כרך ב    🔗

יב.    🔗

בליל היום הראשון הלך שמעון יחידי לבית חיימוביץ. שרה אמרה כי אין את נפשה להתודע לאנשים מוזרים לה ורחוקים מהלך-רוחה.

בבואו כבר מצא שם אנשים אחדים יושבים סביב השלחן הירוק ועסוקים בצחוק הקלפים, והנשים העדינות יושבות בחדר האֹכל ומענגות את נפשותיהן בשיחה תמימה ובשתית תּה בצבור.

בעל הבית שמח מאד לקראת הבא ויציגנו לפני רעותו ולפני כל המסובים.

– בביתי אין אֹנס: מי אשר חברת הנשים תשמח את לבו ישב לו עם הנשים, ואם בין המשחקים חלקו – בקשתנו שטוחה לפניו לבוא לחברתנו.

– גם מזה וגם מזה אין להניח יד, – השיב עציוני בשחוק. – אשיח מעט עם הגברות, ואחרי כן הנני נכון לשבת להלחם עמכם, כי גם ידי כבר מצאה חיל במלחמת הקלפים.

בבית חיימוביץ היה גם פסנתר יקר, ובעלת הבית העידה על עצמה, כי לפנים היה קולה ערב וחזק מאד וגם נבאו לה עתידות טובות, כי תעשה חיל בזמרה אם תקדיש לה את עתה; אבל אביה המנוח, זכרו לברכה, שהיה מבני הדור הישן ואדוק מאד באמונתו, לא נתן לה את חפצה, כי ירא פן תעזוב את ביתו להיות כצפור נודדת ממקום למקום כמעשה כל המשחקים הנודעים. ואמנם לאשרה, או אולי לאֹשר אוהבי התיאטרון והזמרה, עזבה טטיאנה הכבודה את מחשבתה זאת.

כעבור זמן מה ישבה אחת הנשים הכבודות אל הפסנתר, ואלכסנדרה נתנה את קולה הערב בשיר, ובכלותה את שירתה מחאו הנאספים כף ויבקשו ממנה כי תוסיף עוד להרנין את לבם בזמירותיה הנעימות, והיא לא סרבה ממלאות רצונם – ביחוד אחרי הכירה, כי שמעון עציוני מקשיב ומאזין בתשוקה רבה לקולה הנעים ומבטי עיניו חודרים ללבה, וענן תוגה מכסה את פניו.

האורחים כולם ישבו מסביב לשלחן הערוך להשקיט רעבון נפשם במיני המאכלים אשר ערכה טטיאנה. פני כולם צוהלים אחרי אשר הריקו שתים-שלש כוסות יין מן המובחר, ולב בעל הבית שמח ועלץ מאד. קודם כל, הן הראה לדעת לכל מכיריו אלה, כי גם העציוני הנודע עתה בעולם המסחר כאחד מראשי עוזרי קיטלזון יבוא לביתו כרע אהוב; שנית, גם ההצלחה האירה פניה אליו הלילה הזה וכספו לא אבד בצחוק הקלפים, ושלישית – הנה העלמה הנחמדנה אלכסנדרה כמו העיפה עליו אחדים ממבטי עיניה היפות בתודה רבה, והוא ידע בשל מה התודה הזאת וישמח כי עלה בידו להשביענה רצון. וגם טטיאנה היתה שמחה ועליזה כמשפטה תמיד בהתאסף אורחים אל ביתם, למען תדענה ותרגשנה מכירותיה כי צלחה ומאֻשרה היא ורואה עולמה בחייה, ולמען תתקנאינה בגורלה.

– הבה נשתה עוד כוס יין אחת, – אמר בוריס חיימוביץ לשמעון העציוני, וימזוג את היין לתוך כוס עציוני ולכוסות כל המסובים אתו.

– כמעט לא אוכל עוד לשתות. הואיל לתת לי כוס שכר; כי לא הסכנתי לשתות יין רב…

– אחרי כן נשתה גם שכר, – אמר חיימוביץ בצחוק קל וירקע ברגליו ויגיח את כוסו אל פיו. – טניא יקירתי! – פנה אל אשתו. – צוי נא, חמדתי, להביא שכר.

– לחיים! – קרא עוד הפעם בבפנותו אל עבר שמעון.

– אולי תחפוץ, יקירי, בגבינה המובאה משוֵיץ? גבינה יקרה וטובה מאד מחנות גבריאלוב הידוע. בשנה העברה מכרתי לו ברחוב ההיכל; הראיתם? בית גדול וטוב מאד… ומן העת ההיא צוה למשרתו לאמר: אם יבא בוריס סלמנביץ לחנותנו תתנו לו רק מהגבינה ההיא העולה על שלחן שר העיר. או אולי תחפוץ בשוק חזיר? שים נא לבך אליו; בשר כזה לא תמצאו גם בחנות גבריאלוב, כי הן אני בעצמי גדלתי וטפחתי את החזיר – כן מנהגי תמיד… אמנם בשר מובחר כזה קשה למצוא.

ברגע הזה הרים את ראשו וירא כי אורח חדש בא לביתו והוא מושיט את ידו לבעלת הבית לדרש שלומה.

– אַה, ידידי הנכבד! בואך לשלום, יעקב! – קרא חיימוביץ בשמחה: – אתכבד להציג לפניך, אדוני עציוני, את רעי מנעורי ובן עירי, יעקב מַלכּין, חִמיקי נודע ומלאך-המות שלי. – ויתן קולו בצחוק גדול.

הבא התאדם מאד, ופתאם חורו פניו בתתו ידו לעציוני, ועיניו הפיקו תמהון ושממון רב.

– אם לא אשגה הן שמו נודע לי; כי הלא כבודו הוא החמיקי הראשי בבית חרשת המעשה של חברתנו אשר בכפר עין-קדם?

– כן הדבר, – ענה מלכין, ואֹדם קל כסה את לחייו הרזות.

הוא היה קטן-קומה ופניו צנומות, חטמו שרוע ועב זקן קטן מקיף את סנטרו הדק והבולט ואת לחייו הרזות, עיניו מפיקות תמהון וכמו רוח כהה יעבור לפעמים על פניו. אחרי דרשו בשלום המסובים, אשר כמעט כולם, כפי הנראה, היו ידועים לו מכבר, לקח מקומו בתוכם.

– התשתה, ידידי? – קרא אליו חיימוביץ.

– תודה לך, אינני חפץ…

– הן הקר גדל בחוץ. שתה והחם את בשרך.

– תן לי כוס שכר.

הוא מלא את כוסו ויקח לו פת לחם.

– חַה, חה, חה! – נתן חיימוביץ פתאם את קולו בצחוק. – הלא תראה, אדוני עציוני, האיש המלומד הזה לוקח לו רק פת לחם – כי הן מאכלנו פגול לו… ומפני בשר החזיר יירא ויפחד!

שחוק קל עבר על שפתות מלכין ויבט במבוכה על כל היושבים, אבל לא ענה דבר, רק הרים את כוסו ויאמר בפנותו אל בעלת הבית:

– לחיי בעלת הבית הכבודה!

– שתה לשלום, יקירי, – ענתה טטאינה בחן. – הנני מתפלאה מאד עליך, בוריס מחמדי, כי תצחק על מנהגי מלכין ידידנו. הרוצה אתה כי כל איש יהודי ילך בדרכיך? הוא יתנהג לפי דתנו, ואוליי ייטיב לעשות ממנו.

– למה זה לכם להתוכח על דבר אמונות ומנהגים, – אמר מלכין. – אדמה כי במסבה יקרה כזאת נמצא לנו ענינים אחרים לענות בהם.

– כן, יודע אנכי אותך… ומה לי להתוכח אתך, יקירי! המשל ההמוני אומר: “את העקשן יתקן רק הקבר”, הודיף חיימוביץ.

– ומתי באת ממקום מושבך? – הוסיף בעל-הבית לשאלו.

– בערב הזה. בקרתי בבתי אחדים ממכירי ואמרתי בלבי כי נחוץ לבוא גם אליך.

– יודע, יודע אנכי. בודאי לא לחנם באת אלי – בודאי נצרך לך כסף? האין זאת?

מלכין שחק מעט ולא ענה דבר.

עציוני, אשר הביט בעין בוחנת אל האיש הזה בכל עת דברם ולא גרע עיניו ממנו כמו חפץ ללמד לדעת כל תוי פניו ותכונתו, – פנה לעבר חיימוביץ ויבט עליו כמשתאה.

– הלא הגדתי לך, אדוני עציוני, כי ידידי היקר הזה הוא מלאך המות שלי – אמר בעל הבית בשחוק, – יען כי תמיד יטיף מוסרו לי וידרש ממני כסף, כי רעי זה פילַנטרופּ גדול הוא, ואפילו בשבתו מחוץ לעיר במקום שמם לא יעזוב את מעשהו זה ויקבץ תמיד כסף בעד עניים וקשי-יום. יש רק להתפלא איפה ימצא אותם, את כל העניים האלה? הוא יחפשם בסתר אהליהם למען יוכל לאסף כסף ולתת להם. חה, חה, חה!

– אכן שכחת הפעם כי עוד לא שלמת את חובתך כחבר לאגודתנו, – ענה מליכן בשפה רפה.

– איזו אגודה? – שאל עצוני.

– היא האגודה לתמיכת תלמידי בני ישראל באוניברסיטה, אמר מלכין.

– אנחנו נכונים תמיד לעשות צדקה עם כל עניי עם, – קראה טטיאנה: הן זאת חובת כל איש עשיר ובעל בעמיו.

– האם אמרתי, חמדתי, כי לא אחפוץ לתת צדקה? – השיב לה אישה כנכלם. – רק מעט צחוק עשיתי לידידנו הנכבד.

– גם אבי המנוח, עליו השלום, היה תמיד מראשי אגדות הצדקה אשר לבני ישראל, – הוסיפה טטיאנה מבלי שים לבה אל מענה אישה, בקמטה את מצחה הרחב והבולט, – וזכורני כי אנשים רבים היו דופקים תמיד על פתחי ביתו ואיש לא יצא מאת פניו טרם העניקהו מטובו ומעשרו. כן, הצדקה היא ראשית חובתנו.

– אבל, אדוני הנכבד, – אמרה פתאם אלכסנדרה, – מדוע זה אתם מיסדים קופות של צדקה רק למען תלמידי בני ישראל?

מלכין הביט עליה רגע בתמהון, כמו לא הבין את פשר השאלה המוזרה הזאת.

– יען כי רבים המה התלמידים העניים הבאים לשמוע לקח באוניברסיטה, ובידם אין כל, ולולא אנחנו הבאים לעזרתם כי עתה לא יוכלו להגיע אל מטרתם. הן אנחנו בתת איש מאתנו איזה שקלים לקופה ההיא – רק את חובתנו נמלא, כי גם אנחנו היינו בכל רעה בעת אשר היינו עוד תלמידים… ובגלוי אוכל לאמר לכם, כי גם אני וגם רעי בעל הבית בכבודו ובעצמו ורבים אחרים היו מקבלים לפעמים מהקופה ההיא. האם לחרפה יהיה לנו הדבר הזה? לא, יקירי, מאליו מובן כי לא רק בני העשירים שואפים למדע ולהשכלה… ואולי באמת טובים המה בני העניים, כי מהם תצא תורה, כדברי חכמינו.

טטיאנה, אשר קצף ורגז נראו על פניה באמור מלכין כי גם אישה קבל מהקופה של צדקה, האירה עתה את פניה בשמעה כי מבני העניים תצא תורה. אבל בעיני חיימוביץ לא מצא גם הדבר הזה חן, אף כי נדנד בראשו לעבר רעו בן עירו המגלה סודו.

– לחנם תקצוף עלי, הן לא חפצתי להכלימך, – אמר מלכין במבוכה בראותו תנועות בעל הבית. – האם נבוש להגיד, כי לא בין העשירים היה חלקנו בעת שבתנו על ספסל בית הספר? לא, לגאון יהיה לנו הדבר הזה, כי עברנו צורי מכשול וחתחתים רבים והשגנו את מטרתנו בחיינו.

– האדון מלכין לא הבין שאלתי, – אמרה אלכסנדרה. – אינני פתיה כזאת – לדמות בלבבי, כי רק בני העשירים צריכים לרכוש השכלה ודעת ובני העניים יתרחקו מחכמה ויהיו לעבדים ופועלים לבעלי הון… אני מתפלאה אשר יבנו להם היהודים במה לעצמם ולא יתנו את נדבותיהם לקופה כללית, למען לא ירחיבו את התהום אשר ביניהם ובין כל עמי הארץ.

מלכין הביט בשממון אל פני כל המסבים, כמו בקש מהם לפתר את השאלה הזאת; אבל בראותו כי כלם, מלבד עציוני שמו עיניהם בכוסות השכר אשר לפניהם, שאף רוח כמו הרגיש לחץ בלבו, ויען ויאמר:

– לגברתי מוזר מצב בני עמנו בכלל, ולא חקרה ולא דרשה גם למצב התלמידים היהודים בפרט. הלא לתלמידי בני עם הארץ ישנן קופות רבות ושונות, אשר מהן יתנו רק לבני מדינתן או גם לבני מחוז אחד או עיר אחת; וגם מן הקופה הכללית כמעט לא יתנו לבני היהודים, מסבות ידועות לכל… ואם אנחנו לא נבוא לעזרת התלמידים מבני עמנו, הלא ימותו ברעב או, למצער, יהיו מוכרחים לעזב את האוניברסיטה.

– זאת היא רעה גדולה, כי כל מרותיכם רק להבדל מכל בני המדינה ולשום קיר מבדיל ביניכם ובין שכנינו אזרחי הארץ, כמו בני הסינים אשר בנו להם חומה להבדיל בינם ובין כל יושבי תבל. לכן יפקדו עלינו חטאות כל הקהל וירחיקו אותנו מחברתם ומכל עניניהם.

– אדמה כי בדבר הזה צדק את האדון מלכין, – אמר עציוני בפנותו אל אלכסנדרה. – בימים רעים כאלה עלינו, בני ישראל, לעמוד תמיד לעזר אחינו, למען יוכלו להשיג מטרתם בחייהם. אולם כאשר יעברו הימים הרעים האלה אז תפול מאליה החומר אשר על אדותה דברת.

– הן לא תשים לבך, אדוני עציוני, אל הסבה הכללית, כי אשמים בזה היהודים אשר לא יחפצו להסיר מעליהם את כבלי אומתם ואמונתם, למען יהיו ככל בני האדם. לולא הקיר המבדיל בינינו ובין כל יושבי תבל, כי עתה זה כבר באנו אל המנוחה ולא היתה גם שאלת היהודים, המצלצלת באזנינו כשריד קול מימים נושנים, ימי הבינים.

– שאלה חמורה כזאת לא נוכל לפתר על רגל אחת, – ענה שמעון עציוני בשחוק קל על שפתיו. – לא אנחנו המצאנו את השאלה הזאת, והאמיני נא כי לא בידנו לפתר אותה.

– אבל הן אוהבים אנו לחקות בכל את מעשי בני עם הארץ, – קראה אלכסנדרה בצחוק לעג.

– במה נחקה את מעשיהם? – שאל עציוני.

– אפילו ביסוד קופות של צדקה. הן בזה נלך אחרי טובי בני אירופה, אשר באו לכלל הרעיון הנשא, כי עלינו לאהב את כל בני האדם, לעזור לכל קשי יום ולמך בידיהם לבל יפלו במלחמתם בעד קיומם. אמנם בלבי אמאס כל פילנטרֹפיות, כי סוף סוף מוצאה מעבדות. אבל אם כה או כה, גם הקופות האלה מביאות טובה וברכה במדה ידועה לבני-האדם.

– הרשיני נא לשאלך, גברתי, אמר מלכין בקול רועד ופניו חורו מאד מדי דברו: האם אנחנו בני ישראל, ביסדנו קופות של צדקה, נחקה את מעשי העמים האחרים? אולי נהפך הדבר: המה עושים כמעשינו וכמצוה עלינו, אחרי אשר צדקה ואהבת-אדם הן ראשי מוסדי אמונתנו וקיום לאומנו.

– לבי ירגז תמיד בשמעי דברים כאלה, – אמרה אלכסנדרה ועיניה להטו. – בכל פעם כאשר נשמע כל דבר מפעל טוב ונאמן על דבר רעיון גדול ונשא, אז נשמע מפי נעורינו כי היהודים כבר ידעו אותו והיהודים היו הראשונים להמציאו. הן לא תאמר, אדוני, כי אמונת היהודים חוללה גם את הרעיונות הנשגבים, כי עלינו לאהב את כל ברואי עולם, לתמך ביד דורשי עזרה?

– גברתי לא תדע כי הפרינציפים – ואהבת לרעך כמוך, כי ימוך אחיך עזר תעזר לו, משפט אחד וחקה אחת לאזרח ולגר, עשות צדקה ומשפט וכל הרעיונות הנשגבים האחרים המה אמנם יסודי תורתנו, אשר עליהם נצטוינו לפני אלפי שנים, בעת אשר כל אירופה כלה היתה נושבת רק בפראי-אדם.

– זה דרך היהודים להציג למופת את דעותיהם ולהגיד כי המה היו מחוללי כל רעיון נשגב, אף כי כל בן-דעת יודע, כי הדברים האלה אשר הגדת, אדוני, לקוחים מתורת הדת השלטת.

מלכין עמד על רגליו, פניו חורו מאד, ידיו רעדו ושפתותיו נעו, וכל המסובים השתוממו לפתע פתאם בשמעם את קולו בקראו בקול רעש:

– ואשה נבערה כזאת עוד תרהיב עז בנפשה לבוא בוכוחים על אדות ענינים כאלה!

ויעזב בחמת רוח את מקומו, ויצא מחדר המסוסים, ויבוא לחדר האורחים ויתהלך שם הנה והנה נרעש ונפעם מאד.

ובין הנאספים רבתה המבוכה מאד. כלם השגיחו איש אל רעהו בתמהון, כי רבים לא הקשיבו כלל לכל הוכוח הזה. על פני בעל הבית נראה קצף נורא וחִורה, אם כי היין והשכר האדימו את לחייו מאד, גם בעלת הבית עמדה ממקומה ותמלל בפיה דברים אחדים, אשר איש לא יכל לשמעם ולהבינם.

אלכסנדרה היתה רגעים אחדים כהלומת רעם ותבט בעינים מזרות אש אל פני המסבים, ואחרי כן פנתה לעבר החדר השני ומפיה התמלטה רק המלה האחת:

– הדיוט!…

רק עציוני נשאר על מקומו במנוחה, ויצלל ברב שרעפיו. איזה רעש הרעיש את לבו? איזו אנחה נשמעה יוצאת מקרבו?.. רגעים אחדים עברו במבוכה הזאת. אבל פתאם עמד עציוני מכסאו ויגש אל אלכסנדרה ויאמר אליה:

– אכן הסכלת לעשות, ידידתי, לבא בוכוח מוזר כזה עם האיש ההוא… חכי נא מעט קט ושמעי את דברי. הלא גם אני אגיד לך כי כל דעתך בשק ריסודה, כי דברי אמונה ודת רחוקים ממך, לכן סכסכת ענין בענין, אבל האיש ההוא עומד נכון ומוצק בדעתו ויודע הוא את דתו, וכפי הנראה יכבדנה מאד, ולא יכל להבליג על סערת לבו.

וחיימוביץ נגש אל מלכין ויאמר אליו:

– איך מלאך לבך להעטות חרפה בביתי על עלמה כבודה?

– אל תדבר נא דברי הבל ורעות רוח.

– עליך לבקש סליחה ממנה. בוא נא אתי.

– הרף נא ממני ואשוב הביתה. וממך אמנם אבקש סליחה, כי הפרעתי את שלות ביתך. מה אעשה ולא יכלתי להבליג על שאון רוחי ועניתי לכסילה כאולתה.

מלכין לחץ בחזקה את יד חיימוביץ וימהר לסור מעליו, אבל בפתח הדלת נפגש עם עציוני.

– האם תעזב את הבית? – שאלהו עציוני.

– כן. אלך לי… כי כבר אחרתי לשבת פה.

– ואני חפצתי מאד לדבר אתך דברים אחדים, אולי הואיל להשאר אתי פה עוד כשעה.

– נכון אני למלאות רצונך, אדוני עציוני, – השיב מלכין בלחש, ויבט בתמהון אל פני העומד לפניו.

עציוני אחז אותו בידו וילך אתו אל אחת מפנות החדר.

– התשב עוד אתנו לצחק בקלפים?. הלא עוד לא כלינו את מלחמתנו! – אמר חיימוביץ בגשתו אל עציוני.

– לא, ידידי, – ענה עציוני. – הרשני לשבת בחדר משכיתך עם האדון מלכין, כי דבר לי אליו.

– עשה כחפצך.

המה באו אל החדר השני, וישבו על הכסאות אשר לפני שלחן הכתיבה. עציוני הוציא מכיסו את תיק הפַפִירוסים:

המעשן אתה?

– לא. לא הסכנתי… אולם הואיל לתת לי פפירוס אחד, למען השקיט את סערת רוחי. אמנם צר לי מאד על אשר חרפתי את העלמה הזאת, שלא כנמוס. הלא תבין את סערת רוחי: הן לא נוכל לשמע חרפת עמנו גם מפי אחיותינו!

עציוני הביט בעינים בוחנות אל פני הדובר, ויאמר לו:

– נעזב נא את השיחה הזאת. אדמה כי לא לענג נפש הוא להתוכח בענינים אלה, אשר כל איש ילך בהם בדרכו ואחרי הלך רוחו ומחשבותיו. הן כבודו נושא משרה בבית חרשת המעשה אשר לחברתנו “בית המסחר המזרחי”. שמעתי רבות על אדות הבית ההוא, כי גם אני עובד בבית מסחר זה.

– כן, אדוני. שמעתי, – ענהו מלכין.

– חפצתי לשאל מפיך דברים אחדים על מהות בית חרשת המעשה הזה.

– בכל לבי הנני נכון להשיבך על כל שאלותיך.

עציוני הציע לפניו שאלות אחדות על אדות תכונת בית-החרשת ההוא: כמה פועלים עובדים שמה, איזה המה מיני הסחורה אשר יעבדו שם, מי הוא המוציא והמביא בעסקי המסחר, ועוד כאלה. ומלכין החל לספר לו כל פרטיות המלאכה, ויגלה דעתו על המכונות אשר שמה, על הפועלים העושים במלאכה, על טיב סחורתם וחסרונותיה.

