לִהְיוֹת אוֹ לַחְדֹּל

הימים ימי חודש האביב.

כבר נטו צללי ערב ורוח צח יפוח בין האילנות המלבלבים ויניע את עליהם. פני השמים כעין התכלת ואור הירח יהל… דומיה מסביב. רק שני אנשים ההולכים ומטיילים בין עצי היער יפריעו את הדממה; אחד מהם זקן ותם ולבנת השער תלבין את ראשו ואת עברי פניו, ואחד בחור כארזים, מלא עלומים והוא משכמו ומעלה גבוה מרעהו.

המה מדברים ומשוחחים זה את זה בקול, מתפלפלים ומתוַכּחים לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא.

מאריה דמאריה דאברהם! – קורא הבחור בתלונה – אם המאכל נותן טעם לפגם, למה זה נברך עליו ברכת הנהנין?

מצוות צריכות כונה, - השיב לו הזקן בנחת, – ואכילה – ברכה.

אבל?

הטרם תדע דעת הטור, הכלבו והאור־זרוע?!

והאור הזרוע על פני הטבע, הקסם השפוך נוגע בלבו של הבחור והוא קורא: “מה נאה!” והזקן מושך בכתפיו ומזכירהו, כי – נעלמה ממנו משנה מפורשת של “המהלך בדרך ופוסק ממשנתו…” והוא חוזר להענין של נותן טעם לפגם…

"אֵלי, אֵלי! על מאכל פחות מכזית, שטעמו פגום, דעת הפוסקים לברך, ועל כל הטבע, על אור החיים הזרוע, על היופי והנשגב, הרם והנעלה, כל המברך הרי זה מתחייב בנפשו…,

בימים ההם עודני נער, ראשי מלא טל ילדות, לבי מלא רגשי חופש, ואני עומד בין שני עולמות, אחד נותן טעם לפגם והשני – לשבח. ויהי בשמעי קול האנחה הזאת יוצא מפי אחד מסופרינו, קול אנקת נפש, בהתרפקה על הטבע ובהשתפכה אל אור החיים, ויחרד לבי ויתּר ממקומו. וארא את התהום הרובץ בין עולמו של ישראל־סבא, הקפול בספריו ובמצוותיו, ובין העולם הגדול והרחב, וארא – ויצא לבי.

“עבד ישראל – קורא הסופר הלז – יליד־בית הוא, בעיקרו הוא שקוע בעולם הפלפולים, הדינים והמנהגים חדלי־ספורות. זאת היא החכמה האמיתית, הפנימית, היסודית והמותרת. אבל החיים והטבע, אור ה' הזרוע על פני היקום כולו הוא דבר חיצוני וטפל, אשר רק בקושי התירו לפנות לו לפעמים לב בדרך ארעי ובשעה שאינה לא יום ולא לילה. התבינו? התירו; התירו את הדבר לבין־השמשות ולמועד בו כבר נתמלאה כרסנו בש”ס ופוסקים. ההתחכמות היתה לחובה, לעצם החיים, לראשית ואחרית הכל. – כל היקום, העולם הגדול והרחב עם חליפות החיים ותוצאותיהם, העולם ומלואו, תבל ויושבי בה, כולם לא נבראו רק לצוֵת לזה, לא נבראו אלא בשביל ישראל; וישראל – לא נברא אלא בשביל קיום התורה והמצוות, נברא להיות עז כנמר ורץ כצבי לעשות ‘רצון גבוה’. וישכחו כל הרבנים והסופרים, שגם הטבע במלואו, החיים גם הם הם רצון גבוה". –

“עם ישראל נחנט וישכב למעצבה, קבור הוא בערימות חול אשר שׂמוּ מחנק לרוחו ולנפשו. לספר המופשט, שבלע בקרבו כל כוחות העם וכל עצמותו וחייו בתולדתו הארוכה, אין עוד דבר לחיים והטבע. הוא ספר בפני עצמו, הכל ממנו, הכל בתוכו והכל בעדו; ולאיש ישראל לא נשאר רק להפוך ולהפוך בו, לפרשו לדרשו, לגרסו ולעשות אזנים לתורתו, כי הוא לו תמצית החיים ותכלית מין האנושי, שלא נברא רק בשבילו”.

“נורא הדבר! העם חדל להרגיש, כי יש דעת אשר יקנה לו האדם בהתבוננו בעצמו בחזיונות אשר מסביב לו ובמראות החיים והטבע. דעתו היתה רק הגות בספרים ישנים ונושנים; והתפתחות הדעת היא בעיניו – לעות פירושים וביאורים אין־קץ לספרים הללו ולדרוש עליהם תלי־תלים. וישכח העם הזה, כי הדעת היא באור ה' הזרוע, בחזיונות הטבע והחיים, בהשגתם ובהתרוממות הנפש הבאה על ידם; דעת שבה סוד גדולתם של עמי המערב עם חייהם המלאים והשלמים”.

אמנם לא רק אנו כך. יש הרבה עמים על פני האדמה, שגם המה ערפל חתולתם. אבל עדיין מונחים הם בערש ילדותם ואינם בשלמות ההתפתחות. לא כן אנו, עם אבות, עם אשר מוחו לא חדל לעבוד אף רגע זה דורות ושנים, אך סר מני אורח, ובמקום עצם החיים הלך שבי לפני צל עובר…".

"בחוץ יופיע השמש בגאון הודו ושולח את קרני אורו לכל קצות ארץ, הטבע הענוגה ככלה תעדה כליה וקוראת היא לבריותיו של אדון־כּל לגשת אליה, ללמדה, לדעתה, להבינה ולחזות בקרבה מפלאות תמים־דעים, להתענג על סוד שיחה, על נעמה ועל יפיה; ואיש ישראל יחבוש פניו ולא יחפוץ לדעת כל אלה, הכל הכל הוא מוצא בספריו העתיקים.

“רחוב־היהודים הוא סמל מפלתנו, סמל גלות ישראל עם כל תוצאותיה המרות. אל תבקשו בה עץ פורח, שכבת דשא, זמירת צפרים, אויר בריא, פנים צוהלים, חיי־עולמים – אל תבקשו, – כי לשוא יהיה עמלכם. כולה מראשה ועד וספה, כולה בוקה ומבולקה. בכל אשר תפנו, בכל אשר תשימו עיניכם תראו רק עקבות זוקן, מַדוה, הכנעה, שפלות, עוני וחסרון כל טעם.”

דור הולך ודור בא. העמים הולכים ומשתלמים, והשתלמותם היא כמעין המתגבר. כמה אושר וחיים סיגלו להם העמים, כמה טירות נאות ומגדלים גבוהים בנו הם למקדש התרבות. כמה דעת ותורת־חיים הביאו אל היכל החכמה. כל בני־אדם הולכים בקומה זקופה וקונים להם קניני הדעת והחיים. הקנינים פושטים צורה ולובשים צורה, והאדם מתענג למראה שלל־הצבעים הרבים; אבל ישנו עם אחד, שעוצם עיניו מראות את המאור שבחיים, עם שבעיניו הארץ לעולם עומדת וסדנא רק חד היא לו.

הלעולם נדוש בעקבינו דברים שהם הם גופי עולם? הלנצח יהיו אהלי־שם סגורים בפני יפיותו של יפת?

מה צרים הם אהליך יעקב, משכנותיך ישראל!

משכניותיך ישראל נהפכו למעי־מפלה, אהליך הם סגורים ומסוגרים, ובחוץ החים הולכים הלוך וזרום, הלוך ושטוף – ויש אשר יפנה העובר למבואות האפלים ורואה בדמות־דיוקנם של אותם בני־אדם שנכפפה קומתם לפני המקום – ונפשו עליו תאבל…

כל העולם כולו בנחת, העולם הוא רחב־ידים; – ועם ישראל, העם אשר ראשיתו תשגה, לו די בקב חרובין. הוא לא ידע הבדל ופדות. ימות־החמה וימות־הגשמים שוים בעיניו, כאילו לא ישתנו כלל סדרי החיים, והתנועה בתבל ומלואה כבר חדלה. אל כל אשר נפנה נראה בנו אותות מות, אותות תוהו וילל ישימון…

האוּמנם?!

אמור אומרים, שלפיכך נברא האדם יחידי, כדי לידע ולהודיע ולהוָדע שהוא אחד יחיד ומיוחד, ושלא לתת פתחון־פה להכחיש באחדות האנושיות וההשתלמות. כל אדם הוא חלק אחד מן האנושיות, רק אבר אחד; וכולם, כל האברים המיוחדים, מתאחדים באחדות מוחלטת, המקפת כל היצירה והתולדה מעולם ועד עולם.

הן אמנם כי על ידי התפזרות בני־האדם למקוות שונים והתחלקותם לשבטים רבים יתפרטו וישתנו. אין הפרצופים דומים זה לזה, וכל אחד דורש מדור וספירה רוחנית בפני עצמו; אבל התולדה האלהית עושה מלאכתה תמיד, ובכל עת אשר תבוא הגבלה יתירה בין הגויים והעמים באים אנשים כסנחריב ומבלבלים את האומות ומאַחים את הקרעים. בכל דור ודור, זמן ועידן תנועות באות, המערבבות את התחומים האלה. בעולם הרוחני ליכא מושג “שלי שלך”. הכל הפקר, הכל מונח לפני הכל, וכל הרוצה ליהנות יבוא ויהנה. והנאה זו לאו רשות היא, כי אם חובה, חובה גמורה וכוללת; ועתיד האדם או העם לתת דין וחשבון על כל מה שראה בעיניו והיו לו הכשרון והיכולת ליהנות ולא נהנה ממנו.

וזאת תורת האדם!

והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה’… ונהרו אליו כל הגויים, והלכו עמים רבים – ותורה אחת ותרבות אחת תהיה לכולם.

האוּמנם?

לא! תורת האדם אינה עומדת על רגל אחת.

ההשתלמות אינה בת אחדות מוחלטות, עומדת וקיימת. הא אינה טבועה במטבע אחת, כמטרת הבריאה והאנושיות ותכליתן, באופן שכל בני־אדם גם בני־איש מצוּוים ועומדים להכניע את עצמם תחתיה ולקבל צורתה.

“הרבה יטעו ויחשבו – אומר חכם אחד – שמטרת האנושיות היותר נעלה היא, שכל העמים יטו שכמם לקולטורה אחת, ורוח אחת תהיה לכולם, מבלי דעת, כי יסודות הקולטורה הנכונה תלויים ומונחים בצורותיה השונות לעם ועם כלשונו וכרוחו. הן אמנם ההשתלמות היא בעלת מדרגות רבות, העומדות זו למעלה מזו, עד עליונה שבעליונות; אבל תכלית ההשתלמות האנושית אינה כרוכה במרכז כללי, אחרי שהיא נעוצה ברשות־הרבית, ובהשתלמות כל הכוחות הפועלים באדם כמו בטבע”.

בני־האדם לא ישתלמו זה אחר זה, רק זה בצד זה; וכל אחד באשר הוא שם, בחוגו, במרכזו, בעמו ובזמנו, יקבל צורה על פי מיצוי נפשו ותכונתו, צורה שבה יתגשמו תנאי רוחו, נפשו, מחשבותיו ורגשותיו, צרכי לאומיותו ואנושיותו.

“האנושיות – אמר חכם אחד – אינה אלא מושג מופשט כללי, קיבוץ אותם הסגולות והכשרונות המשותפים לכל בני־אדם לגוייהם, בעוד אשר הלאוּמיוּת היא הצורה המוחשית אשר תתגלה בה האנושיות בכל עם ועם. הראשונה היא איפוא מקור החיים ויסודם, הרוח הפנימי, אשר ממנו תוצאות לכל המעשים ודרכי החיים בכל תמונותיהם; והאחרונה היא הצורה החיצונית, המוחשית, השונה בכל עם, צורה אשר ילבש הרוח הפנימי בצאתו מכוח אל הפועל, ואשר בלעדיה לא ירָאה ולא ימָצא בעולם העשיה”.

“ודע שכל אלה המחשבות כולן, החוקים והמסורות, מושגי לשון ודעת וציורי האלהות, היותן מתפשטת באומה ברב או במעט השלמוּת הן כולן נחלות ומנות שנתנו לקנין אלוה בכלל, ויצאו לאור עולם אחת אחת, באמצעות זמן ארוך ורב, והן מקושרות בקשר אמיץ, ועוזרות כל אחת את רעותה דור אחרי דור… והאוצר הרוחני ההוא המיוחד באיכותו ומשונה בעם ועם יקָרא רוח־האומה בכללה, והנהו מפַתח פיתוח עצמותו בשינוי והבדל ניכר, – הגם שקשה להבין הערך שבין הענינים הרוחניים הללו זה מול זה” – (מורה נבוכי הזמן).

הטבע ואור ה' הזרוע לא יתגלו לבני־אדם בבת אחת, בכל ישותם ומלואם, כי אם מעט מעט, חלק אחר חלק.

הן אמנם תורת “אחדות כוחות הטבע” מלמדת אותנו בינה, שכל הכוחות הפועלים בעולם ומלואו אינם אלא כוח אחד, הפושט צורה ולובש צורה, ומתגלה בהרבה פנים ובטיפוסים שונים. אבל אחרי שלא נוכל להניח, כי מקור כל הכוחות עומד כדבר בפני עצמו, ויחסו לשאר הכוחות כהאב להתולדות, הרי יש לכל הצורות הרבות שבהן יתראה ערך שוה, וראי זה כדאי זה. וכן הדבר ברוח המחיה את התרבות, שאמנם אינו אלא אחד, כוח רוחני יחיד ומיוחד, המעלה את האדם למעלה מן הטבע; אבל הכוח הזה אינו קיים כשהוא לבדו, וסופו ותחילתו נעוים בצורות שיקבל אצל כל אומה ולשון ומהלכן לפי חוגן ושורש נשמתן.

כשם שאין דת מוחלטת, חוקים קיימים ועומדים, מידות ברורות וקבועות, שפה אחת ותורה אחת; כך אין תרבות קבועה ומסומנה במצריה.

“להאדם באשר הוא אדם, חלק מן החי, ההולך הלוך ומשתלם והיה לעולם בתוך העולם המקיפו, לעולם האחוז מצד זה בשלשלת היקום והבריאה ומצד זה נבדל ונעלה ממנה, לעולם היודע ומכיר את הטבע ורבונו, – יש סגולות רבות: סגולות המחשבה והרגש, הדעת והשירה, הדת והחברה, המשפט והמוסר, הכוח והרצון. הכוחות הללו עם כל עלייתם וירידתם, כמוּתם ואיכותם המה משותפים בתור קנין כללי למין האנושי; אבל צורותיהם, הסמל שבו יצטיירו, הולכות הלוך והשתנה לפי תנאי הזמן והמקום, הטבע והתולדה. והחופש הטבעי דורש, שכל עצם נברא ילך וישתלם בחוגו ובתעודתו, ויחיה לפי מעמדו בתוך הטבע מבלי כל מעצור ותערובות” (רומא וירושלים).

“וכמו שהאדם הפרטי, אחרי אשר יתפתח ויקנה שלמוּתוֹ, ישיג מעמד קיים שבו ניכּרת עצמותו, כן הדבר בעם; גם בו יתבסס ברוב הימים עצם מיוחד, עצם בולט וניכּר, וכל עם ועם, באיזו מדרגה שיעמוד, הרי יש לו תרבות שלמה, יסודי דת ומידות, עולם הגדות ומסורות, זכרונות ודברי הימים, תכונות וסגולות, ולוקח חלק בעבודת המין האנושי, אם מעט או הרבה. ולוּ היו השנים כתיקונן והעולם על מכונו, לוּ לא הרחיקו ללכת בחיים כמו בדעת להכחיד את הכוח העצמי והמחיה של כל עצם”, לוּ לא קמו רוחות רעות בתולדות האדם, לטמטם לבו ולעוור את עיניו בתורת האחדות, אז היה יושב כל עם בעולמו ומוטבע בלאומיותו. אבל לאסון המין האנושי קמו גאונים וגיבורים רבים בתולדתו, שטעו בתורת האחדות; ובדבקם לאהבה בתורה או תרבות אחת ביקשו לזַכּוֹת בה כל העולם כולו, כמעשי אלכסנדר מוקדון, קרל הגדול, פּטר הגדול, נַפּוֹליון ולעומתם רבים ממחוקקי הדתות.

העלתה בידם? הראו סימן ברכה בפעולותיהם? האם לא היו למעצור להתפתחות הרוח העצמי שבעמים והלשונות?

קטוֹ הרומאי גזר על החכמה היוָנית, בראותו כי כזמורת זר היא להרומאים וסכנה מרחפת על ידה לקיום עמו ועצמיותו. לפי מידה זו גזרו חכמי ישראל על החכמה היוָנית הזרה לרוח ישראל בעיניהם.

“כל מעשי האומה, כל רוח נעלה וטוב המתגלם ובא לאור בקרבה, כל הרוחניות השרושה בקרבה היה לאֵל חי בקרבה”.

ושכנתי בתוכם, והשכינה גם היא נעוצה באחדות כוח הטבע, הכל בה אחד, והיא פושטת צורה ולובשת צורה, וערך הצורות שוה בכל מקום.

תורת האחדות, אחדות הטבע – האלהות, טהרת המחשבה והרמת השכל עם כל רוח השווי שבה, שכרה, לפשט עקמומיות שבאדם ובחברה, יצא בהפסד הכרוך בעקבה; כי תולדה מוכרחת מתורה כזאת היא מטרה אחת ויסוד אחד רוחני בחיים ובתולדה, יסוד שהוא תכלית מין האנושי, והכל חייבים לסגל להם עצמיותו, ועל אותו דבר סבלו כל הדורות והעמים.

בשעה שתירגם יונתן בן עוזיאל את הנביאים נזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה; ובשעה שהעתיקו השבעים את התורה יונית היו שלושת ימי אפלה, כי החלק אינו הכל…

נהָירנא כַּד הוינָא טליָא, בהלוֹ נר ההשכלה על ראשי, והימים האלה היו ימי תנועה בארבע האמות של ההלכה, תנועה אשר בין אחים תפריא, והרחיקה לב בנים מעל אבותם. גם אנכי נמשכתי מהתנועה הזאת, ויבוא שינוי נמרץ בעולמי; נהרסו דעותי ורגשותי ילדי־הספר ולבי נתרוקן מכל רכוש אבות… לבי נתרוקן מדברי קדם וימלא דעות ורגשות חדשים, אשר הביאוני לידי שכרון, לידי התלהבות, ישוּתי, הויתי, חפצי ותשוקותי נצטמצמו בנקודה אחת, ומנקודה זו הסתכלתי והתבוננתי אל כל העולם כולו. הנקודה הזאת היתה התרבות המערבית. מערבא! לשם זה כרעתי והשתחווי. משאת־נפשי היתה, כי ישפוך אלהים רוח התרבות המערבית על כל בשר, ומלאה הארץ דעתה והשכלתה.

מאז עברו ימים, הפלגתי בים החיים, ראיתי מערב אירופה, התבוננתי אל תרבותה, דעותיה ומידותיה – ריאתי ונוכחתי אחרת.

השאלה אם לקבל עלינו את התרבות המערבית בכּל, היא השאלה – אם להיות או לחדול. מערב ומזרח! כל אחד מתמלא מחורבנו של חברו.

כל מי שאיננו בעדנו הוא נגדנו. – מזרח או מערב? להיות או לחדול?

הרעיון שההווה יחדל הוא רעיון מחריד לב ונוגע עד הנפש.

פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת… ושעמתי בת־קול שמנהמת כיונה ואומרת: אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם…

ואני בתוך הגולה. – – –

סְתִירָה וּבִנְיָן

שעה זו, שאנחנו נתונים בה, היא לא כדאתמול, לא כתמול שלשום – אין דומה לה. כל היסודות והתנאים מבית ומבחוץ שעל ידם נתקיימנו כל הימים נתמוטטו. “הלילות הארוכים” הללו חדלו, ותחתם באו ימים חדשים ותנאים חדשים; והפחד אשר בלבנו לא שוא הוא, שאין אנחנו עומדים עוד על אֵם הדרך – ושהגענו לעת שבה שני עולמות מתנגשים: היות או חדלון! להיות היהודים האחרונים או עברים ראשונים.

היפלא הדבר, שכל אלה היודעים בלבבם את משא אותה שעה ותוצאותיה, היודעים את הפחד" של עם בא עד משבר, של עם שעבדותו הפנמית והחיצונית עברה את הסאה, ושעוד שעל אחד לו אל החדלון הרוחני והחָמרי. – שהכל בהם יתאמץ להכריע את הכף של ההויה על החדלון; – ועוד גם זאת מרגישים המה, שההויה צריכה להיות בהיקף אחר, באופן אחר ובמסיבה אחרת מאשר היתה עד כה. בשׂוּמנוּ לבנו אל העיקר, אל תחיית העם, אין אנו יכולים לישא פנים גם למסורות אותו העם…

אמנם על ידי העבר שלנו יש לנו זכות תולדתית להתקיים לעתיד ולתבוע זכות קיומנו; ובשעה אשר אנו הולכים לפנים ונלחם מלחמת־קיומנו אנו נפנים לאחור, לימי דגל מחנה יהודה, גיבורינו ומלומדי מלחמותינו, גדולינו ומאורי רוחנו; אבל גם כחד לא נוכל, שהשכר מנחלת־אבות שלנו גרם לנו גם הפסד רב. – –

באותה מידה אשר נתדלדל מעמדנו המדיני וקיומנו העצמי בסיבת חורבן הבית וחדלנו להיות עם פועל ומוסיף על רכושו הרוחני והחָמרי, עם חי חיי המשך לימיו מקדם, באותה מידה היו לנו העשוי והנאמר אצלנו, המחשבות והעבודות ברוח ובחומר, לעיקר – ליסודות הראשיים שאנחנו נשענים עליהם. נדחו היהודים מפני היהדות.

כל רגשות הקיום, חפצי ההויה, שמילאו לבות בני יעקב בימי קדם, ביקשו להם דרך על ידי הצינורות הללו. רבים חשבו, שבזה הם יוצאים ידי חובתם הלאומית המפכה בבתי־נפשם, בשמרם דברים שנחלו מאבותיהם.

מלבד שעל ידי הדבר הזה היינו לעבדים ברוח, לאנשים שחדל להיות להם אורח, להתיחס אל העולם ואל החיים ביחס טבעי – הסב הוא לנו את ההפסק הגדול בחיינו המעמדיים והמדיניים, הפסק שכמעט הביא אותנו לידי כליון. את בנינו לימדו להאמין, כי הצירוף הנפשי עם עַם ישראל מחייב להאמין באיזה חשבון של עולם קבוע ומוגבל; וכה פנו והלכו להם, כי ביקשה נפשם דרך אחרת.

קרועים אנו להרבה קרעים: מעבר מזה עוזב החלק הקיצוני את בית ישראל הלוך ונסוע אל בני הנכר, מקריב להם עבודת נפשו ורוחו ונותן לזרים חילו, ומעבר מזה היראים יושבים במבואותיהם האפלים, לשמור ולעשות את אשר ציוו אותם. והנאורים, העומדים באמצע, המה בעלי שני פרצופים: חצים מערביים – בחייהם ובמחשבותיהם, וחצים יהודים – בבתי כנסיות. הכוחות החיוניים הולכים ומתפזרים והאומה הולכת וחרבה.

