I.

האולם הגדול, אשר להאוניבירסיטה בעיר הבירה, מלא אנשים רבים. חמשה חלונות גדולים באולם, ובין חלון לחלון, לכל אורך החדר, עומדים ספסלים עשויים כשלבים, העולים זה על גבי זה מן הרצפה כמעט עד התקרה. על הספסלים יושבים צפופים תלמידי-בית-המדרש, בחורים ועלמות, יושבים בכנופיות שונות, ממללים ומדברים בקול רם עד שכל האולם נמלא בקולותיהם השונים. וגם בפרוזדור הרחב, אשר לפני העולם, עומדים אנשים רבים, תלמידי-חכמים צעירים וגם מלומדים באי- בימים; כולם מתקבצים בכנופיות קטנות ומשיחים שיחות קלות.

פה ושם מדברים בהויות-העולם, בעניני-מדע, בחקירות החדשות; מתוכחים על-דבר מאמרים חשובים שהופיעו בימים האלה בעתונים, מבקרים דראמה חדשה שהוצגה בתיאטרון; אבל בכל פעם שבים ומוסיפים לשוחח על-דבר הענין, אשר המשיך עליו היום את כל האנשים האלה אל האולם של האוניבירסיטה: ביום הזה יעמוד וידרש לפני המורים ולפני הקהל אחד מן המלומדים הצעירים, חניך-האוניבירסיטה הזה. כולם נושאים על שפתותיהם את שמו: וולאדימיר בירשטיין.

מספרים, כי הצעיר הזה עבד שנים אחדות באינסטיטוט של פאסטיר בפאריז, כי מומחה גדול הוא בחכמת הבאקטיריאולוגיה. הסניף הגדול והחשוב הזה של המדע התרחב והתגדל בשנים האחרונות למאד; הבאקטיריאולוגיה הולכת וצועדת בצעדים ענקים קדימה, הרחיבה את אפקי-המדע, שנתה את מהלך-החכמות ונתנה להן תכונה אחרת, מיתודות חדשות… גם בין המון העם, בין השדרות הרחבות, חוללו סער גדול ההמצאות הנפלאות – לרפא מחלות אנושות, שלא היו להן תרופה עד היום, ולהציל אנשים לקוחים למות, אשר הרופאים כבר אמרו נואש לחייהם… מצאו נסיובה לתרופה ממחלת הדיפתיריה האיומה, העושה שמות בין הילדים הרכים; אומרים, כי מצאו תחבולה גם למחלת השחפת, נמצאה נסיובה המגינה מפני החולירה.

בכנופיה אחת עומד איש, אשר שערותיו הארוכות יורדות תלתלים עד כתפו, ובדברים נלהבים מדבר אל העומדים לפניו:

– חכמת-הרפואה פשטה את הרגל… עתה הראתה החקירה המדעית, כי סבת כל מחלה זו היא הבאקטיריה… היא מחוללת את המחלה, את השנויים בדם האדם… צריך למצא אותה, לגלות את צפונותיה, ללמוד לדעת את איכותה ומהותה – והתרופה נמצאה!…

העומדים לפניו, שני אנשים באי-בימים, לועגים לדבריו ולחלומותיו:

– לא!… עוד די עבודה גם לנו, הרופאים הזקנים… גם מבלעדי בעלי-החיים הזעירים, אשר לא שזפתם עוד עין, יש סבות רבות למחלות בני-אנוש…

ברגע הזה נראו שני אנשים עולים בשלבי-הסולם הרחב מן האכסדרה אל הפרוזדור, ועיני כל הנאספים נסבו אליהם.

האחד היה רם-הקומה ורחב-הכתפיים; שערות ראשו וזקנו צהובות וארוכות; שרטוטי-פניו בולטים אבל יפים ועדינים; צחוק של התול ושל עונג מיוחד מרחף על שפתיו ומשתקף מעיניו הכחולות, המפיקות בינה רבה וטוב-לב; יצורי-גוו הענקי, מדבריו, פניו העגולים והיפים, מצחו הגדול וגם חטמו העב ואפילו תכונות צעדיו וכל הדרת פניו – יעידו בו, כי מוצאו מן האצילים הנודעים והחשובים שבמדינה.

האיש השני היה קטן ממנו; תוי פניו דקים, רכים ועדינים; פניו מארכים מעט; מצחו גדול ורחב ומגיע עד ממעל לרקותיו; חטמו ארוך ודק; עיניו השחורות והמבריקות מפיקות, מבין הפנסנה עשוי זהב, מחשבה עמוקה וגם דאגה נסתרה; רשמי-פניו נזעמים, ולעתים מתגדלים קמטי המצח ועברו על פניו עד ריסי-עיניו השחורים והעבים ויעשו את פניו עוד יותר עצובים ועגומים. שערות ראשו השחורות גזוזות, זקנו הקטן מחודד. הוא לבוש בגד מארג שחר ושוליו עוברים עד הברכים. צוארון לבן נראה מבעד המעיל המרוכס; באבקת-המעיל נתונה חבצלת רעננה יפה. ידו האחת אוחזת מגבעו המגוהץ הגבה וידו השניה העטופה בכסיה שחורה אוחזת זרוע רעהו.

אך הגיעו האנשים השנים האלה אל הפרוזדור לפני האולם, ורובי-הנאספים נגשו אליהם, נתנו להם שלום ויסובו עליהם.

– האיש הגבה הוא אוגריומוב, – אמר בלחש אחד מן העומדים בפרוזדור לרעהו. – הוא איש מלומד, נודע בחכמת-התולדה של הצמחים; זה כשנתים נמנה בין המורים של האוניבירסיטה, ומנבאים לו עתידות גדולות… הוא גם דברן מצוין, גם כתבן ידוע, הכותב על שאלות החיים של בני-האדם כמו על שאלות חיי-הצמחים. והשני – הוא בירשטיין, רופא צעיר… הוא יקריא היום את דרשתו…

בין כה וכה הופיע אל הפרוזדור עוד איש אחד רם הקומה ויפי-המראה; זקנו מגודל, ובין שערותיו השחורות נראו שערות אשר שיבה זרקה כהן.

– הפרופיסור אליסמאן, – נשמעו קריאות-לחש בכנופיות אחדות.

הוא נגש אל הקבוצה, ששם עמדו אוגריומוב ובירשטיין. צחוק-חדוה רחף על שפתיו. הוא הושיט את ידו לכל העומדים שמה, דרש לשלומם ובאחרונה אחז ביד בירשטיין בחבה גלויה.

– אשמח מאד לראותך, – אמר אליו אליסמאן. – ברוך בואך, חביבי…

– ספרך, – הוסיף הפרופיסור הנודע הזה, אהוב-כל-תלמידי החכמים שבאוניבירסיטה, ספרך אמנם עשה רושם גדול על כל המורים… הקצאת לך מקצוע חדש במדע – וזו תהלתך…

השיחה הוסבה על עניני-הבאקטיריאולוגיה, על פאסטיר ועל תלמידיו המצוינים, אשר עשו להם שם גדול בעולם המדע בהוסיפם ללכת בעקבות מורם הגאון.

אליסמאן דרש ושאל מאת בירשטיין על אודות המוסג הגדול והחשוב של פאסטיר, על מהלך-העבודה ועל הנסיונות הנעשים שמה, על המיתודות החדשות בחקירת היצורים הזעירים, עד שבא העוזר על יד זקן-המחלקה ואמר, כי הגיע זמן-קריאת-הדרשה. –

II.

הנאספים עזבו את מקומותיהם ונכנסו אל האולם הגדול. גם אוגריומוב ובירשטיין עזבו את הפרוזדור ונכנסו אל המקום ששם ידרש המרצה את דרשתו. האולם היה מלא מפה לפה עד אפס מקום. אלה, שלא מצאו להם מקום לשבת על הספסלים, עמדו בזויות שונות או נשענו על העמודים הגבוהים.

עברו רגעים אחדים. דלת קטנה מעבר השני נפתחה, ואל האולם נכנסו שלשה פרופיסורים. בראש צעד איש קטן-קומה נושא תיק של סופרים – זהו זקן-המורים של המחלקה למידיצינה. זקנו הלבן והגדול יורד על מדותיו; ממצחו עד קדקדו עוברת קרחת, ורק שלש-ארבע שערות מכסות את קרקפו; פניו נזעמים כאילו מפיקים קצף ורגז, ואך עיניו האפרות והבהירות, עיני ילד תמים, מפיצות שלוה נעימה.

הוא לקח את מקומו בראש אצל השלחן הגדול המכוסה מפה ירוקה; מימינו ומשמאלו ישבו שני הפרופיסורים האחרים – אליסמאן ועוד מורה צעיר שני.

בירשטיין נגש אל הקתדרה ויעל עליה ויעמד הכן אצל השלחן הקטן העומד עליה. במבוכה קלה לקח את הבקבוק העומד על השלחן, מלא את הכוס מים – וישת.

זקן-המורים התנשא ממקומו, הוציא מן תיק-הסופרים גליון והחל לקרוא בקול זועף את “curriculum vitae” של מרצה הדיסירטאציה.

“וולאדימיר בן רופא-המחוז יוסף בירשטיין נולד בשנת… בעיר זיראין אשר על נהר ווֹלגה. בשנת… גמר את חק למודיו בגימנאזיה אשר בעיר ההיא וקבל את אות-ההצטינות של המדרגה הראשונה. בשנת… כלה את חק למודיו באוניבירסיטה הקיסרית שבעיר-הבירה במחלקה המידיצינית וקבל פרס בעד חקירותיו על פי ההצעה של מורי-הפאקולטיט. בשנה ההיא הלך לחוץ-לארץ, השתלם בלמודיו בהיידילברג ובברלין; שמה קבל את התאר דוקטור לפילוסופיה בעד ספרו – “כלכלת בני-האדם ותורת ההיגיונה”. שנתים עבד באינסטיטוט של פאסטיר וכתב מאמרים רבים בעניני-מדע בכלל ובתורת הבאקטיריאולוגיה בפרט, ואלה הם מאמריו, הנדפסים בלשונות שונות…” –

אחרי כלותו את דבריו, ישב הזקן במנוחה ונתן אות להמרצה, כי יכול להחל את דרשתו.

בירשטיין באר ופרש את תוכן הגיונותיו ואת מסקנותיו, אשר שם אותן בחבורו הנדפס והנמסר למורי-הפאקולטיט לבקרת. כשעה ארכה הרצאתו. הוא באר את דבריו בשום שכל, למען יבינו גם אלה, אשר לא התעמקו בחקירות-הבאקטריאולוגיה. בתחלה דבר בקול נמוך וברטט קל כאיש, אשר לא הסכין לדבר לפני קהל רב, ולפעמים גם גמגם בלשונו, כאלו לא היה בטוח בפרושיו ובבאוריו; אבל לאט-לאט התלהב והתרגש, כל יצורי-גוו התנועעו, קולו התרומם, הוא הדגיש את הנחותיו ויפרש את מסקנותיו.

אחרי כן החל הויכוח. בראשונה קם ממקומו הפרופיסור הצעיר והתוכח עם בירשטיין על דבר פרטים אחדים, אשר בחבורו של הדרשן, פרטים ספיציאליים, שלא היו מובנים לרוב השומעים. הוא הוכיח אותו על שגגות אחדות שמצא בחבורו ובמסקנותיו.

בירשטיין קם לשים לאל את משפטיו של בעל-ריבו ולהצדיק את דעותיו והחלטותיו אשר בחבורו; גם איש אחד מן הנאספים, מלומד זקן, הרבה להוכיח להדרשן על שגיונותיו ועל שטת פאסטיר בכלל… התלמידים הרבים החלו להתמרמר, וקול לחש נשמע בכל חלל-האולם, גם אוגריומוב בא בויכוחים עם בירשטיין, וברגע ההוא חדל השאון העצור, כי התלמידים התעניינו בדברי-אוגריומוב, אשר נתנו כבוד לשמו, ודממה שררה בחדר בכל עת דבר אוגריומוב. הוא באר פרטים אחדים, המראים את השפעת-מדע הבקטיריאולוגיה על החקירות החדשות של חיי-הצמחים; הוא דבר את דבריו בנחת ובקול רך, ערב בהם חדודים שונים לבדח את השומעים, ובדברים נמלצים המליץ על דעותיו אלה השונות מההנחות היוצאות מחקירת רעהו בדרשתו.

בירשטיין השיב על כל טענותיהם של בעלי-ריבו. הוא דבר עתה צחות; העיר הערות מחוכמות על דרישת המדע בכלל, על גדל-ערך הנסיונות והשפעתם הרבה על התפתחות-המדע; עורר את התלמידים, המקשיבים לקח, להקדיש את כחם ואת כשרונם להתורות הגדולות של גאוני-המדע; הראה בדברים נמרצים את היחס החשוב בין הרחבת כל מקצוע של המדע ובין החיים הכלכליים והכלליים של בני-האדם.

כרעד הבא מזרם האליקטריון בעברו דרך גוף האדם, כן עבר רעד של שמחה ושל תענוג מיוחד בין כל הנאספים… כולם כאלו לקחו חלק בהויכוח הנפלא והמצוין הזה; כולם ראו והבינו, כי לפניהם עומד איש מזוין בידיעותיו, איש השוחה בבטחה בכל ים-החכמה, איש העומד הכן להגין על דעותיו ועל מסקנותיו, הנוסדות על אמתיות נאמנות וקימות, ולהלחם נגד כל מתנגדיו בכל עז-כשרונו.

הנאספים מחאו כף בכל פעם, כאשר השכיל בירשטיין להדף אחור את מתנגדיו לדעה, להראות את שגגותיהם, בהשענו על הנסיונות שעשה בעצמו או על ההנחות של גדולי-החקרנים; כולם הביעו את עליצותם ברגש, בקול ששון וצחוק.

רק זקן-המורים לא שנה את חזות-פניו. הוא ישב במנוחה על מקומו, כאלו אין האולם מלא אנשים מתרגשים ונרעשים, כאלו דממה שוררת מסביבו. הוא לא גרע עיניו מהדרשן, ופניו הפיקו רצינות עמוקה.

אחרי כלות הויכוח קרא בירשטיין את הטיזות של דרשתו, המבארות את תכן מסקנותיו בחבורו, אבל תבל בהן גם טיזות אחרות, שלכאורה אין להן שייכות לענינו של מקצוע-דרשתו;

החכמה תרחיב את גבולה, אף כי ישימו גבול לה.

המדע לא יפלה בין איש ואיש, בין אומה אחת ובין אומה אחרת.

בפעם הזאת רעש כל האולם ממחיאות-כפים של כל הנאספים. התלמידים והתלמידות קמו כאיש אחד ממקומותיהם ויערכו אובאציה סואנת לכבוד הדרשן, העומד נבוך ונרגש על הקתדרה.

כאשר קמה הסערה מעט לדממה, קם זקן-המורים ממקומו, כרגע חדלו הקולות ונשתתקו… הוא לקח גליון המונח לפניו על השלחן ויקרא את משפט-המורים:

אספת המורים קימה, כי החבור של הרופא וולאדימיר יוספוביץ בירשטיין ראוי לשבח גדול וכי מחברו זכה לקבל את התאר של דוקטור למידיצינה.

– ונעים לי, – הוסיף בנחת, – להודיע קבל-עם את דעתי ואת דעת כל חברי, כי מצאנו את חבורו של בירשטיין מצוין בתכנו ובערכו הגדול, כי עבודת המלומד הצעיר הזה מצטיינת באיכותה הנמרצת וכי האוניבירסיטה שלנו מתגאה, שהוא אחד מתלמידינו… ומקוים אנו, כי הוא יוסיף ללכת בדרכו זאת ויהיה לתפארת לארצנו ולגאון לעמנו…

הרעש של מחיאות-כפים ושל קריאות הידד גבר למאד; כאילו רעדה הארץ מתחתה, כן רעד כל האולם, עמודיו, ספסליו וחלונותיו הגדולים… זה היה רעש-עליצות של חובבי-החכמה, תרועת נצחון של המדע…

זקן-המורים נגש אל בירשטיין, הושיט לו את ידו בחבה ויחבקהו וינשקהו; אחריו נגשו גם שני המורים ויברכוהו ברגש.

אוגריומוב נדחק בין ההמון הרב, נגש אל רעהו ויחבקהו בדמעות גיל על עיניו. הוא לקח את יד בירשטיין, ושניהם יצאו שלובי-זרוע מן האולם.

III.

– ואיה אחותי? – שאל בירשטיין את רעהו ברדתם מן הפרוזדור.

– אננה עמדה פה באולם בכל עת דרשתך… היא יצאה לפנינו ומחכה לנו באכסדרה…

ואמנם במורד, על השלבים לפני הפתח ברחב, עמדה אחות-בירשטיין ושוחחה עם רבים ממכיריה, אשר כתרוה. בירשטיין מהר לגשת אל אחותו, והיא חבקה אותו בהתרגשות רבה.

כל עין בוחנת, בהביטה על שניהם, יכלה בנקל להכיר, כי אח ואחות לפניהם: כן היו דומים פרצופי-פני-שניהם; אך שרטוטי-פניה היו עוד יותר עדינים ורכים משרטוטי פני אחיה. היא היתה עוד צעירה מאד – כבת עשרים ושתים קומתה וגזרת-גופה כמו מחוטבות על ידי ציר נפלא; עיניה המזהירות, אשר ברק אש שחורה בהן, הפיקו עדנת-חן ונעם.

– ואני כבר דאגתי על דבר הסעודה… הן נצרך לברך את הדוקטור על כוס-יין, – הוסיפה בצחוק בפנותה אל כל העומדים לפניה.

– תודה לך, אננה… והאם הזמנת את כל האורחים?

– היה בטוח, וולאדימיר: אני עשיתי את המוטל עלי, כמו שאתה עשית את חובתך, – ענתה בצחוק, כולם צחקו.

– ולאן? – שאל בירשטיין.

– לבית-המרזח “הדב”… שם כבר הכל מוכן ומזומן לסעודה.

אננה לקחה את יד אחיה ויצאו שניהם האוניבירסיטה, ואחריהם יצאו כל מכיריהם.

באחד האולמים הגבוהים והיפים של בית-המרזח “הדב”, אשר לשם רגילים משכילי-העיר הנודעים להתאסף לסעודות-שמחה למועדים ידועים, כבר היה ערוך שלחן ארוך בסדר מצוין ובהדר. כאשר ישבו כל האורחים סביב השלחן, נבחר הפרופיסור אליסמאן לראש-המסובים. הכוסות נמלאו יין. הפרופיסור הנכבד קם ממקומו לברך את חתן-השמחה, את תלמידו בירשטיין, בדברים נמרצים הגדיל את ערך עבודתו של תלמידו החביב, הכלל את פעולותיו ואחרי-כן הוסיף:

– יכול אני עתה להגיד במסבת-רעים את ה“סוד”, כי הועד של המורים החליט לבקש את שר-ההשכלה למנות את המלומד הצעיר למנהל של המחלקה לחכמת הבקטיריאולוגיה ולמורה בהאוניבירסיטה.

כל המסובים שמחו לידיעה הזאת ובמחיאת-כפים הביעו את ששונם.

אחריו קם אוגריומוב ממקומו וישא את נאומו:

– חברי ורעי! הנני מרים כוס-יין לחיי חברי הנאמן, ידיד-נעורי, וולאדימיר יוספוביץ! תקותי תשעשעני, כי הפתיל, אשר בו נקשר חברנו אל בית-המדרש, אל alma mater שלנו, היקרה לנו כנפשנו, – הפתיל הזה לא ינתק כל ימי-חייו, וממנו קרנים – להרבות דעה ולהעמיד תלמידים מקשיבים להחכמה ההיא, אשר איש גדול כפאסטיר גדלה ורבתה… יודע אני את אשר בנפש ידידי, יודע אני, כי ענן כבד יכסה את זהר שמי-חיי-עתירותיו הנקדשים רק לתורה ולתעודה… אמנם עננים זועפים כסו גם את שמי-ארצנו… אבל, ידידי, מאמין אנכי, כי, כדברי חברנו, “המדע לא יפלה בין איש ואיש”, ולכן ימצא הוא את חלקו במוסד המדעי הנוסד עתה בהאוניבירסיטה, יעמד גם הוא בבית-מדרשנו, שכל ראשיו ומנהיגיו רחוקים מכל דעות קדומות ומכל צרות לאומית… הנני להגיש את שבחו של רעי בפניו, כי רק יחידי סגולה כמוהו אוהבים את ארצם ואת עמם בכל נפשם ומסורים בכל מאדם לעבודה, אשר תביא ברכה לארץ הורתם ומולדתם!.. לחיי רענו! יחי החופש של החכמה!..

כאשר כלו כל הברכות, אשר ברכו המסובים את חתן-המשתה, קם בירשטיין ממקומו להשיב תודה למברכיו.

– ידידי! – אמר בקול רועד מהתרגשות. – אין מלים בפי להביע לכם את תודתי בעד ברכותיכם, הנובעות ממקור לבות אוהבים נאמנים… וגם אני לא אסתיר מכם היום את הגות-רוחי… צדק ידידי דמיטרי אלכסנדרוביץ באמרו, כי ענן כבד כעפרת כסה את נפשי… ערגה נפשי לבא הנה, לבא לעיר-הבירה, אשר אליה נקשרתי בעבותות אהבה מימי-ילדותי… ערגה נפשי לשוב הנה מארץ רחוקה ומוזרה, כי אמנם אנחנו נוכל לאהב עוד יותר את קרובינו, לחבב עוד יותר את ארצנו, אם התרחקנו מהם שנים הרבה… אז תגדל שבעתים חבתנו להם… וכן גדלה תשוקתי לארצי, לבית-מדרשנו ואפילו לעיר הזאת, אחרי שבתי שנים אחדות בחוץ לארץ… שבתי הנה… עוד פסיעות אחדות – וכמעט הגעתי אל המטרה, אשר אליה נשאתי את נפשי מנעורי… ללמוד וללמד – זהו האידיאל שלי, זאת היא מטרתי בחיי… אולם כל מה שאוסיף לקרב אליה, כן תתרחק היא ממני… מדוע? ידידי נתן תשובה ולא פרש: עננים כסו את שמי-ארצנו… אגיד יותר ברור: השנאה לבן לאום אחר תגדל מיום ליום והספחת הזאת תרחיב את גבולותיה ותגיע – עד בית-מקדשנו…

אבל סלחו לי, אחי, כי תחת ברכה החלותי להתאונן מר… וגם אני כמוכם מאמין, כי הימים הרעים האלה יעברו כעשן… למועד הזה ניחל… ולקרבו בימינו ובזמננו – נקדיש כולנו את כל כחותינו ואת כל כשרונותינו… יחדיו נתאמץ ונתאחד להפיץ אור המדע – ומפני האור המזהיר הזה ינוסו הצללים… ואני מרים את כוסי לחייכם, מורי וחברי, יען לא פניתם ערף לאידיאלי-החפש והצדק, לאידיאלי-העבר הקרוב… ובעבודתכם הפוריה תקרבו את העת המאושרה, כאשר יתפזרו וכליל יעברו העננים משמי-ארץ מולדתנו החביבה!..

IV.

עברו שבועות אחדים מן היום ההוא, אשר דרש וולאדימיר בירשטיין את דרשתו לפני קהל-עם בבית-המדרש. הוא הלך לזיראון לראות את פני הוריו, אבל לא התמהמה שמה, יען מהר לשוב לעיר-הבירה למען דעת, אם נתקבלה ברצון בקשתם של המורים בדבר מנויו למורה בהאוניבירסיטה. מאחורי הפרגוד נודע לו, כי הבקשה הזאת לא תזכה להסכמת השר, יען אין הדבר רצוי לפניו למנות איש-יהודי למנהל מחלקה מדעית באוניבירסיטה ובפרט אי-אפשר להזמינו למורה, – ובכן אין לו עוד תקוה להשיג את מטרתו, אשר שעשעה את נפשו בהיותו עוד בפאריז. –

עצוב-רוח יצא בבקר אל הגן הקטן, אשר בחצר בית-אוגריומוב, דמיטרי אלכסנדרוביץ, בן אחד האצילים העשירים, אשר בפלך זיראון, רכש לו את הבית הזה ואת הגן אחרי חתונתו עם אננה, אחות וולאדימיר.

עוד בהיותו תלמיד הגימנאזיה בזיראון וחבר לוולאדימיר, היה דמיטרי קרוב לבית הרופא יוסף בירשטיין. אננה היתה אז ילדה קטנה, והוא לא שם לבו אל הילדה השובבה הזאת, אהובת-כל אנשי-הבית. אבל בהיותו כבר תלמיד האוניבירסיטה, היה נכנס אל בית מיודעו הרופא בכל פעם, שהיה עובר מדי שנה בשנה דרך זיראון לבית הוריו; ואננה, תלמידת-הגימנאזיה, גדלה ותיף מאד, ויאהבנה דמיטרי בכל לבו ונפשו. אחרי השתלמו ידיעת תורת-הצמחים ואחרי עבדו שנים אחדות במקצוע-המדע האהוב לו במקומות שונים במדינה ובחוץ-לארץ, – נמנה בין המורים באוניבירסיטה, ושמו יצא לתהלה.

אז בא לזיראון וימצא את אננה כלולה ביפיה, עליזה ורעננה כפרח הטוב. היא כלתה אז את למודיה בגימנאזיה, ישבה שנתים בעיר הבירה ושמעה לקח בבית-המדרש לנשים. אז נפגשו שני הרעים האהובים, ונפשותיהם נקשרו באהבה עצומה. האיש העליז, גדל-הדעה, לקח שבי את לבה, היא המירה את דתה, למען היות לאשה לבחירה אהובה; וגם הוריה שמחו, כי בתם יחידתם תהיה מאושרת בבית דמיטרי, אשר הוקירוהו מימי-ילדותו, וגם הורי-דמיטרי הסכימו לקבל אל ביתם את אננה כבת להם, אף כי “יהודיה” היא, יען כבדו את הרופא בירשטיין, אשר היה ידוע לכל יושבי-המחוז לרופא מומחה ולאיש נכבד מאד: הוא היה בא תמיד לחברת האצילים החשובים, היה הולך אתם לצוד ציד, לקח תמיד חלק במשתיהם, באספותיהם בקלוב – והיה כאחד מהם; ורבים מהם אף לא ידעו, כי יהודי הוא הרופא הנכבד הזה.

וולאדימיר יושב בחוץ-לארץ ועובד את עבודתו המדעית באינסטיטוט של פאסטיר; וכאשר הגיעה אליו השמועה על דבר הזווג הזה, לא הקשה לשאל, אם ראוי הדבר, כי אחותו תמיר את דתה – ללכת אחרי מאהבה, יען גם בעיניו היה הדבר פשוט וטבעי, והוא ברך בשמחה רבה את רעו ואת אחותו ליום שמחתם.

וגם עתה, בלכתו הלך ושב בגן ממשעול אחד לשני, מנקרת במוחו שאלה אחת: מדוע לא יסיר גם הוא ממנו את הכבלים, המקשרים אותו לעם מוזר, לעם נכרי לו לגמרי, כעם ישראל, למען יגיע בנקל אל מטרתו, אשר אותה נפשו?

הימים ימי-סתיו האחרונים. כבר החלה השלכת. רוח קלה עוברת בין הענפים והבדים. עלים צהובים נושרים ונופלים מן העצים העבותים והרמים ומכסים את המשעולים ואת הדשא הנקמל, אשר בין שדרות העצים. גם הפרחים היפים, הממלאים את כל המגרש הגדול בגן לפני מעקה הבית, הולכים ונובלים. השמים בהירים וזכים, רק זעיר שם, זעיר שם עוברים עננים קלים לבנים ושקופים, עוברים, חולפים – ונמסים במרחבי הרקיע ואינם… השמש עודנה מחממת בהם נעים, אבל כבר מורגשה גם קרירות האויר השקוף.

גם דמיטרי ואננה יצאו אל הגן ויקרבו אל וולאדימיר.

– אמנם אין בדעתי לתת לך עצות, – פנה דמיטרי אל וולאדימיר ויקחהו בזרוע, – אבל לו לעצתי שמעת, – הן יש לך מוצא מן המיצר ויש אפשרות מוחלטת להשיג את מטרתך…

– להמיר את דתי? – קרא בירשטיין ויעמד על מקומו לפני דמיטרי.

– כן… חשבתי, – נמנם אוגריומוב; ועל פניו נראתה מבוכה מפני שאלת רעו המבוטאה ברגז ובקול זועף.

– אני לא אעשה כדבר הזה…

– מדוע? – שאלה אננה, וקולה רעד מפני איזה רטט פנימי.

– גאותי לא תתן לי לעשות כזאת… לעשות שקר בנפשי…

גם אננה וגם דמיטרי הביטו אליו בתמהון.

– כן… גאותי… יען כופים אותי לשמד… אדמה, חביבי, כי גם אתה נקשר בקשר שאינו קים לאצילותך… אפשר, כי סלקת מן האצילות הזאת לו ישבת… בפראנס… אבל לו היו כופים אותך לעזב את מקורך למען משרה, למען מצא מחיה או מצב בחיים, – הלא לא עשית כדבר הזה, הלא התנגדת בכל נימי-נפשך למעשה העול הזה… ובפרט… ובפרט… לו רדפו את בני-בריתך בלא משפט, בלא צדק, באין חמס בכפיהם… רק מפני שנאה כבושה…

דמיטרי הניע בכתפיו, ולעג. […] ¹

– כן, כן… לא עזבת את […]

והכרתך העצמית תמנע אותך מעש- […]

– ואם כן, אמרה אננה בלח […]

קשה גם עלי?…

– את? את מאהבה עשית, באין-אונס… אהבת את בחירך והלכת אחריו… היית בירשטיין ועתה הנך הגברת לבית אוגריומוב… ואני – בירשטיין אהיה ובירשטיין אשאר…

– סילוניזם מוזר, אמר דמיטרי.

וולאדימיר לא השיב דבר, הוא ישב על הספסל העומד במשעול, וגם אחותו ישבה אצלו.

– אם חפצת להקביל את מצבי למצבך, רעי, – אמר אינריומוב אחרי רגעי-דממה – אענך: הן לי יש במראדיציה גדולה של האצילות, קשר אמיץ למוצאי, לכל קרובי… אבל – הן אפילו הוריך מתנכרים לעמך… הנה נשארו יהודים רק בשמם, בכתב-הפקודות, אבל במנהגיהם, בנטיותיהם, בכל הלך-רוחם וגם בחנוכם – הנם ככל יושבי-הארץ, רוסים גמורים ונאמנים…

– הורי מרמים את עצמם… המה מתאמצים להיות ככל האזרחים… היום – המה מתראים כאצילים או כפקידים, מחר – מתחפשים המה בלבושי סוחרי מדינתנו, ומחרתים – יהיו לדימוקראטים, ילחמו מלחמותיהם ויתבצרו על עמדתם זו… לא, יקירי! הרבה חשבתי בענין הזה… אפשר… שגיתי…

וולאדימיר החשה רגעים אחדים. פתאם פנה לעבר אחותו ויאמר:

– התזכרי, אננה, את אם זקנתנו? עוד היית ילדה קטנה, כאשר היתה באה אל בית-הורינו לזיראון… היא ואבי-אבינו… אני ידעתי ובחנתי את נפשה… זה שנים רבות, שגברה עליה חולשתה מזקנתה, ולכן חדלה מבא אלינו… היא אוהבת מאד את אבינו, כי יחיד הוא לה…

– היא אשה טובה… אבינו אמנם מכבד אותה מאד, – אמרה אננה.

– כן, אמת הדבר… אבל היודעת את, כי אשה מרת נפש היא? זוכר אני: כמה גדלו יסוריה בשבתה אתנו… מפתנו לא אכלה… את מנהגינו מאסה… היא היתה יושבת בחדרה בימי מועד ושבת… ביום הששי בערב היתה מדלקת נרות רבים… עומדת ומתפללת חלפני הנרות הללו… מתפללת ובוכה…

– מדוע את בוכיה, זקנתי? – שאלתיה פעם, ואני עודני נער קטן.

היא חבקתני באהבה רבה ותאמר;

– מתפללת אני לפני אלהינו שבשמים, שיהיה לבך לב טהור, לב נאמן… כי תאהב את כל הנברא בצלם אלהים וכי תאהב, בני, את אחיך היהודים…

– וגם אז שאלתי לנפשי, מדוע מקימת זקנתי מנהגים רבים, – והורי אינם מקימים אותם? מדוע היא מתפללת, מאמינה באל אחד, ואנחנו… אנחנו אינם מאמינים “לא באל ולא בשטן”…

– בקשתיה ללמדני להתפלל… עוד ילד קטן הייתי אז, ונפשי בקשה להשתפך בתפלה… באמונה…

היא אמרה לי:

– זכור, בני, ואל תשכח רק את התפלה הזאת: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד.

– שנים רבות עברו… נולדתי… אין בי שום שאיפה למנהגי-דת, אין בי החפץ להיות נאמן לאיזו אמונה… אבל את התפלה הזאת לא שכחתי ולא אשכח לעולם… ולא אבא להגיד, כי מאמין אני באמונה חדשה, למען יזכני השר להיות מורה, יען שקר יהיה הדבר הזה ויען משרתי העתידה תאלצני להחזיק במנהגים, אשר המה לי לזרים… ולגעל… אבל תפלת זקנתנו… יש איזה רך פיוטי בהמלים האלה, החביבות עלי… זקנתנו עודנה בחיים, היא יושבת גלמודה, אלמנה מאישה, רחוקה מבנה יחידה, מביתו, מבניו… מדוע? יען אנחנו התרחקנו ממנה… והשאלה הגדולה מנקרת את מוחי:

– היש לנו הצדקה לעזב את העם הזה? מדוע לא עזב הוא את טראדיציותיו זה אלפי שנים?… דמיטרי אומר: לו יש יחס-אבות, טראדיציה גדולה של האצילות… אבל האם אין לנו יחס-אבות, טראדיציה עוד גדולה ממנה? מן העם הזה יצאו גאונים, אנשי-רוח, אנשים; אשר לתורתם, ללקחם או למנגינותיהם או לעקרי-הגיונותיהם מקשיבים אלפי-אלפים מבני-האדם בכל המדינות ובכל הארצות… הלא כח חיוני גדול ועצום טמון בסתרי-דמו!… האם כצוענים אנחנו? לא!… יש לנו יחד-אבות… מדוע זה עלי להתנכר למוצאי וללכת ולהתרפס לפני בני-אומה אחרת ולהתחנף אנא, חנוני… אני שלך ונשמתי שלך!… והאם כליון חרוץ בא על כל העם הזה? לא! אם אני, או את, או עשרות ואפילו מאות אנשים כמונו, המואסים במוצאנו הגדול והחשוב יעזבוהו, – הן העם בכללו ישאר חי וקים… יוסיף להלחם… ואם אומה שלמה נלחמת בעד קיומה – הלא יש לה בודאי איזה אידיאלים רמים, היקרים לה מחיי-איש פרטי…

בירשטיין פסק מדבר והחשה… נראה היה, כי כל דבריו, אשר דבר, היו רק כמענה על שאלותיו המרעישות את פנים-לבבו, ואחת לו, אם הוא נותן תשובה לשומעיו או לא…

– ומה תאמר לעשות? – שאלה אותו אננה אחרי רגעי דממה ארוכים.

וולאדימיר הרים את ראשו ויבט אל עבר אחותו.

– לשוב לפאריז, – אמר באנחה.

– ומה תעשה בפאריז? – שאלהו אוגריומוב.

– הן שם תמצא גם פרופיסורים נודעים, אשר היו אנוסים לעזוב את ארץ מולדתנו… וכל אחד מוצא לו עבודה במקצוע המדע שבחר בו, גם אני אוסיף לעבוד באינסטיטוט של פאסטיר או במוסד אחר… העבודה רבה ומעניינת… ואפשר יעלה בידי להיות גם מורה בארץ אחרת… הן לדאוג על דבר פרנסה איני מוכרח… השכר, שאני מקבל בעד מאמרי בעתונים ובעד עבודתי באינציקלופדיה, די לי לכלכלתי… ובפרט, כי זקנתי מסרה למעני סכום הגון מאוצרה; הכסף נמצא בידי אבי, והוא ישלח אלי בכל עת דרשי…

הוא הרים את ראשו והביט למעלה אל השמים הזכים… זהרי-החמה האירו את פניו… הוא הפנה את ראשו אל עבר אחותו, וצחוק-גיל נשקף מבין עיניו הבהירות.

– אל נא נדאוג, יקירי… העולם הגדול פתוח לפנינו… והעולם גדול ונהדר מאד… והחיים מפכים וזורמים בשאונם… נעבוד עבודה גדולה וכבירה, בכל מקום נמצא לנו עבודה לפי הלך-רוחנו…

הוא חבק את אחותו, שגם פניה הפיקו גיל, בראותה שמחת אחיה. שלשתם כוננו את צעדיהם במשעול, המוביל אל מעקה-הבית, הפונה אל הגן.

– הלא תכבדיני, אחותי, היום בארוחה טובה טרם אעזוב את ביתך ואת עיר-הבירה?

– בכל לב, וולאדימיר! – ענתה אננה בשחוק-ששון.

אננה עזבה את הגברים ותמהר לבוא הביתה להכין את סעודת-הצהרים, ואוגריומוב לקח את יד רעהו ויאמר לו:

– הצדק אתך, וולאדימיר… טובה היא החלטתך…

V.

ביום השלישי עזב בירשטיין את עיר-הבירה.

– גמרתי בלבי, – אמר לאחותו טרם הפרדו, – ללכת לעיר קובנה, מקום מושב זקנתנו. חפץ אני לראות את פניה… מי יודע, אם אזכה עוד לראותה בעת אחרת… אתה אשב ימים אחדים ואחרי כן אלך לפאריז…

וגם בשבתו במרכבת-המדע לא עזבוהו הרעיונות על דבר העובדה הנפלאה בעיניו של קיום עם ישראל… הרעיון הזה נולד במקרה במוחו, בעת אשר חפץ להוכיח, כי לא נכון הדבר לפניו לעזוב את עם-מכרתו.

– נצרך לחקור את הענין החשוב הזה, – אמר ללבו. – אבל איך ואיה? לקרוא בספרים? לא… אם אני משים לבי לאיזה דבר-טבע הנסתר מעינינו, – הלא לוקח אני את עצם-הדבר, חוקרהו ומחפש תעלומותיו, דורש אני את מהותו – ורק אז אני מוצא את מבוקשתי, רק אז אפשר להבינהו ולדעתו על בוריו… ואם יפליאני העם הזה, הלא צריך אני ללמדו, לחקרו, להבין את צפונות נפשו, את תכונותיו השונות ואת ערכו…

– אם כן טוב להשאר בקובנה לימים רבים… בעיר הגדולה הזאת יושבים יהודים רבים מכל שדרות העם… שם יש לי גם קרובי-אבי… בודאי יעלה בידי לבא שם עד תכונות העם… אם ראוי הוא לכבדהו ולהשאר בן נאמן לו, או אולי רק מקסם כזב, רק חזון רוח מוליכני שולל להאמין, כי יש כחות נסתרים ונעלמים בו, אוצרות יקרים בעמקי-המונו…

למחרתו בבוקר יצא מן המרכבה אל התחנה הגדולה, אשר אצל עיר פ. במקום-הזה עוברות ומתלכדות מסלות אחדות. פה עומד המסע יותר מחצי שעה. הוא הלך לו אל האולם לבקש סעודת-בקר וישב אל השלחן הגדול ויצו להמלצר להביא לו קהוה וארוחה. –

נושא-העתונים עבר לפניו.

– קנו עתונים של היום הזה… חדשות חשובות מאד…

הוא לקח שנים-שלשה גליונות ויחל לקרוא. פתאום שמע מאחוריו קול-לחש.

– סלח נא, אדוני… אפריעך מקריאתך…

הוא פנה לעבר הדובר. לפניו עמד איש צעיר גבה-קומה; פניו מלאים ועגולים; בטנו רחבה וגם כתפותיו רחבות; שערות ראשו וזקנו המחודד צהובות; עיניו האפורות משקיפות בצחוק-התול מבין זכוכיות הפנסנה, אשר על חטמו הגדול.

– סלח נא אדוני, – הוסיף האיש, וצחוק ההתול רחף גם על שפתיו ועל תוי-פניו. אם לא שגיתי – רואה אני לפני את וולאדימיר בירשטיין?…

וולאדימיר קם ממקומו ויבט בתמהון ובמבוכה על הדבור אתו ויתאמץ לזכור את שמו של האיש, אשר קלסתר-פניו הוא מכיר בזכרונו.

– כן, – – גמגמם וולאדימיר, – אני הוא בירשטיין.

– איני מתפלא, כי לא תוכל לזכור נשכחות… מובן, כי שכחת את שמי, – הוסיף הלזה בלעג.

– גרונין! – קרא בירשטיין בחדוה. – הלא נזכרתי…

הוא הושיט את ידו לגרונין ויחבקהו.

– לא פללתי, חבר, לפגש אותך פה, – אמר גרונין. – קראתי בעתונים למידיצינה ששבת מארץ פראנציה, כי הרצית דיסירטאציה מצוינת וכי אומרים להזמינך לאחר המורים לתורת הבאקטיריאוליגה…

– אבל – לא נמניתי…

– מדוע?… אם לא אשגה, עשירה alma mater שלנו בבאקטיריאולוגנים מצויינים…

– אבל… להיות מורה אי-אפשר לי. כי… יהודי אני…

– אתה, בירשטיין, יהודי?

– ומדוע תתפלא?

– חמש שנים למדנו יחד באוניבירסיטה… עבדנו יחדיו גם בלאבוראטוריום, גם בחדרי-הגהות, גם בבתי-החולים… ותמיד דמיתי, כי אתה… רוסי-אשכנזי או רוסי מיוצאי חלצי-היהודים, – וצחוק פרץ מפיו.

ובו ברגע הפסיק את שטף אמרותיו ויקרא:

– מלצר!…

המלצר מהר לגשת אליו.

– שכר טוב תן… מהר!…

הוא נתן כוס אחת לבירשטיין וימלא את שתי-הכוסות שכר.

– מאין ולאן, ידידי? אשאלך, כמו ששאל אי-מוצלח את איש-מוצלח, ככתוב בקומודיה של אוסטרובסקי.

– מעיר הבירה לפאריז… ואתה?

– מאושה לעיר-הבירה…

– אושה? עיר היא או כפר?

– עיר… עיירה קטנה מיושבת יהודים רבים… שם הייתי שלש שנים רופא… הרופא של היהודים. יש שם גם רופא-מחוז, אבל הוא כמעט אינו מקבל חולים מן העיר, יען טרוד הוא בעבודתו במחוז… יש שם גם רופא-העיר, איש זקן, אבל הוא שותה שכור רוב ימיו… ואז הוא מרפא חולים… ואגיד לך, כי בשעה שהוא שכור, אז הופך נפלא, דיאגנוסטן גאוני; אבל יהודינו מתיראים מפניו במצבו זה, יען הוא מחרף ומגדף את החולה; ובשעה שאינו שכור, – הוא אינו זוכר דבר מלמודיו… ובכן יש להצבור היהודי רופא מיוחד.

– והאם עזבת את העיר ואת משרתך שם?

– לא! חלילה לי! לא עזבתיה, כי אם ברחתי משם…

– ברחת? מפני מה?

– יען היה לי המקום הזה לגעל-נפש ולזרה… די לי! יותר משלש שנים טרחתי ונשאתי את העול הקשה הזה… יבוא נא עתה איש אחר על מקומי – ויעבוד שמה!… ובכלל – הן אתה לא היית רופא בערי-הפרזות… קשה מאד העבודה שמה… עתה אלך לעיר-הבירה… ראשית, נצרך ללמוד… רופא, שאינו מוסיף בלמודו ואינו מחדש את ידיעותיו לעתים מסוימות, הרי הוא פסול לעבודתו… ושנית – הלא תדע את המשל: הדג מבקש לו מים עמוקים, – והאדם – חיים מתוקים.

– ועתה נשאר המקום הזה פנוי?

– בוודאי לא בנקל ימצא הקהל העברי רופא אחר… פרסני-העיר לא נתנוני לצאת משם; המה בקשוני, פצרו בי וגם אמרו להוסיף על משכורתי… אבל אני אמרתי להם: רופא הולך, ורופא בא, – והעיר אושה לעולם עומדת… כן! שש מאות רובל קבלתי לשנה מקופת מכס-הבשר, ומן הסכום הזה צריך הייתי לנכות הרביעית לטובת הרב, לצורך כלכלתו… אבל – מה בכך?… החולים מרובים שמה: אוהבים יהודינו להתרפא – אפילו העניים שבעניים – ומשלמים… משלמים מעט מאד, ובכל זאת יצבר השכר לסכום הגון…

רעיון אחד הבריק במוחו של בירשטיין.

– גרונין! אני אסע לשם… אני אקבל עלי משרת רופא בעיר הזאת…

אתה? אתה בירשטיין המלומד, העתיד להיות פרופיסור? לא נכון הדבר… בעיירה נכחדה כמוה? אי-אפשר הדבר…

– אבל… הן חפץ אני, כי יהיו לי נסיונות בעבודת-הרפואה… עבדתי גם בבתי-החולים… ולפי דבריך יש שמה חומר רב לרופא, ואפשר לחקור בתכונות מחלות שונות… ושנית – חפץ אני להתכונן לדרכי בני-ישראל… להבין לדעת את יסוריהם, חייהם ואנקותיהם, שמחותיהם ושאיפותיהם… אנא, ידידי, תן על ידי מכתב לראשי-העיר, – ואלך לשם…

גרונין ישב רגעים אחדים נבהל לשמוע בקשת בירשטיין,

– מכתב… מכתב-תהלה… אין צורך בזה… לך לשם, חבר… אמור להם, אם תחפץ, כי אני בקשתיך, אני פצרתי בך, כי תקבל את המשרה הזאת, – ועשה כחפצך…

– אה! – הוסיף. – הן כבר מצלצלים בפעמון… המסע שלי ילך כרגע מפה.

הוא הושיט את ידו לבירשטיין, אשר הלך ללוותו, ושלובי-זרוע יצאו שניהם אל הרחבה. הוא חבק בחבה את רעהו ומהר לעלות על שלבי-המרכבה.

– אם חפץ אתה, – הוסיף גרונין, כאשר כבר עמד על עלית-המרכבה, – תוכל לשכן במעוני… עזבתי את כל רהיטי וכל בלי-ביתי… תמצא שמה עתה ילדים חולים במחלת הדיפתיריה – הן זהו המקצוע שלך… שלום, שלום לך!… עשה חיל באושה… הא לך את כרטיסי ואת כתבתי בעיר-הבירה… וכל אשר ידרש לך – אמלא בחפץ-לב… כתב נא לי מאושה… אבל ראה נא: אל תפל בפח של פרנס העיר, ברוך חלפן… האיש הזה מלא תככים ומרמה…

– שם יבוא אליך בוודאי גם חיים קלאמץ… הוא יעזור לך…

את הדברים האחרונים קרא גרונין בקול ברגע הנתק המסע ממקומו, והמרכבות עברו לפני בירשטיין.

כרגע מהר לשוב אל אולם-בית הנתיבות, קרא לסבל וילך אתו אל מקומו בתא של המרכבה ויקח את חפציו ויוציאם אל בית-הנתיבות.

הסבל אמר לו, כי המסע, אשר יעבור דרך התחנה אושה, יבוא רק בעוד שעות אחדות, לכן עזב את חפציו על יד הסבל וישכר לו רכב ויסע מבית-הנתיבות העירה. שם רכש לו כלי-מכשירי-העבודה הנחוצים לרופא, קנה גם ספרים אחדים וחפצים שונים. באחד מבתי-המרקחת דרש לנסיובה של הדיפתיריה וישמח לדעת, כי הנסיובה נמצאת כבר בכל בתי-המרקחת וכי רופאי-העיר כבר מרפאים בתחבולה החדשה הזאת, ויקן לו בקבוקים אחדים לעת-מצוא.

VI.

לפנות-ערב עזב בירשטיין את מקומו במסע ויצא אל התחנה אושה. הגשם, אשר ירד כל היום, לא חדל גם עתה מרדת; טפות טפות קטנות ירדו, והאדים מלאו את כל חללה של הסביבה; רוח קרה נשבה בחזקה וחדרה אל קרביו; האויר הרטוב לפת אותו ומלא את כל גופו קור ורטבון. הסבל הוציא את כליו, אבל הוא נשאר עומד רגעים אחדים והביט אל המסע כאילו לא חפץ להפרד ממנו וכאילו פקפק בדבר החלטתו, אם להשאר במקום השומם והנזעם הזה, או לשוב אל המרכבה וללכת הלאה, הלאה אל מקום האור והחום.

המסע נעתק ממקומו וכרגע נבלע בין האדים הרבים ובין הערפל – ויעלם, העגלונים כתרוהו ויקיפוהו… איש איש משך אליו את חפציו באמרם, כי המה יובילוהו אל מחוז חפצו. המה החלו גם לריב איש את רעהו; איש איש הלל את עגלתו המרוחה ואת סוסיו הממהרים לרוץ ארח. רגע עמד על מקומו, כי תקפה עליו עקת-לבו, ולא שם לב להמולת העגלונים. באחרונה פנה את העגלונים ברגז:

– רבותי! לי נצרך רק עלה אחת… ואתם רבים אתכם… נבוא ונראה, למי מכם עגלה יותר טובה…

כולם יצאו אל עבר השני של בית-הנתיבות. בירשטיין בחר באחת העגלות ויעל עליה.

– לאן אובילך, אדוני הרם? – שאלהו העגלון.

– לאושה, כמובן…

בירשטיין התעטף באדרתו, הרוח התגברה, והמטר החל לטפטף בשאון. כל הסביבה היתה מעוננת ועגומה; יגון קודר אחז בחזקה את נפש בירשטיין; דמדומי-ערב העליטו את כל היקום מסביב בערפל מלא רטבון ובאדים קרים הנוקרים את עצבים.

העגלה עזבה את המסלה הגדולה ותעבר דרך יער עבות במסלולים מלאים רפש ובצות מים; היא התנועעה, התנוטטה ונטלטלה מצד אל צד; וגם היושב בה הטלטל כמטולטלת-השעון מצד אל צד, מבלי יכולת למצוא משענה לגופו המרוצץ. מראה היער ותמונות האלונים כמו הטשטשו וקבלו צורת-גדר ארוך ומעונן… והמראה הזה עוד הגדיל תוגת-לב בירשטיין, אשר לפה את עצביו, הפחידתהו והרעישתהו…

כעבור חצי-שעה עזבה העגלה את היער ותגיע לראש גבעה תלולה; משם החלו הסוסים לרדת במהירות, ועוד מעט – ויעמדו אצל חוף הנהר. מעבר החוף נראה העיר; בחלונות רבים כבר האירו הנרות.

העגלון ירד מן הקרון, נגש אל החוף, התבונן לכל עבר ויקרא בקול גדול:

– המעברה!… תנו את המעברה…

אבל אין קול ואין קשב… גלי-המים מתדפקים לחול החנף, הרוח נושבת לאטה, כאילו גם היא מתרשלת, או כחה עזבה, או אין לה חפץ להראות את גבורתה במקום העגום והעומם הזה.

– המעברה!… תנו את המעברה… אדון נודע!… הוסיף העגלון לצרח בקול צרוד.

צללים שנים נעתקו מן הגדר ומן הסככה, אשר לצד הדרך, ויקרבו אל העגלה, בירשטיין התבונן וירא, כי שתי נשים עטופות במטפחות גדולות הולכות וקרבות אל העגלון. בגדיהן מלוכלכים ברפש ורטובים מן הגשם ומן האדים. רגעים אחדים התלחשו עם העגלון ואחרי-כן נגשו אל העגלה.

– אדוני, תן לנו נדבה, – אמרה האחת בשפת יהודית.

בירשטין הבין את בקשתה רק מרמיזותיה ויוציא מטבעות כסף אחדות ויתן על יד האשה. בראותן את הנדבה, אשר לא פללו לקבל כמוה, נראו אותו רצון ושמחה על פניהן הקמוטים, ותמהרנה לגשת את העגלון להשיח, כפי הנראה, לפניו את שמחתן ואת תמהונן.

מן הנהר נשמע קול משק המים בעבור עליהם אניה. המעברה הגיעה אל החוף. הסוסים משכו את העגלה ויבאו ויעמדו על המעברה.

– לאן יחפוץ אדוני לבא? – שאל העגלון, כאשר עלו מן המעברה לעבר השני ויגיעו אל הבתים הראשונים של העיר.

– בודאי יש אכסניה טובה בעיר… הובילני לשם…

– אכסניה? לא, אדון מרומם, אכסניה טובה לא תמצא פה… יש בתי-מלון… מזוהמים…

בירשטיין חשב רגעים שנים… פתאם נזכר, כי גרונין אמר לו, שמעונו שישב בו פנוי הוא, וגם נשארו במעון כל רהיטיו וכלי-בית.

– הובילני אל המעון ששם דר הרופא גרונין.

– אה! – קרא העגלון וידפק את סוסיו.

העגלה עברה שנים-שלשה רחובות, עברה שוק גדול, אשר לכל צדדיו בנויות חנויות רבות, קטנות וגדולות, – והגיעה עד בית אחד מוקף גדר גדול. מעבר לבית, מבין הגדר, נראו אילנות גבוהים ועצי-פרי של גן גדול.

בירשטיין נכנס דרך מסדרון אפל אל חדר גדול. בעלת-הבית מהרה להביא נר וגם הדליקה את המנורה אשר על השולחן.

– הרופא נסע מפה ואמר, כי לא ישוב הנה, – אמרה בעלת-הבית.

– יודע אני, – השיב בירשטיין, – הוא הגיד לי, כי אוכל להתאכסן פה בדירתו.

– אה! אדוני גם-כן רופא?… כבודו ימלא את מקום גרונין?

– אפשר…

העגלון הביא בין כה וכה את החפצים אל החדר וקבל ביד רחבה את שכרו.

– התוכלי להכין למעני את המיחם? חפץ אני לשתות תה ולאכל דבר-מה…

– השפחה, אשר שרתה את הרופא גרונין, עזבה את המקום הזה, כי קבלה שכרה… אבל אל ידאג נא אדוני… תכף אצוה ויביאו לו תה להתחמם וגם ארוכה… מזג-האויר איננו טוב… אדוני התקרר בודאי בדרך נסיעתו מן בית-הנתיבות… הגשם אמנם עז מאד…

בירשטיין מהר לתת על יד בעלת-הבית כסף ויבקשנה לקנות למענו את כל הדרוש לארוחתו. הוא האיר אור גם במנורה השניה ונהנה לראות, כי אמנם מעונו של גרונין רצוי הוא לפניו.

החדר הראשון שמש, כפי הנראה, לקבלת-החולים, שהיו צריכים לחכות עד אשר יצא אליהם הרפא, החדר היה גדול, כמעט מרובע; הרהיטים היו פה פשוטים; שלחן גדול, ספסלים אחדים ושנים-שלשה כסאות עמדו לצדי הכתלים; פה עמד גם ארון גבה עשוי מעץ בלי קשוטים. בחדר השני היו הרהיטים טובים ויפים ומסודרים בסדר נכון. פה עמדו – שלחן-עבודה גדול מכוסה במפה ירוקה, ארגז ספרים גדול מקושט בפתוחי-ציצים, וזכוכיות גדולות עשויות בדלתותיו. הוא היה פנוי, כי לקח אתו גרונין את כל ספריו. כסאות טובים ויפים עמדו במשטר לצד הכתל האחד, וביניהם שני שלחנות קטנים; לצד השני ספה נמוכה מכוסה עור, ואצלה כוננית, המשמשת לכלים הנחוצים לרופא בשעת קבלת-החולים. על החלונות יו תלויות יריעות מעשה מקלעת, ועל הקיר נשארה גם תמונה גדולה במסגרת יפה, ועליה צויר מראה מגרש מלא הוד בשעת שקיעת-החמה. בחדר השלישי, ששמש לחדר-המשכב של בעל המעון, עמדה מטת-ברזל מעשי-פתוחים נהדרים ועליה מזרן רך. שני ארגזים, אחד לבגדים ואחד ללבנים, שלחן עגול אצל המטה, שני כסאות עם מושבים רכים של קפיצים מכוסים בארג תכלת, כסא-נדנדה, כיור גדול של שיש לבן וראי קטן – אלה היו רהיטי-החדר הגדול הזה – מבעד שני החלונות, אשר בחדר הזה, נראו אילנות-הגן.

בירשטיין פתח את החלון והביט אל הגן באישון-ליל, אבל רוח קרה התפרצה אל החדר, והוא מהר לסגור את החלון.

החדרים האלה היו נקיים, הרצפה משוחה בצבע אדם. המעון הזה הרגיע את רוח-בירשטיין. עקת-לבו כמעט הוסרה ממנו.

– עלי לתת תודה להחבר שלי, כי סדר היטב את מעונו, ואני אוכל עתה לשבת פה מבלי דאוג לכל אלה הקטניות הממררות את רוחו של אדם כמוני, אשר התרגל לשבת באכסניות מהודרות בארצות קולטוריות, – כן דבר אל לבו בירשטיין.

בעלת-הבית ערכה לו משתה-שמנים: הביאה לו לחם, גבינה, חמאה, דגים מלוחים שונים ונקניקים. המיחם עמד על השלחן אשר בחדר השני. השלחן היה מכוסה במפה לבנה; הכלים מסודרים באופן טוב. אד חם עולה מן המיחם וממלא את כל החדר חום נעים.

VII.

בבקר, כאשר השכים בירשטיין לקום ממשכבו, הוציא את חפציו מצקלנו, למען סדר אותם ולהניחם בארון ובארגזים – והנה נפתחה הדלת. מן הסדק הצר והארוך נראו פנים, אשר להם חוטם ישר וגדול, זקן צהוב קטן ומחודד עם שערות לבנות אחדות, עינים תועות לכל עבר החדר ומפיקות תמימות. הסדק התרחב לאט לאט ודרך החור נדחף גם בעל-הפנים: איש גבה-הקומה וצר-הכתפים; יותר נכון להגיד, כי הוא איש ארוך: גם שרטוטי-פניו היו מארכים, רגליו וידיו ארוכות, כל גופו התמתח והתארך; וגם את ראשו מתח בהכנסו אל החדר; ובהסירו ממנו את מגבעתו, נראה ראשו המחודד והמארך, המכוסה שערות צהובות גזוזות; ואפילו מעילו עליו היה ארוך וצר מאד, ושולי-כנפיו הגיעו עד כפות רגליו, ונגלו רק קצות המכנסים המקוצרים באופן מוזר.

עוד טרם הספיק בירשטיין לשאל את הבא למטרת בואו, נענע האיש בראשו ויאמר:

– אתכבד להגיד לאדוני הרופא, כי אני הוא חיים קלאטץ…

בירשטיין נזכר, כי גרונין הגיד לו על דבר האיש הזה, שהוא יעזרהו לסדר את מעונו.

– טוב מאד!… גרונין אמר לי על אודותיך; ונעם לי מאד, אם תסכים להיות משרת אצלי… האיש הזה לטש את עיניו התמימות אל עבר הרופא, הביט במבוכה סביבו ונסג אחור על עקבותיו, עד שרובו שוב נכנס אל סדק הפתח אשר פתח.

– אני, אדוני הרופא… איני משרת… אני חייט…

– חייט? אם כן סלח נא לי… שגיתי… אין לי צורך עתה בחייט…

– אבל, אדוני הרופא! הנך גלמוד פה… מנהגי-עירנו מוזרים לך… הרשני נא לעזרך… אני אמצא למענך משרת או משרתת… וגם אוכל לסדר את כלי-ביתך…

בירשטיין שמח למקרה הזה ונתן את הסכמתו. אז נכנס חיים קלאטץ אל החדר והחל לסדר את החפצים של הרופא.

– אני יודע אל נכון… רופא צעיר בא אל עירנו… אין לו מודע ומכיר, מוזרים לו כל מנהגינו… ואני בא ועוזר לו… מדוע יטריח בעצמו, אם עתו יקרה לו לעבודה אחרת? יהיה בטוח בי… גרונין בטח בי… הוא מסר על ידי את כליו הנשארים פה… יכל אתה, – אמר לי טרם נסעו, – למכרם או למסור אותם להרופא האחר, אשר יבא למלא מקומי בעיר הזאת… והיום בבקר רק קמתי ממשכבי ועוד טרם הלכתי אל בית-הכנסת להתפלל, – והנה שמועה יצאה בעיר, כי בלילה בא אלינו רופא חדש, שמחתי מאד ומהרתי לבא אל כבודו…

דפיקה קלה בדלת הפסיקה את שטף דברי חיים. הוא עזב את הכלים ומהר לצאת אל החדר הראשון. רגעים אחדים נשמע לחש המדברים. אחרי-כן שב חיים ויאמר אל בירשטיין:

– דורשים לכבודך… לחולה קוראים את אדוני הרופא…

בירשטיין פתח את הדלת. לפניו עמדה עלמה צעירה עטופה מטפחת גדולה; פניה היפים נבוכים מאד; שערותיה בסבוכות נראו מבין המטפחת.

– אדוני הרופא, מהרה להגיד, – אנא יסלח נא לי, כי אטרידהו עתה… אנא יבא נא אלינו… אחי הילד – חולה מסוכן… גרונין לא הספיק אפילו לראותו… הילד חלה, באתי הנה ואמרו לי, כי הרופא עזב את אושה ונסע מפה… החובש, המרפא את הילד, אמר, כי חלה במחלת הדיפתיריה.

– כרגע אלך אחריך… חכי נא מעט קט…

הוא מהר לקחת את מכשירי-הרפואה, שם עליו את בגדו העליון ויעזוב את חיים קלאטץ לעשות בכליו, כאשר חפץ, ויצא עם העלמה החוצה.

הגשם חדל מרדת ארצה, העננים כמעט התפזרו, וקרני-השמש חדרו מבין העבים הקלים והפזורים הנשאים על כל מרחבי-הרקיע, אבל רוח קרה עוד נושבת בחזקה ומראה, כי ימי-החורף ממשמשים ובאים.

שניהם עברו דרך סמטאות מלוכלכות ודרך רחובות צרים מכוסים רפש וטיט ויגיעו עד בית קטן ונמוך. כאשר נכנסו מן המסדרון אל החדר הראשון הגדול, התבונן בירשטיין אל רהיטי-הבית והתפלא לראות מכונת-אריגה גדולה העומדת בחדר; אצל המכונה ישב איש בלי לבוש עליון ועשה את מלאכתו. מלבד המכונה עמד בחדר שלחן-עץ פשוט, ספסלים גדולים פשוטים, ארגז גבוה; בצד השני השתרע תנור גדול, והאח בוער בו. אשה דלת-פנים עומדת על יד הכירים ועוסקת בבשול, מטפלת בקדרות, אשר על האח.

– אמי, – קראה בלחש העלמה ברגע הכנסם אל החדר, – הנה הרופא בא.

האשה מהרה לקנח את ידיה באיזה סמרטוט מלוכלך, הנמצא אצל התנור, וצעדה לקראת הרופא. גם האיש עזב את מלאכתו ויקם ממושבו. גם הוא היה דל-פנים מאד; זקן שחור מקיף את סנטרו; פאות שחורות ארוכות נראו מן ה“יארמולקה”, אשר על ראשו, וציציות נמשכות מבין המקטורן הקרוע, אשר עליו, ונגררות על המכנסים המלוכלכים. עיניו מפיקות עצבות גדולה, תוי-פניו יפים ועדינים מאד.

האם בקשה את הרופא לבא אל החדר השני. החדר השני היה צר וארוך וקטן מן הראשון. שתי מטות-עץ גדולות עמדו לצדי שני כתלי-הבית. שלחן אחד, שני ארגזים, כסאות פשוטים אחדים מלאו את החדר. מן החלון נראתה חצר גדולה מוקפת גד דחוי מצד זה ורפתות רעועות מצד שני.

על אחת המטות שכב הילד החולה עטוף שמיכה עבה. פניו אדומים ובוערים כאש; עיניו מפיצות תוגה ומשוטטות הנה והנה, הוא נפחד, בראותו את הרופא בא אל החדר, והחל לבכות חרש.

– אל תבך, בני מחמדי. – אמרה האם בגשתה אל בנה החולה. – אל תבך, יקיר… אדני ישלח לך רפואה… זהו רופא…

בירשטיין בהביטו אל גרון הילד ראה ונוכח, כי אמנם דיפתיריה אחזה את הילד, ומצבו מסוכן מאד. הוא הוציא את כלי-מכשירי-עבודתו ויפן אל ההורים, העומדים נבוכים לפניו:

– מהרו ותנו לי מים רותחים… צלוחיות שתים… מפה נקיה…

– דבורה! – פנתה האם אל בתה העלמה. – הוציאי מפה מן הארגז, ואנכי אכין מהר מים רותחים…

עבור רגעים אחדים, עד אשר הביאו לו את הדרוש לו, בירשטיין הוסיף להתבונן אל כלי-הבית, אל העניות השוררת בכל פנות המעון הזה, מראה החדרים עשה עליו רושם עגום מאד, כי לא הסכין מעודו לראות מסכנות כזאת. הוא הסיר בעצמו את כל הכלים שונים המונחים על השלחן, טהר את המקום במטפחתו אשר הוציא מכיסו, על החלון ועל השלחן ראה עומדים בקבוקים שונים מלאים סמי-מרפא.

– מה המה אלה? – שאל בפנותו אל דבורה אשר הביאה לו כוסות ומפה נקיה.

– סמי-תרופה אלה נתן לנו החובש וצוה למשח את גרון הילד.

בירשטיין לקח את כל הבקבוקים, צברם לאחד, פתח את החלון – וישליכם החוצה.

האם, אשר נכנסה ברגע זה אל החדר, נבהלה מאד לראות מעשה הרופא, פתחה את פיה להגיד דבר לרופא, אבל דבורה לחשה לה, כי תביא עוד אלונטית ומים לרחוץ את ידי-הרופא.

בירשטיין, אחרי אשר הכין במנוחה ובזריזות את כל מכשירי-הרפואה, פנה אל העלמה ובקשנה לעזר לו, ככל אשר יאמר אליה.

היא הוציאה את הילד מן השמיכה, הסירה ממנו את כותנתו, – והרופא הוציא מן הנרתיק כעין מחט גדול, מל אותו באיזה סם מוזר ותחב את המחט בבשר-הילד.

אנחה עמוקה יצאה מגרון הילד.

האם והאב עומדים מרחוק ומשתאים, אבל הבטחון והשלום, השולטים על פני הרופא, חזקו את לבם להאמין, כי האיש הזה יציל את בנם ממות… ודמעות נגרות על פניהם הדלים והרזים מבלי דבר דבר.

דבורה הניחה את הילד על המטה, הקשיבה בעיון נמרץ לדברי-הרופא, שהסביר לה, איך לכלכל את הילד; היא לא גרעה עיניה ממבטו החדר והנזעם.

רק עתה, כאשר עשה את כל המוטל עליו, הביט בירשטיין בעין בוחנת אל פני-העלמה העומדת לפניו, התבונן ליפי-פניה למצחה הלבן, לצמות שערותיה השחורות והגדולות, לשפתיה הקטנות והחכלילות ולעיניה המבריקות והמזהירות. עדנה, רך וחן מצוין הפיקו כל שרטוטי-פניה; מבנה גוה היה מחוטב להפליא. יפי כזה לא ראה מעודו, והוא הביט ותמה למראה העלמה הזאת, אשר היתה בעיניו כמראה נפלא, בפרט בחדר עני זה. אדם כסה את לחיו, הוא נטה הצדה להסתיר את מבוכתו, צבר את כל כליו, הושיט את ידו להעלמה ויאמר:

– אם כן… לא נצרך עתה יותר שום תרופה… מחר בבקר אבא אל ביתכם – ואז אמצא את הילד בריא, – הוסיף בצחוק קל.

בצאתו מן החדר, נגשה אליו אם הילד, הרכינה את ראשה ואמרה בקול דממה:

– תודה רבה לכבודו… ותושט לו ידה לתת לו את שכרו, איזו מטבעות-כסף.

בירשטיין נסג אחור בבהלה וברטט, כאילו נשכו נחש. מבוכתו גברה מאד.

– אין צורך… אין צורך… גמגם במבוכה.

יד האשה נשארה תלויה כאילו יבשה, וגם היא נשארה עומדת נבהלה, ובירשטיין מהר לצאת החוצה. פה שאף מלא חזהו אויר קר ומבריא; הוא הרים את ראשו נגד קרני-השמש המאירות… איזה רגש של שמחה ורצון תקף אותו… הוא לא שם לבו לאנשים, אשק עברו לפניו והביטו עליו בסקרנות והתלחשו על אודותיו בדממה, לבו נמלא רצון כביר… הוא הרגיש בו את החפץ ואת היכולת לעבוד, לפעול מעשים אדירים, ללכת קדימה בדרך החיים הגדולה…

VIII.

בירשטיין החליט לשוטט בחוצות העיר, למען התבונן אל המקום, אשר אליו הביאהו המקרה. הוא עבר שני רחובות קטנים, ששם עומדים בתים נמוכים ומסכנים, יצא אל הככר הגדולה ששם השוק והחנויות הרבות. בשעה ההיא היתה כל הככר מלאה עגלות טעונות מזמרת-הארץ, אשר הביאו האכרים למכר בשוק: תפוחי-אדמה, ירקים, פשתן, דגן, פירות וכולהון. שאון-המולה מתנשא ומרחף בכל אויר הככר ומתגבר אצל החנויות ואצל העגלות: אלה לאלה קוראים, אלה לאלה צועקים וממללים, כולם נדחקים ונדחפים, ממהרים לרוץ ממקום למקום, טרודים, עסוקים, נרעשים ונרגשים… אצל עגלות אחדות עומדים יהודים ומריבים את האכרים: דומה כאילו יצאו לקרב וכאילו יקראו למהלומות, אבל בעוד רגע – והנה נותנים המה איש כף לרעהו: הקנין נגמר, והשלום העמד.

משם פנה ויצא אל רחוב גדול; שם היו בתי-עץ בנויים לתפארה, גם בתי-אבן אחדים של שתי-מכפלות. מן השלטים הקטנים והמטושטשים, אשר על הבתים האלה, נוכח בירשטיין, כי פה מצאו להם מקום כל תאי-הפקידות לסוגיהם. סביב בתים אחדים משתרעים גם גנים מוקפים גדרות-עץ. על פני בית גבוה אחד עב וראה עליו שלט של בית-מרקחת, הוא גמר בלבו לבא ולהתודע אל בעליו.

איש עב-הכרס וקטן-הקומה קבל פניו ואמר לו, כי הוא בעל בית-המרקחת. זקנו גלוח, שפתותיו עבות וכל שרטוטי-פניו גסים; קרחת גדולה עוברת ממצחו ועד קדקדו; איזה עונג-עצמי מרחף על פניו המלאים ומשתקף מבין עיניו הקטנות והסגורות למחצה.

– אתכבד לבקש את אדוני הרופא לבא אל מעוני, – אמר לו בעל-בית-המרקחת וגם מהר להגיד לו את שמו: סאמואיל יופימוביץ הורין.

המה נכנסו אל טרקלין מיופה בכלים ורהיטים רבים ושונים. בעבור רגעים אחרים נכנסה גם גברת-הבית, אשה צעירה, קטנת-קומה, מתיפה.

– כן, כן, – אמרה בברכה בשלום את האורח. – כבר ספרו לנו, כי רופא חדש בא במקום גרונין… מאד ינעם לנו, כי כבודו נא אלינו… ואמנם כן צריך להיות: הן רק אנחנו וכבודו האינטיליגינטים היחידים, הנמצאים בעיר הנכחדה הזאת!… גרונין נסע מפה… ערגה נפשו אל עיר-הבירה… אבל אני אמרתי אליו, כי משגה הוא עושה… האם ימצא גם בעיר-הבירה חולים הצריכים לו כבעיר הזאת? אמנם היהודים משלמים רק מטבעות כסף, אבל לא על העניים לבדם אנו חיים!… יש פה במחוזנו גם אצילים עשירים, גם “שליאכטים” טובים, גם פקידים… רובם פונים אל הרופא היהודי ומשלמים שכר טוב… רק נצרך לדעת, איך לארח בחברתם… אנחנו יודעים אותם ואת מנהגיהם ואת משאלותיהם… המה מכבדים אותנו… המה אינם חושבים אותנו גם ליהודים… ואמנם מה לנו וליהודים? האם רק באשר נולדנו יהודים? אותי גם בעלי המה מהללים מאד…

סאמואיל יופימוביץ, אשר שמע בכל העת במנוחה את פטפוטי רעיתו המהוללה בפי האצילים והפקידים, פקח מעט את עיניו הסגורות, פתח גם את פיו ויאמר:

– מאניה יקירתי! אל לך לשכח חובת בעלת-הבית… “אין מלעיטים את הזמיר רק בזמרות לבד”… צוי נא, מחמדתי, ויכינו למעננו ארוחת-הבקר ויאכל אתנו גם אורחנו הנכבד.

בירשטיין התנגד לדבריו אלה.

– אין עתה שעת-האכילה… סלחו נא לי… אפשר בזמן אחר… ינעם לי לבוא בצל קורתכם… אבל מאריה איזראיליבנה וגם סאמואיל יופימוביץ הפצירו בו, כי ישאר במעונם.

– כן לא יעשה במקומנו, אדוני הרופא, – אמרה גברת הורין בחן נעים על שפתותיה החכלילות. – יאכל נא כבודו אתנו לחם היום…

בירשטיין מוכרח היה להשאר בחברה “הנעימה” הזאת. המה פטפטו וספרו לו על כל דברי-חיי-העיר. אמנם הבעל דבר מעט: הוא בכר את האכילה על הדבור, אבל אשתו לא חדלה מלהרבות להג על אנשי-העיר ועל מכריה האצילים “הנודעים”.

– אנשי-עירנו – אנשים פשוטים וגסים… אין אף איש אחד אינטיליגינטי, משכיל… רק בעלי-מלאכה, חנונים או סוחרים שונים; כולם להוטים אחרי הפרנסה… כל היום עובדים וטרודים המה, ובלילה – ילכו לישן ולנוח… רחוקים המה מכל אינטריסים גבוהים, מכל שאיפות נשגבות… לכן יגדל השעמום פה למאד, לולא בית ברוך חלפן…

– אה, חלפן! – פער פיו סאמואיל יופימוביץ והוסיף גם חלקו: זהו איש מורם מעם – הוא עשיר!.. בכף ידו החזקה הוא אוחז את כל אנשי-העיר, את כל סדריה והליכותיה… בלעדו לא ירים איש את ידו ואת רגלו… כל אשר יאמר – חוק הוא… וגם הפקידים מכבדים אותו…

– הפרזת מאד, יקירי, – ענתה גברת-הבית, – חלפן!.. מה הוא חלפן? יהודי פשוט ככל יושבי העיר… אין בו השכלה… איש גס הוא…

– אבל בתו – עלמה משכלת… גם בניו – אנשים מן הישוב… והוא עשיר…

– הוא עשיר!.. פקח הוא… יודע הוא, איך להתהלך עם הסכלים האלה… וגם אנחנו, רופא נכבד, למדנו ללכת בדרך ישרה… הן מלפנים היו פה שני בתי-מרקחת והיו מתחרים ביניהם… הלכנו וקנינו את בית-המרקחת השני… והטפשים הללו, שאינם יודעים את הסוד הזה, הולכים לקנות סמי-תרופה אל המקום השני, ושם עוד מוסיפים על המקח… כן, כן… נצרך להורות דרך להסכלים האלה, – הוסיפה בלעג.

במרוצת הדברים גלתה בעלת-הבית עוד סוד אחד, כי בערים אחדות נותנים בעלי-בתי-המרקחת “הנחות” הגונות להרופאים, המרפאים את חוליהם בסמי-תרופה בשפע רב ומן הסממנים היותר יקרים…

– לדאבוננו, – הוסיפה, – כמעט אי-אפשר היה לנו להנהיג את המנהג הטוב הזה גם במקומו, יען גרונין לא חפץ לקבל בשום אופן כל “הנחות”… אבל בינך ובינינו אגיד, כי לא היה האיש הזה “חכם” גדול… והרופאים האחרים – האם נוכל לקראם רופאים מומחים?…

כל הספורים האלה היו לגעל-נפש-בירשטיין… הוא התאמץ למהר לעזב את הבית הזה, אבל מאריה איזראליבנה הפצירה בו לשתות גם כוס קהוה אחרי הסעודה, בעת אשר בעלה מוכרח היה לעזבם, כי קראו אותו אל בית-מרקחת.

בלב דואב מוכרח היה להשאר בחברת האשה הזאת. היא הגידה עתה לפניו את צערה, כי גלמודה היא פה, כי אמנם רק ההכרח יאלצנה לשבת בעיירה הזאת. היא ספרה לו, כי גודלה והתחנכה בבית אביה, איש עשיר, סוחר נודע בווילנה. היא בקשה לה איש כלבבה, איש משכיל, אינטילגינטי… סאמואיל יופימוביץ ראה אותה פורחת כשושנה בבית-אביה; נפשו חשקה בה מאד. והוא אז עובד בבית-מרקחת אחד בעיר ההיא, היא נעתרה לבקשתו… חמלה עליו ונתנה את לבה ואת נדוניתה להאיש הזה… אבל עתה נוכחה, כי כל הגיוני-בעלה רק בעבודה הרבה אשר בבתי-המרקחת שלהם… אינו יושב בחברתה ואינו שם לבו, כי השעמום יגבר עליה בעיר מזוהמה כזאת. בקוקיטיריה, שלא הוסיפה עליה לוית-חן, ספרה, כי גרונין היה בא לפעמים קרובות לביתה וגם לבב אותה… דומה לה, כי אפשר, שבת עזבו פתאם את העיר היא, יען שקשה היה לו להשאר פה בלי העגב עליה.

בירשטיין שאף רוח ברוחה, כאילו נטל ממנו משא כבד לעיפה, כאשר סוף כל סוף עזב את חברת הגברת לבית הורין ומהר לשוב למעונו.

שם מצא לתמהונו חולים רבים יושבים ומחכים לבואו: בחדר הגדול נקבצו יהודים ואכרים, נשים וילדים, את כל אחד ואחד קבל וטפל בו זמן רב, עד אשר עיף מאד, וראשו היה כסחרחר עליו. כל איש, טרם צאתו מחדרו, הניח איזו מטבע על שולחנו. בתחלה מאן לקבל כל שכר, אבל רבים מן החולים היו נשארים עומדים נבוכים במאנו לקבל כסף, בקשוהו והשאירו את מתנותיהם על השלחן. רק מן האנשים, שראה, כי עניים המה, לא קבל מאומה. הוא צבר את כל שכר-היום והניח אותו בארגז מיוחד. –

כבר אתא לילה. אשה זקנה אחת נכנסה אל החדר, בשעה שהיה עוד מקבל את החולים, והאירה או במנורות. בחדרים היה חום נעים. נראה, כי איש דאג לרוחתו, הסיק את התנורים, סדר את כל כליו וחפציו. האשה, שהעלה אור במנורה, נכנסה והביאה לו כוס-תה, לביבות ומעש-מרקחת.

– מי את? – שאל בירשטיין.

– אני?… משרתת… חיים קלאטץ צוה עלי, כי אבא לשרת את אדוני וגם נקב לי שכרי… האם כחש בי?

– לא, לא… טוב מאד עשה קלאטץ…

הוא עזב את שלחן-העבודה, לקח מקומו בכסא-הנדנדה לנוח מעל היום, להשקע במחשבותיו, לברר לעצמו את הרגשות השונים, אשר עשו עליו מקרי-היום.

IX.

הדלת נפתחה, וחיים קלאטץ נכנס בלאט אל החדר ששם ישב בירשטיין. הוא צעד פסיעות קטנות ולאטיות לבל יפריע את הרופא ממחשבותיו.

בירשטיין קדם את פניו בצחוק קל.

– הודות לך, קלאטץ, על טוב לבך, כי דאגת לי וסדרת את צרכי-מעוני… לא אדע, במה אוכל לשלם לך בעד טובך?…

– שלם?… סלח נא, אדוני… אבל אני לא אקבל שכר מכבודו… אמרתי, כי חייט אני, וברוך-השם יש לי פרנסה… פרנסה קטנה… אבל מה נצרך ליהודי? לחם לאכל ובגד ללבוש וגם לשלם להמלמד – ודי לו…

בירשטיין נרגש מהדברים הפשוטים האלה; הוא קרא למשרתת וצוה להביא לו ולקלאטץ כוסות תה ובקש את קלאטץ לשבת אצלו ולשוחח אתו.

– חפץ אני להתיעץ אתך על אודות דברים אחדים… ראשית, אין ברצוני, כי תהיה לי מבשלת בביתי, אשר תכין לי את סעודתי… אין ברצוני כלל לטפל בענינים תפלים כאלה… מאסתי בטרדות כאלה… אפשר ימצא לי פה איש, אשר יתן לי בשכר הגון את כל צרכי כלכלתי…

– דבר כזה קשה מאד למצא פה… אפשר שירצה לאדוני לבקש את בעלת-בית-המרקחת?…

– לא, קלאטץ… אני הייתי כבר בביתה, התודעתי אל המשפחה ההיא ולא מצאה חן בעיני…

חיים קלאטץ חכך לדברים האלה.

– אם כן, – אמר, – אבקש את בעלת-הדירה הזאת… בודאי תסכים לתת לך ארוחה מדי יום ביום… אבל היא תתן לך רק מאכלים “כשרים”. –

– איזה מאכלים? – שאל בירשטיין בתמהון.

חים קלאטץ נבהל מעט ויגמגמם:

– סלח נא, אדוני, ואשאלך… כבודו יהודי הנהו או לא?

– יהודי…

– וכבודו אינו יודע, מה המה מאכלים “כשרים”?

– איני מבין, יקירי, יהודית…

חיים לטש את עיניו אל היושב לפניו בתמהון גדול, כאילו איזו בריה משונה ישבה לפניו. אחרי-כן חכך ויאמר:

– כן דוברים כל צעירינו… אינם מבינים יהודית… לא טוב הדבר… נער היית וגם זקנתי… הרבה ערים במחוזנו ראיתי, עברתי הרבה מקומות, שהיתי באחוזות ובכפרים… אבל כל בן-אומה יודע את לשונו: הפולני ידבר רק פולנית… אפילו המשכיל שבמשכילים… ועוד יתפאר עליך, כי אינו מבין רוסית… וצעירינו… המה מתכחשים בעמם… מתפארים, שאינם יודעים את שפת המון-העם…

בירשטיין בא במבוכה לשמע כל דברי-התוכחה הזאת. הוא קם ממקומו, נגש אל קלאטץ ולקח את ידו.

– שמע נא, יקירי, אמנם איני מבין כלל את השפה היהודית… האמין לי, כי איני יודע כלל ממנהגי-היהודים, אם כי יהודי אני… בפנים המדינה גודלתי… הורי אנשים משכילים… אבי רופא המחוז בעיר גדולה על גדות נהר וולגה… הוא לא למדני כלל יהודית…

– ומדוע באת אלינו? – שאל קלאטץ ברעד וברגש, – האם מעטים המקומות, שאפשר שם לקבל לך משרת רופא… לידען גדול כמוך?…

– שאלה גדולה שאלתני, ידידי… אפשר, כי עוד אגלה לך את סודי, – הוסיף בירשטיין בצחוק. – אבל המעשה הוא כמו שמגיד אני לך… הן אתה מבין את שפתי…

– אני מבין רוסית… אמנם אני מדבר בהברה אינה ברורה… אבל גם הפקידים מבינים את להגי…

רגעים אחדים ישבו שניהם שקועים בשרעפיהם. קלאטץ חשב מחשבות על האיש “הנפלא” הזה. ספרו לו, כי לא קבל שכר בבית שמואל האורג ברפאו את ילדו; ספרו לו, כי עשה נתוח משונה והשליך החוצה את כל התרופות שנתן החובש. גם החולים היהודים, שבאו אליו היום, אמרו, כי לא חפץ הרופא לקבל שכר, כי כמעט לא נתן להם “רֶצֶפְטִים”, אלא נתן להם “עצות” שונות ותרופות פשוטות… מי הוא האיש הזה? מה מעשהו? מה חפצו של הלזה פה, בעיירה זאת?

וגם בירשטיין נשקע במחשבותיו, הוא ראה, כי תהום גדול בינו ובין אחיו היהודים, אשר בא ללמוד ארחותיהם ומשאלותיהם, הלא אינו יודע את לשונם, מוזרים לו מנהגיהם… זר לו רוחו של העם הזה, ונסתרות ממנו שאיפותיו מגמותיו. עתה נזכר, כי גם זקנתו, כאשר היתה מתארחת בבית-הוריו, לא אכלה אתם מארוחותיהם, יען כי אינם “כשרים” המאכלים… היעלה בידו להתקרב אל העם הזה, לחדור אל צפונות נפשו ולהבין את יסוד חייו?

– גרונין חברי אמר לי, – הפסיק בירשטיין את הדומיה המעיקה, – כי צריך אני להתראות עם ראש הקהלה, עם ברוך חלפן… הגידה נא לי, מי הוא האיש הזה ומה מעשהו?

חיים לא ענה תיכף על השאלה הזאת, הוא החשה רגעים אחדים, כאילו סדר את מחשבותיו, טרם ימצא מענה לשאלה הזאת. אחרי-כן הושיט את צוארו הארוך ואת זקנו הקטן והתנועע על הכסא מעבר האחד לעבר השני.

– אמשל לכבודו משל, – ואז ידע, מה לנו חלפן… התלמוד – הן שמעת בודאי, כי יש לנו תלמוד – מספר, כי ירד מלאך גבריאל ונעץ קנה בים, ועלה בו שרטון, ועליו נבנה כרך גדול של רומי, וכאשר עלה במחשבתו של הקב"ה לבנות עיר אושה, שלח מלאך רע, והוא נעץ באחת הבצות הגדולות אשר בליטה – מלוה אחד!… ועלה בבצה שרטון של רוכלים, חנונים ותגרנים… עליהם נוספו כל בעלי-מלאכה למיניהם וכל “כלי-קדש”: שמשים, גבאים, רבנים, בטלנים ועניים סתם… כן מתרבה העיירה, מתרבים הבתים ומתרבים… גם המלוים הקטנים והגדולים וגם – העניים… הלא יבין אדוני הרופא, כי חלפן – זה הוא הקנה של בצתנו… הוא היסוד של עירנו… ובלעדו לא ירים איש את ידו ואת רגלו… הוא השר השליט על כולנו…

בירשטיין נרגש מדברי המשל והנמשל, מן החדוד והעוקץ שבו… הוא הבין, כי מלב נדכא, מלב רגש בצרת-אחיו נובעות המלים הפשוטות האלה.

– בעירנו יש רוכלים, – הוסיף חיים לדבר בקול נמוך, – עושים סחר-ומכר עם האכרים… קונים המה את הפשתן ואת התבואות השונות, שולחים אותן לארצות רחוקות… המה אינם שולחים… אלא באים החלפנים ולוקחים מהם את התבואות, צוברים באוצרותיהם ושולחים לכרכי-הים… יש פה בעלי-מלאכה רבים… אורגים… יש רחובות, שכמעט כל יושביהם הם אורגים… רוקמים המה טליתים, מטפחות ועוד רקמות שונות… אבל להם נצרכים – חוטים, כלי-עבודה שונים… צריכים המה למכור את סחורתם… יש שהסחורה מונחת ירחים אחדים – ואין דורש אותה… ובאים החלפנים ונותנים את החוטים ואת מכשירי-העבודה להפועלים, לוקחים מהם את הארג – ומשלמים ככל העולה על רוחם… ישנם חנונים, המוכרים צרכי-אכל לאכרים או ליושבי-העיר… צריכה להם סחורה… ובעיר-הגדולה אינם נותנים בהקפה – ובאים החלפנים ונותנים להם כסף… כסף בערבון של הסחורה ומקבלים רבית של רבית ככל אות-נפשם… ישנם בעלי-מלאכה פשוטים כמוני, עבדך… עתים יש מלאכה, ועתים אין מלאכה כלל… אבל לפרנס את משפחתנו נצרכים אנו… לחם יבקשו מפינו בכל יום… והולכים אנו אל החלפנים ומבקשים… והם נותנים לנו פרוטות, ומן הפרוטות יעלה חוב גדול…

קלאטץ החשה רגעים אחדים, אבל בראותו, כי הרופא אינו גורע ממנו את עינו ומחכה לדבריו, – הוסיף לשיח:

– לי יש בן באמריקה… קשה היתה לו ישיבתו פה ונסע לניו-יורק… רבים המה העוזבים את ערינו החשובות ונוסעים… המה אומרים, כי שם מצויה הפרנסה… שם משלמים רק דולארים, והדולאר מטבע גדולה היא… ימים רבים התענה שם בני בכל הענויים… עתה עובד הוא שמה… חייט הוא כמוני… אבל הוא למד היטב את מלאכתו… הוא אינו חייט פשוט כמוני, היודע לתפור רק בגד פשוט… לא! אפילו האצילים הללוהו ואמרו עליו, כי אמן טוב הוא… ומה עושה שמה? יושב כל הימים – לרבות הלילות – ואנוס הוא לתפור מכנסים… רק מכנסים… מן הבקר ועד הערב – רק מכנסים… ומדוע? יען גם שמה ישנם חלפנים, אשר להם חנויות גדולות, ומוכרים המה מכנסים לאלפים… ובכן מאי נפקא-מינה, אם אני עובד כל הימים ונותן רוב עבודתי לחלפן שלי, או בני שעובד רק מכנסים – ומזעת אפיו יאסף חיל רב החלפן שלו?

– ובכל זאת מרבים הצעירים לברח מפה… מדוע? לא רק מפני שנמאסו עליהם החלפנים שלנו, אלא מפני שיש אשר אין פה, במקומנו, שום פרנסה… לכולם יש מכנסים – חדשים או ישנים – אין נפקא-מינה… אבל מלאכה אין… על כל עשרת אכרים יש כבר חנות אחת או שתים – והחנוני – מתרושש… אז נוסע הוא אל כרכי-הים…

חיים הפסיק מדבר לרגעים אחדים. אחרי דומיה קצרה הוסיף באנחה:

– כן, אדני הרפא… השרטון שלנו קטן הוא מאד… צר לנו המקום הזה… היושבים מתרבים – ואין לכולם מקום פנוי… בית בבית יגיע, כמאמר הנביא. אז נופלים הנשארים אל הים… הולכים ונשאים המה אל המרחק הגדול… הרוח ישאם לכל עבר ופנה… הצרות והמצוקות, העניות והדלות מגרשות אותנו מפה…

– מקבלים אנו מכתבים מקרובינו… מהללים המה את הארצות ההן… בלונדון טוב. בניו-יורק טוב מאד… ומה נצרך להיהודי? בודאי, אם יש פרנסה אפילו בדחק, אם יש לחם לאכל והנוגש אינו מושל בו – כבר טוב לפניו… היהודי שמח בחלקו הוא!…

קלאטץ הוריד את ראשו ולא הוסיף לדבר. עיניו הפיקו יגון נורא… וגם בירשטיין לא הוציא הגה מפיו. הוא ישב דומם שקוע במחשבותיו, נרעש מכל הדברים ששמע מפי החייט. המשרת הזה, דומיה שררה בחדר… רק מן החוץ נשמעה המית-הרוח העזה המקישה בתריסי-החלונות… הד קולו של הגשם, היורד ונופל על הגג טפות-טפות, מרחף בחללו של החדר וממלא אותו עצבות ושעמום… אושת האלונים, אשר בגן, מגיעה אל פנים החדר, ודומה, כאילו גם המה נאנקים על גורלם המר להיות עומדים באפלה עגומה, רועדים מקור ורטובים מדלף טורד… קולות שונים חודרים אל תוך החדר ומחרידים את היושבים בו: קול שריקות בריחי-הדלתות בהגרן או קול אנחות אומללים ויגיעי-כח, התועים בחשכת ליל, בין הערפל ובין האדים העגומים…

X.

למחרתו לעת ערב דרש בירשטיין לבית ברוך חלפן. הוא בא אל בית גדול ומרוח. בהכנסו אל מסדרון הבית, יצאה לקראתו המשרתת, והוא מסר לה את כרטיסו לתת ליד בעל-הבית, ויובא אל טרקלין גדול, מואר ומיופה ברהיטים רבים ושונים. בפנה עמד פסנתר טוב. הוא שם לבו אל רהיטי-הטרקלין והתבונן לראות, כי צבורים בחדר זה כלים שונים, חדשים וגם ישנים. בלי טעם נכון ובלי סדר יפה. מן החדר השני, בעד הדלת הסגורה, נשמע קול דברים, קול אנשים משוחחים ושוחקים. אבל הקולות חדלו פתאום, כפי הנראה ברגע, אשר הראתה המשרתת את כרטיסו של האורח. קול לחש עצור חדר אל אוזן בירשטיין. בעוד רגע נפתחה הדלת, ואל הטרקלין נכנס איש בא בימים, קומתו ממוצעת, שערות ראשו שחורות, ורק זעיר שם נראו רצי שערות לבנות; זקנו השחור מגודל ובשני צדדיו נמצאו קווצות שערות לבנות; תוי-פניו-המלאים הפיקו איזו לאות, ומעיניו נשקפו גאוה ויהירות. הוא לבוש מעיל שחור וארוך המגיע עד הברכים והמרוכס על כל כפתריו. בצעדים אטיים ובקומה זקופה נגש אל בירשטיין, הושיט לו את ידו הגדולה המכוסה שערות ויאמר לו ברצינות:

– אתכבד להתודע לאדוני הרופא… ישב נא…

– המקרה הביאני אל עיר אושה, – אמר בירשטיין, בלקחו מקומו על הכסא אצל שלחן עגול העומד אצל ספה רכה והמכוסה מפה מרוקמת פרחים בצבעים שונים. – גרונין חברי נפגש אתי ואמר לי, כי עזב את משרתו פה, והחלטתי אני לבא הנה…

– גרונין היה מבאי-ביתי… אמנם הצטערנו, על אשר לא חפץ להשאר בעירנו… כולנו כבדנוהו… אקוה, כי גם כבודו ימצא את מקומנו טוב לפניו… כבר ספרו לי, כי החל לרפא חולים… כבר מספרים על כבודו נסים ונפלאות, – הוסיף בלעג.

– חפצתי לשאל את כבודו היזמינני הצבור היהודי לרופא באושה? ומי יפרש לי את התנאים של משרתי בתור רופא?

– בודאי יזמינו ראשי קהלתנו את כבודו לרופא לנו… ומדוע לא יזמינוהו? הנלך ונבקש לנו רופא אחר, אם כבודו כבר קדם לבא אלינו, – אמר חלפן בהדגישו את המלה “קדם” –

– ועל דבר התנאים… אני אוכל להגיד לכבודו… ראש-העיר, כלומר גבאי ראשי של מוסדות הצבור היהודי פה אני הוא… ובכל אשר אומר אני – כן יעשה…

בירשטיין נענע בראשו לאות הסכמה, וחלפן הוסיף:

– משכורתו של כבודו תהיה… חמש מאות רובל לשנה…

– גרונין אמר לי, – הפסיקהו בירשטיין, – כי שש מאות רובל קבל מסכומי-המוסדות…

– לא מן מוסדי-צדקה קבל, אלא מן הסכום של מכס-הבשר הכשר… בודאי ידוע לכבודו, כי בכל עיר של יהודים קוצבים מס על הבשר הכשר, והיה הכסף הזה לנו לכלכל את כל מוסדי-הצדקה… אני… הנני גם החוכר של המס הזה… משלם אני אלפי רובלים לטובת המוסדים האלה… והאם מקבל אני את כל אשר אני מוציא? הס מלהזכיר! עוד מכיסי אני מוסיף מדי שנה בשנה… העניים רבים אתנו… בשר יאכלו רק משבת לשבת… מרבים להתענות… לכן חולים המה – ואוהבים להתרפא… וטוב להרופא המקבל שכרו מהם…

– אבל, אדוני, – הפסיקהו בירשטיין עוד הפעם: – אם הרופא מקבל את שכרו מקופת הצדקה או מקופת מכס הבשר, – הרי אין לו המשפט לקבל שכר טרחתו מהחולים!…

– שנית, אדוני הרופא: החולים משלמים שכר להרופא כפי אשר יושת עליהם…

– אין זה משטר צדק: או לקבל שכר מקופת הקהל, או לקבל מן האנשים הבאים אל הרופא לדרוש תרופה למחלותיהם… כן המנהג גם בהפקידות הארצית… הרופא מקבל שכרו ומרפא את האכרים חנם.

– הפקידות הארצית… זהו דבר אחר… במקומנו אין פקידות ארצית… משלמים אנו מסים ככל יושבי-הארץ, אבל את חולינו מחויבים אנו לרפא על-ידי רופאינו..

שניהם החשו רגעים אחדים.

– אני מסכים, – אמר בירשטיין, – אני מסכים לתנאים האלה… נכון אני לקבל את שכרי הנקוב…

– אבל, רופא נכבד, עוד לא הגדתי לכבודו עוד תנאי נחוץ… מן השכר הזה חיב הרופא לתת מאה וחמשים רובל בשנה לרב-העיר…

בירשטיין הביט בתמהון אל הדובר בו; אחרי-רגע קטן נענע בראשו!

– כן, כן… נזכרתי… גרונין הגיד לי על דבר התנאי הזה… אבל יבינני נא, אדוני, מה הוא דבר הנכיון הזה? מדוע לא תשלמו להרב את שכרו לבד ולהרופא – לבד?

– רואה אני, חביבי, כי ידען גדול כבודו בחכמת-הרפואה, אבל את צרכי-קהלתנו אין הוא יודע כלל…

– אמנם כן הוא הדבר…

– צריכים אנו לתת דין-וחשבון לפקידות הראשית של הפלך מכל סכומי-מכס-הבשר. אנחנו עורכים מדי שנה בשנה הערכה מפורטת, וראשי-הפקידות, שהמה כמובן לא מבני-ישראל, מקיימים ומאשרים את ההערכה הזאת… יש שהם מקצרים, ויש שהם מרחיבים בהוצאות שונות… הכל על פי חות דעת הפקידים, מבלי שאול את דעתנו ומבלי התחשב עם משאלותינו… צריכים המה לשלם “הוספות” לפקידים שונים, לשוטרי-העיר, לבולשת או… להציב עמודי-פנס להאיר את הרחובות או לתקן את הדרכים. – או המה מוסיפים גם משלהם; נצרך לנו להוצאות של תלמוד תורה, להוצאות המרחץ, לשכר הרב או לענינים כלליים אחרים – באים המה ומקמצים… וכל המותר מן הכסף יושלח לאוצר-הממשלה והיה לפקדון… לימים ושנים עד… שיבא המשיח…

– הלא מחויבים אנו להתנגד בכל תוקף למצב כזה, מחויבים אנו למחות מחאה עצומה, – קרא בירשטיין, אשר השתומם לשמע את דברי ראש-הקהלה.

– להתנגד? להביע מחאה?… לפני מי, אדוני?… רק לתנות ענותנו לפני רבונו-של-עולם… ואם צריכים אנו למלא את צרכינו המרובים, אנו הולכים ומקבצים עוד נדבות… ישראל – רחמנים בני רחמנים… תובעים אותנו, האמידים, ונותנים אנו…

ברגע הזה הופיעה ל הטרקלין אש באה בשנים, מלובשת עדנים ושמלה יקרה, עבת-הכרס ורחבת-החזה, אחריה נכנסה עלמה כבת עשרים ושלש, חורת-הפנים ודלת-הבשר, לבושה שמלת-משי חדשה; שערותיה השחורות עשויות כעין מגדל גבה, ובין שערותיה נוצצת מכבנה, אשר בה מתנוצצת אבן יקרה; על אצבעותיה נתונות טבעות שתים משובצות ספירים טהורים ויקרים; מתחת לצוארה תחובה מכבנת-זהב גדולה מפותחה צצים ומשובצה יהלומים קטנים, המזהירים בברק-יפעתם לאור המנורה, –

– אתכבד, אדוני הרופא, להציג לפני כבודו את רעיתי ואת בתי אסתר…

הוא דרש לשלומם ויעמוד עד אשר ישבו הנשים.

– רק זה בא אלינו אורח, – אמרה הבת בהתיפה לפני הראי הגדול, – וכבר הלאה אותו אבי בעניני-עסקים…

– לא, בתי – השיב אביה; – ראשית-כל נצרך לכלות את העסק, אשר לפנינו, ואחרי-כן – עת לשיחת-נשים ולפטפוטי-דברים בטלים, – ויצחק צחוק גדול.

– הלא תצוי, – הוסיף חלפן בפנותו לגברת-הבית, – להביא לנו תה… ונשתה עד אשר נכלה את דברינו…

האשה קמה ממקומה בלי אמר ודברים ותצא אל החדר הסמוך, אבל אסתר נשארה יושבת על מקומה אצל הגברים המדברים “בעניני-עסק”. –

– ואני אשמע ואאזין לדברי-העסקים – אמרה אסתר בצחוק. – אשמע, מה ידברו הגברים, העסוקים בענינים גדולים וחשובים העומדים ברומו של עולם-היהודי באושה.

