הָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ

א

ארכו של עולם מהלך חמש מאות שנה ורחבו מהלך חמש מאות שנה, והוא עגול מכל צדדיו, הים הגדול מקיף וסובב אותו, ובו מולך הלויתן. מי הים עומדים על שפת מימי בראשית, ומימי בראשית על עמודי חשמל, עמודי חשמל – על הררי ברד, והררי ברד על אוצרות של שלג. חוזרים האוצרות שלשלג לעמוד על אוצרות של מים ואש. אלה עומדים על הים התחתון, והים התחתון נשען על עמקי תהום; בין שניהן עומד שר של תהום ולו שלושה ראשים כראש השור. התהומות עומדים על התוהו, והוא כקו ירוק מקיף את פני כל, ממנו החושך יוצא; התוהו עומד על הבוהו, יסודתו אבנים מפולסות משוקעות התהום, מהם יוצאים ונוזלים מים. חוזרים אלה לעמוד על הרי-עד, וההרים על כנפי-סערה. והסערה מלפפת את שפת הארץ התחתונה.

הארץ התחתונה תלויה בסערה, והסערה תלויה וקשורה בכיפת חרבה; חרבה תלויה בסערה, ובערה זו תלויה וקשורה בכיפת ארקא. גם הארקא תלויה בסערה, וסערה זו תלויה וקשורה בכיפת תבל. סערה מקשרת בין כיפת תבל ובין כיפת חלד; חלד הוא הוא ישוב-עולם: עליו פרושים שבעה רקיעים מכיפות קצרות כפויות על גבי שולחן,

והנה הרקיעים תלויים בסערה וקשורים בכיפת שחקים. משחקים מובילה סערה לכיפת זבול; מזבול באים בסערה לכיפת מעון, ממעון למכון, ממכול לערבות. ומכוני ערבות תלויים הם בזרוע של אל עולם, אדון האדונים ובורא הכל. סולו סולו לרוכב בערבות!

ב

כשם ששכינת אל-מלכותו בעליונים, כך שכינתו שורה בתחתונים, השמים כסאו והארץ הדום רגליו, אלף אלפי-אלפים וריבו רבבות של מחנות מלאכי-השרת עומדים ומקלסים שבחו של מקום, ובאלף אלפי-אלפים עולמות מרננים פלאותיו של מעלה. מלבד אלה הנה ד' אלפים ות"ק עולמות לרוח מערבית. עולמות מספר כזה לרוח דרומית, וכמספר כזה לרוח צפונית. אלו שברוח הדרומית מלאים מלאכים משוררים שיר חדש וקדוש, להם טהרה וכתר-מלכות;

אלו שברוח מערבית מלאים מלאכים, האומרים שירה בחדוה וגילה, צהלה ורינה, להם גם תפארת ועטרה. ברוח דרומית שוב מלאכים משוררים, ואומרים תהילת השם הגדול בהוד והדר, פאר ורינה, בעטרת גאוה וגאון; וברוח צפונית מלאכים אומרים תהילה ושירה למלכם בכוח, בכבוד וגבורה, בשבח וזמרה וחן וחסד – הכל אומר שיר תפארת.

אחרי אלה הנה עוד שמונה-עשר אלף עולמות. מוקפים חומות אש ומים. ואלה מוקפות בהרי ברד; הרי ברד – אוצרות של שלג; אוצרות של שלג – כתלים של סופה; ואחריהם באות כנפי סערה, אחריהם באים כרובים מעופפים ואחריהם כנפי רוח. ואחרי כנפי הרוח אלף אלפי מחנות; אחרי אלף אלפי מחנות ריבוא רבבות של צבאות, עליהם עומדים אלפי שנאן: ועליהם משוררי שירו, רונני רננות, תוקעי שופרות – וכולם אומרים: ברוך שם כבוד מלכותו!

ובכל יום ויום יושב הקדוש-ברוך-הוא על כרוב, וידאה על כנפי רוח, הולך וטס בכל עולמותיו הרבים לקבל שיר ושבח, תהילה וקלס מכל יצוריו אשר יצר ומהמעשים אשר ברא לעשות.

ג

ה' בחכמה יסד ארץ. וד' רוחות לעולם. ממזרח יוצא אור לעולם; במערב – אוצרות ברד ושלג, ומשום בא קור לעולם; מצד דרום באים טללי – ברכה וגשמי נדבה; מצד צפון בא החושך לעולם. ארבע רוחות כאלה לכסא-הכבוד.

ה' כונן שמים בתבונה, וגם להם ארבע רוחות. בהם מושלים ארבעה מלאכים משרתים: מיכאל במזרח, רפאל במערב, גבריאל בדרום ואוריאל בצפון. ביניהם כל מיני מלאכים וכל מיני ברואים, אין קץ למספרם. את הכל ברא אלהים לכבודו!

ה' בחכמה יסד ארץ. וכל מה שברא בעולמו, ברא דבר כנגדו: ברא מלאכים וברא בני-אדם; ברא בני-אדם וברא שדים; ברא דובים ואריות וברא חיות ועופות; ברא את שור-הבר ולויתן ואת כל התנינים הגדולים וברא כל עוף למינהו, יש חיות יפות ויש חיות משונות; הרבה דברים ברא בצלם ובדמות והרבה דברים העולם לא נבין למראיהם.

ושוב ברא ה' ארצות זו למעלה מזו, למעלה מהן תבל, בה הרים וגבעות, אפיקים וגאיות; ויש בתבל מיני בריות משונות: ישש בהן בני-אדם שראשיהם דומים לשור וגופותיהם דומים לשור, והמה מדברים נכוחה כבני-אדם; ויש מהם, שלהם שני ראשים, ארבע אוזנים, ארבע עינים, ארבע חטמים, שני פיות, שתי ידים מזה ושתי ידים מזה וארבע רגלים. גם יש תחית המתים, גבורות ונפלאות. חלק ונחלה לבני – מרומים. מה שונים הם מעשיו של מקום ןמה רבים מעשיו!

בַּמְּרוֹמִים

א: אַרְבָּעָה עוֹלָמוֹת

ארבעה עולמות ברא בורא הברואים ויוצר היצורים כנגד ארבע אותיות שבשמו הגדול: עולם האצילות בו באציל הקדוש-ברוך – הוא מאורו, כביכול,כנאמר: עוטה אור כשלמה; שם שמו ושם מושב כבודו ושם שכינתו, כבודו לאחר לא יתן. והנה עולם הבריאה, שם כסא-הכבוד ואכתריאל ה' צבאות יושב על הכסא, – שם היכלי עונג, היכלי רצון, היכלי אהבה, היכלי זכות, היכלי עצם השמים ותחתיהם לבנת הספיר; שם גם נשמות הצדיקים וגנזי ברכה וחיים, אל שדי יושב בכולם. בעולם היצירה עומדות חיות הקודש, שראה אותם יחזקאל בן בוזי הנביא על נהר כבר, ושם משרתי האל, עושי רצונו, שם גם הרבה היכלי עונג ורצון, זה לעומת זה. המלאכים המשרתים בו הם בני עשר כיתות שרפים, ושמועיאל ממונה עליהם; אופנים, אור-פניאל ממונה עליהם; כרובים, כרוביאל ממונה עליהם; שנאנים, צדקיאל ממונה עליהם; חשמלים, וחשמל ממונה עליהם; מלאכים, עוזיאל ממונה עליה; בני אלהים, חפניאל ממונה עליהם; אראלים, מיכאל ממונה עליהם. – אלה הממונים נבראו במעשה בראשית תחילה, והם המפקדים והמצַוים על המחנות האלה.. מטטרון, הנהפך מבשר ודם לאש לוהט, מולך על כולם. שם גם רוחות בני-אדם פורחות, חילום ומרכבות ושרי רכב, רכב אלהים ריבותים אלפי שנאן. אלהים בכבודו מאיר עליהם ומושל בכולם. עולם העשיה, שם האופנים ומקבלי התפילות והבקשות והממונים על רצן האדם; שם גם נפשות האדם, שרי החיל, המוני מעלה עורכי המערכות; ושם השוערים המעידים על כל מעשי האדם, אשר יעשה בארץ, סנדלפון קושר כתרים מולך עליהם. ואַל אדוני מאיר להם ומושל בכולם. מלכותו בכּל משלה!

ב: מַלְכוּת צְבָאוֹת

המלאכים, שנבראו בשני לששת ימי המעשה, כשהם שלוחים במאמרו של מקום לעשות דבריו, המה רוחות ומראיהם כרוחות; וכשהם עומדים לפניו לשרתו, המה כאש לוהט. וארבע כיתות של מלאכים משרתים את אלהים הגדול ומקלסים לפניו. מחנה ראשונה עומדת מימינו, ומיכאל בראשה; ומחנה שניה בשמאלו, וגבריאל בראשה; מלפניו אוריאל, שעומד בראש המחנה השלישית, ומאחוריו רפאל בראש המחנה הרביעית. שכינת הקדוש-ברוך-הוא באמצע. והשכינה יושבת על כסא רם ונישא תלוי באויר והוא עשוי מסַפּיר, ארבע רגלים לו, ארבע חיות לכל רגל, ארבע פנים לכל חיה; והם הם הכרובים, מראה כבוד ה' כעין החשמל, עטרת כבוד מלכות בראשו וציץ עם שם המפורש במצחו, ועיני ה' הגדול משוטטות בכל הארץ, חציָן אש וחצין ברד, שבט של חיים בידו -מימינו, מות משמאלו, פרוכת מאחוריו והיא נקראת פרגוד, תחת רגלו אש וברד והקרח הנורא, ואחריו הערפל – ערפל העולם.

ג: אַרְבַּע חַיוֹת

ארבע חיות לכסא: פני אדם, פני אריה, פני שור ופני נשר, אחריהם האופנים וגלגלי המרכבה.

האל הגדול רוכב על עב או ידאה על כנפי הרוח; וכשהוא יושב על כסא רם ונישא, אז רצה המרכבה, מתנשאים האופנים, ומקול המיתם כברקים ורעמים נראים בעולם. הוא יושב על כסאו והחיות עומדות סביב כבודו ואינן יודעות מקום כבודו. לשרפים שעומדים מימינו ומשמאלו שש כנפים, שש כנפים לאחד, בשתים מכסים את רגליהם ובשתים את פניהם, למען לא יביטו האור של שכינה, ובשתים יעופפו. כולם עומדים באימה וביראה, ברטט ובפחד, ומעריצים ומקדשים את שמו הגדול, זה קורא: קדוש, קדוש, וזה עונה קדוש קדושה' צבאות!

מִסֵּפֶר הַהֵיכָלוֹת

(קיצור אך קיצור)

א

מן הארץ עד לרקיע מהלך חמש מאות שנה, ועביו של כל רקיע מהלך חמש מאות שנה.

האל הגדול, הגיבור והנורא, אשר ברא את השמים ואת הארץ וכל צבאי העולמות הרבים עם משרתיו ועושי רצונו עד אין מספר, הוא רם ונישא על כל עולמים וכסאו רם ונישא. שמונת אלפים רבבות פרסה אורך הכסא. חמש מאות אלף רבבות פרסה רוחבו ועוביו שלוש מאות פרסה, וכסאות כאלה, למלך מלכי המלכים בהיכלותיו, אין מספר.

ההיכלות הבנויים לפנים הם שבעה במספר ואומדים הם על שבעה הידורים; כל היכל בנוי זה לפנים מזה, והכתלים עשויים עמודים עמודים, עמודי להטים עמודי לפידים, עמודי זיקים וברקים, עמודי אישים ועמודי להבים. וכל אחד מהעמודים גבוה מן הארץ ועד רום רקיע; ובכל היכל שמונת אלפים, שבע מאות וששים וששה שערי ברקים, כמנין השעות של ימות השנה. רום קומת השער כרום שבעה רקיעים, ורחבו כרחבו של מלוא העולם…

ועל השערים של היכלי ערבות תלויים, על כל אחד ואחד, שלוש מאות ושישים ושישה וחמישה מאורות, שמבהיקים מסוף העולם ועד סופו; ואלפים ורבבות מלאכי-השרת גבוהים עד בלי מידה, עומדים לפניהם. וכולם מכף רגלם ועד ראשם מלאים עינים; וכל עין היא כגלגל לבנה, וגלגי עיניהם כברקים מאירים. כל גופם לוהט ומאיר מקצה הבריאה ועד קצֶהָ; מזוינים הם ורוכבים על סוסים. וסוסיהם סוסי אש, מרכבותיהם להבה, חרבותיהם לפידים. רמחיהם רחמי שלהבת וחציהם חצי להט. ויש למלאכים ארבה פנים לכל עבר, ולסוסיהם הדוהרים והמבריקים גם כן ארבעה פנים, כמו כן ארבה כנפים; והכנפים משיקות כּים ומלואו, וכולם מדברים בארבעה פיות; וכל פה קורא בנהמה: קדוש, קדוש, קדוש! ברוך, ברוך, ברוך נשמה תהלל ותשבח שירת מלכם; והקול כקולות ה' על מים רבים.

ב

מן הארץ עד לרקיע מהלך שמש מאות שנה. מהלך של חמש מאות שנה בין רקיע לרקיע, כמו כן עביו של כל רקיע. ומהרקיע השביעי ואילך הכל עולה ומשתרבב עדי עד.

ובממלכה ראשונה רבבות כרובים ומחנות שרפים; גלגלי אש אוכלת וחשמלי זהר נראים בהדרם. ומסביב להם זיקוקי אש, אוצרות ברקים, חדרי להטים, כדורי לפידים מתגלגלים, דגלי צבעים מתנוססים, גדודי טפסרים וצבאות אראלים באים; ואחריהם להבות גחלים נמשכות, נהרות להבים ומעיינות עולם שוטפים ומשתקשקים. קולות כרעמים! שירות מרעישות; מחנות מחנות של חילות וצבאות נותנים ברכות וצדקות. גדודים גדודים משמיעים תהילות ואמירות, שבחים וזמירות! מכל אפסים תוקעים ברננות, מפצחים בנעימות ומרעישים בהילולים, והכל קורא ואומר: קדוש, קדוש, קדוש לרוכב בערבות ושמו בערבות וכבודו בערבות!

עד כאן שירת צבא השמים והמונם, ושירת חיות-הקודש עוד רבה היא יותר. להן לא ארבע פנים כבמחזה, כי אם עשרים וארבע פנים ועשרים וארבע כנפים. גופם מלא עינים, וכל עין ועין כגלגל החמה במילואה, וכולן פונות ומביטות לכל צד ולכל רוח; ועם כל זה פניהן אשה אל אחותה וכנפיהן אשה אל אחותה.

ולפני פרסות רגליהן של החיות אבני גחלים רבוצות; ולפני אבני הגחלים טורי לפידים; ולפני טורי הלפידים – ענני אשים; ולפני ענני האישים נוצצים הררי קללים. ולפניהם נוצצות לשונות להבים; ולפני לשונות הלהבים שטים עבים קלים. לפניהם ערפילי טוהר; ולפניהם כמו נהרי גחלת. ונהרי הגחלת מוקפים גלגלי שלהבת; וגם אלה מוקפים חשמלים דולקים. והחשמלים מוקפים זיקוקי ברק. חוזרים זיקוקי הברק להיות מוקפים ברקי אור; וברקי האור מוקפים גשמי בשמים; ואת גשמי הבשמים סובבים טללי חיים, כה חוזר ונוגע עולם בעולם, היקף בהיקף: ממחנות שכינה אנו באים אל מרעישי שירה, ומן מרעישי שירה – למנעימי קדושה, נדלג מזה לזה ומעולם. ישרוק יודה וישבח כל חי; ימלל, יפאר וירון, בתעצומות עוז, כל פה. וחוזרים הם להישמע אותם גלגלי הסופה. חוזרים להשיק כנפי הרוח וסביבי-סערה, שוטף, שוטף הנהר דינור, והוא כולו אש וגליו אש וכל אשר בו אש. בזיקים, מחנות של בזיקים. טפסרים, אראלים, אראלי מעונה, באים ורצים, כרוב רץ לכרוב, חיה לחיה, יסובבו הגלגלים, תרעשנה המרכבות, יסערו החשמלים, אור משתפך לאור, קול מתרומם מקול, גבעות עולם ניתקות, ורעם הים ומלואו וגלי הבריאה ישאגו, ישתקשקו וימללו, ישתובבו וינצחו, יתנשאו ויתגאו. הם עולים, הכל מתרומם. תבל מתנועעת על ציריה, רוקד העולם ומלואו לפני קונו. וקול גדול קורא בלי יסף: ה' אל צבאות! ה' אל צבאות! ה' אל צבאות שמו!

שאו שערים ראשיכם…

ג

בשבעה היכלות יושב טוטורסי“אי י”י אלהי ישראל, ובפתח כל היכל שמונה שומרי הסף, ארבעה מימין וארבעה משמאל. שמותם של המלאכים, שומרי פתח ההיכל הראשון, הם: דהבי“אל, קשרי”אל, נהורי“אל, בזתי”אל, טופחי“אל, דהרי”אל, מתקי“אל, ושוי”אל. ואלה שמותם של שומרי פתח ההיכל השני: טגרי“אל, מתפי”אל, סרחי“אל, ערפי”אל, שהררי“אל, סטרי”אל, דגעי“אל, וסחיבי”אל. שומרי פתח ההיכל השלישי הם: שבורי“אל, רצוצי”אל וכו‘; ושומרי פתח ההיכל הרביעי: פחדי“אל, גבורתי”אל וכו’. בהיכל החמישי משמשים תחי“אל, עוזי”אל וחבריהם; ובהיכל הששי שומרים רומי“אל, קצפי”אל ורעיהם.

ועל פתח ההיכל החמישי זקופים ועומדים גיבורים אדירים ועזים, גבוהים מגבעות, קשתותיהם דרוכות, חרבותיהם לטושות, ברקים יוצאים מגלגלי עיניהם, ניצוצי אש מחטמם ולפידי גחלים מפיהם. רק אש גדולה סביבם.

סוסיהם של אלו המה סוסי חושך ואפלה, סוסי צלמות, סוסי אש וברד, סוסי דם וברזל, סוסי ערפל, סוסים רוכבים על סוסים; וכולם אוכלים גחלי רתמים. ענן ממעל לראשם. אין מחנה נורא ואדיר כזה במלא העולם.

וכל בעלי המרכבה האלה מברכים, משבחים, מקלסים, מפארים, מרוממים, מהדרים ונותנים כבוד, תפארת וגדולה לטיטורסי"אי, וכך הם אומרים: מלך ישר, מלך נאמן, מלך אהוב, מלך נחמד, מלך סומך, מלך עלוב, מלך עניו, מלך צדיק, מלך צדיק, מלך חסיד, מלך חסיד, מלך קדוש, למך טהור, מלך ברוך, מלך גיבור, מלך חנון ומלך רחום, מלך מלכי המלכים ואדון הכתרים מחמד ומצפה לגאולה. ימי ישעיהו ומשאו באו, הנה ימי אחרית ושלום אין קץ.

מלך נסים, מלך גבורות, מלך נפלאות, כסאו מעופף ועומד, בו ארג המסכת של שבלול העולם ומסלולו. דורות אין קץ הוא עומד; ועדין לא הניח המלך הגדול את רגלו על הקרקע ערבות, אלא כעוף המעופף.

גאי-גאים, קשורי-כתרים וכל המלאכים ראשי-מידות עומדים מסביב לכסא; וגם הם עוד לא הניחו רגליהם בקרקע ערבות, אלא כעופות מעופפים. שלוש פעמים בכל יום משתחוים לפניו ואומרים: קדוש, קדוש ה' צבאות! ושלוש פעמים בכל יום מתנשא הרקיע שעל ראשי הכרובים ושעל ראשי האופנים ושעל ראשי חיום-הקודש. עד למאה ושמונים וחמשת אלפי רבבות פרסה אין כל בריה יכולה לעמוד מפני ניצוצות האש, הבאים מפי הכרובים ומפי האופנים וחיות-הקודש, באמרם: קדוש. כל השירות האלה שמע רבי עקיבא, בעלותו למרום לראות במרכבה.

ד

ארבע מאות ותשעים וששת אלפי רבבות מחנות יש לשוכן מרומים ברום ערבות רקיעים. בכל מחנה עומדים ארבע מאות ותשעם וששת אלפים מלאכים; וכל מלאך רום קומתו כים הגדול. דמות כולם כמראה הברק, עיניהם כלפידים, רגליהם וזרועותיהם כנחושת-קלל, ושרי החיל, גדולים וגבוהים, נשגבים ונעלים, עומדים בראש כל מחנה. מחנה זנ אומר: “ברוך” ומחנה זה אומר “קדוש”. הללו רצים בשליחות והללו רצים בשמשות. קולם רועש ומנסר בכל בשחקים והרקיעים. אימת מלכם עליהם ופחד אלהים על כל נמצא. אלף אלפי פיות אומרים: “אמן”; אלף אלפי שיירות מקבלות עליהם עול מלכותו. חלחלה ופחד, יראה ורטט, אש אוכלת ומקפת כל השירות וכל ראשי-החילות, שירה הם אומרים. שירת היראה. וקרא זה אל זה ואמר: הנה ה' יוצא ממקומו! הס כל בשר ונשמה. אין תקומה. פחד ה' ממלא את פני כל.

ה: אַרְבַּע מֶרְכָּבוֹת

בשבעה היכלות עומדות ארבע מרכבות של שכינה, ולפני כל מרכבה ומרכבה ארבע מחנות של מלאכים. בין מחנה למחנה נמשך ועובר נחל של אש, ובין נחל לנחל הנה ערפלי טוהר; בין עמודי טוהר עומדים עמודי גפרית; בין עמוד לעמוד מתגלגלים גלגלי שלהבת; ביניהם לפידים ושביבים, ברקים, רוחות, קולות, רעמים, וזיקים אחרי זיקים.

ובשעה שמלאכי-השרת אומרים “קדוש”, כל עמודי הרקיעים ואדניהם מתרופפים, שערי היכלות וערבות רועשים. מוסדי תבל ושחקים מזדעזעים, חדרי מעון והיכלי מכון מתחוללים; כל סתרי רקיע, מזלות וכוכבים נבהלים, גלגלי-חמה וגלגלי-לבנה נחפזים ונסים ממסילותם. גם השמות המפורשים,החקוקים בעט שלהבת בכסא-הכבוד, פורחים כנשרים בשש-עשרה כנפים. מלאכי-צבאות, משרתי-להבה, אופני-גבורה, כרובי-שכינה, חיות-הקודש, שרפים, אראלים, טפסרים, גדודי-אש, שרי-קדושים ושרי כתרים נופלים על פניהם. תהילות המלאכים הם כמעט כמערת הבריאה.

תֵּאוּרֵי הַזֹּהַר

א

שבעה היכלות לגן-העדן התחתון ושבעה לגן-העדן העליון, היכל כנגד היכל ומדור כנגד מדור. ההיכל הראשון עשוי זהב ומוקף אבנים טובות. אין עין שלטת בו, לבד מנשמתם של הצדיקים, הבאים לחזות בנועם ה' ולהתענג על רזיו. שם יבואו גם גרי-צדק, החוסים בצל עובדיה ואונקלוס.ההיכל השני עומד לפנים מהראשון: בו האור מאיר בכל הגוָנים, מאיר מלעילא לתתא; בו יתנשאון כל אלה, אשר קבלו יסורים באהבה בעולם הזה, ואלה שאמרו: “אמן, יהא שמיה רבא” בכל כוחם; שמה יבוא גם משיח אלהים. בהיכל השלישי יושבים כל אלה, אשר היו מוכּים ומעונים כל ימי חייהם, כאלה שספדו על חורבן הבית ולא מצאו מנחם. גם בהיכל הרביעי יושבים כל אבלי ציון וירושלים, כל המתים על קידוש השם קמים בו לתחיה; ובו דרגא עילאה, ועליה יושבים כל עשרה הרוגי מלכות, מסתכלים באספקלריה מאירה ונהנים מזיו יקרות. בהיכל החמישי יושבים כל בעלי-התשובה הגמורים, והשערו עומד מנשה מלך יהודה. ההיכל הששי הוא היכל החסידים והוא עליון משאר ההיכלות, וכל החסידים, אוהבי המקום, ואנשי המעשה יושבים בו. להיכל זה גם שלושה פתחים. בפתח האחד יושב אברהם זקו – האבות, בשני יושב יצחק בנו, שנעקד על המזבח, ובשלישי -יעקב-ישראל. על ידם חונים שנים עשר השבטים ועל ראשיהם שכינת אל. ההיכל השביעי הוא סתום ונסתר מעין כל יחי. באמצעיתו עומד עמוד, המאיר בהרה גוָנים, בו עולות הנשמות הטהורות כמו בסולם-אלהים. לפנים מן השבעה – עין לא ראתה!

ב

שבעה מדורים לארעא: ארץ, אדמה, גיא, נשיה, ציה, ארקא לתבל, תבל היא הגדולה שבכולם. שבעה מדורים לעילא, עומדים הם אחד על חברו, דרגא על דגרא; בכולם ממונים מלאכים, המפקדים אלו על אלו, ובכולם שכינה השם יתברך, בורא הכל. המדור הראשון, והוא התחתון, בו חושך ולא אור, אין בו צורה ולא דיוקן, לא דבר שבידעים ולא דעת; בו מושל המלאך טהרי“אל ועמו עוד שבעה ממונים מעופפים. המדור השני, הוא בנוי על הראשון, גם בו חושך, אבל האופל אינו גמור כמו בחברו. בו משרתים המלאכים, הממונים להשגיח על בני-האדם ואורחותיהם – קדומי”אל עומד בראשם. במדור השלישי, העומד עליהם, נמשך נהר דינור. בו גם מקום משכן לסמאל. במדור הרביעי יש כבר אור, מאיר הוא מימינו למלאכים העליונים, מלאכי הרחמים, ומנהלם הוא המלאך פד“אל. המדור החמישי מאיר הרבה יותר מחברו, קדשי”אל מושל בו; מחנה אומרת שירת בוקר. המדור הששי קרוב הוא לממלכת השמים, בו נחלים רבים נמשכים לארבע רוחות העולם. בו שלושת המלאכים: גברי“אל, רפ”אל ואורי"אל. המדור השביעי הוא העליון על כולם; תקננה אך נשמות הצדיקים, דמתעדנין בזוהר עליון, שמה כל גנזי שלום, ברכה ונדבה ושפע אין קץ.

