כרך ב'

א.

איש צעיר אחד חפץ לעבור את הרחוב ההומה, ויעמד רגע כמסופק על מקומו בצלע-הרחוב. המרכבות הולכות ורצות הנה והנה לעבר הרחוב הגדול הרצוף אבנים חלקות, אשר כֻּסו במי-מדמנה וברפש, והאיש דמה לעבור מבלי טנף את רגליו. הרוח הקר נשב בחזקה. השמים התקדרו עבים; המטר חדל מרדת על הארץ, אבל רסיסי גשם נטפו עוד וירטיבו את בגדיו, והאיש חש קור בכל גופו, וגם ידיו קפאו מפני הקרה העזה. ובעוד רגע, אחרי אשר כמעט חדלו המרכבות לרוץ, מהר האיש ויקפץ אל המקום הנקי מעט מטיט חוצות, ומשם דלג אל צלע-הרחוב השני. אולם ברגע ההוא עברה מרכבה על ידו בלי כל שאון, והגלגלים המכוסים גומי הזו עליו מי גשם ורפש, ויטנפו את בגדיו… ויעמוד האיש על מקומו ויבעט ברגז ובחמה אל מול המרכבה אשר כבר חלפה הלאה, ויחרק שניו בנהימה דקה. הוא התאמץ עתה להסיר את נקודות הרפש מעל מעילו העליון ונעלי רגליו וישגיח במבוכה אל העוברים הרבים, כי נראה לו כמו שחקו העוברים האלה למשבתו, ואנחה קלה יצאה מלבו.

הוא נגש אל בית גדול ורם ומפאר מחוץ, ויעמוד אצל פתח הבִּאה וישאף רוח.

זאת הפעם השלישית הוא בא הנה בפיק-פרכים ובלב נרעש ונפחד ובעצבים נרגשים… הימצא עתה את מבוקשו, או עוד הפעם יאמרו אליו כי יבוא מחר? עד מתי עוד יוסיף לנוע הנה לראות את פני האדון הגדול היושב תמיד בסתר חדרו טרוד בעסקיו הרבים? מתי יוכל סוף סוף להציע לפניו את בקשתו ולשמע מפיו את גורלו – אם לשבט או לחסד? אולי רק אחרי צל הוא רודף, וגם פה תחלפנה כל תקוותיו, ועוד הפעם יצא בלב נשבר מבלי השיג את מטרתו?… האם לא טוב טוב לפניו לעזוב את המקום הזה ולשוב על עקביו?… אבל פתאם כמו לבש רוח חדש, ויפתח את הדלת בכח ובאמץ.–

עוד הפעם עומד לפניו המשרת גבה-הקומה ורחב הכתפים, לבוש מעיל ארוך מארג שחור בעל כפתורים נוצצים ומלוטשים, וכמו שחוק קל נראה בעיניו הקטנות והאמוצות המבריקות מעל פניו המלאים והבריאים. המשרת לא מהר לגשת אל האיש הצעיר ולהסיר מעליו את הבגד העליון, רק לקחהו מידו אחרי פשטו אותו בעצמו, ואחר כך שאלהו בשפה רפה:

– האם את פני האדון חפץ כבודו לראות?

– כן, – גמגם האיש הצעיר בלשונו: הוא צוה עלי לבוא היום…

המשרת הביט אליו עוד הפעם כמתקלס, ויתבונן על בגדיו הישנים ועל צות מכנסיו המגאלים במי-טיט, ויענהו בלי רצון:

– יבוא אל החדר הזה. – ויראהו על החדר אשר שם יושבים ומחכים האנשים הבאים לקבל פני האדון, הוא העשיר הנודע זינֶנסון.

האיש הצעיר מסר את כרטיסו לידי המשרת, ויעמוד רגע בפתח החדר כמו שוקל הוא בדעתו אם לבוא אל החדר פנימה או למהר ולברוח מזה לבל יראה עוד את פני המשרת ועיניו המלגלגות. – והמשרת קרא את שמו מתוך הכרטיס שמעון בן יוסף עציוֹני, וימסור את הכרטיס ליד חברו.

עציוני בא אל החדר הגדול ויקח לו סיגַרה להקטיר. – עוד הפעם הביט על פני כל החדר הנרחב, ויתהלך אחת הנה ואחת הנה, ויתיצב לפני ארון גדול המלא ספרים רבים; הוא התבונן עליהם בעין בוחנת ויתפלא לראות כי נקבצו פה ספרים שונים למיניהם: פה גם ספרי חשבון של חברות-מסחר שונות, גם כתבי-עת רבים, גם ספרי אגודות של חכמה ומדע, גם ספרים וחוברות בשפות שונות, של מחברים אשר לא שמע מעולם את שמעם, משלכים ונצברים בלי סדר ומשטר, וגם ספרים אחדים בשפת עבר…

זאת הפעם השלישית הוא עומד לפני הארון הגדול הזה ומשתומם: מה היא תעודת הספרים הללו? למה נקנו ונאספו הנה, ואיזו הדרך באו משוק הספרים אל ארונו של הגביר? – “בלי ספק, אמר בלבו, – לא הלך הגביר בעצמו חפש אחריהם, כי אם מחבריהם הביאום אליו, למען ימצאו הם שכר טוב בעד עמלם או למען ישים הגביר את לבו אל אגודות החכמה והמסחר, שהוא אחד מחבריהן”…

האיש פנה אל העבר השני וישקף בעד החלון אל החצר רחבת-הידים אשר לפני הבית. – “היקבלני הפעם”, – חשב בלבו – “או עלי לשוב על עקבי מבלי השיג את מטרתי?… אמנם אנשים רבים מחכים לו לראות פניו, והוא יושב מן הבקר עד הערב בחדר משכיתו; שם ידבר עם האנשים הבאים אליו, יתן צו לעושי דברו לקנות או למכר, להכניס או להוציא, ימציא עסקים חדשים ויגמור את הישנים, וממוצא פיו תוצאות לענינים נכבדים אשר אולי גם יביאו טובה הרבה לאנשים הדורשים מלאכה ועבודה להחיות נפשם כמוני”…

בפעם הראשונה ישב פה, בחדר הזה, מן הבקר עד השעה החמישית אחרי הצהרים… כמו עתה נתן אז את כרטיסו, אשר עליו כתוב רק שמו ושם משפחתו הזרה, להמשרת הזה, ויגיד כי חפץ הוא לראות את פני הגביר בדבר איזה ענין, ויענהו כי האדון מבקש לחכות… והוא ישב ויחכה… אנשים רבים באו אל החדר הזה, ויחכו לרגע אשר יקראו לבא אל החדר השני פנימה… אחדים באו לפניו תכף אחרי שבתם פה רק רגעים אחדים, ואחרים חכו שעה או יותר, גם יצאו וישובו, ואחרי כן נתבקשו לישיבתו של הגביר.. ואחרים לא יכלו לחכות זמן רב, התרגשו מאד, הביטו בכל רגע אל השעון, הקטירו את פַּפירוֹסיהם, התהלכו בחדר הנה והנה ברגז ובפנים קודרים ולא נתבקשו כלל לבוא לראות פני האדון… ולו הגיד המשרת לבסוף, כי האדון מבקש אותו לבוא מחר, יען כי טרוד הוא היום מאד… קצף ורגז נראו על פניו; הוא השח את ראשו לבל יראה את בת-הצחוק המרחפת על פני המשרת המלאים וחסרי כל רגש, אשר דמו לפני פסל-שיש. וגם ביום המחרת בא וישב ויחכה בדומיה, וגם בפעם הזאת רבים היו האנשים אשר באו הנה, הלכו ושבו, מהם, כפי הנראה, היו אנשים עשירים, מהם נושאי משרה במדינה, גם שרי-צבא, ושמות אחדים מהם, אשר קרא המשרת ביראת הכבוד, היו נודעים גם לו כשמות אנשי מעלה. אז בקש את המשרת לתת על יד הגביר את המכתב… הוא דמה בלבו כי את המכתב הזה, אשר היה יקר לו מכל הון, יתן על יד הגביר כאשר יראה את פניו למען יקראהו בשבתו על ידו, אבל עתה נמלך בנפשו להאמין כי אולי זאת הפעם יקרא לו. – עברה חצי שעה, והמשרת בא ויגיד לו כי לב האדון ידאב על אשר לא יוכל לקבלו היום, ויבקשהו לבוא מחר בבקר… והנה עוד הפעם הוא עומד בחדר הזה ומחכה. הוא איננו חפץ לשים לבו ולהתבונן אל החדר. הוא שומע מאחריו קול צעדי אנשים ומבין כי כמו אתמול כן היום מרבים האנשים לבוא הנה. המה יבאו פנימה והוא – אולי גם הפעם ישאר פה, משמים ונרעש. –

פתאום שמע מאחריו קול קריאה דקה:

– אדוני עציוני! האדון מבקש לראות פניו…

במהירות הפנה ערפו וירא את המשרת עומד לפניו כמעט בהכנעה.. זרם דם התפרץ מלבו אל פניו, וידיו רעדו מאד… בכבדות שאף רוח, למען יוכל למוש ממקומו; וכמעט בברכים כושלות הלך אחרי המשרת. אחרי עברם את החדר הסמוך עמדו לפני פתח חדר-משכיתו של האדון זיננסון.

– יחכה כבודו רק מעט עד אשר יצא האיש היושב שמה, – אמר אליו המשרת בלחש.

והוא עומד נפעם ונרעש. מן החדר פנימה נשמע קול מדברים וגם כעין שחוק היוצא מפיהם. – הדלת נפתחה ואיש עבר לפניו, והמשרת כמעט דחף את עציוני לתוך החדר ההוא, ויסגר הדלת אחריו.

באמצע החדר הגדול המלא ארונות, שלחנות וכסאות למושב, גדולים וקטנים, עמד איש רם הקומה; לחייו צנומות וחורות מאד, שערות ראשו וזקנו הקטן גזוזות ולבנות כשלג; פניו מביעים חן ונעם, עיניו הכחולות מפיקות רצון טוב ושחוק קל; בידו האחת נשען על שלחן-הסופרים הגדול אשר גליונות רבים משלכים עליו…

ברגע אחד התאמץ שמעון עציוני להבליג על מבוכתו הרבה ויחוש רעד בכל עצמותיו, מבלי-דעת מדוע זה יפחד מפני הדר גאון האיש העשיר הזה, אבל בת-הצחוק אשר בעיניו כמו הוסיפה לו כח ואמץ, ויקוד לפני האיש העומד לפניו. –

– יסלח נא לי אדוני הנכבד אם אפריעהו מעט ממלאכתו לבקש…

– עציוני? – שאל זיננסון בקול רך וענוג.

– כן, אדוני…

– קראתי את מכתב השר נ. המדבר טובות עליו. יואיל נא לשבת, – הוסיף בהעיפו עין חודרת על פני עציוני, וישב על הכסא, ויקח גליון קטן מהמון המכתבים הצבורים על שלחנו.

– “מכתב השר נ. הוא”, – עלה במחשבת עציוני.

– כן, אדוני, – אמר עציוני, – אני מבקש לי משרה ועבודה באחד מעסקי אדוני הרבים.

– כבודו השלים את חק למודו באוניברסיטה המחלקת המשפטים?

– כן, אדוני. בשנה העברה כליתי את חק למודי.

– ולא יוכל למצוא לו מחיה כעורך-דין?

– אדוני יודע כי מולדתי לא תתנני בימים באלה לעבוד כעורך-דין…

כרגע החשה זיננסון, וכמו עב קל עבר על פניו; וישם את ידו על מצחו.

– כן, כן, יקירי. מצבנו לא טוב הוא… לעבודות רבות לא יתנו לנו להסתפח.. ומה לעשות? עלינו לסבל… אדמה כי ידיעותיו תמצאנה לכבודו מקום נאמן גם בענין אחר. אנכי אתן על ידו מכתב… יתאמץ נא לעבוד בשקידה וייטב לו..

הוא לקח גליון קטן ויכתב דברים אחדים בעט-עפרת, וימסר לידי עציוני.

– ימסר נא את זאת להאדון קיטלזון.–

עציוני קם ממקומו ויחל להביע את תודתו להגביר.

– טוב, טוב… רק יתאמץ נא ללכת בדרך נכונה ולעבד באֵמון במשרה אשר יתנו על ידו. – ושחוק קל רחף על פניו. – שמעתי אומרים, – הוסיף זיננסון, – כי בימים שעברו היה כבודו גם “מן האדומים”… האם גם עתה עודנו מן “הקצונים הללו”?

עציוני נבוך מאד: מאין ידע האיש הזה את חייו הפרטיים? אבל כרגע ענה:

– ימי העלומים כבר עברו… חם תום הילדות בער אז בקרבי… – ויצחק.

– אין דבר, איש צעיר, – אמר הגביר ויושט לו ידו לאות פרידה.

ב.

בבאה כבר חכו אנשים אחרים לצאת עציוני, למען יוכלו לבוא אל החדר פנימה, ויביטו בתמהון ובתשוקה רבה אל פני היוצא ואל המכתב הקטן אשר אָחז עוד בידו מבלי שום אותו בצלחתו.

כגבור השב ממערכות המלחמה אחרי התגברו על אויביו, כן היה עציוני עתה בצאתו בשלום מחדר הגביר… כפי הנראה הבין גם המשרת כי הפעם הצליח האיש הלז למצא מבוקשו, וימהר לקחת את מעיל עציוני ולהלבישו ויפתח לפניו את הדלת וגם הרכין את ראשו בצאת עציוני מן הבית. –

– “אבל מאין ידע זיננסון מכל המוצאות אותי בהיותי עוד תלמיד האוניברסיטה?” חשב עציוני, ויקרא לרַכב אשר עבר בחוץ ויצוהו לנסוע אל רחוב ההיכל.

ברחוב הקטן הזה המלא שאון והמולה רבה עמדה המרכבה לפני בית רם ונשא המכוסה שלטים רבים ושונים, מרצפת הרחוב ועד הגג, שאון הרחוב עולה פה באזני העוברים כשאון מים רבים, כהמית גלי ים בעבר עליהם סופה. עגלות טעונות משא הולכות ושבות בכל צדי הרחוב, יוצאות ובאות אל שערי הבתים הגדולים; העוברים והשבים נחפזים ואוחזים דרכם במרוצה; שאון גלגלי המרכבות פעם יגבר מאד ופעם ישקט רגע, לנען התגבר עד מהרה בכח אדיר.

עציוני עמד רגעים אחדים לפני הבית ויתבונן אל כל הנעשה סביביו, הקשיב והאזין לקול ההמולה, וישקע ברב שרעפיו.

– עוד מעט וגם אני אהיה כאחד מהמון העוברים בעלי-המעשה האלה הממהרים לרוץ, – כן דבר עציוני לנפשו. – אנה ירוצו? למצא כסף… להאדיר עבודה ומלאכה, להרבות מסחר וקנין. רק להון ולזהב ישאפו. והאם רבים מהם ישיגו את מטרתם?… כל חייהם יעבדו רק בשאון הזה, בסערת המלחמה הזאת, ומטרתם עוד מהם והלאה – – אמנם כח טמיר ונעלם בכסף, שהוא המניע את גלגלי כל החיים; הוא הממציא עסקים, אשר לא שערו אבותנו ואשר יובילו את כל בני האדם למעלה להשכיל, השם דרך גם בארץ לא נושבה ומאַגד מדינות אשר ימים וארצות יפרידו ביניהם…

צחוק קל רחף על פני עציוני. – עוד נקודת הפילוסופיה לא עוממה בלבי… אבל עתה עלי לעזב את דרכי מלפנים. סוחר אהיה, וכל מעיני יהיו נתונים רק אל החשבונות ואל המסחר. סורו ממני כל רעיונותי והגיונותי! אם הזמן עשני לאיש מעשה – עלי לאזר כח ועצמה להיות לראש, ולא זנב לאריות… כן, – הוסיף לחשוב, – זנב לאריות לא אהיה! –

במחשבות כאלה עלה על המעלות ויבא עד הדלת אשר עליו כתוב באותיות מזהבות: “בית מסחר וחרשת המעשה המזרחי”.

– עלי לראות את האדון קיטלזון, – אמר עציוני בקול רם, וירם את ראשו כמעט בגאון.

– הוא טרוד עתה בחברת אנשים אחרים, – השיב המשרת.

– מסר נא לו את כרטיסי.

והוא בא אל האולם הגדול ורחב-הידים פנימה. – האולם הזה היה בעל שתי קומות, ויציעות עשויות מלמעלה, אשר במעלות יעלו אליהן הבאים. סביב הכותל לצד החלונות הגדולים עומדים שלחנו, ואנשים יושבים לפניהם ועושים מלאכתם בזריזות רבה; קורות קטנים עשוים מעשה רשת ושבכה מבדילים ביניהם ובין האנשים הדורשים לעניניהם, והבאים לדרוש במקנה ובקנין יעמדו לפני חלוני-השבכה ויגידו את דבריהם בקצור נמרץ; גליונות רבים עפים לכל צד ועבר, קריאות קצרות נמסרות משלחן אחד אל השני; רבים הנה הבאים והשבים, הממהרים לכלות את מעשיהם ויוצאים בחפזון… מימין הדלת יושבים אנשים אחדים לפני ארונות פתוחים; אל האחד יגש איש ויתן על ידו שקי כסף ושטרות, ומיד השני יקבלו אחרים צרורי כסף גדולים וקטנים, ומאחריהם עומדים אחרים ומחכים בקצר-רוח עד אשר יוכלו לקבל או למסור את צרורי כספם… אין בזה כל סחורה וכל חמר, ובכל זאת מוכרים וקונים פה סחורות רבות ושונות אשר מחירן עולה לאלפי דינרי זהב.

עציוני מביט בשממון על כל התנועה הרבה אשר פה ומרגיש בלבו כמו לחץ וכאב מר… האמנם יעלה בידו להיות גם הוא אחד מראשי בית מסחר אשר כזה? או אולי רק דמיונו יטעהו להבל לחשוב את עצמו כגבור נערץ, אשר ירום ויתנשא במהרה…

עוד הפעם גברה מבוכתו מאד בהשגיחו אל כל הנעשה סביבו, ויאמר לנפשו: אמנם כח רב דרוש לאיש העומד בראש הנהגת בית מסחר גדול כזה… הן גם ידיעות רבות ושונות על האיש לרכוש עד שיוכל להיות מנהל לבית כזה אשר עניניו כל כך שונים ורבים… אבל הן קיטלזון רק יהודי פשוט הוא, מאחת ערי תחום המושב של אחיו… הלא אך במקלו ובתרמילו בא הנה לעיר הגדולה. הוא סחר בכל מיני סחורות ויהי לסרסור… ועתה?… עתה הנהו מנהל בית מסחר וחרשת, והבית הזה הלא מצער היה בראשיתו ורק הוא בתבונתו הגדילו ורק על ידו התרחבו עסקיו, ומוטות כנפי מסחרו עד קצות ארצות רחוקות יגיעו… בלי השכלה, בלא ידיעות התבל, אשר לא רכשן לו מעולם, הנה הגיע עד מרום פסגת המסחר. ובמה רכש לו את כל הכבוד והגדולה?… הלא אך ברוחו – ברוחו הכביר העשוי בלי חת!

וזיננסון, האם רכש לו את עשרו בבית אבותיו? – אבל איזו היא הדרך אשר ילך בה האיש השואף להשיג את המטרה הרמה – והנכבדה הזאת? המסחר, המסחר יתן עז ואמץ לבן-האדם לעלות מעלה ולהיות שורר בארצות רבות כשר ושליט גדול, להיות אדון יחידי להמון פועלים ועוברים, להיות גדול אולי יותר מגדולי השרים ורבי המדינה…

ממחשבותיו אלה הפריעו המשרת, אשר הגיד לו כי האדון קיטלזון מחכה לבואו.

עציוני עבר דרך שלשה חדרים גדולים, שבכולם יושבים אנשים אצל שלחנות-הכתיבה ועושים את מעשיהם, ויובא לחדר-משכיתו של מנהל הבית.

על יד שלחן גדול על כסא עץ גבוה, ישב איש זקן אשר הרים רק מעט את ראשו ועיניו המבריקות לפני הבא וינופף את ידו לעבר הכסא השני לאות כי מבקשהו לשבת, ויוסף לחתם חתימת ידו על המכתבים הרבים הצבורים על שלחנו.

– במה אוכל לשרתך, אדוני? – שאלהו מבלי הבט אליו.

– הנה מכתב לאדוני מהאדון זיננסון…

המנהל הרים שנית את ראשו ויקח את המכתב ויאמר:

– יואיל נא בכבודו לחכות מעט קט…

ברגע הזה נגש אליו איש אחד ויעמוד לפני קיטלזון ויט אליו את ראשו ויגיד לו דברים אחדים, בהראותו על הגליונות אשר הביא אתו.

קיטלזון הוסיף לכתב ולחתם את שמו, ויענה את העוזר על שאלתו ויצו עליו דברים אחדים. אחריו נגש עוד איש אחר וישאל דבר ויקבל תשובתו מהמנהל, וימהר לצאת מן החדר. –

אחר כך בא המשרת, ויאמר בעמדו בפתח:

האדון דינין חפץ לראותו.

– יבוא הנה, – אמר קיטלזון.

האיש הנקרא בא אל החדר, והמנהל דרש לשלומו ויושט לו את ידו ויבקשהו לשבת על הכסא ולחכות עד כלותו את מלאכתו.

אחרי עבור רגעים אחדים מסר את המכתבים אל האיש אשר בא לקול קריאתו, ויקח את מכתב זיננסון ויקרא בו, ויפן אל עציוני ויאמר:

– טוב, טוב מאד… תכף נדבר את דברינו… וישם את פניו את האיש השני וישיח אתו על דבר קנית ברזל.

קיטלזון קם ממושבו ויעבור במרוצה אל עבר החדר השני; הוא צעד צעדים קטנים ומהירים. – קומתו ממוצעת, גופו איתן ובריא, כתפיו רחבות, פניו מלאים, ולֵאות נכרת בם. עיניו אמוצות ומבריקות, חטמו מעוקם ועב וגם שפתיו בולטות ועבות, שערות ראשו וזקנו גזוזות מאד ולבנות כשלג, אף כי אך כבן חמשים הנהו; הוא לבוש מעיל שחור וארוך.

אחרי שובו למקומו שאל את עציוני על דבר מלאכתו, אם היה בבית מסחר או למד תורת החשבונות של בית מסחר, ויאמר לו כי יבוא למחרתו הנה ואז יַראהו מקום עבודתו, ומן היום הזה יחשב מאחד לעוזריו.

ג.

עציוני יצא מאת בית המסחר וימהר לשוב הביתה: “אמהר להגיד לשרה כי לאחרונה באתי אל המנוחה אשר אותה נפשי” – חשב בלבו.

מעונו היה באחד מאותם הבתים הרבים אשר חדרים להם כחדרי בית-מלון. הבא אל הבית הזה יכיר מבלי התבוננות רבה כי לא בין עשירי-עם ימנו יושביו. איזה רוח צחנה יעלה באף הבא הנה והעולה על המעלות המכוסות ברפש ובטיט חוצות, – מסדרון גדול וארוך מאד ישתרע בקומה השניה, וקצהו השני לא יראה, כי חשך ישופנו, וגם מנורת הנפט היחידה הבוערת בקצה האחר לא תוכל להאיר את החשכה והאפלה, ורוח מחניק יעלה באף האיש אשר לא הסכין לשבת בבתים כמו אלה.

עציוני פתח אחת הדלתות הרבות הפונות אל המסדרון הגדול, וריח של נפט ושל בשר-צלי עלה באפו: שרה אשתו מבשלת את סעודתם על כיור של נפט.

– שמעון? האתה הנך? – שמע קול אשתו; אבל את פניה לא יכל לראות מפני החשך השורר גם במסדרון הקטן והצר אשר במעונו.

– אנכי, שרה. מה את עושה?… האם מבשלת את? אבשרך בשורה טובה…

– אבינו בא, אבינו בא, – נשמע קול עלז מן החדר השני.

– הסי, זינא, לא כן. שמעי נא!.. אָ.. אָ.. בינו באָ… אָ, נשמע עוד קול דק ומזַמר.

– הסו גם שניכם, – קרא שמעון בשחוק, ויבוא אל החדר השני; עודנו מדבר ונער אחד ושתי נערות קטנות עלו ויטפסו עליו ויתָּלו על ידיו ועל בגדו, וקול המולה רבה נשמע מפיותיהם.

– אם לא תחשו מהר, אז לא אתן לכם את אשר הבאתי.

– Silence, messieurs et dames – קרא הנער הבכור בשפת צרפת, – ואם אין…

– ומה תאמר לעשות אם לא נחשה? שאלה הנערה.

– הלא גדול אני ממך, ועל פי פקודת אבינו הנני מצוה אותך.

– לא עת דברים עתה – אמר עציוני לבניו.

– הא לכם… הנה ממתקים… ופה צעצועים… עמדי על מקומך, זינא… אל תחפז, אלכסנדר… פה דגים מלוחים קטנים מאד; אותם נאכל בעת סעודתנו… ופה…

– למה זה קנית את כל אלה?… אמרה שרה בעמדה בפתח.

– כי יום רצון ושמחה לנו היום, – השיב שמעון ויגש אל אשתו ויחבקנה.

– הקבלת את המשרה?

– כן, יקירתי… למן היום הזה סוחר הנני…

– אבינו סוחר, אבינו סוחר, – החלו הילדים לרנן, – וצעצועים לרוב יקנה לנו…

– האם בצעצועים תסחר, אבי? שאל הילד, נער כבן שבע שנים.

– גם בצעצועים, גם בדגים, גם בכל דבר.

– הקץ לדברי רוח? הגד נא לי, שמעון, דבר ברור…

– את הכל אגיד ואספר לך… אבל הן גם רעב אנכי… הנאכל תכף או עוד עלינו לחכות?

– כרגע אערך את השלחן, ונשב לאכול.

אם שמח עתה שמעון עציוני מאד במצאו לו משרה, אשר אליה ערגה נפשו זה ימים רבים, – הן עוד תגדל השמחה לשרה אשתו… ואמנם אנחה קלה יצאה מלבה בשמעה את דברי אישה, ותשאף רוח כמו רוַח לה וכמו אבן מעמסה הוסרה מעל לבה… צחק ענג רחף על שפתותיה הדקות והחורות; נקודות אדומות נראו על לחייה הצנומות ועיניה הפיקו גיל. אולי עתה ירוח לה מעמלה?.. לא! הרעיון הזה לא עלה על לבה ברגע הזה: היא נכונה כמו מלפנים לעבוד בכל עבודה קשה; היא תמהר גם עתה אל הכיור של נפט היא תשים עין בוחנת על המאכלים אשר יבשלו על ידה במעון הצר והאפל הזה, אשר רק עיניה יכלו להבחין פה בין כלי וכלי ולדעת מקום הקערות והכלים הדרושים לחפצה… אבל בכל זאת יעברו הימים הרעים, ימי מצוקה ועני, ימי מחסור ודאגה…

מי יוכל להגיד את מספר שנותיה? אולי בת עשרים וחמש היא, ואולי גם יותר מזה. היא הקדישה לבעלה ולבניה את כל ימי חייה, אשר עברו עליה במרה ובמצוקה… אבל הן גם רגעי ענג רבים מאד היו לה! כי אהבה את אישה בכל לבה ונפשה, אהבה אות ותכבדהו, ויהי בעיניה כאיש מורם מעם. כאחד מאנשי המעלה, כמלאך אלהים, וכל מעשיו וכל דרכיו ישרו בעיניה תמיד: כל דעותיו ומשפטיו קדושים היו בעיניה, כל תשוקותיו נשגבות ונשאות, וגם על שגגותיו העטתה האהבה תמיד מעטה אור נעים…

לא רבים המה הימים מעת אשר נקשרו ונאגדו חייה בחיי “האיש הנפלא” הזה. אולם מי יוכל לספור ולמנות כל רגשותיה ומצוקותיה בכל אלה הימים!… וגם עתה, בעת אשר תראה כי עומדת היא על סף תקופה חדשה המתחוללת בחייהם, כי כל הימים הראשונים הרעים עברו ויפלו לתהם הנשיה, לא עלתה המחשבה בלבה כי גם היא תוכל לנוח מעמלה ומעצבונה, כי גם היא תוכל לראות חיים מאושרים. רק שמחה אחת מלאה את נפשה, רק הדבר הזה עורר בקרבה רגש ששון, – כי שמעון היקר מצא לו כר נרחב לעבודה ולפעולה רבה, כי הוא ילך מחיל אל חיל, כי הוא יהיה לאחד האנשים הנודעים; הוא לא יהיה עוד אנוס ללכת קודר בלחץ לבו ולהשתחות לאגורת נחשת, למען מצא טרף לבני ביתו, וילדיה היקרים ימצאו להם מעתה כל צרכיהם הרבים ויגדלו עתה לתורה ולחכמה ויהיו לתהלה בין כל מכיריהם, וכאבני חן יתנוצצו ויזהירו בנעימותם ובחנם ובשכלם – לשמח את נפשה ורוחה הנדכא…

ואמנם ימים רעים עברו עליהם! ולא לחנם הטיף לה אז אביה הזקן לבל תלך אחרי מאהבה זה, כי תהיה נכונה לצרה… אבי אביה לא חפץ כי תהיה לאשה לשמעון עציוני; הוא התמרמר אז עליה ויגדפנה, יען כי, לפי דעתו, שמעון הוא “אפיקורס” גדול ו“שקץ” נבזה… היא תצחק גם עתה בזכרה את דבריו הנוראים ההם. האיש הזקן הזה לא יכול להבין כי גם בכל צרותיה ומצוקותיה בשנים הראשונות חשה בלבה ענג רב, הרחוק מבינתו, ענג אשר מלא תמיד את כל לבה ואת כל חייה – יען אהב אהבה את שמעון, כי הוא היה בעיניה כאחד הגאונים, ולפניו היתה נכונה תמיד לכרע ברך ולנשק עפר כפות רגליו… וגם עתה המעט לה רגע ענג גדול כזה, לראות את חבתו אליה ולהילדים הנחמדים, לראות כי אור שמחה זרוע על פניו היקרים והיפים, לראות כי הוא מאֻשר, כי לבו טוב עליו וכי הילדים יהיו מאֻשרים ומצליחים?.–

ומה לה אפוא עוד? האם לא כפר שמעון את עותתו ברגע יקר אחד כזה?. –

– נלך נא אחרי הסעודה לשוח בחוצות העיר, אולי ימצא לנו מעון טוב, – אמר שמעון בשבתם לאכול.

שרה השגיחה בעיני תוגה אל החדר הקטן, מעונם עתה, וכמו חשה בלבה איזה כאב בעלות על לבה הרעיון, כי עליה לעזוב את החדר הזה, אשר זה ירחים אחדים התאמצה לפארו, לטהרו ולנקותו מכל אבק וחלאה ולהביא בו סדרים… היא לא תוכל להגיד לו, כי לבה כמעט נקשר אל המעון הדל והצר הזה וכמעט יצר לה לעזבו, אכן אך סכלות היא להגיד כדבר הזה, – דמתה בלבבה.

– אדמה, שמעון, כי טוב, טוב אולי להשאר פה עוד ירח ימים, למען נוכל לצבור מעט כסף ממשכרתך ולקנות כלים חדשים למעון האחר.

– להשאר פה? – קרא שמעון כמעט ברוגז – לא אוכל להבין, שרה, איך תוכלי לאמר כזאת? האם לא לגעל נפש היה לך כל הבית הזה עם שכניו הרבים, עם הצחנה העולה באף כל עובר והרפש אשר בכל צעד וצעד?. –

– אבל למען סדר דירה חדשה נצרך כסף רב, – אמרה שרה בדממה.

– הכסף ימצא… אנכי אבקש את קיטלזון כי יצוה לתת לי סכום כסף, אשר ינכוהו אחרי כן ממשכורתי בכל חדש וחדש. וגם אוכל לקבל מידי המלוים אשר ילווני עתה ביד פתוחה, אחרי אשר מצבי איתן בבית מסחר גדול. –

שרה מצאה גם הפעם את דבריו נכונים ואמתים. היא אמנם חפצה להגיד, כי לא טוב לנפול בידי המלוים, יען כבר ידעה היטב את טיבם ורבות סבלה תלאות מהם; אבל החשתה גם הפעם, לבלי תפריע את שמחת שמעון, פן תקצר רוחו ויתקצף עליה. – הן עצביו נרגזים ונרגשים מאד בכל הימים האחרונים. –

– אבל איך אעזוב את הילדים פה, – אמרה שרה, – אם אלך אתך?

– הלא עוזבת את אותם בכל יום, בעת שאינני בבית ועליך ללכת לקנות דבר מה בחנות! –

– אז ישאר פה אלכסנדר בתור למשגיח, – אמרה שרה ותצחק, בהביטה אל הילד אשר באות נפש אכל מן הממתקים אחרי כלות הסעודה. – אך הן גם עליו ללכת לשוח.

– אנכי אחפץ ללכת אתך, אבי, – אמר הילד; – אחפץ לראות את המעון הגדול והטוב. הלא בחדרים גדולים נשב עתה? האף אין זאת, אבי?

– כן, מחמדי, בחדרים גדולים… וגם מורה צרפתית אמצא בעבורך… והיא תלמדך… האין נפשך אל זאת?

– אבי! הלא ללמוד אני נכון תמיד!… אם תהיה לי מורה, אז אלמד בהתמדה.

– גם אני, אמרה זינא, הילדה הקטנה, חלקה.

– ואת קטנה? – שאל שמעון את הילדה הצעירה, כבת שלש שנים, היושבת לצד אמה ופיה מלא עוד מן המאכל אשר הלעיטה אותה אמה.

– גם אני, גם אני, – גמגמה הקטנה בלשונה.

– הנה כי כן! – קרא שמעון בעליצות נפשו. – כן, – קץ לימים עברו! מעון טוב, כלים טובים, מורה בבית, משרתת, – הבה נלך, שרה! והילדים ישארו בבית וישחקו בצעצועיהם. היום תשאר אתה, אלכסנדר, בבית ותשגיח על אחיותיך, ומחר נסע כלנו במרכבה ונטיל ברחוב.

לשמע הדברים האלה רבתה השמחה בין הילדים, ויקומו בשאון ובהמולה ממקומותיהם ויעטו על צעצועיהם.

ד.

בדרך ספר עציוני לאשתו על אדות הרשם אשר עשה עליו זיננסון.

– אנחנו חושבים, אמר אליה, – כי האדירים האלה לא ידעו כל עבודה ועמל. אבל לוּ ראית כמה אנשים יבואו אליו בכל יום ויום מן הבקר עד הערב לדבר אתו על דבר מקנה וקנין, על דבר עסקים רבים וענינים מענינים שונים, כמה עמל עליו לסבל מכל המדברים ולדעת תמיד איך לכונן מעשיו עם כל האנשים השונים האלה, כי עתה הבנת, כי לא בנקל ימצא גם האדיר הזה את זהבו ורכושו וכי הוא צריך אמץ וכח לב רב למען הטות לחפצו את המכונה הגדולה הזאת, אשר תקרא בשם בית מסחר, וגם להיות תמיד זריז לבל תאחז ידו בקנה רצוץ, לבל יצעד בדרך עקלתון ולבל יפול בפח ומוקש. ואפילו לזכר את כל פרטי הענינים הרבים והסבוכים – דבר גדול ונכבד מאד.

כן דבר עציוני ברגש, ויוסף, כי מקוה הוא לעלות מעלה מעלה במשרתו למען יוכל להיות אחד ממניעי אופני המכונה הגדולה הזאת. ורגשותיו ושרעפיו העלוהו אל על, כי אמנם השתוקק להמנות בין אדירי המסחר אשר רבים יחכו לדבריהם וייחלו לתשובותיהם ולמעשיהם. – ושרה יכלה רק לשמוח בעליזות נפש אישה ותאמן באמונה שלמה, כי אמנם יגדל שמעון יקירה ויפרח וישגשג, וידעו כל מיודעיהם כי הגדיל שמעון עציוני לעשות וכי אמץ רוחו וחריצותו הגביהו אותו עד מרומי פסגת האשר.

כן, היא האמינה תמיד באישה הנעלה… היא האמינה בו עוד בימים ההם, כאשר היה שמעון עציוני רק חניך הגימנזיה ויהי נודע בעיר בכשרונותיו הנעלים. ועתה כמו אז קדוש ונשא הוא האיש הזה בעיניה.

וכמו שהיה נודע בכשרונותיו הטובים, כאחד מטובי תלמידי הגמנזיה, כן נודע גם בפחזותו ובחוצפתו היתרה, כי לא הדר פני איש, ויתהלך תמיד עם מכיריו, בפרט מן הדור הישן, בגאוה ובגדל לבב.

עוד בנערותו התנכר הנער שמעון במעלליו הטובים והרעים. אביו היה חנוני כהמון בני בריתו החנונים אשר רבו וישרצו במאד בכל פנות עיר מולדתו, שרצן, היושבת על חוף נהר גדול בליטה המדינה. אביו נחשב גם אז למשכילי העיר ורבים רננו אחריו כי קורא הוא בכתבי-עתים ובספרי השכלה, כי לא יגדל פרע שערות פאותיו וגם לפעמים ילגלג על מנהגים אחדים ולא יאמין באמונות תפלות ובשדים וברוחות. שמעון בנו למד עד שנת השלש עשרה “בחדר” ויהי נער עם כל נערי “החדר”; אבל תמיד היה עומד בראשם ויהי להם למנהיג ושר צבא בהעריכם מלחמותיהם עם “אויביהם”, המה נערי בני ישראל היושבים בהר, כי מושבם היה בעמק לחוף הנהר ששם יושבים עניי העיר, בעלי מלאכה, עוזרי המסחר, נושאי סבל ומשא ו“בעלי בתים” בינונים, אשר כל מסחרם לא יעלה עד מאה שקל כסף, ובהר יושבים “בעלי-הבתים” הנודעים, העשירים והקצינים וגם שרי המלוכה והפקידים, ותהי תמיד המלחמה ארוכה בין נערי העמק ובין נערי ההר. הראשונים שנאו תכלית שנאה את בני העשירים, וישחקו על מלבושיהם החדשים והיפים, לכן עפרו לעומתם בעפר וידו בהם אבנים ויסקלום וירגיזום בעת שובם מן “החדר”, ויושבי ההר גם הם לא טמנו ידם בצלחתם ויצאו כגבורים לקראת האויב, וגם לפעמים גברה ידם ויורישום מן ההר וילחצום וידחקום עד המורד ועד חוף הנהר; אבל מעת אשר עמד שמעון בראש חילו לא יכלו כל נערי ההר לעמוד בפניהם, וינוסו מן המערכה בשבר ראש ובמכות לחי ויטושו מן הככר אשר במעלה ההר, ומני אז רק חרפות וגדופים נשמעו מפיות יושבי העמק על אלה נערי “העשירים” אשר יחתו מקול עלה נדף, ואחד מבני העניים ירדף מאה בני עשירים; ויהי שם שמעון למחתה לכל הנערים אשר לא נמנו בין גדודיו. את הבוז ואת החרפה לכל נערי “הגבירים” השריש שמעון באמץ רוח בלבות כל חבריו ההולכים אתו ויבזו כולם לא רק את הנערים כי אם גם את אבותיהם עקב אשר “בצל הכסף יתלוננו”, בבית טובים ישבו, לחמם נתן להם ברֶוח וגם “חדריהם” ומלמדיהם הצטינו מכל חדרי “העמק” ומלמדיו… גם בתחום מושבו זה עוד מצא לו שמעון כר נרחב להתהולל ולשפך בוז וחרפה על אנשים זקנים וחשובים, כי מאב בלבו את כל איש אשר כבוד יותן לו… וב“מנין” אשר התפלל שם אביו היה איש זקן אשר נחשב לכל באי ה“מנין” לא רק לאיש חשוב ונכבד, כי אם גם “לעשיר”, יען מכספו המעט אשר נתן בנשך מצא די מחיתו לכלכל שיבתו וכל היום ישב בבית הכנסת וילמד משניות ו“זהר”, ואף בלילה הגה בספר “הזהר” על יד נר שעוה העשוי מן החוטים אשר מדדו בהם הנשים הזקנות את בית העלמין בקום צרה ורעה על אחת ממכירותיהן. אחד ממנהגי הזקן הזה אשר הקפיד עליו מאד היה: להקפיל את רצועות התפלין אחרי התפלה בעיון נמרץ ובסדר נכון, והדבר הזה נמאס היה בעיני שמעון הנער, ואיזה כח נעלם הניע פעם אחת את ידיו לעשות צחוק להזקן ולהוציא את התפלין ואת הרצועות מן התיק… ויתקצף הזקן מאד על “הנער השובב” ויכבדהו במכת לחי.

– גרש אגרשך, – הוסיף עוד הזקן לקרא, – אגרשך מפה, נער שובב, בן סורר!

שמעון קצף על הזקן אשר הכלימהו לפני כל קהל המתפללים, ויאמר בלבו לנקם נקמתו מן “האשמדאי” הזה (כן קראהו בלבו). והיה בלילה והזקן יושב יחידי בחדר השני של “המנין” וקורא, כמנהגו, את ספר “הזהר” ומתנמנם וזקנו יורד על השלחן. אז נגש שמעון בלאט ויקח מספרַים ויגזר חצי זקן האיש הזה…

הדבר הזה הרעיש גם את כל יושבי העמק, ואביו עוד הוסיף מכותיו לבנו, בן סורר ומורה, ותהום כל העיר, וגם “נעריו” נחרו בו… מני אז החל יוסף התבונן על דרכי בנו וירא כי לא רבה ידיעתו בלמודי קדש, יען כי בכשרונותיו הטובים ילמד בשעה אחת את אשר ילמדו חבריו כל ימות השבוע ולכן לא יתעמק להתבונן ולדעת בשום שכל את תורת רבו, כי אם ישיב על כל שאלות מלמדו דברים מקוטעים וקצרים וירבה מלים, פרושים ובאורים אשר אין להם שחר. אז נתָנו יוסף אביו על יד מורה אחר ללמדו למודי חול למען יכנס לבית הגמנזיה… להיות חניך בית הגמנזיה! הדבר הזה הגדיל את שמחת שמעון לאין-קץ… ובשאט נפש החל להביט גם על חבריו הראשונים, בעלי בריתו מלפנים, אשר ישארו פה בעמק ויהיו לחנונים, לבעלי-מלאכה, נושאי סבל, לבטלנים, למלמדים… והוא… הוא ירום, הוא יעלה מעלה! הוא ילך מחיל אל חיל, יהיה רופא מפורסם, אשר מפניו ירגזו ויחילו כל העשירים, כל אלה בעלי הבתים החשובים אשר אותם ואת ילדיהם שנא מלפנים מבלי דעת על מה ולמה.

והנקל היה לו לשקוד שנה אחת בעיון נמרץ על למודו ולהכנס למחלקה השלישית… וגם פה לא התרועע עם בני אצילי היהודים, רק עם בני הפקידים וגם עם בני העניים, אלה אשר בלחץ ובדחק ימצאו להם דרכם הקשה הסוגה בחוחים להשיג מטרתם בחיים, ויהי לכולם לעזר ולסעד להבינם בכל דבר קשה בלמודיהם, ולא עיף ולא יגע להכפיל דבריו הרבה פעמים עד אשר הוברר הענין לפניהם. שמעון עציוני היה אחד מטובי התלמידים ויקבל תמיד בכל שנה ושנה אותות-כבוד ויצטין בחריצותו ובידיעותיו, וכל המורים אהבוהו, וחבריו כבדוהו. לא נקל היה לאיש להעטות חרפה וכלמה עליו גם מבלי דעת או מטוב לב, כי נטר את שנאתו להאיש ההוא וישטמהו ויריב בו; וגם מפני המורים לא חת ולא זע, ואם לפי דעתו עשה לו אחד המורים איזה עולה, או לאחד מחבריו, אז חזקה ידו עליו ויעמד בראש הקושרים והמורדים במורה ההוא, וירדפוהו בעברה ובזעם למרר את רוחו, עד אשר יכנע המורה לפניהם.

ובהיותו המחלקות האחרונות כבר יצא שמו בכל העיר כנער משכיל ונבון דבר ורבים מה“גבירים” בקשוהו לבוא לביתם ללמד את עולליהם חכמה ודעת, וישלמו לו במיטב כספם; אבל תמיד נשא על שפתיו כמו בוז להאנשים “השלוים” האלה, אשר “יפשטו עור עניים” ו“ימלאו חוריהם כסף וזהב”, כפי דעתו אז… מחשבה אחרת על אודות ה“גבירים” לא יכלה להקלט במוחו…

אם הוריו שמחו לראות את בנם הולך מחיל אל חיל, לא נחה דעתם מהליכותיו ומנהגיו בדברי אמונה ודת, כי היה דש בעקביו כל מנהגי ישראל ועוד התאמץ לעשות את מעשיו אלה בפרהסיא “להכעיס” את רוח מכיריו הזקנים והחרדים; הוא לא בא אף פעם אחת לבית הכנסת, אפילו ביום הכפורים, וילעג על כל מנהגי בני עמו, על הליכותם, סחרם ומעשיהם – לכן שנאוהו קרוביו ומכיריו ויגדפוהו שלא בפניו, כי אמנם יראו מפני מרי-לעגו וידומו בפניו.

אולם בעיני צעירי בני עמו בעיר הזאת עלה ויגדל מאד, וילכו אחריו כל נערי בני ישראל, הנחנקים באויר מושביהם, הדורשים השכלה ושואפים לחיים אחרים; להם היה לראש המדברים ולמופת במעשיו, כמו שהיה לראש ולמופת לכל נערי יושבי העמק בהקדישם מלחמה על ילדי “הגבירים”.

אלה הבנים בקשו עתה את קרבתו וגם הבנות חכו לדבריו כאל מלקוש, כי עוררן לדעת ולהשכלה ויהי גם בעזרן אם אחת מהן גמרה אמר, לעזב בית אבותיה ללכת לבקש חכמה ומדע בעיר הבירה. אמנם בחברתו באו עתה כמעט רק “יושבי ההר”, כי מחבריו הראשונים, היושבים שמה במורד ההר לחוף הנהר, בבתים הרעועים והנטושים על פני כל המרחב, עוד לא באו אליו ולא בקשו את עצתו ודעתו, יען כולם עתידים היו להיות בעלי מלאכה, חנונים, מלמדים, בטלנים, – מלבד שנים שלשה בחורים אשר עליהם האציל שמעון מרוחו ויתן להם את ידו למען יכנסו לבית הספר, ויהי בעזרם לא רק ברוח כי אם גם בחמר, ויקבץ מבני העשירים כסף מדי חדש בחדשו לכלכל את בני העניים הרודפים אחרי השכלה והדורשים חכמה ודעת; וכולם נתנו לו בחפץ לב את נדבתם ויהיו לו לעזר ליסד קופה, למען יהיה בידיהם תמיד מוצא לכסף למלא כל צרכי התלמידים, אשר ידם אינה משגת לקנות בגדים וספרים ולשלם שכר למוד. ובהשתדלותו נוסד שם גם בית עקד ספרים, ואליו נצברו ויאספו ספרים רבים למקרא, ועל פי הצעתו קנו את ספרי אותם הסופרים אשר הרעישו בשעתם את עולם המדינה בדבריהם הנשגבים, בהתאמצם להרס יסודי חברתם ולהשליך שקוצים על כל מנהגי הבל ולנפץ את כל האלילים אשר השתחוה להם העם…

וכאשר נמצאו בין חבריו גם אחדים אשר בקשו לתת מקום בבית העקד לספרי השכלה בשפת עבר, צחק עליהם שמעון ויחשבם להולכי-אחורנית:

– מה תבקשו עוד מן השפה המתה הזאת, – היה אומר תמיד, – ומה תחפצו ללמד מן הסופרים הבטלנים האלה? עזבו את הקיר הנטוי לנפל, כי מאליו נפל יפל – בההרס כל דת וכל מנהג ישן נושן, וגם כל מנהגי ישראל…

ה.

בימים ההם נפגש עם שרה. איזה הדרך יכלה לבוא אל לבו האהבה אל העלמה הזאת, אשר לא הצטינה לא בכשרונותיה ולא ביפיה? איזה הדרך נקשרה נפשו בנפש השוקטה הזאת, אשר כל ריב דברים זר היה לה ולרוחה ואשר יקרים היו לה כל אנשי העיר, גם היושבים בעמק, גם היושבים בהר, גם המלומדים גם הבטלנים? – היא אמנם היתה באה בחברת צעירי בני עירה, אשר הקהילו קהלות ברבים להטיף להשכלה, היא היתה באה בחברת מכירותיה אשר שאפו לחיים נשגבים מהן ותלכנה אחרי חזיונות לבן; אבל היא היתה רחוקה מכל דמיון זר וחזיונות שונים – היא רק עבדה כל היום, עמלה ועבדה מן הבקר עד הערב ותהי צלחה ועליזה בעבודתה ופיה מלא רנה וצהלה. היא ידעה כי עליה לעבוד ולעמול, ואם לא תעמול אז לא תוכלנה גם אחיותיה הצעירות ללמד, ואז תכבד העבודה גם על אמה האהובה לה…

היא איננה זוכרת את אביה, אשר מת בדמי ימיו ויעזב אחריו לאנחות אשה אלמנה ושלש בנות קטנות, ושרה היא הבכירה. בימים הראשונים עוד ראה אבי-אביה ברכה מעטה בעבודתו כסרסור, ולפעמים השיגה ידו להביא גם שקלים אחדים לביתו ואז גדלה השמחה בבית, כי קנו מלבושים נצרכים מאד להילדות, גם שלמו שכר הדירה, גם פרעו את כל חובותיהם להחנונים, להחיט, ולהרצען… אבל היו ימים רבים, אשר לא הביא הזקן אתו מאומה, אף כי כל היום רדף אחרי הפרנסה, אשר ברחה והתחמקה מנו. כמעט היו רגעים אשר דמה בלבו כי היום ימצא לו איזה שקלים, יען כי האציל פלוני אשר בא מאחוזתו העירה חפץ למצא סוחר לתבואת שדהו על ידי “יענקיל שלו”, ויעקב הזקן רץ כל היום בין החנויות בשוק וידבר הרבה, וימלל בפיו וינופף בידיו וינענע בראשו ובזקנו הלבן – אבל בין כה וכה מכר האציל את תבואתו בלעדו; אמנם חפץ לתת לו שקל אחד בעד “טרחתו”, אבל הזקן לא לקח ממנו, יען כי לא יבקש נדבה ולא יחפץ לקחת מתת חנם. כאשר נודע לו, כי איש אחד מבקש כסף ללוות, וימהר הזקן להיות הסרסור בין הלקוח והמלוה, ויש אשר טרח ימים אחדים וכל עמלו עלה לריק. אבל הוא ידע כי למשכורתו ייחלו כל בני ביתו, המה בנות בנו יחידו המנוח ואלמנתו; הוא ידע כי מחנותה הדלה, אשר בה תשב האלמנה שש עשרה שעות בכל יום ויום, לא תוכל לפרנס את כל בני ביתה ולמלאות את צרכיהם המרובים כיאות לבעל-בית הגון וחשוב. אמנם אף כי ירד הזקן מנכסיו, ובנו יחידו מת באביב ימיו והעני גדל בבית – בכל זאת לא יכל הזקן לשכח כי לפנים נחשב גם הוא לאחד מ“בעלי-הבתים” הנודעים בעיר ביחוסם ובהדרת ביתם… את הדבר הזה כי לא בין עניים חלק בני ביתו וכי יחוסם גדול רב יתר מיחוס “גבירים” רבים וכי לפנים האירה גם להם ההצלחה פנים וביתם היה “מלא כל טוב” ולולא מת בנו היקר כי אז עתה היו גם המה שלוים וצלחים תמיד – זאת שנן הזקן תמיד לפני נכדותיו למען תדענה גם הן את ערכן ואת מצבן האמיתי ולא תרדנה מטה בשלבי סולם היחוס! – והאלמנה האמללה שפכה תמיד דמעות בשמעה מפי הזקן את פרשת גדולתם מלפנים, אולי למען הגדיל בלב בנותיה הילדות את ידיעת ערכן או אולי משבר-לב ומרב דאגה וצרה… ואמנם גם זכר אישה המנוח היה יקר לה ולא יכלה לשכח אותו ולמחק את זכרונו מעל לוח לבה הנשבר והנדכא; וככה נשארה כל ימיה אלמנה גלמודה ושוממה וכן נקראה בפי כל מיודעותיה בשם “חיה האלמנה”…

אבל סרסורים רבים קמו בעיר הזאת, והאצילים הראשונים מתו, ויקומו אצילים חדשים אשר לא ידעו את “יענקיל הזקן” ואשר בטחו בסרסורים צעירים וטובים, לפי דעתם מהזקן. אז באו ימים רעים מאד להמשפחה האֻמללה הזאת. הילדות גדלו ותהינה לבנות גדולות, ואם כי הן לא תדרשנה מאומה, הנה אמן יודעת מאד את צרכיהן, כי גם הן צריכות מלבושים, למען החשב בין הבנות החשובות… ופרנסת חנותה תלך ותדל מיום ליום… אולם לב שרה לא נשבר בקרבה: היא למדה את ידיה לתפר כתנות ובגדים ותקן לה מכונה לשלם מחירה בשעורים, בכל שבוע ושבוע, ותחל לתפר בעד אחיותיה ובעד אמה כל הנצרך להן בבית וגם – לקחה מלאכת עבודה מרעותיה, אשר שלמו לה בעד עבודתה. – בראשונה לא ידעה גם אמה כי היא לוקחת כתנות לתפר לאחרים, אבל אחרי כן כאשר נודע לה הדבר, בכתה בכי רב בעלות על לבה הרעיון כי בתה מוכרחת לעבוד עבודה למען אחרים, אולם שרה הגידה לה:

– אמי, הן את עובדת עבודת פרך כל היום – ומדוע זה עלי לשבת בחבוק ידים? מדוע זה לא אעבוד גם אני? הן אבי-אבינו זקן ורפה כח ולא יוכל לכלכלנו…

האלמנה השיבה לה, כי אם היא יושבת בחנות הן אלמנה היא וגם לא על המלאכה פרנסתה, אבל שרה – הן רק עלמה היא, ואם ממלאכתה תפרנס את אמה ואחיותיה אז יחשבוה כל מכיריה לתופרת – ומה יעשו ביום שידובר בה? התהי לאשה לבעל מלאכה, חיט או רצען?

אולם שרה עמדה על דעתה ולא הרפתה ממעשיה, – ואמה בקשה ממנה לכסות את סודן זה מן הזקן, פן יתקצף ולבו ישבר בקרבו כי נכדתו, בת בנו הלמדן והמיוחס, היתה עתה לתופרת בגדים.

אם כי עיני הזקן כבר כבדו מראות, בכל זאת גדל תמהונו בראותו כי נכדתו יושבת כל היום ויש אשר תאַחר לשבת עד חצות הלילה לתפר בגדים וכתנות. מאין תקח שרה מלאכה רבה בעד אחיותיה הצעירות? הן הוא יודע מאד כי אין לא גם כסף מעט למען קנות אטון ובד לבגדי נכדותיו, ובעל החנות מבקש ממנו את חובו מהשנה העברה!… וכאשר אמנם נודע לו פשר החזיון הזה נפל עליו לבו מאד ויהי סר וזעף ימים רבים; אבל לא דִבּר דבר אל האלמנה ובנותיה, רק אנחותיו רבו מאד בצאתו החוצה, ובבית הרבה להתלוצץ ולהתל ב“פרנסת” שרה, ויהי לו הדבר הזה בהגיגו עם בני ביתו או עם קרוביו ומכיריו כמו צחוק-נערות, אשר תעשינה להן נכדותיו היקרות, לבל תלכנה בטל ולא יגבר עליהן השעמום. אבל במעמקי לבבו גבר כעסו וצערו, והרעיון כי נכדתו מוכרחת לעבוד עבודה בתור תופרת למען עזור לכל המשפחה הביא יגון גדול בלבו…

– אכן אם בדבר הזה – להיות תופרת – לא רבתה המלחמה בינה ובין הזקן לא כן היה בהתנגשם יחדו עוד הפעם על שדה המערכה, כי גמרה שרה בלבה – להכניס את אחותה הצעירה, את מרים, לבית הספר…

המחשבה הזאת התרוצצה בקרבה ימים רבים, כי אהבה מאד את “הילדה” הקטנה, – כן קראה לה שרה – אשר עלתה ביפיה ובחנה על אחיותיה. שרה ידעה והבינה, כי לה לא עת לשקד על למודים, יען עתה מוקדשה היא לעבודה ולמלאכה, אבל לא כן מרים… מה יהיה גורלה? האמנם גם עליה להשאר בבית הוריה מבלי רכוש לה דעת, למען היות כאחת החשובות בין בנות העיר? או האם גם היא תשב כל היום כלואה בבית וגם בגורלה יעלה לשבת ולעבוד מן הבקר ועד הערב בעד שכר מועט? ומדוע זה לא יאיר אור ההשכלה על הנפש היקרה הזאת? למה תשאר אחותה החרוצה ובעלת הכשרון עזובה ולא-מלומדה בעת אשר בנות עירה תשאפנה לדעת ולחכמה?

כי הדעת והחכמה תפארת הן לקוניהם – זאת חשה שרה בנפשה ובכל לבה, כי גם תשוקתה היתה רבה לרכש לה בינה והשכל, והיא יכלה למלאות תשוקתה שאת רק לפרקים, בעת אשר תמעט המלאכה או בלילה אחרי כלות עבודתה, אז תשב ותקרא ספרים בשפת המדינה מכל אשר נתנו לה מכיריה, – אלה הצעירים אשר שמעון עציוני הוקם על עליהם להורותם הדרך הנכונה ולהאיר אור על חשכת אפלתם – וככה שקרה כל הלילות, קראה ספורים, בקרת, ספרי מדע, תולדות הטבע, דברי ימי העמים והארצות, ותאהב את המדע מכל הון ותהי מאֻשרת ברכשה לה איזו ידיעה חדשה או איזה דבר נחוץ ותאמין באמונה שלמה לכל אשר ידברו ויספרו הספרים, כמו שהאמינה כי קדושים ונעלים המה כל הדברים אשר שמעה במסבות רעותיה, ביחוד כאשר נשא שמעון עציוני נאומו על העמים ועל הלשונות, על המדינות ועל דרכיהן, על האור ועל החשך המשתמשים תמיד בחיי כל אומה ולשון… אולם ללמד על בוריה איזו שפה לא יכלה ולא מצאה גם שעה פנויה לדבר הזה. את אחותה השניה, חנה, למדה אחת מרעותיה ספר ולשון, אבל, לדאבון לבבה, אחרה המועד להכנס לגימנזיה. לא כן מרים; היא בת אחת עשרה שנה: עוד הדרך פרושה לפניה, עוד יכל תוכל ללמוד דעת והרבה מאד! לכן למדה אותה שרה ראשית כללי שפת המדינה וראשית ידיעת החשבון וגלילות הארץ, ואחרי כן נמצא לה תלמיד בית הספר אשר כלל את ידיעותיה, – ותהי נכונה לבוא להגימנזיה. צריך היה רק לקבל רשיון מאביה הזקן… אבל הוא נרתע לאחוריו בשמעו את הדבר הזה יוצא מפרש מפי שרה “נכדתו החכמה”; הוא רקע ברגליו, הוא התחנן ובכה לפניהן להעביר ממנו את רע “הגזרה”, אולם שרה לא עזבה את מערכות המלחמה; היא עמדה על דעתה; היא הראתה לדעת כי המטרה הזאת יקרה ונשגבה מאד, לבל תהיה מרים תופרת בגדים, עובדת באחד בתי המלאכה, וכי מרים תוכל אחרי כן גם לפרנס את אמה לעת זקנתה, בהיותה מורה, ומי יודע – אולי בעבור זה יקל לה גם למצא חתן כלבבה ולראות אשר בבית נאמן… המחשבה הזאת מצאה חן גם בעיני חיה האלמנה, והיא כבר נתנה את הסכמתה וגם עמדה לימין בתה בוכוחיה עם הזקן; אבל הוא קרא ביגון ובאנחה:

– הה, בני, מי יגלה עפר מעיניך לראות בתעלולי בנותיך היתומות! ואני זקן ורפה כח ועוד מעט וגם אני ארד אבל שאולה אחריך, בני…

שרה עשתה והקימה את מחשבתה, מבלי קבל את הסכמת אבי-אביה, אשר שערותיו כמו הלבינו וקומתו שחה מאז עוד יותר; ואחרי אשר בסרסרותו לא יכל למצא לו אף שקל אחד בשבוע, לכן בלה עתו בבית-המדרש בקראו תפלות בן-ישי ובשפכו שיחו ודמעותיו לפני אלהי מרום כי יסלח לבנותיו על שגיונותיהן….

ו.

ותנאי התנתה שרה עם מרים אחותה, כי לא תלך בימי שבת ומועד לבית הספר וכי בכל יום ויום לפני לכתה להגימנזיה תתפלל תפלה קצרה מן ה“סדור”. ויהי הדבר לענג גדול להזקן, וגם התהלל בבית המדרש לפני קהל מיודעיו על הדבר הזה אשר נכדתו עושה לשמור ולנצור תורת אבותיה, ותהי לברכה ולתהלה בפי יושבי העיר.

מני אז החל גם הזקן לשום לבו אל למודי ה“ילדה”, וישמח תמיד מאד על חריצותה ועל ידיעותיה הרבות; וכאשר נתנו לה אותות-כבוד בעד שקידתה בלמודים שמח הזקן בלבו מאד, אף כי רק בלעגי-שפה דבר עם בני ביתו על אדות הדבר הזה. ובעמדה מדי שנה בשנה על הבחינות אולי חש הזקן בלבו פחד ורעדה עוד יותר ממרים פן תכשל בלשונה ולא תפיק חלילה רצון מהמורים, אבל כאשר עלתה בידה לקבל “תעודת תהלה” המגדת חריצותה וכשרונותיה, אז ישים גם הזקן את המשקפים הישנים על חטמו ויקרא ברצון ובענג ובצחוק קל על שפתיו את דברי התעודה באר היטב לפני חוה האלמנה, אשר עיניה תמלאנה דמעות גיל.

לתקופת השנה מצאה לה גם חנה, הבת השניה, את חפצה, ותבוא לשמוע לקח בלמודים בבית הספר למיַלדות, אשר נוסד על ידי אחד מגדולי הרופאים בעיר. והזקן לא כהה גם בה באמרו כי ידיו רפות מהתגבר על “רוח הטומאה” אשר אחז בכל פנות עם ישראל…

עתה עוד רבתה עבודת שרה עליה. עתה היה עליה למצא מוצא לכסף לשלם שכר למוד בעד אחיותיה, לקנות להן ספרי למוד, להלבישן בגדים הגונים ולמלאות גם רבים מצרכי הבית. עתה חפשה ותבקש עבודה רבה ותקח לה שתי נערות מעניי עם לעזור לה במלאכתה, לתפור כתנות ובגדים, ותשם ימים כלילות לעבוד במכונת התפירה, אשר כלכלה את צרכיהן.

כה היתה שרה טרודה תמיד במלאכתה, ומתי אפוא יכלה להתבונן, כי שמעון עציוני, זה האיש המורם מעם, מבקש תמיד קרבתה, מהלל אותה ואת מעשיה בקהל, מציג אותה למופת לבנות רבות?… האם אהבה אותו? הה! היכלה אף רגע לחשוב מחשבה איומה כזאת? איך תרהיב עז בנפשה לאהב את האיש הזה אשר תהום נורא מפריד בינה ובינו? הן הוא האיש אשר לגדולות נוצר, אשר יהיה לתפארת לבני ארץ מולדתו, הוא איש אשר שמו יוָדע בכל עולם המדינה… יודע? לא! הוא כבר נודע מחוץ לעיר מולדתם ותחום מושבם, כי שלח שנים שלשה מאמרים לאחד מעתוני המדינה, וידפסו! והעתון הזה הוא אחד מכתבי-העתים הגדולים, אשר רק גדולה הסופרים ישתתפו בעבודתו, והנה עתה גם שמעון עציוני נחשב כאחד מהם… התוכל אפוא לעמוד בשורה אחת עם איש נפלא כזה? היא, אשר לא קבלה שום חנוך מסודר והגון, רק קראה ספרים רבים מכל הבא לידה, האם היא תוכל להיות רעיה לאיש נעלה כזה? זאת ועוד אחרת… הן ידעה היטב, כי לא בתאר פניה תקח ותלבב את האיש הזה. היא בעלת קומה ממוצעת, חטמה דק וגם שפתותיה דקות וצנומות, לחייה רזות ומבנה גופה איננו איתן, – והמעטות המה הבנות אשר תוכלנה לקחת גם ביפין גם בחלקת לשונן את לב הגבר הזה? הן עבודתה הרבה אשר עבדה זה שנים אחדות הטביעה את חותמה על פניה ועל גוה השחוח, דבריה וכל הליכותיה לא הצטינו במאומה, וגם שנותיה רבו משנותיו – ומה ימצא בה, ובמה תקח את נפשו?

אולם מי יודע: אולי עיניה הטהורות, עיני אפר, אשר בהשקט ובבטחה תבטנה נכחן, ואשר מראיהן כמראה ים עמוק מאד, אשר מימיו לא ירתחו וגליו לא ירומו – הן הרהיבו את נפשו לחוש אשר נאמן בהביטו בהן, הן לקחו את לב שמעון המתפעל; אולי נפשה הזכה ולבה הטהור? – ונפשו נקשרה בנפש התמימה הזאת באהבה עצומה, על כי יכולה היא להקדיש כל חייה רק לטובת אחרים מבלי בקש ודרש לנפשה כל אשר אחר. הוא ראה והתבונן כי מכל הבנות, אשר בקשו את קרבתו ואשר מללו בפיהן על דבר חיים חדשים ומטרות נשגבות, רק שרה היא האחת, אשר מבלי דַבֵּר הרבה עשתה ופעלה מפעל פשוט ונעלה מבלי גם אשר תֵּחת מקול ה“זקנים”, ותדע ללכת לבטח בדרכה אשר התותה לה. ואולי גם בשביל זאת מצאה חן בעיניו, כי לא צללה בוכוחים אין קץ, כי הוקירה את כל דעותיו ודבריו, אשר הביע בהתלהבות, וכי יכול להשתרר עליה בכל עצמת דבריו, אשר כאש צרבת המה על שפתיו… הוא אהב אותה, והיא שכחה את כל העולם כלו ותהי מאֻשרת, מאין כמוה בכל הבנות. הוא היה בעיניה כאיש קדוש, איש האלהים, אשר הופיע ממרום מכונו על הארץ להאיר לארץ ולדרים עליה בעזוז רוחו ובכשרונותיו הנפלאים.

שמעון חפץ כי יתקשרו בקשרי חתונה תכף אחרי כלותו את חק למודו בגימנזיה, טרם יסע לעיר הבירה להכנס לאוניברסיטה; אבל היא בקשה ממנו כי יחכה עוד כשנה, למען תוכל לכלכל עוד את אחיותיה, יען יראה פן לא תשגנה הן את מטרותיהן בעזבה אותן כל כך מהר.

שמעון נסע לעיר הבירה ויכנס לאוניברסיטה, במחלקת הרפואה, ושרה הגידה לאמה ולהזקן כי מצאה לה חתן, את שמעון בן יוסף עציוני… השמועה הזאת הרגיזה את לב הזקן מאד.