ככה ישבו כשעה שלמה שקועים בשיחתם, ומלכין ספר לו מבלי משים פרטים רבים מכל הנעשה בבית-החרשת ומהעוזרים והעומדים בראש הבית. ורק כאשר הביט עציוני בשעון וירא כי כבר עברה חצות הלילה, מהר מלכין לעמוד ממקומו ויאמר כי כבר הגיעה השעה ללכת לבית הנתיבות, לשוב לבית מלאכתו, כי רק בימי חג ומועד יבוא העירה לראות פני רעיו ומכיריו ובלילה ישוב אל משכנו בכפר, ששם בית-החרשת העומד סמוך למסלת הברזל.

גם עציוני קם ממקומו ויאחז ביד מלכין וילחץ אותה רגעים אחדים.

– מאד ינעם לי הכרתיך. אקוה כי נהיה מכירים טובים ונאמנים, ואבקשך לבקרני בביתי בכל עת אשר תבוא העירה. הן בית מסחר אחד יאגדנו, ואולי נמצא לנו עוד דברים רבים אחרים, אשר יקשרו אותנו ברעות ובאחוה.

– אודך בכל לבי על אשר תפקדני ברצון ואשמח לבא אליך, – אמר מלכין, ופניו נהרו.

– עוד בקשה אחת, – הוסיף פתאם עציוני כזוכר נשכחות. כמעט שכחתי כי עלתה בלבי המחשבה להיות גם אני אחד מחברי האגודה לתמיכת התלמידים העניים מבני ישראל. אנא קבל נא את נדבתי הקטנה… וימהר להוציא מכיסו שטר בן עשרה שקלים, ויתנהו על יד מלכין.

הדבר הזה שמח מאד את מלכין, ויחזק באהבה ביד עציוני ועיניו הפיקו ששון כעיני הילד בעת רצון. הוא מהר לתת לו שובר של האגודה ויקח את פרידתו מבעל הבית ומכל האורחים, רק את אלכסנדרה לוי לא מצא בחדר. וישמח גם על הדבר הזה, ויצא החוצה.

יג.    🔗

הקור גדל בחוץ. ומלכין הולך ברגלים ממהרות ברחוב השוקט, אשר מנוחה ודממה שוררת בו. הוא הליט את ראשו בצוארון אדרת השער, אבל הרוח הקר חדר גם מתחת אדרתו ויַקפא את כל בשרו. רגעים אחדים הלך בלב עלז, ומוחו מלא מחשבות:

מאד ישמח לבי כי התודעתי אל האיש הנכבד הזה… הן על אדותיו שמעתי כבר בעודני תלמיד האוניברסיטה, כי שמו נודע אז בין כל התלמידים כאיש רוח ובעל אידיאלים; אבל התרחק מאד מכל אחיו בני עמו. ועתה הנה, כפי הנראה, עזב את דרכו מלפנים ויבן כי עליו לעזוב את דעותיו הראשונות, בהיותו לאיש מעשה… ולעמת זה עוד לא חדלו בקרבנו פתיות כעלמה הזאת! – הסיח את מחשבתו להעלמה לוי ווכוחה נלעג, ויעמוד רגע מלכת. – אבל האם הטבתי לעשות כי מלאתי פניה כלמה? האם בדבר כזה אקרב אל פעולותינו גם לב אנשים אחרים? לו יכלתי למשל ברוחי, לו השיבותי לה על כל דבריה ואשים אותם לאַל בנחת ובראיות נכוחות, כי עתה האמינו גם יתר המסובים בדברי, ומלבד שהייתי פועל לטוב על יחסם לעניני עמם הייתי יכול לאסוף עוד איזה שקלים גם מהאנשים האלה אשר יפזרו כספם לריק ואשר רק אל תענוגות החיים עיניהם נשואות, ולא יתנו לבם אל מצב עמנו הרע והמר… הן רק אחד היה עציוני אשר הבין הגיגי וגם בקש ממני לקחת את נדבתו. ככה יעשו רק אנשים אשר דעתם מיושבת עליהם. אבל האנשים האחרים? המה יביטו רק אל החיצוניות מבלי בחן כליות ולב – היוכלו להבין כי כל היתרי לבבי התרגשו בשמעי את החרפה אשר יצאה מפי העלמה הזאת, אשר תשא דעה על דברים נכבדים מבלי דעת ומבלי בינה? אבל מכשול פי היה בעוכרי גם הערב הזה… למה יצאתי להתערב בריב הזה רק לחבל את מעשי ידי והלך רוחי? כן היא דרכי תמיד! – הוסיף מלכין להוכיח את נפשו בצללו במחשבותיו, ואנחה יצאה מעמק לבבו. – ועציוני זה? – התעוררה פתאם מחשבה בלבו – מדוע זה היה לו לחקר ממני כל פרטיות בית חרשת המעשה? ולמה זה הי לי להוציא כל רוחי לפניו, להבינהו בינה בכל מעשינו שמה וגם על דבר שערוריות אחדות הנעשות שם? אמנם הן לא דברתי שקר חלילה ולא כחדתי דבר מכל אשר אתנו שמה. אבל מי יודע את כונת עציוני בזאת, כי ישב אתי יותר משעה לשמה וידרש וישאל על כל דבר ודבר ויראה לי אותות ידידות? כפי הנראה, יודע הוא הרבה בענין הזה – ואיך לא ידע אם הוא אחד מעוזרי קיטלזון הגדולים? אך זה בעל רוח אמיץ… זה רק חדשים אחדים אשר התקבל לבית-המסחר וכבר אומרים כי הוא הולך וצועד קדימה במשרתו, וגם זיננסון בעצמו מאמין בו, ויחפוץ לתת על ידו משרה גדולה וכבודה. ואנכי? הן זה שלש שנים אני עובד בבית החרשת – וכמעט לא הוטב מצבי. כל המלאכה עלי היא. מן הבקר ועד הערב אני עובד עבודת פרך, וכל האחריות כמעט עלי… כמה דברים תקנתי בבית החרשת וכמה היטבתי את המלאכה, מעת אשר נתנו על ידי משרת מנהל העבודה, וגם הסחורה כמה הוטבה – – ואף המנהל הראשי נותן תמיד צדק לדברי, וגם קיטלזון מאמין בי ומצוה לעשות לפי התכנית אשר שמתי לפניו, וגם על פי הוציא כסף רב לקנות עוד מכונות חדשות. אם כן אפוא יאמינו בי – ומדוע זה לא הוטב מצבי מלפנים? משכורתי דלה ומצערה. הן עציוני מקבל כבר הרבה יותר ממני. אף כי ידיעתו במסחר לא רבה ומהות המלאכה לא יבין… אולי רוח הוא באנוש הזה, אשר יתרומם ויתנשא על בידיעותיו.

אבל – אן ישאני רוחי? האתקנא בו?…

למחשבה הזאת צחק מלכין, האם הוא יתקנא באיש אחר? הוא חשב את עציוני לאיש המעלה, לאיש טוב; הוא האמין בו כאשר האמין בכל איש, בטרם היו לו ידים לחשדהו… הוא חפץ תמיד למצא גם את היצר הטוב בכל איש, אהב את כל האנשים כאחיו, לכן אהבוהו תמיד גם חבריו התלמידים בשבתו עוד על ספסל האוניברסיטה, כי תמיד היה נכון למלאות רצון כל מבקשיו, תמיד היה נכון לבוא לעזרת חבריו ומיודעיו, ולא נח ולא שקט עד אשר הפיק מזמתו. הוא חשב בלבו, כי רק בעזרת אנשים אחרים הגיע גם הוא למטרתו בחייו; הוא חשב כי רק מאהבת האנשים לעשות טובה רבה לא מת ברעב ובצמא ויהי לאיש מעשה… הוא ברך בלבבו את כל האנשים אשר נתנו לו איזו עבודה להחיות את נפשו, בחשבו כי רק מטוב לבם יעשו את מעשיהם זה, וישמח לראות, כי רק אנשים טובים סובבים אותו, ולא חקר ולא דרש אולי גם טובתם ידרשו בעשותם טובתו. אמנם פעמים רבות נכזבה אמונתו באחרים, כי ראה גם רעת לב אנשים שונים. אבל בכל זאת… המענה הזה “בכל זאת” היה לו לנחמה תמיד בחשבו על אדות דרכי האנשים ההם.

והוא בהתאמצו בכל לבו לעשות טובה רבה עם אנשים אחרים, לא יחשב לו את זאת לצדקה, כי הן רק את חובתו ימלא; הן הוא רק ישלם מעט מכל אשר קבל מידי אחרים… ומה מעשהו? הוא משגיח על הפועלים הרבים העובדים בבית חרשת המעשה… הוא יתהלך אתם בצדק ובמישרים, הוא לא יחרפם ולא יגדפם, לא ישלחם החוצה אם עשו איזו דבר מכוער, כי הן הוא יודע את צרת נפשם ומצוקתם: אולי רק מפני לחץ לבם ועבודתם הקשה ישתו לפעמים לשכרה. הלא גם המה אנשים ולא מכונות. על הדבר הזה יקצף עליו המנהל הראשי ויאמר לו כי לבו רך מאד, ממש כלב אשה. “הן רק און ועמל לא אוכל הביט” – יגיד דברו מלכין בתמהון – “אבל לא אוכל לשכח כי אָדם כמוני לפני, אדם עם יצרו הטוב ויצרו הרע!” – אבל המנהל הראשי, אשר כרס עבה לו ואשר יקבל שכר רב מאד ואשר יאהב לשתות רק יין טוב רב מאד, הוא ידמה בנפשו, כי הפועלים העניים המה נבזים ושפלים וכבהמות נחשבו; לכן יגרש תמיד באפו הקשה את הפועל אשר חטא ואשם אף במעט. ומלכין רק עומד בפנים זועפים, בראותו כי ידו קצרה מעשות כחפצו וכרצונו…

או האם בקבצו איזה שקלים לטובת אגודת התלמידים היהודים – יגדל מעשהו מאד? הן גם הוא היה בצרה רבה פעמים רבות, ולולא חברת התמיכה, כי עתה אולי אבד בעניו – ואיך לא יתן ידו לחברה הזאת? ואיך לא ישים מעינו בה בעתותיו הפנויות? ומה לו לעשות בעתות הפנויות? היתעלס לסוד משחקים וחברת עליזים? הן נפשו בחלה בכל אלה; רק להתיאטרון יבא לפעמים, וספרים יקרא כאשר תתם העבודה בלילה וישב בדד בחדר מעונו… אמנם לפעמים, בבואו לבית אחד מחבריו הראשונים הרואים כבר ברכה מעמל ידיעותיהם אשר רכשו להם באוניברסיטה, וידרש ממנו כסף לטובת האגודה, – אז ירעים פניו, יזעף ויאמר: כי הוצאות ביתו רבות מאד וכמעט אין לאל ידו לשלם לקופת הצדקה… “טוב לעשות כדבר הזה לך, רעי, כי אין לך משפחה, אשה ובנים, אבל אני…”

אז ישב מלכין על מקומו במבוכה, ולא ימצא מענה לדברי האיש, אם כי בלבו יחשב כי לא טוב יעשה חברו, כי גם הוא שאב ממקור זה בימים הראשונים; ובנוגע להמשפחה… הן גם לו משפחה רבה, אחיו ואחיותיו ואמו האלמנה, וכמעט כל משכרתו הוא מוציא למענם.

ובכל זאת – לא חדל לדון את האחרים לכף זכות ולחשוב כי יצר לב האדם איננו רע מנעוריו, ורק מסבות החיים ועניניהם יוליכוהו לפעמים באֹרח לא טוב… לכן כבד את כל איש, לכן אהב את כל רעיו ומיודעיו; גם חיימוביץ – בן עירו הוא, וכמה הרפתקאות עברו על ראשו עד שיכל לראות עתה חיים טובים ונעימים… אמנם אוהב הוא להתהלל בשוא וגם לא ישמור לשונו לדבר תמיד אך אמת, ובכל זאת לבו ער לכל דבר טוב ונתן יתן את נדבתו, אם רק יאלצוהו מעט, ולאביו יתן מכספו תמיכה הגונה מדי חדש בחדשו, למען יוכל לחיות בכבוד ובשלוה, תחת חיי העֹני והמחסור אשר ראה תמיד, ולהתענג באחרית ימי חלדו באֹשר בנו יחידו.

ברגע הזה עלה על לב מלכין זכרון אביו המנוח. הוא היה עני בכל ימי חייו. מלמד דרדקי היה אביו בעיר קטנה והיה מפרנס את בני ביתו בדוחק, ובני ביתו היו רבים מאד, כי כמעט בכל שנה ושנה הביא הלו אתשו מתנה טובה, בן או בת, עד אשר מלא כל הבית קולותיהם וריבותיהם וקטטותיהם; וגם התלמידים הקטנים, הקוראים בקול קורע לב ומרגיז נפש קריאות מען: קמץ אלף – אָ, קמץ בית – בָּ, הוסיפו על השאון הרב אשר בבית, הוא גם “החדר”, כי רק חדר אחד היה בכל הבית, חדר נמוך, ורצפתו המשופעה, היורדת מן הזוית האחת עד השניה, מכוסה עבטיט.

אולם אחרי אשר מ“מלמדותו” לא יכל האיש לכלכל כל נפשות בני ביתו, אף כי לו בעצמו די היה פת לחם יבש בכל ימי השבוע, לכן נזכר לו מאמר חכמי התלמוד: לעולם ילמד אדם את בנו אומנות, – ולמד קל וחמר: מה בנו שאין רחיים על צוארו נצטוה עליו ללמדהו אומנות, האב בעצמו שיש לו ב"ה בנים הרבה מכל שכן… לכן למד אומנות נקיה – לנקות ולטהר את הקלחות, הסירות והמחבות אשר הביאו לו תלמידיו מביתם, ויהי מסיר מהם את החלאה והחלודה, וילבן פניהן. אמנם קולות משונים, קולות הכאות הפטיש והמעצר בכלי הברזל והנחשת, התבוללו בקולות התלמידים בלמדם וקולות הילדים בצעקם. גם תלמידיו הקטנים וגם ילדיו הרבים הסכינו לקולות הזמרה המשונה הזאת, – ומי יודע, אולי יצאו מהם אחרי כן גם חזנים ידועים, הנותנים קולם בשיר וזמר בשפכם שיחם לאלהים.

אמנם רבות הן הנסתרות והצפונות בטבע אשר לא נוכל לבארן ולבוא עד תכליתן, כמו שקשה לבאר איך בחדר הצר והמחניק הזה נתגדל יעקב, אחד מבני המלמד העני, ויהי לנער בריא וחזק, אשר פניו מלאים ומבנה גוו איתן; וכן קשה לבאר, איזה הדרך באה המחשבה בלב יעקב הנער לשאוף לחכמה ומדע, אחרי למדו שנים רבות מפי אביו את כל תורתו אשר היתה בקרבו ואחרי התגלגלו אחרי כן בבתי התפלה, ששם למד גמרא בעצמו…

ובבקר לא-עבות אחד עזב יעקב, אשר מלאו לו חמש עשרה שנה, את עיר מולדתו וילך לעיר הקרובה, לבנה, ששם בית המדרש לרבנים, ויאמר בלבו להכנס לבית הספר הזה ויתעתד להיות לרב. – מאליו מובן, כי לא שם לךבו אז אל מחמדי התבל, כי לא ידע איזה הם תענוגות העולם הזה, ודי היה לו כי מצא חברים אחדים אשר באו לעזרתו להמציא לו לחם יבש בכל יום וללמדהו חכמות ולשונות למען ישיג את מטרתו. –

שתי שנים למד בבית הספר ההוא. אבל פתאם עבר עליו רוח חדש ויחלט להכנס לגימנזיה. יעקב לא חשב הרבה: הוא שמע מחבריו, כי דל ורע מצב הגומרים חק למודי בית המדרש לרבנים בחיים ובחברה, וגם בנפשו חש כי לבו שואף למדעים אחרים ולמצב אחר בחיים, וישקד על למודיו וישם לילות כימים ללמד שפות יון ורומה והמדעים הנחוצים, למען יכנס אל המחלקה השביעית או לכל הפחות אל המחלקה הששית. אולם בעיר לבנה קשה היה לפניו לעמוד על הבחינה מפני רב המבקשים לבא אל הגימנזיה, לכן בקש לו עיר אחרת ויוָּדע לו ע"י אחד מרעיו כי בעיר סקוּר, אשר בפנים המדינה, נקל יהי לו להגיע למחז חפצו, ושם כבר נכנס אחד ממכיריו הראשונים, אשר יוכל להיות לו לעזר בימים הראשונים לבואו לעיר הנכריה. לכן גמר יעקב לשום פעמיו לעיר ההיא, ויקח את תרמילו ואת מקלו וילך רגלי מעיר לבנה עד עיר סקור, מהלך שמונה מאות פרסה.

רִחוק הדרך הרחוקה הזאת לא הפחיד אותו ולא הרפה ידיו, כי גם בתרמילו לא היה משא לעיפה: רק חמשה-ששה ספרים, שתי כתנות ובגד אחד וגם מפת ארץ מולדתו, למען תהיה לו המפה למורה דרך בעברו מעיר לעיר עד הגיעו למחוז חפצו. ואולם גם בדרך לא בלה עתו לריק, כי תמיד היה ספרו בידו, ומדי לכתו שנן בעל-פה את הלמודים ואת השפות המתות, וביחוד כאשר ישב לנוח מעמל דרכו. – במה יחַיה את נפשו? השאלה הזאת לא עלתה על לב יעקב התם בעת עזבו את עיר לבנה, אחרי גמרו בלבו ללכת סקוּרה, כי המעטים המה אנשי-חסד אשר יושיטו לו פת לחם לשבר רעבונו? או המעטים המה הנהרות אשר את מימיהם ישתה לשבר צמאונו? ואמנם בכל כפר וכפר, בכל עיר ועיר מצא תמיד אנשים, אשר לא רק פת לחם נתנו לו, כי אם גם לפעמים מרק מבושל, עדשים או אבטיחים, ויהי אז שמח בחלקו ויוסף ללכת הלאה בדרכו; ואם שאלהו איש על דבר מטרת הליכתו, ענה בפשיטות: עלי ללכת לעיר סקוּר להכנס לגימנזיה. והאנשים ראו ויתמהו ויברכוהו בדרכו אשר ילך… מני אז עוד הוסיף להאמין כי כל בני האנשים צדיקים וישרים, כי אהבת היֹשר קננה בלב כלם, ויגמר בלבו לעשות רק טוב וחסד לכל בני האדם, אם יגיע למטרתו ויבוא אל המנוחה ואל הנחלה, והרעיון הזה נשא את נפשו למרום, צרר אותו בכנפי הדמיון ויראהו עולם מלא טוב וצדקה…

אולם כאשר הגיע למטרתו ויכנס להגימנזיה, כמעט דאב לבו בקרבו כי כלתה הדרך הרחוקה אשר עבר בה מלבנה עד סקור, יען כי פה לא מצא לו תמיד לחם די רעבון נפשו וגם היה עליו לשלם שכר למוד ולהכין לו בגדים חדשים כמנהג כל התלמידים, וגם לקנות ספרים ללמוד…

אמנם גם פה יצא למרחב מדאגותיו אלה: ספרים לא קנה בעצמו, כי למד יחד את אחד מחבריו, אשר הפציר בו ללמד יחד אתו למען הקל מעליו משא הלמודים; גם בגד ישן מצא לו על ידי תלמיד אחד, אשר בשנה ההיא כלה חק למודו ויעזב את הגימנזיה, אף כי המעיל ההוא היה לא לפי מדת גבהו ורחבו, כי אם ארוך מעט וצר במקום הכתפים, אבל הן לא ביעקב האשם אם מגִנו ומושיעו היה גבה-קומה ודל-בשר, והוא, יעקב, קטן-קומה ובריא בשר. ולשלם שכר למוד? ולמלא משאלות קיבתו? הדאגה הזאת אמנם הביאה אותו במבוכה רבה, עד אשר נזכר הלכה מפורשת בגמרא, אשר למד בעיר מולדתו: “פשוט נבֵלה בשוק ואל תצטרך לבריות”! אמנם לפשט נבלות לא מצא בעיר משובו, אבל מצא לו מעון צר ודל בבית אשה אלמנה כובסת, ויציע לפניה לעזור לה במלאכתה: להביא את הכתנות אל הנהר, להבעיר אש בתנור, להביא לה מים מן הבאר… ובעד עבודתו זאת נתנה לו האלמנה ארוחה מדי יום ביומו. ויחמלו עליו גם המורים וימחלו לו שכר הלמוד. ומאז ישב בלי דאגה וישקד על למודו. ואחרי עבור חדשים שנים מצא לו תלמיד ללמדהו כתב וספר בעד שלשה שקל כסף לחדש, ואז יכל לעזוב עבודתו אצל הכובסת, – ויהי עלז ושמח תמיד.

חבריו מבני העשירים או מבני “בעלי הבתים” ההגונים, בראותם את אופן חייו האיומים, בתפלאו עליו כי עוד ימלא שחוק פיו וילמד בהתמדה את למודיו.

– הגידה נא, מלכין, איך תוכל לחיות חיי מחסור ומצוק כאלה?

– חיי מחסור? – ישאל מלכין. – הלא עתה רוַח לי ויש לי גם תלמיד.

– אבל – שלשה שקל! האם בכסף מעט כזה יוכל איש לחיות?

– הלא כאשר עבדתי מלאכתי אצל הכובסת – אז היה מצבי עוד יותר רע.

שחוק פרץ מפי חבריו התלמידם: הוא מביא ראיה ממצב עוד יותר איום! אמנם לגוע ברעב רע עוד מזה!

– כן, ידידי, – ענה מלכין. – אם תקום עלינו רעה אז עלינו לשים לב למצב יותר איום ונורא – וירוח לנו.

התלמידים הוסיפו ללעוג על דבריו ועל חלומותיו אלה.

– הנה אספר לכם, – אמר להם, – ספור קטן, כיצד הציל רב יהודי את איש עני אחד ממצוקותיו הרבות.

– ספר נא לנו על אדות רבניך היהודים, – קראו חבריו.

