו והתעוותו. – כסף? הלא אבדתי רוב רכושי בעסק זה… כבוד? כן, הכבוד היה יקר לי… חלמתי על אצילות רוסית… להקרא בשם אציל כדי שבני יחידי יהיה אציל רוסי… ובעל אחוזה… אמרתי: יציינו השרים, העומדים ראשונה במלכות, את חריצותי ואת מסירותי בימים קשים למדינה, את עמלי שעמלתי לטובת ארץ-מולדתנו…

– ומה היה? מסרו אותי לדין, נתנוני בכלא וגם לא שלמו לי בעד העבודה כפי המחיר הראוי…

הוא נשתתק ונשקע בהמון מחשבותיו.

– הה! לולא המלחמה הארורה, – הוסיף לדבר בקול עצור, – כי אז – האם הגעתי אל עמק עכור זה? הרוסים הלכו לעזור לאחיהם הסלאווים, להוציאם לחירות מעבדותם… אנשי חיל נפלו לאלפים בשדה המלחמה… וגם אנו, הקבלנים, באנו לשם…

– התדמה בנפשך, כי לנו, לבעלי-המעשה, אין ענין במלחמה? שגית מאוד, רעי הצעיר! – הוסיף בהתרגזות גדולה, בקול צעקה, כאילו עמדתי והתווכחתי אתו.

– לא! שגית… כמו שאי אפשר להלחם באין שרים עומדים במערכות הקרב, כן אי אפשר לערוך מלחמה, אם אין קבלנים וסוחרים משתתפים בכל הסידור המסובך, מרובה-הגוונים… אנחנו בונים את המסילות, אנחנו מביאים את כל צרכי-הצבא, אנחנו מלבישים ומאכילים את כל אנשי-החיל, ואנחנו מכינים להם את כלי-המלחמה… האם דבר קטן הוא? הייעשה הדבר הזה מבלעדינו? כסף רב השקעתי בבנין המסילה, השתתפתי יחד עם עוד קבלנים בהספקת צרכי-אוכל וצרכי-הלבשה לצבא. ואחרי שעברה המלחמה וצבאות-מדינתנו יצאו כגבורים וכמנצחים ואחרי שיצאו הסלאווים משעבוד לגאולה, אז… אז החלו לחפש חטאים בינינו, הקבלנים… כל הלבלרים, כל הסופרים, שבאו להודיע חדשות ממערכות המלחמה, – שפכו עלינו קיתון של מי-שופכין – והאשימו אותנו… אנחנו אשמים בכל… אנחנו אשמים, אם המסילה, שנבנתה בחפזון רק כדי שתוכל למלא את צורך השעה הנחוצה, אינה כתיקונה; אנחנו אשמים, אם הבגדים לא היו ראויים לפי האקלים ולפי קשי הדרך בין רוכסי ההרים; אנחנו אשמים, אם צרכי-האוכל בשביל אנשי-החיל לא הגיעו למועד הנכון אל מקום ששם המחנה, כאילו אנחנו מקדימים ומזמינים את המקום ששם ינוח המחנה… אנחנו אשמים באשר נתנו שוחד…

גרינברג קם מן הכסא בהתרגשות ובקצף ויעמוד הכן נגדי.

– נתנו שוחד? והאם אנו אשמים, כי אי-אפשר לעשות דבר קטן או גדול מבלי תת לאיש ואיש מן הפקידים, החל מן הגדולים וסיים בקטנים, כופר? כולם תובעים מאתנו שנתן פדיון… מאמינים הם, כי אנחנו צוברים זהב לרוב, לכן חוטפים כולם מאתנו… מחלקים אתנו את “השלל”… וה“שלל” נשאר באמתחותיהם ולא בכיסם של הקבלנים…

הוא שב אל מקומו וישב על הכסא.

– כן… אחרי המלחמה נמסרנו למשפט, אני ועוד קבלנים… בוודאי שמעת או קראת בדבר המשפט שהרעיש בזמנו את כל עולמנו… אולם אני יצאתי זכאי… יצאתי צדיק במשפט… אבל יצאתי גם נקי מכל נכסי, ומכל הוני לא נשאר מאומה…

– והאם תדמה בנפשך, כי מרה נפשי על כספי שהלך לאבוד? לא! ראשית, הן עוד אישפט עם הממשלה, ובטוח אני, כי אקבל את נשיי… ושנית, עוד אשוב לכני, כאשר יבוא בעוד זמן קרוב עסק חשוב לידי… אבל כבודי ושמי הטוב – אבדו לי… ואז פנו לי עורף כל אלה האנשים, אשר בקשו מלפנים את קרבתי, אשר היו לי כאוהבים וכרעים, אשר אמרו, כי יכבדוני ויחבבוני… אמנם, ידעתי, כי רבים מהם רעים לי רק לשעה, אחים להנאתם… האומנם תאמר, כי שוטה אני להאמין לתמימות האנשים, שהיו מחניפים לי ובקרבם ובלבם זרים היו לי? אבל גם הכבוד הזה, הכבוד מלבר, הכבוד החיצוני, גם הוא גז ממני חיש מהר…

– אבל, סוף סוף, גם לדבר הזה אין ערך חשוב… יקחם האופל! ילכו לעזאזל כל האנשים האלה, הם ואחוותם וידידותם – קרא פתאום בקול זעקה – לא זה! דבר אחר, שלמעני, לנפשי, יש לו ערך גדול בלי קץ, – הוא ידכאני… עד עפר…

הוא שתק רגעים אחדים והוסיף בקול נמוך ורועד.

– ימים רבים טמנתי והסתרתי בחובי את צרתי האיומה ביותר, המדכאה את רוחי עד עפר… אבל לא אוכל להתאפק… לך אגיד… כל ההרפתקאות שהשתרגו עלי אחרי המלחמה דקרוני ומחצוני עד לבי… מפני… מפני… שהרחיקו ממני את בני, את יחידי, את גרישא… הצדיקוני בדין… אבל הוא לא הצדיקני…

גרינברג הפסיק את ווידויו… ראיתי, כי דמעות ניגרות מעיניו, וגברו עליו מצוקותיו… רגעים אחדים ישב בלי נוע וחכיתי, אולי יוסיף להסיח לפני את צרתו האיומה, אבל בעוד רגע הוציא את מטפחתו, מחה את דמעותיו, קם מכסאו, זקף את קומתו ויצא מן החדר, בברכו אותי בשלום בשפה רפה.

 

ו.    🔗

עברו עוד שבועות אחדים, היה יום בהיר וזך, המגיד אותות האביב הקרוב לבוא. את פני גרינברג לא ראיתי כל הימים, למן הערב האחרון ההוא. בכל יום מן הבוקר ועד הערב ישבתי באולם הציורים אשר בבית-המדרש, לגמור את השרטוטים אשר עלי להביא לפני הבחינות הכלליות. ערב אחד, כששבתי הביתה, פגשתי במבוא את גרינברג.

– שלום לך, רעי הצעיר, – פנה אלי בשמחה גלויה. – כל היום דרשתי על אודותיך… ואתה נעלמת…

– עסוק הייתי בתכניות של שרטוטי-מכונות.

– אבל עתה הלא הנך חפשי מעבודתך… עת גם לך לנוח… לכן מבקש אני אותך ללכת אתי אל המסעדה “פולטאבה”… אני הזמנתי לשם בערב הזה אחדים ממכירי, ויחדיו נסעד שם את סעודתנו…

הצצתי בו בעיני-פליאה ואמרתי:

– אבל הן כבר אכלתי את סעודת-הצהרים.

לאמתו של דבר אמרתי להגיד, כי נפלאתי שהוא יכרה כרה למכיריו במסעדה נודעה בעיר, אבל כחדתי את הדבר הזה, כדי שלא להכלימו.

– אין דבר… יודע אני את סעודתך הרגילה… אחרי עבור שעתים צעיר כמוך כבר רעב ומוכן לאכול שנית לתיאבון. אני שבתי היום מעיר המלוכה. יש לי תקוה לכונן את מצבי כמלפנים… וצריך אני לכבד את מכירי בסעודה. כל עסק גדול פותחים בסעודה ומסיימים בסעודה, – הוסיף בחיוכו הרגיל.

הוא הפציר בי, ולכן נתתי את הסכמתי. החלפתי את מעילי ויצאנו יחדיו החוצה. השמש כבר נטתה לערוב, ורוח קר נשב וחדר אל קרבנו.

בשעה השביעית היינו יחדיו בחדר מיוחד במסעדה המפוארה. גרינברג קרא לאחד המלצרים ופרש לפניו באר היטב את תוכן המאכלים ואת היינות שצריך הוא להכין ולהביא לסעודה זאת. בעת ההיא נכנס אל החדר, שישבנו שם, עוד איש אחד, לבוש בגדי הפקידים הגבוהים, איש סב; פניו מיובשים ומלאים קמטים רבים, קרחת משתרעת לה על ראשו, שקדקדו נראה כגוויל ישן; זקן קטן של שערות לבנות וקלושות תלוי לו על סנטרו כזנב המטאטא.

– דמיטרי מיכאיילוביץ' אַנטושין! – קרא גרינברג שמו, כאשר התוודעתי אליו.