– מה?! – קרא במר רוחו – האם נכדתי תהיה לאשה לאפקורוס בן אפקורוס? לה“שקץ” הזה העושה מעשים מכוערים בפרהסיא, המחלל את השבת בגלוי, הלועג על כל מנהגי ישראל?! האם לאיש אשר כזה תהיה שרה החביבה לאשה? היה לא יהיה כדבר הזה! – עד נשימתי האחרונה אקרא תגר על דבר מר כזה. לא אתן את הסכמתי וברכתי!

גם חיה האלמנה בכתה במסתרים על גורל בתה, ולא הועילו לה כל התנחומים אשר נחמה אותה שרה באמרה, כי איש מאין כמוהו נפל לה לחבל בנעימים, יען חזון איש כזה איננו נפרץ ומי היא, עלמה פשוטה, שתוכל לחלום גם בחזיון ליל על אדות אשר כזה? גם אחיותיה הצעירות עמדו לימינה ותדברנה על לב אמן לעשות שלום בין שרה ובין הזקן, כי גם הנה כבדו את עציוני מאד ותראינה כי אשר טמון לאחותן היקרה – אשר הקדישה להן את כחותיה – באהבת איש נעלה ויקר כזה.?

– אבל מאין תמצאו מחיה לנפשותיכם? – שאלה חיה בקול יגון – הן גם הוא עשיר כמוך, ולי אין אף פרוטה לתת לנֵדה..

– מהר ומתן לא אבקש ממך, אמי, – אמרה שרה. – גם אני וגם הוא יחדו נעבד את עבודתנו, הוא בעטו ואני במחטי – ודי לנו.

ובעת ההיא מצא הזקן חתן טוב לשרה: איש צעיר לימים, עוזר בבית מסחר, אהוב ורצוי לאדונו ומקבל משכרת הגונה, ויאמר כי מצא לה את האשר, אשר אותו בקש בכל לבו הטוב. אבל שרה יכלה רק לצחק על חלומותיו ועל דבריו, ורק בפעם הזאת אֻלצה למרר רוח הזקן האהוב לה מאד ולצאת נגדו ביד רמה… הזקן שפך עליה כל רוחו ועברתו, כל צערו ויגונו, גם הביא את קרוביו, למען ידברו על לב שרה כי לא תתן ערף לחתנה אשר מצא לה ולמען יתנו את עדותם כי אמנם החתן ההוא טוב והגון מאד והוא גם נכון לבוא אל ביתם להתודע אל שרה כמנהג “הימים החדשים”. אבל גם הקרובים לא הועילו וישובו לביתם במפח נפש.

ימים רעים ומרים באו אז לשרה: היא היתה מוכרחת לעבוד כל היום וכל הלילה, כי הזקן נפל למשכב ויחלה, וגם אמה היתה חולה כל ימות החרף; ותהי לשיחה בפי כל יושבי קרנות. בימים ההם היתה מוכרחת חנה אחותה לעזוב פעמים רבות את למודה ולשבת תחת אמה בחנות הדלה, וגם מרים מצאה לה שתי תלמידות ותבא איזה שקלים בכל חדש; אבל הקמץ הזה לא יכול לשבור את רעבונם. אז עבדה שרה בלי הרף במחטה ובמכונתה לכלכל את כל צרכי הבית, ויש אשר באה מחשבה בלבה לעקור מקרבה את אהבתה לשמעון כלה, לעזוב את החזיון היקר והנחמד אשר האיר את מחשכי נפשה, להשאר בבית ולכלכל את שיבת “הזקנים”, ולהביא אל המטרה הנחוצה את אחיותיה. והיא? היא תשמח לראות את אשרן והצלחתן… ופעם אחת כתבה לשמעון אהובה ותבקש ממנו סליחה על אשר לא תוכל לקַים דבריה ושבועתה אשר נשבעה לו – להיות נאמנה אתו כל הימים ולהקדיש את כל חייה לטובתו ולאשרו.

אבל “הילדה הקטנה”, מרים, כעסה עליה מאד בהודע לה הדבר הזה, ותרב אתו ימים רבים ותאמר כי חרפה לה לעזוב את אשרה המוכן לה, כי גם היא אנוש ככל בני-האדם וגם לה רשות לבקש אשר לנפשה, ואין לה להטות את שכמה תחת סבל צרות של אחרים, אף לא לשים לב לדברי הזקן, כי אמרה: “יקברו המתים את מתיהם והחיים ישימו לבם אל החיים”. – את המאמר הזה שמעה פעם אחת, ויהי שגור על פיה תמיד.

– וכן אל תדאגי, – הוסיפה מרים – לגורלנו, כי הן חנה תגמר בשנה הזאת חק למודה ותהיה למילדת ואז תמצא לה מקור מחיה, וגם אני אמצא לי עוד תלמידות – ולא נרעב ללחם, וגם נעזור להורינו הזקנים… המה יבכו יום או יומים ואחרי כן ישמחו בראותם אשרך והצלחתך.

אמץ רוח “הקטנה” ומכתב שמעון, המלא אהבה ותחנונים, המריצו אותה לעזוב את בית הוריה ולנסע אל שמעון לעיר מושבו. שם באה בקשר הנשואין עם בחירה האהוב, ותהי השמחה גדולה לאחיותיה, ותהי התוגה רבה להזקן ולאמה האלמנה האֻמללה…

אמנם הזקן לא האריך עוד ימים אחרי נסעה מהם. הוא מת לפני חג הפסח, ולפני מותו ברך גם את שרה ואת שמעון, ויבקש את מרים כי תכתוב היא בשמו מכתב לשרה; והוא חתם בכבדות על המכתב הזה, ויודיענה כי סלח לה על חטאתה וכי הוא מבקש ממנה סליחה אם אולי מרר את רוחה, כי רק אשרה היה לו לעינים בדרכו תמיד ואת אשרה בקש בכל ימי חלדו, וה' יברך אותה ואת אישה, למען יהיו מאֻשרים וצלחים ולא ידעו צער ודאגה; ויבקש ממנה כי תחנך את ילדיה לתורה ולאהבת עם ישראל, למען לא ישכחו את מולדתם ויהיו בנים נאמנים לעמם… ואולם את מרים ואת חנה בקש כי לא תעזובנה את אמן האמללה וגם תאמרנה “קדיש” אחרי מותו. והן שמרו אמנם את פקודתו ורצונו.

ושנים רבות חלפו למן היום ההוא. צרות אחרות השכיחו את הצרות הראשונות הללו, – וזכר הזקן לא מש מלב שרה. גם עתה קדוש זכרונו לה ורוחה יציק לה כאשר יהתל שמעון בהתוליו מדי זכרו את ה“מלחמה” ההיא ואת הזקן עם חלומותיו. וגם עתה יעלה זכר הזקן על לבה, זכרונו וזכרון אמה האמללה אשר מתה שלש שנים אחרי מות הזקן. אז נשארו הילדות יתומות בלי אב ובלי אם – ולא יכלה עוד שרה לבוא לעזרת אחיותיה, יען גם מצבה היה ברע מאד, כי גם היא וילדיה ואישה רעבו לפעמים ללחם וגם בגד ללבוש לא היה להם…

ז.

עברו ירחי מספר ולשרה באו ימי אשר ומנוחה. המה מצאו להם דירה נאה ומרֻוחה ויפארו אותה בכלים רבים ושונים כבית עשיר, וגם מורָה לצרפתית לילדים לקחו אל ביתם. ואישה הולך מחיל אל חיל בעבודתו בבית המסחר, והוא רצוי גם לקיטלזון וגם לזיננסון, אשר בכר אותו על רבים ממשרתיו הראשונים, ויהי גם מרואי פניו. – ואולם מדי עלות זכר “הזקנים” על לב שרה תתעצב מאד, כי לא האריכו ימים על פני האדמה וירדו בעני וביגון שאולה ולא יכלו לרוות נחת מהם, צאצאיהם האהובים, לראות את כבוד ביתם ועשרם ולהתענג על טובם ועל אשרם. אז לא יכלה להצילם מחרפת עני ומצרתם ומכבד מלחמתם בעד קיומם – ועתה נשאר בלבה רק זכרונם, זכרון מר ורע… עתה עיניה נשואות אל הילדים היקרים אשר טפחה ורבתה אותם בעני ובחסר כל, ותלבישם ותאכילם ותרפאם מכל מחלה ומדוה; עיניה אל הילדים הנחמדים האלה, אשר להם הקדישה כל ימיה לחנך אותם בדרך ישרה ונכונה, למען יהיו שלמים בגופם וברוחם, והמה אמנם נחמדים ואהובים לכל רואם. גם את מצות אבי-אביה קימה בכל לבה ותחנך את הילדים ביראת שמים ובאהבה לעמם ולתורתו כפי אשר יכלה, אף כי היה הדבר הזה למורת רוח שמעון ונגד רצונו הוא, אשר התאמץ תמיד לשים מכשולים על דרכה זאת ויתנגד לכל ידיעתם באמונה ובתפלה… שרה למדה את הילדים לקרא בכל יום “שמע ישראל” ספרה להם ספורים שונים מדברי ימי ישראל, הגידה להם דבר עמם ומולדתם, הורתם דברי התורה הצרופה והנאמנה, הביאה בלבם הרך את האמונה באל חי, אל יחיד ומיוחד – ולעג לשון שמעון הפך את כל מעשיה אל דברי הבל, למהתלות, כי הוא צחק על אמונתה ועל הגיונותיה, ביחוד בימים הראשונים… אז היו לו לזרא וגם לגעל נפש דבריה אלה אשר דברה לילדיו, וגם קצף ורגז על אשר תשריש בלבם הרך “אמונות תפלות”, לפי דבריו, כי הן היו ההפך מדעותיו ומהגיונותיו. הוא הרס ולא חמל כל מנהג לאומי, כל אמונה באל ובאנוש, כל דעה ישנה; הוא היה מתנגד לכל תפלה אשר כתפלה היא בעיניו. – והיא, שרה אשתו, תהרס את דעותיו בסתר חדרו ובמשכנו? היוכל סלוח לה על חטאתה זאת? – לכן גדל הפרץ בינו ובין אשתו, ולולא הימים הרעים אשר בהם היו סובלים יחדו, כי עתה אולי כבר נמאסה האשה התמימה הזאת בעיניו…

אכן הימים ההם אמנם היו רעים מאד.

את האוניברסיטה עזב שמעון עציוני אחרי למדו שמה כשנה, יען ראה והתבונן כי לא זו המטרה אשר אליה יחפץ להקדיש את כשרונותיו. הוא ראה וידע, כי לא יוכל לתת כל לבו ונפשו אל המדעים האלה, ללמד לדעת אל כל פרטי בנין גוף האדם וידיעות הטבע השונות, או לשבת כלוא כל היום לנתח גופות המתים או לעשות הרכבה כֶמיאית; הוא לא יכל לסגל לרוחו את כל דקדוקי המדעים האלה, אף כי נשאים ונכבדים היו בעיניו; רוחו נשאוהו למחקרים אחרים, לידיעת החברה האנושית, למלחמת הנפש ולדעות בעלי הפילוסופיה והמשפטים, לכן עזב את חכמת הרפואה וילך לשקד על תורת המשפטים וישמע לקח המורים הנודעים בחכמת הכלכלה, בתורת הפילוסופיה, בידיעת המשפטים והשתלשלות ההשכלה בקרב בני האדם מדור לדור. – פה מצא לו כר נרחב לעבודתו הרוחנית, לשפט על גוי ועל אדם יחדו, להביע משפטו על התפתחות החברה, לחוות דעה על יחס העובדים לבעלי ההון; – ויאספו אליו תלמידים רבים השואפים לדעת ולהבין סדרי החיים, משטריהם והשתלשלותם, ועציוני היה לראש המדברים בתוך קהל ועדה, ויהיו קוראים יחדו בספרי החכמים הנודעים, וישפטו תמיד על ערכם ומהותם, הלך רעיונותיהם, שטותיהם, שגיונותיהם וגאוניותם.

כלם נבאו לו עתידות גדולות, כי אמנם השכיל עציוני לדבר דבריו בהגיון ישר ובשפה צחה ומזוקקה וניבו הולך ומתגבר כמים שאין להם סוף בעמדו לשאת משלו על איזה ענין נכבד העומד ברומו של עולם המדעים או החיים. איש לא יכל להגיד בשמעו את אמרותיו כי זה אך לפני שנים אחדות ידע האיש הצעיר הזה רק שפת עלגים, שפת אחיו בני עמו; כי מדברותיו תזלנה פעם כטל בקר ופעם תשתפכנה כגשם שוטף, פעם בנחת תשמענה ופעם בסופה ובסערה תגחנה מקרבו – והיו לרוח סער אשר ירעיש כל לב ויעקר כל דעות זרות אשר לא לפי רוחו הנה… ואפילו הנחותיו הזרות (פרדוכסים) עזים ועצומים היו, ואיש לא יכל להרהר אחריהן או לפקפק באמתתן.

בביתו היה מוצא אז תמיד סדר נכון וטוב מאד. – את מחיתו מצא לו שמעון עציוני מעבודתו בספרות, בכתבו או בתרגמו מאמרים רבים בכתבי-העתים, וגם שרה עבדה הרבה, כי מלבד עבודתה בבית עוד קבלה עבודה ממיודעותיה לתפור כתנות ובגדים. הוא דמה בלבבו כי רק משכרו אשר ישתכר תמצא להם הרוחה במעונם, והסדר הנעים בבית הוא פרי שכרו הרב, ולא התבונן כי שרה עמֵלה וטרודה מן הבקר עד הערב, בידיה תבשל את המאכלים, תטהר ותנקה כל הכלים, תרחץ למשעי את הילדים, תלבישם בגדים יפים אשר בידיה תתפרם, ועוד תמצא לה עת לקרא ולהגות בספרים. והוא מבלי דעת עוד התפלא עליה, כי לא תרבה לקנות לה “השכלה”, יען אשר לא תלך לשמוע את כל דרשותיהם, וכוחיהם ודבוריהם בהתאסף הצעירים לבית אחד מהם לפתר שאלות גדולות ונכבדות בחי המדינות… ואפילו בהקבצם במעונם, מעון שמעון ושרה, עלמות ועלמים, רעים רבים, ועכל פה ימלל וכל לשון תביע וכל נפש תתרגש – רק שרה היא האחת אשר נשארה במנוחתה, ותהי צועדת בשלוה ובהשקט בין המריבים האלה, וצחוק נעים ירחף על שפתותיה הדקות; בפשיטות תשאל בשלום מיודעיה הרבים, תדרש למעשיהם ולחייהם, תתן להם את עצתה אשר יבקשו ממנה, וגם תושיט להם יד עזרה בקום צרה או רעה עליהם, ואשר על כן כבדוה תלמידי בתי המדרש וכל מכריהם מאד ויקראו לה: אמנו!

ואז בא היום אשר הביא עליהם שאת פתאם. רוח עזה עברה עליהם ותהפך את נוה-שאננים זה, ותקח את שמעון בציצת ראשו ותעקרהו ממקומו ותשליכהו אל ארץ רחוקה מאד, ארץ שוממה, בין ערמות שלג, אשר שם הסופה מיללת בזעם, אשר בה לא נמצא לו האדם לחמו מן הארץ, כי אם על ציר דגים וחיות טרף יחיה. והאדם שמה איננו ככל יושבי תבל אשר ראה עציוני עד היום, כי אם אדם פרא אשר לא ידע מכל משאלות החיים ומשטריהם ואשר ישכב למעצבה ירחים רבים בעת אשר החשך ישופנו וגם השמש לא תאיר בנגהה על ארצו הנדחת…

ואל המקום האיום ההוא שמה גם שרה את פעמיה ותקח אתה את שני ילדיה ותמכר את כל אשר לה בבית, מלבד מכונת התפירה, באמרה: אולי גם שמה ידרשו את עבודתה זאת, אולי גם שמה תכלכל המכונה הפשוטה אותה ואת ילדיה, כאשר כלכלה לפנים את אמה ואת אבי-זקנה ואת אחיותיה.

בבית קטן ושפל, מלא אויר מחניק, במקום אפל ושמם, בין אנשים פראים ואיומים – שם מצאה שרה את בחירה היקר לה, שם מצאה אותו יושב נדכא ומשמים, מלא יאוש נורא ועצבת, פניו חורים, לחייו צנומות ושערות ראשו גדלו פרע, וגם לא רוחץ ימים רבים.

לא שמחה, כי אם אימה נראתה על פניו בראותו את אשתו הנאמנה לו, אשר באה אליו עם הילדים הנחמדים.

– שרה! האַתּ באת אלי? – קרא שמעון בסערת רוחו, ויפל על צוארה ויבך בדמעות חמות, ולא יכל להבליג על שאון לבו והמיתו…

הוא ידע כי רבות חטא נגדה, כי לא עזה עוד היתה אהבתו אליה בימים האחרונים כמו אהבתו לפנים, ולבו היה מלא רגז בראותו כי היא נשארה פשוטה ותמימה כיום עזבה את עיר מולדתה, בעת אשר בנות רבות עשו חיל בלמודן, בהגיונותיהן ובשאיפתן לחיים רמים, בהתחרותן על מעשי חבריהן הגברים לדבר דברים נשגבים העומדים ברומו של עולם המדינה… והיא חפצה לדעת רק את מעונה ואת הסדר אשר בו, את ילדיה ואת מלבושיהם, את כל קטנות פרטי החיים, וכל רעיון נעלה כמו שגב ממנה; ולבו הוא החל להמשך אחרי אותן העלמות אשר באמץ רוחן התרוממו למעלה מכל “הצרכים הפשוטים” ומן “החיים אשר בחדר הבשול” – מאמר שגור תמיד בפיות אותן המלומדות, – כי הן דרשו חקה אחת ומשפט אחד לאשה ולגבר, והוא נתן צדק לדבריהן ולמשאלותיהן; הוא רב את ריבן בפה ובכתב, במאמריו ובאמרותיו, וישכח כמעט את הנפש הפשוטה אשר נקשרה בעבותות אהבה נצחית אליו ואשר בלעדו חייה אינם חיים…

וביחוד רפתה אהבתו לשרה מעת אשר התודע אל העלמה מַשַה לוי. שמה היה אלכסנדרה בת בוריס לוי, אבל כל מיודעיה ומכיריה קראו לה בפניה ושלא בפניה בשם חבה זה.

רבים מבני הנעורים הלכו אחריה שבי, וגם שמעון עציוני בתוכם. כולם ידעו וראו כי יפה היא מכל העלמות אשר באו בחברתן; קומתה כתמר, שפתותיה המלאות כשושנים ושערות ראשה השחורות ענדו לה תפארת אף כי היתה גוזזת את מקלעות ראשה, פיה מלא תמיד שחוק נעים, וקולה ערב מאד; היא הצטינה לא רק ביפיה כי אם גם בידיעותיה ומדברותיה הצחות, מלבד בשפת המדינה, גם בצרפתית ואשכנזית, אף ידעה פרק בשיר ובזמרה ותפרט על הפסנתר. היא היתה בת אחד מגבירי נגב המדינה, ותקבל חנוך טוב וישר, ותצטין בלמודה בהגימנזיה אשר בעירה, וכאשר אמרו הוריה כי עת לתתה לאיש, עזבה את ביתם ותסע לעיר הבירה לשמע לקח באוניברסיטה של הנשים; אבל יותר נאשר שמעה לקח המורים לקחה חלק בכל אספות בני הנעורים, באה בחברתם ולא רק הרנינה לבותם בקולה העז והערב, כי אם היתה כאחד הדרשנים להביע רוחה והגיונה על כל דעות רמות ונשגבות… היפלא הדבר כי גם עציוני ראה והתבונן כי קטנה ודלה אשתו הפשוטה נגד הענק הזה בלבוש אשה, וכי לבו נמשך אחריה?…

אולם עתה, בעת צרה ויגון בארץ נוד, לא עלה זכרון העלמה ההיא על לבו, אף כי גם היא השלכה לארץ השוממה הזאת, במקום שומם אחר.

עציוני התפלא לראות את מעשי שרה, כי הביאה בידיה מים ותרחץ את הרצפה, אשר לא רוחצה מעולם, ואת כל הכלים ואת השלחן ואת הספסלים; גם מצאה לה מסמרים אשר שמה אותם בקיר לתלות עליהם בגדיהם, ותכן מן הספסלים הארוכים מטה לילדיה ולה, וגם הכינה מאכל טוב מן הדגים ומן הציד אשר הביאו להם אנשי המקום ויהי להם למאכל תאוה; גם תֵּה נמצא לה וגם חלב, ותשק את הילדים.

– אבל – קרא שמעון – איך לא יראת, יקירתי, לקחת אתך את הילדים הקטנים, פן יקרם אסון בדרך הארוכה והאיומה הזאת?

– בה' אבטח כי לא יקרה אסון את הילדים בהיותם עמי, כי אני אשגיח עליהם. וגם לקחתי אתי סמי מרפא ואדע איך לרפא אותם אם חלילה יחלו. וה' אשר הצילנו מכל פגע ומחלה עד היום יהיה לנו לסתרה גם במקום הזה עד אשר יאיר אור גם לנו ונצא למרחב… אל תדאג יקירי, אקוה כי בקרוב תבא תשועתנו.

שמעון שמע את דבריה בתאות נפש, כי תנחומים הביאה לנפשו העיפה מרב עמל ותלאה, כי האירה את חשכתו האיומה, את הבור אשר נשקע בו… אף כי לצחוק היתה לו תמימות תקותה בה'.

“היא עוד בתומתה תחזק כקדם” – חשב שמעון בלבו ויצחק, אבל את מחשבתו זאת לא הביע לפניה. שמה, בעיר הבירה, בימים ההם כאשר היה גבור חברתו, אז בלי ספק היה שופך רוח מהתלות על חלומותיה ועל אמונתה, אשר כל רוח חדש לא ירפה אותה; אבל עתה הנהו אסיר כאסיר בור, וכל דעותיו ומחשבותיו הללו כבר רחקו ממנו.

ומה מאד גדלה שמחתו כי גם ספרים וכתבי-עתים הביאה שרה אתה, ויהיו לו למשיב נפש לשאב מהם רוח חדש ומבריא. ואמנם כמו רוח צח נשב עליו בחשכת האפלה וכמו גם האנשים האלה, גרי המקום הזה, היו בעיניו לאנשים בעלי תרבות ובעלי השכלה. ולמען לא תארך עליו עתו, למען יגבר על לחץ השעמום אשר העיק על לבו – דברה שרה על לבו, כי ילך לשוח בין הררי השלג עם האנשים האלה בצאתם לצוד ציד. וביחוד כאשר האירה השמש על הארץ וכל היקום נעור לחיים חדשים וגם הררי השלג נמסו ויהיו למים אדירים, אז גם יצא שמעון עציוני עם יושבי הארץ ויעבוד אתם את מלאכתם וישט בדוגה קטנה על פני הנהר וגם הביא אתו דגה רבה.

שרה אמנם לא מצאה לה עבודה בין הפראים האלה; אבל בכל זאת לא שקטה ולא נחה המכונה, כי לא רק מלבושי הילדים תפרה עתה, כי אם גם את כל מלבושי אישה ואפילו מלבושי רבים ממכיריה, אשר גם אותם טלטל הזמן לארץ הנדחת הזאת.

וגם נשי הפראים יושבי המקום אהבוה ותכבדנה אותה מאד על טוב לבה ועל חריצותה הנפלאה, ויתפלאו על נקיון ילדיה ועל הטיבה לבשל מאכלים שונים, וגם על תתה סמי מרפא להן ולילדיהן, ויצא לה שם גדול בין כל התושבים ורבים היו הבאים לראות את האשה “הנפלאה” בעיניהם, ומה גם כי לא קמצה ידה מתת להם מעט תֵּה ומעט קמח אם רק נמצא גם לה. לכן מהרו גם האנשים האלה לבוא לעזרתה, אם רק בקשה מהם, ולהביא לה ממשמני החֵלב והחָלב.

אולם גם הימים האיומים ההם עברו… וחנינה נתנה לשמעון עציוני ודרור קורא לו מגלותו המרה לשוב לכבודו הראשון למען יוכל לכלות חק למודו. – מעתה התרחק מכל עדת בני הנעורים וישקד הרבה על ספריו ועל למודיו, ועתותיו הפנויות בלה רק בחברת אשתו וילדיו, ובפרט אהב את הילדה הנעימה, חיה, אשר נולדה להם שמה בארץ גלותו. הוא מצא לו מקום נאמן גם למחיתו בבית שר נודע, אשר האיר לו פנים ויתן על ידו את בניו ללמדם.

עציוני גמר חק למודו וגם שם עורך דין נתנו לו. אבל רק השם נִתן לו ולא היכלת למצא מחיה בידיעותיו אלה… רוחות חדשות מנשבות בחזקה ומעוררות דעות ישנות לתחיה, והדעות האלה לא נתנו לו לעבוד במקצוע עבודתו אשר בחר לו זה שנים רבות. אמנם גם את המכשול הזה היה יכל להסיר כרגע מלפניו, וכן היתה גם עצת השר מגינו ומיודעו, ואולי אז, טרם ראה מר גלותו לא היה פוסח כלל על שתי הסעפים מהוציא לאור גם את מגמתו זאת, כי איזה הוא החבל אשר קשר אותו אל העם הדל והקטן, אשר באמונתו יכחש ובלאומיתו ילעיב ובתורתו ובמוסרו ישים תהלה? אבל – שרה? האם תלך היא אחריו גם בדרך הזאת כאשר הלכה אחריו לארץ השוממה?… לא ולא! הוא ידע כי אין דבר אשר יוכל להרחיקה מעל עמה ואמונתה, – ואולי גם אליו דבר יגונב בסתר לבו: מי יודע לב האובד בארץ גלותו? מי יוכל לבחן לבות אלה האֻמללים ההולכים בחשך המוכרחים לחיות כאסורים אשר לא בידם טובם? היש לו הצדקה לפנות ערף לאסירי עני וברזל אלה, למאס בדרכם, לעזב מערכות מלחמתם ולנפל אל מחנה אויביהם? – לא! שרעפיו יסרוהו על המחשבות האלה; ויתן לבו לבקש משרה אחרת, ועצת שרה היתה לו לבקש מקום נאמן בבית מסחר גדול, והשר מכירו נתן על ידו את המכתב להגביר זיננסון.

ועתה שם את לבו להקדיש את כל אמץ רוחו וכשרונותיו לעבודה החדשה הזאת. והאם קטנה ומצערה היא מעבודה אחרת? האם לא ביד המסחר וחרשת המעשה להפך ארצות לא-נושבות למקום אשר ועשר, להמציא עבודה ומלאכה לאנשים רבים, לתת בים דרך ולסל מסלה במקום שממה וציה, לקרב ארצות רחוקות, להסיר כל קיר מבדיל בין מדינות שונות ועמים זרים, לקרב את לבם לעבודה אחת בשם ההשכלה והציביליזַציה?… ומדוע זה יגרע חלק העובד בפנה זאת מחלק סופר או עורך-דין, אשר גם הם חיים מתוצאות המסחר וחרשת המעשה ומבלעדם לא יוכלו עמד? – מי הרים את בתי החכמה והמדע, מי הרביץ תורה ומדע בין חשוכי עם, – האם לא רוח המסחר והתַּעשִיה, הכסף הנמבזה אשר יעשה גדולות ונצורות לא שערון כל חכמי קדם?…

אלה היו המחשבות אשר מלאו לב שמעון עציוני בשבתו “בבית המסחר וחרשת המעשה המזרחי” ובהקשיבו למצות קיטלזון, זה העני בחכמה והעשיר בדעת התבל ומלאה; ואת פקודותיו היה מקים ועושה שמעון עציוני בדיוק ובזריזות וכל היוצא מפי אדיר המסחר הזה קדוש היה בעיניו; וגם הוא עמד לפניו בכבד-ראש ככל המון המשרתים והעוזרים על ידו, וגם הוא היה בא לפניו להביא גליונות כתובים בקצור נמרץ ומלאים פקודות נמרצות או חשבונות שונים – למען יחתם קיטלזון עליהם ולמען יעופו הגליונות האלה לארצות אחרות, לערים רחוקות וקרובות, למלא מצות האדון, לשלח אלפי עגלות טעונות משא למקומות שונים או להביא כסף רב, אשר אף מעט ממנו די לכלכל עיר קטנה עם כל יושביה שנה שלמה והותר; למען יתגלגל הכסף לידי איש אחר, והוא גם הוא לא יצפנהו בצקלונו כי אם ישלחנו הלאה ממנו להביא סחר ארץ אחרת, או כי ישוב הכסף הזה בחזרה אל קופת בית המסחר, אל מקומו הראשון.

ח.

באחד הימים רבתה התכונה בבית עציוני, כי חכו לאורח יקר מאד: מרים אחות שרה, “הנערה הקטנה”, כאשר כנוה עוד לפנים, כתבה לאחותה שרה כי בא תבא לעיר הבירה. היום היה יום בהיר וצח, השמש האירה על הארץ, והכפר והשלג הוסיפו עוד לזכך את האויר השקוף. אל בית הנתיבות נסעו שרה ואלכסנדר וזינה, ורק הילדה הקטנה, חיה, או כאשר יקרא אותה אביה בשם גֶ’ניה, נשארה בבית, כי יראה שרה לקחתה פן תאחזנה הצנה. פני שרה היו כפני להבים ועצביה נרעשים ונרגשים: זה יותר משמונה שנים שלא ראתה את פני אחותה האהובה; היא עזבה אותה עוד בהיותה ילדה קטנה, ועתה בודאי גדלה ותיף בתארה, – כן דמתה שרה בלבה וכן העידה גם תמונתה אשר שלחה לה מרים מציריך; כי אל העיר ההיא הלכה לה מרים אחרי כלותה חק למודיה בגימנזיה לשמע לקח בחכמת הרפואה. רק כשתי שנים עוד ישבה בבית אחד העשירים בתור מורה לילדות, למען אסוף לה כסף די מחיתה בשנים הראשונות ללמודה בעיר הנכריה ההיא. –

בראותה אחרי כן כי יבצר ממנה לרכוש לה תעודת רופא בארץ מולדתה, למדה גם לרפא מחלות השִנים, ותקבל תעודה כרופא-שנים בעיר שבוּרה. ועתה תאמר לשבת בעיר הבירה ולעסוק בעבודתה זאת. בכל העת ההיא לא דרשה כסף מאיש, כי מצאה לה מחיתה בעמל כפיה ובידיעותיה.

התכירנה עתה? – חשבה שרה בלבה בעמדה עם ילדיה לפני בית הנתיבות; ומה נפעם לבה כאשר בא המסע ויעמד מלכת. היא הישירה עיניה אל כל העגלות להביט היטב אולי יראו לה פני אחותה. הנוסעים מרבים לצאת מן העגלות בחפזון, נושאי-סבל אצים ורצים לכל עבר, עם רב עובר לפניה, גם ועלמות; אבל לא אחת מהנה אחותה.

– איה דודתנו? – שאלו הילדים בקצר-רוח.

– במהרה תצא, חכו נא, אמרה שרה, וכל עצמותיה רעדו.

– האמנם לא אכירנה, – הוסיפה לחשב בלבה – והיא גם היא לא תכירני? מה לעשות?

ותעזוב את מקומה ותלך הלאה למקום אחר, אבל פתאם נגשה אליה עלמה ותקרא:

– שרה!…

היא גם לא הביטה בפניה. החדוה מלאה את כל קרביה, הקול הוא קול אחותה מרים; ותפול בזרועותיה ותבך מרב שמחה ועליצות נפש.

כן, היא לא יכלה להכירה גם עתה בשבתה אתה יחד במרכבה אשר הוליכה אותן הביתה: קומתה גדולה, תאר פניה כהה-לבן ויפה, עיניה ממראה האפר ומבריקות, ורוח חן שפוך על כל יצורי גוה הרך, וגם הצחוק היוצא מפיה מוסיף לוית חן לפניה.

שרה מתאמצת להשקיט סערת רוחה, להבליג על שמחתה הרבה, מחבקת אותה, אוחזת לרגעים בידה הרכה ומנשקת את לחייה המלאות והאדומות. גם בעיני הילדים מצאה דודתם חן, וביחוד באמרה כי הביאה להם ספרים עם ציורים שונים וצעצועים טובים ממבחרי צעצועי פּריס.

– האם גם בפריס היית, דודתי? – ישאלנה אלכסנדר הקטן.

– כן, יקירי.

– מה מאֻשרה את, דודתי!

– מאֻשרה, יקירי? האם כל היושב בפריס הוא מאֻשר? – ותתן קולה בצחוק גדול.

– כן, דודתי, – כי שם ילמדו בנקל לדבר צחות בשפת צרפת. כן אמרה לי המורה.

– ואתה יודע את השפה הזאת? – שאלתהו מרים, ותחבקהו.

– גם אני, דודתי, – אמרה גם זינה חלקה, ותרם את ראשה להביט בעיני מרים.

– גם את, קטנה! טוב מאד. עתה נדבר כלנו בשפה הזאת…

– הדבר הזה טוב מאד, – קרא הנער בשמחה. – מאד אחפץ כי הברתי תהיה ברה וצחה…

– ראי נא, יקירתי – אמרה מרים בשחוק בפנותה אל עבר שרה – הן ילדיך סגלו להם רוח אפרתי. המה יחפצו לדבר רק צרפתית! – ותצחק.

– זה חפץ שמעון, – השיבה שרה במבוכה, ותשפיל מעט את עיניה.

– שמעון? מה תדברי? ואיה “דֶמקרַטיוּתו”? שמעון והאפרתיות! לא אאמין למשמע אזני. – ותוסף לצחק בקול רם.

– ומה זה תתפלאי, אחותי? – אמרה שרה בנחת – העתים משתנות, וגם בני האדם מחליפים את רוחם ודעותיהם.

– כן, כן, חמדתי, קראה מרים, – זה כבר אמר המשורר: צפרים אחרות – זמירות אחרות. ואמנם מאד ישמח לבי לשמועה הזאת, כי אמנם מאסתי בכל מיני “המוניות”. כבר היה לי לזרא לראותן בין צעירינו בחוץ לארץ…

שרה שמה את פניה לעבר אחותה ותבט עליה בתמהון.

– מה תביטי בי ככה? – אמרה מרים בצחוק – האם דמית בלבבך, כי אשוב מחוץ לארץ מלאה דעות של מהפכות? האמיני לי, יודעת אני גם ערך ההמוניות, גם ערך האפרתיות – ידעתי את מהותן וערכן של הדעות השונות הכרוכות בהן, אבל אמרתי כי לזרא היה לי לשמוע את ריבן בפי צעירנו, כלומר, צעירי בני ישראל, ובפרט מאלה הבאים מארצנו… האם לא לשחוק הוא הדבר לשמע את שיחם ולהגם בענינים כאלה? בני ישראל ושאלות הדמקרטיות או שאלות הפועלים והעובדים… בעירנו שרצן – הראית אותם, את איתני העולם ועבדי העברים? – את, בלי ספק, בת אפרתים הנך, יען אבינו הזקן היה יחסן גדול לפי דבריו. הן כזאת ספר לנו פעמים רבות… הלא תזכרי? – ושמעון? אבי שמעון הלא ישב בעמק… התזכרי עוד את מורד ההר ואת הבתים הרעועים אשר שם, או כבר שכחת את כל אלה? – היא השפילה מעט את ראשה, ותדום.

– אמנם, יקירתי – הוסיפה כעבור רגע – נחוץ לצעירינו לבוא כפעם בפעם לערי תחום מושבנו ולהתבונן את מחלות העפר ששם יושבים בני אמונתנו. אמנם עוד יש לנו הרבה ללמוד על דבר חייהם ומצבם…

שרה התפלאה למשמע אזנה בהקשיבה אל שטף השיחה הזאת, אף כי התענגה לשמוע את הקול הנעים הזה בהשתפכו ברגש. אבל – חשבה בלבה – מאין בא הרוח הזה בלב אחותה? לאן מועדות פני “הילדה הקטנה” הזאת? מי נסך בקרבה רעיונות כאלה? – אמנם, כפי הנראה, לא, לך בעינים עצומות אחרי מתעים ומשגים. היא סללה לה לבדה דרך בחיים ובדעות…

שרה שמחה מאד לשמוע אמרים מחכמים ודברי רגש כאלה מפי אחותה; אבל היא לא חפצה ולא דמתה לנגוע עתה בשאלות הגדולות הללו, כי לבה מלא עתה גיל וחדוה לראות את אחותה “הקטנה”, אשר גדלה והתפתחה ותהי בעיניה לעלמה כלילת יופי ובעלת שכל נמרץ וחד.

שמעון אמר כי יקדים לבוא ביום הזה מבית המסחר. ובין כה וכה הובאה מרים לחדר אשר פנו לה, ותמהר להביא את חפציה לחדר הזה ותרחץ ותחלף את בגדיה. אחרי כן הוציאה גם את המתנות אשר הביאה לילדי אחותה, ותשב אתם לשחק ולשמח את נפשם; ושרה פעם תבא לחדר הילדים ותקשיב לקול ההמולה ההומה בחדר ופעם תשוב לחדר-הבשול להשגיח על המאכלים אשר הכינה השפחה למועד הזה, לשם האורח היקר אשר בא אל ביתם.

– אנא תחפזי ללכת? – קראה אליה מרים.

– עוד עלי, יקירתי, להשגיח על הסדר…

– להשגיח על הסדר! – אמרה מרים בצחוק קל – כאשר היית מלפנים כן הנך גם היום, חמדתי: תמיד ידיך מלאות עבודה ותמיד תשגיחי על הסדר ותדאגי רק לצרכי הבית.

– איזו עבודה מוטלת עלי עתה? – אמרה שרה. – הן כמעט אינני עושה עתה כל דבר, עד כי מתיראה אני פן יתקפני השעמום, כי לא הסכנתי לשבת בחבוק ידים ובטלה…

– ידעתי, כי לא הסכנת. שרה ואפס-עבודה! היתכן הדבר הזה? שני הפכים בנושא אחד! שרה מוכרחת לעבוד תמיד בלי חשך – חַה, חה, חה! האף אין זאת? אבל, יקירתי, התבונני נא גם עליך… מדוע זה פניך רעים, דלים ורזים? הן לכל תשימי לב; ורק אדם אחד שכחת, חמדתי…

– את מי שכחתי?

– אותך, שכחת, חמדתי… כן, שכחת כי גם את אדם הנך ככל אנשי תבל או – ככל הנשים.

– דברי הבל תדברי, מרים! הנני, תודה לאל, בריאה ושלֵוה ושלום לי. אבל מה דעתך על ילדי?

– ילדיך? אמנם טובים ונחמדים המה מאד. ביחוד לקחה את לבי חיה הקטנה. ראי נא את לחייה המלאות והנפוחות! כמה חלות לחם אוכלת היא בכל יום? חה, חה, חה!

ותצחק גם שרה מטוב לב, ותתענג לשמוע תהלת ילדיה מפי אחותה.

הסעודה כבר כלתה. היום הקצר כבר עבר והלילה פרש כנפיו על העיר. המה ישבו כולם עתה בחדר האורחים, חדר מפואר בכלים נהדרים, בתמונות שונות, בשלחנות קטנים, בכסאות שונים למיניהם ומנורות יקרות. שמעון הקטיר את מקטרתו וישב אצל כסא מרים ויקשב לכל דבריה וספוריה על אדות חייה בחוץ לארץ וכל אשר ראתה בעיר מולדתם, בהיותה שם לפני ירחים אחדים לראות שלום אחותה חנה ובעלה.

– הלא אקוה, שמעון – אמרה מרים בצחוק – כי אתה תהיה לי לעזר ותמציא לי חולים במחלת השנים בין מיודעיך הרבים, בעלי המסחר, אשר אף כי אין מחסור להם בכל זאת תכאבנה שניהם עליהם תמיד, – ותצחק בקולה הנעים.

– הנני נכון לשרתך באות נפש, וקרא אקרא בגרון: מי האיש אשר לו כאב שנים, ילך אל העלמה מרת מרים חָנין ורָוח לו – ענה שמעון חלקו בשחוק.

– ואני אוכל להבטיחך כי רופאה טובה אני.

– כפי הנראה אחזה גם אותך התשוקה לצבר הון ועשר.

– הון ועשר? – לא, יקירי! את הדבר הזה אעזוב לבעלי המסחר. אנכי רק עבודה אדרוש ומחיה ומזון לנפשי.

– אכן, גיסתי היקרה, כאשה רבת-מפעל הנך בעיני, חי נפשי!

מרים נענעה בראשה ותבט עליו בעיניה המבריקות.

– פעולותי, יקירי, רק מצערה ודלה מאד. פעולות נשגבות רחקו ממני – כל ימי בקשתי ודרשתי רק להיות עובדת ומתפרנסת במלאכתי. אולי בימים הבאים תהיה לי יכלת לעסוק גם בעבודה רוחנית.

– ואני דמיתי כי גם דעות נשגבות נקלטו במוחך.

– דעות נשגבות? אינני יודעת אל מה ירמזו דבריך. לפי דעתי, הדעה הנשגבה ביותר היא העבודה הפשוטה. המורה הטובה אשר הורתני את הדברים האלה – היא שרה אשתך.

– שרה?

– כן, כי היא עוסקת תמיד במפעל פשוט, אבל נעלה מאד…

– הן שרה אינה מלומדה– ואת הלא השלמת למודיך באוניברסיטה, – ושחוק רחף על שפתי שמעון.

– יתכן כי שרה מלומדה היא מכלנו… ללמד את שני המושגים הנשגבים והפשוטים: לסבל ולאהב – עוד לא השכלנו אנחנו כלל.

– אהבתך אלי מעַורת את עיניך, אחותי, – אמרה שרה בהתאדמה.

שמעון לא ענה דבר ויבט אל אשתו רגע, ואחר כן פנה לשמע קול מרים אשר הוסיפה:

– רק חסרון אחד יש לך, אחותי, – כי לא תוכלי להראות גם לאחרים את גודל רוחך. ובימינו אלה אם לא נראה בעצמנו את אמץ רוחנו, אז… נהדף כמוץ לפני רוח.

רגעים אחדים ישבו בדממה.

– התדעי, שרה, כי עוד אורח בא לעירנו? – פנה שמעון לעבר שרה, – אחד מרעי הגיד לי היום כי סַשה לוי באה הנה וגם דרשה למעוננו; כי חפצה היא לבוא אלינו.

– הדבר הזה ינעם לי מאד – אמרה שרה בשמחה. – מאד אתאב לדעת את שלומה וכל הקורות אותה.

– סשה לוי? – קראה מרים. – כמדומה לי, כי השם הזה איננו מוזר לי.

– שמה אלכסנדרה בת בוריס לוי, – אמר שמעון בהביטו בתמהון את מרים. מתי ואיפה ראית אותה?

– גבהת קומה ויפה-פיה? מאחת מערי הנגב?

– כן.

– אנכי ראיתיה לפני ירחים אחדים בעיר שבורה, בעת אשר למדתי שם מלאכת תרופת השנים. וגם היא באה את העיר ההיא ללמוד את ה“חכמה” הזאת. אבל אחרי עבור ימים מעטים נמאסה בעיניה המלאכה הזאת, ותעזבנה.

– אולי היא היתה זאת. אף כי יש להתפלא על הדבר; הן אביה עשיר הוא – ולמה לה ללמוד את המלאכה הזאת?

– למה לה ללמוד? – כי מלאה היא דעות נשגבות. חַה, חה, חה! היא דמתה למצא במלאכה הזאת תחבולה נאמנה להגדיל דעותיה הנשגבות; אבל אחרי כן ראתה כי גם פה צריך לעבוד מעט – ותפן ערף לעבודתה… העבודה הזאת, אמרה, לא תוכל למלאות מגמות רוחה הכביר, ותבחר לשבת בחבוק ידים ולהגיד כי המלאכה הזאת פשוטה יותר מדי.

קצף ורגז נראו על פני שמעון בכל עת דבר מרים את דבריה, אך הבליג על מבוכתו ויאמר בנחת:

– הנני רואה כי גם רעל בלשונך; אכן אוהבת מהתלות את, גיסתי…

– רעל בלשוני? – הן רק את האמת הגדתי, לא יותר.

– אבל, יקירתי, – אמרה שרה: העלמה הזאת היא עלמה נכבדה ומשכלת ורבות סבלה בחייה.

– בעיניך, אחותי, הלא כל בני אדם צדיקים וישרים, חסידים ותמימים. אנכי ראיתיה אמנם רק פעמים אחדות, וגם התוכחתי אתה מעט. אבל הן לא דברתי רעה על אדותה. היא סבלה תלאות – והדבר הזה הן ישים עטרה לראשה, ובנפש נענה אשר הקדישה את חייה לרעיון נעלה כן היא בעיני רבים מצעירינו וגם בעיניה. אף כי יש אנשים רעים וחטאים אשר יאמרו כי בכסף רב השיבה אביה לביתה, ויתן את הסכמתו לתת לה ארבעים מלקות אשר תכפרנה על פשעיה מלפנים… וצחוק פרץ משפתיה בדברה את הדברים האחרונים.

פני שמעון אדמו, ויבט בעיני בוז אל הדוברת, וגם בעיני שרה לא ישרו דבריה אלה.

– פשעי בני נעורינו אלה, כאשר תאמרי, גיסתי – אמר שמעון בהבליגו על כעסו, – הרימו את רוחנו ולא נתנו אותנו לשקע ביון מצולות החיים.

– שמעון, הלא אנשים אחים אנחנו. ומדוע זה תדבר דברים כאלה? הן לא במסבת רעים או בעדת צעירים אנו יושבים, כי נדבר רמות ונשגבות, אנשים פשוטים אנחנו, אתה ואני ואשתך. הן גם אתה נתת ערף למעשיך אלה, מעשי ילדים, ותתיצב על דרך חדשה. למה לך לדבר עתה כדברים האלה? מי הרים את רוחנו? רק ק החכמה והמדע! רק היא תרומם אותנו מעלה, למען נהיה לאנשים בעלי שכל ובינה. וכל פטפוטי מלים של “אלה”… הנח להם! – אנשים צעירים, ובפרט נשים צעירות, עוסקים בשאלות סוציאַליות – זרים לרוחי… ומה גם מבני ישראל. את הדבר הזה – כי בני ישראל אנחנו, לדאבון לבבנו, אנו שוכחים תמיד.

– בני ישראל צריכים רק פרנסה והשכלה – אמר שמעון בנחת.

– בני ישראל צריכים גם פרנסה, גם רוח חיים והשכלה. אך האם אתם נפחתם בעמכם רוח טהור?

– לא ידעתי, גיסתי, כי ככה את אוהבת את עמך.

– עמי? הלא הוא גם עמך, יקירי! הוא העם היושב שמה בעמק ובהר – התזכור עוד, שמעון, את המקומות ההם? הלא גם אתה לא באַרכַּדיה נולדת. ומה אפוא עשית אתה בעד עמך האמלל?

– בימים ההם, שכבר עברו, יכלתי להגיד להם כי יעזבו את מנהגיהם הנאלחים וידרשו השכלה ודעת, והיו ככל בני האדם…

– זאת היא הרעה: המה לחם יבקשו ואתה אבני חצץ נתת להם.

– אבני חצץ? האם ההשכלה אבן נגף לבני ישראל?

– הלא כדרשכם השכלה חפצתם להרוס בעברה וברעם גם את מוסדיו וכל חייו הקודמים. זאת היתה כל מגמתכם… אחרי כן עזבתם אותו ותלכו בדרך רחוקה ממנו מאד – והוא נשאר על מקומו כמקדם. היש ביניכם גם עתה איש דואג לנפש העם השרוי בצר ובעני? מי חולה על הילדים הרבים הנשארים בלי תורה ובלי חנוך מאין בתי ספר מתוקנים? ה“חדרים” נשארו על מקומם כאשר היו בימי קדם, העני והלחץ מתגברים מיום ליום; מי שהיכלת בידו מתאמץ לנוס לעבר הים, ומי שאין לו יכלת כזאת ישאר ויחנק באויר תחום מושבו… ואתם יושבים ומנחמים את נפשכם בזאת כי לפנים קראתם להשכלה ולא בכם העון אם העם לא שמע לדברי מוסרכם, – אבל עתה איכם? מדוע תעמדו שתה מרחוק ותתענגו על טוב מצבכם ולא תבאו לרפא תחלואי עמכם? אתה תאמר כי מתאמצים אתם למצא מעמד נאמן בחיים לנפשותיכם ולנפשות משפחתכם? טוב הדבר. אבל, סלח נא, שמעון, מובטחה אני כי בעוד שנים רבות, כאשר יוטב מצבך מאד, גם אז לא תזכר את עמך, ככל המון משכילינו; גם אז לא תקדיש אף רגע מרגעי המנוחה אשר לך לטובת בני עמך.

– יען כי קצרה ידנו מעשות טובה לבני אמונתנו… כי לא בידינו טובם.

– רק משנה הוא… לא! גם עון פלילי הדבר הזה – לדמות כי אין ביכלתנו לעשות דבר קטן או גדול לטובת עמנו! והרעיון הזה בא ללבכם יען כי בהיותכם סטודנטים נשאכם רוחכם אל מרומי שחק, לעוף על כנפי הדמיון והחזיון, לדמות בלבכם כי הרים וסלעים תעקרו ממקומם, כי תשנו סדרי בראשית ואז גם פני עמכם שֻינו… לכן היה דבר מצב עמכם כדבר קל הערך, כענין קטן אשר איננו ראוי גם לשום לב אליו. אבל בעזבכם את עבי השחקים וברדכם ארצה – הנה תתענגו על מעדני התבל; ואת מצב העם הקטן והדל ההוא כבר שכחתם, כבר מש זכרונו מלבכם… לכן נמאסו בעיני “דעות נשגבות” אשר בפי הצעירים, ואני דורשת עבודה פשוטה, שהיא מביאה לידי דעות רמות.

– בכל דבריך לא השמעת אף תחבולה אחת: במה נוכל להושיע ברב או במעט את היהודים.

– ראשית כל דרוש חפץ רב ותשוקה עזה להיות מאוחדים על כל אחינו בני אמונתנו. הדעת כי עמנו הוא עם ככל העמים וכי המשכילים מוכרחים להקדיש לו גם המעט מכחותיהם – והתחבולות והעצות תמצאנה! הלא נמצאו תחבולות להמשכילים האחרים בקומם להוציא את עמם משפלות מצבו ומבערותו, להחיות את שפתו ואת רוחו, להרים את ערכו, לעודדו ולאמצו. הנה, למשל, בני הבֶּהמים… וגם בביתך תמצא תמיד מקום להראות לכל, כי יש בלבך רעיון אהבת הלאום. הן, למשל, ילדים נחמדים לך, והאם שאלת את נפשך איך לחנכם למען ישארו נאמנים לעמם?

– חי נפשי, כי שרה אחותך משגחת על הדבר הזה די והותר – שסע שמעון את דברי מרים. – גשי נא ותראי, כי בעלותם עתה על משכבם יקראו גם “שמע ישראל” – ואם כן אפוא הלא יאמינו באלהי ישראל, וגם החלומות הרעים לא יחרידום אחרי קראם את התפלה הזאת. – ויצחק בקול מוזר.

– הקץ לדברי ריבכם? – קראה שרה בשובה אל החדר. – נלך לחדר האוכל לשתות תה, כי השלחן כבר ערוך.

ויצאו כלם אל חדר-האכל.

ט.

מרים מצאה לה כעבור ימים מעטים מעון קטן ומרֻוח באחד הרחובות הגדולים וההומים. השלט הקטן על פתח מעונה העיד כי פה מעון רופא שנים, רופא שגמר חק למודיו באוניברסיטה בציריך, מרים בת אברהם חנין. מעטים היו הבאים אליה לדרש ברפואותיה. אבל היא קותה בכל זאת כי תמצא לה די להוצאותיה הנחוצות, ותהי שמחה ועליזה כמנהגה תמיד; בימים האלה התודעה אל אחדים מצעירי בני ישראל ותרכש לה מכירים טובים, ותבוא בחברתם. כמעט בכל יום ויום היתה באה לבית אחותה, אבל רק לעתים רחוקות הסכימה להשאר גם לאכל לחם אתם, ויותר מזה נמנעה מהתוכח עם גיסה בדברים. אולם היא התאמצה לשפך רוח חדש על אחותה, לבל תלך כעורת אחרי כל פקודת אישה ולא תשים כל מעיניה רק בעניני הבית, יען ראתה והתבוננה כי הליכות שמעון עם אשתו משונות וזרות הן, כי איננו מוציא מפיו אף הגה של חבה אליה, כי לא ישים לב כלל אל חיי אשתו. הדבר הזה המר את רוחה מאד; אבל את הרעיון הנורא אשר עלה על לבה לא הגידה לאחותה. ותגמר בלבה לחכות ולהתבונן דומם.

וככה הוכיחה מרים את אחותה על אשר איננה הולכת בכל יום לשוח, כי מיום אשר החלה המורה לצאת עם הילדים לשוח עזבה שרה את מנהגה מלפנים לטַיל בכל יום בחוץ, וגם הוכיחה אותה על אשר לא תשים עליה בגדים יותר הגונים.

– לא אוכל, יקירתי – אמרה לה שרה – לפזר כסף על דברים ריקים כאלה.

– האם אמרתי לך כי תפזרי כסף לריק, כי תרדפי אחרי כל חדשות המָדה? הנני שונה את דברי, כי תסירי ממך אף מעט מטרדות סדרי הבית אשר יאסרוך כאסיר אל בור. הן גם עליך לראות טובה בחייך; והאמיני כי גם אישך ירבה לך אהבתך אם תשמעי לעצתי…

שרה צחקה מאד על דבריה אלה:

– כילדה קטנה את מדברת. הן תראי כי בגדי נקיים והגונים למדי; ואישי יאהבני אם אלבש שני או בגדים פשוטים, כמנהגי תמיד… אבל ההוצאה מרובה. חובותינו עצמו מאד, ואני דואגת פן לא נוכל לשלם את כולם. אל תדמי בלבך כי שמעון מקבל שכר רב. אבל מה לעשות? נחוץ מאד כי ביתנו יהיה כבית כל איש חשוב, נחוץ כי לפעמים יאָספו אלינו מכירי שמעון וחבריו החדשים מבית המסחר, כי גם לביתם אנחנו באים. וכל זה דורש כסף רב. נחוץ כי יפזר שמעון לפעמים גם כסף מותר על דברים ריקים, למען יוכל להיות איש בין האנשים האלה: הלא הם לא יביטו אל לב האדם פנימה, כי אם ישפטו רק למראה עיניהם. ואם שמעון לא יבוא לפעמים גם בחברתם העליזה, ולא יאחר שבת אתם לפעמים בבית שמחה – לא יוכל לעלות מעלה במשרתו.

– על זה תדאב נפשי, יקירתי, כי את רואה לפניך רק את שמעון, ועוד הפעם שמעון. ואת, האם אינך בכלל אדם? אל תשכחי נא את נפשך. ואם לא… יראה אני פן תנחמי באחריתך.

במרוצת הדברים ספרה שרה, כי העלמה לוי היתה פעמים בביתם, כי היא התרועעה אתה ותהי לה לידידה נאמנה. שרה הגידה לאחותה, כי העלמה שנתה הליכותיה ומעשיה ותיף במראיה ובחנה, וכי שמחה היא בבקוריה. –

בערב אחד בבוא מרים למעון אחותה מצאה שם גם את העלמה לוי במושב קרואים אחדים. פגישתן היתה כפגישת מכירים מלפנים, ואלכסנדרה הגידה לה כי באה הנה לעסוק בלמודי המוּזיקה בבית הספר לזמרה וכי היא עושה חיל בלמודה, והמורים הגידו לה כי אמנם כשרון גדול לה לזמרה ולשירה ולפרט על הפסנתר.

– סוף סוף מצאתי את המטרה אשר אליה ערגה נפשי זה ימים ושנים הרבה, – אמרה לוי בחן נעים על שפתותיה.

– מצאתי לי את העבודה אשר אליה תשוקתי ואשר לה אוכל להקדיש ימי חיי, נפשי ורוחי.

– התאמרי לצאת גם על במת התּיאַטרון אחרי כלות שנות למודך? – שאלה מרים. – אקוה כי תעשי חיל גם על הבמה ותנחלי כבוד רב.

– כן אקוה גם אני, – השיבה אלכסנדרה, ותבט בעינים מפיקות חן על שמעון העומד לפניהם.

– אם כן הרשיני נא, יקירתי, לברכך גם עתה, ותהי זאת אחת הברכות, אשר עוד תרבי לקבל מקהל שומעיך העתידים.

שמעון העיף עיניו על מרים בכעס עצור, אבל אלכסנדרה אחזה ביד מרים ותאמר:

– תודה רבה לך, מרים היקרה, בעד ברכתך… מקבלת אני את ברכתך מקרב לב.

כמו שחוק קל עבר על פני מרים בתתה את ידה לאלכסנדרה, ותלחץ את היד הקטנה והרכה כמו באות אהבה וחבה.

– אבל, חמדתי, הוסיפה מרים, – אולי עוד בערב הזה נשמע את קולך הנעים.

אלכסנדרה פנתה אל שמעון ותאמר:

– אם יסכים בעל הבית אל הדבר הזה, הנני נכונה למלאות את רצונך… אבל הן במעון אין אף פסנתר, ובלעדו לא נכון לשיר.

שמעון נבוך מאד ויאמר באנחה, כי צר לו על אשר בביתו לא נמצא כלי-זמר, כי גם הוא וגם אשתו לא למדו לנגן.

אבל הן בנות לך, אדוני עציוני, – אמרה אלכסנדרה, – ואיך לא תשום לבך לדבר הזה כי להן נחוץ מאד ללמד בעודן בילדותן לפרט על פי כלי זמר? איפה תמצא בימים אלה בית חשוב אשר הילדים לא יחנכו שם גם בשירה?

– טרם כל נחוץ לחנכם במוסר, בדרך-ארץ ובלמודים, כי ישימו לבם לכל מדע וחכמה; ואם יש להם גם כשרון לזמרה ולשירה, – אז אין למנוע מהם גם את הטובה הזאת, – אמרה מרים כמדברת אל נפשה.

– אל נא תגידי כזאת, יקירתי, – ענתה אלכסנדרה.

– הה! ישנם רגעים רבים, אשר רק השירה והזמרה תשכחנה אותנו את כל מצוקותינו בחיינו ותרוממנה את רוחנו הנדכא… אין כל חכמה אשר תוכל לקחת את לב האדם כהשירה… מובן מאליו כי לא אדבר דבר נגד למודי החכמות ונחיצותן לכל בן-תרבות. אבל השירה? … לא, יקירתי!

– עצתי, אדוני עציוני – הוסיפה אלכסנדרה בפנותה לעבר שמעון, – ללמד את בנותיך הנחמדות חכמת השירה. והנני נכונה לבא בכל יום לביתך ללמדן, והיה הדבר הזה לי לענג ולנחת-רוח, כי אמנם אהבתי אותן ונקשרתי אליהן בכל לבי.

שמעון הודה לדבריה ויאמר, כי מעתה ישים לבו לדבר הזה; אבל מרים עמדה על דעתה כי קודם-כל צריך לדעת אם יש להן איזה כשרון למוזיקה, ולא טוב לגזל מאתן את עתותיהן המקודשות ללמודיהן או אפילו למשחקיהן.

– והאם את, מרים, לא תפרטי על כלי-זמר?

– הה, חמדתי, – קראה מרים כמו בקול יגון, – הפּרוֹזה של החיים המרים טמטמה את רוחי ואין לי שום כשרון ודעת בדבר הזה.

גם אחדים מהיושבים אתם הסכימו לדברי אלכסנדרה, כי דעת המוזיקה נחוצה מאד לחנוך הילדים, ואיש אחד הוסיף לחות דעתו, כי רק לבני ישראל מוזרים המושגים האלה, יען השקיעו תמיד את ראשם ורובם בעולם המסחר, בחיים פשוטים וגסים, וגם במנהגי הבל אין קץ אשר יביאו רק רקב בחייהם הרוחניים…

אבל אדוני, – השיבה מרים, – אל ישכח נא, כי רבים המה מבני עמנו גם גדולי בעלי השיר והזמרה… בודאי ידוע גם לכם הדבר הזה.

– ככה הסכנו תמיד לעדות גאה וגאון – אמרה אלכסנדרה – בדברנו על גדולי החכמים, כי כמעט כולם מבני היהודים המה, כי גם בני ישראל הלכו מחיל אל חיל בהתפתחות ההשכלה – אבל דבר אחד תשכחי, יקירתי, כי כל האנשים האלה עשו להם שם רק אחרי עזבם את עמם או, לכל הפחות, אחרי עזבם כל חיי אבותיהם הראשונים ואחרי צאתם למרחב חיי כל אנשי תבל, אחרי אשר הסירו מהם את הכבלים המקשרים אותם אל העם הזה.

הדברים האלה נכנסו ללב עציוני, ויעמד להגן על הדעה הזאת אשר הביעה העלמה לוי, ובהתרגשות רבה שפך את זעמו ולעגו על ההולכים בדרכי אבותיהם מבלי עזוב את הבליהם ונמוסיהם הרעים. אבל מרים החזיקה בדעתה כי רק פַּרַדוֹכּס נפלא בדברים אשר הביעה “רעותה הכבודה”, וריב הוכוח גדל בבית.

רק אלכסנדרה לוי ישבה במנוחה על מקומה ועיניה בוערות כאש ומביטות על שמעון עציוני בשחוק קל ונעים המלבב נפש… היא היתה אמנם יפה וברה עתה אולי עוד יתר מאשר לפנים, כי גם את שער ראשה חדלה מגזוז ומקלעות שערותיה גדלו ויעבתו ויוסיפו לה לוית חן. גם קומתה הגבוהה ומבנה גוה הענוג, גם חורת פניה והרך והחן השפוך עליהם ועל כל תנועותיה הרכות והליכותיה הנעימות עם היושבים אתה – כל אלה צדו את לבות האנשים.

כמו רעד חלף בנפש עציוני בהישירו עיניו נכחה ולא יכול רגעים רבים להסיר מבטו ממנה; הוא נלכד בקסם עיניה ויפיה. עוד יותר רבה סערת נפשו כאשר נגשה שרה להשקיט רוח המריבים ולבקשם לבוא אל חדר האכל… מבלי משים העיף עינו באלכסנדרה, ואחרי כן באשתו, אשר בין מצחה הרחב ובין עפעפי עיניה כבר נראו קמטים עמוקים.

אחד האורחים נתן עצתו לנסע בעגלות-החרף אל מחוץ לעיר, כי יפה ונעים הערב הזה, והקור מבריא ומעודד, וכולם הסכימו להצעה הזאת… שמה יש גם בית-מרזח נודע, אשר שם יוכלו לנוח ולשתות כוס יין טוב ולשמע נעים זמרות בנות הצוענים. עציוני צוה למשרתו להביא רכבים, רק שרה עמדה על דעתה כי תשאר בבית, יען לא לרצון לה נסיעה כזאת וגם יראה היא פן תאחזנה הצנה – ושמעון לא הפציר בה… אולם מרים נלותה אל החברה.

הקור גדל בחוץ. דממה שררה בכל היקום; השלג הפיץ נגה אור בקוי הירח השפוכים עליו; אך קל ורק כסה את פני השמים במכסה לבן-כהה, והירח נשקף בנעימות משמים וכמו יקוץ ארח בין האדים האלה, וזהר נפלא יעטרהו ויפליא את הדרו.

עציוני ישב בעגלת-חרף יחד עם אלכסנדרה, ורגעים אחדים ישבו דומם מבלי דבר דבר, רק התבוננו על הדר הטבע השפוך סביבותם ועל מרוץ הסוסים המסיעים במהירות את העגלה על פני השלג.

– הקר לך, ידידתי? – שאל אותה עציוני בלחש.

– לא, ידידי, הקר יביא רק רוח מרפא ללבי. אהבתי מאד את הקר למן הימים ההם… התזכור, ידידי, את השלג הרב והקר הגדול אשר שם בארץ האיומה ההיא?

הם שקעו שניהם בתהום העבר, בזכרונות הימים הרעים ההן וגם בזכרונות הימים אשר הפיצו את דעותיהם בין בני הנעורים… הם נדברו רבות על העבר ועל ההוה, על האנשים הסובבים אותם עתה ועל התלאות אשר עברו על ראשם.

– רוצה אני להאמין, ידידי, – אמרה אלכסנדרה, – כי עתה הנך מאֻשר, אחרי אשר השגת את מטרתך ומשרתך כבודה ורצויה בעיניך. הלא בכל עסק שאנחנו עוסקים נוכל להביא טובה רבה ולהגדיל אשר כל יושבי תבל.

– אולם הייתי מאֻשר לוּ מצאתי לי גם עתה רע נאמן… הן גלמוד אנכי, בדד עם כל חזיונותי והגיונותי.

– בנתי לרוחך, יקירי, – אמרה אלכסנדרה בעצב, ותשלח אל עיניו זיקי אש מעיניה השחורות והמבריקות.

– תודה רבה לך, ידידתי היקרה, – אמר עציוני ברגש ויושט לה את ידו.

היא לקחה את ידו באהבה ותלָחץ אליו ותורד את ראשה על כתפיו. כהלום רעם ישב עציוני אצלה ומפיו נעתקו מלים… רק קול הרכב, הקורא את קריאותיו לסוסיו, העיר אותם מחזיונותם, ויראו כי עומדים הם לפני הבית אשר אליו שמו פעמיהם.

י.

ביום השלישי כבר עמד פסנתר חדש ויקר באולם מעון עציוני. העלמה לוי טרחה בעצמה לבחר בפסנתר טוב, כי גם עציוני גם שרה לא ידעו לבחר בכלי זמר הגון ומכשר לחפצם, ובעוד ימים שנַים נמצאה להם גם מורה אחת אשר קבלה עליה ללמד את הילדים מוזיקה, וכמעט בכל יום היתה באה גם אלכסנדרה להשגיח על סדר למודיהם, ולפעמים הורתה בעצמה את הדבר הקשה להילדים; וגם הילדים שמחו תמיד לקראתה, כי קסם היה בעיניה ובהליכותיה למשוך את נפשות הילדים הרכים באהבה רבה ובתומתם אהבוה מאוד, ביחוד נקשרה נפש אלכסנדר הקטן בעבותות אהבה אל “הדודה” היקרה הזאת, אשר הטתה אליהם חסר רב וגם הביאה להם צעצועים נחמדים כמו כלב דולג מעצמו או מסע מרכבות רצות מאליהן. לכן רבתה השמחה בקרב הילדים בכל פעם בוא “הדודה” הזאת למעונם, עוד יותר מאשר שמחו לקראת מרים דודתם, וגם שרה היתה תמיד מלאת ששון בראותה את ילדיה עושים חיל בלמודים ורואים נחת וששים לקראת לוי… פעמים רבות בקשה שרה את אלכסנדרה לאכל לחם על שלחנם, לבלות עתה בחברתם בערב או ללכת יחדו לבית התיאטרון לראות במחזה. למראית עין לא היה דבר אשר הרעיש את שלות ביתם ונחת נחלתם הנעימה, ורק דבר אחד הפריד בינה ובין רעותה הטובה: האחרונה הביעה את דעתה, כי למוד התורה והמצוה אך למותר הוא ויוכל גם להביא רעה רבה ללב הנער הרך, אחרי אשר לבו יפנה אל “הבלי החקים” וגם בגדלו והיותו לאיש יזעף לבו על הוריו אשר השרישו בקרבו אמונות ודעות אשר ימאס בהן.

– מה תהינה דעותיו אחרי גדלו, לא אוכל לדעת, – ענתה שרה, – אבל עתה חובה מוטלת עלי להשריש בלבו מוסר נאמן, למען ידע לבחר בטוב.