– מלמד אחד – החל מלכין לספר. – הלא ידעתם מה הוא מלמד? מלמד – הוא העני בעניי בני ישראל, והוא מורה דעת לילדי בני עמו… כן, מלמד עני אחד בא אל הרב אשר בעירו ויקרא:

– חנני, רבי, כי טוב מותי מחיי, כי גברו עלי צרותי ולא אוכל נשוא אותן.

– מה קרה אותך, יקירי? – שאלהו הרב במנוחה.

– הה! אין קץ לעניי. החדר אשר נגור בו, אני וילדי צר מאד, והנה הביאה אשתי אל מעוננו שכן אחד, אותו ואת אשתו וילדיו, ויגזלו את חצי המעון ואת מנוחתי… השאון רב בבית. הנשים מתקוטטות לרגעים בעד כל סיר נפוח, והתלמידים אינם יכולים לשמוע גם קולי בלַמדי.

– היש לך עֵז? – שאלהו הרב במנוחה.

– יש, רבי.

– אם כן הביאה את העז מן הרפת אל הבית – ובוא אלי ביום השלישי.

המלמד עשה כמצות רבו. מובן הדבר, כי השאון התגבר עוד במעונו. ביום השלישי בא כמורדף על צוארו אל הרב ודמעות נוזלות על פניו.

– מה לך, יקירי, כי תבכה? – שאלהו הרב.

– הה! עוד יותר הורע מצבי, מעת אשר מצאה לה עזי מנוחה בחדרי… הה! מה לעשות?

– היש לך תרנגולים ותרנגולות?

– יש, רבי.

– אם כן הַכנס אותם מהר אל חדרך ושם ישכנו, ובוא אלי ביום השני.

המלמד עשה גם הפעם כמצות רבו בתמהון לבב, וביום השני בא לפניו ויבך תמרורים:

– הה, הושיעה נא! אדוני ורבי. טוב לי המות מחיים מרים כאלה.

– שמעתי כי אשתך סוחרת באוזים בימי השוק – מהרה והבא את כולם אל ביתך, ובוא אלי ביום השני.

גם הפעם שמע המלמד למצות רבו, אבל למחרתו בא במרוצה אליו ויתנפל לפניו ארצה ויקרא:

– אנא חנני, רבי, כי קצתי בחיי!

– אם כן – הוצא את האוזים מן הבית ובוא מחר.

ביום המחרת שאל הרב את המלמד: ועתה?

– עתה כאשר הוציאו את האוזים – רוח לי מעט.

– טוב, טוב, יקירי. מהר וגרש את התרנגולים.

כן צוה עליו גם על דבר העז, להוציאה מן הבית, והמלמד היה מלא רחשי תודה להרב על עצותיו הטובות, כי אמנם עתה רוח לו מן השאון וההמולה.

– ועתה? – שאלהו הרב.

– תודה לך, רבי, בעד עצתך הנאמנה! ברוך ה', עתה הוטב לי… והשכן יוכל להשאר במעוני.

התלמידים שחקו מאד על העצה הנפלאה. אבל בלבם כבדו תמיד את מלכין חברם אשר לא פחד מפני כל רעה, וישקד על למודיו גם במצור ובמצוק.

יד.    🔗

מלכין בא עד בית הנתיבות, וישב על אחד הספסלים הארוכים אשר באולם הגדול לחכות עד צאת המסע, ויתנמנם, אבל מקרה הלילה הזה לא נתן לו מנוחה.

הוא התאמץ לגרש מקרבו את הרעיונות האלה, ויחל לחשוב על דבר עבודתו בבית חרשת המעשה. טרם עזבו את מעונו ללכת העירה צוה לאחד מראשי הפועלים להשגיח היטב על נקיון הכלים והמכונות! הוא צוה כי יבערו אש בדוד המכונה למועד הנכון, אבל ירא מאד פן שתה הפועל הזה לשכרון כמנהגו תמיד, וישכח את מצותו. כל קרביו מלאו קצף על הפועל בחשבו כזאת. הוא הרים אותו מאשפות, משפל מצבו, וישימהו למשגיח על הפועלים, כי ראה בו ברכה רבה וכשרון רב לעבודה. אבל השכון מאבד את כל מדותיו וכשרונותיו.. כמה פעמים אמר לא המנהל הראשי, כי יגרש את הפועל הזה מבית החרשת, אבל מלכין חס עליו ועל בני ביתו, כי במה חטאו אלה האֻמללים אם אביהם יאהב את היין מכל חמודות התבל? לכן היה עליו לסתרה מפני חמת המנהל, והפועל היה מברך אותו בדמעות על עיניו… אמנם הוא מכבד את מלכין, אוהב אותו, עושה ברצון כל פקודותיו, אבל רק בעת אשר מלכין לפניו, ואחרי נסעו העירה – ילך לבית המרזח, יבלה שם כל הלילה וישכח למלאות את המוטל עליו, ומלכין יאשם ויחטא לפני המנהל הראשי. עודנו זוכר את הקצף הגדול אשר קצף המנהל, כאשר בא פעם בשעה העשירית בבקר אל חדרו בתא הסופרים, ויקרא למלכין לבוא לפניו, ויגד לו כי לבו ידאב על אש הוא, מלכין, בוטח באנשים שאינם מהוגנים, בעת אשר הוא עצמו יסע העירה לבלות עתו במסבת רעים… אמנם הוא יכל להגיד, כי מהמלאכה לא יגרע מאומה, ואם עוזרו הפועל היה שכור הלא הוא, מלכין, עשה בעצמו כל הנצרך בשובו מן העיר, דבר לא נעדר, – אבל את כל זאת לא הגיד לאדונו, כמו שלא יכל להגיד לו כי לא ישים אשם גם בנפש הפועל, אשר רק בגלל עבודתו הרבה אשר יעבוד שתים עשרה או שלש עשרה שעות ביום, וגם בלילה לא ינוח ולא יישן כראוי, ירבה לשבת בבית המרזח ביום חג ומועד. אבל הוא לא ענה דבר, וגם לבו לא דאב בשמעו תוכחת מוסרו, כי הן מנהל הוא וזאת היא עבודתו למצא מגרעות במעשי עוזריו ולהטיף להם מוסר ותורת הנהגת הבית, אף כי באמת לבו טוב מאד ואיננו עושה רעה לאיש; ולא קצף אפוא על המנהל, רק על האיש, אשר מפיו שמע המנהל כי הפועל היה שכור ומלכין אֵחר לשוב מן העיר, קצף קצף גדול. הוא יודע עתה, לדאבון לבו, לנכון – כי רק האיש ההוא הלשין עליו… הוא האיש היחידי אשר יעורר לפעמים שנאה בלב מלכין, אם כי כרע וכאח יתהלך עמו וחלקות ידבר אליו. בימים הראשונים לבֹא מלכין לבית חרשת המעשה אמנם שמח גם הוא במוּשין – זה שם האיש ההוא, מנהל החשבונות בתא-הסופרים אשר לבית החרשת ועוזר המנהל הראשי – בחשבו כי מצא בו איש משכיל, איש אשר קרא והגה הרבה, לפי דבריו, וראה הרבה בימי חלדו, ונפש מלכין נקשרה בו.

בראישת בוא מלכין לכהן בבית החרשת הזה היה ימים רבים גלמוד ובדד, כי מאין ימצא לו בכל פנות הבית הגדול והרם ובכל החצר רחבת-הידים אנשים ידידים כלבבו, אשר יוכל לבוא בחברתם בשעותיו הפנויות מעמלו? הן המנהל הראשי מרומים ישכון, וכפי הנראה היה בוא מלכין הנה למכשול לב לו, יען, כאשר העיד מושין עליו, איננו אוהב את היהודים ומבזה בלבו אפילו את קיטלזון ואת זיננסון, אף כי הם נתנו לו משרה רמה ונכבדה, אשר כמהו לא יכל למצא במקום אחר. ולעמת זה הביע מושין לפניו, כי נפשו בחלה בדעות קדומות ונושנות אלה, וכי לפניו לא יוכר יהודי, אשכנזי או רוסי, אם אך את קרבתו יבקש ואיש משכיל ונבון דבר הוא… ומלכין האמין בו, ויבלה בחפץ לב את שעותיו הפנויות בחברת מושין, ויאהב לשוחח אתו ולשפט על הסופרים ועל דעותיהם ועל חבוריהם ועל מצב הפועלים ובעלי הרכוש… אמנם דעות מושין לא התאימו עם דעותיו, כי בעיניו גם העובדים וגם העשירים הם בני אדם, אופים לחיים ולעבודה, למען יצלחו בחייהם ובמעשיהם, למען יוכלו לכלכל את בני ביתם ולהמציא להם צרכיהם, ולמען יגדילו הצלחת כל בני האדם והצלחת מדינתם – רוח אחד קבצם, אם גם מגמותיהם פונות לדרכים שונות; אבל לא כן מוּשין: הוא גלה את מערכי לבו הכמוסים, כי רק בעבור זאת בכר את העבודה בבית החרשת פה על פני כל עבודה אחרת, אף כי לא נבצר ממנו ללכת מחיל אל חיל בבית מסחר גדול, – מפני אהבתו להפועלים, אולי תשיג ידו לבוא לעזר ה“מדוכאים” האלה, ואולי פה יוכל להוציא לפעולות את מגמתו וחפצו… איזו מגמה לו ומה חפצו – לא ברר לפניו, וכן נשאר הדבר טמון וצפון. אמנם לפלא היה בעיני מלכין, כי האיש הזה, אשר נכון היה “להקדיש את נפשו” לטובת הפועלים, ממהר ליסר את הפועלים בשימו עליהם ענש כסף על כל דבר חטא ואשם קל, אף למורת רוח מלכין, – אבל בערב היה מתנצל לפניו כפעם בפעם, כי רק המנהל מאלצהו לעשות כדבר הזה ולבו נשבר בקרבו, כי הוא מוכרח לעשות כמצותו, ואולי יעלה בידו להגן עליהם בענין אחר גדול ונכבד.

מושין ספר למלכין, כי שתי שנים ישב באמריקה בחפצו לראות בעיניו חיים אחרים, חיי חפש, ושם שאף רוח החפש ואחוַת כל בני האדם; הוא ספר לו כי שם עבד עבודת פרך בבתי החרשת ויהי לפועל פשוט, אף כי בארץ מולדתו גמר חק למודו בבית ספר. באיזה בית ספר למד – לא יכול מלכין להציל מפיו מלים. אבל מה לו ולתעודת מושין מבית ספר? הוא מצא בחדרו ספרי גדולי המחברים בחכמת כלכלת המדינה, ומושין חפץ לתתם לו לקרא בם. אבל מלכין הגיד ולא כחד כי קשה לו עתה להעמיק חקר בחכמה הזאת, יען כי כל מעיָנו החכמת הטכנולוגיה ועליו להוסיף לרכוש לו תמיד ידיעות חדשות אשר תצמחנה לבקרים בעולם חרשת המעשה.

פעם מצא מלכין במאמר אחד על דבר מכונה חדשה מלים אנגליות אשר לא ידע את פשרן, ויבקש מאת מושין לבאר אותן לו; ומושין הביט בעיון נמרץ בספר ויקמט את מצחו ויגד תלי תלים של באורים ופרושים, ומלכין לא יכל בכל זאת להבין פשט הענין ופרוש המלים האלה. אמנם עלתה מחשבה בלבו לשאלהו: איך לא יוכל לבאר שתים-שלש מלים בשפת אנגליה, איש אשר ישב כשתי שנים בניו-יורק; אבל לבו לא נתנהו לביש פני רעהו, באמרו אולי כבר שכח את השפה העמוקה הזאת אחרי עזבו את הארץ ההיא לפני איזו שנים.

כי שמע מושין את דברי כל הדרשנים המטיפים להרוס כל מוסדי בעלי-הרכוש בארץ החדשה – זאת ספר למלכין פעמים רבות, אם כי לא יכל הבינהו את הלך רעיונותיהם וטיב חקירותיהם; אבל הרבה לתאר לפני שומעו את פרשת גדולת הדרשנים, את כל מנהגי ה“מיטינגים” (אספות-עם), את רוח החפש השורר שמה, את הקולות ואת הריבות והקטטות אשר תתחולנה שמה, ועל דבר המכות אשר יֻכו השוטרים אם יבואו להשקיט שאון הנאספים, וגם ספר לו כי גם אֶחיו, בני עם מלכין, מקהילים שם קהלות ברבים ומטיפים להריסה ולחפש גמור, וגם בני-חורין המה מכל מצותיהם ותורתם ואין להם, להיהודים שמה, יום טוב כיום הכפורים – שבו יצאו במחול בחורים ובתולות יחדו, ירבו באכילה ובשתיה ויתענגו על רב טוב – להראות לכל באי תבל כי לא יבצר מהם להרוס מנהגי אבות ולנפץ מוסדי אמונה… ומן העת ההיא, באר מושין, החל גם הוא לכבד את צעירי העם הזה.

ומה גדל תמהון מלכין בשמעו פעם מפי המנהל הראשי כי מושין – יהודי הוא.

– מושין איננו יהודי, – אמר אז מלכין אליו בבטחה – ובלי ספק משגה אתך, אדוני. כן למדתי מכל דבריו; וגם ראיתיו הולך בכל חג ומועד לבית התפלה של הפרוטסטנטים.

– אמנם הוא המיר את דתו לפני שנתים או לפני שלש שנים, ועתה יעלים מוצאו – אמר המנהל, ויצחק בקול גדול.

הדבר הזה הביא את מלכין במבוכה גדולה. איך זה הגיד לו פעמים רבות כי אין בלבו דעות נושנות על דבר היהודים עקב היותו בארץ החפש באמריקה, אשר שם למד לכבד את כל בני העמים השונים, ולבו ידאב כי אחיו בני ארץ מולדתו האזרחים ישנאו את היהודים “אפילו את המשכילים”? הוא הטעים ביחוד את המלים האחרונות, כי אמנם הודה לרעהו זה כי גם הוא מתרחק מן היהודים האדוקים ומבזה אותם, יען יש בהם “אנשים חוטאים ופושעים, שונאי עבודה ומלאכה, אשר עינם ולבם רק אל הבצע”. וכמה פעמים רב אתו את ריב עמו להסיר חרפה מענייו ולהראותו לדעת, כי גם אלה העניים עובדים בזעת אפם ובאמונה בכל מלאכה קשה, עמלים למצא טרף לנפשות בני ביתם, וכי מצוינים הם במדותיהם הישרות והתמימות, לבם לא יפול עליהם מכל צרה ושֹאה אשר תבוא לרגעים בחייהם המרים ויאמינו ויבטחו באלהי אבותיהם… אולם הדבר הזה כי “אדוקים המה באמונתם” רע תמיד בעיני מושין, אחרי אשר גלה לפניו כי אמנם גם הוא לא יאמין בכל אמונה ולבית התפלה הוא הולך רק מפני דרך-ארץ, למען יאמינו בו המנהל, המשגיחים והפועלים שהמה כולם אדוקים באמונתם, ולבל יבוא בלבם איזה חשד פן סר לבו מ“אמונת אבותיו” ולא יהיה ביכלתו לבוא לעת קץ לעזרת הפועלים המדוכאים. ואיך יתכן כל זה במצב כזה?…

גם הפעם לא הגיד מלכין כי נגלו מצפוני “ידידו” לפניו, רק איזה רגש בלתי ברור הרחיק אותו מן היום ההוא ממושין ולא ספר לו עוד מכל המוצאות אותו ולא גלה לפניו מחשבות לבו, ויבחר לשבת בדד בחדרו… לא דבר המרת דתו רע היה בעיני מלכין: מי יודע – אמר בלבו – איזו סבות מרות אלצו אותו לעזוב מקור מחצבתו? אבל מדוע זה כחש לו? מדוע זה שם מסוה על פניו גם בפניו, בפני איש יהודי משכיל אשר בחר לו לאוהב? מי יודע, אולי גם באמריקה לא היה מעולם? כן חשב מלכין בלבו וכן הגיד פעם בשחוק להמנהל אשר, כטוב לבו עליו, אהב לשבת בתא הסופרים אשר לו ולדבר עם מלכין או עם איש אחר מעוזריו בהתגלות הלב.

– הפעם לא שקר בדבריו, – אמר המנהל – כי אמנם כאשר יצאו יהודים רבים מן הארץ לנוע לארץ החדשה, יצא גם מושין עם כל עניי אחיו לארץ ההיא; אבל בראותו כי שם יגוע ברעב וגם חבריו הצעירים, אשר רבים מהם היו בין לילה לאנרכיסטים, גם הם יכולים רק להקים שאון והמולה ולא לעבוד בעמל כפיהם למצא לחם, – אז עזב מושין את “ארץ החופש” וישב לארץ מולדתו ויקבל עליו אמונה אחרת וימצא לו משרה בעזרת מקורבי קיטלזון פה.. ואמנם עלי להגיד ישרו, כי נאמן רוחו באמונתו החדשה ובכל מנהגיה, וכן יעיד עליו כהן הכפר המכבדהו מאד בגלל היותו אדוק באמונתו, וגם עזב את כל הדעות הנשחתות אשר שאב שמה, ויהי לאיש מעשה הגון, הולך בדרך ישרה.

– “הוא עזב את דעותיו אלה?” – חשב מלכין בלבו. – “ומי בקש ממנו להוציא לפני את כל רוחו ולהראותני לדעת כי כבד יכבד את הדעות הללו? לוּ הייתי גם אני תמים דעות אתו כי עתה אולי חפץ בזה לקנות את לבבי לאהבו ולכבדו, אבל הן אני התוכחתי אתו כפעם בפעם על אדותן והתנגדתי לדעות האלה הזרות לרוחי!”

אבל להמנהל לא הגיד מלכין דבר ויחשה.

ואולם למן היום הזה והלאה התרחק מ“רעהו” זה, אם כי כמלפנים כן עתה היה מושין בא אל מעון מלכין כמעט בכל ערב וערב, קרא שם בעתונים וידבר רמות ונשגבות על כל החדשות אשר בעולם המדיני ויחוה דעתו על ריב המפלגות אשר בפרלַמנטים במדינות שונות; אולם מלכין לא התוכח עוד אתו כמקדם…

עתה יודע הוא כי מושין מביא לפעמים את דבתו רעה לפני המנהל כשהוא רואה איזה פגם קטן במעשי “חברו הטוב”; עתה יודע הוא כי אם לא ימלאו הפועלים המשגיחים את פקודתו בדבר קטן או גדול, או אם הוא מאחר לשוב מן העיר אל מעונו, אז יודע הדבר מחר להמנהל, וישמע מוסר תוכחתו.

והדבר הזה הרעיש מאד את לב מלכין גם עתה, בשבתו בפנת העגלה, והמסע רץ במהירות איומה בדרכו… מקרה הלילה הזה לא יתנו לנום ולישן מעט, אף כי התאמץ להרדם, בדעתו שבשובו הביתה לא יוכל עוד לשכב לנוח, כי עליו להשגיח שיכינו כל מכשירי המלאכה ליום השני. אבל פני אלכסנדרה לוי עוברים לפניו במחזה, והוא מתפלא מאד: מאין יבוא רוח זר בלב עלמה עבריה לכחש באמונתה ולשפך בוז וקלסה על בני עמה?… גם זה האיש עציוני – מה הוא הלך רוחו עתה? הן אמנם שמע רבות עוד לפנים, בהיותו באוניברסיטה, על אדותיו: כי הוא אחד מראשי ועד התלמידים והוא מאציל מרוחו עליהם, כי הוא הוגה דעות חפשיות וכי גם מתרחק הוא מבני התלמידים היהודים ולא יחפץ לבוא בחברתם כאשר ידונו בשאלותיהם הפרטיות, או כאשר יתאספו לאגודה ללמד לדעת דברי ימי עמם ולדרש אחרי שאלותיו וצרכיו ומצבו בין העמים. ועתה היה לאיש-מעשה פשוט, מאז החל לשלוח ידו במסחר?

אולי לא טוב הדבר כי גלה לפניו כל רחשי לבו – עלתה פתאם מחשבה על לבו –. הן זה חטאו מעודו ועד היום – לגלות כל מצפוני לבו לכל איש אשר יבוא בחברתו ואשר יקרבהו אף מעט באהבה וברעות. מדרכו זאת לא יוכל למוש עד היום, אף כי אחרי כן יכהו לבו על זאת. למה זה לו לפתוח סגור לבו לפני כל איש זר? הן עציוני יכל לדעת כל פרטי מעשיהם בבית החרשת מפי קיטלזון, כי הן קיטלזון בלי ספק יודע הכל… בעצתו נוסד הבית הזה, בעצתו נתן זיננסון האדיר ליסוד הבית כסף רב, והוא יודע את טיבו ואת חסרונותיו. ולמה זה לא פנה אליו בשאלותיו על דבר מצב בית החרשת?.. אולי חטא בזה נגד קיטלזון, אשר עשה אתו טובה רבה ואשר כבדהו בכל נפשו ומאֹדו ויחשבהו לו כאב, כמגנו וכמושיעו.

עוד בבוא מלכין לעיר הבירה ללמד באוניסרסיטה ויהי חי חיי צער, מתכלכל רק בעזרת חבריו היהודים, אשר נתנו לו עזרה מקופת הצדקה, אז היה לו קיטלזון למגן. ע"ע אחד ממכיריו בא לביתו ללַמד את בניו חכמות וידיעות ולשונות; וכאשר נודע לקיטלזון כי גם שפת עבר יודע התלמיד הזה היטב, בקשהו ללמד לבניו גם תורת ישראל ולשון עברית. וישמח מלכין על הדבר הזה, וגם לא דרש מקיטלזון הוספה על משכרתו אשר קבל ממנו, עשרים שקל לחדש בעד שלש שעות-למוד בכל יום ויום, אף כי נאנס להוסיף עוד שעה על שעות הלמוד, להוראת הלמודים העברים.