– תוכלי לשמע, בתי, כאות-נפשך, – השיב חלפן ויעצם עיניו לרגע וישקע במחשבותי.

– כבודו אמר, – הפסיק בירשטיין את הדומיה, – כי מוכרחים אתם גם לקבץ נדבות למלא את הצרכים למוסדי-צדקה… והפקידים מקמצים…

– מקמצים? לא, חביבי! אינם נותנים כלום גם לדברים נחוצים מאד, נחוצים לקהלה חשובה וגדולה כמו קהלת-עירנו… מלבד רב-רשמי, המסדר ספרי הנולדים והמתים, רשימות הנשואים והגרושים – הן נצרך לנו רב-דתי… ואינם מקציבים כלום להספקתו…

– האומנם יש להם המשפט להתערב אפילו בענין זה – שאל בירשטיין בתמיה.

– יש ויש… רב-רשמי הוא מאושר מן הפקידות, אבל רב, העוסק בשאלות דתנו, – אין צורך בו לפי מושגם…

חלפן התאנח אנחה עמוקה ויעצם את עיניו.

– והאם בסכום המצער של מאה וחמשים רובל יוכל להסתפק איש-נכבד כרב-העיר?

– כן… אינו יכול… אבל כמו שלהרופא יש הכנסות שונות מן החולים, כן יש גם להרב הכנסות שונות: באים אליו לדין-תורה, שולחים אליו מתנות לימי-החג… ובפרט רבנו… הוא מסתפק במועט… הרבנית – – היא מפרנסת את ביתה, מקבלת את ההכנסות…

– אבן הן גם הוא איש המצטרך לחיי בשר-ודם, – אמר בירשטיין בצחוק קל.

– רבנו? לא!.. זה איש-אלהים… כל ימיו יושב הוא על התורה… אמנם זכתה עירנו לגאון גדול נודע בכל תפוצות ישראל… מכל הערים פונים אליו בשאלות, והוא נותן תשובותיו לכולם… הוא מחזיק ישיבה… שם לומדים בחורים תורה…

בעלת-הבית נכנסה אל הטרקלין, ואחריה הולכת המשרתת ונושאת טס גדול, היא שמה על השולחן, אשר לפני הכסאות, כוסות תה, ממתקים ואפיות.

השיחה נסבה על דברים שונים, ודברי-עסקי-הקהלה נפסקו. אל הטרקלין נכנסו עוד אנשים אחדים, אשר ישבו בתחלה בחדר-האכל הסמוך. חלפן הציג את כל אחד לפני הרופא, קרא את שמותיהם והגיד את מעשיהם ועסקיהם. אחד היה סוחר-עצים, השני בעל-רחים, השלישי – אחד מפקידי-העיר, פולני אציל, הרביעי – בנו הבכור של בעל-הבית, שמעון חלפן, סוחר בעיר הגדולה, זה היה איש רם הקומה ודל-הפנים; זקנו מגולח, שתי קצות שפמו מתרוממות למעלה כשני מחטים מעוקמים ומגיעות עד חטמו הארוך.

XI.

המה מדברים ומשוחחים ושותים תה, והנה קול עב וחזק נשמע מן המסדרון, בעל-הבית מהר לקום בחפזון לקראת הבא, וכרגע הוסרה ממנו יהירותו ומנוחתו, וגם ליאותו הנשקפה מכל שרטוטי-פניו חלפה ממנו. הבא היה פקיד, איש גבה-קומה, בעל כרס רחבה וכתפים רחבות; זקנו מגולח; שערות ראשו גזוזות, שתי הקצוות הגדולות והעבותות של שפמו עוברות למטה מן השפתים עד צוארון בגד השרד, אשר עליו.

בעל הבית הציג לפני הפקיד, הוא ראש פקידי-העיר, את הרופא; דבר באזני-הפקיד דברי-תהלה על אודות הרופא הצעיר בחנופה רבה ובהכנעה גדולה.

– כן, כן… ספרו לי… אשמח מאד… שמו כבר יצא לתהלה בעירנו… נעים לי, כי בעירי ימצא רופא מהולל, – אמר ניקולאי וואליריאנוביץ מישצארין הפקיד.

– אני הגדתי את שבחו של הרופא גם להאצילים… המה הבטיחוני, כי יבכרו את “רופאנו” על הרופאים האחרים… אמרתי להם, כי רפאת ילד נוטה למות בארח פלא… אנחנו נשתדל, כי יגדל שכר אדוני הרופא, – הוסיף חלפן בצחוק של חנופה וישם את ידו על שכם בירשטיין לאות חבה.

רטט קל עבר בכל אבריו של בירשטיין. הוא הרגיש איזה געל-נפש אל כל המסובים. גם חלפן זה, אשר לבב אותו בכל עת ספר לו מכל עניני-הקהלה; חלפן זה, אשר, למרות התואר שתארו אותו גרונין ובפרט חיים קלאטץ, מצא חן בעיניו בשעה שהביע את דאגותיו בעניני-עירו, משכהו אחריו באנחותיו שנאנח, בשעה שתאר לפניו את שעבודתם להפקידים, בשעה שדבר בגאוה מלבבת על “רבם הגאון”, – חלפן זה נפל פתאום בעיניו ממרומי-שחקים אל תהום-הרפש… הוא חש בקרבו מועקה, עצבת ועגמת-נפש… רגע חפץ לקום ממקומו ולברח מן הבית הזה, לירוק בפני כל האנשים האלה, לעזוב את העיר ולברח, כאשר ברח גרונין, לנוס הלאה-הלאה, אל העיר הגדולה והיפה, עיר מלאה תשואות המון אדם רב, עיר מלאה חכמה, עיר מלאה אנשים משכילים… לפניו עבר פתאם מראה חדרי-האינסטיטוט, ששם עבד שנתים בשקידה עצומה, לפניו נראו פני מוריו החביבים והתמימים, המסורים בכל לבם ונפשם אל המדע ואל התורה ואל הנסיונות החשובים… אבל הוא הבליג על סערת-רוחו ולא ענה דבר, רק אנחה יצאה מתוך פנים נפשו, אנקת-אסיר הנקשר אל כבליו, כבלי-ברזל, ואשר שונאיו בנפשו כתרוהו ומלעיגים עליו…

– השולחן בודאי ערוך, – אמר מישצארין אחרי שתותו כוס תה. – אל נא נאבד את הזמן היקר לנו ונשב – לעבוד, – הוסיף הפקיד ויצחק בקול רם.

– “זמן – זהו מטבע”, – אמר בלעג שמעון חלפן, – כאשר אומרים האמיריקאים.

– אמת, אמת!… – קראו כל הנאספים.

– וגם אתה, אדוני הרופא, תקח, כמובן, חלק…

– במה?

– בצחוק הקלפים… – קרא מישצארין, – מה תמים – הה! – עוד האיש הזה!…

– איני צוחק בקלפים, ניקולאי וואלריאנוביץ, – השיב בירשטיין.

– אין חלקך בצחוק הקלפים? – שאלו הפקיד וחלפן בקול אחד. – הנשמע כדבר הזה?

– אי-אפשר הדבר! – הוסיף הפקיד. – ומה יאמר כבודו לעשות בנוח מעבודתו?

– תמוה מאד… רופא ואינו צוחק בקלפים… אמת דבר ניקולאי וואליריאנוביץ, – אמר גם חלפן בפנותו אל מישצארין בחנופה. –

– אבל מה אעשה? לצערי הגדול לא למדתי את החכמה הנפלאה הזאת – וימים יגידו עתידותי…

– אם כן… אנחנו נלך אל החדר הסמוך, והאיש הצעיר ישוחח עם הנשים, – אמר מישצארין בקומו ממושבו.

כולם יצאו מן הטרקלין ויבאו אל החדר השני, חדר-העבודה של בעל-הבית, ובירשטיין ואסתר נשארו בטרקלין על מושבותיהם.

המה דברו על אושה ועל יושביה. בירשטיין התאונן, כי רוב החולים היהודים, הבאים אליו, אינם מבינים היטב את שפת המדינה, ולכן אינם יכולים לבאר את דרישותיהם.

– כבודו אינו מבין, כמובן, יהודית, – שאלה העלמה.

– הן תתפלאי לדבר הזה? אבל…

– אני?!… איני מתפלאה כלל… יען גם אני איני יודעת דבר יהודית…

בירשטיין הביט אליה במבוכה ולא ידע, אם תלעג לו העלמה או מדברת ברצינות.

אבל, – שאל –, הן בתוך עמך את יושבת תמיד, – הכי אפשר, כי לא תבין את שפתו?

– בבית הורי חונכתי רק בחברת מורות אשכנזיות ופראנציות… דברתי והגיתי רק בשפות אלה… וכמובן, בשפה רוסית, שהיא לי שפת-אם…

הוא הביט אל פניה בעין בוחנת ברגע אחד.

– ינעם לי מאד לשמוע את הדבר הזה… עתה אוסיף לדבר אתך פרנצית…

– האם גם אדוני יודע את השפה הזאת?

– בלא ספק, עלמה כבודה, הן שנים אחדות ישבתי בפאריז.

– האומנם?.. אבל – יראה אני לדבר אתך פראנצית… בודאי הברתי אינה נכונה כהברה פאריזאית.

בירשטיין קם ממושבו ויגש אל הפסנתר.

– כפי הנראה את מנגנת בפסנתר…

– כן, כן, – ענתה בזהירות, – הן שנתים למדתי את המוזיקה גם בהקונסירבאטוריום אשר בווארשה…

הפעם שמח בירשטיין לדבריה אלה, הוא אהב מאד את המוזיקה ואת המנגינות בכלל, ומכל כלי-הזמר חבב בפרט את הפסנתר. בילדותו למדהו את המוזיקה אחד המורים הנודעים בעיר מולדתו; גם בהיותו בהאוניברסיטה לא חדל מלנגן בפסנתר שהיה במעונו. גם הוא וגם חברו אונריוטוב אהבו לנג בשעות-המנוחה אחרי עבודה רבה ועיון גדול בלמודים. תמיד הלכו לשמוע את הזמרה בתיאטרון ובנשפי-זמר הסימפוניים, הנערים באולם היכל-הזמרה בידי גדולי-המנגנים.

הפעם היה נכון למחול להעלמה הזאת את כל פטפוטיה ואת כל יהירותה ואפילו חטאת אביה, לו רק תהיה לו שעת הכשר לשמוע פה בעיירה נכחדה מנגינה נאה ויפה היוצאת מן הפסנתר… היא למדה בבית-מדרש הזמרה, ומסתמא יודעת היא היטב את מבחרי המנגינות של הקומפוזיטורים הגדולים והגאונים. –

הוא עמד רגעים אחדים לפני הפסנתר. אחרי-כן פנה אל אסתר ויבקשנה לנגן איזו מנגינה לפי רוחה, כאשר תבחר בעצמה.

– זה ימים רבים לא נגעתי בפסנתר… איזו ליאות נפלה עלי בימים האחרונים, – אמרה בקול ענוג, – עיפה נפשי מעמל החיים הבודדים והמשעממים…

– ובכל זאת אבקשך מאד, עלמה כבודה… אוהב אני מאד לשמוע את המוזיקה…

היא מאנה בתחלה, אבל הוא הפציר בה… ותסכים…

– רק למענך, רופא יקר, רק למענך, – אמרה ותשקר בעיניה אל מול בירשטיין, הי התיפה לפני הראי, נגשה אל הפסנתר והסירה את המכסה. היא ישבה על הכסא הקטן והעגול, השמיעה אקורדים אחדים ותנגן – וואלס פשוט וידוע… אחרי כלותה את הוואלס, נגנה גם איזו “מאזורקה”.

ובירשטיין עומד ומשתאה.

– המצא חן ניגוני בעיניך, רופא יקר? – שאלה אסתר בחן עגבנית.

– אם יש בלבבך לעשות לי נחת-רוח – הלא תנגני לי אחת המנגינות של שופין… או של מוצארט…

– שופין?… לא אדע, איה מונחים תווי הנוטים, – השיבה במבוכה קלה ותעמוד ממקומה.

– תני נא לי רשות, כבודה, לשבת על מקומך…

– בכל לב… אם גם כבודו מנגן, אשמע ברצון ואשפט במישרים או… בבקרת קשה… הלא תזהר, אדוני!.. – השיבה אסתר בצחוק-חן ובתנועת-ראש. –

הוא החל לנגן את אחת המנגינות האהובות לו של ביטהובן. קולות לאטיים וקלים יצאו מן הפסנתר… הקולות הולכים ומתרבים, הולכים ומתלכדים וממלאים את כל החדר… עוד מעט – והזדעזעו כל מיתרי הפסנתר. הקולות מרעישים ומרעידים… גלים יוצאים מחביון המנגינה, מתרוממים ומתנשאים, מתגלגלים ומתדפקים ביאוש ובקצף אל חוף הים… הנה ישמע קול אנחות רצוצות, אנקות מדאיבות, – ואחרי הרעש – קול דממה דקה כקול ילד מתיפח ומילל…

ורוחו של בירשטיין מתנשאה לעל, אל כנפי הדמיון והחזיון… הוא שכח את מקומו בחדר אנשים זרים ונכרים… הנה לפניו חזיונות ימי ילדותו… רענן וצהל ושמח הוא… אפילו עננה קלה אינה מכסה את זוהר שמי-חייו… הולך הוא מחיל אל חיל… והקולות היוצאים מן הפסנתר מזמרים ומרננים, אומרים שירה להטבע היפה והבהיר ולכל ברואיו הנחמדים והחביבים… צהלה ורנה מסביב!… אבל הנה נשמעו האנחות הראשונות… והקולות מתרוצצים, אחד ירדוף את חברו, כולם ימהרו לעוף, לרוץ אורח ולהנשא אל על, אל מרחבי אין סוף… הנה קמו לפניו ימי התסיסה העצומה: לחיים או למות!… דרכים רבות לפניו – במה יבחר? והקולות מתדפקים ומתרפקים, רצים לכל עבר רגלי-ים סואן, מתנשאים ונופלים אל תהום עמוק… יאוש איום יוצר מן המנגינה – ואחריו קול קינה ויללה… יאוש, עקת-לב, מצוקת-נפש, אנקות איומות…

והפסנתר בוכה, מילל ומתיפח… והקולות מתיפחים ומקוננים… כל היקום לבש קדרות… כל העינים מלאות דמע, כל לב מורתח מלא תוגה, אשר אין לה ראשית ואין לה תכלית… האומנם אין מוצא מן המיצר? האומנם אין שביב אור אחד המזהיר את דרכנו מבין הערפל העגום?

ובירשטיין מכה בכח על המנענעים… והקולות יוצאים ויפים ומבוהלים, כאילו שד משחת רודף אחריהם באישון ליל… והנה – הם… דממה… התמו למות כל התבל ומלואה?… הנה ישמע קול לחש, קול שיח-שרפי-קדש, המפילים תחנותיהם לפני אלהי-מרום, לפני אדון כל הארץ… קינה מהולה בשירה, ספקות מרוקמות בתקווה… והקולות מושכים אחריהם את כל הלבבות הנדכאים, מושכים אחרים בחבלי-קסם ובזיו קרני-זהר…

ובחדר השני, ששם ישבו הנאספים וצחקו בקלים, שלטה פתאום דומיה… הקלפים היו בידי כל המצחקים, אבל ראש החברה, הפקיד מישצארין, יושב נבוך, יושב ושומע, מאזין ומקשיב לקולות, המחרידים כליות ונפש, החודרים אל עמקי-הנפש, – והוא נשקע בשרעפיו… וכולם יושבים ומחכים… אי-אלה הרגשות, שהתעוררו בקרב האיש העב, בעל-הכרס הזה? הנזכרו לו ימי-בחרותו, בהיותו עוד בבית אביו האציל, טרם הספיק אביו לפזר את כל הונו ואת אחוזתו בהוללות? הנזכרו לו הימים ההם, כאשר היתה גם אמו העדינה יושבת ומנגנת בפסנתר, עת גבר עליה היאוש, את תקפה אותה עצבות נוראה, עת קצתה בחייה מפני הוללות בעלה?

רק המסובים אתו לפני השלחן הירוק, חלפן, בנו וחבריהם, ישבו ושעממו, יען כי לא חדרה ללבם המנגינה הנפלאה הזאת, יען כי טפש לבם מהבין את עצמת הדרתה ורושמה האדיר… המה ישבו במנוחה ורק מפני הכבוד לא חפצו להפריע את מחשבות הפקיד, ראש-העיר.

– מטיב הוא נגן, – אמר מישצארין והניח את הקלפים שבידו על השלחן. הוא קם ממקומו בחפצו לבא אל הטרקלין. אבל ברגע זה פסקו פתאם הקולות.

בירשטיין התעורר, כאילו חפץ להסיר ממנו את הקסם של החזון ושל המנגינה. בחפזון סגר את מכסה הפסנתר, הושיט את ידו לאסתר ויאמר:

– תודה לך, כבודה, בעד טוב לבך… לי עת ללכת…

– עוד הערב גדול, – אמרה אסתר; – מדוע תחפז ללכת?

מישצארין נגש אליו ויקח בידיו הגדולות את יד בירשטיין הרכה והמעונגה.

– אין מלה בפי להגיד תהלתך, יקיר…

– אבא! – פנתה אסתר אל אביה, שגם הוא נכנס אל הטרקלין אחרי הפקיד, – אבא! – אמרה בקול בוכים מעושה: – הרופא אומר לעזוב אותנו… הנשמע כדבר הזה?…

– לא אוכל להשאר… לא הסכנתי לאחר שבת בלילה…

כולם הפצירו בו, אבל הוא מהר לעזוב את הבית וינס משם כמנוסת-חרב.

XII.

וגם בשכבו על משכבו בחדרו לא יכל בירשטיין להשקיט את סערת-רוחו; שנתו נדדה ממנו; מחשבות שונות התרוצצו במוחו ולא נתנו מרגע לנפשו ההומיה…

מה לו פה? מה יבקש למצא בעיר הזאת? האם לא באה כבר העת לעזוב את הארץ, אשר הקיאה אותו ואשר תגרשהו לבל יסתפח בהיכל המדע?… לך, לך, נודד מסכן, הלאה, לעבר-הגבול, אל הארץ ההיא, ששם תמצא מנוחה לנפשך הכואבה, בהשקעך בלמודי-המדע ובנסיונות של הבאקטיריאולוגיה!… האומנם ישאר פה גלמוד ובדד או יבלה את זמנו בחברת הגברת הורין או במסבת אסתר ברוך חלפן? מה יוכל למצא פה מלבד עניים מרודים, השקועים כל ימיהם בדאגות הפרנסה, או מלבד “בעלי-בתים”, אשר הבצע כל מגמתם ומאוים, כמו חלפן או הורין?… אין פה זרמי-חיים… מות וכליון!… אדים מרעילים יוצאים מן הבצות ומישנים את יושבי הסביבה בשינת מות… אבל האומנם ימצא אי-אלה שאיפות, איזו פעילות, בקשת-חיים נאורים – גם בעיר גדולה כעיר מושב זקנתו? לא ולא!… בודאי גם שמה הולכים החיים ומתנונים, הולכים וכלים… ההבדל רק בזה, ששם ימצאו עניים בכמות יותר גדולה וגם עוד עשרות או מאות חלפנים או הורינים למיניהם – ותו לא מידי!…

ערפלי-מות מכסים ועטים את כל הגיטו הגדול של היהודים; כולם ישנים בעלטה העצובה הזאת; כולם קפואים במצבם השפל והנדכא או מפרכסים בשעת גסיסתם… אין מוצא ממצוקותיהם, אין תרופה מכליונם… מות וכליון!…

ויאוש נורא אחז את בירשטיין… ספקות איומים לפתו אותו… בעד מה נלחמים המה? אי-אלה מטרות עמדות לפני האנשים המדוכאים האלה? מה יוכלו לבקש בחייהם מלבד לחם-הקלוקל הנצרך למחיתם?

הוא התנודד על משכבו… לקח ספר-מדע, המונח על הדלפק העומד לפני מטתו, פתח אותו והחל לעיין בו, באמרו פן ירגיע את עצביו הנרגשים בהתעניינו בדבר-מדע… אבל הוא קרא רק שתים-שלש דלתות והניח שוב את הספר, ומחשבותיו הוסיפו להתרוצץ במוחו, מחשבות תכופות ורצוצות…

אבל הבאקטיריות, היצורים הזעירים הללו… אם לא נסתכל בהם היטב, אם לא נלמוד לדעת את מהותם, את איכותם ואת אפני-חייהם, הן לא נדע אפילו את הויתם… צריכים אנו גם בדבר הזה לחדור אל השדרות הזעירות, אשר כמעט לא נראו אותותיהן בחוץ… אי-אלה אוכלסי-אנשים – הוגים, חיים, נלחמים: אפשר גם זרמי-שאיפות שונות מסתתרים בעמקי-ישותם… מין יבאו ויצאו לאויר-העולם הגדול אלה האנשים העברים, המחוללים מהפכות במדע, בספרות, במנגינות, במדינות? האם לא מתהום-עמקי-השדרות של המון העם מוצאם?…

הוא נזכר בנהר העצום והגדול, השוטף לרגל הגבעה הרמה, אשר עליה בנויה זיראון, עיר מולדתו, הוא רואה לפניו את הנהר בימי-החורף… מות וכליון מסביב… כל היקום קפא… אין חיים ואין תנועה… כל הככר הגדולה עוטה תכריך-שלג ומשתרעת במרחק גדול בין אפלולית, בין דמדומים כהים; משתרעת עגומה ועצובה, בלי חיים, בלי תנועה… אבל האומנם פסו החיים מן הנהר? לא!… שם, מתחת הקרח, אשר הגליד על פני-המים, מוסיפים מי הנהר לשטוף ולזרום בדרכם הנצחית… שם, מתחת מכסה-הקרח, יש תנועה רבה וחיים אדירים… גם על פני-הגיטו אמנם לא נראו עקבות חיים עצובים ושאיפות נשגבות, אבל, אפשר, שם, בעומקן של השדרות הנמוכות, מוסיפים גלי-החיים לסעור כשאונם ובתנועתם התמידית, ומשם יכולות להתפרץ החוצה להבות-אש של שאיפות נעלות, של צרכים מיוחדים, אשר ישנו את כל סדרי-החיים של העם ומשטרם ואשר יביאוהו למרומי-פסגת האושר וההצלחה… והאש האוכל הזאת תבער את הזוהמה אשר זהמו את העם צרותיו ואסונותיו…

בבקר השכים לקום ממטתו וישב אל שלחן-העבודה לכתוב מאמר למען העתון הנודע “המעורר”, שהיה אחד מעוזריו התמידים ושהיה ממציא לו בכל שבוע עלון קטן על חדשות-המדע. כשלש שעות רצופות לא מש משלחן העבודה, עד אשר כלה את מאמרו. אז נזכר, כי צריך הוא ללכת לדרוש בשלום הילד של שמואל האורג, זה הילד, אשר הצילהו ממות ברפאו אותו בבקר יום בואו לאושה.

בפעם הזאת, כאשר נכנס אל החדר הגדול במעון האורג, קם שמואל לקראתו ויבקשו לבא אל חדר אחר.

– הילד הובא לחדר בתו דבורה, – אמר שמואל, – הוא בקש להיות אתה.

המה שבו אל המסדרון ומשם באו אל חדר קטן ונקי מאד. החדר הזה היה צר ומארך. בצד החלון עמד שלחן-עץ פשוט מכוסה בנייר כחול. על השלחן עמדו כלי-כתיבה וצבורים ספרים וקונטרסים שונים. בפנת החדר תלויה כוננית קטנה ועליה מונחים ספרים, עתונים, גליונות, על האצטבה העליונה עומד ראי קטן בלי מסגרת וגם צלוחיות קטנות לתמרוקי-הנשים. משני עברי-השלחן תלויות על הקיר תמונות פוטוגראפיות של אנשי-שם; רובן נתלו במחטים על הקיר, ורק אחדות מהן נתונות במסגרות פשוטות. בצד השני עומדת מטת-ברשל מכוסה בשמיכה לבנה. עליה ישב הילד והשתעשע בצעצועים.

דבורה ישבה על טאבוריט לפני השלחן וארגה איזו רקמה. היא התחלחלה בשמעה קול פתיחת הדלת ומהרה לקום לקראת הנכנסים.

– סלחי נא, על אשר הפרעתיך מעבודתך… רצוני לדעת את שלום הילד… אתמול בבקר לא הספיקה לי העת לבא לביתכם, כי קראו אותי לחולים אחרים.

– בבקשה מכבוד הרופא… הילד בריא… יושב ומשחק בצעצועים.

בירשטיין הסיר את אדרתו ונגש אל הילד.

– אל תפחד ממני, חביבי, – אמר בפנותו אל הילד, אשר פניו הפיקו חרדה בראותו את הרופא. – אני לא אעשה לך דבר… רק אסתכל בך…

שמואל האורג יצא מן החדר לשוב אל עבודתו. בירשטיין משש את החולה והאזין לדופקו.

– טוב מאד!… מצבו הוטב… בעוד ימים שנים יכל יוכל לרקד כאות נפשו.

פני הילד האירו, וצחוק-שמחה נראה על שפתותיו.

– תודה לאדוני הרופא!… אמר דבורה ברגש.

בירשטיין התכונן לכל הנמצא בחדר ובקש אמתלא להשאר שעה קלה במקום הזה. הוא ישב על הכסא, אשר לפני השלחן, כתב על גליון קטן דברים אחדים ואמר אל דבורה:

– כתבתי על הגליון לזכרון לך, איך נצרך להאכילהו ולהבריאהו למען החזיק את בריאותו, כי ילד חלש הוא…

היא לקחה את הגליון מידו, קראה את הכתוב ותאמר:

– תודה… אני כן אעשה כפקודתך, אדוני…

בירשטיין לקח מן השלחן את הרקמה, שהניחה דבורה אותה בעת הכנסו אל החדר, והסתכל בה בסקרנות.

– מלאכה טובה ויפה… גם הציורים נרקמו בטעם טוב… בודאי ימצאו בידיך ציורים נאים…

– אמי למדתני את המלאכה הזאת… היא רוקמת נפלאה… אבל עכשיו אין עתה בידה לעשות במלאכה הזאת… טרודה היא תמיד בצרכי-ביתנו, ואני ממלאה את העבודה הזאת.

– בודאי עומדות הרקמות אלה למכירה?

דבורה הרימה את עיניה למול הרופא.

– כמובן, למכירה…

הוא החשה רגע קטן, התבונן לתמונות של אנשי-השם הנודעים לו ואל הקונטרסים המונחים על השלחן, לקח ספר אחד – והפעם התפלא למצא ספר זה בחדר עלמה רוקמת. הוא הישיר את מבטו נגד היושבת לפניו וישאל:

– כבודך מתעניינת בספרי אנשי-השם של תורת-הכלכלה?

– כן, אדוני הרופא… – ענתה דבורה ותתאדם.

– גם אני, בהיותי תלמיד-האוניבירסיטה, התעניינתי הרבה בשאלות-הכלכלה; אחרי-כן לקחו מדעים אחרים את לבי… ובהיותי בארצות אשכנז וצרפת בשנים האחרונות, שוב החילותי להתעניין בשאלות-הפועלים, כמפלגותיהם… בודאי מתעניינת כבודך גם בשאלות אלה…

– בודאי, אדוני הרופא, – ענתה כמעט בלחש, ומבוכתה עוד לא סרה ממנה.

– אבל האומנם גם בעיר הזאת ישנם אנשים, המבינים והיודעים פרקי-הלכות של השאלה הגדולה והמסובכה הזאת?…

– בודאי… הן השאלה הזאת נוגעת לחייהם… רוב אנשי-העיר פועלים המה… בעלי-מלאכה… ואיך לא יתעניינו בשאלה זאת? איך לא יתאמצו להבין לדעת את מצב הפועלים בארצות אחרות, לדעת את מגמותיהם ושאיפותיהם?…

– האומנם אפשר לפתור את שאלת בעלי-מלאכה פה, כאשר יאמרו לפתור את שאלת-הפועלים בארצות קולטוריות?

– יש דרכים שונות… אבל העיקר… יסוד-המצב אחד הוא…

– אחד הוא?…

– אדמה, כי כן הדבר… ישנן שתי מפלגות: בורגנים ופועלים… נותני-עבודה ועובדים… המלחמה, אשר בין שתי המפלגות האלה, אחת היא גם פה וגם שם.

– אבל במלחמה זאת ינצחו הגבורים את החלשים, כבכל מלחמה…

– כן… ינצחו… אם הפועלים יתאגדו ויקומו נגד מעניהם ונגד עריצותם…

– ואיזו היא דרך ההתאגדות, שבה ילכו בעלי-המלאכה… כלומר הפועלים… במקומכם, למען יגיעו למטרתם?

– דרך אחת לנו כמו לכל הפועלים… שביתה… הטפה… למען יבינו וידעו כל העובדים את ערך-ההכרה של גדל-רעיוננו וערך עניני-מפלגתנו…

בירשטיין ישב רגעים אחדים בדממה שקוע במחשבותיו. הוא נמשך אחרי הויכוחים המשונים האלה בהתעניינות רבה, וסקרנותו הלכה וגדלה.

– אבל גברתי, אם מתעניינת את בתורת-הכלכלה, הן ידוע לך גם מאמר-לאסאל: כל חוק-יסודי צריך להשען על כל ריאלי… המפלגה של הפועלים בארצות קולטוריות מאגדה ומאחדה את הפועלים, למען יהיה לה ערך פוליטי גדול וכביר… זהו כח ריאלי המחולל נפלאות… הכחות הבודדים אמנם הולכים לאבוד, אבל האגודה – לה יש כח אמיץ ואדיר… אבל במקומנו – איזה כח מדיני תחדשו ותאוששו?…

– אגודתנו… תאגד את כל הפועלים היהודים…

– כלומר את בעלי-המלאכה? או את הפועלים העובדים בבתי-מלאכה אלה?

– את כל העובדים… את כל העמלים…

– למען איזו מטרה?

– למטרות כלליות… כמו שמתאגדים פועלי-עם אחר…

– אבל אנחנו היהודים כולנו נרדפים ונדחקים… כולנו שרויים בצער… מן הבורגני עד הפועל, מן המשכיל ועד… שואב-המים… איה הוא הקרקע, אשר עליו נוכל לבסס את מעמדנו, לבנות את בניננו?

–כאשר תפתר שאלת-הפועלים בכלל, אז ממילא תהיה הרוחה גם לכל העובדים… לכן צריכים אנו להטיף… להפיץ את הדעה הסוציאלית בין כל שדרות-העם… אנחנו נתן יד לכל המפלגות הסוציאליות שבארצות השונות, להתאחד עמהן… וגם מצבנו יוטב..

– כלומר, כאשר ישונו כל סדרי-החיים המדיניים והכלכליים?

– בודאי… כן הוא הדבר… כאשר תגבר יד הפועלים, אז יעמד הסדר האקונומי והמדיני הנכון והישר, אשר אליו שואפים אנו כולנו…

– אבל מי יוכל להבטיחך, כי תפתר גם אז שאלתנו, שאלת היהודים, שאלת הפועלים היהודים?

– הן כל הסדר ישונה!… קראה דבורה בקול של רוגז;

– סדרים רבים שונו באירופה במשך מאות שנים… אבל המצב המדיני של היהודים כמעט לא השתנה… ובפרט המצב החברתי; הוא לא הוטב כלל… היהודים התאמצו תמיד להסתגל לסדר, השורר בתקופה זאת או אחרת, אבל תמיד נשאר מצבם החברתי רעוע מאד, יען זקוקים המה תמיד לאחרים: אם מסבירים אדוני-הארץ לנו פניהם, אז טוב לנו או ליחידים מאתנו; ואם יפנו הם לנו עורף, אז נשארים אנו רצוצי-משפט… היו ימים שהאמינו אבותינו, כי הליביראלות בנצחה תביא לנו ישועת-נצח… אבל גם היא הכזיבה את תוחלתנו… אני ישבתי בפאריז, בזו היא הנאורה ומקולטרה, כאשר גברה המלחמה בעד איזה דרייפוס… התבוננתי וראיתי, איך התפרצה פתאם השנאה ליהודים… צאי וראי, מה יעשה באשכנז או באוסטריה…

–הליבראליות – זו היא הבורגנות… הסדר הזה צריך לנפל… ועל משואותיו יקום סדר של צדק ושל יושר…

– מאמינה כבודך ברעיון-צדק משפט… אפשר, כאשר יהיו כל בני-אדם למלאכי-עליון, אז יגבר וישתרר הצדק האבסולוטי… ועכשו – אם גם תגבר יד הפועלים, וסדר חדש יקום על הארץ, אז ימצאו המה אמתלאות לדכא את הפועלים היהודים, כמו שהמשכילים והבורגנים בזמננו מדכאים ומשפילים את המשכילים ואת הבורגנים היהודים… יען – באשר המה החלשים… באשר אין להם כח ריאלי… מובטחני, כי אז יבאו במקומכם פועלים פולנים, ליטאים או רוסים ויקימו חוקים ומשפטים המסיגים את הפועלים היהודים לבל ירחקו לבא… לעבוד באיזה סוגי-פאבריקאות…

– ובכן – מה תרופתו, רופא נכבד? – שאלה דבורה בהלצה, וצחוק-מר נראה על שפתותיה.

– עצתי?… עוד לא אוכל להגיד לכבודך את דעתי הנכונה… בינתי תענני, כי צריכים אנו לחפש לנו מעמד מוצק מיוחד… למצא לנו לעצמנו כח ריאלי גדול…

המה ישבו רגעים אחדים בדומיה.

– אבל ינעם לי לדעת, – אמר בירשטיין, – כי תמצאנה פה שאיפות לשנוי מצבנו… אם לא יקשה הדבר לפני כבודך, הלא תגידי לי על-דבר החברות והאגודות המתאמצות לשנות סדרי-חיינו…

רגעים שנים ישבה דבורה ולא ענתה דבר; מבוכה נראתה על פניה, כאילו פקפקה, אם נכון הוא לגלות את מצפוני-אגודותיהם. אבל בהביטה אל בירשטיין היושב ומחכה בהתעניינות לדבריה, ספרה לו מן כל השאיפות הנבלטות בין הצעירים, בארה לפניו את מגמותיהם, את הטפותיהם, הגידה לו על-דבר הספרות, אשר מפיצים אותה אדוקי-המפלגה בין היהודים בשפת יהודית. היא דברה את דבריה בנחת ובטעם נכון, אבל לאט לאט התעוררה, והתלהבותה גברה למאד. פניה התאדמו, עיניה הפיקו אש-התפעלות, כל יצורי-גוה התגעשו, תוי-פניה הרכים והעדינים הזהירו באתרערותא – ותיף מאד ברגע זה.

– אקוה, – אמרה בכלותה את דבריה, – כי אם באמת מתעניין גם כבודו במצבנו האיום, יתן גם הוא את ידו לנו והיה כאחד מאתנו…

רגע אחד ישב על מקומו והתענג שלא ברצונו בהסתכלותו בפני העלמה הנפלאה הזאת, המסורה בכל לבה לרעיון נעלה ונשגב, אבל לא ענה דבר. אחרי-כן התאושש, קם ממקומו, הושיט את ידו לדבורה ויאמר:

– מסופקני, אם אתן את ידי לאגודתכם… מטרתכם אינה ברורה לי די צרכה… כמדומני, שאין לכם קרקע מוצק… סלחי נא, אם אמר, כי אתם… תחקו רק מעשי-אחרים… אבל לעת-עתה גם אני רק דורש ומבקש… אקוה, כי אמצא את הדרך הנכונה… בכל זאת אסיר-תודה אני לכבודך, על אשר הוריתיני את דעות מפלגתך, למען אוכל לדעת את שאיפותיה… תודה רבה!… אם תרשיני – עוד אבוא לבקר בביתך ונשיח על אודות הענין גדל-הערך הזה. –

ובצאתו החוצה נהפכה עליו הרוח. עגמת-נפש, אשר העיקה עליו מיום אתמול, אחרי התודעו אל משפחת חלפן, כאילו סרה ממנו…

הוא הלך ברחובות העיר בצעדים אמיצים.

– יש פה זרמים כבירים, – דבר לנפשו, – ובמקום הזרם – שם מפכים גם החיים…

XIII.

עברו שבועות אחדים. בירשטיין הוסיף לעבוד את עבודתו הרגילה; ביום היה מבקר את החולים בבתיהם, בערב מקבל חולים במעונו ובלילה היה יושב וכותב מאמרים לעתונים או קורא בשקידה רבה בספרים, אשר מהם יכול לשאוב ידיעה נכונה מדברי ימי ישראל, מספרותו ומחייו בתקופות שונות. הוא בקש במכתבים את אחותו, כי תשלח לו מעיר-הבירה את הספרים הנחוצים לו הנמצאים בשפות אשכנז, צרפת ורוסיה, והיא קנתה ושלחה לו חבילות רבות של הספרים האלה.

אבל מלבד עיונו בספרים התאמץ ללמוד את החיים כהויתם, ובשעה שהיה ממשמש את החולה הבא אליו לדרוש תרופה, – דרש תמיד לחייו הרגילים והתדירים, לפרנסתו ולמנהגי-ביתו; וכן בשעה שהיה בא אל בית החולה, – התבונן לכל הליכות-הבית, הקשיב לדבוריהם, שם לבו לנמוסיהם וגם החל להבין את שפתם, הוא התאמץ לחדור אל פנים-נפש החולה, להבין את משאלותיו, מכאוביו הנפשיים, דרישותיו הרגילות ואת הלך-דעותיו; מתוך שתים-שלש שאלות צדדיות חקר לדעת לא רק את מצם הגשמי של הבאים לבקש ממנו מרפא לתחלואיהם, כי אם גם העמיק לבאר לעצמו גם את יסודי-חייהם ואת שאיפותיהם של האנשים הללו.

אם קשה היה לפניו להבין איזה ענין פשוט של נמוסי האנשים האלה או איזה מנהג שלהם, אז היה פונה בשאלות שונות לחיים קלאטץ, שנהיה כבן-בית במעונו של בירשטיין ושהיה בא כמעט בכל ערב להרופא. אם היה קורא אותו בירשטיין, אז היה נכנס אל חדר עבודתו של הרופא, מקשיב לשאלותיו ועונה לו כפי אשר הורתו בינתו בדברים רבים וסבוכים; ואם לא היה קרוא, אז היה יושב בחדר הנועד לקבלת החולים, השגיח על צרכי-בית הרופא, היה נותן צו ופקודה למשרתת, מוסר את דרישותיו לבעלת-הבית ומתאמץ בכלל לבל תפריענה הדאגות הפעוטות את מנוחת-הרופא.

פעם, כאשר נכנס קלאטץ אל חדר-העבודה, פנה אליו בירשטיין בשאלה:

– הגידה נא לי, קלאטץ, מי הוא הרב שבעירכם?

– רבנו?… רבנו – הוא רבי שמואל… איש זקן ונשוא פנים… גאון גדול בתורה וגם בחכמה… נפש יקרה וחביבה… – השיב קלאטץ בהתלהבות.

– חפץ אני להתודע אליו… לבא אל ביתו..

– ומדוע לא?… הוא ישמח בודאי לראות את כבודו…

– ומתי נוכל ללכת?

– מתי?… בכל עת…

– אבל… הן עלינו לבא בשעות הפנויות לוֹ…

– שעות פנויות – מאי קא משמע לן… הרב עסוק תמיד… הולך בבקר אל בית-הכנסת… מתפלל… ואחרי-כן לומד תורה… אחרי-כן קורא שעור בתלמוד לפני “הבחורים” מבני-הישיבה שלו… פוסק שאלות או דן דין תורה… באים אליו בעניני סכסוך של עסקים, והוא מפשר בין המריבים… בערב הולך להתפלל “מנחה” ו“ערבית”, יושב ודורש לפני העם, מבאר אגדות עין-יעקב לבעלי-הבתים, לבעלי-מלאכה, לכל המון העם… ואחרי-כן שב אל ביתו ולומד תורה…

– רגיל אתה, חיים יקירי, – הפסיקהו בירשטיין בצחוק, – לדבר הרבה ולהשיב כהוגן על שאלתי – אינך יכול, הגידה נא לי, באיזו שעה יותר נכון לבא אל הרב?

– יסלח נא כבודו כגדל חסדו… אמנם זה היא משוגתי, וכולם אומרים כזה עלי… גם גרונין היה לועג עלי, על אשר מרבה אני להג…

– ובכן מתי נלך?

– בערב… אם חפץ כבודו, נלך עכשו… עכשו הוא בביתו… בודאי ישנם אצלו אנשים אחדים… תמיד ממלאים ביתו אנשים רבים הבאים לשמוע רובי-תורתיו או המחכים לעצתו או המקשיבים לדברי-מוסרו… וגם אותנו יקבל… יקבל בסבר פנים יפות…

– אם כן נלך תיכף, – אמר בירשטיין ויקם מכסאו, כסא הנדנדה, אשר אהב לשבת עליו בשעת-מנוחתו. –

המה יצאו החוצה. כבר גדל הקור, החורף השליך קרחו על כל הרחובות. הבצות יבשו… פתי-שלג נשאים, ממלאים את כל האויר ונופלים על הארץ ומכסים את הבתים ואת החוצות ואת כל הרפש והזוהמה של חוצות-העיר. החושך גדול מאד, ורק האור המציץ מבין תריסי-החלונות ופנסי-הרחוב הקלושים מאירים להם את הדרך.

המה נגשו אל בית קטן ונמוך ונכנסו אל מסדרון אפל. קלאטץ עבר לפני הרופא ופתח את הדלת, ויבאו אל חדר קטן וצר ומשם עברו אל חדר גדול. בתָוֵך [עמד שול]חן ²ארוך, ומן התקרה יורדת מנורה פשוטה, המפיצה אור כהה על כל החדר, המלא צללים. סביב השלחן ישבו אנשים אחדים ומגבעותיהם על ראשיהם; קול דברים נשמע עוד בפתח, קול מבולבל של מתוכחים.

אשה זקנה קדמה את פני הבאים.

– הרבנית… לחש קלאטץ באזני בירשטיין.

הוא נענע בראשו ונתן לה שלום מבלי הושיט את ידו, כי כבר ידע את מנהגי-המקום, שאין להושיט יד לאשה.

האנשים, אשר ישבו סביב השלחן, קמו בחפזון ממקומותיהם בהכירם את הרופא. פליאה הפיק מבטם: מה לרופא בבית-הרב? – כאילו שאלה חזות-פניהם.

– האדון הרופא חפץ להתודע לכבוד רבנו, – אמר קלאטץ, כאילו ענה על שאלת-העומדים לפניו.

– בבקשה, אדוני הרופא, – אמרה הרבנית, – ישב נא כבודו… אני אגיד להרב…

בירשטיין הסיר מעליו את אדרתו, אשר לקחה מידו קלאטץ, הסיר את מגבעתו, אבל כרגע שם אותה על ראשו במבוכה קלה ויקח מקומו על כסא-עץ, העומד לפני-השלחן.

– בבקשה, אדוני הרופא, – אמרה הרבנית, אשר הספיקה לבא אל חדר-הרב, – בבקשה להכנס אל חדר-הרב…

הוא נכנס אל חדר מרוח, אצל שלחן-עץ גדול על כסא פשוט ישב איש זקן, קטן-הקומה ודל הבשר; פניו מאורכים ודלים, לחייו צנומות, זקנו מגודל; קווצות פאותיו הגדולות יורדות ונסבכות עם שערות זקנו הלבן; מצחו רחב וגדול; על קדקדו “יארמולקה” קטנה שחורה; קמטים עמוקים עוברים על מצחו ומגיעים עד רקותיו; עיניו הגדולות והיושבות עמוק בחוריהן מפיקות רב-בינה ומחשבה ועליהן מורדות גבות-העינים הארוכות, והן שמות לפניו מראה נזעם וזועף, על השלחן מונח ספר גדול פתוח, אשר, כפי הנראה, הגה בו הרב בשעה זו. על השלחן נצברים ספרים רבים בצד אחד עומדת דיותה-זכוכית, וגליונות אחדים מתגלגלים בלי סדר. מלבד השלחן ושלשה-ארבעה כסאות פשוטים לא היו כמעט רהיטים אחרים בחדר. אבל בכל אורך כתליו ובכל פנותיו נעשו אצטבאות-עץ, ועליהן מונחים ועומדים ספרים רבים מכורכים ובלתי מכורכים. –

– הרב קם ממקומו לקראת האורח. הוא נתן את ידו לבירשטיין ויאמר:

– שלום-עליכם… ברוך בואן, חביבי, אל מעוני…

הוא דבר אשכנזית כמט צחה וברורה, והדבר הזה הפליא את בירשטיין, הוא ענהו גם-כן אשכנזית:

– סלח נא רבי, כי באתי להפריע את כבודו מעבודתו… אבל אדיר חפצי להתודע לכבודו… להועץ אתו ולשמוע את חות דעתו בענינים שונים המעניינים אותי בימים האלה… זה כמה פעמים אמרתי בלבי למלא את מאויי זה, מעת אשר באתי לעיר אושה, אבל… האמת אגיד – לא הרהבתי…

– לא, לא, בני! זהו חובי – לקבל כל איש, לשמוע את אשר בפיו… ובפרט אתה, אדוני הרופא, – הן נכרי וגר אתה במקומנו… אין לך מודע ומכיר…

הרב שב למקומו וישב על כסאו ויבקש את בירשטיין לשבת סמוך לשלחן.

– את שמך, בני, שמעתי וישמח לבי… מרחם אתה על העניים… אוהב צדקות אתה ועושה חסד לרבים – וזאת תהלתך…

– אמנם היטבת, רבי, לאמר: נכרי אני פה… יהודי אני, אבל זרים ונכרים היו לי כולם פה, כי… אפילו את מנהגי-היהודים לא ידעתי…

הרב סקר עליו בעיניו החודרות, קמט את מצחו ויאמר:

– חכמינו אמרו: רחמנא לבא בעי… כלומר הקדוש-ברוך-הוא דורש מאתנו לב טהור ונאמן, לב עברי… ואם לב כזה לך – הכל כאן… כי מה אלהים דורש מאתנו? עשות חסד וצדקה… כן מלמדת אותנו תורתנו הצרופה… ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה…

הדברים האלה הרעישו את בירשטיין. הוא הביט אל פני הרב, היושב לפניו, בחרדת קדש. שניהם ישבו והחשו רגעים שנים.

הגידה נא לי, רופא נכבד, – פנה אליו הרב: – מה הוא הדבר, אשר הובילך הלוך, אל עיר זרה ונכריה, הן התבוננתי ונוכחתי לדעת, כי לא אל הפרסה נשואות עיניך… מן החולים העניים – והן רב חולי-עירנו עניים המה – אינך מקבל מאומה… שכרך מן הקהל מצער הוא… וגם את השכר, אשר קבלת בראשונה, כולו שלחת אלי, באמרך עם השליח, כי זה הוא חלקי, כפי תנאים שהותנו בינך ובין הקהל…

בירשטיין נבוך מדברי-הרב האחרונים.

– אל נא, רבי… לעת-עתה אין לי צורך בשכר זה… ואל אושה באתי רק במקרה…

– במקרה?…

– כן הוא הדבר… שאלה אחת גדולה עמדה לפני ולא יכלתי למצא לא פתרון… אדיר חפצי היה ללמוד לדעת את חיי בני-עמנו… להבין את נפש העם הזה… לדעת, מה הוא הכח החיוני שלו…

– ומצאת מענה לשאלתך?

– עודני חוקר ודורש למהות היהודים… ראיתי אנשים נלחמים בעד קיומם… אלה שואפים לבצע, ואלה מבקשים פת לחם הקלוקל… אבל – חידת העם, חידת קיומו – מבקש אני להבינה…

– את החידה הזאת כבר תארה לפנינו תורתנו עוד בימים הקדמונים האלה, כאשר לא היה זכר לעם-ישראל, כי אם היו בני-ישראל משועבדים למצרים, מעונים באכזריות ובעבודה קשה…

בירשטיין הרים את עיניו כמתמיה וכשואל.

– משה רבנו היה הולך במדבר… אין ספק, כי חפץ להושיע לאחיו הנדכאים, להוציאם מעבדות לחרות ולשימם לגוי גדול ונבון… שאלות רבות התרוצצו אז בקרבו, ספקות גדולים הרגיזו את רוחו… והנה הראה לו אלהים מראה נפלא: סנה עומד כערער במדבר שמם, בוער באש ואיננו אוּכּל… הנה לפנינו מראה כל עם ישראל ופליאת קיומו: הוא בוער באש תמיד… צרות ומצוקות תקיפנה אותו מכל העברים, גזרות, הרב וכליון – מתחדשים עליו בכל מקום ובכל הזמנים, – והוא איננו אוכל… חי וקים הוא אלפי-שנים…

– הלא, רבי, רק תארת במליצה יפה את מחזה מצב עמנו, אבל החידה נשארה סתומה!…

– רק אמרתי לך את השאלה, ועתה אגידך גם את התשובה… כאשר סר משה לראות את המראה הנפלא הזה, כאשר שאל גם הוא בנפשו להבין את הסוד הכמוס הזה, שמע קול אלהים מדבר אליו מתוך הסנה: אנכי אלהי-אברהם, אלהי-יצחק ואלהי-יעקב… אדני אלהינו בחסדו ובנפלאותיו מקיימנו ומחיינו… אמונתו הצרופה היא נותנת לנו חיים, היא מבדילה אותנו מן העמים האחרים המרובים, היא – לנו למגן ולצנה לבל נבלע בין הגוים… זאת היא חידת קיומנו!…

– הבאור הזה אינו מספיק לי, – אמר בירשטיין בתתו את ידו אל מצחו, – אני מבין, רבי, את הלך-רוחך… אני מבין כי אתה, רבי, תבקש פתרון לכל שאלותינו רק באמונה, היא תעודד אותך… אבל אנחנו – אנחנו, שאבדה לנו האמונה…

– לו אבדה לך כל אמונה, כי אז לא באה הנה, בני, – הפסיקהו הרב ברגש. – הייתי בערים גדולות רבות… הייתי באשכנז, בצרפת… היה עלי ללכת להתודע לאנשים שונים בעניני-כלל-ישראל… ובמקומות האלה תמצא רבים מאחינו בני ישראל, אשר לפי מנהגיהם ולפי הלך-רוחם אינם קרואים יהודים… הקנאים שבנו קוראים להם אפיקורסים, פושעי-ישראל, אבל אין דעתי כדעתם… חכמינו כבר אמרו: פושעי-ישראל מלאים מצוות כרמון… מה הוא פשר המאמר הזה? פשוט, אפילו הוא פושע באלהים ובתורתו – הנהו עוד נקשר בכל נימי נפשו, בכל רגשותיו לאחיו, והוא עושה צדקות עם אחיו תמיד… ומדוע? יען שביב אש תורתנו מחמם את לבו, רגש האמונה, רגש החבה לתורתנו, טמון ונסתר בעמקי-לבבו – והוא לא ידע ולא הרגיש… ויש אנשים, אשר רק זיק אחד נפל אל קרבם, זיק אחד מהוד אמונתנו, ממנהגינו או מדברי חוזינו, – והזיק הזה כמעט שומם בקרבם… אבל פתאם בא המקרה, נשבה הרוח ותפח בזיק הזה – ויהי לשלהבת בוערת ויהי לאש גדולה המאירה לכל עם ישראל… וזיק כזה – לא אדע, מאין בא אל קרבך, אפשר – ירושה הוא לך מאבות-אבותיך – מתלקח עתה בלבך… ועוד מעט – והיה לשלהבת… ואהבתך לעמך ומסירותך לתורתנו ודביקותך במצוותינו ובחוקינו המחכימים – תגדלנה מיום ליום, – ואז תדע ותבין, מה גדול ונכבד העם הנדכא והגדול הזה, העם נבון והאומלל בין כל העמים, אשר על פני-הארץ…

הרב דבר ברגש ובחם, עיניו מתלקחות באש… ובירשטיין הביט על הזקן הזה ונדמה לו, כי אחד מנביאי-ישראל ירד אליו ומדבר אליו באמריו הנמרצים… נדמה לו, כי אחד מגדולי-המטיפים לצדק ולישר, שקמו בימי-קדם בישראל, דובר לפניו בקול חזק וענוג דברים פשוטים ומובנים אלה… כמו עולם חדש, עולם מלא אור וזיו, נגלה לפניו… הוא הוריד את ראשו וישקע במחשבותיו.

הרב הפסיק את הדומיה.

– אם נפש עמך תחפוץ לדעת, – הוסיף בקול רך ויקח את יד הרופא בחבה: אם תחפוץ באמת ללמוד את רוח -אומתנו, – צריך אתה ללמוד את התורה, יען כי היא נפש-אומתנו… ואם רק לעזור להיהודים האומללים מגמתך, לעזור להם בצרתם, – הנה דרכים רבות לפניך… רבים המה הבנים הנאמנים לעמם והבאים להושיעם בצר להם: זה יפזר כסף לרוב ונותן נדבות, עושה צדקות אתם, זה יבנה בתי-חולים או בתי-ספר או מחזיק ישיבות להרביץ תורה, זה מיסד קולוניות, למען יעבדו בני-עמנו את האדמה – וטוב להם… כל איש לפי ראות עיניו…

– לא, רבי! אינני נדיב… בתחלה לא שמתי לבי כלל אל חיי-היהודים… קרוב היה הדבר, כי אעזוב את עמי לחלוטין, ואפשר, כי יצאתי מכלל ישראל, לולא הגיעה הרעה עד נפשי, לולא בא המקרה להשפילני, לתבוע ממני בעריצות קשה, שאמכור את כבודי, את גאותי – בעד נזיד עדשים… לכן עתה באתי וחש אני לעתידות ישראל…

– לעתידותיו של עם ישראל?…

הרב התעמק רגעים שנים במחשבותיו.

– אבאר לך את השאלה הזאת על-פי מאמרם של חכמינו. הנביא ישעיה אמר: ישראל לא ידע, עמי לא התבונן… ודרשו חכמינו: ישראל לא ידע – לשעבר, עמי לא התבונן – לעתיד… וגם אני אומר לך: אי-אפשר לך להתבונן לעתידות עמנו, עד שלא תדע את העבר שלו… מן העבר תלמד את העתיד…

– ומה היה עֲברו?

– אם חפץ אתה לדעת את פתרון השאלה הזאת על רגל אחת, בוא ואעמידך על עיקר אחד: עברו – הוא תורתו, ועתידותיו – רק בתורתו…

– כן, כן רבי… רואה אני, כי כל דבריך סובבים רק על ציר אחד, וממנו לא תסור… מבין אני, כי התורה חביבה עליך, יען כי רק באהלה של התורה אתה יושב… אבל אנחנו דורשים ומבקשים את החיים בכל מלואם… צריכים אנו לפנות אל החיים, אל המונם ושאונם, למען דעת את אשר לפנינו…

– הוא קם ממושבו. גם הרב קם מכסאו ויחזק ביד בירשטיין באהבה.

– תודה לך, תודה רבה, כי באת אלי… מבקש אני אותך מאד, כי תוסיף לבא אלי… אפשר תוכח לדעת מדברי, כי החיים, שאליהם תשאף רוחך, והתורה, שהיא כל הגיוני, – קרובים המה מאד וממעין אחד מוצאם. –

XIV.

באחד הימים, לעת ערב, כאשר שב בירשטיין מבית אחד של חוליו, פגש ברחוב את דבורה, הוא לא ראה אותה מן היום, שבקר את אחיה החולה וישב אתה בחדרה. העלמה הזאת עשתה עליו רושם גדול גם בחן עיניה וגם במקסם רוח-עצב המרחפת על כל שרטוטי-פניה היפים והעדינים; גם תעלומת-חייה המשיכה אליה את בירשטיין, כי התפלא למצא עלמה, הטרודה תמיד במלאכתה, מלאכת רוקמת בבית הוריה, עובדים פשוטים, – עסוקה עם בעניני-מדע, שואפת למטרות נשגבות, מתעמקה לדעת את התיחסות השדרות החברתיות השונות במלחמת-החיים וגם פועלת, כפי הנראה, לטובת המפלגה, המאחדת את הפועלים והעובדים. תמונתה היתה נשאת לפניו בחזיון דמיוני גם בשבתו בחדרו ובהתעמקו לחקור עניני-מדע וענינים מדיניים וגם בבואו אל בתי-האומנים ובהתבוננו אל חייהם, טרדותיהם ופרנסותיהם.

הוא שמח מאד לראותה, הושיט לה את ידו ואמר:

– זה ימים רבים שלא ראיתיך, גברת וויביר… אני חפצתי לבקש רשיון לבקרך עוד הפעם במעונך… להמשיך את שיחתנו…

– ואדוני הרופא מוסיף עוד לחקור את חיינו פה? – אמרה דבורה בצחוק.

– כן, כן… אני מוסיף ללמוד, – ענה אף הוא חלקו בצחוק קל. – את הזקנים כבר חקרתי… עתה על הסדר שלי – הצעירים… בודאי תעזור לי להתודע אליהם…

– לא יקשה הדבר הזה לפניך, – אמרה ותצחק, – הן לא מעבר הים הנם ואינם מסתתרים במערות…

המה הוסיפו ללכת יחדיו בצד הרחוב. הקור היה חזק מאד ולכן מהרו בלכתם. רוח קרה נשבה בחזקה מאחריהם ונשאה אל כל עבר פתות-שלג. דמדומי-ערב עטו את כל הרחובות; מן הבתים הציצו אורות רבים של נרות דולקים. פה ושם נראו אנשים ממהרים ללכת אל עבר הרחוב הגדול.

– אם תרשיני, עלמה כבודה, אבוא בערב הזה לבית-אביך… ונמשיך את דברינו…

דבורה עמדה על מקומה במבוכה קלה ולא ידעה מה לענות.

– אני אמרתי לבא אל ביתכם בערב זה, יען היום – יום-הששי… כבר התקדשה השבת… הזקנים הולכים לבית-התפלה… מלאכה לא תעשה…

– בבקשה, בבקשה, אדוני הרופא, – מהרה דבורה לענות. – אנא יבא אלינו… גם הורי ישמחו לראות את כבודו ולקבל פניו…

המה נכנסו אל הבית. בירשטיין כמעט לא הכיר את החדר הגדול, שהיה בו פעמים. מכונת-הארג נעתקה ממקומה אל זוית-החדר וגם כסוה בשמיכה. השלחן הגדול, אשר בתוך החדר, ערוך לסעודה ומכוסה מפה לבנה; מנורת נחשת בעלת שלשה קנים עומדת באמצע השלחן, ומן שלשת הנרות מציץ אור נעים ומאיר את כל החדר. מסך פרוש על התנור לבל יראה לעין הבא. סביב השלחן עומדים ספסלים. על השלחן מעבר האחד מונחות חלות לחם שתים, ועליהן פרוש מכסה-משי מרוקם אותיות גדולות וציצים בצבעים שונים; קערות, מזלגים וסכינים צבורים ומונחים באמצע השלחן לצד המנורה. שלוה ומנוחה שוררות בכל החדר. בעלת-הבית יושבת על הספסל וסדור בידיה. אין עליה בגדיה המלוכלכים, כי לבושה היא שמלה רחבה מצמר-גפן, ומבין מטפחתה על ראשה נראו שערותיה השחורות. עתה התבונן בירשטיין וראה, כי גם האם מצטיינת ביפי-פניה העדינים ובעיניה השחורות והעצובות שמהן נשקפת תוגה עמוקה; היא ישבה שקועה במחשבותיה הנוגות והישירה את מבטה אל פנת החדר בזמרה בלחש דברי-התפלות. ברגע שראתה את הרופא נכנס אל החדר יחד עם בתה, נראה רגש של פחד בעיניה, כל עצמותיה רעדו; היא קמה במבוכה ממקומה ולא יכלה להוציא מלה מפיה. אבל דבורה הקדימה להגיד לה בשחוק נעים:

– אמא! האדון הרופא בקש ממני רשיון לבא אלינו כאורח ליום-השבת…

פני בעלת-הבית שונו כרגע, אבל מבוכתה לא סרה.

–נשמח מאד לאורח חשוב כזה!… יואיל נא לשבת אתנו…

בירשטיין מהר להסיר את אדרתו ממנו, צחצח את הפנסנה ויש אליה:

– שבת-טובה, שלום לכבודך, – ויקח את ידה בחבה.

– שבת-טובה! – ענתה חיה-שרה, בעלת-הבית. – ישב נא אדוני הרופא… במהרה יבא גם שלמה מבית-הכנסת.

–אכן הן אורח אני בביתכם ולא רופא, אמר בצחוק בירשטיין, – לכן מבקש אני לקראני בשמי פשוט.

הנשים צחקו.

– כן, כן… הצדק אתך, אדוני בירשטיין, – אמרה חיה-שרה.

– מדברים אנו רוסית, – אמרה דבורה, – לכן נצרך גם לקרא בשמו בכנוי רוסי.

– אם רצונכן כן, קראנה לי וולאדימיר יוסיפוביץ: זה שמי וזה כנויי, – אמר בירשטיין ויקח מקומו על הספסל לפני השלחן, וגם הנשים ישבו אצלו. הנער הקטן, שאותו רפא בירשטיין, יצא מן החדר הסמוך, נגש אל הרופא ודרש בשלומו.

כשה ישבו יחדיו ושוחחו על ענינים שונים. במרוצת הדברים ספר בירשטיין, כי ישב שנים אחדות בארצות אשכנז וצרפת. בעלת-הבית תאבה לדעת, איך חיים שם היהודים, אבל בירשטיין לא יכל למלא את סקרונותה זאת.

– אני ישבתי בין אנשי-המדע… ידעתי יהודים אחדים, אבל רק כדורשי חכמה ידעתים ולא כיהודים…

דבורה שאלה אותו על החיים המדיניים המפכים שמה בשאון, על שאיפותיהן של המפלגות השונות ומלחמותיהן. דבורה ידעה הרבה משאלות הפועלים, אשר באשכנז; שמעה את שמות גדולי-הלוחמים בעד חרות העם ובעד חופשו; היתה בקיאה גם בידיעת-נטיותיהן השונות שבין מפלגות-הפועלים; על-פיה היו שגורים עיקרי-רעיונותיהם של ראשי-המפלגה. בסקרנות שאלה את בירשטיין, אולי ראה את גדולי-המפלגה, אולי שמע את הטפותיהם ואולי השתתף באיזו אספת-הפועלים. הוא ספר לה על דבר בקורו, שבקר את הפרלמנטים בברלין ובפאריז. ובפרט שמח אותה בהגידה לה את הרושם, שעשה עליו אחד-הדברנים המצוינים והנודעים, בשמעו את נאומו בבית-המחוקקים. שיחתם המעניינת נמשכה עד שנפתחה הדלת, ואל החדר נכנס שלמה בשובו מבית הכנסת.

גם הוא נבהל מאד, בראותו את הרופא יושב במעונם… במחשבתו עלה הרעיון, כי אחד מבני-ביתו חלה פתאם. אבל אשתו מהרה להרגיע אותו בלחשה לו, כי בירשטיין נא אליהם רק כאורח.

– שבת טובה, שבת טובה! – קרא שלמה בשמחה, ועיניו נהרו, הוא הסיר מעליו את בגדו העליון המכוסה כפור ושלג, נקה את מגבעתו מן השלג הנמס בואו אל החדר החם. בירשטיין קם ממקומו לקראת בעל-הבית

– יום מנוחה לך… וגם אני באתי לבלות עתי בחברתכם…

– תודה לך, אדוני הרופא… בכל לבי אודך… ינעם לי מאד לראותך בביתי… אקוה, כי גם תסעד אתנו בערב הזה…

– בכל לבי…

בעל-הבית החל לזמר: שלום עליכם, מלאכי השרת!… הלוך בחדר ורנן בקול נמוך. אחרי-כן נגש אל השלחן, מלא את כוס הזכוכית יין-צמוקים ויקדש את השבת. כולם קמו ממקומותיהם ובדממה הקשיבו “לקדוש”.

– אם כן… נסעד את סעודתנו, – אמרה בעלת-הבית יהודית, כאשר נגמר “הקדוש” – בבקשה מכם… רחצו את ידיכם…

כל אנשי הבית נגשו אל הכיור של נחשת קלל, העומד בזויות החדר אצל הדלת, ורחצו את ידיהם, טרם ישבו את השלחן לאכל; גם בירשטיין נגש אל הכיור לנטילת- ידים.

– וולאדימיר יוסיפוביץ, – אמרה דבורה בצחוק, במהרה ברגע זה אביא אלונטית רכה ולבנה, – הוא יהיה בקרוב לאחד מאדוקי-היהודים… לקיים כל המנהגים…

– בכלל התבוננתי, דבורה סולומונובנה, – ענה בירשטיין, – כי רובי-מנהגינו נוסדו על אשיות מחוכמות ורצויות… ורחיצת-ידים לפני הסעודה היא אחד מן המנהגים היותר חשובים ונכונים…

הוא נגש ברגע ההוא אל השלחן וישב על מקומו.

– האומנם? שאלהו שלמה, בברכו בלחש על החלה ובבצעו אותה לחתיכות שמסרן לכל המסובים.

בירשטיין פנה לעבר דבורה שישבה למולו.

– כבאקטיריאולוגן מומחה צריך אני להגיד, כי למנהג הזה יש יסוד נכון בשמירת-הגוף… נזכרתי, כי אחד ממורינו הגדולים באינסטיטוט של פאסטיר היה רגיל לאמר: אם רצונכם, רבותי, להשמר מפני כל מחלה מתדבקת ומפני כל מגפה רעה, – הזהרו תמיד בנטילת-ידים לפני כל סעודה.

שלמה סקר סקירה של נצחון אל מול פני דבורה כאומר: הרי אמרתי לך!…

פני דבורה התאדמו, צחוק קל עבר על שפתותיה. גם אודם-לחייה וגם צחוק-שפתותיה החכלילות הוסיפו לוית-חן לפניה היפים – ותיף ברגע זה בעיני בירשטיין.

ואיזו רוח-עליצות עברה עליו. בפעם הראשונה בימי חייו ישב בסביבה כזאת. השלוה והקדושה כמו רחפו על כל החדר המסכן הזה, על האנשים הפשוטים האלה ועל רהיטי הבית. הוא אכל לתיאבון את המאכלים, שהגישה להם חיה-שרה, כי היא בעצמה הביאה מן הכירים את הדגים הממולאים ואת מרק-הבשר ואת הלפתן המתוק. ורוח עליזה עברה עליו להצהיל את המסובים בספוריו ובהלצותיו. כולם היו שמחים במסבת-סעודה זאת. כולם צחקו מטוב לב. איזו אחוה טהורה קשרה ברגע את כל המסובים בקשר אמיץ…

בשעה שכלו בני משפחת שלמה האורג את סעודתם, נכנסו אחדים משכניהם לדרוש בשלומם; גם המה כבר אכלו את סעודתם ונמשכו הנה מפני הסקרנות לראות, איך סועד הרופא המהולל בבית אחד מהם, רובם היו אורגים, היושבים ברחוב הזה, היו ביניהם גם אומנים שונים. אחריהם נכנסו עוד אנשים מן הרחוב השני, והחדר נמלא אורחים רבים.

בירשטיין שאל ודרש על-דבר תוכן עבודתם, דרש לדעת, מאין המה מקבלים את החומר הנחוץ לאריגותיהם, מי המה הקונים את סחורתם, איך עובדים המה במכונות פשוטות אלה ואיך יכולים המה להתחרות במלאכתם עם האריגות, היוצאות מבתי-החרושת, ששם עושים את המלאכה במכונות מיכאניות.

איש איש ספר על עבודתו ועל מלאכתו, איש איש התאונן על גורלו המר, כולם דברו מר על שעבודם ל“הגבירים” לאלה הנותנים להם חוטים וכלי-מכשירי-העבודה בהקפה ומוצצים מהם את שכר-עמלם… גם בעלי-המלאכה התאוננו על מעוט העבודה ועל מצבם הרופף… התלקחו ביניהם ויכוחים, טענות ומענות… אחדים הביעו את דעתם, כי רק ההגרה לאמיריקה תצילם מדלותם ומעניותם… אחרים קבלו על הפאבריקאות, שהגה בעורכיהם ואמרו, כי קרובה העת שמוכרחים יהיו כולם לעזוב את הארץ ולנדוד לארצות אחרות לבקש להם מחיה.

– אומרים, כי גם בעירנו תוסד פאבריקה לאורגים, כמו שיסדו בערים הקרובות, – אמר אחד מן הנאספים.

– אז נשליך את מכונותינו ונלך לעבוד בבית-החרושת… אפשר ייטב לנו…

– אין אנו רגילים לעבוד במכונות מיכאניות… הפועלים הנכרים יקחו את מקומנו…

– אז יימר גורלנו… אם יהודים עשירים או נכרים ייסדו את בתי-החרשת, גם אלה וגם אלה יבקשו להם פועלים מן הנכרים… המה ידרשו, כי נעבוד בימי-שבת ומועד… אז לא נמצא לנו אפילו את לחם-הקלוקל, המכלכל אותנו עכשיו בעברנו איש איש בביתו…

כל אחד הביע את דעתו, כל אחד התאונן, כל איש התפלפל והתוכח, אבל איש לא יכל לתת עצה, איך לחץ את נפשם מן הרעה הקרובה לבא עליהם, למצוא מוצא נאמן מעבודתם ומעניותם.

– רק באחדות ובהשתתפות תמצאו לכם את הדרך המובילה אתכם אל אשרכם, – אמר בירשטיין. כולם הקשיבו קשב לדבריו.

– יביננו נא אדוננו את מחשבתו…

והוא הולך ומבאר לפניהם את תכנית רעיונו. צריכים כולם להתאגד, ליסד אגודות וחברות… בתחלה נצרך ליסד מוסד-כספי… הוא יתן את היכולת לכל אחד מן עובדים לקבל את ההן המועט הנצרך לעבודתו… נצרך אחרי-כן להתאגד, למען יקנו כל האורגים וכל האומנים לסוגיהם את כל החומר הדרוש להם מן הסיטונות במחיר נמוך ולא יצטרכו לבעלי-הטובות, להחנונים, להסרסורים ולהספסרים המרובים הבאים וקונים מהסיטונות או מן בתי-החרושת ומוכרים לבעלי-העבודה במחיר גבוה. נצרך ליסד אגודה משותפת, המתעסקת במכירת סחורתם, האורגים מביאים את הארג אל אוצר האגודה, הנותנת דמי-קדימה לבעלי-העבודה, האגודה דורשת אחרי השוקים הצריכים לסחורה זו ומוכרת בשעה רצויה את כל האריגות והרקמות במחיר טוב. כל החברים יקבלו רווח הגון וגם יחסכו סכומים מסוימים לעת-מצוא. חברי-האגודה בוחרים באיש הבקי בעניני-מסחר, והוא מנהל את העסק של האגודה תחת השגחת ראשי-האגודה, אז לא יהיו בעלי-המלאכה אנושים למכור את פרי-עמלם להחנונים, הלוקחים את סחורתם מאתם במחיר נמוך וגם מתפארים, כי צדקה המה עושים עם העובדים העניים.

הרעיונות האלה היו חדשים לגמרי בעיני-הנאספים. רבים השתוממו והשתאו לשמע דברים נפלאים כאלה… החלו להתפלפל ולהתוכח; אלה אומרים, כי הרעיון הזה גדול ונכבד הוא ואפשר להוציאו לפועל, ואלה מוכיחים לעומתם, כי דברי-הרופא הנכבד המה דברי-הזיות, מעשיות שלא היו ולא נבראו, אלא ראם הרופא בחלום, בחזיוני לילה.

– אמנם טובים ונכונים דברי-הרופא – ענה שלמה גם הוא חלקו, – אבל נניח, כי כולנו הסכמנו למלא אחרי המחשבות האלה: – מי הוא האיש, אשר יכול לאגדנו? ומי האיש, אשר יאסף את כל הכסף הרב הנצרך להתחלת עבודתנו המשותפת? מי יפרש לנו את התנאים, שיהיו קימים בין החברים? היום התחלנו בעבודה זו, ומחר יבא ראובן או שמעון ויאמר: איפכא מסתברא! ואחריו יבא דן או נפתלי ויחפץ לכוף את דעתנו עלינו… אז יתלקח ריב דברים בין כל החברים, – והאגודה תתפרד, ותופר מחשבתנו עוד טרם החילנו בעבודתנו. –

הויכוחים גברו… זה הוכיח, כי באגודה אפשר, כי תהיינה אחדות ומשמעת, וזה מבאר, כי היהודים אינם יכולים להתאגד לחברה, והא ראיה, שאפילו “בחברת תהלים” או “בחברה קדישא” – אין סדר ואין משמעת, הריבות והמשפטים מתרבים, ואיש לעברו יפנה…

רבו והתוכחו האנשים האומללים האלה, אשר מצוקותיהם וענוייהם דכאו את רוחם ושעבדום לעבדות גמורה, לעבדות עולם…

הנרות החלו להכבות, והקולות עוד לא פסקו… אחדים עזבו את הבית… נזכרו, כי כבר הגיעה העת לנוח על משכבותיהם, וכל הנאספים יצאו החוצה…

גם בירשטיין לבש את אדרתו, דרש בשלום בני-הבית בתודה ובברכה ויצא החוצה.

הקור חזק מאד… ברחוב שקט ומנוחה… החושך הליט את כל הרחובות ואת כל הבתים… שקוע במחשבותיו, נרגש מרשמי-הערב הזה – הלך בירשטיין בחשכת הלילה בצעדים לאטיים אל עבר מעונו…

הוא עיין עתה בתכנית המעשה, אשר יחל לעשות לטובת העובדים בעיר הזאת. הוא כבר ראה לפניו את כל הבנין הנפלא אשר בנה לו ברעיונו, ראה אותו כלול בהדרו ונכון וקים ביסודו… הוא יתחיל בעבודה רמה ונשגבה, אשר מוטות כנפיה תפרשנה על פני כל הגיטו הגדול של בני-אומתו; הוא יתחיל בעבודה, אשר תעקר משרש את כל היסודות הכלכליים הרעים והמרעלים, אשר עליהם נשענים בפרנסותיהם אוכלוסי-העם; הוא יתחיל בעבודה נשגבה, אשר תשנה מן הקצה אל הקצה את כל חיי-העם, את מצבו בין הגויים, למען לא יהיה עוד לשמצה, ללעג ולקלס בין כל העמים, למען לא יהיה עוד חלש, נרדף ונדכא…

XV.

השמועה התפשטה, כי הרופא אומר ליסד “באנק לעניים”, – ותהם העיר: התוכחו בענין הזה בשוקים וברחובות, התפלפלו בבתי-הכנסת, רבו והתעניינו בבתי-העניים, דברו ולעגו בבתי-העשירים. חיים קלאטץ היה אחד מהמתוכחים הנלהבים, אשר האמינו אמונה שלמה, כי אפשר מאד להכין את המוסד הזה ולבססו לטובת העניים ולטובת בעלי-העבודה. בכל מקום התאמץ להראות את שומעיו, כי גדול ורצוי מאד הרעיון הזה, כי גדולה תהיה פעולת-האגודה וכי מחויבים כולם לתת יד לענין הזה, בעלי-המלאכה וגם החנונים הפעוטים שמעו, נאנחו ולחשו:

– הלואי שיקיים הדבר הזה, ונצא למרחב מעול בעלי-הנשך…

בעלי-הבתים הכרסנים לעגו לכל הענין, התלוצצו ואמרו:

– נניח, כי כל אחד מכם יתן את תרומתו להחברה, יתן איזה סכום כסף, שלשים או חמשים רובל… על פי התקנות שלכם תהיה הרשות לכל חבר לקחת לעסקו עשרת מונים… כן אתם אומרים על פי חות-דעת-הרופא. אבל כל אחד מכם מצטרך לכסף… ובא איש ולקח עשרת מונים, ובא השני ולקח גם-כן עשרת מונים, – והלא אז ידל אוצרכם ביום אחד! וכאשר יבוא השלישי או הרביעי, אז כבר תם הכסף… והן יתאונן גבר זה ויאמר בצדק: מדוע יגרע חלקי מחברי? ומאין תמצאו לכם כסף, למען מלא כל צרכי-חבריכם, אפילו לתת רק כפלים מתרומת כל חבר?

כל השומעים צחקו למשבתם של מגיני ה“באנק” צחוק גדול.

– הן לא ביום אחד יבאו כולם לבקש כסף! – מתאמץ קלאטץ להוכיח את אמתתו. – היום אני – ומחר הוא!…

– שוטה שבעולם! אם אתה הראשון שלקחת את הכסף, – הלא לא תשאר מאומה לחברך…

קול צחוק פרץ מפי כל השומעים.

– המה יפשטו את הרגל כעבור חדש ימים, – מוסיף אחד מן העשירים. – ראובן יקח ולא ישלם, שמעון יקח ולא ישלם, – והחברים מאבדים את תרומותיהם… האוצר ריק, והכסף שם אין… אז תגדל היללה, אז יקללו כולם את יומם, על אשר האזינו לדברי-שקר, אז יקראו ויזעקו כולם: הכסף אין, תרומותינו הלכו לאבוד, – ואנה אנו באים!…

– חבל על העניים הטפשים: את פרוטותיהם האחרונות יאבדו במקסם-כזב של הרופא המשוגע הזה, – אומר באנחה אחד מבעלי-הבתים הזקנים.

– אפשר שממון-קורח יש לרופא זה, והוא יתן לה“באנק” כסף כפי צרכו, – אומר אברך אחד, אשר זה מקרוב החל לתת את כסף-הנדוניה שלו בנשך.

– האם כל ממון-רוטשילד יספיק לכל העניים המרובים? – ענה בהלצה אחד מן המתוכחים.

כן דורשים וחוקרים בענין הזה אשר שם כמרקחה את כל העיר. וגם בביתו של ברוך חלפן מתוכחים ומתפלפלים על אודות המוסד החדש והמוזר שאומר הרופא ליסד. ברוך חלפן אינו מסכים לדברי חבריו ואנשי בריתו, כי כל דברי-הרופא המה רק חזון-הכל והזיה.

– מתירא אני, כי הרופא יצלח במעשיו… לא אדע, איך יבסס את העסק הזה, אבל יש דרכים שונות ורבות, ובודאי כבר יש לו תכנית נכונה להגיע למטרתו… מתירא אני, כי כל אלה החנונים ובעלי-המלאכה יצאו מרשותנו, והרופא ימיט רעה רבה לכל עסקינו…

– אתה, אבא, אשם בעצמך בכל הרעה הזאת, – אמרה אסתר.

– אני? במה אשמתי?

– מדוע זה הסכמת, כי ישאר הוא בעירנו לרופא?

– אבל לא אני בקשתי… הוא בעצמו בא הנה… ועוד טרם הספקתי להתודע אליו, – כבר יצא לו שם בעיר כרופא מומחה, עושה נפלאות…

– אחרי כן הן ראית אותו וצריך היית להוכח ולדעת, כי גא ויהיר האיש הזר הזה.

– קלסתר-פניו לא העירו ביהירותו, ופרצופו לא נבא לי, כי הוא יהיה לא רק רופא, כי אם גם עוסק בצרכי-צבור…

– כי הוא איש יהיר, – אמרה העלמה במר-רוח, – נראה מכל מעלליו… בלילה הראשון, כאשר בא אל ביתנו, לא נשאר לסעוד אתנו לחם, אף כי כולנו הפצרנו בו… ואל שלמה האורג הקבצן הלך לאכול סעודת-שבת… לפני ימים אחדים פגש אותי ברחוב. הוא נגש, כמובן, אלי ונתן לי שלום, וגם אני החזרתי לו שלום ושאלתיו רק מפני הנמוס:

– אדוני הרופא! מדוע זה לא ראינו פניך זה ימים רבים.

– בודאי מפני שלא הייתי בבית-הוריך, – ענה אותי בהלצה גסה.

– אבל מדוע זה לא בא כבודו אלינו? – הוספתי לשאל.

– יען כי, תודה לאל, אין חולים בבית-הוריך; אני הולך רק אל כל בית ששם יש חולה.

כל המסובים, בשמעם את הדברים האלה, הביעו את תמהונם והחליטו, כי אמנם איש גס הוא הרופא הזה, את פני עשירים לא יהדר ואף את פני עלמה כבודה ומשכלת כאסתר לא יכבד, כולם השתוממו לחוצפה הרופא והביעו את צערם על עלבונה של אסתר.

גם מאריה איזראיליבנה, שהזדמנה לבית חלפן בעת ההיא, שפכה את זעמה על בירשטיין, המתרחק מבתי-המשכילים היחידים שבעיר אושה, כביתה וכבית חלפן.

– ביום בואו לעירנו בקר, כמובן, התחלה את ביתי… אני ובעלי קבלנו אותו כיאות לאנשים משכילים; הזמנו אותו לסעודה, ואני כריתי לו כרה גדולה… האמנתי, כי גם לימים הבאים יהיה מבאי-ביתי התמידים… והנה הזמנתי אותו לפני שבועות אחדים לבא אל – Jour-fixe שלי, – אבל הוא מאן לבא אלי, אף כי צריך היה לדעת, כי למעוני יבאו למועד הזה אף האצילים והפקידים… לא, לא, אדוני… רופא כזה… אין צורך בו… ילך לו למקום שבא משם… והאמת אגיד לכם, כי בעלי נוכח לדעת מן סמי-הרפואות שנותן הוא לחוליו, כי גם ידיעותיו במידיצינה קלושות הן מאד…

– לפי דעתי, – אמר אחד ממקורביו של חלפן, – צריך אתה לחדול משלם לו את שכרו, שהוא מקבל מהטכסא… ואום יריב אתך, תאמר לו, כי אין דעת הקהל נוחה ממנו…

– טוב יעצת, ידידי! – ענה חלפן בלעג וברוגז. – טוב דברת! התאמר בלבבך, כי אמנם מצטרך הרופא הזה לשכרנו המצער? הן אגיד לך בלחישא, כי אפילו את השכר הזה הוא נותן עד הפרוטה האחרונה לרבנו שמואל…

– האומנם?! – קראו השומעים בתמהון.

כולם השתוממו לשמוע את הדבר הזה, אשר הפליאם מאד. כל המקורבים לחלפן, כל בעלי-הבתים האלה, הרגישו בלבם רגש של כבוד להרופא המשונה הזה, אשר אפילו את שכרו יתן לאחר… איזה רגש פנימי הגיד להם, כי ראוי האיש הזה שיכבדהו, שישמעו לקולו, שיקשיבו לאמרות דעותיו… בלבם כבר נכנעו לפני רוממות רוחו… אחדים מן הנאספים החלו להעריץ את שמו ולהתפלא על גדל-נפשו… ספרו, איך הוא מתיחס באהבה לכל חוליו, מעניק להעניים מטובו, אינו מקבל שכר-טרחתו מבעלי-העבודה החולים, דורש לעסקיהם ומיצר בצרותיהם…

– הרופא הזה, – אמר בעל-בית-זקן אחד שישב במסבה זאת, – הוא, כאשר נודע לי, ממשפחת בירשטיין אשר בקובנה… משפחה עשירה וחשובה מאד… לפני שנים רבות, בהיותי סוחר בפשתן והולך לערים גדולות לרגל מסחרי, הכרתי את הזקן דניאל בירשטיין, אבי-אביו של הרופא… הוא היה קבלן נודע, איש משכיל ועשיר מפורסם, מכובד מכל יושבי-העיר… עסקן בצרכי-צבור… וגם את רבקה אשתו הכרתי… היא עודנה חיה, אשה זקנה מאד… כל ימיה עשתה צדקות לכל עניי-העיר… אשה צנועה וחסידה… בת-ישראל נאמנה לכל מצוותינו… בעלה מת לפני שנים רבות והשאיר לה רכוש גדול… בתי-חומה וגם כסף… והרופא, כפי הנראה, הוא היורש את כל הונה ורכושה…

דברי הזקן עשו רושם גדול על כל הנאספים, ולבם כבר רחש כבוד להאיש הזה, אשר בודאי לא ינוח ולא ישקט, עד אשר יפיק את מעשהו, אשר החל… ולא הוסיפו עוד לגנות את שם הרופא…

רק אסתר והגברת הורין עמדו על דעתן, כי אינו שוה הרופא להניחהו באושה וכי צריכים ראשי-הקהל לבער את הרעה מקרבם בעוד מועד…

וחלפן ישב דומם ולא הגיד לאיש את מחשבתו, אשר זמם לעשות.

XVI.

ובירשטיין לא ידע מכל הנחרץ עליו… הוא גמר אומר להוציא לפעולה את מחשבתו, אשר חשב בדבר יסוד אגודה לקרידיט הדדי בהשתתפות כל אנשי אושה. הוא קרא לאספה אל מעונו רבים מיושבי-העיר. הוא התאמץ, כי יבואו ויתקבצו אליו מכל פנות העם: גם החנונים, גם האורגים, גם בעלי-המלאכה וגם בעלי-בתים אמידים.

חיים קלאטץ ושלמה וויביר היו מן הראשונים, אשר נתנו ידם לדעה, שהביע הרופא. המה היו מן “החסידים” הנלהבים, אשר עמלו ויגעו להפיץ את הדעה הזאת בין כל מכיריהם ולאסוף את מיודעיהם למעון-בירשטיין לטכס עצה, איך להוציא לפועל את הענין גדל-הערך הזה.

בערב, במוצאי-שבת, נקהלו ונאספו אל ביתו אנשים רבים. שני חדרי מעונו, ששמשו לקבלת חולים, היו מלאים אנשים, שישבו והתלחשו יחדיו עד התחלת האספה; כולם חכו בסקרנות להצעת-הרופא; אחדים ישבו על הספסלים ועל הכסאות, ואלה, אשר לא מצאו מקום לשבת, עמדו צפופים ודחוקים בזוית.

בירשטיין ישב בראש השלחן, העומד באמצע החדר, ופתח את האספה. שאון הלחש נפסק, וכולם האזינו בדממה לדברי ראש-האספה. –

– אחי! – פנה בירשטיין אל הנאספים, – גר אני פה במקומכם. באתי אל העיר הזאת, ראיתי והתבוננתי לחייכם, למנהגיכם, לעסקיכם, לעבודותיכם… ראיתי עמל הרבה; ראיתי, כי בכל העמל, אשר אתם עמלים, הנכם מדוכאים בגלל העול הכבד העמוס על צואריכם, והנכם מוצאים רק שכר מעט לפרנסתכם. גם מצב הפועלים והאומנים שבכם, גם מצב כל הסוחרים הפעוטים מראה רק את ענותכם ואת עמדתכם הרעועה. וכמראה הזה אנו רואים גם בערים האחרות ובכל מקומות מושב בני-היהודים. המצב הכלכלי של כל אוכלוסי-ישראל איום הוא מאד… לכן באה השעה לשאול, איך תוכלו לעזור לכם?

עברו הימים, שאפשר היה לחכות לנדיבות גבירי-העם… כי לא על נדבות נוכל לבסס מצב כלכלי של איזה עם ולא על נסים ונפלאות… אתם תוכלו לעזור לכם רק בכחכם!… השענו רק על עבודתכם הפוריה ואל תבטחו בנדיבים, בקנה רצוץ זה…

אבל איזו היא הדרך, אשר נבחר בה ללכת בחיינו, למען נמצא מחסה וסעד בצרתנו? הדרך ההיא, רבותי, – דרך ההתאגדות, דרך ההסתעיות!… התאגדו, אחי, והסתעיו! איש את אחיו יעזר – וטוב לכם כל הימים!…

הרעיון הזה, שמגיד ומציע אני לפניכם היום, אינו חדש הוא ולא מלכי הוצאותיו. בכל הארצות כבר דרכו ועמדו על המסלה הזאת המעולות שבאומות… המעשה הזה כבר הציל אלפי-אלפים עובדים ופועלים בכל הארצות הנאורות מכליון חרוץ; המעשה הזה בסס את חייהם, מצבם וקיומם; הפעולה הזאת הרימה אותם מאשפתות-האביונות, הגדילה מעין-פרנסתם, הרחיבה את התעשיה ואת העבודה ונתנה לחם רב לרעבים, למדוכאים, להאובדים, התועים בישימון דרך, ההולכים בחושך בלי מצוא דרך נכונה…

ההסתעיות!… אם כל איש יחיד יהיה בודד במעשהו ובעבודתו, אז יפול תחת משא סבלו ועמלו – ויאבד… והאנשים האחרים, אשר לא עבדו ולא עמלו, באים ואוכלים את פרי יגיעו… אבל אם כל העובדים מתאגדים לאגודה אחת, אם כולם מתאחדים ומתלכדים, – על פי תקנות נאמנות וקימות, אשר כל אחד מהחברים מחויב לקיימן, – אז אדיר כחם של כל החברים לעמוד נגד כל צר ומשטין… פלג קטן בודד, כי יצא ממעין אחד ויפלס לו נתיב במדבר-דרך, – יאבד בין החול, ייבש מן קרני השמש הלוהטות, מן הרוחות והזועות הזועמות, כל שור וחמור ילחכהו וירמסהו – יאבד זכרו לנצח… פלגים קטנים, כי יתלכדו יחדיו, – והיו לנהר גדול, אשר מימיו העצומים והרבים יפלסו להם נתיב גם בין סלעי-מגור, גם בערבות רחבות וגדולות; והמים האלה משקים ומרוים את קרקע חופי-הנהר המביא דשא רב, נושאים המה על גבי-גליהם אניות-סוחר, – ואין קץ לשפע ברכתם, שהמה מביאים לכל הברואים…

ההסתעיות!… לכל אחד מכם יש כח קטן ודל, אבל אגדו את כל הכחות הפעוטים הללו, – והיו כולם לכח אחד אדיר ועצום שיהיה משמש רק לטובתכם, לטובת כל החברים, ואיש לא יעיז לעמוד בפניכם, לא יבוז אתכם, לא יקח מכם את עמלכם לו לשלל…

אולם, אחי, הכח היותר גדול, המניע בימינו אלה את כל גלגלי-הפרנסה ואת כל אופני-התעשיה, הוא ההון!… לכן טרם נמצא לנו מוצא לכסף – שוא כל עמלנו!… אבל אל תדמו בנפשכם, כי צריכים אנו להיות דוקא בעלי-הון, עשירים בכסף, אילי-הזהב, למען יהיה לנו אוצר גדול למלא את כל דרישותינו… עניים אתם, אבל לא אביונים אתם!… כולכם עמלים, – והעמל מביא את הכסף, בורא את ההון!…

ובירשטיין הולך ומבאר בשום שכל את כל פרטי-המוסד של האגודה להלואות, מפרש את עיקרי-תקנותיה, מסביר להם ראשי-הלכות על דבר האחריות של כל אחד מהחברים, הוא הביא ראיות ברורות להנחותיו מהאגודות אשר כבר עומדות וקימות בארצות אשכנז, אנגליה ואיטליה; הוא ספר להם באר היטב על אודות האגודות הללו ועל האנשים, אשר הקדישו את חייהם להתבססותן והתגשמותן של כל אלה האגודות השונות, פרש לפניהם את כל פרשת גדולתן, את הסכומים העצומים שהתרבו במשך שנות עבודתן ואת מכסת מחזור סכומיהן…

כולם הקשיבו בעיון רב לכל דבריו הנמלצים והברורים והתפלאו לשמוע את כל החדשות והנצורות בעולן הגדול ההוא, הרחוק מיון-בצתם, ששם מפרכסים המה ובניהם בלי-כח ובלי-תקוה…

אחרי אשר כלה בירשטיין את דבריו, בקש את הנאספים שכל אחד יחוה את דעתו, שכל איש יציע את הצעתו ויגיד את פקפוקיו, למען יתברר ויתלבן כל הענין היטב. אבל איש לא קם ממקומו לדבר ולהביע את מחשבתו, אך החלו להתלחש איש עם רעהו. כרגע גבר שאון-משק-הדוברים, איש איש דבר אל חברו היושב לפניו, איש איש התאמץ להוציא את רוחו, להגיד את חפצו ולבאר את הענין לפי ראות עיניו.

בירשטיין חפץ להביא סדר נכון בויכוחים המשונים האלה; הוא הציע, כי כל אחד, אשר יש לו להגיד דבר, יעמד ויביע את הגות-רוחו, והאחרים ישמעו; ובאחרונה הוא יענה על כל שאלותיהם ויברר את הפקפוקים.

אז נשתתקו כולם, וכרגע שררה דממה בחדר.

את הדממה הפריע חיים קלאטץ. הוא קם ממקומו ויאמר:

– אני מאמין בדברי הרופא הנכבד… אבל אחרים מפקפקים ואומרים, אולי יאבד כל הכסף של תרומות-החברים וילד לטמיון… הכסף הנה מעט, והדרישה רבה תהיה… ולכן יתם הכסף… אז יפול כל המוסד…

הוא כלה לדבר, אבל עיניו עודן משוטטות לכל צד, כאילו מבקש מענה מאת האחרים.

– מי יחפוץ עוד להגיד דבר? – שאל בירשטיין כראש-האספה.

אנשים אחדים מהרו להתנשא ממקומותיהם. אבל קול אחד הפסיק אותם:

– סוחולסקי ידבר!…

– בבקשה ממך, ר' דוד… דבר נא את דבריך.

האנשים שבו וישבו על כסאותיהם. אל השלחן נגש איש כבן שלשים וחמש שנה. קומתו ממוצעת; פנים דלים וכחושים בפני חולה; זקנו השחור ושערות ראשו השחורות עוד הוסיפו להבליט את חורת פניו העדינים; עיניו העמוקות מפיקות רב בינה ומחשבה גדולה.

– רצוני, אחי, להשיב תשובה על שאלת ר' חיים, יען השאלה הזאת נשואה עתה על שפתות רבים מכם… גם שמעתי, כי בעלי-בתים אחדים לועגים למחשבת הרופא הנכבד ואומרים, כי ימט המוסד ויפול, באשר כל החברים “יחטפו” איש איש את הכסף יותר מכפי צרכו… אבל באמת לא כן הוא הדבר!… חזקת כל המוסד תלויה באחריות של כל החברים… ונכונים דברי הרופא, שאמר, כי הוא מזמין לחברי-האגודה לא את האביונים, אלא את האנשים העובדים, וכל איש עובד משתכר בעבודתו ויש לו כבר חזקת בעל-בית… ולרבים מאתנו יש בתים, חצרות… אמנם הבתים קטנים ודלים, אבל יש להם ערך, ולכן גם האחריות של כל החברים יחדיו גדולה בערך, והאחריות הזאת תתן לנו עוז ועצמה למצא כסף אפילו בבאנקים שונים בעיר הגדולה… בתחלה נצרך, כמובן, לצבור כסף מכל החברים, אשר יתנו איש איש כפי יכלתו, ולו גם אפילו לא בפעם אחת יביא החבר את מניתו… בתחלה נצרך, כי לא ימהר הועד של האגודה לתת הלואות גדולות מסכום הונו, אבל אחרי-כן, כאשר יגדל ויפרח וישגשג המוסד הזה, אז תהיה ביכלתה של האגודה למלא את כל דרישות החברים בשעת דחקם… אז נצא משעבודם של נושכי-נשך, המוצצים את דמנו ואת לשדנו… עוד אפשר, כי החברה הגדולה, אשר ידי אחד מנדבי-עם-ישראל הנפלאים והמצוינים כוננוה, הבא לעזרתנו, והיא תלוה, – אני מדגיש את דברי: לא תתן לנו חלילה נדבה, אלא תלוה לנו איזה אלפים רובל באחריותם של כל החברים… אז נתחיל בעבודה פוריה לטובת כל אנשי-שלומינו…

ובכלל, אחי, אל תפקפקו ואל תשימו לב לדברים בטלים של אלה האנשים, שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם ושלא יוכלו להתרומם מעמק שפלותם… תנו ידכם להמוסד הזה!… היה תהיו חברים נאמנים לאגודה וידעתם היום, כי היא אגודתכם, פרי מעלליכם, – ותשמרו אותה מכל פגע…

צריכים אנו להתאגד, למען נוכל להקים את הריסות מעמדנו, לכן אמרו חכמינו זכרם לברכה: אין ישראל נגאלים, אלא עד שיעשו אגודה אחת…

האגודה הזאת תבסס את מצבכם, תיטיב את מעין-פרנסתכם… אז תתרגלו להיות באגודה בגלל חיי-שעה, בגלל פרנסה… אחרי-כן תתאגדו ותהיו חברים נאמנים לאגודה, שמטרתה לא חיי-שעה, אל חיי-עולם של כל האומה, להאגודה שתדאג לא רק לטובת האישים הפרטיים של אומתנו, אלא לטובת כלל-ישראל… אז נתן יד אחת לאגודה, אשר כתבה על רגלה: **תחית עם ישראל בארץ ישראל!… ** אז נגבור חילים, אז תבא תשועתנו לעולם!…

דוד סוחולסקי דבר רתת… את כל מליו הדגיש, ובדבר את דבריו האחרונים התלהב והרים את קולו הרועד והחלש, הוא התאמץ לדבר חצי-אשכנזית, ונראה היה כי רצונו שיבינהו גם הרופא, שאינו מבין יהודית פשוטה.

כל הנאספים הסכימו לדברי-סוחולסקי… עיניהם התנוצצו; על פניהם נראו אותות שמחה ועליצות. דבריו עשו רושם חזק על כל שומעיו רב יתר מדברי בירשטיין; אפשר, כי היו יותר מובנים לכולם… נראה היה, כי דבריו נכנסו ללבות-הנאספים.

כולם הביעו את חפצם להיות חברים לאגודה העתידה להוסד. כל אחד רשם את שמו על הגליון המונח על השלחן, למען יכתב בין מיסדי-האגודה. עוד התוכחו על אודות פרטים של פרקי-התקנות, אחרי-כן אשרו את עקרי-התקנות, וגם חפצו לתת תרומותיהם לההוצאות הנחוצות בעד ההשתדלות בעיר הבירה, כדי שתאשר הרשות את תקנות החברה. אבל בירשטיין מנע אותם מעשות זאת, באמרו, כי כל ההוצאות עליו הנה, ולא יקח מאיש כסף לההוצאות האלה.

הנאספים ברכו בשלום את הרופא ולאט-לאט החלו לעזוב את מעון-בירשטיין. רק דוד סוחולסקי היה מהאחרונים. הוא נגש אל הרופא באמרו:

– דבר לי אליך, אדוני הרופא.

– אנא השאר פה וחכה עד אשר יצאו כל האנשים. ינעם לי מאד.

XVII.

רהיטי-הבית נסדרו; אויר-קר ונעים בא אל החדר וטהר אותו מן ריח הזעה של אנשים רבים נאספים בחדר צר. בירשטיין נכנס ושאף רוח צח בשמחה על פניו ובקש את סוחולסקי לשבת אתו, ולהמשרתת צוה, כי תביא להם כוסות-תה.

– אם יש לכבודו עת פנויה, ינעם לי מאד לשבת אתו ולשוחח בענינים אחדים. דרשת-כבודו מצאה חן בעיני מאד, – הוסיף בירשטיין בשבתם לפני השלחן הערוך. – התבוננתי, כי דבריו עשו רושם אדיר על השומעים.

– נשארתי, אדוני הרופא, – אמר סוחולסקי בשפת רוסית, – יען כי חפצתי להזהירך…

– להזהירני? מפני מי?… היש לי פה אויבים?

– כן, לצערנו הגדול, יש ויש… לכן צריך כבודו ללכת אל הפקיד הראשי של העיר, מישצארין, ולספר לו את כל פרטי-הענין. אין ספק, כי אז לא יהיה הוא לשטן על דרכך בבואך לפני הרשות לבקש, כי יאשרו את תקנות החברה… טוב שיִוָדע הדבר הזה מפיך ולא מפי אנשים אחרים…

– טוב!… כן אעשה כעצתך… אף כי קשה לי להבין, מדוע זה תהיה פקידות העיר נגד הדבר הזה… הן הרשות נתנה גם במדינתנו ליסד אגודות אלה…

– אבל על כן יאמר המשל הרוסי: אלהים ישמור את השומר-נפשו…

בירשטיין צחק ואמר:

– אמת דברת, אדוני… אבל שאני, ידידי, ואשאלך… בסוף דרשתך היום הוספת, כי תקוה, כי על ידי האגודה שאני הצעתי ליסד יתגלגל הדבר ותכונן האגודה לטובת כלל-ישראל בארץ-ישראל… הלא תבאר לי את דעותיך..

– חובב-ציון אני, אדוני הרופא…

– והנך מקוה, הפסיקהו בירשטיין, – ישוב-יהודים בפלשתינה יכול להביא תשועה לאוכלסי-היהודים?

