צוֹרְרִים

א: גְּזֵרַת הָרוֹעִים

בימי ממלכת בני־ישמעאל בספרד ובהיות ידם רוממה על שאר הגויים והממלכות, היה בעיר אוגין נער רועה־צאן מבני העמים הנכנעים; ויהי בשבתו לפנות ערב על שן־סלע, הצאן רועות באָחוּ, וחבריו הרחיקו ללכת, וירא חזון אחד וירץ הכפרה ויסַפּר את הדברים אשר חזה: כי בשבתו על הסלע, ראה דמות יונה נוגעת בשכמו; ובשלחו ידו לנגוע בה, והנה היתה היונה לנערה טובת־מראה ויפה מאד, אשר אין כמוה בכל העולם, ותפתח את פיה ותאמר אליו: ראה, הנני מקים אותך לרועה בארץ, ופרצת בבני־ישמעאל פרץ על פרץ; וזה לך האות, חשוף את ידך ותמצא חרותים עליהם הדברים האלה. ואמנם הקריאה הזאת היתה חרוטה על זרועותיו, מעבר מזה ומעבר מזה. ויתפלאו האנשים ויאמרו: אין זאת, כי אם דבר אלהים לנו, לחלצנו מעבדותנו. והשמועה נסבה, הלכה מכפר לכפר ומעיר לעיר, ויתקבצו אל הרועה כשלושים אלף רועים ויצבא עליהם וילך להלחם את בני־ישמעאל. פגשום עברים אחרים בדרך ויאמרו להם: אנה אתם הולכים? ויענו ויאמרו: להילחם את הישמעאלים ולהכחידם מגוי. וילעגו להם ויאמרו: גוי עז כנמר תאמרו לגרש במקלותיכם אשר בידכם. קפצו הרועים עליהם וידקרו אותם. וחמתם עלתה על כל עם היהודים עד להשחית. וילכו ויצורו על עיירות רבות וקהילות גדולות לבית־ישראל, ויעשו בהם הרג רב. הרגו זקן ונער, איש ואשה, עולל ויונק, לא הותירו מכל קהילה יהודית, אשר נפלה בידם, אף שריד. כה נחרבו מאה ועשרים קהילות, רבות וחשובות, בנויות על תלן. ויבוא אז לבית־יהודה אשר בספרד החורבן השלישי.“ואפיצכם בגויים, וגם שם חרב תאכלם”.

ב: הָרַעַל

ישבה חוץ למדינה אחת שיירת מצורעים, אשר נדחו מחברת האדם, ובני־עיירות נתנו להם רק שארית אכלם. כה חיו מחוץ למחנה, עד שכמעט נרקבו עצמותיהם וראו אך בושת. ויהי היום ויאמרו בני־העיירות לחדול מתת להם גם את לחם־חוקם המעט, וירעבו האנשים, ויחר להם הדבר, ויאמרו להינקם מיושבי הבתים, וישימו רעל בבארות המים. וימותו רבים מן השותים ויפול מהעם רב.וישָּמע הדבר, ויאמרו לעשות בהם שפטים. ויוציאו המצורעים דיבּה על היהודים יושבי־המקומות, כי ידם היתה במעל הזה, ותעל חמת־העם להשחית את שארית יעקב ויעשו בהם הרג רב. אלפי עברים נשרפו בראש כל חוצות, ורבים הושלכו בבורות ויציתו ממעל לראשיהם מדורות אש.

ובני־ישראל קראו ממעמקים: לא נבוש מאלהינו, הוא אתנו!

מִסִּפּוּרֵי מַסַּע־הַצְּלָב

א: קָרְבָּנוֹת רַבִּים

מחוץ תשׁכּל חרב ומחדרים אימה. קם גוי עז, מר ונמהר, ללכת לירושלים לכבשה, וישאו את לבם לגאולת מושיעם וימַלאו את הדרך שטף־דם, כי קנאתם לכל בני־נכר אוכלת בם עד להשחית וחמתם על עם היהודים, להכחידו ולהעבירו מתחת השמים. והארץ לא רצתה את שבתותיה, ותאכל חרב־הדת בעם הזה מימין ומשמאל; ובניו לא נקהלו לעמוד על נפשם, כי גבר האויב, ורק התלקטו למסור את נפשם על קידוש אלהי אבותם. ויבחרו מות מחיים ותלהב רוחם, במסרם את נפשם למות. אכן יבוא –נא הדם ויזָרק על המזבח של מעלה, ותעוררו האבות והאמהות, יקומו ויעלו לראות בקרבנות בניהם מתחת.

ויהי לשבעת הימים, ביום חודש אייר הוחרד קהל רב מישראל, ויתעללו בהם האויבים ויתנום לחרב; והם התחזקו ויפשטו את צוארם ויֵהָרגו ויקדשו את השם לעין כּל. נפול נפל איש על חרבו, והיתה יד איש באחיו, איש את קרובו הרג לשמים; וכולם בלב שלם קוראים בקול: שמע ישראל, ה' אלהינו ה' אחד!

ובכל עיר ועיר, אשר דבר השמועה הזאת אליה הגיע, קמו ועשו כאחיהם, אין מרחם ואין זוכר חיי הגוף, קול קורא: קח, אלהים, את נפשנו, קח את דמנו, ורק אל = נא נפול חיים ביד צר! ויברך כל איש ישראל את הברכה: ברוך שמו הגדול, השומר חסדו לעולם, ברוך הוא שנתן תורה ואמת וציוָנו למות ולהיהרג על יחוד שמו, ברוך הוא שומר הבטחתו, אם נעשה רצונו, ברוך הוא שבחר בנו לעבדו בחיינו ובמותנו! ונאסף קהל גדול וישבו, הם ונשיהם ובנותיהם, והיו מחכים לגאולת־עולם… ולא התעלם מהם אף אחד ולא ניסה אף אחד להשתמט. לא זכר גם אחד חיי־שעה; כולם עיניהם נשואות לחיי עולם. עוד מעט והם ישבו במחיצה אחת עם הצדיקים רבי עקיבא וחבריו יסודי־עולם, שנהרגו על שמו הגדול. כל מי שהיתה לו מאכלת, השחיז אותה, שתהא כשרה להולכה והבאה. מסרו את עצמם כולם למות האהבה!

והנה קרב האויב, השואג לטרף, נתאדמו השמים, כוכבים קמו ממסילותם בעצם היום להביט ממרומים, לא עקדה אחת תּוערךְ כי אם עקדות לעשרות, למאות. מיחדים אנשים את העם ושוחטים את בניהם ואת בנותיהם, נשים חגרו עוז לזבוח את טפן וילדי שעשועיהן, פחד אלהים ויחוד אלהים נורא! קם איש בבנו ובאחיו, ואח באחותו, ואשה בבנה ובבתה, ושכן בשכנו ורעו, חתן בכלתו, וארס בארוסתו; “זה עוקר וזה נעקר, זה נעקר וזה עוקר”, עד שנגעו דמים בדמים ונתערבבו דמי אנשים בנשותיהם, ודמי אבות בבניהם, ודמי אחים באחיותיהם, ודמי רבנים בתלמידיהם, ודמי חתנים בכלותיהם ודמי חזנים בסופריהם, ודמי עוללים ויונקים באמהותיהם.

ויהי ביום השלישי, בים שלישי בסיון, יום קדושה ופרישה לישראל במתן־תורה, אז פרש קהל גדול מעדת מַגנצא בקדושה ובטהרה, כי היו אלה חסידי עליון, ויִכּוֹנו לעלות אל האלהים כולם, הם ונשיהם ובנותיהם הגדולים עם הקטנים. גם עוללים שאלו למות, כי נחה על כולם הרוח. ועלו נשיאים ויכסו את פני האדמה, הפקידו בני עם־ברית את נשמתם ביד אל־ברית!

ויקם הקהל כאיש אחד, בראותם כי עוד מעט ויגש האויב ויקרב אליהם, ויאמרו: נקדש־נא שם שמים בעצמנו ולא נתּן לחרבות הערלים לבוא בבשרנו. ויתעטפו האנשים בטליתותיהם המצויצות, שׂמו הנשים עליהן את בגדיהן החמודות, ותחל השחיטה הנוראה לשם אלהים צבאות ולשם יחוד שמו הגדול. כל אחד פשט את צוארו ויאמר: אישחט אני תחילה על רעי ואקדם פני קוני. נשים חגרו עוז, קול רינה ותרועה עולה מתוך הדם ומלהט החרבות. השמש קודר ומבריק ומאדים באודם מוזהב את פני הדם ואראלים מתנערים ורועשים. הבריאה כולה נושמת קשה וצועקת לאלהים: מי ראה כאלה או מי שמע כזאת? “אלף עקרות ביום אחד!”

ב: מִתּוֹךְ לַהֶבֶת אֵשׁ

בני־ישראל נשחטים ונזבחים. לא יאמר איש בערב: מי יתן בוקר, כי אם שואפות הנפשות לאל שדי, האל הגדול, ותעלינה מעלה מעלה מעמק עכור, כי גברו זדים.

“ואגיד ואודיע לכם איך נהיה הדבר, כי נשרף בית־מקדש אלהינו” בעיר בירה באשכנז, איך הקריב הרב רבי יצחק, החסיד הגדול, את הקורבות הגדולים; ולא את האיל והשה הביא לאלהים, כי אם את בנו יחידו, אשר אהב, ואת בתו יחידתו הרעננה. בי נשבעתי, נאום ה', אם היה כזה מימות אברהם ויצחק!

ולשוא בכתה והתחננה עליו, על המקריב, אֵם החסיד מערש דווֹתה, – אשר הכוה האויבים, עשו שׁמות במשפחתה ולא השאירו לה כי אם פליטה יחידה זו, – כי לא ישלח ידו אל הנער ואל הנערה הנאהבים והנעימים. אין שומע לה!

קם רבי יצחק בערב־שבת ויסגור דלתות־הבית בעדו ובעד אמו ובנו ובתו; אֵם הבנים נהרגה, והוא קרא לילדיו וישאלם לאמור: בּנַי האהובים, האזבח אותכם לאלהינו, אלהי צבאות? ויענו ויאמרו שניהם: הטוב בעיניך עשה עמנו, אבינו, ה' הוא האלהים! וירחצם ויטהרם יחד וילבישם בגדי־שבת. בבוא השבת, ויובילם דרך מבוא קצר בחצר אל בית־הכנסת הסמוך, הריק מאדם, כי התחבא כל העם משאון האויב, ויציגם לפני ארון־הקודש, אשר שם מונחים ספרי־הקודש, ספרי תורת משה הנביא, יקח את המאכלת ויבדוק אותה, שלא תהיה פגומה, ויברך בקול רם וישחוט את בניו על קידוש השם הגדול, אֵל רם ונישא, אשר ציוָנו לבלתי הסיר את יראתו מעל פנינו ולדבקה בו בכל לבבנו ונפשנו. " וַיז מדמם על עמודי ארון־הקודש, כדי שיבוא לזכרון לפני מלך יחיד חי העולמים ולפני כסא־כבודו", ויהי הדם הנשפך לכפרה על כל עוונותיו ועוונות בני־ישראל נסלחו להם במרומים.

ויקח החסיד אחרי – כו את הנר בידו ויבער את עמודי בית־הכנסת, והאש אוכלת ויעל הלהב מהר ויאחז בבית־האלהים ובכליו; והוא “הולך מפינה לפינה ומזוית לזוית וכפיו פרושות, מזמר ומתפלל בקול נעים אלה' מתוך האש”.

ובית־הכנסת עשן כולו, ויעל עשנו השמימה ויחרדו מלאכי־מעלה ומלאכי – מטה ויצאו לקבל את הנשמות הקדשות.

ג: עֲקֵדַת יִצְחָק

ויהי איש יהודי בימי הדמים הניגרים האלה, ושמו משולם־אברהם בן יצחק, וגם לו בן יחיד, אהוב ותמים, אשר ילדה לו צפורה רעיתו ותמתו. ויהי לב האֵם על הנער ותשמור עליו כבבת עיניה, וכל לילה בשובו מבית מלמדו רחצה את רגליו ותלקק את המים, כן כיבדתו ותאהבהו.

וכשצרו האויבים וביקשו להעביר את בני־ישראל על דתם, והמה בחרו למות מלחיות, וגם חשבו, כי הגיעה העת לכל זרע ה' למות ולהקדיש כל נפש לה‘, עלה יעלה הדם להיות ריח ניחוח ליושב מרום, אלהי־צבאות, אז קם משולם־אברהם בקהל וקרא: שמעו אלי, אחי ובני־עמי! הנה בן נתן לי אלהי לעת זקנתי, אשר אהבתי, והוא יחידי; אַעלה־נא אותו עתה לעולה, כאשר עשה אברהם אבינו ליצחק בנו בהר המוריה, למען ידע אלהים, כי עוד אנחנו עבדיו הנאמנים, לשמור ולעשות את כל אשר ציוַונו, ולא יוסיף עוד לנסות אותנו באלף נסיונת. ויקרא העם: אל־נא תשלח ידך אל הנער! כי חנון חננוהו ורחמיהם נכמרו על אמו, אשר גידלתו ותרבּה וגם אמו שכחה כרגע את עיזה ותאמר: הָמֵת אותי ראשונה, ואל אראה במות בני. ולא אבה האב, המקריב והנלהב באש קנאתו. שמוע להם ויאמר: אל־נא אחי, תרעו לי, לעצרני מעשות פקודת גבוה מעל גבוה עלינו, ומי שנתנו לי ולאמו, הוא יקחהו ויושיבהו בחיקו של אברהם בשמי מרום. וידומו, ויעקוד האב את בנו לעיניהם, ויקח בידו את המאכלת ויברך בשם ומלכות על השחיטה, וענה הנער: "אמן, ואמן ה’!"

ד: חֻפַּת דָּמִים

ויהי אז איש בישראל, שמו יודה בן אברהם, והוא משבט הדני, יועץ וחכם ונשוא־פנים, פרנס הדור ועומד בראש עניני הקהילות, ומנהלם בצדק ובמשפט, וגם עוזר ליחידים ומוסר עצמו ממש על צרת חברו; ויחד עם זה הוא עובד את ה' ומקיים את מצוותיו, אשר ציוה את עבדיו ליראה אותו ולאהבה אותו.וכשבאו ימי קידוש־השם וחזון קשה לישראל, עמד הוא כגיבור בראש כולם, לרומם את הרוח ולחזק את לב הנחשלים, אשר לא תמוט רגלם ולא יבקשו חיים במחנה האויב. וליודה בן נחמד והוא ארוס, וארוסתו נערה יפה ורבת־חן עד למאד, ולא היתה כמוה בכל הדור ההוא. וכשגמר כל הקהל אומר להקריב את עצמו מלנפול ביד צר, פחדה הנערה לנפשה ותישׁמט לברוח בעד החלון ולהציל את חייה. ויעצור בעדה חמיה ויאמר: " אל־נא בתי! אם לא זכיתי, כי תהיי לבני וכי אראה את חופתכם בחיים, הבו והכינה לכם חופה אחרת, למען תבואו במהרה למחיצת הצדיקים והחסידים של כל באי עולם“. ויקח את הנערה וישכיבה בחיק בנו ארוסה וירם קול זעקה לאלהים. ויבקעה בחרבו החדה לשני גזרים, ואחר־זה שחט את בנו. ולב הקהל כאבן, לא היה כדבר הזה למן היום אשר ברא אלהים שמים וארץ.”על אלה אני בוכיה ולבי ייליל בקרבי, בּסַפּרי אלה.

ה: אָב עַל בָּנִים

ויהי בשדה מלחמת־הדת איש חסיד ושמו משה בן חלבו, והיה האיש צנוע ותם במעשהו. בימי ההריגות לא לא קפץ לתוך המדורה, כי אם התחמק מעיר לעיר, להגן על הזקנים ועל החלשים הנעזבים ולהמציא להם מים בצמאונם. ויהי כי כשלו רגליו כבר מלכת ועורו צפד על בשרו, ויקרא לשני בניו הקטנים, שם האחד ראובן ושם השני שמעון, ויאמר להם: בנַי אהובי! הלא ידעתם, כי שני שערים נפתחים לפנינו, מעבר מזה פתוח שער לגן־העדן ומער מזה פתוח השער אשר לגיהינום. באיזה מהם אתם רוצים להיכּנס? וימהרו אליו ויפשטו את צוארם, ויבואו האויבים ויכו אותם כולם יחדיו.

ו: הַשְׁלֹשָׁה

אבותינו ספרו לנו, וכן נמצא כתוב גם בספר ישן נושן על קלף צבי המונח בארון, כי כאשר נשפכו נהרי־דם אשר לעם ה' וקורבנות־הדת רבו ויאדימו את כל היַמים מסביב, וכמעט בא כליון חרוץ לזרע ישראל, אז נשאו הנמלטים את עיניהם ויראו והנה צללי שלושה זקנים מתנודדים בין השמים ובין הארץ, וירדו ויעמדו על רגליהם ויחלו לקרוא את אמרות הקדוש: " יתגדל ויתקדש שמיה רבא! ופני האומרים כפני הלבנה. וירא ה' וישקף ממעונו וינחם על הרעה, ויקרא למלאך המשחית: הרף! ויחזיר את חרבו לנדנה, אז נותר לנו שריד.

שְׁנֵי סִפּוֹרִים

א: הַגִּלְגּוּל הָאָרֹךְ

בימי הבית הראשון באה עת צרה לשבט מלכי־יהודה, כי קמה עתליה אם־המלך וַתּאַבּד את כל זרע הממלכה. רק שריד אחד מבית דויד נותר מהרבה, אשר הסתירה אותו יהושבע בת מלך יורם והוא בן ש שנים. ויקם יהוידע הכוהן הגדול, וישב לאשת־הדמים את חטאת מריה בראשה, ויצא את בן המלך ממחבואו ויתן עליו את הנצר ואת העדות וימליך אותו על ישראל, וַתִּיכּוֹן מלכות בית־דויד, ויחזק יהוידע את בדק בית ה' ויהי עוזר למלך מבית ומחוץ, ותשקוט הארץ. ויזקן הכוהן ההוא וימת, והוא עשה טובה עם ישראל ועם האלהים ומלכי ביתו.

ויהי במותו, ויקומו כוהנים ויועצים אחרים למלך ולא ידעו את הטובה אשר עשה, ויעזבו את הדרכים הישרים, אשר נהג בהם העם, ויבואו וישתחוו למלך כלפני אל־עליון וימלאו את בית ה' אשרים ועצבּים, ויהי קצף על יושבי יהודה וירושלים.

ורוח אלהים לבשה את זכריה בן יהוידע הכוהן, בראותו כי גדול הרע והאשמה רבה, ויעמוד מעל לעם ויוכיחם על מעשיהם וַידבּר אתם קשות בשם ה'.

ותעל עליו חמת יושבי־ירושלים ורבּי המלך ויאמרו: מות לאיש הזה, אשר יעיז להפריע את בני־העם מדרכו ולדבר במלך, ויקומו עליו בחצר בית ה' ויהרגוהו. ויהי במותו ויקרא: יַרא ה' וידרוש! ותקטן הרעה להרוג במקדש ה' כוהן ונביא, כי גם " לא עשו בדמו כדם צבי וכדם איל, ולא כיסוהו בעפר", והיה הדם תוסס והולך ולא נח…

והמלך אשר במצוָתו נעשה הדבר, מת לא מות־ישרים, כי התקשרו עליו עבדיו ויהרגוהו, ולא קברוהו בקברות המלכים. וקנאת אלהים רבצה בבנו ובבן־בנו וברוב המלכים לבית אביו, אשר קמו אחריו; וגם הישרים בלבותם לא החזיקו מעמד.

ויהי לתקופת ימי נבוכדנצר מלך בבל, המלך הקשה, אשר בו בחר אלהים לענות את עמו, וישלח את עבדו נבוראזדן רב־טבחים, להכניע את תושבי ירושלים ולעשות בהם שפטים. ובבוא איש־הדמים הזה לבית־המקדש, וירא את דם הנביא הנרצח רותח, ויקרא לכוהנים ויאמר אליהם: מה משפט הדם הזה, אשר אינו נח? וישיבו אותו לאמור: דם פרים וכבשים הוא כי כיזבו לו. ויצו נבוראזדן וישחטו מכל בהמה אשר עמדה בעזרה לקרבן, ולא היה הדם דומה לדם הזה ויקצוף עליהם נבוראזדן ויאמר: רק מכזבים אתם לי; חי המלך, אם אינכם מגידים לי את האמת בדבר הדם הזה, כי אז אדוש את בשרכם במסרקות של ברזל. וייראו לנפשם ויאמרו לו: אמנם חטאנו, נביא וכוהן היה בימי אבותינו, ויהי כי יסר אותם בחבלי שפתו ויקומו עליו ויהרגוהו נפש, ומני אז לא מצא המו מנוח. ויאמר רב הטבחים: התיצבו וראו, כי מפני ידי יַחת.

ויצו ויביאו לפניו את ראשי־העם, וישחטם כולם על הדם הזה – ולא נח. ויקח מן הכוהנים המשמשים במקדש וישחטם, ודמם הגיע לדם זכריה – והוא לא נח. ויצו וישחטו עליו מכל בחורי ירושלים – והוא תוסס בחזקה כבראשונה. ויקצוף נבוראזדן ויקרא: הוי זכריה, רב־החימה, את הטובים שבעמך כבר איבדתי בגללך – הכלה אעשה את כולם? – וישמע הדם וישקוט!

נחרב הבית! הלך ישראל שבי, שב לארצו ויצא שנית בגולה. וגם במשך דורות רבים לא ניקה עוון עבד מלך יואש זה ויועצו, אשר ידו היתה בזכריה בראשונה. בימי אמציה נהרג – ויוַלד עוד הפעם בימי צוררי הכשדים – ונהרג. ונשמתו התגלגלה בחיים בימי אנטיוכוס הרשע ונפל בחרב האויב. ובימי טיטוס שב וירא את עני עמו – וירגמו הרומים אותו בעת מצור.

ודור דור שוב נולד ושוב נהרג: נהרג בימי גלות ספרד בעינויים קשים ונהרג בימי מסע הצלב. עד מאַת פעמים אמרו בשמים ליסרו, ולהאריך את עונשו מדור לדור. ובהגיע המספר לתשעים ותשעה, ויהי אז בגלות אשכנז רב ידוע־עוני, והוא ירא־אלהים הולך בדרכיו, ויקם וינבּא כי עתיד הוא למות בחרב רוצחים בדרך – ואז תבוא הגאולה לנשמתו והוא יבוא למנוחת־עולם, כי הלוא הוא האיש, אשר ידו היתה בכוהן ונביא, והוא נשא עליו את סבל העוון עד תומו… ויצו את אנשי ביתו אחריו, לאמור: כי תמצאו את בשרי חלל בשדה ותביאו אותי בקברות אבותי וחרַתּם על המצבה, אשר תקימו לי, את הדברים האלה: פה ינוח האיש, אשר הרים ידו בראשונה בזכריה בן יהוידע בימי קדם.

ויעשו כן במותו, ויציבו לו יד. ולא הוסיף לראות עמל עוד וימצא מנוח.

ב: וּנְתַנֶּה תֹּקֶף

איש היה במגנצא, אשר במדינת אשכנז, ושמו רבי אמנון. והוא היה עשיר גדול, בר־אבהן, עסקן בצרכי עירו, חכם ונבון־דבר, ויצא שמו בתור אדם נכבד ונשיא היהודים. ובמגנצא שר גדול, נסיך המלך, והוא יודע הרבה לשונות, בקי בספרים ובמדעים. והוא אהב להשתעשע בכל עת את רבי אמנון בדברי חכמה ודת, ולהתוַכּח אתו תמיד. פעם אחת הביאו השר במיצר בדבריו, הקיפהו בשאלות רבות. ויהי כי לא יכול נטות ימין ושמאל, לא קם בו רוח ואמר לשר: אדוני השר, תן לי ארכה שולשת ימים ואימלך בנפשי, ואם כנים דבריך, אודה לך. ויהי בשובו לביתו, הכהו לבו על אשר נכשל לשונו, ישב והתענה ובכה כל שלושת הימים. ויהי ביום הרביעי שלח השר שליח אחריו, כי יבוא אליו למועד המוגבל, ולא אבה ללכת. שלח השר שליח שני אחריו, וגם בקולו לא שמע. מיד ציוה לאסרו בנחשׁתּים ולהביאו אליו על־כרחו. ויעשו עבדי השר כן. ניגש השר וידבּר אתו משפטים. על אשר המרה את פיו והתחרט על דבריו. השיבו הנאשם: אנכי אדון את דיני בעצמי – לשוני כי שקרה בך, תּיחתך! והוא חפץ להיענש קשה על דברו אל השר. אמר השר: לא טוב משפטך, אשר חרצת; אנכי אקצץ את הרגלים, שלא בקשו לבוא אלי; אקצץ את הידים, שלא הושטתן לי, וכל גופך איסר. הפשיט מעל החסיד את מלבושיו והכה אותו בשוטים, התחילו לקצץ את ראשי אבריו, ובכל פרק שאלו אותו: אם תחזור בך, נניח לך; והוא אמר: חתכו ועשו בי כטוב בעיניכם. כה קצצו את כל פרקי ידיו ורגליו. הניחו את הגוף הפצוע והאברים הנקצצים סביבו ונשאוהו אל ביתו. וכשראו אותו בני־ביתו, התחילו לגעות בבכיה ואמרו: אוי לנו, שאנו רואים אותך בכך! אמר הוא: אשרי שנענשתי כך!

בראש־השנה, ביום הדין הגדול, היה הדבר, ויבקש החולה האנוש לשאתו במיטתו לבית־הכנסת. ועמדו כל הקהל אז מעוטפים בטליתותיהם. מתפללים לפני קונם ביום הדיו; הגיע לתפילת הקדושה, רמז להש"ץ להפסיק וקרא בקול רם:ובכן לך תעלה קדושה, כי אתה הוא ה' אלהינו מלך. והתחיל לומר: ונתנה תוקף קדושת היום, כי הוא נורא ואיום ובו תינשא מלכותך ויכּון בחסד כסאך! ויחרד העם וינוע מעומק קולות הנפש. מבחוץ נשמעו קולות וברקים, וענן בו ויכס את האוהל. ורבי אמנון איננו, כי לקח אותו אלוהים! ויבוא הצדיק הקדוש זה בחלום־הלילה, אחרי שלושת ימים, לרב גדול וצדיק, ושמו קלונימוס ברבנו משולם, ושנה לו תפילתו. ויקם רבי קלונימוס בבוקר, כתבה בספרים לכל מדינות היהודים. והמה קיבלו עליהם ועל זרעם לאמרה בכל יום הרת עולם. והיא גם ראשונה לתפילות בימי הרת עולם.

מִסִּפּוּרֵי רַבִּי יְהוּדָה הֶחָסִיד

א: אֶת עֻלוּ יִשּׂא

היה היה בארץ אחת חסיד אחד ועובד את ה'. והוא היה מסגף את גופן בכל מיני סיגופים ועינויים. בימות הקיץ היה שוכב ערום על הארץ בין נמלים ופרעושים. ויבואו שייירות שיירות להכישו ולמצוץ את דמו; והוא היה מונח כבול־עץ ולא גירש אותם ולא הניע ביד וברגל. וכשהגיעו ימי־החורף וגוַע כל זוחל ושרץ עלי אדמה, היה בא במים ובכפור והיה יושב כל הלילה ולן שם מתפילת־ערבית עד הבּוקר. אם אכל לחם, שׂמהו באפר ויגרוס בחצץ שיניו, ואם שתה מים, עכר אותם ויקלקל את טעמם. וידעו תלמידיו, כי לא חטא מימיו ולא הניח דבר גדול ודבר קטן מאשר ציווּ החכמים שלא קיים, שאלו אותו לאצור: רבּנו, איך אתה ממית את עצמך בכל יום ואתה מסתכן בנפשך, והתורה אמרה: אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש! ענה ואמר להם: לא על חטאותי ועוונותי אני סובל, ויודע אני כי לא חפץ ה באלה, כי אם בעשות חסד וצדק; אבל הן משיח צדקנו סובל כל ימיו יסורים קשים ונושא עליו כל עוונות בני־ישראל בכל ארצות פזוריהם, אשא גם אני עמו בּמשא הזה. ויכירו את קדושתו. –

ב: הָרוֹעֶה

בארץ הגולה היה רועה – בהמות אחד, אשר כל ימיו לן בשדה אצל בהמותיו, מאכילן ומשקן ועושה מלאכתו ברוב אמונה. ואם באה חיה רעה לשאת שה מן העדר, היה שׂם נפשו בכפו להצילה לאדוניה. ויקבל רק פת קיבר בשכרו, ומעודו לא רצה לקחת יותר. – הוא היה בוּר גמור במילי בעלמא ובמילי דשמיא, לא ידע גם צורת “אלף בית” ולא הבין גם מה להתפלל. איש כשר היה, ובעלות הבוקר וכל בריה נותנת שבחה למרא עלמא, היה רוחץ פניו וידיו ואומר: אֵל השמים, לוּ היה לך בהמות פה ונתנן לי לשומרן, כי אז עבדתיך חינם.