יחד עם התשוקה, אשר החלה לפכות בלב השרידים המעטים לתחיה רוחנית, אנו מרגישים, שהתחיה הזאת צריכה להיות פנימית וחיצונית גם יחד, ושאי אפשר לה אלא בכגון הפיכת הקערה על פיה, כלומר – בשינוי הערכים שהיו לחיינו עד עתה לקו ולמשקולת.

לבבנו החפץ בחיים מרגיש, שתחית ישראל תלויה בהכרעת הכף. – משפט הבכורה ליהודים על היהדות. – האדם החי קודם לנחלת אבותיו.

צריכים אנו לחדול מהיות יהודים בעלי יהדות מופשטת ולהיות יהודים עצמיים, בתור עם חי וקיים. ה“אני מאמין” הרגיל כבר חדל להיות מספיק לנו. – –

חפצים אנו להרים את יכולת המחשבה שלו, להעשיר רוחנו ולהרבות כשרון המעשה בנו; אבל חלילה לנו להטביע מחשבותינו במטבע מיוחדת, לצוות עלינו מה לחשוב ומה להרגיש.

ציווּיים כאלה גורמים לעם עבדות מוחלטת, פנימית, והיא מביאה לידי עבדות חיצונית.

לא תיקונים נחוצים לנו בחיינו, שינויים דרושים לנו, שינויים עיקריים בכל מהלך חיינו ומחשבותינו ונפשותינו.

חכמת־ישראל, דת ישראל רק חלקים שונים הם המסורים לאיש ואיש כרצונו וכניותיו; אבל עם ישראל קודם להם, “ישראל קודם לאורייתא”.

העולם הגדול, החיים בכל משמעם, התשוקות הרבות, הרצונות והנטיות שבלב – הכּל נוגע לנו ולנפשנו אנו כמו לכל אדם באשר הוא אדם. לא נוכל עוד לפתור חידות החיים או לחיות ולפעול כמו שחיו אבותינו. אנו בנים ובני בנים של הדורות שלפנינו; אבל לא ארונות שלהם…

עלינו לחדול מהיות נושאים לספרים ולמחשבות נתונים לנו, רק נתונים.

על ידי שינוי עיקרי ויסודי בעולמו של ישראל וברוחו יקבלו כל רחשי לבבנו, כל נטיות נשמתנו, מחשבותינו, רגשותינו, תשוקותינו, רצוננו וחפצנו פנים אחרות; נחיה וגם נעמוד.

שינוי עיקרי כזה במצבו של עם, השאיפה לחירות יסודית והתשוקה הרבה לקום לתחיה מחַיה את לבבנו. השינוי הזה הוא גם כמעין נובע. הוא מחַיה כל אשר בנו ומה שבסתרי נפשנו; הכוחות שלנו מקבלים תוכן חדש לחיים.

מעבר מזה לנו עתיד מרומם את הנפש, ומעבר מזה עם תועה אנו על ידי רועינו המתעים. אחריות גדולה עלינו. הכל בידינו! יהודים אחרונים אנו או ראשונים לגוי חדש…

“הַסֵּפֶר וְהַחַיִּים”

לפני מונח “לוח העם” של “אחיאסף” שנה ראשונה, ואני קורא בו בשום לב.

בו מאמר מענין בשם “הספר והחיים”, שמתחיל בקריאה זו: “עם הספר היינו מאז ומעולם, והדבר הזה היה לנו לסם־חיים ולסם־מות כאחד…”

“בעת אשר מעבר אחד – הוא אומר – נתן לנו הספר שׁם ושארית וכו', הנה מעבר השני אותו הספר בעצמו, בהינתקו מן הארץ ובעמדו ברשות עצמו, כאיזו בריה מיוחדת, אשר כל עיקרה לא נבראה אלא בשבילה בלבד, הסב לנו רעות רבות וצרות מבית ומחוץ, עוד יותר הרבה מבית”.

“עקמומיות־השכל, שקשה למצוא דוגמתה בכל העמים בעלי־התרבות, לנו בני ישראל. לנו מבטים משונים על תבל ומלואה, המבהילים בזרותם ופראותם. יחס אוילי וסר טעם לכל חיי האדם, נעמם ויפים, עקשנות מאובנת העוצמת את העינים בחזקת היד לבלתי ראות נכוחה. – אלה היו תולדות הספר המופשט, אשר בנו לו בימה לעצמו, הרחק מכל החיים, המונם ושאונם”.

“כל ההתחכמות הסבוכה והמעוקלה של הספר המופשט ההוא, אשר בשמוע אותה אדם בריא בשכלו מן החוץ לא יאמין למשמע אזניו וישום וישרוק, היתה לחובה, לעצם החיים, לראשית ואחרית הכל; וכל זה להעם כולו, כגדול כקטן, אין נקי…”

“הספר המופשט הזה אין לו עוד דבר להחיים והטבע, שהוא ספר בפני עצמו; הכל ממנו. הכל בו והכל בעדו, ולהאדם לא נשאר רק להפוך ולהפוך בו, לפרשו, לדרשו, לגדרו, כי הוא תמצית החיים”.

“הם, בעלי הספר, מצאו עצמם קרויים לצוות על מסתרי נפשנו, רצוננו ויחסנו אל הטבע והחיים; הם התירו לנו בקושי גדול לעסוק לפעמים בחיצוניות, בשעה שאינה לא יום ולא לילה, אחרי שבן־אדם עברי לא נברא אלא לגירסא, לעשות אזנים להלכות והלכות להלכות!” ושואל הסופר הלז לאמור: “מי נתן זכות מוסרית לעם שלם, עם תולדתי, עם חכם ונבון, הגוי הגדול הזה, עם ישראל, מי נתן לו הזכות להשליך כל עול הטבת החיים ותיקונם על עמים אחרים, והוא ישתעשע בצעצועים בחקירות בלתי פוריות על דבר העבר אשר לו, במנהגיו ולימודיו המצומצמים, לוּ גם היה בהם דרך לתרבותו אשר בה יתפאר”.

“ו’התרבות העתיקה' של ישראל מה היא שבה יתפארו? אחרי שרק איש חי יכול וצריך להתפאר בתרבותו וכו'; אולם החנוט, הנקבר חי – מן תתן ומה תוסיף לו התרבות?”

“התרבות היא אחת מצרכי החיים, מצרכיהם היותר ראשיים, אבל לא צרכי החיים כולם. ואם בשבילה יחדלו החיים להיות חיים, אם בשבילה ועל ידה יתמכר האדם לאיזו אותיות מתות והיה לבן עולם אחר, לא אותו העולם שישנו במציאות – אז הלא יצא שכרה בהפסדה, ולמי ולמה היא?”

וההפסד הלא הוא גדול ורב מאד, על ידו נתמעכו חיינו, נשתתקה המית החיים אשר בנו, ואנו רק צללים עלי אדמות, צללים בלי אור…

צללים אנחנו. ושם מבחוץ העולם גדול. שם העולם עולם והחיים קרויים חיים ובני־אדם יודעים את תפקידם.

הנה חיים וחירות ואנו – עבדים בני עבדים. “חטא חטא ישראל בשבתו בארצו, יספרו לנו כתבי־הקודש, כי עזב אלהי אבותיו וכו'; וחטא חטא ישראל בארץ גלותו, כי בחפצו להידבק באלהי אבותיו עזב את אלהי העולם…”

“והוא הוא הלא אלהי אבותיו”. –

זִקְנָה וּבַחֲרוּת

"כדי לבנות מקדש, צריך להרוס מקדש – " (F.N.)

השפעת בעלי מחשבות, העושים רושם פורה על חיי המחשבה שלנו, יכולה להיות בשני אפנים: ישר או אי ישר. או אמיתיותיהם של אלה נכנסות בלבנו וכובשות אותו לגמרי, עד שגם “כוח-היצירה” שבנו לא יכול אלא לעשות אזנים לודאיות שלהם, לכל היותר להמשיך את דבריהם הלאה ולהוסיף “נופך” משלנו. או אנו מקבלים מאמיתיותיהם החדשות דחיה רוחנית, שמולידה בנו את הצורך להניח הנחות אחרות במקומן: ההֵן שלהם מוביל אותנו ללאו והלאו להן, החיוב לידי שלילה והשלילה לידי חיוב; הרי אנו באים לניגוד גמור להם ולמסקנות אחרות משלהם, מסקנות שאינן גם הן אלא גלגולי פרי מחשבותיהם של אלה.

“כמדומה לי – אומר פרידריך ניטשה בהקדמתו לספרו ‘לתולדות המוסר’ – שמימי לא קראתי בכובד ראש ספר שמוכרח הייתי להתנגד בלבי לכל מאמר ומאמר, משפט ומשפט שבו, כמו ספרו של ידידי פויל ריי, ‘על דבר ראשיתן של הרגשות המוסריים’, ספר מחוכם, שהקריאה בין שורותיו לבד, היא היא אשר גרמה לי להפוך קערת הדברים על פיה…” מעין אותו המאורע קרני גם אני בקריאת ספר “על פרשת דרכים” לאחד-העם. מעת שאני קורא בספרים לא קראתי דברים של טעם כאלה, שיחד עם רחשי-הכבוד שהרגשתי בלבי להם התעוררה בי התנגדות נמרצה להרבה מחשבות בם, לאמרים ולהגיונות, והם הם הכריחו אותי לבוא לידי החלטות אחרות בנדונים האלה.

כדי לסמן את יחוסי אל הספר הזה הנני משתמש גם בדברי פ"נ, שאמר על-אודות ספרי שוֹפּנהוֹיר: “אנכי שייך לאותם מקהל קוראיו, אשר בשעה שקראו רק את העמוד הראשון, מיד ידעו בבירור, כי יקראו את יתר העמודים עד תומם ויאזינו לכל אוֹמר ומלה”; בהוספה מצדי, שמיד גם ידעתי, כי עתיד אנכי לערער על רוב אותם הדברים. – בשעת קריאה בספר “על פרשת דרכים” באה בי אותה סתירה נפשית, שאינה שגורה בנו רק לעתים רחוקות: לעשות אזננו כאפרכסת למחשבות ולהרגיש תוך כדי איזוּן שלנו בדרך האחרת.

ליקוטים ליקוטים נתונים מאמרי הספר לפנינו, דברים ומחשבות שהיו “קשורים תמיד בצרכי השעה” ונאמרו בדרך אגב, כדברי איש ש“בינו לבין עצמו אוהב הוא להתבונן על כל הנאמר והנעשה בספרות ובחיים” (הקדמה). ויש שמחַבּרם יאמר: “מעתה אעזוב חיי-שעה ואעסוק בחיי עולם, לא אוסיף לבזבז חיי-רוחי פירורים פירורים, אלא אתכנס בתוך נפשי, אקבץ מעט רכושי הרוחני למקום אחד, ובסתר חדרי אעבוד את ספרותנו עבודה אחת שלמה וארוכה, שתתן לי רשות לחלום על דבר חלק לעולם הבא” (“צורך ויכולת”), מבלי לדעת שחלומו גם נתקיים.

לוּ הייתי מדייק ב“שמא” כבר יכולתי למצוא בשם הספר לבד מעין רמז למהלך רוחו, אחרי שמחַבּרו על כל אָרחוֹ הנכון לפניו ורצונו הברור עודנו עומד על פרשת דרכים. – שמו אחד, ולדעותיו מין אחדות; אבל מתחת למסילה החיצונית אנו מרגישים כעין שניוּת…

“הרצון האישי” מושך את הסופר הלז לעֵבר אחד וה“מדעי” שבו מושך אותו לעֵבר השני, מה ששמאלו דוחה ימינו מקרבת. “לא זה הדרך!” הוא קורא; והוא מרגיש לעתים, שלנו צורך להתחיל הדברים מחדש ולזרוע שׂדנו זריעה חדשה. ולאידך, הוא נוהה אחר ה“השוָאה” התמידית, שהוא רואה באדם ובעם, בחיים ובחברה; ואז רק הרכבה הוא מבקש, המשך אל הקודם, המשך אל העבר…

גם בשעה שעיניו רואות, שהיש אשר לנו כבר “נתאבן” ואין בו לחלוחית של חיים, אינו יכול לעזוב את כללו השמור בידו: רק יש מיש; כל נברא יבּרא מחומר קדום! גם בעת אשר בסתר לבו מבצבצת כעין ראשית-מחשבה, שגם אותו ה“חומר הקדום” צריך לחזור לתוהו ובוהו, כעין יראה ופחד יבואו בו ויסוג אחר…

יודע הוא “שחיי הנפש, שלהם חוקים לעצמם, אינם נשמעים תמיד לחוקי ההגיון” (“חשבון הנפש”); ובכל זאת ישעבדם לחוקים האלה, שאותם יעבוד…

הנה לפנינו מאמרו “הלשון וספרותה”. מאמר שנושא ונותן רק בשאלת הלשון והרחבתה… אבל עוד יותר מזה יש בתוכו. הוא כולל טענה נגד מהלך ספרותנו החדשה, שאינה נשענת על העבר שלנו; ותחת להתקשר בירושת-קדומים, התחילה היא לבנות מחדש, כאילו תמול נולדנו עלי אדמות. או לדבר בלשונו: “בפסיעה גסה פסחה הספרות הזאת על כל המון הדורות שלפניה, שעברו מעת חתימת המקרא ועד זמנה, כאילו לא חשבו ולא כתבו הדורות ההם מאומה – כאילו היה לה עסק עם איזו אומה של פראים, אשר זה עתה למדה קרוא וכתוב ולבה עודנו נייר חדש”.

כשאני לעצמי אני רואה ברכה באותה הפסיעה של ספרותנו ובאותה עצימת העינים לכל אשר חשבו וכתבו הדורות שלפניה, ש“התפרנסו במנוחה מן האוצר הישן”. – פסיעה כזו צריכה היתה להיעשות; ואם אינה נעשית, בדין הוא שתיעשה.

בעולם ובחיים אין העתים שוות. עתים שהאדם משַׁמר את נחלתו וחי במסורתו במנוחת לבב, הוא זהיר בה כבבת עינו, מבלי כל הרהור על דבר ערכה ומהותה; ויש עתים מזומנות לאדם, שה“אני” שבו רואה עצמו סגור במסגרת צרה של חבלי המסורת, והוא מתאמץ לעזוב אותה ולסגל לו חיים חדשים. יש אשר הקנינים הישנים מעשירים אותנו וממלאים את רוחנו; ויש אשר הפסדם מרובה משכרם, בעשותם חַיִץ בינינו ובין הטבע. סבל ירושתנו העתיקה מכביד עלינו ועוּלוֹ קשה. כל אשר מתרקם במשכיות לבבנו ובקדירת מוחנו מכוסה בענן מושגים מסורתיים ודתיים, עד שאי אפשר לנו לנשום נשימה חיה.

באים ימי “תנועה”, לגוי ואדם, אשר בהם ילאה נשוא את נחלתו הרבה, ואז הוא מתאזר עוז לערער את יסודי מסורתו ולברוא לו ערכין-חדתין, ערכין שבהם ירגיש האדם את עצמו כבריה חדשה ובעל נפש חדשה. מרגיש הוא האדם, כי עליו להקיץ משנתו, כי עליו לבטל אותם הדברים שהיה זהיר בשמירתם עד כה.

אנשים שדרכם לעמוד על פרשת דרכים – שבאותה מידה שמרגישים בעול נכסינו מימי העבר, נכסים ש“על ידם פרחה נשמתנו מתוך לבנו”, מצטערים גם לראות את הבזבוז הגמור של אותם הנכסים – משתמשים בהכרעה הרגילה: אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך! מבלי שום אל לב, כי בעת אשר עבדותנו לאותן התוצאות הנושנות השחיתה את רוחנו, באופן ש“קול אלהים בלב האדם אין לו עוד שום ערך כשהוא לעצמו”, אז אין כל תקוה לתחיה חדשה בלי פסיעה גסה ובלי שיבה לימי קדם.

בתנאים כאלה התחילה ספרותנו החדשה את צעדיה… וכאלה עלינו לעשות גם היום. מרגישים אנו את הצורך ל“שינוי המרכז” בשורש נשמתנו מיהדות ליהודים, מיהודים מופשטים ליהודים עברים. וגם זאת אנו יודעים, שעל ידי השינוי העיקרי והתכני הזה, נצא מעולמנו הצר לחירות אנושית ולאומית גם יחד. הא בהא תליא. – חיינו הלאומיים דורשים מאתנו את תפקידם; ובימי החפץ להתקיים ולהיות אנשים שייכים לנו לעצמנו הננו נעצרים על ידי סבל הירושה, נעצרים גם נעצרים.

“הלאומיות היא צורה מוחשית, אשר תתגלה בה האנושיות בכל עם ועם בהסכם עם תנאי חייו וצרכיו ותולדותיו” (“האדם באוהל”). אבל דא עקא, שהנה ההסכם הזה חדל לגמרי.

“רק באותה מידה – יאמר חכם אחד – אשר התנאים המלאכותיים החיצוניים של עם או ציבור מתאימים לנטייתו הטבעית והפנימית, בה במידה תתגדל, תתחזק גם תקות החיים שלו” (דרֵפֶּר). אבל דא עקא, שגם התנאים החיצוניים והמלאכותיים הסובבים אותנו כנטיה הטבעית שלנו, טבע שני, שלישי או רביעי, כולם רעועים הם עד היסוד; דא עקא, שבבואנו לטפל בתקות החיים שלנו הננו מוצאים, שאין לנו חיים כלל…

כל עם ועם בעל קולטורה ישׁנה, כל גוי ולשון שהיו שקועים ברוחניות ימים רבים, כל אותם בני-אדם שהמה “בני-אבחן” ומגודשים בנחלת-אבות רבה – נכנעים תחת כובד המשא הרובץ עליהם; וכמו כן אנחנו בני עם “עתיק-יומין”.

אמנם נכונים במידה ידועה דברי רנ“ק על-אודות מהותו של גוי ולאום: “שאין עצמות האומה במה שהיא אומה כי אם עצמות הרוחני שבה”. אבל כיון שמידת ה”עצם הרוחני" מגדשת סאתה והאומה עצמה נעשית טפלה לרוחה; כיון שהרוחניות תתגדל ותעצם כל כך, עד שתּיבּדל מן החומר, מן החיים, מן הטבע, בתור בנין בפני עצמו שמוקף חומה… אז מטשטשת היא את החיים השלמים והבריאים ועוצרת בעד הנטיה הטבעית לינוק מהעולם ומלואו. ומי לנו “גוי רוחני” יותר מדי כעם ישראל, שכמעט “חדל לעמוד על הקרקע”, – עם שעליו נוכל לאמור בצדק: “באותה מידה שהרוחני נבדל ונפרד על ידו בתור עצם עליון בפני עצמו, בה במידה אבד הטבע את אלהותו…” (הֵגֶל). והאבדה רבה וגדולה.

“ריב לה' על כן תאבל הארץ”; אבל ביותר יגדל האבל באין ארץ, באין גם בן-אדם לעבדה.

“והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר, וניבאו בניכם ובנותיכם, זקניכם חלומות יחלומון, בחוריכם חזיונות יראו”. אבל דא עקא, שכל החלומות והחזיונות השונים היו רק לחלום אחד ולחזיון אחד, חלום שכל הבריאה כולה רק כ“כיסוי קדירה” לו; דא עקא שהחיים והמונם נעשו טפלים לקנה-המידה של החיים, והעולם כולו כפוי ל“חשבונו של עולם”…

אמנם האחדות ראמות מיללה. הנה אלהות אחת לעם אחד. אבל גם זה אמת הוא: “שכיון שבני ישראל היו לאשר היו על ידי האחדות המוחלטת – שוב אינם בני-חורין גמורים בתור יחידים מתפרטים מן האחד הכולל, ובזה יבדל ישראל מאלה עמי הקדם אשר הוא דומה להם בערכו” מדברי פילוסוף אחד).

סופרי התולדה שלנו, כשיבוא לידם לדבר על דבר עמי הקדם ועל דבר היחס הערכי שבין עם היוָנים לבני ישראל, רגילים לחזור ולשנות את הדברים הידועים, שבני ישראל נתנו את המוסר לעולם, והיוָנים את היופי. בעלי הזוהר מודים, שגם “היוָנים קרובים לאורחא דמהימנותא”. אבל ההבדל היסודי שבין שם ויפת, אם בכלל נציב גבולות עמים, הוא אחר לגמרי: לבני-ישראל היה די אֵל אחד בזמנים המאוחרים, והיוָנים לא הסתפקו גם ברבים – למה הדבר דומה? פלוני מקריב כל כוחו וחייו רק לבנין אחד גדול, שרק אותו הוא מיַפה ומשכלל, רק בשבילו הוא יגע תמיד ומסיח דעתו לגמרי משאר דברים; וחברו בונה מגדלים רבים, נוטע גנות ופרדסים, גושר גשרים ומעברות וכוחו מתפשט לכמה צדדים ולכמה גונים. כך הוא ההבדל בין בני-ישראל ליוָנים. האחרונים תרו את כל הארץ את החיים ומלואם, שׂמו לבם לכל מה שבים וביבשה, לשמים והארץ ולכלל צבאם; והראשונים לא ידעו רק לבנות מגדל אחד, מגדל שזולתו הכל הבל הוא. ולא עוד אלא שגם באותו מגדל – לא עלה על דעתם לעמוד על פסגתו, למען תחזינה עיניהם את כל הככר הרחבה ואת העולם אשר לרגליו…

הנה לכל מקום שנפנה מראות וחזיונות, התגלוּיות שונות, מעשים וחידות, שאלות ותמיהות; אולם אבותינו הסתפקו רק במידה אחת כוללת, מידה שאמנם עשירה היא מצד אחד, אבל לא תדע את העושר השמור במקום אחר…

ולא לבד ביחסם לעולם אשר מסביב להם הצטמצמו בני-ישראל בפינה אחת צרה, כי אם גם ביחסם לעצמם, אל מהותם ואל יסוד חייהם, ביססו את ישותם על דברים תלויים באויר… מה נכונים דברי ניטשה, ש“היותר נפלא בתולדות העולם הוא מעמד עם ישראל בהגיעו למועד שעליו היה לענות על השאלה: להיות או לחדול – בּיכּרו את ההויה בכל כופר שיתנו בעדה, והכופר הזה היה הזיוף היסודי של הטבע, הטבעיות, כל הממשות בעולם הפנימי כבחיצוני, שבא בעקב אותו הבּיכּור. ולא עוד אלא שבמקום התנאים השונים, שבלעדיהם לא היה אפשר לשום אומה ולשון להתקיים, בראו להם מתוך עצמותם יסוד ניגודי לתנאים הטבעיים, בשנוֹתם את ערכי העולם והחיים, התולדה והנפש בזה אחר זה…”

בני-ישראל היו נוטים על פי רוב “לעשות את הרע”, רצוני לומר, לחיות ככל העמים בארץ. והמלחמה בין חול וקודש, בין החיים הממשיים והחיים הרוחניים, תמלא בשטף עוזה כל ימי תרבותו הרוחנית והמדינית. פעם גבר הרוח המדומה או הגיעו ימי “ממשלת הצדק המוחלט”, ופעם ניצחו החולין את הקודש אויבם, ויחיו בני-יעקב כבני-אדם. אבל כל הנסיונות האלה להחזיר לחיים את מאורם היה לשוא.