– אני חושב, כי הרעיון הזה מוביל אותנו בדרך היחידה. לפתרון שאלת-עמנו…

– פתרון שאלת-עמנו!… אבל מה היא השאלה ומה הוא פתרונה?… לפי דעתי רק שאלה אחת עצומה לפנינו: להסיר ממנו את חרפתנו, חרפת-רדיפותינו, חרפת-שפלותנו!… הצרה היותר איומה של מצב בני-היהודים מקורה רק בדבר הזה, כי בזויים ושנואים אנו, כי מכים בחרפה את לחיינו בחוקים מעיקים, בחוקים המשפילים אותנו… שפלותנו – זאת היא צרתנו וענותנו… אבל נשפלים אנו רק באשר חלשים אנו…

– הלא אין אנו רחוקים בדעות, אדוני הרופא!… גם אנו, חובבי-ציון, הרימנו את דגל רעיוננו, יען כי חשים אנו את חרפתנו, חרפת-הגלות… ולכן אנו אומרים לבני-ישראל: שובו לארץ אבות! הקדישו את כחותיכם לכל עבודה ולכל פעולה בארץ ההיא, למען הגדילה ולהקימה משוממותה… ואפילו הפעולה היותר פעוטה, שיכולים אנו לפעול שמה בארץ-אבות, מוסד קטן אחד המתחיל את פעולתו שמה בארץ ההיא, בית-ספר אחד לאומי הממציא השכלה ותורה לבני-היושבים שמה, – כל עבודה שונה וכל פעולה ממשית, – כל אלה כבר מקרבים את הגאולה, כל אלה אבני הפנה לבניננו הלאומי הגדול והנשגב…

ישוב ארץ-ישראל זה הוא התרכזות אישי-עמנו לארץ מיוחדה, וההתרכזות הזאת תתן לנו עוז ועצמה לעמוד בפני כל הרדיפות והגזרות לבל נהיה שפלים ונבזים… אמתים המה דבריך: מדוע נשפלו מכל עם? מדוע אנו נרדפים ונבזים? מדוע זה רק עלינו מתרגשות צרות ורעות רבות? יען אשר חלשים אנו מכל עם, יען אין כח בנו לקום בפני האויב הרודף אותנו בחמת-רוח… כל זמן שהכרתנו העצמית הלאומית תכריחנו להשאר עם בודד, אשר לו תכונה אישית מיוחדת; כל זמן שאין אנו יכולים להשתחרר משאיפתנו, שאיפה אינסטינקטיבית של כל האומה, להיות נאמנים למוצאנו, לדתנו, לקולטורתנו המיוחדה; כל זמן שאין אנו יכולים או שאין אנו חפצים להתבולל כליל בין העמים העצומים האחרים מוכרחים אנו לברוא לנו מעמד חזק ואמיץ… והמעמד הזה יכול להיות נברא רק בארץ אבותינו הקדמונים, כאשר תהיה האדמה, כלומר עבודת-האדמה, למקור פרנסת רובי-המונינו, כאשר כל האכרות, כל מעשה-החרושת, כל עבודת-האומנות וכן גם הקולטורה, – כולם יהיו בידינו, בארצנו; כולם יהיו משלנו ושלנו!… האפשר במקום אחר להקים מעמד מוצק כמוהו?…

– כן… אדמה, כי אפשר… בפלשתינה יתישב רק החלק הקטן של כל אוכלוסי-היהודים, ולא המה יבראו את המעמד החזק… המה יוסיפו להיות חלשים, נדכאים, נשפלים, נזקקים לאחרים… אבל פה, בכל ארצות פזורנו, פה נוכל לבסס את עמדתנו על אשיות כלכליות בריאות ונכונות… ובפרט במדינתנו… במקום שיושבים המוני-עמנו… אם נבסס את המעמד הכלכלי של פועלינו, של בעלי-המלאכה, של כל העובדים השונים במקצעות כלכליים שונים, על אשיות מוצקות של ההסתדרות הנאחדה, אז יהיה הכח הזה גדול לבל נהיה עוד נרדפים… אז ישמעו גם מנהלי-המדינה לקול הפועלים הנאחדים האלה… ומקיים אני את הרעיון הזה על העובדות, שאנו רואים בארצות הנאורות. – מה היו הפועלים הבודדים בארץ-אשכנז או בארץ אנגליה? המה היו כצאן אובדות, עדר גדול בלי מנהל ורועה אחד… אבל הנה באו כל הפועלים והתאגדו והתלכדו למפלגה אחת גדולה, הנשמעת למנהליהם הנבחרים, הרימו דגל רעיון גדול של התאחדות-הפרוליטאריים, הרימו דגל החופש והאחדות, – ויהיו לכח אדיר ועצום, לכח מדיני… והנה גם קולם ישמע בכל חוגי-המדינות: המה יפלסו להם נתיב בין הגלים ההומים של חיי-הארצות; המה מפיצים את דעותיהם, את מגמותיהם; המה נאגדים לאגודה אחת קימת וחזקה… וכל אשר המה מוסיפים להלחם על נפשם, על דעותיהם, על מטרותיהם הנשגבות, כן הולכים המה מחיל אל חיל, מתגברים על שונאיהם ומשנאיהם ונוצחים נצחונות הדירים ולאטיים…

בירשטיין שתק רגעים אחדים… הוא לא הביט אל היושב לפניו, כאילו היה מדבר רק לנפשו, שואל ונותן מענה להמית-רוחו, מבאר לו לעצמו את מחשבותיו המתרוצצות והיוצאות תכופות אשה אחרי רעותה.

– מה הוא יסוד צרתנו, מקור רעתנו? – הוסיף לדבר, בלקחו את כוס-התה, שהצטנן כבר. – חולשתנו!… אין איש שם לב לשאיפותינו, אין איש דורש למגמותינו… אם יש לנו איזו שאיפות מיוחדות או לא – אחת היא להם, להאנשים הנלחמים בעד החרות האנושית… אפילו הטובים שבסופרים ושבעסקני-המדינה עוברים עלינו מבלי שום לבבם אלינו… נמלים המחטטות והמנקרות באשפתות… ואם בזדון או בשגגה דרכה כף רגל על ערמת-מושבנו – מה בכך?… היום רודפים אותנו, מחר מגרשים אותנו מנו או חוקקים בעדנו חוקים מעיקים… כל רגל גאוה, כל רגל זר דורכת ורומסת אותנו בבוז ובמשטמה – ועוד ישחקו על משבתנו… והטובים שבאומות-שותקים… ומה להם ולמצוקת נפשנו? ומה להם ולאנקתנו האיומה?… הישים איש לב לאנקת-נמלים נרמסות?… לכן אני אומר: באחדותנו האמיצה תשועתנו… באחדות, הנוסדה על אשיות אקונומיות, על הרעיונות הכלכליים הבהירים והאמתים, ההולכים ומתפתחים בחברה האנושית… למפלגה גדולה אמיצה, המאחדת אלפי-אלפים פועלים, עובדים, בעלי-מלאכה, למפלגה של הסתעיות, אשר לה גם אמצעים חמריים רבים וגם אמצעים רוחניים, קולטוריים… למפלגה זו תהיה נשמעת אפילו הנהגה גדולה של ממשלה כבירה…

– ועוד מאמין אני, כי סוף כל סוף יגבור גם במדינתנו המשטר העתיד, המשטר הנוסד על החוקים, אשר יחוקו בחירי-האומה, כלומר המשטר הפרלמנטי… לא אדע, מתי יהיה הדבר הזה, אבל בא יבוא… אז יהיו גם מאתנו נבחרים לבית המחוקקים, אז יהיה גם קול מפלגתנו נשמע בבית הגדול הזה… אז לא יעיזו בעלי-ההנהגה להעיק עלינו בחומרותיהם ובגזרותיהם ולדכא אותנו… יען כי כח יהיה לנו, כח ריאלי…

– אבל, אדוני, הן בארצות אחרות, ששם כבר שורר המשטר ההוא, – הן גם שם רע ומר חלקנו, גם שם נתנו לחרפה ולבוז… – קרא סוחולסקי ברגש, – האם גם שם לא יגדרו גדר לפנינו? הלא גם שם תגדל המשטמה, המשטמה היותר איומה, השנאה של כל המון-העם ולא רק של בעלי-ההנהגה!..

– היהודים שבארצות האלה אשמים בעצמם, – השיב בירשטיין בשומו מבטו החודר אל פני סוחולסקי. – כאשר הגיע זמן חרותה של המדינה ההיא, אמנם לקחו גם המה חלק גדול במלחמת החופש, אבל חיש התפרדו למפלגות שונות ושמו בטחונם רק במפלגות המתקדמות ובהן תמכו את תקוותיהם… הרוב הגדול של היהודים ההם – ממעמד הבורגני המה… ונשענו על המפלגה הליבראלית… למפלגה כלכלית מיוחדה לא היה להם צורך להתאגד… רק באוסטריה, בגאליציה, ששם יושבים המוני היהודים, שמה המה נשפלים ונבזים, אף כי אינם משוללי-זכיות, יען כי עניים המה… אין להם משענה נאמנה בחיים הכלכליים לפי מהלך-התפתחותה בזמן הזה… ולכן מצבם של הרוב הגדול רופף… לכן אין להם מעמד קים כל שהוא… לו הבינו את הדרך, אשר לפניהם, והתאגדו שמה לאגודות משותפות, לוא עזבו את מקור פרנסתם, הנשענת על יסודות עתיקים שכבר החלו להתפורר, והלכו ויסדו להם אגודות כלכליות המאחדות את הפועלים, את העובדים ואת כל העמלים בחברות של הסתעיות בסוגים רבים ושונים של העבודה ושל המלאכה, כי אז יצרו להם מוסדים מוצקים, אשר בכחם להלחם נגד אויביהם… המשטר המדיני נותן להם את היכולת, את האפשרות… אבל המה אינם יודעים, אינם מבינים להתאגד… לכן ינוע הקרקע מתחתם, לכן מוכרחים המה או לנוע לארצות אחרות או למות ברעב ובעוני ובחסר-כל במקומות-מושבותיהם… וכן הדבר גם במדינתנו… המשטר הכלכל משתנה… עוד יבא יום ואומנים לאלפים, אשר לא ימצאו להם מקור למחיתם, ילכו וירעבו ללחם או ההכרח יאלצם לעזוב את ערי-מגוריהם… וצריכים אנו להקדים פני הרעה ולהפיץ רעיון ההסתעיות וההתאגדות בין כל שדרות עמנו…

בירשטיין שתק רגעים אחדים ונשקע במחשבותיו, סוחולסקי ישב בדממה וחכה לדברים, אשר עוד יוסיף הרופא להגיד.

– כן, אדוני סוחולסקי… זהו יסוד הרעיון שהנחתיו ביסוד האגודה, שאני אומר לבסס בעירכם… זהו – רק ההתחלה. הנסיון הראשון!… ואח"כ תוסדנה אגודות כאלה בכל הערים, ששם יושבים יהודי-מדינתנו… וכל האגודות האלה תתאחדנה ותתרכזנה… אחריהן תבאנה האגודות של ההסתעיות בסוגי-מלאכה שונים… וגם האגודות האלה תתרכזנה, עד שיהיה לנו, בדרך ההתפתחות ההדרגית, מוסד אחד גדול, אשר לו יהיה הכח והעוז לעמוד לפני כל הסערות השואגות. אז יהיה די אומץ לנו לדרוש משפט צדק… **לדרוש ולא לבקש ולא להתחנן… ** אז לא נשמיע בלחש ובמסתרים את קול אנקתנו המרה, רק תשמע שאנחנו, כקול שאגת-הארי…

בידים רועדות לקח בירשטיין את הכוס וישת את התה הצונן לגימה אחת, וסערת-רוחו עוד לא שקטה… הוא התנער מכסאו בהתרגשות; עיניו הביטו נכחן, כאילו ראו לפניהן את המראה הנפלא הגדול, אשר ציירו אותו דמיונו והגות-רוחו… וגם סוחולסקי קם ממקומו ורגע אחד הביט אל פני בירשטיין בתמהון ובהתפלאות.

– האם תעזבני? – שאל בירשטיין כמתעורר משנה.

– השעה כבר מאוחרת, אדוני… עת ללכת…

הוא הושיט את ידו לבירשטיין, ויאמר:

– אמנם דעותיך נעלות… דמיונך נושא אותך אל מרומי-האידיאל הנשגב… אבל…

– אבל לא תאמין בו?

– לא! אני מאמין… מאמין באמונה שלמה, כי האידאל יוכל להתגשם, יוכל להתקיים ולהביא את אוכלוסי-אומתנו למדרגה גבוהה של מצב כלכלי… רק לא פה, אדוני…

– לא פה? – קרא בירשטיין בתמהון.

– כן… רק שם… שם בארץ תקותנו…

XVIII.

בירשטיין בא אל בית-הפקיד מישצארין. הוא קדם את פני-אורחו בשמחה גלויה.

– שלום, שלום לך, וולאדימיר יוסיפוביץ… לסוף זכיתי גם אני, כי תבקרני במעוני…

– סלח לי כבודו… אמנם כמה פעמים אמרתי בלבי לבא אל בית-כבודו, אבל סבות שונות הניעוני… הן כרופא עמוסה עלי עבודה רבה כל היום… ויש שגם בלילה לא יתנו מרגוע לי…

– כן, כן… ישב נא פה… בבקשה… ישב נא אדוני הרופא ונשוחח…

בירשטיין ישב למולו על הכסא אשר אצל השלחן בחדר-משכיתו של מישצארין. החדר היה גדול ומרווח, מפואר בכלים שונים ויפים; על הקירות תלויות תמונות אנשים לבושי-שרד. שלחן גדול עומד באמצע החדר ועליו כלי-כתיבה, ניירות רבים בתכריכים כחולים, ספרים אחדים וגם תמונות קטנות נתונות בנפופים יקרים. על השלחן עומדת מנורת-נפט גדולה, ועליה נתונה גולה כחולה לשמירת העינים מפני-האור.

– ולי נודע, – אמר מישצארין, – כי מעיר זיראון בא כבודו אלינו…

– כן… שם נולדתי ושם חונכתי…

בן אוסיפ דאנילוביץ בירשטיין, רופא המחוז?

– כן, אדוני, – ענה בירשטיין בתמהון, – ומאין יודע אדוני את הפרטים האלה?

– חא, חא, חא! – הרעים מישצארין בקול צחקו. – תושב זיראון – ואלי לא יבא! הלא גם אני מזיראון הנני!… אחוזה היתה לאבי, שם בפלך ההוא… אציל אני מאצילי-המקום ההוא… עוד נשמרו מן האחוזה גם עתה אי-אלה שיָרים…

– האומנם? – קרא בירשטיין, – הדבר הזה ישמחני מאד…

השיחה נסבה על עיר מולדתם ועל אנשיה, על מכיריהם הרבים ועל השנויים ועל החדשות שנקרו ויאתיו שמה. בינתים נכנסה אל החדר גם רעיתו של הפקיד, אשה קטנה וצנומה ודלת-בשר, שדמתה לילדה בעמדה לפני אישה הכרסני, גדל-הקומה ורחב-הכתפים. גם היא הכירה את משפחת-בירשטיין, ידעה את בני-אונריומוב ואת דמיטרי, שלקח לו לאשה את אחותו של וולאדימיר. שלשתם ישבו ושוחחו בעניני-מכיריהם.

בירשטיין נתבקש לאכול אתם סעודת-הערב, והוא נאות ברצון לבקשתם. בשעה זו כמעט שכח את מקומו, את עבודתו ואת העיר הקטנה. שלשת האנשים האלה נשאו ברגעים האלה על כנפי-דמיונם אל המקום היקר ההוא, אשר שם נולדו ואשר בו היו קשורים כל זיכרונותיהם החביבים. בדמיונם חזו לפניהם את בתי האצילים במחוזות ההם, את נויהם היפים והגדולים המוקפים גנים ופרדסים נחמדים, את היערות העבותים, המשתרעים במרחב-רב והסמוכים למשכנות-האצילים, ואת השפלות, נאות-הדשא, ושדות-הבר הנמצאים לחופי-הנהר הגדול. נזכרו בכל עניני היושבים בפלך ההוא הרחוק מהם, העבירו לפניהם את אינטי ריסי-האזרחים השונים, את מאויי-התושבים והתעניינו בהם, כאילו השתתפו גם המה עתה בנפתולי-סכסוכיהם ובמלחמות הבחירות לפקידות הארצית או לההנהלה האצילית.

ניקולאי וואליריאנוביץ היה איש ציד, אשר אהב וחמד את ציד-החיות בכל נפשו ובכל מאדו. הוא נזכר, כי פעמים אחדות צד ציד בחברת הרופא יוסף דניאלוביץ בירשטיין, וספר מעשים ומקרים שונים מימי-חייו אלה בעליצות ובלהג רב. שעות שתים עברו עליהם בשיחה נעימה ומעניינת כשהיו מסובים אל השלחן,

אחרי הסעודה בקשה הגברת את וולאדימיר יוסיפוביץ, כי ינגן על הפסנתר, כי כן הגיד לה אישה, ששמע את מנגינותיו הנפלאות בבית אחד מתושבי העיר הזאת, כי מיטיב הרופא לנגן. הוא נאות לבקשתה וינגן מנגינות אחדות של הקומפוזיטורים הנודעים. גם בעלת-הבית היטיבה לנגן ויחד ישבו וינגנו שניהם.

רק בשעה התשיעית נזכר בירשטיין למטרת בואו אל משכן הפקיד.

– דבר לי אליך, ניקולאי וואליריאנוביץ, – אמר בפנותו אל מישצארין, – מאד אבקשך לשמוע את דברי ולתת לי את עצתך הנאמנה.

– הנני לשרתך בכל נפשי… נבא אל חדר-עבודתי.

אל החדר הזה הביאו להם תה, ממתקים וליקר יקר.

בירשטיין פרש ובאר מישצארין את מחשבותיו על דבר יסוד אגודה לקרידיט, שתהיה לה היכולת להספיק לבעלי-המלאכה ולהסוחרים הפעוטים הלואות קטנות בשעת דחקם, לבל יפלו ברשתות של נושכי-נשך, בקורי-עכביש אלה, ששם “מוצצים בעלי-האגרופין כעלוקות את עמלם ויגיעם של העובדים”. הוא בקשהו, כי מצדו לא יעכב את דבר-הרשיון, כאשר ידרשו ממנו הפקידים הראשים בעיר הבירה לחוות את דעתו.

– כן… כן… אני כבר שמעתי על אודות הענין הזה… הגידו, ספרו לי… גם אספה גדולה היתה בביתך, וולאדימיר יוסיפוביץ… אספה בלי רשיוני!.. חא, חא, חא!… מה תאמר אתה לזה, רופא-אושה?

– אני לא ידעתי, כי…

– כן… כן… אבל בפעם האחרת צריך אתה, יקירי, לדעת…

הוא נתן את ידו הגדולה והעבה על כתף בירשטיין.

– טוב תעשה, ידידי! טובה עצתך מאד!… יקח אופל את המלוים האלה, את החלפנים ואת כל כונותיהם… אמת… ברוך חלפן כבר היה אצלי והתאונן, כי הרופא אינו מרפא חולים, אלא שם גם הוא את ידו להדימוקראטים… חא, חא!… נוכל גדול היהודי הזה! נוכל כרוב אחיו היהודים… סלח נא, יקירי, – הן אתה כאחד מאתנו… זיראוני אתה ואת דרכי-הנוכלים האלה לא ידעת…

– אבל הגידה נא לי, ניקולאי וואליריאנוביץ: מי המה הדימוקראטים פה? לא אבין למליך…

– הדימוקראטים – המה בני הנעורים היהודים… בונדיסטים, סוציאליסטים המה כולם… טפשים וסכלים גדולים, האומרים להקים מרד במדינה… חא, חא, חא!…

– ידעתי מאד, – הוסיף מישצארין בקחתו את מקטרתו, – ידעתי אמנם, כי רחוק אתה מן האנשים האלה… אבל אל תדמה בנפשך, כי רודף אני את היהודים פה… לא, לא!… יודע אני את מכאובם, את ענים ואת גורלם הקשה והמר…. רבים פה בעלי-המלאכה, רבים העניים…. ובאמת אומר לך, כי אין דעתי נוחה ממעשי הממשלה המדכאה את היהודים בחוקים מעיקים… מגרשים אותם מן הכפרים… מדוע? האם בעזוב היהודי את הכפר יחדל האכר מלשתות לשכרה? או – האם טובים “בעלי האגרופין” אשר במחוזנו, שם בפנים המדינה, המנצלים את האכרים והמוצצים מהם את כל שכר עמלם, הטובים המה מאלה היהודים הסרסורים, הנשפלים והנדכאים, העושים סחר-ומכר עם האכרים בפלך הזה? אלה האחרונים מסתפקים בשכר פרוטות אחדות – ודי להם, אבל לא כן אלה התושבים במקומותינו: המה יקחו את כל השלל הרב גם מן האצילים וגם מן האכרים, ישמנו ויעשו פימה על כסל!..

דימוקראטים!.. ומה היא הרעה, אשר יעשו הדימוקראטים האלה? נאספים ומתוכחים נערים טפשים –, והפקידות הראשית מתיראה מפניהם!.. “עינים גדולות להפחד!” חא, חא, חא!

משצארין מלא את הכוסות ליקר נוזל בנטפים עבים ונוצץ כעין החשמל.

– לחייך, רופא יקר!..

הוא שתה את כוס הליקר בלגימה אחת.

– אוהב אני את המשקה הטוב הזה… ואתה, חביבי, אינך שותה?… לא כאביך אתה… כאשר היינו יחד אתו בציד והיינו נאספים יחדיו לנוח, – אז היה גם הוא אוהב לשתות יין הרבה… רגיל היה לאמר: כרופא צריך אני לחוות את דעתי, כי אסור לשתות יין רב פן יבולע לנו; – אבל מה נעשה? הן ינעם היין הטוב לחכנו, ויין טוב משמח לב איש… חא, חא!… הוא איש יקר, דגול מרבבה… לכן יכבדוהו כל יושבי-מחוזנו, האצילים, הסוחרים, הפקידים והאכרים… ידעתי את אביך – ואאהבהו!.. והיה כנוח עליו הרוח הטוב, היה מבדח אותנו בהתולים ובליצנות… אבל יש שהיה מדבר גבוהה גבוהה על המדינה ועל משטריה ומביע דעות חפשיות… נאמנות מאד… ובאמת אגיד לך, כי גם דעתי היא, שנצרך לתת חרות במדה ידועה להמון-העם… אי-אפשר לדכא את כל העם, להעמיד את כל קיום חייהם במחוזנו… אין פה אפילו הפקידות הארצית כמו בפלכנו; כל דבר יעשה רק על פי דעתה של הבולשת ומצוותיה… הייטב לעם הארץ? לא!…. אין פה לא בתי-ספר, לא בתי-חולים, לא מסלות מתוקנות… אין כל! ואם הפולני, הליטאי או היהודי מתמרמר, מבקש לו חרות, חופשה, – יצעקו כל אלה הפקידים משם, ממרום שבת הפקידות הראשית, יצעקו מר: תפסו! דכאו את הנפש!

מישצארין דבר את דבריו ברגש ובהתלהבות. נראה היה, כי דבריו אלה יוצאים מלב כואב ודואג לצרת המון-העם. בירשטיין ישב על מקומו והקשיב רב קשב להדברים הברורים לפניו והנפלאים רק לשמעם בפי פקיד ראשי. אבל במהרה נזכר, כי הן הוא מהאצילים החשבים בפלך זיראון, מאלה האצילים, אשר רובם נודעו לאנשים מתקדמים ומבקשים חופש ודרור לכל המדינה… הוא נזכר, כי מהם יצאו גדולי-האומה, אשר דרשו בכל לבם חרות עמם ואשר מסרו את נפשם על קדוש רעיונם… המה היו בין הלוחמים בעד חרות האכרים והתנגדו לכל מעשה עול ולכל דבר-אלמות.

מישצארין ישב רגעים אחדים שקוע במחשבותיו או בזיכרונותיו והוסיף להעלות עשן ממקטרתו.

– כן, ידידי, – הוסיף אחרי דומיה קצרה. – בעת ההיא קראו דרור להאכרים… התזכור את דברי-ניקראסוב, המשורר הלאומי הגדול?…“נקרעו הכבלים – והקצה האחד הכה באצילים, והקצה השני הכה מכה רבה באכרים”. גם אז צעדו פסיעות אחדות לפנים – ותיכף נסוגו אחור פסיעות רבות…

פתאום הפסיק את דבריו והחשה. הוא שתה את כוס התה בשלש לגימות ופנה את בירשטיין.

– ובכן, מה שאלתך, חביבי?

בירשטיין הוציא את הגליון, אשר עליו היו כתובות התקנות של האגודה, מישצארין לקח את הגליון, קרא שתים-שלש דלתות, הפך את הדף האחרון ויקרא בשום לב את שמות האנשים, אשר חתמו על הבקשה.

– איעצך לקצר בשמות… ישארו רק שמות אחדים.

הוא לקח את העפרון מן השלחן ומחק שמות רבים.

– גם איני רואה שמות אזרחי-העיר הנוצרים… האומנם רק יהודים יהיו המיסדים? לא נכון הדבר… הסכלת עשה… איעצך להוסיף גם שמות יושבי-העיר הנוצרים… אני אקרא לך בשמות אחדים… בזה תקל השתדלותך בפקידות השרים הראשים… ובכלל למה לכם להבדל משכניכם?

– לא עלה על לבבי להבדל, – ענה בירשטיין במבוכה קלה, – רק אמור אמרתי, כי לנוצרים אין צורך לאגודה כזאת… ביניהם אין בעלי-מלאכה וחנונים.

– צריכים, יקירי, צריכים, – הפסיקהו מישצארין, – לכולם נצרכה עזרה…

הוא תקן מקומות אחדים של גוף התקנות, הוסיף שמות אנשים אחדים והחזיר את הגליון ליד בירשטיין.

עשה כדבריך… לך וחזק… עבוד את עבודתך לטובת כל המרודים, כל הנאנקים והנאנחים, לטובת כל אלה הנושאים עליהם סבל משא עמלם הרב בכל ימי-חייהם המרים…

מבין הערפל - כרך ב' / יחיאל יוסף לבונטין

XIX.

השעה היתה מאוחרת, כאשר יצא בירשטיין מבית מישצארין. הירח עמד בחצי-השמים ושלח את קרניו החוורות אל לבנת-השלג, המכסה את כל פני-העיר, את חוצותיה ואת בתיה. עבים קלים, בהירים ושקופים עוברים וטסים על פני תהום הרקיע, טסים, נמסים וכלים. נדמה, כאילו הירח פורח ורץ על פני השמים הרחוקים והאפלים. הכוכבים נוצצים ומזהירים בנגהם הבהיר והזך, הקור חזק מאד, שקט ושלוה מסביב. בכל החוצות השלך הס; מעטים העוברים ברחובות. רובי-החנויות כבר נסגרו, ורק מן הבתים עוד יאירו אורות, מציצים מן החרכים, מתגנבים ויוצאים מבין תריסי-החלונות ומתערבים עם זוהר הירח ועם זיו השלג.

בירשטיין עודנו נשקע במחשבותיו ועודנו נמצא תחת השפעת-הרשמים, שעשו עליו השיחות של מישצארין. זכרונות החיים הרחוקים הללו של עיר מולדתו אחזו בו, והוא הרגיש געגועים להמקום ההוא ולהאנשים ההם, אשר היה בחברתם והשתתף בכל מאוייהם ובכל שאיפותיהם. אנחה עמוקה יצאה מלבו. הוא הביט בתוגה אל כל הדר הטבע אשר מסביבו, חש את השלוה השוררת בשעה הזאת בכל פנות הרחוב ושאף רוח צח ומבריא, אשר השקיט את המית-רגשותיו.

בפנותו ללכת אל רחוב קטן לשוב הביתה, נזכר, כי במקום הזה דר סוחולסקי, ויאמר בלבו לבא אל מעונו, למען מסור לו את הגליונות, ולבקשהו להכין אותם למען שלח אותם למקום הפקידות הראשית. –

כרגע התאמץ להסיר ממנו את ערפלי המחשבות, המתרוצצות בקרבו, ויקרב אל בית-עץ גבה, העומד לצד הרחוב קצה השני. סוחולסקי דר במכפלה השניה של הבית ההוא. בירשטיין לא היה במעונו אבל ידע היטב, כי פה דירתו של סוחולסקי. הוא עלה במעלות העלוטות חושך של מסדרון הדירה; בקושי מצא את הפתח במבוא ודפק על הדלת. רגע חכה אולי מצא איש ויפתח לו את הדלת, אבל אין עונה; חפש את המצלה ולא מצא אותה; אז פתח את הדלת, שלא היתה סגורה, ונכנס אל המטבח של הדירה. החדר היה צר וארוך; התנור הגדול והכירים לקחו את רובו של החדר המואר במנורת-נפש קטנה, הנודפת ריח רע.

נערה צעירה, כבת שלש-עשרה שנה, עמדה בחדר והתעסקה בכביסה. היא הסתכלה בעיני-תמיה אל “האדון” הבא אל הבית הדור בלבושו.

– הבביתו מר דוד סוחולסקי? – שאל את הנערה.

– כן…

– הראיני נא את המעון.

הנערה שפשה את ידיה, פתחה דלת אחרת ונכנסה עם בירשטיין אל החדר השני.

אבא! – קראה הנערה יהודית בעמדה על הסף. – אבא! הנה אדון מבקש אותך…

בחדר הגדול, שהיה משמש, כנראה, לחדר-האוכל של בני-הבית ולחדר-העבודה של הבעל וגם לחדר-האורחים לעת-מצוא, – אצל שלחן-הכתיבה ישב סוחולסקי ופניו מפנים אל החלון. הוא ישב וכתב. לפניו על השלחן עמדה מנורה פשוטה ורובה מכוסה בגולת-נייר כחול, בכל החדר שררו דמדומי-אפלה.

בשמעו את קריאת בתו, הפנה סוחולסקי את ראשו להתבונן אל האיש הבא, אבל מפני האפלה לא יכול להכיר את בירשטיין. הוא הניח את עטו, קם ממושבו ויקרב אל הבא.

–יסלח נא כבודו, כי הפרעתיו מעבודתו בשעה מאוחרת…

– אדוני הרופא! – קרא בתמהון ובמשחת רצון בעל-הבית. – בבקשה… נעים לי לראות את כבודו… יסיר נא את אדרתו מעליו…

– רחל! – פנה אל עבר בתו, אשר עוד הוסיפה לעמוד על סף החדר והסתכלה בסקרנות אל האורח המוזר. – קחי נא, יקרתי, את האדרת של הרופא…

בירשטיין ישב על הכסא אצל השלחן, אשר עליו היו צבורים גליונות רבים, כתבי-יד, ספרים, עתונים וקונטרסים שונים,

– האמנם מוסיף כבודו לעבוד את עבודתו גם בלילה? – שאל בירשטיין.

סוחולסקי הרים את ראשו והביט רגעים שנים דומם אל פני-אורח.

– אין אני עובד את עבודתי הרגילה, עבודת רואה-חשבון, בשעה זאת… ביום אני משרת בבית-המסחר של ברוך חלפן, אבל בלילה… בלילה אני סופר… כותב מאמרים…

– בודאי כותב כבודו בלשון יהודית?

– בלשון יהודית?… יש לפעמים רחוקות שאני שולח איזה מאמר גם בלשון יהודית וגם בלשון רוסית, אבל בכלל אני כותב את מאמרי רק עברית…

– עברית? – שאל בירשטיין בתמיה. – אבל הלשון היהודית היא לשון כל המוני-העם שבארצנו… ועברית – אפשר רק איזה מלומדים מבינים את הלשון המתה הזאת… ולמי אתה עמל?…

– לא כן, אדוני בירשטיין! שגית במשפטך… הלשון העברית היא הלשון על כלל האומה… היא לא מתה ולא תמות כל הימים, אשר חי ישראל על פני-האדמה.

פני-סוחולסקי החורים כוסו אודם, בדברו ברגש את הדברים האחרונים.

– אבל, ידידי, הן כולם מדברים יהודית…

– הן גם כבודו יהודי נאמן, מיצר בצרת עמו, דורש טובתו והן לא ידבר יהודית, אלא רוסית…

– על זה ידאב לבי, כי אין אני מבין את השפה היהודית; ומתאמץ אני עתה להבין את הלשון הזאת… חפץ אני גם ללמדה היטב… אם גמרתי אומר לעבוד בין אחי, אם גמרתי אומר להוציא לפעולה גדולה את הגיגי ואת מחשבתי פה, במקומות מושביהם, – צריך אני לדעת את נפש העם, את מאוייו ואת שאיפותיו, – ורק הלשון של העם וספרותו יכולות להפיץ אור על צפונות סתרי-העם בעמקי-נפשו.

– אמת דבר כבודו!… אבל לא הלשון של המון-העם תורך דעה, לא הלשון של גלותנו, כי אם לשוננו הלאומית – לשון-עבר…

– אמור אמר כבודו, כי מתה הלשון הזאת! – הוסיף סוחולסקי ברגש ובהתלהבות אחרי שתקו רגעים שונים. – לא, אדוני!… חיה היא אתנו, ולכן עודם חיים וקימים גם אנחנו בני-ישראל… לשוננו – לשון-ישראל היא, לשון עמנו… בה נכתבה התורה, בה הטיפו את לקחם נביאינו וחוזינו, בה פלפלו ולמדו חכמינו הגדולים ומאורינו את חכמתם ואת תורתם, שהיא לנו לאור עד היום הזה, ובה – חיים גם אנו… בשפה הזאת הגו גדולינו, גאונינו, פילוסופינו, סופרינו, כל מושכי-שבט-סופרים, כל אלה, אשר יצרו את הספרות הגדולה והרחבה, ספרות ישראל מני אז היות ישראל לעם עד היום הזה, זה אלפי-שנים, מני הסופרים הראשונים של תורת משה, שנכתבו בשחרית ימי-ילדות העם, עד האחרון שבמשוררינו ושבסופרינו אשר בזמננו… היש לך אומה שאין לה ספרות לאומית? אי-אפשר הדבר! ומה היינו אנחנו, הפזורים והנדכאים, המדוכאים והנרמסים, לולא ספרותנו, תורתנו, לשוננו, לולא העברנו אותה, את הספרות, בין נחלי דם הרוגינו ובין מדורות-אש צרותינו ולולא נצרנו אותה מכל משמר ולולא הוספנו חיל בהתפתחותה ובהתגברותה…

– לשון יהודית!… הוסיף סוחולסקי לדבר אחרי דומיה קצרה. – והאם כל האשכנזים או כל הצרפתים מדברים בלשון ספרותם? והאם הלשון הצחה והבהירה של טורגיניב או של טולסטוי – היא גם לשון כל הרוסים, כל המון העם הזה?

– אמנם כנים דבריו, – אמר בירשטיין, – אבל אינו דומה המשל לנמשל, האכר הרוסי אמנם מגמגם בלשונו ואינו יכול להביע את רגשותיו ואת מחשבותיו בלשון צחה ונקיה, – אבל שרש אחד הוא גם ללשון טורגיניב וגם ללשון האכר הפשוט, ויש שהסופר הולך ומבקש לו בטויים חדשים, ניבים נעימים, מלים חדשות מכל אשר חרש האכר באיזו פנה חשכה, והיה הבטוי הזה למלה ספרותית להעשיר את הלשון. אולם היהודית והעברית – הן שתי לשונות שונות הנה, זרות אשה אל אחותה, רחוקות האחת מן השניה, כרחוק… הלשון האנגלית מלשון היאפונים.

– המרחק אמנם, לא רב הוא כאשר המשיל כבודו, אבל מרחק גדול ועצום יש… שורש האחת מן הלשון האשכנזית, והשניה – מוצאה מלשון קדם, לשון כל בני-עבר… אבל הלשון העברית נתנה את חותמה על הלשון היהודית… האחרונה לקחה הרבה מלים, הרבה בטויים, הרבה מאמרים שלמים, חדודים, בדיחות, משלים ומליצות מן העברית ותחייה ותייפיה… מן המעין של הספרות העברית לקחה היהודית את תפארתה ואת רעננותה, והיהודים, אשר התרחקו מן המקור הזה, מן מעין-החיים הזה, ועודם מוסיפים לדבר יהודית, – הכניסו אל שפתם הרבה מלים רוסיות במדינתנו – או מלים אנגליות בלונדון ובניו-יורק. ואי-אפשר להביע בלשון זו רעיונות נשגבים, מחשבות גדולות, רגשות דקים, מאמרים של דברי-חכמה ומדע – בלי הכניס אליה מלים זרות מרובות אנגליות, אשכנזיות או רוסיות… לא כן הלשון העברית!… היא הצטמצמה שנות מאות רבות בחוג צר וקטן של הפוסקים ושל הפלפול התורני, של הדעות הדתיות עם סניפיהם השונים. אבל רק הוצאה מחוגה הצר – והנה צעדה צעדי-ענק קדימה; ובא הסופר בעל הכשרון ועשה בה נפלאות; הוא מוצא מלים וניבים, בטויים והברות המבטאים את כל הרגשות של נימי-הנפש הדקים שבדקים; הוא דולה מתהום הים של ספרותנו פנינים יקרות, שלל צבעים יפים ובהירים, קרני זיו וזהר – ועושה בהם מטעמים לפי רוחו: המליץ במליצתו, הבדחן בחדודיו, הלץ בליצנותו, והסופר הרציני במאמרי-מדע ובפילוסופיה… כן, רופא נכבד, – אם תחפוץ להבין ולדעת את נפש העם, – תמצאנה רק בספרותו, ספרות של אלפי שנות חיינו, חיי לאום מיוחד באפיו המקורי, בתכונתו המיוחדת…

צחוק קל רחף על שפתי בירשטיין, סוחולסקי הביט עליו בתמהון.

– לפני שבועות אחדים, – אמר בירשטיין, – הייתי אצל הרב שבעירכם… דברנו גם-כן על-דבר הבנת תכונת-העם, רוחו ונפשו… הוא גזר אומר, כי רק בתורה ואך בתורה אפשר למצוא את רוחו של העם, לכן צריכים אנו כולנו ללמוד את התורה, למען הבין את רוחו של העם ושאיפותיו מני-קדם…

– לא, לא, אדוני! – הפסיקהו סוחולסקי. – אני והרב דוברים בלשון אחת, דברי-שנינו מרעיון אחד מפכים… רק את אשר אני קורא ספרות – הוא קורא תורה… אבל האם ספרותנו אינה תורתנו? את אשר הטיף ישעיהו או ירמיהו – ספרות היא או תורה?… לספורי דברי ימינו – תורה יקרא הרב, ואני אומר, כי, למשל, הספור של תולדות יוסף, שנאת אחיו אליו, מכירתו למצרים, התודעותו לאחיו, אשר התנכר בתחלה אליהם – כל זה הוא ספור ביליטריסטי מאיזה מספר קדמון, שלקח לו לגבורי-ספורו אנשים היסטוריים. האם יפחת או יגדל ערך ספרותנו, אם נאמר, כי ברוח-הקדש נכתבו הדברים האלה, או אם נחליט דבר, כי נערכו בידי סופר בעל כשרון מצוין, אשר רוח אלהים – גדול ונעלה – לבשו?

XX.

סוחולסקי נשתתק, וגם בירשטיין לא הפריע את הדומיה. הצללים, אשר כסו את כל החדר, נפזרו מפני אור הירח, אשר הבקיע דרך החלון, ונגהו, העובר ונוקב את הכפור והקרח, אשר על הזכוכיות, הזהיר פנה חשכה אחת.

הדממה הופרעה מקול הזמר, קול לחש וחלש, היוצא מן החדר הסמוך, קול נוגה ועגום של האם, המישנת את ילדה:

נוּמָה, יַלְדִי נוּמָה…

שְׁקֵדִים, תְּמָרִים וְכָל מְגָדִים –

דִּבְרֵי-תוֹרָה מֵהֶם נֶחֱמָדִים

נוּמָה, יַקִּירִי, נוּמָה…

בירשטיין הקשיב רב קשב לדברי השירה הפשוטה, אחרי-כן הקריב את כסאו אל מושב סוחולסקי והוסיף לדבר:

– נזכרתי, ידידי, במעשה אחר, שעשה עלי בימי-ילדותי רושם גדול… רק צריך אני להקדים לפניך הקדמה קצרה… אבי-אבי היה אחד מחשובי-עיר קובנה, איש עשיר וסוחר נודע…

– כן… שמעתי על אודות משפחת כבודו… שמה נודע גם בעירנו.

– האומנם?… ואני לא ידעתי… ובכן – אבי זקני היה איש משכיל, ממשכילי-הדור העבר… הוא ידע היטב גם את הלשון העברית, כאשר אמר עליו אבי, וגם את השפה האשכנזית…

– אם לא אשגה, אדוני, – הפסיקהו סוחולסקי, – מדבר גם כבודו צחות בלשון זאת?

– כן… אמי היא ילידת העיר ליבוי… היא אינה מדברת כהוגן גם עתה רוסית… והורי חפצו, כי אדע לשון אשכנז, לכן היתה אמי מדברת אתי בלשון זו…

– אם כן, – הלא לשון-האם שלו אינה לשון רוסית, כי אם אשכנזית? – שאל סוחולסקי, וצחוק רחף על שפתותיו.

גם בירשטיין צחק.

– כן… מבין אני… אם כן – הלשון יכולה להשתנות, והאיש בן-האומה לא ישתנה…

– אמת, רופא נכבד! זאת היא המסקנה האחת שחפצתי להוציא מפיו… אבל יסלח נא… הפסקתי את דבריו… אנא יוסיף נא לספר…

– כאשר היה אבי זקני בא מדי שנה בשנה לזיראון להתראות אתנו, היה אוהב לשוחח על אנשי הדור ההוא ולספר מכל המלחמות שנלחמו בימיהם עם אנשי בני דורם ומכל ההרפתקאות שעברו עליהם… הוא היה מכיר רבים מגדולי-אנשי-הדור ההוא והיה מספר על אודותם ספורים מעניינים… בפרט היה מספר לנו על אודות הסופר העברי הגדול, אברהם מאפו, שהיה אוהב ורע לאבי-זקני, אף כי זה היה בעת ההיא צעיר לימים ומאפו כבר איש זקן… מפי אבי-זקני ידעתי, כי כתב האיש הזה ספורים מעניינים וחשובים מאד, כי ספוריו עשו רושם גדול על בני-דורו וכי שמו יצא לתהלה בקרב כל בני-היהודים…

– פעם, – היה אוהב זקני לספר, – פעם עלה לתורה בבית-הכנסת גם אברהם מאפו וגם אבי-זקני…

– במחילה… אשאלהו נא, הרגיל היה גם כבודו לבוא לבית-הכנסת?

– רק בילדותי… בעודני נער קטן… בימים ההם בנו אז בעיר מולדתי בית-תפלה חדש, היכל גדול ומפואר… אבי זקני נדב לבנין ההוא נדבה גדולה… וגם הורי באים לבית-הכנסת… רק ביום הכפורים… אבי – רק לשעה קטנה, אולם אמי היתה נשארת שמה כמעט כל היום… אז למדתי לדעת את הצירימוניות השונות הנהוגות בבית-הכנסת..

– ובכן – מאפו אחז בספר התורה, וזקני היה צריך לשום על ספר-התורה את המעיל… אז אמר לו הסופר הנודע ההוא: “הערר בירשטיין! בינדע די תורה, בינדע זי שטארק!…”.

– אבי-זקני היה מלא רצון מהבדיחה הזאת. בתחלה לא ירדתי לסוף דעתי של האיש הזה. אחרי-כן הבינותי, כי חפץ הוא להגיד, כי צריכים המה המשכילים שבדור לאסור את התורה, יען חפצו לצאת מן החוג הצר של הדעות ושל המנהגים, שבהם חיו אנשי-זמנם… והנה ראו! עכשיו, בזמננו, אתם, תלמידי המשכילים הללו, שבים אל החוג ההוא, אתם שבים להרים על נס את השאיפות ההן, שנגדן נלחמו בכל עוז טובי-עמנו לפני שני-דורות…

– אין להתפלא, – אמר סוחולסקי אחרי דומיה קצרה, – על אשר יצאה בדיחה כזאת מפי אברהם מאפו, זה הסופר שהכה בעטו את החשוכים שבחרדים מן הדור ההוא… אבל, אדוני, הן מאפו הוא שכתב לנו עברית את הציורים הנפלאים – “אהבת ציון” ו“אשמת שומרון”… הוא חולל מהפכה בהלך מחשבותיו ובאידיאלינו… המשכילים – או אלה שחפצו להיות משכילים – קראו בהנאה רבה את ספוריו – ויאהבו את הלשון ואת המליצה ואת – ציון!… הוא חבב עלינו את קדמוניותינו, את החיים של אבותינו הקדמונים, חיי-לאום בארצם… הוא צייר לנו בתמונות בהירות מליציות את מראה המלחמות, אשר נלחמו טובי-העם בעד ארצם, בעד חרותם, בעד דעותיהם הנשגבות, בעד תורתם… הגבורים הטובים שבספוריו – המה האנשים הנוהים אחרי הנביא ישעיהו ואחרי מוסר לקחו; אלה האנשים, אשר היו מסורים בכל נפשם לעקרי-תורתנו… מאפו, כמו המשכילים הנודעים האחרים, דרשו בכל עוז נפשם, כי יצאו היהודים בני-ארצם מחוג דעותיהם הצר, כי יהנו ככל בני-האדם “מאור-ההשכלה”, – אבל אדיר חפצם היה, כי ישארו בנים נאמנים לעמם, ללשונם, לספרותם… המה האמינו, כי הדור הבא יגדיל וירחיב את הספרות, כי הלשון הלאומית תהיה שגורה בפיות כל בני-עמנו… זה היה האידיאל המרומם, אשר אליו נשאו את נפשם… וזאת היא פעולתם הגדולה, וזאת היא השפעתם הנמרצה… ורק מן המקור הזה נוכל גם אנו לשאוב מים חיים, נוכל לחדש את כחות עמנו…

– ובכל זאת, יקיר, הלא העובדה קיימת שהרוב הגדול של אוכלוסי-עמנו אינם יודעים את הלשון, ולכן אינם מביעים את הגותם, את שאיפותיהם, את תקוותיהם בשפה הזאת… המוני-העם אינם יכולים לשפך את רוחם בעברית בגבור עליהם צרותיהם ומצוקותיהם…

– – לא, לא! – קרא סוחולסקי, ויגון נשקף מבין עיניו, – לפנים היו כל בני-עמנו, מלבד אולי פרטים אחדים, יודעים את לשונם הלאומית… ולכן – כל סליחותינו, כל קינותינו, שירינו ותחינותינו – המה רק בשפה העברית… ויתבונן נא כבודו לדבר הזה, כי היהודים לא יצרו להם ספרות בלשון אחרת!… איה סופרינו הגדולים והקטנים באשכנז, בצרפת, באנגליה או ברוסיה? אינם!… רק ספרים אחדים במקצועות שונים – זהו כל רכושו הרוחני של פזורי-עמנו בארצות שונות… וגם ספרים ההם מונחים כאבן שאין לה הופכים, – ולהמון-העם אין מושג כל שהוא מכל עבודתם זאת… הסופרים בעלי-כשרונות גדולים עוזבים את עמם והולכים לעבוד בכרמי-נכרים, הולכים… ואובדים לעמם… זרים המה לנו כלל, זרות להם שאיפותינו, ענותנו ואנקתנו… בצרותינו לא יקחו חלק, ומאויינו מוזרים להם… ורק אלה היחידים השרידים, אשר נשארו נאמנים לשפתנו, – המה מרימים את רוח העם, המה מובילים את המוני-העם בדרך הפרוגריס, בדרך ההתפתחות התמידית…

– אבל, ידידי, הן הספרות לחוד, והדת לחוד… נגד הדת המנהגים הנושנים נלחמו אלה המשכילים, אשר אליהם נחשבו אבי-זקני, מאפו וכל אנשי-הדור ההוא…

– אי-אפשר לנו להפריד בין החיים הדתים של העם ובין ההתפתחות של הספרות, או – יותר נכון להגיד: בין הדת ובין כל סכומי-הקולטורה שלנו… במה נפלה דתנו מכל הדתות האחרות? דת אחרת נראה לפנינו… במצב סטאטי, במצב עומד… אין היא יכולה להתפתח… למשל, דת הקאתולים… האם נראים אי-אלה סמנים של שנויים ושל התפתחות בה? התנועה הגדולה של הריפורמאציוה אינה תולדת-ההתפתחות של הדת ההיא, כי אם תולדת-המחאה של האי-סדרים בדת הקאתולית… וממנה יצאה דת אחרת… וגם היא נשארה קפואה, במצב סטאטי, כמו שיצאה ממחשבת לותר… לא כן דת-ישראל!… היא נמצאת תמיד במצב דינאמי… במצב של תנועה תדירית, של התפתחות ושל השתנות, במצב של אבולוציה לאטית… הדעות הדתיות, המושגים האלהיים של עמנו בימי-שחרותו, שונים מאד מאלה, אשר אנו מוצאים בימי-ישעיהו או ירמיהו; וגם אלה משתנים ומקבלים צורה אחרת בימי-עזרא… שנים עוברות וחולפות, תמורות שונות מתהוות בחיי-העם, בחיים המדיניים והכלכליים, – וגם מושגי-דתו וגם מנהגי-עבודת-אלהים משתנים מן הקצה אל הקצה ומקבלים צורות אחרות… וכן אנו רואים את ההשתנות ההיא, לטוב או לרע, בתקופות שונות של דברי-ימי-עמנו: בתקופת התלמוד, בימי-הגאונים, בשנות הבינים – ועד היום הזה… עוברות וחולפות תקופות של פילוסופיה דתית, תקופה של קבלה ומסתורין, תקופה של חסידים, תקופה של ראציונליות… הדת משתנית יחד עם כל שנויי-חיי-העם, תמיד היא במצב דינאמי, – אבל האם קבלנו עלינו דת אחרת? לא ולא!… תורת-משה היא יסוד דתנו, דברי-הנביאים המה עמודי-קיומנו, למוד התלמוד, פרושי-הגאונים, באורי-הפוסקים ושאלות ותשובות של הרבנים – המה טעמי-התורה, מלואים לדתנו, שנוכל לקבלם או לא לקבלם… ובה בעת מתפתחת גם ספרותנו ומשתנית… במשך שנות מאות רבות היא שלובה ואחוזה רק בדת… ולעתים היא מקבלת צורות חדשות לפי רוח הזמן ולפי שאיפת-העם… ובכל הזמנים האלה גם הלשון מתפתחת ומשתנית – לטוב או לרע… זהו – סוד חדת קיומו של עמנו!…

– ועוד יתבונן, אדוני, – הוסיף סוחולסקי אחרי דומיה קצרה, – כי במקומות השונים, בארצות הנאורות אחרי האימאנסיפאציה, כאשר עזבו בני-עמנו שם את הדרך העולמית והנצחית ההיא, – המה הולכים וכלים ואובדים שמה… יכולות היו קהלות אחדות להשאר אדוקות לכל מנהגי-אבותיהם, – אבל לא יכלו לעמוד בפני הטמיעה, יען הלמוד, העיון, נפסק לגמרי, וידיעת הלשון העברית נפסקה… יכולות קהלות אחרות לשנות מנהגים רבים ולהתאים את עבודת-אלהים למושגיהם החדשים, – אבל לא יכלו גם הם לסכור את זרם ההתבוללות, יען כי נפסק המעין הטהור, מקור מים חיים – ידיעת התורה והלשון…

– וזאת היא רעה חולה, – הוסיף סוחולסקי באנחה ויוריד את ראשו, – זאת היא צרתנו היותר איומה, מכתנו היותר נוראה, כי זנחו אחינו בארצות הנאורות הללו את שפת אבותינו, את ספרותנו… האבות זנחו את מקור חיינו, – והדור הבא הולך ומתרחק מאד מאד… והמחזה הזה נשנה גם בארצנו… לכן מחויבים אנו לעמוד בפרץ, להטיף להעם, השכם ודבר, לבאר ולהבינו דעה, כי ההתרחקות הזאת תביאנו לשאול תחתיה… אם נזנח את שפתנו, את ספרותנו, את תורתנו, אז הלא רק כצוענים נהיה בין העמים, מושפלים עד הארץ… לא העניות החמרית מפחדת אותנו, לא שלילת איזו זכיות, – אלא שלילת-מקור הויתנו, אפיסת כחנו הרוחני: זה הוא הדבר היותר מר והיותר רע במצבנו הנוכחי…

– לאשרנו כבר מתחרטים הטובים שבבני-עמנו גם בארצנו וגם בארצות-המערב, מתחרטים על דרכי אבותיהם לפני דורות שנים-שלשה, – ושבו לשפתם ולספרותם ושמוה בפיות בניהם… והרעיון הגדול אשר יעודדם לתחיה, אשר יחזקם ויחדש את כחותיהם הטמונים והצפונים של אחינו היושבים בכל הארצות ובכל המדינות, – הוא הרעיון הנשגב של תחית לאומנו בארץ אבותינו… ורק אז ישובו אל עמם כל הבנים הנדחים… יען אין אומתנו הפזורה יכולה להלחם בעד קיומה, אם אין רעיון נעלה אחד, יחיד ומיוחד, המאחד את כל אישי-האומה – מן חוטב-העצים ועד היושב בשער המלך…

– ועוד יבטח כבודו, כי בזה אפשר להציל את העם מתבוסתו זאת?

– בטוח אני?… אני מאמין! – קרא סוחולסקי בקול התרגשות. – אני מאמין, כי ישראל לא יאבד ולא יספה לעולם!… אני מאמין, כי הכחות הרעננים והפוריים של עמנו לא ידלו ולא יאספו!… כחות נסתרים חבויים בעמקי-העם הגדול והאומלל הזה… כשרונות עצומים, זרמי-מים חיים מפכים ממעינות העם הזה… זרמים רבים ושונים יוצאים והולכים, רוחות שונות מנשבות ומתדפקות בכל חללו של מושבנו, – וזה לנו האות, כי חי חי העם, כי מבקש הוא לו נתיבות חדשות, כי מתאמץ הוא לצאת למרחב… והוא ימצא לו את דרכו הנאמנה!…

סוחולסקי עמד מדבר, גם הוא וגם בירשטיין התעמקו במחשבותיהם. האפלה גברה בחדר, זהרורי-הירח לא חדרו עוד אל החדר… דממה שררה רגעים אחדים… פתאום הופרע הדממה: הילד התעורר שוב משנתו, והאם שבה לישנו בזמרתה… מן החדר הסמוך נשמע קול חלש, שירת-הערש…

נוּמָה יַלְדִי, נוּמָה…

תוֹרָה יִלְמַד בְּנִי לָרוֹב

וַיִהְיֶה יְהוּדִי נֶאֱמָן וָטוֹב…

וּמִמָרוֹם כּוֹכָב זָךְ

בְּעַד הַחַלוֹן רוֹמֵז לָךְ…

נוּמָה, יַלְדִי, נוּמָה…

XXI.

בכליון עינים חכה בירשטיין לתשובת השרים שבעיר-הבירה, לקבלת ההרשאה ליסוד אגודה למלוה, שעלה במחשבתו. הוא כתב מכתבים לגרונין ובקש אותו להשתדל במקום גבוהים, לדבר עם שתדלני-ישראל, עם ראשי-הקהלה ולפעול לטובת הגשמת מחשבתו בזמן הקרוב.

גרונין מצא את מחשבת בירשטיין ראויה ורצויה, שלח אליו מכתבים מלאי תהלות ובדיחות, הלל את פועל חברו והבטיחהו, כי לא “ינום ולא יישן”, עד אשר יוציא לפעולה את דבר הרשיון.

ובעת ההיא היו אספות בבית-חלפן; שמה התאספו בעלי-בתים אחדים מנשואי-העיר וכל אלה, אשר בעסקיהם היו נכנעים אל הגביר הזה או נזקקים לעסקיו; שמה דברו ועיינו בדבר האגודה העתידה להוסד בעירם; התיעצו ובקשו אמצעים שונים, איך להפריע את מחשבת הרופא. בתחלה חשבו, כי הפקיד הראשי יעמוד לימינם, כי הוא יחוה את דעתו לפני הפקידות הראשית לבל תנתן ההרשאה; אבל לחלפן נודע, כי השר הזה קבל בסבר פנים יפות את הרופא בביתו, כי הוא תקן את התקנות, וגם שלח את חות-דעתו בכתב “למקום גבוה”, כי הענין הזה נחוץ וטוב לאנשי-העיר וכי רבה התועלת, אשר תביא האגודה לכל בעלי-המלאכה ולכל התושבים האחרים – גם ליהודים וגם לנוצרים.

אמרו לסכסך את החברים, אשר נתנו ידם לאגודה, איש ברעהו ולשפוך לעג על “חלומותיהם” אלה של האנשים “המשכילים”, אשר לא ידעו בין ימינם לשמאלם בעניני-עסקים; אבל גם דבריהם אלה לא הועילו, יען ההמון האמין ב“רופאים”. וגם בירשטיין וסוחולסקי התאמצו להסביר ליושבי-העיר את התועלת, אשר תצא להם מכל פעולות של התאחדות באגודות לעניני-עבודה.

הימים ההם קבל סוחולסקי פתאום פטורין מעסקי-חלפן, אשר נתן ידו לבירשטיין והיה בעצה אחת עם הרופא. בירשטיין הבטיח לו, כי ימסרו המנהלים הבאים של האגודה לו את משרת מנהל-החשבונות, יען הוא בקי בעניני-מסחר ונהירים לו המעמדים השונים של כל יושבי-העיר. –

עברו ירחים שנים… ביום אחד יצא הקול בעיר, כי נתקבלה ההרשאה וכי בקרוב יפתח “הבאנק” שלהם. ואמנם במהרה החלה העבודה, מצאו דירה נאה, העמידו שמה ארגזים וספסלים ושולחנות גבוהים, ערכו ספרי-חשבונות, וגם הקציעו חדר מיוחד לסור ועד המנהלים, ושם, באמצע החדר, עמד שלחן גדול מכוסה מפה ירוקה וסביבו כסאות לשבת, ועל הקיר, במקום מכובד, היתה תלויה תמונת-הקיסר. הכל היה ערוך בסדר יפה ונכון. בירשטיין הכניס לקופת-האגודה אלפים רובל לפקדון; כל החברים מהרו והביאו בשלמות את מניותיהם. אז היתה אספת כל החברים, והמה בחרו מנהלים לאגודה, מבקרים ויועצים; סוחולסקי נתמנה לרואה-החשבונות ולמנהל עסקי-האגודה. אז ערכו משתה ביום התחלת העבודה של האגודה; בין הקרואים היו גם מישצארין וגם ברוך חלפן וגם כל ראשי-העיר הנוצרים והיהודים.

המלאכה החלה: בכל יום ויום היה בחדרי מעון האגודה המון שוקק; זה יוצא וזה נכנס, זה מביא כסף לפקדון וזה לוקח הלואה בערבון; ויש שבאים רק לשם סקרנות לאות, איך יעשה שם המעשה.

וגרונין לא חדל מלפעול גם בעיר-הבירה לטובת-האגודה אשר באושה. הוא הודיע לבירשטיין, כי השתדל לפני ראשי-ההנהגה של “החברה הגדולה” והמה נכונים לבא לעזרת המוסד החדש ולהכניס סכום הגון לפקדון, למען תוכל האגודה למלא את דרישות-חבריה בהלואות נחוצות להם. בירשטיין וסוחולסקי מהרו לכתוב הרצאה מפורטה ממצב הענינים באושה, פרשו, כמה סכומים נצרכים להטבת מצב האגודה ולהרחבת עבודתה הפוריה, וגם בארו באר היטב בכלל את גדל-ערך הענין של יסוד אגודות אלה בכל ערי תחום מושב היהודים.

ומה גדלה שמחתם, כאשר בקשתם נתקבלה ברצון, והאגודה קבלה את הסכום הדרוש! – הדבר הזה הרעיש את כל אנשי-העיר לא פחות, מאשר הרעישה אותם הידיעה הראשונה, כי הרופא אומר ליסד באושה אגודה למלוה. כל החברים היו שמחים; על כל פנים נראו עליצות והתלהבות; המה, העניים המדוכאים, שהיו חרדים לקול כל “גביר” ושהיו מפחדים, פן יחדל “הגביר” מהשפיע עליהם “שפעת ברכותיו”, – המה הרימו את ראשם והתגדרו: ראו, גם אנו אנשים! גם לנו נותנים פקדונות! גם לנו באה הרוחה!…

אבל קמו אנשים אחרים, שהתמרמרו על מנהלי-האגודה ידברו בגנותם: יושבים שמה אנשים כהרופא או כסוחולסקי או כהנוצרי שימשיביץ… המה המנהלים את ענינינו, המה השליטים בכספנו ובקניננו – ומקמצים בהלואות!…

– נצרך היה לי, – מתאונן חנוני אחד, – מאתים רובל… החנות ריקה… נצרכת סחורה… והם באחת: יותר ממאה לא נתן…

– הנשמע מעשה עול כזה? – קורא שני. – חפצתי לקנות תבואה… כל בר-דעת יגיד, כי העת רצויה עכשיו לקניה זאת… אין ספק, כי יכלתי להתעשר… הלכתי ובקשתי הלואה נאותה… והם? הם נתנו לי אחרי הפצרות רבות – רק שלש מאות רובל… ומה אעשה בסכום מצער כזה? הם מוציאים ממש את הפרנסה מתחת ידי…

בא השלישי והוציא לעז, כי מועילים המנהלים מעל בכסף החברים… והביא ראיה: לקח הלואה… הגיע זמן הפרעון ושלם רק במקצת… שב ובקש עוד הלואה ואמרו לו: אין כסף!… השיב תשיב את ההלואה שלקחת, ואז יהיה לנו די כסף לתת גם לך וגם לחברך…

כן דברו ושוחחו בכל חוצות העיר, בבתי-הכנסת וגם במרחץ ובאספות שונות בשוקים וברחובות. חלפן ורעיו עוד הגדילו את המדורה, לעגו על כל הענין ונבאו כי בעוד ירחים אחדים נפול יפול כל המוסד הזה, ולכל החברים יאבד כספם.

ובכל זאת לא חדלו מלהתיעץ, במה יכולים להפיל את האגודה למשואות נצח. ובלילה אחד, כאשר נאספו אחדים מגדולי-העיר אל חלפן, בא גם בנו שמעון, הסוחר בהעיר הגדולה. הוא הביא אתו עצה מחוכמה, איך יכולים המה להקטין את ערך המוסד שיסד הרופא.

– צריכים אנו, – אמר חלפן-הבן, – ליסד פה מחלקה של באנק, רבים המה הבאנקים המבקשים להם מקומות מסחר, ששם יכולים יהיו להגדיל את מחזור-הלואותיהם. כבר דברתי עם אחד ממנהלי-הבאנק בעיר הגדולה, והוא הבטיח להשתדל לפני ראשי-המוסד בעיר-המלוכה, כי יבקשו הרשאה לפתוח פה מחלקה של הבאנק. –

העצה הזאת ישרה בעיני כולם, והשמחה היתה גדולה במעונו של חלפן, וגם עוד ענין אחד ניתן בלב האנשים להתעניין בו, בשנים האחרונות האלה החלה העיר להתגדל ולהתרחב, יען נמשכו אליה יהודים רבים מן הכפרים ומן המושבות, אשר חל אסור הישיבה עליהם. אחדים מהם פתחו סוגי-עסקים שונים חדשים. והידיעה הגיעה, כי כבר נתאשרה בממשלה התכנית החדשה לבנין מסלת-ברזל העולה מצפון עד אחת מערי פולין, והמסלה תעבור דרך אושה, וגם גשר גדול יבנה סמוך להעיר. אז תהיה התחנה סמוכה להעיר, ואז יגדלו פה גם עסקי-העצים, המובאים בנהר ברפסודות והנשלחים לפלכי-הדרום, אז יגדל פה ויפרח המסחר. כולם דברו והגו על הענינים החשובים האלה, על המסחר ועל הבאנק ועל עתידות העיר ועסקיה.

וגם אסתר כעסה מאד על בירשטיין, על אשר מנע רגלו מבא למעון-אביה, לכן היתה לשונאה של המוסד גם היא, כי על כן לא חפץ בקרבתה. וגם מאריה איזראילבנה הורין היתה אוינת את הרופא, יען לא היה מבאי-ביתה ולא בקר אפילו את “נשפיה”, שהיתה עורכת במעונה פעם בשבוע, כאשר היו מתאספים כל חשובי-העיר ואציליה לצחוק בקלפים ולהנות מן המשתאות, שהיתה מכינה בעלת-הבית לאורחיה הכבודים. בכל מסבת-רעים היתה הגברת חורין שופכת את לעגה על הרופא הזה, אשר “אינו עוסק במלאכתו באמונה”, כי אם מבלה את עתותיו בחברת איזה “קבצנים” מרודים ומטיף לפניהם דרשות בדבר “סדרים חדשים” וטינא היתה גם בלב בעלה על בירשטיין, יען מעולם לא היה מרבה לתת לחוליו סמי-מרפא “יקרים”, ובכלל היו ה“רצפטים” מועטים.

אולם ככל אשר הוסיפו שתי הנשים האלה ללעוג על בירשטיין ולדבר תהפוכות על עלילותיו ומזמותיו, כן התאמצו להתקרב אליו, לראות את פניו, לבקשהו, כי יבוא לחברתן, ותמיד חפשו ובקשו להן אמתלאות לפגשהו בשעות של דמדומי-ערב, כאשר היו מטיילות ברחוב ובירשטיין הולך ושב ומבקר את חוליו. לפעמים היו באות אל ביתו בזמן שהיה מקבל את החולים, מתאוננות לפניו על איזו מחלה שתקפה אותן ומרבות אתו בשיחה.

אסתר ומאריה הורין היו חברות נאמנות והיו מוסרות אשה לרעותה את הגות לבן ואת סודותיהן, ואסתר לחשה פעם לרעותה החביבה, כי אמנם חולת-אהבה היא, כי לקח הרופא הזה את לבה, ונפשה תערוג עליו…

– אין אני מתפלאה, מחמדתי, לדבר הזה, כי לב עלמה ימשך אחרי איש יפה ומשכיל כמוהו…

פעם פגשה ברחוב את בירשטיין. הוא נתן לה שלום ודרש לשלום כל בני-ביתה, ושניהם הלכו לטייל ברחוב.

– לפני ימים אחדים, אמרה אסתר, – קבלתי מווארשה את הנוטין של המנגינות של שופין ושל ביטהובן, וזה לי שלשה ימים שלא חדלתי מנגן אותן… וגם עשיתי חיל רב…

– ינעם לי מאד לשמוע את הדבר הזה…

– כן, – הוסיפה בחן, – הלא כבודו היה הראשון, אשר הביע לי את חפצו לשמוע את המנגינות של הקומפוזיטורים הגאונים האלה… ואמרתי בלבי: אלמוד גם אני אותן כהוגן…

– האומנם?… ישמח לבי מאד, כי דברי עשו פרי…

– אם כן… כבודו יבא אלינו, – אמרה כמתחננת.

– נכון אני לבקש את ביתה ולשבת בחברתה… לו רק היתה לי עת פנויה…

– עת פנויה… לכל עבודות טפלות יש לכבודו זמן וחפץ – ולבא אלינו ולנגן על הפסנתר אין לו פנאי…

– אנא תסלח לי כבודה… בערב יום המחרת אתכבד להיות במעונה…

בשמחה הושיטה אסתר את ידה לבירשטיין ותאחז רגע ידו בחבה עצורה. ובביתה ספרה אסתר, כי פגש אותה בירשטיין ובקש ממנה סליחה ומחילה, על אשר לא בא בכל העת ההיא אל ביתה, טייל אתה כשעה והביע את חפצו לשמוע את נגינותיה הנפלאות, שהיא מנגנת בכשרון גדול על הפסנתר. בודאי יבא למחרת היום על ביתם.

ואמנם למחרתו בערב בא בירשטיין אל בית חלפן ומצא שם גם אורחים אחדים וגם את מאריה איזראליבנה וגם את בעלה. הוא דבר אתם על ענינים שונים, על סכסוכי-המדינות, על צרפת ועל אשכנז, ספר מעשיות אחדות שהרנינו את כל שומעיו, וכולם צחקו על התוליו ועל לעגו השנון בדברו על אודות מוסדים שונים ועל אנשים ידועים. הוא פזר חלקות גם לאסתר היפה-פיה וגם למאריה איזראיליבנה ודבר על לבן, כי טוב שתערכנה נשפי-מחולות מאשר הנה מעריכות משתאות עם צחוק-הקלפים, שמקומם נראה רק בערים הפרזות והמשעממות… וגם הוא נכון לקחת חלק בשמחתן זאת ויצא במחול עם נשים עדינות כמוהן.

שתיהן הסכימו לדבריו והתאוננו, כי רק הגברים אשמים בזה, כי שטופים המה בצחוק-הקלפים ולא ישימו לבם למאויי-הנשים.

הוא בקש את אסתר, כי תנגן לו איזה נגון טוב, והיא מהרה למלא את רצונו ונגנה אחת המנגינות הידועות בטעם נכון, אף כי לא היה בה אותו הרגש המיוחד והעמוק, אשר ירחש המנגן החובב את הזמרה והחודר אל עמקי פליאות קולותיה הנעימים. וגם הוא נאות לבקשת הנשים ונגן מנגינות אחדות.

גם חלפן הביע את שמחתו לראות בביתו את הרופא “הנכבד” ו“המהולל”, דרש למעשי-האגודה, הלל את מעלליו החשובים לטובת אנשי-העיר, ספר לו, כי בזמן קרוב תפתח פה מחלקה של הבאנק הדרומי הנודע. אבל בירשטיין לא דרש ולא חקר לדעת את פרטי-המוסד הזה, שמע כלאחר-יד את דבריו על אודות העסקים של הבאנק ופרשת גדולתו.

מן העת ההיא דברו שתי הנשים והתלחשו בסודי-סודות על בירשטיין ועל הליכותיו. על נאומיו הנעימים ועל מנהגיו, אשר רוח “אצילית” מרחפת עליהם. אסתר הוסיפה תמיד לשוחח עם רעותה על האהבה בכלל ועל חבתה להרופא בפרט.

פעם בישבן יחדיו ב[…] ¹אמרה לה מאריה איזראילבנה:

– ומה תאמרי עלי, ידידתי, אם אני אקרב אליך את לב הרופא?… התאהביני גם כאשר תהיי הגברת לבית-בירשטיין?…

פני-אסתר הלבינו מאד, וכל יצורי-גוה התחלחלו. היא חבקה את רעותה, נשקה אותה על מצחה ולא ענתה דבר.

ואמנם החליטה מרת הורין להוציא לפעולה את מחשבתה המוזרה הזאת. היא באה אל בירשטיין כפעם בפעם לדרוש בעצתו בדבר מחלתה למועד, כאשר כבר כלה בירשטיין לקבל את חוליו הבאים אל מעונו. היא נשארה יושבת בחדרו גם אחרי אשר נתן לה איזה סמי-תרופה, אף כי לא [מצא] בגופ[ה] ²שום מחלה. –

– הנני לשבת אתך כאורחה, – אמרה בחן מעושה: – אם רק לא תגרשני מחדרך…

– ינעם לי מאד לשבת בחברתך מרתי, – ענה בירשטיין בצחוק.

הוא קרא למשרתת וצוה עליה להביא להם כוסות-תה וממתקים. אחרי-כן פנה למרת הורין:

– אבקש ממך, מאריה איזראיליבנה, רשות לשבת בכסא הנדנדה שלי… כן מנהגי לשבת עליו, כאשר מבקש אני לי מנוחה אחרי עמל-היום.

– בבקשה ממך… איני חוששת לזה… נשב נא כרעים נאמנים ונשוחח על ענינים שונים… אף כי אתה בכבודך, אדוני הרופא, תבעט באחוָתנו ותתרחק ממנו, האינטליגנטים היחידים, הנמצאים בפנה נכחדה זאת…

– אני?… איני מתרחק מכל איש… משגה הוא אתך, גברתי הכבודה.

– אבל הן לא באת בכל ימי-החורף למסבת-רעים לא אלי ולא אל בית חלפן, מלבד הפעם האחרונה לפני שבוע.

– הגם חלפן במשכילים? – – שאל בירשטיין בצחוק.

מרת הורין נבוכה מעט.

– אמנם כן הוא… חלפן יהודי פשוט… וגם דבר רוסית אינו יודע נכונה… אבל סדרי ביתו ומנהגיו ככל אנשי-שלומינו האינטיליגינטים… ובפרט כי בביתו תמצא עלמה משכלת… הן בודאי מוצאת חן בעיניך, גבר צעיר, עלמה יפה-פיה, משכלת ומיטבת-נגן כאסתר.

בדברה את דבריה האחרונים שִׂקרה מרת הורין אל מול בירשטיין בקוקיטיריה, וצחוק-אירוניה נראה על שפתותיה. –

גם על פני בירשטיין הופיע צחוק-לעג. הוא הקריב את כסאו אל מקום האורחה.

– אנא, גברתי היקרה, בבקשה… טעמי נא מן הממתקים הללו…

– אם רופא גדול כמוך אומר, כי מותר לי לאכל ממתקים אלה, הריני ממהרת לעשות כמצוּוה עלי, – ענתה מרת הורין בצחוק ותשלח ידה לקחת מן הקערה המלאה – אפיות אחדות.

– אבל אני על דבר אסתר הגיתי, – הוסיפה הורין בשיטה אל פיה סופגנים אדומים מרהיבי-עין, – ואתה מסבב את הדבר הזה אל עבר הממתקים…

– יראתי, פן היו דבריך אלה מרים לחכך, עדינתי, לכן אמרתי לשים לפניך דבר מתוק…

– לץ אתה, רופאי היקר!…

– ואת מדברת ברצינות?

היא פקפקה מה לענות, אבל כרגע אמרה:

– כן… הלא היא מדברת צרפתית ויודעת לפרט על הפסנתר…

– וכזה מבטיחה היא לכל איש?…

– ואתה, וולאדימיר יוסיפוביץ, מפקפק בדבר הזה? אינך מאמין?

– בכלל איני איש-מאמין, ואני שופט רק לפי ראות עיני והלך-רוחי…

– הה! רואה אני, כי ספקן גדול אתה, וולאדימיר יוסיפוביץ… ואפילו בתכונות טובות של נשים צעירות תפקפק!… אבוי לגורלנו!… אומללות אנו…

– לא כל הנשים אומללות, – אמר בירשטיין ויצחק בקול עלז.

רצינותו הרגילית כאילו סרה ממנו ברגע זה. פניו שונו, ואפילו עיניו לא הפיקו את העצבת הנשקפת מהן תמיד.

מאריה איזראיליבנה לקחה את כסאה ותתקרב אל המקום, ששם ישב בירשטיין בכסא-הנדנדה. עיניה התקלחו באש-עגבנות. היא הניחה את ידה על כף בר-שיחתה ותאמר בקול לחש עצור:

– אפשר גם אני… אינני נמנה בין האומללות האלה…

– נוח לך, גבירתי, לחשוב כפי העולה על רוחך, – ענה בירשטיין וצחוק פרץ מפיו, אבל כרגע הוסיף:

– ובין כה וכה – והנה התה הצטנן… הממתקים מחכים לחכך… ואני מבולבל בדעתי, כאשר אין יכלתי לקבל כראוי פני אורחה כבודה ויקרה כמוך…

היא לקחה במבוכה את כוס-התה ובלעה שתים-שלש לגימות ותחזר את הכוס למקומה. פניה אדמו, ואגלי-זעה קטנים נראו על מצחה אצל שערותיה הסבוכות. ובירשטיין מוסיף לשבת במנוחה על כסא-הנדנדה, מנענע את הכסא ומביט אל מול האורחה בצחוק-אירוניה גלויה.

– רק לצון תחמוד לך תמיד, רופאי היקר, – אמרה הורין ושאפה רוח בכבדות. היא הוציאה מטפחת-משי קטנה מצקלונה ותרם את ידה להיטיב את שערותיה. –

XXII.

ברגע הזה נשמע קול מתלחשים בחדר הסמוך, ששם היו החולים מחכים לצאת הרופא. בירשטיין הטה הצדה לעבר השני את ראשו לדעת, מי ישאל אליו, ובו ברגע נשמעה דפיקה קלה בדלת החדר.

– יבא!… קרא בירשטיין בקול.

הדלת נפתחה ואל החדר נכנסה דבורה. היא היתה עטופה במטפחתה הגדולה, ופתי-שלג כמו את אדרתה, ואדי-הכפור הנעים, אשר הביאה אתה, התרחבו והתנשאו בחדר החם. בידה אחזה חבילת-ספרים. –

בירשטיין התנשא בחפזון מן הכסא ויצעד צעדים שנים לקראת דבורה אבל היא בראותה אשה זרה יושבת בחדר, נבוכה מאד ותצעד אחרונית.

– אנא יסלח נא לי, אדוני הרופא… לא ידעתי, כי אוכל להפריעהו…

– אין את מפריעתני כלל, דבורה סולומונובנה.

הוא נתן לה שלום בהושיטו את ידו אליה בחבה גלויה.

– אשמח מאד לראותך, – הוסיף באחזו את ידה.

הוא כאילו שכח ברגע הזה את היושבת אתו ואת כל העולם… מבטו השתנה… הוא ראה לפניו רק את הפנים העדינים והחביבים, אשר אליהם ערגה נפשו בכל הימים האחרונים.

מרת הורין קמה ממושבה… היא הביטה בעינים מזרות בוז אל עבר דבורה; כתפותיה התנועעו, שפתותיה התעקמו, את קומתה הקטנה זקפה בגאוה ומהרה להוריד את הרעלה ממצנפתה היפה על פניה.

– אם כן… עתה אלך לי, – אמרה בפנותה אל בירשטיין, – וכאשר יעצת לי, רופא יקר, כן אעשה…

בירשטיין פנה לעבר מרת הורין.

– כן, כן… – גמגם. – שלום לך, מאריה איזראיליבנה. –

הוא נגש אל השלחן הקטן העומד אצל הדלת, לקח את המצלה וצלצל לאות להמשרתת.

– אל ידאג נא, אדוני הרופא, – אמרה מרת הורין בעקימת שפתים. – אני אמצא את הדרך… אבל גם בעמדה על סף הפתח, לא יכלה מהתאפק מרוגזה ותט פניה לעבר דבורה, העומדת עוד בתוך החדר, – ועיניה הפיקו משטמה ובוז להעלמה הלבושה בגדים פשוטים.

בירשטיין מהר לסגור את הדלת ונגש אל דבורה.

– אנא הסירי נא מעליך את אדרתך…

– אני רק לרגעים אחדים נכנסתי אל כבודו… אני הבאתי לו את הספרים שנתן על ידי… קראתים בשים לב… תודה רבה…

אבל בירשטיין לקח שנית את ידה ויפצר בה להשאר במעונו.

– הלא תשתי אתי כוס-תה?

ומבלי חכות למענה קרא למשרתת וצוה להביא כוסות-תה אחרות.

דבורה הסירה מעליה את אדרתה ואת מטפחתה וישבה על הכסא אצל השלחן.

– – עסקי-אגודתכם הולכים ומתפתחים, – אמרה דבורה בלקחה מיד המשרתת כוס-תה רותח. – כן אמר לי אבי, שהוא אחד מ“חסידיך” האדוקים, – הוסיפה בצחוק לעג קל. –

– ואת, דבורה סולומונובנה, עוד תוסיפי לפקפק בענין הזה על האגודה?

– איני מסופקת, כי דבר טוב רחש לב-כבודו… תועלת מרובה תצא בודאי מפעולות האגודה לרבים מיושבי-עירנו.

– שנית, דבורה סולומונובנה, – אמר בירשטיין בקול עצר מר, – ביסוד כל המפעל הזה מונח רעיון נעלה ונשגב, אשר ממנו תוצאות גדולות לא רק לאחדים מיושבי-אושה, אלא לכלל האומה הישראלית…

– מסופקת אני, אם זו היא הדרך המובילה את כל האנשים המדוכאים לאושר נצחי…

– אמנם, כן הוא הדבר במצב התפתחותו במדרגה הנוכחית, אבל כבר אמרתי לך, כי יסוד האגודה הזאת היא רק התחלה… התחלה ליסוד אגודות כאלה בכל מקום ומקום של מושב היהודים… ואחרי יסודן תחל פעולתן בכל מקום ומקום של מושב היהודים… ואחרי יסודן תחל פעולתן של אגודות להסתעיות, אגודות של בעלי-מלאכה לסוגיהם, של עובדים ועמלים למקצועותיהם… אגודות אלה בהתרכזן – תוציאנה את כלל-האומה מיון מצולת צרותינו ומצוקותינו…

דבורה הביטה אליו באיזו סקרנות ולא ענתה דבר.

– אבל להקים את מחשבתי הגדולה, אשר אני חושב, – הוסיף בירשטיין אחרי דומיה קצרה, – להגדיל ולהרחיב את הרעיון הזה, לתת לו מהלכים בכל שדרות עמנו בכל מושבותיהן – לדבר הזה נצרך לי עזרה רבה… לא עזרה חמרית, כמובן, אלא עזרה של אנשים, המסורים בכל לבם ונפשם לרעיון גדול ונשא… והעזרה הזאת יכולים לתת לי רק אתם, הצעירים… אתם, המתלהבים, הנתונים בכל לבבכם להרעיון הגדול, כי צריך עמנו להשתחרר מעולו האקונומי והמדיני… צריכים אנו להטיף… לבאר ולפרש לכל איש את נחיצות הדבר הזה, גדל-ערכו ואת עצמת-פעולתן של האגודות האלה לעתיד ואת ערך השפעתן על שנוי-סדרי-החיים של עמנו… צריכים אנו לסדר ולארגן את האגודות בערים שונות, צריכים אנו להפיץ קונטרסים, המדברים בענין הזה והמבארים את מהותו של הרעיון ואת איכותו החשובה…

הוא החשה רגע אחד, כאילו חכה למענה דבורה.

– אבל מדוע אתם עומדים מרחוק? – הוסיף בהתרגשות ובהתרגזות. – מדוע אינכם חפצים לבא אלי, לשמוע את הוכחותי ואת מסקנותי? ואם שגיתי הראוני את משוגתי. –

– אני כבר דברתי עם רבים מצעירנו, כאשר הבטחתיך… רבים מסכימים לבא אל מעונך, להתוכח… להתפלסף…

– האומנם? – קרא בירשטיין, ואותות שמחה ורצון נשקפו מבין עיניו, ולא חש את עוקץ הלעג הקל הנבלט במלה האחרונה.

– תודה רבה לך, דבורה סולומונובנה.

– איני צריכה לתודתך, וולאדימיר יוסיפוביץ, – ענתה דבורה, – מתעניינת אני ברעיון, אשר הבעת… מבקשת אני לאחד את כל כחותינו השונים… אפשר מן האחדות תצר תשועה להמוני-עמנו הנדכאים…

– כן… אמת דברת, דבורה סולומונובנה, – אמר בירשטיין ברגש ויקח יד דבורה.

היא ישבה נדהמה ונבהלה.

– כן, – הוסיף כרגע, – שאיפה אחת, מגמה אחת לך ולי… והמגמה הזאת מאחדת אותנו…

דבורה התרוממה ממקומה.

– האם כבר חפצה את ללכת?

– כן… עוד רבה עלי העבודה, – ענתה ותשפל את עיניה.

– הרשיני נא ללוותך עד ביתך…

שניהם יצאו החוצה. בירשטיין המשיך את שיחתו אתה. הוא דרש לדעת על אודות עבודתה הרגילה ועל התעניינותה בספרים שונים ובמדעים. היא השיבה לו, כי חשה כבר, כי השכלתה לקויה מאד… היא לא יכלה לקבל חנוך השכלי רצוי… צריכה היא למלא את החסרון הזה, ולכן מתמידה היא לאחר שבת בלילה וללמוד מדעים שונים, שמוצאה אותם נחוצים להשכלתה. –

– אם תרשיני, דבורה סולומונובנה, – נכון אני לעזרך בדבר הזה… נכון אני לתת לך שעורים בידיעת השפה האשכנזית או הצרפתית… נכון אני להקריא לפניך שעורים באיזה לקח של המדע ההוא, אשר בו תבחר…

– תודה רבה, וולאדימיר יוסיפוביץ. – אבל… חלילה לי משלול ממך את שעותיך, המוקדשות לעבודה תמידית רבה…

– לחנם תאמרי כדבר הזה… לי יביא הדבר הזה עונג רוחני גדול… ובפרט, כי אוכל למלא את תשוקתך למדע…

– אמנם כן הדבר: תשוקתי לידיעת שפה חיה וללמודי-מדעים שונים גדולה מאד… אפשר עוד תגדל על תשוקתי לעבוד באגודות שונות, – הוסיפה בצחוק.

הוא פרש לפניה את תכנית שעוריו לעתיד, ובצחוק אמר, כי לקץ תמלא גם תשוקתו הגדולה להיות “מורה”. –

– אם שללו ממני את הזכות להיות פרופיסור בהאוניבירסיטה ולהקריא את שעורי לפני קהל שומעים-סטודינטים, – הרי אכין לו פה אודיטוריה קטנה, ואת תהיי “השומעת” האחת, המקשיבה לדברי למודי.

שניהם צחקו, ועליזים ושמחים נקרבו אל בית הורי-דבורה, בירשטיין לחץ בחזקה את ידה והבטיח, כי למחרתו בערב יחל לקרא לפני התלמידה היחידה של בית-התחכמוני באושה את שעוריו.

הוא שב למעונו. רגש יגון חדר אל לבו… עגמת-נפשו ועצבותו גברו ולא נתנו דמי לו… האם לשוא כל עמלו? האם רק מקסם כזב יחזה בדמיונותיו ובחלומותיו? האם לא ילעגו עליו חבריו ואנשי-בריתו שם, בעיר ההומיה, אשר להם שאיפות ענקיות ומגמות כבירות לטובת כל המדינות וכל הממלכות? האם לא יבוזו לו על חלומותיו ועל דבריו, על הגיונותיו ומחשבותיו לארגן ולסדר בהסתרות גדולה ענקית איזה עם מפורר ומפוזר, לאחד את כל השדרות השונות של העם הזה, אשר תהום עמוק רובץ ביניהן ואשר שונות מאד מגמותיהן, שאיפות-חייהן וכל אינטיריסיהן? איזה הוא הדגל, אשר אליו יתקבצו ויתאספו כל אישי-האומה הנפלאה הזאת, הפזורים בכל הארצות ובכל איי-הים? איזו היא המלה, איזה הוא הבטוי של רעיון אחד, יחיד והכל יכיל, שיכול להלהיב את לבות כל האנשים, השונים בדעותיהם, במטרותיהם ובהלך-רוחם? במה יכולים המה כולם להתלכד ולהתאחד, להרים את הנס הגדול והנפלא ולצאת כולם למלחמה אחת בעד חרותם, בעד כבודם, בעד קיומם?

וגם בשבתו בדד וגלמוד על כסאו בחדר עבודתו, שקוע במחשבותיו, התנשא עָל ברוח דמיונו וחזה על עתידות ישראל ועל קיומו בין הגוים ועל הרמתו משפלותו ומעבדותו; הוא חזה על מלחמתו, אשר אמר לערוך נגד כל בוזי-עם קדמון זה; הוא הגה בחזיונותיו על העבודה הגדולה והעצומה והקשה, אשר לפניו, למען הפיץ את רעיונותיו בין כל המוני-ישראל ולמען מצוא את התכנית היותר רצויה לההסתדרות של כל עם ישראל…

והנה עוברת לפניו תמונת דבורה… יפיה משך את לבו בחבלי קסם, עורר בקרבו רגשות, שלא ידע אותם עד היום… תאר פני דבורה נראה לפניו, עיניה השחורות, המפיקות יגון החבוי בסתרי-נפשה, הציצו בחזון דמיונו… אז יבא בקרבו החפץ האדיר להיות קרוב אליה; להתפלפל ולהתוכח אתה, לבקשה, כי תהיה לו בעזרו להפיק את זממו; אז יתלקח בקרבו החפץ הכביר להביע לפניה את כל הגות-רוחו, להציע לפניה את כל מחשבותיו, לפרש לה את כל ספקותיו ואת פקפוקיו הרבים, לשאול בעצתה – ולדרוש ממנה, כי תצא יחדיו אתו למלחמה, למלחמה קשה בעבור כבוד עמם הנשפל והנבזה…

XXIII.

בערב ההוא, במוצאי-שבת, ישב בירשטיין ושחח עם סוחולסקי; גם חיים קלאטץ ושלמה האורג היו בחדרו, אלה האנשים נהיו בעת האחרונה למקורביו, ל“חסידיו”, כמו שקראה אותם דבורה. המשרתת הביאה להם כוסות-תה, המנוחה שררה על כל פני המסובים, מלבד בירשטיין שהיה נרגש: הוא קבל בבקר פתקה קטנה מדבורה ובה כתוב:

“אדוני הרופא! בערב יבאו אל כבודו צעירים אחדים לדבר אתו על אודות שאלת-האגודות. נקוה, כי למועד הזה נמצא את כבודו בביתו. גם אני אבוא. בכבוד רב – דבורה וויביר”. –

המשרתת נכנסה ואמרה, כי אנשים אחדים באו ומבקשים לראות את פני האדון. הוא קם בחפזון ממקומו, פתח את הדלת, – והנה לפניו ששה אנשים צעירים.

– בבקשה מכם, סורו נא אלי אל החדר הזה… שמח אני לראותכם במעוני…

כולם נכנסו אל החדר השני. הוא הושיט את ידו לדבורה, כי רק אותה ידע מכל הבאים, ולחץ את ידה ברגשי-תודה.

– אבקשך, דבורה סולומונובנה, להציגני לפני אורחי הנכבדים. –

– אדוני! – פנתה דבורה אל חבריה, העומדים עוד במבוכה בכנופיה אחת: – אדוני! קראו בעצמכם איש-איש את שמו לפני הרופא.

– בוריס קלאטץ, בן חיים קלאטץ, היושב פה לפניך. – אמר צעיר אחד, לבוש בגדי-פועל, בצחוק קל. –

אחריו נתנו את ידם להרופא גם האחרים, ואיש איש קרא את שמו. בירשטיין בקש אותם לשבת וצוהל המשרתת להביא לכולם כוסות-תה ואפיות שונות…

– בודאי יחפץ כבוד הרופא… החל בוריס קלאטץ.

– ראשית-כל, – הפסיקהו בירשטיין בשחוק, – ראשית-כל בקשתי, כי אקרא בפיכם פשוט וולאדימיר יוסיפוביץ או… בלשונכם – חברנו בירשטיין.

כולם צחקו.

– כן יהיה! – אמר בוריס. – בודאי יחפוץ וולאדימיר יוסיפוביץ לדעת, מי המה אורחיו, אשר באו להפריע את המנוחה ואת האידיליה שמצאנו במעונו, לכן אגיד בתחלה פרשת חיי כל אחד.

– טוב דברת! – ענהו בירשטיין.

– את העלמה וויביר אתה מכיר… היא אורגת… עובדת תמיד את מלאכתה וגם מתלמדת… אני, אף כי אבי חיט, פועל אני בבורסקי, אשר להגביר קליינמאן; האיש הקטן, היושב למולי, זה הוא יעקב הורוויץ, ראש המדברים בחברתנו, נושא משרה בעסקי-היער של בן קצין העיר חלפן… זה – הוא משה פינסקר, סנדלר פשוט וחבר טוב… והעלם, אשר הסתתר שם בפנה, הוא זאריצקי הנגר, השתקן הגדול, אשר עלה על כולנו במסירותו לחברתנו… ואתה, חברי לייטר, הגיד נא בעצמך, מה מעשיך… הן באמנם גם אני לא אדע, אם גם פועל אתה או רק אגיטאטור, – הוסיף בוריס בצחוק רם.

האיש אשר אליו כונן בירשטיין מבטו, ישב על הכסא אצל דבורה. חבריו האחרים היו כולם לבושים בגדים פשוטים כפועלים, אבל הוא היה לבוש בגדי-הדר. בית-הצואר של כתנתו הלבנה כשלג והעניבה, המרוקמת כתמים ירוקים ואדומים, נראו מן החזיה האדומה; מעילו הקצר ומכנסיו עשויים מארג-צמר משובץ חוטים אדמדמים וכחולים. בידו אוחז הוא את כובעו משער-כבשים שחורה. פניו מלאים ועגולים; שערות זקנו ושפמו גלוחות הן למשעי; שרטוטי-פניו וברק עיניו האפורות מפיקים עוז ובטחון, עקשנות והתגדרות; עזות-פניו זאת משכה אליו את כל הקרובים אליו והכניעה לפניו את השומעים לדבריו.

בירשטיין ראה את מעוף-המבט, אשר שלח לייטר לעבר דבורה… היא הרימה ברגע זה את פניה אליו, כאלו חכתה למענהו, בשאל בוריס את שאלתו. אבל הוא לא ענה דבר, רק קמטי-מצחו התרחבו, ברק-זעם הבריקו עיניו, וכתפיו התנועעו ברגש של אי-רצון ותמיה. –

בירשטיין הפסיק את הדממה, אשר שררה לרגע אחד בחדר.

– אחלי, רבותי, לשמוע את דברי המעטים… אפשר, כי אתם תתנו צדק לפעלי ולמחשבתי… אפשר, כי גם תתנו ידכם להיות בצעה אחת אתי ולעזר לי בהעבודה הרבה, אשר לפנינו…

– את האמת אגיד, וולאדימיר יוסיפוביץ, – הפסיקהו הורוויץ בדבריו, – אין אנו רואים שום עבודה מעניינת במפעל, אשר החילות להתעסק בו… שמענו וידענו, כי אמור תאמר ליסד קופות של הלואה, כמו שיסדת באושה, גם בערים אחרות… אפשר, כי איזו טובה תצמח מזה לעסקי-החנונים הפעוטים או למעשי האומנים, אשר להם יש בתי-מלאכה… הקרידיט נחוץ להם… אבל עוד רחוק הדבר הזה מאיזה רעיון נשגב… והוא אינו יכול לעניין אותנו ואינו כדאי לטפול בו…

– בורגנות פשוטה! – אמר לייטר בקול עב ונמוך. – ריח של פילאנטרופיות נודף ממנה.

– שגיתם רבותי, שגיתם מאד… לא ירדתם לעמקי-הענין, אשר לפנינו… רחוק אני מאד מכל מעשה-נדיבות… יסוד כל רעיונותי הוא – ההסתעיות… ההסתעיות בכל סוגי-העבודה!… הסתכלותי במצב אחינו היהודים וחקירותי בו הראוני לדעת, כי רק ההתאחדות על יסודי-הקואופיראציות תוכל להוציא את עמנו מיון-הצרה, שהוא שקוע בו עד צוארו… העקר הגדול של מחשבתי הוא – לסכם את כל הכחות היחידים והבודדים המפוזרים בכל ערי-התחום, את כל הכחות הזעירים של כל פועלינו, של בעלי-המלאכה, של כל העמלים – לרצון כביר ואדיר אחד… אחד מחבריכם אמר, כי חפץ אני ליסד קופות של הלואות… כן, אמת הדבר… אבל זה הוא רק הנסיון הראשון והקטן… שערו נא, רבותי, כי בכל הערים, ששם נחתים יהודי-מדינתנו, בכל מקום ומקום, שמרובים שמה אוכלוסי-עמנו, תוסדנה אגודות כאלה. מלבד שכל אחת ואחת תבא לעזרת הדלים בכח והמדוכאים מאין-כסף לעבודתם הפרטית במקומותיהם, מלבד העזרה העצמית, שתביא כל אגודה יחידה, – אפשר לנו להגדיל את פעולתנו על ידי זה, שנאחד את כל האגודות, המפוזרות בכל ערי-הפלכים, לאגודה מרכזית אחת, לבאנק עממי יהודי גדול ונשא מאד… מי יהיו בעלי-האגודה? הלא הפועלים והעובדים, הלא העסוקים במלאכתם או במסחרם או בעבודתם!… מי יקבל את הריוח מעסקי-האגודות? הלא – כלל ישראל!… כל אחינו הפועלים הנאגדים והמתארגנים!… הן הריוח לא ילך לכיסם של הגבירים, של בעלי-ההון… אספת-החברים מאשרת את הקצבה, את ההכנסה ואת ההוצאה, והריוח הנשאר יוצא לדברים נחוצים לכל האומה: לבתי-ספר, לבתי-עקר-ספרים, קצבות לתלמידי חכמים השומעים לקח בבתי-המדרש, שכר לאינסטרוקטורים מומחים יודעי-דבר לאשורו, אשר יסעו ממקום למקום וילמדו את האומנים ואת בעלי-העבודות השונות לדעת היטב את דרכי המלאכה המודרנית ואת המיתודות החדשות… וגם הדבר הזה נחוץ לנו מאד, יען ידיעת העבודה עומדת במדרגה נמוכה בין האומנים שלנו… אבל גם הדבר הזה הוא רק ראשית פעולתנו, התחלת עבודתנו העתידה. אם רק יהיה לנו הבסיס הנאמן, אשר בלעדו אי-אפשר להגדיל שום פעולה עממית עצומה, הבסיס של מוסד-כספי. – אז נוכל ללכת הלאה בדרכנו זו: לאגד את בעלי-המלאכה במקומות שונים, ליסד קואופראציות מרובות בכל עיר ועיר, למשוך רשתות של אגודות אלה בכל מקום… וכל האגודות תתאחדנה לחברות מרכזיות גדולות: הנה תחלקנה את העבודה לפי דרישת המקום והזמן, הנה תמסרנה את החמר הנחוץ לבעלי-העבודה במחירים נמוכים, כי תקנינה אותו מן הסטונות, הנה גם תמכרנה את כל הסחורה הנעבדה – בכל השוקים הגדולים של ארצות שונות… הכח והעוז, אשר אותו ימשכו להם בעלי-ההון, יקבץ לכח אמיץ והיה כולו נתון לכל הפועלים הנאגדים והמאוחדים… לא להלחם נגד ההון מגמתי, כי אם להכריעהו ולשעבדו, למען ישרת כעבד נאמן ונרצע את כל העמלים, למען יהיה לאַמצה ענקית בידי כל הפועלים, למען נבסס באמצעותו את העבודה של האומנים ושל בעלי-המלאכה…

צחוק קל נשמע פתאום והפריע את שטף אמרות בירשטיין. הוא הביט במבוכה אל כל היושבים המקשיבים בעיון נמרץ לדבריו… כל עיני הנאספים נסבו אל עבר לייטר, כי מפיו פרץ הצחוק, וחכו לנאומו. הוא מהר לקום ממושבו בהתרגשות.

– סלח נא לי, אדוני הרופא, כי מבלי משים הפרעתי את רובי-תורותיך, אשר חטפת באזנינו. אבל בוודאי גם כבודך יודע, כי כל מה שדברת – כבר היה לעולמים וכבר – נתישן!…

– אגודות! – הוסיף לייטר בקול חזק; כל מליו יצאו תכופות, חדות וקשות. – חברות של שולצה-דיליטש, אגודות של רייפאייזן… האם תדמה בלבך, אדוני, כי ילדים קטנים אנו או אנשי-בער, שלא שמעו מכל הנעשה בעולם האקונומי? או לא קראנו ולא ידענו מכל הזרמים השונים בארצות, ששם התלקחה המלחמה בין הפועלים ובין בעלי-ההון? בורגנות משונה! רשתות של אגודות… קואופראציות של בעלי-מלאכה!… והאם צריך אני להבינך בינה, כי לא יחצו ימי-העבודה הביתית? או האם לא נדע, כי התעשיה הכבירה הולכת וכובשת לה את כל העבודה של בעלי-המלאכה הפעוטים ומשעבדת לה לעבדים את הפועלים? ואתה באת לארגן את הפועלים האלה ולהוציאם על-ידי האגודות וההסתעיות מעניותם!… האם תשבור בידיך הענוגות את כבלי-הברזל של חוקי-ההתפתחות האקונומית? לא!… לשוא תאמר למצוא בינינו חברים נאמנים לדעותיך הנפסדות…

בירשטיין הסתכל בסקרנות בדובר והקשיב בעיון לכל דבריו.