ויעבור שם פעם תלמיד־חכם אחד וישמע את הרועה מברך ויחר לו ויאמר אליו: הוי, פתי, כלום כך מתפלל האדם לבוראו? השיב הרועה אותו: ומה אעשה? ויותר אינני יודע לומר. אמר התלמיד: בוא ואלמדך. ויבוא אליו יום יום וילמדהו “אלף בית” וצירופי־תיבות, ואחר כך החל ללמדו סדר ברכות, קריאת־שמע ותפילה.

ראה ה ' כי גזלו ממנו נחת־רוח אחת, שהיתה לו בעולמו מתום הרועה ופשטותו, ותעצב אל לבו.

ג: בַּמִּדְבָּר

מעשה באדם אחד, שהיה רוכב בלילה יחידי במדבר והלבנה זורחת ומשליכה זהרה אל תוך ים הדממה. וישא עיניו וירא פתאום שיירה של עגלות רבות באות ממזרח, ובכולן יושבים אנשים צפופים, לבושים לבנים, ונדחקים איש ורעהו; ומושכי העגלות המה גם כן בני־אדם עטופים לבנים. והנה ירדו אלה היושבים וישימו את צוארם בעול והמושכים עלו לשבת במקומם. ויהי כי קרבו אליו, וירא, והנה הם כולם מתים, וישתאה האיש ויפחד. אבל במהרה התחזק ויגש אליהם וישאלם לפשר הדבר. וישיבו אותו לאמור: חוטאים היינו ובימי חיינו הרשענו לעשות בכל, אבל נמצאת לנו לכל אחד גם זכות, ויצא דיננו לסבב כך את כל ארץ המדבר חליפות, למען נירגע מעט, כי נעמול. כה אנו עושים כל ימות השבוע, אך בימי שבתות ובימי ראשי־החודשים מנוחה לכולנו.

וישב האיש לביתו, ופניו לא היו לא עוד.

ד: דַּיַן עַצְמוֹ

בימי יהודה החסיד חי איש אחד, צדיק וירא את ה', אבל קפדן גדול ובעל חימה עזה היה, וכל כמה שנלחם נגד טבעו זה, לא הצליח ושבר את יצרו הקשה ולהחלישו, להיות בעל מענה־רך וכובש כעסו, כדעת התורה, גם בשבועות חמורות היה נשבע, היה עומד בלילה והיה מניח את עצמו תחת אסקופת בית־המדרש או היה מתגולל על פני הקרקע, למען מרק כל כעס העצור בלבו; וכשקם, אמר לו אדם דבר שלא כהוגן, הוכיחו ויבזהו, ויסבול החסיד מאד וילך תמיד קודר ושחוח בלחץ טבעו זה, שהיה בו להממו.

ויהי היום וירב עם איש יהודי אחד, שעבר חוק וחילל את השבת, וירם את ידו ויכהו על לחייו. ויקם וישם את זרועו בבריח־הדלת וידחוק את הדלת בחזקה ויאמר: " זו שהכתה בפנים של אחרים תישׁבר". ותּקצץ זרועו.

מן היום ההוא בא רוח חדש בקרבו.

קְדוֹשִׁים

א: בַּמֵּצַר

אחרי מות רבי יהודה החסיד חי בעיר אחת באשכנז אדם אחד גדול ליהודים בתור חוזה ונביא, ויחכם מאד ויעש גדולות ויצא שמו למרחוק. ויקנא בו הגמון אחד, והוא מן השרים היושבים ראשונה בארצו; ויצר לבני־יעקב, שמצאו שם מפלט, בכל אשר יכול, ויגזור עליהם גזירות קשות וישם עליהם מסים, ויהי היום ויאמר לעבדיו: נלכה אל מקום החוזה היהודי ונרצחהו נפש ונַראה לכל מאמיניו, כי חכמתו מאַין ושאלהיו לא יוכל להצילו מידי. ויעש כן ויצו לחבוש שלושה סוסים מזוינים ויקח אתו אנשים אחדים שומריו לראשו, וישימו לדרך פעמיהם.

ורוח־סער יצא ממקומו, להיות למפגע לו, ותקש הרכיבה להם ויכּשלו הסוסים. ויאמר: אלהי היהודים אלהי הרוחות הוא, ינַסה להילחם במישור וביום מנוחה. ותשקוט הסערה מיד, וירכב הלאה, הוא ואנשיו. ויבוא אל העיר, אשר בה גר אותו נביא; והוא כבר ידע את אשר בלבב אורביו חרש, ויאמר לתלמידיו: איש צר ואויב יבוא הנה להורגני, והיה בצעדו על המפתן ויעמיד פניו לשאול בשלום, תקומו ותביטו בפניו ולא תדברו דבר…

ויהי בבוא ההגמון אליהם, ויקומו התלמידים כדבר רבם ויביטו בו ישר, ותיאסרנה רגליו אל הסף ולא יכול לזוז ממקומו. ויתפלא על הדבר ויאמר: מכשפים אתם, ויקם החוזה ויאמר: לא מעוננים אנו, כי אם משרתי אלהים והכל ברצונו יתברך, הנני מַתירך בשמו ובוא הביתה. ומיד יכול להניע רגליו, ויבוא ויאמר: הראיני כבר מקצת נפלאותיך, הראֵני עוד את מעשיך, למען אדע, אם כּנים הדברים ששמעתי עליך. ויענהו המדובר לאמור: גש עמי אל החלון הזה, הפתוח, והבט בו. ויגש ההגמון ויט ראשו וישם אותו בחור החלון, והתחיל החלון להתקצר בקיר החומה לרחבו ולהתארך לארכו, ולא יכול להוציא את ראשו משם, ויצעק מרוב כאב. ולפתע הוא רואה את פני הרב בחוץ, והוא קורא לו: רשע, תן תודה, כי באת להכותיני נפש, ואנכי לא חטאתי לך כל הימים, וגם את בני עמי תעיק כל הימים ותצר להם. והמה עבדים נאמנים לך וישמרו את חוקי הארץ. וישב ויתחנן לו: רב גדול, חנני רק הפעם, כי חטאתי לך ולעמך, הראיני חסדך ואל תתניני למות מות נבל; ומבטיח אנכי לך כיום, כי אם תוציאני בשלום ואשוב לעיר ממשלתי, ואגמול חסד את כל היהודים ולא יפול עוד משערות ראשם ארצה. ויאמר לו הרב: הישבעה לי. וישבע לו על הדבר הזה. הוא מוציא את ראשו ומחזירו לבּית. והנה הרב, אשר דבר עמו זה עתה בחוץ, עומד מולו, ויתפּלא מאד ויפול על פניו, וישתחוה לו ויאמר: גדול אלהיך וגדול מעשיך. ויפרד ממנו ברוב שלום. וישב לארצו ויקרא דרור לכל היהודים ויט להם חסד ויגדלם וינשאם.

אומרים, כי בסול ימיו חילק כל נכסיו לעניים ויתגייר, ויהי תמים עם דת־ישראל… מעשים כאלה קרו אז!

ב: נֵר תָּמִיד

הרב הגדול רבי יחיאל מצרפת היה חכם גדול בתורה, יודע בכל החכמות ובקבלה מעשית וצירופים. משבת לשבת ישב בבית־מדרשו וילמד לתלמידיו חרש את התורה הניגלת וחכמת הנסתר, כי לא נתנו אז להפיץ תורה ברבים, ונר היה דולק שם כל ימות השבוע, מבלי אשר יוסיפו לשׂום בו שמן, ולא יכבה.

ויתפרסם הדבר, אם גם איש הצנע־לכת היה, ולא אבה להתהדר ולהתרומם, והקול נשמע בבית מלך צרפת. ויתפלא המלך ולא האמין בדבר, ויקח אתו שרים ממתי־סודו הנאמנים ויתחפשו ויבואו בלילה חרש אל בית־המדרש, ויביטו בחלון־הבית, ויראו איש זקן ונשוא פנים יושב על כסאו מול מנורה קטנה מאירה, ושורת תלמידיו יושבים ממולו, וידפקו בדלת ויאמרו: פתח לנו. וימהר הרב ויצא ויפתח להם ויברך את המלך בשמו. ויכחש זה ויאמר: איך תקראיני מלך, וחייבתי ראשי למלכות. ויען ויאמר: משני המלאכים המלוים אותך מאחוריך, ואתה לא תראם, אני רואה כי מלכי אתה; אבל למה חרדת אלי, ואנכי קטונתי מכל הכבוד הזה. ויענהו המלך לאמור: חפץ אני לנסותך, אם באמת אלהים עמך, או רק קסמים בידך, להמשיך אור שלא בכוחו. ויענהו הרב ואמר: יהודים שלמים עבדיך, ואסור לנו הדבר מן התורה. אנו גם לא ננסה את ה', והוא ברוב חסדו יעשה אתנו לבדו נפלאות.

וירא המלך צדקתו וַיכּר את תום לבו. ויאמר לו: בקש ממני בקשה אחת ואעשה לך. ויאמר הרב: אם על המלך טוב. יתיר לבנות לנו בית־תורה מיוחד, והיה למקום קיבוץ תלמידים רבים, כי מהתורה תצא לנו אורה

ניענע המלך בראשו, ויעש כאשר דיבּר. ותהי ממלכת צרפת למקום תורה רבה בישראל לימים רבים.

ג: הַמְּנוֹרָה

רבּנו משה בן נחמן, המכונה רמב“ן ז”ל, היה איש גדול מאד בתורה וביראה ויודע הרבה בחכמה ובקבלה. והיה יושב כל ימיו והוגה בכל חדרי התורה, לבארה ולפרשה, ביד ה' הטובה עליו; " ולן רוח־הקודש בבית מדרשו". והא היה גם אוהב צדקות ורב־חסד, מרביץ יראה ותורה בישראל. ומכל קצוי הארץ מתקבצים אליו תלמידים, לשמוע לקח מפיו ולהינות מאורו כי רב.

ויהי היום ותגדל תשוקת הרב לעלות לארץ הקדושה, להשתטח על קברי אבות ולבנות שם ישוב עברי ולנחם את ציון אחרי ימי אלמנותה הרבים. ויתעצב ב בני־הגולה ולב אלה מתלמידיו, אשר לא יכלו ללכת עמו, על פרידת רבם הגדול, והוא אז כבר זקן ושבע־ימים והגיע לגבורות. ויאמרו אליו: רבּנו, איש חסדנו, הנך הולך לארץ ברית־אבות, ללון במקום אשר קבורים שם אברהם, יצחק ויעקב, יוסף ומשה וכל שאר הנביאים הגדולים, המלכים והחסידים הקדושים. ואותנו אתה עוזב לאנחות; והיה כי תפקוד את נפשך לאלהים ותיכּנס לאהלי־יה, גם לא נדע פה, כי שבקת חיים. – רב הדרך מאד מאד בימים ההם מהגולה לארץ אבות, והודעות מהתם להכא לא היו שכיחות ומצויות אז. – ויען ויאמר להם רבנו משה:

לא אשכחכם, בּנַי, והתורה אשר למדתם תגן עליכם ותעמוד לימינכם; והיה כי אמות ותעזוב נפשי את הגוף, כבר תדעו מזה פה ותוכלו להתפלל עלי. וישיבו אותו לאמור: רבנו, תן לנו אז אות, כי מַתּ. ויאמר להם: לכו ממועד למועד אל בית־העלמין הישן אשר שם בעמק קבורה אמי מורתי, בת ישרים; והנה בים פטירתי תתבקע אבן מצבתה, ובה תראו מעשה מנורה כולה מקשה, שבה שבעה נרות, והאמצעי יאיר. ויפּרד מאתם הרב הדובר בשלום, וילווה אותו קהל גדול ויבק כל העם.

ויעשו התלמידים ביניהם חוזה, בצאת רבם מאתם, ללכת יום יום אל בים־הקברות, איש איש ליום, לעמוד על המצבה, מצבת־האם והאיש אשר בו מועדו ללכת שם, טיהר את עצמו בתחילה, טבל את גופו במקוה־המים והתפלל אל ה' בכוָנה; ומובטח להם, שכל מי שעשה כזאת יום אחד, יוציא שנתו ולא יקרהו אסון, אותו ואת ביתו.

יום רדף יום ירח – ירח ושנה – שנה. ויהי בשנה השלישית, בחודש אדר, בשביעי בו, ביום אשר מת משה אביר הרועים, עמד תלמיד אחד מובהק דומם לפני המצבה. השחר הנה עלה מכנף ארץ נשמע הד הבּוקר, והנה נתבקעה פתאום המצבה, ומנורה כמנורת המשכן נראתה פתאום עם צעצועיה ופרחיה, ובה יאיר הנר האמצעי. ופול הרואה על פניו – –

ותגיע השמועה ליתר התלמידים, ויקרעו את בגדיהם, ויעשו אֶבל גדול ויתפללו לנשמת רבם. וזה דרך העם מאז, ללכת בכל עת צרה ומועקה למקום המנורה לצקוּן לחש, וה' שומע תמיד הקול התפילה ההיא ותהי רוָחה.

מְאוֹרָעוֹת

א: הִילוּלָא דְרַבִּי שִׁמְעוֹן

וכיבדו בני ישראל את יום ל“ג בעומר באורים לכבוד התנא הגדול רבי שמעון בן יוחאי, אשר ישב י”ג שנה במערה, הוא ובנו, והִרבה דעת והשׂכּל בכל סתרי־תורה ורזי־אל. כן משפטם שנה בשנה. וידע כל העם, כי אחד קדוש חי בארצם לפני עידן ועידנים, ועדיין שכינתו מתהלכת בתוכם.

ויהי בעיר אחד בבית – הכנסת שמש אחד, אשר כּיבּד את היום ההוא מכל הימים והדליק כל הנרות אשר נאספו באוצר בית־הכנסת ולא הותיר אף אחד. לא בן תורה היה, אבל מוקיר תורה ולומדיה ולשמע חכמת־הקבלה באה עליו יראה עילאה, יראת־הרוממות. בשנה ההיא נתמנה לגבאי בית־הכנסת איש אחד, עשיר וקמצן, שקימץ גם בהוצאות בית־אלהים. ויהי בבואו לתפילת ערב וירא את הנרות הרבים הדלוקים בכל פינה ובכל חלון הוכיח את השׁמש על פזרונו ויפקיד עליו לכבות מחציתם. ויעש השמש כן וינשב בהם בפיו ולא נכבו. ניגש גם הגבאי לכבות בפיו את הנרות. ונתעקמו שפתיו, עד שנפל על פניו ויודה לה' ולחסידיו וירָפא אז ראה כל העם את כוחו הגדול של איש־האלהים.

ב: מַעֲשֶׂה בְּסֵפֶר־תוֹרָה

בימים קדומים חי איש עשיר אחד, פרנס ומנהיג, היה לו עושר רב מאד וסגולות־מלכים, וספר תורה אחד ישן היה לו, שהיה יקר לו מכל סגולות־מלכים, כי היה קדוש מאד, וקבלה היתה בידו, כי הספר נכתב בידי עזרא…לאיש הזה היו שני בנים חסידים הולכים בדרכיו, ויהי בהגיע עתו למות, נכנסו רבּי ישראל אצלו ואמרו לו: יחלק אדוננו את נכסיו בין בניו. ויען ויאמר: בעשרי יוכלו לחלק חלק כחלק, לא כן בספר־התורה, לא כן בספר־התורה, על־כן אני מצווה שיקח האחד את כל עשרי בים וביבשה והשני וקח רק את התורה. ויסגור את עיניו וימת.

ויהי אחרי מותו ויהי ריב בין האחים, כי כל אחד רצה בספר־התורה ולא בכסף וזהב. ויבואו לפני יודעי־דין ויפסקו, לאמור, כי יפילו ביניהם פור, הוא הגורל, והוא יחתוך ביניהם, ויעשו כן, ויקראו אנשים כשרים ונאמנים ויטיל וגורל תמים. ויפול ספר־התורה בחלקו של הבן השני, כי היתה לו זכות אחת יתירה על אחיו, והבכור ירש את כל קניני הארץ. וישמח הזוכה במקחו שמחה רבה, לשום את התורה בארון מדרשו; והראשון, הבכור, התאבל על זה ימים רבים וכל העושר וכלי־החמדה לא הביאו לו נוחם.

היה שם באותה עיר כופר אחד, ויחר לו הדבר, כי יתן איש את מלוא ביתו כסף וזהב בעד דברים כתובים על קלף, ויחשוב את הבן השני לסכל ולפתי, וביודעו כי ספר קדוש כזה, גם אם רק אות אחת אינה כתובה בו כהלכתה, פסול הוא, בא בלילה חרש לבית מדרשו של פלוני, לקח את ספר־התורה מנרתיקו ויגולל עד בואו אל המקרא: “ועבדתם את ה' אלהיכם ובירך את לחמך”. לקח סכין וימחק ברשעתו את האות הע' ויכתוב אלף במקומה, וגידף וניאץ… הוא אך כילה את מלאכתו ותצא עינו מחורה ותפול לארץ. עין תחת עין, אל קנא הוא אלהים מבאות!

ויהי כשוך חמת אלהים קרא לעזרא עבדו ויאמר לו: שוט בארץ לך תקן את העי"ן בספר הברית אשר כתבת. ויעש עזרא כן ותשב התורה להיות כבר כשרה כבראשונה.

למחר בא אביו של היורש לבנו בחלום־לילה וסיפר לו כל המאורע. אמר אותו בן בבוקר, הואיל ונגעו בו בספר ידי עזרא שנית, שוב אין העולם כדאי להשתמש בו. הלך וּגנזו…

ג: שִׁבְעַת הַרוֹעִים

בימים מקדם חי איש אחד קדוש וחכם גדול; והוא עוסק בתורה שבכתב ולן כל ימיו בעמקה של המסורה, התגים ויו"דים ודעת הנקודות. ויהי היום ונולדו לו איזה ספקות בחסרות ויתירות. ויחל לסובב מעיר לעיר וממדינה למדינה, לדרוש בספרים עתיקים ונושנים, אולי ימצא בהם פשר; גם לארץ מצרים אמר לבוא ויעש בדרכו שבע שנים רצופות ולא נח. ויהי בערב יום השבת הראשונה לשנה השמינית לצאתו, חשכה לו השמש בכפר והיה אנוס להשאר שם, ויצטער מאד שלא יוכל לשבת הפעם בעיר. אבל לשמחתו מצא שם מלון יהודי; ויגד לו בעל המלון, כי יש לו “מניו” בשבת בבוקר וכי קוראים אצלו בתורה, ותנח דעתו ויקדש את השבת.

ממחרת היום נתקבצו העשרה להתפלל הצבור בבית נמוך מאד, ולו חלונות קטנים, ויסתכל בפני האנשים, והנה פניהם טהורים וזכים, יתר מכל אדם, וגם פני בעל־ביתו היו מאירים, ויפלא הדבר בעיניו ויעמוד בקרן זוית להתפלל. ויהי בעת קריאת התורה שמע את המקריא קורא ואומר: יעמוד הכוהן אהרון בן עמרם! יעמוד משה בן עמרם בן לוי! וקמו הנקראים ממושבותם עטופים בטליתותיהם ובירכו על התורה. אחריהם נקראו אברהם, יצחק ויעקב. וכן שבעת הרועים כולם עד תום השבעה. ויהי בקרוא המפטיר את דבריו, נתמלא כל הבית אורה. ובתוך הקריאה בתורה שמע גם אותם הכתובים, שהיה מסופק בהם כל אותם הימים, נקראים בכתבם וכהלכתם. וישמח ויגל לבו. –

ויהי בליל מוצאי־השבת, הוא אך הבדיל על היין, והנה נעלם כל המלון, והוא עומד בחוץ, וישב על חמורו וישב לביתו בשלום. “פרק חזי, כמה רב חיליה דהאי אילנא רברבי”.

עוֹד מְאֹרָעוֹת

א: מֵשִׁיב הַפִּקָּדוֹן

בעיר אחת אשר במדינת המלך, גרה אשה אחת חכמת־לב, והיא גם יראה את ה'. בעלה ישב כל הימים בבית־המדרש, להגות בתורה, וגם דבקה נפשו בה, והיא עמלה בכל מלאכה לכלכלו ולהחיות את ביתה. והיו להם שני בנים רכים, שם האחד נפתלי ושם השני זבולון, כשמות בני יעקב, ותחנך גם אותם לתורה ולתעודה ויעלו ויעשו חיל, וכל רואם עלה ואמר: אשרי לפלוני ולפלונית, שילדו כמו אלה. ישמח האב ויגל, אֵם הבנים שמחה!

ויהי ביום ערב־שבת שלחה האם את בניה לשאוב מים מן הבאר לצרכי יום המנוחה, והבור עמוק ויפלו ויטבעו. בא האב מבית־הכנסת לקדש את היום הקדוש וישאל את אשתו לאמור: בּנַי היכן הם? השיאה אותו לדבר אחר ותאמר: הגד לי, בעלי יקירי, הנה בא אחד ויַפקד שני כתרים של זהב בידי, חשקה נפשי בם, האשיבם לו או לא? ויתפלא בעלה על דבריה ויאמר לה: מצחקת אַתּ בי; הן לא תבגדי בפקדון וחטאת לאלהים. באותה שעה באו שני מלאכי־השרת, הוציאו את הגופות מן המים וישיבו רוחם אליהם ויעמידו אותם חיים בתוך הפתח. גם האל משיב פקדון ולא יקח עוללים לפני שעתם!

ב: קִדוּשׁ הַלְבָנָה

פעם הלך איש אחד חסיד יחידי בלילה, לעשות מסחרו, וממון הרבה בידו, ויפגשהו שודד אחד ויאמר לרצחו נפש. ויפול האיש לרגליו, ויאמר לגזלן? הנני בידך,לעשות עמע בטוב בעיניך, וכל אשר לי בידך, אבל עשה־נא שאלתי קודם מותי: לנו מצוה, לקדש את הלבנה בחידושה, וקידוש־הלבנה שמה; תן לי ארכה רגעים מעטים, למען אקיים עוד את המצוה הזאת ואיפרד בשלום מהאי עלמא. ויעתר הגזלן לבקשתו, ויעמוד ויחל לברך בלב שקט: ברוך אתה ה' אלהינו, מלך העולם, אשר במאמרו ברא שחקים! ונפשו שלמה את אלהים, כי היה מוכן ומזומן למסור את עצמו תיכף אחרי הברכה. ברוך יוצרך! ברוך עושך! והוא מרקד כנגד הלבנה, עוד מעט ורוחו ידאה אל שמי על ויפלס בין כוכבים נתיבו. ויאמר השודד לנפשו: הלז הולך להריגה, והוא שקט ודבוק כך בבוראו, אל תהי ידי בו! ויניחהו וילך. ואית דאמרין, רוח באה מן הדרום ותשא את המקַדש הרחק מן השודד ד' אמות פרסה.

ג: מַכְנִיס אוֹרְחִים

במדינת אשכנז גר רב אחד, יודע־חסד, והיה מכניס אורחים באין מספר ומאכילם ומשקם ולא יעף ולא יגע במעשהו, ולא אמר, כי רבה עליו העבודה, ואם ישב אצלו עני ימים רבים וידחק רגלי אחרים, לא שילחוֹ; גם איש נבזה ונמאס ומצורע הושיב על שולחנו ושירתו וכיבד אותו כאחד מן החשובים, ולא ידע פדות בין אדם לאדם.

פעם אחת בא אליו עני זולל וסובא ויאכל וישת הרבה ולא אמר די. בצהרים כבר אכל את ארוחת־הערב; ובער אכל כל אשר בכינו למחרת. כה ישב ואכל בלי הרף, ואחרי כל קערה וקערה שהושיטו לו, אמר: עוד רעב אני; וביקש לתת לו עוד מאכל. ראה הרב, כי אי־אפשר להשיג בעדו שבר במקולין, ויצו לשחוט פר בעבורו ונטרף; וציוה לשחוט פר שני ונטרף גם הוא. כה נטרפו שנים־עשר פרים בזה אחר זה, ויהי הנזק רב; רק הפר הי"ג הוכשר, ואותו אכל העני הגרגרן כולו בבת־אחת; ולא איבד מכניס־האורחים את מידת סבלנותו גם רגע אחד.

אחרי האכילה הגסה הזאת, שהשתהו עליה מאד, קרא העני את הרב חדר לפנים מחדר. ויאמר לו: דע כי אינני ממשפחת בני־אדם, רק מבני השטן אני; ושלחוני ממרומים לנסות אותך, כי קנאו בך, והנה רואה אני, כי אמנם אין איש ארך־אפים וסבלן יותר ממך. ויצא הרוח הדובר דרך נקב קטן שבחלון. והוסיף האיש להאריך ימים ולעשות צדקה וחסד.

ד: הֶחָסִיד וְהֶעָנִי

בארץ אשכנז היה עשיר גדול, שירש אוצרות רבים מאבותיו, והוא היה גם חסיד גדוך ושומר־מצוה, וביותר היה זהיר בכבוד יום־השבת ובהכנות לכבוד השבת, והיה אחד מן הזריזין לקדם פני שבתא־מלכתא. בערב שבת כבר לא עשה מלאכה, הזדרז לבית־המדרש; אחר־זה סעד מעט, רץ לבית־המרחץ לרחוץ ולטבול את בשרו במים שלוש פעמים. ובצהרים כבר לבש בגדי־שבת, ישב עטוף לבנים כמלאך ה' צבאות, והיה אומר שיר השירים בדחילו ורחימו, עד כי קנאו בו כל שרי מעלה, בנחת־הרוח הגדולה שהיה עושה לבוראו. ויהי פעם אחת, בשבתו כך, בא עני ושמר לו על הפתח ואמר לו: אדוני, הנני המתנת ידך, כי אין לי עוד צרכי שבת. ויגער החסיד במחלל את הקודש ובחושב בשעה כזאת עוד בעניי ממונות. וישלחהו וילך בפחי־נפש. יצאה בת—קול ואמרה: איבד זה את כל עולמו בשעה אחת!

מִסִּפּוּרֵי אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל

א: קֶבֶר הַצַּדִּיק

בשדה מראה של ישמעאלי אחד מכובשי הארץ עומד בקצהו קברו של רבי יוחנן הסנדלר, מגדולי חכמי הגמרא; ועל־יד הקבר – מערה, ואומרים שזו היא המערה, שבה היה מעבּד את העורות ועובד את בוראו. ולא רחוק מם המערה בור, ובו מים זכים כעין הבדולח.

ולבעל השדה צאן מספר, רועות בשדהו, ונער קטן נוהג בהן; ובבוא הלילה, היה כונסן אל המערה ללון שם והוא שומר עליהן, וירא הנער ויתבונן, כי בעת שהצאן המערה הן נשמרות מאליהן, ולא יקרה להן אסון; וכי יקרב גנב אליהן, לפשוע בהן ולשאת גדי־עזים, לא יוכל לזוז, עד השיבו את הגדי למקומו.ויאמר: אין זאת כי אם גדול־היהודים, השוכן פה, ישמור עליהן, ויחל מאז להתרשל במלאכתו, ובהביאו את הצאן אל המערה, היה מחפש לו מקום תחת אלון מיצל ויישן. פעם בא אדוניו בבוקר וימצא את הצאן נטושות לפני המערה והנער ישן; וידחפו ברגלו בחזקה ויעירו. ויחל להכותו וליסרו בשבט אכזרי ויקרא: בן־בליעל, איך עזבת את הצאן את הצאן לבדן, חי אַללה, כי לוּ נגנב מן העדר, כי עתה הרגתי אותך ונתחתי ואתך לנתחים. ויתחנן אליו הנער וידבר אליו רכות ויאמר: חי אדוני, כי גם לי יקר מאד כבבת עיני כל אשר נתת לי לשמור, אבל בדקתי ונסיתי, כי קבר הרבן של היהודים שומר עליהם. ויחר לאדוניו על דבריו אלה ויוסף להכותו וידבּר סרה גם בקבר ובשוכן בעפרו.

עוגנו מנאץ ומקלל. והנה פתאום נתעקם צוארו ויהי עורפו במקום פניו ופניו לאחור, וגם לשונו נאלמה וריר נוזל מפיו. ויבּהל הנער למראה עיניו, וירץ ויודיע את המעשה לאנשי הכפר. ויקהלו הערבים והישמעאלים כולם אל המקום בשדה וישתוממו לראות את האיש, שעוד לפני חצי־שעה היה מראהו כאחד האדם, והנה עתה פניו כמפלצת. ויספר להם הרועה את כל מהלך הדבר מראש ועד סוף; ותפול חרדת־אלהים על האנשים. ויקראו כולם פה אחד, לאמור: צדקו משפטי אַללה, עקב אשר בזה לצדיק באה עליו כל זאת. ויאמר אחד לחברו: במה נכפר את פני הנעלב, ולא ישא גם עלינו חטאת? ויוָעצו להקריב לו קורבן. ויקימו אבן וימהרו ויקחו שה אחד תמים מן הצאן ויעלוהו עולה לכבוד הצדיק ויציתו בו אש ויאכּל ויעל הלהב השמימה.