קוראי הדורות אינם מסוגלים להבין את ערך חיי החומר והמעמד הארצי לכל עם ואדם. דרכם לראות בתולדות ישראל רק “נפלאות” ושינויים ממנהגו של עולם או גם מסדרי בראשית; רואים המה בגלות יהודה מעין נצחון שיא על ארעא; רואים המה ב“ירידת האומה התעלוּת האמונה” וכוחותיה הרוחניים, באשר "הרוחני המתנוסס בישראל אינו כרוחני של גוי ולאום, אשר האמונה שלו אך כמֵעיר לעזור לשלמוּתו המדינית, ובהיכשל עוזר ונפל עזור (“שדה צופים”, לבוב, תר"ך). גדולה בעיניהם יבנה ובנותיה יותר מירושלים בבנינה.

אבל מלחמתה של תורה בלבד, מבלי שימת-לב לשאר התנאים הטבעיים הדרושים לכל לאום, שבלעדיהם אי אפשר לו לחיות; האויר השמימי הנטוי על ראשנו, בעוד שאין עמדה תחת רגלינו וגויה לאומית לנשמתנו; ההתדבקות היתירה ב“חיי עולם”, בעזבנו את חי-השעה הדרושים לישובו של עולם – אלה הראו נכונה, עד היכן מגיעים חיי-עם במעמדים רוחניים קיצוניים כאלה… המה הראו למדי את הנזק הרב, שבא לנו בעקב זאת בתוך עם ובני-אדם.

אפשר, כי הועילה הרוחניות הקיצונית במעט, להרחיב את העוגה הצרה, אשר נדחקו בה בני-ישראל, ולהכשירם למחשבה המופשטת, שזרה היתה להם ולקוצר דמיונם. גם אפשר, כי במידה ידועה היה צורך רוחני לעם ישראל להניח גם את ה“שברי לוחות” בארון, כלומר – למלא בשרידי העבר את פרצות ההווה ולהמציא לנפש הרעבה איזה מזונות לפי שעה. אבל הנה גם המזונות נשחתו מיום שהחלו להתרבות יותר מכדי שובע.

גם אותם “יסודות הלב, שמשלו באיזו מידה בדברי-הימים לתורתנו שבעל-פה, יסודות שהתקוממו נגד אותם הדברים שאינם עוד לפי צרכם בהתקוממות המכרחת גם את רוח הכתב להתפתח גם הוא בהסכם עם הצרכים החדשים” (“תורה שבלב”), גם המה בעצמם התאַבּנוּ בהתגשמותם בכתב הממית את הלב…

“תורה שבעל-פה אשר שמה הראוי לה בעצם הוא תורה שבלב – יקונן אחד-העם – נתאבנה גם היא בדברים שבכתב, ולב האומה נתמלא כולו רק הכרה אחת ברורה וחזקה: הכרת אפסותו המוחלטת והשתעבדותו הנצחית אל הכתב. קול אלהים בלב האדם אין לו עוד שום ערך ואויטוריטט כשהוא לעצמו, ובכל שאלה משאלות החיים לא הוא המכריע, אלא ניתי ספר ונחזי”.

“אל תאמר אי אפשי בבשר חזיר, כי גם זאת תיחשב לו לחוצפה יתירה, כעבד שמסכים לדברי הרב שעושה מידותיו רחמים ואינן אלא גזירות, אלא ישתוק ויעשה כמצוּוה עליו” (שם).

“ואין ספק – יקדים ויאמר – כי לוּ היתה עין תחת עין כתובה לא בתורת משה, כי אם בתלמוד בבלי, ובאור המשפט הזה היה נמסר איפוא לא לחכמינו הקודמים, כי אם למפרשי התלמוד – אז היו הם מקבלים עליהם את הדין כפשוטו, והרבנים והעם היו משתיקים ביד חזקה את הרגש המוסרי שבלבבם, לבל ישמיע קולו כנגד הלכה מפורשת…”

כל מה שנתמעטו תנאינו המדיניים והלאומיים, נתמעטה גם דמות אנושיותנו וכל המהות אשר בנפשנו ונהיה לאנשים העומדים ומעיינים רק בספר, רואים ושואלים את כתביהם…

כל הרגשות הרבים, המחשבות הגדולות, הרצון והחפץ; כל אשר יפעם בלב האדם באשר הוא אדם, בעל נפש חיה, מַשׂכלת, מרגשת ורוצה – כל החיים והמונם, הכל הכל, נשתתקו מפני עול הספר…

“הכתב” הכּל יכול, הוא המשיב על הכּל, מבאר ומורה הכּל; הוא אוסר ומתיר כל דברים שבלב ושבמוח, כל נטיות שבמעשים ושבחיים. כולנו בחיינו ובמהותנו מסורים אנחנו בידו. “לבא ועינא תרי סרסורי דעבירה” – ועבירה היא כל דבר, שאין לו היתר ב“כתב”.

“אסוננו הוא – קובל שוב אחד-העם – מה שאין אנו עם ספרותי, כי אם – עם-הספר. עם ספרותי אפשר לקרוא איפוא רק לזה, שחייו וחיי ספרותו, הדורות והספרים הולכים ומתפתחים יחד, הספרות לפי צרכי הדור, והדור לפי רוח הספרות. להעם הספרותי תעודת הספרות היא לזרוע על תלמי הלבבות רעיונות וחפצים חדשים ולעזוב אחרי-כן את הזרע הרך להשגחת הלב, שיקלטהו, יצמיחו ויגדלו בכוח עצמו ולפי צרכיו וכו'; אבל עם-הספר הוא עבד הספר, עם שפרחה נשמתו מתוך לבו ונכנסה כולה לתוך דברים שבכתב. לו תעודת הספר היא לא להעשיר את הלב בכוחות חדשים, כי אם, אדרבה, להחלישו ולהשפילו עד שלא יעיז עוד לפעול ולהתפעל בכוח עצמו ולפי צרכיו, אלא הכל רק באמצעות הכתב” (“תורה שבלב”).

“כל חזיון טבעי או מוסרי – מוסיף לאמור – המסוגל לעורר איזו תנועה בלב מוכרח להביא אתו הסכמה שבכתב על שהרשות נתונה לו לעשות זאת, וגם אז אין ההתעוררות עוד פשוטה וטבעית, כי אם לפי תכנית מיוחדת, מלאכותית, הקבועה מראש” (שם). הנה כתב על גבי כתב ואותיות על גבי אותיות והנה חוקים על גבי חוקים. אבל בבוא אחד-העם להורות לנו “עצה ותרופה למכתנו האנושה”, הוא מכריז ומודיע ברבים: “ספר חדש נחוץ לנו עוד הפעם! הכל בדרך שהלכו בו רבי יהודה הנשיא, הרמב”ם ורבי יוסף קארו" (“על דבר אוצר היהדות”, על פרשת דרכים, ח"א).

מקטרג הוא אחד-העם על המאֵרה שבחיי “העבר” שלנו, חיים שנתאַבּנוּ בכתב; והוא ישמיע לנו עצה טובה, לכתוב עוד הפעם ספר גדול, האוצר בקרבו כל חיי הכתב שלנו.

“על כן, הוא אומר, יעמדו על עמדם גם שניהם, העם וספרו – רצונו, עמנו וספרותו – וצורתם לא תשתנה הרבה במשך הדורות, באשר לשניהם יחסרו הכוחות המניעים לזה: להעם – יחס ישר, בלי אמצעי, בין הלב ובין כל אשר מחוצה לו, ולהספר – התקוממות הלב (היוצאה מן היחס ההוא) נגד אותם הדברים שאינם עוד לפי צרכיו”.

אולם אין עצה להיטיב את המצב, אם לא יֵרָפא הלב תחילה, ולזה צריך להסיעו מקברי אבותיו ולטעת בו רוח חיים חדשים, חיים אנושיים ולאומיים; לזה צריכים שינויים עיקריים במהלך עולמו וערכי חייו.

במאמרו “עבדות בתוך חירות” מראה אחד-העם באצבע על ה“עבדות הפנימית המסתתרת תחת חירות חיצונית”. אבל הכנעתנו והשתעבדותנו המוחלטת לנמושות ירושתנו היא עוד מידה פחותה מזו.

“בשם חיקוי – הוא אומר – אנו מכנים לגנאי כל מה שהאדם אומר ועושה, חושב ומרגיש, לא ממעמקי לבבו הפנימי, כתולדה מוכרחת ממצב כוחותיו הנפשיים ויחסם אל העולם החיצוני, כי אם מפאת הנטיה הטבועה בו להידמות לאחרים, ומפני שהם עושים כך אף הוא עושה כך”. ואנו שואלים: האם טוב מזה השעבוד הפנימי לירושה התולדתית שלנו? כבר חדל היחס הטבעי בינה ובינינו, ובכל זאת עדיין אנו נשמעים לה. הטוב הוא חיקוי דברים שהיו לנו מאותו החיקוי שאנו מחַקים מעשי אחרים?

ולא עוד אלא שבעבדות פנימית כרוכה סכנה יותר גדולה מבעבדות חיצונית. העבדות לאחרים היא רק מקרית וארעית ונפסקת לפעמים; לא כן עבדות פנימית. אדם שהוא עבד לעצמו, או לחשבון ידוע, האוסר את רוחו, אינו יכול להיות את אשר הוא. מה נאמר לאדם ולעם אשר נתאַבּנו בעבר, והוא ממלא כל חללו, לעם אשר רק זכרון קדומים נחרת בנפשו וברוחו וחי הוא רק על פי נוסח קבוע…

“יש מדרגה של התגברות החוש התולדתי, של העלאת גירה זכרונות מימי קדם, של חסרון שינה… שבחוגם, על ידי דחיית ההווה מפני העבר, החיים בנו הולכים ומתמעטים, הולכים ופוחתים, עד שהם נפסקים לגמרי, יהיו חיי אדם פרטי, או אומר, או קולטורה” (ניטשה: “דברים שלא בעתם”, מאמר שני). ועוד פּסקל בשעתו התלוצץ ואמר: “אותם העמים שאנחנו מכנים בשם עתיקים היו חדשים וטהורים בטהרת הנוער, בעוד שאנחנו החדשים הננו עתיקים…” עם עתיק אנו בני-ישראל על ידי ירושות רבות, שטף של מחשבות, רגשות וערכים המסורים לנו מאז, ואין בידינו לחיות בעצם תומנו, בעצם הויתנו. אנחנו איננו שלנו, חלומותינו אינם שלנו, מחשבותינו אינן שלנו, ורצוננו אינו זה הנטוע בתוכנו. את הכל לימדו אותנו מכבר, הכל מסרו לנו. – כל תשמישי חושינו, כל מבטינו והרהורינו, דמיונותינו ורחשי לבנו, פניותינו ונטיותינו, תשוקותינו וגעגועינו כבר יש להם שמות ומושגים, ביטויים וביאורים, פיקודים וציוויים, עֵצות ורמיזות מוכנים ומזומנים מראש. הרי לכל יחס לעולם שמחוצה לנו ולעולם שבפנימיותנו, לכל תמיהותינו ושאלותינו כבר תשובות למכביר. הכל מסוים ומסומן במצריו ובגבוליו, הכל נתון במידה ובמשקל, בחוקים וכללים, עד שבני-אדם בנו החפצים להכיר את עצמם, אובדי עצות המה, ואינם יכולים למצוא את ה“אני” שלהם.

גם אחד-העם קורא ואומר: “לכן אפשר לומר בצדק, כי במעמקי לב כל אחד מאישי החברה יושבים אלפי היפנוטיזורים נסתרים המצווים עליו בחזקה: כך וכך תהיינה דעותיך! כך וכך מעשיך! – והוא שומע, מבלי דעת כי שומע הוא; הוגה דעות ועושה מעשים כמצוּוה עליו, מוצא עם זה גם ראיות נכוחות לדעותיו וטעמים נכונים למעשיו, ואינו מרגיש שרוח אחרים חושב במוחו ומעסק את ידיו, בעת שרוחו העצמי, ה’אני' הפנימי שלו, זר לפעמים לגמרי לכל אותם ההגיונות והמעשים, אלא שאין קולו נשמע מפני קול המונו של האני החיצוני, אני של דברים…” (“שתי רשויות”).

אבל יש שה“אני הפנימי” ילאה נשוא עוּלם של אותם ה“הגיונות והמעשים הזרים לו לגמרי”, ואז יבואו ימי מהפכות, ימים המשׁנים את ערכי-החיים הפנימיים והחיצוניים: הקודש היה יהיה לחול והחול לקודש, הטוב לרע והרע לטוב. והכל משתנה ומקבל תוך חדש וגם צורה חדשה.

“לכל ציבור ולכל תקופה בהתפתחותם יש אופן מיוחד לחשוב ולהרגיש – כלומר, לא רק שאוצר המחשבות מתעשר בכל תקופה, כי אם גם האופן לחשוב בעצמו משתנה לגמרי” (ספנסר במבואו לתורת החברה). הכל משתנה, גם אנחנו, גם חיינו, גם העולם אשר מסביב לנו. השינוי הוא הוא נשמת אפנו ונשמת כל היקום המשנה את תפקידו, והחליפות והתמורות בעולם, ובאדם, בעם ובחברה, בחיים ובאנושיות, הן הן “מעשי בראשית שבכל יום”, הן הן יסודות החיים.

מודה הוא אחד-העם: “שכשם שההתפתחות התמידית מולידה חיובים חדשים, כך היא מבטלת חיובים ישנים וכו', מתשת כוח צרכים שונים ואמונות שונות שחיי החברה בנויים עליהם” (על פרשת דרכים, ח"א), אבל בכל מלחמת הביטולים וגלגולי הערכים מקדים הוא את החיוב לשלילה, אחרי שלפי דעתו “כל תנועה בעצם וראשונה היא חיובית בלבד”. הכל בא ונולד רק מן הצורך החיובי, ורק כלאחר-יד “אי אפשר שלא יכלול בקרבו גם איזו שלילה מסותרת”; וגם אותה שלילה נעשית שלא בדעת ובכוָנה ידועה מראש, עד שלרוב “בעלי החדש ישתאו מתחילה על הדיבה הרעה שמוציאים עליהם כאילו באו להסיג גבול הישן” (שם). והוא מביא לו ראיות מהפילוסופיה הדתית, מהחסידות וכדומה. הוא לוקח לו לרוב חזיון פרטי באיזו תקופה של תולדות ישראל ומכייל אותו לחוק כללי השורר בעולם ובתולדה כולה, בעוד שבעצם הדבר להיפך: השלילה קודמת לחיוב וההריסה לבנין. החיובים הדשים יוָלדו אחרי אשר נתבטלו הישנים. מעולם לא השתאו בעלי החדש על “הדיבה הרעה”, כאילו “באים הם להסיג גבול הישן”; אחרי שעוד טרם ניגשו לבנות את החדש כבר באו להרוס את הישן בסערה ובקולי קולות.

בורח הוא אחד-העם מן הסערה, וגם במקום “התאַבּקוּת גלויה” הוא מציע לשני הצדדים לוַתר כל אחד משלו ולהרכיב חדש על גבי ישן. “כל המורכב יפה ומרובה-צדדים, שאנו רואים בעולם ודעתנו נוחה הימנו, אינו איפוא אלא התוצאה הבינונית”. אבל לא יאבה לדעת, כי לרוב הפרשיות גם אינן סמוכות, ושבחיים חדשים אין התחומים יונקים זה מזה.

הוא שואל לאמור: “היש אפשרות למצוא תרופה? היכול עוד הלב העברי לשוב ולהתנער משפלותו, לשוב ולהתקשר עם החיים בלי אמצעי, ולהישאר בכל זה לב עברי?” (“תורה שבלב”). ועל זה יש להשיב: אפשר הוא. אפשר להתחיל עוד הפעם על-ידי שינוי עיקרי בחיינו ובפנימיות נפשנו אנו.

מבינים אנו את העוז של אומה ולשון המַרגשת בקרבה את הכוח “להיות לאור גויים”, אבל יודעים אנו באיזה מחיר עלה לנו האור הזה.

“זכרונות העבר טובים ומועילים בשעה שבאים הם על ידי תוקף החיים ההוויים”; אבל לא בשעה שנשתמש בהם רק כנושאי ספרים עתיקים, מבלי יכולת להוסיף עליהם מחדש ולגרוע מהם. אנחנו לא נתיחס אל מעשה הכתב כאל צל החיים, צל שמרַשם רק דבר-מה מן החיים העיקריים, ומכל שכן שאינו ממלא את מקומם כראוי; לא נתיחס אל קניני העבר כאל השכלה עתיקה שתשאיר לנו עוד מקום לעבודה בעצמנו ולחיים חדשים. אנחנו הננו עבדי זכרונותינו, עבדי נחלתנו; חנוטים אנו על ידי מחשבות מסורות ומוגבלות. אבל כבר נלאינו לחזור ולשנות את אשר נאמר ונחשב מכבר. מתעוררים בנו צרכים חדשים ושאיפה לערכים חדשים; חפצים אנו להיות עם יודע את מעמדו וצרכי לבו.

“יש לפעמים רגעים בחיי גוי ואדם, שבהם מוכשרים הם ביותר לקבל רשמים ידועים…” והרגעים הללו באו…

אחד-העם לא יחדל לדבר קשות עם אלה הדוחים את העבר מפני העתיד, עם אלה “המאמינים שאחרי היסטוריה של אלפי שנה אפשר לעם להתחיל עוד הפעם מחדש, כקטן שנולד” (“עבר ועתיד”), וינסה להטעים את דבריו ואומר, “שכוהני ההווה הרוצים בביטול העבר צריכים על כל פנים להשתדל להרחיק זמן הפגישה הגלויה ושלא להקדים לגלות את הקרע שבנפשנו, שדוקא על ידי זה הם מאריכים עוד ימי העבר ונמצאים הם טועים בחשבונם” (“שתי רשויות”).

אבל לאושר האדם – נשיב לו בלשונו אף הוא – “דרכה של סתירה להתפרץ בגלוי לאחר שכבר נגמרה בסתר, כלומר: לאחר שכבר הספיק ההווה לא רק למצוא לו שורש עמוק בלב, כי אם גם לחתור בחשאי, בלי דעת, חתירה עמוקה תחת שרשי העבר המתנגד לו, ורק כאשר כבר הקיפה החתירה את זה האחרון מכל צדדיו ואין לו עוד על מה להישען, פוקח האדם את עיניו ורואה מה שכבר נעשה בו שלא בידיעתו. רואה חורבה נוטה לנפול במקום שהאמין עד כה לראות בנין חזק, ואף אם ידאב לבו למראה עיניו, הנה מוכרח הוא אז להכיר ולהודות, כי הנעשה אין להשיב”…

הפסיעה הגדולה כבר נעשתה. – אין פעולה גדולה רבת העלילה בעם ובאדם שממנה תוצאות להרת עולמו בלי פסיעה כבירה… אין בנין בלי סתירה שלפניו ואין הויה בלי חדלון.

ענני הזקנה עוברים וטל ילדות בא.

עָבָר וְהֹוֶה

“לפיכך אנו מוצאים – אומר אחד-העם במאמרו “עבר ועתיד”, – כי באותה מידה שחלק העתיד הולך וחסר, בה במידה הולך ומתרחב חלק העבר של האני הלאומי. בין סדר התפילה החדש בלי זכר לעתיד ובין הספרות החדשה על תולדות העבר יש קשר ויחס פנימי וכו'. הזקנה שאיבדה את תקותה לדעת, מבקשת תנחומים ותשלומים בעד אבידתה, והנה מראים לה באצבע על העבר”…

“בעלי העבר הללו – יוסיף לאמור – אף על פי שכוָנתם אינה רצויה, מעשיהם רצויים ומועילים גם לבעלי ‘האני השלם’: ירחיבו החכמים את העבר על חשבון העתיד ויבואו אחריהם הנביאים ויחזקו את העתיד על יסוד העבר וכו'”.

אבל “גרועה הרבה מזו – מסיים ואומר – היא כיתה אחרת, האומרת להביא גאולה על ידי עתיד שאין עמו עבר; המאמינה, כי אחר היסטוריה של אלפי שנה אפשר לעם להתחיל עוד הפעם הכל מחדש, כקטן שנולד: לעשות לו ארץ לאומית חדשה עם חיים וחפצים לאומיים חדשים. הכיתה הזאת שוכחת, כי העם, כלומר, האני הלאומי בצורתו ההיסטורית, הוא זה הרוצה להתקיים, הוא ולא אחר, כולו כמו שהוא”.

ובמאמרו “שתי רשויות” מנסה הוא לפַשר ואומר: “אנו למדים, שבעלי הקצה השני, כוהני ההווה, הרוצים בביטול העבר, צריכים להשתדל בשביל מטרתם, להיפך, להרחיק זמן הפגישה הגלויה עד לאחר שהשלים ההווה את מלאכתו בסתר, וכוחו של העבר נחלש כבר בעמקי הלבבות במידה הדרושה למפלתו הגמורה. ואם אינם עושים כן, אלא הם מצדם מקדימים לגלות את הקרע שבנפש החברה שנתרחב כל צרכו, בתקותם להחיש על ידי זה קץ העבר ולהעביר ממשלתו בלא יומו – הרי הם טועים בחשבונם; ולא לבד שתקותם לא תבוא, אלא שבמעשיהם אלה הם מאריכים עוד ימי העבר ובידיהם הם בונים חַיִץ סביבו לשמרו מפני ההווה, בהביאם את החברה להתרגל בפגישתם ולהביט על הסתירה שביניהם כעל טענה ישנה” (על פרשת דרכים, ח"א).

אבל הנה ההנחה, שאי אפשר לעם אחרי היסטוריה ארוכה להתחיל עוד הפעם הכל מחדש, אינה מתאמת לחזיון כיבוש הדתות בעולם. גם עם ישראל, אחרי שכבר היה לעם חי, קיבל דחיה חדשה על ידי תורת הנביאים והסופרים. כן אינה מתאמת אותה ההנחה לכיבוש הקולטורה בעולם: רכשו להם הרומאים את ההשכלה היוָנית אחרי היותם לגוי אמיץ; גם חלק גדול מהעברים עצמם התחילו לבנות להם באלכסנדריה תרבות מחדש. – אף חזיון ההתבוללות בין יהודי המערב, אם נצדיקוֹ או נרשיעוֹ, מראה על היכולת להתחיל חיים רוחניים מחדש.

לוּ היתה לתרבויות של העבר שלנו שייכוּת טבעית לנפשות בנינו, כי אז לא היה אפשר הדבר, שבּן-לילה יעשו את הפסיעה שבין מזרח למערב.

אישי כל אומה ולשון מתחילים חייהם בהווה והולכים ונמשכים הם לעבר. מסגלים להם ידיעותיהם והכרותיהם מהחכמות והדעות של זמנם; יודעים הם ברובם רק את החיים של עתה והמחשבות של עתה, חייהם הלאומיים של עתה וצרכי חייהם עתה; ואחר-כך מתחילים הם לשום לב גם לדורות שעברו. והרי זה דומה למגדל הרחב מלמטה והולך הלוך וצר עד ראשו. ההווה הוא היסוד והעבר הוא הגג הנטוי.

אבל אצלנו נהפוך הדבר, אנחנו נתחיל מהעבר ונסיים בהווה, ולרוב ניעף וניגע באמצע הדרך ולא נשיג את ההווה כלל.