למעלה למעלה שבעה היכלות. ההיכל הראשון מעשה לבנת הספיר, הוא מאיר לשני עבריו. האור האחד הוא כאור חיור, מאיר לכל באי עולם והוא גם ממשיך את האור לעין האדם. והאור השני מעֵבר מזה, הוא סומק וחיור כחדא, והוא הוא אור האור. ההיכל השני נקרא:זוהר, יסודו הוא עצם נצחי, אשר לא ישתנה; זכעה הוא מאן דידע לגלות אורו. ההיכל השלישי נקרא: היכל נוגה, אור זך מכולם ולית ביה כל גון, לא אודם ולא ירוק לא אוכם ולא סומק, בו אור נכנס לאור והכל אור אחד הוא. ההיכל הרביעי מצטרף מארבעת ההיכלות, והוא היכל הזכות, כי בו מלמדים זכות על כל בני-עולם. ההיכל החמישי הוא היכל הברק; כמה משונה אורו משל חברו; אורו כולל כל הגוָנים, בו התרקם חיור בסומק, אוכס באודם. והכל מאיר מסוף העולם ועד סופו. ההיכל הששי הוא היכל הרצון, בו התכנסים כל הרוחות להתדבק באהבה. הוא הוא היכל משה. ההיכל השביעי הוא קודש-הקודשים, בו רזין דרזין וסתרי עולם. במופלא מכם אל תדרשו!

הַמְשָׁרְתִים

א: מְשִׁיחַת מְטַטְרוֹן

מטטרון, שר-הפנים, " שמו כשם רבו". לו, כלקונו שבעים שמות, הוא גדול ונכבד מכל השרים, גבוה ורם הוא על כל המלאכים, חביב הוא מכל משרתי המלך ונכבד מכל הצבאות והאדירים בממלכת העולם.

והוא אינו אלא התגלותו והתעלותו של חנוך בן ירד, שלקחו אלהים אליו וקרא שמו מטטרון.

ויהי בעת ביקש מאת האלהים להעלותו למעלה נשגבה זו, שלח אחריו את השר ענפי"אל, נטלו מארץ לעיני בני-אדם, הרכיבו על רכב-אש וסוסי – אש ויעלהו לשמי מרום. ויכניסוֹ לפלטרין גדולים בערבות רקיע, ששם כסא-הכבוד, מרכבת העולם והשכינה, גדודים גדודים של אש מקיפים אותה, חילים של זעף ושנאנים, משרתי-להב, מחשמלי-בזק, ויעמידוהו שם לשמש לפני הכבוד.

קראו ֹהקדוש-ברוך-הוא אליו ופתח לפניו שלוש מאות אלף שערי חכמה, שלוש מאות אלף שערי בינה, שלוש מאות אלף שערי חיים, וכמספר זה שערי שלום, שערי גבורה וכוח, שערי חן וחסד, שערי אהבה ושערי ענוה; ויחכם ויתלבש מכל המידות האלה, ויתכבד ויתעלה מכל בני מרומים, ויהי כי החכים, הניח ידו עליו את ידו ויברכהו בששים וחמישה אלפי ברכות, הגביהוֹ כמידת גובהו לש עולם, אשר עשה לו /שבעים ושתים כנפים מימינו ול"ו כנפים משמאלו, ושתל בו שלוש מאות וששים וחמישה אלפי עינים: כל עין גדולה כמאור הגדול. אין כל יופי, זוהר וטוהר בעולם, שלא שם בעבדו אהובו זה.

והנה עשה לו אלהים למטטרון כסא, מעין כסא-כבוד, פרש עליו זיו זוהר, יופי וכבוד, מעין פרוכת שעל כסא-הכבוד, שכל מיני אורות קבועים בו, והכרוז יוצא ובוקע בכל רקיע ורקיע, לאמור: מטטרון עבדי שמתיו לשר ולנגיד על כל שרי מלכותי ועל כל בני-מרומים, על פיו ישק הכל, כל מלאך ומלאך, שדבר לו יבוא לפניו; ואני אני גם מיניתיו על כל גנזי היכל ערבות ועל כל אוצרות חיים שבשמי מרומי.

והנה לימדהו ה' למטטרון כל ספרי תורה וכל רזי חכמה, כל עמוקי מחשבות וכל צפוני מעשי-בראשית. לבוש עשה לו, שכל מיני מאורות תלויים בו ויעטרהו בכתר מלכות, שבו מ"ט אבנים בוערות ואורן כאור גלגל החמה. ויחרוט המלך באצבעו על כתרו אותן האותיות שבהן נבראו שמים וארץ, האותיות שבהם נבראו הרים וגבעות, ימים ונהרות, רוחות ורעמים, כוכבים ומזלות. ויעמד את מטטרון מוכתר ומעוטר כבן-אלים, לא היתה כזאת מים ברוא אלהים את האדם.

אז נבהלו כל שרי מלכות במרומים מפני יקר תפארתו והדר גדולתו של המוכתר; נרתעו חילות רקיע ונבהלו כל טפסרי מעלה וכל המלאכים המשרתים את השם. נבהל ונרעש סמאל השטן, נבהלו מלאכי האש, מלאכי הברד, מלאכי הרוח, מלאכי הברד, מלאכי הרעם, מלאכי השלג והמטר, כל מלאכי היום ומלאכי הלילה; וכולם נפלו על פניהם ופני מטטרון ולא יכלו להסתכל בקרן האור שעליו, כי ממשלתו שניתנה לו הגבורה היא עד אין קץ.

ב: סַנַּדַפוֹן

ועוד ברקיע מלאך אחד גדול ורם. סנדלפון שמו, והוא גבוה מחבריו מהלך ת"ק שנה. הוא אופן אחד במרכבה, גם עומד הוא אחר המרכבה וקושר כתרים לקונו; וכאשר הוא מרים את הכתר, מיד חלים וזעים כל חילי מרום, חיות –הקודש שואגות, שרפי-הקודש נוהמים וקוראים: קדוש, קדוש, קדוש בעליונים!

קדוש בתחתונים! מרים הוא את הכתר, וגלגלי-המרכבה מתגלגלים, אדני-שרפרף רועשים, וכל רקעי-שחקים נעים והומים. ובבוא הכתר על ראש המלך, אז כל החיות והשרפים, גלגלי המרכבה וכסא-הכבוד,חשמלים וכרובים וכל חילי מעלה מתחברים ונותנים הוד והדר לאל עולמים, ממליכים אותו וקוראים: ה' מֶלֶך! ה' מָלך! ה/ ימלוך לעולם ועד! ביקש גם מלאך זה לנגוע בנביא, שעלה לצפות במרכבה, ויאמר ה': הנה לו, גם הוא יכתריני…

ג: כְּרוּבִיאֵל

ועוד יש שר אחד גדול, כרובי-אל שמו, שר גבור, שר גאה שר איום ושר עז, מקצפו תרעש תבל ומרוגזו ירעשו מחנות, מאימתו יחילו יסודות, מגערתו תרעשנה ערבות, אין כל נמצא יכול לעמוד נגדו.

וגובהו ורום-קומתו של אותו שר אין לשער. רום קומתו כרום שבעה רקיעים. לשונו אוכלת אש, פיו דולק כלפיד אש, עפעפיו כזהרי ברק, עיניו כזיקוקי זוהר ומראה פניו כאש יוקדת, בכתר הקדושה שעל ראשו שם מפורש חקוק; ממנו ברקים יוצאים וקשת שכינה מקפת אותם. חרב כברק על מותניו, תריס אש אוכלת על צאורו. מימינו להבה תלהט ומשמאלו להט; רק רעמים ולפידים יוצאים מגופו. קרני הוד נורא בכל סביביו.

כרובי"אל נקרא המלאך האיום הזה, להיותו ממונה על הכרובים והחיות ואופני-הקודש. הוא מפאר, הוא מנצח, הוא מעורר ומבדר שבחי יושבי-עליונים ומשרתי-עליונים ליושב-הכרובים ואל עולם, אל נצח-נצחים, אל כל אפסים.

ד: הַחֲבֵרִים

עוד שר גדול ונורא, גיבור ונכבד, אלוף ושוע, ישיש ועז יש בין משרתי מעלה, אפפני"אל ה' שמו. לו שש-עשרה פנים, ארבע פנים לכל צד; ויש לו שמונת אלפים ושבע מאות ותשע עינים, כל עין בוערת כברק, רום קומתו מהלך שני אלפי וחמש מאות שנה.

אפפני "אל ממונה על אופני הקודש, מעמיד את דוחנם, מרבה תפארתם, מגדיל את גאומם, משכים ןמעריב עליהם. ככוהן גדול הוא עומד עליהם, זיוו דומה למראה צדק; והוא מוקף סוכות אור, סוכות זוהר, סוכות ספיר וברקת. אין כמוהו לאור ולנוֹגה!

והנה אחיו שרפי“אל, אותו מלאך ששרפי”אל ה' שמו, הוא ממונה על השרפים וכל שרפי – להבה מסורים בידו, והוא גם מופלא ואדיר, יקר ועריץ, אלוף ונגיד, נכבד ונחמד, דמותו כמלאכים העליונים, גופו כנשרים, זיווֹ כברקים, תאורוֹ כלפידים, יפיוֹ כבזיקים, הודוֹ כנחלים זכים לטוהר, הדרו כחשמלים, מראֵהו כצאת השמש בגבורתו. ובשעה שהוא יוצא לעבודתו, כוחו וגודלו משתרבבים עוד שבעתים, גובהו אז כשבעה רקיעים יחד, בידו הוא מחבק זרועות עולם, תמעד הארץ לרגליו. מלא הוא עינים, אשר אין מספר להן. מקרסוליו עד ארכובותיו עיניו ככוכבי הברק;מארכובותיו עד ירכיו עיניו ככוכבי הנוגה, ומשם עד מתניו אורו כאור הלבנה; משם עד צוארו כאור החמה, ומצוארו עד קודקוד ראשו אור גדול, ולאה כל פה לתאר אותו. אבן ספיר על ראשו כזיו עצם השמים; וגם כתר לו, אין כל מאור שאינו קבוע בו. עד כאן רק משרתי אל יתברך – מלך המלכים עצמו, מי ישרונו!

ה: עִירִין קַדִּשִׁין

למעלה מן החברים האלה, הנקובים בשמותיהם, יש ארבעה שרים גדולים, עירין וקדישין, והמה רמים ונכבדים, נוראים ונפלאים, נחמדים ונעלים, גדולים המה מכל בני-עליונים, ואין כמותם בכל שרי – מרומים, כל אחד מהם שקול כנגד כולם. מחציתם של אלו כנגד כסא – הכבוד, זיו דמותם מעין השכינה, והמה המשרתים העליונים של השכינה ויעציה. אין כל דבר בעולם נעשה בלעדם; כל מה שחפץ השם לעשות הוא נמלך בהם. העירין הם שנים וקדישין הם שנים שנים מזה ושנים מזה; והמה מכריעים הכל, מגביהים שפלים ומשפילים גאים.

יושב הקדוש-ברוך-הוא על כסאו, לבושו לבן כמו שלג ושער ראשו כמו צמר נקי, מעילו כאור נוגה, לבוש צדקה כשריון. לפניו נפתחים ספרי החיים וספרי המתי, כל בני-עליונים וכל הפמליה של מעלה עומדים לפניו ביראה ובפחד. העירין והקדישין הם הם הנושאים והנותנים. והם הם גם הממלאים את הגזירות. כנאמר: בגזרת עירין פתגמא ומאמר קדישין שאַלתא. אשרי אדם יזכה ארחו לפניהם!

עֲלִיוֹת

א: מַעְיַן הַחָכְמָה

ספר רב פלאים נתן המלאך הידוע מיכאל למלאך הסתר פאלי, ופאלי מסרו למשה בן עמרם הנביא בעמדו על הר סיני; משה גילהו ליחידי בני-ישראל, לדרוש בו בסתר; וכשבא דויד ועמד על סודותיו, קרא ואמר: אודך, ה', בכל לבי ואכבדה שמך לעולם ועד!

והספר הזה כולל תיקונים וצרופים, מאמרים וחשבונות של שם המפורש. כל חכמה ובינה, כל דעה ומחשבה, כל חקירה וידיעה, תנועה והגיון, דבור ולחש, קול והרהור, פועל ונפעל ימָצא בכל אחד מן השמות הקדושים; כל אחד מהם מביא למעשה, המעשה לניסיון, הניסיון לראיה; הראיה לחקירה והחקירה לידיעת הנמצאות, להשגת ההויות וחקר אין תכלית. והנה המידות, והנה הדרכים והכללים, המעיינות והשרצים: הספר והסיפור והמאמר. יש לאדם להבין ולהתבונן, לחשוב ולהסתכל ולהגות במחקרי לבו, בתנועות רוחו, בלחישת לשונוובמוצא שפתו, עד שיעמוד על כל המושכלות המסורים בזה הספר על כל דרכיו ואורחותיו. והדרכים רבות, והאורחות שונים, והנתיבות מתפשטות. הכל מעולף והכל גלוי; הכל חבור והכל נפרד. הנה אֵלים, אורות נגוהות אור מופלא, והנה אור קדמון, אור החשמל; והחשמל מלהט שוב; האותיות פורחות, האדם מתעצם עם השגת קונוויבוא להשגת המצוי והמוצא. מעיין החכמה יתגבר וישקה כל נמצא, כל שכל, כל עין, והכל בא ממיכאל לפאלי ולפאלי ממשה אבי הנביאים, אשר חזה את האלהים הגדול מתוך הענן.

ב: הַכֶּתֶר וְהַכִּסֵּא שֶׁל דָּוִד

ויעל ישמעאל בן אלישע הכוהן הגדול לשמי מרום, ויראהו מטטרון שר הפנים על כל בית-נכות העליונים, כל הכיתות של מלאכי-השרת, שיושבים ואורגים בגדי ישועה לצדיקים, כל כתרי החיים וכל כסאות לשבת. ויראהו כתר אחד גדול בו קבועים חמה ולבנה וכל המזלות ומאירים כבששת ימי בראשית; וישאל ויאמר: אלה למי? ויען אותו לאמור: ודויד מלך ישראל, אלה. ראה בגדי ארגמן, יפים כמראה הקשת ונוֹגה להם והדר להם; וישאל למי כל אלה? וישיבהו מטטרון: גם אלה לראש מלכי ישראל. ראה נהרי אפרסמון נמשכים וריחם עלה עד למרחוק; וגם אלה לחילות בית-דויד נבראו. אמר הכוהן העולה: הראיתני את תשמישי המלך הגדול, הראֵני גם אותו ואיהנה מזיו פניו. אמר לו מטטרון: שב בחיקי ותראה בגדולתו.

ולפתע התחילו שבעה ברקים לרוץ איש אחרי אחיו, ואחריהם אופנים ושרפים וחיות-הקודש, ואור בא אחרי-כן, ויעצום הכהן את עיניו מגודל ברק ההוד, וישמע קול רעש גדול: תהילה ותפארת למלך ירושלים! תהילה למלך הצדק! ה' ימלוך לעולם ועד! והנה דויד מלך ישראל, לבוש אור ומעטהו אור, בא כראש, מימינו ומשמאלו מלוים אותו כל בית-דויד וכל המלכים אשר מלכו מביתו; כתר כתר בראש כל אחד, וכתרו של דויד מבהיק כולם, וזיוו מאיר מסוף העולם ועד סופו. והמשרתים מזמרים, הלווים נותנים בשיר קולם. ברוממות כבוד ילך כל המחנה לירושלים שלמעלה, אל מקום המקדש שלמעלה. על רקיע של אש עומד כסא כמראה האש, גודלו ארבעים פרסה, ארכו כפלים ורחבו כפלים; והמלך הגדול עולה על כסאו, שעומד ומכוון אל כסאו של קונו. והשיא והשבח מתגדל, ההוד וההדר מתפשט, דויד פותח את פיו ואומר שירים ותשבחות, שנעלים אלף פעמים משיריו ותשבחותיו שבספר התהילים. הלבבות יוצאים מרוב געגועים, הנשמות מתעלות ומתפשטות, כל ברואי מעלה ומטה נישאים ברוח. אשרי עין ראתה כל אלה! אשרי אוזן שמעה כל אלה!

גַּן-עֵדֶן וְגֵיהִנֹּם

א: שַׁעֲרֵי גַּן–עֵדֶן

שני שערי כרכוד לגו-עדן. מעבר מזה ומעבר מזה. ועל-יד שניהם שיירה רבה של מלאכי עליון, זיו פניהם מבהיק כזוהר הרקיע. מלאכתם היא קבלת פני הצדיקים, עולי מעלה. והיה כי יסתלק צדיק אחד למטה ונשמתו עולה למרום. יוצאים המלאכים לקראתו, ישאו אותו על כנפיהם, וכשהוא בא לפני השער, הם פושטים מעליו את תכריכי הקבר ומלבישים אותו שמונה בגדים של ענני הכבוד. משימים שני כתרים על ראשו, האחד על השני, הראשון של אבנים טובות ומרגליות והשני של זהב פרוָים אדום כאודם השמש, ומקלסים ואומרים לפניו: לך אכול בשמחה לחמך!

נפתח השער, קול רעש וקול הידד. נחלים של שמן ואפרסמון, של יין ושל דבש נמשכים והולכים, ולחופיהם גדלים ורדים והדסים נותני-ריח ומשיבי-נפש עד לאין אומר. וה' עובר ביניהם כמלך אדיר ובא לחופותיהם אשר הכינו לו. כל חופה תלויה על ארבעה גפנים של זהב ובמפת המטוה שלה משוזרות מרגליות יקרות מבהיקות באור יקרות. ותחת כל חופה עומד שולחן של זהב, כסא אחד של זהב מימינו ושני של כסף משמאלו. יין משומר מששת ימי בראשית, נוצץ בנאדות לבנים כשלג, ועל ידם כוסות כפרחי רימון של כסף מזוקק. אור ועוצמה, הוד והדר, נוגה אין סוף, אין לילה, רק יום שכולו שבת ואור.

ובגן-עדן עצמו שמונים ריבוא של מיני אילנות שונים, נושאי פירות נפלאים, לא תשורם העין בארץ. עצי בשמים וברושים ממלאים את כל כיכר אלהים – עץ החיים עומד באמצע הגן, גופו ושורשו כמגדל גבוה, ענפיו כארזי לבנון עליו כגודל איש.בכל ענף טעם אחר מחברו, ובכל עלה ריח אחר מחברו. שבעה ענני כבוד מתגוללים ממעל, ואורם כזהב שחוט, ממלא את האויר; ובכל ענן כוכבים ומזלות מיוחדים. שיר תשרנה חיות – הקודש, שיר ישירו מלאכי-הקודש. ששים ריבוא ממלאכי – השרת מזמרם בקול נעים ומתוק. וכל הצדיקים יסודי העולם מימות עולם יוצאים במחול. הקדוש-ברוך-הוא, אל האלהים ואדיר האדירים, בא בכל מחנהו ומגלה להם שנית את התורה.

ב: הַחוֹמוֹת

שלוש חומות יש לגן-עדן: וכולן של אש: החומה האחרונה היא של אש שחורה. נראית ואינה נראת ולהט החרב המתהפכת סביב לה; כרובים שומרים על ידה. החומה השניה היא מאש ירוקה ואדומה מאד; המלאך פני-אל ומשרתיו בקודש ממונים עליה. החומה השלישית היא מאור המעורב מכל הגוָנים, לא יראנו אדם וחי. בין החומה הראשונה לשניה – ככר גדולה ורחבת ידים משתרעת, בה ימצאו מקומם כל בני-אדם, שכבר קבלו עונשם ונטהרו בנהר דינור, גם אלה אשר שבו אל ה' לפני צאתם מן העולם ולא הספיקו גם לעשות צדקה וחסד; מהרי-אל המלאך הוא אב ופטרון לכל אלה, הוא מטהרם, הוא מכיסם, והוא מראה להם “מעמד נועם הרוחות”, ושם נקרת הצור, – בין החומה השניה והשלישית שוב ככר, גדולה שבעתים מן הככר הראשונה, שם מקום לצדיקים בינוניים; ומשם גם מבוא להיכל קן צפור, משכן המשיח. בממלכה זו שורר, כאמור, המלאך פני-אל, והוא גדול מחברו מהרי-אל מהלך חמש מאות אמה, מן החומה השלישית ואילך – מרכז גן-העדן גופו, כל אילנותיו נטועים בו מימי הבריאה, כל בניניו והיכליו – ממעשה לבנת הספיר.

מקום גן העדן עצמו נברא אלף שמ"א שנים, שלוש שעות ושני רגעים לפני בריאת שמים וארץ, וקרקעותיו לקוחים משלג עולמים, אשר מתחת כסא הכבוד, הרקיע שעל הגן ממעל מאיר בכל הגוָנים, ושמו של הקדוש –ברוך –הוא חקוק באמצע. וארבע טבעות בארבע קצות הרקיע, וארבע אופנים בכל טבעת; וכולם משולבים אל עמוד אחד, העומד באמצע הגן וראשו עלה עד הקרקע של כסא הכבוד מתחת. על הכל פרוש ענן הכבוד!

והמלאך גבריאל, איש לבוש הבדים, עומד שם על משמרתו; יום ים בעלות הבוקר הוא נוגע בארבע כנפיו בארבע טבעות הרקיע; ואז הכל ינוע: העמוד מתרומם, הרקיע סובב והאותיות של שם המפורש ממעל בולטות ונוצצות. עולות ויורדות. ומתחיל העמוד לנגן נפלא; נועם וזוהר רב כעין השמש יוצא ונמשך לכל העולמות ממעל ומתחת, השחר יצא, השמש תזרח, האדם יצא לפעלו, יתעוררו הים ומלואו ותבל ומלואה. יריעו לה' כל בני שמים וארץ. יזמרו כבוד שמו, ירננו תהילתו. אור זוהר של אלהי אלוהים, מלך מלכי המלכים, חודר מקצה הבריאה ועד קצה, קמים הצדיקים בעלי הנשמות המזהירות לתפילת הבּוקר…

ג: הַמַּעֲלוֹת

שבע מעלות יש בגן-העדן העליון, כפי מעלות הצדקה והחסד בין יושבי מטה. המעלה הראשונה מוכנה בשביל כל שומרי-הברית ושומרי-התורה. כנגדם למעלה – בני-המלאכים, הנקראים אראלים, ומלך המעלה הוא יוסף הצדיק בן יעקב-ישראל, בכור שורו הדר לו, והוא נזיר אחיו. המעלה השנית הוקמה בעד כל ישרי העולם, בעד כל האנשים הישרים, שמעשיהם היו באמון וביושר. עומדים הם בשורת מלאכי מעלה ונקראים חשמלים; וראש המעלה הוא פינחס בן אליעזר בן אהרון הכוהן, שנתן לו אל עליון את בריתו שלום, לכהן בכהונת עולם. המעלה השלשית פתוחה בעד בני עלמא הדין, אשר תמימי דרך המה. ואשר כל מעשיהם בתמימות ןכל מחשבתם אך בתום היה; בעולם העליון עומדים בשורה זו אותם המלאכים, הנקראים בשם תרשישים. ואבי המעלה הזאת הוא אלעזר אבי פינחס ואחי איתמר.

אחרי המעלה השלישית נבוא אל המעלה הרביעית, היא רחבה מכולם וגבוהה מכולן; שמה יושבים על כסאותיהם כל קודשי ארץ; להם נמסרו המפתחות לכל שערי גן-העדן, ושמה יכהן פאר הכוהן הגדול לאל עליון, אשר בו בחר אלהים מתוך שבט הלוי להקדישו, הלא הוא אהרון הכוהן, בן עמרם, בן לוי; שם הוא עומד, בגדי הקודש עליו, חושן ואפוד וכל אבני הקודש, נזר על ראשו וזיז במצחו, ושם-הקודש חרות עליו בחרט אלהים. שם עומד הוא ומקריב לאל עליון, מזמר ומשבח לקונו, וכל מחנה הקדושים הרבים, אשר סביבו, עונים לעומתו: קדוש, קדוש, קדוש ה' אלהי צבאות!

מן המעלה הרביעית נבוא אל המעלה החמישית. מהחמישית אל השישית ומהשישית אל השביעית. במעלה החמישית יושבים בעלי-תשובה אמיתיים, אשר שיברו דלתות-הנחושת, גברו על יצרם הרעו התקדשו מרע לטוב בכל רמ“ח אבריהם ושס”ה גידיהם. " גבוהה מעלתם מאד", ונועם נשם מגיע אליהם מהזוהר העליון; גם הצדיקים הגמורים נכויים מחופתם של אלו, מנשה מלך יהודה, אשר הרבה לעשות הרע בעיני אלהים יותר מכל המלכים אשר היו לפניו ושב אחר-זה אל ה' בכל לבבו, וה' נעתר לו ושמע את תחינתו, יושב שם. במעלה השישית מקומם של תינוקות של בית רבן שלא חטאו ושיצאה נשמתם בטהרה מבלי כל נגיעה בזוהמת העולם; מעלה זו היא הגבוהה מכולן ומחיצתה גדולה מכולן. בכל יום ויום יוד מטטרון שר הפנים ומלמדם תורה; ובכל לילה ולילה, בעת שדממה שוררת בכל העולמות העליונים והתחתונים. המה עולים למתיבתא עילאה, לישב לפני גבוה מעל גבוה. יהושע בן נון, משרת משה איש-האלהים, הוא הוא ינהלם ויביאם.

והנה באים אנו אל המעלה השביעית. לא גובה ורום לה מהמעלות האחרות ואין הדרה נמהיק על האחרות, היא רק התיכונה שבכולן והפנימית שבכולן. שם יושבים שארית החסידים, יסודי עולם, אשר בענותם ובטהרת נפשם זיככו את העולם וטהרו אותו, ערכם של אלו גדול מערך חיות-הקודש; אברהם, יצחק ויעקב, אבות-עולם, פותחים את השורה, ואדם ראשון, יציר כפיו של הקדוש-ברוך-הוא בצלם ובדמות, עומד על פתחו של היכל. לא כל אנוש זוכה להגיע הלום!