וישמע ה' אליהם וינחם על הרעה. ופניו העקומים של אדון השדה שבו למקומם וירפא.וגם כוח־הדיבור שב אליו. ויקבל עליו להיות זהיר מעתה בקבר הצדיק. וידור נדר להעמיד בו נר תמיד משמן זית, והוא לא יכבה ודולק והולך עד היום הזה!

ב: הֶעָרֹם

בירושלים העיר הקדושה עומדת חורבה נושנה של בית־כנסת ישן נושן מימים ראשונים, שכבר חדלו להתפלל בו זה עידן ועידנים, ומופנה הוא מבית־דין של מעלה לבית־דין הגדול של המתים.

פעם בחודש מתאספים שם הדיינים, זקנים ונשואי־פנים, יושבים על כסאות של אבן ודנים על אלה שמתו בשלושים הימים האחרונים בכל חלל העולם. ודינם הוא לא לזכות ולא לחובה, לא לגן־עדן ולא לגיהינום, לא למתן־שכר או לתיקון וצירוף, כי אם: מי ינוח בארץ הקדושה ומי לא ינוח בעפרה. גם אנשים שנולדו בארץ־ישראל ומתו על אדמת הקודש ומצאו להם בה קבר, נדונים הם, אם חטאו הרבה בחייהם, להידחות לארץ הגולה. ובאים פקידים רבים, הם ומשרתיהם, וסוחבים את עצמותיהם לארץ העמים; וכשבאים המה אל הגבול, הם צועקים בצעקות נוראות וקולם מחריד ארץ ושמים. להיפך, יש אנשים, שנולדו בגולה ומתו בגולה ויתגלגלו בגלגול־מחילות לארץ הקדושה עוד קודם תחית המתים, כי תימצא זכותם רבה.

ומדרך המתים, כשהם באים לחורבה לעמוד לדין, הם באים במלבושיהם ותכריכיהם, ומי שחטא – לבושו קרוע; ואם הרבּה הרע, אז קרוע הוא ביותר, או גם חסרה ממנו אמה ויותר. פעם אחת הובילו לשם מת אחד, והוא היה ערום לגמרי, ואין עליו גם מטלית מה. ראהו צדיק בדרך כשהוא ערום, הסיר את מעילו מעל שכמו ויעטפהו ויצילהו.

גם זה קנה עולמו!

סִפּוֹרִים יְהוֹדִיִים

א: שַׁלַּח לַחְמְךָ

בירושלים העיר הקדושה גר איש עשיר אחד, אשר עשה חיל ויאסוף הרבה זהב וכסף וישם אותם באוצרותיו וישמור עליהם. ויהי כי זקן, והגיעה עתו לשכב עם אבותיו, קרא לבנו יחידו וינהל אותו כל קניניו הרבים וכל אשר אסף במשך שני דורות שלמים ויתן את הכל בידו. ויאמר הבן אל האב: גם ברכיני־נא לפני מותך. ויאמר האב: ברכה אין לי, אבך מקרא אחד אדע מאת החכם מכל אדם, ואותו שים לך למשמרת. לקח ספר־קוהלת ופתח אותו והראה בו את הפתגם: “שלח לחמך על פני המים”, ויעצום את עיניו וימת.

ויהי אחרי מותו ויעש בנו מסחר רב, והיה נוסע לארצות ומדינות רבות וישתקע כולו בקניני תבל ודברי אביו לא זכר עוד. פעם אחת בא לרגלי מסחרו לעיר קושטא הגדולה, בירת ממלכת התוגר, ויתפלא לראות יפי העיר, רחובותיה, מגדליה ובתי־תפילותיה, ויסובב בה כל היום. ויהי בבואו לחוף הים, ראה שני אנשי־חיל וחניתותיהם בידיהם שומרים על ארון של עץ. ויאבה לדעת איזה אוצר שמור שם בארון, ויגש אליהם וישאל אותם: מה תשמרו אתם כאן? ויאמרו לו: עצמות אדם מת אנו שומרים. וישב לבית־מלונו ויספר לבעל־המלון את אשר ראה היום. ויאמר לו בעל־הבית: לא רימוך השומרים, עצמות יהודי מאחינו מונחים בארון, בחייו היה פקיד בבית־אוצר־המלך ויעבדוהו באמונה ימים רבים; ויקנאו בו שאר עבדי המלך וישימו עליו עלילות דברים כי שם ידו באוצר־המלך, וישימהו המלך בבית־הסוהר וחי שם בלחם צר ובמים במשורה, וימת שם. והנה יבקש המלך עשרים אלף אדומים בעד גויתו, למען ימסרה לקבורה; וקהילתנו עניה היא ורכוש צבורי כזה אין לנו. ויהי בשמעו את הדברים האלה, אמר למסַפר: אנכי אפדה את עצמותיו. וילך ויבוא בשער המלך ויבקש משומרי־הפתח, כי יבואו ויגידו למלך, כי איש אחד בא ורוצה לפדות את עצמות פקידו ולשקול מיד את הכסף.ויצו המלך להביאו לפניו. ואמר לו: האם מודע וקרוב אתה לפקידי זה? ויאמר: לא, מלכי ואדוני, מתושבי ירושלים אנכי, שבאתי הנה; ובשמעי את דבר המת,

נכמרו רחמי עליו ואומר לתת את אשר תדרוש בעבורו. וימצא הדבר חן בעיני המלך ויאמר לו: טוב הדבר, שקול על־ידי את סכום הכסף; אך דבר אחד בקש ממני ואתן לך. ויאמר הירושלמי: אם על המלך טוב, יצווה את היהודים לתת למת אחוזה במבחר קבריהם וכל איש מנער ועד זקן וילווהו אל בית עולמו. ויקש על המלך לעשות את הדבר הזה; אבל אחת דיבּר ולא יכול לשנות, ויעש כן. ויפדה האיש את המת במחצית הונו, וידברו בכבוד גדול כרב וכגדול בישראל.

אחר הדברים האלה עזב את קושטא וירד האניה, ותקם סערה גדולה בים ותיהפך האניה ויפול הוא וכל הכבודה אשר לו המימה. והוא אינו יודע לשחות. מיד ירד נשר לבן גדול אליו יקחהו על אברותיו ויביאוהו ירושלמה שלם בגופו. ויעש משתה גדול להצלתו.

בלילה ההוא בא אליו אביו בחלומו ויאמר לו: דע, בני, כי אותו מת, אשר הצלת את עצמותיו והבאת לקבר אבות, בא בתבנית הנשר להצילך. וידע אז כמה גדול דבר המאמר אשר הורישהו.

ב: הָעִוּר וְהַפִּסֵּחַ

על שערי בית־הכנסת של רבי יהודה החסיד בירושלים ישבו שני עניים, אשר פשטו יד לכל עובר, האחד היה עיור בעיניו והשני פיסח ברגליו; והמה דלים וריקים ובביתם און כּל. וירחם ה' עליהם וישלח להם מלאך ממרום להושיעם. העיור פתח לפתע את עיניו וירא כאחד האדם ורגלי הפיסח נתישרו, וילך כשאר אחיו. בו ביום מצאו גם שניהם שני אוצרות של כסף ויתעשרו מאד. ויבנו להם בתים וסחרם הלך עד דמשק.

ויהי היום ויאמר אותו מלאך: אלך ואנסה את לב אלה, אשר הושעתים והעליתי אותם מבירא עמיקתא עד איגרא רמה. ויתחפש ויבוא כפיסח לפני מי שהיה פיסח, ויבקש ממנו סעד ועזר; ויגער בו העשיר ויאמר: לא אתן צדקה לאדם שכמותך, שאך מעצלותו ידבר כזאת, וידחפהו עד חוץ לביתו ויסגור את הדלת בעדו. עזב את העריץ הזה ויתחפש כעיור ובא לפני העשיר השני, שהיה גם הוא עיור מלפנים, הושיט את ידו ואמר: הושיעני, כי חסר־כל אני ובבתי אשה ובנים. וירחם עליו ויעניק לו מטובו וישלחהו ברוב מתנות.

החונן הצליח עוד יותר, וקשה־הלב איבד את הונו בענין רע ויהי עני כמלפנים.

הַשּׂר מִקּוֹצִי

א: (נוסח א)

בשנת ארבעת אלפים, תשע מאות, שלושים ושתים ליצירה חי במדינת צרפת בעיר אחת קטנה, ושמה קוצי, איש חסיד, ושמו רבי אברהם. ויוָלדו לאברהם שני בנים, שם האחד חיים ושם השני שמעון. ויהי שמעון איש עני, כי לא ידע מסחר ומלאכה, ויהגה תמיד בספרים – בימים ההם אין ישיבות גדולות בצרפת, ושם מקום מושב בעלי התוספות, אדירי התורה, והוא היה מגדולי הלמידים. – תחת זה עשה אחיו חיים חיל רב במסחר ויאסוף הון עצום ויהי לאחד מקציני־ארץ. וירא האח העשיר כי אין תשועה לאחיו בעניני־חומר, ורק דבר ה' עמו, ויקבע לו דמי קצבה, מדי חודש בחודשו, להשביע אותו ואת בני ביתו; אך בגלל הדבר הזה היה עליו, על המקבל, ויעץ אותו בכל דבר קשה במעשהו, כי יבוא בין המצרים. ויהי הדבר כן. שמעון ישב ולמד מעת ההיא במנוחת־לב ואחיו חיים הוסיף להצליח וירבו אוצרותיו.

ויהי היום, ואיזה דבר חרש היה לעשיר במעשיו, לא כתמול שלשום, ויבוא וידפוק על דלת בית־המדרש ויקרא לאחיו החוצה ויאמר לו: דבר־סתר לי אליך, אולם מתירא אנכי, פן אזנים לקיר, נקום ונצא אל החוף ונשב באניה קטנה, ושם אדבר את דברי עמך. צר היה לשמעון להפסיק משנתו, אבל לא יכול להשיב את פני אחיו ריקם, וגם הבטיח אותו כן, להיות לו ליועץ, ודבריו יקיים. וילכו אל החוף ויבואו אל אניה אחת קטנה וישבו בה. השמים היו מעוננים; היא אך נדחפה מן החוף ותתרחק כמהלך מיל, והנה קמה סער גדולה, וגעשו המים, וישאו אותה הרחק הרחק יום ולילה. ויהי בבוקר, כאשר שקטו המים, נשאו עיניהם, והנה הם שרויים בים הקדוש, שכל אניה אשר תבוא בו לא תצא משם ותישאר תקועה כל הימים. ויצא לבם למראה האסון אשר קרם וגם צידה לא היתה להם. העינים עצובות הביטו לכל עבר, אולי יש איזה תקוה; אבל הנה מלמטה הים הקדוש למלמעלה פני השמים הרחוקים, ומסביב להם עוד אניות כמו אלה, תקועות בתוך המים, והיו עם יושביהן עדי אובד…

ויתפללו האחים שניהם לאלהים מן המיצר וידרו נדרים אליו. העשיר נדר, כי יתן הרבה צדקה לעניים אם יתרחש לו נס ויצא מכאן בשלום, והלומד בתורה נדר, כי יוסיף להגות בכל חדריה ולעשות לה אזניים, לא ימוש ממנה וכל חפצו יהיה בה. כה ישבו, בכו והתחננו לפני אל צבאות שלושה ימים ושלושה לילות.

ויהי בבוא היום הרביעי נועצו לקרוע את הקרש העליון בהאניה וישימו קצו אחד על אניתם והשני על האניה השכנה; ויעלו עליו ויבואו שמה וימצאו את יושביה כולם מתים על אוצרותיהם, ועל כתלי האניה חרוּת שמם ושם עירם ושמות נשיהם ובניהם. ויעתק לו רבי שמעון השמות האלה עלי גליון ויאמר: אם ה' יהיה עמו וישוב לביתו, יתיר את כל העגונות הללו ויביא למשפחות רבות גאולה. ואחיו העשור לקח שק וילקט את כל הכסף והזהב הנמצא באניה אחד אחד; בה הלכו מאניה לאניה וכה היו מעשיהם בכל אחת ואחת. עדי בואם אל האניה האחרונה שכבר קרובה היתה אל החוף, אבל כותל גדול של חומה בצורה סוגר לפניהם את הדרך, והוא מאפיל את השמש בגובהו. רגע אחד אמרו, אין ביד ילוד־אשה לעלות על הכותל הזה ופה ישבו עד בוא יומם, ורגע אמרו: ננסה את כוחנו, אולי יהיה ה' עמנו. ויקחו שניהם את הסכינים אשר בצלחתם ויחלו לעשות חורים בכותל, ויטפסו בידיהם וברגליהם מעלה מעלה, רבי שמעון החסיד הקדים לעלות, כי אין דבר עמו, ואחיו רבי חיים מטפס למטה ממנו, כי שק הכסף והזהב אשר על כתפו הכביד עליו. לפתע נכשל ויפול צרורו מעליו ויחזור אחור, כדי להרימו, ואחיו החסיד מטפס ועולה; הוא קורא לאחיו העשיר, כי ישמור את צעדיו ויתפס אחריו, והלז כבר אינו שומע את קולו. כה עלה החסיד לראש החומה והעשיר נשאר למטה עם כספו וזהבו. וירא כי לבדו הוא שם ושגם חסד אחיו אין עוד אתו וישא את קולו ויבק.

ובבוא רבי שמעון לראש החומה, וירא והנה יער גדול ואדיר לפניו, אילנות גבוהים כאלה בו לא ראה מימיו; והאילנות עושים פירות יפים, אשר כיפיָם גם כן לא ראה מעולם, וריח הפירות נפלא ומשיב כל נפש עיפה. ויהי בלכתו וישא את עיניו וירא מרחוק טרקלין נפלא, כולו שיש וגגו זהב טהור, ונהר זך כעין הבדולח סובב אותו מכל עבריו, ובארבע פינותיו גשרים של כסף. ותיפעם רוחו למראה כל אלה. ויפן כה וכה והנה אין איש, אין חיה ועוף דומיה בכל!

הוא אמר לעבור על פני הגשר האחד, לבוא אל ההיכל פנימה ולשאול על ישביו, אבל ירא לנפשו, הוא סובב את הנהר, ופני הטרקלין שוים הם מכל עבר ויפיוֹ כקסם. השמש מאיר מלמעלה, והאור זך ונעים שבעתים מאשר עד כה, כגן־עדן כל הכיכר הזאת לפניו, ואדם אין לשמרה ולעבדה…

והוא הלך וסבב את ההיכל וירא שני אילנות גדולים עושים פרי וריחם עד להפליא ויחשוב ויאמר: העץ הזה מימיני עץ־החיים הוא וזה משמאלו עץ־הדעת טוב ורע הוא. מן עץ־הדעת לא אבה לקחת ויאמר: לא אנסה את ה'; אבל מן העץ־השני לקח תפוח אחד יפה וישם אותו בצלחתו.

לא רחוק משני האילנות ראה ההולך שתי גבעות קטנות ועל ראשן מכסה של ברזל, ויתפלא מאד למראה ההוא, ויקרב אליהן, ויעל לראש אחת מהן והעביר בידיו על המכסה, והוא קר מאד מאד. הוא עמד להניע אותו, ויהי כאשר הרים אותו אך מעט, והנה רוח גדול מפרק הרים ועוקר אילנות יצא ממנו ויקם סער גדול בכל הגן וירעש העולם, וכל הספינות מן הים הקדוש נעקרו ויבואו בים הגדול, אף הוא נפל על פניו, וכמעט לא נותרה בו נשמה מרוב טלטול גווֹ. גן־עדן התחתון היה זה.בגבעה אחת היה מקור הגשמים וטללי־מרפא ובגבעה השנית – מקור הרוחות. ולוּ הרים האיש את המכסה כולו ולא השיבו למקומו, כי אז חזר כל העולם לתוהו ובוהו.

וספינת חיים אחיו, אשר שב אליה, כי נשאר לבדו, נעקרה גם היא. ותבוא אל ים חי ותבא את היושב בה בעוד שני ימים אל החוף; ויצא הפליט טעון בכסף וזהב ויבוא לעיר קוצי. ותיהום כל העיר, כי כבר חשבוהו למת; באו גם אנשי בית שמעון אחיו לשאול לאביהם, ויספר להם את אשר קרהו; ויבכו ויאמרו: לא נראה אותו שוב בחיים. וינחם אותם ויאמר לכלכל אותם ברוָחה.

בין כה התעורר האיש החסיד שהרים את המכסה. העולם שב למהלכו, אבל על־ידי הרוח הסוער הושלך מהלך ד' מאות פרסה מהגן הנפלא. וירא שמעון והוא עומד במשעול צר ומשני עבריו שדות זרועים וילך בו לילה ויום. ותרעב נפשו ללחם. ויקח את התפוח מצלחתו ויריח בו ויחי. וישנס מותניו וילך הלאה ויגיע לפנות ערב אל עיר אחת גדולה לאלהים ויאמר: אודך, ה', כי הבאתני אל מושב אדם.

הוא נכנס בשער העיר וירא את האנשים בוכים ומיללים, אל כל מקום שפנה ראה פנים עצובים. ויבן, כי אֵבל גדול לעם, ויקרב אל איש אחד וישאלהו, לאמור: הגידה־נא לי, איזה אסון קרה לכם? ויען האיש ויאמר: בת־מלכתנו היחידה, היפה והנעימה, חלתה מאד; כבר השתמשו בכל התחבולות שבעולם להקימה ולהחיותה, ואפסה כל תּקוה; רופאי הארץ יומרו נואש, ועל־כן נעה את נפשנו ואין לרוחנו מנוח, כי בן אין למלכנו, והיא הנפש האחת אשר תשב על כסא המלך, ויאמר הבא מרחוק: הובילו אותי למלך ורפּא ארפה את בתו. ושתומם האיש ויאמר: רואה אני את בגדיך והם בלו מיוֹשן וזר אתה, ואם אעשה כדבר הזה ואשקר במלכי ואחייב את ראשי. ויאמר הרב: לך אל חצר־המלך והודע שם את הדבר; חי האלהים, כי אין בידי רמיה. וירץ האיש אל היכל־המלך ויאמר לפקידים ולשרים: בא איש זר מארץ רחוקה, ובשמעו דבר מחלת בת־המלך, התאזר ואמר, כי בידו לרפּא אותה. וימהרו אחריו ויגלחו אותו ויחליפו שמלותיו ויובילו אותו אל חדר החולה; ויקח את התפוח אשר בידו מגן־העדן וישם על חתמה ותריח בו שלוש פעמים, ומיד החלו כוחותיה לשוב אליה ותפקח עיניה. וידפוק בדלת ויקרא לאביה המלך ולכל האנשים המחכים החדר השני ויאמר: בואו הנה, היא שבה לחיים. שמחת המלך ובני – חצרו וכל אנשי עיר המלוכה תוכלו לשער.

ויגדל המלך את רבי שמעון וינשאהו, וישם כסאו מעל לכסא כל השרים. גם העשיר אותו עושר רב. ועוד ידו פשוטה להעניק לו מכל טוב. ויאמר לו: שאל, מה אתן לך, עד חצי המלכות ותיעש. ויען הרב ויאמר: אם על המלך טוב, יתן לי לנחלה את העיר קוצי הקטנה, אשר בקצה ארץ מלכותך, כי שם נולדתי ושם מושבי. ויש המלך כן, ויתן צו ליפּוֹת את העיר הקטנה הזאת, לטעת סביבה גנות ופרדסים, וישׂם את הרב אלוף לראשה.

ויפּרד רבי שמעון מאת המלך בשלום, הוא וכל רבּי־המלוכה מלוים אותו. ויבוא אל עיר מולדתו כקמין עם; והדת ניתנה, כי כל בני־העיר ישמעו בקולו למקטון ועד גדול וכל היוצא מפיו יעַשׂה.

ויאסוף רבי שמעון את כל אנשי־העיר ויספר להם את כל נפלאות הבורא אשר ראה, וכל הנסים אשר עשה לו. וחַלק את כל כספו וזהבו בין קרובים ורחוקים. והוא פשט מעליו את בגדיו החמודות, וישב בבית־המדרש, לעשות עוד הפעם אזנים לתורה, וינהרו אליו תלמידיו מכל עבר וירבץ תורה בישראל עוד דור שלם. זכותו תגן עלינו ותאיר לנו עד עולם!

ב: (נוסח ב)

בעיר קוצי הקטנה, אשר במדינת צרפת, חיו שני אחים. האחד ישב באהלה של תורה והרביץ דעת ה' ותורתו, והשני היה איש סוחר, עוסק בישובו ש עולם, וגם יודע צדקה וחסד, וכל מחסורי בית־אחיו עליו כל הימים. וזה דרכם: פעם בחודש בא העשיר אל הלמדן והתיעץ עמו על צפונותיו, וכל אשר יאמר – יעשה, וה' עמו.

ויהי היום והסוחר היה צריך ללכת בספינה אל מדינה אחת בדבר־סתר ויבקש מאחיו, כי ילווהו על דרכו; לשוא השיב לו האח, כי חלילה לו להיבּטל מן התורה וכי אינו רשאי כלל לעשות כדבר הזה, הלז האיץ בו ולא נתן לו מנוח, וזה ידע, כי מפרנס הוא את ביתו ויעש עמו לפנים משורתו וילך עמו. ויהי בבואם בים, ותקם סערה גדולה, אשר לא היתה כמוה, והאניה חישבה להישבר; ויצעק החסיד לאלהים וישמע בקולו וינח הים מזעפו. אז ראה גם רב־החובל, כי איש גדול הוא. והנה צפה האניה הלאה והלאה, אבל תעתה מדרכה על־ידי הסערה ותבוא אחרי עשרה ימים לחוף מדינה אחרת. ויהי כי אמרו לצאת ממנה, לבקש להם אוכל, הם אך הציגו כף־רגלם על הארץ, והנה נשמע קול תרועה, ואנשים מזוינים מיהרו והקיפום וישימו אותם בחבלי־ברזל, וישדדו כל מכמני האניה ואותם כבשו לעבדים, וידע החסיד, כי יסרו ה' על אשר עזב את בית־מדרשו ויקבל את דינו באהבה. אך לב אחיו התחמץ בקרבו בשביה ויחשוב תחבולות להמלט.

ויהי כאשר הובלו אחרי ימים של שוק העבדים להימכר, הכירו בהם עברים אחדים, כי בני עמם המה, ויאמרו לפדותם. אבל רב היה המחיר, אשר בקשו גוזליהם בעדם ולא הספיק אך לאחד. וייטב החסיד בעיניהם מאחיו, ויאמרו לפדות אותו בלבד; אבל הוא מיאן ואמר: אל תַּפלו ביני ובין אחי. ויאמרו להטיל פור, הוא גורל, אבל אחר־כך נועצו ואמרו: שלם נשלם בעד אחד מכם, ואתם בחרו לבדכם. ויאמר הסוחר אל אחיו: תן לי את הבכורה בחופש, כי אנכי מכלכל את ביתי וביתך, ואם אשאר פה, ורעבו גם שניהם יחד. ויאמר החסיד: טוב דברת, צא אתה במקומי ושוב אל עמנו ומולדתנו, ואנכי אשא את כבלי העבדות; צר לי אך על תלמידי הרבים, שנשארו בלי מורה. ויאמר אחיו: אלהים הרחמן יפדה גם אותך. כה נשקל כסף עבור הסוחר ויצא לחופשי. וישק לאחיו ויבק. ויפרד ממנו לשלום וישב אחרי נדודים רבים לעירו לבדו; וישב למסחרו ולמעשהו, והוסיף לעזור לבית־אחיו עוד יותר מבתחילה והיה להם לפטרון ולאב.

נמכר הרב והמורה לארץ התוגר לעבד, ויעבוד בחצר המלך ימים רבים. וימצא חן ויקלו לו את עבודתו; עליו היה אך להשגיח על הגנות ועל הפרדסים. ובעתותיו הפנויות ישב וחזר על תלמודו בעל־פה והיה עובד את אלהיו על אדמת נכר.

ויהי כי השלימה ממלכת התוגר, אחרי מלחמה רבה וארוכה, את צרפת וכרתה עמה ברית־שלום, ראוהו שליחי צרפת וייטב בעיניהם, וינתן להם במתנה. ויביאוהו השליחים אחר־כך צרפתה, ונעשה שמה עבד למלך ויעבוד גם אותו באמונה ובתום.

ובחצר המלך הזה היו שני בושים, אשר שום איש לא הבין את לשונם, ועבודתם קשה היתה. ויהי היום וישבעו חרש לשלוח יד במלך. והרב שמע את דבריהם, כי ידע שבעים לשון. ויגד את הדבר למלך. ויבּחן הדבר וימָצא כן. ויתלו את הכושים על העץ ואותו גידלו וינשאו. ויהי בשאול המלך אותו, כי יבקש מאתו שאלה אחת, ענה ואמר: תן־לי את עיר קוצי לאחוזה. ויאמר לו נמלך: מעט הדבר אשר ביקשת. ויצו להעניק לו עוד רב טוב, וישלח אותו במתנות רבות לעיר ההיא וישימהו לנגיד לה ולראש.

וייסד הרב בשובו שמה ישיבה גדולה, וינהרו אליו תלמידים מכל אפסי ארץ, והוא כילכלם גם בלחם. ויצאו מישיבתו זו מאורות רבים לישראל.

ג: בִּן־נוּן

פעם אחת באו גזרות רעות על ישראל במדינה אחת ויציקו להם מאד בכל מיני פקודות קשות. ויקבלו את דינם באהבה ולא קָבלו על ה'. ראו הגוזרים, כי אינם יכולים לעם הזה, גזרו עליהם שמד. כיון שראו שמעבירים אות על דתם, עזבו כל הונם ורכושם וברחו ונפוצו וארבע רוחות השמים.

והנה עברה בספינה אחת בים משפחה אחת רמה ומיוחסת מבני־הגולה, והמה יוצאים לארץ הולנד, הידועה אז בחופש־הדת, והנותנת ואובדים ולנידחים מנוח בארצה. אבי המשפחה היה איש בן שבעים ונשוא־פנים, ושמו יצחק, לו אשה ישרה וכשרה, ושמה שרה, ולהם שלושה בנים ושלוש בנות. ובן־זקונים אחד כבן עשר, והוא יפה־תואר ויפה־מראה ומושלם בתורה ובחכמה. כה נסעו יחד שבעה ימים ושבעה ליליות; ויהי ביום השמיני, כאשר החלו לקרוב אל החוף, נמעדו רגלי בן –הזקונים ונפל המימה, ויצעקו כולם, וימרטו שערות ראשם על האהוב ועל הנחמד, ותקצר ידם להושיע לו. הוא צלל במים ואין. לשוא קראו לראש הספינה ואמרו לו, כי יתנו לו כל הכסף והזהב אשר אצלם, אם יוציאוהו מן המים. שומע לא היה להם. והנה רוח באה על הים ויניע את הספינה, וכמעט חישבה להישבר. ביגיעה ובעמל באו בני־המשפחה אל החף, התישבו בארץ ויבכו על בנם האבוד.

וה' הזמין דג גדול מאד ויבלע את הנער, בצללו במים, ובקרבּו מצא לו משכן לנוח. הוא אכל ממה שהדג אוכל, שתה ממה שהדג שותה, ומרגלים אחת מאירה לו. ברוב הימים התרגל במשכנו זה, זכר את משנתו וילמד, התפלל ערב ובוקר וצהרים ויעבור עם בעל־מלונו את הים הגדול לארכו ולרוחבו.

פעם אחת, כשהלכו צידים לצוד דגים בים, עלתה בידם לצוד דג גדול מאד, וימשכוהו בכוח רב אל היבשה. וירץ כל העם לראות את הדג, אשר כמוהו לא ראו לגודל, ועיניו משונות ומאירות כאותן של בני־אדם. קנה אותו שר־העיר ואמר לתקנו לסעודה. ויהי כי פתחו את בני־מעיו של הדג, ויראו והנה שם נער בוכה. ויפחדו מאד ויאמרו: מכשף בא אלינו לאַבּד את הארץ. וימר המלך: אל תיראו! ויצו לנקות את הנער, לרחצו, לסוכו ולהלבישו בגדים חדשים וישימוהו נגד האור, לחַמם את גופו. ותשב אליו נפשו ויבט אנה ואנה ויאמר: איה אנכי? ויסַפרו לו, כי מצאוהו במעי הדג. וישאלו אותו למוצאו, ויאמר: בן לעם העברים אנכי, וגרתי באופל־הים שנים־עשר חודש. ויספר את כל אשר קרהו. וירחם עליו המלך ויתנהו לקהילת היהודים אשר בארצן לחנכו. ויהי לגדול בישראל ויקראו לו לזכר הנס שקרה לו בן־נון.