– לא עלה בלבי, – אמר בירשטיין בנחת, כאשר כלה לייטר לדבר וישב על מקומו, – לא דמיתי לבוא אתכם בויכוחים מדעיים על-דבר עתידות הפועלים, על שאלת מלחמת העמל וההון, או להתפלפל על-דבר ההתפתחות המצב הכלכלי הכללי של כל העמים בארצות נאורות… וגם עתה אין לבי לויכוחים אלה… בדברי על אודות התיסדות האגודות, היתה מגמה אחת לפני: לבוא לעזרת כלל-ישראל, למצוא תחבולה נאמנה להוציא את אומתנו משפלותה… והשפלות הזאת באה לנו מפני חולשתה של כל האומה… חולשתנו האקונומית היא סבת כל פורענותנו…

אמנם הכח החיוני העצום, שנטבע בעמקי נפשות כל אישי-לאומנו, התכונה המוצקה שלנו להסתגל לכל התנאים המשתנים והמתהוים בחיי-החברה, הנדידה לארצות אחרות, שעוד לא נכרתו שמה ענפי-המלאכה השונים ושעוד לא נסתתמו שמה מעינות-הפרנסה הפעוטה, – כל אלה אמנם יתנו לנו כח ועצמה להחזיק מעמד בין הגוים הרבים והעצומים האומרים לבעלנו ולכלותנו, אבל העניות, הבטלנות והקבצנות מתגברות בינינו, מוצצות את לשדנו ואת דמנו, מחלישות את גוף האומה ומעמידות חזקת סכנה כל חיי-העם…

אתה אומר, אדוני: כבר היה הדבר לעולמים!… והדבר הזה הוא יאמץ את הנחותי. הנה לפנינו, למשל, ארץ-אנגליה… המטיף הנכבד, אשר קרא הרבה וראה הרבה, יודע את גדל-פעולות האגודות וההסתדרות של הפועלים אשר בארץ התעשיה הכבירה הזאת; הוא יודע, כמובן, את הכח והעוז אשר לאגודות הנאחדות, את מעשיהן הכבירים, את השפעתן העצומה על כל מהלך הפוליטיקה של המדינה הנאורה הזאת… הנה לפנינו ארץ-הדנים הקטנה… היא התעשרה במסך שנות עשרים-שלשים ותעלה כפורחת רק הודות להתארגנותן של האגודות הנאחדות… ובאשכנז ובצרפת ובאיטליה הולכות ומתפתחות האגודות האלה, עושות חיל רב גם לטובת האכרים וגם לטובת הפועלים… ואפילו הסוציאליסטים הנאגדים מוכרחים היו להרכין את ראשם לפני הזרם הגדול הזה ולהתחשב בפעולותיהם ובדעותיהם עם התפתחות הקואופראציות השונות… אפשר יודעים רבותי את הפעולה הגדולה, אשר פעל זה האיש לוצאטי בארץ איטליה, את יסוד הבאנקים העממיים, את יסוד האגודות לצרכנים, את השפעתן ואת שאיפותיהן… אין בימים אלה ארץ נאורה בעולם האירופאי ובעולם אמריקאי, שאין שם התפתחות עצומה של אגודות שונות לטובת כל העמלים…

ואם נתבונן אל מצב אחינו פה, במדינתנו, הלא נראה בעליל, כי הדעות הסוציאליות, שמצאו להן מקום, למשל, באשכנז ושיש להן שם, בלי ספק, בסיס קים ונאמן בהתפתחות המצב האקונומי של המדינה ההיא, – הדעות הללו אין להם שום מקום, אין להם שום בסיס בתחום מושב-היהודים, אין להם שום יחס למצב המדיני והכלכלי של בני-היהודים… שם נאגדו הפועלים למפלגה עצומה, אבל במדינתנו אין מקום לעת-עתה למפלגה מדינית, ואם אפילו יתהוה מצב מדיני כזה, יהיו הפועלים הבודדים זקוקים למפלגה של כל הפועלים במדינה, והשפעתנו תהיה כאל וכאפס. שם התפתחה התעשיה הגדולה, אשר שעבדה המוני-הפועלים ושׂמה עליהם את עולם של בעלי-ההון, – אבל פה במקומותינו – הגידו נא לי, חברי, איה הגה הפאבריקאות ובתי-העבודה הגדולים או בתי-המסחר האדירים, המרכזים אליהם המוני-פועלים, שכירים ועובדים? האם נחכה, עד אשר יוסדו? ואם לא יוסדו?… האם צריכים אנו בכל-זאת לשבת ולחכות, עד אשר יקוים החק האקונומי, אשר הוצא על פי ההגיון מאותו החקרן הגדול? ואם נניח, כי גם פה יגבר חילים ההון, ותוסדנה פה פאבריקאות, – מי יוכל להבטיחכם, כי גם מאלה בתי-החרושת לא יגרשו היהודים, כמו שמגורשים המה מכל מוסדי-הכלכלה האחרים, כמה שהמה מגורשים מהיות תלמידי-חכמים, מהיות מורים, מהיות בעלי-דין או פקידים!

חברנו לייטר קורא: נפל תפול העבודה הביתית, ועל משואותיה תקום התעשיה הכבירה, הנוסדה על אשיות קאפיטאליות… אבל, רבותי, בל נשכח נא, כי כל מהפכה עצומה, המביאה שנויים רבים בחיי-כל עם והנותנות ברכה רבה להם, – היא מביאה לאוכלוסי-עמנו רק צרה ומכאוב, יען וביען שמצב כלכלתנו נוסד על אשיות רעועות ומקריות, יען וביען שכל המוני-היהודים נזונים רק מפסלתם של חיי-הכלכלה של האומות האחרות ואין להם מעמד קיים ונצב… ובכן הנעמוד מרחוק ונשתעשע ברעיונות ובהגיונות של חקרנים גדולים? האם גם הפעם נבוא אנחנו באחרונה לבקש ולחפש נתיבות ותחבולות להיטיב מצבנו, אחרי אשר כבר באה המהפכה? או נוסיף גם אז להתאונן על הגזרות החדשות הבאות ומכריתות אכל מפיות אלפי בני-ישראל? האם לא נתבונן לחוקי-עולם, המכריחים אותנו לשנות את מהלך-חיינו, את סדרי-פרנסתנו ולתת להם צורות חדשות?…

ואחת מן הצורות האמתיות והנכונות היא פעולת האגודות הנאחדות, המתפשטות בכל המדינות ובכל הארצות והתופסות כבר מקום גדול בחיי-האכרים וגם בחיי-הפועלים… ואין כל ספק, כי הזרם הזה ישטוף ויעבר את הגבול המפריד בין מדינתנו ובין הארצות הנאורות, אז תתפתחנה ותתפשטנה גם במדינתנו האגודות האלה בין כל אזרחי-הארץ… אז יבאו אוהבינו מעבר השמאלי מזה ושונאינו מעבר הימני מזה ויתאמצו לפנות דרך להאגודות האלה ולשימן בכל עיר ובכל כפר… אז תקום צרה לכל סוחרינו ולכל אומנינו, צרה, אשר כמוה לא נהיתה מן היום שהחלו בני-עמנו להאחז בפלכים שונים של מדינתנו… כי כל מה שתתגדלנה האגודות האלה, כל מה שתתרבנה ותוסיפנה לעבוד בשקידה עצומה החברות המשותפות וכל מה שפעולותיהן תפרצנה בין כל סוגי-החיים של העובדים, – כן יצרו צעדי רבים מאחינו וכן יפחתו אמצעי-הכלכלה והחבולות הפרנסה…

לכן אני אומר: תנו יד להסתעיות בעוד מועד! עזרו בכל כחכם להפיץ את הרעיון הזה בכל שדרות עמנו, בכל תפוצות בני-היהודים! יען צריכים אנו להקדים תרופה למכה זאת, שאמנם לא צרה היא, כי אם אחת מן התחבולות הטובות שהמציאה בינת-האדם להגדיל אשרם של אוכלוסי-העובדים, זהו אחד מן הצעדים הענקיים, שצעד בן-האדם במסלה, העולה למשגב אשרו והצלחתו…

ועוד לכם, רבותי, לדעת, כי מחזיקים אתם לשוא בשיטת הפרוליטאריון במושג האירופאי, לפי מושגן של הארצות הנאורות… האם פרולטאריים המה בני-היהודים במצבם הנוכחי? לא!… אביונים אתם כולכם!… נודדים… מדוכאים פה ומדוכאים בכל מקום, אל אשר יגרפם וישליכם הגורל המר, המטלטל אותם מארץ לארץ וממדינה למדינה זה אלפי שנים!… אתם חפצים ללכת בדרך סלולה כבר בידי-אחרים ואינכם רואים ואינם בוחנים, אם באמת תובילם המסלה הזאת אל מטרתכם או לא… אינכם יודעים ואינכם חפצים להבין, כי שונה מאד דרככם מדרך כל פועלי-הארצות האחרות, ושונה הוא מאד מצבכם ממצב כל העמלים בארצות נאורות, ואפילו ממצב הפועלים הנכרים, אשר במדינתנו…

XXIV.

רגעים אחדים שררה דומיה בכל החדר. הדברים, אשר דבר בירשטיין בחום לב ובהתרגשות עצומה, עשו רושם אדיר על כל הנאספים. וגם לייטר הוריד את ראשו והתעמק במחשבותיו בהשתעשע עם כובעו של שער-כבשים. דבורה זקפה את קומתה לראות היטב את הדובר, ועל פניה נראו אותו התפעלות גדולה. חיים קלאטץ פער פיו, צחוק של חדוה נראה על פניו המארכים, ועיניו הפיקו נצחון. סוחולסקי ישב על מקומו שקוע בשרעפיו ומדי פעם ופעם לקח את שערות זקנו, הביאן אל פיו ונשכן מרוב התרגשות.

את הדומיה הפריע הורוויץ. הוא קם ממקומו וקרא בקול גדול:

– מארקסיסטים אנחנו ובדרך כל המרקסיסטים נלך… מגמתנו הראשית – להביא את הכרת-המעמדות בקרב פועלינו… מגמתנו – לאגד את כל הפועלים מבני היהודים לאגודה סוציאלית אחת ולתת יד לכל האגודות הסוציאליות האינטירנאציונאליות… רק הדרך הזאת תובילנו לתשועה עולמית!… ועל הסוחרים, על כל בעלי-הבתים, על כל הבורגנים – ירוק נירק בכל תוקף ועוז!… הלאה הבורגנים – הן מאחינו, הן מהנכרים!… וכאשר יבוא היום הגדול והנורא, אז גם אנו נצא למלחמה נגד כל המון בעלי-ההון ונרדפם עד כלותם מן הארץ!… חלקנו בין כל מבקשי-חופש, ועד טיפת-דמנו האחרונה נלחם בעד כבודנו, כבוד כל הפועלים, עד אשרו של כל הפרוליטאריון!…

– אבל דא עקא, יקירי, – אמר בירשטיין במנוחה, – כי פועלים בין היהודים…

– אין פועלים? – קרא בתמהון בוריס קלאטץ. – דברי-שטות כאלה לא קויתי לשמוע מפיך, וולאדימיר יוסיפוביץ… שלח נא, אבל האמת נתנה להאמר…

– האמת נתנה להאמר, כי דברי אינם דברי-כסילות, – ענה בירשטיין בהתרגזות, – כי אם אמת מרה וקיימת… אין פועלים, יען אין תעשיה… יש לנו בעלי-מלאכה רבים… ישנם גם אורגים, כמו בעירכם, אבל מקומם לא ימצא בבית-החרושת הנוסד על אשיות קפיטאליות… אחרי מי אתם רודפים? נגד בעלי-ההון משלכם? ולהם אין פאבריקאות, אין מוסדים קפיטאליים עצומים, או אם יש ליחידי-סגולה, – אין להם שום מגע-ומשא אתכם, עם העובדים היהודים… נגד בעלי-ההון משלהם? אבל מה לכם ולהם? אתם אינכם עובדים להם, והמה אינם משעבדים אתכם…

הלא ידוע תדעו, כי בינינו ישנם שכירי-יום רבים, נושאי-סבל, משרתים, עוזרים בחנויות… וסוחרים, סוחרים לרוב כחול אשר על שפת הים הגדול… ועוד יתר מהמה יש לנו אנשים לרוב, הרודפים כל היום אחרי איזה פרנסה פעוטה, אחרי איזו פרנסה שתהיה, אחרי כל דבר סרסרות הנותן שכר פעוט להם רק לבל ימותו ברעב המה ובני-משפחתם… יש לנו לרבו אנשים, המטולטלים כמו בכף-הקלע, הנודדים והמושלכים מקצה ארץ אחת לקצה ארץ שניה… כולם מבקשים שכר – ואין… אין לנו, יקירי, פועלים במושג הרחב של שאלת הפועלים בארצות-התעשיה הכבירה, אין לנו מעמד בקרקעות, בנחלות, בפאבריקאות או באיזו תעשיה… ומלבד התגרנות, המדכאה את נפשנו, – אין לנו כלום!…

– כאשר ישתנה כל הסדר הכלכלי, כל המשטר המדיני, אז ישונה גם מצבנו, – אמר בקול נמוך משה פינסקר, אשר ישב כל העת והקשיב רב קשב לדברי-הויכוחים.

– כאשר ישתנה הסדר, ייטב אפשר מצב רבבות פועלים נכרים, – אמר בירשטיין, – אבל מצב כל אלה מאחינו הנודדים, המבקשים פרנסה, לא ישונה… ואפשר כי עוד יימר גורלנו…

ברגע הזה קם ממושבו דוד סוחולסקי. כל הנאספים הביטו בסקרנות אליו. בוריס, אשר התנשא ממקומו, בחפצו, כנראה, להשיב על דברי בירשטיין האחרונים, שוב ישב על מקומו ונשתתק.

סוחולסקי נגש אל השלחן, הסתכל בעיניו החודרות והיושבות עמוק בחוריהן והמפיקות תוגה חרישית והחל לדבר בקול חלש:

– ידידנו הנכבד בירשטיין הגיע אל הנקודה האחרונה… וגם אני מסופקני, אם ימצא פתרון לשאלה החמורה האחרונה… מה יהיה אתנו, כאשר אמנם יגבור הסדר העתידי, כאשר ינצחו העמלים, כאשר ישונה המשטר הקפיטאלי מן הקצה אל הקצה?… כן רבותי! גם אני מאמין כמוכם, כי סוף כל סוף יצאו הפועלים בנצחון ממלחמתם הקשה והארוכה… בודאי ינצחו… אמת – לא כפי התכנית של ידידנו הורוויץ וחבריו, כי אם בדרך ההתפתחות ההדרגית… אין לנו צורך להתנבא ולהגיד מראש את עתידות הסדר הבא ההוא, אבל אין ספק, כי בגבור הפועלים על אויביהם – **יימר גורלנו… ** בדמנו נכפר אנחנו כולנו את משובת יחידי-סגולה של בעלי-ההון, אשר מבני-ישראל מוצאם… מצב ישראל יהיה מושפל עד הדיוטה האחרונה, אם רק לא ימות בנו הרגש הנצחי, החי אתנו זה אלפי שנים, להשאר נאמנים לעברנו למוצאנו… כי תמיד אנו הראשונים העולים לקרבן על מזבח ההשתלמות האנושית; בכל עת ובכל זמן אנו נופלים חללים לפני הענק הזה… מדוע? תשאלוני… האם תכלית הרעיון ההוא, המונח בעקרים של איזו שנויים ומהפכות כלכליות, – רעה היא? לא!… רק יען שאין לנו המשען הנאמן, אשר עליו נשענים סדרי חיי כלכלת כל אומה: אין לנו מעמד בקרקע, משועבדים אנו רק לאחרים ונשמעים רק לחוקי-זרים, ואין ביכלתנו ובידנו לשנות לפי מהלך רוחנו את נטיות הזרמים לצרכנו ולטובתנו!… רק יען כי גרים וזרים אנו בכל המדינות ובכל הארצות; יען כי אין לנו מעמד נכון וקיים, במקום אחד, אשר עליו נוכל להגיד, כי לנו הוא ורק לנו הוא; יען כי תלויים אנו בכל מקום בדעת אחרים, בדעת אנשים זרים לנו, אשר אולי ירחמו עלינו, אבל לא יתחשבו אתנו ואת שאיפותינו… יען, פשוט, כי אין לנו מדינה מיוחדה, מקום מיוחד… ומקום כזה נוכל לקרא רק את המקום ההוא, ששם הקרקע הוא שלנו, כלומר, במקום, ששם נאחזים אנו באדמה הנעבדה בידינו, בידי-פועלינו… רק במקום זה נוכל לפתור גם את שאלת פועלינו העתידים… במקום זה נוכל להפריח ולהשגיא כל תעשיה – קטנה או כבירה –; שם נוכל לחיות חיים נורמאליים, ושם תוכל להפתר בדרך נורמאלית גם כל שאלה כלכלית המיוחדת לנו… ועד אשר כל חיינו תלויים לנו מנגד, כל אשר אין לנו אחיזה בקרקע, – אין אמנם לנו תקומה ואין לנו תשועה לא מן הקפיטאליות ולא מן הסוציאליות… זה הוא הסינטיז של כל הסתכלותנו במצבנו, של כל ויכוחינו! אין ברצוני להכריע, דעת-מי יותר אמתית: אם דעת מר לייטר, כי המארקסאיות זאת היא תורתנו החדשה, החביבה מתורת משה הנתנה מסיני, או דעת מר בירשטיין, האומר, כי עתידה ההסתעיות לתפוס מקום גדול ויחיד בהתפתחות האקונומית; – אבל כה או כה – לפתור את השאלה הזאת ביחס אלינו יכולים אנו רק במקום ההוא, אשר אליו יתרכזו ויתקבצו כל הכחות הרעננים של כל פזורי-אומתנו; במקום ההוא, אשר שם תהיה עבודת-האדמה ראשית פעולתנו… והמקום הזה יחיד ומיוחד לנו, לכל בני-ישראל: זה הוא – ארץ אבותינו, הארץ, אשר אליה ערגה נפש כל איש ישראל מיום נגלה ישראל מארץ חמדתו… אז, כאשר נאחז בארץ ההיא, – הטיפו לכם שם למארקסאיות או להסתעיות!…

– מר סוחולסקי מזמר לפנינו את פזמונו הישן! – אמר בלעג הורוויץ, – קרא נא בגרון – אל תחשך! קרא לכל יהודונינו: לכו לציון ועבדו שמה את האדמה! לכו לארץ הקדושה וכוננו שמה ממלכת-ישראל!… אבל קריאתך, אשר תקרא זה עשרות שנים, חביבי, הנה היא כקול קורא במדבר!… ומלבד איזו מושבות פעוטות, המתכלכלות מנדיבת פילאנטרופן אחד – הלא לא יסדתם כלום!… איה העם, אשר הולך אחריכם?… הוא נדד לארצות רחוקות, הוא מוסיף לפרכס בין הגויים הזדונים, הוא מוסיף לפרפר בין החיים והמות – אבל לפלשתינה שלך לא הלך ולא ילך… רק, מלחמה העזה בהבורגנים ובממשלה היא שאיפתנו ומטרתנו!…

כאילו זרם אליקטרון עבר בעצבים של כל הנאספים. רבים התנשאו ממקומותיהם. על פני חיים קלאטץ נראה פחד איום; הוא הושיט את צוארו, הרים את ידו, כאילו חפץ להשתיק את הדובר. שלמה האורג קם בחפזון ממקומו, פרש את ידיו, וקול אנחה פרץ מגרונו. דוד סוחולסקי קם ממושבו בחפזון ובהתרגשות ונגש שוב אל השולחן. פניו התאדמו, עיניו בוערות כלפידים. הוא הוציא מגרונו רק קול מדוכא אחד: שקר!… ואפילו דבורה, פינסקר ובוריס הזדעזעו והתנועעו על מושבותיהם. רק לייטר ובירשטיין נשארו יושבים על מקומותיהם במנוחה, אבל נראה היה, כי יד בירשטיין הנשענת על השולחן רועדת מהתרגזות עצורה.

– הסו, יקירי! – מהר בירשטיין להשתיק את המבוכה ואת הבהלה, אשר התפרצו בין המסובים. – הסו!… שבו נא על מקומותיהם כולכם!… ידבר האחד מכם, יענה כל אחד לפי הסדר… מר סוחולסקי! הנך חפץ לענות?… דבר נא, ואנחנו נשמע במנוחה…

– שקר, שקר אתה דובר… – החל סוחולסקי בקול עז עצור מכעס. כל גופו רעד, פניו החורים הלבינו הפעם עוד יותר…

– אל לך, ידידי, לדבר בטעם זה! – הפסיקהו בירשטיין. – אנו חפצים רק לבאר לנו שאלה גדולה ועמוקה… אל תריב נא, יקירי… אל תקלס את חברך…

– אתה תקרא את בנינו ואותנו לסדר, – החל עוד הפעם סוחולסקי בקול רועד, – אבל הלא תמיטו עלינו צרה רבה… ולשוא תאמרו בלבבכם, כי תביאו תועלת במעשיכם הפרועים האלה!… אין ספק בלבי, כי אם תזדעזע המדינה, נהיה אנחנו הקרבנות הראשונים; אנחנו ורכושנו יהיו לבז ולמשסה… ואחרי-כן… אחרי-כן – עולם כמנהגו נוהג… הרדיפות לא תחדלנה; תחת צרות אחדות תבאנה צרות חדשות; תחת הבלבולים והעלילות והמשטמות של זמננו – יבאו עלינו בלבולים ועלילות מחדש… כבר ראינו את המעשה הזה!… כבר נתנסנו בנסיונות אלה, והנסיון המר הראנו לדעת, כי אין לנו להאמין לא בליביראליותם ואפילו לאבסוציאליותם של המדינות השונות… כל זה טוב להם, רק לא לנו…

ובדבר ישוב הארץ הקדושה – שקר בפיכם!… לא על נדבות יחיו המתישבים… בזעת אפם יעבדו ויאכלו את לחמם!… המה, החלוצים הראשונים, החיו והפרו אדמת-חול, אדמה נשמה… רבות סבלו ועמלו… במסירות נפש עשו את פעולתם הנמרצה… מסורים היו לרעיון נשגב ונעלה… המה יצרו ויוצרים סביבה ישראלית וקולטורה עברית… המה מוסיפים לעבוד ולעמל… ההתחלה היתה קשה מאד… ההתחלה היתה קשה, לכן אפשר עשו משגה המתישבים הראשונים, לכן אפשר הלכו גם בתהו לא דרך טובה וסלולה, אבל הלא המה היו הראשונים, אשר בתבונתם ובעמלם ובמסירותם לרעיון נשגב הראו לכל באי-עולם, כי אמנם מסוגלים ומוכשרים אנו לעבודה ענקית… הלא המה היו הראשונים, אשר אחזו בקרקע ויצמיחו אותו… וילחמו בכל עוז, בחרף-נפש, בעד אידיאה רמה ונשגבה, אשר בה צפון אושר כל האומה!… ואתם, אשר בניתם לכם היכלי-קסם בדמיונכם ובחלומותיכם, תבואו ותקלסו בהם, בגבורים האלה, אשר סבלו ענויים, מצוקות, יאוש וספקות וגם שעבוד… אתם, הגמדים והננסים, אשר לא תוכלו להתרומם אל ראשי-סלעי-מגור, תבואו ותידו אבן באנשים האלה, אשר כל שעל אדמתם רטוב בזעתם ובדמע-עיניהם ובדם לבבם… והמה הביאו לנו את האמונה ואת הבטחון, כי פרח יפרח ישראל בארץ אבותיו, אם רק יאחז בארץ ההיא על יסודות אקונומיים בריאים… ולכן מוסיפים אנו להטיף להמוני-עמנו להבינם דעת-הרעיון היותר נשגב והיותר נחוץ לקיומו החמרי, לקיומו הקולטורי, לקיומו הלאומי, – הרעיון של שיבת בנים לארצם; לכן מוסיפים אנו לדבר, השכם והדבר, כי מחויבים אנו לאחוז באת ובמחרשה, לעבוד את האדמה הפוריה ההיא, הנותנת יבולה לכל עובדיה המשכילים, לנטוע כרמים ופרדסים, להרחיב שמה גבולות התעשיה העתידה… באיזו דרך תתפתח העבודה שמה – מכפיל ומדגיש אני את דברי – אחת היא לנו עכשיו, לעת-עתה… חוש הקיום של העם החי יורהו את הסדר היותר נאמן והיותר מתאים למצב הארץ ולמצב האנשים הבאים להתנחל בארץ… ואם תתלקחנה שמה מלחמות של דעות ושאיפות שונות – אין בכך כלום… האם יש עם חי, עם שואף לתקומה ולתחיה, אשר אין לו התנגשות של הדעות השונות, תגרות וסכסוכים של אינטיריסים שונים, של שאיפות מתנגדות, אשר אין לו חכוכים של מגמות ופעולות הפכיות, העומדות במערכה אלה מול אלה?…

הרושם שעשה סוחולסקי על המסובים בדבריו הלוהטים והנרעשים היה שונה: לייטר ישב נזעם על מקומו והישיר את מבטו אל עבר הכתל השני, כאילו חפץ להתבונן היטב בתמונה היפה התלויה על הקיר. פינסקר, דבורה, בוריס וזאריצקי ישבו והקשיבו לדבריו בשום לב והוסיפו לשבת בדממה, שקועים בשרעפיהם, גם אחרי כלות סוחולסקי את דבריו, הנובעים ממקור לב אוהב עמו ויודע את נפשו ואת מצבו… הורוויץ ישב ואירוניה קלה רחפה על שפתיו; לפעמים התנשא ממקומו, כאילו חפץ להפסיק את הדובר, אך נמלך ושב למקומו. בירשטיין לא גרע עיניו מהדובר, ונראה היה כי הדברים האלה עשו עליו רושם אדיר והרעישו את כל מיתרי-לבבו…

דממה שררה בחדר רגעים אחדים. כולם ישבו דוממים והחשו, סוחולסקי עזב את מקומו אצל השלחן; הוא מחה במטפחתו הלבנה את נטפי-הזעה, אשר ירדו על פניו ואשר הרטיבו את שערות ראו ואת מצחו; עיף מאד שב וישב על כסאו.

לייטר הפסיק את הדומיה. הוא קם ממקומו ונגש אל בירשטיין.

– השעה, אדוני, כבר מאוחרת… צריכים אנו ללכת… ואני צריך עוד מחר בבוקר השכם לנסוע…

כולם התנשאו ממקומותיהם, ברכו בשלום את בעל-הטעון ועזבו את חדרו. –

XXV.

הרב רבי שמואל ישב כמנהגו בחדרו והגה בספר גדול המונח לפניו על השלחן. המנורה הכהה, המכוסה גולה קטנה כחולה, הפיצה אור מועט בפינות החדר.

הרבנית נכנסה והגידה לו, כי הרופא בירשטיין ודוד סוחולסקי מבקשים לבא אליו.

הוא קם ממקומו וקדם בשמחה גלויה את אורחיו.

– כמה פעמים חפצתי לראותך, בני, – אמר רבי שמואל בפנותו אל בירשטיין, – אבל אתה מנעת מבוא אל מעוני הדל…

– סלח נא, רבי, טרוד אני בכל העת הזאת…

– כן, כן… יודע אני… שמעתי על אודות מעשיך ורוב פעולותיך ואומר לך: יישר כחך!… טובה רבה תביא להעניים, אשר קשה להם פרנסתם המצערה… גדול אתה בעיני, יען מקיים אתה את המצווה הגדולה: כי ימוך אחיך – וחזקת בו!…

– גם אתה רואה במעשי רק מעשה-נדבה… צדקה אני עושה, לפי דבריך, להעניים, להאנשים הנמוכים… אבל לא כן דעתי, רבי: אני רואה בדבר הזה התחלה של גאולת ישראל… של גאולת כל העם הנדכא והנשפל…

רבי שמואל הרים את ראשו, ובעיניו המבריקות הציץ ברק של צחוק קל.

– מאמין אני באמונה שלמה, כי גאולת ישראל תבא רק כאשר יבוא המשיח… ואם יתמהמה – נחכה לו…

– ועד שיבוא המשיח עלינו לשבת בחבוק ידים ולהרכין ראשינו לפני כל גלי-צרותינו?

– הס מלהזכיר!… צריכים אנו לשמור ולנצור את תורתנו הצרופה… צריכים אנו להיטיב את מצבנו בכל מקומות פזורינו בכל התחבולות, אשר בידנו לעשות…

– ולו לא מדי? – קרא בירשטיין בקול עגום.

– אחת התחבולות היותר נאמנות להקים את הריסותנו – זאת היא חבת-ציון, ישוב ארץ אבותינו… אל הענין הזה צריכים אנו לשאוף בכל מאמצי-כחנו, לדבר הזה צריכים אנו להקדיש מבחר כוחותינו…

– ישוב הארץ, בה היו אבותינו הקדמונים, אפשר יביא לנו איזו תועלת לעתיד… בזמן מאוחר… ועד אשר נקוה להבנות מחורבנות הארץ השוממה ההיא, נפסיד גם את אשר יכול נוכל למצוא פה בארץ מולדתנו, יאבד לנו גם הבסיס האחרון, אשר עליו נשענים אוכלוסי-עמנו, היושבים בארץ… אבל אם נבסס את מעמדנו הכלכלי פה בארץ מגורנו, אז תבוא תשועתנו הכללית, תשועה עולמית…

– לא על הלחם לבדו יחיה האדם, – אמרה תורתנו זה כבר, – אמר סוחולסקי. – רצוני לאמר: לא על צרכים חמריים לבדם חיה תחיה אומה חשובה; יש לה צרכים השכליים, יש לה שאיפות ומטרות לעתיד לבא…

– הצרכים ההשכליים והקולטוריים יכולים להפתח ויכולים להתגדל רק כאשר ספקנו את צרכינו החמריים..

– את רעיונך זה, – אמר בצחוק קל רבי שמואל, – בטא כבר אחד מחכמי-התלמוד ואמר בלשון קצרה: אם אין קמח – אין תורה… אבל הוא גם הוסיף, כי גם להפך: אם אין תורה – אין קמח…

– כל הדברים האלה רק צלצולי-ניבים ומלים יפות… אבל באמת לא יהיה לנו כל דבר, לא קמח ולא תורה, אם לא יהיה לנו משפט-צדק, כלומר: אם לא יהיה עוז המשפט בידנו, המגין על כל זכיותינו בתור אנשים פרטים ובתור אומה שלמה… בזמן הזה מושפלים אנו כולנו עד עפר… לכל אדם יש חוק ומשפט, המגין על כבודו, על רכושו, על נפשו ואפילו על שאיפותיו ועל צרכיו… אבל רק לנו אין חוקי-משפט אלה… אמור תאמר ארץ רומיניה לגרש פתאום מאיזה מחוז של מדינתה את היהודים, היושבים שמה מאות שנים – ותעשה כרצונה ואין מוחה… אמור יאמרו שרי-מדינתנו לחוק חוקים חדשים להגביל את זכיותינו הפעוטות – ויחוקו עלינו חוקים מעיקים – ואין איש אשר יתנגד למעשה כזה… אם לא יחפוץ שר זה או שני לאשר בחירת מורה או שופט באשכנז – ועשה כאשר הגה בלבו, אף כי אסור הדבר הזה לעשות לפי חוקי-המדינה… ואם תצעקו מרה נגד העול, הנעשה לפני השמש, הלא יענו ויגידו לך: הן רק יהודי הוא המורה או השופט הזה… אם תאמר אמיריקה להגדיר נדרים לפני הנודדים מאחינו, אשר אין להם מפלט ומקלט אחר, גרש יגרשו את הנודד האומלל ההוא, לו אף יושלך אל תהום ים אוקינוס… אם יבאו איזה נבלים ממושכי קסת-סופרים וישקצו וינבלו בהבל פיהם המשוקץ את כל קדשי-ישראל, – ימצאו להם מקום חשוב בין הסופרים ושמם יודע לתהלה בקרב כל העמים… אם יעלילו עלינו עלילות נמבזות, אם ישקצו אותנו בבלבולים, אשר שקר וכזב יסודם, – אין איש, אשר יסיר מאתנו את חרפת השקרים… ואם גם שבע ביום נקרא חמס – קולנו לא ישמע, או כולם יצחקו למשבתנו… מאתנו ורק מאתנו שללו כל משפט צדק… עלינו ורק עלינו ידרוך ברגל גאוה כל זר וכל עריץ…

בירשטיין נרעש בדברו את דבריו אלה. סערת-רוחו גברה עליו. הוא קם ממושבו והוסיף לדבר בעמדו לפני הרב, המביט עליו במבט יגון נורא.

– האמת אגיד לך, רבי… באתי הנה… עזבתי את סדרי-חיי-הרגילים… עזבתי את החכמה, שאהבתי יותר מנפשי… עזבתי את חברי, אשר אמרו לי: הסר מעליך את קלון מוצאך, עזוב את דתך, אשר לא ידעו אתה ואבותיך… נתק את האסורים, אשר נתנו על ידיך, רק כי נקראת בשם יהודי – וטוב לך לעולם… אז תשיג את משאלותיך, אז תמלא את כל שאיפותיך… אבל מדוע מתנים תנאים רק אתי? לא!… גאותי לא נתנתני לעשות את הצעד המכוער, יען לא אחפץ להיות לבוז, לגעל-נפש לי צעד-הקלון הזה… לא אחפוץ להכנע לפני הרשעים האלה, המתנים אתי תנאים נבזים… אבל – האומנם רק אקרא למשפט, ליושר – באין שומע לי? אקרא לצדק – והמה ילעגו עלי? לא!… צריכים אנו לעמוד על נפשנו, ללחם מלחמתנו; צריכים אנו לצאת במחאה עצומה!… אבל במה? איך? בדברים שבעלמא? בפטפוטי-מלים? בהגיגי-רעיונות, שכבר נתּישנו מרוב […]? ³לא!… רק דרך אחת נכונה לפנינו… להיות אמיצים, בעלי-זרוע וכח!… וכאשר יהיה הכח והעוז בידינו, אז מוכרחים יהיו גם המה, המדכאים אותנו, המלעיגים עלינו, המבזים אותנו – לחשוב אותנו לאנשים חיים, דורשי-משפט לעצמם… והבסיס הכלכלי הוא יכול להוציאנו מחשכת חיינו, מעבדותנו ומשפלותנו… הבסיס הכלכלי, הנוסד על האחדות ועל ההתאגדות בכל עבודה ובכל מעשה, הוא יתן לנו מעמד נכון וקיים בכל מקום שהוא… ולו תמצא ארץ אחת, אשר לשם יאספו כל נודדי-עמנו, כל העמלים הבריאים ברוחם ובגופם, וייסדו להם מקום בטוח, מקלט נאמן כזה – אני אלך אחריהם אל המקום ההוא!… ואם אתם אומרים: בארץ אבותינו נגיע למטרה הזאת – אני נכון ללכת אחריכם!… אולם אני אומר: גם פה, בארץ מכורתנו, נוכל למצא מעמד קיים, אם נבססהו על אשיות מוצקות של הכלכלה בהתפתחותה בזמננו… אני אומר: אם כל העם, או רובו הגדול, יהיה נאגד ונאחד ומאורגן בסדר נכון באגודות מוצקות, אגודות הנוסדות על העבודה ועל העמל, – אז לא נהיה לחרפה ולבוז, אז נסול לנו נתיבות בחיי כל האומות לפי מצבנו ולפי שאיפתנו… כי סדרי החיים משועבדים וזקוקים לסדרי-הכלכלה, לכן העם, העומד במדרגה גבוהה בדרכי הכלכלה, העם, אשר לו הסדרים היותר טובים והיותר רצויים בחייו הכלכליים, – יכול להתרומם גם במצבו ההשכלי, גם במצבו הקולטורי, ולעם הזה גם העוז!…

בירשטיין צעד צעדים אחדים לאורך החדר הקטן, הגיע עד החלון, הסתכל באפלת הלילה, המכסה את כל הרחוב, – שב אחורנית ונגש אל כסא הרב. רגע אחד עמד בלי-נע. דומיה שררה בחדר. בירשטיין נתן את ידו על הספר, אשר אליו כוננו מבטי-חול, ויוסף לדבר ברגש:

– אני אומר לך, רבי הנכבד, את דעתי… הצרה היותר גדולה של עמנו, כפי שתורני בינתי, – זוהי שלא שם העם בכללו את לבו לצרכי חייו לסדרם, לארגנם ולבססם כדי צרכם גם למען הדורות הבאים… חסר לו החוש המדיני לכונן את חייו הצבוריים על עמודים איתנים… הוא בקש לו רק חיי-שעה… פרנסה במקום מגורו העראי, אשר לשם טלטלוהו המקרה… וברוחו – בנה לו עולמות בשמים… היה מסור תמיד רק לתורתו, לאמונתו, לדתו… פה בקש לו מוצא ממצוקותיו… הו רכז את שאיפותיו ואת מחשבותיו רק בספרי -דתו… הוא חי, כאילו ישב בין אצילי-הרוח וכאילו יכול להסיר ממנו את הדאגות הגשמיות… אפשר – ספריו אלה היו בעוכריו…

הרב התנודד לדבריו האחרונים של בירשטיין. הוא הרים את ראשו לפתח את פיו בחפצו לענות לו על דבריו אלה, אבל בירשטיין לא יכל להבליג על סערת-רוחו, לא יכול להפסיק את שטף אמרותיו.

– אילו נלחם על נפשו לפני הרבה מאות שנים, אילו עמד על נפשו בשעה רצויה, שהיתה לפניו בלא ספק בזמן חייו היסטוריים הארוכים, כי אז כבר היה לעם עומד ברשות עצמו, אשר לו נשמעים גוים רבים… בזמן הארוך והגדול הזה, שנות גלותו, נוצרו עמים חדשים, יצאו על במת-ההיסטוריה גוים רבים, אשר לא היה להם שם על הארץ… המה יסדו ממלכות, לכדו ארצות, שעבדו גוים רבים, הגדילו סדרי-ממשלתם, הרבו השכלה וקולטורה… רק אנו – אנו נשארו דוויים וסחופים, פזורים ונשפלים… מדוע לא נלחם על נפשו? מדוע בקש לו תמיד סתרה מחמת אויב רק בין דפי-הספרים הישנים האלה?

בירשטיין הראה באצבעו על הספר הגדול, המונח לפי הרב.

כן!… עמנו נכון היה להכנע, להשתעבד, להתרפס – רק למען יתנו לו רשות לקיים את דתו ואת מנהגיו – ויותר מזה לא בקש לו!… הוא חלם חלומות, שיבוא הגואל ויגאלהו מצרותיו התדיריות!… לכן בוז יבזוהו העמים הגדולים והאמיצים אשר פלסו להם דרך בחיים המדיניים בזרועם ובאמץ-כחם… הוא היה נסמך תמיד על הנס, על הנפלאות. אבל בעצמו, בכחו ובתבונתו לא עשה דבר להנצל מצרותיו ומרדיפותיו, – לכן נשא עליו את קלונו… ולכן – מחויבים אנו להקדיש מלחמה על כל ישן נושן, מחויבים אנו להתאגד – ולבקש ולמצא נתיבות חדשות, להשליך מאתנו את כלימתנו, כלימת-עולם!

את דבריו האחרונים דבר בירשטיין בהתלהבות ובהתרגשות… קולו רעד, וגם ידו, הנשענת על הספר, אשר לפני הרב, – רעדה מרוב התרגזות…

והרב רבי שמואל יושב על כסאו שקוע במחשבותיו… ובירשטיין, אחרי אשר כלה לדבר, – עוד הוסיף לפסוע צעדים גדולים בכל ארך החדר הקטן, הלוך ושוב מן החלון עד השלחן.

XXVI.

המנורה מפיצה אור כהה מתחת הגולה הכחולה, והאור נופל רק על פני-השלחן ומאיר את דפי-הספר הפתוח לפני הרב. את גליונות כתבי-היד הפזורים על השלחן, את פני הרב החורים ואת זקנו הלבן. כמעט כל החדר עלוט אפלה. דממה שררה בחדר… סוחולסקי ישב על מקומו אל צד הקיר ולא נע ולא נד בכל העת, אשר דבר בירשטיין את דבריו הנרגשים; הוא הביט על הרב בכליון עינים וחכה למענהו…

והרב שקוע במחשבותיו… קמטי מצחו הגדול התעמקו והתרחבו… כל שרטוטי פניו מפיקים עצבות נוראה… הוא הוריד את ראשו והישיר את מבטו אל הספר, כאילו חפש פה מענה לשאלת הרופא המוזר הזה, אשר הופיע כמו מעולם אחר השונה מהעולם ההוא, שאותו ידעו ושאותו חקרו רבי שמואל וכל העוטרים אותו…

ובירשטיין עודנו הולך בחדר אנה ואנה… כל אבריו עודם רועדים מהמית רוחו הנרעש, ועיניו מפיקות תוגה איומה…

הב הרים את ראשו והחל לדבר בקול נמוך. סוחולסקי מהר לקרב את כסאו אל השלחן ונטה את אזנו להקשיב את דברי-הרב, אשר כבדהו בכל לבו ובכל נפשו ואשר היה כל ימיו תלמיד נאמן לו ולדעותיו המצוינות.

– במקום תשובה על דבריך – אספר לך מעשה… שב, בני, פה על הכסא… הסכת ושמע את דברי… לא ספור בדוי מן הלב, אלא מעשה שהיה… שנקרה לפני הרבה-הרבה שנים, כמאה שנה אחרי חורבן הבין השני…

…מעשה ברועה אחד…

בירשטין נגש אל השלחן, ישב על הכסא לפני הרב ולא גרע עיניו מפני רבי שמואל בכל עת דברו.

– והרועה היה איש פשוט, איש גס… אבל הוא אהב את ארצו הטובה, את ההרים הנשאים ואת העמקים הפוריים הנושאים יבול רב… על ראשי-הגבעות העוטפות ירק-דשא רעה את צאן-בעליו ומן המעינות, המפכים בתחתית ההרים, השקה את עדריו. והארץ הטובה והפוריה הזאת היתה עוד רטובה מדם חללי-הגבורים, אשר נלחמו בחרף נפש בעד כבוד עמם ובעד חופש ארצם… יהודה והגליל עוד לא נתרפאו מן המכות האיומות, אשר הוכו בידי הרומאים האכזרים… ירושלים היתה לחרבה… ערים רבות נטשו… טובי-בני-יהודה נהרגו במלחמה האיומה, ודמי גבורי האומה עוד צועקים מן האדמה, שם נפלו חללים לפני בני-עולה בהגינם על ארצם, על תורתם, על כל קדשיהם…

והרועה הזה שנא שנאה עזה כמות את אויבי עמו, את הרומאים, אשר כבשו להם את ארצנו והעיקו על יושביה בחוקיהם ודכאו את כל עם-הארץ במסים כבדים מנשוא… ועוד שנא גם את תלמידי-החכמים, את המלומדים… הוא העיד על עצמו, כי נכון היה לנשוך כל תלמיד חכם כחמור, לקרעו כדג… מדוע זה שנא את החכמים? יען רובם התנגדו בכל עזוז נפשם למלחמה ולמרד… יען רובם הטיפו להרכין ראש לפני האויב, להכנע ולחכות, עד אשר יעבור הזעם, עד אשר ירחם אלהים את עמו ואת נחלתו… לכן בז הרועה לתורה! החכמים רדפו אחרי השלום – והפיצו תורה ודעת בין העם; המה אמרו לשאת בדומיה את עול סבל האויב הרע – ויסדו בתי-ספר ובתי-תורה; המה עוררו את רוח העם, הורו לישראל חוקים ומשפטים והקדישו את ימיהם להאדיר תורה, למען “תמלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים”…

והרועה היה בחור חסון כאלון, יפה תאר ויפה מראה, עיניו מפיקות זיו-בינה וטוהר מחשבה נשגבה… ותחשק בו עלמה אחת, בת אחד מעשירי-יהודה ותאמר להיות לו לאשה… אבל התהיה בת-נדיבים לאשה לאיש-בער? לכן דברה על לבו, כי ילך ללמוד תורה… והוא נאות לרצונה – כי מה לא יעשה האיש באהבו עלמה עדינה? – הוסיף הרב, וצחוק נעים רחף על שפתותיו. –

הרועה הלך לשמוע לקח… ימים רבים שמש תלמידי-חכמים, החסיר נפשו מכל טוב, רעב ללחם, מים במשורה שתה, חטב עצים לכלכל את נפשו, עבד כל עבודה קשה – רק למען ישיג את מטרתו. ואשתו, אשר התענה אתו בכל ענוייו ואשר עזבה את ארמון-אביה ותלך אחרי בעלה לשבת במלונת מקשה, – היא אמצה את רוחו, כיאות לבת ישראל הנאמנה לעמה; היא החזיקה בו ועודדה אותו, למען יוסיף הלך בדרכו הגדולה, אשר התוה לו… מספרים, כי פעם מכרה את מקלעות שערותיה הארוכות והיפות, למען הספיק לאשה את מחסוריו.

וירבו הימים – ויהי הרועה הזה לרבי עקיבא בן יוסף, לגדל-התורה, לגאון-ישראל, לאחד מעמודי-התלמוד. הוא רבי עקיבא, אשר אמרו עליו כי ראוי היה, שתנתן על ידו התורה מסיני; הוא רבי עקיבא, אשר לאור תורתו וחכמתו הלכו דורות רבים זה אלפי שנים. הוא היה דרשן מהולל, מליץ נפלא, מפלפל עמוק, מחוקק גדול…

וכאשר כבר נשא אל מרומי-פסגת התהלה, כאשר נהרו אליו תלמידים לאלפים מכל קצות הארץ לשמע את לקחו, להקשיב את דרשותיו, כאשר הקימוהו כל חבריו לראש להם וחכו תמיד לפירושיו ולתשובותיו בכל שאלות דינינו וחוקינו, כאשר כבר השלים אתו גם חותנו העשיר ונתן לו את כל הונו ועשרו, – ההיה מאושר הגאון הענקי הזה?… לא!… כי לא עוממה בקרבו השאיפה העצומה – לחלץ את עמו מצרת-הרומאים… הוא חשב גם אז מחשבות גדולות, איך לשחרר את ארצו מהצר הצורר להסיר מעל שכם העם את משא סובלו.

והכח והעוז היו עתה בידו!… למוצא פיו יחלו תלמידים רבים לאלפים; שמו הגדול הולך מארץ יהודה ומגיע עד איים רחוקים; גם עשרו יכול להיות בעזרו להפיק זממו… הוא חשב מחשבות גדולות – להרגיש את הממלכה הרשעה ולהוציא לחפשי את ארצו ואת עמו; הוא אמר לפרוק מעל עמו את עולו של הרומאים, מלומדי-מלחמה… הוא כתת את רגליו וילך הלוך ועבור בכל הערים ובכל המדינות, ששם ישבו נדחי-ישראל; הוא הלך גם לגליה וגם לאיספטיה, עבר ימים וארצות רחוקות, ובכל מקום עורר את בני-יהודה למלחמה… וינהרו אליו המון אדם רב ויכינו כלי-נשק בסתר, למען יצאו חמושים, מזוינים, ביד רמה נגד האויב…

ומבין תלמידיו או מהמון העם בחר לו רבי עקיבא באיש אחד, גבור נערץ, עשוי בלי חת, יודע תכסיסי-מלחמה – ויקרא את שמו: בר-כוכבא, כי דרש עליו את הפסוק: “דרך כוכב מיעקב”…

רבי עקיבא העיד בו, כי זה הוא המשיח שמחכים לבואו כל המוני-העם… והמעשה הזה רע היה בעיני חבריו תלמידי-החכמים, שעמדו נגדו, התנגדו למעשיו ואמרו: “יעלו עשבים בלחייך, עקיבא, ועדיין אין בן-דוד בא”…

אבל רגש הלאומי גבר לבו על רגש התורה והמסורה… בלבו התרוצצו אז שתי תכונותיו ההפכות, אשר קוננו בעמקי-נפשו… והרועה גבר על התלמודי!… הוא קוה, כי הפעם יעשה חיל עם ישראל הנאזר בגבורתו, הפעם ידכא תחת רגליו את לגיונות-רומא ואת צבאותיה… והתקוה כמעט באה!… ערים רבות נלכדו ונבצרו; תבוסת רומא היתה שלמה, ובחרבם השלופה רדפו אחריהם צבאות יהודה ובר-כוכבא בראשם…

הרב החשה רגעים אחדים… בידו הרועדת הרים את הספר, אשר לפניו, והניח אותו אל מקום אחר… בירשטיין סוחולסקי יושבים מבלי-נע ומביטים בפני הזקן, המדבר ברגש ובהתלהבות.

– אבל עונותינו גרמו, כי לא תצלח יד ישראל, – הוסיף הרב ויאנח מרה. – אדרינוס קיסר שלח גדודים רבים ליהודה, לגיון אחרי לגיון… גבורי-ישראל נפלו אחד אחד במלחמה האיומה… ערים רבות נחרבו ונהפכו למדבר שממה… רבוא רבבות אנשים נפלו לפי חרב-האויב… גם העיר הבצורה ביתר נכבשה לפני האויב… גם בר-כוכבא הגבור וכל אנשי-חילו נפלו חללים… כל ארץ יהודה נהפכה לבית-קברות גדול ואיום מאד…

ורבי עקיבא נשאר בחיים… ובשעה ההיא, כאשר כל תקותיו היו לאל, ורוח נשאתם ותזרם כמוץ נודף – הנואש האיש מתקוות עמו ומעתידותיו? האם אמר לנפשו, כי כלה ונחרצה תשועת-ישראל?… לא ולא בני!… רק אז הבין וחש בכל נימי נפשו, כי כח ישראל לא בזרועו ולא בגבורות בניו, הנכונים למסור נפשם בעד כבוד ארצם, כי אם בכח אחר נעלה ונשגב, בכח רוח התורה, אשר אותה מחוייבים אנו לנצור מכל משמר, אשר עליה מחויבים אנו למסור את נפשנו… רק אז ידע והבין, כי בלעדה התבולל יתבולל ישראל בין העמים, יבלע בין הגוים המרובים מהם – וזכרו יאסף מן הארץ…

אז עזב רבי עקיבא את מערכות המלחמה, כרבי יוחנן בן זכאי בשעתו… הוא הלך והקביץ אנשים ודרש לפניהם את התורה, זאת היחידה השרירה מכל חמודותינו…

אז משל את משלו הנפלא… כאשר שאלהו אחד מהמון-העם, פפוס בן יהודה: איך אינך מתירא, עקיבא, לדרוש ברבים – וחרב הממשלה רודפת אחריך? – ענה ואמר: משל לשועל שהיה מתהלך על גבי נהר וראה דגים מתקבצים ממקום למקום. אשר השועל להם: מפני מה אתם בורחים?

– מפני הרשתות שבני אדם מביאים עלינו… – ענו הדגים.

יעץ להם השועל, כי יצאו אל היבשה וידורו יחד אתו במקום סתר. ענו לו הדגים:

– טפש אתה! אם במקום היותנו אנו מתיראים – במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה.

כי בכל זמן שאנו עוסקים בתורה, – מפרש רבי קביה את משלו, – שהיא חיינו ואורך ימינו, אין אנו יכולים להתירא מפני כל צר ופגע, אבל אם נעזוב את מקור מחיתנו זה, – אז אבוד אבדנו כולנו!…

ואמנם, בני! האויבים הוציאו מיד רבי עקיבא ומיד גבוריו את דגל המרד, את דגל החופש, אבל לא יכלו לשלול ממנו את דגל התורה… ובעד התורה מסר את נפשו הרוממה והעדינה!… בעד התורה סרקו את בשרו במסרקות ברזל… וברגע האחרון, לפני צאת נשמתו הטהורה, במותו מות אכזרים בידי בני עולה, – קרא להמון תלמידיו, העוטרים אותו: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד!…

והקול הזה הולך ונשמע מסוף העולם עד סופו עד היום הזה; הקול הזה מעורר אותנו לחיים לאומיים, מעודד אותנו לעמוד בפני כל סערות החיים, אשר התחוללו על ראשינו בכל משך שנות גלותנו המרה, ונותן לנו תקוה לקום לתחית-נצח…

רבי שמואל קם ממקומו בדברו את הדברים האחרונים. עיניו מתנוצצות ובוערות כנחלי-אש, כולו רועד מהתלהבות עצומה, קולו חזק וגדל. הוא נשען בשתי-כפות-ידיו על השלחן ויקרא:

–בר-כוכבא וכל גבוריו נשכחו מלב… אחרי שנים-שלשה דורות כבר לא ידעו אפילו את שמו האמתי של הגבור הנפלא הזה… ושם רבי עקיבא לא נשכח ולא ישכח לעולם, כל הימים, אשר אנו בני-ישראל חיים על הארץ… רבי עקיבא היה לנו לעמוד אש, המאיר את חשכתנו זה כאלפים שנה, לא בגלל שנתן ידו למרד בממלכת רומא, לא בעבור שחשב מחשבה גדולה להקים את הריסות ארצנו ושממות עריה, כי אם – בגלל תורתו העמוקה, בגלל דעותיו, חוקיו ומשפטיו, אשר הורה לעמו…

– התורה, בני, היא מעין-חיים… ואם עזוב נעזבנה חלילה, – אז אין שום ערך לעם ישראל, אז נלך בישימון, לא-דרך, אז – נָפול נפול חלילה ולא תהיה לנו תקומה!…

אתה באת אלינו, רופא נכבד, ואמרת להקים מוסדות, שיהיו לעזר לעניי-עמנו, – ושמך מבורך בפי כל אוהבי-עמנו… בני ישראל צריכים פרנסה… העניים מתרבים… הפרנסה הולכת ופוחתת… טובה ונכונה היא מחשבתך…

אני וידידי פועלים ועושים לטובת ישוב ארצנו הקדושה… אנו מקוים, כי כל מה שיוסיפו בני-עמנו להתנחל בארץ הטובה ההיא, להקים את הריסותיה ולהחיות את אדמתה הפוריה, – כן תגדל תשועת ישראל… והפעולה הזאת חשובה ועצומה היא… אבל כל פעולותיך וכל פעולותינו מהבל המה, אם רק לא נבסס את יסוד חיינו, אם לא תהיה התורה אבן פנת בניננו!… התורה – היא העמוד, אשר עליו נשען כל בנין בית ישראל ממצרים ועד הנה… עליה מסרו את נפשותיהם אבותינו הקדושים, עברו באש ובמים – ואותה לא הזניחו… ואתנו תהיה לעולם!…

הרב שב אל מקומו וצלל בתהום מחשבותיו… השעה היתה כבר מאוחרת, אבל בירשטיין עודנו יושב על מקומו לפני השלחן המואר באור כהה ולפני הספר הגדול, אשר הרב שב ולקח אותו בידו ושם אותו לפניו.

בירשטיין היה עוד נרעש ונפעם מדברי-הויכוחים, אשר נפלו בינו ובין הרב… ודבריו וספורו ירדו עמוק אל נפשו… ב“מעשה של הרועה” כמו נגלו לפניו תעלומות חיי-העם הנפלא הזה… הוא התעמק עתה לבין סוד פליאות הויתו של העם… לפני חזון-רוחו נתגלה בכל גדלו הרעיון הנשגב של התורה, תפקידה האדיר להחזיק את לבות כל הנדחים האלה בכל זמן נדודיהם ורדיפותיהם בכל דור ודור זה אלפי-שנים; סוד נפשו של העם נתגלה לפניו בכל גוניו וצבעיו הבהירים; לפניו כמו נפתח סגור נפש-ישראל בכל תכונותיה העדינות והטהורות.

הוא נזכר במאמרים השונים, אשר קרא בימים האחרונים על היהודים ועל מפלגותיהם, בהרצאות השונות של המחברים, ההולכים איש-איש בדרכים רבות ושונות, המיעצים לאחיהם אלפי-עצות, במליצותיהם והתפלספותם, בויכוחיהם ומסקנותיהם, – ונראו לו המה כולם כה פעוטים וזעירים נגד הדר גאון התורה, שהיא ורק היא באה אל קרבן של כל השדרות השונות של העם, וממנה ורק ממנה ינקו דורות רבים ובה מצאו ספוק לרוחם, בה מצאו תשובה לכל ספקותיהם ומשאלותיהם…

“מה פעוט הוא הר סיני בעמוד משה עליו!” – נזכר פתאם דברי היינה המשורר.

והוא יושב שקוע במחשבותיו… והרב פתח את הספר הגדול אשר לפניו, קמט את מצחו והתעמק בענין אשר הגה בו בראשונה טרם באו אליו אורחיו…

פתאם התעורר בירשטיין מהמון שרעפיו ויקם ממקומו. גם סוחולסקי מהר לקום מכסאו. המה ברכו את הרב בשלום, – ושניהם יצאו החוצה. –

XXVII.

דרך גנים גדולים וגדרות ארוכות מתפתלים רחובות קטנים, היוצאים מן הרחוב הגדול, אשר שם יושבים היהודים ואשר שם מרכז מסחרם ואתננם. ובבתים האלה, אשר גנים יסובבום, יושבים רק אזרחי-הארץ, עובדי-אדמה, גננים, המצמיחים כל מיני-ירקות שונים והשולחים את תבואותיהם לעיר הגדולה הסמוכה. הגנים האלה משתרעים במרחב גדול ומגיעים עד חוף הנהר העובר לפני העיר; ומעבר לחוף משתרע יער גדול מעבר מזה וככרים מעבר מזה.

באחד הרחובות האלה הלכה דבורה לפנות ערב בצעדים מהירים, השלג כבר נמס והלך, רוח האביב נשבה בין העצים, רוח מבריאה ומשובבת-נפש. עננים קלים רחפו על פני השמים; קרני השמש האירו באור נעים את כל המגרש השוקט והזהיבו את ראשי העצים העבותים מעבר ליער, הנראה ממרחק רב. כנופיות-צפרים עפו בקריאות צפצופים על פני השדות והגנים, התפזרו על החצרות, כרגע התנשאו ממקומותיהם בקול שאון גדולה – ותעופנה לעבר אחר, בכל הרחוב ובכל הסביבה השלכה דממה; אין כמעט עובר ושב… לרגע ישמע קול כלב נובח, ולעומתו יענו כלבים אחרים בנביחתם, – ופתאום משתתקים גם הקולות האלה.

דבורה נגשה אל גדר אחת, פתחה את הדלת הקטנה, נכנסה אל חצר רחבה, מלאה בוץ ורפש, ומשם מהרה ובאה אל גן ירק שומם, רגליה טבעו בהאדמה הלחה והרטובה, ורק בקושי מצאה לה משעון בין הערוגות של הקיץ העבר. היא עברה את כל הגנה ובאה עד בית קטן ונמוך.

רגע עמדה אצל הדלת במבוא האפל, אחרי-כן דפקה שלש פעמים על הדלת.

– מי שם? – נשמע קול גס מן הבית.

– אני! – קראה דבורה ותפתח את הדלת.

החדר הראשון היה כמעט ריק, ומלבד ספסל אחד לא היו בו כל בלי-בית. מפנים החדר השני נשמע קול לחש דברי-אנשים.

הדלת נפתחה, ולקראתה יצא לייטר.

– שלום בואך, חברתנו, – אמר לייטר בשמחה על פניו: – הכנסי אל החדר…

החדר היה עלוט חצי-אופל. האור נכנס אל תוכו רק דרך שני חלונות קטנים ונמוכים. החדר היה גדול, אבל רק שלחן גדול וספסלים אחדים עמדו שם. התקרה היתה מפויחה בפיח. פה ישבו אנשים אחדים ממכיריה: בוריס קלאטץ, הורוויץ, פינסקר ועוד אחרים.

– אנחנו חכינו לבואך, דבורה, – אמר הורוויץ בתלונה, – מדוע זה אחרת לבא?

– טרודה הייתי… אי-אפשר היה לי לצאת היום החוצה… לולא מצות לייטר, כי אז לא באתי הנה…

– מצותי? – שאל לייטר בטרוניה. – אני לא צויתי, רק בקשתיך לבוא… אתמול באתי הנה ובעוד יום עלי לעזוב את אושה… המלאכה רבה עלי גם בערים אחרות…

– סלח לי, חבר… אפשר לא בטאתי כראוי את מחשבתי… אבל, – הוסיפה בצחוק קל, – הן ראשנו ומנהלנו אתה, לייטר… וצריכים אנו לשמוע בקול פקודותיך…

– כולנו חברים אנו, – אמר לייטר, – אולם כנים דבריך… צריכה לנו משמעת אמיצה… באגודה כאגודתנו – אי-אפשר בלי משמעת, בלי פקודת המפקד את צבאותינו.

לייטר לקח את מקומו אצל החלון, ודבורה ישבה סמוכה לבוריס מעבר השני.

– חברי! אמר לייטר בקולו העז והקשה. – אחרי הפסקה רבה באתי אליכם להגיד לכם את החלטת-הועד, כי צריכים אנו לקרוא לשביתה… השביתה היא כלי-תכסיסי – מלחמתנו… אם קוראים אנו לשביתה, אז יודעים כל הבורגנים את כחנו ואת אמץ-רוחנו, אז מזדעזעים גם כל המושלים ומפחדים מפני היום הנורא, כאשר יקום נגדם כל הפרוליטאריון הנאגד…

– מסופקת אני, – אמרה דבורה בקול דממה, – מסופקת אני מאד, אם עתה שעת-הכשר לשביתה…

– מדוע? – שאל לייטר, ועיניו הבריקו.

– יען כי ימי החג הולכים וקרובים… כולם טרודים במלאכתם… כולם מחכים לשכרם… הצרכים מרובים עתה לכולנו…

– דוקא בעת כזאת נצרך לקרוא לשביתה! – קרא לייטר. – כל נותני-עבודה ממהרים לכלות את מלאכתם… החנונים מחכים לימים אלה… הפרנסה מצויה… ואם תקראו עתה לשביתה, – עוד גדל פחדם וימהרו למלא את דרישותינו… אז יהיה הנצחון לנו!… והלא לזה אנו מיחלים, כי פעולת השביתה תהיה נכרת ובולטת, כי נוכל להראות לכל הבורגנים את נצחוננו… וגם רבים מאלה הפרולטאריים, שלא נתנו ידם אלינו, יראו ויוכח לדעת, מה גדולה השפעתנו ומה מרובה התועלת היוצאת מן אגודתנו…

– אבל מי ומי יהיה בין השובתים? – שאל אחד מן המסובים.

– ישבתו כל שוליא של האומנים, ישבתו כל העוזרים בבתי-המסחר ובחנויות… וכאשר יתקבצו ברחובות כל השובים ונאספו עליהם כל האורגים הנאמנים לבריתנו… נדרוש, כי יוסיפו על משכורתנו, כי תקטן שעת-עבודתנו… בזמן שאתם תקראו שביתה פה, תהיה שביתה גם בכל הערים הסמוכות וגם בעיר הגדולה… אז תעבור רוח-סערה בכל הפלך…

– וגם עוד הפעם יעלו קרבנות על מזבח-השביתה – אמרה דבורה בלחש עצור.

לייטר הביט עליה בזעם… רטט עבר בכל גופו, אבל הוא הבליג על התרגזותו וענה בנחת:

–חברתנו דבורה מתיראה פן יפלו בידי השומרים אחדים מאנשי שלומנו… לשוא פחדה!… השביתה תוכל להיות הפעם במנוחה, בלי יציאות צעקניות… ואם בכל זאת יעלו הקרבנות – הן לא יכל הדבר הזה לעמוד לשטן על דרכנו, לא יכל להניע אותנו מהוציא לפעולה את דרישותינו… אם למלחמה קראנו – אז ממילא יפלו חללים… אין מלחמה בלי הרוגים… והירא ורך הלב ישב לו בביתו ויתענה תחת יד מעניו ונוגשיו…

– רק שוטים כבירשטיין או כסוחולסקי מדמים בנפשם, – קרא הורויץ בהתרגשותו הרגילה, – כי אפשר לנו לרפא תחלואי מצבנו באיזו תרופות של נשים זקנות… ואנו – לא לרפא את הריסות מצבנו באנו, כי אם – להרוס את כל הסדר הישן, להרוס ולשבר אותו לרסיסים… והמשל אומר: במקום שחוטבים עצים, שם נופלים השבבים מסביב…

– לחנם תקרא, חברי הורוויץ, שוטים להאנשים, המסורים בכל לבם לכל העמלים, כי שואפים המה להיטיב מצב הפועלים ומצב העובדים לפי הלך רוחם ולפי שמותיהם, – אמרה דבורה ברוגז.

הויכוחים התגדלו, רבים חוו את דעתם זה בכה וזה בכה, התוכחו על דבר ההתארגנות של השביתה, על אודות סדר התהלוכה ברחובות העיר. אחרי-כן התיעצו על דבר הפצת הכרוזים בין העם, על דבר הקונטרסים, אשר הביא זאריצקי מהחברים שבעיר הגדולה ואשר נצרך למסור אותם לכל מיודעיהם ורק כאשר כבר באה השמש, החדר כוסה בחשך, – החלו לעזוב את הבית איש איש לבדו.

דבורה חפצה לצאת יחד עם בוריס, אבל לייטר הפציר בה להשאר במעון הזה לשעה קטנה, כי צריך הוא להגיד ל עוד דברים אחדים; הוא הבטיח אותה, כי ילוה אותה עד בית הוריה. היא מלאה את רצונו ונשארה בחדר.

לייטר האיר נר במנורה, אחרי כן יצאו כל החברים.

– דבר אחד מציק לי, – אמר לייטר לדבורה. – רואה אני, כי אין לבך אלינו, אל אגודתנו, כתמול שלשום… אפשר תתחרטי, כי נתת ידך אלינו ותחפצי לבחור לך דרך אחרת… ללכת בדרכי הרופא, הנותן לך לקח בכל מדע…

– אתפלא לדבריך, חבר!… הפסיקה דבורה את דברי-לייטר. האם צריכה אני להתודות לפני ראש חברתנו ולהציע לפניו את פרטי-מחשבותי? או האם צריכה אני לבקש ממנו רשות, אם בא המקרה לידי, ללמוד מדעים שונים עם איש גדול בחכמה?

– לא, לא, חברתי היקרה!… לא חפצתי לדבר אתך קשות… אבל הן יקרה את מאד לנו, לחברתנו, לפעולתנו… ולבי נוקפני, אולי תאמר לעזוב את מערכות מלחמתנו?…

– נשארתי נאמנה לדעותינו כמקדם… לא שניתי אותן… ואפילו בירשטיין אינו יכול להזיז אותי ממקומי… אבל אין צרך ללכת בדרכנו כאיש עור… צריכים אנו לבקרת… לבקר את מעשינו וגם את פעולות מנהיגינו… הדעה הזאת מביעה גם בירשטיין – ואתו הצדק. ואמנם הבקרת הזאת עומדת גם בכל המפלגות האחרות… וגם שם ישמעו לפעמים דברים רבים שאינם מתאימים לההסכם הכללי או לדברי המנהלים הראשיים… והאם רעה יוצאה מבקרת זו? מסופקת אני…

– בקרת או נסוג-אחור? הבדל גדול יש בין שני המושגים האלה…

– נסוג-אחור?… אני לא נסוגיתי אחור… האמת אגיד לך, לייטר, עד שבא אלינו בירשטיין, הייתי מסורה בכל נפשי רק לאידיאות הגדולות של הסוציאליות בתכניתן שקבלתי אותן מחברי. קראתי הרבה, עיינתי בספרים, התאמצתי בכל לבי להרבות דעה והשכל… הן כמעט לא ידעתי קרוא וכתוב – והודות לחברינו למדתי שפת רוסית, למדתי ידיעות נחוצות… והנה בא בירשטיין – והחל להטיף לרעיונות אחרים… מגמתו רצויה, כונתו חשובה מאד… הן גם הוא רחוק מכל בורגנות… הוא שואף להיטיב לכל העמלים היהודים… הוא רואה בצרת כל אומתנו ומבקש לו דרך גדולה להושיע לכל עמנו, להוציאו משפלותו הנוראה והאיומה… הוא נאמן לאידיאות סוציאליות… רק באופן אחר… היש יסוד נאמן לדעותיו?… שמע נא, לייטר, ואגידך… בפעם הראשונה התודעתי אל בירשטיין, כאשר בא אל ביתנו לרפא את אחי הקטן, שחלה במחלה מסוכנה… הוא הסתכל בילד באיזה בטחון מיוחד… אחרי-כן לקח את כל סמי-התרופה, שנתן החובש ושאמרנו בלבנו כי נחוצים וחשובים המה מאד לרפואת הילד, לקח וצבר אותם לאחד במנוחה ובבטחה – והשליך אותם החוצה!… ואת הילד רפא על-פי תבונתו, על-פי דרכו… הילד התרפא ביום השני, כאשר אמר… ומיום שנודעו לי דעותיו בענינים הכלכליים, רעיונותיו על עתידות עמנו ועל עתידות הפועלים והעמלים מאחינו בני-ישראל, מיום שהתקרב אלי, דבר והתוכח אתי פעמים רבות, נתן לי ספרים לקריאה, באר לי את הנחותיו בלשון צחה ומובנה, מן היום ההוא – יש שיעלה בלבי זכרון היום ההוא ורואה אני בדמיוני, כי ביום אחד יקח האיש הנפלא הזה את כל תרופותינו, את כל שעשועינו, יצבור אותם לאחד – וישליכם החוצה ככלי אין חפץ בם… ותחתם יפרח וישגשג, ישגא ויצמח מעשהו, מעשה-ענק!… גם הוא עודנו מבקש את הדעה היותר נאמנה והיותר מתאימה למצבנו… הוא מבקש – אבל ימצאנה!

בכל העת אשר דברה דבורה את דבריה בחום ובהתרגשות ותארה לפניו את גדל-רוח בירשטיין, השתנו פני-לייטר מאד: פעם התאדמו, פעם חורו; עיניו הפיקו זעם ורוגז, שרטוטי-פניו נעשו עוד יותר קשים ועזים. רגעים אחדים הוסיף לשבת על מקומו גם אחרי כלות דבורה את דבריה, מבלי הפריע את הדממה. התרגזות עצביו העבירה פעמים רעידות קלות בגופו ועוו את שרטוטי-פניו. אבל אחרי-כן התאושש ויאמר:

– דבורה! עזבי נא את חלומותיך ואת חזיונותיך אלה… הרעה היותר גדולה שאני רואה במצב-רוחך זו היא, שהנך יושבת רק בעיר אושה… לא היית בחברת אנשים גדולים, אמיצי-כח, בעלי-מפלגה גדולה ועצומה… שמעי-נא… עזבי את העיר הזאת… את יודעת… אפשר הבנת, כי לא אושה ומעשיה ימשכוני הנה… די בחברים כבוריס וכיעקב לפעול את פעולותינו הפעוטות… אם אני בא לכאן – זה הוא רק מפני… שאת פה… את תמשכיני אל העיר הזאת…

דבורה רעדה מאד לשמוע את דבריו האחרונים. פניה התאדמו, היא שאפה רוח כאילו שמו פתאם מועקה על לבה, משא כבד לעיפה… היא חפצה להפסיק את דברי לייטר, חפצה לקום ממקומה, אבל לייטר אחז בחזקה בידה.

– לא, לא, דבורה!… אגיד לך, את כל אשר בלבי… אני אהבתיך… אהבתיך בכל נפשי… מבלעדך אין לי חיים… חיי את לי… רק לי… עזבי את אושה ולכי אחרי… אנחנו נלך לעיר אחרת… נלך לחוץ לארץ… יש לי די כסף לכלכלתנו…

לייטר התקרב אליה, לחץ את ידה ולא נתן לה להוציא את ידה מכפו החזקה.

– מדוע תחרישי? האומנם תשיבי את פני ריקם? מה עול תמצאי בי?

עיניו הבריקו, התרגשותי גדלה מאד, תאותו גברה… הוא הביט עליה בתחנונים… הוא הוסיף להתחנן ולבקש… וכמעט היה בטוח, כי היא תשיב אהבה אל חיקו…

אבל דבורה השמיטה את ידה ותקם בחפזון ממקומה.

– אל נא, לייטר… לא פה המקום לדבר על אודות זה… הניח לעת אחרת… רגשותי הומים… לא אוכל להשיב לך דבר…

– טוב, טוב… אני אחכה… אני אעשה ככל אשר תצוי…

גם הוא קם ממקומו, נגש אל דבורה העומדת נבוכה ונדהמה, לקח את ידה ויגשנה אל שפתיו הלוהטות וישקנה נשיקה ממושכה.

דבורה התאמצה להוציא את ידה, אבל לא יכלה.

– אנא, לייטר… נלך הביתה…

– דבורה!… לי תהיי… אני אאהב אותך בכל ימי-חיי… מאושרת תהיי כל הימים…

הוא לקח אותה בזרועותיו ויחבקנה.

רגע אחד נשענה דבורה על שכמו כמו מתעלפת… לייטר אחז אותה ילחצנה אליו… בידיו האמיצות הרים אותה וכמו מבלי משים הדפנה את הספסל הסמוך.

אבל דבורה התאוששה כרגע, כאלו הקיצה משנה עמוקה, זקפה את גופה והדפה בכח את לייטר… היא נסוגה אחורנית אל עבר הפתח.

– לייטר! – קראה – בבקשה ממך… אם באמת כבר תכבדני, – בא נא ולוני, כאשר הבטחתני… צריכה אני למהר ולשוב הביתה…

כשכור מיין התנועע לייטר… עיניו בערו כגחלי-אש… כולו רעד מאד… אבל הוא הבליג על סערת רוחו ועל תאותו הבוערת וגמגם!

– נלך… אם לא תחפצי להשאר…

דבורה מהרה לצאת החוצה, ולייטר הלך אחריה. היא שאפה בכל מלא חזה את הרוח הצח, רוח האביב הנושב בין עצי-הגנים הסובבים את כל המגרש.

המה הלכו יחדיו מבלי דבר דבר בכל הדרך הרחוקה עד בית אבי-דבורה. היא צעדה צעדים מהירים מאד, עד שקשה היה ללייטר ללכת אתה לפי צעדיה. רק טרם נכנסה אל ביתה הושיטה דבורה את ידה ללייטר לאות פרידה.

– אקוה, יקירתי, – אמר בלחש באחזו את ידה רגע קטן, – כי תביני את הרגש הגדול, אשר אחזני… ואם תבקשי לך חיים טובים, חיים של עבודה כבירה ושל פעולות נשגבות – אלי תבאי… ולי תהיי…

היא לא השיבה אותו דבר, מהרה להשמט ממנו ובחפזון פתחה את הדלת ותבא אל מעונה.

XVIII.

בימים האלה החליט בירשטיין לנסוע לשבועות שנים-שלשה לעיר הבירה. רצונו היה להתודע להעסקנים הידועים המתעניינים בעניני-היהודים, בהשכלתם, במצבם המדיני והכלכלי והמשתדלים להיטיב את מעמדם, לסדר את חייהם ואת חנוכם של ילדי-המון-העם, לארגן את עניני-הנדידה. – כי מחשבה גדולה נולדה במוחו, וקוה כי בעזרתם של העסקנים האלה יוציא את מחשבתו לפעולה: לאחד את החברות הצבוריות השונות למען יסד בית-חרושת, ששם יעבדו האורגים אשר באושה ואשר בסביבותיה. בית-החרשת הזה יבסס את המצב הכלכלי של העובדים האלה וישמש לדוגמה ליסוד בתי-חרשת רבים כאלה בערי מושב היהודים. בתי-חרושת לתעשיות רבות ושונות. אבל בית-החרשת הזה צריך להיות יחיד במינו: בעלי-ההון יכולים לקבל רק את הרבית הפעוטה בעד הכסף שהשקיעו בעסק הזה, אבל כל הריוח יותן רק להאורגים, העושים את מלאכתם בבית-החרושת; במשך השנה יקבל איש-איש את שכרו לפי ערך עבודתו כמו שמקובל במדינה, אבל ככלות שנת-החשבון יתחלק הריוח בין העובדים…

את דעתו זאת פרש לגרונין במכתב ובקש ממנו, כי לא ימנע מעזרתו בפעולה הזאת. וגרונין השיב לו, כי רעיונו מצא חן בעיניו וכי נכון הוא לעשות את רצונו בכל לב וגם ידבר עם ראשי-העסקנים ויציע לפניהם את תוכן המחשבה הזאת, אבל עצתו, כי בירשטיין יבא לעיר-הבירה ויפרש ויבאר לפני ועד האגודות האלה את דעתו, את הנחותיו ואת מסקנותיו.

בירשטיין בא בערב עם המדע המהיר לעיר-הבירה והתארח בבית-אחותו. גם דמיטרי אוגריומוב וגם אננה שמחו מאד לקראתו. בתחלה דמו, כי הוא עזב לגמרי את עיר אושה ואת משרתו. כאשר נודע לה ממכתבי-וולאדימיר, כי בחר לו להיות רופא בעיר אי-ידועה להיות לרופא של הקהל היהודי בעיר הזאת, תמהו מאד ולא יכלו להבין את מגמתו ואת מטרתו: מה לו ולעיר הזאת? מדוע בחר בה לשבת שם? מה מצא בעיר הזאת ומה יכל למצוא שם איש כבירשטיין, אשר לו מקום בעיר רבתי-עם, בין אנשים מלומדים, בחברת אנשים משכילים, בין המולות החיים הסואנים והרועשים? חידה היתה להם, ואת פתרון החידה לא מצאו גם במכתביו, כי קצרים וחטופים היו, ומחייו ומפעולותיו, ממחשבותיו ושאיפותיו – לא ידעו דבר. ופתאום, בערב אחד, כאשר דמיטרי ישב בחדר משכיתו כמנהגו והיה עסוק בעבודתו, בעריכת מאמר לעתון היומי, שהיה אחד מעוזריו התמידיים, ואננה היתה נכונה ללכת אל התיאטרון לפני כלות הסיזון של הזמרה, – והנה בא וולאדימיר!…

השמחה היתה גדולה מאד בבית. אוגריומוב עזב את מלאכתו וחבק באהבה גלויה את רעו.

– מן השמים נפלת אלינו, – אמר בצחוק-התולים על שפתותיו.

– מדוע לא טלגרפת, כי בוא תבוא? – אמרה אננה.

–ולמה היה לי לטלגרף לכם? – ענה וולאדימיר בשחוק. – האם רק למען תדעי שעות שתים בהקדם, כי נכון אני בכבודי להופיע אליכם?

– הלא אז נסעתי לקדם אותך בבית-הנתיבות…

– אבל רואה אני, כי חפצת, יקירתי, לצאת מן הבית, כאשר נכנסתי אל מעונך.

– כן… אין-דבר… אמרתי ללכת בערב זה להתיאטרון, אבל אשאר, כמובן, בבית…

– ומה יציגו שם בערב זה?

– את האופרה פאוסט…

– אוהב אני את הונה… בשמחה נכון הייתי ללכת גם אני אתך…

– היום… בערב? זה ברגע בואך הנה?

– ומדוע לא?… את דמיטרי נעזוב פה… ישב לו ויכתוב את מאמרו עד כלותו… או אם יש ברצונו, יכל להתארח אתנו… יחדיו נסע…

הוא דבר בעליצות, מטוב לב… עיניו הפיקו ששון וצהלה.

– אבל אפשר תחפץ לאכל, וולאדימיר?

– לא! לאכול איני חפץ… לשתות כוס-תה – אם תואילה לכבדני – אשתה באות-נפש… ועד אשר תכין לי תה, אחליף את שמלותי… תכף אלך אל חדרי… הן בודאי תזמיני לי את החדר הלבן שישבתי בו בימי-הסתיו?

– כן, כן, יקירי… כרגע יביאו לשם את צקלוניך… אצוה להכין תה…

– ואני, – אמר דמיטרי, – אכלה את מאמרי ונלך יחדיו… עוד יש לנו די עת טרם תחל המנגינה…

– מה טוב, דמיטרי! – אמר בירשטיין ויקח את יד רעהו וילחצנה.

הוא החליף בחדר הנועד לו את שמלותיו, שב אחרי-כן אל חדר-האכל הגדול והמקושט ברהיטים יקרים ויפים והמואר באור האיליקטרון. הוא לקח את כוס-התה מיד אחותו וישב אצלה.

– ספרי נא לי, אננה, ספרי לי מכל אשר אתך… התקבלי מכתבים תמידים מהורינו? אמנו הן היתה בביתך בחורף הזה… מה שלומה ומה בריאותה?

היא ספרה לו על דבר חייה, על עבודת אישה, על אמם… דבריה קפצו מענין לענין… לא כלתה ענין אחד והנה תמלל על דבר אחר… ובירשטיין שואל ועונה, דורש ומבקש לספר לו דברים רבים גם על אודות מכיריהם, גם על אודות מצב הרוחות הנושבות בעולם המדיני ובעולם המשכילים של העיר.

אוגריומוב נכנס אל החדר.

– כליתי את מאמרי… העורך יזעף עלי בלילה זה… קצרתי במקום שצריך להאריך… אבל יקצוף לו ככל אות-נפשו… אני אגיד לו: וולאדימיר נא באלינו!… הדוב יצא ממאורתו…

– קום ולך. הוסיף בצחוק, – אם רק תחפץ לשמוע את ראשית המנגינה… מאושה להתיאטרון לשמוע את הונה – זה הוא אמנם קפיצה, שלא כל אדם זוכה בה!

וגם בישבם שלשתם במרכבה הוסיפו לשיח על ענינים שונים, אוגריומוב ספר לרעהו על דברי-המערכת של עתונם, על החרמות ועל הקנסים שמעלים על העתון, על גזרות הצינזוריה, ועל שאיפות העוזרים לברר שאלות מדיניות וחברתיות בסגנון מיוחד, למען לא תנוח עליהם יד המבקר הקשה; כן ספר לו על אגודת “הדרור”, שאגדה את כל האנשים המשכילים המבקשים חופש לארצם ולמדינתם. ובירשטיין דרש ושאל על הענינים האלה בתשוקה רבה ובסקרנות עצומה; האתמוספירה של החיים הבהירים האלה לפתה אותו בכל רשמיה, הוא הרגיש כאילו נשבה עליו רוח חדשה, רוח אביב נעים, אשר הרהיבה את נפשו בכל קסמי-נעימותה ורעננותה.

בתיאטרון נפגשו במכירים רבים, אשר דרשו בשמחה את שלום בירשטיין; רבים תאבו לדעת, אם מוסיף הוא לעבוד במקצוע המדע שבחר, איה הוא מקום עבודתו עתה. הוא השיב לכולם רק בהלצות שונות מטוב-לב, אבל את מטרת בואו לעיר הבירה לא הגיד אפילו לאחותו ולדמיטרי.

למחרתו ישן עד השעה העשירית. הוא אמנם הקיץ משנתו גם הפעם בשעה השביעית כמנהגו באושה, וגם אמר לקפץ ממטתו; בתנומות על עיניו, כאשר עוד לא הוסרו ממנו צללי-החלומות, נדמה לו, כי צריך הוא להחיש ולקום, כי בודאי מחכים לצאתו חולים שם בחדר הגדול, או סוחולסקי בא אליו, טרם ילך לבית-האגודה, לשאל בעצתו על דבר עניני-ההלואות השונות, – אבל נזכר פתאם, כי חפשי הוא היום, כי לא באושה הוא עכשיו – ורוח לו!… אז לקח את השמיכה ויתכסה בה ויישן במנוחה ובשחוק על שפתיו.

בצאתו מחדרו, מצא את אחותו בחדר-האוכל, דמיטרי כבר הלך לו אל האוניברסיטה. הוא שתה לתאבון כוס קהאווה, שהגישה לו אחותו, ואמר לה, כי צריך הוא לנסוע לאנשים אחדים לראותם ולטפל בענינים אחדים, שבעבורם נא אל עיר הבירה. הוא בקש אותה, כי לא תחכה לו לסעודת-הצהרים, אבל לסעודת הערב יבוא בשעה הששית. הוא נשק בחבה את ידה ויצא מן הבית. –

XXIX.

גרונין פגש את איש-עמיתו בקריאות צוהלות:

– חבר! שלום בואך מאושה! מה שלום כל החולים? כמה מתו וכמה עוד נשארו בחיים? ומה שלום חיים קלאטץ? האם גם לפניך הוא משרת שלא על מנת לקבל פרס, כאשר שרתני באמונה בכל עת שבתי באושה? ובורך חלפן? האם עוד לא השתגע מרב צער שיסדת אגודה למלוה? ובתו היפה-פיה? האם תערוג נפשה העדינה גם אליך, כאשר ערגה אלי? ואני – הה! – האומלל – כזבתי את תקוותיה… וכל העניים המרודים, כל האורגים היושבים על יתד-הארג מן הבקר עד חצי-הלילה ומשתכרים פרוטות אחדות לבל ימותו ברעב – המה וטפיהם – מה שלומם ומה עבודתם? העודם חיים המה?

– חביבי! – הפסיק בירשטיין את שטף דברי-חברו, – מחר אסגר בחדרי במעון אחותי ואכתוב לך מאמר להשיב על כל שאלותיך המרובות, אבל לעת-עתה אענה לך בקצרה: אושה כמו שהיה לפניך כן היא גם עכשיו.

גרונין צחק צחוק גדול.

– טוב דברת, חבר!… לך וכתוב מאמר, – אבל אני לא אקראהו!… מאסה נפשי לקרוא מאמרים גדולים או קטנים המטפלים בענינים, שהמה כבר ידועים לכל ילוד אשה… אני אמסרהו להועד המאסף ידיעות סטאטיסטיות מחיי-היהודים, – והיה להם, לאנשי-הועד, מאמרך זה לחומר, למען ישפטו וידעו מה לעשות עם העניים, עם הנודדים, עם בעלי-המלאכה, אשר לא ידעו את מלאכתם, עם החנונים, אשר אין להם לא כסף ולא סחורה, עם חניכי-החדרים, אשר כבר שכחו את האלף-בית מרוב הגיגם בכל החכמות… כי זה הוא כל מעשיהם לקבוץ ולאסף מספרים לרוב!… והמספרים מתחלקים לרובריקאות, ואלה לטבלאות… והיה באחרית הימים, לעתיד לבא, יבאו החוקרים, הסוציולוגים וכל המחטטים בערמות הכתבים המתים ויכתבו מאמרים מחוכמים, חקירות עמוקות ודרשות נחמדות לבאר את מצב יהודינו, את פרנסתם ואת השכלתם… ואפשר, כי גם ימציאו חוקים נאמנים, קבועים וקימים, שעל פיהם סובב-הולך סדר חיינו – ואז ממילא תפתר שאלתנו הגדולה כולה, בכל קושיתה ומרירותה…

– אבל בשעה זאת, – אמר בירשטיין, – רצוני לדבר אתך, רעי, על דבר מטרת בואי הנה.

– כן! נכון אני לשרתך בכל מאדי… כן כתבתי לך… כבר דברתי עם אחדים מגדולי-העסקנים בעירנו… וראה זה פלא! המה מצאו את דעותיך נכונות ונאמנות… המה מתעניינים בתכנית פעולותיך… חי, חי הוא ישראל! – הוסיף גרונין בלעג? – רבים המה שתדלנינו, עול כל שתדלן ושתדלן, על כל עסקן ועסקן, תלויים אלפי-עניים, וכולם מיחלים לתשועתם – ואין!…

– אבל הן בלעג שפתנו לא ניטב את מצב האומה, – אמר בירשטיין ופניו רעמו.

גרונין החשה רגע אחד, וצחוק לעגו חלף ועבר ממנו.

– ידידי! – אמר גרונין בקול רציני. – אם לא נבדח את עצמנו בהלצות ובהתולים, – הלא למשוגעים נהיה ממראה עינינו וממשמע אזנינו!… הלא נואשים נהיה מכל החיים!… כל פעולותינו תמאסו עלינו, כל מעשינו יהיו לנו למעמסה, לאבן כבדה המעיקה על לבנו!…

– סלח נא לי, גרונין… אני הבינותי את הגות-רוחך…

– אם כן – או נשתה כוס שכר לכבוד האורח הבא מאושה, או נסע תכף, – הוסיף גרונין לדבר בטעמו וברוחו.

– לשתות שכר אין אני רוצה, יקירי… נחשך לפעם אחרת… אבל – לאן תאמר להוליכני.

– ראשית – נבוא לבית “הנשיא”… הנני נכון ללעוג על כל אנשי-השם, על כל קדשי-העם… ואפילו גם על האיש הזה, כי – האם יש איש בארץ – וצד מגוחך אין לו? ובכל זאת ראוי האיש הזה לכבוד גדול… אם יאמר לי איש, כי מלומד גדול הוא “הנשיא”, – אלעג עליו ועל למדנותו ועל ידיעותיו; אם יאמר לי איש, כי עשיר הוא נשיאנו, – אפקפק בעשרו, יען כל גביר-יהודי – היום הוא עשיר שבעשירים ומחר עני שבעניים; אם יספרו לי גדולות ונפלאות מגדולתו ומרוב כבודו בעיני-השרים הגדולים, – אצחק בקול רם על טפשותם של האנשים התמימים הללו; אבל אם אומרים לי כל לב עברי להאיש הזה, לב רגש, מצר בצרת עמו, – מאמין אני באמונה שלמה! ונכון גם אני, גרונין הלץ והמתלוצץ, לכרוע ברך לפניו, כי על כן אח הוא לאחיו המרודים, יען אדיר כל חפצו להושיע לעמו… שוֹם שמוהו לקצין העם – ויהי לשתדלן… והמכשלה הזאת תחת ידו! ואם לא כל מעשיו הנם רצויים, – מחשבותיו רצויות הנה תמיד…

בשעה שדבר גרונין את דבריו אלה, יצא יחד עם בירשטיין מחדר-עבודתו אל הפרוזדור של מעונו, שם עליו את מעילו העליון ופתח את הדלת, ואת המלים האחרונות קרא, כאשר המה יורדים בשלבים לצאת החוצה.

– רכב! סע הנה! – קרא גרונין ביצאו ממסדרון הבית הגדול והגבוה, אשר שם דר.

הרכב מהר לגשת אליהם.

– והעסקנים שלנו, – הוסיף גרונין, כאשר ישבו שניהם במרכבה ואחרי אשר הגיד לרכב את המקום אל אשר יובילם, – עסקנינו שונים המה! יש ביניהם, כמובן, גם טפשים; יש ביניהם גם אלה העוסקים לשם העבודה הגדולה, ויש העוסקים בעבור שמם הגדול, למען ידברו וישיחו על אודותם בקהל רב… אבל כולם חפצים לנהל את ספינת עם ישראל הטובעת בים של צרות ומצוקות, כולם חפצים להיות קברניטה היחיד והמיוחד, לנהלה רק לפי רוחם ולפי מגמתם… דא עקא, כי רבות הנה המפלגות בישראל; וכבר ידוע המשל: שבכל מקום שמזדמנים לשם שני יהודים – הרי אתה מוצא שלש-ארבע מפלגות שונות הסותרות זו את זו; יש ליביראלים סתם, יש רדיקאלים, יש סוציאליים, יש לאומיים… וגם אלה יפרדו לכתות שונות – לאומיים יהודיים, לאומיים ציוניים, לאומיים סוציאליים, רדיקאליים לימין ורדיקאליים לשמאל… כולם הולכים לשטותיהם המרובות והשונות… וכחותינו, אמנם, פעוטים, זעירים מאד, – וכל איש לעבר אחר יפנה… זה דורש השכלה, וזה דורש תורה, אלה מחזיקים בשטת האומנות, כלומר, כי כל איש ישראל צריך להיות בעל-מלאכה, ואלה מטיפים לעבודת-האדמה.

גרונין הוסיף לדבר ולתאר את פרטי-המפלגות ושנויי-הדעות, הוא קרא בשם את העסקנים הנודעים, תאר את אפים של כל איש ואיש פעם בלעג, פעם בהלצה ופעם גם ברצינות, – עד שהגיעו אל מקום מושב בנימין ספיר, העומד בראש מוסדים רבים אשר בעיר-הבירה.

אבל גרונין לא נשאר בבית בנימין ספיר, הוא הציג את רעהו לפני “הנשיא”, אשר קבל בזרועות פתוחות את בירשטיין, ויאמר, כי מוכרח הוא לשוב לעבודתו.

– הפרנסה, הפרנסה, – אמר בצחוק, – היא מעורת אפילו עיני-פקחים, והיא מעברת כל איש על דעת קונו.

– אם תחפוץ לראותני, – הוסיף טרם הפרדו מרעהו, – תצלצל נא בטיליפון וקרא במספר: שמונים ושלש – אפס ושלש… ואני אענך בקול… ראה, ידידי, הן הזהרתיך: זכר נא את המספר הזה; שמונים ושלש – אפס ושלש.

XXX.

חדר-העבודה של ספיר היה גדול, גבוה ומרוח, בירשטיין, בהביטו סביבו, דמה, כי הובא אל חדר-עקד-ספרים: לאורך כל החדר הגדול עמדו ארונות גבוהים וכל האצטבאות מלאות ספרים רבים לאין קץ. וגם על השלחנות, השונים במדתם ובתמונתם, עגולים, רבועים, ושלש-הקצוות, העומדים בפנות החדר, אצל הספות הרכות ואצל וילונים יאפוניים יפים, – נצברו ספרים, גליונות, קונטרסים, כתבי-יד ועתונים.

בשעה שנכנסו אל החדר גרונין ובירשטיין, ישב ספיר אצל השלחן הגדול, אשר באמצע החדר אל צד חלון רחב וגבוה, והיה עסוק בקריאת איזה כתב-יד קדמון; וגם ברגע שהציג גרונין את רעהו לפני בעל-הבית וגם בצאת אורחו מן החדר, עוד אחז ספיר את הספר החביב עליו והניחהו על השולחן רק, כאשר לקח לו בירשטיין מקום על הכסא הרך והגדול העומד בצד שולחן-העבודה. בכל החדר השלך הס, וגם מן החדרים הסמוכים לא נשמע קול דברים, כאילו היה כל הבית ריק מאין יושב בו, איזו רוח של עיוניות וחקירה רחפה בכל חללו של החדר.

– אם לא אשגה, – הפריע ספיר את הדממה בקול ענוג, – כבודו בא מאושה…

– כן… וזה כשנתים שאני יושב שם…

– גרונין חברו ספר לי על אודות כבודו… הוא הגיד לי, כי כבודו התעתד להיות מורה בהאוניבירסיטה, אבל…

– יסלח נא לי אדוני… בקשתי שיאזין כבודו להצעתי על דבר האגודות, שאני החילותי ליסד…

– הענין הזה גדול וחשוב מאד… אחדים מאתנו כבר התעניינו בדבר הזה… מאד אבקש את כבודו לבאר לפני את פרטיו… אנחנו החלטנו לבקש את כבודו לבא אל האספה שתאסף בימים האלה, למען נוכל לשמוע מפי כבודו את פרטי-ההצעה, לחקור את כל הענין… כמדומני, כי מפעל גדול מציע כבודו…

בירשטיין באר לספיר את פרטי מחשבותיו על דבר האגודות למלוה ועל הנחיצות ליסדן בכל ערי מושב היהודים. הוא הדגיש לפניו, כי עיקר רעיונו הוא לאגד את כל בעלי-המלאכה ואת כל העובדים השונים, למען יוכלו עמוד לפני זרם ההתחרות ולמען יבססו את עבודתם על אשיות אקונומיות איתנות. אחרי-כן עבר אל הצעתו השניה – ליסד באושה בית-חרשת גדול, למען ימצאו האורגים הרבים, אשר בעיר הזאת ואשר בערים הסמוכות, עבודה תמידית בתנאי, שהרוחים, אשר יביא העסק הזה, יהיו שייכים רק להפועלים, ובעלי-ההון, אשר יתנו את הכסף הנצרך להעמדת העסק על בסיס מסחרי נאמן וקים, – יקבלו רק את הרבית הנהוגה בכמות היותר מצערה. אבל העיקר הראשי ביסוד המפעל הזה, כי לא יהיה המוסד הזה מעשה צדקה וגם לא יהיה מוסד, שממנו יכולים בעלי-הון לקבל רוחים גדולים, דיבידינטים מחלקי-המניות לפי ערך השתתפותם בעסק הזה. שני הצדדים האלה יכולים להביא נזק גדול לכל הענין ולהעובדים – אמנם, – הוסיף בירשטיין, – אנשים פרטים לא יתנו ואינם יכולים לתת את הונם לדבר-עסק שאינו מביא להם רוח גדול, אבל החברה הפילאנטרופית הגדולה צריכה להשקיע בעסק הזה הון מסוים, אשר יכלכל את בית-החרושת, עד אשר יצא מרשותה ויכנס לרשותם של העובדים ושל הפועלים. –

ספיר הודה לדבריו ובשכלו החד חדר תיכף אל עמקי רעיונותיו של בירשטיין ויתן צדק לדבריו. הוא הביע את דעתו בפרטי-המוסד ובעקרי-יסודו, והנחותיו ועצותיו היו ברורות ונאמנות, גם בירשטיין הודה, כי הערותיו אלה חשובות מאד להתגשמות-הענין החדש הזה.

ספיר באר לבירשטיין, כי, לבל יקשה לקבל הרשאה לתקנות החברה של בית-החרושת, נצרך, שיבאו אנשים יחידים ויקראו את שמם על המוסד הזה ויהיו למיסדיו ולאקציאוניריו, לכן יביא גם הוא את תרומתו – ובודאי יקבל הסכמה מאחדים של עשירי-ישראל להביא את תרומותיהם, למען יהיה הענין מפעל מסחרי ככל המוסדים של מסחר או של תעשיה. –

במרוצת הדברים הגיד לבירשטיין את פרשת גדולת החברה ההיא, אשר יסדה אחד מאוהבי עמנו, הנפלאים במסירותם לאומתם והמצטיינים בשאיפותיהם העצומות לטובת אחיהם הנדכאים, החברה ההיא, – אמר ספיר, – תחולל תקופה חדשה בחיי כל עם ישראל, כי תוצאות עבודתה העתידה עצומה מאד, אם רק תכלית-הרעיון בפעולת החברה תהיה לא להסיע את אוכולסי-עמנו מארץ מולדתם ולנטוע אותם על אדמה זרה ונכריה, – כמו שעלה במחשבתו של הנדיב גדל-הרוח הזה, – כי אם לבסס את מצבם בארצות מושביהם, ששם כבר התאזרחו משנות קדם.

זמן רב ישבו שני האנשים האלה, אשר התאחדו במקרה לשם הטבת גורלם של אחיהם הנאנקים והנדכאים, ישבו התוכחו והתפלפלו על האמצעים היותר נוחים והיותר נחוצים, המביאים את אוכלוסי-האומה למטרה נשגבה והיכולים להוציאם משפלותם ומעבדותם ומשעבודם. רעיון אחד אגדם ואמצם, מטרה אחת עמדה לפניהם, ואליה נשאו את לבותיהם, הנשברים מצרת עמם וממצוקותיו.

אחרי אשר הותנה ביניהם על דבר זמן האספה הראשונה, קם בירשטיין ממקומו, באמרו לעזוב את בעל הבית, אשר לקח את לבו בדבריו במחוכמים, ברחב-בינתו ובגדל-השגתו, אבל ספיר אחז בידו ויאמר:

– אבקש נא את כבודו לשבת אתי עוד רגעים אחדים… יש לי מכר באושה ורצוני לשאל מכבודו, מה שלומו עתה.

– מה שמו של מכרו? בודאי בתודעתי אליו…

זה הוא הרב של עירכם… רבי שמואל…

– אני הייתי אצלו פעמים… אמנם אדם גדול וחשוב הוא…

– וגם הוא מתעניין במפעל הזה של כבודו?

– האמת אגיד, כי מגמתינו ושאיפותינו רחוקות מאד… אני והרב – כאילו עומדים אנו על שני הצירים ההפכים של כדור הארץ: אני שקוע בכל הגיונותי ובכל מחשבותי רק בענינים… חמריים, והוא הצטמצם כולו בעניני-תורה…

– לא, אדוני הרופא, שגית במשפטך!… הרב רבי שמואל לא הצטמצם בחוג צר… הוא עסקן גדול… הוא לוקח תמיד חלק בכל ענינינו, בכל הדברים הנוגעים לעמנו, הוא ער לכל דבר נחוץ אשר יעשה לטובת האומה… אנחנו דורשים עצתו בכל ענין גדול… והוא משתתף באספותינו הגדולות…

– אבל הדת – או בלשונות התורה – קודמת בעיניו בכל מפעל לטובת היהודים.

ספיר החשה רגע אחד. הוא הרים את עיניו והישיר את מבטו אל ספריו הרבים העומדים דוממים על האצטבאות וכאילו מתגעגעים על אשר עזבם בעליהם. –

– אמנם כן הוא הדבר, – אמר ספיר בקול עגום, – הרב אינו מניח חיי-עולם מפני חיי-שעה… יודע הוא, כי אמנם דברי-תורה, עניני-מדע, עולים על כל הבלים של העולם הזה… וכבר אמר אחד מגדולי חכמינו ומשוררינו, שחי בימי הבינים, רבי יהודה אלחריזי:

"עת כל אנוש ישים בתבל חשקו

אשים באל חשקי ואשמר חוקו

ובעת בני-אנוש ינחלו נחלת-יקר

נחל אדני את יהודה חלקו".

– אבקש נא את כבודו לתרגם את הדברים האלה בשפת לעז, – אמר בירשטיין במבוכה קלה.

– אדוני אינו מבין את שפתנו?