בו ברגע נשמע בעד הפתח קול רם וצרוד:

– אים?! איפה נסתתרו?

– אנדריושא בא! – אמר גרינברג ומהר לפתוח את הדלת.

– אנא בוא הנה, כבר מחכים לך, – אמר בפנותו אל הבא.

זה היה איש כבן שלושים, גבה-קומה ורחב-כתפים; תוי-פניו – אף כי היו גסים, נראו יפים ומלבבים, וחוט של חן מתוח עליהם. זקן קטן, שחור עוטר את סנטרו; לסתותיו בולטות, ועיניו הכחולות משוטטות ומפיקות צחוק; הוא היה לבוש בגדי הסוחרים הרוסים: מגפים גבוהים, מגוהצים מגיעים לו עד ברכיו, וקצות-המכנסים נתונים במגפיו; מעילו, מאריג אנגלי שחור ויקר, תפור לפי טעם בגדי הרוסים מן הדור הישן; כובע פשוט אחז בידו. אחריו נדחקו ונכנסו עוד שני אנשים, גלוחי-זקן, מלובשים בגדי-אירופה פשוטים, שהלכו או עמדו כפופים מאחורי-הבא.

– שלום, שלום לכם, אהובי… הלא תראו. כי באתי למועד המדויק… וגם את רעי הבאתי אתי… אבל אל תשימו לב להם…

– אה! דמיטרי מיכאיילוביץ', – הוסיף לקרוא, באחזו בכפו הגדולה את הכף הצנומה של אנטושין. – מה שלומך, אדוני היקר! “כמה שנות קיץ ושנות חורף” לא ראיתיך… השלום לך?

גם אנטושין וגם גרינברג סובבו אותו באיזו הכנעה ובסימן של חנופה. הוא נגד אלי והושיט את ידו הרחבה.

– שלום… אנדריי אנדרייביץ' זאחארוב… ומה שמך?

אני הגדתי לו את שמי.

– גם הצעיר הזה הוא מאנשי קרית-יערים… זה בנו של שלום הארכי, – מהר גרינברג להודיעהו את מוצאי ואת יחוסי.

– אה! כן… נעים לי מאוד… מכיר אני את אביו הזקן… ואני חשבתי, כי זהו בנך, יעקוב ייפימוביץ'… האם הוא איננו פה?… איהו גרישא המלומד?

לשם בנו, שקרא זאחארוב, נתכרכמו פניו של גרינברג.

– לא, לא… בני אינו יכול לבוא… בני איננו פה.

– אבל אל נתמהמה… השולחן ערוך, נשתה… – קרא זאחארוב בקול רם.

– כן, נכון דברת, יקירי, – אמר אנטושין, בחככו כף יד אחת ברעותה ועיניו הטרוטות הבריקו בברק איש סובא.

גרינברג נגש אל השולחן, אשר עליו עמדו כוסות ובקבוקים וכל מיני מאכל לקינוח-סעודה, הוא מלא את הכוסות, נתן לאורחיו והרים את כוסו.

– לחייך, אנדריושא… לחייכם, רבותי…

כולם מהרו לשתות ולטעום מן הדגים ומן הנקניקים ומן בליל-ירקות. אחרי-כן שנו ושלשו, גם האנשים, בני-בלי-שם, שנכנסו עם זאחארוב, מהרו ללגום ולאכול בתאווה רעבתנית כזוללים.

– אלוהים אוהב את השילוש, – אמר אנטושין במשל הרגיל בפי הרוסים והגיח על פיו את הכוס החמישית או הששית.

– עתה נסב אל השולחן לסעודה, – אמר גרינברג, בנטותו ידו אל כל העומדים לאות בקשה וכבוד.

– הבא את המרק, – הוסיף בפנותו אל המלצר העומד בכפיפה ובהכנעה לעבר הפתח.

האנשים בלי-שם מהרו להגיח אל פיהם עוד שתים כוסות יין-שרף, שמו על קערותיהם חלקים גדולים מביצי-דגה, מלאו את פיהם וישבו גם הם על מושבותיהם אל השולחן.

בשעת הסעודה דבר זאחארוב בקול רם ובצחוק על דבר הליכותיו בעיר הבירה, על משתותיו והוללויותיו. אנטושין הקשיב בעיון נמרץ לכל תעתועי-האיש הזה באיזה רגש של קנאה ושל חנופה, ושני האנשים צהלו לכל דבריו, שהיו נראים כבדיחה מחוכמה.

אחרי כלות הסעודה, כאשר הביאו לפני המסובים ספלי קפה ובקבוקים של ליקר, פנה זאחארוב אל גרינברג ואמר:

– ובכן, יעקוב ייפימוביץ', הלא תקנה ממני את היער… כן! למענך… רק למענך אמכרנו… ומה לי היער? האם אלך ואשב שמה לחטוב את העצים ולעשות את הקורות? לא! אין לי חפץ בענינים אלה… קנה לך ועסוק בו.

– אני אקנה, – אמר גרינברג, – כן אמרתי לך… את היער אני יודע, וגם חשבתי בחשבון נכון את ערכו.

– אבל – מאה וארבעים אלף רובל… לא פחות… זוהי אמרתי האחרונה; מאה וארבעים אלף – או לא כלום…

– אני אקנה… אני מסכים לסכום הזה, אף כי גדול המחיר מאוד, אבל למענך, אנדריושא, למענך מסכים אני…

– והקרקע יישאר לי, – הוסיף זאחארוב, – אתה תכרות את העצים, והקרקע ישאר ברשותי…

– כן הדבר… למה לי הקרקע?… לחייך, יקירי! – הוסיף גרינברג בקחתו כוס ליקר ובהושיטו כוס שניה לזאחארוב.

– ארבעים אלף במזומנים, – הוסיף זאחארוב, בהריקו אל פיו את הליקר, – כפי המדובר… ושאר הכסף בשטרות חוב…

– כן יקום הדבר… מחר נבוא, אני ודמיטרי מיכאיילוביץ', אל לשכת-הנוטריון ושם נחתום את ספר המקנה.

זאחארוב הביט בלעג אל פני אנטושין, שהתנודד לדברי גרינברג האחרונים.

– האם גם דמיטרי מיכאיילוביץ' בסוחרים? – קרא זאחארוב בקול צחוק, – לעת זקנתו נהיה לסוחר… זהו דבר הראוי להלל.

אנטושין פער את פיו, ופניו, שכבר אבדה להם כל לחלוחית עלומים, התעקמו והתעוותו.

– אמנם, גם הוא לקח חלק בעסק הזה, – מהר גרינברג להוציא את שותפו ממבוכתו. – יש בדעתי, אנדריושי, ליסד חברה גדולה של בעלי הון, חברה של מניות. מטרת-החברה היא לקנות יערים גדולים ולנצל אותם בשיטה ראציונלית: לכרות את העצים היותר מוכשרים לעיבוד לקורות, לקרשים ולאדנים; לבנות מרשוּתוֹת רצויות, העובדות בתנועה הבאה ממכונות הקיטור; להכין מחסנים, ששם יתייבשו הקורות והקרשים לפי הדרישה הנכונה בשביל הנגרים; לסלול מסילות בין היערות עד חופי-הנהרים; לשלוח את הסחורה המוכנה ברפסודות עד חופי-הים או על תחנות מסילות-הברזל ולהעביר את הסחורה לאנגליה או לגרמניה, ששם הדרישה גדולה ומחירי-הסחורה רצויים מאוד… העסק יתן ריווח גדול… והן בצפון הארץ ישנם יערות-עד, והמה עומדים ובלים בלי תועלת… מדוע זה ילך לאבוד עושר עצום כזה?…

– אמנם, גדול מאוד הרעיון הזה! – אמר זאחארוב ברצינות – שכל בהיר לך, יעקוב ייפימוביץ'…

– כל הענין כבר מסודר וערוך בכל התכניות הרצויות… וגם מסרנו לעורכי-הדין לתקן את התקנות של החברה ולקבל את הרשיון מאת הממשלה… אנטושין, למשל, היה כל ימיו פקיד-הממשלה ולא סוחר, אבל בחברה הזאת יש גם לו מקום חשוב: הוא יהיה לחבר הועד של ההנהלה, הוא יהיה איש הביניים במשא ומתן עם הפקידות הממשלתית; הוא מכניס להחברה חלק ההון ויקבל ריוח לפי מספר המניות מלבד שכרו כחבר-הועד…

אנטושין זקף את קומתו הקטנה והחליק את שערות זקנו הקלושות לאות הנאה, וגם איזו גאווה נראתה בפניו הקמוטים.