סִפּוּרֵי אַגַּדָה

א: סֵפֶר בְּרֵאשִׁית

ויהי בעלות משה בן עמרם השמימה, לקבל את התורה, נתן לו אלהים חמישה ספרים כתובים משני עבריהם, הלא המה: ספר בראשית, שבה יסופר על בריאת העולם ומעשי אבות; ספר שמות, כולל יציאת מצרים, הקמת המשכן וכריתת הברית שבין עם־משה ובין היושב בשמים; ספר ויקרא, הכולל כל עניי הקורבנות; ספר במדבר, המסַפר פקודי שבטי־ישראל ומלחמותיהם את אויביהם, וספר דברים, החוזר בקיצור על דברי הספרים הקודמים.

וילכו בני־ישראל בגולה, מארץ לארץ, וישאו איש איש על שכמו ספר ספר, להגות בהם, כאשר יפנו ממעשיהם. על־כן יקָרא להם “עם הספר”!

והיה מעשה באדם אחד, שנשא אשה ולא ילדה לו, ויחל את פני ה' ויפתח את רחמה ותלד לו בן יחיד, וקרא את שמו נח, לאמור: זה ינחמנו מעצבוננו עד עתה, ויגדל הנער ויגָמל. וכשמלאו לו שלוש שנים, כתב לו אביו בעצמו ספר בראשית על קלף נקי, ויביאהו אל בית־המדרש, וילמדהו לקרוא ולהבין בו; ויהי היום ויסבו אויבים על העיר וילחמו בה עד רדתה וישבּו שבי רב מישראל, ובתוכם שבו גם את הנער הקטן וספר החומש עמו; ויוליכו את השבויים למדינה המלך וישימו אותם שמה לעבדים ולשפחות, ואת הספר הנשבה שׂמו בבית גנזי־המלך.

ויהי בלילה אחד נדדה שנת המלך, ויאמר להביא ספרים לפניו ולקרוא בהם. ויביאו גם את ספרו של הנער העברי ביניהם. ולא נמצא גם אחד מבין כל עבדי המלך וחכמיו, שיודע לקרוא בו. ויקצוף המלך ויאמר: התלתם בי, להביא לפני ספר, לא ידע אדם קרוא בו? ויען סריס אחד, שליוה אז את אנשי־הצבא על דרכם: ידעתי נער אחד מן השבויים, שעמו בא הספר הזה, אולי ידע הוא לקרוא בו, וימהרו את הנער וירחצוהו ויטהרוהו ויחליפו את שמלותיו ויביאוהו אל חצר־המלך, והוא טוב־רואי.

ויבוא לפני המלך וישתחו ויאמר: יחי המלך! ויאמר לו המלך: עמוד, בני, והגד, האם תדע מה כתוב בּספר הזה? ויאמר הנער: אדע בו מעט, אדוני המלך, ויפתח המלך את בדף הראשון של הספר ויאמר לו גש הנה וקרא לפני, ויחל הנער לקרוא בו: “בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ”, ויבאר למלך את פשר הדברים, כי כבר למד לדבר בלשונו, ויוסף לקרוא בספר: והארץ היתה תוהו ובוהו, וחושך על פני תהום, ורוח אלהים מרחפת על פני המים. ויאמר אלהים: יהי אור! – ויהי אור!" ויקרא בפרשת הספר. ולב המלך ושריו מתענג לשמוע את הדברים הרמים האלה, על קדמות העולם ובריאתו, יוצאים מפי הנער. ויושב המלך את הנער הקורא על המיטה,

ויעבר בידו על ראשו ויאמר: אלהים יחנך, בני, מי אתה ובן מי אתה? ויאמר הנער: מארץ העברים אני, אשר החרבתם בזעם ה' עלינו, ואנכי יחיד אני לאבי ולאמי, וישבּו אותי מלפני רבי עם הספר הזה. ויאמר המלך: יתברך אלהי השמים והארץ, אשר נתן לכם לב חכמה להשכיל וידוֹע; ואתה אל תירא, כי אצווה להוליכך אל אביך, שזכה לבן כמוך, ושָׁקהו המלך. ויהי ליום המחרת, ויצו המלך לתת לו עוד חליפות שמלות יקרות, ויענק לו מתנות רבות וישלחהו בכבוד לבית אביו. ורץ יוצא לפניו לבשר את הוריו כי עוד בנם חי, ויצאו לקראתו, ויראו את כל הכבודה ומתנת המלך בידו, ויפלו על צוארו וישקוהו ויבכו בכי גדול מרוב שמחה. והוא ספר להם את אשר קרהו ואיך גידלו המלך וינשאו בגלל הספר וטיבו. ויברכו ויהללו את ה', שנתן להם זאת התורה והגדיל לעשות עמהם חסד ועם בנם יחידם רב־תבונה זה; והניחו את הספר בארון לדור דור, ועדין הוא שמור!

ב: לֶחֶם הַפָּנִים

עם יצא ממצרים ויסר ה' סבל משכמו, ויבקע ים ויעבירם בתוכו ויתן להם את תורתו ויחם בענן יומם, ויחן העם במדבר לרגליו ולבית אבותיו.

מה טובו אהליך, יעקב! שם, הרחק מן הגויים, במדבר סיני חונים להם שבטי־יה. והמן יורד להם ממעל, אז יתאווה אדון עולם לשים שכינתו בין בני בחיריו. ויאמר למשה עבדו: דבר אל בני־ישראל ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. משכן עץ שאל אלהים ועליו יריעות עיזים; והעם מרבים להביא מנדבת לבם עורות אלים מאָדמים ועורות תחשים, וגם זהב הביאו, אבני שוהם ואבני מלואים וכסף ונחושת רב וכל חומר יקר לבנין. וכלים ציוה האל לעשות לביתו, את המנורה בעלת שבעה הקנים, את ארון־הברית ואת השולחן ללחם הפנים, את מזבח־העולה ואת מזבח־הקטורת. ויעשו בזה כל חכם־לב וחושב מחשבות, איש איש במלאכתו, מלאכת הקודש; וכל הנשים, אשר נשא לבן אותנה טווּ את התכלת ואת הארגמן. ותכל כל עבודת המשכן אוהל־מועד, ויקימו אותו באחד בחודש: את קרשיו, בריחיו, עמודיו וכליו. ויכס הענן את האוהל וכבוד ה' נראה לשכון בבית־זבול לו. “הניח כל מה שלמעלה ונתיחד בשל מטה”.

ואז יבואו ראשי המטות והשבטים וחנכו את הבית ואת המזבח והביאו את קרבנותיהם: עגלים, ובקר ופרים. וניגשו הכוהנים ושחטו את זבחי־השלמים ונזרק הדם על המזבח סביב, ואחיהם מקטירים ומקריבים – וה' את הלחם יברך, את לחם הפנים.

ויסעו בני ישראל עם המשכן ואת האוהל ואת כליו ובני לוי שומרי משמרת, ויסעו ממקום למקום, עד בואם אל הר העברם. וימת שם משה איש־האלהים, ויעבירם יהושע את הירדן ויחנו בשילה. וימת יהושע, עוד בטרם כלותו לכבוש את הארץ, ויקם ה' לבני־ישראל שופטים ויושיעום מיד אויביהם. ויצאו הארון וכלי המשכן ויחנו בנוב; ומשם באו לגבעון, עד אשר בנה להם דויד אוהל ושלמה הקים בית־אבנים בירושלים.

והעם מקריב קורבנות, מדי עלותו ליראות את פני ה‘. ובאו הכוהנים לקחת להם את חלקיהם ואת הנותר יעלו על המזבח. וה’ לא ירצה אלפי אלים, רק את הלחם יברך, הלחם ששמו על השולחן ויניחוהו שם משבת לשבת.

ושני שולחנות היו באולם מבפנים על פתח הבית, אחד של שיש ואחד של זהב. על שולחן השיש היו נותנים לחם־הפנים בכניסתו, ועל שולחן הזהב – ביציאתו. ובפנים האולם – שולחן גדול כולו זהב טהור, שעליו לחם־הפנים תמיד; וכשהיה מריח ה' את ריח הלחם, היה אומר: אוסיף לברך את האדמה, כי תוציא פרי לשובע ולא יאכלו בני־אדם לחמם במשקל. “שולחן דא הוי לקבלה ברכין דלעילא ומזונא לעלמא”.

כה חי העולם בשלוָתו ימים רבים מאד ונהנה ממזון האלהים. והנה יצא האיל לנגח ימה וצפונה וצפיר־עזים בא, ואחריהם – בא מלך עז־פנים. שׁמשוֹ של בית־האלהים, החל לשקוע…

בימים ההם שימשו באולם בני משפחת בית־גרמו; והם היו בקיאים במעשה לחם־הפנים. חכמה ובינה יתרה להם. ולא רצו ללמד את מלאכתם לאחרים. שלחו להם זקני־ישראל ואצרו: מה ראיתם ברוכי ה', שלא ללמד חכמתכם? השיבו אותם לאמור: יודעים הם של בית־אבא, שהבית הזה עתיד להיחרב.

והבית נחרב! באו ברומאים ושרפו את בית אלהינו ושבת לחם־התמיד. הכוהנים והלויים, בראותם שאין תקומה, קפצו לתוך המדורה וזרקו את מפתחותיהם כלפי מעלה ואמרו: ריבן העולמים, הא לך מפתחותיך, הואיל ואין אנו נאמנים לפניך עוד לאכול משולחן המלך!

וה' חשב להשחית חומת בת־ציון, ולא השיב ידו. מיטב העם יצא להורג, וירטיבו בדמם את השדות הכרמים, והנשאר הלך שבי ביד צר. וירא ה' בענים וינחם!

שלוש משמרות הוא הלילה, ועל כל משמר למשמר יושב הקדוש־ברוך־הוא ושואג כארי, ספוד יספוד על ביתו.

ובכל חורבה וחורבה מהריסת עמו בת־קול מנהמת כיונה: אוי לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי! ובכל לב איש־עברי, כשהוא עומד בצקון לחשו, אנחה מתפרצת: וַי לנו שאבדנו את בית חיינו, ואין לנו כוהנים בעבודתם, לויים בדוכנם וישראל במעמדם. אוי להם לבנים, שגלו מעל שולחן אביהם.

וילך ישראל גולה מגוי אל גוי ומארץ לארץ. בלי מצוא מנוח. לאומים ניתּצו, ממלכות חדשות קמו, חזות עוד יותר קשה מאשר חזה דניאל באה ממזרח.

עבר האלף הראשון לגלות ישראל. ותבואנה המאות הקשות אחריו, מאה מאה קשה מחברתה. והיתה חיתת העמים על הגולים המוכים. ארץ ספרד הקיאה את בני־יעקב; יצאה ממנה כל הדרה, וה' שאג ישאג על נוהו.

ומעטם השרידים ששבו לנשק את האדמה, אדמת הקודש, או גם להתישב בתוכה; גם לשם הביאו אתם את כלי־הגולה והמה יושבים על הקברים, מתפללים ומשברים לבם לפני אביהם שבשמים; “שכינתא בגלותא”! ארץ ה' נתונה בידי זרים. אין עולה, אין מזבח ואין שולחן. באלף וחצי “נטל מזוני עילאה מעלמא כולא”.

ויהי ערב ויהי בוקר.

בימים ההם חי בספרד אחד מבני האנוסים, ואוריאל שמו, והיה האיש ההוא תם וישר, עובד את בן־האלהים ביראה ושומר את פקודי הכנסיה, כאחד משלומי מאמיניה. ולו אשה מבנות הארץ ושמה מרים. ויחיו שנים רבות יחדיו ויתפרנסו ביושר בעבודת כפיהם.

ויהי היום ויחל רח העברים שר באוריאל לדבר אל לבו: שוב לעמך ולאלהי אבותיך! ויחשוב אראל את ההרהורים האלה לחטא. וירץ אל הכוהן ויתוָדה לפניו. והלז ציוה עליו, כ לא יעשה מדחה ולא יפנה לתעתועי העם הזה, אשר פקד ה' עליו. והרוח מפעם בלב אוריאל יום יום בהקיץ ובחלום־הלילה הוא בא וקורא לו ואומר: שוב לעמך ולאלהי אבותיך! ויהי כי ידע כי ה' הוא האלהים וכי בחר לו עמו לשכון בו, ויקם וימכור את ביתו וא נחלתו, ולאיש לא הגיד מה זה יניע את לבו, ויעבור אורחות־ימים, הוא ואשתו עמו, כי אמרה: עמך – עמי ואלהיך – אלהי!

ויבואו שניהם לגליל העליון, אל עיר צפת, אל קהל עדת בני־ישראל אשר שם. ויכּנס אוריאל בברית האלהים. וגם מרים קיבלה עליה לקיים את מצוותיו.

ויתישבו הגרים בעיר התחתונה, ושם עבדו את אלהי אברהם באמונה וביושר. המה יסתפקו במועט ונתנו משלהם לזר. התפללו ערב ובוקר בלשון הקודש, שלמדו מעט, וגם בלשון שהיתה בפיהם, ושמרו את מצווֹת התורה הרבות, כפי אשר הבינו בתמימותם… אמנם עוד התערבו בביתם מנהגי־הדת שעזבו אותה עם מנהגי תורה זו שבאו להסתופף בצלה, אבל ה' לא כעס עליהם, כ את כל אלה עשו בתום נפשם “ורחמנא ליבא בעי”.

ובימים ההם ישב בצפת, בין יראי ה' הרבים והשלמים, רב וקדוש אחד, והוא היה דורש בכל יום ומועד ושבת בבית־הכנס העליון ויעבר לפני הקהל זכרונות פרשת השבוע על הסדר. אל הבית הזה בא אוריאל מדי שבת בשבּתוֹ, עמד בפינה וירא משם בחזון רוחו את ירחי עמו מקדם. מפי הדרשן המתלהב מזה שמע אוריאל בפעם הראשונה, כי בעבר הנהר ישבו אבותיו מקודם, ויעבדו שם אלהים אחרים. ויקח ה' אותם ויושיבם בארץ ההיא, ששמה יושבים עתה הוא ואשתו. ממנו למד לדעת את אברהם, את יצחק ואת יעקב, את משה ואת אהרון ומרים ואת כל דור־הדֵעה אשר במדבר. ואת משכן ה' העמידו לפניו, את הארון ואת המנורה, את כל כלי־המקדש הנוצצים ומעשי־המשכן, אחד אחד.

ימי חורף היו; פרשת השבוע סדר “תרומה”, והמקרא הנדרש: “ונתת על השולחן לחם־פנים ופני תמיד”. כמו בחזון העביר הדרשן את מעשה השולחן ואת מעשה הלחם הקדוש, שממנו יצא שפע אור לעליונים ולתחתונים. הגר עמד כמו במעגל קסם…

ויבוא אוריאל לביתו ויספר לאשתו את אשר שמע בבית־הכנסת, וידבר אליהף למה נמנע כיום מה' את הלחם, והוא ציוה לבני־אדם לעבדו באֵלה ולעשות לו נחת רוח!

ויהי ביום החמישי ויאמר אוריאל למרים: תכיני עתה מאפה הלחם ליום השבת – אופי עוד שתי חלות טובות לאלהינו, אולי ירצה לקחת מאתנו את אשר נגיש לו, כמו בימי קדם. ויטב הדבר בעיניה.

ותמהר האשה השוקה, ואת צרור הכסף לקחה בידה, ותקן איפת סולת יפה בחנות, שקונה בה רק פחת־העיר, ותשם את הקמח בצרור לבן, אשר הביאה אתה, ותבוא הביתה ותרחץ, u תלבש מלבוש נקי ותנפה את הקמח שלוש פעמים, ותצא הסולת דקה מן הדקה ותּבהק בלבנוניתה, ותשם אותה בעריבה של עץ חדשה. ואוריאל השתתף גם הוא במצוה ויבא בכלי מים מהחצר. ותכן מרים את הקמח לבצק ולא הניחה אותו בבית־המבשלות, כמעשיה מימים ימימה, כי אם שׂמה הכל על שולחן האוכל אשר בבית, ותכס את העריבה במפה לבנה.

היום רד, פאתי הקדים של פני הרקיע כוּסוּ אורם דמדומי־חמה… ובבית אוריאל – שלוַת עולם ואדם.

וישכימו קום ממחרת היו, עוד בטרם עלה השחר, וירחצו ידיהם ופניהם וירימו את המכסה מעל העריבה והנה העיסה עלתה. ותלש האשה אותה, ולבה מלא אהבה לאלהים, כי קרוב הוא עתה לה; ואוריאל עומד עליה לשרתה.

ואת כיכרות הלחם עשתה מעשה קלעים יפים ותיצק עליהן שמן, רק חלה לא הרימה, כי אמרה: שתים מהן לה'.

ויסיקו את התנור עצים דקים ויעל הלהב כמו חוגג, וימלא כל החלל חום נעים, ואת כיכרות הלחם שמו במזרקי ברזל, ויאפון היטב היטב, ותצאנה בעוד שעה קלה שלמות בתבניתן, וקרום ירוק עלה עליהן, ריחן – ניחוח, וטובות למאכל. ופני האשה אורו…

ותקח מרים את “החלות לה'”, אשר יצאו בראשונה אפויות מהתנור, ותצרור אותן בעודן חמות במפה לבנה של שבת ותתנו ביד אוריאל, שעמד עתה לפניה ככוהן.

השחר טרם עלה, דממת קודש מילאה את הבריאה. ואוריאל מיהר את פסיעותיו בחוץ, פן יפגשהו איש, ויקדם שלומו לשלום האל.

והוא בא לבית־הכנסת. אסתייעא מילתא, שריק היה באותה שעה מאדם; והכל בו: קירות, העמודים והכלים, כמו עומדים ומחכים…

לאט לאט ניגש אוריאל אל הארון, כי נפלה עליו חרדת המקום. בידים רועדות הרים את הפרוכת, פתח הדלתות וישם בו את הלחם, קרבן לה'.

ובאותו רגע מלא אור גדול א כ הבית. תבל התנערה מהלילה הארוך… מלאכים יחפזון, הכוהנים והלויים, היושבים ומצפים לביאת הגואל, התאספו לראות במראה ההוא, והבוקר בא בכל יופיו והדרו־כבימי קדם. בעלי המשמרות קמו כביום אתמול, לתת בשיר קולם; ולולא נאמר, כי אין אליהו בא בערבי־שבתות כי אז תקעו בשופר גדול. – –

ויושבי צפת התעוררו משנתם ויקומו, וירגישו איזה רוַח בנשמתם. הן הוקל הפעם משא- החיים מעל שכם האדם. כל אחד מצא היום את צרכי שבּתו בנקל. העבודות וההכנות ליום הגדול כמו נעשו מאליהן, והכל שמח לקירבת שבתא מלכתא.

ויום־השבת בא ויפתח שעריו הרחבים לכל באי־עולם. בגן־עדן העליון העמידו שולחן גדול וארוך מהלך ד' אמות פרסה. ופרסו עליו מפה לבנה כברק השלג, שטוו אותה האמהות הקדושות, העמידו כסאות לאבות, כסאות למלכי בית־דויד ולנביאי הצדק, כסאות לכל גדולי עולם מימים ימימה. וישבו כולם לבושי לבנים איש איש על מקומו, תיפקדנה כל הנשמות הטהורות. וה' יושב בראש הקרואים על כסא רם ונישא.

ויקדשו את השבת בשעה הגדולה ההיא, לא על היין כי אם על הלחם. באה עת־רצון והתעוררות בלי סוף לכל חי. הורם המסך והכל מתרחץ בפלג אלהים…

וממחרת היום, בשעת פתיחת הארון “לקריאת התורה”, ולבב הציבור פועם כלב איש אחד, התגנב ממושבו אוריאל, שנפשו ריחפה כל העת בין תקוה ופחד, ויסתכל בתוך הארון, וירא כ הלחם איננו, וידע כי לקחו ה' אליו, ככלות התפילה מיהר לסַפר לאשתו, כי רצה ה' את קרבנם. ויהי חג במעונם.

וירד ה' בענן, בצאת השבת, ועליו ניצבו בני־אלהים ויאמר אליהם: הראיתם את עבדי אוריאל, עובד אותי בתום, מיום שנחרב היכלי והגלתי את בני, לא היתה לי נחת־רוח כזו משום אדם הכינו את היסוד לבנין השלישי!

ויחלו המלאכים להביא את החומר לבנין, כאשר נפקד עליהם, ומאפסי ארץ עליהם ללקט אבנים אחת אחת. ומלאכה לא ליום…

ובכל יום חמישי לשבוע עשו אוריאל ואשתו כמעשה הזה, להכין עם לחמי־שבת שתי עוגות יפות גם בעד האלהים. בערב־שבת בבוקר נשא אותן אוריאל בכוָנה ובצנעה אל בית־הכנסת וישימן בארון, וביום השבת, בעת תפילת שחרית, כבר נעלמו ולא היו שם. ויאמינו האנשים התמימים, כי יד ממרום שלוחה תמיד, לקחת לשם את לחמי־הקודש. ושמש בית־הכנסת, במצאו בארון־הקודש, בעת תקנו בכל ערב־שבת, שתי ככרות לחם נחמדות למאכל, ויקחם לביתו ויעש עמן, כאשר עשו כוהני־בל במעשי־דניאל, לאכול את מנחת־אלהים.

ויהי בערב שבת אחד, וחד מן רבני העיר וחסידיה לן בבית־הכנסת וייקץ וירא את הגר עומד לפני ארון־הקודש ומניח את קרבנו, קרבן מנחה…

ויחרד הרב וילָפת ויקפוץ ממקומו ויאמר לאוריאל: רשע, מה אתה עושה, לגַשֵׁם את אלהינו, והוא “אין לו גוף ואין לו דמות גוף”; חטאת לאלהים חטא גדול ונורא, לא יכופר לך!

ויעמוד אוריאל כנדהם ויפחד פחד גדול, ולא ידע היאמין או לא יאמין. וימהר הרב לקרוא לשמש, ויאמר לו: תן תודה על מעשיך! ויתוַדה השמש, כי הוא היה מוצא בכל ערב שבת בבוקר שתי ככרות־לחם יפות. ולא ידע מי שמן שם ויקחן, בחשבו אולי הזמינן לו ה' ברוב חסדיו, ובביתו אין כל.

ויהי כאשר שמע אוריאל את דברי השׁמש, חשב באמת, פן לא היה קרבנו לרצון, ויפול על פניו ויאמר: אמנם חטאתי!

ויעש ככל אשר ציוָהו הרב ולא ידע את נפשו, וישב לביתו אבל וחפוי ראש; ובהגידו לאשתו את כל אשר קרהו אחזה אותה פלצות לשמוע, לבה מת בקרבה. ואוריאל יצא מדעתו.

יד האדם הגסה באה להשבית מנוחת עולמים…

ובלילה ההוא בא בעל־החלום ואותו רב המוכיח ויאמר לו: צו לביתך כי מות תמות! –

סיפורי בדים

א: אַרְבָּעָה מַלְאָכִים טוֹבִים

(העקרב, הכלב, העורב והדג)

בארץ המזרח גר איש עשיר פלאי, ושמו הא הא, יהיה האיש רב־חסד ונותן צדקה הרבה; ואולם את הכל עשה על־ידי משרתו הנאמן, ואיש זר לא ראהו. מעולם לא התפלל בציבור, כי אם ביחידות; גם במסחר לא שלח ידו ואמרו עליו, כי לו אוצרות בלי חשׂך, כי היה מפזר ומוציא מבלי להכניס. והוא המסתתר תמיד בחדרו האחד, אהב לבנות לו חדרי־משכיות רבים, ובאולמיו לאין־מספר כמעט אין יושב, כי אשתו מתה עליו זה שנים רבות, ולו רק בן אחד, יחיד לו, ויקרא את שמו יוחנן.

ויהי כי זקן האיש, ויקרא לבנו יחידו זה ויצווהו על ביתו ועל נחלתו, ויאמר לו: הנני מת וקברתני בקבר אבותי; והיה ביום אשר יתמו ימי האבל, ויצאת אל השוק בעלות הבוקר והדבר אשר יקרה לך בדרכך הראשונה, אותו תקנה בכל מחיר אשר יושת עליו, והיה לך למשמרת. ויכל לדבּר, ויאסוף את רגליו אל המיטה וימת. ויובל לקברות ויספדו לו ויבך אותו בנו חודש ימים.

ויהי ביום השלושים, ויזכור הבן את פקודת אביו, וישכם למחרתו ויקח צרור כסף בידו וילך לשוק־העיר ויעמוד בקצהו, ויחכה לראות מה יקרה לו. וירא איש עובר ונושא גביע־כסף בידו, ויגש אליו ויאמר לו: מכור־נא לי את הגביע הזה אשר בידך. ויענהו האיש ויאמר לאמור: אם תשקול אלף שקל על ידי, אעשה את הדבר הזה, למכרו לך. ויחר לאיש דבר יוקר המחיר ויאמר לבעל־הגביע: בעד כלי זה, אשר שויוֹ מאה זוזים, תדרוש אלף, האם תבונה רחוקה ממך? ויאמר האיש: איני כופה אותך כלל לקנות, עשה כטוב בעיניך. ויפן לו עורך וילך. אז זכר הבן, כי מצוָת אביו חזקה עליו, וירץ אחריו ויאמר: קח מידי חמש מאות זוזים, קח שמונה מאות. ויען האיש ויאמר: יען אשר לא נתת לי את אשר דרשתי מידך מיד, עליך לתת לי עתה כפלים מבראשונה, וימאן הבן ולא אבה לתת לו סכום רב כזה. וילך בעל־הגביע עם כליוֹ הלאה ולאפנה אליו עוד. ויהי כראות הקונה, כי אין תרופה לו, ויאמר לנפשו: הן אבי ציוָני על הדבר הזה וגם השאיר עושר רב בידי, ואיך לא אעשה את אשר דיבּר אלי בעת צאת נשמתו? וימהר אחרי ההולך, ויקרא באזניו: טוב הדבר, קח מידי אַלפים זוזים ותן לי את הגביע. ויאמר האיש אליו: בעבור מעשיך עמדי אקנסך ונתון תתן לי שלושת אלפים זוזים, ויצר לו, לנער, על המחיר הרב הזה; ואולם כבר ירא לנפשו לעזוב רגע אצת המוכר, כי ראה שרעה נגד פניו, ויתן לו את אשר אמר בכסף זקוק, ויקח מידו את הגביע, אשר עלה לו עתה במחיר יקר מאד, וישב לביתו.

הדבר היה לפני ערבי פסחים, ויהי כי כלו ימי ההכנה והגיע ליל הסדר, אשר בו יחוגו כל היהודים את יום צאת אבותיהם מעבדות לחירות, ויקח הקונה את הגביע ויעמידו על השולחן הערוך לכבוד החג. ויהי הוא מבקש למלא אותו יין, וירא כי עוד גביע שני בתוכו, ויסר את הגביע הקטן מן הגדול, וימצא בתוך הקטן עוד קטן ממנו; וכאשר לקח את זה בידו, קפץ מקרקעיתו עקרב קטן, ויבּהל מאד. ואולם כרגע אמר: יש דברים בגו וכי לא לחינם ציוָהו אביו על זה.

ויתן לאורח הקטן, לעקרב, לאכול ולשתות בקערה. וכאשר שׂבע וייטב לבו, וישב על רבצו אשר בתוך הגביע ויישן.

ככה פיטם אותו אדוניו כל ימי החג, ויתארח אותו ולא שאל היורש: מה נשתנה האורח הזה מכל האורחים? ובעבור ימי החג, החל לפרנס את העקרב ולהמציא לו את כל צרכיו.מדי בוקר בבוקר הגיש לו חלב לשתות ושמן נתן לו לרחוץ בו. ויגדל העקרב, ויצר לו המקום בתוך הגביע, ויפנו לו מקום בתוך דוד גדול, ושם בית מנוחתו. ויהי ברבות הימים ויקטן הדוד מהכילו, גם כי שמן וירב, ויבן לו אדוניו מעון בתוך חבית גדולה; והוא כבר שותה חמש מידות חלב ביום, ואוכל כמו שור, ועלו מזונותיו בכל יום לסכום הגון, ואולם מאכילו לא התאונן ולא קימץ וישא במשא החי הזה, אשר בא בגבולו.

ויגדל העקרב, עד כי חדר גדול היה דרוש להכילו, ויחרד כל איש למראהו. ובעל־הבית נושא את סבלו, נותן לו בכל יום את סאת מזונותיו; והוא שמן עד מאד ומראהו כגבעה קטנה.

בימים ההם וידל אדוניו, כי הפסיד הרבה בסחרו, וגם הרבה כילה את ממונו בכלכלת העקרב המשונה. אז אנוס היה לעבוד, הוא ואשתו, עבודת־כפים, וכל השכר הזה בא אל פי האוכל הגדול, אשר לא שׂבע תמיד. מה זה עשה להם אלהים?