– לא ידעתיה כלל, אבל עתה החילותי ללמוד ולהבין…

– טוב מאד יעשה כבודו… איש ישראל מחויב לדעת את שפתנו ואת ספרותנו…

ספיר תרגם את השיר אשכנזית ברורה. –

– ואולי זו היא רעה חולה בעמנו, שאנחנו שמנו רק “באל חשקנו”, לשמור חוקיו ומצוותיו, בעת אשר כל “בני-אנוש נחלו להם כל נחלת-יקר”, – אמר בירשטיין ברגש, – אולי – זו היא סבת שפלותנו…

– אל נא, ידידי הנכבד, – קרא ספיר בהתלהבות, – אל נא ידבר אדוני כדברים האלה… לכל עם יש תעודה גדולה בחיים, ותעודתנו, תעודת עם-ישראל, להפיץ אור תורה נאמנה בין כל העמים… להיות לסמל המוסר הנעלה… ובעבור זאת עברנו באש ובמים, נדדנו אלפי שנים מארץ לארץ, עונינו ונסנו במסות גדולות ואיומות…

– ובכן עלינו לשבת בישיבת רבנו שמואל וללמד תורה? – אמר בירשטיין בלעג עצור.

– יש לפנינו אופקים יותר רחבים בזמן הזה… המדע הרחיב את גבוליו… וגם אנו צריכים להתעסק בדברי-מדע…

– הן במדעים הכלליים עוסקים לא רק אנו, כי אם כל “בני אנוש”, וזה הוא “חלק נחלתם” של כל הגוים!…

– אני נשאתי משלי לא על המדעים הכללים, רק על המדעים המיוחדים לעמנו…

– מדעים מיוחדים לעמנו? – שאל בירשטיין בתמהון, וכל גופו התנועע.

– כן… חכמת-ישראל… ההתעמקות בחקירת דברי חכמינו הקודמים… את המקצוע הזה הגדילו והרחיבו חכמי-חוץ לארץ, בפרט חכמי-אשכנז היהודים… כאשר הגיעה שעת האימאנסיפציה וכאשר ראו והתבוננו הגדולים של עמנו, שיוצאים היהודים מחוגם הצר ושעתידים רבים מהם להתכחש לעמם ולאמונתם, אז באו והתעמקו בחקירות חכמתנו מני-קדם… מקצוע המדע הזה הולך ומתרחב… עוד לפנינו ככרות רחבות לא-נעברות… נקח נא למשל את דברי ימי עמנו בשנות הבינים…

עיני ספיר שוטטו בכל רחב-החדר, ואותות של חבה נראו על פניו העדינים והשוקטים. –

– בימי-הבינים, – הוסיף לדבר, – היינו אנחנו כמעט היחידים השרידים, אשר שמרו מכל משמר את האור הגנוז בספרי גדולים החקרנים של כל האומות הקדמוניות… חכמינו אלה כתבו ספרים רבי-ערך בשפות ערבית ועברית… עתה מוצאים הספרים האלה מגנזי-בתי-עקד-הספרים… אנו מבארים ומפרשים ומתרגמים אותם… בין הסופרים האלה נמצאים גם משוררים, גם פילוסופים, גם חוקרים גדולים וגם בעלי-מדע…

– ומה היא התועלת, שאנחנו נוכל להוציא לנו… אנחנו, נכדי-הענקים הללו? האם רק להתגאות במוצאנו הנכבד? באבותינו הגאונים? והאם נוכל לבטל את אנכיותנו, לפרש מן הצבור הגדול של העת הנוכחית עם רובי ממשאלותיו, עם שאיפותיו ועם תקוותיו? ובמה נוכל לתת לחם, חיים וחופש לאוכלוסי-עמנו הטובעים בין גלי-הים הגדול של צרותינו ומצוקותינו?

– לא ירדת, חביבי, לסוף דעתי, – אמר ספיר במנוחה, – אין אני חפץ לפרש מן החיים ההוויים… גם בשעה זו נקח חלק בכל ההתפתחות האנושית, בכל מלחמות הדעות, במלחמת הקיום של כל בני-האדם. אבל את עצמיותנו, את שאיפתנו המיוחדת לנו – נמצא בחקירת מדעינו, בחכמת-ישראל, בהגיונותיהם של קדמונינו… כבר אמר אחד ממשוררי-זמננו: היה אדם בצאתך ויהודי באהלך… וכן הוא הדבר: בחוץ אנו אנשים מן השוק, עוסקים במשא-ובמתן… אין אנו צריכים להבדל כלל כלל מכל אזרחינו, היושבים במדינתנו; צריכים אנו לחיות אתם יחד ככל אשר המה חיים וקימים… אבל בביתנו… שם צריכים אנו לשמור על קניני-הרוח שלנו, על החוקים המוסריים שנתנה לנו תורתנו, ללמוד וללמד את חכמתנו, לנצור מכל משמר את קולטורתנו…

– אבל החיים באים ומטפחים על פנינו… המעשים באים וגוזרים עלינו לבל נשב בחבוק ידים; גוזרים עלינו, שנעמוד במערכות המלחמה בעד קיומנו, בעד אשרנו, יען כי מלחמה לנו מפנים ומאחור…

– כן… אמת הדבר… מוכרחים אנו להגין תמיד על קיומנו… מוכרחים אנו תמיד להשתדל…

– להשתדל, אדוני?!

– כן… גם בימי-הבינים אכפו עלינו צרות רבות ואפפה נגדנו החרב המתהפכת לכלותנו ולהשמידנו מעל פני הארץ… ובכל דור ודור קמו לנו אנשים כבירי-רוח לעמוד בפרץ ולהגין על זכיותינו ועל רכושנו… המה השתדלו להסיר מעמם את רעת-הגזירה…

– ולכן רואה גם אדוני חובה לו – להשתדל?

– מי אני? כחי דל וקטן מאד… אבל ההכרח יאכפני לעזוב את חדרי ואת עבודתי ואת ספרי האהובים והחביבים עלי וללכת ולהשתדל… גם אבי היה תמיד משתדל לפני המיניסטרים למען היטב את מצבנו…

– והאומנם תביא ברכה לנו העבודה הסיזיפית הזאת?

– להקל את עול צרותינו – מחויבים אנו… דורשים ממנו… צועקים אלינו… מכל עיר ומכל פנה באים אנשים מרודים ומתחננים לפנינו… מכתבים רטובים מדמעות ומדם-לב – מקבלים אנו בכל יום ויום… ואני הולך ומבקש ומתחנן ומשתדל… אבל מאמין אני באמונה שלמה, כי בא יבא היום הגדול, כאשר יקוים דבר נביאנו, כי “תמלא הארץ דעה”, אז יראו ויבינו כל הגוים את כל הרעה הנשקפת לכל המין האנושי ברדיפת עם ישראל… מאמין אני, כי בא יבא היום הגדול, כאשר “כל הרשעה כעשן תכלה”, כמו שמביעים אנו בתפלתנו…

ספיר נאנח אנחה עמוקה, הרים את ראשו אל מול אצטבה אחת של ארגז ספרים ויביט בעיון נמרץ אל עבר זה, כאילו בקש מן הספרים, שהמה יבאו ויעידו ויאמינו את דבריו.

גם בירשטיין ישב רגעים אחדים שקוע במחשבותיו. באזניו עוד צללו דברי החכם השתדלן הזה, החי בין אבק ספרי-הקדמונים: קניני-הרוח של עם-ישראל, חכמת-ישראל, שתדלנות, אמונה בנצחון האמת על הרשעה…

– ובכן במה מוצא אדוני את ישועתנו? – קרא בירשטיין בקול עגום.

ספיר הוסיף לשבת בלי-נע, כאילו עוד לא התעורר מחזיונותיו, אחרי-כן הפנה את מבטו לעבר בירשטיין.

– דעתי, כי צריכים אנו להרביץ חכמת-ישראל בין צעירינו… צריכים אנו ליסד בית-אולפנה לתורה ולמדע… שם ילמדו צעירי-עמנו לדעת הבנה ברורה בכל קניני-הרוח של עם ישראל, אשר רכש לו בכל אלפי-שנות קיומו… שם יבינו להוקיר את כל חכמתנו, משם תצא אורה לכל אחינו הטרודים בפרנסותיהם, בחייהם הרגילים… המה, תלמידי-החכמים האלה, ימשיכו את שלשלת התורה והחכמה, אשר ראשיתה מימות משה והנביאים – ואחריתה מי ישורני.

– והדבר הזה יוכל להוציאנו משפלותנו? להרים את מצבנו, להחלימנו, לעודדנו, להחזיקנו – ולהביאנו לתחית-ישראל?…

– התחיה?…

ספיר נשקע במחשבותיו. הוא קמט את מצחו ואמר: – אענך בדברי אחד מגדולינו של ימי-הבינים, בדברי שיר של ר' שמואל הנגיד:

"ואודה כי אמת היא התחיה בבוא קץ השבועה הסתומה

וכי משה ותורתו אשר היא בידנו אמת בתום רשומה.

וכי דברי חכמינו ישרים ותלמודם ומשנתם נעימה

ויש שכר לעולם בא לזכים ותגמולים למתים על עלומה".

הוא דקלם את דברי השיר בנעימה וברגש ובהטעמה. נראה היה, כי הוא מתענג על צלצול המלים, כמו שמתענג אוהב-המנגינה בשמעו זמירות נעים המנגנים הגאונים. הוא תרגם את השיר אשכנזית ואמר, בהחזיקו את יד בירשטיין, אשר קם ממקומו:

– הרשני נא לתת לכבודו את עצתי ללמוד דעת ספרותנו זאת של ימי-הבינים… תקותי חזקה, כי אז תפתרנה לפניך שאלות רבות של עתידותינו ושל קיומנו, אשר כחידה סתומה המה עתה לפנינו… הספרות הזאת – היא תהלתנו… ואומר לכבודו בדברי שיקספיר, זה הגאון שבמשוררים!

“הזמן, זאת החיה הטורפת המכלה את הכל, – נס כחו תש בבואו להחריב את עולמנו זה, אשר קנינו לנו… ולכן – הנצחיות היא ירושת גורלנו!”

את הדברים האלה בטא באנגלית ודקלם ברגש ובצלצול נעים.

– אני מתעניין כבר בספרות ישראל, – ענה בירשטיין בצאתו מחדר-משכיתו של ספיר, ההולך אתו לשלחהו. – מודה אני, כי כל איש ישראל צריך לדעת את ספרותו… אבל, אדוני, – הזמן יכול לכלות גם אותנו וגם את ספרותנו, אם לא נבסס את מעמדנו על אשיות חמריות מוצקות…

– העשירות אינה מביאה לרום האושר לא את האדם היחיד ולא את האומה בכללה, – ענה ספיר בקול דממה ובאנחה קלה, בעמדם על סף האולם הגדול והמפואר בהיכלו של העשיר-המסכן הזה.

– העשירות? האם לעשות את כל עניי-ישראל לעשירים מגמתי? בתמיה…

– לתת להם פרנסה תמידית יאמר כבודו? כן… אבל מה שכשר היום אולי יפסל למחר… החיים החמריים הולכים ומשתנים, אבל החיים הרוחניים, הקולטוריים, המה נצחיים… לפנים היתה פרנסת-רוב עמנו תלויה בחסדם של האצילים הפולנים… אחרי-כן קמו פרנסות אחרות: היינו למוזגים, לקבלנים, לבוני-מסלות, למיסדי-חברות פינאנסיות… ואצל כל עסק ועסק התפרנסו משפחות רבות למאות ולאלפים… ומהם התפרנסו גם בעלי-מלאכה, חנונים, תורניים ועוד… כבודו ויסד חברות של פועלים, אשר ימצאו להם פרנסה טובה… עוד תעבורנה שנים רבות – ופרנסות אחרות תמצאנה… אבל החיים הנצחיים אים?… הרעיון הגדול, אשר עליו נמסור את נפשנו, אשר בעדו נלך ונלחם אנו ובנינו אחרינו עד טפת דמנו האחרונה, – איה ימצא?

המה יצאו מן האולם אל הפרוזדור, אשר לפני הסולם הרחב, וספיר עוד הולך לשלח את אורחו במבוא וירדו שניהם בשלבים הרחבים… דממה שררה בכל המעון הגדול; וגם קול צעדיהם לא נשמע בדרכם על המרבד העב המכסה את השלבים ממעלה למטה. הפסלים הגדולים והיפים עומדים אלמים ודוממים על עמודי-הסולם; וגם התמרים, השתולים בקדרות גדולות ליפות את המסדרון, עומדים קפואים ודוממים, אילו המה צפים, מתי יוכלו לנער מאתם את דממת-שנתם ושעמומם.

– עם חי עומד ברשותו מוצא לו את חייו הנצחיים, את חייו הקולטוריים, בהויתו העצמית… בכל הגונים השונים של קיומו, בההתפתחות התמידית של כל הכחות הרעננים העצורים בחביון שדרות כל העם. אבל מצבנו המר, המכריח אותנו לשאול לנו שאלות כאלה בלי מצא להם פתרון, הוא סבת אי-הטבעיות של קיומנו בין הגויים… לא רק לשמור על קניני-הרוח של הדורות שעברו, כי אם גם להרחיב, להגדיל ולשכלל את השכלתנו אפשר לנו, רק כאשר נבסס את מצבנו החמרי והמדיני, כאשר נהיה כולנו אמיצים ולא חלשים, מוצקים ולא נרדפים… ולבסס את מצבנו זה נוכל רק במקום ההוא… במקום ששם יגדל כחנו התמידי, כחנו העצמי, לבל יהיה רצוננו תלוי בדעת אחרים, כי אם רק בדעת עצמנו, בשאיפתנו, בהכרת-עצמנו… כאשר נוכל להיות חפשים לא רק בחזיונותינו, בדמיונינו, בעת אשר נמריא למרומי-שחקים או נשקע בעברנו, בקדמוניותינו, כי אם בחיינו הרגילים והתדירים…

המה ירדו מן המעלות והגיעו עד המסדרון. המשרת הגבוה גלוח-הזקן וגדל-השפם, הלבוש בגדי-שרד על שומרי-הסף, מהר לגשת אל בירשטיין ולשים עליו את בגדו העליון.

ספיר הושיט את ידו לבירשטיין בחבה והחזיק בה רגע אחד.

– אם כן, ידידי הנכבד, בעוד יומים תהיה האספה… אז עוד נדבר על אודות פרטי-הענין, אשר הציע לפנינו כבודו… הדבר הזה מעניין אותנו מאד… אנחנו נבא לעזרתו להוציא לפועל את מגמתו… ואין ספק, כי המפעל הזה יביא תועלת מרובה…

בירשטיין יצא מן ההיכל המפואר של ספיר. קוי-השמש השוקעת האירו מול פניו… רוח קרה נשבה מעבר לנהר… המון אדם רב שוקק ברחוב; כולם עוברים בחפזון, טרודים בדאגותיהם; לכל עברי הרחוב עוברות וממהרות לרוץ מרכבות ועגלות…

בירשטיין עמד רגע על מקומו והתבונן אל המולת-הרחוב; התנועה הרבה הזאת לקחה את לבו. אחרי-כן קרא לרכב, כי מהר לבוא אל מעון גרונין. אבל גם בישבו במרכבה לא יכל להסיר ממנו את רשמי-שיחתו עם ספיר, ודבריו, אשר דבר במסרון-ההיכל לספיר, עוד צללו באזניו.

– לא שמע סוחולסקי את דברי האחרונים, – הגה בלבו בירשטיין, – כי אז קרא: הרופא הגיע עד הנקודה האחרונה!… לבסס את קיומנו!… להגין על קניני-הרוח!… להרחיב את השכלתנו העצמית!… איה המקום ששם נוכל להעמיד את עם ישראל על אשיות קימות שלא יהיה תלוי בדעת אחרים, שתי חופשתו גמורה ומשוכללה?…

XXXI.

– באתי לבקשך, – אמר בירשטיין בבואו אל מעון חברו, – כי תלך אתי אל בית-אחותי בערב הזה… נאכל סעודת-הערב יחדיו… אחותי ואישה כבר מחכים לבואי…

– האם נכון הדבר לבא אל ביתם, – ואני לא נקראתי?

– גם אחותי וגם דמיטרי אוגריומוב ישמחו מאד לקבל פניך בביתם… ובפרט, כי יום החמשי היום, ובערב הזה יאספו לביתם כל מכיריהם ומיודעיהם, עוזרי-העתון “המעורר”, מורי-האוניבירסיטה ורבים מגדולי הסופרים והחכמים…

– טוב הדבר!… חכה נא מעט קט… אחליף את בגדי… נכון אני להקריב לך את חלבי ואת דמי ואת עתותי בכל הלילה הזה…

אננה חכתה בכליון עינים לבוא אחיה. היא קדמה בשמחה רבה את פני אורחיה.

– לקץ שב אלינו הבן האובד, – אמרה אננה בשחוק. – מן הצהרים חכיתי לך, אחי, אתמול בערב באת אלינו פתאום. לא הספקתי לדבר אתך דברים אחדים, לדרוש לדעת על חייך בעיר המוזרה ההיא, – ואתה כל היום הסתרת את פניך ממני…

– סלחי לי, אחותי… אמנם גדולה אשמתי מאד, אבל עתה הנני ברשותך…

המה נכנסו אל טרקלין-האורחים. אוגריומוב התודע לגרונין והציג את אורחו החדש לפני היושבים בחדר-האורחים, שם ישבו ושוחחו אנשים אחדים, מכירי-בירשטיין מלפנים. הוא קדם את פניהם בחדוה גלויה, בעוד רגעים אחדים נקראו כולם אל חדר-האוכל.

בשעת הסעודה נסבה השיחה על דבר עניני-המדינה, על דברי-האוניבירסיטה, על המורים ועל התלמידים, על סערת-הרוחות השוררת בימים האלה בין התלמידים, על הפקודות היוצאות תכופות מלשכת שר הממשלה והמעיקות גם על המורים וגם על הסטודנטים. הרבו לשיח גם על המאורע של הפרופסור אליסמאן, שהוכרח לצאת בדימוס, יען כי לא יכול להכנע לפקודות העומד על גבו.

אחרי הסעודה התקבצו האורחים בטרקלינים שונים שבמעון הגדול הזה. אחדים נכנסו אל חדר-העשון, ששם ישבו ועשנו את סיגרותיהם ושתו קהאווה; אחרים נאספו אל הטרקלין הגדול, ששם ישבה גברת-הבית ונגנה על הפסנתר, ואחד-האורחים, מזמר ידוע, שר שירים של גדולי-המזמרים. בעת ההיא באו עוד אורחים אחדים, שלא היו בשעת הסעודה. אל חדר-האורחים הכחול – כמו שהיה נקרא בפי באי-הבית – חדר מיופה ומואר – נאספו בכנופיה אחת ידידי בעל-הבית הקרובים אליו, המה עוזרי העתון “המעורר”; ואל החדר הזה נכנסו גם בירשטיין, גרונין ואוגריומוב. המשרת הביא לכל המסובים כוסות תה, ולאחרים – שכר.

בפנת-החדר, אצל שלחן עגול וקטן, ממול פסל ליוו טולסטוי, ישב בירשטיין ואצלו מכרו מיכאל יעקובליביץ לב-אבן. האיש הזה היה כבן חמשים; בשערות זקנו הקטן והמחודד כבר נראו שערות לבנות רבות; מצחו הגדול השתרע במעט עד חצי-קדקדו; פניו מאורכים מעט; עיניו הפקחות הבריקו מבין המשקפים. שמו היה מכובד בין כל מכיריו הסופרים והמלומדים, כי היה נודע לחקרן גדול בעניני פינאנסים, ואפילו בספירות העליונות של הממשלה הקשיבו בעיון נמרץ לדעותיו המצוינות, אשר הביע במאמריו הרבים, וגם היו מזמינים אותו לשבת בועדי-העסקנים הפינאנסיים לשמוע את עצתו ואת חות דעתו בעיני הקרידיט. לפני שנים רבות התנצר, בקש לקבל משרת פרופיסור בהאוניבירסיטה, אבל בקשתו נדחתה בגלל מוצאו ובגלל דעותיו הראדיקליות בחקירות המדע של הכלכלה המדינית. –

– אומרים עליך, וולאדימיר יוסיפוביץ, – פנה לב אבן אל בירשטיין, – – אומרים, כי שמת משכנך בעיר נדחת אחת ונהיית לרופא דגול ומנוסה… האומנם תוכל להפיק רצון מעבודה קטנה ופשוטה כזאת?

– שמעתי עליך, מיכאל יעקובליביץ, – ענה לו בירשטיין בצחוק, – כי עובד אתה זה שנים רבות מוסד פינאנסי פרטי בתור מזכיר הועד… האומנם תוכל להפיק רצון מעבודה פשוטה כזאת במסבה אחת עם אי אלה רוזנים של העולם הפינאנסי?

לב-אבן צחק לשאלתו של בירשטיין.

– כן, כן יקירי!… אחים לצרה אנחנו… כמוני כמוך, את כולם מאסה הרשות… לכן מקומנו בזוית של בנין מדינתנו הגדול…

– אולם הן לא הצטמצמת את כשרונך ואת ידיעותיך בקרן חשכה זאת לארך ימים? – הוסיף לב-אבן לשאול.

– עסוק אני בענין אחד גדול וחשוב… והדבר הזה צריך לעניין גם אותך, כי מומחה אתה לידיעות הפינאנסיות. עלה במחשבתי ליסד בכל עיר ועיר, ששם יושבים המוני אחינו היהודים, מוסדים לנתינת הלואות לבעלי-המלאכה ולסוחרים הפעוטים…

ובירשטיין מבאר בפרטיות את מחשבתו, מביא מספרים שונים לאשר את מסקנותיו, מפרש את סדר התיסדותן של האגודות, תכנן ומטרותיהן.

כל הנאספים בחדר הזה חדלו משיחותיהן בינם לבין חבריהם, קרבו כולם אל המקום, ששם ישבו בירשטיין ולב-אבן והתעניינו לשמוע את פרשת דברי-בירשטיין.

לב-אבן, שהיה מומחה נודע בעניני ההתאגדות ושכתב ספרים ומאמרים רבים על אפני ההסתעיות ועל האגודות למלוה, – נכנס בפלפול עם בירשטיין על פרטים שונים של תכנית האגודות, כפי שהרצה לפניו בירשטיין. בויכוחים האלה לקחו חלק גם רובי הנאספים, שלכולם היו נהירים שבילי-חכמת-הכלכלה.

– אם כן, – אמר אוגריומוב במרוצת הויכוחים, – באת הנה, וולאדימיר, להשתדל בדבר הרשיון להתיסדות האגודה באושה?

– הרשיון כבר קבלנו וכבר יסדנו את האגודה הראשונה. גרונין ידידי לקח עליו את העבודה הזאת בדבר השתדלנות בספירות המלוכה… האגודה החלה לעבוד במקצוע שלה… אולם מטרתי פה – לבא בדברים עם ראשי קהלת היהודים פה: לכונן מוסד למען אגודת האורגים, כלומר בית-חרשת של פועלים יהודים על עקרי ההסתעיות… ואקוה, כי המוסד הזה יהיה אחרי-כן למופת, למען תוסדנה אגודות כאלה בערים אחרות, אגודות בכמה מקצעות של המלאכה ושל האומנות.

– המטרה הזאת אינה מובנה לי כלל, – אמר גריגורי קולמאן, אחד מעוזרי העתון “המעורר”, והכותב תמיד מאמרים על שאלת הפועלים.

– מטרתי, – ענה בירשטיין, – לאגד ולאחד את הפועלים היהודים, את העובדים במקצועות שונים של האומנות… מטרתי הראשית, כי יתרכזו כל הכחות הבודדים והפזורים – והיו לכח אמיץ גדול, למען יוכלו עמוד על נפשם בעת צרה ומצוקה, למען ישמע קולם גם בחוגים הגבוהים, בספירות-המדינה… ולמען לא יהיו עוד נרדפים ומשוללים חוק ומשפט המדוכאים והנענים האלה… ואם יתחשבו בכבוד עם הצבורים האלה, אז ממילא לא ישפילו גם את העם כולו, ולא נהיה אנו כולנו, היהודים, בזויים ומתועבים, ולא יזיד כל נא וכל איש עול לדרוך עלינו בשאר-נפש, בבוז, ולא יזידו לחוקק בעדנו, היהודים, חוקים מעיקים, חוקים המגבילים אותנו מכל אנשי-המדינה לרע…

– תוכן הרעיון אמנם נכון ונאמן הוא, – אמר קולמאן, – אבל קליפתו, הלבשתו, אינה רצויה…

– אינה רצויה? מדוע? – שאל בירשטיין בתמהון.

– יען כי תועה אתה, וולאדימיר יוספוביץ, תועה אתה, במחילה: מצב היהודים תלוי רק במצב הכללי של המדינה, ומצב המדינה תלוי בהתפתחות המדינית והכלכלית של כל פועלי-ארצנו… אי-אפשר להבדיל שורות אחדות של פועלים מן שורות אחרות…

– אבל, – קרא בירשטיין בהתרגשות, – הן שונות מאד דרכי-החיים של המוני-היהודים מדרכי-חייהם של הפועלים מבני-האזרחים, שונה הוא המצב הכלכלי והקולטורי… – הוא הדגיש את המלה האחרונה. – כן… המצב הקולטורי והשאיפות הקולטוריות של העמים השונים האלה שונות הנה ואי-אפשר להעמידן על שטח אחד… האומנם תאמר להמציא תרופה אחת למחלות שונות?

– כן… בלי תפונה… ההתפתחות הכלכלית עוברת בדרך אחת, כידוע לך ולכולנו, – מן הקפיטאליות אל הסוציאליות… וכאשר נגיע אל מחוז חפצנו, אז… יבלעו הפועלים היהודים בין פועלי כל הארצות וכל המדינות… אז תפתר ממילא כל השאלה הארורה של המצב המיוחד של היהודים…

– כלומר: לא יהיה בעולם גם עם-היהודים?

– מאמין אני, כי יהיה כדבר הזה… עם-היהודים – איננו כבר אלפי שנים… יש רק יהודים המחזיקים בתורה נושנה… וגם המה הולכים וכלים, כל אשר ירופף רגש הדת בשדרות העובדים… יש רק שאלה כלכלית אחת, והיא תפתר באחוד כל כחותינו, כל יושבי מדינתנו…

– בויכוח זה לא אכנס… אתה, גריגורי אברמוביץ, מאמין רק בתורה אחת, בהתפתחות כל האנושיות לצד אחד, המובילה אותנו אל חוג צר וקטן… לפניך רק עלת כל העלות בדרך הזאת… אבל לוא גם נאמין בהתפתחות ההיסטורית של חוקי-הכלכלה ההם, הלא צריכים אנו להודות, כי בכל אופן עוד יעברו ימים רבים, עד אשר תגיעו אל החוף המקווה… ובין כה וכה מתנשאים גלים איומים, מתנשאים ועוברים על ראשי המוני היהודים, באשר אין להם מעמד וקיום בחייהם, באשר אין עוד כח הסבל לעמוד בפני תגרת הזעם המחולל על ראשם… והמה כמעט נופלים תחת סבלת משארם האיום, תחת כובד עניותם… ואם אנחנו, היהודים, לא נעזור לנו, אם אנחנו בעצמנו לא נבסס את קיומנו ואת עמדתנו – מי לנו? האם אתם במאמריכם על החופש העתיד, על ההתפתחות של המצב הכלכלי האנושי?

את הדברים האחרונים קרא בירשטיין כמעט ברעש ובקצף. הוא קם מתרגש ממקומו, לקח כוס תה צונן ושתה בבת אחת. –

– כן! אנחנו!… אמר קולמאן בפנים נזעמים. – אנחנו במאמרינו… אנו לא נוכל להצטמצם בחוג צר וקטן של איזו מפלגה… לפנינו אפקים רחבים וגדולים…

– ובנשאכם את עיניכם השמימה – לא תראו, את אשר לפניכם על הארץ, – השיב בירשטיין. – כן… אינכם רואים את החלל המוטל לפניכם, הגוסס והמפרפר בין החיים והמות… והלא החלל הזה – עצמכם ובשרכם הוא!.. רוח-חייו – רוחכם הוא, ותמצית רעיונותיכם ממנו לקחתם… כשרונותיכם – ממנו לכם ירושה… ואתם מעלימים עיניכם ממנו ולא תחפצו לדעת את מכאוב עמכם האומלל…

– אויר-אושה נסך בך, חביבי, רוח-עועים – אמר אוגריומוב בצחוק.

– לא, לא, יקירי!… שגית מאד… באושה רק נפקחו עיני לראות נכוחה… שם למדתי את החיים לא מן מאמרי-פלפול, כי אם מהויתם… ואומר לך בגלוי-נפש: כולנו, כל עוזרי “המעורר”, כולנו או משנאה, או מבושה, או בגלל דעות הפוכות, – עושים אנו את מעשינו אלה… לבטל את שאלת היהודים…

– אם כן – גם אני בשונאי ישראל אתחשב! – קרא אוגריומוב בצחוק גדול.

– כן… אני אגיד כדבריך אלה…

– פאראדוקס משונה…

– לו יהי פאראדוקס… אבל האומנם אחשוב לשונא ישראל את העתון “קנקן חדש”? כלב נבחן הוא… ומנבח הוא, ככל אשר יצוו עליו אדוניו ובעליו… אבל אנחנו… אמנם שונאים אנו בנפש לעם ישראל, יען כי מבטלים אנו את ישותו, מבטלים אנו את קולטורתו המיוחדה, קולטורת עם החי אלפי שנים והמופיע תמיד בין הפועלים היותר גדולים על הבמה ההיסטורית… ובשאט-נפש מביטים אנו על שאיפותיו, על מגמותיו… אין אנו חפצים אפילו לדעת, כי יש לעם הזה לשון ספרותית, תורה נשגבה, ספרות גדולה… ואפילו אין אנו מתיחסים אליו כעל כל קבוץ אנשים, אשר גם להם יש משפט וצדקה לחיות, לבקש להם אושר כפי רוחם, להתפתח ככל האנשים האחרים… והאם כל אלה האנשים היושבים אתנו כתבו דבר-מה לטובת היהודים? האם יצאו במחאה חריפה ונמרצה, כאשר שדדו את מעונותינו, כאשר שללו ממנו כל זכות-אדם וכל משפט-אנוש?… קולמאן יושב וכותב תמיד מאמרים מחוכמים על הפועלים ועל מצב הכלכלה של המדינות, – האם התעמק פעם להבין לדעת ולחקור את מצב בני-עמו? האם אינו יודע, כי המונים-המונים ינועו וינדדו לארצות רחוקות בכל שנה ושנה – לבקש להם מחיה? האם אינו יודע, כי המונים-המונים תועים בתחום המושב, פונים אל כל מקום לבקש לחם לטפם – ואין? ולב-אבן… הוא בלה את כל ימי-חייו בחקירות עמוקות לחקור את האגודות, את הענינים הפינאנסיים ואת השפעתם על התפתחות המסחר ועל התגברות-החרשת, – האם יצא אפילו פעם להגין על צרכי-העם, אשר ממנו יצא? וכל העוזרים, היושבים בערי-הבירה של המדינות הנאורות… כמעט כולם יהודים המה… הקהל הליבראלי מתענג לקרא פעמים בשבוע את מכתבי-חברנו מבירת אשכנז על המפלגות השונות, על האגראריים, על הסוציאל-דמוקראטים, על הליבראליים – האם נתן לנו אפילו פעם מושג כל שהוא מסכסוכי הענינים של שאלת היהודים בארץ ההיא והתיחסותן של המפלגות לבני-היהודים? וחברינו מאנגליה, מצרפת, מאמריקה?… לאמיריקה נוהים רבוא רבבות יהודים מדוכאים ונרדפים, – ההודיעו לכם או לנו אף פעם ממצב הנודדים האומללים, מחייהם המרים והקשים? האם נתן לנו חברנו רישין לוא אף מאמר אחד לבאר להקהל הגדול את הזרמים בספרות היהודים, – והלא הוא כותב בכל שבוע ושבוע מאמרי-בקרת על הספרים המופיעים בכל המדינות, אפילו הקטנות שבקטנות!… ואני, הכותב מדי שבוע בשבוע עלון מדעי, המרפרף על כל החדשות שבעולם המדעים ועל השפעתן על חיי-האומות, – האם זכור אזכור אפילו בקוצו של יוד התיחסות של המצאה נפלאה או של חדוש נמרץ במדע ובחרשת להחכמים שמוצאם מעם היהודים? האם לא ארגיש, כי הממציא ההוא או המחדש ההוא אשכנזי או צרפתי, אנגלי או איטלקי – אבל חלילה לי להזכיר כי יהודי הוא!…

– ולוּ בארנו, – הוסיף בירשטיין בהתרגשות גדולה, – כפעם בפעם את החיים הללו של היהודים, לוּ פרשנו לפני הקהל האינטיליגינטי את הצדדים השונים של חיי-העם הזה, לוּ ראה והתבונן הקהל הזה לחייו, לפעולותיו, לשאיפותיו, לצרותיו, למצוקותיו, למגמותיו של העם הזה, – הלא יבא בלבו הרגש הכבוש, אשר ירחש לכל אומה גדולה או קטנה, הלא אז ידע והכיר אותנו ולא התיחס אלינו במשטמה ובבוז, יען – זרים אנו לו… ולכן יאמין כל הצבור הגדול בכל השקרים והגדופים של העתון “קנקן חדש”, – כי רק הוא יבאר מדי יום ביומו את איכותו ומהותו של היהודים – לפי מושגו ולפי באוריו…

– לכן אני אומר: כולנו חייבים, כולנו אשמים… יען מבטלים אנו את מציאותו של העם הזה… ואיך לא יבוז אותנו הצבור הגדול?… ומדוע אנו עושים את הדבר הרע הזה? יען יראים אנו… יראים ומפחדים אנו, פן תאמרנה הבריות המזוהמות, אשר קוננו בעתון “קנקן חדש”, שעתוננו – הוא עתון יהודי!… יען מתביישים אנו, פן יראו באצבע עלינו אלה “גזלני-העט” ויאמרו: יהודים עליך, רוסיה!…

– אין אני מאשים את חברי דמיטרי ואת עוזריו, – הוסיף אחרי רגע דומיה, – המה את טובת עמם דורשים, המה חולים על שבר מצב האכרים… כל עתידות לאומם התרכזה בעיניהם על שאלת חופש הפקידות הארצית, אל שאלת ההתפתחות המדינית והכלכלית של כל ארצנו הגדולה… אבל אנחנו, – בירשטיין נטה את ידו לעבר המקום, ששם ישבו קולמאן, לב-אבן ועוד שנים מהעוזרים היהודים, – אנחנו אשמים מאד… חרפת-עולם תכסה אותנו!… וכאשר יבא היום, בו יפקד מעשנו, מעשה המשכילים היהודים, אז תכסה כלימה אותנו לנצח, כי עמדנו על דם אחינו השותת, על דם אחינו הצועק אלינו מן האדמה, עמדנו – ואמרנו: לחוג צר לא נכניס את כשרונותינו!… אפקים רחבים אנו מבקשים!… שאלת היהודים תפתר – לעתיד לבא!… הבוז – רק לנו!… יען לא היה בנו אמץ-רוח לקום ולקרא בקול גדול: גם אנו בני-אדם חיים וחפצים בחיים!…

XXXII.

דומיה שררה בחדר, וקול בירשטיין הולך הלוך וחזק… דבריו הלוהטים יוצאים בסופה ובסערה… כולם ישבו משתאים ונרעשים… אוגריומוב הריד את ראשו וישב שקוע בהגיונותיו ואת מבטו כונן אל הכוס, אשר לפניו, כאילו בקש למצוא שם מענה להסית-רוחו של רעו. לב-אבן לא גרע עיניו בהדובר, הקשיב בעיון נמרץ, ומבוכה גדולה הפיקו פניו ועיניו…

גם אננה, שעזבה את הטרקלין הגדול ונכנסה בשעת הויכוח אל החדר ההוא, עמדה חורת-פנים ורועדת, וידה האחת נשענת על העמוד, אשר עליו עומד פסל דמות טולסטוי, אשר בין קמטי מצחו הגדול ופניו הנזעמים חבויה מחשבה גדולה ועמוקה, ונדמה כאילו גם הוא מקשיב ומאזין קשב רב להמתוכחים בכנופיה הזאת, – ועוד מעט ושפתיו תדובבנה את המלה החדשה והחשובה, אשר תרעיש את כל השומעים… רק קולמאן ישב בהשענו בכל גופו הגדול על גב הכסא הרך, וצחוק קל נח על שפתותיו…

בירשטיין נגש אל השלחן וחפץ לקחת כוס-תה לשתות.

– אל נא, חברי, – הפריע גרונין את הדומיה, – אל נא תשתה מים קרים פן יבולע לך… הא לך כוס שכר!… וכן אומר הפסוק: תנו שכר למרי-נפש… הפסוק הזה הוא בתנ“ך… אתה, בירשטיין, אינך יודע פסוקי-התנ”ך, אבל ידידנו הנחמד קולמאן, שלמד אתי יחד ב“חדר”, זוכר בוודאי את “גירסא דינקותא” ויוכל להעיד כי כנים דברי…

– האמנם כן? – הוסיף בצחוק לעג בפנותו אל עבר קולמאן.

הלז הביט עליו בתמהון, אבל כרגע צחק ואמר:

– אפשר, כי כנסים דבריך… אף כי שכחתי מכל למודי מלפנים… אולם הן בימים קדמונים ידעו את היין ולא שתו שכר כמוך…

– אין-דבר… למאי נפקא-מינה?

בירשטיין לקח כוס שכר מיד גרונין ושתה לצמאון.

– אבל לא על השכר חפצתי לדבר… רצוני להשיב על דברי רענו בירשטיין, הנרעשים והסואנים… הוא תאר לפנינו מראה איום, מראה אנשים חוטאים… כולנו – חטאנו ואשמנו… כן! אמת הדבר… אבל הוא תאר לפנינו רק את החיצונות, את הקליפה, אבל לא התעמק לחקור לתוך האגוז הזה למצוא את גרגירו… הוא מאשים ומתפלא, מוכיח ודורש משפט… אולם, ידידי, מדוע לא תשאל לנפשך: מדוע זה יברא בעולמנו, ורק בעולמנו היהודי, מצב אי-נורמאלי כמוהו? – ואני אענך: יען – צפרים אנו… צפרים נודדות ומעופפות…

גרונין הושיט את יד שמאלו, כי בידו הימנית אחז בכוס-שכר, הרים אותה למעלה, ואצבעותיו כרכרו, כאילו חפץ להראות את מעוף הצפרים.

אוינריומוב הרים את ראשו והביט בסקרנות אל הדובר, אשר רק בערב הזה התודע אליו בפעם הראשונה, גם לב-אבן וקולמאן, מכיריו ומיודעיו מלפנים, הביטו בתחלה עליו בתמהון ואחרי-כן צחקו בלחש.

– כן… כן… אל תתפלאו, ידידי!… כצפרים אנו נודדים ממקום למקום, ממדינה למדינה… אל כל אשר תשאנו הרוח – לשם נדוד ונעוף… היום במצרים, למחר באירקוטסק, אתמול בקאלקוטה – ולמחרתים בשטוקהולם… זה כאלפים שנה או נודדים… וכולם משתאים לנו ושואלים: הבריות הללו מי המה? פעם מביטים עלינו כאל נשרים טורפים – ואז דולקים אחרינו… ובאמנם, ידידי, רק איזה מחיה בקשנו לנו ולא טרפנו איש או בהמה… ויש שאומרים עלינו: צפרים רננות המה! ואז – מקשיבים ומאזינים גם לקול זמרתנו ורננתנו… ויש כי גם נותנים לנו דרור לבנות קנינו… אבל בא יבא נער משובב, מטפס על העץ – ושבר את קננו וגזל את ביצתנו שהמליטנו וחמס את גוזלינו… ישלול בז – ואין אומר השב!… ויש שמתקבצים אנשים צידים ומכים אותנו מכות אכזריות, הורגים בנו רב, רודפים אחרינו לכלותנו ולהשמידנו עד תומם, כי יאמרו: פשטו הצפרים האלה על השדות וכסו מאתנו את עין-השמים… כי השמים – שלהם, והשדות – שלהם… וימים רבים יעברו, והזכרונות משתכחים… וצפרים אחרות תבואנה מעבר לים, אל המקום ההוא, תקננה שמה, תאסופנה גרעינים, גרעינים…

– כן, יקירי! – הוסיף גרונין בהרימו את קולו. – ידוע תדע, אחי בירשטיין, כי לא עם אנחנו היום, כי אם עדרות צפרים נודדות… ואל תשים אשם בנפש האנשים האלה, היושבים לבטח אצל סיר הבשר, אשר על הכירים של “המעורר”… פנה לך אל המוני-העם ואמור להם: אחי! רב לכם לנדוד ממקום למקום, רב לכם לשוט בארץ לארכה ולרחבה, רב לכם לבקש מן הגוים משפט וצדק! לכו ומצאו לכם מקום בטוח, מקום מקלט לכם ולנפשותיכם! ובמקום הזה תשרשו בארץ, אם לכם תהיה כל העבודה וכל ההשפעה שמה…

– ציונות! – קרא קולמאן בשחוק. – שמעתי על הרעיון המוזר הזה…

– ישמח לבי, קולמאן מחמדי, כי כבר שמעת על אודותו… אתה קראת בשם לרעיון הנשגב ההוא – וזאת היא תהלתך, כי עוד ער לבך אפילו לרעיון יהודי… אבל, יקיר, היודע אתה באמנם, מה היא ציונות?

אוגריומוב התנודד לדברים האחרונים האלה, התנועע בכל גופו, כאילו אמר לקום ממושבו.

– רצונך, דמיטרי אלכסנדרוביץ, לשאלני דבר-מה? – פנה גרונין אל עבר אוגריומוב.

– כן… אני מתעניין מאד בענין החשוב הזה… חפצתי לשאל ממך, כי תבינני דעת הרעיון הזה…

– שאלתי את קולמאן, אם יודע הוא את מושג האידיאה הזאת… ומובטחני, ששמע רק קול דברים ואינו יודע מן המעשה אשר יעשה… הציונות, דמיטרי אלכסנדרוביץ, – זאת היא מחאה גדולה של עם ישראל המפוזר והמפורר, בעת התעוררו מתרדמת חזיונותיו ושעפיו; מחאה גדולה נגד כל העמים וכל הגוים, בעת כשל כח סובלו ובעת גבר בנפשו רגש ההכרה העצמית… הציונות – היא מחאה של אנשים מדוכאים, השואפים לאור ולחיים, לחפש ולדרור, לעבודה לאומית… הציונות – היא מחאה כבירה נגד כל אלה, החפצים לבטל את ישותו של עם ישראל, להשמידו למען יתבולל בין העמים, ולא יודע, כי בא אל קרבם… הציונות – היא קול אנקת עבדים מרודים, השואפים להסיר את עולם של מעניהם…

ובשעה שבא גאריבאלדי, זה הגבור הנערץ האיטלקי, להציל את עמו משעבודו, להסיר מעליו את עולו הכבד, אשר שמו על שכמו נוגשי-עמים אחרים, אז לא פנה אל הליבראלים או אל הסוציאלים שבאוסטריה ולא אמר להם: באו, אחי, ונגור יחדיו בשלוה חיים נעימים על פי תורת הכלכלה של הגאון הלזה. הוא לא אמר לחבריו: באו ונכתבו אי-אלה מאמרים נחמדים ומתוקים מנופת-צופי, למען תאורנה עיני הצרפתים והאוסטריים ועיני כמרי-הותיקן ועיני השלטונים מבית בורבון, – ואז נדור יחד, זאב עם כבש, ויחדיו גרעה בנאות דשא של הררי-האפיגינים… לא! הוא שלף את חרבו – וקרא דרור לעמו!… איך יחיה עמו? על אי-אלה אשיות הכלכלה, על פי אי-אלה חוקים מדיניים יחיה ויבסס את עמדתו – בדבר הזה לא התעמק ולא התחכם: דרור לעמו!… והעם ימצא אחרי-כן את דרכו הנאמנה!…

– וכן הציונות… היא אומרת: נקרא דרור לעמנו משעבוד הגלות, אשר תאכלנו מבשר ועד נפש, תכרסמנו בשניה המגאלות, תכריענו לבהלות ולכליון… נקרא לו דרור – והעם ימצא לו אחרי-כן את הדרך הנכונה…

– וגם אתה למדת לדעת את הרעיונות האלה באושה, בהיותך שם לרופא? – שאל קולמאן בלעג.

– כן, קולמאן מחמדי, באושה העיר… ידידנו דמיטרי אלכסנדרוביץ אמר, כי אויר אושה הרעיל את נפשו של חברנו בירשטיין… ואני אגיד לך, דמיטרי אלכסנדרוביץ, כי לאהוב את עמי הנדכא – למדני איש זקן אחד, היושב באושה…

– כבודך, דמיטרי אלכסנדרוביץ, – הוסיף גרונין אחרי שתתי בבת-אחת את כוס השכר אשר לפניו, – כבודך אינו מכיר את היהודים מלבד ה“סובייקטים” הללו המסובים לפניך… אבל אספר לכבודך על איש יהודי, אחד מדרי-אושה, הוא הרב שבעיר, רב זקן ונשוא פנים… לב טוב לישיש הזה כלב ילד תמים… אוהב הוא את כל הבריות ואינו מבחין ומבדיל בין נכרי ליהודי: כולם ברואים בצלם אלהים – זהו מאמרו השגור בפיו. אם יקרה המקרה שתמצאנה שלש פרוטות בצקלונו, – בטוח תהיה, כי שתים יתן לעני ולאביון, והפרוטה האחת תקח ממנו בחזקה הרבנית, אשתו הזקנה, למען תקנה לחם לכלכלתם… ואם לא לקחה את הפרוטה הזאת, תתגלגל מכיסו ליד המבקש נדבה לצרכי-צבור, כל ימיו הוא יושב על התורה… אבל רבי שמואל, בן שם הרב הזה, הוא פילוסוף, חקרן גדול… יודע שפות אחדות מלבד שפת-עבר; הוא הגה וקרא בספרים רבים, בחקירה ובפילוסופיה… הוא מרביץ את תורתו לתלמידיו ב“ישיבה”, שהוא כונן ויסד אותה, יושב וקורא לפניהם שעורים בתלמוד ואינו מקבל שכר, כי, לפי דעתו, אסור לאדם לעשות “את תורתו קרדום לחצוב בו”… להתפרנס מידיעותיו ומתורתו… זה הוא טפוס שאינו מצוי בינינו המשכילים… אנחנו הן, ראשית-כל, נבקש את שכרנו… בעד כל שורה ושורה, בעד כל מלה ומלה… האם נתן חלילה את ידיעותינו, אשר רכשנו לנו בזעת אפנו ובעמלנו הרב על ספסלי-האוניבירסיטה, חנם אין כסף לכל אדם – ושכרנו לא נקבל?… והאיש הזה עובר במדינות ומטיף מוסר לבני-ישראל; בא לה“גבירים” היושבים סונים בהיכליהם; בא להמלומדים, המחטטים בערמות ספריהם; בא להבורגנים, השקועים בעסקיהם; קורא להפועלים הנלהבים, לבעלי-המלאכה ולכל העובדים והעמלים – ולכולם הוא מטיף אמרתו: דבקו באלהי-ישראל, אהבו את תורתנו הצרופה, חבבו את עמנו, את עם ישראל הנדכא!… והוא-הוא שלמדני להבין את מצב בני-ישראל בין העמים, והוא הורני לדעת, מה היא השאיפה הגדולה של עמנו זה כאלפים שנה – לקום לתחיה, לשוב לארצנו הקדושה, לחונן עפרה ולעבוד את קרקעה…

– ואם יקרה המקרה לפניך, קולמאן, ותבא גם אתה לאושה – בבקשה ממך: דרוש נא למשכן הישיש הזה, בא אל המעון הדל והצר של הרב, בא אל חדרי הקטן המלא קדושה נעלה, – ואז, אם עוד לא טומטם לבך, אם עוד לא עומם בקרבך רגש חי, – תקשיב ותאזין לדבריו ולמליצותיו – ותבין את נפש עמנו!… אז תוכל להבין, מה היא ציונות לנו ומה הם עתידות חיי-היהודים…

רגעים אחדים ישבו כל הנאספים בדומיה… בעת הזאת נכנסו אל החדר הזה עוד אורחים אחדים, שישבו בטרקלין הגדול, קולמאן קם ממקומו באמרו לגברת-הבית:

– נלך ונשמע את המנגינות של מישין… הוא הבטיח לנו, כי ינגן אחת המנגינות החדשות…

אבל אננה עוד עומדה כנדהמה וכאילו חכתה, כי עוד יוסיפו המדברים להשמיע את הדעות החדשות, אשר לא פללה לשמוע אותן מעודה.

וגם לב-אבן הוסיף לשבת על מקומו, ויגון נשקף מבין עיניו…

בירשטיין נגש אל אחותו העומדת נבוכה, לקח את ידה הרועדת, שוניהם יצאו יחד עם הקרואים האחרים אל הטרקלין הגדול.

XXXIII.

השביתה הביאה למהומות רבות באושה. בתי-המלאכה נסגרו; החנונים נשארו בלי עוזריהם; והעבודה הרגילה הופרעה. ההמון הלך הלוך וסעור… בבית-הכנסת הגדול, בשבת לפני קריאת-התורה, נפסק סדר התפלה. צעירים אחדים כבשו להם את הבימה ודרשו דרשות נלהבות על הפרוליטאריון ועל הבורגנים, על סדרי-הכלכלה הנפסדים ועל הסדר העתיד, אשר יביא אושר לכל העמלים… האנשים, אשר מהרו לכלות את תפלתם ולצאת מבית-הכנסת בעוד מועד, יען יראו, פן יבאו השוטרים ויענו אותם או יתנו אותם במאסר, – היו מוכרחים להשאר על מקומם, יען אצל הפתח עמדו צעירים מבלי-המלאכה ולא נתנו לאיש לבא ולצאת מן הבית. קרוב היה הדבר, כי יבאו האנשים מרי-הנפש למהלומות ולמכות, אבל הרב השקיט את סערת-הרוחות.

– ידברו את אשר בלבם… נשמע, מה חפצים המה ומה דרישותיהם… בודאי יש יסוד נכון גם לטענותיהם…

והדרשנים החדשים עמדו על הבימה ודברו על הבורגנים המוצצים את לשד הפועלים העניים, על הקפיטאליות ועל הסוציאליות, על תורת מארקס ועל רעת לב של נותני-עבודה…

אז נמנו וגמרו לאסוף אספה, למען יטענו הטוענים – הצד האחד והצד השני – וכמשפט השופטים כן יעשה… אז כלו את התפלה בחפזון ובבהלה…

אחרי סעודת-שבת התאספו בחורים ובתולות וילכו בסך ברחובות העיר; אחריהם נהו המוני-עם וגם ילדים וילדות; רבים הלכו וזמרו את זמרות הפועלים. שוטרי-העיר באו ורדפו אחרי הקבוצות השונות וגרשו אותן מכל הרחובות. הנערים השובבים רצו בקול שאון והמולה… ההמון הוסיף לסעור, והשוטרים הוסיפו לרדוף אחריהם, וההמולה עוד התגברה. לפנות ערב נודע בעיר, כי על המגרש, סמוך ליער, מחוץ לעיר, ששם היו רגילים לטייל כל צעירי-היהודים ביום מנוחה, נאספו לאספה גדולה כל “הדימוקראטים”. – העיר היתה כמרקחה, אימה גדולה נפלה על כל יושיבה. אחרי-כן ספרו, כי היתה “מלחמה” בין הצעירים ובין השוטרים. בעלי-הגזמות אמרו, כי גם נמצאו חללים על “שדה-קטן” זה. אבל באמת נפצעו רק צעירים אחדים ושוטר אחד. רבים מן הפועלים נאסרו והובאו אל בית-הכלא, והאחרים ברחו איש-איש לנפשו… בלילה נעשו חפושים בבתי-הפועלים, נמצאו המוני-גליונות של ההטפה בלשון-יהודית, וצעירים אחדים נאסרו.

לידי פשרה לא באו הצדדים. אחדים מן הדרשנים, שהסכימו לבוא לפני השופטים ולטעון את טענותיהם כפי שהציע רבי שמואל, הושמו בבית-הכלא; בעלי-הבתים יראו לנפשם ולא באו גם-כן אל האספה… בעלי-המלאכה שבו איש איש לעבודתו ולמלאכתו; העוזרים שבו לבית-המסחר ולהחנויות. המנוחה, אמנם, לא הופרעה עוד, אבל איזה הד של סער חבוי עוד נקשב בין כל שדרות אנשי-העיר.

ובימים ההם, כאשר שקטה העיר, בא גם לייטר לאושה. הוא התראה עם רבים מחבריו, דנו על עניני-השביה ועל תוצאותיה, התוכחו והתפלפלו, – ובאו לידי החלטה, כי השביתה חדלה, והחברים מחויבים להוסיף את עבודתם בדבר “הפצת הספרות”, כלומר: להפיץ בין העם את הקונטרסים ואת הגליונות העפים, המטפלים בעניני-הכלכלה, במצב הפועלים, בעניני-המדינה וגומר.

פעם הזדמנו לייטר ודבורה במעון אחד ממכיריהם. דבורה לקחה חלק בעבודת-החברים בכל עת-השביתה. היא הביאה את הקונטרסים להחברים, היתה תמיד באספותיהם, גם דרשה את דרשתה שם ביער בזמן האספה הגדולה, הלכה יחד עם “החברים” בסך ברחובות העיר ודגל בידה. את הדגל שדד ממנה אחד השוטרים, והיא הוכתה בידו מכה רבה, אבל הספיקה לה העת לברוח בשעה מוצלחת ולהסתר בבית אחד ממכירותיה “הנכריות” באחד הבתים הבודדים, העומדים בין הגנים והגגות.

לייטר לא אמר לה כלום בפעם הזאת על-דבר אהבתו, אף כי נראה היה מכל תנועותיו והליכותיו, כי אש האהבה מתלקחת בו. הוא נגש אליה אחרי תם האספה הקטנה והנסתרה ובקש ממנו לשמוע ענין נחוץ. היא מלאה את רצונו ונשארה בבית אחרי אשר יצאו כל החברים.

– דבר גדול עלה במחשבתי… התבוננתי ואראה, כי הרופא בירשטיין אמנם איש מצוין… יש בו כח גדול, יש בו אמץ-רוח, והשפעתו על אנשי-העיר גדולה… מתעניין הוא גם ב“תנועתנו”, רק מביט עליה מנקודת מבט אחר… נצרך לנו למשוך אותו אלינו… הוא יביא לנו תועלת מרובה…

– גם אני מסכימה לדבריך… אבל איך נעשה כדבר הזה? הן לא פועל פשוט הוא, שנצרך להטיף לו לקח בידיעת הרעיון שלנו…

– כן הדבר הזה… ובכל זאת צריכים אנו להשתדל… הוא לא קרא את “ספרותנו”… בודאי יפעלו עליו הקונטרסים השונים, המבארים את מהות הרעיון ואת גדל ערכו ביחס להשתחררותם של הפועלים היהודים…

– אבל כמדומה לי, שהוא גם קרוא יהודית אינו יודע כראוי…

– אפשר שכן הוא הדבר… לכן נמלכתי לבקשך, כי את תמסרי לו את מבחר ספרותנו, את תבואי אליו ותכנסי אתו בדברים, תקראי לפניו ותתרגמי לו את תוכל הגליונות העפים… תתוכחי אתו… נתאמץ, כי יתן יד לנו ולתנועתנו…

דבורה החשה רגעים אחדים.

– כנים דבריך, חברי… אני אמלא ברצון את עצתך… כאשר ישוב הנה, יוסיף בודאי לבא אל ביתנו להשמיעני לקח מדעים כמנהגנו בירחים האחרונים… אז אציע לפניו להתעניין גם בספרותנו.

– אקוה, חברתי הטובה, – אמר לייטר אחרי דומיה ממושכה, – כי שמת לבך אל דברי, אשר אמרתי אליך לפני שבועות אחדים… אולי… יפעם בלבך עתה רגש אחר אלי…

דבורה התעוררה לדבריו אלה, ורטט עבר בכל גופה… היא מהרה לקום ממושבה…

– אל נא, חברי… צריכה אני למהר ללכת הביתה…

פני לייטר התעותו… הוא הבליג על סערת רוחו… זיקי אש הפיצו עיניו… וגם הוא קם ממקומו ואמר:

– טוב… נחשך את דברינו אלה לעת אחרת… אני מקוה… את תביני את אהבתי אליך…

דבורה יצאה החוצה… ובאישון לילה כאילו רחפה לפניה תמונת בירשטיין, כאילו האזינה את קולו הנעים מבין לחש העפאים של עצי-היער בנשוב עליהם רוח האביב הקליל… היא חשה, כי אליו תערב נפשה בכל נמיה… והמחשבה הזאת העיבה את רוחה… מה רחוק ממנה האיש הזה, אשר לקח את לבה בהליכותיו הנפלאות, במאמריו הרצופים רעיונות נשגבים, בגדל בינתו וידיעותיו, בחלקת לשונו וגם… ביפי-פניו העדינים…

הדומיה השוררת ברחובות השוקטים האלה, ואישון הלילה בשלותו הנעימה והמקסמת, וזהר הכוכבים בעמקי-הרקיע הגבוה עד למאד, ונשיבת הרוח הקלה והחמה, הלוחשת, בעברה על פניה, סוד אושר נסתר ונעלם, – כל אלה נסכו עליה תוגה עזה, אשר לפתה פתאום את כל נפשה…

היא ראתה לפניה עולם של חיים נוגים ושוממים, של חיים מלאים דאגות וגעגועים… היא הרימה את עיניה, אשר נמלאו דמעות, למרומי הרקיע… היא ראתה את הכוכבים המזהירים והמתנוצצים בברק זיום מבין חשכת המרחק האיום והנורא העטוף בצעיף שחרחר-כחול…

– האפשר לי להמריא אל מרומי-שחקים? – הגתה בלבה, – השפילי, השפילי את ראשך… לכי ושאי את העמל הגדול, אשר העמיסו עליך החיים מיום הולדתך… לכי ועבדי – וגם את תהיי בנופלות תחת משא סובלם ותחת שעמום חייהם של כל המדוכאים והאומללים…

היא הבטיחה ללייטר להביא ספרים וקונטרסים לבירשטיין… אבל – האם לא לצחוק יהיה המעשה הזה לפניו? האומנם הוא יסכים למאמריה, הוא ישנה את דעותיו ואת מסקנותיו, הבנויות והנוסדות תמיד על יסודי-ההגיון, על אשיות המדע? ומה גדול התהום הרובץ בינה ובינו!… אפילו השכלתה פחותה ומצערה מאד… ולייטר?… ובזכרה את שם חברה זה, אשר כולם, כל החברים באושה, שומעים לקולו, עושים כמצוותיו, – עבר עוד הפעם רטט בכל גוה… מה מהות האיש הזה ומה שיחו?… לפנים חשבה אותו לאיש המעלה, לאיש מורם מעם, לאיש גדול, המקדיש את כל נפשו לרעיון גדול… אבל איזה רגש, שלא יכלה להבליטו, פועל עליה תמיד, בישבה אתו יחד, להשמר ולהזהר ממנו… היא יראה ממנו… מדוע? מדוע אינה יכולה להאמין לו?… עתה יודעת ומרגישה היא, כי לולא בירשטיין, – אפשר יכלה להתקרב אל לייטר, אפשר שהאמינה בו, אפשר נתנה לו את מבוקשתו, ענתה את אהבתו עליה… אבל עתה… לא ולא!… אף לו יהיה חבר טוב, אף לו יהיה אגיטאטור גדול, אשר אליו נכנעים כל החברים לשמוע את פקודותיו – אבל היא מתיראה ממנו… היא אינה יכולה להשיב לו אהבה כאהבתו, אם באמת הוא אוהב אותה… ואפשר, כי גם התשוקה הזאת – רק מקרה לפניו… קאפריז של אדם, אשר כולם נכנעים ונשמעים לפניו…

– ומדוע זה הבטחתי ללייטר, כי אבא אל בירשטיין ואתן על ידו את הקונטרסים ואת המגלות העפות, אשר בודאי אין צורך לו בהם? האם לא מעשה ילדות – הדבר הזה?… ומדוע יחפץ לייטר, כי יקרא בירשטיין את ספרותנו? האומנם מאמין הוא כי איש כבירשטיין יתפלא מכל הדברים האלה?

וגם בבואה אל ביתה וגם בשכבה על משכבה לנום ולנוח מעמל היום, לא נתנו דמי לה המחשבות הרצוצות המתרוצצות בקרבה… תמונת לייטר ותמונת בירשטיין הופיעו חליפות בשעפי-ליל… בחלומה – והנה לייטר מחזיק בה, חובקת אותה, לוחצה אל לבו… עיניו בוערים, תשוקתו אליה עותו את שרטוטי פניו… היא משתמטת מפניו, צונחת על הרצפה ונופלת – ומקיצה משנתה… קור איום חודר אל כל אבריה… זעה קרה מכסה את רקתה ואת שערותיה…

זמן רב שכבה בעינים פקוחות מתעמקת במחשבותיה… רגשי-עצב ממלאים את לבה; געגועיה לבירשטיין מתגברים… היא נזכרת את הימים האלה, כאשר היה בא ומקריא לפניה דברי-מדע שונים, מדבר על גוים ועל ממלכות, על ההתפתחות האנושית, על מוסדי-הכלכלה, על פרשת גדולת המדע, – והיא שומעת ומאזינה לדבריו… ויש שהוא מתחיל לדבר בהתרגשות על שפלות-מצבם של היהודים בין העמים האחרים ועל רגשותיו העצמיים, כי הוא נושא כלימת-עמו בקרבו, אבל הוא לא יֵצא מן העם, כי אם ירים את כל העם משפלותו, למען יכבד כל עם ישראל בין הגוים, והרמת מצב העם יכולה להתגשם רק בהשענו על בסיס כלכלי נאמן וקיים…

ובעת ההיא גם היא נשאת על כנפי דמיונה וחושבת מחשבות רבות… לו יכלה להחל בהשכלה, ללמוד מדעים נחוצים, להכנס לבית מדרש החכמה… אז היתה מקדישה כל ימיה לעבודה רבה, אז השתלמה בידיעותיה, אז היתה יכולה לעמוד בשורה אחת עם כל “הבנות המלומדות” – ואז אפשר… היתה לה הזכות גם למסור את נפשה להאיש הנעלה הזה, למסור לו את עזוז-אהבתה ואת כל חייה… למסור לו את אהבתה?… והאם היא אוהבת אותו? היא נאנחה אנחה עמוקה…

– האוכל להמריא למרומי-שחקים? – הופיעה עוד הפעם מחשבה, שהביעה בהלכה ברחוב.

דמעות נגרות על פניה… עצביה נרגשים מאד… האם היא בוכיה?… לא!… הדמעות נגרות מאליהן… על מה תבכה?… עצב נורא תקף אותה, את כולה… היא רואה, כי כל שאיפותיה ומאוייה הולכים ותמים, הולכים וכלים… השביתה כלתה, ויד הפועלים לא גברה… רבים מחבריה נאסרו או ברחו מן העיר… העניות מתגברת… הפרנסה דחוקה… האורגים הולכים בטל מאין עבודה… רבים עזבו את מלאכתם והחזיקו בתגרנות למען מצוא פת לחם לטפיהם… והיא ואביה ואמה – כולם טרודים כל הימים, כולם עובדים מן הבקר ועד הערב – ואין שביב אור אחד, אשר יכול להאיר את אפלת חייהם… האפשר, כי גם כל חבריה וכל הפועלים חוזים רק מקסם כזב? האפשר, כי בדרכם, אשר ילכו ואשר התוה לפניהם לייטר – דרך מלאה אסונות, צרות והרג רב –, מעותים המה את הישרה, תועים ומתעים המה כולם, ורק לנפשם ולנפשות בני-ביתם ירעו? חשכת עולם תכסה אותם, ואין שביב אור אחד מציץ להם, אין ניצוץ אושר אחד יכל לשמח את נפשם הנדכאה… לאן אנו הולכים? האם נביא את האושר המקווה או את האסון האיום המכלה אותנו מנפש ועד בשר?… הה, אושר, אושר!… איה ימצא?…

ולבה מלא חפץ רב ותשוקה עזה להאושר הבלתי נודע והבלתי ברור, המסתתר בחביון שעפים והגיונות אי-ידועים ואי-ברורים… מי הוא האיש, אשר יכול להגיד לנו את מהותו מה היא ואיכותו – מה היא?… אושר, אושר – איה ימצא ואיה נחפשנו? ולבה מלא געגועים לאושר… לא! אפילו רק לאיזה ניצוץ של אושר, לאיזו קרן-אורה אחת, היכולה להאיר את ערפלי-חייה, המלאים רק דאגות רק מצוקות, רק עמל רב בלי קץ ובלי תכלית…

ודמעות נגרות על פניה… הבוכיה היא? … לא!… היא אינה בוכיה… הדמעות נגות מאליהן, יען כי מלאה נפשה געגועים, עצה ותוגה עד בלי הכיל…

XXXIV.

בירשטיין שב מעיר הבירה. השתדלותו פלסה לה נתיב בין החוגים הגדולים של עסקני-הצבור היהודי בעיר הזאת. האספות האחדות, שהיו בבית בנימין ספיר, הראו לו לדעת, כי לא אלמן ישראל מאנשים, הדואגים למצב אחיהם, הדורשים והחוקרים לדעת את משאלותיהם של המון-העם ואת שאיפותיהם… וגם בין המשכילים וגם בין העשירים ימצאו רבים, השואפים להיטב את המצב הכלכלי וההשכלי וגם את המצב המדיני של המוני-העם, אמנם עומדים כולם על פרשת דרכים, כאשר הגיד גרונין: דורשים ומבקשים את הדרך הנכונה והישרה, למען יוכלו להגיע למחוז-חפצם – אלה בכה ואלה בכה; מרובות הדעות, נפלו מגמות, שונות התכניות. כל אחד יפנה לעברו, כל אחד רואה תשועת-ישראל רק בהגשמת רעיונו, – והויכוחים מרבים על המעשים… אבל בכל זת מצא בירשטיין אזנים קשובות לרעיונו – לאחד את אישי-עמנו, אשר מצבם רופף מאד, לקבוצות מאוחדות ומאורגנות… בפעם הזאת נסוגה הפוליטיקה אחור, ורובם מן הנאספים הסכימו להטבת מצב העניים, הנמצאים ברעה בערים המרובות אוכלסי-ישראל, בדרך זו שהתוה להם בירשטיין.

והוא שב לאושה מלא חפץ בעבודה רבה. הוא ראה עתה לפניו את דרכו סלול ונכונה. הוא החל לאסוף אספות ולהטיף לרעיונו, – ויתלקטו אליו כל מבקשי-עבודת-הצבור, כל שואפי הרמת מצב ישראל ויגדלו וירוממו את רעיונותיו ואת מעשהו…

כי לא רק באושה, כי אם גם בעיר הגדולה הסמוכה הוסיף להטיף את רעיונותיו. הוא התודע שם לאנשים עסקנים, מצא לו אוהבים רבים הנמשכים אחרי דעותיו והנכונים להחזיק ברעיונו בכל לב. ומשם נסע גם לעיר מושב זקנתו הישישה. וגדולה היתה שמחת האשה הזקנה הזאת לראות את נכדה היקר והיחידה “בטרם תמות”, כאשר אמרה לו ברגע הראשון לבואו. ועוד גדלה שמחתה בהתבוננה, כי נכדה מסור בכל נפשו לעמו, עסוק ב“עניני-היהודים” ומכובד בפי האנשים הנודעים בעירה, כי המה באו והתאספו במעונה “לכבוד אורחה” וטכסו עצה על ענינים גדולים וחשובים.

אז בקשה ממנו זקנתו, כי יעזוב את אושה ויבא לשבת בעיר מולדתה, יען גדול העיר הזאת, ורבים פה העסקנים הידועים…

– אני אמסר לך, בני, – אמרה הזקנה בדמעות גיל, – את ביתי הגדול ואת כל רכושי אשר נשאר עוד לי…

– עצתך, סבתי, אמנם נכונה ורצויה, ואני מסכים לדבר הזה… אבל רק עוד דבר אחד עומד לפני למכשול… ולעת-עתה זהו סודי, אשר אגלה לך בעת אחרת… אבל אקוה, כי בוא אבוא אליך ואתך נשב…

ועיני הזקנה נמלאו דמעות-שמחה… נכדה הנחמד, אשר בו שמה תקותה, לא יטמע בין הגוים כבנה וכנכדתה… הוא ישוב אליה, יבחר לו מקום לשבת את עיר מולדתה וידבק בעמו ובדתו…

– שמע אלהים את קול תחנתי, – אמרה למכיריה. – עתה אמותה במנוחה…

בימים אלה באו מעיר הבירה ועברו בערי תחום המושב אנשים חדשים, שלוחי-החברה הגדולה. אחדים באו ואספו ידיעות שונות וברורות, ידיעות סטאטיסטיות ממצב הכלכלי של כל האומנים למדרגותיהם; אחדים אספו ספירות ממצב ההשכלי של המון-העם, למען דעת איזו סוגי בתי-ספר צריכים להוסד בערים האלה, ואחרים התבוננו לצרכי-העם, למלאכתם ולעסקיהם.

ורובם באים גם לבית-בירשטיין ושואלים ודורשים לעצתו, לדעתו, ומבקשים ממנו, כי יהיה להם לעזרה בעבודתם זאת וינהלם בידיעותיו, אשר רכש לו בחקרו את מצב העם ואת משאלותיו השונות והמרובות.

אחרי-כן באו פקידי-החברה, אשר קבלה רשיון לבנות בית-חרושת לאורגים באושה. באו בונים, מהנדסים ומומחים למלאכת האריגה. וגם בירשטיין נמנה לאחד ממפקדי-המלאכה ליסוד המכון הגדול הזה. אמנם לא נתקנו כל התקנות של החברה, כפי שחפץ בירשטיין, ותהי אוגדת בית-החרושת, חציה לאדני וחציה לעזאזל", – כמו שהעריך סוחולסקי את מהותה, – אבל בירשטיין לקח חלק בכל העבודה הגדולה של בנין המוסד הזה, בקוותו, כי ברבות הימים יעלה בידו לתקן תקנות יותר נאותות ויותר נוחות לטובת הפועלים.

וכה עברו עליו כל ימי-הקיץ בעבודה רבה ובטרדות שונות וגם בויכוחים ובפלפולים תמידים, כי בכל מקום מצא לו גם מתנגדים לדעותיו, אשר לא חפצו לתת ידם אליו: רבים מן הצעירים, הנאמנים לדעות הסוציאליות, התנגדו לדעותיו, יען מצאו אותן רחוקות מאידיאליהם; בעלי-הבתים פחדו, פן יהרס מעמדם, אם יהיו העובדים מאוגדים ועומדים ברשות עצמם; וגם רבים מאלה הנדגלים ברעיון של חובבי-ציון לא האמינו, כי אפשר לבסס את מעמדם של אוכלסי-העם בארץ גלותם ועמדו מרחוק.

אבל הדבר הזה לא הרפה את רוחו: הוא בקש לו קרב, בקש לו שדה-מלחמה, כי האמין ברעיונו והיה בטוח בהגשמתו.

ובין טרדותיו אלה – להפיץ רעיונותיו ובין טרדותיו עם החולים הרבים הבאים לדרוש ממנו תרופות למחלותיהם, – היתה לו המנוחה רק ברגעים האלה, כאשר היה בא אל מעון דבורה או כאשר היתה יושבת בחדרו, והמה מתוכחים או מטפלים באיזה ענין של מדע או של שאלה כלכלית או מדינית. לפעמים היתה מביאה לו איזה קונטרס כתוב יהודית והיתה קוראה לפניו, והוא שומע בעיון נמרץ ומתוכח אלה.

היא אמרה בלבה, כי בירשטיין לא יסכים לקרוא את דברי הקונטרסים האלה, יען כי לא ימצא בודאי לפניו שם “איזה דברים חדשים ונצורות”, אבל לתמהונה התעניין בירשטיין גם במאמרים האלה ובקש ממנה, כי תביא לו את הגליונות ואת קונטרסי-ההטפה, יען צריך הוא, לפי דבריו, לדעת ולהבין את משאלות העם, הנבלטות בספרותו, “להכין את מתנגדיו”, למען יוכל לברור את הדרך הנכונה להפצת דעותיו ואידיאליו.

– בימים ההם, – אמר לה בירשטיין, בישבם פעם יחדיו בחדר מעונו, – בימים ההם, כאשר הייתי עוד תלמיד בית-המדרש, הייתי גם אני להוט אחרי חברות נסתרות אלה… אני ורעי אוגריומוב יחדיו הגינו בספרים “פסולים ואסורים”, יחדיו חלמנו חלומות על עבודתנו, עבודת-ההטפה, בין האכרים; אמרנו לצאת אל העם, לראות בסבלותיו ולהטיף לו את דעותינו… אבל מקרים אחדים עכבו אותנו מלהוציא לפועל את מחשבותינו… אחדים מחברינו נאסרו ונשלחו לארץ גזרה… חרב הדין היתה תלויה ימים רבים גם עלינו, אבל בדרך נס נצלנו… מני אז החל אוגריומוב להקדיש את כשרונותיו המצוינים להחכמה, וגם אני בחרתי לי את הדרך הזאת…

– ושניכם פניתם עורף לאידיאלי-ימי-נעוריכם? – שאלה דבורה.

– לא ולא!… מגמותינו נשתנו… אוגריומוב הנהו גם עתה אחד מאלה האינטיליגינטים הרוסים, המקדישים את כחם ואונם לטובת עמם. הוא כתבן נודע… מאמריו בעתונים מעוררים את העם לתחיה, לבקש חופש ודרור… הוא גם אחד מתומכי האגודות השואפות לחופש המדינה. נאומיו, אשר הוא נואם באספות השנתיות של החכמים, עושים תמיד רושם גדול בכל המדינה… ואני?… גלי-חיינו השליכו אותי אל חוף זר לי… ערפל כבד כסה את כל היקום מסביב ביום, אשר פתאם נשברו לרסיסים כל חזיונותי… אמרתי להיות אוגריומוב… אחד מן המורים בבית-המדרש לחכמה, לעבוד במקצוע המדע שבחרתי לי, לכתוב מאמרים, לנאום נאומים בשעת הכושר… אבל המציאות האכזרית הדפתני ממקומי… בקשתי לי מוצא… במקרה באתי הנה – ומכין הערפל נצץ לי קו-אור… ראיתי את בני עמי המדוכאים, ראיתי את שפלותם ואת עניותם, התבוננתי לשאיפותיהם, לזרמי-דעותיהם ואידיאליהם… ומצאתי לי פה את העבודה, אשר בקשתי…

בירשטיין קם ממקומו ויתהלך בחדר הנה והנה. דבורה ישבה והחשה ורק את מבטה לא הסירה מבירשטיין ההולך בהתרגשות בחדר הלוך ושוב. פתאום עמד לפניה ואמר:

– מבין הערפל, אשר כסני מסביב גם בעת בואי הנה, לעיר המוזרה והנכריה הזאת, עת תקפני היאוש בכל עזוזו, והספק הרגיז את כל קרבי, את כל מחשבותי, – מבין הערפל הזה הבריק לי אור נעים, אור זוהר, – והוא האיר פתאום את כל אופק-חיי… והאור הזה – ממך יצא… ממך, דבורה…

היא התגודדה לדבריו אלה… רעד אחז אותה… פניה חורו, ועיניה קמו מתמהון, בירשטיין קרב אליה והוסיף לדבר בקול רגש:

– כן, דבורה… ראיתיך – ונקסמתי בקסם מבטך הנוגה… ראיתיך עובדת במסירות נפש את עבודתך הגדולה… ראיתיך שואפת לחיים כבירים, לפעולות עצומות… ואף כי רבים כל המכשולים, אשר על דרכך זאת, הנך מאמינה ובטוחה, כי הצדק יגבור על העול, כי ימים טובים יבואו גם לכל העמלים, אם גם עיניך לא תראינה את העת המאושרת ההיא; את מאמינה… והאמונה הזאת עברה גם אלי… החילותי להאמין בעתידות עמנו… להאמין, כי האמת תנצח את השקר… ומחויבים אנו לעבוד… לעבוד לטובת המדוכאים האלה… כן!… את השפעת עלי, אף כי בודאי לא ברצונך ולא בידיעתך… וההשפעה הזאת גברה עלי – ואאהבך…

הוא פסק מדבר. רגע עמד על מקומו. פתאום ראה, כי דמעות נגרות על פני דבורה.

– בוכה את? מדוע זה תשפוך דמעותיך: הגידי נא לי, יקירתי…

הוא כפף את ראשי לפני דבורה ודבר בלחש עצור וברגש סוער…

הוא הגיש כסא למקום מושב דבורה, ישב סמוך אצלה ולקח את ידה. דבורה הרימה את עיניה המלאות דמעות ותביט עליו, ושחוק מלבב מרחף על כל תוי-פניה, והשחוק – שחוק אושר נשקף מבין טללי-דמעותיה…

– לא פללתי לשמוע דברים אלה מפיך… לא פללתי, כי אושר כזה יכול לבוא אלי… אני… אני אהבתיך… מוסיפה בקול לחש-דממה.

– את אוהבת אותי? אוהבת?… הגידי נא לי עוד הפעם שמחיני בדבריך… תני נא אשרך לי… כולך לי את…

הוא לקח את שתי ידיה, לחצן בחזקה והגיש אותן לשפתותיו.

– האושר יבוא אלינו… – הוסיף בירשטיין למלל, בחבקו אותה אל לבה ובהחליקו את מקלעות שערותיה, – אנחנו נהיה מאושרים!… יחדיו נצא למרחב החיים… לא נפחד ולא נירא מכל גלי-החיים הסוערים והסואנים… יהום הסער, יחולל הרעש, יתרוממו הגלים, אבל אנו – קרא נקרא: מה טובו החיים!… בין הגלים הסואנים נשטף בבטחה ובצחוק על שפתותינו… ואור יקרות יפיץ עלינו את הדרו ואת טובו…

הוא קם ממקומו, סערת-רוחו גדלה מאד, אבל פניו הפיקו עליצות, עיניו הבריקו והאירו… וכרגע שב אל מקום-דבורה, הטה את ראשו אל פניה ובקול דממה לחש לה:

– יקירתי… דבורה יקירתי… לי את תהיי לעולם… אהביני נא…

דבורה שמה את ידה הרועדת על שכמו ותט את ראשה אל חזהו.

– לעולם לך אהיה… אהבתיך, וולאדימיר…

ושפתותיהם התלכדו בנשיקה אחת, בנשיקה נעימה וערבה…

קוי-השמש השוקעת לערוב חדרו אל החדר, האירו באור נעים את הנאהבים. חבוקים ושלובים עמדו ממקומם והלכו יחדיו בחדר, הלוך ושוב, ושוחחו על העתיד הערב, אשר אליו יקוו ואשר אליו ייחלו.

– מחר, – אמר בירשטיין, – אדבר עם הוריך… אבקש מהם, כי יתנו אותך לי… ובעוד שבועות אחדים נחוג את חתונתנו… אני אודיע להורי, לאחותי ולאמי-זקנתי… התדעי, כי יש לי אם-זקנה בקובנה?

– כן… אתה ספרת לי… היא זקנה מאד?

– אם לא אשגה – היא כבת שמונים… היא אשה עשירה, ולה בית גדול בעיר ההיא… היא מבקשת, כי אבחור בעיר ההיא לשבת שמה… אפשר ייטב לנו, כי נלך לשם… העיר גדלה; רבים שמה המשכילים… שם כר נרחב לעבודתנו… ומשם נפרש את רשתותינו על כל הערים האחרות להפיץ את רעיון ההתאגדות, לארגן את העמלים, ליסד חברות של הסתעיות… הן את תעזרי לי בכל העבודה הזאת, דבורה?

– זאת היא מגמתי… הסכנתי לעמל מימי-ילדותי… הן בביתנו, בבית בעל-מלאכה, מתחילות הבנות לעבוד כמעט מיום שיוצאות הנה מחתוליהן… צריכה אני לעבוד… בלי עבודה אי-אפשר לי לחיות… אבל יראה אני…

– את יראה? ממי?

פני דבורה התאדמו, ותורד את ראשה.

– יראה אני מפני אחותך…

– מה תדברי, יקירתי?… מדוע?…

– מדבריך, וולאדימיר, הבנתי, כי אחותך… היא – כאחת האצילות… ואיך תקבל אל ביתה אותי… עלמה פשוטה…

– הבלים!… לא, יקירתי… אחותי – אשה טובת-לב ורבת שכל… היא תאהב אותך ותהיה לך לרעיה נאמנה… היא תאהב אותך, יען כי אני אוהב אותך, יען את מחמדתי, שמחת-לבי, עטרת-ראשי…

הוא לחץ אותה אל לבו בחזקה. החדר העיק עליו… הוא שאף למרחביה, לשדה רחב-ידים, למקום מרחב, לעין סוף… אויר-החדר כאילו שם מועקה על לבו.

– נלך מזה, יקירתי… נלך ונשוח ברחובות הגנים, נצא אל מגרש היער עד שיפוח היום… האויר עודנו חם וצח.

– בכל לב נלך, יקירי… נעים עתה לשוח…

שניהם יצאו מן הבית. הוא חפץ ללכת אתה שלובי-זרוע.

– אל נא, וולאדימיר, – לחשה לו דבורה, – בעיר כזאת – כל העובר ויראה אותנו – ידבר בנו… אחרי-כן… כאשר יודיעו הורי את מכירינו… הלא תסלח לי…

– טוב, טוב דבורה…

XXXV.

המה הפנו ללכת אל הרחוב הקטן לעבר דרך הגנים אל מגרש היער. השמש החלה לשקוע, וקויה הזהירו את ענפי-העצים. השלכת כבר החלה. רוח קרה של ימי-הסתיו נשבה לפנות ערב. איזה רוך ונועם נשפך על כל אוירה של העיר. וגם ברחובות נשפכה איזו רוח חגיגית: הימים ימי חול-המועד של סוכות. החג הקדים לבא בשנה הזאת, כאשר עוד לא החלו הגשמים לרדת ארצה ועוד טרם העליטו האדים הכבדים את כל הסביבה בעגומם. ברחובות נפגשים אנשים לבושי-בגדי-יום-טוב… פה ושם נראו מבין גדרות החצרות סוכות קטנות מכוסות ב“סכך”. נפגשים אנשים נושאים לולבים ואתרוגים. ילדים וילדות רצים בשוקים וברחובות, כי גם המה חפשים עתה מלמודיהם, וממהרים המה להשתעשע ולהתענג על טוב החופש ועל נעים-האויר הצח והבריא, עד שיבאו הגשמים ויסגרו במעונות האפלים והרטובים, בחדריהם הקרים והעגומים וישובו לעבודתם, לדאגותיהם הקטנות ולטרדותיהם הפעוטות, אשר ערכן גדול לקטנים האלה.

ושמחת-רצון מפיקים פני וולאדימיר ודבורה בהלכם ברחוב הצר המלא אבק רב, ולנגדם שולחת השמש את זהרה בעמדה במורד השמים על פני עצי-היער הרחוק ובהזהיבה את ענפיהם הצהובים ואת עליהם הנובלים. פה ושם נשאות בחלל האויר השקוף כנופיות צפרים, נשאות בהמולה, בשאון ובצפצוף, נשאות ונפזרות לכל עבר על פני הרגיע הבהיר והכחול.

כאשר הטו אל פנת הרחוב השני לעבור משם אל מורד הגבעה, אשר לחוף הנהר, נפגשו פתאם סוחולסקי.

בירשטיין לא ראה אותו זה ימים רבים. הוא ידע, כי סוחולסקי נסע לחוץ-לארץ, בירשטיין היה טרוד כל הימים האלה בעניני בית-החרשת, שהחלו לבנות סמוך לעיר אצל חוף הנהר, לא רחוק מתחנת מסלת-הברזל החדשה אשר בנו אז במקום הזה, לכן הוקיר מבוא אפילו אל בית ועד האגודה למלוה.

– שלום לאדוני הרופא! – קרא סוחולסקי בשמחה. –

הוא נתן שלום לבירשטיין ולדבורה.

– ואני שמתי פעמי למעון כבודו, כי דבר נחוץ לי אליו…

– מאד אשמח לראותו… זה ימים רבים שלא ראינו איש פני רעהו וצריך אני להתיעץ אתו בענינים רבים…

– אבל כבודו הולך, כפי הנראה, למקום אחר…

– אני יצאתי לשוח מעט עם דבורה…

הוא הביט בחבה אל פני דבורה, אשר עמדה נבוכה לפני סוחולסקי.

– יכל אתה, ידידי היקר, לברכני, – הסיף בירשטיין בשחוק-שמחה.

– נכון אני תמיד לברך את כבודו.

– אתכבד להציג לפני ידידי את כלתי, את דבורה…

סוחולסקי נבהל רגע אחד. פני דבורה האדימו מאד.

– יברך אלהים את בריתכם. יקירי… ממקור לבבי מברך אני אתכם, – אמר סוחולסקי ויושט את ידו האחת לדבורה ואת ידו השניה לבירשטיין.

– תודה לך, אוהבי הנאמן… אתה הנך הראשון, אשר לפניו אני מביע את שמחתי… אני ידעתי, כי תקח חלק בשמחתנו… אפשר נכון גם אתה ללכת אתנו לשוח עד אשר יפנה היום?

– נלך… הלא אמרתי, כי צריך הייתי לראות את פניך, וולאדימיר יוסיפוביץ.

– כן, כן… הלא היית בחוץ-לארץ?

– אני לקחתי חלק בחג גדול של כל עם-ישראל… מאושר הייתי להיות בין הצירים, אשר נאספו מכל קצות הארץ להעיר באזל…

– כבודו היה על הקונגריס של הציונים? – שאלה דבורה.

– כן… אני והרב שמואל… אותנו בחרו ציוני-אושה ואנשי שלומנו שבעיר הגדולה.

– והלא תספר לנו מכל אשר ראית ומכל אשר שמעת באספה ההיא? – אמר בירשטיין.

– זאת היא מגמתי, וולאדימיר יוסיפוביץ… אדיר חפצי, שתשמע מפי, שהייתי עד ראיה, מכל הגדולות והנצורות של הקונגריס… לכן אמרתי ללכת אל כבודך ולבקשך, כי תבא היום בערב למעון אחד מחברינו, לפסח קליינמאן… שם יתקבצו אנשים רבים… אני, ואפשר גם הרב, נתן דין וחשבון מכל החלטות הקונגריס ומסקנותיו.

– נכון אני ללכת, – ענה בירשטיין, – ואולי גם את, דבורה, תלכי אתנו?

– אפשר לא נכון הדבר, כי עלמה תבא לאספה של חשובי-העיר, – ענתה בצחוק.

– לא, לא! – מהר סוחולסקי לאמר, – נשמח מאד, אם גם את תבואי אלינו… הצעירים נחוצים לנו: בלעדם אי-אפשר להפיץ את דעותינו… המה – תקות-העם, אבן-פנת מוסדנו…

– אם כן נלך שלשתנו… נסוב את הגבעה, נעבור דרך רחוב הגנים ומשם נצא אל השוק אל בית קליינמאן, – אמר בירשטיין, – ובין כה וכה אולי תספר לנו על אודות רשמי-הקונגריס.

– הרושם היה גדול מאד… הנאומים של גדולי-העסקנים עושים רושים אדיר, שלא יסור מאתנו לעולם.

– אני קראתי את הנאומים… אמנם מצוינים המה…

– אבל, וולאדימיר יוסיפוביץ, – נצרך לשמוע אותם, נצרך להיות ברגע הוא באולם הגדול המלא אנשים, אשר התאספו מכל כנפות הארץ, מכל ארצות גלותנו, נצרך לראות את הבמה הגדולה, אשר ממרומה ישמע קולנו, קול עם ישראל המתעורר לתחיה… לפני כל יושבי-תבל עמדנו והבענו את מחאתנו העצומה, הבענו את שאיפתנו – לחיי-לאום!… קול ישראל היה תמיד נחבא… בחורים ובנקיקים הסתתרנו, ובסתר בתי-תפלתנו שפכנו את בכיתנו ואנקתנו לפני אבינו שבשמים בכל שנות ענותנו ומרודנו… ועתה יצאנו על הבמה להגיד לעמים פשעם נגד הגוי הקטן הנרדף בלי צדק להגיד לאישי-ישראל, לכל מפלגותינו, את חטאתם, לעורר את העם מתרדמתו, לעודדו לחיים חדשים, לתחיה לאומית, לעזרה עצמית, לחופש מדיני במקומו, אשר ירכש לו בעמלו ובזרוע עוזו…

סוחולסקי הוסיף לתאר בשרד מליצי את רשמי-הקונגריס, את השאלות, שעמדו על הפרק להפתר, ועל הויכוחים, אשר התלקחו בין הנאספים, אולם בהתלהבות יתרה תאר את אישיותו של המנהל הנעלה, את יפי-פנו הנהדרים, את גדל-רוחו ואת כשרונו המצוין לנהל אספה גדולה כזאת ולפתר כל שאלה סבוכה.

המה הגיעו אל בית קליינמאן, כאשר כבר אתא ערב ונכנסו אל החדר הגדול. שם נמצאו אנשים רבים, וגם הרב שמואל היה ביניהם. הוא קדם את פני בירשטיין בשמחה רבה.

– הייתי בטוח, רופא נכבד, כי גם אתה תבוא לאספתנו… והלאוי שאזכה לראותך, יקירי, באספת הקונגריס הבא בין כל בחירי עם ישראל…

בירשטיין התפלא לראות את ההתלהבות, אשר הפיקו עיני הרב הישיש הזה בדברו על הקונגריס. כל עין בוחנת יכלה להתבונן, כי ההתפלאות הזאת עוברת מן הרב, מרחפת בכל חללו של החדר וחודרת אל נפשות כל הנאספים. איזו עליצות מיוחדת נראה על פני כל האנשים האלה.

הירצל, נורדוי, מונטיפיורי… השמות האלה נקראים ונשמעים מפיות כולם… וכולם מתפלאים ומשתוממים, מחכים לדברי ציריהם, שזכו בעיניהם לראות “בנחמת ישראל”, מקשיבים ומאזינים לכל מלה ולכל הגה, היוצא מפי הרב או מפי סוחולסקי בהזכירם את הקונגריס ואת מקראיו…

בקשו את סוחולסקי לספר דברים ברורים. והוא עמד וספר בהתלהבות על הנאומים ועל הויכוחים, על התכניות של הקונגריס ועל עקרי-הרעיון הציוני ועל ההבדל שבין חבת-ציון ובין הרעיון הציוני. הוא צייר בשרד נאמן את אפים של כל ראשי-הקונגריס, ובפרט הגדול לשבח ולחלל ולפאר את גדל ערכו של המנהיג, מחולל הציונות ומיסד הקונגריס, את פעולותיו הכבירות, את מדבריו הנעימים והמחוכמים, הנוסדים על אדני ההגיון הבריא, את תוכן רעיונותיו הנשגבים. אחרי-כן עבר לעניני-הבאנק הלאומי, אשר החליטו ליסדו ראשי נבחרי-האומה באספה הגדולה. הוא באר באר היטב את כל פרשת ערכו של הבאנק העממי הזה להגשמת הרעיון הלאומי הגדול, למען ממנו תצא תשועת ישראל. הוא הדגיש את דבריו, כי הבאנק הזה צריך להיות מוסד עממי, לכן נקטנה גם המניה בסכומה, למען יוכל להשתתף כל איש-ישראל במוסד הנאמן הזה. הוא קרא לאנשי-עירו, כי יבואו ויביאו איש-איש את תרומתו לבנין המשכן הגדול הזה…

– אז, – הוסיף בהתלהבות, – יעמוד לפנינו עמוד האש לנחותנו בדרך, המובילה אותנו אל ארץ חמדתנו, אל ארץ תקותנו…

– אז הלכנו רק ארבעים שנה במדבר, עד אשר הביאנו אלהינו לארץ הבחירה… עכשו תועים אנו זה אלפי שנים במדבריות שוממים… לא רק נחשים ועקרבים – על כל מדרך כף רגלנו, – כי אם פחים מוקשים טמנו לרגלנו, ואל כל אשר נפנה – נופלים אנו לתהום עמוק, לתהום, אשר כמעט לא נוכל לצאת ממנו; טובעים אנו בכל מקום ובכל פנה בבצות מלאות רפש ומחי-מאוס; טובעים בנינו ובנותינו – ואלינו לא ישובו; טובעים ושוקעים אנו ביון המצולה של הגלות המרה… והנה בחסדי אלהינו, אשר הבטיח לאבותינו ולנביאנו, כי עוד יקים את הריסותנו ועוד בנה יבנה את סוכתנו הנופלת, – קם לנו איש מורם מעם, איש גדול ונעלה, מלא אהבה לעמו הנדכא והנשפל, – והוא האיר לנו את הדרך הטובה והישרה, אשר בה נלך להגיע למחוז חפצנו, לארץ אבותינו, לארץ, אשר הבטיח אלהים לתת לנו ולזרעינו עד עולם.

והתלהבותו של סוחולסקי מתלקחת בקרבו, בכל גופו, בכל אבריו, בכל תנועותיו. ולהבות-אש אלה הולכות ויוצאות מן הנואם ומבערות אש גדולה בלבות כל שומעיו.

ומה גדלה ההתלהבות של האנשים האלה, כאשר קם גם הרב לדבר ותבל בדבריו הנמרצים דברי חכמינו ואגדות קדמונינו. גם הוא הרים על נס את גדל ערכם של ראשי מחוללי-הרעיון, גם הוא נתן תקף ועוז למעשיהם ולתכניותיהם.

– ימים רבים עברתי במדינות האלה מלפנים – ומה הייתי מוצא שמה? הה? רק “עצמות יבשות”… והייתי שואל לנפשי, כנביא יחזקאל: התחיינה העצמות האלה? והנה ראו, אחי! הנה הביא אלהים רוח בעצמות האלה – וחיו!… והנה רעש גדול ומארבע פנות הארץ באו כולם – ויעמדו על רגליהם – קהל גדול מאד. רוח אלהים החיתם, ורוח התורה תצרפם ותטהר את לבותיהם. ולכן, אחי, רק אז נצליח בדרכנו, אם התורה תהיה אור לנו, אם גם בענין הציונות נחזיק בחוקותינו ובמשפטינו ועל האשיות האלה ניסד את מוסדותינו העתידים ואת חיי-המתישבים, הבאים לחדש את ימי-נעוריה של ארצנו הקדושה. ואת דעתנו זאת חוינו, אני והרבנים הגאונים שלקחו חלק באספת הקונגריס, וראשי-המתעסקים הסכימו לדברינו ולדעותינו. ובכן, אחי, מחויבים אנו כולנו להתאחד ולהתאגד ולבא לעזרת הבאנק העתיד להתקיים; מחויבים אנו כולנו לתת יד אחת להמוסד החשוב הזה למען ציון וישראל ותורתו, כי ישראל ותורתו וארצו אחד המה!…

וכל הנאספים שומעים ונהנים… פה ושם מבין הדומיה נשמעו גם אנחות היוצאות מן הלב… פה ושם נראו רגשות עליצות ורשמי-גאוה על פני המדוכאים והנאנקים האלה… קרן-אור האירה פתאם את חשכתם, – ואיך לא ישמחו ולא יעלזו? תקוה נעימה החלה לשעשע את נפשם, – ואיך לא יתפלאו ולא יתלהבו? אבל זוכרים המה גם את מצוקותיהם ואת דאגותיהם ואת עסקיהם וטרדותיהם, את צרות נפשותיהם לא יוכלו לשכח גם ברגעי-חזיונות אלה, – ואיך לא יאנקו ולא יאנחו מרה?…

והרב מדבר ומבאר את מהות הבאנק וערכו הגדול וקורא את אחיו, כי יביאו את תרומותיהם לבנין ההיכל הגדול הזה.

ואיש-איש ממהר וכותב וחותם את שמו – להביא את תרומתו לקנין מניה של הבאנק ההוא, של המוסד המוזר, אשר עוד לא ידעו את מהותו ואת תכניתו, אבל יחושו בנפשם, כי מטרה גדולה צפונה ביסודו; יחושו בסתרי חביון הגיונותיהם, כי איזה דבר גדול לשם “כלל ישראל” אומרים לעשות “הגדולים” “הללו”, “הדוקטורים”, אשר כבר היו נטמעים בין הגוים ושבו אל עמם בתשובה גמורה. –

ואיש-איש ממהר וכותב חותם את שמו לזכרון, למען יהיה גם חלקו בין בוני-ירושלים ומקימי-הריסות הארץ הקדושה… כל איש יביא את תרומתו הדלה בשמחה וחש בלבו ענג רוחני; כולם מוציאים מכיסותיהם פרוטות ורובלים, למען תהיה גם נדבתם כקרבן על מזבח האומה, – להרמת עם ישראל משפלותו ומדלותו…

ובעל-הבית, איש זקן ונשוא פנים, ממהר ומביא יין וממתקים לאורחיו…

– חג לנו היום, שמחת בית השואבה, – קורא הוא בהתלהבות, – נשמח ונגילה, אחי…

והוא ואשתו נגשים לכל איש, מגישים לו כוס יין ונותנים לידו לביבה קטנה.

– לחיים, לחיים! – נשמעים הקולות בכל החדר.

– לחיים, לחיים, יהודים!

והיהודים האלה שמחים וצוהלים, כבר חולמים המה חלומות נעימים, וחוזים חזיונות נפלאים, תוקעים כף איש לרעהו, נאגדים ונאחזים כאחים וכרעים

– לשנה הבאה בירושלים!…

– לחיים, לחיים, יהודים!

ובפנת החדר נשמע קול רנה, קול זמר.

והיהודים מזמרים ומרננים, כי מלא לבם שמחה וששון, אחוה ורעות.

ובפנה השניה נאספו צעירים אחדים סביב סוחולסקי. הוא פרש את ידיו, מורימן ומורידן כמנצח על המנגינות, וקול שירה נשמע, שירה חדשה, אשר לא נשמעה עד היום בתפוצות ישראל.

עוד לא אבדה תקותנו

התקוה הנושנה

לשוב לארץ אבותינו…

והרב הסיר מראשו את מגבעתו הגדולה והעגולה משער-בונה, ורק “הירמולקה” מכסה את קווצות תלתלי שערותיו הלבנות. כל שרטוטי-פניו צוהלים; ממבטי-עיניו הבהירות והחודרות משתפכים זרמי-אור-חדוה. הוא עובר מכנופיה לכנופיה ואומר דברי-הדורין ומצוהל אמר:

– שמחו, אחי! שמחת בית-השואבה היום… מי שלא ראה שמחת בית השואבה, בזמן שבית-המקדש היה קים, לא ראה שמחה מימיו… נגדיל ונשמח בשמחת-התורה…

והלואי שנזכה ונראה בעינינו שמחה זאת, כאשר ירחם ה' את עמו ויבא משיח צדקנו ויביאנו בשמחה להר-ציון ולירושלים עיר הקדושה…

– חפצים אתם לשיר? – פונה הוא אל חבריה קטנה של צעירים, שביניהם נמצאו גם תלמידים אחדים של “ישיבתו”. – זמרו, תלמידי, זמרו, בני… נזמר יחדיו…

והתלמידים, בחורי-הישיבה, מתחילים לשיר בנגון:

עוד לא אבדה תקותנו

.……………

כל עוד נטפי דם בעורקינו

רצוא ושוב יזולו…

ודמעות מתפרצות מעיני הישיש… ופניו צוהלים… שחוק מהול בבכי…

– שירו אחי! שירו לנו משיר ציון!

והוא מוציא את מטפחתו האדומה ומוחה את דמעותיו.

ואחריו ישמע קול סוחולסקי וקולות רובי-הנאספים, העונים לעומתו:

כל עוד דמעות מעינינו

יזלו כגשם נדבות –

.……………

עוד לא אבדה תקותנו

התקוה הנושנה

לשוב לארץ אבותינו…

וגלי הזרם מתנשאים ומתרוממים, מנשאים כל נפש, מרוממים כל רוח… וגלי-הזרם שטפו ועברו גם על בירשטיין ועל דבורה… פניהם התאדמו, עיניהם מבריקות, וקולם צוהל מרוב גילה…

בירשטיין מרים כוס יין וקורא:

– לחיים, רבותי!

– לחיים, רופאנו, לחיים, בירשטיין חביבנו!

ופני דבורה ופני אהובתה מזהירים בזוהר תקוה נעימה… ובהפנות מבטיהם – תגדל עליצותם, אשר מלאה את נפשותיהם הקשורות באהבת-עולם, ויגדל רצונם הכביר, כי ידעו כל אנשי-בריתם את סודם הגדול, סוד אהבתם הטהורה, סוד אשרם הנעלה…

XX XVI.