הוא למד אותם חומש, נביאים, סדר התפלות וגם פרקים אחדים מדברי ימי ישראל בגלותו, ויתרגם את כל דברי התורה לשפת עם הארץ באר היטב ויפרשם בטוב טעם, ולולא ארכה לתּלמידים תמיד שעת הלמוד, כי אז היה נכון לשבת אתם עוד כשעה למען יגיד להם את כל רחשי לבו אשר רחש בלמדו דברי הנביאים… אמנם מיום עזוב מלכין את בית אבותיו לא הגה בספרי הקדש, ורק לפעמים רחוקות מצא לו איזה ספר כתוב עברית לקרא בו; אבל כאשר קבל עליו ללמד תורה ולשון עברית את בני קיטלזון, שנן בביתו את ספרו הקדש, למען לא יקשה עליו לבארם לתלמידיו, ואז התפעל בעצמו בקראו בדברי התורה או במליצת ישעיהו וירמיהו, וכמו עולם חדש נפתח לפניו אז בלמדו את הנערים את הדברים הנשגבים האלה. כל אלו המליצות וכל אלה החקים היקרים היו אמנם שגורים בפיו עוד מימי ילדותו, אבל אז – אז לא הבין את עמק הגיונם וגדל ערך משפטיהם, כאשר הבין אותם עתה.

רק אחרי אשר בֻּכַּר שכלו ונפשו צוּרפה בכור החיים ותלאותיהם ידע והכיר את הרוח הנשגב המרחף על פני דברי כתבי הקדש, הוא רוח האהבה לכל בני האדם, רוח החן והחסד המוציא את נפש האדם מיון מצולת החיים המרים והמביא מרפא לנפש נענה ונדכא.

ומאז היתה תשוקתו רבה לשנן כל דברי ספרי הקדש, ובכל יום מנוחה ישב פעמים רבות בחדרו ויקרא מעל ספר התנ"ך. ומה גדלה עליצותו ושמחתו! הוא חש בנפשו ענג גדול, אֹאשר נצחי, תנחומים לנפשו, תקוה טובה לימים יבֹאו… הוא ראה אז את כל העולם כגן עדן לפניו ואת כל בני האדם כמלאכי אלהים, אשר רק אמתצ וצדק ואֹשר וכבוד מנת חלקם.

גם עתה בשבתו בעגלת המסע, בהקשיבו לקול האופנים המתגלגלים ברעש ובשאון, נדמה לו כי הוא מאזין קול דברי אלהים חיים, קול גדול וקדוש. תמונות העלמה לוי, “רעו” מושין “וידידו” עציוני, וגם תמונות בני קיטלזון התבלבלו כולם בחזיון ליל ותהיינה לתמונה אחת נהדרה ונחמדה; עפעפי עיניו סֻגרו ושרעפי חזיונות ליל באו ויפרשו את כנפיהם החמודות על רוח דמיונו – עד שבכא המשרת ויעוררהו באמרו, כי המסע עמד לפני עין-קדש, ששם בית חרשת המעשה ומעונו.

טו.    🔗

שמעון עציוני כלה זה עתה את דברו עם אחד מעוזריו ויצו עליו להכין חשבונות אחדים ולהביאם לפני קיטלזון, ויצלצל בפעמון לקרא להמשרת.

– מי יושב עתה בחדר קיטלזון? – שאל את המשרת.

– אין איש עתה בחדרו.

אז קם ממושבו, ויעמד רגע ויתבונן אל עבר העוזרים האחרים היושבים בחדרו לפני שלחנות-כתיבה שקועים בעבודתם, ויקח לו פַפירוס לעשן ויצעד צעדים אחדים. עוד לא בא לחדר קיטלזון, ויהי כמו אחז איש בערפו ולא נתנהו ללכת הלאה. הוא עמד רגע על מקומו תפוש ברב שרעפיו ויבט לפניו. אחד העוזרים נגש אליו ויראהו חשבון ערוך ויבקש את עציוני להגיד לו דעתו אם הכין את החשבון בראוי, ועציוני באר לו את שאלתו באר היטב, כמנהגו תמיד. אחרי כן עזב עציוני אותו, וימהר ללכת אל חדר קיטלזון.

– אמנם נפלא האיש הזה, – אמר האיש שהראה את החשבון לעציוני לרעהו היושב לפניו, אחרי עזוב אותם עציוני, – אמנם נפלא האיש הזה! הן רק זה חדשים אחדים מעת בואו לבית מסחרנו, וכבר ירד לעמקי הלכות החשבונות, והוא יודע אותם לכל פרטיהם ודקדוקיהם כאיש העובד בבית המסחר זה שנים רבות.

– כן, – אמר גם השני. – ובכל זאת לא גבה לבו וכרֵע כאח יתהלך אתנו – לא כפיליפס, אשר מיום נשאהו קיטלזון ויעשהו למזכירו, רם לבו ויעטה גאה וגאון…

– אדמה, – אמר הראשון, – כי בקרוב יהיה עציוני למזכיר ראשי ופיליפס אולי ירד מגאונו, כי אמנם כבר עשה פיליפס איזה דברים שלא כהוגן, וקיטלזון התקצף עליו.

– ואני אגיד לך, יקירי, כי לא רק למזכיר יהיה, כי אם לאחד ממנהלי הבית הזה. הן קיטלזון כבר זקן, והמלאכה פה מתגברת ומתרבה מיום ליום, המסחר יגדל, וקשה אפילו לאיש כמוהו לנהל בעצמו כל עניני בית מסחרנו הרבים. יש לחשוב לנכון, כי בקרוב יעמוד עציוני לימין קיטלזון להיות המוציא והמביא כל עניני המסחר, ואז יראה גם לפיליפס, כי לא כקיטלזון עציוני: הוא אמנם אוהב להתרועע עם כל העוזרים על ידו, אבל לפניו גלויים כל פרטי החשבונות והמעשים אשר גם לקיטלזון המה כספר החתום. ובודאי ידרש עציוני עבודה תמה וזריזה…

בעת אשר נדברו האנשים האלה על אדות עציוני, – פתח הוא את דלת חדש קיטלזון, אשר ישב וכתב איזה דברים על הגליון אשר לפניו. קיטלזון בקשהו לשבת וישאלהו לחפצו.

– הרשני נא, אדוני, להגיד לפניך דברים אחדים אשר אמנם אינם נוגעים לעניני משרתי; אבל כאחד מעוזרי אדוני התמידים, אשר כבוד בית המסחר יקר לו מאד, אבקש רשות מאדוני לדבר באזניו דברים אחדים על דבר ענין אחד. הנני רוצה להגיד את דעתי הפרטית, אולי יקשיב כבודו לדברי ולעצתי…

קיטלזון הרים את ראשו ויביט בתמהון ובעינים בוחנות אל היושב לפניו, ויאמר:

– הרשות נתונה לך לחוות את דעתך גם בענינים רבים, ודעתך נכבדה בעיני. אנא הגידה אפוא את דבריך ואשמעם.

עציוני שאף רוח כמו בכבדות ויאמר:

– לפי מצות אדוני שמתי לבי גם לכל פרטיות עניני בתי-החרשת אשר לנו והתבוננתי הרבה אל מצבם ומהותם. והנני מגלה את דעתי, כי בית חרשת המעשה אשר לנו בכפר עין-קדש – ישרך דרכו… וענינים אחדים שמה – יגעים…

קיטלזון שם עיניו בפני הדובר אתו וכמו עב קל עבר על פניו; הוא לא הוריד את ראשו ולא הוסיף לכתב, כמנהגו תמיד מדי דבר איש אתו, כי הטה אֹזן להקשיב היטב לדברי עציוני, אשר הוסיף להגיד לו את דעתו על דבר החסרונות אשר התערו, כפי הנראה, בבית חרשת המעשה, על אי-השתלמות שטת העבודה אשר בה אחזו המנהלים, על הוצאות רבות מיותרות אשר התרבו שם, וגם על אדות אפני המלאכה אשר דרוש לשנותם על פי שטה חדשה, כי המנהלים, כפי הנראה, לא ייטיבו להבין את אשר לפניהם ואת החובות המוטלות עליהם להרחבת התַּעשִׂיה, להיטב את הסחורה ולשום לה מהלכים בקרב בני ההמון אשר למענם יעבוד בית המסחר את עבודתו…

קיטלזון האזין בשום לב לכל דברי עציוני הנכֹחים, ואמנם גם הוא חש בנפשו כי הדברים יגעים שמה, אבל לא מצא און בלבבו לשנותם, וגם לא היתה לו תכנית ברורה למען תלך העבודה בדרך אחרת. ויתפלא לשמע את כל דברי עציוני, העוזר החדש אשר זה מקרוב בא לבית המסחר, וישפו שפט בעין בקרת נאמנה גם על ענין רב-ערך כזה, אשר רק למשמע אזנים יכל לדעת מכל תהלוכותיו. ומאין זה ידע האיש הצעיר הזה מכל עניני העבודה ומלאכה שם? – שאל קיטלזון לנפשו, ויתמה מאד; אולם את מחשבתו זו לא הוציא מפיו.

ועציוני הולך ומוסיף לתאר לפניו פרטים רבים ושונים, אשר לא עלו גם על לבו ולא חשב אדותם מעודו…

– הלא לפלא יהיה הדבר, – הוסיף עציוני לדבר. – הן בית החרשת הזה נוסד כמעט רק למען המציא את הסחורה ליושבי המזרח, למען תתשפט רק בין החשובים והפראים יושבי הארצות ההן, ולא שמנו לבנו עד כה להבין ולדעת את טעמם ורוחם ולהכין את הסחורה על פי טעמם וכרצונם. האם לא בנו האשם כי לא נוכל לעַבד את הסחורה לפי משאלות לב הקונים? היקנו את אשר בחלה נפשם בו? הן טעמם שונה הוא מאד מטעמנוּ ומהבנתנו, והישר בעינינו – רע בעיניהם…

את הרעיון הזה, כי הסחורה הנעבדת בבית החרשת לא לפי רוח הקונים יושבי ארצות המזרח – הביע לפניו מלכין אז בלילה במרוצת הדברים, אבל רק כחזון לבו, מבלי אשר יכל לקים דבריו באותות נאמנים. אולם עציוני חפש בינתים בין החשבונות והמכתבים ומצא ראיות לההנחה הזאת.

– אם נביט בשום לב אל המכתבים של אנשי הבינים והסוחרים במקומות ההם, אז נראה ונוכח לדעת כי לא כל הסחורות מבית החרשת הזה שוות; ישנה סחורה שהיא עוברת לסוחר ויש אחרת אשר זה שנים רבות תנוח על מקומה כאבן שאין לה הופכים – רק בשביל שסחורה כמוה מבתי חרשת המעשה האחרים תעָשה בציורים אחרים ובצבע אחר, ובשביל זה תמצא חן בעיני הקונים ההם, וסחורתנו תשאר על מקומה. כן אם נתבונן בכל החשבונות, אז נמצא כי בבתי-האוצר שלנו מונחות סחורות רבות אשר מחירן עולה לאלפי שקל כסף מבלי אשר נדע מתי תמצאנה להן מהלכים בין הסוחרים. ורבית הכסף הנתן בסחורה המונחת מאַכל משנה לשנה את כל הרֶוח מסחורה אחרת העוברת לסוחר…

– אמנם נכונים דבריך, עציוני, – קרא קיטלזון בעצב. – אבל אדמה כי קשה מאד לדעת בברור את טעם הקונים ההם מפני מרחק המקום ובלבול הדעות השונות בדבר ציורי הסחורה וצבעיה. כבר כתבנו לסרסורינו אשר שם פעמים אחדות, אבל דעות כלם שונות זו מזו מאד: זה בוחר בציור אחד, וזה בצבע אחר, זה מהלל מין סחורה כזאת וזה מחללנה. ומפיהם לא נציל דבר. הם שלחו אלינו דוגמאות רבות מסחורות אשר תבאנה לשם מארצות אחרות; אבל קשה לנו לעשות כדמותן, אף כי כבר החלונו לעשות כמוהן, ומלכין, מנהל המלאכה, ערך לפנינו הצעתו לרכוש עוד מכונות אחרות חדשות.

– בעת הזאת, אדוני, – הוסיף עציוני לדבר בהשקט ובבטחה, – בעת הזאת גדולה מאד ההתחרות בין בעלי בתי חרשת המעשה. כל הארצות והמדינות דורשות אחרי שוָקים שונים להמציא שמה את סחורותיהן ולרכש להן קונים תמידים אשר יבכרו את סחורתם על סחורת מדינה אחרת. גדולה וארוכה היא המלחמה הזאת בין כל הסוחרים והרוכלים – וכולם מתאמצים בטרם כל ללמד לדעת את טיב השוקים החדשים ואת תכונת יושביהם, למען יגברו במלחמתם בעד קיומם בשוקי כל התבל. ואנו מחשים ומאבדים חילנו לריק!… לדוגמה אביא לך, אדוני, משל אחד אשר יראה לדעת את תכונת המלחמה הזאת. בני האנגלים הן היו מעולם אנשי מסחר חרוצים, המוציאים מבתי החרשת שלהם כל מיני סחורה, וימלאו בהם את כל שוקי התבל. ובימים האחרונים גברה התעשִׂיה גם בגרמניה והיא צועדת עתה קדימה צעדים גדולים, ותגבר ידה גם על ארץ אנגליה העשירה והפוריה בתעשיתה. ובמה עשו להם האשכנזים את כל החיל זה? במה גברה ידם על אויביהם? הלא רק בהשכילם ללמוד לדעת את צרכי יושבי המקומות אשר ישלחו שמה את מרכלתם. הנה לפנינו עוד שנים, שלשה משלים: במקום אחד באמריקה הספיקו האנגלים נעלים בעד יושבי המקום ההוא שנים רבות מאד, אם כי נעליהם לא היו טובים ורצוים לקוניהם, אבל נעלים אחרים במחיר קטן לא היו להם, ויכנעו מפני ההכרח. ובאנגליה הוקמו ונוסדו בתי חרשת שונים למלאכת הנעלים, אשר פועלים רבים עובדים שמה במכונות וימצאו שכר טוב. והנה באו האשכנזים ויאמרו להתחרות במעשי ידיהם עם האנגלים, ויראו גם המה כי נעלי אנגליה לא ישרו בעיני קוניהם ויחקרו לסבת הדבר הזה וימצאו, כי מבנה רגלי האנשים ההם, אזרחי המקום ההוא, שונה הוא ממבנה רגלי בני אירופה, לכן הקימו להם בתי חרשת אחרים ויעשו נעלים לפי מבנה רגלי הקונים – ובעת קצרה הודחה סחורת אנגליה ממצבה האיתן, ועתה נמכרים שמה נעלים המובאים רק מאשכנז… או למשל: יושבי הבַּלקַן קנו להם תמיד סכינים מסכיני אנגליה הנודעים בטיבם; אבל האשכנזים ראו והתבוננו, כי המון עם הארץ חותכים בסכיניהם גם את הבשר וגם את העצמות ישברו בהם, והם מתקלקלים במהרה, לכן הכינו סכינים אחרים קצרים ורחבים אשר יסכנו גם לבקע בהם עצמות יבשות – ומני אז קונים להם יושבי הארצות האלה, רק סכיני אשכנז ולסכיני אנגליה אין דורש עוד שם. ומשלים רבים כאלה נמצא לנו לרבבות, אם רק נשים לבנו להתבונן בשום שׂכל אל כל הנעשה סביבנו במלחמת התעשיה. ואת הדבר הזה עלינו לשווֹת לנגדנו תמיד, למען נוכל עמד על מקום עמדתנו בשוק המזרחי ולא נפול לפני אויבינו החכמים, אשר לא טחו עיניהם מראות את הנולד ואת עתידות המסחר מראש.

את הדברים האלה דבר עציוני כמעט ברגש ובקול עז. בשבתו עתה עם קיטלזון ובעלות על לבו הרעיון בדבר המלחמה, אשר התחוללה בין סוחרי ארצות שונות בכבישת שוקי התבל, עלה על זכרונו מאמר אחד של חכם נודע בחכמת הכלכלה, אשר קרא לפני ירחים אחדים. ודברי המאמר ההוא היו לו עתה לעזר, בהציעו אותם לפני קיטלזון, להגן על דעותיו ולהראות לקיטלזון, כי בכל ידיעותיו במקנה ובקנין – מעטה ידיעתו בהליכות העולם, ושטתו הישנה כבר נושנה ואין לה עתיד.

ואמנם קיטלזון ישב שקוע במחשבותיו ועצוב רוח, ופניו חורו בשמעו את דברי עציוני, אשר הביע לפניו באר היטב בהגיון וברגש, וירא כי האיש הזה איננו ככל המון עוזריו, הנכונים אך למלאות פקודת אדונם ולעשות מצותיו כמכונה, כי אם איש הוגה-דעות הרואה בעין בקרת חדה את הנעשה לפניו ואשר לא ילך בעינים עצומות בדרך אשר ילכו בה כל אנשי המסחר הבינונים.

ועציוני ישב על מקומו במנוחה ויקטר את סיגַרָתו, ואיש לא יכול להגיד כי שחוק קל מרחף על שפתיו, בראותו את הרשם הרב אשר עשו דבריו בלב האיש הזה, אשר מתחום מושב אחיו בני עמו בא הנה במקלו ובתרמילו ומבית-הספר אשר לסרסורים עלה על כסאו – להיות מנהל בית מסחר גדול, אף כי כמעט לא קרא ולא שנה בספרי חכמי הדור, שפת הארץ כמעט מוזרה לו וגם לא יוכל לדבר צחות בשפת המדינה…

ברגע הזה בא אחד מעוזרי הבית החדרה לשאל מקיטלזון בדבר פקודתו. כמו מתעורר משֵׁנה הביט עליו קיטלזון, ויתבונן אליו רגעים מספר בתמהון כמו לא הבין את חפץ האיש.

– מסר נא, – אמר להעומד לפניו, – את המכתבים האלה למזכיר. חכה נא… לא חתמתי עוד על החשבונות האלה. טוב ישארו עוד פה. ואם ידרש איש אלי, אנא הגד נא כי עתותי אינן בידי עתה.

העוזר יצא מחדר המנהל בתמהון, כי לא היתה כזאת שקיטלזון לא ימהר לחתום על החשבונות ולא ישיב לשואלו דבר.

וקיטלזון הביט על עציוני היושב במנוחה, ולא מצא מלים לענותו וכמו חכה כי עציוני עוד יוסיף על דבריו. ואמנם בראות עציוני כי קיטלזון לא יענהו, הוסיף לדבר.

– ועוד גם לזאת עלינו לשים לבנו. מי הם המוכרים את סחורתנו? מי הם השמים מהלכים להן בארצות מוזרות ונכריות כארצות המזרח? רק אחדים מבני הארמֶנים או מבני הטטַרים, כל אלה “בני אחמֶט ואלִי” אשר לא ידעו בין ימינם לשמאלם ורק לבצעם עיניהם נשואות, ולא ישימו לבם להבין משאלות הזמן ואפילו משאלות קוניהם. הבהם נשים מבטחנו? עוד פעם עלינו לפנות אל שכנינו ומנגדינו – ללמד מהם תורה ונסיון! הם לא יבטחו באנשים זרים, סוחרים וסרסורים בערים שונות, אפילו גם בארצות הנאורות, כי אם ישלחו את עוזריהם אל הארץ אשר יאמרו לרכש להם בה שוקים לסחורתם, והעוזרים האלה, המסורים בכל לבם ונפשם רק אל בית מסחרם, אשר ממנו תוצאות גם לחייהם, המה ידרשו ויחקרו בשבע בדיקות וחקירות על דבר מהות הארץ ועל דבר הקונים אשר שם, על דבר הסוחרים ועל בטחונם, למי יוכלו לתת סחורה בהקפה ולמי לא. כולם המה אנשים נאורים, בעלי השכלה, היודעים את אשר לפניהם ולא יגששו באפלה כעורים. וכן עלינו לעשות. וגם בפעם הזאת אוכל להביא ראיה לדברי, – הוסיף עציוני בחשבו רגע מחשבות. – ידעתי כי לפני איזו שנים החליטו סוחרים גדולים באוסטריה להגדיל את מסחרם בארצנו; וישלחו אלינו איש-עתי, והוא איש נודע לשם כסופר וכאיש מעשה, והוא שהה כשנה או יותר בארצנו, ויסע בה לארכה ולרחבה, וילמד כל הדברים השייכים לענינו ויתבונן ויחקר דבר תוצאות המסחר, ויכתב ספר גדול אשר הגישהו בשובו לשולחיו, ובספר הזה הראה לדעת את בקיאותו במסחר הארץ, את ידיעותיו הרבות על דבר סוחריה הגדולים ומצב בתי החרשת ופעולותיהם. אנכי קראתי בספר ההוא ואשתומם לראות בינה עמוקה ונאמנה מכל תכונות ארצנו במדה רבה כזו. גם בספרותנו אין ספר יקר-ערך כמוהו. ומה היו תוצאות נסיעתו? – כפי העצה אשר יעץ וכפי התכנית אשר התוה האיש הזה כן עשתה אגודת הסוחרים האוסטרים, ויכוננו בארצנו בתי מסחר, אחד בנגב, אחד בצפון, ואחד בטבור ארצנו, והלא אדוני יודע את בתי המסחר האלה ויודע כי הגדילו לעשות בזמן קצר…

– כן, ידידי, – אמר קיטלזון. – אמנם דבריך נכונים מאד. ועלינו להתאמץ לקדם פני הרעה ולהועץ מה עלינו לעשות למען נלך בדרך בטוחה ונאמנה. ומה דעתך בדבר הזה?

עציוני לא מהר להשיב על השאלה הזאת, אף כי עוד לפני רגע היה בטוח כי יפנה אליו קיטלזון בשאלה כזאת, ועוד טרם בואו הנה כבר גמר בלבו מה להשיב. רגעים אחדים ישב כחושב מחשבות, מבלי ענות על שאלת קיטלזון, היושב לפניו בעינים פקוחות ומיחל לדבריו בקֹצר-רוח.

– לפי דעתי, – אמר עציוני, – ראשית כל עלינו לשלח לכפר עין-קדש איש מיוחד, אשר ישב ימים אחדים ויתבונן על כל הנעשה בבית החרשת שלנו, ילמד בעיון נמרץ את פרטי העבודה ופרטי החשבונות, יבקר את כל הסחורה העשויה והמונחת בבתי-האוצר, ידבר ויועץ עם המנהלים על דבר החסרונות והמגרעות אשר בבית החרשת.

– האם ידמה בלבו, – שסע קיטלזון את דברי עציוני, – כי לא נוכל לבטח במנהלי הבית הזה? לפי דעתי הם אנשים ישרים ונאמנים. אולי נקרא הנה את המנהל הראשי ואת מלכין מנהל המלאכה לדבר אתם ולהועץ על כל מעשינו?