עתה כבר החלו לחשוב מחשבות, כי כבד עליהם הדבר לעשותו. ויהי כי דלו עוד יותר וייקצר כּוחם לשאת במשא הזה, ויפול בן העשירים המתרושש על פניו ויבק ויתפלל לפני אלהים לאמור: אנא, אלהים, שמע לתפילת עבדך, הן גלוי וידוע לפניך, כי הוצאתי את כל אשר היה לי, לבעבור עשות את פקודת אבי, ככתוב בתורתך; ועתה לא נשאר לי ולביתי מאומה. אני ואשתי, אשר נתת לי, סובלים מחסור, וזאת החיה הזרה אוכלת בשרנו מעל עצמותינו, ואין אנחנו יודעים, מדוע זה תנסנו במסה כזאת? ולמה ציוית לחַי הזה לשכון באהלנו?

ויפתח אלהים את פי העקרב ויאמר לבעליו: שמע אלהים את תפילתך, ולא אוסיף, בן־אדם לענותך עוד, כי אלכה לי לנאות־שדה ולמרחב־יה. אל תשאל לשמי ולסודי, כי נשגב הדבר ממך ומכל ילוד־אשה, אבל בקשיני־נא, בטרם אפרד מעליך, בקשה אחת, הנוגעת לבנך, ואמלא אותה, חלף היגיעה הרבה אשר יגעת עמי ימים רבים, ואל יאמר איש תחת השמש כי עבדני חינם. ויען בן־האדם אל החי: אין מתנה טובה לי משמעי יצור כמוך מדבּר בלשון ואני שומע את דבריו; ואם טוב אני בעיניך, למדני עוד להבין לשון שאר החיות והבהמות, אשר ברא אלהים בעולמו. וישב אותו העקרב לאמור: יען כי חכמה שאלת לך, ומצאת גם עושר. לך אתי לשדה ואמלא את משאלות לבך.

ויעש כן, ויעזבו שניהם את העיר וילכו ויבואו ליער גדול מאד, ובו עצים רעננים רבים ושונים. וישרוק העקרב, ויבואו נחשים גדולים הולכים על ארבע, ובפיהם הם נושאים אבנים טובות ומרגליות ומוליכים אותם שי לאדם, הכל כאשר היה לפני החטא בגן־עדן. ויבואו אחריהם אריות ונמרים, ואחריהם מחנה שנהבים ופילים. מחנות מחנות שנהבים פילים זאבים ושועלים וכל חיתו יער באו, כולם טעונים בגדי ארגמן ותולעת־משי, ובהם אבני פטדה וברקת נוצצות למרחוק. וילמד העקרב את בעליו את לשון הבאים למיניהם, להבין ולהשכיל. וירא כי חכמים אלה גם להיטיב ולהשכיל ולדעת סוד־שדי, ולא ידעו רק טרף, וגם בהמות שדה באו ועמדו בשורה, נתכנסו שוַרים ופרות הבשן, כבשים שחורים ועזים לבנות כשלג; וניצב זאב עם כבש, שור בעל קרנים מתלחש עם ארי, ומלא היקום רוח שלום ואחוה, וכולם עומדים ואומרים שלום למלך העולם.

וישב האיש אחרי הדברים האלה לביתו, וישכור עגלות וקרונות לטעון את כל הכבודה אשר לו ביער, ויעשר מאד, ויבן לו בתים וארמונות ויצא שמו בכל הארץ, כי אין כמוהו לחכמה ולעושר. והוא מדבּר בלשון עם ועם ומבין גם שיחות חיות ועופות, ואין כל נסתר ממנו…

בימים ההם חי בארץ רחוקה מלך גדול ואדיר, והוא מולך על מאה ועשרים מדינה, וחילו רב ביבשה ובים. ולו אניות מלחמה ומסחר לאין מספר. והיה המלך ההוא צדיק בדרכיו, שופט מישרים ולא יכביד אכפו על עבדיו במסים ובארנונות, ויכבדוהו כולם בלבם ויבקשו אך את אשרוֹ.

ואולם דבר אחד לא ישר בעיניהם: המלך האהוב הזה לא לקח אשה מימיו ולא הוליד בנים. וייראו יקירי ארצו, כי במותו אין לו יורש־עצר ונסַבה המלוכה לאיש זר, אשר איננו ראוי לה, ותבואנה ריבות ומשטמה בחלקי המדינה ונהרסה כל הממלכה הגדולה הזאת; ויאיצו במלך יום יום, כי יבקש לו נערה תמה ויפה באיי מלכות או חוץ ממנה ויקים זרע לארצו. והוא לא שמע אליהם ולא נתן אוזן קשבת לדבריהם. ויראו כי נפתלה עצתם בעיניו, ויתקשו עליו עם כל בני־היכלו ויבואו ויאמרו לו, כי אם לא ימַלא את חובתו לבני־ממלכתו, אז יסירו את הכתר מעל ראשו ויתנו אותו לבן משפחה רמה אחרת, וזה יציב את גבולות הארץ. וירא המלך כי לא יכול להם, וימלך ויאמר: אעשה כדבריכם, אך חכו לי שבעת ימים, למען אבין ואדע עם מי אכרות ברית־עולם להושיב לימיני. ויצהלו כולם, כי באמת טוב לבם עליהם, ואך על אפם דיברו אתו קשה, ויקראו יחי המלך; כו יהיה כאשר דיברת!

ולמלך הזה היה גן נפלא, אשר אין כמוהו בכל העולם, ואיש זר לא יבואו בו. ויצו להכין לו מלבושים לבנים, וישכם בבוקר וירחץ ויטהר גופו וילבשם, ויאמר: אלך לאִטי, אולי יקרני חזון, אשר ממנו אדע ואבין את מי אבחר לי לאשה.

ואפס חזון ממנו כל היום ולא ראה ולא שמע דבר אשר ביקש, ואשר יהיה לו לרמז ולאורה. וישב לבוא אל הגן ביום המחרת, הלך בכל שביליו ואורחותיו, עמד והטה אזנו לכל מעין ועץ־מיצל, ואין מגיד עתידות, ואין עונה לו על משאלות לבבו. וגם ביום השלישי, אם כי הוסיף לטהר את עצמו וללכת בגן לארכו ולרחבו, לא מצא מאומה ולא ראה שינוי באיזה דבר, אשר יכול לצרף לו ממנו פשר־מה לחידתו, ויכבד עליו לבו. ויטייל בגן גם ביום הרביעי גם ביום החמישי והשישי, הלוך וחפש לשוא, וכבר אמר נואש. ויהי ביום השביעי בעלות הבוקר, והוא הולך בגן, תפוש ברוב שרעפיו, ויעף ממעל לראשו נשר בשמים, ויַפל מפיו לרגליו צרור שערות יפות מאד, והן כזהב מופז, וירם אותן המלך וירא וידע, כי מי אשר אלה לה היא היפה בכל בנות חלד, ואמר לעצמו: את זאת אקח לי למלכה ובה בחרה נפשי לעולם.

וימהר וישב לארמונו, ויקרא לכל שריו ועבדיו וישם לפניהם את השערות הנוצצות ויאמר להם: הבו לי את הנערה הזאת, אשר מראשה נגנבו השערות ההן, ואקח אותה לאשה ותשב עמי על כסא המלכות; ואם לא תעשו את הדבר הזה, למַלא את רצוני ומאוַויי־לבי, כי אז לא רק שלא אקח לי אשה אחרת ואשאר ערירי, כי עוד אסיר ראשיכם מעליכם, יען כי התלתם בי. נהפך המלך הצדיק בן־רגע לעריץ על־ידי חזון אש רחוקה ממנו.

ויבּהלו עבדיו ויפלו על פניהם ויאמרו: אדוננו המלך, הקשית מאד לבקש, ואיך נדע אייה הנפש הזאת, אשר חפצת? התחת אלהים אנו? אבל המלך מיאן לשמוע את תחינתם ואחת גזר עליהם, כי יבואו לו את הנערה הזאת בעלת שערות הזהב, ויפרד מעליהם סר וזעף.

ויוַעצו השרים והעבדים יחדיו, ויען אחד מהם ויאמר: קצרה ידנו לעשות את דבר המלך, אבל הנה ידעתי איש־עברי, חכם ועשיר, אשר היה מגדל ימים רבים עקרב זר ומוזר בביתו ויעשר ויחכם מאד, והוא יושיענו בזה וימצא את הדרך, כי כוח־סתרים לו… ויאמרו כולם: טובה העצה אשר אמרת, וימהרו אחרי האיש־העברי העשיר ויגידו לו את הדברים, אשר הם מבקשים ממנו. ויפג לבו בקרבו לשמוע כל אלה. ואולם התחזק האיש ויאמר: תנו לי איזה זמן ואראה, אם אלהים יעמוד לי למלא משאלות לבכם. ויאמרו: טוב, אנחנו נותנים לך זמן שלושה ירחים, ואם לא תביא אתך את בת־המלך, אשר יאבה בה המלך, אחת דתך למות וגם בעמך נעשה הרג ושפטים.

ודברים אלה קרו רבות בדברי עם היהודים, הלו הם כתובים על ספרי ימי הגזרות והזכרונות השונים למיניהם.

וישב יוחנן מאתם לביתו, ויסַפר לאשתו ולבניו את אשר קרה בבית־המלך ומה ידָרש ממנו.וישאל מהם רשות להיפרד מאתם, ושלושת חלות־לחם ונאד מים ועשרה זהובים כסף נשא עמו צידה לדרך, כי אמר: רוב עושר לא יועיל לי; אם האלהים עושה נסים, ועשה אותם גם בלעדי זה.

ויעזוב בעלות הבוקר את העיר וילך כל היום ההוא, ויבוא לפנות ערב אל יער גדול ושונה מאשר ראה אז, והנה כלב גדול לפניו, אשר לא ראה כמוהו לגודל, והוא רעב עד מאד ומבקש אוכל. ויפתח את שקו ויתן לו חלת־לחם אחת ויבלענה כמעט רגע. ויצא את לשונו ויתן לו עוד אחת, וישׂבע ויברכהו וילך לדרכו. ואחריו בא עורב, וכמעט לא היה לו כוח לעוף מרעב; ותן לו את החלה השלישית, ויאכל וישבע. ויט לו בראשו כרוב חסדו ויעף.

ויישן ההלך בבוא הלילה, ויהי בבוקר השני וישא את רגליו ויעבור דרך היער ויבוא לחוף נהר גדול, ושם עומד דייג הצודה דגם במכמרתו, ויפן אל הבא ויאמר לו: אם טוב הדבר בעיניך ומכרתי לך את כל אשר יעלה במצודתי בעשרת הזהובים אשר בצלחתך. ויתמה האיש מאד ויאמר לעצמו: אי מזה יודע זה את מספר שקלי? אין זאת כי אם מאלהים בא לא כל זה, אעשה־נא כדבריו. ויאמר: כן דברת, ויתן לו את עשרת הזהובים אשר בידו. וירא הדייג את המכמורת, והנה דג גדול ויפה בה. ויחר לו על אשר מכר דג מצוין כזה, אשר שויו הוא יותר מאשר קיבל ממנו, וישליכהו לפניו. ויאמר הדג לקונהו: בי, אדוני, הרי גדול אני ובשרי מהיות למאכל לאיש אחד, ובגלל נתח אחד, אשר תאכל ממני, ונגדעתי מים־החיים, לכן אם עליך הדבר טוב, שלחני־נא לנפשי למקום רעי וחברי; וחי אלהי, אם אשכח לך את חסדך זה אשר תעשה עמדי. וישמע יוחנן את קול המתחנן לנפשו וישיבהו אל המים וימר לו: שוב למקומך וחיית. ויקשקש הניצל בסנפיריו ויצהל ויעל גל גדול אחריו.

וילך האיש אט לחוף הנהר כמהלך מיל שקוע במחשבותיו ולא ידע אנה הוא הולך, ויבוא למעבר קטן ויעבור בו ויבוא לעבר השני, ולפניו הר גבוה, כמעט מחשיך את השמש; ויטפס עליו בידיו וברגליו, ושם הכל דשא ירקרק כשדה־עדן ומנוחת־עולם פרושה על פני כל. וילך בו עד חצי היום, וירא והנה גן מרחוק ולו חומה בצורה ושעריו ברזל. וישב לפניו ואין יוצא ואין בא, והוא רעב ועיף מן הדרך.

וינסה יוחנן לפתוח את את השער ולא יכול, קרא בקול גדול ואין שומע, סוס לא יצהל, בו־אדן לא ישיח וכלב לא יחרוץ לשונו. נדמה לו, כמו הכל ישן במלון־קסם זה.

ובא השמש וכיסה במלוא זהבו את פני הככר ההיא. הוא הציב לוח על שן סלע לבן וחטוב ויחשוב מחשבות נוגות…

ובסתר האדמה ינוע דבר־מה, הרוח מלא איזה חרדה, ומבין מפלשי־הגן השמע פתאום קול זמרת נערה, אשר כמוהו לא שמע עוד בן־אדם לנועם ולרוך, ויפול על פניו מרוב מתיקות הנגינה וכלות־הנפש. ויישן ויחלום חלום, כי היה בימי מלכת שבא וירא פארה והדרה. וייקץ בבוקר, והנה הגן אילם כמו אתמול: אין תנועה, אין חיים בו, והשחר מפלס לו נתיב, תקרא לו והוא רוכב!

והרעב התחיל לענות את התועה, וירא מרחוק עצים עושי־פרי, ויאכל וייטב לבו. והוא גם מצא מעין בעמק מסביב וישת ויברך את אלהים, וישב לחומת־הגן הסגורה ויתיצב על יד השער לראות, אולי יצא איש משם ואולי יכּנס איש בו. ככה עמד כל היום ויחכה לשוא.

ובבוא הערב והנה נשמעה העוד פעם הזמרה הנפלאה אשר לנערה, וביום הזה באה הנגינה ביתר שאת וביתר חביון־נפש. נדמה לו כי את קול שולמית בשיר השירים הוא שומע, וניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיעה!

ויכרע החסיד ויתפלל לאלהים ויאמר: אנא, אלהים, אתה הביאתני מרחק רב עד הלום, בלכתי לבקש בעד המלך את משאת נפשו, וגורלי וגורל עמי בית־ישראל תלויים במלאכות זאת. ועתה הביאני־נא גם למחוז חפצי פנימה ולא אבוש משׂברי. ולא ענה לו יושב בערבות, וגם בחלום הלילה לא בא אליו. ובעלות הבּוקר קם וירא והנה השער סגור כיום אתמול, ויאמר לעצמו: לא אמצא פה מבוא – וישב על עקביו אל חוף הנהר, ולבו סר.

ויהי בבואו אל הנהר, וירא כלב גדול רובץ לפניו ויכר בו, והנה הוא מכירו מתמול שלשום, ויגש אליו הכלב וישאל לו לשלום בלשונו ויאמר לו: למה פניך סרים וזועפים, אדוני? ויספר לו את כל אשר מצאהו ודבר מצוַת המלך ודבר הגן הסגור אשר מצא ואין פותח. ויענהו הכלב לאמור: אמנם יושבת בגן הזה הנפש אשר אתה מבקש, והיא שבויה זה ימים רבים. והיא יפה מעין כמוה בכל הארץ ושערותיה כזהב אודם השמש; וסגר עליה בן־השטן, כי נפשו חשקה בה לאהבה והיא מאן תמאן לשמוע לו.

ויאמר החסיד אל הכלב: אודך על פתרון החידה, אשר מצאתי על ידך. אבל איך אבוא לגן פנימה וזה נשגב ממני. ויאמר הכלב אליו: אל תירא ואל תיחת, אנכי אובילך דרך מערה נעלמה, אשר שם מבוא מפולש אל הגן, וקמת ועלית בו וראית ארמון־שיש עומד בתוכו וישבת לפני מעלותיו, ותבוא צפור אדומה והקיפה אותך שבע פעמים ואמרת בפעם השביעית: “שדי־קרע־שטן!” – ואז תחלוף ואיננה, ואחריה תבוא בת־יענה שחורה ועשתה גם היא באחותה, וקראת שלוש פעמים: “ואת אלה תשקצו!” ואז תקרקר ותיעלם, ואחריהן יבוא הינשוף, ואחרי הינשוף – התנשמת, ואחרי התנשמת יבואו החסידה והדוכיפת והעטלף למיניהם, וכולם ועפרו בעפר לעומתך, וקראת: " שקץ, שקץ הוא לכם!" ויברחו מפניך. ונפתחה אז אמת־המים ממולך לבלעך חי, וקראת ואמרת: “הרפי! הרפי!” ובאה לשון אש אוכלת לשרוף את עיניך, ואמרת: “שובי! שובי!” וכבתה כרגע ונגאלת… ואחרי הדברים האלה תקום והלכת מאה פסיעות לפניך, אז יפָּתח מבוא־הארמון ובאת בו חדר לפנים מחדר, שבעה חדרים במספר, ובחדר השביעי תמצא נערה בת־מלכים יושבת על כסא שן והיא ישנה, ומסביב לה מעגל משבעת יתרים לחים, ולקחת את האבן הזאת, אשר מצאת בנהר, ונגעת בה אל היתרים וניתקו כולם. ואז תקרא: " הקיצי, הקיצי, הקיצי!" עד שלוש פעמים, ופקחה הנערה את עיניה, את כל זה ידעתי כי יקרך, אם תשמע בקולי; ואולם אם תאבה הנערה ללכת אחריך אם לא, זאת לא אדע.

ויאמר האיש אל הדובר את הדברים: אודך, כי הורתני כל זה, והיה אם אמצא את דרכי, וברית תהיה ביני ובינך כל הימים ואצווה עליך ועל בניך גם לניני ולנכדי. ויובילהו הכלב אל המערה אשר אמר ויראהו חור ויאמר לו: כוף את קומתך ורד בו. ויפרד מעליו לשלום.

ויעש יוחנן כן ויבוא בחור האפל וימשש בידיו וברגליו במפלשי החושך, ובעוד שעה, רבת עמל וטורח, בא אור. ויעל במעלות, והנה הוא עומד בגן פלאי. עצי עדן נותנים בו ריח וארמון שיש ניצב שם כמו מצבת עולם. והנה באה הצפור, באה בת־היענה וכל העופות הטמאים למיניהם, הכל כאשר הוגד לו, להממו ולהכחידו, ויתחזק למולם ולא נפל בו לבו. והם לא יכלו לעמוד נגד קריאותיו והשבעותיו, אשר למדהו יועצו וכלב־חסדו. אז נפתח מעין עמוק כתהום מתחת וכפות רגליו, ויקרא יוחנן: “הרף! הרף! הרף!” ויתכסה המעין קרקע ירוק והיה כלא היה. וגם האש האוכלת באה בזעמה ושאונה, ותשרוף את כל עלה וכל עשב אשר נגעה בהם; וגם היא אפסה וסר כוחה. “אל תגעו במשיחי!” אמר אל עליון, והוא ישמור את רגלי חסידיו.

ויתאזר האיש חיל ויעל במעלות הארמון. ותּפתח דלת הזהב לפניו, ויבוא להיכל גדול נשען על עמודים, והוא ריק מיוֹשב, ויעבור ממנו להיכל השני, והוא עוד יפה מן הראשון, וגם בו אין אדם. ממנו בא להיכל שלישי ותקרתו זכוכית והשמש בו זורח,וממנו עבר לרביעי, והוא היכל ארוך מאד, ומן הארוך עבר להיכל קצר ממנו ומן הקצר בא להיכל עגול. ובבואו להיכל לפנים ממנו ויבּהל למראה אשר ראו עיניו: הנה בת־מלך יפה כלבנה יושבת על כסא רם, ושערות ראשה נוצצות כזהב טהור ויורדות על שכמה והיא ישנה. ומשני עברי הכסא שני אריות כסף רובצים ומביטים איש אל אחיו ומשלחין את לשונם; ומסביב עוד מעגל מושזר משבעה יתרים חזקים לחים ועבים ככף יד ילד בן שנה.

ויגש האיש אל המעגל, ולבו מפכה בקרבו מרוב תמהון על החזון, ויגע במיתרים וינָתקו כאשר ינתק פתיל הנעורת בהריחו אש. והנה התנערה בת־המלך משנתה ותפקח את עיניה תכלת ותבט בו במנוחה. וגם האריות קמו ויחיו וירימו את זנבם ולא־כיהו בו.

ותפתח בת־פלאים את פיה ותשאל את העומד לפניה בקול רך: מי אתה, איש רחוק? ומי הביאך עד הנה, לגאלני ממאסרי? ולא יכול יוחנן ענותה מרוב קסם יופיה ויחשוב: חוה ילדה שני בנים לאדם, את קין ואת הבל, ובנותיה, אשר ילדה לו, שלא נזכרו בספרי התורה מפורש, אך בדברי החכמים, היה מראיהן אז כמראה היושבת פה; ובידו אין מנחה להגיש לה, כי אם את אבן הנחל.

ותשאלהו הפלאית שנית: מה שמך, גואלי, כי אדע, ומאין מוצאך? קרב הלום ואל תירא! ויגש אליה ויאמר: יוחנן שמי, בן הא הא, ומעם העברים אנכי.

ותאמר אליו המלכה הצעירה: יהי שמך ברוך! זה שלוש שנים אשר אסורה אנכי במקום הזה, כי היתה בי יד השטן ומאוויו; ורק מדי ערב בערב בין השמשות אקיץ ושעה, ועתה החייתני. יהי זכרך ברוך.

ובעוד היא מדברת, נפתחו שתי דלתות גדולות מזה ומזה, ותופענה ככוכבים שבע נערות מזה ושבע מזה, אשר תשרתנה את בת־המלך תמיד, ותפולנה על צוארה ותשקנה אשה את אחותה, ותהי שמחה גדולה.

וגם יתר משרתותיה ואמהותיה הקיצו כולן משנתם הארוכה, ויתעורר כל הארמון לחיים ולתנועה. ותצו המלכה לערוך שולחן לפני האורח החשוב בחצר גינת ביתה ותקרא לו, כי ייטיב לבו ביין ובכל מיני מגדים.

וממחרת היום ציותה בת־מלכה להביא לפניה את הזר הפלאי, ותרבה לדבר עמו דברי חכמה וחידה; וימצא אותה יודעת כל הלשונות ואין דבר נשגב ממלכת־יופי זאת. אם אלהים יחונן נפש מתנתו רבה.

ויבוא יוחנן ביום השלישי אל בת־המלכה, להציע לפניה את בקשתו, ויפול לרגליה וישתחוה ויאמר: הן גדול חסדך עמי ההלך, כי אספתיני אל ביתך ותתני לי מלון וצידה זה שלושה ימים, ואני מה, כי זכיתי לראות תּואר פניך, אשר חננך אלהים יתר שאת על כל בנות האדם תחת השמש. הן לא במלאכתי אני באתי הנה, כי אם במלכות מלך גדול יושב בארץ רחוקה ונפשו דבקה בך מרחוק. חניני־נא ולכי עמי אל ארצו ומולדתו וייטב עמך ותשבי לימינו; ואם לא תעשי את הדבר הזה, דמי בראשי וגם דמי עמי ישָפכו ארצה כמים המוגרים וחטאנו לו לדור דורים.

ותען אותו בת־המלך, לאמור: ידעתי משאלות לבך, עוד בטרם תגלה אזני, כי הן הצפור נשאה את שערותי מעבר לים, ומאז גם בלבי אין מנוחה… חכם אדני וידעת, כי לא נקל לי לעזוב את מלוני זה וללכת לארץ נוכריה; ומי יודע טיב המלך הזה וערך רוחו, ואם אמצא את לבבו כשר לפנָי ומעשיו רצויים. אולם הן נשאת חן בעיני ורחם ארחמך, תהי נפשי תחת נפשך ותחת נפש עמך. אבל אחת אבקש ממך, הן לאָבי המלך אבדה, זה דור שלם, אבן טובה בירכתי הנהר, אשר עברת בו, וחיפשוה מלחים ושטים ימים רבים ולא מצאוה, וירד אליה שאולה, כי היתה לו האבן יקרה מכל. והיה אם תמצאנה אתה והבאת לי את האבן הזאת, והלכתי עמך כאשר בקשתני; ואם לא תעשה הדבר הזה, נקיה אני ממלא שאלתך והלכת ריקם מזה כאשר באת.

ויען אלחנן ויאמר אליה: כל אשר בידי אעשה למענך, ואלהים יהיה בעזרי. ויפרד מעליה בשלום. וילך אל חוף הנהר וישב שם, וירא והנה דג אחד צף וקרב אליו, וירם את ראשו מתוך שפעת המים ויאמר לו: רואה אנכי פניך נופלים, מה שאלתך ואעשה. ויאמר יוחנן: לפני ימים רבים נפלה לאבי בת־מלך, היושבת לא רחוק מזה בארמונה, אבן טובה במצולות ולא יכלו למצוא אותה; ועתה עלי לחפש אחריה ואינני יודע איך אעשה את הדבר. ויאמר הדג אליו: אמנם כבד הדבר לעשותו, כי הנהר הזה הולך ונמשך עד ים־האוקינוס; ואולי נשא אותה אחד מרעי אל הים הגדול או בלע אותה לתוך מעיו, ואנחנו לאלפים ורבבות, יותר מכל החיים אשר על פני האדמה, אין מספר לנו. אבל אל־נא יפול לבך, זכרתי את חסדך אשר עשית עמדי, בן־האדם, ועליכם נאמר: ורדו בדגת הים, אלך ואתנפל לפני לויתן, מלכנו הגדול, ואבקש ממנו עצה ותחבולה, והוא רב להושיע. לך מזה ובאת אחרי שלושת ימים, ואז אבוא ואודיעך מוצא דבר. הוא כילה לדבר ויעָלם בתוך המים.

ולא אספר באזני הקורא, איך מילא הדג אחרי־כן מַלאכוּתו באמונה ואיך ידע למצוא חן בעיני המלך, מלכם, ואיך יצא דבר־מלכות מפניו לכל שבטי הדגים ומשפחותיהם, כי יחפשו אחרי האבן עד כי ימצאו אותה, וכי שטו בחפזה ומרוצה עד אשר מצאו אותה סמוכה לבארה של מרים, מלכותא דמיא כעין מלכותא דארעא!

ויבוא האדם ביום השלישי אל המועד אשר הגביל לו הדג, ויקרא בלב פחד: בוא דג – ולא נראה, ויקרא שנית – ולא בא, ובשלישית – והנה ראש גל עולה מן המים, וירק את האבן הטובה אל היבשה ויצלול במהרה ולא נראה עוד, לבלתי קבל תודה. חסד של אמת עשה!

וימהר המוצא ויבוא לפני בת־המלך, אשר ישבה וחיכתה לו, וישם לפניה את האבן הנוצצת, ותשמח שמחה רבה וגדולה ותאמר אליו: גדול כּוחך, איש־עברי, אבל עוד שאלה אחת לי אליך: הלא ידעת, כי גני גן־העדן התחתון הוא ולא יחסר בו כל; והנה חפצי ומאויי להשיג דבר מה גם מגן־העדן העליון. אם לבך טוב אלי, לך והבא לי משם צלוחית מים חיים ואברכך. ויפלא מבן האדם לעשות כדבר הזה. כי ידע כי לא יבוא אדם חי לגן־עדן, מלבד חנוך ואליהו, המתהלכים בארצות החיים. אבל התחזק ויאמר: אתפלל ליושב מרום, אולי יעמוד גם הפעם לימיני ויתן לי ממי־עולם.

ויצא מההיכל וישא עיניו השמימה, וירא והנה עורב פורח וחונה ממולו, ויאמר לו העורב: שמע אלהים את קולך וישלחני למלא משלחתך. קח לך שתי כוסות וקשרת אותן בחוט על צוארי וחַכּה שבוע ימים, כי הדרך רבה, מהלך חמש מאות שנה, וביום השביעי אביא לך את המים, אשר המלכה מבקשת.

ויעש יוחנן כן, ויקשור שתי כוסות של זכוכית טהורה בצואריו, וירם העורב כנפיו וידא במרומים. ויִיָחל שולחו שבעת ימים ולבו מרחף בין ופחד, כי ידע את העורב מימי נח, אשר אין אֵמון בו. אבל זה דיבּר, אָמר וקיים, וביום השביעי בבוקר בא עייף מרוב הדרך ויביא אתו את שתי הכוסות מים חמים ממי גן־העדן, ומראיהם כבדולח והם משיבים נפש מרחוק. ויודה האיש לעוף כנף ויברכהו על מעשהו.

ויבוא בלב שמח לפני בת־המלכים ויושט לה את כוס־המים. אשר בקשה, ויצהלו פניה ותאמר: הפעם אדע, כי גדול כּוחך יתר מאשר ניתן לשאר בני־אדם, אלכה עמך אל ארץ אשר תאמר להביאני שמה.

ותצו לעבדיה להביא לה שלושה גמלים ותקח עמה שבעה שומרים לראשה, ומשבע נערותיה לקחה שתים ומשפחותיה שלוש, ותרכבנה לארץ הרחוקה, והאיש העברי הולך עמהן, להנחותן את הדרך. ותעבורנה ימים ומדינות עם כל הכבודה אשר לרגליהן, ותבואנה לארץ המלך מקץ זמן שלושה חודשים אשר אמר. וישמע בית המלך, ויצא לקראתם בסוסים ובמרכבות ובדגלי ארצו, ועם רב מלווה אותו, עבדים, פרשים עם כל פאר והדר. ותרא המלכה את המלך מרחוק ותקח את הצעיף ותתכס בו. אבל גם מבעד לצעיף האירו פניה כשחר, וכל העם קורא: הידד! ובאמת לא נראתה אשה יפה כמוה בכל הארץ. ברכבה על גמלה עטופה בצעיפה הארוך היתה כבת־אלים הבאה לשכון בגבולות האדם.