– כן, אנדרי אנדרייביץ', – אמר אנטושין גם הוא חלקו, – הדבר הזה חשוב מאוד…

– אתה הגדת, אנדריושא, – הוסיף גרינברג, כי אין ברצונך לטפל ביערך, לשבת שם ולכרות עצים מן היער… כנים דבריך… אם אמרת להתעסק בעסק הזה, אמנם צריך אתה לשבת שם תמיד, להשגיח על העבודה, לשאת-ולתת עם הסוחרים הקונים את העצים המעובדים או אי-המעובדים… אבל שער נא, שהכנסת את הונך אל העסק הזה והיית לאחד-המנהלים, הנבחר להועד. הלא השגתך תהיה חשוב מאוד, כסוחר מנוסה וידוע ממשפחת סוחרים עשירים ומפורסמים, בשבתך בעיר הבירה או בקרית יערים, במקום מרכז ההתעסקות של החברה; תבוא אל ישיבות הועד להתישב בעניני העסקים, תחווה את דעתך, תחתום על הניירות – ודי לך… והן תקבל ריווח שבעתים מאשר תקבל מהונך, מחיר היער שתמכור לנו… ויותר נכון… אגיד את האמת לבנו של אנדריי איוואנוביץ' המנוח, שעבדתיו ואהבתיו בכל לבי, כי אתה, אנדריושא חביבי, תפזר, סוף סוף, את כל ההון ההוא לריק ולא יהיה לך לא יער ולא כסף…

– טוב דברת, יעקוב ייפימוביץ' – קרא זאחארוב והכה בכוח באגרופו על גבי השולחן. – כנים ואמיתיים דבריך!… נותן אני את ידי לך… חבר אהיה לאגודה… טוב! ארבעים אלף תתן לי מחר, ומאה אלף אני מכניס אל אוצר החברה… תן ידך!… – הוסיף בהתלהבות והחזיק ביד בגרינברג.

– לחייך, יעקוב ייפימוביץ' – אמר גם אנטושין.

כולם מלאו את כוסותיהם וברכו את גרינברג. גם הוא לקח את כוסו ואמר:

– לחייכם, ידידי, ולחיי החברה המשותפת העתידה להווסד!…

כבר היתה שעה מאוחרת בלילה, כאשר יצאנו כולנו מהמסעדה. זאחארוב עמד רגעים אחדים במבוא ופנה אל הסובבים אותו:

– אדוני! נסע כולנו אל “עוגן הזהב”… אני מכבד את כולכם… שם יש גם משוררות, צועניות… נבלה את הלילה בעונג…

גרינברג פקפק רגע אם לנסוע או לחדול.

– לא, יקירי… אני לא אסע אתך… איני יכול לנסוע אל “עוגן הזהב”…

– חה, חה! הלא זקנת, יעקוב ייפימוביץ'… כשל כוחך… ואתה, תלמיד מובהק, – הוסיף בפנותו אלי, – הלא תסע אתנו?

אני סרבתי, כמובן, מלקבל את הזמנתו ואמרתי, כי צריך אני ללוות את גרינברג למעוננו.

זאחארוב קרא לרכב וישב יחד עם אנטושין, ושניהם נסעו אל בית המרזח המפורסם ההוא, וגם שני האנשים, מלחכי-הפינכה של זאחארוב, מהרו לקרוא לרכב שני וידביקו אחרי זאחארוב.

– נלך ברגל אל מעוננו, – אמר לי גרינברג, כשיצאנו החוצה.

הסכמתי לרצונו בחפץ-לב. ביום היתה כבר הפשרת-שלגים מקרני-השמש החמות, אבל עתה, בלילה, גבר הקור, עברו אל השדרות הגדולות ודרכנו במשעול בין טורי-העצים. בחוץ השלך הס, מעטים היו העוברים והשבים, מנוחה ושקט מסביב. השמים, שהיו מעוננים ביום, טהרו, ומחשכת התהום, אשר מעל לראשינו, נצצו כוכבים, מזהירים בנוער זיוום. הפנסים האירו את הרחובות ואת המשעולים ונראו כשתי רצועות אור ארוכות מאוד, המגדישות את האפלה השוררת מסביב.

 

ז.    🔗

גרינברג שם את כפו אל מתחת לזרועי והלך דומם נסמך אלי. עברנו את השדרות והגענו אל הגן הקטן, שהיה כולו עטוף כפור.

– נשב לנוח מעט, – אמר גרינברג.

בחרנו לנו ספסל תחת אחד-העצים החשופים, אצל הפנס המאיר באור כהה וישבנו.

– זאחארוב סבור, כי זקנתי וכשל כוחי, – החל גרינברג לדבר כאילו ממשיך הוא את הלך מחשבותיו בדבור-פה. – אבל לא נכון הדבר… לא כשל כוחי… הפגעים הרבים אשר קרוני, הנסיונות המרובים אשר נתנסיתי בהם, הצרות הרבות שהרדיפו מנוחתי בשנים האחרונות, אמנם, דכאו את רוחי מאוד, הכשילו את כוחי, אבל – לא נפלתי… שבע אפול ואקום… כי על כן – יהודי אני, – הוסיף, בחשבון רגע ועל שמפו הופיע חיוכו הרגיל.

– אנחנו הורגלנו מדור לדור לפגעי-הזמן… הרוסי, כשבאה עליו צרה, אשר הממה אותו ואת כל קיומו, ילך מדחי אל דחי, ישתה לשכרון וישפל עד עפר… עד שוק ה“חיטרובי”¹יגיע, אל מקום האשפתות הזה, אשר משם לא ישוב עוד ושם ייקבר, הוא ושאיפותיו והגיונותיו גם יחד… אבל לא כן היהודי… כאשר יצאתי מבית הדין וכאשר ראיתי, כי לא נותר לי מאומה מכל רכושי, אמנם תקף אותי היאוש… עזבתי את עיר המלוכה, נסתי משום כבושת-גנב ובחרתי לי לשבת במקום נדח פה… אבל – מחשבותי לא נתנו דמי לי. חפשתי ובקרתי… ומחזות ומראות שונים החלו להופיע לפני בהמון מחשבותי… וכבר ראיתי בחזיוני – והנה אני מוסיף ועולה על במתי-ההצלחה; עסקים שונים נראו לפני, ומחשבות רבות על אודותיהם התרוצצו במוחי בלי הרף…

גרינברג החריש וישב בדומיה רגעים אחדים. חשתי, כי לא מחזות העסקים הגדולים ושטף הכסף הרב הזורם אל כיסו מענינים אותו, כי אם דבר אחר מעיק עליו מאוד ומוציא ממנו אנחות עצורות ועמומות. אמרתי בלבי להטות את הלך מחשבותיו אל ענין העסק החדש, שתאר לפנינו בשעת הסעודה.

– אמנם, רעיון יפה הביע אדוני על דבר החברה אשר באר את מהותה… הדבר הזה לבב גם אותי…

הוא פנה אלי והביט בפני בעיניו המפיקות עצב, כאילו התעורר מתרדמה, ולא ענה דבר.

– ואם יצא הדבר הזה אל הפועל, הלא תגדל פעולת החברה הזאת. – הוספתי לדבר, בחפצי להוציאהו ממחשבותיו הנוגות, – ואז יש, כי תבוא מחשבה בלבי לבקשך גם על אודותי…

הוא הרים את ראשו והביט בתמיה.

– אתה… לבקשני… איזו בקשה תוכל להביא לפני?

– הלא החברה תכונן גם בתי-חרושת, לכן אבקשך לספחני אל אחת הכהונות… הן בעוד ירחים אחדים אני גומר את למודי.

אמרתי את הדברים האלה, שעלו ברגע זה במחשבתי, רק לבדח את דעתו וצחקתי בקול לדברי אלה.

הוא הביט עלי בפנים צוחקות.

– מה מאוד חפצתי, כי תהיה עמדי… הן, אמנם, נקשרה נפשי בך, רעי הצעיר.

– אולי גם בנך ישתתף…

עוד לא כליתי את דברי, וגרינברג קפץ ממקומו, כאילו נשכו נחש.

– בני… בני לא ישתתף… הוא התרחק מעסקי…

– נלך הביתה… – הוסיף כמעט בלחש.

קמתי ממקומי, אחזתיו בידו והוספנו ללכת בדרך ברחובות השקטים.

– גם אני חלמתי בימים ההם, כי בני יהיה עמדי, ימשיך את עבודתי, שהחילותי בימי-נעורי באין לי עזר ומשען… אמרתי בלב, כי הוא יגדיל ויפאר את הפירמה שלי שאיסדנה בתבונתי… הן אני החילותי לכונן את מעמדי בעת שלא היתה פרוטה בכיסי, ומלבד השכל החרוץ ומלבד המרץ והשאיפה להתגדל ולהתעשר – לא היה לי מאומה… והלא בני יעלה עלי גם בחריצותו, גם בתבונתו וגם בהשכלתו… וברשותו יהיה גם הון גדול מאשר צברתי בכל שנות חיי: האם הוא לא יצליח ולא ישגשג?!… כן חלמתי אז… ידוע ידעתי, כי רבים מבני עם הארץ, היורשים מאבותיהם מעמד איתן ועשירות, יבזבזו את ירושת-אבותיהם לריק ולבהלה, להוללות ולשכרות… אבל לא כן חלק בני אחינו היהודים… המה יבינו לשמור על רכוש אבותיהם… אמרתי: יום יבוא, ובית-גרינברג יהיה כאחד מבתי הגדולים שבבנקאים ושבקבלנים…

גרינברג הפסיק פתאום לדבר. הוא פיתח את לולאות מעילו העליון, כאילו חנקו החום. הוא צער פסיעות גסות, כאילו מהר לבוא למקום המיועד, עד שהוכרחתי גם אני להחיש את צעדי למען כוון לפסיעותיו של בעל-שיחתי. כה עברנו עד הרחוב הקטן אשר לפני מגרש מעוננו. נכנסו אל חדרו. הוא האיר אור במנוחה, הסיר מעליו את מעילו העליון, מצא את כד המים העומד על השולחן ושתה בלגימה אחת כוס מלאה מים.