ד: גָּן-הָעֵדֶן הָעֶלְיוֹן

ויטע אלהים גן בעדן בראשית הבריאה ויַצמח בו כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל. בו שם גם עץ החיים ועץ הדעת. ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, שם חונים בני-האלהים.

גן-עדן של מעלה הוא כנגד ירושלים של מטה לירכתי צפון. מרובע הוא מארבע רוחתיו ושש מראות נוגה לו, הסובבות אותו מכל עבר נהר הנצח יפרד והיה לארבעה ראשים; בו ארבעה מלאכים משרתים: בראש האחד מכהן מיכאל השר הגדול, והוא ומחנהו כנגד הנהר הראשון אשר בגן-עדן של מטה, והוא פישון. בראש השני עומד גבריאל, האיש לובש הבדים, שם מתחת שוטף הנהר השני גיחון, הראש שלישי הוא רפאל, ממשלתו כנגד הנהר השלישי – חדקל. והראש הרביעי הוא המלאך העליון נוריאל, שכוחו למעלה ככוח הנהר פרת.

העץ החיים אוחזים רוחות עליונים החודרים בכל הגן. הוא גם משיב רוח כל הצדיקים והחסידים. כל ענפיו ועליו מרננים; ועבדי המקום יושבים בצלו בימי שבתות ומועדים, רוח עליון מרחף על פני כל חי, והקדוש-ברוך –הוא יושב ומולך בסוכת גינת האגוז שהיא לפנַי ולפנים. טל של אור הולך ויורד ומי שנופל האור הזה על ראשו, הוא קם ועומד לפני שער המזרחי של סוכת אלהים ומשתחוה לפני ענן כבודו. המלך שואל את עבדו, והוא משיב ומדבר פנים אל פנים, השמחה וההתעוררות למעלה היא עד אין קץ.

גם לגן-העדן הזה שלוש חומות: החומה האחת נקראת בשם לחש-סתר; השניה – בשם פועל ה‘; השלישית – בשם משמר-אדרת, ושמותיו של אל-עליון, שומר הכל ורואה הכל, חרותים על כל חומה וחומה. וחומת לחש-סתר היא של אש אוכלת, והיא משכן המלאכים האומרים שירה, הנשרפים במאכולת האש ומתחדשים לבקרים. חומת פועל ה’ היא כולה מאור נוגה. ואל ברוך פןעל בו תמיד ומאיר בו תמיד, החומה השלישית של משמר-אדרת, עין לא ראתה אלהים זולתך!

בין כל חומה וחומה עומדים שרפים למיניהם ושומרים משמרת הקודש, שם סובב גם ומקיף נהר דינור; ושם על יד הנהר ההוא עומד סולם אלהים, שראשו מגיע לשמי שחקים ושאותו ראה יעקב בצאתו מבאר-שבע.

ובפגעו במקום, אשר ששם שער השמים; שם מולך מטטרון שר הפנים, והוא גבוה מחבריו מהלך חמש מאות שנה, גן-העדן זה ברחבו ובקומתו וגדלו הוא למעלה משלוש מאות ותשעים רקיעים, והוא מכוון כנגד שחקים של מעלה.

וגם בגן הזה עמוד גדול ונורא באמצעיתו, ושבעים ושנים שרשיו שתולים בבית ה', וממנו נמשך כל טוב הגן וכל מעדניו. הוא מוגבל בשנים-עשר גבולות אלכסונים, וכל גבוליו שנים-עשר במספר, מוגבלים לכל פאתי עולם, למזרח ולמערב, לצפון ולדרום. ממנו יוצאת חיוּת לכל העולמות, ולכל חי ולכל נמצא, בואו וראו, כמב פלאים עשה הבורא יתברך בעולמו ומה רבים מעשיו!

ה: קָרְבָּנוֹת שֶׁל מַעְלָה

כל הצדיקים יושבי מעלה רואים אלו את אלו, יודעים אלו את אלו, יודעים ומכירים בכל הויות העולמות ידיעה גמורה, שאין בה חסרון, נפתחים כל הלבבות, והוסר המסך מכל החושים. אין גבול ואין מעצור! צדיק עומד כאן ורואה מסוף עולם ועד סופו, אין לו גוף, אין לו דמות הגוף, ומתראה כגוף; הוא ממלא מקום ואין ורחו תופס מקום.

בימות החול, כשבני – אדם יוצאים לפעלם ולעבודתם, יושבים שוכני – מעלה על תורתם ומתענגים בנועם ה' יום יום. המה שומעים שירת בוקר וערב ומזמרים הם עם מלאכי-עליון, מלאכי-הפנים. וכשבא ערב יום השבת, אז נעשית התעוררות יותר גדולה, נשמות לרבבות עולות, כרוזים נשמעים מכל עבר: פנו מקום! הכנות בכל אפסים, ושם ברקיע המערבי עומד מיכאל השר הגדול לפני מזבח של מעלה, והוא מקריב ככוהן נשמות של צדיקים לפני אדוניו, השוכן מרומים. מריח ה' את ריח הניחוח ממעשיהם הטובים, ומחזירם לסיבתם הראשונה. תחיה, חירות וחיים לכל, מלכת השבת באה עם כל הדרה. רננו לה'!

עוֹד מִגַן-עֵדֶן וְגֵיהִנֹּם

א

למזרח העולם – גן-עדן.שיעורו מהלך י"ח מאות אלף שנים, ובתים רבים הנויים בו, גודל שתים-עשרה ריבוא מיל וגוהו מאה ריבוא מיל.

הבית הראשן עומד סמוך לשער הראשון של גן-העדן, קורותיו ארזים אדירים, בו יושבים כל גרי-צדק ועובדיה הנביא בראשם. הבית השני עומד על יד השער השני של גן העדן, גם הוא קורותיו ארזים וקירותיו של כסף, בו מדור לכל בעלי-תשובה ששבו אל ה'. הלא מנשה בן חזקיהו לבית דיוד יושב עמהם. הבית השלישי בנוי כסף וזהב ואבנים טובות, הוא גדול עד למאד, בו שתולים כל מיני מגדים ומיני בשמים. אין כל דבר טוב בשמים ובארץ שאינו בתוכו. באמצעיתו נטוע עץ-חיים, גבהו מהלך חמש מאות שנה. יושבים תחת צלו שלושה אבות ישראל: אברהם יצחק ויעקב, כל י“ב שבטי יעקב כל יוצאי מצרים, שראו נפלאות אֵל מוציאם וכל מתי-מדבר, אשר ניהלם משה הרועה; משה יושב שם ודורש טעמי – תורה ואור פניו מזהיר, ואהרון אחיו יושב ומלמד את הכוהנים סדרי כהונה. גם דיוד ושלמה יושבים שם ועטרותיהם בראשם; ושם כלאב בן דויד עודנו חי, עומד ומשמש את אביו, עץ-החיים שתול על מקור מים חיים, ועליו עולות ויורדות נשמותיהם של צדיקים, כאדם העולה ויורד בסולם, עמהן באות חבורות חבורות, איש איש ואנשי ביתו, איש איש ובני-משפחתו, איש איש ושבטו. באים הם וטובלים את עצמם ברמ”ח נהרי שמן ואפרסמון; אחר-זה יושבים על מיטות של זהב ועל קתדראות של אבנים טובות ומרגליות, יושבים ומשבחים לקדוש-ברוך-הוא ונהנים מזיו השכינה.

והנה הבית הרביעי בנוי עצי זית, וקורותיו עצי זית. בו יושבים בני-אדם שלקו בעולם הזה, חייהם היו מרורים כזית, ואף-על-פי-כן לא מרדו כחוקי אלהים. והנה הבית החמישי – מה שונה הוא מחברו! הוא בנוי אבני שוהם וישפה ואבני מילואים במשבצות של זהב; בו נטועים כל עצי לבונה נותני ריח וסביבו שוב נהרי אפרסמון נמשכים והולכים עד נהר גיחון. שם אפריון מעצי לבונה, כעין המשככן שעשה משה במדבר; כל כליו ועמודיו של כסף, רפידתו זהב, מרכבו ארגמן. על מיטות של זהב יושבים, עטופים בגדי-רקמה, משיח בן דויד אבי ירושלים ומשיח בן אפרים לשבט אפרים; לפניהם עומד אליהו התשבי, בכל יום שני וחמישי ובכל יום שבת ויום-טוב באים אבות-עולם, משה אהרון, ודויד ושלמה וכל הנביאים והחסידים מימות עולם, לקבל פניהם. כן הדבר עד קץ הפלאות, עד אשר יבוא רוח אלהים על כל בשר!

ב

לצפון העולם – גיהינום, גדלו מהלך אלף אלפים ותש"ה שנה, אוצרותיו – אוצרות שלג וקיטור, ומלא הוא חושך ורוח-סערה. מהלך ה' שנים בו – מקום מושב לשדים ומזיקין, רוחות רעות ומחבלין, והשאר מוקדש לרשעים ולכל בעלי רוע-לב. שר של גיהינום – קיפוד שמו, חברו השני – נגדיאל והשלישי הוא סמאל, כל אחד עומד ומשמש על-יד שער מיוחד.

שבעה מדורות יש בגיהינום: שאוֹל, הליכה שלש מאות שנה, ושם נדונים קורח ועדתו, אבדון הליכה ש' שנה, ששם אובדות נשמות של רשעים. באר-שחת, גם ככן הליכה בת ש' שנה. שם נדונים כל הגזלנים והגנבים וכל עושקי שכר שכיר; בו גם שני בורות, אחד מלא ואחד ריק, וכל הימים שואבים הנדונים את המים בכדים מן האחד ונותנים בשני; וזה אינו מתמלא וזה אינו מתרוקן… ואחריו טיט-היון; אחרי טיט-היון מדורה של דוֹמה' אחריהם ארץ-תחתית, כל באיה לא ישובון;

בבית זה רובצים אריות של אש, והמה אוכלים את הרשעים, שם עומדים מלאכים ומכים את בני-האדם הרשעים בשבטים של אש. קושיאל, שפטיאל, מתניאל, הדריאל, ורוגזיאל המה מראשי הממונים על העונשים והמכים. והיה בעת תצא נשמת הרשע מגופה, מקבלים אותה מלאכי-חבלה וקולעים אותה כהרף עין למלאכי-זעם, והם מקלעים אותה לאחד ממדורי גיהינום. כי יש משפט ויש שופט קשה על כל חטא ועל כל פשע שיעשה האדם,

ג

למטה מן היבשה – תהום, למטה מן התהום – תוהו ובוהו וחושך ומים. למטה מן המים – ארקא; ובארקא שאול תחתית, אבדון ובאר-שחת, טיט-היון, שערי-מות ושערי-צלמות.

שאול הוא המדור העליון של הגיהינום, גבהו מהלך חמש מאות שנה, ארכו מהלך חמש מאות שנה ורחבו מהלך חמש מאות שנה, אבדון הוא המדור השני; ארכו, רחבו וגבהו כשאול, כן גם גודל המדור השלישי, באר-שחת, כן גם המדור הרביעי, טיט-היון, וכן היא גם מידת המדור החמישי, שערי-המות, מידת המדור השישי, שערי-צלמות, וכן מידת המדור השביעי.

האש שבגיהינום היא אחת משישים של אש שערי-המות, אש שערי – צלמות היא אחת משישים של אותה משערי-המות, אש שערי-המות היא אחת משישים של אותה מטיט-היון; ואותה של טיט-היון היא אחת משישים של באר-שחת. עולה על כולן האש הבוערת של עמקי שאול. תהום אחת גדולה מחברתה.

ד

חמישה מיני אש יש בגיהינום: אש אוכלת ושותה. אש שותה ואינה אוכלת, אש אינה אוכלת ואינה שותה., ויש אש אוכלת אש. יש בו גחלים בוערת גדולות כהרים וכגבעות, יש בו נהרות של זפת וגפרית ושל גחלי-רתמים; וכשגזר – הדין בא על הרשע, מלאכי-החבלה דוחפים אותו על פניו, אחרים מקבלים אותו, מגלגלים אותו מכניסים אותו לאורו של גיהינום, הוא פוער פיו ובולע אותו, תרחיב שאול נפשה.

ויהי כי נכנס חכם אחד גדול מרבי-תלמוד בחייו לגן-עדן, בא אליהו ואמר לו: רצונך שאעמידך גם כן על טיבו של גיהינום ועיניך תראנה איך שופט רמים קשה? הן, הובילהו אל שערי-גיהינום. ראה בני-אדם, תלויים בידיהם, אחרים תלויים כרגליהם והללו בלשונותיהם. ראה בני-אדם שמאכילים אותם בשרם; וראה בני-אדם שמאכילים אותם גחלי-רתמים או משליכים אותם מאש לשלג ומשלג לאש. ראה גם בני-אדם יושבים חיים ותולעים אוכלים את בשרם, כן ראה כמה בני-אדם, שמאכילים אותם חול המשבר שׁיניהם, כמו שנאמר: שיני רשעים שיברת.

כה הם נדונים קשה שנים-עשר חודש, אחר-זה הם נעשים אפר, והרוח מפזרו תחת רגלי הצדיקים.

ה: מְנוּחַת הַמֵּתִים

ושמרו בני-ישראל את השבת לדורותם, ברית עולם, ותנחנה בה גם כל הנשמות הערטילאות שלמעלה, אין עני ואין דין בה. בה שביתה ומנוחה לכל בשר!

חצר גדולה יש בעד המתים קרוב לגן-עדן; ונהר יוצא מעדן להקיפו מכל עבריו והרוח את השדות מסביב ויעלו זרע כל עשב למינהו וכל פרי למינהו. ובכל ערבי שבתות, בכלות ימי החול הקשים ואתא שבתא מלכתא, מוציאים את הרוחות של המתים מבית משכנם, שיירות שיירות הם קמים מקבריהם, הולכים לרעות באלה השדות ושותים ימם חיים מן הנחל וחיים, אורך ימים באותם הרגעים המעטים, טוהר ושובע, ובאים אחר-כך.

לקבל את פני השכינה. אל עולם מרחמם, ובניו מטה, גם הם ינוחו, אם ישמעו בקולו לקיים את יום השבת ולא יגזלו את המתים, את האלהים תראו ואת שבּתוֹ, שבה שבת וינפש, תשמרו: אות היא לעולם, אות היא בין החיים ובין המתים!

שְׁנֵי הֵיכָלוֹת

א

בצד רוח מזרחי של גן-עדן יש היכל גנוז וסתום, והוא נקרא היכל נוגה, בו הכל כעצם השמים לטוהר, והוא מלא אור יקרות על הקירות, על התקרה ועל הרצפה נוצצות אותיות פורחות, פרחים מעשה שׂבכה מכל הגוָנים, הוד והדר בכל סביבו, אין בכל העולם כיופיוֹ וטהרוֹ.

בהיכל זה, בפנימיותו, פרושה פרוכת זהב מושזר, ואין כל בריה יכולה לנגוע בה. רק ביום השבת, לפנות ערב, היא נגולה ומתראים אחריה לפני ולפנים כל דיוקני הרוגי לוד, דיוקני עשרה הרוגי מלכות ודיוקני כל הקדושים אשר בארץ, אשר מתו על קידוש השם. ואז בא המשיח, באים האבות, באים כל הצדיקים והחסידים וצועקים לאדון האדונים, גם אלהי מרום מוריד שתי דמעות ונשבע להחיותם ולנקום נקמת דמם. קול רעש! במוצאי שבת יורדות עוד הפעם הפרוכת, וכל אחד שב אל מחנהו וכל איש אל דגלו.

ב

שם, לא הרחק מאותו היכל וסמוך להיכל קן-צפור, יש היכל אחר, והוא היכל האגוז; גם הוא סתום וגנוז, מראהו כמראה הקשת אשר בענן ונוגה לו סביב. בו מולך ראש ישיבה ושמו רב גדיאל.

אביו של רב גדיאל היה צדיק גמור ולא בטל מן התורה, לעסוק בהבלי עולם, וכשהוליד את בנו זה – מת, גם אמו מתה בציריה ונשאר התינוק הרך יתום; גדל וישב על שן סלע והיה עוסק בתורה וביחודים וכוָנות, כאילו זה עתה ניתנה ממרום, ויתקדש יותר מכל אדם אשר על פני האדמה. ביקש להחריב כל העולמות ולהשאיר אך אור נוגה זה, הכירו בדבר חוזים והוברי-שמים, באו וסיפרו לאויבים; ויקומו אלה והרגוהו וחתכו את בשרו חתיכות חתיכות. לקח השם את נשמתו של הנער הטהור, העלה אותה למרום והכין בעדה את היכל האגוז, הוא אור ומראהו אור. ובשעה שהוא יוצא מהיכלו, אותיות שׁם המפורש בולטות ונוצצות על מצחו; וכל הצדיקים שרואים אותו נופלים על פניהם, ולא היתה נשארת בהם נשמה מרוב הודו, לוּ לא ימַהר יהושע בן יהוצדק, הכוהן הגדול להקימם.

היה רבן אחד ליהודים, אחד מן המיסדים והבונים של התורה שבעל – פה, התענה שבע תעניות ושב ובקש והתחנן ופני בוראו, כי יראה לו פתח היכל אגוז. ויראהו ה' בחלום שבעה רקיעים, שבעה מלאכים סביבותם וחמישים מפתחות ביד כל אחד ואחד. כמה וכמה כיתות של צדיקים רצים ושבים. לפתע ראה אותיות שׁם המפורש נוצצות מרחוק ונתעוורו עיניו ולא ראה עוד, שמע בת קול יוצאת ואומרת: עד כאן הרשות!

הרב הזה היה רבי יוחנן בן זכאי.

עֲשָׂרָה אוֹתוֹת

לא ביום אחד ולפתע יגָלה הגואל האמיתי לשבטי ישראל והעמים ותופע עליהם נהרה, כי אם בימים רבים ובמועדים קשים בימימ מלחמה ומצור, רעב ושכול ושידוד מערכות…

בתחילה יעמדו שלושה מלכים בשלושת חלקי העולם הראשים לערבב את העמים והמדינות, וכפרו במלכו של עולם ועשו עצמם מאמינים. האמת היתה נעדרת וירהיבו הנער בזקן וגברו בעלי-זרוע ובעלי-לשון, היוקר יאמיר, הגפן לא תתן פריה. ואין תוכחה ואין דורש ואין מבקש. – מביא הקדוש – ברוך-הוא אחר-זה חום גדול בעולם, וקדחת חמה מבית ומחוץ וישתגעו בני-אדם מתבערת בשרם ורוחם ולא ידעו אנה ימַלטו את נפשם, כי אפס צל, וגם בלילה תבער השמש כביום. – ואחרי ימי האש ותימרות-העשן, יביא ה' גשם של דם וישקה את האדמה ויאדם כל הנותר מהשריפה הגדולה, ויעמוד כל העולם כולו בנחל דם שלושת ימים ושלושה לילות, והיה הדם הזה לאות שלישי לביאת המשיח, אחרי ימי הדם יבוא טל של רפואה ותירפא הארץ וכל צבאיה, מזה אשר היה במצרים, יפרוש כנפיו על פני כל. לא יראה איש את אחיו ולא יקומו אי שמתחתיו ויאמרו כולם, כי הכה ה' בסַנורים כל חי וכל מדבּר, עורון עולם – האות החמישי.

מעט מעט יבוא האור, האור יגרש האפלה, ויהי בוקר ויהי ערב, ועוד הפעם יתא בוקר, הנה בוקר לרגע, אבל הנה תקום מלכות אדום הרשעה לכבוש את כל העולם כולו ולהחריב את המדינות וכל ישובי בני –אדם. וידה אכזריה להרע ולהשחית עוד יותר ממה שעשה הטבע, לא וקום כל רוח באדם נגדה; גיבורים ישברו חרבותיהם ללא הועיל, אִמות מוסרות את בניהם בעצמן, כל אדם נמכר לעבד למושלים עריצים, ואין מרחם. קץ כל עמדה בעמים ובחיים! והנה יתנער פתאום איש אחד מזרע היהודים ושמו נחמיה בן חושיאל, ועמו שבט אפרים, מנשה ובנימין ומקצת בני גד, יארוב לאדום, ילחם עמו מלחמה קשה וינצח; ולא לבד שיסירוהו מגדולתו, כי אם עוד יכוף את האדונים לעבדים, וישב בהם שבי רב. והלוך ילך עם מחנהו הרה למלוך בירושלים. אולם אין עוד אותה הגאולה השלמה. זה רק האות השישי למלכות המשיח. – ברומי רבתי, כלילת יפי כל הארץ, עומדת אבן של שיש טהור, שאין כמותה ללובן וליופי, והיא תתבקע, ויצא ממנה ארמילוס, זהו סטן בדמות אדם גבהו – כנפילים בני-אלהים, ובין שתי עיניו – אמה, ונורא מראהו, כאשר יביט באדם, להמית לבו. והוא יבוא וילחם את נחמיה בן חושיאל הרואה, וכל מלכי הגויים יבואו עמו ומחניהם גדולות ורבות יותר מאשר היו בכל ימי העמים והמדינות, וגברו מצוקים על אראלים, נפול יפול הגואל במלחמה העזה ההיא, ומימי הים יתאדמו מהנהרגים הרבים בשתי המחנות; ואז ימס לב בני-ישראל. זה עתה קמו, ויאמרו: שוב נאבד יעד! והם לא ידעו שזהו רק האות השביעי.

אז יעמוד מיכאל, בצר לעם-ברית, ויתקע בשופר גדול, לקבץ שארית הפזורים, ובאו האובדים בארץ אשור שנער וכל השבטים האחרים ונוספו על מחנה ישראל. ויתחזק לבם וקום עוד הפעם מול אויביהם, הגיע האות השמיני. – ואחריו האות התשיעי, בו יתקע מיכאל תקיעה שניה, גדולה יותר מהראשונה, תיבּקע האדמה לקולה, ומהמחילות הרבות יציצו המתים שוכני-עולם. וקומו לתחיה, איש איש יהיה נראה במלבושיו ובחגורתו, ויעמדו ברגלי שאר מחנות החלוצים וחרבותיהם מבריקות, ולבם משתומם למראה החיים החדשים ואור השמש הזורח, אחרי החלום הקשה במעמקים. הסו! הנה האות העשירי, מיכאל תוקע תקיעה שלילת; המונים המונים באים מיתר שבטי ישראל, מנהר גוזן ומחלח וחבור ומערי מדי, ועמהם הענקים, בני-משה, גיבורים כשמשון ודויד בשעתם. ואחריהם נראים ענני-הכבוד, ואלהי ערבות הולך לפניהם וקורא לבן-דויד עבדו: בוא ומלוך על כל העמים כולם ועל כל הקוראים בשמי! חג לאדוני ולכל הארץ. כל האדמה תדשא דשא ותהפך לעדן ה‘. מעינות-שמן נפתחים ומשקים כל המחנות ונפקחות עיני בני-אדם להשלים כולם יחד, כולם מכתתים תרבותיהם לאִתים וחניתותיהם למזמרות וקוראים לעבד אלהים, שכתרו מכהה את אור השמש: יחי המלך! אפסה כל קנאת-לב ועקת רוח-האדם. אין שנאה ואין תחרות ואין כובש ואין נכבש ואין מיתה. וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי, ומלאה הארץ דעה ואחוָה כמים לים מכסים. כל נשמה תהלל ה’!

יְצוּרֵי הַדִּמְיוֹן

א: הַמְזַמְּרִים וְהַמְנַגְּנִים

פעם אחת היתי מהלך בדרך תפוש בהגות לבי, והנה שמעתי פתאום קול רינה בא מרחוק, ואשמע רינון שיר בחרוזים: הוקר רגלך מבית רעך! הוקר רגלך! ואחריו קל ניגון יותר עמוק, והוא שר שירת המקרא: אבוא ביתך, אשתחוה לאל היכל קדשך, ביתך אבוא ואשתחוה! ואחריהם קול זמרה אחרת עולה עליהם. ואשמע את הזמרה! בנה בניתי בית זבול לך, בית זבול לך בנה בניתי! קול אחרי קול בא, שירה אחרי שירה; ועני עומד ושומע ולא אוכל לזוז ממקומי, מהוד הזמרה רבתי, כי גדלה.

ופניתי כה וכה וראיתי והנה שני בני-אדם עומדים מרחוק לי ומחזיקים בכינור אחד, זב מושכו אליו וזה מושכו אליו, ובכינור שמונה נימים, והוא עשוי עצי שיטים דקים. ואראה את פני האדם האחר, והוא יפה-עינים וטוב-רואי, ואת פני השני, והנה הוא בפני נחש ועיניו בוערות כלפידי אש… ובעוד הם אוחזים הכינור וניצים איש את רעהו, קפץ שלישי ביניהם, שלא ראיתיו מראש, איש גבה-קומה מאו, ולו ידים ארוכות ואצבעות ארוכות ויתפוש את הכינור מידם והתחיל לפרוט עליו, וקולות נפלאים נתמלטו ממנו, אשר לא נשמע כמותם מיום ישירו אדם וחיה שירה עלי ארץ… – והאנשים הנגזלים גם המה שכחו את אשר נעשה להם; והם עומדים צלולים כמוני ושומעים את השתפכות הניגונים עלי כינור. נדמה, כי כל הבריאה מזמרת עתה בפי בכלי הנפלא הזה, וכי כל הסתור בלבנו, מימות עולם ועד עתה, מוצא לו בזה נתיבות לקונה עולם!