– אין דעתי נגד מושג המוסר הנאמן! אבל האם לא נוכל להביא בלב הנער הרך מוסר אחר תחת מוסר האמונה? האם אנחנו בנפשותינו נלך אחרי האמונה? והאם מוסרה וחקיה הם לנו לקו בהליכות חיינו? ובכל זאת הננו אנשים ישרים ותמימים אולי יתר מהרבה מאמינים.

– לפי דעתי, יקירתי, יסוד כל מוסר הוא באמונה. זאת ועוד אחרת: עלינו להביא בלב הילדים דעת תורתנו וחקינו וגם מנהגינו, למען ידעו כי בנים נאמנים המה לעמם, עם ישראל, כי ידעו את תורתו, את מצותיו, תפלותיו ומועדיו…

– אתפלא מאד עליך, שרה אהובתי, כי עוד לא שורשו מלבך דעות קדומות כאלה. מה לנו ולחקים השונים אשר בדו מלבם אנשים אחדים לפני אלפי שנים? האמנם לא צעד המין האנושי צעד לפנים בכל העת הרבה הזאת ובני האדם ברוחם הכביר לא הוציאו חקי-אנוש נשגבים מאלה? ומה יתנו ומה יוסיפו לנו התפלות אשר לא נבינן ואשר שפתן מוזרה לנו? לפי דעתי טוב לילדים שלא ידעו מאומה מ“תורת ישראל” ולבם יהיה ריק מכל אמונה. ילמדו בבתי הספר חכמות ולשונות, אשר תפקחנה את עיניהם ותביאינה אותם למחוז חפצם ויהיו אנשים ככל בני האדם, ולא יתגאו בצור מחצבתם, אשר רק למכשול יהיה להם על דרכם תמיד.

– לא, יקירתי, לא אוכל להסכים לדעתך; אבל לא אחפץ להתוכח אתך – ולבי אמנם ידאב מאד, כי לא יתנני שמעון לקחת לילדינו מורה עברי, אשר ילמד ביחוד את אלכסנדר בננו דעת שפתנו ותורתנו. תפלות אחדות אמנם שגורות בפיו; אמרתי ללמדו קרא עברית וגם עשה חיל בלמודו, אבל מה אוכל עשות והוא מתעצל מעט וגם המלאכה מרובה עליו עם המורה הצרפתית ועם מורת שפת המדינה ועתה גם עם תורת המוזיקה…

– אמנם טוב יעשה אישך – ואני אצדיק את מעשיו אלה בחנוך הבנים. עוד היום ימלא פי צחוק גדול בחשבי כי עלינו לאכל עוגות מצות יען כי ההגדה מספרת שאבותינו יצאו מארץ מצרים ואפו להם עוגות מצות. האם לא תצחקי לדברי הבל כאלה? או לבנות סוכה – מפני כי לא יכלו בני ישראל לבנות להם בתים לשבת בימים מקדם – חה, חה, חה! הלא אך אולת הוא לחשוב כדבר הזה! ומי יגיד לנו באמת, כי אבותינו אלה יצאו מהארץ ההיא, וכי באמת אפו להם מצות ולא לחם אחר? או לצום ביום הכפורים – האם לא ימלא פינו צחוק על הענין המוזר הזה? האמנם תאמרי בלבך להרגיל גם את ילדיך הנחמדים לצום יום תמים? ובשביל מה? האם רק יען כל בני אמונתנו יעשו כזאת? ואם יחפצו המה לנקר את עיניהם, – הגם אז תעשי כמוהם? לא, לא, יקירתי! הרפי מזה. הלא צריך להבין כי לא עוד באַזיה אנחנו יושבים, ואת הבלי הימים שעברו עלינו לעזב אחרינו.

– יקירתי! הן לא תוכלי ליעץ עצה לבל נשרש בלבות ילדינו גם דעת אלהים? – קראה שרה בתמהון. – הן תראי, כי כל שכנינו אזרחי הארץ מחנכים את בניהם ביראת שמים – ואנחנו מה כי נעזב דרך אבותינו? האם אמרתי כי יהיו הילדים חסידים ויראי שמים ככל אחינו יושבי תחום מושבנו בערים הקטנות והנדחות? אבל הן בלי אמונה ישרה יגדלו כפראי מדבר; ומה יעשו בבא עליהם שאת פתאם או רעה תעבור על נפשותם, אל מי יפנו בתפלותיהם וברחשי לבם? הה! אני ידעתי את המצוקות והתלאות האלה, ולולא אמונתי באלהי שמים אשר אליו קויתי כי יחלצני בחסדו מכל צרה ויגון, כי עתה אולי כבר נפלתי תחת סבל תלאותי אלה, – ולמה זה תלגלגי לצום יום-כפור? מדוע זה לא יצומו הילדים בגדלם יום אחד בשנה? הן אנכי צמה מדי שנה בשנה ושופכת שיחי לאלהים, ומה ירוח לי אז אחרי כלותי את תחנותי…

– האת תצומי ביום זה? – קראה אלכסנדרה בצחוק ועיניה הבריקו בתמהון ובקלסה. – לולא ענך בך פיך, כי עתה לא האמנתי למשמע אזני! לא ראיתי גם בין המון היהודים הפשוטים כאלה אשר יצומו ביום הזה – מלבד הזקנים והרבנים או החסידים הנושאים פאות ארוכות ולובשים מלבושים משונים. ואַת שימי נא לב לכל מיודעינו ומכירינו – התמצאי ביניהם אף אחד, אשר יתן את לבו ללמד לבניו את השפה המתה הזאת או אשר יחנך אותם באמונה ובמוסר לפי המנהגים והחקים אשר נהגו אבותינו מימי קדם? לא תמצאי, יקירתי! כולם מודים כי כבר עברה עתם של הענינים האלה; כולם מתרחקים ממנהגי עמם ומרחיקים את נפשות ילדיהם מן המעשים ומן התורות אשר לא נחפץ לדעת אותם ואשר המה לנו רק למכשול לב…

שרה לא הרבתה להתוכח עם רעותה, ורק במעמקי נפשה נדה לה, כי דעות איומות כאלה נקלטו במוחה ותכינה שרש בלבה. אמנם לא יכלה לכסות מאחותה מרים את כל הוכוח הזה ותאמר, כי אמנם יצר לה לשמע חות-דעת כזאת, אבל מאד ירע לה הדבר כי גם שמעון הנו בעצה אחת עמה וגם דעותיו כדעותיה, וכמוהם יחשבו גם כמעט כל מיודעיהם. ותתפלא לראות בין אנשים מלומדים וסוחרים משכילים קרירות-רוח לאמונה וגם געל-נפש לכל מנהגי ישראל… ואמנם רואה היא כי מעטים המה האבות אשר ילמדו את בניהם תורת ישראל, ובדרכי אלה יחפץ גם שמעון ללכת…

– אינני אוהבת את רעותך זאת, – אמרה מרים בנחת, אחרי שמעה את כל דברי אחותה.

– האם יען כי רעינו לא יחשבו כמונו – שנא נשנא אותם, אחותי? הן לא טוב הדבר.

– לא רק בגלל דעותיה שנאתיה, כי אם בגלל – מעשיה, או – יותר טוב אם אגיד – בגלל תנועותיה!.. הראית את החתול ואת תנועותיו אשר יתנועע בגופו הרך והענוג טרם יחפץ לבלוע את העכבר? הן רך וענג יראה בכל גופו, בכל הליכותיו וצעדיו, וגם קולו רך ונעים. כן גם העלמה הזאת בעיני.

– חידות לי דבריך, אחותי, אולם הן ידעתי מכבר, כי אוהבת אל לדבר בחידות ובמשל… אלכסנדרה לוי לא עשתה רעה לאיש וחלילה לנו להוציא שם רע עליה. סלחי נא, אחותי, אם אמר כי הכרתי בקרבך תשוקה לשפך רעל ולעג על אנשים כגילך, והאמת אגיד כי גם שמעון יתקצף עליך בעבור זאת.

– שמעון הוא בוחן לבות. אמת הדבר… וכמים הפנים לפנים כן אני והוא, – הוסיפה מרים ותצחק.

שרה התבוננה אליה בעינים בוחנות ולא ענתה דבר.

אבל בערב הקרוב, כאשר התקבצו ובאו מכירים רבים בבית עציוני וגם מרים בתוכם – הסבה מרים את הלך השיחה על החנוך הדתי והמוסרי, ותשפך את לעגה על דעות העלמה לוי ועל דעות שמעון, ותתוכח עמהם זמן רב ותראה את רפיון דעותיהם ותשם לאל את הוכחותיהם. היא הביאה ראיות לדעתה מדברי גדולי הפדגוגים ומספרי חכמי הדור, וברגש ובהתלהבות התאמצה להראות את עניות דעת אלכסנדרה, ופעמים אחדות צחקו גם רבים מן המסובים על תומתה ועל דבריה הנפרזים, וקצף עציוני התגבר על מרים כי שמה לבוז את רעותו הטובה.

– אני בדעתי אחזיק, – אמרה מרים במרוצת הוכוחים אל שמעון – כי גדול מאד ערך הנשים הפשוטות, אשר לא תדרושנה כלל במופלא מהן ותמלאינה את חובותיהן לבעלן ולילדיהן ולביתן, מאלה אשר תתחכמנה הרבה ותרבינה למלל בפיהן דרשות על דעות ורעיונות אשר לא באו עד תכליתן ואשר אזניהן רק הקשיבו על אדותן מפי אחרים מבלי העמק חקר ודרש בענין הזר להן.

– ראה אראה, – קרא שמעון בקצף גלוי – כי תשימי לאידיאַל אשה אשר כבהמה היא.

– אין לך הצדקה, שמעון, – אמרה בדממה וגם בקצף, – להכלים את הנשים האלה. זכר ואל תשכח את הדבר הזה, – ותבט עליו בעינים מפיצות אש.

עציוני השתמט ממנה. ומני אז לא הוסיף עוד להתוכח עם גיסתו, ויתאמץ להתרחק מעליה, ולא דבר אתה ימים רבים מטוב ועד רע.

יא.

בוריס חיימובץ וטטיאנה אשתו חיו בשלוה ובאהבה כל ימיהם, מעת אשר נקשרו בקשר הנשואים, זה כחמש שנים, וכל מיודעיהם הציגו אותם למופת לרבים. ואמנם זווגם עלה יפה. היא היתה שמחה בחלקה ובבחירה, ובפרט כי עשרים שנה ושבע שנים עברו על טטיאַנה (יש אומרים, כי שמה בישראל טֶמה) בבתוליה בבית הוריה ו“חתנים” רבים לא שמו לבם אל כל הטוב הצפון להם, אם יבקשו את יד העלמה הנחמדה הזאת. היא אמנם חשבה בלבה כי יפה ומלבבת היא, אבל לא כן דמו בנפשם ה“חתנים” אשר את קרבתם בקשה, כי תאר פניה הגסים והעגולים, עיניה הירקרקות והקטנות, קומתה הקטנה וכתפיה הרחבות ומצחה הבולט והרחב הראו לדעת בעליל, כי לא השכיל הטבע לפאר את בריָתו זו. אולם ברוך חיימוביץ, זה הבחור העני, אשר שנים רבות התגלגל למעצבה בבתי-מרקחת רבים וירא רב עמל ותלאה בחייו, כי ההצלחה פנתה לו תמיד ערף, – הוא לא הסכים לדעת רבים ויחלט, כי רק המוצא אשה כזאת מצא טוב. וה' אמר לדבק טוב ויברכם ויעניקם ממשמני הארץ.

חלילה לנו להגיד בתמים, כי חמשה עשר אלף השקל אשר חכו באוצר הממשלה, למען רדת בכף האיש אשר יתן “ידו ולבו” להעלמה ההיא, עִורו עיני ברוך מראות נכחה; כי הן את הכסף לא קבל בידו ולא טמן אותו בצלחתו מלבד איזה מאות שקלים אשר נתנו על ידו לקנות בגדים הגונים, כמנהג כל החתנים החשובים; רק אחרי חתונתם פתחו להם בית מסחר גדול של ברזל ונחשת, וגם הבית הזה נקרא על שם אשתו, אולי יען יראה פן יברח מאתה בחירה זה בראותו כי כסף רב בידו, או אולי למען יהיה לה הדבר הזה לעדה, כי רק בה וביפיה בחר ולא בכסף הנבזה, כאשר הגיד בפיו פעמים רבות טרם ברך הרב על כוס יין של ברכת הקדושין.

ועוד עלינו לשים אל לב, כי הוא לא הסכין מעודו לראות צורת מטבע לא בבית הוריו העניים ולא בהיותו עוזר בבית המרקחת, יען כי בעלי בתי המרקחת יודעים היטב את ההלכה המפורסמה, כי טוב לקחת כסף מאת הקונים בעד כל בקבוק קטן של סמי מרפא מתת אף מעט לעוזרים; אבל לא כן היא: עוד בבית הוריה ראתה כסף רב – שהיו מוסרים כמעט בכל יום ויום לכל למיני אנשים עניים ורעבים ללחם. ואת החסד הגדול הזה עם האֻמללים האלה היה עושה אביה המנוח ביד רחבה, ויהי נכון תמיד לבוא לעזרת קשי יום אלה המקדימים לפתחו, ומעולם לא פנה ערפו לכל מבקשיו הרבים, ויפזר כסף להם – רק אם הביאו אתם איזה חפצים ישנים או כלי כסף וזהב, אשר, כפי הנראה, לא מצאו עוד בעליהם חפץ בהם, לכן עזבום לפקדון בבית אביה, נחום חצקליוביץ והוא לקח מהם רק איזו אגורות בעד טרחתו הרבה ובעד שמרו את כל הכלים והחפצים האלה באוצרו…

גם נחום אביה ידע את ערך הכסף עוד בימים ההם, במשך כל עשרים וחמש שנות עבודתו בצבא, ובפרט אחרי כן, אחרי אשר היה לאחד מבעלי-הבתים ההגונים בעיר הבירה ושמו נודע לכל העוברים בחוץ והרואים את השלט הגדול, אשר על ביתו קנין כספו: “בית מלוה במשכנות של נחום חצקליוביץ”.

אמנם אביה מת זה כבר ויעזוב לאנחות את בנותיו ואת אשתו, שגם היא מוסיפה עוד להרבות רכושה המעט, אולם זכרונו לא מש מלוח לב טטיאנה, כי לולא אביה, זכרונו לברכה, הן לא יכלה גם למצא לה איש כברוך חיימוביץ המתימר ביחוסו; כי כן הגיד לכל מיודעיו ולקרוביו החדשים, בני בית חותנו, כי אביו יחסן גדול הוא בעיר מושבו, קרוב לרבנים נודעים, וגם דודו הוא השוחט בעירו; אבל זלמן אביו ירד מנכסיו, וכעת הוא מוכרח לשבת בבית המדרש עם… כל בטלני העיר. אולי עתה יקנאו בו שכניו הבטלנים. כי זה חמש שנים הוא מקבל עשרים שקל לחודש מברוך בנו, לבלי יצטרך לבריות ולקופת הצדקה.

הנה כי כן חיו הבעל ואשתו בשלוה ובנעימים ויראו ברכה מעמל נחום איש הצבא לפנים, ואהבתם סוככה עליהם, באופן שלא ידעו גם מכיריהם כי ריב דברים ביניהם לעתים קרובות. ויש אשר תתלקח גם כעין מלחמה בבית בראות טטיאנה כי ברוך בעלה, כלומר, בוריס סלמנוביץ, יחפוץ לכסות ממנה מעט כסף מפדיון בית מסחרם או יפזר מן הכסף, אשר היא נותנת לו בכל חדש וחדש, על דברי הבל; והלא היא עשתה זאת רק לטובתו, לבל ילך אחרי שרירות לבו הרע לרדוף רוח במושב לצים, כאשר הסכין בימי עלומיו, או לבל יאבד כספו בשחוק הקלפים אשר אהב מאד, אולי אמנם יותר מאשר אהב את זוגתו הנחמדה.

בהתחולל הרוח הרע בביתם ומלאך השלום מסתתר בפנת מעונם הגדול, אז ישמע מפיהם קול תרועת מלחמה, קול ענות חלושה וקול ענות גבורה. הוא יקרא בזעפו כי יתנחם על מכרו את נפשו לבת איש-חיל, אשר מצץ דמי עניים ויעשה לו רכוש גדול מנשך ורבית, והיא גם היא לא תכחד תחת לשונה את הידוע לה, כי לא יחסן גדול היה גם אביו הקבצן והבטלן וכי עד אשר מצא לו מנוחה בביתה רעב גם הוא ללחם ומלבוש חדש לא ראה מעודו עד היום הזה. ככה תרגז מרת חיימוביץ ותתיפח, תקלל את היום אשר בו התודעה אל “האכזר הזה”, תנוס לחדרה ותסגור את הדלת אחריה… אז תעבורנה רק שעות אחדות עד אשר יבקש ממנה לפתוח את דלת החדר, פעם ברגז ופעם בתחנונים, עד אשר בקשותיו ותחנוניו ירכו את לבה הטוב, אז תפתח את הדלת והוא לא יוכל לראות את הדמעות על עיניה היפות, לכן יבקש ממנה סליחה על עונותיו והיא תתרפק על דודה האהוב לה – ומלאך השלום, מלאך האהבה, יפרש כנפיו עליהם ויביט בעינים שוחקות ובפנים צוהלים על האהובים והנחמדים האלה.

אבל בהתאסף אל ביתם מכירים רבים, והשלחן ערוך בידי טטיאנה בכל מיני מאכלים וממתקים, דגים מלוחים, ביצי-דגים, בשר אוז, בשר עגל, וגם בשר-חזיר, (אמנם בבית נחום אביה לא בא לפי טטיאנה נבלה וטרפה, אבל הן אישה בין ה“משכילים” חלקו, לכן יבוז למנהגי שטות של בני עמו), – ועוד מטעמים מכל אשר יאהב אישה היקר, – אז יראו כולם עין בעין, כי רק אהבה מנת חלק בעלי הבית תמיד ויקנאו באשר הבעל ואשתו… ולא רק את המאכל חמד לב מר חיימוביץ, כי אם גם את השתיה כדת, ומובן מאליו כי רק יין וקוניאַק טוב יעלה על שלחן נדיב ועשיר כמהו.

וגם אלכסנדרה לוי אשר ישבה בביתם הגידה תמיד, כי רק עתה תראה ותבחן לדעת, כי אמנם יש אשר בקשר הנשואים, כי רק שמחה ונעם במעון הרעים האהובים האלה.

אלכסנדרה לוי ישבה בבית חיימוביץ מיום בואה לעיר הבירה ללמוד מוזיקה, וזה הדבר אשר הביאה אל הבית הזה: אביה סחר גם בנחשת וברזל ויהי לו עסק עם חיימוביץ; ובהודע לחיימוביץ כי בת לוי תבוא לעיר הבירה ואביה יחפץ לתת לה הרשיון לשבת פה אם רק ימציא לה בית נאמן ומשפחה חשובה ששם תשב במנוחה – הואיל חיימוביץ להציע לפניו את “ידידותו” ולפַנות חדר מיוחד בביתו לבתּו, אשר על שלחנו תאכל וכל מחסוריה עליו יהיו. וישמח האב על הדבר ויודה לו מעמק לבו, – אבל לא שמחה טטיאנה להביא אל ביתה עלמה, אולי יפה ממנה, אשר לא ידעה את דרכה; ויהי ריב דברים בינה ובין אישה, והוא הראה לדעת, כי בעשותו חסד גדול לאחד מקוניו הנכבדים והעשירים יקשר אותו בברית המסחר לימים רבים, ותוצאות הענין הזה תהינה גדולות ונכבדות לבית מסחרם. אז ראתה גם טטיאנה כי בעניני מסחר ייטיב אישה לראות ממנה, לכן נתנה את הסכמתה לזאת. וכעבור שבועות אחדים באה אלכסנדרה לעיר המלוכה ותסר לביתם, ובחלקת לשונה לקחה את לב בעלת הבית ותהי לה לרעיה נאמנה, עד אשר גלו אשה לרעותה את סודותיהן ומסתרי נפשותיהן. וגם בוריס חיימוביץ חמד בסתר לבו יפי הנערה ויאנח במסתרים, כי לא היה לו מלפנים בית מסחר גדול, טרם עוד לוּקח לטטיאנה לעזר כנגדה, כי אז… אולי הלכה העלמה הזאת אחריו; כי בכל עוז אהבתו לאשת בריתו הן לא יכל לבלי ראות כי ביפיה עולה אלכסנדרה על טטיאנה מאד מאד… אולם אחריי אשר היה מנהגו תמיד עם העלמות והנשים העדינות במנהג ה“קַבַלֶרים”, לכן לא יפלא בעינינו אם פזר חיימוביץ לפניה כל פניני-החלקות אשר אסף לו עוד בהיותו עוזר בבית-המרקחת, בארחו לחברה את העלמות… אז עבר גם רוח קנאה על לב טטיאנה, ותהי נכונה לגרש מביתה את העלמה הזאת, עד אשר גֻנב דבר אליה, בעת אשר רעותה הנחמדה שפכה לפניה את לבה, ותוכח לדעת כי אהבה עצומה בוערת בלב העלמה “האֻמללה” לאיש אחר, לאיש אשר משכמו ומעלה גבוה הוא מאשה ה“נבזה” כאשר קראה אותו במחשבתה. את הסוד הכמוס הזה גלתה טטיאנה גם לאישה, אולי… למען לא יקוה לאהבת אלכסנדרה ויהיה נאמן רק לבחירתו.

פעמים אחדות חפץ שמעון עציוני לבוא אל הבית אשר שם ישבה אלכסנדרה, אחרי אשר היא היתה באה כמעט בכל יום ויום לביתו, והוא לא החזיר לה את הכבוד כנהוג; אבל ישיבתה בבית איש זר לו הניא אותו מבוא אל הבית ההוא; אולם רוָח והצלה עמד לו מחיימוביץ, אשר מהר לבוא אל “בית המסחר וחרשת המעשה המזרחי” לדבר על דבר קנין וממכר, ויתודע לשמעון עציוני, וישב על ידו שעה שלמה וידבר אתו כאח וכרע, וכן חזר ועשה שלש פעמים. ובפעם הרביעית בקש את “אוהבו” הנאמן הזה לכבדהו ולבקרהו בביתו, כי בכל יום ראשון בערב מתאספים בביתו מכיריו הרבים לבלות עתם בצחוק הקלפים ובשיחות נעימות; ובפעם הזאת יזכו לשמוע גם זמרה נפלאה, כי בביתם יושבת עתה עלמה נכבדה מאד, הלא היא אלכסנדרה בת הסוחר הנודע בוריס לוי, ואם לא יטעהו זכרונו, הן גם שמעון על מכיריה יחשב…

ושמעון הביע למר חיימוביץ את תודתו הנאמנה, ויבטיחהו לבוא למועד הנכון.

כרך ב

יב.

בליל היום הראשון הלך שמעון יחידי לבית חיימוביץ. שרה אמרה כי אין את נפשה להתודע לאנשים מוזרים לה ורחוקים מהלך-רוחה.

בבואו כבר מצא שם אנשים אחדים יושבים סביב השלחן הירוק ועסוקים בצחוק הקלפים, והנשים העדינות יושבות בחדר האֹכל ומענגות את נפשותיהן בשיחה תמימה ובשתית תּה בצבור.

בעל הבית שמח מאד לקראת הבא ויציגנו לפני רעותו ולפני כל המסובים.

– בביתי אין אֹנס: מי אשר חברת הנשים תשמח את לבו ישב לו עם הנשים, ואם בין המשחקים חלקו – בקשתנו שטוחה לפניו לבוא לחברתנו.

– גם מזה וגם מזה אין להניח יד, – השיב עציוני בשחוק. – אשיח מעט עם הגברות, ואחרי כן הנני נכון לשבת להלחם עמכם, כי גם ידי כבר מצאה חיל במלחמת הקלפים.

בבית חיימוביץ היה גם פסנתר יקר, ובעלת הבית העידה על עצמה, כי לפנים היה קולה ערב וחזק מאד וגם נבאו לה עתידות טובות, כי תעשה חיל בזמרה אם תקדיש לה את עתה; אבל אביה המנוח, זכרו לברכה, שהיה מבני הדור הישן ואדוק מאד באמונתו, לא נתן לה את חפצה, כי ירא פן תעזוב את ביתו להיות כצפור נודדת ממקום למקום כמעשה כל המשחקים הנודעים. ואמנם לאשרה, או אולי לאֹשר אוהבי התיאטרון והזמרה, עזבה טטיאנה הכבודה את מחשבתה זאת.

כעבור זמן מה ישבה אחת הנשים הכבודות אל הפסנתר, ואלכסנדרה נתנה את קולה הערב בשיר, ובכלותה את שירתה מחאו הנאספים כף ויבקשו ממנה כי תוסיף עוד להרנין את לבם בזמירותיה הנעימות, והיא לא סרבה ממלאות רצונם – ביחוד אחרי הכירה, כי שמעון עציוני מקשיב ומאזין בתשוקה רבה לקולה הנעים ומבטי עיניו חודרים ללבה, וענן תוגה מכסה את פניו.

האורחים כולם ישבו מסביב לשלחן הערוך להשקיט רעבון נפשם במיני המאכלים אשר ערכה טטיאנה. פני כולם צוהלים אחרי אשר הריקו שתים-שלש כוסות יין מן המובחר, ולב בעל הבית שמח ועלץ מאד. קודם כל, הן הראה לדעת לכל מכיריו אלה, כי גם העציוני הנודע עתה בעולם המסחר כאחד מראשי עוזרי קיטלזון יבוא לביתו כרע אהוב; שנית, גם ההצלחה האירה פניה אליו הלילה הזה וכספו לא אבד בצחוק הקלפים, ושלישית – הנה העלמה הנחמדנה אלכסנדרה כמו העיפה עליו אחדים ממבטי עיניה היפות בתודה רבה, והוא ידע בשל מה התודה הזאת וישמח כי עלה בידו להשביענה רצון. וגם טטיאנה היתה שמחה ועליזה כמשפטה תמיד בהתאסף אורחים אל ביתם, למען תדענה ותרגשנה מכירותיה כי צלחה ומאֻשרה היא ורואה עולמה בחייה, ולמען תתקנאינה בגורלה.

– הבה נשתה עוד כוס יין אחת, – אמר בוריס חיימוביץ לשמעון העציוני, וימזוג את היין לתוך כוס עציוני ולכוסות כל המסובים אתו.

– כמעט לא אוכל עוד לשתות. הואיל לתת לי כוס שכר; כי לא הסכנתי לשתות יין רב…

– אחרי כן נשתה גם שכר, – אמר חיימוביץ בצחוק קל וירקע ברגליו ויגיח את כוסו אל פיו. – טניא יקירתי! – פנה אל אשתו. – צוי נא, חמדתי, להביא שכר.

– לחיים! – קרא עוד הפעם בבפנותו אל עבר שמעון.

– אולי תחפוץ, יקירי, בגבינה המובאה משוֵיץ? גבינה יקרה וטובה מאד מחנות גבריאלוב הידוע. בשנה העברה מכרתי לו ברחוב ההיכל; הראיתם? בית גדול וטוב מאד… ומן העת ההיא צוה למשרתו לאמר: אם יבא בוריס סלמנביץ לחנותנו תתנו לו רק מהגבינה ההיא העולה על שלחן שר העיר. או אולי תחפוץ בשוק חזיר? שים נא לבך אליו; בשר כזה לא תמצאו גם בחנות גבריאלוב, כי הן אני בעצמי גדלתי וטפחתי את החזיר – כן מנהגי תמיד… אמנם בשר מובחר כזה קשה למצוא.

ברגע הזה הרים את ראשו וירא כי אורח חדש בא לביתו והוא מושיט את ידו לבעלת הבית לדרש שלומה.

– אַה, ידידי הנכבד! בואך לשלום, יעקב! – קרא חיימוביץ בשמחה: – אתכבד להציג לפניך, אדוני עציוני, את רעי מנעורי ובן עירי, יעקב מַלכּין, חִמיקי נודע ומלאך-המות שלי. – ויתן קולו בצחוק גדול.

הבא התאדם מאד, ופתאם חורו פניו בתתו ידו לעציוני, ועיניו הפיקו תמהון ושממון רב.

– אם לא אשגה הן שמו נודע לי; כי הלא כבודו הוא החמיקי הראשי בבית חרשת המעשה של חברתנו אשר בכפר עין-קדם?

– כן הדבר, – ענה מלכין, ואֹדם קל כסה את לחייו הרזות.

הוא היה קטן-קומה ופניו צנומות, חטמו שרוע ועב זקן קטן מקיף את סנטרו הדק והבולט ואת לחייו הרזות, עיניו מפיקות תמהון וכמו רוח כהה יעבור לפעמים על פניו. אחרי דרשו בשלום המסובים, אשר כמעט כולם, כפי הנראה, היו ידועים לו מכבר, לקח מקומו בתוכם.

– התשתה, ידידי? – קרא אליו חיימוביץ.

– תודה לך, אינני חפץ…

– הן הקר גדל בחוץ. שתה והחם את בשרך.

– תן לי כוס שכר.

הוא מלא את כוסו ויקח לו פת לחם.

– חַה, חה, חה! – נתן חיימוביץ פתאם את קולו בצחוק. – הלא תראה, אדוני עציוני, האיש המלומד הזה לוקח לו רק פת לחם – כי הן מאכלנו פגול לו… ומפני בשר החזיר יירא ויפחד!

שחוק קל עבר על שפתות מלכין ויבט במבוכה על כל היושבים, אבל לא ענה דבר, רק הרים את כוסו ויאמר בפנותו אל בעלת הבית:

– לחיי בעלת הבית הכבודה!

– שתה לשלום, יקירי, – ענתה טטאינה בחן. – הנני מתפלאה מאד עליך, בוריס מחמדי, כי תצחק על מנהגי מלכין ידידנו. הרוצה אתה כי כל איש יהודי ילך בדרכיך? הוא יתנהג לפי דתנו, ואוליי ייטיב לעשות ממנו.

– למה זה לכם להתוכח על דבר אמונות ומנהגים, – אמר מלכין. – אדמה כי במסבה יקרה כזאת נמצא לנו ענינים אחרים לענות בהם.

– כן, יודע אנכי אותך… ומה לי להתוכח אתך, יקירי! המשל ההמוני אומר: “את העקשן יתקן רק הקבר”, הודיף חיימוביץ.

– ומתי באת ממקום מושבך? – הוסיף בעל-הבית לשאלו.

– בערב הזה. בקרתי בבתי אחדים ממכירי ואמרתי בלבי כי נחוץ לבוא גם אליך.

– יודע, יודע אנכי. בודאי לא לחנם באת אלי – בודאי נצרך לך כסף? האין זאת?

מלכין שחק מעט ולא ענה דבר.

עציוני, אשר הביט בעין בוחנת אל האיש הזה בכל עת דברם ולא גרע עיניו ממנו כמו חפץ ללמד לדעת כל תוי פניו ותכונתו, – פנה לעבר חיימוביץ ויבט עליו כמשתאה.

– הלא הגדתי לך, אדוני עציוני, כי ידידי היקר הזה הוא מלאך המות שלי – אמר בעל הבית בשחוק, – יען כי תמיד יטיף מוסרו לי וידרש ממני כסף, כי רעי זה פילַנטרופּ גדול הוא, ואפילו בשבתו מחוץ לעיר במקום שמם לא יעזוב את מעשהו זה ויקבץ תמיד כסף בעד עניים וקשי-יום. יש רק להתפלא איפה ימצא אותם, את כל העניים האלה? הוא יחפשם בסתר אהליהם למען יוכל לאסף כסף ולתת להם. חה, חה, חה!

– אכן שכחת הפעם כי עוד לא שלמת את חובתך כחבר לאגודתנו, – ענה מליכן בשפה רפה.

– איזו אגודה? – שאל עצוני.

– היא האגודה לתמיכת תלמידי בני ישראל באוניברסיטה, אמר מלכין.

– אנחנו נכונים תמיד לעשות צדקה עם כל עניי עם, – קראה טטיאנה: הן זאת חובת כל איש עשיר ובעל בעמיו.

– האם אמרתי, חמדתי, כי לא אחפוץ לתת צדקה? – השיב לה אישה כנכלם. – רק מעט צחוק עשיתי לידידנו הנכבד.

– גם אבי המנוח, עליו השלום, היה תמיד מראשי אגדות הצדקה אשר לבני ישראל, – הוסיפה טטיאנה מבלי שים לבה אל מענה אישה, בקמטה את מצחה הרחב והבולט, – וזכורני כי אנשים רבים היו דופקים תמיד על פתחי ביתו ואיש לא יצא מאת פניו טרם העניקהו מטובו ומעשרו. כן, הצדקה היא ראשית חובתנו.

– אבל, אדוני הנכבד, – אמרה פתאם אלכסנדרה, – מדוע זה אתם מיסדים קופות של צדקה רק למען תלמידי בני ישראל?

מלכין הביט עליה רגע בתמהון, כמו לא הבין את פשר השאלה המוזרה הזאת.

– יען כי רבים המה התלמידים העניים הבאים לשמוע לקח באוניברסיטה, ובידם אין כל, ולולא אנחנו הבאים לעזרתם כי עתה לא יוכלו להגיע אל מטרתם. הן אנחנו בתת איש מאתנו איזה שקלים לקופה ההיא – רק את חובתנו נמלא, כי גם אנחנו היינו בכל רעה בעת אשר היינו עוד תלמידים… ובגלוי אוכל לאמר לכם, כי גם אני וגם רעי בעל הבית בכבודו ובעצמו ורבים אחרים היו מקבלים לפעמים מהקופה ההיא. האם לחרפה יהיה לנו הדבר הזה? לא, יקירי, מאליו מובן כי לא רק בני העשירים שואפים למדע ולהשכלה… ואולי באמת טובים המה בני העניים, כי מהם תצא תורה, כדברי חכמינו.

טטיאנה, אשר קצף ורגז נראו על פניה באמור מלכין כי גם אישה קבל מהקופה של צדקה, האירה עתה את פניה בשמעה כי מבני העניים תצא תורה. אבל בעיני חיימוביץ לא מצא גם הדבר הזה חן, אף כי נדנד בראשו לעבר רעו בן עירו המגלה סודו.

– לחנם תקצוף עלי, הן לא חפצתי להכלימך, – אמר מלכין במבוכה בראותו תנועות בעל הבית. – האם נבוש להגיד, כי לא בין העשירים היה חלקנו בעת שבתנו על ספסל בית הספר? לא, לגאון יהיה לנו הדבר הזה, כי עברנו צורי מכשול וחתחתים רבים והשגנו את מטרתנו בחיינו.

– האדון מלכין לא הבין שאלתי, – אמרה אלכסנדרה. – אינני פתיה כזאת – לדמות בלבבי, כי רק בני העשירים צריכים לרכוש השכלה ודעת ובני העניים יתרחקו מחכמה ויהיו לעבדים ופועלים לבעלי הון… אני מתפלאה אשר יבנו להם היהודים במה לעצמם ולא יתנו את נדבותיהם לקופה כללית, למען לא ירחיבו את התהום אשר ביניהם ובין כל עמי הארץ.

מלכין הביט בשממון אל פני כל המסבים, כמו בקש מהם לפתר את השאלה הזאת; אבל בראותו כי כלם, מלבד עציוני שמו עיניהם בכוסות השכר אשר לפניהם, שאף רוח כמו הרגיש לחץ בלבו, ויען ויאמר:

– לגברתי מוזר מצב בני עמנו בכלל, ולא חקרה ולא דרשה גם למצב התלמידים היהודים בפרט. הלא לתלמידי בני עם הארץ ישנן קופות רבות ושונות, אשר מהן יתנו רק לבני מדינתן או גם לבני מחוז אחד או עיר אחת; וגם מן הקופה הכללית כמעט לא יתנו לבני היהודים, מסבות ידועות לכל… ואם אנחנו לא נבוא לעזרת התלמידים מבני עמנו, הלא ימותו ברעב או, למצער, יהיו מוכרחים לעזב את האוניברסיטה.

– זאת היא רעה גדולה, כי כל מרותיכם רק להבדל מכל בני המדינה ולשום קיר מבדיל ביניכם ובין שכנינו אזרחי הארץ, כמו בני הסינים אשר בנו להם חומה להבדיל בינם ובין כל יושבי תבל. לכן יפקדו עלינו חטאות כל הקהל וירחיקו אותנו מחברתם ומכל עניניהם.

– אדמה כי בדבר הזה צדק את האדון מלכין, – אמר עציוני בפנותו אל אלכסנדרה. – בימים רעים כאלה עלינו, בני ישראל, לעמוד תמיד לעזר אחינו, למען יוכלו להשיג מטרתם בחייהם. אולם כאשר יעברו הימים הרעים האלה אז תפול מאליה החומר אשר על אדותה דברת.

– הן לא תשים לבך, אדוני עציוני, אל הסבה הכללית, כי אשמים בזה היהודים אשר לא יחפצו להסיר מעליהם את כבלי אומתם ואמונתם, למען יהיו ככל בני האדם. לולא הקיר המבדיל בינינו ובין כל יושבי תבל, כי עתה זה כבר באנו אל המנוחה ולא היתה גם שאלת היהודים, המצלצלת באזנינו כשריד קול מימים נושנים, ימי הבינים.

– שאלה חמורה כזאת לא נוכל לפתר על רגל אחת, – ענה שמעון עציוני בשחוק קל על שפתיו. – לא אנחנו המצאנו את השאלה הזאת, והאמיני נא כי לא בידנו לפתר אותה.

– אבל הן אוהבים אנו לחקות בכל את מעשי בני עם הארץ, – קראה אלכסנדרה בצחוק לעג.

– במה נחקה את מעשיהם? – שאל עציוני.

– אפילו ביסוד קופות של צדקה. הן בזה נלך אחרי טובי בני אירופה, אשר באו לכלל הרעיון הנשא, כי עלינו לאהב את כל בני האדם, לעזור לכל קשי יום ולמך בידיהם לבל יפלו במלחמתם בעד קיומם. אמנם בלבי אמאס כל פילנטרֹפיות, כי סוף סוף מוצאה מעבדות. אבל אם כה או כה, גם הקופות האלה מביאות טובה וברכה במדה ידועה לבני-האדם.

– הרשיני נא לשאלך, גברתי, אמר מלכין בקול רועד ופניו חורו מאד מדי דברו: האם אנחנו בני ישראל, ביסדנו קופות של צדקה, נחקה את מעשי העמים האחרים? אולי נהפך הדבר: המה עושים כמעשינו וכמצוה עלינו, אחרי אשר צדקה ואהבת-אדם הן ראשי מוסדי אמונתנו וקיום לאומנו.

– לבי ירגז תמיד בשמעי דברים כאלה, – אמרה אלכסנדרה ועיניה להטו. – בכל פעם כאשר נשמע כל דבר מפעל טוב ונאמן על דבר רעיון גדול ונשא, אז נשמע מפי נעורינו כי היהודים כבר ידעו אותו והיהודים היו הראשונים להמציאו. הן לא תאמר, אדוני, כי אמונת היהודים חוללה גם את הרעיונות הנשגבים, כי עלינו לאהב את כל ברואי עולם, לתמך ביד דורשי עזרה?

– גברתי לא תדע כי הפרינציפים – ואהבת לרעך כמוך, כי ימוך אחיך עזר תעזר לו, משפט אחד וחקה אחת לאזרח ולגר, עשות צדקה ומשפט וכל הרעיונות הנשגבים האחרים המה אמנם יסודי תורתנו, אשר עליהם נצטוינו לפני אלפי שנים, בעת אשר כל אירופה כלה היתה נושבת רק בפראי-אדם.

– זה דרך היהודים להציג למופת את דעותיהם ולהגיד כי המה היו מחוללי כל רעיון נשגב, אף כי כל בן-דעת יודע, כי הדברים האלה אשר הגדת, אדוני, לקוחים מתורת הדת השלטת.

מלכין עמד על רגליו, פניו חורו מאד, ידיו רעדו ושפתותיו נעו, וכל המסובים השתוממו לפתע פתאם בשמעם את קולו בקראו בקול רעש:

– ואשה נבערה כזאת עוד תרהיב עז בנפשה לבוא בוכוחים על אדות ענינים כאלה!

ויעזב בחמת רוח את מקומו, ויצא מחדר המסוסים, ויבוא לחדר האורחים ויתהלך שם הנה והנה נרעש ונפעם מאד.

ובין הנאספים רבתה המבוכה מאד. כלם השגיחו איש אל רעהו בתמהון, כי רבים לא הקשיבו כלל לכל הוכוח הזה. על פני בעל הבית נראה קצף נורא וחִורה, אם כי היין והשכר האדימו את לחייו מאד, גם בעלת הבית עמדה ממקומה ותמלל בפיה דברים אחדים, אשר איש לא יכל לשמעם ולהבינם.

אלכסנדרה היתה רגעים אחדים כהלומת רעם ותבט בעינים מזרות אש אל פני המסבים, ואחרי כן פנתה לעבר החדר השני ומפיה התמלטה רק המלה האחת:

– הדיוט!…

רק עציוני נשאר על מקומו במנוחה, ויצלל ברב שרעפיו. איזה רעש הרעיש את לבו? איזו אנחה נשמעה יוצאת מקרבו?.. רגעים אחדים עברו במבוכה הזאת. אבל פתאם עמד עציוני מכסאו ויגש אל אלכסנדרה ויאמר אליה:

– אכן הסכלת לעשות, ידידתי, לבא בוכוח מוזר כזה עם האיש ההוא… חכי נא מעט קט ושמעי את דברי. הלא גם אני אגיד לך כי כל דעתך בשק ריסודה, כי דברי אמונה ודת רחוקים ממך, לכן סכסכת ענין בענין, אבל האיש ההוא עומד נכון ומוצק בדעתו ויודע הוא את דתו, וכפי הנראה יכבדנה מאד, ולא יכל להבליג על סערת לבו.

וחיימוביץ נגש אל מלכין ויאמר אליו:

– איך מלאך לבך להעטות חרפה בביתי על עלמה כבודה?

– אל תדבר נא דברי הבל ורעות רוח.

– עליך לבקש סליחה ממנה. בוא נא אתי.

– הרף נא ממני ואשוב הביתה. וממך אמנם אבקש סליחה, כי הפרעתי את שלות ביתך. מה אעשה ולא יכלתי להבליג על שאון רוחי ועניתי לכסילה כאולתה.

מלכין לחץ בחזקה את יד חיימוביץ וימהר לסור מעליו, אבל בפתח הדלת נפגש עם עציוני.

– האם תעזב את הבית? – שאלהו עציוני.

– כן. אלך לי… כי כבר אחרתי לשבת פה.

– ואני חפצתי מאד לדבר אתך דברים אחדים, אולי הואיל להשאר אתי פה עוד כשעה.

– נכון אני למלאות רצונך, אדוני עציוני, – השיב מלכין בלחש, ויבט בתמהון אל פני העומד לפניו.

עציוני אחז אותו בידו וילך אתו אל אחת מפנות החדר.

– התשב עוד אתנו לצחק בקלפים?. הלא עוד לא כלינו את מלחמתנו! – אמר חיימוביץ בגשתו אל עציוני.

– לא, ידידי, – ענה עציוני. – הרשני לשבת בחדר משכיתך עם האדון מלכין, כי דבר לי אליו.

– עשה כחפצך.

המה באו אל החדר השני, וישבו על הכסאות אשר לפני שלחן הכתיבה. עציוני הוציא מכיסו את תיק הפַפִירוסים:

המעשן אתה?

– לא. לא הסכנתי… אולם הואיל לתת לי פפירוס אחד, למען השקיט את סערת רוחי. אמנם צר לי מאד על אשר חרפתי את העלמה הזאת, שלא כנמוס. הלא תבין את סערת רוחי: הן לא נוכל לשמע חרפת עמנו גם מפי אחיותינו!

עציוני הביט בעינים בוחנות אל פני הדובר, ויאמר לו:

– נעזב נא את השיחה הזאת. אדמה כי לא לענג נפש הוא להתוכח בענינים אלה, אשר כל איש ילך בהם בדרכו ואחרי הלך רוחו ומחשבותיו. הן כבודו נושא משרה בבית חרשת המעשה אשר לחברתנו “בית המסחר המזרחי”. שמעתי רבות על אדות הבית ההוא, כי גם אני עובד בבית מסחר זה.

– כן, אדוני. שמעתי, – ענהו מלכין.

– חפצתי לשאל מפיך דברים אחדים על מהות בית חרשת המעשה הזה.

– בכל לבי הנני נכון להשיבך על כל שאלותיך.

עציוני הציע לפניו שאלות אחדות על אדות תכונת בית-החרשת ההוא: כמה פועלים עובדים שמה, איזה המה מיני הסחורה אשר יעבדו שם, מי הוא המוציא והמביא בעסקי המסחר, ועוד כאלה. ומלכין החל לספר לו כל פרטיות המלאכה, ויגלה דעתו על המכונות אשר שמה, על הפועלים העושים במלאכה, על טיב סחורתם וחסרונותיה.

ככה ישבו כשעה שלמה שקועים בשיחתם, ומלכין ספר לו מבלי משים פרטים רבים מכל הנעשה בבית-החרשת ומהעוזרים והעומדים בראש הבית. ורק כאשר הביט עציוני בשעון וירא כי כבר עברה חצות הלילה, מהר מלכין לעמוד ממקומו ויאמר כי כבר הגיעה השעה ללכת לבית הנתיבות, לשוב לבית מלאכתו, כי רק בימי חג ומועד יבוא העירה לראות פני רעיו ומכיריו ובלילה ישוב אל משכנו בכפר, ששם בית-החרשת העומד סמוך למסלת הברזל.

גם עציוני קם ממקומו ויאחז ביד מלכין וילחץ אותה רגעים אחדים.

– מאד ינעם לי הכרתיך. אקוה כי נהיה מכירים טובים ונאמנים, ואבקשך לבקרני בביתי בכל עת אשר תבוא העירה. הן בית מסחר אחד יאגדנו, ואולי נמצא לנו עוד דברים רבים אחרים, אשר יקשרו אותנו ברעות ובאחוה.

– אודך בכל לבי על אשר תפקדני ברצון ואשמח לבא אליך, – אמר מלכין, ופניו נהרו.

– עוד בקשה אחת, – הוסיף פתאם עציוני כזוכר נשכחות. כמעט שכחתי כי עלתה בלבי המחשבה להיות גם אני אחד מחברי האגודה לתמיכת התלמידים העניים מבני ישראל. אנא קבל נא את נדבתי הקטנה… וימהר להוציא מכיסו שטר בן עשרה שקלים, ויתנהו על יד מלכין.

הדבר הזה שמח מאד את מלכין, ויחזק באהבה ביד עציוני ועיניו הפיקו ששון כעיני הילד בעת רצון. הוא מהר לתת לו שובר של האגודה ויקח את פרידתו מבעל הבית ומכל האורחים, רק את אלכסנדרה לוי לא מצא בחדר. וישמח גם על הדבר הזה, ויצא החוצה.

יג.

הקור גדל בחוץ. ומלכין הולך ברגלים ממהרות ברחוב השוקט, אשר מנוחה ודממה שוררת בו. הוא הליט את ראשו בצוארון אדרת השער, אבל הרוח הקר חדר גם מתחת אדרתו ויַקפא את כל בשרו. רגעים אחדים הלך בלב עלז, ומוחו מלא מחשבות:

מאד ישמח לבי כי התודעתי אל האיש הנכבד הזה… הן על אדותיו שמעתי כבר בעודני תלמיד האוניברסיטה, כי שמו נודע אז בין כל התלמידים כאיש רוח ובעל אידיאלים; אבל התרחק מאד מכל אחיו בני עמו. ועתה הנה, כפי הנראה, עזב את דרכו מלפנים ויבן כי עליו לעזוב את דעותיו הראשונות, בהיותו לאיש מעשה… ולעמת זה עוד לא חדלו בקרבנו פתיות כעלמה הזאת! – הסיח את מחשבתו להעלמה לוי ווכוחה נלעג, ויעמוד רגע מלכת. – אבל האם הטבתי לעשות כי מלאתי פניה כלמה? האם בדבר כזה אקרב אל פעולותינו גם לב אנשים אחרים? לו יכלתי למשל ברוחי, לו השיבותי לה על כל דבריה ואשים אותם לאַל בנחת ובראיות נכוחות, כי עתה האמינו גם יתר המסובים בדברי, ומלבד שהייתי פועל לטוב על יחסם לעניני עמם הייתי יכול לאסוף עוד איזה שקלים גם מהאנשים האלה אשר יפזרו כספם לריק ואשר רק אל תענוגות החיים עיניהם נשואות, ולא יתנו לבם אל מצב עמנו הרע והמר… הן רק אחד היה עציוני אשר הבין הגיגי וגם בקש ממני לקחת את נדבתו. ככה יעשו רק אנשים אשר דעתם מיושבת עליהם. אבל האנשים האחרים? המה יביטו רק אל החיצוניות מבלי בחן כליות ולב – היוכלו להבין כי כל היתרי לבבי התרגשו בשמעי את החרפה אשר יצאה מפי העלמה הזאת, אשר תשא דעה על דברים נכבדים מבלי דעת ומבלי בינה? אבל מכשול פי היה בעוכרי גם הערב הזה… למה יצאתי להתערב בריב הזה רק לחבל את מעשי ידי והלך רוחי? כן היא דרכי תמיד! – הוסיף מלכין להוכיח את נפשו בצללו במחשבותיו, ואנחה יצאה מעמק לבבו. – ועציוני זה? – התעוררה פתאם מחשבה בלבו – מדוע זה היה לו לחקר ממני כל פרטיות בית חרשת המעשה? ולמה זה הי לי להוציא כל רוחי לפניו, להבינהו בינה בכל מעשינו שמה וגם על דבר שערוריות אחדות הנעשות שם? אמנם הן לא דברתי שקר חלילה ולא כחדתי דבר מכל אשר אתנו שמה. אבל מי יודע את כונת עציוני בזאת, כי ישב אתי יותר משעה לשמה וידרש וישאל על כל דבר ודבר ויראה לי אותות ידידות? כפי הנראה, יודע הוא הרבה בענין הזה – ואיך לא ידע אם הוא אחד מעוזרי קיטלזון הגדולים? אך זה בעל רוח אמיץ… זה רק חדשים אחדים אשר התקבל לבית-המסחר וכבר אומרים כי הוא הולך וצועד קדימה במשרתו, וגם זיננסון בעצמו מאמין בו, ויחפוץ לתת על ידו משרה גדולה וכבודה. ואנכי? הן זה שלש שנים אני עובד בבית החרשת – וכמעט לא הוטב מצבי. כל המלאכה עלי היא. מן הבקר ועד הערב אני עובד עבודת פרך, וכל האחריות כמעט עלי… כמה דברים תקנתי בבית החרשת וכמה היטבתי את המלאכה, מעת אשר נתנו על ידי משרת מנהל העבודה, וגם הסחורה כמה הוטבה – – ואף המנהל הראשי נותן תמיד צדק לדברי, וגם קיטלזון מאמין בי ומצוה לעשות לפי התכנית אשר שמתי לפניו, וגם על פי הוציא כסף רב לקנות עוד מכונות חדשות. אם כן אפוא יאמינו בי – ומדוע זה לא הוטב מצבי מלפנים? משכורתי דלה ומצערה. הן עציוני מקבל כבר הרבה יותר ממני. אף כי ידיעתו במסחר לא רבה ומהות המלאכה לא יבין… אולי רוח הוא באנוש הזה, אשר יתרומם ויתנשא על בידיעותיו.

אבל – אן ישאני רוחי? האתקנא בו?…

למחשבה הזאת צחק מלכין, האם הוא יתקנא באיש אחר? הוא חשב את עציוני לאיש המעלה, לאיש טוב; הוא האמין בו כאשר האמין בכל איש, בטרם היו לו ידים לחשדהו… הוא חפץ תמיד למצא גם את היצר הטוב בכל איש, אהב את כל האנשים כאחיו, לכן אהבוהו תמיד גם חבריו התלמידים בשבתו עוד על ספסל האוניברסיטה, כי תמיד היה נכון למלאות רצון כל מבקשיו, תמיד היה נכון לבוא לעזרת חבריו ומיודעיו, ולא נח ולא שקט עד אשר הפיק מזמתו. הוא חשב בלבו, כי רק בעזרת אנשים אחרים הגיע גם הוא למטרתו בחייו; הוא חשב כי רק מאהבת האנשים לעשות טובה רבה לא מת ברעב ובצמא ויהי לאיש מעשה… הוא ברך בלבבו את כל האנשים אשר נתנו לו איזו עבודה להחיות את נפשו, בחשבו כי רק מטוב לבם יעשו את מעשיהם זה, וישמח לראות, כי רק אנשים טובים סובבים אותו, ולא חקר ולא דרש אולי גם טובתם ידרשו בעשותם טובתו. אמנם פעמים רבות נכזבה אמונתו באחרים, כי ראה גם רעת לב אנשים שונים. אבל בכל זאת… המענה הזה “בכל זאת” היה לו לנחמה תמיד בחשבו על אדות דרכי האנשים ההם.

והוא בהתאמצו בכל לבו לעשות טובה רבה עם אנשים אחרים, לא יחשב לו את זאת לצדקה, כי הן רק את חובתו ימלא; הן הוא רק ישלם מעט מכל אשר קבל מידי אחרים… ומה מעשהו? הוא משגיח על הפועלים הרבים העובדים בבית חרשת המעשה… הוא יתהלך אתם בצדק ובמישרים, הוא לא יחרפם ולא יגדפם, לא ישלחם החוצה אם עשו איזו דבר מכוער, כי הן הוא יודע את צרת נפשם ומצוקתם: אולי רק מפני לחץ לבם ועבודתם הקשה ישתו לפעמים לשכרה. הלא גם המה אנשים ולא מכונות. על הדבר הזה יקצף עליו המנהל הראשי ויאמר לו כי לבו רך מאד, ממש כלב אשה. “הן רק און ועמל לא אוכל הביט” – יגיד דברו מלכין בתמהון – “אבל לא אוכל לשכח כי אָדם כמוני לפני, אדם עם יצרו הטוב ויצרו הרע!” – אבל המנהל הראשי, אשר כרס עבה לו ואשר יקבל שכר רב מאד ואשר יאהב לשתות רק יין טוב רב מאד, הוא ידמה בנפשו, כי הפועלים העניים המה נבזים ושפלים וכבהמות נחשבו; לכן יגרש תמיד באפו הקשה את הפועל אשר חטא ואשם אף במעט. ומלכין רק עומד בפנים זועפים, בראותו כי ידו קצרה מעשות כחפצו וכרצונו…

או האם בקבצו איזה שקלים לטובת אגודת התלמידים היהודים – יגדל מעשהו מאד? הן גם הוא היה בצרה רבה פעמים רבות, ולולא חברת התמיכה, כי עתה אולי אבד בעניו – ואיך לא יתן ידו לחברה הזאת? ואיך לא ישים מעינו בה בעתותיו הפנויות? ומה לו לעשות בעתות הפנויות? היתעלס לסוד משחקים וחברת עליזים? הן נפשו בחלה בכל אלה; רק להתיאטרון יבא לפעמים, וספרים יקרא כאשר תתם העבודה בלילה וישב בדד בחדר מעונו… אמנם לפעמים, בבואו לבית אחד מחבריו הראשונים הרואים כבר ברכה מעמל ידיעותיהם אשר רכשו להם באוניברסיטה, וידרש ממנו כסף לטובת האגודה, – אז ירעים פניו, יזעף ויאמר: כי הוצאות ביתו רבות מאד וכמעט אין לאל ידו לשלם לקופת הצדקה… “טוב לעשות כדבר הזה לך, רעי, כי אין לך משפחה, אשה ובנים, אבל אני…”

אז ישב מלכין על מקומו במבוכה, ולא ימצא מענה לדברי האיש, אם כי בלבו יחשב כי לא טוב יעשה חברו, כי גם הוא שאב ממקור זה בימים הראשונים; ובנוגע להמשפחה… הן גם לו משפחה רבה, אחיו ואחיותיו ואמו האלמנה, וכמעט כל משכרתו הוא מוציא למענם.

ובכל זאת – לא חדל לדון את האחרים לכף זכות ולחשוב כי יצר לב האדם איננו רע מנעוריו, ורק מסבות החיים ועניניהם יוליכוהו לפעמים באֹרח לא טוב… לכן כבד את כל איש, לכן אהב את כל רעיו ומיודעיו; גם חיימוביץ – בן עירו הוא, וכמה הרפתקאות עברו על ראשו עד שיכל לראות עתה חיים טובים ונעימים… אמנם אוהב הוא להתהלל בשוא וגם לא ישמור לשונו לדבר תמיד אך אמת, ובכל זאת לבו ער לכל דבר טוב ונתן יתן את נדבתו, אם רק יאלצוהו מעט, ולאביו יתן מכספו תמיכה הגונה מדי חדש בחדשו, למען יוכל לחיות בכבוד ובשלוה, תחת חיי העֹני והמחסור אשר ראה תמיד, ולהתענג באחרית ימי חלדו באֹשר בנו יחידו.

ברגע הזה עלה על לב מלכין זכרון אביו המנוח. הוא היה עני בכל ימי חייו. מלמד דרדקי היה אביו בעיר קטנה והיה מפרנס את בני ביתו בדוחק, ובני ביתו היו רבים מאד, כי כמעט בכל שנה ושנה הביא הלו אתשו מתנה טובה, בן או בת, עד אשר מלא כל הבית קולותיהם וריבותיהם וקטטותיהם; וגם התלמידים הקטנים, הקוראים בקול קורע לב ומרגיז נפש קריאות מען: קמץ אלף – אָ, קמץ בית – בָּ, הוסיפו על השאון הרב אשר בבית, הוא גם “החדר”, כי רק חדר אחד היה בכל הבית, חדר נמוך, ורצפתו המשופעה, היורדת מן הזוית האחת עד השניה, מכוסה עבטיט.

אולם אחרי אשר מ“מלמדותו” לא יכל האיש לכלכל כל נפשות בני ביתו, אף כי לו בעצמו די היה פת לחם יבש בכל ימי השבוע, לכן נזכר לו מאמר חכמי התלמוד: לעולם ילמד אדם את בנו אומנות, – ולמד קל וחמר: מה בנו שאין רחיים על צוארו נצטוה עליו ללמדהו אומנות, האב בעצמו שיש לו ב"ה בנים הרבה מכל שכן… לכן למד אומנות נקיה – לנקות ולטהר את הקלחות, הסירות והמחבות אשר הביאו לו תלמידיו מביתם, ויהי מסיר מהם את החלאה והחלודה, וילבן פניהן. אמנם קולות משונים, קולות הכאות הפטיש והמעצר בכלי הברזל והנחשת, התבוללו בקולות התלמידים בלמדם וקולות הילדים בצעקם. גם תלמידיו הקטנים וגם ילדיו הרבים הסכינו לקולות הזמרה המשונה הזאת, – ומי יודע, אולי יצאו מהם אחרי כן גם חזנים ידועים, הנותנים קולם בשיר וזמר בשפכם שיחם לאלהים.

אמנם רבות הן הנסתרות והצפונות בטבע אשר לא נוכל לבארן ולבוא עד תכליתן, כמו שקשה לבאר איך בחדר הצר והמחניק הזה נתגדל יעקב, אחד מבני המלמד העני, ויהי לנער בריא וחזק, אשר פניו מלאים ומבנה גוו איתן; וכן קשה לבאר, איזה הדרך באה המחשבה בלב יעקב הנער לשאוף לחכמה ומדע, אחרי למדו שנים רבות מפי אביו את כל תורתו אשר היתה בקרבו ואחרי התגלגלו אחרי כן בבתי התפלה, ששם למד גמרא בעצמו…

ובבקר לא-עבות אחד עזב יעקב, אשר מלאו לו חמש עשרה שנה, את עיר מולדתו וילך לעיר הקרובה, לבנה, ששם בית המדרש לרבנים, ויאמר בלבו להכנס לבית הספר הזה ויתעתד להיות לרב. – מאליו מובן, כי לא שם לךבו אז אל מחמדי התבל, כי לא ידע איזה הם תענוגות העולם הזה, ודי היה לו כי מצא חברים אחדים אשר באו לעזרתו להמציא לו לחם יבש בכל יום וללמדהו חכמות ולשונות למען ישיג את מטרתו. –

שתי שנים למד בבית הספר ההוא. אבל פתאם עבר עליו רוח חדש ויחלט להכנס לגימנזיה. יעקב לא חשב הרבה: הוא שמע מחבריו, כי דל ורע מצב הגומרים חק למודי בית המדרש לרבנים בחיים ובחברה, וגם בנפשו חש כי לבו שואף למדעים אחרים ולמצב אחר בחיים, וישקד על למודיו וישם לילות כימים ללמד שפות יון ורומה והמדעים הנחוצים, למען יכנס אל המחלקה השביעית או לכל הפחות אל המחלקה הששית. אולם בעיר לבנה קשה היה לפניו לעמוד על הבחינה מפני רב המבקשים לבא אל הגימנזיה, לכן בקש לו עיר אחרת ויוָּדע לו ע"י אחד מרעיו כי בעיר סקוּר, אשר בפנים המדינה, נקל יהי לו להגיע למחז חפצו, ושם כבר נכנס אחד ממכיריו הראשונים, אשר יוכל להיות לו לעזר בימים הראשונים לבואו לעיר הנכריה. לכן גמר יעקב לשום פעמיו לעיר ההיא, ויקח את תרמילו ואת מקלו וילך רגלי מעיר לבנה עד עיר סקור, מהלך שמונה מאות פרסה.

רִחוק הדרך הרחוקה הזאת לא הפחיד אותו ולא הרפה ידיו, כי גם בתרמילו לא היה משא לעיפה: רק חמשה-ששה ספרים, שתי כתנות ובגד אחד וגם מפת ארץ מולדתו, למען תהיה לו המפה למורה דרך בעברו מעיר לעיר עד הגיעו למחוז חפצו. ואולם גם בדרך לא בלה עתו לריק, כי תמיד היה ספרו בידו, ומדי לכתו שנן בעל-פה את הלמודים ואת השפות המתות, וביחוד כאשר ישב לנוח מעמל דרכו. – במה יחַיה את נפשו? השאלה הזאת לא עלתה על לב יעקב התם בעת עזבו את עיר לבנה, אחרי גמרו בלבו ללכת סקוּרה, כי המעטים המה אנשי-חסד אשר יושיטו לו פת לחם לשבר רעבונו? או המעטים המה הנהרות אשר את מימיהם ישתה לשבר צמאונו? ואמנם בכל כפר וכפר, בכל עיר ועיר מצא תמיד אנשים, אשר לא רק פת לחם נתנו לו, כי אם גם לפעמים מרק מבושל, עדשים או אבטיחים, ויהי אז שמח בחלקו ויוסף ללכת הלאה בדרכו; ואם שאלהו איש על דבר מטרת הליכתו, ענה בפשיטות: עלי ללכת לעיר סקוּר להכנס לגימנזיה. והאנשים ראו ויתמהו ויברכוהו בדרכו אשר ילך… מני אז עוד הוסיף להאמין כי כל בני האנשים צדיקים וישרים, כי אהבת היֹשר קננה בלב כלם, ויגמר בלבו לעשות רק טוב וחסד לכל בני האדם, אם יגיע למטרתו ויבוא אל המנוחה ואל הנחלה, והרעיון הזה נשא את נפשו למרום, צרר אותו בכנפי הדמיון ויראהו עולם מלא טוב וצדקה…

אולם כאשר הגיע למטרתו ויכנס להגימנזיה, כמעט דאב לבו בקרבו כי כלתה הדרך הרחוקה אשר עבר בה מלבנה עד סקור, יען כי פה לא מצא לו תמיד לחם די רעבון נפשו וגם היה עליו לשלם שכר למוד ולהכין לו בגדים חדשים כמנהג כל התלמידים, וגם לקנות ספרים ללמוד…

אמנם גם פה יצא למרחב מדאגותיו אלה: ספרים לא קנה בעצמו, כי למד יחד את אחד מחבריו, אשר הפציר בו ללמד יחד אתו למען הקל מעליו משא הלמודים; גם בגד ישן מצא לו על ידי תלמיד אחד, אשר בשנה ההיא כלה חק למודו ויעזב את הגימנזיה, אף כי המעיל ההוא היה לא לפי מדת גבהו ורחבו, כי אם ארוך מעט וצר במקום הכתפים, אבל הן לא ביעקב האשם אם מגִנו ומושיעו היה גבה-קומה ודל-בשר, והוא, יעקב, קטן-קומה ובריא בשר. ולשלם שכר למוד? ולמלא משאלות קיבתו? הדאגה הזאת אמנם הביאה אותו במבוכה רבה, עד אשר נזכר הלכה מפורשת בגמרא, אשר למד בעיר מולדתו: “פשוט נבֵלה בשוק ואל תצטרך לבריות”! אמנם לפשט נבלות לא מצא בעיר משובו, אבל מצא לו מעון צר ודל בבית אשה אלמנה כובסת, ויציע לפניה לעזור לה במלאכתה: להביא את הכתנות אל הנהר, להבעיר אש בתנור, להביא לה מים מן הבאר… ובעד עבודתו זאת נתנה לו האלמנה ארוחה מדי יום ביומו. ויחמלו עליו גם המורים וימחלו לו שכר הלמוד. ומאז ישב בלי דאגה וישקד על למודו. ואחרי עבור חדשים שנים מצא לו תלמיד ללמדהו כתב וספר בעד שלשה שקל כסף לחדש, ואז יכל לעזוב עבודתו אצל הכובסת, – ויהי עלז ושמח תמיד.

חבריו מבני העשירים או מבני “בעלי הבתים” ההגונים, בראותם את אופן חייו האיומים, בתפלאו עליו כי עוד ימלא שחוק פיו וילמד בהתמדה את למודיו.

– הגידה נא, מלכין, איך תוכל לחיות חיי מחסור ומצוק כאלה?

– חיי מחסור? – ישאל מלכין. – הלא עתה רוַח לי ויש לי גם תלמיד.

– אבל – שלשה שקל! האם בכסף מעט כזה יוכל איש לחיות?

– הלא כאשר עבדתי מלאכתי אצל הכובסת – אז היה מצבי עוד יותר רע.

שחוק פרץ מפי חבריו התלמידם: הוא מביא ראיה ממצב עוד יותר איום! אמנם לגוע ברעב רע עוד מזה!

– כן, ידידי, – ענה מלכין. – אם תקום עלינו רעה אז עלינו לשים לב למצב יותר איום ונורא – וירוח לנו.

התלמידים הוסיפו ללעוג על דבריו ועל חלומותיו אלה.

– הנה אספר לכם, – אמר להם, – ספור קטן, כיצד הציל רב יהודי את איש עני אחד ממצוקותיו הרבות.

– ספר נא לנו על אדות רבניך היהודים, – קראו חבריו.

– מלמד אחד – החל מלכין לספר. – הלא ידעתם מה הוא מלמד? מלמד – הוא העני בעניי בני ישראל, והוא מורה דעת לילדי בני עמו… כן, מלמד עני אחד בא אל הרב אשר בעירו ויקרא:

– חנני, רבי, כי טוב מותי מחיי, כי גברו עלי צרותי ולא אוכל נשוא אותן.

– מה קרה אותך, יקירי? – שאלהו הרב במנוחה.

– הה! אין קץ לעניי. החדר אשר נגור בו, אני וילדי צר מאד, והנה הביאה אשתי אל מעוננו שכן אחד, אותו ואת אשתו וילדיו, ויגזלו את חצי המעון ואת מנוחתי… השאון רב בבית. הנשים מתקוטטות לרגעים בעד כל סיר נפוח, והתלמידים אינם יכולים לשמוע גם קולי בלַמדי.