עוד היום חיים בנו אלפי אנשים, ששקועים רק בימי התלמוד. גם הסופרים והחושבים בנו הנם רק מבארים ומפרשים דברי אחרים. – –

העבר דחה את ההווה; הוא לקח מאתנו את מכמני ההווה, עשה אותנו לנושאי-סבל, רק לנושאי-סבל. – –

תַּרְבּוּת וּמוּסָר

ב“על פרשת דרכים” ח"א נמצא מאמר מענין בשם “חיקוי והתבוללות”.

שם המאמר כשהוא לעצמו כבר מעיד על תכנו ותעודתו. את ההתבוללות מסַמן הוא בתור מצב, “שבו רגש הישוּת הלאומית או החברתית, באין לו על מה שיסמוך, הולך וכלה מאליו, עד שלבסוף מגיעה החברה לאותו המצב הזר, שאינו לא חיים ולא מות, ‘שריפת נשמה וגוף קיים’; ואז מתחילים אישיה להוציא איש איש את ישותו הפרטית ממצב זה על ידי התבוללות בתוך החברה הנכרית”.

אבל במה דברים אמורים? דוקא “כשסיבת ההתבטלות היא הכוח הגשמי ולהחברה החלושה אין תקוה גם היא לכוח גשמי גדול, אז באמת אין לה תקנה אלא התבוללות”; “אבל לא כך הוא מהלך-הענין הרגיל, כשההתבטלות באה מצד כוח רוחני גדול”. – במהלך-ענין כזה, סוף הדבר שעיני ראשי החברה וחכמיה נפקחים “לראות ולהבין, כי לא החיקוי מצד עצמו מביא לידי התבוללות, כי אם ההתבטלות היא המסבבת את ההתבוללות באמצעות החיקוי, וכי על כן, תחת לעצור בעד האחרון, צריך לבטל את ההתבטלות עצמה, וגם זה באמצעות החיקוי, רק בצורת ההתחרות. כלומר, צריך לסַגל לחברתם אותו הכוח הרוחני שגורם לה התבטלות, באופן שלא תימצא עוד סיבה להביט ביראת-הרוממות על החיים הנכרים שבהם נתגשם הכוח ההוא, אלא אדרבה, תשתמש בכוח זה עצמו…”

“ומכיון שהתיצבה החברה על דרך-החיקוי הזה – יוסיף לאמור – תביא האהבה העצמית להאמין בכוחה ולחַבּב את מעשי חיקוייה, לשנות יותר ויותר ממטבע שטבעה החברה המחוקה, וכך הולך ומתחזק בקרבה רגש ישותה, וסכנת ההתבוללות עוד אינה” (שם).

“כך היה מהלך החיקוי בימי קדם, ביחוסם של הרומאים להשכלת היוָנים, ובעת החדשה, ביחוסם של הרוסים להשכלת המערב” (שם). אבל מזה אין עוד מוּכח, “שלפיכך נתקיימה כנסת-ישראל בגלותה ולא נתבוללה בעמים, למרות הנטיה לחיקוי השולטת בה מעולם” (שם); ולא מבעי, שאין ראָיה מזה “שמפני ההתבוללות אין אומתנו צריכה איפוא לירוא גם לעתיד לבוא” (שם).

איני יודע, אם בתקופות ההתבוללות שלנו, בתקופה האלכסנדרית והערבית, נתקיים באמת מעין האידיאל של בעל המאמר: דרך השתלמות הישוּת הלאומית על ידי חיקוי של התחרות; אבל על כל פנים בא אז הדבר למעֵין הרכבה, ואותה הרכבה לסכום כולל. בחזיון ההתבוללות אז היה מעין הסעת כוחות רוחניים מהתם להכא.

ראוי לעמוד על חזון זה, כי למרות האישים מבני ישראל, שעשו פרי בהתבוללותם בהשכלת המערב ויצרו דברים קיימים בחיים ובספרות, בשירה ובזמרה, בחרושת-המעשה ובמחשבה, בטבע ובדעת, אין לנו בתור עם רושם מזה. כלומר, כל עבודת האישים הפרטיים האלה אינה מצטרפת לחשבון כללי של ההשכלה העברית. המה נבלעים אחד אחד באותו מקום, שבו המה עובדים, מבלי תת לנו מאומה בתור עם.

בכל חברה הסכום הכולל הוא תוצאה ממצב המעמדים הפרטיים והחזיונות הפרטיים, אבל הנה אצלנו תהום מבדיל. מיטב בנינו עובד בשדה השכלה אחרת ולנו אין השכלה כלל… מעמידים אנו אנשי-צבא רוחניים בחוץ ולנו אין השכלה ותרבות.

התהום הרובץ בין מה שבבית ובין מה שבחוץ הוא גדול מאד, או אולי אין לנו בית כלל. כל זמן שאי אפשר לנו לגדל אישים פרטיים בבית להשכלה ולתעודה, אין מקום אצלנו לסכום כולל… “הערכים הישנים” אצלנו, הם הם מסַבּבים את אי אפשרות הקישור וההרכבה עם הערכים החיצוניים, שלהם נשאף ועל שדמותם נעבוד. – –

מבקש הוא אחד-העם למצוא איזה אויר מקיף את בני-ישראל, וביקש ומצא לו במקום הדת המסורה ללב את המוסר הלאומי הישראלי.

והוא אומר: “המוסר בכל היקפו – כלומר, דרכי ההבחנה בין טוב לרע בכל ענפי חיי האיש הפרטי וחיי החברה – הוא איפוא, אולי יותר מכל שאר מקצועות הקולטורה, קנין לאומי האוצר בקרבו רשמי חיי העם ומצבו בכל הזמנים, אספקלריה בהירה, המראה לנו טיבו של הרוח הלאומי ואופן התיחסותו אל העולם אשר מחוצה לו; ואם כך הוא הדבר גם בכל שאר האומות הנאורות, שאינן רחוקות הרבה זו מזו בתכונותיהן ומצבן וקורותיהן, קל-וחומר עם ישראל, שמראשית היותו הוא עם לבדד ישכון, מובדל מכל העמים בדרך התפתחותו ומהלך חייו הנפלאים מימי קדם ועד עתה – בודאי אי אפשר שלא יהיה לו מוסר לאומי מיוחד המיוסד בתכונות רוחו, בחייו ההיסטוריים לשעבר וצרכיו בהווה” (“השילוח”, כרך ד').

המוסר הלאומי יצילנו, בנתנו לנו יסוד כללי למעשינו מבית ומחוץ.

וכי תאמר המוסר הזה מהו? אף הוא ידע להשיב: “סוד קיומו של עמנו הוא – מה שעוד בימי קדם לימדוהו הנביאים לכבּד את הכוח הרוחני ולבלי הבט ביראת-הרוממות על כוח הזרוע…”

הניגוד לכוח הזרוע הוא הוא נשמתנו הלאומית ורוח מוסרנו הלאומי, בצלו נחיה כל הימים. ומכאן מוּכח שלבני-אדם של זרוע אין חלק ונחלה בישראל ולא יכלו להיות ישראלים הגונים.

אבל כשאני לעצמי, אין אני יודע, אם זהו היה המוסר הלאומי שלנו, שעורר אותנו בימי קדם לכבוש לנו את הארץ בזרוע, או זהו המוסר הלאומי, שבא בלבנו בערוב שמשנו…

הדבר מוטל בספק, אם ביבנה ובנותיה ניתן המוסר הלאומי, או חי בין אלה שנשארו בתוך חומת ירושלים ונפלו על חרבם. – –

אין אנו יודעים, אם אֵל קנא ונוקם הוא הוא אל אלהי ישראל או זהו אלהי העברים, שאל רחום וחנון הוא; אם זאת התורה לאור לנו: “מה הוא רחום אף אתה רחום וכו'”, או תורה זו: “כל האומר הקדוש-ברוך-הוא וַתרן הוא יוּתרוּ מעיו.”

ענין המוסר הלאומי הוא רק עיקר בדוי מן הלב, עיקר כשאר העיקרים הדתיים, שהולכים ובאים, הולכים ובאים…

חָרוּת וְחֵרוּת

משיב אחד-העם ב“ילקוט קטן” שלו על שאלה אחת: אם היהודי החפשי בדעותיו במובנו הרחב לנו הוא או לצרינו? שלנו הוא… ואומר שגם היהודי שאינו מאמין הוא יהודי פנימי, וערכו אינו פחות מאותו היהודי שמאמין. אמנם מחייב הוא את זה שיכיר על כל פנים את האור המוסרי הגנוז בתורה ובנביאים, ושיודה בהאידיאל המוסרי המתואר ב“נותן התורה” וב“אדון הנביאים”.

לפנים אמר: “יכול אני להוציא משפט כלבבי על האמונות והדעות שהנחילוני אבותי, מבלי שאירא פן ינתק על ידי זה הקשר ביני ובין עמי”, והנה גם מה“אינו מאמין” הוא דורש אמונה בנצחיות הערכים שלנו.

אבל אם יכול אנכי להוציא משפט כלבבי על האמונות והדעות שהנחילו אותי אבותי, הלא גם רשות בידי להוציא משפט על הערכים האלה או גם לפוסלם לגמרי, מבלי הינתק על ידי זה כל קשר ביני ובין עמי.

הנה לאחד-העם מין יהדות מופשטת, או מין ישראליות ידועה; ואנחנו רק עברים סתם אנו, עברים בכל הדעות שנסגל לנו, ובכל המחשבות שנחשוב.

אתם מאיימים עלינו לאמור: השקפותינו לא תתאחדנה עם היהדות לעולם; אבל זאת היא השאלה: מה היא היהדות? מה היא היהדות המשותפת והנצחית?

שואלים אנו לאמור: האם זאת היא תורת היהדות, שאדם צריך להתבייש באהבתו את שונאיו… (דברי יואב בן צרויה לדויד), או זו שבתורה שבעל-פה: חייב האדם להיות מן הנעלבים ואינם עולבים.

הזאת היא אותה היהדות שתלמד אותנו לאמור: פת במלח תאכל, או זו שאמרה: “עתיד האדם לתת דין-וחשבון על כל מה שראה בעיניו ולא נהנה” (ירושלמי)?

לנו אומרים, שימרו את היהדות; ואנחנו אומרים יהודים אנו ותו לא. אתם בחרתם לכם יהדות נאה וחסודה, שרק בשכרה אנו קיימים ורק בעבורה יש לנו רשות להתקיים; ולנו אין צורך בקיום כזה, שניתן לנו זכות הקיום רק כדי למצוא שיטה נעלה בתורה ובחיים. עם ישראל הוא מאורע בפועל ולא חשבונו-של-עולם קבוע ומוגבל. עם אנו וגם חשבנו כך וכך; אבל לא רק בשביל שחשבנו כך וכך.

לא יהדות מופשטת תהיה לנו לנר, יהדות זו או אחרת. עברים אנו ואת לבנו נעבוד.

חפצים אנו לתת מקום אצלנו לכל בעלי הדעות והמחשבות, לכל בני אלים נשתחוה או גם לא נשתחוה. – –

וגם זאת אתם יודעים כמונו, שאלהי ישראל הוא בחור בצד זה וזקן בצד זה…

דבר גדול הוא – הזכיר אחד-העם בדברי ניטשה – כשמגיעים לקבוע בלב ההמון אותו הרגש של יראת-הרוממות, שיורהו ויאמר לו, כי לא בכל רשאי הוא לנגוע, כי יש ענינים קדושים, אשר בגשתו אליהם עליו לשול נעליו מעל רגליו, להרחיק מהם את ידו המזוהמת…"

על אםֵ הדרך אנו עומדים, ידינו נקיות. מי להקמת רוח העם אלינו.

רָצוֹן וָדָת

חושב אנכי לדון בזה על שאלה אחת, והיא: איך תוכל התעוֹררות הרצון של העם להיטיב מהלך תולדתו ולתת לה פנים אחרות, לפי משאת נפשו ולבו הוא, להתאים אל אותן ההכרחיות התולדתיות, המושלות במלוא הטבע, בחיים ובמעשים, בנוגע להיחיד ולהכלל כולו? איך נעיז לבקש הטבת הלבבות והרוחות שישׁנוּ את תפקידם, אחרי שאנוסים המה על ידי החוקים הטבעיים והתולדתיים להיות מה שהם ומושבעים הם מכבר לבלי לזוז מדרכם ולא לסור ממהלכם?

אותה שאלה אינה רק שאלה ציבורית. שואלים אותה גם על היחיד עצמו. כל הצוים: “עשה!” “לא תעשה!” אינם נאותים אלא בהיות לאדם בחירה חפשית להטות את לבבו וחפצו כרצונו; אבל הלא הוא אינו שליט ברוחו ואין בכוחו לפעול כנגד חוקי ההכרח, המושלים בו ומסביב לו.

להשיב על השאלה הזאת צריך לנגוע בביקורת-התבונה או בביקורת-ההכרה. כשם שתורת ההכרה תלמדנו, שאנחנו לא נשיג בשכלנו אנו את העצם כמו שהוא, רק נכיר ממנו לפי מידת יחסו אל תנאי נפשנו ולפי אפשרות ההשגה הניתנה לאדם בכלל, ולפי זה יכול עצם אחד להיראות בפנים שונים, שאינם סותרים זה את זה, בהיות הכל תלוי לפי המרחק וקורבת הראות; כן נוכל לומר, שגם לאותם חוקי המעשים הכוללים יש צדדים רבים ושלא נדע מהם אלא לפי יחסנו אליהם.

אברר את דברי: במלחמת גוי עם גוי, בנפול אחד מהם, המאורע הוא אחד, כלומר – חזיון ההרס והאבדן הוא אחד; אבל הוא נראה ונרשם בפנים שונים. המנצח שמח והמנוצח מתאבל. ושני הרשמים האלה, עם כל היותם באים ממקור אחד, אמיתיים הם.

וכך הוא הדבר ברצון חפשי וההכרח. עם כל היות האדם סבוך בסבך ההכרח הכללי, עם כל היות התנאים שהוא נתון בהם והמעשים הנעשים בחייו הכרחיים בכלל, הוא יכול לפעול באיזו מידה על אותם המעשים והתנאים עצמם; על ידי רצונו הפנימי של האדם ואמונתו הפנימית, שהוא הוא החותך חיים למעשיו ולמהלכו, יתגדל גם כוחו.

במשל שחזון ההרס יפעול לפעמים בפנים שונים, הרי הנפעלים באמת שנים הם: המנוצחים והמנצחים, הרחוקים זה מזה כרחוק מושגיהם; אבל המעשים הפועלים על האדם בהכרח וברצון יחד, הרי הם נוגעים לאדם אחד ולחייו.

הרצון אינו אלא מדרגה מושלמת של ההכרח. ההכרח העיור בהשתלמותו יהיה להכרח פנימי: בלא יודעים נקרא הכרח – וביודעים הרי הוא רצון.

הרצון הוא חוק במהלך הטבע הנשלם על ידי האדם; חוקי הטבע בהשתלמותם בחי מדַבר יהיו לחוקים תולדתיים.

התעוררות רצונו של עם להתחזק ולבקש לו מעמד היא היא התגלמות של חוק תולדתי, ההכרח החיצוני יתרחב ונעשה לדבר שביודעים.

ההטבה החברתית היא כבת-קול של השתלמות ההכרה למדרגת חי ומכיר את עצמו.

הנבואה היא אלהות הטבע.

העם, הציבור, הוא השארת-הנפש של היחיד. עושר היחיד תלוי בציבור. מה שהוא בעצמו לא ישיג על ידי השתלמותו וקניניו העצמיים, ישיג על ידי שייכותו לאחרים, הנותנים לו משלהם ומנחילים אותו משלהם.

אותם הקנינים המסורים מדור לדור, ממשפחה למשפחה ומבית לבית, הרי הם נחלת היחיד, שמוצאם לפניו בבואו לאויר העולם. למוֹתר לו להתחיל את העבודה מראש, אם לו הכוח ללכת הלאה ולשכלל את הדבר הנמסר בידו…

במה דברים אמורים? בתרבות חיה, שמתגדלת מאליה וחותכת חיים, תרבות שנותנת לו, להיחיד, כוח להוסיף על נחלתו ולעשות פרי גם הוא.

אבל יש תרבות קדומה, שאינה נחלה, רק עול כבד, יש תרבות שלשומריה העינים לאחור ולא לפנים…

לאידך – מלמדים אותנו לאמור: שכל מעשי האדם ומחשבותיו, כל דעותיו וחשבונותיו, רגשותיו ונטיותיו, כל מה שימלא אותו לעשות ולחשוב, לעמול ולעבוד בין בחומר ובין ברוח, בין במותרות ובין בצרכים גמורים, הכל, הכל הוא רק תולדות הרצון שלו לחיות…

ואף זה, אנו עומדים בשורה אחת עם כל החי למינהו, עם כל מה שבים וביבשה, עם זוחל עפר או פורח באויר.

מה הם חיים אף אנו חיים. מה הם רוצים לחיות ועושים רק אותו דבר המועיל להם ולחייהם, כך אנו משתמשים רק בתועלת ורק במה שיש לנו צורך בו.

הרצון הוא משותף לכל החי, כל בני-אדם, לכל העמים והשבטים; אבל יש מדרגות בו, מעלות ומורדות; יש עתים לאדם ועם, שבהן ישתלם ויתרומם מעל הרצון, מעל אסורי הרצון; יש עתים רמות לנפש אחת או לכלל כולו, שבהן עומדים הם למעלה מצרכי החיים ואינם מתיחסים עוד להעולם ומלואו רק על פי מידת הצורך והתועלת…

והעתים הללו הן חיים נשגבים, הן גולת הכותרת של כל תרבות עליונה ורמה.

אין לנו העמידה למעלה מהרצון.

על ידי הרוחניות היתירה שלנו חדלנו להבין ערך העולם והחיים כשהם לעצמם ואנו שואלים על כל דבר רם או שפל – מה יתן לנו?

גם אל אלהי הרוחות היה רק לאבינו שבשמים, לשומר ישראל.

אנחנו עושים אותו חטיבה, בעבור שעשה אותנו חטיבה.

עלינו לצאת לחירות מעבדוּת הרצון והתועלת, עלינו להתיחס אל העולם ומלואו, אל הרוח ומלואו על פי תשמישי הרצון.

בראשית עלינו להיות בני-אדם, המתיחסים אל העולם והחיים בדרך ישרה; עלינו לסַגל לנו את האפשרות להסתכל באור הטבע וליהנות מזיווֹ, מבלי שאלות רבות וחשבונות הרבה…

אחת יהיה לנו, אם תנאי התנה הקדוש-ברוך-הוא עם מעשי בראשית. – למעשי בראשית בעצמם נפנה, למעשי בראשית בהודם, במרחבם, בהוד-יה שלהם, ולא אל התנאים שהותנו עמהם.

קיימא להו לחכמים, שגם לוּ לא ניתנה תורה לבני-אדם, היינו למדים צניעות מחתול, גזל מנמלה וכו'; אבל אותה התורה הבאה לאט לאט על פי מהלך הדברים והתפתחותו המודרגה של החי המכיר והיודע אינה זו של התגלות, הניתנה בקולות וברקים ובהתפרצות הלב הגדול בתת אחת.

אמרו חכמים: “כשברא הקדוש-ברוך-הוא את העולם גזר על העליונים שיהיו למעלה ועל התחתונים שיהיו למטה, כשבא לתת את התורה ביטל גזירה ראשונה ואמר: העליונים ירדו למטה והתחתונים יעלו למעלה”…

הדת הטבעית היא המשך של הבריאה העיורת בצביונה הראשון, אותה הבריאה, שעושה היא את עצמה ומתהווה מאליה. נניח, שדת כזו תתפתח ותבוא אל תכלית השלמוּת, אז אין אותה השלמוּת אלא רק המשך מן הקודם וטויית החוט של יצירת הטבע הלאה, רצוני לומר – הרי היא רק הגדלה כמותית; אבל עם ההתגלות תבוא בריאה חדשה לגמרי, בריאה שתשנה את החוקים ותתן להם טבע אחר…

ידוע הוא ההבדל בין הדת הטבעית והאלהית; אבל רבים מרכיבים את הדת האלהית בדת תולדתית.

הלא נאמר: ישראל ואורייתא וקודשא בריך הוא חד הן.

אבל כשם שיש הבדל בין אלהיהם של ישראל ובין אלהי העולם, כך יש הבדל בין המושג האלהי הלאומי, שאינו אלא השם המופשט מהלאום בפועל, ובין מושג האלהי האנושי והעולמי הכולל, כלומר – האל החותך חיים לכל חי. גם אורייתא וישראל לא שנים שהם אחד המה, רק שני דברים שונים הם.

הדת התולדתית אינה הדת האלהית, כשם שאינה הדת הטבעית. ישראל אינו אורייתא גם אחר מתן-תורה; המה רק נוגעים זה בזה בתקופות רבות.

התורה-שבכתב אינה התגלות החיים שלפני הכתב, והתורה שבעל-פה אינה המשך של התורה-שבכתב.

לנו, האחרונים, אין דת כלל, אם גם נשביע את כל השמות בתולדתנו ודתנו ונכבד אותם בפינו.

כל התשבחות להדת שהיתה לנו בימי קדם לא תמלאנה את התוכן החסר שלהיום… חכמת-ישראל לא תברא את עם ישראל וחכמת הדת לא תברא את הדת.

בידיעות דברי הימים ומקרי כבוש ארצות בחיל ובכוח לא נכבוש את הארץ, בעת אפס כוחנו; ובמחקרים תולדתיים על דבר דתו של ישראל ונצחיותו לא נמלא את הריקוּת בחיינו…

לנו הגיעה העת לדעת: מה היה לנו ומה יש לנו.

לִשְׁאֵלַת הַתַּרְבּוּת

איני מאמין לאלה האומרים, שיש לנו תרבות חיה מבפנים, וגם לאלה האומרים, שאפשר להרכיב בחיינו תרבות מבחוץ. איני מאמין באפשרות המשכת אור קדום לדורות שבגולה, ובטויית החוט הזה הלאה בדרך קיים ונכון. וכמו כן איני מאמין באפשרות הכנסת האור החיצוני לחיינו הפנימיים, מבלי מעמד קיים.

אנו מתימרים לשוא בתרבות מוסרית נעלה, העתידה להיות לאור גויים, בעוד חושך באהלינו ואופל בחיינו.

החנויות שלנו סותרות את בתי-הכנסיות ובתי-המדרשות שלנו; החולין סותרים את הקודש. מה אנו ומה חיינו עם כל האבוקות שבידינו?

ולאידך, גם לאלה ההולכים לנטור כרמים אחרים יש לומר: חייכם, מהותכם, הדם הנוזל בכם סותר באיזו מידה מה שבפיכם, מה שבמחשבותיכם ובדעותיכם מאז.

ההשכלה והדעת לא תועלנה הרבה, כל עוד שאינן מוכרחות ולא תבואנה בנו על ידי מהלך תולדתנו; כל תרבות תוצאה היא, אבל לא התחלה הבאה מן החוץ.

רגילים אנחנו לדבר על שורש ישראל, על עצם היהדות ונפש העם העצמי, בשפת רנ"ק: על-אודות אלהי האומה; אלהים יושב במשכיות תולדתנו ורוחנו העממי, אלהים רוצה דוקא בבניו ובבני-בניו לחוד וקשים לו גרים כספחת… אבל מעולם לא יעלה על לבבנו, שמא קשים הגרים גם להם? הן אנחנו נעמיד סמל אחר בהיכלם.