– רצונך לדעת על אודות חברך, גרישא?…

הוא פסע פסיעות אחדות בחדר והמשיך את דבריו.

– כן… כאשר התגרשה ממני אשתי, לא חפצתי ולא יכולתי למסור לה את בננו… הנער הובא אלי… הזמנתי מחנכת צרפתית וגם מחנך רוסי, שהיה ידוע בין הסופרים הצעירים, ישב בביתי, יחד עם בני לחנכו במוסר ובדרך-ארץ, במנהגי-המדינה ובמעשים טובים ולהורותו את הדברים הנחוצים לכל איש משכיל… ואחרי-כן היו באים אליו מורים מומחים ללמדו את הלמודים הרגילים. אמנם, הייתי טרוד בימים הם בעסקי, שהלכו והתגדלו והגיעו למעלה חשובה… העתקתי עוד מקודם את מושבי הקבוע לעיר-המלוכה, לפרקים, כשהייתי שב לביתי, הייתי מתבונן למעשי המחנכים את בני… לעתים רחוקות היה נוסע לעיר ההיא, שגרה שם אמו…

מן העת, שנכנס גרינברג לחדרו וכל זמן שדבר את דבריו המקוטעים, היה הולך בחדרו הנה והנה או עומד רגעים שים אצל שולחנו ומסדר את כלי-הכתיבה או מזיז את גליונות הכתבים מפנה אחת לשניה. לרגעים עמד ושתק, כאילו בקש מלים להביע את רגשותיו ואת מחשבותיו או התאמץ לזכור נשכחות. פעמיים לקח את תמונת בנו, שעמדה במסגרת ברונזה על שולחנו, הסתכל בעיון בשרטוטי פניו, החזיק רגע בתמונה וחזר והעמידה במקום אחר. עתה נגש אלי ושאל:

– התאמר, כי לא היתה לי כל תכנית בחינוך בני?

הוא עמד רגע וחכה למענה ממני.

– אפשר, כי היתה לך מגמה מיוחדת, – השיבותי במבוכה קלה.

– כן, כן! – קרא בהתרגשות. – אני חפצתי, כי בני יהיה מושלם בכל המעלות, שידע לשונות וחכמות על בורין ולא כמו שלומדים בגימנסיה… שיהיה משכיל, אינטלגנט במלוא מובן המלה… לא מסרתיו לגימנסיה, ורק בכל שנה ושנה היה עומד לבחינה עד שיקבל תעודת בגרות ויכנס לבית-מדרש גבוה…

– כאשר גדל הייתי יושב אתו לפעמים שעות אחדות ומשוחח אתו על המעשים השונים המתהווים בעולם הגדול, על דברי ספרות ומחקר, על האידאות השונות המנסרות במדינות הנאורות, הוא קרא אז את בוקל ואת דריפר; בקש והמצאתי לו גם את ספרי פיסארייב וטשרנישבסקי… גם אני הן אהבתי לקרוא הרבה… האמת אגיד לך, כי בין טרדותי המרובות, בין המולת החיים שנמצאתי אז, בין המשתאות, שהייתי עורך למכירי או לאנשים שהייתי זקוק להם מאיזו פניה, – הייתי אוהב, לפעמים, להתבודד בחדרי שעות רצופות ולקרוא בספרי אנשי-שם… התעמקתי בספרי מחקר, שהיו חביבים עלי עוד מימי עלומי, ואת הרעיונות הפילוסופיים הייתי מסביר גם לבני… ויש שהיינו יושבים יחד בחדרי, מתפלספים, מתווכחים, או מבקרים דעה זו או ענין ספרותי אחר…

גרינברג עמד מלשוטט בחד וישב על הכסא, אשר לפני השולחן, וראשו נשען על כף ידו. לא יכולתי להפריע אותו ממחשבותיו וישבתי דומם מביט אל פניו, שנראו כאילו הזקינו מאוד בשעה זאת.

– אבל כל מסירותו למדע, לפילוסופיה ולספרות, – הוסיף גרינברג לדבר, – לא מנע גרישא גם מתענוגים… אהב לרכוב על סוס, ואני קניתי לו סוס יקר ומשרת מיוחד עמד לשרתו וללכת אתו בזמן טיולו… הוא רכש לו ידידים מבני-גילו, מבני האצילים והשרים, היה בא בחברתם וחקה את מנהגיהם והליכותם, עברו שנים אחדות… הוא קבל תעודת בגרות ונכנס, לפי עצתי, לאקדמיה של מהנדסי-המסילות, כי בגמרם את האקדמיה מתקבלים החניכים של האקדמיה כפקידים למשרדי המיניסטריון לדרכים אפילו בלי שכר רק למען הכבוד. לפי ראות עיני המשיך בני ללכת בדרכו שהתוויתי לו; ואני שקוע בכל מעיני בעסקי הגדולים, מרוויח ומפסיד… במצב כזה התרחק בני ממני, לא היה בא לחדרי לשבת ולהתפלסף כמנהגו; לא נכנס אתי בוויכוחים. לפעמים ראיתי, כי הוא מתחמק ממני, יושב יחידי בחדרו או יוצא למקום אחר… אמרתי, אולי נקשרה נפשו בחברת רעיו מבני העם והוא מבלה אתם את ימיו בטובה וחפצתי להזהירו מדרך כזאת… חקרתי ודרשתי ונודע לי, כי כבר התרחק כמעט לגמרי מחבריו הראשונים; עזב את מנהגו ללכת לטייל ברכבו על סוסו…

– מה יעשה? – שאלתי לנפשי, במה מבלה הוא את עתותיו הפנויות? חידה היתה לי. פניתי אליו בשאלות כאלה, אבל הוא השיב לי באמתלאות שונות ולא יכולתי לרדת לסוף דעתו… לא יכולתי להבין את הלך רוחו… רק הבינותי, כי מסתיר הוא ממני איזה דבר הנוגע לסדרי חייו…

– ובעת ההיא הייתי טרוד מאוד בענין מסובך, שהביא לי דאגות רבות. נראה לי כאילו מטפס אני על שן הר גבוה מאוד… מתחתי תהום עמוקה, וממעל לי ראש-הר… אם יעמוד לי מזלי ולא אכשל בדרכי, אזי אנשא למעלה; ואם תמעדנה רגלי ואנגף, אזי – נפול אפול אל תחתית התהום בריסוק כל אברי…

– ובהיותי אז בדרכי, רחוק מביתי, קבלתי טלגרמה מן הגברת… ההיא… שהיתה יודעת גם מכל אשר נעשה בביתי… הידיעה הפתיעתני מאד, לבי הגיד לי, כי איזה אסון קרה… מהרתי לשוב הביתה ונודע לי, כי באו חרש פקידי-הבולשת, עשו חפוש בכל חדרי מעוני הגדול, ובפרט בחדרי-בני… לא נשאר אפילו דבר אחד שלא נגעה בו ידם… בחדרו מצאו כתבים אחדים וספרים, ופקידי-הבולשת החרימום ולקחו אתם…

– ואיה גרישא? – שאלתי בחרדה.

– הוא לא בא הביתה, – ענה לי האיש אשר על ביתי. – איננו יודעים, איפה הסתתר… והשוטרים מחפשים ומבקשים אותו בכל מקום… גם בבתי-חבריו ומיודעיו חפשו…

הידיעה הזאת הלמה והממה אותי.

– הנה החילותי לנפול… – אמרתי בלבי.

 

ח.    🔗

גרינברג קם ממושבו ופסע לאורך החדר בהתרגשות עצומה. זעה כסתה את פניו, ונקודות אדומות נראו עליהם; גופו רעד כאילו אחזתו הקדחת. רגעים רבים עברו עד שהבליג על סערת נפשו והוסיף את ספורו העגום.