– היש לך עֵז? – שאלהו הרב במנוחה.

– יש, רבי.

– אם כן הביאה את העז מן הרפת אל הבית – ובוא אלי ביום השלישי.

המלמד עשה כמצות רבו. מובן הדבר, כי השאון התגבר עוד במעונו. ביום השלישי בא כמורדף על צוארו אל הרב ודמעות נוזלות על פניו.

– מה לך, יקירי, כי תבכה? – שאלהו הרב.

– הה! עוד יותר הורע מצבי, מעת אשר מצאה לה עזי מנוחה בחדרי… הה! מה לעשות?

– היש לך תרנגולים ותרנגולות?

– יש, רבי.

– אם כן הַכנס אותם מהר אל חדרך ושם ישכנו, ובוא אלי ביום השני.

המלמד עשה גם הפעם כמצות רבו בתמהון לבב, וביום השני בא לפניו ויבך תמרורים:

– הה, הושיעה נא! אדוני ורבי. טוב לי המות מחיים מרים כאלה.

– שמעתי כי אשתך סוחרת באוזים בימי השוק – מהרה והבא את כולם אל ביתך, ובוא אלי ביום השני.

גם הפעם שמע המלמד למצות רבו, אבל למחרתו בא במרוצה אליו ויתנפל לפניו ארצה ויקרא:

– אנא חנני, רבי, כי קצתי בחיי!

– אם כן – הוצא את האוזים מן הבית ובוא מחר.

ביום המחרת שאל הרב את המלמד: ועתה?

– עתה כאשר הוציאו את האוזים – רוח לי מעט.

– טוב, טוב, יקירי. מהר וגרש את התרנגולים.

כן צוה עליו גם על דבר העז, להוציאה מן הבית, והמלמד היה מלא רחשי תודה להרב על עצותיו הטובות, כי אמנם עתה רוח לו מן השאון וההמולה.

– ועתה? – שאלהו הרב.

– תודה לך, רבי, בעד עצתך הנאמנה! ברוך ה', עתה הוטב לי… והשכן יוכל להשאר במעוני.

התלמידים שחקו מאד על העצה הנפלאה. אבל בלבם כבדו תמיד את מלכין חברם אשר לא פחד מפני כל רעה, וישקד על למודיו גם במצור ובמצוק.

יד.

מלכין בא עד בית הנתיבות, וישב על אחד הספסלים הארוכים אשר באולם הגדול לחכות עד צאת המסע, ויתנמנם, אבל מקרה הלילה הזה לא נתן לו מנוחה.

הוא התאמץ לגרש מקרבו את הרעיונות האלה, ויחל לחשוב על דבר עבודתו בבית חרשת המעשה. טרם עזבו את מעונו ללכת העירה צוה לאחד מראשי הפועלים להשגיח היטב על נקיון הכלים והמכונות! הוא צוה כי יבערו אש בדוד המכונה למועד הנכון, אבל ירא מאד פן שתה הפועל הזה לשכרון כמנהגו תמיד, וישכח את מצותו. כל קרביו מלאו קצף על הפועל בחשבו כזאת. הוא הרים אותו מאשפות, משפל מצבו, וישימהו למשגיח על הפועלים, כי ראה בו ברכה רבה וכשרון רב לעבודה. אבל השכון מאבד את כל מדותיו וכשרונותיו.. כמה פעמים אמר לא המנהל הראשי, כי יגרש את הפועל הזה מבית החרשת, אבל מלכין חס עליו ועל בני ביתו, כי במה חטאו אלה האֻמללים אם אביהם יאהב את היין מכל חמודות התבל? לכן היה עליו לסתרה מפני חמת המנהל, והפועל היה מברך אותו בדמעות על עיניו… אמנם הוא מכבד את מלכין, אוהב אותו, עושה ברצון כל פקודותיו, אבל רק בעת אשר מלכין לפניו, ואחרי נסעו העירה – ילך לבית המרזח, יבלה שם כל הלילה וישכח למלאות את המוטל עליו, ומלכין יאשם ויחטא לפני המנהל הראשי. עודנו זוכר את הקצף הגדול אשר קצף המנהל, כאשר בא פעם בשעה העשירית בבקר אל חדרו בתא הסופרים, ויקרא למלכין לבוא לפניו, ויגד לו כי לבו ידאב על אש הוא, מלכין, בוטח באנשים שאינם מהוגנים, בעת אשר הוא עצמו יסע העירה לבלות עתו במסבת רעים… אמנם הוא יכל להגיד, כי מהמלאכה לא יגרע מאומה, ואם עוזרו הפועל היה שכור הלא הוא, מלכין, עשה בעצמו כל הנצרך בשובו מן העיר, דבר לא נעדר, – אבל את כל זאת לא הגיד לאדונו, כמו שלא יכל להגיד לו כי לא ישים אשם גם בנפש הפועל, אשר רק בגלל עבודתו הרבה אשר יעבוד שתים עשרה או שלש עשרה שעות ביום, וגם בלילה לא ינוח ולא יישן כראוי, ירבה לשבת בבית המרזח ביום חג ומועד. אבל הוא לא ענה דבר, וגם לבו לא דאב בשמעו תוכחת מוסרו, כי הן מנהל הוא וזאת היא עבודתו למצא מגרעות במעשי עוזריו ולהטיף להם מוסר ותורת הנהגת הבית, אף כי באמת לבו טוב מאד ואיננו עושה רעה לאיש; ולא קצף אפוא על המנהל, רק על האיש, אשר מפיו שמע המנהל כי הפועל היה שכור ומלכין אֵחר לשוב מן העיר, קצף קצף גדול. הוא יודע עתה, לדאבון לבו, לנכון – כי רק האיש ההוא הלשין עליו… הוא האיש היחידי אשר יעורר לפעמים שנאה בלב מלכין, אם כי כרע וכאח יתהלך עמו וחלקות ידבר אליו. בימים הראשונים לבֹא מלכין לבית חרשת המעשה אמנם שמח גם הוא במוּשין – זה שם האיש ההוא, מנהל החשבונות בתא-הסופרים אשר לבית החרשת ועוזר המנהל הראשי – בחשבו כי מצא בו איש משכיל, איש אשר קרא והגה הרבה, לפי דבריו, וראה הרבה בימי חלדו, ונפש מלכין נקשרה בו.

בראישת בוא מלכין לכהן בבית החרשת הזה היה ימים רבים גלמוד ובדד, כי מאין ימצא לו בכל פנות הבית הגדול והרם ובכל החצר רחבת-הידים אנשים ידידים כלבבו, אשר יוכל לבוא בחברתם בשעותיו הפנויות מעמלו? הן המנהל הראשי מרומים ישכון, וכפי הנראה היה בוא מלכין הנה למכשול לב לו, יען, כאשר העיד מושין עליו, איננו אוהב את היהודים ומבזה בלבו אפילו את קיטלזון ואת זיננסון, אף כי הם נתנו לו משרה רמה ונכבדה, אשר כמהו לא יכל למצא במקום אחר. ולעמת זה הביע מושין לפניו, כי נפשו בחלה בדעות קדומות ונושנות אלה, וכי לפניו לא יוכר יהודי, אשכנזי או רוסי, אם אך את קרבתו יבקש ואיש משכיל ונבון דבר הוא… ומלכין האמין בו, ויבלה בחפץ לב את שעותיו הפנויות בחברת מושין, ויאהב לשוחח אתו ולשפט על הסופרים ועל דעותיהם ועל חבוריהם ועל מצב הפועלים ובעלי הרכוש… אמנם דעות מושין לא התאימו עם דעותיו, כי בעיניו גם העובדים וגם העשירים הם בני אדם, אופים לחיים ולעבודה, למען יצלחו בחייהם ובמעשיהם, למען יוכלו לכלכל את בני ביתם ולהמציא להם צרכיהם, ולמען יגדילו הצלחת כל בני האדם והצלחת מדינתם – רוח אחד קבצם, אם גם מגמותיהם פונות לדרכים שונות; אבל לא כן מוּשין: הוא גלה את מערכי לבו הכמוסים, כי רק בעבור זאת בכר את העבודה בבית החרשת פה על פני כל עבודה אחרת, אף כי לא נבצר ממנו ללכת מחיל אל חיל בבית מסחר גדול, – מפני אהבתו להפועלים, אולי תשיג ידו לבוא לעזר ה“מדוכאים” האלה, ואולי פה יוכל להוציא לפעולות את מגמתו וחפצו… איזו מגמה לו ומה חפצו – לא ברר לפניו, וכן נשאר הדבר טמון וצפון. אמנם לפלא היה בעיני מלכין, כי האיש הזה, אשר נכון היה “להקדיש את נפשו” לטובת הפועלים, ממהר ליסר את הפועלים בשימו עליהם ענש כסף על כל דבר חטא ואשם קל, אף למורת רוח מלכין, – אבל בערב היה מתנצל לפניו כפעם בפעם, כי רק המנהל מאלצהו לעשות כדבר הזה ולבו נשבר בקרבו, כי הוא מוכרח לעשות כמצותו, ואולי יעלה בידו להגן עליהם בענין אחר גדול ונכבד.

מושין ספר למלכין, כי שתי שנים ישב באמריקה בחפצו לראות בעיניו חיים אחרים, חיי חפש, ושם שאף רוח החפש ואחוַת כל בני האדם; הוא ספר לו כי שם עבד עבודת פרך בבתי החרשת ויהי לפועל פשוט, אף כי בארץ מולדתו גמר חק למודו בבית ספר. באיזה בית ספר למד – לא יכול מלכין להציל מפיו מלים. אבל מה לו ולתעודת מושין מבית ספר? הוא מצא בחדרו ספרי גדולי המחברים בחכמת כלכלת המדינה, ומושין חפץ לתתם לו לקרא בם. אבל מלכין הגיד ולא כחד כי קשה לו עתה להעמיק חקר בחכמה הזאת, יען כי כל מעיָנו החכמת הטכנולוגיה ועליו להוסיף לרכוש לו תמיד ידיעות חדשות אשר תצמחנה לבקרים בעולם חרשת המעשה.

פעם מצא מלכין במאמר אחד על דבר מכונה חדשה מלים אנגליות אשר לא ידע את פשרן, ויבקש מאת מושין לבאר אותן לו; ומושין הביט בעיון נמרץ בספר ויקמט את מצחו ויגד תלי תלים של באורים ופרושים, ומלכין לא יכל בכל זאת להבין פשט הענין ופרוש המלים האלה. אמנם עלתה מחשבה בלבו לשאלהו: איך לא יוכל לבאר שתים-שלש מלים בשפת אנגליה, איש אשר ישב כשתי שנים בניו-יורק; אבל לבו לא נתנהו לביש פני רעהו, באמרו אולי כבר שכח את השפה העמוקה הזאת אחרי עזבו את הארץ ההיא לפני איזו שנים.

כי שמע מושין את דברי כל הדרשנים המטיפים להרוס כל מוסדי בעלי-הרכוש בארץ החדשה – זאת ספר למלכין פעמים רבות, אם כי לא יכל הבינהו את הלך רעיונותיהם וטיב חקירותיהם; אבל הרבה לתאר לפני שומעו את פרשת גדולת הדרשנים, את כל מנהגי ה“מיטינגים” (אספות-עם), את רוח החפש השורר שמה, את הקולות ואת הריבות והקטטות אשר תתחולנה שמה, ועל דבר המכות אשר יֻכו השוטרים אם יבואו להשקיט שאון הנאספים, וגם ספר לו כי גם אֶחיו, בני עם מלכין, מקהילים שם קהלות ברבים ומטיפים להריסה ולחפש גמור, וגם בני-חורין המה מכל מצותיהם ותורתם ואין להם, להיהודים שמה, יום טוב כיום הכפורים – שבו יצאו במחול בחורים ובתולות יחדו, ירבו באכילה ובשתיה ויתענגו על רב טוב – להראות לכל באי תבל כי לא יבצר מהם להרוס מנהגי אבות ולנפץ מוסדי אמונה… ומן העת ההיא, באר מושין, החל גם הוא לכבד את צעירי העם הזה.

ומה גדל תמהון מלכין בשמעו פעם מפי המנהל הראשי כי מושין – יהודי הוא.

– מושין איננו יהודי, – אמר אז מלכין אליו בבטחה – ובלי ספק משגה אתך, אדוני. כן למדתי מכל דבריו; וגם ראיתיו הולך בכל חג ומועד לבית התפלה של הפרוטסטנטים.

– אמנם הוא המיר את דתו לפני שנתים או לפני שלש שנים, ועתה יעלים מוצאו – אמר המנהל, ויצחק בקול גדול.

הדבר הזה הביא את מלכין במבוכה גדולה. איך זה הגיד לו פעמים רבות כי אין בלבו דעות נושנות על דבר היהודים עקב היותו בארץ החפש באמריקה, אשר שם למד לכבד את כל בני העמים השונים, ולבו ידאב כי אחיו בני ארץ מולדתו האזרחים ישנאו את היהודים “אפילו את המשכילים”? הוא הטעים ביחוד את המלים האחרונות, כי אמנם הודה לרעהו זה כי גם הוא מתרחק מן היהודים האדוקים ומבזה אותם, יען יש בהם “אנשים חוטאים ופושעים, שונאי עבודה ומלאכה, אשר עינם ולבם רק אל הבצע”. וכמה פעמים רב אתו את ריב עמו להסיר חרפה מענייו ולהראותו לדעת, כי גם אלה העניים עובדים בזעת אפם ובאמונה בכל מלאכה קשה, עמלים למצא טרף לנפשות בני ביתם, וכי מצוינים הם במדותיהם הישרות והתמימות, לבם לא יפול עליהם מכל צרה ושֹאה אשר תבוא לרגעים בחייהם המרים ויאמינו ויבטחו באלהי אבותיהם… אולם הדבר הזה כי “אדוקים המה באמונתם” רע תמיד בעיני מושין, אחרי אשר גלה לפניו כי אמנם גם הוא לא יאמין בכל אמונה ולבית התפלה הוא הולך רק מפני דרך-ארץ, למען יאמינו בו המנהל, המשגיחים והפועלים שהמה כולם אדוקים באמונתם, ולבל יבוא בלבם איזה חשד פן סר לבו מ“אמונת אבותיו” ולא יהיה ביכלתו לבוא לעת קץ לעזרת הפועלים המדוכאים. ואיך יתכן כל זה במצב כזה?…

גם הפעם לא הגיד מלכין כי נגלו מצפוני “ידידו” לפניו, רק איזה רגש בלתי ברור הרחיק אותו מן היום ההוא ממושין ולא ספר לו עוד מכל המוצאות אותו ולא גלה לפניו מחשבות לבו, ויבחר לשבת בדד בחדרו… לא דבר המרת דתו רע היה בעיני מלכין: מי יודע – אמר בלבו – איזו סבות מרות אלצו אותו לעזוב מקור מחצבתו? אבל מדוע זה כחש לו? מדוע זה שם מסוה על פניו גם בפניו, בפני איש יהודי משכיל אשר בחר לו לאוהב? מי יודע, אולי גם באמריקה לא היה מעולם? כן חשב מלכין בלבו וכן הגיד פעם בשחוק להמנהל אשר, כטוב לבו עליו, אהב לשבת בתא הסופרים אשר לו ולדבר עם מלכין או עם איש אחר מעוזריו בהתגלות הלב.

– הפעם לא שקר בדבריו, – אמר המנהל – כי אמנם כאשר יצאו יהודים רבים מן הארץ לנוע לארץ החדשה, יצא גם מושין עם כל עניי אחיו לארץ ההיא; אבל בראותו כי שם יגוע ברעב וגם חבריו הצעירים, אשר רבים מהם היו בין לילה לאנרכיסטים, גם הם יכולים רק להקים שאון והמולה ולא לעבוד בעמל כפיהם למצא לחם, – אז עזב מושין את “ארץ החופש” וישב לארץ מולדתו ויקבל עליו אמונה אחרת וימצא לו משרה בעזרת מקורבי קיטלזון פה.. ואמנם עלי להגיד ישרו, כי נאמן רוחו באמונתו החדשה ובכל מנהגיה, וכן יעיד עליו כהן הכפר המכבדהו מאד בגלל היותו אדוק באמונתו, וגם עזב את כל הדעות הנשחתות אשר שאב שמה, ויהי לאיש מעשה הגון, הולך בדרך ישרה.

– “הוא עזב את דעותיו אלה?” – חשב מלכין בלבו. – “ומי בקש ממנו להוציא לפני את כל רוחו ולהראותני לדעת כי כבד יכבד את הדעות הללו? לוּ הייתי גם אני תמים דעות אתו כי עתה אולי חפץ בזה לקנות את לבבי לאהבו ולכבדו, אבל הן אני התוכחתי אתו כפעם בפעם על אדותן והתנגדתי לדעות האלה הזרות לרוחי!”

אבל להמנהל לא הגיד מלכין דבר ויחשה.

ואולם למן היום הזה והלאה התרחק מ“רעהו” זה, אם כי כמלפנים כן עתה היה מושין בא אל מעון מלכין כמעט בכל ערב וערב, קרא שם בעתונים וידבר רמות ונשגבות על כל החדשות אשר בעולם המדיני ויחוה דעתו על ריב המפלגות אשר בפרלַמנטים במדינות שונות; אולם מלכין לא התוכח עוד אתו כמקדם…

עתה יודע הוא כי מושין מביא לפעמים את דבתו רעה לפני המנהל כשהוא רואה איזה פגם קטן במעשי “חברו הטוב”; עתה יודע הוא כי אם לא ימלאו הפועלים המשגיחים את פקודתו בדבר קטן או גדול, או אם הוא מאחר לשוב מן העיר אל מעונו, אז יודע הדבר מחר להמנהל, וישמע מוסר תוכחתו.

והדבר הזה הרעיש מאד את לב מלכין גם עתה, בשבתו בפנת העגלה, והמסע רץ במהירות איומה בדרכו… מקרה הלילה הזה לא יתנו לנום ולישן מעט, אף כי התאמץ להרדם, בדעתו שבשובו הביתה לא יוכל עוד לשכב לנוח, כי עליו להשגיח שיכינו כל מכשירי המלאכה ליום השני. אבל פני אלכסנדרה לוי עוברים לפניו במחזה, והוא מתפלא מאד: מאין יבוא רוח זר בלב עלמה עבריה לכחש באמונתה ולשפך בוז וקלסה על בני עמה?… גם זה האיש עציוני – מה הוא הלך רוחו עתה? הן אמנם שמע רבות עוד לפנים, בהיותו באוניברסיטה, על אדותיו: כי הוא אחד מראשי ועד התלמידים והוא מאציל מרוחו עליהם, כי הוא הוגה דעות חפשיות וכי גם מתרחק הוא מבני התלמידים היהודים ולא יחפץ לבוא בחברתם כאשר ידונו בשאלותיהם הפרטיות, או כאשר יתאספו לאגודה ללמד לדעת דברי ימי עמם ולדרש אחרי שאלותיו וצרכיו ומצבו בין העמים. ועתה היה לאיש-מעשה פשוט, מאז החל לשלוח ידו במסחר?

אולי לא טוב הדבר כי גלה לפניו כל רחשי לבו – עלתה פתאם מחשבה על לבו –. הן זה חטאו מעודו ועד היום – לגלות כל מצפוני לבו לכל איש אשר יבוא בחברתו ואשר יקרבהו אף מעט באהבה וברעות. מדרכו זאת לא יוכל למוש עד היום, אף כי אחרי כן יכהו לבו על זאת. למה זה לו לפתוח סגור לבו לפני כל איש זר? הן עציוני יכל לדעת כל פרטי מעשיהם בבית החרשת מפי קיטלזון, כי הן קיטלזון בלי ספק יודע הכל… בעצתו נוסד הבית הזה, בעצתו נתן זיננסון האדיר ליסוד הבית כסף רב, והוא יודע את טיבו ואת חסרונותיו. ולמה זה לא פנה אליו בשאלותיו על דבר מצב בית החרשת?.. אולי חטא בזה נגד קיטלזון, אשר עשה אתו טובה רבה ואשר כבדהו בכל נפשו ומאֹדו ויחשבהו לו כאב, כמגנו וכמושיעו.

עוד בבוא מלכין לעיר הבירה ללמד באוניסרסיטה ויהי חי חיי צער, מתכלכל רק בעזרת חבריו היהודים, אשר נתנו לו עזרה מקופת הצדקה, אז היה לו קיטלזון למגן. ע"ע אחד ממכיריו בא לביתו ללַמד את בניו חכמות וידיעות ולשונות; וכאשר נודע לקיטלזון כי גם שפת עבר יודע התלמיד הזה היטב, בקשהו ללמד לבניו גם תורת ישראל ולשון עברית. וישמח מלכין על הדבר הזה, וגם לא דרש מקיטלזון הוספה על משכרתו אשר קבל ממנו, עשרים שקל לחדש בעד שלש שעות-למוד בכל יום ויום, אף כי נאנס להוסיף עוד שעה על שעות הלמוד, להוראת הלמודים העברים.

הוא למד אותם חומש, נביאים, סדר התפלות וגם פרקים אחדים מדברי ימי ישראל בגלותו, ויתרגם את כל דברי התורה לשפת עם הארץ באר היטב ויפרשם בטוב טעם, ולולא ארכה לתּלמידים תמיד שעת הלמוד, כי אז היה נכון לשבת אתם עוד כשעה למען יגיד להם את כל רחשי לבו אשר רחש בלמדו דברי הנביאים… אמנם מיום עזוב מלכין את בית אבותיו לא הגה בספרי הקדש, ורק לפעמים רחוקות מצא לו איזה ספר כתוב עברית לקרא בו; אבל כאשר קבל עליו ללמד תורה ולשון עברית את בני קיטלזון, שנן בביתו את ספרו הקדש, למען לא יקשה עליו לבארם לתלמידיו, ואז התפעל בעצמו בקראו בדברי התורה או במליצת ישעיהו וירמיהו, וכמו עולם חדש נפתח לפניו אז בלמדו את הנערים את הדברים הנשגבים האלה. כל אלו המליצות וכל אלה החקים היקרים היו אמנם שגורים בפיו עוד מימי ילדותו, אבל אז – אז לא הבין את עמק הגיונם וגדל ערך משפטיהם, כאשר הבין אותם עתה.

רק אחרי אשר בֻּכַּר שכלו ונפשו צוּרפה בכור החיים ותלאותיהם ידע והכיר את הרוח הנשגב המרחף על פני דברי כתבי הקדש, הוא רוח האהבה לכל בני האדם, רוח החן והחסד המוציא את נפש האדם מיון מצולת החיים המרים והמביא מרפא לנפש נענה ונדכא.

ומאז היתה תשוקתו רבה לשנן כל דברי ספרי הקדש, ובכל יום מנוחה ישב פעמים רבות בחדרו ויקרא מעל ספר התנ"ך. ומה גדלה עליצותו ושמחתו! הוא חש בנפשו ענג גדול, אֹאשר נצחי, תנחומים לנפשו, תקוה טובה לימים יבֹאו… הוא ראה אז את כל העולם כגן עדן לפניו ואת כל בני האדם כמלאכי אלהים, אשר רק אמתצ וצדק ואֹשר וכבוד מנת חלקם.

גם עתה בשבתו בעגלת המסע, בהקשיבו לקול האופנים המתגלגלים ברעש ובשאון, נדמה לו כי הוא מאזין קול דברי אלהים חיים, קול גדול וקדוש. תמונות העלמה לוי, “רעו” מושין “וידידו” עציוני, וגם תמונות בני קיטלזון התבלבלו כולם בחזיון ליל ותהיינה לתמונה אחת נהדרה ונחמדה; עפעפי עיניו סֻגרו ושרעפי חזיונות ליל באו ויפרשו את כנפיהם החמודות על רוח דמיונו – עד שבכא המשרת ויעוררהו באמרו, כי המסע עמד לפני עין-קדש, ששם בית חרשת המעשה ומעונו.

טו.

שמעון עציוני כלה זה עתה את דברו עם אחד מעוזריו ויצו עליו להכין חשבונות אחדים ולהביאם לפני קיטלזון, ויצלצל בפעמון לקרא להמשרת.

– מי יושב עתה בחדר קיטלזון? – שאל את המשרת.

– אין איש עתה בחדרו.

אז קם ממושבו, ויעמד רגע ויתבונן אל עבר העוזרים האחרים היושבים בחדרו לפני שלחנות-כתיבה שקועים בעבודתם, ויקח לו פַפירוס לעשן ויצעד צעדים אחדים. עוד לא בא לחדר קיטלזון, ויהי כמו אחז איש בערפו ולא נתנהו ללכת הלאה. הוא עמד רגע על מקומו תפוש ברב שרעפיו ויבט לפניו. אחד העוזרים נגש אליו ויראהו חשבון ערוך ויבקש את עציוני להגיד לו דעתו אם הכין את החשבון בראוי, ועציוני באר לו את שאלתו באר היטב, כמנהגו תמיד. אחרי כן עזב עציוני אותו, וימהר ללכת אל חדר קיטלזון.

– אמנם נפלא האיש הזה, – אמר האיש שהראה את החשבון לעציוני לרעהו היושב לפניו, אחרי עזוב אותם עציוני, – אמנם נפלא האיש הזה! הן רק זה חדשים אחדים מעת בואו לבית מסחרנו, וכבר ירד לעמקי הלכות החשבונות, והוא יודע אותם לכל פרטיהם ודקדוקיהם כאיש העובד בבית המסחר זה שנים רבות.

– כן, – אמר גם השני. – ובכל זאת לא גבה לבו וכרֵע כאח יתהלך אתנו – לא כפיליפס, אשר מיום נשאהו קיטלזון ויעשהו למזכירו, רם לבו ויעטה גאה וגאון…

– אדמה, – אמר הראשון, – כי בקרוב יהיה עציוני למזכיר ראשי ופיליפס אולי ירד מגאונו, כי אמנם כבר עשה פיליפס איזה דברים שלא כהוגן, וקיטלזון התקצף עליו.

– ואני אגיד לך, יקירי, כי לא רק למזכיר יהיה, כי אם לאחד ממנהלי הבית הזה. הן קיטלזון כבר זקן, והמלאכה פה מתגברת ומתרבה מיום ליום, המסחר יגדל, וקשה אפילו לאיש כמוהו לנהל בעצמו כל עניני בית מסחרנו הרבים. יש לחשוב לנכון, כי בקרוב יעמוד עציוני לימין קיטלזון להיות המוציא והמביא כל עניני המסחר, ואז יראה גם לפיליפס, כי לא כקיטלזון עציוני: הוא אמנם אוהב להתרועע עם כל העוזרים על ידו, אבל לפניו גלויים כל פרטי החשבונות והמעשים אשר גם לקיטלזון המה כספר החתום. ובודאי ידרש עציוני עבודה תמה וזריזה…

בעת אשר נדברו האנשים האלה על אדות עציוני, – פתח הוא את דלת חדש קיטלזון, אשר ישב וכתב איזה דברים על הגליון אשר לפניו. קיטלזון בקשהו לשבת וישאלהו לחפצו.

– הרשני נא, אדוני, להגיד לפניך דברים אחדים אשר אמנם אינם נוגעים לעניני משרתי; אבל כאחד מעוזרי אדוני התמידים, אשר כבוד בית המסחר יקר לו מאד, אבקש רשות מאדוני לדבר באזניו דברים אחדים על דבר ענין אחד. הנני רוצה להגיד את דעתי הפרטית, אולי יקשיב כבודו לדברי ולעצתי…

קיטלזון הרים את ראשו ויביט בתמהון ובעינים בוחנות אל היושב לפניו, ויאמר:

– הרשות נתונה לך לחוות את דעתך גם בענינים רבים, ודעתך נכבדה בעיני. אנא הגידה אפוא את דבריך ואשמעם.

עציוני שאף רוח כמו בכבדות ויאמר:

– לפי מצות אדוני שמתי לבי גם לכל פרטיות עניני בתי-החרשת אשר לנו והתבוננתי הרבה אל מצבם ומהותם. והנני מגלה את דעתי, כי בית חרשת המעשה אשר לנו בכפר עין-קדש – ישרך דרכו… וענינים אחדים שמה – יגעים…

קיטלזון שם עיניו בפני הדובר אתו וכמו עב קל עבר על פניו; הוא לא הוריד את ראשו ולא הוסיף לכתב, כמנהגו תמיד מדי דבר איש אתו, כי הטה אֹזן להקשיב היטב לדברי עציוני, אשר הוסיף להגיד לו את דעתו על דבר החסרונות אשר התערו, כפי הנראה, בבית חרשת המעשה, על אי-השתלמות שטת העבודה אשר בה אחזו המנהלים, על הוצאות רבות מיותרות אשר התרבו שם, וגם על אדות אפני המלאכה אשר דרוש לשנותם על פי שטה חדשה, כי המנהלים, כפי הנראה, לא ייטיבו להבין את אשר לפניהם ואת החובות המוטלות עליהם להרחבת התַּעשִׂיה, להיטב את הסחורה ולשום לה מהלכים בקרב בני ההמון אשר למענם יעבוד בית המסחר את עבודתו…

קיטלזון האזין בשום לב לכל דברי עציוני הנכֹחים, ואמנם גם הוא חש בנפשו כי הדברים יגעים שמה, אבל לא מצא און בלבבו לשנותם, וגם לא היתה לו תכנית ברורה למען תלך העבודה בדרך אחרת. ויתפלא לשמע את כל דברי עציוני, העוזר החדש אשר זה מקרוב בא לבית המסחר, וישפו שפט בעין בקרת נאמנה גם על ענין רב-ערך כזה, אשר רק למשמע אזנים יכל לדעת מכל תהלוכותיו. ומאין זה ידע האיש הצעיר הזה מכל עניני העבודה ומלאכה שם? – שאל קיטלזון לנפשו, ויתמה מאד; אולם את מחשבתו זו לא הוציא מפיו.

ועציוני הולך ומוסיף לתאר לפניו פרטים רבים ושונים, אשר לא עלו גם על לבו ולא חשב אדותם מעודו…

– הלא לפלא יהיה הדבר, – הוסיף עציוני לדבר. – הן בית החרשת הזה נוסד כמעט רק למען המציא את הסחורה ליושבי המזרח, למען תתשפט רק בין החשובים והפראים יושבי הארצות ההן, ולא שמנו לבנו עד כה להבין ולדעת את טעמם ורוחם ולהכין את הסחורה על פי טעמם וכרצונם. האם לא בנו האשם כי לא נוכל לעַבד את הסחורה לפי משאלות לב הקונים? היקנו את אשר בחלה נפשם בו? הן טעמם שונה הוא מאד מטעמנוּ ומהבנתנו, והישר בעינינו – רע בעיניהם…

את הרעיון הזה, כי הסחורה הנעבדת בבית החרשת לא לפי רוח הקונים יושבי ארצות המזרח – הביע לפניו מלכין אז בלילה במרוצת הדברים, אבל רק כחזון לבו, מבלי אשר יכל לקים דבריו באותות נאמנים. אולם עציוני חפש בינתים בין החשבונות והמכתבים ומצא ראיות לההנחה הזאת.

– אם נביט בשום לב אל המכתבים של אנשי הבינים והסוחרים במקומות ההם, אז נראה ונוכח לדעת כי לא כל הסחורות מבית החרשת הזה שוות; ישנה סחורה שהיא עוברת לסוחר ויש אחרת אשר זה שנים רבות תנוח על מקומה כאבן שאין לה הופכים – רק בשביל שסחורה כמוה מבתי חרשת המעשה האחרים תעָשה בציורים אחרים ובצבע אחר, ובשביל זה תמצא חן בעיני הקונים ההם, וסחורתנו תשאר על מקומה. כן אם נתבונן בכל החשבונות, אז נמצא כי בבתי-האוצר שלנו מונחות סחורות רבות אשר מחירן עולה לאלפי שקל כסף מבלי אשר נדע מתי תמצאנה להן מהלכים בין הסוחרים. ורבית הכסף הנתן בסחורה המונחת מאַכל משנה לשנה את כל הרֶוח מסחורה אחרת העוברת לסוחר…

– אמנם נכונים דבריך, עציוני, – קרא קיטלזון בעצב. – אבל אדמה כי קשה מאד לדעת בברור את טעם הקונים ההם מפני מרחק המקום ובלבול הדעות השונות בדבר ציורי הסחורה וצבעיה. כבר כתבנו לסרסורינו אשר שם פעמים אחדות, אבל דעות כלם שונות זו מזו מאד: זה בוחר בציור אחד, וזה בצבע אחר, זה מהלל מין סחורה כזאת וזה מחללנה. ומפיהם לא נציל דבר. הם שלחו אלינו דוגמאות רבות מסחורות אשר תבאנה לשם מארצות אחרות; אבל קשה לנו לעשות כדמותן, אף כי כבר החלונו לעשות כמוהן, ומלכין, מנהל המלאכה, ערך לפנינו הצעתו לרכוש עוד מכונות אחרות חדשות.

– בעת הזאת, אדוני, – הוסיף עציוני לדבר בהשקט ובבטחה, – בעת הזאת גדולה מאד ההתחרות בין בעלי בתי חרשת המעשה. כל הארצות והמדינות דורשות אחרי שוָקים שונים להמציא שמה את סחורותיהן ולרכש להן קונים תמידים אשר יבכרו את סחורתם על סחורת מדינה אחרת. גדולה וארוכה היא המלחמה הזאת בין כל הסוחרים והרוכלים – וכולם מתאמצים בטרם כל ללמד לדעת את טיב השוקים החדשים ואת תכונת יושביהם, למען יגברו במלחמתם בעד קיומם בשוקי כל התבל. ואנו מחשים ומאבדים חילנו לריק!… לדוגמה אביא לך, אדוני, משל אחד אשר יראה לדעת את תכונת המלחמה הזאת. בני האנגלים הן היו מעולם אנשי מסחר חרוצים, המוציאים מבתי החרשת שלהם כל מיני סחורה, וימלאו בהם את כל שוקי התבל. ובימים האחרונים גברה התעשִׂיה גם בגרמניה והיא צועדת עתה קדימה צעדים גדולים, ותגבר ידה גם על ארץ אנגליה העשירה והפוריה בתעשיתה. ובמה עשו להם האשכנזים את כל החיל זה? במה גברה ידם על אויביהם? הלא רק בהשכילם ללמוד לדעת את צרכי יושבי המקומות אשר ישלחו שמה את מרכלתם. הנה לפנינו עוד שנים, שלשה משלים: במקום אחד באמריקה הספיקו האנגלים נעלים בעד יושבי המקום ההוא שנים רבות מאד, אם כי נעליהם לא היו טובים ורצוים לקוניהם, אבל נעלים אחרים במחיר קטן לא היו להם, ויכנעו מפני ההכרח. ובאנגליה הוקמו ונוסדו בתי חרשת שונים למלאכת הנעלים, אשר פועלים רבים עובדים שמה במכונות וימצאו שכר טוב. והנה באו האשכנזים ויאמרו להתחרות במעשי ידיהם עם האנגלים, ויראו גם המה כי נעלי אנגליה לא ישרו בעיני קוניהם ויחקרו לסבת הדבר הזה וימצאו, כי מבנה רגלי האנשים ההם, אזרחי המקום ההוא, שונה הוא ממבנה רגלי בני אירופה, לכן הקימו להם בתי חרשת אחרים ויעשו נעלים לפי מבנה רגלי הקונים – ובעת קצרה הודחה סחורת אנגליה ממצבה האיתן, ועתה נמכרים שמה נעלים המובאים רק מאשכנז… או למשל: יושבי הבַּלקַן קנו להם תמיד סכינים מסכיני אנגליה הנודעים בטיבם; אבל האשכנזים ראו והתבוננו, כי המון עם הארץ חותכים בסכיניהם גם את הבשר וגם את העצמות ישברו בהם, והם מתקלקלים במהרה, לכן הכינו סכינים אחרים קצרים ורחבים אשר יסכנו גם לבקע בהם עצמות יבשות – ומני אז קונים להם יושבי הארצות האלה, רק סכיני אשכנז ולסכיני אנגליה אין דורש עוד שם. ומשלים רבים כאלה נמצא לנו לרבבות, אם רק נשים לבנו להתבונן בשום שׂכל אל כל הנעשה סביבנו במלחמת התעשיה. ואת הדבר הזה עלינו לשווֹת לנגדנו תמיד, למען נוכל עמד על מקום עמדתנו בשוק המזרחי ולא נפול לפני אויבינו החכמים, אשר לא טחו עיניהם מראות את הנולד ואת עתידות המסחר מראש.

את הדברים האלה דבר עציוני כמעט ברגש ובקול עז. בשבתו עתה עם קיטלזון ובעלות על לבו הרעיון בדבר המלחמה, אשר התחוללה בין סוחרי ארצות שונות בכבישת שוקי התבל, עלה על זכרונו מאמר אחד של חכם נודע בחכמת הכלכלה, אשר קרא לפני ירחים אחדים. ודברי המאמר ההוא היו לו עתה לעזר, בהציעו אותם לפני קיטלזון, להגן על דעותיו ולהראות לקיטלזון, כי בכל ידיעותיו במקנה ובקנין – מעטה ידיעתו בהליכות העולם, ושטתו הישנה כבר נושנה ואין לה עתיד.

ואמנם קיטלזון ישב שקוע במחשבותיו ועצוב רוח, ופניו חורו בשמעו את דברי עציוני, אשר הביע לפניו באר היטב בהגיון וברגש, וירא כי האיש הזה איננו ככל המון עוזריו, הנכונים אך למלאות פקודת אדונם ולעשות מצותיו כמכונה, כי אם איש הוגה-דעות הרואה בעין בקרת חדה את הנעשה לפניו ואשר לא ילך בעינים עצומות בדרך אשר ילכו בה כל אנשי המסחר הבינונים.

ועציוני ישב על מקומו במנוחה ויקטר את סיגַרָתו, ואיש לא יכול להגיד כי שחוק קל מרחף על שפתיו, בראותו את הרשם הרב אשר עשו דבריו בלב האיש הזה, אשר מתחום מושב אחיו בני עמו בא הנה במקלו ובתרמילו ומבית-הספר אשר לסרסורים עלה על כסאו – להיות מנהל בית מסחר גדול, אף כי כמעט לא קרא ולא שנה בספרי חכמי הדור, שפת הארץ כמעט מוזרה לו וגם לא יוכל לדבר צחות בשפת המדינה…

ברגע הזה בא אחד מעוזרי הבית החדרה לשאל מקיטלזון בדבר פקודתו. כמו מתעורר משֵׁנה הביט עליו קיטלזון, ויתבונן אליו רגעים מספר בתמהון כמו לא הבין את חפץ האיש.

– מסר נא, – אמר להעומד לפניו, – את המכתבים האלה למזכיר. חכה נא… לא חתמתי עוד על החשבונות האלה. טוב ישארו עוד פה. ואם ידרש איש אלי, אנא הגד נא כי עתותי אינן בידי עתה.

העוזר יצא מחדר המנהל בתמהון, כי לא היתה כזאת שקיטלזון לא ימהר לחתום על החשבונות ולא ישיב לשואלו דבר.

וקיטלזון הביט על עציוני היושב במנוחה, ולא מצא מלים לענותו וכמו חכה כי עציוני עוד יוסיף על דבריו. ואמנם בראות עציוני כי קיטלזון לא יענהו, הוסיף לדבר.

– ועוד גם לזאת עלינו לשים לבנו. מי הם המוכרים את סחורתנו? מי הם השמים מהלכים להן בארצות מוזרות ונכריות כארצות המזרח? רק אחדים מבני הארמֶנים או מבני הטטַרים, כל אלה “בני אחמֶט ואלִי” אשר לא ידעו בין ימינם לשמאלם ורק לבצעם עיניהם נשואות, ולא ישימו לבם להבין משאלות הזמן ואפילו משאלות קוניהם. הבהם נשים מבטחנו? עוד פעם עלינו לפנות אל שכנינו ומנגדינו – ללמד מהם תורה ונסיון! הם לא יבטחו באנשים זרים, סוחרים וסרסורים בערים שונות, אפילו גם בארצות הנאורות, כי אם ישלחו את עוזריהם אל הארץ אשר יאמרו לרכש להם בה שוקים לסחורתם, והעוזרים האלה, המסורים בכל לבם ונפשם רק אל בית מסחרם, אשר ממנו תוצאות גם לחייהם, המה ידרשו ויחקרו בשבע בדיקות וחקירות על דבר מהות הארץ ועל דבר הקונים אשר שם, על דבר הסוחרים ועל בטחונם, למי יוכלו לתת סחורה בהקפה ולמי לא. כולם המה אנשים נאורים, בעלי השכלה, היודעים את אשר לפניהם ולא יגששו באפלה כעורים. וכן עלינו לעשות. וגם בפעם הזאת אוכל להביא ראיה לדברי, – הוסיף עציוני בחשבו רגע מחשבות. – ידעתי כי לפני איזו שנים החליטו סוחרים גדולים באוסטריה להגדיל את מסחרם בארצנו; וישלחו אלינו איש-עתי, והוא איש נודע לשם כסופר וכאיש מעשה, והוא שהה כשנה או יותר בארצנו, ויסע בה לארכה ולרחבה, וילמד כל הדברים השייכים לענינו ויתבונן ויחקר דבר תוצאות המסחר, ויכתב ספר גדול אשר הגישהו בשובו לשולחיו, ובספר הזה הראה לדעת את בקיאותו במסחר הארץ, את ידיעותיו הרבות על דבר סוחריה הגדולים ומצב בתי החרשת ופעולותיהם. אנכי קראתי בספר ההוא ואשתומם לראות בינה עמוקה ונאמנה מכל תכונות ארצנו במדה רבה כזו. גם בספרותנו אין ספר יקר-ערך כמוהו. ומה היו תוצאות נסיעתו? – כפי העצה אשר יעץ וכפי התכנית אשר התוה האיש הזה כן עשתה אגודת הסוחרים האוסטרים, ויכוננו בארצנו בתי מסחר, אחד בנגב, אחד בצפון, ואחד בטבור ארצנו, והלא אדוני יודע את בתי המסחר האלה ויודע כי הגדילו לעשות בזמן קצר…

– כן, ידידי, – אמר קיטלזון. – אמנם דבריך נכונים מאד. ועלינו להתאמץ לקדם פני הרעה ולהועץ מה עלינו לעשות למען נלך בדרך בטוחה ונאמנה. ומה דעתך בדבר הזה?

עציוני לא מהר להשיב על השאלה הזאת, אף כי עוד לפני רגע היה בטוח כי יפנה אליו קיטלזון בשאלה כזאת, ועוד טרם בואו הנה כבר גמר בלבו מה להשיב. רגעים אחדים ישב כחושב מחשבות, מבלי ענות על שאלת קיטלזון, היושב לפניו בעינים פקוחות ומיחל לדבריו בקֹצר-רוח.

– לפי דעתי, – אמר עציוני, – ראשית כל עלינו לשלח לכפר עין-קדש איש מיוחד, אשר ישב ימים אחדים ויתבונן על כל הנעשה בבית החרשת שלנו, ילמד בעיון נמרץ את פרטי העבודה ופרטי החשבונות, יבקר את כל הסחורה העשויה והמונחת בבתי-האוצר, ידבר ויועץ עם המנהלים על דבר החסרונות והמגרעות אשר בבית החרשת.

– האם ידמה בלבו, – שסע קיטלזון את דברי עציוני, – כי לא נוכל לבטח במנהלי הבית הזה? לפי דעתי הם אנשים ישרים ונאמנים. אולי נקרא הנה את המנהל הראשי ואת מלכין מנהל המלאכה לדבר אתם ולהועץ על כל מעשינו?

– מטבע האדם – השיב עציוני – לכסות על כל פשעיו, אם גם יכירם בלבו כמונו… ומטבע האדם לראות יותר נגעי אחרים מאשר את נגעי עצמו… אולי איש אחר העומד מן הצד, אשר יבוא רק לבקר ולבחון, ימצא בבית החרשת דברים רבים, אשר מנהליו ועובדיו הקרובים לא ירגישו בהם כלל, כי ההרגל נעשה להם לטבע ולכן ידמו כי בהבטל מנהג אחד ממנהגיהם אשר הסכינו בהם יהרסו כל מוסדי הבית. – ושחוק נראה על פני עציוני.

גם קיטלזון שחק לדברים האלה, ויאמר:

– אמנם אמת הגדת.

– והאם אמרתי, אדוני – הוסיף עציוני בנחת – כי מטיל אני ספק באמונת המנהלים ובתום דרכיהם? חלילה לי מחשוב עליהם רעות ומטפל עליהם חטא אשר לא חטאו. אמנם מסופק אני אם אסור להרהר אחרי מעשיהם… והן אם לא אשגה – המנהל הראשי היה, טרם בואו לנהל את בית חרשת המעשה, רק אציל בעל אחוזה… אם הצליח מאד בהנהגת אחוזתו – אינני יודע, אף כי שמעתי כי אחוזתו נמכרה בעד חובותיו הרבים, ורק על פי זיננסון מכירו מלפנים היתה שומה למנותו למנהל ענין נכבד ומסוכסך כזה, אשר למען הבין כל פרטיותו דרושות גם ידיעות רבות, מלבד הידיעה לפזר כסף בחוץ לארץ ובבתי המשתה הנודעים בחברת עלמות יפות… ומלכין, אם לא אשגה, כלה את חק למודו פה. אמנם בית המדרש הגבוה הזה ידוע ומנוסה בתתו לארצנו את תלמידיו המצוינים בידיעותיהם בחכמת הטכנולוגיה; אבל גם הוא מלבד בית חרשת המעשה שלנו עוד לא ראה בתים אחרים מעין זה. הוא עודנו איש צעיר וחסר נסיון.

– את מלכין אני יודע מכבר לאיש ישר מאד, – אמר קיטלזון.

– כן, כן, אדוני… לא אטיל ספק בישרו, אבל… האם גם איש הוא… כלומר איש מעשה?

קיטלזון צחק מאד לשמע סברי עציוני אלה.

– טוב אמרת, – אמר בצחוק, – “ישר ולא איש”… אולי באמת טוב לנו איש ולא ישר – חה, חה!

– לכן אחזיק בדעתי, – הוססיף עציוני, – כי טוב לשלח שמה איש מיוחד, אשר יתן את לבבו ללמד לדעת את בית החרשת הזה וגם את הבתים האחרים אשר לנו… וגם הלוך ילך לארצות המזרח להתבונן על דרכי המסחר שמה בעיניו… ואז יכתוב בעד כבודו מאמר נכון מיהיה לנו לעינים לשפוט על דרכנו בעתיד.

קיטלזון ישב רגעים אחדים מבלי דבר דבר, שקוע ברב מחשבותיו, ואת ראשו השׂב השפיל ויחשה. הצחוק חלף מעל שפתיו וענן תוגה לקח מקומו על פניו הלבנים… כפי הנראה התלקחה בלבו אישו מלחמה כבדה; אבל פתאם שאף רוח וירם את ראשו ויאמר:

– אם כן אפוא עלי לבקשך, עציוני יקירי, לקחת עליך את הטרח הזה – ללכת שמה ולעשות כאשר אמרת… אנחנו נתן על ידך רשיון כתוב וחתום, כי יפתחו לפניך המנהלים כל ספרי החשבונות, יבארו לפניך כל אפני המלאכה, יראוך כל מיני הסחורה וכדומה.

– יש לפחוד אולי יקשה הדבר הזה לפני, כי הן לא מלומד אני בחכמת התעשיה אבל את פקודת אדוני הנני נכון למלאות בחפץ וברצון.

– את תכתב מאמר גדול ומפורט מכל אשר ראית, וגם חות דעתך בענין הזה… אחרי כן נועץ גם עם המנהלים… ואם צריך יהיה לשנות איזה דבר גדול ואולי להרבות בהוצאות חדשות, אז עלי להציע את הדברים האלה לפני זיננסון… ואולי צריך יהיה שנבוא אז יחדו אליו להציע את כל הדרוש.

עציוני קם ממושבו ויקוד מעט לפני קיטלזון ויצא מן החדר. שחוק קל ונעים רחף עתה על שפתותיו – כל העוזרים הביטו איש אל אחיו בתמהון: מדוע זה ישב עציוני סגור ומסוגר עם קיטלזון זה כשעה שלמה, ולא נִתן לאיש לבוא אל חדר המנהל? הלא דבר הוא!

– הלא תראה, – אמר בלחש העוזר אשר דבר לפני זה על דבר עציוני באזני רעהו היוש לפניו, – הלא תראה כי נבואתי תבוא בקרוב.

ועציוני ישב במנוחה על מקומו, ויפתח את ספר הזכרונות אשר לפניו על השלחן, וכמו העמיק בעבודתו. אבל מחשבה אחת מלאה את כל נפשו – דברי קיטלזון אשר אמר: אולי צריך יהיה שנבוא יחדו אליו, כלומר לזיננסון.

”הלא זאת היא מטרתי אשר אליה ערגה נפשי, כי מפי ישמע זיננסון את כל דברי, למען ידע הוא, מי הוא האיש אשר בידו לשנות פני כל המעשים ולעמוד בראש העבודה".

טז.

– אבל, יקירי, הלא תראה בעיניך כי לחלוחית יש בבית-האֹצר הזה… כן, בלי ספק. צר לי כי לא השגחת נכונה… הלא הסחורה המונחת פה תתקלקל. וסחורה כזאת תבוא אחרי כן לעיר רחוקה, ליד אחד מקונינו, אשר לבו היה בטוח כי הסחורה טובה, ויפתח את הארגז ויראה כי הארג התקלקל והצבע לא יזהיר כנכון ויאמר בלבו: אמנם טוב לחדול מקנות סחורה כזו! הלא תבין את הדבר הפשוט הזה? –

ככה דבר עציוני, ימים אחדים אחרי שיחתו עם קיטלזון, בעמדו בבית האוצר אשר בחצר בית חרשת המעשה בעין-קדש, אל המשגיח על בית האוצר אשר לפניו.

המנהל הראשי עומד בפנים זועפים בצד הדלת, מלכין ומושין עומדים מאחריו, ומלפני כולם עומד המשגיח על בית-האוצר וכל עצמותיו רועדות מפחד ומיראה… הוא מגמגם בלשונו דברים אחדים להצטדק ולבאר כי הלחלוחית, אשר על אדותיה מדבר האדון הנשא הזה, לא תוכל לקלקל כל סחורה, וכי הוא פותח בכל יום ויום את דלתות בית האוצר, למען יבוא בו רוח צח וקרני השמש יחדרו לתוך הבית פנימה, אבל לבו נפעם מאד, שפתותיו נעות וקולו לא ישמע.

– הן לוּ פתחת בכל יום את הדלתות למען יבוא רוח צח לבית האוצר, כי עתה לא היתה כל לחלוחית פה, – הוסיף עציוני בשחוק, בפנותו אל עבר דוּרָב, הוא המנהל הראשי.

– כן. אני… עושה בכל יום… – נשמע קול המשגיח.

עציוני פנה לעבר הדובר ויבט עליו בלגלוג קל ויאמר: – ארהיב בנפשי עוז להטיל ספק בדבריך אלה… – ויצחק.

גם מושין, אשר נגש עתה אליו, צחק בקול רם, וירם את עיניו האמוצות אל פני עציוני ככלב המביט אל פני אדוניו.

עציוני הביט אליו בפנים שוחקים ויאמר:

– לאָן נלך עתה?

– אולי יחפץ אדוני הנכבד לראות את מכונת הקיטור. לפי דעתי יש לשים לב אל המכונה הזאת.

נלך נא שמה, – אמר עציוני בפנותו אל עבר דוּרָב, מבלי בקש את מלכין לנהלהו בדרך, אף כי הוא המשגיח על המכונות.

מלכין תמה מאד לראות פני עציוני בבואו אליהם פתאם ופקודה נמרצה בידו אל המנהל הראשי להראות את כל בית החרשת וסדריו להאדון עציוני, אשר בא במצוה מנהלי “בית המסחר וחרשת המעשה המזרחי” – לבקר בקרת נמרצה את כל סדרי הבית והחשבונות ומכשירי העבודה… לא לפלא היה אמנם בעיני מלכין לראות כי בא עציוני בתור ציר מבקר. הוא חשב גם בעצמו כי בלי ספק יבוא בקרוב איש מיוחד לבקר את הבית: הן כזה היה המנהג, כי בכל שנה ושנה יבוא אחד מנושאי המשרה בבית-המסחר להתבונן אל דרכי המלאכה פה; אבל המבקרים ההם היו מתנהגים באופן אחר לגמרי, היו אוכלים לחם על שלחן דורב, וישמחו לבם ביין ובמאכלים, וגם יצאו לשוח בחצר בית החרשת, וכבואם אחרי כן גם אל הבית להתבונן על כל העבודה היו מתפלאים לראות את כל המכונות הגדולות המפליאות לעשות במלאכתן וישבחו ויהללו את כל המנהלים – וישובו לדרכם. לא כן עציוני: הוא אך בא הנה מתחנת מסלת הברזל החל תֵּכף לבקר את כל העבודה, וגם כל הליכותיו ומעשיו יעידו כי מטרה אחרת לבקורו זה.

כאשר קרא דורב את מלכין להתיצב לפני הבא, הושיט עציוני את ידו למלכין בגדל לב ויאמר בשפה רפה: “אשמח להכירך, אדוני מלכין…” ולא הראה שום אות כי כבר מכירים המה איש את רעהו; לכן כלא גם מלכין את רוחו בקרבו מבלי הגיד לפני העומדים כי מכיר הוא כבר את האדון הזה.

אמנם כאשר באו לבית החרשת פנימה ומלכין עובר לפניו מיציע אחד ליציע שני ושלישי, ומן אולם גדול וארוך מאד אל אולם גדול וארוך ממנו והוא מסביר לעציוני כל פרטי המלאכה – עמד עציוני נבוך מעט, הקשיב רב קשב לכל דברי מלכין, שם עיניו אל כל המכונות הרבות והעצומות ההומות ורועשות בשאון רב, – ולבו דאב כי לא יוכל למצא דבר אשר עליו יאמר כי לא מצא חן בעיניו… אז עלה על לבו כי משגה עשה במהרו לבוא הנה ולא נסע קודם לראות בתי חרשת אחרים, כאשר חפץ לעשות אחרי קבלו את הפקודה ללכת לעין-קדש. עתה הוא עומד משמים ורואה איך מתגלגלים האופנים והגלגלים הרבים, איך ירוץ יתד הארג במהירות נפלאה, והמטוה יוצא מן המכונה ומתגדל מרגע לרגע. מלכין צוה דבר לאחד הפועלים העובדים במכונה, והנה פתאם עמדה המכונה מהתנועע, ועציוני ראה לפניו המון גלגלים קטנים, חוטים דקים מאד, יתדות וגלילים, וישמע המון מלים זרות אשר לא ידע פתרונן, בבאר מלכין לפניו את אופן המלאכה – וכרגע הטה מלכין יתד אחד, והנה הוסיפה ותמהר המכונה להתנועע ולהשמיע קול שריקה והמטוה יגדל, יגדל מרגע לרגע…

הוא זקף את ראשו להתבונן אל כל החדר הגדול והגבוה המלא מכונות, אבל הוא רואה רק את הגליל הגדול ההולך מקצה האולם עד קצהו השני, מתגלגל במהירות איומה, וממנו יוצאות רצועות-העור המניעות גלגלים אחרים. ומדוע זה ינוע הגלגל הגדול? הוא יבין כי מכונת הקיטור מנענעת אותו, – אבל באיזה אופן? – זאת לא יבין, ולשאל לא יחפץ…

והפועלים עומדים על מקומותיהם אצל המכונות מבלי שים לב כלל לכל אלה האדונים אשר ישוטטו הנה והנה ויתפלאו על דברים פשוטים כאלה. עוזרים אחדים נגשים לפעמים אל מלכין, שואלים אותו דברים אחדים, והוא נותן את פקודותיו.

“אם כן” – חשב עציוני בלבו – הנה האיש הקטן הזה הוא הכח המניע את כל האופנים והגלגלים!" – ויזכר כי לפני ירחים רבים עמד בשממון כזה באולם בית המסחר ויתבונן אל זריזות עבודת העובדים שמה ויפקפק בלבו אם יעלה בידו להבין ולדעת את המכונה הנפלאה ההיא… ובכל זאת הן רכש לו את הידיעה הנחוצה לו שם! וגם פֹה עוד ישמע קול מצותו, למען דעת כי הוא הכח הגדול השורר גם במקום הזה…

דברי מושין ההולך אתו והמבקשו לרגעים להזהר, לבל תמעדנה רגליו בין המכונות, הפריעוהו ממחשבותיו. צחוק קל רחף על שפתיו בהקשיבו לדברי מושין, – כי אמנם זהיר הוא לבל יפול בין הגלגלים הרבים אשר במכונת החיים, כי יודע הוא בנפשו שאם יפול איש ביניהם אז ישׁחק ויודק לאבק פורח וזכרו יסוף מן החיים… כן, לחנם מטריח זה האיש מושין את לשונו להזהירהו. גם בלעדו הוא זהיר מאד ובשבע עינים יביט על דרכו אשר לפניו… אולם מושין מצא חן בעיניו.

– “כן! איש ערום ופקח הוא האדון הזה”, – חשב עציוני בהישירו עיניו לנגד עיני מושין הקטנות והשחוק המעקם את שפתותיו. – “האדון הזה יהיה לכלי-חפץ בידי”, – עלה מבלי משים רעיון על לבו.

מלכין בקשהו לרדת אל אולם אחר. הדלת נפתחה לפניהם, ועציוני עומד כהלום רעם בפתח מבלי מצא און בלבו לבוא פנימה. כל החדר הגדול מלא אדים ואיזה ריח מחניק עולה מתוכו. הוא צועד צעדים אחדים, הדלת נסגרת אחריו, הוא איננו יכול לראות פני איש, והוא שומע רק את קול מלכין הדובר שם מבין הערפל ומבאר לו, כי זהו האולם שבו ילבינו את הארג בטרם יבוא אל המכונות לשים עליו ציורים שונים בצבעים שונים. – “האמנם פה יעבדו הפועלים”? ישאל לנפשו. – אבל בעוד רגע הסכינו עיניו להבחין ולהכיר בקרב הענן הכבד הזה גם כלים שונים, תנורים, קלחות ודודים, שמהם יוצא אד גדול, וגם את הפועלים העושים במלאכה והמה כמעט ערומים. זעה רבה כסתה כל פני עציוני ובשרו, ולא יכל כמעט לשאף אוח. הוא לא יכל למוש ממקומו ולגשת אל מלכין המתהלך בחדר הזה ברוחה.

– נצא מזה, אדוני, – שומע הוא קול מושין מדבר אליו, והוא ממהר לצאת בפתח אשר פתח לפניו מושין, ומושין מעיר את אזנו, כי יכסה עתה את צוארו באדרת השער פן תאחזנו הצנה.

ומדי לכתם בחצר הגדולה שם עציוני פניו אל מלכין ויאמר לו כי מתפלא הוא לראות פחמי אבן המושלכים בחוץ ומתקלקלים, וגם מצא עוד חסרונות אחדים בסדר המלאכה ובמשטרה. הוּא הביע לו גם תוכחתו על אשר לא ישים לבו להוציא את האדים הרבים מן החדר ששם עובדים הפועלים, דבר אשר בודאי אפשר לעשותו.

– כאשר הייתי באמריקה בבתי החרשת, – אמר מושין – התבוננתי לראות, כי בבתי מלאכה כאלה אין אף אד קל המזיק לבריאות הפועלים… ואני ראיתי בעיני את המכונות המוציאות בלי חשך את האויר הרע ומביאות אויר צח וטוב אל האולם פנימה.

– אבל לדאבון לבבנו רחוקים עוד אנחנו ממנהגי אמריקה – אמר עציוני, – כי על כן לא נעשה חיל גם במלאכתנו…

מושין שמע באזנים קשובות לדברי עציוני וירגש בדבר, כי רוח אחרת היתה את עציוני בבואו הנה לבקר את העבודה, והרוח הזאת חלפה ועברה מהרה גם בלב מושין ולא הוסיף עוד להלל כל הסדר, כאשר עשה בבֹאם בראשונה אל האולמות הגדולים, ששם עושות מלאכתן המכונות הרבות… עתה הטה ראשו לצד עציוני ויספור כל צעדיו, וכמו מבלי משים הראה לו דברים רבים, אשר יוכל למצא בם חסרונות עד בלי די, וגם עציוני מקשיב רק לדבריו ושואלהו על דרכו לאן פניהם מועדות.

בפנים זועפים באו, אחרי התבוננם אל בית האוצר, אל החדר ששם מכונת הקיטור. רגעים אחדים עמד עציוני ויבט בתשוקה רבה על המכונה הנוראה והנפלאה, אשר בכחה תעשה כל מלאכת בית החרשת.

– מכונה טובה היא, – אמר מושין העומד לצד עציוני בלחש, – אבל היא רועשת בלי הרף, וגם קיטור רב יוצא ממנה בלי שום תועלת…

– אמנם שומע אני, – אמר עציוני בקול רם בפנותו אל מלכין, – כי בפנים המכונה ישמע קול רעש ושריקה מוזרה… כפי הנראה נתקלקל בה איזה דבר, והקיטור לא יוכל לבוא ולצאת בסדר הנכון.

מלכין הביט על הדובר בעיני תמהון ויניע בכתפיו ולא השיב דבר, ורוח זעף עבר על פניו. אבל הפועל המשגיח על המכונה אמר:

– אין דבר, אדוני הנכבד… כזה יקרה לפעמים. הן המכונה ישנה היא ולא חדשה… ובחג הבא בקרוב נתקן את הדבר הקל הזה.

– לא דבר קל הוא כאשר תמלל בפיך, – קרא מושין אל הפועל ברגז.

ברגע הזה נגש במהירות איש אחד ויקרא למלכין. הוא מהר ללכת לקול הקורא, וגם עציוני הלך אחריו, בשמעו איזה קול צעקה ומהומה. בהגיעם למקום המהומה ראה כי אנשים אחדים סבבו פועל אחד אשר פניו הלבינו מאד.

– מה קרה? – שאל עציוני.

– הפועל הזה לא היה זהיר וישם את כף ידו בין האופנים להוציא חוט דק, והמכונה קרעה את עור בשר אצבעו.

עציוני התחלחל לשמע הדבר הזה ויגש אל הפועל. אולם ברגע הזה נגש גם החובש ויאחז ביד הפועל וימשש את אצבעו ויאמר:

– אין דבר. רק העור נקרע מעט… בוא אתי לבית המרקחת.

מלכין נשאר בבית, ועציוני יצא מן האולם יחד עם מושין.

– עתה ישב הפועל הזה בבית החולים שבוע ימים ועלינו לכלכלהו, – אמר מושין כמדבר לנפשו.

– כן, כן… סדר בית החרשת אמנם איננו עוד סמל השלמות, – אמר עציוני, ויגש אל המנהל הראשי העומד ומחכה להם בחצר.

גם בספרי החשבונות מצא עציוני מגרעות וחסרונות רבים, ויביע את תוכחתו למושין בדברים קשים. ומושין הרבה להצטדק ולשים האשם בהמנהלים, כי הוא הן רק את פקודתם ישמור, הוא הלא רק מקים מצות אדוניו – אבל עציוני הראהו לדעת כי גם סדר ספרי החשבונות מוזר לו, אף כי ראש מנהלי החשבונות הוא ועליו לדעת מלאכתו. וימצא בספרי החשבונות, כי שונים דברי המשגיח על בית האוצר ע"ד מכסת הסחורה מכפי הרשום בידי מושין, ויצו לקרוא לפניו עוד הפעם את המשגיח ההוא.

– מי הוא המשגיח הזה? – שאל עציוני את מושין.

– הוא יהודי… קרוב לקיטלזון… וכמעט איננו יודע קרא וכתב בשפת המדינה.

– מה שמו?

– חיים קוגל.

בעוד רגע בא גם קוגל החדרה, ויעמוד לפני עציוני רועד ונפעם ומלא הכנעה רבה. הוא אמנם ידע כי קיטלזון הוא מגינו; אבל הן גם מגינו זה אמר לו לפני שנה כי יתאמץ להשגיח בעינים פקוחות על סדרי בית האוצר – והוא אמנם עבד בזאת באמונה ולא מש כמעט מבית האוצר, ויכתוב תמיד באר היטב בספרי חשבונותיו סכומי הסחורה המובאה והמוצאה. אבל לבו נפל עליו הפעם מאד… מי יודע מה חפצו של האדון הזה ומגמתו?… והלא בניו ובנותיו, אשר לאחת מהן כבר הגיעה עתה, עת-דודים, כולם מחכים לשכרו הדל… הדבר הזה הרעיש את מיתרי לבבו עד שנתבלבלה שפתו ומלים נעתקו מפיו.

אחרי עיון מעט הָראה עציוני לדעת, כי אמנם צדק קוגל במספריו וכי שגגה יצאה בפרי מנהל החשבונות; לכן שלחהו עציוני מבלי דבר אליו מטוב ועד רע אבל לא מנע את לבבו משפך לעגו על שגגת מושין, אשר פניו חפו מאד.

אמנם בידו היה די חמר לכתב מאמרו, אשר תכנו כבר היה נכון לפניו עוד טרם הציג כף רגלו בחצר בית החרשת. וגם מן המכתבים והחשבונות אסף מכל הבא לידו – להיות לו לאותות ומופתים טובים לחזק דבריו לפני זיננסון, ויהי מובטח עתה כי השג ישיג את מטרתו אשר הציב לפניו. אבל הן הוא אמר לקיטלזון כי ישהה פה כשבוע למען ילמד בשום שכל כל פרטי המלאכה והסחורה, לכן נשאר פה עוד יום אחד. והמנהל הראשי, דורב, שמח בחברתו בלילה ההוא ויכן כֵּרה הגונה לכבוד האורח, כמנהגו תמיד. וגם ביום השני עמד עציוני כל היום בבית החרשת להתבונן על העבודה, ואחרי כן שב העירה.

– אולי יש חפץ לאדוני, – אמר אליו מושין בבית הנתיבות טרם צאת המסע, – לדעת עוד איזה מסדרי הענינים הנעשים פה ואשר יעָשו – הנני למלאות את פקודת אדוני.

עציוני הביט בעין בוחנת אל העומד לפניו בהכנעה רבה, ויחשב רגע, ויאמר בהושיטו לו את ידו:

– בטוח אני בך, אדוני מושין, כי אתה תהיה פה לי לאיש נאמן… ואת אשר אבקש תמלא תמיד:

ויקד מושין לפני עציוני בשמחה וילחץ את ידו באהבה וברעות.

יז.

עציוני לבש את אדרתו במסדרון מעונו לצאת החוצה, והנה נגשה שרה אליו ותאמר:

– לאן אתה הולך בערב, שמעון?

– אני הולך לשמוע אל הרנה באולם היכל הזמרה… כי נשף זמרה שם בערב הזה.

הוא עמד רגעים אחדים לפני שרה בהחזיקו בכף מנעול הדלת, כמו חפץ להגיד לה דבר מה, ואחר מהר לצאת מבלי דבר דבר.

שרה נשארה על מקומה עצובת רוח, ותבט בעיני תוגה אל המקום אשר שם עמד אישה לפני רגע, ואנחה יצאה מלבה… היא השפילה את ראשה ותצא מן המסדרון ותבוא לאולם הגדול ולבה מלא לחץ ודאבון. קול הילדים בשחקם נשמע מן החדר השני, אבל היא לא מצאה און בלבה לבא אל החדר ההוא, ותשאר באולם, ותשב על הכסא שקועה בשרעפיה. פניה עצובים מאד, ועיניה מלאו דמעות. היא חשה כאב גדול בלבה, ועצביה נרגשם ונרגזים, ותשם ידה על מצחה כמו דמתה להשקיט בזה את המית רוחה המלא עצב ומרירות.