לדעתי, רמיה עצמית היא, אם יאמין איש, שיכול הוא לשמור כל מה שבביתו על אדמת זר; ולהיפך – שיכול הוא להיבלע כולו בנחלת זרים.

אותן השאלות המעסיקות אותנו בדבר חובותינו הלאומיות והמוסריות לעמנו ולקנינו, הן הן צריכות להעסיק אותנו גם מצד אחר, בדבר חובותינו להם. לגויים אשר אנו חיים בצלם.

כמה תמימוּת מצדם של היראים, החושבים: מה שהיה יהיה לעולם, ושאין לנו לפחד כלל מפני הבדקים שבחומת אומתנו…

כמה תמימות מצדם של אבותינו לחשוב, שספרים בלבד דים לפקוח את עינינו; ולהיפך – כמה קוצר-רואי בזה לחשוב, שמה שהכלל אינו עושה בעד עצמו ואינו יכול לעשות, יכולים יחידים לעשות…

למה נעשה שקר בנפשנו? לנו אין תרבות קיימת. לא תרבות מבפנים ולא תרבות מבחוץ. לנו אין שמים ואין ארץ.

התרבות היא רכוש רוחני-תולדתי, המקיף כל החיים הרוחניים האנושיים והמכניס אותם לתוך צורה נפשית תולדתית-עממית קבועה ומיוחדת לקיבוץ ידוע. ואם נחפוץ להביע זה בשפה מופשטת, נאמר: התרבות היא השארית הנצחית מהחיים בני-יומם והצרכים בני-יומם. שארית מתנחלת מאב לבן ומדור לדור. כל בן מתחיל במקום שסיים בו אביו, וכה כל דור ודור נוחל מהקודם לו, ומוצא עבודה לפניו על דרך השתלמותו והתקדמותו.

אותה השארית הנצחית בצביונה המיוחד, לפי שרשיה, היא היא האור הפנימי, האור הרוחני, המאיר לנשפעיו מצד אחד ומושפע שוב מהם מצד שני. הבנים ובני הבנים נהנים מאור התרבות ומוסיפים עליו, הם מקבלים ונותנים, חיים הם ומחַיים; כל דור טוֹוה את החוט שנחל מאבותיו ומאריכו. דור הולך ודור בא. והתרבות הציבורית נותנת להם קלסתר עולמי ומקום אחד להתגדר.

היתה לנו תרבות התנ"ך, תרבות היהדות האלכסנדרית, תרבות התלמוד, תרבות של פילוסופיה דתית ותרבות הקבלה וגומר; אבל עתה נקרעו החיים באהלי יעקב לקרעים שאינם מתאחים… מעבר מזה רבו הצרכים התרבותיים, האישיים, מבלי שנוכל לעצור בהם; ומעבר השני הצטמצמה היהדות בחוגה, מבלי תת מקום לעבודה חדשה, רצוני לומר – מבלי להניח כל אפשרות לצרף לה עבודה חדשה. אנוסים אנו להיות אסוּפי השוק בחוץ, מבלי שנמצא לנו כל קרן-זוית בבית.

הרוח הלאומי הוא סכום הכולל, סכום המצרף את כל המעשים היחידים של אנשים יחידים לתרבות אחת כוללת בעלת צורה מיוחדה; ועל כן היסוד הראשון והעיקרי שלה, יסוד קיומה היחיד, הוא לברוא את האפשרות לשמור על כל הכוחות הפועלים בחוגה ובנחלתה, לשמור ולהשאיר בה כל מה שהאדם היחיד עובד ובורא. ובחוסר היסוד הזה, באין מאסף לכל המחנות, אין ביכלתה להתקיים.

אצל כל עם הלאומיות היא האוצר היחידי שבו אצורות הסגולות האנושיות, בה מוצא היחיד ערבון על מעשיו ופעולותיו, שמירה מעולה לקניניו; ואצלנו מוצא היחיד בלאומיות יסוד מתנגד למה שבלבו. את הניגוד הזה מרגיש כל אחד מאתנו, אך מתחיל הוא להשתלם ולשאוף לאיזו תרבות; מרגיש הוא זה ברב או במעט ביודעים או בלא יודעים.

הלאומיות בכלל מעשרת את האישים הפרטיים, בתתה להם נחלת-קדומים, והיא גם היא מתעשרת מהמעשים הפרטיים ומהעבודות הפרטיות של פועליה בכל דור ודור; אבל אצלנו כל העובדים ובאים לעבוד בשדה התרבות לא ימצאו עוד דבר מוכן לפניהם. – –

ועוד זאת, הקרבן שמקריב איש מאומות העולם בעד עמו, הוא רק בעת מלחמה שיש לעמו עם האויב המתאמץ להכחידו; אבל בשעת שלום, בשעה שבתוך עמו הוא יושב, כמעט שהיחיד אינו יודע מקרבנות כאלה, כלומר – אינו יודע שחי הוא בעד עמו וצריך לחיות בעד עמו, מעשיו הפרטיים הבריאים מביאים מאליהם טובה להכלל, באשר הם הם חוליות מן הציבור השלם. אולם אצלנו ידָרש מכל יחיד ויחיד, שיחיה בעד עמו תמיד, שיקריב לו קרבן בכל יום, בכל עת ובכל שעה; אנו דורשים זאת מידו, באשר החיים הפרטיים וצרכיהם שואפים למקום אחר מחיי הכלל ומתנגדים באיזו מידה לחיי הכלל.

אנחנו דורשים מכל איש עברי, שיהיה יותר מכל אדם, בעוד שלנו האפשרות לכך רק מעטה היא.

היפלא הדבר, לראות הקרעים הרבים שבנו? היפלא הדבר, שעלינו לקבול על מיטב בנינו ההולכים “לנטור כרמים אחרים” ונשמטים אחד אחד?…

קיום עמנו, האפשרות לקיומו, מונח בבריאת היקף אחדותי לחיי היחידים עם הכלל יחד והיכולת להצטרף לבית קיבול כולל, קיים ונשמר מהיום למחר. קיום עמנו אפשר רק כשיבּרא אצלנו אויר רוחני וחָמרי ליוצרים ולבונים.

תנו לנו את האפשרות לחיי איש אחד, הרבים יבואו מאליהם אחיו.

לִשְׁאֵלָת הֶעָבָר

לוּ הייתי נזקק לדון עתה בדבר העבר וההווה שלנו ויחוסם זה לזה, כי אז לא יכולתי עוד לחתוך אותם לשני דברים הסותרים זה את זה לגמרי, לשני דברים שאחד יתקיים רק מחורבן חברו.

אמנם בשעה שנילחם לבריאת איזה דבר חדש, המתאים לחיינו עתה ולמשאת-נפשנו עתה, בשעה שהלב מלא חלומות, ובסתרי הנפש נארג עולם מלא. עולם חדש ערוך בידינו – באותה שעה מתעורר בלבנו החפץ להחריב עולמות שקדמו לנו ולהסיר את הדברים המעיקים עלינו בהויתם; באשר תובעים הם מאתנו הקדשת כוחנו לשמור אותם ולעבדם, בכל עבודת הגוף והנפש, בעת שאנחנו צריכים לרוח חדש, צריכים לרוח אלהים, שנדבר עמו גם אנחנו מפה אל פה, אלהים יושב במשכיות רוחנו ובסמל עולמנו. – חייב אדם באשר הוא אדם נברא בצלם, לראות את עצמו בכל שעה ושעה כאילו הוא מכריע עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, כאילו הוא בורא במעשיו דבר שלא היה עוד באותה צורה ובאותה מטבע… התנאי הגדול במעשי בראשית שלנו ובקנין השלמוּת, שאנחנו נשים לנו פדות ונברא לנו קנין, נברא דבר אשר צריך הוא להארתנו ושניתן רק לנו. – חייב האדם להרגיש בנפשו בכל פעם מעין השכמת הבוקר, מעין הבוקר הראשון, המחדש את העולם ואת בריותיו. טל ילדות פרוש על הכל, השמש יוצא ומבהיק כמו באותו בוקר שאמר בורא העולם “יהי אור!” זאת הגדוּלה והנצח שבחיי אדם, המתחיל בכל יום, ושנותן סמל לחייו כאילו הוא שותף לכל אלה, כאילו הוא נותן לעולם איזה מרגוע, איזו הארה, איזה הד.

כל מה שבנו, ששייך לנו על פי הארת נפשנו, הוא הוא ההווה, הוא הדבר המוחש והנצחי שלנו. לא כן אותו דבר הניתן לנו, הבא לנו מהעבר, אותו דבר שכבר נעשה ונשמע, זר הוא לנו, בעת שנתחיל מחדש מעשינו ומפעלינו… בשעה שננסה ללכת בעצמנו, נראה בעבר, בכל דבר שהוא לנו משכבר הימים, איזה דבר עוצר בעדנו ובעד מעשינו. – תנו לנו, אומרים אנו, ללכת גם אנו על פי דרכנו. תנו לנו לשאוף רוח בנשימתנו אנו; תנו לנו את היום הראשון ולא את היום האחרון לשבוע. התורה לא ניתנה חתוכה, אומרים חכמים, והקדוש-ברוך-הוא מסר למשה בסיני כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחַדש! אבל קוראים אנו – תנו אותנו לעשות אזנים לתורתנו אנו ולפלס נתיב לחיים כפי חזון רוחנו ומשאת נפשנו אנו…

הלוחות המה מעשי-אלהים וקיימים לדורות; האותיות הכתובות על הלוחות לא תמחינה כאשר לא יפּסקו המאורות. אבל תנו לנו לחַדש אותן, כאשר יתחדשו המאורות; תנו לנו לשיר על פי רוחנו את שירת חיינו, ולגַלם מהותנו, הויתנו. תנו גם לנו לעמוד בתחתית ההר ולקרוא: “נעשה ונשמע” על כל מה שיתגלה לנו.

וירד ה' בענן… תנו לנו גם לחזות בעינינו אנו מחזות שדי!

אומרים: נתמעטו הלבבות! אבל מי מאתנו לא עמד לפני כבודו של עולם ושכינתו של עולם? על מי לא התעטף עליו רוחו ונפשו ולא התגעגע להחזיק בקרנות המזבח ולחסות בצל שדי. מי מאתנו לא פחד מפחד ה' והדר גאונו ולא נמס לבבו מכל הנשגב והרם במעשי בראשית והתחדשותם בכל יום. מי מאתנו לא התפלל את התפילה: אבי שבשמים, פתח עיני לראות במעשי ידיך ותן לי את החוקים והעדות של מלוא העולם ויחד עם זה גם את הקבע אשר בנפשי! אומרים לנו: נלַמד אתכם בינה! – אבל תנו לנו גם לתעות; תנו לנו להקשיב אל אלף אלפי הלכות ושמועות שנשתכחו בימי אבלו של עולם. שואלים גם אנו: מה ילוּד אשה? מה אנוש כי תזכרנו? מה חיינו בשמים ועלי אדמות?

תורות מלמדים אותנו כל הימים, ועוד אין אנו יודעים מאומה. שעות באות בחיינו, שאין אנו יודעים בהן אפילו אות אחת. השמש זורחת ואנו חושבים, כי לנצח יהיה אור.

מהו הנצח? מהו האור? מהו העולם ומה הם החיים? מה הוא תוכן החיים ותעודתם? מהו האדם ותעודתו, מה היא תעודת החי ומלאכת העולם מה היא? השער סגור, עודנו סגור…

נפשנו מלאה התמרמרות נגד העבר, נגד כל אלה שהורישו לנו את דעותיהם ואת מחשבותיהם הם. נפשנו רותחת, בצרפה וכוללה את העבר ליסוד אחד, הערוך נגד חיינו ובסיס חיינו. אמנם גם באותו העבר עצמו היו מעטים שחפצו כמונו היום ושלא ביקשו ליהנות מן העולם ומן החיים בלא ברכה עצמית, בלא ברכת הנהנין של אותה נפש; אבל ביום זעם לא נבדיל בין הגיגית הכפויה על ראשינו ובין אלה שקרעו בה חלונות… לא נבדיל בין ערב לבוקר…

בן-האדם אצלנו נמוק בחייו במסורות ההלכות והדינים, התורות והמשפטים, הרבה הרבה דברים לנו בנחלת אבותינו, שממיתים את הנפש ואינם נותנים לה פדות; אבל יש לנו “שיר השירים” יש לנו שירות לחיים, ליפעת החיים; יש לנו תהילות בן-ישי למכמני הטבע ולהדר גאונה… נפשנו תברך: ה' אלהים גדלת מאד, הוד והדר לבשת! לאל זה נשׂבר, נשׂבר לאֵל עוטה אור כשלמה, נוטה שמים כיריעה; נשׂבר לאל-עליון השׂם לאדם ישע ופדות… מה רבו מעשי ה‘, מלאה הארץ קנינו! ברכו את ה’, ברכו את מעשיו.

לחנניה בן גוריון העלו שלוש מאות גרבי יין לעלייתו, כדי להסיר מספר יחזקאל אותם הדברים בו, שסותרים לדברי תורה; כמה עמל ויגיעת-בשר צריך כדי להסיר מהעבר את כל אותם הדברים שסותרים את החיים.

…ובכל זאת.

בשעה שאנו עומדים בתוך הענינים, במסיבות חיינו בעצמנו, העבר עלינו כאבן מעמסה ואנו מתנגדים לו בעֶברה וזעם. – אחר הוא הדבר כאשר נביט אל העבר בתור אנשים רואים ולא נלחמים, בעת נתיחס אליו כאל דבר שלם עומד וקיים בתור חזיון תולדתי; אז ישתנה היחס הזה. אז גם יפה הוא העבר לפעמים ועשיר הוא. לטבע ספירה שניה, הספירה התולדתית, ובה מתנחל דבר מדור לדור.

מה שהפרט אינו יכול לרכוש לעצמו, יכול הוא להשיג בהצטרפו אל הכלל וכשאזנו מקשבת אל המית הכלל. מה שאדם אינו יכול להשיג ביום אחד, יכול הוא לעשות בצירוף הימים שעברו וחלפו. לא אך יעָנה, כי גם מתעשר הוא הפרט על ידי קרן קימת של ציבור, בזמן ששותף הוא לאותו ציבור.

גם אדם כביר-הרוח, העובד על קדושתו, אינו יכול – לוּ יתחיל מעצמו – לברוא לו את יום השבת, לברוא את הד השבת הניתן לכל אדם פשוט, ששומר אותו מפני שמצוּוה הוא עליו, מפני שעבד הוא לכל אלה אשר שמרו אותו…

כמה עבודות רוחניות ומוסריות נחוצות לאדם, גם לבעל רוח יתירה, בטרם יסַגל לו חשבון מעשים טובים ורעים ובקשת סליחה על הרעים. והנה האדם הפשוט והחילוני, שבכל ימות השנה רחוק הוא מרוח מוסרי והרהור אלוהי, הנה הוא בא ביום-הכיפורים לבית-הכנסת ופחד ה' נופל עליו, פחד ה' בא עליו ולבו מלא הרהורי תשובה וטהרת המעשים. – תפילה אחת קצרה, שאינו גם מבינה כראוי, אבל בה נשפכו לבבות של אלפי דורות, של רבבות נשמות, תפילה כזו תרכך את הלב הקשה ותתן לו מרפא…

מה שהיחיד איננו מספיק לעשות, יכול הציבור לעשות.

הנך נוטל את ידיך לסעודה. המים כי יבואו מהכלי על היד, אמנם מנקים הם את היד ומיטיבים גם לרוח במה; אבל הפעולה היא כל שהיא. אחרת הוא הדבר, כשאתה נוטל את ידיך, מפני שאתה מצוּוה, מפני שאתה מצוּוה מפי סופרים וחכמים על נטילת ידים… האל הזה שאתה עובד אותו הוא אלוהי דורות רבים, שקידשוהו ועבדוהו, דורות שמסרו את נפשם על מצוותיו וחיו באופק מצוותיו; הנשמות של כל אלה הדורות, שחיו ומתו על קידוש שמו יתברך, הרי הן באות עמך באיזה מגע; על ידי כוָנתך לקיים מצוה אחת מכל המצוות, נעשית שותף לציבור כולו, שותף נעשית.

החטאים הגדולים שחטאנו לחיים, חטאים שאנו נמקים על ידם, נעשו על ידי צדיקים גמורים, על ידי אנשים גדולים בתכונותיהם… גם בהכנעה, בחובה לעשות את עצמנו לאסקופה הנדרסת יש מין גדוּלה; גם בשפלות האדם לפני המקום הנה מורא ופחד ואיזה עוז…

גם בשעה שאנו מהרהרים אחרי מציאת ה' או כופרים באחדותו אנו נרתעים לאחורינו מפני הדר גאון אלה שמתו ונהרגו על קידוש שמו…

הדת, דת של ציבור, היא כוח פועל עלינו, גם מעשיר אותנו, אם גם יעיק עלינו.

רחל מבכה על בניה. בשעה שאפס כוח היחיד, כנסת ישראל תרים את קולה מחרבות הר חורב.

אם אדם מישראל המית את עצמו על מצוה אחת קלה, הרי דמו צועק אלי מן האדמה; ובשעה שאנכי עובר עליה, דמות דיוקנו של הקדוש הזה, תהיה רצוצה, שבורה, מעוכה, מטפּחת על פני.

זהו הצער התולדתי, ואלה המה יסורי התולדה, יסורים הממלאים את נפשנו ורוחנו ועושים אותה קרעים קרעים, ניגודים ניגודים, נצחונות ואנחות, אנחות ונצחונות.

כשאנחנו מנצחים את העבר, הרי אנו בעצמנו הננו המנוצחים. – ולאידך, אם העבר מנצח, אנחנו ובני בנינו הננו המנוצחים… סם-חיים וסם-מות בדבר אחד. מי יפַנה לנו דרך? מי ימצא את הנתיב? – – –

דַּפִּים יְשָׁנִים

הנני קורא אגדת “קמצא ובר קמצא”.

“אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים”; “אשקא דריספק חרוב ביתר”. לב מי לא יפעם למקרא הדברים האלה? לב מי לא יתרגש בקרבו?

כל מחזה, כל חזיון, כל סיפור מהימים הרעים ההם עשה עלי רושם כביר ויתיצב כמו חי בדמיוני; אך הרבה יותר מכל המחזות, הסיפורים והחזיונות פעלו עלי מעשיהם של הנהו בריוני.

הרעב גדול בירושלים, עד דייזיל אדם לשוקא יזדבן הכל הצר צורר והעיר סוגרת ומסוגרת. הנה קמו מושיעים לישראל, הנה נקדימון בן גוריון, בן כלבא שבוע ובן ציצית הכסת; הנה מוכנים אוצרות חיטים ושׂעורים, שמן ועצים. – ולפתע פתאום אחזה אש בכל אלה ולא נשאר מהם כלום.

ומי הבעיר את הבעירה לכלות את הכל? הנהו בריוני! האם לא ירעשו מיתרי לבבנו? האם לא תסמרנה שערות ראשנו? ומדוע – מדוע עשו את הנבלה הזאת? מדוע השחיתו בידים צרכי אוכל-נפש של עיר רבתי? מדוע הוסיפו להרע בעידנא דרתחא? לבבי נתרגש אז וימלא תמרורים, נשבעתי לקחת נקם. לוּ קמו הני בריוני היום לנגד עיני, כי אז הכחדתי אותם מן הארץ ועקרתי אותם מן השורש. אמנם כן, נבלה גדולה עשו בישראל!

עברו ימים ואני רחוק מן החדר ומכל אוירו של החדר, נשתנו כל דעותי; ולוּ חייתי אז, עזרתי על ידם, גם אני עמהם הייתי באותה עצה. –

בעוד אנכי יושב על האָבנים ועוסק בעניני הרצון, הרגש והחשבון, בעוד שלבי נתון למהלך האדם וחייו, בא רוח אחר והוציאנו מרשות-היחיד לרשות-הרבים.

נבוכים הם בני-ישראל, אותו העם שאבותיו מצאו את האֵלים במדבר!

מהעֵבר מזה נחשבים אנו לבחירי-יה; ומהעֵבר הזה אנחנו מדרס לכל רגל בועטת והננו עבדים לעבדים… עוד יש לנו כשרון, כוח וחיים; אבל אנוסים אנו לנטור כרמי אחרים ולשמור את משמרתם.

מעבר אחד הננו קשורים בקשר אמיץ; ומעבר אחר הננו נפרדים לשבעים לשון ונכסה את פני כל האדמה.

לוּ היינו אך ככבשה בין זאבים רבים החרשתי, כי הן החלש יכּנע מפני החזקים; אבל אנחנו היינו לפעמים כזאב בין כבשים – יוצרי אור אנו ויושבי צלמות…

ומדי אראה בהכנעת בניו של מקום, אז את ימי הנני מקלל, אקלל תבל ויושבי בה. הנני מקלל – ואפי עז, עֶברתי קשתה.

נעשה עם בצלמנו! והצלם הזה כצל יתהלך על פני אדמות…

כגן עדן ה' ארץ מצרים.

שם ינוב הטבע והנילוס עלה יעלה להשקות את האדמה. האדמה היא אדמה פוריה, והעברים גם הם אכלו ממנה כל זמן שהמשביר מאחיהם חי. יצא האדם לפעלו ויבנה לו בנינים לנצח, והחרטומים בלהטיהם עולים על במתי עב. יופי ושלוה – רק עם אחד שרוי שם בצער ועובד בחמר ולבנים, הוא עובד השכם והערב. היש תכלה לסבלותיו?

ומשה היה רועה וינהג את הצאן אחר המדבר, והמדבר מדבר שממון, וביניהם נפוצים צאן רעואל…

הרועה מעפיל לעלות גם הוא עָל ושואל: הודיעני נא את דרכיך!

רבים הדרכים ושונים למיניהם, הנה אור וחושך, חושך ואור.

ויבוא המדברה – וירא והנה סנה בוער באש והסנה איננו אוכּל…

אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה: מדוע לא יבער הסנה? וקול ממרום נשמע: אהיה אשר אהיה…

נבוכים הם בני-ישראל. עם ששמע בדבּר אלהים, עמד על יד הר סיני וירא ההר עשֵׁן וקול אלהים נשמע: אנכי אֵל שדי! זכור ושמור!

זכור ושמור! והייתם לי משמרת!

אהיה אשר אהיה. אהיה לעם רוכל, לעם מפוזר ומפורד, לעם שאינו מבדיל בין אויב לאוהב, לעם שאינו עם…

מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו. הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. נאום שומע אמרי אל, אשר מחזה שדי יחזה. וכנסת ישראל אומרת: לא שלותי, לא שקטתי ולא נחתי. – – –

דּוּ-פַרְצוּפִים

ועוד היום אני מתפלא, איך חרתו חכמי ישראל את המאמר “הסַיִף והספר ירדו כרוכים”, אחרי שסותרים הם זה את זה ומחריבים זה את זה.

זמנים ומועדים שונים להם, לכל אחד זמן מיוחד: ובא האחד והלך השני…

הסַיִף והספר הם שני הפכים בנושאים שונים. הסיף הולך והספר בא.