– מטבע האדם – השיב עציוני – לכסות על כל פשעיו, אם גם יכירם בלבו כמונו… ומטבע האדם לראות יותר נגעי אחרים מאשר את נגעי עצמו… אולי איש אחר העומד מן הצד, אשר יבוא רק לבקר ולבחון, ימצא בבית החרשת דברים רבים, אשר מנהליו ועובדיו הקרובים לא ירגישו בהם כלל, כי ההרגל נעשה להם לטבע ולכן ידמו כי בהבטל מנהג אחד ממנהגיהם אשר הסכינו בהם יהרסו כל מוסדי הבית. – ושחוק נראה על פני עציוני.

גם קיטלזון שחק לדברים האלה, ויאמר:

– אמנם אמת הגדת.

– והאם אמרתי, אדוני – הוסיף עציוני בנחת – כי מטיל אני ספק באמונת המנהלים ובתום דרכיהם? חלילה לי מחשוב עליהם רעות ומטפל עליהם חטא אשר לא חטאו. אמנם מסופק אני אם אסור להרהר אחרי מעשיהם… והן אם לא אשגה – המנהל הראשי היה, טרם בואו לנהל את בית חרשת המעשה, רק אציל בעל אחוזה… אם הצליח מאד בהנהגת אחוזתו – אינני יודע, אף כי שמעתי כי אחוזתו נמכרה בעד חובותיו הרבים, ורק על פי זיננסון מכירו מלפנים היתה שומה למנותו למנהל ענין נכבד ומסוכסך כזה, אשר למען הבין כל פרטיותו דרושות גם ידיעות רבות, מלבד הידיעה לפזר כסף בחוץ לארץ ובבתי המשתה הנודעים בחברת עלמות יפות… ומלכין, אם לא אשגה, כלה את חק למודו פה. אמנם בית המדרש הגבוה הזה ידוע ומנוסה בתתו לארצנו את תלמידיו המצוינים בידיעותיהם בחכמת הטכנולוגיה; אבל גם הוא מלבד בית חרשת המעשה שלנו עוד לא ראה בתים אחרים מעין זה. הוא עודנו איש צעיר וחסר נסיון.

– את מלכין אני יודע מכבר לאיש ישר מאד, – אמר קיטלזון.

– כן, כן, אדוני… לא אטיל ספק בישרו, אבל… האם גם איש הוא… כלומר איש מעשה?

קיטלזון צחק מאד לשמע סברי עציוני אלה.

– טוב אמרת, – אמר בצחוק, – “ישר ולא איש”… אולי באמת טוב לנו איש ולא ישר – חה, חה!

– לכן אחזיק בדעתי, – הוססיף עציוני, – כי טוב לשלח שמה איש מיוחד, אשר יתן את לבבו ללמד לדעת את בית החרשת הזה וגם את הבתים האחרים אשר לנו… וגם הלוך ילך לארצות המזרח להתבונן על דרכי המסחר שמה בעיניו… ואז יכתוב בעד כבודו מאמר נכון מיהיה לנו לעינים לשפוט על דרכנו בעתיד.

קיטלזון ישב רגעים אחדים מבלי דבר דבר, שקוע ברב מחשבותיו, ואת ראשו השׂב השפיל ויחשה. הצחוק חלף מעל שפתיו וענן תוגה לקח מקומו על פניו הלבנים… כפי הנראה התלקחה בלבו אישו מלחמה כבדה; אבל פתאם שאף רוח וירם את ראשו ויאמר:

– אם כן אפוא עלי לבקשך, עציוני יקירי, לקחת עליך את הטרח הזה – ללכת שמה ולעשות כאשר אמרת… אנחנו נתן על ידך רשיון כתוב וחתום, כי יפתחו לפניך המנהלים כל ספרי החשבונות, יבארו לפניך כל אפני המלאכה, יראוך כל מיני הסחורה וכדומה.

– יש לפחוד אולי יקשה הדבר הזה לפני, כי הן לא מלומד אני בחכמת התעשיה אבל את פקודת אדוני הנני נכון למלאות בחפץ וברצון.

– את תכתב מאמר גדול ומפורט מכל אשר ראית, וגם חות דעתך בענין הזה… אחרי כן נועץ גם עם המנהלים… ואם צריך יהיה לשנות איזה דבר גדול ואולי להרבות בהוצאות חדשות, אז עלי להציע את הדברים האלה לפני זיננסון… ואולי צריך יהיה שנבוא אז יחדו אליו להציע את כל הדרוש.

עציוני קם ממושבו ויקוד מעט לפני קיטלזון ויצא מן החדר. שחוק קל ונעים רחף עתה על שפתותיו – כל העוזרים הביטו איש אל אחיו בתמהון: מדוע זה ישב עציוני סגור ומסוגר עם קיטלזון זה כשעה שלמה, ולא נִתן לאיש לבוא אל חדר המנהל? הלא דבר הוא!

– הלא תראה, – אמר בלחש העוזר אשר דבר לפני זה על דבר עציוני באזני רעהו היוש לפניו, – הלא תראה כי נבואתי תבוא בקרוב.

ועציוני ישב במנוחה על מקומו, ויפתח את ספר הזכרונות אשר לפניו על השלחן, וכמו העמיק בעבודתו. אבל מחשבה אחת מלאה את כל נפשו – דברי קיטלזון אשר אמר: אולי צריך יהיה שנבוא יחדו אליו, כלומר לזיננסון.

”הלא זאת היא מטרתי אשר אליה ערגה נפשי, כי מפי ישמע זיננסון את כל דברי, למען ידע הוא, מי הוא האיש אשר בידו לשנות פני כל המעשים ולעמוד בראש העבודה".

טז.    🔗

– אבל, יקירי, הלא תראה בעיניך כי לחלוחית יש בבית-האֹצר הזה… כן, בלי ספק. צר לי כי לא השגחת נכונה… הלא הסחורה המונחת פה תתקלקל. וסחורה כזאת תבוא אחרי כן לעיר רחוקה, ליד אחד מקונינו, אשר לבו היה בטוח כי הסחורה טובה, ויפתח את הארגז ויראה כי הארג התקלקל והצבע לא יזהיר כנכון ויאמר בלבו: אמנם טוב לחדול מקנות סחורה כזו! הלא תבין את הדבר הפשוט הזה? –

ככה דבר עציוני, ימים אחדים אחרי שיחתו עם קיטלזון, בעמדו בבית האוצר אשר בחצר בית חרשת המעשה בעין-קדש, אל המשגיח על בית האוצר אשר לפניו.

המנהל הראשי עומד בפנים זועפים בצד הדלת, מלכין ומושין עומדים מאחריו, ומלפני כולם עומד המשגיח על בית-האוצר וכל עצמותיו רועדות מפחד ומיראה… הוא מגמגם בלשונו דברים אחדים להצטדק ולבאר כי הלחלוחית, אשר על אדותיה מדבר האדון הנשא הזה, לא תוכל לקלקל כל סחורה, וכי הוא פותח בכל יום ויום את דלתות בית האוצר, למען יבוא בו רוח צח וקרני השמש יחדרו לתוך הבית פנימה, אבל לבו נפעם מאד, שפתותיו נעות וקולו לא ישמע.

– הן לוּ פתחת בכל יום את הדלתות למען יבוא רוח צח לבית האוצר, כי עתה לא היתה כל לחלוחית פה, – הוסיף עציוני בשחוק, בפנותו אל עבר דוּרָב, הוא המנהל הראשי.

– כן. אני… עושה בכל יום… – נשמע קול המשגיח.

עציוני פנה לעבר הדובר ויבט עליו בלגלוג קל ויאמר: – ארהיב בנפשי עוז להטיל ספק בדבריך אלה… – ויצחק.

גם מושין, אשר נגש עתה אליו, צחק בקול רם, וירם את עיניו האמוצות אל פני עציוני ככלב המביט אל פני אדוניו.

עציוני הביט אליו בפנים שוחקים ויאמר:

– לאָן נלך עתה?

– אולי יחפץ אדוני הנכבד לראות את מכונת הקיטור. לפי דעתי יש לשים לב אל המכונה הזאת.

נלך נא שמה, – אמר עציוני בפנותו אל עבר דוּרָב, מבלי בקש את מלכין לנהלהו בדרך, אף כי הוא המשגיח על המכונות.

מלכין תמה מאד לראות פני עציוני בבואו אליהם פתאם ופקודה נמרצה בידו אל המנהל הראשי להראות את כל בית החרשת וסדריו להאדון עציוני, אשר בא במצוה מנהלי “בית המסחר וחרשת המעשה המזרחי” – לבקר בקרת נמרצה את כל סדרי הבית והחשבונות ומכשירי העבודה… לא לפלא היה אמנם בעיני מלכין לראות כי בא עציוני בתור ציר מבקר. הוא חשב גם בעצמו כי בלי ספק יבוא בקרוב איש מיוחד לבקר את הבית: הן כזה היה המנהג, כי בכל שנה ושנה יבוא אחד מנושאי המשרה בבית-המסחר להתבונן אל דרכי המלאכה פה; אבל המבקרים ההם היו מתנהגים באופן אחר לגמרי, היו אוכלים לחם על שלחן דורב, וישמחו לבם ביין ובמאכלים, וגם יצאו לשוח בחצר בית החרשת, וכבואם אחרי כן גם אל הבית להתבונן על כל העבודה היו מתפלאים לראות את כל המכונות הגדולות המפליאות לעשות במלאכתן וישבחו ויהללו את כל המנהלים – וישובו לדרכם. לא כן עציוני: הוא אך בא הנה מתחנת מסלת הברזל החל תֵּכף לבקר את כל העבודה, וגם כל הליכותיו ומעשיו יעידו כי מטרה אחרת לבקורו זה.

כאשר קרא דורב את מלכין להתיצב לפני הבא, הושיט עציוני את ידו למלכין בגדל לב ויאמר בשפה רפה: “אשמח להכירך, אדוני מלכין…” ולא הראה שום אות כי כבר מכירים המה איש את רעהו; לכן כלא גם מלכין את רוחו בקרבו מבלי הגיד לפני העומדים כי מכיר הוא כבר את האדון הזה.

אמנם כאשר באו לבית החרשת פנימה ומלכין עובר לפניו מיציע אחד ליציע שני ושלישי, ומן אולם גדול וארוך מאד אל אולם גדול וארוך ממנו והוא מסביר לעציוני כל פרטי המלאכה – עמד עציוני נבוך מעט, הקשיב רב קשב לכל דברי מלכין, שם עיניו אל כל המכונות הרבות והעצומות ההומות ורועשות בשאון רב, – ולבו דאב כי לא יוכל למצא דבר אשר עליו יאמר כי לא מצא חן בעיניו… אז עלה על לבו כי משגה עשה במהרו לבוא הנה ולא נסע קודם לראות בתי חרשת אחרים, כאשר חפץ לעשות אחרי קבלו את הפקודה ללכת לעין-קדש. עתה הוא עומד משמים ורואה איך מתגלגלים האופנים והגלגלים הרבים, איך ירוץ יתד הארג במהירות נפלאה, והמטוה יוצא מן המכונה ומתגדל מרגע לרגע. מלכין צוה דבר לאחד הפועלים העובדים במכונה, והנה פתאם עמדה המכונה מהתנועע, ועציוני ראה לפניו המון גלגלים קטנים, חוטים דקים מאד, יתדות וגלילים, וישמע המון מלים זרות אשר לא ידע פתרונן, בבאר מלכין לפניו את אופן המלאכה – וכרגע הטה מלכין יתד אחד, והנה הוסיפה ותמהר המכונה להתנועע ולהשמיע קול שריקה והמטוה יגדל, יגדל מרגע לרגע…

הוא זקף את ראשו להתבונן אל כל החדר הגדול והגבוה המלא מכונות, אבל הוא רואה רק את הגליל הגדול ההולך מקצה האולם עד קצהו השני, מתגלגל במהירות איומה, וממנו יוצאות רצועות-העור המניעות גלגלים אחרים. ומדוע זה ינוע הגלגל הגדול? הוא יבין כי מכונת הקיטור מנענעת אותו, – אבל באיזה אופן? – זאת לא יבין, ולשאל לא יחפץ…

והפועלים עומדים על מקומותיהם אצל המכונות מבלי שים לב כלל לכל אלה האדונים אשר ישוטטו הנה והנה ויתפלאו על דברים פשוטים כאלה. עוזרים אחדים נגשים לפעמים אל מלכין, שואלים אותו דברים אחדים, והוא נותן את פקודותיו.

“אם כן” – חשב עציוני בלבו – הנה האיש הקטן הזה הוא הכח המניע את כל האופנים והגלגלים!" – ויזכר כי לפני ירחים רבים עמד בשממון כזה באולם בית המסחר ויתבונן אל זריזות עבודת העובדים שמה ויפקפק בלבו אם יעלה בידו להבין ולדעת את המכונה הנפלאה ההיא… ובכל זאת הן רכש לו את הידיעה הנחוצה לו שם! וגם פֹה עוד ישמע קול מצותו, למען דעת כי הוא הכח הגדול השורר גם במקום הזה…

דברי מושין ההולך אתו והמבקשו לרגעים להזהר, לבל תמעדנה רגליו בין המכונות, הפריעוהו ממחשבותיו. צחוק קל רחף על שפתיו בהקשיבו לדברי מושין, – כי אמנם זהיר הוא לבל יפול בין הגלגלים הרבים אשר במכונת החיים, כי יודע הוא בנפשו שאם יפול איש ביניהם אז ישׁחק ויודק לאבק פורח וזכרו יסוף מן החיים… כן, לחנם מטריח זה האיש מושין את לשונו להזהירהו. גם בלעדו הוא זהיר מאד ובשבע עינים יביט על דרכו אשר לפניו… אולם מושין מצא חן בעיניו.

– “כן! איש ערום ופקח הוא האדון הזה”, – חשב עציוני בהישירו עיניו לנגד עיני מושין הקטנות והשחוק המעקם את שפתותיו. – “האדון הזה יהיה לכלי-חפץ בידי”, – עלה מבלי משים רעיון על לבו.

מלכין בקשהו לרדת אל אולם אחר. הדלת נפתחה לפניהם, ועציוני עומד כהלום רעם בפתח מבלי מצא און בלבו לבוא פנימה. כל החדר הגדול מלא אדים ואיזה ריח מחניק עולה מתוכו. הוא צועד צעדים אחדים, הדלת נסגרת אחריו, הוא איננו יכול לראות פני איש, והוא שומע רק את קול מלכין הדובר שם מבין הערפל ומבאר לו, כי זהו האולם שבו ילבינו את הארג בטרם יבוא אל המכונות לשים עליו ציורים שונים בצבעים שונים. – “האמנם פה יעבדו הפועלים”? ישאל לנפשו. – אבל בעוד רגע הסכינו עיניו להבחין ולהכיר בקרב הענן הכבד הזה גם כלים שונים, תנורים, קלחות ודודים, שמהם יוצא אד גדול, וגם את הפועלים העושים במלאכה והמה כמעט ערומים. זעה רבה כסתה כל פני עציוני ובשרו, ולא יכל כמעט לשאף אוח. הוא לא יכל למוש ממקומו ולגשת אל מלכין המתהלך בחדר הזה ברוחה.

– נצא מזה, אדוני, – שומע הוא קול מושין מדבר אליו, והוא ממהר לצאת בפתח אשר פתח לפניו מושין, ומושין מעיר את אזנו, כי יכסה עתה את צוארו באדרת השער פן תאחזנו הצנה.

ומדי לכתם בחצר הגדולה שם עציוני פניו אל מלכין ויאמר לו כי מתפלא הוא לראות פחמי אבן המושלכים בחוץ ומתקלקלים, וגם מצא עוד חסרונות אחדים בסדר המלאכה ובמשטרה. הוּא הביע לו גם תוכחתו על אשר לא ישים לבו להוציא את האדים הרבים מן החדר ששם עובדים הפועלים, דבר אשר בודאי אפשר לעשותו.

– כאשר הייתי באמריקה בבתי החרשת, – אמר מושין – התבוננתי לראות, כי בבתי מלאכה כאלה אין אף אד קל המזיק לבריאות הפועלים… ואני ראיתי בעיני את המכונות המוציאות בלי חשך את האויר הרע ומביאות אויר צח וטוב אל האולם פנימה.

– אבל לדאבון לבבנו רחוקים עוד אנחנו ממנהגי אמריקה – אמר עציוני, – כי על כן לא נעשה חיל גם במלאכתנו…

מושין שמע באזנים קשובות לדברי עציוני וירגש בדבר, כי רוח אחרת היתה את עציוני בבואו הנה לבקר את העבודה, והרוח הזאת חלפה ועברה מהרה גם בלב מושין ולא הוסיף עוד להלל כל הסדר, כאשר עשה בבֹאם בראשונה אל האולמות הגדולים, ששם עושות מלאכתן המכונות הרבות… עתה הטה ראשו לצד עציוני ויספור כל צעדיו, וכמו מבלי משים הראה לו דברים רבים, אשר יוכל למצא בם חסרונות עד בלי די, וגם עציוני מקשיב רק לדבריו ושואלהו על דרכו לאן פניהם מועדות.

בפנים זועפים באו, אחרי התבוננם אל בית האוצר, אל החדר ששם מכונת הקיטור. רגעים אחדים עמד עציוני ויבט בתשוקה רבה על המכונה הנוראה והנפלאה, אשר בכחה תעשה כל מלאכת בית החרשת.

– מכונה טובה היא, – אמר מושין העומד לצד עציוני בלחש, – אבל היא רועשת בלי הרף, וגם קיטור רב יוצא ממנה בלי שום תועלת…

– אמנם שומע אני, – אמר עציוני בקול רם בפנותו אל מלכין, – כי בפנים המכונה ישמע קול רעש ושריקה מוזרה… כפי הנראה נתקלקל בה איזה דבר, והקיטור לא יוכל לבוא ולצאת בסדר הנכון.

מלכין הביט על הדובר בעיני תמהון ויניע בכתפיו ולא השיב דבר, ורוח זעף עבר על פניו. אבל הפועל המשגיח על המכונה אמר:

– אין דבר, אדוני הנכבד… כזה יקרה לפעמים. הן המכונה ישנה היא ולא חדשה… ובחג הבא בקרוב נתקן את הדבר הקל הזה.

– לא דבר קל הוא כאשר תמלל בפיך, – קרא מושין אל הפועל ברגז.

ברגע הזה נגש במהירות איש אחד ויקרא למלכין. הוא מהר ללכת לקול הקורא, וגם עציוני הלך אחריו, בשמעו איזה קול צעקה ומהומה. בהגיעם למקום המהומה ראה כי אנשים אחדים סבבו פועל אחד אשר פניו הלבינו מאד.

– מה קרה? – שאל עציוני.

– הפועל הזה לא היה זהיר וישם את כף ידו בין האופנים להוציא חוט דק, והמכונה קרעה את עור בשר אצבעו.

עציוני התחלחל לשמע הדבר הזה ויגש אל הפועל. אולם ברגע הזה נגש גם החובש ויאחז ביד הפועל וימשש את אצבעו ויאמר:

– אין דבר. רק העור נקרע מעט… בוא אתי לבית המרקחת.

מלכין נשאר בבית, ועציוני יצא מן האולם יחד עם מושין.

– עתה ישב הפועל הזה בבית החולים שבוע ימים ועלינו לכלכלהו, – אמר מושין כמדבר לנפשו.

– כן, כן… סדר בית החרשת אמנם איננו עוד סמל השלמות, – אמר עציוני, ויגש אל המנהל הראשי העומד ומחכה להם בחצר.

גם בספרי החשבונות מצא עציוני מגרעות וחסרונות רבים, ויביע את תוכחתו למושין בדברים קשים. ומושין הרבה להצטדק ולשים האשם בהמנהלים, כי הוא הן רק את פקודתם ישמור, הוא הלא רק מקים מצות אדוניו – אבל עציוני הראהו לדעת כי גם סדר ספרי החשבונות מוזר לו, אף כי ראש מנהלי החשבונות הוא ועליו לדעת מלאכתו. וימצא בספרי החשבונות, כי שונים דברי המשגיח על בית האוצר ע"ד מכסת הסחורה מכפי הרשום בידי מושין, ויצו לקרוא לפניו עוד הפעם את המשגיח ההוא.

– מי הוא המשגיח הזה? – שאל עציוני את מושין.

– הוא יהודי… קרוב לקיטלזון… וכמעט איננו יודע קרא וכתב בשפת המדינה.

– מה שמו?

– חיים קוגל.

בעוד רגע בא גם קוגל החדרה, ויעמוד לפני עציוני רועד ונפעם ומלא הכנעה רבה. הוא אמנם ידע כי קיטלזון הוא מגינו; אבל הן גם מגינו זה אמר לו לפני שנה כי יתאמץ להשגיח בעינים פקוחות על סדרי בית האוצר – והוא אמנם עבד בזאת באמונה ולא מש כמעט מבית האוצר, ויכתוב תמיד באר היטב בספרי חשבונותיו סכומי הסחורה המובאה והמוצאה. אבל לבו נפל עליו הפעם מאד… מי יודע מה חפצו של האדון הזה ומגמתו?… והלא בניו ובנותיו, אשר לאחת מהן כבר הגיעה עתה, עת-דודים, כולם מחכים לשכרו הדל… הדבר הזה הרעיש את מיתרי לבבו עד שנתבלבלה שפתו ומלים נעתקו מפיו.

אחרי עיון מעט הָראה עציוני לדעת, כי אמנם צדק קוגל במספריו וכי שגגה יצאה בפרי מנהל החשבונות; לכן שלחהו עציוני מבלי דבר אליו מטוב ועד רע אבל לא מנע את לבבו משפך לעגו על שגגת מושין, אשר פניו חפו מאד.

אמנם בידו היה די חמר לכתב מאמרו, אשר תכנו כבר היה נכון לפניו עוד טרם הציג כף רגלו בחצר בית החרשת. וגם מן המכתבים והחשבונות אסף מכל הבא לידו – להיות לו לאותות ומופתים טובים לחזק דבריו לפני זיננסון, ויהי מובטח עתה כי השג ישיג את מטרתו אשר הציב לפניו. אבל הן הוא אמר לקיטלזון כי ישהה פה כשבוע למען ילמד בשום שכל כל פרטי המלאכה והסחורה, לכן נשאר פה עוד יום אחד. והמנהל הראשי, דורב, שמח בחברתו בלילה ההוא ויכן כֵּרה הגונה לכבוד האורח, כמנהגו תמיד. וגם ביום השני עמד עציוני כל היום בבית החרשת להתבונן על העבודה, ואחרי כן שב העירה.