בירחים האחרונים שונו הליכות שמעון מאד. בשבתו בביתו שעות אחדות, אחרי שובו מבית המסחר, כמעט לא ישמע קולו וכמעט לא ידבר אתה דבר… רק לפעמים הוא בא לחדר הילדים ושואל לשלומם וללמודם, או יביא להם צעצועים נחמדים וממתקים יקרים; הוא מחוה דעתו על דבר חנוכם להמורה הצרפתית היושבת בביתם, ישאל על דבר למודם במוזיקה – ואותה, את שרה, כמעט לא ישאל דבר וכמו לא יוכל הבט נכחה… היא פונה אליו בשאלות שונות, תבוא אתו בדברים על אדות משרתו, עבודתו, על עתידותיו בבית המסחר, על אדות נסיעתו בימים האלה לאיזה בית חרשת, אבל הוא יענה לה רק דברים קצרים ומקוטעים. יש אשר דמתה בלבבה כי אולי תכבד עליו העבודה החדשה הזאת, אולי העציבו את רוחו אדוניו המנהלים, אשר אולי ישימו דופי במעשיו, אולי לא יראה לפניו עתידות יותר טובים בכהונתו… והיא תאמר לנחמהו בדברים רכים, לרפא מחץ לבו ולהקל ממנו את קשי יגונו, – אבל על כל השאלות האלה הוא עונה כמעט בקצף ואומר כי מתפלא הוא איך יעלה בלבה הרעיון המוזר הזה כי לא יצליח בעבודתו, בשעה שהוא הולך מחיל אל חיל, כי שמו עליו משרה נכבדה חדשה והוסיפו הרבה על שכרו… אמנם המה לא יראו מחסור בביתם, אף כי ההוצאה רבה מאד: שמעון יזעף אם לא יקנו בגדים חדשים לילדים או לא יפארו את הבית בכלים נאים להתהדר בם, והוא בעצמו קונה תמיד כלים, בגדים, רהיטים וגם ספרים רבים ויתן על ידה כסף די והותר מהוצאותיה בבית. – ובכן מה זה ידכא רוחו? מדוע זה יזעף לבו? מדוע זה יתרחק ככה ממנה, ולא יַראה לה כל אותות חבה ואהבה כמלפנים? מדוע זה ענן עצבת פרוש על פניו תמיד כשהוא יושב בדד בחדרו, קורא בספר או בעתון, וגם בשבתם אל השלחן לאכל לחם יקח לו עתון ויהגה בו וקולו לא ישמע, כאילו הוא יושב יחידי בבית ואיש אין אתו… ומנהגו כל כך מוזר עד כי גם המורה המחנכת אשר בבית תביט בתמהון על בעל הבית ועל הליכותיו הזרות, וגם הילדים לא ירבו עוד בשחוק ובשיחה מדי שבתם עם אביהם, כמנהגם תמיד, כי אם יתלחשו בדממה, והמורה תצוה עליהם לרגעים לשבת במנוחה. כה יושבם כולם דוממים, כאלו איזה חולה מסוכן יש בבית, או כאלו עברה צרה גדולה על בני הבית, או כמו רק אנשים זרים זה לזה נקבצו במקרה אל שלחן אחד בבית אורחים לאכל לחם יחד… והיא, שרה, כמה פעמים היא יושבת נוגה ועצובה ואינה יכולה לאכל את לחמה, בראותה את פני אישה המפיקים רגז ודאגה.

רק לפעמים בבוא אליהם מרים, וגם היא תשב אתם לסעד סעודתם, אז כמו יתעוררו כולם לחיים חדשים, אף כי שמעון כמעט לא יתערב בשיחתם, אבל לא עוד יקח ספר או עתון לקרא וגם כעין שחוק קל ירחף על פניו. אז תדבר גם המורה עם מרים צרפתית, וגם הילדים ירהיבו עז בנפשם להשיב בצחוק ובקול רם על שאלות דודתם, וגם פני שרה ינהרו ויצהלו. אז תשכח את כל מצוקותיה בכל הימים, ומרים תראה רק את פניה היקרים המאירים והמלאים רצון ותדמה בלבה כי אחותה שרה שבעה רצון ונחת בחייה… ושרה לא תגלה דבר לאחותה מכל מצוקותיה וענותה.

אבל מי יוכל לבחון לבה ורוחה? מי יוכל חדור לנפשה פנימה, אם היא מסתרת בחבה כל רגשותיה המרים ויגונה הגדול? והמחשבות האיומות הממלאות כל קרביה לא יתנו דמי לה, והיא שואלת לנפשה: מה היא סבת מנהגיו המוזרים והמשונים של שמעון? במה הדאיבה את רוחו? במה חטאה ואשמה נגדו? ומדוע זה יתרחק ממנה?… כן, היא רואה בעליל כי רק ממנה הוא מתרחק מאד – ומה זה היה לו?

אמנם גם לפנים היו ימים כאלה בחייהם. אז, בעת אשר התנועות הצבוריות בין תלמידי האוניברסיטה לקחו את לב עציוני מאד, בתקופת האספות הרבות ההומיות והמלאות התרגשות אשר הוא, עציוני, נחשב בין ראשי המדברים בהן, גם אז היה עצוב רוח בשבתו בביתו עמה בלבד ושמֵח ועלז בשבתו במסבות רעיו, או כאשר היתה באה למעונם… אלכסנדרה לוי.

אלכסנדרה! – שרה כמעט נרתעה לאחוריה בעלות פתאם זכרון העלמה הזאת על לבה. “אלכסנדרה?… לא ולא! סורו ממני מחשבות נתעבות כאלה!” – קראה שרה לנפשה. – אבל הן גם עתה בבוא העלמה הזאת אליהם ישונו פני שמעון מאד ולא יוכל להבליג על עליצותו ושמחתו… ובמה זה היא לוקחת את לבו? הבקולה הנעים, בהשמיעה קול זמרה ורנה? בפניה היפים מאד וקומתה המחֻטבה כתמר? או הדעת אשר רכשה לה?… כן. אלכסנדרה עולה עליה ביפי, בחן ובשכל. אבל בכל זאת…

שרה תחוש כי ראשה סחרחר עליה, כי ענן כבד מכסה את עיניה, כי קשה לה לשאף רוח מלחץ-לב איום… האמנם? מדוע זה לא הגיד לי מקודם, כי רוצה הוא ללכת אל נשף הזמרה? אולי גם אנכי הייתי הולכת עמו, כי גם אנכי חפצה להסיר ממני לשעות אחדות דאגות צרכי הבית ולהתענג על הזמרה? אין ספק כי גם היא שמה. היא?… כן, בלי ספק… הן היא שומעת לקח בהיכל הזמרה ההוא…מובן כי היא תהיה שם. ולכן לא חפץ כי אלך אני אתו? האמנם?"

– “אבל במה חטאתי נגדו!?” מתמרמרת שרה בקרבה, ודמעותיה פרצו מעיניה בלי משים. קול הילדים בשחקם נשמע ברגע הזה, קול עלז ושמח, קול תם, יוצא מן החדר השני וחודר לאזניה; אבל היא יושבת נרעשה ומתמוגגת בדמעות, וגם קול בכיה לא ישמע…

– “ולמי אשיח את צערי הרב?” –הוסיפה לשאל לנפשה – “למרים?… לא! כן לא יעשה. אני אסבל בדומיה גם את צרותי אלה”.

ועציוני לא כחד מאשתו כי אמנם הולך הוא להיכל הזמרה. בראשונה גמר בלבו ללכת אל אלכסנדרה למעונה, כי כן הבטיח לה, כי אם תהיה עתו פנויה אז יבוא למעונה, למען יסעו יחדו אל היכל הזמרה; אבל אחרי עזבו את אשתו לא הספיקה לו השעה לזאת, ויקח לו מרכבה ויצו לנסע אל היכל הזמרה.

– חמסי עליך, ידידי, – אמרה אלכסנדרה, כאשר נגש אליה עציוני באולם הגדול והיא יושבת בחברת חיימוביץ ורעיתו – חמסי עליך, כי בעבורך כמעט אחרתי המועד לבוא הנה. הן אתה בטחתני כי בוא תבוא אל מעוני ודברך לא שמרת. – ותסב את פניה ממנו בדברה את הדברים האחרונים בקצף קל.

– אנא סלחי לי, ידידתי, כי אמנם אמרתי בלבי… אולי כבר נסעת ממעונך, כי גם אני אחרתי המועד.

– אל נא תבקש סליחה ממני, כי אם מרעותי היקרה טטיאַנה נאוּמובנה… כי גם היא נאלצה לחכות בגללך לשוא.

– אל נא תשימי אשם על עציוני הנכבד, רעותי היקרה – אמרה מרת חיימוביץ בחן, – הן בודאי טרוד היה מאד בעסקיו הרבים. הן לא כנשים הגברים. היוכלו גם הם להתמכר לתענוגות ושעשועים כחפצם אם מוכרחים המה ללחם מלחמת מיד בעד קיומם; ובפרט איש האסור בכבלי המשרה ואדונים לו. האם לא כן, אדוני עציוני?

– אמנם… הצדק עם גברתי, – השיב עציוני במבוכה קלה.

– ולא רק נושאי משרה, – ענה חיימוביץ חלקו, – כי אם גם בעלי מסחר לא יוכלו לפעמים לתת לבם לשעשועים, כי מסחרם ימנעם מזה… הן גם אני טרוד הנני לפעמים מבלי אשר אוכל למצא לי ערב פנוי ללכת לבקר את מכירי, לשעשע את נפשי בצחוק הקלפים.

– כן יקירי, – הוסיף חיימוביץ, בהרגישו כי רעיתו מעיפה עליו עין זעם על הזכירו את צחוק הקלפים, – כן, ידידי, אמת מללו שפתי רעיתי, כי לא כנשים הגברים.

הם הלכו כולם אל האולם השני – חיימוביץ שלוב זרוע עם אשתו קצרת הקומה והשמנה, ומאחריהם עציוני ואלכסנדרה. הם החשו עד שעברו מעליהם הבעל ואשתו והרחיקו ללכת בין המון ההולכים. אז שמה אלכסנדרה פניה אל עציוני ותאמר:

– צחוק יעשו לי האנשים האלה, טטאינה ובעלה. הוא מפחד מאד מגערותיה וכמעט עליו לשאל רשות ממנה איך לפתח פיו ולהביע איזה דבר, – ותצחק בקול דממה.

גם עציוני שחק על דבריה אלה וישאל ממנה אם ימצא חן בעיניה מעונה בבית חיימוביץ, והיא השיבה לו כי הבעל ואשתו מתאמצים מאד למלאות כל חפצה ושומעים בתשוקה לכל דבריה ולדעתה אשר תחוה להם, כי בוערים מדעת הם ואינם יודעים מאומה מהליכות העולם והחברה.

– אמנם, – הוסיפה לדבר, – המשפחה הזאת “בוּרג’וּאַזית” היא כולה… הם מתענגים על הכסף אשר בידם, מתהדרים ברכושם, אוהבים את תענוגות החיים עד בלי די ודוברים חלקות איש לרעהו בשבתם במסבות מכיריהם, ורָבים ומתקוטטים בשבתם לבדם בביתם ואיש זר אין אתם. אמנם אנשים כאלה נבזים בעיני מאד. אבל מה אמר ומה אדבר? האם לא זה הוא האידיאַל אשר אליו ישאפו גם אנשים כגילנו? האם באחרים נמצא אהבה נאמנה בחיי הנשואים, אהבה המיוסדה על הכבוד האמתי אשר ירחש לב איש לאשתו? רק מחזות תעתועים נראה תמיד… ומסוה של דרך-ארץ וטוב טעם ישימו כולם על הליכותיהם, אף כי יתעבו בכל לבם איש את רעהו ואיש את רעיתו… כי עיניהם נשואות באמת רק אל הבצע, אל הכסף והזהב.

– אמנם כנים דבריך, אלכסנדרה, – אמר עציוני במנוחה – אבל אל נא תשכחי כי בזמן הזה האנשים האלה הם המה גבורי החברה, ובידם כח ועז לנטות גלגלי-החיים לחפצם…

– לכן תאמר גם אתה, ידידי, ללכת בדרכים כאלה?

– אני? – שאל עציוני במבוכה. – התאמרי, כי בהתאמצי למצא לי מעמד נאמן וקַים בעולם המסחר, פניתי ערף להגיונות ימי עלומי ומאסתי ברעיונות נשגבים, לרדף רק אחרי הכסף?..

– לא, יקירי… עוד מאמנת אני בך, כי לא הרחקת ללכת מדרכך אשר התוית לך בשנים עברו, לכן גדל… כבודך בעיני, לכן יקר אתה לי כמלפנים! – אמרה אלכסנדרה ברגש.

הם נטו הצדה אל אולם קטן, אשר רק מנורה אחת האירה את חשכתו.

– נשב נא פה, שמעון. כי אמנם אין לבי עתה לשמוע אל הזמרה… הן נוכל לבוא אל האולם גם אחרי כלות המנגינה הזאת.

– בכל לבי אשב אתך.

וישבו שניהם על ספה אחת בזוית החדר הבודד.

– האמת הדבר אשר שמעתי, כי בקרוב תהיה לראש המנהלים בבית החרשת, אשר שם מכהן האיש הקטן ההוא, אשר… הכלימני אז… שכחתי את שמו. כן, מלכין?

– מי הגיד לך כדבר הזה? – שאל עציוני כמתפלא.

– חיימוביץ ספר לי אתמול, לפי דברי מלכין זה…

עציוני החשה רגעים אחדים, אחרי כן פנה אל אלכסנדרה ויספר לה מכל הקורות אותו בימים האחרונים, על דבר שיחתו עם קיטלזון ועל דבר שליחותו ועל מאמרו בדבר בית החרשת אשר ערך והציע לפני זיננסון.

– אמנם, – הוסיף לספר – עלתה בידי להבינם לדעת, את אלה מניעי גלגלי המסחר והתעשיה – ככה יחשבו את עצמם וכן הם בעיני אחרים, – כי אפס ותהו מעשיהם ולא ידעו הליכות המסחר בימים האלה, בתקופה הגדולה והכבירה בחיי כל העמים… זיננסון שם לבו לדברים הנכונים… כבר הייתי אצלו פעמים שלש, והוא מקרבני מאד, מבקשני להביא סדר בכל הענינים המסוכסכים האלה ומקשיב לעצתי ולדעתי. אולם פוסח אני על שתי הסעפים אם לקבל את המשרה אשר קיטלזון רוצה לשום על שכמי אם אין?… שמעי-נא ידידתי. אבקש לתת לי עצתך. הלא תביני הגיגי, הלא תכנת את רוחי ואת מגמותי. ולפני מי אוכל לשפך שיחי ולפתוח סגור לבי, אם לא לפניך? – אמר עציוני ברגש, ויאחז בידה הרכה.

אלכסנדרה לחצה את ידו בחבה, ותט ראשה אל ראש עציוני ושערותיה כמו נשקו את מצחו.

– קיטלזון, – הוסיף עציוני אחרי דומיה קצרה, – אמנם חפץ מאד כי אעזב את בית המסחר ללכת לכפר עין-קדש ששם בית החרשת, ואני מבין אמנם מאד את חפצו, כי… הוא ירא ממני… כן, הוא מפחד כי אעלה למעלה ואהיה לראש, כי אהיה לשטן לו על דרכו. הוא מוצא חפץ בכל איש הנכון לעבוד אתו כעבד נאמן, אשר ימלא רק את פקודותיו, למען יהיה הוא השליט היחידי על כל עסקי הבית. אבל אותי לא יעשה למשרתו… כן, את הדבר הזה הוא מבין היטב, והלא אני הרסתי את עמודי שטתו אשר עליה כונן את הרחבת בית המסחר והפרחתו – ואיך יראה ברע אשר יקרה אותו אם יעזבני להשאר על עמדתי פה… אצלו! אבל הן לא יוכל להגיד לזיננסון, אשר הסכים לכל דברי, כי שגיתי. לכן יחפץ להרחיקני לבל אהיה לצור מכשול על דרכו…

עציוני עמד מדבר וישאף רוח, כמו רָוח לו בגלותו לפני ידידתו את מערכות לבו.

– ידידי, – אמרה אלכסנדרה, – לא טוב תעשה אם תקח עליך משרה כזאת. הן לא נוצרת לעבוד עבודה גסה ולהכניס ראשך בפרטי ענין אחד… רוחך יעלך על. אתה תוכל לבוא עד חקר ענינים רבים וגדולים מאלה. לפי דעתי, עליך להגיד לזיננסון כי אלה המנהלים שמה בבית-החרשת כלם אינם מוכשרים למלאכתם ולא יוכלו למלא את תפקידם, ותוכל למצא אנשים אחרים כלבבך, לשום את המשרות על שכמם, ואתה תשאר פה על מקומך להשגיח על כל המעשים… ואם גם אלה ישגו, הן רק הם יהיו האשמים, ואתה נקי. הן לא תוכל להיות עָרב בעד כל המשרתים?… וכחך רב להראות לזיננסון רֹב דעתך בהנהגת העסקים פה. לא, יקירי! אל תעזב מקומך פה, אל תסע מן העיר לשבת בכפר שמם. אם קיטלזון ירא ממך, הלא יבין כי עליו לעזוב מקומו ולהורישו לאיש הנבחר מאדונו, והאיש הזה – אתה ולא אחר. בטוחה אני כי אתה תקח בידך בקרוב את מוסרות ההנהגה ותעמוד בראש בית המסחר הגדול הזה… ואיך יוכל להיות אחרת? האם כל אלה הקיטלזונים למדו דבר מה? האם מבינים המה את מצבם ואת האחריות המוטלת עליהם בהיות גורל אנשים רבים, עובדים ופועלים, בידם? הלא עיניהם רק אל הבצע. הלא רק בתרמית ובמרמה זחלו לאט לאט עדי הגיעם אל מרום מעמדם… ואתה ראה והבין מה הטובה אשר תצא לכל אלה המדוכאים ועניי עם, הפועלים והעוזרים והמשרתים, כאשר יעמוד בראש ההנהגה איש אשר כמוך, מלא אהבת אדם ודעות נדיבות. ועוד זאת אגיד לך, – הוסיפה אלכסנדרה אחרי חשבה רגע, – הן מי יערב לך כי באמת יעלה בידך הדבר לשנות פני בית החרשת לטוב? אולי גם אז תמצאנה מגרעות אחרות, אולי גם מצערות וקטנות, אשר יפול עליהן קיטלזון זה להתגולל עליך ולמצוא תֹּאנות להדיחך ממשרתך ולהרשיעך בעיני זיננסון, ואז יגיל לבו להפילך ברשת אשר טמן לך…

עציוני הביט בתמהון אל העלמה הזאת, ותהי בעיניו כנביאה הרואה את הנולד מראש ומבטה חודר בעתיד המכוסה ממנו.

– תודה לך, ידידתי, בעד עצתך הנכונה, – אמר עציוני ברגש, ויאחז עוד הפעם בידה וילחצנה בכפו בחום וברגש.

אלכסנדרה הטתה את ראשה אליו. זרם דם פרץ על לבו ויעורר בקרבו חֹם ועדן; נפעם ונרעש הגיש בלי משים את ידה אל שפתותיו, וינשק את היד היקרה הזאת ויקשב רב קשב לדבריה אשר הוסיפה לדבר באזניו:

– אל תתן לי את תודתך, שמעון, כי הן ידידה נאמנה אני לך כל הימים… וכבד אכבדך מאד, משנים עברו… אם אבני נגף מונחות על דרכך – הסיר אותן ואל ירך לבך… זרק אותן הלאה ואל תהיינה למכשול לך… מלחמה לנו – ואל תשכח כי à la guerre comme à la guerre

הם ישבו דומם רגעים אחדים שלובים ואחוזים יחדו ושקועים בחשקם אשר להט כל נפשם. היא הורידה את ראשה על כתפו ותלחץ עליו… קול צעדי האנשים, העוזבים את אולם הזמרה אחרי כלות המנגינה, הפריע אותם ממנוחתם הנעימה… היא מהרה לקום ממושבה ותיטיב את שערותיה, ותאחז בידו, ויבואו שלובי זרוע אל האולם הגדול.

יח.

חיימוביץ, אשר נגש אחרי כלות המנגינה אל המקום אשר שם ישבו עציוני ואלכסנדרה, חוה את דעתו, כי טוב עתה ללכת אל בית המשתה הגדול לסעד לבם. עציוני הביט אל אלכסנדרה לדעת את חפצה, והיא אמרה בשמחה:

– עצתך טובה מאד, בוריס סלמונוביץ. זה כמה פעמים שמעתי על אדות הדר הבית הזה וחמדותיו ולא אנה לידי המקרה לבוא לשם… הן אל הבית הזה תבאנה גם מבנות מרום העם – האם לא כן?

– מובן הדבר, גברתי הכבודה! מי לא ידע כי אל הבית הזה תלכנה כל נשי חשובי העם ובנותיהם? ואף גם זאת, הן המאכלים אשר יכינו שמה – אין כמוהם לטוב בכל עיר הבירה!

– ורעיתך? – שאלהו עציוני.

– רעיתי נכונה בכל לבה ללכת, אם רק תסכימו אתם לארח לחברה אתנו…

– אם כן נלך יחדו, – אמר עציוני ויאחז ביד אלכסנדרה, ויעזבו את האולם ויסעו במרכבה אל בית המשתה.

חדרי הבית הגדול והרם הזה היו כולם לאים אורה ויקר; אנשים ונשים מלאו את פני כל האולם הגדול בשבתם מסביב להשלחנות הרבים. ההמולה והשאון גברו מאד. האורחים מרבים לבא, והמשרתים, כולם לבושים לבנים, אצים למלאות רצון כל איש ואיש. האֹרגַן הגדול משמיע קול זמרה נחמדה, והקול הזה מרעיש את כל הבית, מתגלגל כגלי ים מקצה האולם ועד קצהו, עולה למעלה ששם היציעות הקטנים המלאים גם הם אנשים אוכלים ושותים, וחודר גם אל כל התאים והאולמים האחרים.

– נבוא נא אל תא מיוחד, – אמר חיימוביץ אל ההולכים אתו.

המשרת, אשר מהר לגשת אליהם, הביאם אל תא קטן המוּאר באור הגַז והמפאר בכלים נאים ומהודרים, ויושט ליד עציוני רשימת המאכלים והמשקות.

– את הדבר הזה הנני למסור לך, בוריס סלמנוביץ, – אמר עציוני אל חיימוביץ בהושיטו לו את הגליון. – אתה תבחר, ואנחנו מוכנים לקבל באהבה את כל הטוב בעיניך! אדמה כי בענין זה גדולה ידיעתך מאד ואין לנו להרהר אחריך, – הוסיף בצחוק.

חיימוביץ נענע לו בראשו לאות כי תמים-דעות הוא אתו, ויקח את הגליון וישם את המשקפַים על עיניו הכהות, ויעמיק לעַיֵן רגעים אחדים בפֶרֶט שמות כל מיני המאכלים והיין.

הנשים הסירות את מגבעותיהן ותיטבנה את מלבושיהן ואת שער ראשן על יד הראי המלוטש.

– נתחיל במיני דג – התאכלי שִׁבּוּטא? – אמר חיימוביץ בפנותו אל אלכסנדרה.

– אם כן גמרת אמר, הנני לבחור בזה, – ענתה אלכסנדרה בשחוק.

– ואתה אדוני עציוני?

– הלא כבר הגדתי לך כי את אשר תבחר אֹכל בתאות נפש.

– לא, כן לא יעשה! אולי טעמך שונה מטעמי – הן לא אוכל להיות נביא.

– בחר לך, בחר, ידידי.

– ובעבורך, טַניא יקירתי, הן אצוה להביא גם רוֹסטבּיף עם מרק עדשים. הכן? הן ידעתי כי אוהבת את זאת.

ויפנה אל המשרת, העומד לפניו בהכנעה, ויגד לו באר היטב כיצד להכין את הדגים ואת הבשר, ויַראה לכל כי אמנם רבה ידיעתו בהלכות מאכלים.

– ובין כה וכה, – הוסיף חיימוביץ לבאר להמשרת, – הביא לנו מעט יין-שרף טוב, קוניאַק וגם יין לבן מן המובחר בעד הנשים, וכן הביא קדם הארוחה: ביצי-דגה, חתיכת שוק חַזיר, סַרדינים, ספרָטים, נקניקים. וגם, אל תשכח, גבינת שוֵיץ טובה. כן, כן. ודי לנו. לא, עמוד על מקומך! הנשתה, אדוני, אחרי הסעודה תּה או קַהוָה? מה? אתם חפצים בתה? טוב! ובעדי כוס קהוה ולִיקר…

עתה פנה חיימוביץ לעבר המסובים ויחכך ידיו זו בזו מרב עליצות נפשו, כי אמנם עלז לבו על היטיבו לסדר את סעדתם הקלה כיאות לאנשים חשובים.

המשרת מהר להביא את היין ואת המאכלים, וחיימוביץ מלא את הכוסות ויאמר:

– לחיי הנשים העדינות!

כולם הריקו את כוסותיהם בברכם את חיימוביץ. אחרי כן מלא הוא שנית את הכוסות ויאמר:

– הרשיני נא, אדוני עציוני, לשתות כוס יין לכבודך ולברכך במשרה החדשה, כי תצלח במעשי ידיך ותעלה מעלה במשרתך אשר תנחיל לך כבוד ועֹשר. בכל לבי הנני לברכך, והאמין נא לי, כי אהבתיך מיום אשר הכרתיך! והנני נכון להיות רעך הנאמן.

– תודה רבה לך, ידידי הנכבד, בעד ברכתך ובעד ידידותך. הנני שותה לחיי רענו היקר בוריס סלמנוביץ ולחיי רעיתו הכבודה.

– אולם, – הוסיף עציוני אחרי שתותו את היין, בקחתו מן הדגה אשׁר על השלחן, – אמנם מתפלא אני לשמוע מפיך על דבר משרה חדשה בעדי – ואנכי לא ידעתי!

אל תכחש בלשונך, יקירי, – אמר חיימוביץ בציחוק, – הן עוף השמים הוליך את הקול, והכל יודעים כבר, כי אתה תהיה בקרוב למנהל בית-החרשת אשר בכפר עין-קדש…

עציוני הביט במנוחה ובשחוק קל אל היושב אתו ויאמר:

– העוף ההוא הוליכך שולל.

– האמנם? – קרא חיימוביץ; וגם רעיתו הניחה את המזלג אשר בידה ותבט אל עציוני כשואלת.

– כן. אנכי לא אקבל את המשרה הזאת עלי…

חיימוביץ הביט רגע אחד בתמהון על פני עציוני השוחקים, אבל פתאֹם האירו פניו בצהלה וימלא את כוסו ויאמר:

– אני מבין הגיגך, יקירי! “הרם למעלה!” – כאשר יאמר ההמון… ויור באצבעו אל התקרה. – אנשים כאלה אוהב אנכי בכל לבי! לחייך! ולחיי העלמה הנחמדה אלכסנדרה אשר תהיה לכבוד ולתפארת לאחד מרבי העם!…

טטיאַנה העיפה עיניה בקנאה רבה על אלכסנדרה, ותשת גם היא את כוסה בברכה.

– כן דברת! – אמרה אלכסנדרה. – “הרם למעלה!” – את הדברים האלה אמנם עלינו לחרות באותיות זהב על דגלנו במלחמת החיים אשר לפנינו. ואם לא, אז אבד אבדנו… “הפטיש או הסדן!” הידעת, שמעון, את הפתגם הזה?… כן הם חיינו עתה, חיי כל איש וחיי כל אומה. אם כשרונותיך עצומים ויש כח ואֹמץ בנפשך, עלֵה למעלה והיה לפטיש – להכות בכח על הסדן.

לחיי אלכסנדרה התאדמו מן היין אשר שתתה וחם החדר. עצביה היו נרגשים מאד, והיא כלולה ביפיה ובחנה, עיניה מבריקות ומפיצות אש, ואת ראשה עם קוֻצות שערותיה החמודות הרימה, ואֹמץ-רוח רחף על תוי פניה.

חיימוביץ מלא את הכוסות, ולא יכל להסיר את מבטי עיניו מן העלמה הזאת… טטיאנה הורידה את ראשה, כמו התעמקה בבחירת בשר הרוסטביף אשר לפניה, ועציוני חש רעד בכל עצמותיו וישב רגע דומם מבלתי יכלת להבליג על המית לבו, וישת מעט מן היין אשר לפניו ויאמר:

– הפטיש או הסדן! – אמרת, אלכסנדרה. ולפנים הגדנו אחרת… אז דרשנו כי כל בני האדם ישוו בהצלחתם וברכושם ובאשרם – זאת היתה מטרתנו אז…

– אל תשים אשם בנפשי, יקירי – אמרה אלכסנדרה – ואל תדמה בלבך כי פניתי ערף לכל הרעיונות הנשגבים אשר הָגינו בימים עברו. לא ולא! גם אני גם אתה תמימי דעות אנחנו היום כמלפנים – ומעשיך יעידו כי כנים דברי… גם היום גם לפנים שאפנו למטרה אחת, אבל האמצעים נשתנו, או – יותר טוב אם אגיד – עתה נבין ונדע את האמצעים האמתים והנכונים… דעת האדם מתפתחת והולכת קדימה. בימינו אלה, אשר בהולד איזה רעיון נשגב במוח גאון אחד, לא ינוח בשלוה על מקומו ימים ושנים עד שיבֹאו דורות אחרים לבארו ולהסבירו ולהרחיבו בין העם, – בימינו אלה תמרנה גם הדעות לרוץ אֹרח ולקבל פנים חדשות ולבוא לחדרי לבנו. כן, האמצעים נשתנו… לפנים חשבנו כי למען הביא אֹשר והצלחה לכל בני האדם – עלינו לרדת אליהם, ועתה נבין, כי למען השיג את המטרה הזאת עלינו לעלות עליהם!

– הלא תזכור, שמעון, – הוסיפה אלכסנדרה ברגש בפנותה על עציוני מבלי הבט אל שכניהם היושבים אתם, כמו לוּ רק שניהם לבדם יושבים פה בחדר, – הלא ידעת דברי קַרלייל הזקן על גבורי ההיסטוריה!… כן, הזה הזה ראה בעיניו את האמת, הוא הראה לנו לדעת ולהבין את מהלך חיינו. ביד הגבור לשנות פני החיים, לסַדֵּר אותם לפי רוחו ועזו, להוליך אחריו את כל העם, להנהיגו בדרך ישרה, להביאו אל מחוז חפצו… ולולא הגבורים האלה לא היתה כל תנועה בחיינו או בחיי כל ארצות איירופה. אם, למשל, באשכנז קמו ועמדו כאיש אחד כשני מיליון פועלים להגין על חייהם ועל כבודם – הן רק לַסַל עשה את כל החיל הזה, ולולא הוא, כי עתה לא היתה כל התנועה מתעוררת ביניהם. הלא די לך גם המשל הזה! אבל עתה קם איש אשר יראה נכוחה מקרליל הזקן, הוא ניטשֶה החכם והמשוגע, אשר אמנם גאון הוא מכל גאוני הדור, והוא שנה את דבר המשפט הזה… הגבור הוא גם השליט בחיינו, לוֹ הכח והאון – ולו גם הצדקה לשפך את רוחו ולהשתרר על ההמון הרב אשר תחת רגליו. כן! לו הצדקה והמשפט, כי מבלעדו יהיה על העם כפראי מדבּר. ואם כח ואֹמץ בלבבך, אם תחוש בנפשך כי אחד הגבורים אתה, – לך בכחך זה ועשה גדולות והיה גם מושיע לרבים. אל תפחד ואל תרהה ואל ירך לבבך מהסיר כל מכשול מדרכך… רק המוסר הדתי, אשר העם הדל והנשפל, עם ישראל, כתב על דגלו, היה לפוקה ולמכשול לב לנו ולו, ולכן לא היה עם ישראל מעולם לעם של גבורי ההיסטוריה, כי אם עבדים לעבדים… עתה עלינו להסיר מעלינו את הכבלים המעיקים על רוחנו!

את הדברים האחרוֹנים קראה אלכסנדרה בקול גדול. היא היתה מלאה ברגע הזה כח אדיר, וכאשר חדלה מדבר ישׁבו כולם דוממים, רק מַשק המזלגות והסכינים אשר בידי חיימוביץ ואשתו הפריעו את הדומיה בחדר. ומן האולם הגדול השמיע האורגַן קול זמר נעים המלבב אזן השומע, וקול שאון העליזים, המעַדנים נפשם באולמים האחרים ובתאים המיוחדים, נשמע כקול המולת המון עם רב.

עציוני לא ענה דבר לאלכסנדרה. הוא לא התפלא לשמוע כדבר הזה, רק לא שער בנפשו, כי גם רוח אלכסנדרה מלא מן הרעיון הזה, אשר זה כשנה לקח את כל לבו ויהגה בו באות נפש. הוא לא יכל להשמיע בפיו את הגיגו זה, כי לא מצא לפניו איש כלבבו, אשר לפניו יגלה מצפוני לבו. חבריו הראשונים חלפו ועברו איש לעברו: זה נושא משרה בפקידות המדינה, וזה התפרסם בעולם כעורך דין או כרופא נודע; מי חלף ועבר מן העולם ולא נודעו עקבותיו, ומי יושב בכפר שמם או בעיר נכחדה וחייו מרים מאד. והוא… כל קרביו שאפו לרעיון הגדול: לעלות מעלה מעלה, ואז בודאי ישיג את מטרתו בחייו, אז ירום ונשא ופעולתו תאיר על אנשים רבים. ובכח המסחר והכסף אמר לעשות לו כנפים לעוף במרומי שחקים… כן! רבות מחשבות עלו על לבו מאז בא לשרת בבית המסחר הגדול. ואמנם גם המקרה אנה לידו מפעל כביר, אשר בו יוכל להראות את עזוז רוחו… אבל בביתו לא מצא ולא יכל למצא את אשר יבקש. שם לא תפתר לו השאלה האיומה אשר אחזה בכל פנות חדרי לבבו, המעיקה על כל מחשבותיו, הגיונותיו וחזיונותיו… האם שרה הפשוטה, אשר כל כבודה בביתה פנימה, האם תהיה לו לאור מאיר, לעמוד נכון להשען עליו, למעין נאמן לשאב ממנו רוח חדש אשר יחזיקהו, יחלימהו ויאַמצהו במלחמתו הגדולה ושאיפתו לגדולות? שרה תוכל להגיד לו מוסר פיה, להזכירו דעות נושנות אשר כבר עבר זמנן, מוסר אמה ואביה-זקנה, מוסר דתה ואמונתה… היא תוכל להגיד לו כי האיש השמח בחלקו מאֻשר הוא בחייו, כי מטרתנו רק לחנך את הילדים בחכמה וביראת שמים; היא תקרא לאלהים ותבקש לה רוח ממרום להחיות נפשה; היא תגד לו כי אסור לעשות חלילה איזה מדחה לאיש וכי צריכים אָנו להיות זהירים מאד במעשינו, אולי נמיט חלילה רעה על עמיתינו; היא תחוה דעתה, כי מצבם עתה הוא מרום פסגת אשרם, וכי לאט לאט, בהדרגה יוטב מצבם יותר ויותר, כי האדונים המנהלים יוסיפו לו על שכרו בראותם את פעולתו המועילה והרבה – ובזה תמו כל מטרותיה ושאיפותיה! אבל הוא לא כן! הוא אמנם לא ישאף לצבור הון וכסף. הוא רוצה ביחוד להשתרר; הוא רוצה להיות שליט וגדול… והמכשולים? איפה המה המכשולים המונחים על דרכו?… האלה האנשים הזרים לו ולרוחו כקיטלזון, מלכין, דורב, מושין וכדומה? מה לו ולהם?

כן, הסדן או הפטיש! אמנם צדקו מאד דברי אלכּסנדרה… ומה לעשות, אם בחיינו לא נוכל לגבר במלחמתנו ולרכש לנו אשרנו, אם לא נלחם בשטף כח ועוז, אם לא נפיל את מנגדינו להיות להדום רגלינו?… אמנם רק היא בחושה החד, בהרגשותיה הדקות ובמבטה העמוק – תחדור לצפוני מסתרי נפשו ותבין את גדל מעשיו וערך פעולותיו. מה טובה ונחמדה היא! מה רב יפיה ומה אדיר וכביר רוחה!… הוא חש, כי לולא האנשים הזרים האלה, אשר באו הנה ואשר הוא מתעב אותם בכל נפשו, לולא הם, כי עתה נפל לרגלי העלמה הנפלאה הזאת, כי עתה אחז בידה הרכה לבקש ממנה – להיות לו לאור מאיר על דרכו בחיים, להשקיט את המית רגשותיו אשר יתרוצצו בקרבו וילהטוהו… אבל שרה?… והילדים? – היוכל להסיר מדרכו גם את המכשול הזה?

חיימוביץ ואַלכסנדרה מוסיפים עתה לשוחח על דבר המנגינה אשר מעו בהיכל הזמרה. היא מחוה את דעתה על כשרונות המזמרים ומסבירה לו בבקרת נמרצה את טיבם ואת חסרונותיהם, והוא מקשיב ומאזין באזן קשבת, אם כי בטוח עציוני שחיימוביץ זה לא יוכל להבין אף מעט מדבריה, יען שגבה ממנו הדעת הזאת, ובפרט עתה, אחרי אשר הריק אל קרבו יין רב…

המשרת אשר הביא את התּה בכוסות קטנים ויפים הפריע את מחשבותיו, ויבליג על רוחו וידבר גם הוא על דבר הנגינות, ועל בית המשתה ועל הסדר הנכון השורר בו ועל הפאר וההדר השפוך בכל האֻלמים והתאים.

טטיאנה קמה ממושבה ותאמר כי חֹם החדר מעיק לה ולא תוכל עוד להשאר פה, לכן תאמר בדעתה לשוב הביתה. כולם עמדו ממקומם, כי חיימוביץ מהר לגשת אל רעיותו ולהושיט לה את מגבעתה.

– ואנכי עוד לא כליתי לשתות את כוס התּה אשר לפני, – אמרה אלכסנדרה בצחוק – ואני צמאה מאד, כי היין הגדיל את צמאוני.

– אם כן, – אמר חיימוביץ, – נלך אנחנו, ומר עציוני ישַלחך עד מעוננו.

– הנני נכון להשאר פה עד כלותך לשתות, – השיב עציוני במנוחה. – ואמנם טוב כי תשבי אחרי כן לנוח טרם תצאי החוצה, לבל תאחזך הצנה. וגם לך, גברתי חיימוביץ, עצתי לנוח מעט עד עבור החום מעליך.

אבל חיימוביץ ורעיתו עזבו את החדר ויפרדו מאתם בשלום, ועציוני סגר את הדלת אחריהם. רגעים אחדים ישב על הספה על יד אלכסנדרה מבלי דבּר דבר; וגם היא כמו הקיעה את מבטה בכוס התּה העומד על השלחן, ותחריש.

– דבר גדול הגדת, ידידתי היקרה, – אמר עציוני בהביטו אליה: – גם לבי הגה את הרעיון הזה ימים רבים. ראה אראה כי השקפתך על החיים הסובבים אותנו מתאימה עם מחשבותי; לכן מה יקרה לי ידידותך אלי תמיד, מבלי אשׁר אדע במה יכלתי לרכש לי את האֹשר הזה.

אלכסנדרה הרימה פתאֹם את ראשה ותעף בו את עיניה המבריקות. היא נגשה, ותט אליו את גוה הרך ואת פניה הנחמדים אל פניו, ותאמר בקול רועד:

– יען… כי אהבתיך, שמעון! אהבתיך זה ימים רבים. ומבלעדך לא אוכל לראות חיים.

היא פרשה את ידיה ותחבקהו באהבה עצומה, ותוסף למלל בפיה:

– אין כל דבר אשר יוכל להפרידני ממך… אין דבר אשר יוכל לכבות את אש האהבה הבוערת בלבי כאש. כין כל מכשול אשר יוכל למנע ממני את אשרי!

והוא חבק אותה בזרועותיו וינשק את פניה, פני להבים, את עיניה המפיצות זיקי אש, את שערותיה החמודות… שקועים בחשקם העצום אשר תקף את כל יצוריהם, כל חושיהם ורגשותיהם, ישבו זמן רב אחוזים ושלובים יחדו. ומן האולם הגדול נשמע קול האורגַן בזמרות נעימות, ומכל האולמים והתאים הקרובים נשמע קול המולת שותי יין צוהלים ומתעלסים…

יט.

השלג כבר נמס. השמש תראה מבין מפלשי העבים הקרועים אשר ינשאו על כנפי רוח במרומי עיר הבירה, ממעל לההיכלים הרמים והבתים והמגדלים הנשאים, ממעל לרחובות ההומיות מאדם רב וממרכבות משתקשקות, וממעל לכל המון האנשים הממהרים, מלאי חפזון רב, לרוץ מרחוב לרחוב ומבית – לרדוף אחרי הפרנסה, או אחרי הבצע, או אחרי תענוגות העולם… כל הרחובות כבר נקו משלג. יושבי עיר הבירה ממהרים להסיר מהם את החורף העז, השורר בקרבם ירחים אחדים, ולקדם פני האביב המביא מרפא ורוח חדש גם להם, הכלואים בבתי מסחריהם, בתאי-הסופרים ובמעונותיהם הצרים אשר בבתים הגבוהים. גם הצפרים המתעופפות במרחבי הרקיע והמשיקות בכנפיהן מתנשאות ראשי המגדלים וההיכלים – גם הן על בהמון רב מאד ומשמיעות קולן בהמולה ובשאון, אשר יחדור כמעט גם לאזן ההולכים והרצים ברחובות; הן מהרו לשוב מהארצות ששם תאיר השמש בהדרה, וכמו גם הן שמחות לראות כי פה כבר החל הטבע לקדם את פני האביב בבואו, כי אין שלג בחוץ, ויושבי העיר הסירו מעליהם את בגדי החרף, אף כי בלי ספק תיטבנה עיניהן לראות את הכרים השדות והיערות אשר בסביבות העיר, כי עטפו שלג המכסה כל בתי האכרים הקטנים, כי הנהרות עודם מכוסים כפור והרוח העז עודנו מנשב במרחבי הככר להקפיא את ידי הנוסעים בעגלות החורף ואת פניהם הנשקפים מבין אדרות השער הישנות והקרועות.

וגם עציוני, אשר זה עתה יצא מפתח “בית המסחר המזרחי” ויעמוד בחוץ רגע ללבוש את נעלי-ידיו הירוקים ולרכס את כפתורי אדרתו, – שאף אל קרבו את רוח האביב בכל מלא חזהוּ, ויבט ברגש נועם אל הדר השמש, אשר הופיעה מבין העבים וקרניה שפכו אור וזהר על חלונות החנויות אשר לנגדו ועל ראשי גגי הבתים אשר מסביב… הרכב העומד ברחוב מהר לשרוק לסוסו ולקרב אליו ולהציע לפניו את מרכבתו, אם יאבה לנסוע. וגן עציוני נגש אליו לשבת במרכבה, והנה ראה פתאם את מלכין הולך וקרב אל הבית הזה. עציוני עזב את המרכבה ויגש אליו בשחק נעים על שפתיו.

– מה שלום אדוני מלכין? – אמר עציוני בתתו לו ידו לאות ברכת שלום.

– תודה לך, אדוני. שלום לי…

– התראה איך הוטב מזג-האויר? כמעט בא האביב ויבא לנו רוח חדש בכנפיו.

– אמנם פה כבר נכרו אותות האביב, אבל במסבותינו עוד יזעף החרף וישליך קרחו בזעף, – ענהו מלכין בצחוק קל. – אמנם אתם בני עיר הבירה תמהרו ותחפזו בכל… וגם האביב ימהר לבוא לקדם פניכם בראשונה.

גם עציוני שחק בקול לשמע ההתול הזה.

– האם תאמר לבוא לבית המסחר? – שאלהו עציוני.

– כן, אמר מלכין. – קבלתי מכתב מקיטלזון, והוא מבקשני לסור הנה בבואי העירה, לכן אמלא אחרי דברו ביום הזה, יום חג, שבו אני פנוי מעבודתי.

– כן, כן, ידידי… הלא תראה כי בדבר הזה טוב לכם, יושבי הכפר, מאשר לנו. לכם נִתן החג למנוחה ולחפש, ואנחנו ממהרים תמיד לעבוד בלי הרף ובלי חשך גם ביום הראשון, גם בימי חג ומועד. – ויתחק עציוני בדברו את דבריו.

– כן, – הוסיף, – אני בקשתי את קיטלזון, כי יכתב אליך לסור הנה, ותודה רבה לך בעד טרחתך, כי חפצתי לדבר אתך דברים אחדים על דבר בית החרשת, דבר נכבד ונחוץ… אבל עתה ממהר אני ללכת אל זיננסון, כי כן צוה עלי לבוא היום… אבל במהרה אשוב, בעוד שעה, לא יותר. זיננסון לא יעכבני… ואותך אבקש לחכות לי עד שובי. קיטלזון אמנם יושב עתה בחדרו בבית המסחר, אולם מסופק אני אם ידבר אתך על דבר הענין הזה בלעדי.

– בכל לבי הנני נכון לחכות. ואם כן לא אסור עתה אל בית המסחר, כי עוד עלי לראות את אחד ממכירי, ובעוד שעה אשוב גם אני הנה.

– טוב מאד, – אמר עציוני בלחצו את יד מלכין בידידות, וימהר לשבת במרכבה. ובנוע המרכבה ממקומה בהמולת אופניה פנה עוד הפעם אל מלכין וירם את מגבעתו וירכין ראשו ויקרא אליו:

– אם כן היה שלום, ידידי! בעוד שעה. – ושחוק נעים רחף על שפתיו.

המרכבה משתקשקת ברחובות, ולב עציוני מלא עתה רגשי נעם ורצון… רגשי אהבה וששון ממלאים את נפשו וכל חושיו; הוא שמח לקראת רוח האביב הצח הנושב מול פניו הצוהלים; קרני השמש מחממות כל קרביו; פני אלכסנדרה מרחפים נגד עיניו, והוא כמו חש ברגעים האלה קרבת גוה הרך והנחמד, וכמו לא השמש אך פני אלכסנדרה הנחמדים שולחים אליו את קרני האור להרנין את לבו ולשמח את נפשו… הוא מביט אל כל ההולכים והעוברים בחוץ ומדמה בלבו, כי כלם צוהלים עליזים, כי פני כלם מפיקים אהבה וששון, כי כלם המה אוהביו ורעיו הטובים הסובבים אותו, למען הגדל עליצותו ושמחת חייו. וגן מלכין זה הן איש טוב הוא באמת… אמנם לא רבה דעתו את החיים, כחמור גרם נכון הוא לעבוד תמיד, מבלי יכלת לצאת מחוגו הצר אשר התוה לו הזמן ולהתנשא למרום, אבל הוא טוב ודרוש עתה לחפצו, הוא יהיה לו עתה לעזר במעשיו ובפעולתו… הן עליו לכתב מאמר להראות לפני זיננסון כל תכנית ההצעה אשר חדש על דבר עתידות בית החרשת ועל הרחבתו והתפשטות סחורתו, ורק פרטים אחדים מיסודי העבודה זרים לו. ומלכין יבאר לו את הדברים האלה, למען אשר יוכל ללכת לבטח בדרכו זאת. הן גדול עתה הבטחון אשר יבטח בו זיננסון; הוא חפץ למסור לידו כל הנהגת בית החרשת, הוא גם נכון לפזר עוד כסף להגדיל עבודת הבית ולשנות פני המלאכה כפי התכנית אשר הוא, עציוני, יציע לפניו. ועתה הנה כמעט השיג את רום מאוייו, כמעט עומד הוא נכון על ראש המגדל הגדול – מגדל המסחר והתעשיה – אשר כוננו אחרים, והוא, עציוני, יהיה המפקד על כל המון העובדים והפועלים המביטים אליו ברגושת כבוד ומיחלים לחסדו ולמוצא פיו… אבל לקבל עליו משרת מנהל בית החרשת בכפר עין-קדש – לא יֵאות. כן גמר עתה בלבו לעשות, כעצת אלכסנדרה החכמה… זאת ועוד אחרת, הנה יש אתו עוד הצעה נכבדה מאד לשימה לפני זיננסון: אגודה אחת תמכר בימים אלה כל האַקציות שלה, של בית החרשת למלאכת הסוּקֶר בנגב הארץ במסבי נהר דניפר. המקום הזה טוב מאד ומסוגל להרחבת מעשה הסוּקר… ויש לו עתה ראיות ברורות ונאמנות, כי רק בחטאת המנהלים והפקידים נהרסו עמודי בית החרשת ההוא ונקל הדבר להקים הבית על מכונו, ובין כה וכה תמכרנה האקציות בזול, ובעצת עציוני מהר גם קיטלזון לקנות מהשטרות האלה. עתה יעריך את הצעתו לזיננסון, כי יקנה את השטרות הנותרים, למען יהיה הוא האדון היחידי, לעשות בבית החרשת כטוב בעיניו, וכאשר יגדל ויפרח מסחר תוצאות הסוקר ההוא אז יעלה גם מחיר האקציות וזיננסון ירויח כסף רב… כן! עציוני בטח עתה, כי זיננסון לא יסרב לדעתו וישמע לעצתו, ובזה יראה הוא לדעת רוחב בינתו גם בעסקי השטרות, ואז עוד יוסף זיננסון להאמין בו ובפעולותיו, אז לא יחפוץ בעצמו כי ישאר עציוני בכפר שמם, בעין קדש, בעת אשר יוכל להביא טובה רבה להרחבת “בית המסחר המזרחי” בשבתו פה בעיר הבירה ובהיותו לאחד מראשי הבית כקיטלזון הזקן… כן! עוד רעיון אחד עלה על לבו. הן את הסוקר, אשר יכינו בעתיד בבית החרשת ההוא, אפשר לשלח רק לשוקי ערי המזרח, כי שמה ידרש סוקר רב המובא מארצות צרפת ואשכנז – אבל “מנהלינו” לא יבינו לדעת כי הסוקר של ארצנו בצורתו הנוכחית לא יוכל להתקבל בארצות ההן, יען כי פה הסכינו להכין ממנו גוּלות גדולות, ושם יטעינו את הסחורה על הגמלים ועל האתֹנות, בעברם בין רוכסי ההרים הרמים או בדרך המדבר הגדול באין שם מסלות סלולות, לכן תשברנה הגולות ויתקלקל הסוקר. ובכן עלינו להתחכם להכין את הסוקר אשר לנו לפי טעם אנשי המזרח הנותנים את היתרון להסוקר המובא מצרפת ואשכנז, בהיותו מוכן שם בגולות קטנות, ובשגם כי נוהגים יושבי ארצות המזרח להוביל שי לשריהם ולשופטיהם ולשוטריהם סוקר בגולות קטנות… את כל הידיעות האלה שאב בימים האחרונים מספר של נוסע אחד אשר קרא, והנוסע הוא איש אנגלי, אשר עבר בארצות המזרח ללמד לדעת את מנהגי הארץ דרכיהם ונמוסיהם. כן! הוא יציע לפני זיננסון כי ישלחהו לעבור בארצות ההן, להתבונן על הליכות המסחר שמה וגם לנסע לראות בעיניו את בית החרשת למעשה הסוקר העומד להמכר – אז יעבור את הים השחור, אז יראה בעיניו את חצי-האי קרים, יעבור בין הרי קַבקַז, יבא לארצות טורקֶסטַן… עוד בימים עברו השתוקק לעבור ימים וארצות שונות, להתבונן על הדר הטבע בנגב ובמזרח, לראות בעיניו את המדינות השונות ואת אנשיהן. עתה ימלא גם חזיון לבו זה!

לוּ יכלה גם אלכסנדרה לעבור אתו בארצות ההן!… מה נהדרה ונעימה היתה נסיעה כזאת!… לוּ יכלו לתַיר יחדו את הארצות הרחוקות הללו! אבל… הן עליו לנתק את הקשר הקשר אותו אל שרה אשתו?… כן. עליו להסיר את המכשול הזה מדרכו… אבל היש לו הצדקה לעשות כדבר הזה? היוכל להרוס את מוסדי חייה? היוכל להסיר מעליו את הכבלים אשר בהם אֻסר אל האשה הזאת – והיא לא חטאה ולא אשמה?… אמנם רק אולת היתה קשורה בלבו אז, בהתקשרו עם האשה הזאת… האהב אותה בימים ההם? אולי אש התלהבות ימי הנעורים בערה אז בלבו ולא ראה ולא התבונן כי רב המרחק בינו ובינה, כי את אשר יבחר הוא – תבחל היא, ואת אשר ירחק תקרב. והתהום יגבר ביניהם עתה מיום ליום. היא כמו זרה נחשבה לו עתה. איזה רעיון, איזה רגש נעלה יקשר אותו עתה אליה? היא לא משה ממקומה בכל השנים האלה מיום בואם בבית הנשואים, מיום עזבה את עיר מולדתה: כמו אז כן עתה תראה מטרתה בחייה לעבוד ולעמול בבית, להשגיח על הסדר ועל הנקיון ועל המאכלים; כמו אז כן עתה צר חוג מבטה בחיים הנוכחים אשר לא יעמדו על מקומם, כי ירעשו וישטפו בשטף מרוצתם הלאה, הלאה. ואפילו בחנוך הילדים עודנה עומדת על המקום אשר עמדו עליו אבותיה – לחנכם ביראת שמים, בתפלות ישראל! אבל הילדים?… האם יגזל מהם את אמם? היש לו הצדקה לעושת דבר מר ורע כזה? או היתנם על ידה? אבל האם הוא איננו אוהב את הילדים? לא ולא! אין דבר אשר יוכל להפריד בינו ובין ילדיו… ביחוד אלכסנדר בנו. הוא נחמתו, הוא ששון לבו ותקותו ואין דבר אשר יוכל לקחת ממנו את בנו היקר הזה. הוא נכון למסור נפשו עליו. עליו אפוא לקבר את רגשותיו, את אהבתו העזה לאלכסנדרה, ולהמית כל חשקו ותאותו הלוהטים בקרבו – רק למען הילד הזה… אבל הן הוא יוכל לקחת את הילד אל ביתו אחרי כן, אחרי אשר… ישלח את שרה מעל פניו. ואמנם אלכסנדרה רק היא תתן לו חנוך טוב לפי רוח הזמן. וגם היא תאהבנו כנפשה. אבל הן שרה לא תעזבנו ולא תרפנו! והאם לא תגדל אשמתו עד מאד אם גם את האֵם ישלח מפניו וגם את הילדים יגזל ממנה?!

פני עציוני נפלו מאד בחשבו את המחשבות האלה; הוא הרים את ראשו ויבט מסביב כמו מבקש הוא עצה מפי העוברים על פניו בחפזון ברחוב שפניהם עצובים וטרודים ומפיקים דאגה ורגז. גם השמש הסתירה את קרניה ואורה ממנו; האדים מרחפים על כנפי רוח, ויהיו לגזרי עבים אשר ינשאו אל מקום אחד, פעם יגדלו ויהיו לענן המכסה פני השמש ופעם יעברו ויכלו, ועוד מעט והנה נקבצו ונאספו אל מקום אחד, וישתרעו על כל מרחבי הרקיע, ורק זר כהה יראה מבין העננים, הוא המקום ששם זרחה השמש לפני רגעים מספר.

עצבת נוראה וכאב גדול ממלאים עתה את כל חדרי לבו. הרוח הקר מנשב בחזקה; הוא חש גם קור בכל גופו ויצו להרכב למהר לנסע. כה עברו רגעי מספר. והנה הוא לפני בית זיננסון, והמרכבה עמדה.

בפעם הזאת לא נטל עליו עוד לשבת ולחכות עד שיתבקש לישיבה של האדיר הזה, כמו שהיה לפנים. המשרת, אשר מהר מהר להפשיט ממנו את מעילו העליון בהכנעה רבה, מהר להודיע להמזכיר כי עציוני בא, והמזכיר הובילהו מהר אל חדר האדון.

– קראתי את כל דבריך, – אמר אליו זיננסון בחן, – ומצאתים נכונים ואמתים… אדמה כי מעתה כן נעשה, כהצעתך הישרה…

– נעים לי מאד לשמוע מפי אדוני, כי עבודתי מצאה חן בעיני כבודו.

– כפי הנראה ממאמר הצעתו, צריך יהיה להדיח ממשרתם איזה אנשים העומדים בראש המלאכה?

– אמנם לפי דעתי טוב לנו לפטור איזה אנשים מבית החרשת, לתועלתו ולטובת עבודתו.

• כן, כן. דוֹרב הוא המנהל הראשי, – אמר זיננסון בשומו עיניו אל הגליון המונח לפניו. – אין דבר. הוא יוכל לקבל משרה כבודה באחד מעסקי האחרים. אבל מי המה האנשים האחרים מבעלי המשרה? היש שם יהודים?

השאלה הזאת הביאה את עציוני במבוכה רבה, וכמעט לא יכול להבין מה חפץ זיננסון להגיד בדבריו אלה.

– כן, אדוני, ישנם שם שנים שלשה יהודים… מלכין, מנהל המלאכה, איש צעיר לימים, חימיקי. גם המשגיח על בית האוצר הנהו יהודי, קוגל – איש גס ופשוט.

זיננסון ישב רגע במנוחה, ויקמט את מצחו ויאמר בקול דממה, כמדבר לנפשו:

– יהודים הם, ככן. אולי יוכלו הם להשאר על כנם… כן, אנא התאמץ נא כי ישארו על מקומם. ועל דבר האנשים האחרים עשה כחפצך.

עציוני הביט בתמהון אל ה“אדיר” הזה, אשר כמו יבקש מלפניו בעד ה“יהודים” האלה. כמו רעד עבר בכל עצמותיו ויענה בגמגמו בלשונו:

– כחפץ אדוני כן אעשה. אדמה כי המה לא יעשו עולה, וגם לא עשו רעה… המה ישארו על מכונם.

– ואני אמרתי בלבי להציע לפניך, כי תקבל עליך משרת המנהל הראשי בבית החרשת הזה… וגם קיטלזון יעץ כדבר הזה.

– מעמקי לבי הנני נותן תודתי לאדוני על כל הטוב אשר רחש לבו עלי ועל הבטחון אשר יבטח בי. בכל נפשי הייתי נכון לקבל עלי את העבודה הזאת ולמלא פקודת אדוני, אבל ירא אני פן אחטא בעשותי דבר זה ובקחתי על שכמי משרה כבודה כזאת.

זיננסון הרים את ראשו ויבט עליו בתמהון רב.

עציוני באר לו את הסבות המונעות אותו מלקבל עליו משרת המנהל הראשי בכפר עי-קדש, כי מוזרים לו פרטי העבודה והמעשה, וטוב לבקש ולמצא לזה איש מומחה בחכמת הטכנולוגיה, לשום על שכמו הנהגת בית החרשת, וכל עניני המסחר יוקחו משם לסדרם בלשכת הנהגת “בית המסחר המזרחי”, ואת הדבר הזה יוכל הוא, עציוני, לנהל פה בשבתו בבית המסחר, וגם יכול הוא להשגיח מפה בעין פקוחה על סדרי החשבונות והמלאכה אשר בבית החרשת; לכן טוב כי ישאר הוא על כנו פה בבית המסחר אם רק תנתן בידו היכלת להיות המוציא והמביא בכל עניני תוצאות בתי המלאכה אשר ל“בית המסחר המזרחי” וכל מוסרות ההנהגה יהיו בידו. ויוסף לבאר לו, כי ישנם עוד בתי חרשת רבים, אשר יוכל בית מסחרם לרכשם לו, והמה יגדלו וירחיבו מעשיהם ועניניהם ויביאו ברכה רבה לבעליהם, כמו בית החרשת של סוקר אשר במסבות נהר דניפר העומד להמכר ואקציות רבות שלו כבר קנה קטילזון על פי עצתו. וגם הוסיף להוכיח לפניו, כי בימים האלה יוכל בית מסחר גדול כ“בית המסחר המזרחי” להרחיב חוג פעולותיו קם ברכשו לו בתי חרשת רבים, אשר יגדילו וירחיבו את מלאכתם ע"י בעלי ההון, אשר כסף רב להם לתתו בעסקי בי החרשת, וככה יוכל “בית-המסחר המזרחי” להיות המרכז הגדול, אשר בידו להוציא סחורה רבה אל שוקי המסחר או לחדל, להגדיל מחיר הסחורות או להקטינו לפי רוח היום ולפי צרכי בני האדם בארצות רבות. ואם יהיה כל הענין הגדול הזה מסור בידי איש אחד, איש אשר עודנו מלא כח עלומים והשכלתו רבה להבין לדעת את המצב המדיני, מצב השטרות ומצב צרכי השוקים, – אז יפרח וישגשג בית המסחר הזה ויגדל מאד. אפס כי עליו להגיד את האמת, כי בכל הכבוד אשר ירחש לקיטלזון, הנה צריך להודות כי כבר זקן האיש, ואם כי כשרונותיו רבים ונפלאים מאד, בכל זאת גם עליו יקשה לנהל לבדו כל עניני הבית הרבים.

זיננסון הקשיב לכל דברי עציוני בתשוקה רבה.

אמנם כנים דבריך, עציוני, ונאמנה הצעתך, – אמר אליו זיננסון. – הן אמנם מכבד אני מאד את קיטלזון הידוע לי מכבר לרב פעלים ולגדל דעה… אולם נכונים גם דבריך כי כבר זקן האיש מיום ליום, וטוב יהיה לו עוזר תמידי – כמוך… מחר אדבר עם חברי אגדתנו, כי ישימוך למשנה להמנהל. ובטוח אני כי קיטלזון יקבלך ברצון בתור חבר לו בעבודתו, כי גם הוא שבע רצון בך.

עציוני הרכין את ראשו ויענה כי נכון הוא לעבד באמונה בכל אשר יצוהו אדונו הנכבד. ויצא מן החדר שמח וטוב לב.

עתה מלאו כמעט על משאלותיו. לכן שמח מאד בשובו מבית זיננסון, רק דבריו על אודות “היהודים” לא נתנו דמי לרוחו… נפלא הוא האיש הזה, אמר עציוני בלבו, כי גם בשאפו להון לא ישכח את חבותיו לצור מחצבתו, ומזה נראה כי לא עומם עוד בלבו כל רגש נאצל… אבל הן הוא בעצמו לא דמה ולא עלה על לבו לחשוב פן ימיט איזו רעה על אחיו היהודים. אמנם כן… אבל גם מטרות יותר נכבדות לפני, – הוסיף לחשוב, – ובגללם עלי לעבור על דברים זעירים כאלה…

ובשובו וירא את מלכין יושב בבית המסחר ומחכה לבואו, האיר פניו אליו וילחץ את ידו באהבה ויציע לפניו את בקשתו: כי ייטיב נא לעזרהו בהערכת הצעתו על דבר שנויים אחדים בבית-החרשת, יען כי ידיעותיו במלאכה זאת נכבדות וקִימות, והוא, עציוני, יוכל לבטוח בו כי לא יכשל בהחלטותיו ובהצעותיו… והן גם הוא, מלכין, הוא הראשון אשר אז, בבית החימוביץ הביא את המחשבה בלבו כי צריך להעמיד על בסיס חדש ונכון את כל עניני בית החרשת, ובלי ספק ישמח עתה מלכין בראותו כי מחשבתו זאת תצא לפועל והוא יתענג על מעשי ידיו… וגם הוסיף להגיד לו, כי קיטלזון וזיננסון מכבדים אותו מאד בגלל ישרו ותום דרכו, והפעם עוד יוכל להראות לכל את רחב בינתו במלאכת בית-החרשת – להגדיל עבותו, להפריחה ולהאדירה…

גם בלב מלכין בא רוח חדש בשמעו את דברי עציוני, ולבו הכהו על אשר חשב רעה על האיש הזה בראותו את מנהגו המשונה אז בבית החרשת, בבואו לבקר את העבודה והחשבונות.

“אולי”, – חשב עתה מלכין בלבו, – שגיתי אז במשפטי. עליו היה אז להראות לכל, כי מטרתו ללמד לדעת כל פרטי דברי הבית, מבלי שום לב את מכר ומודע".

אחרי כלות עבודת שניהם בבית המסחר, בקש עציוני את מלכין לכבדהו ולבוא אל ביתו.

ויסעו שניהם אל בית עציוני.

כרך ג'

כ.

אולי בפעם הזאת שמח עציוני בלבו במצאו גם את מרים, אשר לא ראה אותה זה ימים רבים, ויאר פניו גם אליה. אבל כמו רעד חלף בקרבו בהתבוננו אל שרה ובראותו כי היא איננה עתה עצובת רוח, וגם שחוק נעים מרחף על פניה בקבלה פני אורחה. הוא הציג את “רעהו הטוב” לפני הנשים, אשר שמחו לקראת האורח, ועציוני הביע למרים את תקותו כי גם היא תאכל אתם לחם היום. והדבר הזה הרנין מאד את לב שרה, אשר העיפה מבט-תודה וברכה אל פני אישה. שרה הלכה לה במהרה אל חדר הבשול להתעסק שם בהכנת מאכלים, ומלכין נשאר עם עציוני ומרים בחדר האורחים ויבלו את הזמן בשיחה נעימה. במרוצת דבריו ספר למרים כי אדיר חפצו לנסע לחוץ לארץ להשתלם בלמודי חרשת המעשה ולהתבונן על התפתחות התעשיה במערב אירופה; אבל לדאבון לבבו לא יתנהו חסרון כיסו למלאת רצונו זה, ואנוס הוא להשאר על מקומו. על שאלת עציוני – האמנם יוציא את כל שכרו, אשר הן לא מעט הוא לאיש רַוָּק, – ענה ואמר בצחוק, כי אמנם בעל משפחה גדולה הוא, כי מכלכל הנהו בני בית אביו המנוח, שני אחיו לומדים בבתי הספר על חשבונו ואת אחיותיו השיא לאנשים בכסף שכרו… אולם, – הוסיף – אקוה כי בקרוב יבואו כולם אל המנוחה וישיגו מטרתם בחייהם, אז לא ידרשו עוד עזרתי.

– כדבר הזה, – אמרה מרים, – הננו רואים תמיד בכל משפחות בני ישראל, כי איש את אחיו יעזרו, וכל איש יעבד ויעמל לא רק לפיהו כי אם גם לעזור לאבותיו, אחיו או גם קרוביו. סבות רבות הכריחו את רבים מאתנו לשבת כמעט בחבוק ידים מבלי מצא מקור פרנסה, לכן עיני אלה תלויות רק לעזרת קרוביהם ואחיהם. החזיון הזה, אשר איננו נפרץ בין העמים האחרים, יען שמה ימצא לו ע"פ רוב כל אחד עבודה לפי כחו וכשרונותיו באין מעצור, וגם לקמץ ליום רע או לעת שיבה, – החזיון הזה נראה לפנינו על כל שעל ושעל בחיי בני ישראל בארצנו. והמצב הזה ילמדנו דעת, כי העם לא יחזיק מעמד, כי התפוררו המוסדים אשר עליו בנה מלפנים עמודי קיוּמו… מקרי הזמן ותהפוכותיו כמעט הרסו את כל המוסדים האלה הנושנים – ומוסדים אחרים לא מצא לו העם, ואם גם יבקשם – ימצאם במקור אכזב. כן… רב האבות בעת הזאת לא יוכלו עוד להוריש לבניהם אחריהם לא נחלת שדה או כרם, לא ביתם ואף גם לא חנותם ומסחרם, אשר עסקו בהם בכל ימי חייו. יקר מאד המקרה בינינו, כי דור שלישי או רביעי יירש מאבותיו את כבוד עשרם ותפארתם אשר היו להם, יען כי ממאת “גבירים” בלי ספק תשעים יתרוששו, הם או בניהם אחריהם… הללו נובלים והללו נוצצים ופורחים – אבל קמל יקמלו טרם גמל פרים. כן מצב כל העם. הרעיון הזה ידכּאני תמיד, – הוסיפה מרים ברגש, – לו רק חלק ממנו היה במצב רע ורעוע אז אולי לא נפלאתי, אולם לראות כי כל העם תלוי בין השמים ובין הארץ באין לו יסוד נאמן לחייו – הדבר הזה אמנם נורא ואיום מאד, ומי יגיד לנו את העתידות הצפונות לעמנו?!