עת לאדם ועם שעל חרבו יחיה, על כוחו, על אגרופו, על עוז חיוּתוֹ; העת הזאת היא שעת ההתקיימות, שעת החיים, החיים בעצם; אבל הספר הוא רק צל החיים, החיים בזקנתם.

הסַיִף אינו דבר מופשט מהחיים, אינו מובדל מהם; הוא התגשמות החיים בעוזם, בהויתם ומהותם. לא כן הספר.

יש שאנו חיים, ויש שאנו רק חושבים על-אודות החיים.

“לא יצא האיש לא בסַיִף ולא בקשת וכו'. חכמים אומרים אינם אלא לגנאי. שנאמר וכיתתו חרבותם לאתים”.

הסַיף והקשת, שבכוחם עשה ישראל חַיִל רב, שבכוחם היה לעם, אינם אלא לגנאי, מפני שנאמר…

אבל עוד שארית עוז נשארה ברבי אליעזר. חי אז איש שלא נכנע כולו לפני ההתקוממות המוסרית; והוא אומר: מותר לצאת בסַיִף וקשת, מותר לאדם לצאת בהם ביום השבת, מפני שתכשיטים הם לו.

והנה בא אחד-העם ומטיח דברים כלפי רבי אליעזר, שלא התרומם בהשקפותיו המוסריות עד למדרגת יתר חכמי דורו ולא הרגיש בלבו את הגנאי אשר בכוח האגרוף וכלי תשמישו.

תכשיטים וגנאי, רבי אליעזר ואחד-העם, מאן מינייהו עדיף?

גם אילמלא מקרא כתוב, היה אפשר לומר, היה צורך לומר, בראשית ברא אלהים את העולם, ושאחר-כך ויעש את האדם. אחר-כך… הרי אנו, מחשבותינו, רגשותינו, חפצנו, תעודתנו וכל אשר לנו רק כמר מדלי וכחשק מאזנים מול העולם ומלואו.

העולם מסַפר כבוד אל, מעשי ידיו מגיד הטבע; הטבע הוא אבי כל חי וחותך חיים לכל חי, הטבע הוא ראשית כל, ראשית ונשמת כל חי…

ואז שר ישראל שיר העולם והטבע, שיר השמים והארץ וכל צבאם, שיר הים ומלואו, שיר ההרים והגבעות, שיר האילנות והדשאים, שיר של ימים ונהרות. אז ישב איש ישראל תחת גפנו ותחת תאנתו, התאנה חנטה פגיה וירקרק ההרים מלבב למרחוק…

והימים האלה ימי הרחב ויופי.

אחרי הדברים האלה והנה יום ה' צבאות על כל ארזי הלבנון, על כל אלוני הבשן, על כל ההרים הרמים והגבעות הנישאות ועל כל החיים הרמים.

לא רק האדם צריך להיכנע מפני הדר גאונו של מחייב המציאות, כי גם הטבע, העולם כולו, הנמצאים כולם. לא רק על האדם להשפיל את עצמו, להיות ענותן בכל מעשיו, כי גם על הטבע ועל כל מעשי ידיו להישפל.

לא רק על אדם שפל ונכנע מַשרה הקדוש-ברוך-הוא שכינתו, כי גם את הר-חורב בחר מכל ההרים להתגלות עליו, מפני ששפל הוא מכל ההרים והגבעות…

חשבנו, שאלוה הוא העוז, הרום, הגבוה שבגבוה. חשוב חשבנו, שכל מה שבמרום יתהלך נעשה מרכבה לשכינה, והנה באו ימים שבהם למדנו אחרת. – – –

לא העולם הוא העיקר, רק האדם, ובאותו אדם עצמו רק מעשיו. לא האדם טפל הוא למעשה בראשית, נהפך הוא הדבר.

היפּלא הדבר, שקמו בבתי-מדרשנו אנשים כרבי יצחק שאמור אמרו: לא היתה התורה צריכה להתחיל מבראשית, רק מן החודש הזה לכם…

היפלא הדבר, שקמו בנו בני דורות רבים, שמאסו את הטבע, שחשבו את פלאי-יה למוֹתרות גמורות.

היפלא הדבר, שהיינו ללא-עם, ללא-גוי. ללא-אדם.

זוכר אני במשנת חכמים: המהלך בדרך ופוסק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה – מתחייב בנפשו!

ומחשבה אחת תעלה על לבבי, שרק אז יוָשע יהודה וישראל, כשמשנה אחרת תינתן לנו, לאמור: המהלך בדרך ורואה אילן נאה, ניר נאה, שמים נאים ופוסק מהם לדברי מחשבה אחרת – הרי זה כאילו מתחייב בנפשו.

השיבו לנו את האילנות הנאים והנירים הנאים! השיבו לנו את העולם.

פְּסִיעוֹת

ויהי בימי שבת ישראל בארצו, נשא את המשל הזה על מלך בבל:

הורד שאול גאונך, המית נבליך, תחתיך יוּצע רימה ומכסיך תולעה.

ואתה אמרת בלבבך: השמים אעלה – אעלה על במתי עב. אך אל שאול תורד, אל ירכתי בור.

ואתה הושלכת מקברך כנצר נתעב.

לא תחד אתם בקבורה – הכינו לבניו מטבח בעוון אבותם!

וקמתי עליהם, נאום ה' צבאות, והכרתי לבבל שם ושאר, נין ונכד נאום ה‘, ושמתיה למורש קיפוד ואגמי מים, וטאטאתיה במטאטא-השמד – נאום ה’ צבאות.

מי מאתנו אינו זוכר לבני אדום את יום ירושלים, האומרים ערו ערו עד היסוד בה? מי מאתנו אינו אומר לבת בבל: אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו; אשרי שיאחז וניפץ את עולליך אל הסלע!

אלהים של בני-אדם אל נקמות הוא…

ויהי בימי גדולת יבנה ובנותיה קם דור אחר לישראל, דור רך-נפש וארך-אַפּיִם, ולו שפה חדשה ודברים אחרים על-אודות בת בבל.

והמה מסַפּרים כדברים האלה:

אמר מרודך בלאדן על חזקיה מלכא דישראל, איכא גברא כי האי ולא בעינא לשדורי ליה שלמא? כתבו ליה: שלמא למלכא חזקיה, שלם לקרתא דירושלם, שלם לאלהא רבא!

נבוכדנאצר ספריה דבלאדן הוה, ההיא שעתא לא הוה התם, כי אתא אמר להו היכי כתביתו? אמרו ליה הכי כתבינן. אמר להו קריתו ליה אלהא רבא וכתביתו ליה בסוף? אמר: אלא הכי כתיבו, שלמא לאלהא רבא, שלם לקרתא דירושלם, שלם לחזקיהו מלכא. אמרו ליה – קרינא דאיגרתא איהו להוי פרונקא…

רהיט בתריה. כד רהיט שלוש פסיעות, אתא גבריאל ואוקמיה.

אמר רבי יוחנן: אילמלי לא בא גבריאל והעמידו, לא הוה מתקיים מזרעא דישראל שריד ופליט; ובשכר שלוש פסיעות הללו שרף את ביתנו והחריב את היכלנו.

וכמה פסיעות יצעד לאחור אותו עם, שיחשוב על-אודות מהרסיו ומחריביו במחשבות כאלה? –

תולדתנו היא בת דורות הרבה, דורות בעלי דעות שונות ובעלי תכונות שונות.

ובעיקר בה רק שני בתים. יכול אנכי לחלק כל תולדתנו הארוכה לשתי פלגות, לנו אך שני דורות.

הדור האחד הוא דורו של שמאי, דור העוז והחיים. והדור השני הוא דורו של הלל, דור הרוך והענוה, דור ההכנעה תחת עול החיים, דור שהרוחניות היתירה מעכה את עצם החיים.

הטוב בעיני האחד הוא רע מוחלט אצל השני, וכך להיפך.

לעולם יהא אדם קשה כארז! לעולם יהא אדם רך כקנה!

נאמר לנו בגולה, שהכל עומד על הרוך, על הענוה, על ההכנעה.

ויש מי שאומר: איפכא מסתברא: אל תהיו לנעלבים ואינם עולבים.

הנה דורו של הלל חולף והולך, ודורו של שמאי בא…

שִׁנּוּיִים

“מלמד שכפה עליהם הר כגיגית…”

התולדה שלנו, הספר שלנו, החיים שלנו, הכל מלמד אותנו שכפו את ההר עלינו, רצוני לומר – הכריחו אותנו להפוך טבענו.

שמעו נא, המורים! והממרים הללו המרו על פי טבעם, על פי יחסם הטבעי אל העולם הרחב, שהיה שונה מן הקצה אל הקצה מאותו היחס שקבעו לו לדורות. – –

אנו מכירים את ראשית ישראל וקדמותו רק מספרי התורות והדעות, שניצחו אותו, שנלחמו עמו ואת דרכו, ואלה לימדו אותנו לאמור, שרעים היו מעשיו; אבל עלינו לתאר לנו חיי בני-ישראל ה“ממרים” בתומתם, בעוזם וברגש הטבעי שהיה בהם.

והחיים הללו, לפני מתן הכתב, מה יפים, מה רמים היו, מה נאוים ומה עזים; מה טובו אהליך, יעקב…

התום והתמימות לפני מתן “טוב ורע”, לפני מתן הדעות וחוקי החיים, לפני התגברות התיעוב המוסרי על רגשות החיים הבריאים, כל אלה נתנו לחיי בני-ישראל אז מין יופי טבעי, שאין ערוֹך לו.

היחס הישר, אשר שרר אז בין האדם לעולם, הנגיעה הטבעית בכל דרכי החיים וההתעוררות לחיים, הכל יִשבּ עתה את נפשנו ואת רחשי חיינו.

ותשוקה גדולה תמלא אותנו לימים ההם ולחיי הימים ההם, אז בשבת איש ישראל בחלל העולם והחיים וחי כבן-אדם היודע את תפקידו.

כל “חיי-עולם” שלנו, רכושנו הרוחני הוא כאפס מול חיי קורת-רוח בימים ההם.

הנני נותן לכם את המחשבות שלנו, את הדעות שלנו, את התורות והמשפטים, חוקי חיים וחוקי הלב; ואתם תנו לי את הגוף, את גופו של ישראל הקדום, את הטבע שלו ואת החיים הפשוטים שלו.

השיבו לנו ימי נעורינו…

וכי יש עוד אומה אחת בעולם, - יתאונן אחד משלומי טובי סופרי האומה – שכל דרכי החיים של אישיה, משעת יציאתם מרחם ועד נשימתם האחרונה, יהיו נמשכים והולכים כמו אצלנו על פי נוסח אחד?

“הנהיה כדבר הזה או הנשמע כמונו, שבשעה אחת מן השעות, יום הששי בערב, למשל, יהיו כולם בכל כדור הארץ אוכלים דגים, תבשיל של לוֹקשין ולפת; וביום השבת צנון וחזרת ורוטב של כרעים וכבד עם בצלים וביצים ודייסא מצטמקת עם קולית עצם חלולה וגדולה”.

“ביום זה אוכלים הם לביבות, וביום זה פת הבאה בכסנין ושומשמין, וביום זה חלה הבאה בכרכום, קלועה וצהובה – ובשעה שהאחד פותח את פיו ומנגן ‘כל מקדש’ או צועק בקול רם ‘חי וקיים’ באספמיא, מיד הניגון הזה והקול הזה חוזר ונשמע בארגינתינא שבסוף העולם”.

אנו – יוסיף הוא להתאונן – אנו ציבור וגל של נמלים, שאין בפרט אלא מה שבכלל. בספר תולדות בעלי-החיים קבעו החכמים פרק מיוחד בשביל מין הנמלים בכללן, ולא בשביל נמלה אחת בפני עצמה…"

אמנם כן, מיני נמלים אנחנו ולא בני-אדם; מיני ברואים אנחנו, שנשמעים דור דור לתפקיד מיוחד ולחוק דתי שאינו חותך חיים תמיד; כולנו, בנערינו ובזקנינו, באנשינו ונשינו, בגדולינו וקטנינו, כולנו הרי אנו עבדים להכתב והמכתב, רק להכתב.

עבדים אנו – ועבדות זו היתה לעצם מעצמנו, לישותנו והויתנו, לכל מה שבנו.

אל תביטו שמים וארץ, אל תביטו בעולם ומלואו, אל תביטו בנפשיכם ובהרת-רוחכם! הביטו בכתב שניתן לכם, ושם נאמר מה שעליכם לעשות ושלא לעשות.

כל מחזות העולם, כל חזיונות החיים, כל רחשי הנפש והרצונות, כל עושר האדם ומלואו אסור הוא, פסול הוא, פגול הוא; מפני שחייב אדם מישראל לשמוע בקול הכתב.

אם יבוא בך רגש זה, חפץ זה, נטיה זו, תאוה זו, משוך את עצמך לבית-המדרש… אם חפץ חיים אתה, לך והרכן אזנך לחכמי הספר ושמע אל מועצותיהם ודבריהם.

נדחקים אנו, לאויר אנו צריכים; ואנו לומדים בספר, לומדים ומלמדים…

נמלים אנו, עוד גרועים מנמלים.

אתם אומרים: מחשבה צריכה לנו בחיים ובספרות; אבל ניצני מחשבה בנו יותר מדי. עלינו לפנות עתה אל עולם אחר.

המחשבה היתירה אכלה כל מיטב חיינו, כל עוז חיינו; היא עשתה אותנו לעם-הספר יותר מדי, לעם דעתני יותר מדי.

על ידה העבדנו את מוחנו עבודה רבה וקשה, עבודה שֶינקה כל החיים אשר בנו, והוציאה כל הדם החי אשר בנפשנו.

החיים, העולם, כל המציאות אשר מסביב לנו ובנו, הם עיקר ויסוד הכל, היו לדברים טפלים לגבי המחשבה והדעת; החיים היו טפלים לחוקי החיים.

אלהים, העולם, החיים – הכל ישר, הכל פּרוש לפני בן-האדם; ובני-ישראל ביקשו חשבונות רבים, רק חשבונות.

מחשבה יש לנו די והותר, תנו רגש לנו וחיים, עצם החיים כמו שהם.

לא ספרות המחשבה צריכה לנו – סאה זו כבר גדושה אצלנו – ספרות היפה, ספרות השירה והרת החיים הפנימיים דרושה לנו.

השיבו לנו את הילדות, את התום שבחיים, את השירה שבחיים.

זה אַלפּיִם שנה אנחנו לומדים בספר, התמדתנו היתה בלתי טבעית, כשרונותינו לא מעטים היו, מספר ההוגים בספר לפי ערך מספר העם היה רב; ומה הנה המחשבות החדשות אשר נתחדשו בין כתלי בתי-מדרשנו? מה הנה המחשבות שלנו בעצמנו בלי השפעות מחוץ?

במשך אַלפּיִם שנה לא היה לנו הווה כלל. עבר ארוך מקיף אותנו, עבר בלי הווה ובלי עתיד.

עבר והווה, הווה ועתיד…

והיה אם לא ישמע העם בקול ההווה ויוסיף, כאשר הסכין עד כה, לחיות בעבר ולעבוד רק אותו, אז גם לא נחיה, אף אם לא נמות.

פֵּרוּרִים

זכור אזכור כי המשילו בעלי התלמוד את כנסת-ישראל בין אומות העולם לכבשה השרויה בין זאבים. – נס גדול, שהכבשה לא תהיה לטרף לשיני הזאבים.

איני מבין, איך גוי כולו ישים את עצמו לכבשה ויסתפק בכך… לא אבין, איך נשים עצמנו כעם מוּכה ומעוּנה כל הימים… איך יחשוב גוי כולו נדודו למהלך עולמו.

נקל לאמור, הקדוש-ברוך-הוא הגלנו מארצנו ופיזר אותנו בין העמים. אבל גם אנו מיהרנו ללכת גולה ובחרנו להיות נודדים בין עמים היושבים תחת גפנם מלשבת בארצנו השוממה.

לא הקרבנו קרבן קיומנו בעד ארצנו ונָחל לברוח מארצנו עוד בטרם הקיאה אותנו. – אנחנו בחרנו סחר עמים אחרים, מבלי השאֵר שארית לנו בארצנו.

יודעים אנו את כל הסיבות התולדתיות לפיזורנו בין העמים; אבל הסיבות הללו אינן עוד הכרחיות גמורות ויכולים היינו לשנותן על ידי רצון חזק לאומי – אם באמת זיק-חיים אחד נשאר אז בקרבנו.

בני מיטב העם ידעו טיבה של אדמה לעם ונלחמו לה בגבורת-עוז, להם היה רוח חי ומרגיש. אבל מאַשרי העם הטעו את נטייתו הטבעית של עמם על ידי רוחניותם המזויפה וילמדו אותם לבכּר את יבנה על מצודת ירושלים, כלומר – על מצודת העם וקיומו.

עלינו להעמיד במערכה את דור עזרא ונחמיה וסיעתם ששבו שבות עמם בדמעות ותעניות עם הדור הגדול אשר נפל על חרבו, עם “הנהו בריוני”, ונראה מי המה הענקים ומי המה הננסים…

הנהו בריוני יתירים היו בודאי על בעלי שמונה-עשר דבר. הסַיִף היה יתר על הספר; אלה שנפלו על חרבם היו יתירים מאלה שנמלטו מבין החומות וטמנו את עצמם בארונות מתים…

שמשון שאמר תמת נפשי עם פלשתים הוא גדול משמשון שהיה נמלט עיור…

אָנוּ וָהֵם

הרגלנו זה כמה להבדיל בינינו וביניהם.

עמי קדם רק עובדי אֵל נכר היו, עבדו את אֵל הטבע, ולנו רק תורת אֵל חי; להם לא ניתן הנצח, ולנו – נצח נצחים; להם רק כוכבים מתעים ולנו אור עולם.

מתפארים אנו לאמור, שהיהדות אינה דת טבעית קיימת, כי אם דת תולדתית ואלהית; ואמנם אלה אשר בעיניהם הטבע הנצחי קודם לסדר זמנים יכולים הם לומר להיפך, שהיהדות היא דת טבעית. כי יאמר אחד לנפשו, כי האלהות קודמת למוסריות, מיד מוצא הוא את כל היהדות מלאה התגלות אלהות; והיה אם יחפוץ אחד בהיפך – כלומר, יבכּר את התכלית המוסרית האנושית על האלהות המופשטת, ימצא תיכף, שכל עם ה' נביאי המוסר ותורת המוסר הם. הללו מעמידים את היהדות על הצדק המוחלט ואושר הנדכאים והמעוּנים; והללו מציבים גבולותיה על המשפט: יקוב הדין את ההר; כל האומר הקדוש-ברוך-הוא וַתרן הוא יוּתרוּ מעיו… הללו אומרים, שתכלית היהדות היא לשמור את האדם מהתלהבות החיים; והללו דנים ואומרים: אדרבה, היהדות מַשלמת היא את החיים ואת צרכי החיים. הללו מעמידים אותה על תרי"ג מצוות; והללו מרימים אותה למעלה מכל “עיקר” ויסוד.

אבל אין יהדות משותפת לכל הדורות… אם בין יחזקאל וישעיהו הנביא מוצאים חכמי ישראל את ההבדל, כי יחזקאל דומה לבן-כפר שראה את המלך וישעיה לבן-כרך שראה את המלך, בודאי עוד יש הבדל יותר גדול בין אלהי הים לבין אלֵ שקרקפתיה מניחה תפילין…

האֵל שקרא ואמר “לא תחיה כל נשמה” אינו אֵל רחום וחנון. אלהי התורה אינו אותו של הנביאים, ואותו של הנביאים אינו אותו של הכתובים. אלהי ישעיהו אינו אלהי קהלת, אלהי שמאי אינו אלהי הלל, ואותו של הלל אינו אלהיו של סעדיה.

היש צורך לומר, שאלהי שיר השירים אינו אלהי בן-סירא, ושאלהי דבורה אינו אלהי ברוריה?

להעמים אין תורה אחת, לפיכך אנחנו יתירים עליהם; לנו תורת צדק, והם, לכל היותר, המציאו את היופי ותפארת החיים; להם הפרחים ולנו היסוד ועיקר העיקרים; הם רק ילדים ואנחנו אנשים…

לא לבד אנשים שומרי היהדות מתפארים בכך, כי אם גם אלה, שכבר עזבו אותה ושואבים את רוחניותם מתרבות אחרת, מתגאים בה גם מתגאים.

ואם לדין יש להשיב לבעלי הערכים הנצחיים ולהראות גלוי על אותם ארבעה דברים שאמרם משה ובאו ארבעה נביאים וביטלום… אם לדין יש גם לעיין בזה, עד כמה עשינו גם ברוחניותנו אנו בלעדיהם. והן מימות הנביאים, הכתובים, התקופה האלכסנדרית והתלמוד, הקבלה והפילוסופיה, ההשכלה והספרות החדשה, כבכל ימי תחיה שלנו אנו רואים גם השפעות גדולות הבאות מחוצה לנו.

ועוד זאת: אם גם יש לנו שירה עזה, שקוֹלה כקול ה' על מים רבים, אם גם לנו שירת היופי והטבע כשיר השירים; אבל איזו השפעה יש להן היום עלינו? איזה יחס יש בין נחלת האבות הקדומה שלנו ובין הבנים? מה לנו עוד עתה מימי ירחי קדם? וגם מה יש בבעלי התלמוד והשולחן ערוך שלנו מתורת הנביאים? מי ומי המושלים בנו ובתולדתנו, הרואים והחוזים – או הכוהנים והסופרים?

“לתולדות ישראל – אומר פרידריך ניטשה – אין ערוֹך, בהציגן טיפוס נכון מתולדות חילול ערכי הטבע”…

“בימי קדם, ביותר בימי המלכים, עמד עם ישראל עוד ביחס ישר, כלומר – ביחס טבעי אל כל דבר, והיה אז עוד סמל הרגשת העוז, שמחתם ותקותם של החיים כשהם לעצמם; אז למרפא ולנצחון היו מיחלים, אל הטבע עיניהם נשואות, וידו פתוחה לתת לצרכי העם – את הגשם. – יהוה היה אז אלהי ישראל, ולכן הוא גם אלהי הצדק. זהו הגיון כל גוי, המיטיב לכת ומרגיש את כוחו בעבודת אלילו וסמלו. בשני הצדדים יחד של אמרות העם כשהוא לעצמו, לבו ירחש תודה על המאורעות הגדולים שעשו אותו לגוי, על יחסו הטהור למועדי השנה ואשרו הבא מצאן מרעיתו ופרי אדמתו”.

“ואחר-כך, במועד הירידה – אלהים אלה אין כוחם עוד כלפנים; המה לא עזבוהו, רק שינו את מושגו: חיללו טבעו ומושגו, למען ישתמר אצלם. ה' אלהי הצדק אינו אחד עוד עם עמו, אינו עוד השם המפורש או ההרגשה העצמית של העם, כי אם אלהים המַתנה תנאים עם בריותיו… מושגו היה לכלי-תשמיש ביד הכוהנים, שמבארים כל האושר רק על ידי שכר שמיעת האדם בקול ה' וכל הרע על ידי אי-שמיעה בקולו, עונש הבא על ידי חטא”.