כבר הגיעה חצות הלילה, כאשר שב בירשטיין למעונו. הוא היה עוד נרעש מכל המחזה, אשר ראה בבית-קליינמאן; הוא היה עוד נרגש מהרשמים האדירים, אשר עשו עליו דברי סוחולסקי ונאומי הרב הזקן. הוא הרגיש, כאילו נגלו לפניו תעלומות סתרי-חיים העם הנפלא; הוא הבין עתה את סוד פליאות הויתו; לפני חזון רוחו נתגלה בכל הדרו הרעיון הנשגב, הרעיון האדיר והמוצק, אשר החזיק את העם ועודדהו בכל שנות נדודיו ורדיפותיו האיומות… וזאת היא – תקותו הנפלאה, תקותו לשוב לתחיה, לשוב לארצו, אשר אליה ערגה נפש העם בכל דור ודור, תקותו, שהציצה לפניו גם מבין המדורות האכזריות, שהכינו לו העמים העריצים והרשעים, גם מבין הערפל הכבד, אשר כסה שנים רבות למאד את כל סביבות חייו, גם מבין הסערות והרעמים שהשתרגו עליו… ובלקחו מדי פעם ופעם את מקלו ואת תרמילו בידו ללכת ולנוע מארץ לארץ ובהיותו נע ונד מבלי מצא מנוחה לגופו העיף מתלאה ולנפשו השוקקה, – נשא אתו העם את ספרו, ספר התורה, ולפניו האירה – התקוה הנעימה, התקוה העצומה, כי עוד יבוא יום – והוא יהיה לעם יושב על ארצו, חפשי מכל צרותיו ומצוקותיו… וכאשר העלילו עליו עלילות משונות, כאשר שמו לעפר נפשו, כאשר שפכו עליו בוז וכלימה, – התרוממה רוחו והאמין, כי עוד בא יבא היום הגדול, יום פדותו, והוא יזקוף את קומתו הכפופה, ירום את ראשו בגאון, – וידעו כל העמים, כי גוי אחד ישראל, עם סגולה לאל אחד.

התקוה הזאת, שהביאוה אל לבו הנענה והנדכא נביאיו וחוזיו, היא שעמדה לו להחזיק מעמד בין הגלים הזידונים, אשר עברו על ראשו בכל הזמנים ובכל המדינות…

התקוה! והאם אין התקוה שעשועת כל איש? האם יש אדם בארץ, אשר לא תעודד אותו תקוה נעימה, קטנה או גדולה, נשגבה או פעוטה? והאם בחייו עתה – האם לא תשעשע את נפשו התקוה, המלאה געגועים וכליון נפש, כי ישיג את מאויו ואת תשוקתו, כי תהיה לו דבורה לחברתו ולאשת בריתו, כי אהבתם תקשרם לנצח ותביא להם אושר גדול, אושר עולמי!…

ותמונתה מרחפת עתה לפניו גם בשכבו על משכבו. תשוקתו אליה אחזתהו בכל תקף חושיו והרגשותיו. הוא עצם את עיניו ונשקע בשעפים, אבל תרדמתו היתה אך כרגע: עצביו הנרגשים לא נתנו דמי לו, ולא יכל לישון.

הוא העלה אור בנר, העומד תמיד על השלחן העגול, אשר לפני מטתו. הוא אמר לעיין באיזה ספר, עד שתגבר עליו תנומתו, – ומצא לפניו מונחים על הדלפק הקונטרסים, אשר עזבה במעונו דבורה לפני ימים אחדים, למען יהגה בם.

צחוק חלף ועבר על שפתותיו… אז הסכים לקבל את הקונטרסים, למען תהיה לו אמתלאה לראותה בהקדם ולשוחח אתה, אבל עתה… למה לו הקונטרסים האלה? הוא הפך בם פעם ושתים לאור הנר, אחרי-כן לקחם וצברם והשליכם אל תחתית המטה.

רעיונות שונים נזרמו עליו בזרם שעפי-ליל… מתוך התרדמה כבר את הנר. תנומה נפלה עליו, והחלום החל לרקם את רקמות פליאותיו וישקע בתהום חלומותיו הנעימים.

פתאם חדר לאזנו קול דופק על דלתות מעונו. מבין ערפלי תנומתו חש, כי אנשים באו להעירו משנתו.

– בודאי יעוררוני ללכת אל חולה, – רחפה מחשבה בעוד תנומות על עפעפיו. – מה מאד עיף אני…

הוא מרגיש, כי אין חפצו לקום עתה ממטתו, כי קשה עליו ללכת בלילה אל החולה, לטפל בחליו של איש זר לו, כי מתגבר עליו הרצון לנוח ולצלול בשעפי-חלומותיו. אבל הקולות הולכים וקרבים, וגם נשמע קול אנשים מתחשים ומהגים. דלת חדרו נפתחה, אורות רבים האירו את משכבו, חדרו אל כל פנות חדר-משכבו, הבקיעו אל עיניו, – וחרדה אחזתהו: הוא ראה לפניו אנשים זרים אשר סבבו על מטתו.

– מי פה? – שאל בחלחלה ויתעורר ויקם בחפזון ממשכבו.

– קום, רופא, ממטתך! באנו אליך בשם המשפט…

בירשטיין נחפז לקום. הוא השתומם לראות לפניו שוטרים ופקידים, ועוד יתר נפלא לראות ביניהם את מישצארין ידידו, כי גם הוא בין האורחים-המשונים הבלתי קרואים האלה.

– מה לכם בחדרי? – שאל בקול זועף.

– בתחלה שים את בגדיך עליך, ואחרי-כן נגיד את חפצנו, – אמר לו ברוגז אחד הפקידים.

ברגע היה לבוש.

– באנו לחפש בחדריך… יודעים אנו, כי בביתך ימצאו הרבה ספרים אסורים… וגם כלי-נשק… וידך שמת עם המורדים…

– חפוש במעוני? – אני נמנה בין המורדים?

ואמנם הדבר הזה התמיהו מאד, איך נפל הדבר? מי יכול להוליך רכיל עליו?

והשוטרים החלו לחפש בין חפציו, הוציאו מן הארגזים את כל ספריו ואת כל כתביו, משמשו בכל הרהיטים, נקרו בכתבי-ידו, חטטו בקונטרסים הנצברים על השלחנות וגם נערו והפכו את כל בגדיו. אחד השוטרים חפש אצל המטה והוציא מתחת למטה את הקונטרסים, אשקר השליך אותם בירשטיין לפני שעות אחדות.

– ומה אלה הם? – שאל השוטר בזעם.

– קונטרסים בלשון יהודית על אודות שאלות שונות של מצב היהודים.

– שמואליק! – קרא מישצארין. – גש הנה וקרא, מה כתוב בהסמרטוטים האלה. קטן-קומה, זקנו גלוח, עיניו משוטטות לכל עבר ומהן נשקפות מזמה והכנעה. הוא לקח את הקונטרסים, קרא בהם שתים-שלש דלתות, וצחוק של חנופה נראה על פניו.

– המה הקונטרסים של החבריה ההיא…

– אה! – קרא מישצארין. – גם כבודו, רופא, נמנה בין המורדים האלה?

– איני נמנה בין בוגדים ומורדים, – ענה בירשטיין בגאון.

– ואיך באו אליך הקונטרסים האלה? הוסיף מישצארין לשאול.

– הדבר פשוט. מתעניין אני בשאלות היהודים, בתקנת מצבם. צריך אני לדעת גם את דעותיהם של מתנגדי… לכן לקחתי לקרוא אותם… הלא רואה, אדוני, כי רק קונטרסים שונים באֶכּסמפלארים יחידים נמצאים פה…

– והסתרת אותם תחת המטה? – שאל בלעג מישצארין. בירשטיין הניע בכתפיו.

– איני כסיל להסתיר דברים כאלה ובפרט תחת מטתי… השוטר מצא אותם מתגלגלים אצל מטתי. – הוא הדגיש את המלה “מתגלגלים”. - - והדבר פשוט: קראתי אותם בשכבי על מטתי טרם ישנתי. אחרי-כן זרקתים או מבלי משים או בכונה, כי לא מצאתי ענין נכבד בהם…

– אם כן יגיד לי כבודו, ממי לקחת אותם? הן לא בחוץ מצאתם!…

בירשטיין זקף את קומתו והביט בעיני זעם אל מישצארין.

– ניקולאי וואלריאנוביץ יודע היטב למפרע, כי לא אגיד את שם האיש, אשר מאתו לקחתי את הקונטרסים… אני עשיתי זאת מדעתי… בדעה צלולה… ואני אחייב אותי לפני המשפט.

מישצארין עקם את פניו, הניע בכתפיו ואמר:

– צו נתן לי לעשות חפוש במעונך ולהביאך לבית- ⁴ האסורים… משם תשולח לעיר-הבירה… שם ידינו, אם צדקת בדבריך או לא…

– אם כן עלי ללכת עם השוטרים? – שאל בירשטיין במנוחה.

– בודאי! – ענה מישצארין וחדר את מבטו אל בירשטיין העומד לפניו במנוחה וצחוק לעג מרחף על שפתותיו. – ילבש נא כבודו את בגדיו, עד שנערוך פרוטוקול ונחתם את כל כתביו.

– אבקש רשות לקרוא הנה את המשרתת… צריך אני לצות לביתי טרם יצאה מפה.

מישצארין נתן אות להביא את המשרתת. היא נכנסה רועדת ונפחדת.

– חוה! – פנה בירשטיין אל הזקנה. – אנוש אני לעזוב את מעוני… מחר בבוקר תלך אל חיים קלאטץ ותאמר אליו, כי השארתי את כל חפצי וספרי ורהיטי תחת השגחתו… אני אודיעהו למועד הנכון, איך צריך הוא לשמרם או לאן ישלח אותם… גם מסור לו את הכסף הזה, והוא ישלם שכרך…

– מכיר כבודו גם את קלאטץ? – שאל פתאום מישצארין, ועיניו הפיקו איזו שמחה.

– כן… זהו קלאטץ החיט… הוא משגיח תמיד על צרכי-ביתי…

– וכמובן גם את בנו מכיר כבודו?

– את בנו? את בוריס?

– כן…

– אני ראיתיו רק פעמים…

– כן, כן… כתב נא גם את הדברים האלה לזכרון בספר הפרוטוקול, – הוסיף מישצארין בפנותו אל הלבלר היושב וכותב. – כן תכתוב: הרופא מכיר את קלאטץ ומסר תחת השגחתו את כל חפציו, טרם יעזב את מעונו…

הפעם הניע בירשטיין את כתפיו בתמיה והשליך מבט-בוז אל עבר מישצארין.

כבר האיר השחר, כאשר יצא בירשטיין בלוית כל השוטרים וכל פקידי-הבולשת ומשרתיה. מישצארין ישב במרכבתו ויסע לביתו, ובירשטיין הובא אל בית-האסורים.

ובבקר נפוצה השמועה בעיר, כי נשבה הרופא וכי הובא אל בית-הכלא – ותהם כל העיר. איש איש מסר את השמועה הנפלאה לחברו ולעמיתו בלחש ובסוד. ספרו, כי בלילה הזה עשו חפושים בבתים רבים. בבית יעקב הורויץ מצא מכונה קטנה לדפוס; במעונו של הנגר זאריצקי מצאו קונטרסים רבים, גליונות עפים וכולם מחובשים בחבילות ומוכנים לשליחה. את כולם שמו במאסר… חפשו גם בבית חיים קלאטץ. בקשו למצוא את בנו בוריס, אבל לא מצאוהו, יען הוא קדם לברוח מן העיר. בית חיים קלאטץ לא מצאו שום דבר פסול; דרשו ממנו, כי יגיד מקום בנו, אבל הוא באחת, כי בנו כבר יצא מרשותו, עושה כל מה לשבו חפץ, פעם מתארח בבית הוריו, ולפעמים אינו בא אל ביתם לימים רבים… האם יגיד לאביו, אנה ילך ואנה ישכון? – ויעזבוהו לנפשו ולא אסרוהו…

והפחד גדל בעיר… הופרעה שמחת החג… בכל בית מתחשים וממללים על אודות המאורע הזה, ורבים מפחדים ומתיראים, פן יקראו גם אותם לדין, פן יעלילו גם עליהם עלילות-דברים, יען היו מכירים את האנשים המסרים למלכות… אבל בפרט עשה רושם גדול מאסרו של הרופא החשוב והאהוב על כל אנשי-העיר מקטן ועד גדול, וכולם התפלאו והשתוממו על המעשה הזה, יען ידעו, כי רחוק היה בירשטיין מכל חברה נסתרה ואסורה ואת דעותיו ורעיונותיו הטיף לפני כל אנשי-העיר בגלוי ובהיתר…

XXXVII.

ודבורה שמעה מכל הנעשה בעיר ועל הלקח וולאדימיר אהובה ותהי כנדהמה. היא לא יצאה כל היום מביתה לא מפני שיראה פן יפגעו בה השוטרים, כי אם מפני שהיתה נרעשה ונרגשה מאד, המעשה הזה הלם אותה. ביאוש נורא רצה כל היום בחדרה הצר ודברה לנפשה:

– אהה! אני הסבותי ברעת וולאדימיר… מדוע נתתי לו את הקונטרסים האלה?…

צערה ויגונה העיקו עליה – ולמי תתַנה את מצוקות נפשה? כאשר נכנסה אמה פעמים אחדות אל חדרה, היתה דבורה לוקחת את מלאכת הרקמה, שהיתה עסוקה בה, ולא יכלה להשיב דבר על שאלותיה; כל היום התאמצה להבליג על סערות רוחה ולהסתיר את צערה העמוק מאמה. אבל לפנות ערב עוד לא היה כחה בה להתאפק; יגונה הגדול כבד עליה מנשוא ותמרר בבכי… אמה מצאה אותה מתמוגגת בדמעות…

אמה, אשר ידעה, כי גם בתה נמנה בין אנשי-החבריה ההיא, פחדה כל היום פן יבאו גם אליהם השוטרים ויקחו ממנה את בתה האהובה.

– דבורה! גם אני מפחדת מאד… שמעי לעצתי, יקירתי! התחפשי מהר וצאי מן העיר… אפשר לך לנסוע לדודך היושב בכפר הסמוך… ואיש לא ידע…

– לא, אמי! לא אסע…

אבל בדמעות לא תושיע לחבריך הנאסרים…

– לחברי?… המה ידעו את אשר עושים… המה ידעו, כי חרב המשפט מונחת תמיד על צוארם… ולא פחדו ולא רהו… אבל אין אני בוכה לגורלם…

– ובכן – מדוע זה תצטערי ככה?

דבורה נגשה אל מושב אמה, שמה את ראשה אל חיקה – ותבך דומם בדמעות מרות מאד, וכל מיתרי גופה הזדעזעו…

– הה, אמי! הה!… אין קץ לאסוני…

חיה-שרה חבקה את בתה, לטפה את שערותיה ואת מצחה…

– על הרופא כי לוקח את בוכה, בתי, – אמרה בלחש עצור ובקול עגום.

אבל דבורה לא יכלה להשיב לה דבר, רק לחצה את ראשה אל לב אמה אהובתה… כה ישבו שתי הנשים מרות-רוח ודמעות נגרות על פניהן… בלי אמר ובלי דברים חשה האם את הצער הגדול של בתה.

פתאום נשמע קול דופק על הדלת. שתיהן התחלחלו מאד והרימו את ראשיהן, הדפיקה נשמעה בפעם השניה.

– שבי, דבורה… אני אצא ואראה, מי שם…

היא פתחה את הדלת ותרא והנה לייטר עומד על סף המסדרון. כמנהגו היה גם הפעם לבוש מחלצות, והעניבה האדומה הבריקה על לבנת כותנתו המגוהצה. מנוחה שררה על פניו.

– היש לי רשות להכנס אל חדרך, דבורה?

היא לא חפצה לראות עתה את פניו, אבל הוא כבר נכנס אל החדר ויתן לה שלום.

חיה-שרה, אשר ידעה, כי הוא אחד ממנהיגי ה“חברה”, הביטה בלי חמדה על האורח הבא ולא יצאה מן החדר.

– למה תבכי, דבורה? מה נוכל לעשות? הלא כן הוא גורל כל העובדים לטובת רעיוננו הנשגב…

– הן גם את הרופא לקחו והביאוהו אל בית-האסורים, – אמרה חיה-שרה.

– ומה לנו ולהרופא? הוא לא מאנשי-שלומנו היה… לאסוננו נלקחו גם טובי-חברינו…

לייטר ישב על הכסא והחשה רגעים אחדים. חיה-שרה עמדה ופקפקה, אם להשאר בחדר או לא. רגילה היתה לצאת מחדר-דבורה, כאשר היו באים אליה חבריה להתיעץ על צפונותיהם. גם הפעם נמלכה ועזבה את החדר.

– האם גם לך ייצר הדבר, כי הרופא נאסר? – שאל לייטר בקול רועד.

– אבל – – הלא אני הסבותי ברעתו! – קראה ברעדה איומה. – בי האשמה. לולא נתתי על פי עצתך את הקונטרסים, כי אז לא עברה עליו הרעה… רק מתפלאה אני, איך יכלו פקידי-הבולשת לדעת, כי גם במעונו ימצאו ספרים אסורים…

– בוז לך, דבורה! הן תתעצבי על ענין קל-הערך הזה… הבולשת חפשה גם במעונו בודאי, בשביל שהיו לה איזה פקפוקים ואיזה חשדים… מקרה הוא… אבל יש עתה לפנינו דברים יותר חשובים… צריכים אנו להציל את שארית הפליטה… וכבר טפלתי בענין הזה ועשיתי את המוטל עלינו… וגם צריכים אנו לחשוב בתחלה גם על אודותיך… סכנה גדולה מרחופת עתה על ראשך… אפשר, כי גם יבאו אליך… אפשר נמצאו ימצאו בין הכתבים של חברינו הנאסרים איזה רמזים על אודותיך – ואז תהיי כל רע. הצילי נא את נפשך… למה לנו להרבות בקרבנות? צריכה את לצאת מן העיר, כאשר עשה חברנו בוריס. צריכה את להתחפש ולמצא מקום סתר. אני כבר חשבתי גם על אודות הדבר הזה… איעצך ללכת בלילה הזה לעיר הגדולה… כבר דאגתי על כל הדבר: גם תעודה נכונה למענך… אני אלוה בדרך אליך, כי גם אחרי-צעדי הולכים מרגלי-חרש… ואפשר מוכרחים נהיה לעזוב את המדינה לירחים אחדים עד שיעבור הזעם ואז נשוב לעבודתנו.

דבורה החשה בכל עת דבר לייטר. היא לא הביטה בפניו, כי אם היתה נשקעה במחשבותיה, אבל בשמעה את דבריו האחרונים התחלחלה מאד ותקן ממקומה. –

– לא, לייטר! – אמרה בהתרגזות. – אני לא אמוש ממקומי – ויהי מה!… אני לא אבקש לי מקום מסתר ומחסה… כמשא כבד מעיק עלי הרעיון, כי אני המטתי רעה על איש… רחוק מדעותינו… איש רב-פעלים, שהיה טרוד עתה בענין גדל-הערך להטבת מצב העובדים… הפסקתי את עבודתו בהתחלתה…

על פני לייטר עבר צל של רוגז ושל קצף.

– אתפלא מאד עליך, דבורה… המו מעיך על הבורגני הזה!… גם תקראי אותו איש רב פעלים… ואין אנו יודעים, אם באמת חשב לטובת הפועלים או לטובת אשרו… זכרי, דבורה, ואל תשכחי את חובותיך לאגודתנו, אשר נשבעת להיות מסורה לעבודתה…

– את חובותי, לייטר, אני יודעת… ואותך אני מבקשת לא להראותני את המוטל עלי לעשות… לעיר אחרת לא אצא… אם מתירא אתה, אם תפחד מפני השוטרים – הן השערים אינם ננעלים לפניך: לך אל כל מקום שתחפוץ…

לייטר עצר ברוחו לבל יוציא מפיו הגות קשה. הוא קם בזעם עצור ממקומו ואמר:

– גם אני איני מתירא מפני כל שוטר וכל מרגל… אם חובותי לאגודתנו דורשות ממני לעמוד פה על המשמר – אזי אשאר פה על מקומי… אני אשוב הנה בעוד שבועות אחדים… בודאי יעלה בידי להשיב על כנו את מעשה אגודתנו פה למען תוסיף את עבודתה הפוריה… שלום לך…

דבורה נשארה בחדרה הצר יחד עם מחשבותיה הנוגות, המעיקות עליה בכל כובד-משאן. הרעיון, כי היא היא המיטה רעה על בירשטיין וכי היא היתה בעוכריו, – הביא את הלך-מחשבותיה למסקנה אחרת: מחויבת היא להצילו ולהוציאו ממאסרו.

– אבל איך? איך תשיג את מטרתה? לאן תפנה?

בתחלה באה מחשבה בלבה לבא לפני ראש הבולשת ולספר לו, כי היא עזבה לכתחילה את הקונטרסים בבואה פעם אל הרופא לדרוש ממנו תרופה לתכליתה של אניטאציה. אחרי-כן נמלכה בדעתה, כי רק מחשבות הבל המה: אותו לא תציל ואת עצמה תסגר לבולשת.

אז הופיע לפני הרעיון להודיע להורי בירשטיין או לקרוביו מכל האסון, אשר נקרה אתו. הן הוא הגיד לה פעמים אחדות, כי הוריו אנשים ידועים בעיר גדולה וכי אחותו היא אשת פרופיסור נודע לתהלה: בודאי יכולים המה לבא לעזרו. אבל – היא אינה יודעת את משכנם ואת כתבתם.

– אולי יודע חיים קלאטץ? – אמרה בלבה.

חיש שמה עליה את בגדיה והלכה לבית החיט. היא מצאה אותו יושב בחדרו חרוד ודאוג על בנו ועל בירשטיין.

– חפשו שעות רבות בביתי… את כל אשר בבית הפכו, את כל בגדי נערו… ומה יכלו למצוא? את הדלות!… יקחו נא אותה להם… האם אמנע את הטוב הזה מהם?… קונטרסים בקשו… גליונות… אבל מלבד ספרי התחנות והסדור – מה נמצא בביתי?… איה בוריס? – שאלו… ואני אמרתי להם: בוריס איננו ילד קטן… כבר יצא מאפוטרופסתי… האם מכיר אני את הרופא?… בודאי אני מכיר אותו, – עניתי… ומי אינו יודע את האיש הזה במקומנו? שאלו את פי כל ילד קטן ויגיד לכם, כי הוא מכיר את הרופא הגדול שלנו… האם יש איש טוב ממנו בעיר? האם לא הוא זה המרפא את כל תחלואינו?… רבונו של עולם! – חשבתי בלבי: שלח נא עליהם את כל מכותינו ואת כל מכאובינו…

– אבל, ר' חיים, צריכים אנו לעשות דבר לטובתו, – הפסיקה דבורה את שטף דברי-קלאטץ.

– אולי יודע אתה, ר' חיים, את מקום מגורם של קרוביו בעיר הבירה?…

– לדאבוני אין אני יודע כלל… האם ספר לי על אודות קרוביו ועל משפחתו? יודע אני, כן ספרו לי אנשים, כי יש להרופא אם זקנה בקובנה… אשה עשירה מאד…

– לא! נצרך לדעת מקום משכן קרוביו בעיר הבירה… אחותו נשא לאיש אחד מאצילי-הארץ…

– נלך ונועץ עם דוד סוחולסקי, – אמר קלאטץ בחשבו רגעים אחדים.

שניהם הלכו אל מעון סוחולסקי. גם אותו מצאו יושב משמים ונרגז מאד. פניו החולים והחורים הפיקו דאבה ויגון. השמועה, כי נאסר הרופא, עשתה עליו רשם איום מאד והדכיא את רוחו.

– נשארתי עם כל העסק הגדול של אגודתנו, – שפך סוחולסקי מרי-שיחו לפני אורחיו, – נשארתי כאניה שאבד לה קברניטה… אין אני יודע, איך אפשר יהיה לי לצאת מן המבוכה… כל היום היה הועד של חברתנו כמרקחה: זה יוצא, וזה בא, כולם שואלים ודורשים, כולם נפחדים ונרעשים… גם רבים מפחדים לנפשם וממהרים להוציא את פיקדונותיהם מאוצר-האגודה… ואני אמרתי להם: מה שייך ענין האגודה למאסרו של הרופא? זהו ענין מסחר לחוד, וזהו ענין מדיני לחוד… בפנים נפשי אמנם גם אני יראתי פן יעבור הזעם גם על המוסד הזה, יען ידי-הרופא כוננהו… אבל לעת-עתה אין דורש ואין חוקר…

– אבל, אדוני סוחולסקי, אם רע נאמן אתה לבירשטיין, – צריך גם אתה להתאמץ לחלצהו מן הצר…

– במה אוכל להושיע?… האמינו נא, כי נכון אני להקריב את נפשי ומאדי למענו, אבל – מה לעשות?

– צריכים אנו להודיע את הדבר לקרוביו…

– טובה דברת… ואת יודעת את משכנם?

– הלא זהו הדבר שבאנו להועץ אתך, אדוני סוחולסקי: גם אני איני יודעת ברור את כתבתה של אחותו בעיר הבירה…

סוחולסקי ישב רגעים אחדים וקמט את מצחו.

נזכרתי! – קרא סוחולסקי ועיניו נהרו. – נצרך להודיע להרופא גרונין, והוא יפעל ויעשה שם… הן רעים וידידים המה בירשטיין וגרונין…

– טוב מאד! נכתב היום בערב אליו…

– אבל… הן גם את כתבתו המפורטת איני יודע ומסופקני, אם יגיע מכתב כזה לידו, – אמר סוחולסקי באנחה.

– הה, אלי! מה נוכל לעשות?

שלשתם ישבו דומם רגעים אחדים.

– בעיר הבירה אפשר בנקל למצוא את משכן הרופא גרונין… וגם את כתבתם של אנשים אחרים ידועים, – אמרה דבורה בלחש כמדברת לנפשה.

– כן… בלי ספק… שמה בעיר אי-קשה למצוא משכן איש כמוהו, – ענה סוחולסקי בהביטו בתמהון אל פני דבורה.

– אם כן, – גמגמה בלשונה, – אם כן… נצרך ללכת לעיר הבירה ולהשתדל…

– לעיר הבירה? – קרא קלאטץ בתמיה. – ומי מאתנו ילך לשם? האפשר?

– כן… אני אסע לשם… אני אמצא את גרונין ואת אחות בירשטיין.

גם סוחולסקי וגם קלאטץ הביטו עליה בתמהון.

– טוב דברת, דבורה! – אמר סוחולסקי אחרי רגע מחשבה. – טוב מאד יעצת… לכי, דבורה! קחי מחר בבוקר את תעודתך מפקידות העיר… בלעדה מסוכן הדבר ללכת לעיר זאת… ולכי לשלום… אני אוכל להיות בעזרתך בדבר ההוצאות…

– חלילה לך, סוחולסקי, – מהרה דבורה לענות ותתאדם מאד.

– לא! לא משלי אתן לך… הרופא מסר לי סכום כסף לצרכים שונים… למסור נדבות למוסדים ואנשים שונים… לבל ידעו, כי הוא הנותן… הן הוא איש עניו מאד… והכסף נמצא בקופת-אגודתנו… הן ההוצאות מרובות… קחי נא, דבורה…

– אין צורך לי… אני אמצא למעני שקלים אחדים להוצאות הדרך…

XXXVIII.

כבר היתה שעת-הצהרים, כאשר נגשה דבורה אל בית-מעון אוגריומוב. רגע עמדה נבוכה לפני פתח הביאה. הבית הגדול והיפה הבנוי בטעם מיוחד, הגן הסובב אותו ועצי תדהר וברוש השתולים במשעולים לפני מבוא הבית, השלוה והמנוחה המרחפת מסביב ברחוב הקטן והשקט הזה הרחוק משאון הקריה ההומיה – עשו עליה רושם אדיר… היא עמדה כמסופקת, אם לבוא אל הבית פנימה או לא? איך יתיחסו אליה בעלי-הבית הזה, “הבורגנים” היהודים, היושבים ספונים בארמונים, איך יתיחסו אליה, אל עלמה זרה, אשר גם סדרי הליכותיהם ומנהגיהם מוזרים לה?

בבקר השכם באה היום עם המסע לעיר הבירה. בחדר הנשים אשר בבית הנתיבות שנתה את בגדיה, עשתה את שערותיה, תקנה את מחלצותיה ונסעה בטראמבאי אל מעון גרונין, בדרשה בבית-המרקחת הסמוך את כתובתו של הרופא. גרונין קבלה בשמחה בשמעו, כי מאושה היא באה, אבל התעצב מאד, בשמעו על דבר האסון אשר נקרה עם ידידו.

– נצרך להודיע תיכף לאחותו ולגיסו אוגריומוב, – אמר גרונין.

– בשביל זה באתי הנה, אדוני הרופא… רצוני לבקשך, כי תלך יחד אתי אל אוגריומוב.

– יותר טוב, כי תלכי את בעצמך אל אחות בירשטיין… ואותי תודיעיני דבר, אחרי אשר תבקרי את ביתה ותדברי אתה… תמיד אני נכון לעשות את כל אשר ביכלתי… וגם אבקשך להתארח בביתי… חדר פנוי יש במעוני… אל נא תסרבי…

דבורה עשתה כעצת גרונין ותמהר לנסוע לבית אוגריומוב.

רוח קר נשב ברחוב… הימים ימי סתיו האחרונים, וכבר נראה התחלת החורף. האילנות אשר בגן עמדו כמעט משוללי-עלים. העבים כסו את כל אופק הרקיע; פתות שלג וטפות גשם התערבו יחדיו ונפלו על הארץ. מכסה עצה ואדי-תוגה העליטו את כל הסביבה. וגם דבורה חשה בלבה עצבות ומועקה… מפקפקת ונבוכה הרימה את ידה לצלצל בפעמון האילקטרי אשר בפתח-הבית.

המשרתת, עלמה צעירה, לבושה בגד יפה וסנור לבן כשלג על חזה, פתחה את הדלת, הביטה אל העלמה הנכריה בעיני חשד ועוד טרם נכנסה דבורה אל המסדרון שאלה כמעט בקול רוגז:

– את מי את מבקשת?

– צריכה אני לראות את הדברת אוגריומוב, – ענתה דבורה ברטט קל.

המשרתת היטיבה את מקלעות שערותיה המתרוממות כמגדל על ראשה ועמדה רגע על מקומה, כאילו פקפקה בצורך זה, ואחרי כן שאלה:

– איך להגיד להגברת?

– הגידי נא, כי עלמה אחת אשר באה היום מאושה, מבקשת לראותה.

המשרתת הלכה לה ותעזוב את דבורה בפרוזדור הרחב. עברו רגעים אחדים, ולדבורה נדמה, כאילו היא עומדת פה זמן רב.

המשרתת שבה ואמרה:

– הגברת מבקשת לחכות לה רגע… הואילי נא להכנס אל הטרקלין.

דבורה הסירה מעליה את מעילה העליון, שהיה קל לפי מזג האויר הקר ביום ההוא; המשרתת הביאה אותה אל טרקלין קטן ויצאה מן החדר.

דבורה נשארה גלמודה בחדר. היא הביטה בסקרנות על רהיטי-החדר היקרים והיפים, על הפרחים המרהיבים הנטועים בקדרות ועל התמונות הנפלאות התלויות על כתלי-החדר במסגרות יפות. יופי נהדר כזה לקח את כל מעיניה. אושת בגד-אשה הגיעה לאזנה, וכרגע נכנסה אננה אל החדר. רגע קטן חדר מבטה אל פני העלמה, העומדת לפניה לבושה מלבושים פשוטים מאד, אבל מהרה לגשת אליה ואמרה בקול רך:

– אמשה באה כבודה? אפשר הביאה לי פרישת-שלום מאחי?

– כן… כן… – גמגמה דבורה במבוכה. – דבר לי אליך, גברתי, על אודות הרופא בירשטיין…

– על אודותו? כלומר?

– האוכל לדבר את גברתי פה בסוד גמור?

הפעם נבוכה אננה… רטט אחד אותה… היא התחלחלה ואמרה בקול רועד:

– אנא הגידי נא לי, מה נקרה עם אחי? פה תוכלי להגיד… אין שומע את דברינו… שבי נא כבודה…

דבורה ישבה על אחד הכסאות הרכים.

– באתי מאושה הנה להגיד לגברתי, כי הרופא בירשטיין… נאסר… נלקח אל בית-האסורים…

– אל בית-הכלא? – קראה אננה בהשתוממות, ופניה חורו מאד. – בעניני-פוליטיקה?

– בודאי… עשו חפוש במעונו בלילה… ולקחוהו… אפשר יביאוהו לעיר הבירה…

– אננה ספקה את ידיה ותאנח.

– הה, אלי!… אחי האומלל…

מבוכת דבורה לא סרה ממנה, והיא הוסיפה לשבת בראש מורד…

– אבל מדוע לא הודיע אותנו איש? – שאלה אננה בקול יאוש.

– אני… אנחנו, ידידו, לא ידענו את כתובתה של גברתי… החלטנו, כי אסע אני… כי אדרש למעון גברתי ולהגיד לה… הן יש אל בידי גברתי להשתדל… להצילו מרעתו, – הוסיפה דבורה בקול תחנונים ותרם את ראשה. עיניה נמלאו דמעות, ומליה נחבאו פתאם בהבליגה על סערת רוחה.

אננה התעוררה ממחשבותי העגומות והביטה בסקרנות על העלמה הנכריה, היושבת לפניה והמבליגה על רגשותיה לבל יפרצו החוצה בבכי-מר. היא בחנה בעיניה החודרות וחשה, כי לפניה לא שליח פשוט מידידיו של אחיה בעיר ההיא, אשר בא לבשר לה את הבשורה המעציבה הזאת; היא הבינה בחושה הדק, כי כל רגשות העלמה סוערים והומים לצרת אחיה; היא התבוננה לשרטוטי-פניה וראתה, כי חן, יופי ות שפוכים על כל יצורי-גוה. בחושה הדק חדרה אל לב העלמה, ופתאם הבריקה לפניה מחשבה נשגבה.

היא לקחה בחבה רבה את יד דבורה.

– סלחי נא, יקירתי… גם לשמך לא שאלתי…

– דבורה וויבר שמי, – ענתה במבוכה.

– וולאדימיר היה, כנראה, אחד ממכיריך ומידידיך?…

– כן… כמעט מיום שבא אלינו היינו מכירים… הוא היה בא אל ביתנו… בין-הערבים היינו יושבים יחדיו… ומתוכחים וקוראים מאמרים שונים… – היא הפסיקה פתאם בדבריה, פניה התאדמו, עיניה הבריקו בברק נגה גיל.

– אחות לצרה אנחנו! – אמרה אננה ברגש. – צריכים אנו להועץ היטב, מה לעשות… אישי יבא בקרוב מן האוניברסיטה, ואז יחדיו נתיעץ… איה מקום משכנך פה בעיר?

– אני… רק היום בבקר באתי במסע אל העיר… הלכתי למעון הרופא גרונין, שהיה רופא באושה, ודרשתי למעונך… הוא נתן לי את כתובתך ובאתי הנה…

– אם כן אורחתי תהיי בביתי, יקירתי, היש אתך פה איזה חפצים?

– את חפצי עזבתי על יד הסבל בבית-הנתיבות, – ענתה דבורה במבוכה.

אננה צלצלה בפעמון. המשרתת נכנסה אל החדר.

– לוטה! הכיני תיכף את החדר הכחול למען הגברת וויבר… ואת איבאן תשלחי מהר אל בית-הנתיבות לקבל את החפצים של הגברת…

– אנא בטובך, – הוסיפה בפנותה אל דבורה, – למסור את הפתקה של משרת בית-הנתיבות…

דבורה אמרה לסרב, אבל אננה אחזה בידיה ואסרה בקול מוחלט:

– לא, לא, דבורה… אל תדאגי ואל תטריחי…

המשרתת לקחה את הפתקה ויצאה מן החדר.

– אנא ספרי נא לי מחיי אחי שם באושה… הן הוא היה עסוק שמה בענינים צבוריים, הקדיש את זמנו ליסוד אגודות, להטפה… הגידי לי מהנהגותיו, מטרדותיו…

מבוכת דבורה סרה ממנה כלל. נפשה נקשרה בנפש האשה הנחמדה הזאת. דבריה, הליכותיה ונמוסיה לקחו את לב דבורה. היא ספרה על אודות עבודתו של בירשטיין, על הרעש שהרעיש ברעיונותיו לא רק את יושבי עירם, כי אם גם את יושבי כל הערים הסמוכות. בהתלהבות גדולה תארה לפני אננה את גדל ערך מעשהו, את הכבוד שמכבדים אותו כל העובדים וכל היהודים הנענים והנדכאים… מענין לענין ספרה, כי יש מפלגות שונות בערי-התחום, ואחת ממפלגות הפועלים לא הפיקה רצון ממעשהו זה, יען המה עומדים על בסיס רעיון איקונומי אחר; אבל רעיונותיו של בירשטיין התפרצו גם אל תוכם, ורבים החלו לעזוב את המחנה ההוא למען עבד שכם אחד עם בירשטיין… אבל פתאום באה הצרה… בעודנו עומד במרכז העבודה הגדולה נלקח – ומי יודע, מה יקרה אותו?

פתאום אחזה דבורה את יד אננה, הרכינה את ראשה ואמרה בלחש:

– ואני… אני בלי משים הייתי בעוכריו…

– היא הפסיקה מדבר, כי דמעותיה עכבו בעדה מהגיד את דבריה…

– את? – התפלאה אננה. – איך כדבר הזה?

– שמעי נא… כאבן מעמסה הדבר הזה עלי… איני יכולה לשאת עוד את המשא הזה, – הוסיפה מבין דמעות. – אני הייתי מסורה לאחת המפלגות של הפועלים הידועה במקומנו… רעיונותיו של וולאדימיר חוללו מהפכה עצומה במחשבותי… ראיתי, כי בכלל קרובים אנו בדעות, ומטרה אחת נשגבה לנו… אבל אני אמרתי, כי אם יודעו לו במקורם הרעיונות של מפלגתנו, – אזי יתן לנו יד… כי גדולה היתה תשוקתנו, תשוקת כל חברינו הנענים, כי איש גדול כמוהו יהיה בין חברינו וימנה בין לוחמינו… אז נתתי על ידו, בעצת אחד ממנהיגינו, קונטרסים אחדים… יחדיו קראנו אותם… התוכחנו… בערב ישבתי אתו בחדרו ושוחחנו… אמרתי ללכת ולקחת גם את הקונטרסים האסורים הללו… אבל הוא אמר: ישארו הגליונות בחדרי, מחר תבואי אלי ועוד נוסיף לבקר את הדעות השונות… יצאנו לשוח… ערב נעים היה לנו… היינו מלאים שמחה וחדוה… ובלילה ההוא – נאסר… בטוחה אני, כי מבלעדי הגליונות האחדים האלה לא נמצאו במעונו ספרים פסולים אחרים… מובטחתני, כי אלמלא הקונטרסים האלה, לא היה נאסר… הלא בגלוי ובהיתר עשה את כל מעשהו… הוא קבל הרשאה ליסד אגודות משותפות למלוה וגם ליסד בית-החרשת לאורגים… מי יכול לאסור את המותר?

דמעותיה נגרות על עיניה… קול דבורה נחבא… היא נשענה על השלחן הקטן העומד אצל הספה… היא לא יכלה עוד להבליג על המית רוחה. היא הסתירה את פניה הלוהטים בכפות ידיה; כתפותיה רעדו והתנועעו וקול בכי חרישי פרץ בחדר…

אננה נגשה אליה, חבקה אותה באהבה ונשקה אותה על מצחה. היא לטפה את שערות ראשה… גם עיניה נמלאו דמעות.

היא משכה את דבורה אל צדה וחבקה אותה.

– הלא תאהבי אותו… את אחי, – אמרה בלחש.

דבורה התעוררה לקול דברי לחשה.

– בערב ההוא נגלה סוד אחוָתנו… בערב ההוא נשבענו… בשם אהבתנו… אז ידעתי, כי מאושרת אני לעולם… מאושרת אני באהבתו אלי…

– הרגעי נא, אחותי יקירתי… אפשר אשמים הקונטרסים… אבל הן רק מקרה הוא… הרגעי, מחמדתי… אקוה, כי עוד אפשר יהיה לחלצהו מצרתו…

ושתי הנשים, אשר היו לפני שעה אחת רחוקות ונכריות אחת לרעותה, ישבו עתה אחוזות ודבוקות כאחיות אהובות ותהיינה קרובות ברגשותיהן ובמאוייהן…

כאשר שב דמיטרי אלכסנדרוביץ הביתה, ספרה לו אננה מכל הקורות את וולאדימיר. אוגריומוב התעצב אל לבו מאד.

– בימינו אלה קשה מארד לפעל לטובת הנאסרים על פי פקודת הבולשת, אבל נשתדל…

ואחרי הארוחה נסע להשתדל. הוא התראה עם כל מכיריו ומיודעיו, גם דבר עם כל קרוביו העומדים בראש הפקידיות השונות של הממשלה, התודע עם רבי-המלוכה, אבל הועיל לטובת בירשטיין רק מעט מאד. נודע לו, כי וולאדימיר הובא ביום ההוא לעיר הבירה ויושב הוא במצודה בין אסירי-המלך, אוגריומוב קבל הרשאה להתראות עם גיסו ביום הנועד.

רבה היתה שמחת בירשטיין, כאשר הביאוהו אל התא, ששם יכולים האסורים לראות את פני קרוביהם. בתחלה התפלא, בראותו גם את דבורה אהובתו עומדת יחד עם אחותו ועם דמיטרי ידידו, והמה ספרו לו, כי דבורה באה מאושה להגיד להם על דבר האסון, אשר נקרה אתו, דבורה לא יכלה כמעט להביא מלה מרוב רגשותיה, ובירשטיין לקח את ידה באהבה, דרש על כל הנעשה באושה, על הרושם שעשה שם מאסרו, על מעשי-האגודה, על מכריו. הוא אמר לקרוביו, כי לבו לא נפל בו, כי הוא מקוה שיותן לו שחרור וכי עוד ישוב לעבודתו ולעניניו.

אבל ימים עברו, ומצבו לא הוטב… גדולי-הפקידים הגידו לאוגריומוב, כי נתאמתה הידיעה, שבירשטיין היה נמנה בין הקושרים; הוא הפיץ דעות אסורות בין היהודים; הוא חפץ לאגד את בעלי-המלאכה באגודות ליגלאיות אך למען מטרות סוציאליות. –

בתוחלת ממשכה ובהשתדלויות מכאיבות עברו עוד שבועות אחדים. לאוניריומוב נודע, כי את בירשטיין לא יעמידו לפני הדיינים, רק ישפטו אותו בלשכת השר הממונה על הבולשת ויגזרו עליו גזרת-גלות. הודות להשפעת אחד מגדולי השרים הקרובים למשפחת אוגריומוב, – הקלו את גזר דינו וחרצו עליו להשלח לשלש שנים לארץ גזרה. השתדלותם של אננה ושל דמיטרי עלתה להם, כי ישלחו אותו לא לקרן צפונית של סיביר סמוך לים-הקרח, אל המקום, אשר לשם נשלחים כל המורדים היהודים, כי אם יגלה לאחת הפנות הנדחות בצפון המדינה. וגם נתנו לו הנחות רבות, כי יסע רק בלוית שוטרים במסע רגיל וכי יכל גם בעיר מושבו ההיא לעבוד את עבודתו כרופא, וגם פקודה נתנו לפקיד העיר הנדחה ההיא, שיקל את מצבו של האיש הזה במקומו ויבדילהו לטוב מכל הגולים האחרים.

טרם שלחוהו לארץ גזרה באו גם הוריו לראות את פניו, ולפני הפרדו מכל קרוביו האהובים, פנה בירשטיין אל אחותו ואמר:

– אננה! בקשה גדולה לי אליך: אנא שים את לבך לדבורה… אמצי את כחה… אולי תיעצי לה, כי תעזוב את עיר מושבה ותבא לעיר הבירה להשתלם בלמודים… אז תשב בביתך…

– נפשי נקשרה, וולאדימיר, בנפש דבורה, – ענתה אננה, – בטח בי, יקירי, כי כאחות תהיה לי מן היום הזה.

בירשטיין לקח את יד אחותו וילחץ אותה בחבה גדולה ונשק אותה בלי אומר ודברים…

XXXIX.

הרוח הוממת וסוערת; סופת שלג מתנשאת וטסה על כל [העיירה] ⁵, רודפת אחרי ההולכים ברחוב השמם והאפל, דוחפת אותם ומכסה את כולם בגושי-שלג וחודרת לגופם בקור עז… ועבר הסער על הבתים הקטנים ועל גדרי-החצרות, ודפק על תריסי-החלונות ועל הגנים הרעועים, והמה בארובות-העשן בקול רוגז וזועף ויצא אל מחוץ לעיר אל הככר השממה… שם ישאן בקצף ובאימה על פני גבעות השלג הנערמות, על הבצות הגדולות, אשר קפאו מקור, על הקרח, אשר הגליד את הנהר הגדול, ונדחף משם בהמולה ובשאון על היער הגדול המשתרע לאין סוף ויזעזע את כל האילנות העומדים עגומים ונזעמים, ייליל בין הענפים ובין הסבכים – ושם יסתר ויאבק…

תוגה עזה שוררת מסביב… מעטים היוצאים אל חוצות העיירה השוממה והאפלה. האור הכהה, החודר מבין תריסי-החלונות, יאיר את חשכת האפלה בחוץ.

באחד הבתים הקטנים, נוגה ונעצה, יושב בירשטיין אצל שלחן-עץ על ספסל רעוע ומעיין בספר. לעתים הוא רושם איזה רשימות על הגליון אשר לפניו. דממה בחדר… רק שאון הסער יחדר מרגע לרגע אל פנים החדר ויפריע את בירשטיין ממחשבותיו העגומות… הוא מניח את העט, יושב נסמך אל הקיר, מביט בחלל החדר השמם ונשקע במחשבותיו. על פניו ילין עצב רב… עצמות לחייו שופו, ושערות זקנו גדלו… הוא קם ממקומו ויתהלך בחדר הצר והקטן מפנה אחת אל הפנה השניה הלוך ושוב… סערת רוחו מתגברת… צעדיו מתגדלים… הוא מרים את ידיו, כאילו חפץ לנתק את החרצובות, אשר נתנו עליו, כאילו חפץ להסיר את המשא הכבד, אשר נתן על שכמו… הוא צועד לעבר הפתח, כאילו חפץ לברוח מן המצרים, לצאת מן החוג הצר, אשר נתן בו ואשר נאסר שם… אבל הוא נזכר, כי אין אול בו להתיר את אסוריו, נזכר, כי חבוש בכבלים וכי אנוס הוא לשבת בדד וגלמוד פה, במקום השמם והעגום הזה ולשמוע שריקת-הסופה…

זה כשלשה חדשים הובא הנה. בתחלה גמר אמר לשאת במנוחה את עולו הקשה ואת ענותו המרה. על פי בקשתו שלחה לו אחותו ספרים הרבה, והוא שקד בהתמדה רבה להגות בספרים ולכתוב מאמרים; וגם כאשר נודע בעיירה, כי רופא הוא, נהרו אליו חולים רבין מן העיירה ומן הסביבה, והוא היה מקבל את החולים בשקידה ובעיון רב, מטפל הרבה בהם, נותן להם תרופות שונות ועצות ושכר לא לקח מכל איש; גם הפקידים פנו אליו בבקשות לרפא את בני משפחתם – ויהי חשוב ומכובד בעיני כל התושבים וכל הגרים והגולים, האנושים לרצות את עונם במקום האיום הזה. אבל עגמת-נפשו גברה עליו מיום ליום: הוא בקש לו עבודה רבה, הוא בקש חברת אנשים, הוא חפץ להוסיף את רעיונותיו, להגיד דבריו לפני קהל עם ועדה, – והנה הוא נכלא, נעזב ונבדל!…

מן המסדרון של מעונו נשמעה אושה של איש מתדפק על הפתח. כרגע נפתחה הדלת, וזרם אויר קר חדר אל החדר. בפתח נראה תמונת איש עטוף בגד חם ומטפחות שתים וחגור אזור גדול.

– הרוח סוערת בזעם… בקושי מצאתי את הדרך למעונך, – אמר הבא בסרוגין והחל להסיר ממנו את מטפחותיו, לפתח את חגורו ולהפשיט את בגדו העליון, בגד ישן וטלוא.

– מה טוב!… חם פה… ובדירתי קר… הוסיף האיש לדבר. – האם אפריעך, רופא, מעבודתך?…

– לא!… תודה לך, כהן, על אשר באת אלי בליל-סופה זה… השעמום גבר עלי מאד… כמעט לא אוכל למצא לי מנוחה… גם קרא לא אוכל…

– טוב מאד!… אמר כהן. - - ואם תתן לי, רופא תה חם – ואשב אתך כל הלילה…

– כרגע אמלא את מבוקשתך…

הוא יצא אל החדר הסמוך לצות להמשרת להכין את המיחם.

כהן היה איש קטן קומה; פניו שחורים כשזופים משמש; שערות ראשו הארוכות וגם שערות זקנו הקטן היו שחורות כעורב; כולו היה גוץ, ואפילו ידיו קטנות, וגם פניו קטנים כמעט בפני ילד. הוא דבר במתינות, ולא יכול לבטא כראוי את ה“שין”, כי תמיד בטא אותו במבטא בני-אפרים הקדמונים.

– הלא כמה פעמים הפצרתי כך, כי תשאר לשבת במעוני, – אמר בירשטיין בשובו החדרה. – פה חם וגם יש לי תמיד תה כאות נפשך, – ולמה לך לשבת במעונך הרעוע?

– פשוט נבלה בשוק ואל תצטרך לבריות, – כן הורו אותנו חכמינו הקדמונים.

– אבל הן אחים לצרה אנחנו, ומחויבים אנו לעזור איש את רעהו…

– טוב מאד! החילות, רופא, להטיף מוסרך… וקראסיק מה יאמר?

– וגם את קראסיק נקח אל חדרנו…

– אם הוא יבא – טוב מאד הדבר! ולעת-עתה נשתה תה לתאבון…

העצבת כמו הוסרה מבירשטיין: די היה לו לראות לפניו איש חי, איש, אשר יכל לדבר אתו, להתוכח, לקרא אתו מאמרים מעניינים על המדינות ועל מקראיהן, על המפלגות ועל תכסיסיהן, על האידיאות וחלופיהן, – והנה עבור תעבור ממנו העננה ורוח לו.

את כהן הכיר כמעט ביום הראשון לבואו הנה, אל עיר גלותו, כהן נכנס אליו ביום המר והנמהר, כאשר היה מלא יאוש נורא. כהן אמר “לאורח החדש”, כי הוא כבר גר ותושב פה… הוא התחייב גלות לשלש שנים, והנהו יושב פה כשנתים, ועתה הנהו סופר ומונה את הימים הנשארים עוד עד יום חופשו.

בימים הראשונים התודע בירשטיין אל כל הגולים, אשר נשלכו אל מקום הבצות האלה כפגרים מובסים, והתארח עם כולם בחבה, אבל אל כהן נקשרה נפשו, יען מצא בו דברים טובים ונוחים, אשר אותה בקשה נפשו הסוערת. כהן מצא מחיתו מעבודות שונות, אבל ראשית מלאכתו היתה כריכת ספרים; אולם על פי רב היה עסוק בכריכת הספרים של חבריו בגולה, לכן לא לקח מהם שכר. כאשר הביאו לבירשטיין את ספריו, אשר שלחה לו אחותו, מהר לתת אותם לכהן לכריכה, למען תהיה לו עבודה ולמען יסכים לקבל ממנו את שכר מלאכתו למפרע. הוא דר בדירה קטנה, אשר מראה רפת לה, יחד עם רעו ישראל קראסיק. האיש הזה היה ההפך מברוך כהן: גבה-הקמה, בעל זרוע ושרירים חזקים. קראסיק אהב את העבודה הפשוטה והגסה: הוא חטב עצים ביער, צד ציד דגים בנהר בימי הקיץ, עשה כל עבודה בחצר ובבית של הפקידים, למען מצא שכר למחיתו.

שניהם אהבו את הפלפול, את הויכוחים ואת הקריאה בספרי-מדע. אבל כהן חבב את ספרי-הפילוסופיה ואת ספרי חקירת-המדע, וקראסיק בכר עליהם את המאמרים על השאלות הכלכליות. כהן חבב את השירה ואת הספרות היפה, וקראסיק מאס בכל אלה, ואפילו בשעות השעמום, כאשר יארכו הלילות, והימים כמעט יספו ויתמו, – היה מונח פרקדן על מטתו, אשר הכין לו בעצמו, ארבעה קרשים מונחים על שני סדים, – והוגה את מחשבותיו ואיזה ספור לא לקח בידו.

כהן היה בחור ישיבה, למד גמרא ופוסקים, התעתד להיות רב בישראל, אבל הרוחות החדשות, המנשבות בעולם היהודי בערי תחום מושבנו, באו ושנו את כל מהלך חייו. הוא “התחמץ”, “התפקר”, כאשר העידו עליו כל יושבי עירו, קרא בספרים “חצונים” – ויהי למשכיל. אחרי כן למד בהתמדה רבה את לשון רוסית ומדעים רבם, כי גמר אומר לעמוד על הבחינה בגימנאזיה כאחד “האיקס טירנים” ולקבל תעודת בגרות למען יכנס אל האוניברסיטה. שנים אחדות ענה את נפשו, רעב ללחם, התפרנס מן “המלמדות” בלמדו תלמידים אחרים לשון עברית, וכמעט הגיע למטרתו: הוא עמד על הבחינה. ואמנם הוא ידע את כל המדעים וגם השפות יותר מכפי שדרוש לדעת לכל העומד על הבחינה; המורים אמנם מצאו, כי דעתו רחבה, כי ידיעותיו מרובות; ומאמרו ברוסית, שכתב בשעת הבחינה, היה מצוין בחריפותו ובסגנונו, – אך את התעודה המבוקשת לא נתנו לו: הוא לא דבר כן בשפת רוסית, הברתו היתה משונה, והמורים צחקו על בטוייו, לעגו על הברתו, ובכן יצא מן הבחינה בגימנאזיה בכאב-לב ובמצוקת-נפש. אז יעצו לו ללכת לארץ אשכנז להשתלם בלמודים באחד האוניברסיטאות, אבל לא מצא אף אגורה אחת כדי-למוש ממקומו.

בימים האלה התמכר בכל נפשו אל האידיאות שהחלו להתפרץ בין שדרות הצעירים; הוא חקר ואזן את שאלות הפועלים, את יחס ההון להעמל, את חוקי הקפיטאליות ומשטרה ויחוסה לשאלת הפרולטריון. אל האגודות השונות לא התדבק, יען אחז בדרכו, אשר התוה לו אחרי קראו בספרי טולסטוי הגנוזים; ודברי ענק-הסופרים הזה מצאו להם הד בנפשו וברוחו. האיש הזה, אשר חי תמיד חיי-צר, הסתפק במעוט, הנזר אפילו מאכילת בשר ומלבד תפוחי אדמה וגריסין לא בא מאכל אחר אל פיו – הוא מאס ברעיונות הקולקטיביים ואחז בשטת האינדיבידואליות.

אז בקש לו מלאכה לפי רוחו לפרנסתו ולמד מלאכת כורך-ספרים והיה לבעל מלאכה פשוט. הוא הוסיף להגות בספרים וגם לכתוב מאמרים, אבל בפרט היה כחו גדול בהטפה, אף כי הברתו לא היתה ברורה וזכה: התלהבותו, זכוך רעיונותיו, אמיתת עיוני והנחותיו, קריאותיו לצדק המשפט – לקחו לב שומעיו, וירבו תלמידיו המקשיבים להגיונותיו ולתורתו. אבל ביום אחד באו שוטרי-הבולשת למעונו הדל, עשו חפושים והובילוהו לבית-הכלא – ויצא דינו לצאת בגולה…

חברו קראסיק, אשר גם הוא נפל בפח מוקשים, היה ההיפך ממנו גם בדעות: הוא היה מסור בכל לבו לתורת מארקס והיה בונדאי נאמן… אמרו עליו, כי היה אחד מראשי המפלגה בסביבות עיר מושבו, מנהל אגודתו, מפיץ את רעיונותיו בין הבחורים, מביא תמיד גליונות-הטפה וקונטרסים שונים להפיצם בין אנשי-המקום, אבל עשה את מעשהו בזהירות ובזריזות, עד שגם הבולשת לא יכלה למצא בו עולה. אבל מכיון שידוע היה לה ממקורות נאמנים של מרגליה המתחפשים, שקראסיק זה, “אחד מהפועלים באגודות”, – חייבו אותו חובת גלות לחמש שנים, רק המתיקו את מר גורלו ולא שלחוהו לארץ גזרה אשר בצפון-סיביר, כי אם דנוהו להיות גולה בעיירה הזאת, שאליה שולחו גם כהן וגם בירשטיין. ובכן נמצאו פה שלשה יהודים, ורבים מחבריהם ומאחיהם-לצרה קנאו “באשרם” של אלה, שנשלחו “רק” לעיר הזאת ולא אל המקומות הנדחים והאפלים ההם, אשר מעבר לגבול מושב בני-אדם קולטוריים…

כמעט בכל יום ויום היה כהן בא אל מעון בירשטיין. יש שהיה נכנס ולוקח ספר ויושב דומם ואינו מדבר כלום עם “הרופא”, ויש שהיה נכנס בויכוחים חריפים והתאמץ להוכיח את בירשטיין את אמתת רעיונותיו.

פעם אמר בירשטיין לכהן:

– שמע נא, כהן: החפץ אתה לקבל שכר בעד עבודה אחת?

– אם העבודה הזאת אינה מאוסה עלי, נכון אני גם לעשותה וגם לקבל שכר.

– אם כן מציע אני לפניך – להיות לי למורה… בתנאי, כי תקבל שכרך…

– לך למורה? –

– כן, ידידי… אתה תלמדני שפת עבר וספרות ישראל… זה כבר כמה נפשי לדעת את שפתנו ואת דברי חוזינו… בילדותי לא למדתי כלום מכל אלה, ואפילו את האלף-בית לא ידעתי… עתה נוכחתי לדעת, כי מחויבים אנו לדעתה… בלעדי ידיעת תורת ישראל, ספרותנו, לשונו – אי-אפשר להבין את מהלך שאיפותיה של האומה…

– נכון אני למלא את חפצך המוזר הזה… מבין אני, כי פאנטאזיה באה אל קרבך… ומה לא יעשה האיש האסור בעבותות אל מקום אחד, כאשר יתקפהו השעמום?… כן, כן, רופא, נלמד!… אבל מאין נמצא לנו ספרים? מסופקני, אם נמצאים באוצר-הספרים של קהלתנו…

– אני כבר דאגתי לדבר הזה… כתבתי למיודעי, והם שלחו אלי את כל הספרים השונים וגם ספרי-התורה עם באורים, פרושים ותרגומים…

ובירשטיין וכהן התחילו ללמוד בהתמדה ובשקידה. שלש או ארבע שעות בכל יום היו יושבים ולומדים. בתחלה התקשה כהן, שהיה בקי נפלא בתורה ובתלמוד, לנהל בהדרגה את סדר הלמודים. הוא היה מקפץ מענין לענין, מספר אחד לשני, מבאור לבאור; – אבל אחרי-כן עלתה ביד בירשטיין להראותו את הדרך הנכונה בחוקי-הפדגוגיה.

אבל בו בזמן שהיו קוראים איזה פסוקים מן הנביאים, היה כהן מסביר “לתלמידו” את הענין לפי רוחו, מבאר את הדברים לפי שיטתו, מביא מראה-מקומות מן התלמוד ומן המדרשים ומתבל את הנחותיו בספורי-האגדות של הספרות הקדמונית. והרגעים האלה היו יקרים וחביבים לבירשטיין: הוא מצא במוחו זה אוצר בלום, אשר ממנו יכול איש להוציא פנינים ומרגליות מדברי החכמים הקדמונים ולדעת ללמוד את מבחרי-הגיונותיהם ואת עמקי-מחשבותיהם.

במשך החורף הגדול כבר כלו ללמוד את כל ספרי-הנביאים, הלמוד הזה עשה רושם נפלא על כהן… כאשר היה לומד עכשיו עם “תלמידו”, את הגיונות-החוזים ומבאר את רעיונותיהם הנשגבים, היה כהן עומד לפעמים ודורש: הן הרעיונות האלה, שכבר הביעום מטיפינו וחכמינו, נשמעים עתה מפי גאוניהם, באוני-העמים, – ובכן מה חדשו בדבריהם?

השאלה העמוקה הזאת הרעישה את לב כהן, ובבואו פעם כמנהגו לבירשטיין – אמר:

– היודע אתה, רופא, את אשר אגיד לך?

– הפעם איני יודע…

– כן… לא תוכל לדעת… אני אגיד לך: כסיל ובער אני…

– ואני לא כן חשבתי… האמת אגיד לך, – הוסיף בצחוק, – לא חשבתיך מעולם לכסיל… פזיזי אתה…

– לא, לא! רק כסיל ובער… יען קלטתי בי דעה זרה, בעת אשר כבר ישנן דעות רמות ונשגבות מאלה, אשר לנו המה ואשר כבר חזו לנו נביאינו…

לעתים קרובות היה נלוה אליהם גם קראסיק, ושלשתם היו יושבים לפני השולחן, שותים תה ומשיחים… בימים האלה היתה שאלת עתידות עם ישראל לשיחה בפיהם תמיד; והיו מדברים על אידיאלי-חכמי-ישראל, על תעודת-ישראל ועל תורתו וגם על ארצו העתיקה; היו מתוכחים ביניהם על מצבם של אוכלוסי-היהודים בכל הארצות השונות ועל הפתרונים השונים, שנותנים להם בעלי-המפלגות השונות, הויכוחים האלה הביאו אותם לדעה אחת: עתידו של עם ישראל יכול להתפתח בתנאים נורמאליים מתאימים לשאיפתו הנצחית, כאשר יבסס את מצבו הכלכלי על יסודות חדשים ונשגבים במקום בטוח, במקום שאפשר יהיה לעם בעצמו לברא לו מעמד נכון לפי רוחו, במקום שלא יהיו מעיקים עליו תנאים זרים מוצקים לשנות את קולטורתו ואת עצמיותו…

הרעיונות האלה משלו עתה על שלשת הרעים, לקחו את לבם ומשכו אותם אחריהם בקסם נפלא, ובכל עת שהיו מזדמנים למקום אחד היו שבים ומטפלים בהם.

– הפועל הקרקעי – הוא יכול לפנות דרך לפתרון שאלתנו החמורה, – היה אומר קראסיק.

– כבוש העבודה על יסודות ההסתעיות – זהו שאיפתנו ההכרחית, – עונה לו בירשטיין.

– אם כל אחד ואחד יהיה לו אדון לעצמו וימצא לו את העבודה המתאימה לרוחו ולהשגתו, – קורא כהן.

והויכוחים מתלקחים ביניהם… והויכוחים הלל מקילים להם את ענים ומצוקתם של האנשים האלה, אשר נעקרו מן החיים הצבוריים והוכרחו לשבת בחדר צר ולשמע את המית הרוח או להביט לקרני-האור האפל והעגום החודר מבין החלונות הקטנים אל מעונם, אשר רוח עגומה מרחפת בכל חללו…

והחברה הקטנה הזאת הקילה מעט את יגונו הגדול והעמוק של בירשטיין. אבל היו ימים, אשר עברו, עליו עקת-לבו ותוגתו, ולא יכל להשקיט את סערת רוחו הנדכאה… אז היה מצטמק בחוג מחשבותיו וגם לשוחח עם רעיו היה קשה לו עד מאד. ברגעים אלה היה מוצא קורת-רוח בקריאת מכתבי-דבורה אליו: הוא מוציא אותם מתיק-הגליונות וקורא בהם בעיון נמרץ…

לעתים רחוקות היו מקבל מכתבים קטנים מדוד סוחולסקי, שהיה מודיע לו מכל החדשות שנעשו באושה, ואז עוד תגדל תוגתו: הוא ראה ונוכח, כי מיסדיו, שצריכים היו לשנות את מהלך הכלכלי של היהודים יושבי הערים ההם ושצריכים היו להראות לכל באי-עולם את גדל הרעיונות החברתיים של שטתו, קבלו צורה משונה הרחוקה מן המטבע שחפץ הוא להטביע עליהם.

ועל הדבר הזה היה מתאונן לפני כהן וקראסיק… וגם המה יושבים אז דומים ומשמים, יען השמועות המגיעות עדיהם מעידות, כי גם מהלך אידיאותיהם משתנה במקומות הללו, ששם הטיפו, עבדו ואגדו אגודות…

XL.

ואמנם מהלך המוסדים נשתנה. ואחד היה ברוך חלפן, ששמח בכל התמורות האלה והיה גם מזכיר לטוב לפעמים את שם הרופא “המשוגע”, בירשטיין.

– בתחלה יראתי מאד, – היה אומר חלפן למקורביו, – מפני החדשות, שאמר הרופא להנהיג במקומנו… ועתה אני רואה, כי איש נבון יכול להפיק זממו מכל מקרה הבא לידו.

– כן הוא מהלך החיים, – ענה לו שוליביץ, המנהל את בית-החרשת לאורגים: – המלומדים באים ומגלים חדשות ונצורות בכל מקצעות העבודה – ואינם נהנים כלום; ובאים בעלי-המעשה ובעלי-ההון ומפתחים את הענין לעסק גדול, נוהגים לו צורה רצויה – ואז תברא התעשיה החדשה או יתגדל המסחר החדש, הנותן מחיה להמון אדם רב…

שוליביץ היה עתה למנהל בית-החרשת. הוא שולח במלאכות החברה הגדולה ובפקודת “הגבירים” בעיר הבירה, אשר קבלו עליהם לקיים את מוסד בית-החרושת על פי תכניתו של בירשטיין ואמרו “להציל את בעלי-המלאכה מדלותם”. –

שוליביץ היה מומחה גדול במלאכת האריגה. אחרי כלותו את חוק למודו בהטיכניקום, הלך לאמיריקה והשתלם שמה בידיעותיו בעבדו כפועל פשוט בבתי-חרשת שוני. אחרי שובו לארץ מולדתו בקש לו משרה בפנים המדינה, ששם רבים בתי-חרשת לאריגה, ורק אחרי עמל רב השיג משרת עוזר למכאניקאי וימים רבים עבד בהפאבריקה ההיא ולא יכל לזוז ממשרתו הדלה והמצערה, יען כי להיהודי לא נתנו משרה חשובה בבתי-חרשת. – כאשר החליטו ליסד פאבריקה לאורגים באושה, נתקבל, על פי השתדלות מכיריו, למנהל במוסד הזה. בימים הראשונים היה נמצא תחת השפעת בירשטיין, ולכן היה מתיחס בטוב להפועלים היהודים, אשר החלו לעבוד שמה, אף כי דעתו לא היתה נוחה מדעותיו של בירשטיין. הוא ידע את המנהגים הקיימים בכל בתי-החרשת ולא יכל להבין, מדוע זה צריכים לשנות פה את החוקים המתקיימים ולהתחשב עם הפועלים כעם אנשים, אשר עניני העסק קרובים להם. הוא שנא את המתקוממים נגד בעלי בתי החרשת, ובפרט מאס להעובדים הללו, אשר לא ישרו בעיניהם החוקים, אשר חקק בהנהגת הפועלים, יען חשב, שהסדר הוא אחת מאבני פנת קיומו של הפאבריקה ושל השתכללותה. הוא בז לכל הפועלים המביעים דעות סוציאליות והכרוכים אחרי ה“בונדאים” ואחרי שאיפותיהם. הוא חפץ למשול על הפועלים ביד רמה; הוא התאמץ להנהיג את הסדר, המשעבד את הפועלים להמנהל ולכל פקודותיו ודרישותיו; הוא התאמץ להנהיג את המחירים היותר קטנים בעד כל עבודות הפועלים, למען ייטב מצב העסק ולמען יתן את הריוח היותר גדול, כי תנאי הותנה אתו, שגם הוא כמנהל של העסק מקבל רבית מהריוח הכולל.

ברוך חלפן התרועע עם שוליביץ, וגם זה בקש את קרבת המשפחה הזאת.

– נרפים המה כולם – היה אומר בבית חלפן. – נרפים הפועלים היהודים ומתחכמים להרע לכל העסק הגדול הזה… חפצים המה רק לאכל לחם חסד… אבל הפאבריקה איננה מוסד של צדקה… זה – ענין של עסק, של מסחר, ורק על האשיות האלה תכונן ותתפתח…

חלפן ובנו הסכימו לדברי שיליביץ ולדעותיו והחזיקו בו, חלפן לקח חלק בעניני-הפאבריקה: הוא היה הקבלן, המספיק את צרכי בית החרשת, ועוד הוסיף להוכיח לכל מיודעיו וגם לשוליביץ, כי אינו עושה חלילה על מנת לקבל שכר רב, כי רק את טובת המוסד החשוב הזה הוא דורש, יען ממנו תוצאות טובות להמוני-העם.

ובימים האלה נמלאה תשוקת אסתר בת חלפן, בראותה כי לא יכלה לפרש רשתותיה לרגלי הרופאים הצעירים, ששמשו בתור רופאי-הקהל באושה, שמה את עיניה ואת לבה להמנהל, שבקר לפעמים קרובות את בית הוריה, והראתה לפניו את כל גדולתה במוזיקה ובשפת צרפת. והנערה מצאה חן בעיני שוליביץ, וגם אבי-אסתר “נגיד פרזלא כד רתיח” – ותהי אסתר לאשה לשוליביץ.

והסכסוכים בין המנהל ובין הפועלים הלכו ורבו מאד, עד כי קראו הפועלים לשביתה. שוליביץ נסע לעיר הבירה והראה במופתים ובראיות, כי כל הרעה יצאה מבירשטיין ומדעותיו “הנפסדות”, יען הטיף להם, כי הפאבריקה צריכה להיות לעסק של אגודה קואופרטיבית, וכי האורגים משתתפים בעסק הזה כשותפים יחד עם אדוני-בית-החרשת, אף כי מקבלים שכר עבודתם די והותר. לכן צריכים אנשי-החברה לשנות את התקנות הקבועות, למען ידעו ויוכחו כולם, כי רק שכירים המיה הפועלים, המקבלים מחיר עמלם כפי אשר הושת עליהם לפי ראות המנהל וכי מחויבים המה לעבוד לא פחות מעשתי-עשרה שעה ביום, ורק אז יבינו, כי האיש, אשר משטרי-הפאבריקה לא ישרו בעיניו, ילך וישוב הביתה ויבקש לו עבודה במקום אחר.

ראשי-החברה הסכימו לדבריו ונתנו הסכמתם לסדריו; אז שב שוליביץ לאושה מעוטר בנצחון גמור.

הפאבריקה היתה סגורה שבועות אחדים, הפועלים התנודדו והתאספו לאספות שונות לטכס עצה, אבל השוטרים באו וגרשום תמיד וגם נתנו רבים מהם בחצר-המטרה. אז הופיע לייטר בעיר… הוא אסף אחדים מחבריו ומאנשי-בריתו, אסף אספות נסתרות, הטיף בהתלהבות ודרש, כי כולם צריכים לעמוד על נפשם ולהכריח את ראשי-הפאבריקה לעשות ככל אשר יאמרו להם הפועלים.

הדברים הסתבכו למאד… קשה היה עתה לדעת את דרישותיהם הנאמנות של הפועלים ואת השאיפות היסודיות: איזה מהן יסודן בסדרי-ההנהגה ואיזה מהן אחוזות בהזיות ובחלומות-הבל, אז יצאו הפועלים, לפי הצעת לייטר, לרחובות העיר והרימו את הדגל האדום והלכו בסך בשוקים וברחובות וקראו לחופש ולדרור ושרו שירי-התקוה של הפרולטריון.

השוטרים ואנשי-החיל הסבו על הנאספים, הפיצו את המחנה, רדפום באכזריות, הכום ופצעום, ורבים נלקו ונשלחו לארץ גזרה. אז שקטה העיר…

הפועלים, אשר הלכו בטל ואשר אפס לחם בבתיהם לילדיהם הרעבים, שבו איש איש למלאכתו, הרכינו את ראשם לפני שוליביץ, קבלו עליהם באהבה את כל חוקיו ופקודותיו המעיקים עליהם והסכימו לעבוד אפילו בשכר מועט על פי התנאים החדשים. הפאבריקה שבה לעבודתה הרגילה; שריקת החליל הוסיפה להיות נשמעת בכל בקר השכם בעיר, והפועלים חשים ורצים לעבודתם – ושמחים בחלקם…

עת ההיא יסד בן חלפן העשיר גם בעיר מושבו בית-חשת לאורגים לפי תכניתו של גיסו שוליביץ, שהיה גם שותף בעסק הזה. בזמן קצר גדל מסחרם ופרץ במקומם. השותפים החליטו לבל יקחו להם פועלים מן היהודים, כי אם מאזרחי-הארץ.

– היהודים, – אמרו המה למיודעיהם, – אינם מוכשרים כלל לעבודה קשה כזו… המה מסוגלים רק למסחר, לסחר-מכר… ומלבד זאת “יחסנים” גדולים המה בעיניהם וגם “שונאים” את אדוניהם נותני-העבודה… יתעסקו להם במסחר, בתגרנות, בסרסרות… אבל הפועלים הנכרים נכנעים תמיד לבעליהם, עובדים בשקידה ומסתפקים במועט…

בימים ההם תקפה יד ברוך חלפן גם על האגודה למלוה. הוא ובני משפחתו הביאו את מניותיהם להחברה והיו לבעלי-האגודה האגודה, וסאמואיל יפימוביץ, בעל בית המרקחת, לאחד ממנהלי-החברה. מני אז שרכה האגודה את דרכה והחזיקה בידי הסוחרים ובידי בעלי-העסקים הגדולים, אבל להאומנים ולהחנונים הפעוטים כמעט לא היתה תקומה במוסד הזה. חלפן והורין עשו את מעשיהם בחברה הזאת כמו בבית-מסחרם, וכולם נשמעים ומשועבדים להם.

ומן האורגים הזקנים היו רבים, אשר לא עזבו את מלאכתם בבתיהם והוסיפו לעבוד במכונותיהם הפשוטות. בין אלה היה גם אבי-דבורה. הוא התרחק מבית-החרושת מן היום, אשר הנהיג שוליביץ את משטרו ואת סדריו, ושב למכונתו, אשר בביתו. אבל בבואו אל בית-הכנסת או בהאסף האורגים לאחד ממכיריהם היה שלמה וויבר מוסיף לדרוש על שטת בירשטיין ועל דעותיו ומטיף לחבריו, כי צריכים המה כולם להתאגד ולעבוד באגודה אחת רק לא בבית-החרושת, כי אם בבתיהם בשותפות. רבים צחקו על חלומותיו ועל דבריו.

עד שאתה מכין רקמה אחת או טלית אחת, הנה אורגת המכונה בבית-החרשת רקמות כאלה למאות: היתכן, כי תוכל להתחרות עם המכונות האלה?

אבל הוא לא עזב את דעתו: היה יושב מן הבקר ועד חצות הלילה ואורג; עבודתו היתה רבה מאד, אבל ראה שכר מעט מכל עמלו העצום וחי חיי-צר ודחק. ועוד גדל דחקו מיום אשר עזבה דבורה את ביתו והלכה אל עיר הבירה, יען כי דבורה היתה אורגת רקמות וסלסלות הנמכרות במחיר רב ובמלאכתה זאת היתה עוזרת למחית משפחתה.

ואמנם ישבה דבורה בימים ההם בבית אננה, אחות בירשטיין, היא הפצירה מאד בדבורה, כי תעזוב את עירה ותשאר לשבת בעיר הבירה. התיעצו יחדיו, איזה מקצוע של מלאכה תבחר לה דבורה, אבל היא החליטה להכנס לבית-הספר למילדות. אוגריומוב המליץ בעדה לפני המורים, אשר בבית-הספר ההוא, ודבורה נתקבלה לתלמידה אחרי עמדה על הבחינה.

בראשונה מאנה דבורה לשבת בבית אוגריומוב ולדור בחדר, אשר פנתה לה אננה; היא אמרה, כי יכולה היא להתעסק גם ברקמת-הסלסלות ולחיות את נפשה בעבודתה זאת בכל עתה למידה; היא הביאה לאננה דוגמאות מרקמותיה היפות ובקשה אותה, כי תשתדל לפני בעלי-החנויות הידועות שיתנו לה מלאכה תמידית. אננה התפלאה למראה המלאכה היפה הזאת, אבל טענה, כי לא תתן לה לעבוד עבודה קשה וכי מפצירה בה, שתדור בדירתה הגדולה ותהיה לה כאחות; וגם אוגריומוב הפציר בה מאד ודבר על לבה, כי תמלא את בקשתם. אז נאותה דבורה לגור בחדר, אשר הכינה לה אננה בביתה.

דבורה שקדה על למודיה בעיון רב. במשך זמן ישיבתה בבית-רעותה נשתנו הרבה גם נטיותיה. היא אהבה ללכת עם אננה להתיאטרון לשמוע מנגינה ידועה או לראות בחזיון של דראמה או קומידיה. ובהתאסף בכל שבוע מכירי-אוגריומוב – היתה דבורה מתארחת בחברתם, התודעה לגדולי-הסופרים והפובליציסטים ולהמלומדים הידועים והיתה מקשבת בעיון ובסקרנות לדברי ויכוחיהם או לספוריהם או לבדיחותיהם. היא התרגלה עם האנשים האלה, לקחה חלק בשיחותיהם ובדאגותיהם, חבבה את תקוותיהם בעיני-המדינה וספגה אל קרבה את דעותיהם ואת שאיפותיהם לחופש על פי תכניתם ועל פי הלך-רוחם.

XLI.

בחורף ההוא היה מצב בעלי-המלאכה והאורגים רע מאד. המסחר והמלאכה נפחתו. אין דורש ואין מבקש לרקמותיהם. בית-החרושת בלע את כל העבודה ולא השאיר לאורגים העובדים בבתיהם כל מלאכה. רבים הלכו בטל מאין עבודה ורעבו ללחם המה ובני-משפחתם, העניות גדלה והתרחבה. בתחלה רק התאוננו על גורלם המר, אבל כאשר גבר הקור, ובבתים רבים אין בגד לכסות מערומיהם של ילדיהם ואין לחם להשביע את רעבונם ואין עצים להחם את מעונותיהם, – אז גדלה הצעקה בעיר. אז אספו אספות לעיין במצב העניים. נמנו וגמרו לקבץ נדבות ולחלק לחם ועצים להסקה להעניים המרודים. ברוך חלפן וקרוביו היו מן הראשונים, אשר נדבו לטובת האומללים, ואחריהם באו גם בעלי הבתים והאנשים האמידים והביאו את תרומותיהם לקופת הצדקה: קנו לחם, קבצו בגדים ישנים – וחלקו להעניים. הרב פנה במכתבים לראשי קהלות ישראל ובקש מהם על בני-עירו המתמוגגים ברעב. מאנשים אחדים קבל תשובות של תנחומים וגם כסף – בפרט מעיר הבירה – ומרובי הערים ענו לו, כי גם במקומותיהם גדל הלחץ, רבה העניות, תמה המלאכה, נפל המסחר, “כל המשתכר – משתכר אל צרור נקוב”, לכן מחויבים המה לקיים מצות החכמים, כי “עניי עירך קודמים”…

והמסחר אמנם נפל במקצועות אחדים, עוד מעת אשר לקחה הממשלה לה את כל מסחר היין. החנויות השונות התרבו בעיר, ההתחרות גברה על למאד: כולם מבקשים את “הקונה” – והוא יקר-המציאות, אף כי התרחבה והתגדלה העיר. מסחר העצים וגם מסחר הסיטונות היו בידי אנשים אחדים, ואלה מהם התעשרו, אבל המוני-העם לא מצאו להם מחיה מלבד הסרסות והתגרנות הפעוטה. ואפילו רבוי המשרתים והפקידים והפועלים בתחנת מסלת-הברזל החדשה לא הביאו ברכה רבה לאנשי-העיר, יען רובם קנו להם את כל צרכי-בתיהם מן החנות של האגודה המשותפת שלהם.

וגם בעלי-המלאכה אינם יכולים למצוא להם די-עבודה למחיתם, כי התחדשו גם עליהם שנויי-הזמן: באו חנונים והביאו מנעלים הנתפרים בבתי-החרשת – והורידו את מקחי-המנעלים; באו תגרים אחרים והביאו בגדים תפורים במחירים מועטים, ואחרים מביאים גם כלי-בית ורהיטים מוכנים לכל איש כישר בעיניו, ושללו כל עבודה מבעלי-המלאכה.

ורובם הולכים בטל… עוברים כצללים ברחובות העיר, עגומים, שוממים ונכאי-רוח, אחרים מתיאשים מכל תקוה ונוטלים עליהם מטלית של הקבצנות, ורובם מתלהבים ומתיעצים ומבקשים דרך – למצוא פרנסה…

– הנדידה!…

המלה הזאת עברה בכל גבולי-אושה. המלה הזאת נשמעת מפיות כל אנשי-העיר המבקשים עבודה ואין. שם, בעבר לים, בארצות הרחוקות והזרות, שם יש שבר, שם תמצא העבודה, שם ימצא גם העושר…

– לנסוע! לעזוב את העיר! לנוע ולנוד!

וכולם מתיעצים, מטכסים עצה, שואלים ודורשים ומחליטים – לנסוע!… איך יסעו, איך יעברו את הגבול, איה ימצא הכסף הנחוץ לנסיעה כזאת, מה יעשו בבואם אל הארץ הרחוקה ההיא, את כל השאלות האלה לא בררו להם כלל: ואיך יכולים המה לברר להם, אם תשובה להן אין? שמעו, כי יש חברות בין יהודי-חוץ-לארץ, הנותנים תמיכות לנודדים והמראים להם נתיבה, איך להגיע למחוז חפצם; שמעו, כי אלה, אשר נדדו מכבר, מצאו להם עבודה, באו אל המנוחה ואל הנחלה, אף כי בראשונה חיו חיי-צער ועוני. אמנם ידעו, כי קשה הנסיעה מאד, כי מכשולים רבים מונחים על דרכיהם זאת, כי מגרשים את הנודדים מן הארץ הסמוכה בעברם את הגבול… ספרו על דבר העינויים האיומיים והצרות הרבות המשתרגות על צוארם של הנודדים, אבל – התקוה!…

ומקוים המה, כי גם המה יושעו, כאשר נושעו הנודדים האחרים, אשר עזבו לפניהם את הארץ, ארץ מולדתם, המקיאה אותם… כתבו לקרוביהם ולמיודעיהם, היושבים כבר בארץ החדשה: אחדים שלחו להם התראות לבל יהינו לעלות ולבא אל הארץ, יען כי גם שם גברה המצוקה; אחרים הודיעו, כי אמנם טובה הארץ ההיא ויש מקום לעבודה; היו גם אלה, אשר שלחו לקרוביהם כרטיסי נסיעה, למען יוכלו לבא בטח לארץ-תקותם.

וידי סוחולסקי מלאות עבודה. רבים הפונים אליו בבקשותיהם, בשאלותיהם, בטענותיהם ובתחנוניהם: הוא הן קורא בעתונים, הוא הן עוסק בצרכי-צבור, הוא מכיר בודאי אנשים ידועים, שהמה הכל יכולים, – לכן מחויב הוא לנהלם בעצתו הנאמנה, למען ידעו, איך יוכלו לקבל עזרה? איה המה הועדים, אשר נוסדו לטובת הנודדים? כמה כסף יתנו לכל משפחת-נודד? איה ימצאו כרטיסי-הספינה? איזו היא הדרך הישרה בה יבחר האיש ההולך לאמיריקה: אם דרך האמבורג או דרך ברימן?

וגם ספסרים הופיעו… אנשים, אשר לא ידעם איש עד היום הזה… המה נכונים לעשות הכל רק לטובת הנודדים; המה מוכרים להם כרטיסי-הספינה בזול מאד, המה מעבירים אותם את הגבול, המה מטפלים בנוסעים האלה. בעלי-טובות הנה, ורק שכר קטן מבקשים בעד טרחתם… ורבים נופלים אל הפח, אשר טמנו להם הספסרים האלה…

ורבים ממהרים ומוכרים את בתיהם ואת מטלטליהם, את סחורתם או את כלי-מלאכתם ואת כל הנשאר בבית מן הרעב ומן המצוק… כולם מאספים אגודות – והמה כבר נכונים לנסוע!.. לנסוע, לנוע אל מרחקי-ארץ, אולי תמצא להם איזו עבודה, איזה שכר למחית-טפיהם…

– לאן?!

– – לניו-יורק, ללונדון, לאוסטראליה…

והאם לא אחת היא להם? לעת-עתה ילכו ללונדון; ואם לא ימצאו שם עבודה, אזי ילכו לניו-יורק; ואם גם יימר גורלם, – ילכו הלאה, הלאה… המעטות הנה הערים והמדינות והארצות על פני תבל?

קח את תרמילך, נודד נצחי! קום ולך ממקומך, עזוב את דברות אבותיך ואת שוממות בתוך הדלים והריקים… קום ולך!… האם לא אחת היא לך, אנא תלך ואנה תפנה ומאין יבוא עזרך; אם מהועדים או מהסרסורים?

קום ולך: אפשר שם, בארץ החדשה, תזדקף את קומתך, תסיר ממך את דלותך.

____

ולחג הפסח שבה דבורה אל בית הוריה. היא חפצה לחג את החג הזה בחוג בני-משפחתה; נפשה אותה לקחת חלק בעבודת-הכנת-החג ולשבת בימי-מועד אלה עם הוריה, כאשר המה מסובים אל השולחן ומסדרים את “הסדר” וקוראים את “האגדה”… היא התבוננה, כי גם בבית אננה כבר מתחילים להכין ברוב פאר את צרכי חגם, ואיזה רגש עז לחש בקרבה, כי אי-אפשר לה להשאר בימים אלה בבית הזה ולקחת חלק בכל המנהגים הזרים לרוחה ולחנוכה. וגם אננה חשה, כי עגמה נפש דבורה לבית הוריה, ונתנה לה עצתה לנסוע לאושה.

ממכיריה הצעירים, אשר השתתפו אתה בעבודת מפלגתם ואשר היו קרובים ללבה, לא מצאה כמעט איש: אחדים נאסרו ונשלחו לארץ גזרה, אחרים נמלטו על נפשם וברחו למדינות אחרות, והנשארים ישבו דוממים, יראים ומפחדים ומשועבדים לטרדותיהם, לדאגותיהם ולפרנסותיהם. אבל במקומם עמדו צעירים אחרים המעוררים בסתרי-חדריהם לויכוחים על הפרולטריון ועל הקפיטאליות, על האריצות ועל העבדות…

באחד מימי החג הלכה לראות את סוחולסקי. הוא שמח מאד לראותה, והמה ישבו יחדיו ושוחחו על בירשטיין הנענה במקום גלותו ועל תקותיהם, כי עוד יבא בקרוב יום חופשתו וישוב לעבודתו כמקדם. סוחולסקי התאונן לפני דבורה על רע מצב האגודה, אשר יסד בירשטיין: היא קבלה צורה חדשה והתרחקה מעקרי הרעיונות, אשר שם לו בירשטיין לקו. הוא ספר לה את ענות נפשו, בראותו, כי עבודת האגודה סרה מן הדרך, אשר התוה לא בירשטיין.

– לולא הלך הרופא בגולה, כי אז שגשגה האגודה ועשתה פרי הרבה… ואין ספק כי גם בית-החרשת היה אז למוסד נאמן לטובת הפועלים, – קבל סוחולסקי.

– ומדוע זה לא תעמוד אתה בפרץ?

– אין בכחי, – ענה סוחולסקי בפנים נזעמים, – לשנות את מהלך הענינים, יען חלפן, שוליביץ ומרעיהם – המה התקיפים ועושים בעיר כרצונם… המה העשירים והאדירים ומדכאים כל שאיפת מתקדמת…

– וגם אתה, סוחולסקי, השתעבדת להתקיפים האלה?

היא נגעה בלי משים בפצעי-לבבו. הוא התעצב מאד, ודמעות נראו בעיניו.

– ומה לי לעשות? בן חורין אני רק בשעה שאני יושב וכותב מאמרים… אין כחי אלא בעטי… ואני מוסיף לכתוב מאמרים בעתונים ומגיד לעמי פשעו ומשוגתו…

– ואין שומע לך?

– אפשר ישמעו אחרים – וייטיבו את מעשיהם… אפשר יפול זרע אחד של רעיון נאמן על קרקע טוב ושם יפרח וישגשג – ויתן גם פרי הלולים…

דבורה הביטה בחמלה על האיש הזה, אשר הזקין בלא עתו בימים האלה ואשר נשאר נאמן לדעותיו ולרעיון רוחו. –

– טוב תעשה, כי לא תעזוב את עטך… מאמינים אנחנו כי עוד יבוא יום – וחופשתנו תאיר את דרכנו…

– אבל גם אמונתנו זאת ותקותנו זאת שונות הנה, – אמר סוחולסקי בצחוק קל.

– שונות? מדוע?

– את וגם רבים כמוך מאמינים, כי תשועתו אפשרית גם בארץ מולדתנו, ואני מאמין באמונה שלמה, כי רק מארץ אבותינו תצמח לנו ישועה… שמה נוכל להשיג את חופשתנו, אשר אליה תערוגנה נפשותינו…

דבורה החשתה רגעים אחדים.

– אמנם, שונות הדרכים… אבל ראה נא והתבונן, כי הנדידה מתגברת מאד בכל שנה ושנה… צעירינו הטובים גם כן הולכים לארץ החדשה… שם מחדשים המה את המלחמה בעד חופש הפרולטריון העברי… כמה עתונים נוסדו שמה… כמה אגודות גדולות עומדות וקימות שמה… בארץ החופש ההיא יש כר נרחב לעבודה עצומה כזאת… ומי יודע, אולי משם תבוא התשועה גם להמוני-העם בארץ מולדתנו… מי יודע, אולי שמה תפתר השאלה הגדולה והסבוכה, אשר אין לה פתרון פה, יען כי גדול המצוק אשר יציקו עלינו, על כל העובדים, הנאמנים בבריתם עם הפועלים והעמלים… גם טובי המתעסקים, אשר היו למפלגתנו פה, יצאו, כפי הנראה, אל הארץ ההיא ושמה מוסיפים המה לעבוד… בודאי נדדו לשם גם בוריס, גם לייטר וגם רבים מחברינו האחרים, – הוסיפה בקול לחש כמדברת אל לבה.

– העבודה, שעובדים שמה בארץ גלותנו החדשה, רק שטחית היא, שטחית וזמנית, – ענה סוחולסקי בהתלהבות רבה. – אין היא יכולה לפתור את כל השאלה של מצב פועלינו היהודים לעתיד לבוא בכל היקפה ובכל מלואה… ובפרט אי-אפשר לפתור את משאלותינו הלאומיות האחרות, שמבלעדן לא נוכל לחיות כעם מיוחד ולהגין על קנינינו הלאומיים, על שפתנו, על ספרותנו, על תורתנו, על מנהגינו, על חנוכינו… רק בארץ אבותינו, במקום ששם נחדש את אשיות קיומנו, את יסודנו הכלכלי והקולטורי, כאשר נחל לבנות את בנינינו מחדש – שם נוכל למצוא פתרון נאמן גם לשאלת הפועלים… אבל מקור צרתנו זהו פזורנו העצום, פזור ברוח ובדעות, ואנו מאבדים את כחותינו הדלים… רק כח אחד אמיץ וגדול יוכל לקבצנו ולאגדנו – זהו כחו של הרעיון הציוני, כחו המיוחד של נשיאנו, מנהיג המפלגה הזאת… אישיותו במיוחדת בודאי תפעול לקרב את פזורינו אלה, לברוא לנו כח גדול לחולל נפלאות במצבנו הרע…

– האם באיש אחד תשים מבטחך? האחד יחולל נפלאות? – שאלה דבורה בתמהון.

– אבל האיש הזה גאון נפלא… דבורה! לא ראית את תאר פניו היפים והעדינים, את ברק עיניו המקסמות… לו שמעת את נעם נאומיו המבריקים והמצלצלים, – אז גם את ידעת את כח רצונו הכביר, את עצמו הנפפלא של האיש היחיד והמיוחד הזה… אז האמנת, כי הוא יכול לחולל נפלאות… הוא יכול לאגדנו ולהובילנו אל מחוז תקותנו… הוא זעזע ברוחו הכביר את כל לבות האנשים, אשר ישבו להם בטח בארצותיהם ולא דאגו על שבר עצם וגם כמעט שכחו אותו ואת צרכיו. הוא משך את כולם אחריו… כולם נשמעים לפיו… כולם הולכים אחריו… גם המלומדים והסופרים והעסקנים השונים אשר במערב אירופה וגם את הרבנים והחרדים את המשכילים שבמזרח אירופה… כן! הוא יארגן את נדחי עם ישראל בהסתדרות גדולה, אשר כמוה לא הייתה בישראל מיום אבדן חרותנו המדינית… דבורה! יודע אני, כי בלבך יוקדת אש האהבה לעמנו ולעתידותינו הבהיר והטוב… יודע אני, כי מסורה את בכל נפשך לעתך – בא תבאי אלינו… לעבוד אתנו, למשוך אחריך גם את חבריך, את בני-הנעורים הנאמנים לעתידות עמם… אם תמשוך אחריך גם את בירשטיין, למען יתן לנו את ידו, למען יקדיש למפלגתנו את כחותיו ואת ידיעותיו ואת רצונו האדיר…

הוא דבר בהתלהבות… קולו רעד והוא דבר את דבריו האחרונים כמו בקול תחנונים. –

– רגע אחד היה, – הוסיף אחרי שתקו רגעים אחדים, – בשעה שהאמנתי, כי גם בירשטיין יתן ידו אלינו… התזכרי, דבורה, את הערב ההוא, כאשר פגשתי אותו ואותך הולכים שניכם לשוח… ואתם סרתם אל בית אחד מאנשי שלומנו… שמה דברנו על הציונות ועל מנהיגה הגדול… שמחים ועליזים הייתם שניכם אז… וגם הרימותם כוס יין לכבוד המנהיג של הציונות… אתנו שמחתם בשמחתנו… אבל פתאום לוקח הוא מאתנו…

עיני דבורה נמלאו דמעות, והיא הורידה את ראשה ביגון גדול. שניקם נשקעו בשרעפיהם… שניהם ישבו בדומיה עגומים ועצובים ונשאים על כנפי דמיונם, איש-איש אל אשר ישא אותו הלך נפשו וחזיונו…

XLII.

היום פנה ואתא ערב, כאשר יצאה דבורה מבית סוחולסקי. בצד הרחוב השוקט נגש אלי נער אחד, פנה כה וכה כמתגנב ואמר לה:

– הא לך, דבורה, פתקה מאחד ממכיריך.

הנער מסר לה את הפתקה וחמק ונעלם ברחוב השני.

היא פתחה את האגרת וקראה את הדברים האלה:

חברתי! אם תבואי אל מקום פלוני ואלמוני, – תמצאני שמה… צריך אני לראותך… חברך בוריס".

– בוריס! – קראה דבורה בתמהון. – האומנם שב לעירנו?…

היא מהרה ללכת אל המקום המיועד, כי גרסה נפשה על בוריס. היא כבדה בלבבה אותו, יען הוא היה עסקן חרוץ, מסור בכל נפשו לדעותיו; הוא עשה את עבודתו באמונה ולא אהב לבלות את עתו בפטפוטי-ויכוחים ובפלפולים.

היא עברה את השוק והרחוב הגדול ששם בתי-הפקידים, משם עברה דרך מגרש ריק אל העבר השני, ששם בנו הימים האחרונים בתים חדשים וחנויות חדשות וסללו רחוב גדול אל תחנת מסלת-הברזל החדשה. במקום הזה פגשה בכנופיות פועלים נכרים, שהתגוררו בחוץ ובמגרש בעזבם את בתי החרושת אחרי כלות העבודה שם, במשרתים ובפקידים שונים אשר עושים את מלאכתם בתחנת המסלה וגם במיכאנאים מבית מלאכת תקון המרכבות אצל בתי-המשתה עמדו כנופיות אנשים ונשים, צחקו והתהוללו. הפנסים האירו את הרחוב באור קלוש. משם עברה דבורה במשעול צר והלכה לאטה כמו יצאה לשוח ופנתה אל עבר הגנים אשר לחוף הנהר נגד היער.

היא נכנסה אל מסדרות אחד הבתים הקטנים בין הגנים. בדפקה פעמים על הדלת נפתחה זו האחרונה, ועל הסף הופיע לפניה אכר לבוש מעיל שער וכובע גדול על ראשו.

– בואי הנה, דבורה, – אמר האכר בלחש.

– בוריס! האתה הנך? לא הכרתיך…

ואמנם קשה היה להכירהו במלבושו זה. הוא היה נבוך מאד, פניו חורים ונזעמים, כל גופו התנועע כאילו רעד מסערת-נפש או מקדחת.

– בוריס! מתי באת הנה? מה מעשיך פה?

הוא סגר את הדלת והראה לה בדממה על הספסל העומד אצל השלחן. מנורת-נפט קטנה האירה את החדר הקטן והמפוחם.

היא ישבה והביטה אליו כשואלת. רגעים אחדים שררה דממה בחדר.

– רק זה יומים שבאתי הנה, – ענה בוריס על שאלתה בלחש.

– איה היית בכל הימים האלה?

– הייתי במקומות רבים… היתי גם בחוץ-לארץ… עבדתי בערים שונות… ועתה באתי הנה רק במקרה… צריך הייתי לכלות מעשה אחד… דבר גדול… לפני שעתים עשיתי את המוטל עלי… ובלילה אתחבא ואצא מאושה…

הוא נשתתק… עיניו משוטטות במבוכה גדולה… ידיו רועדות, פניו התעותו, קולו כמעט נחבא ושאף רוח בכבדות, כאילו העיק עליו אויר-החדר ושם מועקב על נשימתו.

– מה הוא המעשה, שצריך היית מלאו?

– לפני שעתים… אני… הרגתי אל לייטר…

הוא בטא את הדברים האלה בקול אטום. אבל גם לחש המלים האיומות האלה עבר בכל עצבי-דבורה כזרם אליקטרי וזעזע את כל חושיה; היא התחלחלה אמד; פניה חורו; רעד קדחת אחז את כל גופה; עיניה קמו, ולא יכלה להוציא הגה מפיה…

– את לייטר?… גמגמה דבורה בקול רועד.

– כן… יען האיש הזה – בוגד היה – נמכר לבולשת… פרובוקאטור… מלשין…

– שקר הדבר! – קראה דבורה ברגש. – אי-אפשר הדבר… השתגעת, בוריס…

– אַ! – קרא בוריס בקול פחדים. – לא תאמין!… יען אהובך היה…

ענן כבר נפל על דבורה… החשך כסה מלפניה את כל החדר… היא הרגישה לחץ איום בלבה… צלצלי-קולות שונים נשמעים ממרחק רב באזניה… היא מתעופפת ונשאת… כרגע צנחה מעל הספסל – והתעלפה…

– שד משחת! – מלל בוריס בלחש. – היא התעלפה… כסיל אני… מדוע היה זה לי לקרא אותה ולספר לה…

כרגע מהר לקום ממקומו, חפש בין הכירים ומצא ספל מים – וישפוך על ראש דבורה ועל פניה. הוא הרים אותה לאט ופתח את כפתרי-מעילה העליון. היא שאפה רוח והתעוררה. בעינים מפיקות בלהות וזועות הביטה על בוריס. הוא הושיב אותה על הספסל.

– הרגעי, דבורה!… הן סכנה גדולה צפויה לנו… הרגעי ולכי לביתך…

אבל דבורה סמכה את ראשה בשתי ידיה, ודמעות פרצו מעינה; היא ישבה ובכתב מר עד שהזדעזעו כל אבריה…

– מנעי מבכי…. הן לא יל S ה את… יודע אני, כי אהבת את לייטר… אנחנו כולנו הוקרנו את האיש הזה… הוא היה לנו לראש… אחד ממנהיגי הועד… הוא כונן את צעדינו, הוא פקד על מעשינו… ומי יכול להגיד, כי זה האיש – מנול, בוגד ומלשין… כל חברינו, אשר נתפסו לבולשת ויצאו לארץ גזרה, נפלו בפח מוקשים אשר טמן להם מנהיגנו זה… רק מידו באה עליהם הרעה…

– שגית, בוריס! – אמרה דבורה מבין בכיה. – שגית, יקירי… הוא לא היה אהובי… הוא בקש את קרבתי… אני כבדתיו מאד… הוא היה בעיני כאיש מורם מעם, כאיש מופתי… האמנתי בו… והנה באת אתה – ופצעת את נפשי… השלכת אל אשפתות את האיש, אשר קדוש היה בעיני…

היא הוסיפה לבכות בקול עצור.

– את כל אלילי השברת והפכת לסחי-מאוס… הוסיפה בקול-היסטיריה.