– הדבר הזה, – אמר עציוני, – יורנו לדעת, כי מצב היהודים הוא מצב פרוֹלֶטַריי כהמון בני ארצות המערב, ושאלת היהודים תוכל להפתר רק על יסוד אֶקוֹנוֹמי, ובהשנות המצב האֶקונומי ישֻנה מצב עמנו לטוב.

– כדברים האלה חשבנו לפנים, – אמר מלכין, – לפני שנים רבות… אז חשבנו גם אחרת: מצב היהודים ישונה לטוב כאשר יגבר האור על החשך, כאשר יתרחבו ויתפשטו רעיונות החפש והשווי בין יושבי ארצות אירופה. ואמנם בגלל הדעות הנשגבות האלה באו ימים טובים לישראל, יען אמר עמנו בלבו כי באה תקותו וישועתו לעולמי עד ואיש לא יוסיף עוד להרגיז מנוחתו… נזכרתי עתה דרוש אחד אשר השמיע רב העדה בעיר N מעל במת בית-הכנסת. לפני שנים אחדות, בבואי בפעם הראשונה אל עיר N, הלכתי ביום מועד להתפלל בבית-הכנסת הגדול. אחרי קריאת התורה עלה הרב הבמתה וידרש מעניני דיומא וידבר אל לב צאן מרעיתו להקים בעיר הזאת בתי חסד כיאות לעדה גדולה והגונה, ובמרוצת הדברים אמר: “הן לא גרים עוד אנחנו פה בעיר הגדולה, כי אם אזרחים ותושבים בחסד ממשלתנו הרמה; הנה התערינו פה ונשלח את שרשינו עמוק במעבה אדמת המקום וגזענו עלה ופרח – האם גם עתה נפחד ונירא פן תעלה סופה ותעקר אותנו משרשינו? האם יעמדו כנד מי נהר N השוטף במרוצתו פה לפני העיר? האם ישובו המים האדירים האלה אחרנית אל המקום אשר משם ישטפו? לא, אחי! וכן ישטפו מי חיינו פה הלך ושטף הלאה, הלאה…” כן דבר אז הרב, וכן חשבו בלבם כל בני עדתו וגם כל אחינו-המשכילים… וגם אני בתוכם. אבל פתאם באה סערת האנטישֵמות, ותך גלים בים החיים ויתנועעו עמודי בית ישראל, ויתפוצצו לרסיסים כל הגיונותינו ותקותינו. לא אשים אשם ברוח הכביר והאדיר, רוח ההשכלה, החפש והשווי אשר התחולל לפנים בין העמים הנאורים ויסחף בשטף מרוצתו גם את רב בני עמנו… חלילה לי להגיד כדבר הזה! הרוח החדש ההוא, אשר אחז בכל פנות בני עמנו, הביא לכל העם מרפא וישע, כי הוציא חלק גדול מהם מעבדות הבערות להראות להם את האור הגנוז במדע ובהשכלה. ואנחנו הלכנו אחרי האור הזה, אשר אמנם הפיץ נגה יקר על דרכנו; אולם לדאבון לבבנו הורונו המקרים המרים, כי רגשי היושר והצדק, האמת והטוב, אינם הולכים שלובי יד עם ההשכלה, או, כאשר יאמרו המליצים: “במקום האור שם הצללים”, ועלינו, על כל עמנו, פרשו הצללים האלה את כנפיהם, ורק מרחוק נוכל לראות את יפי השמש בהדרו… והנה רואים אנחנו כי עתה, אחרי אשר רעיונות החפש כחשו בנו, אנחנו נכונים לבטח עוד הפעם בקנה רצוץ: בהשתנות היסודות האֶקונומיים בכל הארץ, מבלי אשר נשים אל לב כי עקרי השנוי הזה סודם במלחמת המפלגות בקרב עמי מערב אירופה. מלחמה – אולי בשלום – תתחולל ביניהם. והיא תביא בקרב הימים לידי שניים ותקונים לטוב. אבל מי הן מפלגות עמנו בעקרי פרנסתם? רב עמנו המה רוכלים, חנונים קטנים ודלים המתפרנסים בדחק זה מזה או מהמון עם-הארץ. הם יודעים רק את מלחמתם הקשה בעד לחמם הקלקל, בעד פת לחם יבש לעולליהם וטפיהם, מלחמתם היא רק בינם לבין עצמם, התחרות איש ברעהו ובעמיתו, להדף את אחיו ממקומו, לחטף ממנו את בלעו, את פרוּריו הדלים… וככה הם עובדים כל ימי חייהם. המה רואים את מנגדיהם¹ רק באחיהם הרוכלים והחנונים. על מי אפוא יערכו אלה מלחמה? אחריהם ימשך המון רב של בעלי מלאכה, הסנדלרים והחיטים, הנגרים והנפחים, אשר ימלאו את כל ערי מושבם בחוג קטן וצר, איש איש ילחם בעד כל נותן עבודה, וגם המה רעבים ללחם תמיד, אם כי עובדים הם תמיד בלי הרף, באין כל תקוה נאמנה, כי גם מחר תמצא להם העבודה, יען כי גם רב נותני העבודה עניים מרודים הם אשר לא ידעו מה יולד יום מחר. עוד נמצאים קרבנו הסרסורים אשר רבו כארבה, וכל אלה אנשי הבינים, גם העוזרים המשרתים ורואי החשבון, גם השוחטים והמלמדים וכל “כלי הקדש” – והמה צלחים ומאושרים אם נמצא להם אחד המעטים אשר מידו באו להם איזו אגורות נחשת להחיות נפשות בני ביתם… זהו אפוא מצב רוב בני עמנו העומדים בשפל המדרגה. עתה נפן למעלה לראות ב“מאֻשרי-התבל”, בה“בוּרג’וּא” שלנו: בראשונה נפגש בדרכנו את החנונים העשירים, אשר כל עשרם בחנותם או בבית-מסחרם ואשר חובותיהם יעלו לפעמים על מחיר כל סחורתם וקנינם, גם הקבלנים הסוחרים הגדולים, אשר בני ההמון האביונים יוכלו לדמות בלבם כי עשרם רב אם עלה לאיזה אלפי שקל, או בעלי בתי החרשת הזעירים אשר יפרחו ויבלו, ומצב כלם והצלחתם היא כמץ אשר ידפנו רוח… אחריהם נראה את אלה הנותנים בנשך כספיהם, אשר גם המה כקיקיון דיונה אשר בין לילה היה ובין לילה אבד. במצב כזה נמצא בינינו את נושאי המשרה בבתי המסחר הגדולים, אשר חיו “בשפע” רב ויוציא את כל אשר יקבלו על הדרת ביתם ועל בגדי נשיהם, עד אשר פתאם יתפורר מעמד בתי המסחר ששם הם עובדים, וגם הם נופלים מבלתי יכלת עוד לשוב ולעלות. הלאה נחזה גם את הרופאים, אשר לרב מהן אין חולים ואין בתי-חולים, המצפים למחלת קרוביהם ומיודעיהם למען מצא איזה שקל למלאות רעבונם; עורכי-הדין אשר תעודתם בידם ומחסר בשיניהם ואשר ישאפו לאיזו משרה בבתי המסחר; בנָאים ואגרונומים וכדומה המבקשים להם איזה משרה פשוטה רועדים ומפחדים מהדר גאון ראשיהם ומנהליהם. ואם נצעד עוד צעדים אחדים למעלה – נמצא גם את אילי-הכסף והזהב, את “הגבירים האדירים” אשר אמנם הון ועשר בבתיהם. אולם אם נמנה ונספר אותם ונאספם יחד ולא יהיה מהם גם “מנין” אחד. – אמנם היטבת לאמר, אדוני עציוני, כי כל בני ישראל המה פרולֶטַריים, אובדים ונדחים, כי העניות והקבצנות המה העמודים אשר עליהם ישען עתה כל בית ישראל… ואולם שאלות עם אובד כזה, שאין לו כל מעמד, לא תפתרנה בשנוי המצב והיחס שבין העובדים – ובעלי הרכוש בקרב כל העמים…

– האין אפוא כל שביב אור תקוה לעמנו? – שאלה מרים כנואשת.

– לפי דעתי, – ענה מלכין ויאמר כמדבר לנפשו, – תהום עמוק ונורא מפריד בין מצב בני ישראל ובין העובדים והפועלים מבני עם אחר. האחרונים עומדים על בסיס נאמן, הם מוצאים וימצאו לחמם מעמל כפיהם ומן העבודה והמלאכה הדרושות ונחוצות תמיד לכל בני האדם, וכל מה שתתרחב ההשכלה ותרבה השתלמות בני האדם ירב סכום המלאכה הדרושה ורכושה, בעוד אשר רוב בני עמנו, כאשר בארתי, ימצאו להם רק פתותי-לחם המושלכים תחת שלחן האחרים. כן, הם ישאפו עתה להיטיב מעמדם וחייהם, להרבות שכר עבודתם, לקמץ שעות-עבודה, להגדיל השכלתם, לפאר את חייהם, לשבת שקטים ושאננים בבתי-החרשת או באחוזותיהם, לנוח מעמלם לעת זקנה ושיבה, ובניהם אחריהם ימצאו להם את כל טוב הארץ ברוח ובנחת. אבל לא כן אנחנו היהודים: לנו, לכל בני העם למושבותם, יחסר הבסיס הנאמן והקים, היסוד, אבן-הפנה לקיומנו. בסיס קים כזה נמצא לנו רק אחרי אשר חלק גדול מבני עמנו יוציאו לחמם מאדמתם, מכרמיהם, משדותיהם. חלק אחר יעבוד בבתי חרשת של אחיהם בני עמם, בבתי-מלאכתם, ולא יהיו מוכרחים ללחם מלחמתם גם עם הפועלים ובעלי המלאכה אשר לא מאחיהם. וכאשר ימעטו ויצערו הרוכלים והסרסורים והחנונים שלנו, אשר שרצו לרב בכל ארצות אירופה ואמריקה…

– נקל לך, ידידי, למצא פשר לשאלה גדולה בדמיון ובחזיון, – אמר עציוני בשחוק.

– אדמה כי לא דמיון הוא הדבר הזה ולא חזיון – קרא מלכין בהתרגשות. – הדבר הזה יוכל לצאת לפועל ולהתקים אם רק טובי בני עמנו, המשכילים ובעלי היכלת, ואחריהם גם המון העם ירגישו בלבם, כי רגש גדול ונעלה יאחזם ויאחדם – הוא רגש הלאומיות… הוא הרעיון כי עם אנחנו ולא מפלגת חנונים ורוכלים, עם שלם ומיוחד במשאלותיו ובמצבו, בשאיפתו לחיים כבירים וחפשיים, בהתפתחותו וביחוסו כלכל עמי התבל.

– הנני רואה, – אמר עציוני בשחוק קל, – כי גם חלקך מלכין יקירי, בין הלאומיים החדשים אשר צצו בינינו בעת האחרונה.

– כן, ידידי, – אמר מלכין וישא את עיניו אל עציוני,– כן דברת! מעת אשר החילותי לעַין בעמקי שאלתנו, מעת אשר לבי מלא דאגה וכאב בראותי מצב עמנו האיום, מני אז נוכחתי לדעת, כי רק רעיון הלאומיות יוכל להביא לנו ישע אמתי. ובלעדו – נשאר תמיד שפלים ונבזים, זוחלים ברטט וברעדה על פני הארץ, נהיה תמיד לרמש נמאס, לסחי ולמאוס, כל רגל גאוה תדרך עלינו להשפילנו ולכלותנו מן הארץ, רק הרגש האמתי הזה, הרגש הטבעי אשר בלב כל אנוש, הוא יוכל להפיח רוח חדש בעצמותינו היבשות; הוא יוכל לאגדנו למעשה רב, לפעולה עצומה בעד כבוד עמנו, בעד אשר כל בני ישראל הנפוצים בכל קצוי הארץ. הרגש הזה יוכל לקרב את לבותינו – לאהב את כל אישי אומתנו, למען יהיה איש איש מאתנו נכון להקדיש אף מעט מכחותיו לטובת כלל האומה: הגביר בעשרו, המשכיל בהשכלתו, החוקר בחכמתו, הסופר במאמריו והעובד והפועל בכל ידיו, באֹמץ רוחו ובעבודתו, בדעת כל אחד מהם כי בעבודתו זאת יביא עזר וישע לא רק לו ולבני משפחתו, כי אם יניח אחת מאבני הפנה לבנין בית ישראל! לכן עלינו לקרא תמיד לכל בני ישראל: לקטו אבנים! יבוא איש איש וכלי עבודתו בידו – לבנות מקום מקלט, בנין ערי-עד לכל בני עמנו!… אז תפתר שאלתנו לאט, לאט… אז גם אם תתחולל סערה וסופה חדשה, אם בשם אנטישמות תקרא או בשם אנטי-ישראלות או בשם אחר, יהיה לבנו בטוח, כי בנינו אחרינו, בני הדורות הבאים, יראו לפניהם דרך נכונה במלחמתם ולא יגועו ולא ינודו לכל עבר ולעל פנה. אז ישפטו אותנו גם כל בני העמים האחרים במשפט כל עם ועם ולא במשפט ערב-רב, משפט ארבה אשר פשט על ארצותיהם. –

מרים קמה ממקום מושבה ותגש אל מלכין ותאמר אליו ברגש ובהתלהבות:

– בנתי לדעתך, אדוני מלכין, ותמימת-דעות אנכי אתך… בטוחה אני כי הרעיון הזה יפלס לו נתיב בלבות המון עמנו ובלב צעירינו המשתתפים בצער אחיהם, אשר לבם ישבר בקרבם בראותם את מצב עמנו הרעוע. ואני יודעת כי הרעיון הזה יגדל ויתפשט מיום ליום גם בארצות המערב בין משכילינו שמה, אשר זה ימים רבים פנו ערף ללאומיותנו. דגל ההתבוללות ישלך לאט לאט ארצה, ודגלנו, דגל העם, יקח מקומו ויעמוד ימים רבים.

– אמנם שפתיך, יקירתי, נוטפות נחומים, – אמר עציוני בהתול. – גם אני אולי הייתי נותן ידי לכם, גם אני אולי הייתי נכון להחזיק בדעתכם, כי גדול הרעיון הזה. אל תדמי בנפשך, – הוסיף בהביטו אל תנועות מרים, – כי שחוק אעשה לך, כי חפצתי לשפך לעגי על יסודי הרעיון הזה. הן לא טחו עיני מראות, כי רעיון הלאומיות מתגבר בין כל עמי אירופה, כי הוא הוציא עמים קטנים, דלים וריקים, מעבדות לחרות, כי גם ספרותם, אשר עוד לפני שנים אחדות לא היה זכר לה, רחבה והתפשטה, כי הרעיון הלאומי כבר הביא טובה לבני אומתם. כן! אבל דבר אחד שכחתם, יקירי, כי אין עם לנו, למען תבינו את הדבר הזה עלי להביא לכם משל קטן. לכו אל כל מקום אשר תחפצו ופגשו בין חבורת אנשים רבים באיש עברי ואמרו לו בלי משים: נא, אדוני, הן יהודי אתה? – אז תראו כי פניו יחורו, כי יביט עליכם בשממון ובתמהון. ואם רב הנאספים המה מבני עם אחר, אז יקצף עליך, ישתומם על עזותך וזדונך ואולי יגמגם בלשונו ויאמר: “אבל מה לך ולי? למה לך לשאל על דבר מוצאי?”… אולם אם תפנה בשאלה כזאת אל פולני, גרוזי או ארמיני, אז בלי ספק יענך בשמחה: “כן, יקירי”. ואולי עוד יוסיף: “האם גם אדוני הנכבד ארמני, פולני?” – ההבדל הרב הזה בין הלאומים האלה יורה אתכם דעת, כי רב בני עמנו בושים בצור מחצבתם ורטט יאחזם בשמעם שמם יוצא מפרש מפי אחיהם, ובפרט מפי בן עם אחר! לא אדבר, כמובן, על אדות היהודים הנבערים מדעת אשר פאותיהם הארוכות, זקניהם ובגדיהם וכל תנועות גום וכל תוי פניהם ולשונם המשונים – יעידו עליהם כי יהודים הם מכף רגלם ועד קדקדם: הן המה רק ירכינו את ראשם, יתנועעו בגופם, יכפו כאגמון את גום ויאמרו: “כן, אדוני המרומם והנשא… יהודי אנכי… אולי תחפץ לקנות או למכר או להחליף דבר ישן בחדש? הנני לשרתך בכל נפשי וגופי, כי אין יהודי נאמן כמוני וכל השרים ידעוני, והיהודים האחרים ירמוך”. לא! אנכי מדבר על אדות משכילי עמנו או על אלה אשר בעשרם יתהדרו – הם יכחשו תמיד לעמם. והאם בהם, יקירי, תמצאו את הרגש הנעלה אשר תבקשו? האם המה יתנו ידם לכם ולא ייראו ולא ירעדו פן ילעגו עליהם שכניהם, פן יורה איש עליהם באצבעו ויאמר: הנה היהודי!? אמנם ישנם רבים אשר במסתרי חדריהם יהודים המה ברב או במעט, אבל אם יצא החוצה חלילה לכם להגיד לו כי בן העם הדל והשפל הוא! והאם הוא יצא קבל-עם להגן על לאומיותו, ללחם מלחמתה, לעבד ולפעל בשמה ולא בשם פילַנטרופיות בכלל, אם לפעמים בולמוס האהבה או – יותר טוב לאמר – החמלה לעניי עמו יעוררוהו לעשות טוב לבני אומתו?… ולא רק יליד ארץ גדולה ונאורה לא ירהיב עז בנפשו לצאת לעזרת אֻמללי עמו בשם הלאומיות, כי גם יליד ארץ קטנה ושפלה כמו… יליד סֶרביה או בולגַריה, אשר לא עבר עוד יובל שנים מיום הוסר מעל יושביה כבלי העבדות והבערות; גם הוא יפחד וירגז אם יאמרו עליו, כי בשם לאומיות ישראל יפעל ולא בשם לאומיות הבולגרים. הוא יקצף וירגז ויאמר: חלילה מחשוד בי כי מתיחש אני על לאומיות ישראל; אנכי הנני בולגַרי בן דת משה… חַה, חה, חה! – ויצחק עציוני בקול רם.

אמנם שחוק מר נראה גם על פני מלכין ומרים. אבל שרה, אשר בינתים כבר שבה מחדר הבשול ותשב בכל עת השיחה במנוחה ותקשב לכל אמריהם בדומיה, עד כי איש מהמתוכחים לא הרגיש כי גם היא יושבת פה ומקשבת לכל דבריהם בשים לב, – התנועעה על מקומה ותחל לדבר בקול דממה, ונקודות אדומות נראו על פניה החורים בדברה:

– אולי נאמנו דבריך, שמעון; אבל… הן אדמה, כי בכל התמונה האפלה אשר תאר לנו גם מלכין מעבר מזה, ואתה, שמעון, מעבר מזה – הנה שביב אור בוקע את הענן והערפל, כי כוכב מאיר אחד יאיר לנו תמיד את הדרך… אגיד דברי לא בחדות ולא במשל. הן יסוד כל קיום עמנו הוא האמונה, תודתנו הקדושה… אתם תגידו, – מהרה שרה לדבר, בראותה כי אישה, אשר בראשונה החל להקשיב בתשוקה אל דבריה, השתרע עתה על הכסא וינענע בידו ושחק לעג נראה על שפתותיו, – אתם תגידו כי רפתה האמונה בלב רבים, כי רבים המה האנשים אשר זנחו את מנהגינו ולא ישימו לבם אליהם וגם יפנו ערף לעקרי אמונתנו. כן! אבל רק את הנראה לעינים נראה ולא נחדר ללב האדם. בטוחה אני, כי גם בלב כל נאורינו ומשכילינו, לכל הפחות בלב רובם, נשרש רגש האמונה, רגש יראת שמים, רגש אהבת תורתנו ועקרי אמונתנו, והנקודה הזאת היא תצילנו מכליון וקרץ. ילך איש איש בדרכו ובהלך רעיונותיו! – אולי רק אחדים יפלו אל האויב… אבל נר ישראל לא יכבה לעולם. האמונה והתורה הן היסוד, המקור אשר יחיה את כל עמנו. ואת היסוד הזה עלינו לשמר מכל משמר… להורות לבנינו אחרינו, לילדינו הרכים את תורתנו ואת חקינו, את מנהגי דתנו ואת מועדינו. אין אנו יודעים את העתידות הבאות, אולי תצמח ישועתנו מרעיון הלאומיות, אולי יוטב גורל ישראל בין העמים, אולי ישונה מצב ענינינו פה בארצנו לטוב. – טוב כי ימצאו להם העובדים פרנסתם ומקור מחיתם בבתי מלאכה, באחוזות, בכרמים – ואם לא, גם במסחר; אבל רגש האמונה לא יוכל להשנות, כי הוא רוח אפנו ונשמת חיינו. לכן עלינו לחנך גם את ילדינו בדרך הזאת, בדרך סלולה אשר כבר עברו עליה דורות רבים משנות אלף… הן בכל צרה וגזרה רעה אשר עברה על ראש עמנו – עיני ישראל היו תלויות אל אלהינו, ותפלתנו אשר שפכנו לאלהי מרום אמצה את כחנו, חדשה את רוחנו, הביאה תרופה למכותינו האיומות. הן גם כל איש ואיש יפנה בלבו בתפלה ובתחנונים לאלהים בקום עליו יגון וצרה. וכן כל העם… מבלעדי הרגש הזה אין לנו משען במצוקותינו. והיה בעמדכם עתה לשפט על דרך כל העם ולמצא פשר נאמן לשאלותיו הרבות – עליכם להוציא משפט צדק בשומכם לבכם אל היסוד הזה ולנטית רוח כל העם לתורתו! –

שרה כלתה לדבר. רגעים אחדים ישבו כולם בדומיה. עיני מרים נטויות אל אחותה ופיה פעור, כמו לא פללה לשמוע דעתה בענין גדול כזה. פתאם הרים מלכין את ראשו ויקם ממקומו ויגש אל שרה ויאחז בידה ויאמר לה ברגש ובהתלהבות:

– קבלי נא, גברתי הכבודה, את ברכתי הנובעת מעומק לבבי בעד דבריך הנחמדים. אמנם אַתּ הבעת בפיך את היסוד העקרי, אשר עליו נבנה בית ישראל זה אלפי שנים ממנו לא סור לעולם, כי בנטותו ממנו יאבד ויכחד מן הארץ… אנא קבלי נא ברצון את תודתי אשר ירחש לבי בשמעי דברי אמת אשר לא ימושו לעולם. –

גם מרים עמדה ממקומה ותגש אל כסא שרה, ותבט בעיני גיל גם אל אחותה וגם אל האיש הקטן הזה הדובר בהתלהבות דברים היוצאים מן הלב, עד שנראו גם דמעות על עיניו.

ועציוני מביט כמתקלס אל שלשת אלה, אשר רעיון אחד אגדם וקשרם פתאם בקשר אמיץ מאד, ושחוק לעג נראה על שפתותיו. מה גדול ורב התהום המפריד בינו ובין האנשים האלה! כמו לוּ בלי משים ובמקרה בא לארץ מוזרה, לחברת אנשים זרים, אשר את לשונם לא יבין ומטרותיהם ונטיות רוחם תעוררנה בקרבו שממון ותמהון! ומה רב המרחק חשב בלבו – בינו ובין שרה, אשר רעית נעורים היתה לו ימים רבים וירא נחת ואֹשר בחברתה, ולא בחן לדעת כי עומדים המה על שני צידי התבל השונים, רחוקים איש מרעהו מרחק אין קץ. לא כן אלכסנדרה!… נפשותיהם שלובות ואחוזות יחדו, רגשותיהם ומטרותיהם מתאימות, דופק חייהם אחד הוא… ותשוקה עזה ועצומה התעוררה ברגעים האלה בלבו להיות עתה בחברתה, לחבקה בזרועותיו, לנשק את פניה, לשפך שיחו לפניה, להביע לפניה את כל רחשי לבו, את רגשותיו ואת סערת רוחו. רוח עז יפרפרהו גם עתה, ירעיש את כל קרוביו² בו, ורוח דמיונו יגבר בו רגע, יעלהו אל מעונה, אל חדרה. והוא רואה את עיניה, הוא מחבק את גוה הרך והענוג, הוא שומע את קולה הערב ושותה בצמאון את הדרה ואת חמודותיה. –

השפחה אשר באה החדרה, ותאמר כי השלחן ערוך, הפריעה את כלם ממחשבותיהם.

כמו מועקה הושמה על לב שמעון, גם פניו הלבינו מאד וברכיו כשלו כמו אחזהו השכרון… אבל הוא אמץ את לבו להבליג על מבוכתו ועל שאון רוחו, למען יוכל ללכת לחדר האכל ולשבת במנוחה אל שלחן האֹכל ולבקש את מרים ואת מלכין לשתות אתו כוס יין… על פניו שררה מנוחה אז מדומה, ואיש לא יכל לדעת כי סערה איומה התחוללה בקרבו.

ומלכין ספר להנשים, כי בערב הזה ילך לשמע מנגינה מיוחדה במינה: תלמידי בית המדרש לזמרה ותלמידותיו, מבני העברים, ערכו חזיון-זמרה אשר כתבוהו שלשה מטובי התלמידים ויקראו אותו בשם “אסתר”. ובערב הזה יציגוהו בבית אחד ממכיריהם אשר פּנה למטרה זו את מעונו והפך את האולם אשר בביתו לתיאטרון קטן. – אמנם חפצו התלמידים הלה להציג את החזיון על הבמה הזאת ביום הפורים; אבל לא הספיקה להם העת ונדחתה עריכת החזיון לערב הזה, כי הן חדש אדר לא עבר עוד, – הוסיף מלכין בשחוק.

מרים בקשה אותו כי יואיל להוביל גם אותה אל הבית הזה, כי מאד מאד היא משתוקקת לראות במחזה כזה, אשר ערכו צעירי ישראל המתימרים בכבוד עמם לכבד בו את אחד ממועדיו.

– בכל לבי הנני נכון למלאות חפץ גברתי, – אמר מלכין. – ואחרי הסעודה אבקש רשות מבעלי-הבית לעזוב אותם למען נלך אל המקום הנועד.

אותות שמחה נראו על פני עציוני בשמעו כי לא ישאר מלכין בערב הזה בביתו. הן הוא ימצא לו שעת הכושר ללכת אל מעון אלכסנדרה המחכה לו בקצר-רוח. אבל רק שחוק קל רחף על שפתיו באמרו:

– אם אמנם דאב לבי כי לא תבלה, אדוני מלכין, אתנו את הערב הזה, כאשר דמיתי; אבל הן נפשך ונפש גיסתי תתענגנה לשמע מנגינות פַּטריוטיות.

– “מנגינות פטריוטיות”, – אמרה מרים, – אמנם נוכל לשמוע גם בתיאטרון, כמו מנגינת רובינשטיין “המכבים” או מנגינת הלוי “היהודיה” וכאלה, שהן אהובות ורצויות לכל באי התיאטרון בערים הגדולות. אבל לראות כיצד שואפים צעירי בני עמנו לשפך רחשי לבם ומגמות רוחם במנגינות ישראל, איך הם מביעים את אהבתם וחבתם לעמם בזמר ובשירה, איך מצאו להם גבורים מבני ישראל ומדברי ימינו לשום בפיהם את רעיונותיהם הם וסערות רוחם, – אמנם הדבר הזה יביא לנו שמחה רבה וכפולה ויראה לנו לדעת, כי רגש הלאומיות יגדל ויגבר בלבות צעירינו הטובים, ויתן תקוה בלבנו כי גם בצאתם למרחב העולם לא יחורו פניהם לשמע שם עמם, כי יקשיבו לאנקתו ולאנחותיו, ויעטו לבוש המליצה והפיוט על שאיפותינו הלאומיות ועל חזון לבנו. והאם רבים המה האמנים מבני עמנו, אשר הקדישו אף מעט מכשרונותיהם הכבירים להגדיל שם ישראל ואשר לא בּשׁו לקחת מחיי בני ישראל ציורים ותמונות ליצירי מחשבותיהם והגיונם? לדאבון לבנו אנו ראים כי מעטים היו עד היום אנשים אלה בתוכנו. עתה נראה מהלך חדש, רוח אחר יפעם בלב צעירינו, פה ושם נראה פרחים צומחים גם על שדה לאומנו. זעיר שם, זעיר שם נמצאים בעלי כשרון המקדישים את עטם ואת עתם לעמם, ורבים מאלה אשר כמעט כבר שכחו את צור מחצבתם וגם לא חפצו לדעתו – שבו אלינו ויצאו ללחם מלחמת ישראל.

עציוני לא ענה דבר, ורק הוסיף להביט לפניו בצחוק קל על שפתיו.

כא.

כאשר יצאו מלכין ומרים מבית עציוני ללכת אל מקום החזיון ספר מלכין למרים בדרך, כי בין צעירי ישראל השומעים לקח באוניברסיטות פה נוסדה אגודה אחת, אשר תקרא בשם “בני זכריה”, יען כי רובם יושבים בבית האכסניא של זכריה. השם הזה מוכיח כי במקרה נאספו ונקבצו כל הצעירים האלה, אשר באו הנה מערים שונות וזרים הם איש לרעהו; אבל כל אחד ואחד משתוקק להיות בחברת בני עמו, להאגד לאגדה אחת, אולי ימצא פה פשר לשאלות המלאות ומטרידות את רוחו. – “בני זכריה” אינם “פטריוטים” גמורים, אף לא “חובבי ציון” נלהבים, רק אוהבי עמם בתם ובצדק. אין להם לא תכנית אחת, לא רוח אחד, ולא מטרה אחת בפתרון שאלותיהם הסבוכות. המקום גרם להם כי יקראו בשם “בני זכריה”, כמו שהמקום גורם לנו כי נהיה קרואים יהודי פולניה, יהודי אשכנז וכדומה. כי אמנם הלא רק במקרה באו ויבאו, נאספו ויאספו כל אישי האומה אל הארצות השונות האלה; ורק מוצאם, דתם, מנהגיהם, מגמותיהם, תפלותיהם, תורתם והמקרים אשר עברו על אבותיהם ועל אבות אבותיהם, צרותיהם ומצוקותיהם – המה אחדום ויקשרום בקשר אמיץ ללאם אחד, לאומה אחת בארץ…

והיה כאשר יבוא תלמיד חדש מאיזו עיר רחוקה לשמוע לקח באוניברסיטה ידרש לרעהו אשר גמר חק למודו בגימנזיה בעיר מושבו ואשר כבר התישב פה, ואמרו לו כי כי ב“בית מלון זכריה” ישב, ובא גם הוא בתרמילו ובספריו אל הבית הזה ומצא לו מעון קטן וצר לשבת יחד עם עוד תלמידים אחדים, והמעון המשותף יאגדם ויעשה אותם לרעים נאמנים. הוא ימצא פה חברים היודעים כבר את נמוסי עיר הבירה, גם מקום להשתכר אגורה, אם ע"י הוראת שעות לתלמידים ואם על ידי איזו עבודה ספרותית; ואם לא יוכל למלא מחסוריו בזה – ימצאו לו חברים עוזרים, אשר יקבצו נדבות מקרוביהם וממיודעיהם ומעשירי העיר ואשר יתנו משען ועזר לתלמידים העניים. פה נמצאים שנים שלשה אנשים מאלה אשר כבר כלו חק למודם בתור רופאים או עורכי-דין המיחלים למצא איזו עיר נדחת ללכת לשם לרפא חולי עמם או איזה בית מסחר להתקבל שם בתור עוזר למנהל החשבונות; ויש מהם אשר ישבו פה כל הימים ומצאו להם מחיתם בתור סופרים בעתונים או עוזרי הוצאות-ספרים שונות.

ובשעותיהם הפנויות מתקבצים התלמידים האלה לחדר אחד, איש איש מביא את ארוחתו הדלה או מעט תּה וסוקר. המה אוכלים, מעשנים טבּק, שותים תּה, ומדברים ומתוכחים על דבר איזה ספר חדש, אשר זה לא כבר יצא מעט סופר או חכם נודע; משוחחים במאמר נכבד אשר הופיע בזמן האחרון באחד העתונים; במקרה נכבד אשר קרה במדינה או בארצות שונות; בהמצאה חדשה אשר נתחדשה בידי אחד מגדולי החכמים; במנאָמים אשר נאמו נבחרי המדינה בפַרלַמנטים שונים בארצות המערב; בשעור אשר הטיף מורה אהוב ומכובד בבית-המדרש; גם במנגינה נפלאה חדשה, גם בתמונה מעשי ציר נודע אשר הוצגה מחדש לפני באי אולם המוזֵאום, וכדומה.

ופה יתרגשו הלבבות ברגשות יקרים ועדינים; פה ישטפו דמי העלומים בחֹם ובכח רב; פה ילוטש השכל; פה יכנסו בלבות הצעירים רעיונות נעלים ונשגבים, אשר יאירו להם דרכם גם לעתיד, כאשר יגרפם שטף הזמן וישאם אל ערים שונות, אל ארצות מוזרות ויאַלצם לאחז בענפי פרנסה שונים. מפה יצאו גם אנשים כבירי-רוח אשר עשו להם שם במדינה, ומפה יצאו גם כל האנשים העמֵלים הישרים, אשר יקדישו את כל חייהם לעבודתם ופעולתם התמידית; והשכלתם אשר רכשו להם תלמדם להיות נאמנים להגיונות ימי העלומים, להפיץ דעת בין שכניהם וקרוביהם. להרבות בינה נאמנה ודעות ישרות בחוג משפחתם בין אוהביהם ובין כל המון העם. ופה יתעוררו גם רבים ללמד לדעת את רוח עמם ולדרוש בשאלות עם ישראל, להגות בספרי ישראל, לדרש לחקר בדברי ימיו, לבוא עד חקרי מצבו החמרי והרוחני. והדעת הזאת תכריח רבים מהם להקדיש כחותיהם וכשרונותיהם ברב או במעט לטובת עמם האמלל, לבוא אל העם חמושים ברעיונות חדשים, אשר יפיחו רוח חיים בלב כל האומה…

– ואמנם, – הוסיף מלכין, – היטבת, גברתי, להגיד לעציוני, כי המהלך החדש בחיי עמנו נרגש בכל מקום. כי אמנם פרחים חדשים יפרחו בכרם בית ישראל, אשר יהיו לנו לתפארת ולגאון, והמה אולי יסלו נתיב חדש לתולדות העם הגדול הזה אשר רבים גם מאשריו וגם מתעיו…

אוּלם-הבית, אשר באו אליו מרים ומלכין, כבר היה מלא מפה לפה אנשים ונשים, בחורים ובתולות. פני כלם מפיקים שמחה וששון. זה יקרא לרעהו, וזה יצחק לדברי חברו; זה ישאל אם כבר הוכנו כל המלבושים הנצרכים בעד המשחקים על הבמה, וזה ילעג לרעהו העומד בפנת החדר ומטיב שערותיו ומלבושיו המוזרים אשר לבש, להיות כאחד הפרתמים האחשתרנים. רבים סבבו את מלכין, ידי רבים הוּשטו אליו בדרשם לשלומו, שאלות רבות עפו אליו מבלי אשר הספיק להשיב אף על אחת מהן. כפי הנראה ידעו כלם את מלכין, וכל הנאספים והנאספות היו מכירים איש את רעהו ואשה את רעותה. הצחוק הרעיש את כל האולם הצר ושני החדרים הסמוכים.

איש אחד חפץ לבוא אל החדר השני פנימה, אבל רעהו דחפהו משם בהגידו, כי אסור עתה לבוא אל החדר הזה, והנהו עומד פה על המשמר, יען “אסתר המלכה” תלבש עתה את מלבושיה.

– אם כן, – קרא בקול, – הגד נא לה כאשר תצא, כי אחיה צוה עליה להטעים ביותר את המנגינה השניה בפרק השלישי… אנא אל תשכח נא.

– טוב, כן אגיד.

והנה השלישי בא בחפזון ויבקש מרעהו, כי יחַפש בכיס מעילו אולי נמסרו לו תוי-הזמרה בעד “הכנור הראשון”… ופתאם נשמע קול צחוק אדיר, כי בחדר הראשון עברו בחפזון אל עבר הבמה – “האחשתרנים”.

– הנה “המן” בא, – קרא קול אחד.

– הסו, הסו, רבותי, – נשמעו שנים שלשה קולות.

כל עין בוחנת יכלה לראות ולהבין, כי כל הנקבצים הנה כבני משפחה אחת הם, כאחים כאחיות.

מרים עמדה על מקומה ותבט בתשוקה רבה אל כל הנלהבים האלה ואל פניהם המלאים צחוק עלומים וששון ילדות. מלכין חפץ להציג לפניה אחדים מרעיו. הוא אחז בכנף בגד איש אחד העובר לפניו ויאמר לו בלחש: עמוד רגע. וירם את קולו ויאמר:

אתכבד להציג לפניך, גברתי, את העורך-דין בן-יהודה.. העלמה ד"ר מרים חנין…

האיש אשר נקרא בשמו עמד בקומה זקופה על מקומו וירכן ראשו ויושט את ידו להעלמה הנצבת לפניו, אבל מלים נתקו מפיו. וכרגע חמק עבר ויברח לנפשו, כי שנים שלשת חבריו נגשו אליו להועץ על דבר הרמת המסך.

מרים אחזה ביד מלכין ותאמר לו:

– נבוא נא אל האולם פנימה ונשב על אחד הכסאות.

אבל לא נקל היה להם לפלס להם דרך בין הצעירים, אשר מלאו את כל הבית ואשר ישבו כבר על הכסאות העומדים שורות שורות, או עמדו על אדני החלונות לאורך הקירות. שני צעירים קמו ממקומם ויבקשו את מרים לשבת, והיא הביעה להם את תודתה במעוף עין ובנדנוד ראש. הם ברכו בשלום את מלכין ויעזבו את מקומם. ברגע הזה נגש אליהם איש אחד ממכירי מרים ויאמר לה, כי מאד ישמח לבו שגם היא באה הנה, והוא אמנם כבר חשב בלבו כי ינעם לה לשמוע מנגינה כזאת ויגמר אמר לבוא אל ביתה למען תלך אתו; אבל לדאבון לבבו לא מצָאה היום במעונה. ומלכין מצא עתה שעת הכשר להפיק את מזמתו, ויעזב את מקומו בעת דבר מרים עם מכירה, וימהר לגשת אל אחד ממעריכי המנגינה אשר כבר קרא אותו פעמים.

הפעמון צלצל פעם ושתים לאות, כי עוד מעט יורם המסך המחלק את אולם הבית לשני חלקים: חלק אחד בעד הרואים בחזון, והשני בעד המשחקים בבמה. השאון קם לדממה, כלם ישבו על מקומם או נלחצו אל הקיר ויעמדו צפופים איש, איש נשען בכתף רעהו.

לפני המסך עמד איש צעיר לימים גבה-קומה ודל-בשר, אשר לחייו שֻפו ורזון נראה בכל עצמותיו, שערותיו שחורות ותלולות, ועיניו שחורות מבריקות כאש מבין גבותיו השחורות והארוכות, – הוא אחד מתלמידי בית מדרש הזמרה המצוינים בכשרונותיהם, והוא כתב את תוי הזמרה והשירים להמערכות הראשונות מהחזיון “אסתר”, והנהו עומד עתה ואוחז מטה הדירג’ורים ומעמיק לעַין בתוי הזמרה אשר על השלחן הקטן לפניו. ובצדו יושבים ששה צעירים אחרים וכנורותיהם ונבליהם בידיהם.

– העלם הזה אשר לימין – באר קלינמן, מכרה של מרים, לפניה – המחזיק את הכנור, הוא אחד מהמצוינים בין תלמידי הקוֹנסֶרבַטוֹריה. בשנה הזאת ישלים חק למודו, וכבר נודע שמו בכל העיר, כי מפליא הוא לנגן בכנורו ויש מנבאים לו עתידות גדולות. הוא מאחינו יושבי הנגב. בבואו הנה כמעט לא ידע דבר על אדות עמו והתרחק מאחיו, אבל “בני זכריה” – הלא תדעי, גברתי, כי רב הנאספים פה יקראו בשם “בני זכריה” – המה “יִהדו” את העלם הזה ויביאוהו בחברתם, ועתה הוא נושא נפשו להגדיל תפארת נגינות ישראל. בשנה העברה, כאשר יצא בפעם הראשונה על הבמה באולם היכל הזמרה, נגן בכנורו גם את הזמר הנודע “כל נדרי”. רבים מעתוני המדינה הרבו אז לדבר על אודות נגינות ישראל ויהללון. נקוה כי הוא לא ילך בדרכי המזמר הנודע פוהמַן, אשר יבוש בצור מחצבתו ויאמר כי פולני הוא מלדה. בהיותו פה אמנם אסף כסף רב וינחל כבוד ותהלה מכל עברים, כי כשרונותיו באמת גדולים מאד, וגם הקדיש נשף זמרה אחד לטובת בני הקתולים פה, אבל את שם ישראל לא זכר…

ברגע הזה הורם המסך ולפני היושבים נראתה גנת-הביתן, ואחשורש המלך יושב על כסאו ושריו וסריסיו יושבים לפניו ומזרקי יין בידיהם. כלם מהללים ומפארים את מלכם הגדול, את רב עשרו ויקר תפארת גדולתו. ביניהם ירָאה גם איש אחד לבוש בגדי תפארת, איש מלא ערמה ומרמה, והוא מרבה להלל את מלכו, לשיר לפניו שירי כבוד ותהלה ולהגיד לכל את נפלאותיו ומעשיו הגדולים… הוא המן, אחד משרי המלך. לב אחשורש שמח ועלז מאד. לימינו יושבים הפחות הזקנים והפרתמים הגאיונים, אשר באו מכל מדינות מלכותו, והמלך מספר להם את תפארת בית הנשים אשר לו ומהלל את אשתו ושתי, אשר אין כמוה ליפי בכל שבע ועשרים ומאת מדינותיו, מהדו ועד כוש. הזקנים ההם כמו מטילים ספק בדבר, וחזות פניהם מוכיחה כי לא יתנו אמון לדברי המלך. אז יקרא בקול לסריסיו, למהומן, בזתא וחרבונה, ויצוה להביא את ושתי המלכה לפניו בכתר מלכות, להראות להשרים ולהפחות את יפיה. הסריסים שבו ויגידו להמלך כי המלכה ממאנת לבוא לפני המלך במשתה היין, וחמת המלך בערה מאד, ויגזר אמר להסיר ממנה את כבודה ותפארתה ולשלחה מפניו להיות לאות לבני מרי, למען תדענה כל שרות פרס ומדי כי רק האיש שורר בביתו. והמן מדבר על לב המלך בחנופה רבה, כי אם רק יתן המלך צו – נקבצו אליו בתולות רבות יפות מאד, ונתן את כתר המלכות לבחירתו אשר ירצה בה…

במחזה השני נראה חדר קטן ודל. על כסא עץ יושבת הדסה – היא אסתר – שולחת ידיה בכישור ומשוררת… היא משוררת על יפי-הטבע ועל הדר השמש ועל הפרחים הנעימים ועל כל היצורים הנחמדים; היא מקוה כי תמיד תהיה מאֻשרת בצל דודה היקר, הוא מרדכי הרוכל; היא שופכת שיחה לאלהי מרום ומתפללת אליו, כי ישלח את ברכתו לדודה, לכל קרוביה ולכל עם ישראל, מתחננת לפני אלהים כי ירים קרן עמה, כי ישוב וינחם עם מרעיתו ויוציאהו מעבדות פרס ומדי וישיבהו אל ארץ אבותיו…

והנה מרדכי נבהל לבוא אל חדרה, וכלו אומר גיל ועליצות. "מה רב אשרך, הדסה! – יקרא בזמר – "מה גדול הדרך ותפארתך, בתי! הן הגי רעי ומיודעי, הוא הגי שומר נשי המלך, הוא הקונה מידי כל תמרוקי הנשים, הגי זה אמר לי כי גם הדסה היפה תלקח אל בית הנשים אשר למלך, כי היא נשאה חן וחסד לפניו, לפני הגי, וגם הבטח הבטיח לי, כי יבהל לתת לך את תמרוקיך ומנותיך, כי שבע הנערות הראויות לתת לך מבית המלך תשרתנה אותך, למען תהיי כלולה ביפיך ולמען מצאי חן בעיני המלך, ואז… אז, תהיי אַתּ האשה אשר כתר מלכות יושם על ראשה, אז תמלכי אַת, הדסה היקרה – תחת ושתי. אז יוטב גם גורלי, גורל דודך, בגללך; אז אהיה גם אנכי כאחד השרים הרואים פני המלך; אז לא אאלץ להרכין ראש לפני כל זד ובליעל כהמן הרשע, הוא השר העומד לפני המלך אחשורש; אז לא אאלץ עוד לרוץ ברחובות ובשוקים למצא קונים למרכלתי…

והדסה עומדת משתאָה ומשתוממת, פניה חורו כפני מת, ברכיה כושלות, עצמותיה רועדות; היא נבהלה ונרעשה, דמעותיה יורדות מעיניה על פניה היפים – והיא נופלת על ברכיה ומתחננת לפני דודה ומגינה: “הה, דודי! הן כאב אתה לי מיום מתו עלי אבי ואמי… הה, דודי, הצילני! אינני חפצה ללכת אל בית הנשים אשר למלך; אין את נפשי להיות למלכת פרס… את אחי ועמי אהבתי, אותם לא אעזב כל ימי חיי. הה! חנני נא, דודי, וחמל עלי!”

– העלמה המשוררת הזאת, – אמר קלינמן בלחש אל מרים – היא דינה היללסון. היא בת עניים מאחת ערי תחום מושבנו… בבואה הנה לא יכלה שבת פה, מטעם חוקי המקום; אבל כאשר שמעו המורים הנודעים בקונסרבטוריה את קולה הנעים והעז קבלו עליהם להשיג בעדה רשיון לשבת פה, וגם נתנו לה כסף די מחסרה מקופת הקונסרבטוריה. עתה היא אחת המצוינות בתלמידות, וכאשר תשלים חק למודה פה תסע לארץ איטַליה להשלים כשרונותיה. ובכל זאת היא בת ישראל נאמנה לתורתה ולדתה. אומרים עליה כי בכל פעם צאתה על הבמה תתפלל תפלה קצרה: יהי רצון מלפניך ה' אלהי אבותי שלא אכשל בקולי ויערב לפניך קול אמרתי, כי לך אתחנן ועליך ה' השלכתי יהבי… אינני יודע אם היא בעצמה סדרה לה את התפלה הזאת או אחד מרעיה מ“בני זכריה”…

– אמנם גם קולה ערב וטוב וגם יפיה מרהיב וחנה רב, – ענתה מרים בהקשיבה לקול דינה, היא “אסתר המלכה”. – ו“מרדכי” מוסיף להגיד לה כי כן דבר המלך וכן הדת נתנה לקבץ כל נערה בתולה טובת מראה אל בית הנשים על יד הגי סריס המלך… “ואבקשך” – אומר מרדכי – אבקשך, יקירתי, כי לא תגידי לאיש את מולדתך ואת עמך, לבל ידעו את מוצאך".

– “לכסות על מוצאי?” – שואלת אסתר בתמהון.– לכחש בעמי ובצור מחצבתי? מדוע, דודי? במה נפלינו מכל העמים והלשונות, מכל בני פרס ומדי, בבל, עילם, אשור וכוש?… האם חרפה היא כי אקרא בשם “יהודיה”? האם לבוז אהיה אם אגיד כי מוצאי משבטי יהודה ובנימין, כי הנני בת הגבורים הגדולים האלה בת העם הזה אשר רק הוא הגוי האחד בארץ המאמין באל אחד, אשר רק אותו בחר ה', לתת לו את תורתו הקדושה, מכל יתר העמים ההולכים בחשך? האם פני יבשו ויחורו להגיד כי אחות אני לאלה הנביאים וחוזי יה, אשר הטיפו מוסר אמת, דברי אלהים חיים לכל הגוים? אנא הגד נא לי, דודי, מה נהיתה? למה זה ידבר פיך דברים כאלה אשר לא שמעתי כמוהם מעולם?!"

– “אמנם כן… הצדק אתך, יקירתי, אבל… אבל הן רבו שונאינו ומנדינו, רבים הקמים עלינו לכלותנו להשמידנו. וגם שם, בחצר המלך, יושב המן הרשע, אשר מעת שירד מנכסיו ואחוזותיו נמכרו כולן, לא יוסיפו עוד יהודינו לתת לו כסף בהלואה, והוא ועשרת בניו ומיודעיו ואוהביו וגם זרש אשתו נהפכו לנו לאויבים וגם אותי ישנא מאד, יען לא אוסיף עוד לתת לזרש אשתו תמרוקי הנשים בהקפה… והן המלך גדלהו פתאם וינשאהו, וישם כסאו מעל כל השרים אשר אתו. ובהודע לו כי אַתְּ בת עם שונאיו, אז יעלה בידו להבזותך בעיני המלך. לכן אֹמר לך כי מן היום הזה לא הדסה תקראי עוד, כי אם אסתר יהיה שמך כשם אחת משרות פרס”…

המסך הורד, ומחיאת כפים רבה נשמעה בחדר. רבים קמו ממקומותיהם; אבל מרים נשארה על כסאה שקועה ברב שרעפיה. המחזה הזה ודברי “אסתר” הרעישו את לבבה. מלכין נגש אליה וישאל את דעתה על דבר ראשית המחזה.

– המחזה מצא חן בעיני מאד – ענתה מרים – ותודה רבה לך, אדוני מלכין, כי הבאתני אל החברה הזאת. אבקשך נא להציגני לפני מחבר חזיון הזמרה הזה ואל “אסתר” החביבה הזאת…

– בכל לבי אמלא חפצך אחרי כלות המחזה.

הם ישבו יחדו להוסיף לראות במחזה ולשמוע את הזמרה. עוד הפעם נראתה גינת הביתן אשר למלך. בשער הגן יושב מרדכי, לבוש הדר בתכריך בוץ ארגמן, וגם עבדי המלך וסריסיו יושבים שמה ומשוחחים יחדו. והנה המן בא ועובר לפניהם, כלם כורעים ברך ומשתחוים לו וגם נופלים לפניו אפים ארצה. רק מרדכי לא קם ולא זע מפניו. וימלא המן חמה… המן חושב מחשבות להשמיד את כל היהודים, עם מרדכי שנוא נפשו מאז. והנה אחשורש בא אל גינת הביתן. כלם עוזבים את מקומם, רק המן נשאר לפני המלך, אשר שב עתה מהרמונו עלז ושמח וגם שכור מעט. הוא ישב על כסאו וישאל את עבדו הנאמן להגיד לו מה יעשה בארצו הגדולה, בכל מדינות מלכותו.

– “כל אויביך, אדוני המלך, תוכו לרגליך! אך שלוה ושקט בכל מדינות מלכותך מהדו ועד כוש, כלם חיים בנעימים איש תחת גפנו ותחת תאנתו, כלם שמחים ועילזים, כי ברב חכמתך הגדלת לעשות, אדוני המלך, להביא ישע לכל העמים הרבים החוסים בצל שמשך. ובכל מדינות מלכותך אין מרד ואין צוחה. גם הקושרים מבני עילם, אשר קשרו עליך ויאמרו להסיר עולך מעל צוארם, גם המה נלכדו ברשת אשר טמנתי לרגליהם ויפוצו לכל עבר ויכחדו מן הארץ, ואני גברתי על אויבי המלך להשמידם ולכלותם מן הארץ. כל אויביך התפרדו, אבדו כל פועלי און, ועבדיך הנאמנים מתענגים על רב טוב ומברכים ומהללים ומפארים את שמך, המלך, אשר אור שמשך יאיר עליהם כאור שבעתים ומזיוך ומאורך קרנים להם להתענג מטובך ומהדרך. אבל, אדוני המלך… ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בכל מדינות מלכותך אשר דתיהם שונות מדתי המלך ואת חקיך ומשפטיך לא ינצרו, עם נבזה ושפל, עם המוצץ לשד ארצך הברוכה, עם אשר רק על כספו ומרכלתו יחיה ולא יעבד ולא יעמל לטובת מלכותך, ובקום אויב עליך יפקד מקום בניו בין אנשי צבאך, כי ימאסו בחרב ובחנית. ובני העם הזה מלאו את כל ערי המלך בחנויותיהם ובבתי עבודתם ומלאכתם; המה מלאו את כל הכפרים ויקחו כל רכוש עבדיך לידם; המה גזלו וחמסו כל אוצרות שריך וסריסיך הנאמנים; המה מלאו כל בתי הספר ובתי המדרש ואין מקום גם לבני פרתמיך; המה מלאו את כל הארץ במחוקקיהם ובמושכי בשבט סופר. וגם את אדונם המלך יחרפו ויגדפו ולא ידרשו לשלום הארץ. גם ממצרים גורשו לפני שנים רבות, כי אכלו בכל פה את העם הגדול הזה, וכן יגֹרשו מכל הארצות. רק פה בארצות מלכותך שרצו ויפרו וירבו ויעצמו במאד. לכן אין שוה למלך להניחם, ואם על המלך טוב… יכָּתב לאבדם.”

– “אבל הן את מסי המלך הם משלמים וכסף רב יביאו לי.”

– “אם על המלך טוב – הנני… להביא עשרת אלפים ככר זהב על ידי הפקידים אל גנזי המלך.”

– "אם כן הנה נתּן לך העם הזה לעשות בו כטוב בעיניך; אולם הגד נא לי, יקירי, איך תכלה ותשמיד עם רב כזה?

– “פשוט מאד” – קרא המן בקול זמר – “אנכי אסית בם את ההמון אשר ירגיז מנוחתם ויפרע בהם פרעות, אשר ישדד את חנויותיהם ובתי מרכלתם, יהרס את בתיהם, יחמס את רכושם והונם, יהרג בחוריהם ויחלל כבוד בנותיהם, ירמס את זקניהם ונעריהם – ואין מציל מידם. והנשארים לפלטה ינוסו אל ארצות אחרות לנוע ולנוד בקצוי התבל, או יפנו ערף לצור מחצבתם ולדתם מפני סבל משא החקים אשר יחקקו להצר צעדיהם ולהעיק תחתיהם.”

במחזה הרביעי נראו מרדכי ואסתר מתיעצים איך להעביר מעמם רֹע הגזרה; הוא אומר לה כי רק לעת כזאת הגיעה למלכות למען תחלץ מצרה את עמה, ולעת כזאת עליה להסיר את המסוה מעל פניה ולא תסתיר עוד את מוצאה ומולדתה, כי אם תתחנן לפני המלך בעד עמה ובעד אחיה… עתה לא עוד אסתר היא, כי אם הדסה, בת עמה, בת ישראל. עליה לשוב בתשובה שלמה אל אמונתה ואל אלהיה, עליה להסיר ממנה את בגדי מלכותה וללבש שק ולהתפלש באפר, וגם עליה לקרא לצום ולבכי ולמספד ככל אחיה בני עמה.

אמנם גם אסתר בוכה מר על גורלה ועל גורל עמה, אבל היא שואלת: “ומי יודע אם יעמד לנו רוח והצלה גם בפעם הזאת, אם לא יתקוממו נגדנו עוד הפעם אנשים רעים כהמן לכלותנו? אולי עלינו לבקש למצא לנו דרך אחרת להציל את עמנו מרודפי נפשו?… מדוע זה בני עילם ופוט אינם נרדפים על צוארם ויושבים שקטים ושלוים על אדמתם וחוסים בצל מלכם האדיר באין מכלים דבר? מדוע זה לא שמענו בקול זרובבל בן שאלתיאל, אשר כבר השיג את הרשיון מכרש מלך פרס להעלות את עמו אל ארץ אבותיו, לשוב להחיות את אדמתם הפוריה, לשוב לחיות חיי עם יושב על אדמתו?… הן מי הלך אחריו? רק אחד בעיר ושנים במשפחה. והמון העם והעשירים והנאורים נשארו על מקומם לרכול ולסחר ולהיות בזוים ושסוים בידי אויביהם. מדוע זה בחרו בחיי עבדים פה מחיי אכרים עובדים ועמלים בארץ אבותיהם? מדוע זה ירדפו רוח קדים ולא ישימו לבם להיטיב מעמדם בין הגוים? מדוע זה נחר גרון הנביאים האחרונים לקרא: סלו סלו המסלה, פנו דרך לעמנו, כי מציון יזרח אורו ומירושלים תצמח ישועתו, – ואין שומע?! מדוע זה ישבנו עד היום בחבוק ידים והשלכנו יהבנו על אוהבינו המעטים לבקש מהם חסד – אם נוכל בעצמנו להביא ישע ומרפא לכל העם? מדוע זה החילונו לכחש בצור מחצבתנו בשבתנו בין הגוים ונשנה את שמותינו בשמות אנשי פרס, למען לא יכירו את מוצאנו?”.

אבל גם מרדכי מרבה אמרים לבאר כי הבל מעשי אלה, הנלהבים לעלות מבלי לחכות לקץ הימין… הן ארץ כנען סוגרת ומסוגרת לפני בני ישראל, והשמרונים כבר נאחזו בה וישבו ויתערו בה כאזרחים גמורים. ואלה המעטים אשר שמעו לקול הנביאים האלה ויעפילו לעלות אל הארץ הנם בכל רע, כי אדמתם לא תוכל למלאת מחסריהם, ועיניהם תלויות אל נדבות אחיהם בגולה, והם עושים מעשים זרים ומשונים, אינם מדברת אשדודית כהמון עם הארץ, כי אם בוחרים לדבר יהודית, שומרים מאד את השבת מחללו, קוראים תמיד בתורה או הוגים בספרים, ולא יחפצו להיות פשוטים וגסים ככל אכרי התבל. ואלה אשר יחזקו פה בידם לא יחפצו להתערב בין הגוים, כי אם להקרא רק בשם ישראל, אם כי ידוע הדבר שמימות סנחריב מלך אשור נתבלבלו האומות והלשונות… אכן בכל עת צרה כזאת עלינו רק לשפך שיחנו לפני אלהינו ומלכנו הרחמן, כי יגדיל חסדו ואמתו ויקרע רע הגזרה. והיא, אסתר, בתבונתה תכלכל דבריה במשפט להצדיקנו בעיני מלכנו ולהפיל למדוחות את המן הרשע, ובנפול האויב – תסור גם הגזרה…

במחזה החמישי נראו אסתר המלכה ואחשורש והמן במשתה היין… אסתר מבקשת על עם ישראל מבלי הגד עוד לאדונה ומלכה, כי גם היא בת העם הזה. היא אומרת כי חרפה למלך גדול המושל במדינות רבות ועצומות – להוציא להרג אלפי עבדיו הנאמנים, אשר יביאו תועלת רבה לארץ מולדתם החביבה עליהם; היא אומרת כי גם המלכים האחרים שפכו לעגם על דרכו זאת, כי הנשמע כדבר הזה לעת כזאת, כי ירדפו בנים נאמנים למלכם רק בעד אמונתם ודתם? וגם לא כצעקה הבאה עליהם כן עשו – לא גזלו ולא חמסו משכנֵיהם את רכושם, וכי רוב העם הם אך עניים הצועקים ללחם ואין…

ובצאת המלך בחמתו ממשתה היין אל גנת הביתן, עמד המן לדבר על לב אסתר, כי אמנם גם הוא איננו שונא ישראל, ובין אוהביו הנאמנים ישנם יהודים נכבדים רבים, כמו מרדכי היהודי, איש נכבד היושב בשער המלך; אבל אהבתו העזה אליה, אל אסתר, עִורה את עיניו, כי הוא כבר מאס בזרש אשתו ובאהבת אסתר ישגה תמיד. וזה כל חפצו ורצונו, להדיח את המלך הזקן ורפה-האונים מכסאו ולשבת על כסא המלוכה, ואז תבחר גם היא בו, בגבור הנערץ הזה אשר הביא חפש ואור לכל העמים הרבים במדינות מלכות אחשורוש. אז לא יהיה עוד בארץ פרסי, מדי, אשורי או יהודי, כי אם כלם אחים יהיו ומטוב הארץ יאכלו, ועל כלם יאיר אור החפש והאחוה…

וברגע הזה שב המלך אל בית המשתה, וירא את המן נופל על ברכיו לפני אסתר המלכה ומתחנן אליה להאיר אליו פניה באהבתה. ויאמר המלך לתלות את המן על העץ. אז תכרע גם אסתר על ברכיה ותגיד לו כי בעד עמה היא מתחננת, כי עבריה היא, כי עמה – עם ישראל, העם השסוי והבזוי הזה, שאלתה ובקשתה. “לוּ לעבדים ולשפחות נמכרנו” – קוראה אסתר בקול מר – “אז החרש החרשנו ונדום, כי הננו נכונים להיות עבדי עבדים, אם רק את נפשותינו נציל!”

אז ירך לב המלך. אז יקרא לאחד משריו ויצוה עליו כי תנתן דת מאת המלך, כי לא יוסיפו עוד להכות ביהודים, כי לא יוסיפו עוד להרוס בתיהם ורכושם, ומן היום הזה ענש יענש כל איש הנוגע ברכוש היהודים, כי גם הם יחשבו לעבדיו. השר אמנם לחש באזני המלך, כי טוב להשאיר בתקפם את החקים המעיקים אשר שם המן על היהודים – וגם על זה נענה לו המלך; אבל צוה לקרוא לפניו את מרדכי ויאמר לו, כי שמהו ליועץ בשער המלך וכמעט כאחד מהפרתמים יחשב.

צהל ושמח יצא מרדכי מלפני המלך באות הכבוד של המלכות על חזהו. מחוץ ישמע קול רנה ושמחה: היהודים יצהלו ויעלזו ברנה: “שושנת יעקב צהלה ושמחה!”…

אבל אסתר מפרשת כפיה ודמעות נגרות מעיניה, והיא מתיפחת: “האמנם הצל הצלתי את עמי? האמנם בא הקץ לשבר אשר הָשבר עמי?… או אולי נכה בחרפה את לחיינו ונשא קינה על רוחנו כי נפל פלאים?!”

כאשר כלתה המנגינה גדל השאון בבית. כלם הודו למשחקים על טוב נגינותיהם וזמרותיהם, ובפרט למחברי המחזה והזמרה. גם מרים נלותה אליהם, להודות ממקור לבבה למכיריה החדשים ולברכם ברכות נאמנות.

– לאן תשים עתה פעמיך, אדוני מלכין? – שאלה אותו מרים בצאתם יחדו החוצה.

– אל בית הנתיבות, לנסוע לכפר עין-קדש. אבל יש עוד עת פנויה, ואם תרשיני, גברתי, אלוה אותך עד בית מעונך.

היא הביעה לו את תודתה, וילכו יחדו רגלי עד רחוב משכנה, ובדרך עוד דברו הרבה על דבר הרעיון אשר שׂם כותב המחזה בפי “אסתר”.

– אקוה, אדוני מלכין, – אמרה מרים כאשר נגשו אל מעונה, – כי תבא לפעמים אל בית אחותי.

הוא לחץ את ידה ויאמר ברגש:

– תודה רבה לך גברת יקרה! האמיני נא כי התענגתי מאד בחברתך ובחברת אחותך הכבודה, ואשמח מאד אם אחשב לאחד ממיודעיכן וידידיכן…

יז.³

הישמר לנפשו לבל ילכד הפעם ברשת האהבה? או אולי הרגש הזה, אשר החל לפעמהו מיום עזבו את מרים, הממלא כל לבו, כל הגיונותיו וחזיונותיו, הוא הוא רגש האהבה והוא ימשוך אותו בכח רב אליה? או אולי גם הפעם תהיה לו ענוָתו למכשול לבל יבקש את האהבה אשר תמלא את כל לבו? רֹך לבבו וענות רוחו בקשו תמיד קרבת אנשים אוהבים, וביחוד נפש אוהבת אשר לה יוכל להקדיש כל ימי חייו, אשר באהבתה ישגה תמיד ואשר לפניה ישפך מרי שיחו ושמחת לבבו. ואמנם ידידים וידידוֹת רבים היו לו מיום היותו עוד תלמיד האוניברסיטה. ומי לא יתרועע עם מלכין האיש הטוב והמטיב לכל? ומי לא יגיד לו צרת נפשו? ומי כמוהו היה והוה נכון תמיד להביא ישע ותקוה לרעיו?… אבל אז, בהיותו עוד תלמיד האוניברסיטה, כאשר חי חיי מצוק משעוריו לתלמידיו, האם יכל לחשב לבנות לו בית, למצוא לו רעיה נאמנה? וגם אז כבר היה עליו לא רק לפרנס את נפשו, כי אם גם לעזור לאחיו ולאחיותיו ולאמו האלמנה, וגם אז היה עליו לדעת – כאחד הנבחרים היושבים ראשונה ב“חברת התמיכה לתלמידי בני ישראל” – כל צרכי התלמידים העניים, לתת עצות בנפשו מאין ימצא מקור לכסף הנדבות. אז רבים היו אשר התרועעו אליו, ולכלם האיר פניו, ויהי נכון לתת מפתו לכל חבר דל.

בימים ההם מעטים היו גם “בני זכריה”, כי רק הוא ועוד שנים מחבריו מצאו להם את בית המלון הזה וישכנו שמה. אבל ברבות הימים נוספו עליהם חדשים מקרוב באו, וירבו חבריהם, ויגדלו צרכיהם ודאגותיהם. בימים ההם אמנם האיר פעם אחת שביב זהר אחד את אפלת חייו הבודדים… אז התודע אל עלמה אחת, בת אחד מתושבי העיר, אשר גמרה חק למודי הגימנזיה. היא היתה טובת מראה וחוט של חן היה מתוח על פניה הצוהלים תמיד; היא היתה באה בחברת בני הנעורים, אם כי בבית אבותיה ישבה; היא עזרה להם להכין נשפי זמרה לטובת התלמידים העניים; היא קבצה גם כסף נדבות ממכיריה הרבים, ותקח חלק בכל התנועות אשר הרעישו את עולם בני הנעורים האלה. היא התרועעה עם מלכין ותהי לו לחבֵרה נאמנה, וגם שאלה מפיו עצתו על דבר השתלמותה בדברי ימי ישראל, וכפעם ובפעם היה מלמדה שפת עבר או קרא לפניה ספרי חכמי ישראל, והיא קראה אתו בספרי אשכנז, כי חפץ מלכין אז ללמד היטב את השפה הזאת, למען ילך אחרי גמרו חק למודיו לארץ אשכנז להשתלם בידיעות הטֶכנולוגיה. הוא גלה לפניה פעמים רבות את רגשי לבו, את הגיונותיו ודעותיו על דבר שאלות רבות… ובימים ההם התגנב אל לבו רגש נעים מאד, רגש יקר אשר לא ידע לכנותו בשמו: אם רגש אהבה הוא או ידידות… אבל ידֹע ידע בנפשו כי יקרה העלמה הזאת לו הרבה מאד, ובחברתה מצא רב ענג ורצון. היו אז רגעים, בשכבו על משכבו באשון ליל, אשר נשאהו רוח דמיונו לחשוב כי בעוד שנה, אחרי עזבו את האוניברסיטה ומצאו לו מקום נאמן בבית-חרשת, אז יבא ויגיד לה את כל לבו, יגלה לה את אהבתו אלה ויבקשנה כי תהיה לו לרעיה נאמנה כל ימי חייו. והנה ביום אחד באה אַננה איסַקובנה גולדבלַט, היא אהובת נפשו, ל“בית זכריה”, ופניה נהרו משמחה, ותבקש את חבריה ומיודעיה כלם לבוא לשמוח אתה ביום חתונתה עם בחירה הטוב, הוא חברם הרופא בן-יונה. פני מלכין הלבינו אז מאד. הוא חש בלבו, כי רעד חלף בעצמותיו וקור גדול אחז כל יצורי גוו; אבל פתאם קם ממקומו ויגש אליה ויאמר:

– ברוכה תהי, חברתנו היקרה, מעם ה' וברוך יהיה חתנך ורענו היקר!… אחינו! – הוסיף ברגש – עלינו לשמח מאד לבשורה הנעימה כי “בן-זכריה” יקח לאשה “בת-זכריה” ובית חדש יבנה בישראל!