“ואחרי ששׂמוּ שכר ועונש במקום הכרחיות ההנהגה הטבעית בעם, החל כל הדרך הבלתי טבעי לשׂרור ביניהם. אֵל רוצה בא תחת אֵל מושיע לאדם אובד עצות וכו'. המוסר אינו עוד תוצאות החיים ותנאי הנטיה הטבעית היסודית של החיים ותנאי צמיחת העם, רק נעשה מופשט מן החיים ומתנגד לחיים”.

“זייפו את האלהים, זייפו את המוסר, והם (הכוהנים) הלכו עוד הלאה. כל תולדות ישראל לא יכלה עמוֹד בפניהם ויאמרו להסירה! – לכוהנים הללו עלתה לברוא מפעל זיופי נפלא, שעדוּת רבה על-אודותיו עצורה בחלקים רבים מכתבי-הקודש. בקלוּת דעת אין ערוֹך לה נתנו לכל קדמוּת ישראל, נגד המסורה והתולדה הריאַלית, מטבע דתית”.

“על ידי כוהני ישראל אלה נזדייף העבר הגדול בתולדות ישראל למועד הירידה, והגלות באה רק בתור עונש על העבר הגדול הזה”.

“על-ידם היו גיבּורי ישראל וטיפוסיו הגדולים של תולדתו לנופלים ורשעים”.

ועוד שפינוזה דן קשה ואמר:

“גם אם נסכים, כי העברים היו עם קשה-עורף יותר מכל העמים, אותו חסרון מונח בחוקיהם או במידותיהם שניתנו להם… וגם זה ברור, שלוּ רצה האל בהארכת ימיהם (ימי מדינתם), כי אז נתן להם חוקים ומשפטים אחרים עם הנהגה אחרת… אין לבאר זה באופן אחר, אלא רק שעוררו עליהם חמת אלהים לא רק מימי בנין העיר: על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת (ירמיה ל“ב, ל”א), כי אם עוד ממתן חוקיה; וגם אני נתתי לכם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם… (יחזקאל כ', כ"ה)”.

“וכל מה שאעמיק לחשוב בזה, אנוס אנכי לומר עם טַציטוס, שדאגת האֵל להם לא היתה שלוַת קיומם, חפצו רק לנקום בהם… גם בלב השמים החימה כל כך גדולה, עד שגם בנתנם חוקים, שמטרתם הלא צריכה להיות קיום העם ושלוָתוֹ, המה יותר מוסבים לענוש את העם ולנקום ממנו. החוקים הללו אינם חוקים לפי מהותם בתור הטבת מצב העם, רק בתור עונש העם…”

לא נסתיר פנינו.

א

הלל צייטלין הדפיס ביבליותיקה העברית במקצוע “חיי אנשי שם” חוברת חשובה בשני ספרים בשם “ברוך שפינוזה”.

“כשם שהחיים בכלל יש להם ערך אמיתי, כשהם חדלים להיות חיים פרטיים ומוגבלים והם נעשים כלליים ונצחיים, כן גם חיי שפינוזה העניים במובן הרגיל יש להם ערך רב גדול ונשגב מצדם הכללי והנצחי. העניות שבחייו היא היא עשירותם…”

לוּ היה הלל צייטלין גם משורר, כי אז הפך אותו הדבר, שהקדימו במבואו בתור דברים מאת המחַבר, והיה יודע שהחיים בכלל יש להם ערך אמיתי, כשהם חדלים להיות כלליים ונצחיים מופשטים ונעשים לחיים פרטיים, מוחשיים. היה יודע שעינו של אדם היא היא המַכרת העולם ומלואו; היה יודע ששפינוזה היה גם הוא אותה העין הפרטית, אשר ספגה אל קרבה הוית העולם, ושחייו של שפינוזה גם במובן הרגיל לא היו עניים…

והן גם הוא אומר בפרק השני: “אז רק אז נבין את העשירוּת שבחיי שפינוזה, אם נביט על העולם ממרום פסגת השקפתו: הוא חשב את עצמו למאושר, הטוב היותר נעלה, על פי השקפתו, היא ההכרה. תעודת האדם בחלד – לדעת את האלהים. אין מי שהשלים את התעודה הזאת כמוהו, ומצד זה אין מאוּשר כמוהו…”

ובעיקר השקפותיו על מאורעות חיי שפינוזה שמע המחַבּר לעצתו הכללית: “לבלי לשחוק,לבלי לבכות, כי אם להבין” – ויתאמץ להבין מצב נפשם של רודפי שפינוזה כמצב הנפש של גיבור הרוח הזה בעצמו. המאמץ להבין כל מה שהיה ביכולתו להבין ולסלוח כל מה שהיה ביכלתו לסלוח…

אבל אנו איננו יכולים לסלוח לרודפים, לאנשים האלה, אשר דחו את גיבור הרוח שבנו בשתי ידים…

הבקיאים שבנו מחפשים אחרי מקוריו העבריים של שפינוזה: הרי מעט חז“ל, הרי הרמב”ם, הרי הראב“ע, הרי הרלב”ג, הרי גבירול והרי חסדאי קרשקש, ואם תמצא לומר – הרי גם מה מרבי אברהם אוררה בספרו “לחם שמים”, או גם מהספר “שיעור קומה”…

וכל אלה הקטעים, שלקחם שפינוזה פה ושם, אינם נותנים גם חלק אחד אחוז משיעור קומתו, מקומת החושב הזה ומעינו הצופיה. כל אלה האבנים לא תתּנה עוד את הבנין המשוכלל.

גם העולם כבר ניתן לנו, כל המוחשים, אשר עליהם אנו דנים, כל הרעיונות והרגשות כבר ישנם פה ושם, פה ושם, והם מתהווים לכוח אחד גדול על ידי חשבון רב וגדול, מקבלים צורה חדשה על ידי המטבע של נפש אחת גדולה וכבירה.

אותו מאמר של הראב"ע: “והאמת שהוא יוצר הכל והוא הכל”, אם גם השאיר אחריו רושם עמוק בלב שפינוזה, אינו גם טיפה אחת מהים הגדול של שפינוזה. אבן אחת אינה עוד יסוד המגדל.

ועוד הפעם אנו שומעים האמרות הידועות, “שאם גם בדעת נפש התנגד שפינוזה אל היהדות, אבל יהודי היה שלא בידיעתו, ושיטתו איננה אמונת היהדות, אף לא הפילוסופיה של היהדות, אבל היא, אם הורשה להביע כך, המגמה האחרונה של היהדות. היא אינה מַתאמת עם היהדות כשהיא לעצמה; אבל מַתאמת עם האידיאלים הנצחיים של היהדות במובנם היותר טהור: הצדק המוחלט, השלום המוחלט והאהבה המוחלטת…”

והם דחו בשתי ידים את אותו האיש, שבידו ניתנה המגמה האחרונה של היהדות! עוד יותר: בני ישראל, אשר בבנו זה יתפארו עתה, לא לקחו מאומה מהתגלות אחרונה זו של היהדות ולא קיבלו הימנה כל עיקר.

שפינוזה השפיע על השכלת המערב ועל הפילוסופיה המערבית, השפיע על המשוררים הגדולים ועל גדולי בעלי האסוּפּוֹת, שמפיהם חיים העמים הנאורים; ואנחנו דחינו אותו ואת תורתו החוצה ונלך הלאה בתולדותינו ובמהלך חיינו, כמו לוּ לא ניתנה לנו ההתגלות הזאת, כמו לוּ לא נולדה כלל בקרבנו…

ומשני צדדים מתיחסים אצלנו אל שפינוזה, איתימא, רק תלמיד הוא ששתה מבאר רבותינו; ואיתימא, ענק הוא, שהאיר לכל העמים ולשונות, והוא בננו, הוא שלנו.

אבל שפינוזה לא היה תלמיד רבותינו, אם גם שתה את מימיהם, ואינו גם בננו, מפני שאנו איננו בניו… אי אפשר לחושבים רבים בלי שפינוזה; אבל אפשר לכל מה שנעשה אצלנו אחר-כך – בלעדיו. חושב זה או זה נהנה מאורו ונתגדל באורו ואנחנו לא נהנינו מאורו.

ונניח שהולדנו אותו האור; אבל כחד לא נוכל, שאנו לא השתמשנו בו כל עיקר…

ב

לפני מונח החלק האחרון, חלק שמיני מהספר “דברי ימי ישראל” מיום היות ישראל לעם עד הדור האחרון, מאת ד“ר צבי גרֶץ, פרוֹפסוֹר במדרש החכמות וראש בבית-מדרש הרבנים בּבּרסלוי, מתורגם בתוספת הערות והארות, חידושים ומילואים, מאת שאול פינחס רבינוביץ, עם הארות ומילואים מאת הד”ר א. א. הרכבי. למען ידעו דור אחרון בנים יולדו ויספרו לבניהם… והנה אני קורא בספר הראשון, היינו בפרק חמישי, המספר את הקורות משנת ה“א ש”פ עד שהוא מתחיל במאמר: היהדות בת שלושת אלפים שנה דמתה בדור ההוא (אחרית המאה הרביעית וראשית החמישית לאלף הששי) לגרעין יקר נושא פרי תהילה ספון וטמון בבטן האדמה, חבוש בשכבות אבנים ורגבי חול ועפר, המכסים אותו כולו, עד לבלי הכר פניו עוד… ושם ידובר על-אודות אחד מגיבורי הרוח ולוחמי מלחמתה אוּריאל די אַקוסטה, בלשון המחַבּר: “איש בעל רתיחת הדם, איש נלבב ומתלהב מכל רעיון חדש, איש שדמיונו מתגבר על שכלו ושולט עליו ולפעמים מבטל את השכל מכל וכל… איש שעל פי מידת נפשו הנוחה להתפעל ולהתרגש, בהיותו מלא הפכים מתגוששים ומתרוצצים בקרב לבו, נולדה ברוחו תסיסה מתמדת, התרגשות נגד היהדות אשר לנגד עיניו, אשר עשתה אותו לבועט בתורת קהילת יעקב בימיו…” ענק היה, בעל נפש כבירה, מחפשת ודורשת לה בסיס דתי מיוחד, נפש שבקרבה התנגשה המלחמה שבין היהדות והנצרות. בעודנו קתולי היה “אומר למצוא בקהילת ישראל הסמוכה את היהדות אשר בתורת משה בכל תמונתה ופשטותה, אמר למצוא בין אחיו יהודי ספרד, אשר בא בבריתם, עולם שכולו אורה, אשר בו תימצא תשובה לכל השאלות, פתרון לכל חידות עולמים והתרת כל הספקות…” ובבואו בברית היהדות לא מצא בה מנוח… נפשו התיסרה בכל הניגודים שבה ועינויי הדורות ותהי עלובה… תקופת החרם באה: “והנה כה היה אוריאל אַקוֹסטה בודד ונעזב בתוך העיר הגדולה המלאה חיים ותשואות. אחיו ובני עמו נבדלו מעליו ולשון הנוצרים אזרחי העיר לא ידע… נראה הדבר, כי בני עמו לא רדפוהו בקנאה ואכזריות יתירה, כי אחרי-כן ישב בשלום בקרבם כימי חמש-עשרה שנה והוא מוחרם ומנודה, ורק הבדידות היתה עליו למעמסה…”

אוּריאל אַקוֹסטה נכנע… “כמעט שהבטיח לחזור למוטב, ויוליכוהו לאחד מבתי-הכנסיות. והבית מלא אנשים ונשים, אשר באו לראות בתשובתו של אַקוֹסטה ואיך יקבל נזיפה… סדר התשובה היה ערוך על פי האוֹטה-די-פה, שהנהיגה האינקויזיציה בספרד ופורטוגליה לשבי פשע… בבואם אל בית-הכנסת עלה על הבימה ויקרא באזני כל העם את כל חטאיו ועוונותיו… אחרי הוידוי הגדול לחש הרב דברים באזנו, ויעמוד אַקוֹסטה באחת הפינות ויפשוט את בגדיו עד לחצי גופו וישתטח על פניו, וילקו אותו מלקות ארבעים חסר אחת.. אחר-כן ישב כנזוף על הארץ ויקבל נזיפה… (ואחרי קבלת הנזיפה ישבו שלושה חברי בית-דין ויתירו את נדרו…)”; ובכל אלה לא אמרו די. כי “ציוו עליו להשתטח על מפתן הבית, והעוברים עליו ירמסו אותו ברגליהם …”

חזיון מעציב קורע את הלב ומיסר את הלב. חזיון-תוגה ומעליב לדורות. כי אמנם אוּריאל אַקוֹסטה לא היה אחד מאתנו, אשר נקרע מעלינו, כי אם אחד שבא אלינו, בא אלינו לבקש מרפא לנפשו, מבלי שהיתה היכולת לנו לתת לו אותו המרפא… היהדות היתה חייבת לתת לנפשו של המחפש הזה תשובה מספקת ולא – להלקותה ארבעים חסר אחת…

ג

ב“לוח אחיאסף” תר"ס נדפס מאמר שיש בו ענין בשם “מרכז הכוח”.

מחַלק הוא בעל המאמר בין בני בית-ראשון לבין בני בית-שני. הראשונים התרכזו רק במרכז המקום, והאחרונים – במרכז הרעיון.

ועל כן אנו רואים, שכל המלחמות הפנימיות (בימי בית-שני) סובבות לא על המרכז המקומי, כבימי בית-ראשון, בימים שהמקום היה עיקר והרעיון טפל לו, “אלא מסביב להרעיון. – ירבעם בן נבט לא הכניס רעיון חדש לתוך גבול ישראל, אלא בנה במות לאלהי ישראל בבית-אל ובדן; אבל ההילנים לחשו לאנטיוכס, שיעמיד צלם בהיכל”.

“וכן החלה מלחמת אויבי ישראל נגד הרעיון: אנטיוכס לא החרים את המקדש, אלא העמיד בו צלם!”

אבל לדעתי אני נוכל לומר, שגם המלחמה הפנימית בימי בית-ראשון היתה מלחמת הרעיון.

הניגוד הפנימי שבין ירבעם בן נבט ובין תורת הנביאים, כלומר – בין רוח העם בכלל ובין רעיוני מוסר של אותם היחידים, היה לא פחות מזה שבין המקדש לצלם.

בעל המאמר הזה הולך לשיטתו, ש“האישים החזקים בדור אינם אלא תולדת העבודה בחשאי של כמה וכמה דורות, אשר כל כוחותיהם התרכזו במרכז אחד, כדי לבוא לידי גילוי וכו'”. אבל הן גם הנביאים לא היו תולדת העבודה בחשאי של כמה וכמה דורות, והלא המה התנגדו לרוח-העם וכפו עליו את ההר כגיגית…

ד

מענין מאמר אחד, שנדפס ב“השילוח” כרך א', בשם “מלחמת הקוּלטוּרה בישראל”.

“הרוחניות – אומר בעל המאמר, - אם כי סוף סוף גברה ידה והיתה למניעה ראשית במהלך תולדות ישראל, לא היתה הראשונה בזמן וכו'. הרוחניות עתידה להיות מושלת; אבל בתחילת חיי האומה וראשית התפתחותה באה הנטיה החילונית בלי ספק ראשונה לידי גילוי ולידי התפתחות, באופן שבראשית גילויה של הנטיה הרוחנית כבר חצבה לה מושב איתן בלב העם וכבר קיבלה צורות מוצקות. החילוניות הזאת לא בנקל כל כך ויתרה על זכותה, אשר כבר רכשה לה בכל פּינות חיי האומה; אדרבה, היא עמדה על נפשה בכל כוחה להגן במלחמת היאוש על כל שעל, אשר גזלה הימנה אחותה”.

“טעות גדולה – הוא מוסיף ואומר – מושרשת היא, לחשוב את ההתקוממות של המכבים לנצחון רעיון הרוחניות בישראל; אדרבה, היא היא הצורה השניה, אשר בה קמה אז החילוניות אחרי אשר הרוחניות של הסופרים היתה מושלת יחידה בעולם היהדות דורות הרבה. מרידת המכבים היתה נצחונה האחרון של החילוניות, הסתיו שלה אחרי שכבר החלה שמשה לשקוע”.

נשמת החילוניות הזאת עודנה מאירה ברב בנשמות הצדוקים וגיבורי המלחמה, שנלחמו עם כובשי רומא ומכחידי העם.

“ירושלים הובקעה – יסיים – היכל החילוניות היה למאכולת-אש, העם נפזר לכל עבר. וזאת היתה המפלה האחרונה של רעיון החילוניות בישראל. עץ הדעת מצץ תמצית לשד חייתו של עץ החיים, עד כי יבש גזעו ושרשיו נרקבו”.

“אז החלה הגלות הארוכה”.

ה

“הגע בעצמך: ספר על דבר תורת המוסר של היהדות וכו' לא מצא מקום להביא את המאמר: הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים!”

מעין הטענה של הסופר ד"ר ד. ניימרק על ספרו של לצרוס בדבר מוסר היהדות.

וכה “הוא רואה חובה לעצמו לבאר בקצרה את השקפת היהדות האמיתית(!), ההיסטורית(!), על דבר בסיס המוסר והאבטונומיה המוסרית”.

“בסיסן של כל מצוות התורה, כלומר, כוח-החיוב שלהן, הוא – היותן מצוות אלהים. אלהים הוא בסיס התורה, אלהים ברא את כל העולמות, הוא מנהיג אותם ומשגיח עליהם, על כן בידו לצוות, וציוויו מחייב את האדם לקיימו. כל מצוות התורה שוות הנה בזה, שכוח החיוב שלהן בא אך מתוך היותן מצוות אלהים. כוח-החיוב של מצוות אלהים מיוסד על הבריאה וההשגחה. אלהים ברא את העולם, מנהיגו ומשגיח עליו, על כן אסור לעבור על מצוותיו” (“מוסר האבות” – ביקורת – “השילוח”, כרך ששי, חוברת ב').

ואני תמה, איך מניחים המה לצרוס וניימרק גם יחד את היהודים ומדייקים רק ביהדות. – שניהם שכחו, שהעברים הקדמונים קדמו להתגלות היהדות ושלהם היו דרכים שונים מדרכי היהדות. גם היהדות המאוחרה אינה עומדת כולה על יראת-שמים ורק על יראת שמים- ולה עוד פנים שונים…

היהדות היא רק שׁם מופשט. אין יהדות יסודית; יש רק אנשים יהודים חושבים ועושים בעתים וזמנים שונים.

גם דברים שאמרם משה באו נביאים אחר-כך וביטלום… גם משה עצמו ביטל את הקודם לו… אלהים הוא בסיס התורה; אבל כשם ש“התורה לא ניתנה חתוכה”, כך שינה גם אלהים את המטבע שלו…

מסיים הד"ר ניימרק לאמור: “היהדות אינה פילוסופיה, כי אם דת”. אבל אם נקח לנו לקו את ערך המושגים המוסריים-הדתיים המופשטים, מבלי אשר נשים לבנו אל האנשים אשר עשו אותם בצלמם, טועים אנו.

לא תורה מוסרית מופשטת של היהדות בתור שיטה קבועה תציין לנו ערך הדברים והמעשים, כי אם האפשרות לברוא אנשים בצלמה ולהחיותם.

אבל הנה באותה מידה שניצחה היהדות ומצאה לה קן בלב היהודים – בה במידה נתמעטו הפרצופים של נושאיה. מה לנו דברים נישאים כשהם לעצמם, אם שחה קומת האנשים על-ידם.

גם המאמינים בערכה המוחלט של היהדות אינם מכחדים, כי תקופת העוז של ישראל ובסיס עם ישראל בתור גוי בא ברובו באותם הימים שעשה לכאורה הרע בעיני השם.

אמנם כן, ביבנה ניצחה רוח היהדות; אז היתה שארית ישראל לגוי שומר אמונים; אבל מה המה אותם הזהירים במצוה קלה כבחמורה מול גיבורי ישראל שכבשו את הארץ ונלחמו לה?

הערביים ניצחו על ידי ההתגלות הדתית, שהיתה לחבל נחלתם הם; רכשו ארצות רבות על ידי האלהות החדשה שהחלה לפעם בהם ודברי העוז של נביאם; אבל העברים נחלשו בכוחותיהם על ידי התגברות הרוח הדתי.

האיסלאם כשהוא לעצמו אינו ממלא אותנו בפחד נורא, הוא גם לקח איזה חלקים ויסודות מהיהדות; הוא בא מן היהדות, אבל כוחו החיוני עולה על זה של היהדות.

די באותו החזיון ללמד אותנו, כי ערך הדברים המופשטים אינו עושה הרבה, שאך המעשים המה העיקר והאפשרות החיונית להעמיד גיבורים ולהחיות שבטים.

לא! איני יכול שאת עוד את הזיופים המוסריים שלנו ואת הזיופים התולדתיים.

מה יתנו לנו מאורות גדולים, אם יסבו לנו ליקוי נשמה …

ו

בספר “הממון” להסופר ח. ד. הורביץ אני קורא את הפרק האחרון בדבר “פעולת הממון בחיי היהודים”, והדברים כתובים בטוב טעם.

"האדם חורש את האדמה, זורע, קוצר את השבלים, דש, טוחן ואופה לחם. כל העבודות האלה כשהן לעצמן אינן נעימות ואינן נותנות לו את עונג היצירה השירית; אבל לפני עיני רוחו, בכל עת עבודתו, ירחף הלחם שיאכל, והלחם הזה הלא מספיק הוא את רעבונו ומסב לו עונג, אשר ישתרע גם על העבודה. האיכר רואה את היחס החי שבין עבודותיו השונות ולחמו אשר יאכל, ובכל עבודה ועבודה שהוא עובד בשדהו, בגרנו, בביתו, בכל תנועה ותנועה שהוא עושה – הוא כמו מרגיש תקופות ידועות של התהווּת הלחם, כמו יחוש בלבו איך יצמחו הזרעונים, תפרחנה השבלים, יבושלו הגרעינים, ישתנו ויסתגלו יותר ויותר אל הצורה אשר עליהן לקבל בכדי להספיק את רעבונו, היא צורת הלחם: יען כי כל השינויים האלה יעָשו בעזר עבודתו, בעזר כל חלקי עבודתו. ומפני שרואה האיכר ומרגיש את הקשר החי, הטבעי, אשר ימָצא בין כל תקופות עבודתו וחלקיה, ובין תקופות התהוות הלחם, אשר אליו ישא נפשו, לכן תיעשה גם העבודה בכל חלקיה ורגעיה חביבה עליו ויקרה לו בשביל תוצאותיה המועילות והנחוצות לקיומו ולהשתלמותו…

“בלי יסודות מוסריים ופיוטיים בעצם העבודה, בלי עונג ושירת החיים, אשר ימצא האדם בהספקת הצרכים – יעשה קיומו של אדם לדבר הנמנע; בקרב הציבור הנוסד על הממון יעשו כָל החיים המעשיים לאסון גדול ונורא; בלי יסודות המוסר והשירה יסתור רצונו של האדם את עצמו ואין בכוחו להתגשם בפועל”.

“היהודי לא מצא כל חפץ במסחרו או בעבודתו כשהם לעצמם, מפני שהממון היה אצלו למחיצה בין עבודתו ותוצאותיה, או במלים אחרות, מפני שכל מטרת עבודתו ותכליתה היה הממון. היהודי גם לא יכול להכניס יסודות אסתטיים ומוסריים בעצם מסחרו ועבודתו”.

“ולאט לאט נבראה תהום עמוקה בין חיי היהודי המעשיים ובין שאיפותיו הנאצלות והפיוטיות”.