עברה כשעה עד שיכלה דבורה להתאושש ולהשקיט את המית רוחה. בוריס ישב אצלה וספר לה את כל פרטי-המעשה הנורא הזה, איך בא לההכרה, שאמנם לא שגה בדבר בגידת חברם זה, איך נאספו השרידים מאגודתם, חקרו ודרשו ושפטו את כל הענין הזה והוציאו את דינו – למות… והוא קבל עליו לרצח את נפש הבוגד הזה…

דבורה יצאה מן הבית בפיק-ברכים. בוריס יצא לשלחה, אבל הלך מאחריה במרחק. היא סבבה גנים ומשעולים עד שנוכחה לדעת, כי אין אורב לה, ואז פנתה אל הרחוב הגדול, עברה את השוק ומהרה להכנס אל בית-הוריה. בוריס התעלם מעיניה באשון לילה, ודבורה לא ראתה, אנה פנה ואנה הלך. אמה הסתכלה בה וראתה, כי היא רועדת וכי פניה חורים מאד.

– מה לך דבורה? הלא חולה את…

– כן, אמי, נחליתי… בודאי התקוררתי… אפשר אחזתני הקדחת… אלך ואשכב…

– אמהר ואקרא לרופא…

– הס מלהזכיר אמי! אל תגידי נא גם לאבי… אשכב ואנוח – וייטב לי…

ולמחרתו בבקר המה כל העיר: לחוף הנהר, על מגרש סמוך ליער, תחת עץ עבות גדול מצאו חלל… חקרו ודרשו ומצאו, כי זה הוא לייטר, שהיה חשוד בעיני רבים כאחד מבעלי-ברית הצעירים ה“דימוקראטים”, כמו שכנו אותם המוני-העם. על בגדו היתה קשורה פתקה ועליה כתובים הדברים האלה: “כן יעשה לכל בוגד ומלשין”.

ובעיר גדלה המבוכה וירב הפחד. ספרו, כי מישצארין כעס מאד על כל יושבי העיר ואיים על כל היהודים, יען המה כולם אשמים ברצח הזה. שמועות איומות עברו ונפוצו בעיר, הקול יצא, כי בימי הפסחא הקרובים תהיינה פרעות בעיר… האכרים והפועלים מתאספים “לנקם נקמתם” ביהודים… וגם “התירו” להם לשדוד שלל ולבוז בז ולעשות הרב ביהודים בימים האלה… כל יושבי-העיר חרדו לנפשם… עשו חפושים, נאסרו צעירים אחדים… והשמועות מרעישות את לבות אנשי אושה ומחרידות אותם… “גבירים” אחדים עזבו את העיר. אמרו, כי ברחו בעוד מועד לבל תגע עדיהם הרעה. אבל ימי הפסחא עברו – ופרעות לא היו. אמנם באו שכורים אחדים, התהוללו בחוצות ונפצו חלונות אחדים בבתי-המשתה; גם היה מעשה שנכנס אכר לחנות אחת, לקח סחורה פעוטה ולא שלם מחירה; בעלת החנות התקוטטה בו… אז נכנסו אכרים אחרים לריב את ריב איש בריתם. התלקחה תגרה וגם עברה קטטה, – והשמועה יצאה, כי החלו הפרעות. קדמו במהרה לסגור את החנויות… אנשים רצו מבוהלים ומפחדים לכל עברי-השוק. אבל באו השוטרים והשתיקו את ההמון, את האכרים וגם שנים מן היהודים לקחו אל חצר המשטרה – והעיר שקטה.

ודבורה שכבה ימים אחדים במטתה. היא היתה אמנם חולה, אבל לא בגופה, כי אם ברוחה. רבות מחשבות התרוצצו בקרבה ולא נתנו דמי לה מן הרגע ההוא, ששמעה את דברי בוריס על אודות האיש הבוגד, שהיה בעיניה כמלאך אלהים, טהור וקדוש ונעלה, ושהיה מסור, לפי דעתה, בנפשו ובכל חייו לדעותיו. היא היתה נדכאה תחת סבל משא הרגשות והרשמים האיומים… נפשה דאבה מאד…

וכאשר עברו ימי-החג, קמה ממטתה ובבקר אחד אמרה להוריה, כי צריכה היא למהר ולעזב את אושה… היא צריכה לשוב לעיר הבירה למען הוסיף בלמודיה ולהתכשר להבחינות הבאות. –

XLIII.

האביב כבר הופיע בכל הדרו. הגנים והמגרשים עטפו ירק. השמש זרחה בכל יפעתה, והעצים מלבלבים ומפיצים ריח ניחח בכל הסביבה… שמחה וששון שפוכים על כל גיא ועל כל גבעה, וגם ממרומי-שחקים נשפכות קרני זהר וזיו… הטבע חדש את רעננותו, והאכרים יצאו לפעולתם ולעבודתם אל השדה… וגם בני ישראל יצאו אז מחוריהם, לקחו את כלי-ביתם הנצרכים להם, לפי דעתם, גם בארץ החדשה, את הכרים ואת הכסתות ואת סמרטוטי-בגדיהם, חבילות-חבילות לקחו אתם ומגמת פניהם אל בית-הנתיבות: שם יקנו להם כרטיסי-מסע – ויסעו!… יסעו לארץ רחוקה, לעבר הים, לבקש להם מחיה וכלכלה…

וכמעט בכל יום יום יוצאות שיירות, שיירות של יהודים, המה ונשיהם וטפיהם אתם… יש שנוסעים רק הבעלים ומבטיחים לנשיהם לשלח להם כסף, כאשר ירויחו שמה במקומם החדש, ואז תבאנה גם הנה אל בעליהן; ויש שאיזו אשה עלובה תארח לחברה עם שיירה של מכיריה, היא וילדיה הקטנים, כי קרא אותה אליו הבעל; ויש שמתלקטים רוקים צעירים, אשר החליטו לעזוב את ארץ מולדתם ולנוע לקצוי ארץ, לעבוד שמה בכל עבודה קשה, להתחבר שמה אל הפרולטריון הגדול, להיות בעצה אחת עם כל העמלים ולפעול שכם אחד לטובת הרעיון הגדול, רעיון “מלחמת הפרולטריון עם הבורגנים”. –

ובבית הנתיבות רבה היתה ההמולה: מכל העיר התקבצו ובאו אל התחנה לאמר שלום לקרוביהם, למיודעיהם או לחבריהם טרם הפרדם מהם. כולם קוראים איש לרעהו, כולם צועקים ורועשים, כולם מתנועעים ורצים ממקום למקום, שואלים, מבקשים, מחפשים וטרודים עד למאד. פני הנוסעים וגם פני המשלחים מפיקים דאגה רבה, טרדה עצומה.

וכאשר מגיע המסע למקום עמדתו לפני בית-הנתיבות, – יגדל השאון, תרב המהומה, יתגבר החפזון… כולם רצים אל המרכבות, מטלטלים את מטלטליהם, סוחבים את טפיהם, מתנפלים אל התאים במרכבות… כולם צועקים ורועשים, מבקשים מקום פנוי לטפיהם ולמטלטליהם – ונדחפים אל היושבים כבר… פתאם נזכרים, כי שכחו איזה דבר חשוב, כי נאבדו להם איזו חבילות, כי לא לקחו עוד פרידה מאחד מקרוביהם, – והם נדחפים בין ההמון, קוראים קריאות צעקניות ומתעלמים מן העין…

ופקידי המסע דוחפים ומאיצים בהם, צוחקים על הנודדים האומללים האלה, לועגים לרישם ולעניותם, משליכים את צרורותיהם ומוציאים אותם מן המרכבות, דורשים שכר ותובעים אותם לדין וגם מקללים אותם קללות נמרצות.

ובכל חללו של הרחבה נשמעים קולות איומים: קולות יללה, קול בכי הנפרדים, קול אם מתיפחת על בניה, ההולכים מאתם בדרך אשר לא ישובו בה לעולם… כל עין תדמע דמע… איש מחבק את רעו, ואשה מנשקת את רעותה, נופלים על צוארי חבריהם ומיודעיהם – ובוכים ובוכים…

ולפני אחת המרכבות עומדת כנופיה של צעירים וצעירות… שם במרכבה ישבו חבריהם, העוזבים את ארצם… המה כבר הריחו את ריח החופש של הארץ ההיא, של הארץ הגדולה והרחבה, אשר מעבר לים, אשר שם לא תמשול העריצות… המה מתלחשים ביניהם, אוחזים איש יד רעהו, אומרים שלום לרחוק ולקרוב…

וגם דבורה באה אל בית-הנתיבות. היא עומדת בודדה וגלמודה באחת הפנות של האכסדרה הגדולה לפני המרכבות… בודדה היא עם יגונה המר הממלא את כל חדרי לבבה… היא מבטת בעצבות על כל המבוהלים והנחפזים ועל בני-הנעורים ההולכים לבדם ומדברים ומשיחים ביניהם, וקול צחוק מתפרץ לעתים מביניהם… כמעט זרים לה כל האנשים האלה… מעטים המה ביניהם אלה, אשר היו בקשרי האגודות הראשונות, אשר כבר נפלו ונלכדו והתפוצצו לרסיסים… על משואותיהן קמו צעירים אחרים ויכוננו אגודות חדשות, אשר כמעט לא ידעו את הלוחמים הראשונים… כבר רחוקה היא מהם ומהמונם, מרגשותיהם ומשאיפותיהם, מדאגותיהם וממטרותיהם… רעיון אחד מלא את כל קרביה ומעיק עליה בכל עזוזו…

והיא עומדת בודדה ועגומה… היא מבטת על הצעירים, ומחשבה איומה מעיפה פתאם במוחה: ואפשר כי גם ביניהם יש איזה בוגד, מלשין… היא מתחלחלת… כל אבריה רועדים… היא לוקחת את צרורה הקטן ומתקרבת אל אחת המרכבות…

והפעמון מצלצל ונותן אות, כי עוד מעט והמסע יעזוב את מקומו… הנה נשמע החליל… עוד מעט – וינתק המסע ממקומו… האופנים מתחילים להשתקשק – והנה קול שירה נשמעה, קול שירה אדירה, שירת התקוה של העובדים…

אחינו ואחיותינו המרודים!

האספו הנה אתם הפזורים –

ואמדתם תחת דגלנו…

בחלונות המרכבות נראו מטפחות אדומות, סמל דגלי-החופש.

– יחי הפרולטריון! – נשמעו הקולות מבין המרכבות.

– יחי הפרולטריון! – עונה לעומתם הקהל הנאסף לפני המסע.

– יחי החופש!

– יחי הדרור!…

ואיש-החיל, העומד על מקומו בקומה זקופה והמפקח על הסדר בבית-הנתיבות, בראותו את המטפחות האדומות ובשמעו את הקולות היוצאים מפיות הנוסעים, – חרד חרדה גדולה. עיניו נמלאו קצף וחמה, בעיני שור הבר, בעת אשר ינפנף הטוריאדור את אדרתו האדומה לפניו. הוא נתק ממקומו, רץ אחרי המסע, כאלו יכל לרדף ולהשיג את האנשים האלה, אשר הזירו “להפריע את הסדר”, ולמסור אותם לבולשת… צעדים אחדים הוא רודף אחרי המסע, והנה מאחוריו נשמע קול הנשארים, העומדים על הרחבה:

– יחי הפרולטריון!

והוא פונה את פניו לאחוריו, נוטה לצד השני, מבקש את הקוראים את הקריאה האסורה הזאת, – אבל כולם עומדים שוממים, עצובים ונרעשים, ורק על פני אחדים מרחף לעג נסתר, אשר אפילו עין איש החיל החודרת לא תשזפהו…

והמסע כבר עזב את מגרש בית-הנתיבות, כבר הגיע עד היעד, – ומשם עוד ישמע קול הצעירים העומדים במרכבה והמנפנפים מן החלונות במטפחותיהם האדומות והקוראים:

– יחי החופש!

והקול הולך ומתפזר בין עצי היער, והרוח נושאה אותו על כנפיה הלאה, הלאה… והשמש שולחת את קרניה הבהירות והעליזות… האויר שקוף וזרך, וגם הוא מתמלא בקולות העליזים, קריאות התקוה – לחופש, לחיים חדשים, לחיים טובים, שאין בהם לא עבדות ולא עריצות, לא אביונות ולא גזרות רעות…

XLIV.

וגם בישבה במרכבת-המסע, לא חדלו המחשבות העגומות על דבר מעשה לייטר מהעיק על דבורה – האיש הזה היה בודאי יקר לה. הוא היה בעיניה סמל השאיפה הגדולה לחרות; בו נתגשם האידיאל הכביר של איש מורם ונשגב, המקדיש את חייו להשלמת רעיון נעלה. לה נדמה תמיד, כי הוא זה, שברצונו הכביר קבץ את הכוחות הבודדים בערים הנדחות, את הכחות הרעננים והיותר טובים של הצעירים השואפים לפעולות נשגבות, למלחמת-מצוה בעד כל הנאנקים והנענים, בעד החיים העתידים הבהירים של העמלים, היא חשבה, כי הוא זה שהרכיז את כל המחשבות הערטילאות ואספן ליחד ונתן להן תמונה רבת-ערך; הוא זה שהביא סדר ומשטר להחברות והכתות ושם להן פנים מסוימים, והנה האיש הזה – רק בוגד ומלשין!… בוגד, משרת להבולשת, הממלא את רצונה ואת פקודתה… הוא זה המושך ברשתו בחורים ובתולות, למען ימסור אותם בשעה רצויה למלכות שתוציא אותם לגרדום!… האומנם פסו אמונים מן הארץ?!…

האם אהבה אותו?… יש שהיתה נכונה להקריב את נפשה ומאדה לקרבן לו ולרצונו; יש שהיתה נכונה להיות כשפחה נחרפת להאיש הדגול מרבבה – – בעיניה ובעיני חבריה… אבל רגש האהבה אליו לא פעם בלבה. היא כבדה אותו, אבל יראה ממנו, פחדה מפניו: הוא היה טמיר ונעלם… את דבריו הקשיבה ברצון, אבל נפשו היתה מוזרה וטמירה… גם כאשר החל להתקרב אליה, כאשר בקש את אהבתה, – גבר פחדה עוד יותר… היא בקשה לראותו רק כאחד מחבריה, אבל לא כאהובה…

ובפרט מעת אשר התודעה לבירשטיין… אותו אהבה כמעט מן הרגע הראשון שהכירתהו. היא החלה לכבדהו, אף כי לא האמינה בדעותיו, לא האמינה, כי דרכו, אשר התוה לו, תביא ברכה להפועלים, אשר את הצלחתם בקש בכל לבו. היא התפעלה על דרכיו, על נאומיו ועל מעשיו, – והוא נהיה יקר וחביב לה… מערכות נפשו העדינה וסתרי-מחשבותיו הנשגבות לא היו טמונות ונסתרות מלפניה; לבו היה גלוי וידוע; הוא לא הסתתר בין מפלשי-העבים של הדעות השונות; כל מעשיו היו פשוטים ונראים; גם מחשבותיו וכל מאמריו ורעיונותיו – פשוטים, ברורים ומסוימים. היא נמשכה אחריו בחבלי-קסם, כל נימי-נפשה היו נמשכים אחריו… צלצול של חדוה טמירה, של אושר נעלם, של תקוה נעימה – היה נשמע תמיד בעמקי נפשה בכל רגע שהיתה יושבת אתו, שהיתה מדברת ומתוכחת אתו או שהיתה מתעמקה בחזיונותיה ובסרעפיה באשון ליל, בבדידותה בחדרה הצר…

כן!… היא אוהבת רק אותו, את האיש האומלל היושב עתה אסור על מקום גלותו… ומדוע נגלה לשם? האם לא היא אשמה בצרה, אשר התחוללה פתאם על ראשי ואשר המיטה רעה גם על כל המוסדים, אשר יסד, ברגע התפתחותם, בעודם רכים כנצני-הפרח? כן… היא הביאה אליו את הקונטרסים ההם, את הקונטרסים שנתן לה לייטר בפקודה, כי תמסור אותם לבירשטיין… רטט אחז אותה… היא התרגשה ונרעשה מאד… האומנם?… רעיון איום אחז בה… האומנם?… האפשר הדבר, כי גם מעשה זה הוא רק מעשה בוגד ומלשין?… הוא חפץ, כי יהיו הקונטרסים במעון בירשטיין… וכאשר כבר היו מונחים שמה, באה הבולשת, חפשה ומצאה, את אשר כבר היה מוכן ומזומן בהקדם… הרעיון הזה הרעיש את כל עצביה… היא לא יכלה לשבת במנוחה על מקומה, פעמים אחדות קמה ממושבה, הלכה במרכבת-המסע הלוך ושוב, יצאה אל המסדרון, האזינה לקול רעש האופנים בהשתקשקם ובהלמם על פסי-הברזל, ומבין הקולות המונוטונים האלה נשמע לה רק קול מונוטוני אחד:

– בוגד, בוגד, בוגד…

והלא היא היתה מסיעת לדבר-עבירה זה, למעשה אכזרי זה. היא, שאהבה את וולאדימיר יותר מנפשה; היא דחפה אותו למהפכות, היא הורידה אותו לשאול תחתיה; היא בעצמה סיעה לרעתו ולהותו; פזיזותה ופחזותה הביאו את יקירה זה למקום גלותו… קלות-דעתה היתה בעוכריו… והוא נעקר ממקומו, מעבודתו הפוריה, מפעולותיו הגדולות, שכבר החלו להביא פרי טוב להפועלים ולהעמלים, אשר בעד אשרם אמרה להקריב את כל נפשה…

– בוגדה, בוגדה, בוגדה.

קול מונוטוני זה נשמע לה מבין המולת-האופנים, מבין רעש המסע, הממהר לרוץ אורח.

היא לא יכלה נשוא את עקת לבה ואת מכאוביה. היא נשענה על ספון החלון הפתוח, ודמעותיה פרצו מעיניה באין הפוגות.

רוח קריר נשב אל החלון. היום רד… קרני השמש עודן מזהירות על ראשי-האילנות של החורשה, שנדמה כאילו היא טסה ועוברת במהירות לפני חלונות-המרכבות. עוד מעט – והיא נעלמה, ושדות מכוסי ירק-דשא עוברים ונחלפים… אל המרכבה חודרים קולות שונים, קול זמזום וקול זמירות. יפעה שפוכה על כל הסביבה, המחדשת את רעננותה בערב יום אביב נעים זה. המסע עובר דרך ככר רחבת-ידים העטופה כולה באדרת-ירק, והשמים נראים בתכלתם הבהירה, רק שם במורד האופק נמשכו עבים קלים ולבנים המרחפים חרש על פני שחקים, זהרי קרני החמה הצביעו אותם באורות זהביים וכספיים, המשתקפים מביניהם בזיו נוגה ספיר וורד. כל היקום שש ושמח… לחש זמרה חודר אל לב דבורה.

חפץ אדיר לפת אותה פתאום וכבש את כל הגיונותיה: לראות את וולאדימיר! המחשבה הזאת הופיעה לפניה פתאום ותפסה את כולה ושעבדה את כל רגשותיה… לראות את וולאדימיר! להיות אתו, להקל ממנו את צערו ואת יגונו, להשתתף יחד אתו בצרתו ובעניותו… החפץ הזה לקח את כל לבה ושלט ברוחה ובכל רגשותיה…

– מחויבת אני ללכת אליו… לחבקהו, לנשקהו, למסור לו את כל עזוז אהבתי.

והרעיון הזה לא הרפה ממנה בכל הלילה בישבה בודדה על מקומה בתא המרכבה וגם בבואה בבקר לעיר-הבירה וגם בהכנסה אל חדרה המלא עדון אשר בבית-אוגריומוב.

– אני יושבת פה בהרוחה, אני מתענגת על רב טוב, אני יושבת בשלוה בין אנשים משכילים – והוא חי חיי-אסיר בפנה נדחת, רחוק מכל חמדת החיים, מכל טוב… היש לי הצדקה להשתמש בכל הדברים האלה, בעת אשר וולאדימיר יושב כלוא?

– צריכה אני לראותו, לשפוך לפניו את הגיגי, לספר לו את מצוקותי, את ספקותי ואת געגועי, לבקש ממנו סליחה, על אשר המטתי עליו צרה ויגון…

כל היום היתה נדכאה ושוממה, אננה בקשה לדעת את סבת עצבונה. היא ראתה, כי דבורה שבה מעיר מולדתה נרעשת ונפעמה מאד; היא הבינה, כי איזה דבר מר מעיק עליה כאבן מעמסה, היא בקשה לדעת את סגור לבה, – אבל לא יכלה לפנות אליה בשאלות, פן תכאיב עוד יותר את לבה אם אי-אפשר לה להגיד את סודה.

אננה דברה אתה רכות, שאל אותה על דבר עירה ועל הוריה. היא חשבה, אולי מצאה דבורה את הוריה במצב קשה, אולי נצרך לעזור למשפחתה, אך לא הרהיבה בנפשה לשאול אותה אל נכון וחכתה, כי דבורה תתנה לה את ענותה; אבל דבורה כמעט לא ענתה דבר, והיתה שקועה במחשבותיה העגומות, ועיניה מלאות דמעות…

אבל ביום השלישי באה דבורה אל חדר-אננה, כאשר אוגריומוב לא היה בביתו. היא נכנסה מתחלחלת, בפיק ברכים, כולה רועדת כחולה, אשר אך זה קמה מערש-חליה; פניה היו חורים ועגומים מאד, עיניה אדומות מבכי. אננה לקחה את ידיה והושיבה אותה על הדרגש וחבקה אותה באהבה. רגעים שנים ישבה דבורה ושתקה. נראה היה, כי מתאמצת להבליג על סערת רוחה. –

– בקשה אחת לי אליך, אננה יקירתי, – אמרה בהרימה את עיניה אל מול פני אננה.

– דברי נא, מחמדתי… את כל משאלותיך אמלא בחפץ לב…

– אני… אני החלטתי לנסוע… למקום מושב וולאדימיר…

הפעם נרעשה אננה. היא פתחה את פיה להגיד דבר-מה, אבל נשתתקה כאילו לא מצאה מלים בפיה.

– את חפצה לנסוע אליו? – שאלה אחרי רגע-דומיה.

– צריכה אני לנסוע… להיות אתו… לא אוכל לגור פה… מבלעדו… לא אוכל לעבוד, ללמוד… לא אוכל להתענג על טוב החיים בעת אשר וולאדימיר מתענה תחת סבל צרתו.

אננה לא השיבה לה דבר רק חבקה אותה באהבה רבה. דבורה שמה את ראשה על כתף אננה ותבך… אננה לטפה את שערותיה ונשקה אותה על מצחה.

– כן תעשי כדבריך… אם צריכה את לנסוע – סעי לך. רק תני נא לי הרשיון להכין בעדך את כל צרכיך… לדאוג לכל הדברים הנחוצים לנסיעה כזאת, לבל יהיה מכשול בדרך קשה מלאה חתחתים כזאת… אני אשתדל לפני מכרי ואמצא לך גם הרשיון ללכת לשם…

ומן השעה ההיא שקמה ונהיתה החלטתה לנסוע לעיר מושב וולאדימיר, צהלו פניה, ורוחה הטוב שב אליה כמלפנים.

אננה קיימה את הבטחתה. ימים אחדים היתה טרודה בהשתדלויות שונות לקבל הרשאות מן הרשות בעד דבורה, להכין את החפצים השונים ואת הבגדים הנצרכים לנסיעה; היא דרשה וחקרה על אפני-הנסיעה ותנאיה, קנתה למענה צקלונים, הלכה אתה אל החניות לקנות חפצים שונים. ולולא דבורה שסרבה בכל אמץ רוחה להקניות המיותרות, היתה אננה ממלאה את כל החדר בבגדים, בחפצים ובצקלונים.

אוגריומוב הרצה לפני הנשים לשאל בתחלה את וולאדימיר בטלגרמה, אם רצוי לפני דבר-בוא דבורה אליו, אבל דבורה הביעה את דעתה בהחלט, כי לא תחפוץ לשאל את דעת וולאדימיר, יען יראה פן תהיה החלטתה לו לפליאה, והוא ימאן למלא את חפצה זה… אבל לא כן אם תבא אליו בלא ידיעתו בהקדם, אז מוכרח יהיה להסכים למעשה הנעשה, והיא תשאר בעיירתו. וגם להוריה לא כתבה דבר מהחלטתה זאת, באמרה, כי בימים הבאים תודיע אותם, כפי אשר יורה על הזמן. –

XLV.

בירשטיין ישב כמנהגו בחדרו והגה בספר. כל היום הארוך היה טרוד בקבלת חולים. השמש כבר חלה לחמם את היקום גם בארץ הקור הזאת. השלג הלך ונמס. כל האסירים יצאו לעבוד את עבודותיהם השונות, כי שמחו לקראת בא האביב. וגם כהן וקראסיק יצאו אל העבודה מחוץ לעיר. בהופיע האביב הנותן מרפא לכל נכה-רוח, עזבו יושבי-העיר את מעונותיהם האפלים והמעוננים ומהרו לצאת אל מרחביה, להתענג על החם ועל האויר הזך והבהיר; מהרו לבקש להם מחיה מציד הדגים השורצים בנהר באגמים הגדולים. רק בירשטיין נשאר לבדד בביתו ובמעונו. היער לא משך אותו בקסמיו, גם הנהר וגם האגמים עשו עליו רושם מדכא; לכן בחר לו לשבת בחדרו לפני ספרו הפתוח או להנשא על כנפי-דמיונו אל ארץ מרחקים, אל מרומי-שחקים של החזיונות והשעפים.

באחד הימים בישבו תפוש ברעיונותיו וזכר דבורה עלה על לבו, – שמע פתאם קול דופק על דלת חדרו. ברגע ההוא נפתחה הדלת – דבורה נכנסה אל הבית… הוא השתומם למאד ולא יכל להוציא הגה מפיהו. הוא נבהל מן המחזה, אשר לפניו, ורגע דמה, כי רק בשעפים חוזה הוא מראה נפלא, חולם הוא חולם נעים בהקיץ. הוא חפץ לקום מכסאו, חפץ להגיד דבר, אבל לא יכל למוש ממקומו, ובגרונו שומה מועקה…

ודבורה נגשה אליו בעודנה עטופה בגדי-דרך.

– וולאדימיר!

רק מלה אחת יכלה אף היא להוציא מפיה.

רק אז ראה והבין בירשטיין, כי לא חלום שוא הוא רואה לפניו. איזה כח אדיר הקימהו על רגליו. הוא נגש אל אהובתו, אשר בה הגה בחזיונותיו כל ימי שבתו בעיר גלותו; הוא חבק אותה בדמעות גיל ובהתרגזות נפש; מהר להסיר ממנה את בגדי-הדרך, הושיבה על הספסל, לקח את ידיה ולחצן באהבה רבה.

רק אז נפתח מעין הדברים. איש אל רעהו ספרו מכל המוצאות אותם בכל עת הפרדם, הביעו את הגיונותיהם, מחשבותיהם ומצוקותיהם.

בירשטיין יצא וצוה להמשרת להביא את המיחם ולהכין ארוחה לאורחתו החביבה. הוא היה נרגש מאד… פעם ישב אצל דבורה ואחז את ידה, ופעם קם ממקומו והלך בחדר הנה והנה; שאל ודרש על המאורעות שאירעו בימים הרבים ההם באושה, בעיר-הבירה, בבית-אחותו ובבית-הוריה; דרש לשלום מכיריו, בקש לדעת מכל החדשות שנתהוו בכל חוגי-המדינה…

הוא היה עתה מלא חדוה ודיצה; יגונו, אשר העיק עליו בכל הימים האלו, כאילו הוסר ממנו באפס-יד… הוא כמעט שכח את מקום גלותו, את מצוקותיו, אשר הרגיש בכל ימי-החורף הרבים… הימים ההם כמו עברו וחלפו ונעלמו, – ורק קרני הוד פני דבורה האירו עתה את נפשו הנהלאה, הרנינו את כל מיתרי-לבבו.

המבוכה הגדולה, שאחזה בדבורה ברגע הראשון להכנסה אל חדר מעון בירשטיין, עברה ממנה; הדמעות, אשר נראו בעיניה בקראה את שם יקירה, תמו ואפסו… עיניה מפיקות גיל ורננה… בת-צחוק מאירה את פניה…

כאשר שאל אותה וולאדימיר:

– איך גמרת אומר לבוא אלי?

ענתה בלחש:

– לא אוכל לחיות בלעדך, וולאדימיר… צריכה אני להיות אתך…

והוא לחץ את ידה לאות תודה, הרכן את ראשו ונשק את ידה בלי אומר ודברים… ושעות שתים עברו – והמה לא חשו ולא הרגישו, עד אשר נשמעו פתאום קולות עליזים מעבר הפתח. אל החדר נכנסו ובאו כהן וקראסיק. שניהם היו שמחים, יען כל היום הארוך עבדו את עבודתם ביער, שאפו רוח צח, התענגו על זיו השמש ועל חומה, והיו מלאים דיצה מהדר החופש של התולדה, היו מדושני עונג מריח-השדה, מרעננות היער ומבהירות האויר אשר על הנהר ועל האגמים. המה נכנסו בהמולת שחוק דברים, בקריאות-צהלה, – אבל פתאום נשתתקו, בראותם את ידידם יושב במסבת עלמה נכריה ויעמדו נבוכים בפתח-החדר.

– רעי! – קרא בירשטיין. – בואו נא הנה… אתכבד להציג לפניך, יקירתי, את רעי האהובים, את כהן וקראסיק…

דבורה קמה ממקומה לקראתם והושיטה להם את ידה.

– הלא תבינו רעי, את שמחתי, את עליצותי… יושב אני גלמוד ובדד… יושב אני שקוע בשרעפי הנזעמים והעגומים – והנה הופיעה אלי היא… העלמה הזאת… כלתי יקירתי…

פני דבורה אדמו, בשמעה את דברי וולאדימיר.

כולם ישבו סביב השלחן. עוד הפעם צוה בירשטיין להביא את המיחם ולהכין ארוחה לאורחיו. גם כהן וגם קראסיק בקשו את דבורה לספר להם מכל אשר יעשה שם, בעולם הגדול… בסקרנות הקשיבו לכל דבריה וספוריה… היא יכלה להגיד להם הרבה מעשים מעניינים גם על אודות האגודות של בני-הנעורים ושל הפועלים בערי-התחום וגם על השאיפות הנבלטות בחוגי-המשכילים הנודעים בעיר-הבירה, כפי שהתבוננה למעשיהם בבית-אוגריומוב, שהיה מרכז המשכילים העובדים לטובת חופש ארצם. היא הגידה להם עובדות שונות מספירות הממשלה ומחוגי-המשכילים ומפעולות האספות של המלומדים ומכל אשר יעשה מאחורי-הפרגוד של הפקידות הארצית. היא מסרה להם את תוכן המאמרים והקונטרסים הנדפסים בחוץ-לארץ על ידי האמיגראנטים הידועים; ספרה על מעשיהם של אלה היושבים בפאריז ובשוויץ ועובדים את פעולתם התמידית לטובת שחרור המדינה וחרותה.

בעת ההיא נכנסו עוד רבים מבני-הגולה. כולם כבר ידעו את “המקרה הנפלא”, שאורחה באה להרופא, את כולם קבלה דבורה בשמחה ובנחת. – ואחרי רגעים אחדים גרמה להם, כי מכירים אותה זה מכבר, וגם היא מכירה את כולם מלפני ימים רבים, וגם היא יודעת את מכאוביהם ואת צרות-נפשותיהם – ויהיו לה כולם כאחים.

השמש נטתה לערב. צללי-ערב התגדלו. עוד מעט וכבו גם קרני-האור, אשר העיר לתחיה את כל היקום גם במקום העגום הזה, – והחבורה הקטנה עודנה יושבת על מקומה: כולם מדברים, משיחים ומתוכחים; על כולם ירד רוח של אושר וחדוה ויצרור אותם בכנפיו… אין איש יכול למוש ממקומו, לעזוב את החדר הזה; אין איש יכול לשוב אל ביתו ואל חדרו, המלא שעמום ויגון נורא… מארץ מרחקים, מארץ תקותם, הפיח פתאום רוח צח ומלא את נפשם חדוה ותקוה נעימה… מארץ מרחקים, מן הארץ, אשר עליה הם מתגעגעים זה שנים עגומות רבות, – משם טס אליהם מלאך יקר ובכפי-פז נגע אל פצעי-לבבם הכואב והזה עליהם נטפי-מרפא ומלא את נפשם רעננות…

כבר האירו הנרות על שלחן החדר, – אבל אישי-החברה הקטנה, הקשורים יחדיו בעבותות של צרות ומצוקות דומות, – עודם יושבים על הספסלים בחדר הצר, ועיני כולם נשואות אל דבורה, המוסיפה לספר ולהשיב על כל המון השאלות של החברים ככל-האפשר.

ורק אחרי חצות הלילה נפרדו האנשים לשוב למעונותיהם. ידעו, כי תדד שנתם מאתם עתה, כאשר עצביהם נרגשים וכאשר גברו עליהם הגעגועים, ובלי חפץ עזב איש-איש את מעון הבית, ששם האיר להם פתאם זיו אור בין חשכת חייהם העצובים והאפלים… אבל כאשר קמו גם כן וקראסיק ללכת, בקש אותם בירשטיין להשאר עד אשר יצאו כל מיודעיהם.

– רעי! – אמר להם בירשטיין. – בקשה אחת לי לכם… הנה באה אלי דבורה… גמרתי אמר – לחוג את יום כלולתנו… לבא בקשרי-הנשואים… הלא כן, יקירתי?

דבורה התאדמה ולא יכלה לענות דבר, רק צחוק של אושר נראה על פניה היפים.

– אבל פה אין לנו רב… ואנחנו היהודים היחידים פה…

– אל תדאג, בירשטיין, – אמר קראסיק. – הן כהן יכל להיות רב אפילו בעיירה יותר גדולה מעיר גלותנו זאת… הוא יכל בודאי לסדר את הקדושין.

– האומנם? – שאל בירשטיין.

– בכל לב ונפש… נכון אני לעשות כרצונך… אפילו תיכף ומיד, – הוסיף כהן בלצון.

– תיכף ומיד? לא!… מחר…

– טוב מאד…

ולמחרת לפנות ערב נאספו כל הגולים למעון בירשטיין להשתתף בשמחת חברם ביום חתונתו עם דבורה. וגם פקיד העיר בקש רשיון לבוא אל הרופא ושלח לאות כבוד ורצון בקבוקי-יין ומגדנות. והגולים יצאו השדה ופשטו אל נאות-דשא ואל היער ואספו פרחים רבים מפרחי-האביב ועשו זר של סגלים ונתנוהו על ראש הכלה. אחרי-כן הביאו כולם מצידם דגים ועופות, אשר צדו ביום ההוא, ונתנום על יד אחד החברים להכין מטעמי ומאכלים לסעודת החתונה, ואחרי שצר היה החדר מהכיל את כל האורחים, הוציאו את השלחן ואת הספסלים החוצה, בחרו במקום אחד על מצע של דשא ירקרק אצל העצים העבותים סמוך ליער, אשר זה החל להציץ ציץ, וערכו את החופה תחת כפת-השמים.

כהן מלא את הכוס יין ויברך בקול רם על היין. וולאדימיר קדש את דבורה בטבעת “כדת משה וישראל”, וכהן ברך את שבע הברכות בנגון ובכונה, ובהטעמה מיוחדה הדגיש את דברי-הברכות:

"עוד ישמע בערי-יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה. –

וכל הגולים והנאספים נגשו אל החתן ואל הכלה וברכום בחבה רבה. וגם קרני השמש האירו את האהובים והנחמדים והפיצו אור נעים על כל הסביבה ועל כל החבריה ועל אנשי-העיר, אשר נאספו ובאו לראות במחזה הנהדר הזה. וגם עצי-היער הגדול עומדים מרחוק כמו קפואים בלי נוע, עומדים, מתבוננים ומשתאים על המראה הנפלא הזה… והצפרים המעופפות טסו אל מרחבי-שחקים והשמיעו את קול צפצופן, כי צהלו לקראת הנאהבים והנעימים האלה, וזמרתן נפוצה בין גלי-האור והתרוממה עד תכלת השמים… ורוח קלה נשבה מן האגמים ומן הנהר וילחש באזני האהובים לחש-תקוה נעימה, לחש אהבה טמירה…

XLVI.

דמיטרי אלכסנדרוביץ אוגריומוב שב לפני הצהרים מן השדה, אשר באחוזתו, עבר דרך פרדסו הגדול והיפה ועלה על האכסדרה, אשר לפני הבית המפנה אל הגן. הוא אהב מנעוריו את העבודה בשדה ועתה הוא עסוק כל היום מן הבקר ועד הערב בעבודות האכרות. הימים האלה ימי-עבודה רבה לכל האכרים ולכל בעלי-האחוזות; כולם ממהרים לקצור את קצירם, לאסף את תבואותיהם הגרנה, לחרוש את חרישם למען זרוע למועד הנכון את תבואת-החרף, לדוש את האלומות במכונות הדישה ולצבור את יבול-אדמתם. גם בגנים וגם בגנות רבתה המלאכה לאסף בעוד מועד את הפירות ואת הירקות, לשימם בסלים ולשלחם את תחנת מסלת-הברזל או דרך הנה בספינות.

אוגריומוב אהב את אחוזתו, אשר באה לו בירושה מאת אבי-אמו; הוא התאמץ להיטיב את האדמה הטובה והפוריה, לדשן את הקרקע, לעבוד במכונות היותר מתאימות לאכרות במקום הזה. ואל האחוזה הזאת היה בא אוגריומוב לגור עם כל בני משפחתו בעתות הקיץ. בימים האלה הוא עוזב את כל ספריו וגליונותיו ואפילו את עריכת מאמריו לעתונים, עוזב את מקצוע המדע, אשר אליו מקדיש הוא כל ימיו שם בעיר הבירה, ומשתקע בכל העבודה הרבה, אשר בשדה ובגן ובחצר, צריך הוא להשגיח על כל המלאכה, כי תעבד באופן נאות; צריך הוא להשגיח על המשרתים ועל השכירים, למען יעבדו בזריזות ובחריצות, יען כי כל שעה וכל רגע יקר מאד בעת-עבודה זאת. אז ישכח אוגריומוב גם את סכסוכי-המפלגות, את עניני-המדינות, רק מסור הוא כולו להעבודה, אשר באחוזתו, בכל כחותיו הרעננים, בכל האינירגיה הכבירה הממלאה את כל קרביו. בעת ההיא ישכח לפעמים גם לקרוא בעתונים המרובים, המובאים אליו מדי יום ביום, והמה נשארים מונחים על שלחנו בחדר משכיתו או על הספסלים אשר באכסדרת-הבית. והאכסדרה הזאת גדולה ורחבה ונמשכת אל הגן המפואר; מסביבה שתולים עצים גבוהים המכסים בצלם את כל האכסדרה מקרני-השמש הלוהטת; והלאה משם משתרעות ערוגות-הפרחים הנהדרים, ואחריהם הולכים ונמשכים משעולים, אשר משני צדיהם שתולים עצי-פרי למכביר: תפוחים, דובדבנים, אפרסקים ואגסים. ומעבר השני נראה גן החורף המוקף סבים של זכוכיות גדולות. פה צומחות הנטיעות היותר יקרות, נטיעות מהארצות החמות. אוגריומוב, החוקר את תולדת הצמחים, מצמיתם ומשתילתם תחת השגחתו, רובם נטע בידיו, ובכל זמן ובכל עת הוא מטפל בהם ומשגיח עליה בשקידה עצומה. –

וגם אננה טרודה כל היום: רבה עליה המלאכה גם בבית וגם בחצר; אוהבת היא להשגיח על הפרות הטובות, על התרנגולות ועל האוזים, והמשרתת המשגיחה על המחלבה נותנת לפניה דין וחשבון מדי יום ביום מכל פרטי מעשה המחלבה. באורוה עומדים סוסים דוהרים המשמשים רק לאדוני-האחוזה, מלבד הסוסים הנועדים רק לעבודות-השדה; והרכבים ועוזריהם עומדים תחת השגחתה ונכנעים למשמעתה. כל צרכי-הבית עליה תמיד, והטבח הראשי והטבחות אינם רשאים לעשות דבר קטן או גדול מבלי שאל לפקודתה. אבל בפרט טרודה היא בטפולה בבנה הנחמד אשר ילדה לפני ירחים אחדים. זה הילד היפה והבריא הוא שעשועם ותענוגם של הוריו, והאמות המטפלות בילד ובילדה, שהיא כבר בת-שלש שנים, מחויבות לשאל את פי האם על כל עניני-טפוליהם.

בקיץ הזה מתארחת בביתה אמה, אשר באה מזיראון לבתה, ונשארה בבית-בתה לעזר לה בכל טרדותיה ובדאגותיה.

דמיטרי אלכסנדרוביץ עלה במעלות אל האכסדרה, הוא היה לבוש בגדי-קיץ פשוטים וקלים. אבל החם היה גדול מאד, השמש להטה בחומה. אין אף רוח קלה המשובבת נפש, הוא הסיר מעליו את כובעו הלבן, ישב על אחד הכסאות בעל ענפי האילן הגבה, השתול סמוך לקיר, – לנוח עד אשר יקראו את כל בני-הבית ואת האורחים לסעודת-הבקר, חפץ היה ללכת לרחץ את ידיו ואת פניו ישב אל השלחן לאכול, אבל ראה והנה על השולחן מונחים מכתבים ועתונים, אשר הביא, כנראה, בבקר זה הממונה על הבית מבית-הנתיבות.

– כמה ימים לא קראתי את העתונים, – אמר ללבו. – נקח ונראה, מה הן החדשות הנשמעות שמה בעולם הגדול?

הוא לקח אחד הגליונות והפך בו לקרא את החדשות המצוינות. בשעה זו נכנסה גם אננה אל האכסדרה, נגשה אל אישה ודרשה לשלומו, כי לא ראתהו מיום אתמול.

– שלום לך, יקירתי, – אמר אוגריומוב. – ומה שלום וואלודי?

וואלודי זה שם הילד הנולד להם, וקראו אותו בשם וולאדימיר לכבוד בירשטיין אחיהם האהוב.

– שלום לו… אמי מטפלת בו ואינה משה כמעט מחדרו.

– הנלך היום בערב לשוח אל חוף הנהר, דמיטרי? – הוסיפה אננה. אני אצוה לרכב להכין סוס למענך לרכוב, ואנחנו נסע במרכבה…

– מה? לשוח?… המתיני… חדשה מיוחדת ונפלאה קראתי…

– אמר לי, מה היא החדשה שקראת…

– שמעי, אננה… לראש שרי הבולשת נתמנה פולחוב… התוכלי להשער בנפשך?

– פולחוב? אליקסיי אליקסיוביץ?

– כן… דודני פולחוב… אתפלא עליו, מדוע זה הסכים לקבל עליו משרה כזאת? הן מצבו איתן כאחד מראשי-השופטים… נפלא הדבר… האיש המתחשב למתקדם, לליבראל – הולך להיות פקיד-הבולשת…

– הן בזה נראה מנהגו והלך רוחו… הוא היה אומר תמיד: צריכים אנו לקבל עלינו את הפקידות היותר חשובות במדינה, למען נוכל להשפיע עליהם לפי רוחנו, רוח-ליבראלי… להביא רוח טהור בחוגים אלה, להטותם לרצוננו… להפוך אותם למתקדמים…

– דברי שוא ורעות-רוח המה… להלחם בם צריכים אנו ולא להחזיקם ולהיות להם למשרתים… מובן, שבקשו הספירות העליונות איש רחב-הדעת להזמינו לשר הבולשת ומצאו את פולחוב…

– דמיטרי! – קראה פתאום אננה ברגש ולקחה את יד-אישה, הוא הניח את הגליון והביט בתמהון אל פני אשתו.

– מה לך? מדוע חורו פניך?

– דמיטרי!… מה נפלא המקרה הזה… אליקסיי אליקסיוביץ – ראש הבולשת… יכולים אנו להשתדל בדבר וולאדימיר… להקל את גורלו…

– אננה יקירתי! טובה דברת… אמת הדבר… יכול הוא להציל את אחינו…

המה ישבו שניהם על הספסל ורגעים שנים שררה הדומיה. –

– אבל איך נעשה ונפעל בדבר הזה? לכתוב אליו? מסופקני, אם ישים את לבו למכתבנו בענין סבוך כזה… לא! נצרך לנסוע אליו, לדבר אתו, לבקשהו…

– דמיטרי! אני אסע…

הוא לא ענה דבר ונשקע רגעים אחדים במחשבותיו.

– אבל הילדים?

– אני אקח את וואלודי אתי יחד עם לוטה המשרתת ואת האמה… ועל זינה תשגיח אמי פה עד שובי…

– טוב יעצת… – צריכה עד לנסוע… אפשר לבקשתי לא ישים מעינו, אבל אותך הוא מכבד ומחבב מאד…

– אמא! – קראה אננה – אמא, בואי הנה…

אל האכסדרה נכנסה אם אננה, אשה כבת חמשים, גבהת-הקומה, שרטוטי פניה העידו על יפי ימי עלומיה. –

– מה לך, אננה?

– היום אסע לעיר-הבירה…

– מדוע? מה נהיתה?

אננה ספרה לאמה על-דבר פולחוב ועל חפצה ללכת להשתדל לטובת וולאדימיר. אותו שמחה נראו על פניה, אף כי עיניה עודן מפיקות תוגה ועצב.

– האומנם יש תקוה לחלץ את וולאדימיר מצרתו? – שאלה בקול יגון.

ואננה בבואה לעיר הבירה, החליטה לבא לפולחוב בבקר טרם ילך לבית […] ¹. הוא שכן במעונו הגדול בדד, כי בני-משפחתו עוד לא שבו ממעונות הקיץ אשר באחד המגרשים הקרובים לחוף הים. פולחוב יצא מחדר-משכיתו אל הטרקלין, בהגיד לו המשרת כי גברת אוגריומוב מבקשת לראותו.

– שלום [אננה] ²אוסיפובנה!

הוא נגש אליה ונטל את ידה בחבה, וגם היא נשקה אותו על מצחו.

פולחוב היה בן חמשים וחמש שנים, שיבה זרקה בשערות זקנו הקטן, אבל שערות ראשו עודן שחורות; פניו מלאים ומפיקים מרץ ואמץ-לב.

– נפלאתי מאד, בשמעי, כי באת הנה… ואני אמרתי, כי עודך יושבת באחוזתך על נהר וואלגה… השלום לילדיך? השלום לדמיטרי?

– תודה לך, דודי… שלום לכולם, והמה דורשים בשלומך… רק אתמול בערב באתי הנה, באתי רק אליך… ובעוד ימים שנים אשוב לאחוזתנו…

– באת רק אלי? – שאל פולחוב בתמהון, – מה הוא הדבר, אשר הביאך אלי?

– לברך אותך, אליקסיי אליקסיוביץ, במשרתך הגבוהה, – ענתה אננה בצחוק קל.

– תודה, תודה רבה לך, יקרתי, – אמר גם הוא בצחוק. – ומלבד זה?

– מלבד זה יש לי אליך, דודי היקר, בקשה… בקשה גדולה מאד, – אמרה אננה וקולה רעד.

– בקשה? הגידי נא לי במה אוכל לעזור לך… אני נכון לעשות למענך כפי יכלתי…

– הן יודע אתה, כי יש לי אח, וולאדימיר שמו…

– ידעתי אותו… כמדומה, שראיתיו בבית אוגריומוב… הוא היה רע לדמיטרי…

– כן… הוא איש, אשר הקדיש את ימיו לחכמה… עסק הבאקטיריאולוגיה בחוץ לארץ, התעתד להיות מורה באוניברסיטה… ואמנם הפרופסורים מצאו אותו ראוי למשרה הזאת… אבל – הענינים הסתבכו, ולמורה לא התמנה… הוא אמר לשוב לפאריז ולהוסיף להתעסק בחקירות הבאקטיריאולוגיה, אבל אחרי כן נמלך וקבל עליו משרת רופא בעיר אחת בפלך צפוני-מערבי של מדינתנו… שמה עשה לו שם גדול… עבד במקצועות שונים, היה מסור לצרכי צבור חשובים, אבל את מעשהו עשה בדרך ליגאלית… אני יודעת אותו היטב… תכנתי את רוחו. הוא שנא את העבודה האי-ליגאלית… והנה העלילו עליו ונמסר לבולשת… לא עמד לפני הדיינים, והפקידות גזרה עליו חובת-גלות… מבטיחך אני, דודי, כי הוא אינו אשם במאומה…

– לולא אשם, כי אז לא שלחו אותו לארץ גזרה, – הפסיק פולחוב את דבריה, אשר שמע אותם ברצינות בכל עת-דברה.

– ואני מקיימת את דברי, כי הוא אינו אשם, – הדגישה אננה את דבריה. – משגה הוא ולא חקרו כראוי. חפשו במעונו ומצאו איזה גליונות עפים… שנים-שלשה איקזימפליארים של קונטרסים שונים… הוא לקח אותם מיד איש אחד בחפצו רק לדעת את מהלך דעותיו של מתנגדיו… הוא חפץ ליסד אגודות למלוה בערים רבות, וגם לקבל הרשאה מהממשלה ליסד את האגודה הראשונה בעיר מושבו… רבים היו אוהביו, אבל רבו גם שונאיו… הן אין זה חטא, אם ימצאו במעונו של איש כמוהו איזה קונטרסים האסורים לבא בקהל… ומי לא קרא אותם? במעונות רבים ממשכילינו אפשר למצוא קונטרסים שונים כאלה… אפילו בבתי-הפקידים הגבוהים… לוקחים וקוראים אותם מתוך סקרנות או כדי להתעניין בהלך-הדעות השונות… והן גם אחי לא הפיץ אותם ברבים! כל עבודתו וכל מטרתו – הנן ההפך ממגמות המפלגות הנסתרות… והאם בעד חטא כזה יענש איש לשבת בפנה נכחדה, בארץ גזרה… אנא, אליקסיי אליקסיוביץ… מתחננת אני לפניך… עשה נא את החסד הזה אתי… למעני… בקר נא את כל הענין הזה…

עיניה נמלאו דמעות, ולא יכלה להוסיף דבר. היא הוציאה את מטפחתה הרטובה בריח הבושם הטוב ומחתה את דמעותיה.

– הרגעי, אננה… עוד היום אפקד, כי יביאו לפני את כל דברי-המשפט… אחקרהו… ואעשה את כל אשר ביכלתי…

הוא הוציא את שעונו, אננה מהרה לקום ממושבה.

– לא אעכב אותך… בודאי נחוץ לך ללכת לבית-הפקידות.

– עוד יש לי עת פנויה מעטה… זמן קט… נלך ונסעוד ארוחת-הבוקר, השלחן כבר ערוך… ינעם לי מאד, אם תקחי חלק בארוחתי הדלה, ארוחת איש היושב גלמוד בלי בני-משפחתו…

ברגע הזה צלצל בפעמון ולהמשרת, אשר מהר לבוא, צוה לערך את השלחן לשני מסובים.

– בכל לב אסעד אתך, דודי, – אמרה אננה, ופניה נהרו. – אבל אבקשך מאד לבא אלי היום אחרי כלות עבודתך בבית הפקידות ונאכל את סעודתנו.

– ברצון גדול אקבל את הזמנתך, – ענה בשחוק.

אננה יצאה מאת פולחוב בשמחה ובתקוה, כי אחיה יצא לחפשי ממאסרו.

לפנות ערב בא פולחוב אל בית אוגריומוב. הוא היה עיף ויגע מאד. על פניו שכנה טרדה, ועיניו הפיקו דאגה. השלחן כבר היה ערוך לסעודה על האכסדרה היפה אשר לפני הבית הסובב את בית אוגריומוב.

– עיף אתה, דודי, – קדמה אננה את פניו, – – בא נא אל האכסדרה, אל הגן… שם – קרירות נעימה…

– תודה, תודה לך, גברתי היקרה… אמנם התיגעתי מאד… המלאכה מרובה עלי… וגם החום העז בבית-הפקידות כמעט מחנקני… אמת פה טוב מאד… רוח משובבת נפש…

– הלא תשתה כוס יין ותטעם מן הדגים ומן הירקות…

פולחוב שתה בענג רב כוס יין-שרף וגם טעם מן הירקות שאהב, פניו צהלו, וגם הצחוק הקל המרחף הרגלי מבין שפתותיו שב אליו כבתחילה.

הכרתיך, יקירתי, הכרתיך… מומחה את להכין בתבונה רבה כריה טובה כזאת, – דבר פולחוב בהוסיפו לטעם מן כל המאכלים השונים הנמצאים על השלחן.

הוא לא הגיד לאננה דבר על אודות בקשתה, והיא לא חפצה לשאול אותו לפני אכלו לחם. הוא אכל לתאבון את המאכלים, הלל את אננה ואת ידיעותיה בהכנת מטעמים טובים לסעודה, ספר לה מעשיות ואניקדוטים שונים מן הספירות הגבוהות, וגם על דבר האינטריגות השונות השולטות בחוגי-הפקידים הנודעים.

– הלא תדעי, כי גם להכין ירקות טובים – דבר חשוב הוא מאד בספירות הממשלה, – אמר בשחוק כאשר הגישה לו אננה קערה קטנה מלאה ירקות מטוגנים. – הן גם בורגוב נתמנה לראש השרים, יען כי אין טוב ממנו יודע להכין את המאכל הזה באמנות רבה.

האומנם? אם כן אפשר שגם אני אגיע למלכות? – צחקה אננה.

– אלמלי ילדיך שלא תוכל לעזבם, אפשר כבר הגעת למשרות הגבוהות…

ואיך עזבת את הילד הרך הנולד לך לפני ירחים אחדים?

– אני לא עזבתיו… באתי הנה ולקחתי אתי.

– האומנם?

– כן… ואני אחפץ, כי תשים עינך עליו… הילד יפה מאד… דומה הוא בקלסתר פניו לדמיטרי, – אמרה אננה בשמחת-אם מאושרת. –

– יבא לפני – ונראה הכנים דבריך או לא? – ענה בצחוק.

– הוא נמצא עתה על יד האמה פה בגן… אני אצוה, כי תבוא האמה הנה. –

– אבל מה שלום בת-סנדקתי? בודאי מוסיפה זיוה היפה והחביבה לפרוח כפרח הטוב…

צללי-הערב כבר התגדלו, השמש פנתה לערוב, רוח צח וקל נשב מבין העפאים ועבר אל האכסדרה. המשרת הביא קהאווה וליקר. פולחוב מלא כוס קטנה בליקר, טעם אותו ופנה אל אננה.

– מחכה את כמובן, לתשובתי על דבר בקשתך… כן! אני חקרתי את כל הענין, נודע לי הענין בכל פרטיו. אחיך נאשם בעוונות חמורים רבים. הוא בא אל עיר נכריה כרופא, אבל רק עברו חדשים אחדים – והנה הוא כבר מאסף אספות, מאגד אגודות ומטיף זרות ומשונות… אתפלא, מדוע זה עזב את מקצוע החכמה ושקע בין גלי-דעות זרות של האגודות העומדות נגד סדרי הממשלה? ובפרט, כי אחיך… הן יהודי הוא…

– כן… הוא יהודה, – ענתה אננה בלחש.

– לך אינן ידועות כל הנטיות של המפלגות הללו… אבל בפרט קשה מאד המלחמה להממשלה עם המפלגות היהודיות…

– את, כמובן, אינך יכולה לדעת ולהכין את כל הענינים האלה. אבל אני… כמעט מן הרגע הראשון, שקבלתי עלי את משרתי הקשה, השקעתי ראשי ורובי בענינים האלה… והטרדות היותר גדולות של הבולשת הן בעניני-היהודים…

– אם כן? – שאלה אננה בחלחלה.

– אם כן… אני עיינתי היטב באשמת אחיך… אמנם, ראיות מהימנות לא נמצאו כלל, שהוא לקח חלק במפלגות אי-ליגאליות… הפקיד בעיר ההיא איש אחד, אשר במקרה אני מכיר אותו, הוא מן האצילים שלנו בפלך זיראון, מישצארין שמו, אפשר שמעת אל אודותו… לאביו היתה אחוזה גדולה וטובה סמוכה לאחוזתנו… הוא מכר אותה קימעה, קימעה… הוא בזבז את אחוזתו בהוללות… זה היה מכבר הימים. הוא כבר מת. ובנו זה – פקיד שמה. גם אותו ידעתיו… הוא היה מן האצילים המתקדמים… והוא כתב שטנה על אחיך… שטנה גדולה… אבל גם הוא מעיד, כי כל מעשי-אחיך היו מאושרים מן הממשלה וכי מלבד שני קונטרסים, אשר אינם כדאי לשים אליהם לב, לא נמצא דבר אסור במעונו, האשמה היותר גדולה, שמאשים אותו מישצארין, – זו היא ההשפעה הרבה שהיה אחיך משפיע על כל יושבי-העיר, על בני-אמונתו… וגם מאשים הוא אותו, שלא חפץ להגיד, מי נתן לו את הקונטרסים הנבערים האלה…

– אבל האם אפשר הדבר, כי אחי יגיד ויגלה את שם האיש ההוא? – שאלה אננה ברוגז.

– כן… אמנם מסכים אני לדעתך: הוא לא יכל להגיד ולא הגיד… אבל צריך היה אחיך להיות זהיר מאד במעשיו, אך הנעשה אין להשיב…

– האומנם אי-אפשר להצילו? שאלה אננה בפחד ובחרדה,.

– אני לא אמרתי לך בדבר הזה… קשה מאד היה להקל מצבו… אבל אני הבטחתיך… הייתי אצל המיניסטר ודברתי אתו. אמרתי לו, כי יודע אני את משפחת הרופא הזה… הלא גם את אביך הנכבד אני ידעתי מכבר… רק שכחתי או אולי לא ידעתי, כי יהודי הוא… או אפשר שהתנצרו?

– לא… הורי – יהודים המה, – ענתה אננה בלחש ובמבוכה.

– כן… היתי אצל המיניסטר ופרשתי לפניו את כל הענין והסברתי לו, כי כל הענין קל-הערך הוא, לפי דעתי, וכי כבר נענש קשה האיש הזה בשבתו כשנתים בגלות… והוא נתן את הסכמתו לתת חופשה לאחיך…

אננה קמה ממקומה כרכה את ידה על צואר פולחוב ונשקה אותו על מצחו בחבה רבה.

– דודי, דודי היקר, במה אקדם את פניך בעד טוב לבך? אסירת תודה אני לך כל הימים…

– טוב, טוב… אני הבטחתי ומלאתי את דברי… אבל כאשר ישוב אחיך הנה, עוץ נא לו עצתך, כי יעזוב את כל עניני-הצבור… ילך לו לאיזה זמן לפאריז, לברלין… יוסיף ללמוד, ירבה לקח… ישב לו אחרי כן באיזו עיר גדולה ויתעסק במקצוע הרפואה… הן בודאי רופא מומחה הוא… הבירשטיינים הנם בעלי-תבונה רבה, – הוסיף בחלקות ולקח את יד אננה.

המה קמו ממקומותיהם.

– נלך נא לשוח בגן… דמיטרי אוהב את הנטיעות ואת השתילים ואת כל הצמחים כחקרן במדע התולדה, ואנחנו נתענג על הפרחים כאנשים פשוטים ונשאף רוח קריר וצח.

– הנה גם האמה הולכת, – אמרה אננה. – הנני להציג לפני הוד כבודך את בני, את וולאדימיר דמיטריוביץ…

XLVII.

כהן קבל חופשה מגלותו בראשית ימי-הקיץ, עזב את העיר הנדחת ונסע לעיר מגורו. הוא לא ידע, במה יתעסק עתה ואיך יכונן את חייו. הספק בדעותיו הראשונות חדר בקרבו; הוא חש אל נכון, כי לא יוסיף עוד להטיף לדעותיו אלה ומה גם לאגד אגודות אנשים, המבקשים למצוא דרכים חדשות ונתיבות לא ידעון אבותיו: הדרכים האלה היו עלוטות בערפל, והוא בעצמו כבר לא האמין בהתגשמות דעותיו הללו.

מלא עצב ויגון בא לברך את רעיו, את וולאדימיר ואת דבורה, טרם הפרדו מהם.

– איני יודע, – אמר, – אם החיים האפלים יסחבוני ככלי-אין-חפץ או אני אסחף אחרי החיים העגומים באין תקוה, באין שביב זהר…

בירשטיין לא ענה דבר, הוא התעצב, כי רעו זה, אשר נקשר נפשו בו מאד, נוסע ממנו, והוא עודנו נשאר במקום השומם הזה לארך ימים, אבל דבורה היתה מלאה חפץ ורצון כביר.

– אל תגיד כדברים האלה, – קראה בהתלהבות. – נשגבים המה החיים… רבים המה הנתיבות המובילים את האדם לאושר נצחי… והאידיאל המרומם מורים ומנשא אותנו אל על, מכריחנו לחיות, לעמול ולהלחם…

– האידיאל נשבר לרסיסים… ממרומי-כוכבים השלכנו – אל אשפתות… ואני עיפתי ממסבות החיים ומטרדותיהם הפעוטות.

– שמע נא, כהן! – אמר בירשטיין אחרי רגעי דומיה בלקחו את ידו הקטנה ובלחצה בחזקה. – בקשה אחת לי אליך… הודיעני נא את מקום משכנך אחרי אשר תבא למקום מגורך… כתוב על שם אחותי… אני אקוה, כי עוד נמצא את דרכנו. גם מבין הערפל מציץ לי כוכב זהר… ותבא העת, כאשר יחד נלך לעבוד ולפעול למען הרעיון ההוא, אשר יאגד וילכד את אישי מפלגותינו השונות…

– אין ספק, כי לא אשאר לימים רבים במקום אחד… בתכונתי יש איזו שאיפה של נדידה תמידית… אבל מבטיחך, כי אל כל מקום שאבא אודיעך… אפשר עוד יעלה הגורל להתראות אחרי אשר גם תצא ממאורת-דובים זאת.

והחיים המתחניים בעיירה הולכים ושוטפים לאטם בכפיה ובבחילה כמנהגם במקום הזה. האסירים עובדים את עבודתם כל היום הארוך, מתקבצים לפעמים ומתוכחים; או יש שתגרות בטלות ופעוטות נופלות מאליהן ביניהם, והמה מתפרדים ונפרדים איש אל מקומו ואיש אל פנתו… אבל יעברו ימים אחדים – והנה שבים החיים בתחלתם, והאנשים מתלכדים ומתקבצים, נואמים נאומים או מתוכחים. רק בירשטיין ודבורה כאילו עומדים מחוץ לכל הפרודים וההתלכדיות האלה, וכולם באים אליהם ומבקשים מנוחה לנפשותיהם העיפות והנהלאות – או בקבוצים בשעת התאגדותם, או ביחידות בשעת פרודם. ובפרט עומדת דבורה במרכז כל החיים הנרגשים של אסירי-עוני אלה: כל הסכסוכים מובאים לפניה, כל תגרותיהם נפרשות על פיה, כל אנקות לבבם תשפכנה לפניה וכל מתלאותיהם תודענה לה… והיא כמו תחבוש את כל מכאוביהם, כמו תמצא מרפא לתחלואי-עצביהם הנרגשים…

ופתאם בערב יום סתיו אחד יצאה השמועה, כי הגיעה פקודה העירה, שלבירשטיין נתנה חופשה…

קראסיק היה הראשון שנודע לו, כי בא צו זה להפקידות – לתת דרור להרופא. הוא עבד אז עבודת נגר בבית הפקידות, והלבלר מסר לו את הידיעה בה בשעה שנתקבלה להפקידות הוא עזב את מלאכתו ורץ למעון רעו להגיד לו את הבשורה הזאת. –

– מי השתדל בעדי? מדוע נתנו לי חנינה בהקדם, טרם מלאו כל שנות גלותי?

איש לא יכל להגיד להם את פתרון השאלה הזאת, אבל הפקיד אמר לו, כי הפקודה באה מלשכת השר הראשי, פקודה נמרצה ומהירית. שמחתם של וולאדימיר ודבורה היתה גדולה מאד. המה מהרו לעזוב את המקום הזה ומסרו את דירתם ואת כל כלי-ביתם ואת רוב ספריהם לקראסיק ולרעיהם בתנאי, כי הרכוש הזה יהיה שייך תמיד גם להגולים הבאים אחריהם. –

– בעוד חדשים אחדים יתמו גם ימי-גלותי, – אמר קראסיק בשמחה.

– ולאן תשים פעמיך?

– גם אני עוד לא אדע… אפשר שאסע לאמיריקה… רבים מחברי כבר נדדו לשם ועובדים כפועלים בבתי-מלאכה שונים.

– אבל השבעתיך, קראסיק, – אמר בירשטיין! – טרם תאמר לנסוע לאמיריקה או בכלל בשובך אל מקום מולדתך – בא נא אלי, אל עיר מושבי… עוד לא החלטתי בנפשי איה אגור, אבל בכל אופן תדרוש למשכני בבית-אחותי על פי כתובתה זאת.

– מבטיחך, כי אבא אליכם, – ענה קראסיק במבוכה. – נקשרה נפשי בך וברעיתך… אנשים טובים אתם, – הוסיף בצחוק וברגש נסתר.

בירשטיין נסע עם דבורה לאחוזת אחותו, כי אל המקום הזה באו גם הוריו לראותו. ימים אחדים ישבו בבית-גיסם והתענגו על יפה הנוף הזה במנוחה ובשלוה בחוג אהוביהם. רק שמועה מעציבה אחת העיבה את שמחת בירשטיין: נודע לו, כי אמו זקנתו מתה לפני שנה. אביו הגיד לו, כי הבית הגדול, רכוש הוריו הזקנים, נשאר בירושה, על פי צואת הזקנה, לוולאדימיר, ולכן צריך יהיה לנסוע לעיר מולדתם לקבל את הירושה. – הדבר הזה מצא חן בעיני וולאדימיר, יען כי כבר החליט לבלתי שוב לאושה, כי אם לקבוע את ישיבתו בעיר גדולה. הוא חשב, כי במקום כזה אפשר יהיה לו להמשיך את עבודתו הצבורית, שם יוסיף לפעל להגשמת רעיונו – לבסס את מוסדי-האגודות השונות המאגדות את הפועלים ואת העמלים במקצועות שונים של מלאכה ועבודה. –

בנסעם לקובנה דרך עיר-הבירה, נשאר בירשטיין ליומים בעיר הזאת, ובבקר הלך למעון רעו גרונין.

גרונין ישב בחדר עבודתו, כאשר נכנס אליו בירשטיין. ברגע הראשון נבהל בראותו את רעו עומד לפניו, אבל כהרף עין מהר לקראתו וחבקהו באהבה.

– האתה זהו, חבר? האומנם שבת מארץ גלותך? מתי? מי נתן פדיון שבויים בעדך? מי הוציאך מחשכת הגלות לאור ולחופש?

– המקרה, ידידי… רק המקרה היה בעוכרי, וגם המקרה הוציאני למרחב. –

– אבל – ספר נא לי מכל המוצאות אותך… ואיה דבורה רעיתך?

– פה… אתי באה לעיר-הבירה…

– ואל מעוני הדל לא הופיעה?

– עוד נבוא יחדיו אליך בערב למועד, אשר תיעד לנו…

– זהו – דבר אחר… ואני נתעצבתי באמרי, כי דבורה שכחתני… אמנם אשת-חיל היא… ללכת לארץ תאלובות אחרי מאהבה!… את עלמה כזאת יכלתי אף אני לאהוב…

בירשטיין ישב על הספה הרכה לפני החלון הפתוח. הבקר היה חם, והאויר זך ובהיר. הוא ישב וספר לרעו מכל המסבות שעברו עליו מאז התראו יחדיו בפעם האחרונה בעיר הבירה. בתחלה שמע גרונין את דבריו בעיון רב, אבל אחרי-כן החל להפסיק את ספורו של חברו בשאלות שונות, בהלצות ובבדיחות. –

– אולי תספר גם אתה לי מכל החדשות, אשר נתחדשו פה במדינתנו?

– מה אוכל לספר לך, חברי? העולם כמנהגו נוהג… יש שתצחק מרוב תלאה, ויש שתתאבל רוב לעג, ויש שגם תאנק דום מרב צער ומרוב ענויים… ובכלל כל הנעשה בעולם הזה – יפה הוא, ובעולמנו היהודי על אחת כמה וכמה!…

– אולי יודע אתה, מה נשמע על דבר האגודות למלוה? האם פרצו להן נתיב בין יושבי-הערים בתחום מושבנו או נשאר הרעיון קפוא על מקומו הראשון?

– הרעיון ינשא על כנפי מלאכים זכים… ינשא אל על – ושוכני עפר לא ישיגוהו במעופו… והמעשה הנעשה נשקע בין רפש החיים ונטבע ביון הטיט…

– אבל מבלעדי המליצות מה תאמר לי? – אמר בירשטיין בפנים נזעמים.

– אין אני אוהב מליצות, יקירי! אני מדבר על המעשים כהויתם… האגודות מלוה? אמנם חדר הרעיון אל כל שדרות אחינו היהודים, יען כי ראו ברכה בהן וחפצו ליסד אותן בערים רבות וגם בעיירות, אבל, לדאבוננו, רבו מאד המכשולים על דרך התפתחותן.

– ומדוע? איזה המה המכשולים בענין כזה?

– האשה!… הלא תדע את המשל הצרפתי הידוע Cherchez la femme

– ומה שייכות להאשה ולענין האגודות למלוה? לא אוכל להבין את עמקי הלצתך…

– אין זה, לדאבוננו, הלצה, רק אמת מרה וקיימת… הלא תבין, כי כל אגודה יכולה להוסד רק כאשר תבא ההרשאה מן הספירות הגבוהות, והרשאות כאלה לא תנתנה בימים האלה.

– מדוע? מה עול מצאו בהן?

– לא עול נמצא באגודות, רק באה האשה וסכסכה את כל הענינים… בראש הפקידות הממשלתית, אשר ממנה תוצאות לחיים או למות לאגודות פינאנסיות, עומד עתה איש פקח, שר גדול וחשוב… והוא אוהב מאד את אשתו היהודיה, לכן, כמובן, שונא הוא את כל אחיה היהודים. אפשר, כי בלבו אינו שוטם אותם, אבל מתירא הוא פן תאמרנה הבריות בספירות העליונות, כי עומד הוא תחת השפעת היהודים, באשר אשתו היא מזרע היהודים, ולכן – ירדוף בחמת-אף את כל המוסדים, אשר יוכלו להביא תועלת להמוני-היהודים… כמובן, בעניני יסוד חברות פינאנסיות של בעלי-הון – שאני!… ההבנת? זהו הכח הריאלי, אשר אליו שאף רוחך כל הימים… לא תהיינה אגודות לבני-היהודים! כן גזר אומר השר וכן יהי!… אם חפץ אתה, כי יתקבל בניך לבית-הספר, – לך וקבץ את כל הנערים הנוצרים ודבר על לבם, כי ילכו לשמע בחכמה! לך והטיף להם, כי – אשרי אדם מצא חכמה, כי יקר המדע מפנינים, אורך-ימים בימינה – ובשמאלה עשר וכבד… אפשר, כי יטה לבם לתבונה, ילכו ויוסיפו לקח, ואז יצלך גם בנך ויכנס למזל-טוב לבית-הספר… עשרה “גוים” כי מצאת – ולמדת אותם תורה וחכמה, והמה נכנסו בשלום אל הגימנאזיה, אז אולי תצלח גם דרך בנך… וכן הדבר גם בעניני-האגודות! לך ובקש את “הגויים”… אפשר יאזינו לשכל מליך ויתנו ידים למוסד הזה. אז יהיו המה ראשי-המוסד, אז יהיו המה המנהלים, המה יעשו בכספך ככל אות-נפשם, – וגם אתה תזכה ליהנות מזיום, תזכה ללקט מקוצץ-יד אי-אלה שיריים מתחת שלחנם המלא דשן, תזחל על בהונות רגליך לפניהם ותתן להם את כספך ואת בינתך ואת זעת-אפך ואת כל עמלך, – והמה יעניקוך מטובם…

– מארת-אלהים בנו! – הוסיף גרונין בלעג-מר, – הקללה שקלל אותנו מכבר נביאנו הקדמון: והחזיקו עשרה יהודים בגוי אחד ואמרו לו: קצין תהיה לנו, ראש אגודתנו, רק שמך יקרא על המוסד, אשר אנחנו ניסדהו ואשר אנחנו נעניקהו מכספנו ומרכושנו… הא לך – התפתחות אקונומית!…

גרונין חדר מדבר ועשן פאפירוס לשכך את המית-רוחו. ובירשטיין ישב נעצב ושומם מכל דברי-חברו אשר השמיע בפניו בעקיצות שונות.

– ומה דבר בית-החרשת שאמרתי לכונן באושה?

– בית-החרשת? אה! בית-החרשת כמדומני, שהוא הולך ומתפתח… לטובת איזה עשירים!… והאורגים? יש שעובדים מהם בפאבריקה ויש שמוסיפים לעבוד בבתיהם כמקדם… והצד השוה שביניהם – שאלה ואלה תמים לגוע מרעב. הלא גם זה הוא חוק ההתפתחות של דרכי האקונומיה! – ומה לך עוד? לו לא באת לאושה ולא השתדלת ליסד בית-חרשת להאורגים מחוסרי-לחם ומשוללי-עבודה, – הן גם אז בא יבא החוק העולמי והביא בינה לשנים-שלשה “גבירים” ליסד פאבריקאות ולנצח על המלאכה – כדי להרבות תעשיה וכדי – לאסף כסף למענם…

– ומצב בעלי-המלאכה לא הוטב? – אמר בירשטיין בלחש כשואל לנפשו.

– מצב העניים האלה? כמובן, לא הוטב… שמע נע, חביבי, ואספר לך מעשיה אחת… בודאי יודע אתה, כי בכל יום הכפורים יחתך גזר דינם של כל ברואי-עולם לחיים או למות: מי יעשר ומי יעני… ידוע לכל, כי בכל היום הזה יושב אלהים, כביכול, ודן דין כל ילוד אשה… והמלאכים עוטרים את השכינה ושוקלים בפלד כל מעשה אנוש ותחבולותיו. כמובן, מתחילים מן העשירים: מטפלים בגורלם, דנים ושופטים על כל מעשה ומעשה, על כל פעולה ופעולה של כל אחד מבעלי-ההון הגדולים והחשובים, מי יזכה לחיים ולעושר ומי – למות ולפשיטת-הרגל… והעסקים להגבירים האלה רבים מאד וסבוכים מאד; צרכיהם מרובים וגם מעשיהם שונים מאד: יש פעולות טובות ויש מעשים רעים… צריכים המלאכים להתבונן היטב, למען ישפטו בצדק ובמישרים… וכן המה מטפלים ועוסקים, סופרים ושוקלים את כל המעשים האלה עד – שיפוח היום… היהודים כבר מתפללים “נעילה”… עוד מעט וגם השערים ננעלים… מה לעשות? היום קצר, והמלאכה מרובה – ועוד המוני-המונים עניים עומדים ומצפים לגורלם, לישועתם… השמש שוקעת… צללי-ערב הולכים ומתגדלים ומכסים את כתלי-הבתים, ורק על ראשי הגנים ועל ראשי-העצים עוד מתנוצצות קוי-אור שוקע… והמלאכים יחפזון – ואת מלאכתם עוד לא כלו… וגם המה עיפים ויגעים מעמל היום הגדול והנורא… מה לעשות? אז יוצאת בת-קול וצורחת: משפטי העניים יחרצו – לשנה הבאה! ובכן – העולם כמנהגו נוהג!… מן העשירים אמנם יש שהאחד ירום והשני – ישפל, אבל העניים… המה נשארים במצבם הרגיל, גורלם לא ישתנה… האומנם אתה, בירשטיין, חפצת להפך סדרי-בראשית?

בירשטיין התנשא ממקומו בהתרגשות.

– הבלים ומליצות!… סדרי-בראשית משתנים בכל יום ויום… וגם סדרי-המצב הכלכלי של המוני עמנו ישתנו!… וגם מצבם של כל עמנו צריך להשתנות!… נבקש ונמצא…

גם גרונין קם מכסאו ולקח את בירשטיין בידו.

– יודע אני, יקירי, כי אתה לא תפנה עורף להגיונותיך ולמחשבותיך… יודע אני, כי לא תסור מן הדרך, אשר בחרת בה, – לנהל את המוני-העם לאשרם… על-פי רוחך… אבל רק עצה אחת איעצך: בקש את הקרקע המוצק, אשר עליו תוכל לבנות את בניניך… ואם הקרקע חול הוא, אשר כל רוח מצויה תסערנו ותהדפנו כמוץ – כלך לך וחדל מבנות עליו בנין. אשר אין קיומו נכון אפילו מתחלת ברייתו… כמה גדולים היו לפניך ובנו את בנין-חופש-האומה ואת הכיל-אשרו על אדמה מתפוררת ומתרועעת… וכן תהיה גם אתה, עד אשר תשים את לבך אל המקום ההוא, ששם יכול בית-ישראל להבנות ממסד עד הטפחות…

בירשטיין הביט בעיני תמהון אל פני גרונין, הדובר בקול דממה ומדגיש ברצינות כל מלה ומלה.

– ולאן אתה אומר ללכת עתה? – שאל גרונין בשנותו את קולו.

– אנחנו נסע לקובנה… ומשם נלך לחוץ-לארץ לירחים אחדים… ראשית, נצרך גם לי להחליף כח אחרי שנות עמל ונדודים… עצבי נרגשים… ושנית, רצוני, כי תראה דבורה את החיים בכל שטפם וזרמם בחוץ-לארץ, בארצות הנאורות… אחרי-כן נשוב הביתה… בודאי אהיה לא רק לרופא-חולים, כי אם גם לעסקן צבורי, – הוסיף בירשטיין ויצחק.

XLVIII.

אולם בבואו לקובנה, החליט בירשטיין לנסוע לימים אחדים לאושה טרם יצא לחוץ-לארץ. ראשית, חפץ לראות בעיניו מכל הנעשה באגודת-המלוה ובבית-החרושת למען ידע, איך יוכל בימים הבאים להטות את עניני-האגודות העתידות לדרך נכונה. ושנית, צריך היה לראות את סוחולסקי. מפי הורי דבורה, אשר באו אליו לראות את בתם, נודע לו, כי מצב סוחולסקי רע הוא יען כי דחפוהו המנהלים החדשים ממשרתו באגודה. ובירשטיין אמר בלבו לבקשהו, כי יבוא לעיר מושבו להיות פקיד על ביתו הגדול, וגם יהיה לו לעזר בפעולותיו העתידות בעניני-צבור.

היתה שעת ערב של ימי-הסתיו, כאשר בא בירשטיין אל מעון סוחולסקי. הוא ישב בחדרו הגדול אצל השלחן המפנה אל החלון וכתב.

– ברוך מתיר אסורים! – קרא סוחולסקי בראותו את הרופא, ושמחה נראה על פניו החורים.

בירשטיין חבק אותו באהבה.

– מה שלומך, מר סוחולסקי?

– שלום לי… אף כי מצבי הורע… הורי דבורה הגידו לי, כי נתנה חופשה לכבודו ושמחתי מאד… חפצתי לכתוב אליך, אבל לא ידעתי בבירור לאן תשים פניך…

– גמרתי בלבי להשאר בקובנה… אבל חפצתי מאד לבוא הנה ולדעת מכל הנעשה באושה… ומה הנה החדשות פה?

– חדשות? – אמר סוחולסקי באנחה. – רק רעה תמצא פה…

– אבל רואה אני, כי העיר התגדלה והתרחבה… המסלה הביאה אל המקום הזה שנויים רבים…

– כן! עירנו אמנם התגדלה… המסלה הביאה אלינו אנשים חדשים, ובכל זאת מוכרחים המוני-העם לנדוד… לעזוב את העיר מאין עבודה ומאין שכר… קבלנים אחדים מצאו להם עבודה בזמן שסללו פה את המסלה ובנו את הבנינים… כלו את מלאכתם – והלכו לבקש עסקים אחרים במקום אחר… בנינים גדולים נבנו לצרכי המסלות, שם יושבים פקידים ומנהלים ופועלים – וכמובן, אין להיהודי אף דריסת רגל בכל העבודה הרבה אשר במסלה… אפילו בין האומנים השונים, בין המסגרים, המכונאים והמיכאניקים, לא ימצא אף יהודי אחד. אף כי רבים פה מאחינו היודעים את המלאכות האלה היטב… והפועלים, אשר באו מכל קצוות המדינה, שונאים ונוטרים את יהודי-מקומנו, מתעללים בהם, מחרפים ומגדפים אותם ולפעמים גם מכים אותם באגרוף רצח, כאילו עשו להם רעה אנשי-העיר… שנאת-העם קוננה בלב האנשים האלה… ומדוע נשרשה בלבות האנשים הפשוטים האלה השנאה האיומה הזאת להיהודים – אין אני יכול להבין פשר הדבר הזה… בימי חגיהם מתגודדים המה בכל חוצות העיר – ואין מוחה… ויהודינו? אחדים מצאו להם מחיה: כוננו עוד עשות חנויות גדולות, עוד מאות חנויות פעוטות, נוספו עוד רוכלים ורוכלות, תגרים ותגרות, סרסורים וסרסרות… ועוד תגדל הרעה, כי נשחתו גם המדות הטובות, שבהן היו מצוינים בני-ישראל ובפרט בנות-ישראל…

סוחולסקי נאנח אנחה עמוקה והחשה.

– וגם האגודה שרכה את דרכה?

– מצב האגודה בפני עצמה אינו רע… המוסד מוסיף את עבודתו, נותן הלואות, אבל נהנים ממנו לפי הרב לא בעלי-המלאכה ולא האורגים או הפועלים השונים, אשר לטובתם פעלת את פעולתך… המוסד הזה מסור עתה בידי חלפן וקרוביו… המה גם המנהלים, והמה מטים את מהלך העסקים לפי רוחם…

– וגם אותך הדיחו ממשרתך?

– ומה היה לי לעשות? ריב דברים היה לי תמיד עם המנהלים החדשים והוכרחתי לעזוב את האגודה.

– ובמה מוצא אתה את מחיתך?

– אין דבר… יש לי עבודה בבית-מסחר אחד… המשרה קטנה, שכר מועט, אבל – לחם יש…

– אמרו לי, – הוסיף בירשטיין אחרי רגעי-דומיה, – כי בית-החרשת לאורגים עומד על תלו, ועבודתו התגדלה… הרבה פועלים מוצאים שם להם עבודה…

– בית-החרשת… היודע כבודו, מי המה בעליו? בעלי-הון ממקומות שונים… אומרים, כי עשירים אחדים מחוץ לארץ השקיעו בעסק הזה הון גדול… חברה אקציונרית היא הפאבריקה ככל החברות השונות למסחר ולחרשת… את הפועלים היהודים הרחיקו משם כלל, ופועלים אחרים הובאו מפולין, מאשכנז ומפנים מדינתנו… ואפילו שוליביץ, אשר כונן בתבונתו את בית-החרשת הזה, הנהיג בו מנהגים לפי רוחו, תקן תקנות לפי השגתו ובעצמו פעל להוציא את בית-החרשת מרשותם של עסקנינו ולהביא את העסק לרשותם של אקציונרים, – גם הוא נדחה ממשרתו הגדולה, ומקומו לקח איש אחר, פולני, צורר היהודים השונא את כל אחינו בשאט-נפש…

– אבל מה מעשהו של שוליביץ עתה פה? הן הוא גר בעיר הזאת.

– הוא ראה את הנולד… הוא וגיסו ועוד עשירים אחדים מהעיר הגדולה כגוננו בשותפות פאבריקה לאורגים… ועסקם מתרחב ומתגדל ונותן ברכה לבעליו…

– ושם עובדים יהודים אורגים?

– הס מלהזכיר! גם המה מבכרים את הפועלים הנכרים על הפועלים היהודים, יען הכריזו היהודים שביתה ולא חפצו להכנע לכל סדרי בעלי-בית-החרשת.

בירשטיין ישב עצוב-רוח ושמע את כל החדשות והנצורות. הוא קם ממקומו.

– מחר בבקר בא נא אלי אל בית המלון החדש “פטרבורג”. חפץ אני להציע לפניך הצעה אחת… ועתה אלך לי… אפשר תלוני בדרכי… נטייל בחוצות העיר ונדבר את דברינו…

המה יצאו החוצה. היה ערב קרירי וצח. המה הפנו ללכת מן הרחוב הקטן, ששם דר סוחולסקי, אל רחוב השוק, שהיה עוד הומה מאדם רב, ברגע ההוא עברה לפניהם מרכבה קלה רתומה לסוס דוהר, האיש אשר ישב במרכבה, הפנה את ראשו אל עבר ההולכים, הסתכל אל בירשטיין, כי הכירהו, הוא צוה לרכב לעצר בסוס, וקרא בקול:

– אדוני בירשטיין! האומנם את פני כבודך אני רואה? בירשטיין נגש אל המרכבה והכיר את שוליביץ.

– שלום, שלום לכבודו, – אמר בהושיטו את ידו לשוליביץ.

– ומה שלום כבודו? מתי שב לאושה?… מברך אני את כבודו ליום חופשתו…

– זה היום באתי ומחר אצא מפה…

– בבקשה, אדוני הרופא! יסע נא אתו אל מעוני… אשתי תשמח מאד לראותו… יכבדני נא לבוא אל ביתי לבלות שעה אחת בחברתנו… אני בא עתה מן בית-החרושת אחרי כלות העבודה…

– ברצון רב אלך למעון כבודו…

– אם כן ישב נא אתי במרכבה ויחדיו נסע…

בירשטיין אחז ביד סוחולסקי ואמר לו:

– אם כן אחכה לבואך מחר בבקר בשעה השמינית בבית-המלון…

בית-שוליביץ נבנה בתוך גן גדול, הבית היה לא גדול, אבל בנוי בטעם נכון, חדרי-הבית היו גדולים ומרוחים ומפארים ברהיטים יפים ויקרים, נראה היה, כי בעל המעון קפדן גדול בסדרי-הבית.

אסתר, יצאה לקראת הבאים, השתוממה לראות את בירשטיין והביעה את שמחתה בלהג רב.

– השעה הזאת, רופא יקר, היא השעה היותר מאושרת בימי חיי… ראיתי את פניך, ראיתי, כי שלום לך – ומה תגדל עליצותי… מה מאד עגמה נפשי בימים הללו, כאשר הגיעה אלי השמועה על הלקחך מאתנו!… כמה לילות מנו לי בבכי… כמעט התמוגגתי בדמעות… לא יכולתי להתנחם… עד אשר בא אלי אלכסנדר יקירי – היא הראה באצבעה על אלוף נעוריה – והוא נחם אותי – באהבתו אלי… אבל ספר נא, רופא יקר, מכל המצוקות והענויים, אשר עברו על ראשך… הה! רבות סבלת, ידיד יקר, רבות סבלת ועונית… וכל זה רק בעד אשר מסרת את נפשך לטובת כל הנדחים והנאנקים…

– ספורי יהיה קצר מאד: שנתים ישבתי בעיירה קטנה בצפון המדינה… עבדתי שמה עבודת רופא, אבל אסור היה לי לצאת מקיר העיר וחוצה… ולפני ירחים שנים-שלשה הוצאתי לחפשי – ותם כל הספור!…

– ובודאי תאמר לשוב לעירנו?

– לא, אסתר בוריסבנה! אין אני רוצה לשוב לאושה…

– ואני יעצתיך לבא הנה… שמך נודע פה בכל הסביבה… מובטחני, כי ירבו החולים לבוא אליך ותצבור כסף כאפר…

– גם אני מדמה, – אמר שוליביץ, – כי צדקה רעיתי וטובה עצתה. הן העיר התגדלה… המסחר פרץ פה… יכול כבודו למצוא פה מקום רצוי לעבודתו… ברופא חושב – אנו נצרכים מאד…

– תודה לכם, ידידי, אבל אני כבר החלטתי, כי לא אשוב לאושה…

אסתר מהרה ללכת אל החדר השני לתת צו להמשרתים לערוך את השלחן לכבוד האורח, בירשטיין שאל את שוליביץ להגיד לו את פרשת בתי-החרשת, אשר נוסדו פה.

– המקום הזה רצוי הוא לעבודה זאת. הפלך הגדול הזה מתעורר לחיים חדשים… הסדר האקונומי הישן הנוסד רק על האכרות הולך וחולף, ועל מקומו בא סדר איקונומי חדש, סדר של התעשיה הגדולה. ההתפתחות הכלכלית מביאה לתעשיה גם במקומות אלה, כמו שהתפתח בזמנו המצב בפולין, ששם נוסדו מרכזי-תעשיה גדולים. מסלות-הברזל הנבנות מחדש, היערות, הנהר הגדול, אוכלוסי-הפועלים – כל אלה גורמים אמיצים להתפתחות התעשיה… סחורתנו הולכת ונמכרת בכל קצוי מדינתנו וגם בסיביר… מדינתנו בכלל צעדה בימים האלה צעדים ענקיים בדרך השתכללות התעשיה ואנחנו הנם החלוצים הראשונים, המביאים ברכה והצלחה למקומות הנדחים האלה…

– אבל – המביאים אתם טובה גם ליושבי-המקום הזה… לאוכלוסי-היהודים המבקשים להם עבודה?

– להיהודים? בתמיה!… המה יכולים לעבוד, אם רק יחפצו בעבודה… אבל המה אינם מסוגלים כלל לעבודת פועל בבית-החרשת… יהודינו – יחסנים גדולים… המה אוהבים, כי טפלו בהם, יעשו אתם חסד תמיד… והלא הפאבריקה אינה בית-חסד… עבוד – וקבל שכרך!… ואם מאסה נפשך בעבודה, – לך אל כל ארבע כנפות הארץ, ובמקומך יבואו אנשים חרוצים אחרים, אוהבי-עבודה, נכנעים לכל משמעת… ובכל זאת גם היהודים מוצאים להם פרנסה מרובה בהתפרץ המסחר והתעשיה במקומות אלה…

– והלא אתם אינכם נותנים עבודה להיהודים!

– אנחנו אינם נותנים להם עבודה? לא, רופא נכבד, שגית מאד! יש בין עוזרינו וסוכנינו גם יהודים אחדים… וכמה יש ביניהם העובדים בבתי-האוצר והמביאים את חבילות הסחורה לבית-הנתיבות, וגם משגיחים רבים מאחינו הם… וכל העוזרים הנוסעים, אלה העוברים בכל המדינה והמוכרים שמה את סחורתנו, הלא כולם יהודים המה!… בחנויות מוכרים היהודים צרכי-אכל, בגדים וכל הדברים הנחוצים להפועלים ולהפקידים ומתפרנסים המה ומשפחותיהם. לא, לא, אדוני הרופא! ברבות התעשיה במקומותינו יוטב מאד מצה היהודים…

– ובכל זאת מתרבים העניים… – אמר בירשטיין בדממה כמדבר לנפשו.

– בדבר הזה אין אנו אשמים… ההתפתחות הכללית של המצב האקונומי היא בעוכרם של אלה האנשים אשר אינם יכולים להסתגל למעמד החדש… ובפרט יביאו להם רעה הצעירים ה“דימוקראטים”, אלה בעלי-ההזיות, המבלבלים את מוחותיהם של האורגים ושל בעלי-המלאכה בדעותיהם המוזרות והמשונות… באמת אומר לכבודו, כי כשאני לעצמי – אין אני מתעניין כלל בעניני-היהודים. הענינים האלה הרי המה כה פעוטים, כה זעירים, שאין כדאי גם לטפל בהם, בעת אשר אופקים רחבים לפנינו, אופקי-התעשיה ההולכת ומתגברת וכובשת לה את כל העולם ומלואו… אבל חותני הזקן עודנו מתעניין הרבה… הוא עוסק בצרכי-צבור ועושה חסד להעניים המרודים…

– למשל, מה יעשה ברוך חלפן לטובתם של יושבי-העיר?

– בהשתדלותו בנתה “החברה הגדולה” בנין גדול לבית-ספר לאומנים… וחותני הוא אחד מן המשגיחים המכובדים של בית הספר הזה…

– אבל מה היא התועלת, אשר תצא מבית-הספר ההוא אם אינם מתקבלים חניכי בית הספר לבתי-החרושת ולבתי-המלאכה הגדולים ולא לעבודת מסלת-הברזל?

– לא אוכל להשיב לכבודו תשובה ברורה בענין הזה… אפשר יכל חלפן לבאר לך את השאלה הזאת… אבל ישנם חניכים אחדים שמוצאים עבודה בבתי-מלאכה פשוטים של אומנים או מיסדים להם בית-מלאכת חרש ומסגר ומוצאים עבודות שונות בבתי-אנשי-העיר… ורובם נודדים לאמיריקה ולאוסטרליה ושם אמנם מוצאים המה עבודה רבה… והלא גם הדבר הזה מביא בלא ספק ברכה מרובה לבני-העניים…

– בודאי, אדוני שוליביץ! – ענה בירשטיין בלעג עצור.

– ובכלל, – הוסיף שוליביץ, – מנדב חותני נדבות גדולות וגם מקבל נדבות הגונות מאתנו כולנו לטובת העיר…

– נדבות? לשום מה?

– אל אלהים! המעטים המה מוסדי-צדקה בעירנו? מקבצים לטובת הנודדים או לחברות השונות – “מלביש ערומים”, “תלמוד-תורה”, “לחם אביונים”, “מעות-חטים” ועוד ועוד… ובשנה הזאת התחילו לבנות בית-חולים גדול ומהודר למען החולים העניים מבני-ישראל… זה יהיה היכל גדול ומפואר… כמה כסף נשקע בבנין הזה!…

– לו הייתי אני במקומכם, כי אז עשיתי ההפך, – אמר בירשטיין.

– ההפך? בדבר מה?

– אני נתתי עבודה לכל האורגים היהודים בבתי-החרשת ויסדתי חברות של צדקה ובניתי בית-חולים גדול – למען הנכרים…

שוליביץ צחק צחוק גדול.

– הלצה טובה! מהתלות חמד לו כבודו!…

ברגע הזה נכנסה אסתר ובקשה את האורח הנכבד לבא אל חדר-האוכל, והגברים קמו מכסאותיהם והלכו אחרי-גברת-הבית.

רק בשעה מאוחרת שב בירשטיין אל מעונו באכסניה החדשה והמפוארת. הוא האיר נרות שנים וקרא למשרת וצוה לו להביא בקבוק של מי-סודה.

שיחותיו עם שוליביץ ועם סוחולסקי עשו עליו רושם מדוכא מאד. מרעש ונרגז הלך בחדר אנה ואנה, שקוע במחשבותיו העגומות. הנער המשרת, יהודי צעיר לימים, גלוח-זקן ודל-הפנים, הביא את מי-הסודה, הוציא את פקק-הבקבוק בשאון ומלא את הכוס.

השאון הקל הזה מבין דומית-החדר הרגיז את בירשטיין ורטט עבר בכל גופו. הוא הפנה את ראשו אל המקום, אשר עמד שם המשרת.

– יואיל נא אדוני לקבל את הכוס, – אמר הנער בהכנעה.

הוא לקח את הכוס, אבל את מבטו הישיר לעבר השני, כי מחשבותיו היו רצוצות ונפוצות.

– אולי יבקש אדוני עוד דבר למענו? – הוסיף המשרת לשאלו.

– כמדומה לי, שאין לי צורך במאומה, – ענה בירשטיין כלאחר-יד. – בודאי סדרת את המטה… ואת כל הדברים הנחוצים.

הוא מלא עוד כוס אחת במי-סודה ושתה לצמאון.

– אפשר נצרך לכבודו הרם… איזה שעשועים…

– שעשועים? מה חפץ להגיד? – אמר בירשטיין ופניו נזעמו.

– אם יש ברצון אדוני, – ענה המשרת בלחש אטום, – אוכל להביא לאדוני… סוכנת…

ברגע הראשון לא התעסק בירשטיין בדברי הנער המשרת ועמד נבהל ומביט בהשתוממות אל פני המשרת, אשר התעותו משחוק חנופה והכנעה.

– יש יהודיה… צעירה ויפה…

– צא מנול! – קרא בירשטיין בקצף, ופניו התאדמו. ידו האוחזת בהכוס רעדה, וכמעט נפלה הכוס מידו.

– גש הלאה, בן בליעל! – הוסיף לקרא בקול גדול.

המשרת מהר לצאת וכפף את ראשו וכל גופו ככלב מוכה.

המית רוחו של בירשטיין גברה מאד. דברי המרת היו כטיפה האחרונה הממלאה את כוס התרעלה, אשר נמלאה טפות-טפות מרות בכל היום מני החל סוחולסקי לספר אליו, איך נהרס כל המוסד הגדול, אשר אותו יסד ואשר אותו טפח בלשד מחו ובדמי פצעי לבבו, ועד שיחותיו עם שוליביץ וחות-דעתו של זה על מצב האקונומי והתפתחותו ועל נטיותיהם של נותני-עבודה להפועלים היהודים.

הוא נצנח על הכסא אשר לפני השלחן והחזיק את ראשו בשתי כפות ידיו ברגש-יאוש נורא. הוא ראה לפניו, איך חלומו הטוב, שחלם לפני שנים אחדות על שנוי מהלך המצב האקונומי של אוכלוסי-היהודים, חלומו זה הלך וחלף ועבר; הוא ראה, איך התפוצצו לרסיסים כל פעולותיו וכל מחשבותיו, אשר חשב ואשר אמר להושיע לבני-עמו, להפועלים ולהעמלים, איך התפזרו ונמסו כל חזיונותיו על-דבר האגודות למלוה, כל הגיונותיו על-דבר בית-החרושת לאורגים… האומנם שוא והבל יסוד רעיונותיו על האגדות? האומנם אין לרעיון ההסתעיות בסיס נאמן? גם בכל ימי-גלותו הרבים חשב על-דבר הרעיון, אזן ושקל את כל פרטי הרעיון בכל גוניו, קרא הרבה ספרים המתעניינים ברעיון ההסתעיות וההתאגדות, מצא הרבה סמוכים למחשבתו בהתפתחות האגודות בכל הארצות הנאורות ובא לידי מסקנה, כי אמנם אמתיות הנה מחשבותיו, אמנם על עקרי ההסתעיות וההתפתחות האקונומית של הקואופראציות יושעו לעתיד לבוא כל אלה המבקשים עבודה ולא ימצאנה בתנאי-חייהם ההוים… מדוע זה ספו תמו מן בלהות כל פעולותיו אלה? ורואה הוא עוד הפעם לפניו, כמו שראה לפני שנים רבות בבואו בפעם הראשונה לאושה, – רק תהום של רפש, של עניות ושל מצוקת-נפש… עלטה כסתה את כל חיי-היהודים, ואין נראה אף זיו אור אחד מבין הערפל האיום הזה… אין שביב חיים, אין נגה אורה במקום השומם הזה… מות וכליון!… אלילים נשברים, מחשבות רצוצות, פעולות הרוסות – ויאוש, יאוש נורא מאד.

הלאה! הלאה מפה! הלאה מעמק עכור זה!

אבל לאן?

איה המקום ששם צריכים אנו לבקש את המסלה החדשה, את הנתיב האמתי והנכון? איה הוא “הקרקע המוצק”, אשר על אודותו רמז לו גם גרונין מבין מרי-השתפכות נפשו ומבין הלצותיו המלאות רעל?

והוא יושב ומביט לפניו ורואה את אפלולית החדר הטבוע בתוגה… ומבין ערפלי מחשבותיו העצובות מציצים פתאם שביבי-אור רחוק, זהרי-דמדומי-שחר… שרעפיו נשאים למרחקים, וממעמקי תהום מחשבותיו וחזיונותיו כאילו צף ומופיע רעיון נשגב המצטייר לפניו בגונים שונים, בהירים ומאירים…

XLIV.

"דבורה יקירתי! הבטח הבטחתיך להודיעך במכתבים מכל רשמי נסיעתי בארצות המזרח, אבל הרשמים היו רבים, והשפעתם גדולה מאד; ורק עתה, אחרי אשר נשארנו, אני ורעי, לנוח באחת המושבות היפהפיות, אני יכול לסדר את רצוצי-מחשבותי, למען הביא לפניך איזו רשמים ניכרים ובולטים.

במה שונה מראה הארצות, שעברנו, אני ואת, לפני ירחים אחדים, אלה הארצות הנאורות של אירופה, מארצות המזרח ששם עברתי בימים האלה?