– דרשתי וחקרתי אצל מכירי הרבים בין הפקידים והשרים, אבל איש לא ידע פשר הדבר… הלכתי אל שר הבולשת, ואחרי השתדלות רבה, תודות לשר גדול ממכירי, הוגד לי, שהבולשת מאשימה את בני, שהוא אחד מן המורדים במלכות… ניהיליסטן, משתתף עם הבוגדים, שקשרו קשר לזעזע את מוסדי-המלוכה… גם נודע לי, כי לא מצאוהו השוטרים, וכי הוא חמק – ונעלם…

– עולמי חשך בעדי… יאוש מר ואיום תקפני… למי אני עמל? למה לי כל התלאה הזאת שאני נתון בה? ימים רבים ישבתי סגור במעוני ולא יכולתי לראות פני איש. להוותי הגיעה השמועה גם לעיר מושב אשתי הגרושה… היא שלחה אלי מכתבים ובקשתני בדמעות ובתחנונים להגיד לה, מה זה היה לבננו… דבריה היו כמלח על פצעי לבבי… נמאסו עלי החיים ותהפוכותיהם… ואפילו את פני הגברת הקרובה אלי כל כך הרבה שנים לא יכולתי לראות… אז באה והודיעה לי, כי החליטה לעזוב את עיר המלוכה ולנסוע לגור באחוזתה שקניתי לה לפני שנים רבות… וגם היא עזבתני… נשארתי בדד ושומם…

– ומה אספר לך עוד, רעי הצעיר? – הוסיף בספקו כף אל כף – צרותי גברו מאוד וגם מצבי החמרי החל להתרופף… העסק, שהכנסתי בו את רוב הוני, היה עסק ביש…

– ביום אחד, כאשר הביא לי המזכיר את המכתבים הרבים, שהייתי מקבל לרגל עסקי, מצאתי גם מכתב מגרישא…

– “אבי”, – כתב אלי, – “אבקש ממך סליחה על שצערתיך… אבל אחרת לא יכולתי לעשות… לא אתווכח עמך ולא אראך, כי צדקתי, בבחרי לי את הדרך שהתוויתי לי בחיים… מאסתי בכל הסביבה ההיא, אשר בה נולדתי, חונכתי וגודלתי, וגם במנהגיה, בנמוסיה ובחוקיה… אבל אודיעך, כי שניתי את שמי; ואם גם אתפש בכף השוטרים, לא יוודע לאיש כי בנך אני, ולא יאונה כל רע לעסקיך… התעתדתי “ללכת אל תוך העם”, לבקש ולמצוא נתיבות לחופשו ולהצלחתו”.

– התבין? הוא צער אותי! האם רק צער הביא לי במעשהו המשונה הזה? הן הוא לקח ממני את כל אשרי בחיים, הן הוא הפך בין-לילה את כל תקוותי, את כל עולמי, שבר לרסיסים את המכון, אשר עליו הייתי נשען כל ימי חיי, את המכון, אשר עמלתי עליו בזריזות ובתבונה, אשר יסדתיו במוח עצמותי ובמרץ נעורי… וגם אינו צריך להוכיח לי את צדקתו… צדיק הוא בעיניו… הוא ישנה את שמו, הוא עוד לא ייקרא בשם משפחתי! ומה לו ולשם משפחתי? האם אציל אני, נסיך, דוכס? הוא עושה זאת לא למעני, כי אם לעסקי… ומה לו ולעסקי? יקחם אופל… ייהרסו, יישברו, יתפוררו – האם אדאג להם? ומדוע זה לא יסביר לי ואבין, מדוע זה בחל בסדרי היינו? מה עוול מצא בהם?

– אבל שבעתים הפליאוני דבריו, כי “ילך אל תוך העם”!… אל איזה עם ילך? ומה לו ולעם? ומה לו ולחופשו ולהצלחתו? ואם יחפוץ לעשות טובות להעם, לעובדים, לאכרים, – הן לא אמנע ממנו את חפצו: יקח לו כסף ויפזר לטובת-העם… הן גם אני פזרתי כסף לרוב ונתתי נדבות כל ימי לכל דבר נחוץ ומועיל, לכל מוסד חשוב, שאמרו ליסד במדינתנו… לבתי-ספר, לבתי-חולים, ואפילו לבנין בתי-מסגד…

הייתי כמשוגע. רצתי בחדר-עבודתי מפינה לפינה ולא יכולתי למצוא מנוחה לנפשי… לו יכולתי לדעת את מקומו – איהו? לו יכולתי לכתוב אליו, להתחנן לפניו, להוכיחו, להראות לו את משוגתו… אבל לאן אפנה? לאן אכתוב, למי אקרא, למי אשווע? הוא הלך “אל תוך העם” – ואיה המקום ההוא? אנה נסתר ואנה נחבא? הוא שינה גם את שמו. ומה שמו עתה, כי אדע ואפנה אליו?…

אחרי הפסקה קצרה הוסיף גרינברג לדבר. נראה היה לי, כי הוא ממהר לשפוך לפני את כל מצוקות נפשו, שהעיקו עליו מאוד, – אולי ירווח לו מבלהות מחשבותיו.

– וזרם החיים שוטף ועובר כמתמול שלשום, העסקים תובעים את בעליהם… אני לא יכולתי להסיר מעלי את עולם… ובעת ההיא נשמע רעש מלחמה באיזו פינה נדחה אשר בהרי-הבלקנים. ניצוץ אחד ניתז והיה ללהב גדול… צבא מדינתנו יצא לעזרת אחיהם הסלווים והתלקחה המלחמה בין הרוסים ובין הטורקים. הפקידים בקשו קבלנים ידועים, ואני נקראתי לבוא אל הפקידות הראשית ושמו עלי תפקיד גדול של קבלנות בבנין מסילת הברזל… אמרתי בלבי: בעסקים אלה ארוויח ואשלם את כל חובותי המרובים, שהשתרגו עלי מן העסקים הקודמים… אז, אפשר, אמצא את בני… אז אחדל מכל ענין ואיחלץ מכל טרדותי…

– אולם כשלו רגלי בדרכי הזאת… לא זוז בלבד שלא הגעתי למרומי-ההר אשר לשם שאפתי כל ימי-חלדי, כי גם לא החזקתי מעמד בשפועו… החלותי לצנוח בנתיב חלקלקות ולנפול אל תהום הנשיה…

– ובני? הלא הוא קרא בוודאי בעתונים את כל המעשים והמקרים וגם ידע מאסוני האיום, כי נמסרתי לדין באין עוול במעשי – איהו? מדוע לא בא לרפא את פצעי אביו? מדוע לא בא בתנחומים לנחם את לב אביו האומלל?…

– ואמנם, קבלתי פעם מכתב ממנו… זה היה אחרי שיצאתי זכאי בדין… המכתב בא אלי מחוץ לארץ, מארץ שווייץ… רק פתחתי אותו – ושמחה האירה את לבי… כתב-יד של בני הוא… סוף-סוף, נזכר גם באביו… לקץ יודיענו ממעשהו… אפשר גם יחבוש בדבריו את מכתי האנושה…

ואלה הדברים שכתב אלי:

“גם אלי הגיעה השמועה על אודות מעשיך במערכות המלחמה ועל דבר המסרך לדין… יושב אני רחוק מארץ מולדתנו, כי הוכרחתי להסתר במקום הזה… אבל מוצא אני לי לחוב לכתוב אליך רק טורים אחדים… כי חפץ אני להגיד לך, שאם הצדיקו אותך בעלי-הדין, אין אתה זכאי בעיני… אמנם, במשטר המלוכה, שאנו חיים בה עתה, אנשים כמוך הם יוסדיה ומכונניה, ובמקום הרשע שם גם עוות-הדין, לכן מצדיקים דיינים מומחים את האנשים, אשר מקומם מחוץ למחנה”…

– ואפילו חתימת ידו אין על המכתב… הוא מרשיעני, אף כי יצאתי צדיק במשפט, בעיניו נשארתי לאיש מרמה, למעוול, לבולע חיל זרים, לאיש “אשר מקומו מחוץ למחנה”…

גרינברג התרגש מאוד, דבריו לעו… הוא דבר את דבריו האחרונים בקול חנוק, כאילו שמו מועקה בגרונו… קטעי מלים פרצו מפיו, וכל אברי גופו רעדו, הוא צנח על הכסא בלי-אונים, שם את ראשו בשתי ידיו ונשען אל השולחן. כה ישב זמן רב מבלי הוציא הגה מפיו.

האם יכולתי לנחם את האיש האומלל הזה? ישבתי גם אני שקוע במחשבותי… רעיון אחד ניקר במוחי: דור הולך ודור בא, – והאידיאות משתנות… הן גם גרינברג האב היה בזמנו ניהיליסטן, כמו שהוא מכנה את בנו… גם הוא שאף לעקור את סדרי החיים של אבותיו… וכבנו – מאס בכל הסביבה ההיא, אשר בה נולד, חונך וגודל, וגם במנהגיה ובנימוסיה ובחוקיה"…

ישבתי שעה קלה מחריש ודומם, אחרי-כן קמתי ויצאתי בלאט מן החדר, וגרינברג לא שם לבו ליציאתי ונשאר יושב נשען אל השולחן בלי-נוע.

 

ט.    🔗

עברו שני חדשים. ביום השלישי, אחרי הערב ההוא שסיפר לי על אודות בנו, הגידה לי בעלת-הבית, כי גרינברג עזב את מעונו, לקח את כל כליו ויצא מן העיר; הוא בקש לראות אותי, לפי דבריה, לפני צאתו מן העיר, למסור לי כמה דברים נחוצים, אבל לא מצאני, והוא מהר לנסוע.

בבוקר אחד, כאשר רק השכמתי לקום ושתיתי ספל תה ואכלתי את ארוחת הבוקר שלי ואני ממהר ללכת לבית-המדרש, נשמע פתאום קול דופק על הדלת ובו ברגע נכנס אלי, לתמהוני הגדול, אנטושין.