ויביאוה עבדי־המלך להיכל הגן ויתנו לה זמן שנים־עשר חודש, כי כן ימלאו ימי תמרוקי הבתולות, להיות שישה חודשים בשמן המור ושישה חודשים בבשמים ובתמרוקי הנשים, ואחר־זה חגגו חגיגת החתונה. ויעש המלך משתה גדול לכל שריו ועבדיו, כיד עושר כבוד־המלכות ותפארת גדולתו.

ויוחנן בן הא הא, האיש־העברי החכם, אשר מילא מלאכתו באמונה, יושב בשער המלך, והמלך מתהלך עמו כרע ואח וישם את כסאו מעל השרים אשר אתו.

ויקנאו בו שאר עבדי המלך ושריו, כבימי המן, וימצאו תואנה לשלוח בו יד, ויקומו עליו בלילה ויהרגוהו נפש, וישלמו לו רעה תחת טובה, אשר היטיב עם מלכם וארצם.

ויחרד המלך אל השמועה ויצא לבו אל מיטיבו, כי מצאה אותו הרעה, ותבוא המלכה ותאמר: הינחם ואל תאמר אפסה תרופה. צו ויביאו את ההרוג אל היכלנו ואראה מה לעשות.

ויעשו כן. וימהרו ויביאו את גוף המת וישכיבוהו על המיטה.ותקח המלכה ממי גן־עדן אשר אתה, ותרחץ מקום הפצע וירפא. ותקח אחר זה את האבן הטובה אשר מצא לה הציר הנאמן מן המים. ותשחק אותה הדק, ותערבב אותה עם יתר המים, ותגיח אל פיו ותשב נפשו אליו, ויחי ויקם על רגליו, ויהי לנס.

אז ראו עין בעין גם את צדקת המלכה וכוחה, מלבד יפיה בלי ערוך. ויוסף המלך לאהבה אותה פי שבע. גם לבן הא הא הוסיף כבוד וגודל; ציווה לתלות את צורריו וצוררי נפשו על עצים לדראון עולם. ולו ולבני־ביתו ולבני־עמו נתן את עשרם ורכושם. וישלח ספרים אל כל מדינותיו הרבות, לעם ועם כלשונם, כי יכבדו את עם היהודים, עם יוחנן, וכל הנוגע בהם לרעה, את נפשו יחייב.

ויחי יוחנן ימים רבים בגדולה ובעושר ובכבוד, וכל אשר יעשה המלך על פיו יצליח, וירא בני שילשים ובני ריבּעים. וכולם דורשים טוב לעמם ומבקשים לי חסות.

ויהי במותו וימצאו כתוב בספר צוָאתו רק את המקרא הישן־נושן, לאמור: שלח לחמך על־פני המים, כי ברוב ימים תמצאנו!

ב: שְׁלֹשָׁה דְבָרִים

איש אחד היה בארץ, והוא נבון ויודע־תורה, אבל עני היה, ולא יכול לכלכל את ביתו; ויהי כי צר לו לשבת בעירו וגם ראה כי אין תרופה להיטיב מצבו, ויקח רשות באשתו להרחיק נדוד לשתים־עשרה שנה. לבקש לו מזון ומחיה. ויבוא למדינה אחת, ששם אין תורה ואין חכמה, ויחל ללמד לנערים ראשית דעת, וימצא את שכרו. ויהי כי עברו שנים אחדות קבץ כסף הרבה; ובהגיע התור לשוב לביתו כבר היו שלוש מאות שקלי־זהב בצלחתו, וישם שקו על שכמו וילך לביתו שמח וטוב לב.

ויהי בבואו למלון אחד על פרשת דרכים, והנה חכם אחד גדול מחכמי היהודים לָן שם, והוא איש זקן, נשוא־פנים וחן בשפתיו, ויפן אליו החכם ויאמר לו: תן לי מאה שקל משלוש המאות אשר אתך, ואלמדך דבר־חכמה. ויתפלא האיש ואמר לנפשו: מאין ידע זה את אשר אתי במסתרים? אין זאת כי אם אלהים עמו; ויפתח את צרורו וישקול לו מאה שקל זהב. פתח הלז את פיו ואמר: כלל זה היה בידך, בעברך בדרך ותתעה ולא תדע אנה תלך, פנה לך לצד ימין. ויתמה האיש ויאמר: בשכר עצה כזאת נתתי שכר שנה שלמה של עבודה. ויאמר החכם אליו שנית: תן לי את המאה השנית ואלמדך דבר גדול עוד מן הראשון; ולא אבה האיש לעשות זאת וישת עצות בנפשו, אם לשמוע אליו או לחדול, ויחשוב ויאמר: גם את אלה תקח בשכרך; אולם דע, כי נואלתי בראשונה, למדני עתה דבר־חכמה באמת. ויפתח את הצרור וישקול לזקן עוד מאה. ויען החכם ויאמר: אשה צעירה לימים כי תנשא לאיש שׂבע־ימים, תביא אותו עד שערי מות. ויך לב הנותן לשמע החידה הזאת, ששקל זהב מחירה, ויאמר בלבבו: איך נוקשתי לאבד שכרי משתי שנות עבודתי, ועוד מעט ואשוב לביתי ולבני־משפחתי המיחלים לי ובידי אך מעט. אמר הזקן אליו: ראיתי, כי אוהב חכמה ודעת אתה מאין כמוך, אמנם עוד שליש ממונך בידך, תן לי המותר ואורך שוב דבר חכמה, אשר יהיה שור בלבך, התעקש האיש ואמר: לעולם לא אתן שארית כספי, יגיעי ועמלי; אבל כמו יד נעלמה דחפה אותו וישם כפו בצלחתו, ויקח את המאה הנשארה לו וישימה לפני החכם. ויען זה ויאמר: רואה אני כי מצאתי חן בעיניך, על־כן אמסור לך דבר שלישי: אל תאמין בשום דבר ולא תשפוט ותדין למראה־עיניך, בטרם בחנת את הדבר היטב; גם כי תעבור עליך אש קנאתך, עצור ברוחך והוה מתון־מתון בכל אשר תעשה, וחיית. ועוד בטרם הספיק הנותן, שהוצג ככלי ריק, להגיד לזקן דבר, ויאמר לו הזקן: לך לשלום, ויפן ממנו וילך. צערו של זה, הנשאר לבדו ובידו אין כּל תבינו.

ויעזוב האיש את בית־המלון בפחי נפש וילך הלוך ובכה. ויהי לפנות ערב, והנה אנשים דולקים אחרי גנבים וישאלו אותו לאמור: האם לא ראיתי אנשים עוברים ושקים מלאים כל טוב על שכמם, באיזה דרך עברו: האם הלכו לימין או לשמאל? ויזכור החכם את דברי החכם, ויען ויאמר: פנו לימין, וילכו לימין וישיגו את הגנבים ויתפשום. ויהי כי שבו הרודפים ויאמרו לו: עצה הגונה יעצת לנו, הא לך מאה שקל זהב למתנה. ויקח וילך מאתם ויבוא לבית מלון; וידפוק על הדלת, ולא אבו לפתוח לו, וישב על הספסל אשר לפני הבית וילן שם. ויהי בחצות הלילה, וישמע קול צוָחה: הושיעו! ויקרע את הדלת בחזקה וירא והנה אשת בעל־הבית, והיא צעירה לימים, מבקשת להרוג את בעלה הזקן. ויתנפל עליה ויאסרה בחבלים ויוציא את המאכלת מידה. ויתן לו האיש הזקן בשכרו. שתי מאות שקלי־זהב ולא יחסר לו עוד.

ויהי בבואו אל עיר מגוריו, ויאמר לנפשו: אלך ואשנה את עצמי וארגל בביתי, למען אראה, אם שמרה לי אשתי את אמונתה.ויהי בגשתו שפי אל חלון ביתו בלילה, וירא והנה אשתו יושבת על ספסל, ובחור אחד יפה־מראה יושב למולה, והיא מחבקת ומנשקת אותו. ותעל חמתו עד להשחית; ויבקש לקרוע את החלון ולקפוץ ותהרוג את שניהם, והנה זכר את הפתגם השלישי של החכם, להיות מתון־מתון. ובעמדו נבוך וחושב על המראה, וישמע האשה מדברת אל הבחור ואומרת: בני, בני, עד מתי נחכה עוד לבוא אביך, הן כבר כלו כל שתים־עשרה השנים, לוּ עוד חיה יחיה. וימהר וידפוק על הדלת ויבוא ויפול על צוארם. באו שאר בניו ובנותיו. ותהי השמחה רבה.

ג: הַמֶלֶךְ וְהָאִשָׁה

בארץ תוגר היה מלך אחד והוא רב־מזימות ויאהב בכל פעם לחוק חוקים חדשים לאנשי מדינתו ולהכביד עליהם.

ויהי היום ויצו להעביר קול במחנה. לאמור: איש איש מעבדי, ואף מי אשר צורך לו לקנות לחם או מזון, אל־נא יעיז לצאת מפתח ביתו החוצה משתי שעות אחרי בוא הלילה ומעלה. וגם את המוכרים והחנוָנים הזהיר, לאמור, כי לא יזידו למכור לשום אדם דבר־מה בלילה משעה זו והלאה, אם קטן ואם גדול; ואם עבור יעבור איש על דבריו, אחת דתו למות.

ויאָנחו אנשי מדינתו תחת יד הגזרה ההקשה ההיא, אשר לא נשמעה כמותה. בכל לילה ולילה משתי שעות ומעלה נסגרו הבתים ובתי־הממכר בכל עיר ועיר. אין יוצא ואין בא, אין עובר ואין שב. ואיש, אשר התאחר לשבת אצל חברו, היה אנוס ללון אצלו הלילה, כי כלה השמן מן הנר, היו אנשי־הבית יושבים בחושך; כי חלה איש, לא יכול לדרוש ברופא. פלגי מים – לב מלכים מי יבין דרכם.

פעם אמר המלך לנסות את עבדיו, אם שומרים הם דבריו לעשותם או עוברים הם על מצוָתו. ויהי בנשף, באישון הלילה, ויתחפש וישם על בשרו בגדי עוברי־אורח, וילך, הוא ושני אנשים שומרים לראשו, ויבואו עד לפני שער בית אשה עבריה, שהיה בו בית מלון לעוברים ושבים, והיא היתה גם מוכרת יינות, שמנים וסלתות, לא יחסר שם כל דבר להשיב נפש ההלך. וידפוק המלך המתחפש על השער ויקרא: פתחי לי, אשת חיל, והשקיני־נא מעט יין, כי צמאתי, ומכרי לי היום את לחמך. ותען האשה מאחרי השער ותאמר: בי, אדוני, לא אוכל לעשות כדבר הזה, שלא כחוק, ואיך אעבור על מצוַת המלך? ויוסף המלך להתחנן ולדבּר: ראי כי עתה באתי מן השדה ואני רעב וצמא; כל בתי העיר סגורים על מַסגר ואין פותח, ואיך תוכלי לראות ברעה אשר תמצאני? אם ריחמתיני, חניני־נא במעט לחם ושמן ואתן את שכרך ביד רחבה. ותען האשה ותאמר: אם גם ינתן לי כל כסף וזהב שבעולם לא אָפר גזרת מלכי, סור־נא מעלי ולך לדרכך, ולמה תתנקש בנפשי להמיתני, ורעה לא עשיתי לך. ויהי בראותה, כי מאיץ בה האיש ומוסיף לבקש, ותקרא: הרימותי ידי ואישבע, אם אשמע בקולך. וירא המלך, כי לא יכול לה וירף ממנה, וילך לדרכו ויצו לשומריו לרשום את ביתה, ואת הדבר שמר בלבו.

ויהי ממחרת וישב המלך לשפוט את העם, ויזכור את האשה ואת אשר עשתה, וישלח שני רצים ויצו להביאה לפניו. וילכו ויקראו לה. ותבוא ותעמוד לפני המלך ותשתחוה לפניו אפים ארצה.

ויאמר המלך אליה: שמעי־נא דברי, האשה הניצבת לפני. ותאמר: דבּר, אדוני המלך, כי שומעת שפחתך, ויאמר: מאיזה עם את? ותאמר: מעם העברים, החוסים בצל חסדך, אנכי. ויאמר המלך: שמעתי לאמור כי עמך מתפאר, כי עם חונן ומרחם הוא, ומדוע עצרת רחמיך ולא חמלת על ההלך, אשר קרא לך אתמול בלילה, לאמור: מכרי לי פת־לחם ואסעד, ותני־נא לי מעט משקה לשתות; לא שמעת בקולו, והוא היה עייף ויגע מעמל הדרך, ראי כי רעתך רבה, כי ראית רעֵב ולא האכלת אותו.

ותען העבריה את המלך לאמור: חלילה משפחתך מעשות זאת, להקשות את לבה למבקש, וגם אם דל יהיה ואין ידו משגת לשלם, כי אז נתון אתן לו מטוּבי, כי יאכל וישׂבע, ולא אשלח רעב וצמא ריקם; אבל המלך ציוה ואסר עלינו, לבלתי מכור בלילה מאותה שעה ואילך, ואיך יכולתי לעבור על דברי מלכי, וחייבתי ראשי בעיני עצמי, כי אתה מעוז לנו ומגין עלינו מפני כל מעוול וחומס ועושה משפט וצדק; ואם נתתי מקום לעוברי חוק, ואפס מורא המלך, ואיש הישר בעיניו יעשה. באמונתי למלכי עשיתי זאת, אם גם קשה עלי להשיב את פני הלך. האל יודע את לבי.

וירד המלך מעל כסאו ויאמר: הירגעי, אשת־חיל אַתּ, ברוך טעמך וברוכה אַתּ, אשר תמנעיני היום מהמשיך גזרה קשה כזאת על עבדי, כי לא נכון היה זה מאתי, ואני לא האמנתי בהם ואמרתי: חורשים הם עלי רעה בלילה, והנה אמון רב כזה מצאתי.

ויצו המלך ויצא מלפניו דבר־מלכות, לאמור מהרו וכתבו בכתב הדת לכל עיר ועיר ממדינתי ולכל מושב ומושב, כי מהיום הזה והלאה יכול כל איש לעזוב את ביתו בלילה כמו ביום, ואיש לא יחרידם. ועל האשה ציוה את עבדיו לתת לה מאוצרותיו שקל זהב אחד מיד יום ביומו, לה ולזרעה ולזרע־זרעה עד סוף כל הדורות, ועוד מתנות רבות נתנו לה כיד המלך.

ד: מֶלֶךְ לְשָׁנָה

ויהי באחת הארצות איש עשיר גדול, אשר לו אוצרות־מלכים וכל קניני־תבל. ועבד נאמן לאיש ההוא, אשר אהבו ואשר כיבדו בלבו. ויאמר האיש לעשות חסד עם עבדו, ויוציאהו לחפשי ויענק לו מטובו, וישכר לו אניה וימַלא אותה מתנות רבות וכל טוב, ויאמר לו: קום וירדת באניה בים ולמדת לדעת את החיים.

ויפרד העבד מעל אדוניו בשלום ויעל על אניתו בבוקר שמח וטוב־לב וישם פניו לארץ המזרח. הוא עוד טרם הרחיק ללכת, והנה רוח סערה גדולה באה ויתנגשו מי־הים, ויבואו הגלים ויהפכו את האניה על צדה, ותפול כל הכבודה במיםי. וגם הוא כמעט טבע במצולות. לולא אחז בקרש, אשר ניתק מן האניה. וישא אותו נקרש על גבו יום ולילה ויביאהו ביום המחרת אל חוף אחד האיים, וישב על שפתו ולא ידע מאין יבוא עזרו.

והוא רעב ללחם, ויאמר ללכת על פני האי, אולי ימצא אוכל. וילך כשעה אחת ויבוא לשביל אחד ועליו פרוש חול דק, ויכר בו עקבות בני־אדם. וישמח ויאמר: הנני לא רחוק ממקום מושב וישא רגליו וילך בשביל ההוא.

ויהי בלכתו הלאה מהלך שתי שעות, וישא עיניו וירא מרחוק עיר גדולה לאלהים ויפה יושבת על ההר, ובה חומות גבוהות ומגדלים רבים נוצצים. ויאמר בלבו: לקרית מלך הביאוני רגלי.

הוא קרב אל שער העיר, והנה צירים ומלאכים לבושי־מחלצות ניצבים משני עבריו, ובראותם את ההלך מרחוק ייקראו בקול גדול להמון העומד מאחריהם: ראו הנה מלך בא! וירוצו לקראתו ויקראו: זה הוא מלכנו! ויחזיקו בו וישימו עליו תכריך ארגמן, וישאוהו על כתפם העירה.

ובפנים המגרש, סמוך לשער, עומדת בימה של עץ, ויושיבו אותו עליה ויעטרו אותו בפרחים, וייריע העם ויקרא: יחי המלך! יחי המלך!

ויובילו אותו משם בהמון חוגג דרך רחובות העיר ודגליה המתנוססים. פעמוני המגדלים משמיעים קולם. ותיבקע הארץ לקול הקורא: הידד! יחי מלכנו! מלכנו יחי!

ותנח המחנה לפני ארמון נפלא עשוי שיש, ויביאו שמה את הזר ויושיבהו אותו על כסא־שן, עטרת־מלכות וכל אבן יקרה שׂמו על ראשו ושרביט – זהב נתנו בידו. ויבואו הכוהנים לבושי־שרד וימשחו אותו בשמן המור ויברכו אותו. ויבואו ראשי העם וישתחוו לו וישבעו לו שבועת אמונים. והעיר צהלה ושמחה לכבוד מלכה.

וישתומם האיש למחזה, ולא האמין למראה עיניו ולמשמע אזניו. ויאמר בלבו, רק תרדמה נפלה עלי ואני רואה את כל אשר לפני בחלום ולא בהקיץ.

אבל כאשר עבר יום, ויקם ממחרת בבוקר בחדר־מלכים ויבוא סריס לרחוץ את בשרו במים ובשמן ובכל מיני תפנוקים וילבישהו בגדי חמודות; ויוליכהו אחרי־כן לאולם יפה מאד, ושולחן ערוך לפניו ועליו מוכנים כל מאכלים טובים, ועבדים עומדים מסביב לו ומחכים לאמרי־פיו, לעשות ככל אשר יפקוד עליהם, ויחל להאמין, כי אמנם קרה לו כדבר הנפלא הזה, והוא עלה ביום אחד על שלבי המלוכה.

והשרים, היושבים ראשונה במלכות, נכנסו אליו, להתיעץ עמו על צפונות המדינה. וראשי־החיל ופקידי־החיל ופקידי־הצבא התיצבו לפניו להודיעהו את מספר אנשי – החיל המוכנים ליום מלחמה, להגן על הארץ ביום מצור; וראשי השופטים באו ויבקשו מעמו, כי יחוקק חוקים ומשפטים חדשים בין איש לרעהו ובין איש לאשתו ובין אב לבנים; וחכמים ויודעי־העיתים באו לדבּר עמו על דבר טבע הארץ, סחרה ורכושה; והממונים על האוצרות מסרו לו את מפתחותיהם. ויתפלא האיש מאד על כל הגדולה והתפארת אשר עלו בחלקו, ולא הבין את החידה ואיך היה כדבר הזה, כי יבחרו אנשי ארץ באיש אשר לא נודע להם מתמול שלשום וישימו אותו למלך עליהם; וגם לא ידע, במה זכה לעליה רבה כזאת, אשר לא פילל מימיו, ומדוע לא ניתנה לאחר אשר שאר־רוח לו עליו בחכמות ובלשונות ובכל מתנת – אדם.

ובכל הרוָחה אשר היתה לו בפלטרים וארמונות, בסוסים ובמרכבות ובכל חמדת בני־אדם, לא מצא בלבו מנוח, ויצק לו הדבר הסתום הזה, מבלי דעת פשרו. וחשוב ויתעצם לבוא לחקר הדבר ולא מצאו. ויהי כי כלתה נפשו להבין ולהשיג את פתרון השאלה, ויקרא לאחד ממשרתיו הנאמנים, הקרובים אליו, והוא איש סודו ושומר־ברית. ויאמר לו: הגידה־נא לי, עבדי, את משפט המעשה הזה עמי, כי לא היה כמוהו, להרים איש פתאום ממדרגה תחתונה למדרגה עליונה על לא דבר, וכי אנשי מדינה גדולה ימשחו איש נכרי עליהם למלך וימסרו את חייהם ואת כל רכושם בידו ויניחו כל הון ארצם לרגליו.

ויאמר העבד אליו: אדוני המלך, ידעת כי לא אמנע דבר ממך, ואולם אסור אסרו עלינו מגלות את הסוד ולשאת את הדבר על שפתינו; ואם אמור אומר לך, וחטאתי לעמי. ויאץ בו המלך ויאמר: בי נשבעתי, כי אם אינך מגלה לי את האמת, לא אוכל ולא אשתה, ואמות לעיניך. ולא יכול העבד להסתיר עוד מאדוניו את הדבר ויאמר: שמעני, מלכי, הארץ אשר שם שוכנת עתה רגליך היא ארץ חדשה בין שמים ובין הארץ ויושביה הם ממוצעים בין מלאכים ובין בני־אדם; וזה דרכם כל הימים לבלתי המליך עליהם איש מאחיהם, רק אחד מבני מושב האדם, וזה חוק לנו מאז ומקדם לחכות ביום מוגבל בשנה על־יד שער העיר, והיה האיש אשר יבוא בראשונה, אותו נשים למלך עלינו וימלוך עלינו שנים־עשר חודש. ובבוא היום האחרון לחודש האחרון, אז נסיר מעליו בגדי המלכות ונלבישהו את הבגדים אשר לבש בבואו אלינו, ושמורים הם אתנו, ונוליך אותו בדרך אשר בא בו, עד הביאנו אותו לחוף ונוביל אותו באניה קטנה אל אי רחוק ושומם, ושם נושיבהו ונשאירהו לנפשו. –

ויחרד המלך לשמע הדברים האלה ויאמר לעבדו: וכי לא ידעו כל המלכים אשר לפנַי, מה יקרה אותם בבוא יומם? ויאמר העבד" כן, אדוני מלכי, המה מלאו כל ימי מלכותם בשמחה ובתענוגות ולא חשבו לאחריתם." ויאמר המלך אליו: רואה אני, כי איש חכם אתה וכי לבבך נאמן לי, עוּצה עצה מה אעשה ואציל את נפשי ולא אראה ברעה אשר מצאה את חברי.

ויאמר העבד: מה אני כי איעץ למלכי, אבל אם על המלך טוב לשמוע את אמרי פי, ישלח עבדים חרש אל האי השומם ההוא ויצווה עליהם לעבוד את אדמתו ולזרוע בו עשב ודשא ולנטוע בו פרי עץ, ויביאו שמה מכל בהמת־הבית שנים שנים, זכר ונקבה, כי יפרו וירבו, האדמה תתן את יבולה ויאספו בר. והיתה לך הארץ הזאת, כי יושיבוך שמה, לנחלה ותדע כי במלאות ימי מלכותך והיה שולחנך ערוך לפניך.

וייטב הדבר בעיני המלך ויעש כן. ויבקש מבחורי עבדיו ונאמניו וישלחם בסתר אל האי הזר; והם עשו שם את מלאכתם כחפץ מלכם. בנו בו את הדרכים ויבנו שם בתים ונטעו כרמים ויהפכו את האי השומם לעדן לבני־אדם.

ויהי כי עברה שנת מלכותו ובאה פקודתו, פקודת כל מלכי בני־אדם בארץ ההיא, ויתנכרו אליו עבדיו ויבואו ויפשיטו מעליו את בגדיו היקרים באין רחם, לקחו ממנו כל המפתחות אשר מסרו לו, וילבישו אותו בגדיו הישנים, השמורים לו, ויוליכו אותו במשעולים צרים מחוץ לשער העיר ושם הובילו אותו בשביל אשר בא בו, הציגוהו ריק מכל, ויושיבו אותו באנית מַלח והיא נשאה אותו אל האי.

והוא לא אמר נואש ויבוא שמה בלב שוקט, כי מצא שם מקום שׁלוָה ונחת, אשר הכין לו בעוד מלכותו נכונה ידו. וינח ששם מעמלו ומיגיעת רבים. – –

ואתה בן־אדם, קרא המעשה הזה, שים תורתו על לבך והיֵה דואג ליום המחר!

סִפּוֹרִים יְהוּדִיִים

א: הַנַּעַל

בעיר אחת בגולה חי איש עשיר מופלג ויודע־צדקה והיו לו הרבה אוצרות וקנינים; והוא גם קבע איזו שעות ביום לתורה ולתעודה. עבד את אלהים בתום ועזר לדלים ולרשים ביד נדיבה; כל רעב אשר בא לביתו יצא שבע, כל ערום – מלובש וכל איש צר ומצוק מצא אצלו רוָחה.

ויהי כאשר הגיעה עתו למות וללכת בדרך כל הארץ, קרא לבנו יחידו, הצעיר לימים, ויאמר לו: ראה, הנה אספתי הרבה עושר בעדך, ואתה לך בדרכי, אל תקמץ בהוצאות לשם צדקה וחסד, וזכור כי כל בני־האדם זכאים לאכול משולחנו של מקום, הקדש כל יום שתי שעות לתורה ולתפילה; ואל תלך לישון, אם לא עזרת לאדם ביום ההוא. בכל ערב־שבת תשבות ממלאכתך הצהרים ולא תצא מעירך ביום ההוא, ואם גם בדרך תלך, עלייך לנוח שם כבר בשעה ההיא. גם בזה היה זהיר: הן אנכי מת. ועושר רב יפול בחלקך, ובאו אנשים מכל עבר והציע לך נכבדות, אל תשעה להם מיד; הא לך הנעל הקטנה הזאת, נעל אשה, ותהיה שמורה עמך. והיתה הנערה אשר תשים אותה על רגלה ותתאים לה, היא האשה אשר בחר לך ה'. ויכל לדבר ויעצום עיניו וימת.

ויעש בנו צעירו כאשר ציוָה אותו אביו, חילק הרבה צדקה לעניים וציוה להכריז, שבית אביו יתנהל כמו עד עתה, כל כושל ונדכא יבואו בו, ויקבע גם הוא עת לתורה ולתפילה; קיבל את השבת כבר בערב־שבת בחצי היום, ויתאמץ ללכת בדרכי אביו. אך בדבר הנעל קשה היה עליו דבר הצוָאה ולא ידע איך יוציא הדבר הזה לפועל.

ולו רע ועמית ושמו יונדב, והוא חכם־לב וייעץ לו לייסד לו בית־מסחר מטוטל מבגדי נשים ומנעלי נשים ולצאת עם כל הכבודה לדרך, ובכל עיר ועיר בואו ימכור את אלה בסוכה נטוייה לתכלית זאת; וכל נערה ונערה, אשר תבוא לקנות מנעלים, ישימו את הנעל על רגלה; והיה כי תמצא נערה, אשר תתאים לה, ישלח אנשים אל הוריה לדבר בה. וייטב הדבר בעיניו, ויכן אוצר גדול של כל מיני בגדי־אשה וכל מיני מנעלים ויטען אותם על ארבע עגלות, ויקח אתו את עבדיו הנאמנים וישם לדרך פעמיו. כה נסעו מעיר לעיר, משוק לשוק וממקום למקום שלוש שנים רצופות, מכרו בגדים ומנעלי למאות, ומשאת נפשו לא מצא. ויהי בשנה הרביעית והמה כבר נלאו ממעשיהם, ויתעו פעם אחת מיני דרך, תעו כל ימות השבוע ובאו בערב־שבת בשעה שתים־עשרה ליער גדול, ויצו היורש לנוח שם. התחילו העבדים מתלוננים עליו ויאמרו לו: בנפשנו הדבר ללון בסחורות יקרות במקום סכנה. אבל הוא לא שעה אליהם ויאמר: ממצוָת אבי לא אשנה! ויפתחו את מוסרות הסוסים, נטו אהלם ויעמדו. ויהי בלכת האיש אל היער פנימה, וירא והנה בית קטן הרוס ונטוי, ויבוא בו, ושם איש־עברי עני ואשתו יושבים ומכינים את הבית ליוןם השבת, אם גם עוני נורא שורר בו. ויגש אליהם ויאמר: תעיתי, אני ועבדי, מני דרך אולי נוכל לשבות אצלכם. ויענו ויאמרו לו: הלא עיניך הרואות, כי בידינו אין כל, ותרעבו ביום קדוש; עוד היום גדול, מהלך שעה מכאן עיר גדולה לאלהים, ואתה מהר ובוא שמה ומצאת בעיר ההיא את כל אשר תחפוץ. ויאמר היורש להם: מנהגי זה כבר לקבל את השבת בחצות היום; ואל האיש פנה ויאמר: אם עליך טוב, הראה לעבדי את הדרך העירה, והנה יקנו שם את כל צרכי־השבת וישובו הנה. וישמח האיש ויאמר: טוב הדבר, ויסע עם עבדי הסוחר העירה והסוחר נתן בידם הרבה כסף, ויצוָם לקנות חלות סולת, דגים ובשר, יין ופירות וכל מיני ממתקים; וישובו בעוד שתי שעות מהעיר טעונים כל טוב. והאשה מיהרה להכין את כל התבשילים, ויצלח הכל בידה בטוב. ויקחו העבדים מכסה לבן חדש מהסחורה יכסו את השולחן. הדליקו הנרות. הציגו את כל המטעמים על השולחן ונשמעה הקריאה: “שלום עליכם, מלאכי השלום!” בשלוה ובנועם. לבעל־הבית ואשתו היתה שבת זו מעין גן־עדן תחתון.