השנוי היותר גדול והיותר נראה הוא זה, כי בארצות הללו באירופה לא נשאר בחיי-היושבים כמעט אף שריד מכל הקולטורה של הימים שעברו, אפילו של תרבות ימי-הבינים, אפילו של המאה שעברה, ופה – עודם נשארים ומתראים בכל המקומות שרידי-עקבות הקולטורה ההיסטורית גם משנות אלפי דורות ראשונים. קולטורות שונות מתערבות, משתרגות זו בזו ומשמשות בערבוביה בכל פנות החיים של התושבים. הטראם מצד זה, והרכיבה על הגמל או החמור מצד זה; התלבושת האירופית על פי המנהג האחרון של פאריז והתלבושת של אבות אבותינו הקדמונים; השכלת זמננו, והפראות של ימי-קדם… בתי-המלון המהודרים עם כל ההרוחה של אירופה הנאורה, היכלי-התפארה עם עמודי-שיש, – ולעומתם בתים רעועים, רחובות צרים ומלוכלכים בזוהמה וברפש עד געל-נפש; חצרות המסתירות בפנימן את משכני-אנשי-המזרח לבל תחדר עין רואה לצפונותיהן… חנויות גדולות עם חלונותיהן הנהדרים ועם המון הסחורות המוצגות לראות לכל עובר, – וקופות רוכלים דלות וקטנות, ארבעה טפחים על ארבעה טפחים, אשר אין להן משטר וסדר, ממלאות רחובות עקומים וצרים רבים מן הקצה אל הקצה, חנויות שונות למאד; שם יאפה האופה את הלחם ושם יבשל הטבח את תבשילו, ובא העם וקונה ואוכל את המאכלים בידים מלוכלכות במקום הזוהמה, ועבר הרוכב על החמור ודחף ברגלו, ועבר הגמל טעון משא ובעטהו בקצה החבית או הארגז הנקשר על דבשתו – ואין מרגיז. פה יושב החנוני ומוכר כל מיני סחורות של תעשית-המזרח, כלילת-יפי ומרהיבת-עין, או – רכולת אירופה הזולה, ושם – יושבות הזונות ב“חנויותיהן” ומוכרות את גופן קבל עם כמו שהאופה מוכר את הלחם אשר אפה, או הטבח – את המאכל אשר בשל… ומכל העברים נשאות ונשמעות קריאות המולה עם רב; מרחפים וממלאים כל חללם של הרחובות ושל השוקים קולות המתקוטטים ומחרפים, קולות המקללים או המברכים, קולות הרוכלים, והתגרים, שריקות וצפצופים שונים, קול חמור גועה וצלצול פעמי-הטראם, שעטת סוסים וקשקוש אופני-המרכבות של רבי-העם ועשיריו. –

והמשפיעים על שנויי-החיים במקומות אלה – המה בני-הארצות הנאורות, המביאים הנה, יחד עם שאיפתם העצומה לצבר הון, את המולת-המסחר ואת העקרים של הבורגנות, שהמה יסוד פנת אשרם של המהגרים הבאים הנה. לכן בערים הגדולות, ובפרט בערי-חוף-הים, נמצאים כל הדברים, אשר נתחדשו בעולם התעשיה ובעולם המסחר, וכן גם כל הדברים המביאים הרוחה לאדם, אבל תמצא רק עקבות מעטים מההשכלה האנושית ומהרעיונות העמוקים והגדולים, אשר חוללו חקרנינו וסופרינו… ובכפרים ובערים הקטנות, על מורדי ההרים, בעמקים, בבקעות או במישור אשר בתוך הארץ. – תפגוש את יושביהם עם כל מעלותיהם ומגרעותיהם, עם כל חשיבותם וחסרונם של הדורות הקדמונים… והחיים שם כה דלים ונשפלים! את כל הטוב לקחה לה העיר ולא השאירה כמעט כלום לבני-הכפרים מלבד העבודה הרבה והתמידית, העבודה הקשה, עבודת-פרך, הצריכה למלא את כל דרישותיה ואת כל תאותיהם של יושבי-כרכים, של המושלים, של הפקידים ושל “הנאורים” השונים, הבאים מאירופה לחיות וליהנות על חשבונם של עמל-“הפראים” האלה…

בקאירה של מצרים הלכנו לראות את המוזיאום הגדול, ששם נאספו דברים עתיקים מני קדם: חנוטים, אלים, כלי-בית, מיני-מזון… חיי-המצרים הקדמונים עוברים לפני המתבונן בתמונתם הבהירה, והנך נשא בדמיונך אל שנות אלפי-קדם ההן, אשר כבר חלפו ועברו – ואינן. באולם גדול אחד עומדים ארגזים וארונות גדולים ומבעד זכוכיותיהם מביטים עליך כל אלילי-מצרים ופסיליה. צברו ואספו אותם למקום אחר לראוה. האלילים האלה, שהיו קדושים ונוראים בזמנם בעיני המצרים הקדמונים, האלילים האלה, אשר לפניהם כרעו ברך ולהם השתחוו כל אנשי-מצרים מפרעה היושב על כסא-המלך עד בן המשפחה הנענה תחת סבל עבודתו. האלילים האלה נצברו עתה לארון אחד למלא את שאיפת התיר לסקרנות או את שאיפת המלומד לחקרנות… ומחשבה אחת מתרוצצת בי: יבא יום ויאספו גם כל שרידי קולטורתנו לאוצר אחד לשימם בארונות, למען יבא דור אחרון להביט ולהתפלא עליהם, אחרי אשר תעבור ותחליף גם קולטורתנו… גם אלילינו, אשר לפניהם אנחנו משתחוים ואשר אותם אנחנו מעריצים ומקדישים ואשר בעדם אנחנו נלחמים ועליהם מוסרים אנו את נפשותינו, – גם אלה יצברו בתמונות שונות ובמראות שונים למען יעברו לפני נכדינו, התירים המשועממים, להעיף עין בהבלי-אבותיהם.

ועומד אני לפני הפיראמידות הגדולות המתרוממות מן ערמות החול במדבר-מצרים, וזוכר אני, כי אלפי-אלפים עובדים אפסו ותמו מרב עבודה למען בנות את ההיכלים ואת העמודים האלה, אשר אין כל תועלת בהם מלבד הזכרון, זכרון עולם, לעריצים אחדים, אשר אמרו לעשות להם שם עולם בבנינים הפראיים האלה.

ומעבר השני יעבר במהירות הטראם האיליקטרי, זו אחת מן הנפלאות הגדולות, אשר המציא לו האדם הקולטירי בזמן הזה בשכלו ובבינתו שאין להם חקר וגבול… ומשם תעבור ותבוא אל עיר-השמש החדשה הנבנה בשביל העשירים, בשביל הסוחרים הגדולים, בשביל הפקידים ובעלי-ההון… ואלפי-אלפים עובדים עמלו ובנו את כל המסלה הנפלאה הזאת ואת הבנינים ואת ההיכלים, המה נטעו את הפרדסים היפים, חפרו באדמה, הסיעו אבנים ופארו את המגרשים רק כדי שיתענגו יחידי-סגולה הבאים מכל קצות הארץ לתייר את הארץ או לצבור להם הון ועשר.

וכבימים הקדמונים ההם כן בימינו עתה לקחה לה העיר את כל העושר ואת כל הגדולה ולא השאירה כמעט כלום להכפר מלבד העבודה התמידית אשר לפני האכרים ולפני כל העמלים… המה מוכרחים לתת את כל כחם ואונם, את לשד מוחם ואת זרוע שריריהם להיחידים, לבעלי-השררה, בעד פרוסת-הלחם שמקבלים תחת עבודתם הבלתי-פוסקת…

ואלה בעלי-הכפרים, אדוני-הארץ, תושביה מני קדם, אשר עוד אבות אבותיהם עבדו את חלקת שדותיהם בזעת אפם – האם להם הוטב מצבם? האם יותר מאושרים המה מאבותיהם?…

XLX.

"יקירתי! כאשר בקש לו הרועה מבית-לחם יהודה, את המשורר הנפלא והגבור הנאדר, – מקום לבנין קרית מלך רב, – לא מצא לפניו בנגב יהודה נוף יותר יפה מאלה הגבעות הרמות בין סלעי הארץ הקטנה הזאת. וכל העובר במקום הנזעם הזה יתבונן ויראה את שתי התכונות המצוינות של גבור הגדות עם ישראל: כאיש מלחמה, היודע תכסיסי-הקרב ותחבולותיו, בחר לו את המקום הזה לצור מחסה מפני האויב המתפרץ אל ארץ לא-לו, יען כי ההרים והגבעות, העמקים הצרים והבקעות העמוקות יגינו על עיר ממשלתו, אם יבא צר ואויב לכבוש אותה בסערת מלחמה; וכמשורר, כפייטן, אשר נפשו העדינה ערגה אל הדר הטבע, בכר את הנוף הנחמד והיפה הזה בין הרי-יהודה הנזעמים, יען כי הדרת קדש נפלאה מרחפת עליו, ותפארתו מרימה על כל נפש פיוטית, כל רוח נאצלה…

וגם כיום הזה, כאשר יקרב הנוסע אל ירושלים ההרוסה, תפעל עליו כל הככר הזאת פעולה עזה ותעשה עליו רשם אדיר ביפיה ובגאונה המיוחד: גבעות רמות ונשאות, בקעות, ניאיות ונחלים ידודון בנתיבות עמוקות ועקלקלות, ילפתו ארחותיהם ויזחלו כנחשים; פעם יופיעו לפנינו בכל הדרם, ופעם יסתרו, יתחבאו – ואינם; סלעים גדולים, רוכסי-הרים, העומדים נזעפים ושוממים, יסובבנו, ואם יעלה התיר על מרומי-הר הזיתים, יתגלה לפניו גם הדר גאון הירדן ואם שוממות ים-המלח, ומתחתיו יראה מורד הגבעות המכוסה ירקרק-דשא, יראה מקום מרעה לצאן ונאות שדה, עמקים וככרות, אשר ידים חרוצות יכולות להפוך אותם לגנים ולכרמים, לארץ דגן תירוש ויצהר… והלאה משתרעים הרי-שעיר השוממים מעבר האחר, ומעבר השני תראה כבר יריחו, ששם יפרח התמר וישגשג הסמדר… חליפות הטבע יעברו לפניו, חליפות שונות ומרעישות: שממות-עולם וגני-עדן, ברכת-אלהים וקללת זעומת הטבע… וכל התמונה הגדולה והנפלאה, המתגלה לפני הרואה, עושה רושם מרעיש שלא ישכחנה לעולם….

שנים לאלפים עברו וחלפו… ירושלים היתה לעי-מפלה, ובין חרבותיה נשאר לעם ישראל לפליטה מכל חמודותיו רק – כותל אחד, רק קבוצת אבנים גדולות, אבנים חצובות, אשר נחצבו מסלעי-יהודה… ואל המקום הזה ינהר, ישאף כל איש-ישראל… ואל המקום הזה שאפתי גם אני כמעט רק הצגתי כף רגלי על אדמת הארץ הקדושה; גם אני וגם רעי, כהן וקראסיק… וכהן הביע בהתלהבותו את המחשבה הזאת:

– אלפי – שנים, – אמר אלינו, – מתגעגע העם לא עיר הקדש הזאת – ואיך נוכל לבוא לארץ אבותינו, איך נוכל ללכת לתייר את המושבות, להתבונן אל העבודה ואל המעשה, אשר יעשו שמה הבונים, החלוצים החדשים, אשר באו להקים את הארץ מהריסותיה ומשממותה, – ולבלתי הלך לירושלים להשתחוות לפני הדום-הקדושה המרחפת באויר במקום ההוא?…

ומשתאים ונפעמים אנו עומדים ומביטים אל האבנים הדוממות האלה… וצללי-ימי-קדם מרחפים לפנינו, הנרעשים מפני הדר גאון העבר הגדול של שלשים מאות שנה…

פה עמדו גם צבאות נבוכדנאצר, גם לגיונות טיטוס; פה שפכו כמים את דמם גם הגבורים העומדים ומגינים על נפשם, על כבוד עמם, על קדש קדשיהם, – וגם אנשי החיל הנכרים, הבאים מארצות רחוקות, אשר עזוז מצביאם קבצם ועודדם, המעריכים מלחמה לכבוש את המקום הקטן הזה, את הגבעות הקטנות האלה… אלה חרפו נפשם למות בעד חופשם, בעד תורתם, בעד חוקיהם, – ואלה מזה צמאו לדם, להרג ולנקמה…

ובאש ובחרב ובדם, ברעב ובצמא, נשפטה העיר, נחרבה, נשרפה ונהפכה לחרבות, למדבר שמם…

ודורות רבים עברו וחלפו… שנים רבות, שנות עוני ומצוקה, שנות רעה ואבדון, שנות צרה ושפלות – עברו וחלפו… דורות רבים נפלו חללים בהלחמם על קיומם של לאומם הקטן ושל תורתם הנשגבה, אשר האירה כעמוד אש לפני כל העמים והמדינות… ובכל דור ודור באים הנה מכל קצוי-ארץ ומאיים רחוקים שרידי עם ישראל לבכות את ענותם במקום הזה הטוב מדם חללי גבורי עמם; מכל קצוי-ארץ ינהרו שרידי העם הדל והנשפל, אשר לא נכנע מני אז ועד היום לפני מעניו ומנאציו ואשר לא השמידוהו גם מדורות האינקביזיציה האיומה בספרד, גם הרדיפות במשך מאות שנים רבות בכל ארצות אירופה, וגם הפרעות התכופות ברוסיה, ברומיניה, במארוקה, המתחוללות על ראשו עד היום…

וכל הבא אל המקום הקדוש הזה יפול לפני הדום האבנים המתות האלה וישפך את דמעותיו… אנחות איומות תפרוצנה מלב נשבר ונדכא, אנקות-יסודים בלי קץ, אנחות-מצוקה בלי סוף ותכלית…

והאבנים האלה מביטות עלינו ברוח קדרות, ברוח אפלות, וכאילו תוגה עמוקה של אלפי שנות תלאות ומצוקות מרחפת על פני קמטיהם וצריחיהם הרבים והעמוקים. ואם תתבוננו היטב וראיתם, כי האבנים האלה המה – סמל דמות שרידי-עם-ישראל: בימי-קדם חוצבו מהרי-יהודה, מסלעים מוצקים, מצורי-עד ויהיו לקיר-ברזל ולמבצר-עז להגין על קדשי-העם, על מרכז-האומה על בית המקדש… ובסערת מלחמה איומה נהרסה החומה הבצורה והתפלש באפר זרוע-ישראל – ותשארנה האבנים הבודדות האלה משולבות ואחוזות מני קדם, ובין רגבותיהן יש כאלה, אשר עודן בעצם תקפן, חזקות ומוצקות כצור וכחלמיש, ויש כאלה, אשר כבר התבקעו והתפוצצו והתפוררו… וגם בין שדרות העם הנרדף והמפוזר, אשר מלפנים עמדו איתן לפני האויב כל אישי-האומה משולבים ואחוזים יחד, – יש מערכות חזקות ומוצקות כסלע, איתנות ביעודן בלאומיותן ובתורתן, ויש בו חלקים רבים כבר מופרדים, מושברים ומתפוררים… כי גם פצעי-אויב וגם נשיקות-אוהב חרצו בם חריצים עמוקים שאין להם תקנה…

ועומדים הסלעים האלה שקועים בתהום מחשבות נסתרות וכאילו מסתירים המה בקמטיהם איזה סוד נעלה וצפון, סוד של כל עולם חיינו… ומחזות של השנים העברות עוברים וחולפים לפנינו כמו בחזיון ליל: הכהנים והלויים, הנביאים והחכמים, המלכים והשרים, הפרושים והצדוקים, הקנאים וגבורי-החיל… הנה עפים ברוח צללי-גאוני-עמנו: ישעיהו וירמיהו, עזרא ונחמיה, הלל הבבלי ויוחנן בן זכאי, ואחריהם – המון עם רב של תלמידיהם ומנגדיהם… באזני העומדים לפני שרידי-הכתל והחולמים על העבר הגדול של עמם כאילו ישמע קול מצהלות-עם, כאלו יראה המון עולי-רגל, העומדים צפופים ומקשיבים בחרדת קדש לתפלת הכהן הגדול והמשתחוים וכורעים ואומרים: קדוש, קדוש…

ומבין הדומיה השוררת אצל כתל-המערבי, מבין נוגה קוי-השמש הלוהטת בחומה את כל הסביבה, מבין האויר השקוף והזקוק, מבין תכלת-השמים, אשר שם על מרומי-הר-הבית, – כאילו ישמע קול אדיר וחזק, קול ירמיהו: הנהו עומד שם בשער-בית-אדני, עומד וקורא את נאומיו הנפלאים והמבריקים, הלוהטים כשלהבת-יה, הבהירים כזוהר החשמל, כתכלת-הים, והמלבבים כפרחי-השרון…

וכח אדיר מושכני אל המקום ההוא… ואני מטפס ועולה אל הר-הבית, אל מקום קדש-הקדשים – והנה לפני היכל מפואר ונהדר, – היכל זר!…

נבהל ונרעש אני נצב על מקומי, משתאה למראה חזיונותי; באזני עוד יצלצלו דברי חוזה-יה, נאומי-אל, – והייתי כאיש, אשר פתאום נפל בשעפי חזון ליל לתהום גדול משמי-הדמיון המבריק בשלל צבעים מרהיבים, כאילו השלכתי לעמק האשפתות מכרובי-מעלה…

והנה אני רואה לפני מחזה אחר: קבוצת איזה עשרות אנשים המתפללים לפני הר הבית… ואני מקשיב לקול הבכי והתפלה, לקול האנחות, לקול העמום והחרישי היוצא מלבות כל האנשים האלה, אשר נקבצו ובאו הנה מכל כנפות הארץ: הגאליצאי בפאותיו הארוכות וזקנו המגודל היורד על מדיו הסרוחים והבלואים; האנגלי היהיר ההדור בלבושו, גלוח-הזקן וגלוח השפם; האשכנזי הסוחר רחב הבטן, בעל פנים מלאים וגסים; גולה-רוסיה לבוש במלבושי-אירופה וזקנו עשוי לפני המודה, אבל כל שרטוטי-פניו העדינים וכל תנועותיו המהירות מעידים עליו, כי זה לא כבר יצא מבית-המדרש או מה“חדר”; הספרדי הגבוה והיפה, לבוש בגדי-אנשי-מזרח, ועיניו מפיקות תוגה אטומה ונסתרה; התימני הקטן והדל, שזוף-הפנים, לבוש במעיל לבן ובמכנסים לבנים, וציציותיו נגררות עד קרסוליו… כולם, כולם באו הנה… כולם, כולם מביעים תפלה אחת, אנחה אחת, ובודאי גם מחשבה אחת ממלאה את לבות כולם: השיבנו אדני אליך ונשובה… חדש ימינו כקדם…"

XLXI.

"יקירתי! לפני ימים אחדים באנו – אני ורעי, כהן וקראסיק, – אל אחת המושבות אשר ביהודה, עולם חדש נגלה לפני: עולם מלא עבודה, מלא תקוה רבה, מלא חזיונות רבים ונשגבים. ובפרדס גדול משתרעת המושבה הזאת עם כרמיה, שתיליה וגניה, גפניה ועצי-פרי-הדר.

היהודים, אשר באו הנה מארץ גלותם ואשר החלו בתבונתם. באמץ רוחם ובכח ידם להפריח את מדברי-החול, להפכם לגני-עדן, להצמיחם ולשכללם, – הביאו אתם את החפץ האדיר לנטות קו של הקולטורה החדשה על כל מקום מושבם ועל כל מעשי-ידיהם ועל עבודת-אדמתם. הם אינם יכולים ואינם חפצים לחיות חיי-עוני בצר ובמצוק כמו שחיים עובדי-האדמה, אשר בארצות אי-קולטוריות; הם אינם יכולים ואינם רוצים לחיות בבתים רעועים המתראים כרפת-בקר, לאכל לרעבון ולהנזר מכל הטוב ומכל ההרוחה, אשר המציאה הקולטורה בכל ימי-התפתחותה – וזאת היא תפארתם בדרכם החדשה שהתוו להם! המה אמרו בלבם – ובודאי מבלי הכרה פנימית מבתחלה – לפתור את הפרובלימה הגדולה, אשר התחבטו בה חוקי שאלת האקונומיה לתת לעובדי-האדמה את כל יתרונותיה של “העיר” ואת כל ההרוחה של הקולטורה ולהביאם לה“כפר”: כי יהיו להם בתים מרווחים, רחובות סלולים, דרכים מתוקנות, בתי-ספר ובתי-עקד ספרים להשכלה, צנורות למים, גני-ילדים, בתי-תפלה מהודרים; הם חפצו לאגד את העבודה הקשה עם יפי-החיים, את המלאכה הגסה עם האיסטיטיקה של יפה-הרוח…

אבל הדבר הזה מחייב אותם להגדיל את הכנסותיהם: צריכים המה להיות עובדי-אדמה וגם סוחרים בעצמם בפרי-אדמתם, בשביל שלא יצטרכו להסרסורים והתגרים; צריכים המה להיות אכרים וגם בעלי-תעשיה, למען הוציא מיבולו את כל הפרודוקטים השונים המוצאים מכל נטיעות ופרות ולא יצטרכו למסור את טובם לאחרים; צריכים המה להתעסק גם באכרות וגם במלאכת-יד, למען לא יצטרכו למעשי-יד אחרים ולמען יהיה להם מותר לשכר עבודתם רבת-הגונים…

השאיפה הזאת מחייבת אותם להשתדל ולמצוא אופנים נאמנים, תנאים הכרחיים ומיתודות משוכללות, למען הוציא מנחלותיהם תנובה די צרכיהם המרובים! והתנאים והמיתודות האלה – עוד לא נמצאו!… ועודם ממשמשים כולם כעורים, עודם הולכים כולם ומבקשים, מנסים ומחפשים ודורשים: אפשר ימצאו!… ולכן רבה מאד התסיסה בישוב החדש; רבות המסלות והנתיבות השונות – אבל אין דרך נכונה אחת ישרה בה ילכו בבטחה… הימצאוה? בודאי יורה להם הנסיון את הדרך הישרה, אבל לעת-עתה – אין להם דרך סלולה, וכולם תועים במדבר-החזיונות…

אולם גדול מאד הרצון! ועל כולם תגדל מסירותם – לרעיון!… לרעיון הגדול והנשגב, המתראה לפניהם בכל גוניו הבהירים והזכים, בכל שפעת צבעיו הנהדרים והמלבבים… ואליו משתוקקים כולם… או אלה, אשר אמרו להלחם כל ימיהם, עד טפת דמם, למען השיג את המטרה הגדולה…

אני וחברי עברנו בשדות המושבה ובכרמיה. השמש להטה בחומה. השמים טהורים ובהירים. אין אף עב קל המרחף על רקיע השמים והמסתיר לרגע את אישן של קרני-השמש… וגם האדמה ואפילו העצים והגפנים כאילו לוהטים ובוערים כאש… ובכל מקום רבה העבודה… האנשים עומדים ועובדים את עבודתם הקשה…

במרחק נראה לפנינו איש צעיר אחד עומד בשדה וחופר במעדר את הקרקע היבש והקשה כסלע. התקרבנו אליו… ברגע זה הרים האיש את ראשו, מחה זעה ממצחו ומפניו השזופים, הסיר את כובעו והביט אל עבר המקום, אשר אנו הולכים ומתקרבים אליו. פתאום האירו עיני-כהן… הוא התרגש… רגע עמד על מקומו בהשתוממות, אבל בעוד רגע אחד כבר רץ במהירות אל האיש העובד.

– יוחלסון יקירי! האותך אני רואה פה? – קרא מרחוק אל האיש הצעיר.

הלזה נעץ את עיניו בחברי, הביט אליו בתמהון… ברגע הכיר גם הוא את כהן ויקרא אליו בשמחה:

– כהן!…

ושני הרועים חבקו איש את רעהו באהבה רבה.

וגם אנחנו הגענו אל המקום ההוא.

– מה רבה שמחתי למצא פה את ידידי היקר הזה! – פנה כהן אלינו בהתרגשות. – אתכבד להציג לפניכם, ידידי, את יוחלסון זה, אשר…

– לא יוחלסון שמי, – אמר הצעיר בפנים רצינים.

כהן נעץ בו את עיניו, פער את פיו בהשתוממות ולא יכל להוציא הגה.

– הייתי שם… בארץ גלותנו… יוחלסון, אבל פה… עתה… שמי שמואל עבדן…

– שנית את שמך כמו ששנית את עבודתך ואת מהלך חייך? – אמר לו כהן.

נתנו שלום למכירנו החדש, והוא החזיר לנו שלום בחבה, אבל על שאלת רעו לא השיב דבר.

נטינו הצדה אל תחת עץ גבוה לעמוד תחת צלו… שאלתי ודרשתי על חייו ועל מלאכתו… הוא הגיד לי, כי גמר את חק למודו בגימנאזיון, התעתד להכנס לפוליטיחניקום… אבל בעת ההיא באה מהפכה בהלך מחשבותיו… הוא עזב את הארץ מולדתו ובא לארץ ישראל – לעבוד כשכיר יום את העבודה הקשה, אשר לה מסוגלים רק הפלחים עובדי-האדמה מקדם בארץ הזאת… והוא עובד מן הבוקר ועד הערב – וחולם חזיונות גדולים ונשגבים…

– שעת-הצהרים הגיעה, – הפסיק עבדן את שיחתנו, – נלך אל המושבה…

הבטתי סביבי… אמנם כל העובדים בכרמים ובשדה עזבו את עבודתם. על המקום ששם עבד הצעיר עבדן עומד עתה קראסיק וחופר בזריזות את האדמה… הוא הסיר מעליו את מעילו, טפות זעה מטפטפות על פניו, – והוא מתמיד בעבודתו ומחקה את מעשה-עבדן בהלכת-העבודה.

עבדן קרב אל המקום ההוא והסתכל ברצינות ובעיון נמרץ לעבודת-קראסיק.

– פועל טוב תהיה, אחי, – אמר אליו. – רק לא הורגלת עוד לאחז במעדר כהוגן… הוא לקח ממנו את המעדר והכה פעמים אחדות בקרקע היבש, וקראסיק עומד ומתבונן.

– אבל – צריכים אנו ללכת לאכל סעודת-הצהרים, – אמר עבדן בשומו את המעדר על שכמו יחד עם צרורו הקטן.

– נעימה היא העבודה, – אמר קראסיק בלכתו אתנו. – היש עתה עבודה רבה במושבה? אפשר אוכל למצוא עבודה גם למעני יחד אתך ואלמד ואסתגל למלאכה…

– יש ויש… אני אדבר עם בעל האחוזה, והוא יתן על ידך את העבודה…

וקראסיק מהר ללכת אתנו, ושמחה נוצצה מעיניו.

– כפי הנראה הסכנת כבר לעבודה, – אמר עבדן בשומו פניו אל קראסיק.

– כן… הרבה עבדתי… חטבתי עצים בגרזן… עשיתי כל מלאכה שנים רבות… מלאכה שלא הביאה לי כל תועלת… אבל עבודת-האדמה – זאת היא עבודה חשובה…

– אם העבודה הקשה קשורה בתקות רעיון גדול, אז, כמובן, נעימה היא לנו, – השיב עבדן כמדבר לנפשו.

ובערב היום הזה נאספנו יחד אל המעון הדל של רענו החדש. באו עוד עובדים אחדים מבני המושבה ופועלים שלשה-ארבעה שמצאו פה עבודה עראית. דברנו ושחנו על העבודה בארץ-ישראל ועל היושב ועל עתידותיו.

– ארץ-ישראל, – אמר עבדן במרוצת וכוחינו, – יוצאת רק עתה על דרך ההתפתחות הכלכלית. וכיום הזה עדיין אין בכחה לפרנס את יושביה מפני עניותה האקונומית והתפגרותה הטיחנית… אבל בעתיד קרוב תתפתח הארץ הזאת… אם ע“י אחינו או ע”י נכרים: אם אנחנו נהיה הראשונים לבא להאחז בארץ ולהפריחה בתנאי כלכלה טובים ונוחים, אזי לנו תהיה הארץ, ואם לאו – תפל לנחלה לנכרים… עד עולם…

– צריכים אני לשאף, – אמר כהן, – כי ארץ ישראל תהיה לנו, לכל בני-הגלות, למרכז רוחני… הטובים והמעולים של האומה יתישבו בה… פה תתפתח ההשכלה העברית בכל גוניה… פה תתפתח הלשון העברית ותהיה חיה בפני כל יושבי-ארצנו היהודים…

– מרכז רוחני! – קרא קראסיק בכעס וגם התרומם מהספסל הרעוע, אשר ישב עליו, – זאת היא שגיאתנו הנצחית – לבקש לנו רק מרכזים רוחניים, לשאף רק לחיים רוחניים… ואת העבודה אנו שוכחים, את החמריות אנו עוזבים… לההתפתחות הכלכלית של העובדים והפועלים אין אנו שמים לבו… מרכז-רוחני! – הוסיף בלעג והתנודד בכל גופו הגדול: – האם לא ראית, כהן, את המרכז-הרוחני שיסדו בני-הישוב הישן בירושלים? מרכז של בטלנים, של קבצנים, של פושטי-יד לקבל חלוקה…

– אני מסכים לדעתך, – אמר עבדן במנוחה… – מסכים אני לדעת רענו קראסיק: העבודה היא מקור חיינו העתידים והתבססנו בארץ תקותנו… כבוש העבודה – זאת היא מטרתנו הגדולה… צריכים אנו, הצעירים הטובים והמעולים, לבוא הנה ולכבוש את כל העבודה בשדה, בגן ובכרם, בבנינים ובתעשיה, בחפירות ובכל מלאכה… הפועל העברי צריך להתבצר בכל ענפי העבודה של הישוב… אז רק אז תהיה הארץ לקנין כל עם ישראל, אז יתבסס הישוב ויפרח וישגשג…

– גם אתם, כמו חלוצינו הראשונים, מתחילים או מוסיפים לבנות בנין הישוב על… בסיס רעוע, על קרקע חול, – אמר אחד מבני-המושבה. – כמה תלאות עברו על ראשינו, על המתישבים הראשונים, יען כי אין לנו פה מעמד מדיני חזק… יען כי כל חוקי-המדינה מסובכים ומקולקלים ביחס לקנין קרקע, לבנין בתים, לערך המסים השונים… הממשלה לוקחת הרבה ואינה נותנת מאומה לאזרחיה… והמסים והארנונות נופלים כמשא כבר על עובדי-האדמה… אין מסלות ודרכים מתוקנות בארץ… אין מוסדי-משפט נאמנים… אין חוקים קבועים… אין משטר וסדר בהנהגת המדינה… גם להשאר נתין ארץ אחרת קשה, אבל להיות נתין הממשלה הזאת, אי-אפשר לנו, כי אז יורע מצבנו שבעתים… ולכן תלויים אנו בין השמים ובין הארץ…

– ובכן אתה כרוך אחרי הציונות המדינית? – שאל עבדן בהתרגשות.

– כן… אני אומר, כי עד שלא נקבל חוקים מיוחדים ליסוד ישובנו – להיות הארץ ומשטריה בידינו, מסופקני, אם יגדל ישובנו הקטן והדל, – הושיב ירחמאלי, יושב המושבה. –

– אבל אל נא תשכח, יקירי, כי כל ערכנו המדיני ידמה לאפס כל עוד ערכנו הכלכלי יהיה לאפס… נחזק את ידינו ונכבוש לנו את העבודה אפילו בתנאים היותר קשים והיותר מרים, רק אז נכבוש לנו גם את הארץ וגם יגדל ערכנו המדיני ונרים את קולנו בחוגי-המדיניות של הממשלה הנוכחית… אי-אפשר הדבר, כי נקבל אנחנו איזה משפט מיוחד מיד הממשלה המתיראת מכל אנשים “זרים” הבאים מקרוב אל ארץ ירושתה… אין אני מאמין בנתינת משפט בתנאים המרחפים באויר באין להם בסיס כלכלי… נבוא ונעבוד… נלחם את מלחמתנו… קרבנות רבים יפלו על שדותינו ועל כרמינו… אבל הבאים אחרינו יוסיפו לעבוד ולכבש – את הארץ ואת העבודה…

עבדן דבר עתה בחם נפש ובהתלהבות, נראה היה, כי דבריו, אשר דבר, נובעים ממקור מחשבותיו, אשר הגה בשעות עבודתו הקשה ובשעות מנוחתו החטופה".

XLXII.

"יקירתי! איזה כח נעלם מושכני אל ארץ הגליל… עוד הפעם עזבתי את יהודה ובאתי הנה. קראסיק נשאר במושבה ההיא לעבוד במעדר ובאת ובמחרשה את הקרקע היבש יחד עם רעו עבדן ועם עוד פועלים אחדים… בשעת מנוחה המה מתאספים ומתוכחים… אומרים לאגד אגודה אחת, אגודה של פועלים… כהן הלך אל מושבה קטנה הסמוכה להמושבה ההיא. שם מצא לו עבודה – להיות מורה בבית-ספר לילדים. משכורתו מצערה מאד ומספיקה לו רק לחיות חיי צער ועני… באהל קטן הוא יושב ומתמיד להגות בספרי-פדגוגיה. הוא כבר התרגל לדבר רק עברית וגם בהברתם של יושבי-הארץ, ומחנך הוא גם את הילדים ואת הילדות לדבר רק עברית… ואני – הלכתי עוד הפעם לתור את הארץ… איזה רגש של יגון מדכאני… אני מבקש לי פתרון להשאלות הרבות המתרוצצות במוחי… האמצא להן פתרון או לא? האמצא מנוחה לנפשי הנהלאה?

באניה באתי מיפו לחיפה. טפסתי ועליתי על מרומי הר הכרמל ושעות אחדות עמדתי והבטתי אל הדר הטבע המתגלה לעינינו… הנה הים הגדול המשתרע כחצי גרון לרגלי הכרמל ומגיע עד עכו ועד צידון… גליו הרועשים והשואנים מתקרבים בלי הרף אל החוף, מתרוממים, מלחכים עפר הארץ, מלטפים את החול הנערם שמה, מלחשים איזה לחש סוד טמיר – ונסוגים אחור במהירות… והכרמל כאילו צעד צעד אחד גדול אל תוך הים, נשקע בתהום – ויעמד… והנהו מביט עגום ונזעם אל גלי הים ואל המרחק הגדול כאילו מחכה להופעה גדולה ועצומה, אשר תשנה את כל היקום מסביבו ואשר תחדש את כחו ואת רעננותו כבימי-קדם, ועוד ישמע קול גילה ורינה על מרומיו ועל מורדיו, ישמע קול שריקות עדרי-צאן, קול בוצרים ויוגבים… ואמנם איזה סימני-התחדשות נראים לרגליו: שם מתחת הפריחו האשכנזים, אשר באו מארצם הרחוקה, חלקה קטנה של האדמה הברוכה והפכו את אחוזתם לגן פורח וצומח… אבל משם והלאה – אך דממה עגומה, אך מנוחה עצבית…

עזבתי את חיפה ועברתי את כל עמק יזרעאל… אסמי-האדמה הברוכה הזאת היו יכולים לכלכל לא רק את יושבי החבל הזה, כי אם את כל יושבי הגליל ואת אנשי יהודה… וכל מה שהתקרבתי אל הירדן, כן התקרבו אלי ההרים הרמים והנשאים עד שהגעתי למקום, אשר משם יוצא הירדן מן ים-כנרת… הרים רמים ונזעמים, סלעי-מגור, בקעות עמוקות, שטף הירדן – כל אלה מגדילים את יגוני ולחץ לבי… שמה ושאיה מסביב… ועומד אני על מרומי הר כנען ומביט על הככר היפה… צללי ימי-קדם עוד הפעם מרחפים לפני… הלא תזכרי, יקירתי, את אשר קראנו יחדיו בעת ישבנו בפנה הנדחה ההיא, במקום גלותי על חטא שלא חטאתי… קראנו בדברי הימים את קורות ארץ הגליל… היא היתה מיושבת מאלפי אנשים עובדים, מהמוני אדם הוגים ונלחמים בעד רעיונות נשגבים ונעלים, בעד חרותם ובעד אושר כל עמם… הארץ הזאת ברוכת אלהים היתה, בעיר אחת גדולה השתרעה לפני עיני האיש המביט עליה לארכה ולרחבה… כולה היתה מיושבת ומעובדת, פורחת וצולחת…

התזכרי? כאשר עברנו דרך ארץ-בלגיה מגבול הארץ אשר על גרמניה עד הגבול העולה לצרפת, ואנחנו עומדים ומסתכלים מחלון המרכבת אל הככרים אשר לפנינו, – שאלת וקראת! הלא דרך עיר אחת גדולה אנו עוברים!.. כי מיושב הוא כל המקום הגדול בכל הדרך שבה עברנו, וכפרים וערים קטנות ובתים בודדים ופירמות פוריות עוברים לפנינו בלי הפסק… עברנו דרך גנים זרועים, שדות מצמחים תבואות שונות, נאות-דשא, יערות גדולים המתפתלים על גבנוני-גבעות ועולים עד מרומי-ההרים… עברנו עמקים, בקעות והרים, נחלים ונהרים ומעינות יוצאים מן ההרים… והמסע עובר וטס ברחוב עיר קטנה, משם ידלג על הר וגבע, יסתר במנהרה ופתאום יצא ממחבואו, רץ וקפץ על גשר גדול, טפס על גבעה רמה והנה עוד הפעם לפנינו בתים גבוהים, רחובות ושוקים, גנים שונים ועצי-פרי, פאבריקאות, בתי-משתה, אכרים נוסעים ומובילים את תבואותיהם, ואכרות נושאות משא ועובדות בגנה… חליפות יעברו לפנינו השדות והבתים, בתי-החרשת והגנים, המנהרות והגשרים, ההיכלים והפרדסים…

והגליל משתרע לפני כמדבר שמם… חורבנות בודדים ועגומים… רוח עצבת שוררת על כל הארץ… רק מי-הירדן וגלי ים כנרת הולכים ושוטפים כמקדם, עוברים בעצבת ובשעמום… הנה ישמע ממרחק קול עגום, קול שירה עגומה… הנה הולך לו הבידואי היחידי בין צורי מכשול הפזורים בכל המשעולים, על ההרים ועל השדות, על המישור ועל העמקים… הוא הולך ושר את שירו המונוטוני המלא עצבות ונהי… על מה הוא ישיר? על הימים העברים, עת פרחה ושגשגה הארץ הזאת, טרם באו המוני-זרים מארצות רחוקות והחריבו את הארץ והחרימו את יושביה? האם ישא תפלה לאלהיו או יקלל את מהרסי-ארצו מחריביה? או ירים שירי-תקוה, כי עוד תחדש הארץ את כחה ותשוב לתפארתה ולצמיחתה…

בלגיה והגליל… מדוע עולה כפורחת הארץ ההיא ומדוע שוממת ונחרבה הארץ הזאת? מי יכול להקים את הריסות-הגליל? מי יכל להפריחו, להצמיחו, להוציא את תנובתו ואת פריו?

עברתי חרבות רבות והגעתי לתפחה… פה אלין הלילה הזה ומפה ארכב על הסוס עד בארות. תפחה – מקום קטן קולטורי בין החרבות אשר סביבי. תפחה נוסדה בידי הכמרים הקאטולים מארץ אשכנז. הבית הגדול והיפה עומד על חוף ים-כנרת לרגל הר תלול. האכסדרה מפנה אל גן יפה מאד מלא פרחים נהדרים. ובעמדי על האכסדרה לפנות ערב וראיתי לפני את הרי גולן הנזעמים ואת הירדן היוצא ממי-מרום ונופל אל ים-כנרת.

בחדר הגדול עומד באמצע שלחן ועליו צבורים ספרים שונים, וביניהם הספר הגדול: “ארץ אשכנז עולה על כל הארצות”. ולארך הכתלים עומדים ארונות מלאים ספרים רבים: ספרימדע, ספרי-מחקר וספרי-דת. הכהן המנהל את האחוזה ישב אתי וספר על כל פרשת המוסד הגדול שלהם, על בתי-הספר, אשר כוננו ללמד בינה את בני-הערבים למען הביאם תחת כנפי-שכינת הקאטולים. הוא הגיד לי, כי המה הפכו בידים חרוצות מקום שאיה לגן פרי, כי יש להם מקנה רב, עדרי-צאן הרועים על ראשי-ההרים, כי בנו להם מגדל גבוה ושמו עליו מכונה והיה בנשוב הרוח תתנועע המכונה ומנענעה את המשאבה והיה להם מים רבים להשקות את גנותיהם ואת שדותיהם על הגבעות הרמות, אשר עזקו וסקלו אותן – ותהיינה לקרן-בן-שמן…

ואני מקשיב ומאזין את דבריו בלב דואג וכואב… "אשכנז עולה על כולך… גם שם במורד הר הכרמל וגם פה על חופי ים-כנרת וגם בנגב הארץ בשרון – לכל מקום שהמה באים – מפריחים המה את האדמה, עובדים עבודתם בשקידה רבה, בעיון ובהבנה, עומדים וכובשים להם את הארץ…

אתא ערב… ההרים כוסו בדמדומי-אופל; קוי-השמש הסתתרו אל עבר ראשי ההרים… הכהן הלך לו להכין בעדי ארוחה, ואני עומד על האכסדרה משמים ונרגז ומביט על שלות המקום…

מה לי פה ומי לי פה? מדוע באתי אל המקום הזר הזה? את מי ואת מה אני מבקש פה?

פתאם נראה לי במחזה מבין ערפלי-האופל חופי הנהר הגדול במקום ששם נולדתי וששם גודלתי… נזכרתי בגבעות הרמות והנשאות המכוסות יערות גדולים, הנשקפים בגאונם ובהדרם להאיש השט באניה על פני מרחבי הנהר הנהדר במימיו הרבים והעצומים… ולבי מלא געגועים אל הארץ הרחוקה ההיא, אל הארץ שאותה אהבתי, שהיתה תמיד חביבה עלי…

– האם זר ונכרי אני להארץ ההיא? האם לא אחד מבניה גם אני? האם אין לי המשפט לקרא אותה בשם ארץ מולדתי ככל אחד מרבוא רבבות תושביה? האם לא רוטב איזה חלק של הארץ, איזו עבודה תועלתית, המביאה לידי שכלול כל המדינה גם בזעת אפם של אבותי ואבות אבותי? ומדוע זה אין לי המשפט לתבוע גם חלקי בעבודת כל אישי האומה הגדולה ההיא? והאם איני יכל להביא קרבן-חלבי ודמי לטובת כל המדינה ולטובת כל אנשיה? ומדוע זה עלי נפל הגורל לנוע ולבקש איזו ארץ מיוחדה, איזה מקום זר, בין אנשים, אשר את לשונם לא אדע ומנהגיה זרים ונמאסים עלי?…

ומימי ים ים כנרת שוקטים… אין המולה ואין קשב… ודוממים כמתים, כקפואים מתנשאים ההרים, אשר כבר התכסו באד-אפל ועוד מעט ונסתרו בין ערפלי-החשך…

אין מענה ואין הד להמית-רוחי…"

XLXIII.

…"בבקר השכמתי לקום. עזבתי את הכהן הישר, אשר ברכני בשמחת-שלוה על פניו העדינים; עזבתי את נוה שאנן זה, את המקום היפה והנהדר… אני רוכב על הסוס ומטפס ועולה על ההרים הרמים… עוד הפעם אני עובר בין סלעי-מגור וצורי-מכשול. השאיה מסביב עגומה, נזעמה ונזעפה… אני יורד בקעות, עולה גבעות ועובר משעולים צרים המתפתלים בצדי-ההרים… השמש כבר התנשאה על חוג השמים, וקרניה מלהטות בחומן את האבנים הפזורות בכל מרחבי-הככרות, את הסלעים הזוקרים מבין גבנוני-הגבעות ואת עפר-הארץ האדמדם המכוסה קמשונים וחרולים.

בצהרים עברתי את המושבה הגדולה והיפה, המשתרעת על מורדי הר גדול ותלול, דרך שדותיה, וגניה, אשר בעמק מתחת. פה נחתי שעות אחדות, אחרי-כן הוספתי לעשות את דרכי עד שעליתי עד ראש-ההר הגבוה. מתחתי עוד נראה קצה-שדות המושבה שמה במורד, במרחק מבצבץ ירק ראשי-האילנות השתולים בדרך העולה על המושבה, ומעבר השני כבר נראה העיר העתיקה עם בתיה המלוכלכים ועם רחובותיה העקומים והמטונפים… והלאה בעמק מעבר האחר נראו עצי-הזית השתולים בידי-הערבים יושבי-המקום.

בראש ההר עמדתי וזמן רב הבטתי אל כל הסביבה אשר כתרתני. מעבר מזה המושבה הגדולה, אשר זה שנים רבות נוסדה בידי-אחינו… המה שכלולוה ופארוה ועבדו בשקידה את אדמתה, נטעו עצים וכרמים, חרשו מעניתם והביאו את תבואותיהם הגורנה… אבל האם באו אל המנוחה ואל הנחלה? הלא רק על נדיבת איש גדול כוננוה ועל נדיבתו ישימו מבטחיהם… האם נוכל לקרוא לעבודה כזאת התפתחות כלכלית נאמנה ונכונה?… ומעבר השני יושבים אחינו צפופים בבתים רעועים, בקנים מלאים ארס-קבצנות ורעל-בטלנות, ומיחלים לחסדם של בני-הגולה… ולא יראו ולא יתבוננו לכל הטוב הצפון להם לו עבדו את האדמה השוממה אשר סביבם, לו נטעו עצי-זית כערבים שכניהם או לו הכינו להם גני-ירקות למחיתם… ואני עומד על חלקת אדמה גדולה, קנין אחד מגדולי-הנדיבים בעמנו, והחלקה הזאת שוממה באין איש אשר יחפץ לעבדה ולהצמיחה… אין איש מכל המוני-הנודדים, המורדפים על צוארם והמתמוגגים ברעב בכל הערים הגדולות, אשר יבוא ויחרשנה ויטענה… מדוע? איזו היא סבת-הסבות למעשה כסל זה?

– יען כי הנדיבים בכל גדולתם, בכל אהבתם לעמם, אינם יכולים להתרומם מעל חוג מבטם הצר… ופקידיהם, משרתיהם ומשרתי-משרתיהם – כולם מחבלים אפילו את רצונם הטוב של בעליהם… המה באים ונותנים – עזרה… רק עזרה ותמיכה… ואין להם מושג כל-שהוא בהבנת יסורי-הישוב על מוסדים בריאים וחזקים… לכן מפרפר הישוב החדש כמו הישוב הישן בכבליו האיומים אשר נתנו עליו, מרפרף בין החיים והמות…

– הוציאוהו לחפשי!… נתקו את הכבלים, אשר הושמו על הפרח הרך הזה!… תנו לו להתפתח לפי טבעו הנכון, לפי בחירתו החפשית! בקשו את האמצעים היותר בטוחים והיותר נאמנים לגדולו…

והרעיון ההוא, העולה תמיד במוחי בחשבי על התבססות המצב הכלכלי של עם ישראל, – תקף אותי גם הפעם תחת השמים הבהירים והכחולים… והרעיון הזה מזהיר אלי מבין קרני השמש המוזהבות הנשפכות בשפע רב על ההרים ועל העמקים, על בקעת הירדן ועל מי-ים-כנרת המתנוצצים מרחוק כזהר-לבנת-כסף מבין ירק צמחי הככר הגדולה…

רכשו את אדמת הגליל ותהיה לירושה לכל עם ישראל… לא קנין איש פרטי, איש יחיד, כי אם קנין כל האומה… וכל הבא להאחז ולעבוד בעצם ידו איזו נחלה – ישלם מדי שנה בשנה לקופת האוצר הארצי סכום קטן שכר האריסות, יען כי אי אפשר להעובד המתנהל לרכוש לו לצמיתות את הנחלה אשר יעבדנה, ועין כי עול גדול הוא שתהיינה האחוזות המעטות של ארץ ערש אומתנו שייכות לאנשים פרטים, לבעלי-הון העובדים את אדמתם בפועלים זרים או בשכירי-יום ושישמשו בנחלותיהם כבדבר-מסחר וכבענין של עסק… והעובדים הבאים להתישב – כל יהיו בודדים במעשיהם ובעבודותיהם שלא הסתגלו אליהם, כי אם יתאגדו לאגודות קואופיראטיביות ויעבדו יחדיו, באגודה אחת… יחלקו את האחיזה לחלקים שונים: חלקה אחת לנטיעת גפנים או לנטיעת עצי-זית או לנטיעת עצי-פרי או אילנות שונים, לפי תכונת המקום, והחלקה השניה תהיה לשדה תבואה ולגני ירק או לנאות דשא למרעה לבקרם או לכל נטיעות שונות המסוגלות להצמח ולהתפתח באקלימו של המקום ההוא…

ובשעה שבאו להתנחל, מיסדים המתישבים אגודה למלוה, אגודה לקניין כל צרכי-בית וכל מכשירי-העבודה ולמכירת כל יבול אדמתם, למען לא יבאו הסוחרים והחנונים ויקחו מהם את רוב עמלם ואת יגיע כפיהם… וכל מה שיתרבו במקומות שונים, באחוזות שונות הנעבדות בידי חברי-האגודות, קואופיראטיבים יחידים, כן תתאגדנה ותתאחדנה האגודות הפעוטות לאגודות מרכזיות גדלות לעבד שכם אחד ולכבוש להם את שוקי-הקניה והמכירה בארצות אחרות.

אחרי-כן תוסדנה גם האגודות לכל תעשיה שונה, האחיזה והקשורה בתוצאת יבול האדמה ולכל מלאכות שונות ואומניות שונות, אשר ידעו אותן העובדים עוד בארץ מולדתם או אשר ילמדו המה ונשיהם בארץ הזאת תחת הנהלת מומחים מביני-דבר.

ותחת המשגיחים והפקידים אשר העמדו בראש ההתישבות יבאו אנשים מומחים, אשר יבחרו המתישבים בהם להורותם את הדרך הנכונה לפניהם בעבודות שונות של האכרות ושל התעשיה… כלי-העבודה וספרי-הלמודים יהיו נכונים בידיהם תמיד…

ההסתעיות!… זאת היא הדרך הנכונה היכולה להוביל את המתישבים למטרה נאמנה!… בדרך ההתאגדות יכולים הפועלים העובדים באחוזותיהם ולא באחוזות אנשים זרים– לכבוש להם את העבודה, להתבצר בארץ ולהגיע למרום שכלולו של המצב הכלכלי!…

וכל אשר יוסיף הרעיון הזה לאחזני ולהתברר במוחי, כן תוסיף להתנהל חבתי להארץ הזאת הקטנה והנעימה, להארץ הזאת, אשר חליפות רבות באקלימה, בתכונתה, בפריה ובשלמותה, להארץ הזאת, אשר הטבע שפך עליה מלא חפנים יופי והדר, ברכה ותנובה רבה"…

XLIV.

…“ובכן, יקירתי, נשארתי פה עוד לשבועות אחדים. אני הולך ועובר בארץ לארכה ולרחבה – ומבקש… התתפלאי? כן! מבקש אני למצא לי אחוזת ארץ קטנה לקנותה… ואתי נוסע זה האיש, עב הכרס וגבה-הקומה, שזוף-הפנים וגלוח-הזקן, זה האיש, אשר עודנו נער בא הנה לפני הרבה שנים להיות אחד האכרים החרוצים העובדים את “אדמת-הקדש” – ויהי לסרסר. הוא מדבר ערבית כאחד מילידי-המקום. יודע ומכיר את אדוני-המחוזות, את תכונותיהם ואת דרישותיהם, יודע ומכיר את הפלחים ואת מנהגיהם ואפילו את הבידואים, אבל אינו מבין בטיב הקרקע כמוני… חפץ הוא להשתכר אם אף ירמה אותי ואת הפלחים, ואני חפץ לקנות לי חלקת שדה אם אף איני יודע במה לבחר. אבל מובטחני אני בקראסיק, כי הוא יבחר במקום טוב ובאדמה טובה. נפלאה תכונת האיש הזה: לו יש איזה חוש מיוחד להבחין בין קרקע וקרקע. מאין למד את הידיעה הזאת? רק שבועות אחדים עבר במושבות – וכבר נהיה ל”מבין"… אמנם גם בנעוריו ישב בכפר, כי אביו היה חוכר אחוזה בארץ מולדתו. הוא ישב ימים רבים בחוק של אכרים, ידע את עבודתם, את שיחם והגיגים; עודנו זוכר הרבה מתנאי-העבודה ומדרישותיה. לכן – טרם נבא – אני והסרסר – אל איזו החלטה בדבר הקניה, קורא אני לקראסיק לשמוע את עצתו, וכאשר ישפט – כן יקום דבר-קניני.

ואני ונחום חיימ’ס – זה שם הסרסר – רוכבים על סוסים ועוברים ממקום למקום… והוא מספר לי – חצי רוסית בלולה וחצי אשכנזית משונה – את דברי ימי הישוב מלפנים, כאשר באו החלוצים הראשונים לתור להם נחלה. חבריו מצאו מקום בצה; החלו לבנות להם אהלים; חרשו את האדמה במחרשות פשוטות כמנהג הפלחים; היו מלאים תקוה ורצון כביר; כולם עבדו בשקידה ובחפץ רב. אבל לחם לא היה להם לכלכל את נפשם – ויהיו רעבים; ומים לא היו בסיס כל המקום – ויהיו צמאים… ופתאם פרצה הקדחת בין המתישבים – וכמעט כולם חלו ונפלו למשכב – ויהיו סרוחים על רצפת-הקרקע באהליהם הרעועים…

אז עזבו את המקום הזה – וברחו לנפשם העירה… והשמועה על דבר המצב האיום של החלוצים ההם הגיעה לאחד מפקידי נדיבי עם ישראל, שקבל צו ופקודה לבא לעזרת המתישבים. הפקיד מהר לבוא אל מקום המושבה. הגיע עד מקום האהלים, בקש את האכרים – ומצא רק את נחום חיימ’ס ואת רעו, אשר נשארו שמה לשמור על קניני-אגודתם.

– איה המתישבים? – שאל הפקיד.

– הלכו מפה, כי הרעב והקדחת גרשו אותם מאחוזתם.

– איה שדותיהם?

– הנה עם שמה… – והראה לו באצבעו על העמק המשתרע לפניו ועל מורדי גבעות-החול המכוסים קוצים וברקנים.

– ומה מעשיכם פה?

– שומרים אנו את רכושנו…

הפקיד הביט כה וכה בהשתוממות, הוציא מכיסו איזה פראנקים אחדים והושיט – נדבה להנערים האומללים העומדים לפניו בבגדים קרועים. חיימ’ס קבל, לפי דבריו, את הנדבה בעינים מלאות דמעה ובלב מלא תודה, כי היה רעב, והקדחת דכאתהו מאד…

ואנחנו עוברים וקרבים אל מקום נחמד ויפה מאד. יער עצי-אקאליפטוס משתרע לצד אחד במורד; על הגבעות שתולים גפנים המלבבים את עין כל רואה; מעבר השני נראו שתילי עצי-שקדים והלאה מעבר האחר משתרעים גנים גדולים ופרדסים. עוברים אנו דרך שדות זרועים; הקמה מתרוממת וכמו גלי-ים מתנועעות השבלים המלאות והטובות. במשעול של חול בין גדרי-גנים גדולים עברנו ובאנו עד המושבה הבנויה על הגבעה. עברנו את בית-הספר הבנוי לתלפיות ואת בית-הכנסת המהודר, את שדרות העצים הרבים השתולים לאורך הרחובות ואת בנין הבאר, ששם תעבד המכונה בלי הרף ושתאב מים טובים ומתוקים… העדר הגדול שב מן השדה לפנות ערב… ברחובות עוברים אנשים רבים. ילדים רצים ממקום למקום… כל מקום מלא תנועה וחיים.

– ופה – אומר חיימ’ס – במקום הזה עמדו האהלים ההם… שם מצאנו הפקיד – אותי ואת רעי… וצחוק של יגון בהול בשמחה עובר על פניו המלאים והשזופים.

– ופה – מראה לי באצבעו – גני… וזה ביתי… אתכבד נא לבקש את אדוני הרופא לבא תחת קורת ביתי לנוח ולאכל אתנו סעודת-הערב וגם ללון יש מקום לאדוני…

כן, יקירתי! אין דבר רע… אקנה מה שאקנה!… כי כל חלקה תהיה לעתיד למקום צומח ופורח, למקום עבודה המחיה את נוטריו ואת חורשיו…

ניסד מושבה אחת למופת… מושבה, אשר כל יושביה יעבדו את האדמה בידיהם ובשריריהם, אשר יפריחוה וישגשגוה וישכללוה כתבונתם – ולא יצטרכו לעבודת זרים ונכרים… מושבה, אשר כל מתישביה יתאגדו וייסדוה על אשיות קואופיראטיביות…

העם רוצה לקום לתחיה! את המראה הזה אנו רואים עתה לפנינו בכל המעשים ובכל העובדות של חיינו… את המחזה הזה יראה כל המסתכל בכל חליפות חיינו המתהוות זה עשרות שנים… אותו נמצא גם ברעיון, אשר התחיל לפעם בלבות אנשים יחידים – ללכת לארץ-אבות ולהתישב שמה למען עבוד את האדמה בתנאים זרים וקשים; אותו נחזה גם בשטף הגדול, אשר התחולל לפני שנים רבות, המושך את המוני-העם לארצות רחוקות למען מצוא שמה עבודה; הוא נראה ובולט בהתנגדותו של העם להתבוללות ובהתאמצותו להגביר את קולטורתו, בשאיפת טובי-האומה להחיות את ספרותו, להגדילה ולהציב לה שם בין כל הספרויות של העמים האחרים… ומבין שדרות העם יוצאים האנשים היחידים המקדישים את כחם, את אונם ואת הונם לטובת האומה זה בכה וזה בכה, בדרכים שונות ובנתיבות שונות, אלה בשאיפות מדיניות ואלה בשאיפות חברתיות… כולם מרימים דגלים חדשים של רעיונות לאומיים או של רעיונות אנושיים… והנה מרימים את רוח העם, המה מורים לו דרך באישון-חייו…

העם רוצה לקום לתחיה! אז יסיר מעליו את הכבלים אשר יאסרוהו, אז יצא מאויר מושבו המחנקו ומדכאו, ישאף לחיים אחרים, לחיים של חופש ושל הכרת-עצמי; ואז מבקש הוא לו גם תנאים אחרים למחיתו למצב-כלכלתו, ישאף לשנות סדרי חייו האקונומיים, מפנה לו דרך לסדרי-כלכלה חדשים…

והסדרים האלה מוכרחים המה, בתנאי השתנות חיינו, להשען על ההסתעיות בתעשיה, במלאכת-יד ובעבודת-האדמה בארצו ההיסטוריות… המצב הכלכלי והתפתחותו בין כל העמים הנאורים מכריחים גם את בני-עמנו להשען על עקרי-הקואופיראציות במהפכת סדרי-חייהם…

ואבן פנת בנין זה חפץ אני להניח פה על האחוזה, אשר אקנה ואשר אמסרנה לידי הפועלים, שיבואו לעבד שכם אחד אתי…

מלחמה גדולה וקשה לפנינו, אבל – נלחם וננצח!… והלא את, יקירתי, תתני את הסכמתך לההחלטה הזאת; הלא את תבואי אתי לעבוד את עבודתנו הארוכה והקשה פה בארץ, אשר אליה היו נשואות עיני עמנו בכל ימי גלותו; פה בארץ, אשר תהיה ליסוד פנת אשרו של כל העם בכל שאיפותיו המיוחדות לו; פה בארץ, אשר שם יכול יוכל העם לבצר את עמדתו בכל קניני-הקולטורה האנושית לפי מהלך רוחו מימות-עולם, לא מתוך עבדות, כי אם מתוך הכרת-עצמו; פה ימצא את החופש המבוקש ויכונן את המוסדים הצבוריים לתקנם ולשכללם לפי רוחו ולפי השגתו ולפי תכונתו…

כן! את תלכי אתנו ואת תחנכי את דניאל בנינו, כי יהיה בן נאמן לארצנו… ואתנו יהיו כל העובדים הנאמנים, כל הפועלים החפצים בעבודה והמבקשים להם נתיבות חדשות והנכונים לעמוד תחת דגלנו – דגל של קיום העמל החפשי בין האנשים החפשיים…

ואהבתנו הנאמנה היא תאמצנו להגביר על כל המכשולים הרבים המונחים על דרכנו… ואם איש מאתנו או אחד מחברינו נפול יפול במלחמה הגדולה הזאת, בוא יבואו אחרים על מקומנו ויוסיפו את עבודתנו… ואם אנחנו כולנו נהיה קרבן לרעיוננו, – יבואו בנינו אחרינו ויוסיפו להלחם בעד קיומם ובעד אשרם. בעד ארצם ובעד קניניהם – קניני-הרוח וקניני-העבודה. וידע כל ישראל בכל ארצות פזוריו את חובתו הגדולה שחייב הוא לקיים בעד ארצו, בסעד חופשו ובעד השכלתו…"

L.

עברו ירחים אחדים מעת ששב בירשטיין מנסיעתו לארץ-ישראל. בכל הימים האלה עשה תעמולה רבה לרעיונו וימשוך אחריו רבים מצעירי העם, אשר לבם הלך אחרי בירשטיין. גם העיר מושבו גם בערים הסמוכות, שהיה בא לשם, היה מאסף אספות, נאם נאומים והלהיב לבות-רבים.

בחדש האביב בא עם דבורה ועם בנו הילד לאושה לחוג בחוג אבות דבורה את חג הפסח טרם עזבם את ארץ מולדתם לבא להשתקע בארץ-ישראל על האחוזה שרכש לו בירשטיין. את ביתו הגדול בקובנה מכר וצבר את הכסף הנחוץ לדעתו להתחלת-העבודה, ליסוד מושבה קואופיראטיבית למופת. החליטו, כי אחרי הפסח יסעו לקחת את פרידתם מאת הורי-וולאדימיר ומאחותו ומאישה ומכל קרוביהם וידידיהם, ובאודיסה ילוו אליהם סוחולסקי וצעירים אחדים מהפועלים החדשים.

הימים האלה, ימי-האביב, היו בהירים וחמים, וגם בלבות הנאספים ביום החג בחדר הגדול, ששמש לחדר-המלאה ולחדר הבשילה לבעלי-הבית, לשלמה האורג ואשתו, היתה נהרה וחדוה: כולם היו מלאים בטחון, כי בקרוב “יצאו מאפלה לאור”, כי יגיעו למחוז חפצם, אל אחוזתם בארץ-אבות וכי שם טמון להם אושר עבודתם הפוריה בסביבה חפשה ונאורה… עוד הפעם היו מתאספים בחדר הזה בעלי-מלאכה ואורגים, מתחילים להתאונן על מצבם הרע על היוקר ועל אפיצת-עבודה, אשר בה תלויה כלכתם, על האביונות ועל עריצות העשירים, על הגזרות ועל הפורעניות, אשר כל איש ואיש מהן לקח לו את חלקו הגדול… היו מתלקחים ויכוחים שונים על אמיריקה ועל “פלשתינה”, על עבודת-האדמה ועל התעשיה, וגם על הקפיטאליות והסוציאליות…

ולשמחת דבורה וגם וולאדימיר הופיע בערב החג גם בוריס קלאטץ בעיר. בא למעון בירשטיין ואמר להם, אחרי אשר ספרו איש לרעהו ממעשיהם ומחייהם, כי גם הוא נמשך אחרי רעיונו של בירשטיין ומבקש ללכת אתם אל מקום מושבם העתיד, ולכן התחפש לבל יודע לבולשת ובא לעיר מולדתו.

וההחלטה הזאת עשתה רושם גדול ומצוין על רבים מבני-הנעורים, אשר עוד פקפקו בדבר ההתישבות בארץ-אבות ובדבר נחיצת כבישת העבודה שם ע"י הפועלים המאוחדים והמאורגנים.

– בוריס עזב […] ³– אמרו אלה, אשר היו נאמנים לברית-אגודתם.

– אני לא עזבתי את דגל הרעיון של הסוציאליות, – ענה להם בוריס. – הענויים, אשר עוניתי בכל ימי-נדודי הרבים, והחיים, אשר ראיתי בערים הרבות ששם עבדתי כפועל, הראוני לדעת, כי מוכרחים אנו לבקש דרכים אחרות מאלה, אשר סללו לפנינו בני-בריתנו מן העמים האחרים: שונה מאד מצבנו ולכן שונה גם שאיפתנו…

בירשטיין נזכר בליל השבת הרחוק ההוא, כאשר בא בפעם הראשונה אל בית שלמה וישב במסבתו וסעד אתו לחם וכאשר נכנסו בעלי-המלאכה טרם כלות סעודת הערב לשמוע את דבריו ולהקשיב להרעיונות שהביע לפניהם. גם בליל חג הפסח הזה מהרו רבים מן הצעירים ומן בעלי-המלאכה לכלות את “סדרם” בבתיהם, למען בא אל בית שלמה ולהשתתף בחברת “הרופא” היושב לפני “הסדר” בבית אחד מהם.

וכאשר קם שלמה וקרא בקול רועד ובהתלהבות עצומה: לשנה הבאה בירושלים! – נהרו עיני כל המסובים, ושמחה והתרגשות נראו על פני כל הנאספים…

– לשנה הבאה בירושלים! – קראו כולם, ומבין ריסי עיניהם נראו דמעות חמות, אשר זלפו ועברו וירדו על פניהם החורים וכחושים מעוני ומיגון ומרב עבודה… קרן אור בהירה וזכה הזהירה פתאם לפניהם מן המקום ההוא, אשר ראו אותי בחזון לבם… רגש עז הכה פתאם גלים בנפשות המדוכאים והמעונים האלה ויעוררם לשאיפה עצומה, לתקוה נסתרה וחבויה… שלש-המלים האלה, הפשוטות והידועות להם, אשר רבות פעמים מללו אותן בלי כונה מיוחדה, בלי כל הכרה פנימית ובלי כל רגש חי, המלים האלה הבעירו פתאם בלבותם שלהבת עוממה והעירו אותם לחיים חדשים, לאור שואף וזורח מבין ערפלי-חייהם ההווים, המרים והאפלים…

וההתלהבות הזאת נמשכה והלכה בכל ימי-החג הבאים, רק שמועה מפחדת אחת העיבה את שמחתם: ברטט ובפחד מסר איש לרעהו, כי מתיראים אנשי-העיר מפני הפרעות, אשר אולי תתחוללנה בימי-פסחא “שלהם”, בימים האלה המיועדים לפורעניות לבני-ישראל מדור ודור… מאין באה השמועה – איש לא ידע: היהודים מוכנים תמיד לפורעניות וגזרות; וכבר היה למנהג קבוע בתפוצות ישראל לדרש שלשים יום קודם חג-הפסחא בעניני-הפרעות; ובפרט בשנים האלה נצטרפו ונתלכדו שני המושגים – חגיהם של האזרחים ופרעותיהם של היהודים – לאחד, עד שאי-אפשר כמעט להבדיל ביניהם…

ובכן עוברות ומתפשטות השמועות האלה בין אנשי-העיר ומפחידות ומרגיזות אותם.

והפסחה באה… היום בא ועבר בשלום; ואפילו קטטות ותגרות לא נפלו בין התגרים הפעוטים ובין הפועלים הרבים, העובדים במסלת-הברזל ובבתי-החרושת.

– מישצארין לא יתן למחבל לעבור בעירנו, – אמרו בעלי-הבית בבטחון. – הוא אינו שונא את היהודים, מקבל “מנה יפה” מהם ויש שעושה גם לפנים משורת הדין לטובתם…

אבל ביום השני לאחר הצהרים נזדעזעה כל העיר… השמועה עברה, כי בשוק הישן נאספו פועלים ואכרים, התגודדו והתחילו לקצות בתגרים ובתגרות… עוד מעט – וכל העיר היתה כמרקחה… באימה רצו היהודים ממקום למקום, כעדר צאן אשר פתאום התפרצו אל מקום מרעיתם זאבי-ערבות…

בירשטיין יצא מבית-המלון, ששם ישב עם דבורה, אל רחובות העיר; הוא אמר בלבו לראות את פני מישצארין ולחלות את פניו, כי ישתיק את חמת ההמון. אליו נלוו אחדים ממכריו הצעירים, אשר אמרו להגן עליו מפני פורעי-הפרעות. בקצה הרחוב פגשו את בוריס, אשר יצא הפעם החוצה, אף כי יכול היה בנקל לנפול בידי השוטרים היודעים אותו; גם הוא נלוה לבירשטיין, בעברם את רחוב החדש ובפנותם ללכת אל רחוב השוק, ראו לפניהם גדוד גדול של פועלים ואכרים, אשר התלקטו במקום אחד והרסו את החנויות הנמצאות שמה. המראה היה נורא מאד… בעצם יום בהיר, בין אנשים יושבים לבטח בבתיהם, עומדים שודדים כפראי-אדם, מהרסים ומחבלים ומכים – ואין איש מוחה בידם… קריאות וצעקות איומות, סחורות מושלכות ודרוסות, כלים מופצים ונפזרים, בכיות וזעקות-שבר, קריאות “אורה!” וקול צחוק פראי, אנקות השדודים הנברחים, המולות וקול מפץ… כל בתי-השוק וכל החנויות ורובי-הבתים בשני הרחובות הסמוכים היו נהרסים ונחרבים; מן החצרות נשמעים קולות איומים, מרגיזי-נפש ומחרידי-לב.

– איה מישצארין? איפה אוכל למצוא את ניקולאי וואליריאנוביץ? – שאל בירשטיין את אחד מפקידי השוטרים, אשר נפגש בו.

הלז לא הכיר את בירשטיין וחשב כי אחד מאזרחי-הארץ עומד לפניו.

– איני יודע, אדוני… הוא הלך בראש גדוד חיל לעבר השני ששם הפאבריקאות…

בירשטיין חפץ לפנות אל עבר הרחוב הקטן, אבל פתאום שמע קול פחדים:

– את בית הכנסת מהרסים…

ברגע הזה פגש בחבל צעירים הרצים אל עבר הבית-הכנסת.

– נמהר לשם… הצילו!…

וגם בירשטיין וההולכים אתו נלוו אליהם וכולם רצו אל עבר חצר בית-הכנסת.

בעת ההיא ישב הרב הישיש רבנו שמואל בבית-הכנסת והגה כמנהגו בספר. בעבר השני אצל השלחן הארוך ישבו זקנים אחדים ועיינו ב“מדרש”; אצל הביתה ישבו אחדים מתלמידי-הישיבה ולמדו גמרא. כאשר הגיעה השמועה על-דבר הפרעות, ברחו כל הזקנים אל בתיהם וגם הבחורים יצאו אחריהם, ובבית-הכנסת נשארו רק הרב ושנים מתלמידיו.

– נתפלל לה‘, – אמר להם הישיש. – נתפלל, כי יעביר ה’ את זעמו מעמו האומלל… חזקו ואמצו את לבותיכם, בני…

רועדים ונפחדים עמדו התלמידים לפני רבם… כרגע החלו לקרוא בקול מזמורי תהלים, וקול בכי איום נשמע בבית.

פתאום נשמע קול מפץ… הזכוכיות נשברו ונתפוצצו… אל הבית התפרץ מחנה-פורעים, ולפניהם הלך פועל אחד רחב-כתפים, פניו לוהטים, עיניו מזרות אימה וקולו הנחר איום.

– יהודים ארורים! – פה הסתרתם… הכו!… הכו אותם!…

הרב עלה אל מקום ארון הקודש, הוא הרים את קולו הרועד והמתחנן ויקרא בשפת-העם:

– אל נא, אחי, תרעו… אל נא תחללו את בית-המקדש הזה… בית-מקדש הוא זה… תורה… קדושה…

רגע אחד עמדו הפורעים על מקומם.

– זה הוא רבם הישיש, – נשמע קול אחד מכין ההמון. – נלך מפה…

– אה! רבם של היהודים הטמאים! הכו!…

הוא נגש אל הארון ובכח דחף את רבנו שמואל בזרועו… הבחורים השתמטו כרגע והתחבאו תחת הספסלים.

השודד קרע ברגע אחד את הפרוכת מן הארון, ובאגרופו הגדול הכה כמבטיל ברזל בדלתותיו ושברן… רבי שמואל התרומם מן הרצפה, כי נפל מפני הדחיפה, אשר דחף אותו המנוול, ובמהירות נגש אל הארון…

– התורה… התורה…

– הא לך את התורה! – קרא הפרא בהוציאו את אחד מגלילי ספרי-התורה וכהרף עין קרע את הגוילים לפני רבי שמואל.

אבל הרב הישיש אחז בספר-התורה ובכל כחו הרופף נלחם עם השודד להוציא את הגוילים מידו…

– עוד תלחם אתי, יהודי ארור!… הא לך מכתי!…

ובאגרופו הכה את הרב על ראשו… הוא נפל מן המעלות והתגולל על הרצפה… גלגלתו נפצעה, ודם רב פרץ מן המכה.

כנראה הדם עורר בפראים האלה את התאוה האיומה, תאות-חיה טורפת השוקקת לדם אנשים תמימים… רבים החלו להכות את הרב באגרופיהם, במקליהם ומנעלי-רגליהם…

פתאם נשמע קול תרועה בפתח בית-הכנסת… אל הבית התפרץ חבל צעירים אחדים ויפלו על אויביהם במקלותיהם אשר בידיהם… מהומה ומבוכה קמו בבית… הפורעים שברו את החלונות וקפצו משם אל הרחוב.

בירשטיין נגש אל הרב… ידיו רעדו מאד, כאשר הרים את ראש הישיש, אשר התגולל על הרצפה אצל ספר-התורה הקרוע… כרגע התבונן וראה, כי כבר נפחה נשמתו הטהורה…

הוא עזב את גופת המת על ידי הבחורים, אשר יצאו ממחבואיהם ועמדו מרעידים ובוכים – וימהר יחד עם חבל מרעיו לרוץ אחרי השודדים.

בקרן הרחוב היוצא אל השוק התלקטו השודדים אשר יצאו מבית-הכנסת והתחברו עם הפורעים האחרים; כולם התנפלו על הבתים להרסם… קול יללה איומה חודרת נפש נשמעה מתוך חצרות הבתים האלה. הצעירים התפרצו אל המקום הזה, וגם בירשטיין מהר לבא אל המקום ההוא, אבל פגש בגדוד חיל ושוטרים, ובראשם הולך מישצארין ומפקד אותם.

בירשטיין נגש אל משצארין.

– ניקולאי וואלריאנוביץ, – קרא בירשטיין. – הציל נא את השדודים… את בית-הכנסת טמאו ואת הרב המיתו…

– סורו, סורו מפה!… אל תתגודדו! – קרא מישצארין בפנותו אל הצעירים, אשר נגשו ברגע הזה אל בירשטיין. – וגם אתה – לך אל מקומך ואל תפריעני מעבודתי…

בירשטיין נצב כהלום רעם… הוא לא מצא מלים בפיו… פניו הלבינו מכעס… הוא רצה להביע מחאה נגד מעשה הפקיד הזה המחויב להשגיח על הסדר… אבל גמגם דברים שנים-שלשה ויפן אל עבר מיודעיו… אבל המה נגשו אל אחד הבתים והחלו לגרש את הפורעים, שבראותם את היהודים הצעירים נגשים אליהם התרחקו אל עבר השני, אל המקום ששם עמד גדוד השוטרים…

וגם בירשטיין קפץ צעדים אחדים אל המקום ההוא! אם חפץ בעצמו לעמוד בראש הנלחמים או חפץ למנוע מדמים את רעיו – אי-אפשר היה לדעת…

– סורו, סורו מפה! – נשמע קול המפקד. ואחרי הקול הזה נשמע פתאם קול יריה… רבים ברחו מנוסת חרב אל החצר הקרוב, ושלשה נפלו חללים ונפצעים על שדה-קטל נורא

[…]⁴

הפסחא היו מתאספים כל קרובי דמיטרי אלכסנדרוביץ ומיודעיהם הנאמנים לביתו. גם בערב ההוא התקבלו ובאו מיודעיהם ואנשי שלומיהם. כל האולמים והטרקלינים היו מלאים אורחים נכבדים! מלומדים, סופרים, עתונאים, ארטיסתים ועסקנים נודעים. בטרקלין הגדול נאספו הצעירים – עלמים ועלמות – וערכו מחולות; בחדר-המשכית של בעל-הבית נכנסו רבים מן העסקנים ומן העתונאים והתוכחו על עניני “אגודת-החפש”: מנהגם של אלה היה להתאסף בעת הזאת בחדר אוגריומוב ולהחליט החלטות שונות על דבר האגודה, אשר אגדה הימים האלה את כל מבקשי חפש המדינה, על צפונותיה ועל תכנית המעשים שצריכים להעשות בזמן האספות של בחירי ועדי הארציות…

באולם שני ישבו אנשים אחדים וצחקו בקלפים; ביניהם היה בם אבי אננה, הרופא יוסף בירשטיין, אשר בא עם אשתו ממקום מושבו לעיר הבירה לימים אחדים, כי כן נדברו להתראות פה עם בנם יחידם וולאדימיר, שיבא ביום המחרת הנה לקחת את ברכתו מהוריו ומקרוביו טרם עזבו את ארץ מולדתו ללכת לפלשתינה.

המעשה “המשונה” של בנו חביבו עורר בלבו ספקות רבות וגם העיק את נפשו; הוא אמר בלבו, אולי יעלה בידו להטות את בנו מהחלטתו ה“שגעונית” הזאת וגם בקש את אוגריומוב לדבר על לב וולאדימיר לבל יעשה שגיאה כזאת שאין לה תקנה… וגם עתה, בישבו לפני השלחן הירוק והקלפים בידו, היו מחשבותיו רחוקות מצחוק הקלפים, כי כולו נתן לפגישתו עם וולאדימיר מחמדו ולשיחותיו העתידות, שצריך לשוחח אתו בענין הזה.

ואננה היתה טרודה כל היום להשגיח, כי תהיה הכנת הנשף הזה בסדר נכון וכי יהיו מוכנים ומזומנים כל המאכלים השונים לסעודת הלילה. בפעם הזאת אמנם היתה אמה עוזרת על ידה בעבודתה זאת, אבל היא התעניינה מאד בכל הליכות ביתה ולא חפצה להסמך על פקודת אמה, היא עברה את חדר-האוכל הגדול, התבוננה אל כל סדרי-השלחן הערוך ונכנסה אל הטרקלין הכחול. פה נאספו מכיריה היותר קרובים והיותר חביבים לה.

בפנה אחת ישבו ושוחחו אבן-לב, גרונין, קולמאן ועוד שנים שלשה מבאי-בית אוגריומוב התמידים. אננה נגשה אל אחת הספות הרכות והנמוכות ותשב לנוח מעמל כל היום. קולמאן עזב את מסבת רעיו ונגש אל בעלת-הבית. ברגע זה נכנסה לוטה המשרתת אל הטרקלין וקרבה אל הגברת.

– טלגרמה לכבודך, – אמרה לוטה בלחש בהושיטה לה אגרת חתומה.

– לי? אפשר לדמיטרי אלכסנדרוביץ?

היא הביטה על המעטפה וקראה: אננה אוגריומוב.

– סלח לי, קולמאן… רק אקרא את הטלגרמה…

היא פתחה את המעטפה. כרגע חורו פניה… כל אבריה רעדו… היא פערה פיה מבלי יכולת להוציא אף הגה אחד… בעוד רגע קטן אחד צנחה מעל הספה ונפלה – מתעלפת…

קולמאן נבעת מאד…

– אננה אוסיפובנה התעלפה! – קרא בקול רועד.

גרונין בשמעו את הקול הזה החיש בצעדים שנים אל המתעלפת.

– מים! מהרו לתת לי מים!

הוא משש את דופקה ויחד עם קולמאן הרים אותה מן הרצפה להניחה על הספה. בחדר גדלה המבוכה ועברה אל כל פנות הבית, אל הטרקלין ואל האולם הגדול. האורחים מהרו כולם אל הטרקלין הקטן. וגם יוסף בירשטיין התפרץ אל החדר ונגש אל בתו, שלקחוה ונשואה אל חדר-המשכב שלה. הוא הרים את הטלגרמה המתגוללת על הרצפה וקרא:

“באושה פרעות איומות, הורים ובוזזים. הצילו. וולאדימיר נפצע קשה אנוש… סכנה… הושיעו מהרו הנה. דבורה”.

יוסף בירשטיין התנועע כאילו דחפהו איזה כח נעלם; קולמאן מהר לאחוז בו ולהושיבהו על הכסא הסמוך, אבל בירשטיין התאושש ובעזרת דמיטרי אוגריומוב הלך לחדר בתו.

וכל האורחים נסבו אל קולמאן לדעת את פשר הידיעה האיומה, אבל הוא עמד נבוך ועצוב. בעוד רגעים אחדים נכנס גם גרונין אל החדר. קולמאן מהר אליו וקרא לפניו את דברי הטלגרמה.

– מה לעשות לנו? – – שאל גרונין בחרדה.

– נמהר ונלך אל בית בנימין ספיר. – השיב לו קולמאן.

שניהם יצאו החוצה. כבר היתה כחצות הלילה. השמים היו שחורים ומעוננים. רוח קרה נשבה בחוץ. המה מצאו רכב ויצוו לנסע מהרה אל בית ספיר.

את בעל-הבית מצאו בעודנו יושב והוגה בספר בחדר-משכיתו הגדול המלא ארונות-ספרים. הוא נבהל לבוא אורחיו הנרעשים והנפעמים בשעה מאוחרת בלילה.

– מה נקרה?

– בשורה רעה מאד… בבית-אוגריומוב נתקבלה טלגרמה, כי באושה נפרעו פרעות… הורגים ובוזזים… מבקשים עזרה… נחוץ לנו לעשות… לכן באנו אל כבודו להתיעץ…

בנימין ספיר קם ממושבו. רגע הביט בעינים מלאת תמהון ושממון אל פני הרעים העומדים לפני[ו.] ⁵

– לעשות? מה לעשות?

– נבא ונשתדל לפני השר הראשי…

–בשעה זו?

– כן… אם אתה תלך, בודאי יקבלוך גם בשעה מאוחרת כזו…

– נשלח טלגרמות תכופות לרב העיר, לרבי שמואל, וגם לעסקנים ששם, לחלפן לשוליביץ…

– אתה תלך אל השר, ואני וקולמאן נסע אל בית הפקידות של הטלגרף…

– ואיה אמצאכם?

– אל מעונך נשוב ונחכה לבואך…

עברה יותר משעה. גרונין וקולמאן שבו מפקידות הטלגרף וישבו בחדר משכיתו של ספיר וחכו אליו בכליון עינים. הוא שב אחרי שעתים עיף ומדוכא. הוא בא אל ראש השרים. הוא ספר לו על דבר הטלגרמה… התחנן לפניו לעצור בעד הפרעות. אמנם הוא צלצל בטיליפון וקרא לפולחוב ולהשרים המשניים, אבל כולם ענו, כי לא הגיעה עדיהם כל שמועה מאושה, ואפשר יש טעות בכל הידיעה ההיא. אז צלצלו בטיליפון למעון הפרופסור אוגריומוב. השר בעצמו דבר אתו. אוגריומוב אמת את הידיעה וגם הוסיף, כי רעיתו והוריה כבר נסעו במסע-מהיר לאושה ולקחו אתם את אחד מגדולי הרופאים להציל את אחי-רעיתו הנפצע בעת הפרעות. אז צוה השר לשלוח טלגרמות תכופות לאושה ולעיר הפלך והבטיחני, כי יודיעני מכל אשר יודע לו. –

– ומה היה לי עוד לעשות? – הוסיף ספיר בהלכו נרגש בחדרי הנה והנה, – עזבתי את השר והלכתי הביתה.

שלשתם ישבו זמן רב עצובים ומדוכאים. בעת ההיא הביאו להם תשובה מבית-הפקידות של הטלגרף, כי כל שלשת הטלגרמות ששלחו לאושה הושבו בחזרה, יען לא נמצאו בעיר ההיא את האנשים אשר על שמותם נשלחו הטלגרמות.

תמיהתם של הנאספים גדלה מאד.

– היתכן, כי לא יכלו למצוא באושה את האנשים האלה הידועים לכל יושבי-העיר?

– אפשר נסעו וברחו משם, – אמר גרונין.

בלבב נרגז עזבו שני הרעים את בית-ספיר. למחרתו בבקר באו עוד הפעם אל ספיר ומצאו אותו הולך בחדרו נרעש ונפעם בהתרגשות עצומה.

– ראו, רבותי, –פנה אליהם, – הצרה גדולה מאד. קבלתי טלגרמה משוליביץ… הוא מתחנן להביא עזרה…

– והשר?

– עוד לא קבלתי תשובה ממנו…

– אם כן יסע כבודו מהרה אל בית השר…

– גם אני כן אמרתי בלבי… ואתם אנא חכו אלי פה… אני אבוא הנה או אצלצל בטיליפון…

זמן רב חכו גרונין וקולמאן בבית-ספיר. התרגשותם הלכה וגדלה מאד: שמה בעיר הרחוקה מהרסים את בתי-ישראל, הורים נשים ואנשים, – והמה מוכרחים לשבת בחבוק ידים בלי מצוא עזר להאומללים.

בצהרים נכנס ספיר אל טרקלין ביתו. פניו היו חורים, כל עצמותיו רעדו, עיניו מלאות דמעה.

– אחי! גדולה מאד הצרה… הפרעות איומות… גם היום עודן הולכות ונמשכות בלי הפסק…

– השתדלת? בקשת?

– בכיתי והתחננתי…

– האומנם לא תפעל גם השתדלותך?

– השתדלותי? – קרא ספיר בקול עגום. הוא ישב על הכסא הרך, אשר לפני השלחן הגדול, סמך את ראשו בשתי כפות ידיו, וקול בכי עצור נשמע בטרקלין המהודר.

– השתדלותי? אוי ואבוי לה לההשתדלות שהיא צריכה להיות מושיעו של ישראל בעת צרה!…

LII.

חיים קלאטץ הסתתר במרתף אשר בחצרו, כאשר החלו הפרעות. את ביתו הרסו ואת כל כלי-דירתו שברו ופוצצו והשליכום החוצה. ביתו היה קרוב למגרש השוק, אבל הוא לא שמע את היריות מבין השאון וההמולה, אשר חדרו גם את מרתפו. שעות אחדות ישב באפלה. הסער עבר. לאזניו עוד לא הגיע שאון הרחוב. דומיה שררה מסביב… הוא הרים את הקרשים שהיו לו לצנה ולמסתור, הוציא את ראשו מן המרתף, הקשיב והאזין – – ולא שמע כל קול… אז יצא ממחבאו… ההרס וחרבן איימו אותו. כגנב במחתרת צעד ברטט לאט לאט לארך חצרו, נגש אל הבית, ראה את חרבן מעונו ולא נכנס אל דירתו ההרוסה, כי אם יצא אל הרחוב. משם פסע פסיעות לאיטיות, הביט לפניו ולאחריו וכמעט זחל זחילות פעוטות עד שהגיע אל השוק… מרחוק נראו חילים ושוטרים ההולכים בצדי הרחוב או עומדים על המשמר אצל החנויות הנהרסות.

כבר עתה ערב… אור היום כמעט נאסף, ודמדומי-ערב כמו את כל המגרש בחורבנו האיום והנורא. פתאם התבונן וראה חללים שטוחים על ככר השוק. הוא התקרב אליהם בפחד וברעדה… הוא הגיע אליהם – והתחלחל: את בנו ראה לפניו מתבוסס בדמו… חיים נפל מלא קומתו אל גופת-בנו, משש את ידיו – המה היו קרים, לטף את פניו המלוכלכים, הביט בעיני בנו – והנה קמו, ואין בהן רוח חיים… בנו מת… דמעות נגרות מעיניו, אבל קולו לא ישמע… הוא זוחל הלאה… אנחה נשמעה באזניו… אפשר לא כולם נהרסו ומתו… אפשר יש בין החללים איש, אשר יוכל להצילו ממות… הוא נגש בזחילות אחדות אל החלל השני – והנה לפניו הרופא בירשטיין שוכב פצוע וזב דם… הה! לפניו הרופא, אשר היה יקר לו כבניו; רופא, אשר אליו נקשר בכל לבו התמים; זה האדם “הנפלא” בעיניו שבא לעיירה קטנה ושם כל מעיניו וכל מחשבותיו להיטיב מצב העובדים והפועלים, בקש להיות מושיעם ומצילם מצרה ומיגון, מדלותם ומשפלותם… הוא הרים את ראש הפצוע… מלים אי-ברורות יצאו מפיו והגיעו לאזני-חיים… הוא עודנו חי!… חיים שכח את בנו המת; הוא הרים את הרופא, אמץ את שריריו ואת כחו, לקח אותו בזרועותיו וישאהו אל עבר הבית הגדול.

– הושיעו, הושיעו! קרא בקול יהודית.

מן החורים יצאו שני יהודים.

– עזרו נא להביא את הרופא הפצוע אל מעונו! – קרא להם.

היהודים עמדו מרעידים… אבל ברגע נגשו אל חיים קלאטץ, לקחו את הרופא וישאוהו אל המלון ששם היה מעונו וששם חכתה אליו דבורה בפחד מות וביאוש נורא… בחדרה ישבו סוחולסקי ועוד יהודים אחדים.

– – – –

בבוקר יום שני באו אל אישה אננה, הוריה והרופא הנודע מעיר הבירה. מצבו של ולאדימיר בירשטיין היה מסוכן. דם רב יצא מפצעו בכל העת שנשאר מונח על קרקע השוק מתגולל באפר. הרופא המומחה עשה נתוח והוציא את הכדור ממקום הפצע וחבש את המכה, אבל חם הקדחת גבר מאד.

כל היום וכל הלילה לא משו ממטת החולה הוריו, דבורה ואננה. הוא לא הכיר את קרוביו ואת אוהביו, אשר עמדו מסביבו מדוכאים ומעונים. לפעמים הוא מוציא מפיו קריאות שונות, מדבר מלים בלתי ברורות בהתלהבות… דבורה או אמו היו מגישות אליו מי-לימון, כי גבר עליו הצמאון. לפעמים יוצאת מגרונו אנחה או בקשה:

– מים!…

הרופא המנתח וגם יוסף בירשטיין ראו ונוכחו, כי מצבו של וולאדימיר אנוש ואין תקוה להצילו…

אחרי חצות הלילה הונח לו כמעט. חם הקדחת כאילו רפה ממנו. הוא הביט אל פני העומדים לפניו, וקולו נשמע מדבר אשכנזית:

אמי! מה גדול מאד מכאובי…

אמו הטתה את פניה אל פני בנה האומלל; היא לטפה את שערות ראשו ומבין דמעות עיניה אמרה:

– הרגע, מחמדי; הרגע, יקירי… מה בקשתך, בני…

– מים!…

היא נתנה בפיו כף מי-לימון. הוא סגר את עיניו כישן, ומנוחה נראה על פניו הלוהטים, אבל בעבור רגעים אחדים התעורר, פקח את עיניו, הביט אל עבר אשתו וקרא בקול:

– ההסתעיות!…

חם-הקדחת החל להתגבר; פניו הפיקו אי-מנוחה ורוגז; בלשונו מלל הברות שונות שאי-אפשר להבינן… עוד מעט – והגסיסה החלה… גסיסה איומה… גופו המוצק נאבק עם המות… לאור בקר – יצאה נשמתו…

ודבורה ואננה ואמו נפלו לפני מטתו… כל החדר נמלא בכיות איומות מחרידות נפש… בפנת החדר עמדו סוחולסקי וחיים קלאטץ ומבכים על שברם הגדול…

– – – –

ובבית-הקברות הישן אשר באושה תמצא עתה מצבה גדולה אחת על קברות שלשת הקדושים, אשר נהרגו על קדוש השם: הרב הגאון רבנו שמואל בהגאון רבי נחום שניפצר, הרופא והעסקן זאב-וולאדימיר בן יוסף בירשטיין והפועל הבחור ברוך בן חיים קלאטץ…

ובכל שנה ושנה ינהרו הנה יושבי-העיר, הנשים והאנשים הרצוצים והמעונים, ומשתטחים המה על קברות אבותיהם ומתנים את עניותם ואת לחצם… ומתאספים המה אל מצבת שלשת ההרוגים הקדושים, מתפללים ובוכים… האנחות מתגברות, היללה מביעה עד השמים, וצרת-נפשם מדכאתם… והאומללים ישועו לאלהי-אבותיהם, שרק הוא יופיע להם ויחלצם מדלותם ומשפלותם…

LIII.

…האניה הגדולה “הנמר” מפליגה בים-התיכון ומתקרבת לחופי-ארץ-ישראל. השחר פרוש על הרי-אפרים, ומבין העבים השחרחרים והקלים הנראים על האופק המזרחי מתבקעים ויוצאים אורות זהרורים… גלי הים נחו משאונם כאילו מתקדמים המה לקראת השמש, אשר עוד מעט תופיע בנהרה, ובעצלות ובהתרשלות המה זוחלים לאט לאט, מתרוממים, מתקרבים אל מכסה האניה בדחיפות קטנות ומשעשעות ומתערבים עם הקצף העולה מתנועת הגליל.

על הספון העליון נאספו רבים מן הנוסעים, אשר השכימו לקום ויעזבו את תאיהם, למען יראו את החוף, אשר אליו משתוקקת נפשם.

על אחד הספסלים, סמוך לגדר הברזל, בקצה האניה, ישבה דבורה בירשטיין לבושה שחורים. פניה נפלו מאד; לחייה צמקו; קמטים עמוקים עוברים על מצחה; עיניה הרכות והשערות הלבנות האחדות המתנוצצות מתחת צעיפה מראות, כי זקנה קפצה עליה בדמי-עלומיה… היא יושבת עגומה מבלי דבר דבר; עיניה המרוטות מביטות אל המרחק הגדול ואל שלשלת ההרים והגבעות המתנשאות מבין ערפלי-השחר; היא נשקעה במחשבותיה העגומות והעצובות. רבות סבלה ונשאה מעת אשר הביא חיים קלאטץ אל מעונה את אישה הפצוע ומן העת אשר מת לפניה אהובה בעינויים איומים. היא כמעט השתגעה מצרותיה אלה, ירחים רבים היתה חולה מסוכנת, והרופאים כמעט אמרו נואש לחייה, אבל לאט לאט התרפאה מחליה, קמה ממטתה… היא לא חפצה בחיים קשים ומרים אלה, אבל מוכרחת היתה לחיות למען בנה, למען הילד דניאל… מחויבת היא לחיות ולסבל את כל כבר משא ענוייה הנוראים למען בנה, למען גדלו ולחנכו…

והיא חבקה את הילד, היא לטפה את שערות ראשו הרכות והארוכות, היא הסתכלה ברשמי-פניו היפים והעדינים ומצאה בם קלסתר פני-אהובה היקר… ובכתה מר – והתעוררה לחיים אחרים, לחיים מרים מאד…

אחרי ששבה לאיתנה הביעה את החלטתה לקרוביה, כי היא תעזוב את ארץ מולדתה העקובה בדמי אשה וכי תסע עם בנה יחידה להארץ ההיא, שאליה קוה לבא וולאדימיר טרם נפלו חלל לנפי שודדי-יום… שם תחנך את בנה, למען יהיה ראוי להעבודה הגדולה והנשגבה, אשר אליה היתה תשוקת וולאדימיר, שלא זכה להוציאה לפועל.

ואננה וגם הורי-וולאדימיר נוכחו להבין, כי מהחלטתה זאת לא תמוש, לכן השתדלו לעזור לה בנסיעתה זאת. והורי-דבורה לא חפצו ולא יכלו לעזוב את בתם האומללה וימכרו את ביתם ואת כל רכושם המעט וילכו אתה אל ארץ-הקדושה. וגם דוד סוחולסקי, שלקח עליו – על פי בקשת קרובי-דבורה – משרת פקיד על רכושה, וגם חיים קלאטץ נלוו אליה. דבורה בקשה מאד את האנשים האלה שיסעו אתה יחד, – וגם חפצם היה אדיר ללכת להשתקע בארץ אבותינו, ובפרט חיים קלאטץ: הילד דניאל היה שעשועו ואהובו, וגם הילד נקשר באהבה אל “הזקן” הזה, אשר טפחהו כל הימים, שהיתה דבורה שוכבת על ערש דוי ומפרפרת בין החיים ובין המות.

– כאשר יגדל הנער, – היה אומר חיים קלאטץ, – אספר לו על אביו, למען ידע, כי הוא היה איש דגול מרבבה, אוהב עמו ומסור בכל נפשו להעובדים האובדים בענים.

ובכל מעיני חיים היו בילד הזה: הוא דאג כל היום לכלכלתו; ישב אצל ערשו, כאשר שכב הנער לישן; הלך אתו לשוח; הביא לו צעצועים ושעשע אתו בצעצועים האלה; היה רץ לרופא להבהיל אותו, בעת אשר דמה בנפשו, כי אולי עברה מחלה על הנער ולא מש מחדר הילד בעת כזאת כל היום וכל הלילה.

באודיסה נפגשה החברה הקטנה בצעירים אחדים המתעתדים לעלות באניה ההיא וללכת לארץ ישראל בשאיפתם לבקש שמה עבודה בשדה ובכרם ולהתישב שמה על פי יסודות איקונומיים חדשים. והצעירים האלה התחברו לדבורה ולמכיריה והתאגדו לאגודה אחת. ובבארות עלו על האניה גם קראסיק, כהן ועבדן, כי יצאו לקראת דבורה וחכו לבואה, למען הביא אותה אל האחוזה, אשר רכש לו בירשטיין בהיותו בארץ-ישראל.

ובבקר הזה עלו כולם על הספון העליון לחזות בנעם ארץ תקותם, אשר עליה ישאפו בכל נפשם.

השמש נראה מבין ראשי-ההרים; העננים התפזרו; ומבין הערפל ומבין האדים הקלים נראה כל הארץ בכל יפיה והדרה. הכרמל בגאונו הופיע לעיניהם במרחק אשר כבר עברה שם האניה; שיא ראשי הרי אפרים נוצץ מבין קרני השמש המזהיבות אותם, והלאה מתנשאים גם הרי-יהודה הנזעמים… פה ושם, בכל ארך רצועות החוף נראו גבעות קטנות מתנשאות וירק דשא מפאר אותם, נראו גנים אחדים ועצים בודדים… והגלים הקטנים הנחפזים בקוי-כסף מאור השמש ומזהרה עוברים ורודפים, גל אחרי גל, צוהלים ושמחים, ככבשים צחורים שעלו מן הרחצה ומתעלסים ומשתעשעים במרחב-ככר-נאות-דשא.

כל העומדים על המכסה נעצו עיניהם באדמת החוף העובר לפניהם… כולם היו נרעשים ונרגשים; לבם דופק בחזקה; איזה רגש אחז אותם, לפת את כל מעינם ואגדם בשאיפה אחת…

– ארצנו הקדושה! – קרא סוחולסקי ברגש. – הנה לפנינו ארצנו הקדושה… ארץ נביאנו וכהנינו, ארץ גבורינו וחכמינו… הארץ הרטובה בדמי אחינו… הנה היא אמנו – אדמתנו, אשר עליה התגעגעו דורות רבים בכל שנות גלותנו ואשר עליה התפללו תמיד אבותינו מדור לדור – לשוב אליה, להחיותה, להפריחה ולחדש פה את חיינו, חיי כל עמנו, כבקדם… להסיר מאתנו את כבלי-הגלות, להסיר מאתנו את חרפתנו, את שפלותנו בין העמים…

כולם עמדו מרעידים ומקשיבים לנאומו של סוחולסקי.

פתאום פנה לעבר העומדים לפניו, הרים את ידו ויקרא:

– אחי! פה, במקום הזה, טרם דרכנו על חוף ארצנו היקרה והחביבה… פה, אחי, נתן יד ונשבע שבועתנו הגדולה – לעבוד שכם אחד יחדיו לטובת רעיוננו הנשגב, רעיון תחית ישראל על ארצו הפוריה, להיות נמכרים בכל לבנו ובכל מאדנו לעבודתנו הקשה ולבל נסוג אחור מכל המכשולים הרבים והעצומים המונחים לפנינו על דרכנו זאת… השבעתי אתכם, אחי, בשם רבנו שמואל, זה האיש אשר הורה כל ימיו תורתו הצרופה לכל הבא לשמוע לקחו, בשם חביבנו וולאדימיר בירשטיין, אשר בקש כל ימיו נתיבות נאמנות להטבת מצב כל בני ישראל הנאנחים והנדכאים ובשם רענו בוריס קלאטץ, שהיה מסור בכל נימי נפשו להעובדים הנכונים להקריב את חייהם קרבן לטובת אומתם, – בשם כל הנאהבים והנעימים האלה, אשר נפלו חללים לפני בני עולה תחת תגרת רעת גלותנו, בשמם היקר והקדוש לנו – אני משביעכם, אחי ורעי, להיות נאמנים כל ימי-חייכם לדגלנו, דגל אומתנו על ארץ ירושתנו… ונאחד את התורה, המדע והעבודה, למען הניח אבן הפנה לבניננו, בנין לאומנו, בנין תחית ישראל, ולעבוד בלב נאמן עד טפת דמנו האחרונה!…

– נשבענו, נשבענו! – קראו כולם.

וידי כל העוטרים את סוחולסקי התרוממו, התלכדו והתאחדו…

וחיים קלאטץ נשען על עמוד הברזל, אשר בקצה האניה, וקול בכיו הולך הלוך וגדול… ומבין הבכי נשמעו מליו:

– ארצנו הקדושה, ארצנו הקדושה, ארצנו הקדושה…

ריאזאן, תרע“א – תרע”ג.