– שלום לאדוני, – אמר אלי בהושיטו לי את ידו הצנומה, – יסלח נא לי, כי נכנסתי אליו בשעת-בוקר מוקדמת, אבל יראתי, פן לא אמצא את אדוני בשעה יותר מאוחרת… ואני כבר הייתי פעמים פה ולא מצאתי את אדוני.

– במה אוכל לשרתו? – שאלתי בתמיהה.

– גרינברג עזב פתאום את העיר ויצא מפה… הוא הודיעני במכתב, כי ישוב בעוד ימים אחדים… נשארתי פה לחכות – והוא לא בא… בוודאי הנהו בעיר המלוכה, אבל לא אדע, איה שם מעונו.

– וגם אני לא אדע את מקומו, – אמרתי.

– האומנם?!… ואני דמיתי, כי בוודאי הודיעך את כתובתו… פליאה דעת ממני… אני בשביל זה באתי אליך, כי אמרתי בלבי, שכבודך, כרע נאמן לגרינברג, יודע את מעונו… או מתי ישוב… ומה לי לעשות עתה? – קרא אנטושין, בפרשו לפני את ידיו, – יגיד נא אדוני…

– לחכות… – עניתי בלעג ולקחתי את כובעי ואת מעילי לאות, כי חפץ אני לעזוב את החדר.

– לחכות?… נקל לכבודו לדבר כדברים האלה, כי אחת היא לאדוני, אם יבוא גרינברג מחר או בעוד חדשים אחדים… אבל אני… הלא תזכור, כי אני לקחתי חלק בקנית היער מאת זאחארוב… לקחתי חלק… הן באמת רק אני נתתי את הכסף ושלמתי לזאחארוב ארבעים אלף רובל מכיסי… וגרינברג עדיין לא נתן לעסק הזה אפילו פרוטה אחת… הוא אמר ליסד חברה משותפת… וכבר קבלתי הרשאה מן הממשלה ליסוד חברה זאת… וגם על הדבר הזה אבדתי כאלפים רובל… הן אין כל השתדלות יוצאת לפועל בלי מתנות כסף…

שמתי את מעילי עלי ויצאתי מן החדר, ואנטושין יצא אחרי. יצאנו שנינו אל הרחוב, ואנטושין הוסיף להתאונן על מר מצבו בענין החדש.

– היער נקנה… נשלחו לשם משגיחים ועוזרים… צריכים אנו להתחיל בעבודה, אבל אין כל תכנית לה… וכסף רב ילך לאיבוד… ירא אני, פן גם הפעם ירמה גרינברג.

– גרינברג ירמה? – שאלתי בתמהון ועמדתי מלכת ופניתי לעבר אנטושין.

– ומדוע תתפלא?… כפי הנראה, אינך מכיר את גרינברג כראוי… מכיריו אמנם אומרים, כי הוא איש ישר ולא ישנה את הבטחתו… אולם אני יודע, כי איש מרמה הוא…

– ובכל זאת, השקעת את הונך בעסק, שגרינברג הוא מיסדו ומנהלו.

– ראשית כל, – ענה אנטושין בצחוק מעושה, – היער נקנה על שם… אשתי, כי אני זהיר מאוד בענינים כאלה, ושנית… לולא אשתי, כי אז לא הסכמתי לתת פרוטה לגרינברג זה… סוף-סוף, רמאי הוא ככל אחיו היהודים… סליחה, אדוני! – הוסיף בעיקום שפתים, בראותו, כי שמתי את מבטי בו ואני חפץ להגיד דבר מה. – אולי גם כבודו מן ה“עברים” הוא… אבל הלא תלמיד בית-מדרש גבוה אדוני, ורחוק מחוג הסוחרים.

לגועל נפש היתה לי השיחה עם האיש, לא חפצתי לבוא בריב אתו ומהרתי ללכת, אבל גם הוא החיש את צעדיו.

– אדוני קצף עלי על שהכלמתי… את גרינברג…

– ומה לי ולדעותיך, אדוני, – השיבותי ברוגז. – אבל רואה אני, כי לא רק אדוני, אלא גם אשתו חפצה בעסק הזה… כך הבינותי מדבריך…

– אשתי? – קרא אנטושין בקול ועמד מלכת. – אשתי? – הוסיף עוד פעם. – היא חפצה רק לעזור לגרינברג… יען כי עוד לא עברה משוגתה…

– משוגתה?

– כן! האין אדוני יודע, כי אשתי אהבה את גרינברג…

עברנו ברגע זה את הרחבה הגדולה ונכנסו אל סמטה עקומה, המתפתלת מאחורי בית-תפילה נהדר, למקום שוקט, עמדתי על מקומי והבטתי במבוכה אל פני האיש הזה. מחשבות שונות התרוצצו בי. אם כן, זה הוא הפקיד, אשר על אודותיו ספר לי גרינברג… אנטושין מאס באשתו הצעירה, והיא אהבה את גרינברג… והנה נפגשו שוב האנשים השונים האלה בדרך חייהם והיו לשותפים בעסק אחד… ובכספה של האשה ההיא…

ואנטושין מוסיף לדבר בקול מר ועצב:

– הוא רימה אותי… אז מלפנים, כאשר נסבכו דברי ימי חיי… בחלקת לשונו לקח את לב אשתי התמימה… והיא עוד צעירה לימים… לעת זקנותו עזב את האומללה, והיא שבה לאחוזתה הגדולה… ואני כליתי אז את שנות עבודתי במשרת-הממשלה – ושבתי אליה… הן היא כאשה אינה יכולה לנהל אחוזה גדולה, לכן הסכימה, שאשב גם אני באחוזה ההיא ואהיה למנהל את האחוזה… וגרינברג נפל פלאים… הממשלה ראתה והבינה את כל הרע שמביאים לממלכה אנשים קבלנים כאלה… מסרו אותם כולם לדין… אולם – דיינינו!… הנה לך מליץ טוב מן הפטפטנים – והמה ילבינו כשלג כל חטא וכל עוולה…

אנטושין עמד רגע על מקומו ושאף בכבדות רוח.

– אנא, אדוני, אל תמהר נא לרוץ בדרכך… איש זקן אני וקשה עלי ההליכה…

קמצתי בצעדי והלכתי לאט.

– כן, כן… ובצר לו, פנה גרינברג לאשתי, והיא נתנה לו כסף מרכושה לקנית היער…

– האם היה לה רכוש? – הפסקתי פתאום את דבריו.

הוא נבוך רגע והביט אל עבר פני, אחרי-כן ענה:

– אמנם, יש לה רכוש… ירושה לה מאבותיה… הן היא בת-אצילים, בעלי-אחוזות בפלך קרית-יערים…

הוא שתק רגע והוסיף ללכת בצדי מבלי דבר דבר.

– ועתה – מה יהיה בדבר העסק?… נבוכים אנו באין לנו איש כגרינברג לנהל את העסק… זאחארוב אינו חפץ להתעסק…

– הן ישוב גרינברג, – אמרתי ברוגזה, – ויסדר את הענין…

– אבל טרוד הוא בענין אחר… כנראה, משתדל הוא בדבר בנו…

– בדבר בנו? – קראתי בתמהון, וכל עצמותי רעדו מבלי שאדע פשר דבר.

– כן, הבן כהאב… האבות בקשו לצבור הון… שמו כל מעיניהם בנצול תנובת הארץ… והבנים… הבנים באים להפוך את כל סדרי המלוכה הגבוהה… ומה להם ולסדרינו?… וגם בנו של גרינברג הוא מן המורדים במלכות… אבל נמצא האברך הזה, התכשיט היקר הזה, ונמסר לדין…

– נמסר לדין? – קראתי בקול רועד.

– כן… הלא שמעת וקראת על דבר משפט “החמישים”… ביניהם גם גרישא המיוחס… ומי המה המורדים? כולם בני בלי שם… כמה בני נכרים שנספחו לארץ מולדתנו… בוודאי יחתך דינם למות… ואמנם, משפט מות לבני-עוולה אלה, הבוגדים, המורדים המרימים יד במלכות… מי שמע עוולה כזאת?

השמועה הזאת הרגיזתני מאוד. כהלום רעם הוספתי ללכת ולא שמתי לב לאנטושין ההולך עוד בעקבותי. אבל הנה נראו הבנינים הגדולים של בית-המדרש. הוקל לי, בעמדי לפני המבוא, כי סוף-סוף אפטר מאנטושין, שנראה לי ברגע זה כמפלצת נמאסה.

אבל גם בכניסתי אל האולם הגדול ובשבתי לפני השולחנות הארוכים אשר עליהם שטוחים ניירותי – הציורים, לא מש מלפני הרעיון על דבר מצבו האיום של גרישא האומלל, שידעתיו בעודנו ילך צוהל ושמח.