כלם הושיטו ידיהם אל העלמה אשר פניה התאדמו מרב שמחה וגיל; כלם ברכו אותה ואת רעם בן-יונה, כלם שמחו ועלזו על המקרה היקר הזה. ומלכין היה מראשי המרקדים לפני הכלה ביום חתונתה, וישתּ לחיי הנאהבים והנעימים גם יין רב, תחת אשר לא שתה מעודו כל יין.

עתה יודע הוא בנפשו כי יקר לו הזוּג הזה כאח ואחות. הוא בא כפעם בפעם אל ביתם, כי רעהו בן-יונה נשאר בעיר הזאת לעסוק במלאכתו, מלאכת רופא. עתה יודע הוא כי רק מחשבת פגול היתה לו מחשבתו הראשונה, כי לא יכל לשאת עינו אל הנערה ההיא, אשר רק רעותו הטובה היתה וכאחות יקרה תהיה לו תמיד. והן גם חתנה, אמר בלבו, גדל בחכמה וביפי ובידיעת התבל ממנו, לכן לא יפלא הדבר כי היא שמה עינה בבחירה זה, ידידו היקר. הוא ישמח מאד לראות את אשרם והצלחתם, ומשנה שמחה היה לו כאשר עלתה בידו בימים האחרונים להמציא לידידו זה מקום משרת רופא באחד מבתי החרשת, ע"י קיטלזון מכירו ומיטיבו.

ומני אז ראה כי רבים מרעיו מצאו להם רעיות מבנות מכיריהם ומיודעיהם או מהנערות הבאות מערי מולדתם להקשיב פה בלמודים, או – על ידי השדכנים… את הדרך האחרון לא ימצא טוב לפניו, אם כי לא יראה רע במנהג ישראל זה. הוא יודע כי בני ישראל נעים ונדים ממקום למקום, פה ירבו הגברים ושם – הנשים, קרובים יעָשו רחוקים ורחוקים קרובים, ובמצב כזה לא יפלא אם יש מקום לאנשי בינים לזַוג זווגים. והוא ראה והתבונן כי גם זווגים כאלה יעלו יפה, כי גם אלה נקשרו בעבותות אהבה נאמנה, רואים חיי נעם ושלום והנם מאֻשרים. ועיניו הרואות כי גדלה אהבת משפחה בישראל, והאהבה הזאת לא תתן מקום בחיי המשפחה בישראל למעשים מכוערים רבים אשר יפגשו בחיי בני עמים אחרים. ובכל זאת לא חפץ מלכין למצא לו רעיה בדרך כזאת, כי ירא פן לא תשיג ידו להשביע רצון את העלמה העשירה, אשר תלך אחריו, בהאלצה לשבת אתו הרחק מאדם העיר בכפר שמם אשר שם בית החרשת, כי לדאבון לבו רק “עלמות עשירות” שדכו השדכנים לה“מלומדים” ובפרט לאלה אשר מצאו להם כבר גם משרה טובה, ולפי דברי השדכנים, אשר דפקו ימים רבים על דלתותיו, העלמות אשר “הציעו לפניו” כלן יפות מאד, מלומדות בכל החכמות, פורטות על פי הנבל, וכסף רב שמור להן מאביהן – ואף אחת מהן איננה נערה פשוטה כרוב בנות ישראל. ועתה? מה זה היה לו? האם מרים היא הראשונה אשר התודע אליה בימים האחרונים? הן גם עתה רבות הן העלמות אשר יחשבן למכירותיו הטובות ובחברתן יבוא, וגם אחת מהן לא לקחה את לבו כמו העלמה הזאת. אולי מפני כי הראשונות בלו כל ימיהן בטוב, יושבות שלוות ושקטות בחוג בית הוריהן, עולות ופורחות כשושנת האביב בגן, – והעלמה הזאת כבר ראתה בחייה צרות רבות, גם נלחמה את מלחמתה, מלחמת קיומה ואושרה…

יתומה עזובה נשארה מאביה ומאמה ואמץ רוחה לא נתן לה לנפל תחת סבל משאה, ותמצא לה את שאלתה ובקשתה ותשלם חק למודיה בחוץ לארץ, וגם פה בעיר הזאת תמצא לה לחמה בכבוד מעמל כפיה ולא תשען על איש זר או על קרוביה. הדבר הזה לקח מאד את לב מלכין ויתפלא בשמעו מפי שרה, בבואו אל ביתה – פעמים אחדות אחרי בקורו הראשון, כי מרים אחותה עשתה לה את כל החיל הזה רק ברצונה ובאמץ רוחה העשוי לבלי חת. רבים יתנו כבוד לתלמידים מבני העניים אשר יגברו על כל מעצור ומכשול וישיגו את מטרתם בחייהם – חשב מלכין בלבו, – ילכו נא הנה ויראו את היתומה הזאת אשר הגיעה למטרתה מבלי עזר וסעד, והיא נשארה בתומתה ובאמונתה כבת ישראל. היא לא תלך בגדולות ובנפלאות, היא לא תרעיש את העולם בגאוניות רעיונותיה ובשאון חזיונותיה – להחריב עולמות ולברא עולמות בהבל פיה. אבל האם רבות הן בנות כמוה, אשר רקמו בסתר חדרן את ארג החיים, ולא נקרעו החוטים ולא נתקו הפתילים, וגם היא לא נפלה שדודה תחת סבל עמלה ותולעת היאוש לא תאכלנה, והיה לה הארג הזה גם למסתור מפני מטרות עז ושטף זרמי הזמן האכזר אשר לא יחוס על כל פרח נחמד וצמח יקר. כן… גם בעמדו בבית המלאכה, גם בעבדו את מעשהו בחדר המלא אֵדים העולים מן הקלחות ומן הדודים, – יראה מלכין לפניו את פני מרים אשר איזו רוח עצבת חופפת עליהם, יראה את עיניה אשר מראה אפר להן, המביטות בעיני הילד בתומתו בענותו ובעיני הזקן בתבונתו ונסיונותיו גם יחד. גם מבין שריקות יתדות המטוה ישמע את קולה הנעים והעז, את צחקה, צחוק העלומים, ואת דבריה אשר תביע תמיד באמץ לב. האמנם יוכל הוא לכבש את הלב הטהור הזה, האמנם יוכל הוא, הבחור העני והיתום הנעזב, להרהיב עז בנפשו לגשת להביע את אהבתו לעלמה כזאת? האם יוכל הוא להמציא לה את אָשרה אשר תבקש נפשה, לתת לה חיים טובים ומאושרים כאשר זכתה בגלל כל מלחמתה ועבודתה עד היום?…

אמנם הוא יתן לה אֹשר יקר, אֹשר נצחי! – כן חושב עתה מלכין בשבתו בחדרו אחרי כלות עבודתו בערב. – את כל חייו יקדיש לה, את כל רוחו ונפשו יתן לה. היא תהיה לו למלאך השלום, אשר יביא רוח צח, אור שמש, ריח בשׂמים ומרפא לנפש נענה… והוא אמנם ישביענה רצון, וכל מוצא פיה קדוש יהיה לו תמיד.

אבל היביע לה את רחשי לבו, הישפך לפניה את שיחו? איזה הדרך יוכל להביע לה את כל רגשי אהבתו הלוהטת בקרבו? איך יוכל להביע בפיו את רגשותיו הסוערים בקרבו כסופה הסוערת בין עצי היער הגדול אשר שם, מאחרי בית החרֹשת? – הוא שומע ומאזין את קול-שאון הרוח בנשבו בחזקה בין האלונים ובין דליותיהם וענפיהם. הנה יהום הרוח, ישרק וירעש… אבל הן הוא יביא גם חֹם גם רוח צח מפאת ים, הוא יביא בכנפיו גשמי נדבות, הוא ירטיב את כל היקום במים זכים; ומחר בבקר תזרח השמש בהדרה, האביב יופיע בכל יפיו וזיוו, פטורי הצצים ישתו רסיסי הטל, יפרחו ויצמחו והיו לעלים חדשים מרהיבי עין כל עובר, היער ילבש מעטה ירק, הצפרים תקננה בין העפאים ותרמנה קולן בזמרתן, וכל איש עיף ויגע מעמל דרכו ישכב וינוח על מצע הדשא תחת צאלים – לשאף רוח מבריא ולחדש כחותיו… כן ישאהו הדמיון ויצרר אותו בכנפיו, כן יראה בעיניו את אשרו בעתיד, את חייו אשר יקדיש תמיד לעבודה ולמעשה.

אולם עתה, בנוח עליו הרוח הזה, הוא מרגיש גם לחץ ואנקת לב. הוא הוריד באנחה את ראשו על השלחן אשר לפניו ואת ידיו שם על מצחו, ומעיניו נזלו דמעות… הן נוטפות טפות טפות על לחייו, על זקנו, על הגליון עם ציורי-המכונות אשר לפניו.

הדִמְעות גיל הן אלה או דמעות יגון ועצבת? מי יוכל לחקרן ולדעת טיבן ומקורן?…

אם מרים לא הגידה דבר לאחותה על דבר מכירם החדש, מלכין, אשר כבר בא זה פעמים אחדות גם למעונה וגם למעון אחותה, – הנה שרה לא שמה מחסם לפיה מהלל את טוב לבו, את ענותו, את דבקותו בעמו ובאמונתו, את אהבתו וחבתו לתורת עמו, אשר הביע פעמים רבות בפיו ובדברים נמלצים. ומרים שומעת ומקשבת לדברי אחותה, אבל מפיה לא ישמע דבר… היא נרעשה ונפעמה עתה בכל פעם בואה למעון אחותה. עיני אחרים תחזינה רק שקט ושלוה במעון הזה; עיני אחרים אולי תראינה רק אֹשר נחמד בבית הזה המלא כל טוב. אולי יקנאו אחרים בסדר הטוב והנכון השורר בבית; אולי ישמחו לראות את הילדים הנחמדים, שיחם וצחקם, ואת האשה הזאת, עקרת הבית, אשר שחוק קל מרחף על שפתותיה, וכמו מלאה היא נחת רוח ורצון. אבל עיני מרים תיטבנה לראות, כי לא שקט ושלוה בבית הזה, כי אם דומיה איומה כדומית מות, או כדומיה אשר תשלט באויר טרם תתחולל הסערה. הנה תזרח השמש ותלהט בחומה, אין ענף ואין צמח אשר יתנועע, כי עומדים הם כלם כנציב שיש מבלי נוע. אבל שמה בקצה חוג השמים יראה עב קל ככף איש; קצותיו שקופות ומזהירות ומראיהן מראה אפר או לבן-כהה, רק שם באמצע כבר יראו כתמי חשך בתוך הענן הזה. פתאֹם יעבור רוח קל, ינשב בין עלי האלונים, יחלף ויעבור, והענן הולך וקרב, הולך וגדל ועוד מעט יכסה את עין השמש וכל השמים יתקדרו עבים. הצפרים עפות והומות ומבקשות מסתר להן. הרוח הומה, הברקים מבריקים; קול הרעם נשמע במרום, מטר עז נתך ארצה. והסער יגבר חילים, יעקר עצים משרשיהם, יכה גלים בנהרות, יעבור על פני הגגות וישבר ויפוצץ פחי הברזל ועבר משם ויכה בחלונות, יהפך עמודי המנורות ברחובות, ישבר ויהרס את הדלתות, את השלטים, ישא בכנפיו שברי כלים, גזרי עץ, בלויי-סחבות… וכל הארץ היה תהיה לחרדה!

לב מרים נבא לה כי סוף סוף תתחולל הסערה בבית השאנן הזה, כי ירעים הרעם מבין הדומיה הזאת. ולכן עצבת פרושה על פניה כשבתה עם אחותה; היא חפצה לשאל ממנה דבר ואיננה יכולה. היא רואה כי אחותה מתאמצת לכסות ממנה מצוקות נפשה ואנקת לבה; היא חפצה לדעת שורש דבר, אולי לא יבצר ממנה לקדם פני הרעה ולקום לעזרתה, – ולא תדע איך להפיק חפצה.

– רק בצל איש כמלכין, – תשמע מרים קול אחותה, – תוכל אשה לראות חיים מאֻשרים כל ימי חייה, להיות נאמנה תמיד לבעלה ולילדיה… לחנכם לטוב להם ולעמם. אדמה – תוסיף אמריה בראותה כי אין עונה לה – כי עלמה תמימה תוכל לאהב איש יקר כזה, תוכל לתת ידה לו.

– מי יוכל לדעת את העתידות מראש? – קראה מרים פתאם – מי יוכל להגיד לנו בבטחה, כי נוכל לתת ידנו לאיש, להקדיש לו אהבתנו, כל נפשנו, ימי עלומינו? מי יערב לנו כי אחרי שנים מספר לא יסור לבנו ממנו, לא יעקור את אהבתו מלבו – לבקש לו… חיים אחרים…?

הדברים האלה הביאו את שרה במבוכה רבה. היא הביטה בראשונה בעיני תמהון אל פני אחותה, ואחרי כן הורידה את ראשה ואנחה יצאה מלבה.

– אמנם, אולי כנים דברַיך. אבל… – ופתאם נתקו מלים מפיה. הדמעות מלאו את עיניה, ולא יכלה לדבר.

– אנא, אחותי יקירתי, – קראה מרים בקול עז, – אנא הגידי לי את מרת נפשך! מדוע תכסי ממני את צרותַיך ומצוקותיך? קרעי נא לפני את סגור לבֵּך. הן רואָה אני כי אין שלום בקרבך, כי דבר מר מעיק על לבך…

אבל עתה לא תוכל שרה לענות לה דבר, רק דמעותיה הולכות ורבות, הולכות ונוטפות, דמעה אחרי דמעה. מרים נפלה על ברכיה לפני שרה ותחבקנה. ושרה הורידה את ראשה על כתף אחותה ותאמר בקול דממה:

– אמנם רבו מצוקותי בימים האחרונים, נפשי נדכאה, לבי נשבר בקרבי…

– מה הגיד לך שמעון? הגידי, אל תכחדי דבר.

– הוא לא הגיד מאומה. אולם רואָה אנכי כי פניו אין אתו אלי כתמול שלשום, כי חבתו אלי מלפנים חלפה… ואיננה.

– אבל מדוע? האם בחל בך? האם אוהב הוא…

– כן. הנני בטוחה כי הוא נלכד ברשת אהבתה… של אלכסנדרה לוי.

– אלכסנדרה?! – קראה מרים בעז ותקם מכרוע, ועיניה בוערות כאש. – האמנם באה המרשעת הזאת הנה, אל ביתך, לגזול ממך את מנוחתך ואת אשרך? היהיה כדבר הזה? לא! נקם אקח מאת האשה הנמבזה הזאת! אנכי אכה בחרפה את לחייה, אני אגלה את נבלותה, את זדון לבה, את רשעתה… ושמעון? האם כבר שכח את הימים שעברו? ההוא לא שמר את אהבתו אליך, אשר הקדשת לו מבחר שנותיך? לא, אנכי אלך אליו, אדבר עמדו, ואראה לו את משוגתו ואולתו. והילדים?… האם לא יחוס על הנפשות הרכות האלה? ומה מצא בנערה הזאת? האם…

אבל פתאם עמדה מדבר ותעצור בשטף אמרותיה הבוערות. היא ראתה כי שרה מתיפחת בבכי כמעט אין בה כח לדבר דבר.

– אל נא תדברי אולת, אחותי, – אמרה שרה אחרי רגעי דומיה. – אַתּ לא תוכלי לקחת נקם מהעלמה הזאת, לא תוכלי לדבר על לב שמעון, למען ישנה את דרכו. לא אדע עד אָן הגיעה מדת אהבתם. אולי רק חלי הוא ויעבור. אבל אם הקשר אמיץ ביניהם, אז מר לי מאד, כי לא אראה כל דרך נכונה לפני.–

–– שרה! קראה מרים בקול מצוה. – האם גם הפעם תמליצי טוב על אישך? האם גם בפעם הזאת תרכיני ראשך לפניו ותקבלי באהבה את כל מצותיו ופקודותיו? האם גם אם יאמר… לשלחך מעל פניו – תמלאי את רצונו?

– ומה לי לעשות, תאמרי? להראות כי גם את חפצה בחיים, כי גם אַת הנך עקרת הבית, כי הוא מוכרח להשאר נאמן לך.

שרה הניעה כתפיה ותרם את ידה מול פניה ולא ענתה דבר.

– אולם הגידי נא לי – אולי… הגזמת את מדת האסון מכפי שהוא באמת? אולי עוד יש בלבו לעזוב דרך כסל זאת… האם אמר אליך דבר מה?

– הוא לא הגיד לי מטוב ועד רע… וזה הוא אסוני הנורא. האם באֹרח כזה יתהלך איש עם אשת בריתו? זה ירחים אחדים אשר כמעט לא דבר אתי דבר, לא ספר לי מכל אשר יעשה אתו בבית המסחר. מפי אנשים זרים ידעתי, כי נשלח במלאכות זיננסון לבקר את בית החרשת ששם עובד מלכין; מפי אחרים נודע לי, כי נתעלה במשרתו ויהי עתה אחד מראשי מנהלי בית המסחר, וכמעט גדלה משרתו משל קיטלזון, כי הוא מקבל עתה שכר רב, כי בימים האלה יסע לארץ הנגב ולמדינות המזרח, ושם ישהה שנים שלשה ירחים, וגם על ידו קנה זיננסון בית חרשת אחר… ההיה כדבר הזה לפנים, כי לא יספר לי דבר מכל הקורות אותו? כל אלה העקיצות והלעג ודברי הרגז כפעם בפעם, השמעתי כמוהם מפיו מעודי? הוא איננו מדבר אתי; הה! לו בא ושפך עלי כל זעמו וחמתו, לוּ הרשיעני בכל האשמות והעונות שבעולם – טוב היה לי מאשר יסגר פתחי פיו ולא יגיד לי דבר! אבל הן טוב טוב היה לו עברה על ראשי סערה איומה מאשר כל אלה הזוָעות אשר עלי לסבל בראותי תמיד את פניו הזועפים והמפיקים אי-רצון. האם לא אבין כי רוב הערבים יבלה בחברת העלמה הזאת, אשר לכדה אותו בקסם יפיה ובחלקת לשונה? אמנם הנני יודעת כי נופלת אנכי ממנה בבינה, ביפי ובדעת. יודעת אני כי… נמאסתי בעיניו. אולי יען ימי עלומי כבר חלפו ואינם, והיא מלאה כח עלומים; אבל… אין אשה אשר תוכל לאהב אותו כמוני. אין אשה בתבל אשר תוכל להקריב את כל חייה ודמה עד הטפה האחרונה בעדו, בעד שלומו ובעד אושרו…

שרה לא יכלה עוד לעצור בעד דמעותיה, אשר שטפו על לחייה ותרדנה ותזלנה באין הפוגות. ומרים הולכת בחדר הנה והנה, נרעשה ונפעמה.

ברגע הזה נראתה על מפתן החדר חיה הקטנה. היא עמדה רגע על מקומה ותבט בתמהון רב על דודתה ועל אמה, עיניה הפיקו קצף ורגז, פניה חורו מאד, ופתאם רצה בחפזון ותעל על ברכי אמה ותחבקנה ותאמר:

– מה לך, אמי, כי תבכי?… מה עשתה לך דודתי?

– אין דבר, יקירתי – אמרה שרה בחבקה את הילדה ובלחצה אותה אל לבה. ותשקנה בחם נפש. – אין דבר, חמדתי… וכמו שחוק נראה על שפתיה.

– אם אהבתי אבדה ממני, – הוסיפה לדבר כמדברת לנפשה – הן הילדים היקרים לי המה. עלי להקדיש חיי ונפשי להם. בעדם עלי להבליג על כל יגוני ומצוקותי, בגללם עלי לסבל בדומיה, למען לא יבינו את המהפכה אשר בבית, למען לא תשתרש טינא בליבם על אביהם… ישארו המה בתומתם לבל ידעו את הנעשה בינינו. הילדים לי המה, ובהם אמצא תמיד נחם לנפשי. נעזוב נא, מרים, את השיחה הזאת! אנחנו לא נמצא לנו דרך ישרה לשנות פני הדברים, ורק נרבה פצעי לבבנו… וגם אַתּ, מרים, אנא שמרי את הדבר אשר דברנו בלבך. אנא, אל תַּראי גם לשמעון כל אות ורמז, כי גלויים וידועים לך מסתריו… אולי יעבור הזעם. –

כג.

והזעם לא עבר. וגם עתה, בשבתו בחדר-הסופרים הגדול המיוחד לו – כמנהל בית-המסחר – לא מצא שמעון עציוני מרגוע לנפשו. הוא שאף רוח בכבדות בחדר הגדול הזה וחש בנפשו כאלו אחוז שכרון הוא, וכי השכרון הזה נסך עליו רוח עועים… אכן אויר חדרו, אויר בית המסחר, נסך עליו רוח שכרון ויהי כאיש אשר ריח היין לא פג ממנו אחרי אשר בלה לילה במסבת רעים עליזים. האויר הזה היה מלא ריח הכסף והזהב, ריח הכבוד והשררה. הוא כמו הקשיב באזניו את קול צלצול הזהב המשתפך אל הים הגדול הזה, הקול הזה הרעיש את כל עצביו וירתח את דמו בקרבו, אשר נזל בחפזון בעורקיו, ויהי כאלו הוא שומע קול לבו הדופק בחזקה. המספרים והאותיות והחשבונות האלה, המראים לו תמיד סכומי שקלים רבים, סכומי המון שטרות, אַקציות ואבליגציות, סכומי סחורות רבות ושונות המתגלגלות מיד ליד, ממקום למקום; המספרים המראים לו רֶוח, רבית, הוצאה, הכנסה; האותיות האלה המודיעות בלשונן המדויקת את רב ההון העצום אשר רגע ישפך אל בית המסחר ורגע משנהו ישטף ממנו ויזרם למקומות אחרים,– המה כלם העידו והגידו לו מה עצום ואדיר הכח אשר בשטרות האלה, בסכומי הסחורה העפים הנה והנה ומסיעים רכוש רב מאיש לאיש, ממדינה למדינה,– מה כביר כחם להעלות על, למרומי שחקים, את האיש אשר יקבץ אל ידו אף את המעט מכל הרכוש הזה או אשר תשלוט ידו במכונה העצומה הזאת, אשר תוכל לבנות ולהרס, לנטוע ולעקור, לקנות ולמכור, להוסיף ולגרע… הוא ראה והרגיש כי גם הוא אחד האופנים הגדולים המניעים גלגלי עולם המסחר והרכוש. כי קשור ואחוז הוא במכונה הזאת, הגדולה והנוראה, המושלת בעולם ממשל רב; הוא ידע כי גם בית מסחרו הוא רק אחד מאפני מסחר העולם כולו, כי כל אשר יקרה במדינה ובתבל יחושו גם הוא ובית המסחר אשר תחת ידו. רעב, מגפה, סכסוך המדינות כי יבוא פתאם בארץ או כי יראה רק במחזה, במרחק. – הנה עליו להיות נכון לתמורות בבירזה, לדעת ה“ירד” או “יתעלה” שער השטרות? היצליחו בתי החרשת במעשיהם או יפלו בנופלים? היעלה או ירד מחיר הסחורה?…

לפנים חי חיי שלוה; הוא ידע את מקרי המדינות על פי העתונים אחרי המעשה, אחרי אשר יצאו כבר המקרים לפעל והעתונים דברו על העבר ויבארו את המקרים והפעולות. אבל לא כן עתה: הנהו מקדים לדעת כל המקרים בטרם חוללו ונולדו; הנהו עומד כבר על המצפה לדעת מה יקרה; הנה חוטי האֶלקטרון, המקשרים את בית מסחרו אל סחר תבל, מכים בכח על כל עצביו, על לבו ועל ראשו, ודמי עורקיו חשים ורצים בחפזון רב; הטיליפון יצוה לו מחדר המשכית של זיננסון ומחדרי בתי המסחר הגדולים למהר לעשות דבריו, למכור או לקנות, “להוריד” או “להעלות”.

בכל יום ויום, בכל שעה ושעה, יוסיף אויר בית המסחר, אויר הזהב, ריח השטרות, זרם האלקטרון, שטף החיים הכבירים העצומים האלה – למסך עליו רוח שכרון. והוא לא יאמר די, כי לא יוכל עמד במרוצתו, כי אם יוסיף לשאף לחיים האלה, לשררה ולגדולה, לאסף הון – למען יוכל להשתרר, למען ישחה בים החמדה והתענוגים ולמען יתעדן על כל הטוב הצפון למאושרי התבל, אשר רוחם העלם על להיות למופת לרבים…

אבל איפה יתענג בטוב? האם בביתו ימצא לו את התענוגות והחמודות אשר אליהם תערג נפשו עתה? הן רק שקט ודומיה שוררים שמה, חיים שוקטים כמי האגם. אבל אלכסנדרה הנחמדה? אמנם, אם אויר בית מסחר מסך עליו רוח עועים, – עוד הוסיפה אלכסנדרה ביפיה, בנעימותה ובחמודותיה לשפך עליו רוח שכרון. וגם עתה, בשבתו בדד בחדר הסופרים וגליונות רבים צבורים לפניו, גם עתה מרחפת לפניו תמונת אלכסנדרה היקרה והאהובה לו, חשקו מתלקח בו כאש, מלהט כל הגיונותיו ורגשותיו ומאיר לו רק נקודה אחת בחייו – חברת העלמה הנפלאה בשכלה, בחנה וביפיה ובקול זמרותיה. כן. מה יקר ונעים לו גם הקול הזה! לוּ היתה היא גברת ביתו, כי עתה לא היה מעונו כחצר מות, כי עתה היתה השמחה בחדריו; אז היו מתקבצים ומתאספים אליו כל מיודעיו ומכיריו, כל אנשי השם אשר בבירזה ובבתי המסחר, וגם הסופרים והאמנים, והיא היתה אז לנקודת המרכז, לתפארת ביתו. כולם היו מתאמצים לבוא אליו לראות פניה, לשמע שיחתה, צחקה, קול זמרתה. אז היה מעונו בית ועד לחכמים ואנשי מעשה, למרכז החיים ההומים אשר סביבותיו; אז היה ביתו לאחד הסלונים ששם יאספו ויבאו כל טובי העיר…

ועתה? עתה רק דממת מות, רק חצר בית הקברות יראה לפניו בביתו. אמנם שרה איננה אשמה… אבל גם הוא נלחם עם תאות נפשו ולא יכל לה; חשקו ימלא את כל קרביו ולא יתן דמי לו. רק אלכסנדרה היא מחוז חפצו, מטרתו בחיים, תאותו ונשמתו. הנה הוא רואה בדמיונו את הפנים היפים האלה, באזנו מצלצל קולה הנעים החודר ללבבות, לאפו מגיע ריח הניחוח היוצא מבגדיה, משלמותיה; ראשו סובב עליו כגלגל, דמו רותח ורועש, קול איום דופק על לבו כמו במקבת… אבל פתאם יעבור מחזה אחר על פניו. הוא רואה את פני שרה העצובים, את שפל רוחה ואת לבה הנכנע; הוא מאזין לקול אנחותיה, לקול מצוקותיה, אשר לא בשאון תפרצנה החוצה, כי אם תסתתרנה בחבה, בפנים לבבה הנשבר, ורק עיניה תפקנה יגון ותוכחה… הנה הילדים מתרפקים עליה… הנה הם נלחצים אל לבה, נאחזים בזרועותיה, וקול בכי נשמע מפיהם.

מדוע? – ישמע כמו קול קורא באזניו: היש לך הצדקה?

לא! ישמע קול אחר: הארץ נתנה לבני האדם! כל איש שואף לחיים חדשים, לתנועה גדולה, כל נפש עורגת אל הענג ואל האהבה. כל נפש חיה צמאה למי המעין היקר הזה המשיבים את הנפש והמחדשים את הרוח.

והשמים?…

האם השמים לאלהים המה? הן רוח האדם נשא אל על, אל מרחבי הרקיע, עין האדם חדרה לכל מסתרי הטבע וצפונותיו. הוא עלה למרום!… הוא גבר על הטבע ועל עזוּזו, הוא הדביר תחת רגליו כל כחות הטבע הנעלמים והנסתרים, והוא מנהג אותם לפי חפצו ורצונו. לכן רק הוא המושל והוא השליט בכל היקום. פנו דרך להאדם, פנו דרך להאדם, פנו דרך לשאיפותיו, לגבורתו! ברצונו להתענג על כל חמדותיו אשר מצא לו בלי מעצר ובלי מפריע. והוא מסיר כל מכשול מדרכו, לו העז ולו המשפט, לו הצדק ולו הישר!

האדם או אלהים?…

מי קרא בסתר נפשו את הקול האיום הזה?

האלהים או האדם?…

כן! הוא יודע את הקול הזה, הוא קול מוסר עמו, קול הצדק והיושר אשר יצר העם הדל הזה ברוחו, ולא יסור ממנו זה אלפי שנים, וכמו אז כן עתה עודנו מאמין, כי לא האדם הוא השליט בכל מרחבי העולם, בכל יסודי הטבע, בצפונות התולדה, כי לא האדם הוא המהיג את עולמו ברוחו ובמשפטו!

אמנם מה נאמנים הם דברי אלכסנדרה, אשר הביעה אז בתא בית המשתה באמרה: “רק המוסר הדתי אשר כתב על דגלו העם הבזוי והשסוי היה לו לפוקה ולמכשול להיות תמיד עבדים לעבדים!” האם לא צדקה במשפטה, כי האיש הגבור והנערץ, האיש אשר נתן לבו כלב האלהים, הוא ירום ויתנשא למעלה, הוא ידביר את כל ההמון תחת רגליו, ולו הצדקה ולו המשפט להסיר כל מכשול מדרכו!

ושרה?…

אבל הוא לא יוכל עוד לשבת אתה, לראות אתה חיים. היא נמאסה בעיניו. מדוע? יען כי לא תוכל ללכת לפי רוח הזמן; יען כי דעותיהם שונות מאד, יען כי לא תשיג מעוף הגיונותיו, ולא תוכל למריא אתו יחדו למרום ולעלות על מרומי פסגת ההצלחה; יען כי כבר חלף זיו העלומים מעל פניה, וסימני הזקנה כבר החלו להראות בהם.–

ואלכסנדרה! רטט נעים יחלוף בקרבו בזכרו את העלמה היפהפיה הזאת, את רך תנועותיה, את אהבתה העצומה והעזה אשר תאהבהו. היוכל לכבש את תאותו? היוכל לשכח את רגע הששון והאֹשר אשר בו חבקה אותו בזרועותיה החמודות, אשר שׂמה את ראשה על חזהו ותלחץ אליו בכל עזוז חשקה הכביר? – וענג כזה שמור לו בימים הבאים, בכל ימי חייו, עד רגעו האחרון, עד אשר גם הוא יזקן ופקודת כל אנוש תבוא גם עליו, – וגם אז יאיר הרגש הנעלה הזה את שיבתו; אז יראה את עולליו היקרים עולים ופורחים באביב עלומיהם; אז יוריש להם את כל הכבוד והגדולה והעשׁר אשר רכש לו בחייו, והם ישמחו בגורלם ויאהבוהו אהבת נצח…

ושרה? הן היא תהיה שלוה ושקטה גם אם לא תשב בביתו… הן הוא יתן לה תמיד כסף די מחסורה, למען תחיה במנוחה, בלי כל דאגה. וככל אשר יוטב מצבו כן יוסיף למלאות גם מחסוריה, עקב אשר אהבתהו כל ימי חייה. וגם את פני הילדים תוכל לראות אם תשאר פה או תלך לגור בעיר מולדתה. הן היא לא תאָלץ חלילה לעבד עבודה למען מצא טרף לנפשה. היא תשב בטוחה מכל צרה רעה, ומה לה עוד?

ורגשותיה? ומשאלותיה?

הנה הוא שומע קול המולה דקה, הוא קול האנשים הממהרים לבוא לבית המסחר או לצאת ממנו, – קול הנחפזים להביא אל קופתו את הזהב ואת השטרות או לקבלם מפה לשלחם על פני חוץ, כי יבטחו למצא אותם ברב הימים. הוא מקשיב ומאזין לקול ההמולה, הוא קול ההמון הרודף אחרי בצעו, וריח ניחוח עולה באפו: הוא ריח הקטורת אשר יקטיר כל הקהל הרב לאלהיהם, לעגל הזהב!

הנהו האל, האל האדיר אשר לו הכח והעז, לו הממשלה ולו היכלת אשר עיני כלם נשואות אליו, אשר לפניו יכרעו כלם ברך ויפלו על פניהם ארצה. –

הנהו, עגל הזהב!…

ומי לא יבטח בו, מי לא ייחל אליו? כלם מרקדים לפניו, כלם שרים לפניו שירי תפארת, כלם מתפללים ומתחננים אליו. הנה גם בית מקדשו! האם לא בית מקדש הבית הזה אשר בו יתלונן עגל הזהב? והוא, עציוני, האם איננו הכהן הגדול המכהן לפניו, אשר יבוא בכל יום ויום אל קדש הקדשים, אשר אליו ידבר האלהים הזה פנים אל פנים, והוא יעלה לפניו את עולותיו וזבחיו?… הנה הנן כל העולות האלה: כל ההמון הרב הזה המשלך והמורדף, השסוי והבזוי, הנע והנד כקין מבלי מצא לו מקום מנוחה. הנה גם זבחיו: כל אלה הגאיונים אשר אחרו לגשת אל הקדש או אשר הרסו לבוא לפניו, אבל נחתו מגערתו ויפלו חללים חללים בראש חוצות. רק אליו, אל עציוני, האיר פניו האלהים האדירים האלה, עגל הזהב; אותו בחר להרימהו אל על ויאמר לו: לך בכחך זה ורש את הארץ ואת תענוגותיה, שתה בצמאון את המים החיים והמתוקים המפכים ממעין זה. אל ירך לבך, רק חזק ואמץ!

וקרני השמש האירו את פניו וגם חדרו ללבו. מאין יָצאו הקרנים האלה? הלא פני אלכסנדרה הם פני השמש המאירים והמחממים והשולחים את קרני האור והזהר אליו. רק בה נצפנו לו כל מעדני העולם – והאם הוא יתן טרף להתקוה הטובה הנשקפת לו מחרכי העינים הנעימים והיפים האלה? הנה גם עגל הזהב ישקף עליו ממרומו, יריק עליו שפע ברכותיו, יפתח לפניו כל אוצרותיו הטובים. הלאה, מֹרך לב! ברגע אחד יפיר ברית שלומו בינו ובין שרה. ברגע אחד יסיר ממנו את הכבלים אשר שם עליו “בילדותו”!…

כד.

בשוב עציוני ביום ההוא מבית המסחר לביתו וישב אל השלחן לארוחת הצהרים נדהם ונבוך מאד, כמעט לא בא אל פיו כל מאכל. הוא לא לקח בפעם הזאת גם עתון לקרא בו, כאשר עשה לפעמים בנוח עליו הרוח הרעה בשבתו במסבת בני ביתו, וגם לילדים לא האיר פניו ולא ענה על שאלותיהם. פניו היו חורים מאד, ועיניו בוערות באש-קדחת. ככלות הארוחה צוה את השפחה להכין לו בגדיו ומדי-הבד שלו, יען כי מחר יסע לדרך רחוקה.– שרה הרימה את ראשה בשמעה את פקודתו, ותבט אליו בתמהון ולא שאלה דבר. אבל בעזבו את חדר האֹכל ובבואו לחדר משכיתו אמצה את רוחה ותכנס אל חדרו לשאל ממנו: לאן יסע? מתי ישוב הביתה? ומה עוד עליה להכין לצורכי הדרך? –

רגע אחד עמד עציוני על מקומו וישם את עיניו אל החלון הפתוח וישאף רוח, ולא ענה על שאלתה; אבל פתאם פנה אל עבר אשתו ויאמר בקול רועד:

– אנא… אבקשך, שרה, לשמוע הפעם את דברי. לא אוכל להגיד לך את כל רגשותי המתרוצצים בקרבי; לא אוכל להביע לך את כל המלחמה אשר התלקחה בקרבי. אבל ראיתי והתבוננתי… כי תהום איום ביננו. התהום הזה היה תמיד ביני ובינך; אבל עתה אין עוד בי כח ואיָל להוסיף לחיות כאשר חיינו עד כה. עלינו לשום קץ למצב הזה… הן גם את רוחך אדכא במעשי זה… הן ראית כי אין עוד קשר אמיץ בינינו, אשר יוכל לקשרני אליך. אמנם כרעיה נאמנה, כאחות יקרה היית לי בכל הימים אשר ישבנו יחדו. אַתּ אהבתיני, אַתּ הקדשת לי את כחך ואת ימי שנותיך. אַתּ היית אתי בכל צרה, אַתּ סבלת את כל תלאותי אשר השתרגו על צוארי. יודע אנכי כי לא טוב הדבר אשר אֹמר לעשות; אבל לא אוכל! – קרא פתאם בקול רועד. – לא אוכל להבליג על סערות רוחי! כן, הנני להתודות לפניך, לא אכסה ממך דבר. אגלה לך את כל לבי כמו לרע נאמן, כי אהבתי… אהבה עזה כמות… את אלכסנדרה… ומבלעדה לא אוכל לחיות. –

שרה עמדה כהלומת רעם בכל עת דבר אליה שמעון. היא לא גרעה עיניה ממנו, ותהי כנציב שיש. היא איננה מרגשת כי יש לה רגלים למוש מן המקום הזה, כי יש לה ידים להרימן, כי יש לה פה ולשון להגיד לו איזה דבר, להשיבהו על שטף אמרותיו; אבל היא מרגשת כי רק חוש-השמיעה עוד לא מת בקרבה ואזניה קשובות לכל הגה היוצא מפיו… והוא עמד מדבר ויבט אל פנת החדר, כמו בקש לשמוע משם מענה על הודוי אשר התודה לפני האשה העומדת בחדר אשר נתקו מפיה מלים, פניה חורים כפני מת, ורק נקודות אדומות אחדות על פניה ואור עיניה יעידו כי עוד רגש חיים בקרבה…

– לכן אמרתי בלבי, – הוסיף עציוני לדבר בקול נמוך מאד, – כי טוב טוב לנו… להפרד… להפרד באחוה ובשלום, כיאות לשני רעים אשר אהבו איש את רעהו ימים רבים ורק מסבות הזמן ותמורותיו אִלצום להפרד. כל אשר תבקשי ממני הנני לקַים ולעשות… רק אבקשך, שרה, אתחנן לפניך – אל תאשימיני. תני נא לי בשלום את הסכמתך… להפרד כדת וכדין… אולי בימים יבאו תסלחי לעוני… אולי תביני לדעת את רגשותי ואת סערות רוחי, תביני לדעת כי טוב היה לפניך כמו לי – לעזוב איש את רעהו… כי חיי שנינו לא יוכלו עוד להיות משותפים בימים הבאים. לא נוכל להשאר עוד במצבנו זה… אולי תדעי ותביני כי אמנם יקרה אַתּ לי גם עתה כאחות רחמניה, כאוהב נאמן. אני אחכה לתשובתך עד שובי מנסיעתי.

ושרה עודנה עומדת על מקומה ומבטת נכחו מבלי דעת נפשה. מאין יצא הקול הזה הדובר אליה בלחש וברעדה? הן לא תוכל להגיד בבירור כי פי שמעון – העומד לפניה ועיניו מבּיטות אל החלון הפתוח ואל קרני השמש האחרונות אשר הזהירו על כלי הבית ועל התמונות התלויות על הקיר – הוא המדבר אליה. הנה קול כאוב מארץ יצא… היא שומעת את הקול הזה יוצא ממרחק גדול, ממרחק איום, מקצוי ארץ יוצא קול יגון ותוגה, מתחתית הארץ או מתהום נורא תאזין קול נאקה, קול אנחות איומות מפריעות את הדממה, דממת המות, השוררת בבית… האם את אנחות לבה היא שומעת? או אולי אנחות לב שמעון, המתוַדה לפניה על פשעי אהבתו והמתחנן לפניה כי תנתק פתיל חיתה, למען… למען יוכל הוא לחיות בנעימים עם העלמה היפהפיה אשר לקחה את לבו? האנחות לבה הן החפץ חיים גם הוא, או אנחות שמעון הן, השואף למלאות תאותו וחשקו?… או אולי הן אנחות הילדים אשר יגזלו מהם את כל משושם?

זבוב-אביב מפזז בנעימות על פני אחד הקירות. הוא החליץ את כנפיו הקטנות וירום ויתנשא לעוף במרחבי החדר. רק היום יצא לראות אור החיים, וימצא את כל העולם מלא נהרה ואור שבעתים. השמש האירה גם עליו ותחמם את גופו הקטן, ויתעופף לכל עבר ופנה בשמחה ובחדוה; הוא ירד על פני אחד הפרחים המרהיבים את עיניו וימצץ את מתקם וירח את ריחם. הוא בא גם אל החדר ויפזז על פני כל השלחן הגדול, וישבר את רעבונו ויאכל וישבע; ועתה רחף ברוח שבע רצון וענג ויזמזם וישר את שירתו מול קרני השמש החודרים דרך החלון החדרה; אבל הרוח העז והקר אשר נשב פתאם מן החוץ דחפהו ויהפכהו וכמעט נפל שדוד מפני “הסערה האיומה” הזאת. אולם כעבור רגע אמץ כחו ויחליץ את כנפיו ויתעופף אל עבר החדר השני וכמו השתומם לראות את פני האנשים השנים העומדים עצובים ונדהמים… האמנם לא ישישו לקראת אור השמש? האמנם לא יקחו לבם כל המאכלים הרבים אשר על השלחן הגדול שם? האמנם לא ישישו לקראת הדר האביב המעיר לחיים חדשים, המקיץ נרדמים והמחיה את כל היקום? – אבל פתאם נרתע הזבוב לאחריו – קפץ ממקומו אשר בחר לו במרומי ראש האיש הזה, כי גם הוא נרתע פתאם לאחריו, ויקפץ ממקומו ויקרא בקול קורא לעזרה:

– היא מתעלפת!

ואמנם שרה הרגישה כי גם חושה האחרון, חוש השמיעה, מת בקרבה, כי ברכיה כשלו, כי ענן חשך ואפלה מכסה את עיניה, כי כחותיה עזבוה והיא עומדת ומבטת אל תהום נורא המשתרע לרגליה. עוד מעט והיא נופלת ונופלת אל התהום הזה, אשר פתח את לֹעו לבלעה, אותה ואת כל אהבתה ואת כל תקותיה, את כל חייה ואת כל זכרונותיה היקרים והחביבים.

כה.

ביום המחרת בצהרים.

מרים יושבת אצל מטת שרה החולה, גם פניה חורים מאד כפני החולה, וגם עיניה אדומות מבכי כעיני אחותה. היא לקחה את יד שרה ותט ראשה אליה ותאמר:

– אבל הגידי נא לי, יקירתי, מה תאמרי עתה לעשות? מה תעני לשמעון על הצעתו?

אולם היא איננה שומעת כל מענה מפי אחותה, לאזניה תגענה רק אנחותיה המתפרצות מלבה… הן זה פעמים אחדות הציעה לפניה את השאלה הזאת ולא קבלה כל מענה.

מרים נבהלה לבוא לבית אחותה עוד בראשית ליל אתמול, בקבלה מכתב קטן מהמורה לצרפתית כי ה“גברת” חלתה מאד, כי “האדון” יצא מן הבית אחרי שוב רוח הגברת אליה, והיא מבקשת את מרים למהר ולבוא.

מרים ראתה כי אין מן הצורך לקרא לרופא, ותתן לה בעצמה שקוי מרפא ותשם על מצחה תחבשת של מים קרים. וסבת מחלתה נודעה אחרי בואה, מפי שרה אשר ספרה לה את דברי שמעון ואת חפצו לתת לה גט פטורין… למען יוכל לקחת לו את אלכסנדרה לאשה.

מרים נשארה אתה. היא השקיטה את בכי הילדים ותאמר להם כי מחלת אמם תחלוף מהר; אבל לא נתנה שנה לעיניה עד אחרי חצות הלילה. שמעון לא שב הביתה כל הלילה. עתה הנהו בבית-מסחרו, השפחה ספרה כי האדון שב אל מעונו רק בהאיר השחר, ובבקר צוה עליה להכין את כל “חפציו”, כי עוד היום בערב יסע לדרכו.

– ובכן, יקירתי, הן לא תוכלי להסכים לנבלה כזאת… הן לא תתני את נפשך למרמס לפני הזדונים האלה, לא תמלאי את רצונו, רצון עול. הגידי נא לי מה תחשבי?… ואם לא… אגיד אני לך מה לעשות.

– אנא הרפי ממני, אחותי, – השיבה שרה בקול אנחה, – אַת לא תעשי מאומה, וגם אני חדלת-אונים הנני לשנות את המצב המר הזה.

– ואם כן? – קראה מרים ותתנודד על כסאה.

– עלי לקבל… את אשר יצוה… אם אך את הילדים יתן על ידי.

– מה תאמרי, אחותי? – קראה מרים בקול עז ותקם ממקומה. – למלאות את רצונו? להרכין את ראשך? לקבל באהבה את רצון החוטאים והפושעים האלה, למען יוכלו למלאות תאותם ולדכאך ולהבזותך? היה לא יהיה כדבר הזה!… אני לא אתנך לעשות כדבר האיום הזה. התשמעי?… אנכי לא אתנך לקבל את הגט, לא אתנך לצאת החוצה אפילו עד בית הרב. אני אקרא חמס גם על הרב אשר יאמר לכתב לסדר את הגט… הנשמע כדבר הזה כי יגרש איש את אשתו בחמס ולא במשפט? המשפט אין בארץ?

– ומה יהי מצב חיינו אחרי כן, אם לא נפרד? – שאלה שרה בדממה ותרם את ראשה מעל הכר – השאלת את נפשך את השאלה האיומה הזאת? האם בחזק יד אשיב לי את אהבת שמעון אלי? האם לא לתפת יהיה לנו המעון הזה? והאם הוא ישקט וישכח את אהובתו? לא! כילדה תדברי, מרים! חיי – כבר עברו ואינם. כבר הרביתי לחשוב על אדות זאת… חיי נשברו לרסיסים… במי האשם? לא אדע. אולי גם אני חטאתי, אולי גם בי תלויה האשמה. ואולי רק מסבות הזמן המוזרות התלקטו ונארגו – לכלות ולהשמיד את אשרי… אולי יסר יסרני יה על חטאתי. אבל… עלי לסבול בדומיה! עלי לסלח, למען יסלח גם לי. עלי לקבל את רצונו – יען טוב טוב כי אחד מאתנו יסבל עמל ותלאה, יגון ומצוקה בחיינו העתידים מאשר נסבל שנינו יחדו. לכן אהיה אני הקרבן לעולה על מזבח אהבתו ואשרו. יראה לו חיים ואשר אתה! ומי יתן כי תאהב אותו היא באהבה תמימה וברה כאשר אהבתיו אני! – הוסיפה בקול, ותפל בלי אונים על המטה, ותדום.

וגם מרים לא מצאה לה מלים בפיה להשיב על דבריה, כי עמדה כהלומת רעם ותבט בתמהון על אחותה; ויש אשר בא רעיון לבה כי רק אש הקדחת מדברת מפי אחותה. אז מהרה לקחת את ידיה ותמשש את דפקה ותשם את ידה על ראשה.

– אש הקדחת בוערת בך, שרה – אמרה מרים בלחש, – לכן נחשך דברינו לעת אחרת.

שרה הרימה את עיניה, אשר דמעות נגרו מהן, אל עבר אחותה, ושחוק מר נראה על שפתותיה הדקות החורות:

– אל תאמרי בלבבך כי אש הקדחת אחזה בי. לא! אש אחרת תוקד בי… לא אוכל להביע לך… אבל ממחשבתי זאת לא אסור.

ברגע הזה באה המורה החדרה ותאמר בלחש, כי האדון בא אל הבית והוא מכין את חפציו לנסיעתו. הוא שאל לשלום הגברת ותספר לו כי הגברת חולה מאד ומרים דואגת לה וסועדת אותה בחליה. אז בקש ממנה כי תבוא בעוד חצי שעה אל חדרו וימסר לה מכתב להגברת, אשר תמסור על ידה אחרי עזבו את הבית.

– אני אלך אליו ואדבר אתו! – קראה מרים.

– לא נצרך, – אמרה שרה, ולא יכלה להוסיף דבר מפני לחץ לב אשר אחזה. היא נאנקה דומם ותשם את ידה על לבה כמו חפצה להסיר את האבן המעיקה עליו.

מרים נגשה אל מטת שרה ותאמר בזעף:

– שמעי נא, שרה… גם נגד רצונך עתה לא אתנך כי יפילוך הזדונים האלה לבאר שחת. התשמעי? היה לא יהיה כדבר הזה!… אני אדבר אתו ואוכיח את משוגתו על פניו. יוכיח נא לפני את יושר לבו, אם אמנם יש לו הצדקה לעשות כדבר הזה? – שכבי במנוחה! הוסיפה בראותה כי שרה מתאמצת להתרומם מעט ממשכבה, – שכבי, יקירתי, עד שובי.

– עוד הפעם אכפיל את דברי – הנני נכונה לסבל כל צרה. רק הילדים ישארו אתי… הה! ירֵאה אני פן יאמר… לתת גם להם אֵם אחרת.

אבל המלים האחרונות לא הגיעו עוד לאזן מרים, כי היא נתנה אות להמורה להשאר בחדר, ותמהר לצאת.

עציוני ישב וכתב. פתאם שמע קול צעדים הולך וקרוב אליו, ויסב את פניו – לבו נפל עליו בראותו את מרים עומדת מאחרי כסאו, עיניה מבריקות כעיני הלביאה המשחרה לטרף, פניה חורו וגם שפתיה הלבינו וכלה רועדת. ברגע הראשון נדמה לו כמו אומרת מרים להתנפל עליו באגרופיה ולהכותו נפש, כי כן היה מראה העלמה הזאת בגשתה אליו… אבל בעוד רגע נסוגה אחור צעדים אחדים ותבליג על סערת רוחה ורק קולה רעד בהחִלה את דבריה:

– אחשב לנכון, שמעון, כי תקדיש לי רגעים אחדים. כי עלי לדבר אתך דברים מעטים. הן תבין כי גם לי יש הצדקה לשאל מאתך פשר המקרה האיום אשר קרה בביתך.

גם עציוני הבליג על מבוכתו, ויקם ממקומו ויאמר בנחת:

– שאלי. אם אוכל, אשיב לך על שאלותיך.

בפעם הזאת באה מרים במבוכה, כי לא מצאה מלים לשאל אותו. מה תשאל? האם תשאלהו: מדוע זה תאמר לשלח את אחותי לפניך? – הן הוא יענה כי כן גמר בלבו, ומה לה לדעת את צפונותיו. – אנא הגד נא לי, שמעון, – אמרה מרים כמו בנחת – השמת לבך, טרם גמרת אמר להקים מזמותיך אלה, אם יש לך הצדקה לאַבד לנצח נפש תמה וברה? נפש כזאת אשר כל ימיה אהבה רק אותך, אשר רק אתה היית לה אשרה האחד בחייה, אשר בך קשרה נפשה בקשר אמיץ, ואם תנתק את הפתיל הזה ינתק גם פתיל חיתה. הגד נא לי אם בא אף פעם הרעיון הזה בלבך, כי מאיזו סבה שתהיה אין לך הצדקה לחלץ נפשך ממאסר, למען תוכל אתה להתענג על מחמדי האהבה בחבלך בזה נפש אחת, נפש רעיה אוהבת ונאמנה?

הוא לא היה נכון לשמוע שאלה איומה כזאת. הוא חכה כי תחל לשפך עליו כל גערותיה, תוכחתה וזעמה – אז ימצא לו מענה על דברי גדופיה. אבל היא שואלת שאלה חמורה, אשר כבר שאל גם את נפשו כמה פעמים. מדוע?… הוא חכה בלב חרד כי ישמע את המלה האחת הזאת מפי אשתו, אבל היא נאלמה דם – והתעלפה, אם כי גם אתמול ראה, כי עיניה אשר הפיקו יגון נורא, משמעת היוצאת מלב נכנע – כמו שאלו ממנו את השאלה הזאת: מדוע?! העינים האלה עשו עליו רשׁם יותר אדיר מדבריה, אשר לוּ הגידה לו כי אז אולי רָוח לו. גם אתמול נחת מפני ההכנעה אשר הפיקו עיניה העמוקות מני ים ואשר ענן עצבת היה פרוש עליהן, יותר מכל גערה ותוכחה…

הוא עזב אותה אתמול אחרי אשר השיבו רוחה אליה וישכיבוה במטה. זמן רב תעה ברחובות, טִיל בגנים, שאף רוח האביב, הקשיב לשאון הרחובות ההומיות מאדם רב, ולא יכל להבליג על יגונו אשר תקפהו וימלא את נפשו מרורות ומכאוב, – עד שבא למעון אלכסנדרה. ולפניה שפך כל שיחו וצערו, וגם ספר לה כי כבר צעד צעדי ענק בהשגת מטרתו: להפרד משרה ולהתאחד אתה בצל אהבתם… ואמנם היא מהרה להשקיט את סערות רוחו. הה! מה נעימים ומה חביבים היו לו דבריה ואמרותיה! שפתותיה נטפו מור ודבש, ודברי נחומיה היו כרסיסי הטל היורדים בהאיר השחר על ציצי הפרחים, המשקים אותם ואת העלים הרעננים, אשר ירימו ראשיהם ויחדשו רוחם לקראת השמש אשר תופיע עוד מעט מבין האדים הדקים והמזהירים, אשר פעם צבע שושנה להם ופעם מראה שלהבת הכבשן ופעם מראה אור החשמל. ובשבתו אתה, בחבקו את גוה הרך והענוג, ובהטותו ראשו אל חזה – אז שכח תבל ומלואה, אז שכח את יגונו המר, שכח את רשם העינים ההן, אשר ראה שם בביתו, שכח את כל רגשותיו, מלבד רגש האהבה העצומה אליה, אל אלכסנדרה הנחמדה.

אז ישבו זמן רב אחוזים שלובים יחדו – ומי יוכל להפריד בין הנאהבים והנעימים האלה אשר לבותיהם ונפשותיהם כמו הוצקו יחדו וכמו הצמדו זה לזו בשירה נעימה אחת, בזמרה נשגבה? מי יוכל לכבות את אש האהבה העצומה היוצאת מנפשותיהם השוטפת ברעם ורעש?…

ואחרי כן באו אל חדר האורחים אשר בבית חיימוביץ, והיא ישבה אל הפסנתר. ותך על הפסנתר באצבעותיה הרכות ומפיה נשמע קול יגון ואנחה, קול מתחנן ומבקש – לעמוד על נפשם בעד אהבתם “התמה והברה” הבוערת בם כיקוד אש. אז תשיר לו שיר האהבה, לאמר⁴:

אֲהוּבִי, נָא חוּשָׁה וּבוֹא בִזְרוֹעֹותָי!

עַל חָזִי הַלּוֹהֵט תָּנוּחַ;

שָׁם תִּמְצָא לָךְ מִפְלָט מִתְּלָאוֹת הַחַיִּים,

שָׁם תִּשְאַף בִּרְוָחָה הָרוּחַ.

אֶת שַעֲרֵי לִבָּתִי לָךְ אֶפְתַּח לָרְוָחָה,

אַשְׁמִיעֲךָ הֶמְיַת אַנְחוֹתָי;

וּקְוֻצּוֹת תַּלְתַּלֵּי רֹאשֶׁךָ אַרְטִיבָה,

אֲטַבַּע בְּמַבּוּעַ דִמְעוֹתָי.

נִתְעַלְסָה בַאֲהָבִים כָּל עוֹד מַר-הַמָּוֶת,

לֹא יִקְפֹּד אֶת פְּתִיל אַהֲבָתֵנוּ;

נִתְעַנֵּג נִשְׁתָּיָה, מִכּוֹס הָעֲדָנִים;

וּבְהוּרֵק כּוֹס תַּעֲנוּגֵינוּ, –

אֶלְחָצְךָ אֶל לִבִּי, אֲמִיתְךָ בִנְשִׁיקָה,

אֶשְׂרָפְךָ בְּלַהֶבֶת אַהֲבָתִי,

וּפִיחַ אֲפָרְךָ אָדִיקָה, אֲפַזֵר,

אֲקַבְּרוֹ בְּעֹמֶק לִבָּתִי. –

ונפשו נמסה בים ענג וחשק.

כל המחזה הזה חלף ברוח דמיונו ברגע ההוא בעמוד מרים לפניו; אך כעבור רגעים אחדים התאושש וירם את ראשו ויאמר כמעט בלחש:

– חיינו נעקרו ממקומם. – אי-אפשר כי ישאר המצב כמו שהוא… גם לה גם לי טוב כי נפר את הברית אשר בינינו. האמיני, כי גם לה ייטב הדבר.

– הן אקוה כי לא מצאת בה איזה חטא הנותן לך המשפט להשליכה למצולת היגון, ובכן…

–אל תאמרי כי אומר אני למצא עון במעשי שרה. רק זאת אגיד לך, כי חיי כל איש דומים להר תלול וגבוה. כל איש מטפס ועולה על ההר עד הגיעו עד מרומו; משם הוא הולך ויורד, הולך ונופל מעבר ההר. והנה אני עודני מלא כח עלומים ומאזר כחי ואוני להגיע למרומי ההר, והיא כבר החלה לרדת. ועולה ויורד אינם יכולים ללכת שלובי זרוע… הדבר הזה המריצני לשים קץ לשבתנו יחדו, להתיר את אגדתנו. כי אני עודני חפץ חיים! – את הדברים האחרונים קרא עציוני בקול נואש ורועד, ויט את פניו אל עבר החלון.

– אבל השמת לבך כי משפט אחד לך ולה לאהב ולחיות, לבחר ולמאס? הן לך תבקש משפט צדק להצדיק את מעשיך, תן הצדקה גם לה! האם רק לך הצדקה לאהב? הן בסערות התאוה אשר הרעישו את לבך שכחת את הנפש אשר אליה נקשרת בימים עברו, והיא הלכה אחריך ותתן לך כל חייה, כל אשרה, כל מזמותיה, ותקדיש את כל כחותיה רק לך ולהילדים. היש לאיש כמוך משפט וצדקה להפר ברית עולם? – מדוע זה תעמיק חקר רק ברגשותיך, ולא תשים לבך גם לרגשותיה היא? נפשה נתונה לאהבה תמימה וישרה ואתה… אתה הולך רק אחרי שרירות לבך, אחרי רגש עז אשר בין רגע התלקח בלבך. בעת כזאת עליך לזכר תמיד, כי אם פעם קשרת את חייך אל חיי האשה אשר בחרת, – אין לך כל צדקה להשמט מבריתך, אין לך כל צדקה לשכח אף רגע את החוב המוטל עליך, לעקור מלבך רגש קדש כזה, לו גם נהרסו עמודי חייך בשביל זה. ומה הם חיינו? רק חוב תמיד, לאחינו, לקרובינו, לאשת בריתנו, לילדינו, לעמנו, לכל בני האדם! – כן! חיינו המה חוב גדול ונעלה אשר עלינו להלחם בעדו בכל מאמצי כחנו, ואין לנו כל צדקה ללכת רק אחרי מאוינו ותשוקתנו, אין לנו כל צדקה לנתק את הפתיל אשר בו נקשרנו לקרובינו ולכל היקר לנו. יען כי זה הוא יסוד כל חיי החברה!

– אם כן תחוי את דעתך, – אמר עציוני ויעקם את שפתיו בצחוק מר, – כי אין דבר אשר יוכל להפריד בין הבאים בברית הנשואים וקדש היא הברית הזאת עד כי לא נוכל לבטלה לעולם?…

– אם ברית הנשואים היא רק ענין של שותפות, כמו שעושים בעלי מסחר שותפות במסחרם, אז אפשר היא להבטל. אם רק שגיון הבל או דמיון זר השיא את שני הצדדים להנשא, ויחדו יחפצו לנתק מוסרותיהם, אז אולי המשפט להם לעשות כטוב בעיניהם. אם שניהם באו לכלל דעה אחת כי מוכרחים הם להפרד איש מאת רעהו, אולי הצדק אתם. אם הוא ראה ערות דבר בה, או הוא ממרר את חייה במעשיו הנלוזים אז ישפטו השופטים ביניהם אם יש הצדק לאחד מהם לדרש כי תופר בריתם. אבל כי יבוא הבעל ויאמר לאשתו: לא חפצתי בך, יען אהבתי אחרת נאה ממך; אם הוא קשר אותה אליו בחבלי אהבה ושנים רבות ראה עמה חיים באהבה ונעם, ורק תאוה נמבזה עורה את עיניו ויאמר להסיר מכשול מדרך חשקו, – אז נקרא למעשה כזה חטאת, עון פלילי, אשמה נוראה אשר לא תכופר כל הימים. וחטא כזה רובץ עליך!… דם אחותי תשפך! הנה אתה אומר להקריב נפש תמה וברה לקרבן על מזבח תאוה גסה ושפלה. והאשה אשר בה בחרת, אשר לכדה בקסמיה וברב כשופיה את לבך – היא מתקלסת בכל רגש קדוש ונעלה, היא נבזה כתלעת. ארורה תהיה כל ימיה ובזויה ונמאסה בעיני כל איש ישר…

קצף נורא נראה על פני עציוני. הוא נשך את שפתיו בשניו לעצר בקצפו; אבל לא יכל להבליג על כעסו ויקרא:

– אל תהיני להשליך שקוצים על עלמה תמה וישרה! לא אתנך להבזות בפני את הנפש היקרה הזאת.

– אם כן לך לך אליה! אבל ידע תדע, שמעון, כי שרה לא תקבל ממך את הגט. השמעת? עד נשימתי האחרונה אעמד על המשמר לבלי תת לה להלכד בפח, ואם גם היא תהיה נכונה להקריב את חיתה בעבורך. אנכי, אנכי לא אתננה למלאות את רצונכם. אנכי אלחם נגדך. לך אליה וחיה אתה בנעימים, אבל גט לא תקבל שרה! לא תקבל לעולם! עד אשר תהיו, אתה והעלמה ההיא, לדראון ולחרפת עולם. ואם באמת אתך הצדק, לך ודרש משפט מן הרבנים או מבעלי המשפט, – אולי יעלה בידך להצדיק את מעשיך לפניהם. אבל אל נא תאמר בלבך כי ברצון ובחסד תפשט שרה את ידה לקבל ממך ספר כריתות.

עיני מרים הפיצו זיקי אש, קולה הלך הלך וגדל; אבל גרונה נחר בדברה את דבריה האחרונים.

רגעים אחדים עמדו איש לפני רעהו, כשני זאבי ערבות הנכונים לטרף בחמתם איש את רעהו.

ומרים חרקה שניה, ותצא מהר מן החדר בחמת רוח.

בעוד רגעים אחדים באה השפחה ותגד למרים כי האדון לקח את כליו ובגדיו ויצא החוצה, וישב במרכבה ויסע מבלי להגיד לאיש דבר.

כו.

קוגל, משגיח בית האוצר אשר בכפר עין-קדש, קבל טלגרמה מאת עציוני המכילה פקודה נמרצה – לעזב על יד עוזרו את בית האוצר ולבא אליו לעיר קיקיון אשר על נהר פדרון, ששם הוא נמצא עתה. טלגרמה כזאת באה גם לידי המנהל הראשי: כי יצוה לקוגל לשים פעמיו אל העיר ההיא. – הידיעה הזאת הרגיזה מאד מנוחת האיש הזה; כי עוד מאז בא עציוני בראשונה ומאז שפכו עליו חמתו על כי נראתה לחלוחית בבית האוצר, היה לבו של האיש המסכן הזה נוקפו, פן ישליכהו האדון עציוני מבית החרשת, מקור כלכלתו וכלכלת הטף אשר לרגלו שם בתחום המושב. ומן היום ההוא עוד הוסיף להביט בשבע עינים על כל הנמצא תחת השגחתו, לספר ולמנות את הסחורה, לנקות רצפת בית האוצר וכתליו, להשגיח על הסדר ועל הנקיון, למען לא ימצאו המנהלים חטא במעשיו. ובלבבו אמנם היה בטוח כי אשמתו גדלה מאד, על אשר לא שם אל לבו פן תתקלקל הסחורה הנמסרה על ידו, ויאמר להיטב מעלליו מן היום הזה והלאה, אם רק “ירצה השם” להטות לטוב את לב האדון עציוני, אשר בידו הפקידו את בית החרשת. ושבע ביום ברך את ה' המצילו מצרה ומרעה, על כי לא הודח ממשרתו, ויברך גם את עציוני מטיבו ומגינו.

והנה עתה לפתע פתאם באה אליו הטלגרמה הזאת, ותביאהו במבוכה רבה. לקבל טלגרמות לא הסכין המסכן הזה מעודו ועד היום הזה, כי אפילו גם בימים עברו, בהיותו “בעל חנות” בעיר מושבו “וסוחר” בעצמו – לא פרצו מעינות מסחרו החוצה, למען יודיעוהו מכיריו ואנשי הבינים דברים נחוצים למסחרו על-ידי הטלגרף. גם בעתונים המודיעים “חדשות” על פי הטלגרף לא קרא, ואפילו ביום שמחתו, בעמדו תחת החופה עם ינטה אשתו, לא הובאו אליו טלגרמות של ברכה מקרוביו הרבים באשר הם שם, יען כי לא היה עוד המנהג הזה נפרץ בין אחיו היהודים, כמו שלא הובא עוד למחניהם המנהג להדפיס ברכותיהם בעתונים, במקום טלגרמות של ברכה, ולרומם תחת לשונם את כבוד המחותנים הנכבדים ולנדב תמורת טלגרמה ח"י אגורות לטובת ישוב ארץ ישראל…

הנה כי כן הרעישה הטלגרמה היחידה הזאת שקבל קוגל מאת עציוני, הטלגרמה הראשונה בימי חייו, את לבו – ותמלאהו פחדים. בשממון הביט בגליון הקטן הזה ויקרא בו פעם ושתים וישנה וישלש – אבל לא מצא פתרון לשאלתו האיומה: מה זה היה להאדון עציוני כי שלח אליו טלגרמה משונה כזאת?