ןפתאום נשמע קול אדיר כזמרת הנשר בשמים:שובו לאהליכם, שובו! ואשא את עיני ואראה, והנה האדם יפי-העינים נעשה לצפור גדולה מאד, ותשא הצפור את האדם-הנחש ותרם אותו ותעף במרום… וקול רינה נהדרה מַחרדת את היקום: “בנה בניתי בית זבול לך! בית זבול לך בניתי!” והאדם גבה הקומה, אשר בידו הכינור, עומד על עומדוֹ ומלווה את הקול הזה בהוד כינורו, והרביעי, אשר קרע את הקריאה “שובו לאהליכם!” הוא גם הנשר, שנעשה אדם, עומד קרוב לנו ונתחבר את השלישי, ויעבור גם הוא בידו על הכינור, זה מניע בארבע נימים וזה בארבע נימים, והקולות הם קולות אלהים וקוראים בקול רם: בית אהרון, ברכו את ה‘! בית הלוי, ברכו את ה’!והנה שב הנחש להיות לצפור, והצפור התהפכת לחש, ואלה מלמעלה ואלה מתחת כולם מזמרים ומנגנים: ברוך ה' מציון! שוכן ירושלים, הללויה! הללויה! ונשמע קול הללויה מכל אפסי ארץ, הד רב ועצום נשמע מהרים וגבעות, מיערות וימים וממלוא היקום: הללויה! הללויה! הללויה! ולא נותרה בי נשמה מרוב מתיקות והמית הזמרה של הקולות הרבים, שנדמים לי כגופים קרובים אלי ויאחזו בכל אשר בי ויסובבו בכל אשר בקרבי. ואפול על פני ואקר: אל אלהי הרוחות: חננתני מרוב טובך, צפנת ליראך!

ב: הַטְּמֵאִים וְהַטְּהוֹרִים

ושוב פעם אחת הייתי מהלך ימים רבים בדרך ולא ידעתי מנוח, כי תעיתי, ובאתי לקצה יער גדול, בו חיתו טרף ושור-הבה והאילנות גבוהים וגדולים ומכסים את פני השמש בצהרים. ושמעתי קול מדבּר ואומר: קומו ונעלה ונחריב את העולם, קומו! ולבשתי חרדה ואומר לדעת, מאין בא זה הקול? ושבתי וראיתי, והנה עוף גדול בעל רגלים עבות עומד על אילן משופע ומצפצף. ואבין כי הקול בא ממנו; ואקרב אליו ואומר: הגידה נא לי, קורא: באם מן העופות הטהורים אתה או מן הטמאים? ויען ויאמר לי: למה זה תשאל לזה, ועוד לא דיבּר אלי בו-אדם כך… ואומר אליו: אם טמא אתה, טמא אקרא לך, ולא אשים לבי לקול קריאתך; ואם ממלכת הטהורים מוצאך, רד אלי, ואני ואתה ניוָץ עצה, איך להציל את באי-עולם מחרדתם, כי לא יברא ה' תבל ומלואה שנית וינחם… ויעף אלי הדובר מטה, ובעמדו קרוב לי, ראיתי פניו והנם כפני אדם, ויגע כפו בשכמי ויאמר: היטיבו בני-אדם את דרכם על פני האדמה ולא תמצאם זאת הרעה, כי אמנם ה' לא יחפוץ באבדן העולם ויושבו. אמרתי לו: ברוך טעמך, מצדיק אלהים! ויעלם הוא ברום רקיע השמים וכנפיו משיקות באויר…

ושמעתי קול מנגן מרחוק: שובו, שובו לאהליכם, כי רצה ה' את מעשיכם, ואכרע על ברכי ואודה לאדוני האדונים.

ג: פִּרְקֵי אֵלִיָּהוּ

(קיצור)

וילך אליהו התשבי במדבר וייעף וישכב וישן תחת רותם אחד, והנה מלאך מיכאל נוגע בו ואומר לו: קום

ויקם.

וישאהו הרוח לדרום העולם וירא הר בוער באש ולא יכול לקרוב אליו, שוב נשאהו הרוח למזרח העולם וראה שם כוכבים נלחמים זה בזה, בא הרוח והוליכהו למערב העולם, וראה שם נפשות רבות נדונות לפי מעשיהן. אמר לו המלאך, שהעירו משנתו: קץ העולם יבוא; וילמדהו כל אותות המשיח;

וירא אליהו מתים טבועים בנהר ועפרם נגבל, ראה אש וגפרית יורדות מן השמים; כמעט אמר נואש, והנה נפנה וראה פתאום אור זרוע; ראה אברהם, יצחק ויעקב יושבים ולפניהם ולפניהם כל מיני מעדנים; ראה עץ החיים שבתוך הגן, נחל שוטף ובו ספינות טעונות רב עושר וכל כבוד לצדיקים.

וישא עיניו וירא עיר נאה וגדולה יורדת מן השמים, והיא בנויה כהלכתה, ובה מגדלים וחומות, שערי זהב ונחושת, ויכירה הנה היא ירושלים, העיר הקדושה. שוב ראה בתים נחמדים, טירות יפות, כתליהם של שׁיש,

גניהם אדומים ודלתותיהם משובצות באבנים טובות. שאל ואמר: למי אלה? אמרו לו: אלה הם לשומרי התורה. מה רב טובך אשר צפנת ליראך!

ד: יְרוּשָׁלַיִם

עתידה ירושלים שתבנה בת אלף בירניות, בת אלף מגדלים ובת אלף גינאות, אלף טטפראות. היא תשב על שלושה הרים: על הר סיני, על התבור ועל הכרמל, ומגדליה צופים למרחבי ארץ. ושבע חומות תהיינה מקיפות את ירושלים הגדולה הזאת, חומה אחת של כסף, אחת של זהב, אחת של אבן יקרה, של פוך, של ספיר ושל כרכוד,ושל אש. ובית-המקדש בנוי על ארבע גבעות, כולו זהב מזוקק, זהב צרוף, וזהב שחוט וזהב פרוים. קרקעיתו אבני ספיר, גגו אור נוֹגה גבוה עד לשמים ובין כוכבים יגיע, שכינת-אלהים בכל תאיו וחדריו, ומלאכי-עליון המה הכוהנים והמשרתים. המזבח ממוצע בטבור העולם, הבל עומד ומזהיר עם כסא-הכבוד. לא היה כהוד הזה מימות עולם.

מִסִּפּוֹרֵי יְרוֹשָׁלַיִּם

א: כּוֹרֶשׁ הָאַחֲרוֹן

בימי גלות ירושלים קם מלך אחד אוהב היהודים, ויאמר להקים הריסות הגוי הזה ולהשיבו על מכונו; ופקודה יצאה ממנו ליסד את חומות ירושלים כמתכונתן, ולאסוף את נדחי ישראל מנפוצותיהם. ויעבר קול בכל מלכותו וגם במכתבים ואגרות כתב לאמור: מי בכם אשר ישאהו רוחו יעלה לארצו. וינדב הרבה כסף וזהב ויקרא לחכמים ולחרשים ויצוום לבנות מחדש את בית-המקדש לה' אלהים ולהקים בו מזבח לקטורת ולקרבן. וישמעו אליו בני – הגולה ויאָספו ברוב שמחה מכל עבר; ויחלו לנקות את האשפה, ויעמדו עושים באבן ועושים במלאכת העץ במקום המקדש. ורבי העם מנצחים על המלאכה ועבודת הקודש.

והנה נשמע קול רעש מתפרץ מן האדמה, רוח סועה מסער; ויפלו כל הבונים על פניהם ואש ירדה מן השמים ותאכל את כל החומר המוכן לבנין. ויראו עין בעין, כי לא יחפוץ ה' בבנין ביתו, לשוא יעמלו בוניו בו.

ב: כֹּתֶל מַעֲרָבִי

הר ציון שמם, שועלים הולכים בו, לכתלי בית ה‘, אשר אליו נהרו כל העמים, אין זוכר ואין פוקד. ראה ה’ והביטה!

ויהי כך וכך לבריאת העולם כבש שולטן התוגר את ירושלים ובנה אותה מחדש, תיקן רחובותיה השוממים, הושיב בה שופטים ופקידים וגם הוא בנה לו בה ארמון גדול מאבנים מחוטבות וישתקע בעיר האלהים. ויהי בהביטו פעם מחלונו, וירא אשה כפרית נושאת שק של אשפה על שכמה ומריקה אותו על גבעה אחת לא רחוק מארמונו, ויחר אפו למראה הדבר הזה ויצו לתפשה ולהשליכה אל בית-הסוהר, על אשר מלאה לבה לזלזל במגרש המלך. ויהי כאשר העמידו אותה לדין, פתחה את פיה ותאמר: שופטים צדיקים, אל-נא תמהרו ליסריני קשה, כאשה רעת-לב; לא מזדון ופשע עשיתי זאת. מבנות-רומי אנכי, שהושיבונו טיטוס סביב ירושלים, אחרי החריבו אותה ואחרי עשותו אותה ואת בית-האלהים אשר בה למפולת; וחוק יצא מלפניו, כי כל משפחה ומשפחה תשליך את אשפתה על מקום הבית, למען יכּחד כולו. כן אנו עושים דור דור כמצוַת אבותינו עלינו, ואיש לא מנה אותנו עד כה מעשות זאת. ויצו המלך להוציאה לחפשי, כי הן אך בתום עשתה זאת; אבל גזר ואסר לעשות עוד כזאת מהיום והלאה. וישכור עבדים ופועלים ויצוום לנקות את הגבעה, ויסיעו אלה את האשפה אל מחוץ לחוצות ירושלים, ויהי כאשר עבדו ארבעה ירחים יומם ולילה, נראה כותל אחד מכתלי הבית, ויקראו ליהודים יושבי המקום ויאמרו להם: הנה שארית ביתכם לפניכם, ואתם תקנו את בדקיו ובנו את בית אלהיכם מכספי כבתחילה. ויענו אותו הזקנים והשרים מבני הגולה: מלך רב-חסד, בודאי יזכור אלהים לך את מחשבתך הגדולה, לקומם את הריסות ביתנו, אבל מושבעים אנחנו, שלא לקרב את הקץ ושלא לבנות את הבת השלישי, בטרם יתקע אליהו בשופר גדול לחירותנו. אם על המלך טוב וחסדו אתנו, יתן לנו את הכותל, להתפלל נגדו ולומר לפניו תחנונים מדי ערב שבת בשבּתו. וימלא המלך את משאלתם זו. ומאז היה לחוק לבוא לפני הכותל ולשפוך שם שיח. האל יקים את הבית במהרה!

קְבָרִים

א: קֶבֶר דָּוִד

וישכב דויד עם אבותיו ויקבר בעיר דויד. שם נחו גם בניו ובני בניו מלכי יהודה, הלא הם קברות המלכים, החצובים על-יד הר ציון עד היום; וכל חליפות הזמנים, כל חורבן הבא אחרי חורבן לא הרסו אותם ולא זזו ממקומם. רוח-נצח מרחף עליהם. אל תגעו בהם!

פעם אחד טייל פחה אחד מראשי ירושלים מסביב לקברים האלה, ולו חרב יקרה משובצת זהב; וישח לראות בהם. ונפלה חרבו בידו לעומק בית דויד. ויפקוד על ישמעאלי אחד, לרדת אליו בחבל ולהרים חרבו, ויוציאו אותו מת; מת גם השני, הבא אחריו, כן גם השלישי והרביעי. ויאמר לו העם: הכלה אתה עושה לנו? ויאמר הפחה: גם אנכי לא אובה להרע לכם, אבל חרבי היקרה מתנת המלך לי, ואם יוָדע לו, כי אבד איבדתיה וחייבתי גם אני את ראשי לו. ויאמרו לו: יצו אותנו על עבדיו העברים הגרים כאן במספר איזו משפחות, כי המה ירדו אל תוך הקבר להעלות לך את חרבך משם. וישמע לדבריהם ויקרא לראש-העדה ויאמר לו: חרבי היקרה נפלה לקבר דויד מלככם ועתה הוציאו לי אותה משם; ואם לא תעשו כזאת, דמכם בראשכם. ויתחלחל ראש-היהודים ויאמר: תנה לנו ארכה שלושה ימים. וישב לקהילתו ויגזור תענית. ויקרא את העם לתפילה ולתחנונים.

ובבית-הכנסת שמש אחד חסיד, עובד את ה' בסתר. וירא, כי אחיו יראים ומפחדים לרדת לקבר המלך, ויקם ויאמר: שמעוני, אחי, קחו אותי והורידוני, ואני אקריב את עצמי בעדכם. ויטבול ויטהר את עצמו וירד לעיני כל קהל היהודים והערבים אל הקבר. ולב כולם חרד. אחרי רבע שעה נשמע קול מעומק: “העלו אותי!” ויעלוהו, והנה חרב הפחה בידו, ופניו מאירים. אז ידעו, כי ה' עם עמו. ויעש הפחה את היהודים חפשים ממיסים וארנוניות שלוש שנים.

ב: בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה

ויכתוב ברוך בן נריה בן חנמאל, מפי אליהו הנביא, את כל דברי ה' אשר דיבר אליו, על מגילת ספר.

ויעש ברוך בן נריה ככל אשר ציוָהו ירמיהו הנביא. ויקרא ברוך בספר את דברי רבו, בבית ה', באזהי כל העם. ויהי להם חוזה-יה.

יהי בימי הגולה, ויצו המלך הכושי, אשר משל אז בארץ העברים וּכבשה, לפתוח את קבר הנביא הזהאשר היה רחוק מהלך כברת ארץ מקבר יחזקאל בן בוזי הנביא. והנה כל מי אשר הרים את הגרזן לחפור, מיד נפגע ומת. היה שם זקן אחד ישמעאלי, ויגש לפני המלך ויאמר: אדוני ומלכי, למה תכלה את עמך בעבודה זו ללא הועיל?נביא עברי נקבר פה וכל זר לא יקרב אליו; אם עליך טוב, גזור על שארית פליטת העברים אשר בארץ, כי הם יעשו את המלאכה ותראה כי לא תאוּנה להם רעה. וירא המלך, כי טוב דיבּר, וישלח אל ראשי כנסת-ישראל ויאמר להם: פתחו לי את קבר נביאכם. וייראו מאד ויאמרו אליו: תן לנו שבעה ימים. ויהיו ימי תענית וצום, תפילה ותחנונים ברחוב היהודים, כי ישמע ה' להם ולא יגער בהם, כי יגעו בקודש בגזרת המלך. ויהי ביום השמיני בבוקר וישכם המלך וכל שריו ועבדיו, ויתאסף עם רב לראות במחזה. ושלושה אנשים מבני העם העתיק, עטופים בטלתותיהם, ניגשו אל הקבר והתחילו לחפור באדמה. מחשבה אך אחת מנקרת בראש כולם – עוד מעט והם נופלים מתים; והמה חופרים בלי הרף, נגלה הקבר.

נראה ונתגלה ארון של שיש טהור ופני אדם, מאירים כשחר, עולה מן העומק. ויפול כל העם על פניו ויאמרו: מה גדול אלהים של זה ומה רבים ימי עבדיו; משה אמת ונביאו אמת!

ויצו המלך לבנות בנין מפואר על הקבר הזה ולטעת סביבו אילני מיצל, ויגדלו ויעשו פרי, עליהם נוצצים רימוני זהב. אף הוא וראשי עבדיו הלכו ונתגיירו ויעשו רוב צדקה וחסד.

ג: קִבְרוֹ שֶׁל עֶזְרָא

וימת עזרא הכוהן הסופר, אשר השיב שבות עמו והקים לו ולתורתו ניר בארצו בחסד מלך פרס. ויקברו אותו במיטב הקברים במרכז הארץ ויציבו לו מצבת-זכרון, ועמדה כל ימי הבית השני על מכונו. ויהי בבוא שוב ימים רעיה על ישראל ויהודה בחמת ה', ונוּתּץ הבית וכל חמדת בתי העם והמלך שוּדדה, נחרב גם הקבר הזה ויעמוד שומם ימים רבים ועליו רק תל-עפר. פעם אחת, כשלָן רועה אחד סמוך לתל הזה בלילה, התעורר עזרא ודיבּר אליו בחלום: אני עזרא, סופר ישראל, קבור פה, וקמת בבוקר והלכת אל עיר היהודים הקרובה, ואמרת אליהם, כה דיבר סופרכם באזני, לאמור: נקו את קברי מהעפר אשר עליו ושכללו אותו וחדשו פניו כמקדם. וייקץ הרועה ותיפעם רוחו, וימהר ויספר לראשי היהודים, לאמור: איש לבוש-בדים בא אלי אמש בחלום וכזאת וכזאת דיבּר. ויתאזרו האנשים כאיש אחד, וילכו ויחפרו במקום אשר ציין להם הרועה, וימצאו לוח-שיש ועליו חקוק בכתב אשורי: עזרא הסופר. ויבנו ביצ חומה על הקבר ואת האבן שמו בתוכו. ויצא עמוד אש מהקבר וישתרבב עד לרקיע, והוא מאיר עד מהלך שלוש פרסה על שלוש פרסה, ובא כל העם, ביהודים כישמעאלים, וישתחוו לקבר הנביא והביאו לו את נדבותיהם.

גִּבּוֹרֵי-חַיִל

א: מַר זוּטְרָא

ומר זוטרא, נצר מבית דויד וראש-הגולה, עלה לנשיאות וינהג משרתו ברמה. לו היו ארבע מאות גיבורי-חיל ולבושי-שרד, שומרים לראשו ומלוים אותו תמיד; והיה בחצר המציק לישראל, יצא לקראתם, ויך אותם עד חרמה ויגרשם מן הארץ. ויהי מיַסר גם את הרשעים קשה. מוציא עושק מיד חומס ושופט כל עובר דת על-פי חוקי הסנהדרין בימי לשכת הגזית. ויתנשא ויחזק עמדתו, וישם את כסאו מעל הרבנים והדיינים, הפרנסים וחורי-ישראל. מכל עֵבר היו מביאים לו ולישיבתו מנחה; והוא מגדיל את חילו, ומוסיף לאסוף תחת דגלו כל איש גיבור-חיל ובעל-לב. והנה יד ה' נראתה במרום וקול קורא: קומו וריבו את ריבכם! ויצא מר זוטרא בראש גיבוריו, לבוש ארגמן, וחרב חדה במותניו; ואחריו החרו החזיקו כל בחורי ישראל, ויצביא אותם על אויביהם. ועמוד-אש הולך לפני המחנה, להאיר להם את הדרך, כבימי משה, בצאתו הוא ועמו ממצרים; וינצחו גיבורי-ישראל את גיבורי-האומות ויכבשו להם ארץ לשבת ויעשו להם ממלכה מיוחדה, אשר התקיימה שבע שנים. אבל לאחרונה רם לבבם ויתגאו בממשלתם, ויסר עמוד-האש מעל חומת הממלכה, ויראו האויבים, כי סר צלם מעליהם, ויבואו וילכדו מבצרם ויעשו בהם כלה. וראש – הגולה ומתי-סודו מתו תות הרוגי-מלכות בחמת ה' הרבה.

ב: בִּנְיָמִין אִיּשׁ טְבֶרְיָה

בימי ממשלת ביצנץ הקשה על ישראל ועל שאר עמי השכנים על-ידי יוסטיניַנוס השני ובנו העריץ, קם עם-הפרסים להסיר עולם מעל צוארם ועל ידם בא גם עם-היהודים להילחם ולרומם קרנו; ויקרא אותם לקרב איש אחד גיבור-חיל ורב-אוצרות מעיר טבריה, שמן בנימין, כשם בן יעקב הקטן, והוא נשוא-פנים ורב-אוצרות, לבו עשוי לבלי חת יחזה עתידות עמו לקום לתחיה על משואותיו ולהילחם בעד תחיתו. וישלח רצים בכל תפוצות הגולה ואיגרת בידם, לאמור: התקבצו, שימו חרבותיכם במותניכם ועלו ועזרוני להכות את האויב ונגרש אותו מן הארץ. ויקבץ עם רב מבני-העברים, כולם מזוינים וחגורים חרב; והנשארים יושבים על הכלים, לשמור את הנשים והטף – ויעלו על חומות ירושלים להבקיען, וילחמו בשצף קצף ובאומץ-לב. אבל עוד לא הגיעה אז שעת הגאולה. ויאמר ה': לא ידחקו בנַי את הקץ, ונפוצו בני-ישראל אחרי ימי-המלחמה רבים איש לעברו.

ג: הַנָּזִיר

נזיר אחד היה בימי מלחמת משיחי-היהודים את אויביהם, והוא ירא נוצרי, שמרחם הקדישתו אמו לצומות ולסיגופי האלוהים,ויתקדש ויטהר גופו, ויתרחק מכל הבלי העולם ויעסוק אך בספרי הדת והתפילות. ויהי כי נשאו לבו להתעצם עוד במעשהו ולבקש עוד יתר חסות לנפשו, פשט נעליו וישימם על שכמו וילך רגלי להר סיני, אשר במדבר סין, יושב בין חגוי הסלע בהר האלהים, שעליו חנה משה איש-האלהים ואליהו התשבי בלכתו במדבר, ותינשא שם נפשו על, בשבתו שם ימים ושנים, וירא מראות-אלהים בחזון הלילה. פעם בא אליו רבו המחוקק והנביא מנצרת. ותלמידיו ושליחיו עוטרים אותו מימינו ומשמאלו וידבר אליו נשגבות מן ההר, ופעם בא אליו הנביא משה בן עמרם, מחוקק דת ישורון, אשר נתן למו תורת אל.

ותיפעם רוחו, בכל פעם אשר עברו מראות גדולות כאלה לפניו בחזון, ויאמר לנפשו: את הנביא בעל הברית החדשה ידעתי ועבדתי אותו באמונה, ואך את אבי הנביאים, שנתן תורה על ההר הזה, לא עבדתי, ואדעהו אך בשם. ויקם ויצא מהר חורב, ויעבור כל מדבר סיני, עד בואו אל הארץ הקדושה, אדמת הנביאים.

ויתוַדע אל חכמי ישראל ויקח לקח מפיהם ויכּנס גם בברית היהדות הישנה ויקראו שמו אברהם כשם כל גרי ישראל. ויהי לאחד המורים הגדולים, אשר חיו בזמן בנימין איש טבריה ונשו משאם אז למרחוק.

גּוֹאֲלִים וּמְשִׁיחִים

א: עַל אֵם הַדֶּרֶךְ

ויהי כאשר התחזקה ממלכת הערבים, לבלוע ארצות שונות ולהרים קרנה, התחזק גם לב היהודים, אחיהם הרחוקים, להאמין בקרבת הגאולה ובהקלת הגזרות והחוקים, שרבו מבית ומבפנים. ויקם איש אחד גדל-רוח מארץ סוריה ושמו שריני; ויאמר, כי הוא המשיח, כי שליח הוא מאת יושב עליון לגרש את עם המוחמדים מארץ הקדושה ולימד מלכות ישראל חדשה. הוא גם אמר לתת תורה חדשה לעם היהודים; העביר תפילות רבות מהסידור וישם אחרות תחתיהן; ביטל מועדים רבים, הקיל דיני מאכלות והעביר את חוק הכתובה, בל תהיה האשה נקנית כשפחה בשטר ובעדים. והגאונים הגדולים, שהיו אז, מיענו ללכת בדרכיו ויחשבו את הגואל לפוקר ולמין; ותהי לו המלחמה מבית, וגם מבחוץ נואש ממנו הכליף מגינו, ויאמר להורידו ולא יקום לשטנה עוד. ובבואו בין המצרים, לא קם בו רוח ויחל לפסוח לכאן ולכאן, ורבים חשבו, כי משטה הוא ביהודים. כה ירד דוּמה בלא עתו!

ב: אַבּוּ עימי

חמישה מבשרים קמו לבשר את ביאת הגודל, והם שוים במעלה עם הגואל. ודבר ה' היה על המבשר האחרון, לקרוא לגאולת ישראל מכף העמים הפושעים והמלכים העריצים. ויקם ויקרא בראש כל חוצות וחירות העם ולמלכות שדי. הוא ביטל את מצוַת-ההקדש והקורבנות ובתפילות במקום קרבן, כי לא יחפוץ האֵל בעולה ובזבח וריח דמים לא יעלה באפו לניחוח. הוא אסר לבני הכתב את אכילת הבשר ושתית היין – נזירים היו עם ה' מן התאוות ומן המותרות וילמדו להסתפק בפרי העץ והאדמה. אשר ברא ה' למרבה עולמו, ולמה יאכלו בשר פרים ועתודים וירצחו נפש הבהמה והעוף, שנשמה באפם? לא שלוש פעמים יתפלל אדם ביום, כי אם שבע פעמים. לקיים מה שנאמר בספר תהילים: שבע ביום היללתיך! ויתדבק כל בר-נש בקונו. ברית עולם בין האלהים ובין יושבי מטה, מעין הברית הזאת וקדושתה היא ברית איש ואשתו, כי יעזבו שנהים את אביהם ואמם והיו לבשר אחד; ועל – כן לא יגרש אדם את אשתו, גם אם מצא בה ערוַת דבר, ולא יפר את הברית.

כה הלך מחיל אל יחל בדרכי-יה ויקרא את הנזירים ואת הקדושים אשר עמדו לימינו ונשבעו לדגלו, גם לחרב מלחמה נגד עמים ומדינות, אשר צרו לישראל ויקחו להם את מדינתם בחזקת היד. ותהי מלחמת שערים, וילחמו בני-ישראל ברוח גבורה על יד מורם ומשיחם. ויעשו שמות באויביהם; עוד שעל אחד היה לגאולה, ויבוא השטן ויערבב את העולם. וימת המצביא מות גיבורים ועמו רבים משרי חיליו.

שם המשיח היה אבו עיסי או עובדיה האיספאהני, על שם עירו איספאהאן אשר בפרס המדינה.

ג: בַּיָם

בשנת ד' אלפים ומאה ושמונים וארבע ליצירה באו אותות השמים, עלה כוכבא דשביט להמיט את האדמה וברקי דם הרעישו את העולם. ויקם איש עברי אחד, ושמו משה בן אהרון מזרע הלווים, ויבוא לבית יעקב ויגד להם, כי שליח הוא ממרום, להוציאם מעבדות לחירות ולהוליכם קוממיות לארצם דרך הים הגדול בחרבה. וישמעו לו בני-עמו; ויקדש את העם וישליכו את כספם ואת זהבם כאיש אחד, ורוח גאולה פעם בלבם ויאמינו כאיש אחד בה' אל מושיע ובעבדו. ויהי ביום השלישי וירד אליהם משה ויקרא: היטהרו והכינו, כי מחר ה' יעשה בכם נפלאות. ולב העדה מפכה לקראת היום הגדול ותקות הנצח.