ויהי בשבתם אל השולחן, הם רק קדשו על היין והחלו לאכול, ראה האורח, כי האשה מתלחשת את אישה, וישאל אותם לפשר־הדבר, ולא רצו לאמור לו. ויהי בהפצירו בהם מאד, ויענו ויאמרו: למה נכסה הדבר מאדוננו? שלוש בנות לנו, ולשלושתם רק שמלה אחת, ולא נדע לאיזה מהן נקרא החדרה, כי תאכל אתנו. וירמוז הסוחר לעבדו הנאמן, וילך ויקח שלש חליפות שמלות ויתן לָאשה בעד בנותיה, ותתפלא מאד לחזון הזה ותאמר: מן השמים נפתחו לנו אוצרות. עוד יותר השתומם האורח, כי נפתחה הדלת אחרי חצי שעה, והופיעו שלוש נערות יפות, שכמותן לא ראה ליופי ולחן. שם האחת היה שרה, והשנית־רחל והשלישית, היא הצעירה, רבקה. ותדרושנה בשלומו ותשבנה אל השולחן לאכול, ולא שבעו עיניו מראות בהן.כוכבי השבת עלו באוהל העוני. מה רבו מעשי־יה!

כל יום השבת היו הבאים והיושבים ברוָח ובנחת ובשלות־אושר. האורח שׂח את הנערות ומצא אותן משכילות ומבינות בכל דבר, ולא יכול להאמין, כי יעלו נטעים כלה במדבר שמם. ויהי במוצאי־שבת, אחרי אשר הבדילו כדת, ויאמר האורח,כי יש בנפשו לתת מתנות לנערות עד חליפות נעלים יפות. ויקח את הנעל השמורה ויתנה לבכורה – ותצר לרגלה; לקחתה השניה – וגם לה צרה; רק לרבקה הצעירה התאימה. – וירקוד האורח מרוב שמחה, ויאמר: אודך, ה',

כי הובלתני הלום. ויפן לאבי־הנערה ויאמר לו: נפשי חשקה בבתך, תנה אותה לי לאשה ואעשרך עושר רב. ויחשוב בעל־הבית, כי מהתל האיש בו, ויאמר: למה זה אדוני מצחק בנו? ויאמר האורח: לא כן, כנים דברי.

ויהי כראות האב, כי אמנם נאמנים הדברים וכי מבקש הלז את בתו, ענה לו: איך אתן לך את הצעירה לפני הבכירות? ויאמר האורח העשיר: גם כל מחסור בנותיך הבכירות עלי. ויצו לרתום את העגלות ויושב את כל משפחת הבית בעגלה אחת, והוא ועבדיו ישבו בעגלה השנית, ויבואו לָעיר הסמוכה ויסורו כולם למלון היותר יפה. וישבו שם איזה זמן וישיא את שתי הבנות הבכירות לאנשים מהוגנים, כי הִרבה להן מוהר ומתן. והוא בעצמו נשא את הצעירה, בעלת הנעל, לו לאשה, וישם על עצמו לכלכל את הוריה ברוָחה עד יום מותם.

כה שב הנודד לאמסטרדם, עיר מולדתו עם בת־זוגו. ותיהום כל העיר ליופיה ולחנה. שם עשה משתה גדול; חילק רבע מהונו לעניים, וגם בּשאר עשה צדקה וחסד כל ימיו. ויהיו לו בנים ובנות, וכולם חוננו ביופי ובמידות. ותהי כל המשפחה ההיא לתפארת לאמסטרדם, ויבואו וישתדכו עמה גם גאוני הארץ וגדוליה.

ב: מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר

בשנת כך וכך לבריאת העולם חי בעיר שלוניקי, אשר במדינת התוגר, רב אחד, גאון מפורסם וגם שר גדול, ושמו רבי שמחה. בנים לא היו לו, אך בת אחת יחדה ושמה אסתר. והיא היתה יפת־תואר ויפת־מראה, מושלמת במדע ויודעת הרבה בתורה ותלמידה מובהקת לאביה. ויהי בעת צאת אביה לסובב בגלילו, לפקח על עסקי הקהילות, שׂמה היא צעיף על פניה לכסות על יופיה והקריאה לתלמידיו את השיעור מדי יום ביומו, קולה היה נעים ומתוק; ובימים האלה התלקחה אהבת־התורה בלב התלמידים ביתר שאת והיו לומדים אז בהתמדה מופלגת. אומרים, שפעם אחת בא בחור אחד לבית אביה וראה את זיו־איקונין שלה והשתגע מרוב געגועים. כבת־מלך עמדה קוממיות, ככוכב עולה, ויהי בהגיע לה התור להינשא, החלו לדבר בה נכבדות מכל עֵבר. רבנים גאונים אמרו לקחת אותה לכלה לבניהם; עשירים מופלגים ביקשו להעשיר את אביה עושר רב. אם יאבה לתתה לבניהם. והיה מנהגה, שכל חתן אשר הציעו לפניה לבוא בברירת עמו, היתה היא מותבת והוא מפרק לה והיא משיבה עוד פעם; והיה אם ניצחתו בדברים, שוב אינו ראוי לה. כך ניצחה בשאלותיה אחד אחד; וגם הבחורים המצוינים לא יכלו להתחרות אתה בחריפות ובמדע. עברו עליה עשרים שנה, והנה היא כבר כבת כ“א, כבת כ”ב, ועוד לא נישאה לאיש לשוא בכתה אמה לפניה, ואביה גילה למוסר אזנה. היא לא שמעה בקולם ותוסף ללמוד ולהשכיל. ומאז לא אבה עוד שום חתן לצעוד על ספּה.

ויהי היום ויבוא יתום אחד בשערי שלוניקי, ולו אין אב ואם, וירחם עליו הרב ויקחהו אליו למשרת, ויעבוד באמונה וימלא בתום את כל אשר הוטל עליו. והוא היה נאמן־רוח מאד. ושמו בישראל – מרדכי. ויאמר הרב ללמד את מרדכי גם עניני התפילה ולימוד מעט. כי לא ידע מאום באלה, אבל מוחו לא השיג שום דבר וקשה היתה עליו גם הקריאה. ויצטער הרב מאד על הדבר הזה, כי נער עברי היושב אצלו לא ידע גם קרוא עברית ויהיה בוּר גמור. ותאמר אסתר בתו: אנכי אלמדהו ספר. וישחקו עליה ויאמרו לה: נקל לחרות באבן מללמד את זה צירופי־אותיות; והיא אמרה: גם אם ברזל הוא נימוח. ובואו וראו! את אשר לא יכול הרב עשׂה יכלה – בתו. אחרי ימים מועטים ידע הנער קרוא; אחרי ירח ימים כבר התפלל מן הסידור; ואחרי רבע שנה כבר החל להבין פירוש המילות. והוא לומד מפיה את החומש, את ההפטרות; גם גמרא החלה ללמד אותו, אחרי שנה תמימה ללימודיו, והוא מתמיד, יושב כל הלילה וחוזר על משנתו, ויהי הדבר לנס. ויהי כי כבר החל להבין היטב בתלמוד וגם במפרשיו, ותקרא הבת לאביה לבוא אתה חדר לפנים מחדר, ותאמר אליו: אבי מחמד נפשי, לעלם הזה חפצה אני להיות לאשה, ואל־נא תתנגד לרצוני. ויתחלחל הרב בשמעו זאת, ויקש הדבר בעיניו מאד, לתת את בתו, מלכת הבנות, לנער בן בלי שם, שאך בקושי פתחו לו פתח לתורה. גם הרבנית נתרגשה מאד לשמע הדבר והוכיחה את בתה, ולא אבו שניהם להסכים לזה. אולם הנערה הצטערה מאד ועינתה את נפשה. ויהי בראות הרב, כי בתו לא תשמע בקולו והוא ידע כי אם תבקש דבר, תעמוד עליו, ויקרא את מרדכי בלָט ויצווהו להכין את עצמו בסתר לדרך ויתן לו צרור כסף וישלחהו בספינה לארץ הקדושה, לשבת שם, וגם מכתב־מליצה נתן בידו, אך ציוה אותו, כככי לא יכתוב לו לעולם ולא יודיעהו משלומו, ואם יעבור את זה, בנפשו הוא. ויעש העלם כן, ויעזוב בקשי־לב את בית הרב ובא באניה. צער אסתר, בהיוָדע כי אהוב נפשה ברח ואיננו, תוכלו לשער, יומם ולילה בכתה תמרורים, אינתה את נפשה ומיאנה הינחם.

נשאיר את אסתר הבודדה בבית אביה ונשים פנינו אל מרדכי וגורלו. שׁלֵו ושלן היה בימי שבתו בבית אוֹמנו ועתה יסער בו סער, ואמנם סערה גדולה קמה גם בים, בצאת הספינה עמו לדרך, וישאו הגלים אותה הלאה הלאה. ויהי כאשר נח הים מזעפו, ויבואו שודדי־הים ויקחו את הספינה ואת כל אשר בה. את הזקנים אשר נמצאו בה, שלא יצלחו עוד למלאכה, השליכו המימה, ואת הנערים אמיצי־הכוח, וביניהם גם את מרדכי שלנו, כבשו להם לעבדים.

השודדים הללו מלכו על אי גדול ורחב בים. ודרכם היה, כי הנשים והטף היו נשארים לשמור על המקנה, כי צאן ובקר רב להם, והמה צמו תמיד בים לשלול שלל ולבוז בז, ועובדי־אלילים היו, עובדים לשמש. בימי תקופת החמה שחטו פר ובקר, ויזו מדמם אל פני השמים, ואת הבשר שרפו כליל, וירקדו ערומים סביב לבּעֵרה, והמה סורטים את בשרם וקוראים בקול חוגג: בער! בער! בער! אין זקנים להם ואין שופטים וראשים עליהם. את השלל יחלקו חלק כחלק; ואם ימעל אחד מעל ויקח יתר על חלקו, באש ישׂרף. זה היה העונש היחידי שלהם. וכי ימות איש, לא יקברוהו, כי אם ישליכו אותו המימה. לכל אחד מהם היו ארבע נשים, ובמות האב, יירש בנו הבכור גם את נשיו. ויהי בעבוד אצלם מרדכי שנים־עשר חודש החלו ללמד את ידו לקרב ויקחו גם אותו למלאכתם במים. באה ספינה טעונה לנגדם, ובה אנשים גבורים ובני־חיל; וכאשר קמו השודדים לשדוד אותם, גברו אלה עליהם וינצחו אותם אחד אחד. לאמיצי הכוח בין השודדים ניקרו את עיניהם וישלחום להיות תועים על פני הים והשאר הרגו ופצעו, ואת מרדכי, ואתו עוד שני עבדים נכבשים, לקחו אתם. אחרי שלושה ימים באה הספינה ההיא ארצה כוש ויתנו את השבויים לקַדי אשר שם, כי כן משפט הארץ. וילמד מרדכי את לשון הארץ, ונעשה שומר נאמן לקדי, ועתים גם התיעץ עמו על צפונותיו, כי חכם מרדכי, מאז לימדתו אסתר, ומבין דבר לאשורו. ויאהב הקדי את הנער, וירא את תומו וישרו וישאלהו פעם: מאיזה עם אתה? ויאמר אליו: גוּנוֹב גוּנבתי מארץ העברים. ויאמר הקדי: ידעתי את עמך וכי גדול אלהיכם על כל אלהים; אבל סגור את הדבר בלבך, כי הן אסור לכל איש־יהודי לדרוך בכף רגלו על אדמתנו, וכל העובר על זה יתָּלה על העץ ואת בשרו יתנו למאכל לעוף השמים.

הקדי הזה היה אהוב־העם, כי כל דרכיו משפט, לא יקח שוחד ולא יעוות דין; אולם חוק היה שם לשלח את השופטים ואת הראשים בהגיעם לימי זקנה, למערה חצובה ולסגרם בה שארית ימיהם ולהושיב אחרים על כסאם. ויהי במלאת לו שבעים שנה, ובאו כל השרים והפרתמים להסיר ממנו טליתו האדומה, שהיא אצלם סימן שררה למושלים, וכבר חצבו לו גם את המערה. ויפן אליהם ויאמר להם: עבדָי הנאמנים ידעתם כי עבדתי אתכם האמונה כל הימים, לא שור ולא חמור לקחתי מכם בחינם, ועתה אני הולך למקום אשר נועד לכל שופטי ארצנו, אחד לא נעדר, לפי החוק. בלב שלו ובלי כעס עצור אני הולך שמה, אבל הנה אבקש מכם, לעשות לי את שאלתי האחת, בטרם אֶפרד מאתכם. ויקרא כל העם: בקש! ויאמר להם: ילווה אותי בדרכי הנער הזה, אשר ניתן לי לשומר. ויעוותו פניהם ויאמרו: איך תהיה ידינו באיש, שאין חל עליו החוק הזה, והוא לא אשם במאומה? ויפצר בהם ויאמר: ילך־נא הנער אתי ואל תשיבו פני ריקם, כי עבדתיכם. ויאותו לדבריו ויאמרו: ילך גם הוא עמך, כה הובילו את הקדי עם הנער מרדכי אל המערה, ויתנו להם צידה וישימו אבן גדולה על פי המערה.

שלושה ימים ישבו במערה ויאכלו וישתו מאשר עמם, אחרי־כן החלו לחשוב על אחריתם. ויאמר הקדי לנער: קרא אתה לאלהיך, אולי יעשה לך נס ויציל את נפשך, וחיתה נפשי בגללך. ויעמוד מרדכי בקרן־זוית ויתפלל לאלהים ויאמר: אנא, ה‘, אתה האל הגדול, הגיבור והנורא, אשר בידך נפש כל חי, ואתה שומר הארץ והדרים עליה; ידעת את עניי, כי הוגלה הוגליתי מארצי וממולדתי, ואם גם חסדיך הרבים אתי, כי החייתני עד כה, אינני יכול לעבדך כראוי ולשמור את מצוותיך. הוציאיני־נא מן הבור הזה, כאשר הוצאת את יונה ממעי־הדגה ואת דניאל מגוב־האריות. הוא אך כילה את תפילתו, ויגל ה’ את עיניו, והנה תולעת־שמיר זוחלת על הקיר. היא הבריאה הנפלאה, ששימשה בשעתה לבנין בית־המקדש וכל כליו, ובטלה אחר־זה, ויקח אותה ויניח ואתה על האבן, ותתבקע האבן ויצאו לחופש. – ויבואו אחרי יום שלם אל החוף, ויכּנסו באניה ההולכת לארץ הקדושה. ויהלל הקדי את העברי על מעשיו ויאמר: עתה ידעתי, כי אין עם חכם כמוכם. וידור נדר ויאמר: אם יביאני ה' בשלום אל ארצי, ואבוא לכסות בכנפי עם־ישראל ואעבוד את אלהיו.

נניח את הקדי ואת מרדכי מושיעו שטים בספינה, ונשוב אל אסתר. שלוש שנים רצופות עברו מעת נעלם בחירה. ואם כי בכתה עליו ומיאנה להינחם, לא הועם יופיה; להיפך, העצב עוד הוסיף לה לוית־חן מיוחדת; וכל איש אשר ראה את פניה בחוץ או בבית־אביה, שכח את כל הגיגי־לבו וימים רבים אך הגה בה.

בימים ההם בא פחה חדש לשלוניקי, ויבואו כל ראשי העיר ושוֹעיה לברכו ביום יושבו על כסאו. גם הרב וראשי עדת בני־ישראל באו אליו והושיטו לו לחם ומים ויברכו אותו. לא ידע העם עוד את טיב הפחה הזה אם צדיק הוא או רשע, אם חונן ומרחם הוא או עריץ, זה אומר בכה וזה אומר בכה. ויהי היום ויסתובב הפחה וראשי שומריו בעיר, לראות רחובותיה ובתיה, בתי־ספר אשר לה ובתי־הדין, ויסר גם אל בית הרב; ויכבדהו הרב מאד, ויושיבהו בכסאו ויבקש ממנו להקל מעל בני עדתו, כי כבדו עליהם המסים והארנונות המיוחדים, עוד הם מדברים ותבוא גם אשת הרב ובתו לברך את האורח החשוב; ויתפלא הפחה לראות יופי כזה עלי אדמות. ומה גדול תמהונו והתפעלותו בדברו עמה וימצא ואותה חכמה ומשכלת בכל מדע ובכל חכמה. ויהלל אותה בפניה, ויואל לשבת בבית הרב שעות אחדות. ומה קשתה עליו הפרידה מהבית הזה! וגם בהגיעו לארמונו, לא יכול לשכוח את יופיה של הנערה העבריה, שאין על עפר מָשׁלה. ויצא לבו באהבתו אליה, פניו דלו ובשרו כחש. ויראו שומריו הנאמנים, כי שׁינה רוחו וכמעט לא ישים לבו למשמרת פקודתו, ויגשו אליו ויאמרו לו: יחי אדוננו, יגיד־נא לנו את אשר עם לבו, אולי נוכל להודיע לרום מעלתך. ויען ויאמר להם: בת הרב לקהילת העברים אשר בזה ראיתי ואהבתיה אהבה עזה כמות. ואין ללבי מרגוע. ויענו ויאמרו לו: וכי משר כמוך יבּצר דבר לעשותו? דבּר אל לב אביה, ולא ימנע אותה ממך, ויאמר הפחה להם: הלא תדעו, כי דתם שונה מכל עם, ואסור להם לתת בנותיהם לבני עמים אחרים. ויאמרו לו: אם כן הדבר, שלח אותנו ונקח אותה בחזקה. ויאמר: גם את הדבר הזה לא אוכל עשה, ואנכי שומר משפט. ויחל הפחה מאד ותצא נפשו אל אסתר בת־היהודים. והיא נשגבה ממנו. בין כה הוגד לרב, לאמור, כי הפחה אוהב את בתו והוא צודה לנפשה. ויירא מאד, ויקרא לאסתר בלָט ויאמר: שמעתי, כי הפחה שלנו מתגעגע אחריך ולא יוכל להסיח את פניך מלבו מיום ראך; מתירא אנכי, אולי לרגלי הדבר הזה עוד ינקם בעדתנו, במונעי אותך ממנו; שמעי לעצתי, בתי, לכי אל ארץ אבותינו, לירושלים עיר הקדושה, ואני ואמך נבוא אחריך.

ותקם הנערה ותצר את שמלותיה וספריה ותשם לדרך פעמיה, ותצא בלט אל העיר ירושלים;

וה' היה עמה ותבוא שמה בשלום ותנשק את האבנים הקדושות. ותיהום ירושלים לבוא בת־רב גדול ליהודים, וגם היא יודעת בתורה ובחכמתה רבה; ויקבלו אותה בכבוד ויתנו לה מקום לשבת בבית איש חשוב ונכבד. שם ישבה והגתה בתורה. ויתאספו אליה גם תלמידים אחדים לקחת לקח מפיה; היא יושבת בחדר אחד והתלמידים בחדר השני וחור במחיצה המבדלת בין חדר לחדר. וכה ישבה ודרשה והשמיעה להם את שעוריה המצוינים. ויצא שמה בכל העיר, ויאמר כל העם: לא היתה חכמה גדולה כזו בבנות־חוה מיום לכת ישראל בגולה.

בינתים באו גם מרדכי והקדי בשערי ירושלים ויתישבו שמה. הקדי קיים את נדרו אשר נדר ויתגייר ויקבל עליו את דת ישראל, ומרדכי התאמץ בדת ה' ללמוד ולהגות בה. ובשמעו את שמע המלומדת הגדולה, ויבוא גם הוא להסתופף בצלה ולשמוע את שיעוריה. ויהי פעם משא־ומתן גדול בהלכה בינה ובין תלמידיה, ותכּר הנערה את קול מרדכי בין קולות יתר התלמידים. ותשלח ותקראנו בכלות השעורים למקום משכנה. ובפתחו את הדלת ותרץ למולו ותפול על צוארו ותבך.

לא אאריך לספר, גם אביה ואמה התישבו אחרי־זה בירושלים ויהי הרב לראש־הישיבה והאם לעוסקת בתמיכת דלים. ותגד אסתר לאביה, כי שוב מצאה את מרדכי אחרי הרפתקאות שונות וכי כבר נתארסו בהסתר. ולא התנגד עוד לזה ויאמר: מה' יצא הדבר!

ותינשא אסתר למרדכי, וירביצו שניהם תורה וחסד על אדמת הקודש, ויולידו בנים ובנות ויראו בני שילשים ובני ריבּעים. במותם הקימו להם בני־ירושלים מצבת אבן גדולה, ועליה כתוב: " מרדכי ואסתר הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו". הלא היא עומדת שם עד היום הזה.

עוֹד סִפורִים יְהודִיִים

א: הַבוֹחֵר

בעיר אחת גדולה חי עשיר אחד גדול מצליח בכל מעשיו. ולו אוצרות רבים וקנינים אין־מספר; אבל קשה־לב היה היה האיש הזה ואוהב־ממון עד לבלי שיעור. לא ריחם על דל, לא הלוה לאדם בשעת דחקו; וכל מגמתו והגיגו כל הימים היו להרבות עוד הון, אם גם חסוך בנים היה ואין לו כל מודע וקרוב, להנחילו אוצרותיו אחרי מותו. ויקטרגו מלאכי־השרת במרומים ויאמרו לאלהים: למה תשלח לאיש הזה את הברכה בכל מעשיו, וכספו וזהבו מונחים אצלו ללא הועיל; ולאנשים אחרים, אשר לבם אתם, תמעיט וידעו מחסור. השופט כל העולם ינהג כך את עולמו? ויאמר אלהים אל משרתיו: אתם תראו, מה יכול לעשות אחד מעבדי בארץ.

ויהי ביום הדין הגדול, והחי יתן אל לבו, התנמנם העשיר ויבוא אליו אליהו בחלום ויאמר אליו: ידעתי כי אם גם טרוד אתה בממונך, נפשך תכלה אחרי בן ובת, כי לא תרד ערירי לקבר, מסור לי את כל נכסיך וצא ריקם מהם ויוָלד לך בן. ויקש על העשיר לעשות כּדבר הזה ויאמר אליו: תן לי זמן. ויען אליהו ויאמר: לשנה הבאה, לעת מועד, אבוא אליך ותענני דבר. ויקץ ויאמר: אך דבר חלום הוא זה.לא אתן את ממוני אשר עמלתי בו זה דור שלם ולא אהרוס את הבנינים אשר בניתי לי.

אבל דבר החלום לא מש ממנו יום יום, ובכל טרדת עסקיו הרבים חשב תמיד בלבו, אם לשמוע לאמרת החוזה או לחדול. ושתי דעות מתנגשות בו: האחת עומדת על צד הממון ואהבת־הנכסים, והאחרת אומרת: תן הכל בעד זרע של קיימא, המלחמה רבה בקרבו. ויהי ככלות השנה, ויבוא אליהו כאשר אמר וידבר אליו שוב בחלום את הדברים אשר דיבר. ויתאזר העשיר על יצרו ויאמר: יקח אלהים הכל ממני, רק בן יתן לי ואשאיר נשמתי בו. ויעל אליהו בסערה. הוא אך הקיץ משנתו ואֵש אחזה בארבע פינות ביתו ותהי שרפה גדולה ויעלו כל אוצרותיו בלהב. ביום אחד ירד מעשרו; וגם המעט אשר נשאר לו בחוץ אבד מעט מעט ולא נותר לו מאומה, עד כי אנוס היה להשכיר עצמו לשמש בבית־מדרש קטן ויפרנס את עצמו בדוחק. והוא לא קָבל על גורלו ולא נתן תּפלה באלהים.

ויהי לתקופת השנה ותהר אשתו ותלד לו בן. ויגדל הנער וילמד ויחכם ויעל מעלה מעלה, עד שנעשה לאחד מגדולי הארץ. ויהי לו בנו זה לאוצר רב…

ב: הָרַב וְהַתַּלְמִיד

בקהילה רבתי אחת כּיהן פּאר רב אחד גדול, ויחזק ישיבה רמה. הרב היה בעל מידות תרומיות, אוהב צדקה וחסד ומוסר נפשו על תורת השם. וישיבתו כילכלה אך תלמידים מובהקים, שהיו ראויים להינות מאור רבם, והוא הדריכם עוד בתורה ובמעשים טובים ויעלו מעלה מעלה. ואם גם חיבב את כולם וכיבדם בשוה, נפשו דבקה בתלמיד אחד חרוץ ובעל לב טוב, ואמר להנחיל לו כסאו אחריו. בלילה, בשעת ששאר בני־הישיבה כבר ישנים ונחים מעמלם בעיון, ישבו הם שניהם והגו יחד בחכמת הנסתר ויתקדשו.

פעם אחת התאמץ הרב בתורה והתעלף וימת פתאום. ויהי אֵבל כבד מאד בעיר ויספידו אותו כל תלמידיו; וזה התלמיד החביב הצטער כל כך על מות רבו עד כי חלה כמעט ויתישב בנפשו לשוב לעיר מולדתו ולשבת שם איזה זמן, עדי ירגע לבו. ויעש כן. ויקם וילך לבית הוריו. מהלך שלוש פרסאות מעיר רבו, וישמחו מאד לקראתו, וישב שום ירח ימים. ויבואו אנשי עירו ויבקשו ממנו, כי ישתקע אצלם וכל מחסוריו עליהם; אבל הוא מיאן ויאמר: רבי מת ותלמידיו נשארו כצאן בלי רועה, הוא הניח בידי את מפתחו ועלי להורותם. וישם צרורו על שכמו ויקח ברכת שלום מהוריו, וישב לעיר רבו. ויהי בלכתו בדרך, והנה טרקלין גדול, אשר בו חלונות רבים, עומד לא הרחק ממנו. ויתפּלא מאד, כי ידע שלא היה במקום הזה טרקלין כמוהו, ובירח ימים בודאי לא יבּנה בנין גדול כמו זה.

עודנו מסתכל ומשתומם בטרקלין למראהו, והנה יצא איש שוֹע אחד, עמד על הפתח וקרא לו, כי יבוא לשם. וישמע בקולו ויט אל הטרקלין ויכּנס בו בפחד לב, ויוביל אותו הקורא לאולם גדול רחב־ידים, ושם אין איש, וישׁאר אותו לבדו.אחרי חצי־שעה נפתחה הדלת ויבוא שופט אחד, וישב על כסאו ויחל לשאול אותו למעשהו ולדרכו, ויאמר: תלמיד רבי פלוני החסיד אני, אשר מת לפני ירח ימים, ועתה אני שב לעיר. ויאמר השופט אליו: וכי באמת חסיד היה רבך? ויאמר התלמיד: חי אלהים, אם ידעתי אדם צדיק ממנו. ויקם השופט מעל כסאו ויפתח דלת אחרת לעומתו. ויבוא רבו לבוש־לבנים ועטו לבנים ועל מצחו כתם שחור. ויבּהל התלמיד מאד ויאמר לרוץ לקראתו, אבל השופט לא הניח אותו לעשות זאת וירא לו בקול: שב על מקומך. לפתע עבר כל המראה, והוא עומד על הדרך כבתחילה והטרקלין איננו – ולא ידע נפשו: א דעתו סרה לראות חזון־בדים או דבר יש בגו. כה הלך וחשב בזה עדי בואו בערב לעיר רבו.

ויהי כי עלה על מיטתו בלילה ההוא, ותדד שנתו ויחשוב בדבר אשר ראה היום, ותקש נפשו לראות כתם שחור על מצח רבו. ומי כמוהו ידע, כי נקי היה גם מצל עוון ואין רמיה בו, ויצם למחרת היום ויענה את נפשו, וכל רואיו לא הכירוהו, כי פניו לא היו לו עוד.