– אולי יש חפץ לאדוני, – אמר אליו מושין בבית הנתיבות טרם צאת המסע, – לדעת עוד איזה מסדרי הענינים הנעשים פה ואשר יעָשו – הנני למלאות את פקודת אדוני.

עציוני הביט בעין בוחנת אל העומד לפניו בהכנעה רבה, ויחשב רגע, ויאמר בהושיטו לו את ידו:

– בטוח אני בך, אדוני מושין, כי אתה תהיה פה לי לאיש נאמן… ואת אשר אבקש תמלא תמיד:

ויקד מושין לפני עציוני בשמחה וילחץ את ידו באהבה וברעות.

יז.    🔗

עציוני לבש את אדרתו במסדרון מעונו לצאת החוצה, והנה נגשה שרה אליו ותאמר:

– לאן אתה הולך בערב, שמעון?

– אני הולך לשמוע אל הרנה באולם היכל הזמרה… כי נשף זמרה שם בערב הזה.

הוא עמד רגעים אחדים לפני שרה בהחזיקו בכף מנעול הדלת, כמו חפץ להגיד לה דבר מה, ואחר מהר לצאת מבלי דבר דבר.

שרה נשארה על מקומה עצובת רוח, ותבט בעיני תוגה אל המקום אשר שם עמד אישה לפני רגע, ואנחה יצאה מלבה… היא השפילה את ראשה ותצא מן המסדרון ותבוא לאולם הגדול ולבה מלא לחץ ודאבון. קול הילדים בשחקם נשמע מן החדר השני, אבל היא לא מצאה און בלבה לבא אל החדר ההוא, ותשאר באולם, ותשב על הכסא שקועה בשרעפיה. פניה עצובים מאד, ועיניה מלאו דמעות. היא חשה כאב גדול בלבה, ועצביה נרגשם ונרגזים, ותשם ידה על מצחה כמו דמתה להשקיט בזה את המית רוחה המלא עצב ומרירות.

בירחים האחרונים שונו הליכות שמעון מאד. בשבתו בביתו שעות אחדות, אחרי שובו מבית המסחר, כמעט לא ישמע קולו וכמעט לא ידבר אתה דבר… רק לפעמים הוא בא לחדר הילדים ושואל לשלומם וללמודם, או יביא להם צעצועים נחמדים וממתקים יקרים; הוא מחוה דעתו על דבר חנוכם להמורה הצרפתית היושבת בביתם, ישאל על דבר למודם במוזיקה – ואותה, את שרה, כמעט לא ישאל דבר וכמו לא יוכל הבט נכחה… היא פונה אליו בשאלות שונות, תבוא אתו בדברים על אדות משרתו, עבודתו, על עתידותיו בבית המסחר, על אדות נסיעתו בימים האלה לאיזה בית חרשת, אבל הוא יענה לה רק דברים קצרים ומקוטעים. יש אשר דמתה בלבבה כי אולי תכבד עליו העבודה החדשה הזאת, אולי העציבו את רוחו אדוניו המנהלים, אשר אולי ישימו דופי במעשיו, אולי לא יראה לפניו עתידות יותר טובים בכהונתו… והיא תאמר לנחמהו בדברים רכים, לרפא מחץ לבו ולהקל ממנו את קשי יגונו, – אבל על כל השאלות האלה הוא עונה כמעט בקצף ואומר כי מתפלא הוא איך יעלה בלבה הרעיון המוזר הזה כי לא יצליח בעבודתו, בשעה שהוא הולך מחיל אל חיל, כי שמו עליו משרה נכבדה חדשה והוסיפו הרבה על שכרו… אמנם המה לא יראו מחסור בביתם, אף כי ההוצאה רבה מאד: שמעון יזעף אם לא יקנו בגדים חדשים לילדים או לא יפארו את הבית בכלים נאים להתהדר בם, והוא בעצמו קונה תמיד כלים, בגדים, רהיטים וגם ספרים רבים ויתן על ידה כסף די והותר מהוצאותיה בבית. – ובכן מה זה ידכא רוחו? מדוע זה יזעף לבו? מדוע זה יתרחק ככה ממנה, ולא יַראה לה כל אותות חבה ואהבה כמלפנים? מדוע זה ענן עצבת פרוש על פניו תמיד כשהוא יושב בדד בחדרו, קורא בספר או בעתון, וגם בשבתם אל השלחן לאכל לחם יקח לו עתון ויהגה בו וקולו לא ישמע, כאילו הוא יושב יחידי בבית ואיש אין אתו… ומנהגו כל כך מוזר עד כי גם המורה המחנכת אשר בבית תביט בתמהון על בעל הבית ועל הליכותיו הזרות, וגם הילדים לא ירבו עוד בשחוק ובשיחה מדי שבתם עם אביהם, כמנהגם תמיד, כי אם יתלחשו בדממה, והמורה תצוה עליהם לרגעים לשבת במנוחה. כה יושבם כולם דוממים, כאלו איזה חולה מסוכן יש בבית, או כאלו עברה צרה גדולה על בני הבית, או כמו רק אנשים זרים זה לזה נקבצו במקרה אל שלחן אחד בבית אורחים לאכל לחם יחד… והיא, שרה, כמה פעמים היא יושבת נוגה ועצובה ואינה יכולה לאכל את לחמה, בראותה את פני אישה המפיקים רגז ודאגה.

רק לפעמים בבוא אליהם מרים, וגם היא תשב אתם לסעד סעודתם, אז כמו יתעוררו כולם לחיים חדשים, אף כי שמעון כמעט לא יתערב בשיחתם, אבל לא עוד יקח ספר או עתון לקרא וגם כעין שחוק קל ירחף על פניו. אז תדבר גם המורה עם מרים צרפתית, וגם הילדים ירהיבו עז בנפשם להשיב בצחוק ובקול רם על שאלות דודתם, וגם פני שרה ינהרו ויצהלו. אז תשכח את כל מצוקותיה בכל הימים, ומרים תראה רק את פניה היקרים המאירים והמלאים רצון ותדמה בלבה כי אחותה שרה שבעה רצון ונחת בחייה… ושרה לא תגלה דבר לאחותה מכל מצוקותיה וענותה.

אבל מי יוכל לבחון לבה ורוחה? מי יוכל חדור לנפשה פנימה, אם היא מסתרת בחבה כל רגשותיה המרים ויגונה הגדול? והמחשבות האיומות הממלאות כל קרביה לא יתנו דמי לה, והיא שואלת לנפשה: מה היא סבת מנהגיו המוזרים והמשונים של שמעון? במה הדאיבה את רוחו? במה חטאה ואשמה נגדו? ומדוע זה יתרחק ממנה?… כן, היא רואה בעליל כי רק ממנה הוא מתרחק מאד – ומה זה היה לו?

אמנם גם לפנים היו ימים כאלה בחייהם. אז, בעת אשר התנועות הצבוריות בין תלמידי האוניברסיטה לקחו את לב עציוני מאד, בתקופת האספות הרבות ההומיות והמלאות התרגשות אשר הוא, עציוני, נחשב בין ראשי המדברים בהן, גם אז היה עצוב רוח בשבתו בביתו עמה בלבד ושמֵח ועלז בשבתו במסבות רעיו, או כאשר היתה באה למעונם… אלכסנדרה לוי.

אלכסנדרה! – שרה כמעט נרתעה לאחוריה בעלות פתאם זכרון העלמה הזאת על לבה. “אלכסנדרה?… לא ולא! סורו ממני מחשבות נתעבות כאלה!” – קראה שרה לנפשה. – אבל הן גם עתה בבוא העלמה הזאת אליהם ישונו פני שמעון מאד ולא יוכל להבליג על עליצותו ושמחתו… ובמה זה היא לוקחת את לבו? הבקולה הנעים, בהשמיעה קול זמרה ורנה? בפניה היפים מאד וקומתה המחֻטבה כתמר? או הדעת אשר רכשה לה?… כן. אלכסנדרה עולה עליה ביפי, בחן ובשכל. אבל בכל זאת…

שרה תחוש כי ראשה סחרחר עליה, כי ענן כבד מכסה את עיניה, כי קשה לה לשאף רוח מלחץ-לב איום… האמנם? מדוע זה לא הגיד לי מקודם, כי רוצה הוא ללכת אל נשף הזמרה? אולי גם אנכי הייתי הולכת עמו, כי גם אנכי חפצה להסיר ממני לשעות אחדות דאגות צרכי הבית ולהתענג על הזמרה? אין ספק כי גם היא שמה. היא?… כן, בלי ספק… הן היא שומעת לקח בהיכל הזמרה ההוא…מובן כי היא תהיה שם. ולכן לא חפץ כי אלך אני אתו? האמנם?"

– “אבל במה חטאתי נגדו!?” מתמרמרת שרה בקרבה, ודמעותיה פרצו מעיניה בלי משים. קול הילדים בשחקם נשמע ברגע הזה, קול עלז ושמח, קול תם, יוצא מן החדר השני וחודר לאזניה; אבל היא יושבת נרעשה ומתמוגגת בדמעות, וגם קול בכיה לא ישמע…

– “ולמי אשיח את צערי הרב?” –הוסיפה לשאל לנפשה – “למרים?… לא! כן לא יעשה. אני אסבל בדומיה גם את צרותי אלה”.

ועציוני לא כחד מאשתו כי אמנם הולך הוא להיכל הזמרה. בראשונה גמר בלבו ללכת אל אלכסנדרה למעונה, כי כן הבטיח לה, כי אם תהיה עתו פנויה אז יבוא למעונה, למען יסעו יחדו אל היכל הזמרה; אבל אחרי עזבו את אשתו לא הספיקה לו השעה לזאת, ויקח לו מרכבה ויצו לנסע אל היכל הזמרה.

– חמסי עליך, ידידי, – אמרה אלכסנדרה, כאשר נגש אליה עציוני באולם הגדול והיא יושבת בחברת חיימוביץ ורעיתו – חמסי עליך, כי בעבורך כמעט אחרתי המועד לבוא הנה. הן אתה בטחתני כי בוא תבוא אל מעוני ודברך לא שמרת. – ותסב את פניה ממנו בדברה את הדברים האחרונים בקצף קל.

– אנא סלחי לי, ידידתי, כי אמנם אמרתי בלבי… אולי כבר נסעת ממעונך, כי גם אני אחרתי המועד.

– אל נא תבקש סליחה ממני, כי אם מרעותי היקרה טטיאַנה נאוּמובנה… כי גם היא נאלצה לחכות בגללך לשוא.

– אל נא תשימי אשם על עציוני הנכבד, רעותי היקרה – אמרה מרת חיימוביץ בחן, – הן בודאי טרוד היה מאד בעסקיו הרבים. הן לא כנשים הגברים. היוכלו גם הם להתמכר לתענוגות ושעשועים כחפצם אם מוכרחים המה ללחם מלחמת מיד בעד קיומם; ובפרט איש האסור בכבלי המשרה ואדונים לו. האם לא כן, אדוני עציוני?

– אמנם… הצדק עם גברתי, – השיב עציוני במבוכה קלה.

– ולא רק נושאי משרה, – ענה חיימוביץ חלקו, – כי אם גם בעלי מסחר לא יוכלו לפעמים לתת לבם לשעשועים, כי מסחרם ימנעם מזה… הן גם אני טרוד הנני לפעמים מבלי אשר אוכל למצא לי ערב פנוי ללכת לבקר את מכירי, לשעשע את נפשי בצחוק הקלפים.

– כן יקירי, – הוסיף חיימוביץ, בהרגישו כי רעיתו מעיפה עליו עין זעם על הזכירו את צחוק הקלפים, – כן, ידידי, אמת מללו שפתי רעיתי, כי לא כנשים הגברים.

הם הלכו כולם אל האולם השני – חיימוביץ שלוב זרוע עם אשתו קצרת הקומה והשמנה, ומאחריהם עציוני ואלכסנדרה. הם החשו עד שעברו מעליהם הבעל ואשתו והרחיקו ללכת בין המון ההולכים. אז שמה אלכסנדרה פניה אל עציוני ותאמר:

– צחוק יעשו לי האנשים האלה, טטאינה ובעלה. הוא מפחד מאד מגערותיה וכמעט עליו לשאל רשות ממנה איך לפתח פיו ולהביע איזה דבר, – ותצחק בקול דממה.

גם עציוני שחק על דבריה אלה וישאל ממנה אם ימצא חן בעיניה מעונה בבית חיימוביץ, והיא השיבה לו כי הבעל ואשתו מתאמצים מאד למלאות כל חפצה ושומעים בתשוקה לכל דבריה ולדעתה אשר תחוה להם, כי בוערים מדעת הם ואינם יודעים מאומה מהליכות העולם והחברה.

– אמנם, – הוסיפה לדבר, – המשפחה הזאת “בוּרג’וּאַזית” היא כולה… הם מתענגים על הכסף אשר בידם, מתהדרים ברכושם, אוהבים את תענוגות החיים עד בלי די ודוברים חלקות איש לרעהו בשבתם במסבות מכיריהם, ורָבים ומתקוטטים בשבתם לבדם בביתם ואיש זר אין אתם. אמנם אנשים כאלה נבזים בעיני מאד. אבל מה אמר ומה אדבר? האם לא זה הוא האידיאַל אשר אליו ישאפו גם אנשים כגילנו? האם באחרים נמצא אהבה נאמנה בחיי הנשואים, אהבה המיוסדה על הכבוד האמתי אשר ירחש לב איש לאשתו? רק מחזות תעתועים נראה תמיד… ומסוה של דרך-ארץ וטוב טעם ישימו כולם על הליכותיהם, אף כי יתעבו בכל לבם איש את רעהו ואיש את רעיתו… כי עיניהם נשואות באמת רק אל הבצע, אל הכסף והזהב.

– אמנם כנים דבריך, אלכסנדרה, – אמר עציוני במנוחה – אבל אל נא תשכחי כי בזמן הזה האנשים האלה הם המה גבורי החברה, ובידם כח ועז לנטות גלגלי-החיים לחפצם…

– לכן תאמר גם אתה, ידידי, ללכת בדרכים כאלה?

– אני? – שאל עציוני במבוכה. – התאמרי, כי בהתאמצי למצא לי מעמד נאמן וקַים בעולם המסחר, פניתי ערף להגיונות ימי עלומי ומאסתי ברעיונות נשגבים, לרדף רק אחרי הכסף?..

– לא, יקירי… עוד מאמנת אני בך, כי לא הרחקת ללכת מדרכך אשר התוית לך בשנים עברו, לכן גדל… כבודך בעיני, לכן יקר אתה לי כמלפנים! – אמרה אלכסנדרה ברגש.

הם נטו הצדה אל אולם קטן, אשר רק מנורה אחת האירה את חשכתו.

– נשב נא פה, שמעון. כי אמנם אין לבי עתה לשמוע אל הזמרה… הן נוכל לבוא אל האולם גם אחרי כלות המנגינה הזאת.

– בכל לבי אשב אתך.

וישבו שניהם על ספה אחת בזוית החדר הבודד.

– האמת הדבר אשר שמעתי, כי בקרוב תהיה לראש המנהלים בבית החרשת, אשר שם מכהן האיש הקטן ההוא, אשר… הכלימני אז… שכחתי את שמו. כן, מלכין?

– מי הגיד לך כדבר הזה? – שאל עציוני כמתפלא.

– חיימוביץ ספר לי אתמול, לפי דברי מלכין זה…

עציוני החשה רגעים אחדים, אחרי כן פנה אל אלכסנדרה ויספר לה מכל הקורות אותו בימים האחרונים, על דבר שיחתו עם קיטלזון ועל דבר שליחותו ועל מאמרו בדבר בית החרשת אשר ערך והציע לפני זיננסון.

– אמנם, – הוסיף לספר – עלתה בידי להבינם לדעת, את אלה מניעי גלגלי המסחר והתעשיה – ככה יחשבו את עצמם וכן הם בעיני אחרים, – כי אפס ותהו מעשיהם ולא ידעו הליכות המסחר בימים האלה, בתקופה הגדולה והכבירה בחיי כל העמים… זיננסון שם לבו לדברים הנכונים… כבר הייתי אצלו פעמים שלש, והוא מקרבני מאד, מבקשני להביא סדר בכל הענינים המסוכסכים האלה ומקשיב לעצתי ולדעתי. אולם פוסח אני על שתי הסעפים אם לקבל את המשרה אשר קיטלזון רוצה לשום על שכמי אם אין?… שמעי-נא ידידתי. אבקש לתת לי עצתך. הלא תביני הגיגי, הלא תכנת את רוחי ואת מגמותי. ולפני מי אוכל לשפך שיחי ולפתוח סגור לבי, אם לא לפניך? – אמר עציוני ברגש, ויאחז בידה הרכה.

אלכסנדרה לחצה את ידו בחבה, ותט ראשה אל ראש עציוני ושערותיה כמו נשקו את מצחו.

– קיטלזון, – הוסיף עציוני אחרי דומיה קצרה, – אמנם חפץ מאד כי אעזב את בית המסחר ללכת לכפר עין-קדש ששם בית החרשת, ואני מבין אמנם מאד את חפצו, כי… הוא ירא ממני… כן, הוא מפחד כי אעלה למעלה ואהיה לראש, כי אהיה לשטן לו על דרכו. הוא מוצא חפץ בכל איש הנכון לעבוד אתו כעבד נאמן, אשר ימלא רק את פקודותיו, למען יהיה הוא השליט היחידי על כל עסקי הבית. אבל אותי לא יעשה למשרתו… כן, את הדבר הזה הוא מבין היטב, והלא אני הרסתי את עמודי שטתו אשר עליה כונן את הרחבת בית המסחר והפרחתו – ואיך יראה ברע אשר יקרה אותו אם יעזבני להשאר על עמדתי פה… אצלו! אבל הן לא יוכל להגיד לזיננסון, אשר הסכים לכל דברי, כי שגיתי. לכן יחפץ להרחיקני לבל אהיה לצור מכשול על דרכו…

עציוני עמד מדבר וישאף רוח, כמו רָוח לו בגלותו לפני ידידתו את מערכות לבו.

– ידידי, – אמרה אלכסנדרה, – לא טוב תעשה אם תקח עליך משרה כזאת. הן לא נוצרת לעבוד עבודה גסה ולהכניס ראשך בפרטי ענין אחד… רוחך יעלך על. אתה תוכל לבוא עד חקר ענינים רבים וגדולים מאלה. לפי דעתי, עליך להגיד לזיננסון כי אלה המנהלים שמה בבית-החרשת כלם אינם מוכשרים למלאכתם ולא יוכלו למלא את תפקידם, ותוכל למצא אנשים אחרים כלבבך, לשום את המשרות על שכמם, ואתה תשאר פה על מקומך להשגיח על כל המעשים… ואם גם אלה ישגו, הן רק הם יהיו האשמים, ואתה נקי. הן לא תוכל להיות עָרב בעד כל המשרתים?… וכחך רב להראות לזיננסון רֹב דעתך בהנהגת העסקים פה. לא, יקירי! אל תעזב מקומך פה, אל תסע מן העיר לשבת בכפר שמם. אם קיטלזון ירא ממך, הלא יבין כי עליו לעזוב מקומו ולהורישו לאיש הנבחר מאדונו, והאיש הזה – אתה ולא אחר. בטוחה אני כי אתה תקח בידך בקרוב את מוסרות ההנהגה ותעמוד בראש בית המסחר הגדול הזה… ואיך יוכל להיות אחרת? האם כל אלה הקיטלזונים למדו דבר מה? האם מבינים המה את מצבם ואת האחריות המוטלת עליהם בהיות גורל אנשים רבים, עובדים ופועלים, בידם? הלא עיניהם רק אל הבצע. הלא רק בתרמית ובמרמה זחלו לאט לאט עדי הגיעם אל מרום מעמדם… ואתה ראה והבין מה הטובה אשר תצא לכל אלה המדוכאים ועניי עם, הפועלים והעוזרים והמשרתים, כאשר יעמוד בראש ההנהגה איש אשר כמוך, מלא אהבת אדם ודעות נדיבות. ועוד זאת אגיד לך, – הוסיפה אלכסנדרה אחרי חשבה רגע, – הן מי יערב לך כי באמת יעלה בידך הדבר לשנות פני בית החרשת לטוב? אולי גם אז תמצאנה מגרעות אחרות, אולי גם מצערות וקטנות, אשר יפול עליהן קיטלזון זה להתגולל עליך ולמצוא תֹּאנות להדיחך ממשרתך ולהרשיעך בעיני זיננסון, ואז יגיל לבו להפילך ברשת אשר טמן לך…

עציוני הביט בתמהון אל העלמה הזאת, ותהי בעיניו כנביאה הרואה את הנולד מראש ומבטה חודר בעתיד המכוסה ממנו.

– תודה לך, ידידתי, בעד עצתך הנכונה, – אמר עציוני ברגש, ויאחז עוד הפעם בידה וילחצנה בכפו בחום וברגש.

אלכסנדרה הטתה את ראשה אליו. זרם דם פרץ על לבו ויעורר בקרבו חֹם ועדן; נפעם ונרעש הגיש בלי משים את ידה אל שפתותיו, וינשק את היד היקרה הזאת ויקשב רב קשב לדבריה אשר הוסיפה לדבר באזניו:

– אל תתן לי את תודתך, שמעון, כי הן ידידה נאמנה אני לך כל הימים… וכבד אכבדך מאד, משנים עברו… אם אבני נגף מונחות על דרכך – הסיר אותן ואל ירך לבך… זרק אותן הלאה ואל תהיינה למכשול לך… מלחמה לנו – ואל תשכח כי à la guerre comme à la guerre

הם ישבו דומם רגעים אחדים שלובים ואחוזים יחדו ושקועים בחשקם אשר להט כל נפשם. היא הורידה את ראשה על כתפו ותלחץ עליו… קול צעדי האנשים, העוזבים את אולם הזמרה אחרי כלות המנגינה, הפריע אותם ממנוחתם הנעימה… היא מהרה לקום ממושבה ותיטיב את שערותיה, ותאחז בידו, ויבואו שלובי זרוע אל האולם הגדול.