ועם רב נאסף ממחרת היום ויחנו לדגלם ןלבית אבותם; גם על עבדים ושפחות נחה רוח ה' ויאמרו: עלה נעלה עם העם הזה ונשתחוה בהר הקודש! כה הם חונים על שפת הים, ומלאכם משה, משכמו ומעלה גבוה מכל העם, עומד בראשם ומטה אלהים בידו.

ורוח באה וַתפלג את המים. ויעברו בני-ישראל במים, ללכת לכבוש את הארץ, וכבר ישיר את השיר והתשועה לה'. אך אל-עולם לא אבה למהר את הגאולה. ויטבעו רבים מן הנלהבים במים ולא באו בשלום אל מחוז חפצם; ומנהלם ראה, כי סר צל שדי מעליו, ויקם ויעזוב את המחנה וילך המדברה וימת שם בודד בעזב ובשברון-לב…

ד: בֻּסְתְּנַאי

בימי מלכות פרס, בעצם תקפה, קם מלך חדש, אשר לא ידע את אבותיו וחסדיהם עם שארית שבטי-ישורון, אשר התנחלו בארצם, ויהי להן ניר בתוכם ובתים רבים וגדולים וגם ראשי-מטות המתיחסים לבית-דויד, ויעל בלבו רשע להכחיד את כל בני המשפחה הרמה הזאת, כי ירא כי יפרצו בארץ. והיה כי תהיה מלחמה וירימו בו יד וינשאו את אחד מאלה לשר ונשיא מיוחד עליהם, וילכו לרשת את ירושלים ולהשיב לה את כבודה בימי עולם, ומלאה חיתתה את כל העמים. ויעבר קול בכל ארץ מלכותו: הרגו ואל תחמלו כל איש אשר מוצאו מבית דויד, ואת קרוביו תשימו במאסר ויחיו בלחם צא ומים לחץ עד תומם. וימלאו עבדיו אחרי גזר-דין הקשה הזה ויחפשו אחרי כל איש מזרע דויד להרגו, כזקן כעולל, ויעשו בהם טבח נורא, ואת קרוביהם לקחו וישימו בסד רגליהם ועינו אותם מאד. ערב קשה בא להם, קשה מעד, נטו צללים…

ויהי הלילה ויחלום המלך, והנה הוא עומד בגינת ביתו ובה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל. והוא משחיתם אחד אחד, מנשל פרים וגם עוקרם משרשם. ויגש עד העץ האחרון להשחיתו; והנה איש זקן עומד לפניו ופניו כמלאך-אלהים ויקרא לו: הרף ואל תשלח ידך אל גזעו! ויבּהל ויחרד מפניו.

והזקן מוכיחו באמרי פיו ואומר לו: המעט לך זה מתגמולי רעתך, כי באת לגני להשחיתו, אם פרי נחמד ראית, למה לא אכלת ממנו או נתת בכליך, ואם עץ מאכל תאבה, למה לא נטעת לך מהם? ותקטן ממך לעקור ענפים ועלים פורים, כי באת לעולל אחריהם עד בלתי השאיר אף אחד; תן תודה כי הרבית להרע, והיה אם לא תינחם ותוסיף מרי ולא תשמור את הזרע האחרון, אשר עוד נשאר לי לפליטה, חי אלהים! אם לא תהיה גם ידי בך להסיחך מארץ החיים ולמחות את זכרך מתחת השמים, כה דיבר, ויעלם.

וייקץ המלך משנתו ותּיפּעם רוחו בקרבו, וירא לכל חכמיו ומתי-סודו ויאמר להם: חלום שקה חלמתי, וכמעט פותר לי לבבי, כי רע בעיני אלהים המעשה אשר אנחנו עושים, להכחיד את המשפחה הראשונה בבית ישראל. ועתה הגידו-נא לי מה לעשות ובמה אכפר את פני אלהים, כי לא ישפוך חמתו עלינו ולא יעשה בנו מעשה מצרים. ויאמרו שריו ועבדיו: יחי אדוני המלך, כי שב מגזרתו. והן גם ידנו היתה במעל הזה ונבקש כפרה, כי ניטיב עם שאריתם תחת להרע, ואלהי עם זה הוא אל קנא וגם אל רחום.

ויאמרו למלך: כי עוד נשאר איש אחד זקן מקרובי המשפחה הזאת, וייעצו אותו והביאהו לפניו, והוא יגיד לו מה לעשות עתה. ויען ויאמר: כן יהי כאשר דיברתם. וימהרו אליו, אל הזקן, ויתנו לו חופשה ממאסרו ויבקשו אותו לשנות את בגדי כלאוֹ ולבוא לפני המלך, וימאן ויאמר: חי מפשי, כי רק כאָבל אעמוד לפני כסאו וכה אעבור שאולה. וינחמו אותו ויאמרו לו: נהפך לב המלך לטובה על עמך ןחיית אתה וזרעך. ויפג לבו ויבק: האמנם נר אלהים לא ידעך!

ויבוא ויעמוד לפני המלך ויאמר לו המלך: שבה עמדי והגד-נא לי, אם עוד נשארה שארית למשפחת דויד, כי נואלתי להרע לה ולשפוך עליה כוס חמתי, ועתה אעשה עמה חסד. ויודה לו הזקן ויאמר לו, כי עוד נשארה בת אחותו בחיים, והיא הרה לאיש שהיה הנצר האחרון מיחידי-סגולה אלה, ונהרג יום אחד אחרי חתונתו. ויתרגש המלך ויסר טבעתו מידו ויתנה לו לאות אֵמון, ויפקוד עליו לרוממו ולפנות לו אוהל בחצר-המלך, ומלאכים שלח להביא את נשואת – יום, הרכה והענוגה, ויעמידו לה מיטה בארמון מיוחד ויתנו לה עבדים ומשרתים כאשר ינתן לבת-מלך, וישמרו עליה כאשר ישמרו על בבת-עינם.

וימלאו ימיה ללדת ותלד בן ותקרא שמו בוסתנאי על שם הגן בוסתן, אשר בו ראה מגינה המלך את ראש נזר ישראל, ותהי שמחה רבה בכל מושבות היהודים, כי שמעו אשר עוד הקים להם ה' זרע, וכי זכר האלהים חסדי דויד ןפני משיחו, ויגדל בוסתנאי והוא היה טוב-רואי וחכם – לב, ויחכם ויבן בכל חכמה ומדע ויהי יועץ למלך וראש ונגיד לעמו. ויעלו בניי-ישראל בעושר ובחכמה, ויצא שמם בארצו בתור ראשונים בגולה, ואחיהם הנכנעים בארצות אחרות באו וימצאו בהם ובנשיאם חסות רבה ותהי להם הרוָחה.

ויקם אלהים מבוסתנאי, כי נתן לו המלך אשה ויביאה בברית עמו, עוד מושיעים רבים לבית-ישראל, הלא הם ראשי-הגולה, אש רשמם נודע אתנו לשם, לתהילה ולתפארת.

ה: שְׁלֹשֶׁת הַזְּקֵנִים

ויצא שם המשיח, אשר קם לישראל, בעולם. ויפל פחדו על הגויים ועל הישמעאלים, ובת-קול יצאה ממקום המקדש וקראה: צאו מביתי! וענן כבד מילא את כל הארץ הקדושה. וכאשר יצא כוהנם הגדול לראות במחזה השמים, והנה שלושה זקנים מעוטפים עומדים לנגדו ותארם כתואר פני אלהים. ויפול על פנו ויירא מאד. אף הם אמרו לו: עמוד על רגליך! ויעמוד, וירהב בנפשו עוז לשאול את הזקנים: מאין באתם? ולאן פניכםמועדות? ויענו אותו לאמור: מבני העברים הקדמונים אנו, וקמנו לאמור לכם, שהגיעה שעתם של בני-ישראל להיגאל ולרשת שוב את מקומם. ויען אותם הכוהן לאמור: ואם לא יאמינו לי אחי ובני עמי את הדבר הזהאשר אמרתם, מה אומַר להם? ויאמרו לו: אמור תאמר, כי אברהם העברי ומשה בו עמרם ואליהו התשבי הגידו לך את הבשורה. ויעלמו בתוך כדי דיבור. וישב הכוהן לבית מקדשם, לבוא להתפלל לפני הנביא משיחם כדבר יום ביומו, וימצא את הדלתות נעולות והנה הן סגורות היום…

ו: הַמְצֹרָע

בראשית מלכות ישמעאל בארצות המערב, וידה תקיפה על כל עמי הנוצרים ושבטי יהודה, ישב ביער אחד גדול איש מצורע עברי, והוא בודד לנפשו, כל איש לא יקרב אליו, והוא מפרנס עצמו רק מעשבים וירקות, שותה ולמקק בלשונו מן הנהר הסמוך. אאין פדות ואין גאולה לו,מנודה הוא ממשפחת בני-אדם. שנים רבות ישב דומם, בלי דיבור, זקנו גדל עד למידותיו, שערותיו כפשתים ובבשרו פרח השחין. רק עצי היער הם חבריו. נבזה הוא ונמאס; גם חיה ועוף, אשר באו בסביבתו, פנו לו עורף. לא היה עלבון נפש כזה מיום ברוא אלהים אנוש עלי ארץ!

ויהי ביום אחד בעלות השחר, בימי חום וקיץ לכל בשר, צפורים תעופנה, שירת יוונים נשמעה מבין העפאים, רוַחה לכל והחיים נעוֹרים. ויקם המצורע ויתמודד, בא עד שפת הנחל וירחץ את בשרו. אחרי עבור שנים לעשרות, שלא באה טיפת מים על גופו; ויהי בטובלו שבע פעמים ויעל מן הרחצה, והנה בשרו טהור כבשר נער קטן. ויפן וירא על השן סלע, סמוך לנהר, טלית חדשה לבנה פרושה ויתעטף בה, רוחו התעורר, כל אשר בו התחלף, מחדבות שונות רבות וכבירות החלו להתרוצץ בקרבו. השמש מבהיק ומשליך זהב קרניו על פני ארץ, חג לאדוני כל היקום~ וגן-עדן התהפך כל שטח האדמה, טהור יטהרו כל בני-האדם, איש מתלאתם ועווֹנם;

תחדלנה מלחמות, יחדל ריב הגויים והלשונות. אחוה! הנה אחוַת עולם בין העמים והשבטים. בני-יעקה ישובו אל נוַהם וירץ המצורע בסער מחשבותיו אלה לישוב הראשון של בני-אדם ויקרא בקול גדול: יום הגאולה בא! השליכו איש איש את כלי מלאכתו מידו וחדלו לחרוש ולזרוע, האדמה מעצמה תוציא כמהין ופטריות; מים חיים ונהרי שמן ישטפו בגבולכם. ויראו האנשים את המצורע הדומם כולו טהור בגופו ומדבּר נשגבות – ןתנח גם עליהם רוח חדשה. שמע ה' בקול האבות וישלח להם מושיע וגואל. התקבצו כל שבטי העברים ויחנו על דגלו, דגל השלום והאחוה; ובא הזאה והנמר, לשחל והלביא ורעו לרגלם יחד את הצאן והבקר, ורעה זאב עם גדי, עולל עם פתן יחד ישחקו. געגועים וחדוַת-הגאולה מעמל הבריאה אחזו את כל היקו.

וירא ה‘, כי בניו דוחקים את הקץ. ועוד מעט ישׁדרו את המערכות ויהפכו את המזלות; ויקם מכסאו, וישׂם במשיחו הז כבלי-ברזל וישיבוֹ בחומה בצורה ואת השער סגר בעדו… ויקומו הישמעאלים וילחמו את מחנה המשיח, ויקיפו אותה, ויהרגו בה שריד. גגם את המשיח תפשו אחר-כך ויחתכו אותו אברים אברים – ראֵה ה’ מה עוללת לנו!

ז: אָלרָאִיּ

…“והגביר ברית לרבים שבוע אחד”. –

ויקם גיבור וחכם מזרע היהודים כאלף שנים אחרי החורבן ושמו דויד, ויתרומם ויאמר להיות גואל לישראל ליד צר. וה' נתן בלבו חכמה ודעת, וידע כל סתום וכל פשר, ויהי גדול בתורת משה ובספרי החכמים. ויהי מבין בכל מדע ובעניני הטבע והחרטומים. וידבר בכל לשון וגם בלשון ישמעאל. ויקם ויעמוד לפני ראשי-הגולה ונשיאי-ישורון אשר בימים ההם, כנביא שלוח לעמו, לאמור: לכו כנסו את כל היהודים הפזורים, נילחם בגויים ונשיב לירושלים את ימי תקפה ותפארתה, כי גאולה תהיה לנו עתה!

ויבקשו ממנו אותות, ויעש נפלאות לעיניהם במטה עוז אשר בידו, ויעמד את השמש. וכוכבים ממעל יצאו להעיד עדותם בו, וינהרו אליו כל איש ישראל, ויאמינו כי פקד ה' אותם עתה ויביאם מהרה אל ביתם ואל נחלתם, אשר שם איותה נפשם לשבת זה דוד דוד.

וישמעו המלכים אשר בארצות ההן, כי קם גואל ומושיע לגוי נכנע. וייראו לנפשם. פן תקום עתה ברים-אבות לעם הזה ואותם יפקדו לרעה; ויוָעצו יחדיו, ויגזרו לתפוש את הגואל ולשימו בבור, לראות אם יד ה' עמו.

ויהי כאשר נתנו אותו, את אַלרועי. בבור, יעמידו שומרים מזוינים לראשו, ויקם ביום השלישי ויעל משם. והם לא ראוהו, ויעמוד לפני המלכים וירא באזנם: כה אמר אדוני צבאות, אלהי העברים: שלחו את עמי ויעבדוני! ויחרדו לראותו, ויאמרו לעבדיהם: תפשוהו שנית, אבל הם לא ראו אותו ויענו: קול אדם אנחנו שומעים ותמונה אין אנו רואים. ויתמהו מאד על הדבר הזה ויאמרו לו: אמנם אין אתה נראה לכל, אבל כדבר הזה יוכלו גם חרטומינו לעשותו, תנה לנו אות אמת, כי שלחך אלהים אלינו, ויקרא ויאמר: בואו עמי אל הנהר הרחב, אשר את מימיו נשמע בהמיָתם. ויעמדו על החוף, ויקח סודר ויפרוש על פני המים ויעבור עליו בשם המפורש עד למעבר החוף השני, ויעשו גם החרטומים כן בלהטיהם. כי לא רב הדרך בין קסמים ובין מעשי-קודש ורק לאלהים פתרונם.

וימאנו המלכים ולשלוח את ישראל. וישלחו רצים אל כל המדינות והגלילות, לאמור: איש איש מזרע היהודים, אשר לא יתן ידו למשיח הזה, נקי יהיה לביתו, ולא יפול משערות ראשו ארצה; ואלה אשר ינהרו אחריו, אחת דתם למיתם ולהחרים את רכושם ואת ביתם, ויתפלגו בני-ישראל: נמוגי הלב וכל אלה אשר יבכרו חיי-היום על חיי הדרור ישבו בביתם ולא שמעו לקול הקורא לגאולה ולפדות; והמעטים השרידים האמינו באַלרואי, כי היה להם לגדעון שני. ויקראו בספרי הנביאים וגם חשבו, כי בא קץ לחזון דניאל…

ולא בא קץ! גבה לב אלרואי כבר-כוכבא בשעתו, ויש מן הדרך אשר התוָה אלהים לפני רועה ישראל, כי יהי צדק אזור מותניו ושפט בצדק ויעשה רק הטוב.

ויהי היום, והוא שוכב באוהל ויתגנב איש זדון, אשר שכרו אותו המלכים העשרות אלפים כסף, נשא ידו על קרובו ויכרות ראשו מעליו ויביאהו לאויביו.

וישמעו אלה אשר יצאו אתו לצבא, כי מת מות גיבורים, ותרף ידם מהילחם ויפוצו איש לעברו. ותשקוט הארץ עד קץ הימין.

דם הנשפך מי ינקה?

ח: עַל הַסַּף

ויהי בשנת חמשת אלפים ומאה וחמישים ושלוש ליצירה ושנת אלף ושלוש מאות ועשרים וחמש לחורבן הבית, קם בקהל היהודים אשר בספרד איש משיח וגואל והעידו עליו, כי מימות משה הנביא והרואה לא קם איש בעל רוח כמוהו ואומר להיות מיטיב לעמו. הוא היה עניו ושפל-ברך, צדיק וישר במידותיו, נקי-כפים ובר-לבב, חסיד וצדיק בכל מעשיו. אולם עד שנת העשרים וחמש לחייו לא היה יודע לדבר בלשון-הקודש צחה; ובא אליו אליהו התשבי, זכור לטוב, ומשחהו בשמן המשחה ונפתחו לו מעינות-החכמה ויאמר: בא גד! לא נוסיף עוד סבול בגולה, המתים יקומו, ישני עפר יתעוררו מתרדמתם הארוכה ומהרה יקבץ ה' את נדחי עמו מכל אפסי ארץ וישאם על כנפי נשרים למקום איוָה לשכון בו. ויתקבצו אליו החכמים ויודעי-העתים, ברבנים והדיינים אנשי – התורה ויאמרו אליו: הנה לנו אות ומופת, כי אמנם שלחך ה' לנו; ואם לא, מות תמות כדיו נביא השקר ונסלקך באבנים, ויען המשיח ויאמר להם: התחת אלהים אני, אם ה' אשר דיבר בי ומלתו על לשוני, לא יענכם בקולות וברקים, אני זה, שקטונתי מכל החסדים אשר אתי. ולא אָבו הנאספים לתת אמון בו ויאמרו: לא, כי אם אות תתן! ויאמר המשיח להם: תנו לי זמן שבעה ימים. ויאמרו אליו: טוב נתן לך ארכה זו; ואם לא נראה אז את גדלך, אז נדע, כי משקר אתה בנו ועוונך בך. ואביו ואמו, בשמעם את אשר ידברו, בוכים בפתח האוהל.

ויהי ביו הרביעי, בהיות הבוקר, נתקבצו כל העם למגדול ועד קטן; ויבואו הזקנים, החורים, הסופרים וכל אנשי הכבוד ויעמדו מסביב ובית-כנסת וַיכּנס המשיח בבית-המקדש לבדו יעמוד לפני שער הארון, אשר שם מונחים ספרי הברית. והתפלל אל אלהים הגדול, וישלח אליו ממעל מלאך אחד, וישמע העם בחוץ קול מלאך מדבר עמו, וימלא רגשי קודש ופחד ויעמוד מרחוק. והנה נשמע קול הומה וכנפים משיקות, ונראה המשיח עומד על סף האוהל, וקרן אור פניו, זיו אור עטר את ראשו וידיו פרושות לזה ולזה: על ידו הימינית מאיר שם מפורש ועל ידו השמאלית כמראה הקשת. ויפלו הדיינים וכל המדברים קשה על פניהם ויקראו: ה' הוא האלהים! ה' הוא האלהים! ה' הוא האלהים!

שוב נמצאו אנשים, שבקשו עוד אותות ומופתים, והתקדרו השמים בעבים ונראתה פיסת-יד מן השמים. כותבת במשקוף ההיכל, לאמור: ויצא חותר מגזע ישי ונצר משורשיו יפרה, והיו האותיות מהמקרא זהז מבהיקות ומאירות ונוצצות ככוכבים. ועדיין הן מאירות לכל איש עברי בצר לו בגולה, ויקווה לגאולה, גאולת עולם!

ט: אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים

ומלך ספרד, בשמעו את שמע גואל היהודים הזה, אמר, לנפשו, אין זאת כי מתעתע הוא ומשקר, וה' אין עמו, וישלח את אחד משריו הנאמנים לתהות על קנקנו ולדעת את אשר עמו. ויבוא השר אל המשיח ויאמר לו: תנה לי אות, כי כניים דבריךוכי אמנם שלחך ה' להיות מושיע לישראל, ויאמר אליו המשיח: הנך שב לביתך ומצאת את בנך בכורך מת על מיטתו. וילך לביתו וימצא את בנו מת. וגם שעת מותו מכווּנת היתה לאותה שעה שדיבר את המדיח. ויבוא אל המלך, ויאמר: מות וחיים ביד לשונו של גואל היהודי!

ויאמר המלך: יבוא המשיח בעצמו לפנַי ואנסה אותו בדברים ויבוא מלך היהודים ויתיצב לפני מלך הגויים, ויעמוד יעקב מול עשיו פנים אל פנים. וענן ירד מהשמים ויקף אותם יחד ויסתר אותם מעיני כל העבדים והשרים, אשר עמדו מסביב ויהי הדבר לנס.

שוב אמר המלך למשיח ישראל: אם באמת ה' אלהיכם עמך בכּל, אני אצווה להשליך אותך באש, ואם תצא חי כאברהם אביך וכחנניה, מישאל ועזריה אחיך, אז אדע, כי שמך גדול בשמים. ויאמר המשיח אל המלך: הנני בידך, וה' כטוב בעיניו עמי יעשה. ויצו המלך להבעיר כבשן גדול; וישליכו את הנבי אערום באש האוכלת ויסתימו את חור הכבשן בלבנים ויוסיפו להסיק תחתחיו שלושה ימים ושלושה לילות. ויהי ביום הרביעי בבוקר, נפתח הסתום ויצא המשיח שלם ובריא, ואף בשערות ראשו לא שלטה האש. באותה שעה ראה מלך הגויים ושריו, כי גדולים מעשי אלהים את עבדיו הנאמנים ויאמינו בה' ובמשה עבדו!

י: הַאִגֶּרֶת

ויקם איש מקובל גדול להיות צופה לעמו. והוא איש צדיק וחסיד, מבין בצרופי-אותיות, ושמו משה בוטריל, ויצם ויתקדש ורוחו עלה למרומי שחקים, ויאמר אליו ה': נגיד שמתיך לעמי, ואתה לך וטהר אותם וצרפם לעבודתי, ולא יוסיפו עוד ללכת תועים בספקות בל ידעו פשרם ובשאלות לא יבינו להשיב. ויקם וישב על כסאו וישלח רצים לכל תפוצות הגולה וכתב נתן בידם, לאמור: להוי ידוע לכם, שאני הגבר נתנסיתי בעשרה ניסיונות, ואלהא די שמיא הושיבני על כסא, שמד בלשכת הגזית במקדש. כל ספקותיכם אתיר, כל דבר הקשה אפתור וכל דבר תורה. דין ומשפט בשעריכם הביאו אלי, ואת אשר אומר כן יקום.

וישמע העם, כי קם נביא ושופט בישראל, ויאמרו: רב לנו, הנה גם בגולה לא יעזבנו אלהינו.

נְבִיאִים וּמְשִׁיחִים

א: נַחְמָן קָטוֹפָּא

בימים קדומים, בעת אשר היתה עוד יראת אלהים בארץ ומלאו בני-אדם רוח תורה ועבודה ודעת בספרים וסתריהם. אז ישב בכפר ברעו, אשר בארץ אבות, איש עברי, ושמו רבי פינחס בן יאיר, כשם החסיד הגדול אשר היה בימי רבי יהודה הנשיא. ויהי רבי פנחס איש חכם מאד, יודע גם במשנת-חכמים וגם בקי במגילת-סתרים, כי הנה מלבד התורה הגלויה, אשר נמסרה מסיני להגות ולדרוש הב לדור דור, מסר ה' לעבדיו גם את רזיו, הכוללים ערפלי –בראשית, מעשה-מרכבה וידיעת שמו המפורש, שׁם שאפילו בימי-המקדש לא היו מגלים אותו אלא לצנועין; ולמי ששמע אותו, כעם ככוהן, היה נופל על פניו ומשתחווה בחרדה למלכו של עולם. וידע רבי פינחס מפי רבו, ורבו מרבו, להשתמש בשם הגדול והנורא הזה; ידע כי בכוחו לעקור כל מלכות הרשעה מן העולם, עד כי יעבור זדון ושבו בנים אל גבולם; ולא אך פעם אחת ביקש להגותו, בעת התחמץ לבבו לראות את עיר רומי על תלה בנויה ועיר אלהים מושפלת עד שאול תחתיה. אבל חזר ואמר לנפשו: אל-נא אדחוק את הקץ ולא אחטא לאלהים, כי הוא עצמו יפקוד על העמים והמדינות את מעשיהם, והוא גם שומר את הברית לעמו אשר בחר.

ולרבי פינחס אשה, בת רב ומורה גדול, ושמה רחל. היא היתה יפת-תואר ויפת-מראה ולבה לב טהור, ויאהב אותה אישה, והיא גם היא אהבת ומאד ותחבב אותו ותשרתהו. ואלהים מלא את צרכיהם, ולא דאגו ללחם כל הימים, וגם עשו חסד לדל ואביון. אבל בנים, אשר יירשו את משמרת התורה המעשה אשר בידם, לא היו להם ויהיו ערירים ימים רבים.

ורבי פינחס ישב בית-המדרש וילמד לתלמידיו סדרי-המשנה, ואשתו רחל ישבה ותשמור את הבית ונפשה עגמה לבן, אשר ישב גם הוא בתורה ותהיינה שפתיה דובבות בקבר, ולא שמע ה' אליה, לתת לה ברכה מאוצר-הנשמות. ותתפלל אליו, ותעסוק גם ברפואות ובסגולות-נשים, ככל אשר הסכינו בימים ההם, וזרע לא היה לה, לכל שכנותיה מסביב ניתנו בנים ובנות; בפתחה את דלת אהלה תראה תינוקות של בית רבן רצים לבתי-כנסיות ולבתי-מדרשות וגוילותיהם בידיהם, ולה אין חלק בכל אלה. –

ותחשוב רחל מחשבות על דרכי אלהים ועל רחמיו ודרכיו כי רבים ותתבונן למעשיה, ותוסף לעשות צדקה וחסד, ותוסף לשמור על מצוַת-אלהים ותחשוב לשנות את מזלה, רב בעיניה פינחס אישה, ותכבדהו כמלאך-אלהים, יודעת היא כי די לה והיחסות בצלו, – אבל אם כל זה עוד יכולה היא להיחנן מה' גם בפרי בטן. מלאכי רחמים ומכניסי רחמים! העלו את רחשי-לבה לפני אלהי-עולמים, פתחו לה שערי-יה תזכה למתנת יה! שרה, רבקה, רחל, והאמהות הקדושות, כולן היו עקרות, ואלהים פתח את רחמן ויתן להם את יצחק ואת יעקב ואת יוסף. “מצפה הקדוש-ברוך-הוא לתפילתם של צדיקים”; והיא, העלובה, מתפללת בכל יום בקומה ממיטתה, רוחצת פניה, נותנת מפה על ראשה ועומדת בקרן-זוית ומתפללת. ובערב שוב היא מתפללת. ןעיתים תענה גם את נפשה כל היום ולא תאכל לחם עד בוא הלילה.