לכן מהר ללכת אל מלכין, אולי יתרץ הוא לו את הקושיא החמורה הזאת, כי הן איש מלומד הוא ונכון תמיד לבוא לעזרתו וכמה פעמים הוציאהו ממבוכתו בהבינו לדעת פרטי מיני הסחורה, למען יוכל לרשום אותם בספר באר היטב בשפת המדינה, אשר היתה כמעט זרה לו. – אולם גם מלכין קרא את הכתוב בגליון הקטן הזה ויאמר לו: כי על פי הפקודה הזאת עליו לנסוע אל המקום אשר קראהו עציוני.

– אבל מה כונתו בטלגרמה כזאת? למה לא כתב מכתב? ומה הוא פשר המלים האלה: “מסור השגחת בית האוצר לעוזריך”, – האם למן היום הזה יהיה העוזר ממלא מקומי ואני… אנה אני בא? ומה פשר הדברים האלה: “בוא בלי אחור עירה קיקיון”? מדוע זה “בלי אחור”? הן בלעדי זאת יבין כל איש כי אם יצוה עלי עציוני לא אאחר ממלא אחרי מצותו?

– השקט נא, ידידי. אין דבר… קשה לי להיות נביא לדעת את חפצו. הן תבוא אליו, ומפיו תשמע את פקודתו…

– נקל לך להגיד בנחת דברים כאלה, כי אינך מטופל באשה, בבנים ובבנות שהגיעו לפרקן, וגם “מלומד” אתה ומותר לך לשבת בכל מקום מבלי פחוד מקול עלה נדף; אבל אני אנה אני בא אם אגֹרש מפה?

– אבל מי יגיד לך כי גרש יגרשוך מהסתפח פה? ומה עול מצאו בך כי גרשוך? הן גם קיטלזון יעמוד לימינך.

– קיטלזון? ומי יוכל להלחם בעדי עם התקיף עוד ממנו כמו עציוני? ולולא עציוני אשר אחרי בקרו את בית החרשת השאירני על משרתי, כי עתה אולי כבר רעבתי ללחם בעיר מולדתי, ברפשה.

ברגע הזה בא מוּשין החדרה, ויקרא בצחוק בראותו את קוגל:

– צאתך לשלום, אדוני המשגיח!…

– ומי אמר לך כי אצא מפה? – שאלהו קוגל ברעדה.

– הן טלגרמה קבלנו מעציוני, כי נצוה עליך לעזוב את בית החרשת שלנו.

– לעזוב… את בית-החרשת – גמגם קוגל בלשונו, – מדוע? מה עול מצא בי? אנא הגד לי, מה הוא כותב בטלגרמה?

– מה הוא כותב? לתלות אותך על העץ… חַה, חה, חה!…

– הן צחוק יעשה לי אדוני מושין הנכבד. אנא הגד לי, כי לא עת צחוק לי.

– אדמה כי לא תצחק אחרי אשר יבקשוך לפַנות את מקומך וישימוך מאחרי הדלת.

פני קוגל חורו כפני מת ולא יכל להוציא הגה מפיו; ומלכין עומד ומשתאה, אבל אחרי רגע אמר:

– שב פה, קוגל, ואני אלך אל המנהל הראשי לדעת מפיו פשר הדבר הזה, – ויפן את שכמו לצאת מן החדר.

– אל תטריח ללכת, ידידי היקר, – אמר מוּשין בצחוק. – אין דבר אשר יוכל המנהל לבאר יותר ממני. אמנם גם הוא איננו יודע פשר דבר הפקודה הזאת.

ומדוע זה אתה מהלך אמים על האיש הזה? – שאל מלכין ברגז.

מושין הניע כתפיו ויעקם את שפתיו העבות, ויאמר:

– טלגרמה באה אל המנהל כי יצוה לקוגל למסר לעוזרו לימים אחדים את בית האוצר ויתן לו כסף די להוצאותיו על חשבון בית-המסחר, למען יסע לעיר קיקיון. הן שם בית החרשת לסוּקֶר. והן בית החרשת הזה נקנה זה לא כבר על ידי עציוני להיות לקנין “בית המסחר המזרחי”. עציוני נסע שמה להביא סדרים נכונים בהנהגת בית החרשת. ומי יודע – הוסיף עוד הפעם בצחוק – אולי חפץ עציוני לשימך, קוגל יקירי, לאחד ממנהלי הבית ההוא, כי הן בלי ספק, “מבין גדול” אתה במעשה הזה. הלא סחרת בסוקר כאשר היתה לך חנות בעירך, אשר בלי ספק היה בה סוקר בעד שלש אגורות וחצי… חה, חה, חה…

פני קוגל נהרו עתה מאד בשמעו כי לא יודח ממשרתו וכי גם יסע על חשבון בית המסחר.

– אני ידעתי, – אמר בפנותו אל מושין, – אני ידעתי, כי עציוני לא יעשה לי רעה, כי אמנם איש טוב ומטיב הוא.

מלכין החשה ולא ענה דבר. עציוני “איש טוב ומטיב” – אבל עוד שלשום שמע מפי מרים את כל אשר עשה האיש הזה לאשתו ודבר חפצו לתת לה ספר כריתות, יען כי אוהב הוא את העלמה ההיא, אשר ראה אז במעון חיימוביץ. מחשבות רבות התרוצצו בקרבו כל הימים האלה, ורוחו לא נח ולא שקט. הוא לא יכל להגיד דבר למרים, אשר שאלה עצה מפיו ואשר בקשה אותו כי יעזור לה במלחמתה אשר ערכה נגד גיסה. הוא לא מצא בלבו אף עצה אחת ישרה ונאמנה להתוות לה דרך נכונה. המעשה הזה הרעיש את כל קרביו; ורק מחשבה אחת לא משה ממוחו ותנקרו בלי הרף: איך יוכל איש לעשות כמעשה הזה? האמנם יוכל איש לשכח את כל חובותיו, את ישרו ותם דרכו בגבור עליו האהבה? גם הוא אוהב עתה אהבה בלי מצרים. אהבה עזה מאד, – את מרים, – האם הוא היה נכון לכחש בישרו ובהלך הגיונותיו בגלל אהבתו זאת, לוּ דרשה ממנו כדבר הזה? ומה היא האהבה אשר תסך רוח עועים על בני האדם?… והאם אהבתו אל מרים גם כן ממעין לא טהור מוצאה? האם הרגש הנעלה והקדוש הזה אשר ירום וינשא את רוחו, אשר יביא חיים חדשים בעצמותיו, – האם גם הוא רק רגש עון, רגש נבזה?… אמנם יש כי יאהב גבר אשה ויבנה בדמיונו עולם מלא טוב ויקר, עולם מלא אֹשר ואור – והנה יהפך לבו למאס באשר בחר, לרדף בחמת רוח את מקור אָשרו ולהרס את עולמו – בגלל אהבה אחרת, אשר כסופה וסערה תבא בלבו? האם אהבה היא הרגש, הזה או שם אחר יקָרא לו? –

כן! זה ימים שלשה הוא הולך קודר בלחץ לבו, ולא יוכל להביע אף אחד מרגשותיו אשר ירחש לבו אל מרים. הוא לא ימצא אף רעיון אחד אשר יקל משא יגונה, והיא הן מבקשת את עזרתו, היא כמעט מתחננת לפניו – אמנם בלי אֹמר ובלי דברים, רק במבטי עינים – כי יחלצנה ממצוקותיה ומדאבונה…

“כל האדם כוזב! – כן תקרא מרים באזניו כפעם בפעם. – אין איש ישר בעולמנו; כל איש רק אחרי תאותו ואחרי בצעו ילך, כל איש נאלח ורע הוא מטבעו… הרעיונות הנעלים והנשגבים אשר נִשאו על שפתי יחידי סגולה המה רק קניני הספרים הקדושים, אשר אבק רב יכסם – ובאמת כל איש רודף אחרי תשוקותיו ולא ישים לבו אם גם יעמד על דם אחיו או יעבור וירמס פגרי קרוביו ואהוביו, אם רק יסל לו בזה מסלה להגיע למחוז חפצו”. כה שופכת מרים את רוחה לפניו בקול נואש. והוא מוריד את ראשו ארצה, כל חושיו בו יגידו ויקראו בקול: לא כנים הדברים האלה! – אבל במה יוכל להשקיט סערת רוחה? היוכל גם הוא לשנן את דבריה, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, חטא ואשם עציוני מאד, כי משפט מות להאיש הבוגד הזה? היש לו הצדקה לשפט את האיש ההוא, אשר לא חקרהו ולא דרשהו? היש לו הצדקה להגיד קבל-עם, כי נפל פלאים האיש הזה בעיניו, כי בוז יבוז לו, כי כל איש ישר לא יוכל להושיט לו את ידו לאות ברית שלום?

ומרים ספרה לו כי הלכה לראות פני אלכסנדרה לוי, כי חפצה להתחנן לפניה, למען תחדל משמעון ולא תגזל אֹשר מן האשה אשר כרעיה היתה לה תמיד ואשר אהֹב אהבה אותה כבת – אבל היא התחמקה ממנה ולא ראתה את פניה, ואחרי כן הגידו לה כי כבר עזבה את העיר ותסע לעיר מולדתה.

היא כתבה גם מכתב מלא תחנונים ותמרורים לאלכסנדרה. היא התחננה לפניה להרפות משמעון, לבלי שכוח כי יש אלהים השופט על כל מעשי איש, והוא לא יעזב את שפל רוח לרדת שאולה, כי יש שופט במרום, אשר ישמע לקול צעקות הילדים האלה אשר לא חטאו ולא אשמו… ואולי תאזין אלכסנדרה לתחנוניה? מי יודע נפש האדם? אולי תשוב מדרכה? הן גם לה לב אדם, ואולי לב תם ומלא רחמים ויושר?… כן תשאל מרים את מלכין ידידה, אשר לא ימצא מענה לכל שאלותיה.

וקוגל נוסע לעיר קיקיון. אמנם דברי הטלגרמה השניה, אשר הריץ עציוני אל מנהל בית-החרשת, הרגיעו את רוחו; אולם עתה כאשר בא למקום הנועד, כאשר הגיע עד בית החרשת ששם ישב עציוני, נפל לבו בקרבו מאד: אולי יגיד לו עציוני כי עליו לעזב את משרתו, וישאר בלי כל מקור פרנסתו ופרנסת ביתו בצוק העתים הללו…

במשך שעה אחת אשר ישב במקום החדש אמנם נוכח קוגל לדעת, כי גם פה גדל שם עציוני מאד, כי הוא פה האדון על כל הבית. ורבים מאד המיחלים למוצא פיו, רבים יחכו לדעת את גורלם אם לשבט או לחסד כאשר יגזר עציוני אֹמר. וגם נהנה בלבו בראותו כי מזּיו נגה עציוני קרנים גם לו, כי רבים מהמשרתים והעוזרים מתרפסים לפניו, יען אשר ידעו כי על פי פקודת עציוני נקרא לבוא הנה; והאנשים האלה מהרו להביאו אל חדר מיוחד, ויביאו לו מים לנטילת ידים, ויבאו להחליף את בגדיו, וידרשו ממנו כי יצוה להביא לו מכל מאכל אשר יבחר, וגם גדולים וטובים ממנו באו להתיצב לפניו וישאלוהו על דבר תכונת רוח האדון עציוני, וידברו גם חלקות באזניו. כל הדברים האלה הרחיבו את דעתו וישמחו את נפשו, ויש אשר החל להביט גם על עצמו כעל אחד מראשי המנהיגים וישמח בנפשו כי אין פה מושין “הצר הצורר”, אשר יציבהו תמיד למטרה לחצי לעגו, וכמעט לבש גאות, ויתן פקודה בקול רם להמשרת העומד לשרתו, כשליט וכראש…

ובכל זאת כאשר הגידו לו כי עציוני מבקשהו לבוא לחדרו, נפל לבו עליו מאד וכמעט בברכים כושלות נכנס אל חדר המשכית אשר להאדון המנהל.

עציוני קבל אותו בסבר פנים יפות ויבקשהו לשבת על הכסא אשר לפני השלחן.

– הנה שלחתי לקרא אותך הנה, יען כי פה בבית האוצר נמצאה סחורה רבה, ואין איש אשר אוכל לבטח בו, כי יעשה בקרת נאמנה בכל הנמצא פה. לכן אבקשך לקבל עליך את הדבר הזה…

– הנני נכון למלא אחרי מצות אדוני, – אמר קוגל בגיל.

– הפקיד הממונה על בית האוצר יראה לך המקום ששם שמורה הסחורה, ואתה תרשם בספר באר היטב כל מין ומין וגם תתבונן אולי ישנה סחורה אשר לא תצלח לכל דבר… הלא תבין את דברי.

– כן, כן, הבנתי מאד את דברי אדני, ואעשה הכל על צד היותר טוב.

– מלבד זאת עליך לרשם בספר כל חפצי הבית, את המכונות, את הדודים והקלחות, את כל הכלים ומכשירי העבודה, כל כלי המלאכה, הכל כאשר לכל אשר בבית החרשת, בתא הסופרים, במחלקות בית המלאכה ועוד. ואז תמסור לידי את כל אשר תרשם בספר זכרונותיך. ושני עוזרים יעמדו על ידיך למלא פקודותיך.

בלב עלז ושמח יצא קוגל מחדר עציוני לעשות כמצֻוה עליו. עתה רָוח לו מלחץ לבו, ויתן צו – ולפניו נפתחו כל דלתות בית החרשת הגדול הזה.

כאשר בא בערב אל עציוני למסר לו את אשר רשם וכתב בספר, אמר אליו עציוני:

– אולי תחפץ לקבל עליך משרת המשגיח הראשי על בית האוצר ועל כלי המלאכה אשר פה?… לפי דעתי יוטב פה מצבך מאשר בכפר עין-קדש, יען פה תוכל לשבת בשלוה ובמנוחה עם כל בני ביתך, כי המקום הזה על תחום מושבנו יחשב. הנה נכון אני לצוות כי יתנו לך די כסף להוצאת הנסיעה בעד בני ביתך, ודירה נאה תקבל באחד מבתי החצר, וגם שכרך יגדל פה.

בעינים מלאות דמעות גיל הודה קוגל לעציוני על רב חסדו אשר יעשה עם עבדו הנאמן, הנכון לשרתו כל ימי חייו, ויברכהו על כל הטוב אשר ירחש לבו לעשות לו, ויקם מעל כסאו לצאת מן החדר.

– עוד דבר אחד לי אליך, – אמר עציוני כאשר כבר עמד קוגל בפתח הדלת.

קוגל מהר לשוב אל מקומו, ויעמוד אצל השלחן.

– בודאי ידועים לך, יקירי, דברי… דיני הגט… אשר יתן איש לאשתו על פי חקי תורתנו.

קוגל עמד נפעם ונבוך, ויפער פיו ויפקח עיניו ויביט כמשתומם על עציוני.

– כן, – הוסיף עציוני בקול לחש, – מוכרח הנני, לדאבון לבבי, לתת גט… לאשתי… הן פה בעיר הזאת, כמובן, יש רב אשר יכתב כדין וכהלכה את הגט. לכן אבקשך ללכת מחר אל בית הרב ולדבר אתו על אדות הדבר הזה… אבל אל יודע לאיש מי הוא הנותן את הגט, כי למה זה אהיה לשיחה בפי יושבי קרנות? הלא תבין ותעשה כבקשתי. הא לך שלש מאות שקל כסף להוצאות נחוצות.

– את פקודתך, אדוני, אקים. אבל גם עליך ועל אשתך לבוא אל בית הרב.

– אבוא גם אני. אולם עוד בקשה אחת לי אליך: הן תבין בעצמך, כי קשה לי מאד כי נבוא יחדו, אני ואשתי, אל בית הרב… לכן אמרתי בלבי – הן על פי דיני ישראל מותר לגרש את האשה גם ע“י שליח… לכן כה תגיד להרב, ע”י שליח תתגרש האשה.

עציוני עמד מדבר וישפיל את ראשו. רגעים אחדים ארכה הדממה בחדר.

– אם כן דרוש ומצא גם שליח, – אמר קוגל.

– אדמה כי אתה, יקירי, תעשה עמדי את החסד הזה אשר לא אשכח לעולם. אתה תהיה השליח… כמובן, תכסה את סודי ותצפנהו בחבך. ואני אגיד לך איך תבא אל אשתי, שהיא יושבת בביתי בעיר הבירה, ואיך תמסר לה את הגט. וגם מכתב אתן על ידך, אשר תמסרהו לה אחרי כן… אתה תמצא את העדים אשר אתם תסע לעיר הבירה. קח ממני את הכסף הנצרך להוצאותיכם ולשכר העדים. – ויושט לו צרור שטרות המדינה.

וקוגל לקח ממנו את הכסף וירשם בספר זכרונותיו שם אשת האדון עציוני ושם אביה וגם את שם שמעון בן יוסף באר היטב, ויצא מן החדר למלאות פקודת אדונו ומגינו.

כז.

ורוח עז בא ויהרס כל מוסדי אֹשר שרה, אשר עמלה ועבדה כל שנות חייה רק למען הצליח את ילדיה, את קרוביה ואת אהובי נפשה,– כאשר תעמול אחת הנמלות להסיע גרגיר אחד, שהיה לה למשא גדול ונורא, מן השדה אל ביתה. היא כבר קרובה למחוז חפצה, אך הנה באזרה את שארית כחותיה להסיע את הגרגר למרומי הגבעה אשר בעבי היער, נשב פתאם הרוח בחזקה בין העצים, ועלה אחד נשר מן העץ ויפול עליה – ויהפכנה וישליכנה ממרומי הגבעה אל התהום הנורא, וגרגירה אבד ואין זכר לו… כעלה הזה כן היה הגליון הקטן אשר הושיט לשרה איש זר ומוזר בפני עוד שני אנשים יהודים זרים. הראשון בא אל ביתה ויאמר לה כי דבר לו אליה, וכאשר שאלה אותו: מה חפצו, נתן בידה גליון קטן ויאמר בפני האנשים השנים אשר באו עמו: הרי את מגורשת מבעלך שמעון בין יוסף.

מגורשת?! מדוע? האם כלי אין חפץ בו היא עתה, הוא יוכל להשליכה כנצר נתעב, מחדרה, לגזל ממנה את אשרה, את חייה?

אבל האנשים כבר התחמקו ויצאו, ויעזבו על השלחן מכתב חתום אחד.

– אויה! – נשמע קול איום ונורא בחדרי בית עציוני, וירגזו גם הקירות וגם הכלים היפים העומדים בסדר נכון בחדר האֹכל, בחדר האורחים ובחדר המשכית של בעל-המעון, ויגיע עד חדר הילדים.

– אויה! – נשמע קול הד עונה לעומתו, והקול הזה הולך ומתגבר, הקול הזה יצא מפיות שלשת הילדים הקטנים העומדים ברעדה ובחלחלה לפני אמם השוכבת על הרצפה כמתה.

– דודה, דודה! אמנו התעלפה! – נשמעו קולות הילדים, ומרים התפרצה מאחד החדרים חורת ונבהלה וכל עוד רוח בה.

– מי היה פה בבית? מי דבר אתה? – שאלה מרים. אבל השפחה אמרה כי לא תדע רק את זאת, כי באו הנה שלשה יהודים ויגידו דברים אחדים להגברת, וימהרו לעזב את הבית ורק מכתב מסרו לידה.

מרים עמדה רגע כהלומת רעם ולא יכלה למוש ממקומה. רעיון איום חלף כרגע במחשבתה. אם כן לשוא שמרה עליה, לשוא אמרה לעמוד על ימינה לבל יגע בה האויב, לבל תפול אחותה בפח…

היא לקחה מיד שרה את הגליון הקטן, אבל בהביטה אל השורות המשונות אחזתה רעדה, ותשליך את הגליון ארצה. אז מצאה עוד מכתב סגור ותפתח אותו תקרא:

“לא אעשה שקר בנפשי אם אֹמר לך, שרה: אנא סלחי נא לי! כי אמנם דברי אלה נובעים ממקור לבבי. אולי ימים יבאו ותביני את רגשותי ותשפטיני לטוב. אבל האמיני נא לי, כי אשאר תמיד רעך הנאמן, ידידך הטוב כמקדם, והנני כאח לך גם עתה וגם בעתיד. אולי תאשימיני על כי שמתי לי סתר פנים ושלחתי לך את הגט ע”י שליח, אבל כה או כה – הן לנו רק לקַים המנהג, ומה בכך אם יחדו נבוא אל בית הרב ונחוש בלבותינו את כאב המחזה המעציב בעת הפרדנו לעולם. אולי טוב טוב כי לא נראה איש את פני רעהו בעת כזאת. את תוכלי להשאר במעוננו וכל אשר בו לך הוא; אם תחפצי תשארי בעיר הזאת, או תסעי לעיר אחרת. פה מונח שטר אשר על פיו תוכלי לקבל בכל חדש וחדש מבית המסחר המזרחי או מאחת ממחלקותיו כסף די הוצאותיך. – עוד בקשה לי אליך: יודע אנכי כי קשה לך להפרד מן הילדים, אבל גם נפשי קשורה בנפש ילדי היקרים, ומגמתי ומטרתי לתת להם חנוך טוב. לכן זאת גמרתי בלבי: אחרי שובי אל עיר הבירה תשלחי אלי את בננו אלכסנדר והוא ישב בביתי, והילדות תשארנה אתך עד אשר תגדל זינא ותבוא עתה ללמדה ספר ולשון בבית-הספר, ונתת גם אותה על ידי. מובן הדבר, כי בכל שנה ושנה יבאו הילדים אליך לשבת אתך ירח ימים או ירחים שנים בכל מקום אשר תשכני שמה. אקוה כי ילדי היקרים לא יאשימוני בגלל מעשי זה, כאשר לא תאשימני אמם, אשר זכרונה הטוב חרות תמיד על לוח לב

ידידה הנאמן לעד

שמעון".

כאשר שבה רוח שרה אליה ישבה על הכסא בחדרה, ותבקש את מרים לתת לה את מכתב שמעון. כמו מנוחה שררה על פניה החורים, רק קמטי מצחה העידו כי היא מתאמצת להתגבר על שאון רוחה להשקיט המית לבה. היא לקחה בידים רועדות את המכתב ותקרא בו פעם ושתים, ותשב במנוחה שקועה ברב שרעפיה, ומרים הולכת הנה והנה בחדר. – פתאם נשמע קול שרה המדברת אל נפשה:

– “ילדי היקרים לא יאשימוני” – יאמר. אבל מדוע הם ילדיו? האם לא אני הריתים וילדתים? האם לא אני גדלתים? האם לא אני גדלתים וטפחתים? מי לא נתן תנומה לעפעפיו בעת אשר חלו? מי דאג תמיד למלא כל משאלותיהם? מי הורה אותם למלל בפיהם את המלות הראשונות, לרקד ברגליהם הקטנות, להביא בלבם את הדעת הראשונה בהגיע המועד לזה? מי רפא אותם מחלים, מי האכילם, הלבישם, רחצם, טהרם? הלא רק האם! לכן רק לה יש הצדקה לקרא את הילדים ילדיה, ואם יעזוב האב את אשתו, אין לו חלק בהם עד אשר יגדלו ויבחרו לפי נטות רוחם. עתה – אין איש אשר יוכל לגזל ממני את הילדים, אשר כל חיי הקדשתי רק להם!

שרה קמה ממקומה. עיניה בערו כאש צרבת, נקודות אדומות נראו על פניה החורים. היא עמדה מול מרים כמו חפצה לריב אתה, כמו היא היא אשר תאמר לגזול ממנה את נחמתה היחידה בחייה.

– לא! – הוסיפה לקרא – רק לי המשפט לחנכם!… אני אחנכם בצדק ובמישור. המה יהיו לאנשים טובים רק תחת השגחתי. האם אשתו השניה תשים עליהם עיניה לחמלה? האם היא תהיה להם, לילדי, לאם? היה לא יהיה כדבר הזה! הילדים ילדי הם. ואם יחלו, ואם ידרשו איזה דבר – מי ישים עינו עליהם אם לא אני? הידמה בלבו כי הילדים לא ידרשו אהבה נאמנה וטהורה? או האם ידמה כי הוא יוכל לתת להם את האהבה הזאת? הילדים יבקשו רק אהבה הנובעת ממקור הלב – התביני, מרים? האם שקר מלי? האם לא צדקתי במשפטי? הן תראי כי הנני שוקטה ורוחי לא ירגז ולא יזעף והנני הוגה דעות בקרת-רוח. הילדים לי המה! ואין איש אשר יקחם ממני בזרוע! אולי לא יחפץ לתת כסף לי, אם לא אתן את בני לו – הנה די כח בזרועותי לעבוד כמקדם, והם לא ידעו מחסר גם בלעדו. אולי יאמר כי בביתו יקבל בני חנוך יותר טוב מאשר אוכל לתת לו אני – הן אמנם היא והוא אנשים מלומדים, ואני… אני קבלתי את חנוכי וידיעותי בעד שלש אגורות נחשת… כן! אמנם אולי ירכש לו בבית אביו ידיעות רבות אשר לא ימצא בביתי או בבית הספר. אולם מי יצית בלבו אש טהורה לאהב את כל הקדוש והנעלה? מי יביא בלבו הרך רגשות טהורים ונאמנים אשר יהיו לו לאור מאיר בחייו תמיד? האם חנוכו שם לא יהפכהו לאיש אוהב רק את נפשו ורודף אחרי הבלי העולם ותענוגותיו מבלי דעת כל חובות-מוסר אחרים?… עלי, רק עלי נטל להשריש בלבותיהם את האמונה הטהורה ואת האהבה התמימה, כי בלעדן יאבדו בחייהם. האם לא אתי הצדק, מרים? מדוע תחרישי ולא תעניני? מדוע תעמדי כבול עץ על מקומך? האם לא בצדק ובמישרים דברתי את דברי?

מרים, אשר עמדה נרעשה ונפעמה בכל עת דבר אחותה, נגשה אליה וקראה:

– כמשוגעת תדברי, שרה. את מתפלפלת אם יש לך הצדקה לדרש ממנו את ילדיך, את חייך, את מאור עיניך! ומדוע לא תגידי דבר על אשר עכרך ויצמת את נפשך? לא משפט וצדק לך לדרש ממנו, כי אם נקם! ואם לא אַתּ – הנה אני אקח נקמה מהבוגד הזה. אנכי לא אתן מנוחה לנפשו, לא אתן לו לשבת ולהתענג בטח על רע מעללו. אנכי אמרר וארעיל את חייו ואת חיי האשה המרשעת הזאת. נקמה – יקראו כל חושי בי! התשמעי את דברי? מדוע תניעי ראשך? רק אשה חסרת אונים ורוח אמיץ כמוך יכולה להרכין ראשה לפני כל זד ובליעל ולקבל באהבה מידו כל גזרה רעה!… אני אלך אל קיטלזון, אני אבוא גם אל זיננסון ואספר להם את אשר עולל האיש אשר בטחו בו. האם לא ערם יערים אותם? האם לא ישקר בהם כאשר כחש באשתו ובילדיו? האם לא יוכל איש כמוהו להרס מוסדי בית מסחרם, כאשר הרס מוסדי חייך? כן! בטוחה אני כי עוד לא פסו אמונים מבני האדם, כי כל איש ישר יפנה ערפו לשמעון. לא ימצא איש בין מכיריו אשר יושיט לו ידו לאות ברית שלום, לאות אחוה ורעות, כי כל השומע את המעשה הרע הזה תצילינה שתי אזניו. לא יאומן כי יסופר… כן! כל איש ישר יבזהו בלבו וישטמהו וירק בפניו בעבור עשותו את הנבלה הזאת. אני אספר לכל קרוביו ומכיריו את אשר עשה, למען ידעו כלם מי הוא זה שמעון עציוני העומד בראש בית המסחר הגדול. אני אכתב היום מכתב לאבי אלכסנדרה. הן אומרים עליו, כי הוא איש משכיל וישר לב, והאם הוא יסכים כי תהיה בתו למלה בפי כל יושבי תבל, כי בתו תעשה מעשה כזה – ללכד גבר ביפיה ובחלקת לשונה ולעור את עיניו ולאסר את כל חושיו, עד כי השליך גט על ידי שליח נבזה, אל פני אשתו אשר ראה אתה חיים ימים רבים? הנשמע כדבר הזה? האם גם הוא לא יעמוד בצד נגדם לעצור אותם מעשות את הדבר הרע בעיני אלהים ואדם? לא אוכל להאמין. נקמה אקח מהם, נקמה!

את הדברים האחרונים הוציאה מרים מפיה בחריקת שנים, ותרם את אגרופיה כמו ראתה את אויבה עומד לנגדה. קצף נראה על שפתותיה, פניה הלבינו מאד, כל עצמותיה רעדו, עיניה הבריקו באש איום ופניה התעַותו מאד – ובעוד רגע נפלה על הכסא ותכס את פניה בשתי ידיה, ודמעות פרצו מעיניה. פתאם נשמע מבין יללת הבכי קול שחוק אדיר ואיום, מרגיז לב ונפש; היא נשמטה מעל הכסא ותפל על הרצפה אחוזת היסטריה איומה; היא גזזה את שערות ראשה, הכתה באגרופיה על לחייה, ותרעד כולה ביללה ובקצף-צחקה האיום.

שרה והשפחה אמצו כל כחם להקימה מן הרצפה ולהניחה על המטה, ותמהרנה לשלח לקרא לרופא.

קול צעקת שרה וקול בכי הילדים ושועת המורה והשפחה התבוללו בין האנחות האיומות המתפרצות מלב מרים, והבית מלא שאון ובכי רב.

כח.

עברו שלשה ירחים. עציוני שב אל עיר הבירה עם אשתו החדשה, וישימו את משכנם במלון-אורחים נהדר, עד שימצא להם מעון חדש לשבתם. הוא היה עתה שמח ועלז תמיד וגם ענן עצבת לא רחף עוד על פניו. בצחוק קל על שפתיו ספר לרבים ממכיריו ומיודעיו כי בימים האלה נטל עליו “לעשות ליקוידציה” בעניני משפחתו, – והמאמר הזה עבר מפה לפה בין כל מכיריו, אשר שחקו בכל לבם על הפתגם השנון הזה, וישיחו בינם לבין עצמם הרבה מאד על דבר הגט ועל דבר ברית הנשואים; אחדים הוסיפו משלהם על כל המעשה הזה, ומטוב לבם ספרו באזני מכיריהם שמועות שונות על דבר שרה ואלכסנדרה, פעם במהתלות ובלעג, ופעם ברכילות ובדיחות בסוד אשר יגלה גבר לעמיתו.

עציוני חגג את חתונתו בעיר מושב הורי אלכסנדרה. מאליו מובן כי מכתב מרים המלא תמרורים, אשר קבל אבי אלכסנדרה ביום שלפני החתונה, לא הועיל לדחות את יום השמחה, ומלבד בוריס לוי בעצמו לא ידע איש מכל הכתוב בו, והאֵש אשר אחזה בגליון המכתב הכחידה את כל הדברים המרים המהולים בדמעות מרים ובדם לבה ותשימם רק למעט אפר. תכף אחרי החתונה נסע שמעון עם אלכסנדרה אל חוף הים השחור, ומשם שמו פעמיהם לארצות המזרח. רגעי ענג ונעם בלי מצרים חשו הנאהבים בהיותם יחדו לבדם, ולפניהם נראה כל הדר הטבע ויפעתו בין הרי קַוקז הרמים והנשאים, בין גלי הים השחור ובין ערבות מדברי טורקיסטַן. השמש זרחה עליהם בכל גאונה, הפרחים והצמחים כמו לבשו אור שמחה להרנין את לבותיהם, והרוח הצח והזך נשב על ראשיהם להחיות את נפשותיהם המתענגות על כל ההדר והיופי השפוך סביבם. הם מצצו את תענוגות החיים הנתנים להם מאת הזמן, וירוו נחת וענג. כל העולם היה לפניהם כגן-עדן, אשר יתן מתקו וצופו רק להם, המאושרים היחידים בתבל.

עתה שבו אל עיר הבירה. חומר רב בכל הנוגע לסחר ארצות המזרח אסף עציוני בימי נסיעתו, והדבר הזה נתן לו היכלת לכתב ספר גדול ולהראות בו את רב בקיאותו וגודל הצעותיו. וזיננסון הקשיב באזנים קשובות לכל דבריו, וימלא את ידיו להוציא את הצעותיו הנכבדות לפעולות, ולשנות את כל עניני בית המסחר במקצועות חרשת המעשה השונים כחפצו. עתה היה הוא המנהל הראשי של בית המסחר, למוצא פיו ייחלו תמיד כל המבקשים לעשות מסחר וקנין עם “בית המסחר המזרחי”.

חיימוביץ ורעיתו היו הראשונים אשר באו לברך את הזוג, וטטיאַנה היפה התהללה כי היא היתה המעוררת והעוזרת לדבק היקר הזה; היא ידעה את סוד האהבה ותסוכך על האוהבים, ולולא היא שעמדה לימינם כי עתה מי יודע מה היה לאלכסנדרה בגבור עליה יגונה. אבל יותר ממנה הגדיל בעלה לדבר ולספר לפני כל מכיריו ומיודעיו, כי הוא רק הוא חלץ מצרה נפש שמעון עציוני, כי הוא הנחהו בעצתו, כי עציוני לא יעשה דבר קטן וגדול מבלי שאל בעצתו, עצת בוריס בן סלמן, כבאורים; אולם לא מנע מספר בסוד גם דברי נבול-פה ומחטא בבטוי שפתים נגד “רעהו הנאמן והיקר”. אמנם ספורים כאלה ספר חיימוביץ רק אחרי שתותו שנים שלשה בקבוקי יין טוב במסבת רעים; ורעיו אלה ידעו כי אוהב אז חיימוביץ לגַזם מאד, ובכל זאת האמינו כי שרש דבר אמת אולי יש גם בספוריו אלה. הספורים עברו מפה לפה על ידי רעיו אלה – ויגדל שם עציוני בעיר, ביחוד בין אחיו היהודים, ולא היה כמעט איש אשר לא שמע על אדותו, והיה אם ישב איש במסבת רעים או עמד באולם הבירזה והגיד איזה ענין וזכר שם עציוני, ואמר אליו רעו: האם זה הוא עציוני אשר בגלל שאהב עלמה אשר ישבה בבית חיימוביץ גרש את אשתו? ואמר: הן, ויוסיף להגיד, כי הוא הוא גם המנהל של “בית המסחר המזרחי”, וינענע לו השני בראשו, וצחוק מוזר יראה בין שפתותיו. וגם הראשון יאמר: אמנם בן חיל הוא האיש הצעיר הזה! ועיניו כמו תבענה קנאה באשר עציוני וגורלו.

ושרה עזבה את מעונה מלפנים, ותצא עם מרים והילדים לשבת בנאות-קיץ מחוץ לעיר. היא קבלה ע"י שליח מתנות רבות בעד הילדים, אשר הביא להם אביהם מארצות המזרח, ובמכתב ששלח לשרה בקש אותה שמעון לשלוח את הילדים אליו לוּ רק ליום אחד, למען יוכל לראותם אחרי הפרדו מהם. שרה מהרה למלאות את בקשתו ביום השני, על אף מרים אשר אמרה להניא את אחותה מעשות כדבר הזה.

הילדים הובאו בידי המורה הצרפתית אל מעון אביהם, והוא הראה להם כל אותות חבתו ואהבתו, ויחבקם וינשקם ויושיבם על ברכיו וישעשע אותם, ויתן לידם צעצועים רבים ויפים. ברגעים הראשונים עמדו הילדים על מקומם מבלי הניד יד או רגל, וגם לא מצאו אֹמץ בלבם להרים קולם כשאון מנהגם תמיד, ויעמדו כפסילי שיש ופניהם חורים. משתאים ומשתוממים הביטו אל אביהם ואל החדר הגדול, וכמעט יראו להרים ראשם ועיניהם אל עבר המקום ששם ישבה “דודתם” אלכסנדרה. אבל לאט לאט הסכינו אל החדר הזה ואל הצעצועים אשר נתּנו על ידם, ואלכסנדר הילד היה הראשון אשר פתח פיו להשיב על שאלות אביו ועל שאלות אלכסנדרה. אמנם הפעם השיב תשובות קצרות ומקוטעות שלא כדרכו מאז; אבל זינא וחיה הקטנה החשו ולא העיזו להביט בפני “דודתם”.

עציוני יצא מן החדר, ואלכסנדרה נשארה לבדה עם הילדים, כי גם להמורה נתנה רשות ללכת לה לראות פני מכיריה ולשוב בעוד שתי שעות אל מעונם.

אלכסנדרה נגשה אל הילדים ותשם את ידה על שכם אלכסנדר, ותחבק גם את הילדות באהבה רבה, ועיניה היפות הפיקו כמו תחנונים בדברה עמהם. אולם הם השתמטו מזרועותיה ויחשו. רגעים רבים שררה הדממה בחדר.

אלכסנדר שם את כל מעינו בכלי יפה מאד, אשר בהמשך החוט ממנו יופיע מסתרי חדרו איש קטן ויקפץ וידלג, ירים את ידיו ואת רגליו, ואחרי כן יוריד ראשו למטה ורגליו ירים למעלה. הילד קרץ בעיניו לחיה הקטנה, שגם היא תשים לבה אל הצעצוע המשונה הזה, והיא אמנם נטתה ראשה לבל תביט עליה “דודתה”, ושחוק קל רחף על שפתיה, ורק ישבה מבלי נוע על הכסא. פתאם נתק החוט ממקומו והאיש הקטן נפל שדוד וראשו ורובו נסתרו במקום הצפון, ורק רגליו נשארו תלוים באין אונים. אז הרים אלכסנדר את ראשו בחרדה ויבט בשממון ובמבוכה אל אלכסנדרה; אולם היא לקחה את הצעצוע מידי הילד ותתקן את הכלי הזה ותבאר באר היטב את מבנה המכונה הזאת; אמנם הוא הקשיב מאד לדבריה והיא לא הרפתה ממנו ולא עזבתהו עדי אשר בארה לפניו את כל פרטי הכלי הזה, ובידיה משכה את החוט למען יעשה האנוש הקטן נפלאות רבות עד שנראה שחוק על שפתי הילד. אז שאל אותה בקול רועד על דבר כלי-הזמר, והיא בארה לו גם את טיב כלי-הזמר ההוא ותשאלהו אם עוד יוסיף לפרוט על פי הפסנתר, והוא הודה לה כי בירחים האחרונים כמעט עזב את למודיו אלה, יען אמו חולה זה ימים רבים ודודתו מרים זועפת ומתרגזת.

אם תבוא אלי,– אמרה אלכסנדרה, – בכל יום ויום, אז אוסיף לנגן אתך כמלפנים, ואלמדך מנגינות חדשות למען תעשה חיל בלמודיך.

הילד הרים את ראשו בפעם הראשונה ויבט אל פני אלכסנדרה כמתפלא.

– גם כבר באה העת, – הוסיפה אלכסנדרה, – כי תחל ללמד כל הידיעות והשפות הנצרכות, למען אשר תכנס להגימנזיה, – הלא גם אתה תחפץ להחשב בין תלמידי הגימנזיה? – שאלה אותו, ותשם את ידה על כתף הנער ותבט עליו בעיני אהבה וחמלה.

– כן, דודתי.

– וכן חפץ גם אביך. ואנחנו נוכל להשלים את למודיך ולפַתח את ידיעותיך, מלבד השפות אשר תלמד מפי המורה הצרפתית. כי היא לא תדע אל נכון את הידיעות אשר למדו בגימנזיה בארצנו.

– ואתּ, דודתי, למדתּ בגימנזיה? – שאל הנער.

– כן, יקירי.

הנער החל לחשב מחשבות, ואחרי כן שאל בלחש:

– והאם את תוכלי ללמדני גם למודי הגימנזיה?

– מובן הדבר, יקירי.

פתאם פנה הילד אליה ויאמר:

ואבינו היה על הרי קוקז?

פני אלכסנדרה התאדמו מאד, אבל כרגע הבליגה על מבוכתה ותאמר:

– כן, יקירי. יחדו היינו שם וגם עברנו בים השחור, באנית-הקיטור. אתה לא ראית מימיך אניה כזאת?

– אני רואה אניות קטנות השטות על פני הנהר אצל ביתנו עתה… בלכתנו יחדו עם דודתנו מרים לשוח בערב. וגם דודנו ילוה אלינו… התדעי את דודנו? הוא יעקב מלכין. אנחנו כולנו אהבנו אותו, כי איש טוב הוא מאד ואוהב אותנו. לכן אמרה גם דודתנו מרים כמה פעמים, כי מלכין איש טוב הוא.

אלכסנדרה באה עוד פעם במבוכה, אבל ענתה:

– כן, אני יודעת אותו. אבל לא כאניות הקטנות השטות על פני הנהר אצלכם הן האניות השטות על פני הים השחור, כי שם ירמו הגלים ויתנשאו לגבהי שחקים ויהיו כגבעות רמות.– ותוסף לספר לו מכל אשר ראתה על הים ועל היבשה ועל ההרים הרמים, ועל דבר מכסה שלג העולמים המכסה את ראשי ההרים וכל הדרת הטבע אשר שם במזרח.

והנער פער פיו וישמע בתשוקה רבה את כל ספוריה, וגם זינא נטתה אזנה להקשיב לדבריה.

אז אחזה אלכסנדרה ביד זינא, אשר רעדה מאד בנגוע אליה יד “דודתה”; אבל היא לא הרפתה ממנה ותלחצנה אליה ותוסף לספר להם בקולה הרך והענוג ספורים ערבים ונפלאים אשר לקחו לבות הילדים.

אחרי כן שמה לפניהם ממתקים ותשאל אותם אם יחפצו לסעד לבם, ותבא במהרה לחם וחמאה ודגי סרדיניה ותקרא להמשרת ותצו עליו להביא חלב בעד הילדים, ובין כה וכה החלה לשחוק עם הילדים ותשאלם: אולי יחפצו לרוץ במרוצה בחדר. אלכסנדר נאות מהר לחפצה וירץ הנה והנה בחדר, ואלכסנדרה נחפזה לרוץ אחריו להשיגו. רק זינא נשארה על מקומה וצחוק גיל נראה על שפתיה, אם כי עיניה מביטות עוד במבוכה ומפיקות פחד ועצב.

אז נגשה אלכסנדרה גם אל חיה הקטנה ותבקשנה לקחת מן הממתקים או לאכל פת לחם עם חמאה או דג סרדיניה; אבל הילדה הניעה בראשה ולא ענתה דבר. ותפצר בה אלכסנדרה לרוץ אתה בחדר כמעשה אחיה; אבל הילדה הקטנה העיפה בה את עיניה האמוצות והמבריקות בזעם ותדחף בכל כחה את יד “דודתה” מעליה ותשמט מן הכסא ותתחמק, ותמהר להסתר בפנת החדר מאחרי הכסא ותקרא בקול בכי:

– לא אחפץ, לא אחפץ. נלך אל אמנו… לא אחפץ להשאר פה… נלך.– ותרם קול בכי גדול.

אלכסנדרה נשארה על מקומה נרעשה ונבוכה מאד.

גם הילדים השנים חדלו משחק ויעמדו על מקומם בשממון ובבשת-פנים. ענן-עצבת כסה את פניהם, וגם הם מהרו להחבא מאחורי הכסאות. עוד הפעם שררה הדומיה בחדר כי גם חיה לא הוסיפה לבכות.

המשרת אשר הביא את החלב ואת הלחם הביט בתמהון רב על המחזה המשונה הזה ועל המבוכה אשר בחדר, ויעמד רגע כמתפלא, ויפן ויצא מן החדר.

כה ישבו רגעים רבים. וגם הנער לא מלא את בקשתה לקחת פת לחם או לשתות כוס חלב. ואלכסנדרה נשכה שפתיה בשניה מבלי מצוא עצה לצאת מן המבוכה הזאת; אולם לאָשרה שב עציוני החדרה ויבט רגע בעצב על המחזה אשר בחדר, וימהר ויגש אל אלכסנדרה ויחבקנה באהבה. אחרי כן אחז בידי אלכסנדר וזינא בידו ויאמר, כי יבקשם לסעד את לבם, והם לא המרו את רוחו וימלאו את מצותו, אם כי בעמל רב עלתה להם לבלוע פת קטנה מן המאכלים אשר לפניהם ולשתות טפות אחדות מן החלב; ורק חיה לא חפצה לצאת ממחבואה, אם כי אביה התחנן לפניה ויחבקנה וינשקנה באהבה רבה.

אז שאל אותם אם יחפצו ללכת אתו לשוח ברחוב, ושמה יפגשו גם את המורה אשר תובילם הביתה. לשמע הדבר הזה לבשה את הילדים רוח שמחה, וימהרו לעזב את פת לחמם ואת הממתקים ויצאו עם אביהם החוצה. רק אלכסנדר הנער נגש אל אלכסנדרה ויברכנה טרם הפרדם. אז הגידה לו שנית את דעתה, כי טוב לפניו לבוא כפעם בפעם אל ביתה לנגן אתה בפסנתר ולשמע לקחי הגמנזיה, והנער ענה לה כי יעשה כזאת אם אך – יתן לו אביו הרשות… אולי חפץ להגיד מלה אחרת לכן גמגם בלשונו, בהתאפק משאת על שפתיו שם אחר יקר לו…

זינא לא הגידה לה דבר, אבל גם לא התחמקה לברח בגשת אליה אלכסנדרה לנשקה על מצחה טרם יצאו החוצה; אולם חיה מהרה לברוח מן החדר ברגלים ממהרות, וכבר עמדה על המעלות בקצה המסדרון כאשר יצאה “דודתם” לשלחם. רק בחוץ שאפו הילדים רוח ברוָחה ופניהם הפיקו שמחה, ויחלו לדבר בקול צחוק על עניני צעצועיהם.

– ידאב לבי, – אמר עציוני אל אלכסנדרה בשובם אל האולם, בראותו כי אלכסנדרה נוגה ועצובה,– ידאב לבי מאד כִּי הרגזתיך בהביאי הנה את הילדים. אתך הסליחה… – וימשכנה אל זרועותיו באהבה רבה.– אולם את חפצת – הוסיף – כי אעזב את הילדים אתך לבדך בחדר…

– לחנם ידאב לבך,– אמרה אלכסנדרה בהתרפקה עליו. – הן כאשר הגדתי את דעתי כן אכפיל את דברי הפעם, כי ידעתי אשר יקשה להם הדבר הזה בעת הראשונה. ואולם נכונה הייתי לקדם את הרעה הזאת, יען ידעתי כי נטל עלי לעשות זאת… בגללך ובגלל אהבתי אליך. הילדים עוד יוסיפו לבוא אליך, ולאט לאט יסכנו לדבר הזה. עם הנער השתוחחתי כעם רע נאמן והוא שחק אתי בלב שמח וגם זינא תאהבני… הנער מכבדני גם עתה מאד. זאת אחוש בכל לבי. ואם הילדה הקטנה עוד תפחד ממני – הנח לה, כי עוד פתיה קטנה היא… אולי גם היא תסכן עמדי, ואולי יותר טוב כי יבוא בימים הראשונים רק אלכסנדר הנה ואלמדו לנגן בפסנתר ואיזה מלקחי הגמנזיה, ונקשרה נפשו בנפשי לאהבני תמיד, כי גם אני אהבתיו מאד.

– לב טוב לך מאין כמוהו,– אמר עציוני ברגש, וינשק את ידיה הרכות.

– כפי אשר הבנתי מדברי הנער,– הוסיפה אלכסנדרה אחרי דומיה קצרה, – הנה מלכין מבקר אותם תמיד בעת האחרונה.

– מלכין? – שאל עציוני כמתפלא – איך התחבר אליהם האיש הזה?

– הוא בא אליהם כמעט בכל יום ויום – כן ספר לי הנער, אשר הלל לפני מאד את דודו זה. וכפי שתכנתי אני את רוח האיש הזה יעשה על הילדים רושם רע בדעותיו הנשחתות. צר לי מאד על הילדים היקרים…

עציוני החשה ולא ענה דבר, רק אנחה קצרה יצאה מלבו.

– לבי אומר לי, – הוסיפה היא לדבר, – כי מרים תמשך אחריה את האיש הזה, ואותו תבחר לה לחתן. ראה תראה כי כדברי כן יהי. הוא יקח אותה לו לאשה.– ותצחק.

– אולי יהיה כדבר הזה, – אמר עציוני – וזה אמנם דבק טוב.

– אולם על זאת ידאב לבי, כי מלכין ישריש בלב הילדים רעיונות מוזרים ומשונים. ובדבר הזה יוכל להיות לנו לפוקה, כי בלי ספק לא יבוש משפוך זעמו לפני הילדים הרכים, כי לא טוב עשה אביהם וכדומה. איש כמוהו יוכל לעשות דבר כזה… הן הוא יוכל לדמות בלבבו כי עוד יפעל עליהם בזאת לטובה.

– אמנם דבריך כנים מאד. אולם מקוה אני כי שרה לא תשאר פה, ובודאי תאמר ללכת לעיר מולדתה. כי הן אין לה עתה גם רשות להשאר פה אחרי גרושֶיה… אז אקח את אלכסנדר אלי, והיא תסע עם הנערות לעיר מולדתה.

– מי יתן והיה כדבר הזה, ונחתי מעצבי,– אמרה אלכסנדרה ותלָחץ אל אישה האהוב בחבה רבה.

כט.

עציוני ישב בחדר-משכיתו בבית המסחר ויעבד עבודתו. והנה בא המשרת ויאמר לו, כי פקיד הממשלה הממונה על בתי החרשת מבקש לראות את פניו. הוא מהר לקדם את פני הפקיד ויבקשהו לשבת, וישאלהו אם היה בימים האחרונים בכפר עין קדש, ואם שם לבו אל הסדר השורר עתה בהנהגת הפועלים ובנקיון מעוניהם ובחשבונותיהם.

הפקיד ענה כי אמנם ישמח לבו לראות את הסדר הטוב אשר בבית החרשת ההוא, שיוכל להיות למופת לרבים מבתי החרשת אשר מסביב לעיר הבירה, כי כל פקודותיו תמלאנה בזריזות ובאמונה, ולכן ידאב לבו עתה מאד בקבלו כתב שטנה משונה מאד על אחד ממנהלי הבית, ויגמר בלבו להביא את המגלה לעציוני לעַין בה, לבל יתן לה מהלכים בבתי הפקידות…

עציוני הביט במבוכה ובתמהון אל פני הפקיד, ובקול חרד שאל:

– איזה כתב שטנה?

– הנהו לפניך וקרא בו, אדוני היקר, – אמר הפקיד ויושט לו גליון כפול.

פני עציוני הלבינו והאדימו חליפות בקראו את הכתב ההוא. פעם הוא מרים את ראשו ומביט בשממון אל פני הפקיד היושב במנוחה ומעשן את פּפירוסוֹ, ופעם הוא מוריד את ראשו. הוא חש כי ידיו רועדות מאד וקשה לו מאד להבליג על המית רוחו, ויש אשר בא החפץ בלבו לקרוע לגזרים את כתב המלשינות הזה ולקרא בקול: שקר הדבר הזה! פַּסקויל נמאס הוא! מלשינות איומה אשר יצאה מלב רע ונפש שפלה להרגיז אנשים ישרים! – אבל קולו נחבא ולא יכל להוציא הגה מפיו…

– כפי הנראה לא מצא המנהל מלכין חן בעיני הפועלים, אולי יען אשר יענשם קשה בענש כסף אם לא ישקדו על מלאכתם, לכן גמרו לבם להוציא עליו שם רע. אני לא אתן להכתב הזה מהלכים בבית הפקידות, ישאר בידיך, ואתה, אדוני עציוני, תחקר שרש הדבר הזה ותשיב את הסדר על מכונו… אבל אנא אל תהיה ידך בפועלים, אולי מרה נפשם עליהם ויצא הקול גם מחוץ לתחום בית החרשת…

– כן אעשה כדבריך, אדוני, מהרה. ביום הזה הנני לנסע לכפר עין-קדש, אולם אתפלא מאד; מלכין הוא איש ישר ואם יש עליו איזו אשמה – זאת היא אשמת רֹך לבו, כי לא יגער בפועלים בקול עוז, כי לא יחרפם לפי מעשיהם ועוד יתאמץ להצדיקם בעיני המנהל הראשי. גם ידעתי כי רוב הפועלים מכבדים ואוהבים אותו. ועוד יותר אתפלא כי טפלו עליו חטאת נאלחה ונבזה כזאת! הלא תראה כי הפועלים לא יאשימוהו על אשר לא במישור ובצדק יתהלך עמהם, כי אם חרפת דם יגוללו עליו, בלבול נאלח יוצא ממקור נרפש, אשר בשנים עברו הרגיז נפשות צדיקים וישרים רבים מבני עמנו…

– גם אני, כמובן, לא אאמין בדבה הנבערה הזאת ובאמונה התפלה אשר עוד לא שורשה מקרב לב ההמון, לכן הנה כל הדבר הזה מסור בידיך לדרש לחקר כטוב בעיניך…

ובדברו כזאת קם הפקיד מכסאו וידרש בשלום עציוני, ויצא מן החדר. ועציוני נשאר על מושבו נבוך ומשומם. מחשבות רבות התרוצצו בקרבו; רגשות רבים אשר כבר היו קבורים בתהום לבבו עלו פתאם והתפרצו החוצה. זכר כל המעשים הארורים אשר דכאו את בני ישראל עד עפר, זכר התלאות האיומות אשר עברו והשתרגו על צואר העם המנוסה בצרות מדור דור, זכר הבלבולים הנאלחים אשר הפחידו בימי קדם קהלות שלמות והרגיזו את מנוחתם על לא דבר, זכר כל הנהרגים על קדוש השם בארצות רבות בשנות קדם; כל אלה הזכרונות אשר על אדותם שמע בבית הוריו בעיר הולדתו, הם הזכרונות הנשמעים מפה לפה, אשר כל אָב יספרם לבנו וכל אֵם לבתה, – המה הרעישו את כל מיתרי לבבו – ויעל קצפו מאד. הוא חפץ לקרא בקול גדול: ארור הזמן אשר לא תמו בו עוד אמונות תפלות ואיומות! – אבל נפל באין אונים על הכסא וישקע ברב שרעפיו…

כעבר שלש שעות ישב עציוני בעין-קדש בחדר מלכין. לפתע פתאם הופיע בכפר עין-קדש בבית החרשת, ואיש לא ידע על דבר בואו הנה. הוא קרא את מלכין לחדר מעונו ויאמר אליו:

– אבקשך לקרא את כתב-האשמה הזה אשר קבל הפקיד. בו בקשו הפועלים כי יתאמץ לבל תשאר פה בבית החרשת, יען כי יהודי אתה המוצץ גם אחיהם…

מלכין לקח בידים רועדות את המגלה הזאת ויקרא בה, ויאנח מר ולא ענה דבר.

– מדוע זה גדל עליך כל כך קצף הפועלים, עד שכתבו שטנה עליך?

– אני במעשי ובפעולותי לא העליתי את חמתם. הנני רואה בזה יד איש רע ובליעל, אשר כנחש יתהלך אתנו…

– מי ומי?

– ידרש אדוני ויחקר הדבר. אולי מפי הפועלים יציל דבר.

– תן צו כי יבא משגיח הפועלים הנה…

בעוד רגעים אחדים עמד לפניהם הפועל-המשגיח הקרוא.

הגד נא לי – פנה אליו עציוני – מה המריצך, אותך ואת רעיך, לכתב כתב שטנה על האדון מלכין מנהלכם? הן אם מצאתם בו חטא, הלא טוב לכם להגיש את תלונותיכם אל המנהל הראשי או להביא אלי ואני אעמד תמיד לימינכם לעשות ככל הדרוש, כפי החק והמשפט…

– את האדון מלכין אנחנו מכבדים מאד. את שבחו זה אגיד גם בפניו; כל איש יודע כי אינני מפזר חלקות לאיש… הוא איש ישר ומגיננו. יברכהו ה' על טוב לבבו…

– אבל בכתב האשמה אחרת כתבתם.

– אני לא כתבתי וחברי לא כתבו. רק הפוחזים וההוללים שבנו המה חתמו ידם, ואנחנו כולנו הפועלים הנאמנים והתמידים לא נעשה עול לאיש תם. והננו נכונים להגיד למלכין אדוננו ישרו…

– והאנשים האלה – מדוע חתמו ידם?

הַה, אדוני! מדוע כתבו? יען שתו לשכרה… ומי לא ישתה אם יתנו לו יין בלא מחיר!

– חידות תדבר; הגד נא לי דבר ברור.

– חידות! הן אדוני מלכין יודע את היד השלוחה בו…

עציוני הביט במבוכה אל מלכין ואל הפועל; אולם מלכין הרים ראשו ולא ענה דבר.

– הגד לי דבר ברור! – קרא עציוני בקול רם.

– דבר ברור? הלא ידוע הדבר! ואני מה? אני רק פועל פשוט ואת מלאכתי אני עושה. ואם האדונים יריבו לא לי להתערב בקטטותיהם…

– קרא הנה אחדים מאלה אשר כתבו ידם על המגלה הזאת, – אמר עציוני בכעס.

הפועל יצא, ודממה שררה בחדר. מלכין לקח לו ספר בידו ויט הצדה ויעין בו מבלי חפצו לבוא בדברים עם עציוני. כעבור רבע שעה באו החדרה שלשה פועלים אשר חזות פניהם העידה בם כי היין הוא ראש מאוייהם.

– מה עול מצאתם במלכין כי כתבתם עליו שטנה נבזה ונאלחה? – קרא עציוני בקול זועף.

– אנא סלח נא, אדוננו הנכבד. לא בנו האשם… אנחנו אמנם שתינו הרבה מאד – וכל אשר צוה לנו כן עשינו… הוא הגיד כי הענשים הרבים אשר ישימו עלינו המה לפי מצות מלכין, ואמנם דאב לבנו כי בכל שבוע ושבוע יגרעו משכרנו אם נאחר לבוא פעם לבית החרשת…

– אבל מי צוה לכם לעשות כזאת? דברו דבר נכון!

– מי? הלא ידוע לכל כי מושין שונא את האדון מלכין וחפץ הוא להדיחו ממקומו.

עציוני נשאר על מקומו רגעים אחדים מבלי דבר דבר ומבלי נוע. פתאם קרא בקול:

– צאו מהר, נבלים ארורים! אם עוד יודע לי מעשה מכוער כזה אשר תעשו לא אשאיר איש מכם פה. גרש אגרשכם ככלבים!

הפועלים מהרו לצאת. עציוני הלך בחדר הנה והנה נרעש מאד.

פתאם קם מלכין ממקומו ויגש אל עציוני ויאמר:

– מחר תקבל ב“בית המסחר המזרחי” בקשתי לתת לי חפשה ממשרתי פה. רק שני ימים עוד אוכל להשאר פה, עד אשר יבוא איש אחר על מקומי. עתה, אדוני, בקש לך איש ממלא מקומי לבל תבוא שביתה בהליכות המלאכה…

עציוני הביט אליו בתמהון ויאמר:

– אדמה כי נוכל להשכיח את השאון הזה באופן אחר… הן אמנם מצער הוא כל המעשה אשר נעשה פה, והכל על מקומו יבוא בשלום. ומדוע זה עליך לעזוב את הבית?

– אני אולי הייתי יכול להשאר פה רק אחרי אשר מושין יגרש מפה, אבל בדעתי כי הוא ישאר… הנה גמרתי אני אֹמר לעזוב את מקומי…

כמו רעם הלם את עציוני בשמעו דברי מלכין האמורים בנחת וביגון. אמנם הוא לא חפץ כי יעזוב מושין את מקומו. מושין בא עתה כפעם בפעם לביתו כאחד ממכיריו, וכבר מצא חן גם בעיני אלכסנדרה, ויהי לאיש סודה לפניה יפתח סגור לבו ומחשבותיו בהריסת אשיות החברה והקמתם על יסודות חדשים נצחיים ואמתים, אבל יותר מזה נחוץ הוא לו, יען ממנו יודע לו כל הנעשה בבית-החרשת, ובעזרת מושין כל ענין הנהגת הבית בידו הוא תמיד, וגם המנהל הראשי לא יוכל לעשות דבר קטן או גדול בלעדו. אבל האם טוב ונכון הדבר כי מלכין יצא מפה מפני סבות כאלה?

– אנכי אקרא למושין, – אמר עציוני וישם כפו על כתף מלכין, – אני אקראהו ואגיד תוכחתו על פניו, ואבטח כי שלום יהיה ביניכם, – כמו צחוק קל רחף על שפתיו בדברו את דבריו.

מלכין רעד מאד, ויסר את כף עציוני מעליו ויסוג אחרנית צעדים אחדים, ויאמר:

– לתת שלום למושין לא אוכל, אדוני עציוני, יען כי לא אוכל לעשות שקר בנפשי, אחרי אשר שנאתיו בעד המעשה הזה אשר עשה. אמנם נטל עלי להכות בחרפה את לחייו – אבל גם זאת לא אעשה, יען כי לא אחפץ להיות שופטו. טוב עשיתי לוּ הזמנתי אותו לדין כמוציא שם רע על חברו; אולם גם את הדבר הזה לא אעשה, יען אולי יהיה הדבר הזה כחלול שם ישראל. יודע אני כי כקוץ מונד הנני בעיני האיש הזה, כי מטרתו להשתרר פה על כל, וכל האנשים היו בידו ככלי חפץ להפיק מזמתו. אם אתה, אדוני עציוני, עוד תוכל לתת דרך לאיש נבזה כזה, – הן לך הצדקה לעשות כאות נפשך. אבל אנכי… אתרחק תמיד מאנשים כאלה! – בדברו דבריו אלה הניע מעט בראשו ויצא מן החדר, ויעזב את עציוני משמים ונדהם על מקומו.

ל.

עברו ימים אחדים. מלכין בא אל מעון שרה, אשר ישבה עם ילדיה ועם אחותה בבית הקיץ מחוץ לעיר. הוא מצא אותן יושבות נעצבות כמו בכל הימים האחרונים. שרה היתה חולה ונסיעת ילדיה אל אביהם עוד הוסיפה מכאוב על מכאוביה…

– הנני לבשרכן בשורה חדשה, – אמר מלכין בשבתו על הכסא לפני שרה, ומרים עומדת לפניהם. – הנני לספר לכן חדשות אשר קרו אצלי…

הנשים הביטו עליו בקצר-רוח.

– אני עזבתי את משרתי בבית החרשת אשר בכפר עין-קדש, – הוסיף מלכין, וצחוק קל נראה על פניו.

– מדוע? מה קרה? שאלוהו הנשים.

– האם נפל איזה דבר בינך ובין… עציוני? – הוסיפה מרים, ופניה הלבינו פתאם.

– כמעט מצאת את החידה, – אמר מלכין ויצחק.

גם שרה הרימה את ראשה, ומרים נגשה אל כסא מלכין לשמוע את דבריו.

הוא ספר במנוחה על אדות כל הדברים אשר קרו ויאתיו, על דבר כתב אשמה אשר שלחו הפועלים על פי מושין, ויספר להן אדות תכונת נפש האיש הזה, גם ספר מכל המחזה אשר קרה בחדרו, דבריו אל עציוני בבואו לבית החרשת לחקור דבר העלילה הזאת.

רגעים אחדים ישבו כולם דומם מבלי פצות פה, אבל מרים התעוררה ותאמר בלעג:

– גם אתה, אדוני מלכין, מהרת לעזב את שדה המערכה מפני האויב הנורא הזה, וגם לבך נפל מפחד הדר גאון המנהל הזה! האם לא יכלת לנקום נקמתך מהאנשים הארורים האלה? האם לא יכלת לשימם כאפר, עקב אשר הכלימוך ויגדפוך ויאמרו להצמית את נפשך? האם לא יכלת ללכת אל זיננסון להסיר את המסוה מעל פני האנשים הרעים האלה ולהראות לו את נבלותם ואת זדון לבם? האמנם כל הארץ נתנה בידי רשעים וכל איש זדון ועול, כל בליעל ואיש רע יוכל לעשות עם אנשים תמימים ככל העולה על רוחם? אמנם רק כצאן הנכם כולכם, צאן ההרגה, לפני האנשים אשר לקחו בידם מקל המשרה והשררה!

מרים דברה את דבריה בהתלהבות עצומה. קצף ורגז נראו על פניה החורים ועיניה הבריקו בזעם. מלכין הוריד את ראשו וידום.

– הן גם אתה, – הוסיפה מרים אחרי דומיה קצרה, – גם אתה הנך חדל-אונים כאשה… כאחותי זאת אשר כמוה תרכין את ראשך לקבל כל צרה, ואולי כמוה תצפן את צערך ואת כעסך בחבך, מבלי צאת בנשק לעמת הצר הצורר. כן! מלחמה לנו עם האנשים הרעים האלה! ובנשקם עלינו להלחם נגדם… ידעתי כי אתה תוכל למצא לך מקום אחר למחיתך אבל איך תוכל לשבת במנוחה ולא תשיב מחרפיך דבר? איך לא תנקם מהם את נקמתך? מדוע לא תקרא עליהם מלחמה? מדוע רפו ידיך ולא תמצא לך ידך להכותם בחרפה?

מרים קמה ממקומה נרעשה מאד, ותגש אל מלכין. אבל הוא הוסיף לשבת שקוע במחשבותיו. הוא הוריד את ראשו ויאנח מרה… אבל בעוד רגע הרים את עיניו ויבט אל מרים, ואחרי כן גם אל שרה היושבת ומבטת אליו בחרדה וביגון נורא מאד.

– מרים! – קרא מלכין – דבר מר מאד הגדת. לא בנשק האנשים האלה עלינו להלחם עמהם, כי אם בנשק אחר. את טהרת נפשנו עלינו להציל. את ערכנו המוסרי לא נוכל לשכח גם אם רעה עשו לנו… לכן רק דבר אחד עלינו לעשות: לסלוח!

הוא השפיל את ראשו…

כן! – הוסיף בדממה, – רק הסליחה היא מעוזנו, ומנקמה עלינו להתרחק בהחלט. לאהב ולסלח – אלה הם ראשי יסודות חיינו…

עיני שרה האירו מאד בדבר מלכין את דבריו האחרונים. היא התאוששה ותקם ממקומה. פני מרים חורו מאד וגם שפתיה הלבינו ותרעדנה. רגע אחד צעדה צעד אל מקום מלכין, כמו אמרה להשיב לו על דבריו ולשפך עליו לעגה וחמתה, וברגע השני נשארה על מקומה מבלי נוע… היא העיפה עיניה אל פני אחותה ואל עיניה המאירות; היא הישירה את מבטה לעבר המקום ששם ישב זה איש הרוח על הכסא במנוחה ופניו מפיקים יגון נעים ושוקט, ופתאם נפלה בזרועות אחותה ותחבקנה, ודמעות פרצו מעיניה. ותבך בדממה…

שרה הושיבה אותה על הכסא אשר לפניה ותשקנה על מצחה. היא הושיטה את ידה למלכין, אשר אחז באהבה ובתודה רבה את היד הצנומה והדלה הזאת, ותאחז ביד אחותה ותשימה בכף מלכין, ותאמר:

– ידוע ידעתי כי נפשותיכם קשורות יחדו באהבה רבה, כי לבותיכם רוחשים אהבה טהורה ונאמנה איש לרעהו. מרים! האמיני באיש היקר הזה! הוא יהיה לך תמיד לסתרה ולמגן… הוא ירפא מחץ לבך האנוש. יחדו תהיו מאֻשרים כל ימיכם! ברך אברככם, ילדי היקרים, כי תבנו בית נאמן בישראל והיה תהיו לתפארת לעמנו!…

גם פני מלכין, גם פני מרים נהרו ויאירו בשמחה רבה, ושרה חבקה בעליצות את שני הנאהבים והנעימים לה…