יח.    🔗

חיימוביץ, אשר נגש אחרי כלות המנגינה אל המקום אשר שם ישבו עציוני ואלכסנדרה, חוה את דעתו, כי טוב עתה ללכת אל בית המשתה הגדול לסעד לבם. עציוני הביט אל אלכסנדרה לדעת את חפצה, והיא אמרה בשמחה:

– עצתך טובה מאד, בוריס סלמונוביץ. זה כמה פעמים שמעתי על אדות הדר הבית הזה וחמדותיו ולא אנה לידי המקרה לבוא לשם… הן אל הבית הזה תבאנה גם מבנות מרום העם – האם לא כן?

– מובן הדבר, גברתי הכבודה! מי לא ידע כי אל הבית הזה תלכנה כל נשי חשובי העם ובנותיהם? ואף גם זאת, הן המאכלים אשר יכינו שמה – אין כמוהם לטוב בכל עיר הבירה!

– ורעיתך? – שאלהו עציוני.

– רעיתי נכונה בכל לבה ללכת, אם רק תסכימו אתם לארח לחברה אתנו…

– אם כן נלך יחדו, – אמר עציוני ויאחז ביד אלכסנדרה, ויעזבו את האולם ויסעו במרכבה אל בית המשתה.

חדרי הבית הגדול והרם הזה היו כולם לאים אורה ויקר; אנשים ונשים מלאו את פני כל האולם הגדול בשבתם מסביב להשלחנות הרבים. ההמולה והשאון גברו מאד. האורחים מרבים לבא, והמשרתים, כולם לבושים לבנים, אצים למלאות רצון כל איש ואיש. האֹרגַן הגדול משמיע קול זמרה נחמדה, והקול הזה מרעיש את כל הבית, מתגלגל כגלי ים מקצה האולם ועד קצהו, עולה למעלה ששם היציעות הקטנים המלאים גם הם אנשים אוכלים ושותים, וחודר גם אל כל התאים והאולמים האחרים.

– נבוא נא אל תא מיוחד, – אמר חיימוביץ אל ההולכים אתו.

המשרת, אשר מהר לגשת אליהם, הביאם אל תא קטן המוּאר באור הגַז והמפאר בכלים נאים ומהודרים, ויושט ליד עציוני רשימת המאכלים והמשקות.

– את הדבר הזה הנני למסור לך, בוריס סלמנוביץ, – אמר עציוני אל חיימוביץ בהושיטו לו את הגליון. – אתה תבחר, ואנחנו מוכנים לקבל באהבה את כל הטוב בעיניך! אדמה כי בענין זה גדולה ידיעתך מאד ואין לנו להרהר אחריך, – הוסיף בצחוק.

חיימוביץ נענע לו בראשו לאות כי תמים-דעות הוא אתו, ויקח את הגליון וישם את המשקפַים על עיניו הכהות, ויעמיק לעַיֵן רגעים אחדים בפֶרֶט שמות כל מיני המאכלים והיין.

הנשים הסירות את מגבעותיהן ותיטבנה את מלבושיהן ואת שער ראשן על יד הראי המלוטש.

– נתחיל במיני דג – התאכלי שִׁבּוּטא? – אמר חיימוביץ בפנותו אל אלכסנדרה.

– אם כן גמרת אמר, הנני לבחור בזה, – ענתה אלכסנדרה בשחוק.

– ואתה אדוני עציוני?

– הלא כבר הגדתי לך כי את אשר תבחר אֹכל בתאות נפש.

– לא, כן לא יעשה! אולי טעמך שונה מטעמי – הן לא אוכל להיות נביא.

– בחר לך, בחר, ידידי.

– ובעבורך, טַניא יקירתי, הן אצוה להביא גם רוֹסטבּיף עם מרק עדשים. הכן? הן ידעתי כי אוהבת את זאת.

ויפנה אל המשרת, העומד לפניו בהכנעה, ויגד לו באר היטב כיצד להכין את הדגים ואת הבשר, ויַראה לכל כי אמנם רבה ידיעתו בהלכות מאכלים.

– ובין כה וכה, – הוסיף חיימוביץ לבאר להמשרת, – הביא לנו מעט יין-שרף טוב, קוניאַק וגם יין לבן מן המובחר בעד הנשים, וכן הביא קדם הארוחה: ביצי-דגה, חתיכת שוק חַזיר, סַרדינים, ספרָטים, נקניקים. וגם, אל תשכח, גבינת שוֵיץ טובה. כן, כן. ודי לנו. לא, עמוד על מקומך! הנשתה, אדוני, אחרי הסעודה תּה או קַהוָה? מה? אתם חפצים בתה? טוב! ובעדי כוס קהוה ולִיקר…

עתה פנה חיימוביץ לעבר המסובים ויחכך ידיו זו בזו מרב עליצות נפשו, כי אמנם עלז לבו על היטיבו לסדר את סעדתם הקלה כיאות לאנשים חשובים.

המשרת מהר להביא את היין ואת המאכלים, וחיימוביץ מלא את הכוסות ויאמר:

– לחיי הנשים העדינות!

כולם הריקו את כוסותיהם בברכם את חיימוביץ. אחרי כן מלא הוא שנית את הכוסות ויאמר:

– הרשיני נא, אדוני עציוני, לשתות כוס יין לכבודך ולברכך במשרה החדשה, כי תצלח במעשי ידיך ותעלה מעלה במשרתך אשר תנחיל לך כבוד ועֹשר. בכל לבי הנני לברכך, והאמין נא לי, כי אהבתיך מיום אשר הכרתיך! והנני נכון להיות רעך הנאמן.

– תודה רבה לך, ידידי הנכבד, בעד ברכתך ובעד ידידותך. הנני שותה לחיי רענו היקר בוריס סלמנוביץ ולחיי רעיתו הכבודה.

– אולם, – הוסיף עציוני אחרי שתותו את היין, בקחתו מן הדגה אשׁר על השלחן, – אמנם מתפלא אני לשמוע מפיך על דבר משרה חדשה בעדי – ואנכי לא ידעתי!

אל תכחש בלשונך, יקירי, – אמר חיימוביץ בציחוק, – הן עוף השמים הוליך את הקול, והכל יודעים כבר, כי אתה תהיה בקרוב למנהל בית-החרשת אשר בכפר עין-קדש…

עציוני הביט במנוחה ובשחוק קל אל היושב אתו ויאמר:

– העוף ההוא הוליכך שולל.

– האמנם? – קרא חיימוביץ; וגם רעיתו הניחה את המזלג אשר בידה ותבט אל עציוני כשואלת.

– כן. אנכי לא אקבל את המשרה הזאת עלי…

חיימוביץ הביט רגע אחד בתמהון על פני עציוני השוחקים, אבל פתאֹם האירו פניו בצהלה וימלא את כוסו ויאמר:

– אני מבין הגיגך, יקירי! “הרם למעלה!” – כאשר יאמר ההמון… ויור באצבעו אל התקרה. – אנשים כאלה אוהב אנכי בכל לבי! לחייך! ולחיי העלמה הנחמדה אלכסנדרה אשר תהיה לכבוד ולתפארת לאחד מרבי העם!…

טטיאַנה העיפה עיניה בקנאה רבה על אלכסנדרה, ותשת גם היא את כוסה בברכה.

– כן דברת! – אמרה אלכסנדרה. – “הרם למעלה!” – את הדברים האלה אמנם עלינו לחרות באותיות זהב על דגלנו במלחמת החיים אשר לפנינו. ואם לא, אז אבד אבדנו… “הפטיש או הסדן!” הידעת, שמעון, את הפתגם הזה?… כן הם חיינו עתה, חיי כל איש וחיי כל אומה. אם כשרונותיך עצומים ויש כח ואֹמץ בנפשך, עלֵה למעלה והיה לפטיש – להכות בכח על הסדן.

לחיי אלכסנדרה התאדמו מן היין אשר שתתה וחם החדר. עצביה היו נרגשים מאד, והיא כלולה ביפיה ובחנה, עיניה מבריקות ומפיצות אש, ואת ראשה עם קוֻצות שערותיה החמודות הרימה, ואֹמץ-רוח רחף על תוי פניה.

חיימוביץ מלא את הכוסות, ולא יכל להסיר את מבטי עיניו מן העלמה הזאת… טטיאנה הורידה את ראשה, כמו התעמקה בבחירת בשר הרוסטביף אשר לפניה, ועציוני חש רעד בכל עצמותיו וישב רגע דומם מבלתי יכלת להבליג על המית לבו, וישת מעט מן היין אשר לפניו ויאמר:

– הפטיש או הסדן! – אמרת, אלכסנדרה. ולפנים הגדנו אחרת… אז דרשנו כי כל בני האדם ישוו בהצלחתם וברכושם ובאשרם – זאת היתה מטרתנו אז…

– אל תשים אשם בנפשי, יקירי – אמרה אלכסנדרה – ואל תדמה בלבך כי פניתי ערף לכל הרעיונות הנשגבים אשר הָגינו בימים עברו. לא ולא! גם אני גם אתה תמימי דעות אנחנו היום כמלפנים – ומעשיך יעידו כי כנים דברי… גם היום גם לפנים שאפנו למטרה אחת, אבל האמצעים נשתנו, או – יותר טוב אם אגיד – עתה נבין ונדע את האמצעים האמתים והנכונים… דעת האדם מתפתחת והולכת קדימה. בימינו אלה, אשר בהולד איזה רעיון נשגב במוח גאון אחד, לא ינוח בשלוה על מקומו ימים ושנים עד שיבֹאו דורות אחרים לבארו ולהסבירו ולהרחיבו בין העם, – בימינו אלה תמרנה גם הדעות לרוץ אֹרח ולקבל פנים חדשות ולבוא לחדרי לבנו. כן, האמצעים נשתנו… לפנים חשבנו כי למען הביא אֹשר והצלחה לכל בני האדם – עלינו לרדת אליהם, ועתה נבין, כי למען השיג את המטרה הזאת עלינו לעלות עליהם!

– הלא תזכור, שמעון, – הוסיפה אלכסנדרה ברגש בפנותה על עציוני מבלי הבט אל שכניהם היושבים אתם, כמו לוּ רק שניהם לבדם יושבים פה בחדר, – הלא ידעת דברי קַרלייל הזקן על גבורי ההיסטוריה!… כן, הזה הזה ראה בעיניו את האמת, הוא הראה לנו לדעת ולהבין את מהלך חיינו. ביד הגבור לשנות פני החיים, לסַדֵּר אותם לפי רוחו ועזו, להוליך אחריו את כל העם, להנהיגו בדרך ישרה, להביאו אל מחוז חפצו… ולולא הגבורים האלה לא היתה כל תנועה בחיינו או בחיי כל ארצות איירופה. אם, למשל, באשכנז קמו ועמדו כאיש אחד כשני מיליון פועלים להגין על חייהם ועל כבודם – הן רק לַסַל עשה את כל החיל הזה, ולולא הוא, כי עתה לא היתה כל התנועה מתעוררת ביניהם. הלא די לך גם המשל הזה! אבל עתה קם איש אשר יראה נכוחה מקרליל הזקן, הוא ניטשֶה החכם והמשוגע, אשר אמנם גאון הוא מכל גאוני הדור, והוא שנה את דבר המשפט הזה… הגבור הוא גם השליט בחיינו, לוֹ הכח והאון – ולו גם הצדקה לשפך את רוחו ולהשתרר על ההמון הרב אשר תחת רגליו. כן! לו הצדקה והמשפט, כי מבלעדו יהיה על העם כפראי מדבּר. ואם כח ואֹמץ בלבבך, אם תחוש בנפשך כי אחד הגבורים אתה, – לך בכחך זה ועשה גדולות והיה גם מושיע לרבים. אל תפחד ואל תרהה ואל ירך לבבך מהסיר כל מכשול מדרכך… רק המוסר הדתי, אשר העם הדל והנשפל, עם ישראל, כתב על דגלו, היה לפוקה ולמכשול לב לנו ולו, ולכן לא היה עם ישראל מעולם לעם של גבורי ההיסטוריה, כי אם עבדים לעבדים… עתה עלינו להסיר מעלינו את הכבלים המעיקים על רוחנו!

את הדברים האחרוֹנים קראה אלכסנדרה בקול גדול. היא היתה מלאה ברגע הזה כח אדיר, וכאשר חדלה מדבר ישׁבו כולם דוממים, רק מַשק המזלגות והסכינים אשר בידי חיימוביץ ואשתו הפריעו את הדומיה בחדר. ומן האולם הגדול השמיע האורגַן קול זמר נעים המלבב אזן השומע, וקול שאון העליזים, המעַדנים נפשם באולמים האחרים ובתאים המיוחדים, נשמע כקול המולת המון עם רב.

עציוני לא ענה דבר לאלכסנדרה. הוא לא התפלא לשמוע כדבר הזה, רק לא שער בנפשו, כי גם רוח אלכסנדרה מלא מן הרעיון הזה, אשר זה כשנה לקח את כל לבו ויהגה בו באות נפש. הוא לא יכל להשמיע בפיו את הגיגו זה, כי לא מצא לפניו איש כלבבו, אשר לפניו יגלה מצפוני לבו. חבריו הראשונים חלפו ועברו איש לעברו: זה נושא משרה בפקידות המדינה, וזה התפרסם בעולם כעורך דין או כרופא נודע; מי חלף ועבר מן העולם ולא נודעו עקבותיו, ומי יושב בכפר שמם או בעיר נכחדה וחייו מרים מאד. והוא… כל קרביו שאפו לרעיון הגדול: לעלות מעלה מעלה, ואז בודאי ישיג את מטרתו בחייו, אז ירום ונשא ופעולתו תאיר על אנשים רבים. ובכח המסחר והכסף אמר לעשות לו כנפים לעוף במרומי שחקים… כן! רבות מחשבות עלו על לבו מאז בא לשרת בבית המסחר הגדול. ואמנם גם המקרה אנה לידו מפעל כביר, אשר בו יוכל להראות את עזוז רוחו… אבל בביתו לא מצא ולא יכל למצא את אשר יבקש. שם לא תפתר לו השאלה האיומה אשר אחזה בכל פנות חדרי לבבו, המעיקה על כל מחשבותיו, הגיונותיו וחזיונותיו… האם שרה הפשוטה, אשר כל כבודה בביתה פנימה, האם תהיה לו לאור מאיר, לעמוד נכון להשען עליו, למעין נאמן לשאב ממנו רוח חדש אשר יחזיקהו, יחלימהו ויאַמצהו במלחמתו הגדולה ושאיפתו לגדולות? שרה תוכל להגיד לו מוסר פיה, להזכירו דעות נושנות אשר כבר עבר זמנן, מוסר אמה ואביה-זקנה, מוסר דתה ואמונתה… היא תוכל להגיד לו כי האיש השמח בחלקו מאֻשר הוא בחייו, כי מטרתנו רק לחנך את הילדים בחכמה וביראת שמים; היא תקרא לאלהים ותבקש לה רוח ממרום להחיות נפשה; היא תגד לו כי אסור לעשות חלילה איזה מדחה לאיש וכי צריכים אָנו להיות זהירים מאד במעשינו, אולי נמיט חלילה רעה על עמיתינו; היא תחוה דעתה, כי מצבם עתה הוא מרום פסגת אשרם, וכי לאט לאט, בהדרגה יוטב מצבם יותר ויותר, כי האדונים המנהלים יוסיפו לו על שכרו בראותם את פעולתו המועילה והרבה – ובזה תמו כל מטרותיה ושאיפותיה! אבל הוא לא כן! הוא אמנם לא ישאף לצבור הון וכסף. הוא רוצה ביחוד להשתרר; הוא רוצה להיות שליט וגדול… והמכשולים? איפה המה המכשולים המונחים על דרכו?… האלה האנשים הזרים לו ולרוחו כקיטלזון, מלכין, דורב, מושין וכדומה? מה לו ולהם?

כן, הסדן או הפטיש! אמנם צדקו מאד דברי אלכּסנדרה… ומה לעשות, אם בחיינו לא נוכל לגבר במלחמתנו ולרכש לנו אשרנו, אם לא נלחם בשטף כח ועוז, אם לא נפיל את מנגדינו להיות להדום רגלינו?… אמנם רק היא בחושה החד, בהרגשותיה הדקות ובמבטה העמוק – תחדור לצפוני מסתרי נפשו ותבין את גדל מעשיו וערך פעולותיו. מה טובה ונחמדה היא! מה רב יפיה ומה אדיר וכביר רוחה!… הוא חש, כי לולא האנשים הזרים האלה, אשר באו הנה ואשר הוא מתעב אותם בכל נפשו, לולא הם, כי עתה נפל לרגלי העלמה הנפלאה הזאת, כי עתה אחז בידה הרכה לבקש ממנה – להיות לו לאור מאיר על דרכו בחיים, להשקיט את המית רגשותיו אשר יתרוצצו בקרבו וילהטוהו… אבל שרה?… והילדים? – היוכל להסיר מדרכו גם את המכשול הזה?

חיימוביץ ואַלכסנדרה מוסיפים עתה לשוחח על דבר המנגינה אשר מעו בהיכל הזמרה. היא מחוה את דעתה על כשרונות המזמרים ומסבירה לו בבקרת נמרצה את טיבם ואת חסרונותיהם, והוא מקשיב ומאזין באזן קשבת, אם כי בטוח עציוני שחיימוביץ זה לא יוכל להבין אף מעט מדבריה, יען שגבה ממנו הדעת הזאת, ובפרט עתה, אחרי אשר הריק אל קרבו יין רב…

המשרת אשר הביא את התּה בכוסות קטנים ויפים הפריע את מחשבותיו, ויבליג על רוחו וידבר גם הוא על דבר הנגינות, ועל בית המשתה ועל הסדר הנכון השורר בו ועל הפאר וההדר השפוך בכל האֻלמים והתאים.

טטיאנה קמה ממושבה ותאמר כי חֹם החדר מעיק לה ולא תוכל עוד להשאר פה, לכן תאמר בדעתה לשוב הביתה. כולם עמדו ממקומם, כי חיימוביץ מהר לגשת אל רעיותו ולהושיט לה את מגבעתה.

– ואנכי עוד לא כליתי לשתות את כוס התּה אשר לפני, – אמרה אלכסנדרה בצחוק – ואני צמאה מאד, כי היין הגדיל את צמאוני.

– אם כן, – אמר חיימוביץ, – נלך אנחנו, ומר עציוני ישַלחך עד מעוננו.

– הנני נכון להשאר פה עד כלותך לשתות, – השיב עציוני במנוחה. – ואמנם טוב כי תשבי אחרי כן לנוח טרם תצאי החוצה, לבל תאחזך הצנה. וגם לך, גברתי חיימוביץ, עצתי לנוח מעט עד עבור החום מעליך.

אבל חיימוביץ ורעיתו עזבו את החדר ויפרדו מאתם בשלום, ועציוני סגר את הדלת אחריהם. רגעים אחדים ישב על הספה על יד אלכסנדרה מבלי דבּר דבר; וגם היא כמו הקיעה את מבטה בכוס התּה העומד על השלחן, ותחריש.

– דבר גדול הגדת, ידידתי היקרה, – אמר עציוני בהביטו אליה: – גם לבי הגה את הרעיון הזה ימים רבים. ראה אראה כי השקפתך על החיים הסובבים אותנו מתאימה עם מחשבותי; לכן מה יקרה לי ידידותך אלי תמיד, מבלי אשׁר אדע במה יכלתי לרכש לי את האֹשר הזה.

אלכסנדרה הרימה פתאֹם את ראשה ותעף בו את עיניה המבריקות. היא נגשה, ותט אליו את גוה הרך ואת פניה הנחמדים אל פניו, ותאמר בקול רועד:

– יען… כי אהבתיך, שמעון! אהבתיך זה ימים רבים. ומבלעדך לא אוכל לראות חיים.

היא פרשה את ידיה ותחבקהו באהבה עצומה, ותוסף למלל בפיה:

– אין כל דבר אשר יוכל להפרידני ממך… אין דבר אשר יוכל לכבות את אש האהבה הבוערת בלבי כאש. כין כל מכשול אשר יוכל למנע ממני את אשרי!

והוא חבק אותה בזרועותיו וינשק את פניה, פני להבים, את עיניה המפיצות זיקי אש, את שערותיה החמודות… שקועים בחשקם העצום אשר תקף את כל יצוריהם, כל חושיהם ורגשותיהם, ישבו זמן רב אחוזים ושלובים יחדו. ומן האולם הגדול נשמע קול האורגַן בזמרות נעימות, ומכל האולמים והתאים הקרובים נשמע קול המולת שותי יין צוהלים ומתעלסים…

יט.    🔗

השלג כבר נמס. השמש תראה מבין מפלשי העבים הקרועים אשר ינשאו על כנפי רוח במרומי עיר הבירה, ממעל לההיכלים הרמים והבתים והמגדלים הנשאים, ממעל לרחובות ההומיות מאדם רב וממרכבות משתקשקות, וממעל לכל המון האנשים הממהרים, מלאי חפזון רב, לרוץ מרחוב לרחוב ומבית – לרדוף אחרי הפרנסה, או אחרי הבצע, או אחרי תענוגות העולם… כל הרחובות כבר נקו משלג. יושבי עיר הבירה ממהרים להסיר מהם את החורף העז, השורר בקרבם ירחים אחדים, ולקדם פני האביב המביא מרפא ורוח חדש גם להם, הכלואים בבתי מסחריהם, בתאי-הסופרים ובמעונותיהם הצרים אשר בבתים הגבוהים. גם הצפרים המתעופפות במרחבי הרקיע והמשיקות בכנפיהן מתנשאות ראשי המגדלים וההיכלים – גם הן על בהמון רב מאד ומשמיעות קולן בהמולה ובשאון, אשר יחדור כמעט גם לאזן ההולכים והרצים ברחובות; הן מהרו לשוב מהארצות ששם תאיר השמש בהדרה, וכמו גם הן שמחות לראות כי פה כבר החל הטבע לקדם את פני האביב בבואו, כי אין שלג בחוץ, ויושבי העיר הסירו מעליהם את בגדי החרף, אף כי בלי ספק תיטבנה עיניהן לראות את הכרים השדות והיערות אשר בסביבות העיר, כי עטפו שלג המכסה כל בתי האכרים הקטנים, כי הנהרות עודם מכוסים כפור והרוח העז עודנו מנשב במרחבי הככר להקפיא את ידי הנוסעים בעגלות החורף ואת פניהם הנשקפים מבין אדרות השער הישנות והקרועות.