ובעלה לן רוב הימים בבית-המדרש ולא ידע את מצוקות רחל אשתו. ויהי היום והוא נשאר בביתו וישכב על הארץ, כי כן דרכו לענות את נפשו גם הוא על גורל בת-עמו; ורחל קמה ממיטתה ותעמוד בפינה ותשפוך לבה ותאמר: ריבון העולמים! אתה חי ושמך חי ומלכותך על האדם ופעלך חיים. יודעת אני, כי מימי לא חטאתי נגדך, ואם חטאתי, בעלי לא חטא; ואם אני והוא חטאנו, הלא רבו רחמיך וחסדיך, זכור-נא את אשר אמרת בתורתך: נוצר חסד לאלפים; ברכני-נא בבן, אשר יעבוד אותך כדת. ולא יכבה נרו, צור עולמים! רחם עלינו, רחם עלינו למען שמך הגדול, רחם עלינו למען אמונתך, רחם על כולנו למען אלהותך ומלכותך הגדולה. ותבק חרש…שמע בעלה את תפילתה ויתעודד ויקם וימהר לרחוץ ידיו ויעמוד גם הוא בפינה ויתפלל תפילה קצרה: אנא ה' אלהי ישראל! שמע-נא בקול רחל אמתך. ויהיו לרצון אמרי-פיה. איש ואשתו בוכים ומתפללים לצור עולמים; ולא נשמעה בת-קול ממרומים, כי נפתחו השמים.

ויהי בלילה השני ורבי פינחס נשאר בביתו כיום אתמול. ותפול רחל רעיתו לפניו ותחזק ברגליו ותאמר אליו: יודעת אני, כי בידך תשמישי-השם-הגדול, עשה-נא למעני והשבע את אלהים שוכן-מעלה, כי יתן לנו זרע, ואם אַין – מתה אנכי. ויתחלחל בעלה מאד לשמע הדבר בזה ויאמר: איך אעשה את הדבר הזה, להרגיז תבל ממסגרותיה ולהחריד כסא-שמים? ותען אשתו ותאמר: בנפשי אני, כי לא יקרך עוון; ואם ידרשו ממך דין-וחשבון על מעשיך, אבוא אני לפני כסא-הכבוד לבקש חסות עליך. ותבק רחל ותצק לו ולא הרפתה ממנו, עד כי עשה יעשה את הדבר הזה.

ויקם פינחס ויתפלל ויעצום את עיניו, פשט את ידיו והגביהן למעלה וירקא בקול: הנני משביע… וניתקו שני כוכבים ממשבותם, אתא דיבּור!

ועתר הפעם אלהים אליהם ותהר רחל בעוד מאד. ויהי הילד בבטן אמו ששה ירחים, כי כן חוקו מאת מלך העולם, ובחודש השביעי, יום ראשון בשבת ויום תרועה, בעלות הבוקר, " והיה עולה המזל באורך הצדק ומאזנים", ועמם רבים היצורי מרום מתנערים וקמים, לראות בבן-אדם העומד בדין. יצא גם הוא מבית-משכנו ובשרו טהור. וכשבא “לאויר העולם”, קם “והשתחוה לאמו” ופתח פיו ואמר: יש למעלה מזאת הכיפה, שאתם רואים, תשע מאות וחמישים וחמש כיפות, ולמעלה מהם ארבע חיות-מרכבה, ולמעלה מהם משרתי – אש.

ותשתומם אמו למראה בנה הדובר, ותפחד וכמעט לא נותרה בה נשמה.

ויבוא אביו בטליתו, כי השכים לבית-התפילה וירא את הבן הנולד עומד ומשיח רמות “ויגאר בו וישתוק”… וישתוק המדָבּר.

יקרא פינחס החסיד את שם הבן הזה נחמן. ויגָמל ויגדל והוא היה יפה מאד וטוב-רואי, קווצותיו תלתלים ועיניו מבהיקות, וישא חן וחסד בעיני כל רואיו, כי ברכה בו; אבל אילם הוא מיום אשר גער בו אביו, נאסר בו רוחו למגינת אמו ולמגינת כל רואיו, ויאמר הבריות איש אל אחיו: אם יפתח אלהים את פי הנער הזה וידבר כאחד האדם, אז חיה יחיה גואלנו בצר וניצחנו את השטן, ויתפלאו אנשים לאמר: אם ה' יצו את הברכה, הן לא יצווה את הקללה. ואֵם-הנער בכתה ותתחנן לפני אלהי-מרום, כי ישיב את הדבור לבנה יחידה, ולא נשמעה תחינתה.

ותוסף רחל להציק את בעלה, את פינחס, ותאמר: התר-נא את בננו לדבּר או בקש מאת אלהי שדי ויקחהו מן העולם, כי טוב מותי מחיי לראות לשונו סגורה. ויען פינחס ויאמר לה: נואלת לבקש ממני כדבר הזה, כי הן חכם לב בננו זה משאר האדם אשר על פני האדמה והוא כבן-אלים; ואם ידבר וישמיע לקח ליושבי-מטה, יגלה להם דברים, אשר נעלים מכוחם לשמעם, ימהר את קץ הגאולה ותחיה מהומה ופחד בין יושבי-חלד ויבואו ימי ערבוב לעליונים ותחתונים. ותאמר רחל: נפשי בשאלתי, שידבר בני רק דברי-סתר ולא דברים אשר בגלוי ולא יבינוהו בני-אדם ולא יהיה להם למעצור, כי לא בא מועד.

ויַברק אלהים על פני הנער ויַקרן עור פניו וייראו מגשת אליו, ויתחז אביו ויקרה אליו, וישקהו על פניו שלוש פעמים ויאמר: הנני מתיר, הנני מתירך… הנני מתיר את לשונך… ויקרא הנער: הנני! ויפלו העומדים מסביב על פניהם וישתחו. וישביעהו אביו עוד " ויצווהו, שלא ידבר לבר-נש הנגלה, כי אם בדבר חתום וסתום". וסר מראה הברק והנה על פני הדובר מַסוה…

וידבר הנער מהים והלאה וישם את דבריו ואת נבואותיו בספר, בסדר אלפא – ביתא חתום, ויהיו דבריו לחידה ולפלא בישורון. ויכתבם בספר בשם “נבואת הילד”, וסתומים וחתומים הדברים האלה עד עת קץ ותרבה הדעת.

ולא האריך הנער ימים אחרי נבואותיו אלה ויפקד רוחו מיד אלהים, ויבכו אותו אביו ואמו וכל ערי בית-יעקב חודש ימים וישימוהו בארון." ויש עמו עוד ארבעים צדיקים במערה", מימינו ומשמאלו, והיה כל אשר נגע דבר ה' אל לבו או אשר צר לו, ויבוא שמה לשפוך את לחשו על קבר הנביא החתום וירוַח לו. – והיה לחוק בישראל מימים ימימה.

ב: דָּוִד הָרְאוּבֵנִי

במדבר חבור, בממלכת בני-ראובן ובני-גד וחצי שבט המנשה, היה מלך אחד גדול ושמו שלמה. והוא חיזק את מלכותו למרומי פסגת העוז והעושר. מספר המשפחות והמַטות אשר תחת שבטו עלה לשלושים ריבוא. והיו למלך שלמה שני בנים, שם האחד יוסף והוא הבכור, ושם השני דויד. יוסף היה איש גיבור – חיל, אוהב להיות המצביא על הצבא ולשמור על גבולות הארץ. ולעמת זה היה דויד אחיו איש אוהב חזון ורוחו נשאהו לירחי קדם. הוא לא הסתפק במצרי השבטים בני-אחיו, כי חקר בספרים למוצאי שאר השבטים הרחוקים, ויהי בהיוַדע לו, כי נפוצים המה כולם בגולה. ובארץ הקדושה מושל עם חזק, הוא עם הערבים והישמעאלים, אשר נטה אוהליו על כל מקומות הקודש. – עלה על לבו רעיון להתאחד עם מלכי היוַנים, לעלות אתם יחד על עם הישמעאלים, להילחם עמם ולגרשם מן הארץ. ויתעצם במחשבתו זו ויחשוב מזימות. ויהי במות אביו, ואחיו הגדול ישב על כסאו, בא לפניו ולפני שבעים הזקנים, ראשי היועצים, ויספר להם את אשר עם לבבו, ויקח מהם רשות להרחיק ראות לארצות הגויים, למן יבצע את זממו. ויאמרו לו: לך, ואַל אבות יהי עמך ויביאך למטרת חפצך. ויקם וילך, רק צרורו על שכמו ועבד אחד זקן, חרש לאילם, מלווהו על דרכו. ויעבור מדבר חבור, דרך עשרה ימים ויבוא למדינת צואקין בארץ כוש. משם הלך עם שיירה גדולה דרך מדורות גדולות, יערים ונהרות ויבוא אחרי שני ירחים לבירת כוש, הלא היא בממלכת עמר"ה. השוכנת על נהר נילוס, וישביה רבים מן בני הלבנים ומן בני השחורים; שם עמד לפני המלך וידבר עמו בהרבה ענינים ויהי מבאי-ביתו. בערב נקרא אל בית-המלך, להשתעשע עמו בדברי חכמה, ובים התענה צום גמור, כי כן דרך דויד לענות את נפשו יום יום על הגלות הארץ.

אחר הדברים האלה יצא הראובני מהארץ ההיא וילך דרך נהר נילוס, ויעבור עוד נהרות הרבה, וירא עמל בדרכו, הרבה יגיעות רוח ובשר, ויתאזר ויבוא לחופי הארץ הקדושה. נכנס לעזה; ומשם בא לחברון, מקום מערת המכפלה. וייראו שומרי המערה, כי איש הרוח ניצב בתוכם, ויבוא וינשקו ידיו ורגליו ויאמרו אליו: שלום בואך, בְּרוך-השם. שלום לך, אדוננו. ויפתחו לו את השער הסגור, וירד אל תוך המערה ויתפלל לפני קברות האבות, אברהם יצחק ויעקב, והאמהות, שרה, רבקה, רחל, ולאה. וישפוך שם שיחו ויאמר: אנא ה', רחם על בניל ותן להם שם ושארית בארצך, כאשר כבר הטית להם חסדך מעבר לנהר הגדול בממלכת אחי.

ויתעטף דויד בישמעאלי ויצא ויבוא מחברון לירושלים, העיר הקדושה. תיכף עם בואו שמה שם פניו אל מקום המקדש ויבוא למקום קודש הקודשים, יכּנס אל המערה אשר שם אבן השתיה; הוא עמד שם ימים רבים, לחם לא אכל ומים לא שתה. ויתפלל לאדון האדונים על-יד יסוד עולם. על-יד האבן שממנה השתת העולם. ויהי בצאתו משם. וישא את עיניו וירא, והנה עשרה שלוחים מאחיו יוסף נמלך עומדים מרחוק, והמה מתנכרים לו.

ויעל לראש הר הזיתים, עלה להר ציון, ביקר את המערות ואת הקברים, ויאמץ לבבו למצוא דרכים להוריד משאתו את הגוי המושל בארץ ההיא ולהחזיר כתר-ישראל לישנוֹ.

וה' היה עמו. עני ורוחב על חמור היה, בדרך נדודיו, ועל-ידי מסיבות וגלגולים נהפך לשר וקצין; וישב משם למצרים, ומשם עשה את דרכו אל רומי רבתי, מדינת האפיפיור, ויבוא העירה, אל רומי, כחום היום בצהרים, והוא רוכב על סוס לבן ומעטפה יקרב של משי לבן על שכמו.

ויקבלוהו החשמנים בכבוד, ויציגוהו לפני האפיפיור אביהם, שרק מלכים ורוזנים לפניו יתיצבו, וגם הוא כיבד אותו. ויציע לפניו דויד הראובני את צפונותיו ואת מחשבותיו ויכּנסו דבריו באזני כוהן-הכוהנים, ויאמר אליו: רואה אנכי, כי חכמה בלבבך וכי ה' שלחך להיות נגיד לעמך. ויבטיחהו לעמוד לימינו. ויצא דויד מאתו שמח וטוב-לב.

ובכל עיר ועיר, מדינה ומדינה, אשר היהודים המעונים אז והנרדפים מכל עבר גרים בתוכה, בהגיע הדבר הזה ואזנם, כי נכנס איש אחד עברי משבט ראו בן להיכל האפיפיור וזכה לכבוד הגדול הזה, ותיפעם רוחם ונישא לבבם, ויחלו להאמין, ככי הוא יגאלם ויוציאם מעבדותם הקשה לחירות של יום-המשיח.

ממדינת האפיפיור יצא דויד בן שלמה האניה, אשר דגל יהודה נקוי על תרנה, לארץ פורטוגל, ומעשהו כשר וקצין, ואתו גם ספרים וכתבים החשמנים אל המלך. ויכבדהו המלך וידא חן וחסד לפניו ויגדלהו וינשאהו ויאמר גם הוא לעזור בידו לבצע את מחשבתו ויבטיחהו לתת לו אניות-מלחמה, בצאתו למלחמה על ירושלים. ויצא שם דויד הראובני בכל תפוצות הגולה, כי שמעו וראו את גודלו ותפארתו. והוא לא גבה לבו ולא התרומם על אחיו; תחת בגדי הארגמן נשא תמיד שק על בשרו ויצם תעניות הרבה וינה את נפשו. וימצא ה' את לבבו נאמן לפניו, ויאמר: אביא על-ידו את הקץ-הפלאות.

וויירא השטן לנפשו, פן נפול יפול לא יוסיף קום, וילך ויערבב את העולם; ויקם על דויד איש רע-מעללים, והוא קרוב למלך, ויקנא בו ויכהו בלשון ויתנהו למרגל. ויהפוך לבב המלך לשנוא אותו. ויצו לשימו בבית-הסוהר. ומאז נהפך עליו עגלגל, ורק צרה ופגע היו מנת חלקו, ויד ביגון שאולה על אדמת זרים, ועמו נקברו גם תקוותיו על בית-ישראל, ולא יספו להתעורר אחריו דורות הרבה. האל הרחמן ישלח לנו תמורתו.

ג: שְׁלֹמֹה מוֹֹלְכוֹ

ויצא חוטר לבית-ישראל בארץ אויביו.

איש היה בארץ פורטוגל, אשר לע-יד ספרד, והוא מגזע בית-ישראל, מאלה אשר עזבו את עמם בתגרת-צר וילכו וישתחוו לאל נכר, ופקיד גבוה היה האיש במדינת המלך, ויקח אשה, גם היא מזרע היהודים. ותהר ותלד בו ושמו שלמה מולכו. ויגדל הנער ויחכם, והוא מתרועע עם סופרי המלך, לומד לשונות הרבה והוגה בספרים. ויהי בשמעו את דברי משיח היהודים, דויד הראובני, אשר יצא לתור את כל ארצות-הגולה. ויאמר, כי ה' שלחו לקבץ נפוצות יהודה וישראל ולהשיב אותם אל מכונם, נגעו הדברים האלה בלבו, הלך ושב לאלהי אבותיו וימל בשר ערלתו ויחל ללמוד ספרי-הקודש ומסתריהם. ה' נתן חכמה לשלמה ויחכם מאד בכל ספרי בית-ישראל, ברזיהם וסתריהם, ולא היה דבר בחלקי התורה, דברי הנביאים, הצופים והחכמים, אשר לא ידעוהו ולא חקר אותו ולא דרש בו. ולבו התלהב באמרי-אלהים. וקרא השוקים וברחובות לתשובה ולסליחה. ויבוא גם הוא לרומי רבתי, לדבר את ראש-הכוהנים בחכמת התורה, ימצא גם הוא חן וחסד בעיניו ויכר כי רוחה' דובר בו ומלתו על לשונו. ויתחבר המשיח אל דויד, להיות לו למשנה. הוא דלה נסתרות מעמקי הקבלה, חרט אותם עלי לוחות וישלחם לעיר ועיר, מדינה ומדינה. חכמת שלמה עלתה למעלה ראש; ובכל מקום אשר דבריו מגיעים, אמרו כל העם: נביא חדש קם לנול גלות לנו שׂפוני טמוני האל, נלכה ותחברה ונקיים כל מוצא דבריו.

אז גבה ורם לבו וילך להתוַכּח בדברי אמונה עם הקיסר וידבר את שריו קשות על דרכם הרע ועל אהבתם לבצע-כסף. ותעל חמתם עליו; ויבואו ויאמרן אל המלך: האיש הזה מסית ומדיח את לבבות בני-ישראל, ועוד מעט וימרדו בנו והתחזק: ועלו מן הארץ. ויצו המלך לשים את שלמה בבור; ואת משפטו מסר לבית -דין וחרצו עליו משפט-מות, להשרף – באש.

ויהי ביום הכֶּסא הציתה חבורת-הכוהנים מדורה גדולה בוערת בשוק, ויעלו את שלמה מהבור, ויפשטו את בגדיו, וישימו חַחים ויציגוהו ערום לפני האש הבוערת. ויחמול עליו המלך ויצו להסיר את החחים מפיו, ויביאו אןתן לפניו, ויאמר אליו: שלמה, שלמה, למה תמות מות נבל, ועוד כוחך אתך להטיב את דרכך, ברך את אלהיך וחיה תחיה ואגדלך ואנשאך ואושיבך בכסא בין כל ראשי השרים והפרתמים. לא אבה שלמה לשמוע לדברים האלה וגם לא פחד ולא זע מחביון המות. אז נתמלא עליו המלך קצף גדול, ויצו לגדיל את המדורה, וישליכוהו באש. הלהב עלה ושלמה נשרף כליל, עולה לה‘. וירח ה’ את ריח הניחוח, ויקח נשמתו אליו.

והיה בהגיעה השמועה לתלמידיו ומעריציו, ויבכו עליו ויספדו לו; ואחרים ששו ושמחו ואמרו, כי לא שלט ביה נורא כלל. לרבים גם נגלה שלמה שבוע ימים אחרי שרפתו והוד לו. זר סביב לראשו, אחר-כך לא נראה עוד אליהם, אבל דבריו וכל אשר עשה וכתב בסתרי התורה קיימים עד היום הזה.

ד: חֳזוֹן שְׁלֹמֹה מוֹלְכוֹ

ויהי בהתקדש שלמה מולכן ויטהר מכל אדם וירא בחלומו את החזון הזה:

הנה הוא הולך בארץ המדבר לבקש צפונות ונסתרות, רק חבילה על שכמו, אזור במותניו ומקל בידו, וישא את עיניו, והנה איש זקן, גדול ונשוא-פנים, אשר זקנו יורד עד מותניו ומראהו כתלָג חיוָר, בא לנגדו, ויתאזו ויאמר: שלום! והחזיר לו האיש שלום, וישאלהו לאמר: מאין ולאן אתה הולך? ויען אותו ויאמר: את גאולת עמי אני מבקש ואת פדות נפשו. ויאמר לו הזקן: שוב על עקביך והתבודד בחורבת ירושלים, וישא רגליו וילך לארץ האבות.

וירא בדרכו שורת אילנות, שלושה שלושה אילנות יוצאים משורש אחד וענפיהם יוצאים נפרדים לכל עבר, ועל הענפים הפזורים יושבות יונים הרבה, מהן לבנו כשלג ומהן שחורות מאד, לפתע התפרץ נחיל גדול סביב האילנות, ומחנה של פרשים וגיבורים מורים בכלי-אש וממיתים ביונים, היונים המתות נופלות מעל האילנות; ומיד באות צפורים גדולות רבות-הנוצה ובולעת אותן, לא תישׁאר גם אחת. ויצעק ויאמר: אל אלהים! הכלב אתה עושה ליונות התמות האלה?

עוד הוא עומד וצועק והנה איש חדש נראה לו באויר, בגדיו לבנים כשלג ומראהו כמראה אלהים; ואחריו עוד איש, והוא גדול מן הראשון, בגדיו לבנים מן בגדי הראשון, ובידיו מאזנים, והוא עמל לתקנם במידה שוה. וירא את האיש הראשון וירץ לקראתו ויחבקו איש את אחיו. ואחר-זה ירדו לארץ ויחלו לדבר את החוזה, וישאלהו השני לאמור: בבנת את מראה היונים אשר ראית דבר ושנוי גוניהם? ויאמר: אהה, אדוני, לא ידעתי מה ויבוא האיש הראשון וישח ראשו וישם פיו על פיו, עיניו על עינו וכפיו על כפיו וידבר אליו דברים בשם אלהים; ותיפקחנה עיניו, וירא והנה כל היונים כולן לבנות עתה אין ביניהן גם אחת שחורה וגם אחת אדומה. ויאמר אליו: כזה יהיה בקץ הימים, כי שלום יהיה אז בארץ וגר זאב עם כבש. וייקץ והנה חלף כל המראה ואיננו.

בְּנֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן

א

ואעשה אותך לגוי גדול.

ויעש ה' למשה כאשר עשה לאברהם ויקם ממנו גוי גדול ועצום, ששים ריבוא, מיוצאי מצרים, ובני רחביה רבו למעלה, ויכבשו להם ארצות רבות סמוך לארץ יהודה, ויהי בגבור יד נבוכדנצר להחריב את ארץ ה', קמו הם ונשותיהם, ויקחו אתם את גמליהם וחמוריהם וילכו לארץ רחוקה, רחוקה מאד, לבין הרים גבוהים, ויתישבו שמה עד היום הזה.

ויהי בעת קם נביא גדול לגויים, הלא הוא מוחמד הנביא, שחידש תורה וברית לעמים רבים ולשבטים אין מספר, ויקרא בספרים ובחזון המעשים שעברו, ותחשק נפשו לראות את יוצאי ירך משה אבי-הנביאים עין בעין, ויבקש את גבריאל המלאך, שיורה לו את הדרך המובילה שמה. ויען אותו גבריאל לאמר: הקשית לבקש, הדרך המובילה לשבטי-יה אלה היא במרחק שש שנים מזה, ועוד זאת, הנה נהרי חול יחצו במספר רב את הדרך ןלא ינוחו אלא בשבת בלבד, ויתפלל מוחמד לה‘: אנא ה’, הלא אתה בחרת בעבדך ונביאך לשים אותו ןראש ולחוזה לכל העמים והלשונות, מדיע תמנעני מלראות מקום משכן בניו של משה, הנביא הראשון? וירצהו ה' ויאמר לו: קום לך, וירכב מוחמד על ברק ויעף ברגע אחד אל מעבר לנהרי החול. ויעף עוד דרך יום וישא עיניו וירא והנה גוי איתן שוכן לשבטיו, איש באהלו, משפחה משפחה במלונה; כל בתיהם שוים זה לזה. אין שם רש ועני מושל ושופט; כל קניני הארץ שיכים לצבור, וכל אחד לוקח את חלקו בצדק. ויעבור ברחוב וירא והנה ארון-מת מובל בתופים ובמחולות, ויתפלא על הדבר הזה; ויענו אותו לאמר: אנו שמחים שמת זה שלם היה באמונת השם. ויעבור בשכונה אחרת וירא שם אנשים בוכים; ויגש וישאל אותם: למה אתם בוכים? ויענו ויאמר, כי בן נולד בבית הזה, ומי יודע אם שלם יהיה באמונתו. – מחלות וכל פגעים רעים אין בארץ ההיא, גם חיות רעות אין שם. וישב הנביא עוד הפעם על הברק וישב כרגע למקומו.

ב

בני משה הצדיק, עליו השלום, שלא אבו לטמא נפשם בטומאת הגויים וילכו ויבקשו להם מקום מנוחה במדבר, כדי לעבוד שם את ה' בתום ובצדק, המה חונים בארץ רחוקה מאד, ונחלים רבים סובבים אותם מכל עבר. המה יושבים בבתים מפוארים, בבנים מהודרים ובמגדלים גדולים, ולהם גנות ופרדסים, מוציאים כל מיני פירות שבעולם. רוח שלוה והשקט שורר בכל; אין שם כל דבר טמא וכל שרץ, לא נחשים ולא כלבים, ואין שם חולים כלל; איש ישכב על מיטתו, יצווה על ביתו והנה הוא פושט רגליו ומת. ואין בכיה למת. הלא הכל הולך לעולם של חיים אחרים. ימי החיים על אדמות שם – מאה ועשרים שנה. ומעולם לא ימות בן בחיי אביו.

בעלי-אמונה הם האנשים ההם מאין כמוהם; מעולם לא ישבעו גם על אמת. את בתיהם ואוצרותיהם אינם סוגרים אפילו בלילה, נער קטן מוביל עדר צאן, ואינו מתירא לא מן הלסטים ולא מחיות רעות ולא מן השדים וכל פגע רע. קדושים המה, ועדין הם עומדים בקדושתו של משה אבי אביהם, לפיכך בחר ה' בהם ונתן להם חיים שקטים כמו אלה.

ג

וישבו בארצות ערב ארבעה שבטים עברים מפליטי יהודה. שלושה שבטים נחשבו לבני אהרון הכוהנים ויכּבדו על פני העם; ושבט אחד, אשר חי בארץ חבור, התיחס לצאצאי יונדב בן רכב; הוא יהונדב, אשר ציוה את בניו אחריו, כי לא ישתו יין ובתים לא יבנו, כי אם באוהלים ישבו כל ימיהם, ויהיו הרכבים נעים ונדים עם עדריהם אחרי חורבן הבית, ויבואו עד כיכר ויראו את הארץ כי טובה, ויאחזו בה. וימשלו שבטי היהודים בארצות הללו ממשלה בלי מצרים וילכו בדרכי אבותיהם הקודמים וישמרו מסורות קדומים. איש על דגלו חונה ואיש איש מתיחס למשפחתו ולבית אבותיו. מה טובים אהלי-יעקב אלה גם בארץ לא להם!