ויסובב במגינת לבו את כל העיר, ויהי בבואו לרחוב צר אחד, ראה אשה אחת יושבת על סף ביתה ובוכיה, ויגש אליה וישאל אותה לסיבת בכיה, ותשב לו: זה ימים רבים אשר אני מקמצת כסף ממעשי־ידי ואצרור פרוטה לפרוטה, כדי להשיא את בתי שנתבגרה. את המעות הנחתי לפקדון בידי רבנו; והוא מת פתאום, ואיש לא ידע איפה שׂם את הכסף. וישאל אותה לסכום הפקדון, ומסרה לו כל הסימנים. ויפרד מאתה וילך תיכף לבית רבו ויחפש בכל חוריו וימצא את פקדון האשה שמור במלואו בצרור, ועליו כתוב שם האשה אשר לה הוא, וימהר וימסור אותו לָאשה ויצהלו פניה ומחתה במעותיה.

בלילה ההוא בא אליו רבו בחלום וסר הכתם השחור מעל מצחו ופניו מאירים כבתחילה, ויאמר לו: תנוח דעתך, שהנחת את דעתי.

סִפּוּרִים וּמְשָׁלִים

א: קְנֵה לְךָ חָבֵר

בימים מקדם חיו שני רעים נאמנים, שם האחד אליפלט בן מנשה, והוא הבכור, ושם השני גדעון בן דויד. ויגדלו יחד בשכונה אחת, וילמדו תורה יחדו יחלקו ביניהם את כל אשר להם, והיתה רעותם ואהבתם כאהבת דויד ויהונתן.

ויהי היום, והמה כבר יצאו מבית הוריהם והחלו לסחור את הארץ ולעשות חיל במעשיהם, ויתפרדו ללכת לעברים שונים ויאחזו במדינות שונות ויתרחקו איש מרעהו, וכמעט לא ידע עוד האחד דבר מהשני, כי לא כבימינו אלה הקשר בין רחוקים בימים ההם. והנה קרה הדבר, שגדעון נתגלגל בדרכו ובא לארץ, אשר בה יושב רעהו אליפלט. ויהי בהיכנסו לעיר־המלך לעת ערב, וישימו לו עלילות דברים. כי מרגל הוא לראות את ערוַת הארץ בא, ויועידיהו למשפט ולא ידעו בית־דינו לראות ללבב. – נתאמתה בעיניהם העלילה, ויצא דינו להיתּלות על עץ המגרש העיר, למען ישמעו וייראו!

ויצר לגדעון לראות את עצמו נספה על חינם, וביותר עוד דאג לביתו ואל נחלתו, כי ישארו בלי סדר ומשטר, אם ימות פתאום, ותקצר יד אשתו ובניו באין עוזר ותומך. הוא מובל לפני המלך, כי כן דרך הארץ הזאת לאַשר כל משפט־מות בידי מלכה לפני הנדון, והמלך יושב בגורן על כסאו, ושרים ועבדים, המון רב, סובבים אותו. ויפול גדעון לרגליו ויאחז בידו ברגלי הכסא ויתחנן ויאמר: אדוני ומלכי, הנני מקבּל את דיני, כאשר שפטו אותי, אבל אחת אשאל ממך, צוה־נא וינתן לי חופש לשלושת ימים, למען אלך לביתי ואצווה על נכסי ואשר לי; וחי אני, כי אשוב אחר זה למועד המוגבל, ותעשו בי אשר החלטתם לעשות. ויאמר המלך: מי יערוב לי כי לא מלט תמלט את נפשך אחרי אשר תצא מזה, ואיך אוכל להאמין לדבריך, וכל אשר בכוחו יעשה אדם בעד נפשו? – ויקם אחד מן העֵדה, והוא אליפלט, היושב בעיר ההיא. ויאמר: מלכי ואדוני, אנכי אערוב בחיי בעד הנדון הזה. קחו־נא אותי ושמו אותי במאסר ותנו את האיש הזה ללכת למעונו; והיה אם לא יכּוֹנו דבריו, והיתה נפשי תחת נפשו. וישתומם המלך על האיש הזה המחרף נפשו על חברו ויאמר: כן יהי כדברך, עבדי, מות וחיים ביד לשונך. ויצו לעבדיו להסיר את כבלי הנשפט ולשימם ברגלי האיש אשר ערב בעדו, וישימו אותו במשמר, ואת הנדון שלחו לדרכו לשלושת ימים!

ותיהום העיר לרגלי המעשה הזה, שלא היה כמוהו, איש לא האמין כי ישוב הזר, וינודו לערבונו וישחקו עליו ועל פתיות לבו, כי גדולה. וגדעון נשא את רגליו וילך חיש לארצו, לסדר שם את מעשיו, ויבוא למשפחתו ולא הגיד להם את אשר קרהו, ויצו לביתו ויסדר את כל עניניו, ולא ידעו מה לו. – ויהי ערב ויהי בוקר יום ראשון ויהי יום שני וביום השלישי העמידו את עץ־התליה בעיר, והתלינים כבר התכוננו למלאכתם ויקחו את כלי המשחית עמהם; והעם נאסף לראות את אליפלט מת, כי לא חשב גם אחד שבוא יבוא הנשלח, אחרי החופשה שניתנה לו, והנה גם פעמיו אֵיחרו לבוא, כבר נטו צלילי ערב ופנה היום. והעָרֵב כבר הוצא מכלאו, והוא עומד חרש לפני עמוד־התליה, וכותנתו עליו. וההמון הולך הלוך וגדול, וגם המלך בא עתה וראשי שריו לראות בהיתּלות האומלל שפיו הכשילו. ויהי כי שׂמו את החבל בצוארו והתליינים נגשו למשוך את הערב אל העץ, נשמע קול קורא בעוז: הניחו לרעי! הנני תחתיו! וישאו את עיניהם, והנה הנדון הזר מפנה לו דרך בין ההמון, והוא בא למות בעתו, ולפטור את הערב, ושוב קרא הערב: לא ארצה להיפטר ממות, קחו נפשי תחת נפשו! ויתפלא המלך על אמונת לב בני־האדם האלה ואהבתם כי עזה, ויאמר: חלף מעשיכם זה, כי הגדלתם עשות, הנני סולח לעוון האיש הזה וחייתם. ויצו להניח את זה ולהתיר גם את רעהו מיד, ויפלו איש על צוארי רעו ויבכו, ויאמר המלך: הנכם רֵעים נאמנים כל־כך יותר משאר כל האדם על פני האדמה, אהיה גם אני רע שלישי ביניכם ואזכור לכם חסדכם. ויהיו השנים חברים חביבים למלך מהיום ההוא; ויתאחז גם גדעון בארץ זו, ויגדלם וינשאם המלך ויעש טובות גם עם שאר אחיהם.

ב: בִּרְכַּת הָאָב

בשתי עיירות קרובות זו לזו חיו שני אחים, בני אב אחד והיה האחד עני וחי חיי צער והשני עשיר וביתו מלא כל טוב. ויהיו לעני הרבה בנים ובנות בנו בכורו נער יפה, טוב־רואי ומצטין בלמודיו, ולעשיר רק בת אחת ענוגה ויפה, שנולדה לזקוניו ויאהבה מכל. ואם כי קרובים היו זה לזה, הנה מרחק רב היה ביניהם. לעני היתה קנאת־לב על אחיו העשיר ולא התרפס מימיו לפניו, לבקש ממנו עזר. ואחיו, אם גם לא היה צר־עין, לא אהב את אחיו העני ולא התעצל גם הוא לאכוף עליו חסדו או לתת מתנות לביתו. כה עברו עליהם ימים רבים.

ויבוא ערב־חג גדול ליהודים, יום שכל איש ישראל מתעמל להכין צרכיו ליום־טוב לכבד את ה' ככתוב, ובביתו של העני אין כל. והוא יודע מחסור. ותצק לו אשתו, לבקש הפעם עזר ומלוה מאחיו, ותשביעהו בשם ה' ובשם התורה והמצוות. כי עשה יעשה את הדבר ולא יהיה מתעקש ביום צרה. ויתחזק על מידותיו ויקם ויבוא לפני אחיו העשיר וישתחו לו ויאמר: אדוני אחי, עשה עמי טובה היום והלוני כור חיטים ועשרת שקלים לצרכי ביתי בימים הטובים עד מועד מוגבל,כי אשיבם לך. וישם לו העשיר פנים וישיבהו לאמור: אם רק מלוה תבקש, מי לידי יתקע, כי אמנם שלם תשלם; הבא ערבון ואַַלוך. ויאמר העני: מה אתן לך ובידי אין כל. ענה העשיר ויאמר לו: את בנך בכורך, את יצחק אשר ראיתי ואוהבהו, הבא אלי, וישב עמדי עדי תפרע לי את החוב. הלך העני במגינת־לב אל ביתו ויבא את יצחק בנו אל אחיו העשיר. ויצו עליו למכור לו כור חיטים וגם עשרת שקלי כסף נתן לו, ויפרדו לשלום.

וישב יצחק בבית דודו העשיר ימים רבים, כי לא היה בידי אביו לשלם את חובו, והיטיבו עמו ויהי להם כבן. וישלחהו דודו אל רב העיר, ללמוד בכל יום, ובכל לילה הוא שב לבית מלונו, והנערה היתה מחכה עד בואו להגיש לו ארוחת־ערב. כן משפטה יום יום.

וישא יצחק את עיניו אל בת אדוניו, כי שרתה אותו, וירא את רוחה הטוב ויחשק בה לאהבה אותו; והוא גם הוא מצא חן בעיניה, ותאהב אותו בסתר לבה. ותמנה את השעות לבואו מלמודיו. והיה כי שב, פתחה לו את הדלת, וישבו סביב למדורה והוא רחץ ידיו וישב לאכול וישיח עמה באחוה וברעוּת.

ויהי בלילה אחד וגעגועיו גדלו ורבו ורוחו כבד עליו מאד וימאן ואכול וישב עצוב. ותדבר אליו הנערה רכות: קרובי האהוב, מה זה היה לך? הגד־נא לי, אולי אוכל להקל ממך. ותפצר בו הנערה, כי השפיל עיניו לארץ והתבייש לגלות לה מה שבלבו, ותקחהו בידיו ותאמר: הגד ואל תסתיר ממני. ויתעורר ויאמר: אהבתיך, בת־דודי, נפשי קשורה בנפשך, וחטאתי לך. ותנחמהו הנערה ותאמר: גם לבי כלבבך והן אחי ובשרי אתה. ויפול על צוארה ויבך.

מן הלילה ההוא, מדי בואו יצאה לקראתו ותשק לו. וישבו אחר־כך על מיטה אחת יחד, ויהיו כשני גופים ברוח אחד, כי גדלה אהבתם מאד.

ויהי בשבתם פעם אחת ומשוחחים יחד עד אחריי חצות, נפלה תרדמה עליהם ויפלו על המיטה וישכבו וילינו הלילה ההוא יחד. ויקם העשיר בעלות השחר לעשות מעשהו, והוא כבר ידע מקרבתם של אלה, ויבוא אל חדרם וירא אותם ישׁנים שניהם על המיטה. נטל טליתו מעליו ופרש עליהם ויקרא: יהי רצון מלפני אלהי ישראל, שתהיה מיטתכם שלמה ולא יצא מכם פסול. –

ג: הַסּוּמָא וְהַחֵרֵשׁ

מעשה בשני בני־אדם, שהיטיב להם ה' בביתם ומצאו את הרוַחה בכל מעשי ידיהם, גם היו להם נשים והולידו בנים ובנות, שגדלו אותם ברוָחה. אולם דבר אחד היה חסר להם בעולמם: לָאחד היה חסר אור עיניו, כי היה עיור ותבלול בעיניו, ולשני חסר חוש־השמיעה, והיה חרש גמור. ויקוננו שניהם תמיד על מר גורלם בזה. הסומא אמר: אל אלהי אבי, אלפי בריות בראת בעולמך, ולכולם נתת עינים, לראות בצאת השמש, וראות בשדות ובכרמים ובאילני דמלבלבי, ולי עינים ואינני רואה בהם מאומה. והלז החרש, היה אומר: בוראי ויוצרי, אומרים עליך, כי לא בראת מאומה לבטלה, ושלכל אבר ואבר ששׂמת באדם ובבהמה יש תכלית למטרה, אזנים הללו, שנתת לי, למה? רק לחינם הן קבועות בראשי ולא אשמע.

לימים בא רופא אחד לעירם, ויהללו האנשים את כוחו, כי רב הוא, לפקוח עינים עיורות ולפתוח אזני חרשים. באו שניהם וישתחוו לפניו ויאמרו לו: רפאנו־נא, אדננו, ותקח מכל אחד מאתנו תרקב של דינרים בשכרך. מיד נתן להם מיני משיחה. הסומא משח את הסם על עיניו וישפשף אותם במים טהורים, והנה נפקחו ותראינה ותבטנה נכוחה. וירא את תפארת היום וכיפת־הרקיע הגדולה והרחבה הנטויה ממעל; וירא אנשים כמותו הולכים ורצים למעשיהם, וירא בהמה, חיה ועוף כולם נזונים מהאור הזרוע. וגם רעהו שיפשף את אזניו במי־מרפא, ולפתע הנהו שומע הכל, הנהו נפגש את רעיו, והמה מדברים עמו, והוא שומע את קולם ומבדיל בין קול רך ובין קול עב, בין קול בלתי־נעים ובין קול נעים… וישמחו מאד על השינוי הרב בחייהם וירוצן אל ביתם להגיד לרעיותיהם את הבשורה.

הסומא רק פתח את הדלת, והנה אשה מכוערה כמפלצת לקראתו ותאמר לו: איה היית, אישי? והוא התחלחל לראות את כיעורה ויאמר: עם אשה כזאת אחלק את חיי? ויפול לבו ויצר לו מאד. גם החרש, כי שב לביתו, קיללתו אשתו הרעה וסרת־הטעם קללה נמרצת, על כי אֵיחר לבוא ולא דברה עמו לשלום. ויאמר הנרפא: זה הוא חלק ביתי? וידום, כי עגמה נפשו עליו.

ותמרר האשה הרעה את חיי מי שהיה חרש ותריב אתו עוד יותר מבתחילה. והסומא שנתפקח ישב עם אשתו רעת־המראה אל שולחן אחד, ולא יכול נשוא עיניו אליה, כי מאוסה היתה עליו. ויקוצו שניהם בחייהם ויאמרו: מה זה עשה אלהים לרפאותנו, ולפנים טוב היה לנו מעתה.

על המוסר היוצא מהסיפור הזה יכול כל אדם לעמוד בעצמו.

מַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי אֳמָנִים

(בשני אפנים)

א

מלך אחד אדיר בנה ארמון יקר לשבתו, ויעש בו אולם גדול ורחב־ידים, עומד על עמודי שיש ונועד לקבלת עם רב, בעת מתאספים אליו כל שרי המדינות והפרתמים להתיעץ בעניני מדינה ודת. והיו בארצו שני אומנים גדולים בחכמת הציור, ויזמן אותם המלך ויפקד עליהם לצייר את האולם מבפנים בציורים ממערכות הדומם והצומח, החי והמדבּר. ויחלק את האולם לשני חלקים ויחץ את העבודה ביניהם: את האגף הימיני נתן לאחד האמנים, ואת האגף השמאלי – לשני. ויעש חוג ויבדל בין שני האגפים בפרוכת רחבה, ויגבל להם זמן לעבודתם – שנה תמימה.

ויחל האומן מהאגף של שמאל לעשות מיד במלאכתו כי היה אוהב את העבודה ויקרה לו גם מצוַת המלך, וישב במחיצתו מבוקר עד ערב והשכיל לעשות בכל ציור מארבע המערכות האלה, ויעש אותם בחכמה, וישם בכל גוף נשמת חושב, והיה הכל כלול בהדרו. והשני, גם הוא היה יודע היטב במלאכתו, אבל עצל היה מאד וידחה את עבודתו מיום ליום; הימים ללא מעשה הצטרפו אצלו לשבועות והשבועות לחודשים. ככה עברו ימים רבים והוא עוד לא צייר מאומה. ויפלא הדבר בעיני חברו, העובד תמיד לבדו, ונחשב זה בעיניו לאיש מתחייב בנפשו.

ויהי כי קרב היו המיועד לפתיחת ההיכל, והאומן העסקן כבר כילה את מעשהו מהחל ועד כלה, ראה השני, כי קצר הזמן לצייר דבר־מה, וימהר ויטיח את הקירות והתקרות, אשר בחלקו בששר מבהיק כמראות; ונראה בגבולו בבת־אחת גם חלק עמיתו וכל ציוריו, אשר עשה להפליא, והתעמל ויגע בהם ימים רבים.

והנה נפתח האולם, המלך ושריו וכל החכמים והנבונים, ועמהם אצילים רבים מגדולי הארצות והמדינות התאספו יחד, כולם לבושים בגדי־שרד, ראות במעשי האומנים; ויהי בבואם אל האגף השמאלי, כי שם היה שער הכניסה, התפלאו כולם על גודל יפי הציורים מכל עבר ומלאכת מחשבת, יאמרו: אין כמוהו בכל הארץ! ויהללו את הצייר על מלאכתו אשר עשה. עוד הם חושבים, מה עשה חברו באגף השני, והנה הורם המסך. מה השתוממו! הן גם שם מסכת התמונות וכל הציורים כאחיהם שמעבר השני, בדמותם ובצלמם. ואמנם היופי שבשני האגפים התאחד לרושם יותר שלם ומבהיק, אבל – היה כזב.

וירא המלך ויבן את אשר עשה האמן השני, וינח צרור של זהב ואבנים טובות ומרגליות באגף השמאלי לשכר עושהו; ונשקף מהשכר מידה במידה גם באגף הימיני, וקרא לעושהו גם הוא ואמר לו: הא לך גם שכרך! כמעשי ידיך כן שכרך!

ב

מלך אחד בנה פלטין גדולה, יפה ורחבה, ועמודים עשה לה שיש וציפה גגה נחושת־קלל נוצצת ושיכלל אותה בכל מיני שכלול מבחוץ. ובפנים עשה תאים ואולמים, ואולם אחד גדול עשה באמצע, ולו כיפה גדולה ורחבה. וקרא לשני אמנים מפורסמים, יודעים במלאכת ציור ובמלאכת־מחשבת, ויצו עליהם לצייר את האולם הזה, שהיה מוכן לכסאו, בכל מיני ציורים יפים, ויתן להם ארכה למעשיהם שנה תמימה, וחיץ עשה באולם, ויבדל את שני התאים בפרוכת, ויתן לאחד את החלק באחד ולשני את החלק השני, ויאמר: אל יפרוע איש את רעהו במלאכתו ויעשה כל אחד בשלו. והנה מן האמנים האלה היה אחד עצל ואחד חרוץ ויתחיל החרוץ לפַנות את לבו לעבודתו מיד, ישב והגה בציוריו יום ולילה. ויתעל לצייר על כתלי־האולם אשר בגבולו, ציורי חיות ועופות, מלאכים בעלי־כנפים ובני־אדם, וכל הציורים כמו חיים במלואם על הקירות ונשמה בם. ובשעה שישב זה על האָבנַים לעשות את מלאכתו ויעבוד בחריצות וידע למה הוא עמל, ישב השני במסיבת רעים כל הימים; שתה לשכרה ולא זכר את דברי הפקודה, אשר פקד עליו המלך. וכאשר הזכירו אותו את חובתו ענה ואמר: עוד יש פנאי לדבר, לכשאתפָנה אעסוק במלאכתי, לי נקלה העבודה ואוכל לעשות בזמן קצר מה שאחרים יעשו במשך ימים רבים. כה עבר וחלף יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, ירח אחר ירח; והנה כלתה השנה ולא נשאר אף שבוע ימים לעשות במלאכה, יתחלחל הצייר כל עוד כתליו ריקים כביום טוחם בסיד, וכתלי חברו כבר מכוסים בציורים נפלאים, כל ציור שונה מחברו, כל אחד תבניתו שונה מחברו, ואף־על־פי־כן הם מתאחדים יחד לחטיבה אחת ולמעשה אמנותי אחד. שלושה ימים ושלושה לילות ישב וחשב, מה לעשות ובמה למלא את כתליו בזמן קצר; ולפתע הבריק רעיון במוחו ויקפוץ וידלג מרוב שמחה. הוא לקח ששר נפלא וימשח בו את חלקת כתליו, והיו פניהם כפני ראי ועלה בפעם אחת כל חלקו היפה של חברו גם בחלקו הוא…

ויהי ביום הכֶּסֶא ויתאספו המלך והשרים, החורים והסגנים ורבים מן קציני העם לחגוג חג חנוכת הפלטין. ותהי ההזמנה רבה; והמלך עצמו מפקח על ההכנות הגדולות, והוא וראשי פקידיו הולכים מחדר לחדר ומאולם לאולם, ויהי בבואם אל האולם הגדול, עמדו בראשונה בחלקו של האמן המתמיד ויתפלאו לראות את הציורים הנפלאים. לא היו כמותם ליופיו לתבנית, וחיים הם מכל צד ומכל עבר. ויצו המלך להרים את הוילון, לראות מה עשה האמן השני, והנה כציורים הללו ממש גם על הכתלים ההם: רגל מול רגל, כנפים מול כנפים, ראש מול ראש, הכל כמו תאומים יחד. וידע המלך את אשר עשה האמן הזה, ולא דיבּר נגדו, וגם הלל את מעשיו, שהשכיל לעשות כמעשה חברו בלי שנוי. ויהי כאשר נתנו השכר לשני האמנים, ציוה המלך להביא הרבה ארנקים מלאים דינרי־זהב ויריקם בחלקו של האמן הראשון ויברקו, ונראה ברקם גם מהעבר השני ואמר לו: לך, קח שכרך בגבולך!

הָצַּיָד וְהַצִּפּוֹר

ויהי בארץ כוש ציד אחד, והוא היה חכם בעיניו ולא נשמר מכל רע, כי בטח בעצמו ובמזימות לבו, והוא ידע גם לתפוש גם לבות בני־אדם אחרים ויאמינו בו, ויחשבוהו לאיש נבון ומשכיל. ויבואו אנשים לשאול בעצתו בכל מעשה וענין, והוא הורה לכּל ככל אשר נפל בפיו. ואם בא הדבר כאשר אמר, אז הלל בעצמו את עצתו הטובה; ואם נכשל זה, אשר שמע בקולו, עוד הזיד הצייד להוכיחו על פניו, כי לא הבין בדריו לאשורם, ועל כן באה הרעה עליו.

ויהי היום ויצא השדה, כטוב לבו עליו, ובידו עלה לצוד צפור יפה אחת, והצפור היתה יודעת בלשון בני־אדם, ותפתח פיה ותאמר לציד: ראה, הנני בידך, אבל מה אני ומשקל גופי – אם תמכרני, יתנו לך עבורי רק כסף מעט; ואם תאכלני, בשרי לא ינעם לך; והיה אם תאמר להחיותני ולשימני בסוגר ולהראותני לבני־אדם במחיר, חי נפשי, אם לא ארגל בך ואספר את כל מחשבותיך לאחרים ואגלה לשודדי־ליל את אשר טמון בחדרך; תחת זה, אם שלח תשלח אותי לנפשי ואשוב אל עמי ואל מולדתי בשמי מרום, אלמדך בשכר זה שלוש חכמות, אשר תהיינה נר לרגליך תמיד, והשומע גם על אחת מהן יראה ברכה, אשר שוה היא כמאה צפורים כמוני היום. ויתפלא הצייד על חכמת הצפור ויאמר לו: נכון אני לעשות כדבריך ולתת לך חופשה, אם תלמדיני בטרם אשלחך את אשר אמרת עתה. ותען הצפור ותאמר: ומה אעשה, אם רמה תרמה אותי והחזק תחזיק בי, אחרי אשר אגלה לך את מועצותי? הישבע לי, כי עשה תעשה כהבטחתך ולא תהיה בי ידך אחרי אשר אלמדך מושכלותי. וישבע לה הצייד, כי לא יבגוד בה, במלמדו להועיל.

ותאמר הצפור אליו: שב על שורש אילן כרות ושמע אל מוסרי, אשר אורך, והיה לך למשמרת. וישב הצייד על שורש־האילן ויקח את הצפור על ברכיו. ותפתח היא את פיה ותורה את האדם המקשיב לקולה ותאמר: ראשית כל, שים על לבך, כי אם תעשה מעשה בחייך ואין להשיב עוד, אל תינחם אחרי־כן, וזה ללא הועיל; וזאת שנית, אם יאָמר ויסופר לך דבר, שרחוק הוא מן המציאות, אל תהיה קל בדעתך לתת אמון בו; ושלישית אני מיעצתך, הוסיפה לאמור: למקום שלא תוכל לעלות מעצמך, כי נשגב ממך, אל תטפס ואל תעש דבר יותר מכוחך, כי כשול תּיכשל. וישמע הצייד לכל הלקחים הטובים האלה, ויאמר לעצמו, חכמה מאד היא הצפור, וישאלה לאמור: ויותר אין בפיך להורותני? הוציאי־נא עוד מחכמתך אלי ואודך, ותאמר הצפור: ידעתי עוד דבר אחד, אבל שלחני לנפשי, כאשר נשבעת לי ממקודם באמרי פיך, ואז אגלה אותו לך. ויעש הצייד כן ויתיר אותה מיד ממאסרה וישלחה מאתו. ותּעף הצפור אל ראש אילן גדול ותשב עליו ותקרא משם בקול גדול אל הצייד: אוי, אדם פתי, איך שילחתני מאתך, ואתה לא ידעת, כי בלב מין תפור כמוני גדלה מרגלית אחת טובה, שאין כמוה בכל העולם וגם בכתרי מלכים לא תמצאנה, וינחם הצייד על אשר שלח מטמון זה מידו, ויחל לטפס על האילן ולעלות מענף לענף, להשיג שוב את הצפור, ויפול לארץ וישבור את רגליו. ותצחק עליו הצפור ותאמר: ראה עתה, כי כּנים כל הדברים, אשר לימדתיך בפי. אמרתי לך, כי לא תינחם אחרי כל מעשה אשר תעשה, ואתה פתחת אותי ממאסרי והתחרטת תיכף על זה. שנית, הן הזהרתיך, לאמור, שאל תאמין, אם יספרו לך דבר רחוק מן המציאות, ובסכלותך האמנת לי ולשיחתי, כי גדלה באמת מרגלית כמו זו בלבי, ואין כזאת בשמים ובארץ. ושלישית הוספתי ליעצך, שלא תעשה דבר יותר מיכולתך, ואתה, בן־אדם הולך על שתים, הנך מטפס על עצים ותאמר לצוד בידך צפור־שמים. ותרחף הצפור במרחבי עולם ותעזוב את הצייד לנפשו…

מִמִּשְׁלֵי בֶּרֶכְיָה הַנַּקְדָּן

א: הַזְּאֵב וְהַשֶׂה

זאב אחד הלך בימי קיץ לשבור צמאונו במימי נהר רחב, וישא את עיניו וירא והנה שה אחד רך עומד על שפת הנהר ממולו ומלקק בלשונו את המים, ויגער בו ויקרא: מה לך, כי באת הנה ועכור מימי, לי הנהר אני עשיתיו וכל נפש באדמה לא תזיד לבוא ברשותי. ויען השה בתום־לבבו: מלכי ואדוני, חלילה לי לעכור המים ורק לצמאי אשתה; ואם רע הדבר בעיניך, אשוב על עקבי; וחי אלהים, אם אוסיף לבוא הנה ולקחת משׁלך. ויחר אף הזאב ויאמר: מי אתה ומה אתה, כי תדבר באזני ולא תירא ולא תפחד מהדר גאוני. הטרם תדע, כי אין כל בריה יכולה לעמוד נגדי: ענה השה דברי השקט ויאמר: ידעתי כוחך כי רב וכי תוכל לאכלני חיים, ומה אני כי יחרד עלי מלכי, וימלאו נחירי הזאב קצף ויקרא: מי שמע כזאת, כי זאב וטלה ירעו יחד? גם אתה גם אביך ואבי־אביך מרדו בי ולא נתתם לי כבוד ראוי; לא זאב יקראוני, אם תוסיף לראותי עד עולם. ויך את השה האילם ויפשוט את עורו ויאכל את בשרו וישת אחר־כך מן המים לבדו. לא די לעריץ כי יאכל את בשר רעהו, כי עוד ידון עמו בדבר שפתים.

ב: פִּי שְׁנַיִם

היה כלב נאמן אחד, שמצא טובו אצל אדונו, ולא ידע עוולה. והנה החל להתרועע עם כלבים אחרים מושחתי־המידות וילמד ממעשיהם. ויהי היום וירא בבית בעליו חתיכת גבינה, ויחמוד אותה ויקחה בפיו ויתגנב וילך לתור לו מקום ועבר אל הנחל, ששם יאכלה בלי מחריד. ויהי בעוברו על הגשר, ראה את צל הגבינה אשר בפיו במים ויחמוד גם אותו ויאמר: טובים השנַים מן האחד! וישת עצות בנפש ויכוף את ראשו לבלוע גם את הגבינה אשר במים; ובפערו את פיו ובהוציאו לשונו נפלה הגבינה אשר לו, ויקפוץ אחריה להרימה, ויבוא במצולה ויטבע.

אחרי שלושה ימים הגיעה נבלתו אל החוף ויוָדע לאדונו ויתאבל עליו ימים רבים, ולא ידע כי מת בעוונו.