וגם עציוני, אשר זה עתה יצא מפתח “בית המסחר המזרחי” ויעמוד בחוץ רגע ללבוש את נעלי-ידיו הירוקים ולרכס את כפתורי אדרתו, – שאף אל קרבו את רוח האביב בכל מלא חזהוּ, ויבט ברגש נועם אל הדר השמש, אשר הופיעה מבין העבים וקרניה שפכו אור וזהר על חלונות החנויות אשר לנגדו ועל ראשי גגי הבתים אשר מסביב… הרכב העומד ברחוב מהר לשרוק לסוסו ולקרב אליו ולהציע לפניו את מרכבתו, אם יאבה לנסוע. וגן עציוני נגש אליו לשבת במרכבה, והנה ראה פתאם את מלכין הולך וקרב אל הבית הזה. עציוני עזב את המרכבה ויגש אליו בשחק נעים על שפתיו.

– מה שלום אדוני מלכין? – אמר עציוני בתתו לו ידו לאות ברכת שלום.

– תודה לך, אדוני. שלום לי…

– התראה איך הוטב מזג-האויר? כמעט בא האביב ויבא לנו רוח חדש בכנפיו.

– אמנם פה כבר נכרו אותות האביב, אבל במסבותינו עוד יזעף החרף וישליך קרחו בזעף, – ענהו מלכין בצחוק קל. – אמנם אתם בני עיר הבירה תמהרו ותחפזו בכל… וגם האביב ימהר לבוא לקדם פניכם בראשונה.

גם עציוני שחק בקול לשמע ההתול הזה.

– האם תאמר לבוא לבית המסחר? – שאלהו עציוני.

– כן, אמר מלכין. – קבלתי מכתב מקיטלזון, והוא מבקשני לסור הנה בבואי העירה, לכן אמלא אחרי דברו ביום הזה, יום חג, שבו אני פנוי מעבודתי.

– כן, כן, ידידי… הלא תראה כי בדבר הזה טוב לכם, יושבי הכפר, מאשר לנו. לכם נִתן החג למנוחה ולחפש, ואנחנו ממהרים תמיד לעבוד בלי הרף ובלי חשך גם ביום הראשון, גם בימי חג ומועד. – ויתחק עציוני בדברו את דבריו.

– כן, – הוסיף, – אני בקשתי את קיטלזון, כי יכתב אליך לסור הנה, ותודה רבה לך בעד טרחתך, כי חפצתי לדבר אתך דברים אחדים על דבר בית החרשת, דבר נכבד ונחוץ… אבל עתה ממהר אני ללכת אל זיננסון, כי כן צוה עלי לבוא היום… אבל במהרה אשוב, בעוד שעה, לא יותר. זיננסון לא יעכבני… ואותך אבקש לחכות לי עד שובי. קיטלזון אמנם יושב עתה בחדרו בבית המסחר, אולם מסופק אני אם ידבר אתך על דבר הענין הזה בלעדי.

– בכל לבי הנני נכון לחכות. ואם כן לא אסור עתה אל בית המסחר, כי עוד עלי לראות את אחד ממכירי, ובעוד שעה אשוב גם אני הנה.

– טוב מאד, – אמר עציוני בלחצו את יד מלכין בידידות, וימהר לשבת במרכבה. ובנוע המרכבה ממקומה בהמולת אופניה פנה עוד הפעם אל מלכין וירם את מגבעתו וירכין ראשו ויקרא אליו:

– אם כן היה שלום, ידידי! בעוד שעה. – ושחוק נעים רחף על שפתיו.

המרכבה משתקשקת ברחובות, ולב עציוני מלא עתה רגשי נעם ורצון… רגשי אהבה וששון ממלאים את נפשו וכל חושיו; הוא שמח לקראת רוח האביב הצח הנושב מול פניו הצוהלים; קרני השמש מחממות כל קרביו; פני אלכסנדרה מרחפים נגד עיניו, והוא כמו חש ברגעים האלה קרבת גוה הרך והנחמד, וכמו לא השמש אך פני אלכסנדרה הנחמדים שולחים אליו את קרני האור להרנין את לבו ולשמח את נפשו… הוא מביט אל כל ההולכים והעוברים בחוץ ומדמה בלבו, כי כלם צוהלים עליזים, כי פני כלם מפיקים אהבה וששון, כי כלם המה אוהביו ורעיו הטובים הסובבים אותו, למען הגדל עליצותו ושמחת חייו. וגן מלכין זה הן איש טוב הוא באמת… אמנם לא רבה דעתו את החיים, כחמור גרם נכון הוא לעבוד תמיד, מבלי יכלת לצאת מחוגו הצר אשר התוה לו הזמן ולהתנשא למרום, אבל הוא טוב ודרוש עתה לחפצו, הוא יהיה לו עתה לעזר במעשיו ובפעולתו… הן עליו לכתב מאמר להראות לפני זיננסון כל תכנית ההצעה אשר חדש על דבר עתידות בית החרשת ועל הרחבתו והתפשטות סחורתו, ורק פרטים אחדים מיסודי העבודה זרים לו. ומלכין יבאר לו את הדברים האלה, למען אשר יוכל ללכת לבטח בדרכו זאת. הן גדול עתה הבטחון אשר יבטח בו זיננסון; הוא חפץ למסור לידו כל הנהגת בית החרשת, הוא גם נכון לפזר עוד כסף להגדיל עבודת הבית ולשנות פני המלאכה כפי התכנית אשר הוא, עציוני, יציע לפניו. ועתה הנה כמעט השיג את רום מאוייו, כמעט עומד הוא נכון על ראש המגדל הגדול – מגדל המסחר והתעשיה – אשר כוננו אחרים, והוא, עציוני, יהיה המפקד על כל המון העובדים והפועלים המביטים אליו ברגושת כבוד ומיחלים לחסדו ולמוצא פיו… אבל לקבל עליו משרת מנהל בית החרשת בכפר עין-קדש – לא יֵאות. כן גמר עתה בלבו לעשות, כעצת אלכסנדרה החכמה… זאת ועוד אחרת, הנה יש אתו עוד הצעה נכבדה מאד לשימה לפני זיננסון: אגודה אחת תמכר בימים אלה כל האַקציות שלה, של בית החרשת למלאכת הסוּקֶר בנגב הארץ במסבי נהר דניפר. המקום הזה טוב מאד ומסוגל להרחבת מעשה הסוּקר… ויש לו עתה ראיות ברורות ונאמנות, כי רק בחטאת המנהלים והפקידים נהרסו עמודי בית החרשת ההוא ונקל הדבר להקים הבית על מכונו, ובין כה וכה תמכרנה האקציות בזול, ובעצת עציוני מהר גם קיטלזון לקנות מהשטרות האלה. עתה יעריך את הצעתו לזיננסון, כי יקנה את השטרות הנותרים, למען יהיה הוא האדון היחידי, לעשות בבית החרשת כטוב בעיניו, וכאשר יגדל ויפרח מסחר תוצאות הסוקר ההוא אז יעלה גם מחיר האקציות וזיננסון ירויח כסף רב… כן! עציוני בטח עתה, כי זיננסון לא יסרב לדעתו וישמע לעצתו, ובזה יראה הוא לדעת רוחב בינתו גם בעסקי השטרות, ואז עוד יוסף זיננסון להאמין בו ובפעולותיו, אז לא יחפוץ בעצמו כי ישאר עציוני בכפר שמם, בעין קדש, בעת אשר יוכל להביא טובה רבה להרחבת “בית המסחר המזרחי” בשבתו פה בעיר הבירה ובהיותו לאחד מראשי הבית כקיטלזון הזקן… כן! עוד רעיון אחד עלה על לבו. הן את הסוקר, אשר יכינו בעתיד בבית החרשת ההוא, אפשר לשלח רק לשוקי ערי המזרח, כי שמה ידרש סוקר רב המובא מארצות צרפת ואשכנז – אבל “מנהלינו” לא יבינו לדעת כי הסוקר של ארצנו בצורתו הנוכחית לא יוכל להתקבל בארצות ההן, יען כי פה הסכינו להכין ממנו גוּלות גדולות, ושם יטעינו את הסחורה על הגמלים ועל האתֹנות, בעברם בין רוכסי ההרים הרמים או בדרך המדבר הגדול באין שם מסלות סלולות, לכן תשברנה הגולות ויתקלקל הסוקר. ובכן עלינו להתחכם להכין את הסוקר אשר לנו לפי טעם אנשי המזרח הנותנים את היתרון להסוקר המובא מצרפת ואשכנז, בהיותו מוכן שם בגולות קטנות, ובשגם כי נוהגים יושבי ארצות המזרח להוביל שי לשריהם ולשופטיהם ולשוטריהם סוקר בגולות קטנות… את כל הידיעות האלה שאב בימים האחרונים מספר של נוסע אחד אשר קרא, והנוסע הוא איש אנגלי, אשר עבר בארצות המזרח ללמד לדעת את מנהגי הארץ דרכיהם ונמוסיהם. כן! הוא יציע לפני זיננסון כי ישלחהו לעבור בארצות ההן, להתבונן על הליכות המסחר שמה וגם לנסע לראות בעיניו את בית החרשת למעשה הסוקר העומד להמכר – אז יעבור את הים השחור, אז יראה בעיניו את חצי-האי קרים, יעבור בין הרי קַבקַז, יבא לארצות טורקֶסטַן… עוד בימים עברו השתוקק לעבור ימים וארצות שונות, להתבונן על הדר הטבע בנגב ובמזרח, לראות בעיניו את המדינות השונות ואת אנשיהן. עתה ימלא גם חזיון לבו זה!

לוּ יכלה גם אלכסנדרה לעבור אתו בארצות ההן!… מה נהדרה ונעימה היתה נסיעה כזאת!… לוּ יכלו לתַיר יחדו את הארצות הרחוקות הללו! אבל… הן עליו לנתק את הקשר הקשר אותו אל שרה אשתו?… כן. עליו להסיר את המכשול הזה מדרכו… אבל היש לו הצדקה לעשות כדבר הזה? היוכל להרוס את מוסדי חייה? היוכל להסיר מעליו את הכבלים אשר בהם אֻסר אל האשה הזאת – והיא לא חטאה ולא אשמה?… אמנם רק אולת היתה קשורה בלבו אז, בהתקשרו עם האשה הזאת… האהב אותה בימים ההם? אולי אש התלהבות ימי הנעורים בערה אז בלבו ולא ראה ולא התבונן כי רב המרחק בינו ובינה, כי את אשר יבחר הוא – תבחל היא, ואת אשר ירחק תקרב. והתהום יגבר ביניהם עתה מיום ליום. היא כמו זרה נחשבה לו עתה. איזה רעיון, איזה רגש נעלה יקשר אותו עתה אליה? היא לא משה ממקומה בכל השנים האלה מיום בואם בבית הנשואים, מיום עזבה את עיר מולדתה: כמו אז כן עתה תראה מטרתה בחייה לעבוד ולעמול בבית, להשגיח על הסדר ועל הנקיון ועל המאכלים; כמו אז כן עתה צר חוג מבטה בחיים הנוכחים אשר לא יעמדו על מקומם, כי ירעשו וישטפו בשטף מרוצתם הלאה, הלאה. ואפילו בחנוך הילדים עודנה עומדת על המקום אשר עמדו עליו אבותיה – לחנכם ביראת שמים, בתפלות ישראל! אבל הילדים?… האם יגזל מהם את אמם? היש לו הצדקה לעושת דבר מר ורע כזה? או היתנם על ידה? אבל האם הוא איננו אוהב את הילדים? לא ולא! אין דבר אשר יוכל להפריד בינו ובין ילדיו… ביחוד אלכסנדר בנו. הוא נחמתו, הוא ששון לבו ותקותו ואין דבר אשר יוכל לקחת ממנו את בנו היקר הזה. הוא נכון למסור נפשו עליו. עליו אפוא לקבר את רגשותיו, את אהבתו העזה לאלכסנדרה, ולהמית כל חשקו ותאותו הלוהטים בקרבו – רק למען הילד הזה… אבל הן הוא יוכל לקחת את הילד אל ביתו אחרי כן, אחרי אשר… ישלח את שרה מעל פניו. ואמנם אלכסנדרה רק היא תתן לו חנוך טוב לפי רוח הזמן. וגם היא תאהבנו כנפשה. אבל הן שרה לא תעזבנו ולא תרפנו! והאם לא תגדל אשמתו עד מאד אם גם את האֵם ישלח מפניו וגם את הילדים יגזל ממנה?!

פני עציוני נפלו מאד בחשבו את המחשבות האלה; הוא הרים את ראשו ויבט מסביב כמו מבקש הוא עצה מפי העוברים על פניו בחפזון ברחוב שפניהם עצובים וטרודים ומפיקים דאגה ורגז. גם השמש הסתירה את קרניה ואורה ממנו; האדים מרחפים על כנפי רוח, ויהיו לגזרי עבים אשר ינשאו אל מקום אחד, פעם יגדלו ויהיו לענן המכסה פני השמש ופעם יעברו ויכלו, ועוד מעט והנה נקבצו ונאספו אל מקום אחד, וישתרעו על כל מרחבי הרקיע, ורק זר כהה יראה מבין העננים, הוא המקום ששם זרחה השמש לפני רגעים מספר.

עצבת נוראה וכאב גדול ממלאים עתה את כל חדרי לבו. הרוח הקר מנשב בחזקה; הוא חש גם קור בכל גופו ויצו להרכב למהר לנסע. כה עברו רגעי מספר. והנה הוא לפני בית זיננסון, והמרכבה עמדה.

בפעם הזאת לא נטל עליו עוד לשבת ולחכות עד שיתבקש לישיבה של האדיר הזה, כמו שהיה לפנים. המשרת, אשר מהר מהר להפשיט ממנו את מעילו העליון בהכנעה רבה, מהר להודיע להמזכיר כי עציוני בא, והמזכיר הובילהו מהר אל חדר האדון.

– קראתי את כל דבריך, – אמר אליו זיננסון בחן, – ומצאתים נכונים ואמתים… אדמה כי מעתה כן נעשה, כהצעתך הישרה…

– נעים לי מאד לשמוע מפי אדוני, כי עבודתי מצאה חן בעיני כבודו.

– כפי הנראה ממאמר הצעתו, צריך יהיה להדיח ממשרתם איזה אנשים העומדים בראש המלאכה?

– אמנם לפי דעתי טוב לנו לפטור איזה אנשים מבית החרשת, לתועלתו ולטובת עבודתו.

• כן, כן. דוֹרב הוא המנהל הראשי, – אמר זיננסון בשומו עיניו אל הגליון המונח לפניו. – אין דבר. הוא יוכל לקבל משרה כבודה באחד מעסקי האחרים. אבל מי המה האנשים האחרים מבעלי המשרה? היש שם יהודים?

השאלה הזאת הביאה את עציוני במבוכה רבה, וכמעט לא יכול להבין מה חפץ זיננסון להגיד בדבריו אלה.

– כן, אדוני, ישנם שם שנים שלשה יהודים… מלכין, מנהל המלאכה, איש צעיר לימים, חימיקי. גם המשגיח על בית האוצר הנהו יהודי, קוגל – איש גס ופשוט.

זיננסון ישב רגע במנוחה, ויקמט את מצחו ויאמר בקול דממה, כמדבר לנפשו:

– יהודים הם, ככן. אולי יוכלו הם להשאר על כנם… כן, אנא התאמץ נא כי ישארו על מקומם. ועל דבר האנשים האחרים עשה כחפצך.

עציוני הביט בתמהון אל ה“אדיר” הזה, אשר כמו יבקש מלפניו בעד ה“יהודים” האלה. כמו רעד עבר בכל עצמותיו ויענה בגמגמו בלשונו:

– כחפץ אדוני כן אעשה. אדמה כי המה לא יעשו עולה, וגם לא עשו רעה… המה ישארו על מכונם.

– ואני אמרתי בלבי להציע לפניך, כי תקבל עליך משרת המנהל הראשי בבית החרשת הזה… וגם קיטלזון יעץ כדבר הזה.

– מעמקי לבי הנני נותן תודתי לאדוני על כל הטוב אשר רחש לבו עלי ועל הבטחון אשר יבטח בי. בכל נפשי הייתי נכון לקבל עלי את העבודה הזאת ולמלא פקודת אדוני, אבל ירא אני פן אחטא בעשותי דבר זה ובקחתי על שכמי משרה כבודה כזאת.

זיננסון הרים את ראשו ויבט עליו בתמהון רב.

עציוני באר לו את הסבות המונעות אותו מלקבל עליו משרת המנהל הראשי בכפר עי-קדש, כי מוזרים לו פרטי העבודה והמעשה, וטוב לבקש ולמצא לזה איש מומחה בחכמת הטכנולוגיה, לשום על שכמו הנהגת בית החרשת, וכל עניני המסחר יוקחו משם לסדרם בלשכת הנהגת “בית המסחר המזרחי”, ואת הדבר הזה יוכל הוא, עציוני, לנהל פה בשבתו בבית המסחר, וגם יכול הוא להשגיח מפה בעין פקוחה על סדרי החשבונות והמלאכה אשר בבית החרשת; לכן טוב כי ישאר הוא על כנו פה בבית המסחר אם רק תנתן בידו היכלת להיות המוציא והמביא בכל עניני תוצאות בתי המלאכה אשר ל“בית המסחר המזרחי” וכל מוסרות ההנהגה יהיו בידו. ויוסף לבאר לו, כי ישנם עוד בתי חרשת רבים, אשר יוכל בית מסחרם לרכשם לו, והמה יגדלו וירחיבו מעשיהם ועניניהם ויביאו ברכה רבה לבעליהם, כמו בית החרשת של סוקר אשר במסבות נהר דניפר העומד להמכר ואקציות רבות שלו כבר קנה קטילזון על פי עצתו. וגם הוסיף להוכיח לפניו, כי בימים האלה יוכל בית מסחר גדול כ“בית המסחר המזרחי” להרחיב חוג פעולותיו קם ברכשו לו בתי חרשת רבים, אשר יגדילו וירחיבו את מלאכתם ע"י בעלי ההון, אשר כסף רב להם לתתו בעסקי בי החרשת, וככה יוכל “בית-המסחר המזרחי” להיות המרכז הגדול, אשר בידו להוציא סחורה רבה אל שוקי המסחר או לחדל, להגדיל מחיר הסחורות או להקטינו לפי רוח היום ולפי צרכי בני האדם בארצות רבות. ואם יהיה כל הענין הגדול הזה מסור בידי איש אחד, איש אשר עודנו מלא כח עלומים והשכלתו רבה להבין לדעת את המצב המדיני, מצב השטרות ומצב צרכי השוקים, – אז יפרח וישגשג בית המסחר הזה ויגדל מאד. אפס כי עליו להגיד את האמת, כי בכל הכבוד אשר ירחש לקיטלזון, הנה צריך להודות כי כבר זקן האיש, ואם כי כשרונותיו רבים ונפלאים מאד, בכל זאת גם עליו יקשה לנהל לבדו כל עניני הבית הרבים.

זיננסון הקשיב לכל דברי עציוני בתשוקה רבה.

אמנם כנים דבריך, עציוני, ונאמנה הצעתך, – אמר אליו זיננסון. – הן אמנם מכבד אני מאד את קיטלזון הידוע לי מכבר לרב פעלים ולגדל דעה… אולם נכונים גם דבריך כי כבר זקן האיש מיום ליום, וטוב יהיה לו עוזר תמידי – כמוך… מחר אדבר עם חברי אגדתנו, כי ישימוך למשנה להמנהל. ובטוח אני כי קיטלזון יקבלך ברצון בתור חבר לו בעבודתו, כי גם הוא שבע רצון בך.

עציוני הרכין את ראשו ויענה כי נכון הוא לעבד באמונה בכל אשר יצוהו אדונו הנכבד. ויצא מן החדר שמח וטוב לב.

עתה מלאו כמעט על משאלותיו. לכן שמח מאד בשובו מבית זיננסון, רק דבריו על אודות “היהודים” לא נתנו דמי לרוחו… נפלא הוא האיש הזה, אמר עציוני בלבו, כי גם בשאפו להון לא ישכח את חבותיו לצור מחצבתו, ומזה נראה כי לא עומם עוד בלבו כל רגש נאצל… אבל הן הוא בעצמו לא דמה ולא עלה על לבו לחשוב פן ימיט איזו רעה על אחיו היהודים. אמנם כן… אבל גם מטרות יותר נכבדות לפני, – הוסיף לחשוב, – ובגללם עלי לעבור על דברים זעירים כאלה…

ובשובו וירא את מלכין יושב בבית המסחר ומחכה לבואו, האיר פניו אליו וילחץ את ידו באהבה ויציע לפניו את בקשתו: כי ייטיב נא לעזרהו בהערכת הצעתו על דבר שנויים אחדים בבית-החרשת, יען כי ידיעותיו במלאכה זאת נכבדות וקִימות, והוא, עציוני, יוכל לבטוח בו כי לא יכשל בהחלטותיו ובהצעותיו… והן גם הוא, מלכין, הוא הראשון אשר אז, בבית החימוביץ הביא את המחשבה בלבו כי צריך להעמיד על בסיס חדש ונכון את כל עניני בית החרשת, ובלי ספק ישמח עתה מלכין בראותו כי מחשבתו זאת תצא לפועל והוא יתענג על מעשי ידיו… וגם הוסיף להגיד לו, כי קיטלזון וזיננסון מכבדים אותו מאד בגלל ישרו ותום דרכו, והפעם עוד יוכל להראות לכל את רחב בינתו במלאכת בית-החרשת – להגדיל עבותו, להפריחה ולהאדירה…

גם בלב מלכין בא רוח חדש בשמעו את דברי עציוני, ולבו הכהו על אשר חשב רעה על האיש הזה בראותו את מנהגו המשונה אז בבית החרשת, בבואו לבקר את העבודה והחשבונות.

“אולי”, – חשב עתה מלכין בלבו, – שגיתי אז במשפטי. עליו היה אז להראות לכל, כי מטרתו ללמד לדעת כל פרטי דברי הבית, מבלי שום לב את מכר ומודע".

אחרי כלות עבודת שניהם בבית המסחר, בקש עציוני את מלכין לכבדהו ולבוא אל ביתו.

ויסעו שניהם אל בית עציוני.