“לבו של היהודי היה רחום וחנון, הוא יודע את נפש העני ופיזר נתן לכּל ביד רחבה; אבל בעסקיו ומסחרו לא ידע חנוֹת, לא ידע רחמים ורגשות נדיבים, כי כל רצונו היה משועבד לממונו…”

“הקרע הגדול הזה, אשר נברא בנפש היהודי בין חלק רצונו המעשי-הריאלי, ובין חלק רצונו הפיוטי-האידיאלי, התהום העמוקה שהפרידה את יצרו הטוב מיצרו הרע – המה עשו את היהודי לבעל דו-פרצופים שונים וסותרים זה את זה…”

והסתירה הזאת לא באה מן החוץ וברבות הימים, כאשר יחשוב הסופר הזה לפי השקפתו הכלכלית כי אם מבפנים ומשכבר הימים… היסוד הראשון לאותה הסתירה הונח ביום שחדל עמנו להיות עם היושב על אדמתו והסכין אל הרעיון ללכת גולה בין הנכרים וקדשיו בידיו…

גם לרוח יבנה ובנותיה אי אפשר בלי אדמת יהודה ובלי מקום תמידי לבני העם לשאוב את כוחותיהם ממנו ולהתקיים על ידו. את המצוות והמעשים אין לחַלק לאותם התלויים בארץ ולאותם שאינם תלויים בארץ, אחרי שהכל תלוי בארץ ובאותה אדמה נושבת, שממנה יצא רוח העם…

אותם האנשים שנפלו על-יד חומות ירושלים לא היו קצרי-ראות; ואלה שאמרו לנפשם: נניח לאויב את האבנים החָמריות ונברא יבנה לדורות – לא היו רחבי-ראות.

ביבנה יצאה בת-קול, שם נעשתה הנשמה שלנו לנשמה בלי גוף, והגוף לגוף בלי נשמה…

פרוטה ופרוטה מצטרפות לחשבון גדול, ואבן לאבן תתּנה את הבנין; ובאין בחיינו האבנים לבנין חברתי מתוקן ושלם, כל המגדלים שלנו פורחים באויר…

אם על ידי אותו הקרע ההכרחי אין גם בית אחד שלם בישראל, אין אף משפחה שלמה אחת, אשר המסחר והקנין יתנחלו בה מאב לבן, איך אפשר לנו לברוא שבט ועם.

טעות גדולה היתה לחשוב את חיי-העולם, בהיותם כפי הנראה מופשטים מזמן ומקום, לקנינים הקיימים ומשותפים של האם, וחיי-השעה לבודדים וארעיים; אדרבה, דוקא חיי-השעה בשלמוּתם והאפשרות הארצית לבנות בית ומשפחה – הם הם הקנינים המשותפים והציבוריים, כלומר – הקנינים שרק על ידם הציבור מתקיים ואפשר לו להתקיים.

ציבור שחי מבית-הכנסת בעיר וילנה, הנבנה לשם אלהי ירושלים, אינו עוד ציבור גמור, אם איננו אלהי אותם האבנים והעצים שנשתקעו בבנינו.

כל עוד שהמדור התחתון שלנו רקוב, מה תועלנה לנו העליות אשר נבנה לנו; וכל עוד שבהקיץ אנו רסוקי-אברים, החלומות שלנו שוא ידברו…

ז

מתפלא סופר אחד וקורא: "כאילו יש לנו להתאונן על זה, שכל העמים האחרים שבקו חיים לספריהם. ספריהם חיים והמה מתים, בעוד שאנחנו אנו וספרינו חיים אנחנו כיום הזה! (ד“ר ניימרק באחד ממאמריו ב”לוח אחיאסף").

אבל הוא הדבר שאנו שואלים: האם באמת אנו חיים? האמת הוא אותו הפזמון היפה, שבשעה שכל העמים העתיקים שבקו חייהם, נר ישראל לא נכבה.

מה יתן לנו שבחה של התרבות שלנו, אם אנו בעצמנו פג טעמנו! מה לנו כל התשבחות הללו, אם נס ליחנו!

התרבות היא רק סכום החיים העממיים, ומה שמחזרת היא שוב להחיים. מה לנו שרשים, אם הוציאו לנו אילני סרק? מה תתנה לנו מלים שנתיבשו – במקום פירות?

“אני מצייר לי את טיפּוסה של הרוח הישראלית – אומר הסופר הנ”ל – ביחוסה לשאר האומות, כזקן שראה חיים ויודע את ערכם, העומד על גבי גדוד נערים משחקים בתמונות ששר ופסלי שיש, והוא קורא אליהם: לא תעשה לך פסל וכל תמונה! אל תבלו את ימיכם במעשי נערוּת, החיים תובעים את תפקידם, היום קצר והמלאכה מרובה ובעל הבית דוחק!"

אבל הזקן הזה, שראה חיים, ישָרת אותם הנערים ויכנע מפניהם.

בא אותו סופר לידי מסקנה, ש“כל כוחה של קוּלטוּרת ישראל מונחת בשתי הסגולות הנובעות מתוך שני הרעיונות האלה: סגולת ההתפשטות מתוך החוג הלאומי להיקף הגדול של האנושיות וסגולת ההתכווצות מן ההיקף הגדול של האנושיות למרכז הלאומי. רעיון האחדות מוליד את מידת ההתפשטות ורעיון ההתפשטות את מידת ההתכווצות הלאומית; השתתפותן של שתי המידות האלה בפעולה מתמדת אחת זה הוא תוכן התפתחותה הקולטורית של האומה היהודית, זה הוא יסוד תורת המוסר שלה, אָפיה הלאומי והעבודה ההיסטורית”.

בנוגע לסגולה השניה באמת יש לו איזה סמוכים; אבל מה טיבה של בריאה זו, שעשתה אותנו, נושאיה, לחלושי אברים? מַלאכוּתנוּ היתה לברוא מושג העם בתולדה ולצרף החלקים האנושיים למרכז לאומי, ואנחנו בעצמנו הננו גוי אובד.

“נצחון בבל, הוא אומר, היה נצחון לפי שעה, ומפלתה של ירושלים היתה נצחונה של האומה היהודית”.

ישמרנו אלהים מנצחון שני כזה!

ח

זאב יעבץ הוא אדם ישר, סופר אשר שפתו אתו והולך לבטח דרכו. הוא כתב ב“ספר השנה” מאמר בשם “עולמות עוברים ועולם עומד” והוא בא למסקנה הידועה, שה“עולם העומד” הוא העם העברי, וה“עולמות העוברים” הם יוָן ורומא וגומר.

ובשל מי האבידה, הוא אומר – רק פעם אחת נחפזה יוָן בפחזותה וחיבּלה ברוחה להוציא דבר על פי עֵדות החושים לבדם, בלי חקור עוד. עיני הבשר ראו את הגוף, החומר ולא יותר, ויקחו את החומר לראשית להם וישגו את השגיאה הגדולה, אשר יכּשלו בה תמיד אלה ההולכים אחרי עיניהם. החפזון הוליד את המהומה והמבוכה בכל תרבות יוָן, והעמים הבאים נספחו אחריה; המבוכה הזאת הולידה את הטלטלה הגדולה המקלעת את הספרות בכף הקלע וכו'".

לעומת החפזון שנחפזו אבות חכמי-יפת לשום את החוש לבדו לעֵד ולדיין לדברים העומדים ברומו של עולם וכו' גדול היה כוחה של תורת ישראל, של האבות ושל הנביאים, שהם מדמים הצורה ליוצרה ונטיעה לנוטעה וכו'. “תורת יוָן נוטה הנה והנה, כי לא תמצא מנוח לכף רגלה ותורת ישראל דורכת עוז, צועדת צעדי אוֹן, כי דרכה נכונה לפניה, כאור נכון מוצאה. הספרות האירופית היא המחפשת תמיד, על כן מחזרת היא על כל הצדדים הנה והנה, ותורת ישראל היא המוצאת, אשר מצאה בראשיתה את כל אשר לתרבות האדם חפץ בו”.

"מערכת הדעות והמידות המשתלשלות מתורת משה כנגד הדעות והמידות המשתלשלות מתורת יוָן היא:

תורת ישראל / תורת יוָן

דעת האלהים. / דעת הטבע.

הרצון. / האונס.

האהבה. / הכוח.

המוסר. / היצר.

הצדקה. / התוקף.

משפט הצדק. / משפט התועלת.

דרך הסיפוק וקיום עצמו וזולתו. / דרך הכיבוש וקיום עצמו ואיבוד זולתו".

אם יעבץ חושב את עצמו ל“איש” ואת אַפּלטוֹן ל“נער”, לפי משנתו של המשורר ההיתולי הַינה, ישמח בחלקו; אבל אם יקרא בקול גדול יהודית: אנחנו גוי איתן, עם עתיק, נכבד ונאדר, והם, היוָנים, הם עם המרקד לקול כל חליל, אך ננוד לו.

נניח, שבאמת קודמת דעת-האלהים לדעת-הטבע, הרצון לאונס, האהבה לכוח, המוסר ליצר, הצדקה לתוקף משפט הצדק למשפט התועלת ודרך הסיפוק וקיום עצמו וזולתו לדרך הכיבוש וקיום עצמו ואיבוד זולתו, אנו שואלים – איזו זכות יש לאדם מישראל עתה לעשות את עצמו שותף לכל אלה?

ולאידך, הן היו לאבותינו בני-התורה אבות בעלי פנים אחרות. בדורות הראשונים נמצאו גם בנו חיי הטבע יותר מדעת אלהים, הכוח בימי קדם היה לנו יותר מהאהבה, היצר היה עולה על המוסר, ובכבוש ישראל את אדמתו היה היסוד הראשון קיום עצמו ואיבוד זולתו. לא הצדק כתב מילים אלה: “לא תחיה כל נשמה!” – אלא התועלת והשאיפה להיות לגוי על פני האדמה. והמה לא הקפידו כלל על זה, שמא יאמרו אומות העולם: ליסטים אתם!

ודעת-אלהים בעצמה, האם איננה דעת-הטבע בכלל? ולהיפך: האם דעת-הטבע אינה הכרת הכוחות האלהיים שבעולם? גם לעם ישראל נתגלה אלהים בקולות וברקים… מראה הקשת הוא לו לאות ברית, והשמים מספרים כבוד אֵל, כלומר – על ידם מתגלה כבוד אֵל… אוי להם לבריות שרואות ואינן יודעות מה הן רואות, שהן עומדות ואינן יודעות על מה הן עומדות! הביטו אל השמים והארץ.

והרצון, אשר בו יתפאר ישראל, הבחירה החפשית, שהיא יסוד כל המוסר, לא יעצור אותו לדעת את היסוד הגדול של בעל-כרחך. אין אדם – בעל הרצון – נוקף אצבעו מלמטה, אם אין מכריזין עליו מלמעלה. גם הקדוש-ברוך-הוא בעצמו, אבי הרצון, הוא כל כך סבוך בחבלי ההכרח של עולמו, עד שאינו יכול לשנות מזלו של אלעזר בן פדת, אלא אם יחריב את עולמו ויברא סדר אחר…

מתנגדי היצר לא שכחו לומר לבניהם: שיננים! חטפו ואכלו, חטפו ושתו, כי האי עלמא דתאזלו מינה כבי-הילולא דמיא! עתיד האדם לתת דין-וחשבון על כל מה שראה בעיניו ולא נהנה!

לנו אומרים: רחמנים בני רחמנים אתם! ולנו נאמר: אסור לרחם על מי שאין בו דעה. אף רבי, שפתח אוצרות בשנות רעבון, הכריז: עם הארץ לא יכנס! וכשבאה לפניו בתו של אחר לבקש חסד קרא ואמר: עדיין יש לזרעו של זה בעולם!

לבנו נרעש, הנה אלישע בן אבויה, אחד מאלה שנכנסו לפרדס, ואם גם קיצץ בנטיעות, הנה כבר עלה עשן מקברו, בתו הרכה והמעונגה ראתה חיי צער ובאה היא לפני נשיא התורה, עטופה. העניה עומדת על יד הפתח, שפתיה דובבות בלחש: רבי, פרנסני! – אבי המשנה לא ידע רחם ודוחה את זו בשתי ידים.

והנה בא יעבץ ולוחות שנים בידו, זה של תורת יוָן וזה של תורת ישראל. על הראשון כתוב תוקף ועל השני צדקה.

א

שאלת אותי בני: – מה דעתי על-אודות נביאי-הבעל ואליהו התשבי?

כל ישראל מדן ועד באר-שבע נקבצים לפני הר הכרמל… אליהו שנותר נביא ליהוה לבדו ונביאי הבעל ארבע מאות וחמישים איש… שנים פרים – אש לא ישימו – והיה האלהים אשר יענה באש הוא האלהים… ויקראו בשם הבעל מהבוקר ועד הצהרים לאמור הבעל עננו ואין קול ואין עונה… ויפסחו על המזבח אשר עשו… ויקראו בקול גדול… ויתגודדו כמשפטם בחרבות וברמחים עד שפך דם עליהם… ויתנבאו עד לעלות המנחה ואין קול… ויאמר אליהו לכל העם גשו אלי… ותפול אש יהוה ותאכל את העולה… וירא כל העם ויפלו על פניהם… ויאמר אליהו להם תפשו את נביאי הבעל… ויתפשום ויורידם אליהו אל נחל קישון וישחטם שם…. ויאמר אליהו לאחאב, עלה, אכול ושתה, כי קול המון הגשם.

מלחמת צירי האֵלים בבין-הערבים לפני עם פוסח על שתי הסעיפים. קול המון, וקול הנביאים ברעם והתגודדות ברחמים עד לעלות המנחה.

אֵלים נלחמים לפני שבטי גוי; והיה האלהים אשר יענה באש הוא האלהים; ונביאי האל השני, שלא ענה באש, נתפשים ונשחטים אל נחל קישון.

באותה שעה נחתמו תולדות ישראל ונחרתה הרת עולמו; באותה שעה גברו אראלים על המצוקים…

ושם בסתר נפשי אשמע קול מדבר, שאילמלא ניצח אליהו התשבי את נביאי הבעל, כי אז היה לתולדות ישראל מהלך אחר וצביון אחר.

מאמין אני, שאילמלי “כתלי בית המדרש” לא “הוכיחו” לנו… אז אולי לא נגלינו מעל ארצנו ולא עזבנו את אדמתנו.

כל זה הריני מגלה לך בחשאי, רק בחשאי.

---

שאלת אותי, בני: מה דעתי על-אודות המקרא “ובחוקותיהם לא תלכו!” שאלה גדולה שאלת, ובידי אין להשיבך אלא זאת, שאני רואה ביסוד זה את העקה היותר גדולה לרוח ישראל.

תכסיסי המוסר של ישראל ושכלול רוח ישראל לא היתה ההשלמה עם כל העולם ועם כל חזיונות העולם, רק הסגירה בפני העולם ועצימת-העין בפני חזיונות העולם.

לא הרהיבו לפתוח לפני השבטים העברים שערי העולם ואת חזיונות החיים, רק שפכו סוללות לפני עינם ולבבם ועשו אותם לגוי סגור בתוך ביתו הצר.

נקל להתגאות ולומר: אנו קרויים אדם, רק אנו, אנו בעלי האור והמה התועים, אנחנו הטהורים והמה הטמאים; אבל איני מאמין שזכות בידינו להתפאר כך, כי הן מרדנו בכל האור המתגלה בעולם ובחיים ובחרנו רק אור אחד.

בחשאי אני מגלה לך, שכל הבדל והגבלה של גוי ואדם יחד היא מארת החיים.

---

וששאלת אותי, בני: מדוע לא יבער הסנה? זהו באמת אחד ממעשי נסים, שאין עליהם תשובה…

אבל הן גם משה השואל אמר: שלח ביד תשלח!

ואותו דבר בראשית תולדות הדת וקדמותה נותן מקום לחשוב… לבורא עמנו חסר היה כבר אז העוז הגדול, הבא רק מבטחון להצלחת מעשי-ידיו; גם הוא אז לא האמין בהצלחת דרכו, ורצונו היה רק כהכרח הבא לו מאת האלהים שוכן בערבות.

לבי לא ירגע גם לזאת, על אשר אדון הנביאים קילל את עמו אשר יצר ואשר נשא בחיקו.

“שלח ביד תשלח” – יתקיים עם זה באחר. מחשבות כאלה עלו על לב השומע צעקת עני עמי ואשר היה קרוּא להושיע לעמו!

ההרהורים האלה מעיקים עלי הרבה.

מרגוע תן לי, בני, ולא שאלות.

ב

שאלת אותי: אם יש לכשרונות בני ישראל תקוה ועתיד? שאלה היא שקשה למצוא עליה תשובה… ומי יודע אם יש בנו כשרון?

אין זה כשרון, להיות בקי וחריף, בעל-זכרון ועוקר הרים; אין זה כשרון כלל, להיות יודע הרבה ותופס דברים הרבה, לומד הרבה וזוכר ענינים הרבה.

יש אצלנו רק בעלי-מוחות ובעלי-שכל; החושבים שלנו כמו אומרים את מחשבותיהם מתוך הספר. עוסקים אצלנו במחשבות ובתורות, בלי כל הכרח פנימי ובלי כל צורך נפשי כלל.

רגילים הם צעירינו לסגל להם תשובות על שאלות שלא שאלו בעצמם. דנים המה על דברים שאינם שלהם. – –

יחסר להם, לצעירינו, כוח המוליד דברי עיוּן ואין להם הרגשה חיונית; המחשבות אצתם אינן תוצאות תסיסת החיים ומהלכם, אחרי שאין להם חיים פּנימיים, וחסרה להם הרוחניות בלא-יודעים.

המסורה העתיקה של אלפי שנה, כל המקובל והנשנה לנו זה דור דור כיבה בנו את הנר הפנימי המושכלי והחיוני ועשו את האדם מישראל לאיש בעל מוח בלי לב.

כמות הספרים שלנו ומדרש המחשבות בנו רבים הם אלפי מונים על איכות המחשבות עצמן, שנחשבו ונתחדשו בנו.

אנשים כהרא“ש, ר' עקיבא איגר והגר”א שכיחים רק אצלנו. רק בינינו אפשר היה לדעת הרבה ולשנן הרבה, מבלי צל מחשבה מקורית ורעיון פורה.

גם בעלי הכשרונות שלנו המה כמו סריסים, סריסי המחשבות המה וטמטומי הרגשות.

לוּ עם בּוּר היינו ולוּ לא היו בינינו קוראים בספר, כי אז אולי היתה לנו תקוה להשתלם בהתנערות הרוח תוך מהלך המחשבות והדעות. אבל עכשיו שעם-הספר אנו, אחרי שרוב בני-ישראל המה כותבים ספרים ומחַבּרים, מבלי איזו מחשבה חיה ואפשרות של מחשבה חיה, עכשיו שהאותיות המתות המיתו כל רוח חיים בנו וכל התעוררות נפשית לבנות מעצמה – הרי הכשרונות שבנו הולכים ונפסדים מאליהם ואינם מביאים ברכה כלל.

ובעידנא דיאוש אין אני מאמין גם שתחיינה העצמות היבשות האלה.

ג

מחוץ למחנה. – ראוי לשים לב לחזיון זה, לאפשרות חזיון זה בגיטו. פה רק פה פוגשים אנו אנשים, אשר אך תפקחנה עיניהם מעט לדעת ולהשכיל, תיכף תבוא בהם על ידי זה טינה רבה לעמם ולמסורת אבות, והם חושבים את כל קדשי האומה ואת האומה גופא כאסורים על ידיהם, כאויבים לחייהם ולכל משאת-נפשם. – חזיון כזה כמעט שאינו נמצא אצל כל אומה ולשון. שמה אפשרית רק מלחמת הדעות מבפנים, שמה, לכל היותר, אפשרית מלחמת הכיתות להחברות המדיניות; אבל כל השכלה וחירות לא הביאה אצלם שום משטמה להעם בעצמו, לא גרמה לנסיגת אחור מן העצם עצמו…

ה“השכלה” אצלנו לא היתה רק מלחמת-הדעות ובקשת חירות המחשבה, כי אם בה התגשם החפץ לפרוק מעליה את עול האומה ולהילחם כנגדה, כמו נגד אויב מבחוץ.

עוד יותר: כל אלה הבנים-הכֶּחשים, שהרימו אבנים נגד נחלת האומה ושבאו לרוצץ כל יסודותיה, כי צררו אותם וסבלו הרבה ויהיו לקרבן דעותיהם במלחמתם עם ה“קנאים”, כלומר, עם אנשי האומה שהגינו על עצמם, יפעלו עלינו כגיבורי-הרוח – הם, הבאים לחלל את השם, לא פחות מאלה שמסרו נפשם על קידוש-השם.

אפשרות אותו החזיון, חזיון שלא נפסק גם בזמן התנועה הלאומית שלנו ומקומו עוד היום בכל בתי ישראל, שבתי-מדרשיהם נעשו קבריהם לבניהם, הוא דבר הראוי לשום לו לב ולחשוב עליו…

מקדמת דנא. – בראשית התפתחותו של כל עם, כל מושגי השירה והדעות מעוטפים עוד במעטפת אגדה אלילית; ברבות הימים ירדו הגרמים השמימיים ארצה, רצוני לומר – דברי החזון יקבלו צורה יותר ממשית ויותר קרובה אל החיים.

ואצלנו הדבר להיפך, בימי קדמותנו שר העם: הגידה לי שאהבה נפשי: איכה תרעה, איכה תרביץ בצהרים? – אם לא תדעי לך היפה בנשים, צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכונת הרועים. – הנך יפה, רעיתי, הנך יפה, עיניך יונים. – ואחר-כך, אחר-כך? – מה הגידו לנו שירי חיים אלה ואיזו צורות לבשו בדמיוננו? – – –

טעון גניזה. – ראוי לשום לב לאותו המאורע הרוחני אצלנו בימי קדמותנו, שכמעט אין לו דוגמה. ראוי לשום לב, שבעלי הרוח שלנו לא יכלו לבצר את ממשלתם רק בגניזת דברי אחרים… גם את קוהלת, שיר השירים, את יחזקאל ועוד ביקשו לגנוז; ביקשו לגנוז כל הדברים שסותרים דברי תורה… מאורע כזה, שמאַשרי העם בעצמם יזידו לגנוז קניני העם בעצמו, קניני הרוח של היחידים, היא עריצות, היא הגזילה הרוחנית היותר גדולה בתולדות העמים.

מסורה. – אי אפשר להכחיד כלל, כי העובדה שכל הסייגים לתורה, כל השמירות היתירות לכל תו וקו, לכל ניקוד נחשבו אצלנו כדברים שנמסרו ונשמרו מפה לפה ומדור לדור בלי שינוי, העובדה הזאת היא רק כמין צביעות; מתירא אנכי לאמור – מין שקר גלוי: את אישון עינינו יבקשו מאתנו לקחת ועל בבת עינינו יבנו מצודות…

נוסח. – שירת תפילתנו נקראת נצלנו נוסח, רק בשם נוסח. גם השירה שבלב והשתפכות-הנפש מנוסחה וקבועה היא לדורות.

זה אלפי שנה אנו מתפללים ומשוררים לאלהי אבותינו על פי נוסח נפשי קבוע ומסור מאב לבן, לא הוספנו ברב ולא חידשנו.

נוסח, הכול מנוסח אצלנו.