עוֹד מִבְּנֵי הַשְׁבָטִים

א: הַשְׁבָטִים

ויהי בעבור הנוסע הגדול אלדד, בן מחלי, בן יחזקאל, בן חזקיה, בן עלוק, בן שמעיה וגומר, ימים ומדינות, לבקש כל שבטי הגולה ללשונותיהם, ישב בספינה לשוט בארץ, ויהי בחצי הלילה וישב ה' רוח גדול וחזק מאד, ותישבר האניה, וימַן ה' לו ולעוד איש אחד עברי קרש אחד ויאחזו בו ויבואו בעוד יום וחצי לחוף אחד, המה ירדו אל החוף לחַפש שם מזונות ומים, כי רעבו ויצמאו, ויפגשו בבני-כושיים שחורים הולכים ערומים, כבהמות נדמו, והם גם אוכלי אדם. המה תפשו את חברו של אלדד, שהיה איש שמן, שחטוהו ויצלו את בשרו, ואת אלדד, שהיה בשרו כחוש, הניחו עוד לנפשו. לאחר ימים בא חיל גדול ממקום אחר, שעשה מלחמה את הפראים וַישבּ מהם שבי רב. ויהי גם אלדד בין השבויים, שם עבד ימים רבים, והיו האנשים ההם משבטי עובדי-האש, והוא היה מתגנב תמיד והתפלל לאלהי ישראל.

ויהי אחרי ימים ויעבור סוחר יהודי אחד מבני שבטי יששכר ויפדה את אלדד בשלושים ושנים שקלי־זהב, ויביאהו לארצו, ארץ פוריה, ממזרח למערב למדי ופרס; הארץ הזאת שוכן שבט ראובן, על-יד שבט ראובן חונים שבט אפרים וחצי שבט מנשה וגם שבט שמעון שם הוא. ואצלם אין מלחמה ודברי-ריבות. בכל שוררים השקט ובטח ואין פגע רע. שם שופטים נחשון, והם מדברים בלשון-הקודש ובלשון-פרס. ויאמר

אלדד: פה בארץ הזאת אשב, כי איויתיה!

ב: אַרְבַּעַת הַשְׁבָטִים

ויער ה' אלהי – ישראל את רוח מלכי אשור ויגלו את הראובני ואת הגדי וחצי שבט מנשה ויביאום לחלח וחבור ונהר גוזן וערי מדי עד היום הזה. אחריהם גלו גם שבטי דן ואשר. ויעשו השבטים מלחמה בעמים אשר סביבותיהם, ותהי ידם בעורף אויביהם ויכבשו שבע מלכויות ושבע ארצות, ומקומם עתה בחוילה הקדומה, אשר שם הזהב.

לשבטים ההם יש הרבה צאן ובקר, גמלים וחמורים, עבדים ושפחות, וגם אוצרות כסף וזהב ואבנים טובות להם, אין מספר.

ולהם מלך ונשיא, שם מלכם הוא עוזיאל, ושם הנשיא הגדול – אליצפן, ודגלם לבן, ועליו כתוב: “שמע, ישראל, ה' אלהינו ה' אחד”. ובעת צאתם למלחמה, יתקעו בשופרות ויתאספו מאה ועשרים אלף חילות עם דגלים. אין מי שיעמוד נגדם.

ג: אֶלְדָד בְּאַגָּדַת הַקָּרָאִים

ויהי כי נשבּה אלדד במסעיו עם אחד מחבריו בידי אנשים פראים אוכלי אדם, תפשום ושמו אותם בבור לפטם אותם ולעשות את גוָם טוב למאכל, הוציאו את הראשון אחרי חודש ימים ושחטו ואכלו את בשרו מטוגן בשמן. ואולם אלדד נמלט בערמה; כאשר ראה כי אדוניו הוזים שוכבים, ויתחזק ויצא מן הבור ויקח את החרב, שהיתה מונחת אצלם, והרגם אחד אחד וינס. ויבוא לנהר אחד, ואין מעבר עליו, ויקפוץ המימה, וירא מרחוק והנה ארז שט על-פני המים ויאחז בו ויבוא עד גבול מצרים. וילך משם מהלך עשרה ימים וימצא מקום מלא כל טוב, לא ראה מקום יפה כזה מימיו; ויעבור הלאה וירא הררי-עד, גבעות-שדי ומערות לרגליהם. וירא עופות גדולים עד למאד; וירא את הנץ והפרס, את הנשר והעזניה בעלי האבר, כנפיהם כגובה המגדל, חוד פיהם כחנית, ויערכו העופות הללו מלחמה עזה עם הגמדים שוכני העמקים. מחנה של עופות כיסה את עין הארץ. ויעמדו מזוינים והגמדים עומדים נגדם לצבאותם, והנה קפצו אלה על אלה. העופות מכים בצפרני רגליהם הגדולות אמה, בכנפיהם ובפיהם החדים. ואלה מסקלים לעומתם באבנים, בחצים, ברומח ומגן ובכל כלי קרב. פגיעה עצומה! נחל דם נוזל, עינים מנוקרות ויוצאות מחוריהן, גידים נעקרים ממקומם, נבלות המתים מושלכות כפגרים מתים, וישאל אלדד למחזה הזה, ויאמרו לו: יום אחד בשנה ביום הרת עולם והבעת דין לכל חי, נלחמים אלו עם אלו, ואחרי-כן ישובו המחנות למקומותיהם ותשקוט הארץ עד תום השנה.

סִפּוּרִים

א: הַשָׁט

בארץ פרס חי איש עברי אחד מגדולי עשרת השבטים, מוצאו משבט אפרים, והוא חכם ומשכיל, יודע לשונות וטבעי הצמחים וגם חרוץ במעשהו, לא מפחד ולא יחת לבו גם ביום צרה. הוא היה עובר ימים במסחרו, היה בא לארץ הודו, אשר שם מולכים מלכי העכו"ם, וגם בין משכנות פראים יפלס לו דרך. כבר היה נשבה ונמכר לעבד וימצא את חירותו ברוב תחבולות. אין לך ארץ שלא ידע את מהלכה ודרכה ואין עם שלא ידע את משפטיו.

בני בנים של עשרת השבטים הם עם אחר מגולי בני-יהודה; אין להם התלמוד ונושאי-כליו, ואין להם פוסקים ו“שולחן ערוך” ומנהגים הלכתיים רבים. גם ספר דניאל וקוהלת לא יכירו, אבל להם מסורות מיוחדות, שנושאם הם מלכי ישראל הראשונים וגיבוריהם. את ספר התהילים הם יודעים, אבל עוד יותר יכבדו את תהילות שלמה וזמירותיו ובהן יהגו תמיד. גם ברכבם על סוסיהם וכלי-זינם בידם, לא ישכחו לקחת אתם את ספר תהילות שלמה, שחכמתו רבה מאד.

ויהי היום ויצא העברי הפרסי הזה בספינתו בים, והיא טעונה כל סחר ארצו; מגמתו לבוא עתה למדינה חדשה ועשרה עבדים ומַלחים שומרים לראשו. ותהי הדרך קשה, סלעי מגור התרוממו מן הים, עד כי כמעט התפוצצה הספינה בהתנגשה בהם. קור גדול שרר וילאו העבדים ללכת הלאה ויאמרו לשוב. ויהי בראותם כי אדונם אינו שומע להם לשוב אחור, ויתקשרו עליו להשליכו המימה. ויתלחשו על-אודות הדבר הזה יחד. והוא הבין מזימתם, כי המה חורשים עליו רעה, תוך כך ראו מרחוק אי אחד ויחתרו לבוא אליו. ויגיעו אל חופו, ויעלו הנוסעים עליו, לערוך מדורה להתחמם, והמפקח נשאר בספינה. ויהי כי עלה הלהב, התחמם עור הלויתן, שגבו הוא אשר נראה כאי, ויתהפך על צדו ויפלו כולם המימה, ואדונם שט הלאה בספינתן וימלט. כה הלך לבדו עוד ירח ימים, ותכל הצידה אצלו וירעב ללחם. ולא ידע עצות בנפשו.

לפתע והנה נראה לו נאד אחד צף על-פני המים, וירם אותו בידו, וימצא בו מיני מאכל ומשתה טובים. ויהי באכלו ושתותו מהם וינעמו מאד לחכּו, נפתח אצלו חוש ששי; והיה צופה ומביט מה שנעשה לארבע רוחות הים עד למרחק. וירא לצד מזרח, במרחק ב' מאות מיל, אניות שודדים, אשר זה דרכם לקחת בשבי כל ספינה הבאה בגבולם ויושביה, את המטמונים יקחו להם ואת הנוסעים ימכרו לאוכלי-בשר, ויפן וירא לצד מערב, במרחק שלוש מאות מיל, את השאול הנורא, שכל באיו לא ישובון. לצד צפון ראה שר של ים מושיט לשונו, ומפיו יז קצף, ולצד דרום ראה אי חדש, ולו חומות-ברזל והן סגורות על מסגר. ויט ספינתו לצד ההוא ויאמר לנפשו, עלי לבוא לאי הזה ויעבור עלי מה. ויבוא אחרי שבעה ימים ושבעה לילות אל האי הזה, והוא מוקף מכל צדדיו, אין יוצא ואין בא.

יסובב את האי שלושה ימים ושלושה לילות, וכמו קסם פרוס עליו. ביום תשמע ממנו המולה רבה ובלילה דומיה בו. הוא הכיר מהחומות הבנויות אבנים מחוטבות ומהמגדלים שעל ראשן, כי שם מושב בני-אדם; אבל לא ידע ולא השיג את חיבורו של האי הזה עם שאר חלקי עולם. כבר אמר נואש מחפצו ויעל על ספינתו, לשוב בדרכו אשר בה בא, וישא עיניו והנה ספינה גדולה באה לעומתו ובה יושבים ענקים וכובעיהם ברזל, וישאלו אותו הבאים לאמור: מי אתה? מאין תבוא? ומי הביאך הלום? ויאמר: עברי אנכי מארץ פרס, ואשוט עם סחרי בים. ויאמרו לו: בוא אתנו ושב אצלנו. ויאמר להם: האם רחוקה ארצכם מזה? ויענו ויאמרו: הנה האי אשר תראה מקום מושבנו הוא. ויתאֶו לבו לדעת מעשי האי הזה ויאות להם ויאמר: כדבריכם אעשה. ויבואו אל החוף, ויקשרו את הספינות לתורן, ויפרקו את המשאות ויתקעו בקרן ותיפתח מערה בעומק הקרקע ויכּנסו בה ויקחו גם אותו אתם. אחרי שעה ומחצה באו אל המבוא ויעלו במעלות. ויצא לקראתם קהל גדול בשירה ובתופים ויובילו אותם לבתיהם דרך רחובות יפים מאד, אשר לא ראה כמוהם ליופי. גם לו נתנו מלון. וישקף בעד החלון לתהלוכות העיר וירא את חיי יושביה. כל הגברים המה בעלי קומה, אבל הנשים קטנות הן. כל יושבי האי עטופים הם בגדים לבנים ועל ראשם מגבעת גדולה, בה נוצת הנשר. שרים ינשאו בקרון על שכמי עבדים; וכי יפגש דך את שוֹע – יפול לפניו מלוא קומתו והוא יעבור על גבו. על קרקע הבתים פרושים מרבדים יקרים ואין כסא לשבת. בלילה לא נרות וכוכבים יאירו להם. אין להם כסף עובר לסוחר, רק מחליפים בני-אדם את קניניהם זה בזה. מלח לא ישימו במאכלם; וכל מי אשר יטעם ממנו. אחת דתו למות.

במשך שבתו אצלם, ראה כי אין להם לא שבת ולא יום טוב, לא כתב ולשון וספר, ואין שום לימוד ואומנות כלל. רק לצבא ילמדו ידם, זכר ונקבה; וכולם הם רובאי-קשת. מבהמות-הבית להם רק עיזים משונות בעלות שלוש קרנים, ורצות הנה כצבאים. סוסים ושוָרים און להם כלל ובשר לא יאכלו. אורז שרוי בחלב-העז זה הוא מאכלם ומיץ-אילן הוא משתיהם. אשה, בחירת-העם, שופטת את כל שבטי האי, ולה שלושה יועצים סריסים יושבים תמיד מולה; ובמותה ישָׂרפו הסריסים עמה ויציגו עליהם גל של אבנים.

ויהי כעבור שלושה חודשים וישכם התייר בבוקר, יום השבת היה, והוא שמרו גם בגולה, והנה נשמע קול מצלתים והמולה רבה. וירא את העם חוגג, על כל הגגים והמגדלים דגלים אדומים מתנוססים, וכל אדם, כשוֹע כגדל, כאיש כאשה, כזקן כנער, כןלם מלובשים בגדים אדומים ועטופים אדומים. ויצא וישאל לאנשי המקום: מה לכם היום? ויענו אותו לאמור: עובדים אני ואלהים שבתאי, ואחת לשלוש שנים אנו חוגגים לו ומקטרים לו, כי ביום הזה הוא שב אלינו מִסַבּב את העולם, להופיע על ראשינו. ויאמר להם: הלא שבתאי אך כוכב הוא, מעשה ידי אלהים, ולא אלהים עצמו. ויתפשו אותו ויאמר: כופר באלהים הוא הזר הזה, אשר בא לשכון בגבולנו. ויביאו אותו לפני המלכה והסריסים ויאמרו: כדת מה לעשות לאיש הזה, אשר הזיד לדבר סרה בשבתאי אלהינו. ויצעק העם: אשר בא לשמוע דבר המשפט, לאמור: ננקרה את עיניו ונשיב אותו בספינתו עיור. ותאמר המלכה: הירגעו, עבדי, ואל תדברו משפט בפני. ותקרא לו ותאמר: הודה על פשעך, איך מלאך לבך לכחשׁ בשבתאי האלהים הגדול על כל אלהים. ויאמר העברי: ידעתי, כי מלכה חכמה אַת, ולבך יודע צפונות וגם תהלוכות שאר העמים; הלא עם ועם ואלהיו, עם ועם ולשונו, עם ועם ודתו. אם שבתאי מולך עליכם, והוא יושיעכם ויגן עליכם, הלא אתם תעבדו לו, וכן מסורה לכם מאבותיכם ומאבות אבותיכם כל הימים. אני ועמי בארץ רחוקה אנחנו יושבים, דתנו שונה מכל עם ותורתנו היא תורת אלהים, ובה נאמר, כי האלהים ברא את השמים ואת הארץ וכל צבא השמים ואת הכוכבים הגדולים. אמנם כוחות רבים לאלה והמה יאירו לארץ ולדרים עליה, אבל עוד מושל עליכם גבוה מעל גבוה. כה למדו אותנו נביאינו וחכמינו מדור דור, וגם כי גלינו מארצנו, תורתם בפינו. ותען המלכה, השופטת אותו, לאמור: אם באמת אלהיכם עוד גדול משבתאי אלהינו, ננסה להקריב אותך קרבן, ויבוא אלהיך ויצילך מידינו.

ויאמר העברי: עשו עמדי כטוב בעיניכם, באלהי לא אכפור, ויציתו אש ברחוב העיר ויקחו אותו ופשטו בגדיו מעליו, ויקיפוהו חבילות זמורות וישליכוהו אל האח המבוערת. מיד נתקדרו השמים העבים ומטר ניתך ארצה ויכבה את הבּעֵרה.

הנה ביום חגם זה לא ירד מטר מעולם. ותמה כל העם על השינוי הזה ויאמרו: אמנם אלהיו יעמוד לימין הזר. ותצו המלכה להסיר את החבלים מאתו, לרחצו מהאפר ולהלבישו בגדי כבוד. וישלחו אותו מהאי בכבוד גדול, ויאמרו לו: לך ועבדת את אלהיך בארצך, אבל אותנו אל תפריע מעבודתנו אנו. ויתנו לו מתנות רבות.

ואחרי שלוש שנות טלטול ומאורעות שונים בממלכת הים שב האיש הזה אל עירו טעון עושר רב. מחציתו חילק לעניים ובמחציתו קנה ספרים לרוב ויחל לבאר ולפרש חכמתו של שלמה. וימת זקן ושבע ימים.

ב: הַנּוֹסֵעַ

ויהי בימי קדם איש אחד מזרע היהודים, ולו לב אמיץ ורוח עשוי לבלי חת. ויהי בשמעו על-דבר ממלכת עשרת השבטים, וישם נפשו בכפו וישנס את מותניו, ויחל לסבב מארץ לארץ וממדינה למדינה, למען יתור מקום האחים של בני-הגולה. ויצא מאלכסנדריה של מצרים ויעבור את הים; ואחר-כך עבר דרך מדבר גדול וירא שם חיות משונות, שחמש רגלים להן, שלוש עינים ושש אמות קומתן. מן המדבר בא למישור רחב, בו מרעה, ולא יכול למצוא קצהו, וילן שם הלילה, ויקם בבוקר, ותבוא רוח ותישאהו לארץ הרים, ולרגלי ההרים עיירות גדולות מלאות כל סחר הארץ, ונהר גדול משתפך ביניהן. וישאל לשם הנהר, ויאמרו לו: הנה זה גוזן, ולא רחוק מאתנו המקומות חלח וחבור, אשר שמה הוגלו בני עשרת השבטים; וילך הלאה וירא והנה מראשי ההרים יוצא להב-אש ומכסה את השמים. שמע קול רעש גדול, ויאמרו לו: זה קול געש של הנהר סמבטיון. וישאל את אנשי המקום לתכונות הנהר וליושבי הארץ אשר מעבר השני, ויאמרו לו: הנהר הזה רותח בכל ששת ימות השבוע ומשליך אבנים, רק ביום השבת הוא נח. ושם, מעברו השני, שוכן גוי עז, ערים גדולות ובצורות בשמים וגם ערי הפרזות לו הרבה מאד לאין מספר. וכשהעם הזה יוצא למלחמה, הוא מזדיין תחת דגלי שני מלכים, שם האחד אליעזר, המצביא ק"פ אלף גבורי-חיל מזויינים, שש מאות אמות קומתו ואורך חרבו שלוש אמות, וכששולף אותה מתערה יהרוג שמונה מאות חלל בפעם אחת; סוסי גבוריו נושכים לפנים ולאחור, והמה מלומדי מלחמה מאין כמוהם. ושם המלך השני דניאל, איש גיבור מכה אלף חלל בפעם אחת, קשתות גבוריו הנה מגידי השוָרים וחצים מעץ קליל להם, שנונים בראשם ומלוטשים משלושה צדדים; והמה קולעים אל השׂערה במרחק חמש מאות אמה ולא יחטיאו. עפרות זהב להם משלל האויבים, וארצם רחבת-ידים; בה עשרים וארבע מדינה. ונציב, איש-חיל, מפקד על כל מדינה ומדינה. וישאל אותם עוד: מאין הגוי העז הזה? ויענו ויאמרו לו: עם זר הנהו, ובא מארץ קטנה הנושבה משבטים שונים בני אב אחד, ויהי ריב בין האחים ורבה המשטמה ביניהם. וירא השבט הזה ברעת ארצו ויקם וילך ויבקש לו ארץ חדשה.

ג: עַל הַנְּהָר

ארץ הודו, היושבת על נהר סמבטיון, היא ארץ מבורכת בכל זרע דגן למינהו, בפירות העץ ובפרי האדמה למיניהם ובכל מיני חיות ועופות, דגים ויצורי מים; שם רועה שור-הבר, וצפור גדולה מאד הנושאת פר בכנפיה, גם חיות משונות יש שם ובני-אדם משונים, בקצה המדבר יש אנשים, שקרן במצחם ואין להם כי אם עין אחת; ובקצה במדבר השני נמצאים בני-אדם, שלהם שתי עינים לפנים ושתים לאחור; המה אוכלים רק בשר החי והם מזרעם של גוג ומגוג. יש שם גם מדינות של גמדים וננסים. שקומות מלכיהם ושריהם כקומת נערים בני חמש שנים. ומשפחה אחת של עופות גדולים תעשה בהם שפטים אחת לשנה.

למזרחה של הודו – נהרי שמן, נחלים הולכים מעדן, ונהר אחד סובב מדינה גדולה, והוא משליך אבנים בכל ששת ימי המעשה וגועש ברעש, וביום השבת ישקוט וינוח. ושם מעבר לנהר, ממלכת שבעת שבטי-ישראל, יוצאי ארץ כנען; ולהם ממלכות גדולות ועצומות. למשמעת המלך הראשון שלהם סרים מאתים ממלכות והרבה השלטונות. ולו שרי צבא לאלפים, אנשי-חיל לרבבות. לא ראיתם גיבורים עזים כאלה כל הימים. אחד מהם ירדוף אלף, ואין ארץ וממלכה יכולה לעמוד נגדם. ובפנים הארץ רב טוב צפון להם, ועושרם ולאוצרותיהם אין קץ.

עוֹד סִפּוּרִים

א: הַכֹּהֵן

בארץ צוען קראו ואהרן בן עמרם, להיות לאלהים למשה ולשרת במקדש לפני ה‘. ויעבוד את עבודתו באוהל ובמקדש, הוא וזרעו עד עולם, לכפר על בני-ישראל ולשאת את עווֹנם. אבל משהחל שמש הבית ועוב גברו בעלי-הזרוע. הטובים והישרים בלבותיהם, והם מזרע קודש, נדחקו, ובאו חללים לכהונה. ויהי מקדש ה’ למערת פריצים, לא פעם ולא שתים צוחה העזרה ויצאה בת-קול ואמרה: צאו לכם בית-בייתוס. צאו לכם, זרים. צאו אלו שטימאו בית אלהינו! ואין שומע. אמר רבי יהושע: מקובל אני מרבותי, שאין אליהו בא לטמא ולטהר, רק ורחק המקורבים ולקרב את הרחוקים.

רב אחד מרבי הגולה, היה משתוקק כל ימיו לראות ירושלים בבנינה והר הבית על מכונו, וכל ישראל עולה שלוש פעמים בשנה ליראות את פני האדון ה‘. וירא בחלומו, והנה הוא וביתו יצאו מבבל ירושלימה למועד ה’. וישבו בסוכות, כי חג האסיף היה. ולקחו כל הבאים פרי עץ הדר, כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל, והקיפו העם והכוהנים והלויים את הר הזיתים ושוררו מזמורי תהילים בקול נמוך. וירא והנה הכוהנים לבושים סיריקון מעילי בוץ וארגמן, גם הלויים לבושים מעילי אפוד; וכשהכוהנים פותחים את פיהם, הלויים שותקים; וכשהיו הלויים מרננים, הכוהנים שותקים ומטים את ראשיהם. וירא והנה איש אחד זקן ביניהם, והוא חגור שק, ויכירהו, שהוא אליהו החוזה. ויגש אליו וישאלהו בלט: אימתי ייתי מר לבשר את ביאת הגואל? וינהו אליהו ויאמר: כשיהיו כל אלה, המקיפים את ההר הזה, כוהנים אמיתיים. אמר לו: וכי אין אלו מזרע אהרן? השיב אליהו ואמר: לא. וישאלהו שוב: איך נדע להבדיל בין כוהן-אמת ללא-אמת? ויראו בתוך כך והנה איש אחד הולך בקצה המחנה נבזה ונמאס בעיני כל, בגדיו קרועים, והוא חיגר ברגלו האחת מצד זה וסומא בעינו האחת מן הצד השני; אמר אליהו: זה הוא כוהן מזרע אמת.

ויחרד הרב וילַפת. וייקץ וירא והנה עמוד-אש עולה מן הארץ עד לשמים.

ב: הַהוֹלֵךְ

ויצא אחד מגדולי-הרוח ואנשי-השם מגבולות ארץ-ישראל וישא את רגליו ארצה בני-קדם. ויבוא אל כר נרחב מאד, ואחרי הכר יער גדול, והוא נטוע בשיפולי הרים, לא דרכה בהם רגל איש ואדמתם לא עובדה מעולם. וינח תחת אחד וענפיו סַבּוּהו, וישם אבן למראשותיו, כי עייף מאד; ויישן ויחלום, והנה סולם גדול מוצב ארצה ואת ראשו לא יראה, כי גבוה מאד, ואנשים גיבורים, חסונים כאלונים, עולים וירדים בו, וייקץ ותיפעם רוחו. ויפן כה וכה וירא מחנה אנשים מזוינים ופניהם כפני להבים, על כתפם המה נושאים זמורות גדולות אשר כרתו מהיער, ובידיהם חניתות של עץ ואבן ואבני קלע, ויירא מאד. ויגש אליו אחד מן המחנה, איש גבה-קומה

וענק מראהו, וישאלהו עברית: מי הביאך הלום, בן-האדם? ומיום גלות כבוד מבית-שומרון לא יצבה כף רגל איש במקום הזה בלעדינו. ברך אלהים כי בו-ברית אתה, כי לולא הדבר זהה אך דמך בראשך. ותריע המחנה, וירעש היער. בני שבט אמיץ, שכּוח ברזל לו, נפגשו את אחד מאחיהם הרחוקים, רחוקים מאד. ויען הבא יאמר: איש עברי אנכי מארץ העברים, ואתן את לבי כדניאל לדרוש בכל סתום משבטי-יה, אולי אמצא החזון; ואתם אל תמנעו טוב מבעליו והגידו-נא לי מוצאכם ודבר פליאתכם, ויאמרו לו: בני עם חפשי אנו מבני שבטי-יב מקדם, אין מלך עלינו, כי אם ראשי מטות, איש איש שוכן לדגלו ולבית אבותיו; ואם נצא למלחמה, אין עם שיעמוד נגדנו, כי ה' אתנו אעם צבאותינו!