העבודה שלי לא עלתה יפה. הרגשתי, שאין אני יכול לרכז את מחשבותי בעבודה, שהיתה לפני, בחשבונות של המכונות ובשרטוטיהן. עזבתי את האולם, לתמהונם של חברי, ששקדו עתה על המלאכה המרובה בעיון נמרץ, יען כי כל שעה ושעה היתה יקרה לכל אחד מאתנו, יצאתי אל הרחוב – לטייל בחוצות אולי אפיג את צערי…

 

י.    🔗

פתקה מצאתי באחד הימים על שולחני, בשובי הביתה מבית-המדרש. פתחתי וקראתי בה, כי גרינברג מבקשני לבוא אליו למעונו באחד מבתי-המלון הידועים בעיר, וכי הדבר נחוץ מאוד.

מהרתי ללכת אליו. מצאתיו בחדרו וברכתיו בשלום. מראהו הפליאני מאוד: הוא הזדקן, תווי פניו שונו, קמטי לחייו ומצחו התגדלו והתרחבו, קומתו שחה, עיניו תועות הנה והנה, וידו, שהושיט לי, רעדה.

– בקשתיך לראות, יעקוב ייפימוביץ, – אמרתי אליו, – נודע לי על דבר בנך…

– נודע לך? – הפסיקני במהירות. – אם כן, אין לי מה לספר לך…

הוא ישב, צנח על הכסא בעיפות מרובה. רגעים מעטים החריש.

– גדול אסוני מאוד, – הוסיף כמדבר לנפשו. – כל הימים אני הולך ממקום למקום, משתדל… אולי אפשר להצילהו…

– הן יש מליץ שימליץ עליו? – שאלתי.

– יש… מליץ ידוע… אני הייתי פעמים בבית-האסורים… ראיתיו… דברתי אתו… והידעת? הוא דבר אתי בידידות… בקש ממני סליחה על שהדאיבני במכתבו האחרון… מה נשתנו פניו!… הוא חבקני באהבה… דבר אלי תנחומים… הוא סובל את יסוריו בגאון-נפש!…

– בקשה לי אליך, רעי הצעיר, – הוסיף אחרי הפסקה ממושכה, – בקשה לי אליך… הלכתי למעונך ולא מצאתיך וכתבתי לך את הפתקה… אנא, סע עמדי… אל… אם בני…

– אל אשתך הראשונה? – קראתי בתמיהה.

– כן… גם היא באה הנה… היא חפצה לראותו… היא ראתה אותו… דברה אתו… ומה קשה היתה פרידתה ממנו… אנא, נסע יחדיו…

הסכמתי, יצאנו החוצה וקראנו לרכב ונסע יחדיו אל ה“טורים”… בשם זה ידוע ומפורסם המקום ששם נבנו בתי החנויות והמחסנים טורים-טורים, וביניהם סמטאות צרות ששם גם כן חנויות ומחסנים, פה מרכז המסחר של עיר הבירה, ואפשר לומר – מרכז המסחר הגדול, הסיטוני, של כל המדינה, אל המקום הזה באים הסוחרים מכל ערי המדינה, מכל הפלכים והמחוזות של רחבי-המדינה; פה נמכרות סחורות שונות מתוצרת המדינה ומתוצרת חוץ לארץ – בכל יום ויום לאלפים ולרבבות. הטור הראשי עובר מול המצודה משרידי החומה העתיקה עד חוף הנהר ועל פני מרחבי העיר העתיקה, שהיתה מוקפת חומה, משתרעים רחובות גדולים וקטנים שבכל בית ובית שם נמצאים – אַמברים ומחסנים ומשרדים, ששם נעשים עסקים כבירים, במורד הגבעה, ההולכת ומשתפעת עד גדות הנהר, נמצאה השכונה הידועה בשם “מאחרי-הטורים” ושם מקום מושב היהודים הבאים לסחור את העיר ולשבת שם ישיבת ארעי או ישיבת-קבע, כשמשפחותיהם נשארו ב“תחום המושב”, פה נמצאים בתי-המלון ליהודים, גם בתי-המסחר והמשרדים שלהם, באחת החצרות הגדולות, בשכונה מיוחדת, נמצאים גם בתי-תפלה – אחד לחסידים ואחד למתנגדים – באולמים מיוחדים אשר בבתים הגדולים והאפלים האלה.

נכנסנו אל חצר אחת, בשער החצר הוקצה מקום לחנויות קטנות ולצרכי-אוכל. ההמולה בחצר רבה מאד, נשמעים קולות מריבים או מתווכחים על אודות מיקח ומימכר. מן הרחוב הצר משתפך אל החצר שטף אנשים, אצים ורצים, שקועים בדאגות הפרנסה, ומן החצר הולך וזורם שטף אנשים אחרים, ממהרים במרוצתם, מדברים וממללים בהברות שונות, מתווכחים בשעת הליכתם, מתיעצים או משתווים בעניני-מסחר. בכל הרחובות הצרים והמעוקלים, בחצרות הרחבות, על המרפסות אשר לפני החנויות האפלות, המלאות חבילות סחורה שונה, בכל מקום נפגשים רק יהודים, מלבד הסבלים או בעלי-עגלות, הטעונות סחורה והעוברות אל הגבעה למעלה או מן הגבעה למטה; עוברים ושבים יהודים בעלי-קפוטות ארוכות, כפופי-קומה וטרודי-דאגה, עוברים בחפזון או עומדים כנופיות, מדברים בפישוט ידים, קוראים בכל שאון זה לזה, ממהרים לעברים שונים, כנמלים אלה, הזוחלות בחפזון אל גל אשפתן התלול ומסיעות אתן מן השלל שמצאו בשדה.

עברנו את החצר האפלה והמזוהמה, טפסנו ועלינו במעלות של עץ, עברנו גזוזטרה ארוכה, ומשם נכנסו אל מסדרון העטוף אפלה – והגענו אל אחת הדלתות; פתחנו ובאנו אל פרוזדור קטן, החדר הגדול, אשר נראה מן הפרוזדור, היה מלא אנשים; על הרצפה, על הספסלים וגם על השולחנות היו מונחות חבילות סחורות, הערוכות להשלח למרחקים. סמוך אל החלון עמדו שני אנשים והתווכחו בקול רם בענין חשבון; כנראה, לא היה אחד מרוצה מן החשבון של השני. כי זה הוציא מיד חברו את הרשימות והחל לספור מספרים בקול שאון.

מאחת הפינות קמה ממקומה אשה ומהרה לקראתנו אל הפרוזדור.

– אני חכיתי כל היום לבואך, יעקב, – אמרה יהודית, כאשר נגשה אלינו.

– סלחי נא, רבקה, – ענה גרינברג במבוכה, – כל היום הייתי טרוד… הלכתי ממכר אחד לשני… בקשתי, השתדלתי… התבוננתי, כי יש תקוה… כי השתדלתי לא לחנם.

– אהה, לצרותי האיומות – אמרה האשה באנחה, ודמעות נראו על פניה הקמוטים.

היא היתה בעלת קומה ממוצעת ובעלת-בשר. תווי-פניה עדינים והראו, כי מלפנים יפה היתה, אבל עתה היו קמטי פניה המסובלים בשר מנוולים את תוארה ומעיבים את יופיה מלפנים.

היא הביטה אל גרינברג בעינים מפיקות הכנעה ותחנונים.

– נבוא אל החדר השני, – אמרה בקול רך. – פה השאון גדול תמיד מן הבוקר ועד הלילה, כמו בשוק…

נכנסנו אל החדר השני וישבנו על כסאות אצל השולחן העגול העומד לפני הדרגש. האריג, המכסה את מושבות הדרגש והכסאות, כבר ניטשטש מרוב תשמיש, בלה מרוב ימים ובמקומות אחדים גם נקרעים.

– אבל מדוע באת לגור במקום זה? – אמר גרינברג בחפצו, כנראה, להטות את השיחה לענין אחר. – הלא יכולת לשבת במלון טוב ומרווח…

– מה לי ולדאגה הזאת? – הפסיקה אותו האשה. – לגרישא יקירי עוד רע מזה… בשבתו בבית-האסורים…

היא הוציאה מטפחת – ומחתה את דמעותיה הנגרות.

– האמנם אין כל תקוה לחלצהו מצרתו? – חזרה ושאלה במבט תחנונים אלי ואלי גרינברג.

– אני… משתדל… מחר או מחרתים יחרצו את דינם… ומי יודע, מה יקרה?

רגעים אחדים ישבנו שלשתנו והחרשנו, כל אחד מאתנו היה שקוע בהמון מחשבותיו הרצוצות ובסבכי רגשותיו הנפתלים ולא מצאנו מלה בפינו להגיד דבר איש לרעהו.

– האפשרי לי לבוא מחר לבית-המשפט? – פנתה האשה אל גרינברג. – לוּ יכולתי להביט בפני בני היקר לפחות מרחוק.

גרינברג התעודד; רעדה אחזתהו; פניו חוורוּ פתאום מאוד; הוא הרים את ידו הרועדת והקריב אותה אל פני האשה כאילו חפץ לעכבה לבל תקום ללכת אל המקום ההוא.

– לא, לא!… אי-אפשר הדבר… אמור אמר לי המליץ, כי מחר לא יתנו לאיש, אפילו לקרובי-הנדונים, לבוא אל בית-המשפט… אני… אני הבאתי את האיש הצעיר הזה… הוא הכיר את גרישא בעודם ילדים… היו משחקים ומשתובבים בשעה שגרנו בקרית-יערים… האיש הצעיר הזה, ידידנו, הבטיח לי, כי הוא יבוא ויקדם להודיעך מכל הנעשה שם… בבית-המשפט… האם לא כן הדבר?

נענעתי בראשי לאות הסכמה.

– הלא תראי, כי אתי הצדק… אתה, רעי הצעיר, תבוא אל המליץ… הן הוא מכירך… הוא יגיד לך מכל אשר ייעשה בית-המשפט… ותבוא בטובך ותגיד לגברת ביילין…

את הדברים האלה דבר רוסית בחפזון, לסירוגין. פעם הטה את פניו אל צד האשה ופעם אל עבר פני, כמו בקש ממני שאאשר ואקים את דבריו.

קמנו ויצאנו מן הבית. בחצר לקח גרינברג את זרועי בידו והטה את ראשו אל אזני, כאילו לחש לי איזה סוד.

– תודה רבה לך, רעי הצעיר, כי הואלת ללכת אתי… האם יכולה היא לבוא אל בית-המשפט? מחר… יודע אני, אל נכון… ואולי גם בלילה הזה יחרצו הדינים את משפטם של הנאשמים בבגידה… אומרים, כי ידונו אותם למשפט מות… האפשר שהיה תהיה שם?… כי יחייבו אותו חובת גלות – כבר הגדתי לה… וכמעט השלימה עם הרעיון הזה… אבל כי יחייבו אותו למיתה… איום ונורא הדבר…

פניו נתעוותו בהעויה משונה… כל גופו רעד, והוא נשען עלי בלכתו.

 

יא.    🔗

גם אני הייתי נרגש מאוד כל הלילה. לא יכולתי לתת שינה לעיני. ידעתי, כי גרינברג יושב עתה בחדר מלונו ויהא ער כל הלילה, רק לפני שהאיר השחר שכבתי על מטתי וישנתי שינה מרגיזה. כאשר הקיצותי, הלכתי אל מעון גרינברג, אבל כבר לא מצאתיו שם.

יצאתי החוצה. עברתי את הרחבה הגדולה, הגעתי אל השדרות וטיילתי בשבילי-הגן. מרחוק ראיתי את מוכר-העתונים, מהרתי וקניתי גליון עתון, בקשתי ומצאתי ידיעה חטופה וקצרה, כי המשפט של החמישים נגמר וכי עשרים איש נדונו לתליה והנשארים לעבודת פרך ולגלות.

מה גורלו של גרישא?

לאן אוכל ללכת עתה?

איפה אוכל למצוא את גרינברג?

במה אוכל לעזור לו?

שוטטתי בגן בין שדרות העצים, ולבי דואב עלי… הלכתי למעון גרינברג, שאלתי, אולי בא הביתה, – אבל איננו…

בבואי לפנות ערב אל חדרי, מצאתי על שלחני מכתב מגרינברג.

“רעי הצעיר! את אשר יגורתי בא לי… בודאי כבר קראת בעתונים על דבר המשפט… אנא, לך נא והגד לאם גרישא, כי חרצו משפט להגלותו לזמן מוגבל לסיביר… ואני עוד משתדל… ואמנם, רצתי כל היום ממקום למקום… הנסיך הזקן וואסילקובסקי, מיודעי מקרית-יערים, הבטיחני, כי ישפיע על הספירות הגבוהות להקל את גזר דינו של בני האומלל… גם התיעצתי עם המליץ… מכינים המליצים כתב-תחינה להוד קיסרותו… אולי ירחם ויתן להם חנינה לבל יוצאו להורג… יתחיבו עבודת פרך… גלות עולמית… אבל צריכים הנדונים בעצמם לבקש, ואין המה מסכימים… הענין עוד מסובך מאוד, אבל הנסיך היקר מאמצני ומנחמני, כי יש תקוה”…

מלאתי את רצונו; הלכתי והגדתי לאם גרישא את הדברים, אשר שם אותם גרינברג בפי, היא התמוגגה בדמעות וקללה את יומה… בלב מורתח יצאתי ממעון האשה הזאת, שלא יכלה להנחם על אבדן בנה…

עברו ימים אחדים בתוחלת ממושכה, קשה היה לי להבליג על המית-רוחי ועל מצוקת-נפשי לבל אכשל בבחינות, שהתחילו בימים אלה. בעיון רב הגיתי יומם ולילה בלמודי ולעיני רחפו, חליפות, תמונות איומות של אסירי עוני וברזל, של מוצאים להורג, של אמהות מתמוגגות בדמעות על גורל בניהם, מלאי-כוח החיים, הנקטפים בעודם באבם…

את גרינברג לא ראיתי כל הימים האלה.

היה יום הראשון לשבוע. אמרתי לנוח ביום הזה מעמל כל השבוע. היום היה יום בהיר וחם, האביב כבר בא והביא רוח חיים חדשים. העצים בגני-העיר ובשדרות עטו כולם עלים ירוקים ונראו הנצנים, השמים היו טהורים. השמש האירה, השפיעה את חומה ושפכה רוח של ששון ושל ענוג אפילו על הבתים הנזעמים ועל הרחובות ההומים. טיילתי בעונג רב במשעולי השדרות כשעה אחת ואמרתי לשוב – והנה ראיתי מרחוק את גרינברג הולך וקרב אל המקום ששם עמדתי. מהרתי לגשת אליו. אבל הוא לא ראני ולא הביט אל עבר מקומי, הלך תפוש ברעיונותיו העגומים. קראתי אליו בשמו. כל גופו רעד מקול קריאתי, עמד על מקומו כמבולבל, הרים את ראשו והתבונן אל עבר הקורא. נגשתי אליו.

– שלום לך, רעי הצעיר, – אמר בהכירני. – מה טוב, כי פגשתיך… אמנם, חפצתי לראותך ולהגיד לך, כי השתדלותו של הנסיך עלתה והביאה פרי.

– האומנם?… נתנו להם חנינה?…

– כן… הנדונים למות נמסרו לעבודת פרך לכל ימיהם. – ענה בלחש עצור.

– ואמו?…

– היא יודעת… היא ראתה אותו… הלא נוכל לקוות… אפשר ברבות הימים יוטב גורלם… יקלו מעליהם את עוּלם…

הוא שם את ידו תחת זרועי.

– נלך אל בין השדרות, – אמר באנחה.

הלכנו יחדיו שלובי זרוע. עברנו את הגן והגענו אל השדרות הטווייריות. גרינברג הלך לצדי שקוע במחשבותיו הנוגות, ואני לא מצאתי מלה להגיד דבר לאיש האומלל הזה…

במה אנחמהו?

– נשב לנוח, – אמר אלי. – עיף אני… כמעט אין בי כוח… גם הנשימה קשה עלי… איזה כאב חש אני בלבי… מלפנים הסכנתי ללכת ברגל מרחק רב… אהבתי לטייל… אבל עתה קשה עלי גם ההליכה.

קרבנו אל הספסלים, העומדים מסביב לפסל המשורר פושקין וישבנו. גרינברג קפל את שתי כפות ידיו והניחם בין ברכיו – וראשו מוטה ארצה; עיניו מפיקות תוגה…

– כן, ידידי… Finita la Comedia" ": כלו כל הקצין… החיים כבר עברו, אבדו…

הוא קם קימה כלשהי והביט אל מול פסל המשורר רגעים אחדים. צל עצב עבר על פניו הקמוטים.

– נזכרתי, – הוסיף לדבר בקול נמוך, – נזכרתי את ספור-המעשה של המשורר פושקין… הן תזכור את המעשה בדבר הדייג העני שצד דג של זהב… דג הזהב מביא לו את כל טוב החיים ומעדניהם… בונה לו טירות וארמונות… נוטע לו גינות-הביתן… נותן לו זהב וכסף ובגדי-חמודות… אבל הדייג אינו אומר די… עוד מוסיף הוא לבקש לו גדולות ונצורות, הדר-שרים ותפארת-מלכים… והנה חזר הגלגל… דג הזהב שינה את טעמו… נופל כל הבנין… נעלמו הארמונות והגנים… אבד גם כל כבודו והדרו… אבד עשרו, אבדו גם בגדיו, בגדי התפארת… את הכל, את הכל נשא הרוח – ואינם… הדייג שב אל הסוכה השבוּרה שהיתה כל רכושו מלפנים…

לפני כשלשים שנה באתי הנה… לא היה לי כלום מלבד כוחי ועוצם רוחי… בקשתי ומצאתי את דגי הזהב… כל אשר שאלה נפשי – נִתן לי… גם טירות וגם עושר וגם מרכבות – וגם כבוד ושם… ועתה אבד לי הכל… שבתי אל הסוכה השבורה שלי. גלגל חוזר בעולם…

הוא הוריד את ראשו והחריש רגעים אחדים.

– אבל אומלל אני מן הדייג הזקן שבספור-המעשה… הוא מצא לו לכל הפחות את אהלו הדל ואת… אשתו הזקנה… ואני? איה מקומי עתה?… מלפנים נעקרתי ממקומי… ועתה שכלתי גם את עשרי וגם את בני וגם… את אשתי…