ויאמר להם האורח: הידעתם מה על-אודות אחיכם בני-יהודה? ויאמרו: ידענו, לנו ולהם תורת אל אחד, אבל שלנו מעטה משלהם, כי לא ישבנו יחדיו זה ימים רבים, ועמים רבים ומדינות רבות מבדילים בינינו. ויאמר עוד הבא: התדעו, כי גזרות רבות וקשות באות בכל עת על אחיכם הרחוקים לכלותם, ולולא שמר ה' חסדו לנו, כי אז לא נשאר לנו שריד? ויאמרו: לא בא המועד כי נעמוד לימינכם, כי עוד לא התחבר מלך הדרום אל מלך הצפון.

וישאל האורח עוד ויאמר: העוד רחוק הקץ? – ויאמרו: אל תוסף דבר עמנו ואל תוסף לשאול, שוב ולך אל מקומך ואל תבט אחריך, כי בנפשך הוא. ויפול לרגלם ויבקשם, כי יתנו לו אות וסימן ליום הגאולה; ויכוסו פני השמים ויהיו קולות וברקים וישמע קול צהלות סוסים דוהרים, וישא את וירא והנה כל המחנה כבר מרחוק אך את צלו עוד יכיר. לפתע התכסה הכל בענן, ואך ערפל מסביביו, וישב על הסלע ויבק…

ג: עַל גָּלוּת הַשְׁכִינָה

חסיד וצדיק גדול עבר בספינה על פני הים, ללכת לישיבה אחת להרביץ תורה. ותבוא הספינה אל אי אחד ותנח שם. וילך גם הוא אל החוף והתרחק מעט משאר בני-לויתו, להתפלל במנוחה. הוא הרבה בתפילה ובזמירות ויתמהמה עד בוש ויחפשו אותו חבריו ולא מצאוהו; ויעזבוהו לבדו ויעשו את דרכם הלאה. ויהי כי כלה את תפילתו וישב אל החוף והספינה איננה. ויחרד האיש לנפשו ויירא להשאר פה, וגם צידה לאא היתה לו. וירא מרחוק משעול אחד ויעבור בו, וימצא עצי-פרי ויאכל מהם וישׂבע. אחר-כך ישב על הקרקע והתחיל ללמוד בדברי חכמים ויבטח בה', כי ישמור לו חסדו, כה עבר עליו כל היום. ועת ערב קם והתפלל תפילת מנחה ומעריב. אכל מעט מהפירות וישכב שוב על הקרקע לישון ויהי בחצות-הלילה ויתעורר משנתו וישמע קול בוכה ומילל למרחוק. ויקם וילך אחרי הקול, וירא והנה איש זקן מאד, בן איזה מאות שנה, מתפלש באפר על הארץ ומתאונן על חורבן ירושלים. ןיגש אליו החסיד ויאמר: אל-נא יחר אף אדוני, כי אשאלהו: מי הוא ומאין הוא? ויען הזקן אותו: ירמיהו הנביא הנני, ונתקים בי: “מי יתנני במדבר ואבכה על שבר בת עמי”. כה אני יושב כל הדורות ומתאונן ומקונן את קינותי. וישאלהו החסיד עוד: העוד יארכו הימים עד ביאת המשיח? מיד באה רוח סערה ותשא את השואל למרחוק – ויחדל לשאול.

אחרי ימים שלושה באה ספינה ותנח על החוף. עלה בה והגיע לביתו, אבל לא האריך עוד ימים, כי על-כן ראה את האלהים…

הָכּוֹזָרִים

א

מבני תורגמה בן גומר, בן יפת, ככתוב בספר היחס לדברי הימים, ויצא עם הכוזרים, עם גיבור ואנשי-מלחמה, וילחמו את אויביהם מסביב ויעשו להם מלחמה עזה וכבירה; ויתאחזו בארץ ויפרו וירבו וימשלו מים אל ים, וחיתיתם נפלה על כל העמים ועל הארצות.

וילוך מלך אחר ושמו בולָן, והוא יהי מלך צדיק וישר, ויעש הטוב בעיני ה‘. הוא ביער כל הגילולים מן הארץ, גירש כל המעוננים והקוסמים וילמד לארצו ולבני-עמו גם דעת התום והישר על-יד חרב המלחמה. כי כה אמר, גם בעת שלום על האדם להתחזק ולהיות לאיש חיל בדרכיו עם בני אדם מלמטה וביחסו אל שוכני-מעל. ויבוא אליו מלאך-אלהים החלום-הלילה ויאמר לו: הנה מצאת חן בעיני האל היחיד, המושל על כל בני-אלים; והוא שלחני אליך, להיות לך לפה ולאַמץ לבך. וייקץ ויאמר: אכן יש גבוה על גבוהים ועליון על עליונים, ואנכי לא ידעתי. וישמר את הדבר. וירא אליו מלאך ה’ שנית מן השמים ויאמר לו: ראה ה' את דרכיך וייטבו בעיניו; ואתה קבל עליך מלכותו, והוא יגדיל את כסאך מעל לכסא כל המלכים ויכרות לך ולעמך ברית-עולם. וירא המלך, כי המלאך בא אליו פעמים, ויקרא לכל שריו ועבדיו ויסַפּר להם את דבר חזיונו, אשר חזה, ויאמרו כולם: שליח ה' דיבר עמך. ואתה קבל מלכות ה' עלינו ונשמור את חוקיו, כי הוא אלהי האמת ואלהי הכל. ויעמדו כולם כאיש אחד ויקבלו עליהם האָלה את תורת בני-יעקב. ויהיו מאז לשבט השלושה-עשר בבני-ישראל.

ב

לא ביום אחד היה הדבר הגדול הזה, כי קמה משפחת עם זר לקבל עליהם ועל זרעם תורת הר-חורב, ולשמרה וללכת בדרכיה. לשמע ממלכת הכוזרים כי גדולה ורבה, נהרו אליה חכמים שונים מעמים שונים ומבעלי דתות שונות. ויהי כי ראו שהכוזרים אך עובדי-אלילים המה ובשם ה' לא קראו, ויתחילן לדבר על לבם, כי טוב להם להידבק באלוהים חיים מהתחבר עם עצבים. ויגידו להם על-אודות ספרי הברית ועל אודות כל החוקים והמשפטים, החרוטים האצבע האלהים. ויבואו האדומים ותורתם בידם; באו גם הישמעאלים ותורתם בידם; ובאו גם היהודים ותורת בידם; פעם גברו אלו,פעם אלו ופעם אלו. עד כי לבסוף ניצחו סיפורי התורה הישנה את בעלי התורת החדשות, בני בניה. ויקבלו הכוזרים עליהם את תורת בני-ישראל וילכו באורחותיה איזו מאות שנה, עד כי ניתּכה גם עליהם חמת ה', נתשם מעל ארצותם ובגולה התערבבו בגויים.

מֵעוֹלַם הָרוּחוֹת

א: עוֹבְדֵי-הָאֵשׁ

האלהים הגדול כולו אש, הוא ברא את עולמו מאש, כסאו מאש ומשרתיו אש לוהט. ויעבדו הגויים מקדם גם אותו באש ויבנו לו מזבחות של אש. ובאיי בנרג, אשר סבב אותם רבי בנימין מעיר טודילה, עבדו אז עוד כל יושביהם לאלהי האש: על כל הר וגבע אש בוערת תמיד, לא תכבה. ובעלות השמש, בא העם ומשתחוה ללהבות הגדולות שבע פעמים; אשה כי תלד, ונקדש הבן הבכור לקרבן על האש; וכי ימות איש ואשה, ויעלו את גופם על הרי האש. ועלה הלהב ואכל אותם עד כליה. – הרוחות יעלו למעלה!

דרך האנשים האלה גם לנדד בחייהם ולהישרף באש; ואלה המה הנזירים, אשר יקריבו את עצמם לעלות כליל על מזבח האש.

כי ישָמע בשכונה, פלוני או פלונית נדרו עצמם לאלהי האש; יבואו כל ראשי השבטים ויברכו אותם, לאמור: אשריכם וטוב לכם, תנו תודה לאלהים שזכיתם לכך. ובהגיע יום קיום הנדר, יגלחו את ראשם וירחצו את בשרם ויטהרו, ולבשו אחר –כך שמלות אדומות ויתעטפו אדומים, וירכבו על סוסים אדומים, הכוהנים השרים הולכים לפניהם והמון רב נאסף אחריהם חוגג כל העם. דגלים אדומים מתנופפים על כל הבתים והאוהלים. קול תוף, כינור ומצלתים ישמע. משפחת הנשרף או הנשרפת יוצאת במחולות; ובקול רינון וחדוה יקפצו הנזירים מהסוסים וידלגו לתוך האש הבוערת והלהבה עולה עד השמים. ונפל רוח – שברון על כל העם, אנשים ונשים, ילדים וילדות, גם לא מבני הנזירים, קופצים אחריהם. האש בוערת ואוכלת את הקורבנות בחופזה;אחוה וחיבה בין ממלכות האש ובין ישוב האדם. חג לאדון האדונים, אדון האש, חג לברואיו. צהלה ודיצה, יום הפדות בא!

ב: שְׂרֵפַת הַמֵּתִים

בעיר אלמון אשר בארץ הודו הרחוקה היה מנהג זר אצל יושביה היהודים לשרוף את מתיהם. בטבור העיר היתה אש יוקדת תמיד, יומם ולילה, ובכל בית ובכל שבט, אם מת ראש המשפחה, כרכו אותו במלבושיו הטובים ושמו אותו על המוקד. והיו סובבים אותו שלוש עשרה פעמים, עד אשר נשרף כולו, וספדו לו ואָנו לו. שלושה ימים אחר החזון הזה היה בא המת לביתו, מראהו כמו שהיה בחיים וקולו עמו, והיה מגיד לבני-ביתו את עתידותיהם הקרובות וישב אתם שבעה ימים ויעלם ותצא השמועה על-דבר המנהג הפלאי הזה למרחוק, ויבואו אנשים רבים לשפוט למראה עיניהם, אם כנים הדברים, ויראו כי אמנם כן, וכי יקומו המתים לשבעה ימים, אחרי אשר נשרפו עצמותיהם ולא נותר מהם אך האפר.

בימים ההם חי איש צדיק גדול ושמו שמואל הרואה. והוא היה עובד את ה' באמונה, ויחר לו לשמוע ולדעת מהמנהג הזה בבני עמו, ויקם ויעבור את הים ויבוא אל העיר אלמוז, ויסר אל השופט אשר שם, ללון אצלו,

ביום בואו מת איש יהודי גיבור, לקחו אותו בניו ובנותיו שׂמו אותו לתוך הלהבה ונשרף; וכעבור שלושת ימים, בא לביתו וישב על כסאו. בא הרבי רבי שמואל לבית הזה ובצעדו על המפתן, התחלחל המת למראהו,

ויאמר הרב ליתר האנשים: עזבו אותי עם אביכם לבדי. ויעשו כן, ויאמרו: דברים בגו. ויהי כי ראה כי אין איש בבית, ניגש הרב אל המת ויאמר: מי אתה? ויען אותו המת לאמור: סור ממני פן אזיקך. אמר הרב: הנני משביעך באלהי השמים ובאלהי הארץ, כי תגיד לי את האמת במלואה. התחיל המת להתוַדות ולומר: עבודה זרה של אש בעיר ההיא מקדמת דנה ואנכי כוהן לאש; והיה כי יקריבו היהודים לעבודה זו את מתיהם, אתחפש אנכי בצורת המת ואַטעה אותם, כן דרכי. נתן הרואה עיניו בו והורידו מיד לשאול תחתיה.

ויכנס שמואל אחר כך את כל היהודים ויאמר להם: חטא גדול ונורא חטאתם ימים רבים, כי עבדתם לאלהי האש ותקריבו לו קרבן. מהרו וכבו אש זרה זו ועקרו את עבודת האש מן השורש; ענו את נפשותיכם שנים-עשר חודש וחלקו את כל קניניכם לעניים, ואת מתיכם תקברו. וילמדם דיני קבורת ישראל וטהרת המתים. ויעשו ככל אשר דבר אליהם הנביא, ביטלו את העבודה הזרה ויזרעו את הככר ההיא מלח, והמה שבו לה' בכל לבם ויחלו להתנהג במנהגי בית-ישראל.

ג: עִיר - הַּנֵּדַּחַת

בעיר אחת הסמוכה לארץ בבל גר איש יהודי אחד, מטופל בבנים ובנות ולו אין כל להחיות את נפשו, ובכל אשר פנה ידע אך מחסור. ויהי כאשר נאלץ לעשות שבת אחת חול ובניו רעבו ללחם, ישב במוצאי השבת ויבך ויתאונן כלפי מעלה, ויאמר: אם לא יתנו לי ממרומים לחם לאכול ובגד ללבוש וצרכי האדם המועטים, למה העניקוני ברוב בנים וטוב היה לי לו הלכתי ערירי. ויפתח פה לשטן.

ברגע הזה שמע קול איש דופק על החלון, לאמור: פְתַח לעובר-אורח. ויקם ויפתח את הדלת ויבוא החדרה איש זקן, בעל הדרת־פנים, מלובש בבגדי שבת יקרים וחגורה רחבה במותניו ויאמר: שלום עליך, ויען: שלום עליכם, מאין תבואו? ויען הבא לאמור: את קולך שמעתי מקונן על רוע מזלך, ואחנן אותך והבאתי לך את זה הכיס הריק; והיה אם אך תשים ידך בו תוציא זהובים כל צרכך ולא יחסר ממנו עד עולם.

ויושט ידו אל הכיס ויוציא ממנו מאה אדומים. וימהר אל אשתו ויתן לה כסף להכין תיכף סעודה ויעורר את בניו ובנותיו משנתם ויקומו ויאכלו וישבעו.

ויהי כאשר כילו לאכול, אמר הזקן אל האיש: דבר לי אליך, בוא אתי חדר בתוך חדר, ויבואו אל החדר השני ופתח הזקן את פיו ויאמר: אנכי הנני אליהו התשבי, אשר שלחני ה' להיות לך לעזר ולהרים קרנך – עיר מגורך קטנה היא ואין בה לומדי-תורה, תן לי את בנך הבכור ואלמדהו תורה במרום. וישמח האיש מאד על הדבר הזה, כי זכה לגילוי-אליהו ולהושיב את בנו בישיבה של מעלה. ויפול על פניו ויאמר: חסדיך עמדי רבים, אדוני; כל אשר תאמר אעשה. וישובו את חדר – האוכל ויאמר האיש לאשתו: אורחנו זה המכובד רוצה לקחת את בננו, ולגדלו לתורה, ותשמח גם היא על הדבר. ויקח הזקן את הנער וילך אתו ויאמר: כעת מועד אשוב אליך. הדבר היה בעשרה בתמוז, שנת חמשת אלפים ליצירה.

ובלכת הזר מאת האיש היה לו הכיס לאוצר רב, בכל פעם שם בו ידו, הוציא ממנו כסף רב ויתעשר מאד, ויבן לו בית רם גדול וישם בו כלים נאים ויתפלאו השכנים למראה ההוא; ויגל להם את הסוד, ויעזור גם להם מכספו. ויהי לשנה הבאה, בעשירי לתמוז, נגלה הזקן שנית. ויבואו גם שנים מן השכנים ויאמרו לו: אליהו אדוננו הענק גם אותנו בכיסים כמו אלה ונתן לך את בננו בכורינו, ללמוד תורה עמך. ויאות להם ויאמר: כדבריכם אעשה; וימסור לכל אחד מהם כיס של ברכה ואת בניהם לקח אתו תמורתם. ויתעשרו גם המה מהמטמונים האלה עושר רב. בין כה וכה נודע הדבר הפלאי בכל העיר; ובבוא הזקן בשנה השלישית, בעשירי בתמוז, הביאו לו עשרה אנשים את בניהם הבכורים לגדלם לתורה ולתעודה וקיבלו גם המה מידו כיסים של ברכה. כה התעשרו כל בני-העיר מהמקור הזה, הבתים השפלים בה פּנו מקומם לטרקלינים נפלאים, ותעל העיר כפורחת וָתיראה כעיר מלוכה ביפיה ובהדרה.

ובכל שנה ושנה, בעשירי לחודש הרביעי, הופיע הזקן רב-החסד, לקחת אתו את הבנים הבכורים, והכינו כל אנשי העיר כֵּרה גדולה לכבודו ושמחו לקראתו. הלא זה החוזה, אשר ממנו בא להם שפע ההצלחה המרובה, שכמעט אין על עפר משלה. אין עבודה עוד בעיר ואין יגיעת-כפים, אין לוֹוה ואין מַלוה, אין עין-רעה וקנאת בני אדם. איש איש נותן בכל שעה את ידו אל כיסו, ומוציא ממנו כל אשר יאַווה לבו.

בעת ההיא בא גר אחד מארץ רחוקה, ושמו אברהם. יש אומרים כי אברהם בן עזרא היה, והוא איש צדיק ויודע-צפונות. ויהי אך צעדו רגליו על מפתן העיר ההיא וירח ריח טומאה העולה ממנה. ויתפלא על הדבר, כי הן ידע, כי אנשי העיר הם שומרי מצווֹת ה' ולא ימרו בקולו. ויהי בראותו את ההכנות הרבות בבתים וברחובות – ראש תמוז היה – וישאל את אנשי המקום: מה לכם ולמעשיכם? ולמי אתם מחכים? ויאמרו לו: לאליהו התשבי אנו מחכים. ויחשה אברהם ויאמר לנפשו: דברים בגו.

יום העשירי בתמוז בא ועקבות הזקן לא נראו הפעם. ויתפלאו האנשים ויאמרו איש אל אחיו: מה יום מיומים והן לא זה דרכו של הנביא, איש חסדנו? וישלחו רצים לקראתו ויפגשו אותו עומד ביער סמוך. ויאמרו לו: למה יעמוד אדוננו פה ולא יסור אלינו כפעם בפעם? כל אנשי העיר מאיש ועד אשה, מזקן ועד נער, מחכים לבואך. השיב ואמר להם: לא אוכל לבוא במבוא עירכם, כי זר בתוככם. וישובו השליחים ויספרו לאנשי-העיר את אשר דיבּר. ויאמרו אלה לגרש את האורח אשר בא הנה להפריע משׂוֹשׂם, ויאמרו לו: צא מאתנו, איש זר, אינך ראוי לקחת חלק בשמחתנו. ויאמר בן עזרא: אם באמת אליהו הוא האיש, למה יירא ממני, הביאו אותי אליו ואדבר עמו, ויאמר העם לסקלו באבנים, כי נפשם מרה עליו ועל דבריו. אך אנשי-חיל אחדים עמדו לימינו. ויאמרו: ננסה לעשות כדבריו. וילך אברהם להתוַדע אל הזקן והרבה מאנשי-העיר מלווים אותו, לראות מה יקרה לו. ויהי כי ראה אותו הזקן מרחוק, החל להתרחק ולסגת אחור. נתן עליו האורח בקולו ויקרא: עמוד במקומך! ויעמוד. ויגש הרב אליו, נתן בו עיניו, ונעשה לגל של עצמות. ויפול פחד ה' על כל הרואים. וישתוממו לראות, איך ניזק אליהו ולא עצר כוח לעמוד נגד זה אשר מחדש בא. ויפנה אברהם ויאמר אל מלוויו: שמעו-נא אלי, לא אליהו היה האיש הזה, כי אם השטן; ממלכת השטן העשירה אתכם ואת בניכם הקריבה לעבודה זרה. וישאו בני העם את קולם ויבכו.

ויצו אותם רבי אברהם לנתוץ כל הבתים אשר בנו מכסף השטן ולעקור את כל הגנות אשר נטעו על-יד הבתים. וישמעו בקולו, וישליכו איש את כספו וזהבו וכל כליו ברחוב העיר, וגם את בגדי כבודם הסירו מעליהם, ויציתו אש גדולה וישרפו את כל העיר וכל אשר בה כליל לאל קנא, והיתה שממה תל עולם.

ויעשו בני העיר הזאת תשובה לפני המקום, התפלשו באפר וצעקו לה' על קורבנות הטומאה. וירא ה' כי נשבר לבם וירחם עליהם. השמש באה וראו כי הנה נשמות פורחות באויר. הן היו נשמות בניהם בכוריהם, שהוציאו אותם ממקום טומאה. וינח העולם!

עוֹד אַגָּדוֹת

א: מאני

בשנת ד' אלפים, ארבע ושבעים לבריאת העולם קם איש אחד, איש אשר רוח בו, ושמו מאני. ויחל ללַמד תורה חדשה, כי שני אֵלים מושלים בעולם: האחד עושה טוב והשני בורא רע. האחד ברא את האור והשני – את החושך; האחד יצר את החיים והשני – את המות. ויקנה לו ולתורתו מאמינים רבים מכל אפסי תבל נהרו אליו המונים המונים ויקבלו עליהם את התורה הזאת לחוקת חייהם. ויהי בבוא הנביא לבבל רבתי, הוא וארבע מאות איש אשר אתו, לדרוש שם על אמונתו ולהוכיח צדקתה, יצא המלך לקראתו ויקבל אותו ואת חילו ברוב פאר וכבוד. ויעש להם משתה גדול. ויושב את כל אחד ואחד על כסא הדר, ויצו להביא יין ומגדנות לפניהם. ויהי כטוב לבם ויאמר להם: אומר אני לדון עמכם על-דבר תורתכם ועל-אודות שיטתכם; אבל לא אוכל דבּר עם ארבע מאות איש ביחד, בחרו מכם עשרה עשרה ואתוכח עמכם. ויקומו העשרה הראשונים מעל השולחן ויבּדלו מחבריהם וילכו עם המלך אל הגן להתוכח עמו. ויהי בהיותם לבדם, ציוה המלך להמיתם ולתלותם על עצים. ויעשו עבדיו כן. וישב המלך אל המשתה ויקרא לעשרה חבריהם, ויצו לעשות להם כאשר נעשה לאחיהם ויתָלו גם המה. כן המית עשרה עשרה, עד תום כל ארבע המאות. וישאר מאני לבדו. וידבר אליו המלך לאמור: הנה כבר דברתי את תלמידיך, וראיתי כי הם כולם חכמים ויודעי-דבר; ועתה בוא נא עמי אל הגן ותשמיעיני את חכמתך אתה, כי ודאי עלית על כולמו. ויקם מאני וילך אחרי המלך. ויהי בבואו אל הגן, וירא והנה תלמידיו תלויים על עצים אחד אחד, ואין נשמה בהם, ויתעוותו פניו. ויאמר לו המלך: אל תתחלחל, נביא – האֵלים, הלא אלהים שנַים מושלים בעולם, ביד אחת מפתחות החיים וביד השני מפתחות המות; והוא גם ציוני להמית את כל חבריך אשר אתך. ועתה יצווה-נא אֵל הטוב ובורא האור עליך להחיותך, וחיית ולא יפול משערת ראשך ארצה. ולא נשמע קול אֵל ממעל לטובתו. וישא מאני גורלו גם הוא להיות תלוי על עץ, ולא קם לתחיה.

ב: שְׁתַּיִם נָשִׁים

אשה עניה אחת ירדה לרַחץ את עוללה ביאור; ותרחצהו ותלבישהו ותשב על החוף להשתעשע עמו; ותבוא שֵׁדה אחת, אשר רחצה גם היא ביאור, ותרח את בשר הילד ותתאַו לאכלו, ותאמר לאמו: תני לי את בנך הנחמד ואשתעשע גם אני עמו. ותואל האם לתתו לה ותקחהו על זרועותיה ותברח עמו. ותרץ אמו אחריה ותשיגה. והיה ריב ביניהן. אם הילד אמרה: למה עשקתּיני ותקחי את בני, אשר ילדתי? והשׁדה אומרת:

לא כן, אני ילדתיו. בימים ההם היה בּוּדה נביא בארץ. וכל דבר-אלהים יביאו לפניו. ותבואנה שתי הנשים ותגשנה לפניו את דבר המשפט; האם אומרת: לי הילד, ושׁדה טוענת: לי הילד. ויען בּוּדה ויאמר לשתי בעלות הדין: החזקנה-נא אחת מכאן בראש הילד ואחת מכאן ברגליו ומשוכנה אותו לכאן ולכאן; והיה האשה אשר תגבר על רעותה, לה הילד. ותאמר השׁדה: טוב, הנני נכונה לעשות כדבר הנביא. והאֵם נכמרו רחמיה על הנער ותאמר: תקח היא את הילד ולא אמשיכו ברגליו ולא אראה בעניוֹ. ויקם הנביא ואמר: אַתּ הנך אֵם הילד! לכי זכי במקחך! ואַת כי העזת פניך לשקר, גרש אגרש אותך ממושב בני-אדם. וישם עיניו בה, ותהי לאפס ואין.

ג: הַשּׁלשָׁה

מעשה בשלושה בני-אדם, שהיו מהלכי בדרך ונתקדרו שמים בעבים ויהי קולות וברקים ומטר סוחף ניתך ארצה. ויראו מערה אחת פתוחה בהר, ויבואו בה להיחסות מגשם וילינו שם כל הלילה. ויהי בבוקר, חדלו הרמים, הסערה קמה לדממה, ולא נשמע הגשם עוד. ויקומו לעזוב את המערה, והנה חָשׁך פתאום ואבן גדולה וכבדה על-פי המערה; ולא יכלו שלושתם להזיז את האבן ממקומה. ויצר להם מאד, כי גם צידה לא היה להם, והם צפויים אל רעב. ויתחילו שלושתם להתפלל איש לאלהיו, איש אחרי אחיו, ולתנות צדקתם לפניו, למען הצל יצילם. ויתפלל האחד וירצה לפני אלהיו את צדקו ואת הטוב אשר עשה כל ימיו; והנה נעה האבן כמלוא אצבע וקו אור זרח להם במערה. בא השני אחריו ויתפלל כראשון ויוכח לאלוהיו גם הוא את צדקתו, והוא גם איש ישר מאחיו, ותוסף האבן לנוע, כמלוא כף איש, ואור השמש נגה ביותר. בא השלישי להתפלל אחריהם ויגש ויאמר: לא אדע, אלהים, מה עשיתי לפניך; ואתה הציליני-נא מן המות הזה הצפוי לנו. ויכל לדבר, והנה נעה האבן כולה וסרה מהפתח ויראו את כל השמש זורח. ויצאו כולם וישתחוו, צדקת זה השלישי רבה משל שניהם ביחד.